title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
אימפריות | רשימת אימפריות ומעצמות על מחולקת לתקופות היסטוריות ואזורים גאוגרפיים שונים. מימין לשמאל ניתן לראות את שם האימפריה, תקופת קיומה כאימפריה ואזורי השליטה וההשפעה שלה.
אימפריה היא שליטה של מדינה אחת על שטחים נרחבים ואזורים גדולים המיושבים באוכלוסיות השונות (תרבותית ואתנית) מאוכלוסיית המדינה השולטת.
אימפריות לפי תקופה
שם האימפריהשנות קיוםאזורשומר4500 לפנה"ס – 1900 לפנה"סמסופוטמיה, המזרח הקרוב, המזרח התיכוןהממלכה העתיקה של מצרים בערך 2686 לפנה"ס – בערך 2181 לפנה"סמצריםתרבות עמק האינדוס2600 לפנה"ס – 1900 לפנה"סנהר האינדוס ונהר הגהאגר-האקרה (כיום פקיסטן ומערב הודו)לגשבערך 2570 לפנה"ס – 2046/2110 לפנה"סמסופוטמיהלרסההמאה ה-26 לפנה"ס – 1674 לפנה"סעיראק אכד בערך 2334 לפנה"ס – 2154 לפנה"ס מסופוטמיההאימפריה הנאו-שומרית2111 לפנה"ס – 2004 לפנה"סעיראקשושלת שיה2070 לפנה"ס – 1600 לפנה"ססיןהממלכה התיכונה של מצרים 2055 לפנה"ס – 1650 לפנה"סמצרים האימפריה האשורית העתיקה 2025 לפנה"ס – 1364 לפנה"ס עיראק בבל: 1895 לפנה"ס – 539 לפנה"ס המזרח התיכון האימפריה הבבלית העתיקה 1895 לפנה"ס – 1595 לפנה"ס עיראק וסוריה הממלכה החתית הקדומה 1680 לפנה"ס – 1500 לפנה"ס אסיה הקטנה חיקסוס 1650 לפנה"ס – 1550 לפנה"ס מצרים האימפריה החתית המאה ה-17 לפנה"ס - המאה ה-12 לפנה"ס אסיה הקטנה וסוריה מצרים המאה ה-16 לפנה"ס - המאה ה-10 לפנה"ס מצרים וחלקים מא"י אשור המאה ה-10 לפנה"ס - המאה ה-6 לפנה"ס המזרח התיכון האימפריה הפרסית המאה ה-6 לפנה"ס - 331 לפנה"ס ובין המאה ה-3 - המאה ה-6 לספירה כל אסיה התיכונה והמזרח התיכון האימפריה של אלכסנדר הגדול 334 לפנה"ס - 333 לפנה"ס יוון, מצרים ומזרחה עד הודו הממלכה הסלאוקית המאה ה-3 לפנה"ס - המאה הראשונה לפנה"ס רוב המזרח התיכון ורוב אסיה התיכונה ממלכת התלמיים סוף המאה ה-4 לפנה"ס - המאה הראשונה לספירה מצרים וחלק מהמזרח התיכון פרתיה 250 לפנה"ס - 250 לספירה אסיה התיכונה וחלק מהמזרח התיכון קרתגו המאה ה-5 לפנה"ס - 202 לפנה"ס (תבוסה במלחמה הפונית השנייה) חלקים מאפריקה הצפונית ורובו של חצי האי האיברי האימפריה הרומית המאה ה-4 לפנה"ס - 476 לספירה כל ארצות הים התיכון ומערב אירופה צפונה עד הולנד סין (שושלות צ'ין והאן) 221 לפנה"ס - 220 לספירה רוב סין המודרנית, חלקים מקוריאה, וייטנאם ומונגוליה. האימפריה המאורית 322 לפנה"ס - 185 לפנה"ס תת-היבשת ההודית (לרבות פקיסטן המודרנית)סין (שושלת טאנג)618–907רוב סין המודרנית, חלקים מקוריאה, וייטנאם, מונגוליה וערבות מרכז אסיה האימפריה הביזנטית המאה ה-4 - 1453החצי המזרחי של ארצות הים התיכון אימפריית וארי סביבות שנת 600 עד המאה ה-9 אזור פרו בית אומיה המאה ה-7 עד המאה ה-8 ממרוקו עד איראן האימפריה הרומית הקדושה המאה ה-8 - 1806כל מרכז אירופה בית עבאס המאה ה-10 עד המאה ה-12 המזרח התיכון האימפריה המונגולית המאה ה-13 - המאה ה-15 (התפרקה למספר יחידות משנה) רוב אסיה ומזרח אירופה מערבה עד הים הבלטי ודרומה עד ארץ ישראל האימפריה הפרנקית המאה ה-6 - המאה ה-10 כמעט כל מערב אירופה היבשתית וחלקים ממרכזה אימפריית האינקה 1438–1532 אזור פרו האימפריה האצטקית המאה ה-15 - תחילת המאה ה-16 אזורים נרחבים במרכז מקסיקו סין (שושלות מינג וצ'ינג) 1368–1911 סין המודרנית לרבות טיבט, מונגוליה, האי טייוואן האימפריה הספרדית 1492 - המאה ה-19 רוב דרום ומרכז אמריקה, חלקים ממערב אירופה, חלקים מהמזרח הרחוק האימפריה הפורטוגזית המאה ה-15 - המאה ה-20 ברזיל, מוזמביק וחלקים מהמזרח הרחוק האימפריה העות'מאנית 1453–1918 מטורקיה מערבה עד וינה, דרומה עד מצרים ומזרחה עד עיראק האימפריה המוגולית המאה ה-16 - המאה ה-18 כמעט כל הודו האימפריה הבריטית המאה ה-16 - המאה ה-20 ויילס, סקוטלנד, אירלנד, וכל השטחים העצומים עליהם יושבות בימינו המדינות קנדה, ארצות הברית, כל מזרח אפריקה, א"י, ירדן, עיראק, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, סינגפור, אוסטרליה, ניו זילנד האימפריה הצרפתית המאה ה-17 - המאה ה-20 חלקים מאפריקה, חלק מצפון אמריקה, הודו סין האימפריה הצרפתית של נפוליאון 1803–1814 רוב אירופה המערבית, המרכזית וחלקים מהמזרחית אוסטריה המאה ה-16 - 1804 חלקים גדולים מאירופה המרכזית האימפריה האוסטרית 1804–1867 חלקים גדולים מאירופה המרכזית האימפריה האוסטרו הונגרית 1867–1918 חלקים גדולים מאירופה המזרחית והמרכזית האימפריה הגרמנית 1871–1918 אירופה המרכזית, קולוניות באפריקה ובדרום אמריקה האימפריה הרוסית 1721–1917 הספירה מתחילה מימי פיוטר הראשון. כל אירופה המזרחית וחלקים מאירופה המרכזית, מאסיה ומצפון אמריקה.האימפריה היפנית1868–1945הספירה מתחילה מהרסטורציה של מיג'יי. בשיאה (שנות ה-40 של המאה ה-20) שלטה יפן על חלקים מהמזרח הרחוק לרבות שטח גדול מסין היבשתית, קוריאה, ודרום מזרח אסיהגרמניה הנאצית1939–1945רוב אירופהברית המועצות1917–1991מרכז אסיה, מזרח אירופה והארצות הבלטיותארצות הבריתסוף המאה ה-19 עד עכשיוחלקים מאמריקה הצפונית והפיליפינים (עד המחצית השנייה של המאה ה-20). כמו כן, השפעה על כל מערב אירופה, כל צפון אמריקה, חלקים מאפריקה ומהמזרח הרחוק.
*
קטגוריה:צירי זמן | 2024-08-16T06:34:19 |
פיית השיניים | ממוזער|ציור ילדותי של פיית השיניים
שמאל|ממוזער|220px|ילדה בת שמונה שומרת את שיני החלב שנפלו לה עבור פיית השיניים
פיית השיניים היא דמות פולקלוריסטית דמיונית שעל פי האגדה נותנת לילדים כסף או מתנות אם הם שמים בלילה את שיני החלב שנפלו להם מתחת לכרית.
דמות זו היא דוגמה לדמויות פולקלוריסטיות הקיימות בעולם המודרני, ואשר מבוגרים רבים, אף שאינם מאמינים כלל בקיומה, מספרים עליה לילדיהם. דוגמה נוספת לסוג זה של דמויות הוא סנטה קלאוס.
דמות זו ודמויות דומות לה קיימות במרבית מדינות מערב אירופה, צפון אמריקה, וחלק ממדינות דרום ומרכז אמריקה. במדינות רבות הדוברות ספרדית קיימת דמות דומה המכונה "ratoncito Pérez" - "העכברון פרז" (עכבר עם שם משפחה). בארצות הפרנקופוניות (כגון צרפת, בלגיה, שווייץ או לוקסמבורג) מכנים את הדמות "העכבר הקטן" (או "העכברה הקטנה") - "La petite souris".
אמונה
בעוד שהורים לפעמים אינם בטוחים האם כדאי לספר סיפור בדיוני לילדיהם, מרבית הילדים מדווחים על תוצאות חיוביות. לאחר הגילוי שפיית השיניים אינה אמיתית 75% מהילדים דיווח שהם אהבו את המנהג, 20% היו נייטרלים ו3% התנגדו למנהג ואמרו שהם לא צפויים להעביר אותו לילדיהם בעתיד. הורים נוטים לראות את מיתוס פיית השיניים כמקור לנחמה עבור ילדים עם נפילת שיני החלב.
מראה חיצוני
שלא כמו סנטה קלאוס, יש כמה פרטים על המראה של פיית השיניים אשר נותרים עקביים בגרסאות שונות של המיתוס. מחקר שנערך ב -1984 על ידי רוזמרי ולס גילה שרובם, 74% מהנשאלים, האמינו שפיית השיניים היא נקבה, ואילו 12% סברו שפיית השיניים אינה זכר או נקבה, ו-8% האמינו שפיית השיניים יכולה להיות זכר או נקבה. כשנשאלה על ממצאיה לגבי הופעת פיית השיניים, הסבירה ולס - "יש את הפיות הבסיסית של טינקרבל עם הכנפיים, השרביט, קצת יותר מבוגרות ומה לא". סקירה של ספרי ילדים ופרסומים פופולריים מצאה את פיית השיניים מתוארת גם כילד עם כנפיים, פיקסי, דרקון, דמות אם כחולה, בלרינה מעופפת, שני זקנים קטנים, רופא שיניים, איש מעופף בעל כרס מעשן סיגר, עטלף, דוב ועוד.
בתרבות
בשנת 1993 שודרה הסדרה "ממלכת עכברי השן", אשר עוקבת אחר עכברים שעושים את עבודתה של פיית השיניים.
בשנת 2022 עלה לאקרנים הסרט "מעופפת", אשר עוקב אחר פיית שיניים שנתקעה בעולם האמיתי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
שיניים
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:דמויות בדיוניות
קטגוריה:שינה בילדות | 2024-08-18T23:54:08 |
ממשק תכנות יישומים | ממשק תכנות יישומים (באנגלית: Application Programming Interface; בראשי תיבות: API) הוא ערכה של ספריות קוד, פקודות, פונקציות ופרוצדורות מן המוכן, בהן יכולים המתכנתים להשתמש בקלות, בלי להידרש לכתוב אותן בעצמם כדי שיוכלו להשתמש במידע של היישום שממנו הם רוצים להשתמש לטובת היישום שלהם.
לדוגמה: חברה קטנה רוצה לפתח יישומון 'מדריך מסעדות' שיציג את המסעדות במפה מבוססת צילומי לוויין, לכן - עליה להקצות משאבים עצומים לבניית לוויין, שיגורו לחלל וכדומה - משימה עתירת זמן והוצאות כספיות, כשרוב הסיכויים שהתוצר יהיה נחות מזה של גוגל מפות. לעומת זאת, מאחר שיש לאתר המפות של גוגל API, ניתן לנצל את פלטפורמת המפה שלהם למדריך של החברה - מה שנקרא בעגה המקצועית MASHUP.
ככל שה-API מקיף וגמיש יותר כך השליטה והאינטגרציה בין המשתמש לבינם תהיה טובה יותר. חברות משקיעות כסף רב בבנייה ובשדרוג ה-API שלהם על מנת שיהיה יותר קל לשימוש, מתוך הבנה ש-API טוב יותר יזכה ליותר תשומת לב.
הפונקציות העיקריות המוצעות בממשק תכנות יישומים מתמקדות במשימות מורכבות כמו ציור חלונות ופריטי ממשק אחרים, אחסון ושליפת נתונים, ניהול זיכרון, קישור ליישומים אחרים, ועוד. ממשקי תכנות יישומים מוצעים על ידי סביבות פיתוח, מפתחים עצמאיים, צוותי פיתוח, חברות בעלות מוצרי תוכנה, כמו חברות המפתחות מערכות הפעלה, גם כדי להקל על מתכנתים ולקצר את זמן הפיתוח, וגם כדי למנוע גישה ושינוי שאינם הולמים בנתונים.
רוב המתכנתים עושים שימוש בממשקי תכנות יישומים ברוב חלקיה של התוכנה, לבד מתפקודי הליבה שלה.
Web API
הממשק הנפוץ יותר, המאפשר העברת נתונים בין צד שרת לצד לקוח. web API בצד שרת הוא ממשק תוכנה המורכב מנקודת קצה אחת או יותר החשופות למערכת מוגדרת של הודעות בקשה-תגובה (request-response), כאשר הן הבקשות והן התגובות יעברו בדרך כלל בפורמט קריא לאדם - JSON או XML.
נקודות הקצה הן היבטים חשובים של אינטראקציה עם ממשקי web API בצד השרת, מכיוון שהן מציינות היכן נמצאים המשאבים שניתן לגשת אליהם באמצעות תוכנה חיצונית. בדרך כלל הגישה מתבצעת באמצעות URI (כתובת של דפים וקבצים באינטרנט, כמו URL) שאליו נשלחות בקשות ה-HTTP, ומתקבלות התגובות. ממשקי API של אינטרנט יכולים להיות ציבוריים או פרטיים, כאשר לממשקים הפרטיים נדרשת גישה באמצעות access token, מעין סיסמה המאפשרת את זיהוי המשתמש, ככזה הרשאי לגשת ל-API.
על נקודות הקצה להיות סטטיות, על מנת להבטיח שהתוכנה המקיימת אינטראקציה עם נקודת הקצה תמשיך לתפקד. אם מיקומו של משאב מסוים משתנה (ויחד איתו גם נקודת הקצה), תוכנה שנכתבה בעבר ומסתמכת על המיקום הקודם תישבר, שכן כאשר היא ניגשת למיקום הקודם, המידע הרלוונטי לא חוזר ממנו. מאחר שספקי API בכל זאת נדרשים לעדכן את ממשקי ה-API שלהם באינטרנט, קיימות מערכות ניהול גרסאות ב-URI המצביעות על נקודות קצה ומאפשרות את שינוי המקום מבלי שהתוכנות החיצוניות המסתמכות על הAPI ייפגעו.
מתחלק לשני תקנים עיקריים: REST ו-SOAP.
צמיחה והשפעה
מספר ממשקי ה-web API גדל בעקביות במהלך השנים האחרונות, כאשר יותר ויותר עסקים מבינים את הזדמנויות הצמיחה הקשורות להפעלת פלטפורמה פתוחה, שכל מפתח יכול ליצור איתה אינטראקציה. פלטפורמת המידע והחדשות ProgrammableWeb מצאה כי למעלה מ-24,000 ממשקי web API היו זמינים ב-2022, לעומת 105 בלבד ב-2005. כיום, רק מעט מיישומי התוכנה/השירותים הגדולים אינם מציעים צורה כלשהי של ממשק web API. כך למשל, כל 100 האתרים המדורגים באתר אלכסה משתמשים בממשקי API או מספק ממשקי API משלהם, והדבר מצביע על היקף ההשפעה של ממשק הweb API על האינטרנט בכללותו.
אבטחת מידע
תחום ה-API הביא להרחבה של משטח התקיפה שיש להאקרים על אתרים ותשתיות. OWASP פתחו פרויקט מיוחד עבור אבטחת מידע ב-API, ואף נבנה רשימה של 10 בעיות האבטחה הגדולות ב-API.
לדוגמה, אחת מבעיות האבטחה הנפוצות ביותר ל-API הוא חולשות בפרוטוקול האתר. במידה ולפרוטוקול האתר אין תעודת SSL בתוקף, ממשק ה-API יהיה נתון בסכנה משום שלא תתבצע הצפנה של המידע העובר.
על מנת ללמוד על עשרת הבעיות הגדולות ב-API, נבנתה מערכת vapi ואף נכתב מדריך לשימוש בו.
ראו גם
ערכת כלים (מחשוב)
Web service
סוואגר (תוכנה)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תכנות
קטגוריה:תוכנות מערכת
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2024-10-08T17:35:43 |
תקינות פוליטית | תַּקינות פוליטית או פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֶקְט (באנגלית: Political correctness, ידוע גם בקיצור: PC) היא כינוי לדרכי התבטאות ודפוסי מדיניות שמטרתם להימנע מיצירת תחושת עלבון או הרגשת נחיתות בקרב חברי קבוצות מסוימות בחברה. גישה זו שוללת ביטויים מילוליים של סקסיזם, גילנות, אנטישמיות, אסלאמופוביה, גזענות, הומופוביה, טרנספוביה וכו'. מחייבי התקינות הפוליטית רואים בה אמצעי לשינוי חברתי ומבקריה רואים בה פגיעה בחירות האדם ובאפשרות לשיח חופשי ואותנטי.
עקרונות התקינות הפוליטית
התקינות הפוליטית מתייחסת לא רק לשמות תואר של קבוצות וקטגוריות חברתיות, אלא בהיבט כוללני יותר, גם לדרך בה השפה מנכיחה דיבור גזעני, סקסיסטי, שוביניסטי, הומופובי, גילני (אנטי זיקנה) וכדומה. לפי עקרונות התקינות הפוליטית יש לומר, לדוגמה, "אמריקאים ילידים" ולא "אינדיאנים", "בן זוגי" ולא "בעלי", "מבוגר" ולא "זקן", "בעל מוגבלות שכלית-התפתחותית" ולא "מפגר", "נמוך" ולא "גמד", "מלא" ולא "שמן" וכו'. גם התקינות הפוליטית של הביטויים החליפיים עשויה להיות שנויה במחלוקת, ולהשתנות עם הזמן. במקרים מסוימים עצם האזכור של סטריאוטיפים לאומיים או גזעיים מתפרש כגזענות סמוייה ונחשב ללא-תקין פוליטית.
גישת התקינות הפוליטית מתבססת על רעיון השיח, לפיו השפה מעצבת את המציאות החברתית מצד אחד ומושפעת מיחסי כוח מצד שני. בהמשך לרעיון זה גורסת גישת התקינות הפוליטית כי אחת הדרכים להשפיע על עוולות חברתיות היא להביא לשינוי השיח באמצעות שינוי השפה. בנוסף, התקינות הפוליטית מתבססת על זרמים לינגוויסטיים-אנתרופולוגיים כדוגמת היפותזת ספיר-וורף, הקובעת כי יש יחס ישיר בין הקטגוריות הלשוניות של שפה שאדם מדבר בה, לבין הדרך בה האדם מבין את העולם ומתנהג בו.
שינויים במילים ובביטויים שבהם נעשה שימוש בשפה מוכרים כבר מתיקוני הסופרים שבתנ"ך, וביתר פירוט אצל חז"ל, שדרשו וקיימו שימוש בלשון נקייה. לשון סגי נהור אף היא דרך התבטאות עדינה, שנועדה למנוע שימוש במילים פוגעות.
השפעת התקינות הפוליטית על השפה מתבטאת בהתפתחות סגנון כתיבה נייטרלי מבחינה מגדרית, העוקף את הצורך להתייחס למינו הלא ידוע של אדם לא ספציפי, כלומר מבלי לייחס מגדר מסוים לאותו אדם (ראו מגדר בלשון).
היקף התופעה
בחוגי הפרוגרס, השמאל והאקדמיה בארצות הברית, התקינות הפוליטית נחשבת לכלל ברזל בשפה, כך למשל אין הוגים או כותבים את כינוי הגנאי Nigger, אפילו לא כדוגמה שלילית, אלא אומרים "The N word". באופן דומה, נזהרים מאוד להתבטא נגד להט"בים או לבקר מוסלמים. מגמה זו חזקה בעיקר באוניברסיטאות ובקרב בעלי השכלה גבוהה. מאידך, גישת התקינות הפוליטית פחות נפוצה בשיח העממי.
התקינות הפוליטית נולדה ב-1991 והיא רווחת מאוד באקדמיה ובתקשורת הליברלית, שם מופעלות סנקציות חברתיות – כגון ביוש (שיימינג), חרם חברתי, הטרדה ואף פיטורין – נגד מי שמתבטא נגד להט"ב, נשים ומוסלמים בצורה שנתפשת כפוגענית ולא מספיק תקינה פוליטית. מתנגדי התקינות הפוליטית טוענים שמדובר ב"טרור לשוני" שמסרס את המחשבה, ושהיא הגיעה לרמות קיצוניות באקדמיה האמריקאית באופן שפוגע במחקר ובחופש הביטוי.
אחת הדוגמאות המקובלות לשינוי שחל בחברה בתחום התקינות הפוליטית, היא במשפט מפורסם בסדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים. בסדרה המקורית ששודרה בשנים 1966–1969, נאמר המשפט על ידי קפטן ג'יימס קירק (ויליאם שאטנר) המשפט: "Where no man has gone before". בסדרות ההמשך החל משנות ה-90, נאמר על ידי קפטן ז'אן-לוק פיקארד (פטריק סטיוארט) המשפט המתוקן פוליטית: "Where no one has gone before".ממוזער|שלט בכניסה לשירותים מעורבים
בישראל
לטענת המצדדים בתקינות הפוליטית החברה הישראלית כחברה מערבית, משופעת בזהויות אשר בחלקן מתבססות על מוצא עדתי מגוון, אבל השפה לא התפתחה. דבר שהוביל לחשיבה סטריאוטיפית וגזענית. בשל כך יש צורך לאמץ עקרונות של תקינות פוליטית בשביל לקדם שיח ענייני ומכבד שמכיר בנוכחות המיעוט. רעיון זה יושם בישראל שנים רבות לפני שזכה למינוח אמריקאי הולם, בהמלצה שלא לומר "כושי", אלא "אפריקאי". בפועל, קיימים כינויי גנאי בשיח הפוליטי בישראל בהם מושרשים ביטויי בוז כוללניים וגזעניים וגם מילים שוביניסטיות.
גישת התקינות הפוליטית באה לידי ביטוי בתיקונים אחדים לחוקי מדינת ישראל, שבהם הוחלף מושג אחד באחר. דוגמאות:
החלפת המילה "מעביד" במילה "מעסיק" בעשרות חוקים, בנימוק: "למונח מעביד, על הטיותיו, עלולה להיות משמעות שלילית, המתקשרת בין היתר לניצול, שיש בה כדי להשפיע על השיח המשפטי והציבורי כלפי מי שמעסיק עובדים. לפיכך מוצע להחליף מונח זה במונח מעסיק, שאינו טעון במשמעות שלילית כאמור."
החלפת המושג "משפחות חד-הוריות" במושג "משפחות שבראשן הורה עצמאי" והחלפת המושג "הורה יחיד" ב"הורה עצמאי", בנימוק: "השימוש במונחים אלה יש בו כדי להשפיע על השיח המשפטי והציבורי כלפי הורותו של אחד ההורים, על פי רוב האב, הן מצד האם והילד, הן מצד הרשויות ומוסדות החינוך, והן מצד החברה בכללותה."
החלפת המושג "מפגר" במושג "בעל מוגבלות שכלית-התפתחותית" ב-23 חוקים, בנימוק "השימוש במונח מפגר נחשב בשפת היום־יום לפוגעני, והוא אינו עולה בקנה אחד עם המגמה להגן על כבודם של אנשים עם מוגבלות ולהבטיח את זכותם להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים".
המוסד לביטוח לאומי יזם החלפה של המושג "קצבת זקנה" במושג "קצבת אזרח ותיק", בנימוק "הסתבר כי השימוש במונח "קצבת זקנה" יוצר אצל מרבית האוכלוסייה קונוטציות שליליות וסטריאוטיפים המובילים לפגיעה ברגשות האוכלוסייה המבוגרת".
ביקורת על התקינות הפוליטית
בשל השפעתה הנרחבת של התקינות הפוליטית על צורת הביטוי הפוליטית, ישנם קולות, מכיוונים שונים, המתנגדים לעצם התקינות הפוליטית או לעוצמתה. היוצאים נגד גישת התקינות הפוליטית, טוענים שהיא פוגעת בחופש הביטוי. בנוסף, הם רואים בה צביעות והתעלמות מן המציאות ועיוות מלאכותי של השפה. הם סבורים כי שינוי הכינוי של מגזר מסוים לא יתרום לשינוי מצבו העגום. לטענתם, הדימוי הירוד של הכינוי נובע מן המצב הירוד של הקבוצה וגם הדימוי של הכינוי החדש ידרדר אם לא ישופר מעמד הקבוצה. ביקורת נוספת היא על היישום של התקינות הפוליטית, המביאה לפעמים גם לתופעה של תיקון יתר.
איש הימין האמריקאי ויליאם ס. לינד, טוען שהתקינות הפוליטית נוקטת באותן שיטות שבהן נקטו המשטרים הטוטליטריים של ברית המועצות, גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית וסין הקומוניסטית, בהשתמשם בשיטות "שיחדש" אורווליאניות. לדעתם של לינד ואחרים, הציבור צוחק על תופעה זו ואיננו מבחין בסכנותיה מאחר שהיא מכונה "תקינות פוליטית", אולם, התופעה גדלה ומבקשת להרוס את כל מה שמוגדר כחופש וכתרבות שלהם. רבים גם סבורים שבקמפוסים של אמריקה מופעל טרור כנגד כל מי שסוטה מן "התקינות הפוליטית". לעומתם, יש המטילים ספק בעצם קיומו של לחץ ממשי לשימוש בתקינות פוליטית, ומוסיפים כי גם אם קיים לחץ שכזה, הרי שאין בו כל חדש.
הפילוסוף והפסיכולוג הקליני ג'ורדן פיטרסון הקדיש חלק רב ממחקרו נגד התקינות הפוליטית.
ג'ונתן היידט פסיכולוג והוגה דעות אמריקאי פרסם ספר המבקר את התקינות הפוליטית שלדבריו משחיתה את החיפוש אחר האמת.
הבדרן והשחקן ג'ון קליז יצא בווידאו המבקר את התופעה. הסוציולוג פרופ' משה צוקרמן יצא נגד התקינות הפוליטית בספרו ההגותי "חפצון האדם", לדידו של צוקרמן אין שום השפעה של הנאמר "המכובס" על אופן החשיבה האמיתי על האחר.
הסופרת ג'יי קיי רולינג יצאה כמה פעמים כנגד הניסיונות להוציא את הביטוי "נשים" מתוך השיח הציבורי וכל זאת מתוך חשש להתעמת עם קהילת הטרנסקסואלים. בהזדמנות אחרת השוותה רולינג את האווירה הנוכחית למקארתיזם בארצות הברית של שנות ה-50 של המאה ה-20. אז אנשים הואשמו, גונו, פוטרו ממקום עבודתם והוחרמו בשל חשד לתמיכה בקומוניזם. היא אף ציטטה בהקשר הזה את המחזאית־תסריטאית האמריקאית המנוחה ליליאן הלמן, באומרה "אני לא יכולה ולא מוכנה להתאים את המצפון שלי לדרישות האופנתיות של השנה הנוכחית".
הפובליציסט הישראלי בן-דרור ימיני טוען שתרבות התקינות הפוליטית הפכה לתרבות המעודדת שקר, מסרסת את המחשבה החופשית ופוגעת בשכל הישר. כמו כן טען שהיא הגיעה להגזמה והקצנה אבסורדית בארצות הברית, וטען שהתגובה של אזרחי ארצות הברית לכך הייתה בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית.
גדי טאוב ביקר בחריפות את התקינות הפוליטית בהקשר לטרור האסלאמי וטען שהריאקציה לתקינות זו תהיה עליית הימין הקיצוני. הוא ביקר את התבטאות התקינות הפוליטית והפוסט-מודרניזם באקדמיה בארצות הברית, בייחוד בחוגים להיסטוריה ולימודי מגדר, שם הפרופסורים מצהירים שמטרתם היא לקדם נרטיבים מוטי-אג'נדה (למען ה"מדוכאים" ו"אוכלוסיות מוחלשות") ולא לחתור לגילוי האמת ולהציג תמונה נכונה של המציאות. הוא סיכם שהתקינות הפוליטית היא לדעתו "איסור לומר את האמת".
הרב חיים נבון, בספרו "לא תקין - חלופה יהודית לתקינות הפוליטית ולתיאוריות הכוח", התמקד בשורשים הרעיוניים של התקינות הפוליטית, ותיאר אותה כגלגול מתוחכם של רעיונות מרקסיסטיים. התקינות הפוליטית מניחה שעמוד השדרה של החברה הוא דיכוי מתמיד של החזקים את "המוחלשים", והיא מוסיפה על המרקסיזם הקלאסי את ההנחה שהדיכוי הזה מתחולל בעיקר באמצעות השפה. במקום לראות את החברה כמקום של שותפות ואת השפה כדרך תקשורת, התקינות הפוליטית מציגה את שניהם דרך הפרשנות החשדנית הבלעדית של כוחנות, עוול ודיכוי.
בתחום החופש האמנותי, קומיקאים כמו ג'רי סיינפלד וביל מאהר גינו בפומבי את רגישות היתר של הסטודנטים לגבי אמירות שאינן תקינות פוליטית ואמרו שרבים מהם לא מסוגלים להבין בדיחה.
ביולי 2020 הופיע מכתב של כ-150 סופרים, אקדמאים ואנשי רוח למען חופש הביטוי ונגד ההגזמה של אנשי התקינות הפוליטית שהפכה בעיניהם לסתימת פיות, בין החתומים על המכתב: סלמן רושדי, מרגרט אטווד, ג'יי קיי רולינג ונועם חומסקי.
בתרבות הפופולרית
בחו"ל
בתוכנית "נשואים פלוס" שכנתו של אל באנדי, מרסי דרסי, עורכת הפגנה נגד השתתפותה של קלי באנדי, בתו של אל בפרסומת ומאיימת בתביעה "בשם המאותגרות חזותית".
בעונה ה-19 של סדרת האנימציה הסאטירית סאות'-פארק מופיעה דמות בשם "המנהל פי.סי" (ראשי תיבות - פוליטקלי קורקט). המנהל, שנגד כל תקנות התקינות הפוליטית, מתחתן עם סגניתו, מביא איתה לעולם תינוקות שנקראים P.c Babies הבוכים כל פעם שהם שומעים הגדרות כוללניות, או שהם נתקלים בשירותים ציבוריים שאינם שירותי יוניסקס וכיוצא בזה.
בגרסה האמריקאית לסדרה "המשרד", לאחר תקרית של תקינות פוליטית במשרד, מגיע מומחה אפרו-אמריקאי בשם "מיסטר בראון" לערוך סדנת מודעות לנושא, המנהל רב איתו ומנהל את הסדנה בעצמו, אז הוא פונה לאחד העובדים ושואל אותו "האם תרצה שאקרא לך בביטוי פחות מעליב מ'מקסיקני', כי זה פשוט מעורר קונוטציות".
השיר P.c.p מאת מאניק סטריט פריצ'רס מבטא שאט נפש מהתופעה.
בישראל
בתוכנית חלומות בהקיציס, עם אייל קיציס וטל פרידמן, הופיעה בדיחה חוזרת על הנושא, בסגנון "אל תגיד שמנים, אתה פוגע בציבור שלם", וכיוצא בזה, ביטויים שהוחלפו, על ידי הדמויות אותן גילם פרידמן, בפאראפרזות מעליבות עוד יותר.
הזמר אריאל זילבר הוציא שיר בשם "פוליטיקלי קורקט" בו שר את השורות "ואם השיר שלי אינו מרפה/אשיר ליד שעל הפה"
בתוכנית הרדיו של שרון טייכר וערן זרחוביץ' מופיעה דמות של מלהק בשם עידן קאסט שמתאר תפקידים אליהם הוא מלהק לתפקידים שכביכול "פתוחים לכולם" ובתיאור כל תפקיד מנציח את הסטריאוטיפים האופייניים ביותר לכל קבוצה, מבלי לקרוא להם בתואר הספציפי. למשל "שחקן מחוספס, שמשפחתו אוהבת לנדוד, מישהו שטיול שנתי עובר אצלו בסלון."
ראו גם
שיח (מדעי החברה)
שיחדש
לשון נקייה
מגדר בלשון
פוסטמודרניזם
פרק על השפעת הפוליטקלי קורקט בתוך הערך לקות
צנזורה על השמעת שירים בישראל
תרבות הביטול
לקריאה נוספת
ג'יימס פין גארנר, פוליטיקלי קורקט: אגדות ילדים בלשון סגי נהור, מודן, 1995.
הרב חיים נבון, לא תקין - חלופה יהודית לתקינות הפוליטית ולתאוריות הכוח, הוצאת ידיעות ספרים 2022.
קישורים חיצוניים
צבי טריגר, בשבחה של התקינות הפוליטית
רפאל ניר, תקינות פוליטית, לשון נקייה והזניית השפה, פנים מס' 7, סתיו 1998.
חיים נבון, ביקורת יהודית-שמרנית על התקינות הפוליטית, הרצאה בכנס נחלים למחשבת ישראל, יולי 2019.
הערות שוליים
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:בלשנות חברתית
קטגוריה:מונחים ומושגים בפוליטיקה | 2024-08-01T02:13:24 |
תקין פוליטית | REDIRECT תקינות_פוליטית | 2015-09-26T11:06:11 |
סרטן | סרטן (בלטינית Cancer) יכול להתייחס לאחד המונחים הבאים:
הערות שוליים | 2024-05-13T09:33:51 |
רבי יהודה הלוי | REDIRECT יהודה_הלוי | 2015-09-26T11:06:11 |
קו רוחב | thumb|סימון קו רוחב 0 בעיר קיטו בירת אקוודור
thumb|סימון קו רוחב 0 באוגנדה
קו רוחב (גם: חוג או רוחב גאוגרפי) מציין עד כמה נקודה על פני כדור הארץ נמצאת מדרום או מצפון לקו המשווה. ניתן לאפיין את מיקומה של נקודה כלשהי על פני כדור הארץ בעזרת שתי זוויות, כלומר שתי קואורדינטות, שקודקודיהן במרכז כדור הארץ. לשם כך מקובל להשתמש ברוחב גאוגרפי ובאורך גאוגרפי (Longitude), ויחד הן מגדירות במדויק את מיקומה של הנקודה.
הרוחב הגאוגרפי של נקודה מסוימת מוגדר כזווית בין שני קווים דמיוניים שיוצאים ממרכז כדור הארץ; האחד מסתיים בנקודה עצמה, והשני מסתיים בנקודת המפגש בין המרידיאן של הנקודה ובין קו המשווה. רוחב נמדד במעלות, מ-0° בקו המשווה עד ל-90° בקטבים, תוך ציון האם מדובר ברוחב צפונית לקו המשווה (בחצי הכדור הצפוני) או דרומית לקו המשווה (בחצי הכדור הדרומי). נוהגים לסמן את קו הרוחב באות היוונית φ.
בעברית נקרא קו הרוחב "חוג". מקור הביטוי בספר ישעיה: . הפסוק מתאר את אלוהים שהוא יושב על מסלול אשר "חג" סביב הארץ.
קווי רוחב
שמאל|ממוזער|340px|איור של כדור הארץ. הקווים האופקיים הם קווי רוחב
קו רוחב הוא מעגל דמיוני על פני כדור הארץ המקביל לקו המשווה, ומחבר את כל הנקודות שיש להן אותו רוחב גאוגרפי. מספר קווי רוחב הם בעלי חשיבות: חוג הסרטן ("22 '26 23° צפון) וחוג הגדי ("22 '26 23° דרום) הם קווי הרוחב שרק ביניהם השמש עשויה להיות בזנית. צפונית לחוג הקוטב הצפוני ('30 66° צפון) ודרומית לחוג הקוטב הדרומי ('30 66° דרום) ניתן ליהנות משמש חצות. ארבעת קווי רוחב אלו מחלקים באופן גס את כדור הארץ לאזורי אקלים שונים.
התכונה של שני החוגים הנ"ל נגזרת מכך שנטיית ציר הסיבוב של כדור הארץ היא בזווית של 66.5 מעלות יחסית למישור המילקה (או בנטייה של 23.5 מעלות בין ציר הסיבוב לניצב על מישור המילקה).
המרחק בין מעלת קו רוחב אחת לסמוכה לה הוא 111 ק"מ. לדוגמה, זהו המרחק בין אדם הנמצא בקו רוחב 32° לזה הנמצא ב-33°. וכך גם בין אדם הנמצא בקו רוחב 70° לזה הנמצא ב-71°. מרחק זה הוא קבוע בין כל מעלות קווי הרוחב, וזאת בניגוד למרחקים שבין מעלות קווי האורך, שהולכים ומצטמצמים ככל שמתרחקים מקו המשווה ומתקרבים לקטבים.
קו הרוחב הארוך ביותר הוא קו המשווה (שלמעשה מהווה את ההיקף המרבי של כדור הארץ - 40,075 ק"מ בקירוב), וככל שמתרחקים ממנו מתקצר ארכו של קו הרוחב. כך למשל, היקף כדור הארץ בקו רוחב 60° הוא 20,000 ק"מ בקירוב, וקווי רוחב 90° (הקטבים) מהווים למעשה נקודה אחת.
ניווט לפי קווי הרוחב
בעת הקדומה היה קושי למדוד את האורך הגאוגרפי בצורה מדויקת, דבר שהקשה מאוד על הניווט בכלל, והניווט הימי בפרט. על פני היבשה אפשר היה להיעזר בתצורות הקרקע לצורך ניווט, אך ניווט בים פתוח היה דבר מסובך ומסוכן מאד.
הניווט הימי התבסס באותם זמנים בעיקר על קווי הרוחב. את קו הרוחב הנוכחי ניתן להסיק מתוך מדידת הזווית של כוכב הצפון מעל האופק (כלומר זווית הגובה של כוכב הצפון), או לפי מדידת זווית הגובה של השמש בשמיים. על פי שיטה זו, ניתן לדעת את קו הרוחב הנוכחי לפי הנקודה הגבוהה ביותר של השמש בשמיים (שנקראת upper culmination), ממנה ניתן לחלץ את קו הרוחב לפי הכלל הפשוט, התקף ביום ההיפוך הקיצי בלבד:
L = 90 − C + D, כאשר C היא זווית הגובה המרבית של השמש, D היא הדקלינציה של כדור הארץ (שמשתנה פלוס-מינוס 23.45°) ו-L הוא קו הרוחב. המכשיר הייעודי למדידת זווית הגובה של השמש או כוכב הצפון הוא הקוודראנט שהומצא במאה ה-15. כמו כן ניתן היה להשתמש באצטרולב, או בסקסטנט.
מכיוון שקו האורך לא היה ידוע, שיטת הניווט הייתה להפליג צפונה או דרומה עד לקו לרוחב הרצוי, ואז להפליג מזרחה או מערבה לאורך קו הרוחב עד להגעה ליעד המבוקש.
שיטת ניווט זו לא הייתה מוצלחת במיוחד, וספינות רבות טעו בדרכן, אך היא איפשרה לבני האדם להפליג על פני כל כדור הארץ במשך שנים רבות עד להמצאת הכרונומטר, שאיפשר ניווט לפי קווי האורך.
ראו גם
מרידיאן
קו אורך
קו המשווה
קישורים חיצוניים
מערכת קואורדינטות , באתר "שער לים"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:קרטוגרפיה
קטגוריה:קווי רוחב | 2024-04-03T12:48:20 |
התזמורת הפילהרמונית הישראלית | 200px|ממוזער|שמאל|סמליל התזמורת עד 2020 המורכב ממפתח פה הפוך, קולן וחנוכייה
250px|שמאל|ממוזער|נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם המנצח זובין מהטה
ממוזער|250px|הכנר ברוניסלב הוברמן, מייסדה של התזמורת
ממוזער|היכל התרבות ע"ש צ'ארלס ברונפמן, אולם הבית של התזמורת|251x251 פיקסלים
ממוזער|250px|דף על פאול בן-חיים ופנינה זלצמן בתוכנייה של התזמורת הארץ ישראלית, 1936
200px|ממוזער|שמאל|בול לציון 25 שנים לתזמורת, 1961
התזמורת הפילהרמונית הישראלית היא התזמורת הסימפונית העיקרית והידועה ביותר במדינת ישראל.
התזמורת בתקופת היישוב
התזמורת נוסדה על ידי משה שלוש והכנר ברוניסלב הוברמן, שהביא לארץ מוזיקאים יהודים רבים מגרמניה הנאצית, רבים מהם הנגנים הטובים ביותר בתזמורות אירופה שגורשו ממשרותיהם על ידי הנאצים. בעת היווסדה נקראה "התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית" (Palestine Symphony Orchestra).
על קונצרט הפתיחה שלה, שנערך באולם יריד המזרח בתל אביב ב־26 בדצמבר 1936 ניצח המנצח הנודע ארטורו טוסקניני. בקונצרט זה ניגנה התזמורת את היצירות הבאות:
הפתיחה "סולם המשי" של רוסיני
הסימפוניה מס' 2 ברה מז'ור מאת ברהמס
הסימפוניה "הבלתי גמורה" מס' 8 מאת שוברט
נוקטורנו וסקרצו מתוך "חלום ליל קיץ" מאת פליקס מנדלסון
הפתיחה "אוברון" מאת ובר
בין השנים 1939–1945 כיהן ליאו קסטנברג כמנהלה. בתקופה זו, בשנות מלחמת העולם השנייה, הופיעה התזמורת ב־140 קונצרטים המיועדים לחיילי בעלות הברית בחזיתות השונות, לרבות הופעה בפני חיילי הבריגדה היהודית באל עלמיין בנובמבר 1944 ובנובמבר 1945, בתום מלחמת העולם השנייה, בקונצרטים חגיגיים בבלגיה. בכ-70 קונצרטים הצטרפה הפסנתרנית אלה גולדשטיין.
התזמורת בתקופת המדינה
עם קום המדינה ב־1948 הוסב שמה ל"התזמורת הפילהרמונית הישראלית". התזמורת מרבה להופיע ברחבי העולם. טובי המנצחים רואים לעצמם אתגר לנצח עליה. אחד מהם הוא זובין מהטה שהיה למנהל המוזיקלי של התזמורת. במסגרת התזמורת מופיעים לעיתים סולנים בולטים בהם הכנרים הישראלים פנחס צוקרמן ויצחק פרלמן.
מאז היווסדו של היכל התרבות בתל אביב בשנת 1957, הוא משמש כאולם הבית של התזמורת. כמו כן התזמורת מופיעה גם בתיאטרון שרובר שבירושלים ובאודיטוריום שבחיפה.
בשנת 1963 קיבלה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את פרס אנגל למוסדות מוזיקליים בישראל.
בכל שנה, נוהגת התזמורת הפילהרמונית לנגן בקונצרט הראשון של כל אחת מהסדרות, גרסה מיוחדת לתקווה - ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.
המנצח האיטלקי ג'נאנדראה נוזדה משמש בתור מנצח אורח ראשי של התזמורת, מאז מאי 2011.
המנצח הגרמני קורט מאזור היה מנצח אורח בר־כבוד של התזמורת עד מותו בשנת 2015.
הפסנתרן והמנצח אנדראש שיף משמש כאמן הבית הראשון של הפילהרמונית. בעונת 2021–2022 נבחר הפסנתרן יפים ברונפמן לאמן הבית לחגיגות ה-85 לתזמורת.
מזכ"ל התזמורת הנוכחי מינואר 2023 הוא יאיר משיח. קודמו בתפקיד היה אבי שושני שכיהן בתפקיד במשך 50 שנה. מנהלת הפעילות האמנותית של התזמורת היא עליזה מיויס.
ב־26 בדצמבר 2016 הודיע זובין מהטה על סיום כהונתו כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית באוקטובר 2019 אחרי שישלים 50 שנות כהונה.
ביולי 2019 קיימה התזמורת הפילהרמונית הישראלית סדרה של קונצרטי פרידה מזובין מהטה, שניצח על הרקוויאם של ורדי לפני אולמות מלאים עד אפס מקום, במאזינים שבאו להיפרד מן המנצח האהוב ולהביע את הוקרתם.
ב-20 באוקטובר 2019 ניצח זובין מהטה על הקונצרט האחרון שלו כמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית שבסיומו הוענק למהטה תואר של "מנהל מוזיקלי אמריטוס".
הפילהרמונית עד הבית
בשנת 2020 בתקופת משבר הקורונה, עברה פעילות התזמורת למתכונת דיגיטלית בערוץ המוזיקה "מדיצי" (ערוץ מוזיקה קלאסית מוביל בעולם), בפייסבוק וביוטיוב המעניקים פלטפורמה דיגיטלית לקונצרטים.
התזמורת מקליטה תוכניות ומעלה קונצרטים קאמריים בשידור חי עם נגני התזמורת. המנהל האומנותי של הפרויקט הקאמרי הישראלי הקלרניתן טיבי צייגר אומר: "החלטנו להקים את 'מקרוב', פלטפורמה דיגיטלית ייחודית כדי שהמאזינים יבחרו בקונצרט להאזנה גם אם אינו מכיר בדיוק את כל היצירות או את האירוע המוזיקלי הספציפי. אנחנו מנסים להעביר את הקשר הזה למדיום דו־ממדי המעביר את האווירה הנוצרת בקונצרט ויתחבר עם הקהל".
הקשר עם קהל המאזינים מתקיים באמצעות הערוץ הדיגיטלי באמצעות שידורים שיש בהם תוכן מילולי ותוכן מוזיקלי בתוספת הסברים ורקע ליצירות.
שיאים
המסע הארוך ביותר – ב־1960, מ־11 באוקטובר עד 23 בדצמבר, ערכה התזמורת מסע מקיף עולם, ובמסגרתו הופיעה בצרפת, ארצות הברית, יפן והודו.
קהל המאזינים הגדול ביותר – באוגוסט 1988 קיימה התזמורת קונצרט מיוחד בניצוחו של זובין מהטה בפארק הירקון בתל אביב. הסולנים היו הזמר פלאסידו דומינגו והכנר יצחק פרלמן. אומדים את קהל המאזינים שנכח באירוע בכמאה אלף איש, מספר המאזינים הגדול ביותר שנכח בקונצרט קלאסי בישראל.
המלחינים המושמעים ביותר ברפרטואר התזמורת הפילהרמונית הישראלית (נכון לסוף שנת 1992)המלחיןמספר ביצועים לודוויג ואן בטהובן3141וולפגנג אמדאוס מוצרט2933יוהאנס ברהמס1815פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי1452פליקס מנדלסון962
המלחינים הישראלים המושמעים ביותר בתזמורת הפילהרמונית הישראלית (נכון לסוף שנת 1992)המלחיןמספר ביצועיםפאול בן-חיים335מרק לברי165עדן פרטוש150יוסף טל120נעם שריף111
יועצים/מנהלים מוזיקליים
שמאל|ממוזער|250px|עטיפה של תוכניית קונצרט 15.12.1947
עד שנת 1977 לא היו לתזמורת מנהלים מוזיקליים. המנצחים שעמדו בקשר הקרוב ביותר עם התזמורת נקראו יועצים מוזיקליים.
ויליאם שטיינברג (1936 - 1938)
ליאונרד ברנשטיין (1947 - 1949; מנצח כבוד מאז 1988) לאחר מותו החליטה עיריית תל אביב-יפו לקרוא לכיכר התזמורת על שמו.
פול פאריי (1949 - 1950)
ברנרדינו מולינרי (1950 - 1957)
ז'אן מרטינו (1957 - 1959)
זובין מהטה (1968 - 2019) (יועץ מוזיקלי 1968 - 1977; מנהל מוזיקלי עד שנת 2019; מ-2019 "מנהל מוזיקלי אמריטוס")
להב שני (2020 - ממשיך)
לקריאה נוספת
אורי טפליץ, הפילהרמונית הישראלית, סיפורה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
מיכאל אוהד, הפילהרמונית, כתר הוצאה לאור, תל אביב, 1986.
לידתה של תזמורת: ייסוד התזמורת הארץ־ישראלית כפי שהוא משתקף במכתביו, נאומיו ומאמריו של ברוניסלב הוברמן, הוצאת יחדיו, תשמ"ו 1986.
קישורים חיצוניים
הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית באתר עיריית תל אביב
קונצרט התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של טוסקניני, תל אביב, 1938, סוכנות המידע המרכזית הבריטית
התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של מיכאל טאובה בסרט "בית אבי", 1946/7
אוסף תוכניות של התזמורת הפילהרמונית בשנים 1950-1958, ארכיון יחיאל אורגל, הספרייה הלאומית
הופעה נדירה של התזמורת הפילהרמונית בפני חיילים בסיני (רפידים), 28 בנובמבר 1967, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון (ללא קול)
יוסי שיפמן, ריאיון עם יהושע פסטרנק, יו"ר הפילהרמונית, באתר הבמה, 12 בספטמבר 2012
ישראל היום, להב שני מחליף את זובין מהטה בפילהרמונית
יוטיוב, דברי פרידה של זובין מהטה מן הפילהרמונית וקהל מנוייה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוזיקה קלאסית
קטגוריה:מוזיקה קלאסית ישראלית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למוזיקה
תל אביב-יפו
תל אביב-יפו
קטגוריה:זוכי פרס אנגל
קטגוריה:תל אביב-יפו: מוזיקה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1958 | 2024-06-24T05:16:44 |
פילולוגיה | פילולוגיה (בעברית: חקר תעודות; מיוונית: פילוס – Φιλος, שפירושו אוהב או ידיד, ולוגוס – λογος, שפירושו מילה) היא מחקר של טקסטים כתובים או נמסרים על פה, בעיקר טקסטים עתיקים, תוך שימוש בכלים מתחום חקר השפה והספרות כדי להכריע בשאלות שקשורות להבנת תוכנו, קביעת נוסחו המקורי, זיהוי מחברו, השתלשלות מסירתו והעתקתו וכיוצא בזה.
במסורת האקדמית של מספר אומות, המונח פילולוגיה במובנו הרחב, מתאר את המחקר של השפה יחד עם הספרות, ההיסטוריה והרקע התרבותי שלה, שהם הכרחיים להבנת יצירות ספרות וטקסטים אחרים של התרבות. מכאן שבנוסף לניתוח הלשוני של הטקסט העיסוק בפילולוגיה נושק גם לעיסוק בהיסטוריה, ארכאולוגיה, בלשנות, רטוריקה, הצפנה, ופילוסופיה.
לעיתים משתמשים במונח פילולוגיה כמונח נרדף לבלשנות, כלומר מחקר מערכות התקשורת האנושית, בעיקר כאשר המחקר מתבסס על טקסטים קדומים. במקרים אחרים משתמשים בו כדי לתאר את ענף הבלשנות ההיסטורית (דיאכרונית), שעוסקת בחקר מקורות השפות והקשרים העתיקים ביניהן, ענף שמאפשר, בין השאר, לפרש מילים בשפה אחת מתוך שפה אחרת, דרך זיהוי מקור משותף. זאת בניגוד לבלשנות הסינכרונית, העוסקת במבנה השפה כפי שהוא, שהיא עיקר עיסוקם של הבלשנים במאה ה-20.
ענפי הפילולוגיה
פילולוגיה השוואתית
פילולוגיה השוואתית חוקרת את הקשרים בין שפות שונות. לדוגמה, הדמיון בין סנסקריט לשפות האירופאיות שהתגלה כבר במאה ה-16, הוביל לספקולציה אודות פרוטו שפה משותפת שממנה צמחו כל השפות האלה (ראה שפות הודו-אירופיות). העניין של פילולוגים בשפות עתיקות הוביל למחקר של מה שנקרא במאה ה-18 שפות "אקזוטיות" מכיוון שהן יכלו לפתור בעיות שקשורות לפענוח המקורות של טקסטים עתיקים.
שחזור טקסטים
הפילולוגיה כוללת בתוכה גם אלמנטים של ביקורת טקסט (Textual criticism או Lower criticism), בניסיון לבנות את הטקסט המקורי מתוך העתקים שלו. הביקורת ההיסטורית (Higher Criticism) שמטרתה לגלות את הזמן, המקום והבעלים של הטקסט, יכולה להתגלות כבעלת ערך רב בניסיונות אלה, אך גם ניזונה מהם.
טכניקות אלה קשורות באופן הדוק לפרשנות, ולכן אין גבול ברור בין פילולוגיה להרמנויטיקה. כתוצאה מכך, כשלטקסט יש חשיבות פוליטית או דתית (לדוגמה, שחזור של המקורות של הבשורות הנוצריות), קשה להגיע למסקנות אובייקטיביות.
פענוח של טקסטים עתיקים
ענף נוסף של הפילולוגיה הוא פענוח של מערכות כתב עתיקות. ענף זה התפתח והתפרסם במהירות באמצע המאה ה-19, בעקבות פענוח הדקדוק המצרי והאשורי. עם הפענוח הסנסציוני של כתב החרטומים על ידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון בעזרת אבן רוזטה שהתגלתה בשנת 1822, נעשו מספר ניסיונות לפענח מערכות כתב אחרות מהמזרח התיכון ומהאיים האגאיים.
העבודה על פענוח של שפות עתיקות מהמזרח התיכון התקדמה במהירות. באמצע המאה ה-19 הנרי רולינסון (Henry Rawlinson) ואחרים פענחו את כתובות בהיסטון (Behistun Inscription), המתעדות את אותו מלל בפרסית עתיקה, בעילמית (שפת בני עילם) ובאכדית, על ידי שימוש בווריאציות שונות של כתב יתדות לכל שפה. הבנת כתב היתדות הובילה לפענוח השפה השומרית. השפה החתית פוענחה בשנת 1915 על ידי בדז'יך הרוזני.
ביוונית העתיקה, כתב ליניארי ב' פוענח בשנת 1952 על ידי מייקל ונטריס (Michael Ventris), שהדגים כיצד הכתב מתעד צורה מוקדמת של יוונית, שמוכרת כיום כמיקנית. כתב ליניארי א', מערכת הכתב שמתעדת את שפת של התרבות המינואית עדיין לא פוענחה, למרות הניסיונות הרבים.
הפענוח של שפות עתיקות נמשך בעבודה על ההירוגליפים של המאיה והשפה האטרוסקית. ישנן שפות שאת מערכת הכתיבה שלהן איננו מבינים כיום כגון הכתב הוויקינגי העתיק. לפיענוח טקסטים בשפות אלו עשויה להיות השלכה משמעותית על המחקר ההיסטורי כפי שהיה לפיענוח כתב החרטומים בעזרת אבן רוזטה.
ישנם קשיים רבים בלימוד שפה לא מוכרת. החל בלימוד האותיות ועד ללימוד משמעות המילים והתחביר.
גרשם שלום על פילולוגיה
גרשם שלום, מייסד חקר הקבלה וגדול חוקריה, נעזר רבות בשיטה הפילולוגית. בהספדו לידידו יוחנן לוי, שנפטר ב-1945, תיאר שלום את הפילולוגיה ואת משימת הפילולוג, כלהלן:
הפילולוגיה ככלי לביקורת התרבות הנוכחית
יוחנן גלוקר יסד מגזין בשם קתרסיס לביקורת התרבות האינטלקטואלית הנוכחית בישראל, תוך שהוא עושה שימוש בכלים פילולוגיים קלאסיים על מנת לאתר (ולשרש) מחקרים שטחיים במדעי הרוח. המגזין עוסק הן בביקורות נרחבות ומפורטות והן בהצבעה על כשלים קלי-ערך יחסית. המתודה הפילולוגית משמשת לאיתור מקורות השגיאה, ולהסקת מסקנות בגינה.
בתרבות הפופולרית
אליעזר שקולניק, אחת הדמויות הראשיות בסרט הערת שוליים, הוא פילולוג תלמודי, וקטע משמעותי מהסרט עוסק בעבודתו.
ראו גם
פלאוגרפיה
קתרסיס
לקריאה נוספת
יוחנן גלוקר, מסילווסטר עד זקני ציון: מבוא לפילולוגיה, הוצאת כרמל, 2011
קישורים חיצוניים
אבישי יורב, נורמה סידרתית להשוואת גרסאות: צעד ראשון לקראת מתודה פילולוגית-פילוגנטית-ממוכנת, אתר דעת
הקדמה קצרה אך מפורטת וממצה על פילולוגיה במאמר מתוך עבודת הדוקטורט של אליעזר קורצווייל על הבדלי נוסח בין התלמוד הבבלי במסכת זבחים, לבין פרשן אלמוני בכתב יד קולומביה. (ה'תשפ"א, אתר אוקימתא)
קטגוריה:שפות
קטגוריה:בלשנות | 2024-06-19T06:02:31 |
נמייה מצויה | נמייה מצויה (שם מדעי: Herpestes ichneumon) היא יונק ממשפחת הנמייתיים הכלולה בסוג נמייה. זהו טורף קטן יחסית, משקלו 1.70 ק"ג עד 4 ק"ג, אורכו 48 עד 60 ס"מ.
תיאור המין
ממוזער|שמאל|נמייה בגן לאומי אשקלון
פרוות הנמייה ארוכה ואפרורית-חומה, לעיתים רחוקות אף בגווני אדום וצהוב. רצועת עור ללא שיער מקיפה את העיניים. הגוף דק וגמיש ואילו הזנב סבוך וארוך, אורכו 33 עד 54 ס"מ. צורתה של הנמייה מזכירה מרחוק מעין זוחל גדול. פניה ארוכות, אוזניה קטנות ועגולות, גפיה קצרות ובעלות 5 אצבעות בכל גפה. הרגליים האחוריות חסרות שער עד העקב, הטפרים חדים ומעוקלים ומשמשים לחפירה. קיימת בלוטה אנאלית בעלת שני פתחים. למין 35 עד 40 שיניים. כאשר היא מאוימת, היא מקמרת את גבה ומסמרת את שערותיה כך שהיא נראית כמעט כפולה בגודלה.
תפוצה ומקום חיות
הנמייה המצויה נפוצה במרבית יבשת אפריקה. באירופה היא נפוצה בספרד ופורטוגל. התפשטה באמצעות האדם אל מדגסקר ואיטליה. בישראל היא נפוצה בכל חלקי הארץ.
הנמייה המצויה חיה על פני הקרקע, מעדיפה אזורים מיוערים בקרבת מקווי מים. מוצאת מחסה במאורות ובמחילות וכן בגומחות הנוצרות בעצים עתיקים. בעת האחרונה נמצאת אף בשדות מעובדים ובשטחי חקלאות שונים. מטבעה היא פועלת בשעות היום, אך בסביבת האדם הסתגלה ופועלת גם בלילה.
תזונה
ממוזער|נמייה טורפת שפמנון במעיין צבי
הנמייה היא אוכלת כל, הניזונה מבעלי חיים קטנים ממנה: עופות, דגים, חרקים ומפירות וירקות. בתפריטה נמנים גם נחשים, נמייה יכולה להתמודד כמעט עם כל נחש, ארסי ככל שיהיה. במפגש בין נמיה לנחש, יתחולל קרב פעיל משני הצדדים. זהו אינסטינקט הטבוע בכל בני משפחת הנמייתיים והגחניים (וזו גם כנראה אחת הסיבות שבעבר שייכו אותם למשפחה זאת). במקרה שהנמייה ניצחה, היא גם תאכל את הנחש, אף על פי שהיא מעדיפה מזונות אחרים.
תועלת לאדם
הנמייה יכולה להועיל לחקלאות בטריפה של מכרסמים שמזיקים לה. היא מועילה לאדם גם בצמצום מספר הנחשים הארסיים. בארץ ישראל היא מהווה גורם חשוב בוויסות אוכלוסיית הצפעים. עם זאת, היא אחראית גם לנזקים בחקלאות, בהתפרצות ללולים והריגת תרנגולים.
קישורים חיצוניים
נמייה מצויה, אתר מט"ח
נמייה מצויה באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:נמייתיים
קטגוריה:ארץ ישראל: טורפים
קטגוריה:קניה: יונקים
קטגוריה:אתיופיה: יונקים
קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל | 2023-08-21T06:50:08 |
סיסטמתיקה | הפניה טקסונומיה (ביולוגיה) | 2019-09-16T11:02:05 |
תוכנית אפולו | 250px|ממוזער|שמאל|באז אולדרין צועד על הירח במהלך משימת אפולו 11 ביולי 1969
250px|ממוזער|שמאל|טביעת רגל על הירח, אפולו 11
תוכנית אפולו (באנגלית: Apollo program; נקראה גם "פרויקט אפולו") הייתה תוכנית החלל של ארצות הברית בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20. התוכנית הוצאה לפועל על ידי נאס"א, ושיאה היה בנחיתת האדם הראשון על הירח. ראשית התוכנית הייתה בימיו של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר, אך התנופה העיקרית לביצועה באה מהנשיא הבא, ג'ון פיצג'רלד קנדי, שקבע בנאום שנשא בפני הקונגרס ב־25 במאי 1961, את היעד "להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום".
היעד שהציב קנדי הושג במשימת אפולו 11, כאשר האסטרונאוטים ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין נחתו על הירח ב־20 ביולי 1969 ועשו את הצעדים הראשונים של האדם על גרם שמיים אחר. לאחר אפולו 11 שיגרה ארצות הברית חמש משימות נוספות, שגם בהן הנחיתו זוגות של אסטרונאוטים על הירח. המשימה האחרונה התבצעה בדצמבר 1972. נחיתות אלו היו הנחיתות המאוישות היחידות שהתבצעו עד היום על גרם שמיים שאינו כדור הארץ.
תוכנית אפולו באה בעקבות תוכניות חלל קודמות של ארצות הברית, תוכניות מרקורי וג'מיני, שלקחו חלק החל מסוף שנות ה־50 של המאה ה־20. במסגרת תוכנית אפולו, שהוצאה לפועל בין 1961 ל־1972, נעשה שימוש במשגרים ממשפחת משגרי הסטורן לשיגור המשימות לחלל. משגרי סטורן וחלליות אפולו שימשו במשימות נוספות שנכללו בתוכנית אפולו, משימות שכללו שלושה שיגורים במהלך תוכנית סקיילאב בשנים 1974–1973 ושיגור אחד במהלך תוכנית אפולו־סויוז ב־1975.
כל משימות תוכנית אפולו, למעט שתיים, היו מוצלחות. בשנת 1967, במהלך תרגיל חזרה לשיגור אפולו 1 פרצה שרפה בתא הפיקוד של החללית, ושלושת אנשי הצוות נספו. ב־1970, במהלך טיסתה של משימת אפולו 13 אל הירח, ארעה תקלה במערכות קיום החיים בתא הפיקוד של החללית. התקלה חייבה את אנשי הצוות להשתמש במערכות קיום החיים של רכב הנחיתה הירחי ("אקווריוס") עד שחזרו אל כדור הארץ בשלום.
תוכנית אפולו השיגה מספר ציוני דרך משמעותיים בתולדות טיסות החלל: היא התוכנית היחידה שבמסגרתה נשלחו בני אדם אל מעבר למסלול לווייני נמוך; אפולו 8 הייתה המשימה המאוישת הראשונה שיצאה ממסלול כדור הארץ והקיפה גרם שמיים אחר מלבד כדור הארץ, ואפולו 17 היא המשימה המאוישת האחרונה שעשתה זאת. תוכנית אפולו עודדה פיתוחים טכנולוגיים בתחומים רבים מלבד מתחומי הטילאות וטיסות החלל, כגון אווירונאוטיקה, תקשורת ומחשבים. כמו כן הציתה התוכנית התעניינות בתחומים הנדסיים ומדעיים רבים בקרב בני כל הגילאים, והשאירה מתקנים ומכשירים רבים שפותחו במהלך התוכנית כציוני דרך. תאי הפיקוד של חלליות אפולו, עם כלים נוספים ששימשו בתוכנית, מוצגים במוזיאונים בכל רחבי העולם, ביניהם מוזיאון האוויר והחלל הלאומי בוושינגטון די. סי. ובמתקני נאס"א בפלורידה, בטקסס ובאלבמה.
ב־2019 הכריזה נאס"א על "תוכנית ארטמיס" שכוונתה להנחית שוב אסטרונאוטים על הירח, יותר מחמישה עשורים לאחר תוכנית אפולו.
רקע
המלחמה הקרה
במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, מעצמות־העל, הייתה באותה תקופה בשיא עוצמתה. המלחמה התבטאה בעימותים צבאיים עקיפים כדוגמת מלחמת קוריאה, ובמרוץ חימוש שכלל את פיתוחם של טילים בליסטיים בין־יבשתיים, שהיו מסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים אל אדמת המעצמה היריבה. שתי המעצמות נעזרו רבות בידע הגרמני ששימש במלחמת העולם השנייה לפיתוח ה־V-2. בפיתוח הטילים הובילה ברית המועצות, שב־1956 הייתה לראשונה ששיגרה טיל בליסטי בין יבשתי – ה־R-7 סמיורקה – אביו הישיר של משגר הסויוז. הטיל, ששקל 280 טון, יכול היה לשאת ראש נפץ גרעיני במשקל 5 טון, הרבה יותר מיכולת הנשיאה של הטילים האמריקאיים באותה עת, שיכלו לשאת עד ל־1.5 טונות.
המרוץ לחלל
ביולי 1955 הודיעו ארצות הברית וברית המועצות, כל אחת בנפרד, על כוונתן לשגר לוויין מלאכותי למסלול סביב כדור הארץ במסגרת השנה הגיאופיזית הבינלאומית (יולי 1957 – דצמבר 1958). הרוסים, בהנהגתו של סרגיי קורוליוב, המהנדס הראשי של תוכנית המשגרים והטילים בברית המועצות, החליטו ב־1956 להשתמש בטיל הבליסטי R-7 סמיורקה כמשגר לוויינים. בברית המועצות התנהלו ההכנות לשיגור הלוויין הראשון בסודיות, בעוד שארצות הברית ניהלה מסע מתוקשר לקראת השיגור שלה. לכן, כאשר ב־4 באוקטובר 1957 הודיעה ברית המועצות על שיגור הלוויין ספוטניק 1 למסלול סביב כדור הארץ, נכנסו ראשי ארצות הברית למשבר שכונה "משבר הספוטניק". המשבר הוחמר כאשר ב־6 בדצמבר 1957 נכשל שיגורו של הלוויין האמריקאי ואנגארד TV-3, שיועד להיות הלוויין האמריקאי הראשון, בשידור חי לעיני מאות אלפי צופים. הסובייטים זכו ליוקרה בינלאומית רבה. תוכניות החלל הרוסיות נכנסו להילוך גבוה, ואוחדו לתוכנית החלל הסובייטית. רק ב־31 בינואר 1958 הצליחה ארצות הברית לשגר את לוויינה הראשון, אקספלורר 1. לוויין זה שוגר על גבי טיל יופיטר C, שפותח על ידי צוות בראשותו של ורנר פון בראון, שעבד עבור הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים. למרות הצלחת השיגור, האמריקאים עדיין היו בפיגור משמעותי בעוצמת הטילים ששימשו כמשגרים, פיגור שבא לידי ביטוי במשקל הלוויינים: ספוטניק 1 שקל יותר מ־80 ק"ג, בעוד אקספלורר 1 שקל פחות מ־14 ק"ג. משמעות הפרש זה הייתה עליונות בליסטית גדולה מאוד של הסובייטים על פני האמריקאים.
ב־29 ביולי 1958 הועבר בקונגרס האמריקאי חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, שייסד את נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית. המשימה שהוטלה על נאס"א הייתה הובלת תוכנית החלל האמריקאית, והאתגר המרכזי שהציבה לעצמה היה לשגר את האדם הראשון לחלל במסגרת תוכנית מרקורי. ואולם, הסובייטים שוב הקדימו את האמריקאים. ב־12 באפריל 1961 שיגרה ברית המועצות לטיסה מסלולית את החללית "ווסטוק 1", ובה הקוסמונאוט יורי גגארין – האדם הראשון בחלל. ב־5 במאי 1961 שיגרה ארצות הברית את החללית "פרידום 7" לטיסה תת־מסלולית, ובה האסטרונאוט האמריקאי הראשון, אלן שפרד; רק ב־20 בפברואר 1962 שיגרה ארצות הברית את החללית "פרנדשיפ 7" שנכנסה לטיסה מסלולית, ובה האסטרונאוט ג'ון גלן.
הסובייטים הקדימו את ארצות הברית גם בתחומים נוספים של המירוץ לחלל: הם שיגרו את לונה 1 (ינואר 1959), הגשושית הראשונה שעזבה את שדה הכבידה של כדור הארץ; את לונה 2 (ספטמבר 1959), הגוף המלאכותי הראשון שפגע בירח; ואת לונה 3 (אוקטובר 1959), שהייתה הראשונה לשדר תמונות מצידו הרחוק של הירח.
ההכרזה על תוכנית אפולו
250px|ממוזער|שמאל|נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי נואם בפני הקונגרס ב־25 במאי 1961 ומעלה את המטרה הלאומית להנחתת אדם על הירח עד תום העשור
בתחילת 1960, בתקופת נשיאותו של אייזנהאואר, הועלו הצעות להנחית אדם על הירח, כתוכנית המשך לתוכנית מרקורי. בעוד קפסולת המרקורי יכלה לספק מגורים לאסטרונאוט אחד בלבד למשך פרק זמן קצר במסלול סביב כדור הארץ, החללית שתוכננה לנחיתה על הירח הייתה יכולה לשאת שלושה אסטרונאוטים למסלול סביב הירח ובסופו של דבר גם לנחות על פניו. התוכנית, שעוד לא תוקצבה, נקראה על שמו האל היווני אפולו על ידי מנהל מרכז מחקר בנאס"א אייב סילברסטין שמאוחר יותר אמר כי "בחרתי את השם לחללית כמו שבחרתי את השם לבני". סילברסטין סיפר כי בחר את השם אחרי שעיין בספר על המיתולוגיה היוונית ערב אחד בביתו בתחילת 1960. הוא חשב כי "התמונה של אפולו חולף במרכבתו על פני השמש תאמה למטרה הכללית של התוכנית המוצעת". בעוד נאס"א החלה לתכנן את התוכנית, המימון לתוכנית היה רחוק מלהיות מובטח בהתחשב בגישתו האמביוולנטית של אייזנהאואר לטיסות חלל.
בנובמבר 1960 נבחר ג'ון פ. קנדי לנשיאות ארצות הברית אחרי קמפיין שהבטיח עליונות על פני ברית המועצות בתחום טיסות החלל והגנת הטילים. על ידי שימוש בחקר החלל כסמל ליוקרה לאומית הוא הזהיר מפני "פער הטילים" בין שתי האומות והבטיח להפוך את ארצות הברית (.not first but, first and, first if, but first period). למרות נאומיו, קנדי לא הגיע להחלטה בקשר לתוכנית אפולו מיד עם כניסתו לבית הלבן. הוא ידע מעט על הפרטים הטכניים של תוכנית החלל וכן נרתע מהמחויבות הפיננסית המאסיבית שנדרשה לביצוע נחיתה מאוישת על הירח. כאשר מנהל הסוכנות החדש של נאס"א ג'יימס וב (שמונה על ידי קנדי) ביקש הגדלה של 30% בתקציב הסוכנות, תמך קנדי בהאצת תוכנית פיתוח המשגרים הגדולים של נאס"א (משגרי הסטורן), אך נמנע מלהגיע להחלטה בקשר לתוכנית הרחבה יותר.
ב־12 באפריל 1961, הפך הקוסמונאוט הסובייטי יורי גאגארין לאדם הראשון בחלל, ובכך חיזק את החששות של האמריקאיים שהם מפגרים בכל הקשור לטכנולוגיה אל מול ברית המועצות. בפגישה של ועדת המדע והאסטרונאוטיקה של ארצות הברית יום לאחר טיסתו של גאגארין, הבטיחו חברי קונגרס רבים את תמיכתם בתוכנית שמטרתה להבטיח כי ארצות הברית תשיג את ברית המועצות. קנדי לעומת זאת היה זהיר בתגובתו לחדשות וסירב להתחייב לתגובת האמריקאים כלפי הסובייטים.
ב־20 באפריל שלח קנדי תזכיר לסגנו לינדון ב. ג'ונסון שבו ביקש ממנו לבחון את תוכנית החלל האמריקאית ותוכניות אשר יכולות לסייע לנאס"א להשיג את תוכנית החלל הסובייטית. כעבור כשבוע הגיב ג'ונסון וסיכם כי "איננו משקיעים את מירב המאמצים ואיננו מקבלים את התוצאות הדרושות להפיכת המדינה למובילה בתחום". התזכיר סיכם כי נחיתה מאוישת על הירח רחוקה מספיק כדי שארצות הברית תוכל להשיג מטרה זו לפני ברית המועצות.
250px|ממוזער|ימין|קנדי נואם באוניברסיטת רייס
ב־25 במאי 1961, פחות משלושה שבועות לאחר טיסתו של שפרד, הציג הנשיא קנדי את תמיכתו בתוכנית אפולו במהלך נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס:
לאחר הצגת התוכנית אפילו עובדים בנאס"א הטילו ספק בהיתכנות הגשמת חזונו של קנדי, זאת לאור העובדה שהם לא הצליחו אפילו לשגר אדם למסלול. קנדי אף נטה להסכים לחבור למשימה משותפת של ארצות הברית וברית המועצות אל הירח, על מנת להימנע משכפול המאמצים.
200px|ממוזער|שמאל|קנדי נואם על תוכנית אפולו באוניברסיטת רייס ב־12 בספטמבר 1962
הנחתת אדם על הירח לפני תום העשור דרשה פריצת דרך של יצירתיות טכנולוגית והתחייבות להקצאת משאבים הגדולה ביותר (24 מיליארד דולר) שנעשתה אי פעם על ידי מדינה כלשהי למטרות שלום. בשיאה העסיקה תוכנית אפולו כ־400,000 עובדים והסתייעה ביותר מ־20,000 חברות תעשייתיות ואוניברסיטאות.
התוכנית דרשה גם את הפיכת קבוצת משימות החלל, שהפעילה עד אז את משימות החלל המאוישות של נאס"א ממרכז החלל לנגלי, למרכז חדש – "מרכז טיסות החלל המאוישות" (מאוחר יותר קיבל המרכז את השם מרכז החלל ג'ונסון) – שהוקם ביוסטון, טקסס, על קרקעות שנתרמו על ידי אוניברסיטת רייס. בספטמבר 1962, כאשר שתי משימות מרקורי כבר הקיפו את כדור הארץ, ובניית המרכז החדש החלה, ביקר קנדי באוניברסיטת רייס והציג את אתגר התוכנית בנאום מפורסם:
פיתוח התוכנית
שיטת הגעה לירח
200px|ממוזער|שמאל|דגם של החללית אפולו לפי שיטת הטיסה הישירה
כבר ב־1959 החלו לבחון בנאס"א שיטות להנחתת אדם על הירח. ארבע שיטות נשקלו:
טיסה ישירה – חללית תטוס היישר אל הירח כיחידה אחת, תנחת על פניו, ותמריא ממנו בעוזבה את שלב הנחיתה על הירח. תכנון זה דרש משגר גדול במיוחד – ה"נובה", שתוכנן לכך.
מפגש במסלול סביב כדור הארץ (Earth Orbit Rendezvous – EOR) – בדומה לשיטת ה"טיסה הישירה", גם שיטת ה־EOR כללה את נחיתתה של חללית על הירח כיחידה אחת. בשונה משיטת ה"טיסה הישירה" עם זאת, תוכנית ה־EOR כללה את הרכבת החללית במסלול סביב כדור הארץ, תוך ביצוע מספר שיגורים (עד ל־15 שיגורים), במטרה לצמצם את הסיכונים והעלויות הכרוכים במשגר ה"נובה"
מפגש על קרקע הירח – שתי חלליות ישוגרו במקביל. הראשונה תהיה חללית אוטומטית שתישא דלק ותנחת על הירח. אחריה תשוגר ותנחת על הירח חללית מאוישת. אחרי הנחיתה יועבר הדלק מהחללית האוטומטית אל החללית המאוישת אשר תמריא חזרה אל כדור הארץ.
מפגש במסלול סביב הירח (Lunar Orbit Rendezvous – LOR) – משגר יחיד יישא חללית שתורכב משני חלקים: תא פיקוד שיישאר במסלול סביב הירח (מעין חללית-אם), ורכב נחיתה שינחת על הירח, וימריא ממנו חזרה אל "חללית האם" שתשוב אל כדור הארץ. בניגוד לתוכניות האחרות, תוכנית ה־LOR דרשה נחיתת חלק קטן בלבד מהחללית על הירח, ובכך איפשרה הקטנה משמעותית של כמות הדלק שנדרשה – כלומר דרוש משגר פחות עוצמתי מה"נובה". כמו כן לשיטת ה־LOR היה יתרון נוסף: רכב הנחיתה הירחי יוכל לשמש כ"סירת הצלה" במקרה של תקלה בתא הפיקוד (היתרון אכן יושם בהצלחה במשימת אפולו 13, כאשר תקלה במכל חמצן בתא השירות השאירה את תא הפיקוד משותק, ולכן רכב הנחיתה סיפק הנעה, אנרגיה חשמלית ומערכות קיום חיים לצוות עד לחזרתם בשלום לכדור הארץ).
250px|ממוזער|ימין|ג'ון הובולט מסביר את שיטת ה־LOR
כשהציג קנדי את חזונו להנחתת אדם על הירח, הערכתן של ארבע השיטות עדיין לא הסתיימה, ומחלוקות התגלעו בנוגע לשיטה העדיפה. כמו כן, נאס"א לא שיגרה קודם לכן אף טיסת חלל אמיתית (כלומר לטיסה מסלולית, הטיסה המסלולית הראשונה של נאס"א שוגרה רק בפברואר 1962), והייתה חסרת ניסיון שהיה עשוי לסייע לה בבחירת השיטה. כמו כן לא היה ידוע אם חלליות יצליחו להיפגש ולעגון בחלל, והאם בני אדם יכולים לשהות בחלל לתקופה ממושכת – זמן הטיסה אל הירח והשהייה על פניו (3 ימי טיסה לכל כיוון ועוד מספר ימים על קרקע הירח). גם חוסר בידע טכני ומדעי, כמו האם בכלל אפשר לנחות על הירח (עובייה של שכבת האבק שכיסתה את פני הירח לא היה ידוע), הקשו על בחירת השיטה.
בתחילת 1961 הייתה שיטת הטיסה הישירה המועדפת על נאס"א. מהנדסים רבים חששו שהיפגשות בחלל, שלא לדבר על עגינה בין שתי חלליות, אשר לא נוסו אפילו במסלול סביב כדור הארץ, יהיו קשים מאוד לביצוע במסלול סביב הירח. עם זאת, מתנגדי השיטה, וביניהם ג'ון הובולט ממרכז החלל לנגלי, הדגישו את הפחתת המסה החשובה שהייתה אפשרית בשיטת ה־LOR. במהלך 1960 ו־1961 הוביל הובולט מהלכים להכרה בשיטת ה־LOR כשיטה בת ביצוע, על ידי שליחת תזכירים בנושא למנהל השותף רוברט סימנס (ועקיפת המדרג בתוך נאס"א) ותוך הכרה בכך שדעתו היא "כמו קול במדבר". הובולט ביקש כי השיטה תוכלל במחקרים בנושא.
כינון ועדת גולובין (Golovin committee) על ידי סימנס ביולי 1961 מייצג את נקודת המפנה בבחירת שיטת הטיסה לירח של נאס"א. הייתה זו ועדת אד־הוק (Ad-hoc Committee) שנועדה להמליץ על המשגרים שישמשו את תוכנית אפולו, אך היא הכירה בכך שבחירת שיטת הטיסה לירח היא גורם משמעותי בשאלה. הוועדה המליצה על שיטה משולבת של EOR ו־LOR, אך העיון בשיטת ה־LOR, יחד עם עבודתו הבלתי פוסקת של הובולט, שיחקו תפקיד מרכזי בפרסום היתכנות השיטה. בסוף 1961 ובתחילת 1962 החלו חברים מקבוצת משימות החלל של נאס"א במרכז החלל לנגלי (שהייתה בתהליכי הפיכה למרכז טיסות החלל המאוישות ביוסטון) לתמוך בשיטת ה־LOR. למהנדסים במרכז טיסות החלל מרשל לקח עוד זמן עד ששוכנעו ביתרונות השיטה, אך תמיכתם בשיטה הוכרזה על ידי וורנר פון בראון בעת תדריך ביוני 1962. בחירתה הרשמית של נאס"א בשיטת ה־LOR הוכרזה ב־11 ביולי 1962, בעת שכינסה אספה של 11 חברות תעשייה אמריקאיות והציגה בפניהן את האתגר שמולו הן עתידות להתמודד. היסטוריון החלל ג'יימס האנסם סיכם כי:
אך הייתה עוד דרך לעבור. כשהציגה נאס"א את בחירתה בשיטת ה־LOR לנשיא בקיץ 1962, הטיל היועץ המדעי של קנדי, ג'רום וויזנר, וטו על ההחלטה. רק ב־7 בנובמבר 1962 אושרה השיטה סופית ונאס"א יכלה להתחיל לעבוד על הוצאתה לפועל של התוכנית.
היערכות
200px|ממוזער|שמאל|מרכז החלל קנדי: דגם של משגר סטורן V מובל ממתקן ההרכבה אל כן השיגור, יוני 1966
200px|ממוזער|שמאל|במרכז ההרכבה מישוד הורכבו שלבי הסטורן, משם הועברו למרכז החלל קנדי וחוברו יחד ליצירת משגר.
לשם הוצאתה לפועל של תוכנית אפולו נדרשה נאס"א לכוח אדם רב. בין 1960 ל־1963 עלה מספר המועסקים של נאס"א מ־10,000 ל־36,000. התוכנית דרשה גם מתקנים ראויים שבהם ניתן היה לפתח את התוכנית, ועל כן הקצתה נאס"א לתוכנית שלושה מרכזי חלל:
מרכז טיסות החלל המאוישות (MSC) (לימים יהפוך למרכז החלל ג'ונסון – JSC) הוקם ב־1961 אך בנייתו החלה רק באפריל 1962 על יד יוסטון, טקסס. תפקידו של המרכז הוא לתכנן את חלליות התוכנית, לאמן את האסטרונאוטים שישתתפו בתוכנית, ולנהל את המשימות מהשיגור ועד לנחיתה. בין מתקני המרכז היו מרכז בקרה, סימולטורים לאימון על החלליות, ואזורים שדימו את חוסר המשקל בחלל ואת קרקע הירח. את המרכז ניהל רוברט גילרות', מהנדס לשעבר ב־NACA (הסוכנות שקדמה לנאס"א), ששיחק תפקיד מרכזי בתוכנית החלל האמריקאית החל מ־1958. המרכז לקח חלק גם בתוכנית ג'מיני, שהייתה למעשה תוכנית הכנה לקראת תוכנית אפולו. המרכז העסיק ב־1964 15,000 עובדים.
מרכז טיסות החלל מרשל (MSFC) נחנך ביולי 1961 ברדסטון ארסנל, שבהאנטסוויל, אלבמה, ונבנה על שטחים שהיו שייכים לפני כן לסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים. המרכז העסיק מדענים ומהנדסים גרמניים רבים, שהשתתפו בפיתוח טיל ה־V-2 בתקופת מלחמת העולם השנייה עבור גרמניה הנאצית. ורנר פון בראון היה ראש הסוכנות, והוא נשאר בתפקיד זה עד ל־1970. תפקיד המרכז היה לפתח את משגרי התוכנית – משגרי הסטורן, וכן מערכות ורכיבים נוספים, כולל רכב הנדידה הירחי.
מרכז החלל קנדי (KSC) הוקם ביולי 1962 כ"מרכז לפעולות שיגור", אך בעקבות רצח קנדי שונה שמו לזה הנוכחי. תפקידו של המרכז, שהוא למעשה נמל חלל, היה להכין את המשגרים, החלליות והאסטרונאוטים לשיגור, ולפקח על שיגורם. המרכז הוקם במריט איילנד, פלורידה, בסמוך לנמל החלל קייפ קנוורל ממנו בוצעו השיגורים של תוכניות מרקורי וג'מיני (ותוכניות לא מאוישות נוספות). המרכז כלל (וכולל גם היום) אזור שיגור יחיד – LC-39 – בו שני כני שיגור, שנבנו במיוחד לשימוש משגרי הסטורן העוצמתיים (בסוף שנות ה־70 הוסבו הכנים לשימוש מעבורות החלל ונכון ל־2012 עוברים הסבה לשימוש המערכת העתידית, SLS), ומתקן הרכבה בעל נפח עצום (3,665,000 מ"ק) בתוכו ניתן היה להרכיב מספר משגרים במקביל. זחל ענק שימש להעברת המשגרים ממתקן ההרכבה אל כן השיגור. השיגור הראשון מהמרכז היה שיגור משימת אפולו 4 הבלתי מאוישת ב־9 בנובמבר 1967.
מתקנים נוספים של נאס"א לקחו גם הם חלק בתוכנית אפולו ובתוכניות שהובילו אליה, אך לא בצורה משמעותית כמו המתקנים שצוינו לעיל. במרכז החלל ג'ון סטניס שהוקם ב־1961 במיסיסיפי נבחנו מנועים ששימשו את משגרי הסטורן והחללית אפולו. במרכז המחקר איימס שבקליפורניה, שהוקם כבר ב־1939 והועבר לידי נאס"א עם הקמתה ב־1958, פותחו מערכות החדירה לאטמוספירה של החללית אפולו. המעבדה להנעה סילונית בקליפורניה, שהתמחתה (ועדיין מתמחה) בבניית והפעלת גשושיות, הוציאה לפועל את תוכניות ה"סיור" (כדוגמת סרוויור) שקדמו לתוכנית אפולו.
אתגרים
200px|ממוזער|שמאל|ורנר פון בראון בסמוך לשלב הראשון (S-IC) של הסטורן V. השלב כלל חמישה מנועי F-1, אשר נכון להיום הם המנועים העוצמתיים ביותר מסוגם.
במעט יותר מ־8 שנים (מהצגת התוכנית על ידי קנדי ועד לתאריך היעד שהציב) היה על נאס"א לגבור על אתגרים חסרי תקדים בתחומים הטכנולוגיים, הארגוניים והכלכליים:
המשגר ששימש לשיגורו של אלן שפרד לטיסתו התת־מסלולית ב־5 במאי 1961, היה המרקורי־רדסטון, שפותח מהרדסטון, טיל בליסטי לטווח בינוני שנכנס לשירות ב־1958. משגר זה יכול היה לשאת כ־2 טונות של מטען לטיסה תת־מסלולית. האטלס LV-3B ששימש לשיגור המשימות המסלולית בתוכנית מרקורי יכול היה לשאת מטען של פחות מטון וחצי, אך לטיסה מסלולית. לשם הנחתת אדם על הירח, נדרשה נאס"א למשגר שיוכל לשאת 120 טון לטיסה מסלולית – אתגר עצום. ורנר פון בראון החל להתמודד עם אתגר זה כבר ב־1958, כאשר החל לפתח שיטה לאיחוד מספר מנועים ("אשכול מנועים") המונעים במימן נוזלי, בעלי עוצמה רבה, לשלב יחיד של משגר. תוכנית הפיתוח, שהחלה תחת אחריות ABMA, הועברה, יחד עם פון בראון וצוותו, לאחריות מרכז טיסות החלל מרשל שהוקם ביולי 1960. מאוחר יותר קיבלה תוכנית הפיתוח את השם סטורן.
שני מנועים רקטיים חדשים, (F-1 ו־J-2) פותחו גם הם עבור התוכנית. פיתוח מנוע ה־F-1, אשר נכון להיום הוא המנוע העוצמתי ביותר מסוגו, כלל את יישומן של שיטות פיתוח ובנייה יוצאות דופן (המנוע שרף 2.5 טונות של דלק וחמצן נוזלי כל שנייה), ונמשך זמן רב בעקבות בעיות חוסר יציבות בתא הבעירה. שלבו השני של הסטורן V (S-II) נתקל גם הוא בקשיי פיתוח בגלל מכל המימן העצום שלו והדרישה להפחתה במשקלו.
פיתוח החללית אפולו, המורכבת מה־CSM (תאי הפיקוד והשירות) ומרכב הנחיתה הירחי, היה אחד האתגרים הקשים ביותר בתוכנית. ה־CSM היה כלי בגודל עצום ביחס לחלליות האמריקאיות הקודמות ומשקלו הגיע ליותר מ־30 טון. רכב הנחיתה הירחי היה כלי שנועד למלא תפקיד שלא נוסה מעולם, שהיה אמור לעבוד בתנאי שטח שמעולם לא נבחנו קודם לכן, ושפותח למרות חוסר הניסיון בתחום. הבעיות שצצו בעת פיתוחו, כולל בעיות משקל יתר, בעיות תוכנה ובעיות מנוע כמעט והובילו לביטול תוכנית הנחיתה. דרישות האמינות והבטיחות המחמירים שהוצבו לחללית ולמשגרים (הסיכון לאובדן הצוות היה צריך להיות פחות מ־0.1%) היוו אתגר משמעותי נוסף.
תוכנית הפיתוח נתקלה בקשיים רבים, שנפתרו רק בעזרת תקציבים נוספים, שהאמירו והגיעו לשיאם ב־1965. באותה שנה היה התקציב לתוכנית אפולו בלבד כ־3% מתקציב הממשל הפדרלי (תקציב נאס"א באותה שנה היה 5.5% מהתקציב הפדרלי). פתרון הקשיים התאפשר גם בעזרת גיוס מנהלים מכל הדרגים ומכל התחומים שפיקחו על התקדמות התוכנית ופתרו משברי תכנון, פיתוח וניהול.
+תקציב נאס"א בין 1959 ל־1970 במיליוני דולרים195919601961196219631964196519661967196819691970תקציב נאס"א1454017441,2572,5524,1715,0935,9935,4264,7244,2533,755תקציב תוכנית אפולו5351,2852,2702,5102,9702,9102,5562,0251,750תקציב נאס"א ב־% מסך התקציב הפדרלי0.20.50.91.42.84.35.35.53.12.42.11.7
בחינת רכיבי התוכנית בפעולה הייתה תהליך חיוני ביותר גם הוא. תהליך הבחינה היווה כ־50% מעבודת הפיתוח, ובתוכניות החלל הקודמות של ארצות הברית בוצעו בצורה ידנית כמעט לחלוטין. בתוכנית אפולו לעומת זאת, נעשה שימוש בפעם הראשונה במערכות מחשוב, שהתפתחו במהירות הודות לתוכנית. מערכות אלה אפשרו לבצע מדידות של מאות נתונים במהלך המבחנים, ובכך היו יכולים המהנדסים והמדענים להתמקד בפירוש המדידות ולא בביצוען.
גיוס ואימון אסטרונאוטים
200px|ממוזער|שמאל|ניל ארמסטרונג (שמאל) ובאז אולדרין (ימין) מתאמנים לקראת משימת אפולו 11 במתקן האימונים במרכז החלל ג'ונסון.
קבוצת האסטרונאוטים הראשונה של נאס"א ("שביעיית מרקורי") הייתה קבוצה של טייסי ניסוי שגויסו משורות הכוחות המזוינים של ארצות הברית, שהיו בעלי תואר מינימלי בהנדסה, בני פחות מ־40, ושעמדו בקריטריונים פיזיים ומנטליים שהוצבו על ידי נאס"א. בגיוסים הבאים של נאס"א (9 ב־1962, 14 ב־1963 ו־15 ב־1966), שיועדו לספק אסטרונאוטים לתוכנית אפולו (וגם לתוכנית ג'מיני), נקבעו קריטריונים חדשים: הגיל ירד ל־35, כמות שעות הטיסה שנדרשה הופחתה, והורחב טווח התארים האקדמיים המותרים. כמו כן בוצעו שני גיוסים לבעלי PhD ב־1965 (4 אסטרונאוטים) וב־1967 (11 אסטרונאוטים), אך בסופו של דבר רק אחד מאותם 15 טס לירח (השאר טסו בתוכניות סקיילאב ובתוכנית המעבורות).
אימוני האסטרונאוטים כללו בעיקר סימולציות בחללית אפולו וברכב הנחיתה, אך גם קורסים באסטרונומיה (לשם ניווט על פי הכוכבים בחלל), בגאולוגיה (לבחינת קרקע הירח) ובצילום. האסטרונאוטים בילו שעות טיסה רבות ב־T-38 טאלון כדי לשמור על מיומנות טיסה (שלושה אסטרונאוטים מקבוצה 3 נהרגו בעת אימונים במטוס זה). האסטרונאוטים היו מעורבים גם בתכנון החלליות כדי שאלו יהיו נוחות ופשוטות לתפעול. כמו כן התבקשו האסטרונאוטים לתרום מזמנם למסעי הפרסום שהתלוו לתוכנית. האסטרונאוט דיק סלייטון, שנבחר לטוס בתוכנית מרקורי, אך קורקע בגלל בעיות רפואיות (הוא טס לבסוף במשימת אפולו־סויוז ב־1975), היה אחראי על שיבוץ האסטרונאוטים למשימותיהם.
החללית אפולו תוכננה כך שאפשרה שליטה מלאה של הצוות, זאת למקרה שהתקשורת עם כדור הארץ אובדת. שליטה עצמאית זו הופחתה משמעותית לאחר מספר משימות אפולו, מאחר שמרכז החלל ביוסטון יכול לשלוט בחללית בצורה יעילה יותר מאשר הצוות, זאת בזכות מחשבים חזקים יותר ומערכות עיקוב משוכללות. את רוב פעולות ההיגוי של החללית ביצע מחשב הטיסה של החללית, שקיבל מידע מחיישנים ומערכות שונות בחללית. ללא מחשב הטיסה לא היו האסטרונאוטים יכולים לנחות על הירח, מפני שרק המחשב יכול היה לנצל את הדלק בצורה אופטימלית ולא לבזבזו בעת הנחיתה. המחשב היה חיוני כל כך עד שהוא כונה "איש הצוות הרביעי".
250px|ממוזער|ימין|צוות אפולו 11 בעת "תהלוכת הניצחון" לאחר חזרתם לכדור הארץ
41 אסטרונאוטים הוקצו להטיס את החללית אפולו. 32 מהם היו חלק מתוכנית אפולו בעוד השאר שויכו לתוכנית סקיילאב ואפולו־סויוז. 24 מתוך האסטרונאוטים של תוכנית אפולו עזבו את מסלול כדור הארץ ונכנסו למסלול סביב הירח (אפולו 7 ו־9 לא עזבו את מסלול כדור הארץ). 12 מתוך אותם 24 הלכו על הירח, ו־6 מתוך ה־12 נסעו ברכב הנדידה הירחי. בעוד שלושה מתוך ה־24 טסו לירח פעמיים, אף אחד מהם לא נחת עליו יותר מפעם אחת. תשע המשימות ששוגרו לירח שוגרו בין דצמבר 1968 לדצמבר 1972.
מלבד עשרים וארבעה האסטרונאוטים בתוכנית אפולו שעזבו את כדור הארץ, אף אדם אחר לא עזב מעולם את מסלול LEO סביב כדור הארץ. אותם אסטרונאוטים הם בני האדם שהגיעו לנקודה הרחוקה ביותר מכדור הארץ וצוות אפולו 13 הגיע רחוק מכולם. הם גם בני האדם היחידים שראו את צידו הרחוק של הירח במו עיניהם. שנים עשר האסטרונאוטים שנחתו על הירח הם בני האדם היחידים שדרכו על גוף שמימי כלשהו שאינו כדור הארץ. שניים מתוך עשרים וארבעה האסטרונאוטים שטסו לירח פיקדו בהמשך על משימת סקיילאב, אחד מהם פיקד על אפולו־סויוז, אסטרונאוט מתוך קבוצה זו פיקד על משימת נחיתה של מעבורת החלל אנטרפרייז ושניים נוספים פיקדו על משימות חלל של מעבורות החלל. בסך הכל, עשרים וארבעה מהאסטרונאוטים שטסו בתוכנית אפולו (ובהם גם ג'ון גלן, שטס בתוכנית מרקורי) טסו גם במשימות מעבורות החלל.
כללי המשימה חייבו כי, ברוב המקרים, רק אדם אחד במרכז הבקרה יתקשר ישירות עם הצוות הנמצא בטיסה. הכללים ציינו גם כי על אדם זה להיות אסטרונאוט בעצמו, שיוכל להבין את המצב בחללית ולתקשר עם הצוות בצורה הברורה ביותר. איש קשר כונה Capsule Communicator או CAPCOM, כינויים שהיו קיימים גם בתוכניות ג'מיני ומרקורי. אנשי הקשר נבחרו בדרך כלל מצוותי הגיבוי או התמיכה של המשימה, ועבדו במשמרות במהלך משימות ארוכות.
אמינות ובטיחות
250px|ממוזער|שמאל|אחד המצנחים של תא הפיקוד של אפולו 15 לא נפרש בעת הנחיתה, אך החללית הותאמה לצניחה בעזרת שני מצנחים בלבד ולכן לא נגרם נזק.
כשהתחילה תוכנית אפולו הייתה נאס"א רגישה מאוד לנושאי בטיחות. שיגור אדם אל הירח מסוכן הרבה יותר משיגור אדם למסלול סביב כדור הארץ. במקרה של בעיה במסלול סביב כדור הארץ, ניתן לנחות בקלות יחסית על ידי הפעלת מנועי האטה וחדירה לאטמוספירה, אך לאחר שחללית עוזבת את מסלול כדור הארץ, על מערכות החללית לפעול ללא רבב אם בכוונתה לנחות חזרה בכדור הארץ. נאס"א קבעה כי על רכיבי התוכנית לעמוד בהסתברות של 99% להשלמת המשימה ו־0.1% לאיבוד הצוות (הסיכון עסק ברכיבים בלבד ולא בתנאי המשימה).
החלטות טכניות ומבניות להבטחת אמינות ובטיחות החללית נעשו בעת פיתוח ובניית החללית אפולו. החלליות השתמשו בדלק היפרגולי, שניצת מיד עם מגעו במחמצן, וחוסך את הצורך במערכת הצתה מועדת לתקלות. שמירת הלחץ בחלליות נעשתה באמצעות גז הליום ולא באמצעות מערכת שאיבה העלולה להתקלקל. כדי להגביר את הבטיחות תכננה נאס"א לתת לאסטרונאוטים את הכלים והידע הדרושים לשם תיקון החללית בחלל או בירח, אך הדבר דרש אימונים מסובכים, למידת מערכות מסובכות ונשיאת כלי עבודה ורכיבי חילוף, ולכן הרעיון ננטש ב־1964. במקום זאת הוחלט להוציא את האסטרונאוטים לסיורים באתרי פיתוח ובניית החלליות ולשתפם בתוכניות הפיתוח.
החלליות צוידו במערכות גיבוי שיכלו לפעול פחות או יותר ברמתן של המערכות המקוריות. מערכת הניווט של רכב הנחיתה הירחי כללה מערכת גיבוי, שנבנתה על ידי חברה שונה מזאת שפיתחה את המערכת הראשית, זאת כדי להפחית את ההסתברות שאותה תקלה תחזור על עצמה. ארבעת אשכולות המנועים של מערכת בקרת הגישה של החללית היו בלתי תלויים אחד בשני, והיו יכולים לפעול כולם יחד או כל אחד בנפרד. מערכת הבקרה התרמית כללה גיבוי, כל המעגלים החשמליים שוכפלו, וכגיבוי לאנטנת התקשורת הראשית הותקנו שתי אנטנות קטנות יותר. הרכיב היחיד שעבורו לא ניתן היה ליצור גיבוי היה מנוע רכב הנחיתה הראשי, ובשל כך בוצעו מבחנים רבים בתנאים ריאליסטיים ככל הניתן, כדי לספק את רמת הבטיחות שנדרשה מרכיב זה.
ברקע: התוכנית הסובייטית לכיבוש הירח
250px|ממוזער|שמאל|הבדל הגדלים בין רכב הנחיתה הירחי של החללית אפולו (מימין) לנחתת ה־LK הסובייטית
מאז שיגור ספוטניק 1 באוקטובר 1957 הובילה תוכנית החלל הסובייטית, ומנהיגיה שאפו שברית המועצות תקדים את ארצות הברית במרוץ לחלל. למנהיגי ארצות הברית, וכן לציבור הרחב, לא היה ספק שברית המועצות תיזום תוכנית חלל מאוישת לחקר הירח במטרה לנחות עליו ולזכות ביוקרה הנלווית. ואולם, נשמעה הצהרה יחידה בלבד של מנהיג סובייטי ב־1961 בדבר כיבוש הירח, ומאז לא התגלה אף מידע נוסף בקשר לתוכנית שכזו. בעקבות זאת, מספר נציגים בקונגרס האמריקאי החלו לערער על הצורך בתקציב גדול כל כך לתוכנית. מנהלי נאס"א לעומת זאת, שחששו כי הסובייטים יגיעו לירח לפניהם, הפעילו לחץ על לוח הזמנים של התוכנית, במטרה לשגר משימה אל הירח מוקדם ככל האפשר. ישנם הטוענים שזוהי הסיבה שבגללה שוגרה אפולו 8 בסוף 1968 לטיסה סביב הירח, טיסה שלא הייתה מתוכננת בלוח הזמנים המקורי של התוכנית (פירוט בהמשך). בשנה שלאחר מכן ירד הלחץ, וביולי 1969 שוגרה אפולו 11 ונחתה על הירח. במהלך שנות ה־70 של המאה ה־20 לא נחשף אף מידע אודות תוכנית סובייטית לכיבוש הירח, ולאחר "ההתפכחות" מתוכנית אפולו כתב העיתונאי האמריקאי וולטר קרונקייט כי תוכנית אפולו הייתה מיותרת מפני ש"הסובייטים כלל לא השתתפו במרוץ". רק בסוף שנות ה־80, עם הנהגת מדיניות הגלאסנוסט בברית המועצות, החל להופיע מידע אודות התוכנית הסובייטית, ועם התפרקות ברית המועצות בתחילת שנות ה־90, התפרסם מידע רב אודות התוכנית.
הסתבר, כי בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 החלה תוכנית החלל המאוישת של ברית המועצות, שהובילה עד אז על פני ארצות הברית, להיכנס לקיבעון. סרגיי קורוליוב, מגדולי מהנדסי החלל הסובייטים, החל לתכנן את משגר ה־N-1 הענק, שדרש את פיתוחם של מנועים קריוגניים שישתמשו במימן (בדומה למשגרי הסטורן). אך ולנטין גלושקו, שהיה אחראי על פיתוח מנועים לתוכנית החלל הסובייטית, סירב לפתח מנוע שכזה. ביוני 1961 ביקש מזכירו הראשי של נשיא ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב מ"יריבו" של קורוליוב, ולדימיר צ'לומיי, לפתח משגר חדש, הפרוטון, וחללית ירחית, ה־LK, שישמשו למשימה סביב הירח. קורוליוב בתגובה הציע להנחית אדם על הירח באמצעות חללית סויוז ונחתת L3. רק ב־3 באוגוסט 1964, 3 שנים אחרי ההכרזה על תוכנית אפולו, הורה חרושצ'וב להתחיל להוציא לפועל את התכנונים ולהצטרף למרוץ לכיבוש הירח: תוכנית זונד, שהשתמשה במשגרי פרוטון ודגמים ראשוניים של החללית סויוז לשיגור בעלי חיים למסלול סביב הירח, ותוכנית N1-L3 שיועדה להנחית קוסמונאוטים על הירח. אך עם הדחתו של חרושצ'וב מתפקיד הנשיאות וכניסתו לתפקיד של ליאוניד ברז'נייב באוקטובר אותה שנה באו עיכובים נוספים ולא הוקצו תקציבים מתאימים לתוכניות.
קורוליוב מת ב־1966, והדבר פגע קשות בתוכנית. המחסור בתקציב הוסיף לקשיים אלה, ותוכנית פיתוח ה־N-1 עמדה מול בעיות רבות (4 שיגורים כושלים בין 1969 ל־1971). כל אלה הובילו לנטישת התוכנית הסובייטית לנחיתה מאוישת על הירח ב־2 במאי 1974. עם זאת, משגר הפרוטון וחללית הסויוז הפכו להצלחה כבירה ודגמים משופרים שלהם משמשים עד היום לשיגור משימות רובוטיות ומאוישות לחלל כחלק מתוכנית החלל הרוסית.
רכיבי התוכנית
החללית
200px|ממוזער|שמאל|השוואה של החללית אפולו (האמצעית) לחללית המרקורי (למעלה), הג'מיני (שנייה מלמעלה), הדרגון (שנייה מלמטה) והאוריון (למטה). האחרונה נמצאת בפיתוח.
תכנונים ראשונים של החללית אפולו החלו ב־1960 וכללו תא פיקוד המתאים לשלושה אנשי צוות הנתמך על ידי תא שירות המספק דלק, מערכות חשמליות ומערכות קיום חיים. בתכנונים אלו תא השירות היה יכול להיות מותאם לסוג המשימה, למשל משימת אספקה לתחנת חלל, משימה אל הירח ועוד. כשהפכה הנחיתה על הירח למטרה רשמית החלו תכנונים מפורטים של תא הפיקוד/שירות (בקיצור CSM), בו ישהה הצוות בכל מהלך המשימה כולל הנחיתה על הירח (שיטת ה־LOR עוד לא נבחרה אז).
הבחירה הסופית בשיטת ההיפגשות במסלול סביב הירח (LOR) גרמה לשינוי יעוד ה־CSM שהפך למעין "מעבורת" שתיקח את הצוות למסלול סביב הירח כאשר חללית חדשה שתוכננה, רכב הנחיתה (ובקיצור LM), תישא שניים מאנשי הצוות אל קרקע הירח ואז חזרה אל ה־CSM, שתמתין במסלול סביב הירח, ותחזיר את הצוות כולו חזרה אל כדור הארץ.
תאי הפיקוד והשירות (CSM)
200px|ממוזער|ימין|תאי הפיקוד והשירות של החללית אפולו (במשימת אפולו 15) במסלול סביב הירח
תא הפיקוד (Command Module ובקיצור CM) היה תא הצוות, אשר הוקף בחרוט מכוסה במגיני חום. מטרתו הייתה לשאת את האסטרונאוטים מהשיגור ועד לנחיתה באוקיינוס. ככזה, הוא היה לרכיב היחיד בחללית אפולו שתכנוניו הראשוניים שרדו במהלך התוכנית ללא שינויים תצורתיים משמעותיים עם התקדמות התוכנית. תא הפיקוד כלל מנועים קטנים לתמרון, תעלת עגינה ומעבר ממנו אל רכב הנחיתה, ומערכות הנחיה, ניווט ובקרה של החללית.
לתא הפיקוד חובר תא השירות (Service Module ובקיצור SM). תא השירות, שצורתו גלילית, כלל את המנוע הראשי ואת הדלק להפעלתו, מערכות חשמל, מנועים קטנים לתמרון, אנטנה לתקשורת בתדר S לטווח רחוק, ומכלי מים וחמצן. בשלוש משימות הירח האחרונות בתוכנית אפולו נשא תא השירות גם חבילת מערכות מחקר. מפני שתצורת תא השירות נבחרה לפני בחירת שיטת ה־LOR, הוא צויד במנוע ראשי שהיה לו היכולת לשגר את תא השירות מהירח, כוח שהיה כפול מזה שנדרש לכניסה וליציאה ממסלול סביב הירח.
מפני שתא הפיקוד ותא השירות היו מחוברים אחד לשני במשך רוב המשימה שניהם יחד היו למעין "מעבורת" שנודעה כתא הפיקוד/שירות (Command/Service Module ובקיצור CSM) שנשאה רכב נחיתה ירחי נפרד (שמשקלו היה כמחצית ממשקל ה־CSM), ואת האסטרונאוטים חזרה לכדור הארץ. זמן קצר לפני החדירה לאטמוספירה היה תא השירות "מושלך" ורק תא הפיקוד לבדו היה חודר לאטמוספירה מוגן על ידי מגיני החום שלו, שהתפוררו במהלך החדירה. לאחר החדירה נפרשו שלושה מצנחים שהאטו את תא הפיקוד עד לנחיתה רכה באוקיינוס (המכונה "splashdown").
חברת נורת' אמריקן אוויאיישן זכתה בחוזה לבניית תאי הפיקוד והשירות, יחד עם השלב השני (S-II) של משגר הסטורן V עבור נאס"א. היחסים בין נאס"א לנורת' אמריקן אוויאיישן הפכו למתוחים במהלך החורף של שנת 1966–1965 בעקבות משלוחים מאוחרים, בעיות איכות ובעיות תקציב בשני הרכיבים. היחסים הפכו למתוחים יותר כעבור שנה כאשר שרפה שפרצה בתא הפיקוד של משימת אפולו 1 גרמה למותם של שלושת אנשי הצוות. ועדת החקירה מצאה כי השרפה נגרמה בעקבות קצר חשמלי במערכות החשמל של תא הפיקוד. בעוד הטלת האחריות על האסון הייתה מסובכת, ועדת החקירה סיכמה כי "ליקויים היו קיימים בתכנון תא הפיקוד, בבנייתו ובביקורת האיכות שלו".
מערכת המילוט של החללית אפולו נועדה לנתק את תא הפיקוד של החללית מהמשגר במקרה חירום. המערכת כללה "מגדל מילוט" שהורכב בחרטום תא הפיקוד, שהיה בעצם משגר קטן מונע בדלק מוצק. אם זוהתה תקלה חמורה במשגר בעודו עומד על כן השיגור, או באמצע הנסיקה, הוצת מגדל המילוט והסיט את תא הפיקוד ממסלול המשגר וטווח הפיצוץ הצפוי שלו. המגדל היה מעלה את תא הפיקוד לגובה ממנו ניתן היה להצניח את התא; אז שוחרר התא מהמגדל וצנח לאוקיינוס האטלנטי. אם התבצע השיגור כמתוכנן, היה מגדל המילוט מושלך בגובה 56 ק"מ עם היפרדות השלב הראשון. בגובה זה היה תא הפיקוד היה בגובה מספיק כדי לאפשר לו לצנוח בבטחה במקרה חירום בכוחות עצמו, ללא צורך במגדל המילוט.
רכב הנחיתה (LM)
200px|ממוזער|שמאל|רכב הנחיתה של אפולו 16
רכב הנחיתה הירחי (Lunar Module ובקיצור LM) תוכנן כך שיישא שני אסטרונאוטים ממסלול סביב הירח אל הירח וחזרה למסלול. ה־LM לא צויד במגני חום ונבנה מחומרים קלים, כך שלא היה באפשרותו לטוס באטמוספירת כדור הארץ. רכב הנחיתה היה מורכב משני שלבים: שלב נחיתה ושלב המראה. שלב הנחיתה כלל את מנוע הנחיתה ואת מערכות קיום החיים שנדרשו במשך השהייה על הירח. כמו כן הוא הכיל תאי אחסון בהם אוחסנו כלי עבודה, מערכות מדעיות שהוצבו על הירח וכן את רכב הנדידה הירחי בשלוש משימות הירח האחרונות. שלב ההמראה היה בעצם תא הצוות של רכב הנחיתה והוא הכיל את כל מערכות הבקרה והשליטה, מנוע ראשי להמראה, מנועים קטנים לתמרון ומערכות קיום חיים ששימשו רק בעת ההמראה מהירח אל תא הפיקוד/שירות. לאחר ההמראה מן הירח וההתחברות אל תא הפיקוד היה רכב הנחיתה "מושלך" ומתרסק על הירח.
חברת גראמן זכתה בחוזה לבניית רכב הנחיתה, אך עיכובים בתוכנית הניסוי של הרכב עוררו חשש שפיתוחו יעכב את תוכנית אפולו כולה. רכב הנחיתה המאויש הראשון לא היה מוכן למשימת הניסוי סביב כדור הארץ שתוכננה לדצמבר 1968, אך התוכנית נמשכה כמתוכנן, על ידי ביטול טיסת המבחן המאוישת השנייה של רכב הנחיתה.
במהלך משימת אפולו 13 שימש רכב הנחיתה כ"סירת הצלה", לאחר שהתפוצצות ארעה בתא השירות והוציאה את רובו מכלל שימוש. הצוות, שעבר אל רכב הנחיתה, השתמש במערכות קיום החיים שלו כדי לשרוד, ובמנוע שלו כדי להחזיר את החללית למסלול מהיר אל כדור הארץ. אמנם, נוצרה אז בעיה של ריכוז גבוה מדי של פחמן דו־חמצני, כתוצאה מהעובדה שמסנני רכב הנחיתה תוכננו לספק אוויר מסונן לשני אנשים, ולא לשלושה; ואילו מכלי הסינון של רכב הפיקוד לא תאמו בצורתם את המיכלים של רכב הנחיתה. את הבעיה פתרו מהנדסי מרכז הבקרה בכך שהורו לאסטרונאוטים להרכיב צינורות מאולתרים, שישמשו להתאמה בין הפתחים השונים בצורתם, מחלקים של קלסרים ומיריעות ניילון. במשימה זו הושלך תא השירות לפני שהושלך רכב הנחיתה.
המשגרים
200px|ממוזער|שמאל|שיגור משימת אפולו 7 על גבי משגר סטורן IB, 11 באוקטובר 1968
200px|ממוזער|שמאל|שיגור משימת אפולו 11 ב־16 ביולי 1969 על גבי משגר סטורן V
כאשר החלה קבוצת המדענים והמהנדסים בראשותו של וורנר פון בראון לתכנן את המשגרים לתוכנית אפולו, עוד לא היה ידוע מה תהיה מסת המטען שתידרש למשימה ירחית. שימוש בשיטת הטיסה הישירה על מנת לנחות על הירח דרשה משגר גדול במיוחד – הנובה – שיוכל לשאת יותר מ־59,000 ק"ג אל הירח. החלטת נאס"א להשתמש בשיטת ה־LOR גרמה לביטול התוכנית לבניית משגר הנובה והתאימה ליכולות של משפחת משגרי הסטורן, כך שמרכז טיסות החלל מרשל המשיך בפיתוח הסטורן I, הסטורן IB והסטורן V. אף על פי שהסטורן V היה פחות עוצמתי ממשגר הנובה, הוא עדיין מחזיק בשיא כושר הנשיאה (119,000 ק"ג למסלול LEO ו־45,000 ק"ג אל הירח) מכל משגר הנמצא בפיתוח נכון ל־2012. המשגרים שיכולתם היא הקרובה ביותר ליכולות הסטורן V הם האנרגיה – משגר מעבורת החלל בוראן (100,000 ק"ג למסלול LEO) ומשגר ה־N-1 הכושל (91,000 ק"ג למסלול LEO) אשר יועד לשאת משימות סובייטיות מאוישות אל הירח.
סטורן IB
משגר הסטורן IB היה שדרוג של המשגר הקודם – הסטורן I. המשגר כלל:
שלב ראשון מסוג S-IB שכלל 8 מנועי H-1 שהונעו באמצעות RP-1 וחמצן נוזלי (LOX) והפיקו 7,100 kN דחף.
שלב שני מסוג S-IVB-200 שכלל מנוע J-2 יחיד שהונע באמצעות מימן נוזלי וחמצן נוזלי (LOX) והפיק 1,000 kN דחף.
יחידת בקרה שכללה את מערכת ההנחיה של המשגר.
הסטורן IB יכול היה לשגר למסלול LEO את ה־CSM מתודלק חלקית או את רכב הנחיתה הירחי. המשגר שימש את חמשת שיגורי המבחן הראשונים בתוכנית כולל את המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית – אפולו 7. המשגר שיגר גם את שלוש המשימות המאוישות במסגרת תוכנית סקיילאב ואת משימת אפולו סויוז.
סטורן V
הסטורן V היה משגר בעל שלושה שלבים שכלל:
שלב ראשון מסוג S-IC שכלל 4 מנועי F-1 שסודרו בצורת האות X, והונעו באמצעות RP-1 וחמצן נוזלי והפיקו 33,000 kN דחף. המנועים פעלו 2.5 דקות והאיצו את החללית למהירות של כ־2.68 ק"מ לשנייה (9,648 קמ"ש).
שלב שני מסוג S-II שכלל חמישה מנועי J-2 ששימשו את שלב ה־S-IVB של משגר הסטורן IB. מנועים אלו פעלו כ־6 דקות והביאו את החללית למהירות של כ־6.84 ק"מ לשנייה (24,624 קמ"ש) ולגובה של כ־185 ק"מ.
שלב שלישי מסוג S-IVB-500 שדמה לשלב השני של משגר הסטורן IB אך עם היכולת לכבות ולהפעיל את מנוע ה־J-2. המנוע היה פועל כ־2.5 דקות ונכבה כאשר החללית הייתה נכנסת למסלול חנייה במסלול LEO. לאחר כשתי הקפות סביב כדור הארץ, לאחר שנבדק ואושר כי החללית כשירה לטיסה אל הירח, היה המנוע מופעל שוב ומכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח – כלומר מסלול כה גבוה סביב כדור הארץ, שהחללית מושפעת יותר מכוח הכבידה של הירח ונכנסת למסלול סביבו.
יחידת בקרה שכללה את מערכת ההנחיה של המשגר (דומה ליחידה ששימשה את הסטורן IB).
הסטורן V שוגר שלוש פעמים למסלול סביב כדור הארץ. שניים מהם (אפולו 4 ואפולו 6) היו טיסות לא מאוישות של ה־CSM, והשלישית (אפולו 9) הייתה משימה מאוישת בה נבחן רכב הנחיה הירחי. המשגר שימש לשיגור 9 המשימות המאוישות אל עבר הירח, כולל משימת וגם את השיגור הלא מאויש של תחנת החלל סקיילאב (המשגר ששימש לשיגור סקיילאב נקרא סטורן INT-21).
מערכות נוספות
200px|ממוזער|שמאל|רכב הנדידה הירחי של משימת אפולו 17
עבור תוכנית אפולו תוכננו מערכות וכלים שמטרתם הייתה לסייע לאסטרונאוטים בירח, וכן מערכות מדעיות שונות שהוצבו על הירח במהלך המשימות. המערכות המוכרות ביותר מהתוכנית הן:
רכב הנדידה הירחי (LRV) היה רכב חשמלי בעל 4 גלגלים ששימש את שלושת משימות הנחיתה האחרונות על הירח. הרכב תוכנן לנסוע במהירויות של עד 13 קמ"ש ולשאת את האסטרונאוטים על ציודם למרחק של קילומטרים ספורים מאתר הנחיתה. המרחק הרב ביותר מרכב הנחיתה היה 7.6 ק"מ במהלך משימת אפולו 17, אז גם נשבר שיא המהירות של ה־LRV: 18.9 קמ"ש. הרובר תוכנן על ידי מרכז טיסות החלל מרשל ונבנה על ידי חברת דלקו אלקטרוניקס.
ה־ALSEP הייתה ערכה של מערכות מדעיות שהוצבה על ידי האסטרונאוטים על יד אתר הנחיתה החל ממשימת אפולו 12. הערכה קיבלה כוח חשמלי ממערכת RTG (מערכת המפיקה אנרגיה חשמלית מהתפרקות רדיואקטיבית של פלוטוניום) וכללה בין 4 ל־7 כלים מדעיים מסוגים שונים ובעלי מספר מטרות. הערכות המשיכו לשדר מידע לכדור הארץ גם לאחר עזיבת המשימה, והקשר האחרון עם ערכת ALSEP התקיים ב־1977.
חליפות חלל מדגם A7L שימשו את האסטרונאוטים של תוכנית אפולו בעת הפעילות החוץ רכבית על קרקע הירח. החליפה שקלה 111 ק"ג על כדור הארץ (כ־18.5 ק"ג על הירח) ויכולה הייתה לתמוך באסטרונאוטים לפרקי זמן ממושכים מאוד (מעל ל־7 שעות) בכל יציאה אל קרקע הירח.
חלליות של התוכנית היו הראשונות בהם נעשה שימוש בעט חלל.
מתאר משימת אפולו
חלונות שיגור ואתרי נחיתה
250px|ממוזער|שמאל|שיגור אפולו 8, דצמבר 1968
ב־6 המשימות בהן נחתו על הירח תוכננה הנחיתה לתחילת היום הירחי (שנמשך 28 ימי ארץ). יתרונות הנחיתה ביום היו אור השמש (שהייתה בין 10 ל־15 מעלות מעל לאופק) והטמפרטורות הפחות קיצוניות (ביחס ללילה): בין 0 ל־130 מעלות צלזיוס. מכיוון שכך, חלון השיגור של משימת אפולו שיועדה לנחות על הירח נפתח פעם בחודש למשך יום אחד.
אתרי הנחיתה נבחרו תמיד בצידו הנראה של הירח, כדי שניתן יהיה לתקשר עם כדור הארץ, וקרוב ככל הניתן לקו המשווה הירחי, כדי להקטין את כמות הדלק שתידרש לשם ההמראה ושינוי נטיית המסלול.
שיגור למסלול סביב כדור הארץ
כל המשימות אל הירח שוגרו מ־LC-39 שבמרכז החלל קנדי, פלורידה. אנשים רבים התכנסו באתרי התצפית כדי לחזות בשיגור הסטורן V, שמשקלו 2,800 טון. חמשת מנועי השלב הראשון הופעלו בבת אחת, ושרפו יחד כ־14 טונות דלק בכל שנייה. לאחר הצתת המנועים והתייצבות הדחף ברמה המקסימלית נותקו צינורות וגשרים של מגדל השיגור, והמשגר התחיל מתרומם באטיות: נדרשו לו 10 שניות לפנות את מגדל השיגור. 2.5 דקות לאחר ההתרוממות המשגר, כשהוא בגובה 56 ק"מ ובמהירות של כ־9,750 קמ"ש, הושלך השלב הראשון. רגעים ספורים אחר כך הוצתו רקטות האצה קטנות לשיקוע ההודפים לתחתית המכלים, ולאחריהם מנועי השלב השני. הושלך המתאם המחבר את שני השלבים הראשונים, ומגדל המילוט נורה (החללית הייתה גבוהה כדי הצורך לצניחת חרום). השלב השני כובה והושלך כאשר המשגר הגיע למהירות כ־24,680 קמ"ש ולגובה 185 ק"מ. עם השלכת השלב השני הוצת מנוע השלב השלישי למשך 140 שניות והכניס את שארית המשגר והחללית למסלול מעגלי (LEO) בגובה 187 ק"מ. הכניסה למסלול אירעה כ־11 דקות לאחר תחילת השיגור.
המסע אל הירח
250px|ממוזער|שמאל|תמרון המעבר הירחי של אפולו 8
לאחר הכניסה למסלול נבדקו כל מערכות החללית לקראת הטיסה אל הירח, ואם היו מתגלות בעיות היה ניתן לנחות חזרה בכדור הארץ. לאחר הקפה וחצי סביב כדור הארץ (כשעתיים ורבע) הופעל מנוע השלב השלישי בפעם השנייה ל־335 שניות והאיץ את החללית למהירות מילוט מכדור הארץ – 40,320 קמ"ש, כך שהחללית הוכנסה למסלול מעבר ירחי. כחצי שעה לאחר הכניסה למסלול המעבר ניתק ה־CSM מהשלב השלישי, התקדם מעט, ביצע סיבוב של 180° כך שחרטום תא הפיקוד הופנה כלפי שארית המשגר ומתאם החללית הירחית (שבתוכו היה ה־LM), התקדם אל ה־LM ולבסוף עגן בו (הפעולות בוצעו על ידי טייס תא הפיקוד). לאחר שאושרה העגינה ניתקה החללית אפולו בשלמותה מהשלב השלישי. השלב השלישי כוון ממרכז הבקרה או למסלול סביב השמש או להתרסקות על הירח.
במהלך 70 שעות הטיסה אל הירח בוצעו תיקוני מסלול כדי להביא למקסימום את יעילות צריכת הדלק בעת הכניסה למסלול סביב הירח ובעת הנחיתה. תיקוני המסלול הפחיתו את צריכת הדלק לשם הכניסה למסלול ב־5% מכמות הדלק שהייתה נדרשת אילולא בוצעו. במהלך המסע החללית הסתובבה כל הזמן באיטיות סביב צירה המרכזי כדי למנוע התחממות יתר של אחד מצידי החללית.
עם ההתקרבות לירח הופעל המנוע הראשי של תא השירות והאט את מהירות החללית על מנת שתילכד בשדה הכבידה של הירח. אם הייתה תקלה במנוע, מסלול המעבר הירחי איפשר את חזרתה של החללית לכדור הארץ ב"טיסה חופשית" ללא שום צורך בהפעלת מנוע. אפשרות ה"טיסה החופשית" אכן שימשה את אפולו 13 שתא השירות שלה שותק. זמן מה לאחר מכן הופעל המנוע שוב והכניס את החללית למסלול מעגלי בגובה 110 ק"מ מעל לירח
200px|ה־CSM נפרד מהמשגר ומתרחק מממנו 200px|ה־CSM מתהפך 180 מעלות 200px|ב־CSM עוגן ב־LM 200px|החללית בשלמותה ניתקת מהמשגר וממשיכה לבדה אל הירח תמרון העגינה של ה־CSM ב־LM בדרך אל הירח (4 שלבים מימין לשמאל)
ההנמכה והנחיתה על הירח
הנמכת המסלול
250px|ממוזער|שמאל|תרשים המתאר את שלבי הנחיתה
שלב זה כונה בטרמינולוגיית נאס"א בראשי התיבות DOI – Descent Orbit Insertion.
בשלב זה של המשימה הונמך מסלול רכב הנחיתה מ־110 ק"מ ל־15 ק"מ בלבד מעל לירח, תוך הפיכת המסלול המעגלי למסלול אליפטי (110 × 15 ק"מ). הנמכת המסלול איפשרה לרכב הנחיתה לנחות על הירח תוך שימוש בכמות המינימלית האפשרית של דלק. גבול ה־15 ק"מ נבחר כדי שבעת נחיתת ה־LM לא היה חשש שיאזל הדלק.
עד לאפולו 12 בוצע התמרון באופן הבא: מפקד המשימה וטייס רכב הנחיתה נכנסו אל רכב הנחיתה וסגרו את הצוהר מאחוריהם, בעוד טייס תא הפיקוד נשאר בתא הפיקוד, בו הוא צפוי לחכות לחבריו שיחזרו מהירח. לאחר אתחול מערכות רכב הנחיתה ובחינת מערכותיו, ניתק ה־LM מה־CSM והחל להתרחק ממנו. כשהיה במרחק של כמה מאות מטרים (וכחצי הקפה מההיפרדות) הופעל מנוע ה־LM והמסלול שונה.
החל מאפולו 14 בוצע התמרון על ידי המנוע הראשי של ה־CSM, לפני שה־LM נפרד ממנו, כלומר ה־CSM שינה גם הוא את מסלולו, וכך נחסכה כמות גדולה של דלק מה־LM. במשימות אלו ה־LM נפרד רק לפני תחילת שלב ההנמכה הממונעת.
הנמכה ממונעת
שלב זה כונה בטרמינולוגיית נאס"א בראשי התיבות PDI – Powered Descent Initiation.
השלב החל כשרכב הנחיתה הגיע לנקודה הנמוכה ביותר במסלולו האליפטי (הפרילון – 15 ק"מ), אז הופעל מנועו הראשי. שלב זה התחלק לשלושה תתי־שלבים: בלימה, גישה (התיישרות) ונחיתה.
250px|ממוזער|שמאל|נחיתת אפולו 11
250px|ממוזער|שמאל|באז אולדרין יורד אל הירח, משימת אפולו 11, יולי 1969
מטרת שלב הבלימה היא האטת מהירות ה־LM בצורה משמעותית: מ־5,000 קמ"ש ל־550 קמ"ש. בתחילה מופעל המנוע ב־10% מעוצמתו למשך 26 שניות ואז מועבר למלוא העוצמה. כתוצאה מההאטה מתחיל רכב הנחיתה להתיישר (בגלל מיקום מרכז מסתו) ומהירות ההנמכה עולה מ־0 מטרים לשנייה ל־45 מטרים לשנייה. כאשר ה־LM מגיע לגובה של כ־12 עד 15 ק"מ מהקרקע, המכ"ם שלו "מאתר" את הקרקע ומתחיל לספק נתוני גובה ומהירות לשם וידוא נתיב הנחיתה. לפני הפעלת המכ"ם חושבו הגובה והמהירות באמצעות מערכת האינרציה בלבד. אם הנתונים הצביעו על סטייה משמעותית מנתיב הנחיתה המתוכנן הייתה המשימה מתבטלת. שלב הבלימה נמשך כ־6 דקות ו־25 שניות והסתיים כ־60 שניות לפני ההגעה מעל אתר הנחיתה.
שלב הגישה מתחיל כאשר רכב הנחיתה נמצא בגובה של כ־210 מטרים מעל לקרקע ובמרחק של כ־8 ק"מ מאתר הנחיתה. מטרת השלב היא לאפשר לטייס לראות את אתר הנחיתה ולבחור מקום נחיתה מדויק. השלב מתחיל במצב המכונה "High gate" (שער עליון), ביטוי שהושאל מענף התעופה. במהלך שלב הגישה מיושר רכב הנחיתה על מנת שהטייס יוכל לראות את הקרקע בצורה נוחה דרך חלונות הרכב. במהלך הנחיתה מורה המחשב לטייס לאיזו זווית עליו לכוון את הרכב כדי שהוא יראה את אתר הנחיתה דרך סקלה (LPD – Landing Point Designator) שסורטטה על חלון הרכב. אם הטייס מחליט שאתר הנחיתה לא ראוי או שהרכב סטה מנתיב הנחיתה המתוכנן באפשרותו להורות למחשב לשנות את זווית הגישה. במהלך שלב הגישה הונמך גובה הרכב מ־210 מטרים ל־150 מטרים ("Low gate") והמרחק לנקודת הנחיתה הצטמצם לכ־600 מטרים.
שלב הנחיתה על הירח – כשרכב הנחיתה נמצא בגובה 150 מטרים מעל לקרקע ובמרחק של כ־600 מטרים מנקודת הנחיתה שנבחרה על ידי הטייס, מתחיל שלב הנחיתה. אם נתיב הנחיתה נעקב כראוי, מהירות הרכב הייתה 66 קמ"ש אופקית ו־18 קמ"ש אנכית. את הנחיתה יכול היה מחשב הרכב לבצע אוטומטית, אך לטייס הייתה האפשרות לקחת שליטה מלאה על הרכב. אם נלקחו בחשבון עיכובים שונים, לטייס נותרו 32 שניות בלבד להביא את הרכב לנחיתה לפני שהדלק היה אוזל והנחיתה הייתה מתבטלת אוטומטית. בגובה 1.3 מטרים מעל לקרקע נגעו גששים קטנים (שנפרשו מכני הנחיתה) בקרקע והתריעו על כך לטייס, שכיבה מיד את המנוע כדי למנוע מהרכב מלקפץ או להתהפך.
השהייה על הירח
במהלך השהייה על הירח ביצעו האסטרונאוטים פעילות חוץ רכבית (EVA) שכונתה גם "הליכת ירח". במשימת אפולו 11 בוצעה הליכת ירח יחידה ואילו במשימת אפולו 17 בוצעו 3 הליכות. לפני היציאה לירח מילאו האסטרונאוטים את מכלי החמצן והמים הניידים שלהם, לבשו את חליפות החלל ורוקנו את פנים רכב הנחיתה מאוויר. לאחר מכן פתחו האסטרונאוטים את פתח הרכב שהוביל לסולם שירד אל הקרקע.
לאחר הירידה אל הקרקע החלו האסטרונאוטים לפרוק את תא המטען של רכב הנחיתה (שהיה חלק משלב הנחיתה של הרכב והיה נגיש רק מבחוץ) בו היו המערכות אותם היה עליהם להציב בירח וכלי עבודה. החל ממשימת אפולו 15 נשא רכב הנחיתה גם את רכב הנדידה הירחי, איתו יכלו האסטרונאוטים להתרחק לתור אזורים רחוקים מרכב הנחיתה.
במהלך הפעילות החוץ רכבית הציבו האסטרונאוטים מערכות מדעיות שונות על הירח ואספו דוגמאות קרקע אותן החזירו לכדור הארץ. בין פעילות לפעילות חזרו האסטרונאוטים אל הרכב שם יכלו להוריד את חליפות החלל (לאחר דיחוס פנים הרכב שהיה מרוקן מאוויר), לאכול ולנוח. לאחר הפעילות האחרונה ננטשו על הירח כלי עבודה וחפצים נוספים שלא נדרשו להחזרה לכדור הארץ על הירח, כדי להקל על ה־LM בעת ההמראה. החל מאפולו 15 הורחק רכב הנדידה הירחי מרכב הנחיתה ומצלמותיו כוונו אליו כדי שיצלם את ההמראה.
המראה ומפגש עם ה־CSM
250px|ממוזער|שמאל|המראת אפולו 17 כפי שצולמה מרכב הנדידה הירחי
ההמראה מן הירח נועדה לאפשר את עגינת רכב הנחיתה הירחי עם תאי הפיקוד והשירות שנותרו במסלול סביב הירח, על מנת שהצוות יוכל לחזור לכדור הארץ. ההמראה והעגינה נעשתה בשני שלבים: קודם המריא שלב ההמראה של רכב הנחיתה (בהשאירו את שלב הנחיתה על הירח) ונכנס למסלול סביב הירח, ולאחר הכניסה למסלול נעזר במנועי הגישה שלו כדי להתקרב אל ה־CSM ולעגון בו.
לפני ההמראה הוזנו נתוני מיקומו המדויק של ה־LM למחשב כדי שההמראה תבוצע בצורה המדויקת ביותר. רגע ההמראה נקבע כך שהכניסה למסלול תבוצע כאשר ה־CSM נמצא קרוב לנתיב ה־LM. שלב הנחיתה של ה־LM נשאר על הירח ומשמש ככן שיגור עבור שלב ההמראה. השלבים נפרדים רגעים ספורים לפני ההמראה על ידי נפצים קטנים.
שלב ההמראה ממריא במסלול אנכי עד לגובה 75 מטרים אז מתחיל המסלול להתאזן באיטיות עד הכניסה למסלול אליפטי בגובה 15 עד 67 ק"מ.
לאחר הכניסה למסלול נפגשים ה־LM וה־CSM (המוטס על ידי האסטרונאוט השלישי) ועוגנים אחד בשני. לאחר שדוגמאות הקרקע מהירח, סרטי הצילום והצוות עברו אל תא הפיקוד, שוחרר ה־LM והוכנס למסלול התרסקות בירח. לאחר מכן יכול היה ה־CSM להתחיל במסע חזרה לכדור הארץ (במשימות אפולו 15, 16 ו־17 נשאר ה־CSM יום נוסף במסלול סביב הירח, והצוות ביצע ניסויים מדעיים ושחרר לוויין מחקר קטן למסלול סביב הירח).
החזרה לכדור הארץ
250px|ממוזער|שמאל|חילוץ צוות משימת אפולו 17
על מנת לעזוב את מסלול הירח הופעל מנוע תא השירות למשך 2.5 דקות שהקנו לחללית ΔV (שינוי מהירות) של כ־1,000 מטרים לשנייה. שלב זה היה אחד השלבים הקריטיים במשימה, כי כשל במנוע או טעות בכיוון החללית היו עלולים לחרוץ את גורל הצוות. החללית לא כוונה ישירות אל כדור הארץ אלא אל המשך מסלולו, שהרי במשך המסע בן שלושת הימים של החללית, התקדם כדור הארץ במסלולו סביב השמש. החללית מוכנסת למסלול המתוכנן להביא אותה, לאחר שלושה ימים, לחלוף בגובה 40 ק"מ מעל פני כדור הארץ.
במהלך שלושת ימי המסע לכדור הארץ בוצעה הליכת חלל או עמידת חלל (בה רק פלג הגוף העליון יוצא מהחללית) במהלכה נאספו סרטי הצילום ממצלמות תא השירות. כמו כן בוצעו תיקוני מסלול קטנים כדי להביא למקסימום את זווית החדירה לאטמוספירה כך שהנחיתה תבוצע במקום בו המתינו צוותי החילוץ. ככל שהתקרבה החללית לכדור הארץ כך גדלה מהירותה, מ־850 מטר לשנייה עד ל־11 ק"מ לשנייה בתחילת החדירה לשכבות העליונות של האטמוספירה, שאת השפעותיה היה אפשר לחוש כבר בגובה 120 ק"מ (בגלל מהירותה העצומה של החללית). זמן קצר לפני החדירה לאטמוספירה הושלך תא השירות יחד עם המנוע הראשי, ומרבית מקורות החמצן והחשמל. החדירה לאטמוספירה בוצעה בזווית מדויקת של 6.5° עם אפשרות לסטייה של מעלה אחת בלבד. בזווית חדירה גדולה יותר היה תא הפיקוד עלול להתחמם לטמפרטורות גבוהות מ־3,000° צלזיוס, טמפרטורות שמגן החום אינו יכול לעמוד בהן, ותא הפיקוד עלול היה להישרף. מעבר לכך, בזווית כזו תאוטת החללית תהיה גדולה מדי, סיכון חמור נוסף לחיי הצוות. מאידך, אם זווית החדירה תהיה קטנה מדי, עלולה החללית ל"קפץ" על פני האטמוספירה – לפגוע בה ולהיזרק חזרה לחלל, כמו אבן הניתזת מפני המים. במצב כזה החללית הייתה נכנסת למסלול אליפטי גבוה מאוד, ממנו לא הייתה יכולה להיחלץ בשל חוסר יכולת תמרון. מקורות החמצן והחשמל המצומצמים שיהיו לחללית בשלב זה יחרצו את גורל הצוות למוות.
לאחר האטה בעומס 4 G איבדה החללית את רוב מהירותה האופקית והמשיכה ליפול אנכית. בגובה 7 ק"מ נפרשו שני מצנחים שייצבו את החללית והאטו אותה מ־480 ל־280 מטר לשנייה. מצנחים אלה הושלכו בגובה 3 ק"מ, ובמקומם נפתחו לצדדים שלושה מצנחים קטנים, שפרשו את שלושת המצנחים הראשיים (הדבר נעשה כדי למנוע את הסתבכות המצנחים). תא הפיקוד פגע בפני האוקיינוס במהירות של כ־35 קמ"ש. מיד עם הפגיעה במים נותקו שלושת המצנחים הראשיים ושלושה בלונים התנפחו בחרטום התא כדי למנוע את שקיעתו במים. צי שכלל נושאת מטוסים המתין לחללית בקרבת אתר הנחיתה ומסוקים ומטוסים ריחפו מעליו ותרו אחר החללית. עם פגיעת החללית במים זינקו צוותי צוללנים בסירות גומי אל התא וחילצו את האסטרונאוטים, שהוטסו במסוק אל נושאת המטוסים. גם תא הפיקוד הועלה לסיפון נושאת המטוסים.
כרונולוגיית הטיסות
תוכניות מרקורי וג'מיני
250px|ממוזער|שמאל|ג'מיני 7 כפי שצולמה מג'מיני 6A. מפגש זה היה המפגש הראשון בין חלליות מאוישות בחלל, והמפגש הראשון בחלל בכלל.
תוכנית מרקורי, שהחלה ב־1959, הייתה תוכנית החלל הראשונה של ארצות הברית, שנועדה לשגר אדם למסלול סביב כדור הארץ ולהקדים את ברית המועצות בהשגת יעד זה. התוכנית השיגה את היעד הראשון, אך נכשלה בשני; ב־12 באפריל 1961 שיגרה ברית המועצות את משימת ווסטוק 1, ועליה הקוסמונאוט יורי גגארין, שהיה האדם הראשון בחלל כשחללית הווסטוק נכנסה למסלול סביב כדור הארץ. ב־5 במאי 1961 הצליחה ארצות הברית לשגר את האסטרונאוט האמריקאי הראשון – אלן שפרד – לחלל, אך לטיסה תת-מסלולית, ורק ב-20 בפברואר 1962 שוגר האמריקאי הראשון – ג'ון גלן – לטיסה מסלולית במשימה מרקורי-אטלס 6. שלוש טיסות מסלוליות נוספות במסגרת התוכנית בוצעו במהלך 1962 ו־1963.
ארצות הברית צברה ניסיון רב בתוכנית מרקורי, אך עם סיומה נותרו היבטים רבים בתחום תעופת החלל אשר היה צורך ליישמם בטיסות אל הירח, שלא פותחו ולא נבחנו. על כן הציגה נאס"א תוכנית חלל מאוישת שמטרתה הייתה לפתח היבטים אלו לפני שיושלמו המערכות שתוכננו לשימוש בתוכנית אפולו ולמשימות אל הירח. לתוכנית, שנקראה ג'מיני, הוצבו שלושה יעדים:
שליטה בטכניקות הניווט, ההיפגשות והעגינה בחלל;
פיתוח יכולות עבודה מחוץ לחללית (פעילות חוץ רכבית);
חקירת השפעת השהייה הממושכת של האדם בחלל;
חללית הג'מיני תוכננה במקור כשדרוג של חללית המרקורי, אך הפכה לחללית שונה ומתקדמת בהרבה ממנה. משקלה של ג'מיני היה יותר מפי 3 מזה של מרקורי, והיא נשאה שני אנשי צוות. ג'מיני הייתה יכולה לשהות בחלל במשך שבועיים תמימים, ניתן היה לצאת ממנה להליכות חלל, והייתה לה יכולת לעגון בחלליות מסוג אג'ינה. החללית שוגרה על גבי טיל בליסטי מדגם טיטן 2 של חיל האוויר האמריקאי, שהוסב למשגר. המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית, ג'מיני 3, שוגרה בהצלחה ב־23 במרץ 1965, ואחריה שוגרו עוד 9 משימות מאוישות נוספות, במהלכן בוצעו הליכות חלל (כולל הליכת החלל האמריקאית הראשונה), וכן מפגשים ועגינות בין חלליות בחלל (הראשונים מסוגם בתולדות תעופת החלל). משימת ג'מיני 7 ששוגרה בדצמבר 1965 (ונפגשה עם ג'מיני 6A) נמשכה 14 יום ודימתה משימה אל הירח ובחזרה כולל שהייה על הירח (מבחינת משך הזמן).
תוכניות סיור: ריינג'ר, לונר אורביטר וסרוויור
במהלך פיתוח תוכנית אפולו הפעילה נאס"א מספר תוכניות לא מאוישות לחקר הירח, שמטרתן הייתה לאסוף מידע רב ככל הניתן על הסביבה הירחית. מידע זה היה הכרחי לתכנון רכב הנחיתה ולבחירת אתרי נחיתה מתאימים עבורם.
בין 1961 ל־1965 שוגרו מספר גשושיות, במסגרת תוכנית ריינג'ר. מטרת הגשושיות הייתה להתרסק על הירח תוך כדי צילום הקרקע ההולכת ומתקרבת. ריינג'ר 7 הייתה הראשונה שהצליחה להשלים את משימתה, ואחריה שוגרו שתי משימות מוצלחות נוספות (ריינג'ר 8 ו־9). תוכנית לונר אורביטר כללה 5 מקפות ששוגרו אל הירח בין 1966 ל־1967 ומיפו 99% מפניו. כמו כן הן מדדו את רמות הקרינה הקוסמית סביב הירח ואת צפיפות המיקרומטאוריטים סביבו, וסייעו לבחון את מערכות התקשורת שתוכננו לשימוש בחלליות אפולו. תוכנית סרוויור כללה 7 נחתות ש־5 מהן נחתו נחיתה רכה על הירח בין 1966 ל־1968 ושידרו נתונים על צפיפות הקרקע. נחיתות אלה סייעו גם בבחינת טכניקת הנחיתה הממונעת על הירח.
טיסות מבחן מוקדמות
סטורן I
הסטורן I (או סטורן C-1) תוכנן לפני שמפרט משימות תוכנית אפולו היה ידוע. כאשר סוכם המפרט התברר שהמשגר אינו חזק די הצורך. עם זאת, 10 משגרי סטורן I נבנו ושגרו בהצלחה מלאה בין 1961 ל־1965. חמש המשימות הראשונות (SA-1 עד 5) היו משימות פיתוח, שתי משימות נוספות (A-101 ו־A-102) נשאו דגמים של החללית אפולו לחלל ושלוש משימות נוספות (A-103 עד 105) היו חלק מפרויקט פגאסוס. חלק מהטכנולוגיה ששימשה בבניית הסטורן I שימשה לאחר מכן לפיתוח ובניית סטורן IB וסטורן V.
סטורן IB
טיסות הסטורן IB נועדו לבחון את רכיבי השלב השלישי של הסטורן V ואת פעילות רכיבי החללית אפולו בחלל.
AS-201 (באופן לא רשמי אפולו 1A) (26 בפברואר 1966);
משימה לא מאוישת וראשונה של הסטורן IB. המשגר נשא בחרטומו לראשונה חללית אפולו אמיתית (ולא דגם) לגובה 450 ק"מ (לא למסלול). במשימה נבחנו שלב ה־S-IVB שיועד לשמש גם את הסטורן V, המנוע הראשי של החללית אפולו, ומגן החום של תא הפיקוד של החללית בעת החדירה לאטמוספירה.
AS-203 (באופן לא רשמי אפולו 3) (5 ביולי 1966);
משימה לא מאוישת לבחינת התנהגותם של מימן וחמצן נוזלי (דלק שלב ה־S-IVB) במסלול סביב כדור הארץ. המשימה הושלמה בהצלחה.
AS-202 (באופן לא רשמי אפולו 2) (25 באוגוסט 1966);
משימה לא מאוישת. משגר הסטורן IB נשא חללית אפולו למסלול בליסטי ארוך שהקיף כשלושה רבעים מכדור הארץ. מטרת המשימה הייתה, בדומה למשימת AS-201, לבחון את מערכות החללית אפולו, אך לזמן ממושך יותר. עם זאת, בשונה מהחללית שנשאה משימת AS-201, במשימה זו נישאה חללית (חללית מס' 11) שהייתה מותאמת כמעט לחלוטין לשיגור צוות. במהלך המשימה הופעל מנועה הראשי של החללית 4 פעמים ונבחנו יכולת החדירה לאטמוספירה.
250px|ממוזער|שמאל|פנים תא הפיקוד של החללית אפולו 1 (כך נקראה בדיעבד) לאחר השרפה
אסון אפולו 1
אפולו 1 (שמה הרשמי באותה עת היה AS-204) הייתה מיועדת להיות המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו, והיא תוכננה לשיגור ב־21 בפברואר 1967. לרוע המזל, ב־27 בינואר 1967, בעת אימון בתוך תא הפיקוד, פרצה שרפה ושלושת אנשי הצוות: וירג'יל גריסום, אדוארד ווייט ורוג'ר צ'אפי, נספו. הוועדה שחקרה את האסון מצאה כשלים רבים בחללית אפולו, אותם דרשה לתקן לפני שיגור המשימה הבאה. בין הכשלים היו הרכב האטמוספירה בתוך החללית, שהיה 100% חמצן, דבר המגביר את הסיכויים לפריצת שרפה אפילו מניצוץ קטן, והמערכת המסובכת של דלת תא הפיקוד, שלא איפשרה לצוות להימלט ממנו כשפרצה השרפה.
בעקבות ממצאי ועדת החקירה, הורתה נאס"א לחברת נורת' אמריקן אוויאיישן, יצרנית ה־CSM, לבצע שינויים נרחבים בחללית אפולו. בין השינויים היו החלפת הפתח בפתח שהיה ניתן לפתיחה תוך 10 שניות בלבד, שינוי אטמוספירת החללית לתשלובת של חמצן וחנקן, והחלפת רכיבים חשמליים רבים וכיסויים בצורה בטוחה, כך שלא יגרמו לניצוצות.
האסון הביא לדחיית המשימה המאוישת הראשונה (אפולו 7) בכ־20 חודשים לאוקטובר 1968.
סידור המשימות לאחר האסון
שיגורי תוכנית אפולו250pxכל שיגורי הסטורן IB (הימני ביותר הוא שיגור אפולו־סויוז והשלושה משמאלו הם משימות סקיילאב)250pxכל שיגורי הסטורן V (הימני ביותר הוא שיגור סקיילאב)
בספטמבר 1967 הציג אוון מיינארד ממרכז החלל ג'ונסון הצעה לסדרת משימות אפולו שבסופם תבוצע נחיתה על הירח. שבעה סוגי משימות הוצגו – כל סוג בוחן מספר רכיבים ומבצע מספר משימות כאשר השלמת המשימה בהצלחה מאפשרת שיגור משימה מסוג מתקדם יותר. סוגי המשימות היו:
סוג הטיסה אופי הטיסה רכיבי החללית מסלול המשימות שבוצעו A לא מאוישת משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM) סביב כדור הארץ אפולו 4 ואפולו 6 B לא מאוישת משגר סטורן IB עם רכב הנחיתה (LM) סביב כדור הארץ אפולו 5 C מאוישת משגר סטורן IB עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM) סביב כדור הארץ אפולו 7 D מאוישת משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM) סביב כדור הארץ נועד להיות אפולו 8, הומר לאפולו 9 E מאוישת משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM) מסלול לווייני בינוני לא בוצעה F מאוישת משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM) מסלול סביב הירח אפולו 10 G מאוישת משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM) נחיתה מאוישת על הירח אפולו 11
משימת אפולו 8 שוגרה למסלול סביב הירח ללא רכב נחיתה, מכיוון שרכב הנחיתה שיועד למשימה זו (LM-3) לא היה מוכן לטיסה. הייתה זו הטיסה הראשונה שבה יצאה חללית ממסלול סביב כדור הארץ והקיפה גרם שמים אחר. טיסת המבחן שהייתה מיועדת לאפולו 8 בוצעה בסופו של דבר על ידי אפולו 9. אפולו 8 מכונה לעיתים C Prime. בעקבות הצלחת אפולו 8 בוטלו משימות מסוג E.
אחרי השלמת השלב האחרון (G) ונחיתה מוצלחת על הירח הוצעו עוד שלושה סוגי משימות מתקדמות יותר:
סוג הטיסה אופי הטיסה רכיבי החללית מסלול המשימות שבוצעו H מאוישת משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM) נחיתה מאוישת על הירח, פעילות ירחית ארוכה בת יומיים אפולו 12, אפולו 13 – לא השלימה את משימתה, אפולו 14 I מאוישת משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM) משימה ארוכת טווח על הירח, בסיוע רכב נחיתה נוסף שודרג לסוג J J מאוישת משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM) נחיתה מאוישת על הירח ופעילות ירחית בת שלושה ימים עם שלוש הליכות ירח ורכב נדידה ירחי אפולו 15, אפולו 16, אפולו 17
שלוש משימות נוספות – אפולו 18, 19 ו־20 – תוכננו גם הן כסוג J, אך בוטלו בשל קיצוצי תקציב. אפולו 15 הייתה אמורה להיות מסוג H אך היא שודרגה לסוג J בעקבות קיצוץ התקציב לתוכנית וביטול משימות J המתוכננות.
טיסות מבחן לסטורן V
200px|ממוזער|שמאל|רכב הנחיתה ששוגר במשימת אפולו 5
200px|ממוזער|שמאל|דגם רכב הנחיתה הירחי ששימש במשימת אפולו 6 באפריל 1968
העיכובים בפיתוח החללית אפולו, במיוחד לאחר אסון אפולו 1, אפשרו לתוכנית פיתוח הסטורן V להדביק את הפער. המשגר סבל מבעיות רבות, בעיקר בשלבו השני (S-II), שהתאפיינו בעיקר בעודף משקל, ברעידות (תנודות פוגו), ועוד.
אפולו 4 (9 בנובמבר 1967);
טיסת המבחן הראשונה והבלתי מאוישת של הסטורן V, נשאה את צירוף ה־CSM, והדגימה את האסטרטגיה שהציב ג'ורג מולייר – לבחון את כל שלבי המשגר בשיגור אחד, ולא בשיגורים נפרדים לכל שלב כפי שהיה מקובל עד אז. וולטר קרונקייט סיקר את השיגור מתא שידורים שמוקם כ־6 ק"מ מכן השיגור, והרעש העצום והרטט החזק מהשיגור כמעט ומוטטו את התא. שיגור זה הראה כי נדרשו אמצעי זהירות נוספים על מנת להגן על מבנים וגופים הסמוכים לאתר השיגור. מערכות מיוחדות להשקטת רעשים שהוצבו ממש באתר השיגור ושנוסו בשיגורים שבאו שלאחר מכן הוכיחו את עצמם כיעילות בהגבלת עוצמת הרעש מהשיגור. המשימה בחנה את יעילות מגיני החום של תא הפיקוד בעת החדירה לאטמוספירה ממסלול סביב הירח. על מנת לבחון זאת, הופעל מנוע תא השירות שהאיץ את תא הפיקוד למהירות חדירה זהה לזו שהיה מגיע אליה אם אכן היה חוזר מהירח. המשימה הושלמה בהצלחה.
אפולו 5 (22 בינואר 1968 – 12 בפברואר 1968);
טיסת המבחן הראשונה והבלתי מאוישת של רכב הנחיתה הירחי במסלול סביב כדור הארץ, ששוגרה על גבי משגר סטורן IB. המנועים הראשיים של רכב הנחיתה נבחנו בהצלחה (אף על פי שתקלה במחשב החללית גרמה לקטיעת אחת מהפעלות המנוע). נבחן גם שלב ההמראה של רכב הנחיתה במקרה של ביטול הנחיתה על הירח – במקרה כזה מנוע שלב ההמראה מופעל יחד עם השלכת שלב הנחיתה. אפשרות זו הייתה זמינה בעת הנחיתה על הירח אם ארעה תקלה בעת הנחיתה (כמו מצב שבו מלאי הדלק הדרוש להשלמת הנחיתה אוזל). בפועל, לא היה צורך באפשרות זו אף באחת מהמשימות.
אפולו 6 (4 באפריל 1968);
טיסת המבחן הבלתי מאוישת האחרונה של הסטורן V, שנשאה את צירוף ה־CSM יחד עם דגם של רכב הנחיתה. מסתו של הדגם הייתה קרובה למסת רכב הנחיתה האמיתי. המשימה תוכננה כך שהחללית תוכנס למסלול מעבר אל עבר הירח ואחרי כ־5 דקות יופעלו מנועי תא השירות שיחזיר את תא הפיקוד חזרה לכדור הארץ. על ידי כך היה ניתן לבחון גם את יכולת הסטורן V לשגר את החללית למסלול אל הירח, וגם את יכולת החללית לבצע חזרה מיידית לכדור הארץ במקרה חירום. עם זאת, תנודות פוגו גרמו לכיבוי מוקדם של שניים ממנועי השלב השני, ולאי־הצתה מחדש של השלב השלישי שהיה אמור להכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח. במקום זאת, הופעל מנוע תא השירות בצורה דומה למשימות אפולו 4 ו־5 כך שתא הפיקוד חדר לאטמוספירת כדור הארץ במהירות בינונית (שבין מהירות החדירה ממסלול לווייני נמוך למהירות החדירה ממסלול חזרה מהירח). המשימה נחשבה כמוצלחת מספיק שתאפשר שיגור משימת סטורן V מאוישת, מאחר שבעיית התנודות אותרה ותוקנה.
משימות מאוישות
משימות הכנה
200px|ממוזער|שמאל|וואלי שירה במהלך משימת אפולו 7
200px|ממוזער|שמאל|"זריחת הארץ" כפי שצולמה על ידי צוות משימת אפולו 8 בדצמבר 1968
200px|ממוזער|שמאל|רכב הנחיתה הירחי של אפולו 10 כפי שצולם על ידי ג'ון יאנג מתא הפיקוד של החללית
מטרתן של 4 המשימות המאוישות הראשונות בתוכנית אפולו הייתה לוודא את כשירות רכיבי התוכנית לשגר משימה אל הירח ולהשלימה בהצלחה:
אפולו 7 (11 באוקטובר 1968 – 22 באוקטובר 1968);
המשימה המאוישת הראשונה של החללית אפולו (והראשונה שכללה 3 אנשי צוות), והמשימה המאוישת הראשונה (והיחידה במסגרת תוכנית אפולו) ששוגרה על גבי משגר סטורן IB. מטרתה הייתה לבחון את החללית אפולו לאחר שדרוגה בעקבות אסון אפולו 1. המשימה כללה רק את צירוף CSM ללא רכב נחיתה. המשימה נמשכה קרוב ל־11 יום במהלכם נבחנו כל מערכות החללית כולל מנועה הראשי (שהופעל 8 פעמים לפרקי זמן של בין חצי שנייה ל־67 שניות), תפקוד הצוות ומערכות בקרת המשימה בכדור הארץ.
בין 21 בדצמבר 1968 ל־18 במאי 1969 תכננו בנאס"א לשגר שלוש משימות על גבי משגר סטורן V שיישאו את החללית אפולו על כל חלקיה (כולל רכב הנחיתה), אך בקיץ 1968 הבינו מנהלי התוכנית כי רכב נחיתה ראוי לטיסה לא יהיה מוכן לשיגור המתוכנן של משימת אפולו 8. במקום לבזבז עוד משגר סטורן V לטיסה רגילה סביב כדור הארץ, הוחלט לשלוח את צוות משימת אפולו 9 (שהייתה אמורה להיות טיסת המבחן השנייה של רכב הנחיתה) למסלול סביב הירח ב־CSM במשימת אפולו 8. הרעיון המקורי להחלפת המשימות הועלה על ידי ג'ורג' לוו, מנהל משרד תוכנית אפולו. אף על פי שנטען כי החלפת המשימות נעשתה כתגובה לניסיונות הסובייטיים לשגר חללית זונד מאוישת שתקיף את הירח, אין אף הוכחה לכך. מנהלי נאס"א היו מודעים לתוכנית זונד, אך תזמון משימות הזונד אינו תואם את התיעוד המפורט של נאס"א על ההחלטה לשגר את משימת אפולו 8 אל הירח. ההחלטה לבצע את ההחלפה בוצעה בעיקר בגלל בעיות הפיתוח של רכב הנחיתה, ולא בגלל החששות שהרוסים יגיעו אל הירח לפני האמריקנים.
אפולו 8 (21 בדצמבר 1968 – 27 בדצמבר 1968);
הייתה המשימה המאוישת הראשונה שעזבה את מסלול כדור הארץ ונכנסה למסלול סביב הירח, והמשימה המאוישת הראשונה ששוגרה על גבי משגר סטורן V (והמשימה המאוישת הראשונה ששוגרה ממרכז החלל קנדי). המשימה כללה רק את צירוף ה־CSM, ללא רכב הנחיתה, והקיפה את הירח 10 פעמים לפני שהחלה במסע חזרה לכדור הארץ. צוות המשימה (שבמקור היה אמור לטוס במשימת אפולו 9) היו לאנשים הראשונים שראו את צידו הרחוק של הירח במו עיניהם. במהלך המשימה שלחו האסטרונאוטים תצלומים רבים של הירח וכדור הארץ, ביניהן התמונה המפורסמת של "זריחת הארץ", וקראו בפסוקים מפרק הבריאה שבספר בראשית. הצוות צילם גם את אתרי הנחיתה המתוכננים למשימות הבאות (כולל "ים השלווה" – אתר הנחיתה שיועד לאפולו 11) ותר אחר אתרי נחיתה חדשים.
אפולו 9 (3 במרץ 1969 – 13 במרץ 1969);
הייתה המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו שכללה את כל המערכות שיועדו להיכלל במשימה ירחית: משגר סטורן V, צמד תאי השירות והפיקוד (שכונו "גאמדרופ") ורכב נחיתה ירחי (שכונה "ספיידר"). מטרת המשימה הייתה לבחון את כל המערכות בשלמותם במסלול סביב כדור הארץ. כל תמרוני ההיפגשות והעגינה שהיו מבוצעים במשימה ירחית בוצעו במשימה במסלול סביב כדור הארץ. בפעם הראשונה בתוכנית הוטס רכב הנחיתה על ידי אסטרונאוטים, שניתקו מה־CSM, דימו נחיתה על הירח, וחזרו ועגנו ב־CSM. בנוסף בוצעה במשימה הליכת חלל בת 56 דקות שדימתה מצב חירום בו ה־LM לא יכול לעגון ב־CSM ועל הצוות לעבור לתא הפיקוד תוך ביצוע הליכת חלל. כמו כן נבחנו יכולות ה־LM לשמש כ"סירת הצלה" במקרה שתא הפיקוד נותר משותק (כפי שקרה במשימת אפולו 13).
אפולו 10 (18 במאי 1969 – 26 במאי 1969);
במקור תוכננה המשימה להיות משימת הנחיתה הראשונה על הירח, זאת מאחר שכל רכיבי התוכנית עבדו כמצופה ולא נצפו תקלות משמעותיות במשימות הקודמות. אך מכיוון שברית המועצות לא הראתה סימנים לשיגור משימה מאוישת לנחיתה על הירח, החליטה נאס"א להפוך את המשימה ל"חזרה גנרלית" למשימת נחיתה על הירח. למעשה היו מטרות המשימה כשל אפולו 9, אך במסלול סביב הירח. זמן קצר לאחר עזיבת מסלול LEO אל עבר הירח, ניתק ה־CSM (שכונה "צ'ארלי בראון") מהמשגר, הסתובב על צירו ועגן ב־LM (שכונה "סנופי"). לאחר הניתוק מהמשגר המשיכה החללית אל עבר הירח ונכנסה למסלול סביבו. לאחר הכניסה למסלול ניתק ה־LM מה־CSM כשבתוכו האסטרונאוטים תומאס סטאפורד ויוג'ין סרנן והנמיך לגובה של 13.5 ק"מ בלבד מעל פני הירח. לאחר מכן הושלך שלב הנחיתה של ה־LM והוא חזר ועגן בתא הפיקוד, שחזר לכדור הארץ. על פי ספר השיאים של גינס משנת 2002, אפולו 10 מחזיקה בשיא המהירות לחללית מאוישת, כאשר הגיעה למהירות 39,897 קמ"ש במהלך חזרתה מן הירח אל כדור הארץ ב־26 במאי 1969.
משימות אל הירח
לאחר 4 משימות המבחן המאוישות שוגרו 7 משימות נוספות שמטרתן הייתה לנחות באזורים שונים של הירח:
250px|ממוזער|שמאל|מפקד משימת אפולו 12, צ'ארלס קונראד הבן, ליד הגשושית סרוויור 3 אשר בסמוך לה נחתה המשימה
250px|ממוזער|שמאל|שמחה במרכז הבקרה לאחר חזרת אפולו 13 לכדור הארץ
250px|ממוזער|שמאל|ג'יימס אירווין מצדיע לדגל ארצות הברית לפני עזיבת הירח בתום משימת אפולו 15
אפולו 11 (16 ביולי 1969 – 24 ביולי 1969);
הייתה המשימה המאוישת הראשונה שנחתה על הירח והגשימה את חזונו של קנדי. רכב הנחיתה הירחי (שכונה "איגל") ובתוכו ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין נחת על הירח באזור שכונה "ים השלווה" ב־20 ביולי 1969 בשעה 20:17:40 UTC, ואות הקריאה שלו שונה ל"בסיס השלווה". כ־6 וחצי שעות לאחר מכן, ב־21 ביולי 1969 בשעה 02:56 UTC, הציב ניל ארמסטרונג את רגליו על הירח ואמר את המשפט המפורסם: . "הליכת הירח" נמשכה כשעתיים וחצי במהלכם הציבו האסטרונאוטים את דגל ארצות הברית על הירח, הציבו את מערכת ה־ALSEP, אספו כ־20 ק"ג דוגמאות קרקע וצילמו תצלומים רבים. כל אותם פעילויות שודרו בשידור חי בטלוויזיות בכל רחבי העולם, ובצעדיו הראשונים של ארמסטרונג על הירח צפו על פי ההערכות כ־600 מיליון איש, חמישית מאוכלוסיית העולם באותה עת. כ־21.5 שעות לאחר הנחיתה המריא רכב הנחיתה מן הירח ונפגש עם ה־CSM (שכונה "קולומביה") בו המתין להם האסטרונאוט מייקל קולינס, שבזמן ששהו חבריו על הירח כונה "האדם הבודד ביותר ביקום". לאחר הנחיתה המוצלחת באוקיינוס האטלנטי ב־24 ביולי 1969, הושמו אנשי הצוות ודוגמאות הקרקע בבידוד למשך 21 יום כדי למנוע את זיהום כדור הארץ בווירוסים מהירח. דרישת הבידוד הגיעה ממדעני התוכנית, והיא בוטלה עם משימת אפולו 15 משהובן שהירח שומם גם מווירוסים וחיידקים.
אפולו 12 (14 בנובמבר 1969 – 24 בנובמבר 1969);
הייתה המשימה המאוישת השנייה לנחות על הירח. 32 שניות לאחר השיגור פגע במשגר הסטורן V ברק שגרם לאיבוד רגעי של הכוח החשמלי במשגר, אך הוא המשיך בהצלחה. רכב הנחיתה (שכונה "אינטרפיד", ה־CSM כונה "יאנקי קליפר") ביצע נחיתה מדויקת (שלא כמו אפולו 11) ב"אוקיינוס הסערות" במרחק 180 מטרים בלבד מהגשושית סרוויור 3 שנחתה על הירח באפריל 1967. חלקים מהגשושית פורקו על ידי האסטרונאוטים פיט קונראד ואלן בין והובאו לכדור הארץ כדי לבחון את השפעת השהייה הממושכת על הירח. בנוסף הציבו האסטרונאוטים מערכת ALSEP, אספו 24.1 ק"ג דוגמאות קרקע וצילמו תצלומים רבים. בסך הכל שהו האסטרונאוטים על הירח 31.5 שעות, במהלכם ביצעו 2 "הליכות ירח" שנמשכו קרוב ל־4 שעות כל אחת. בגלל הצלחת הנחיתה המדויקת הוחלט לשגר את המשימה הבאה לנחיתה באזור הררי ולא בתוך מכתש.
אפולו 13 (11 באפריל 1970 – 17 באפריל 1970);
נועדה להיות המשימה השלישית לנחות על הירח. 55 שעות ו־54 דקות לאחר השיגור, בעת המסע לירח, אירע פיצוץ באחד ממכלי החמצן הנוזלי של תא השירות. כתוצאה מכך נותר תא הפיקוד (שכונה "אודיסיאה") ללא החמצן והכוח החשמלי (שהופק על ידי תאי דלק הממירים חמצן לחשמל) שקיבל מתא השירות, אלא רק עם אספקה מצומצמת שיועדה לזמן החדירה לאטמוספירה. לכן עברו שלושת אנשי הצוות אל רכב הנחיתה (שכונה "אקווריוס"), ששימש אותם לעת עתה כ"סירת הצלה". לאחר שהובנה בנאס"א חומרת הבעיה הוחלט לבטל את הנחיתה על הירח ולהביא את הצוות לכדור הארץ במהירות האפשרית. על כן הוחלט להפעיל את מנוע רכב הנחיתה ולהאיץ את חזרת החללית לכדור הארץ (בנאס"א לא העזו להפעיל את מנוע תא השירות מחשש שהחללית תתפוצץ). אחד היתרונות במסלול המעבר הירחי שנבחר למשימות בתוכנית אפולו היה שהחללית יכלה לחזור לכדור הארץ ב"טיסה חופשית" זאת אומרת ללא צורך בהפעלת המנוע הראשי של החללית (במקרה שהוא לא פועל), וללא צורך ב"בריחה" מכוח המשיכה של הירח, שלמעשה "מטיס" את החללית חזרה לכדור הארץ. בעת המסע חזרה מהירח הוחלט להפעיל שוב את מנוע תא הנחיתה על מנת לקצר את הטיסה בכ־12 שעות ולהביא לנחיתת החללית במרכז האוקיינוס השקט שם המתינו לה כוחות החילוץ. מכיוון שתא הפיקוד נותר כמעט ללא כוח חשמלי, ולמעשה כובה לפני מעבר הצוות אל רכב הנחיתה, היה צורך להפעילו מחדש בפרוצדורה מסובכת שלא תדרוש הרבה כוח חשמלי. בשונה מכל משימות תוכנית אפולו האחרות, במשימה זו הושלך תא השירות לפני שהושלך רכב הנחיתה. החללית נחתה בשלום באוקיינוס השקט ב־17 באפריל 1971.
אפולו 14 (31 בינואר 1971 – 9 בפברואר 1971);
הייתה משימת הנחיתה השלישית על הירח. לאחר 4 ניסיונות כושלים לעגון ברכב הנחיתה בעת המסע אל הירח, הצליח לבסוף הניסיון החמישי. רכב הנחיתה (שכונה "אנטרס", ה־CSM כונה "קיטי הוק") נחת במכתש פרה מאורו – האתר שיועד לאפולו 13. האסטרונאוטים אלן שפרד (שהיה לאמריקאי הראשון בחלל ב־1961 והאסטרונאוט היחיד מתוכנית מרקורי שנחת על הירח) ואדגר מיטשל שהו על הירח כ־33.5 שעות במהלכם ביצעו שתי "הליכות ירח" שנמשכו כ־4.5 שעות כל אחת. במהלך הליכת הירח השנייה חבט אלן שפרד שני כדורי גולף באמצעות מחבט שהביא עמו מכדור הארץ. הצוות הביא לכדור הארץ 42.9 ק"ג דוגמאות קרקע.
אפולו 15 (26 ביולי 1971 – 7 באוגוסט 1971);
הייתה משימת הנחיתה הרביעית על הירח, והראשונה שכללה את רכב הנדידה הירחי. רכב הנחיתה הירחי (שכונה "פאלקון") ובתוכו האסטרונאוטים דייוויד סקוט וג'יימס אירווין נחתו על הירח ושהו בו יומיים ו־18 שעות, במהלכם ביצעו 3 "הליכות ירח" שנמשכו יחד כ־18.5 שעות. במהלך הליכות הירח נסע הצוות ב־LRV סך של 27.7 ק"מ והגיעו למרחק מקסימלי של 5 ק"מ מאתר הנחיתה. הצוות אסף והביא לכדור הארץ 76 ק"ג דוגמאות קרקע. לאחר ההמראה מהירח והעגינה ב־CSM (שכונה "אנדוור"), הושלך רכב הנחיתה והתרסק על הירח. ה־CSM נשאר במסלול סביב הירח למשך יום נוסף, במהלכו בוצעו ניסויים מדעיים ושוחרר לוויין מחקר קטן למסלול סביב הירח. במהלך המסע חזרה לכדור הארץ ביצע טייס תא הפיקוד, אלפרד וורדן, הליכת חלל במהלכו אסף את סרטי הצילום ממצלמות תא השירות וביצע מטלות נוספות. בעת הנחיתה בכדור הארץ נפרשו רק שניים מתוך שלושת המצנחים הראשיים של תא הפיקוד אך הנחיתה הושלמה ללא פגע.
אפולו 16 (16 באפריל 1972 – 27 באפריל 1972);
הייתה משימת הנחיתה החמישית על הירח. רכב הנחיתה (שכונה "אוריון", ה־CSM כונה "קספר") ובתוכו האסטרונאוטים ג'ון יאנג וצ'ארלס דיוק נחתו על הירח ושהו בו קרוב לשלושה ימים תמימים במהלכם ביצעו 3 "הליכות ירח" שנמשכו יחד יותר מ־20 שעות. במהלך הליכות הירח נסע הצוות ב־LRV סך של 26.5 ק"מ והגיעו למרחק מקסימלי של 4.5 ק"מ מרכב הנחיתה. הצוות אסף והביא לכדור הארץ 95.4 ק"ג דוגמאות קרקע. גם במשימה זו שוחרר לוויין קטן למסלול סביב הירח.
אפולו 17 (7 בדצמבר 1972 – 19 בדצמבר 1972);
הייתה משימת הנחיתה השישית והאחרונה על הירח. רכב הנחיתה הירחי (שכונה "צ'לנג'ר", ה־CSM כונה "אמריקה") ובתוכו האסטרונאוטים יוג'ין סרנן והאריסון שמיט (שהיה גאולוג) נחתו על הירח ושהו בו שלושה ימים ו־3 שעות, במהלכם ביצעו 3 "הליכות ירח" שנמשכו יחד כ־22 שעות. במהלך הליכות הירח נסע הצוות ב־LRV סך של כ־36 ק"מ והגיע למרחק מקסימלי של 7.6 ק"מ מאתר הנחיתה ואסף 111 ק"ג של דוגמאות קרקע. במהלך המשימה שבר ה־LRV את שיא מהירותו כשהגיע למהירות 18.9 קמ"ש. ב־14 בדצמבר 1972 היה יוג'ין סרנן לאדם האחרון שעמד על הירח. את המראת רכב הנחיתה צילם ה־LRV שהוחנה במרחק מה ממנו ועקב אחריה עד שיצאה מטווח ראייתו (גם במשימות אפולו 15 ו־16 צילם ה־LRV את ההמראה, אך רק את השניות הראשונות שלה). גם במשימת זו שוחרר לוויין מחקר קטן למסלול סביב הירח. מאז משימת אפולו 17 לא שוגרה אף משימה מאוישת מעבר למסלול כדור הארץ.
משימות שבוטלו
ב־4 בינואר 1970 הודיעה נאס"א על ביטול משימת אפולו 20 שיועדה לנחות על הירח, כדי שמשגר הסטורן V שיועד למשימה זו יוכל לשמש את שיגור תחנת החלל סקיילאב. כמו כן, קיצוצים בתקציב נאס"א הגבילו את פיתוח משגרי הסטורן V מלבד ה־15 שחלקם כבר שוגרו וחלקם עדיין היו בהרכבה. בעקבות כך הודיעה נאס"א כי שלוש המשימות האחרונות אל הירח ישוגרו ב־1973 ו־1974, אחרי שלוש משימות הסקיילאב שהיו בתכנון. אחרי שבוטלה הנחיתה על הירח במשימת אפולו 13 באפריל 1970 נקבעו מטרות חדשות למשימת אפולו 14 – להשלים את היעדים שהיו מתוכננים לאפולו 13. בסופו של דבר הודיעה נאס"א ב־2 בספטמבר 1970 כי משימת אפולו 15 תהפוך למשימה מסוג J (קודם לכן היא הייתה מסוג H) וכי משימת ה־J האחרונה תבוטל. מכיוון שתוכננו רק 5 משימות מסוג J, ומאחר שהשתיים האחרונות (אפולו 19 ואפולו 20) בוטלו כך שהיה אפשר לשגר רק 3 משימות J, ומאחר שמשימת אפולו 15 הפכה למשימת ה־J הראשונה (ואפולו 16 ו־17 למשימות ה־J השנייה והשלישית) – לא נותרה תכלית ראויה לשיגור אפולו 18, והיא בוטלה.
זיהוי המשימות
במרץ 1967, לאחר שיגורם של שלוש משימות אפולו לא מאוישות על גבי משגר סטורן IB, ולאחר אסון אפולו 1, יצאה הוראה מהמטה המרכזי של נאס"א לשנות את צורת מספור המשימות.
עד אז מוספרו המשימות בצורה הזו: "AS-YXX", כאשר ה־AS הוא קיצור של Apollo-Saturn (אפולו־סטורן), ה־Y הוא סוג המשגר (1 – סטורן I, 2 – סטורן IB, 5 – סטורן V) וה־XX הם המספר הסידורי של המשימה. למעשה, המספור היה הזיהוי הסידורי של המשגר, כלומר המשימה נקראה על שם המשגר. לכן יצא שהמשימות לא מוספרו על פי סדר שיגורם אלא לפי המשגר ששימש את השיגור (כך יצא שמשימת AS-203 שוגרה לפני AS-202). בלבול נוסף נוצר לאחר שהמשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו (שנקראה בדיעבד אפולו 1), שנקראה על שם משגרה – AS-204 – בוטלה כביכול לאחר השרפה, והמשגר הוצב לשימוש משימה חדשה (אפולו 5).
ההוראה שהוציאה נאס"א הייתה שמעתה ואילך, כל משימות התוכנית יזוהו כ"אפולו X", כאשר ה־X הוא מספר סידורי שמתחיל מ־4 (כדי להתחשב בשלוש המשימות הקודמות ששוגרו תחת הזיהויים AS-201 עד AS-203, שיקראו "אפולו 1", "אפולו 2" ו"אפולו 3"). המספר היה ניתן לפי סדר השיגור ולא כתלות במשגר.
אך בעקבות ההחלטה נוצרה בעיה. הזיהוי "אפולו 1" ניתן (בצורה לא רשמית) למשימת אפולו 1 עוד לפני האסון, ואחריו ביקשו אלמנות האסטרונאוטים לשמור על הזיהוי "אפולו 1". כלומר משימת AS-201 נותרה ללא זיהוי מתאים. אחת ההצעות לפתרון הבעיה הייתה להחשיב את משימות ה־AS-201 עד 203 לחלק מתוכנית הפיתוח של הסטורן I, ולמספר את כל המשימות הבאות תחת הזיהוי "אפולו X", כאשר X הוא מספר סידורי המתחיל מ־2 (כאשר המספר 1 נשמר לבקשת האלמנות). הצעה נוספת הייתה פשוט לקרוא למשימת AS-201 "אפולו 1A".
ב־24 באפריל 1967 הודיעה נאס"א סופית כי החליטה להסב את הזיהוי AS-204 (שמה הרשמי של "אפולו 1") ל"אפולו 1" (רשמית), להשאיר את הזיהויים AS-201 עד 203 למשימות שכבר שוגרו, ולמספר את כל המשימות הבאות מ־4 ואילך.
תוכנית יישומי אפולו
250px|ממוזער|שמאל|"מצפה אפולו" שהורכב בתחנת החלל סקיילאב
לאור הצלחת רכיבי תוכנית אפולו החלה נאס"א יחד עם יצרניות הרכיבים לבחון יישומים נוספים להם. התוכנית, שהחלה תחת הכינוי "אפולו X" (קיצור ל־Apollo Extension) ואחר כך הוסב שמה ל"תוכנית יישומי אפולו", הציעה משימות מגוונות ביותר ליעדים שונים ועם מטרות שונות.
פיתוח הצעות אלו נדחה:
בסיס ירחי – בהצעה זו נכללו שני שיגורים של סטורן V: אחד היה נושא מעבדה שהייתה נוחתת על הירח ללא אנשי צוות והשני היה נושא 3 אסטרונאוטים לשהייה ממושכת של עד 200 יום בירח וסביבו. הבעיה המרכזית בתכנון זה היה בידודו הממושך של טייס תא הפיקוד שהיה נאלץ להישאר סביב הירח לבדו במשך זמן זה ועל כן הוצע רכב נחיתה משופר וגדול יותר.
מושבת ירח – הצעה זו דמתה באופן כללי להצעת הבסיס הירחי, אך היא כללה את החלפת הצוותים והרחבת הבסיס עם כל משימה, עד שתהפוך למושבה. כל צוות שהיה מגיע לירח היה גדול יותר מקודמו והיה שוהה בירח לפרק זמן ממושך יותר של עד 180 יום.
ביצוע יעף על פני נוגה – הצעה זו כללה שיגור משגר סטורן V שבראשו צירוף CSM עם שלושה אנשי צוות. לאחר הכניסה למסלול סביב כדור הארץ הייתה עוגנת החללית בשלב עליון מרוקן של משגר סטורן IB שהיה מותאם להפיכה למעבדה ולאזור מגורים. לאחר מכן הייתה עוזבת החללית־מעבדה את מסלול כדור הארץ למסע אל עבר נוגה. כעבור כארבעה חודשים הייתה מבצעת החללית יעף על פני נוגה במרחק של כ־5,000 ק"מ מעל פניו. בעת ביצוע היעף היו משחררים האסטרונאוטים גשושית או מספר גשושיות אל אטמוספירת וקרקע נוגה, וכן מבצעים מדידות שונות מתוך חלליתם. גם בזמן המסע אל נוגה ובחזרה היה מבצע הצוות ניסויים שונים ומדידות.
מארס וויאג'ר – הצעה זו כללה בתחילה שיגור נחתת אל מאדים בתוך תא פיקוד של חללית אפולו על גבי משגר סטורן IB, אך לאחר שהתגלה כי אטמוספירת מאדים דלילה בהרבה מאטמוספירת כדור הארץ, הובן שניתן להשתמש במגיני חום פשוטים יותר. ההצעה הסופית כללה את שיגורן של שתי גשושיות לחקר מאדים על גבי משגר סטורן V יחיד, אך ההצעה נדחתה סופית ב־1971. עם זאת, רעיונות מהתוכנית שימשו את תוכנית ויקינג.
פיתוח הצעות אלו אושר ובסופו של דבר הן אוחדו לתוכנית אחת – סקיילאב:
אפולו טלסקופ מאונט (מצפה אפולו) – הצעה זו כללה הפיכת שלב המראה של רכב נחיתה ירחי למצפה כוכבים לביצוע תצפיות על השמש וכדור הארץ, שהיה משוגר על גבי סטורן IB ועוגן ב־CSM עם שלושה אנשי צוות. המשימה הייתה חגה במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ ונמשכת בין 21 ל־28 יום.
משימת סיור מאוישת – הצעה זו כללה הסבת רכב נחיתה ירחי למעבדה שהייתה משוגרת על גבי משגר סטורן IB למסלול קוטבי.
תחנת חלל – הצעה זו כללה הסבת שלב S-II (ולאחר מכן שונתה ההצעה לשלב S-IVB) משומש לתחנת חלל.
סקיילאב
250px|ממוזער|שמאל|איור של סקיילאב וחללית אפולו עוגנת בה
סקיילאב הייתה תחנת החלל האמריקאית הראשונה בחלל. היא שוגרה ב־14 במאי 1973 על גבי משגר סטורן INT-21 – משגר סטורן V ששלבו השלישי הוחלף בתחנת החלל. תחנת החלל תופעלה על ידי נאס"א בין 1973 ל־1979 כאשר בשנים 1974–1973 ביקרו בתחנה שלושה צוותים, ששוגרו בחלליות אפולו שכללו רק את ה־CSM, וששהו בו לפרקי זמן של עד 84 יום במהלכם בוצעו ניסויים שונים. סקיילאב נעזבה על ידי הצוות האחרון (סקיילאב 4) בפברואר 1974 ומאז הייתה לנאס"א רק שליטה מעטה עליה. התחנה הייתה אמורה להישאר במסלול עד לכניסתם לפעולה של מעבורות החלל, שהיו אמורות להחזיר אותה לשימוש, אך סופות שמש גרמו להתעבות האטמוספירה שהאטה את תחנת החלל עד שלבסוף היא חדרה לאטמוספירה ב־11 ביולי 1979 והתפרקה.
סקיילאב 2 שוגרה ב־25 במאי 1973 על גבי משגר סטורן IB והייתה המשימה הראשונה אל תחנת החלל סקיילאב. הצוות כלל שלושה אסטרונאוטים ששוגרו בחללית אפולו ושהו בחלל 28 ימים, ובכך שברו את שיא השהייה הממושכת בחלל עד אז. הצוות היה גם לצוות תחנת החלל הראשון שחזר לכדור הארץ בחיים מאחר שצוות תחנת החלל סאליוט 1 הסובייטי נהרג במהלך החזרה לכדור הארץ ב־30 ביוני 1971. צוות סקיילאב 2 חזר לכדור הארץ בשלום ב־22 ביוני 1973.
סקיילאב 3 שוגרה ב־28 ביולי 1973 על גבי משגר סטורן IB והייתה המשימה המאוישת השנייה אל תחנת החלל סקיילאב. צוות המשימה שוגר בחללית אפולו ושהה בחלל מעט יותר מ־59 ימים. המשימה נחתה בכדור הארץ בשלום ב־25 בספטמבר 1973.
סקיילאב 4 שוגרה ב־16 בנובמבר 1973 על גבי משגר סטורן IB והייתה המשימה המאוישת השלישית והאחרונה אל תחנת החלל סקיילאב. צוות המשימה שוגר בחללית אפולו ושהה בחלל 84 ימים. המשימה נחתה בכדור הארץ ב־8 בפברואר 1974.
200px|ממוזער|שמאל|טלאי המשימה של משימת אפולו־סויוז
אפולו־סויוז
אפולו־סויוז הייתה משימת החלל המשותפת הראשונה של ארצות הברית וברית המועצות, שסימנה את סוף המרוץ לחלל. המשימה הייתה גם האחרונה של החללית אפולו, והמשימה המאוישת האמריקאית האחרונה עד לשיגור מעבורת החלל קולומביה למשימת STS-1, ב־1981. שתי חלליות עם שני צוותים – חללית אפולו עם 3 אנשי צוות, וחללית סויוז עם 2 אנשי צוות, שוגרו ב־15 ביולי 1975, אפולו על גבי משגר סטורן IB ממרכז החלל קנדי וסויוז על גבי משגר סויוז מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן, למסלול היפגשות בחלל. במשימה זו, במקום את רכב הנחיתה הירחי, נשאה החללית אפולו מתאם מיוחד, שצידו השני עוצב כך שיוכל להתחבר לחללית הסובייטית. שתי החלליות נפגשו בחלל ב־17 ביולי וצוותיהם החליפו ביניהם מתנות וסעדו יחד. החלליות נפרדו בפעם האחרונה (נעשו מספר תרגילי עגינה והיפרדות) ב־19 ביולי אז חזרו החלליות לכדור הארץ.
עלויות וביטול התוכנית
כשהועלתה תוכנית הנחיתה על הירח בזמנו של ג'ון קנדי, עלותה נאמדה בכ־7 מיליארד דולרים. עלות זו התבררה כניחוש בלתי מציאותי לסכום שלא ניתן לקובעו בצורה מדויקת, ולכן ג'יימס ווב, מנהל נאס"א באותה תקופה, העלה את ההערכה ל־20 מיליארד, לפני שהציג את התוכנית לסגן הנשיא ג'ונסון.
הערכתו של ווב הממה רבים באותה תקופה (כולל את הנשיא עצמו), אך בסופו של דבר הוכחה כהגיונית ביותר. בינואר 1969, הכינה נאס"א הערכה מפורטת של העלות הכוללת של תוכניות מרקורי, ג'מיני ואפולו יחד. הסכום הכולל של תוכנית אפולו יצא 23.9 מיליארד דולר כמפורט להלן:
החללית אפולו: 7,945,000,000$
משגרי הסטורן I: 767,000,000$
משגרי הסטורן IB: 1,131,200,000$
משגרי הסטורן V: 6,871,100,000$
פיתוח מנועי המשגרים: 854,200,000$
תמיכה במשימות: 1,432,300,000$
עיקוב ואיסוף מידע: 664,100,000$
מתקנים קרקעיים: 1,830,300,000$
הפעלת המתקנים: 2,420,600,000$
העלות הסופית של התוכנית דווחה לקונגרס ב־1973 ועמדה על 25.4 מיליארד $. התוכנית ניצלה את רוב תקציבה של נאס"א, שעדיין הייתה בשנותיה הראשונות (נאס"א הוקמה ב־1958 ותוכנית אפולו החלה את דרכה ב־1961). לדוגמה, ב־1966 הוצאות התוכנית היוו כ־60% מתקציבה השנתי של נאס"א – שעמד אז על 5.2 מיליארד $.
ב־2009 ערכה נאס"א סימפוזיון על עלויות התוכנית אשר הציגה הערכה של עלויות התוכנית, שעמדו על כ־170 מיליארדי דולרים של שנת 2005. סכום זה כלל את כל עלויות המחקר והפיתוח, את רכישתם של 15 משגרי סטורן V, 16 צירופי CSM, 12 רכבי נחיתה ירחיים, עלויות התמיכה וניהול התוכנית, עלויות בנייתם של המתקנים הקרקעיים ושדרוגם, ועלויות המשימות עצמם. הערכה זו מבוססת על דיווח משרד התקציבים של הקונגרס "A Budgetary Analysis of NASA’s New Vision for Space" (ניתוח תקציבי של חזון החלל של נאס"א) שפורסם בספטמבר 2004.
במקור תוכננו שלוש משימות ירחיות נוספות (אפולו 18, 19 ו־20), אך בעקבות הצמצום הדרסטי בתקציב נאס"א, וההחלטה שלא לייצר משגרי סטורן V נוספים, בוטלו משימות אלו לטובת פיתוח מעבורת החלל, ולטובת תוכנית סקיילאב, שהשתמשה במשגרים ובחלליות שיועדו למשימות אלו. רק משגר סטורן V אחד שימש בסופו של דבר את תוכנית סקיילאב כששימש לשיגור המעבדה לחלל. המשגרים הנותרים הפכו למוצגים מוזיאוניים המוצגים במתקנים שונים של נאס"א ברחבי ארצות הברית.
תוצאות התוכנית
דוגמאות קרקע שהובאו מן הירח
200px|ממוזער|שמאל|דגימת "סלע בראשית" שנאספה והובאה לכדור הארץ על ידי צוות משימת אפולו 15
במהלך תוכנית אפולו הובאו לכדור הארץ 381.7 ק"ג של סלעים וחומרים שונים מהירח, אשר רובו מאוחסן כיום במעבדת דגימות הירח במרכז החלל ג'ונסון ביוסטון. המקורות היחידים לחומר מהירח הם מתוכנית אפולו (המאוישת) וכן כמויות קטנות שנאספו במסגרת תוכנית לונה (הרובוטית) ומטאוריטים שהגיעו מהירח.
בהשוואה לסלעים שמקורם בכדור הארץ, סלעי הירח שהובאו נוצרו בתקופה קדומה מאוד, כפי שהתגלה בתיארוך רדיומטרי שנעשה לסלעים. גילם נע בין 3.2 מיליארד שנים לסלעים בזלתיים שמקורם בימות הירחיות, לבין 4.6 מיליארד שנים לסלעים שמקורם בקרום הרמות הירחיות. ככאלו, סלעים ודוגמאות קרקע אלו מייצגים דוגמאות מתקופה מוקדמת ביותר בהתפתחות מערכת השמש, הנעדרים מכדור הארץ. סלע חשוב במיוחד שנמצא במהלך התוכנית הוא "סלע בראשית" (Genesis Rock), שנאסף על ידי ג'יימס אירווין ודייוויד סקוט במהלך משימת אפולו 15. בתחילה הוערך כי סלע זה נוצר לפני התמצקות פני הירח, וכך הסלע קיבל את כינויו. הסלע מהסוג אנורתוזיט, מורכב כמעט רק מהמינרל אנורתיט, סוג נדיר יחסית של פלגיוקלז. גילו מוערך בכ־4 מיליארד שנים, אך מעט לאחר שקרום הירח התמצק. כמו כן התגלה על הירח רכיב גאוכימי הנקרא KREEP, אשר אין לו שום מקביל יבשתי ידוע. ביחד, KREEP והדוגמאות האנורתוזיטיות, הביאו את המדענים למסקנה כי חלקו החיצוני של הירח היה בעבר מותך לחלוטין.
משימהכמותאפולו 1122 קילוגרםאפולו 1234 קילוגרםאפולו 1443 קילוגרםאפולו 1577 קילוגרםאפולו 1695 קילוגרםאפולו 17111 קילוגרםלונה 16101 גרםלונה 2055 גרםלונה 24170 גרם
כמעט כל הסלעים שהובאו מן הירח מראים הוכחות לכך כי חוו תהליכי התנגשות. לדוגמה, דוגמאות רבות נושאים "צלקות" – מכתשי פגיעה קטנים – שנוצרו על ידי מיקרומטאוריטים, דבר שלא ניתן למצוא בסלעים בכדור הארץ בגלל האטמוספירה העבה שלו השורפת כליל את המיקרומטאורים. בנוסף, דוגמאות רבות מראות סימנים לכך שחוו לחצים שנוצרו מגלי הלם, הנוצרים במהלך אירועי התנגשות. חלק מהדוגמאות שהובאו, מקורן בחומרים שהותכו במהלך התרסקות על הירח, ונמצאו סמוך למכתשים. לבסוף, כל הדוגמאות שהובאו מן הירח מורכבים משברי אבנים ומינרלים שונים שהתאחדו ככל הנראה בעקבות התנגשויות רבות להן היו עדים.
תוצאות ניתוח הרכב דוגמאות הירח, תומכות בתאוריית המכה הגדולה, לפיה הירח נוצר משברים שהועפו מכדור הארץ לחלל בעקבות התנגשות גוף כלשהו בו.
השפעה טכנולוגית
אף על פי שבמקרים רבים קשה להבחין בין תרומת תוכנית אפולו להתפתחות הטכנולוגית לבין תרומת פרויקטים צבאיים (כגון טילים בליסטיים) שפותחו לפני או במקביל לה, ישנם תחומים מסוימים בהם ניתן לזהות בכל זאת השפעה ישירה של התוכנית.
פיתוח מחשב הטיסה ששימש את החלליות היה הכוח המניע מאחורי המחקר המוקדם לפיתוח המעגלים המשולבים. תא הדלק המעשי הראשון פותח עבור תוכנית זו. תעשיית המתכת, שנדרשה לעמוד בדרישות מחמירות במיוחד, הביאה לפיתוח טכניקות ריתוך חדשות שעמדו באותן דרישות. היה צורך בפיתוח סגסוגות וחומרים מרוכבים חדשים. לראשונה יוצרו חלקים על ידי עיבוד שבבי ממוחשב. מכשירי המדידה שהותקנו בחלליות היו צריכים לעמוד בדרישות האמינות, הדיוק, והמהירות הגבוהים בהרבה מהמקובל באותה עת. פותח מכשור ביו־רפואי ששימש לניטור מערכות גופם של האסטרונאוטים בעת הטיסה.
השפעה ציבורית
היעד שהציב הנשיא קנדי ב־1961: "להנחית אדם על הירח עד סוף העשור ולהחזירו לכדור הארץ בשלום", הושג במלואו. תעשיית החלל האמריקאית הצליחה לפתח ולבנות בזמן שיא משגרים וחלליות בעלי כוחות ויכולות שנחשבו למדע בדיוני עשור קודם לכן: להנחית אדם על גרם שמימי אחר. למרות ה"קפיצה" הטכנולוגית המשמעותית, אחוז הצלחת משגרי הסטורן עמדה על 100%, וכל הצוותים חזרו לכדור הארץ בשלום. בעיני העולם הייתה תוכנית אפולו הפגנת היכולות והעליונות האמריקאית על פני ברית המועצות בכלל ועל פני תוכנית החלל שלה בפרט. עבור אמריקאים רבים המחיש ה"ניצחון" במרוץ לירח את עליונות החברה האמריקאית על פני החברה הסובייטית, אם כי אמונתם במערכת חברתית זו התערערה באותה תקופה על ידי המחאות נגד מלחמת וייטנאם ומאי השקט החברתי שהשפיע במיוחד על המיעוט האפרו־אמריקאי בערים הגדולות שהיה קשור לתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית.
עידן החלל החל בתקופת "תור הזהב" של ספרות המדע הבדיוני בארצות הברית, שהושפעה מהפיתוחים הטכנולוגיים של מלחמת העולם השנייה, ושהובלה על ידי סופרים כגון אייזק אסימוב, רוברט היינליין וארתור סי. קלארק. ביצירותיהם מוצגים הדמיות ופורטרטים אמינים של ציוויליזציות יבשתיות, בעיקר אמריקאיות, שהתפשטו לכוכבי לכת שכנים. מדענים ומהנדסים, כדוגמת ורנר פון בראון (אבי משפחת משגרי הסטורן), עזרו גם הם בהפצת חזון הטיסות המאוישות לחלל ובהפיכתו לפופולרי. כשהחלה תוכנית אפולו נפוצה הרטוריקה הבסיסית של ספרות המדע הבדיוני ("גבולות חדשים", "חקר החלל") בנאומיהם של הפוליטיקאים ומנהלי התוכנית. מגזינים כגון לייף והטלוויזיה האמריקאית הגדלה הוכוונו על ידי נאס"א להפוך את המרוץ לחלל בכלל, ואת תוכנית אפולו בפרט, למעין סדרת דרמה, שנעקבה בשקיקה על ידי רבים, והפכה את האסטרונאוטים האמריקאיים לגיבורים. סרט הקולנוע "2001: אודיסיאה בחלל" שהוקרן לראשונה ב־1968 והופק בסיוע צמוד של מומחים בתחומי מחקר ותעשיית החלל, שיקפה את הרעיון של חקר החלל העתידי, שהיום הוא בר הישג.
200px|ממוזער|שמאל|"הגולה הכחולה"
האסטרונאוטים של משימת אפולו 8, המשימה המאוישת הראשונה שהקיפה את הירח, שלחו תמונות טלוויזיה של כדור הארץ והירח אל כדור הארץ, וקראו בפסוקי הבריאה מספר בראשית, בערב חג המולד, 1968, בתשדיר הטלוויזיה שהוערך כי היה הנצפה ביותר בכל הזמנים עד לאותה תקופה. תמונות נוספות של כדור הארץ, ובמיוחד "הגולה הכחולה" שצולמה מאפולו 17, שהראו את כדור הארץ כ"חללית ארץ" (Spaceship Earth) – גוף זעיר ושברירי ביחס ליקום הסובב אותו, העלו רבות את המודעות הסביבתית באותה תקופה.
ביקורת
ב־20 ביולי 1969 צפו כ־600 מיליון איש, חמישית מאוכלוסיית העולם באותה תקופה, בצעדיו הראשונים של ניל ארמסטרונג על הירח. אף על פי שאין עוררין על כך שהנחיתה על הירח היא אבן דרך משמעותית בתולדות האנושות, היו וישנם קולות שקבלו על הכספים שבוזבזו לטעמם על התוכנית, שיכלו לשמש פרויקטים אחרים שהיו תורמים ישירות לחיים בכדור הארץ, ובמיוחד לחיים בארצות הברית. סופר המדע הבדיוני ריי ברדבורי, שהשתתף בדיון טלוויזיוני על הנחיתה בירח בלונדון בליל הנחיתה, במהלכו ספג ביקורת מהפעילה הפוליטית האירית ברנדט דוולין, מחה ואמר: .
ביקורת נוספת לתוכנית הגיעה דווקא מהקהילייה המדעית, שלטענתה ההישגים המדעיים מהתוכנית מזעריים ביחס להשקעה הכספית. מלבד זאת, תוכניות המחקר הלא מאוישות אל כוכבי הלכת האחרים במערכת השמש צומצמו בתקופת תוכנית אפולו ופחות משימות מחקר שוגרו.
מורשת התוכנית
תאוריית הקשר
לאחר ההתקדמות המהירה בתחום החלל של שנות ה־60 של המאה ה־20, שהגיעה לשיאה עם הנחיתה על הירח, ב־50 השנים האחרונות חלה נסיגה בתחום הטיסות המאוישות לחלל, זאת בניגוד לכל התחזיות שהיו אז. האסטרונאוט יוג'ין סרנן (מפקד משימת אפולו 17 והאדם האחרון להלך על הירח) כתב באוטוביוגרפיה שלו שיצאה לאור ב־1999: "נראה שתוכנית אפולו באה טרם זמנה, כאילו הנשיא קנדי מצא עשור באמצע המאה ה־21 והצליח להכניס אותו לתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20". לדברי ההיסטוריון האמריקאי ג'יי. אר. מקניל, חקר החלל בכלל והרפתקאות תוכנית אפולו בפרט עשויים להיתקל בעתיד במבוי סתום ולהפוך להערת שוליים בלבד בהיסטוריית האנושות, אלא אם כן האנושות תיתקף בפרץ סקרנות וגילויים או שיחל "מרוץ חלל" נוסף שמטרתו השגת יוקרה בינלאומית.
כבר בזמן הנחיתה על הירח הייתה קבוצת מיעוט של ספקנים, שכללה בעיקר אנשים מקבוצות האוכלוסייה החלשות, אנשים חסרי ידע ומיעוטים, שטענה כי הנחיתה על הירח בוימה על ידי נאס"א. תאוריית הקשר צברה מאמינים נוספים בשנות ה־70 לאחר התפוצצות פרשת ווטרגייט ואווירת חוסר האמון בממשלה ומוסדותיה. ב־1978 יצא לאקרנים הסרט "קפריקורן 1" שעלילתו הדמיונית תיארה ניסיון כושל של נאס"א לביים נחיתה על מאדים. ב־2001 הוקרנה ברשת FOX האמריקאית תוכנית הטלוויזיה "Conspiracy Theory: Have we landed on the moon?" שהתבססה על עובדות פסבדו־מדעיות וזכתה לרייטינג גבוה. למרות חוסר עיקביותה, לתאוריה ישנם גם כיום תומכים ומאמינים לא מעטים.
ניסיונות חוזרים לנחיתה על הירח
250px|ממוזער|שמאל|הדמיית משימה מאוישת אל הירח במסגרת תוכנית קונסטליישן ובאמצעות החללית אלטאיר
מאז משימת אפולו 17 בדצמבר 1972 אף משימת חלל מאוישת ואף אדם לא עזב את מסלול כדור הארץ. ב־20 ביולי 1989 (יום השנה ה־20 לנחיתה הראשונה על הירח) הציג נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש האב, תוכנית שאפתנית לחקר החלל שתיפרש על פני 30 שנה. חזון זה, שנקרא Space Exploration Initiative (ובקיצור SEI), יועד להביא להקמת בסיס קבע על הירח, אך בעיות כגון תקציב, חוסר תמיכה ציבורית וחוסר תמיכה בקונגרס האמריקאי הובילו לקטילת התוכנית עוד לפני שהחלה. ב־2004, בעקבות מסקנות ועדת החקירה של אסון הקולומביה, הציג בנו של בוש האב, ג'ורג' ווקר בוש (שכיהן כנשיא ארצות הברית), את החזון לחקר החלל, שקרא לפרישת צי המעבורות המתיישנות של נאס"א, השלמת בניית תחנת החלל הבינלאומית ושיגור אסטרונאוטים אל הירח, לאסטרואידים ולבסוף למאדים. הנחיתה על הירח יועדה להתבצע עד שנת 2020 ונשקלה האפשרות להקים בו בסיס קבע בו יבחנו הטכנולוגיות שידרשו לנחיתה מאוישת על מאדים. בשונה מאביו, חזונו של בוש הבן דווקא קיבל תמיכה מהציבור ומהקונגרס, ונאס"א החלה לפתח את תוכנית קונסטליישן. במסגרת התוכנית החל פיתוחם של שני משגרים חדשים: ארס 1 וארס 5 – שיועד להיות עוצמתי יותר מהסטורן V, ושתי חלליות חדשות: אוריון CEV (שתתפקד ב־CSM) ואלטאיר (שתתפקד כרכב נחיתה). כדי לחסוך בעלויות פיתוח התוכנית החליטו בנאס"א להיעזר בפיתוחים ורכיבים קיימים, כגון מנוע ה־J-2 ששימש את שלבו השלישי של הסטורן V, אותו הוחלט לשדרג ולהפוך ל־J-2X, ומאיצי מעבורות החלל, אותם הוחלט להתאים לשימוש הארס 5, וכן רכיבים ומערכות נוספות, בעיקר "שאריות" מתוכנית מעבורות החלל. אך התוכנית נתקלה בעיכובים וחוסר עמידה בלוחות הזמנים שהוצבו לה וכן בבעיות תקציביות. לאחר כניסתו לבית הלבן ב־2009 הקים ברק אובמה את "ועדת אוגוסטין" שמטרתה הייתה להעריך בין היתר את תוכנית קונסטליישן. הוועדה קבעה כי חסרים לנאס"א כ־3 מיליארד דולרים כל שנה כדי לעמוד ביעדי התוכנית, אך גם כי יש צורך במשימות מאוישות אל הירח לפני שיגור משימות מאוישות למאדים. מסקנות הוועדה הובילו את אובמה לבטל את תוכנית קונסטליישן בתחילת 2010. למרות ביטול התוכנית הורה אובמה להמשיך בפיתוח חללית ומשגר לשיגור משימות אל מעבר למסלול כדור הארץ, וב־2011 הציגה נאס"א את החללית אוריון MPCV (שהיא למעשה האוריון של תוכנית קונסטליישן) ואת ה־SLS – המשגר העתידי של נאס"א.
תצפיות נוכחיות
ב־2008, הגשושית SELENE, ששוגרה על ידי סוכנות החלל היפנית, צפתה ב"הילת" המכתש שיצר רכב הנחיתה הירחי (LM) של אפולו 15 במהלך המראת המשימה מן הירח. ב־2009 צילמה המקפת לסקר הירח של נאס"א את "השרידים" (שלבי הנחיתה של רכבי נחיתה, רכבי הנדידה הירחיים ומכשירים מדעיים שונים) התוכנית שהושארו על הירח וכן את אתרי הנחיתה בכללותם, בעודה מקיפה את הירח בגובה 50 ק"מ מעל פניו.
משימות ירחיות עתידיות, המיועדות לנחות על הירח, כגון Google Lunar X PRIZE, מכוונים במטרה להשיג תצלומים קרובים של אותם "שרידים" כמו גם "שרידים" מתוכניות אחרות – נחתות שנחתו במסגרת תוכניות סרוויור, לונה ועוד.
ראו גם
חקר החלל
חקר הירח
תוכנית החלל האמריקאית
תוכנית ארטמיס
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
תמליל נאום קנדי וקטע וידאו (זהו סעיף עשירי ואחרון מתוך נאום בו ביקש מן הקונגרס אישור להקצבות מיוחדות לפרויקטים שונים).
נאום באוניברסיטת רייס אודות החשיבות של הובלת מרוץ החלל.
סקירה של תוכנית אפולו באתר מרכז החלל ע"ש קנדי
אתר נאס"א לציון 30 שנה לפרויקט אפולו
סקירה מפורטת של תוכנית אפולו, משלבי התכנון המוקדמים ועד אחרי המשימה האחרונה
תיאור כל משימות אפולו
על תוכנית אפולו במוזיאון הסמית'סוניאן
מפת הירח בצירוף תמונות ומקומות ממשימות אפולו
יגאל פתאל עורך את מאזן הכדאיות.
פרויקט אפולו באתר נאס"א
ארכיון תמונות של תוכנית אפולו, באתר פליקר
״1968: העתיד כבר כאן״ – פרק על תוכנית אפולו ועל הטכנולוגיה של שנת 68׳ בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:תוכנית החלל האמריקאית
קטגוריה:משימות לחקר הירח
קטגוריה:משימות איסוף והחזרת דגימה | 2024-09-26T14:38:20 |
אומה | אומה או לאום היא קבוצה אנושית בעלת זהות לאומית משותפת ששואפת או שזכתה להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית בטריטוריה מסוימת. הלאום מחבר בין בני האדם דרך יסודות משותפים שחולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני משותף, דת, ערכים, אידאולוגיה והיסטוריה משותפת.
ישנן אומות המקושרות למדינת לאום, וישנן אומות המפוצלות בין מספר מדינות, כגון גרמנים, אלבנים, סרבים, ערבים, ורומנים. היהודים הקימו במאה ה-20 מדינה לאומית ריבונית בארץ ישראל. בברית המועצות הוקצתה למספר קטן מתוכם אזור אוטונומי קיקיוני בבירוביג'אן במזרח אסיה הסובייטית. ישנן מדינות המורכבות משני לאומים (מדינות דו-לאומיות) כגון בלגיה, ומדינות המורכבות ממספר רב יותר של לאומים (מדינות רב-לאומיות) כגון הודו ושווייץ. ישנן קבוצות אתניות כמו הצוענים שאין להם ארץ ואפשרות להקים מדינה משלהם.
העמים האינדיאנים בארצות הברית ובקנדה מוכרים בשם "לאומים" או "אומות" עם שיוך לטריטוריות בעלות אוטונומיה מוגבלת.
הדעות חלוקות בנוגע להגדרה של אומה. במספר גדול של המדינות המודרניות, יש מגוון של אנשים עם מנהגי תרבות ומקור אתני שונה. יש לאומים אשר לא התאגדו סביב השתייכות מולדת כלשהי אלא סביב יסודות של ערכים, ואידאולוגיות מתוך בחירה, דוגמת ארצות הברית, שיש בה כמות גדולה של מהגרים, אך גם היא מתוארת לעיתים קרובות כאומה האמריקנית. עם זאת הלאום בארצות הברית נשען באופן כללי על תרבות משותפת, התרבות האנגלו-סקסית.
במדינת ישראל יש אזרחים בני שני לאומים שונים, הלאום היהודי והלאום הערבי. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין היהודים ובין הערבים וגם מקובלת על מרבית היהודים ומרבית הערבים. הקביעה מסתמכת על השפות והתרבויות השונות וגם על הקשר עם יתר בני האומה שמחוץ לישראל. עם זאת הביטוי "לאומי" או "בין לאומי" מתייחס למדינה ואזרחיה, לדוגמה "ביטוח לאומי", "ליגה לאומית", "דגל הלאום", "ההמנון הלאומי", "נמל התעופה הבין לאומי", "שירות לאומי", "המשלחת הלאומית", ועוד.
טרמינולוגיה
המילה "אומה" משמשת לעיתים כמילה נרדפת למספר דברים:
מדינה (שלטון) או מדינה ריבונית: ממשלה השולטת בטריטוריה מסוימת, אשר עשויה או לא עשויה להיות קשורה עם כל קבוצה אתנית מסוימת.
ארץ: אזור גאוגרפי, אשר יכול להיות עם זיקה לממשלה או קבוצה אתנית אחרת.
לפיכך, הביטוי "אומות העולם" יכול להתייחס לממשלות גדולות (כמו האומות המאוחדות), לטריטוריות גאוגרפיות שונות, או לקבוצות אתניות שונות בכדור הארץ.
ראו גם
לאומיות
לאומנות
האומות המאוחדות
פרימורדיאליזם
עם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:לאומיות
קטגוריה:מחשבה מדינית
קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית | 2024-05-19T10:10:23 |
גמביט המלכה | ממוזער|ימין|משתמש אתר השחמט Chess.com משחק את גמביט המלכּה
גמביט המלכה הוא סוג של פתיחת גמביט במשחק השחמט. המהלכים הראשונים בו הם:
1. ד4 ד5
2. ג4
מטרת הלבן היא לשלוט על הערוגות המרכזיות בלוח על ידי המסעים ד4 ו-ג4.
מכאן לשחור יש שתי אפשרויות, שלכל אחת מהן הסתעפויות רבות:
גמביט המלכה הנרצה: שחור מקבל את הקורבן: 2...ד:ג4
גמביט המלכה הנדחה: שחור דוחה את הקורבן. עליו להגן על הרגלי, האפשרויות הנפוצות ביותר הן 2...ה6 ו-2...ג6.
אפשרויות נפוצות פחות הן הגנת צ'יגורין 2...פג6, הגנת מרשל 2...פו6 הגנה אוסטרית 2...ג5 וההגנה הבלטית 2...רו5 ; אלו לא אופציות טובות לשחור אך הלבן צריך להכירן כדי להתמודד אתן.
להמשך הפתיחה ראו ערכים מורחבים.
קטגוריה:פתיחות שחמט | 2024-05-25T08:05:01 |
יצחק מודעי | שמאל|ממוזער|250px|יצחק ומיכל מודעי ביום חתונתם, 1953
ממוזער|שמאל|250px|מיכל ויצחק מודעי, אמצע שנות ה-90
שמאל|ממוזער|250px|יצחק מודעי בביקור בלוד עם ראש העיר מקסים לוי, 1984
יצחק מוֹדָעִי (17 בינואר 1926 – 14 במאי 1998) היה פוליטיקאי ומדינאי ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
ביוגרפיה
מודעי נולד וגדל בתל אביב, בבית דתי, כיצחק מדזוביטש.
אביו היה מזכ"ל קואופרטיב אגד. הוא למד בבית ספר תיכון גאולה בעיר, שם היה פעיל בוועד התלמידים, ובגיל 14 התגייס להגנה. ב-1943 סיים את לימודיו ויצא לשנת שירות, שבמהלכה הוצב כנוטר בתחנת המשטרה של סידנא עלי. לאחר מספר חודשים גילו הבריטים את פעילותו בהעברת מידע פנימי הנוגע להעפלה ל"הגנה", והוא הועבר מתפקידו. הוא עבר לחיפה, החל ללמוד הנדסה כימית בטכניון, והמשיך את שנת השירות שלו כשוטר תנועה. ב-1944, במהלך שירותו במשטרה, הכה את הסמל הבריטי הממונה עליו לאחר שזה כינה אותו "יהודי ארור". מודעי נעצר, אך שוחרר וסולק מהמשטרה לאחר שאביו "הפעיל את קשריו". במהלך לימודיו בטכניון היה פעיל באגודת הסטודנטים ועמד בראש האגף הימני שלה, "גוש מגן". בסוף לימודיו הוסמך כמהנדס. באוקטובר 1947 נקרא לשירות פעיל ב"הגנה", ואז החל בקריירה צבאית.
במסגרת שירותו הצבאי שימש מפקד מחלקה בגדוד 32, שעליה פיקד בדצמבר 1947 בעת ההתקפה על כפר יעבץ. המחלקה פעלה בגזרה שבין כפר יונה לרמת הכובש. לאחר מכן היה מודעי מפקד פלוגה בגדוד 34 של חטיבת אלכסנדרוני במהלך מלחמת העצמאות. מודעי השתתף עם מחלקתו בלחימה בקאקון, ואדי עארה, כפר סבא הערבית וראש העין. כמפקד פלוגה, השתתף בסוף מאי 1948 ב ובקרבות סביב משטרת לטרון. ביוני 1948 פיקד על יחידתו באזור נתניה כחלק ממערך החסימה היבשתי שנועד לעצור את התגבורות של האצ"ל לאנייה אלטלנה. מאוחר יותר השתתף גם במבצע דני ובקרבות סביב כיס פלוג'ה.
מודעי שירת כמפקד גדוד, כחבר ועדת שביתת הנשק בין ישראל לסוריה וישראל ולבנון, ושימש סגן נספח צבאי בלונדון בשנים 1951–1953. השתחרר מצה"ל ב-1953 בדרגת סגן-אלוף.
הוא למד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה וכן השתלם בלימודי כלכלה ומשפטים בבית הספר לכלכלה של לונדון. בסיום הלימודים הוא הוסמך כעורך דין.
לאחר מלחמת ששת הימים שירת כמושל הצבאי הראשון של העיר עזה.
בשנים 1961–1977 ניהל את מפעל הקוסמטיקה "רבלון". בין השאר ניסה בשנת 1964 להחדיר לשוק הישראלי שימוש במוצרי טיפוח העור. עיסוקו בקוסמטיקה הביא את עזר ויצמן להדביק לו את כינוי הגנאי "חבר הכנסת ליפסטיק".
בפוליטיקה
מודעי היה בתחילה חבר בשכבה הצעירה של מפא"י, אולם בשנת 1961 הוא הצטרף למפלגה הליברלית, והיה חבר במטה הבחירות שלה בחיפה. את המעבר הוא הסביר בטענה שמפא"י "הפכה לקונצרן אינטרסנטי גדול שרב בו המרחק בין אידאולוגיה ומעשים". בהמשך היה יושב ראש הדור הצעיר במפלגה. בשנת 1965 היה בין 17 המועמדים של המפלגה לכנסת, אולם הוא לא נבחר לכנסת. בשנים 1965–1968 כיהן כחבר הנהלת המפלגה. בשנת 1969 התמודד על ראשות עיריית הרצליה מטעם גח"ל. בשנים 1969–1973 כיהן כחבר מועצת העיר הרצליה. לאחר שהוחלט להעביר את קביעת המועמדים לכנסת במפלגה הליברלית מוועדה מסדרת למרכז המפלגה, פנה מודעי לגייס את תמיכת החברים וזכה ב-85 קולות מתוך 106, הישג גבוה משקיבלו משה נסים וגדעון פת, שהיו אז חברי כנסת מכהנים. מודעי נבחר למקום השמיני של הליברלים, ובעקבות זאת שולב במקום ריאלי ברשימת הליכוד, המקום ה-21, למרות עמדותיו העצמאיות וויכוחיו הקשים עם הנהגת המפלגה. בשנת 1974 נבחר לכנסת השמינית מטעם הליכוד, וכיהן בכנסת עד 1992.
שר האנרגיה והתקשורת
בשנים 1977 ועד 1984 כיהן כשר האנרגיה והתשתית (למעט תקופה של יותר משנה מאוגוסט 1981 ועד אוקטובר 1982). בשנת 1978 כיהן כיו"ר הוועדה לארגון אירועי ה-30 למדינה. אחרי מותו של שמחה ארליך הפך מודעי לראש המפלגה הליברלית, שהייתה המרכיב השני בכוחו בליכוד.
בשנים 1979–1980 כיהן גם כשר התקשורת. מודעי ביקש ב-1979 להעביר את הטיפול בטלפוניה לידי חברה, אולם נתקל בהתנגדות, בין השאר של נציב שירות המדינה, אברהם פרידמן.
במאי 1980, לאחר שעזר ויצמן התפטר מהממשלה, עלה הרעיון להעביר את יצחק שמיר למשרד הביטחון ולמנות את מודעי לשר החוץ, כפיצוי לליברלים על שמשרד האוצר נלקח מהם. ואולם חברי הכנסת של התנועה הדמוקרטית לשינוי התנגדו למינוי נחרצות, בגלל היותו של מודעי נץ מדיני ובטענה שהוא נעדר כישורים לתפקיד.
מודעי הגיב באומרו שיש לו "90% כישורים לתפקיד".
שר האוצר
בשנת 1984, שבה מונה למקום השלישי ברשימת הליכוד כמנהיג המפלגה הליברלית, קיבל את תפקיד שר האוצר, התפקיד הבכיר ביותר שבו כיהן. עם היכנסו לתפקיד היה המשק הישראלי בתהליך אינפלציה של 400% לשנה. במשך השנתיים שבהן כיהן בתפקיד, השתתף מודעי בתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, שבמסגרתה יזם ראש הממשלה שמעון פרס "עסקאות חבילה" עם ההסתדרות והתאחדות התעשיינים. הגורם המרכזי בעסקאות החבילה היה הקפאת מחירים ושכר במשק. נוסף על כך הושתו על הציבור מיסים שונים ובוצע קיצוץ בתקציב הממשלה ובקצבאות. כך הצליחה הממשלה לעצור את האינפלציה ולייצב את המשק. מודעי גם העביר את ההילך החוקי של מדינת ישראל משקל לשקל חדש, שהיה שווה 1,000 שקלים ישנים.
את חוויותיו מאותה תקופה שילב בספרו "מחיקת אפסים" (עידנים, תשמ"ח 1988), הקרוי על שם המעבר משקל לשקל חדש, שכלל הורדת שלושה אפסים מערכו של השקל.
כשר האוצר ספג מודעי ביקורת רבה מצד שרים בממשלה וגורמים אחרים על סירובו לתת תקציבים לצרכים שונים. מודעי לא נשאר חייב והשתמש בביטויים שזכו לכותרות בהתייחסו למבקרים אותו. בדצמבר 1985 הוא אמר למשה קצב, שאמר שיש למתן את הקיצוצים ולא נורא אם האינפלציה תהיה גבוהה קצת יותר: "החוצפה שלך עומדת ביחס הפוך לגילך". בתחילת אפריל 1986 צוטט מודעי כאומר שראש הממשלה שמעון פרס אינו כלכלן, וכינה אותו "ראש ממשלה מעופף" בגלל נסיעותיו התכופות לחו"ל. לאחר בקשת הבהרות דרש פרס את העברתו של מודעי מכהונתו כשר האוצר. יצחק שמיר, מנהיג הליכוד וממלא מקום ראש הממשלה, עמד לצידו של מודעי, והמערכת הפוליטית נערכה לפירוק ממשלת האחדות והליכה לבחירות. אולם במגעים בין המפלגות הוחלט להעביר את מודעי לתפקיד אחר והוצעו אפשרויות שונות. אופציה אחת הייתה שמודעי יתחלף עם שר החוץ יצחק שמיר עד לקיום הרוטציה, אולם פרס דחה אותה ודרש שמודעי לא יחזור למשרד האוצר גם לאחר הרוטציה. לאחר מכן עלתה ההצעה שמודעי יתחלף עם אריאל שרון, אבל גם הצעה זאת נדחתה. לבסוף הוחלט על הצלבה בין מודעי למשה נסים: נסים מונה לשר האוצר ומודעי עבר למשרד המשפטים. מודעי כעס על ששמיר לא גיבה אותו יותר.
לאחר שמודעי המשיך בהתבטאויותיו כנגד פרס, הוא נאלץ להתפטר מן הממשלה ביולי 1986. לקראת ביצוע הרוטציה באוקטובר 1986 התחדש המאבק בין המערך, שדרש כי מודעי לא יחזור לממשלה, ובין הליכוד, שדרש את שובו של מודעי לממשלה. לבסוף הוסכם שמודעי ישוב כשר בלי תיק, אך שכל שינוי בתפקיד שר בממשלה יהיה מותנה בהסכמה של שמיר ופרס, ומודעי הצטרף לממשלת יצחק שמיר. מודעי דרש משמיר להשיבו לתפקיד ביצועי, אולם מבוקשו לא ניתן לו. במשך כמה חודשים עיכב שמיר את מינוי שגריר ישראל בארצות הברית בדרישה שבתמורה יינתן למודעי תפקיד ביצועי, אך ללא הועיל.
לאחר הבחירות לכנסת ה-12, במסגרת ממשלת אחדות לאומית מאולצת בגלל חוסר רצונו של שמיר להקים ממשלת ימין צרה, התמנה מודעי לשר הכלכלה והתכנון. בתחילת 1990 היה אחד משלושת ה"חישוקאים" שהצרו את פעולותיו המדיניות של יצחק שמיר.
ב-19 בפברואר 1990 פרש מודעי מהליכוד עם ארבעה חברים מהמפלגה הליברלית, והקים איתם את המפלגה לקידום הרעיון הציוני. בזמן התרגיל המסריח סירבו מודעי וחבריו, למעט אברהם שריר, להצטרף לממשלתו של שמעון פרס. לאחר שתפקיד הקמת הממשלה הוחזר לידי יצחק שמיר, הצטרף מודעי לקואליציה שלו תמורת תפקיד שר האוצר. בעת המשא ומתן על השתתפותו זו בקואליציה עם שמיר הדהים מודעי שוב, כאשר דרש ערבות כספית להבטחת מימושו של ההסכם הקואליציוני עימו, מה שהתפרש כחוסר אמון בהבטחה של ראש הממשלה שמיר.
כישלונו של מודעי ברשימת "המפלגה הליברלית החדשה" בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992 סימן את סוף הקריירה הפוליטית שלו, והוא פרש לעולם העסקים. עם זאת מודעי המשיך בפעילות ציבורית, ובין השאר היה יו"ר מועדון המאה של בוגרי הטכניון.
משפחתו
אשתו, מיכל מודעי, הייתה מלכת היופי השנייה של מדינת ישראל ולאחר מכן נשיאת ויצו העולמית. למודעי נולדו שלושה ילדים: שתי בנות ובן. הבכורה, הראלה, נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה בת 22; מדי שנה מוענק פרס מפקד גלי צה"ל על שמה. בנו, בועז מודעי, היה שגריר ישראל באירלנד. נכדו, יואב מודעי, הוא כתב NBA המשמש שליח ערוץ הספורט בארצות הברית.
פטירתו
יצחק מודעי נפטר זמן קצר לאחר שמונה אחראי לחגיגות יובל שנים למדינה ב-1998.
הוא נטמן בבית הקברות נחלת יצחק.
הנצחה
שמאל|ממוזער|250px|גן ע"ש יצחק מודעי בנווה שאנן, חיפה
על שמו של יצחק מודעי נקרא פארק ברחוב טבנקין בחיפה, פארק בעיר נשר, פארק בשכונת צהלה בתל אביב, גשר מעל נתיבי איילון, ככר בעיר אשדוד וכן רחובות בכמה ערים בישראל, בהן ירושלים (בשכונת מלחה), באר שבע, נתניה וגבעת שמואל. כמו כן הוא מוזכר בשירה של להקת הבילויים, "שירו של האנץ".
בשנת 1998 הוקמה בטכניון "הקתדרה על שם יצחק מודעי".
לקריאה נוספת
יצחק מודעי, מחיקת אפסים, הוצאת ידיעות אחרונות, 1988
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א', פרק ב'(9), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 388–413
קישורים חיצוניים
יצחק מודעי אצל הרבי מלובביץ
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המפלגה לקידום הרעיון הציוני
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המפלגה הליברלית החדשה
קטגוריה:חברי מועצת העיר הרצליה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק
קטגוריה:מנכ"לים יוצאי שירות קבע בצה"ל
קטגוריה:תעשיינים ישראלים
קטגוריה:פעילי המפלגה הליברלית
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:מושלים צבאיים ישראלים
קטגוריה:משפחת סלומון (הראש"ז)
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי גימנסיה גאולה
קטגוריה:בוגרי הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
קטגוריה:בוגרי בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה
קטגוריה:עורכי דין ישראלים במאה ה-20
קטגוריה:בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-21
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושלוש
קטגוריה:אישים שעל שמם גשרים בישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1926
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1998
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:חברי הכנסת: תעשיינים | 2024-09-12T08:43:47 |
פרנקו | REDIRECT פרנסיסקו פרנקו | 2004-06-11T16:36:14 |
סיכון (משחק) | סיכון, או בשמו המקורי ריסק (Risk), הוא משחק לוח מבוסס תורים, המיועד לשניים עד שישה משתתפים. המשחק מתרחש על מפת העולם, המחולקת לארבעים ושניים חלקים, הנקראים "טריטוריות" (או לעיתים "מדינות", אף שאינם תואמים לחלוקה המדינית של העולם). כל שחקן שולט בטריטוריות מסוימות ועליו להילחם (בעזרת "צבאות" שאותם הוא מקבל במהלך המשחק) בשחקנים האחרים. מטרת השחקן היא כיבוש העולם או השלמת משימה שקיבל בתחילת המשחק. הקרבות מתבצעים על ידי הטלת קוביות.
המשחק משווק בישראל בגרסה עברית בשם "סיכון" של מותג המשחקים קודקוד.
רקע
המשחק הומצא בשנת 1957 על ידי הבמאי הצרפתי אלבר למוריס. הוא החל להיות מיוצר החל מאותה תקופה, בערך, על ידי האחים פרקר, חברת בת של חברת הסברו.
בניגוד למשחקים כמו שחמט, ל"ריסק" אין מערכת כללים אחידה ומוסכמת על כולם. החברה המייצרת הכניסה שינויים מזעריים בכללים מדי פעם. יתר על כן, קיימים מאות מועדוני "ריסק" ברחבי העולם, ולכל אחד מהם מערכת כללים שונה מעט.
כך למשל, יש כלל הקובע כי שחקן המגיש סדרת קלפים (ראו בהמשך, אביזרי המשחק) מקבל תגבורת. על פי אחת הגרסאות, גודל התגבורת תלוי בסוג הסדרה (סדרת חיילים - 4 יחידות, סדרת פרשים - 6 יחידות, סדרת תותחים - 8 יחידות, וסדרה מעורבת - 10 יחידות). על פי שיטה אחרת, אין משמעות לסוג הסדרה, וגודל התגבורת נקבע אך ורק על ידי סדר ההגשה של הסדרה (הסדרה הראשונה שמגיש שחקן מזכה אותו ב-4 יחידות, השנייה ב-6 יחידות, השלישית ב-8 יחידות, הרביעית ב-10 יחידות, החמישית ב-12 יחידות, השישית ב-15 יחידות ומכאן ואילך בקפיצות של חמש יחידות בכל פעם).
אביזרי המשחק
לצורך המשחק נעשה שימוש בכמה אביזרים:
מפת העולם. מחולקת לארבעים ושתיים טריטוריות הממוקמות בשש יבשות - אסיה (12 טריטוריות), אירופה (7), אפריקה (6), אוסטרליה (4), אמריקה הצפונית (9), אמריקה הדרומית (4). נהוג שכל יבשת צבועה בצבע שונה, עם הבדלי גוונים בין הטריטוריות.
שישה צבאות, אחד לכל שחקן, הבנויים מכלי משחק. הכלים, המעוצבים לרוב בצורת חיילים, פרשים ותותחים ולעיתים בצורות אחרות, מייצגים את גודלו של כל צבא. על פי רוב יש שלושה סוגים של כלים, אחד בשווי יחידה בודדת, השני חמש יחידות, והשלישי עשר יחידות. כלי המשחק צבועים בצבעים המבדילים אותם זה מזה.
חמש קוביות בעלות שש פאות כל אחת. הקוביות משמשות לקביעת השחקן המתחיל ולקביעת הצד המנצח בכל קרב.
קלפי משימה. בכל קלף משימה מוצגת משימה אחת, אותה יש למלא על מנת לנצח. דוגמאות למשימות: השמדת צבא יריב מסוים, כיבוש יבשות מסוימות או כיבוש מספר מסוים של טריטוריות (בדרך כלל עשרים וארבע).
קלפי טריטוריה. בכל קלף מופיעה טריטוריה אחת וכמו כן איור של אחד משלושה סוגי כוחות. קלפי הטריטוריה משמשים לחלוקת הטריטוריות הראשונית, ובהמשך מאפשרים לכל שחקן לקבל תגבורות מוגדלות במהלך המשחק.
הכנות למשחק
כל שחקן בוחר צבע, ומקבל מספר מסוים של יחידות, המהווים את הצבא איתו הוא מתחיל לשחק.
מספר היחידות ההתחלתי נקבע לפי הטבלה הבאה:
מספר שחקנים מס' חיילים 2 40 3 35 4 30 5 25 6 20
מחלקים את קלפי המשימה והטריטוריות (כל שחקן מקבל קלף משימה בודד ומספר קלפי טריטוריה שווה לשאר המתמודדים).
בוחרים את סדר המשחק. דבר זה נקבע על פי הטלת הקוביות.
כל משתתף מפזר את צבאו בין הטריטוריות שלו על פי רצונו. יש לשים לפחות יחידה אחת בכל טריטוריה. מותר להשאיר חלק מהצבא בצד להמשך המשחק. בסוף שלב זה מחזיר כל מתמודד את כל קלפי הטריטוריות שלו לקופה. את קלפי המשימות, לעומת זאת, יש לשמור עד גמר המשחק.
מהלך המשחק
המשתתפים משחקים איש איש בתורו על פי הסדר שנקבע, כאשר תורו של כל משתתף מחולק לשלושה חלקים, על פי סדר זה:
יבשת תגבורת אפריקה 3 אוסטרליה 2 אסיה 7 אירופה 5 צפון אמריקה 5 דרום אמריקה 2
קבלת תגבורת (שלב חובה). גודל התגבורת שמקבל השחקן מחושב על פי שלושה גורמים: מספר הטריטוריות עליהן הוא שולט, היבשות השלמות שהוא מחזיק (ראו טבלה) וסדרות קלפי תגבורת שבידו. בתור הראשון מדלגים על שלב זה.
ניהול המערכה הצבאית (שלב רשות). השחקן בוחר טריטוריה של אחד מיריביו הסמוכה לטריטוריה בה הוא מחזיק צבא, ומתקיף אותה על ידי הטלת הקוביות (ישנן מספר שיטות לחישוב מי המנצח עבור תוצאת קוביות נתונה). אם השמיד את צבאו של היריב (או שהיריב הכריז על נסיגת צבאו מהטריטוריה), זוכה השחקן בטריטוריה זו, והוא מחויב להעביר אליה לפחות יחידה אחת מהצבא הנותר בטריטוריה שממנה התקיף. אין הגבלה על זמן או על מספר התקפות בתור, וכל אחד רשאי לעשות כטוב בעיניו. השחקן עובר לשלב השלישי כאשר אין לו יכולת להתקיף טריטוריות אחרות, או כאשר הוא מכריז שאינו מעוניין להמשיך בהתקפות.
העברת כוחות (שלב רשות). השחקן מעביר כוחות של צבאו בין טריטוריות עליהן הוא שולט, בתנאי שיש ביניהן קשר יבשתי רציף. ישנן גרסאות של המשחק, בהן יש הגבלה על העברת הכוחות, וניתן להעביר צבא רק לטריטוריה סמוכה, או רק פעם אחת בכל תור.
קבלת קלף טריטוריה: בסוף התור, אם נכבשה לפחות טריטוריה אחת בתור זה, מקבל השחקן קלף טריטוריה אחד מן הקופה.
סיום המשחק
מנצח במשחק הוא מי שמילא את משימותיו ראשון והכריז על כך.
אם לא הכריז על כך, המשחק נמשך כרגיל, וישנה אף אפשרות שיפסיד, אם מתמודד אחר יכריז כי מילא את משימותיו.
טקטיקות נפוצות
ישנן מספר טקטיקות יעילות בהן ניתן להשתמש.
על פי החוקים, צבא המשתלט על יבשת שלמה מקבל תגבורת מוגדלת (ראו טבלה לעיל) מדי תור. השתלטות על יבשות הקלות להגנה (אוסטרליה או דרום אמריקה) בתחילת המשחק והתבצרות בהן היא טקטיקה נפוצה. עובדה זו מובילה, לעיתים, להפסד מהיר של אחד או יותר מהשחקנים, כאשר שני שחקנים מנסים לכבוש את אותה יבשת בכל מחיר ושוחקים את כוחותיהם.
לעומת זאת, ניסיון השתלטות על אסיה בתחילת המשחק מוביל לרוב לתבוסה, מאחר שקשה לכבוש אותה ולהגן עליה בכוחות בסדר הגודל שיש לשחקן בתחילת המשחק.
במשחק בו משתתפים יותר משני שחקנים, קיימת האפשרות לברית בין שחקנים. לאינטראקציה החברתית חשיבות רבה, שכן שחקן בעל כושר שכנוע מסוגל להסית את יריביו זה נגד זה ולהימנע משחיקת כוחותיו בקרבות.
גרסאות אחרות למשחק
למשחק פותחו מספר וריאציות, על מנת להוסיף עניין גם לשחקנים ותיקים. להלן מספר דוגמאות:
ריסק 2210 - גרסה עתידנית למשחק, המתרחשת בשנת 2210. ישנם מספר חוקים חדשים וחלק מהמשחק מתרחש בירח ומתחת לפני המים.
ריסק 'סופת האל' (risk Godstorm) - גרסה המבוססת על עולמות המיתולוגיה של תרבויות קדומות. בתוספת אלים, נסים וגיהנום.
ריסק טירות (Castle risk) - משחקים את המשחק על מפת אירופה בלבד. מבוסס על תקופת ימי הביניים. בתוספת של ערי בירה לכל צד, שטחים נייטרליים וסוגי קלפים נוספים.
ריסק 'שר הטבעות' - משחק המבוסס על עולם שר הטבעות שיצר ג'.ר.ר. טולקין. המפה היא מפת הארץ התיכונה, והכלים בצורות דמויות אופייניות (אלפים, נשרים ורוהירים מול גובלינים, טרולים ונזגול). אין תוספות משמעותיות לחוקים, והשינוי המשמעותי הוא בתפאורה.
ריסק 'מלחמת הכוכבים' - מבוסס על עולם מלחמת הכוכבים. ניתן לשחק את המורדים או את האימפריה, בחוקים הרגילים או בחוקים ייחודיים.
ריסק 'לכבוש את העולם' - המטרה במשחק היא לכבוש את כל 42 הטריטוריות ולהביס את שאר הצבאות במשחק(אפשר לשחק גם באריזות המשחק של ריסק 'משימות'.
משחקי מחשב
מגוון משחקי מחשב מבוססים על המשחק המקורי. המשחקים מאפשרים למספר שחקנים לשחק ביניהם על אותו מחשב, לשחקן לשחק מול המחשב, או לשחקן לשחק ברשת מול שחקנים אנושיים אחרים.
במחשב ניתן לשחק גם במצב Same Time, בו כל פעולות השחקנים מתבצעות בו זמנית. חוקי המשחק שונים במעט מהחוקים הקלאסיים וניתן להוסיף עוד כ-6 טריטוריות למשחק (לדוגמה הוואי).
ב-2017 חברת Hasbro הוציאה אפליקציה רשמית של המשחק בשם RISK: Global Domination. באפליקציה זו ניתן לשחק מול המחשב, ואל מול שחקנים אחרים. כמו כן יש מגוון של מפות שונות איתן ניתן לשחק.
ישנם משחקים אחרים אשר נוצרו בהשראת המשחק, ביניהם atwar.
קישורים חיצוניים
מידע נוסף על המשחק
אתר של מועדון Risk
איך לזכות ב'Risk'
קטגוריה:משחקי לוח
קטגוריה:משחקי קובייה
קטגוריה:משחקי אסטרטגיה
קטגוריה:משחקי מלחמה | 2024-08-25T10:48:47 |
רומי | קטגוריה:שמות פרטיים לנשים
קטגוריה:שמות משפחה | 2024-10-14T09:49:03 |
הרפובליקה הרומית | הרפובליקה הרומית (בלטינית: Rēs pūblica Rōmāna, בתרגום לעברית: "ענייני המדינה של הרומאים", מה שמסביר את הנוהג להגות ולכתוב את המונח גם רס־פובליקה, כלומר, "שלטון הכלל") היא תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטו רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.
תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שהיא, לפי המסורת הרומית, שנת ייסוד הרפובליקה וגירוש לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת התקופה הבאה, תקופת הקיסרות הרומית, שנוי במחלוקת, ושני התאריכים המקובלים ביותר הם השנים 44 ו־27 לפנה"ס.
בתקופה זו של כ־500 שנה הפכה רומא מהעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה הקדם-רומית ולשליטה של אימפריה גדולה שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.
החברה הרומית באותה תקופה הייתה בעיקר שילוב תרבותי של חברות לטיניות ואטרוסקיות, כמו גם של אלמנטים תרבותיים , אוסקים ויוונים, מה שאפשר לראות במיוחד ב Rome וב שלה. הארגון הפוליטי שלה התפתח בערך באותו זמן עם הדמוקרטיה הישירה ביוון העתיקה, עם רשויות תפקידים קולקטיביים שנתיים, בפיקוח הסנאט.Momigliano, A. "The origins of Rome". In CAH2 7.2 (1989), pp. 52–112., pp. 110–11. היו בחירות שנתיות, אבל השיטה הרפובליקנית הייתה בהתחלה אוליגרכיה אלקטיבית, לא דמוקרטיה; למספר מצומצם של משפחות חזקות היה במידה רבה מונופול על הרשויות. רק ב-287 לפנה"ס, בסיום המאבק בין הפטריקים לפלבאים ברומא העתיקה הפך המשטר ליותר דמוקרטי בעקבות ניצחון הפלבאים שזכו להיות גם הם מועמדים למשרות מדינה.Cornell, T J (1989a). "The recovery of Rome". In CAH2 7.2 (1989), pp. 309–50., p. 343.
המשטר הרומי
אתונה במאה החמישית לפני הספירה הורישה את רעיון הדמוקרטיה לעולם המודרני: מוסדות דמוקרטיים שהוקמו בסוף המאה השישית לפני הספירה (התאמה כרונולוגית עם גירוש מלכי רומא שלא אבדה למשקיפים קדומים, שרצו להציג את ההיסטוריה של שני המקומות כאילו הם מתנהלים במקביל). רומא הרפובליקנית הורישה את רעיון החירות, החשוב לא פחות. המילה הראשונה של הספר השני בתולדות טיטוס ליוויוס, שמתחיל את סיפורה של רומא לאחר המלוכה, היא 'חופשי'; והמילים 'חופשי' ו'חופש' חוזרות יחד שמונה פעמים בשורות הראשונות בלבד. הרעיון שהרפובליקה הוקמה על Libertas מצלצל בקול רם בכל הספרות הרומית, והוא הדהד דרך תנועות רדיקליות במאות מאוחרות יותר, באירופה ובאמריקה. לא במקרה הסיסמה של המהפכה הצרפתית – Liberté, égalité, fraternité מעמידה את 'חירות' בגאווה במקום ראשון; ולא במקרה ג'ורג' וושינגטון דיבר על החזרת 'אש החירות הקדושה' למערב; ולא במקרה מנסחי חוקת ארצות הברית הגנו עליה תחת השם הבדוי 'Publius', שנלקח משמו של פובליוס ולריוס פובליקולה, אחד הקונסולים הראשונים של הרפובליקה. אך כיצד הייתה החירות הרומית אמורה להיות מוגדרת? הייתה זו שאלה שנויה במחלוקת בתרבות הפוליטית הרומית במשך 800 השנים הבאות, דרך הרפובליקה ועד לשלטון האיש היחיד של האימפריה הרומית, כאשר הוויכוח הפוליטי הפך לעיתים קרובות לשאלה עד כמה החירות יכולה לדור בכפיפה אחת עם האוטוקרטיה. חירותו של מי הייתה על כף המאזניים? כיצד להגן עליה באופן היעיל ביותר? כיצד ניתן היה לפתור גרסאות סותרות של חירותו של האזרח הרומי? כל הרומאים, או רובם, היו מחשיבים את עצמם כמאמינים בחירות, בדיוק כפי שרובנו כיום מחשיבים את עצמנו כמאמינים ב'דמוקרטיה'. אבל היו סכסוכים חוזרים ונשנים באשר למשמעותה של החירות.עמ' 128-9
פוליביוס, היסטוריון יווני במאה ה-2 לפנה"ס, טען שמעבר ליכולתם הצבאית הברורה, הרומאים חיו תחת משטר פוליטי שהשיג את האיזון המושלם בין שלוש צורות הממשל הקלאסיות: המלוכה-שלטון האחד; אריסטוקרטיה-שלטון על ידי מעטים; ודמוקרטיה-שלטון על ידי הרבים.עמ' 7לפי התיאוריה הפוליטית האריסטוטלית, לכל צורת ממשל יש את היתרונות שלה, אך בהכרח תתגלגל להתגלמות המדכאת ביותר שלה עד שתיפול. כך תהפוך מונרכיה לעריצות שתופל על ידי אריסטוקרטיה נאורה, שתגלוש לאוליגרכיה דכאנית עד שהדמוקרטיה העממית תכריע אותה בתורה, וזו תפתח את הדלת לאנרכיה שתחזור שוב לידיה המייצבת של המלוכה. פוליביוס האמין שהרומאים עצרו את התהליך המעגלי הזה ובכך הם יכולים להמשיך ולצמוח בזמן שחברות אחרות יקרסו תחת החולות הנודדים של המערכות הפוליטיות הבלתי מספקות שלהם.עמ' 7המרכיב המלוכני של החוקה הרומית היו הקונסולים שהיו הרשות המבצעת. הודות לסלידה הרומאית ממלכים, לרפובליקה במקום שליט אחד הם בחרו זוג קונסולים שחילקו ביניהם את הסמכות הצבאית, הפוליטית והדתית העליונה. כדי להגביל את הסיכון לתפיסת כוח רודנית, לכל שותף מנהל הייתה זכות וטו על החלטות עמיתו. יתרה מזאת, תקופת הכהונה של קונסול הייתה רק שנה בודדת. בתום שנת כהונתם, היו הקונסולים חוזרים לשורות הגוף האזרחי וזוג מנהיגים חדש החליפם.עמ' 8
אולם הרומאים המעשיים הבינו את הצורך במשרת חירום ויצרו משרה כזו בשם הדיקטטורה. בעתות משבר, הקונסולים יכלו להעביר את השלטון לאדם יחיד שיחזיק בכוח מוחלט כדי לחלץ את רומא מסכנה. הכוונה לא הייתה רק לאיומים זרים: הדיקטטור הראשון מונה בגלל תסיסה פלבאית ברומא ולא איום מצד שכן עוין. אבל, באופן קריטי, הדיקטטורה פגה לאחר שישה חודשים. כיוון שהרומאים החזיקו בשנאה יוקדת למלכים, הסנאט אישר לכל אזרח, בכל עת, להרוג אזרח אחר שנתפס בניסיון להשיג כוח מלכותי. במשך כמעט חמש מאות שנה דיקטטורים רומאים מעולם לא נכשלו בלוותר על כוחם כחוקעמ' 8
האלמנט האריסטוקרטי היה הסנאט. במקור מאה זקנים שאורגנו על ידי רומולוס לפעול כמועצת מדינה, הסנאט מנה כשלוש מאות זקנים בזמנו של פוליביוס. כשהוא שואב את חבריו מהמשפחות העשירות והחזקות ביותר ברומא, הסנאט התפתח למוסד הפוליטי המרכזי של הרפובליקה. כשהסנאט מורכב משופטים לשעבר, הוא שימש כיועץ הראשי של המנהיגים שנבחרו מדי שנה. לעיתים רחוקות נקטו קונסולים מדיניות ללא התיעצות בדיונים עם הסנאט. לבסוף, האלמנט הדמוקרטי נמצא באסיפות, שהיו פתוחים לכל אזרחי רומא. בזמן פוליביוס היו שלוש אסיפות עיקריות: , שבחרה שופטים בכירים; ה, שבחרה שופטים זוטרים, העבירה חוקים ונתנה פסק דין משפטי; ו, שהייתה לה רבות מאותן הסמכויות של ה אבל שבחרה את הטריבונים והייתה פתוחה רק לגברים ממוצא פלבאי. ממעיטים בערכו של האלמנט הדמוקרטי של במשטר הרומי לעיתים קרובות אך האסיפות היו חזקות להפליא. רק אספה יכולה לחוקק חוק או לגזור עונש מוות על אזרח ובעוד אזרח תמיד יכול לערער על פסק דין לאסיפות, לא היה ערעור להחלטות האסיפות.עמ' 8
אנחנו רואים אפוא שהרפובליקה הרומית הורישה לא רק את החופש ומידה של דמוקרטיה כמושגים פוליטיים אלא גם אלמנטים נוספים של דמוקרטיה ליברלית מודרנית: הפרדת רשויות, החלפת שלטון בדרכים לא אלימות, כהונות מוגבלות בזמן ומערכת איזונים ובלמים כמנגנונים שאמורים לסייע בשמירה על החירות.
במבנה המתואר על ידי פוליביוס, שלושת היסודות של המשטר הרומי התקיימו באיזון שמנע מכל אחד מהם לשלוט. אבל אף על פי שפוליביוס היה תאורטיקן מחונן, בזמן שכתב את ההיסטוריה שלו באמצע שנות המאה המאה ה-100 כבר הופר האיזון שהוא העריץ. הסנאט יצא מהמלחמות הפוניות מחוזק יותר ממה שהיה לפני הפרישה הראשונה של הפלבס בשנות ה-400. במהלך המלחמות הפוניות התחלופה השנתית של מפקדים צבאיים בכירים הפך בכביד על תכנון המלחמה והסנאט יחד החל להוביל בפיתוח וביצוע מדיניות. הסנטורים גם הפכו מיומנים בלהבטיח שלקוחות כפופים להם ייבחרו כטריבונים. בתום המלחמות הפוניות לא פעלו עוד הקונסולים, הטריבונים והאסיפות כאיזונים ובלמים על הסנאט, אלא כהרחבה שלו. בתוך הזמן שבו פוליביוס כתב את שבחיו לאיזון החוקתי הרומי, האצולה הסנאטורית כבר גלשה לאוליגרכיה דכאנית.עמ' 9
המוסדות הרומיים עברו שינויים ניכרים ברחבי הרפובליקה כדי להתאים את עצמם לקשיים הניצבים בפניה, כמו יצירת פרומגיסטריות לשלוט במחוזותיה הנכבשים, או הרכב הסנאט.
כרונולוגיה
תחילת תקופת הרפובליקה מתוארכת ל־509 לפנה"ס, השנה בה לפי המסורת הרומית גורש המלך לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של רומא. הרפובליקה הרומית מתחלקת לשלוש תקופות עיקריות:
הרפובליקה הקדומה – מ־509 לפנה"ס ועד 287 לפנה"ס. תקופה זו התאפיינה בשני מוטיבים עיקריים: מאבק פוליטי בין הפטריקים שלהם הייתה הבלעדיות על הכהונה במשרות המדינה, לבין הפלבאים שהודרו ממוקדי הכוח במדינה והשתלטות רומא על מרבית חצי האי האפניני. קץ תקופה זו הוא בניצחון הפלבאים על הפטריקים במאבקם החברתי.
הרפובליקה התיכונה – מ־287 לפנה"ס ועד 133 לפנה"ס. ידועה כתקופת הזוהר של הרפובליקה. בתקופה זו לא היו מאבקים פוליטיים חריפים בין הקבוצות החברתיות ברומא. רומא ניצחה בתקופה זו את קרתגו ואת הממלכות ההלניסטיות וביססה את עצמה כמדינה הדומיננטית בחופי הים התיכון.
הרפובליקה המאוחרת – מ־133 לפנה"ס ועד 44 או 27 לפנה"ס. בתקופה זו כבשה רומא שטחים עצומים והייתה לאימפריה גדולה. שנת 133 לפנה"ס נזכרת כנקודת ההידרדרות של המשטר הרפובליקני. בשנה זו נרצח הטריבון טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס, שהיה הוגה הוועדה האגררית שתפקידה חלוקת הקרקעות לאיכרים העניים. תקופה זו התאפיינה במאבק מר בין האופטימאטים לפופולרים שבסופו נכנסה רומא לעידן חדש, תקופת הקיסרות הרומית. שני התאריכים המקובלים ביותר לסוף הרפובליקה הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד (או לחלופין, רציחתו של קיסר בשנת 44 לפנה"ס), והתאריך השני המקובל יותר על החוקרים הוא שנת 27 לפנה"ס, השנה בה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.
היסטוריה
הרפובליקה המוקדמת
ייסודה של הרפובליקה
"בתחילה שלטו בעיר רומא מלכים: את החירות ואת הקונסלאט הנהיג לוקיוס בורוטיוס" (ספרי השנים, 1.1, מאת טקיטוס)
שמאל|ממוזער|250px|הזאבה הקפיטולינית, אחד מסמליה של הרפובליקה הרומית
העיר רומא נוסדה, לפי הסברה המדעית הרווחת, במהלך המאה ה-8 לפנה"ס (לפי המסורת הרומית, ב-753 לפנה"ס). ברומא התגבש משטר מלכותי, שבראשו עמדו, ככל הנראה, מלכים אטרוסקים. בצד המלוכה פעלו הסנאט הרומי, גוף מייעץ של זקני העם ואספת העם הרומית, שתפקידה היה לאשר את שלטונו של המלך.
במהלך המאות ה־7 וה־6 לפנה"ס רכשה רומא מעמד של עיר ראשית בלאטיום, בזכות כוחה הצבאי, גידול דמוגרפי, ארגון מדיני מוצלח וכלכלה פורחת. ערב ייסוד הרפובליקה היו הרומים כוח חשוב ביותר, אם לא החשוב ביותר, באיטליה המרכזית. באותו זמן הכוח הבולט באיטליה היה האטרוסקים, ששלטו על אטרוריה מצפון ללאטיום, קמפניה ומספר ערים לאטיניות, וציים שלט במימי הים האדריאתי.
האוכלוסייה הרומית הורכבה משבטים שונים שהעיקריים בהם היו ממוצא לאטיני וסביני. החברה הרומית התגבשה בשני מעמדות שונים:
בעלי האזרחות, ילידיה המקוריים של רומא שנהנו מזכויות וחובות מסוימות בשלטון המלוכה הרומי.
הגרים, או תושבי החוץ, שהיגרו לרומא, ונהנו ממעמד משפטי מסוים שלא העניק להם את מלוא הזכויות שמהם נהנו בעלי האזרחות.
משתי שכבות אלה התפתחו מאוחר יותר שני המעמדות, הפטריקים והפלבס.
המלך האחרון טרם ייסוד הרפובליקה, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, היה עריץ, ומעשיו ומעשי בניו גרמו להדחתו על ידי לוקיוס יוניוס ברוטוס ואנשיו, אשר לפי המסורת הרומית, מרדו בשנת 509 לפנה"ס. התמוטטות המלוכה הרומית הייתה חלק בלתי נפרד מהתמוטטות ההגמוניה האטרוסקית בלאטיום כולה. משטר המלוכה הרומית בוטל והוקם במקומו שלטון רפובליקני שהושתת על שיתוף פעולה בין־מעמדי בין אצילי רומא, הפטריקים ומעמד צאצאי הגרים בעיר, הפלבאים. בראשות הרפובליקה החדשה עמדו שליטים שנתיים, הקונסולים, ולצידם שימשו שני גופים ישנים־חדשים, הסנאט הרומי ואספת העם. באותה שנה העיר עמדה במצור אטרוסקי הודות למעשה גבורה של גאיוס מוקיוס סקבולה.
ביסוס כוחה של הרפובליקה הרומית במאות ה־5 וה־4 לפנה"ס
שמאל|ממוזער|350px|לאטיום וסביבותיה
בסוף המאה ה־6 לפנה"ס עמדה המדינה הרומית בצומת דרכים היסטורי. תמורות רחבות שעברו על רומא ומשטרה עם גירושו של אחרון מלכיה, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס וייסוד הרפובליקה, במקביל להתמוטטות השלטון האטרוסקי בלאטיום, הובילו להיחלשותה המדינית של רומא ולאובדן השליטה שלה על הברית הלטינית.
רומא עמדה גם בפתחו של מאבק בין מעמדי בין הפלבאים לפטריקים, מאבק שאיים על הישרדותה של המדינה.
במהלך המאות ה־5 וה־4 לפנה"ס הצליחה רומא להתגבר על קשיים אלה, לבסס מחדש את שלטונה בלאטיום, לגבש את מוסדותיה הפוליטיים הפנימיים וליצור ברית חברתית בין מעמדותיה השונים. הרומים הצליחו ליצור בריתות חזקות עם הלטינים וההרניקים, להדוף את מתקפות הוולסקים, הסאבינים והאיקווים, ולעמוד בפרץ הגאלי. תהליך התחזקותה של רומא בא על חשבון האטרוסקים, תהליך שהגיע לשיאו עם נפילת העיר האטרוסקית ויי לידי רומא בשנת 394 לפנה"ס. בעקבות פריצת המלחמה הלטינית בשנת 340 לפנה"ס והניצחון הרומי על הלטינים ב־338 לפנה"ס נוצרו הסדרים חדשים בין רומא והלטינים. הסדרים אלה, יחד עם בריתות בין רומא לבין קרתגו ולבין הסאמניטים, הישגיה הצבאיים של רומא נגד האטרוסקים והקמת מושבות בכל רחבי האזור, הביאו לביסוס מעמדה של רומא כעיר המדינה החזקה ביותר בלאטיום והפיכתה לאחד מהכוחות הראשונים במעלה באיטליה כולה.
פירוקה של הברית הלטינית וכיבוש חצי האי האפניני
שמאל|ממוזער|250px|איטליה במאה הרביעית לפני הספירה
ניצחונה של רומא במלחמה הלטינית בשנת 338 לפנה"ס הפך את הרפובליקה לכוח המדיני המרכזי באיטליה. בעקבות הניצחון פורקה הברית הלטינית, רומא השתלטה על שטחי הוולסקים והאורונקים, חדרה לתוך צפון קמפאניה ופתחה בתנופה של הקמת מושבות. כל אלו הציבו את הרפובליקה כשליטה למעשה של לטניום ודרום אטרוריה. התחזקות זו הובילה להתנגשויות עם הכוח השני בחשיבותו שהתגבש באיטליה באותן שנים, הסאמניטים, במסגרת עימותים שנודעו כמלחמות הסאמניטיות.
הסאמניטים היו שבטים סאבלים שהתיישבו בסאמניום, חבל ארץ ששכן בהרי האפנינים מדרום מזרח ללאטיום ובעוד רומא התפשטה מזרחה ודרומה התפשטו הללו מערבה ודרומה. שני הצדדים נאבקו כבר בעבר על רקע התפשטותם לשטחים של הוולסקים ולקמפאניה. המלחמה הראשונה ביניהם, שנערכה בין השנים 343–341 לפנה"ס, נסתיימה בניצחונם של הרומאים, בקביעתו של נהר הליריס כגבול בין הכוחות ובחתימתה של ברית צבאית. שני העמים נלחמו כצדדים משותפים במלחמה הלטינית אולם תוצאותיה הסופיות של מלחמה זו שינו את מאזן הכוחות ביניהם לטובת רומא. האינטרסים הנוגדים של שני הכוחות השונים ובייחוד המאבק על חבל קמפניה הפורה, הובילו בהכרח למאבק על ההגמוניה באיטליה כולה, מאבק שנמשך בחמשת העשורים הבאים וכונה לימים המלחמות הסאמניטיות.
מלבד האופי הטריטוריאלי של עימות זה היה לו גם גוון אתני (בין לטינים וסאבלים). הצדדים השקיעו שנים רבות במאבק, ספגו אבדות גדולות ובסופו הכניעה רומא הן את הסאמניטים והן את בני בריתם, הגאלים והאטרוסקים. רומא השתלטה על מרכז איטליה ועל חלקים גדולים מדרומה וכן גיבשה וביססה את שלטונה באטרוריה. הסאמניטים המשיכו להוות מקור קבוע של תסיסה ואף מרדו בגלוי מספר פעמים עד שהושמדו, בשנת 80 לפנה"ס, על ידי לוקיוס קורנליוס סולה במהלך מלחמת האזרחים הרומית.
בשטחיה החדשים המשיכה רומא בנקיטת המדיניות של הפרד ומשול, הקמת מושבות וסלילת דרכים, מדיניות אותה גיבשה במאה ה־5 לפנה"ס. הודות לכיבושיה ומדיניותה זו נוצר אזור שליטה רומאי שהשתרע על רוב דרום ומרכז איטליה עד לעמק הפו. לדברי ההיסטוריון ישראל שצמן, שטח המדינה הרומית, האגר רומאנוס ("ager romanus") גדל מ־5,290 קמ"ר בשנת 338 לפנה"ס ל־24,000 קמ"ר בשנת 264 לפנה"ס. שטחם של בני הברית הלטינים ובעלי הברית האיטלקים השתרע על כ־12,000 קמ"ר ו־100,000 קמ"ר בהתאמה. לדברי שצמן, ייתכן שבאמצע המאה ה־3 לפנה"ס מנתה המדינה הרומית כבר למעלה מרבע מיליון אזרחים (גברים). אופן השליטה של הרפובליקה לא היה ישיר ואפשר חופש פנימי רחב לבעלות בריתה ונתינותיה, תוך הסתמכות על שיתוף הפעולה והנאמנות שלהם ושיעבוד מוחלט של מדיניות החוץ. הרפובליקה הרומית הכריחה את בנות הברית להעמיד לרשותה את כוחות צבא שלהן בשעת הצורך. תיאור מדויק של טיבו ומצבו של שלטון זה אפשר למצוא בערך "רומא" באנציקלופדיה העברית: בקרב 180 היחידות המדיניות השונות שהרכיבו את איטליה מדרום לעמק הפו במאה ה־3 לפנה"ס, רומא שימשה כ"הציר המרכזי, שקשר מבחינה מדינית את כול המדינות".
הרפובליקה התיכונה
מלחמה נגד פירוס
התרחבותה של רומא הביאה איתה חיכוכים נוספים, הפעם עם הערים היווניות שישבו בדרום איטליה ועל חופיה ובראשן טרנטיום, הגדולה והחשובה שבהן. החיכוכים, שהתחילו בראשית המאה השלישית לפנה"ס, הובילו למלחמה גלויה. הטרנטים קראו לעזרתו של פירוס, מלך אפירוס, שליט הלניסטי שניסה לנצל את המלחמה הזו על מנת לכונן לעצמו ממלכה רחבה. לפירוס עמדו היתרונות של חיילות רגלים משובחים, פילים, ויכולתו הטקטית הגבוהה כמצביא: הוא הצליח להסב מפלות כבדות לרומאים בהרקליה ואסקולום ובכך פגע ביוקרתם של הרומאים, אך לא הצליח להביס את הרפובליקה במערכה כולה, אם בשל אופיו ההרפתקני ואם בשל כוח עמידתם של הרומאים. פירוס נסוג בחזרה לאפירוס ותוך מספר שנים נפלו לידיהם של הרומאים כל ערי החוף היווניות, וטרנטיום בראשן.
המלחמות הפוניות
רומא לא יכלה לנוח על זרי הדפנה של ניצחונותיה ימים רבים, ההגמוניה החדשה והשלווה היחסית שהיא השיגה באיטליה הואפלו במהרה על ידי פריצתו של עימות חדש עם מי שהיוותה בעלת בריתה של רומא עד לאמצע המאה ה־3 לפנה"ס, קרתגו. עימות זה שינה את פניו של אגן הים התיכון ונודע לימים כמלחמות הפוניות.
"הו, רעים, איזה מגרש התגוששות אנו משאירים כאן לרומאים ולקרתגים" (חיי אישים, פירוס, פרק 23, מאת פלוטרכוס.
שמאל|ממוזער|350px|פסליהם, מימין לשמאל, של חניבעל ברקה, גדול מצביאי קרתגו ושל סקיפיו אפריקנוס, מגדולי מצביאי הרפובליקה הרומית. קרב זאמה, שנערך בין שני מצביאים אלו ב־202 לפנה"ס, סיים את העימות בין רומא לקרתגו במאה ה־3 לפנה"ס
שנת 266 לפנה"ס הייתה שנת מפנה לרפובליקה הרומית. עד לשנה זאת השתלטה רומא, בתהליך הדרגתי, על איטליה, ביססה את עצמה ככוח המדיני השולט ברשת של כ־180 יחידות מדיניות שונות וגיבשה צורת משטר פנימית וחיצונית. לפי היסטוריונים מודרניים כגון תאודור מומזן מדיניותה של הרפובליקה הייתה ממוקדת בהטלת מרותה על איטליה, כלומר בהשתלטות על חצי האי האפניני בלבד. מסלול התקדמות אפשרי שהיה יכול להתאים למדיניות זאת היה השתלטות על שטחי הגאלים והליגורים בעמק הפו ומצפונה לו. במקום זאת בחרה רומא להיחלץ לעזרתם של המאמרטינים , חבורת שכירי חרב הרפתקנים שהשתלטו על העיר היונית מסינה, ולפלוש לסיציליה, שהייתה תחת תחום שליטתה של קרתגו במשך שנים ארוכות.
כמה מהמקורות העתיקים כגון פוליביוס מנסים לספק את הסיבות לשינוי מדיניות זה. היסטוריונים מודרניים כגון ישראל שצמן טוענים שמקורות אלו אינם מבוססים מספיק ודלים מדי ולכן אינם מספקים הסבר חד משמעי להחלטתה של רומא לפרוץ מתוך גבולותיו של חצי האי האפניני ולהיכנס לעימות עם המעצמה הימית של קרתגו, מהלך שחלקם מתייחסים אליו כהרפתקני ולא מחושב. עד לשנת 266 לפנה"ס ניהלו קרתגו ורומא מערכת יחסים של שיתוף פעולה שנמשכה כמעט ללא הפרעות במשך 250 שנה, הפלישה הרומית לסיציליה הכניסה את שני הצדדים לעימות שנמשך כ־120 שנה עד לניצחונה של האחת, רומא ולחורבנה של השנייה, קרתגו.
רומא וקרתגו נלחמו זו בזו בשורת מלחמות שנקראו לימים המלחמות הפוניות. חלקו העיקרי והמכריע של המאבק התרחש במאה ה־3 לפנה"ס, בשתי מלחמות ארוכות, מתישות ועקובות מדם, ששינו את פניו של אגן הים התיכון.
בעוד המלחמה הפונית הראשונה, שהתחוללה בשנים 264 עד 241 לפנה"ס, היוותה מאבק על השליטה בסיציליה, הרי המלחמה הפונית השנייה, שנמשכה בין 218 לפנה"ס ועד 201 לפנה"ס, הייתה עימות חובק יבשות וימים. ההיסטוריון מ. קארי אף מרחיק לכת ומכנה אותה "מלחמת עולם של התקופה העתיקה". במלחמה זאת הצדדים הנצים ובני בריתם נלחמו על אדמות איטליה, סיציליה, צרפת, ספרד, יוון, צפון אפריקה ובים התיכון. במהלך העימות התחוללו כמה מהקרבות והמהלכים הצבאיים הידועים והמפורסמים ביותר בהיסטוריה, כגון קרב קנה וקרב זאמה. במאבקים אלו זכו לתהילת עולם שניים מהמצביאים המהוללים ביותר בהיסטוריה הצבאית, חניבעל ברקה הפוני וסקיפיו אפריקנוס הרומאי.
רומא יצאה משתי המלחמות כמנצחת הבלתי־מעורערת. בד בבד היא הצליחה להגדיל את שטחיה באיטליה מעבר לקו גבול עמק נהר הפו ולהשתלט על קורסיקה וסרדיניה. כיבושם של חלקים מאיליריה במהלך המלחמות האיליריות ומאבקה בפיליפוס החמישי במהלך המלחמה המוקדונית הראשונה איפשרו לה להכניס רגל לבלקן ולמזרח ההלניסטי. קרתגו יצאה מסיבוב זה של העימות מובסת ודואבת: כל שטחיה מחוץ לאפריקה נלקחו ממנה, שטחים נרחבים שהיו בשליטתה באפריקה נמסרו לנומידיה, היא חויבה לשלם פיצויים כבדים במיוחד לרומא ובפועל הפכה למדינת חסות של הרפובליקה. ועם זאת, קרתגו לא הושמדה ואף על פי שאיבדה את מעמדה המדיני, היא השתקמה והצליחה לבסס את עצמה כעיר מסחר שוקקת ופורחת, אם כי לתקופה קצרה בלבד.
העימות שינה לא רק את פניו של אגן הים התיכון כי אם גם את אופייה ומשטרה של הרפובליקה עצמה, שהתמודדה עם בעיות חדשות כגון שליטה על שטחים מעבר לים ואובדן אוכלוסייה נרחב, בעיות שאילצו אותה לעבור שינויים חברתיים, צבאיים, דמוגרפיים ומדיניים מרחיקי לכת.
201–167 לפנה"ס – התגבשותה של אימפריה
שמאל|ממוזער|500px|השטחים הצבועים הם השטחים עליהם שלטה רומא, באופן ישיר או עקיף, ב־201 לפנה"ס.
המלחמות הפוניות שנערכו במאה ה־3 לפנה"ס חוללו שינויים עמוקים, פנימיים וחיצונים, הן ברפובליקה הרומית והן במארג המדיני והפוליטי של ארצות אגן הים התיכון. ניצחונה של רומא בעימות עם הפונים, הקרתגנים, זיכה אותה בשליטה על שטחים נרחבים מחוץ לאיטליה ובתחום השפעה נרחב אף יותר. הישגים אלו לא היו נטולי מחיר, שהתבטא בין השאר במחויבויות צבאיות וכלכליות הולכות וגדלות, אזורי עימות חדשים, ופגיעה במארג החברתי והתרבותי שלה.
ההתפשטות הטריטוריאלית וההגמונית של רומא בשנים אלו התפרסה בשלושה כיוונים שונים, מזרחה לאזור הבלקן, צפונה לאזור חצי־האי האפניני שבין עמק הפו ובין הרי האלפים, ומערבה לרחבי חצי האי האיברי.
התפשטותה של רומא כלפי מזרח, בעיקר מבחינת השפעתה ומעמדה, אך גם מבחינת שטח, באה על חשבונן של הבולטות שבממלכות ההלניסטיות שקמו על חורבותיה של אימפריית אלכסנדר הגדול: מקדוניה בבלקן, האימפריה הסלאוקית במזרח הים התיכון וממלכת תלמי במצרים.
שמאל|ממוזער|250px|מטבעות, המוצגים כיום במוזיאון הבריטי, לונדון, בריטניה, עם דיוקנם של שליטי הממלכות ההלניסטיות הבולטות של תקופתם. מפינה שמאלית עליונה בכיוון השעון: פיליפוס החמישי, אנטיוכוס השלישי, ותלמי החמישי. כל אחד משליטים אלו הכיר בעליונותה של הרפובליקה הרומית: פיליפוס ואנטיוכוס לאחר שהובסו על ידיה, ותלמי בשל חולשתו המדינית.
כבר במהלך המלחמה הפונית השנייה פרץ עימות בין רומא לבין מקדוניה, שבראשה עמד פיליפוס החמישי, לאחר שהאחרון חתם ברית צבאית עם אויבה המר של רומא, חניבעל. מלחמה זו התרחשה בין 214 ל־205 לפנה"ס, והסתיימה ללא הישגים ממשים לאף אחד מהצדדים: הרומאים הפנו את רוב מאמצם נגד האיום הפוני, ופיליפוס התמקד ביוון. לפי ההיסטוריון ישראל שצמן, על אף שהמלך המוקדוני לא היווה איום ממשי לרומא והעימות לא דרש ממנה השקעה צבאית רבה, משקעי חוסר האמון והטינה שנוצרו, הניעו את הרפובליקה להתערב בענייני יוון, לאחר סיומה של המלחמה הפונית השנייה.
בשנת 200 לפנה"ס הכריזה רומא בשנית מלחמה נגד פיליפוס, והעילה לכך הייתה פגיעתו בבנות בריתה במזרח. הפירוש ההיסטורי המקובל הוא שהכרזת המלחמה הייתה "פעולת מנע הגנתית", הרומאים חששו מהתעצמותו של פיליפוס ויצאו למלחמה מתוך מטרה להחלישו, להביא את יוון למצב של חולשה ותלות ברומא, ומטרתה הכללית הייתה להבטיח ששום כוח מקומי לא יצמח בה. המלחמה הסתיימה בניצחונה של רומא ובשנת 196 לפנה"ס הכריז הקונסול טיטוס קווינטיוס פלאמינינוס על חירות היוונים. שנתיים לאחר מכן, התפנו הלגיונות הרומאיים מיוון. התנהלות רומא במהלך מלחמה זו ולאחריה אפיינה את מדיניותה במזרח ההלניסטי, היא המשיכה להציג את התערבותה כשוחרת שלום, כאשר מטרתה הייתה ביסוס יוקרתה ודיכוי כוחות מקומיים, ולא כיבוש שטחים נוספים.
בשנת 192 לפנה"ס פרצה מלחמה נוספת נגד ממלכה הלניסטית, האימפריה הסלאוקית, ונגד בני בריתה האיטולים ביוון. המלחמה נערכה באסיה הקטנה יוון ובים האיגאי ורומא נעזרה רבות ברודוס ובפרגמון. קרב מגנסיה, שנערך בשנת 189 לפנה"ס, סיים את המלחמה בניצחונה של רומא. כמו במלחמה הקודמת, הניצחון הרומי כמעט ולא לווה בסיפוח שטחים אך ההסדרים הפוליטיים והמדיניים שעקבו אחריו, ובייחוד ההגבלות שהוטלו על הסלאוקים, לא רק שהכניסו את אסיה הקטנה לתחום השפעתה של רומא אלא גם חרצו את גורלה של הממלכה הסלאוקית לטווח הרחוק.
האחרונה בממלכות ההלניסטיות הגדולות, ממלכת תלמי, לא נכנסה לעימות צבאי עם הרומאים. ממלכה זו סבלה ממשברים פנימיים וחיצוניים בשנים אלו ורומא לא אוימה על ידה ולא ראתה צורך בריסונה. הן בשל חולשתה והן בשל התעצמותה של רומא, נראה שמצרים אף נכנסה בשנים אלו לחסותה של האחרונה.
שמאל|ממוזער|250px|חצי האי האיברי בעת החלוקה הראשונה לפרובינציות.
ההתנהלות הרומית באיביריה, הטריטוריה החדשה שירשה הרפובליקה מידי הקרתגנים, הייתה שונה מהתנהלותה במזרח. בעוד המלחמות בממלכות ההלניסטיות לא גררו כמעט סיפוחי שטח, השלטון הרומאי בספרד, במילותיהם של עורכי האנציקלופדיה העברית, היה "ברוטלי הרבה יותר". בניגוד למזרח, לרומא הייתה נוכחות צבאית קבועה באזור, והיא לא התכוונה לוותר עליה.
האזור שעליו רומא השתלטה במהלך המלחמה הפונית השנייה השתרע לאורך מישור החוף של חצי האי, מאמפוריום בצפון מזרח, ועד גאדס בדרום מערב. תושבי האזור היו שבטים איברים קלטאיבירים, פיניקים ויוונים שישבו בערי חוף. חוץ מהחשיבות האסטרטגית של האזור לרפובליקה, הוא גם הפך במהירות לבעל חשיבות כלכלית בזכות אוצרות הטבע הרבים שנמצאו בו. בשנים הראשונות לשליטה הרומית לא נקבע הסדר ברור לאזור. רק בשנת 197 לפנה"ס קבע הסנאט הרומי סדרי שלטון מנהלתיים קבועים: הטריטוריה חולקה לשתי פרובינקיות חדשות, היספניה קיטריור והיספניה אולטריור, שבראש כול אחת עמד פראיטור בעל סמכות פרוקונסלרית.
שנת 197 לפנה"ס הייתה גם השנה בה החלה שורה של מרידות, עימותי גבול ומלחמות בלתי פוסקות בכל רחבי חצי האי, עימותים שהעסיקו את הכוחות הרומאיים כ־20 שנה. רבים מעימותים אלו פרצו בשל עול השלטון הרומי והניצול של בני הפרובינקיות על ידי הנציבים הרומאים, ותודלקו על ידי שאיפותיהם של האחרונים לתהילה ושלל. המלחמות חרגו משטח הפרובינציות, נגד השבטים הלוסיטאנים בקצה הדרום מערבי של חצי האי ונגד השבטים הקלטאיבירים בפנים הארץ. שקט יחסי, שנמשך כ־26 שנה, הושג רק בסיומה של המלחמה הקלטאיבירית הראשונה בשנת 179 לפנה"ס. הרגיעה הושגה בשילוב של אמצעים דיפלומטים וצבאיים שנקט נציב ספרד הקרובה טיבריוס גראקכוס הבכיר.
כאמור, הזירה השלישית של התפשטות רומא בתקופה הייתה לצפון איטליה וסביבותיה. אזור זה היה מושבם של שבטים גאלים בפנים הארץ, בין נהר הפו ובין הרי האלפים; ליגורים לאורך מישור החוף, מנהר הארנו ועד אזור מאסיליה (מרסיי המודרנית שבצרפת); ושבטים איסטרים באיסטריה בצפון מזרח. הגאלים ורבים משבטים הליגורים חברו לחניבעל במהלך המלחמה הפונית השנייה. הם אפשרו לו גישה חופשית דרך אדמתם והעניקו לו סיוע, צידה ותגבורת צבאית. נוסף על כך, לאחר סיומה של המלחמה התקיפו שבטים גאלים מושבות רומיות, אולם רק לאחר סיומה של המלחמה המאקדונית הראשונה התפנתה רומא לתגמול. ב־196 לפנה"ס הובסו האינסוברים והקנומאנים, ובשנת 191 לפנה"ס הובסו הבויים ואדמתם נכבשה. כיבושו הסופי של עמק הפו אפשר לרפובליקה הרומית להתפשט צפון מערבה, ובשנת 177 לפנה"ס הובסו האיסטרים וארצם סופחה. גורלם של הליגורים לא היה שונה וארצם נכבשה בהדרגה על ידי הרומאים בשורה של עימותים שנמשכו עד כמעט אמצע המאה השנייה לפני הספירה.
השתלטות רומא על האזורים אלו לא נשענה על ניצחונות צבאיים בלבד. מצד אחד נקטה הרפובליקה במדיניות של הגליה המונית של השבטים המקומיים ומצד שני עודדה ויזמה התיישבות רומית ולטינית באזור, מחזקת מושבות ישנות ומקימה חדשות. כלי חשוב נוסף היה רישות האזור בדרכים, שהגדילו את יכולותיו הטקטיות והאסטרטגיות של הצבא הרומי, והגבירו את תהליך הרומאניזציה של האזור. לפי שצמן, שילובם של אמצעים אלה עם ההישגים הצבאיים הבטיחו את שליטתה של רומא בצפון איטליה, שליטה שלא התרופפה עד לפלישתם של הקימברים מאה שנה לאחר מכן, בסוף המאה השנייה לספירה.
כיבושיה הנרחבים של רומא, הנטל הכבד של המלחמות הבלתי פוסקות, החשיפה לתרבויות ועמים שונים והעושר שזרם אליה, במיסים, בשלל, באדמות ועבדים, חוללו השפעה רחבה על אופייה. אולי הבולט בשינויים אלו היה הפגיעה האנושה במעמד האיכרים הזעירים, מעמד שהיווה את עמוד השדרה של הצבא הרומי. רוב אזרחי רומא השתייכו למעמד זה, והנטל הצבאי הכבד נתן בהם את אותותיו: ממוצע של 45 אלף רומאים שירתו בצבא כול שנה בתקופה זאת, וכל אזרח היה יכול לשרת במצטבר 16 שנים, חלקן ברציפות. רבים מהם נפלו חלל הן בקרבות והן בשל תנאי החיים הקשים במחנה. רבים אחרים חזרו נכים לביתם וכך איבדו את יכולתם לעבוד בחקלאות ועל כן מכרו את נחלותיהם. גם אלו ששבו בריאים לביתם, גילו לעיתים קרובות שנחלותיהם ונחלות משפחותיהם עברו לידיהם של תקיפים, אם באמצעות אלימות ואם באמצעות פיתוי כספי. גם בני הברית של רומא, הלטינים והאיטלקים, חשו באותה פגיעה, פגיעה שהוחמרה בשל זכויות היתר שהיו לאזרחי רומא עליהם ובשל רמיסת האוטונומיה של עריהם על ידי הרפובליקה.
במקביל לכך, מיעוט קטן קצר את מלוא יתרונות הישגיה המדיניים של הרפובליקה: שלל המלחמה העשיר את המצביאים ומקורביהם, כמעט תמיד בני מעמד הנוביליטאס, וההזדמנויות העסקיות שהמלחמות והכיבוש סיפקו העשירו את אלו שיכלו לנצל אותם, בעיקר בני מעמד הפרשים. עושר זה, הגדיל את כוחם הפוליטי של המעמדות העליונים וחיזק את שליטתם ברפובליקה ובמוסדותיה. העושר שהצטבר שימש גם להעלאת רמת חייהם, מותרות ושעשועים, אך בעיקר להשקעות באדמה חקלאית. עם זאת, טוען ההיסטוריון צבי יעבץ שכול שכבות העם הרומי נהנו, ברמות שונות, מהמצב החדש: שנת 167 לפנה"ס הייתה השנה האחרונה בה שילמו אזרחים רומיים מס, הטלת מס קרקע באיטליה הופסקה וברומא התפתחו חיי מותרות שהשפיעו על כול חלקי העם.
תהליך נוסף שהשפיע עמוקות על הרפובליקה, תהליך שהחל במאה השלישית לפנה"ס והמשיך עד ימיה האחרונים של הרפובליקה, היה הפיכתה של החברה האיטלקית בכלל והרומית בפרט לחברת עבדים, כלומר חברה בה מספר העבדים מהווה כ־20 אחוז האוכלוסייה והם מהווים חלק חיוני בכלכלה. העבדים שינו את מבנה החקלאות הרומית, הם אפשרו את צמיחתה של הלאטיפונדיה, אחוזת הענק, דחקו את האיכרים המנושלים והפועלים החופשיים לערים, ותרמו להרחבת ענפי המרעה, מטעי זיתים וכרמי גפנים על חשבון גידולי הפלחה. העבדים שינו גם תחומים אחרים בכלכלה הרומית, והם הועסקו במספרים גדולים במלאכה ובתעשייה, במסחר, בכרייה ובתור משרתים ופועלים בבתיהם ואחוזותיהם של המעמדות הגבוהים ברומא. אלו האחרונים כללו בתוכם, בין השאר, גם רופאים, פקידים, אדריכלים ומורים. לריבוי העבדים היה גם השפעות עקיפות ואיטיות יותר על החברה הרומאית, על הדמוגרפיה שלה ועל תרבותה. העבדים הביאו איתם את תרבותם, דתם ומנהגיהם, שהשפיעו באופן ישיר על מי שבא במגע איתם בנוסף לכך רבים מעבדים אלו שוחררו והפכו לאזרחים רומאיים, תהליך ששינה את מבנה והרכב החברה הרומית.
שמאל|ממוזער|250px|טטרדרכמא מהמאה השנייה לפנה"ס, עם דויקנו של פרסאוס מלך מוקדון, המטבע מוצג במוזיאון הבריטי, לונדון, בריטניה. פרסאוס היה שליטה העצמאי האחרון של מוקדון, לפני שזאת הובסה ופורקה על ידי הרפובליקה הרומית.
את סיומה של תקופה זאת, בה התגבשה רומא כאימפריה ים תיכונית אפשר לראות בשנת 172 לפנה"ס, עם פריצתה של המלחמה המוקדונית השלישית. בשנים שעברו מאז מלחמת אנטיוכוס שמרה רומא על מעמדה והשפעתה בעולם ההלניסטי באמצעים דיפלומטים, מבטיחה שאף אחת מהיחידות המדיניות בו לא תתעצם. בשנים אלו הצליחו פיליפוס ויורשו פרסאוס, לחזק בהדרגה את מוקדון פנימית וחיצונית, ולהגביר את השפעתה ביוון. פעולות אלו לא היו איום לרומא, אולם נראה, כפי שישראל שצמן מנסח זאת, שבשלב זה רומא כבר לא יכלה לסבול שגשוג של שום גורם בתחום השפעתה, וכאשר נקרו לה הזדמנויות לרסן גורמים אלו, היא ניצלה אותן ללא היסוס.
המלחמה פרצה רשמית בשל ההאשמות שפרסאוס הפר את החוזה שאביו חתם עם הרפובליקה, פגע בבנות בריתה ושהוא ערך הכנות למלחמה נגדה. היא נמשכה כארבע שנים ונסתיימה בקרב פידנה, בניצחונה של רומא. קרב פידנה סימן שינוי במדיניות החוץ של הרפובליקה הרומית. ההסדרים שכפתה רומא על מדינות יוון היו קיצוניים: מוקדוניה ואליריה חדלו להתקיים כמדינות עצמאיות, אפירוס נבזזה והוחרבה ומעמדה של רודוס כמעצמת סחר ימי נשבר לתמיד. רומא אמנם לא השיתה שלטון ישיר על יוון, אבל צעדיה הבהירו שהיא לא תבחל באמצעים להבטיח את היציבות באזור ואת השפעתה עליו. אולי התיאור המדויק ביותר לשינוי מדיניות זה אפשר למצוא במילותיו של תיאודור מומזן:
167–133 לפנה"ס – מהגמוניה לאימפריליזם ומאחדות לפילוג
חורבן קרתגו
הרומאים שזכרו את התנהלותה של המלחמה הפונית השנייה, שבה קרתגו כמעט כבשה והשמידה את רומא, החלו לחשוש מהתאוששותה המהירה של קרתגו ומהאפשרות שזאת תהפוך שוב לאיום על שליטה של רומא בים התיכון. התאוששותה של קרתגו הביאה את הרומאים להבנה שרק מלחמה תוכל לנטרל כל איום עתידי שקרתגו תוכל להווה על רומא, קאטו הזקן, שהיה ממובילי הקו האנטי־קרתגני היטב לבטא את זה שסיים כל נאום עם המילים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".
לבסוף העוינות המחודשת של רומא הובילה לפריצתה של מלחמה חדשה בשנת 149 לפנה"ס, הכוחות הרומאים הטילו מצור על קרתגו בתחילה המלחמה נקלעה למבוי סתום אולם עם בחירתו של פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס למשרת הקונסול של 147 לפנה"ס הרומאים הצליחו לפרוץ אל תוך העיר, קרבות מרים התנהלו על השליטה בכל רובע. כל רובע שהרומאים כבשו נשרף עד היסוד במצוותו של סקיפיו, לבסוף אחרי שישה ימי לחימה, המפקד הקרתגי של העיר עזרובעל הגיש את כניעתו לסקיפיו.
מבחינתה של קרתגו תוצאות המלחמה היו הרסניות, מתוך חצי מיליון תושבים רק עשרה אחוז שרדו את המלחמה ואף עליהם גורלם לא שפר מכיוון שנמכרו לעבדות על ידי הרומאים. במצוות הסנאט סקיפיו שרף את קרתגו עד עפר, אדמתה נחרשה, פוזר עליה מלח והוטלה קללה על כל אדם שינסה לבנות את העיר מחדש. קרתגו כישות מדינית חדלה להתקיים ושטחה הפך לפרובינקיה רומאית בשם אפריקה.
לאחר שהמלחמה הפונית השנייה הסתיימה בשנת 202 לפני הספירה, כלכלת איטליה עברה מהפך אדיר. הלגיונות שכבשו את ספרד, יוון וצפון אפריקה חזרו הביתה עם עושר בקנה מידה חסר תקדים. פרוקונסול חזר ממסע במזרח כשהוא נושא 137,420 פאונד כסף גולמי, 600,000 כלי כסף ו-140,000 זהב. זה היה עומס מטורף של אוצר שהיה בלתי נתפס בעיני הרומאים החסכניים והמחמירים של הרפובליקה המוקדמת. באמצע המאה השנייה לפני הספירה, רומא התגלגלה בעושר של הים התיכון. הרומאים שהתעשרו לאחרונה הוציאו את כספם על מגוון מותרות: שטיחים משובחים, כלי כסף מעוטרים, רהיטים מעוטרים ותכשיטים עשויים זהב, כסף ושנהב. ההשפעה של זרם העושר הזה החלה להדאיג כמה סנאטורים ערניים. כבר בשנת 195, קאטו הזקן הזהיר את עמיתיו, "חצינו ליוון ואסיה, מקומות מלאים בכל פיתוי הרע, ואנחנו מטפלים באוצרות המלכים... אני חושש שהדברים האלה ישיגו אותנו דווקא מאשר אנחנו אותם." מדי כמה שנים, הסנאט ינסה לרסן גילויי עושר ראוותניים אלה, אך המגבלות בהכרח לא נענה ולא נאכפו. אך הסיפור הזה של עושר מופלא שהוביל לריקבון מוסרי השפיע רק על הקבוצה הקטנה של משפחות אצילות ששלטה בשלל המלחמה. עבור רוב האזרחים הרומאים, כיבוש הים התיכון פירושו היה מחסור, לא שגשוג. בימיה הראשונים של הרפובליקה, השירות בלגיונות לא הפריע ליכולתו של האזרח (שהיה קרוב לוודאי איכר) לשמור על רכושו – מלחמות נלחמו תמיד קרוב לביתו ובקצב התואם את עונות החקלאות. אבל כשהמלחמות הפוניות הפיצו את הלגיונות על פני הים התיכון, אזרחים גויסו להילחם בקמפיינים שנמשכו במשך שנים במרחק אלף קילומטרים מהבית. בגלל המלחמות האינסופיות הללו, משפחות מהמעמד הנמוך "הועמסו בשירות צבאי ועוני", ורכושן נקלע למצב של הזנחה סופית. עם שובו הביתה, החייל משוחרר עשוי היה למצוא את הזמן, המאמץ והמשאבים הנדרשים כדי להחזיר את אדמתו לתפוקה הקודמת מעבר ליכולותיו. משפחות אצילים עשירות החריפו את הפער בין עשירים לעניים כשהם חיפשו להשקיע את הרכוש החדש שלהם. הם מצאו אלפי חלקות רעועות שרק מחכות שיגרפו אותן. לפעמים משפחות חסרות כל מכרו חלקות אלה ברצון, שמחות לקבל משהו תמורת רכוש שכבר לא יכול היה להניב פרנסה. אלה שבכל זאת התעקשו להחזיק בהם "שוכנעו" בבריונות כדי לעזוב את אדמתם. כאשר חלקות קטנות אלה שנרכשו התאחדו לאחוזות גדולות, הנוף החקלאי הרומי החל להשתנות מחוות עצמאיות קטנות לפעילות מסחרית גדולה שנשלטת על ידי כמה משפחות. מצוקתם של האזרחים המנושלים אולי לא הייתה כה חמורה אילו הורשו לעבור להפוך לכוח העבודה של באחוזות המסחריות אלה. אבל המלחמות הזרות המוצלחות הביאו להצפות עבדים בתוך איטליה במאות אלפים. אותם אצילים עשירים שקנו את כל האדמה קנו גם עבדים כדי לעבוד את אחוזותיהם הגדלות ולכן הדרישה לעבודה חופשית בשכר צנחה בדיוק כאשר המשפחות הרומיות העניות שנדחקו מאדמתן היו זקוקות לכך ביותר. כפי שציין ההיסטוריון דיודורוס: "כך הפכו גברים מעטים לעשירים ביותר בעוד ששאר אוכלוסיית איטליה נחלשה תחת המשקל המעיק של העוני, המיסים והשירות הצבאי." חלק מהאזרחים שנעקרו מהמקום היגרו לערים בחיפוש אחר עבודה בשכר, רק כדי לגלות שגם שם עבדים תפסו את כל העבודה בערים. אז רובם נשארו במולדתם הכפריות, ויצרו מעמד חדש של איכרים חסרי קרקע שימשיכו לעבוד את אדמתם כחוכרים וכאריסים בלבד ולא כבעלים. בעלי הבית החדשים שלהם אהבו את הסידור הזה שאפשר את ניצול החקלאים הללו לייצור דגנים ברווחים נמוכים, בעוד עבדיהם גידלו יבולים רווחיים יותר כמו זיתים וענבים. לבעלי בתים בעלי כשרון פוליטי היה תמריץ נוסף לקדם שכירות: איכרים אלה נותרו לקוחות פוליטיים שניתן לסמוך על קולותיהם באספה. זן חדש זה של חוכרים עניים אלה יהיה קשור לבעלי הבית שלהם לנצח, אלא אם כן מישהו יבוא ויציע להם מוצא. זה הרקע לכך שטיבריוס גראכוס בעזרת סנטורים ליברליים, מפורסמים ועשירים, ביניהם חותנו אפיוס קלאודיוס פולכר שהיה יושב ראש הסנאט, הציעו את החוק האגררי שלפיו יוקם לתחייה חוק עתיק ויחרים קרקעות שהיו ציבוריות במקור (שטחים שנכבשו על ידי רומא במלחמות קודמות) אך הוחזקו בפועל על ידי בעלי קרקעות מבוססים. לא ברור האם עשו זאת מתוך אידיאליזם או שקיוו להשיג בוחרים חדשים לרשתות הפוליטיים שלהם, אך ברור שהחוק עורר התנגדות רבה בקרב העשירים והסנטורים האחרים שעמדו להפסיד אדמות ולכן, בניגוד למקובל, גראכוס הגיש את הצעת החוק ישירות לאספת הפלבס מבלי להתייעץ בסנאט קודם לכן. זה היה צעד פוליטי ראשון מבין שורת צעדים שנקטו בהם הן מצדדי החוק והן המתנגדים ודורות המשך של פוליטיקאים סוגיות אחרות, צעדים שאמנם לא סתרו אף חוק מפורש אך היו בניגוד גמור לנוהג ומוסר המקובל ובסופו של דבר הוביל לרצח של גראכוס (שבתור טריבון היה חסין). זאת יחד עם ההתבצרות של כל אחד מהגורמים הפוליטיים בהגנה על האינטרסים הצרים שלו מבלי להתחשב בצרכי הרפובליקה (התחשבות שהייתה מן הסתם מיטיבה גם אתם בטווח הארוך) גרמו לתהליך ההיסטורי המתואר להלן שהביא לסוף העידן של הרפובליקה.
133–27 לפנה"ס – הרפובליקה המאוחרת
אחיו של טיבריוס, גאיוס, נבחר כטריבון עשר שנים מאוחר יותר בשנת 123 ונבחר מחדש ל-122. הוא הניע את הפלבים לאכוף את זכויות הערעור לעם נגד עונשי מוות ללא משפט ולכונן רפורמות לשיפור רווחת העם. בעוד שמקורות עתיקים נוטים "לראות בחקיקה של גרכוס מזימה משוכללת נגד סמכות הסנאט... הוא לא הראה שום סימן לרצות להחליף את הסנאט בתפקידיו הרגילים".Lintott, A (1992b). "Political history, 146–95 BC". In CAH2 9 (1992) עמ' 78על רקע רפורמות רחבות היקף ופופולריות ליצירת סובסידיות תבואה, שינוי מאגרים לבחירת חבר מושבעים, דרישה מהסנאט להגדיר מחוזות לפני הבחירות, גאיוס הציע חוק שיעניק זכויות אזרחות לבעלות בריתה האיטלקיות של רומא. עמ' 82-83 הוא עמד לבחירה לכהונה שלישית בשנת 121 אך הובס. במהלך הפגנות אלימות על ביטול הצעת חוק הקולוניזציה של בעל ברית, הסנאט העביר נגדו את הסנאט ראשונה בהיסטוריה, שהובילה כתוצאה מכך למותו, יחד עם רבים אחרים, באוונטין עמ' 84. החקיקה שלו (כמו זו של אחיו) שרדה; האריסטוקרטיה הרומית לא אהבה את התסיסה הגרצ'אנית אך קיבלה את מדיניותם. עמ' 65
העלייה של מאריוס
ממוזער|פְּרוֹטוֹמָה, שזוהתה באופן מסורתי כזו של גאיוס מריוס, נבחר לקונסול שבע פעמים
גאיוס מריוס היה לגאטוס תחת הקונסול שניהל את מלחמת יוגורתה, ונבחר לקונסול בשנת 107 לפני הספירה על רקע התנגדויות הסנאטורים האריסטוקרטים, בעזרת התמיכה של אנשי העסקים והעניים. מריוס מימה עצמן מחדש את לפיקוד הנומידי באמצעות האספה העממית, ועם לכידת יוגורטה בתום מערכה ארוכה, סיים את המלחמה; לאחר מכן, הרומאים נסוגו במידה רבה מהפרובינציה לאחר שמינה מלך מטעמו.Lintott, A (1992a). "The Roman empire and its problems in the late second century". In CAH2 9 (1992), p. 30;Lintott, A (1992b). "Political history, 146–95 BC". In CAH2 9 (1992), p. 92. ניצחונו של מריוס הבליט נושאים קיימים של שחיתות וחוסר יכולת סנאטורית, והכישלון הצבאי של ההנהגה הסנאטורית במלחמת הקימברים. עמ' 94
מלחמת הקימברים (113–101) הייתה עניין חמור בהרבה מהעימותים הגאליים המוקדמים בשנת 121. השבטים הגרמאניים של הקימברים והטבטוניםAppian. Bellum Civile, 6. היגרו מצפון אירופה אל השטחים הצפוניים של רומא,Matyszak, Philip (2004). The Enemies of Rome. Thames & Hudson. ., p. 75. והתעמתו עם רומא. ובני בריתה. תבוסתם של אריסטוקרטים שונים שנלחמו בהם, יחד עם המוניטין של מריוס כמצביא, הובילו לכך שהוא החזיק בחמש קונסוליות עוקבות כדי לאפשר לו להנהיג את הצבאות נגד האיום. עמ' ?בקרב Aquae Sextiae ובקרב ורצ'לה, מריוס הנהיג את הצבאות הרומיים, אשר השמידו למעשה את שני השבטים, ובכך הסיר את האיום. עמ' 96
כל הקריירה של מאריוס התקדמה לא הייתה תואמת את החוקים והנוהג של הרפובליקה – החוק הרומי אסר על אדם לשרת כקונסול פעמיים בתוך עשר שנים, והמועמד היה צריך להיות נוכח פיזית ברומא כדי לעמוד לבחירה. מאריוס נבחר פעם שנייה בתוך 3 שנים כשהוא עדיים במלחמת יוגורתה באפריקה. עוד לפניכן בקמפיין שלו לקונסולט הראשון הוא ביקר את ניהול המלחמה של מטלוס באפריקה שהיה מפקדו באותו הזמן – דבר כזה לא נשמע ברומה עד אז. הוא עוד יהיה קונסול 5 פעמים.
היות שהיה צריך לגייס צבא למלחמה באפריקה הוא ביקש פטור מהדרישה לרכוש של המתגייסים לצבא. השעיית חירום של דרישות הרכוש לא הייתה ללא תקדים. אב קדמון של הגראצ'י אפילו הוביל לגיון שהורכב מעבדים וגלדיאטורים במהלך הימים האפלים ביותר של המלחמה הפונית השנייה. אבל מה שהופך את הרגע הזה לכל כך חשוב הוא שהוא מהווה מעבר קבוע מצבאות זמניים המגויסים מקרב האזרחים החופשיים לצבאות מקצועיים המורכבים מחיילים שעשו את הקריירה שלהם בצבא – שנאמנויותיהם תהיה לגנרלים שלהם ולא לסנאט ולעם של רומא ובכך עוד ציון דרך בהידרדרות הרפובליקה.שמאל|ממוזער|250px|הרחבת גבולות הרפובליקה הרומית בין 200 ל־100 לפנה"ס
מלחמת בעלות הברית
מלחמת בעלות הברית הוא שמה של מלחמה שהתנהלה בשנים 90 עד 88 לפני הספירה בחצי האי האפניני, בין צבא הרפובליקה הרומית בהנהגת גאיוס מריוס, לוקיוס קורנליוס סולה ואחרים מצד אחד לבין ערים ושבטים באיטליה, שהיו בעלות בריתה קודם לפרוץ המלחמה, מהצד שכנגד. הערים שנלחמו היו תחת שלטון רומא, וחויבו לשלם לה מיסים ולהמציא לה חיילים לצורך מלחמותיה, אך לא קיבלו במקביל זכויות שוות לאזרחי רומא.
סוגיית זכויות האזרח הייתה במוקד מחלוקת חריפה ועקובה מדם בתוך הציבור הרומאי עצמו. בעוד הסיעה האופטימאטית, התנגדה להענקת זכויות אלו, כמו גם להענקת קרקעות לחיילים מהמעמדות הנמוכים, הרי שהסיעה הפופולרית תמכה בכך.
המלחמה גבתה רבבות הרוגים משני הצדדים, והסתיימה בניצחון צבאי רומאי, אך גם בהענקת זכויות אזרח לכל תושבי איטליה במסגרת Lex Julia – חוק שהתקבל ב־90 ו-Lex Plautia Papiria שהתקבל שנה לאחר מכן ולפיהם היה יכול כל תושב איטליה לקבל אזרחות בתנאים מסוימים. אימוץ חוקים אלה (שהיוו הענות לדרישות המורדים שבעתים פרצה המרד) בזמן המלחמה היא ששכנעה רבים מן המורדים האיטלקים לפרוש מהמלחמה.עמ' 178
סכסוך אזרחי נוסף החל בשנת 88. אחד מהקונסולים באותה שנה, לוקיוס קורנליוס סולה, הופקד לגייס צבא נגד המלך הפונטי מיטרידטס. המושל המקומי שם הובס, אך גאיוס מריוס, הניע טריבון לפרסם חקיקה המחזירה את הפיקוד של סולה למריוס. סולה הגיב בשכנוע ושיחוד צבאו לצעוד לרומא (העיר הייתה ללא הגנה אך זעמה פוליטית כיון שהיה אסור בתכלית האיסור לאיים ובוודאי להיכנס עם צבא למרכז העיר רומא. סולה הוביל לגיון שלם על פני הפומריום, הגבול הפנימי הקדוש של רומא, שבתוכו אף אזרח לא היה אמור לשאת נשק.זה אחד הקווים האחרונים והקדושים ביותר של מוס מאיורום נחצה), והכרזה על מריוס ו-11 מבעלי בריתו כפורעי חוק לפני שיצאו מזרחה למלחמה עם מיטרידטס.Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992), p. 171. מריוס, שנמלט לגלות, חזר, ועם לוקיוס קורנליוס קינה השתלט על העיר.Beard, Mary (2015). SPQR: a history of ancient Rome. Profile Books. ., pp. 241–42.
לאחר שהמריאנים (תומכי מריוס) השתלטו על העיר, הם החלו לטהר את אויביהם הפוליטיים.Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992), p. 178. הם בחרו, באופן לא לגמרה חוקי, את מריוס (בפעם השביעית ! ואחרונה) וקינה לקונסול של שנת 86 לפני הספירה. מריוס מת שבועיים לאחר כניסתו לתפקיד. קינה השתלט על המדינה: מדיניותו אינה ברורה ורישומים על כהונתו מבולבלים בגלל ניצחונו הסופי של סולה לאחר מכן.Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992),, p. 180. משטר קינה הכריז על סולה כאויב ציבור ולכאורה החליף אותו בפיקוד במזרח. במקום לשתף פעולה עם מחליפו, שסולה ראה בו כלא לגיטימי, הוא עשה שלום עם מיטרידטס המנוצח (לאחר שהגביל אותו לשטח ממלכתו פונטוס המקורי והטיל עליו מס כבד) והתכונן לחזור לאיטליה.Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992),, p. 182. בשנת 85 לפני הספירה, תומכי קינה ברומא החלו בהכנות להגן על חצי האי מפני פלישה של סולה בחזרתו מהמזרח בשנת 83 עם צבא קטן אך מנוסהSeager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992)עמ' 187. התגובות הראשוניות היו שליליות ברחבי חצי האי האיטלקי, אך לאחר שזכה במספר ניצחונות הוא הצליח להתגבר על ההתנגדות ולכבוש את העיר רומא. ב, ממש מחוץ לרומא,עמ' 194-5 צבאו של סולה הביס את מגיני רומא מבין תומכי מריוס ולאחר מכן המשיך "להתפרע... להרוג למטרות רווח, הנאה או נקמה אישית כל מי שרצה".עמ' 197 לאחר מכן הוא הנהיג נהלים לריכוז ההרג, ויצר רשימות של אנשים אסורים ש.Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992), pp. 197–99, also citing ancient accounts that some 80 senators and 1,600 equites were targeted in the first round before being joined by two additional rounds of 220 names. לאחר ביסוס השליטה הפוליטית, הפך סולה את עצמו לדיקטטור למשך כל חייו (בניגוד לחוק שאפשר דיקטטורה לזמן חירום למשך חצי שנה בלבד) ויחד אתה סמכות אבסולוטית לחיים ולמוות של כל רומאי כפי משרת הדיקטטור אפשרה. הוא העביר שורה של רפורמות חוקתיות שנועדו לחזק את עמדת השופטים והסנאט במדינה ולהחליף את המנהג בחוקים חדשים מפורשים ונוקשים שנאכפו על ידי בתי משפט קבועים חדשים.Beard, Mary (2015). SPQR: a history of ancient Rome. Profile Books. .עמ' 246Steel, Catherine (2014). "The Roman senate and the post-Sullan "res publica"" (PDF). Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte. סולה התפטר מהדיקטטורה בשנת 81 לאחר בחירתו כקונסול ל-80. לאחר מכן פרש, ומת בשנת 78 לפנה"ס.עמ' 205-7 למרות כל הרפורמות החוקתיות שלו להחזרת הסדר התקין של הרפובליקה בדור הבא, הכללים הארציים של הסדר הרפובליקאי החווירו לעומת הדוגמה של אדם בודד המחזיק בכוח בלתי מוגבל וללא הגבלת זמן. הדיקטטורה של סולה, לא הרפובליקה של סולה היא זו שתהיה מורשתו המתמשכתעמ' 252
רפובליקה של סולה
גנאיוס פומפיוס מגנוס שירת את משטר סולה במהלך סכסוך קצר שהופעל על ידי הקונסול של הרפובליקה עצמו, M. Aemilius Lepidus, בשנת 77 לפני הספירהSeager, Robin (1992b). "The rise of Pompey". In CAH2 9 (1992)עמ' 208–10 ולאחר מכן הוביל כוחות בהצלחה נגד הכוחות האנטי-סוליים שנותרו ב; הוא הביא לסיום המלחמה בהצלחה בשנת 72 לפני הספירה. בזמן שפומפיוס שהה בספרד, הרפובליקה התמודדה עם תסיסה הן בחו"ל והן בפנים הארץ. המאבק הפוליטי הפנימי העיקרי היה החזרת סמכויות הטריבונים שבוטלו במהלך הדיקטטורה של סולה.עמ' 210–11 לאחר שמועות על הסכם בין הרפובליקה הגולה לכאורה של סרטוריוס,Seager 1992b, p. 220, describing Sertorius' administration of Spain as a "Rome-in-exile". ומיטרידטס, לבין קבוצות פיראטים ים תיכוניות שונות, חשש משטר רפובליקה של סולה מכיתור והגביר את המאמצים נגד האיומים: הם חיזקו את פומפיוס בספרד וביצרו את ביתיניה. באביב 73 לפנה"ס, מימש מיטרידטס את האיומים ופלש לביטיניה.עמ' 213
בשנת 73, החל מרד עבדים בדרום איטליה תחת ספרטקוס, גלדיאטור, שהביס את כוחות המצב הרומיים המקומיים וארבעה לגיונות תחת הקונסולים של שנת 72.עמ' 222 בראשם של כ-70,000 איש, ספרטקוס הוביל אותם במלחמת העבדים השלישית שחיפשו חופש על ידי בריחה מאיטליה. הם שהובסו בסופו של דבר על ידי כוחות שגויסו על ידי מרקוס ליקיניוס קראסוס.עמ' 222-221 אף על פי שפומפיוס וקראסוס היו יריבים, הם נבחרו שניהם לקונסולים של שנת 70. במהלך הכהונה שלהם, הם הביאו – עם מעט התנגדות – חקיקה לפירוק נאת ההגבלות על הטריבונים שנכפו על ידי הרפורמות החוקתיות של סולה.עמ' 225-224 הם גם הובילו לחקיקה ליישוב העניין השנוי במחלוקת של רפורמת חבר המושבעים.עמ' 226-225
, אחד מהסגנים המוכשרים ביותר של סולה, לחם נגד מיטרידטס במהלך המלחמה המיטרידטית הראשונה לפני מלחמת האזרחים של סולה. מיטרידטס גם נלחם ברומא במלחמה מיטרידטית שנייה (83–82 לפני הספירה).Sherwin-White, A N. "Lucullus, Pompey, and the East". In CAH2 9 (1992), pp. 229–273.עמ' 229 רומא מצדה הייתה להוטה באותה מידה למלחמה ולשלל וליוקרה שהיא עשויה להביא.Matyszak, Philip (2004). The Enemies of Rome. Thames & Hudson. ., p. 76. לאחר פלישת מיטרידטס לבתיניה בשנת 73, לוקולוס הוצב נגד ממיטרידטס ובעל בריתו הארמני טיגרנס הגדול באסיה הקטנה.עמי 234–35לוקולוס נלחם במלחמת תמרון נגד קווי האספקה של מיטרידטס והצליח לאלץ את מיטרידטס לסגת מניסיון מצור על קיזיקוס ולרדוף אחריו לתוך פונטוס ומשם לארמניה.עמי 236, 239 לאחר שתבוסה אילצה את הרומאים לסגת מחלקים נרחבים מארמניה ומפונטוס בשנת 67, לוקולוס הוחלף בפיקוד על ידי פומפיוס.עמי 244 פומפיוס נע נגד מיטרידטס בשנת 66.עמי 252 לאחר שהביס אותו בקרב והבטיח את כניעתו של טיגרנס, ברח מיטרידטס לקריםעמי 253, שם נבגד ונהרג על ידי בנו פרנקס בשנת 63.עמי 254 פומפיוס נשאר במזרח כדי להרגיע את האזור ו, והרחיב גם את השליטה הרומית דרומה ביהודה.עמי 255-6
מותה של הרפובליקה
הטריומווירט הראשון
פומפיוס חזר מהמלחמה המיתרידטית השלישית בסוף שנת 62 לפני הספירה. בינתיים, לפני שובו לאיטליה, הסנאט דיכא בהצלחה קונספירציה והתקוממות בראשות סנטור, לוציוס סרגיוס קטילינה, כדי להפיל את הקונסולים של אותה שנה.Gruen, Erich S (1995). The Last Generation of the Roman Republic (1st Paperback ed.). University of California Press., pp. 422–25 (supporters), 429–31 (goals and failure).בעקבות הקונספירציה, שזכתה לעידוד עממי, העביר הסנאט חקיקה שנועדה למתן תסיסה באיטליה: הרחבת קצבת התבואה ויישום רפורמות אחרות.Gruen, Erich S (1995). The Last Generation of the Roman Republic (1st Paperback ed.). University of California Press.עמ'432-33 פומפיוס, שנחת בברונדיסיום, פיטר בפומבי את חייליו, כדי להראות שאין לו שום רצון ללכת בדרכו של סולה ולשלוט ברפובליקה בכוח, כפי שחששו כמה סנאטורים שמרנים.Wiseman, T P. "The senate and the populares". In CAH2 9 (1992), pp. 327–67., pp. 360–61. הוא ניסה לאשרר את יישוביו המזרחיים בסנאט; אשרור זה לא הגיע עקב התנגדותם של לוקולוס, קראסוס וקאטו הצעיר.Wiseman, T P. "The senate and the populares". In CAH2 9 (1992), p. 364
לאחר בחירתו של יוליוס קיסר לאחד מהקונסולים של שנת 59 לפני הספירה, כרתו פומפיוס, קיסר וקראסוס ברית פוליטית (שמכונה על ידי החוקרים באופן מסורתי הטריומווירט הראשון).Morstein-Marx, Robert (2021). Julius Caesar and the Roman People. Cambridge University Press. , p. 120. הברית הועילה מאוד לשלושת בעלי הברית: קיסר העביר חקיקה לחלוקת אדמות מדינה כסיוע עניים תוך סיפק קרקעות לוותיקי צבאות פומפיוס; הוא גם אשרר את היישובים המזרחיים החדשים של פומפיוס; עבור קראסוס הוא הבטיח הקלות מס לחקלאים ומקום בוועדה אגררית.Gruen, Erich S (1995). The Last Generation of the Roman Republic (1st Paperback ed.). University of California Press, p. 90; Wiseman, T P. "The senate and the populares". In CAH2 9 (1992), p. 364. עבורו זכה קיסר בתמיכה הפוליטית הדרושה כדי לקבל את הפיקוד הפרובינציאלי הרווחי בגאליה ולהבטיח את עתידו הפוליטי.
כשניסה תחילה להעביר חלקים מהתוכנית שלו דרך הסנאט, מצא קיסר את הסנאט עקשן בהתנגדותו. לכן חשף את בריתו עם פומפיוס וקראסוס והעביר את החקיקה שלו בפני העם במקום דרך הסנאט. ההתנגדות הפוליטית לברית ההטריומווירט הייתה עצומה.
קיסר גם סייע בבחירתו של הפטריק לשעבר פובליוס קלודיוס פולכר לטריבון של שנת 58. קלודיוס החל להסיר מאויביו הסנאטוריים של קיסר שניים ממנהיגיהם העקשנים יותר - קאטו וקיקרו. קלודיוס ניסה לשפוט את קיקרו על שהוציא להורג אזרחים ללא משפט במהלך קונספירציית קטילינה, ולכן קיקרו יצא לגלות עצמית. קלודיוס גם העביר הצעת חוק שאילצה את קאטו להוביל את הפלישה לקפריסין ובכך להרחיק אותו מרומא לכמה שנים. קלודיוס גם העביר חוק להרחבת סובסידית התבואה החלקית הקודמת לקצבת תבואה חופשית מלאה לאזרחים.Abbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. ., p. 113
ממוזער|מפת המלחמות הגאליות
לאחר כהונתו כקונסול בשנת 59, מונה קיסר לתקופת כהונה של חמש שנים כמושל הפרוקונסולרי של גאליה ציסלפינית (חלק מצפון איטליה הנוכחית), גאליה הטרנס-אלפינית (דרום צרפת הנוכחית) ואיליריה (חלק מהבלקן המודרני).Santosuosso, Antonio (2008). Storming the Heavens. Avalon Publishing. , p. 58 קיסר חיפש סיבה לפלוש לגאליה (צרפת ובלגיה המודרנית), פלישה שתעניק לו את ההצלחה הצבאית הדרמטית שחיפש. כאשר שני שבטים מקומיים החלו לנדוד במסלול שייקח אותם ליד (לא לתוך) הפרובינציה הרומית של גאליה הטרנס-אלפינית, מצא קיסר תירוץ במספיק בקושי לפתיחת המלחמות הגאליות שלו, שהתרחשו בין 58 ל-49.
קיסר הביס צבאות גדולים בקרבות גדולים בשנים 58 ו-57. בשנים 55 ו-54 הוא ערך שני מסעות צבאיים לבריטניה והיה בכך הרומאי הראשון לעשות זאת. קיסר הביס לאחר מכן בשנת 52 איחוד של שבטים גאליים ב,Santosuosso, Antonio (2008). Storming the Heavens. Avalon Publishing. ., p. 62Goldsworthy, Adrian (2016) [First published 2003]. In the Name of Rome: The Men who Won the Roman Empire (1st Yale University Press ed.). Yale University Press. .עמ' 212 והשלים את הכיבוש הרומי של גאליה הטרנס-אלפינית. משנת 50 כל גאליה הייתה בידיים רומיות.
קלודיוס הקים כנופיות חמושות שהטילו אימה על רומא ואלה בסופו של דבר החלו לתקוף את חסידיו של פומפיוס, שבתגובה מימנו כנופיות נגד שהקים . הברית הפוליטית של הטריומווירט התפוררה. דומיטיוס אהנוברבוס התמודד על משרת הקונסול בשנת 55, והבטיח לקחת בחזרה את הפיקוד של קיסר על לגיונות רומא בגליה. בסופו של דבר חודש הטריומווירט בלוקה. לפומפיוס ולקראסוס הובטח שיהיו הקונסולים של שנת 55, ותקופתו של קיסר כמושל גאליה הוארכה בחמש שנים. החל מקיץ 54, גל של שחיתות פוליטית ואלימות שטף את רומא.Abbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. ., p. 114 הכאוס הזה הגיע לשיאו בינואר של 52, כשמילו רצח את קלודיוס במלחמת הכנופיות.
בשנת 53, קראסוס פתח בפלישה רומית לאימפריה הפרתית (עיראק ואיראן המודרנית). לאחר הצלחות ראשוניות,Matyszak, Philip (2004). The Enemies of Rome. Thames & Hudson. ., p. 133 נותק צבאו בעומק שטח האויב, הוקף ונטבח בקרב חרן, שבו נספה קראסוס עצמו. מותו של קראסוס ערער את הטריומווירט. בזמן שקיסר נלחם בגאליה, פומפיוס המשיך עם אג'נדה חקיקתית שלו לרומא שחשפה כי הוא במקרה הטוב אמביוולנטי כלפי קיסר.עמ' 214 אשתו של פומפיוס, יוליה, שהייתה בתו של קיסר, מתה בלידה ודבר זה ניתק את הקשר האחרון שנותר בין פומפיוס לקיסר. בשנת 51, כמה סנאטורים רומיים דרשו שקיסר לא יורשה לעמוד לבחירה כקונסול אלא אם יעביר את השליטה בצבאותיו לידי המדינה. קיסר בחר במלחמת אזרחים על פני הנחת הפיקוד על צבאותיו והעמדה לדין לכאורה מפני שכיבוש גאליה של יוליוס קיסר הושווה (לא באופן בלתי הוגן) לרצח עם וזכה לביקורת מצד הרומאים באותה תקופה במונחים אלה,עמ' 17 אך למעשה משום שכולם ובפרט הסנטורים פחדו ממנו.
מלחמת האזרחים של קיסר והדיקטטורה
ממוזער|, פסל רומי של יוליוס קיסר
ב-1 בינואר 49, נציג של קיסר הציג אולטימטום לסנאט שבו דרש שהפיקוד של פומפיוס בספרד יבוטל אם הוא אמור לוותר על פיקוד צבאותיו בגאליה.Münzer 1921a, col. 870, citing, inter alia, Plut. Pomp. 58.3, App. BCiv. 2.104, Dio 62.3, Cic. Att. 4.2. האולטימטום נדחה, והסנאט קיבל אז החלטה שהכריזה שאם קיסר לא יניח את נשקו עד יולי אותה שנה, הוא ייחשב לאויב הרפובליקה.Abbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. .,p. 115 בינתיים, הסנאטורים אימצו את פומפיוס כאלוף החדש שלהם נגד קיסר, תוך שהם מעבירים ה שהעניקה לפומפיוס סמכויות דיקטטוריות. ב-10 בינואר חצה קיסר עם צבאו הוותיק את נהר הרוביקון, הגבול החוקי של איטליה הרומית שמדרומה לו אף מפקד לא מורשה להביא את צבא ועד אביב 49 סחף את חצי האי האיטלקי לעבר רומא. התקדמותו המהירה אילצה את פומפיוס, הקונסולים והסנאט לנטוש את רומא ליוון. קיסר נכנס לעיר ללא התנגדות. לאחר מכן הפנה קיסר את תשומת לבו למעוזי פומפיי בהיספניה (ספרד המודרנית)עמ' 217 אך החליט להתמודד עם פומפיוס עצמו ביוון.עמ' 218 פומפיוס ניצח בתחילה את קיסר, אך לא הצליח לנצל את הניצחון, והובס תבוסה ניצחת בקרב פרסלוס בשנת 48עמ' 227Lane Fox, Robin (2006). The Classical World: An Epic History from Homer to Hadrian. Basic Books. , p. 403 פומפיוס ברח שוב, הפעם למצרים, שם נרצח.
מותו של פומפיוס לא סיים את מלחמת האזרחים. בשנת 46 קיסר איבד אולי אפילו עד שליש מצבאו, אך בסופו של דבר חזר כדי להביס את הצבא הפומפיאני של מטלוס סקיפיו בקרב על תאפסוס, ולאחר מכן נסוגו הפומפייאנים שוב להיספניה. לאחר מכן הביס קיסר את הכוחות הפומפייאנים המשולבים בקרב מונדה.
לאחר שפומפיוס הובס והסדר הושב על כנו, קיסר רצה להשיג שליטה בלתי מעורערת בממשל. את הסמכויות שהעניק לעצמו קיבלו מאוחר יותר יורשיו האימפריאלייםAbbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. .,p. 134. קיסר החזיק הן בדיקטטורה למשך כל החייםFor this title in inscriptions and texts cf. the Fasti Capitolini (Rome): ..../ [C(aius) Iulius C(ai) f(ilius) C(ai) n(epos) Caesar in perpetuum dict(ator)] / [rei gerundae causa]... and the Fasti Amiternini (Amiternum/ Poggio San Vittorino): ...[C(aius) Iulius Ca]esar dict(ator) [in p]erpetuum/ [bellu]m civil(e) Mutine(n)se / cum M(arco) [A]ntonio...; important is also Livy, Perioch. CXVI Archived 2018-12-04 at the Wayback Machine: Caesar... Et cum plurimi maximique honores a senatu decreti essent (inter quos... dictator in perpetuum esset...)... For the date "Julius Caesar: Dates and Events" והן בטריבונט, והחליף משרות לסירוגין בין משרת הקונסול וזו של הפרוקונסול. בשנת 48 ניתנו לו סמכויות בית דין קבועות. זה הפך אותו ל, נתן לו כוח וטו על הסנאט, ואפשר לו לשלוט ב. בשנת 46 קיבל קיסר סמכויות צנזוריות,Abbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. .עמ' 135 שבהן השתמש כדי למלא את הסנאט בתומכיו שלו. לאחר מכן העלה את מספר החברים בסנאט ל-900.עמ' 137 זה פגע ביוקרתה של האצולה הסנאטורית, והפך אותה לכפופה לו יותר ויותר.עמ' 138 קיסר החל להתכונן למלחמה נגד האימפריה הפרתית. היות שהיעדרו מרומא יגביל את יכולתו למנות קונסולים, הוא העביר חוק שאפשר לו למנות את כל השופטים, ובהמשך את כל הקונסולים והטריבונים. זה הפך את השופטים מנציגי העם לנציגי הדיקטטור.עמ' 137שמאל|ממוזער|250px|דיוקנו של ברוטוס על מטבע המנציח את רציחת קיסרקיסר היה עתה הדמות הדומיננטית במדינה הרומית, שאכף וביצר את סמכויותיו. אויביו חששו שיש לו שאיפות להפוך לשליט אוטוקרטי. בטענה שהרפובליקה הרומית בסכנה, קבוצת סנאטורים בראשות גאיוס קסיוס ומרקוס ברוטוס רקמה קשר ורצחה את קיסר בישיבת הסנאט ב-15 במרץ 44. כמעט כל הקושרים נמלטו מהעיר לאחר מותו של קיסר מחשש לנקמה.
הטריומווירט השני
מלחמות האזרחים שבאו לאחר מכן הרסו את מה שנותר מהרפובליקה.עמ' 133
לאחר הרצח, שלושת המקורבים החשובים ביותר של קיסר, מרקוס אנטוניוס, שהיה קונסול השותף של קיסר, אוקטביאנוס, בנו המאומץ של קיסר ואחיינו, ולפידוס, המגיסטר אקוויטום של קיסר, כרתו ברית הידועה בשם הטריומווירט השני.עמ' 237 הקושרים גאיוס קסיוס ומרקוס ברוטוס שרצחו את קיסר הובסו בקרב פיליפי עם בשנת 42 על ידי הטריומווירט.
בעקבות קרב פיליפי, שטחי רומא חולקו בין הטריומווירים, אך ההסכם היה שברירי. אנטוניוס תיעב את אוקטביאנוס ובילה את רוב זמנו במזרח, בעוד שלפידוס העדיף את אנטוניוס אך הרגיש שהוא בצל של עמיתיו. לאחר של סקסטוס פומפייוס, פרצה מחלוקת בין לפידוס ואוקטביאנוס בקשר להקצאת קרקעות, ובשנת 36 לפנה"ס, לפידוס נאלץ לגלות ב ונשללו ממנו כל משרותיו למעט משרת פונטיפקס מקסימוס. מחוזותיו הוענקו לאוקטביאנוס.
אנטוניוס, בינתיים, התחתן עם אהובתו של קיסר, קלאופטרה ממצרים התלמיית, מתוך כוונה להשתמש במצרים העשירה כבסיס לשליטה ברומא. אוקטביאנוס השאפתני בנה בסיס כוח של חסות ואז פתח בקמפיין נגד אנטוניוס. מלחמת אזרחים נוספת פרצה בין אוקטביאנוס מצד אחד ואנטוניוס וקלאופטרה מצד שני. היא הגיעה לשיאה בתבוסה של האחרון באקטיום בשנת 31 לפני הספירה; לאחר מכן רדפו כוחותיו של אוקטביאנוס את אנטוניוס וקלאופטרה לאלכסנדריה, שם התאבדו שניהם בשנת 30 לפני הספירה.
אוקטביאנוס קיבל שורה של סמכויות מיוחדות, כולל אימפריום יחיד בתוך העיר רומא, סמכויות קונסולריות קבועות, וקרדיט על כל ניצחון צבאי רומאי. בשנת 27, הוענק לו השם "אוגוסטוס", ומכאן ואילך נחשב בדרך כלל לקיסר הרומי הראשון.
כינון הקיסרות הרומית
אולם אוקטביאנוס למד מטעויותיו של קיסר, הוא הבין שכל ניסיון להמליך את עצמו למלך יתקל בהתנגדות גדולה מצד הציבור והסנאט הרומאי ויביא לאובדנו הפוליטי. פתרונו לכך היה להקים משטר מלוכני למעשה אך לא להלכה – הוא הכריז על החזרתה של הרפובליקה הישנה, הקונסולים ובעלי התפקידים האחרים המשיכו להיבחר כל השנה אולם בפועל אוקטביאנוס שלקח את התואר פרינקפס ("האזרח הראשון") החזיק בידיו סמכויות שלטוניות רחבות שרוקנו מתוכן את המשרות הרפובליקניות הישנות ולמעשה הוא הפך למלך בכל מלבד תוארו.
המערכת החוקתית בתקופת הרפובליקה
ממוזער|1000px|none|upright=1.8|לוח המראה את מערכת האיזונים והבלמים ברפובליקה הרומית
+תפקידתיאור תפקידתנאים מוקדמיםמספר בעלי תפקיד בו זמניתצורת מינויגוף בוחרמשך כהונהתקופת צינוןסנאטורעד 287 אישור או פסילה של חוקי האספות
אחר כך רק המלצות וייעוץבהתחלה רק פטריקים, אחר כך גם פלבאים300–500 משתנה התאם לתקופה היסטוריתמינוי קונסולים, ואחר כך קנסוריםכל החיים, אלא אם הודח על ידי קנסור ---קונסולאחד מראשי הממשל, בעל אימפריום, יכול להיות גםמפקד צבאימיומנות ומוניטין צבאיים במלחמה
סיום כל השלבים במסלול המשרות2בחירהאספת הקנטוריותשנה10 שניםפראיטור יישום החוק האזרחי.עמ' 32ופיקודו על צבאות
פרובינקיאליים.גיל 39 לפחותבהתחלה רק פטריקים, אחר כך גם פלבאים
אחרי שנת 180 – לא קונסול לשעבר2–16 משתנה התאם לתקופה היסטוריתבחירהאספת הקנטוריותשנהקנסוראחראי על מפקד האוכלוסין
פיקוח על המוסר הציבורי
פיקוח על היבטים מסוימים של כספי הממשלקונסול לשעבר2בחירהאספת הקנטוריותשנה וחצי עד 5 שניםלא יכול להיבחר שניתקוואיסטורברומא פיקח על אוצר המדינה וערך ביקורות
בפרובינקיות אדמיניסטרציה ולוגיסטיקהאחרי :
אחד מהוויגינטיסקסווירי
טריבון צבאי גיל 30 לפחות19–20 משתנה התאם לתקופה היסטוריתBadian, Ernst; Honoré, Tony (2012). "quaestor". In Hornblower, Simon; Spawforth, Antony; Eidinow, Esther (eds.). The Oxford classical dictionary (4th ed.). Oxford: Oxford University Press. p. 1249. doi:10.1093/acrefore/9780199381135.013.5470. . OCLC 959667246בחירהאספת השבטים1–2 שניםאיידילאחראים לתחזוקה של מבני ציבור (aedēs) הסדרת פסטיבלים ציבוריים
אכיפת את הסדר הציבורי
הבטחת ההספקה לעיר רומא
הבטחת תשתית אזרחית מתוחזקת היטבמקובל אחרי תפקיד קוואיסטור ולפני תפקיד פראיטור
לפני שנת 180 – גיל מינימלי 27↵אחרי – כנראה 36Evans, Richard J.; Kleijwegt, Marc (1992). "Did the Romans like Young Men? A Study of the Lex Villia Annalis: Causes and Effects". Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik. 92: 182. . JSTOR 20188706.2–4 ממעמד פלבאים ו-2 ממעמד הפטריקיםבחירהאספת השבטיםשנהטריבוןייצוג השבטים והפלבס2–10 טריבונים פלבאיםבחירהאספת השבטים אושנהדיקטטורשליטה מוחלטת בזמן חירוםעד שנת 361 – קונסול לשעבר1מינויעל ידי הקונסולים בעצת הסנאט6 חודשים אך יש חולקים על כךWilson, Mark (2021). Dictator: the evolution of the Roman dictatorship. Ann Arbor: University of Michigan Press. . OCLC 1243162549, pp. 248 et seq, 252–53, 256.מגיסטר אקוויטום"אדון הסוסים", סגנו ומחליפו הנבחר של הדיקטטור1מינויבדרך כלל הדיקטטור, אלא אם ייעוץ סנאטוריאלי קבע מינוי אחרכמו הדיקטטור שמינה אותופונטיפקס מקסימוסהכוהן העליון של הדת ברומא העתיקה1בחירההחל מן המאה ה-3 לפנה"ס החל הפונטיפקס מקסימוס להיבחר בתהליך בחירה ייחודי בו נטלו חלק רק 17 מתוך 35 השבטים
ההיסטוריה החוקתית של הרפובליקה הרומית החלה עם המהפכה שהפילה את המלוכה בשנת 509 לפנה"ס, והסתיימה ברפורמות חוקתיות שהפכו את הרפובליקה לאימפריה הרומית, בשנת 27 לפנה"ס. החוקה של הרפובליקה הרומית הייתה מערכת בלתי כתובה מתפתחת ללא הרף של קווים מנחים ועקרונות שהועברו בעיקר באמצעות תקדים, לפיהם פעלו הממשל והפוליטיקה שלו.Byrd, Robert (1995). The Senate of the Roman Republic. U.S. Government Printing Office Senate Document 103-23.עמ' 161
הסנאט
ממוזער|ה, בית הסנאט שהוקם על ידי יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס והושלם על ידי אוקטביאנוס בשנת 29 לפנה"ס, והחליף את כמקום המפגש של הסנאט.
סמכותו של הסנאט נבעה מהערכתם ויוקרתם של הסנטוריםעמ' 96. הערכה ויוקרה זו התבססו על תקדים ומנהג כאחד, כמו גם על רמתם ועל המוניטין של הסנאטורים. הסנאט העביר הכרזות שנקראות סנאטוס קונסולטום. אלה היו רשמית "עצות" מהסנאט לבעל תפקיד אך בפועל בעלי התפקיד נשמעו להם.עמ' 44 בעת הרפובליקה התיכונה והתרחבותה של רומא, הסנאט נעשה דומיננטי יותר: היה המוסד היחיד בעל המומחיות לנהל את האימפריה בצורה יעילה, שלט על כספי המדינה, הקצאת בעלי תפקיד, ענייני חוץ והצבת כוחות צבאיים. היה גם גוף דתי רב עוצמה, הוא קיבל דיווחים על אותות מהאלים והחליט על התגובות הרומיות על פי הם.Momigliano, Arnaldo; Cornell, Tim. "senate, regal and republican period". In OCD4 (2012).
כאשר החלו זכויותיו להתערער במאה ה-2, הסנאט איבד את הזכות לאישור מוקדם של החקיקה לפני העמדתה להצבעה. יתרה מכך, לאחר התקדים שנוצר בשנת 121 לפנה"ס עם הריגתו של גאיוס גרכוס, הסנאט לקח על עצמו את הסמכות להוציא הכרזה סופית של הסנאט (אנ'): הכרזות כאלה הורו לבעלי תפקיד לנקוט בכל הפעולות הנדרשות כדי להגן על המדינה, ללא קשר לחוקיותן, וכן אותת על נכונותו של הסנאט לתמוך באותו בעל תפקיד אם פעולות כאלה יאותגרו מאוחר יותר בבתי המשפט.Momigliano & Lintott 2012; Golden 2013, p. 148.
חברי הסנאט מונו בדרך כלל על ידי צנזורים, שבחרו בדרך כלל בעלי תפקיד חדשים נבחרים לחברות בסנאט ובכך הפך את הסנאט לגוף נבחר חלקית. מעמד הסנאטור לא היה תורשתי ותמיד נבחרו אנשים חדשים, אם כי לבנים של בעלי תפקיד לשעבר היה קל יותר להיבחר לרשויות המתאימות. בשעת חירום ניתן היה למנות דיקטטור לצורך מינוי סנאטורים (כפי שנעשה לאחר קרב קנאה). עם זאת, לקראת סוף הרפובליקה אנשים כמו קיסר וחברי הטריומווירט השני נכסו סמכויות אלו לעצמם.
אסיפות מחוקקות
ממוזער|הפורום הרומי, המרכז המסחרי, התרבותי, הדתי והפוליטי של העיר והרפובליקה אשר שיכנו את המשרדים ומקומות המפגש השונים של הממשלה
מעמדה המשפטי של האזרחות הרומית היה מוגבל ותנאי הכרחי חיוני לבעלות על זכויות משפטיות חשובות רבות, כגון הזכות למשפט ולערעור, להתחתן, להצביע, לכהן בתפקיד, להתקשר בחוזים מחייבים ולפטורים מיוחדים ממס. אזרח זכר בוגר עם סט מלא של זכויות משפטיות ופוליטיות כונה optimo iure (מילולית "בעל הזכויות הגדולות ביותר"). אזרחים כאלה בחרו את האסיפות שלהם, והאסיפות בחרו בתורן את בעלי התפקיד, חוקקו חקיקה, עמדו בראש משפטי תיקי הון, הכריזו מלחמה ושלום והקימו או ביטלו אמנות. היו שני סוגים של אסיפות מחוקקות: comitia ('ועדות'), שהיו אסיפות של כל האזרחים שהם optimo iure, ו-consilia ("מועצות"), שהיו אסיפות של קבוצות ספציפיות של אזרחים optimo jure. עמ' 251
אספת הקנטוריות
האזרחים היו מאורגנים בקנטוריות וב אשר התאספו באסיפות משלהם. אספת הקנטוריות הייתה אספת אנשי צבא. נשיא האספה היה בדרך כלל קונסול. קנטוריות הצביעו, בזו אחר זו, עד שהצעה קיבלה את תמיכת הרוב. באספת הקנטוריות נבחרו בעלי משרה שהיו בעלי אימפריום, כלומר הסמכות, העוצמה והרשות לצווֹת. אלו היו קונסולים ופראיטורים. היא גם בחרה בקנסורים. רק אספת הקנטוריות יכולה הייתה להכריז מלחמה ולאשר את תוצאות מפקד האוכלוסין.עמ' 257 היא שימשה כערכאת הערעור הגבוהה ביותר בתיקים שיפוטיים מסוימים. האספה נחלקה לשבע מחלקות, כל מחלקה (מלבד הפרשים והפרולטריים) חולקה לשנים: צעירים (בני 18–46) ובכירים (שהיו בגילאים 47 ומעלה).
חלוקת ההצבעה באספת הקנטוריותמחלקהדרג הכנסהמספר קנטוריותהערותפרשים 18מצביעים ראשוניםראשונה100,000 איסר8040 קנטוריות מבוגרים ו־40 צעיריםשנייה75,000 איסר2210 קנטוריות מבוגרים, 10 צעירים ו־2 קנטוריות של נפחים ונגרים המצביעות אחת עם הבכירים והשנייה עם הצעיריםשלישית50,000 איסר2010 קנטוריות מבוגרים ו־10 צעיריםרביעית25,000 איסר2010 קנטוריות מבוגרים, 10 צעיריםחמישית11,000 איסר3215 קנטוריות מבוגרים, 15 צעירים נוספות ו־2 קנטוריות של חצוצרנים המצביעות אחת עם הבכירים והשנייה עם הצעיריםפרולטרייםחסרי רכוש1סה"כ193
אספת השבטים
אספת השבטים, כלומר אזרחי רומא, נוהלה על ידי קונסול, והורכבה מ-35 שבטים. ברגע שהצעה קיבלה תמיכה מרוב השבטים, הסתיימה ההצבעה. אף על פי שלא העבירה חוקים רבים, אספת השבטים בחרה בקוואיסטורים, איידילים וטריבונים צבאיים.Taylor, Lily Ross (1966). Roman Voting Assemblies: From the Hannibalic War to the Dictatorship of Caesar. The University of Michigan Press. ., p. 7.
המועצה הפלבאית
עמ' 196 הייתה זהה לאספת השבטים, אך לא כללה את הפטריציים. הם בחרו קצינים משלהם, טריבונים פלבאיים ואיידילים פלבאיים. בדרך כלל טריבון פלבאי היה ראש האספה. אספה זו העבירה את רוב החוקים, ויכלה לשמש כבית משפט לערעורים.
בעלי תפקידים
כל בעל תפקיד רפובליקני החזיק בסמכויות חוקתיות מסוימות. לכל אחד הוקצה פרובינקיה על ידי הסנאט. בהוראתו המקורית שימש המונח "פרובינקיה" לציון מרחב סמכות של פקיד שלטון או מצביא. מרחב זה לא היה בהכרח מרחב גאוגרפי. ברבות הימים נעשה שימוש נפוץ יותר במונח לציון הוראתו הגאוגרפית-מנהלית.Richardson, John (1992). "The administration of the empire". In Crook, John; et al. (eds.). The last age of the Roman Republic, 146–43 BC. Cambridge Ancient History. Vol. 9 (2nd ed.). Cambridge University Press. pp. 564–98. . OCLC 121060., p. 565Lintott, Andrew (1999a). The Constitution of the Roman Republic. Oxford University Press. ..עמ' 101 סמכויותיו של בעל התפקיד הגיעו מאנשי רומא (הן הפלבאים והן הפטריציים).[209] האימפריום הוחזק על ידי קונסולים ופרייטורים כאחד. להלכה הייתה זו הסמכות לפקד על כוח צבאי בלבד, אך למעשה, היא התרחבה בתחומים ציבוריים אחרים, כמו דיפלומטיה ומערכת המשפט. במקרים קיצוניים בעלי סמכות האימפריום היו יכולים לגזור עונש מוות על אזרחים רומאים. לכל בעלי התפקיד היה גם כוח של coercitio (כפייה). בעלי התפקיד השתמשו בכוח זה כדי לשמור על הסדר הציבורי על ידי הטלת עונש על פשעים.עמ' 97 לבעלי התפקיד הייתה הן הסמכות והן החובה לחפש אחר סימנים מן האלים נוגע להחלטה שעמדה בפניהם. כוח זה יכול היה לאפשר להם לחסום יריבים פוליטיים.
הגבלה אחת על כוחו של בעל תפקיד הייתה זו של הקולגה ('קולגיאליות'). כל משרה שלטונית התנהלה במקביל על ידי לפחות שני אנשים וזאת כדי למנוע נסיבות בהן ירוכז כוח רב מדי בידיו של אדם אחד. הגבלה נוספת כזו הייתה הפרובוקציה (זכות הערעור של מורשע). בהיותם ברומא, כל האזרחים היו מוגנים מפני כפייה, על ידי פרובוקציה, צורה מוקדמת של הליך הוגן. זה היה הליך המבשר את ההליך של הבאס קורפוס. אם בעל משרה כלשהו ניסה להשתמש בסמכויות המדינה נגד אזרח, אותו אזרח יכול היה לערער על החלטת בעל המשרה לטריבון. בנוסף, לאחר שתסתיים תקופת כהונתו של בעל משרה, הוא ייאלץ להמתין תקופת צינון של עשר שנים לפני שיוכל לשמש שוב בתפקיד זה. זה יצר בעיות עבור כמה קונסולים ופראטורים, ובמקרים אלה הללו הוארכה תקופת הכהונה מדי פעם על ידי כך שלמעשה, הם שמרו על סמכויות הכהונה (בתור פרומג'יסטראט) מבלי להחזיק בכהונה זו באופן רשמי.עמ' 113
דיקטטור
בעתות חירום צבאיות, מונה דיקטטור לתקופה של שישה חודשים.עמ' 24 הממשל החוקתי פורק, והדיקטטור היה השליט המוחלט של המדינה. כאשר הסתיימה כהונתו של הדיקטטור, הוחזר הממשל החוקתי.
קנסור
הקנסור היה בעח משרה ברומא העתיקה שהיה אחראי על קיום מפקד האוכלוסין, פיקוח על המוסר הציבורי ופיקוח על היבטים מסוימים של כספי הממשל.Suolahti, J. (1963) The Roman Censors: A Study on Social Structure (Helsinki) כוחו של הקנסור היה מוחלט: אף בעל תפקיד אחר לא יכול היה לבטל את החלטותיו למעט קנסור אחר שירש אותו. הסדרת המוסר הציבורי של הקנסור היא מקור המשמעות המודרנית של המילים צנזורה וצנזורה."censorship | Etymology, origin and meaning of censorship". etymonline. Archived from the original on 12 October 2023. במהלך המפקד, הם יכלו למנות אזרחים לסנאט, או להדיח אותם מהסנאט.עמ' 26
קונסול
הקונסולים של הרפובליקה הרומית היו בעלי המשרה הרגילים הבכירים ביותר. כל קונסול שירת שנה אחת.עמ' 20 סמכויות קונסולריות כללו את האימפריום, הסמכות של מלכי רומא לשעבר. לקונסולים היה כוח עליון בעניינים אזרחיים וצבאיים כאחד. בהיותם בעיר רומא, היו הקונסולים ראשי הממשל הרומי. הם היו יושבי הראש בישיבות הסנאט והאסיפות. מחוץ לאיטליה פיקד כל קונסול על צבא.עמ' 179 סמכותו בחו"ל הייתה כמעט מוחלטת.
טריבון
מכיוון שהטריבונים ייצגו את מגזר הפלבאים, הם נחשבו על פי המשפט הרומי. קדושתם נאכפה על ידי התחייבותם של הפלבאים להרוג כל מי שפגע בטריבון או הפריע לו במהלך כהונתו. פגיעה בטריבון, התעלמות מהווטו שלו או הפרעה לטריבון בכל דרך אחרת הייתה עבירה שגררה עונש מוות.עמ' 23
פראיטור
פראיטורים יישמו את החוק האזרחי.עמ' 32ופיקדו על צבאות פרובינקיאליים.
איידיל
איידילים היו קצינים שנבחרו לנהל ענייני פנים ברומא, כגון ניהול משחקים ומופעים ציבוריים.
קוואיסטור
קוואיסטורים סייעו בדרך כלל לקונסולים ברומא, ולמושלים במחוזות. תפקידיהם היו לעיתים קרובות בנושאים כלכליים.
יהודים ויהודה בתקופת הרפובליקה
יהדות רומא
לא ידוע בדיוק מתי נוסדה קהילה יהודית ברומא, הידיעה הראשונה על הימצאותה של קהילה היא משנת 139 לפנה"ס והיא מתייחסת לגרושם לכאורה של היהודים מהעיר על ידי בעל משרה שיפוטית ברומא, קורנליוס סקיפיו היספנוס (Gnaeus Cornelius Scipio Hispanus), אולם לפי דעה אחרת מדובר בטעות בקריאת הטקסט והוא אינו מתייחס ליהודים. יש הרואים את כריתת הברית בין החשמונאים לרומא בשנת 161 לפנה"ס כזמן ייסוד הקהילה היהודית ברומא.
עם כיבוש יהודה על ידי פומפיוס הגיעו שבויי מלחמה יהודים לרומא שחלקם נפדו על ידי הקהילה המקומית, על פי דבריו של מרקוס טוליוס קיקרו בנאומו משנת 59 לפנה"ס נראה שהקהילה היהודית הייתה גדולה ובעלת השפעה בעיר. מבחינה פוליטית היהודים נטו לתמוך ביוליוס קיסר, אם מפני שאישר את זכויותיהם הדתיות והקהילתיות ואם מפני ששנאו את אויבו פומפיוס על שום שחילל את בית המקדש.
יחסי יהודה ורומא
תחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים, שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזירות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי. הקשרים הפכו לרשמיים בשנת 161 לפנה"ס כשמנהיג המרד יהודה המכבי שלח משלחת לרומא שכרתה ברית עם הרפובליקה. הברית הייתה מבוססת על העוינות ההדדית לסלאוקים ההלניסטיים. ויורשיו של יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס הראשון חידשו את הברית ונקטו מדיניות פרו־רומאית.
מצב זה השתנה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי, שלא כקודמיו בחר אלכסנדר ינאי שלא לחדש את הברית עם רומא. ככל הנראה מניעיו של ינאי היו התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח, הדעת נותנת שבחר לקשור את עצמו לברית מזרחית אנטי רומאית עם האימפריה הפרתית, פונטוס וארמניה ולא להפוך למדינת חסות רומאית.
בשנת 63 לפנה"ס, במהלך מסעו של פומפיוס למזרח האימפריה, הגיעה משלחת מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, שהיו מעורבים במחלוקת על השליטה ביהודה, אל הכוחות הרומאיים בבקשה לשלוח כוחות לעזרת אחד הצדדים. בתחילה פומפיוס לא החליט בדעתו האם ובמי לתמוך אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס לשלוח כוחות נגד הרומאיים, פומפיוס החליט לעלות לירושלים ולכבושה. פומפיוס כבש את ירושלים בשנת 63 לפנה"ס אסר את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא. כמו כן, חילל את בית המקדש כשנכנס לקודש הקודשים בעצמו. עתה פומפיוס מסר את הממלכה להורקנוס תוך שהוא ממנה אותו לאתנארך על ממלכת יהודה (תואר שמשמעותו "ראש העם", תפקיד הנחות ממלך), קורע מספר מחוזות משליטתו ומקים מחדש את הפולייס ההלינסטיות שהחשמונאים החריבו. פומפיוס אישר את המשך קיום עבודת המקדש ולא גרע מנוכחות וטקסיים יהודיים במקום.
נוכחותה של רומא עוררה התנגדות עזה ביהודה, בשנת 57 לפנה"ס הניף את נס המרד אלכסנדר השני שהיה בנו של המלך המודח, יהודה ארסטיבולוס. המרד דוכא בידי מושל סוריה אולוס גביניוס. לאחר ניצחונו, הגיע גביניוס למסקנה שכדי להכפיף את יהודה למרותה של רומא צעדים קיצוניים יצטרכו להינקט – על הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, פירק גביניוס את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים. מטרת גביניוס בחלוקה זאת הייתה לפורר את האחדות הלאומית היהודאית שהייתה מקור כוחו של רוח המרד נגד שלטון רומא. אולם, צעד זה לא השקיט את המרדנות היהודית ובשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני ובנו מתתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה. כשהגיעו ליהודה אספו לוחמים ויצאו למרד, ניסיון כושל שהובס במהרה על ידי גביניוס.
לאחר מלחמת מלחמת האזרחים הרומית וניצחונו של יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס, קיסר איחד מחדש את מחוזות יהודה תחת שלטונו של הורקנוס ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס של יהודה שזה מינה את בניו פצאל והורדוס למושלי ירושלים והגליל. מצב זה לא נמשך זמן רב, קיסר נרצח בשנת 44 לפנה"ס ואנטיפטרוס נרצח בשנה שלאחר מכן. יהודה נפלה תחת השפעתם של רוצחי קיסר שכמו בכל מקום שלטו שלטון רודני וסחטו כספים רבים מן הערים שהיו תחת מרותם.
מצבה המדיני של יהודה השתנה שפר בעקבות ניצחון הטריומווירט השני בקרב פיליפי. יהודה נפלה למרותו של מרקוס אנטוניוס שאישר את מעמדם של פצאל והורדוס והעלה אותם לדרגת טטרכים. שלטון האחים נמשך עד שנת הפלישה הפרתית בשנת 40 לפנה"ס, הפרתים כבשו את יהודה והמליכו את אנטיגונוס כמלך מטעמם, בנו של יהודה ארסטיבולוס המלך שהודח על ידי פומפיוס. בינתיים הורדוס עשה את דרכו לרומא והצליח לשכנע את הטריומווירט להמליכו למלך יהודה ובשעה שהצבא הרומאי כבש מחדש את המזרח מידי הפרתים, יצא הורדוס בשנת 37 לפנה"ס בראש צבא רומאי לכונן מחדש את שלטונו של הורדוס. מאז שלטה הרפובליקה, שבמהרה תהפוך לאימפריה, על שטחי יהודה באופן ישיר.
מבחינה מדינית, הורדוס היה וסאל נאמן של רומא. באופן טבעי היה מקורב לשליט המזרח, מרקוס אנטוניוס, אולם עם תבוסתו של אנטוניוס בשנת 31 לפנה"ס בקרב אקטיום הוא מיהר להעביר את תמיכתו לאוקטביוס, לימים אוגוסטוס קיסר, שאישר את מעמדו כמלך יהודה. הורדוס היה מהשליטים היחידים שהצליחו להעביר תמיכתם מצד פוליטי אחד לאחר בלא לאבד את השפעתם וכוחם המדיני.
ראו גם
הצבא הרומי
מוסדות פוליטיים ברומא
מיתולוגיה רומית
אסיה הקטנה בתקופה הרומית
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
טיטוס ליוויוס, "תולדות רומא", תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק.
סאלסטיוס, "קאטלינה, יוגראתא, קטעים מדברי הימים", תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק.
פוליביוס, היסטוריה, תרגום על ידי בנימין שומרון, מוסד ביאליק.
זרי"ם קארקפינו, חיי יום יום ברומא.
פלוטארכוס, חיי אישים.
מקורות מודרניים
תאודור מומזן, דברי ימי רומא, תרגום על ידי דוד קלעי, הוצאת מסדה, 1961
רונלד סיים, המהפכה הרומית, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1939
ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן
פרגוס מילר, הרפובליקה הרומית בראי ההגות המדינית, החברה ההיסטורית הישראלית, 2012
Momigliano, A; Lintott, A. "senatus consultum ultimum". In OCD4 (2012).
Golden, Gregory K (2013). Crisis management during the Roman republic. Cambridge University Press. . OCLC 842919750.
קישורים חיצוניים
ד"ר אורי אמיתי, האימפריאליזם הרומי בתקופת הרפובליקה, באתר של הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת חיפה
ד"ר יניר שוחט, שליטה, כיבוש, מנע - פרקים באסטרטגיה רומית (התפרסם ב-2020, לאחר מות המחבר). באתר החוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת חיפה.
בנימין כהן, בוחרים ונבחרים ברומא העתיקה, זמנים 17 (1985), עמ' 48–67.
הערות שוליים
*
קטגוריה:איטליה: היסטוריה
רפובליקה רומית
קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה
ה2 | 2024-10-01T01:17:48 |
נחל כזיב | נַחַל כְּזִיב (בערבית: وادي القرن – וָאדִי אל-קַרן) הוא נחל איתן בגליל המערבי. הנחל הוא הגדול ביותר בגליל המערבי, הן באורכו והן בשטח אגן הניקוז שלו.
שם
שם הנחל בערבית הוא וָאדִי אל-קַרן. בהתאם היה נהוג לקרוא לנחל במהלך המאה ה-20, עד שנות ה-50, בשמות "נחל קורן" ו"נחל קרן". שם נוסף ששימש את הנחל בתקופה זו היה "נחל זיו". עוד בתחילת שנות ה-50 נקרא הנחל "נחל כזיב" במפת ישראל החדשה, על פי הכתוב בתוספתא שביעית "מנהר דרומה של כזיב". אולם עד שנות ה-70 שימשו במקביל אליו השמות הקודמים.
היסטוריה
עד הקמת מדינת ישראל נעשה שימוש מועט במי הנחל, בעיקר על ידי תעלות פתוחות שמשכו מים לשדות סמוכים. לאחר הקמת מדינת ישראל שאבו אנשי מצובה מהנחל מים להשקיית כ-600 דונם. בשנת 1952 הוחל במפעל יותר גדול והוקמה תחנת שאיבה גדולה בעין זיו להספקת מים ליישובי הסביבה. בשנת 1958 תוכנן להקים צינור מים המחבר את עין זיו למפעל הקישון ולצורך כך תוכנן לסלול דרך בתוך הנחל. בלחץ ארגוני שמירת הטבע הוסט הדרך מתוך הנחל אל מחוצה לו ובכך ניצל הנחל מהרס בסלילת הדרך, אף שלא ניצל מייבוש בגלל שאיבת המים.
מסלול הנחל
250px|ממוזער|איזון אבנים בנחל כזיב
ערוץ נחל כזיב מתחיל בהר מירון ממזרח לבית ג'ן במספר יובלים המנקזים את אזור פסגת הר מירון והכפר בית ג'ן, ומסתיים בים התיכון מצפון לכפר אכזיב. ערוץ הנחל עובר בסמוך ליישובים חורפיש, אלקוש, אבירים, מעיליא, מצפה הילה, נווה זיו, גורן, גורנות הגליל, מנות והעיר מעלות תרשיחא. סביבת הנחל היא שמורת טבע בה נמצאים מבצר המונפור ומִבנים צלבניים אחרים. לאורך הערוץ מספר מעיינות ביניהם עין זיו, עין טמיר, ועין חרדלית. בעין טמיר קיימת נקבה צרה וארוכה, בכניסה הוצבה אזהרה של רשות הטבע מפני כניסה לנקבה מחשש התמוטטות. זיהום המים בנחל כזיב נמוך בהשוואה לנחלים אחרים בישראל. המים הנשאבים מעין זיו מוזרמים חזרה לנחל ואינם משמשים עוד את יישובי הגליל המערבי עקב פסילה של משרד הבריאות. עם זאת, המים הוגדרו כמתאימים לרחצה.
שמורת הטבע
נחל כזיב נכלל בתוכנית הראשונית להכרזה נרחבת על 50 שמורות טבע בישראל, שהוצגה בשנת 1956 ונכללה שוב ברשימה שהוצגה בפברואר 1962. המלצה להכרזה על השמורה בשטח של כ-3,500 דונם נתקבלה במועצת הגנים הלאומיים ושמורות הטבע באמצע 1965. הודעות על הפקדת תוכנית השמורה התפרסמו בדצמבר 1967 ובינואר 1969. השמורה הוכרזה רשמית ב-13 בינואר 1977. שטח השמורה עמד בעת הכרזתה על כ-8,955 דונם. ב-21 בנובמבר 1996 הוספו לשמורה 208 דונם וב-11 בנובמבר 2010 נוספו עוד כ-306 דונם.
חלק הנחל שממזרח לעין זיו ועד גשר אלקוש (נקודת חציית הנחל על ידי כביש 89) הוא שמורת טבע סגורה ואין בו מסלול טיול מסומן.
על גדות הנחל ובתוכו גדלה צמחייה מעורבת: חורש ים-תיכוני הכולל בתוכו גם עצי קטלב, צמחיית נחלים כגון פטל קדוש והרדוף, עצי דולב מרשימים ושרכים. על המבצר הצלבני ועל גדות הנחל ומדרונותיו יש שיחי לענה שיחנית ("שיבּה"), שכנראה הובאה לשם לפני מאות שנים כצמח מרפא על ידי הצלבנים. בפרויקט מיוחד של רשות שמורות הטבע הושב לשמורת נחל כזיב היחמור הפרסי, לאחר היעלמותו של מין זה מארץ ישראל. בשמורה מתקיימת היום אוכלוסיית יחמורים מרשימה.
בעבר פעלו בנחל טחנות קמח, ושרידים אחדים מהן קיימים עד היום. סמוך לשפך הנחל נמצאים גן לאומי אכזיב הכולל את תל אכזיב, אתר הזיכרון "יד לי"ד" (לזכר הנופלים בפיצוץ גשר א-זיב בליל הגשרים) בתכנון האדריכל אשר חירם, האנדרטה פסל-ים מעשה ידי הפסל יחיאל שמי ואתרי נופש.
על הגדה הצפונית של הנחל, ליד מושב גורן, נמצא האתר הארכאולוגי מצד עין טמיר שהוא מבנה גדול (25.4 על 32.0 מ') ומבוצר מתקופת הברונזה התיכונה.
חצי מ"מסע מים אל ים" מתנהל בנחל כזיב, משפכו שעל יד אכזיב ועד מקורותיו בהר מירון (או בכיוון ההפוך). בלב המסלול ישנו קטע האסור בכניסה למטיילים, והצועדים נאלצים לעוקפו דרך מעלות או אבירים. הקטע מתחיל מעין זיו ונמשך עד הגשר של כביש 89 מעל הנחל בכניסה המערבית לחורפיש (גשר אלקוש). הסיבה שהקטע סגור למטיילים היא שזהו מסדרון אקולוגי נדיר.
מערת המקדש
על הרכס הצפוני של נחל כזיב ישנה מערה הנקראת מערת המקדש. על הקיר שליד המערה מסותת באבן תבליט עתיק של אדם לבוש חצאית וקסדה, ביד אחת הוא אוחז חרב ובשנייה הוא מנופף באגרוף, גובהו 2 מטר ופניו מסתכלים דרומה ומכאן, ככל הנראה, שמה של המערה. לפי החוקרים שסקרו אותה, לא הייתה שום סיבה ליוצר התבליט לחקוק אותו בסלע במקום שלא עוברים בו בני אדם. לכן, הם שיערו שהוא נוצר על ידי עובדי אלילים שחששו לעבוד אלילים בגלוי.
ינון שבטיאל טוען, לעומת זאת, שאם מתבוננים לאן שהדמות מתבוננת על הרכס הדרומי, ניתן לראות את אחת ממערכות המסתור ששימשו את היהודים בני היישוב אכזיב בימי המרד הגדול בשעה שהם ברחו מאימת הרומאים, ומייד זה מסביר את מיקומו של התבליט ואת היד המנופפת באגרוף לעבר המצוק הדרומי. יוצר התבליט, לטענת שבטיאל, הוא תצפיתן רומאי עם חוש אומנותי ועם שפע של זמן שהשאיר לנו את הרמז הברור הזה בשעה שהוא תִצפת על היהודים שחיו שם.
שמואל באר הוא האדם שמצא את המערה ואת הדמות החקוקה בסלע.
גלריה
קישורים חיצוניים
יום שדה "אדם וטבע בנחל כזיב", מנהל חברה ונוער, אגף של"ח וידיעת הארץ.
הערות שוליים
כזיב
קטגוריה:הגליל העליון: נחלים
כזיב
קטגוריה:נחלת שבט אשר
קטגוריה:הגליל המערבי | 2024-09-18T11:34:03 |
שפות לטיניות | REDIRECT שפות רומאניות | 2005-03-24T00:54:18 |
רומאית | REDIRECTלטינית | 2004-05-13T10:02:21 |
חנית | ממוזער|250px|שחזורים של חניתות וכידונים
ממוזער|250px|חנית אבן אינדיאנית, פארק לאומי מסה ורדה
ממוזער|250px|פסל האוחז בחנית, קתדרלת סיינה
חנית היא כלי נשק המשמש להגנה ותקיפה כאחד. היא מורכבת ממוט ארוך שבקצהו חוד העשוי מתכת, אבן או עצם. החנית כבדה יותר מכידון אך קלה וקצרה מרומח. היא יכולה לשמש לנעיצה וגם להטלה.
מקור
עדויות לשימוש בחנית נמצאו בשימוש ההומו היידלברגנסיס לפני כ-500,000 שנה. הרבה לפני תקופת האדם הנבון שהתפתח רק כ-100,000 שנה לפני זמננו. עם זאת, ייתכן שהחנית הומצאה על ידי אבות קדומים הרבה יותר. השימוש בחנית אינו מוגבל לבני אדם בלבד. שימפנזים מסנגל נצפו יוצרים חניתות מענפי עץ ישרים, על ידי קילוף קליפת הענף וחידוד ראשו בעזרת השיניים, במטרה לצוד גלגויים שמתחבאים בחורי עצים. גם אורנגאוטנים נצפו דגים בעזרת חנית, אם כי לא ברור אם התנהגות זו נרכשה על ידי צפייה בבני אדם.
בעת העתיקה
השימוש בחנית הגיע לשיאו בעת העתיקה ובימי הביניים כאשר ראש הקרב שלה (החוד) חושל ממתכת, בהתחלה נחושת ואחר כך ברזל ומאוחר יותר פלדה. צורת ראש הקרב השתנתה מקצה מחודד פשוט לעלה מחודד ושטוח.
החנית שימשה צבאות סדירים והייתה נשק רב-תכליתי. היא שימשה הן כנשק קרב פנים אל פנים והן כנשק הטלה המיודה ממרחק, כמעין כידון כבד יותר.
ההופליטים היווניים היו חמושים בחניתות ומגן עגול. חיילי הלגיון הרומאי היו חמושים בחנית שהחליפה את הפילום ששימשה בעיקר להטלה.
הסמוראים והלוחמים ביפן הפאודלית השתמשו בחנית מסוג יארי כנשק העיקרי בשדה הקרב. קשת היומי שימשה סמוראים לצד היארי, והחרב - מסוג טאצ'י או קטאנה - שימשה כנשק משני.
ראו גם
נשקי מוט
רומח
כידון
יארי (חנית/רומח יפנית)
נושא חנית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:נשקי מוט | 2024-10-06T14:14:29 |
פלביוס ולריוס סוורוס | פְלַאבְיוּס וַלֶרְיוּס סֶוֶורוּס (? -16 בספטמבר 307) היה שליט הקיסרות הרומית המערבית בתואר "אוגוסטוס" בטטררכיה השנייה בשנת 306.
רקע
במהלך המאה השלישית לספירה חוו שליטי האימפריה הרומית קושי מתמשך בקיום מערכת שלטון ריכוזית אחת אחידה על כלל שטחי האימפריה, שהשתרעה בשלב זה משטחי לוסיטניה במערב ועד נציבין במזרח. גודלה של האימפריה סיפק אתגרים רבים לקיומה בהם מלחמות ופלישות רבות, ריבוי טוענים לכס הקיסרות ומשברים כלכליים שונים. גם לפיחות המתמשך בערך המטבע הרומי היה חלק ביצירת אי-יציבות באימפריה במהלך המאה השלישית לספירה. גורמים אלו בשילוב עם גורמים נוספים היוו יחד משבר מתמשך באימפריה הרומית שזכה לכינוי משבר המאה ה-3. משבר זה נמשך עד עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה), שביקש לפתור את משברי האימפריה באמצעות שורה של רפורמות, כשהמרכזית שבהן הייתה כינון מבנה שלטוני חדש שזכה לשם 'טטררכיה' ("שלטון הארבעה"). לצורך כך, בראשית שלטונו, בשנת 285, צירף דיוקלטיאנוס אליו לשלטון את איש הצבא מקסימיאנוס. דיוקלטיאנוס אימץ אותו כאח, ויש לשער כי שמו המלא של מקסימיאנוס, מרקוס אורליוס ולריוס מקסימיאנוס (Marcus Aurelius Valerius Maximianus) אומץ כאשר ניאות להצטרף לשלטון דיוקלטיאנוס. בשנת 293 לספירה, נתמנו שני שליטים זוטרים ('קיסרים') תחת שני השליטים הבכירים המכהנים ('אוגוסטים'): קונסטנטיוס כלורוס תחת מקסימיאנוס בחלקים המערביים של האימפריה, וגלריוס תחת דיוקלטיאנוס בחלקים המזרחיים של האימפריה.
ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד.
קורות חייו
בטרם עלייתו לשלטון
ולריוס סוורוס נולד בתאריך לא ידוע במחצית השנייה של המאה השלישית למשפחה ממעמד נמוך בפרובינציה איליריה (לטינית Illyricum) - חבל ארץ במערב הבלקן ולאורך חופיו המזרחיים של הים האדריאטי. הוא התגייס לצבא הרומאי וזכה לקריירה מפוארת כקצין בכיר, במסגרת זו הוא זכה להיכרות וקרבה לגלריוס שעתיד להתמנות לקיסר בטטררכיה הראשונה.
בשנת 303 נפגשו השליטים העיקריים של האימפריה, האוגוסטי דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס ברומא לרגל 20 שנות שלטון הטטררכיה, ייתכן ובמועד זה שני השליטים דנו על העברת שלטון מסודרת ובו-זמנית לידי הקיסרים ומינוי קיסרים חדשים בעוד מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס יפרשו מרצונם.
מינוי לקיסר
ביום ה-1 במאי 305 בטקס שנערך בו זמנית במילאנו וניקומדיה פרשו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס מכס השלטון ומינו את קונסטנטיוס כלורוס כאוגוסטוס במקום מקסימיאנוס ואת גלריוס לאוגוסטוס במקום דיוקלטיאנוס. את כס הקיסרים תפסו דמויות חדשות מקסימינוס דאיה כקיסר תחת גלריוס במזרח ופלביוס ולריוס סוורוס כקיסר במערב, שני קצינים ותיקים
אלו היו למעשה נאמנים של גלריוס וביססו את מעמדו כשליט עליון של האימפריה והסירו את נאמני מקסימיאנוס מעמדות הכוח. מהלך זה שלכאורה נעשה בהסכמה של כל הצדדים התעלם משאיפותיהם של מועמדים אחרים ומשאיפותיו של מקסימיאנוס להעביר את השלטון לבנו, זרעי הפורענות נזרעו ותקופת הטטררכיה השנייה עתידה הייתה להיות סוערת וקצרה.
האיום המשמעותי ביותר התעורר באיטליה שם התמרד מקסנטיוס בנצלו את חולשת השלטון המרכזי והתמרמרות תושבי רומא. מקסנטיוס הבין כי גלריוס וסוורוס לא יראו בעין יפה את טענתו לשלטון, לאור האיום שטענה זו מציבה על שלטונם ברומא ובשטחי איטליה. על כן, פנה מקסנטיוס לאביו מקסימיאנוס שישב באותה העת בלוקניה והציע לו להצטרף אליו לשלטון ברומא, מתוך הנחה שרבים מחייליו של סוורוס שירתו קודם לכן תחת מקסימיאנוס, ויסרבו להילחם נגד מפקדם הקודם.
גלריוס לא יכול היה להשלים עם המהלכים של מקסנטיוס והעריך כי עיקר האיום על מעמדו ושלמות הטטררכיה נמצא בידי מקסימיאנוס ובנו. על מנת להסיר את האיום הוא שלח צבא בפיקודו של סוורוס לדכא את המרד ולהוריד את הצמד מקסימיאנוס ומקסנטיוס מכס השלטון. בהגיע רגע האמת, בו ניצבו הלגיונות הרומאיים זה מול זה, העדיפו החיילים במחנה סוורוס לערוק לצבא האויב, חלקם מנאמנות למפקדם מקסימיאנוס וחלקם תמורת תשלום שהובטח על ידי מקסנטיוס. סוורוס נאלץ לסגת ומצא מחסה בעיר המבוצרת רוונה. מקסימיאנוס צר על העיר ולבסוף הגיע להסכם עם סוורוס לפיו העיר תימסר לידיו ללא קרב וסוורוס יצא מהעיר ללא פגע. הקיסר נלקח מרוונה לוילה ברומא ונותר שם כאסיר ובן ערובה.
מותו של הקיסר סוורוס
סוורוס הוחזק למעשה כבן ערובה כנגד מעשי איבה מצד גלריוס, משפלש גלריוס לאיטליה על מנת להכניע את מקסימיאנוס ובנו הפכה נוכחותו של סוורוס מנכס לנטל. ביום 16 בספטמבר 307 הוא הוצא להורג או הוכרח להתאבד.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:שושלת קונסטנטינוס
קטגוריה:נפטרים ב-307 | 2021-04-04T09:00:07 |
מלחמת עולם | השוואה בין שתי מלחמות העולםמלחמת העולם הראשונהמלחמת העולם השנייה מדינות לוחמות 36 62 הרוגים 15–20 מיליון 50–72 מיליון או יותר פצועים 20 מיליון 35 מיליון מגויסים 70 מיליון 110 מיליון גודל שדה הקרב 4 מיליון קמ"ר 22 מיליון קמ"ר
ממוזער|236x236 פיקסלים|טנק של צבא ארצות הברית בעיר כבושה במלחמת העולם השנייה
מלחמת עולם היא עימות צבאי, שמערב את רוב מדינות העולם. המונח מתייחס בדרך כלל למלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. מלחמות אלו התרחשו במאה ה-20, והשתתפו בהן במידה כזו או אחרת חלק גדול ממדינות העולם.
למלחמות העולם היו השפעות רבות על מהלך ההיסטוריה העולמית. יש רבים שטוענים כי מלחמת העולם הראשונה גרמה למלחמת העולם השנייה, ומלחמת העולם השנייה גרמה למלחמה הקרה ויצירת יחסי הכוחות המודרניים.
מלחמות העולם התאפיינו בנשק טכנולוגי וחדיש (כגון שימוש בטנקים, צוללות, מטוסים, נשק כימי ונשק גרעיני). מאפיין זה נובע בין השאר מהמהפכה התעשייתית.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הוקם האו"ם (אשר החליף את חבר הלאומים), ופעל להקמת והפצת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
מלחמת העולם השלישית
מאז הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי במלחמת העולם השנייה, חלו חששות כבדים וממושכים בקשר למלחמת עולם שלישית שתיערך בין מעצמות שחמושות בנשק גרעיני, דבר שעלול להביא לחורבן ברחבי העולם.
מלחמות גדולות אחרות
הכינוי ניתן גם בהשאלה למלחמות שעירבו צבאות רבים, גם אם לא מכל העולם. כך לדוגמה, מלחמת קונגו השנייה, אשר הייתה העימות הבין-לאומי הנרחב ביותר באפריקה זכתה לכינוי "מלחמת העולם של אפריקה".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
עולם | 2024-07-21T20:56:43 |
יוסף באו | יוסף באו (18 ביוני 1920 - 24 במאי 2002) היה חלוץ האנימציה בישראל, פרסומאי, מאייר, סופר, משורר, מו"ל וחוקר השפה העברית. בשנת 2020 קיבל את אות המציל היהודי מטעם ארגון בני ברית העולמי.
ממוזער|250x250 פיקסלים|חזית בית יוסף באו, רח' ברדיצ'בסקי 9, תל אביב
250px|ממוזער|שמאל|קופסאות לחומרי עבודה
קורות חיים
יוסף באו נולד בשנת 1920 בקרקוב, בפולין. בשנת 1938 התחיל ללמוד אמנות פלסטית, באוניברסיטת קראקוב, אבל מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו.
שהותו בגטאות
בתחילה היה בגטו קרקוב, לאחר מכן במחנה הריכוז פלאשוב. משם הועבר לגרוס-רוזן ובסוף היה במחנהו של אוסקר שינדלר, בברינליץ שבצ'כיה.
בגטו ובמחנות נצטווה על ידי הגרמנים לעבוד כצייר, גרפיקאי ושרטט. במחנה הריכוז פלאשוב צורף למשרד מפקד המחנה, אמון גת, שנודע בכינוי "הקצב של היטלר". תוכניות הבנייה ששרטט בפקודתו של גת הן הרשומות היחידות שנותרו על התכנון המדויק של המחנה. בסתר צייר, כתב ותעד את כל מה שראו עיניו.
האמנות הצילה את חייו ובזכותה הצליח להציל אלפי אנשים, כשזייף למענם תעודות שבאמצעותן יכלו לברוח. פרטים אלה לא הזכיר כלל. אבל לימים כששאלו אותו עיתונאים שנודע להם על כך, למה לא עשה לעצמו תעודה, ענה: "אם הייתי יוצא מי היה עושה?" ולשאלה "לא חבל, אם היית יוצא לא היית סובל חמש שנים" ענה: "אבל אם הייתי יוצא איך הייתי מכיר את אשתי?".
במחנה פלאשוב הכיר את אשתו, רבקה טננבאום, והם התחתנו בסתר בתוך מחנה הנשים. חתונתם מוצגת בסרט "רשימת שינדלר". סט הסרט כולו מהווה שחזור מדויק של המחנה שנעשה על סמך התוכניות ששרטט באו והציורים אותם צייר בסתר שם.
ספרו הראשון
במחנה פלאשוב כתב באו ואייר את ספרו הראשון, "העולם ואני". דפי הספר היו בגודל כף-יד, ועשויים מבדלי הסיגריות של הגרמנים שהיו פזורים במחנה. ספר זה, המוקדש לאשתו רבקה, כולל 110 שירים ו-11 איורים. למרות התנאים הקשים לתיאור שמהם סבל באו בשנות המלחמה, מקרינים השירים והאיורים רוח של אופטימיות קיומית. דרך התבוננות זו בעולם תמשיך להשתקף לאורך כל חייו של באו וביצירתו.
פעילותו עם אוסקר שינדלר
מאוחר יותר נכנס לרשימת שינדלר בזכות אשתו רבקה שהחליפה את שמה בשמו. בדרכו ברכבת למחנה העבודה ברינליץ אצל אוסקר שינדלר הנאצים הכניסו אותם למחנה העבודה גרוס-רוזן. יוסף באו היה יד ימינו של אוסקר שינדלר ולבקשתו הכין מסמכים מזויפים רבים שהצילו חיי יהודים רבים. באו נשאר במחנה זה עד לשחרורו בשנת 1945.
בסיום מלחמת העולם
ממוזער|יוסף באו בצעירותו
בתום המלחמה יוסף מצא את רבקה בדרך נס וחזרו לקרקוב, שם גם התחתנו בשנית. באו רצה להשלים את לימודיו באוניברסיטה, וסיים אותם בשנת 1950. במהלך תקופה זו עבד כצייר, גרפיקאי וכקריקטוריסט בעיתונים מובילים בפולין, כמו Szpilki, Żołnierzpolski, Przekrój ו-Echo Krakówa. הוא צבר מוניטין כצייר, משורר וסופר והוציא לאור את ספר שיריו: "Cien Przechosnia" ("צלו של עובר אורח") בשנת 1949.
עלייה לארץ
ב-1950 עלה באו לישראל עם אשתו ובתו הבכורה, הדסה.
פעילותו ב"מוסד"
הוא גויס ל"מוסד". מרבית פעילותו שם עדיין מסווגת כולל הסרטים המצוירים שהכין עבורם. מהמידע שכן פורסם ניתן להסיק כי כישוריו בזיוף מסמכים, שבהם התמקצע במהלך השואה, הוכיחו עצמם כחיוניים גם בהמשך. מומחיותו בזיוף שירתה סוכנים ומרגלים כמו אלי כהן ועבור תפיסתו של אדולף אייכמן בארגנטינה ולכל הצוות שיצא לתפוס אותו. הסטודיו, אותו פתח במקביל לעבודתו ב"מוסד", שימש בתור סיפור כיסוי לפעילויותיו הסודיות עבורם.
ממוזער|יוסף באו בחדר עבודתו (צילום באדיבות המשפחה)
יוסף מעולם לא דיבר על כך, זה התגלה במקרה שנתיים לאחר מותו בפתיחת תערוכה מציוריו על השפה העברית בכנסת.
אנימטור
אמנות האנימציה תמיד ריתקה את באו. כבר בשנים שקדמו לפתיחת הסטודיו העצמאי שלו, בעוד הוא ומשפחתו מתגוררים כעולים חדשים במעברה, חלם על יצירת סרטי הנפשה. מאחר שבישראל של אותה תקופה לא היה ציוד מתאים, ומאחר שהיה יזם באופיו, הוא יצר גרסה משלו לסטודיו להנפשה. בשילוב חלקים ממכונת רנטגן שמצא בשוק הפשפשים ועוד חלקים שמצא ברחוב. הוא בנה שולחן בקרה וחדר חושך ובנה את בית הקולנוע הקטן ביותר בתוך הסטודיו. במהלך השנים יצר סרטונים קצרים רבים ותשדירי פרסום לשירות הציבור כגון "מזון לשעת חירום", "הכן רכבך לחורף", ו"שיטת הניקוד פועלת". הוא גם הפיק סרטי הדרכה עבור "המוסד", אגף המודיעין והתעשייה הצבאית. סרטונים אלה עדיין מסווגים.
כחלוץ האנימציה מאז קום המדינה, זכה יוסף באו לכינוי "וולט דיסני הישראלי". סרטי האנימציה שלו מתקופה זו מאופיינים בחוש הומור על סף הקריקטורה ובעיצוב מינימליסטי ואלגנטי. בסרטונים שיצר הדמויות כמעט תמיד חייכו - כבבואה לאישיותו של באו.
באו מעולם לא הגביל את העיצוב הגרפי שלו לסגנון מסוים, אך דאג תמיד שיצירותיו יעבירו את המסר בצורה שובת-לב. ניתן לראות את העושר ואת התבונה המאפיינים את יצירתו בכרזות הרבות שעיצב לארגונים כמו אונסק"ו, משרדי ממשלת ישראל, מוסדות רשמיים, רשויות מקומיות ועסקים פרטיים. העיצובים נעים בין איור בסגנון ארץ ישראלי תמים, כפי שניתן לראות בכרזות של חיל האוויר הישראלי, לבין הסמליות המוצגת בכרזה של אונסק"ו. כאחד הגרפיקאים המובילים במדינה הצעירה, עבד באו עם מגוון עיתונים וחברות. הוא לא הפסיק לעצב, ליצור סמלילים, גופנים, כרזות, כריכות ספרים ופרסומות. הוא עיצב את הכותרות לסרטים רבים, שנחשבו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית בין שנות ה-50 ועד שנות ה-80, כולל "שמונה בעקבות אחד", "סאלח שבתי", "כץ וקרסו", "חבורה שכזאת", "הם היו עשרה", "קזבלן", "עמוד האש", ורבים אחרים. הוא הקפיד תמיד לעצב גופנים חדשים לכל אחד מהסרטים, עיצובים ייחודיים שהעבירו את האופי והרוח של היצירה. הגרפיקה שלו תמיד הייתה מדויקת, שילוב ייחודי של סגנונות קלאסיים ומודרניים. מבין הגופנים הרבים שעיצב, שלושה בשימוש עשרות שנים לאחר שנוצרו: גופני "יוסף באו", "רבקה באו" ו"צלילה באו". העיצובים שלו התבססו על הכבוד העמוק שרחש למילה הכתובה.
ממוזער|רבקה ויוסף באו, 1956
בתקופה שבה מכשירי טלוויזיה היו נדירים בישראל, נהג הציבור ללכת לקולנוע כדי להתעדכן בחדשות המקומיות והעולמיות. באו עיצב סרטי אנימציה, פרסומות, גופנים, סמלילים וסרטי הסברה לחברות הסרטים והחדשות הגדולות בישראל, כמו "יומני גבע" ו"אולפני הרצליה", שהקרינו בכל אולם קולנוע במדינה קדימון לסרט העיקרי, שאליו נחשפו מיליוני צופים. הסמליל שעיצב באנימציה לחברת הפצת הסרטים א.ד. מטלון עדיין מוצג לפני הקרנת סרטים בבתי הקולנוע בישראל.
מדי שנה עיצב באו איגרת אישית והומוריסטית לראש השנה, שאותה שלח לחברים ועמיתים, ולעיתים קרובות כללה את דיוקנו. אחדים מכרטיסי הברכה הללו חיקו שטרות כסף או המחאות, שעל גביהם הוא איחל לנמענים "אלפי ברכות". אחרים כללו שעשועי לשון בעברית - השפה שאותה כל כך אהב.
גרפיקאי
באו עבד כגרפיקאי עבור מחלקת יחסי ציבור של אוניברסיטת תל אביב. עיצב מגילות קלף לדוקטור כבוד, חוברות הדרכה ופלקטים לגיוס תרומות עבור האוניברסיטה.
כל השנים צייר וערך תערוכות בארץ ובחו"ל.
צייר
באו צייר הרבה ציורי שמן וברובם צייר אנשים. באו אהב מוזיקה וניגן על כינור ומנדולינה, כמו כן צייר נגנים רבים. לאחרונה נודע שהיה מלחין. כאשר הגיע לישראל צייר את בעלי המלאכה אותם פגש ברחוב.
חתימתו
יוסף באו היה אדם צנוע, שלא האמין בפרסום עצמי, למרות עיסוקו בפרסום. הוא נתן ליצירותיו לדבר בעד עצמן. בתחילת הקריירה נהג שלא לחתום על יצירותיו, ורק בעקבות התעקשות אשתו על כך, הוא עיצב לוגו אישי: ברבור מסוגנן, שאותו כינה "חתימת האושר". מבט בו בהטייה של 90 מעלות נגד כיוון השעון חושף את השם באו.
הוקרה והנצחה
מפעל חייו המיוחד זוכה להכרה בינלאומית ויצירותיו מוצגות במקומות שונים בעולם.
ציוריו הוצגו בכנסת בשנת 2004 ובבניין האו"ם בניו יורק בינואר 2007, ב-2009 בפרלמנט הספרדי במדריד ובתערוכות נודדות בספרד עד עצם היום הזה, בבית המרקחת בגטו קרקוב,
ב־2012 במוזיאון אוסקר שינדלר בקרקוב, ב־2016 במוזיאון היהדות והסובלנות במוסקבה.
תערוכה של יצירותיו הוצגה במרכז למורשת המודיעין, בגלילות. במשרד החינוך בירושלים ובתל אביב. התערוכה עדיין נודדת ברחבי העולם בגלריות ובמוזיאונים ובהרבה בתי ספר בארץ ובעולם.
לאחר מותו של שינדלר, כמה מציוריו של באו, שהשתמרו במזוודתו של שינדלר, נמצאים ב"יד ושם".
פרסומים וספרים
יוסף באו כתב, אייר, ערך והוציא לאור עשרה ספרים בעברית ובפולנית.
"משולש עגול" (הוצאת גוונים)
"שנות תרצ"ח" (הוצאת יד ושם)
"לו טוב" (הוצאת המנענע)
"ד"ש קר" (הוצאת המנורה)
"ברית מלה" (הוצאת המנענע)
"ההוכחה" (הוצאת המנענע)
הספר "שנות תרצ"ח" תורגם לאנגלית ויצא לאור בשם "Dear God, Have You Ever Gone Hungry?". בין השאר תורגם לפולנית, סינית, ספרדית, הולנדית, רוסית וערבית.
ליוסף באו הייתה אהבה מיוחדת לשפה העברית ולדקויותיה. בספרו "ברית מלה" הוא מנסה להוכיח שהעברית היא שפה חכמה, הגיונית ומלאת הומור. לדוגמה: "השיג לחם רק מי שלחם בעבורו קשה", ו"הלוואי וכל הנשק בעולם יהפוך לנשיקה". כל מלה מלווה בציורים ואיורים בעלי כפל משמעויות. כתיבתו וציוריו מתובלים בהומור רב.
בשנים 2016-2020 מוזיאון בית יוסף באו קיבל תעודת הצטיינות מאתר התיירות TripAdvisor ודורג שם במקום ה-1 מתוך 295 מקומות בהם כדאי לבקר בתל אביב. בשנת 2021 המוזיאון נבחר על ידם בין 10% מהאתרים הכי מומלצים בעולם.
בשנת 2020 יוסף ורבקה באו קיבלו את אות המציל היהודי, כל אחד הציל בדרכו שלו, על ידי ארגון בני ברית העולמי.תעודות "אות המציל היהודי" מטעם ארגון בני ברית העולמי של יוסף ורבקה באו באתר האינטרנט של בית יוסף באו
המוזיאון בית יוסף באו
לאחר מותו , בנותיו הפכו את הסטודיו של אביהן ברחוב ברדיצ׳בסקי 9 בתל אביב למוזיאון ההנצחה "בית יוסף באו", שנועד לספר את סיפור חייו של באו: מימי השואה, דרך פעילותו ב"מוסד", שנות ראשית המדינה ועד שנותיו המאוחרות. כמו כן, מוצגות באתר עבודותיו הגרפיות המגוונות, סרטיו, מכשירים שהוא בנה, הציוד שלו, ומכלול יצירתו הספרותית.
הדסה וצלילה באו מציגות במקום מופעים, שבהם הן מספרות את סיפור חייהם של הוריהן ואת סיפורו הסודי וההיסטורי של המקום.
הנצחה
בסטודיו שלו ברחוב ברדיצ׳בסקי 9 בתל אביב הוקם המוזיאון בית יוסף באו, שם נשמרו יצירותיו בכל סוגי הטכניקות והסגנונות להן ערך היסטורי ותרבותי רב בנוסף על הפן האמנותי המיוחד לו. על הבית נקבע בנובמבר 2010 לוח הנצחה.
ב-13 באפריל 2007 שודרה במסגרת "יומן", מגזין ערב שבת של הערוץ הראשון, כתבה על יוסף באו, בה נסקרו קורותיו, כישרונו, כישוריו והישגיו. בכתבה זו ניתן לראשונה פרסום לעובדה כי יוסף באו פעל כגרפיקאי בשירות "המוסד", והוא אשר הכין את תעודותיו המזויפות של המרגל אלי כהן לקראת שליחותו לדמשק. בכתבה אוזכר כי תערוכה לזכרו של יוסף באו התקיימה באותה עת במרכז למורשת המודיעין בגלילות.
באפריל 2014 שודר בערוץ 10 סרטה של ציפי ביידר "רבקה ויוסף סיפור אהבה", העוסק בסיפור חייהם של ורבקה ויוסף באו ומציג את פועלו האמנותי של יוסף באו.
קישורים חיצוניים
סיפור חייו ויצירתו של יוסף באו - ציר זמן, סיפור מקומי
"שנות תרצ"ח – זיכרונות יוסף באו", פרק מתוך ספרו של יוסף באו, באתר "אומדיה"
אילנה גרף, "יוסף באו", באתר "טקסטורה"
יוסף באו בתוך התערוכה "כאן ביתי: ניצולי השואה בישראל", באתר יד ושם
הרצל ובלפור חקק 70 שנה לכלולות יוסף ורבקה באו
תפארת חקק, יוסף באו איש הסוד
בלפור חקק, ספר השירים "העולם ואני"
סרט אנימציה - הסבר פניך לתייר, בערוץ היוטיוב של נכדו של באו
הערות שוליים
קטגוריה:אנימטורים ישראלים
קטגוריה:מאיירים ישראלים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:אנשי המוסד
קטגוריה:אסירים בגטו קרקוב
קטגוריה:ניצולי השואה: פולין
קטגוריה:ניצולי שינדלר
קטגוריה:ישראלים כותבי זיכרונות מהשואה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק
קטגוריה:אסירים במחנה הריכוז פלאשוב
קטגוריה:מקבלי אות המציל היהודי
קטגוריה:יהודים שפעלו להצלה בתקופת השואה
קטגוריה:מעצבים ישראלים
קטגוריה:מו"לים ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:גרפיקאים ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1920
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2002 | 2024-10-08T08:58:46 |
הדסה באו | הדסה באו (נולדה ב-18 ביוני 1947) היא ציירת, זמרת ופזמונאית ישראלית. אחת מצמד "האחיות באו", עם אחותה צלילה, שהתפרסמו בתוכנית "רק בישראל".
ביוגרפיה
נולדה בפולין לאמן יוסף באו. עלתה לארץ ב-1950.
פרסמה קובץ שירי הילדים בשם "ענן למכירה", שביצעה הזמרת מיכל טל.
ציוריה של באו הוצגו בתערוכות שונות ברחבי הארץ ובעולם. היא שיחקה גם בסרטים ישראלים וכן הופיעה בתוכניות העוסקות בסיפור ההצלה של הוריה, יוסף ורבקה באו, בהקשר לסרט "רשימת שינדלר".
הצמד באו
250px|ממוזער|שמאל|בטקס הענקת "אות התקומה": האחיות צלילה והדסה באו, עמנואל בן סבו (משמאל) ויצחק גנוז
האחיות באו נתגלו לראשונה בתוכניתה של צופית גרנט "מילקשייק" בערוץ 2, ואחר כך הפכו לדמויות מרכזיות בתוכנית "רק בישראל", אותה הנחו אורנה בנאי וארז טל.
המניע הראשי להופעותיהן ולחשיפתן היה לשמר את פועלו של אביהם ואת מוזיאון האנימציה שהוא הותיר אחריו - בית יוסף באו. שלא בכוונה, הן הפכו לצמד בדרניות של תוכנית בידור ושירן, "Be Happy now", הפך ללהיט. בתוכניתן נוצר שעטנז שבו משתלבים גם סיפורים על הישרדות הוריהם בשואה ועל אהבתם, יחד עם קטעי סקס במלל ובזמר.
האחיות באו מרבות להופיע במסגרות חינוכיות רבות ובאירועי הסברה על הציונות בהקשר לשואה. הן מספרות את סיפור הישרדות הוריהן ותוך כדי כך, מנסות לגייס תרומות למוזיאון האנימציה במסגרת הנצחת אביהן.
לרגל יום העצמאות ה-71 הוענק לאחיות באו "אות התקומה" בטקס שנערך במוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראליות ילידות פולין
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:ציירות ישראליות
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:פזמונאיות ישראליות
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1947
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-05-02T20:45:37 |
זוראן ג'ינג'יץ' | זוראן ג'ינג'יץ' (בסרבית: Зоран Ђинђић, , 1 באוגוסט 1952 – 12 במרץ 2003) היה ראש ממשלת סרביה בשנים 2001–2003, ונרצח, ככל הנראה בידי אנשי המאפיה הסרבית הקשורים למשטרו של סלובודן מילושביץ'.
חייו
ג'ינג'יץ' נולד בבוסנסקי סאמאק, יישוב על נהר הסבה בצפון בוסניה. אביו, דרגומיר, היה פקיד בצבא היוגסלבי. אמו, מילה, הייתה דיילת. לג'ינג'יץ' הייתה אחות גדולה גורדנה. ג'ינג'יץ' שירת בצבא. ג'ינג'יץ' החל להתעניין בפוליטיקה כאשר היה סטודנט באוניברסיטת בלגרד.
כסוציאליסט תומך ברפורמות, ג'ינג'יץ' היה אסיר לכמה חודשים לאחר שניסה להקים ארגון סטודנטים לא קומוניסטי יחד עם סטודנטים מקרואטיה וסלובניה. כאשר שוחרר מהכלא המשיך את לימודיו בגרמניה תחת הפרופסור יורגן הברמאס בפרנקפורט. ב-1979 קיבל PhD בפילוסופיה מאוניברסיטת קונסטנץ. הוא דבר גרמנית בצורה מושלמת, ואנגלית ברמה בינונית.
ב-1989 שב ג'ינג'יץ' ליוגוסלביה כדי למלא תפקיד הוראה באוניברסיטת נובי סד, ויחד עם פורשים סרבים אחרים הקים את המפלגה הדמוקרטית. הוא היה ליושב ראש הוועד הפועל של המפלגה ב-1990, ונבחר לפרלמנט הסרבי באותה שנה. בעקבות קריסת הקואליציה קצרת החיים "זיידנו" (יחד) עם ווק דרשקוביץ' ווסנה פסיק, ג'ינג'יץ' נרשם כמועמד נפרד. לאחר סדרה מאסיבית של מחאות ציבוריות על זיופים בבחירות, ג'ינג'יץ' היה לראש העיר של בלגרד ב-1996, ראש העיר הלא קומוניסטי הראשון שהחזיק בתפקיד זה מאז מלחמת העולם השנייה.
ג'ינג'יץ לקח חלק מרכזי בהפלת משטרו של סלובודן מילושביץ' באוקטובר 2000, ואחריה הוביל את חזית "האופוזיציה הדמוקרטית הסרבית" לניצחון בבחירות לפרלמנט הסאבי. ב-25 בינואר 2001, נתמנה ג'ינג'יץ' לראש ממשלת סרביה. כראש ממשלה התקרב למערב ואף הסגיר את מילושביץ' לבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר שם עמד לדין על פשעי מלחמה.
ב-12 במרץ 2003, סמוך לאחד מבניני הממשלה בבלגרד, נורה ג'ינג'יץ' בחזהו ובבטנו על ידי צלף. הוא הוחש לבית החולים ונפטר על שולחן הניתוחים.
לאחר הרצח הודיעה ממשלת סרביה כי מאחורי הרצח עמד ארגון פשע בשם "כנופיית זמון" וכי הרצח היה ניסיון לעצור את המלחמה נגד הפשע המאורגן בסרביה.
ב-23 במאי 2007, אחרי משפט שנערך במשך 4 שנים, הורשעו ברצח 12 אנשים מהמאפיה הסרבית שרבים מהם היו בעברם ביחידה מיוחדת של המשטרה החשאית של מילושביץ שפעלו במבצעים מיוחדים בקרואטיה, בבוסניה וקוסובו וכנגד מתנגדיו של מילושביץ' בסרביה עצמה. שלושה מהם הורשעו שלא בפניהם.
ממוזער|זוראן ג'ינג'יץ' בתמונה משותפת עם שרת החוץ השוודית אנה לינד. לינד נרצחה חצי שנה לאחר הירצחו של ג'ינג'יץ'
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ראשי ממשלת סרביה היוגוסלבית
קטגוריה:ראשי עיריות
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:סרבים שנולדו ב-1952
קטגוריה:סרבים שנפטרו ב-2003 | 2024-05-30T11:45:08 |
פיגועי התאבדות בישראל | 250px|שמאל|ממוזער|אוטובוס בחיפה אחרי פיגוע ההתאבדות בקו 37 של אגד ב-5 במרץ 2003
להלן רשימת פיגועי ההתאבדות שבוצעו במסגרת התקפות הטרור הפלסטיניות שנובעות מהסכסוך הישראלי-פלסטיני בישראל, כולל ביהודה ושומרון וחבל עזה.
רקע
עד שנות ה-90 של המאה ה-20 מרבית הפיגועים שבוצעו בישראל היו כאלה שתכנונם כלל אפשרות נסיגה בטוחה למפגע - הנחת מטעני חבלה עם מנגנון השהיה, פיגועי מיקוח שהשתמשו בבני ערובה כקלף למשא ומתן, פיגועי ירי ממארב עם מסלול נסיגה, וכדומה. יוצא דופן בולט היה הטבח בנמל התעופה לוד בשנת 1972, בו נשלחו מחבלים לביצוע הפעולה מתוך כוונה ברורה שלא ישרדו. לאותה פעולה גויסו מחבלים ממוצא יפני - תרבות בה קיימת מסורת עתיקת יומין של מסירת הנפש למען המטרה.
בשנות ה-90 הפכו פיגועי התאבדות לשיטת המאבק העיקרית של ארגוני הטרור הפלסטיניים הפועלים נגד ישראל.
פיגוע ההתאבדות הראשון נגד אזרחים ישראלים היה הפיגוע בקו 405 ב-6 ביולי 1989, בו נרצחו 16 נוסעי אוטובוס "אגד" בקו 405, באמצעות דרדורו לתהום בידי מחבל בסמוך לקריית יערים. הפיגוע הראשון בשנות התשעים של המאה העשרים היה הפיגוע בצומת מחולה, שאירע ביום שישי ה-16 באפריל 1993, ליד מפגש מחולה בבקעת הירדן. בפיגוע נרצחו 2 אנשים ונפצעו 5. פיגוע נוסף התרחש ב-4 באוקטובר 1993 עת מכונית פג'ו נצמדה לאוטובוס קו 178 שעצר בתחנה על יד מפקדת המנהל האזרחי סמוך לבית אל והתפוצצה. המחבל נהרג במקום אך 30 מנוסעי האוטובוס נפצעו קל בלבד, ככל הנראה עקב גודלו הקטן של מטען הנפץ. פיגוע התאבדות ראשון בתוך הקו הירוק, פיגוע מכונית התופת בעפולה, נערך ב-6 באפריל 1994, ובו נרצחו שמונה אנשים. פיגוע זה אירע ארבעים יום לאחר הטבח במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין, ולטענת החמאס, שיזם פיגוע זה והתגלה כמוביל פיגועי ההתאבדות בישראל, הפיגוע היה הראשון בשרשרת פיגועי נקמה על הטבח. יש גם הטוענים כי גל פיגועים זה נועד לסכל את ביצוע הסכם אוסלו הראשון ב-13 בספטמבר 1993, בשל הרצון של חמאס לטרפד את ההסכמים שנתפסו בעיניו כמזימה משותפת של אש"ף וישראל לפגוע במעמד תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס) ובהתפתחותה.
בפברואר-מרץ 1996, בעת כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה ולאחר חיסול "המהנדס" יחיא עיאש על ידי ישראל, היה גל של ארבעה פיגועי התאבדות. שני פיגועים נוספים אירעו בתחילת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. אלו היו הפיגוע הכפול שאירע ב-30 ביולי 1997 בסמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים, והפיגוע המשולש במדרחוב בן יהודה בירושלים שאירע ב-4 בספטמבר 1997.
במשך שלוש שנים, במהלך מרבית כהונתם של בנימין נתניהו ושל אהוד ברק כראשי ממשלה, מאוקטובר 1997 (אחרי שחרור אחמד יאסין) ועד דצמבר 2000, התמעטו פיגועי ההתאבדות בישראל.
גל ראשון של פיגועי התאבדות התרחש בישראל בשנות ה-90. בין השנים 1993 ל-1999 התבצעו 23 פיגועי התאבדות שגבו את חייהם של 165 בני אדם. גל שני של פיגועי ההתאבדות בישראל שהיה חמור מהראשון בהקפו ועוצמתו, החל בשנת 2000 והסתיים בשנת 2009 למעט הפיגוע בקו 12 ב-2016. בין השנים הללו התבצעו לפי נתוני השב"כ 146 פיגועי התאבדות שגבו את חייהם של 557 בני אדם, כאשר רובם התבצעו בין השנים 2001 ל-2003. שנת השיא הייתה שנת 2002 עם 53 פיגועי התאבדות.
פיגועי ההתאבדות התחדשו כשלושה חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, והחל מהפיגוע בדולפינריום ביוני 2001, בעת כהונת ממשלת האחדות בראשות אריאל שרון, הפכו מבחינתו של רוב הציבור הישראלי למאפיין העיקרי של האינתיפדה השנייה. בשנים 2000–2005 בוצעו בישראל עשרות פיגועי התאבדות. על פי נתוני המרכז למורשת המודיעין במשך חמש שנות העימות בוצעו 144 פיגועי התאבדות בידי 161 מחבלים מתאבדים שגרמו ל-515 ישראלים הרוגים ולפציעת 3,428. דוברי החמאס הסבירו את בחירתם בפיגועי התאבדות בכך שמבחינתם זוהי דרך ליצור מאזן אימה עם ישראל, והודיעו שאם ישראל תפסיק לפגוע באזרחים פלסטינים גם הם יפסיקו לפגוע באזרחים ישראלים. בעקבות הפיגוע בליל הסדר במלון פארק פתחה ישראל במבצע חומת מגן.
המאמצים הרבים של מערכת הביטחון בישראל להילחם בשיטת טרור זו לא הצליחו למגר אותה לחלוטין בהתחלה, הן בגלל הקושי לאתר ולעצור מתאבדים בודדים, והן בגלל התמיכה לה זוכה טרור זה ברחוב הפלסטיני, בקרב המנהיגות הפלסטינית ובקרב אנשי הדת הערביים. הצעדים שנקטה מערכת הביטחון - מעצרים, מחסומי קבע, פרישת מחסומי פתע, פיצוץ מעבדות נפץ, שליטה מודיעינית של השב"כ על השטח, הריסת מבני טרור, הריסת בתי מחבלים וסיכולים ממוקדים - גרמו לירידה חדה בכמות פיגועי ההתאבדות המוצלחים. בנוסף לפעולות התקפיות נגד ארגוני הטרור, מקימה ישראל גדר הפרדה שנועדה לחסום מעבר מחבלים לישראל. בעקבות מבצע חומת מגן, מבצע דרך נחושה, הקמת גדר ההפרדה ופעילות אינטנסיבית של לוחמה בטרור מוגר הטרור ביהודה ושומרון כמעט לחלוטין, ובעקבותיו ירד מספר פיגועי ההתאבדות כמעט לאפס.
מנתונים שנאספו עד אפריל 2002, בקרב טרור המתאבדים בלט גילם הצעיר, 100 היו בני 17–23, 46 נמנו עם קבוצת הגיל 24–30 ורק שלושה היו מעל גיל 48. רובם המכריע רווקים, ורק 19 נשואים. ברחוב הפלסטיני קיימת התנגדות בציבור הפלסטיני לשגר אנשים נשואים אל מותם. חלקם של בעלי ההשכלה בולט בקרב המתאבדים בעיקר בתקופת אינתיפאדת אל-אקצה. 53 מ–149 היו בעלי השכלה גבוהה ו-56 היו בעלי השכלה תיכונית. זאת כיוון שרבים מהם גויסו על ידי חמאס מאוניברסיטת א-נג'אח בשכם ומהאוניברסיטה האיסלאמית בעזה. 88 מהמתאבדים התגוררו ביהודה ושומרון, 52 ברצועת עזה,7 ממזרח ירושלים ו"הקו הירוק" ו-2 מירדן.
לפי נתוני צבא ההגנה לישראל, באינתיפאדה השנייה בוצעו 29 פיגועי התאבדות על ידי קטינים.
חלק גדול מפיגועי התאבדות נעשה על ידי פלגים איסלמיסטיים קיצוניים. אך השריעה האסלאמית אוסרת את ההתאבדות, ודינם של המתאבדים הוא גיהנום. את האישור ההלכתי להתאבד בפיגוע, קיבלו פוסקים בכירים. במרץ 1996 התיר בכיר הפוסקים הסונים, יוסוף אל-קרדאווי, פיגועי התאבדות בקרב אוכלוסייה אזרחית בארץ ישראל.דרשה שנישאה בשידור ישיר בטלוויזיה של קטאר הוא ראה במבצעי הפיגועים כשהידים, מי שמקריבים למען דתם ואומתם במלחמת ג'יהאד, ולא כמתאבדים. קרדאווי נתן היתר זה באופן בלעדי לפלסטינים. בשנת 2015 פסק כי גם לפלסטינים אסור לבצע התאבדות, כיוון ששמו ידם על רקטות שמגיעות לעומק ישראל.
שמאל|450px|ממוזער|מספר הפיגועים וההרוגים בפיגועי התאבדות בישראל, 1993-2011
שנות התשעים
1993 (2 פיגועים)
תאריך מיקום נרצחיםפצועים ארגון מבצע 16 באפריל פיגוע בצומת מחולה שבבקעת הירדן 19 חמאס4 באוקטוברפיגוע מכונית תופת ליד בניין הממשל הצבאי בבית-אל030חמאססך הכל נרצחים לשנת 19931
1994 (5 פיגועים)
תאריך מיקום נרצחיםפצועים ארגון מבצע 6 באפריל פיגוע מכונית התופת בעפולה 844 חמאס 13 באפריל הפיגוע בתחנה המרכזית של חדרה 530 חמאס19 באוקטובר הפיגוע בקו 5, ליד כיכר דיזנגוף בתל אביב 2275 חמאס 11 בנובמבר פיגוע בצומת נצרים 36 חמאס בשיתוף עם הג'יהאד האסלאמי 25 בדצמבר חניון בנייני האומה בירושלים013 חמאססך הכל נרצחים לשנת 199438
1995 (6 פיגועים)
תאריך מיקום נרצחיםפצועים ארגון מבצע 22 בינואר הפיגוע בצומת בית ליד - פיגוע התאבדות כפול בצומת בית-ליד 2266 הג'יהאד האסלאמי 9 באפריל פיגוע מכונית התופת בצומת כפר דרום - התנגשות מכונית תופת באוטובוס חיילים 830 הג'יהאד האסלאמי9 באפריל מכונית תופת בכביש קרני נצרים 0? חמאס26 ביוניחמור עם עגלת נפץ על הציר המרכזי החוצה את גוש קטיף, קילומטר וחצי מצפון לנווה דקלים0?הג'יהאד האסלאמי 24 ביולי פיגוע באוטובוס בקו מס' 20 בצומת עלית ברמת גן 633 חמאס 21 באוגוסט אוטובוס בקו מס' 26 ליד בית ספר רנה קסין בירושלים 5107 חמאססך הכל נרצחים לשנת 199540
1996 (4 פיגועים)
תאריך מיקום נרצחיםפצועים ארגון מבצע 25 בפברואר אוטובוס בקו מס' 18, ליד התחנה המרכזית בירושלים 2680 חמאס 25 בפברואר פיגוע ההתאבדות בצומת אשקלון 136 חמאס 3 במרץ אוטובוס בקו מס' 18, ברחוב יפו בירושלים 197 חמאס 4 במרץ הפיגוע בדיזנגוף סנטר, בסמוך לדיזנגוף סנטר בתל אביב 13163 חמאס בשיתוף עם הג'יהאד האסלאמיסך הכל נרצחים לשנת 199659
1997 (3 פיגועים)
תאריך מיקום נרצחיםפצועים ארגון מבצע9 בינוארתל אביב013חמאס 21 במרץ הפיגוע בקפה אפרופו בתל אביב 348 חמאס 30 ביולי הפיגוע בשוק מחנה יהודה (פיגוע התאבדות כפול) 16178 חמאס 4 בספטמבר הפיגוע ברחוב בן יהודה בירושלים (פיגוע התאבדות משולש) 5? חמאססך הכל נרצחים לשנת 199724
1998 (2 פיגועים)
תאריך מיקום נרצחיםפצועים ארגון מבצע 29 באוקטובר מכונית תופת ליד אוטובוס תלמידים בכפר דרום 18 חמאס 6 בנובמבר פיגוע התאבדות כפול בירושלים 020 הג'יהאד האסלאמיסך הכל נרצחים לשנת 19981
1999 (2 פיגועים)
תאריך מיקום נרצחיםפצועים ארגון מבצע 5 בספטמבר מכונית תופת ליד אוטובוס בקו מס' 960 בטבריה 04 חמאס 5 בספטמבר מכונית תופת בתחנה המרכזית בחיפה 00 חמאססך הכל נרצחים לשנת 19990
העשור הראשון של המאה ה-21
2000 (2 פיגועים)
תאריך מיקום נרצחים פצועים ארגון מבצע 26 באוקטובר עמדת צה"ל סמוך לכפר דרום (המחבל היה רכוב על אופניים) ללא 1 הג'יהאד האסלאמי 22 בדצמבר צומת מחולה ללא 3 חמאססך הכל הרוגים לשנת 20000
2001 (31 פיגועים)
תאריך מיקום נרצחים פצועים ארגון מבצע 4 במרץ הפיגוע בנתניה 3 1 חמאס 27 במרץ סמוך לאוטובוס אגד בקו מס' 6 בגבעה הצרפתית בירושלים ללא (2 נפצעו קשה ו-16 קל) 18 הג'יהאד האסלאמי, ארגון גדודי השיבה 28 במרץ הפיגוע בתחנת הדלק מפגש השלום ליד כפר סבא 2 4 חמאס 22 באפריל הפיגוע בכפר סבא - צומת הרחובות ויצמן וטשרניחובסקי בכפר סבא 1 40 חמאס 29 באפריל צומת דיר שרף בשומרון - מחבל נצמד עם מכונית תופת לאוטובוס תלמידים שיצא משבי שומרון ללא ללא חמאס 18 במאי פיגוע בקניון השרון בנתניה 5 ? חמאס 24 במאי מחסום תופח בגוש קטיף ללא 2 באורח קל חמאס 25 במאי התחנה המרכזית בחדרה (פיצוץ מכונית תופת) ללא 60 חמאס 25 במאי פיגוע באמצעות משאית תופת בצומת נצרים ללא ללא 1 ביוני הפיגוע בדולפינריום בתל אביב 21 חמאס 22 ביוני סמוך לדוגית בצפון רצועת עזה 2 חמאס 9 ביולי מחבל נהוג במכונית תופת מערבית למחסום כיסופים 1 ללא חמאס 16 ביולי הפיגוע בתחנת הרכבת בבנימינה 2 הג'יהאד האסלאמי 8 באוגוסט מכונית תופת במחסום בקעות בבקעת הירדן ללא פצוע קל חמאס 9 באוגוסט מסעדת סבארו בירושלים 16 חמאס בשיתוף עם הג'יהאד האסלאמי 12 באוגוסט מסעדת "וול סטריט" בקריית מוצקין ללא 16 הג'יהאד האסלאמי 4 בספטמבר רחוב הנביאים בירושלים ללא 20 בהם שוטר משמר הגבול אנוש חמאס 9 בספטמבר הפיגוע בתחנת הרכבת נהריה 3 חמאס 9 בספטמבר מכונית תופת בצומת בית ליד ללא (12 פצועים) חמאס 7 באוקטובר הכניסה לקיבוץ שלוחות 1 ללא הג'יהאד האסלאמי 7 באוקטובר מחסום ארז ללא חמאס 17 באוקטובר סמוך למעבר קרני ללא (2 פצועים) החזית העממית לשחרור פלסטין 27 בנובמבר מחסום ארז ללא (2 פצועים קל) חמאס 29 בנובמבר הפיגוע בקו 823 בצומת מחנה 80 3 הג'יהאד האסלאמי והפת"ח 1 בדצמבר הפיגוע במדרחוב בן-יהודה - מדרחוב בן-יהודה בירושלים (פיגוע התאבדות כפול ומכונית תופת) 11 חמאס 2 בדצמבר אוטובוס בקו מס' 16 בחיפה 15 חמאס 5 בדצמבר רחוב דוד המלך בירושלים ללא (11 פצועים) הג'יהאד האסלאמי 9 בדצמבר צומת הצ'ק פוסט בחיפה ללא 30 הג'יהאד האסלאמי 12 בדצמבר נוה דקלים ללא 4 קל חמאס 15 בדצמבר מחסום טייבה ללא ? הג'יהאד האסלאמיסך הכל נרצחים לשנת 200184
2002 (47 פיגועים)
תאריך מיקום נרצחים ארגון מבצע 25 בינואר התחנה המרכזית הישנה בתל אביב ללא (25 פצועים) הג'יהאד האסלאמי בשיתוף עם הפת"ח 27 בינואר רחוב יפו בירושלים (פיגוע ראשון על ידי מחבלת) 1 חמאס 31 בינואר סמוך למחסום טייבה המפריד בין העיר טייבה לאזור טולכרם ללא (שני מאבטחי שב"כ נפצעו באורח קל-בינוני) חמאס 16 בפברואר הפיגוע בקניון קרני שומרון - בסמוך לפיצריה במרכז מסחרי בקרני שומרון 3 החזית העממית לשחרור פלסטין 17 בפברואר באזור מחנה 80 ללא (3 פצועים) גדודי חללי אל אקצה 18 בפברואר בסמוך למחסום כיסופים 2 גדודי חללי אל אקצה 18 בפברואר כביש מעלה אדומים - ירושלים 1 גדודי חללי אל אקצה 22 בפברואר סופרמרקט באפרת ללא גדודי חללי אל-אקצא 27 בפברואר ליד מכבים ללא (3 פצועים בינוני וקל) חמאס 2 במרץ הפיגוע בשכונת בית ישראל - שכונת בית ישראל בירושלים 11 גדודי חללי אל-אקצא 5 במרץ אוטובוס בקו מס' 823 בעפולה 1 הג'יהאד האסלאמי 7 במרץ הפיגוע במלון אשל השומרון ללא (14 פצועים) החזית העממית לשחרור פלסטין 9 במרץ קפה מומנט בירושלים 11 חמאס 17 במרץ ליד אוטובוס בקו מס' 22 בירושלים ללא (25 פצועים) חמאס 20 במרץ אוטובוס בקו מס' 823 בצומת מוסמוס 7 הג'יהאד האסלאמי 21 במרץ רחוב המלך ג'ורג' בירושלים 3 גדודי חללי אל-אקצא 27 במרץ פיגוע במלון פארק בנתניה (מוכר גם כ"טבח ליל הסדר") 30 חמאס 29 במרץ הפיגוע בסופרמרקט בקריית היובל בירושלים המחבלת איאת אל-אח'רס הייתה בת 18. 2 גדודי חללי אל-אקצא 30 במרץ בית קפה ברחוב אלנבי בתל אביב 1 גדודי חללי אל-אקצא 31 במרץ פיגוע במסעדת מצה בחיפה 16 חמאס 31 במרץ תחנת עזרה ראשונה באפרת ללא (6 פצועים בהם שניים קשה) חמאס 1 באפריל ירושלים - פינת רחוב הנביאים ודרך חיל ההנדסה (כביש 1) 1 גדודי חללי אל אקצה 10 באפריל הפיגוע בצומת יגור אוטובוס בקו מס' 960 ליד צומת יגור 10 חמאס 12 באפריל הכניסה לשוק מחנה יהודה בירושלים 6 גדודי חללי אל-אקצא 7 במאי הפיגוע במועדון השפילד קלאב בראשון לציון 15 חמאס 8 במאי צומת מגידו ללא לא ידוע 19 במאי הפיגוע בשוק בנתניה 3 החמאס והחזית העממית לשחרור פלסטין 22 במאי מדרחוב רוטשילד / גן המושבה בראשון לציון 2 גדודי חללי אל-אקצא 24 במאי מכונית תופת התפוצצה בפתח מועדון "זיגוטה" בתל אביב לאחר שהנהג חוסל ללא (אדם אחד נפצע קל-בינוני) גדודי חללי אל-אקצא 27 במאי מרכז מסחרי בשכונת אם המושבות בפתח-תקוה 2 גדודי חללי אל-אקצא 5 ביוני אוטובוס בקו מס' 830 ליד צומת מגידו. המחבל המתאבד פוצץ את עצמו ברכב ממולכד ליד האוטובוס. אחרון ההרוגים זוהה רק כעבור ששה חודשים 17 הג'יהאד האסלאמי 11 ביוני מסעדת שווארמה ברחוב סוקולוב בהרצליה 1 חמאס 18 ביוני אוטובוס בקו מס' 32א בצומת פת בירושלים 19 חמאס 19 ביוני הגבעה הצרפתית בירושלים 7 גדודי חללי אל-אקצא 16 ביולי כביש גני טל-נווה דקלים ללא (4 פצועים קל) חמאס 17 ביולי רחוב נוה שאנן בתל אביב 5הג'יהאד האיסלאמי 30 ביולי רחוב הנביאים בירושלים ללא (5 פצועים קל-בינוני) גדודי חללי אל-אקצא 4 באוגוסט אוטובוס בקו מס' 361 בצומת מירון 9 חמאס, בעזרת ערבים ישראלים מהכפר בענה 5 באוגוסט צומת אום אל-פחם (המחבל התפוצץ בתוך מכונית) ללא (קב"ט שנהג ברכב נפצע בינוני-קשה) לא ידוע 18 בספטמבר צומת אום אל-פחם 1 הג'יהאד האסלאמי 19 בספטמבר אוטובוס "דן" בקו מס' 4 שנסע ברחוב אלנבי, מול בית הכנסת הגדול בתל אביב 6 חמאס 10 באוקטובר כביש גהה, מחלף בר-אילן 1 חמאס 21 באוקטובר אוטובוס בקו מס' 841 בצומת כרכור 14 הג'יהאד האסלאמי 27 באוקטובר תחנת דלק בכניסה לאריאל 3 חמאס 4 בנובמבר קניון "ערים" בכפר סבא 2 הג'יהאד האסלאמי 21 בנובמבר פיגוע באוטובוס בקו מס' 20 בירושלים 11 חמאססך הכל נרצחים לשנת 2002225
2003 (22 פיגועים)
תאריך מיקום הרוגים ארגון מבצע 5 בינואר פיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב (פיגוע התאבדות כפול) 23 גדודי חללי אל-אקצא 5 במרץ אוטובוס בקו מס' 37 (בשדרות מוריה) בחיפה 17 חמאס 30 במרץ "קפה לונדון" בנתניה ללא (כ-30 פצועים מתוכם אחד קשה) הג'יהאד האסלאמי24 באפרילתחנת הרכבת כפר סבא - נורדאו 1 גדודי חללי אל-אקצא30 באפרילמסעדת מייק'ס פלייס (Mike's Place), הטיילת בתל אביב 3 בוצע על ידי אזרחים בריטים ממוצא פקיסטני שייתכן שנשלחו על ידי החמאס וגדודי חללי אל-אקצא או כחוליית ביצוע של אל-קאעידה 17 במאי כיכר גרוס בחברון 2 חמאס 18 במאי הפיגוע בקו 6 בירושלים 7 חמאס 18 במאי מחסום בכפר דחיית אל בריד סמוך לשכונת נווה יעקב ללא חמאס 19 במאי כניסה לקניון בעפולה 3הג'יהאד האיסלאמי בשיתוף עם הפת"ח 19 במאי סמוך לג'יפ צבאי בכפר דרום (המחבל היה רכוב על אופניים) ללא (3 חיילים נפצעו) חמאס 11 ביוני אוטובוס בקו מס' 14א בירושלים, סמוך למרכז כלל 17 חמאס 19 ביוני הפיגוע בשדי תרומות 1 הג'יהאד האסלאמי 7 ביולי בית פרטי במושב כפר יעבץ 1 הג'יהאד האסלאמי 12 באוגוסט מרכול בראש העין 1 גדודי חללי אל אקצה 12 באוגוסט תחנת אוטובוס ליד אריאל 1 הגיהאד האיסלאמי והחמאס 19 באוגוסט אוטובוס בקו מס' 2 בירושלים 23 חמאס 9 בספטמבר טרמפיאדה בכניסה למחנה צריפין 9 חמאס 9 בספטמבר קפה הלל במושבה הגרמנית, ירושלים 7 חמאס 4 באוקטובר מסעדת מקסים בחיפה 21 הג'יהאד האסלאמי 9 באוקטובר משרדי התיאום והקישור של צה"ל בטול-כרם ללא (שני חיילים נפצעו, קשה וקל) גדודי חללי אל אקצה 3 בנובמבר סמוך לכפר עזון בציר אלפי מנשה-קדומים ללא (פצוע אחד קל מאוד) גדודי חללי אל אקצה 25 בדצמבר תחנת אוטובוס במחלף גהה בבני ברק 4 החזית העממית לשחרור פלסטיןסך הכל הרוגים לשנת 2003142
2004 (12 פיגועים)
תאריך מיקום הרוגים ארגון מבצע 11 בינואר הכפר ג'ינסאפוט באזור קדומים ללא המחבל ככל הנראה איש תנזים 14 בינואר מעבר ארז (הפיגוע בוצע באמצעות מחבלת מתאבדת) 4 פת"ח וחמאס 29 בינואר אוטובוס בקו מס' 19 בשכונת רחביה בירושלים 11 גדודי חללי אל אקצה 22 בפברואר אוטובוס בקו מס' 14א, ליד גן פעמון הדרור בירושלים 8 גדודי חללי אל אקצה 27 בפברואר סמוך לחממות בכפר דרום ללא 14 במרץ פיגוע התאבדות כפול בנמל אשדוד 10 גדודי חללי אל אקצה והחמאס 17 באפריל מעבר ארז 1 גדודי חללי אל אקצה והחמאס 22 במאי מחסום בקעות בבקעת הירדן ללא (פצוע אחד קל) החזית העממית לשחרור פלסטין 31 באוגוסט אוטובוסים בקווים מס' 7 ו-12 בבאר שבע 16 חמאס 14 בספטמבר מעבר חָבְּלֶה באזור קלקיליה (המחבל היה רכוב על אופניים) ללא (שני חיילים נפצעו, בינוני-קשה וקל) גדודי חללי אל-אקצא 22 בספטמבר הגבעה הצרפתית בירושלים 2 גדודי חללי אל אקצה 1 בנובמבר פיגוע בשוק הכרמל בתל אביב 3 החזית העממית לשחרור פלסטיןסך הכל הרוגים לשנת 200455
2005 (8 פיגועים)
תאריך מיקום הרוגיםפצועים ארגון מבצע 13 בינואר הפיגוע במחסום קרני 65 חמאס, גדודי חללי אל אקצהוועדות ההתנגדות העממיות 18 בינואר ביתן בידוק ביטחוני ליד צומת גוש קטיף 18 חמאס 25 בפברואר הפיגוע במועדון הסטייג' בתל אביב 649 הג'יהאד האסלאמי, גדודי חללי אל אקצה, מעורבות של חזבאללה 12 ביולי הפיגוע בכניסה לקניון השרון בנתניה 590 הג'יהאד האסלאמי 28 באוגוסט תחנה מרכזית בבאר שבע 02 הג'יהאד האסלאמי, גדודי חללי אל אקצה 26 באוקטובר הפיגוע בשוק בחדרה 754 הג'יהאד האסלאמי 5 בדצמבר הפיגוע בקניון השרון (דצמבר 2005) 551 הג'יהאד האסלאמי 29 בדצמבר מחסום פתע ליד הכפר ג'בארה שבאזור טולכרם חייל צה"ל, 2 פלסטינים הג'יהאד האסלאמיסך הכל הרוגים לשנת 200532
2006 (3 פיגועים)
תאריך מיקום הרוגיםפצועים ארגון מבצע 19 בינואר רחוב נווה שאנן, התחנה המרכזית הישנה בתל אביב 032 הג'יהאד האסלאמי 30 במרץ הפיגוע בקדומים 40 גדודי חללי אל אקצא 17 באפריל פיגוע ברחוב נווה שאנן באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב (אותו מקום כמו הפיגוע של 19 בינואר) 1166 גדודי חללי אל אקצא והג'יהאד האסלאמיסך הכל הרוגים לשנת 200615
2007 (פיגוע אחד)
תאריך מיקום הרוגיםפצועים ארגון מבצע 29 בינואר פיגוע ההתאבדות באילת 30 הג'יהאד האסלאמי, גדודי חללי אל-אקצא ו"צבא המאמינים"סך הכל הרוגים לשנת 20073
2008 (פיגוע אחד)
תאריך מיקום הרוגיםפצועים ארגון מבצע 4 בפברואר פיגוע במרכז המסחרי בדימונה 28 הג'יהאד האסלאמי חמאס וגדודי חללי אל-אקצאסך הכל נרצחים לשנת 20082
העשור השני של המאה ה-21
2011 (פיגוע אחד)
תאריך מיקום הרוגיםפצועים ארגון מבצע 18 באוגוסט במהלך מתקפת טרור בכביש 12, סמוך לאילת, פוצץ עצמו אחד מהמחבלים בעזרת חגורת נפץ בסמוך לאוטובוס ריק מנוסעים. נהג האוטובוס נהרג והאוטובוס נשרף כליל.1 (בפעולות שנכללו במתקפה זו נהרגו עוד 7 ישראלים)14 הג'יהאד הסלפיסך הכל הרוגים לשנת 20111
2016 (פיגוע אחד)
תאריך מיקום הרוגיםפצועים ארגון מבצע 18 באפריל אוטובוס אגד בקו 12, ליד צומת פת בירושלים 020 חמאססך הכל הרוגים לשנת 20160
העשור השלישי של המאה ה-21
2024 (פיגוע אחד)
תאריך מיקום הרוגיםפצועים ארגון מבצע 18 באוגוסט שכונת התקווה בתל אביב. 01 חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיניסך הכל הרוגים לשנת 20240
סך הכל הרוגים מפיגועי התאבדות לכל השנים725
מספר פיגועי ההתאבדות בכל השנים151, מתוכם 49 פיגועים ללא הרוגים
ממוזער|250px|לוח זיכרון לזכרם של קורבנות הפיגוע בקו 19 בירושלים
ראו גם
טרור פלסטיני
האינתיפאדה השנייה
קישורים חיצוניים
Suicide and Other Bombing Attacks in Israel Since the Declaration of Principles, באתר של משרד החוץ.
הבסיס האידאולוגי לתופעת המחבלים המתאבדים - ספריית הכנסת.
הרוגים מטרור פלסטיני בעימות הנוכחי (עד סוף 2009) ובהשוואה לעשור שקדם לו, אתר השב"כ
מרכז המידע למודיעין וטרור - המרכז למורשת המודיעין, טרור המתאבדים בשנות העימות הישראלי פלסטיני (ספטמבר 2000 - דצמבר 2005) - מהדורה שנייה, 1 בינואר 2006
הערות שוליים
*
*
*
קטגוריה:רצח והתאבדות
קטגוריה:שנות ה-1990 בישראל
קטגוריה:שנות ה-2000 בישראל
קטגוריה:רשימות
קטגוריה:טרור פלסטיני | 2024-10-01T18:55:34 |
יישובי יש"ע | הפניה :קטגוריה:התנחלויות ביהודה ושומרון | 2012-09-20T12:19:22 |
דמוגרפיה - מונחים | הפניה דמוגרפיה | 2007-05-03T03:38:55 |
קניין | REDIRECTרכוש | 2004-03-12T02:01:53 |
נכס | בתחום החשבונאות, נכס מוגדר כחומר או מוצר הנמצא בשליטתה של ישות (בדרך כלל חברה) ומביא או צפוי להביא לישות הטבות כלכליות בעתיד. לכל נכס יש ערך.
להלן רשימה חלקית של תקנים בין-לאומיים העוסקים בסוגים מסוימים של נכסים:
IFRS5 – נכסים לא שוטפים המוחזקים למכירה
IAS2 – מלאי
IAS16 – רכוש קבוע
IAS36 – ירידת ערך נכסים
IAS37 – נכסים תלויים
IAS38 – נכסים בלתי מוחשיים
IAS39, IAS32, IFRS7 – נכסים פיננסיים
IAS40 – נדל"ן להשקעה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חשבונאות | 2024-07-16T09:33:43 |
האיליאדה | REDIRECTאיליאדה | 2004-03-12T03:02:34 |
אפולו 11 | אפולו 11 (באנגלית: Apollo 11) הייתה טיסת חלל שבמסגרתה נחתו לראשונה בני אדם על הירח. מפקד המשימה ניל ארמסטרונג והטייס באז אולדרין הנחיתו את רכב הנחיתה הירחי איגל על אדמת הירח ב־20 ביולי 1969, בשעה 20:17 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC)
שש שעות ו־39 דקות מאוחר יותר, ב־21 ביולי בשעה 02:56 UTC, צעד ארמסטרונג על הירח, והיה לאדם הראשון שצעד אי פעם על גרם שמיים מחוץ לכדור הארץ, באמרו (במקור: "That's one small step for [a] man, one giant leap for mankind."), (בתרגום מילולי : "קפיצה ענקית לאנושות").
באז אולדרין הצטרף אליו 19 דקות לאחר מכן. ביחד הם שהו כשעתיים ורבע מחוץ לחללית, ביצעו משימות מחקר, ואספו 21.5 ק"ג של אדמה וסלעים מפני הירח. בעודם נמצאים על אדמת הירח, מייקל קולינס, טייס תא הפיקוד קולומביה, נשאר לבדו במסלול סביב הירח בתא הפיקוד של החללית אפולו.
ארמסטרונג ואולדרין שהו 21 שעות ו־36 דקות על פני הירח באזור הנקרא "ים השלווה", ובסיומן המריאו מפני השטח וחברו עם קולינס לתא הפיקוד של החללית אפולו במסלולה סביב הירח.
אפולו 11 שוגרה ב־16 ביולי בשעה 13:33 UTC על ידי המשגר סטורן 5 ממרכז החלל קנדי. זו הייתה המשימה המאוישת השישית בתוכנית אפולו של נאס"א. חללית אפולו הייתה מורכבת משלושה חלקים: תא הפיקוד, בו שהו שלושה האסטרונאוטים במשך רוב המשימה והחלק היחיד שחזר לכדור הארץ; תא השירות שסיפק הנעה, חשמל, חמצן ומים עבור תא הפיקוד; ורכב הנחיתה הירחי שהורכב משני שלבים – שלב הנחיתה, עבור נחיתה על פני הירח, ושלב ההמראה, המיועד לשגר את האסטרונאוטים בחזרה למסלול סביב הירח ולעגון עם תא הפיקוד.
לאחר שהשלב השלישי של המשגר סטורן 5 ביצע תמרון מעבר ירחי ושלח את חללית האפולו לכיוון הירח, נפרדה החללית מהמשגר ונעה במשך שלושה ימים, עד שנכנסה למסלול סביב הירח. לאחר מכן עברו ארמסטרונג ואולדרין מתא הפיקוד אל רכב הנחיתה הירחי ונחתו בים השלווה ב־20 ביולי. בסיום שהותם על אדמת הירח, הם השתמשו בשלב ההמראה של רכב הנחיתה הירחי על מנת להיכנס למסלול סביב הירח ולחבור חזרה לתא הפיקוד בו שהה קולינס. לאחר עגינתם, הם נפרדו מרכב הנחיתה הירחי וביצעו מספר תמרונים שהוציאו אותם מהמסלול סביב הירח ושלחו אותם לכיוון כדור הארץ. ב־24 ביולי תא הפיקוד ובו האסטרונאוטים חדר לאטמוספירה של כדור הארץ, ונחת בצניחה אל מי האוקיינוס השקט לאחר יותר משמונה ימים בחלל.
אפולו 11 נחשב על ידי רבים כהישג הבודד הגדול ביותר של האנושות. הצעד הראשון של ארמסטרונג על אדמת הירח שודר ישירות בטלוויזיה ברחבי העולם. אפולו 11 הביאה למעשה לסיום המרוץ לחלל, והגשימה יעד לאומי שהציב הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי בשנת 1961, כשהכריז על כוונתה של ארצות הברית: "להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום".
רקע
בסוף שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60 של המאה ה־20, ארצות הברית התנהלה במלחמה הקרה מול ברית המועצות. ב־4 באוקטובר 1957, ברית המועצות שיגרה את ספוטניק 1, הלוויין הראשון. הצלחה זו הפתיעה את האמריקאים ועוררה פחדים בקרב העולם המערבי. שיגור זה הוכיח כי לברית המועצות היכולת לשאת ראש נפץ גרעיני על פני מרחקים בין־יבשתיים וערער את התפיסה האמריקאית לפיה יש לארצות הברית עליונות צבאית, טכנולוגית וכלכלית על פני הסובייטים. שיגור הלוויין הוביל למשבר הספוטניק והחל את המרוץ לחלל. הנשיא דווייט אייזנהאואר נענה לאתגר על ידי הקמת מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (נאס"א) והקמת תוכנית מרקורי, שמטרתה הייתה לשגר אדם למסלול סביב כדור הארץ. אולם ב־12 באפריל 1961, הקוסמונאוט הסובייטי יורי גגארין הפך לאדם הראשון בחלל ולאדם הראשון במסלול סביב כדור הארץ. כמעט חודש לאחר מכן, ב־5 במאי 1961, אלן שפרד הפך לאמריקאי הראשון בחלל, כאשר השלים טיסה תת־מסלולית בת 15 דקות. עם חזרתו הוא קיבל שיחת טלפון מיורשו של אייזנהאואר, הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, אשר בירך אותו על הצלחת המשימה. עם זאת, בניגוד לטיסתו של גגארין, טיסתו של שפרד הייתה תת־מסלולית ולא השלימה הקפה של כדור הארץ, מה שהותיר את ברית המועצות בעליונות בתחום.
מאחר שלברית המועצות היו משגרים בעלי יכולת נשיאה גבוהה יותר, קנדי בחר מבין האפשרויות אשר הוצגו על ידי נאס"א, באתגר עתידי אשר כולל משגרים מעבר לדור הקיים ויביא לנקודת מפנה ואף ניצחון אמריקאי במרוץ לחלל. בסופו של דבר הוחלט כי משימה מאוישת לירח תשרת מטרה זו.
ב־25 במאי 1961, קנדי נאם בפני הקונגרס של ארצות הברית בקשר ל"צרכים לאומיים דחופים" והכריז: .
לצד התומכים, אמריקאים רבים התנגדו לתוכנית, לרוב מבחינה כלכלית. ביוני 1961 כאשר קנדי נפגש עם מקבילו הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב, הוא הציע להפוך את הנחיתה על הירח לפרויקט משותף, אך חרושצ'וב לא קיבל את ההצעה. ב־20 בספטמבר 1963, בנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, קנדי הציע שוב משלחת משותפת אל הירח. הרעיון של משימה משותפת אל הירח ננטש לאחר מותו של קנדי.
החלטה מוקדמת ומכרעת הייתה בחירת שיטת הגעה לירח. לאחר בדיקות, נבחרה שיטת מפגש במסלול סביב הירח (LOR) על פני שיטת הטיסה הישירה ושיטת מפגש במסלול סביב כדור הארץ (EOR). מפגש בחלל הוא תמרון מסלולי אשר במהלכו שתי חלליות מנווטות בחלל ונפגשות. ביולי 1962 ראש נאס"א ג'יימס ווב הכריז כי המשימה אל הירח תעשה שימוש בשיטת מפגש במסלול סביב הירח (LOR) וכי לחללית אפולו יהיו שלושה חלקים עיקריים: תא פיקוד, בו ישהו שלושה האסטרונאוטים במשך רוב המשימה וכן החלק היחיד שיחזור לכדור הארץ; תא שירות אשר יספק מערכת הנעה, חשמל, חמצן ומים עבור תא הפיקוד; ורכב הנחיתה ירחי אשר יורכב משני שלבים – שלב הנחיתה עבור נחיתה על פני השטח של הירח ושלב המראה המיועד לשגר את האסטרונאוטים בחזרה למסלול סביב הירח ולעגון עם תא הפיקוד. תכנון עדכני זה פירושו שהמשימה כולה תוכל להיות משוגרת בידי משגר אחד, הסטורן 5 שהיה אז בפיתוח, במקום שיטות ההגעה האחרות אשר דרשו מספר משגרים נפרדים או משגר אחד גדול הרבה יותר מהסטורן 5.
ב־27 בינואר 1967, תוכנית אפולו נעצרה בפתאומיות בעקבות האסון של אפולו 1 בו קופחו חייהם של האסטרונאוטים וירג'יל "גאס" גריסום, אדוארד וייט ורוג'ר צ'אפי. באוקטובר 1968, משימת אפולו 7 בחנה את תפקודו של תא הפיקוד במסלול סביב כדור הארץ. ובדצמבר באותה השנה משימת אפולו 8 בחנה שוב את תא הפיקוד, הפעם במסלול סביב הירח. במרץ 1969, משימת אפולו 9 בחנה לראשונה את חללית אפולו במלואה, כולל רכב הנחיתה הירחי, במסלול סביב כדור הארץ. במאי 1969, משימת אפולו 10 הייתה למעשה חזרה גנרלית ובחנה את כלל החומרה והרכיבים של החללית במסלול סביב הירח. עד יולי 1969, הכל היה מוכן עבור נחיתה מאוישת על הירח.
ההובלה המוקדמת של הסובייטים במרוץ לחלל אבדה בסוף שנות ה־60 עקב קשיים בפיתוח המשגר N-1, אשר היה אמור לשרת אותם במשימות מאוישות לירח. כאשר כבר היה ברור שארצות הברית תהיה ראשונה לשלוח משימה מאוישת אל הירח, ניסו הסובייטים להיות הראשונים שמחזירים חומר מפני השטח של הירח לכדור הארץ. ב־13 ביולי, שלושה ימים לפני שיגור אפולו 11, שיגרה ברית המועצות את הגשושית לונה 15 אשר כשלה לנחות בהצלחה והתרסקה על אדמת הירח באזור ים המשברים כשעתיים לפני המראתם של ארמסטרונג ואולדרין מאדמת הירח בדרכם חזרה אל כדור הארץ. רדיו־טלסקופ במצפה הכוכבים ג'ודרל בנק שבאנגליה, קלט אותות ושידורים מלונה 15 בעת ניסיון נחיתתה. הקלטות אלו פורסמו ביולי 2009, ביום השנה ה־40 למשימת אפולו 11.
אנשי צוות
הצוות הראשי
תפקיד אסטרונאוט מפקד ניל ארמסטרונג טיסת חלל שנייה טייס תא הפיקוד מייקל קולינס טיסת חלל שנייה טייס רכב הנחיתה אדווין "באז" אולדרין טיסת חלל שנייה
ניל ארמסטרונג
ארמסטרונג היה מפקד המשימה. הוא בוגר הנדסה אווירונאוטית מאוניברסיטת פרדו, ומוסמך בהנדסת תעופה וחלל מאוניברסיטת דרום קליפורניה. בין 1949 ו־1952 היה טייס בצי האמריקאי, וטס במסגרת מלחמת קוריאה. הוא הצטרף ל-NACA, קודמתה של נאס"א, ושירת בה כטייס ניסוי במטוסים ניסיוניים, בהם המטוס הרקטי X-15 ששבר שיאי מהירות. הוא נבחר במסגרת הקבוצה השנייה של אסטרונאוטים בשנת 1962. היה מפקד ג'מיני 8 ב־1966, וביצע את העגינה המוצלחת הראשונה של שתי חלליות זו לזו.
מייקל קולינס
קולינס היה טייס תא הפיקוד. הוא בוגר במדעים מהאקדמיה הצבאית בווסט פוינט. לאחר שסיים את לימודיו שם, הצטרף לחיל האוויר כטייס ניסוי. הצטרף לצוות האסטרונאוטים במסגרת הקבוצה השלישית, ב־1963. היה טייס גיבוי של ג'מיני 7. היה טייס במשימת ג'מיני 10, שפרצה דרך בתחום העגינה בחלל. במסגרת משימה זו, עגנה ג'מיני 10 עם רכב "אג'נה" ששוגר מראש, השתמשה בו כדי לעבור למסלול שונה, שם עגנה עם רכב "אג'נה" שני. במסגרת משימה זו גם השלים שתי פעילויות חוץ־רכביות.
אדווין "באז" אולדרין
אולדרין היה טייס רכב הנחיתה. בוגר במדעים מהאקדמיה הצבאית בווסט פוינט מ־1951. דוקטור למדעים באסטרונאוטיקה מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. היה טייס במלחמת קוריאה, במהלכה הפיל שני מטוסי מיג 15. הצטרף לנאס"א במסגרת הקבוצה השלישית, ב־1963. ב־1966 טס עם ג'יימס לוֹוֶל בג'מיני 12, האחרונה בתוכנית ג'מיני.
צוות גיבוי
תפקיד אסטרונאוט מפקד ג'יימס לוול טייס תא הפיקוד ויליאם אנדרס טייס רכב הנחיתה פרד הייז
צוות הגיבוי הורכב מג'יימס לוול כמפקד המשימה, בוגר לימודי הנדסת מכונות וטייס לשעבר בשירות צי ארצות הברית, טס במשימות ג'מיני 7, ג'מיני 12 ואפולו 8. ויליאם אנדרס שימש כטייס תא הפיקוד, בוגר לימודי הנדסת חשמל והנדסה גרעינית וטייס לשעבר בחיל האוויר של ארצות הברית, טס במשימת אפולו 8. פרד הייז שימש כטייס רכב הנחיתה, מהנדס בעיסוקו, טייס קרב לשעבר בחיל האוויר של ארצות הברית.
משימה
שיגור וטיסה אל מסלול סביב הירח
ממוזער|שמאל|180px|משימת אפולו 11 משוגרת על ידי המשגר סטורן 5 מכן השיגור 39A שבמרכז החלל קנדי, 16 ביולי 1969, 9:32 שעון מקומי.
על-פי ההערכות כמיליון איש נכחו בשיגור אפולו 11 וצפו בו מחופי הים ומהכבישים בסביבת אתר השיגור. בכירים בפוליטיקה האמריקאית ושגרירים מעשרות מדינות נכחו בשיגור. נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון צפה בשיגור ממשרדו בבית הלבן יחד עם קצין הקשר של נאס"א, האסטרונאוט פרנק בורמן. כ־3,500 נציגי תקשורת נכחו באירוע, כשני שלישים היו מארצות הברית והשאר הגיעו מ־55 מדינות שונות. השיגור הועבר ישירות בערוצי הטלוויזיה ל־33 מדינות, ומיליונים רבים ברחבי העולם האזינו לשידורי הרדיו שתיארו את השיגור.
ב־16 ביולי 1969 בשעה 13:32 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC) או 9:32 לפי שעון מקומי, שוגרה משימת אפולו 11 על ידי המשגר סטורן 5 מכן השיגור 39A במרכז החלל קנדי שבפלורידה. 2 דקות ו־42 שניות לאחר השיגור, כאשר המשגר ועליו החללית נמצאים בגובה של 67 קילומטרים ונעים במהירות של 8,280 קמ"ש, נותק השלב הראשון של המשגר (S-IC) משני השלבים העליונים ונפל למימי האוקיינוס. מספר שניות לאחר מכן, הופעלו מנועי השלב השני, (S-II). 9 דקות ו־8 שניות לאחר השיגור, כשהמשגר היה בגובה 185 קילומטר ונע במהירות של 24,940 קמ"ש, נותק השלב השני, ומספר שניות לאחר מכן הופעל מנועו היחיד של השלב השלישי (S-IVB). 12 דקות אל תוך הטיסה, האיץ השלב השלישי למהירות מסלולית של 28,100 קמ"ש, על מנת להיכנס למסלול סביב כדור הארץ כשהוא 185 ק"מ מעל פני הארץ.
בשעה 16:22:13 UTC, לאחר הקפה אחת וחצי של כדור הארץ, הופעל בשנית מנועו של השלב השלישי, והאיץ את השלב למהירות של 40,000 קמ"ש שהייתה דרושה על מנת לשלוח את החללית לתמרון מעבר ירחי. כעבור כ־30 דקות ביצע מייקל קולינס תמרון הנקרא "טרנספוזיציה ועגינה", שכלל היפרדות של תאי הפיקוד/שירות של החללית אפולו מהשלב השלישי, סיבוב חזרה ועגינה עם רכב הנחיתה הירחי איגל, שעדיין היה מחובר לשלב. לאחר הוצאת רכב הנחיתה מהשלב השלישי, החלה החללית בשלמותה את דרכה לכיוון הירח, והשלב השלישי המשיך במסלול חליפה על פני הירח. דבר זה נעשה כדי למנוע מהשלב השלישי להתנגש בחללית, או להתרסק בכדור הארץ או בירח. בעקבות מקלעת כבידתית בעודו חולף על פני הירח, נכנס השלב בסופו של דבר למסלול הליוצנטרי.
ב־19 ביולי בשעה 17:21:50 UTC, בהגיעה לקרבת הירח, הפעילה החללית את מנועה על מנת להיכנס למסלול סביב הירח. במשך 30 ההקפות הבאות, חזה הצוות בנופי אזור הנחיתה המיועד בדרום ים השלווה. אתר הנחיתה נבחר, בין היתר, בשל היותו שטוח וחלק יחסית, ולא היה נראה כאזור בעייתי לנחיתה או לפעילויות חוץ־רכביות.
הנמכה אל פני הירח
ממוזער|שמאל|180px|תא הפיקוד קולומביה במסלול סביב הירח, צולם מתוך רכב הנחיתה איגל
ב־20 ביולי בשעה 12:52:00 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC), עברו אולדרין וארמסטרונג מתא הפיקוד קולומביה לרכב הנחיתה הירחי איגל, והחלו בהכנות לקראת ההנמכה אל פני הירח. בשעה 17:44:00 UTC, נפרד רכב הנחיתה מתא הפיקוד. קולינס, ששהה בתא הפיקוד, בחן בעיניו את רכב הנחיתה החג מולו כדי לוודא שלא ניזוק ושציוד הנחיתה נפרס כהלכה.
בשעה 19:08:14 UTC, בעודם מקיפים את הירח בגובה של כ־110 ק"מ ממנו, הופעל מנועו של רכב הנחיתה למשך 30 שניות על מנת להיכנס למסלול אליפטי המנמיך אל פני השטח. בשעה 20:05:05 UTC, בגובה של פחות מ־15,000 מטרים מעל פני השטח, הופעל מנועו הראשי של רכב הנחיתה, והחלה הנמכה ממונעת שנמשכה כשתים עשרה וחצי דקות עד הנחיתה. בהליך ההנמכה שלושה שלבים; שלב הבלימה, שלב ההתקרבות ושלב הנחיתה. שלב הבלימה נמשך ב־8 וחצי הדקות הראשונות להנמכה, ובמהלכן רכב הנחיתה בלם את מהירותו והנמיך אל פני השטח. באותן דקות, ארמסטרונג ואולדרין חלפו מעל אתרים בפני השטח כשלוש שניות מוקדם מהצפוי, מה שגרם להם לנחות מספר קילומטרים מערבית מאתר הנחיתה המתוכנן, ודיווחו על כך למרכז הבקרה. מנהל הטיסה, ג'ין קראנץ, שקיבל מהטייסים דיווח על כך, סבר כי הבעיה נבעה ככל הנראה מעודף של לחץ אוויר בתא העגינה. לפי סברה אחרת הבעיה נבעה מהתמרון של רכב הנחיתה לאחר ההיפרדות מתא הפיקוד. חמש דקות מתחילת ההנמכה, הפעיל מחשב הניווט של רכב הנחיתה אזעקה ראשונה מבין כמה, של בעיות תוכנית המכונות 1201 ו־1202. מהנדס המחשב ג'ק גרמן במרכז הבקרה הודיע לקצין הניווט סטיב ביילס כי ניתן להמשיך בהליך ההנמכה, וזה מסר את ההודעה לצוות. אותן אזעקות הצביעו על "הצפה ביצועית", מה שאומר שמחשב הניווט לא יכול היה להשלים את כל משימותיו בזמן אמת ונאלץ לדחות חלק מהן.
לאחר 8 וחצי הדקות הראשונות להנמכה, בעודם כ־2,400 מטרים מעל פני הירח, החל שלב ההתקרבות אשר נמשך כדקה וחצי, ובמהלכן המשיך רכב הנחיתה בהנמכה והסתובב בחזרה לזווית בה יכלו האסטרונאוטים לראות את פני השטח ואת אזור נחיתתם המיועד. כעשר דקות אל תוך הליך ההנמכה, בעודם כ־160 מטרים מעל פני השטח, החל שלב הנחיתה שנמשך כשתיים וחצי דקות, ובמהלכן שלט ארמסטרונג באופן ידני על רכב הנחיתה.
נחיתה
ממוזער|200px| הנחיתה על הירח, 20 ביולי 1969
בהתקרבם ליעד הנחיתה המעודכן של המחשב, ראה ארמסטרונג שהיעד נמצא באזור מלא בסלעים והחליט לקחת שליטה חצי־אוטומטית על הטיסה. באותו זמן הקריא אולדרין נתוני ניווט לארמסטרונג, שהטיס את רכב הנחיתה איגל. ארמסטרונג ידע שאספקת הדלק שלהם מידלדלת, והיה נחוש לנחות בהזדמנות האפשרית הראשונה. בגובה 76 מטר מעל פני השטח הם חלפו מעל מכתש קטן, וכאשר ארמסטרונג מצא חלקת קרקע שטוחה יחסית, הוא תמרן את החללית לעברה. בשלב זה הם היו בגובה של 30 מטר מעל פני השטח ונותרו עם דלק שהספיק ל-90 שניות. רכב הנחיתה המשיך בירידה, ועם התקרבותו לפני השטח העיף מעלה אבק מאדמת הירח. מתחת למשטחי הרגליים של רכב הנחיתה היו תלויות מוטות חישה דקים באורך של 170 ס"מ, וכאשר אחד ממוטות החישה נגע בפני השטח, הכריז אולדרין "Contact light!". ברגע זה היה אמור ארמסטרונג לכבות מיד את מנוע החללית ולתת לחללית ליפול את המרחק הקטן שנותר, אך במקום זאת הוא המשיך בנחיתה ממונעת רכה על פני השטח.
ב־20 ביולי בשעה 20:17:40 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC) נחת רכב הנחיתה הירחי איגל על פני הירח באזור המכונה ים השלווה. לאחר הנחיתה הכריז ארמסטרונג ("Houston, Tranquility Base here. The Eagle has landed"). רכב הנחיתה הירחי הגיע לפני השטח עם 98 ק"ג נותרים של דלק. על פי המידע שהיה זמין באותה עת לצוות המשימה ולמרכז הבקרה, נשארו לרכב הנחיתה 25 שניות של טיסה ממונעת לפני שהנחיתה הייתה הופכת ללא בטוחה. אולם על פי ניתוח שלאחר המשימה, לרכב הנחיתה נותרו ככל הנראה כ־50 שניות. אפולו 11 נחתה עם פחות דלק מרוב משימות אפולו שבאו אחריה. לאחר נחיתתם ועל פי לוח הזמנים של המשימה, היו אמורים ארמסטרונג ואולדרין לקבל חמש שעות שינה לפני יציאתם אל פעילות חוץ־רכבית על אדמת הירח, אולם הם החליטו לוותר על השינה ולהתחיל בהכנות ליציאה מוקדם מהמתוכנן מפני שחשבו שלא יצליחו להירדם.
פעילות על פני השטח של הירח
ממוזער|שמאל|180px|באז אולדרין יורד מסולם רכב הנחיתה אל פני השטח של הירחב־20 ביולי בשעה 23:43 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC), החלו ההכנות לקראת הליכתם של ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין על הירח. ההכנות לקחו זמן רב יותר מהצפוי; שלוש שעות וחצי במקום שעתיים. במהלך האימונים בכדור הארץ, הכל היה מונח מראש אך על הירח, רכב הנחיתה הכיל מספר פריטים נוספים כמו כלים, חבילות מזון ורשימות. 6 שעות ו־39 דקות לאחר נחיתתם, כשהם לבושים בחליפות החלל, לחץ האוויר ברכב הנחיתה הופחת וארמסטרונג ואולדרין היו מוכנים לצאת החוצה. בשעה 02:39:33 UTC, פתח הרכב נפתח. תחילה ארמסטרונג התקשה להשתחל דרך הפתח בעודו לובש את חליפת החלל המגושמת. בשעה 02:51, ארמסטרונג החל בירידתו אל פני השטח של הירח. במהלך ירידתו במורד הסולם בעל תשעת השלבים, הוא משך ידית שהייתה משמאלו על מנת לפרוס את ציוד הצילום אשר היה מקופל בצידו של רכב הנחיתה, משמאל לסולם.
המצלמה שעל רכב הנחיתה השתמשה בשיטת שידור וידאו הנקראת "Slow-scan television" (SSTV) ואשר לא מותאמת עם שידורי טלוויזיה קונבנציונליים. השידור הועבר בזמן אמת לצג מיוחד ומצלמות הטלוויזיה צילמו את הצג. בכך ירדה משמעותית איכות הצילום, והתמונות שהתקבלו נראו כשקופות, כאשר האסטרונאוטים הנעים על פני השטח דמו לרוחות רפאים. ישנן הקלטות רבות של השידור הטלוויזיוני, אך הקלטות מקוריות בשיטת SSTV אשר הועברו מפני הירח, ככל הנראה אבדו בתחילת שנות ה־80 תוך כדי הליך שגרתי באותה התקופה, כאשר סרטים מגנטיים ועליהם הקלטות משימת אפולו 11 נמחקו ועליהם הוקלט וידאו ממשימות של לווייני תוכנית לאנדסאט. בשנות האלפיים ניסתה נאס"א למצוא את ההקלטות המקוריות, ללא הצלחה.
בשעה 02:56:15 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC), שש שעות וחצי לאחר הנחיתה, בעוד רגלו הימנית נתונה במשטח שבתחתית הרגל של רכב הנחיתה, ארמסטרונג הניח את כף רגלו השמאלית על אדמת הירח באמרו (במקור: "That's one small step for [a] man, one giant leap for mankind."), (בתרגום מילולי : "קפיצה ענקית לאנושות"). שבע דקות לאחר מכן, ארמסטרונג אסף דגימה אקראית מהקרקע באמצעות שקית דגימה על מקל. הוא אז קיפל את השקית והכניס אותה לכיס שעל ירכו הימנית. דבר זה נעשה על מנת להבטיח שתוחזר דגימה כלשהי מאדמת הירח במקרה לא צפוי בו יידרשו האסטרונאוטים לנטוש את הפעילות החוץ־רכבית ולחזור לתוך רכב הנחיתה. 12 דקות לאחר איסוף הדגימה, אולדרין הצטרף לארמסטרונג על אדמת הירח ותיאר את הנוף הירחי כ"שממה מרהיבה". מספר דקות לאחר מכן, ארמסטרונג הוציא את המצלמה מצד הרכב, צילם את הסביבה בסיבוב פנורמי והרכיב את המצלמה על חצובה. כמו כן צולמו תמונות בעזרת מצלמת סטילס.
ארמסטרונג ציין שהתנועה תחת כוח המשיכה של הירח, אשר הוא שישית משל כדור הארץ, הייתה "אפילו קלה יותר מהסימולציות... זה ממש לא בעיה להתהלך כאן". כאשר אולדרין הצטרף, הוא בחן דרכים חדשות להתנועע, כולל קפיצות קנגורו על שתי רגליים. דווח שמערכת תמיכת החיים אשר הייתה בגב של חליפת האסטרונאוטים נטתה לאחור, אך שני האסטרונאוטים לא התקשו לשמור על שיווי משקל. קפיצות ודילוגים הפכו לשיטות התנועה העדיפות והאסטרונאוטים דיווחו שהם צריכים לתכנן את תנועתם שישה או שבעה צעדים מראש. האדמה הדקיקה הייתה חלקה למדי. אולדרין ציין כי המעבר מאור השמש לצלו של רכב הנחיתה לא הביא לשינוי בטמפרטורה בתוך החליפה, אם כי הקסדה הייתה חמימה יותר באור השמש. תוך כדי עבודתם, הם העיפו מעלה אבק ירחי אפור אשר לכלך את החלק החיצוני של חליפותיהם.
ממוזער|ימין|180px|לוחית ההנצחה שהושארה על רכב הנחיתההאסטרונאוטים נטעו את דגל ארצות הברית בפני השטח של הירח, אל מול מצלמת הטלוויזיה. במהלך ראיון אמר אולדרין כי "מכל העבודות שהיה עלי לבצע על הירח, האחת שרציתי שתעבור הכי חלק היא הנפת הדגל". אך האסטרונאוטים נאבקו עם המוט והצליחו לנטוע אותו רק כחמישה סנטימטרים אל תוך האדמה הקשה. אולדרין חשש שמא המוט יפול אל מול צופי הטלוויזיה אך בסופו של דבר השניים הצליחו להניף את הדגל. עוד לפני שאולדרין היה יכול לצלם את ארמסטרונג עם הדגל, הנשיא ריצ'רד ניקסון שוחח עמם דרך שידור טלפון־רדיו. לניקסון היה במקור נאום ארוך שרצה לקרוא במהלך שיחת הטלפון, אך פרנק בורמן, קצין הקשר של נאס"א במהלך המשימה אשר נכח עם הנשיא בחדר הסגלגל, שכנע אותו לומר את דבריו בקצרה.
ממוזער|שמאל|180px|באז אולדרין מצדיע לדגל ארצות הבריתהם פרסו על פני השטח כלי מדעי אשר נקרא Apollo Scientific Experiments Package (חבילת הניסויים המדעיים של אפולו), והכיל כלי סייסמי למדידת רעידות אדמה על הירח ומערך רפלקטור אשר נועד למדוד את המרחק המדויק בין כדור הארץ לירח. מאוחר יותר ארמסטרונג הלך 60 מטרים מרכב הנחיתה כדי לצלם תמונות של מכתש קטן אשר נקרא Little West אותו עברו במהלך ניסיון הנחיתה. בזמן זה, אולדרין אסף שתי דגימות ליבה והשתמש בין היתר בפטיש גאולוגי על מנת לשבור ולבקוע אבנים. לאחר מכן הם אספו סלעים באמצעות מוטות שבקצוותיהם צבתות. שני סוגים של סלעים נמצאו בין הדגימות; בזלת וברקציה. שלושה מינרלים חדשים התגלו בדגימות שאספו האסטרונאוטים: ארמלקולייט, טראנקוויליטייט ופיירוקספרוייט. ארמלקולייט נקרא על שמם של ארמסטרונג, אולדרין וקולינס. כל שלושת המינרלים החדשים שהתגלו לראשונה על אדמת הירח, נמצאו לאחר מכן גם בכדור הארץ.
בעודו על פני השטח, חשף ארמסטרונג לוחית הנצחה אשר הותקנה על רכב הנחיתה ובה שני שרטוטים של כדור הארץ (של ההמיספרה המזרחית והמערבית), כיתוב וחתימות של האסטרונאוטים ושל הנשיא ניקסון. על הלוחית נכתב: "כאן לראשונה הניחו גברים מכדור הארץ את כף רגלם על הירח. יולי 1969 לספירה. באנו לשלום בשם כל המין האנושי."
מרכז הבקרה השתמש במילות קוד על מנת להזהיר את ארמסטרונג שקצב חילוף החומרים שלו גבוה וכי עליו להאט. הוא עבר במהירות ממשימה למשימה ככל שנגמר הזמן הקצוב. כאשר קצב חילוף החומרים נשאר באופן כללי נמוך מהצפוי עבור שני האסטרונאוטים לאורך הפעילות, מרכז הבקרה העניק לאסטרונאוטים הארכה של 15 דקות. בראיון משנת 2010, הסביר ארמסטרונג כי נאס"א הגבילה את זמן הפעילות על פני השטח ואת המרחק מרכב הנחיתה מכיוון שלא הייתה השערה מדויקת לכמות מי הקירור שתצרוך מערכת תמיכת החיים אשר הייתה בגב חליפת האסטרונאוטים כדי להתמודד עם ייצור חום הגוף בזמן עבודתם על הירח.
המראה מפני הירח וחזרה
ממוזער|שמאל|180px|שלב ההמראה של רכב הנחיתה מתקרב אל עבר עגינה עם תא הפיקוד קולומביהאולדרין נכנס ראשון לרכב הנחיתה איגל. בקושי מסוים, הצליחו האסטרונאוטים להכניס לרכב הנחיתה שני ארגזים המכילים 21.55 ק"ג של חומר ירחי, ועשו זאת באמצעות מכשיר הדומה לגלגלת כבלים שטוחה ונקרא "Lunar Equipment Conveyor". מכשיר זה הוכיח עצמו כלא יעיל ובמשימות הבאות בתוכנית אפולו, העדיפו לשאת ביד ציוד ודגימות בחזרה לרכב הנחיתה. לאחר שארמסטרונג נכנס לאיגל, השניים נפטרו מפסולת וציוד מיותר; נעלי חליפת החלל, מערכת תמיכת החיים שבגב חליפת החלל, מצלמה ריקה וציוד אחר כדי להקל ככל הניתן על משקלו של שלב ההמראה של רכב הנחיתה. פתח הרכב נסגר בשעה 05:11:13 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC) וזמן מה לאחר מכן הם התכוננו לישון.
בעודו זז בתוך רכב הנחיתה, אולדרין פגע בטעות במפסק הזרם שאמור להתניע את המנוע הראשי עבור המראה מהירח. היה חשש שמא לא תהיה דרך להפעיל את המנוע והשניים יתקעו על הירח. בעיה זו נפתרה בעזרת טוש, שהיה מספיק בשביל להפעיל את המתג.
בנוסף למכשירים המדעיים, האסטרונאוטים השאירו על אדמת הירח טלאי משימה של אפולו 1 לזכרם של רוג'ר צ'אפי, וירג'יל גריסום ואדוארד היגינס וייט אשר נספו כאשר תא הפיקוד שלהם עלה באש במהלך בדיקות בינואר 1967. כמו כן הושארו שתי מדליות זיכרון של הקוסמונאוטים הסובייטים ולדימיר קומארוב ויורי גגארין אשר מתו בשנים 1967 ו־1968 בהתאמה. עוד הושאר תיק זיכרון המכיל העתק מזהב של ענף זית כסמל מסורתי לשלום, ודיסק מסיליקון הנושא הצהרות של רצון טוב מהנשיאים אייזנהאואר, קנדי, ג'ונסון וניקסון, יחד עם הצהרות ממנהיגים של 73 מדינות ברחבי העולם, ביניהם הצהרה מאת הנשיא הישראלי, זלמן שזר.
לאחר כשבע שעות מנוחה, מרכז הבקרה ביוסטון העיר את צוות האסטרונאוטים כדי להתכונן לטיסתם חזרה לכדור הארץ. שעתיים וחצי לאחר מכן, בשעה 17:54:01 UTC ולאחר 21 שעות ו־36 דקות על פני הירח, הם המריאו באמצעות שלב ההמראה של רכב הנחיתה איגל כדי לשוב ולהצטרף לקולינס בתא הפיקוד שבמסלול סביב הירח. בווידאו שצולם מתוך שלב ההמראה, נראה כי הדגל האמריקאי אשר ניטע במרחק של 8 מטרים מרכב הנחיתה, מתנועע בפראות מעוצמת דחף המנוע בעת ההמראה. אולדרין הסתכל מטה בעודם ממריאים, ובראיון סיפר: "אני התרכזתי במחשבים וניל התרכז במד הגובה, אך הסתכלתי מספיק זמן כדי לראות את הדגל נופל". במשימות אפולו הבאות, הדגל ניטע במרחק רב יותר של לפחות 30 מטרים מרכב הנחיתה.
ב־21 ביולי בשעה 21:24 UTC, רכב הנחיתה איגל נפגש עם תא הפיקוד קולומביה במסלול סביב הירח ובשעה 21:35 השניים עגנו. לאחר שארמסטרונג ואולדרין נכנסו אל תא הפיקוד והצטרפו אל קולינס, לא היה יותר צורך בשלב ההמראה של האיגל, אשר הושלך למסלול סביב הירח בשעה 23:41. קצת לפני משימת אפולו 12, דווח ששלב ההמראה של האיגל ככל הנראה עדיין הקיף את הירח. על פי דיווחים מאוחרים יותר של נאס"א, מסלולו של האיגל דעך עד אשר התרסק במיקום לא ידוע על פני השטח של הירח. לאחר מספר שעות במסלול סביב הירח, ב־22 ביולי בשעה 04:54:42 UTC הופעל מנועו הראשי של תא השירות של קולומביה למשך שתיים וחצי דקות בתמרון מעבר ארצי אשר הוציא את החללית מגרביטציית הירח ושלח אותה לכיוון כדור הארץ.
צניחה אל מימי האוקיינוס ובידוד
ממוזער|שמאל|180px|תא הפיקוד קולומביה צף במימי האוקיינוס בעוד צוללני חיל הים מסייעים בהשבת האסטרונאוטיםנושאת המטוסים USS Hornet היא שנבחרה כספינת החילוץ של תא הפיקוד קולומביה לאחר צניחתה במימי האוקיינוס השקט. לפני עלות השחר ב־24 ביולי, נשלחו מנושאת המטוסים ארבעה מסוקי "סי קינג" ושלושה מסוקי גרומן E-1 טרייסר. שניים ממסוקי הטרייסר היו מסוקי פיקוד בעוד השלישי שימש לממסר ותקשורת. כמו כן שניים ממסוקי הסי קינג נשאו צוללנים וציוד חילוץ בעוד המסוק השלישי נשא ציוד צילום, והרביעי נשא שחיין טיהור מים ומנתח רפואי.
ב־24 ביולי בשעה 16:44 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC) או 05:44 לפי שעון מקומי, נפתחו מצנחי הבלימה של תא הפיקוד קולומביה. כמעט שבע דקות לאחר מכן, בשעה 16:50:35 UTC, הקולומביה פגעה במימי האוקיינוס השקט בנקודת הציון , 2,660 ק"מ מזרחית מהאי וייק, 380 ק"מ דרומית מאטול ג'ונסטון ו־24 ק"מ מנושאת המטוסים הורנט. בעת הפגיעה, הקולומביה נחתה הפוך אך התיישרה בתוך עשר דקות בעזרת שקי צִיפָה אשר הופעלו על ידי האסטרונאוטים. צוללן ממסוק חיל הים שריחף מעל קפסולת הקולומביה חיבר אליה עוגן ים אשר מנע ממנה להיסחף. צוללנים נוספים חיברו אל הקפסולה חבלי ציפה כדי לייצב אותה ומיקמו רפסודות עבור חילוץ האסטרונאוטים.
הצוללנים העבירו לאסטרונאוטים בגדי בידוד ביולוגי וסייעו להם לעלות על הרפסודות. האפשרות להחזרה של פתוגנים קטלנים מפני השטח הירחי נחשבה לקלושה, אך נאס"א נקטה באמצעי זהירות עוד באתר החילוץ. האסטרונאוטים נמרחו בתמיסת נתרן תת־כלורי וקפסולת הקולומביה נוגבה בתרכובת הכימית פובידון־איודין כדי להסיר כל אבק ירחי שעשוי להימצא. האסטרונאוטים הועלו על מסוק החילוץ ולבשו את בגדי הבידוד הביולוגי עד אשר הגיעו למתקני הבידוד על סיפון ההורנט.
לאחר נחיתתם על נושאת המטוסים הורנט בשעה 17:53 UTC, המסוק הורד על ידי מעלית אל האנגר המטוסים, שם צעדו האסטרונאוטים כתשעה מטרים אל מתקן הבידוד הנייד (Mobile Quarantine Facility), שם החלו את תקופת הבידוד שנמשכה כמעט שלושה שבועות. נוהל זה המשיך בשתי משימות נוספות, אפולו 12 ואפולו 14, וכאשר הוכח כי הירח צחיח מחיים כלשהם, הופסק נוהל זה. הנשיא ניקסון קיבל בברכה את שובם של האסטרונאוטים אל כדור הארץ באמרו: "כתוצאה ממה שעשיתם, העולם קרוב זה לזה יותר מאי פעם". ב־10 באוגוסט 1969, לאחר אישור של ועדת מומחים, הוסר הסגר על שלושת האסטרונאוטים.
חגיגות
ממוזער|שמאל|200px|מצעד חגיגי בניו יורקב־13 באוגוסט, השתתפו האסטרונאוטים בשני מצעדים אשר נערכו לכבודם בניו יורק ושיקגו, עם כמות מוערכת של כשישה מיליון משתתפים. באותו הערב נכחו האסטרונאוטים גם בארוחת ערב חגיגית בלוס אנג'לס, בנוכחותם של חברי קונגרס, 44 מושלים, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ושגרירים מ־83 מדינות. הנשיא ניקסון חלק כבוד לכל אחד מהאסטרונאוטים והעניק להם את מדליית החירות הנשיאותית. ב־16 בספטמבר 1969, שלושת האסטרונאוטים נאמו בפני הקונגרס של ארצות הברית והעניקו לבית הנבחרים ולסנאט שני דגלי ארצות הברית, אותם נשאו עמם אל פני השטח של הירח.
חגיגות אלה החלו מסע עולמי בן 38 ימים במהלכו ביקרו האסטרונאוטים ב־22 מדינות זרות ונפגשו עם מנהיגים של מדינות רבות. השלושה תיירו מ־29 בספטמבר עד 5 בנובמבר. אומות רבות חלקו כבוד לנחיתה המאוישת הראשונה על הירח החל ממהדורות מיוחדות בכתבי עת ועד הנפקת בולי דואר או מטבעות המנציחים את משימת אפולו 11.
מורשת
משימת אפולו 11 נחשבת על ידי רבים כהישג הבודד הגדול ביותר של האנושות, שכן הייתה זו הפעם הראשונה בה דרך האדם על גרם שמיים שאינו כדור הארץ. אפולו 11 היוותה נקודת מפנה בהיסטוריה של האומה האמריקאית כאשר לאחר כעשור של הובלה סובייטית בחלל, ארצות הברית הוכיחה את עליונותה הטכנולוגית, והאירוע נתפס כניצחון במרוץ לחלל והשגת היעד הלאומי שהוכרז בידי הנשיא קנדי בשנת 1961 והוא: "להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום". תוכנית אפולו בכללותה אשר נמשכה בין השנים 1961–1972, הייתה מאמץ אדיר שעלה 25.4 מיליארד דולר (שווה ערך לכ־194 מיליארד דולר של שנת 2020) ונחשב לפרויקט היקר ביותר ולהוצאה הגדולה ביותר בהיסטוריה שלא למטרות צבאיות.
במהלך משימה זו נאספו 21.5 ק"ג של סלעים וחומר ירחי וכן נעשו מספר תגליות מדעיות. ראשית, הוכח שפני השטח הירחי הוא מוצק. לפני נחיתתם של ארמסטרונג ואולדרין, היה ידוע מתצפיות וגשושיות שהירח מכוסה חול ואבק, אך חששו שמא החומר יכול להיות חול טובעני. תגלית נוספת, הודות לניתוח הסלעים שהובאו, היא שהירח וכוכבי לכת סלעיים נוצרו בהליך חם ולא קר כפי שהייתה אז התאוריה הרווחת בקהילה המדעית. כמו כן, ניתוח ההרכב הכימי של הסלעים שהובאו, חיזק את השערת ההתנגשות הענקית לפיה הירח נוצר מהשברים שנשארו מהתנגשות בין כדור הארץ לגוף בגודל של כוכב הלכת מאדים.
כ־600 מיליון איש, 20 אחוז מאוכלוסיית העולם באותו הזמן, צפו ישירות בטלוויזיה בבני אדם צועדים לראשונה על אדמת הירח. עד לאותו הזמן היה זה שידור הטלוויזיה הגדול ביותר. במדינות שבהן שידורי הטלוויזיה עוד לא החלו, הועבר המאורע ברשתות הרדיו. בישראל, הערוץ הראשון היה בימיו הראשונים ואף על פי שהמאורע לא הועבר בשידור ישיר, הוא סוקר במהדורות הערב של הערוץ וברשתות הרדיו. שליחי קול ישראל לארצות הברית, יגאל לוסין ויעקב רעואל דיווחו מאולפני קול אמריקה בניו יורק. ביטויים חדשים חלחלו אל השפה האנגלית ושפות רבות אחרות. הביטוי "אם אפשר לשלוח אדם אל הירח, אפשר..." הפך לנפוץ אחרי אפולו 11. האמרה האלמותית של ארמסטרונג "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" הפכה למפורסמת ונאמרת בווריאציות שונות כדי לתאר התקדמות או מהפכה בתחומים שונים. משימת אפולו 11 גם מוזכרת בשירים "Armstrong, Aldrin and Collins" של להקת הבירדס ו־"Coon on the Moon" של האולין וולף.
עם זאת, בזמן שרוב הציבור חגג את ההישג, אזרחים פחות פריבילגים ראו את ההישג כסמל לשסע באמריקה. יום לפני שיגור אפולו 11 מחו מפגינים מחוץ למרכז החלל קנדי. אין זה אומר שהם לא נדהמו מהמתרחש. ראלף אברנאת'י, פעיל זכויות אדם שהוביל מחאה, היה כה מרותק אל מראה השיגור של אפולו 11 עד ששכח מה הוא עמד לומר. אזרחים רבים זעמו על אי־שוויון גזעי וכלכלי ותהו מדוע הכסף שהוצא על תוכנית אפולו לא הוצא על רווחתם של בני אדם בכדור הארץ.
בעוד שאפולו 11 עוררה עניין רב בכל מדינות העולם, המשימות הבאות בתוכנית אפולו לא תפסו את תשומת לבה של אמריקה. בין היתר מכיוון שכבר היה תקדים לכך והיעד הלאומי של נחיתה מאוישת על הירח כבר הושג. כמו כן התוכנית הייתה מאמץ כלכלי אדיר ובשיאה הגיעה לחמישה אחוזים מההוצאה הממשלתית הכוללת. ללא תמיכת הציבור ולאור ההוצאה הממשלתית האדירה היה קשה להצדיק את המשך המשימות המאוישות לירח והוחלט שמשימת אפולו 17 תהיה המשימה האחרונה בתוכנית.
לאחר אפולו 11, גורמים בברית המועצות אמרו בהתייחסותם כי הנחתת בני אדם על הירח היא מסוכנת ומיותרת. באותה תקופה ניסתה ברית המועצות להחזיר דגימות ירח בעזרת גשושיות רובוטיות. באופן פומבי, הסובייטים הכחישו את עניין המרוץ לירח וטענו כי לא היה ניסיון מצידם לבצע נחיתה מאוישת על הירח. בשנת 1989 נחשף כי הסובייטים אכן תכננו לשלוח בני אדם אל הירח אך לא הצליחו בשל קשיים טכנולוגיים וכשלונות בפיתוחו של המשגר N-1. הממשלה הסובייטית הגבילה את שחרור המידע אודות הפרויקט והתגובות בציבור הסובייטי היו מעורבות. חלקן לא ייחסו לעניין חשיבות וחלקן זעמו.
ראו גם
תוכנית אפולו
חקר החלל
חקר הירח
קישורים חיצוניים
תקציר המשימה באתר הרשמי של נאס"א
דיווח לעיתונות (PDF)
תיאור המשימה
דף המשימה באתר קטלוג לוויינים
וידאו המתאר את משימת אפולו 11 על כל שלביה
שידור הפעילות החוץ הרכבית של אפולו 11 על אדמת הירח
הנחיתה על הירח, מאמרים וכתבות באתר סוכנות החלל הישראלית
מידע מאתר נאס"א
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנית אפולו
קטגוריה:1969 בארצות הברית | 2024-09-19T14:38:16 |
סקסופוניסט | הפניה סקסופון | 2006-12-20T15:20:10 |
מנחם בן סרוק | מנחם בן סרוק (920 עד 970 או 980 בערך), היה בלשן ופילולוג יהודי בספרד של תור הזהב. מחבר מחברת מנחם, מילון עברי-עברי לעברית מקראית. פעל תחת חסות נגידי קורדובה ממשפחת אבן שפרוט. בוויכוח מול דונש בן לברט הואשם בנטייה לקראות וגורש מקורדובה.
קורות חיים
מנחם בן יעקב אבן סרוק נולד סביב שנת 920 בטורטוסה, שבצפון-מזרח ספרד (קרוב לברצלונה) למשפחה מהמעמד הבינוני שעסקה במסחר. משפחתו הייתה כנראה משפחת תלמידי חכמים שעסקו בין היתר גם בחכמת הלשון העברית, ואף בחיבור פיוטים. מנחם החל אף הוא לעסוק בחכמת הלשון והצטיין בכך, עד כי שמעו הגיע לאוזניו של נגיד היהודים בקורדובה (דרום-מרכז ספרד) - יצחק אבן שפרוט, אביו של חסדאי אבן שפרוט. חכמים כמו מנחם גדלו בחסותם של עשירים, שנתנו להם את האפשרות להתמסר ללימוד החכמות (נוהג מקביל לזה שהיה קיים בתרבות הערבית). הנגיד, ששמע על מנחם, הזמינו לקורדובה עם כל משפחתו כדי שישמש כמזכירו, וכדי לתת לו אפשרות לעסוק בלשון העברית. מנחם עבד אצל יצחק אבן שפרוט עד פטירתו של האחרון ואז חזר לעיר מולדתו לעסוק במסחר. כעבור זמן מה, כשהתמנה חסדאי אבן שפרוט בנו של יצחק אף הוא לנגיד, הזמין את מנחם לחזור ולעבוד בקורדובה תחת חסותו.
מנחם הוא שניסח כנראה את האיגרת המפורסמת של רבי חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים. את שמו שילב באקרוסטיכון שיר הפתיחה, לאחר שמו של רבי חסדאי.
מחברת מנחם
בסביבות שנת 960-950 פרסם מנחם את עבודתו המונומנטלית - ה'מחברת' שהיא מילון ללשון המקרא כולל הארמית המקראית. זהו, למעשה, המילון העברי-עברי הראשון ללשון המקרא. ה'מחברת' מכנסת (מחברת, מהפועל לחבר) מילים מן הלשונות הללו. המילונים המוכרים לנו מלפני המחברת, כגון האגרון של רב סעדיה גאון וה'רסאלה' של יהודה אבן קוריש, כתובים בערבית יהודית.
דונש בן לברט השיג השגות רבות על המחברת. הוא טען שיש במחברת מנחם ביאורים הנוטים לקראות. כשהגיעו השגותיו של דונש לידי חסדאי, ואולי גם מסיבות אחרות, סר חינו של מנחם בעיני חסדאי והוא שלח שליחים ששרפו את ביתו של מנחם בעצם יום השבת והגלוהו אל מחוץ לעיר. מנחם כתב לחסדאי במליצה שירית כי אינו מבין על מה הואשם, והביע תקווה שאלוהים ישפוט את המקרה אחרת. למעשה, המחברת אינה חיבור קראי, אך מנחם הואשם במשך הדורות בהחזקת דעות קראיות, משום שהציע פירושים המבוססים ישירות על פשט המקרא ומנוגדים לעיתים לפרשנות של חז"ל.
הוויכוח בן מנחם לדונש לא הסתיים. תלמידי מנחם שראו את תשובות דונש השיבו עליהם בספר "תשובות תלמידי מנחם". תלמידי מנחם היו יצחק בן קפרוּן, יצחק אבן ג'יקטילה ויהודה בן דוד. יהודי בן ששת, מתלמידיו של דונש, השיב על תשובות תלמידי מנחם.
מחברת מנחם מחולקת לפי שורשי המילים, אלא שלפי דעת מנחם שורשים רבים הם בני שתי אותיות או אף אות אחת. הדבר נבע מאי הכרתו בשורשים חסרים כגון חסרי פ"נ או ע"ו. לדעתו, הלשון העברית נבחרה על ידי האל ואין לשנות מהמקרא אף לא אות אחת. משום כך הוא התנגד בכל תוקף לביאור מילים על פי חילוף אותיות, שיכול אותיות או הוספת אותיות ואף לא השווה מילים קשות לערבית כדי לבארן. היה זה יהודה חיוג' שפיתח במפנה המאה העשירית את התאוריה של שלשיות השורש העברי, שיטה המקובלת עד היום.
בעוד שבמדינות דוברות הערבית התקבלה התאוריה של חיוג' וממשיכו אבן ג'נאח, הרי שבמדינות שהיו מחוץ לאזור הדיבור הערבי הייתה מחברת מנחם מילון שימושי ומוכר. רש"י ציטט ממנה לעיתים קרובות וגם אימץ חלק גדול מהתאוריה הדקדוקית של מנחם. רבנו תם (נכדו של רש"י) קינא את קנאתו של מנחם ואף חיבר ספר 'הכרעות' ובו הגן על מנחם. גם ר' יוסף קמחי, אביו של הרד"ק, הכריע במחלוקת שבין מנחם לדונש ב'ספר הגלוי' שחיבר בעקבות תורתו של חיוג' שיצאה בינתיים לאור. כאשר הוא, מאידך, מגן דווקא על גישתו של דונש. דבר זה מלמד על חשיבותה של המחברת שגרמה לשרשרת תגובות שהעשירו את מחקר הלשון העברית.
מחברת מנחם הגיעה לידינו בתשעה עשר כתבי יד ובכעשרים קטעי גניזה המפוזרים בספריות שונות באירופה, דבר המלמד על התקבלותה של המחברת ועל הפופולריות שלה בקהילות ישראל. היא יצאה לאור בשלוש מהדורות מדעיות, מהדורת פיליפובסקי (פיליפאווסקי), לונדון, תרי"ד (1854), מהדורת בדיוס (Sáenz-Badillos), גרנדה 1986, הנחשבת מהדורה ביקורתית, וכן מהדורתם של אהרן ממן וחננאל מירסקי (2024), אשר כוללת גם ביאור מפורט ובו, בין היתר, השוואות עם פירושי רס"ג, דוד בן אברהם אלפסי, ר' יונה אבן ג'נאח ורש"י.
הנצחה
על שמו של מנחם בן סרוק קרויים רחובות בירושלים, בראשון לציון, בהרצליה, ברמת גן, בבאר שבע ובתל אביב.כן נקראת על שמו כיכר בעיר הולדתו טורטוסה שבספרד.
לקריאה נוספת
אליהו אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, כרך א', ירושלים 1966
דוד ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש"ה, עמ' 49 - 66
וילהלם בכר, ניצני הדקדוק, תל אביב תרפ"ז (תורגם מגרמנית בידי א. ז. רבינוביץ)
זיגמונד גרוס, Menahem ben Saruk, Breslau 1872
חננאל מירסקי, תורת הלשון של מנחם בן סרוק, הוצאת יד בן צבי, 2018
שלמה מורג, "מחלוקת מנחם ודונש ותהליך התחייה העברית בספרד", פעמים 56 (תשנג) 19-4
אהרן מירסקי, "רש"י ומחברת מנחם", סיני ק (תשמ"ז), עמ' תקע"ט-תקפ"ו
הערך 'מנחם בן סרוק', ב-Encyclopedia Judaica
קישורים חיצוניים
חננאל מירסקי, שלוש סוגיות בחכמת הלשון מבית מדרשו של מנחם בן סרוק, מחקרים בלשון יד-טו, תשע"ג
ארי גייגר, מלחמת השורשים, פורסם במגזין סגולה
יוחאי אורלן, מאבק שורשי - מנחם בן סרוק מול ר' יונה אבן ג'נאח, פורסם באתר מילימילים
כתביו
מחברת מנחם hebrewbooks
מחברת מנחם באתר דעת
תשובות דונש עם הכרעות רבנו תם באתר דעת
תשובות תלמידי מנחם באתר דעת
הערות שוליים
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:מדקדקי העברית בימי הביניים
קטגוריה:מילונאים כותבי עברית
קטגוריה:פילולוגים יהודים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים ספרדים
קטגוריה:ילידי 920 | 2024-07-14T07:19:47 |
עקרון שימור האנרגיה | REDIRECT חוק שימור האנרגיה | 2005-01-19T10:06:35 |
שביל הזהב | 200px|שמאל|ממוזער|אריסטו, פרוטומה משיש, העתק רומי של יצירה מאת ליסיפּוֹס מסביבות 330 לפנה"ס
הדרך האמצעית, שביל הזהב או דרך האמצע הם מושגים בתורת המידות שראשיתם בפילוסופיה של העת העתיקה והמזוהים, בספרות היהודית, בעיקר עם הרמב"ם שהושפע מהגותו של אריסטו. הליכה באמצע המתון וריחוק מהקצוות תכונות הנפש והתנהגות בדרך האמצעית המשלבת את שני הצדדים. לפי אריסטו והרמב"ם, אדם מוסרי הוא אדם המנהל את אורחות חייו על פי עיקרון זה. שיטה זו מובאת כחלק ממכלול תפיסתו של הרמב"ם על אודות מהות הנפש בפרק הרביעי של שמונה פרקים. תכלית ההליכה בדרך האמצעית היא להביא אושר אישי לאדם, וכן להוריד את סף האלימות והטרור בחברה שלו.
ביאור השיטה
הנחת יסוד
מהי הדרך האמצעית?
"הדרך האמצעית" הוא השם שנתן הרמב"ם בהשפעת הפילוסוף היווני אריסטו למושגים הבאים, השגורים בפי העם כמו: שביל הזהב, דרך האמצע, דרך ישרה, דרך ביניים, דרך ארץ, דרך המלך ועוד. אריסטו, ובעקבותיו הרמב"ם, ראו ערך חשוב בתיקונו המוסרי של האדם ובאיזון תכונות נפשו, וקבעו שהאדם צריך להגיע לאיזון בין תכונות נפשו ולהתרחק מקיצונויות אל האמצע. לפי המיפוי של הרמב"ם, כל תכונה מתכונות האדם נמצאת על סקאלה בין שני קצוות- קצה-יתיר וקצה-חסיר - ששניהם רעים ומזיקים לאדם, מפני שהקצה-היתיר יש בו עודף, ואילו בקצה-החסיר יש חיסרון. למשל, חמדנות וריבוי תאווה היא תכונה שבקצה ה"יתיר" ופרישות וסיגוף היא התכונה ההפוכה, בקצה ה"חסיר". האדם צריך לשאוף להגיע לאיזון ולהיות בכל מידה ותכונה באמצעיתה, לאדם כזה קורא הרמב"ם "חכם". הוא התנגד לתפיסה הדטרמיניסטית, וטען כי לאדם יש בחירה חופשית ויכולת לשנות את תכונותיו.
הגדרת הדרך האמצעית
לפי דברי הרמב"ם, המטרה היא להידמות לה' ככל שניתן. אם כן, הגדרת "הדרך האמצעית" צריכה להיות הפעלת שיקול דעת כדי לדעת מה הפעולה הנכונה ביותר לעשות כעת ולא לנהוג את אותה פעולה בכל מצב. למשל, השילוב הנכון בין מידת האומץ ומידת הפחד או הזהירות, אינו הסתכנות אך ורק במקומות שבהם ההסתברות להתרחשות דבר רע היא פחות מ-50%, אלא שימוש נכון באומץ מתי שהוא נצרך (יכול לפעמים להגיע גם למצבים של ייהרג ואל יעבור) וזהירות מסוימת במצב שהחיים יותר חשובים מהפעולה שמתכוונים לעשות. וזו ההליכה בדרכיו של אלוהים שעושה תמיד את המעשה הנכון ביותר לעשות באותן הנסיבות, בין אם הוא נראה כקרוב יותר לקצה זה ובין אם הוא נוטה יותר לכיוון ההפוך. לכן, כאשר מוזכרת "הדרך האמצעית" כדרך מתונה ומאוזנת, הכוונה היא לכך שעל האדם לאתר את שתי המידות הקיצוניות בכל תחום, ולבחור בכל מצב נתון כיצד עליו לפעול וכיצד לאזן בין שני הצדדים, כדי להגיע לרמה הראויה, שהיא לאו דווקא ממוצע מתמטי, אלא 'אמצע-יחסי'.לכל אדם ולנסיבות הקיימות. דוגמה נוספת- כאשר אדם נמצא באירוע חברתי ויש בידו שתי אפשרויות לתקשר עם סביבתו - לפטפט ללא הפסקה או לשתוק שתיקה מוחלטת - עליו לבחור בכל סיטואציה תגובה שונה למצב, לפעמים יטה קצת יותר לצד הפטפטנות וידבר עם חבריו, ולפעמים יבין שעליו לשתוק ויטה יותר לכיוון השתיקה. וזוהי הדרך האמצעית האמיתית - שבה האדם איתר את שני הצדדים ובוחר כיצד לשלב ביניהן בצורה נכונה במצבים השונים, ועל ידי כך הוא מדמה לה'.
הדגמה במידות
ביחסו של האדם לסכנות שבחיים, שתי המידות ההופכיות הן- מצד אחד, פחדנות שבה האדם נרתע מלצאת אל העולם ולפעול בו, תכונה שגורמת לו לקפוא על שמריו ולחוות מעט ממה שהעולם יכול להציע לו. מצד שני יש את ההרפתקנות, שהיא מידה הופכית לפחדנות, בה האדם מסכן את חייו ללא כל סיבה אמיתית. בין שתי המידות האלו יש את אומץ הלב שבו האדם לא בורח מעימותים, ומסכן את עצמו בעת צורך למטרה טובה, כמו בעת מלחמה או כאשר הוא צריך לגונן על עצמו או על קרוביו.
ביחסו של האדם לרכוש, הקמצן הוא אדם ששומר על רכושו מכל משמר, אחרים לא נהנים ממנו ולפעמים גם הוא עצמו אינו נהנה מרכושו. הפזרן לעומת זאת, הוא אדם שנותן ללא כל חשבון מרכושו ויכול בקלות להגיע לשוקת שבורה, ואילו הנדיב הוא אדם שמוציא מכספו במידה ובמשקל לפי הצורך של מקבל הנדבה מצד אחד ולפי המתנאים לנותן הנדבה, שלא תפגע ביציבותו הכספית.
במצב רוחו של האדם, מידה קיצונית אחת היא העצבות. אדם עצוב בדרך כלל לא ירצה לעשות כלום מרוב ייאוש ועצב. ובצד השני יש את הליצנות שהיא עליזות יתירה שלפעמים מגיעה גם להוללות וקלות ראש ש"מרגילים את האדם לערוה". המידה האמצעית היא שהאדם שמח, כלומר שהוא מרוצה ממה שיש לו ועושה את הדברים הנכונים ולא מתייאש מלתקן את מה שמקולקל. וכך בכל התכונות האחרות אשר בנפש האדם.
יוצאי דופן
אף שהרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד'), כותב בפירוש "שנטייתו של האדם מהענווה לצד שפלות הרוח מעט", היא דרך החסידים ונעשית "לפנים משורת הדין", בהדרכתו לציבור, הוא טוען שהגאווה והכעס הן מידות יוצאות דופן, שכל אחד צריך להתרחק מהן לגמרי, עד הקיצוניות השנייה. במידה זו ניכרת התרחקות שלו מאריסטו, שסבר שהאדם ראוי שיכיר בערך עצמו, ואיננו צריך להיות שפל רוח.
וכך כתב הרמב"ם:
כלומר, ביחס למידות הכעס והגאווה, עדיף להתרחק עד הקצה האחר, של הרוגע והשפלות. אך יש שאמרו שאין כוונת הרמב"ם להגיד שצריך להתרחק עד הקיצוניות, אלא רק להגיד שבמידות האלו, דרך האמצע הרבה יותר קרובה לקצה אחד מאשר לקצה השני, אך ודאי שהשפלות והאדישות הן רעות. גם מדברי האורחות צדיקים רואים שלדעתו, יש צורך גם בגאווה וכעס, כדי להוכיח חוטאים, למשל.
תיקון המידות של האדם
שמאל|ממוזער|200px|פסלו של הרמב"ם בקורדובה
על פי אפלטון, הדרך לתיקון המידות הרעות היא לימוד פילוסופיה ומהות העולם ועל ידי הלימוד, הוא יבין בשכלו שהדרך שבה הוא הלך אינה נכונה והוא צריך להשתנות. אך הרמב"ם קבע, שכדי שהאדם ישנה את תכונותיו, לא מספיק לחשוב שצריך להיות אחרת ואף לא ללמוד על מעלת התכונה הטובה, אלא פשוט צריך לתרגל ולהתרגל לעשות אחרת. לפיכך יש לעסוק בעשיה מתקנת, בדומה למה שקבע רבנו בחיי אבן פקודה: "שאחרי המעשים ימשכו הלבבות" (ובדומה לזה: ספר החינוך מצווה טז'). מבחינת הרמב"ם, עשיה מתקנת היא לעשות מעשים שהם מעין התכונה שאותה רוצים לרכוש והמעשים יטביעו חותם בנפש האדם וישנו אותה להיות כפי שרצוי בעיניו.
הרמב"ם מחלק את אופן תיקון המידות של האדם לשלושה מצבים:
אדם שסטייתו מהאמצע בתכונה מסוימת קטנה והוא מודע לה - יחזור באותה תכונה לאמצעה באטיות ובהתמדה, עד שיגיע לאמצעה.
אדם שסטייתו מהאמצע בתכונה מסוימת גדולה והוא עדיין מודע לסטייה - ילך לקצה ההפוך של האמצע של התכונה, (ראה דוגמאות בהמשך), ילמד על התנהגות ההפוכה להתנהגותו, וכך יחזור לאמצע.
לעומת שני המקרים הקודמים - בהם האדם מודע לסטייתו, המקרה השלישי מדבר על אדם שסטייתו גדולה והוא אינו מודע לה - במקרה זה קורא הרמב"ם לאדם כזה "חולה בנפשו", וכמו שאדם הולך לרופא במקרה של מחלת גוף, ילך אדם החולה בנפשו "אל החכמים" שירפאו אותו מחולי הנפש, וכך קורא הרמב"ם לפרק הרביעי מפרקי אבות בשם "ברפוי חולי הנפש".
למשל, אדם שהוא קמצן צריך לכפות את עצמו לפזר מכספו שוב ושוב, עד שתכונת הנדיבות תקבע בנפשו ואדם פחדן צריך לעשות מעשים נועזים כמה פעמים, עד שישתחרר מהפחד וכן הלאה. עם זאת, אדם שהוא פזרן גם כן יצטרך להתקמצן יתר על המידה על מנת להיהפך לנדיב, אך הרמב"ם מציין שהעבודה אצלו תהיה הרבה יותר קצרה.
בדומה לזה, ישנה אבחנה נוספת, והיא שלעומת ה"חכם" שנמצא ממש בדרך האמצע, ה"חסיד" הוא אדם שמטה את מידותיו מעט מאמצע התכונה, בדרך כלל לצד הנוטה יותר לכיוון הפחות טוב לאדם עצמו (פזרנות ביחס לקמצנות, נועזות ביחס לפחד או זהירות, שפלות ביחס לגאווה, אדישות ביחס לכעס ועצבנות וכדומה). הסיבה לכך היא שרוב בני האדם נוטים יותר לצד ההפוך למידות הללו ואם אדם יקפיד להיות בדיוק באמצע, נטייתו הטבעית תחזיר אותו לאותו צד בלי שהוא ישים לב. לכן, כדי לפתור בעיה זו, נזהרו ה"חסידים" לעשות מעשים הנוטים יותר לצד השני.
כפי הנראה, תיקון המידות, אינו דבר קל, אך אפשרי אם נוהגים בצעדים קטנים, בהתמדה ובסבלנות לאורך זמן.
הדרך האמצעית בכתבי הקודש היהודיים
אנחנו מוצאים את הדרך האמצעית בכמה מכתבי הקודש שלנו, כמו: בתנ"ך, המשנה, בתלמוד ובתוספתא.
הדרך האמצעית בתנ"ך
בספר "משלי", המיוחס לשלמה המלך (976-931, לפנ"ס), () נאמר: . בפירוש ר' יצחק עראמה נאמר:
הדרך האמצעית במשנה
רבי יהודה הנשיא, שערך וחתם את המשנה במאה השלישית אומר ():
וכן אנו מוצאים ב"אבות דרבי נתן" (מהמסכתות הקטנות שבסוף ספר זרעים, נוסח א', פרק 28 פסוק י') כתוב:
הדרך האמצעית בתלמוד
בתלמוד הירושלמי (עריכתו הסתיימה בשנת 370 לסה"נ) אנו קוראים:
על בסיס המילה "תורה" שמופיעה בפסוק זה, ניתן לקרוא לשיטה בשם "תורת הדרך האמצעית".
הדרך האמצעית בתוספתא
בתוספתא המצורפת למשנה (שנערכה אחרי המשנה במאה השלישית לסה"נ) נאמר (ספר מועד, חגיגה ב, ב):
ועוד אנו מוצאים בתוספתא (ספר האגדה, עמ' תרנא, וסג)
הדרך האמצעית - מצווה מן התורה
הרמב"ם מגדיר בספרו 'משנה תורה', ספר המדע, שהדרך האמצעית היא "דרך ה' " (פרק א, הלכה ז), ומהגדרתו זו נובעת הכללת בדרך האמצעית לכלל המצווה השמינית של 'מצוות עשה' האומרת "הציווי שנצטווינו ללכת בדרכיו" (10) (ספר המצוות להרמב"ם), בדרכי ה'. המסקנה מהאמור לעיל היא שללכת בדרך האמצעית היא מצווה מן התורה, לפי הרמב"ם. בתור שכזו כל יהודי, לא רק יכול ללכת בדרך זו, אלא שהוא חייב - חובה מן התורה - ללכת בה, והרמב"ם מוסיף 'בכל כוחו'. וכך נאמר:
עוד קבע הרמב"ם שמי שמידותיו לא ממוצעות, הדבר יפגום בתפיסות הרוחניות שלו, ואדם כזה לא יוכל להיות מואר באור התבונה הבהירה ולהגיע אל האמת, מפני שכל תכונת נפש שאיננה ממוצעת ומאוזנת, מהווה חיץ בינו לבין תפיסת האמת. כך למשל, אדם גאוותן יישאר בקיבעון מחשבתי ולא יוכל להתקדם, משום שלא יהיה מוכן להודות בטעויותיו, ופחדן יפחד להגיע למסקנות נועזות ומרחיקות לכת.
הרמב"ם אף הוסיף סיבה "בריאותית" ואמר שנפש בריאה היא זו שהולכת ב"דרך האמצעית". וכשם שמי שחולה בגופו פונה לרופא, כך גם על מי שלוקה בנפשו, והיא איננה מתוקנת, ללכת לרופא הנפש, שהוא לשיטתו הפילוסוף או החכם.
בנוסף לכך, כאשר האדם נוטה לקיצוניות במידה אחת היא עלולה להשתלט על חייו ולהפוך אותו אובססיבי לדבר, באופן שכל התכונות האחרות שלו יכנסו לצללים ולא יהיו מפותחות. כך, אם האדם נעשה חולה עבודה, כל הצדדים האחרים בחייו, כמו משפחה וחברים, יפגעו. וכן אם הוא נוטה לחרדות ופוביות באופן קיצוני, הוא יחשוש מכל דבר, וחלק ניכר ממחשבותיו וממרצו יופנה לעניין זה על חשבון דברים אחרים. כך יוצא שמידה קיצונית אחת גוזלת מהאדם הרבה מאוד אנרגיה, על חשבון דברים אחרים שהיה יכול לעשות.
בכל האמור בחלק מתרי"ג המצוות ש"בין אדם לחברו", שהרמב"ם מגדיר בספרו 'מורה נבוכים' (חלק שלישי, פרק לא), בתוספת המצוות כמו: מצוות קידושין, טהרה, אכילה ושתייה וכדומה, שהרמב"ם הכליל במצוות שבין אדם למקום, כדי להדגיש את חשיבותן, הן למעשה ולהלכה מהוות את הדרך האמצעית. ומתוך רשימת המצוות הזו, מצוות עשה הן המידות הטובות - אותן יש לעשות, ולעומתן מצוות לא תעשה - אשר מהן יש להתרחק ולא לעשות. (ראו הספר תורת הדרך האמצעית פרק-משנה 5.10).
תכלית תורת הדרך האמצעית
על פי דברי אריסטו (בספר 'אתיקה') המטרה העליונה של חיי האדם היא לחיות באושר. על פי אריסטו, האושר הוא מצב יציב הנמשך באופן קבוע, ומשיגים אותו רק על ידי חיים שמתנהלים על פי המידות הטובות, המתבטאות בדרך האמצעית, המהווה 'סגולה טובה' להבאת האורה.
התכלית השנייה של תורת הדרך האמצעית היא לפתור בעיות בין בני אדם בדרך של שלום משא ומתן, ללא אלימות, שכן עקרון 'השוויון' הוא עקרון יסוד של הדרך האמצעית, בהיות האמצע נמצא במרחק שווה בין שני הקצוות (הקיצוניות). מעקרון השוויון נובע עקרון 'ואהבת לרעך כמוך'. וכשם שאדם אינו מעוניין שיעשו דברים רעים, כך הוא לא יעשה דברים רעים לחברו, ויפתור כל קונפליקט במשא ומתן וללא אלימות כל שהיא. הדבר מתבטא גם בקונפליקטים בין עמים, כאשר גם אותם, לפי תורת הדרך האמצעית, יש לפתור רק בדיבורים טובים, ללא אלימות, טרור ומלחמות,
מקורות הדרך האמצעית בחז"ל
הרמב"ם במשנה תורה מייחס שיטה זו לחכמים הראשונים (חז"ל) ואף לאברהם אבינו. לפי דבריו, שיטה זו היא אפילו מצווה בתורה. ואכן, גם בתוספתא וגם בירושלמי מובא משל לשביל העובר בין שתי דרכים- אחת של אש ואחת של שלג- שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להלך באמצע, כדי לא להישרף באש ולא לקפוא בשלג. רבי יצחק עראמה אפילו מפרש על פיה את הפסוק .
הוגים נוספים שהלכו בדרך זו
ספר החינוך במצווה תרי"א מונה גם כן את מצוות "והלכת בדרכיו" ואף הוא אומר שהדרך הטובה היא דרך האמצע.
ר' עובדיה מברטנורא, בפירושו על המשנה: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם."- .
מבנהו הכללי של ספר אורחות צדיקים מורה על כך שאין אף מידה שהיא טוב מוחלט, אלא בכל מידה יש צד טוב וצד רע. וכך הוא כותב בהקדמה לספרו: "...יש מידה שצריך להשתמש בה ברוב המקומות, ויש מידה שצריך להשתמש בה מעט...לכן, בהיות האדם שוקל בפלס המאזנים לקח מכל מידה שעורה, לא יפחת ולא יוסיף, בזה יגיע לתכלית הטובה."- רואים שהוא אומר שמכל מידה צריך לקחת משהו.
גישה דומה אימצה האסכולה הביהביוריסטית, מאות שנים לאחר מכן.
תורת הדרך האמצעית בעולם
תורת הדרך האמצעית נמצאת בעולם מזה 2,500 שנה בתרבויות רבות, בהן הסינית, הבודהיסטית, היוונית, הנוצרית והאסלאמית.
בתרבות הסינית
דזה-סה, נכדו של החכם קונפוציוס (551-479), חיבר את הספר 'דרך האמצע וקיומה', שתורגם לעברית בהוצאת מוסד ביאליק (ראו גם הספר תורת הדרך האמצעית, פרק ראשון). האמצע הקונפוציאני מושג דומה אולם שונה מהאמצע האריסטוטלי.
בתרבות הבודהיסטית
גאוטמה בודהא (563-483) שהביא את הבודהיזם לעולם, בדרשתו הראשונה המקודשת ביותר לבודהיסטים, הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה", מיד אחרי שקיבל את 'הארתו', ובמשפטו הראשון אמר: "... מצאתי את דרך הביניים...". (ראו 'תורת הדרך האמצעית' פרק-משנה 2.8).
בתרבות היוונית
הפילוסוף היווני אריסטו (384-323) כתב על הנושא את ספרו "אתיקה", שדן באופן יסודי וסיסטמטי בשיטה. תורתו זו של אריסטו שימשה בסיס לדרך האמצעית בנצרות מצד אחד וביהדות של הרמב"ם מהצד האחר (הספר של אריסטו תורגם לעברית והוצא לאור על ידי שוקן הוצאה לאור. ראו גם הספר תורת הדרך האמצעית, פרק שלישי).
בנצרות
הקדוש הנוצרי תומאס אקווינאס (1125–1274) אימץ את תורת הדרך האמצעית של אריסטו בספרו "סומה תאולוגיקה" (חלק 2, פרק 1, שאלה 64), הרחיבה והטה אותה לכיוון הדתי-נוצרי.
באסלאם
בקוראן (632 לספה"נ) - הספר הקדוש ביותר של האסלאם, אנו מוצאים (בסורת אל-בקרה (פרשת הפרה), פסוק 143), שנאמר: "וג'עלנקום אומה וסאטא...", ובעברית 'עשינו אתכם אומה אמצעית...'. מכאן התפתחה 'הואסטיה', שהיא האמצעיות באסלאם אשר מחייבת את המאמין האסלאמי ללכת בדרך האמצעית בכל ימי חייו.
תפוצת תורת הדרך האמצעית בעולם
אוכלוסיית ארבע התרבויות האמורות לעיל מונה כ-85% מאוכלוסיית העולם כולו, לכן חינוך ילדים ומבוגרים לפי תורת הדרך האמצעית, כל תרבות על בסיס המסורת שלה, לרבות ביהדות, עשויה להצליח ולהביא אושר אישי לבני אנוש ולשלום בין האנשים לבין עצמם וגם בין העמים כולם, עד לכדי שלטון אחד בעולם, לפי קונפוציוס הסיני (ראו הספר תורת הדרך האמצעית, פרקים שמיני ושנים עשר).
ראו גם
תיקון המידות
מנציוס
האתיקה של אריסטו
אל תהי צדיק הרבה
הטוב מאוד הוא האויב של הטוב
לקריאה נוספת
'תורת הדרך האמצעית', 'הדרך לאושר אישי ולשלום עולמי, בחמש תרבויות', מאת סמי שמואלי, בהוצאת אופיר ביכורים, 2015, תקציר של הספר ראו באתר www.middle-way.org.il
מורה נבוכים, חלק ב' פרק לו', אוניברסיטת תל אביב
שמונה פרקים לרמב"ם, פרק רביעי, אתר הגות
דרך האמצע בהלכות דעות לרמב"ם באתר סנונית
קישורים חיצוניים
מאמרו של הרב אלחנן סמט באתר דעת
קובץ מאמרים באתר "תורת הדרך האמצעית"
הערות שוליים
קטגוריה:רמב"ם
קטגוריה:רגשות
קטגוריה:אתיקה
קטגוריה:מוסר
קטגוריה:אריסטו | 2024-09-03T21:04:40 |
נתן יונתן | שמאל|ממוזער|250px|שולחן עבודתו של המשורר
שמאל|ממוזער|250px|כיכר נתן יונתן ביהוד
נתן יונתן (23 בספטמבר 1923 – 12 במרץ 2004) היה משורר, סופר ומתרגם ישראלי. פרסם בחייו תשעה קובצי שירה (לא כולל לקטים), ארבעה ספרי שירים, סיפורים לילדים ונוער וספר סיפורת אחד. עסק גם בתרגום שירה מיידיש לעברית. שיריו תורגמו לשפות רבות, ורבים מהם הולחנו והוקלטו על ידי מבצעים רבים. עם שירי הזמר הידועים שלו נמנים "הרדופים ליד החוף", "שיר ארץ", "נאסף תשרי", "חופים", "האיש ההוא", "החול יזכור", "דוגית נוסעת", "שוב יוצא הזמר", "כמו בלדה", "יש פרחים" ו"שיר אהבה ישן" ("אניטה וחואן").
תולדות חייו
נולד בשם נתן קליין בקייב, ברית המועצות (כיום בירת אוקראינה), למשפחה אמידה. בגיל שנתיים עלה לארץ ישראל עם הוריו, יונה ולאה. מאוחר יותר שינה את שם משפחתו ליונתן - צירוף שם אביו עם שמו. תחילה התגוררה המשפחה בקיבוץ גבעת השלושה, לאחר מכן בפתח תקווה, ובשנת 1935 נמנתה עם חלוצי המתיישבים במושב "בהדרגה" ששמו שונה לאחר מכן ל"מעש". כחניך בתנועת הנוער "השומר הצעיר" הצטרף ב-1945 לקיבוץ שריד, ובו התגורר 46 שנים, עד 1991.
נוף ילדותו ניכר היטב בשיריו, ומרכיבים שונים שלו מככבים ביצירתו. כך, לדוגמה, מוצאים התייחסות למבצר אנטיפטרוס ולמקורות הירקון בשירו "פתיחה אפשרית לאפילוג" (1980):
למד בבית הספר העממי פיק"א בפתח תקווה ולאחריו בתיכון מחוזי חקלאי גבעת השלושה. בפסח 1942 השתתף כמדריך במסע למצדה כאשר מספר חניכים שלו נספו באסון המטיילים בעין גדי ויונתן חיבר, שנה לאחר מכן, את טקסט הגלעד לזכרם.
בשנת 1940, בגיל 16, פרסם את שירו הראשון, "כשספינות הולכות הימה". השיר עסק בסוגיה הכאובה של ההעפלה והוקדש במיוחד למעפילים בספינה "אטלנטיק". השיר פורסם ב"על החומה", העיתון של "השומר הצעיר" בעריכת משה שמיר. בריאיון עם חיים גורי בעיתון "על המשמר" בשנת 1980, סיפר על השיר:
"זאת הייתה תקופה שבה הייתה לשלונסקי השפעה דומיננטית עלי... אבל היה משהו בתוכי שגונן עלי, שלא עשני אפיגון לשלונסקי... בכלל אני חושב שהטון המינורי שלי נשאר מאז... והמשפט (חותם את שירו הראשון לעיל) 'לבבות בוכים עם ערב, ארובות עשן כבות / כשספינות הולכות הימה, הן אינן שבות' מלווה אותי כל הזמן".
ספר שיריו הראשון, "שבילי עפר", יצא לאור ב-1951, ועד מותו פרסם כשלושים ספרים, בהם תשעה קובצי שירה (לא כולל לקטים), ארבעה ספרי שירים וסיפורים לילדים ונוער, קובץ סיפורים למבוגרים וכן מבחרי שירים שתרגם מיידיש משל איציק מאנגר, דורה טייטלבוים, פרץ מרקיש, לייב קויטקו, איציק פפר, דוד הופשטיין ואחרים. לאחר מותו ראו אור אנתולוגיה מכל שיריו (2004) אותה הספיק לערוך בעצמו, מהדורה דו-לשונית של שיריו המתורגמים לאנגלית (2005) וקובץ שירים מעיזבונו של יונתן (2007).
נתן יונתן רכש את השכלתו הגבוהה באוניברסיטה העברית בירושלים ולאחר מכן באוניברסיטת תל אביב, בה קיבל תואר מוסמך בספרות כללית. כמו כן השתלם באוניברסיטת אוקספורד. הוא לימד במכללת אורנים, במכללת לווינסקי, באוניברסיטת חיפה ובבתי ספר תיכוניים. כיהן במשך 27 שנים (1971–1997) כעורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים". בין התפקידים הציבוריים שמילא: חבר מליאת רשות השידור (1981–1984), יו"ר אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל (1983–1984) ונשיא האגודה (1995–1999). בשנותיו האחרונות היה "משורר אורח" במערכת החינוך, ונפגש במסגרת זאת עם מאות תלמידים מכל רחבי ישראל, הנחה סדנאות לכתיבה יוצרת בבית אריאלה, בבית הסופר, ועוד. הרבה בהרצאות בנושאי הספרות העברית בקהילות יהודיות ובאוניברסיטאות ברחבי העולם ושימש כנציג הסופרים בכנסים ובמפגשים בינלאומיים רבים.
שיריו של יונתן תורגמו ללשונות שונות וראו אור באנגלית, ביידיש, בערבית, ברוסית, בספרדית, בפורטוגזית, בצרפתית, בגרמנית, בהולנדית, בבולגרית, בווייטנאמית ובסינית. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, ובהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נוצת הזהב של אקו"ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר-אילן, ובפרסים הבאים: פרס ביאליק, פרס למדן, פרס זאב, פרס פיכמן, פרס ברנר, פרס אלתרמן ועוד.
בתחילת שנות ה-40, בקן השומר הצעיר בפתח תקווה, הכיר את צפירה שה-לבן. ב-1945 עברו השניים לקיבוץ שריד וכעבור שנתיים נישאו. בראשית שנות ה-60 נשלחו בני הזוג לשליחות בארצות הברית מטעם הסוכנות היהודית. בתם הבכורה מתה בינקותה. בנם נולד ב-1952 ובנם זיו, נולד ב-1961. בנו ליאור נפל במלחמת יום הכיפורים בהיותו מפקד מחלקת טנקים בצפון תעלת סואץ והוא בן 21. נפילתו של בנו ליאור העמיקה ביונתן כאב שהכה בו עד יום מותו (עליו גם כתב שירים רבים, ראו בפרק על יצירתו).
בשנות השמונים עבר יונתן לחיות עם נילי כרמל, וגידל עמה את בתה מנישואיה הקודמים נטע (נולדה ב-1968) ואת נכדה תום (נולד ב-1988).
נתן יונתן נפטר ב-12 במרץ 2004, לאחר מחלה. הוא נטמן בחלקת ההורים השכולים בבית הקברות קריית שאול. ביום קבורתו יצא לאור הספר "שירים בכסות הערב", מבחר מכל שיריו, שהפך במהרה לרב-מכר.
ליד ביתו ביהוד, שם התגורר בשנותיו האחרונות, נקראה כיכר על שמו. בכיכר ניטע עץ ערבה בוכיה המוזכר בשירו "האיש ההוא", במילים: "...איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות...".
ב-1 בספטמבר 2010 נוסד בית ספר יסודי הקרוי על שמו בעיר מגוריו פתח תקווה.
בשנת 2021 חדר העבודה שלו עבר שימור בשלמותו מביתו ביהוד, ומוצג בבית יד לבנים ברעננה. חדר העבודה נמצא בטמפרטורה קבועה לשמירת הספרים והאלבומים, והחדר כולו נמצא מאחורי קירות זכוכית.
קווי יסוד לשירתו
מאפייני שירתו
במשך כל שנות פרסומה (1940–2004), שירת נתן יונתן עברה שינויים מרחיקי לכת, הן בפרוזודיה ובצורת השיר, הן בעיצוב הדיוקן הלירי, הן ביחסי הדובר לעצמו ולנמעניו והן בתפיסת הפונקציה השירית בכללותה. אך עם זאת, נותרו בה יסודות עקביים המתבטאים הן בצורה והן בתוכן. מבחינת הצורה שומרים שיריו על הבעתו הנקייה והבהירה. הריאליה שלו מתמקדת במספר מראות אופייניים: מרכיב המים (ים ונחלים), מרכיב המדבר והשממה, הכפר והדרכים, ובזמנים נבחרים – הערב והסתיו. עצם ההתמדה בהם במשך 60 שנות שירה מעידה על האותנטיות שלהם. הזיקות האנושיות בשיריו (החברתיות והארוטיות גם יחד) מצביעות על צורך המשורר להתנחם במגע עם בני האדם. שירת נתן יונתן נאחזת בבריות, דווקא מתוך מודעות מלאה לארעיות הקיום האנושי. לכן לא נמצא בה מרירות אנטי-חברתית שהפכה רווחת בשירה העברית מאז שנות החמישים, אלא דווקא מאמץ לגשר, ליצור קרבה ושיתוף למרות הקושי. גורמים אלה משמשים "הצלה" או "נחמה" אל מול נקודת התורפה הקיומית, הנגזרת מכוח החלופיות. אפשר לומר, שבשירתו של יונתן הגורם הראשוני במעלה הוא המודעות לחליפת הזמן, וכי הגורמים המצילים הללו נגזרים ממנו. יונתן עצמו ניסח זאת הן בשפה יומיומית בראיון מאוחר: "יש התנחמות ביופי הנצחי, בדברים הנשארים אחרי", והן במספר רב משיריו, כגון בשורות הבאות מהשיר "הפלגה" (1984):
גם מבחינת התשתית הלשונית והתרבותית ניכרת עקביות רבה לאורך יצירתו של נתן יונתן: המקורות שעליהם נבנית השירה תמיד נוכחים בשיר, אם בציטוט ישיר או אם בוואריאציות של הרמזים. המקורות הם בראש ובראשונה – המקרא, ובמיוחד ספר קהלת. לצד המקור העברי בולטת ספרות יוון הקלאסית ובמיוחד הומרוס והרקליטוס, כאשר בין שני העולמות אין כל מתח. בשניהם מודגש היסוד המימי – סמלי הנהר, הנחל והים כגילומי הזמן והנצח, וזו כנראה הסיבה לקשר העמוק שבין משורר עברי עכשווי לבין מקורות כה קדומים.
התמורות בשירת יונתן לא היו עניין פתאומי ומפתיע ולא התרחשו ב"קפיצות" בין אופנות משתנות, כי אם בהבשלה איטית ומבוקרת, מתוך צורך עצמי ומתוך קשב לחידושי הפואטיקה בתקופה הנסערת ביותר של השירה הישראלית החדשה. היה זה תהליך מצטבר של ניסיון שירי, המשתכלל והולך מתוך עצמו, ובה בעת נפתח לקלוט השפעות המתאימות לו מבחוץ. בדיעבד, ניכר קו ההתפתחות מקובץ לקובץ כמאבק ממשי על פואטיקה אישית ועצמית.
תמורות אלו חובקות שני תחומים, השלובים זה בזה: מעבר מפרוזודיה מדודה וסגורה אל מבנים פתוחים וגמישים מציין פריקת עול של אסכולה סמכותית ורבת הישגים, וכן סילוק של מעצורים פנימיים. כתוצאה מכך, מתחדשים גם הנושאים ונעשים אישיים יותר. כלומר, ההשתחררות ממסגרות של חריזה ומשקל נותנת חופש גם להבעה ולחשיפה אישית. יש כאן ממש נוסחה: ככל שהשירים חופשיים יותר מבחינה צורנית ופרוזאיים יותר מבחינת הלשון, כך הם גמישים יותר, נכונים יותר להבעות אישיות ולווידויים ליריים.
מקורות ההשראה לשיריו
שירתו של יונתן ספוגה בנופי טבע ארץ ישראליים ומלאים אהבה לאדמה ולמולדת. שירים רבים שלו הם שירי געגועים לארץ, והם נכתבו בתקופות בהן היה בשליחויות שונות בחוץ לארץ.
מקור השראה מרכזי נוסף של יונתן הם המקורות בכלל והתנ"כיים בפרט. גיבורי התנ"ך מככבים ברבים משיריו באופן מתוחכם ומשמשים רובד נוסף של משמעויות לשיר. בשנת 1998 יונתן אף כינס 30 שירים בהשראת המקרא והאגדה בקובץ "שירים על ספר הישר". בין הדמויות המקראיות החביבות על יונתן: איוב, יונה וקהלת. על ספר קהלת אמר: "בי הייתה ואף מתחזקת קרבה רגשית, רוחנית, כמעט אישית אל קהלת, ורבים משירי כתובים בהשראתו". דוגמה מובהקת לשיר כזה היא השיר "קהלת מביט בשולמית":
בשירתו של נתן יונתן תופס השכול מקום נכבד, ועשרות משיריו הוקדשו לבנו ליאור ולחברים ומכרים נוספים שנפלו במלחמות השונות. בין השאר כתב בשיר "גל אחרון":
או בשיר "איש מביט בבנו":
רבים מייחסים בטעות שירים אחדים של יונתן לנושא האובדן, אף שנכתבו לפני האסון, במידה מסוימת של חוש נבואי, כפי שהגדיר זאת יונתן בעצמו. כך, למשל, "עוד שיר על אבשלום" הכתוב כהספד של אב על בנו, נכתב שלוש שנים לפני המלחמה, והשיר "יש פרחים" נכתב כשנתיים לפניה. השיר המולחן "זמר לבני" שהולחן והוקלט על ידי שלמה ארצי לאחר נפילת הבן, נכתב כשהיה ליאור רק בן 3. שיר נוסף המיוחס בטעות לשכול הוא "החול יזכור" המדבר על אובדן "הנעורים שבאו פתע אל סופם" ולא על אובדן החיים (כך העיד המשורר עצמו בראיון רדיופוני). כך גם השיר "נאסף תשרי", שפורסם בעיתון דבר כבר בספטמבר 1972. השיר "שני אלונים" מוקדש כיום לליאור יונתן ולחברו אמנון שפירא, שנפגע אף הוא בתחילת המלחמה ונפטר כשבועיים לאחר מכן, אך למעשה פורסם בעיתון "משמר לילדים" כבר ב-9.12.1958.
מקומו של נתן יונתן בזמר העברי
לאחר נתן אלתרמן וחיים נחמן ביאליק, נתן יונתן הוא המשורר המולחן ביותר בזמר העברי. קרוב למאתיים שירים שלו זכו ללחנים, חלקם לכמה לחנים שונים. כמה משיריו הפופולריים זכו אף לעשרות ביצועים של זמרים והרכבים שונים (על פי אקו"ם: "אניטה וחואן" זכה לכ-80 ביצועים, "חופים" - לכ-50).
מן הראוי לבצע הפרדה בין שתי חטיבות של שירים מולחנים של נתן יונתן:
האחת כוללת בעיקר מילים שכתב בצעירותו ללחנים הרוסיים ששימשו מנגינת רקע לילדותו: אותם שרו לו הוריו, אותם שר בתנועת הנוער ומהם שאב השראה. ביניהם נמנים "דוגית נוסעת", "על ענפי שיטה", "שאון התותחים נדם", "טוב ללכת בדרכים" ועוד. המנגינה המקורית של האחרון נכתבה במקור כ"קנטטה לסטלין" על ידי לבקו רבוצקי והשידוך בינה לבין מילותיו העבריות של יונתן נעשה בזכות רעייתו דאז צפירה, שהייתה מורה למוזיקה בקיבוץ בו התגוררו. אפשר לקרוא לשירים הנכללים בחטיבה זו כ"פזמונים" שנכתבו כמעין תחביב, ומטרתם העיקרית הייתה חברתית-חינוכית: לשיר אותם בתנועה, ללמדם בשיעורי מוזיקה בבתי-הספר וכו'. מכל מקום, אין לראות בשירים הללו מייצגים את שירתו הקאנונית והמאוחרת של יונתן, ומכאן הצורך בהפרדה.
החטיבה השנייה נוגעת לשירים שנכתבו כשירה לירית לכל דבר, והולחנו מאוחר יותר. בהמשך דרכו כמשורר, שיריו של יונתן זכו לאהבתם של מלחינים מהשורה הראשונה, ובזכות כך הופצו לציבור הרחב, והפכו לנכסי צאן וברזל של החברה הישראלית.
המלחין הבולט ביותר בשיתוף הפעולה שלו עם נתן יונתן הוא חברו נחום היימן, שהלחין עשרות שירים שלו. בין הלחנים המוכרים של היימן למילות יונתן: "אניטה וחואן" (שנקרא במקור "רומנסה" או "שיר אהבה ישן"), "חופים הם לפעמים", "החול יזכור", "שירים עד כאן" ועוד.
גידי קורן הלחין אף הוא שירים רבים למילות יונתן, ובהם: "כמו בלדה" ("אם זר קוצים כואב"), "אם העולם", "שני אלונים", "בסוף הדרך" ועוד. להקת "האחים והאחיות", שהקים קורן ב-1971, הוציאה אלבום משיריו של יונתן, קיימה שיתוף פעולה הדוק איתו לאורך השנים והקליטה שירים נוספים שלו במהלך שנות פעילותה. בשנת 2004 התאחדה הלהקה ובהופעותיה חלק נכבד הוקדש לשיריו.
שלמה ארצי הלחין כמה שירים של יונתן, לאחר שנפגשו בתחילת שנות ה-70 וארצי קיבל מיונתן ספר שירים שלו. בין השאר הלחין את "הרדופים ליד החוף", "זמר לבני", "האיש ההוא", "רק עלה" ועוד. שירו "האיש ההוא" הפך להמנון אחרי רצח יצחק רבין. יונתן כתב את השיר כבלדה אוטוביוגרפית על עצמו, על חייו ומותו, מעל שלושים שנה קודם לכן, והוא שויך לאורך השנים על ידי הציבור והתקשורת לדמויות מרכזיות שהלכו לעולמן, כגון יצחק שדה ויגאל אלון. לאחר רצח רבין, הקדיש אותו נתן לראש הממשלה המנוח, שהיה מכר קרוב שלו ובן דורו.
גם סשה ארגוב הלחין כמה משיריו של יונתן, ובהם "אל הנירים האפורים", "מילים", "שיר ארץ", "שיר אהבה" ועוד. נתן יונתן זכה, כאמור, לחיבתם של מלחינים רבים נוספים, בהם ידועים כמו צביקה פיק ("השנים שחלפו", "נאסף תשרי", שנכתב על ידי יונתן על פי שירו של שמואל הנגיד, שנפתח במילים "מת אב ומת אלול"), מוני אמריליו ("יש פרחים", "לכל אחד ירושלים"), יאיר רוזנבלום ("היה לנו הכל") אך גם צעירים כמו מיקה קרני ("כל קיץ") ורמי גורן ("צלילי קסטה רחוקים" המוכר כ"פלורידה").
בשנת 2020 שירו של יונתן "כל גל" הולחן לראשונה על ידי רמי קלינשטיין ויצא לאור בביצוע הזמר טל סונדק במסגרת אלבומו "שירתם".
בין הזמרים שהרבו לבצע משיריו: חוה אלברשטיין, חני ליבנה, רונית אופיר, יזהר כהן ושלמה ארצי.
פרופ' יגאל שוורץ אמר על שירי יונתן:
"הוא איפשר גם למי ששירה אינה התחום הטבעי שלו להיות חלק ממנה. אין שום מקום אחר שבו יש חיבור כל-כך אינטנסיבי בין שירה למוזיקה פופולרית. יונתן עשה חיבורים חשובים בין חוויות של טיולים על החוף, ארץ-ישראל היפה, חוויות התבגרות, מלחמות ושירים לבנו ליאור. הוא הצליח להלך על החבל הדק שבין סנטימנטליות ונאיביות לבין הגבוה, ואיפשר את שני העולמות".
שאלת ההתקבלות
בניגוד לאהדת הקהל הרחב, המלחינים והזמרים ובמידה רבה גם התקשורת, לא זכה יונתן להכרת הממסד האקדמי והביקורת הספרותית. בכל הנוגע לאקדמיה, החוגים לספרות והמבקרים - שירתו לא קנתה לה מעמד גבוה במיוחד, לא נלמדה באוניברסיטאות ובבתי הספר ולא זכתה להתייחסות מיוחדת במדורי הספרות. בנוסף לכך, לדעת רבים היה ראוי יונתן לפרס ישראל אף כי לא זכה בו.
לאורך השנים תמיד הפרידו אותו גם ממשוררים בני דורו ואלה הקרובים אליו בתפיסותיהם ובשירתם. האקדמיה מעולם לא הכירה בו כממשיך דור אלתרמן-שלונסקי-גולדברג או כשייך לאסכולת זך-עמיחי-רביקוביץ-פגיס.
יונתן אכן לא יצר מהפכה בזירת השירה כשלונסקי, לא כתב כתיבה פוליטית כאלתרמן ולא מרד בדור הקודם לו כזך. שירתו הייתה מגוונת ולא היה ניתן לקטלג אותה תחת אסכולה, כפי שהיה ניתן עבור שירת זך או אלתרמן.
גם נסיבות שונות הקשורות למסלול היצירה שלו, שחלקן הן יד המקרה וחלקן נובעות מאופיו האישי - אפשר שיש להן חלק בעניין זה. כך, למשל, ניתן לומר ש"החמיץ" את המהפכה הפואטית של "חבורת לקראת" (או שאולי מלכתחילה אופיו לא זימן אותו לכך) ובעצם לקח לו זמן רב יותר מלבני דורו להתנתק מאסכולת הכתיבה השלונסקאית ולהתחיל לפתח את הקו הפואטי האישי שלו.
כך, בעוד ספרי השירים הראשונים של חבורת "לקראת": משה דור, דוד אבידן, משה בן-שאול, אריה סיון, יהודה עמיחי ונתן זך - שהחלו להנהיג סגנון חדש - פורסמו בשנת 1955 (חבורת "לקראת" התגבשה בשנים 54–1952) והמתקפה הידועה של זך על אלתרמן התרחשה ב-1960, הספר הראשון של יונתן שהחל לנטוש את הקו השלונסקאי היה "שירים לאורך החוף" ב-1962 שכלל עדיין ערבוביה של שירים "ישנים" מול "חדשים".
אולם לאוהבי שירתו של יונתן לא הייתה סיבה להצר על כך. יש הטוענים ש"פיגור" זה מנע ממנו את פרס ישראל המיוחל, אולם דווקא התפתחות איטית, לא מתוקשרת, נטולת מרפקים זו, היא שאפשרה את צמיחת הקו הייחודי והאישי שלו, שמתיישב עם אישיותו.
לבטים פואטיים אלה מצאו לעצמם ביטוי, כצפוי, גם בשירים עצמם. כך, במעין תגובה-עצמית לשיר "החורף חורש את הים" מספרו הראשון ("שבילי עפר", 1951), פרסם יונתן בספרו "שירים לאורך החוף" מ-62 את השיר "שוב החורף חורש את הים". השיר הראשון כתוב בנוסח שלונסקאי מובהק, הן מבחינה צורנית - חמישה בתים מרובעים (שניים מהם בפיצול שורות) עם הקסמטר אנפסטי וחריזה מסורגת, חרוזים מודרניסטיים עשירים (כגון: לשמיים/חכמה היא) והן מבחינה תוכנית: שיר מז'ורי המתייחס לגיבורי המיתולוגיה היוונית ולחולשה האנושית, וכולל משפטים קודרים בנוסח "כמו אחרית הימים, וכאז, משחירות אוניות על המים" שאינם אופייניים ליונתן המאוחר. בתשובה לשיר זה, כאמור, כותב יונתן את "שוב החורף חורש את הים", שיר מאוד שונה, הן פורמלית הן תמטית, העוסק בעצם במהפכה השירית שיונתן מרגיש כמו נקלע אליה בלית ברירה:
יש הטוענים כי גם לפופולריות הרבה לה זכו שירי הלחן של יונתן - תחילה המילים שחיבר ללחנים רוסיים ולאחר מכן שירי הספר שלו שהולחנו - יש חלק בסיווגו על ידי האקדמיה כ"פזמונאי" שלא ראוי ליחס של משורר. תרמה לכך גם פתיחותו האישית למלחינים ולהלחנה, והנכונות שלו אפילו לבצע שינויים מינוריים בשיריו על מנת שיוכלו להיות מולחנים. כך למשל נמצא חילופי גרסאות בשיר "חופים" בין גרסת הספר המקורית לבין גרסה המולחנת והמושרת בפי כל, אותה ערך יונתן תוך כדי עבודה עם חברו המלחין נחום היימן, על מנת לאפשר חיבור בין השיר המוכן לבין מנגינה מוכנה שהביא היימן:
מקור:
מולחן:
לא ברור מדוע לא זכה יונתן לאותה הפרדה לגיטימית בין פזמונים לבין שירים לה זכה למשל אלתרמן, שכתב כידוע מאות פזמונים במהלך הקריירה שלו (בעיקר לתיאטראות הסאטיריים השונים) ובכל זאת לא הוטל ספק בהיותו משורר לירי לכל דבר. במקרה של יונתן, מעריציו טוענים כי האקדמיה פסלה אותו באופן גורף, מבלי להתאמץ אפילו להכיר את שירתו המאוחרת, הקאנונית, השונה בתכלית משיריו המוקדמים, המולחנים. חלק מהמבקרים הבינו את טעותם רק לאחר מותו, והכו על חטא. מנחם בן התבטא ב"מעריב":
"זה קורה לי בפעם השנייה, אף כי מסיבות שיריות הפוכות: פעם לא הבחנתי בשירה בגלל רוב שיגעוניותה, פעם לא הבחנתי בשירה בגלל פשטותה. אבל ההחמצה נשארת אותה החמצה: משורר מת, ואני מגלה את מלוא יופיה של שירתו רק אחרי מותו. זה קרה לי עם יונה (וולך), ועכשיו זה קורה לי עם יונתן (נתן). משורר נפלא, ששירתו התחבאה מעיני רוב מבקרי השירה.
במשך שנים נחשב נתן יונתן למשורר פזמונאי, ואף על פי שאני נוטה בדרך כלל לבדוק דברים מחדש עם עצמי, הנחתי לדימוי הזה שלו להסתיר מפני את שירתו. השארתי את נתן יונתן במגירת השירה הפשטנית, ולא פתחתי אותה, בעיקר לא לעצמי".
מספריו
שבילי עפר, מרחביה, ספרית פועלים, (1951) - (ספרו הראשון)
אל הנירים האפורים, איורים: רות שלוס, שירים לבני הנעורים, מרחביה, (1954)
אשר אהבנו, שירים, איורים: יחזקאל קמחי, מרחביה, (1957)
בין אביב לענן, סיפורים לבני הנעורים, צייר משה גת, (1959)
שבילי עפר/אשר אהבנו (מהדורה מאוחדת של 2 ספרים קודמים), מרחביה, (1960)
שירים לאורך החוף, איורים: יחזקאל קמחי, מרחביה, 1962
לילך מקבוצת אילנות, צילם: פטר מירום, סיפור לילדים, מרחביה, (1963)
שירי עפר ורוח, צייר יצחק גרינפלד, לבני הנעורים, מרחביה, (1965)
עד סוף הקיץ האינדיאני, איורים יחזקאל קמחי, רשמי מסע בארצות הברית, מרחביה, (1968)
שירים בערוב הים, ציורים יחזקאל קמחי, מרחביה, (1970)
עוד סיפורים בין אביב לענן, ציורים: רות צרפתי, סיפורים לבני הנעורים, תל אביב (1971) - זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.
שירים (ליאור), ספרית פועלים, תל אביב, (1974)
אבנים בחשכה - Stones in the Darkness, אנגלית: ריצ'רד פלנץ' (1975)
שירים עד כאן, תל אביב, ספרית פועלים, (1979)
מבחר שירים, 1980-1940 (ספרון כיס), 1940-1980, תל אביב, (1982)
חופים - מבחר שירים מולחנים (כולל תווים), ירושלים: כתר הוצאה לאור, (1983)
שירים אחרים, רישומים רוני רכב, תל אביב, (1984)
שירים על קו הרכס, תל אביב, זמורה ביתן, (1988)
שירים באהבה, מבחר שירי אהבה, תל אביב, ספרית פועלים, (1989)
שירים על אדמה ומים, מבחר שירי ארץ, ספרית פועלים, (1993)
רעול פנים הזמן, תל אביב, ספרית פועלים, (1995)
מלח ואור - מבחר שירים מתורגמים לבולגרית, ספרית פועלים, (1995)
חסד השירים, מבחר שירים על השירה, ספרית פועלים, (1996)
לקט שכחה ופאה, מבחר שירים, ספרית פועלים, תל אביב, (1997)
שירים על ספר הישר, מבחר שירים בהשראת המקרא והאגדה, תל אביב, אור עם (1998)
שירים בכסות הערב, מבחר, משכל, ידיעות אחרונות, (2004)
לחיות בתוך השיר - Within the Song to Live, עברית/אנגלית/CD אנגלית: ג'ניס רביבו ואחרים (2005)
שירים שנשארו - שירים מהעיזבון, תל אביב: ספרי חמד, ידיעות אחרונות (2007)
Apostar Al Tiempo - מהדורה דו לשונית עברית-ספרדית (ויסור, מדריד, 2008)
אל הנירים האפורים - הוצאה מחודשת (2010)
ספרים שערך
איציק מאנגער, מבחר שירים (1987) (תרגום מיידיש)
דיסקוגרפיה
האחים והאחיות-חופים-משירי נתן יונתן-1975
איתן מסורי-שירי נתן יונתן-1984
נתן יונתן-צבעי הזמן-1998
נתן יונתן-בין אביב לענן-5 תקליטורים-2003
נתן יונתן-במקום פרידה-2 תקליטורים-2006
לאחר מותו
לאחר מותו של יונתן נוסדו שני פרסים ספרותיים על שמו. האחד, מוענק מטעם אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום השירה. השני, מטעם מרכז ההדרכה לספריות בישראל ובשיתוף עמותה שהוקמה לשימור מורשתו של המשורר, הוענק לראשונה בשנת 2009 למשורר ליאור שטרנברג.
זכויות היוצרים על יצירתו של יונתן הופקדה בידי אלמנתו, נילי כרמל יונתן ובינה לבין גורמים שונים העוסקים ביצירתו התגלעו מחלוקות קשות. בין השאר משום שבספר שיצא אחרי מותו היא שינתה את מילותיהם של חלק מהשירים.
בשנת 2024 הוקרן בפסטיבל דוקאביב הסרט 'נתן יונתן - אם העולם הזה הוא ים' שביים ארי דוידוביץ'.
לקריאה נוספת
הלל ברזל, "נתן יונתן: תוגה ואהבה", מאזנים, ס"ד, 1990.
זיוה בן-פורת, "שיר ופזמון בשירת נתן יונתן", ליריקה ולהיט, 1989.
אורציון ברתנא, "הצופן המטאפורי והצופן החברתי", ידיעות אחרונות, פברואר 1984.
שלמה יניב, "מ'בניאס' עד ל'מנורת הנפט', הבלדות של נתן יונתן", טורא, 1992. נדפס גם בספרו הבלדה העברית בת זמננו - מסורת וחידוש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1999, הפרק "מ'בניאס' עד ל'מנורת הנפט', הבלדות של נתן יונתן", עמ' 131–140.
רחל פרנקל-מדן, "וגשם אין, עיון בסונטה 'אבן גבירול' של נתן יונתן", תרבות יהדות ספרד, תשנ"ד 1994.
צבי לוז, "אולי באחד הימים, עיון בשיריו של נתן יונתן", עלי-שיח, 22, תשמ"ד 1984.
צבי לוז, שירת נתן יונתן: מונוגרפיה, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, תשמ"ו 1986.
יונה בחור, "חשבתי שיופי יכול להגן עלינו", עיתון 77, 35, 1983.
זיו יונתן, בְּמקום פרידה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023.
קישורים חיצוניים
מילות שיריו והקלטות של הקראות שלו לשיריו, באתר סנונית
ברק פז, "אפשר גם כך", במלאת חמש שנים למותו של נתן יונתן, עיתון 77, 336, 2009.
"כל ההתחלות", תוכניתו של אלי לפיד ברשת ג' עם נתן יונתן, בה סיפר המשורר על דרכו ועל הסיפורים שמאחורי הנודעים שבשיריו. התוכנית הוקלטה בשנת 2003 - שעה ראשונה
כנ"ל, שעה שנייה
ראיון נרחב עם זיו יונתן, בנו של המשורר, במלאת ארבע שנים למותו, בתוכניתה של ציפי גון-גרוס 'ספרים, רבותי, ספרים' בגלי צה"ל בשנת 2008 (שעה ראשונה, שעה שנייה)
נתן יונתן, באתר "מקראנט"
קישורים להודעות על מותו בעיתונות האלקטרונית
נתן יונתן יובא למנוחות ביום ראשון, גל"צ
נפטר המשורר נתן יונתן, וואלה.
- על ספרו של נתן יונתן "חסד השירים" (מבחר שירים על השירה)
הערות שוליים
*
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס קוגל
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:כפר מעש: אישים
קטגוריה:שריד (קיבוץ): אישים
קטגוריה:זוכי פרס זאב
קטגוריה:בוגרי בית הספר פיק"א
קטגוריה:בוגרי בית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:זוכי פרס למדן
קטגוריה:חברי מליאת רשות השידור
קטגוריה:מתרגמים מיידיש לעברית
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:נשיאי אגודת הסופרים העברים
קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל
קטגוריה:שליחי הסוכנות היהודית
קטגוריה:גבעת השלושה: אישים
קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1923
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004 | 2024-10-17T06:05:08 |
פרנציום | פְֿרַנְצִיּוּם (Francium) הוא יסוד ממשפחת המתכות האלקליות, שסמלו הכימי Fr ומספרו האטומי 87.
הפרנציום זוהה בשנת 1939 על ידי מרגריט פריי ונקרא על שמה של צרפת (France באנגלית) - מתכת אלקלית רדיואקטיבית המצויה במחצבי אורניום ותוריום. היסוד הוא המתכת האלקלית הכבדה ביותר ואף היסוד בעל האלקטרושליליות הנמוכה ביותר (משום כך הוא היסוד הכי בסיסי במים). הוא נוצר כתוצאה מהתפרקות אלפא של אקטיניום וניתן להפיקו באופן מלאכותי על ידי הפגזת תוריום בפרוטונים.
על אף שהוא מופיע בטבע במינרלי אורניום, מעריכים שיש פחות מ-30 גרמים בקרום כדור הארץ בכל רגע נתון. זהו היסוד הכי פחות יציב מבין 101 היסודות הראשונים.
ישנם 41 איזוטופים ידועים של פרנציום. זמן מחצית החיים של האיזוטופ היציב ביותר של יסוד זה, 223Fr, הוא 22 דקות והוא איזוטופ הפרנציום היחיד שקיים בטבע. כל האיזוטופים הידועים של הפרנציום הם מאוד לא יציבים, לכן שאוב המידע על תכונות היסוד מתהליכים רדיוכימיים.
ראו גם
מתכת אלקלית
הטבלה המחזורית
בסיס
מתכת
קישורים חיצוניים
WebElements.com - Francium
Chemical information for Francium
הערות שוליים
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:יסודות רדיואקטיביים
קטגוריה:מתכות אלקליות | 2023-09-18T06:27:32 |
ורום | REDIRECT ויקטור_ורום | 2015-09-26T11:06:13 |
חי צומח דומם | הפניהארץ עיר | 2008-10-13T09:35:26 |
מעבורת החלל צ'לנג'ר | שמאל|ממוזער|250px|מעבורת החלל צ'לנג'ר
מעבורת החלל צ'לנג'ר (כינוי מקצועי: OV-099) הייתה מעבורת החלל השנייה של נאס"א אחרי קולומביה. צ'לנג'ר שוגרה לחלל לראשונה ב־4 באפריל 1983 והתפוצצה בעת השיגור העשירי שלה, ב־28 בינואר 1986.
היסטוריה
צ'לנג'ר הייתה אחת משתי מעבורות החלל אשר נהרסו כתוצאה מתאונה במהלך המשימה, השנייה הייתה קולומביה. מעבורת החלל אנדוור הוכנסה לשירות שש שנים אחרי התפוצצות צ'לנג'ר והחליפה אותה בחלק מהמשימות.
שברי המעבורת נשמרים בבונקר טילים בבסיס חיל האוויר בפלורידה. מפעם לפעם נשטפים שברים נוספים לחופי פלורידה, ואז הם נאספים ומועברים לבונקר לצורך שמירה.
ב-1996 התגלו בחוף שני שברים מהאגף השמאלי של המעבורת. אחד מהם מוצג במתחם המבקרים של מרכז החלל קנדי, יחד עם מסגרת חלון תא הטייס ממעבורת החלל קולומביה, שהתפרקה במהלך חזרתה לאטמוספירה ב-2003.
בנובמבר 2022 נמצא באזור בסיס החלל בקייפ קנוורל, בקרקעית האוקיינוס האטלנטי לא רחוק מחופי פלורידה, חלק גדול מהמעבורת צ'לנג'ר הקבור בחול, ובינתיים הוחלט להשאירו במקומו בים.
מבנה
צ'לנג'ר הורכבה בעזרת גוף STA-099 שנבנה תחילה כניסוי. STA-099 לא תוכנן לשמש לטיסות חלל, והתוכנית המקורית הייתה לשנות ולהתאים את גוף המעבורת הניסויית אנטרפרייז (OV-101) לשימוש בחלל, אולם מדעני נאס"א גילו כי יהיה הרבה יותר זול להשתמש בSTA-099.
טיסות
מעבורת החלל צ'לנג'ר טסה 10 טיסות, שהתה בחלל 62.41 ימים, השלימה 995 סיבובים סביב כדור הארץ וטסה 25,803,940 מיילים (41,527,416 ק"מ) כולל המשימה האחרונה שלה.
# תאריך משימה הערות 1 4 באפריל 1983 STS-6 תוכנית לפריסת TDRS-1. במהלך הטיסה מבוצעת הליכת החלל הראשונה במסגרת תוכנית מעבורות החלל. 2 18 ביוני 1983 STS-7 תוכנית לפריסת 2 לווייני תקשורת. במהלך הטיסה סאלי רייד הופכת לאישה האמריקאית הראשונה בחלל. 3 30 באוגוסט 1983 STS-8 תוכנית לפריסת Insat-1B. גויאון סלופורד הופך לאפרו-אמריקאי הראשון בחלל. הפעם הראשונה בה מעבורת חלל ממריאה ונוחתת בלילה. 4 3 בפברואר 1984 STS-41-B תוכנית לפריסת 2 לווייני תקשורת (שלא הצליחו להמשיך למסלולם התקין). הליכת החלל ללא כבל מחבר למעבורת הראשונה. 5 6 באפריל 1984 STS-41-C משימת שירות ללוויין סולר מקס. 6 5 באוקטובר 1984 STS-41-G תוכנית לפריסת לוויין למדידת קרינת כדור הארץ. זו המשימה הראשונה שבצוות שלה שתי נשים, קתרין ד. סוליבן היא האישה האמריקאית הראשונה שמבצעת פעילות חוץ-רכבית בחלל (הליכת חלל), ומרק גרנוא הופך לקנדי הראשון בחלל. 7 29 באפריל 1985 STS-51-B נשאה את מעבדת החלל 3. 8 29 ביולי 1985 STS-51-F נשאה את מעבדת החלל 2. 9 30 באוקטובר 1985 STS-61-A נשאה את מעבדת החלל הגרמנית D-1. 10 28 בינואר 1986 STS-51-L המעבורת התפוצצה בזמן השיגור ושבעת האסטרונאוטים ששהו על סיפונה נהרגו.
הצ'לנג'ר בתרבות
ב-2020 הוציאה נטפליקס מיני-סדרה בת ארבעה פרקים המתארת את השלבים שהובילו למשימתה האחרונה של הצ'לנג'ר.
ספינת החלל USS Challenger מהפרק "Timelines" בסדרה "מסע בין כוכבים: וויאג'ר" קיבלה את שמה כמחווה למעבורת החלל צ'לנג'ר. מספרה הסידורי של ספינת החלל הבדיונית הוא NCC-71099, רמז למספרה הסידורי של הצ'לנג'ר OV-099.
ראו גם
אסון צ'לנג'ר
משימות מעבורות החלל
קישורים חיצוניים
״מוות בשיגור חי״ - פרק על מעבורות החלל ואסון הצ׳אלנג׳ר בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מעבורות חלל אמריקאיות
קטגוריה:תוכנית מעבורות החלל
קטגוריה:אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר | 2024-09-15T16:09:55 |
הגרא | REDIRECT הגאון_מווילנה | 2004-09-06T08:41:45 |
פרומונים | REDIRECT פרומון | 2015-09-26T11:06:13 |
התאבדות | שמאל|ממוזער|250px|התאבדותו של איאס
התאבדות היא פעולה שבה אדם שם קץ לחייו ומביא למותו בכוונה תחילה.
ההערכות מדווחות על כ-800,000 בני אדם המתים כל שנה כתוצאה מהתאבדות בקרב כלל אוכלוסיית העולם, מספר הגבוה ממקרי המוות הנגרמים ממלחמות ומקרי רצח. בעולם המערבי, אחוז המתאבדים גבוה משמעותית (פי 3.5 ויותר) בקרב גברים לעומת נשים, על אף שבקרב נשים מתבצעים יותר ניסיונות התאבדות. השיעור גבוה במיוחד בקרב צעירים ומתבגרים בגילאי 15–30, ובקרב זקנים בני 70 ומעלה. כ-1.5% מכלל מקרי המוות ברחבי העולם הם כתוצאה מהתאבדות. בשנה נתונה, זה בערך 12 לכל 100,000 אנשים.
הפרעות נפשיות (כולל דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות על הספקטרום האוטיסטי, סכיזופרניה, הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אישיות, הפרעות חרדה), בדידות, הפרעות גופניות (כגון תסמונת עייפות כרונית) והפרעות בשימוש בסמים (כולל הפרעת שימוש באלכוהול) מהווים גורמי סיכון.
ההתאבדות נתפסת בחברה כמעשה קיצוני. היא אסורה באיסור חמור בדתות האברהמיות.
גורמי סיכון להתאבדות וגורמים מגוננים
נתיחות פסיכולוגיות מאמצע המאה הקודמת ואילך גילו כי רוב האנשים שמתו בהתאבדות סבלו מהפרעות נפשיות. נתון עדכני מצביע על כך שלמעלה מ-90% מהאנשים שהתאבדו סבלו מהפרעות נפשיות שונות וכ-60% מהם סבלו מדיכאון. מצד שני, רוב האנשים עם הפרעות נפשיות אינם מתאבדים. הסיכון להתאבדות הוערך ב-5-8% עבור מספר הפרעות נפשיות, כגון דיכאון וסכיזופרניה.
אנשים שביצעו ניסיון התאבדות מסבירים במקרים רבים את מעשיהם במשברי חיים אליהם נקלעו (אישיים, זוגיים, משפחתיים, כלכליים וכו'). לצד זאת, גורם הסיכון העיקרי להתאבדות הוא דיכאון. על פי פרופ' ישראל אור-בך, "כל התאבדות קשורה לאובדן מסוג זה או אחר: אובדן אוהב, אהוב, הערכה עצמית, דימוי עצמי, חלק אחר מן האני, מעמד, רכוש או חלק מהגוף, שלו מתלווה האימה שמבלי להשיב את האובדן, אין עוד טעם לחיים ואין כל סיכוי לאושר".
מספר מחקרים מקשרים בין רמות נמוכות של המוליך העצבי סרוטונין להתאבדות; מוליך עצבי זה קשור למניעת דיכאון ולהפחתת אגרסיביות. נטען שתרופות נגד דיכאון, בעיקר מהדור הישן, עלולות להעלות את סכנת ההתאבדות, כי לעיתים הן משפרות את יכולת הפעולה ואת האנרגיה של הלוקים בדיכאון עוד לפני שמשתפר מצב רוחם והרגשתם (בדרך כלל מתקשים הלוקים בדיכאון לתכנן התאבדות בשיא האפיזודה הדיכאונית, בשל היעדר הכוחות הנפשיים שנוצר במצב זה). כיום מקובלות תרופות חדישות מקבוצת SSRI (מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים), אשר מעכבות את הספיגה מחדש של הסרוטונין ובכך מגדילות את כמותו במוח.
אין מידע מוצק על קווים תורשתיים בנטייה ההתאבדותית. התאבדות אינה עוברת מדור לדור ברמה הגנטית, היא אינה תכונה המאפיינת אדם אלא צורת התנהגות חברתית נרכשת. עם זאת, ידוע על משפחות שהתאבדו בהן אנשים בדורות שונים. כמו כן המתאם בין תאומים זהים בניסיונות התאבדות הוא גבוה מאוד יחסית - 23%.
בכחמישה אחוזים מניסיונות ההתאבדות המסתיימים במוות לא נמצאה בדיעבד פסיכופתולוגיה כלשהי כגורם לפעולה זו. בין אלה נמנים כנראה מקרי התאבדות קבוצתית של לוחמים בהיסטוריה האנושית, דוגמת מצדה, טייסי הקמיקזה היפנים במלחמת העולם השנייה, המחבלים המתאבדים בפיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, ועוד.
ממחקרים שונים שנערכו לאורך השנים עולה כי ישנם גורמים המעלים את הסיכון להתאבדות, וישנם גם גורמים המורידים את הסיכון להתאבדות. האחרונים נקראים גם גורמים מגוננים (Protective factors).
מגדר: במרבית התרבויות והמדינות גברים מתאבדים יותר מנשים, אך נשים מנסות יותר.
גיל: בקבוצות גיל מסוימות יש יותר ניסיונות מאשר באחרות. נוער בגיל בי"ס וצבא, וגם אנשים מבוגרים (65+).
קיום של הפרעה נפשית, במקרים רבים דיכאון לסוגיו, אך גם הפרעות אחרות. נתון עדכני מצביע על כך שלמעלה מ-90% מהאנשים שהתאבדו סבלו מהפרעות נפשיות שונות וכ-60% מהם סבלו מדיכאון.
קיום כאב נפשי משמעותי לרוב כתוצאה מאירוע שלילי יחיד או מתמשך, יחד עם קושי בוויסות כאב זה. הכאב הנפשי וגם הקושי לווסת אותו הם גורמים מתווכים בין האירוע השלילי ובין ניסיון האדם להתאבד.
היסטוריה של קשיים משפחתיים: התעללות, ניצול מיני, נטישה, הזנחה.
בדידות חברתית ורגשית בהווה.
קשיים תעסוקתיים וקשיי התפרנסות.
אורח חיים הכולל צריכת סמים, בעיקר כאלה המשפיעים על כושר השיפוט
זמינות אמצעי התאבדות קטלני: נשק וכדומה
התאבדות במשפחה: מי שאירעה במשפחתו התאבדות נמצא בסיכון מוגבר להתאבדות.
גורמים אישיותיים: חשיבה נוקשה ומתבצרת, גישה פסימית לחיים, פרפקציוניזם, אימפולסיביות, תחרותיות רבה.
אירועי חיים שליליים בהווה: הסתבכות בפלילים, ביוש, בריונות לסוגיה, גירושין, אובדן אדם קרוב, הגירה לארץ אחרת, קבלת בשורה על מחלה חמורה.
אמונות ניהיליסטיות
אפיגנטיקה: תחום מחקר חדש יחסית בחקר האובדנות, ממנו עולה כי לאירועים לאורך כל החיים יכולה להיות השפעה על שפעול או השתקה של גנים שונים, המשפיעים יחד על מאפייני אישיות של האדם
גורמים גאוגרפיים: מדינות צפוניות (איסלנד, גרינלנד, פינלנד, רוסיה) מדינות מתפתחות ועוד.
בין הגורמים המגוננים:
אמונה דתית, מחקרים מצאו שלא משנה באיזו אמונה דתית מדובר (נבדקו נצרות, יהדות ואסלאם) – אמונה דתית מקטינה את הסיכון להתאבדות.
השתייכות לקהילה קרובה ותומכת, בה מתקיימים יחסי גומלין תומכים בין אנשים וחברי הקהילה הזו אינם חשים בודדים.
גישת חיים אופטימית.
חוויה (סובייקטיבית) של רווחה
דימוי עצמי חיובי
אפיגנטיקה: גם כאן, כמו בגורמי סיכון (כפי שצוין לעיל), אירועים שונים לאורך החיים עשויים לתרום לביטוי של תכונות אופי המושפעות משפעול של גנים מסוימים.
ניבוי של התאבדות הוא בעייתי ביותר מבחינה סטטיסטית, בעיקר כיוון שכפי שניתן לראות לעיל, גורמי הסיכון הם לפחות בחלקם גורמים שכיחים ביותר: גיל, מגדר ועוד. התאבדות לעומת זאת היא עדיין מעשה חריג ונדיר בהשוואה לגורמים אלה. לכן לא כל מי שמתקיימים אצלו גורמי הסיכון הללו, בהכרח יתאבד.
סימנים מקדימים להתאבדות
למעשה ההתאבדות בדרך כלל קיימים סימנים מקדימים. על פי ד"ר חוה אנקור, קיימים סימנים רבים, ואדם שמגלה את חלקם ראוי להתייחסות כזולת שנמצא בסיכון גבוה לביצוע התאבדות:
מראה עצוב או דיכאוני או עצבני
איטיות בהליכה ובדיבור
דיבור חלש ושקט
שינוי בהרגלים כך שמתרחשת ירידה בתפקוד בתחומים כגון: שינה מרובה, הרגלים והשקפות דתיות, ירידה בתיאבון, אי הקפדה על מראה חיצוני, ירידה בכמות הדיבור, הזנחת תחביבים, התבודדות, חוסר התעניינות לגבי המתרחש בסביבה ובחיים, הזנחת/שינויים בהרגלים ופעילויות יום יומיות
הבעת תחושת היות האדם לטורח על חבריו ומשפחתו, או שינוי לרעה ביחסו אליהם
נטייה לבכי, לכעס ולצעקות לעיתים קרובות
דיבור בחופשיות, בחוסר פחד ואף במשיכה אל המוות ואל נושאים שקשורים אליו
פיזור דיבורים המבטאים חוסר ערך עצמי ותחושת אשם
חלוקת הרכוש כמתנות לאחרים
אמירות המבטאות תפיסה פסימית על החיים או תחושת חוסר-מוצא
נטייה להסתכן באמצעים מסוכנים כגון: כלי נשק ועבודה, חלון, כביש, אמצעי עישון, אלכוהול
פגיעה עצמית פיזית בגוף
פסיכולוגיה של המתאבד
ד"ר אבשלום אליצור ופרופ' חיים עומר מציעים במאמרם "מה תאמר לאדם שעל הגג?" שני מאפיינים פסיכולוגיים עיקריים אצל המתאבד. המאפיין הראשון הוא תחושת בדידות וניתוק, האדם מרגיש כי הוא ניצב לבד מעבר לכל הישג יד של עזרה; שום אדם לא מסוגל לעמוד לצידו ולהבין את עוצמת סבלו, הוא קיים בודד עם כאב אינסופי מול עולם אינסופי. המאפיין השני הוא צמצום המרחב המנטלי שלו - האדם מסתגר בתוך מנהרה צרה ואפלה (tunnel vision) שבה הוא מזהה את קיומו עם סבלו, וכל הווייתו מצטמצמת רק לעניין הזה, ללא כל דרך מילוט או מוצא.
אליצור ועומר מניחים שאם האדם בחר לעשות את מעשהו בפרהסיה ובציבור, יש בו קונפליקט בין שני קולות והם מנסים לעורר את רצון החיים על פני הרצון להרס. המחברים מציעים להתייחס לאדם העומד או מנסה להתאבד עמדה מזדהה-מתעמתת, שבה בשלב הראשון הזולת מנסה לתאר למתאבד את עומק ייאושו ויגונו, ולאחר מכן להתעמת עם מסקנתו האובדנית בנימוקים רציונליים. באמצעות שני מהלכים אלו סוברים אליצור ועומר כי ניתן להתגבר על הבדידות באמצעות הזדהות וניתן לחלץ את האדם מצמצומו המנטלי באמצעות התעמתות עם טיעוניו.
לעומתם מציע פרופ' ישראל אור-בך, מגדולי המומחים בישראל בתחום, עמדה מזדהה טוטלית, גישה של אמפתיה קיצונית עד גבול ההזדהות ממש. אור-בך בעקבותיו של שניידמן מוסיף מאפיין שלישי של העומד להתאבד, והוא סבל של "כאב נפשי בלתי נסבל, בשל ההרגשה כי הצורך החשוב לו ביותר נחסם או שאיבד את היקר לו מכל, ועל כן אין טעם לחייו". אור-בך סבור "כי המתאבד בכוח הוא אדם נסער ביותר והמרחב הפנימי שלו עמוס בנסערות זו", ולכן נימוקים רציונליים לא בהכרח ידברו על ליבו.
אור-בך טוען כי יש לרדת לעומק הנרטיב של המנסה להתאבד "בהקשבה רגישה", לדובב את הכאב שבו, לגעת בנפשו ולנסות להתחלק איתו חווייתית ולמוסס בכך את בדידותו; בהמשך להציע לו פתרון ומשמעות חיים בהתאם לנרטיב שלו, ולא על פי נרטיב חיצוני שהמתאבד מנוכר אליו. אור-בך מציין עוד כי לעיתים המנסה להתאבד נותן הזדמנות לאחרים לדבר, לאו דווקא כדי לשכנעו, "אלא כדי להקל על עצמו לקרוע את החוטים המחברים אותו לחיים", ואם הוא נתקל בגישה ישנה ומוכרת שלא מדברת אל הנרטיב שלו, הדבר עלול לחזק את החלטתו הנחרצת.
לעומתם, ד"ר זאב ברגמן מציין כי יש גישות נוספות כמו העמדה הסמכותית-כריזמטית, שמביאה מסכת טיעונים כדי לגרום לאדם לוותר על כוונתו, והעמדה המעורבת שבה האדם מדגיש במפורש את מעורבותו הרגשית של המציל, ומצהיר במפורש כי הוא רוצה בהצלתו של המנסה להתאבד. לתפיסתו של ברגמן על המציל לנווט בין הגישות השונות לפי אישיותו של המנסה להתאבד ולפי ההתפתחויות בשיחה.
שמאל|ממוזער|150px|אלברכט דירר, "התאבדותה של לוּקְרֶטְיַה", 1518
התאוריה של דורקהיים
התאבדות אינה מאפיינת חברות נחשלות דווקא. בקוריאה הדרומית, ביפן, בהונגריה, בבלגיה ובפולין שיעורי ההתאבדות הם מן הגבוהים בעולם. לפי תאוריה מפורסמת של הסוציולוג אמיל דורקהיים, שיעור ההתאבדות הוא פונקציה של הלכידות החברתית. לפי התאוריה של דורקהיים, האדם האובדני הוא אדם הנמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה, או אדם שהשליטה של החברה בו היא חזקה או חלשה מדי. בעזרת תאוריה זו הבחין דורקהיים בארבעה סוגי התאבדות:
התאבדות אגואיסטית: האדם האובדני כמעט ואינו נמצא בקשר עם הסביבה, ושליטתה בו היא חלשה מאוד. התאבדות כזאת נובעת מרצונות נרקיסיסטיים שלא מומשו. האדם מרגיש שהוא חייב להצליח בכוחות עצמו, שכן חסרה לו החברה כמשענת תומכת. כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לעמוד לבדו, הוא פונה להתאבדות.
התאבדות אנומית: גם כאן האדם נמצא בקשר חלש עם הסביבה והשליטה של הסביבה היא חלשה, אך סיבת ההתאבדות כאן שונה. האדם האובדני מרגיש חוסר זהות חברתית. הוא מרגיש בודד ומנוכר. הרגשה זו היא שמביאה אותו להתאבדות. סוג זה של התאבדות נפוץ בעיקר אצל מהגרים שחשים לרוב כנפרדים מהחברה בה הם חיים, או בתקופה של אנומיה חברתית, דהיינו בלבול ערכים ונורמות. זה קורה, למשל, ברגעי שפל וגאות כלכליים.
התאבדות פטליסטית: האדם נמצא בקשר חזק ביותר עם החברה, והיא שולטת בו לחלוטין. הקשר עם החברה חזק כל כך עד כי האדם מרגיש שהוא נעלם בתוכה - הוא מרגיש חוסר זהות אינדיבידואלית, ומבקש להימלט מהחנק החברתי. סוג ההתאבדות הזה אופייני בעיקר בחברות טוטליטריות.
התאבדות אלטרואיסטית: גם כאן האדם נמצא בקשר חזק עם סביבתו, והשליטה בו חזקה. האדם מרגיש כנוע לחלוטין לחברה. אך בסוג זה החברה היא זו שקוראת ליחיד להקריב את חייו למענה. האדם מוגדר כאובדני, על אף שלהתאבדותו ישנה מטרה - להגן או להילחם למען חברתו. יש בהסבר זה כדי לבאר מדוע ההתאבדות אינה נפוצה בחברות מסורתיות, הידועות ברמת לכידות חברתית בריאה וקבועה; הבעיה המרכזית של חברות דתיות היא קיומה של אמונה לגבי חיים לאחר המוות. אמונה זו עלולה הייתה להעלות את סף האלימות, שכן היא מפחיתה את הפחד מן המוות. על כן מרבית האמונות השולטות בחברות כאלו אוסרות באיסור חמור על התאבדות, וטוענות שהעובר על האיסור יינזק בחיים שלאחר המוות.
סוגים שונים של התאבדות
התאבדות אידאולוגית
ממוזער|טיק קואנג דוק, נזיר בודהיסטי, הבעיר את עצמו למוות כמחאה על רדיפת הבודהיסטים על ידי השלטונות
יש חברות ותרבויות המעודדות התאבדות מטעמים אידאולוגיים במקרים מסוימים. בין סוגי ההתאבדות האידאולוגית:
התאבדות חיילים על מנת לא ליפול בשבי (כמו שאול הנופל על חרבו)
התאבדות על רקע דתי: נכונות של האדם למסור את נפשו עבור אמונתו. לדוגמה יהרג ואל יעבור (קידוש השם) ביהדות, מרטיריון (קדוש מעונה) בנצרות, או מקרים מסוימים של שהיד (באסלאם)
ספוקו - התאבדות טקסית יפנית, הידועה גם בשם "חרקירי"
סאטי - התאבדות טקסית של אלמנות בהודו
הצתה עצמית כמחאה (נזירים בודהיסטים במזרח, בהם טיק קואנג דוק, במערב יאן פאלאך ובישראל ילנה בוסינובה ומשה סילמן)
התאבדות כמחאה פוליטית, במטרה למשוך תשומת לב ציבורית. דוגמה לכך היא התאבדותו של שטפן לוקס באולם הישיבות של חבר הלאומים בשנת 1936, או רוברט באד דווייר, סנאטור אמריקני שהואשם בשוחד וירה בעצמו בשידור חי לעיני המצלמות.
רצח והתאבדות
רצח והתאבדות הוא מעשה שבו אדם הורג אדם אחד אחר או יותר, לפני או באותו הזמן שהוא הורג את עצמו. השילוב של רצח והתאבדות יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות.
התאבדות בטרור ובמלחמה
ממוזער|ילד פלסטיני שנתפס לובש חגורת נפץ בדרכו לבצע פיגוע התאבדות בתקופת האינתיפאדה השנייה
מאפייניו של המתאבד הטרוריסט שונים מאלו של המתאבד הרגיל. לא ברור, עם זאת, עד כמה המוטיבציה הרעיונית שולטת בפעולותיו של מתאבד אופייני, ועד כמה פעולתו היא תוצאה של ליקוי נפשי או משבר חיים, כאלו הפוקדים מתאבדים רגילים. נראה שהתשובה אינה חד משמעית ואינה תקפה לגבי כל המחבלים המתאבדים.
מדינה שעשתה שימוש נרחב בטקטיקות התאבדותיות במלחמה הייתה האימפריה היפנית, שבמלחמת העולם השנייה הכשירה טייסים מתאבדים; 2,500 "קמיקזות" ריסקו עצמם על אוניות מלחמה אמריקניות. מאפיין ידוע פחות של הלוחמה ההתאבדותית היפנית היה צורת לחימה שבה חיילי חי"ר הסתערו על עמדות מקלעים ובכך אפשרו לחבריהם להתקדם.
התאבדות כעונש
ברומא הייתה ההתאבדות פעולה שנועדה להציל את רכושו של אדם שעמד להיות מורשע בבגידה בקיסר ולאפשר לו להעביר אותו ליורשיו. בין אלו שנאלצו לשים קץ לחייהם מסיבה זו היה הפילוסוף סנקה. גם הנאצים עשו שימוש בשיטה זו. לאחר שהגנרל ארווין רומל מבכירי צבא הוורמאכט, נחשד בקשר לרצוח את אדולף היטלר, היטלר לא רצה להעמידו לדין בשל הפופולריות שבה זכה, הועמדו לפניו שתי ברירות. להתאבד ולזכות בקבורה ממלכתית, או להיענש בהוצאה להורג ולחשוף את משפחתו לנקמה. רומל סיים את חייו בבליעת גלולת רעל.
התאבדויות בקרב להט"ב
חוקרים מצאו כי שיעוריהן של התאבדויות ונטיות אובדניות בקרב לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים וקווירים (להטב"ק) ובני נוער בפרט מוגדרים מהגבוהים ביותר בקרב כלל האוכלוסייה. על פי מספר קבוצות, הדבר קשור לתרבויות הטרוצנטריות ולהומופוביה ממוסדת, במקרים מסוימים, לרבות השימוש בנושאי זכויות להט"ב כטריז פוליטי, כמו במאמצים של פוליטיקאים שמרנים וקבוצות דתיות לעצור בין היתר את הכשרתם של נישואים של זוגות מאותו המין ואימוץ על ידי זוגות חד-מיניים ולהטיל הכרה עבור מערכות יחסים הטרוסקסואליות בלבד בחוקת המדינה כמו גם הכרה באימוץ ילדים על ידי זוגות הטרוסקסואלים בלבד, איסור על שירות צבאי בקרב להט"ב באופן גלוי, הטלת איסור או מגבלות על תרומות דם, אי הכרה בשינוי מגדר בחוק בקרב טרנסג'נדרים בעלי דיספוריה מגדרית, הפריה חוץ-גופית וטיפולי פוריות בקרב זוגות לסביות, עידוד ביצוע הטכניקות הפסאודו-מדעיות "טיפול המרה", היעדר הכללת העילות נטייה מינית וזהות מגדרית/ביטוי מגדרי בסעיפי חוקים לאיסור אפליה ועוד. לאורך השנים, הוכח כי דכדוך, דיכאון ושימוש בסמים גברו בצורה משמעותית לאחר חקיקת חוקים חדשים המפלים את מי שמשתייכים לקהילת הלהט"ב.
נמצא כי בריונות כלפי בני נוער ואלימות נגד להט"ב הנובעת לעיתים מסטריאוטיפים על להט"ב, הם גורמים התורם להתאבדויות רבות, גם אם לא כל ההתקפות התייחסו באופן ספציפי לנטייה המינית או לזהות המגדרית של המותקפים. לאחר סדרה של התאבדויות בתחילת שנות ה-2000, תשומת לב רבה התמקדה יותר בסוגיות ובגורמים הבסיסיים, במאמץ להפחית את ההתאבדויות בקרב בני הנוער המוגדרים כלהט"ב. מחקר של "פרויקט הקבלה המשפחתית" ציין כי "קבלה של הורים, ואפילו הבעת נייטרליות ביחס לנטייה המינית או זהותם המגדרית של ילדיהם" יכולות להוריד את שיעור האובדנות.
התאבדות בקרב קבוצות אוכלוסייה נוספות
לבד מאוכלוסיית הלהט"ב כפי שפורט לעיל, ישנן אוכלוסיות נוספות הנמצאות בסיכון מוגבר להתאבדות: מהגרים ופליטים (במדינות שונות בעולם), חוזרים בשאלה (בישראל) וחיילים, בעיקר בתחילת השירות הצבאי.
היחס להתאבדות
בעבר היו במדינות המערב חוקים שלפיהם היוותה ההתאבדות עבירה פלילית. חוקים אלו בוטלו, באשר אין הם הולמים את ההשקפה המודרנית המקנה לאדם אוטונומיה על גופו ונפשו. אף על פי כן, גם כיום אין המשפט סבור שלאדם זכות להתאבד, וחשד כי אדם עומד לשים את נפשו בכפו, מהווה עילה להטלת הגבלות על חירותו במטרה למנוע ממנו לעשות זאת.
בפקודת החוק הפלילי 1936 שחוקק בימי המנדט הבריטי, נקבע עונש של עד שלוש שנות מאסר על ניסיון התאבדות. בישראל המשיך איסור זה להיות בתוקף, אף על פי שלא הופעל, עד שבוטל בסביבות שנת 1966.ניסיון התאבדות או ההתאבדות עצמה אינה עבירה פלילית בחוק הישראלי, למשטרה אין סמכות בחוק למנוע התאבדות, המחוקק נתן את הסמכות רק לפסיכיאטר המחוזי מוסמך על ידי צו בדיקה כפויה או צו אשפוז כפוי בתנאים שנקבעו חוק טיפול בחולי נפש בסעיף 9(א). בנוסף, בישראל נקבע ב: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו - מאסר עשרים שנים". לגבי מניעת התאבדות, בית המשפט בישראל בוחר שלא להתערב בבחינה של קשר סיבתי כמו בפרשה של מצ"ח בה הואשמו שני חיילים בכך שלא מנעו התאבדות ובית המשפט זיכה אותם בפסיקתו של בית המשפט העליון בגץ 6745/19.
כאשר אדם סובל מייסורים קשים וממחלה סופנית מקובל שלא לכפות עליו טיפול שיאריך את חייו, אך כמעט בכל מדינות העולם חל איסור לסייע לו בדרך אקטיבית למות. בהולנד קיימות תקנות מקלות בעניין זה, אך הן מותקפות בחריפות, ונטען שהן מובילות למדרון חלקלק שסופו בזילות מוחלט של ערך החיים וברצח שרירותי. ראו המתת חסד.
ההתאבדות היא אחת הסוגיות החשובות בפילוסופיה, וכבר אפלטון דן בה בשני חיבורים - ושולל אותה, למעט ארבעה מקרים יוצאי דופן. הפילוסוף המודרני הראשון שהתייחס להתאבדות בחיוב הוא ג'ון דון, במסה בִּיאַתָאנַטוֹס (1607). נושא ההתאבדות ריתק גם את האקזיסטנציאליסטים במאה העשרים. אלבר קאמי, בפתיחת ספרו המיתוס של סיזיפוס, מצהיר כי "ישנה רק שאלה פילוסופית אחת רצינית, והיא איבוד-עצמי-לדעת. לשפוט האם החיים ראויים או אינם ראויים שנחיה אותם פירושו לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה".
ביהדות
ההלכה היהודית רואה בהתאבדות מעשה אסור. יש מפרשים שמיחסים את המקור לכך בפסוק () ומיחסים לו משמעות של איסור על אדם לשפוך את דמו שלו. ישנם מפרשים שסבורים שמקור האיסור הוא הדיבר לא תרצח ורואים בהתאבדות רצח עצמי.
ביחסה למתאבד, עושה ההלכה הבחנה בין "מאבד עצמו לדעת" שזוכה ליחס שלילי ביותר לבין "מאבד עצמו שלא מדעת" שזוכה ליחס יותר מקבל ואנוס שזוכה לעיתים ליחס חיובי. מאבד עצמו לדעת הוא אדם שהכריז על כוונתו לשים קץ לחייו סמוך לביצוע המעשה ועשה זאת בדעה צלולה. לעומת זאת אדם שלא הכריז על כוונתו זו בסמוך למעשה יחשב לאדם שניתן להטיל ספק בשאלה האם עשה זאת בדעה צלולה או האם התכוון באמת לשים קץ לחייו וההלכה תראה בו כמאבד עצמו שלא מדעת. אנוס הוא אדם שנקלע למצב קיצון שלא מותיר לו הרבה ברירה אלא להתאבד כדוגמת שאול המלך שנפל על חרבו כדי שלא ליפול בידי הפלשתים.
חכמי ישראל ביקשו להוקיע את מעשהו של המאבד עצמו לדעת ולכן קבעו כי במתאבד מדעת אין נוהגים דיני אבלות - לא מספידים אותו ולא מתאבלים עליו. המתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר, ואין יושבים עליו שבעה. בימינו בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, מקובל לתת למושג מאבד עצמו לדעת פרשנות מצמצמת וללמד על המתאבד זכות, היכן שניתן, ולהניח כי לקה בנפשו, או שהספיק לחזור בו מכוונתו למות בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.
יש מצבים קיצוניים שבהם התורה מצווה על אדם למות על קידוש השם ולא להסכים לעבור עבירה. למשל, אם יוכרח אדם לעבור על אחת משלושת העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - ייהרג ואל יעבור. בפרוש התוספות למסכת עבודה זרה מצוטט רבנו תם שקובע שמצוה להתאבד אם האדם חושש שלא יעמוד בייסורים וייכנע ללחץ לעבור על איסור המוגדר "ייהרג ואל יעבור".
בימי קדם, הועלתה על נס אגדת חנה ושבעת בניה, שבה שבעת הבנים מסרו את נפשם כדי לא לעבוד עבודה זרה לפני אנטיוכוס המלך הסלווקי ואמם התאבדה מרוב צער. (ספר מקבים ב' פרק ז'). ביהדות אשכנז בימי מסעי הצלב אירעו התאבדויות על קידוש השם. לדבר זה ניתנה ההצדקה שמכיוון שממילא היו המתאבדים נהרגים על ידי רודפיהם בגלל סירובם להמיר את דתם, שכן על עבודה זרה מצווים היהודים להיהרג ולא לעבור (הנצרות נחשבת עבודה זרה בגלל האלהת ישו), אין לגנות אותם על כך שהרגו את עצמם. בביצוע ההתאבדות הצילו את עצמם מהייסורים או לחלופין מנעו מעצמם את הפיתוי להסכים לעבור עבירה כדי להתחמק מהייסורים.
באחת מאגדות החורבן, מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, מסופר על 400 ילדים וילדות שהובלו בשבי באונייה, כדי לשמש כעבדי מין - ילדים למשכב זכר וילדות לפילגשים, והתאבדו בקפיצה לים כדי להימנע מגורל זה.
הרב שלמה גורן הצדיק מקרים בהם חייל מתאבד כדי למנוע נפילת סודות לידי האויב ומקרים בהם חייל יוצא למשימת התאבדות כדי להציל את חבריו. בישראל המודרנית הועלו על נס סיפורי התאבדות שנתפסו כהרואיים במיוחד: למשל, מגיני מצדה, שרה אהרנסון, משה ברזני, מאיר פיינשטיין, אורי אילן.
שמאל|ממוזער|200px|אליהו צבי מרקוזה, "מותו של שאול", 1848
על פי פרופ' מאיר שורץ בגרמניה הנאצית הממסד הרבני נהג באופן סלחני כלפי מתאבדים, גם משום שהשלטונות הגרמנים תייגו מקרי רצח כהתאבדויות, וגם מתוך התחשבות בתנאי החיים הקשים והבלתי נסבלים של היהודים.
הרב מרדכי אליהו כתב בספר דרכי הלכה בשם הבן איש חי שיש חמישה תנאים שבהתקיימם ניתן לקבוע שאדם התאבד:
שאמר בפה או כתב שהוא רוצה להתאבד.
שמיד יבצע את מה שאמר.
שהפעולה תעשה בדרך של כעס.
שלא התברר שעשה תשובה על ההתאבדות באמצע.
שלא התאבד מתוך חולי או מתוך צער מיוחד.
במקרא
בספרי המקרא מתוארים מספר אירועי התאבדות:
אבימלך
על אבימלך מסופר כי לאחר שנפצע קשה בקרב על העיר תֵבֵץ, כששכב פצוע מפלח רֶכֶב שהושלך לעברו בידי אשה, חשש מהבושה הנובעת מכך, וביקש מנערו לדקרו: (). למרבה האירוניה, מאוחר יותר מוזכר אבימלך כמי שנהרג על ידי אשה ().
שאול
שאול המלך התאבד פן יפול לידי הפלשתים. התאבדות זו הייתה למטרת קיצור סבלו, כמתואר: (). בנוסף, בעקבות ביקורו אצל בעלת האוב, ידע שאול עוד מליל אמש שעתיד הוא למות בקרב. יש אומרים שסבר שהפלשתים יעבירו אותו על דתו, או שיהיה חילול השם מכך שיתעללו בו, ולכן התאבד.על דעות הפוסקים באשר לסיבות השונות להיתר שאול להתאבד, ראו במאמר האם מותר היה לשאול להתאבד
אחיתופל
אחיתופל, ככל הנראה, התאבד בחניקה, כשהבין שאבשלום לא הלך בעצתו ודוד יוכל להביס אותו (). ייתכן שהוא חשש פן יומת על ידי דוד כמורד במלכות ורכושו ילקח לאוצר המלך.
זמרי
זמרי התאבד בשריפת הארמון על עצמו כאשר גילה שהמרד שלו באלה בן בעשא נכשל והוא כנראה ייהרג על ניסיון המרד ().
שמשון
שמשון הפיל על עצמו ועל פלשתים רבים את הבית שבו כבלו אותו לאחר שניקרו את עיניו, באמצעות הפלת עמודי התווך של הבית כפי שמתואר בפסוקים בספר שופטים, פרק ט"ז.
התאבדויות בישראל
שמאל|ממוזער|180px|קבר של מתאבד בבית הקברות כנרת. ביישובי העלייה השנייה היה ריבוי של מקרי התאבדויות עקב הקשיים.
בישראל מתאבדים בממוצע כ-500 אנשים מדי שנה. מספר ניסיונות ההתאבדות גדול פי עשרה ויותר משיעור ההתאבדויות בפועל. בשנת 2022, נרשמו 6,861 פניות למיון בבבתי החולים הכלליים עקב ניסיונות התאבדות, 2,559 גברים ו-4,302 נשים. בקרב צעירים בגילאי 15–24 שיעור הניסיונות גדול פי כמה וכמה. ההערכה היא שמספר ניסיונות ההתאבדות בגילאים האלה גדול פי 100–200 ממספר ההתאבדויות, ורק על מקצתם מגיע דיווח לרשויות. שיעור ניסיונות ההתאבדות ירד בקרב בני הנוער בגיל 15–17 ועלה בשאר הגילים בשנים. 2007-2009 לשנים בהשוואה ל-2016-2018.
על פי נתוני משרד הבריאות, שיטת ההתאבדות הנפוצה ביותר הייתה תלייה או חנק, ולאחר מכן נשק לסוגיו, קפיצה מגובה, ולאחר מכן הרעלה ומינון יתר של תרופות, לפי סדר זה. בקרב המנסים להתאבד, גבוה הרבה יותר שיעור הנוטלים מינון יתר של תרופות.
הגוף המטפל בנושא במשרד הבריאות הוא המועצה הלאומית למניעת אובדנות, בראשות פרופ' גיל זלצמן. הצידוק העיקרי במדינת ישראל לחוק טיפול בחולי נפש הוא מניעת הסכנה שמהווה לעצמו אדם הלוקה בנפשו.
במשך השנים התפרסמו מספר פרשיות שבהם התאבדו אישים בכירים בישראל, לרוב בעקבות לחץ כלכלי או משפטי שפגע בשמם, ולעיתים היו מעורבים גם צדדים משפחתיים או מיניים. נמצא כי לרבים מהמתאבדים בישראל היו מחלות המחזקות נטיות דיכאוניות אובדניות (כמו צליאק וסוכרת), או נטילת סמים ומזון המעודדים נטייה זו. היו גם כמה מקרים בהם המתאבדים רצחו אחרים כנקמה או עונש, ואחר כך נטלו את חייהם עצמם.
רשימת מדינות לפי שיעור ההתאבדות
זוהי רשימת מדינות לפי שיעור ההתאבדות על פי נתונים של ארגון הבריאות העולמי, בה דירוג המדינה נקבע על פי מספר שיעורי ההתאבדות אשר תועדו באופן רשמי כהתאבדות בשנה הזמינה המאוחרת ביותר, עודכן לאחרונה בשנת 2019. הסטטיסטיקות של ארגון הבריאות העולמי מבוססות על דיווחים רשמיים מכל מדינה בהתאמה, על כן, אין הם מדויקים יותר מהרישומים של המדינה עצמה. בהתאם לממצאי הדוח שיעור הגבוה ביותר נרשם בלסוטו (72.14 ל-100 אלף). בין המדינות המפותחות, השיעור הגבוה ביותר הוא בקוריאה הדרומית (28.57 ל-100 אלף).
שכיחות ההתאבדות נוטה להיות בלתי מתועדת בשל לחצים דתיים וחברתיים, וייתכן ובלתי מתועדת כלל באזורים מסוימים. מאחר שהנתונים עשויים להיות מוטים, השוואת שיעורי ההתאבדות בין מדינות שונות תהא לקויה מבחינה סטטיסטית. לדוגמה, ניסיון התאבדות הוא מחוץ לחוק בנפאל, על כן אנשים אשר מנסים להתאבד ונתפסים נידונים למאסר, קנס או שניהם; משום כך, נתוני שיעור ההתאבדות בנפאל קטנים בהשוואה לשכיחותם.
שיעורי ההתאבדות של גברים ונשים הם מתוך אוכלוסיית הגברים הכוללת ואוכלוסיית הנשים הכוללת בהתאמה (כלומר, מספר שיעורי התאבדות הגברים הכולל חלקי אוכלוסיית הגברים הכוללת). שיעור ההתאבדות הכולל מבוסס על מספר ההתאבדויות חלקי האוכלוסייה בכללותה, במקום רק ממוצע שיעורי ההתאבדות של הנשים והגברים, משום שהיחס בין המינים ברוב המדינות אינו 1:1. ה"שנה" מתייחסת לשנה המאוחרת ביותר בו זמינים הנתונים במדינה המסוימת.
רשימה
שיעור התאבדות לכל 100,000 אנשים בשנה
הנתונים בטבלאות הבאות מבוססים על הפרסום האחרון של ארגון הבריאות העולמי מ-2019.
מדינות עם שיעור התאבדות גבוה מאד
את שיעור ההתאבדות הגבוה ביותר במדינה עצמאית מציגה לסותו, עם ממוצע של 72.44 (גברים ונשים יחד). את השיעור הגבוה ביותר של התאבדות בטריטוריה שאינה מדינה עצמאית מציגה גרינלנד, עם ממוצע התאבדויות של 81.3 לגברים ונשים יחד.
מדינהנתונים משנתגבריםנשיםיחדאורוגוואי201926.2116.9321.24אוקראינה201928.7215.8421.63אסווטיני201950.1414.6129.4ארצות הברית201919.9315.0816.4בוטסואנה201927.598.5416.05בלגיה201922.114.918.29בלרוס201930.4614.6621.2גרינלנד2018 - -81.3גיאנה201966.5426.6640.28דרום אפריקה201932.2316.0423.52דרום קוריאה201939.4615.8228.57הונגריה201921.7412.5216.65ונואטו201928.629.1818.03יפן201916.3314.1715.34ליטא201934.2619.4326.14לטביה201927.8114.0520.12לסותו201913727.6372.44מונגוליה201927.5610.9817.89מונטנגרו201930.5213.9620.95מיקרונזיה201943.212.728.2סורינאם201936.0917.0325.37סלובניה201927.8713.8519.78פינלנד201918.5712.3215.29קזחסטן201922.5513.517.57קיריבאטי201942.2917.6828.29קרואטיה201922.3611.6716.37רוסיה201931.6920.2425.11
סקירת המדינות שבראש הרשימה
לסוטו: לפי פרסומים מדעיים עדכניים, שיעור ההתאבדות הגבוה במדינה הוא תוצר של שילוב בין מספר גורמים:
א. נישואין בגיל צעיר (גיל העשרה), האשה נדרשת לקחת על עצמה את ניהול המשפחה, גידול הילדים וכדומה, כשהיא עצמה עדיין נערה צעירה. זו אחת הסיבות לכך שבלסוטו בניגוד למרבית מדינות העולם, נשים מתאבדות יותר מגברים.
ב. האיידס, מחלה נפוצה ברבות ממדינות אפריקה, גורם לא רק לחוויית אובדן אלא גם לכך שבן או בת הזוג נותרים לבדם וכל עול הפרנסה וגידול הילדים נופל על הורה אחד.
ג. המצב הכלכלי הקשה, האבטלה, העוני והעובדה שאדם צריך להתאמץ מאד כדי להתפרנס גורמים בתורם לתחושה של חוסר תקווה.
קיריבטי: המחקר מצביע על כך שהתאבדות באיי דרום האוקיינוס השקט בכלל ובקיריבטי בפרט היא סוגיה של צעירים בעיקר. חלק מהאיים ובהם קיריבטי סובלים מעלייה מתמדת בגובה פני הים, ההופכת אזורים באיים לבלתי ראויים למגורים עקב הצפות. מציאות זו גורמת לתחושת יאוש וחוסר מוצא, בעיקר אצל צעירים. בנוסף, האיים עוברים שינויים תרבותיים מהירים המגבירים את הלחץ הפסיכולוגי. ההתאבדות מלווה בקרב תושבי קיריבטי בדיכאון וכן בשימוש לרעה בחומרים (אלכוהול בעיקר).
גרינלד: תהליכי שינוי תרבותיים של תרבות האינואט, קשיי פרנסה (בעיקר בתקופת החורף), בדידות, וכן שינויים באורך היום והלילה האופייניים לאזור הארקטי, כל אלו תורמים לשכיחות גבוהה של דיכאון עונתי, המלווה ברמה גבוהה מאד של התאבדויות.
מדינות עם שיעור התאבדות גבוה
מדינההנתונים משנתגבריםנשיםיחדאיי שלמה2019271.914.7אוסטריה201917.6711.9414.6אוסטרליה201917.3210.2112.5איסלנד201914.929.2411.87אריתריאה201918.135.8610.91בוסניה הרצגובינה201915.796.8310.93גרמניה2019159.9612.31דנמרק201913.548.3410.7הודו201916.199.1812.69הולנד201914.439.5711.84הרפובליקה המרכז אפריקאית201920.486.6912.33זימבבואה201922.797.5214.12לוקסמבורג201915.37.111.3מוזמביק201921.757.8113.65מולדובה201924.1911.2714.67נורווגיה201913.1110.6411.78ניו זילנד201913.289.1211.05סלובקיה201921.377.8912.09סמואה*201920.096.5912.55סרביה כולל קוסובו201915.917.7411.36סרי לנקה201922.588.9713.96פולין201914.338.8911.3פורטוגל201914.388.9811.46צ'כיה201915.99.1612.18צרפת201919.3210.913.76קובה201922.0410.5814.45קייפ ורדה201919.77.9612.93קנדה201915.769.4811.81שוודיה201917.312.4114.74שווייץ201918.0211.5714.54
מדינות עם שיעור התאבדות מתון
מדינההנתונים משנתגבריםנשיםיחדאוזבקיסטן201910.455.988.04איחוד האמירויות201910.333.646.43איטליה20198.466.026.68איי סיישל201914.441.448.09איי קומורו201910.092.475.38איראן20196.494.135.23אירלנד201912.157.529.62אל סלוודור201913.293.666.05אנגולה20199.623.636.08אנגליה20198.47.437.89אקוודור201910.834.227.63ארגנטינה201910.346.658.37אתיופיה20197.693.695.38בולגריה201913.276.899.73בוליביה201910.153.276.21בורונדי20199.23.635.57בורקינה פאסו201911.844.367.48בליז20199.525.097.07בנין201912.774.547.81ברזיל201911.656.226.89גאבון2019144.668.41גאורגיה201912.736.369.18גאנה201910.133.966.55ג'יבוטי201912.66.39.6גואטמלה20198.163.155.91גינאה201911.623.676.98גינאה ביסאו201911.253.926.97גינאה המשוונית201914.973.937.9האיטי201916.084.939.64הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו201910.853.916.7וייטנאם201911.754.17.51זמביה201911.344.397.29חוף השנהב201914.455.128.9טוגו201913.975.118.8טורקמניסטן20197.873.965.66טרינידד וטובגו201913.73.98.7יוון20196.443.975.09ישראל20196.674.195.32לאוס20198.792.955.43מדגסקר20198.843.175.47מאוריציוס201912.756.819.47מלאווי20198.333.35.41מלזיה20198.933.495.71מלטה20197.914.516.06מקדוניה הצפונית201913.76.149.39מקסיקו20196.484.35.31מרוקו201913.453.337.18ניגריה20199.42.75.26נמיביה201916.635.349.73נפאל201913.815.048.99סומליה201914.233.77.89סט' לוסיה201914.31.77.9סין201910.576.138.07סיירה לאון201911.23.626.67סנגל20199.493.476סעודיה20199.393.565.97ספרד20199.496.167.72פיג'י201913.615.538.96פקיסטן201915.844.478.93פרגוואי20199.033.376.03צ'אד201910.583.596.44צ'ילה201910.937.258.97צפון קוריאה201915.95.269.38קונגו201910.533.716.48קוסטה ריקה201911.135.598.06קטאר20199.213.275.84קירגיזסטן20199.635.657.39קמרון201914.715.179.02קניה20198.774.276.11רואנדה20199.23.176.24רומניה201912.727.289.74תאילנד201913.235.448.83תימן201910.082.85.82
ישראל: בשנת 2020 התאבדו 437 בני אדם, כאחוז אחד מכלל הפטירות של בני 15 ומעלה. מתוך מספר זה 45 היו ערבים (אצלם ההתאבדות היא בעיקר של בני נוער), ו-392 יהודים. עולים: 11 עולים ממדינות מזרח אירופה התאבדו בשנה זו. בשנים קודמות היה שיעור גבוה יותר של התאבדויות של עולים ממזרח אירופה, וכן מאתיופיה. יש לציין כי שיעור ההתאבדות באתיופיה כמעט זהה לזה שבישראל. לעומת זאת ברוב מדינות מזרח אירופה שיעור ההתאבדות גבוה.
מצב משפחתי: עיקר המתאבדים היו רווקים (גברים) 144 התאבדויות אחריהם נשואים (120 התאבדויות). גם אצל נשים נשמר סדר זה, אך המספרים נמוכים יותר.
אזור גאוגרפי: בתל אביב ובמחוז דרום מתאבדים יותר ממחוזות אחרים בארץ. בירושלים מתאבדים פחות מהממוצע הארצי.
שיטה: השיטה הנפוצה בהתאבדויות בארץ היא תליה וחנק. בשנים האחרונות ניכרת ירידה בהתאבדויות בעזרת נשק חם.
עונתיות: יש שכיחות גבוהה של התאבדויות בחודש מאי, ומעט פחות מכך בספטמבר ומרץ. באוקטובר ודצמבר השכיחות נמוכה יותר. הקבלה ללוח השנה העברי מצביעה על כך שפחות מתאבדים בתקופת חגי תשרי ובחנוכה. השכיחות של התאבדויות גבוהה יותר בסיוון ואייר. מבחינת ימי השבוע שכיחות נמוכה יותר של התאבדויות נרשמה בסופי שבוע, בהשוואה לשאר ימי השבוע.
מדינות עם שיעור התאבדות נמוך:
מדינההנתונים משנתגבריםנשיםיחדאיי בהאמה20195.91.33.5אינדונזיה20193.71.12.4אלג'יריה20193.11.82.5אלבניה20195.92.74.3אניטיגווה וברבודה201900.80.4אפגניסטן20194.63.64.1בנגלדש20195.71.73.7ברבדוס20190.90.30.6ברוניי20194.40.82.7ג'מייקה20193.71.12.4גרנאדה20190.70.60.65דרום סודאן20195.723.8הונדורס20193.31.82.1הרפובליקה הדומינקנית201981.84.9ונצואלה20193.50.72.1טונגה20196.052.273.82טנזניה20196.624.3טורקיה20193.61.22.4ירדן20192.50.71.6כווית20193.80.72.7לבנון20195.072.272.77לוב201962.94.5ליבריה20195.63.34.4מאוריטניה201942.23.1מאלי20195.32.94.1מזרח טימור20195.323.7מיאנמר20194.91.12.9מלדיבים20193.90.82.7מצרים2019423ניגריה201951.93.5ניז'ר20197.23.35.3ניקרגואה20196.91.94.3סאו טומה ופרינסיפה20192.20.81סודאן20194.92.83.8סוריה20193.20.71.9סנט וינסנט והגרנדינים20191.30.61עומאן20196.814.9עיראק20195.21.93.6פיליפינים20193.11.22.2פפואה ניו גיני20194.21.62.9פרו20194.21.42.8קולומביה20196.11.83.9תוניסיה20194.71.93.3איי מרשלאין נתונים - - -
טענות על התאבדות בקרב בעלי חיים
על פי הידע המדעי כיום, תופעת ההתאבדות ייחודית לבני אדם בלבד, עם זאת, קיימות מיתות משונות של בעלי חיים אשר ניתנות לפירוש כהתאבדות.
הלמינג הוא מכרסם אשר סיפרו עליו בעבר כי הוא נוהג לקפוץ, ללא סיבה נראית לעין, מעבר לצוקים במין התאבדות המונית. מיתוס ההתאבדות של הלמינג ניזון מסרט הטבע "White Wilderness" שהופק על ידי אולפני דיסני ב-1958. בסרט נראתה להקת למינגים גדולה "מתאבדת" בקפיצה מצוק אל הים. לימים הסתבר שהסצנה הזאת הייתה מבוימת: למינגים לא חיים כלל באזור בו צולם הסרט (אלברטה שבקנדה), וכמה עשרות למינגים הובאו לאתר ונדחפו לתהום. כאשר צפיפות האוכלוסייה גדלה בטבע, יוצאות להקות למינגים למסע נדודים בחיפוש אחר טריטוריה חדשה. במסע זה עלולות להיספות חיות רבות, חלקן גם בנפילה מצוקים או טביעה במקווי מים שאין הן מצליחות לצלוח. אין המדובר בהתאבדות מכוונת. הלמינגים נעים באזורים שאינם מכירים: אין סימן לכך שהמכרסם ידע מראש שבקצה הדרך מחכה לו תהום או ים. חוש הראיה של הלמינגים חלש מכדי להבחין בין נחל, שניתן לחצות אותו, לפיורד - בו קרוב לוודאי יטבעו. מראה להקות למינגים טובעים בים הזין את המיתוס עוד לפני שדיסני הפך אותו לפופולרי.
חלק מן היונקים הימיים, בעיקר לווייתנים ודולפינים, עולים על החוף וכתוצאה מכך מתים לעיתים קרובות, תופעה המכונה החפת לווייתנים. גם במקרה זה אין כל עדות להתאבדות מכוונת.
מיתוס אחר גורס כי עקרב המוקף בטבעת אש יעקוץ עצמו למוות. למיתוס אין בסיס: העקרב אינו רגיש לארס של עצמו. ייתכן שעוויתות זנב עקב התכווצות שרירים מחום המדורה יצרו רושם מוטעה של עקיצה עצמית וכך נולד המיתוס.
חקר ההתאבדות
מחקר על התאבדות מתקיים בתחומי ידע מגוונים ושונים, בהם פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, פסיכולוגיה חברתית, וגם בפילוסופיה ודיסציפלינות אחרות.
בישראל
מספר דמויות הובילו את לאורך השנים את חקר האובדנות בישראל, מהאספקט של בריאות הנפש: אלן אפטר, ישראל אור-בך, יוסי לוי בלז, ענת ברונשטיין קלומק וגיל זלצמן הם דוגמאות לחוקרים ישראלים המרבים לפרסם מחקרים בתחום. זה. במרכז האקדמי רופין פועל זה מספר שנים 'המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי', המהווה גוף מחקר מרכזי בארץ בתחום. משרד הבריאות מפרסם אחת לתקופה חוברת בשם 'אובדנות בישראל' בה מרוכז מידע סטטיסטי על התאבדויות בארץ לאורך השנים.
בעולם
אדווין שניידמן היה אחד החוקרים הראשונים שעסקו בחקר האובדנות בעולם, והנחיל לתחום מספר מושגי מפתח, ביניהם 'חשיבת מנהרה' (Tunnel thinking) דפוס חשיבה בו האדם רואה רק פתרון אחד למצוקתו והוא ההתאבדות. חוקר בולט נוסף בתחום האובדנות הוא ג'ון מאן.
מחקרים על התאבדות מתפרסמים במספר גדול של כתבי עת רפואיים. העיקריים שבהם הם: The Lencet, Death Studies' Archives of suicide research, Suicide and life threatning behaviour.
בארצות הברית פועל מוסד מחקר בשם Intrernational Association for Suicide Prevention ובשמו המקוצר IASP. מוסד זה פועל להעלאת המודעות לנושא האובדנות באמצעות ארגון כנסים בינלאומיים ופועל רבות בתחום ההסברה.
התאבדות בספרות
בשנת 1774 יצא לאור ספרו של וולפאנג גתה, "ייסורי ורתר הצעיר", בו מתואר בחור צעיר המאוהב בנערה המאורסת לאחר ושאינה נענית לחיזוריו, עד שהוא מחליט לשים קץ לחייו. בעקבות גל ההתאבדויות ההמוני של צעירים, נאסר הספר שנים אחדות להפצה. תופעה זו נקראת "אפקט ורתר".
שמאל|ממוזער|200px|"רומיאו במיטת המוות של יוליה", מאת יוהאן היינריך פוסלי, שנת 1809. רומיאו מוצא את אהובתו בתרדמת זמנית, ובמחשבה כי היא מתה, מחליט ליטול את חייו. כשיוליה מתעוררת ומוצאת את אהוב לבה שרוע מת, היא מחליטה גם כן ליטול את חייה.
רומיאו מונטגיו ויוליה קפולט ב"רומיאו ויוליה" (שייקספיר)
אופליה ב"המלט" (שייקספיר)
אותלו ב" אותלו: המורי מוונציה" (שייקספיר)
אנטיגונה, הימון ואורידיקה ב"אנטיגונה" (סופוקלס)
אנה קארנינה ב"אנה קארנינה" (טולסטוי)
נאפטא ופפרקורן ב"הר הקסמים" (תומאס מאן)
גרף ב"תוף הפח" (גינטר גראס)
אמה בובארי ב"מאדאם בובארי" (פלובר)
ורתר ב"ייסורי ורתר הצעיר" (גתה; ראו גם אפקט ורתר)
אתוס פדיגאטי ב"משקפי הזהב" (ג'ורג'ו באסאני)
סימור גלאס ב"יום מושלם לדגי בננה" (ג'רום דייוויד סלינג'ר)
מחשב ספינת חלל (לאחר שיחה עם "מרווין הרובוט הפרנואידי") ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (דאגלס אדמס)
מולטיבאק (מחשב) ב"כל צרות העולם", אייזק אסימוב
ראפאניילו ב"הר אדוני" (ארי דה לוקה)
אביו של צ'ינטו ב"הירח והמדורות" (צ'זרה פבזה)
ספטימוס ב"מרת דאלאוויי" (וירג'יניה וולף)
יאקופו אורטיס ב"מכתביו האחרונים של יאקופו אורטיס" (אוגו פוסקולו)
האב אסף ב"מיי פירסט סוני" (בני ברבש)
גולדמן ב"זיכרון דברים" (יעקב שבתאי)
ג'ו קלר ולארי קלר ב"כולם היו בניי" (ארתור מילר)
וילי לומן ב"מותו של סוכן" (ארתור מילר)
אחיות ליסבון ב"חמש ילדות יפות" (ג'פרי יוג'נידיס)
חואניטו, בנו של המרקיז דה לאגנז, ואימו, בספר "התליין", מאת אונורה דה בלזאק
אלון ב"התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז
האנה בייקר ב"13 סיבות" מאת ג'יי אשר
ג'ורג' ברישה ב-"אפריל שבור" מאת איסמעיל קאדרה
ז'אבר ב"עלובי החיים" (ויקטור הוגו)
טורין טורמבר ואחותו ניינור ב"ילדי הורין" מאת ג'. ר. ר. טולקין
דנתור ב"שר הטבעות" מאת ג'.ר.ר. טולקין מנסה להתאבד במוקד עם בנו מחוסר ההכרה, פאראמיר. כשנמנע ממנו לקחת את חיי בנו עמו הוא מצית את עצמו ונשרף למוות.
גידי שנהב ב"דרך הרוח" (עמוס עוז)
מר זומר ב"סיפורו של מר זומר" (פטריק זיסקינד)
כורה האופאל ב"האוקיינוס בקצה המשעול" (ניל גיימן)
לוק בן הרמס בפרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס
ראו גם
אובדנות
הפרעה נפשית
מכתב התאבדות
שאירי התאבדות
התאבדות בסיוע רפואי
מניעת התאבדות
חוזה למניעת התאבדות
ברית התאבדות
פיגוע התאבדות
התאבדויות בני נוער להט"בים
היום העולמי למניעת התאבדויות
התאבדות חרקירי
טייס קמיקזה
לקריאה נוספת
קיי רדפילד ג'יימיסון, הלילה ממהר לרדת: להבין את ההתאבדות, הוצאת מטר, 1999.
ישראל אור-בך, כאב עד כלות, הוצאת שוקן, תל אביב, 2000.
אל אלווארז, האל הפראי - עיון בהתאבדות, הוצאת כרמל, 2012.
ישראל אור-בך, ילדים שאינם רוצים לחיות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2001.
שירלי אברמי, אחרון מכתבו ילבין - השפעת התאבדות על בני המשפחה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
אמיל דורקהיים, "התאבדות כתופעה חברתית" בתוך: ההתאבדות, 2002, נמרוד. עמ'. 165-180.
מֶרְק - המדריך הרפואי השלם, הוצאת כנרת זמורה והד ארצי, 2002, פרק 85, עמ' 411–415.
יוסי לוי בלז, ענת ברונשטיין קלומק, ירי גביעון, אלן אפטר (עורכים), להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער, הוצאת דיונון, 2016. (קישורים להקדמה ולפרק 1 מתוך הספר).
ניצן רותם, מתאבדים במדים: בחירה, מחויבות ואשמה בחברה הישראלית, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2019.
רועי אופנבכר, יותר מאחד, פחות משניים: על אחים למתאבדים - מסע אישי וחברתי, הוצאת מודן, 2017.
ישראל אורון (אוסטריי), שלום לחיים! בחרתי במוות: מכתבי פרידה מאת ישראלים שהתאבדו, הוצאת "אח", 2008.
ישראל אורון (אוסטריי), האם "המחבלים המתאבדים" אכן מתאבדים?, בתוך: חגי גולן ושאול שי (עורכים), פצצה מתקתקת, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון, 2006, עמ' 95–114.
ישראל אורון (אוסטריי), קבוצת תמיכה להורים שילדיהם התאבדו: מהנחיה מקצועית לעזרה עצמית, חברה ורווחה, 2000, כ'(3), עמ' 83–361.
ז'אן אמרי, יד נשלחת בנפש - מסה על מוות מרצון, בתרגום נועה קול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.
E. Shneidman, Voices of death. New York: Harper & Row, 1982
E. Shneidman, The suicidal mind. New York, Oxford Univ, Press, 1996
Oron (Ostre) I. Wars and suicides in Israel, 1948-2006, International Journal of Environmental Research and Public Health, 2012, 9, 1927-1938
Oron (Ostre) I. Possible Biomarkers for Assessing Deliberate Self-Injury Risk, Suicidology Online, 2016 7-9
קישורים חיצוניים
עמותות ואתרי תמיכה
אוסף מאמרים על התאבדות וקישור לערוצי הסיוע האינטרנטיים של עמותת סהר - סיוע והקשבה ברשת.
מאמר על אובדנות באתר ער"ן, עמותה לעזרה ראשונה נפשית בטלפון ובאינטרנט.
אתר התכנית הלאומית למניעת אובדנות - משרד הבריאות.
שאלון להערכה ראשונית של סיכון אובדני - התכנית הלאומית למניעת אובדנות.
עמותת "בשביל החיים", העמותה למניעת התאבדות ולתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו.
.
.
מחקרים ומאמרים
ישראל אור-בך, מצגת הקורס 'תאוריות ומחקר בהתאבדות', אתר אוניברסיטת בר-אילן
אובדנות והתנהגות אובדנית בקרב מתבגרים, מאתר פסיכולוגיה עברית
יעל שמש, התאבדות במקרא על רקע תופעת ההתאבדות בתרבות הכללית ובמקורות ישראל, JSIJ 2, 2003, עמ' 1–24, באתר הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן
אבשלום אליצור וחיים עומר, מה תאמר לאדם שעל הגג? הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת
ישראל אור-בך, איך תקשיב לאדם שעל הגג? תגובה לאליצור ועומר
זאב ברגמן וצוות המכון לטיפול במשפחה, ירושלים, איך נדבר עם האדם שעל הגג?
שרה רירדון, האם אפשר לרפא התנהגות אובדנית?, באתר אלכסון, 12 ביוני 2013
וויל סטור, הגברים אינם בוכים בלילה, אלכסון, 31 במאי 2015
וידאו
אורנה בן דור, כשהכאב גדול מנשוא, סדרה דוקומנטרית העוסקת בתופעת ההתאבדויות
תוכניות בנושא התאבדות, הערוץ האקדמי
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסיכיאטריה
קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות
קטגוריה:דרכי מיתה | 2024-10-13T07:51:38 |
BBC | BBC (ראשי תיבות של British Broadcasting Corporation, "תאגיד השידור הבריטי") הוא תאגיד השידור הציבורי בבריטניה. ה-BBC מפיק תוכניות, סדרות וסרטים באנגלית. בנוסף לו גם שירותי מידע בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט.
קיימים מספר ערוצי BBC – לדוגמה BBC WORLD, BBC 3 וכן BBC 4. לכל ערוץ יש תחום משלו. BBC 4 ידוע בתוכניותיו התיעודיות, בעוד תוכניות הטבע, המדע והתרבות של ה-BBC זכו למוניטין של איכות מן המעלה הראשונה.
BBC World Service
שמאל|ממוזער|250px|בית השידור – מטה ה-BBC בלונדון
"השירות העולמי" (World Service) של ה-BBC משדר משדרי רדיו ב-43 שפות לכל העולם, והוא ממומן בעיקר על ידי אגרת טלוויזיה שמשלמים אזרחי בריטניה, בדומה לאגרת הרדיו והטלוויזיה שהייתה נהוגה בישראל עד 2015. הערוץ משדר באמצעות משדרי רדיו המפוזרים בעולם בטריטוריות בריטיות או בעלות הקשר בריטי ומשמש כשופר תקשורתי לממשלה הבריטית ברחבי העולם.
עד אפריל 2015 הערוץ שידר לרחבי המזרח התיכון באמצעות משדר רב עוצמה של כ-200KW, שהיה בכפר זיגי, שבפאתי לימסול, קפריסין, והיה נקלט היטב בישראל בגלים בינוניים בתדר 1323 AM. לאחר הפסקת פעילותו של משדר זה, ניתן להאזין לשידורי הערוץ באמצעות האינטרנט או שידורי הלוויין.
"השירות העולמי" משדר גם שידורי חדשות בטלוויזיה 24 שעות ביממה. השידורים נקלטים היטב באמצעות צלחות לוויין, ומועברים בישראל באמצעות חברות הכבלים והלוויין.
שידור ה-World service בישראל
בישראל שודר ערוץ באנגלית בשם BBC Entertainment (לשעבר BBC Prime), עד שנת 2018, ב-HOT וב-yes. הערוץ הקרין תוכניות בידור וסדרות דרמה מצליחות עם כתוביות בעברית.
ישנו גם ערוץ חדשות באנגלית בשם BBC World News ששודר בעבר ב-HOT וב-yes.
ארגון התאגיד
תאגיד השידור הבריטי (BBC) הוא שירות השידור הציבורי של בריטניה, המטה המרכזי של התאגיד נמצא בסיטי של וסטמינסטר, לונדון. התאגיד מעסיק כ-23,000 עובדים, ומבחינת מספר עובדיו, הוא נחשב לתאגיד השידור הציבורי הגדול בעולם. התאגיד אחראי בעיקר על מתן שירותי שידור ציבורי בבריטניה, איי התעלה והאי מאן.
מבחינת התקציב, התאגיד הוא שירות שידור אוטונומי הפועל במסגרת תקציב הממלכה המאוחדת , ופעילותו ממומנת בעיקר על ידי אגרת רדיו וטלוויזיה שנתיים, המוטלים על כל משקי הבית בבריטניה. מחוץ לבריטניה, שירות השידור העולמי של ה-BBC מסופק באמצעות תחנות ממסר ברחבי העולם.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|תחנת השידור הראשונה 2LO
ה-BBC בבעלות פרטית היה לארגון השידור הלאומי הראשון בעולם, ונוסד ב-18 באוקטובר 1922 בשם "חברת השידור הבריטי בע"מ". החברה המקורית נוסדה בשנת 1922 על ידי קבוצה של שש חברות תקשורת, כדי לשדר שידורי רדיו ניסיוניים. השידור הראשון היה ב-14 בנובמבר של אותה שנה, מתחנת 2LO, הממוקמת בבית מרקוני, לונדון.
כדי לייצג את מטרתו ואת ערכיו, אימץ התאגיד את סמל "מגן כוחות הלוחמים", כולל את המוטו "עם ידבר אל עם לשלום", המוטו מיוחס בדרך כלל כמחווה לג'ון מונטגיו רנדל, מנהל לשעבר של וינצ'סטר קולג', והחבר הראשון בחבר הנאמנים של ה-BBC.
ב-2 בנובמבר 1936 נוסד ערוץ הטלוויזיה הראשון של BBC, שנקרא BBC one, ועד היום הוא הערוץ הנצפה ביותר בבריטניה. בהמשך נוסדו ערוצים נוספים: BBC2, BBC3 ,BBC4, BBC News ,BBC Parliament ,BBC HD ,CBBC ו-CBeebies. תחרות ל-BBC הוצגה בשנת 1955 על ידי ITV, רשת טלוויזיה מסחרית אשר פעלה באופן עצמאי. עם זאת, המונופול על שירותי ה-BBC ברדיו נמשך לתוך שנות ה-70 של המאה ה-20.
בשנת 2022 הוחלט שרשת השידור הציבורית תבטל את אגרת הטלוויזיה עד 2027. כך היא תיאלץ למצוא מקורות מימון אחרים. התוכנית הממשלתית שהוכרזה כללה הקפאה של האגרה בשנתיים הקרובות.
הערוצים של BBC
ל-BBC מספר חברות בת המהווים גם כערוצי הטלוויזיה הנוספים שלה.
BBC One אחד מערוצי הדגל של רשת השידור BBC בבריטניה. הערוץ עלה ב-2 בנובמבר 1936 כשירות הטלוויזיוני של רשת BBC, והיה שירות הטלוויזיה הראשון בעל רזולציית תמונה גבוהה. לאחר מכן שונה שמו ל-BBC TV, עד יציאתו של הערוץ BBC2 ב-1964. לאחר מכן שמו שונה חזרה ל-BBC One. התקציב השנתי של הערוץ נכון ל-2012/2011 הוא 1,166.6 לירות שטרלינג. התקציב ממומן על ידי התושבים באמצעות אגרת רדיו והטלוויזיה, ולכן הערוץ משדר באופן רציף ללא פרסומות. נכון לרבעון 4 של 2017 BBC1 הוא הנצפה ביותר בבריטניה. BBC1 היה הערוץ הראשון של BBC שהחל בשידורים מקבילים בטכנולוגיית HD, ב-3 בנובמבר 2010. ב-2008 הודיעה הנהלת הערוץ כי השיגה את היעד שהציבה לעצמה, לשדר את כל תוכניותיה עם כתוביות למען צופים לקויי שמיעה. חמש התוכניות הנצפות ביותר בערוץ ב-2010 היו "איסטאנדרס", משחק הכדורגל בין אנגליה לגרמניה במונדיאל 2010; ועוד.
BBC Two הוא ערוץ טלוויזיה אשר הוקם כחלק של מערכת BBC. הערוץ ממומן מאגרת הרדיו והטלוויזיה ובשידורים אלו אין פרסומות. הערוץ הוקם בשנת 1964 כערוץ טלוויזיה השלישי הפועל בבריטניה. בין התוכניות הראשונות ששודרו בערוץ הייתה סדרת טלוויזיה "ההגדה לבית פורסייט". ביולי 1967 הערוץ החל בשידורי צבע כאשר שידר תחרויות אליפות וימבלדון 1967. בערוץ BBC 2 משודרות תוכניות חינוך ותוכניות למשפחה. במשך שנים רבות שודרו תוכניות BBC Schools עד שבשנת 2010 הועברו לערוץ נפרד. בשנת 1996 החלו שידורי תוכנית "Gaytime TV", התוכנית הראשונה של ה-BBC שפונה ישירות לקהילת הלהט"ב. החל משנת 2013 הערוץ משדר שיטת HDTV.
BBC Three ערוץ טלוויזיה.
BBC Four ערוץ טלוויזיה הפועל משנת 2021.
CBeebies הוא ערוץ טלוויזיה המיועד לגילאי 6 ומטה והיא שייכת לרשת האחות CBBC עבור גילאי 7 שנים. ומופעל כל יום בין השעות 6:00 ל-19:00, וגם שייכת ל-BBC4. בערוץ משודרים כל הסדרות ותוכניות הילדים המוכרות ועוד תכנים חינוכיים רבים כמו טלטאביז צבעבלוקס בינג דאגי הגן הקסום... ועוד.
BBC News ערוץ טלוויזיה המשמש כערוץ חדשות ואקטואליה בבריטניה.
BBC Parliament ערוץ טלוויזיה המשדר תוכניות של הפרלמנט הבריטי.
BBC HD ערוץ טלוויזיה המשדר תכנים בינלאומיים באמצעות איכות HD.
CBBC ערוץ טלוויזיה בריטי המיועד לילדים מתחת לגיל 6 ומשמשת כרשת אחות של CBeebies והיא פועלת כל יום בין השעות 7:00 ל-19:00, וגם היא משדרת את אותו התכנים ביחד עם CBeebies המהווה תכנים חינוכיים רבים.
BBC וישראל
ממוזער|הפגנה מול אולפני ה-BBC בלונדון לאחר מתקפת הפתע על ישראל והטבח בנגב המערבי באוקטובר 2023, במחאה על סירובו של הערוץ לכנות את החמאס 'ארגון טרור'.
משרדי ה-BBC במזרח התיכון שוכנים בגן הטכנולוגי מלחה שבירושלים. בין ה-BBC ל גופי שלטון בישראל שררו בעשורים האחרונים לא פעם יחסים מתוחים, וה-BBC הואשם על ידיהן בנקיטת עמדה פרו-פלסטינית או פרו-ערבית ואנטי-ישראלית. בדצמבר 2021, ברשימת הגופים האנטישמיים של מרכז ויזנטל היה ה-BBC במקום השלישי, כאשר קודמים לו רק איראן והחמאס.
איתן גלבוע מצטט במאמר שלוש סקירות שהתפרסמו בין השנים 2002–2004 מהם עולה כי ה-BBC נקט בגישה לא פרופורציונלית בכיסוי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובנקיטת עמדה אנטי-ישראלית ופרו-פלסטינית. כן נמצאו אי-דיוקים וחוסר אובייקטיביות. ב-2011 נערך ניתוח סיקור ה-BBC את מבצע עופרת יצוקה והיחס בסיקור לישראל ולחמאס. מהסקירה עולה כי סיקור ה-BBC את ישראל היה ב-85 אחוז מהמקרים באופן שלילי, 15 אחוז נייטרלי. בשעה שהפלסטינים לא מוצגים כטרוריסטים אלא כ"קיצונים" או "חמושים" ורציחות ישראלים על ידי פלסטינים מוצגים כהריגות.
ביולי 2012, בדף המייצג את ישראל באתר ה-BBC שנוצר עבור האולימפיאדה לא נרשמה לישראל עיר בירה ותמונת חייל ישראלי מתעמת עם פלסטיני פורסמה כמייצגת את המדינה. התמונה המייצגת את ישראל הוחלפה רק לאחר פניית לשכת ראש הממשלה.
ביוני 2012 התנצל מנכ"ל ה-BBC על החלטת עורכי החדשות של הרשת שלא לסקר את הפיגוע באיתמר.
בשנת 2021 הודיעה BBC על פיטוריה של העיתונאית טלה חלאווה לאחר שנתגלה שבשנת 2014, בעת מבצע צוק איתן, פרסמה פוסט בטוויטר בו כתבה שהישראלים גרועים מהנאצים והצדיקה את אדולף היטלר והשואה. לאחר שפוטרה, חלאווה התנצלה על אמירותיה, הסבירה שלא חשבה לפני שפרסמה את הפוסט, אך המשיכה לטעון שהושתקה בידי תומכי ישראל.
ב-4 ביולי 2023 ראש הממשלה נפתלי בנט התראיין ל-BBC כדי להסביר את ישראל במבצע בית וגן בג'נין ואמר שכל ההרוגים הפלסטינים היו מחבלים חמושים. במהלך הראיון אמרה המגישה, אנג'נה גדג'יל, ש"חיילי צה"ל שמחים להרוג ילדים". בנט השיב לה בתקיפות. המגישה ו-BBC ספגו גינויים רבים על אמירתה, כולל מצד ארגון הגג של יהדות בריטניה שדרש ממנכ"ל ה-BBC התנצלות. ה-BBC פרסמו התנצלו וגדג'יל סגרה את חשבון הטוויטר שלה בעקבות הביקורת נגדה.
ב-5 בפברואר 2024 עיתונאית בכירה ב-BBC, דון קוואבה, פוטרה על רקע פוסטים אנטישמים והכחשת שואה.
ה-BBC במלחמת חרבות ברזל
ממוזער|שלט בהפגנה מול ה־BBC בו כתוב שרצח תינוקות יהודים נקרא טרור
במהלך מלחמת חרבות ברזל שהחלה באוקטובר 2023 הייתה BBC קשורה למספר מקרים של הפצת מידע כוזב ביחס למלחמה. ב-17 באוקטובר התרחש פיצוץ בסמוך לבית החולים הערבי אל-אהלי בעיר עזה. בערב הפיצוץ אמר שדר ה-BBC ג'ון דוניסון לצופי חדשות ה-BBC: "קשה לראות מה זה עוד יכול להיות, באמת, בהתחשב בגודל הפיצוץ, מלבד תקיפה אווירית ישראלית, או מספר תקיפות אוויריות", והוסיף, "כשראינו רקטות שנורו מחוץ לעזה, אנחנו אף פעם לא רואים פיצוצים בקנה מידה כזה." יומיים לאחר האירוע אמר ה-BBC כי "[ה]הכתב (ג'ון דוניסון) טעה בהשערה לגבי סיבת הפיצוץ של בית החולים." דבר זה יחד עם ביקורת של גורמים פוליטיים בהם ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק ומחאות מול מטה התאגיד, גרם לשינוי גישה. לאחר פגישה עם מנהל חטיבת החדשות הודיע ארגון הגג של יהדות בריטניה כי ה-BBC יפסיק להתייחס לחמאס בתור "חמושים" ויוגדר כמי שממשלות בריטניה וארצות הברית מגדירות כארגון טרור.
כשבוע לאחר מתקפת הפתע על ישראל התקבלו במערכת ה-BBC אלפי מכתבי תלונות אודות הטיה בדיווחים. במחציתם נטען כי יש בדיווחים הטיה לטובת ישראל, ובמחציתם נטען כי יש בהם הטיה לטובת הפלסטינים.
ב-15 בנובמבר נכנסו כוחות צה"ל לבית החולים שיפא, כשבמקביל אישרה ארצות הברית שמתחתיו יש מפקדה של חמאס. ב-BBC כתבת הערוץ דיווחה שבצה"ל אמרו שהם מכוונים לצוותים רפואיים ודוברי ערבית, כשבפועל צוותים רפואיים ודוברי ערבית נכנסו ביחד עם כוחות צה"ל לבית החולים. לאחר מספר שעות שחררה הרשת התנצלות.
בנובמבר 2023 פורסם מכתב ששלחו שמונה כתבים מה-BBC לרשת אל-ג'זירה, ובו טענות להטיה מובנית לטובת ישראל. במכתב נטען שה-BBC מתאר באופן אנושי יותר את הקורבנות ישראלים בהשוואה לפלסטינים, ומשמיט הקשרים היסטוריים בסיקורים. לדבריהם, ה-BBC משמיט פרטים ונמנע מעיסוק ביקורתי בסיקור הצד הישראלי.
ב-9 בינואר 2024 פרסם ה-BBC התנצלות על ידיעה לא-מאומתת שפרסם ובה טען שצה"ל הוציא להורג 137 אזרחים. בהתנצלות נכתב שמקור הידיעה הוא טענת חמאס והיא לא אומתה.
בתחילת הלחימה, סירבה הרשת לכנות את מחבלי החמאס "מחבלים" וקראה להם "מיליטנטים" (כלומר, לוחמי מיליציה). בראיון לאלעד שמחיוף, דייוויד ג'ורדן חבר הנהלת ה-BBC אמר שהערוץ אינו מכנה טרוריסט אף אדם במטרה להציג את האירועים בצורה אובייקטיבית. בעקבות הביקורת הציבורית הודיעה הרשת כי תחל לכנות את ארגון החמאס "ארגון טרור שהוצא מחוץ לחוק על ידי ממשלת בריטניה ואחרים".
סאטירה נגד ה-BBC
במהלך מלחמת חרבות ברזל התוכנית "ארץ נהדרת" הוציאה מספר מערכונים בשפה האנגלית, בהם כתבי BBC מוצגים באור נלעג, כאשר הם מביעים עמדה פרו-פלסטינית ומתעקשים לסלף עובדות. מערכון ראשון, שם ללעג את הסיקור החד-צדדי נגד ישראל ובפרט על הדיווח השגוי על הפיצוץ בבית החולים הערבי אל-אהלי, בו הואשמה ישראל. מערכון זה זכה לתהודה גם בבריטניה ונהפך לוויראלי. ב-14 בנובמבר פרסמה "ארץ נהדרת" מערכון נוסף שלועג ל-BBC שבו המגישה רייצ'ל (ליאת הר לב) מראיינת באופן אוהד ביותר את יחיא סנוואר (אלי פיניש) ובין השאר מאשימה תינוק ישראלי שנחטף בידי חמאס ובוכה ברקע בעינויים של מניעת שינה נגד סנוואר המחזיק בו. בתום הריאיון מפנה רייצ'ל לפינה "רגע בהיסטוריה" של ה-BBC ושם, לצד תמונות ממלחמת העולם השנייה, נשמעת הקריינות: "ב-1944 וינסטון צ'רצ'יל חסר הלב סירב להפסקת אש והמשיך את רצח העם של גרמניה הנאצית - מה שהפך את הגרמנים לקורבנות - ואת בריטניה לפושעת מלחמה". גם מערכון זה הפך לוויראלי וזכה למיליוני צפיות.
פרשת הריאיון עם הנסיכה דיאנה
ב-20 בנובמבר 1995 שודר בתוכנית "פנורמה" בערוץ BBC One, ריאיון שקיים מרטין בשיר עם דיאנה, הנסיכה מוויילס, כשנה אחרי גירושיה מהנסיך צ'ארלס. 23 מיליון צופים ראו את הריאיון שבו דיברה הנסיכה בגילוי לב על הרומן שניהל בזמנו בעלה עם קמילה פרקר (לימים, המלכה רעיה, אשת המלך צ'ארלס השלישי), ואמרה: "בנישואים האלה היו שלושה אנשים, והיה קצת צפוף". באוקטובר 2020 פרסם העיתון "דיילי מייל" שבשיר נקט דרכי זיוף והונאה על מנת להשיג את הראיון, ובין היתר, הוא הראה לאחיה של הנסיכה, הרוזן צ'ארלס ספנסר, מסמכי בנק מזויפים, מהם עלה כביכול, שמקורביה של דיאנה קיבלו כספים על מנת "לפקח" עליה. כמו כן, בשיר שלח לספנסר מכתב בדבר שמועות שלנסיך צ'ארלס היה רומן עם האומנת של שני בניו, ופרטים נוספים שנועדו לתמרץ אותה להתראיין. לדברי העיתון, בשיר נקט באמצעים אלה, מכיוון שבאותה עת חששה דיאנה שהיא הייתה תחת מעקב, ושאנשי צוות שלה מדליפים מידע על אודותיה, והמידע המזויף נועד לרכוש את אמונה. בעקבות הצהרת הרוזן צ'ארלס ספנסר שבשיר "סיפר סיפורי פנטזיות" כדי לזכות באמונה של הנסיכה, הודה ה-BBC שבשיר הציג לספנסר מסמכים מזויפים, ומנכ"ל התאגיד, טים דייווי שלח לספנסר התנצלות אישית, והתחייב לקיים חקירה בעניין.
ב-13 בנובמבר 2020 הודיע ה-BBC שלאחר בדיקה פנימית, נמצא מזכר בכתב ידה של דיאנה, המאשר שהיא התראיינה מרצונה, ללא השפעה עליה. דובר בשם התאגיד לא הציג עותק של המזכר ולא אמר היכן הוא נמצא, אך הצהיר שהמסמך יימסר לכל חקירה עצמאית שמטרתה לבדוק כיצד הגיע לידי בשיר. הרוזן ספנסר הודיע שהבדיקה הפנימית לא מספקת אותו, ודרש לחקור את נסיבות קיום הריאיון. לטענת בשיר, המידע המזויף לא הגיע ממנו, אלא השמועות שנמסרו לו כעובדות, הגיעו מדיאנה עצמה.
השתלשלות הפרשה נחקרה במשך שישה חודשים על ידי לורד דייסון, שופט בדימוס בבית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת, אשר פרסם את מסקנותיו ב-20 במאי 2021. לורד דייסון קבע שבשיר נקט בדרכי מרמה על מנת להשיג את הריאיון, ותאגיד BBC כשל "באופן מעורר רחמים" בבדיקת התנהלותו של העיתונאי, ולא עמד במדדי היושרה והשקיפות המאפיינים אותו. עוד קודם לפרסום המסקנות, ב-14 במאי התפטר בשיר מעבודתו בתאגיד. בעקבות פרסום הדו"ח של לורד דייסון, תקף הנסיך ויליאם בחריפות את ה-BBC וכשליו, ואמר שהריאיון "תרם באופן משמעותי לפחד, לפרנויה ולבידוד" של אימו בשנותיה הטרגיות האחרונות.
לאור חומרת הפרשה, הודיע אוליבר באודן , שר המדינה לענייני דיגיטל, תרבות, תקשורת וספורט , שהממשלה תבחן ביצוע רפורמות בצמרת תאגיד BBC. לורד מייקל גרייד , בעבר יושב ראש דירקטוריון BBC, הביע עמדה שיש לייסד בתאגיד מועצת עורכים בכירים ועצמאיים, והתאגיד צריך לענות על שאלות רבות הנוגעות לאופן שבו בנויה עבודת העיתונאות שלו.
ב-22 במאי 2021 פרסם ה"דיילי מייל" שחושף הפרשה הוא מאט וייסלר, המעצב הגרפי שייצר את המסמכים המזויפים לבקשת מרטין בשיר. זאת, לאחר שדו"ח השופט דייסון ניקה את וייסלר מכל אשמה, היחיד מכל המעורבים שלא נפגע מהדו"ח, מאחר שבשיר הוליך אותו שולל כאשר ביקש ממנו "לשחזר" מסמכים עבורו, ולא גילה לו את מטרת הבקשה. לפי המסמכים, הבנק הצהיר כביכול, שהופקדו כספים לחשבונות הבנק של אחראי האבטחה של דיאנה, המזכיר האישי שלה, ושל אחד מעובדיו של אחיה, הרוזן ספנסר, אשר בתורו הסב את תשומת לבה למסמכים, דבר שהגביר את תחושת הפרנויה שלה, ודרבן אותה להתראיין באופן בלעדי אצל בשיר.
וייסלר סיפר ל"דיילי מייל" שבשיר פנה אליו במפתיע, שלושה חודשים אחרי שהוא, וייסלר, עזב את עבודתו ב-BBC ופתח משרד עצמאי עם שותף. משום שהוא נודע כמי ש"יודע לעשות הכל", התאגיד המשיך לעבוד איתו כפרילנסר. בשיר הופיע בביתו ערב אחד בשעה תשע, והסביר שהוא רוצה לשחזר עותקים של הפקדות בנקאיות, ששולמו כ"דמי פיקוח". מכיוון שהיה מדובר בתוכנית טלוויזיה יוקרתית כ"פנורמה", וייסלר נתן אמון בבשיר וקיבל את הסברו שהפרטים חסויים. על אף זאת, וייסלר ביקש לקבל הנחיות בכתב, כנהוג במשימות מסוג זה, אך בשיר התעקש להשאיר את הדברים בעל-פה. בשיר שילם לו 250 לירות שטרלינג, ולבקשתו, וייסלר שלח את המסמכים למחרת בבוקר לנמל התעופה לונדון הית'רו, משם תכנן בשיר לטוס ליעד לא ידוע. חשדותיו של וייסלר התעוררו אחרי שידור הריאיון. הוא פנה למי שהיה מפיק "פנורמה", מארק קיליק, שהביע דאגה מהמסמכים והבטיח לשוחח "עם האנשים המתאימים". אחר כך נפגש עם העורך החדש אז של "פנורמה", סטיב יולט, שהגיב בזלזול וחוסר עניין. בדצמבר 1995, כאשר חזר וייסלר ממסיבת חג המולד של ה-BBC, הוא מצא שדירתו נפרצה, ונגנבו ממנה תקליטוני הפלופי עם המסמכים שהוא יצר עבור בשיר, וחשש שעומדים לעשות אותו שעיר לעזאזל. הוא פנה אל טים גארדם, מנהל התוכניות השבועיות, שהבטיח לו ש"העניין בשליטה, ויטופל", וביקש ממנו לא לדבר עם התקשורת. לאחר מכן פנו אליו עיתונאים רבים, והתברר שה-BBC לא רק שלא תמך בו, אלא אף הפיץ תדרוכים תדרוכים נגדו. כמו כן, ה-BBC ביטל עבודות שהוזמנו אצלו, ואחד מעובדי התאגיד סיפר לו שהצוות שלו מעוניין לעבוד איתו, אך סטיב יולט אסר זאת עליהם. למעשה, הופצה הוראה שלפיה וייסלר "לעולם לא יעבוד עוד ב-BBC". וייסלר פנה לבשיר, שהתחייב באוזניו שהמסמכים לא שימשו לצורך השגת הראיון.
בעקבות הדוח החריף של השופט דייסון, החליט תאגיד BBC לוותר ולהחזיר את הפרסים שקיבלו התאגיד והריאיון ב"פנורמה", ובראשם פרס באפט"א לטלוויזיה לתוכנית האירוח הטובה ביותר לשנת 1996. ב-25 במאי 2021 הודיע מנכ"ל ה-BBC, טים דייווי, על פתיחת חקירה עצמאית לבדיקת נסיבות החזרתו של בשיר לעבודה בתאגיד בשנת 2016. (בשיר עבד ב-BBC עד 1999, עבר ל-ITV, ואחר כך עבר לניו יורק, בתחילה כמגיש "נייטליין" ברשת ABC, ואחר כך כפרשן פוליטי ב-MSNBC, משם התפטר בדצמבר 2013 בעקבות הערות "לא ראויות" שלו כלפי שרה פיילין, שהייתה מושלת אלסקה ומועמדת למשרד סגנית נשיא ארצות הברית בבחירות 2008. הוא חזר ל-BBC בשנת 2016 ככתב לענייני דתות, ועד להתפטרותו במאי 2021, שימש כעורך תחום הדתות. לאחר בדיקה שעשה קן מק'קוורי, בכיר בדימוס ב-BBC, נמסר ב-14 ביוני 2021, שהעסקתו מחדש של בשיר ב-2016, נעשתה מכיוון שהוא היה המועמד המתאים ביותר למשרת הכתב לענייני דתות, ולא נועדה לטייח את שערוריית הריאיון עם הנסיכה דיאנה.
פרשת הריאיון של מרטין בשיר עם הנסיכה דיאנה, נחשבת לאחד המשברים הגדולים ביותר בהיסטוריה של תאגיד BBC.
ראו גם
אותות זמן
השידור העברי של ה-BBC
בית השידור
Received Pronunciation
תזמורת רשות השידור הבריטית
צנזור שירים על ידי ה-BBC
תוכניות וסדרות:
ללכת עם דינוזאורים
דוקטור הו
מה יגידו השכנים?
טופ גיר
עולם מופלא
הממלכה הקטנה
הגן הקסום...
טלטאביז
הפרומס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה בריטיים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: רדיו
קטגוריה:אירופה: תחנות רדיו
קטגוריה:שידור ציבורי
קטגוריה:אתרי אינטרנט שצונזרו בסין
קטגוריה:אמצעי תקשורת בבעלות ממשלתית | 2024-09-18T16:03:26 |
פירנצה | 250px|ממוזער|שמאל|הגשרים של פירנצה בעת השקיעה
ממוזער|שמאל|250px|מרכז העיר
ממוזער|250px|פונטה וקיו ה"גשר הישן" מעל נהר הארנו
ממוזער|250px|שמאל|כיכר הרפובליקה כפי שהיא נראית בימינו; בימי הקיסרות הרומית הייתה הפורום של העיר
200px|שמאל|ממוזער|העיר פירנצה מושלגת
פִירֶנְצֶה (באיטלקית: ; בכתיב מיושן: פירינצי) היא עיר במרכז איטליה צפונית לרומא, המשמשת כבירת חבל טוסקנה. בעיר ששוכנת על נהר הארנו מתגוררים כ-364,000 תושבים. בפירנצה רבתי מתגוררים קרוב ל-1,500,000 תושבים. היא ידועה בעיקר הודות לפריחתה התרבותית ומרכזיותה בתקופת הרנסאנס והודות לעושר האמנותי והארכיטקטוני שלה. בימי הביניים פירנצה נחשבה למרכז הכלכלה והמסחר באירופה. בעבר כונתה העיר אתונה של ימי הביניים. פירנצה מהווה מוקד משיכה תיירותי ממדרגה ראשונה. מעריכים כי מספר התיירים הפוקדים אותה בשנה הוא כ-16 מיליון. בשנת 1982 המרכז ההיסטורי של פירנצה הוכרז אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
היסטוריה
העדויות הראשונות על העיר הם משנת 59 לפני הספירה. היא מתוארת כהתיישבות של חיילים שסיימו את שירותם בצבא הרומאי. היא ידעה עליות ומורדות ונשלטה במשך השנים על ידי שליטים רבים ביניהם הביזנטים והפרנקים.
במאה ה-13 החלה פריחתה של פירנצה שהייתה מוגדרת פוליטית כעיר-מדינה, דגם שהיה מקובל באותה עת ברחבי איטליה. הפריחה הייתה, בין השאר, הודות לתעשיית הטקסטיל הענפה ופריחתו של ענף הבנקאות בעיר. היסטוריונים אומדים את גודל אוכלוסיית בעיר עם פרוץ מגפת מגפת הדבר בשנת 1348 בין שמונים למאה אלף תושבים. ספרו של יליד העיר, הסופר הדגול ג'ובאני בוקאצ'ו (Giovanni Boccaccio), "דקאמרון", כולל תיאור נורא מכלי ראשון של זוועות המגפה, שהשמידה כשני שלישים מאוכלוסיית העיר. ממפקד שנערך לצורכי מיסוי (catasto) בשנת 1427 עלה כי אוכלוסיית העיר מנתה באותה עת עשרים ותשעה אלף תושבים.
לאחר ניסיונות שביתה והפיכה של פועלי הצמר נגד האצולה השלטת חזרו משפחות האצולה לשלוט בעיר. הבולטת במשפחות האצולה ששלטו בעיר, לעיתים כדיקטטורים, לעיתים כשליטי רפובליקה ולעיתים כדוכסים הם משפחת מדיצ'י. תחת שלטונם, העיר פרחה ושגשגה לאורך כל ימי הרנסאנס. יש אף שטוענים כי מקור הרנסאנס הוא בפירנצה.
בשנת 1737 נכבשה העיר על ידי הממלכה האוסטרית למשך יותר ממאה שנה. ב-1859 היא הוחזרה לאיטליה המתאחדת תחת שלטונו של ויטוריו אמנואלה השני. פירנצה הייתה אף בירת איטליה עד שנת 1870, כשרומא צורפה לאיחוד לאחר שנשלטה על ידי האפיפיורים.
בשנת 1966, בעקבות עונה גשומה במיוחד, עלה נהר הארנו על גדותיו והציף את העיר תוך שהוא גורם להצפתם של מבנים היסטוריים חשובים ולאובדן שכיות חמדה רבות. שוחרי אמנות רבים מכל העולם נחלצו לעזור והגיעו לפירנצה בניסיון להציל אוצרות אמנותיים ולהעבירם למקום מבטחים. עד היום ישנם סימונים על קירות העיר המציינים את רום המים באותו שיטפון.
מקורות רומאיים
פירנצה מקורה כעיר רומית, ומאוחר יותר, לאחר תקופה ארוכה ומשגשגת של מסחר ובנקאות מימי הביניים, היא הייתה מקום הולדתו של הרנסאנס האיטלקי. היא הייתה מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית אחת הערים החשובות באירופה ובעולם מהמאות ה-14 עד ה-16.
פירנצה הוקמה על ידי יוליוס קיסר בשנת 59 לפני הספירה כאות הוקרה לחיילים שסיימו את שירותם בצבא הרומי. בתור הכרת תודה לחייליו הוא בחר בעמק פורה עם קרקע עשירה על גדות נהר הארנו. העיר נבנתה בדומה למחנה צבאי בתבנית של לוח שחמט כשהרחובות הראשיים קארדו ודקומאנוס נפגשים בכיכר הקרויה היום "פיאצה דה לה רפובליקה", כיכר מרכזית בעיר גם היום. פירנצה עמדה על הדרך החשובה ויה קסייה, הדרך העיקרית שחיברה בין רומא לצפון איטליה מה שתרם לעיר בהתפתחותה כמרכז מסחרי. הקיסר דיוקלטיאנוס הכריז על פירנצה כבירת הפרובינציה טוסקיה (הממוקמת בסביבות האזור שידוע היום כפרובינציית וברטו), בדרום מזרח מחוז טוסקנה, במאה השלישית לספירה. היום נחשבת העיר בירת טוסקנה.
הקדוש המעונה הראשון של פירנצה היה הקדוש מיניאס. ראשו נכרת בסביבות 250 לספירה במהלך הרדיפות האנטי-נוצריות שערך הקיסר דקיוס. הבזיליקה של סן מיניאטו אל מונטה הוקמה קרוב למקום בו הוצא להורג.
ימי הביניים המוקדמים
מושבה של הבישופות מהמאה הרביעית לערך. העיר הייתה בשלטון ביזנטי ואוסטרוגותי לסירוגין אחרי ששתי הממלכות נלחמו על שליטה בעיר רק כדי להפסיד אותה שוב אחר כך. ברגעי שפל המלחמות על העיר צימקו את האוכלוסייה לרמות של 1,000 תושבים.
השלום הוחזר לעיר תחת שלטון הלומברדים במאה השישית. השושלת הקרולינגית כבשה את העיר בשנת 774 והעיר הפכה לחלק מטוסקנה עם העיר לוקה בראשה. האוכלוסייה החלה לחזור לעצמה ולגדול באותה תקופה והמסחר שגשג. ב-854 פירנצה ופייזולה (Fiesole) אוחדו למדינה אחת.
ימי הביניים
הוגו הגדול בחר את פירנצה כמקום מגוריו במקום לוקה במאה ה-10. מהלך זה החל את תור הזהב של פירנצה. בשנת 1013 בניית הבזיליקה של סן מיניאטו אל מונטה החלה. חלקה החיצוני שופץ ושונה לסגנון הרומי בין השנים 1059 ו-1128. רפובליקת פירנצה החלה את דרכה בשנת 1115. במאה ה-13 היוותה פירנצה מוקד למאבק בין הגיבלינים שהיו נאמנים לקיסר הרומי והגואלפים תומכי האפיפיור שאחרי ניצחונם התפצלו לשתי סיעות שהיו לאויבות, ה"שחורה" וה"לבנה", שנשלטו על ידי ויירי דה קרצ'י וקורסו דונאטי בהתאמה. הקרבות בין הסיעות הובילו בסופו של דבר לסילוקם של הגולפים הלבנים מאדמת פירנצה וביניהם דנטה אליגיירי. דינו קומפאניי, אחד מהגולפים הלבנים תיעד את המאבק ב"כרוניקות של פירנצה".
למרות הקונפליקט הפוליטי האחרון עלייתה של פירנצה לגדולה לא נעצרה והפכה לאחת הערים החזקות והמשגשגות ביותר באירופה. שקיעתה של היריבה החזקה לשעבר פיזה (הובסה בקרב ב-1284 על ידי ג'נובה וסופחה על ידי פירנצה ב-1406) ועליית המסחר שאחריה בא מהלך אנטי-אריסטוקרטי שהוביל ג'יאנו דה לה בלה הביאו לחקיקת הקובץ "חוקי הצדק" ב-1293, שהיו בו עונשים חמורים במיוחד לפשעים מסוימים, במטרה לייצב את השלטון בעיר.
הרנסאנס
פירנצה היא העיר בעלת התרומה המיוחדת לרנסאנס ומשמשת דוגמה לכל מה שקרה גם בערי מדינה אחרות.
פירנצה הייתה עיר גדולה ועשירה כתוצאה מהמסחר הרב שלה וייבאה מוצרי מותרות, תבלינים,
צבעים, בדי צמר מאפריקה ואסיה. לחברה של בני המדיצ'י שחיו בפירנצה היו סניפים בכל רחבי
אירופה.
לצורך המסחר היה צורך בממון
וכך החלו להתפתח בנקים ובפירנצה לבנקים היה קשר עם האפיפיורות.
כל העושר הנ"ל השתנה
עם פרוץ המגפה השחורה ותעשיית בדי הצמר נעצרה. כך שאמנות הרנסאנס צמחה על רקע של משבר
כלכלי ודמוגרפי חמור. עשירי המאה ה-15, שהיו עשירים פחות מקודמיהם נתנו דגש רב יותר
לרווחתם האישית והחלה מתפתחת צריכת האמנות. הדגש מצריכת אמנות
נוצרית החלה להיות מופנית לצורכי הפרט.
מאוכלוסייה שהוערכה בכשמונים עד מאה אלף תושבים לפני מגפת המוות השחור שפגע בפירנצה ב-1348, כעשרים וחמישה אלף התפרנסו מתעשיית הצמר של העיר. בשנת 1378 היה ניסיון הפיכה כושל של גוזזי צמר (צ'ומפי) שניסו להפיל את השלטון האוליגרכי, במה שנקרא "מהפכת כפכפי העץ או ההפיכה הצ'ומפית". לאחרי דיכוי אלים של ניסיון ההפיכה, עברה העיר לשלטון של משפחת אלביצי (1382-1434), יריבים מרים של משפחת בית מדיצ'י. באמצע שנות העשרים של המאה החמש-עשרה הפך קוזימו דה מדיצ'י לשליט הראשון מבית מדיצ'י ששלט על העיר, אם כי הקפיד לעשות זאת מאחורי הקלעים. אף על פי שמבחינה פורמלית הייתה פירנצה רפובליקה דמוקרטית, הייתה שליטתו של קוזימו בעיר מוחלטת וזאת משום שזכה לתמיכת רשת של פטרונים ומברית שכרת עם המהגרים החדשים בתקופתו, ה"ג'נטה נובה". עושרו של בית מדיצ'י והעובדה שהמשפחה שימשה כבנקאים של האפיפיור עזרה להתחזקותם גם כן. ממשיכו של קוזימו היה בנו פיירו שפינה את מקומו לאחר זמן קצר לנכדו של קוסימו, לורנצו דה מדיצ'י, המכונה "המפואר", בשנת 1469. לורנצו היה חובב אמנות גדול וונודע כפטרונם של אמנים רבים ובהם מיכלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י ובוטיצ'לי. בשנת 1478 - מאה שנה בדיוק אחרי מרד ה"צ'ומפי" - שרד בית מדיצ'י ניסיון הפיכה נוסף, הפעם של בית פאצי. הקושרים ניסו להרוג את לורנצו במהלך תפילה בקתדרלת סנטה מריה דל פיורה, אך הוא נפצע, נמלט ודיכא את המרד.
אחרי מותו של לורנצו בשנת 1492 והדחתו של בנו החלש פיירו בשנת 1494, תמה תקופת השלטון הראשונה של משפחת מדיצ'י והעיר חזרה לשלטון של ממשלה רפובליקנית כביכול שהעלתה לשלטון המעשי בעיר את הנזיר הדומיניקני הקנאי ג'ירולמו סבונרולה שדרשותיו הלוהטות שבו את ליבם של בני פירנצה. אולם בני העיר מאסו בסופו של דבר בשלטון האימים של סבונרולה שהכריז מלחמה על כל תענוגות החיים והגוף. לאחר ארבע שנים בשלטון, בשנת 1498, הועלה סבונרולה על המוקד. לאחר הוצאתו להורג כוננה ממשלה רפובליקנית בראשותו של פיירו סודריני (Soderini) וזו שלטה בפירנצה עד חזרתם לשלטון של בני בית מדיצ'י בשנת 1512.
הוגה דעות מפורסם נוסף שחיי בפירנצה בתחילת המאה ה-16 היה ניקולו מקיאוולי (Machiavelli). מקיאוולי החזיק בתפקיד בכיר בשלטון הרפובליקה בתחילת המאה ה-16 וטען בהגותו המדינית - צבאית שעל פירנצה להקים צבא אזרחי. פרסומו העיקרי בא משתי יצירות אותן כתב לאחר גלותו מתפקיד בעיר: "הנסיך" ו"דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס". בחסותה של משפחת מדיצ'י, כתב מקיאוולי גם את "ההיסטוריה הפלורנטינית", ספר שתיאר את היסטוריית העיר. הפלורנטינים הדיחו את שושלת מדיצ'י בפעם השנייה וכוננו שלטון רפובליקני ב-16 במאי 1527. אולם בתמיכת הקיסר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה והאפיפיור, קלמנס השביעי לבית מדיצ'י, חזרו בני משפחת מדיצ'י לעמדת שליטה בשנת 1530 כדוכסים, וב-1569 הועלה קוזימו הראשון, הדוכס הגדול של טוסקנה, לתפקיד הגרנד דוכס של טוסקנה והביא את שושלת בית מדיצ'י לשיא כוחה והשפעתה. בכל רחבי טוסקנה, רק הרפובליקה של לוקה (מאוחר יותר דוכסות לוקה) הייתה עצמאית משלטונה של פירנצה.
בתקופת הרנסאנס ארגוני פשע היו נפוצים ובעלי השפעה בפירנצה. משפחות פשע כל הזמן הסתבכו בקרבות על כוח ושליטה בין האחת לשנייה. מבחינה פוליטית בגידות לא היו נדירות והתרחשו גם בתוך המשפחות.
עלייתן של האמנות, הספרות והמחקר המדעי לגדולה בפירנצה בין המאות ה-14 עד ה-16 היו אפשריות בזכות עסקיה הכלכליים של פירנצה, הבנקאות המפותחת והמסחר שהובילו לתקופה של עושר ושגשוג.
בנוסף לכך, המשבר בכנסייה הקתולית, בעיקר חילוקי הדעות לגבי אפיפיורות אביניון הצרפתית והקרע המערבי, יחד עם התוצאות הקשות של המוות השחור, החזירו את הערכיים של ימי הביניים והתוצאה הייתה תרבות הומניסטית שקיבלה רוח גבית מעבודותיו של פטרארקה ובוקאצ'ו. שינויים אלה גם קידמו את מחקר העתיקות מהתקופה הרומית הקלאסית מה שעזר ליצור את הרנסאנס. פירנצה הרוויחה מבחינה חומרית ותרבותית מהשינוי החברתי שהתרחש.
פירנצה הטרום מודרנית
היכחדותה של שושלת מדיצ'י והשתלטותו של פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה על פירנצה ב-1737 הובילו לצירופה של טוסקנה לשלטון בית הבסבורג. השלטון האוסטרי הסתיים בתבוסה לצרפת ולממלכת סרדיניה-פיימונטה ב-1859 וטוסקנה הפכה לפרובינציה של איטליה המאוחדת ב-1861.
פירנצה באיטליה המאוחדת
ממוזער|שמאל|250px|פירנצה ב-1898. ציור של אוסוולד אכנבאך.
פירנצה תפסה את מקומה של טורינו כבירתה של איטליה בשנת 1865 (אחרי איחוד הממלכות הקטנות ותחילת הקמתה של איטליה המוכרת לנו היום), ואירחה את הפרלמנט הראשון של המדינה. אולם לאחר 6 שנים צורפה רומא לממלכה והפכה לבירה הרשמית.
פירנצה במאה ה-20
אחרי שאוכלוסייתה הוכפלה במאה ה-19 כמות תושביה של פירנצה גדלה פי שלושה במאה ה-20 עם גידול משמעותי בתיירות, מסחר, כלכלה ותעשייה. במהלך מלחמת העולם השנייה העיר חוותה שלטון גרמני במשך שנה (בין 1943–1944). בזמן הנסיגה הגרמנית פירנצה הוגדרה "עיר פתוחה" (עיר שבעת מלחמה לא מוגנת על ידי הצבא השולט ומאויבה מצופה שלא ישתמש בהפצצות או נשק אחר לכיבושה) מה שמנע ממנה נזק משמעותי כתוצאה מהקרבות. החללים של בעלות הברית שנפלו בקרבות שהובילו למנוסת הכוחות הגרמנים מהעיר נקברו בבתי קברות שנמצאו מחוץ לעיר (אמריקאים במרחק 9 ק"מ מדרום לעיר, בריטים ובני הממלכה של בריטניה הגדולה כמה קילומטרים ממזרח למרכזו של הפלג הצפוני של הארנו).
ב 4 בנובמבר 1966 הוצף מרכז העיר על ידי הארנו ונגרם נזק משמעותי לעיר. לפחות 40 תושבים נהרגו ומיליוני יצירות אומנות וספרים נדירים נפגעו. השלטונות שידעו על שיטפון שצפוי היה להתרחש לא הזהירו את תושבי העיר כלל מלבד שיחת טלפון לצורפים וסוחרי התכשיטים בפונטה וקיו. מתנדבים מכל העולם הגיעו לעיר כדי לעזור להציל את הספרים והאומנות ומעשה זה העלה רעיונות חדשים לשימור יצירות אומנות. אחרי ארבעים שנה יש עדיין עבודות הרוסות המחכות לשחזור.
חשיבותה התרבותית
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת סנטה מריה דל פיורה
מלבד היותה מרכז כלכלי חשוב, עיקר חשיבותה של פירנצה הוא בתרומתה לאמנות העולם המערבי. בה גם נולדו, חיו ויצרו אישים הקשורים לאמנות, ספרות אדריכלות ומדע, בהם דנטה אליגיירי (מחבר "הקומדיה האלוהית"), בוקאצ'יו, רפאל, לאונרדו דה וינצ'י, סנדרו בוטיצ'לי, דלה רוביה, ג'וטו די בונדונה, דונטלו, מקיאוולי, פיליפו ברונלסקי, גיברטי, מיכלאנג'לו וורוקיו.
השפע הכלכלי של פירנצה החל מהמאה ה-14 ותורגם להישגים והשקעה באמנות, בספרות ובפיתוח ההגות והמחשבה. רבים מהאומנים בעיר מומנו באופן ישיר על ידי משפחות האצולה ומשפחת מדיצ'י בפרט. פירנצה נודעה גם בזכות האוניברסיטה שלה שנוסדה בשנת 1321 והיא מהעתיקות באירופה.
בשנת 1982 הכריז אונסק"ו על המרכז ההיסטורי של פירנצה כאתר מורשת עולמית.
פירנצה הייתה העיר השנייה להיות בירת התרבות של אירופה, היא נשאה את התואר בשנת 1986.
אתרים בעיר
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה לגן בובולי
בין האתרים הבולטים בעיר נמצא פסל דוד המקורי של מיכלאנג'לו, וכן פסל הפייטה. בנוסף, אוסף ציורים גדול נמצא בגלריית אופיצי.
בין האתרים החשובים בעיר:
האקדמיה לאמנות של פירנצה (Galleria dell'Accademia) בה נמצא פסל דוד המקורי של מיכלאנג'לו, וכן פסל הפייטה.
ממוזער|פסל הדוכס הגדול קוזימו הראשון, בכיכר הסיניוריה פאלאצו וקיו (Palazzo Vecchio), מושב הממשל בעבר והעירייה בהווה, ניצב בכיכר הסיניוריה, הכיכר המרכזית של העיר.
קתדרלת סנטה מריה דל פיורה (Santa Maria del Fiore) (הדואומו) בעלת כיפת הענק שבנה פיליפו ברונלסקי. בצמוד לקתדרלה - הקמפנילה די ג'וטו, מגדל הפעמונים שבנה הצייר ג'וטו ליד הקתדרלה. מול הקתדרלה - הבפטיסטריום של פירנצה.
ממוזער|שערי גן העדן, יצירתו של גיברטי. תמיד מוקפת תיירים.שער גן העדן (Porta del Paradiso) הכינוי לדלתות המזרחיות של הבפטיסטריום של פירנצה. הכינוי ניתן על ידי מיכאלאנג'לו בואונארוטי, כאשר ביקר במקום ואמר שהשערים יפים ככניסה לגן העדן. הן נחשבות לאחת היצירות הידועות של תקופת הרנסאנס האיטלקי.
ממוזער|מראה חצר גלריה אופיצי, הארמון הישן וכיפת הדואומו בפירנצהגלריית אופיצי (Galleria degli Uffizi) - מוזיאון עתיק המכיל את אחד מאוספי האמנות הגדולים והמרשימים ביותר בעולם. כולל יצירות אמנות רבות של גדולי אמני הרנסאנס.
פונטה וקיו (Ponte Vecchio) - הגשר הישן מעל נהר הארנו, המשמש מרכז קניות עם החנויות לאורכו. אפילו בעת ההפגזות הקשות על העיר במלחמת העולם השנייה נזהרו מלפגוע בו. מעל הגשר, בקומה שנייה, הוקם ב-1564 מסדרון וזארי שנועד לקשר את פאלאצו וקיו עם פאלאצו פיטי דרך גלריית אופיצי כמעבר פרטי לקוזימו הראשון דה מדיצ'י, דוכס טוסקנה.
גני בובולי - (Giardino di Boboli) - הפארק ההיסטורי של העיר. כולל המערה המלאכותית: La Grotta Grande, או Buontalenti
ארמון סטרוצי (Palazzo Strozzi) ארמון מגורים היסטורי
פאלאצו פיטי - (Palazzo Pitti) - היה מושבם של שליטי פירנצה מבית מדיצ'י - היום מוזיאון.
כיכר הרפובליקה (Piazza della Repubblica) - הוקמה במקום בו היה הפורום הרומאי. במקום בו Colonna dell'Abbondanza נפגשו הקארדו והדקומנוס - הרחובות המרכזיים בפלורנטינה הרומית. עם הקמת ממלכת איטליה ובחירת פירנצה לבירתה הראשונה הייתה הככר למרכז האורבני החשוב של המדינה החדשה. לשם בניית הככר נהרס השוק הישן (Mercato Vecchio) שכלל גם את הגטו היהודי של העיר שהוקם בשנת 1571.
כנסיית סנטה מריה נובלה (Basilica di Santa Maria Novella) - הכנסייה הדומיניקנית הראשית של פירנצה, ידועה בעיקר בזכות יצירות האמנות המעטרות אותה.
תחנת פירנצה סנטה מריה נובלה (Stazione di Firenze Santa Maria Novella) היא תחנת הרכבת המרכזית של העיר. התחנה, שנחנכה ב-1934 היא אחד המבנים המודרניסטיים החשובים באיטליה. התחנה משרתת כ-59 מיליון נוסעים בשנה וממוקמת סמוך לכנסיית סנטה מריה נובלה בצפון מרכז העיר.
לוג'ה דיי מרקטו נואובו (Loggia del Mercato Nuovo) - שוק מן המאה השש עשרה.
אורסנמיקלה (Orsanmichele) - כנסייה ומוזיאון.
ממוזער|מראה פנורמי של פירנצה מפיאצלה מיכאלאנג'לופיאצלה מיכאלאנג'לו - ככר על גבעה גבוהה, ממנה נשקף נוף פנורמי, על כל חלקיה העתיקים של פירנצה, ועל נהר הארנו. במרכזה ניצב פסל ברונזה של דוד המלך.
יהדות פירנצה
שמאל|ממוזער|250px|מבט על העיר פירנצה מפיאצלה מיכלאנג'לו - במרכז בולט מבנה בית הכנסת
יהדות פירנצה מהווה את הקהילה היהודית השלישית בגודלה באיטליה, אחרי יהדות רומא ויהדות מילאנו. מספר היהודים בעיר נאמד ב-1,200. מרכזה של הקהילה הוא בית הכנסת הגדול של פירנצה (Tempio Maggiore Israelitico) אשר הוקם בשלהי המאה ה-19, ונחנך בטקסיות רבה ב-24 באוקטובר 1882 ובעת ביקורו של מלך איטליה אומברטו הראשון ( Re Umberto I) בשנת 1887. באוגוסט 1944, ניזוק בית הכנסת בעת שהגרמנים הנסוגים והפשיסטים האיטלקים ניסו להרסו. אחרי מלחמת העולם השנייה שופץ בית הכנסת. בית הכנסת נמצא בתהליך שיפוצים, בעזרת המדינה, זה שנים רבות. מחוץ לבית הכנסת ניצבת אנדרטת אבן ועליה שמותיהם של 284 יהודי פירנצה שנרצחו בימי השואה ובראשם הרב הראשי הרב דר' נתן קאסוטו.
מניחים כי בפירנצה היה יישוב יהודי כבר בימי הקיסרות הרומאית. הוא התרכז בכניסה לעיר מ"ויה קסייה", הדרך העיקרית שחיברה בין רומא לצפון איטליה. הפריחה של הקהילה החלה בשנת 1396 כאשר היהודים הוזמנו להקים בעיר בנקים. בסוף המאה ה-15, לורנצו דה מדיצ'י עודד את הגירת יהדות ספרד לעיר. ידיד קרוב של לורנצו, ואחד מהיהודים הבולטים של פירנצה, היה רבי משולם מוולטרה, ממנה יצא למסעו המפורסם לארץ ישראל בשנת 1481. מאה ה-16 קובצו היהודית לגטו - מזרחית מ"פיאצה דה לה רפובליקה". במאה ה-19 פונו היהודים מהאזור, אשר ייועד לפיתוח על ידי קבוצת בעלי הון יהודיים. מאז הקהילה היהודית פזורה בכל רחבי העיר.
ערים תאומות
לקריאה נוספת
הרב שי עילם, לארץ הקודש ובחזרה, כתב העת "קולמוס" גיליון 152, תשע"ח
רוס קינג, הכיפה של ברונלסקי, תרגום מאנגלית: רוני רייך, דביר (הוצאת ספרים), 2003
קישורים חיצוניים
מפות עתיקות של פירנצה, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:טוסקנה: ערים
קטגוריה:איטליה: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:אירופה: ערי בירה לשעבר | 2024-10-12T15:59:39 |
סוגי גלקסיות | REDIRECT גלקסיה#סוגי גלקסיות | 2014-07-12T18:37:31 |
שארל מסיה | שארל מסיה (בצרפתית: Charles Messier; 26 ביוני 1730 – 12 באפריל 1817) היה אסטרונום צרפתי שקיטלג 110 גרמי-שמיים, ביניהם ערפיליות וצבירי כוכבים. קטלוג זה קרוי קטלוג מסיה.
מסיה נולד בלורן כבן עשירי מתוך 12 ילדים, אשר 6 מהם מתו בילדותם. בגיל 11 נפטר אביו והוא עבר להשגחת אחיו הבכור שהיה בן 24. אחיו שעבד עם אוצר מוזיאון הימיה החליט לא לשלחו לבית ספר ולימד אותו בעצמו תוך שהוא נעזר בו בעבודתו. מנעוריו גילה עניין באסטרונומיה, בעיקר לאחר שבגיל 14 הופיע שביט בעל 6 זנבות (Great Comet of 1744) שעורר עניין רב באותה תקופה וליקוי חמה מלא (טבעתי) שהתרחש בגיל 18 (27 ביולי 1748). בגיל 20 החל לעבוד כשוליית האסטרונום הנודע במצפה הצי של הקולג' המלכותי.
התצפית הראשונה שלו הייתה המעבר של כוכב הלכת מרקיורי (כוכב חמה) על פני השמש (ב-6 במאי 1753). ב-14 באוגוסט 1758 טען ששביט שנחשב כשביט היילי לא היה היילי אלא שביט שונה, ושהיילי נצפה כבר ב-26 במאי אותה שנה. ב-6 ביוני 1761 גילה את מעבר כוכב הלכת נוגה על פני השמש.
ב-1764, מסייר נבחר לעמית של החברה המלכותית, בשנת 1769, הוא נבחר כחבר זר באקדמיה המלכותית השוודית למדעים, וב-30 ביוני 1770, הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית למדעים.
ב-1806, קיבל את "צלב לגיון הכבוד" מידי נפוליאון. בשנת 1815 קיבל שבץ, והוא נפטר לאחר שנתיים בגיל 87. נקבר בפר לשז.
קטלוג מסיה
אחת המטרות העיקריות של תצפיות אסטרונומיות בימיו של מסיה הייתה חיפוש שביטים. עצמים מסוימים בשמיים היו קבועים במיקומם אך בהירים ובולטים מספיק כדי להפריע למלאכת החיפוש. כדי לא "לבזבז" זמן מסיה החליט לקטלג עצמים אלה, בעורכו הבחנה על בסיס תנועה נצפית, על ידי מספורם בתוספת האות M. את ערפילית הסרטן סימן כ-M1.
ב־1774 פרסם מסיה רשימה ראשונית שכללה 45 גרמי-שמיים שונים וב-1781 הוא פרסם קטלוג מעודכן ומקיף יותר, ובו 103 מערכות, המוכר כיום כקטלוג מסיה. מאוחר יותר M102 זוהה, על ידי מסיה עצמו, כתצפית חוזרת של M101. כמו כן, במהלך העשורים שלאחר מכו נוספו לקטלוג 7 עצמים נוספים, כך שסה"כ הוא מכיל היום 109 גרמי-שמיים המסומנים כ־M1 ועד M110. סימונים אלה שרדו גם במהלך התפתחות האסטרונומיה על כל השינויים שחלו בה מימיו של מסיה. למשל, בעת שמסיה קטלג ערפיליות, הוא לא הבחין בין ערפילית פלנטרית, שהיא ענן גז בין־כוכבי, לבין גלקסיה שהיא צביר של כוכבים.
מורשת
על שמו נקראו מכתש מסיה על הירח ואסטרואיד 7359. קבוצת כוכבים שבוטלה Custos Messium נקראה לכבודו.
ראו גם
גרם שמיים עמוק
קישורים חיצוניים
הביוגרפיה של מסיה באתר Messier.seds.org
שארל מסיה באתר
*
קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:אסטרונומים צרפתים
קטגוריה:עמיתים זרים בחברה המלכותית
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:ילידי 1730
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1817 | 2024-02-19T11:02:08 |
ערפילית פלנטרית | שמאל|ממוזער|250px|ערפילית עין החתול, NGC 6543
שמאל|ממוזער|250px|ערפילית הטבעת, M57
שמאל|ממוזער|250px|ערפילית הביצה הטבעות המקיפות אותה נוצרו ככל הנראה בעת הבזק ההליום, CRL2688
שמאל|ממוזער|250px|ערפילית הפרפר
ערפילית פלנטרית היא ענן גז ופלזמה בין-כוכבי זוהר שנוצר בשלבי חייו המאוחרים של כוכב.
כאשר ויליאם הרשל צפה בערפיליות פלנטריות הן הזכירו לו את מראה כוכב הלכת (פלנטה) אורנוס מבעד לטלסקופ, ולכן הן כונו בשם זה. השם השתמר היסטורית, אף על פי שאין קשר בין ערפיליות פלנטריות לבין כוכבי לכת.
משך קיומן של הערפיליות הפלנטריות קצר למדי, ועומד על כמה עשרות אלפי שנים בלבד, בהשוואה למיליארדי שנות חייו של כוכב סדרה ראשית כדוגמת השמש. בגלקסיית שביל החלב נספרו כ-1,500 ערפיליות פלנטריות.
ערפיליות פלנטריות ממלאות תפקיד חשוב באבולוציה הכימית של הגלקסיה בהחזירן חומר שהועשר ביסודות כבדים (פחמן, חמצן, סידן וחנקן) לתווך הבין כוכבי.
בשנות ה-2000 גילה טלסקופ החלל האבל כי לערפיליות פלנטריות רבות ישנן צורות מורכבות למדי. כחמישית הן כדוריות בקירוב, אך רובן מעוצבות בצורות שונות בהשפעת כוח הכבידה, שדות מגנטיים ורוחות כוכביות.
הערפיליות הפלנטריות הן עצמים חיוורים, ולא ניתן לצפות באף אחת מהן בעין בלתי מזוינת.
היווצרות ערפילית פלנטרית
במשך רוב זמן קיומו של כוכב טיפוסי, אשר מסתו עד כ-8 מסות שמש, הוא מאיר כתוצאה מהיתוך גרעיני של מימן להליום בליבתו. האנרגיה הנפלטת בתהליך זה מונעת את קריסת הכוכב תחת הכבידה שלו עצמו.
לאחר מספר מיליוני עד מיליארדי שנים (תלוי במסת הכוכב), כמות המימן הזמינה להיתוך קטנה מדי ושיווי המשקל ההידרוסטטי מופר. עם התגברות כוח הכבידה של הכוכב על לחץ הקרינה הבוקע מההיתוך הגרעיני שבליבתו, השכבות החיצוניות מתחילות לקרוס לכיוון מרכזו של הכוכב, וליבתו נדחסת ומתחממת מאוד כתוצאה מהכיווץ. בעקבות ההתחממות, מעטפת הכוכב מתנפחת לענק אדום. הצבע האדום נובע מכך שהשכבות החיצוניות מתקררות משמעותית בשלב זה. בליבה ממשיך היתוך של הליום לפחמן ולחמצן, היוצרים גלעין אדיש (שאינו מייצר אנרגיה) עם שכבות ההליום הניתכות סביבו.
תגובת היתוך ההליום רגישה ביותר לשינויי טמפרטורה, וכל שינוי בה מאיץ או מאט את היתוך ההליום משמעותית ומשפיע על דחיסותו. תנועות פעימה אלו גורמות לבסוף להשלכת השכבות החיצוניות לחלל וליצירת ערפילית פלנטרית של גז הזוהר בשל הקרינה הנפלטת מהליבה ומייננת אותו.
הגז נסחף מהליבה במהירות של כמה קילומטרים בשנייה, מתפשט ומתקרר. הליבה אינה מסיבית מספיק כדי להתיך פחמן וחמצן, ובשלב מסוים כבר לא תפיק מספיק אנרגיה כדי ליינן את ענן הגז ההולך ומתפשט. הכוכב הופך לננס לבן, ויוני הגז של הערפילית חוזרים למצב אטומי בלתי מיונן.
מורפולוגיה של ערפילית פלנטרית
במקרים מסוימים, ייתכן כי יש כוכב זוגי במערכת, והם מקיפים זה את זה (מערכת בינארית). במקרה כזה, כשהכוכב המזדקן מגיע לגודל מסוים, מסה מקליפתו החיצונית עשויה לחצות את הנקודה הראשונה של לגרנז', שהיא הנקודה שבה החומר מושפע באופן שווה על ידי שני הכוכבים. מכיוון שיש לחומר תנע זוויתי, זרם החומר מסתדר סביב הכוכב המשני הקל יותר בצורה של דיסקת ספיחה. במקרה כזה, סילוני גז נפלטים בניצב לדיסקה. סילוני גז אלו יוצרים מבנים מורכבים כאשר הם פוגשים בשאר הגז שנפלט לחלל.
תהליך זה נחקר גם בשאריות סופרנובה, ומכיוון שאין דבר המגביל את התאוריה לשאריות סופרנובה, התאוריה מתאימה גם לערפיליות פלנטריות.
קישורים חיצוניים
הרצאת וידאו על ערפיליות פלנטריות, באתר המועדון האסטרונומי
מבט של טלסקופ החלל האבל על ערפילת הביצה
The Formation of Very Narrow Waist Bipolar Planetary Nebulae , נועם סוקר ושאול רפפורט
הערות שוליים
*
פלנטריות
קטגוריה:שלבים במחזור החיים של כוכבים | 2024-09-22T14:07:19 |
לוחמי חרות ישראל | ממוזער|250px|אברהם שטרן, מייסדו ומפקדו הראשון של הארגון
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת לח"י בפתח תקווה
לוחמי חרות ישראל (בראשי תיבות: לח"י) הייתה מחתרת עברית בארץ ישראל שפעלה נגד המנדט הבריטי, משנת 1940 ועד אחרי הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. מטרתה המוצהרת של המחתרת הייתה לשחרר את ארץ ישראל מידי השלטון הבריטי באמצעות מלחמה ולהקים בה מדינה יהודית.
מקימי הארגון היו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהתנגדו להפסקת המאבק במנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. תחילה, הלח"י חיפש ברית עם מדינות הציר איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית, במלחמה בכובש הבריטי. לאחר הירצחו של מייסד הארגון אברהם שטרן ב-1942, החלה ההנהגה החדשה של לח"י לתמוך בברית המועצות של יוסיף סטלין וב"בולשביזם לאומי" .
דרך פעולתו העיקרית של לח"י הייתה התנקשויות בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי. לח"י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט נגדה פעל, ובעקבות רצח ברנדוט – גם על ידי ממשלת ישראל. החוק המגדיר אותם כארגון טרור בוטל בשנת 1979. הארגון ראה בביצוע של פעולות כנגד נציגים, בהתבסס על מאמר של יצחק שמיר שפורסם ב"החזית" בקיץ 1943 כלי לגיטימי והכרחי להגשמת החזון הציוני.
בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של ארגון לח"י, וראתה בו גוף לוחם שסייע בהקמת המדינה. באותה שנה נוצר "אות הלח"י", שהוענק לחברי המחתרת.
תולדות
הפילוג מהאצ"ל
בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 היו רוב מנהיגי האצ"ל בכלא הבריטי לאחר שנעצרו ארבעה ימים לאחר פרסום "הספר הלבן" במאי 1939. הנהגת היישוב קראה לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בגרמניה, ורבים מבני היישוב התגייסו לצבא הבריטי ועזרו לבריטים במאמץ המלחמתי. הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית דגלה גם היא בהשתתפות במלחמה בנאצים, ובספטמבר 1939 הורה דוד רזיאל ממקום מעצרו על הפסקת הפעולות ההתקפיות של האצ"ל נגד הבריטים, כדי לא להפריע למהלך המלחמה נגד גרמניה וכדי להקדיש מקסימום של כוחות לעזרת אנגליה ובעלות בריתה.
הכרזתו של רזיאל הביאה לשיאו את המאבק הפנימי שהתרחש בתוך האצ"ל על דרכו של הארגון. בראש החולקים על רזיאל עמד אברהם שטרן ("יאיר"), ואחרי שרזיאל שוחרר מהכלא באוקטובר 1939, ושאר חברי מפקדת האצ"ל שוחררו ביוני 1940, הגיעו הדברים לידי עימות גלוי בין רזיאל לשטרן, והפילוג באצ"ל היה לעובדה מוגמרת. לאחר שזאב ז'בוטינסקי בחלופת מכתבים בהולים מארצות הברית נאלץ לברור בסכסוך על זהות מפקד האצ"ל לטובת דוד רזיאל, הוקם סופית פלג הפורשים שאימץ לעצמו בתחילה את השם "הארגון הצבאי לאומי בישראל", בשונה מ"הארגון הצבאי לאומי בארץ ישראל" ממנו פרשו, ומאוחר יותר, בשנת 1943 אחרי רצח אברהם (יאיר) שטרן, שינה את שמו ל"לוחמי חרות ישראל".
הארגון והחברים בו
שמאל|ממוזער|220px|עמוד השער של ירחון "החזית" של לח"י. לח"י הוציא במהלך השנים מספר עיתונים נוספים בהם "במחתרת", "המעש" ו"מברק"
בראש המחתרת עמד אברהם שטרן עד שנתפס ונרצח ב-12 בפברואר 1942 על ידי קצין הבולשת הבריטית ג'פרי מורטון במקום מחבואו בתל אביב. אחרי הירצחו קמה הנהגה שחבריה היו יצחק שמיר (אז יצחק יזרניצקי או בכינויו מיכאל), ישראל שייב (אלדד) ונתן פרידמן - ילין (גרא). חברים נודעים אחרים היו יהושע זטלר, יצחק חסון, יעקב אליאב, יעקב גרנק, גאולה כהן, יהושע כהן, דוד שומרון ועמוס קינן. ב-1942, לאחר רצח שטרן, כיהן יהושע כהן כראש המחתרת בפועל (אם כי לא רשמית) למשך תקופה של כחצי שנה שבה החזיק את שרידי הארגון, כיוון שההנהגה שקמה לאחר הרצח הייתה כלואה בבתי הכלא הבריטיים, תוך שהוא מסתתר עם זוגתו נחמה (נחה) בפרדסים, עד שיצחק שמיר ברח מהכלא וקיבל את הפיקוד.
לח"י היה ארגון קטן שמנה מאות אנשים בלבד, אך ביצע פעולות נועזות נגד השלטון הבריטי, שכללו הפעלת מוקשים נגד שוטרים בריטיים והתקפות על יעדים בריטיים. הבריטים כינו את הארגון "כנופיית שטרן" - The Stern Gang (או בערבית "ג'מעאת שטרן"), כדי לבטא את תיעובם אליו וכדי להמעיט בערכו כארגון לוחם. כדי לממן את פעילותו עסק הארגון לעיתים בשוד בנקים. הארגון הפיץ שבועון קיר בשם "החזית" ולאחר מכן גם את ביטאון הארגון "המעש", והפעיל תחנת שידור מחתרתית, "קול המחתרת העברית", שהקריינית שלה הייתה גאולה כהן, הקריין היה מרפיש נתן – גד, וטכנאי השידור היה יעקב יצחקי (אלכס). חברים רבים הצטרפו ללח"י דרך תנועת הנוער הדתית ברית החשמונאים.
אנשי "ההגנה" ראו בלח"י כמו באצ"ל ארגון פורש שפעל בניגוד להוראות המוסדות הלאומיים. לכן הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, עקב עצר וחקר בעינויים לוחמי לח"י. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ב-1 בנובמבר 1945, הצטרף לח"י לתנועת המרי העברי שאיחדה את כל הכוחות הלוחמים בשטחי המנדט. עם זאת, לח"י ואצ"ל המשיכו במאבק המזוין גם לאחר שההגנה פסקה מכך, ולח"י אף הרחיב את פעילותו מחוץ לגבולות ארץ ישראל.
כללי ההתנהגות במחתרת כפי שהועברו לחברי הארגון:
אל תביא חברים לחדרך ובעיקר לא חברי מחתרת אחרים.
אל תתידד עם השכנים או בעל הבית ואל תספר על תולדותיך לבעלי הבית.
אף פעם אל תקנה מצרכיך בחנות שליד ביתך. חפש חנות רחוקה שלא ידעו היכן אתה גר.
אל תשוחח עם אנשים על התנועה.
אל תגלה אף פעם את השקפותיך האמיתיות.
אל תציג את עצמך כלאומני, עדיף שמאלי.
אם יש באפשרותך, קשט את חדרך בתמונות המתאימות להשקפותיך הבדויות, למשל תמונה של ויצמן או קארל מרקס.
בהתחמקות ממעקב השתמש בחדרי מדרגות ובמעברים בין חצרות.
כאשר אתה נכנס לחדרך בלילה, חכה כ־10 דקות לפני שתעלה את האור.
אידאולוגיה
שמאל |ממוזער|200px|עיקרי התחיה כפי שפורסמו בגיליון השני של "במחתרת" ביטאונה של לח"י
שמאל|ממוזער|200px|הגראפיטי: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!", שנותר עד ימינו על קיר בית חפץ בשכונת הבוכרים בירושלים
כמו האצ"ל, גם לח"י היה קרוב פוליטית לתנועה הרוויזיוניסטית. מצע הארגון נוסח ב"שמונה עשר עקרונות התחייה", שנכתבו על ידי אברהם שטרן, ובו הגדיר את יעוד התנועה:
גאולת הארץ
תקומת המלכות
תחיית האומה
משפט המפתח בעקרונות התחייה הוא: "אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה ללא תקומת המלכות".
ארבעת הסעיפים הראשונים מדברים על ייחודו של עם ישראל, זכותו על מכורתו, היא ארץ ישראל מהפרת ועד נהר מצרים, ועל ייעודה של התנועה. ששת הסעיפים הבאים מדברים על תפקידי הארגון: חינוך העם, איחוד העם, כריתת בריתות, הקמת כוח לוחם, כיבוש הארץ ומלחמה במפריעים למטרות אלו.
יתרת הסעיפים מדברים על תפקידי התנועה לאחר שחרור הארץ מהשלטון הבריטי: הקמת משטר צדק, הפרחת השממה, קיבוץ גלויות, החייאת השפה העברית ובניית בית המקדש השלישי.
לח"י החזיק באידאולוגיה אנטי-אימפריאליסטית. לשיטתו, השלטון הבריטי בשטחי ארץ ישראל היה כיבוש לא חוקי. אסירי לח"י סירבו להגן על עצמם בבית המשפט של המנדט הבריטי. בטענה, שאין סמכות לכובש זר לשופטם והוא אינו חוקי. מאותה סיבה סירבו אסירי לח"י לבקש חנינה, גם במקרים שבהם בקשה זו יכלה לבטל עונש מוות. אחד מאסירי לח"י, משה ברזני, התאבד בכלא יחד עם לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין, על מנת למנוע מהבריטים להוציא אותם להורג בתלייה.
מימוש האידאולוגיה הנ"ל היה בעזרת פעולות גרילה והתנקשות כנגד נציגי השלטון הבריטי כגון חיילים שוטרים ותחנות משמר וצבא בריטי.
הארגון פעל בעיקר במרכזי היישוב העיקריים בארץ: ירושלים תל אביב וחיפה. חלק מהאידאולוגיה של הארגון הייתה הפרחת השממה. אך רק לאחר מלחמת העצמאות והתפרקות המחתרת יכלו יוצאי המחתרת, להקים ב-1949 את היישוב נוה יאיר.
המנון לח"י, "חיילים אלמונים", נכתב על ידי אברהם שטרן, מייסד ומפקד לח"י (קודם להקמת לח"י שימש המנון זה את האצ"ל). בשירים נוספים שנכתבו על ידו, כמו הרי את מקודשת לי והשבועה, באים לידי ביטוי באופן בולט ערכי לח"י וסגנונו, המעלים על נס את ההתמסרות לארץ ולאומה והנכונות להקריב את החיים עבורן ועבור תקומת מלכות ישראל בארצו.
לאחר מותו של שטרן ב-1942, החלה ההנהגה החדשה של לח"י לתמוך בברית המועצות של יוסיף סטלין וב"בולשביזם לאומני" .
הזכות על הארץ
ראשי לח"י האמינו בבעלות המוחלטת של עם ישראל על ארץ ישראל, כזכות טבעית ונצחית, אותה יש לממש בזכות עצמה ולא רק כתגובה על מצוקת היהודים בגלות או לשם "פתרון שאלת היהודים" כפי שסבר בנימין זאב הרצל. הם האמינו בכיבוש הארץ בכוח הזרוע ("ארץ נכבשת בדם"), ולא ברכישתה בכסף, או בהשגתה באמצעים מדיניים ובחסדי שליטים ומעצמות, כמו גם כי הנשק והכוח הצבאי הם הדרך הטבעית והמקובלת להגשמת מטרות לאומיות, ולא אמצעי אחרון של הגנה עצמית.
היחס לערבים
עיקר המחלוקת בין הזרמים השונים בלח"י היה בנושא היחס לתושביה הערבים של ארץ ישראל. בעוד פלג אחד, עליו נמנה בין היתר ישראל אלדד (שייב) ראה בתושביה הערבים של הארץ זרים, אשר את בעייתם יש לפתור בדרך של חילופי אוכלוסין, הרי הפלג השני בראשות נתן ילין-מור-פרידמן ואליהו בית צורי הושפע מהכנענים, ודגל בהשתלבות ב"מרחב השמי". קבוצה זו (שעם חבריה נמנה עמוס קינן) סברה כי המכנה המשותף בין ה"צבר" הישראלי לבין התושב הערבי גדול מאשר המכנה המשותף בין הצבר לבין היהודי הגלותי.
על חברי לח"י נמנו גם ערבים, למשל יוסף אבו גוש ואחרים מקרב בני כפרו, אבו גוש. אבו גוש שאף גם הוא לסילוק הבריטים מארץ ישראל ולחיים בשכנות טובה עם היהודים.
מאחר שמטרתו העיקרית של לח"י הייתה מלחמה בבריטניה, אותה הגדירו "כובש זר", היו בשני הפלגים בארגון אנשים שלא שללו ברית עם הערבים נגד הבריטים. בפועל בוצעו פעולות אלימות רבות נגד ערבים.
הפניות לשלטון הפשיסטי והנאצי
שמאל|ממוזער|180px|מכתב מינואר 1941 שצורף להצעה לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית
בספטמבר 1940 היה לח"י במשא ומתן לקראת חתימה עם איטליה הפשיסטית על הסכם שנקרא "הסכם ירושלים 1940" אשר לא הגיע לכלל חתימה. ההסכם נולד כתוצאה מפרובוקציה של אדם בשם משה רוטשטיין שהופעל על ידי האצ"ל, אשר הגיע אף לידיעת הבולשת הבריטית, כאשר הצד האיטלקי לכאורה להסכם היה בדוי, לעומת זאת שטרן ביטא במשא ומתן את שאיפותיו וכוונותיו האמיתיות לחבור למדינות הציר במלחמתן בבריטים. זאת הן בשל קרבתו האידאולוגית לאיטלקים והן משום שהם היו אויביו של האויב הבריטי, ויוכלו לעזור לעם היהודי לכבוש את ארצו. על אף שנתגבש נוסחו הסופי של ההסכם הוא לא הגיע לידי חתימה. חביב כנען, חוקר תולדות היישוב, כתב כי הסיבה לכך הייתה שבשלב בו ההסכם היה ראוי כבר לחתימה, בא רוטשטיין בדרישה כי שטרן ייפגש עם נציג ממשלת איטליה כדי לחתום עליו. שטרן מוכן היה לנסוע לפגישה, אולם חבריו התנגדו לנסיעתו לפגישה כזו והמשא ומתן הגיע לקיצו. יוסף הלר, חוקר תולדות לח"י הסביר כי בסוף שנת 1940, לאחר מפלות איטליה בפלישה ליוון ובמערכה במדבר המערבי, איבד שטרן ככל הנראה את התקווה למימוש ההסכם, ואז המיר את איטליה הכושלת בגרמניה הנאצית המצליחה, דבר שגם כן לא הצליח.
בסוף שנת 1940, נציג לח"י נפתלי לובינצ'יק נשלח לביירות, שם נפגש עם נציג השלטון הנאצי ורנר אוטו פון הנטיג ומסר הצעה בשם לח"י לקחת חלק פעיל במלחמה לצד גרמניה בתמורה לסיוע גרמני בהעלאת יהודים לארץ ישראל. פון הנטיג העביר את המכתב לשגרירות הגרמנית באנקרה, אך לא ידוע על תשובה רשמית למכתב מצד גרמניה. אנשי לח"י ניסו ליצור קשר עם הגרמנים בשנית בדצמבר 1941, אך ללא הצלחה. מטרת הארגון הייתה להילחם בבריטים שלא הסכימו להעלאת יהודים, על ידי פנייה לגרמנים אשר יעזרו בסיוע העלאת יהודים לארץ ישראל. הרעיון התבסס על בדיקת האינטרסים: הגרמנים לא רוצים את היהודים באירופה, ואילו הבריטים אינם רוצים את היהודים בארץ ישראל, ועל כן צריך להילחם קודם כל נגד האויב הבריטי כדי לפתוח את שערי ארץ ישראל לפליטים היהודים.
לאחר כישלון שליחותו של לובינצ'יק לא שקטו אנשי לח"י על השמרים וניסו לחדש את הקשר עם גרמניה הנאצית. לאחר הניצחון במערכה בסוריה ובלבנון, ביולי 1941 שלטו כבר בעלות הברית בסוריה, וניתן היה להגיע דרכה לגבול טורקיה הנייטרלית, בה שכנה שגרירות של גרמניה. בדצמבר 1941 יצא נתן ילין-מור לסוריה, לעבוד - כביכול - בביצורים שבנה קבלן יהודי מארץ ישראל בצפון סוריה, ולמעשה כדי להגיע משם לטורקיה וליצור קשר עם הגרמנים, כדי לשכנעם להושיט עזרה ללח"י במלחמתו באויב המשותף – בריטניה. ילין-מור יצר קשר עם מבריחי גבול ועמד לצאת לטורקיה. המודיעין הבריטי גילה זאת ובינואר 1942 אסר את ילין-מור והביא אותו למחנה מעצר בארץ.
פעילות הארגון והלחימה נגדו
פעולותיו של לח"י כוונו בעיקרן נגד הבריטים בתקופת המנדט. לא ידוע על מקרים בהם הארגון תקף אזרחים בריטיים שאינם משורות השלטון, למעט פצצה שכוונה לרוי פאראן, (חוטפו וכנראה גם רוצחו של אלכסנדר רובוביץ, נער מלוחמי הארגון) אך התפוצצה על אחיו. לשם מימון פעולותיהם עסקו גם בפעולות שוד, שכונו בפיהם "החרמות". בין היתר בוצעו פעולות כאלה נגד סניפי בנקים (מקומיים וזרים), סוחרי זהב ויהלומים, פקיד של המשביר המרכזי ומכונית דואר.
בהנהגת אברהם שטרן (יאיר)
בתחילת חודש דצמבר 1941 פשטה המשטרה הבריטית על דירה בסמוך לתחנה המרכזית של תל אביב; אנשי מפתח רבים של המחתרת (בהם יצחק שמיר ויהושע זטלר) נמצאו ונאסרו בפעולה זאת, מה שהוביל את שטרן למסקנה כי יש לפגוע בחוזקה במנגנון הבילוש הבריטי. הייתה זו תקופה קשה למחתרת: הקופה הייתה כמעט ריקה לגמרי בשלב זה, ואנשיה נאלצו לבצע ניסיונות שוד שכשלו. רבים הושלכו למאסר עקב הלשנות, ואף בעל ברית לא נראה באופק. גם היישוב העברי גילה איבה כלפי המחתרת, אשר נתפסה כקיצונית מדי ואף פגעה בקצינים יהודים.
ממוזער|250 פיקסלים|הכרוז פורסם על ידי לח"י ביום 26.01.42 בעקבות הפעולה ברחוב יעל
בין הפעולות שיזם שטרן כנגד הבולשת הבריטית הייתה ההתנקשות ברחוב יעל 8. המטרה, יש שטענו, הייתה לחסל את הקצין הבריטי ג'פרי מורטון, שהוביל את הפעילות נגד לח"י. התוכנית הייתה להטמין מלכודת בגג הבניין של רחוב יעל 8 בתל אביב. אחד מאנשי לח"י הפעיל מטען נפץ בכמות קטנה ופיזר דם (של חיה) בחדר שבגג ועל המדרגות, מה שגרם לבהלה בקרב השכנים אשר הזעיקו את המשטרה. ג'פרי מורטון היה עסוק באותה עת ולכן ביקש מהקצין שלמה שיף, שהיה מפקד מחוז תל אביב, לצאת אל המקום. שיף וקצינים נוספים שהתלוו אליו נכנסו לחדר בעליית הגג ומטען שני שהוטמן מראש הופעל על ידי איש לח"י מבניין סמוך. שיף נהרג במקום, , קצין נוסף מהיישוב העברי ששירת במשטרה הבריטית והקצין הבריטי טורטון שהיו עמו מתו מפצעיהם למחרת היום. הפעולה גרמה לזעזוע רב ביישוב היהודי, והעיתונות העברית גינתה את הרצח. שני כרוזים אשר פורסמו לאחר הפעולה על ידי 'הארגון הצבאי הלאומי בישראל' ו'ארגון צבאי לאומי' (שמות קוד ללח"י באותם הימים), הביעו תמיכה והצדקה בפעולה ובפגיעה בשיף וגולדמן אשר שירתו במשטרה הבריטית כשליחים מטעם ארגון "ההגנה" וסייעו לה ולמאבק היישוב היהודי רבות. כך לדוגמה נרשם בהודעות לח"י כי: "הקצינים שיף וגולדמן נדונו למוות על ידי בית הדין העליון של הארגון. פסק דין זה נתאשר על ידי המנהיג והמפקד של הא.צ.ל. בישראל, והוצא לפועל ביום ב' שבט תש"ב 20 בינואר 1942 בשעה 09:20 בבוקר בתל אביב... על המשטרה להימנע מכל התערבות בפעולות חברי הארגון בשעת מילוי תפקידם הלאומי. התראה זו מופנית גם לקויסלינים של הסוכנות היהודית, והמפלגה הרויזיוניסטית". בפרסום כרוז לח"י מיום 26 בינואר 1942 הוסבר מדוע הותר דמם של שיף וגודלמן ונרשם "..הלקח: הקצינים והשוטרים היהודים וכל איש ביישוב נדרשים למלא את חובתם הלאומית ולעמוד לימינינו למען תקומת המלכות העברית בציון. אנו מתרים פעם נוספת בכל המלשינים שכירי השלטון הזר ומשרתיו, כי אם לא יחדלו מייד לסייע לו, נוסיף ללחום בהם עד חרמה. ידינו תשיגם באשר הם שם ושום כח לא יצילם מעברתנו".
שמאל|ממוזער|250px|לוחית זיכרון ברחוב דיזנגוף 30 לאנשי לח"י שנרצחו במקום על ידי בלשי ה-C.I.D ב-27/1/1942
רציחתו של יאיר
ב-27 בינואר 1942 פרצו בלשי ה-C.I.D לדירה ברחוב דיזנגוף 30 בתל אביב בה שהו ארבעה אנשי לח"י. הם פתחו באש ופצעו אותם קשה. אברהם אמפר וזליג ז'ק נפטרו אחר כך מפצעיהם. השניים האחרים, יעקב לבשטיין ומשה סבוראי, נתפסו ונכלאו. לאורך השנים היו שהאשימו את סבוראי, וטענו כי פליטת פה שלו בעת ששכב בבית החולים תחת השגחת שוטרים בריטים היא שחשפה את מקום מחבואו של יאיר, סבוראי עצמו דחה טענה זאת בתוקף ואף ניהל שורה של משפטי דיבה נגד הטענה הזאת.
ב-12 בפברואר 1942 פרצה הבולשת האנגלית לדירתו של סבוראי ברחוב מזרחי (שקרוי היום רחוב שטרן), ומצאה את יאיר שהסתתר שם. יאיר נאזק וקצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון ציווה על הנוכחים לצאת מהדירה, ואז ירה ביאיר האזוק, שמת במקום (לאחר האירוע הוא טען שיאיר ניסה לברוח ובחלוף השנים שינה עדות ובספרו כתב כי חשש שיאיר נשא מטען נפץ).
זאת הייתה נקודת השפל של לח"י. הבריטים הצליחו לעצור את רוב המפקדים. חברי המפקדה חנוך קלעי ובנימין זרעוני הסגירו עצמם לבריטים. מי שהמשיך את פעילות המחתרת היה יהושע כהן שהסתתר בפרדסי רעננה. יצחק שמיר, שהצליח לברוח ממחנה המעצר מזרע, החל בשיקום לח"י.
מדיניות נשיאת נשק שלא בתפקיד הייתה בעוכרי המחתרת. לאחר שנרצח ירחמיאל אהרונסון ונידון למוות מתי שמואלביץ בהיותם נושאי נשק, שונתה המדיניות הזאת.
לאחר רצח שטרן
בנובמבר 1943 נמלטו 20 אנשי לח"י ממחנה המעצר בלטרון דרך מנהרה ארוכה שכרו במשך חודשים רבים בעזרת כלי הגינון שניתנו להם.
בחודשים פברואר-ספטמבר 1944 אנשי לח"י תקפו את הבריטים ברחובות, הטמינו מוקשים במכוניותיהם, ירו בהם בעת מרדף אחרי אנשי לח"י ופוצצו את בנין הבולשת בירושלים. בפעולות אלה נהרגו ונפצעו מספר גדול של שוטרים וקצינים בריטים, וכן גם מספר יהודים ששרתו במשטרת המנדט, ושהו במקרה באותו המקום. מספר אנשי לח"י נהרגו בפעולות ואחרים נאסרו והובאו בפני בתי דין צבאיים. נאשמי לח"י השתמשו בבתי המשפט להסברת מעשיהם. הנאשמים הפכו למאשימים ושללו את חוקיות שלטון הכיבוש הבריטי. תחבולות ומאמצים רבים הושקעו בניסיונות להתנקש בחייהם של ראשי כוחות הביטחון הבריטים ושל אישים בכירים המסמלים את השלטון הבריטי בארץ. רוב התוכניות האלה לא יצאו אל הפועל או נכשלו, לרוב בגלל עזרת ההגנה לבריטים.
ב-19 באוקטובר 1944 ממשלת המנדט הגלתה מאות עצירים חברי האצ"ל ולח"י למחנות מעצר באפריקה. הגולים ערכו ניסיונות בריחה אחדים, אך רק מעטים מהבורחים הצליחו בכך. העצירים שלא נרצחו באפריקה בידי השומרים שוחררו וחזרו ארצה רק לאחר קום המדינה, ב-12 ביולי 1948.
אנשי לח"י הוציאו להורג את מי שנחשדו בשיתוף פעולה עם הבריטים. כך הוציאו להורג בשנים 1943–1948 את יוסף דוידסקו, מוותיקי מחתרת נילי, את ישראל פריצקר איש מש"י, את אנשי לח"י יהודה אריה לוי ואברהם וילנצ'יק, את ורה דוכס וחיה זיידנברג, את הנער ארנסט מיכאל שנאל ואחרים שעזרו לבריטים נגד המחתרות. בשורות הנהרגים על בגידה נמנו גם נתינים זרים וביניהם מיכאיל קליסזצ'וק ("זיידק"), פולני נוצרי שהיה מנהל מועדון פליטים, אשר נרצח בינואר 1948 לאור זה שהיה בקשר עם כנופיות ערביות, וככל הנראה סייע להן.
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה ל-11 לוחמי לח"י שנפלו במבצע פיצוץ מחסני הרכבת הבריטים ב-1946, סמוך לקריית אתא
שמאל|ממוזער|250px|לוח זיכרון בשדרות בן-גוריון בחיפה, לזכר התנקשות של לח"י שנערכה במקום
שמאל|ממוזער|250px|גן לח"י בפתח תקווה
7 באוגוסט 1944: ניסיון התנקשות בנציב העליון הבריטי הרולד מקמייקל. מקמייקל נחלץ בשלום מההתנקשות אך אשתו נפצעה.
29 בספטמבר 1944: ההתנקשות תומאס ג'יימס וילקין, בכיר בבולשת של המשטרה הבריטית בארץ ישראל ומהאחראים לרצח אברהם שטרן.
6 בנובמבר 1944: ההתנקשות בלורד מוין, שר המושבות הבריטי, שהיה אחראי למדיניות "הספר הלבן", בעת שביקר בקהיר. ההתנקשות זכתה לתהודה עולמית, ובמשפט שהתנהל בפני בית דין מצרי הייתה למבצעיה, אליהו חכים ואליהו בית צורי, הזדמנות לגנות את האימפריה הבריטית. הם נידונו למוות וב-1945 הועלו לגרדום. לח"י ראה בהתנקשות בלורד מוין הישג גדול בפריצת דרך אל דעת הקהל העולמית, ואולם הנהגת היישוב והתנועה הציונית ראו בכך המחשה קיצונית לנזק הנגרם ליהודים בארץ ישראל.
1 בנובמבר 1945: במסגרת ליל הרכבות פוצץ כוח משותף של האצ"ל ולח"י את צומת המסילות בלוד תוך כדי ניהול קרב עם הבריטים.
דצמבר 1945: פשיטה משותפת של האצ"ל ולח"י על מבני המשטרה בירושלים וביפו. מרכז המשטרה במגרש הרוסים פוצץ.
6 בפברואר 1946: התקפת לח"י בחולון בה הוחרמה כמות גדולה של נשק שהייתה במחנה בריטי ליד שכונת אגרובנק בחולון. לאחר ההתקפה השתוללו חיילים בריטים קולוניאליים ברחובות השכונה, ורצחו שלושה אזרחים תמימים.
25 בפברואר 1946: קבוצה של לוחמי לח"י חדרה למנחת סירקין ופוצצה 8 מטוסים של חיל האוויר המלכותי. הפעולה בוצעה במסגרת התקפת שדות התעופה הבריטיים ובתיאום עם תנועת המרי העברי.
2 באפריל 1946: פיצוץ הגשר ומסילת הרכבת מעל נחל נעמן.
17 ביוני 1946 אור לי"ט בסיוון ה'תש"ו: ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, במסגרתה פוצצו מכונות, קטרים ומתקנים. בדרכם חזרה נתקלו אנשי לח"י במחסום טנקים בריטי, וספגו 11 הרוגים ו-22 שבויים. כאשר הועמדו לדין הם סירבו לשתף פעולה במשפט, נידונו שלא בפניהם למוות אך העונש של כולם הומתק למאסר עולם. פחות משבועיים אחרי שגזרי הדין של הנידונים למוות הומרו למאסר עולם, חידש לח"י את פעולותיו.
9 בספטמבר 1946: חיסול קצין הבולשת מרטין במושבה הגרמנית בחיפה. מרטין זיהה את יצחק שמיר במסדר זיהוי ב-29 ביולי 1946 והביא למאסרו ולשילוחו לאריתריאה.
25 באפריל 1947: בפעולה בחניון הצבא הבריטי ברחוב הירקון בתל אביב נהרגו שבעה צנחנים בריטים מהדיוויזיה שכונתה ביישוב ה"כלניות", בשל הכומתות האדומות שחבשו. הבריטים ראו בפעולה זו רצח לכל דבר, וטענו כי החיילים הבריטים נורו בשנתם ולא היו חמושים (מה שהתגלה כלא נכון). גם נתן אלתרמן הוקיע פעולה זו, בשיר "דרושה מטפלת", שבו כתב על פלוגה לאומית מאורגנת "אשר שחטה קבוצת חיילים לא מוגנת, בחצר, באוהל ובתוך המיטה, והוציאה כרוזים אחרי השחיטה". בראיון שהעניק ל"מעריב" הגן יעקב בנאי על הפעולה ואמר:
26 באפריל 1947: חיסול קצין הבולשת אלברט אדוארד קונקווסט בחיפה.
12 בנובמבר 1947: מספר פעולות נקמה על רצח נערי לח"י ברעננה.
4 בינואר 1948: פיצוץ בניין העירייה ביפו - בית הסראייה, בפיצוץ נהרגו כ-14 ערבים ונפצעו עשרות רבות.
29 בפברואר 1948: פיצוץ קו הרכבת בין חיפה לקהיר, מצפון לרחובות. 28 חיילים בריטים נהרגו ו-35 נפצעו.
31 במרץ 1948: פיצוץ קו הרכבת בין חיפה לקהיר, ליד בנימינה. 40 אזרחים, רובם ערבים, נהרגו, ו-60 נפצעו.
9 באפריל 1948: האצ"ל והלח"י תקפו את דיר יאסין (אירוע הקרוי פרשת דיר יאסין).
17 בספטמבר 1948: רצח שליח האו"ם, פולקה ברנדוט, בירושלים.
תנועת המרי העברי
שמאל|ממוזער|250px|אבן זיכרון ללח"י, ביער לח"י ליד משמר איילון250px|כתב ידו של אברהם שטרן "הרי את מקודשת לי מולדת", באנדרטה לחללי לח"י
בשנת 1944–1945 הפעילה ההגנה "פעולה למניעת הטרור" (הסזון, בו הוסגרו לבריטים מאות לוחמי מחתרות ונתלו על ידם) ולח"י נאלץ להפסיק את פעולותיו היזומות למשך מספר חודשים. חודשי ההפוגה נוצלו לגיבוש ה"חטיבה הלוחמת" לח"י ולהכנות לפעולות לחימה חדשות. פותח הייצור העצמי של כלי נשק (בעיקר תת-מקלעים "סטן") ושל חומרי נפץ. כמו כן פותחו באותה תקופה שירות הידיעות של לח"י וכלי ההסברה שלו.
עם סיום מלחמת העולם השנייה הסכימו ההגנה (שכבר ראו שמהבטחותיהם של הבריטים לא יצא דבר), האצ"ל והלח"י לכונן במשותף את "תנועת המרי העברי". (אוקטובר 1945). המבצעים המשותפים העיקריים של לח"י והאצ"ל מנובמבר 1945 עד יוני 1946 היו: התקפה על תחנת הרכבת המרכזית בלוד, התקפה על מרכזי הבולשת בירושלים וביפו, ניסיון לשחרר אסירים מבית הסוהר המרכזי בירושלים, התקפה על שדות תעופה בריטיים, כאשר לח"י השמיד מטוסים בריטיים בכפר סירקין.
במקביל ערך לח"י שורת "מבצעי רכש" כלומר התקפות לשם השגת נשק מחוץ להסדר תנועת המרי.
הגדולה בפעולות לח"י במסגרת "תנועת המרי" הייתה ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. נגרם נזק כבד לקטרים, מנופים, מכונות ומחסנים.
הפעולה הראשונה אחרי פירוק "תנועת המרי" הייתה פיצוץ בנין הבולשת ביפו (9.09.46). בכך נפתחו שנה ורבע של מלחמות התשה והטרדה בלתי פוסקת בבריטים. הפעולות נערכו במקביל ובנפרד על ידי לח"י ואצ"ל, תוך מידה מוגבלת של תיאום בין שני הארגונים ומסירת הודעות מוקדמות כדי למנוע הפרעות הדדיות. לח"י ביצע בתקופה זו מאות פיגועים והתקפות על אנשי השלטון וכוחות הביטחון הבריטי. יריות ורימונים פגעו בחיילים ושוטרים. כבישים ומסילות ברזל מוקשו, מכוניות ורכבות פוצצו. חובלו מתקני ממשלה ורשתות הטלפון והטלגרף, הותקפו תחנות משטרה ותחנות צבא. מספר האבדות בקרב הבריטים הסתכם במאות.
כדי להבטיח את אנשיהם מפני ההתקפות, החלו הבריטים בקיץ 1946 לרכז את המשרדים והמגורים באזורי ביטחון מיוחדים ושמורים. אזורים אלה הוקמו בשלוש הערים הגדולות. בשנים 1946–1947 לוחמי לח"י החדירו מכוניות תופת למפקדת המחנה הצבאי בצריפין, לחצר מרכז המשטרה בחיפה ולבסיס המשטרה הניידת בשרונה.
כמו כן נערכה התקפת יריות ורימונים על היוצאים מבית קולנוע באזור מחנות הצבא שליד פרדס חנה. בנוסף לכך הובערו 11 מכלי דלק במפרץ חיפה. יש להזכיר את הברחת קריינית "קול המחתרת העברית" גאולה כהן שנשפטה ל-7 שנות מאסר בעזרת אוהדים ערבים של לח"י. כמו כן יש לזכור את מותם של איש לח"י משה ברזני ושל איש האצ"ל מאיר פיינשטיין שנידונו למוות והתאבדו בכלא ירושלים כדי לא ליפול בידי שוביהם הבריטים. השניים תכננו להרוג עצמם עם תלייניהם הבריטים בעזרת רימונים שהורכבו על ידי אסיר לח"י אבל כשלא הצליחו לגרום לרב לוותר על כוונתו להיות נוכח בשעת התלייה וויתרו על תוכניתם ופוצצו את עצמם שעות ספורות לפני שעמדו לעלות לגרדום. לפני שפוצצו עצמם בעזרת הרימונים שהוברחו לתאם בתוך תפוזים, דאגו משה ומאיר שהסוהר הבריטי ששמר עליהם לא ייפגע. ספרון עם מסר פרידה מהסוהר, נמצא במוזיאון בירושלים, ליד התא בו הוחזקו. במסר שכתבו לסוהר, מודים לו משה ומאיר, על היחס האנושי שהפגין כלפיהם, שלא כדרך סוהרים בריטים רבים.
לאחר הקמת המדינה
גיוס לצה"ל
עם ההכרזה על עצמאות ישראל במאי 1948 החליט מרכז לח"י לקבל את מרות המדינה ולגייס את לוחמי המחתרת לצה"ל.
ב-29 במאי 1948 התקיים לראשונה בתולדות המחתרת מסדר פומבי של לוחמי לח"י בשייח' מוניס (בשטח קמפוס אוניברסיטת תל אביב של ימינו), במסגרתו התגייסו כ-700 לוחמי לח"י לצה"ל, רובם לחטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה. במלחמת העצמאות אך כ-300 לוחמי לח"י פעלו כמסגרת עצמאית באזור ירושלים, שנותרה מחוץ לתחומי מפת החלוקה ויועדה למעמד בינלאומי. 50 לוחמים קיבלו פטור משירות על מנת שהתנועה תוכל לקיים פעילות מפלגתית ותנועת נוער.
חטיבת לח"י בירושלים
בירושלים פעלה המחתרת כארגון נפרד, אך בתיאום ובשיתוף פעולה עם האצ"ל וההגנה. על החטיבה פיקד יהושע זטלר. במסגרת הפעילות הוקם מחנה "דרור" בטלביה. מחנה "אלדד" ומחנה "יואב" הוקמו על אדמות הכפרים ליפתא ושייח' באדר אשר לח"י כבשה.
במסגרת החטיבה הוקמה ה"מחלקה הדתית לח"י", המחלקה נועדה עבור תלמידי ישיבות ובני ירושלים החרדים והדתיים אשר חפצו להצטרף אל שורות לח"י.
פעילות החטיבה התמקדה בלחימה נגד הערבים, באיתור משתפי פעולה עם הבריטים והערבים. בין פעולותיה הבולטות נמנו השתתפות במבצע קלשון, כיבוש הכפר דיר יאסין, רצח הקונסול הפולני ויטולד הולאניצקי ובפרט, ההתנקשות במתווך האו"ם, פולקה ברנדוט בספטמבר 1948.
בעקבות ההתנקשות הכריזה הממשלה הזמנית על לח"י ארגון טרור, הארגון פוזר, חברים רבים נאסרו וראשי לח"י נידונו למאסר (אך שוחררו מאוחר יותר בחנינה כללית) אשר ניתנה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה.
השתלבות בפוליטיקה
יוצאי הארגון התמודדו בבחירות לאספה המכוננת בשם "מפלגת הלוחמים" וזכו במושב אחד, שמטעמה נבחר נתן ילין-מור. עקב חילוקי דעות, המפלגה לא התמודדה בבחירות לכנסת השנייה.
הנצחה
שמאל|ממוזער|אות לח"י
בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של לח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותה שנה נוצר "אות לח"י" שהוענק לחברי המחתרת. צבעו אדום, שחור, אפור, כחול ולבן.
העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל מנתה 125 חללים אשר נפלו בהיותם בשורות לח"י. יום כ"ה בשבט, יום הירצחו של יאיר, נקבע, כיום הזיכרון לחללי לח"י. מדי שנה מארגנת העמותה טקס לזכרם על קברו של יאיר בבית העלמין נחלת יצחק, בתל אביב.
ב-1985 הוקם בבית שבו נרצח יאיר, בשכונת פלורנטין בתל אביב, מוזיאון למורשת לח"י.
ב-11 בספטמבר 2005 נחנכה אנדרטת לח"י ביער לח"י ליד משמר איילון. באנדרטה של הפסלת איילת ביתן-שלונסקי, מונצחים 125 חללי לח"י.
לקריאה נוספת
שמאל|ממוזער|300px|אנדרטה לזכר חללי האצ"ל ולח"י, בבית הקברות נחלת יצחק
שמאל|ממוזער|300px|אנדרטת לח"י ליד מושב משמר איילון
נחמיה בן–תור, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י) (חמישה כרכים), הוצאת "יאיר", 2010
בני מוריס, קורבנות, הוצאת עם עובד, 2003
יוסף הלר, לח"י: אידאולוגיה ופוליטיקה 1949-1940, מרכז זלמן שזר ובית ההוצאה כתר, ירושלים, 1989, 628 עמ'
צבי פרנק, לח"י מאין ולאן, הוצאת יאיר, תל אביב, 1992, 64 עמ'
עופר רגב, נסיך ירושלים, התנקשות לח"י ברוזן ברנדוט
נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974
פנחס גינוסר, בצאת לח"י מהמחתרת, פרוטקול הוועידה הארצית 1949, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1985
אודי לבל, הדרך אל הפנתיאון - אצ"ל לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2008
אריה אלדד, העצים והשבבים, כנרת, זמורה, דביר, 2020
ממוזער|שלט מורשת על פיצוץ בתים בקטמון על ידי לח"י, בסמוך למוזיאון האסלאם ברחוב הפלמ"ח בירושלים
הנצחה
ורד אברהם, לוחמי חרות ישראל במלחמת העצמאות, (4 כרכים), הוצאת "יאיר" ע"ש אברהם שטרן, תשנ"ח
יעקב חרותי, אמת אחת ולא שתיים, הוצאת "יאיר"
איבינסקי זאב, לח"י צבת ראשונה, הוצאת "יאיר", ת"א תשס"ג 2003
לוחמי חרות ישראל, כתבים א'+ב'. הוצאת הוועד להוצאת כתבי לח"י, 1959
עמנואל כ"ץ, לוחמי חרות ישראל (לח"י), הוצ' האגודה להנצחה, בית יאיר, ת"א, תשמ"ז (1987). כולל בסופו ביבליוגרפיה ארוכה
מתי שמואלביץ, בימים אדומים - זיכרונות איש לח"י, הוצאת משרד הביטחון
גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני
יעקב בנאי (מזל), חיילים אלמונים, ספר מבצעי לח"י
לח"י - אנשים כרכים א'-ב', הוצאת "יאיר", 2002
ביוגרפיות של אנשי לח"י
יצחק שמיר, סיכומו של דבר, הוצאת עידנים, תשנ"ד-1994. (אוטוביוגרפיה; יצא לאור באותה שנה באנגלית)
משה שמיר, יאיר - רומן ביוגרפי
ישראל אלדד, מעשר ראשון
עזרא יכין, אלנקם - סיפורו של לוחם חרות ישראל, הוצאת יאיר, תל אביב (מהדורה י"ג - תשס"ח).
עופר רגב, לוחם חרות ירושלים, זיכרונות ויומן הכלא של יהושע זטלר
מלכה הפנר, בדמייך חיי - רומן אוטוביוגרפי, הוצאת הדר, 1978.
נתן ילין-מור, שנות בטרם, הוצאת כנרת, 1990.
יעקב אליאב, מבוקש, הוצאת במחתרת, 1983.
יצחק חסון, הזקן ואני: סיפורו האישי של ראש המודיעין של הלח"י ומפקד ירושלים, הוצאה שלישית, נערך על ידי בתו של יצחק חסון, הוצאת אסיף, 2021.
גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, רומן אוטוביוגרפי, הוצאת המדרשה הלאומית, מהדורה ראשונה 1961.
טובה ומשה סבוראי, מאצ"ל ללח"י, הוצאת המחברים, 1989.
יהושע זטלר, לוחם חרות ירושלים-זכרונותיו של יהושע זטלר, הוצאת "פורת", 2007.
חיים דבירי, אנו מתחבקים במבט, הוצאת "משגב", 1993.
יורם שיאון, ממעין חרוד עד ירושלים, התשס"ז.
יעקב גרנק - דב, אגדת דב הבלונדיני מלח"י , נחמיה בן-תור, הוצאת יאיר, התשע"ג 2013.
רחל גלעדי ולאה ענבר, עליהן לא כתבו, הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 1997.
יצחק פס, מורשת לח"י: ישראל אלדד, נתן ילין־מור והמערכה על הזהות, ההיסטוריה והזיכרון, הוצאת מוסד הרצל, 2021
נורית גרץ, על דעת עצמו סיפורו של עמוס קינן, עם עובד, 2008
קישורים חיצוניים
אתר העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (לח"י)
ספרייה הדיגיטלית בתוך האתר של העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל כוללת עשרות ספרים מסוגות שונות על המחתרת
עדויות של לוחמי חרות ישראל, 143 ראיונות שנערכו על ידי עמותת תולדות ישראל- לתיעוד דור תש"ח
יהודה לפידות, הארגון הצבאי הלאומי בישראל (לימים לוחמי חרות ישראל-לח"י), באתר דעת
; המשך:
המנון לח"י - חיילים אלמונים, באתר יוטיוב
הרי את מקודשת לי מולדת באתר יוטיוב.
'השבועה' באתר יוטיוב.
80 שנה למות אברהם שטרן, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 27 בינואר 2022
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחתרות בארץ ישראל | 2024-10-04T11:29:44 |
ספטימיוס סוורוס | לוּקְיוּס סֶפְּטִימְיוּס סֶוֶורוּס (לטינית: Lucius Septimius Severus; 11 באפריל 145 – 4 בפברואר 211) היה קיסר רומא מ-9 באפריל 193 ועד מותו ב-211. הביא יציבות שלטונית לאימפריה הרומית לאחר שלטונו המגלומני וההרסני של קומודוס ומלחמות הירושה שפרצו עם הירצחו. הרחיב את גבולות הקיסרות במזרח והבטיח את יציבות שלטונו במחיר של מלחמת אזרחים עקובה מדם וחיזוק מעמדם של אנשי הצבא, בקיסרות שהייתה לדיקטטורה צבאית. סוורוס הוא הראשון מתוך ששת הקיסרים הסוורים המוזכרים בהיסטוריה אוגוסטה.
שמאל|ממוזער|250px| ספטימיוס סוורוס במוזיאון הבריטי, (200-193 לספירה).
שמאל|ממוזער|250px|משפחת הקיסר: ספטימיוס סוורוס, יוליה דומנה ושני בניהם, קרקלה וגטה (199–201 לספירה), המוזיאון הישן (ברלין).
ביוגרפיה
ראשית דרכו
ספטימיוס סוורוס נולד באפריקה, בעיר לפטיס מגנה שבאוטיקה (לוב של היום), שהייתה פרובינקיה רומאית משגשגת. משפחתו הייתה ממוצא פיניקי אך התעלתה בסולם החברתי הרומאי למעמד הפרשים. אביו, פובליוס ספטימיוס גטה הראשון (גם בנו של ספטימיוס סוורוס נקרא פובליוס ספטימיוס גטה, על שם אותו האב) לא כיהן בתפקיד רשמי ובחר לחיות עם אשתו פולביה פיה ושלושת ילדיהם באפריקה ולא באיטליה, אף שהחזיק שם רכוש. אולם שני דודניו כיהנו כסנאטורים ומעמד המשפחה היה איתן.
קשרי משפחתו ברומא אפשרו לו להיכנס בקלות יחסית לחיים הציבוריים בבירה, אליה הגיע ב-162. הוא הוצג לקיסר מרקוס אורליוס ומספר שנים לאחר מכן נבחר לקוואיסטור ונכנס לסנאט, ככל הנראה ב-169, לאחר שהגיע לשנתו העשרים וחמש כנדרש. באותם ימים התרחב הסנאט ומנה כ-600 איש.
כקוואיסטור נשלח לסרדיניה כדי להילחם במורים ולאחר מכן היה שליח לאפריקה עד שחזר לרומא לכהן כטריבון הפלבס. ב-175 לערך נישא לראשונה, נישואים אשר לא הניבו ילדים ונסתיימו במותה של האישה לאחר כעשור. התקדמותו המשיכה בימי קומודוס והוא כיהן כפרטור, מפקד לגיון בסוריה ומושל מחוז בגאליה ופאנוניה. ב-187 התחתן עם אשתו השנייה יוליה דומנה, בת למשפחה מיוחסת מאמסה. שני בניו, קרקלה וגטה, נולדו ב-188 ו-189 בהתאמה.
ב-190 היה ספטימיוס סוורוס לקונסול ומונה על ידי קומודוס למפקדם של הלגיונות בפאנוניה. שם נודע לו על רצח הקיסר פרטינקס ברומא ב-28 במרץ 193.
עלייתו לשלטון ומלחמת האזרחים
שמאל|ממוזער|250px|מטבעות זהב שהנפיק ספטימיוס סוורוס ב-193 לכבוד הלגיון הארבעה עשר גמינה שהכתירו לקיסר
מוקד כוחו היה בקרב הצבאות עליהם פיקד ואשר ביוזמתו הכריזו עליו כקיסר ב-13 באפריל בעיר קרנונטום אשר בפנוניה עלית (כ-40 ק"מ מווינה של ימינו). אך בינו ובין הקיסרות עמדו מושל בריטניה קלודיוס אלבינוס, מושל פרובינקיה סוריה פסקניוס ניגר ודידיוס יוליאנוס, שזכה לתמיכת המשמר הפרטוריאני בבירה והוכתר לקיסר. שליחים ששלח סוורוס מפאנוניה הציעו לאלבינוס את התואר קיסר והוא התרצה. כעת פנה סוורוס להתמודד עם יוליאנוס וצעד עם צבאותיו לרומא. האמתלה שסיפק לחייליו הייתה נקמת דמו של פרטינקס.
בדרך לרומא לא נתקלו כוחותיו בהתנגדות משום שתומכיו של יוליאנוס נטשו אותו זה אחר זה. ביוני, עוד לפני שהגיע לרומא, נטשו חיילי המשמר הפרטוריאני את קיסרם והרגוהו. כל שנותר לסוורוס היה להיכנס לבירה ולזכות בה ללא קרב.
ספטימיוס סוורוס השתלט על רומא אך בשלב זה לא על האימפריה כולה. פסקניוס ניגר שהוכרז אף הוא כקיסר לאחר מותו של פרטינקס, ביסס את מעמדו בחלקה המזרחי של האימפריה ועסק בהכנת צבאו לקראת הקרב מול סוורוס. המלחמה נמשכה כשנה כאשר כוחותיו העדיפים של סוורוס, שהצליח למנוע חזית נוספת במערב מול אלבינוס, דחקו את הצבא הנאמן לניגר מזרחה. ניגר עצמו נהרג ליד אנטיוכיה ב-194, אולם העיר ביזנטיון החזיקה מעמד עוד שנה תמימה לאחר מכן וסרבה להיכנע לסוורוס אף על פי שכל שאר ערי האימפריה המזרחית ומצרים סרו למרותו. סוורוס אפילו הורה לשלוח לעיר את ראשו הכרות של פסקניוס ניגר אך ללא הועיל. לבסוף נכבשה העיר ונענשה על מרדנותה בהריסת חומותיה.
בשנת 195 יצא סוורוס למלחמה נגד שתי ממלכות בצפון מסופוטמיה שניצלו את מלחמת האזרחים, תקפו מוצבים רומאיים ואף הצליחו לכבוש כמה מהם. צבאו הכניע אותן (וגם את השבט הערבי שסייע ליריבו ניגר) וחלקים נרחבים ממסופוטמיה סופחו על ידיו לאימפריה. חששם של סנאטורים רבים כי המעורבות במזרח תעלה לרומא ביוקר ותחליש את האימפריה התברר כמוצדק - אך לא בימיו של ספטימיוס סוורוס.
קלודיוס אלבינוס, אשר נשא בתואר קיסר ונמנע מלקרוא תיגר על סוורוס בפומבי, היה מטרתו הבאה של סוורוס. כעת, משהובסו יריביו במזרח, יכול היה למנות את בנו קרקלה לתואר קיסר, לדחוק הצידה את אלבינוס ולהכריז עליו כאויב הציבור. אלבינוס מצידו גייס את כוחותיו ופלש לגאליה, ככל הנראה לאחר פרובוקציות של סוורוס כנגד כוחותיו. המלחמה נמשכה עד שנת 197 ונסתיימה בניצחונו של סוורוס בקרב ליד ליון, קרב אשר נטה בתחילה לטובתו של אלבינוס דווקא ועלה לסוורוס בחיילים רבים, אך הסתיים בהתאבדותו של אלבינוס המובס. הקרב בליון היה הראשון בו נטל ספטימיוס חלק בעצמו.
עם תום מלחמת האזרחים נתגלתה אכזריותו של סוורוס במלואה: הוא הורה לכרות את ראשו של אלבינוס ולהציגו על מוט ברומא; כן הורה להרוג את אשתו וילדיו. רבים מאצילי ספרד וגאליה "טוהרו" גם הם על נשיהם. לבסוף כילה את זעמו ברבים מחברי הסנאט, כולל אביו של פרטינקס. אזרחי רומא, כפי שכותב קאסיוס דיו, לא אהבו את אכזריותו ואת הכרזתו על עצמו כבנו של מרקוס אורליוס, כמו גם את השבחים שהרעיף בנאומיו על קומודוס בנו. עם ביסוס שלטונו לא היה ספטימיוס סוורוס אהוב על נתיניו אך פחדו נפל על כולם. ניקולו מקיאוולי הסביר את יכולתו של סוורוס להאריך ימים בשלטון בכך שהאומץ והאופי שלו מנעו מהעם לשנוא אותו, על אף מעשיו האכזריים. מעטים מקיסרי התקופה זכו כמוהו למות מוות טבעי.
רומא בתקופתו
ספטימיוס סוורוס תיגמל את החיילים, שהיוו את בסיס שלטונו, בנדיבות רבה. עם עלייתו לשלטון העלה את שכרם בשליש ולאחר מכן העלה אותו עוד. מעבר לשכר הרגיל נתנו הוא וקרקלה בנו מתנות מיוחדות רבות לחיילים וחלקו עמם ברוחב לב את שלל המלחמות. אפשרויות הקידום של חיילים בממשל היו רבות יותר מבעבר והותר להם גם להנשא. הסנאט מצד שני, לא אהד את ספטימיוס סוורוס. הוא מצידו הוציא להורג עשרות סנטורים, בהאשימו אותם בשחיתות או קשירת קשר נגדו, בדרך כלל שלא בצדק. את מקומם תפסו עבדים משוחררים מהפרובינציות מתומכיו של סוורוס. אירוע שהמחיש את עליית קרנו של הצבא לעומת הסנאט היה החלטתו של סוורוס, כפי שהודיע לחיילים, על האלהתו של קומודוס. לסנאט לא נותר אלא לאשר אותה בדיעבד.
מספר אמצעים נקט כדי לחזק את ביטחונו שלו, כמו גם את זה של אזרחי רומא: את המשמר הפרטוריאני שאכזב את פרטינקס פיזר, לקח מחייליו את נשקם וסוסיהם וגירש אותם מרומא. במקומם מינה משמר חדש, גדול יותר, שהורכב מחיילים רבים מהפרובינציה הנאמנים לו. גם את כוחות המשטרה של רומא ומשמרות הלילה תיגבר משמעותית. שלטון החוק חוזק באמצעים אלה אך גם על ידי רפורמות משפטיות. ספטימיוס סוורוס כיבד משפטנים ואפילו מינה אחד מהם למפקד המשמר הפרטוריאני. תקופתו הייתה תור הזהב של המשפט הרומאי והסדר הציבורי נשמר, הגם אם ביד חזקה.
מאפיין נוסף של תקופה זו היה נכונותו של סוורוס להיטיב עם העם ולהוציא לשם כך סכומים נכבדים. בשנתו העשירית בשלטון הוא חגג את משחקי המאה בפאר והדר. באופן חסר תקדים, חולקו לחיילים ולאזרחים עשר מטבעות זהב כל אחד, כמספר שנות שלטונו. החזרה מהמסע למסופוטמיה (ראו להלן) צוינה אף היא במשתאות וחגיגות ציבוריות בעלות גבוהה. כן נחגגו נישואיו של בנו קרקלה.
מערכות המלחמה במזרח
בין השנים 197 ו-202 יצא סוורוס, בראש צבא שכלל שלושה לגיונות חדשים למסע כיבושים במזרח כנגד האימפריה הפרתית הנחלשת, אשר הצליחה לכבוש מחדש את השטחים שלקח ממנה ב-195, ולשים מצור על העיר ניסיביס, שבה קבע את מפקדתו בתקופה זו. הרומאים גברו בקלות על הפרתים והחריבו את הערים סלאוקיה על החידקל ובבל שננטשו על ידי תושביהן. גם את בירת הפרתים קטסיפון כבשו ובזזו, הרגו רבים מתושביה ולקחו כ-100,000 שבויים לעבדות. סוורוס הוסיף לשמו את התואר פרתיקוס מקסימוס לאות הניצחון. ב-204 הוקם ברומא שער ספטימיוס סוורוס כדי לציין את ניצחונותיו במזרח. סוורוס מינה את בנו הבכור קרקלה לאוגוסטוס ואת בנו גטה לקיסר, פעולה שזיכתה אותם בכינוי שלושת הקיסרים.
פלאוטיאנוס
מי שכונה 'הקיסר הרביעי' היה גאיוס פולביוס פלאוטיאנוס , שכמו סוורוס מוצאו היה מלפטיס מגנה והיה מוציא ומביא עבורו ואיש סודו. פלאוטיאנוס מונה למפקד המשמר הפרטוריאני על ידי סוורוס לפני שיצא עמו למסע המסופוטמי. הוא דאג להתנקש בחייו של מפקד המשמר השני כדי שלא להתחלק בכוחו והיטיב לצבור עושר ועוצמה ברומא, יתרה אפילו על זו של סוורוס עצמו. כשהשיא את בתו פלאוטילה לקרקלה, בנו של סוורוס, היה בידו ליתן נדוניה שהייתה מספיקה לחמישים נסיכות. פסלים רבים הזמין בדמותו ועסק כל העת בביזה ובהעשרת אוצרו.
האיום הפוליטי שהיווה פלאוטיאנוס נעלם כנראה מעייניו של סוורוס אך לא מאלה של בנו קרקלה, אחיו גטה ואשתו יוליה דומנה. לקראת סוף 204, החל להשתנות מזלו של פלאוטיאנוס: גטה הזהיר את סוורוס על מעשיו הרעים. סמכויותיו החלו להלקח ממנו ולבסוף, בינואר 205 העידו עשרה חיילים כי פלאוטיאנוס קשר קשר והורה להם בכתב לרצוח את סוורוס וקרקלה. קרקלה עמד כנראה מאחורי זיוף הראיות והדחת העדים והוא היה גם זה שהורה לאחד מהשומרים להרוג את פלאוטיאנוס. מניעיו היו הרצון להתגרש מפלאוטילה אשר לא אהב, כפי שאכן עשה מיד, כמו גם ההכרח להיפטר מאיש פוליטי רב עוצמה, שאמנם היה נאמן לסוורוס אך ודאי היה הופך ליריבו של קרקלה לאחר מות השליט, אשר כבר היה כבן שישים.
גופתו של פלאוטיאנוס נזרקה לרחוב (אף שלאחר מכן נקברה בהוראת סוורוס) ושערות מראשו נשלחו לאשתו ובתו. רבים מנאמניו הוצאו להורג אך משפחתו הורשתה על ידי סוורוס לצאת לגלות. לאחר מותו הרג קרקלה גם אותם.
שנותיו בבריטניה
את שנותיו האחרונות עשה סוורוס בבריטניה, לשם נסע בעקבות אי שקט בפרובינקיה. סיבה נוספת ליציאת סוורוס מרומא הייתה היריבות ההולכת וגוברת בין בניו המתבגרים, אותה תלה בחיי הבטלה שחיו ברומא. גטה קודם לאוגוסטוס, תואר בו החזיקו כבר אביו ואחיו, וניהל את העניינים האזרחיים בבריטניה הרומאית. קרקלה היה מפקד הצבא יחד עם אביו במלחמה שהתנהלה נגד השבטים הברברים הצפוניים. הם פיקחו גם על בנייתה מחדש וחיזוקה של חומת אדריאנוס.
סוורוס המזדקן כבר לא יכול היה להשתלט על בניו. מחלת השיגדון בה לקה מנעה ממנו לתפקד כבעבר וב-4 בפברואר 211 מת בעיר אבורקום (יורק של היום). בניו וחייליו שרפו את גופתו ושרידיה הושמו בכד אשר נקבר במאוזוליאום האדריאני ברומא. ייתכן שלקרקלה הייתה יד במות אביו.
ירושה
לפני מותו ציווה סוורוס את בניו שלושה צווים: לחיות בהרמוניה אחד עם השני, להעשיר את החיילים ולהתעלם מכל אדם אחר. בנו קרקלה הפר את הצו הראשון כשרצח את אחיו ונותר שליט יחידי. שני הצווים האחרים מולאו במידה רבה, אך ללא הועיל: שלושת הקיסרים הנותרים בשושלת הסוורית נרצחו כולם, לאחר כהונות בנות ארבע עד שתים עשרה שנים. בכלל, היציבות השלטונית שהשיג ספטימיוס סוורוס מתה איתו. רק דיוקלטיאנוס הצליח להשיב אותה בסוף המאה השלישית.
ספטימיוס סוורוס והיהודים
במלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192 בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל בספטימיוס סוורוס ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם על תמיכתם.
בשנת 197 כנראה, נחקקה כתובת יוונית שנתגלתה בקציון שבגליל העליון:
.
זוהי הכתובת היחידה של יהודי ארץ ישראל לכבוד קיסר רומי, והיא מעידה על אהדתם הרבה של יהודי הארץ לסוורוס ולבניו.
לאחר ניצחונו של סוורוס במלחמתו השנייה נגד הפרתים וכיבוש מסופוטמיה בשנת 198, ביקר יחד עם שני בניו בארץ ישראל והם שהו בה מסוף 198 עד לאביב 199.
לדברי המשפטן אולפיאנוס, סוורוס ואנטונינוס קרקלה התירו ליהודים "להגיע למשרות נכבדות – אך הטילו עליהם גם חובות, שאינן פוגעות באמונה התפלה שלהם". הכוונה היא למשרות השלטון העירוני, ובייחוד למשרת הדקוריון, ואילו ב"חובות" הכוונה לליטורגיה.
בתקופת שלטונו של סוורוס הותר ליהודים לכהן במשרות פקידות ברחבי הערים בקיסרות. בני שושלתו הלכו אחריו והמשיכו את המדיניות האוהדת ליהודים שייתכן שהייתה תוצאה של הקרבה האתנית והתרבותית של השושלת השמית ליהודים.
חוקרים רבים סבורים כי ספטימיוס סוורוס, או לחלופין בנו קרקלה, הוא הקיסר אנטונינוס שמוזכר בגמרא כידידו של רבי יהודה הנשיא.
על פי ההיסטוריה אוגוסטה, ספטימיוס סוורוס אסר על גיור וגם על המרה לנצרות. אולם סוורוס לא החל במדיניות חדשה לגבי פעולות גיור, אלא המשיך את מה שהוחלט בזמנו של אנטונינוס פיוס, שביטל את גזרת אדריאנוס והתיר ליהודים למול את בניהם בלבד, אולם לא בני עם אחר.
את הצורך בנקיטת צעדים נגד גיור בתקופת סוורוס ניתן להסביר בהמשך פעילות הגיור היהודית.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים הסוורים, "צבא ספטימיוס סוורוס", עמ' 32–41; "ספטימיוס סוורוס", עמ' 109–160 (תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן), ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010
מיכאל אבי-יונה, "שבר של כתובת רומית מחפירות הכותל הדרומי של הר-הבית", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ט (תשכ"ט), 1969, עמ' 175–176
ניקולו מקיאוולי, הנסיך (פרק 19)
Anthony R. Birley, Septimius Severus: The African Emperor, London 1999
H.M. Cotton and W. Eck, "Ein Ehrenbogen für Septimius Severus und seine Familie in Jerusalem'", in: E. Dąbrowa(ed.), Donum Amicitiae, Studies in Ancient History publ. on occasion of the 75th Anniversary of Foundation of the Department of Ancient History of the Jagiellonian University, Krakau 1997, pp. 11–20
M. Avi-Yonah, "The Latin Inscription from the Excavations in Jerusalem", in:B. Mazar (ed.), The Excavations in the Old City of Jerusalem. Preliminary Report of the First Season 1968, Jerusalem 1969, pp.22–24
קישורים חיצוניים
דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, פרקים 74 ,75, 76, 77
היסטוריה אוגוסטה, חייו של ספטימיוס סוורוס
ספטימיוס סוורוס, באנציקלופדיה המקוונת של הקיסרים הרומאים
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:השושלת הסוורית
קטגוריה:פיניקים
קטגוריה:ילידי 146
קטגוריה:נפטרים ב-211 | 2024-08-25T05:02:27 |
ברית הציונים הרוויזיוניסטים | ברית הציונים הרוויזיוניסטים (ראשי תיבות: הצה"ר, קרי: הצוהר), הייתה תנועה ומפלגה ציונית עולמית שנוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי. שמה נבע מהדרישה לרוויזיה (בחינה מחדש) במדיניותו הפייסנית של חיים ויצמן, יושב ראש ההנהלה הציונית, כלפי ממשלת בריטניה בכל הנוגע לגבי המנדט הבריטי בארץ ישראל.
הצה"ר היוותה למעשה את הזרוע המדינית והפוליטית של הציונות הרוויזיוניסטית.
רקע
ממוזער|ימין|200px|ועידת היסוד של הצה"ר בפריז, 1925
250px|ממוזער|ועידה בפריז במחצית השנייה של שנות ה-20 של המאה ה-20
ב-18 בינואר 1923 הודיע זאב ז'בוטינסקי במכתב על התפטרותו מן ההנהלה הציונית ומן ההסתדרות הציונית. הדבר קרה על רקע אי הסכמה להצעת החלטה שלו שעל ההנהגה הציונית לנקוט מדיניות חד משמעית ופומבית נגד הצעדים האנטי ציוניים ואנטי יהודיים של ממשלת המנדט. ביולי 1923 החל ז'בוטינסקי לכתוב בעיתון הציוני "ראזסוויט" אודות גישתו לבעיות הציונות והשקפותיו בענייני חברה, כלכלה וביטחון. מאמריו קנו לו תמיכה במיוחד אצל צעירים במדינות הבלטיות, במזרח פולין, ובקהילות של מהגרים יהודים מרוסיה בערי אירופה השונות ובארץ ישראל. ז'בוטינסקי הוזמן להרצות בברלין בפני צעירים יהודים דוברי רוסית. הוא ענה בשלילה לבקשותיהם שיחזור לפעילות פוליטית, אך הסכים לקשר אותם לקבוצות אחרות שתמכו בהשקפותיו על רפורמה בציונות. בסתיו של אותה שנה יצא למסע הרצאות מטעם עיתונו. הרצאותיו נחלו הצלחה רבה. בריגה הרצה בפני ברית הסטודנטים "חשמונאי". אלה מחו כנגדו שמצד אחד הוא מעלה דרישות מהפכניות, אך מצד שני אינו מוכן לקחת בהן חלק. קריאות דומות הגיעו מציונים בבולגריה ויוון. באותו זמן גם התוודע ז'בוטינסקי לקבוצת הצעירים בריגה שכללה את אהרן צבי פרופס, גרשון שץ, מרדכי הלשטיין ויצחק ראפאפורט, שהיוותה בסיס לתנועת בית"ר.
הקמת התנועה
100px|ממוזער|לוגו
באוקטובר 1924 הודיע ז'בוטינסקי כי בפריז יפתח מטה שירכז את פעילות קבוצות האופוזיציה בציונות. פניות רבות נעשו אל הקבוצה המתהווה מכל רחבי אירופה. בין ה-25 ל-30 באפריל 1925 התכנסה הוועידה הראשונה של הקבוצה בפריז עם נציגי אקטיביסטים מארץ ישראל, בולגריה, יוון, לטביה, גרמניה, אנגליה ואוסטריה. התקבלה בה הצעת ז'בוטינסקי כי שאיפת הציונות תהא הקמת קהילה יהודית המהווה רוב בארץ ישראל משתי גדות הירדן. כמו כן יש לבטל את פירוש הציונות של בריטניה לפי הספר הלבן של צ'רצ'יל. הוועידה החליטה כי הגוף החדש יקרא "ברית הציונים הרוויזיוניסטים".
100px|ממוזער|האות גימ"ל ששימשה את המפלגה בארץ ישראל
הברית הרוויזיוניסטית הוכרזה כחלק מן ההסתדרות הציונית אשר שומר לעצמו את הזכות לנהל הסברה פרטית בקרב יהודים לפי השקפתו. ז'בוטינסקי הסכים לעמוד בראש הרשימה הרוויזיוניסטית לבחירות הקרובות לקונגרס הציוני, למרות פרישתו מההסתדרות הציונית. דחף אותו לכך גם חששו מהצעת ויצמן להרחבת הרכב הסוכנות על ידי הכנסת אנשי הון יהודים שאינם בהכרח ציוניים. החלטותיה של הצה"ר בתחילת דרכה היו חידוש הגדודים העבריים כחלק מחיל המצב של בריטניה בארץ ישראל, יצירת תמיכה המונית מטעם יהודי העולם שתופנה כלפי הממשלות להגשמת הרעיון הציוני, והקמת קרן כספית לתנועה.
בקונגרס הציוני ה-14, שנערך בווינה ב-1925, שימש ז'בוטינסקי כציר היחיד של הרוויזיוניסטים, אולם התגבשה סיעה של ארבעה צירים עם אנשי המזרחי, הספרדים, והציונים הכלליים. בנאום שהשאיר רושם גם על מתנגדיו הכריז ז'בוטינסקי על מטרות ברית הצה"ר, מתח ביקורת על הנהלת הציונות והביע התנגדות להצעת הרחבת הסוכנות.
בקונגרס ה-15 (1927), לאחר הצטרפות חברים חדשים רבים לתנועת הצה"ר ובהשפעת מסעות הסברה של ז'בוטינסקי בבלקן ובולגריה, גדלה הסיעה ל-10 צירי קונגרס אשר קיבלו קולות של כ-8400 מצביעים.
המשבר בתנועה
לקונגרס הציוני ה-16 (1929) נכנסו 21 צירים של סיעת הצה"ר (מתוך 315 צירים, כלומר 6.6%). באותו קונגרס לא התקבלה הצעת הצה"ר להצהיר כי המטרה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי ראה כי עמדות התנועה הציונית מעורערות ולא היה נלהב לעמוד שוב לבחירות לקונגרס ה-17. לטעמו על הצה"ר היה ליזום פעולות עצמאיות ולנטוש את ההסתדרות הציונית. מנהיגי הצה"ר ברובם התנגדו למהלך מעין זה, התנגדות שהובילו מאיר גרוסמן ורוברט שטריקר. הנהלת הצה"ר החליטה באפריל 1931 על פשרה לפיה אם בקונגרס ה-17 לא תתקבל ההצהרה כי מטרת הציונות היא יצירת רוב יהודי בארץ ישראל, תציע ההנהלה לוועידת הצה"ר העולמית לפרוש מההסתדרות הציונית.
הקונגרס ה-17 נערך ביולי אותה שנה. סיעת הצה"ר יוצגה בו על ידי 52 צירים (מתוך 254, כלומר 20.5%). בקונגרס זה לא התקבל ניסוח "המטרה הסופית" של הציונות כפי שהעלתה הצה"ר. בצעד הפגנתי קרעו כל הרוויזיוניסטים בעקבות ז'בוטינסקי את כרטיסי הצירים שלהם ועזבו את הקונגרס. בקונגרס גם התפטר חיים ויצמן מתפקיד נשיא ההסתדרות במחאה על המדיניות הבריטית האנטי ציונית, ובמקומו התמנה נחום סוקולוב.
כאמור הצעתה של הצה"ר לא התקבלה בקונגרס, אך הסכם הפשרה שנחתם בבולון בצרפת לא הוצא אל הפועל בשל התנגדות אישים בהנהלת התנועה. נוצר משבר בשל תמיכת חלקים רחבים מאוד בתנועת הצה"ר העולמית בעמדת ז'בוטינסקי.
בספטמבר אותה שנה התכנסה בקאליי שבצרפת ההנהלה העולמית. על אף מחלוקות קשות נשמרה אחדות התנועה. הוחלט כי כל חברי הצה"ר ינהגו לפי החלטות הנהגתה, אולם חברים שלא ירצו לשלם את השקל הציוני יוכלו להימנע מכך. כמו כן הוחלט לבחון היפרדות מן ההסתדרות הציונית. אותו זמן גם החלה היפרדות העובדים הרוויזיוניסטים מהסתדרות העובדים הכללית והחלה להיווצר הסתדרות העובדים הלאומית, שלימים הייתה ארגון העבודה של הרוויזיוניסטים.
למרות ההחלטות נותר המשבר בהצה"ר בעינו כאשר הרדיקלים הרוויזיוניסטים רואים בחומרה את חוסר ההכרעה: האם תנקוט הצה"ר בקו פוליטי עצמאי או שתישאר חוסה, חסרת השפעה, בצל ההסתדרות הציונית. תחת המחלוקות הקשות בתנועה התכנסה הוועידה העולמית החמישית באוגוסט 1932. ההסכם של קאליי אושר ברוב גדול והוחלט לדרוש כי בשל המדיניות האנטי ציונית של בריטניה תעביר ההנהלה הציונית את משרדיה מלונדון. אולם המחלוקות נותרו גם אחרי כן. ארבעה מתוך חמשת חברי ההנהלה העולמית התנגדו לעיסוק בקו פוליטי עצמאי ונטו להפנות כוחות להתמודדות לקונגרס הציוני. לעומתם ניצב ז'בוטינסקי כשמאחוריו ניצב הרוב המוחלט של חברי הצה"ר. מועצת התנועה כונסה שוב במרץ 1933. ז'בוטינסקי טען נגד הסכם קאליי ודרש פעילות פוליטית עצמאית לתנועה. ניצבו מולו מאיר גרוסמן, רוברט שטריקר, ריכארד ליכטהיים ויעקב כהן. הישיבה קרסה וז'בוטינסקי נענה למחרת היום להצעות על פיזור ההנהלה מתוקף תפקידו כנשיא ועל קיום משאל אצל כלל מתפקדי הצה"ר על הסוגיה. ההתנגדות החריפה מצד ההנהלה המודחת הביא ליצירת שתי רשימות רוויזיוניסטיות נפרדות בבחירות לקונגרס הציוני- הצה"ר של ז'בוטינסקי (שזכתה לכ-96,000 קולות) ומפלגת המדינה העברית של גרוסמן (שזכתה בכ-12,000 קולות).
היפרדות מההסתדרות הציונית
ביוני 1933 נרצח חיים ארלוזורוב. תחת האווירה המתוחה ששררה בארץ אותם ימים בין המחנות הפוליטיים, הואשמו ברצח שלושה מחברי הצה"ר, בהם אב"א אחימאיר, ראש הזרם הרדיקלי של הצה"ר. הדבר הביא לדחיית הצעדים לעצמאות הצה"ר, שהתמודדה גם לבחירות לקונגרס ה-18. אותו קונגרס הפך למעין "בית דין" בו הורשעה התנועה הרוויזיוניסטית על ידי דוד בן-גוריון וברל כצנלסון כמעודדת פשעי טרור וכאחראית לרצח.
בהשפעת המתיחות הגדולה נועד ז'בוטינסקי עם בן-גוריון לאחר הקונגרס, ואלו הגיעו בתיווך פנחס רוטנברג לניסוח הסכמי לונדון, למטרת הסדרת יחסי הסתדרות העובדים הלאומית של הצה"ר עם הסתדרות העובדים הכללית. ועידת הצה"ר אישרה את ההסכם בכינוסה העולמי השישי בקראקוב אך חברי ההסתדרות הכללית דחו אותו.
באותה שנה גם יזמו הרוויזיוניסטים קריאה להטלת חרם כלכלי על גרמניה (ניתן לציין כי החרם מעולם לא הוסר, וכי תנועת בית"ר מקיימת אותו עד היום), וקראו לשלול את הסכם ההעברה.
סירוב זה של ההסתדרות היה עדות לכך שאין אפשרות להסדרת ההתנגשות בין הרוויזיוניסטים לאישים המובילים את ההסתדרות הציונית. בשנת 1934 יזמה הצה"ר "תנועת פטיציה"- עצומה גדולה אל ראשי המדינות והפרלמנטים באירופה שתסב את תשומת לבם לבעיית היהדות בגולה ולקיום ההבטחה לסיוע להקמת בית לאומי בארץ ישראל. ההנהלה הציונית התנגדה נמרצות לקיום העצומה והורתה לסניפיה להחרים ולהילחם בתנועת העצומה. למרות החרם הצליחה הצה"ר לגייס תמיכת 600,000 יהודים בתוכניתה. בנוסף לחרם שהטילה ההסתדרות הציונית שונה בצורה משמעותית הנוסח לגבי השקל הציוני. נקבע כי כל השוקלים מתחייבים לקבל את מרות ההסתדרות בלבד. באפריל 1935 החליטה הנהלת הצה"ר כי חבריה לא ישקלו את השקל וכי תוקם הסתדרות ציונית עצמאית.
כך כוננה ההסתדרות הציונית החדשה - הצ"ח.
סוף פועלה
200px|ממוזער|שמאל|כנס ברית הציונים הרוויזיוניסטים באולם אוהל שם בתל אביב, ב-15 במאי 1949. אהרן צבי פרופס נואם, לימינו מאיר גרוסמן ולשמאלו מנחם בגין.
פעילותם המדינית של הרוויזיוניסטים התקיימה בהסתדרות הציונית החדשה עד חזרתה ב-1946 להסתדרות הציונית העולמית. המפלגה הייתה חברה במועצת העם ולאחריה במועצת המדינה הזמנית, ונציגיה היו אריה אלטמן, צבי סגל, וברוך ויינשטיין.
ב-1949, לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, דחו הרוויזיוניסטים הצעה ממנחם בגין להצטרף לתנועת החרות, מפלגה מיסודו של האצ"ל, שגם היא הלכה בדרכו של ז'בוטינסקי וחבריה כינו את עצמם 'רוויזיוניסטים'. רשימת הרוויזיוניסטים נכשלה ולא נכנסה אל הכנסת, לעומת חרות שזכתה ב-14 מנדטים. לפני הבחירות לכנסת השנייה התאחדו האיגוד העולמי של הציונים הרוויזיוניסטים ותנועת החרות תחת "ברית חרות הצה"ר".
עיתונה של מפלגת הצה"ר היה העיתון המשקיף בעריכתו של אייזיק רמבה.
לקריאה נוספת
מינה גראור (עורכת), ימי הצה"ר: כרונולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית 1949-1923, מכון ז'בוטינסקי, 2013.
יחיעם וייץ, בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין: קובץ מאמרים על התנועה הרוויזיוניסטית, הוצאת מאגנס, תשע"ב 2012.
רינת-יה (גורודנצ'יק) רובינסון, סערה מסייעת: התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1925–1940, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשע"א 2010.
זאב ז'בוטינסקי, סדרת אגרות, כרך 8, (1932-1933), תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 2006. - בעניין הפילוג בהצה"ר ורצח ארלוזורוב)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זאב ז'בוטינסקי
קטגוריה:מפלגות ביישוב
קטגוריה:ציונות רוויזיוניסטית
קטגוריה:תנועות פוליטיות יהודיות
קטגוריה:מפלגות ציוניות | 2024-09-06T13:21:50 |
פוסט-סטרוקטורליזם | פוסט־סְטְרוּקְטוּרָלִיזְם (בעברית: בָּתַר־מִבְנִיּוּת) היא גישה פילוסופית (או לחלופין, אסכולה) שיצאה מתוך הסטרוקטורליזם בשנות ה-60 של המאה ה-20 ומתאפיינת בדחייה עקבית (אך לא בהכרח מוחלטת) של החשיבה הסטרוקטורלית (ובפרט הסטרוקטורלית־מהותנית).
הפוסט־סטרוקטורליזם דוחה את הרדוקטיביות המתודולוגית של הסטרוקטורליזם; במקום זאת הוא מדגיש את האפשרות לפרש בדרכים שונות רעיונות מסוימים, ולכן הפוסט־סטרוקטורלים נוטים להימנע מלכפות פרשנויות ייחודיות לרעיונות מסוימים. בלשון התאוריה, דפוס זה נקרא "לשחק עם מסמנים".
בהתאם לסלידה מחשיבה סטרוקטורלית ומתוקף הדגשת האפשרות לפרש רעיונות בדרכים שונות שאינן בהכרח מדויקות יותר מאחרות (או לחלופין, מתוקף הדגשת שינוי הפרשנות למסמן מסוים כשיטה כללית לניתוח מידע), הרי שישנה מעט מאוד הסכמה בין תאוריות פוסט־סטרוקטורליות שונות. עם זאת, נקודת המוצא של כולן היא הביקורת על הסטרוקטורליזם (ובפרט על הסטרוקטורליזם המהותני).
הדגשת מושג הפרשנות (משחק המסמנים) הביא תאורטיקנים פוסט־סטרוקטורליזם לקרוא להתנגדות עקבית ל"שדות כוח דכאניים" שהם תפיסות המדכאות תפיסות אחרות בחברה, שנתפסות כאילו הן בקונפליקט עם הראשונות, כאשר אין באמת הכרח לכך. לדוגמה, הטרוסקסואליות והומוסקסואליות אינן בהכרח מתנגשות ויכולות לדור זו לצד זו, ותפיסה הטוענת שהאחת עליונה מהאחרת היא שדה כוח דכאני (כלומר מדכא בני אדם ללא סיבה מוצדקת) ולפיכך יש להתנגד לה.
הפוסט־סטרוקטורליזם קושר את החשיבה האנושית באופן מובהק עם הבניה מנטלית, אישית וקולקטיבית (ובפרט עם הבניה קולקטיבית מסוג הבניה חברתית) ולמושג ההבניה ולנגזרותיו יש יישום ניכר בכתביהם של תאורטיקנים פוסט־סטרוקטורליים.
חקירות פוסט־סטרוקטורליות נוטות להיות עם אוריינטציה פוליטית, משום שרבים מאנשי אסכולה זו מאמינים שהעולם בו אנו חושבים שאנו חיים הוא במידה רבה מבנה חברתי, עם אידאולוגיות וגופים שונים (כולל גופים עסקיים) אשר חבריהם מנסים להשיג הגמוניה בתחומם ולעיתים אף מתפתח צורך זה לצורך להשיג הגמוניה על פני החברה כולה. בהרבה מקרים אותן קבוצות המנסות לזכות בהגמוניה כזו פועלת כ"שדות כוח דכאניים" בכך שהן מנסות לכפות רעיונות ופעולות מסוימים על הציבור (גם אם אלו שקריים ומזיקים) והפוסט־סטרוקטורליזם קורא להתנגד לכך; דוגמה פשוטה לכך בהקשר של הגמוניה עסקית היא רשת מוצרי פרמצבטיקה המתדרכת את מוכריה למכור תוסף תזונה ממותג ספציפי תוך שימוש בטכניקות רטוריות (כגון דמגוגיה, סרקזם, קישוש) ובאגנוטולוגיה שכל מטרתם לשכנע את הלקוחות או לגרום להם לחשוב שהתוסף שהחברה מקדמת (באופן הגמוני ודורסני) עדיף על תוספי תזונה דומים ממותגים אחרים; זהו שדה כוח דכאני המדכא הן את הלקוחות והן את העובדים בחברה הפועלים ללא כל התנגדות למילוי ההוראות שניתנו להם למכירה אגרסיבית ושימור ההגמוניה.
הפוסט־סטרוקטורליזם עוסק בפירוק רלטיביסטי של עובדות ותהליכים, אם כי הוא נתפס בדרך כלל כגישה מנוגדת לרלטיביזם: בעוד שהרלטיביזם מניח בבסיסו את קיומה של "מטא־שפה", כלומר, נקודת מבט שהיא נייטרלית מהשפעת השפה ומשקיפה עליה כביכול מבחוץ, הפוסט־סטרוקטורליזם שולל את קיומה של נקודת מבט חוץ־לשונית. באשר לפרשנות, הפוסט־סטרוקטורליזם מדגיש את חשיבות הפרשנות הפרסונלית־ספציפית על הפרשנות הסובייקטיבית־קולקטיבית לממצאים ובפרט כאלה שאינם מדויקים מאוד מבחינה מדעית (כמו ממצאים מתחום הפיזיקה או הכימיה).
יישום חברתי של ההשקפה
הפוסט־סטרוקטורליזם ביקורתי מאוד כלפי הבניות חברתיות ואכן יישום בולט של ההשקפה הפוסט־סטרוקטורלית הוא בתאוריות מגדריות של פמיניסטיות מהגל השלישי ושל תאורטיקנים קווירים המבקשים לאתגר את מה שהם מזהים כהבניות מצומצמות ולא מבוקרות של מגדר, ומונחים כמו גזע או מוצא אתני, זהות מגדרית, נטייה מינית ולעיתים גם לאום ועוד; הבניות אותם הם מזהים כמזיקות והרסניות.
הפוסט־סטרוקטורליזם כשלעצמו הוא בין היתר כלי מובחן לניתוח מידע במציאות ואינו מזוהה בכל מקרה עם פמיניזם מהגל השלישי או תאורטיקה קווירית.
שדות כוח דכאניים
הפוסט־סטרוקטורליזם מבקש לקדם התנגדות עקבית ל"שדות כוח דכאניים", שהם עמדות המעוגנות בהבניה קולקטיבית מסוימת (כגון הבניה תרבותית או הבניה חברתית ספציפית), אשר גורמות לדיכוי קבוצות שונות בחברה המבקשות כביכול לחיות את חייהן מבלי לפגוע בקבוצות אחרות.
שדה כוח דכאני הוא אם כך הבניה קולקטיבית המדכאת בני אדם ו\או בעלי חיים אחרים ללא סיבה מוצדקת.
תאורטיקנים פוסט־סטרוקטורלים סבורים כי שדות כוח אלה הם סטרוקטורות נפשיות (רעיונות) שאינן בהכרח גלויות ומשתנות לפי זמן ומקום והיצמדות יתרה אליהן היא פעולה שמטרתה לקדם הגמוניה של הקבוצה המדכאת על פני הקבוצות המדוכאות וכי בכל מקרה השלכותיהן שליליות ומזיקות לחברה בכללותה.
סיווג הגישה
מבחינה פילוסופית, רבים מסווגים גישה זו בתוך הפילוסופיה הקונטיננטאלית. מבחינה מדעית, הגישה שימושית במחקר במדעי החברה ובפרט בפסיכולוגיה (ובזה גם נוירופסיכולוגיה) ובסוציולוגיה.
יישום עקרונות הגישה לתופעות מדעיות
הגישה הפוסט־סטרוקטורלית מסבירה את ההיבט הנפשי של תופעות נוירופסיכולוגיות מסוימות כגון ראיית צבעים (בהיותה מדגישה את הספציפיות של הפרשנות המנטלית לאובייקט הפיזיקלי הטהור, שיכולה להיות לא הומוגנית בשל תופעות כמו עיוורון צבעים). לתאוריה גם יש יישום בחקר הפסיכולוגיה של מגדר ומיניות ולתפיסה של תופעות שונות של טרנסג'נדריות בקרב הציבור הכללי, ואף בתחומים נוספים תורמת התאוריה לתחומי מחקר מדעיים שונים.
פוסט־סטרוקטורליסטים מרכזיים
רולאן בארת המאוחר, מישל פוקו, ברונו לאטור, ז'וליה קריסטבה, ז'יל דלז, פליקס גואטרי, ז'אק דרידה, וג'ודית באטלר.
ראו גם
הבניה מנטלית
הבניה אישית
הבניה חברתית
פוסטמודרניזם
סטרוקטורליזם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תאוריות סוציולוגיות
קטגוריה:פילוסופיה של הלשון | 2024-08-23T10:14:31 |
אפינפרין | REDIRECT אדרנלין | 2004-03-13T09:55:38 |
אמסטרדם | אמסטרדם (בהולנדית: Amsterdam, ) היא עיר הבירה של הולנד והעיר הגדולה ביותר בה. אמסטרדם מושכת מיליוני תיירים בכל שנה, והיא אחת מערי התיירות המובילות באירופה. מוטו העיר: Heldhaftig, Vastberaden, Barmhartig ("אמיצת-לב, החלטית, רחומה").
היסטוריה
האזור של אמסטרדם היה מיושב עוד מהתקופה הנאוליתית. בסוף המאה ה-10, החלו לאחזר קרקע בעיקר במעלה נהר האמסטל שם הקרקע הייתה פחות ביצתית, והאזור שימש לחקלאות. אך לאחר השיטפון של 1170 השתנתה הטופוגרפיה של האזור, ונהר האיי הרדוד הפך לשפך נהר, ועל כן אפשר חיבור מהאמסטל לזאודרזיי, לאייסל ולנתיבי מים רחוקים יותר, pp. 75–77.. בנוסף, זרימת המים של האמסטל התגברה, כך שניתן היה לנקז את עודפי המים בצורה טובה יותר. עם גדות יבשות יותר, שפך האמסטל במורד הזרם הפך לאטרקטיבי למגורי קבע. מיד לאחר שינוי הנוף של 1170 הוקם במקום יישוב שמראשיתו התמקד בתנועה, ייצור ומסחר ולא בחקלאות, pp. 84–85.. לפי הערכות נבנה הסכר על האמסטל בין 1264 ל-1275, והעניק למקום את שמו – "אמסטל דאם" – הסכר על האמסטל.
ימי הביניים
על אף היותה בירת הולנד והעיר החשובה במדינה, העיר קמה יחסית בשלב מאוחר, לאחר שערים כמו אוטרכט ורוטרדם כבר היו מבוססות באזור.
ב-27 באוקטובר 1275 קיבלה אמסטרדם חופש מתשלום מכסים. העיר קיבלה זכויות עירוניות בשנת 1300 או 1301, מגי ואן הנגוון – הבישוף של אוטרכט.
החל מהמאה ה-14 החלה אמסטרדם להיות גורם מסחרי משפיע באזור. הזינוק הכלכלי החל כאשר העיר נקבעה כתחנת הגבייה של מכסי-מעבר ממשלוחי משקה הבירה ממדינות אחרות. המים היו מזוהמים, והבירה הייתה פופולרית בשל היותה תחליף למים לשתייה. במאה זו, העיר הפכה לנקודת מעבר לתבואות מהארצות הבלטיות. מצרכי המזון מאירופה כולה החלו עוברים דרכה, ותושבי העיר היו יכולים לקזז בקלות עודף במצרך אחד על חשבון מצרך אחר שחסר באזור.
להתפתחות העיר במאה ה-14 היה גם פן דתי. בשנות הארבעים של המאה נפוצו שמועות על נס לחם הקודש. השמועה שעברה מפה לאוזן הייתה בדבר אדם גוסס שכיבדוהו בלחם הקודש, ומשהלה לא הצליח לבולעו, הוצא הלחם מפיו והושלך לאש. לאחר-מכן, לחם הקודש התגלה בלתי מאוכל, וכנסייה נבנתה במקום הנס. לאחר בנייתה, עולי רגל נהרו למקום, והם זיכו את תושבי העיר בהכנסות נוספות.
בשלהי ימי הביניים תושבי העיר החלו לבנות בתים גדולים, ונוצר הצורך להתאים את מקורות המים לכך. לכן החלו להשקיע אגודות של קורות עץ לתוך שכבה עמוקה בחול. במחצית המאה ה-15 כבר הייתה תקנה שחייבה את החלפת קורות העץ הדליקות בציפוי אבן.
המאה ה-16 וה-17
עם גילוי העולם החדש, בזכות המרכז העירוני המפותח שבעיר, העובדים הזמינים והנמל המפותח, הפכה העיר לציר ברשת של אפיקי מסחר, חרף שליטת הפורטוגזים בדרכי המסחר ליבשת אמריקה. אל העיר זרמו עצים, פרוות, דגים, תבלינים ובדים רבים. הבדים יוצרו בבתי העניים שבעיר והעיר אף הפכה למרכז אריגים. באמצע המאה ה-16 אמסטרדם הייתה למרכז של שרשרת ערים מפותחות באזור, המקושרות ביניהן באמצעות נהרות ותעלות מים, והמעבירות סחורות, ידע ואנשים מאחת לשנייה.
בתחילת המאה ה-16 מרדו תושבי ארצות השפלה בפיליפה השני, מלך ספרד. מרד זה נבע הן מוואקום פוליטי שנוצר באזור עקב החולשה של האצילים הספרדיים המקומיים, והן מחוסר הסבלנות הדתית של הספרדים. בנוסף, ספרד הייתה לסמל הקתוליות, ואילו הקלוויניזם השיג את עמדת הכוח החזקה ביותר בעיר. עוצמתם הגדולה של הקלוויניסטים כוונה נגד הכנסייה הקתולית, שספרד הייתה מגינתה. בתחילת המרד תמכה אמסטרדם בספרדים, אולם במהלכו שינתה את נאמנותה ותמכה בויליאם הראשון מאורנג'. מרד זה התפתח והפך למלחמת שמונים השנים ובסוף קיבלה הולנד את עצמאותה.
אחת התוצאות של המלחמה היא החלפת השמרנות וחוסר הסבלנות הדתית שנבעה מספרד, בגישה הולנדית סבלנית כלפי דתות אחרות, בעיקר בעיר אמסטרדם, אף שבאותה עת הייתה העיר ברובה נוצרית קתולית. תוצאה אחרת ולא פחות חשובה מבחינת העיר הייתה הקמת "הרפובליקה של הפרובינציות המאוחדות", כאשר הולנד הייתה הפרובינציה החשובה והעשירה ביותר, ואמסטרדם העיר החשובה ביותר.
בשנות השבעים של המאה ה-16 גורשו השליטים הקתוליים של העיר תוך השלכתם לסירה בטקס סמלי. לאחר-מכן הותר להם בסתר לחזור העירה. הקלוויניסטים החרימו את כל נכסי הכנסייה הקתולית שבעיר, והפכו מבנים דתיים למבנים חילוניים. הפולחן הקתולי נאסר להלכה, אך בפועל שליטי העיר העלימו עין מהפולחן הקתולי, ואילו הקתולים מצידם לא החצינו את פולחנם.
שמאל|ממוזער|270px|כיכר דה דאם במאה ה-17
שמאל|ממוזער|270px|פִּסלה של אנה פרנק בסמוך לכנסיית וסטרקרק, Westerkerk ("הכנסייה המערבית")
במאה ה-17 החל תור הזהב של אמסטרדם, ובמאה זו העיר נחשבה כעיר עם רמת הרווחה הגדולה ביותר בעולם. תהליך צמיחת נמלה של אמסטרדם התפתח לאחר שנמל אנטוורפן, שנפל בידי הספרדים, נהרס בחלקו, ונמל אמסטרדם החליף חלק מפעילותו. ספינות העיר הפליגו לים הבלטי, לצפון אמריקה, לאינדונזיה, לברזיל, ולאפריקה וייצרו רשת מסחר בין-לאומית. לסוחרי העיר היה את הנתח הגדול ביותר בשתי חברות הסחר חברת הודו המזרחית ההולנדית וחברת הודו המערבית ההולנדית. סוחרי אמסטרדם ייבאו לעיר סחורות מכל העולם, והחלו בפעולות מסחריות שהובילו מאוחר יותר להתפתחות המושבות ההולנדיות. העיר גדלה ונבנו תעלות חדשות סביב העיר הישנה. העיר הפכה למרכז הכלכלי של אירופה (תפקיד שמאוחר יותר נטלה העיר לונדון).
הבתים נבנו בצורה אופיינית – גגות מחודדים בארבע צורות שונות, כגון: מדרגות, פעמון ועוד. בתקופה זו פעל בעיר הצייר רמברנדט.
הצלחתם הכלכלית ופילוסופיות פרוטסטנטיות הביאו לכך שתושבי העיר האמינו שהם ממלאים ייעוד נעלה בעולם. תושבי העיר קיבלו על עצמם לעזור לעניים, ואכן היו עניים רבים בעיר בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית. תושבי העיר הקימו אגודות צדקה רבות, ובתי-ספר עבור ילדים מהמעמדות הנמוכים כדי שלא ילכו לפשע. תושבי העיר דאגו להיגיינה ולניקיון בכל חלקי העיר. במאה ה-18 הוצאה להורג הייתה פסק דין נדיר במערכת המשפט בעיר. בדומה לכך, השופטים העדיפו להמיר את עונש המלקות בעבודות שירות יצרניות.
המאה ה-18 וה-19
במאות ה-18 וה-19 החלה העיר לאבד מעושרה. המלחמות בין הולנד לבריטניה וצרפת פגעו בסחר של העיר, שהגיע לשפל בתקופת מלחמות נפוליאון. חברת הודו המזרחית ההולנדית נקלעה לקשיים חמורים, וצומצמה פעילותה של חברת הודו המערבית ההולנדית. חלק מהתעשיות עברו לערים אחרות באזור, בהן היה כוח עבודה זול יותר. בעיר פרצו מרידות נגד חוכרי המיסים. על-אף ירידת עושרה של העיר, רמת החיים של בני השכבות הנמוכות בה המשיכה להיות גבוהה יחסית, ומוסדות העזרה הסוציאליים המשיכו להיות מאורגנים היטב ותרמו תרומה רבה לעניים. העיר הייתה מגוונת מאוד מבחינה אתנית, והסובלנות הרבה המשיכה להתקיים. האידאולוגיה המהפכנית בתקופת המהפכה הצרפתית לא פסחה על אמסטרדם, ונוצרה תנועה דמוקרטית בעיר שפנתה לממשלה הצרפתית החדשה בבקשה לעזרה בהפלת המשטר הישן בעיר. הצרפתים התקבלו ב-1795 כמשחררי העיר.
מצב העיר השתפר לאחר שנוסדה ממלכת הולנד בשנת 1815. במחצית הראשונה של המאה ה-19 אמסטרדם השלימה את תיעושה, והפכה למודרנית. היצע העבודה בעיר הביא להגירה המונית של כפריים אל העיר ולהכפלת אוכלוסייתה. מצב הדיור במרכז העיר הלך והדרדר, ומשפחות שלמות נאלצו להתגורר בבתים קטנים, חשוכים, בתנאי צפיפות וללא תנאים סניטריים. שכונות חדשות הוקמו לפועלים שזרמו לעיר ולבני המעמד הבינוני, אך אלו לא סיפקו את מגוריהם של חצי מיליון התושבים. בתקופה זו נבנו מוזיאוני העיר, תחנת סנטרל, וכן קווי ההגנה של אמסטרדם, מערך של 45 מעוזים סביב העיר. בתקופה זו פעל לתכנון העיר היהודי שמואל צרפתי.
בסוף המאה ה-19 הגיעה המהפכה התעשייתית השנייה לאמסטרדם, ונבנתה "תעלת אמסטרדם–ריין" על מנת לקשר בין העיר אמסטרדם לבין נהר הריין. כמו כן נחפרה "תעלת נורדזיי" אשר חיברה את העיר עם הים הצפוני. תעלות אלו הובילו לצמיחה בסחר וגידול בעושרה של העיר. הרכבת הראשונה עשתה את דרכה מהעיר להארלם בשנת 1839. תחנת הרכבת המרכזית הפכה את העיר ממרכז תנועה ימי למרכז של רשת מסילות ברזל. תקופה זו מכונה "תור הזהב השני של אמסטרדם".
במאה ה-20 וה-21
במלחמת העולם הראשונה נותרה הולנד נייטרלית, אולם היה מחסור במזון בעיר, ובדלק (שהיה אמצעי חשוב לחימום בחורף) שהובילו למהומות אזרחיות ופגיעות בנפש. אחת מהמהומות נקראה "מרד תפוחי-אדמה" בה אנשים פרצו ושדדו חנויות כדי למצוא מזון.
בשנת 1932 נשלמה הקמת סכר אשר הפריד את ים זאודר מהים הצפוני והפך אותו לאגם שנקרא כיום אייסלמר – אגם אייסל, ובכך למעשה נותקה אמסטרדם מהים.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 הונהגה באמסטרדם מדיניות של העלמת עין משימוש בסמים קלים (אם כי רשמית הוא עדיין בלתי חוקי), דבר שהגביר תיירות אל העיר והביא לבואם של היפים רבים.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 חולקה העיר ל-15 רבעים אדמיניסטרטיביים אשר קיבלו סמכויות שלטון מקומי שהיו קודם בידי עיריית אמסטרדם. הרעיון העומד מאחורי חלוקה זו – לקרב את השלטון אל התושבים. ב-1987 בחר אותה האיחוד האירופי להיות "בירת התרבות של אירופה" במשך השנה.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 התפתח הסחר הכלכלי של העיר, ומרכז העיר העתיק שופץ וחודש.
במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 גדלה האבטלה באמסטרדם. החלו חיכוכים בין ההולנדים למהגרים הרבים שהגיעו לעיר החל משנות ה-80 של המאה ה-20. הרצחו של במאי הסרטים תאו ואן גוך החריף חיכוכים אלה והגביר את העוינות כלפי המיעוטים האתניים, ובעיקר כלפי המוסלמים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-21, החלה תוכנית עתירת ממדים לחיזוק הגשרים וקירות התעלות בעיר.
כיום אמסטרדם היא הבירה העסקית והפיננסית של הולנד. היא אחת מערי העולם המובהקות ביותר באירופה, לאחר לונדון, פריז, מילאנו, מוסקבה, פרנקפורט ומדריד. רבים מהבנקים ומהחברות הגדולות בהולנד, בחרו בעיר כמקום מושבן של הנהלותיהם.
אקלים
אמסטרדם נהנית מאקלים ממוזג-ימי (Cfb בשיטת קפן). לים הצפוני יש השפעה רבה על אקלים העיר. הטמפרטורה בעיר מתונה יחסית לקו הרוחב בו העיר שוכנת. לרוב הטמפרטורה אינה יורדת מתחת לאפס מעלות צלזיוס, ונדיר שהטמפרטורה יורדת מתחת לחמש מעלות מתחת לאפס. הקיץ חמים בעיר, אך לא חם. שכיחותה של טמפרטורה של 30 מעלות צלזיוס או יותר מזה היא כשלושה ימים בשנה. משקעים יורדים במשך 175 יממות בשנה. מאוקטובר ועד מרץ לחות גבוהה, שמיים מעוננים, טפטוף וגשם אנגלי קל שכיחים מאוד. רק שקע ברומטרי עמוק גורם מדי פעם למשקעים משמעותיים אך קצרים, עם רוחות סוערות. כמות המשקעים השנתית בעיר היא כ-750 מ"מ.
דמוגרפיה
בתחילת המאה ה-16 מנתה אוכלוסיית העיר כ־12,000 איש, ועד סוף המאה האוכלוסייה גדלה במהירות ומנתה 50,000 איש.
אמסטרדם סבלה ממגפה בשנים 1623–1625, בשנים 1635–1636, בשלישית בשנית 1655, ושוב בשנת 1664. המגפה גבתה את חייהם של 10% מתושביה. עם זאת, האוכלוסייה של אמסטרדם עלתה במהלך המאה ה-17 בעיקר באמצעות ההגירה מ-50,000 ל-200,000 נפש.
במחצית השנייה של המאה ה-19 אוכלוסיית העיר הכפילה את עצמה והגיעה לחצי מיליון איש. בסוף שנת 2022, מנתה אוכלוסיית מטרופולין אמסטרדם מונה כמיליון ו-456 אלף נפש ובעיר עצמה נמנו כ-918 אלף תושבים.
יהודים באמסטרדם
תולדות הקהילה היהודית הם חוט השידרה של תולדות יהודי הולנד בכלל. בשל הסובלנות ששררה בעיר במהלך מלחמות הדת שנפוצו באירופה ומחמת הרדיפות של דתות אחרות על ידי הכנסייה הקתולית, הגיעו פליטים רבים לאמסטרדם, ובהם יהודים עשירים שנמלטו מספרד ופורטוגל, וכן סוחרים הוגנוטים שנמלטו מאנטוורפן ומצרפת.
בעת גירוש ספרד בשנת 1492 נמלטו חלק מיהודי ספרד לפורטוגל. אולם אף בפורטוגל המשיכו היהודים לסבול את רדיפות האינקוויזיציה וחלקם נאלצו להתנצר. מאה שנה לאחר גירוש ספרד, הגיעו לאמסטרדם צאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל. באותה תקופה נלחמה הולנד בספרד, ולכן העדיפו היהודים שבאו מחצי האי האיברי, לקרוא את קהילתם "הקהילה הפורטוגזית" ולא הקהילה הספרדית.
החל מהמאה ה-17, הגיעו להולנד יהודים ממרכז וממזרח אירופה, ובמהרה יסדו קהילה יהודית אשכנזית אשר הייתה לקהילה היהודית הגדולה ביותר באמסטרדם ובהולנד.
כיום חיים בהולנד כ-52,000 יהודים, מתוכם בין 20,000–25,000 באמסטרדם. הקהילה הפורטוגזית מונה כ-600 חברים, ורוב חבריה, כמו רוב חברי הקהילה האשכנזית, גרים מחוץ למרכז העיר.
שלטון מקומי
שמאל|ממוזער|290px|מפת העיר אמסטרדם משנת 1888
במאה ה-17 השלטון בעיר התבסס על מערכת של ארבעה ראשי-עיר. רסן השלטון הוחזק בידי אנשים מעטים, כאשר משרותיהם משולבות האחת בשנייה באופן ששמר את מרבית הסמכויות אצלם, ומנע העברת הכוח לאנשים אחרים. כדי לקבל זכות אזרחות בעיר היה צריך לבחון את עושרו של האדם, וברוב המקרים רק לסוחרים היו התנאים לקבל אזרחות.
עד שנת 1813 אמסטרדם הייתה עיר עצמאית או עצמאית למחצה בתקופות אחרות. משנה זו, בה גורשו הצרפתים מהאזור, ארצות השפלה הפכו למונרכיה חוקתית תחת שלטונו של וילם הראשון, מלך הולנד. בירת הממלכה הייתה אמסטרדם. שינוי זה הביא את העיר להיות חלק ממדינה, וגרם לכפיפותה לפיקוח ולמדיניות המדינה. מושב הממשלה נקבע בהאג.
עד שנת 2010, הייתה העיר מנוהלת על ידי ראש עיר ומועצת עירייה. כמו כן הייתה מחולקת ל-15 רבעים, בהם מועצת רובע מנהלת את ענייני הרובע.
ממוזער|280px|רובעי העיר אמסטרדם לפני שנת 2010
חמישה עשר הרבעים הם:
אמסטרדם סנטרום (אמסטרדם המרכזית) (Amsterdam-Centrum)
אמסטרדם נורד (אמסטרדם הצפונית) (Amsterdam-Noord)
אמסטרדם אאוד-זאוד (הדרום הישן) (Amsterdam Oud-Zuid)
דה בארשס (De Baarsjes)
בוס אן לומר (Bos en Lommer)
חזנפלד / סלוטרמיר (Geuzenveld / Slotermeer)
אוסט / ווטרחראפסמיר (Oost / Watergraafsmeer)
אוסדורפ (Osdorp)
אאוד-ווסט (המערב הישן) (Oud-West)
סלוטרפארט (Slotervaart)
ווסטרפארק (Westerpark)
זייבורך (Zeeburg)
זאודראמסטל (Zuideramstel)
אמסטרדם זאוד-אוסט (דרום-מזרח) (Amsterdam Zuidoost)
הרובע "אמסטרדם נורד" (צפון אמסטרדם) מופרד מיתר חלקי העיר על ידי נהר האיי (IJ).
מאז שינוי שהתקיים בשנת 2010 לאמסטרדם שמונה רבעים, המכסים את כל חלקיה. רובעי אמסטרדם החדשים הם:
ממוזער|280x|רובעי העיר אמסטרדם לאחר שנת 2010
אמסטרדם המרכזית – Amsterdam Centrum
צפון אמסטרדם – Amsterdam Noord
מזרח אמסטרדם – Amsterdam Oost
דרום מזרח אמסטרדם – Amsterdam Zuidoost
דרום אמסטרדם – Amsterdam Zuid
מערב אמסטרדם – Amsterdam West
המערב החדש – Amsterdam Nieuw West
ווסטפורט – Westpoort
השכלה
שמאל|ממוזער|270px|שער הכניסה לאוניברסיטת אמסטרדם, שהוקם בשנת 1639
בתחילת המאה ה-17 נוסד באמסטרדם ההורטוס בוטניקוס – הגן הבוטני העתיק בעולם.
באמסטרדם ממוקם המוסד הבין-לאומי של אמסטרדם למדעי החברה (Amsterdam's International Institute of Social History) – אחד המוסדות המובילים בעולם בתחום זה.
באמסטרדם פועלות כיום שתי אוניברסיטאות:
אוניברסיטת אמסטרדם (Universiteit van Amsterdam)
פרייה אוניברסיטייט – האוניברסיטה החופשית הפרוטסטנטית (Vrije Universiteit)
בעיר 3 גימנסיות בהן לומדים לימודים קלאסיים ואפילו לטינית ויוונית עתיקה. חרף התפיסה שהגימנסיות תיסגרנה היות שהן מוסדות אנכרוניסטיים, הן צוברות תאוצה בשנים האחרונות, ומספר תלמידיהן גדל.
רוב התיכונים בעיר מציעים מגוון רמות לימוד באותו בית-ספר.
תחבורה
שמאל|ממוזער|270px|חשמליות (טראם) באמסטרדם
תחבורה אווירית
נמל התעופה סכיפהול, השוכן במרחק של 12 ק"מ בלבד מהעיר, הוא שדה התעופה הרביעי בגודלו באירופה, בו עוברים למעלה מ-40 מיליון נוסעים בכל שנה.
תחבורה ציבורית
באמסטרדם פועלים חמישה קווי הרכבת התחתית של אמסטרדם. בנוסף רשת ענפה של חשמליות (טראם) ואוטובוסים. בעיר גם תחבורה ציבורית על-פני המים.
לחברת האוטובוסים יורוליינס יש קווים מהעיר ליעדים בכל רחבי אירופה.
אופניים
בזכות המבנה המישורי של העיר, אמסטרדם היא אחת הערים הידידותיות בעולם לרוכבי אופניים, עם מתקנים מיוחדים לאופניים, ושבילים רבים המיועדים לרוכבים. הרכיבה על האופניים בעיר מאפיינת את כל השכבות הסוציו-אקונומיות שבעיר. בשנת 2006 היו כ-2,000,000 אופניים בעיר.
תחבורה פרטית ממונעת
הנסיעה במכונית פרטית במרכז העיר לא כדאית בשל ריבוי רחובות חד-סטריים, כמות רוכבי האופניים הרבה ויוקר החנייה.
שיט
אמצעי תחבורה נפוץ נוסף הוא שיט בסירות פרטיות או ציבוריות בתעלות הרבות של העיר, שאורכן הכולל הוא כ-95 ק"מ. בכל שנה נמשים מהתעלות כ-15,000 זוגות אופניים שנפלו אליהן והם מפריעים לתנועת הסירות. העירייה מפעילה ספינות מיוחדות עם מנופים לביצוע "דיג האופניים".
שמאל|ממוזער|270px|תעלה באמסטרדם
כלכלה
אמסטרדם היא הבירה הכלכלית של הולנד, ונחשבת לאחת מערי העסקים המרכזיות של אירופה. רבים מהבנקים ומהחברות הגדולות בהולנד בחרו באמסטרדם כמקום מושבן של הנהלותיהם. בין היתר יושבות בעיר ההנהלות הראשיות של חברות הענק יוניליוור, TomTom, פיליפס, הייניקן ועוד. חברות נוספות שאינן הולנדיות קבעו גם הם בה את מקומן בשל המס הנמוך.
כלכלת העיר ממשיכה לצמוח בקצב גבוה, וב-2016 צמחה כלכלתה ב-3%, יותר מכל ערי הולנד. שיעור האבטלה באמסטרדם נכון ל-2016 עומד על 7.7%.
אחד מהענפים המרכזיים בכלכלת העיר הוא ענף התיירות. אמסטרדם מושכת אליה יותר מעשרה מיליון תיירים בכל שנה. ב-2022 החליטו פרנסי העיר כי חלק מהתיירים הרבים פוגמים בעיר ולכן הוחלט לפעול להקטנת מספר התיירים הנכנסים. בין היתר השיקו קמפיין תקשורתי כנגד תיירות מכוונת זנות וסמים של צעירים בריטים.
אמסטרדם נחשבת לאחת מערי העולם המובהקות ביותר באירופה. לפי מדד ה-GaWC, המדרג את ערי העולם, אמסטרדם מדורגת בדירוג "אלפא" הגבוה, הכולל ערים המהוות עוגן כלכלי משמעותי בין-לאומי. ב-2012 אמסטרדם דורגה כמקום השני בעולם באיכות המגורים, על פי ה-EIU) Economist Intelligence Unit). היא דורגה גם כעיר החמישית באירופה שבה כדאי למקם עסק בין-לאומי, אחרי לונדון, פריס, פרנקפורט וברצלונה.
ב-24 ביולי 2014 ICANN העניקה לעיריית אמסטרדם אישור הפעלת סיומת אינטרנט .amsterdam.
אתרים בעלי עניין
שמאל|ממוזער|250px|חזית התיאטרון ההולנדי באמסטרדם, שם רוכזו יהודי אמסטרדם לפני שילוחם למחנה וסטרבורק וממנו למחנות הריכוז וההשמדה במזרח. משמש כיום כאתר זיכרון
שמאל|ממוזער|250px|רובע החלונות האדומים באמסטרדם
שמאל|ממוזער|250px|טחנת הרוח דה חוייר
שמאל|ממוזער|250px|תעלת אמסטרדם בקיץ, שממנה נשקף נוף של בזיליקת ניקולאס הקדוש
מוזיאונים
הרייקסמוזיאום (Rijksmuseum) – אמנות קלאסית, ובו משמר הלילה של רמברנדט
מוזיאון ואן גוך (Van Goghmuseum) – אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, ובו אוסף ואן גוך הגדול בעולם ותערוכות מתחלפות.
המוזיאון העירוני של אמסטרדם (Stedelijk Museum)
בית אנה פרנק (Anne Frank Huis)
מוזיאון בית רמברנדט (Rembrandt Huis)
המוזיאון להיסטוריה יהודית (Joods Historisch Museum)
בית הכנסת הפורטוגזי (Portugese Gemeente)
המוזיאון הימי של הולנד (Nederlands Scheepvaartmuseum)
המוזיאון לתולדות אמסטרדם (Amsterdam Historich Museum)
המוזיאון הטרופי (Tropenmuseum)
מוזיאון המחתרת ההולנדית (Verzetsmuseum)
מוזיאון אלארד פירסון (Allard Pierson Museum)
מוזיאון אמסטלקרינג (Amstelkring Museum)
מוזיאון התנ"ך (Bijbels Museum)
מוזיאון ואן לון (Museum Van Loon)
מוזיאון וילט הולטהאוסן (Museum Willet Holthuysen)
מוזיאון נמו – מוזיאון המדע (NEMO)
אוסף סיקס (Six Collection)
מוזיאון התיאטרון של אמסטרדם (Theatermuseum)
מוזיאון החשיש, המריחואנה והקנאביס (Hesh Marihuana Hemp Musueum)
ארון החתולים (Kattenkabinet)
חוויית היינקן
מוזיאון המשקפיים
אולמות קונצרטים ומופעים
קונצרטחבאו – בניין הקונצרטים הלאומי של הולנד (Concertgebouw)
גלריות לאומנות
גלריית דה אפל (De Appel)
גלריית ליוה המל (Lieve Hemel)
גלריית מלקווך (Melkweg)
גלריית רפלקס לאומנות מודרנית (Reflex Modern Art Gallery)
מבנים היסטוריים ודתיים
מונטורן – מגדל המטבעה
הולנדסה סכאובורך
בית הכנסת הגדול של אמסטרדם
הארמון המלכותי של אמסטרדם
בזיליקת ניקולאס הקדוש
גן חיות ופארקים
ארטיס – גן החיות של אמסטרדם
פונדלפארק – פארק עירוני רחב מדרום למרכז העיר
כיכרות
דה דאם (De Dam)
כיכר רמברנדט (Rembrandtplein)
ליידספליין (Leidseplein)
וטרלופליין
ספאו
מוזאומפליין
נורדרמארקט
מונטפליין
ממוזער|270px|הקונצרטחבאו
רחובות עיקריים
דאמראק (Damrak)
קלוורסטראט (Kalverstraat)
ליידססטראט (Leidsestraat)
יודנבריסטראט (Jodenbreestraat)
רוקין
הרבעים בעיר
דה ואלן – רובע החלונות האדומים
יורדאן
רובע התעלות של אמסטרדם מהמאה ה-17 התחום על ידי הסינגל, הוכרז בשנת 2010 כאתר מורשת עולמית
שווקים
בלומנמארקט – שוק הפרחים הצף
שוק אלברט קאופ (Albert Cyupmarkt)
שוק דפר (Dappermarkt)
שוק ווטרלופליין (Waterloopleinmarkt)
"קווי ההגנה של אמסטרדם" – מערכת של חומות, מבצרים וסכרים שנבנתה מ-1883 ועד 1920 ונועדה להגן על העיר באמצעות פתיחת סכרים. האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 1996.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
ויקינסיעות באנגלית - אמסטרדם
יעקב מאור, אמסטרדם- ברוך ה"Mokum" ברוך הוא, באתר ותוליכנו לשלום
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:הולנד: ערים
קטגוריה:הולנד: ערי חוף
קטגוריה:הולנד: ערי נמל
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-13 | 2024-08-29T03:01:17 |
המפלגה הרביזיוניסטית | REDIRECT ברית הציונים הרוויזיוניסטים | 2005-01-31T11:37:08 |
התנועה הרוויזיוניסטית | redirect ציונות רוויזיוניסטית | 2005-11-27T00:37:27 |
ריצין | שמאל|ממוזער|250px|זרעי הקיקיון המצוי, שמהם ניתן להפיק ריצין
ריצין או ריצנין הוא חלבון רעיל המופק מקליפתם של זרעי צמח הקיקיון המצוי (Ricinus communis). רעילות הריצין גבוהה פי 2,000 מארס נחש הקוברה, פי 6,000 מציאניד ופי 12,000 מארסם של העכסנים.
מאפיינים
פעולת הריצין היא דרך בלימת הסינתזה של החלבונים בריבוזומים של תאים איקריוטיים. הוא פוגע בבעלי חוליות, חסרי חוליות, חרקים וצמחים, אף כי פגיעתו בצמחים חלושה. את חומרת הפגיעה קובעת כמות הריצין שנספגה. החומר פוגע הן בשאיפה, הן בבליעה והן בהזרקה. בבני אדם הורס הריצין את ה-RNA שבתאים, וגורם בכך להמוליזה של תאי הדם האדומים ולפגיעה בכלי הדם, במעיים ובקיבה. הרס ה-RNA בתאים פוגע ביכולתם להשתכפל, וגורם להם להיצמד זה לזה. במקביל, נוצר בתאים תהליך של הרס וקריסה.
בעשור הראשון של המאה ה-21 פותחו נוגדנים לריצין על ידי מעבדות בבריטניה ועל ידי צבא ארצות הברית, שהראו יעילות בחיות מעבדה, אך לא נוסו בצורה מקיפה בבני אדם. הרעלת ריצין נחשבת לקשה ביותר: אם הנפגע שורד את שלושת הימים הראשונים, סיכוייו להישאר בחיים גבוהים יותר.
סימני הרעלה מידיים הם: כאבי בטן חזקים, הקאות (העלולות להיות מלוות בדם), שלשולים העלולים להיות מלווים בדם טרי לאחר מספר ימי סבל, ירידה במתן שתן ובלחץ דם, התייבשות חמורה ואפשרות של עוויתות הגוף (בדרך כלל לאחר שהחלה קריסה של מערכת כלי הדם ומערכות חיוניות אחרות).
שימושים
השימוש הידוע המתועד ביותר בריצין נעשה על ידי הק.ג.ב. של ברית המועצות בזמן המלחמה הקרה. בשנת 1978 צייד השירות החשאי הסובייטי את סוכני המשטרה החשאית הבולגרית בנשק דמוי מטרייה המסוגל לירות (באמצעות גז דחוס) כדורית פלטינה בקוטר 1.52 מילימטר, שבחריציה רעל. הסוכנים הבולגרים הגיעו ללונדון על מנת להתנקש בחייו של גאורגי מרקוב, מתנגד המשטר הבולגרי. מרקוב המתין בתחנת אוטובוס ליד גשר ווטרלו. הסוכן הבולגרי התקרב אליו למרחק נגיעה, ומתוך ה"מטרייה", ירה לתוך רגלו של מרקוב קליע זעיר, אשר הכיל ריצין. מרקוב מת בבית החולים מספר ימים לאחר מכן. הקליע נתגלה בגופו במקרה.
ב-17 באפריל 2013 התגלתה במרכז מיון הדואר של הבית הלבן מעטפה שהכילה ריצין ויועדה לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. ב-3 באוקטובר 2018 נשלחו שתי חבילות דואר עם ריצין אשר יועדו למזכיר ההגנה של ארצות הברית ולנשיא דונלד טראמפ. ב-19 בספטמבר 2020 נשלחו מעטפות שהכילו ריצין לנשיא טראמפ ולמספר בתי כלא, ונשלחו ככל הנראה משטח קנדה.
חרף הרעילות הרבה של הריצין ויעילותו כנשק כימי/ביולוגי, קשה מאוד להגביל את ייצורו ומניעת הנגישות אליו היא בלתי אפשרית.
שימוש בתעשייה
ידוע על שימוש בריצין בתעשיית התרופות (כגון לחולי סרטן) ובתעשייה הכימית.
קישורים חיצוניים
על ריצין ומנגנון הרעילות שלו
פרק קיקיוני: מי רצח את גאורגי מרקוב? פודקאסט עושים רפואה בהגשת ד"ר יובל בלוך.
הערות שוליים
קטגוריה:חלבונים
קטגוריה:רעלים
קטגוריה:נשק ביולוגי
קטגוריה:נשק כימי | 2024-09-10T16:27:01 |
הירושימה | הִירוֹשִימַה (ביפנית: 広島市; בתרגום לעברית: "אי רחב") היא עיר מרכזית ביפן, בדרום-מערבו של האי היפני הונשו. שמה מקושר בעולם המערבי עם הפצצתה בפצצת האטום "ילד קטן" במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי ארצות הברית. נכון ל-1 ביולי 2021 חיים בהירושימה 1.195 מיליון תושבים, שטחה 905 קמ"ר.
היסטוריה
העיר נוסדה ב-1589, אם כי כבר כ-400 שנה קודם לכן התקיימו בסביבתה כפרי דייגים שבהם שלטו שוגונים (מנהיגי מיליציות). לעיר הייתה חשיבות אסטרטגית כנמל מרכזי במסחר עם סין. ב-1889 ניתן להירושימה מעמד רשמי של עיר. במהלך מלחמת סין–יפן הראשונה (1894–1895) שימשה הירושימה כבירתה הזמנית של יפן. העיר נמצאת במישור, אם כי בסביבתה יש מספר גבעות המתנשאות לגובה של כ-200 מ'.
הטלת פצצת האטום
על הירושימה הטיל חיל האוויר האמריקני את פצצת הגרעין השנייה בהיסטוריה שנקראה ילד קטן (הפצצה הראשונה שימשה לניסוי במהלך פרויקט מנהטן), בבוקר ה-6 באוגוסט 1945. מאז הפכה עיר תעשייתית זו, יחד עם נגסאקי, שגם אותה פקד גורל דומה שלושה ימים אחר כך, לסמל כלל עולמי למוראות עידן הגרעין. אומדן ההרוגים בהתקפה הגרעינית, הכולל את אלו שמתו מיד ואת אלו שמתו לאחר זמן קצר, עומד על 140,000. מספר זה מוערך ביותר ממחצית מאוכלוסיית הירושימה באותו זמן.
הרקע להטלת הפצצה
שמאל|ממוזער|200px|אנדרטה לזכר פצצת האטום
הירושימה, שהייתה ב-1945 העיר השישית בגודלה ביפן, הייתה בעלת חשיבות צבאית. מפקדות הארמייה השנייה, אשר תפקידה היה הגנת דרום יפן כולה, שכנו בה. עם זאת, הפצצות בעלות הברית במשך המלחמה לא התמקדו בה.
בעיר שלטה הבנייה מעץ, דבר שהפך אותה לפגיעה מאוד לאש. מצד שני, במרכזה נבנו כמה בנייני בטון מזוין וחזק במיוחד, כדי לעמוד ברעידות האדמה הנפוצות. בשל כך שרדו כמה מהמבנים באזור גם אחרי ההפצצה, ביניהם בניין "אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה", אף על פי שהפצצה הוטלה ממש עליו. בניין זה נותר על כנו, ולא שופץ מאז, והכספת בבנק המרכזי, אשר השטרות בה נשארו כחדשים. הוא נודע בשם אנדרטת השלום בהירושימה וארגון אונסק"ו הכריז עליו כאתר מורשת עולמית ב-1996.
מעריכים שהאוכלוסייה בעת ההפצצה עמדה על 250,000 איש. בנוסף לתושבי העיר שהו בה באותה התקופה תלמידי בית ספר בגילאים 11–14 מערים וכפרים באזור שנשלחו לעזור במיגון העיר, שרוב בתיה היו בנויים מעץ, משריפות.
הטלת הפצצה ותוצאותיה
ב-6 באוגוסט 1945 בשעה 8:16 בבוקר הותקפה הירושימה בנשק גרעיני. מזג האוויר היה טוב, ודבר לא מנע את השלמת משימתו של מפציץ ה-בואינג B-29 סופרפורטרס "אנולה גיי" של חיל האוויר האמריקני שנשלח להטיל את פצצת "ליטל בוי" מעל העיר.
צופר אזעקה הופעל בתחילה בעיר, בעקבות מטוס בודד של חיל-האוויר האמריקני שנשלח לבדוק אם תנאי מזג האוויר מתאימים לתקיפה, ומשחלף, האזעקה פסקה. משהתרחק המטוס, תושבי העיר חזרו לשיגרה, דבר שהביא לתוצאות הרסניות בהרבה כשלהק המטוסים השני הגיע האזעקה כבר לא הופעלה ותושבים רבים שהו ברחובות.
בשעה 8:16 הוטלה הפצצה מעל מרכז העיר והתפוצצה בעוצמה של כ-15 קילוטון TNT. בדקות שלאחר מכן הבחינו ברדיו היפני וברשות הטלגרף שתחנותיהם באזור הירושימה אינן פועלות עוד.
שמאל|ממוזער|200px|המבנה לחקר השלום והפרט
השלטונות הצבאיים ניסו ליצור קשר עם הבסיס בהירושימה, ונחרדו משתיקתו המוחלטת. מאחר שהיה ידוע שמספר מטוסי האויב שחגו בסביבתה היה מועט, לא היה להם הסבר לדיווחים המקוטעים שהחלו לזרום על פיצוץ אדיר שנצפה בעיר.
הניצולים הבודדים דיווחו על כדור אש ענק שהאיר את האזור באור חזק (הזכירו אור שמש) שעלה למעלה למעלה בצורת פטריה וכשלמטה נוצר רדיוס ענק של הדף במהירות הקול שהרס כל דבר בדרך עד למרחק של כמה קילומטרים והחשיך את כל האזור.
קצין צעיר נשלח להירושימה בדרך האוויר כדי שיעדכן על המתרחש בה. הוא ומלוויו נדהמו מהחורבן הגמור שמצאו, והחלו בארגון סעד רפואי להמוני הפצועים. כשהצבא היפני הגיע לעיר חולצו אך רק אנשים שהיו בריאים. נאסר לתת מים ועזרה לאנשים שנכוו ברוב חלקי גופם.
כמה שעות אחרי שהפצצה הוטלה החל לרדת גשם. הגשם ירד דרך פטריית העשן הרדיואקטיבי שהייתה מעל הירושימה, והטיפות נעשו שחורות מחלקיקי העשן. האנשים שנכוו קשה זעקו למים וכשירדו טיפות הגשם מהשמים החלו אנשים לשתות את המים הרדיואקטיבים, מה שהביא למספר עצום של מתים בקרב הניצולים ששרדו את הפצצה.
רק שש עשרה שעות אחרי ההפצצה הודיעה ארצות הברית על כלי המשחית החדש שהיה בידה, ובכך יידעה את היפנים על הגורם לאסונם.
במקום התגוררו כ-245 אלף תושבים. כ-83 אלף מתושבי העיר נספו מיד ומספר דומה נספו בעקבותיו במהלך הימים והשנים שאחרי. מדי יום מצאו את מותם כ-100 איש שנפגעו מתופעות הלוואי.
על הפולמוס על צדקת הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי ראו בערך נשק גרעיני.
הירושימה המודרנית
אחרי מלחמת העולם השנייה התאוששה העיר, והשתתפה בתהליך התיעוש המהיר שפקד את יפן כולה. מבניה המודרניים מאופיינים בזכוכית ופלדה. הירושימה מכריזה על עצמה כעיר השלום העולמית, ומציינת ב-6 באוגוסט מדי שנה את יום הזיכרון לחללי הפצצה. הוקמה בה אנדרטת זיכרון המוקדשת לשלום.
קישורים חיצוניים
, פורסם במקור ב-5 בספטמבר 1945
הערות שוליים
*
קטגוריה:יפן: ערים
קטגוריה:יפן: ערי חוף
קטגוריה:הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1889 | 2024-10-01T01:17:58 |
ערפילית הטבעת | ערפילית הטבעת (נקראת גם M57 מ-Messier 57 וכן NGC 6720) היא ערפילית פלנטרית הנחשבת לדוגמה קלאסית של ערפילית כזו. מרחקה כ-2,300 שנות אור ממערכת השמש, בקבוצת הכוכבים נבל. הערפילית, אשר ייחודית ביופייה ובסימטריות שלה, מוארת על ידי כוכב מרכזי מסוג ננס לבן.
היסטוריה
הערפילית התגלתה על ידי אנטואן דרקר בינואר 1779 ומאוחר יותר באותו חודש, באופן עצמאי, גם על ידי שארל מסיה, בשעה שצפה בשביט שחלף בסמוך. הוא הכניסה לקטלוג מסיה כעצם מס' 57 ושיער כי היא מורכבת ממספר כוכבים פחות בהירים שלא יכול היה לראות בטלסקופ שברשותו.
בשנת 1800, פרידריך וון האן גילה כוכב מרכזי עמום במרכז הערפילית. ב-1864, בחן ויליאם האגינס את הספקטרום של מספר ערפיליות וגילה שלחלק מעצמים אלה, כולל M57, ספקטרום בעל קווי פליטה חזקים, המאפיין גז בטמפרטורה גבוהה. האגינס הסיק מכך שערפיליות אלה לא מורכבות מכוכבים, כפי ששיערו קודם.
תצפית
ממוזער|ימין|250px|ערפילית הטבעת בתת-אדום
ממוזער|שמאל|250px|מיקום הערפילית בקבוצת הכוכבים נבל
ניתן לצפות בערפילית בצורה מיטבית באמצעות טלסקופ בקוטר 20 ס"מ, למרות שאת הטבעת עצמה ניתן לראות גם בטלסקופים קטנים יותר ואת הערפילית ניתן גם לראות באמצעות משקפת איכותית בתנאי תצפית טובים, אך היא נראית רק ככתם אליפטי ולא כטבעת. את צבעי הערפילית ניתן לראות רק בצילום ארוך חשיפה.
קל לאתר את הערפילית הנמצאת על הקו המחבר את שליאק (β בנבל) עם סולפאה (γ בנבל) כ-0.8 מעלות משליאק וכ-1.2 מעלות מסולפאה.
מבנה ומאפיינים
לערפילית צורת אליפסואיד והיא מתרחבת בשיעור של כשניית קשת למאה שנה, קצב המתאים למהירות של 20-30 ק"מ/שנייה, ואשר הוערך על-פי תמונות שצולמו במרווחי 50 שנה. בהתבסס על נתון זה, גילה המשוער הוא כ-1610 (±240) שנה. הערפילית מוארת על ידי ננס לבן העומד במרכזה וקרינתו העל-סגולה מייננת את אטומיה. מסת הערפילית כ-0.2 מסות שמש וצפיפותה כ-10,000 יונים לסמ"ק. היא מורכבת בעיקר ממימן (יותר מ-92%), הליום (יותר מ-7%), ממעט חמצן (כ-0.05%), חנקן (כ-0.03%) וניאון (פחות מ-0.01%) וניתן למצוא בה כמויות זעירות של גופרית, ארגון, כלור ופלואור.
לחלקי הערפילית הפנימיים גוון ירוק הנובע מקווי פליטה של חמצן בעל יינון כפול, ב-495.7 ו-500.7 ננומטר. קווים 'אסורים' אלה נצפים רק בתנאי צפיפות נמוכה מאוד, שבהינתן צפיפותה של הערפילית ואחוז החמצן שבה מוערך ביונים אחדים לסמ"ק בלבד. בחלקי הטבעת החיצוניים, הגון האדמדם הוא תוצאה של מימן וחנקן מיוננים, כאשר גם החנקן מציג קווי פליטה אסורים, ב-654.8 ו-658.3 ננומטר. עוצמת ההארה הכוללת של הערפילית היא פי 50-100 מעוצמת ההארה של השמש. אורכי הגל הירוקים נמצאים קרוב לשיא הרגישות של העין האנושית ולכן היא נראית בהירה יותר בעין (דרגת בהירות 8.8) מאשר בצילום (דרגת בהירות 9.7).
הכוכב המרכזי
במהלך 2,000 השנים האחרונות, עזב הכוכב במרכז הערפילית את ענף הענקים בדיאגרמת הרצשפרונג-ראסל, לאחר שמיצה את מלאי המימן שלו. משמעות הדבר היא שהוא אינו מייצר יותר אנרגיה בתהליך היתוך גרעיני ומתקרב כעת לשלב האחרון בחייו, בו הוא מתחיל להתקרר בהדרגה כננס לבן. הכוכב מורכב בשלב זה בעיקר מפחמן וחמצן, עם מעטפת חיצונית דקה של יסודות קלים יותר. הוא בעל מסה של כ-0.6 מסות שמש, טמפרטורת פני שטח של כ-125,000 מעלות קלווין ובהירות מעט נמוכה מבהירות השמש באור נראה, אך פי 200 מהשמש בצירוף הקרינה העל-סגולה.
קישורים חיצוניים
ערפילית הטבעת בקטלוג מסיה באתר SEDS
קטגוריה:ערפיליות פלנטריות
קטגוריה:עצמי מסיה
קטגוריה:קבוצת הכוכבים נבל | 2024-10-05T14:35:52 |
מרסל דושאן | מרסל דוּשאן (בצרפתית: Marcel Duchamp; 28 ביולי 1887 – 2 באוקטובר 1968) היה אמן צרפתי-אמריקני. על פי רוב משויך דושאן לתנועת הדאדא, שעמה היה בקשרים שונים, ולתנועת הסוריאליזם. השפעתו על האמנות במחצית השנייה של המאה ה-20 היא רבה. מושג ה"רדי מייד", אותו פיתח דושאן, הוא אחד המקורות העיקריים להתפתחותה של אמנות הפופ ארט ושל האמנות המושגית. דושאן היה בין הדמויות הבולטות בהתפתחותה של האמנות המודרנית האמריקאית, ועבודתו מהווה סמל לאמנות האוונגרד. החל מאמצע חייו, החל דושאן לעסוק גם בשחמט וזכה בתואר "אמן שחמט". את עניינו בשחמט שילב גם ביצירותיו המאוחרות.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|ריימונד דושאן-ויון, ז'ק ויון ומרסל דושאן (משמאל), 1914
נעורים
אנרי רובר מרסל דושאן נולד בבלנוויל-קרבון (Blainville-Crevon), כפר קטן במחוז סן-מריטים (Seine-Maritime) שבצרפת. הוא נולד כבן הרביעי מתוך שבעת ילדיהם של אז'ן ולוסי דושאן. בבית הוריו הזעיר-בורגני ספג דושאן את האהבה לתרבות ולאמנות. יצירותיו של אמיל ניקולה (Emile Nicolle), סבו של דושאן מצד אימו, איש עסקים שעסק במסחר ימי ואמן תחריטים מילאו את קירות הבית והעיסוק במוזיקה, במשחק השחמט ובקריאת ספרות היו מנהג קבוע בבית. בנוסף למרסל, עוד שלושה מבין ילדי משפחת דושאן הפכו לאמנים: ז'אק ויון, צייר ואמן הדפסים; ריימונד דושאן-ויון, פסל בסגנון קוביסטי, שנפטר בסוף מלחמת העולם הראשונה והציירת סוזן דושאן-קרוטי (Suzanne Duchamp-Crotti).
את ניסוייו הראשונים באמנות החל בבית הוריו. ציוריו ורישומיו הראשונים מציגים את השפעת האמנות האמפרסיוניסטית. בשנת 1904, בגיל 17, הצטרף דושאן אל שני אחיו הגדולים בפריז, אשר פרשו מלימודי משפטים ורפואה לטובת עיסוק באומנות. מרסל עבר להתגורר בביתו של ז'ק ויון ברובע מונמארטר ונרשם ללימודי אמנות באקדמיה ז'וליאן (Académia Julian), אולם לא התמיד בלימודיו ופרש בשנה שלאחר מכן. בהשפעת אחיו אף החל לצייר ולמכור קריקטורות ואיורים, שרבים מהם היו מבוססים על ביטויים לשוניים שונים.
הוא עבד כשנה בבית דפוס צבאי ברואן (Rouen), במסגרת חוג גיוס חובה, שם למד עיצוב טיפוגרפיה וטכניקות דפוס ויצר רפרודוקציות של תצריבי סבו.
שנים ראשונות כאמן
לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, בשנת 1906, חזר דושאן לפריז. הוא שב להתגורר עוד כשנתיים בבית אחיו לפני שעבר להתגורר בניי-סיר-סן שבפרברי פריז. בנוסף, הוא נעזר באחיו, שהיה חבר ב"אקדמיה לציור ופיסול" של צרפת (Académie de peinture et de sculpture), כדי להציג לראשונה את יצירותיו בתערוכת סלון הסתיו של שנת 1908. בשנת 1909 הציג דושאן ציור בתערוכה של "סלון העצמאים" (Société des Artistes Indépendants). אף על פי שהמשורר ומבקר האמנות גיום אפולינר כתב על הציור כעל "העירום המכוער מאוד של דושאן", הפכו השניים לידידים. באותה עת ציוריו של דושאן נשאו אופי "פוביסטי" והיו בעלי קונוטציה מינית מעודנת. מלבד השפעת הפוביסטים ניכרת גם השפעתו של הצייר הסימבוליסטי אודילון רדון. בין היצירות הידועות מתקופה זו בולט הציור "פורטרט של ד"ר ר. דומאקל" (Portrait du dr R. Dumouchel, 1910) במשיכות המכחול המודגשות ובאווירה המיסטית שלו וכן הציור "נער ונערה צעירים באביב" (1911) המושפע מן הפוביזם בנושא התיאור של דמויות בטבע. לשם עשיית ציור זה דושאן עשה שימוש בדוגמנית בשם ג'ין סרה (Jeanne Serre), ממנה נולדה לדושאן בת, אותה לא פגש עד כשנתיים לפני מותו.
בשנת 1911 ארגנו דושאן ואחיו ריימונד מפגשי אמנים, שהתקיימו בביתו של אחיהם הבכור, ז'אק. במפגשים אלו השתתפו, בין השאר, פרנסיס פיקבייה, רובר דלונה ופרנאן לז'ה. הקבוצה זכתה לכינוי "חבורת פּוּטוֹ" (Puteaux), על שם הפרבר הפריסאי בו היה ממוקמים הבית והסטודיו של ז'אק, והייתה מבשרת הזרם האורפיסטי. הקבוצה אימצה את סגנון הקוביזם האוונגרדי, אולם דושאן השתמש בשפה זו כדי לתאר חפצים בעלי תנועה. ציורים כגון "דיוקן של שחקני שחמט", "סונטה" או "דולצ'נאה", כולם משנת 1911, מציגים פורטרטים קבוצתיים של דמויות העסוקות בפעולות בעלות מימד רגשי. הדמויות מצוירות בצורות גאומטריות ובקשת גוונים מונוכרומטית.
עירום יורד במדרגות
בשנת 1912 יצר דושאן את הציור "עירום יורד במדרגות, מס' 2", אשר נבדל מיצירותיו הקודמות בשילוב בין תיאור תנועה ממשית לבין סגנון תיאור קוביסטי יותר, אשר טשטש לחלוטין את הגוף האנושי. מלבד השפעת הקוביזם מציג הציור את השפעת הפוטוריזם ואת השפעתה של המצאת צילום הסינמטוגרפיה בידי אטיין-ז'ול מארה. סידור הצורות בקומפוזיציה מדמה את התנועה של הדמות בעת שהיא יורדת במדרגות. הציור נשלט על ידי גוונים חומים ונעשה שימוש בקווי מתאר (קונטור) שחורים המדגישים את הצורות הגיאמטריות. במקומות מסוימים הוסיף דושאן קווים מעוגלים, בצבע שחור או לבן המדגישים את התנועה של הדמות.
ימין|ממוזער|150px|"חוצפה יורדת המדרגות", קריקטורה מעיתון "ניו יורק איבנין סאן", 13 במרץ 1913.
דושאן הגיש את הציור לתערוכה של "סלון העצמאיים" (Société des Artistes Indépendants), תערוכה שנתית שראשיתה בשנת 1884 ואשר, בשונה מתערוכות אחרות, התקיימה ללא חבר-שיפוט וללא פרס. הצייר הקוביסטי אלבר גלז (Albert Gleizes), אחד ממארגני הסלון ביקש מאחיו של דושאן לבקש ממנו להסיר את הציור מן התערוכה או להחליף את שמה של היצירה, כיוון והיא נראתה להם יותר מדי "פוטוריסטית".
בחודש יוני 1912 צפה דושאן, ביחד עם אפולינר ופיקבייה במחזה "חזיונות מאפריקה" (Impressions d'Afrique), עיבוד לתיאטרון של ספרו הפנטאסטי של ריימונד ראסל (Raymond Roussel) משנת 1910. המחזה השאיר על דושאן רושם אדיר. "הסיבה שאני הערכתי אותו הייתה שהוא יצר משהו שלא ראיתי מעולם. זה הדבר היחיד הגורם עבורי להערצה אישית עמוקה – משהו עצמאי לחלוטין – דבר שאין לו כל קשר לשמות גדולים או משפיעים. אפולינר היה הראשון שהכיר לי את יצירתו של ראסל. זו הייתה שירה. ראסל סבר שהוא פילולוג, פילוסוף ומטאפיזיקאי. אולם הוא נשאר משורר גדול."
בסוף שנת 1912 מקבל דושאן משרת ספרן בספריית סן ז'ניב (Bibliothèque Sainte-Geneviève) בפריז, משרה אותה החזיק עד מאי 1914. בעבודתו נחשף דושאן לחיבורים בתחום הפיזיקה והמתמטיקה. את הידע שרכש בתחומים אלה ניצל דושאן בפיתוח האיקונוגרפיה המורכבת של עבודותיו, ובייחוד ב"הזכוכית הגדולה", אותה החל לתכנן ככל הנראה בשנת 1912, בעת ששהה בחופשה של כמה חודשים בעיר מינכן שבגרמניה. עד לחורף של שנת 1913 השלים דושאן את התכנון הרעיוני של היצירה ואף יצר רישום שלה בעיפרון על קיר הסטודיו שלו.
ב-17 בפברואר 1913 נפתחה בניו יורק ב"תערוכת הנשקייה" (Armory Show). התערוכה, שהכילה כ-1,250 פריטי אמנות מודרניים של כ-300 אמנים אירופיים ואמריקאים שימשה כזרז וכציון דרך בכינונה של אמנות מודרניסטית בארצות הברית. "עירום יורד במדרגות, מס' 2", אשר הוצג לצד שלושה ציורים נוספים של דושאן, היווה את המוקד השערורייתי של התערוכה. מבקר אמנות בעיתון הניו יורק טיימס תיאר את היצירה כ"התפוצצות במפעל לרעפים". מגזין אחר – "American Art News" הציע פרס של עשרה דולרים למי שיצליח לתת את התיאור הטוב ביותר של היצירה. לעג נוסף הופנה ליצירה בקריקטורות ובפרודיות אחרות במהלך השנים.
ניו יורק – 1915–1923
ממוזער|שמאל|250px|נתון (1946–1966)
ב-15 ביוני 1915 הפליג דושאן בדרכו לניו יורק. מיד עם הגיעו לניו יורק הובא דושאן, על ידי וולטר פאך (Walter Pach), לדירתם של בני הזוג ארמסברג, שם שהה מספר חודשים. לשם מחייתו התפרנס כמורה פרטי לצרפתית. בניו יורק החל דושאן את העבודה על מה שתהפך לאחת מעבודותיו המרכזיות – "הזכוכית הגדולה".
על אף שדושאן החל את העבודה המעשית על היצירה בניו יורק, הרי שאת גיבוש הנושא ועיצוב הקונספט האמנותי שלה עשה עוד קודם. העבודה החלה, ככל הנראה, בשנת 1912, בעת שדושאן שהה בחופשה של כמה חודשים בעיר מינכן שבגרמניה. עד לחורף של שנת 1913 השלים דושאן את התכנון הרעיוני של היצירה ואף יצר רישום שלה בעיפרון על קיר הסטודיו שלו.
במהלך העבודה על "הזכוכית הגדולה", יצר דושאן סדרה של רישומים ועבודות הכנה שנועדו לבחון רעיונות לחלקיה השונים של עבודה. חלק מעבודות אלו הפכו ליצירות אמנות עצמאיות, כגון הציורים "כלה" (1912), "מטחנת שוקולד" (1913–1914) ו"טחנת מים" ("Glider Containing a Water Mill in Neighboring Metals"), אחרות נשארו כרישומים וסקיצות או כטקסטים כתובים בלבד. תהליך עבודה זה איפשר לדושאן לפתח איקונוגרפיה סמלית ועשירה, השואבת את השראתה מתחומי דעת שונים.
ימין|ממוזער|150px|"מזרקה" (1917)
במקביל לעבודה על "הזכוכית הגדולה", פיתח דושאן את רעיון ה"רדי מייד". ה"רדי מיידים" הראשונים של דושאן, כגון "מתקן בקבוקים" או "גלגל אופניים", שנוצרו בצרפת יוצרו מחדש בניו יורק. בנוסף, יצר דושאן סדרה של "רדי מייד" חדשים ובהם "בטרם הזרוע השבורה", "מזרקה" או "L.H.O.O.Q.". בעבודות אלו ביקש דושאן לשנות את הגדרת האמנות, ולהציב את המחשבה האסתטית האמנותית הטהורה כתחליף לצורך ביצירת אובייקטים ממשיים. החפצים אותם בחר דושאן נותקו מתוך חיי היום יום הפונקציונליים והוכנסו לתוך הקשר אמנותי – כיצירת אמנות. הדבר הודגש על ידי חתימה של דושאן עליהם. למרות ניסיונות לפרשנויות שונות, דושאן התעקש כי הסיבה לבחירת אובייקטים לא הייתה אסתטית, אלה פונקציונלית.
בשנת 1918 הושלמה רוב העבודה המרכזית על "הזכוכית הגדולה". דושאן סיים את העבודה על חלקה העליון של היצירה ובו תיאור "הכלה", ואילו בחלק התחתון נותר להעתיק אל העבודה עוד כמה דימויים. אולם, עקב כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה עזב דושאן את ניו יורק ועבר לבואנוס איירס. בארגנטינה המשיך לעבוד על רישומים ל"זכוכית הגדולה", אותה התכוון להשלים בשובו לניו יורק. ברישומים אלו עסק דושאן בעיקר בעיצובם של "עדי הראייה". בשנת 1920, עם שובו מביקור בצרפת, העביר דושאן את העבודה הלא גמורה אל סטודיו חדש בבית מס' 246 ברחוב 73 מערב במנהטן. למרות רצונו לסיים את העבודה, הוא עבד עליה פחות ופחות. "היצירה עניינה אותי", העיד דושאן, "אולם לא מספיק כדי להיות נחוש לסיים אותה". בפברואר 1923 שב דושאן לאירופה ולכן היצירה, שעליה עבד במשך כשמונה שנים, לא הושלמה מעולם בהתאם לתוכניותיו המלאות.
יצירתו
בראשית דרכו החליפו ציוריו של דושאן סגנונות אמנותיים כגון פוסט אימפרסיוניזם, קוביזם או סימבוליזם, סגנונות אמנותיים שנחשבו לאוונגרד בתחילת המאה ה-20.
ב-1912 צייר דושאן את "עירום יורד במדרגות", יצירתו החשובה הראשונה. הציור, שבו התנועה מומחשת באמצעות סדרת תמונות זו על גבי זו, שילב השפעות של הקוביזם עם גישה המקבילה לפוטוריזם האיטלקי. הניסיון להציג את הציור בפריז גרם לשערורייה, ודושאן העבירו לתצוגה בניו יורק, ואף תצוגה זו לוותה בשערורייה.
ציור זה היה סמן לסדרה של עבודות, שאותן יצר בתחילת העשור השני של המאה ה-20, שבמהלכן התעניין דושאן בתיאור תנועה ובתיאור של מכונות וחלקים מכניים. לעבודות הללו הקנה אופי סימבולי-פסיכולוגי על ידי מתן שמות כגון: "המלך והמלכה מוקפים על ידי עירומים מסתובבים" (1912) או "הכלה" (1912), ציור של חלקים מכניים בסגנון קוביסטי. סממנים של רבות מיצירות אלו הופיעו ביצירה גדולה של דושאן בשם "הזכוכית הגדולה" הנקראת גם "הכלה מופשטת על ידי רווקיה", שהעבודה עליה נמשכה בין השנים 1915 ל-1923.
ב-1917 שלח לתערוכה שנערכה בגלריה גרנד-סנטרל בניו יורק משתנה ציבורית שניתנה לה יותר מאוחר הכותרת "מזרקה". יוזמי התערוכה הזדעזעו להיווכח שהמזרקה אינה אלא משתנה, והיא הוצגה בתערוכה כשהיא מאחורי וילון. הייתה זו הראשונה בסדרת יצירותיו שהתבססו על חפצים בנליים ויום-יומיים שהאמן הפך ליצירות, בשאיפתו לערער את גבולות הגדרת האמנות. לאובייקטים אלו קרא דושאן "רדי מייד" (Readymade) – "מוכן מראש".
במסגרת הצטרפותו לאסכולת הדאדא ב-1919 הוסיף לגלויה מסחרית של "מונה ליזה" שפם וזקנקן בטכניקה של שרבוט בעפרון. הוא נתן ליצירה את השם L.H.O.O.Q., משחק מילים בצרפתית שמשמעותו "חם לה בתחת" (Elle a chaud au cul). משחק מילים דומה ליווה את יצירתו "מזרקה", שעליה חתם בשם R. Mutt, שהגייתו armut פירושה בגרמנית "עוני". בחירת ציור ה"מונה ליזה" לא הייתה מקרית, בגלל היותה סמל האמנות הקלאסית והיצירה המפורסמת ביותר בעולם המערבי.
לאחר 1923 הקדיש חלק ניכר מזמנו למשחק השחמט. מאמצע שנות השלושים חבר לסוריאליסטים והשתתף בתצוגות שלהם.
בשנות חייו האחרונות הודיע דושאן על פרישה מעולם האמנות, אולם בהסתר עבד על יצירה פיסולית גדולה בשם נתון (Given). יצירה זו שנוצרה בין השנים 1946 ל-1966, נבנתה בדירתו הניו-יורקית של דושאן. היצירה מורכבת מדלת עץ ישנה ובה נקב, שדרכו יכול הצופה להציץ אל מרחב נסתר ובו דמות נשית חסרת פנים ומגולחת ערווה, מחזיקה מנורת גז כשהיא שוכבת בין צמחייה ונוף. לאחר מותו של דושאן הועברה היצירה בשלמותה למוזיאון פילדלפיה לאמנות.
דושאן כשחמטאי: בין אמנות לאמנות המשחק
שמאל|ממוזער|250px|ערכת כיס לשחמט (1943), 16x10.5 ס"מ
שמאל|ממוזער|250px|פרט מתוך ההזמנה לתערוכה בגלריה ג'וליאן לוי, 1943.
החל משנת 1923 השקיע דושאן את מרבית זמנו בלימוד השחמט. באופן הצהרתי "פרש" דושאן מן העיסוק באמנות. את ענינו בשחמט הסביר דושאן במונחים אסתטיים – "אני עדיין קורבן של השחמט. יש לו את כל היופי שיש לאמנות – ועוד הרבה מעבר לכך. לא ניתן למסחר אותו. שחמט טהור בהרבה מהאמנות בעמדה החברתית". "אם בובי פישר היה מבקש את עצתי", טען דושאן, "בוודאי לא הייתי מדכא אותו – כאילו שמישהו היה יכול לעשות זאת – אבל הייתי מבהיר לו שלעולם לא יוכל להרוויח סכומי כסף משמעותיים בשחמט, הוא יחיה חיי פרישות כנזיר ויסבול יותר דחיות מכל אמן אחר, במאבקו להיות מוכר ומקובל". ההתלהבות האובססיבית של דושאן מהשחמט ניתנת לאיתור כבר בנושאים של יצירותיו האמנותיות המרכזיות. הברורה מכולן היא הרדי מייד המכונה "מלכודת" (Trébuchet; 1917). שם זה הוא אף שמה של עמדת השחמט ידועה, בה מחליף השחקן מקומות על גבי הלוח כדי להכשיל את היריב. כמו מהלך השחמט, גם הרדי מייד, המורכב ממתלה למעילים או כובעים אשר מוסמר לרצפה, "מכשיל את הצופה".
דושאן עיצב את הכרזה לאליפות השחמט השלישית של צרפת שהתקיימה בשנת 1925, והגדיל עשות בסיימו את התחרות עם שלושה ניצחונות, שלושה הפסדים ושתי תוצאות תיקו, תוצאה שהייתה מספיק טובה כדי לזכותו בתואר "אמן שחמט". ההתלהבות של דושאן לשחמט הפריעה לאשתו כל כך, עד שהדביקה את כלי השחמט ללוח, פעולה שכנראה תרמה לגירושיהם ארבעה חודשים מאוחר יותר. דושאן שיחק באליפויות השחמט של צרפת בין השנים 1928–1933 ואף ייצג את צרפת באולימפיאדת השחמט באותן שנים, בהעדיפו פתיחות היפרמודרניות כגון ההגנה הנימצו-הודית (שפותחה על ידי השחמטאי אהרון נימצוביץ'). בתחילת שנות ה-30' הבין דושאן שהוא מיצה את יכולתו ואין לו סיכוי להעפיל לדרג העל של השחמט העולמי. במהלך השנים הבאות התכיפות בה השתתף בתחרויות שחמט פחתה, אך הוא גילה את השחמט בהתכתבות והחל לכתוב טור שבועי בנושאי שחמט בעיתונים שונים.
ימין|ממוזער|150px|עמדת לסקר-רייכהלם
בשנת 1932 חבר דושאן לתאורטיקאי שחמט בשם ויטלי הלברשטט (Vitaly Halberstadt) והשנים פרסמו מאמר החוקר את עמדת לסקר-רייכהלם (Lasker-Reichhelm position), עמדה ייחודית ונדירה שעשויה להתרחש בשלב הסיום של המשחק, כאשר לשני השחקנים נותרו רק המלכים וכמה חיילים נוספים. המחברים הגיעו למסקנה כי כל ששחור יכול לייחל לו הוא תיקו. בהינתן משחק מדויק מצדו של הלבן, השחור יכול רק לדחות את הקץ, אך לבסוף יפסיד ללבן. השניים הדגימו עובדה זו על ידי התוויות המסעים כשרטוט דמוי אניאגרם שמתקפלים כלפי עצמם.
ב-1943 יצר דושאן מהדורה של 150 ערכות-כיס לשחמט (Pocket Chess Set) ברמות גימור שונות, כשרק חלקן חתומות על ידו. ייתכן כי הדבר מעיד על ניסיונו של דושאן לייצר ולשווק ערכות אלה בהקשר שאיננו אומנותי. באותה עת לא היו בשוק דוגמאות לערכות ניידות למשחקים, ודושאן בחר להשתמש בפינים כדי לחבר את דמויות הכלים אל לוח השחמט. בדצמבר באותה שנה, פרסם דושאן בעיית שחמט אניגמטית. הבעיה נכללה בהודעה על פתיחת תערוכה קבוצתית בהשתתפות דושאן, איב טאנגי (Yves Tanguy) וג'וזף קורנל (Joseph Cornell) בגלריה ג'וליאן לוי בניו יורק ושדושאן ביקש לכנות אותה "Through the Big End of the Opera Glass" ("דרך הקצה הגדול של עדשת האופרה"). הבעיה הופיעה בתרשים על גבי ההזמנה ומעלייה נוסף נייר שקוף ועליו הודפסו דימויים מאת שלושת האמנים. כאשר צורף הנייר השקוף לבעיה התגלה דימוי של קופידון הפוך, אותו יצר דושאן. מתחת לתרשים הופיעה הכותרת "White to Play and Win" ("לבן מתחיל וזוכה"). רבי אמנים בשחמט ומומחים לסיומים שהתמודדו עם הבעיה שהציג דושאן קבעו כי אין לה פתרון. השילוב בין המיניות, המתבטאת בדמותו של קופידון, ביחד עם חוסר הפתרון של הבעיה מציג משמעות דומה לזו המופיעה בעבודות נוספות של דושאן, כגון "הזכוכית הגדולה", בהן מודגשת חוסר היכולת להתגבר על המיניות ולממש אותה.
ב-18 באוקטובר 1963 יצר דושאן קישור נוסף בין משחק השחמט לבין "הזכוכית הגדולה", אשר שימשה כרקע למשחק שחמט אותו ניהל דושאן מול אווה בביץ (Eve Babitz), דוגמנית ומעצבת גרפית בת 22, שניהלה את המשחק בעירום מלא. המשחק נערך בפתיחה של תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של דושאן במוזיאון פסדינה לאמנות בקליפורניה.
בשנת 1966 יצר דושאן את "מחווה לקאיסה" ("Homage to Caissa"), רדי מייד של לוח שחמט ריק וחתום על ידו, הנושא את שמה של קאיסה – אלת השחמט. דושאן התכוון ליצור ולמכור מהדורה בת 30 עותקים מרדי מייד זה ולהקדיש את התמורה לאגודת השחמט האמריקאית. לבסוף נמכרו רק כ-10 לוחות בלבד.
השגים בולטים בשחמט
דושאן זכה באליפות השחמט של נורמנדי עילית בשנת 1924, השתתף מספר פעמים בגמר אליפות צרפת וייצג את צרפת בארבע אולימפיאדות שחמט:
באולימפיאדת השחמט 1928 שיחק דושאן בלוח השלישי וצבר 6.5 נקודות מ-16 משחקים. ניצחונו הבודד היה על ולדימיר פטרוב
באולימפיאדת השחמט 1930 שיחק דושאן בלוח הרביעי וצבר 4 נקודות מ-15 משחקים. ראויות לציון תוצאות התיקו במשחקו מול פרנק מרשל ומול ולדימיר פטרוב.
באולימפיאדת השחמט 1931 שיחק דושאן בלוח המילואים וצבר 2.5 נקודות מ-9 משחקים
באולימפיאדת השחמט 1933 שיחק דושאן בלוח הרביעי וצבר 2 נקודות מ-12 משחקים. ניצחונו הבודד הושג מול מובשה פייגין.
עבודות חשובות
עירום יורד במדרגות – ציור שמן על בד, 1912.
כלה – ציור שמן על בד, 1912
גלגל אופניים – גלגל אופניים מורכב על שרפרף, 1913
מתקן בקבוקים – רדי מייד של מתקן לייבוש בקבוקי זכוכית תחום ומתוארך, 1914
מטחנת שוקולד מס' 2 – ציור שמן על בד, 1914
הזכוכית הגדולה – נקראת גם "הכלה מופשטת על ידי רווקיה", 1915
עם רעש נסתר – חוט הגולגל לכדור בין שתי לוחיות מתכת וברגים, 1916
אפולינר באמייל – רדי מייד של שלט פרסומת לצבעים תעשייתיים עשוי פח, אותו שינה דושאן, בין השנים 1916–1917.
L.H.O.O.Q. – גלויה של הציור "מונה ליזה" ועליו שרבוט של שפם, זקן והאותיות L.H.O.O.Q, 1919
מזרקה – רדי מייד של משתנה, 1919
רוז סלאווי – צילום שצילם מאן ריי בשנת 1920, ובו מופיע דושאן כדמות נשית החבושה כובע נשי רחב שוליים, המעוטר בסרט קישוט, לובש מעיל פרווה. על הצילום מופיעה חתימתה של רוז סלאווי (Rrose Sélavy, שם שנשמע כביטוי Eros, c'est la vie – ארוס, אלה החיים).
מדוע לא תתעטשי רוז סלאווי? – קוביות שיש בצורת קוביית סוכר, מדחום ודג מיובש בתוך כלוב ציפורים, 1921
נתון (Given) – יצירה פיסולית גדולה בה מתבוננים דרך שני נקבים בדלת עץ. נוצרה בין השנים 1946–1966
מבחר מעבודותיו של דושאן מוצג בתצוגת קבע במוזיאון ישראל בירושלים, במוזיאון פילדלפיה לאמנות ובמוזיאונים אחרים.
פרס דושן
החל משנת 2000 מוענק פרס דושן לאמן צעיר בתחום אמנות עכשווית. זוכה בפרס מקבל מענק אישי של 35 אלף יורו ומענק נוסף של 30 אלף יורי לארגון תערוכה אישית במרכז ז'ורז' פומפידו. בצוות השופטים נכללים נציגים ארגון האמנות הצרפתית, נציג משפחת דושן ונציגי מנהלי מוזיאונים לאמנות, מבקרי אמנות ואספני אמנות. רוב זוכי הפרס הם צרפתים או פעילים בצרפת כמו קפוואני קיוואנגה שזכתה בפרס בשנת 2020.
לקריאה נוספת
ברייטברג-סמל, שרה (עורכת), סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 53, מאי–יוני 1994. ("גיליון דושאן")
דוב, טירי דה, "הרדי-מייד ושפופרת הצבע", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 68 (חלק א') ו-69 (חלק ב'), פברואר, 1996.
פרידמן, תמי כץ, "60 שניות על מרסל דושאן והשפעתו על אמנות המאה ה-20", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 69, פברואר, 1996, עמ' 24–27.
שוורץ, ארטורו; עומר, מרדכי (עורכים), מרסל דושאן: מן ואל "הזכוכית הגדולה", הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, תל אביב, 1994.
דליה יודוביץ, Unpacking Duchamp: Art in Transit, University of California Press, 1995.
קישורים חיצוניים
על דושאן ויצירתו, מאתר "מפגשים מהסוג החוויתי"
מאמר של טירי דה-דוב על דושאן
"האקט האמנותי" – מאמר מאת דושאן
קובצי קול של דושאן
הרצאה מאת האמן ריצארד המילטון על דושאן (דרוש נגן RealPlayer)
אתר על עבודותיו של דושאן
"מרסל דושאן – הקהילה העולמית"
ארכיון עבודות של דושאן
אתר המוקדש לעבודות הדסקיות האופטיות של דושאן
toutfait – ארכיון מקוון על דושאן ויצירתו
קישורים ליצירות של דושאן באינטרנט
Unmaking the Museum: Marcel Duchamp's Readymades in Context
Ready-Set-Go, מאה שנה לעבודת הרדי מייד הראשונה, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד, 27 ביולי 2013
תערוכות 'הכינותי מראש' במוזיאון חיפה ובעין הוד, חגית פלג-רותם, גלובס, 20 באוגוסט 2013
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמנים סוריאליסטים
קטגוריה:שחמטאים צרפתים
קטגוריה:מהגרים מצרפת לארצות הברית
קטגוריה:ספרנים ומידענים צרפתים
קטגוריה:שחמטאים שהשתתפו באולימפיאדת השחמט
קטגוריה:פסלים מודרניים
קטגוריה:פסלים צרפתים במאה ה-20
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1887
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1968 | 2024-07-12T13:53:05 |
בהירות נראית | שמאל|ממוזער|250px|בעת הגדרת סקאלת הבהירות, נבחר הכוכב וגה בקבוצת הכוכבים נבל ככוכב ייחוס ובהירותו הוגדרה כ-0. היום, מסיבות טכניות, בהירותו של וגה היא 0.03. במפת כוכבים זו גודל העיגולים מייצג את בהירות הכוכבים
באסטרונומיה, בהירות נראית (באנגלית: Apparent Magnitude) היא סקאלה יחסית המציינת את שטף הקרינה האלקטרומגנטית של כוכבים ושל גרמי שמים אחרים, שהיה מגיע אל כדור הארץ, אלמלא הייתה קיימת האטמוספירה (אשר מקטינה את השטף עקב בליעת אור). הבהירות מצוינת על סקאלה לוגריתמית יורדת, בה ככל שהערך גבוה יותר – השטף נמוך יותר, כלומר גרם השמיים יותר "כהה". הבהירות מסומנת בדרך כלל על ידי האות m.
בעת מדידת בהירות משתמשים במסנן תדרים, שבורר תחום תדרים מסוים מספקטרום האור של הכוכב. לרוב מקורות האור יש בהירות שונה בתחומי תדרים שונים, ועל כן בציון בהירות של כוכב יש לציין גם את המסנן שבו נעשה שימוש בעת המדידה. אם לא מצוין מסנן, הכוונה לבהירות בתחום האור הנראה.
היסטוריה
האסטרונום תלמי, בספרו אלמגסט, מתאר נוהג המיוחס להיפרכוס, לסווג את הכוכבים לשש דרגות על פי מידת הבהירות שלהם. על פי נוהג זה, דרגה 1 ציינה את הכוכבים הבהירים ביותר, ודרגה 6 את הכוכבים העמומים ביותר.
בשנת 1856 פרסם נורמן פוגסון (Norman Robert Pogson) את סקאלת הבהירות המוכרת כיום. היא מבוססת על הסקאלה הקדומה של היפרכוס ותלמי. פוגסון קבע יחס של 100 (ליניארי) בעוצמת שטף הקרינה בין דרגה 1 לבין דרגה 6, או במילים אחרות יחס של
בין שתי דרגות עוקבות. לדוגמה: שטף הקרינה בדרגה 2 קטן פי 2.512 משטף הקרינה ברמה 1. שטף הקרינה ברמה 3 קטן פי 2.512²=6.31 משטף הקרינה ברמה 1, וכן הלאה. פוגסון בחר בסולם לוגריתמי, בעקבות חוק ובר-פכנר שהיה מקובל אז, לפיו התפיסה האנושית יחסית ללוגריתם של העלייה בעוצמה של הגודל הפיזיקלי. היום מקובל שחוק החזקה של סטיבנס (Stevens' power law) הקובע שהתפיסה האנושית של הראייה יחסית לשורש ריבועי של עוצמת האור, מדויק יותר ועל כן סקאלת הבהירות לא מתארת בצורה מדויקת את תפיסת הבהירות האנושית. כך למשל, כוכב בדרגה 1 נראה לעין כבהיר יותר מכוכב מדרגה 2, אבל לא באותה מידה שבה כוכב מדרגה 2 נראה בהיר יותר מכוכב בדרגה 3.
הסקאלה של פוגסון הורחבה לבהירויות חזקות מדרגה 1 (כלומר בהירות קטנה מ-1) ולבהירויות חלשות מדרגה 6 (כלומר בהירות גבוהה מ-6). בתחילה, נקודת הייחוס נקבעה בעזרת בהירותו של פולאריס כבהירות 2, אולם משהתברר כי פולאריס הוא כוכב משתנה, הוחלט שהכוכב וגה ישמש ככוכב ייחוס, ובהירותו נקבעה ל-0. תכונתו של וגה ככוכב שבהירותו כמעט שלא משתנה בטווח רחב של תדרים סייעה בבחירה בו ככוכב הייחוס. כיום, מסיבות טכניות ולאחר מדידות מדויקות יותר, מוגדרת בהירותו של וגה בתור 0.03.
סקאלת הבהירות
שמאל|ממוזער|250px|מיקומו של סיריוס, הכוכב הבהיר ביותר בשמים. בהירותו של סיריוס היא 1.46-
סקאלת הבהירות היא סקאלה לוגריתמית הפוכה, כך שערך הבהירות יורד ככל שמקור האור בהיר יותר. בעקבות הסקאלה של פוגסון (לעיל), הפרש של 5 יחידות בהירות מוגדר כהבדל של פי 100 בשטף האור, ולכן הבדל ביחידת בהירות אחת הוא הבדל של פי בשטף האור. הקשר בין שטף כוכב לבהירותו נתון בנוסחה:
ZP הוא קבוע שנקרא נקודת האפס של סולם הבהירות (ובאנגלית: Zero Point). מקורו של המקדם 2.5 בכך שבנוסחה נעשה שימוש בלוגריתם עם בסיס 10, כפי שמקובל בהנדסה. 2.5 הוא 5 מחולק ב-2, באשר מקורו של ה-5 בשורש החמישי שבו השתמש פוגסון; וה-2 הוא הריבוע של 10 כדי לקבל 100, שהוא גורם ההכפלה שהציע פוגסון.
כאמור לעיל, הכוכב וגה נבחר ככוכב שבהירותו 0, ובהירויות שאר הכוכבים כוילו לפיו. כיום, בעת ביצוע מדידות פוטומטריות, נהוג למדוד בהירויות ביחס לכוכבי-ייחוס, שבהירותם ידועה ומנוטרת באופן תדיר.
שני כוכבים שיוצרים כמויות שטף 1f, 2f בהתאמה, ייראו בבהירויות של 1m, 2m בסקאלה לוגריתמית, לפי הקשר:
או:
בנוסחאות שלעיל מופיע יחס בין שני גודלי שטף, ואין חשיבות ליחידות בהם הוא מבוטא. בצורה זו שינויים במערכת המדידה, גובה הכוכבים מעל האופק או מידת זיהום האור מאבדים מהשפעתם, כך שאין צורך לכייל את הסקאלה מחדש בעת מדידת בהירותו של עצם לא מוכר, וניתן להסתפק בהשוואת השטף שלו לשטף של כוכבים מוכרים, דבר המהווה יתרון גדול.
שטף האור המגיע לצופה על פני כדור הארץ מכוכב שבהירותו m=5 גדול פי 2.512 מהשטף של כוכב שבהירותו 6, או פי 2.5122 מכוכב שבהירותו 7. כאשר אומרים שכוכב מסוים נמצא בדרגת בהירות 1, מבלי לציין את הבהירות המדויקת, הכוונה היא שבהירותו הנראית היא בין 1.5 ל-0.5.
בהירות גבולית
בהירות גבולית היא הבהירות שמעבר לה עצם שמיימי חשוך מכדי להבחין בו. נהוג לומר שהבהירות הגבולית לעין בלתי מצוידת היא 6, אך מרבית האנשים שראייתם תקינה רואים מעל 6.5, וישנם שרואים יותר מכך.שימוש בטלסקופ מעלה את ערך הבהירות הגבולית במידה ניכרת. לטלסקופ שרדיוס המראה/עדשה שלו הוא R (במילימטרים), הבהירות הגבולית ניתנת לחישוב על פי הנוסחה
יש לזכור שזו נוסחה עבור רגישות עין ממוצעת, ובפועל ישנם הבדלים גדולים בין רגישות העיניים של אנשים שונים.
הבהירות הגבולית הגבוהה ביותר היא של טלסקופ החלל האבל, 31. הגעה לבהירות זו כרוכה בחשיפה ממושכת, כלומר צילום האובייקט לאורך זמן רב. בהירות גבוה מ-31 נבלעת ברעש הנגרם ממיכשור הטלסקופ.
שיטות פוטומטריות
הבהירות של הגוף השמיימי נמדדת תוך שימוש במסנן המעביר אורכי גל מסוימים. הגדרת אוסף מסננים סטנדרטי נקראת שיטה פוטומטרית (Photometric system). השיטה הפוטומטרית הראשונה שהוגדרה הייתה שיטת UBV והיא משמשת עד היום לסיווג כוכבים. לפי שיטה זו מודדים את הבהירות בעזרת שלושה מסננים. המסנן הראשון מעביר את תחום האור הנראה (visual) והוא מדמה בקירוב את תגובת העין האנושית. הבהירות הנמדדת בעזרת מסנן זה, שאורך הגל המרכזי שלו נמצא ב-540 ננומטר, מסומנת כ-mV או כ-V. הבהירות הנמדדת בעזרת המסנן השני, שמרכזו ב-442 ננומטר, אורך גל המתאים לאור כחול (blue), מסומנת כ-mB או כ-B, והבהירות של המסנן השלישי שמרכזו ב-364 ננומטר, בתחום האור העל-סגול (UV), מסומנת כ-mU או כ-U.
ניתן ללמוד פרטים רבים על אופיו של כוכב על ידי מדידה עם מספר מסננים. לווגה, למשל, יש בהירות כמעט שווה כשהיא נמדדת בשלושת המסננים של שיטת UBV, ותחילה היא הוגדרה כ-0 בשלושתם. אולם, מצב כזה אינו טיפוסי ולרוב הכוכבים יש בהירות שונה כשהמדידה מתבצעת עם מסננים שונים. הטמפרטורה של הכוכב יכולה להיקבע בדיוק גבוה בעזרת חישוב ההפרש בין הבהירות באורכי גל שונים. כך למשל, ההפרש B-V שנקרא אינדקס צבע נותן אינדיקציה ישירה לצבע של הכוכב. קביעת הצבע מאפשרת לחשב את הטמפרטורה של פני השטח שלו, בהתאם לתכונות של פליטת גוף שחור.
כיום משמשות מספר שיטות פוטומטריות, ובהן כאלו שיש בהן יותר מסננים, המכסים תחומי תדרים נוספים, כמו אור תת-אדום. חלק מהמסננים מתאימים לאורכי גל שלא מסוגלים לחדור דרך אטמוספירת כדור הארץ, ולכן הם נמצאים בשימוש רק במדידות המתבצעות בעזרת לוויינים או כלי טיס אחרים שמגיעים לקצה האטמוספירה או יוצאים ממנה.
הקשר לבהירות המוחלטת
הבהירות תלויה במרחק של גרם השמים מכדור הארץ; וכן בבהירות המוחלטת (M) של גרם השמיים, שמושפעת מאופי פליטת האור שלו.
הבהירות הנראית גדלה עם העלייה בבהירות המוחלטת, והיא פוחתת בעבור מרחקים הולכים וגדלים מהמקור. הקשר בין הבהירות המוחלטת (M) לבהירות הנראית (m) נתון על ידי הנוסחה:
הגודל DL קרוי מרחק הבהירות, והוא שווה למרחק מהמקור ביחידות פרסק (כ-3.2616 שנות אור) עבור עצמים קרובים. כשמדובר במרחקים גדולים, יש לקחת בחשבון את השפעת עקמומיות המרחב, לפי תורת היחסות הכללית, ולהכניס תיקון לערכו של DL.
כמו בנוסחת הבהירות הלוגריתמית שלעיל, מקורו של הגורם 5 בשימוש בלוגריתם לפי בסיס 10, בתוספת גורם 2 שמקורו בריבוע המרחק.
המספר 1 שבתוך הסוגריים גורם לכך, שהבהירות הנראית של עצמים שמרחקם מהצופה 10 פרסק, שווה בגודלה לבהירות המוחלטת.
בהירות השוואתית של עצמים שונים
בהירות עצם 26.73- השמש (בהירות פי 449,000 יותר מירח מלא) 12.6- ירח מלא 8.0- בהירות מרבית של לוויין אירידיום 6.0- בהירות מוערכת של הסופרנובה 1054 שנצפתה ב-4 ביולי 1054 על ידי הסינים 5.7- בהירות מרבית של תחנת החלל הבינלאומית (בפריגיאה, 100% הארה) 4.7- בהירות מרבית של נוגה 3.9- גבול הבהירות (התחתון) של עצם בו ניתן לצפות במשך היום בעין בלתי מזוינת 3.0- בהירות מרבית של מאדים 2.8- בהירות מרבית של צדק 1.9- בהירות מרבית של כוכב חמה 1.46- סיריוס – הכוכב הבהיר ביותר 0.72- קאנופוס – הכוכב השני בבהירותו 0.27- אלפא קנטאורי – מערכת הכוכבים הקרובה ביותר למערכת השמש 0.24- בהירות מרבית של שבתאי 0.04- ארקטורוס – הכוכב הבהיר ביותר בשמי הצפון 0.03+ וגה – הכוכב שבמקור בהירותו נקבעה בתור בהירות אפס 0.08+ קאפלה 0.12+ ריג'ל 0.38+ פרוקיון 0.46+ אכרנר 0.5+ ביטלג'וז (כוכב משתנה) 3.0+ גבול הבהירות של עצם בו ניתן לצפות בסביבה עירונית. בהירות השיא של סופרנובה 1987A, בענן מגלן הגדול. 3.4+ הבהירות של גלקסיית אנדרומדה 4.6+ בהירות מרבית של גנימד, הירח בעל הבהירות הנראית הגבוהה ביותר במערכת השמש להוציא הירח של כדור הארץ 5.5+ בהירות מרבית של אורנוס 6.5+ גבול הבהירות של עצם בו ניתן לצפות בעין בלתי מזוינת בתנאים אופטימליים 6.7+ בהירות מרבית של כוכב הלכת הננסי קרס 7.7+ בהירות מרבית של נפטון 9.5+ גבול הבהירות של עצם בו ניתן לצפות במשקפת בעלת קוטר עדשה של 50 מ"מ 12.6+ הקוואזר הבהיר ביותר 3C 273 במרחק 2.4 מיליארד שנות אור 13.65+ בהירות מרבית של פלוטו (בהירות חלשה פי 1,148 מיכולת הצפייה בעין בלתי מזוינת) 18.7+ בהירות מרבית של כוכב הלכת הננסי אריס 23.0+ בהירות מרבית של ניקס והידרה, ירחי פלוטו הזעירים 27.0+ גבול הבהירות של עצם בו ניתן לצפות בטלסקופ קרקעי בקוטר 8 מטרים, בהירות של סטיקס (ירח) 31.5+ גבול הבהירות של עצם בו ניתן לצפות בטלסקופ החלל האבל 36.0+ גבול הבהירות של עצם בו ניתן לצפות בטלסקופ הקרקעי העתידי E-ELT 38.0+ גבול הבהירות הצפוי עבור הטלסקופ הקרקעי OWL בקוטר 100 מטרים, שבנייתו בוטלה בינתיים
ראו גם
רשימת כוכבים בהירים
קישורים חיצוניים
רשימת 26 הכוכבים הבהירים בשמים
רשימת 170 הכוכבים הבהירים בשמים
What is apparent magnitude?
N. Pogson, "Magnitudes of Thirty-six of the Minor Planets for the first day of each month of the year 1857", MNRAS, Vol. 17, p. 12 (1856).
E. Schulman and C.V. Cox, "Misconceptions About Astronomical Magnitudes", American Journal of Physics, Vol. 65, p. 1003 (1997).
הערות שוליים
קטגוריה:אסטרונומיה תצפיתית | 2024-08-01T02:14:18 |
היתוך גרעיני | 220px|שמאל
היתוך גרעיני (באנגלית: Nuclear fusion) הוא תהליך שבו גרעיני אטומים מתמזגים לגרעין גדול יותר. תהליך זה כרוך בפליטת אנרגיה רבה, והוא מתרחש בכוכבים ובפצצת מימן.
התהליך
ההיתוך הגרעיני המתרחש במרכזם של כוכבים, הוא שגורם להם להקרין אנרגיה לסביבתם הרחוקה במשך מיליארדי שנה. על אף שהתהליך מפיק אנרגיה רבה, הוא אינו מתחיל באופן ספונטני, אלא דורש אנרגיה תחילית רבה. אנרגיה זו נוצרת מהדחיסה הכבידתית בכוכבים.
בעת ההיתוך הגרעיני שמתרחש בשמש יש שרשרת תהליכים (שרשרת פרוטון-פרוטון):
ראשית מתמזגים שני זוגות של פרוטונים (שהם גרעיני האיזוטופ הרגיל של מימן 1H) ויוצרים שני גרעינים של דאוטריום (2H איזוטופ של מימן). בתהליך זה נפלטים גם שני נייטרינו ושני פוזיטרונים.
כל אחד מגרעיני הדאוטריום מתמזג עם פרוטון נוסף על־מנת ליצור שני גרעיני האיזוטופ של הליום-3 (3He).
שני גרעיני ה-3He מתמזגים לגרעין בריליום אחד בלתי־יציב, המתפרק לגרעין הליום 4He ולשני פרוטונים.
מאחר שמסת גרעין ההליום (4He) הנוצר קטנה מזו של ארבעה פרוטונים, ההפרש משתחרר בצורת אנרגיה של 26.7 MeV. זהו מקור האנרגיה של השמש.
היתוך שני גרעיני מימן דורש אנרגיה רבה בשל דחייתם החשמלית הטבעית. אנרגיה כזו לא קיימת בשמש, אך ההיתוך מתרחש בכל זאת בשל תופעת המנהור הקוונטי, המאפשרת הופעה של חלקיקים משני צדי מחסום פיזי או אנרגטי.
בכוכבים זקנים יותר בהם אזל המימן, מתרחשות תגובות בהן גרעיני הליום מתמזגים לגרעיני פחמן, ואף לגרעינים יותר כבדים, עד ברזל, היסוד הכבד הראשון שבו להיתוך גרעיני אין כל תועלת. לאחר זמן רב, הכוכב צובר כמות ברזל גדולה מאוד, הלחץ מההיתוך הגרעיני נחלש רבות ועקב כך מתפוצץ. הברזל משתחרר מהכוכב ומתפרק בחלל לכל שאר החומרים האחרים כולל את יסודות החיים.
היתוך גרעיני מתרחש גם בעת פיצוץ פצצת מימן. כדי להתחיל אותו כוללת הפצצה גם פצצת אטום, שמספקת את האנרגיה הדרושה להתחלת התהליך. אנריקו פרמי הגדיר את השמש כ"פצצת מימן טובה".
בעשורים האחרונים נעשים ניסיונות לרתום אנרגיה זו בתהליך מבוקר של "היתוך גרעיני קר", כלומר היתוך גרעיני הנעשה בטמפרטורה שאינה גבוהה במידה חריגה, לשם ייצור אנרגיה. אף שהוכרז בעבר מספר פעמים על הצלחה במימוש תהליכי היתוך קר, כל הניסיונות לחזור על הניסויים נכשלו. בקהילת הפיזיקה מוסכם שאין כל תהליך ידוע של היתוך קר.
כור היתוך גרעיני
ממוזער|350px|שמאל|סכמת היתוך גרעיני של מימן להליום
מאז שנות ה-50 של המאה ה-20, ניסו חוקרים ברחבי העולם להפיק אנרגיה מהיתוך גרעיני, כך שהאנרגיה שמושקעת בהיתוך תהיה קטנה מהאנרגיה המתקבלת בעת הפעלת כור היתוך גרעיני.
ב-1 ביולי 2005, התקבל אישור לבניית כור מחקר בינלאומי גדול בצרפת על בסיס היתוך גרעיני. הכור אמור להפיק בסופו של דבר כמויות גדולות של אנרגיה לאורך זמן ממושך, אך לא ישמש לייצור חשמל אלא למחקר בלבד. בניית הכור, אשר זכה לשם איטר (ITER) (בעבר היו אלו ראשי התבות - International Thermonuclear Experimental Reactor, אך בימינו זהו שמו המלא, ופירושו בלטינית "הדרך"), תוכננה מראש להסתיים עד שנת 2020, ועלותו הוערכה בכ־7 מיליארד דולר. בפועל, חרג המיזם הן מלוח הזמנים הצפוי והן מתקציבו, ובנייתו צפויה להימשך לפחות עד 2026.
ההיתוך הצפוי להתקיים ב-ITER מבוסס על היתוך של דאוטריום (המופק ממי הים) וטריטיום ההופכים לגרעין של הליום ומשחררים נייטרון אחד. הנייטרון פוגע במעטפת עבה של ליתיום 7 העוטפת את הכור והופך גרעין של ליתיום לגרעין של הליום ולגרעין של טריטיום שמוחזר לכור לצורך שימוש בהיתוך נוסף בהמשך, וכן נפלט בתהליך נייטרון שעשוי לייצר עוד גרעין של טריטיום. כך שהדלק לתהליך הוא למעשה דאוטריום וליתיום 7, שני חומרים המצויים בשפע עצום על פני כדור הארץ.
ב-5 בדצמבר 2022 השיגו חוקרים במעבדה הלאומית הפדרלית לורנס ליברמור בקליפורניה, פריצת דרך בתחום היתוך אינרציאלי. הם הצליחו לייצר תגובת היתוך גרעיני, שהביאה לרווח נטו באנרגיה, כלומר שכמות האנרגיה שיוצרה בהיתוך גדולה מזו שהושקעה כדי לייצר אותהhttps://www.kan.org.il/item/?itemId=140299.
באוגוסט 2023 הכריזו מעבדות לורנס ליברמור האמריקאיות כי הצליחו שוב ליצור אנרגיה מהיתוך מימני: 3.15 מגה ג'ול בהשקעה של 2.05 מגה ג'ול.
ראו גם
ביקוע גרעיני
היתוך בכליאה מגנטית
היתוך בכליאה אינרציאלית
קישורים חיצוניים
שני תהליכי מיזוג גרעיני חשובים
שרשראות היתוך גרעיני
אתר הבית של כור ההיתוך הגרעיני - ITER
fusionwiki
נדב שנרב, ההיסטוריה של מחקר ההיתוך הגרעיני, 11 בפברואר 2022
הדי שגב, ישראל והמרוץ הגלובלי אל עבר השמש המלאכותית, 20 בנובמבר 2022
הערות שוליים
קטגוריה:פיזיקה גרעינית
קטגוריה:נשק תרמו-גרעיני
קטגוריה:כימיה גרעינית | 2023-11-14T12:32:37 |
עלובי החיים | שמאל|ממוזער|220px|איור מהספר "עלובי החיים" ובו מתוארת הילדה קוזט
עלובי החיים (בצרפתית: Les Misérables) הוא רומן משנת 1862 מאת הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. עלילתו מתרחשת בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19. הספר, העוסק בטבע האדם ובחיים, עוקב אחרי דמותו של ז'אן ולז'אן ואחרי ההתפתחויות בצרפת, תוך ביקורת חברתית נוקבת על תופעת העוני ויחסה של החברה הצרפתית לחלשים שבה: עניים, נשים, ילדים ועוד. הספר ניחן בצבעים עזים וניתוח מעמיק של דמויות, גם המשניות שבהן. "עלובי החיים" נחשבת ליצירה הגדולה ביותר של ויקטור הוגו, יחד עם יצירתו הגיבן מנוטרדאם.
מבנה הספר
במקור, מחולק הספר לחמישה חלקים, אך בתרגומים לעברית ישנן חלוקות שונות הנובעות מעיבוד וקיצור של הטקסט.
הוגו מקדיש חלק משמעותי מתוכו לכתיבה מסאית או פילוסופית שאינה מקדמת את העלילה ישירות, וכוללת את דעותיו בנושאים שונים ומגוונים כגון מקומה של צרפת בקרב האומות, תפקיד החינוך בקידום האנושות, חשיבות ההתקדמות המדעית, המנזר כמוסד שהיה נחוץ בעבר אך בזמן כתיבת הספר (כך על פי הוגו) אבד עליו הכלח, וכן התייחסות נקודתית לנושאים כמו ארכיטקטורה, שפה, בנייתה של מערכת הביוב בפריס, ועוד.
למרות שגיבור הראשי הוא ז'אן ואלז'אן, ישנו מספר רב של דמויות ראשיות נוספות מכל שדרות החברה, ביניהן צעירים וזקנים; גברים ונשים; עשירים ועניים.
תקציר העלילה
חלק ראשון
הספר נפתח בסיפורו של ההגמון, שהוא איש קדוש ואוהב אדם, אשר מקדיש את כל כספי הכנסייה שמוקצבים לו לצדקה ועזרה לעניים. לאחר מכן העלילה עוברת להתמקד בז'אן ולז'אן, בן למשפחה ענייה שתומך באחותו ובשבעת ילדיה לאחר מות בעלה. לאחר שהמשפחה מגיעה לחוסר כול, הוא מתפתה לגנוב כיכר לחם אחת מחנותו של אופה, ונתפס. כעונש על מעשה זה הוא נשלח לרצות חמש שנים בכלא. עקב נסיונותיו התכופים לברוח, משך שהייתו בכלא הולך ומתארך עד לסך של 19 שנים. בכלא מטפח ולז'אן מרירות רבה כלפי האנושות כולה. לאחר שחרורו הוא נודד עם תעודת מסע צהובה, המעידה עליו כי הוא אסיר לשעבר, וגורמת לנידויו על ידי אנשי הכפרים אשר מפחד ומטעם דעותיהם הקדומות מסרבים להניח לו אף לאכול או לישון בפונדק בעד תשלום.
בעודו פונה לישון על ספסל אבן באמצע הכפר, מפנה אותו אישה זקנה לביתו של ההגמון, אשר מקבל אליו את הנווד בלא לשאול שאלות ומארחו. ולז'אן מקבל את הכנסת האורחים הזו אך כיוון שהוא מלא שנאה, הוא גונב מן ההגמון הזקן כמה כלי כסף ונמלט באישון לילה. השוטרים תופסים אותו ומובילים אותו בחזרה אל ההגמון על מנת שיאמת, כך הם מצפים, את דבר הגנבה, וישלח את ולז'אן בחזרה לכלא לשארית ימיו. ההגמון לא ממלא אחר ציפייה זו, הוא טוען בפני השוטרים ובפני ולז'אן המופתע כי הוא העניק לוולז'אן את הכלים היקרים ומעניק לו בנוסף את פמוטי הכסף אשר הלה "שכח" כאשר יצא בפעם שעברה. הוא "מזכיר" לוולז'אן בלחישה שלא ישכח כי הוא הבטיח לנצל את הכסף כדי לחזור למוטב ולעשות טוב.
אירועים אלו מעצבים מחדש את אישיותו של ולז'אן. הוא מגלה את הקדושה בדמותו של ההגמון, והוא נחוש בדעתו למלא אחר מצוותו של הלה. הספר עוקב אחרי ולז'אן כאשר הוא, בשם בדוי, מקים מפעל תכשיטים שמעסיק נשים עניות ואף הופך להיות ראש עיר ותורם לפיתוחו של האזור כולו. במסגרת תפקידו כראש עיר הוא פוגש בפנטין, אישה שהרתה מחוץ לנישואין ונאלצה למסור את ביתה למשפחה אחרת, על מנת שלא ידבק בה שם רע. לאחר שהאחראית מגלה את דבר החטא, היא דורשת את פיטוריה, וז'אן ואלז'אן נענה לדרישתה. פנטין נאלצת לרדת לזנות. היא מגיעה אל ואלז'אן מוכה וחולה, ועל ערש דווי הוא מבטיח לה לגאול את ביתה, קוזט, מידי המשפחה ששומרת עליה.
את חזרתו של ולז'אן למוטב עוצר שוטר קפדן בשם ז'אבר, הפועל על פי החוק היבש בלבד, ללא התחשבות ברווחת הכלל או באנשים הנפגעים כתוצאה מפעולותיו. ז'אבר היה בעברו סוהר בכלא שבו נאסר ולז'אן. הוא חושד בראש העיר ובטוח שהוא האסיר הנמלט ז'אן ולז'אן שהפר את תנאי שחרורו. ז'אבר מדווח לממונים עליו על חשדותיו, אך לאחר שהוא מקבל מכתב תשובה כי ז'אן ולז'אן נתפס, מתמלא ז'אבר רגשות אשם כיוון שחשד באדם מכובד. לכן הוא מספר לז'אן ולז'אן את הסיפור ומתפטר.
ראש העיר, ולז'אן, לא יכול להניח לאדם אחר לשאת את אשמתו הוא, שכן האדם שנתפס אינו ז'אן ולז'אן האמיתי, ומסגיר עצמו למשטרה וחוזר לחיים בכלא. תוך כדי עבודת הפרך צצה לוולז'אן הזדמנות לברוח, והוא עושה זאת. ולז'אן יודע על קיומה של קוזט – בתה של פנטין שהושארה אצל משפחה אומנת על ידי אמה, אשר קיוותה להרוויח מעט כסף כדי שתוכל לתמוך בה לפני שתיקח אותה בחזרה. משפחה זו (משפחת נוכלים בשם תנרדייה) התעללה בילדה וסחטה כספים מאמה על מנת לקיים את בנותיה שלה. מאחר שפנטין מתה וז'אבר רודף אחריו, מחליט ולז'אן לברוח לפריז ולגדל שם את קוזט כאילו הייתה בתו.
חלק שני
בחלקו השני של הספר מתמסר ולז'אן לטיפול בקוזט אשר מתבגרת והופכת לנערה על רקע האירועים שהובילו למרד הרפובליקני בפאריס של יוני 1832. אהבתה של זו מגלה אצל ולז'אן רגש שהוא לא הכיר קודם לכן – אהבה. קוזט מתאהבת בצעיר פריזאי (מריוס) אך ולז'אן, מפחד הזר, ומקנאה מנסה למנוע מהשניים להיפגש.
במקביל, בתו של תנרדייה, אפונין, מתאהבת גם היא במריוס ומצילה את חייו, אך לא מצליחה לרכוש את אהבתו ולבסוף נהרגת כאשר היא באה לפגוש את מריוס על המתרס. בעקבות החלטתו של ולז'אן להימלט עם קוזט לאנגליה, מחליט מריוס שבור-הלב להיענות להפצרותיו של מנהיג הסטודנטים המהפכניים אנז'ולרא ולהצטרף למהפכה. ז'אבר, שקודם לתפקיד מפקח ורדף אחרי ולז'אן עד לפריז במטרה לעצרו ולהחזירו לכלא, מצטרף למהפכנים כסוכן כפול על מנת להטעותם ולסייע לכוחות השלטון לדכא את המרד באיבו. לצערו, ז'אבר נחשף בידי פרחח רחוב בשם גברוש (בנם של תנרדייה) ונהפך לשבוי בידי המהפכנים.
בפרוץ המרד הרפובליקני בפאריס של יוני 1832, שולח מריוס את גברוש עם מכתב לקוזט בו הוא מספר לה שכיוון שהם לא יכולים להיות ביחד הוא הולך למות במתרס עם חבריו. המכתב מגיע לידי ולז'אן שמבין שקוזט אכן אוהבת את הצעיר, ומחליט ללכת למתרס ולהציל אותו. במהלך ההתקפה הראשונה מגלה ולז'אן גבורה יוצאת דופן ובתור פרס הוא מבקש ומקבל את הזכות לעשות את מה שהוא רוצה בז'אבר השבוי. ולז'אן לוקח את ז'אבר לסמטה ולמרבה הפתעתו של השוטר, הוא מחליט לשחררו ללא תנאי. הוא מתיר אותו, מגלה לו את שמו וכתובתו, יורה באוויר וכשחוזר למורדים אומר שעשה את אשר היה עליו לעשות וז'אבר מת.
כאשר נפרץ המתרס מציל ולז'אן את מריוס וממלט אותו דרך מערכות הביוב בחזרה לביתו. במערכת הביבים נשדדים ולז'אן ומריוס על ידי תנרדייה, שחושב את מריוס לגופה ואת ולז'אן לרוצחו. בהמשך, ליד הנהר, מתעמת ולז'אן בפעם האחרונה עם ז'אבר, שם למרבה הפתעתו של ולז'אן, מחליט ז'אבר – אחרי חיבוטי נפש כבדים – במקום לעצור את האיש שאחריו רדף כל חייו, לסייע לוולז'אן להביא את מריוס למקום מבטחים שם יקבל טיפול רפואי. אחרי שוולז'אן חוזר כדי להסגיר את עצמו הוא מגלה שז'אבר נעלם. מאוחר יותר מתגלה כי ז'אבר התאבד בקפיצה מגשר אל תוך נהר הסיין, מאחר שלא יכל להתמודד עם שברון האידאולוגיה שבה החזיק בקנאות במשך כל חייו.
לאחר נישואי קוזט למריוס מגלה ולז'אן לבעלה הטרי כי הוא אסיר נמלט. הלה בטוח כי ולז'אן הוא פושע וכי כספו של ולז'אן אינו כשר. לפיכך, מנתק מריוס את קשריו של ולז'אן עם קוזט ודן בכך את ולז'אן למוות מצער הפרידה. בסוף הסיפור מגיע אל הבעל מידע אודות "פשעיו האמיתיים" של ולז'אן – מידע אותו מספק אדון תנרדייה כדי להכפיש את שמו של ז'אן ולז'אן – אך ההפך קורה ומריוס מכיר בכך שוולז'אן הוא האיש שהציל אותו ממוות וכן כי הוא לא רצח איש אלא היה, כהגדרתו, "אדם קדוש". הוא וקוזט מגיעים להיות עם ולז'אן ברגע מותו ומספיקים להיפרד ממנו לשלום.
הדמויות העיקריות בספר
מסודרות לפי סדר הופעתן בעלילה.
שם הדמות אודות הדמות ז'אן ולז'אן גיבור הספר. איש קשה יום שגנב לחם כדי להציל את ילדי אחותו ונידון למאסר ארוך בכלא. ידוע בכוחו הפיזי הרב. בעקבות המאסר ויחס החברה כלפיו הוא הופך למריר וזועם, עד אשר הוא נפגש בהגמון, המגלה כלפיו טוב לב ונדיבות, וגורם לו להפוך לאיש צדיק המנסה בכל כוחו לעזור לבני האדם ועלובי החיים. ז'אבר איש מערכת החוק. שוטר קפדן וחסר רגש שהחל כסוהרו של ולז'אן ורדף אותו שנים לאחר בריחתו. כאשר נוכח שהחוק אינו תמיד צודק, הוא לא מסוגל לשאת את ההבנה הזאת ומתאבד. ההגמון ביינווני (מירייל) ההגמון הצדיק של דיניה, שגאל את ולז'אן, וגרם לו לשנות את דרכו לדרך יותר טובה. פנטין נערה שהרתה לסטודנט בורגני שנטש אותה, ונאלצה להפקיד את ילדתה בידי זרים. אחרי פיטוריה הידרדרה לזנות ובסוף נפטרה ממחלה קשה. משפחת ת'נרדייה משפחה של נוכלים שבידם הפקידה פנטין את בתה. האב הוא בעל פונדק רמאי שעסק בבזיזת גופות בזמן מלחמות נפוליאון. אשתו היא בורה כפרית, מרשעת ואכזרית המתעללת בקוזט. למשפחת תנרדייה 5 ילדים: אפונין, אזלמה וגברוש; כמו גם שני בנים נוספים הנמסרים לאימוץ, המופיעים בגרסה המלאה של הספר. קוזט בתה של פנטין. סובלת מהתעללות בידי משפחת תנרדייה עד אשר ז'אן ולז'אן מחלץ אותה ומאמץ אותה לבת. מריוס פונמרסי נער פריזאי, בן לבורגני אמיד וגיבור מלחמה (שניצל על ידי תנרדייה, כשזה בא לבזוז אותו), שנטש את בית סבו העשיר ובחר לחיות כסטודנט חסר אמצעים ולבסוף כמהפכן. מאוהב בקוזט. אנז'ולרא מנהיג מהפכת הסטודנטים של 1830 ו-1832. נהרג בקרב על המתרס. אפונין בתו של תנרדייה, מאוהבת במריוס ומתה בעת המהומות כאשר מקריבה את חייה כדי להציל את חייו של מריוס. גברוש בנם הנטוש של בני הזוג תנרדייה אשר הפך לילד רחוב, נטל חלק בקרב על המתרס ונורה למוות.
המסרים בספר
הספר נכתב במחצית השנייה של המאה ה-19 (1862), כ-70 שנה אחרי המהפכה הצרפתית וכשלושה עשורים בערך אחרי מהפכת יולי 1830, כאשר צרפת התנדנדה בין רפובליקה ומונרכיה ומצב העוני היה קשה ונורא.
ביקורת על מערכת הצדק והענישה בצרפת
הספר מכיל ביקורת קשה ונוקבת על מערכת הצדק, אכיפת החוק והענישה הצרפתית, שמתוארת כנוקדנית וחסרת-לב, הנטפלת אל העניים וחסרי הישע ולא אל הפושעים האמיתיים. ביקורת זו מבוטאת בספר בכמה נקודות:
תיאור הגיליוטינה בפרק הראשון, כמטונימיה למערכת הצדק הצרפתית.
נסיבות מאסרו של ז'אן ולז'אן, שנענש באכזריות וללא כל פרופורציה על כך שגנב לחם כדי להציל את אחותו מרעב.
תיאור "הנייר הצהוב" שמקבלים אסירים משוחררים ובפועל משמש כאות קין המונע מהם להשתקם.
המפקח ז'אבר, שוטר קפדן, וחסר רגש, אך הגון. ז'אבר הוא חסר לב וכל חייו מוקדשים רק לשירות החוק והסדר. ז'אבר הוא נאמן של הממסד, המכבד את הבורגני הממוסד ובז לאביון החי בשוליים ולפורעי החוק.
נסיבות מעצרה של פנטין, אחרי שהתנפלה על בורגני עשיר שתקף אותה. המשטרה נוטה לצדד דווקא בעשיר, כיוון שהוא היה אזרח ידוע ומכובד ואילו היא זונת רחוב.
משפטו של איש הנחשב בטעות לז'אן ולז'אן וחוסר נכונות השופטים להקשיב לטענותיו של האיש (שניצל רק הודות להתערבותו של ולז'אן).
מעצרם של משפחת ת'נרדייה בידי ז'אבר. אומנם ז'אבר מגיב בהגינות ויעילות ומצליח לעצור את משפחת הפשע, אך מהר מאוד הם מצליחים להשתחרר מבית הכלא ולהמשיך במזימותיהם.
חזרה בתשובה
ז'אן ולז'אן חוזר בתשובה והופך מפורע חוק ששונא את העולם לאיש רב-חסד המרחם על כולם ומנסה לעזור לכולם ככל שידו מגעת.
בסוף חייו, ז'אבר חוזר בו מדבקותו העיוורת בחוק, נותן חנינה לולז'אן, מאפשר לו להביא את מריוס לטיפול רפואי ואז נותן לולז'אן ללכת לדרכו ולבסוף מאבד את עצמו לדעת.
לאחר שאת המחצית הראשונה של חייו הקדיש מר מיריל לעולם ולתענוגותיו, הוא חוזר בתשובה ונהפך לכומר. בהמשך הוא אף ממונה כהגמון העיר דיניה ובמסגרת כהונתו כהגמון הוא חי חיים של הסתפקות במועט, בעוד את רוב קצבתו השנתית הוא מחלק לנזקקים.
אידיאליזם
בספר מופיע תיאור הירואי של מהפכני 1830 והסטודנטים בפריז. בייחוד אנז'ולרא המסור כולו למטרה ומריוס ואחרים המצטרפים אליו.
תרגומים לעברית
עלובי-החיים: דרמה במערכה אחת / תרגום – פסח קפלן. (הבימה), תרע"ג
עלובי החיים: תרגם יעקב שטיינברג, אמנות [תרפ"ט–תר"ץ], אמנות (תשי"ד)
עלובי החיים / מספר על ידי ע' בן-אברהם; ציורים – שלי איידליץ, קלסיקונים מציירים לילדים, [תש"י]
עלובי החיים / עברית – זאב הרטבי, המתמיד, תשט"ו. תבל, [תשט"ז]. י’ שמעוני, תשכ"ב
עלובי החיים / עברית: אביטל ענבר. כתר הוצאה לאור, (1978). יצא במהדורה מחודשת, בשנת 2011, לרגל יציאת הסרט.
עלובי החיים / מאת ויקטור הוגו; תרגום, עיבוד ובמוי – מיכאל אוהד, איורים – רון יצחקי. ישרא-תו, 1987
שיאים
לאחר שסיים את כתיבת הרומן עלובי החיים, יצא ויקטור הוגו לחופשה. הוא הסתקרן לדעת אם מכירת הספר מצליחה ושלח למוציא לאור מכתב המכיל תו בודד: "?". התשובה, שלא אחרה לבוא, הכילה גם היא תו בודד: "!". בניגוד לחליפת המכתבים הזו, שנחשבת לקצרה מאז ומעולם, "עלובי החיים" מכיל את אחד המשפטים הארוכים בספרות העולמית. אורכו 823 מילים, 93 פסיקים, 51 נקודות ופסיקים ו-4 קווים מפרידים, והוא משתרע על פני כמעט שלושה עמודים.
המחזמר
במשך שנים רבות ניסו אמנים רבים לעבד את הרומן האפי לאופרה, אך רק בשנת 1976 הרים אלן בובליל את הכפפה. הוא קרא לשותפו קלוד-מישל שנברג לקרוא את הספר, ואחר הם החלו במלאכה. אחרי שנתיים של עבודה הם הוציאו תקליט קונספט באורך של שעתיים. האלבום זכה להצלחה גדולה ובשנת 1980 הועלתה ההפקה הראשונה של המחזמר "עלובי החיים" בצרפתית.
המחזמר זכה להצלחה מסחררת אך הציג רק 100 פעמים, משום שהתיאטרון התחייב להפקות אחרות.
בברודוויי ובווסט אנד
במאי אנונימי יחסית בשם פיטר פארגו הקשיב להקלטה הצרפתית והתאהב בה. הוא קרא לחברו קמרון מקינטוש להקשיב להקלטה. קמרון התאהב גם כן מיידית ושניהם התחילו במלאכת התרגום. ההפקה עלתה בווסט אנד בשנת 1987 וזכתה גם היא להצלחה מסחררת וענקית. המחזמר המקורי רץ ברציפות בווסט אנד מאז.
בברודוויי ההפקה עלתה לראשונה בשנת 1987 וירדה מן הבמות בשנת 2003. חודשה בשנת 2006 ושוב ב-2014.
עיבוד קולנועי
בשנת 2012, הבמאי טום הופר (נאום המלך) ואלן בובליל הפיקו את הסרט המבוסס על המחזמר. הסרט עטור כוכבים הוליוודים כגון יו ג'קמן, ראסל קרואו, אן האת'וויי, הלנה בונהם קרטר, סשה ברון כהן ואמנדה סייפריד. אך גם מביא לקדמת הבמה שחקנים חדשים יחסית כגון אדי רדמיין, סמנתה בארקס וארון טבייט. הסרט זכה גם הוא להצלחה גדולה והרוויח כ-400 מיליון דולר בקופות.
ראו גם
עלובי החיים (מחזמר)
עלובי החיים (סרט, 1978)
עלובי החיים (סרט, 2012)
עלובי החיים (מיני-סדרה, 2018)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:התאבדות בתרבות ובאמנות
קטגוריה:זנות בספרות
קטגוריה:ספרי הוצאת כתר
קטגוריה:ספרי ויקטור הוגו
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:עוני בתרבות
קטגוריה:רומנים היסטוריים
קטגוריה:רומנים המתרחשים בפריז | 2024-07-30T11:36:15 |
משקל (מוזיקה) | ממוזער
משקל או מֶטרוּם הוא מונח במוזיקה המתאר את ארגון הפעמות בקבוצה (הנקראת תיבה) בעלת מספר קבוע של פעמות והטעמות, החוזרת במהלך היצירה המוזיקלית. המשקל בא לידי ביטוי בכך שחלק מהפעמות מודגשות (או מוטעמות), וחלק אחר מוחלשות. במוזיקה המערבית, המשקל מצוין (בתיווי) על פי "חתימת זמן". למעשה, המילה "משקל" מתארת את הקונספט הכללי של מדידת יחידות קצביות, אך בשפה המדוברת הוא משמש גם לקביעה ספציפית של מקצב של יצירה מסוימת. לדוגמה: "היצירה הזו כתובה במשקל של 4/4 (ארבעה רבעים)".
מקורו של המשקל וחשיבותו
מקורו של המשקל בהליכה של בני אדם ובריקודים, בהם שמו לב האנשים שמנגנים או רוקדים שיש צעדים כבדים יותר וצעדים קלים יותר במשך הריקוד החוזרים על עצמם באופן חוזר ונשנה. כל פעם שבא צעד כבד, הוחלט שתתחיל תיבה חדשה. בתקופות מאוחרות יותר, הרעיון השתנה מעט ונוספו כלים ריתמיים כמו סינקופות.
לתיבה במוזיקה המערבית שתי מטרות מרכזיות: האחת, תחימת מספר פעמות (המכילות תווים) לתוך "בלוק" אחד; השנייה, חלוקת פראזות (משפט מוזיקלי) ל"בלוקים" המרכיבים אותן. המשקל עשוי להוות תוכן מוזיקלי, כאשר הוא משנה את הפעמות המודגשות בכל תיבה ומכתיב את ה"רגש" שבו ינוגן הקטע. בנוסף, לאדם שאינו בעל השכלה מוזיקלית, המשקל מאפשר לרוב להבחין במרכז הצלילי של היצירה.
סוגי משקלים
משקלים פשוטים
במוזיקה המערבית ישנם סוגים מוגדרים של משקלים. להלן הנפוצים שבהם:
משקל זוגי - פעמה מוטעמת ולאחריה פעמה מוחלשת.
משקל משולש - פעמה מוטעמת ולאחריה שתי פעמות מוחלשות. השנייה מבין השתיים החלשות משמשת כקדמה לפעמה החזקה הבאה בתיבה העוקבת. הוואלס יכול לשמש כדוגמה קלאסית למשקל משולש.
משקל מרובע - הפעמות הראשונה והשלישית מוטעמות (בדרך כלל הראשונה מודגשת יותר מהשלישית), והפעמות השנייה והרביעית מוחלשות.
משקל משושה - הפעמות הראשונה והרביעית מוטעמות (בדרך כלל הראשונה מודגשת יותר מהרביעית), והפעמות השנייה, השלישית, החמישית והשישית מוחלשות. נפוץ במגוון סוגי מוזיקה (לדוגמה: בשיר הילדים "מתחת לסלע").
המשקל המשושה הנפוץ הוא שש שמיניות. זהו בעצם משקל זוגי כאשר כל תיבה מכילה שלוש שמינות. דוגמה למשקל זה יש בשירי הטרנטלה ("יש בחיפה חתיכה...").
משקלים מורכבים
בנוסף, קיימים גם משקלים מורכבים יותר ונפוצים פחות, בעיקר בשל היותם א-סימטריים. משקלים אלה נפוצים בעיקר במוזיקה ערבית, במוזיקת הג'אז, ברוק מתקדם וכן במוזיקה קלאסית של המאה ה-20. להלן מספר משקלים כאלה:
משקל 12 (לדוגמה: בשיר "לא ידעתי שתלכי ממני" של מתי כספי, וכן ביצירות פלמנקו, בעיקר במבנה של 3-3-2-2-2)
משקל מחומש (לדוגמה: בשיר "כולם יודעים" של אהוד בנאי או בשיר "Take Five" של פול דזמונד, מתוך רביעיית דייב ברובק, שהוא השיר הידוע ביותר כבעל משקל זה)
משקל משובע (לדוגמה: בשיר "קואיננה" של שלמה גרוניך, המבוסס על לחן בלקני ובשיר "ריח תפוח אודם שני" של נחום היימן - שניהם במשקל שבע שמיניות, ובשיר "Money" של פינק פלויד הכתוב בשבעה רבעים)
ניתן לזהות בשירים שונים גם משקלים מורכבים יותר, כגון מקצב 13 שמיניות (בחלוקה של 3-3-3-4), המופיע בפתיחת השיר "Golden Brown" של The Stranglers. קיימים גם שירים בהם המשקל משתנה תכופות במהלך השיר, כגון השיר "אגדה יפנית" שכתב אהוד מנור והלחין אריאל זילבר.
בעבר, היה נהוג שהמשקל ביצירה מסוימת נשמר לאורך כל היצירה, אך במוזיקה המודרנית ניתן לזהות שירים או יצירות בהם כל מקטע הוא בעל משקל שונה. לדוגמה:
השיר "We Can Work It Out" של הביטלס כתוב כולו במשקל מרובע, אך חלק מה-C-Part כתוב במשקל משולש. השיר "All you need is love" גם הוא של הביטלס, כתוב כך שהבתים במשקל משובע, והפזמון במשקל מרובע.
המשקל בתיווי
בתיווי, המשקל מתורגם לשבר הנכתב בתחילת המקטע המוזיקלי. רוב המוזיקה הפופולרית כתובה ומנוגנת במשקל 4/4 (המייצג משקל מרובע), 2/4 (המייצג משקל זוגי) או 6/8 (המייצג משקל משושה). במוזיקה הקלאסית המסורתית נהגו לדבוק במשקלים כמו 4/4, 3/4 ו-6/8, לעיתים גם נראו וריאציות של המשקלים האלה כמו 3/2 או 6/4. בימי הביניים, בניסיון להלל או לשבח את השילוש הקדוש, היה נהוג להשתמש במשקלים משולשים שסימנו אותם בעיגול שלם, זאת בניגוד למשקלים זוגיים שסומנו בעיגול לא שלם. כיום, נהוג לסמן את המשקל 4/4 על ידי עיגול לא שלם ואת המשקל 2/2 בעיגול לא שלם עם שני קווים שחוצים אותו. בג'אז מסורתי נהוג להשתמש במשקל 4/4, אך לעיתים נעשה שימוש גם ב-3/4 (ג'אז וואלס).
ראו גם
המשקל בשירה
קישורים חיצוניים
(באנגלית)
(באנגלית)
(באנגלית)
קטגוריה:תאוריית המוזיקה
קטגוריה:קצב | 2024-10-01T01:18:08 |
MP40 | MP40 (ראשי תיבות מגרמנית: Maschinenpistole 40, "תת-מקלע 40"; ידוע גם בשם "שמייסר") הוא תת-מקלע הגרמני הסטנדרטי שהיה בשימוש במלחמת העולם השנייה. הנשק עוצב בשנת 1940 על ידי היינריך פולמר, וזכה לכינויו הנפוץ "שמייסר" בקרב חיילי בעלות הברית על שמו של הוגו שמייסר אשר למרבה האירוניה לא היה לו חלק בתכנון הנשק, אלא עזר בעיצוב הגרסה MP41 (ישנן מספר סברות לשאלה מדוע הוגו שמייסר זכה לקבל את הכינוי לנשק זה).
נשק זה היה אחד מכלי הנשק המועדפים על קציני האס אס בזכות גודלו הקטן וקצב היריה המהיר שלו. נחשב לחדשני מאוד עקב השימוש שנעשה בייצורו בעיקר בחלקי מתכת ופלסטיק. כתוצאה מכך הנשק היה זול ליצור מפני שחלקיו יוצרו על ידי מכונות.
חיקויים ושימוש לאחר המלחמה
עיצוב ה-MP40 נתן השראה ובחלק מהמקרים הועתק לתת-מקלעים שונים כמו:
העיצוב של תת-מקלע ה-M3 גריז הסטנדרטי נראה כמו תת-מקלע הסטן והועתק מה-MP40.
העתק רובה ה־MP38 החצי-אוטומטי הגרמני, Selbstladebüchse BD-38.
ה-MP40 היה בשימוש לאחר מלחמת העולם השנייה כתת-המקלע הסטנדרטי בצבא הישראלי. הוא נשאר תת-המקלע הרשמי של הצנחנים בצה"ל עד שנת 1956 כאשר הוחלף על ידי העוזי.
מדינות בהן היה בשימוש
250px|ממוזער|שמאל|לוחמי סיירת צנחנים חמושים ב־MP40.
: היה באופן זמני בצבא האירי
: כשלל מלחמה
בתרבות הפופולרית
במשחקי יריות רבים מבוססי מלחמת העולם השנייה, קיים הנשק (משחקים כגון, Medal of Honor, Battlefield, Call of Duty, Elite Sniper).
הנשק מופיע במגוון משחקי פעולה. בניהם PUBG, FREE FIRE ועוד.
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:נשק קל גרמני במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:תת-מקלעים | 2024-08-25T18:41:15 |
התבדלות | התבדלות (בלועזית: איסוֹלַציוניזם) היא גישה של קבוצה חברתית (שבט, קבוצה אתנית, דת או מדינה) המעדיפה להסתגר או לסגור את שעריה (להגירה) כדי לשמר את תרבותה משינויים תרבותיים או דמוגרפיים. מטבעה, ההתבדלות מצמצמת את הפתיחות ושיתוף הפעולה עם גורמים שונים בסביבתה.
לפעמים משתמשים במונח בדלנות או בדלנות מדינית לתיאור גישה זו, אבל המונח "בדלנות" מתייחס לגישה אחרת (בלועזית: סֶפָּרָטיזם).
התבדלות בינלאומית
במישור היחסים הבינלאומיים, התבדלות היא מדיניות הדוגלת באי-מעורבות של מדינה בבריתות עם מדינות אחרות. רוב המדינות חסרות את הכוח להתמיד במדיניות כזו לאורך זמן.
שני המקרים הידועים ביותר של התבדלות הם שווייץ, שבמשך מאות שנים ועד לימינו אלה נוקטת מדיניות בדלנית, וארצות הברית, שעד מלחמת העולם השנייה החזיקה רשמית בעמדה זו למעלה ממאה שנים קודם לכן, כאשר הנשיא מונרו הכריז על כל יבשת אמריקה כמחוץ לתחום לכל מעצמה אירופית.
הפילוסוף עודד בלבן מאוניברסיטת חיפה הציע בספרו Politics and Ideology מטא-תאוריה פוליטית (המכונה "בלבניזם") המחלקת את הפוליטיקאים למתבדלים ומשתלבים.
התבדלות בארצות הברית
מאז מלחמת העצמאות האמריקאית, השפיעו הזרמים הבדלניים מאוד על הדיפלומטיה האמריקאית. אך הביטוי של מדיניות זו החל בשנת 1823, אז הכריז הנשיא ג'יימס מונרו על דוקטרינת מונרו. מונרו קבע כי "במלחמתן של המעצמות האירופאיות, בעניינים הנוגעים להן עצמן, לעולם לא נשתתף, ואין זה תואם את מדיניותנו לעשות כך. רק כאשר זכויותינו מופרות או נתונות בסכנה חמורה, רק אז נתכונן להגנתנו".
ואכן, במהלך רוב המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 הצליחה ארצות הברית לשמור על מדיניות זו ולא להתערב במלחמות פנים-אירופאיות. מעטות המדינות שהצליחו לשמור על התבדלות לאורך תקופה כה ארוכה. היסטוריונים מצביעים על מיקומה הגאוגרפי של ארצות הברית כגורם שאיפשר לה להצליח בכך.
השאלה מתי בדיוק חדלה הדוקטרינה מלהתקיים שנויה במחלוקת. יש שיציינו את מלחמתה של ארצות-הברית עם ספרד ב-1898, כתוצאה משאיפות אימפריאליסטיות לכיבוש הפיליפינים, כציון-דרך. אחרים מציינים את מלחמת העולם הראשונה, בה אוימה מדיניות הבדלנות על ידי מלחמת הצוללות חסרת האבחנה של גרמניה (ראו: מברק צימרמן). עובדה זו עזרה לנשיא וודרו וילסון לשכנע את עמו להיכנס בסוף למלחמה, ועקב כך שלחה ארצות הברית חיל משלוח גדול לאירופה, התערבות שהיטתה את מאזני הלחימה כנגד מעצמות המרכז ותרמה לניצחון מדינות ההסכמה במלחמה. בתום המלחמה הכריז וילסון על החלפתה של דוקטרינת מונרו בדוקטרינת וילסון, התומכת במעורבות פעילה של ארצות הברית במערכת הבינלאומית ובחבר הלאומים, אך מבחינה מעשית חזרה ארצות הברית לעמדתה הבדלנית וברוח זו הקונגרס אף מנע את כניסתה של ארצות הברית לארגון חבר הלאומים שאותו הגה הנשיא.
רק המתקפה היפנית בפרל הארבור בשנת 1941, שהביאה להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ניפצה סופית את מדיניות ההתבדלות של ארצות הברית, שהחלה להיקרע בתקופת האמנה האטלנטית, ולאחר מעורבותה במלחמה זו המשיכה להיות מעורבת כמעצמה במערכת הדיפלומטית העולמית על פי העקרונות שנוסחו בידי הנשיא טרומן.
מאז מלחמת העולם השנייה ארצות הברית הייתה שחקנית מרכזית בשני קונפליקטים בין-לאומיים רחבי היקף, המלחמה הקרה מסוף מלחמת העולם עד 1991 והמלחמה בטרור מ-2001 עד היום.
כיום קיימים כוחות פוליטיים אמריקאיים מכל רחבי הקשת הפוליטית הקוראים לחזרה למדיניות של התבדלות: מפרוגרסיביים (ראלף ניידר) ועד שמרנים (פט ביוקנן). המפלגה הבולטת ביותר בתחום זה היא המפלגה הליברטריאנית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:בדלנות | 2024-02-21T22:14:12 |
קרקלה | שמאל|ממוזער|200px|ספטימיוס סוורוס וקרקלה. ציור רומנטי מהמאה ה-18
ממוזער|קרקלה בציור של לורנס אלמה-טדמה
ממוזער|ציור של לורנס אלמה-טדמה המתאר את המשפחה הקיסרית. סוורוס ואשתו דומנה ושני בניהם קרקלה וגטה
מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אַנְטוֹנִינוּס (בלטינית: Marcus Aurelius Severus Antoninus Augustus), המכונה קַרַקַלָּה (Caracalla; 4 באפריל 188 – 8 באפריל 217) היה קיסר רומא משנת 211 ועד מותו.
קרקלה היה בנו הבכור של ספטימיוס סוורוס, ושותף בשלטון על האימפריה החל משנת 198. עם מות האב בשנת 211, קיבלו קרקלה ואחיו גטה את מושכות השלטון כשותפים שווים. בפברואר 212 נרצח גטה בפקודתו של קרקלה, שהפך לשליטה היחיד של האימפריה. קרקלה השאיר את ניהול ענייני האימפריה בידי אימו יוליה דומנה, שנשאה בתואר "אוגוסטה", בעוד הוא מקדיש את זמנו למלחמה על גבולות האימפריה. מסעות המלחמה היו עיסוקו העיקרי, מתוך ניסיון להידמות לאלכסנדר מוקדון.
בתקופת שלטונו של קרקלה בוצעו מספר רפורמות, שהחשובה שבהן היא תקנה שנתנה אזרחות רומאית לכל האנשים החופשיים תושבי האימפריה הרומית. היה זה שלב חשוב בהתפתחות המעמד המשפטי של תושבי האימפריה בכללם, אולם לא ברור מה היה ההיקף האמיתי של הרפורמה והשפעתה המעשית. בכל מקרה, ברור שהייתה לה השפעה על אחדות האימפריה. רפורמה אחרת בעלת השפעה ארוכת טווח שנעשתה בתקופת שלטונו הייתה יצירת מטבע חדש, האנטוניאנוס, שהפך למטבע העיקרי של האימפריה במשך מספר דורות.
קרקלה עלה לשלטון בזכות אביו, ושמר על מעמדו בזכות נאמנות חיילי הצבא הרומי, שנבעה בעיקר מהטבות מפליגות שניתנו להם. קרקלה העביר את רוב שנות שלטונו בקרב הלגיונות, וזו הייתה סיבה נוספת לנאמנות חייליו. המקורות הרומאיים מתארים בכתביהם דמות שלילית "נלעגת ודוחה" של קרקלה, שליט אכזר חסר יכולת, שחלומותיו לתהילה בשדה הקרב לא תאמו את יכולותיו המוגבלות. ריחוקו של קרקלה מרומא מנע מהעיר ומהאימפריה את התופעות החמורות שאפיינו את שלטונם של שליטים עריצים ששכנו בעיר כגון נרון או קומודוס. בתקופת שלטונו נחשף כוחו והשפעתו ההולכים וגוברים של צבא האימפריה בכלל והמשמר הפרטוריאני בפרט, וההשפעה של תופעות אלו על האימפריה. The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 15
ביוגרפיה
ילדותו
ממוזער|250px|משפחת הקיסר: ספטימיוס סוורוס, יוליה דומנה ושני בניהם, קרקלה וגטה, שפרצופו נמחק (199–201 לספירה).
קרקלה נולד בעיר לגדונום (בימינו העיר ליון שבצרפת) ב-4 באפריל 188 (על פי מקורות אחרים הוא נולד בשנת 186). אביו היה ספטימיוס סוורוס, קיסר האימפריה הרומית, שהיה קצין בצבא הרומאי ממוצא צפון-אפריקאי, מצאצאי המהגרים הפיניקים לאזור. אמו הייתה יוליה דומנה, אצילה מפרובינקיה סוריה ממוצא ערבי. בשנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-2, נפגשו הוריו לעתיד של קרקלה כאשר ספטימיוס סוורוס פיקד על לגיון שהוצב בסוריה. הוא היה נשוי לפאקיה מרקיאנה. מאוחר יותר באותו עשור, זמן לא רב לאחר מותה של פאקיה, סידר סוורוס עם משפחתה של יוליה שתשלח לגאליה, שם כיהן כמושל הפרובינקיה. נראה כי הם נישאו בשנת 187. בשנת 188 נולד קרקלה. בלידתו ניתן לו השם לוקיוס ספטימיוס בסיאנוס סוורוס (Lucius Septimius Bassianus) שהורכב משמות אביו בתוספת שם הסבא מצד אימו ועד שנת 196 הוא נקרא "בסיאנוס" על מנת להבדיל בינו לבין אביו. בשנת 189, שנה לאחר לידתו של קרקלה, נולד בנם השני של ספטימיוס סוורוס ויוליה דומנה, גטה. לעומת מידע זה, ספר ההיסטוריה אוגוסטה וספרי היסטוריה רומאית מהמאה הרביעית מעלים כעובדה ברורה שקרקלה היה למעשה בנו של סוורוס מאשתו הראשונה, פאקיה מרקיאנה.. ב-190 היה ספטימיוס סוורוס לקונסול ומונה על ידי קומודוס למפקדם של הלגיונות בפאנוניה (אזור הונגריה המודרנית). שם נודע לו על רצח הקיסר פרטינקס ברומא ב-28 במרץ 193. באפריל 193 תפס סוורוס את השלטון, אך נאלץ להילחם על הכתר מול מספר מתמודדים, במלחמת אזרחים ממושכת. לאחר עלייתו של ספטימיוס סוורוס לשלטון, זכה קרקלה להוסיף את התואר "קיסר" לשמו, כמי שמיועד להיות יורש העצר. לאחר שספטימיוס סוורוס הכריז על עצמו כבנו המאומץ של הקיסר מרקוס אורליוס, שונה שמו של קרקלה למרקוס אורליוס אנטונינוס, ובשם זה הוא מופיע בדברי הימים ובמסמכים רומאיים. לעיתים משמש השם המקוצר "אנטונינוס" בלבד. בספרות המחקר ההיסטורי מקובל השם קרקלה (Caracalla). שם זה דבק בו בשנת 213, כאשר החל ללבוש בגד עליון שהיה אופייני לשבטים הגרמאניים והיה ידוע בשם זה. במקורות אחרים שם הבגד הוא קרקלוס (Caracallus) וכך הוא מופיע בחלק מהמחקרים.
תקופת שלטונו
שלטון משותף עם ספטימיוס סוורוס
בינואר 198 העניק סוורוס תואר אוגוסטוס לקרקלה ומינה אותו לקונסול. בכך הפך אותו לשותף מלא בשלטון על האימפריה הרומית במהלך שקיבל השראה ממרקוס אורליוס, שהכשיר בדרך דומה את הקרקע לבנו קומודוס, ונועד להעביר את השלטון לבניהם. על מנת למנוע קשיים והשגות, הם דאגו להעניק ליורשים המיועדים את התארים, הסמכויות וההכשרה המעשית שיבטיחו העברה חלקה של השלטון בעתיד ויבטיחו שכל מי שיערער על חילופי השלטון יתמודד עם עובדה מוגמרת. כך קיבל קרקלה גם את התואר פונטיפקס מקסימוס, הכוהן העליון של הדת ברומא העתיקה, והופקד על ניהול הפולחן והדת ברומא. בשנת 199 הוא קיבל מקום בקרב קבוצת כוהני האחים הארבלים, ובסוף השנה קיבל את התואר "אבי המולדת" (pater patriae).
בשנת 202 נישא בשידוך לפולביה פלאוטילה, בתו של מפקד המשמר הפרטוריאני גאיוס פולביוס פלאוטיאנוס. הנישואים היו אומללים: קרקלה תיעב את אשתו, אולי מאחר שהנישואים נכפו עליו ואולי בגלל ההבנה כי חותנו עתיד להיות יריב פוליטי. קסיוס דיו מציין כי היא הייתה ידועה בהתנהגות בזבזנית. החתונה נחגגה ברוב פאר והדר ותיאור החגיגות, המאכלים והמתנות מזכיר אגדות על חגיגות מלכי המזרח. החתונה נערכה במקביל לחגיגות הניצחון של סוורוס, ששולבו בחתונה, וציון עשור לעלייתו לשלטון.
בינואר 205 העידו עשרה חיילים כי פלאוטיאנוס קשר קשר והורה להם בכתב לרצוח את סוורוס ואת קרקלה. קרקלה עמד כנראה מאחורי זיוף הראיות והדחת העדים. הוא זימן את פלאוטיאנוס להופיע בפני סוורוס, ובטרם הספיק פלאוטיאנוס לענות להאשמות, הכה אותו קרקלה והורה לאחד מהשומרים להרוג אותו. סוורוס, שהיה עד לאותו זמן צמוד לפלאוטיאנוס וראה בו איש אמונו ושותף נאמן, הסתפק בהבעת צער בלבד. מניעיו של קרקלה היו הרצון להתגרש מפלאוטילה, שלא אהב, כפי שאכן עשה מיד, כמו גם ההכרח להיפטר מאיש פוליטי רב עוצמה, שאמנם היה נאמן לסוורוס אך ודאי היה הופך ליריבו של קרקלה. פלאוטילה ואחיה הוגלו לאי קפרי ונרצחו זמן קצר לאחר מכן במצוותו של קרקלה. מהלך זה מראה על נכונותו של קרקלה לנקוט בכל צעד ללא גבולות על מנת להבטיח את מילוי מאוויו, ובעיקר את תאוות השלטון.
באביב 208 יצא סוורוס לפרובינקיה בריטניה, מלווה באשתו, שני בניו ומפקד המשמר הפרטוריאני. מטרתו הייתה להחזיר את השלטון הרומאי אל חלקי האי שנכבשו על ידי פולשים מהצפון. בשנת 196 פולשים אלה פרצו את חומות ההגנה והגיעו עד העיר יורק. הרומאים, שהבינו כי לא יצליחו לדכא את המרד בכוחות העומדים לרשותם, קנו את נסיגת הפולשים בכסף, וניסו לשקם את ההריסות במהלך העשור, אך בשנת 207 חזרו השבטים המורדים לערוך פשיטות, לזרוע הרס ולשדוד מכל הבא ליד. הנציב הרומאי פנה לקיסר בבקשת עזרה. סוורוס, שהיה חולה וחשש כי מותו קרוב, החליט לצאת למלחמה בעצמו, מתוך רצון לסיים את חייו כחייל, ולא כאדם הרתוק למיטתו. סיבה נוספת הייתה דאגה לגורל השושלת שהקים: שני בניו, קרקלה וגטה, לא הסתירו את שנאתם אחד לשני ולא את משיכתם לחיים נוחים ברומא. סוורוס קיווה כי המשימה בבריטניה, והאחריות שבקבלת פיקוד על צבא, יתרמו לתיקון אורחות החיים של בניו, והניסיון שיצברו יביא אותם לעבוד יחד ויכשיר אותם לאתגרים שיעמדו מולם כאשר יעלו לשלטון. בשנת 209, לאחר שהצליחו להגיע לחלקים הצפוניים של סקוטלנד ואף שלא הצליחו להכריע את המלחמה, הכריזו הרומאים על ניצחון במלחמתם נגד הפולשים. ההכרזה על הניצחון לא הרשימה את המורדים, שבשנת 210 הפרו את ההסכם וחידשו את הלחימה ביתר שאת.
גם תקוותו של סוורוס שהמערכה בבריטניה תשפר את היחסים בין קרקלה לגטה הסתיימה במפח נפש. קרקלה לא הסתיר את שאיפתו לעלות לשלטון ללא דיחוי וכשליט יחיד, והמקורות הרומאיים מציינים במפורש כי התנהגותו הסבה עוגמת נפש לאביו.עמית, עמ' 664 עם חידוש הלחימה היה סוורוס על ערש דווי והוא נותר במחנה הרומאי ביורק ביחד עם גטה, בעוד קרקלה יצא בראש הצבאות לפגוש לכאורה את האויב, אך על פי המקורות הרומאיים ההיסטוריונים קסיוס דיו והרודיאנוס הוא לא התעניין בניהול המלחמה אלא פעל להסיר מדרכו את המכשול העיקרי לכס השלטון וניסה לשחד את רופאיו של סוורוס להחיש את קיצו. סוורוס מת ביורק בראשית ספטמבר 211 ואמר לשני בניו שנקראו אליו "שמרו על האחדות בינכם, העשירו את החיילים ואל תשימו לב לכל האחרים"עמית, עמ' 665 קרקלה התנהג תחילה כאילו הוא מקבל עליו את דין צוואת אביו, אבל למעשה התנהג כשליט יחיד לכל עניין וניצל לשם כך את כל הסמכויות שניתנו לו. הוא ניהל משא ומתן עם השבטים הקלדונים המורדים והגיע איתם במהירות להסכם שלום: הרומאים נסוגו מכל כיבושיהם מצפון לחומת אדריאנוס וויתר על התוכנית של סוורוס לכבוש את כל צפון בריטניה. כתוצאה ממהלך זה התייצב הגבול למשך תקופה ארוכה.
ההיסטוריונים הרומאיים, ובעקבותיהם חלק מהמחקרים ההיסטוריים, מותחים ביקרות על קרקלה משום שמערכה עתירת משאבים ומאמץ שנמשכה שלוש שנים הסתיימה ללא הישגים טריטוריאליים וללא ניצחון מכריע. הם מייחסים לקרקלה רצון ליישב את המלחמה בבריטניה כדי לשוב לרומא, לתפוס את השלטון ולסלק את גטה. היסטוריונים אחרים משבחים את ניהול שלבי המלחמה האחרונים תחת שרביטו של קרקלה. על פי גרסה זו מוצו המהלכים הצבאיים וההסכם שלגבי תנאיו יש מידע חלקי בלבד הביא לייצוב גבולות הפרובינקיה וסיום מערכה שגבתה מחיר גבוה.עמית, עמ' 671
שלטון משותף עם גטה
ממוזער|קרקלה הורג את אחיו גטה ציור רומנטי מהמאה ה-19
ממוזער|מטבע זהב. מצד אחד דמותה של יוליה דומנה. מהצד השני דמויותיהם של קרקלה וגטה.
קרקלה פעל בהחלטיות לביסוס שלטונו. הוא פיטר את פפיאנוס, מפקד המשמר הפרטוריאני, שהיה יד ימינו של אביו, והרחיק יועצים אחרים מתפקידם. אלה שבהם ראה איום עתידי, הוצאו להורג. הוא הורה להוציא להורג את אשתו, פולביה פלאוטילה, שעד אז הייתה בגלות באי קפרי. כחודש לאחר מותו של סוורוס עזבו שני השליטים, קרקלה וגטה, את בריטניה, מלווים ביוליה דומנה ואנשי החצר, ובמאי 211 הגיעו לרומא. בשלב זה היו האחים השליטים עוינים זה לזה ולא יכלו לדור תחת קורת גג אחת. הם התגוררו בחלקים שונים של הארמון, מוקפים בשומרי ראש. השנאה שיתקה לא רק את חצר המלוכה אלא גם את האימפריה, והועלתה הצעה לחלק את האימפריה לשתיים: אירופה עד לים מרמרה תחת שלטון קרקלה, ואסיה תחת שלטון גטה. יוליה דומנה, שלמעשה הייתה בעלת תפקיד מכריע בניהול האימפריה, התנגדה לתוכנית.
קרקלה החליט לקחת את היזמה לידיו. הוא שכנע את גטה להפגש בחדר של יוליה דומנה לפגישת פיוס, אך הקיף את המגורים בחיילים חמושים שפרצו אל תוך החדר ברגע שנתן סימן. הרודיאנוס מתאר את הסצנה על פי קווי מתאר של האיליאדה, במהלכה אפרודיטה מנסה להגן על בנה אניאס מתוקפיו ונפצעת תוך כדי המאבק. הסצנה של הרודיאנוס מסתיימת במותו של גטה בזרועות יוליה דומנה, שנפצעה אף היא. על פי קסיוס דיו, קרקלה היה זה שבסיכומו של דבר הכה את המכה הקטלנית בגטה ומיד לאחר מכן יצא מזירת הרצח בצעקות שבר כמי שנאלץ להתגונן ממארב מתוכנן. הרצח הותיר את קרקלה בעמדה בעייתית מול הסנאט העוין וללא תמיכה מובטחת של הצבא. הוא יצא מהארמון ורץ למחנה המשמר הפרטוריאני, שם סיפר לקציני המשמר שהוא נמלט על נפשו מאחר שנאלץ להרוג את גטה, שקשר עם אחרים להרוג אותו. את הסיפור הוא גיבה בהבטחה למענקים נדיבים לחיילי המשמר שקיבלו את הצעתו והבטיחו את שלומו.
משם פנה קרקלה ל, שחנה מחוץ לרומא. חיילי הלגיון סירבו תחילה לתמוך בו או להכניס אותו למחנה אך גם הם התרצו לעמוד לצידו תמורת הבטחה למענקים נדיבים. The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 16 קרקלה לא איבד מומנטום ולמחרת היום הופיע, מלווה בכוח צבאי משמעותי, מול הסנאט. בנאום מחושב הוא הצדיק את הרצח של גטה, הציג את עצמו כקורבן לקשר שנרקם להרעיל אותו, הוסיף כי גטה אשם גם בחוסר כבוד כלפי יוליה דומנה והכריז על חנינה לכל אזרחי רומא שהוגלו ממנה. ההיסטוריון אוגוסטה מסיט מעט את המסך מעל האירועים ומספר כי ביום למחרת הרצח, כאשר קרקלה גילה שיוליה דומנה ביחד עם נשות החצר מתאבלות על גטה, הוא ניסה לרצוח גם אותן. הביוגרפית המודרנית של יוליה דומנה, החוקרת ברברה לוויק, מטילה ספק בתיאור נסיבות מותו של גטה כמתואר על ידי הרודיאנוס או דיו. לפי טענתה רצח זה, בגלוי ולעיני עדים, אינו התסריט הסביר ביותר לאירועים שהובילו למותו של גטה והיא מצביעה על ההשערה כי אופיים האלים והאימפולסיבי של שני האחים הביא להסלמה של מפגש שנועד לסכם תנאים לשלטון משותף או בנפרד, בתיווך או בחסות יוליה דומנה, וכי במהלך העימות קרקלה היה בר המזל שהנחית את המכה הסופית. Barbara Levick Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 90
כך או כך, את המהלך השלים מסע טיהורים בו הוצאו להורג כל תומכי גטה, כל אלו שנחשדו בתמיכה בגטה ובעיקר כל מי שקרקלה ראה בו איום פוטנציאלי להמשך השלטון. על פי קסיוס דיו נהרגו בטיהורים אלו כ-20,000 איש, חלקם נרצחו על מנת שאפשר יהיה להחרים את רכושם. קרקלה הורה על מחיקת זכרו של גטה ושמו הוקע לדיראון עולם - נמחק מכתובות, חוקים ותקנות, מטבעות עם דיוקנו או שמו של גטה הותכו והוא ירד מדפי ההיסטוריה.
מעמדה של יוליה דומנה בתקופת שלטונו של קרקלה
שמאל|ממוזער|200px|תבליט שיש עם דמויותיהם של יוליה דומנה מוצגת כויקטוריה ובנה קרקלה לובש חליפת שריון (212–215 לספירה).
החוקרת ברברה לויק, הביוגרפית של יוליה דומנה, מצביעה על תקופה קצרה, ממותו של סוורוס עד מותו של גטה, בה נשלטה האימפריה על ידי שלושה אוגוסטי בעלי מעמד ומשקל דומה. קרקלה היה הפנים הציבוריות של השלטון אך דומנה החזיקה בהשפעה של ממש, השפעה שלמעשה נצברה בעת השלטון המשותף עם בעלה המנוח והתבססה בשנים של חיים ציבוריים ושלל תארים שהעמידו אותה כדמות העוסקת בניהול אקטיבי ולוקחת חלק במטלות השלטון.
הסתלקותו של גטה הייתה שיאו של מאבק כוחות, שנמשך מספר חודשים. בסיכומו של המהלך נקבע קרקלה כשליט יחיד של האימפריה. קרקלה,כאדם שבנה את המוניטין שלו כקיסר-חייל, לא יכול היה להרשות לעצמו להצטייר כשליט הנאלץ להסתמך על תמיכת אמו, שהייתה מוכשרת ואהודה. מאידך גיסא קובע ההיסטוריון גלן בוארסוק כי בתהליך מתמשך של אדפטציה והכרח גדלה השפעתה הפוליטית ובעיקר יכולת ההשפעה היום-יומית של יוליה דומנה בראש הפירמידה של שלטון האימפריה. מחקר השוואתי של שלל המטבעות שיצאו בתקופת חייה של דומנה מראה כי המטבעות של תקופה זו מכילים טקסטים "צנועים" המקרינים "ביטחון" ומרחק בטוח.
מחקרים נוספים מצביעים על מהלכים מורכבים יותר, שתחילתם בשלטון של סוורוס, במהלכם התבססה דמותה של יוליה דומנה כחלק מהדמיות הגבריות בראש השלטון האימפריאלי, קבוצה שכללה רק את האוגוסטוס, שני בניו ויוליה דומנה בעצמה, שנשאה ברשימת תארים שכללה "אם האוגוסטוס" (mater Augusti) ו"אם המחנות הצבאיים" (mater castrorum). החל משנת 221 קיבלה את התארים "אם הסנאט" (mater senatus) ו"אם המולדת" (mater patriae), תארים שהחלו להופיע על מטבעות לאחר מותו של סווארוס, מטבעות עם דיוקנה ועם תוספת התואר הדתי-פולחני "Pia Felix" שניתן לראשונה לאשה, והועמד באופן מול התואר "Pius Felix", שניתן במיוחד לקרקלה. ההכרה בדומנה כשליטה-שותפה לקרקלה לא הייתה מוגבלת להופעה על גבי מטבעות ברומא אלא בולטת גם במטבעות, כתובות והקדשות בפרובינציות. הממצאים מתחום הנומיסמטיקה, האפיגרפיה והייצוגים האמנותיים מצביעים על מעמדה של דומנה והצגתה בפני הציבור הרומאי כשליטה- שותפה לקרקלה, מעמד שאיפשר את הלגיטימיות וההמשכיות של שלטון השושלת בעוד האוגוסטוס נותר ללא בת-זוג טבעית וללא ילדים. במחקר המתמקד במערכת יחסים מורכבת זאת טוען החוקר פרופסור קליאן דוונפורט כי מעבר לצדדים שאפשרו את ניהול האימפריה היו נתונים לפרשנות אחרת, שהצביעה במפורש על מערכת יחסים אינטימית שהשפעתה חלחלה עמוק אל תוך נפשו של קרקלה. המחקר מצביע על השימוש שעשו אויביו של קרקלה על מנת להציג אותו כאדם שיצריו האפלים הובילו אותו לסופו כקיסר שלא יכול היה לשאת בעול המשך השושלת. תיאור זה שימש את מתנגדיו מבית לבסס את דמותו כעריץ חסר מוסר שדמותו הציבורית ראויה לגינוי.Davenport, Caillan (2017-08-02). "The Sexual Habits of Caracalla: Rumour, Gossip, and Historiography" (PDF). Histos. 75 (100). המקורות המאוחרים מרחיקים לכת וטוענים כי למעשה, לאחר רציחתו של גטה, נשא קרקלה את יוליה דומנה לאישה. הגרסה השערורייתית, ככל הנראה מבוססת, מתחילה בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה, קסיוס דיו והרודיאנוס, שנימת כתיבתם עוינת במופגן את קרקלה. על פי כתבי קסיוס דיו, בעת שקרקלה הוכתר כקיסר יחיד, לאחר רצח גטה והשלמת תהליך מחיקתו מספרי ההיסטוריה, בשנת 212, הוא יצא למסע שהוביל אותו בין היתר אל העיר אלכסנדריה, שם התקבל בעוינות על ידי האוכלוסייה המקומית. על פי הרודיאנוס, תושבי אלכסנדריה לא היססו לכנות בפומבי את יוליה דומאנה יוקסטה, שמה של אשתו ואמו של אדיפוס המלך היווני האגדתי, ברמז עבה על מערכת יחסים מינית בין יוליה דומנה לקרקלה.
קסיוס דיו, ההיסטוריון הרומאי בן-התקופה, מציין בספרו כי יוליה דומנה שימשה בתפקידים שאינם סמליים בלבד אלא אף לקחה חלק פעיל בממשל, ניהלה חלקים של התכתוב האימפריאלית, ענתה בשמו של קרקלה על בקשות, ואף רומז כי ישבה בדיונים משפטיים. תיאור זה נחקר בהרחבה במספר דיסציפלינות. הגישה הרווחת היא שמלכתחילה היה העניין של קרקלה בתחום האדמיניסטרטיבי מוגבל וכי חלל זה התמלא מחד גיסא על ידי יועצים שונים ובהם יוליה דומנה אך מאידך גיסא קרקלה לא היה אדם המוכן לוותר על סמכות או חזות של שלטון מוחלט, והסמכויות חולקו ונוהלו באופן שלא מאפשר מסקנה חד משמעית לגבי סמכויותיה של יוליה דומנה או השפעתה. לא ניתן לפסול וסביר להניח כי מעמדה המיוחד של דומנה בממשל, לעיתים גם במקומו של קרקלה ולעיתים כיועצת נעשה ככל הניתן מאחורי הקלעים ללא סמכויות חוקיות מוגדרות.Kaius Tuori (2016) Judge Julia Domna? A Historical Mystery and the
Emergence of Imperial Legal Administration, The Journal of Legal History, 37:2, 180-197
החוקר משה עמית מסכם כי לקרקלה לא היה עניין אמיתי בניהול שוטף של האימפריה וכי במעשה או במחדל הותיר את המטלה ליוליה דומנה, שפיקחה על המנגנון המורכב דרך ממונים, נושאי תפקידים ופקידים, שגם הם בתורם צברו כוח ויכולת שהתגבשה לכלל "מועצה קיסרית" (Consilium Principis) שכללה משפטנים, שהעבירו מהכוח אל הפועל את עקרונות השלטון שהותוו על ידי סוורוס: שילטון אימפריאלי אבסולוטי, עוינות למעמדות הכוח והאליטה הרומאיים המסורתיים, המשך מגמת ההשואה בין איטליה לפרובינציות הרומאיות על ידי תמיכה במעמדות הנמוכים הן באיטליה והן בילידי הפרובינקיות, פתיחות לדתות שמקורן במזרח האימפריה והקדשת אמצעים לא-מסורתים להגדלות הכנסות לטובת אוצר האימפריה.
כשליט יחיד של האימפריה
מסעות המלחמה של קרקלה
ממוזער|תבליט המתאר את הופעתו של קרקלה כקיסר בפני הסנאט
ממוזער|תבליט שיש מהמאה השלישית המתאר חייל רומאי ייתכן ומדובר בקיסר הרומאי קרקלה במדי גנרל.
ממוזער|תבליט המתאר את קרקלה כפרעה, שליט מצרים, במקדש קום אומבו
ממוזער|פסל של קרקלה המתאר אותו לבוש בבגדים של פרעה. מוצג במוזיאון באלכסנדריה
בתחילת 213 יצא קרקלה מרומא בראש צבא, שנאסף בתכנון מדוקדק, במטרה להכות מכה ניצחת את השבטים הברבריים שחצו את גבולות הדנובה אל תוך עומק השטח הרומאי. עם הגיעו לגליה הוציא קרקלה להורג את מושל הפרובינציה, העניש פקידי ממשל אחרים והטיל גזירות ועונשים על ערים ברחבי הפרובינציה. מעשיו מוצגים על ידי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה כמעשי גחמה חסרי הגיון של עריץ צמא-דם. לאחר שמיצה את העניין בהשלטת רצונו על האוכלוסייה המקומית יצא קרקלה אל גבול הדנובה בתחום הפרובינציה רייטיה ושם ניהל סדרת קרבות מול ברית של שבטים גרמאניים שהופיעו לראשונה על בימת ההיסטוריה - השבטים האלמאנים (Alamanni). בסיום הכנות ממושכות למערכה, חצה קרקלה את גבולות הפרובינציה לשטח האויב. למרות ההכנות וריכוז הכוחות, המערכה הייתה קשה והסתיימה בניצחון רומאי מכריע במקום לא מזוהה על גדות נהר המיין.
לרגל אירוע זה קיבל קרקלה מהסנאט את התואר "גרמניקוס מקסימוס" (Germanicus Maximus). לאחר הכרעת המערכה חזר קרקלה לרייטיה והקדיש משאבים כדי לתקן ולשפר את מערך ההגנה על ידי שיקום מבצרים קיימים, בניית ביצורים חדשים, שכללו חומות אבן ומכשולים קרקעיים לאורך מרחקים ארוכים יחסית, ותיקון מערך הדרכים. מערכה נוספת יזם קרקלה על מנת לנצל את המומנטום מול קבוצת השבטים הקניים (Cenni) שייתכן וניתן לזהות אותם עם השבטים החטיים שנגדם נלחם בהצלחה מוגבלת מרקוס אורליוס. הם התגלו כאתגר קשה במיוחד גם עבור צבאו של קרקלה והוא הגיע איתם להסכם שכלל תשלום רומאי תמורת הבטחה לשקט לאורך הגבול. בתום המערכה ולקראת סוף 213 חזר קרקלה להכנות למסע המלחמה העיקרי, שתוכנן לכיוון מזרח האימפריה.
מסע המלחמה למזרח
כבר באביב של שנת 214 יצא קרקלה במסע מלחמה לפרובינציות המזרחיות, אליו התלוותה אימו יוליה דומנה, כפי שנהגה להתלוות לבעלה סוורוס. קרקלה נקט כל צעד אפשרי להבטיח את תוצאות המהלך והקפיד לנצל כל אפשרות להעמיק את הרושם של המסע הצבאי ואת המשאבים שנאספו לחיזוק השלטון הרומאי לאורך הפרובינציות בדרך לעימות המתוכנן מול האימפריה הפרתית. הוא התעכב בפרובינציות הרומאית בחלק המזרחי של נהר הדנובה והקדיש זמן ומשאבים ניכרים לחזק את מערכי ההגנה והלוגיסטיקה של אזורי הגבול. משם המשיך קרקלה אל תוך תרקיה ושם הכריז על עצמו כמי שרוחו של אלכסנדר מוקדון התגלגלה בגופו. על פי הרודיאנוס, קרקלה - שהתקרב אל גבולות הפרובינציה מוקדון, "הפך פתאום לאלכסנדר" וקסיוס דיו כותב כי בעקבות התגלות זו כתב קרקלה מכתב מפורט לסנאט ובו הוא מתאר כיצד נכנסה נפשו של אלכסנדר הגדול אל תוך גופו על מנת להבטיח למלך האגדתי חיים גשמיים ארוכים בגופו של קרקלה.
החוקר משה עמית מעלה השערה כי מעשיו של קרקלה מצביעים על "מחלת נפש" או שגיונות, שהביאו את קרקלה לכלל הלך רוח שמספר מצביאים וקיסרים רומאיים לקו בו בעת יציאה למלחמה במזרח ומוסיף כי למרבה האירוניה ההיסטורית, קרקלה מת בגיל צעיר יותר מאלכסנדר מוקדון. המסע תוכנן מלכתחילה כהמשך או חזרה על כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול. הצבא הרומאי נבנה מחדש על בסיס הצבא המוקדוני ולפי הדגם של הפלנקס המקדוני.אפילו מפקדי הלגיונות ומפקדי יחידות העזר קיבלו את שמותיהם של מצביאי העבר של אלכסנדר. הצבא הרומאי עבר לאסיה דרך מיצרי הדרדנלים וקרקלה ירד אל החוף האסיאתי בסמוך לעיר טרויה ושם חזר על מעשי אלכסנדר מוקדון והעלה קורבנות על מקום קברו האגדתי של אכילס. הוא ניצל את מותו של אחד ממשרתיו וערך לו לוויה מפוארת כמו לווית הפאר שנערכה לגיבור המיתולוגי פטרוקלוס. את החורף של שנת 215 העביר קרקלה באימונים של הפלנקס הרומאי-מקדוני ובניית מכונות ארטילריה בניקומדיה. באפריל 215 יצא הצבא הרומאי אל אנטיוכיה.Ilkka Syvänne Caracalla: A Military Biography
Pen & Sword Military, 2017
220-222
קרקלה התחיל את מהלכיו ההתקפיים דווקא כנגד מדינות החסות הרומאיות שבסמוך לפרובינציות המזרחיות, על מנת להבטיח את נאמנותן ובכך גם את עורפו של הצבא הרומאי בעת המלחמה באויב העיקרי. הוא זימן אליו את מלכי אוסרואנה וארמניה, לכאורה כבני ברית, אך הם נעצרו מיד ולגיונות רומאיים נשלחו על מנת להשתלט על ערי הבירה ומבצרי-מפתח. נסיכות אוסרואנה ובירתה אדסה נפלו ללא מאמץ של ממש לידי הרומאים וקיבלו מעמד של קולוניה רומאית, שמרמז על כוונתו העתידית של קרקלה לישב בה חיילים משוחררים לאחר הניצחון על הפרתים. הכוחות הרומאיים שנכנסו אל תוך ארמניה תחת פיקודו של עבד משוחרר ושחקן מצטיין בשם תיאוקריטוס, מחביביו של קרקלה, נכשל בכיבוש ארמניה, נחל מפלה מבישה מול הצבא המקומי ונאלץ לסגת. פרטי אירועים אלו מתוארים באופן קטוע וחלקי בכתבי קסיוס דיו ולא ניתן לקבוע את האירועים שהובילו לכשלונות אלו.
האימפריה הפרתית בראשות וולוגסס החמישי התמודדה במקביל עם תהליכים פנימיים של התפוררות השלטון המרכזי, מאבקי כוח וירושה בשושלת השולטת ומרידות בתוך האימפריה. לאור זאת העדיפו הפרתים לנקוט במדיניות של הכלה כלפי התוקפנות הרומאית מבלי להיכנס לעימות ישיר או קרב מכריע. קרקלה מצידו הפנה את מירב האנרגיה שלו כנגד מטרות קלות יותר ואת תיסכוליו פרק נגד האזרחים של הפרובינציות. התנהגותו הלא-צפויה וחסרת שיקול הדעת הביאה להתפרצות מרידה של ממש במצרים. זו הייתה תוצאה של תהליכים ארוכים, שמקורם בלחצים כלכליים שנבעו מהגירה של איכרים לתוך הערים והכבדת עול המיסים. מצב זה הדגיש את ההתנגדות ארוכת השנים של המקומיים לשלטון המרכזי. המצב החמיר עם דילול מצבת כוח האדם של הצבא הרומאי בפרובינציה שנוצר עם העברת לגיון ממצרים אל אזור הדנובה וקרקלה הפנה את תשומת ליבו אל עבר אלכסנדריה, שלפי הבנתו הייתה מרכז המרד ומרכז של התנגדות שכוונה אישית כנגדו. כניסתו של קרקלה והחצר המלכותית אל אלכסנדריה לא זכתה לרושם המקווה וקרקלה ומשפחתו זכו לקבלת פנים של עלבונות אישיים, לעג והפגנות שהוציאו מקרקלה את הרע ביותר. הוא שילח את חיילי הלגיונות באזרחי העיר בסדרת מעשי טבח חסרי מעצורים, ערך משפטי ראווה ונקט בכל צעדי הדיכוי שעמדו לרשותו. חומות וביצורים נבנו בתוך העיר על מנת לאפשר שליטה בכל עת.Ilkka Syvänne Caracalla: A Military Biography Pen & Sword Military, 2017
223-225
קרקלה, שלא זכה לאהדת ההיסטוריונים הרומאיים, מתואר כעריץ מטורף שעיקר תשומת ליבו נמצאת בעולם מנותק של מציאות מקבילה בה הוא מתחפש למצביא, אך עוסק בהסדרת חשבונות קטנוניים מול אויבים מדומים או איומים מדומיינים. מחקרים מודרניים שיוצאים מנקודת גישה מאוזנת יותר מתארים תמונה מורכבת של אירועים שיש לשקול את מהותם על רקע היחסים בין השלטון המרכזי הרומאי והפרובינציות, מערכת של מאבקי כוח שהתחדדו במהלך תקופת שלטון השושלת הסוורית. מחקרים מודרניים מחזקים את הנרטיב של המהומות והעימותים האלימים שהתרחשו באלכסנדריה בעת ביקורו של קרקלה, וניתוח של כתובת שנתגלתה בחפירות ב הכוללת הקדשה לאלים של קנטוריון מהלגיון השני פרתיקה כתודה על הצלתו וחזרתו הביתה לאחר שעמד מול סכנה לחייו בעת המהומות באלכסנדריה. הביוגרף המודרני של קרקלה, במחקר מקיף המתמקד בקיסר כמפקד צבאות, מעלה סברה כי אספסוף מתושבי אלכסנדריה תקף את הקיסר ואת פמלייתו בעת הכניסה לעיר, ייתכן בעת שקרקלה ובני פמלייתו היו בעיצומו של פולחן דתי, עימות שהביא למלחמת האזרחים מול הצבא הרומאי בתוך העיר.
CHRISTER BRUUN Pericula Alexandrina: The Adventures of a Recently Discovered Centurion of the legio II Parthica ARCTOS ACTA PHILOLOGICA FENNICA VOL. XXIX 1995
אירועי הטבח והביזה שהותירו את אלכסנדריה בחורבן גרמו לנזקים קשים לכלכלת האימפריה הרומית. אלכסנדריה הייתה מרכז מסחרי בעל חשיבות מרכזית באגן המזרחי של הים התיכון, נקודה לייצוא של חיטה ומזון ממצרים לרומא. אחת ההשערות שמעלה הביוגרף הצבאי המודרני של קרקלה למעשים הקיצוניים היא הרצון להפחיד ולהשקיט מתנגדים וקולות ביקורת במרכזי הפרובינציות ברחבי האימפריה, ואיסוף שלל ורכוש למימון קצר-מועד וקצר רואי של המערכה הפרתית שנמשכה מעבר למצופה ולרצוי.
המאמץ להשקיט את מצרים הסיט את קרקלה ממטרתו המקורית והוא חזר לאנטיוכיה בסוף שנת 215, במועד מאוחר מידי ליציאה למלחמה. במקביל התחוללה באימפריה הפרתית מהפכת חצר ועל כס המלוכה עלה ארטבנוס הרביעי, שהעדיף להיכנס למשא ומתן עם קרקלה מאשר לעימות ישיר. בתגובה הציע קרקלה לשאת את בתו של הפרתי לאישה ועל ידי כך ליצור ברית בין שתי האימפריות. ההשערה לגבי ההצעה הבלתי-צפויה של קרקלה היא שמקורה ברצונו להגשים את החלום של אימפריית ענק, כדוגמת האימפריה קצרת הימים של אלכסנדר מוקדון, שנמתחה מהמערב למזרח. השערה אחרת מייחסת לקרקלה מהלך מתוכנן, תוך ניצול הלחץ והכאוס באימפריה הפרתית. הצעתו של קרקלה הייתה, הלכה למעשה, שלטון רומי על פרתיה. על פי תיאוריה זו, דחיית ההצעה היוותה עילה לפלישה של הצבא הרומאי אל תוך השטחים הפרתיים. בקיץ 216, לאחר שהפרתים לא נתנו תשובה לדרישותיו של קרקלה, יצא הצבא הרומאי אל שטחי הגבול בין האימפריות, עבר את נהר החידקל אבל לא הצליח לכפות עימות על הפרתים. קרקלה הסתפק במהלכים סמליים של חילול קברי מלכים משושלות עבר פרסיות, זריעת הרס, שוד וביזה ככל הניתן ואז הכריז על ניצחון חד-צדדי וזכה לתוארי כבוד של מנצח מאת הסנאט. משבא על סיפוקו ,ומשהתברר לקרקלה כי הפרתים החליטו לשנות את האסטרטגיה ומתכוננים בצבא גדול לפגוש את פני הרומאים, הוא נסוג אל אדסה וחנה שם במהלך החורף, בהכנות למסע מלחמה גדול ומכריע שתוכנן לאביב של שנת 217.עמית, עמ' 680
הרודיאנוס מוסר גרסה שונה לאירועים. על פי גרסה זו, הפרתים הסכימו לדרישתו של קרקלה לאיחוד בין משפחות המלוכה וערכו קבלת פנים מפוארת לאוגוסטוס, לפמלייה המלכותית ולצבא. קרקלה הפך את היוצרות, ובמהלך קבלת הפנים, בעת החגיגות, לגיונות רומאיים, שהוכנו מראש במארב, התנפלו על הפרתים ורצחו בדם קר את כל מי שלא הצליח להמלט על נפשו. הטבח נמשך והתרחב למעשי שוד הרס וביזה בכל מקום בו הצליחו הרומאים לתקוף, ללא התנגדות של ממש. החוקר משה עמית מסכם כי גרסתו של הרודיאנוס לגבי השתלשלות האירועים איננה סבירה וכי אין ברירה אלא להסתמך על התיאורים הכלליים בכתבי קסיוס דיו. הביוגרף הצבאי המודרני של קרקלה מנסה ליצר סינתזה בין הגרסאות: קרקלה פעל בכל דרך אפשרית להוציא את רוח הלחימה משדרת הפיקוד הפרתית, להפריד ולהוציא מכלל פעולה את יחידות הצבא השונות. לצורך השגת מטרה זו הוא לא בחל באמצעים אבל הצליח לתפוס את הפרתים כאשר הם לא מוכנים לעימות וגרם לנזקים אדירים לצבא הפרתי, לשדרת השלטון ולכלכלה, מבלי שהצבא הרומאי יאלץ להיכנס לקרב מכריע או למלחמת גרילה ארוכה. עם התגבשות של התנגדות פרתית יעילה נסוגו הרומאים אל אדסה על מנת לחזור באביב של 217 אל תוך השטח הפרתי.
מותו של קרקלה
בתחילת האביב של שנת 217 יצא קרקלה בראש צבא רומאי מאדסה (אורפה) מתוך מטרה לחדש את הלחימה עם האימפריה הפרתית ועצר לביקור במקדש של אל הירח המקומי בעיר חרן. בעוד הוא מתבודד במרחק מה משומרי ראשו, ניגש אליו חייל ודקר אותו למוות. הרוצח, שהיה קצין זוטר, נטר לקרקלה שסירב להעלות אותו לדרגת קנטוריון, טינה שנראה שנוצלה על ידי מַקְרִינוּס, אחד ממפקדי המשמר הפרטוריאני, שככל הנראה חשש שסר חינו מעם קרקלה. הרוצח ניסה להמלט ממקום הרצח אך נפגע מכידון של חיל משומרי הראש של קרקלה ומת במקום.
האימפריה אחרי קרקלה
במשך מספר ימים נותרה האימפריה הרומית ללא קיסר, וב-11 באפריל הכריז מקרינוס על עצמו לקיסר ונטל לעצמו, בתמיכת הצבא הרומי, את התואר "אוגוסטוס" וכל התארים והסמכויות של השלטון, מבלי להמתין למינוי רשמי על ידי הסנאט. עם ההכרזה על עצמו כקיסר הוא הוסיף את השם סוורוס לשמותיו ובכך שייך עצמו לשושלת הקיסרים הסוורים. לאשתו הוא הוסיף את התואר "אוגוסטה" ולבנו בן השמונה דיאדומניאנוס (Diadumenianus) הוא הוסיף את השם "אנטוניוס" ומינה אותו לקיסר, כלומר לשליט השני במעמדו באימפריה. חברי הסנאט, ששמחו על סיום שלטונו העוין של קרקלה, אישרו את הכתרתו, אף על פי שהיה ממעמד הפרשים ולא מהאצולה הרומאית והיה הראשון שלא היה חבר סנאט שזכה להיות שליט האימפריה ובעל תואר "אוגוסטוס". הם נענו לצווים שלו והרעיפו עליו תוארי כבוד.עמית, עמ' 682 לא עבר זמן רב והשמחה על מותו של קרקלה התפוגגה. הסנאטורים הבינו כי מקרינוס ממנה לתפקידים שהיו שמורים לסנאטורים, אנשים מקרב מעמד הפרשים, ודרשו לשמר את זכרו של קרקלה השנוא. גם כמפקד הצבא הרומאי לא זכה מקרינוס להצלחה. הוא נחל מפלה קשה מול הצבא הפרתי בסמוך לנציבין ורק לאחר תשלום כבד לפרתים הצליח ליצב את הגבול. הוא נכשל בביסוס השלטון הרומאי בארמניה ובכך עורר את כעסם של החיילים, שהבינו כי הם לא יוכלו לזכות בתהילת מנצחים ועושר של בוזזים שהובטחו להם על ידי קרקלה. אכזבה זו הרחיקה את הלגיונות של המזרח ממקרינוס והכשירה את הקרקע למרד כנגד מקרינוס. אף על פי שחוסר שביעות הרצון ממקרינוס הלכה והתגברה במוקדי הכוח של האימפריה הרומית, הנסיבות שהביאו לנפילתו נובעים מכשלונו לבסס את שלטונו בהחלטיות חסרת מעצורים, שהייתה מחויבת עבור קיסר חפץ חיים באימפריה הרומית. מקרינוס כשל בהבנת מבנה הכוח בשושלת הסוורית וכשל בסילוק נשות המשפחה שהחזיקו בידן את מושכות השלטון. כך נותרה משפחתו של קרקלה ללא פגע לאחר שתפס מקרינוס את השלטון.עמית, עמ' 683
מקרינוס שלח את דודתו של קרקלה (אחותה של דומנה), יוליה מאסה, ביחד עם בנותיה ונכדיה וביניהם הקיסר לעתיד, סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס, לגלות בעיר מולדתה אמסה (חומס). ליוליה מאסה הייתה גישה חופשית למקורות העושר של משפחתה ולמקורות הכוח בעיר ובפרובינציה, גורמים שאפשרו לה לחתור תחת מקרינוס. סקסטוס ואריוס הפך לכוהן ראשי לאל השמש הפיניקי אל-ג'בל וזכה לכינוי אלאגבאלוס, דרשותיו הסוחפות הביאו קהל רב למקדשים, ובמיוחד לוחמים של הלגיון השלישי, והמשפחה הקפידה להפיץ את השמועה כי הוא בנו מחוץ לנישואים של קרקלה.
מותה של יוליה דומנה
מקרינוס ניסה מחד גיסא לשמור על שלטונו ולהרחיק את דומנה ממרכזי הכוח ומאידך גיסא לשמור על הלגיטימיות של מעמדו ולהפוך מחשוד ברצח לממשיך השושלת הסווארית. המקורות הרומאיים מציינים כי בעת רציחתו של קרקלה שהתה יוליה דומנה באנטיוכיה ביחד עם אחותה הבכורה יוליה מאסה ומשפחתה. על פי המקורות הוא הרשה ליוליה דומנה לשמור על תאריה ועל יחידת שומרי הראש שלה ואף שלח לה מסרים פרטיים שהעלו בדומנה את התקווה שהיא תוכל לשמור על מעמדה הפוליטי או לפחות על חלק מתפקידיה. על פי המקורות הרומאיים, מקרינוס הבין כי היא מהווה סכנה של ממש לשלטונו רק כאשר נחשפה פניה שלה אל חיילי הלגיונות, ששמרו על נאמנות לזכרו של קרקלה. בעקבות כך הורה לה מקרינוס לעזוב את אנטיוכיה, בה עדיין הייתה בעלת מעמד של שליטת העיר, והיא יצאה לגלות בעיר אמסה, שם שהו בנות משפחתה. קסיוס דיו מציין כי יוליה דומנה ניסתה להתאבד כאשר הכתה את עצמה בצער על מותו של קרקלה ועל מותו של גטה. מכות נמרצות אלו הביאו לפגיעה בגידול בחזה של יוליה דומאנה. Barbara Levick Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 105 הביוגרפית של יוליה דומנה מציינת כי קסיוס דיו בעצם מעלה ספק לגבי הסיבה להתאבדות של יוליה דומנה ומציין כי היו לה רגשות של איבה ופחד כלפי קרקלה וכי היא לא התאבלה על מותו אלא מתוך צער על אובדן עמדת הכוח שאבדה עם מותו של קרקלה. עם אבדן התקווה לזכות בתמיכת הסנאט והתגברות יאושה על ידי העובדה שסבלה ממחלה ממארת, היא בחרה להתאבד על ידי הרעבה עצמית. Barbara Levick Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 106
מדיניות, חקיקה ורפורמות תחת שלטון קרקלה
בניגוד לתמונה השלילית שהוטבעה בהיסטוריה הרומאית של קרקלה כשליט חסר יכולת וחסר חשיבות, קנה המידה להערכת שליטים של האימפריה היה מערכת היחסים של האוגוסטוס עם הסנאט ומעמדות האצולה הרומאיים. המחקר המודרני-ביקורתי המתבסס על ניתוח של מסמכים וממצאים ארכאולוגיים מעלה תמונה מאוזנת יותר, לפיה מערכת השלטון והשליטה של האימפריה הרומית תפקדה באופן שפרופסור משה עמית מתאר כ"תקין". קרקלה פעל בדרך שהתווה אביו, ספטימיוס סוורוס. הוא צמצם את חלקם של הסנטורים בשלטון באימפריה על ידי העברת תפקידים שהיו שמורים לסנטורים, הן בצבא והן במערכות האזרחיות, לידי אנשים ממעמד הפרשים. הוא המשיך ברפורמות בצבא, רפורמות במעמד הפרובינקיות, תיקונים בתחום המשפט שהביאו חלוקת המשאבים מאוזנת יותר בין הפרובינקיות לאיטליה וליצירת שוויון במעמד תושביהם. בימי קרקלה השלטון המשיך בתהליכי שינוי לכוון שלטון אבסולוטי בטבעו וגם בחזותו, תוך הפגנת עוינות של ממש למעמדות האצולה הרומאית.
מדיניות מוניטרית
ממוזער|מטבע אנטוניאן עם דיוקנו של קרקלה ועל ראשו כתר קרניים
ממוזער|מטבע דנריוס עם דיוקנו של קרקלה
כלל הרפורמות ומפעלותיו של קרקלה, שכללו פרויקטים גדולים של בנייה, כגון מרחצאות ענק ברומא, דרכים לכל אורך האימפריה ומערכי ביצורים על הגבולות, כמו גם משכורות ומענקים לחיילים הטילו עול כבד על אוצר האימפריה. על מנת לממן מהלכים אלו נקט קרקלה במספר צעדים.
הצעד העיקרי היה הטבעת מטבעות חדשים שנקראו אנטוניאנוס. המטבע הציג בדרך כלל את ראשו של הקיסר ולראשו כתר קרניים וערכו נקבע שרירותית כשווה ל-2 דנארי. המהלך היה למעשה פיחות מטבע נסתר, מאחר שהמטבעות היו גדולים יותר וכבדים יותר מהמטבעות האחרים, אך הכילו בממוצע כ-25 אחוז פחות מהמתכת כסף. המהלך להפחתת כמות המתכת היקרה במטבע, כמות שהייתה למעשה הבסיס לערך הנקוב של המטבע, החל עוד בימי טראיאנוס וקומודוס שהפחיתו בהדרגה את כמות הכסף במטבעות מ 90% ל 75%. המהלך של קרקלה הביא לפיחות דה-פקטו של הדנריוס ושינוי אמיתי בערכו של המטבע הרומאי. בסיכומו של דבר, המהלך היה הצלחה מסחררת לקופת הקיסר- למרות העלייה התלולה בהוצאות הכתר, עם מותו של קרקלה היה באוצר עודף של כספים. האנטוניאן היה למטבע הרווח ביותר בשימוש במשך הדורות הבאים וקצב התפשטות השימוש בו תאם את מהלך הצבאות הרומאיים ברחבי האימפריה. המטבע שימש כאמצעי התשלום העיקרי לחיילים בעוד הפרובינקיות המרוחקות עדיין השתמשו בססטרטיוס שהוטבע מברונזה.
חקיקה
ממוזער|עותק של הקונסטיטוטיו אנטוניניאנה על גבי פפירוס בתרגום ליוונית משנת 215 במצרים. בתצוגה בגרמניה
אף על פי שהסנאט היה לכאורה המקור לכל החוקים המחייבים באימפריה הרומית, קיבלו הצווים הקיסריים מעמד חוקי מחייב ומיוחד. החל מאמצע המאה הראשונה קיבלו הצוים הקיסריים את השם הכולל קונסטיטוטיו ובו נכללו צווים, הכרזות , ומכתבים שכללו גם את תשובות הקיסר למכתבים שנשלחו אליו או הוראות קצרות של הקיסר שנכתבו בשולי בקשות. כל אלו נקבעו כבעלות תוקף של חוק. קרקלה המשיך בפעילות החקיקה הנמרצת, שאפיינה את תקופת שלטונו של ספטימיוס סוורוס. החוקר פרופסור משה עמית מעלה השערה כי חקיקה זו קשורה גם למינוי פפיניאנוס , אולפיאנוס ופאולוס, שהיו בראש וראשונה משפטנים, לתפקיד מפקדי המשמר הפרטוריאני. המגמה הכללית של החקיקה החדשה הייתה שינוי היחסים בין אזרחים רומיים לתושבי הפרובינקיות. חוקים וצווים אלו הגדירו מחדש את מעמדם האישי וזכויותיהם של האזרחים. מגמה אחרת של החקיקה בתקופת השושלת הסוורית היה בתחום החברתי, וחוקים נכתבו על מנת להגן על עבדים, יתומים ובני המעמדות הנמוכים. מהלכי חקיקה נוספים שייחדו את תקופתו של קרקלה היו טיפול בצדדים החוקיים של נישואים, הסדרי ירושה ומיסוי של ירושות ושינוי החובות החוקיות של אפוטרופוסים. החקיקה שמה דגש על זכויות חיילים וחיילים משוחררים וובני משפחתם.
יוזמת החקיקה החשובה ביותר הייתה תקנת קונסטיטוטיו אנטוניניאנה שהוצאה ברומא בשנת 212 כהכרזה קיסרית (לטינית: Edictum) ולפיה הוענקה אזרחות רומית לכל התושבים החופשיים. התקנה מופיעה כהערת אגב בכתבי קסיוס דיו בדיון על מעשיו של קרקלה, שמטרתם הייתה להעשיר את האוצר המלכותי. על פי דיו, קרקלה העניק אזרחות רומית לכל תושבי האימפריה על מנת שיוכל לחייב אותם במיסי ירושה ומיסי שחרור עבדים, שהיו מוטלים קודם לכן על אזרחים רומאיים בלבד. The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 377 שאר ההיסטוריונים הרומאיים מתעלמים לחלוטין מתקנה זו בפפירוס שזכה לשם פפירוס גיסן, על שם העיר בה הוא נשמר. הפפירוס התגלה במצרים בתחילת המאה העשרים, ובו מופיע קטע מהתקנה מתורגם מלטינית ליוונית ביחד עם תקנות אחרות. הטקסט פורסם בשנת 1910 במחקר מדעי ובו פרשנות והשלמות. מאז היה הפפירוס נושא למחקר מקיף ונכתבו עליו ועל תוכנו מספר רב של מאמרים אקדמיים. הקטע המרכזי המתייחס לתקנתו של קרקלה קובע:
המחקרים המודרניים השונים ניסו להשלים את החסר בקטע המחוק של הפפירוס על פי האותיות הבודדות שנותרו קריאות. פרופסור משה עמית מקבל את ההשלמה של החוקר ביקרמן ולפיה בקטע כתוב "מבלי לפגוע בכל זכות אזרחית אחרת". על פי מחקר זה הביטוי "העולם המיושב" מתייחס לגבולות האימפריה הרומית. עניין מיוחד עורר התואר דדיטיקיים שהוחרגו מהזכאים לקבל את האזרחות הרומית. הפשט של תואר זה היה שמור לעבדים שנתפסו כשבויי מלחמה. מעמד זה היה זמני ונתון לשיקול דעתו של מי שתפס את השבוי, ויכול היה להרגם, למכור אותם כעבדים או לשחרר אותם למשל בתמורה לתשלום כופר. פרופסור משה עמית מציע שתי פרשנויות אותן הוא מעריך כסבירות למונח "דדיטיקיים" בהקשר של התקנה. פרשנות אחת היא שהדדיטיקיים שהוחרגו מהזכות לאזרחות הם תושבי האימפריה ממעמדות נחותים ובהם עבדים ועבדים משוחררים, כאמור, ופרשנות אחרת היא שמדובר בשבטים "ברבריים" שהובאו על ידי האימפריה אל תוך פרובינקיות הגבול לשמש ביחידות חיל מצב מיוחדות בצבא הרומי.
עיקר הדיון וחילוקי הדעות בין החוקרים המודרניים מתמקדים בשאלות של פרשנות ושאלת ההשפעה המעשית של התקנה.
האזרחות הרומית הייתה בתחילה הסך של כל זכויות היתר שהגדירו את תושבי רומא בהיותם האדונים של האימפריה והבדילה בינם לבין בני העמים הכבושים שזכו לקבל מהרומאים זכויות שונות לפי האינטרסים של רומא. בכך בנו ריבוד חברתי שונה בפרובינקיות שבראשו מי שהוכרו כבעלי ברית ומעמדם היה תלוי בשלטון הרומאי, בהם שליטים ומעמדות אצולה במדינות חסות, שזכו בתמורה לאזרחות רומאית. במהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית הוענקה האזרחות הרומאית לקבוצות שונות, תחילה לכל תושבי חצי האי האפניני שהפכו להיות חלק מהאדונים, שליטי האימפריה הגדלה, ולאחר מכן לעמים אחרים וקבוצות שונות. תהליך זה שינה את שיווי המשקל של איטליה ורומא מול הפרובינקיות. קונסטיטוטיו אנטוניניאנה היה השלב האחרון בתהליך הארוך של מערכת היחסים בין המרכז השלטוני של האימפריה לפרובינקיות ובסיכומו של דבר הביאה, לפחות לתקופה מסוימת, למערכת של שותפות בין חלקי האימפריה השונים.
פרשנויות מצמצמות מפרשות את התקנה כהזמנה לתושבי האימפריה להשתתף בפולחן הדת הרומאית. עיקר המחקרים מיחסים לתקנה משמעות רחבה יותר אם כי קיימים חילוקי דעות לגבי ההשפעה של התקנה על חיי האזרחים הרומאיים, ותיקים כחדשים. התקנה אכן לא הביאה לשוויון בין תושבי האימפריה ובסיכומו של דבר, ככל שעלה מספרם של אזרחי רומא ברחבי האימפריה, ירדה חשיבותה של האזרחות ככלי ליצירת מעמד חברתי או כלכלי.
יחסו ליהודים
בשנת 197 לערך נחקקה כתובת יוונית שנתגלתה בקציון שבגליל העליון:
.
זוהי הכתובת היחידה של יהודי ארץ ישראל לכבוד קיסר רומי, והיא מעידה על אהדתם הרבה של יהודי הארץ לסוורוס ולבניו.
לאחר ניצחונו של סוורוס במלחמתו השנייה נגד הפרתים וכיבוש מסופוטמיה בשנת 198, ביקר יחד עם שני בניו בארץ ישראל והם שהו בה מסוף 198 עד לאביב 199.
לדברי המשפטן אולפיאנוס, סוורוס ואנטונינוס קרקלה התירו ליהודים "להגיע למשרות נכבדות – אך הטילו עליהם גם חובות, שאינן פוגעות באמונה התפלה שלהם". הכוונה היא למשרות השלטון העירוני, ובייחוד למשרת הדקוריון, ואילו ב"חובות" הכוונה לליטורגיה.
בהיסטוריה אוגוסטה מסופר כי קרקלה "בעודו בן 7, כאשר שמע כי חברו למשחקים הולקה קשות בשל דתו היהודית, הוא לא הישיר מבט לא לעבר אביו ולא לעבר אבי הילד כמי שאחראים בעיניו למלקות הללו". מדובר בילד שלא היה יהודי מלידה, אלא בן למשפחה שהייתה מיודדת עם בית הקיסר, שקורב על ידי אחד מהוריו אל היהדות.
אנטונינוס ורבי יהודה הנשיא
לפי אגדות יהודיות שאין להן תיעוד היסטורי מחוץ למסורת היהודית, הייתה מערכת יחסים קרובה ועמוקה ששררה בין רבי יהודה הנשיא ובין אנטונינוס הקיסר הרומי. בשונה ממערכות יחסים בין חכמים יהודים לנכבדים רומאיים המתוארות בתלמוד וכוללות בעיקר שיחות ופולמוסים תאולוגיים, מערכת היחסים בין רבי יהודה לאנטונינוס מתחילה עם לידתם וכללה חברות אישית, התייעצויות וקשרים עסקיים.
בספרות חז"ל יש התייחסויות רבות המספרות שבעת גזירות השמד הצילו הוריו של אנטונינוס את רבי יהודה והיחסים ביניהם נמשכו עד מותו של אנטונינוס, עת ספד רבי יהודה לאנטונינוס במילים "נתפרדה החבילה". לפי רש"י, הכוונה היא שרבי ואנטונינוס היו מחוברים וקשורים בנפשם, שרבי מתוך צערו אמר כי הוא חש שנתפרדה חבילה שהיה חלק ממנה. הגמרא מפרשת את הכתוב ב על רבקה, שברחמה "שני גוים", בצורה הבאה: , או במקום אחר: "ויאמר ה' לה: שני גיים (קרי: גויים) בבטנך. אל תקרי גויים אלא גאים. אמר רב יהודה, אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי".
על פי המסורת, אנטונינוס ורבי היו חברים בלב ובנפש. התלמוד מספר על אירוח של רבי יהודה את אנטונינוס בביתו לסעודת שבת: בין ביתו של הקיסר לביתו של רבי הייתה חפורה מנהרה ובכל פעם שביקש להגיע לביתו של רבי ולבקרו היה הולך עם שני עבדים, אחד היה ממית בכניסה למנהרה ואת השני היה ממית בכניסה לביתו של רבי. בשל חשאיות הקשר, ביקש הקיסר מרבי שכאשר הוא מגיע לביתו לא יהיה בבית אף אחד מלבד רבי. רבי עמד בהבטחה זו, מלבד פעם אחת בה שהה בביתו רבי חנינא בר חמא. במסכת עבודה זרה, מתוארת מערכת היחסים בין שני המנהיגים. אנטונינוס התייעץ עם רבי במספר מקרים המתוארים שם:
כאשר ביקר לבקש משריו למנות את בנו, אסוירוס, ליורש בחייו.
כאשר אנטונינוס ביקש להפוך את טבריה לעיר ללא מסים. כנראה משום שהייתה עיר חכמים.
מקרה בו הבת שלו, בשם גירא, זנתה.
כאשר שריו של אנטונינוס הפריעו לו, ורבי הציע לו להורגם אחד אחד, ולא בבת אחת כדי שלא לעורר סערה.
כל תשובותיו של רבי ניתנו לאנטונינוס בצורת רמזים, כך למשל עצתו לטיפול בשרי רומי, הייתה כאשר הזמין את אנטונינוס מדי יום לגינת הירק שלו ובכל יום היה עוקר ירק אחד, כך הבין הקיסר כי עליו להרוג שר אחר שר ולא את כולם ביחד.
אהבתו של אנטונינוס לרבי הייתה כה רבה, עד שהיה מאכילו, משקה אותו, שולח לו שקי זהב המוסווים כשקי חיטים ואף ביקש לשמש כהדום לרגלי רבי כאשר הוא עולה למיטתו. לבקשה זו סירב רבי, שלא רצה לזלזל במלכות עד לרמה כזו. לסירוב זה הגיב הקיסר בבקשה: . הקיסר היה טרוד בסוגיית העולם הבא. לשאלתו, ענה לו רבי כי הוא יזכה לו.
במקום אחר מסופר כי אותו אנטונינוס העניק לרבי שטחי אריסויות קרקעיות רבות, "תרין אלפין דשנין" במינוח התלמודי, היינו אלפיים יחידות קרקעיות דשנות ופוריות. במקורות אחרים מסופר שרבי יהודה היה רשאי לגדל את האפרסמון (עץ שהפיק שמן ארומטי שנחשב לבושם מעולה ויקר), זכות שהייתה שמורה בדרך כלל רק לקיסר. המדרש מספר גם על מנורת זהב ששלח אנטונינוס לרבי והיא מעוטרת בהקדשה יפה.
החוקרים חלוקים ביניהם באשר לזיהויו של "אנטונינוס" מכיוון שכל הקיסרים בימי חייו של רבי נשאו את השם אנטונינוס. רוב החוקרים גורסים שמדובר בקיסר קרקלה.חוקרים אחרים נוטים ליחס את השם אנטונינוס לאנטונינוס פיוס, ספטימיוס סוורוס, שנודעו ביחסם ההוגן ליהודים. על היחס הטוב של סוורוס ואנטונינוס (קרקלה) ליהודים, מעיד אף אב הכנסייה, הירונימוס.
עקב כך, חלק מהחוקרים נוטים לזהות את קרקלה עם "אנטונינוס" הנזכר בתלמוד ובמדרשים בקשריו עם רבי יהודה הנשיא.ואולם, המחקר המודרני מתייחס במשנה זהירות לסיפורים החז"ליים אודות יחסי רבי ו"אנטונינוס". לחלק מסיפורים אלו מתייחסים במחקר כאגדות ותו לא, אולם יש הרואים בחלקם מקורות שניתן ללמוד מהם על מציאות היסטורית כלשהי.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים הסוורים, אנטונינוס קרקלוס, עמ' 221–248. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2009
The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005
Dr. Ilkka Syvänne. Caracalla: A Military Biography. Pen and Sword Military (2017)
Anthony R Birley. Septimius Severus: The African Emperor (Roman Imperial Biographies). Routledge; 2nd edition (2015)
Caracalla and the divine: emperor worship and representation in the visual language of Roman Asia Minor Anatolian Studies (2020)
Robert J. Penella. Caracalla and His Mother in the "Historia Augusta" Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 29, H. 3 (3rd Qtr., 1980)
Andrew G. Scott Cassius Dio, Caracalla, and the Senate Klio (2015)
Alex Imrie Africanus Princeps? The Emperor Caracalla and the Question of His African Heritage Journal of Black Studies, Journal of Black Studies 2018
Paul Keresztes. The Constitutio Antoniniana and the Persecutions under Caracalla The American Journal of Philology, Vol. 91, No. 4 (Oct., 1970)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:השושלת הסוורית
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 188
קטגוריה:נפטרים ב-217 | 2024-07-30T10:43:24 |
חצי האי סיני | REDIRECT סיני | 2006-01-22T16:53:30 |
מקונג | נהר המקונג הוא אחד הנהרות הגדולים ביבשת אסיה. הנהר, שאורכו 4,350 ק"מ, הוא ה־11 באורכו בעולם.
המקונג זורם במדינות סין, מיאנמר (בורמה), לאוס, תאילנד וקמבודיה, והוא נשפך לים סין הדרומי בדלתה בדרום וייטנאם. מקור הנהר בצ'ינגהאי שבסין (אזור טיבט) בגובה 5,224 מטר, ולאורכו ערים מרכזיות כמו ויינטיאן, בירת לאוס, ופנום פן, בירת קמבודיה.
בנהר מגוון ביולוגי עשיר, וזוהו בו למעלה מ-1,200 מיני דגים שונים. הוא משמש כמקור פרנסה חשוב לדיג. חיים בו מינים ייחודיים רבים, חלקם בסכנת הכחדה.
חלק מהנהר עובר במחוז יונאן שבסין, לצד הנהרות יאנגצה וסלווין, אשר בו הם מהווים יחד מסגרת טבעית וביולוגית מיוחדת כתחום האזורים המוגנים בשלושת הנהרות המקבילים ביונאן במעמד אתר מורשת עולמית.
בשטח סין לבדה נבנו על הנהר 11 סכרים, ועוד סכרים בתכנון. בהמשך הנהר, בשטח לאוס, נבנו שבעה סכרים. הסכרים הקלו על מצוקת החשמל בארצות שלאורכו, אך גם הציפו שטחי ישוב, צמצמו את הדגה וכן פגעו בחקלאות של האוכלוסייה הקרובה לנהר הנאמדת בכשישים מיליון נפש.
במאה ה-10 לפנה"ס, בשפך נהר זה התחילה תרבות סא היון .
בחלק הסיני מופעלת תחנת כוח סכר נווג'דו בהספק של 5,850 מגוו"ט.
ראו גם
שפמנון המקונג
גבול לאוס–מיאנמר
קישורים חיצוניים
איתור מקור המקונג
קטגוריה:וייטנאם: גאוגרפיה
קטגוריה:לאוס: גאוגרפיה
קטגוריה:מיאנמר: גאוגרפיה
קטגוריה:סין: נהרות
קטגוריה:קמבודיה: גאוגרפיה
קטגוריה:תאילנד: נהרות
קטגוריה:נהרות גבול
קטגוריה:האזור האינדומלאי | 2024-02-21T05:27:56 |
קרימינולוג | קרימינולוג הוא אדם העוסק בקרימינולוגיה קלינית, חברתית שיקומית או מחקרית.
אפשרויות התעסוקה הן במסגרות השיקום של עבריינים וקורבנות והטיפול בהם. לדוגמה, במסגרת המשטרה, כוחות הביטחון ושירות בתי הסוהר (שב"ס), מוסדות גמילה וטיפול, מסגרות פרטיות או מחקר והוראה אקדמיים.
הקרימינולוג החברתי שיקומי הוא איש מקצוע, שהכשרתו המקצועית ותפקידו המקצועי מרוכז בגישה מדעית ללמוד וניתוח ההתפתחויות של הסטייה, הדינמיקה של העבריין, זיהוי גורמי הסיכון והתערבות סוציותראפויטית. דהיינו טיפול מערכתי, חברתי והתנהגותי.
לימודי הקרימינולוגיה בישראל, לתואר ראשון, נערכים באוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת אריאל ובמכללות אקדמיות. לאחרונה, הצטרפה גם האוניברסיטה העברית לרשימה ומכשירה סטודנטים בתואר. לימודי התואר השני נערכים באוניברסיטה העברית, אוניברסיטת חיפה או תוכניות המכשירות קרימינולוגים העוסקים בטיפול באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת אריאל בשומרון.
קישורים חיצוניים
קרימינולוג קליני, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
*
*
קטגוריה:מקצועות אכיפת החוק | 2023-12-27T04:01:44 |
דרך בורמה (בורמה) | שמאל|ממוזער|250px|דרך לדו, המשכה של דרך בורמה
שמאל|ממוזער|250px|קווי התקשורת של בעלות הברית בדרום מזרח אסיה (1942-43). דרך בורמה מוצגת בקצה הימני.
דרך בורמה הייתה דרך שנסללה במהלך מלחמת סין–יפן השנייה, הובילה אספקה מבורמה לדרום סין ועקפה את השליטה של כוחות האימפריה היפנית בנמלי הים.
פריצת דרך בורמה
במהלך מלחמת סין–יפן השנייה שהחלה לפני מלחמת העולם השנייה כבשה האימפריה היפנית, חלקים גדולים של סין, ובכללם את שאנגחי ואת בירת סין נאנג'ינג. הפיקוד הסיני עבר לתוך היבשת, כשהוא מנותק ממקורות אספקה חיצוניים - הן רוסיים והן מערביים. בעבודת כפיים עצומה חוברו דרכי סחר עתיקות שקישרו את בורמה (כיום מיאנמר) ודרום מזרח סין שהוחזקה על ידי הצבא הסיני, בראשות צ'יאנג קאי שק (גיאנג ג'אישה). בכך הובטח משלוח אספקה מבורמה, שהייתה מושבה בריטית אותה עת. דרך בורמה, המובילה מן העיר לאשיוֹ שבבורמה, בדרך הררית ומפותלת לאורך כ-1130 קילומטר, לקונמינג בירת מחוז יונאן שבדרום סין, נסללה על ידי 200,000 פועלים סינים. הדרך נסללה בשנת 1937 והושלמה בשנת 1938. במלחמת העולם השנייה, עד הכיבוש היפני של בורמה ב-1942, מילאה הדרך תפקיד אסטרטגי חשוב כאשר בעלות הברית השתמשו בה כדי להעביר ציוד מלחמתי לסין. הסחורות שהובאו לבורמה בדרך הים, נפרקו בנמל רנגון (היום יאנגון) ומשם הובלו ברכבת ללאשיו, מקום בו החלה דרך בורמה. דרך זו שימשה כנתיב אספקה עיקרי של ציוד לחימה ותומך לחימה לסין, בימי מלחמת סין יפן השנייה ובראשית מלחמת העולם השנייה. זמן לא רב לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בגזרה הפאסיפית, כבשו היפנים את בורמה כולה וניתקו את הנתיב. הבריטים נאלצו לסגת להודו והאספקה לסין בוצעה באמצעות רכבת אווירית מוטסת מעל ה"גבנון" (The Hump), אך בגלל השליטה היפנית בבורמה נאלצו המטוסים לטוס בנתיב ארוך מעל הרי ההימאליה והאספקה הייתה מועטה ולא מספקת.
דרך סטילוול (דרך לדו)
הבריטים והאמריקאים ריכזו כוחות בהודו, ובמקביל אימנו אלפי חיילים סינים. לקראת סוף שנת 1942 החלו כוחות בעלות הברית בגיבוי סיני במתקפה נגד היפנים בבורמה, כשבמקביל החל מאמץ הנדסי עילאי של פריצת דרך מקצה מסילת הברזל בעיירה לדו (כיום במדינת אסאם שבהודו), מזרחה לבורמה, במטרה לחברה לצומת מונג-יו (Mong-yu) שבדרך בורמה המושבתת. המאמץ נמשך כשנתיים ובמהלכן נסללה דרך בידי 15,000 אמריקנים בראשות גנרל ג'וזף סטילוול (מהם כ-10,000 שחורים) וכ-35,000 פועלים מקומיים, כשהסלילה מתבצעת תוך לחימה וכיבוש של הכוחות האמריקנים/סינים וכוחות הברית בראשות הבריטים. עם סיום כיבוש צפון בורמה מידי היפנים, חוברו שתי הדרכים, ודרך בורמה המקורית הורחבה וחוזקה. המהנדסים אף הניחו במהלך הבנייה, לאורך 748 הקילומטר של הדרך, צינור נפט במקביל לדרך כדי לתדלק את כלי הרכב.
עם סיום הבנייה בינואר 1945, היו יכולות להגיע שיירות מהודו לסין. אורך המסלול המלא היה יותר מ-1,700 קילומטרים והנסיעה של השיירה הראשונה ארכה יותר מעשרים יום. הדרך החדשה נקראה "דרך לדו" ושם נוסף אותו נתן המפקד העליון צ'יאנג קאי שק הוא "דרך סטילוול" על שם הגנרל האמריקאי ג'וזף סטילוול שהוביל את המהלך. משתתף נוסף במערכה סמוכה לשחרור בורמה היה צ'ארלס אורד וינגייט, אשר מצא את מותו בהודו, עם שובו מביקור של כוחותיו שלחמו בבורמה. הוא נהרג בהתרסקות במטוס נוסעים אמריקני, עם רוב נוסעים אמריקנים בטיסה מנהלתית, ולכן נקבר בארצות הברית ולא בבריטניה.
בהשאלה, דרך בורמה הישראלית הוא כינויה של הדרך שנסללה במהלך מלחמת העצמאות ועקפה את הכוחות הערבים שהטילו מצור על ירושלים.
ראו גם
אקספרס הכדור האדום
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דרכים וכבישים
קטגוריה:מלחמת סין–יפן השנייה
קטגוריה:זירת אסיה והאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: לוגיסטיקה
קטגוריה:תובלה צבאית
קטגוריה:בורמה במלחמת העולם השנייה | 2021-11-25T23:43:34 |
אינטרטקסטואליות | אינטרטקסטואליות היא מונח מביקורת התרבות ותורת הספרות המתאר שיח או אזכור המתרחשים בין טקסטים שונים או מערכות סימנים שונות. מגישה בסיסית זו נובעות שתי משמעויות עיקריות למונח זה, שהשוני ביניהן הוא בטיב מערכת הסימנים הנרמזת.
אינטרטקסטואליות "סמיוטית"
המונח אינטרטקסטואליות נטבע על ידי ז'וליה קריסטבה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, כדי לתאר טקסטים כמערכת סימנים, שלעולם איננה "סגורה" ו"הרמטית", אלא מתייחסת (מרפררת) למערכות סימנים אחרות. טקסטים ספרותיים, למשל, אינם מתייחסים רק למערכת סימנים לשונית, לשפה, אלא גם לסוגי מערכות סימנים נוספות: תמרורים, פרסומות ואף צבע הבגדים. מנקודת מבט סמיוטית התרבות האנושית כולה בנויה ממערכות סימנים מסוגים שונים, ולפיכך כל טקסט חייב בהכרח לקיים יחסים אינטרטקסטואליים בינו לבין כמה ממערכות סימנים אלה.
טענתה של קריסטבה מעלה שאלות לגבי אופי הטקסט הספרותי. אם כל טקסט תמיד מרפרר גם לטקסטים אחרים, אז הוא אינו "סגור" ומהווה עולם לעצמו, אלא תלוי תמיד במערכות סימנים נוספות, שהן תלויות במערכות סימנים אחרות. כל טקסט, לפיכך, הוא אסופה של "ציטוטים". יותר מכך, עליו להיות מורכב מציטוטים כדי שיוכל להתקיים ולהיות מובן. טקסט שאינו "מצטט" מערכות סימנים מחוצה לו הוא טקסט בלתי קריא, מאחר שהטקסט אינו משתמש במערכות סימנים המשותפות לו ולקורא.
על פי קריסטבה גם נפש הכותב היא מערכת סימנים מסוג מסוים. הכותב מכניס תמיד לטקסט את עצמו, מחשבותיו וחוויותיו, ובכך הוא משמש כטקסט נוסף אליו היצירה מתייחסת. אידאולוגיות פוליטיות והנחות יסוד לגבי המציאות משתקפות בטקסט אף הן, ומכאן שניתן לקרוא טקסטים מנקודת מוצא פוליטית, ולבחון כיצד הם משמשים ככלי אידאולוגי, בין אם הכותב התכוון לכך ובין אם לא.
למושג אינטרטקסטואליות יש, אם כן, חשיבות רבה בכל המהלך הפוסט-מודרני והנאו-מרקסיסטי, ובדגש שזרמים הגותיים אלו שמים על היסוד הפוליטי שבתרבות, ועל האופן בו אידאולוגיות מסוות עצמן מבעד לתוצרי תרבות מסוימים.
ראו גם
פוסט סטרוקטורליזם
פוסט קולוניאליזם
דקונסטרוקציה
"מיתולוגיות" של רולאן בארת
אינטרטקסטואליות רטורית
אף על פי שהמונח נטבע על ידי קריסטבה למשמעות מאוד מסוימת, הוא משמש לעיתים גם במשמעות אחרת – כדי להצביע על רמיזה המתבצעת בטקסט אמנותי אחד לטקסט אמנותי שני. פרודיה, למשל, היא יצירה המושתתת על יחסים אינטרטקסטואליים מסוג זה. היא מבצעת חיקוי קומי של טקסט אחר, ובכך רומזת אליו. כדי להבדיל בין המושג של קריסטבה לבין אינטרטקסטואליות במשמעות מצומצמת זו נוצרו מונחים אחרים, קרובים ברוחם. זיוה בן-פורת הציעה את המונח "אינטרטקסטואליות רטורית", וז'ראר ז'נט הציע את "הייפרטקסטואליות".
כל יחס אינטרטקסטואלי הוא יחס אנלוגי בין הסימנים של הטקסט הרומז לבין הסימנים בטקסט הנרמז. מימוש יחסים אינטרטקסטואליים מהסוג השני (אינטרטקסטואליות רטורית) דורש במקרים רבים יותר מזיהוי הטקסט הנרמז; קרי, ניסיון להתאים בינו לבין הטקסט הרומז. במובן זה משמשת אינטרטקסטואליות ככלי יעיל לצמצום אפשרויות הקריאה של טקסטים, מאחר שהיא רומזת לאינפורמציה נוספת הרלוונטית לקריאת הטקסט.
סוגי אינטרטקסטואליות רטורית
טקסטים אמנותיים רומזים במקרים רבים לטקסטים אמנותיים אחרים. ניתן למיין רמיזות אינטרטקסטואליות אלה לכמה סוגים עיקריים, על פי האופן בו הרמיזה מתבצעת:
תרגום
חיקוי
פסטיש
פרודיה
הרמז
פרפרזה
אינטרטקסטואליות כציטוט
דרך נוספת, שהועלתה על ידי מאיר שטרנברג, להתייחס לאינטרטקסטואליות היא כאל ציטוט – "קיום בו זמנית של שתי סיטואציות מבע. זו שהדברים נאמרו (נכתבו, נחשבו, נחוו) בה במקורם על ידי דובר (כותב, חושב, חווה) אחד, וזו שהם מובאים בה על ידי דובר אחר". במובנים רבים דומה הבחנה זו למובן של אינטרטקסטואליות רטורית, אולם היא רחבה יותר. טקסט יכול לצטט לא רק טקסטים אמנותיים אחרים, אלא כל שדר, גם אם הוא בדיוני. כך, למשל, המספר יכול "לצטט" את הדמויות, ואילו המחבר המובלע מצטט את המספר. יצירות ספרות ואמנות רבות מקיימות, אם כן, יחסים אינטרטקסטואליים של מצטט ומצוטט, בינן לבין עצמן ובינן לבין שדרים אחרים.
ארבעת האוניברסלים של הציטוט
בכל ציטוט, טוען שטרנברג, ישנם ארבעה עקרונות מרכזיים:
נוצרים יחסים מימטיים (יחסי ייצוג) לא בין פעולת תקשורת לבין עצם או פעולה אלא בין פעולת תקשורת אחת לפעולת תקשורת אחרת.
השיח המצוטט מתפקד תמיד כשביץ (inset) בתוך מסגרת (frame) השיח המצטט, ומקיים תמיד יחסי חלק מול שלם.
מיסגור השיח המצוטט בתוך השיח המצטט דורש תמיד "יחסי שיעבוד" של השביץ למסגרת, מעצם העובדה כי אקט התקשורת המצוטט נעקר מהקונטקסט בו הוא התבצע וצוטט בקונטקסט אחר.
קיומן של שתי פעולות תקשורת זו לצד זו מייצר "מונטאז' פרספקטיבי". חיבור בין הפרספקטיבה הלשונית, האידאולוגית, האסתטית וכו' של הדובר המצוטט לבין הפרספקטיבה של הדובר המצטט. עם זאת, שתי הפרספקטיבות אינן שוות, מאחר שהפרספקטיבה של המצטט, כפי שמובן מהעיקרון השלישי, תמיד משעבדת לצרכיה את הפרספקטיבה של המצוטט.
לדוגמה:שדר מצוטט – (דן אומר לדנה): "אני שונא את ניסים".שדר מצטט – (דנה אומרת לניסים): "דן אמר שהוא שונא אותך".
כאשר דן אמר לדנה את שאמר, היה זה לשם השגת מטרה מסוימת, בין אם להבהיר את טיב יחסיו עם ניסים, ובין אם להזהיר את דנה מניסים. כאשר דנה מצטטת את דן (בדיבור עקיף) מיוצג אקט התקשורת של דן עם דנה בתוך אקט התקשורת בין דנה לניסים. אקט התקשורת המיוצג פועל כחלק מתוך שלם, ופועל עתה בהקשר שונה של זמן, מקום ודוברים. המשפט שאמר דן משועבד לאקט התקשורת של דנה עם ניסים, ומשמש עתה למטרות אחרות מכפי שהתכוון להן דן. עם זאת, בתוך אקט התקשורת של דנה עם ניסים יש עתה מונטאז' בין פרספקטיבות שונות, הפרספקטיבה של דן באקט התקשורת המצוטט והפרספקטיבה של דנה, המצטטת.
אינטרטקסטואליות ברשת
רשת האינטרנט משתמשת אף היא באינטרטקסטואליות בעזרת קישורים. כל טקסט ברשת יכול לקשר לטקסט אחר ברשת, הפעם לא באמצעות רמיזה או אימיטציה אלא באמצעות קוד HTML פשוט. אופן הפרשנות של טקסטים אינטרטקסטואליים ברשת שונה, בחלק ניכר מן המקרים, מאופן הפרשנות של טקסטים אינטרטקסטואליים אמנותיים. על פי רוב, הקישור באינטרנט בין טקסט אחד לטקסט שני הוא "חופשי" יותר, במובן זה שהוא לא דורש מהקורא לפרש מדוע קושרו שני הטקסטים, ולבצע האחדה פרשנית שלהם.
ראו גם
טרנסטקסטואליות
לקריאה נוספת
אינטרטקסטואליות בספרות היהודית הקלאסית: Boyarin, Daniel, Intertextuality and the reading of Midrash, Bloomington & Indianapolis, 1990.
גרשון שקד, פנים אחרות ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, הפרק "המיתוס ו'סיפור המעשה' (על תפקיד האינטרטקסטואליות בסיפור 'עגונות')", עמ' 11–27.
קישורים חיצוניים
מאמר על אינטרטקסטואליות של דניאל צ'נדלר
פרויקט "קולטוס" פרויקט Semantic Web בו מעורבת, בין השאר, פרופ' זיוה בן-פורת
בין הביתה לעמוד הבית: קריאה היפר-טקסטואלית, עמרי קלטר, כתב העת "ביקור".
הערך אינטרטקסטואליות ב"אנציקלופדיה של הרעיונות".
הערות שוליים
קטגוריה:תורת הספרות
קטגוריה:טכניקות ספרותיות | 2024-07-15T06:08:03 |
וילמה רודולף | 230px|ממוזער|וילמה רודולף ורוג'ר מאריס (משמאל), בטקס קבלת פרס ספורטאי השנה של סוכנות AP לשנת 1961
300px|ממוזער|וילמה רודולף - 1960
וילמה גלודין רודולף (אנגלית: Wilma Glodean Rudolph; 23 ביוני 1940 – 12 בנובמבר 1994), שכונתה "האיילה השחורה", הייתה ספורטאית אמריקאית. האצנית האמריקאית הראשונה שזכתה בשלוש מדליות זהב אולימפיות. היא עשתה זאת במשחקי רומא 1960, בריצת 100 מטר, 200 מטר, ובמרוץ השליחות 4x100 מטרים.
גם הזמנים שהשיגה רודולף בכל אחת מן הריצות היו מעולים, אך מה שהפך אותה לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של הספורט היא הדרך המדהימה שהובילה להישג המרשים. וילמה הייתה ילדה נכה, בת למשפחה אפרו-אמריקאית ענייה ומרובת ילדים, שגדלה בדרום ארצות הברית. הצלחתה הגדולה הייתה כנגד כל הסיכויים, הרפואיים, החברתיים והתרבותיים.
ביוגרפיה
וילמה רודולף נולדה ב-23 ביוני 1940 למשפחה מרובת ילדים שחיה בעיירה קלארקסוויל שבמדינת טנסי. היא הייתה הילדה ה-20 של אביה (מתוך 22, ומשתי נשים), ובשנותיה הראשונות סבלה מבריאות ירודה במיוחד. כשהייתה בת שש, ולאחר שהתאוששה פעמיים מדלקת ריאות קשה, הותקפה על ידי נגיף הפוליו. התוצאה הייתה שיתוק ברגלה השמאלית. הרגל הוקפה במעטפת מתכתית, מעין אזיקי ברזל שאפשרו לה ללכת, ובמקביל החלה סדרת טיפולים ארוכה. האחים של וילמה דאגו לעסות את רגלה הפגועה מדי יום, והשגיחו שלא תסיר מעליה את הברזלים. אמה נסעה איתה פעם בשבוע לבית חולים מרוחק לשם טיפול פיזיותרפי מיוחד. המאמץ השתלם, ובגיל תשע הורדו הברזלים מרגלה של וילמה. מעט לאחר מכן החלה דרכה של רודולף להצלחה הספורטיבית.
בגיל 11 החלה וילמה רודולף לשחק כדורסל בבית הספר התיכון המקומי, שהיה מיועד לאפרו-אמריקנים בלבד. באותה תקופה הייתה במדינת טנסי הפרדה מוחלטת בין שחורים ללבנים, וזו באה לידי ביטוי גם בבתי ספר נפרדים. בשנות התיכון אותרה רודולף על ידי אד טמפל, מאמן נבחרת מסלול הריצה של אוניברסיטת המדינה של מדינת טנסי הוא הציע לה לנטוש את הכדורסל, אף על פי שגובהה היה 1.80 מטר, והזמין אותה להצטרף לאימוני הנבחרת של האוניברסיטה. רודולף נענתה להזמנתו, והפכה עד מהרה לאחת האצניות הטובות בארצות הברית. ב-1956, בגיל 16 בלבד, השתתפה באולימפיאדת מלבורן (1956) בה זכתה עם נבחרת השליחות של ארצות הברית במדליית הארד בריצת שליחות 4x100 מטרים.
אולימפיאדת רומא
ההצלחה של רודולף באולימפיאדת רומא הייתה לא רק במדליות, אלא גם בזמני הריצות שהשיגה. בריצת חצי הגמר ל-100 מטר השוותה את שיא העולם כשרצה בזמן של 11.3 שניות. בריצת הגמר עברה את המרחק ב-11 שניות, אולם הדבר לא הוכר כשיא עולם עקב רוח גבית של 2.75 מטר לשנייה (הרף המותר לצורך קביעת זמן רשמי הוא 2 מטר לשנייה לכל היותר). בשלב המוקדמות של ריצת ה-200 מטר שברה את השיא האולימפי כשקבעה זמן של 23.2 שניות. את גמר ה-200 רצה בזמן של 24 שניות. בגמר מרוץ השליחות השיגה הנבחרת האמריקאית זמן של 44.5 שניות, לאחר שבחצי הגמר קבעה שיא עולמי של 44.4 שניות. בגמר עצמו הייתה רודולף הרצה האחרונה ברביעיית הרצות, שהייתה מבוססת על הנבחרת של אוניברסיטת טנסי. מאוחר יותר סיפרה כי ריצת השליחות היה האירוע המועדף עליה, מפני שבזכותו יכלה לעמוד על בימת המדליות יחד עם חברותיה הטובות.
בעקבות האולימפיאדה כונתה רודולף בעיתונות "הפנינה השחורה". אישיותה הנינוחה, כספורטאית וכדמות ציבורית שסוקרה בהרחבה על ידי העיתונות, הקנו לה אהדה ציבורית עצומה. עד היום היא נחשבת כפורצת הדרך של הספורטאיות האפרו-אמריקניות בארצות הברית, כמו פלורנס גריפית' ג'וינר – האצנית האמריקאית השנייה שזכתה בשלוש מדליות זהב אולימפיות (בסיאול, 1988) וג'קי ג'וינר קרסי, שזכתה ב-6 מדליות אולימפיות. הישגה הגדול בתחום החברתי היה התעקשותה לקיים - לאחר האולימפיאדה – מצעד הוקרה מעורב, ללא הפרדה בין שחורים ללבנים. מושל טנסי, , ביקש לערוך מצעד לכבודה תוך שמירה על ההפרדה הגזעית כמנהג המקום, אך התעקשותה של רודולף הביאה לכך שבפעם הראשונה בתולדותיה של קלארקסוויל התקיים בעיירה אירוע מעורב.
לאחר האולימפיאדה חזרה רודולף לגור בעיירת הולדתה, נישאה ולימדה חינוך גופני בבית הספר התיכון שבו למדה. בהמשך שימשה בתפקידי אימון בכירים במיין ובאינדיאנה. היא הקימה קרן על שמה, שמטרתה לסייע לילדים מוגבלים באמצעות פעילות ספורטיבית. ב-1973 נבחרה להיכל התהילה של האתלטים האפרו-אמריקנים וב-1974 נבחרה כחברה בהיכל התהילה הלאומי של מקצועות השדה. ב-1977 חיברה אוטוביוגרפיה, שהפכה מאוחר יותר לסרט טלוויזיה. במהלך השנים הללו ילדה ארבעה ילדים.
וילמה רודולף נפטרה ב-12 בנובמבר 1994, בגיל 54, לאחר חודשים של מאבק בסרטן המוח. עשרים שנה לאחר מותה, ב-21 בנובמבר 2014, נכנסה רודולף כחברה בהיכל התהילה של התאחדות האתלטיקה הבינלאומית.
ראו גם
התפתחות שיא העולם בריצת 100 מטר (ויקיפדיה באנגלית)
קישורים חיצוניים
סרטון שמציג את כל המדליות שבהם זכתה רודולף באולימפיאדת רומא, באתר יוטיוב
הסרט וילמה (1975) סיפור חייה מילדותה ומחלת הפוליו ממנה נפגעה ועד לניצחון הגדול באולימפיאדת רומא, באתר יוטיוב
זכייתה במדליית הזהב השלישית באולימפיאדת רומא, 11 בספטמבר 1960 באתר BBC
על וילמה רודולף ושלוש מדליות הזהב באולימפיאדת 1960 באתר הגארדיאן
הערות שוליים
קטגוריה:אתלטיות אפרו-אמריקאיות
קטגוריה:אתלטים אפרו-אמריקאים
קטגוריה:אצניות אמריקאיות
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים
קטגוריה:כותבות אוטוביוגרפיה אמריקאיות
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת המדינה של טנסי
קטגוריה:אתלטיות באולימפיאדת מלבורן (1956)
קטגוריה:אתלטיות באולימפיאדת רומא (1960)
קטגוריה:חברות היכל התהילה הלאומי לנשים
קטגוריה:זוכי פרס ג'יימס סאליבן
קטגוריה:אלופות אולימפיות אמריקאיות: אתלטיקה
קטגוריה:זוכות מדליית ארד אולימפית אמריקאיות: אתלטיקה
קטגוריה:שיאניות עולם אמריקאיות: אתלטיקה
קטגוריה:נפגעות פוליו
קטגוריה:אלופות אולימפיות: ריצת 100 מטרים
קטגוריה:אלופות אולימפיות: ריצת 200 מטרים
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1940
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1940
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1994
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1994 | 2024-10-03T10:32:45 |
אמיל זטופק | אמיל זטופק (בצ'כית: Emil Zátopek, , 19 בספטמבר 1922 – 22 בנובמבר 2000) היה אתלט צ'כוסלובקי, שיאן עולם ואלוף אולימפי בעל 5 מדליות, מהן 4 זהב, 3 מהן באולימפיאדה אחת (הלסינקי 1952), בריצות למרחקים ארוכים, ריצת 5000 מטר, ריצת 10000 מטר וריצת מרתון.
מגדולי האתלטים בכל הזמנים. כונה "הקטר הצ'כי".
ביוגרפיה
זטופק החל את הקריירה הספורטיבית שלו בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20. בתקופת מלחמת העולם השנייה לא הצליח להשתתף בתחרויות, ועם הכיבוש הסובייטי התגייס לצבא הצ'כי וזכה למעמד של ספורטאי.
קריירה אתלטית
באולימפיאדת לונדון (1948) זכה זטופק במדליית זהב בריצת 10000 מטר ובמדליית כסף בריצת 5000 מטר.
ימין|ממוזער|210px|אמיל זטופק (משמאל) עם מתמודד נוסף, לאחר מרתון הגברים של אולימפיאדת הלסינקי (1952)
באולימפיאדת הלסינקי (1952) השיג זטופק תהילת עולם כשזכה בשלוש מדליות זהב בענף הריצה למרחקים ארוכים. בריצות ל-5000 מטר, 10000 מטר ובריצת מרתון, ריצה אותה רץ לראשונה בחייו, זכה במדליות זהב תוך שהוא קובע שיא אולימפי חדש בכל אחת מהן. זטופק הוא היחידי שזכה במדליות זהב אולימפיות בכל שלוש הריצות למרחקים ארוכים.
זטופק היה הרץ הראשון בהיסטוריה שירד מ-29 דקות בריצת 10,000 מטר (ב-1954), וחצה את גבול 20 הק"מ לשעת ריצה אחת (20,052 מטר, ב-1951).
בזמן הריצה היה זטופק מנופף בידיו, מתאמץ ומתנשף קשות, מה שהפך להיות "הסמל המסחרי שלו", שזיכה אותו בכינוי "הקטר הצ'כי". הוא נודע גם ברוח הספורטיבית שלו ונהג לעודד את יריביו שהפסידו נגדו.
חיים אישיים
זטופק זכה לאהדה גדולה בארצו, קודם לדרגת קולונל, והיה בעל השפעה במפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה. אולם תמיכתו בזרם הדמוקרטי שנכשל במרד האנטי-סובייטי שכונה "האביב של פראג", גרמה לכך שהוא הורחק מעמדת השפעה ואולץ לעבוד תקופת מה במכרה אורניום כאקט של עונש והשפלה.
רעייתו דנה (גם היא ילידת 19 בספטמבר 1922), נודעה כאתלטית מצטיינת בזכות עצמה בתחום הטלת כידון. הישגה הגדול היה זכייה במדליית זהב באולימפיאדת הלסינקי (1952) ובמדליית כסף באולימפיאדת רומא (1960). זכורות קריקטורות מאותה תקופת זוהר של בני הזוג, שבהן מתוארת דנה הרודפת עם כידון אחרי אמיל, מאיימת להטיל אותו עליו, והוא נראה מתאמץ בדרכו להתחמק ממנה.
לקריאה נוספת
ז'אן אשנוז, "לרוץ", הוצאת סמטאות, תרגמה מצרפתית: שירה חפר, 2011
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלופים אולימפיים: ריצת מרתון (גברים)
קטגוריה:אלופים אולימפיים: ריצת 5,000 מטרים
קטגוריה:אלופים אולימפיים: ריצת 10,000 מטרים
קטגוריה:רצי מרתון
קטגוריה:זוכי מדליית פייר דה קוברטן
קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת לונדון (1948)
קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת הלסינקי (1952)
קטגוריה:שיאני עולם צ'כוסלובקים: אתלטיקה
קטגוריה:צ'כים שנולדו ב-1922
קטגוריה:נפטרים ב-2000 | 2023-10-31T22:51:14 |
סקנדיום | סקנדיום (Scandium) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי Sc ומספרו האטומי 21. הוא נמנה עם משפחת היסודות הנדירים, אם כי הוא אינו נדיר, אלא מפוזר בדלילות ולכן קשה להפקה.
תכונות
סקנדיום הוא מתכת מעבר, רכה, לבנה-כסופה ומאוד קלה. כשנחשף לאוויר, סקנדיום מתעטף במעטפת צהבהבה או ורודה. סקנדיום יותר דומה לאיטריום ומתכות נדירות אחרות מאשר לאלומיניום או טיטניום (שיותר קרובים אליו בטבלה המחזורית). דרגת החימצון הנפוצה ביותר של סקנדיום היא 3+. סקנדיום עמיד בפני חומצות כמו חומצה חנקתיתHNO3 וחומצה פלואורית HF. אבקה מתכתית של סקנדיום מתלקחת במהירות הבזק.
שימושים
בארצות הברית משתמשים מדי שנה ב-20 קילוגרם בקירוב של תחמוצת סקנדיום (Sc2O3) בייצור מנורות חזקות במיוחד. סקנדיום יודי מוסף למנורות כספית ומפיק אור חזק מלאכותי שמזכיר את אור השמש. בכל העולם משתמשים מדי שנה ב-80 קילוגרם בקירוב בייצור נורות. האיזוטופ הרדיואקטיבי 46Sc משמש בבתי זיקוק של שמן כסמן רדיואקטיבי.
שימוש אחר של סקנדיום הוא בסגסוגת יחד עם אלומיניום, שאיתה בונים מטוסים, שלדות לאופניים, מחבט בייסבול וכדומה. כשסקנדיום מוסף לאלומיניום, הוא מחזק אותו (גם בטמפרטורות גבוהות) ומגביר את גמישותו. כמו כן, סקנדיום מונע סדקים שנוצרים בריתוך בסגסוגות אלומיניום.
היסטוריה
סקנדיום (בלטינית: Scandia, מילה שפירושה סקנדינביה) זוהה על ידי לרס פרדריק נילסון ב-1879 בזמן שהוא וקבוצתו חיפשו אחר מתכות אדמה נדירות. נילסון השתמש בניתוח ספקטרום כדי למצוא את היסודות הנמצאים במינרלים אוקסניט (euxenite) וגדוליניט (gadolinite). כדי לבודד את היסוד, הכין 10 ק"ג של אוקסניט עם משקעי אדמה נדירה כדי ליצור כ-2 גרם תחמוצת סקנדיום (Sc2O3) מאוד טהורה.
דמיטרי מנדלייב חזה כמה ממאפייניו של יסוד זה, שהוא קרא לו אקבורון תוך שימוש בחוק המחזוריות. הכימאי השוודי פאר תאודור קלב (Per Teodor Cleve) גילה את הסקנדיום בערך באותו הזמן בו גילה אותו נילסון אך בניגוד לנילסון, קלב היה נחוש בדעתו כי סקנדיום זהה לאקבורון.
צורה בטבע
מינרלים נדירים מסקנדינביה כמו תורטוויטית (Sc,Y)2Si2O7)), אוקסניט וגדוליניט הם המקורות היחידים לסקנדיום מרוכז (שמעולם לא נמצא בצורתו החופשית).
סקנדיום הוא היסוד ה-23 הכי נפוץ בשמש ובכוכבים אחרים, אבל בכדור הארץ הוא היסוד ה-50 הכי נפוץ. סקנדיום מפוזר בעולם ומופיע בכמויות מזעריות ביותר מ-800 מינרלים.
רוב הסקנדיום בעולם מרוכז במאגר הצבאי מברית המועצות לשעבר, שבודדו אותו מפסולת אורניום. אין מקום ייצור עיקרי של סקנדיום באמריקה ובאירופה.
קישורים חיצוניים
סקנדיום ב-Webelements
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר | 2024-07-11T18:17:44 |
Call of Duty (סדרת משחקים) | Call of Duty (תרגום מילולי: "תחושת שליחות") היא סדרת משחקי וידאו בקטגוריית משחקי פעולה מגוף ראשון שעלילתה מתבססת על קו זמן חלופי. חמשת הכותרים הראשונים בסדרה עוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה ומתאפיינים בלחימה בחזיתות שונות, כאשר השחקן מגלם דמות מכל חזית והשאר עוסקים במלחמות עולם בצירי זמן שונים. המשחק הופץ למחשבים ולאחר מכן גם לקונסולות משחקים. הסדרה כוללת נכון לאוקטובר 2019 שישה עשר משחקים ראשיים.
סדרת המשחקים
Call of Duty
הכותר הראשון בסדרה, ראה אור ב־29 באוקטובר 2003 והתבסס על המנוע הגרפי Quake III מבית Id Software. המשחק מדמה לוחמה בשדה הקרב של מלחמת העולם השנייה מנקודת המבט של חייל רגלי. אלמנטים קולנועיים מסרטי וסדרות מלחמה כדוגמת להציל את טוראי ראיין, אחים לנשק ואויב בשער שולבו בהפקת המשחק. חברת Infinity Ward פיתחה את המשחק וחברת Activision הייתה אחראית על ההפצה.
חבילת הרחבה למשחק בשם Call of Duty: United Offensive יצאה בספטמבר 2004.
המפתחת הייתה חברת Gray Matter Interactive והמפיצה חברת Activision.
Call of Duty 2
חברת Infinity Ward פיתחה את כותר ההמשך Call of Duty 2 והמשחק יצא לשוק באוקטובר 2005 למחשב האישי ומאוחר יותר גם לאקס בוקס 360. המשחק היה בין הראשונים שיצאו לקונסולת האקס בוקס 360. חברת Activision פיתחה גרסה נפרדת בשם Call of Duty 2: Big Red One לקונסולות אותה הפיצה בנובמבר של אותה השנה לפלייסטיישן 2, אקס בוקס ולנינטנדו גיימקוב.
המשחקיות מתפרסת על פני ארבע מערכות מלחמת העולם השנייה מנקודת מבטם של חיילי כוחות הברית לסירוגין מצבא רוסיה, בריטניה וארצות הברית. בדומה לקודמו המשחק מכיל התייחסויות רבות לאירועים היסטוריים.
עלילת המשחק נפתחת במדי הצבא הרוסי עם הקרב על מוסקבה, מתקפה גרמנית וקרב סטלינגרד. נמשכת במדי בריטניה עם ההכנות ומהלך המערכה על אל־עלמיין (כחייל וכמפקד טנק). בדמות החייל האמריקאי עוקבת העלילה אחר הפלישה לנורמנדי, כיבוש קאן וחציית נהר הריין.
Call of Duty 3
חברת Treyarch פיתחה את המשחק והאחראית על ההפצה הייתה חברת Activision. המשחק יצא לשוק בסתיו 2006 בלעדית לקונסולות המשחק. המשחק זכה למנוע גרפי חדש. עלילת המשחק סובבת סביב קרבות מלחמת העולם השנייה, במסגרתה השחקן ניצב לצד צבא בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית.
Call of Duty 4: Modern Warfare
זהו המשחק הראשון בסדרת Call of Duty שמתרחש בימינו ומציג מלחמה מודרנית.
משחק פעולה מגוף ראשון אותו פיתחה חברת Infinity Ward והפיצה חברת Activision לפלייסטיישן 3, לאקס בוקס 360, למחשב האישי, ל־Wii, ל־PS4 ול־Xbox One.
הכותר מתנהל בהווה, על קו זמן חלופי המקביל לשלנו, כאשר תנועה בהנהגתו של לאומן רוסי בשם זקייב מתכננת לכונן מחדש את המעצמה הסובייטית. זקייב מסית להפיכה צבאית במזרח התיכון ומחולל מלחמת אזרחים ברוסיה. בריטניה וארצות הברית חושפות את המזימה ופותחות במלחמה כוללת נגדו ונגד אנשיו.
המשחק זכה לשבחים רבים ואפילו יצאה לו גרסה מחודשת.
Call of Duty: World at War
זהו המשחק החמישי בסדרה, אשר חוזר לקרבות מלחמת העולם השנייה, הפעם המשחק מתמקד בקרבות רוסיה־גרמניה ויפן־ארצות הברית.
המשחק יצא ב־11 בנובמבר 2008 לפלייסטיישן 3, לפלייסטיישן 2, אקס בוקס 360 למחשב האישי ול־Wii. המשחק בנוי על אותו מנוע כמו המשחק הקודם בסדרה.
שחקני הקולנוע גארי אולדמן וקיפר סאת'רלנד דובבו דמויות מרכזיות בכותר.
מבקרי המשחק טוענים שהוא המשחק האלים ביותר של Call Of Duty שיצא עד אותה נקודת זמן בגלל כמות הדם וקטיעת האיברים שבו. תכנים אלו אף הובילו להגבלת גיל מגיל 18 ומעלה.
Call of Duty: Modern Warfare 2
Call of Duty: Modern Warfare 2 הוא המשחק השישי בסדרה ומשחק ההמשך ל־Call Of Duty 4, האפשרות לשחק בקונסולות ובמחשב האישי החלה ב־10 בנובמבר 2009, ותוך 24 שעות נמכרו יותר מ־4.7 מיליון יחידות.
עלילת המשחק מתרחשת חמש שנים אחרי מאורעות המשחק הקודם ברחבי ברזיל, רוסיה, המזרח התיכון וארצות הברית. במשחק מגלם השחקן את סמל גארי רואץ' סנדרסון הנמצא תחת פיקודו של קפטן "Mactavish", את קפטן סואפ Mactavish בעצמו ועוד כמה לוחמי יחידות קרביות.
זהו המשחק המצליח ביותר של סדרת ה־Call of Duty נכון לזמן שחרורו. הוא מספר על זמננו במלחמת האמריקאים והבריטים נגד הלאומנים הרוסים והבוגדים האמריקאים.
Call of Duty: Black Ops
Call of Duty: Black Ops הוא המשחק השביעי בסדרה, אשר מהווה מעין משחק המשך ל־Call of Duty: World at War. המשחק יצא ב־9 בנובמבר 2010, ובתוך 24 שעות נמכרו כ־7 מיליון עותקים. המשחק הוא הראשון בסדרה אשר שוחרר בנוסף גם לקונסולות נינטנדו DS.
המשחק נחשב לריאליסטי ביותר בעיקר בגלל החברה שפיתחה אותו Treyarch ובעיקר מצד תוכנו. אחד הקטעים הריאליסטים ביותר הם כאשר השחקן מענה אדם, העינוי כולל: הקאה, הכנסת שברי זכוכית לפיו ואילוץ הנחקר אותם. ועוד שלל מעשי אלימות ריאליסטיים אחרים.
Call of Duty: Modern Warfare 3
במאי 2011 הוכרז המשחק השמיני בסדרה.
המשחק מהווה המשך ישיר ל־Call of Duty: Modern Warfare 2.
עלילתו היא המשך לעלילת המשחק הקודם בסדרה. המשחק מתרחש בעתיד הקרוב במלחמת העולם השלישית הנגרמת על ידי מקארוב הזכור מ־MW2, המתכנן להשתלט על כל אירופה ולהפוך אותה לאימפריה רוסית.
המשחק יצא ב־8 בנובמבר 2011 ל־playstation 3,Xbox 360,Wii,DS ול־PC. משחק זה שבר את כל שיאי המכירות של קודמיו והרוויח בשבועיים מילארד וחצי דולר.
Call of Duty: Black Ops 2
בתחילת מאי 2012 פורסם הטריילר הרשמי למשחק התשיעי בסדרת Call of Duty, המשחק מהווה את ההמשך של Call of Duty: Black Ops, המציג שתי תקופות משחק: הראשונה בתקופת המלחמה הקרה, בעוד שהשנייה מתרחשת בשנת 2025.
ייחודו של המשחק הוא שמשימות ה־SPEC OPS (שצורפו גם במשחקים הקודמים בסדרה) יכללו בתוך עלילת המשחק, במקום בתור תוספת למשחק, והשחקן יכול להרכיב בעצמו את הסיפור על ידי המשימות אותן הוא בוחר לבצע. המשחק הגיע ל־XBOX 360, ל־PS3, ל־PC ול־WII U והוא ראה אור ב־13 בנובמבר 2012.
Call of Duty: Ghosts
בשנת 2013 הוכרז על כך שמשחק חדש בסדרת Call of Duty ייצא ברבעון האחרון של שנת 2013. ב־1 במאי 2013 פורסם טיזר שאישר כי שמו של המשחק הוא Ghosts. ה"ריבל" טריילר פורסם בתאריך 21.5.13. Call of Duty: Ghosts הוא התחלה של תת־סדרה חדשה במותג Call of Duty, והוא יהיה המשחק הראשון שיוצא לדור הבא של הקונסולות (פלייסטיישן 4 ו־Xbox One) בתוספת של מנוע גרפי חדש. עלילת המשחק מתרחשת בעתיד שבו ארצות הברית קרסה לאחר אירוע קטסטרופלי, לאחר השתלטות עוינת על לוויין אמריקאי וניצולו להפגזה קינטית על ארצות הברית. יחידת העילית Ghosts תהווה את קו ההגנה האחרון של ארצות הברית כעשור לאחר הקריסה כאשר פדרציה של מדינות מרכז ודרום אמריקה מנסות לנצל את חולשתה של ארצות הברית לטובתן.
בזכות משחק הרשת המגוון שנותן מענה לשלל סגנונות משחק ומצבים חברתיים, מספר המשתמשים הגדול ברחבי העולם כמו גם ההתחשבות בעיוורי צבעים דירג אתר NGO את המשחק כאחד ממשחקי פעולה הטובים ביותר ברשת לשנים 2013–2014 בביקורת שציונה הסופי היה 9.8.
המשחק יצא למכירה ב־5 בנובמבר 2013 ל־PC, לפלייסטיישן 3, ל־Xbox 360, ל־פלייסטיישן 4 ל־Xbox one ול-WII U.
Call of Duty: Advanced Warfare
בתחילת מאי 2014 הוכרז הכותר החדש של סדרת Call of Duty. המשחק מתרחש בשנת 2054 ובו תאגיד פרטי צבאי, המכונה ATLAS, הפך לכוח המזוין והדומיננטי החזק ביותר לאחר מתקפת טרור גלובלית, שהפילה את השלטונות בעולם והפכה אותו לכאוס. ראש ATLAS, ג'ונתן איירונס (קווין ספייסי), מאמין שיש לשנות את מדיניותה של ארצות הברית בכל הנוגע לדמוקרטיה, שלטענתו נכשלה שוב ושוב, ופותח במלחמה נגד הממשלה והופך להיות הכוח שמשכתב את הכללים החדשים של המלחמה.
Call of Duty: Advanced Warfare יהיה המשחק הראשון בסדרה שמציג חידושים בכל הנוגע לדינמיקת קרב - השחקן ישתמש בחליפת כוח (Exo-Suit), המגבירה את מהירותו וכוחו הפיזי, וכמו כן מאפשרת טקטיקות קרב יעילות ביותר, כגון ריחוף והסוואה אופטית לטווח קצר ועוד כל מיני כוחות על. המשחק שוחרר ב־ב בנובמבר 2014 ל־XBOX ONE, PS4, XBOX 360, PS3, PC.
Call of Duty: Black Ops 3
ב־9 באפריל 2015 פורסם טיזר טריילר, שאישר שהמשחק יהיה השלישי בסדרת משחקי Black Ops מאת Treyarch. המשחק מתרחש בשנת 2060, שבה חיילים רובוטים לוקחים חלק בשדה הקרב, והחיילים האנושיים מצוידים בשתלים טכנולוגים המקנים להם יכולות של חייל על. כמו כן במשחק תיבחן השאלה האם יגיע שלב שבו הקדמה הטכנולוגית תפנה עורף לאנושות. והעלילה מתחילה כשהריינג'רס מחלצים את הקצינים הבכירים של צבא מצרים והורגים את חיילי ה־nrc. הגיבור הראשי נפצע קשה מרובוטים שתוקפים אותו ולאחר מכן טיילור שהוא חבר טוב שלו מחלץ אותו והורג את הרובוטים. ולאחר מכן החייל מבריא והם מפענחים את תעלומת אסון סינגפור שגרם למוות של הרבה חיילים ומדענים ומגלים יחד עם הצבא שלהם דברים מפתיעים ומוזרים בנוגע למה שהם מחפשים בכל מקרה
בפעם הראשונה בסדרת Call Of Duty מאז Call of Duty: World at War, ניתן לשחק את סיפור המשחק במצב שיתופי עד 4 שחקנים, בנוסף המשחק מכיל מכניקת תנועה של ריצה על קירות, ומתאפשרת שחייה בחלק מהמפות ב־Multiplayer, המשחק שוחרר לפלטפורמות הדור הקודם (Xbox 360, Playstation 3) עם תמיכה במצב מרובה משתתפים בלבד (Multiplayer ו־Zombies) ב־4 בנובמבר ומי שפיתחה את המשחק לקונסולות ה־Xbox 360 ו־Playstion 3 הייתה חברת Beenox ולא Treyarch. ב־5 בנובמבר יצא המשחק לקונסולות הדור הנוכחי (Xbox One, Playstation 4) בגרסה מלאה, ובנוסף, יצאה ל־Xbox One גרסה נוספת מוזלת יותר שנדרש Xbox Live כדי לשחק בה. ב־6 בנובמבר יצא המשחק באופן רשמי וסופי למחשב האישי. כמה ימים מאוחר יותר פיתחה Treyarch את המשחק ל־Xbox 360 ו־Playstation 3 עם Multiplayer ו־Zombies (והפעם ניתן לשחק גם במצב מרובה משתתפים וגם עם לשחק בינה מלאכותית) ובנוסף הם הוסיפו משחקון שהיה זמין רק ב־Xbox One ו־Playstation 4 עד אז: Freerun. הסיבה לפיתוח של המשחק לקונסולות ה־Xbox 360 וה־Playstation 3 אף על פי שהמשחק פותח לקונסולות האלה מוקדם יותר היא שהיו הבדלים גדולים בזירות בין מה שפיתחה Treyarch לבין מה שפיתחה Beenox. למרות הגרסה הגדולה יותר לקונסולות האלה ש־Treyarch פיתחה, הגרסה שפיתחה Beenox שתומכת רק במצב מרובה משתתפים זכתה להצלחה רבה יותר מכיוון שבה יש את כל הזירות שיש במשחק לפלטפורמות הדור הנוכחי לעומת הגרסה של Treyarch שפותחה עם פחות זירות וגם מכיוון שהאיכות של הגרסה שפיתחה Beenox טובה יותר ואיכותית יותר משפיתחה Treyarch בגרסאות שהיא פיתחה, גם ממה שפיתחה Treyarch לפלטפורמות הדור הישן וגם ממה שפיתחה Treyarch לפלטפורמות הדור הנוכחי.
Call Of Duty: Infinite Warfare
המשחק הבא בסדרה מאת Infinity Ward. המשחק מתרחש בשנת 2080, שבו בני האדם התפשטו בחלל לכוכבים אחרים, ושבו קיימות ספינות קרב עצומות, עלילת המשחק מתמקדת במורדים שמרדו באו״ם ובצבא החלל העולמי הנקרא UNSA, וביחד הקימו את ארגון ה־SDF כשמטרתו להשמיד את UNSA והאו״ם ולהשתלט על כל מערכת השמש ולגזול את כל משאביה, האנטיגוניסט הראשי במשחק הוא אדמירל "סלן קוו'צ" אשר מנהיג את ארגון ה־SDF ביחד עם שותפו "אקאל מין ריאה", משחק זה מכיל גם הוא שכלול בדינמיקת התנועה של השחקן, בנוסף למפות משחק שחלקן יהיו על כוכבים אחרים ותחנות חלל, המשחק הופץ לפלטפורמות הדור הנוכחי בלבד (פלייסטיישן 4, XBOX ONE ו־PC) ב־4 בנובמבר 2016, ביחד עם חבילת הרחבה שאיתה מגיע המשחק Call of Duty: MW1 בגרסת Remastered אך בעקבות רצונה של הקהילה לקנות את המשחק ללא Infinite Warfare, שוחררה גרסת ה־Remastered ב־27 ביוני 2017 לבדה.
Call of Duty 4: Modern Warfare Remastered
המשחק יצא ב-4 בנובמבר 2016, וניתן להשיגו ביחד עם Infinite Warfare, אך לא ניתן לקנותו לבד. בעקבות רצון הקהילה לקנות את המשחק לבד, שוחרר המשחק ב-27 ביוני 2017 לבדו.
Call of Duty: World War 2
באפריל 2017 הועלה טריילר למשחק הבא בסדרת Call Of Duty על פי הטריילר המשחק חוזר להתרחש במלחמת העולם השנייה כמו במשחקים הראשונים של Call Of Duty. המשחק יוצג בסגנון ישן ובו יהיו כלי נשק ישנים יותר כמו תותחים, ספינות קרב ומטוסי קרב ישנים. המשחק הופץ לקונסולות הדור הנוכחי ולמחשב האישי ב־3 בנובמבר 2017.
Sledgehammer Games, המפתחת של CoD: WWII, הכריזה על שינויים רבים, כגון מצבי משחק חדשים, כגון מצב "War" שבו שתי קבוצות, קבוצה אחת מגינה (מדינות הציר) וקבוצה אחת פולשת (בעלות הברית), "War" ידמה פלישה של בעלות הברית לשטח כבוש על ידי מדינות הציר (לדוגמה הפלישה לנורמנדי) באמצעות כיבוש מטרות (Objectives), שינוע טנק ובניית גשרים. בנוסף, המפתחת הכריזה שלא יהיו יכולות מיוחדות לבחירה במשחק (Perks), תוספת משמעותית לסדרה, ובנוסף, מצב מרובה־משתתפים יכלול עד 42 שחקנים במקום 12, כפי שהיה נהוג בסדרה.
עוד דבר שיחזור למשחק הוא הזומבים הנאצים (Nazi Zombies) לא ידוע אם יהיה מצב מרובה משתתפים בפונקציה של הזומבים, אך מסתבר שיהיה סיפור (Story Mode) של הזומבים הנאצים כמו שיצא בטריילר. טריילר הנאצים מתחיל בעיירה כל הנראה פולנית שנכבשה בידי הנאצית, המצלמה לאט לאט יורדת למעטה וחושפת ביום עם כתם דם, המצלמה מתקדמת לעבר הכתם ויורדת עוד קומה ושם היא נעצרת, במעבדת מוח נאצית, על פי הקריין מסתבר שמדען לקח את ה־DNA של הפיהרר (אדולף היטלר) ויצר ממנו אדם משובט גנטית אך עקב דיבוק ומגיה שחורה, היטלר (המשובט) הפך לזומבי, ולאט לאט רואים עוד זומבים נאצים (היטלר המשובט כנראה הדביק אותם) וחיילי בנות הברית נלחמים נגדם ולבסוף היטלר הזומבי שלקה בתרדמת אחרי שהתעורר בפעם הראשונה קם מסיבי וחזק יותר ומפחיד יותר.
Call of Duty: Black Ops 4
במרץ 2018 הועלה טיזר למשחק הבא בסדרת Call of Duty. המשחק יצא ב־12 באוקטובר 2018. המשחק אינו מכיל קמפיין לשחקן יחיד ובמקום זה מצב באטל רויאל שנקרא blackout.
בנוסף חזר מצב הלוחמה בזומבים שמציג קבוצה של דמויות שנלחמות מול גלים של זומבים ומפלצות.
5
Call of Duty: Modern Warfare
במאי 2019 הועלה טיזר למשחק הבא בסדרת Call of Duty. המשחק יצא ב-25 באוקטובר 2019. המשחק כולל קמפיין לשחקן יחיד שלא היה במשחק הקודם בסדרה.
המשחק מדבר על ארגון טרור בשם "אל קטאלה" אשר גנב נשק כימי מהרוסים ועל ההתמודדות של הדמויות נגד הרוסים והמחבלים.
משחק זה קיבל ביקורות טובות עקב המנוע הגרפי החדש שהפך את המשחק למציאותי מהרגיל, חידוש בהשוואה לכותרים הקודמים בסדרה.
Call of Duty: Modern Warfare 2 Campaign Remastered
בחודש מאי 2020 יצאה גרסה מחודשת של הקמפיין לשחקן יחיד של Modern Warfare 2.
הגרסה המחודשת לא כוללת מצב לוחמה ברשת.
Call of Duty: Black Ops Cold War
זהו הכותר החמישי בסדרת Black Ops והמשחק השבעה-עשר בסדרת המשחקים הכוללת.
המשחק פותח על ידי החברות Treyarch ו-Raven Software, הופץ על ידי Activision ויצא לאור ב-13 בנובמבר 2020.
עלילת המשחק מהווה המשך למשחק הראשון בתת-הסדרה Call of Duty: Black Ops מ-2010.
Call of Duty: Vanguard
המשחק פותח על ידי Sledgehammer Games, הופץ על ידי Activision ויצא לאור ב-5 בנובמבר 2021
Call of Duty: Modern Warfare II
ההמשך למשחק המצליח Modern Warfare משנת 2019. יצא ב-28 באוקטובר 2022 ופותח על ידי Infinity Ward.
Call of Duty: Modern Warfare III
המשך ישיר ל־Call of Duty: Modern Warfare II, יצא ב-10 בנובמבר 2023 ופותח על ידי Sledgehammer Games.
Call of Duty: Black Ops 2024
לפי שמועות, חברת Treyarch מפתחת עוד משחק בתת-הסדרה Black Ops אשר מבוסס על מלחמת המפרץ.
משחקים אחרים בסדרה
Call of Duty: Mobile
Call of Duty: Mobile הוא משחק חינמי של הזיכיון שזמין להורדה בחנויות ה-App Store וה-Google Play. המשחק פותח על ידי טנסנט ויצא ב-1 באוקטובר 2019.
Call of Duty: Warzone Mobile
גרסת מובייל של Warzone עם התקדמות מחוברת לגרסת המחשב ו-Call of Duty: Modern Warfare II. אמור לצאת באביב 2024.
Call of Duty: Warzone
משחק מסוג Battle Royale. יצא ב-10 במרץ 2020.
Call of Duty: Warzone 2.0
יצא ב-16 בנובמבר 2022. כהתחלה חדשה ל־Warzone, כולל מפה חדשה,כלי נשק חדשים ומכניקות מ-Call of Duty: Modern Warfare II.
ראו גם
Electronic Sports League
Battlefield
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של סדרת המשחקים Call of Duty
הערות שוליים
*
קטגוריה:סדרות משחקי וידאו
קטגוריה:משחקי יריות ממוחשבים (גוף ראשון)
קטגוריה:משחקי רשת
קטגוריה:משחקי פלייסטיישן 2
קטגוריה:משחקי פלייסטיישן 3
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 2003
קטגוריה:משחקי היסטוריה חלופית | 2024-09-02T06:43:58 |
קורמורן ממושקף | קורמורן ממושקף (שם מדעי: Phalacrocorax perspicillatus) הוא מין עוף ימי שנכחד. הקומורן הממושקף חי בקצה המערבי של האיים האלאוטיים שבים ברינג והיה כמעט משולל יכולת תעופה. הוא היה מין הקורמורן הגדול ביותר בהיסטוריה, עם גובה של כמטר ומשקל שהגיע עד ל-6.5 ק"ג.
מין זה זוהה ב־1741 על ידי חוקר הטבע גאורג שטלר, בשעת מסעו עם ויטוס ברינג לגילוי ולחקר אלסקה. שטלר גילה את העופות לאחר שספינתו נטרפה על אי קטן, שנקרא מאוחר יותר בשם אי ברינג, על שם ברינג וצוותו שמצאו את מותם בשל החורף הקשה שפקד את האיים. שטלר תיאר את הקורמורן הממושקף כעוף בגודל של אווז גדול. בשלהי החורף, כשהרעב והתשישות הכניעוהם, החלו שטלר וחבריו לטבוח בעופות האיטיים והמגושמים. שטלר כתב ביומנו: "הם שקלו 7-6 ק"ג, כך שעוף אחד הספיק ל־3 אנשים מורעבים".
שטלר היה חוקר הטבע היחידי שראה את המין בעודו בחיים. אחרים למדו מספריו ומשרידים שהובאו למוזאונים בשנים 1850-1830. אוכלוסיית העופות התמעטה במהירות בעקבות כניסת ציידי לווייתנים וסוחרי פרוות אל אזורי מחייתם. בשנת 1850, כמאה שנים לאחר שהתגלה, הוכחד סופית הקורמורן הממושקף. כיום, רק מקצת השרידים שאסף שטלר ושני שלדים שלמים הם העדות היחידה למין. יחד עם פרת הים שטלר זהו מין אנדמי נוסף שהוכחד על ידי האדם מאזור ים ברינג.
קישורים חיצוניים
יוגב ישראלי, נחשף סיפורו של הקורמורן הגדול בהיסטוריה, באתר ידיעות אחרונות, 28 במרץ 2024
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1811
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר סימון פאלאס
ממושקף
קטגוריה:עופות חסרי יכולת תעופה
קטגוריה:עופות שהוכחדו בידי האדם
קטגוריה:חבל מנהלי קמצ'טקה
קטגוריה:עופות שנכחדו בהולוקן
קטגוריה:אסיה: עופות שנכחדו | 2024-03-28T13:46:08 |
דיאוטריום | REDIRECT דאוטריום | 2015-09-26T11:06:14 |
אהבה בימי כולרה (ספר) | אהבה בימי כולרה (בספרדית: El amor en los tiempos de cólera) ספר מאת גבריאל גרסיה מארקֶס המתאר את אהבתם של שני גברים לאותה אישה, על רקע קולומביה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בספרדית שם הספר הוא דו-משמעי, שכן cólera היא גם מחלת הכולרה וגם כעס.
עלילת הספר
כמו רבים מספריו של גבריאל גארסיה מארקס, עלילת הספר נטווית אט אט מסיפורים רבים בחייהם של הדמויות השונות בספר. עם זאת עלילת הספר המרכזית היא אהבתו הממושכת של פלורנטינו אריסה לפרמינה דאסה, הנשואה לדוקטור חובנאל אורבינו.
הספר פותח בתיאור חייהם של פרמינה דאסה וחובנאל אורבינו הנשואים זה חמישים שנים. הוא מתאר את חייהם המשותפים, עד מותו של חובנאל אורבינו בגיל 81, שנגרם מנפילה מסולם. בשעת הלוויה מגיע אל הבית פלורנטינו אריסה ומצהיר על אהבתו הנצחית לפרמינה דאסה והיא דוחה אותו בכעס.
משם חוזר הסיפור חמישים וחמש שנים אחורה, ומתאר את היכרותם של פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה. פלורנטינו אריסה הוא בנו הלא חוקי של סוחר עשיר לאם ענייה, ופרמינה דאסה היא בת למהגר עשיר ויתומה מאימה. הוא מבחין בה בזמן שהוא מביא מברק לאביה, ומתאהב בה. הוא מחזר אחריה באמצעות מכתבים, ובסופו של דבר היא משיבה לו, וכך מתחיל סיפור אהבה סודי ביניהם שמתרחש כולו על דפי המכתבים שלהם. בסופו של דבר אביה מגלה את הדבר ולוקח אותה למסע ארוך, אך היא ממשיכה להתכתב עם פלורנטינו אריסה. בשובה היא רואה אותו שוב, ומבינה שבעצם אינה אוהבת אותו, ובמשפט אחד דוחה אותו ומפסיקה לגמרי כל קשר עמו.
המשך הספר מתאר את סיפור האהבה בין פרמינה דאסה לחובנאל אורבינו, ובמקביל איך ממשיך פלורנטינו אריסה לאהוב את פרמינה דאסה, למרות שהוא שוכב עם נשים רבות אחרות במשך הזמן הזה. אחרי סיפורים רבים המתארים את האהבות השונות חוזר הספר לנקודה בה חובנאל אורבינו מת, ולדחייתו של פלורנטינו אריסה. הוא חוזר וכותב לה מכתבים, והופך אט אט לידידה הטוב, ובסופו של דבר גם למאהבה.
עיבוד קולנועי
הספר עובד לסרט קולנוע בבימויו של מייק ניואל ובכיכובו של חאווייר ברדם ויצא לאקרנים בשנת 2007. שם הסרט היה "אהבה בימי כולרה", ובו שאקירה שרה את שירי הפסקול Love in the Time of Cholera, שיצא עבורו.
בנוסף, הוציאה שאקירה מיני-אלבום בשם Love in the Time of Cholera, המכיל בתוכו שלושה שירים הקשורים לסרט ולספר.
לקריאה נוספת
לואיס לנדאו, "מדון קיחוטה לדון פלורנטינו: על "אהבה בימי כולרה" לגבריאל גארסיה מארקס", עלי שיח, 27-28, 1990. עמ' 197–204.
קישורים חיצוניים
הפרק הראשון מתוך הספר "אהבה בימי כולרה" באתר עם עובד
הערות שוליים
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:ספרי גבריאל גארסיה מארקס
קטגוריה:ספרי 1985
קטגוריה:ספרי ספריה לעם
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים | 2021-12-25T12:09:22 |
מאה שנים של בדידות | הרומן מאה שנים של בדידות (בספרדית: Cien años de soledad) יצא לאור בשנת 1967, והוא ספרו הבולט של גבריאל גארסיה מארקס שהקנה לו תהילה בינלאומית, ואף זכייה בפרס נובל לספרות. הספר מופיע במקום הרביעי ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר בכל הזמנים ותורגם לעברית בידי ישעיהו אוסטרי-דן. הספר מביא את סיפורה של שושלת בואנדיה, המתפרשת על פני כמאה שנה, ומרכזה בעיירה הדמיונית מקונדו. במקביל לשינויים ולתמורות בחייהם של בני המשפחה, הספר עוקב כבדרך אגב אחר השינויים הדרמטיים בקולומביה עצמה.
הרומן שייך לזרם הריאליזם המאגי והוא אחד מהספרים מחוללי סוגה זו. העלילה מצעידה את בני המשפחה בתוך רצף של אירועים ומהפכות, שחלקם מעשה ידי אדם וחלקם מעולם הדמיון. חוקי העולם וחוקי הטבע מכופפים לעיתים בספר, מתרחשים לעיתים דברים על טבעיים, ובתוך כל זה פועלים יצרים עזים, המתוארים ביד האמן של גארסיה מארקס. קורות המשפחה הבדיונית הזאת נראים כה אמיתיים ומציאותיים לעיתים, עד שהם נראים כגוללים את גורל האנושות כולה. דרמות וטרגדיות סובבות סביב המשפחה, הנראית כאילו היא חיה במעגל בדידות החוזר על עצמו ללא הרף. המוטיב המרכזי בעלילה, הבדידות, חוזר על עצמו במשך כל הסיפור, ורק מתגבר בעזרת מלחמות, מרידות, אהבה, שנאה, בגידה, שמתחילים ומסתיימים במרכז המשפחה.
עיבודים
ממוזער|איור של קולונלו אאורליאנו בונדיה
אף שלרומן הייתה השפעה אדירה על התרבות העולמית לא הופקו סרטי קולנוע על היצירה מאחר שגרסיה מרקס מעולם לא הסכים למכור את זכויות ההפקה. במרץ 2019 בנו, רודריגו גרסיה ברצ'ה, הודיע כי נטפליקס מפתחת סידרת טלוויזיה המבוססת על הספר שתעלה לשידור בשנת 2024.
קישורים חיצוניים
דף הספר, באתר הוצאת עם עובד
חיה תדמור, הרומן מאה שנים של בדידות - ניתוח ספרותי - תיכון מקיף ע"ש שיפמן, טירת כרמל, באתר עמל-נט
הערות שוליים
קטגוריה:ספרות קולומביאנית
קטגוריה:ספרי גבריאל גארסיה מארקס
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:ספרי 1967
קטגוריה:ספרי ספריה לעם
קטגוריה:100 הספרים של המאה של לה מונד | 2024-07-27T19:44:31 |
מוטל בן פייסי החזן | "מוטל בן פייסי החזן" (ביידיש: מאׇטל פייסע דעם חזנס) הוא הרומן האחרון של קלאסיקון ספרות היידיש שלום עליכם. חלקו הראשון עוסק בהווי העיירות היהודיות באירופה ובהגירה מערבה, וחלקו השני מתרחש בארצות הברית, שאליה היגרו גיבוריו.
עלילה
דרך עיניו התמימות של הילד מוטל שהתייתם מאביו וחוויותיו המשעשעות (לפחות מתוך זווית ראייתו הילדותית), אנו למדים על חיי הקהילה, שאיפותיהם ומצבם הכלכלי והלאומי של היהודים במזרח אירופה לקראת תחילת המאה ה-20, ועל דרך הטלטלות שעברה על אלו שהחליטו להגר לאמריקה, כדי למצוא את דרכם בעולם החדש.
בפרק ה-18 של החלק השני נקטע הספר עקב מותו של שלום עליכם, שעסק בכתיבת הספר עד ארבעה ימים לפני מותו. על כתיבת פרק זה סיפר שלום עליכם: "אני שוכב לי ושוכב לילה שלם. לישון אינני יכול, המחשבות טורדות ומציקות... מה הטעם לשכב כך? אומר אני לאמא: למה אני שוכב בבטלה? עוד היום רחוק, בבקשה הבי לי את העט ואת תיק הנייר, אכתוב לפחות, הכתיבה נעימה הרבה יותר, ובין כה וכה המחשבות מציקות, אינן מניחות לי... וכך לאט לאט כתבתי פרקים אחדים ממוטל...".
כמרבית ספריו של שלום עליכם, ספר זה נכתב ביידיש, בשם "מאָטל פייסע דעם חזנס". הוא תורגם לעברית לראשונה בידי י"ד ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם. תרגומים נוספים לעברית יצאו בידי אוריאל אופק בשנת 1976, בידי אברהם יבין בשנת 1999 ובידי אריה אהרוני בתוך סדרת כל כתביו שבהוצאת ידיעות אחרונות. בשנת 1997, יצא הספר, על ידי הוצאת מאגנס, בלשון המקור במהדורה חדשה, מתוקנת ומלאה, בכתיב מודרני תקני (על פי תקנות ייוו"א).
אחד המשפטים הידועים שמרבים לצטט מתוך הספר, הוא המשפט של המספר, מוטל, שאביו פייסי החזן זה עתה נפטר: "אשרַי, יתום אני!" (במקור: "מיר איז גוט — איך בין אַ יתום") הסמיכות שבין האסון שאירע לגיבור (מות אביו) וה"אושר" שכביכול מתואר - כאילו מרמזים על סמיכות הכאב והצחוק בכל כתביו של המספר, שלום עליכם. מבחינה ההגדרה של תורת הספרות, המשפט מהווה דוגמה קלאסית לאוקסימורון - צירוף של שני חלקי משפט שמתנגדים זה לזה לתוך משפט אחד.
ראו גם
שטעטל (עיירה מזרח אירופאית)
נס בעיירה
קישורים חיצוניים
מוטל בן פייסי החזן באתר עברית
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:ספרות יידיש
קטגוריה:ספרי שלום עליכם
קטגוריה:ספרי ספריה לעם | 2024-09-01T17:59:31 |
עולם הדיסק | ממוזער|250px|עולם הדיסק, הנישא על ארבעה פילים הניצבים על גבו של א'טואן הגדול, הצב הגלקטי הענק שמרחף ברחבי החלל.
עולם הדיסק (באנגלית: Discworld) היא סדרת ספרי פנטזיה הומוריסטיים מאת הסופר האנגלי טרי פראצ'ט. עלילות הסדרה מתרחשות בעולם מכושף בצורת דיסק הנישא על גבם של ארבעה פילים שבתורם עומדים על גבו של צב ענק. הספרים משלבים פנטזיה, הומור ופארודיה על העולם שלנו ככלי להעברת מסרים וביקורת מצד הסופר על החברה.
עולם הדיסק, עולם שטוח ועגול, משייט בחלל כשהוא נישא על גבם של ארבעה פילים העומדים על גב צב ענקי בשם א'טואין הגדול. בספרי הסדרה מציג פראצ'ט גרסאות משלו לעולמנו בנושאים רבים, החל מדתות וכלה בבעלי חיים. כך משתקפים בעולם זה הדים רבים לעולמנו אנו על תקופותיו השונות כפארודיה וסאטירה. באמצעות גרסאות מעוותות אלו של המציאות שלנו, היוצרות אלמנט הומוריסטי, מותח פראצ'ט ביקורת על העולם, דרכיו ומנהגיו.
עולם הדיסק רווי במעשי כשף, ולאמונות בני אדם יש בספר כוח יצירה: בספר "איש הקציר" כותב פראצ'ט: "אולי אמונה לא יכולה להזיז הרים, אבל היא יכולה לברוא מישהו שכן יכול". בעולם הדיסק מטפורה יכולה להיות דבר ממשי ביותר, ובזכות אמונתם ודמיונם של בני האדם, כוחות טבע מתגלמים כיישויות אנתרופומורפיות (יישויות דמויות אדם) וגם נדבקים בתכונות שלהם. אחת הדמויות הידועות והפופולריות של עולם הדיסק היא הישות האנתרופומורפית מוות (Death) - שלד נושא חרמש המהווה פרודיה אוהדת על האנשה של המוות בתרבות האנושית.
הספרים מכילים הרבה בדיחות המבוססות על "איגיון" (Nonsense, אי-היגיון) ותיאורים המלהטטים בכוחה של המלה הכתובה כדי לתאר דברים שלא ניתן לדמיין.
הפיזיקה של עולם הדיסק
עולם הדיסק הוא עולם שטוח, הנישא על גבם של ארבעה פילים (בעלי שם ייחודי לכל אחד) העומדים על הצב א'טואין הגדול, החותר בחלל הריק, לעבר נקודה שעל פי ההשערה היא נקודת הזיווג של כל צבי העולמות, באירוע שנקרא "The Big Bang" (משחק מילים על משמעותו של הביטוי המפץ הגדול). מהירות האור קטנה בו ממהירות הקול, בעיקר בשדות כשף כמו אלה שעוטפים את עולם הדיסק, מה שעשוי לגרום לאפקטים יחסותיים, וכן לכך שהשמש, המקיפה את א'טואין הגדול, נעה במהירות הגבוהה ממהירות האור.
הדיסק עצמו מסתובב לאט מאוד על גבם של הפילים על מנת לחלק את המשקל בצורה שווה בין כולם, מה שיוצר ארבעה כיוונים בסיסיים בעולם הדיסק: לכיוון הציר, לכיוון השפה, עם כיוון הסיבוב ונגד כיוון הסיבוב.
מוחם של טרולים עשוי מצורן (כמו מוליכים למחצה בשבבים), ופועל היטב רק בטמפרטורות נמוכות מאוד (בדומה לעל-מוליכים). טרולים העסוקים בחשיבה עמוקה וממושכת (מחלה הנקראת "פילוסופיה") נוטים להיהפך לאבן ונהיים חלק קבוע מהתכסית.
המומחים לפיזיקה בעולם הדיסק הם הפילוסופים, אך השימושים בה מעטים. במקום זאת, את הפיזיקה מחליף הכשף ככוח העיקרי.
בספר "צבע הכשף" מסופר על טרול מים שנפל מהשפה של עולם אחר כאשר ספינתו נטרפה, והגיע בסופו של דבר אל עולם הדיסק לאחר שבנפילתו הארוכה חזה בעולמות רבים.
הכשף בעולם הדיסק
בהתאם לרוח הפנטסטית של הספרים ולהשראות שנשאבות מעולם משחקי התפקידים וספרי הפנטזיה מז'אנר חרבות וכשפים (Sword & Sorcery), שילב פראצ'ט בעלילות הסדרה וכן בעולם עצמו לא אחת מכשפים, וחלקם אף הפכו לדמויות מפתח בספרים.
עם התפתחות הסדרה התפתחה המכניקה המאפשרת, מבחינה פסאודו-מדעית, את עולם הדיסק - שדות "כשף" (כפארודיה על תורת השדות בפיזיקה). בספרים מוסבר שכאשר שדה כשף חזק דיו, הוא מסוגל לגרום לדברים על-טבעיים להתרחש - כגון להאט את מהירות האור (ובכך לאפשר אזורי זמן שונים בעולם השטוח).
לאורך ספריו שותל טרי פראצ'ט רמיזות רבות לפיזיקה מודרנית כאשר הוא מדבר על "חלקיקי כשף", "חוק שימור הכשף", והערות על מכשפים צעירים ואמביציוניים, המבקשים, למשל, תקציב להקמת מתקן לטיפול באנרגיות כשף גבוהות (המבוסס על מאיצי החלקיקים הענקיים שתוכננו בעשורים האחרונים). בין היתר, קל ליצור אשליה של כוס באמצעות כשף, כי כל הנדרש הוא הסטה של מספר פוטונים (או מניפולציה על המוח של המתבונן). אך על מנת ליצור כוס ממשית, כמות הכשף הנדרשת היא כה עצומה - בשל שקילות המסה והאנרגיה - שרק קוסמים אמיתיים יכולים לבצע דבר כזה.
בהתאם, העוסקים בכשף הם המכשפים - אשר מקבילים בעולמו של פראצ'ט לממסד המדעי. ישנה הבחנה בין מכשפים (Wizards) לקוסמים (Sorcery), ובהתאם בין כשף לקסם: האחרון חזק בהרבה, וכשהוא משמש כנשק הוא עלול להרוס את העולם. המכשפים מרוכזים בעיקרם ב"אוניברסיטה הנעלמת" (באנגלית: Unseen University, ביטוי כפול-משמעות שפירושו הוא "האוניברסיטה הנסתרת" ו"אוניברסיטת הנסתר"), הממוקמת בזירת ההתרחשויות העיקרית בסדרה - העיר אנק-מורפורק (Ankh-Morpork). בתחילת הסדרה המכשפים מוצגים כגורמים תככניים המתחרים זה בזה ללא רחם, לעיתים עד כדי התנקשות, כדי להתקדם בסולם הדרגות. לאחר הופעתו של קוסם בספר החמישי והתוצאות הרות האסון שנגרמו מכך, המכשפים זונחים גישה זו והופכים ידידותיים יותר. המכשפים הוותיקים, שמבינים שמטרת השליטה בכישוף היא היכולת להימנע מהשימוש בו, עוסקים בכישוף רק לעיתים נדירות, ועיקר עיסוקם הוא השתתפות בסעודות.
מנגד למכשפים ניצבות המכשפות (Witches). אלו עוסקות אמנם בכשפים, אך אינן מייצגות גישות מדעיות, אלא מעין חוכמה עממית. הן משתמשות פעמים רבות בפסיכולוגיה, פוליטיקה ותעלולים רטוריים כדי להשיג את מבוקשן. המכשפות משמשות כמרפאות בכפרים וקהילות קטנות ברחבי עולם הדיסק, בעוד שהאוניברסיטה הנעלמת אסרה על כניסתן אל בין כתליה. למכשפות כוחות של ממש, אך רק לעיתים רחוקות הן צריכות לנצל אותם.
הכשף בעולם הדיסק נותן אותותיו גם בתרבות הבדיונית המתוארת בספר. כך, למשל, הספרה 8 משמשת כמוטיב חוזר המקושר לקסם ולכשף, לעיתים כאות של מזל רע. החומר הבדיוני "אוקטארין" (התחילית "אוקטא" נובעת מהשם הלטיני לספרה 8) הוא החומר הנוצר, או אולי המאפשר, כשף, ורק מכשפים יכולים לראותו, ומשמש לא אחת את גיבורי הספרים לדעת כי דבר מה, כגון סערה קסומה, כרוך בכשף.
פריבילגיה נוספת של המכשפים והמכשפות קשורה ל"מוות", מלאך המוות של עולם הדיסק, שדמותו מופיעה תדיר בספרי הסדרה. הוא מחויב לחוקים מסוימים כלפי המכשפים והמכשפות: הם מסוגלים לראות את מוות בכל עת ואף לזמן אותו (בפולחן האשקאנטה), הם אף יודעים את תאריך מותם המיועד ואז גם זוכים לטיפול אישי.
עלילות
שמאל|ממוזער|250px|תיאור גרפי של תת-הסדרות בעולם הדיסק, מעודכן לתחילת 2009
ספרי עולם הדיסק מהווים סדרה אחת, אך בתוכה ניתן למצוא מספר "תת-סדרות" המחולקות לפי הדמויות המופיעות בהן. בספרי אותן "תת-סדרות" העלילה תתמקד באותה דמות או קבוצת דמויות ומטבע הדברים תעסוק במוטיבים מסוימים הקשורים בעיקר לאותן דמויות. כאמור, אין מדובר בחלוקה רשמית עם חוקים אלא חלוקה הגיונית לפי הדמויות הראשיות. על כן, דמויות רבות מופיעות בספרים שונים, כולל אלו אשר אינן מה"סדרה" שלהן.
עלילות מוות ומשפחתו המורחבת
הספרים אשר עוסקים במוות או במשפחתו ומציבים אותם כדמויות הראשיות נוטים להתעסק בשאלת תפקידו של המוות בחיים ובשאלת מקומו של הצדק בתחום זה. בנוסף עוסקים חלק מספרים אלה במלחמתם של המאזינים של המציאות נגד החיים של עולם הדיסק.
המאזינים של המציאות (Auditors, משגיחי המציאות) הם יצורים אמורפיים וחסרי אישיות שמשגיחים על המציאות ומוודאים שהכל פועל לפי החוקים, הם שונאים את החיים ומתנכלים פעם אחר פעם למוות, המפתח אישיות ונכבש בקסמי האנושות. באופן אירוני, מגינם הגדול של החיים נגד המאזינים הוא מוות בעצמו, הנעזר בנכדתו סוזן כדי לעקוף את החוקים האוסרים על התערבות ישירה.
הספרים העוסקים בדמויות אלו הם:
"תרועת מוות" (Mort)
"איש הקציר" (Reaper Man)
"Soul Music"
"Hogfather"
"Thief of Time"
מוות (Death)
ממוזער|שמאל|290px|המוות של עולם הדיסק רוכב על סוסו בינקי. מוות הוא התגלמות דמוית-אנוש של תופעת המוות שנוצרה על ידי האמונה של האנושות. עם הזמן הוא פיתוח אישיות ולמרות שהוא מבצע את תפקידו ביעילות רבה, הוא ידידם הטוב ביותר של החיים. קיים גם "מוות" מיוחד לעכברים. צויר על ידי Catskind
.
מוות הוא דמות פופולרית שמופיעה כמעט בכל הספרים. מוות מתואר כפארודיה על ההאנשות של המוות; הוא נראה כשלד עוטה גלימה שחורה ובעל חרמש, שתפקידו לקחת את נשמתם של האנשים ברגע מותם ולהעביר אותה הלאה. הוא יעיל אך לא אכזרי, ויש לו חיבה למין האנושי שגורמת לו לחקות כמה ממנהגיהם.
מוות מתעניין מאוד בבני האדם, חוקר את מנהגיהם באובססיביות ומנסה לחקות כמה מהם, אך לעולם אינו מצליח לרדת לפשרם. למרות (ואולי בגלל) חיבתו הרבה לבני האדם, הוא מבצע את תפקידו ביעילות רבה, כפי שהוא רואה לנכון. בסופו של דבר, מוות מפתח מעין אישיות והוא פועל כבעל בריתם הגדול ביותר של החיים.
מוות חי בממלכה חוץ-ממדית שבה לזמן אין השפעה אמיתית. הממלכה היא שיא נסיונותיו של מוות להעתיק את מנהגיהם של בני האדם, שכן אין לו צורך אמיתי במגורים. הממלכה כולה היא בגוונים של שחור, החל משדות החיטה ועד פריטי הריהוט בביתו. הבית עצמו כולל חדר שינה, אמבטיה ומטבח, על אף שלמוות אין צורך פיזי בכל אלו.
החדרים השימושיים היחידים למוות בביתו הם חדר הספרייה, המכיל את ספרי קורות החיים של כל בני האדם בכל הזמנים, וחדר עבודתו, הכולל את שעוני החול המודדים את קצבת חייהם.
מעבר לביתו ולגן שלצידו ישנה גם אורווה בה מוות מאחסן את סוסו בינקי, עמו הוא מתנייד ממקום למקום.
במהלך הזמן מוות אימץ לעצמו משפחה ואף משרת בשם אלברט, שהיה מכשף רב עוצמה שהעדיף לשרת את מוות לנצח במקום למות בעצמו.
בספרים דבריו של מוות מופיעים באותיות מודגשות או מוטות (ובאנגלית באותיות רישיות), שכן מוות לא באמת מדבר, אלא פשוט משמיע קול לאוזניו של המאזין בלבד.
בסרטים אשר הופקו על סדרת הספרים, השחקן אשר מגלם את מוות הוא כריסטופר לי.
מורט (Mort) ואיזבל (Ysabell)
איזבל היא בתו המאומצת של מוות אשר חיה בממלכתו זמן רב, במהלכו לא התבגרה כלל. בספר "תרועת המוות" היא פוגשת במורט, אותו לקח לעצמו מוות כשוליה. השניים מתאהבים, למורת רוחו של מוות, אשר מנסה להילחם במורט ולהרגו. לבסוף מוות מחליט לתת להם לחיות והם פורשים לעולם החיים. מאוחר יותר, בספר "Soul Music", מוות נאלץ לקחת את נשמותיהם ונכנס עקב כך לדיכאון.
סוזן (Susan)
סוזן היא נכדתו המאומצת של מוות, בתם של מורט ואיזבל. סוזן מופיעה לראשונה בספר "Soul Music". בספר מוות נאלץ לקחת את נשמותיהם של הוריה ובשל כך מחליט לפרוש מתפקידו. אט אט מגלה סוזן כי כוחותיו ואישיותו מועברים אליה והיא נושאת באחריות הכבדה שבאה עם תפקידה החדש.
בסוף הספר מוות חוזר ומסיר את נטל האחריות מסוזן, אך היא עתה מודעת לכוחותיה הרבים, הכוללים יכולת לחיות מחוץ לזמן ולהפוך עצמה לבלתי נראית עבור רוב בני האדם. לבסוף היא מוצאת לעצמה תפקיד כמורה בבית ספר שם היא מנסה ללמד את הילדים "חוכמת חיים". סוזן ממשיכה להופיע גם בספרים הבאים העוסקים במשפחתה.
עלילות המכשפות
המכשפות בעולם הדיסק מוצגות לא רק כבעלות כוחות על-טבעיים וקסומים כי אם גם כבעלות חוכמת חיים רבה. הן אלו השומרות על יציבותו של העולם ועל מסורותיו. המכשפות משמשות כמרפאות ויועצות באופן כללי ומציגות דרכים פשוטות להתמודד עם החיים. המכשפות מזכירות את שלוש המכשפות במקבת'.
ראש למכשפות היא סבתא רוח-שעווה (Granny Weatherwax, בתרגומים מאוחרים יותר "נוצת-שעווה"), המבוגרת מביניהן. סבתא איננה נוהגת להשתמש יתר על מידה בכוחותיה אלא מעדיפה לתת למוניטין שלה לפעול במקומה. כך, במקום לקלל אנשים היא פשוט אומרת שהיא קיללה אותם ואלו חושבים שכל דבר רע שקורה להם הוא כתוצאה מאותה קללה.
סגנית לסבתא היא נני אוג (Nanny Ogg), מכשפה טובת לב וחכמה המהירה לרכוש ידידים. המכשפה השלישית היא מאגרט שן-שום (Magrat Garlic), מכשפה טרייה, בעלת נפש רומנטית וסנטימנטלית אך בעלת גישה פרקטית לפתרון בעיות. מאגרט נישאה למלך לנקר ובמקומה הצטרפה אגנס ניט (Agnes Nitt), מכשפה מאופקת וחסרת ביטחון ויצר הרפתקנות אשר רצונות האיד שלה גרמו לפיצול אישיותה.
ספרי עלילות המכשפות הם:
פולחני כשף (Equal Rites)
אחיות הגורל (Wyrd Sisters)
מכשפות בחוץ לארץ (Witches Abroad)
Lords and Ladies
Maskerade
Carpe Jugulum
עלילות טיפני אייקין
טיפני אייקין (Tiffany Aching) היא ילדה צעירה בעלת פוטנציאל להיות המכשפה הגדולה ביותר בעולם הדיסק. סבתא נוצת-שעווה מגלה זאת במהירות ולוקחת אותה תחת חסותה כדי ללמדה כיצד להפעיל את שיכלה ואת כוחותיה באופן שווה ומיטבי.
הספרים העוסקים בעלילותיה של טיפאני נבדלים במעט משאר ספרי "עולם הדיסק" ומיועדים לקוראים צעירים יותר. הספרים מציגים את טיפאני כילדה נבונה וחכמה שמוקפת במבוגרים אשר מזלזלים בה בשל גילה הצעיר. טיפני נאלצת פעם אחר פעם לגלות תושייה ואחריות רבה כדי לעזור לחבריה ולבני האדם בכלל.
ספרי עלילות טיפני הם:
בני החורין הקטנים (The Wee Free Men)
כובע מלא שמיים (A Hat Full Of Sky)
חרש החורף (Wintersmith)
אלבש חצות ליל (I Shall Wear Midnight)
כתר הרועים (The Shepherd's Crown )
ספרי עלילות טיפני אייקין תורגמו לעברית על ידי יונתן בר ויצאו לאור בהוצאת סיאל.
עלילות סגל האוניברסיטה הנעלמת וסתמרוח
סגל האוניברסיטה הנעלמת הוא חבורת מכשפים רמי דרג באוניברסיטת המכשפים שבאנק מורפורק. המכשפים הם לרוב מפוזרים, מלאים בגאווה עצמית ונוטים להתנהגות שטותית וילדותית. הסגל המלא הוא רחב, אך הספרים מתמקדים בקבוצה קטנה של חברי סגל המתוארים באופן פרטני.
ראש הסגל הוא מוסטורם רידיקולי, היועץ הראשי (Archcancelor) ומנהל האוניברסיטה. הוא נוטה להיות בוטה ופעמים רבות נוטה לפתרון המהיר ביותר האפשרי עבור בעיות רבות, אך הוא מלא בינה ונטייה להבחין בפרטים שחבריו האחרים לסגל מפספסים לעיתים.
שאר חברי הסגל הם הדיקן, המרצה לרונות מודרניות (The Lecturer in Recent Runes), הגזבר (The Bursar), שסובל מחוסר שפיות; המצטיין הוותיק (Senior Wrangler), יושב ראש הקתדרה לנושאים לא ברורים (Chair of Indefinite Studies) ופונדר סטיבונס, צעיר הסגל אך גם הרציני ביותר ביניהם. בניגוד לשאר הסגל העצל והשבע, פונדר הוא מדען לכל דבר, העסוק בחקירות והמצאות, ובאמצעותו מוצגות תאוריות פיזיקליות שונות והצורה שבה הן באות לידי ביטוי בעולם הדיסק. כמו כן בספריית האוניברסיטה משמש כספרן אורנג אוטן, מכשף שבמהלך ניסוי הפך לאורנג אוטן ואוי לו למי שיקרא לו קוף.
סתמרוח (Rincewind)
סתמרוח הוא סטודנט כושל באוניברסיטה, שתואר לעיתים קרובות על ידיו מוריו כ"שווה הערך הכישופי למספר אפס". סתמרוח מצטייר כאדם פחדן ביותר, חסר מזל ובעל גישה צינית לחיים. אולם במקרים רבים, למרות היותו לא-יוצלח, מצליח סתמרוח להתגבר על המכשולים ולהציל את העולם שוב ושוב.
עלילות המשמר
עלילות המשמר משלבות סיפור מתח עם פנטזיה ומספרות על חברי משמר הלילה (שבמהלך העלילה הופך למשמר העיר) באנק מורפורק. ספרים אלו מהווים כמעט תמיד פארודיה על סרטי פילם נואר וסרטי שוטרים, בד בבד שהם מציגים תעלומות שונות עמן נאלצים חברי המשמר להתמודד.
בתחילת דרכו משמר הלילה מורכב מקבוצה קטנה של שוטרים לא-יוצלחים שאף אחד לא לוקח ברצינות, כולל הם עצמם. בראש המשמר עומד סרן סמואל ויימס, שמופיע כאלכוהוליסט דיכאוני שנואש מאי הצדק שהוא מוצא בחיים. הוא נקרע בין רצונו לתקן עיוותי צדק לבין מעמדו הנחות של משמר הלילה בעיר, אליו אין אדם המתייחס ברצינות.
היוצרות משתנים כאשר קבוצת זוממים מנסה להפיל את שליט העיר ולשים במקומו מלך בו ישלטו כבובה. לשם כך הם מזמנים דרקון כדי להביא את השליט הנוכחי במבוכה לאור האיום עמו הוא לא יכול להתמודד. לפי תוכניתם, האיש בו יבחרו להיות שליט הבובה יתייצב מול הדרקון ובאבחת חרב אחת "ינצחו", כאשר בעצם הם פשוט יסלקו את הדרקון חזרה לעולם ממנו בא. העם היה אמור להכיר בזכותו של "הורג הדרקון" למלוכה עקב אגדות עם ידועות, לפיהן כאשר הממלכה נמצאת בסכנה יגיע יורש העצר האמיתי ויציל את תושביה.
תוכנית הקושרים משתבשת והדרקון חוזר לעיר, הורג את המלך המיועד ומשתלט על התושבים. בד בבד מגיע גזר, היורש האמיתי לכס המלוכה שאומץ על ידי גמדים. גזר נשלח לעיר כדי להצטרף למשמר הלילה, בעזרתו מצליח ויימס להציל את העיר מאימת הדרקון.
משמר הלילה זוכה לכבוד בעקבות הישג זה וממשיך להעלות קרנו במהלך הספרים הבאים, עד אשר הוא הופך למשמר העיר רב המעמד. הספרים מציגים עלילות קשירת קשר ומניעים פוליטיים לרוב וכן מתעסקים בשאלת גזענות.
השומרים
דמויות בולטות במשמר:
סרן סמיואל ויימס (Captain Samuel Vimes): מפקד המשמר, אשר מתחיל את דרכו כראש משמר הלילה המתפורר והופך בהדרגה לדוכס אנק מורפורק, האדם העשיר ביותר בעיר ומפקד משמר העיר כולו. ויימס מופיע לראשונה בספר "שומרים! שומרים!".
גזר ברזלסון (Carrot Ironfoundersson): שומר שהחל את דרכו מדרגת תת-שוטר והתקדם עד לדרגת סרן (קפטן). נצר לשושלת המלוכה האבודה של העיר, אך גודל על ידי גמדים בלב ההר ולמרות שהוא גילה על המורשת שלו בספר אנשי המשמר הוא הסתיר את הגילוי מהסביבה שלו והמשיך לעבוד במשמר העיר. גזר הוא היחיד שהצטרף למשמר מרצונו החופשי. בגלל חינוכו הגמדי, גזר הוא שומר חוק נלהב ואופטימי, המאמין שאנשים טובים מיסודם. גזר מאופיין בכוחו הרב ובכריזמה שלו.
סמל פרד קולון: סמל משמעת טיפש ושמן של המשמר במשך כל הספרים. מתהדר ביכולותיו בחץ וקשת.
רב"ט ססיל "נובי" נובס: פושע קטן ואקסצנטרי, מסריח ומכוער.
אנגואה פון אברוולד (Sergeant Angua Von Uberwald): אשת זאב, בת למשפחת אנשי זאב אצילים ועשירים מאברוולד, סמלת במשמר ואהובתו של גזר.
חצצוק (בראי-נוע: דטריטוס; Detritus): טרול מגודל, שכמו כל הטרולים של עולם הדיסק מוחו בנוי מסיליקון ולכן מתקשה לתפקד בטמפרטורות חמות.
Cherry Littlebottom (שרי): גמדה, הראשונה מבני מינה שהכריזה בגלוי על מגדרה, אחראית על מחלקת הזיהוי הפלילי.
בספרי המשמר מופיעה תדיר דמותו של שליט אנק-מורפורק, האבלוק וטינרי. להבדיל מדמותו בספרי סתמרוח השונים, בספרי המשמר הוא מתואר כעריץ נאור, הגם שציני ונוטה למיזנתרופיות. כמו כן מופיע חורני לי-זה-עולה-יותר (Cut-Me-Own-Throat Dibbler), איש עסקים כושל וחמדן שעיקר פרנסתו ממכירת מזון מהיר באיכות ירודה, אך לעד מנסה לקפוץ על הזדמנויות עסקיות קורצות (בהן הוא כושל בהתמדה). שמו האמיתי הוא קלוד מקסימיליאן אוברטון טרנספייר דיבלר.
ספרי עלילות משמר העיר הם:
שומרים! שומרים! ()
אנשי המשמר (Men at Arms)
Feet of Clay
Jingo
The Fifth Elephant
Night Watch
Snuff
עלילות נוספות
מעבר לעלילות מתמשכות אלו, בסדרת הספרים מופיעים מדי פעם ספרים עם דמויות חדשות אשר לא מופיעות לאחר מכן בתפקידים ראשיים אחרים. ספרים אלו כוללים את:
פירמידות (Pyramids) - מספר את סיפורה של ממלכת דג'ליבייבי, המזכירה את מצרים הפרעונית.
אלים קטנים - ספר העוסק בכת המאמינה (בטעות) שעולם הדיסק הוא כדורי ולא שטוח כידוע. סאטירה על דתות ופילוסופים.
Monstrous Regiment - ספר המתאר נערה צעירה המחופשת לגבר ומצטרפת לצבא (כפארודיה על ז'אן ד'ארק).
תת-סדרה פרודיה על המהפכה התעשייתית
ראי-נוע (Moving Pictures) - הראינוע מגיע לאנק-מורפורק. פרודיה על הוליווד ותקופת הכוכבים.
The Truth - עוסק בהקמתו של העיתון הראשון באנק מורפורק, באתיקה ובפחד מפני זרים.
מהומה רבה על לא דוור (Going Postal) - עוסק בחידוש, ובפועל הקמת, שירות הדואר באנק מורפורק.
קומדיה של מטבעות (Making money) - ספר המשך למהומה רבה על לא דוור שם מופקד שפריץ פון סתמבור (Moist von Lipwig), גנב לשעבר, על הבנק של אנק-מורפורק.
Raising Steam - עוסק בהמצאת רכבת קיטור ובהנחת מסילות ברזל. על חברת הרכבת מופקד שפריץ פון סתמבור (הדמות הראשית בשני הספרים הקודמים).
מקומות
מקומות רבים בסדרת הספרים, כדרך הבטים רבים אחרים בה, הם השתקפות של עולמנו שלנו. עיקר העלילות מתרחשות באנק מורפורק ומיעוטן במקומות אחרים, כמו אברוולד וקלאטץ'.
אנק מורפורק (Ankh Morpork)
אנק מורפורק היא העיר הגדולה בעולם הדיסק. היא שוכנת קרוב לים המעגל באמצע מישורי סטו. מטרופולין הומה של מיליון אנשים, גמדים, טרולים ושאר יצורים בלתי מזוהים. העיר ידועה בסירחון שלה, ובנהר האנק המזוהם הזורם (יותר נכון, זולג באיטיות) דרכה.
מורפורק היא שילוב של בריטניה וארצות הברית של עולמנו. בעברה הייתה אימפריה קולוניאליסטית צבאית אדירה שחלשה על מקומות רבים. כיום היא אימפריה כלכלית בת עיר אחת בלבד שנחשבת למדינה המתקדמת והפתוחה ביותר בעולם. תושבי העיר ידועים בתאוות הבצע שלהם וביצירתיות שלהם בחיפוש אחר דרכים להרוויח כסף. דמות מייצגת של מגמה זו היא חורני לי-זה-עולה-יותר (Cut-Me-Own-Throat Dibbler), שמתואר כאיש עסקים כושל המתפרנס ממכירת דברי אוכל חסרי טעם אך תמיד הוגה תוכניות ומנצל כל הזדמנות לנסות ולהרוויח הרבה כסף.
הפשע באנק מורפורק הוא עתה מאורגן. בעבר הפשע היה חופשי להשתולל ולעיתים היה זה קשה במיוחד לכוחות השיטור לעצור אותו. תחת הנהגתו של שליט העיר הנוכחי עודדו גילדות הפשע השונות (הגנבים, המתנקשים והזונות) לצאת לאור ולהשליט סדר בעניין. ההגיון שעמד מאחורי צעד זה גרס כי כיוון שפשע תמיד יהיה קיים, אין סיבה אמיתית להילחם בו. על כן הגילדות הסכימו על מידה מסוימת של פשע עבור כל אדם ועבור כל שנה ממנה אל להם לחרוג. הגילדות משלמות מיסים ויכולות לאסוף דמי ביטוח כהגנה מפני פעולותיהם.
האוניברסיטה הנעלמת (Unseen University)
בית הספר הגבוה והיחיד לכישוף. המוטו של האוניברסיטה הנעלמת הוא "Nunc Id Vides, Nunc Ne Vides". בתרגום חופשי מלטינית - "עכשיו רואים אותה, עכשיו לא".
האוניברסיטה הנעלמת ממוקמת באנק מורפורק, אך איננה מתערבת באופן ישיר בעסקי העיר ובתמורה זוכה ליחס שווה מצד העירייה. בעבר האוניברסיטה הייתה מקום מסוכן שכן דרך ההתקדמות בה הייתה לרצוח את אלו שבמעמדות העליונים, אך כעת המצב שקט יותר. האוניברסיטה שקעה במיתון ברמת האלימות וכעת אנשי הסגל שלה עוסקים רק בעבודתם, בסעודות מדושנות ובחייהם האישים והאקסצנטריים.
מייסד האוניברסיטה הנעלמת הוא אלברטו מאליך, שמאוחר יותר נהפך למשרתו של מוות בתמורה להוצאתו מרצף הזמן, ובכך לאפשר לו מעין אלמוות.
האוניברסיטה הנעלמת היא פרודיה על אוניברסיטאות והאקדמיה.
אברוולד (Überwald)
(בגרמנית: מעל היער. בדומה לפירוש המילולי של טרנסילבניה בלטינית: מעבר ליער) מדינה שמזכירה באופיה את הסטיגמות על גרמניה או על טרנסילבניה. בעבר חלשה על אברוולד "האימפריה הטמאה" (בניגוד לאימפריה הרומית הקדושה), בה שלטו אנשי הזאב והערפדים. כיום האימפריה התמוטטה והתפזרה למדינות רבות, כדרכה של ברית המועצות של ימינו.
קלאטץ' (Klatch)
קלאטץ' הוא שמה של יבשת מדברית ענקית וכן של המדינה הגדולה ביותר בה. הממלכה של קלאטץ' היא השתקפותה של האימפריה העות'מאנית והשבטים הערבים של עולמינו. על אף שאנשי אנק מורפורק חושבים אותם לפראים פרימיטיבים ללא כל חוזק צבאי, אנשי הממלכה מתגלים כבעלי תרבות עשירה וטכנולוגיה מתקדמת ביותר.
ממדי הצינוק
ממדי הצינוק (באנגלית: The Dungeon Dimensions) הוא עולם או ממד הקיים מחוץ למרחב ולזמן. בממדי הצינוק חיים שדים, מפלצות ויצורים נוראים אחרים - אך חסרי צורה - הרוצים לפלוש לעולם הדיסק במטרה להתחמם מאש המציאות. הם נמשכים למוחות מכשפים חריפים ובעלי ריכוז כשף רב וכן למספר 8 (במיוחד בל שמהרות' (פארודיה על קת'ולהו של לאבקראפט)). שימוש רב ובוטה בכשף וכן ריכוז גדול של כשף יכולים לפתוח צוהר בין ממדי הצינוק לעולם הדיסק, שדרכו השדים יכולים להיכנס ולגרום נזק לעולם הדיסק.
גזעים
בעולם הפנטזיה אשר התפתח בסדרה ישנם מספר גזעים (מעבר לבני האדם), חלקם בעלי מאפיינים "רגילים" לפנטזיה, חלקם מקוריים יותר.
גמדים
הגמדים של עולם הדיסק הם פארודיה על הגמדים של הארץ התיכונה וספרי פנטזיה שהושפעו משר הטבעות. הם מתוארים באופן הקלאסי כבני אדם נמוכים בעלי כישרון לכריית זהב ושאר משאבי טבע. מספר דברים נשאבו גם מהתרבות הפופולרית, כגון שיר ה"היי-הו" הזכור מהסרט שלגיה ושבעת הגמדים של וולט דיסני.
במהלך הסדרה תרבות הגמדים התפתחה וגילתה רבדים מקוריים ביותר, כגון השנאה העזה לטרולים ובהיעדרה המוחלט של דו-צורתיות זוויגית והפרדה מגדרית: זכרים ונקבות כאחד נושאים שריון, גרזן ומגדלים זקן עבות. משום כך, רוב תהליך החיזור בין גמדים מוקדש לבירור מגדרו של בן/בת הזוג באופן שלא יגרום אי-נעימות לשני הצדדים.
טרולים
הטרולים בעולם הדיסק הם יצורים העשויים מ"יסודות מטאמורפוזיים" (גופם מקבל תבנית ומרקם של מחצב נפוץ בסביבה, כגון סלעי כורכר, ברזל ולטרולים עירוניים אפילו לבני בניין). מוחם עשוי מסיליקון ועל כן מתפקד טוב יותר בטמפרטורות הנמוכות של מקום גידולם הטבעי - ההרים הגבוהים. טרולים רבים אשר יורדים למצוא לעצמם חיים בערים האנושיות סובלים מהחום ונהפכים ל"טיפשים". טרולים החיים במקום גידולם הטבעי נוטים להגות, והזקנים שבהם סובלים מפילוסופיה, מחלה קטלנית הגורמת להם לחשוב על משמעות החיים עד שהם הופכים לתוואי נוף דומם למראית עין.
שיני הטרולים הן יהלומים ויחד עם התנהגותם ה"טיפשה" באזורי מחיית בני האדם הדבר גרם לניסיונות צייד חוזרים ונשנים שלהם, אך אלו שרדו עקב הכוח העצום שלהם.
הטרולים מדברים ביניהם בשפה המשלבת ביטויים גופניים כגון מכות אלה וצעקות כלליות. הם נושאים עמם אלה ולבושים באופן מסורתי בפיסת חלציים מעור ועליה חגורת גולגולות (בימים עברו היו אלה גולגולות אדם וגמדים, אך כיום הרוב מסתפקים בעזים ופרות).
הטרולים נמצאים במלחמה מתמדת עם הגמדים.
ערפדים
בניגוד למיתוס המצוי לגבי הערפד בעולמנו, הערפדים בעולם הדיסק הם זן נפרד אשר ניתן רק להיוולד אליו (לא ניתן להפוך להיות ערפד בעקבות נשיכתו של אחד או שתיית דמו). מיתוסים מעולמנו שכן נדדו לערפדי עולם הדיסק הם השינה בארון קבורה, הפחד משום, כסף ומים קדושים, אלמוות, התמכרות לדם (על אף שאיננה הכרחית) והיכולת להפוך לעטלפים.
הערפדים שלטו בעבר באברוולד ביד רמה בזכות תכנון ורשעות. כיום ישנה קריאה בין חוגי הערפדים להפסיק למצוץ דם ולהשתלב בחברה. רבים חותמים על עצומת ה"סרט השחור" ומחליפים את התמכרותם מדם לדברים אחרים כגון צילום או קפה.
אנשי זאב
היו כח חזק ביותר באימפריית הרשע באברוולד ותמיד בתחרות עם הערפדים.
גם כאן מדובר במזיגה של מיתוסים מעולמנו (ההפיכה לדמות זאב בירח מלא והרגישות לכסף) ודברים מקוריים (גם כאן לא ניתן להפוך אדם לאיש זאב וזיווגים בינם לבין עצמם יוצרים מדי פעם אנשי זאב בדמות אדם או זאב שאינם יכולים לשנות את צורתם). הם מאופיינים בהיותם חזקים ביותר ובעלי חוש ריח מפותח גם בצורתם הטבעית.
אנשי הזאב לא השתלבו היטב בחברה המודרנית ורבים פוחדים מהם.
גזעים נוספים
גזעים נוספים המופיעים תדיר בסדרה: גלמים (במסורת הגולם היהודי), זומבים, שדונים, אלפים, ננסים פיות ועוד - כולם בעלי שינויים קלים מהאגדות הרווחות אודותם.
ספרי הסדרה
# שם הספר שנת הוצאה תורגם לעברית1 צבע הכשף (The Colour of Magic) 1983 2 אור מופלא (The Light Fantastic)1986 3 פולחני כשף (Equal Rites)1987 4 תרועת מוות (Mort)1987 5 מעשי קסמים (Sourcery) 1988 6 אחיות הגורל (Wyrd Sisters) 1988 7 פירמידות (Pyramids)1989 8 שומרים! שומרים! 1989 9Eric1990 10 ראי-נוע (Moving Pictures)1990 11 איש הקציר (Reaper Man) 1991 12 מכשפות בחוץ-לארץ (Witches Abroad) 1991 13 אלים קטנים (Small Gods) 1992 14 Lords and Ladies 1992 15 אנשי המשמר (Men at Arms)1993 16Soul Music1994 17Interesting Times1994 18Maskerade1995 19Feet of Clay1996 20Hogfather1996 21 Jingo1997 22The Last Continent 1998 23Carpe Jugulum 1998 24The Fifth Elephant1999 25The Truth2000 26Thief of Time 2001 27The Last Hero 2001 28 מוריס המדהים ומכרסמיו המלומדים (The Amazing Maurice and His Educated Rodents) 2001 29Night Watch2002 30 בני החורין הקטנים (The Wee Free Men)2003 31Monstrous Regiment2003 32 כובע מלא שמיים (A Hat Full of Sky)2004 33 מהומה רבה על לא דוור (Going Postal)2004 34 2005 35 חרש החורף (Wintersmith)2006 36 קומדיה של מטבעות (Making Money)2007 37 Unseen Academicals2009 38 אלבש חצות ליל (I Shall Wear Midnight)2010 39 Snuff2011 40 Raising Steam2013 41 כתר הרועים (The Shepherd's Crown) 2015
ראו גם
עולם הדיסק (סדרת משחקים)
קישורים חיצוניים
מרחב-L, אתר המוקדש לעולם הדיסק
האתר הרשמי של טרי פראצ'ט
מגזין חודשי על עולם הדיסק
תמונות של עולם הדיסק
גלריית "עולם הדיסק" של פול קידבי - המאייר הרשמי של ספרי עולם הדיסק
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:סדרות ספרי פנטזיה
קטגוריה:עולמות בדיוניים | 2024-07-23T05:14:51 |
ג'ונתן ליווינגסטון השחף | ג'ונתן ליווינגסטון השחף (באנגלית: Jonathan Livingston Seagull)הוא אגדה אלגורית בצורת נובלה שנכתבה על ידי הסופר האמריקאי ריצ'רד באך ומאוירת בתצלומים בשחור-לבן שצולמו על ידי ראסל מונסון, היא עוסקת בשחף שמנסה ללמוד על תעופה, השתקפות אישית, חופש ומימוש עצמי. הוא פורסם לראשונה בצורת ספר ב-1970 ועד סוף 1972, יותר ממיליון עותקים היו מודפסים, כשהספר הגיע למקום הראשון ברשימות רבי המכר בעיקר באמצעות המלצות מפה לאוזן. ב-1974 עובד הספר לסרט, עם פסקול שחיבר ניל דיימונד.
בשנת 2014, הספר הוצא מחדש בשם Jonathan Livingston Seagull: The Complete Edition, שהוסיף חלק רביעי בן 17 עמודים לסיפור.
עלילה
הספר מספר את סיפורו של ג'ונתן, שחף שנודה מעדתו לאחר שסירב לחיות כשחף רגיל והתמסר לנפלאות התעופה. הוא רוכש יכולות גבוהות, ומסגל לעצמו רף ציפיות גבוה. לאחר מותו הוא הופך למעין נביא של העדה שממנה נודה, ומראה להם את מה שהם מפסידים במלחמתם המתמדת על המזון.
מטרתו של השחף היא להיות חופשי, והוא לומד איך לעשות זאת, ובתוך כך מלמד שחפים אחרים לעוף, להתרומם, ולהיות חופשיים. משפט ידוע מהספר הוא "השחף המגביה עוף הוא זה המרחיק ראות".
השחף, ג'ונתן לווינגסטון, עולה בכל פעם לרמה חדשה, לשיא חדש. בכל פעם שהוא מצליח לעוף גבוה יותר, או מהר יותר, הוא מצליח להגיע לתובנות חדשות, ומוצא את עצמו ב"עולם חדש".
גרסה חדשה של הספר, הכוללת פרק רביעי שמעולם לא פורסם לפני כן, יצאה לאור בארצות הברית ובעולם כולו בפברואר 2014. עד אז כלל הספר שלושה פרקים בלבד, ופרק רביעי זה שופך אור חדש על הסיפור כולו.
ניתוח הסיפור
שמו של השחף ג'ונתן, כשמו של אדם, בא להמשיל את חייו של השחף ג'ונתן לחייו של כל אחד מאיתנו. בפתח הספר אף נאמר כי הוא מוקדש "לג'ונתן השחף האמיתי שחי בתוכנו". הספר מותח ביקורת על החברה שחוסמת אנשים "בעלי מעוף", ועל המחסור באנשים שיוצאים מהשגרה, ורואים רחוק, מעבר למה שניתן לדמיין.
קישורים חיצוניים
ג'ונתן ליווינגסטון השחף, דף שער בספרייה הלאומית
250px|ממוזער|שמאל|ג'ונתן ליווינגסטון השחף בכניסה לבית הספר ברנר בגבעתיים
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:משלים
קטגוריה:ספרי 1970
קטגוריה:זוכי פרס גראמי לאלבום הספוקן וורד הטוב ביותר | 2024-06-26T13:59:01 |
ברווז לברדור | ברווז לברדור (שם מדעי: Camptorhynchus labradorius) הוא מין נכחד של עוף ימי ממשפחת הברווזיים. הוא העוף הראשון שנעלם מיבשת אמריקה בגל הכחדת המינים שהחל מיד עם יישוב היבשת בידי האירופאים. המין, שלא היה מצוי בשפע בזמנים אלו, הושמד בטרם ניתנה הזדמנות לגונן עליו ולחקור את אורח חייו.
בעונת הרבייה התעטר הזכר הבוגר בכסות נוצות שחורה ולבנה, בעוד שהזכר המתבגר והנקבה הבוגרת עטו כסות חומה-אפורה וכתמים לבנים בכנפיים. המקור המשונה יועד כנראה לשליית צדפות וסרטנאים מן המים הרדודים. אזורי המחיה של המין מעולם לא הוגדרו בוודאות, ומשוער כי קינן באזורי הסלעים של מפרץ סנט לורנץ ובחופי לברדור, הממוקמים במחוז קוויבק שבמזרח קנדה. העוף חרף בקרבת החוף האטלנטי של צפון אמריקה, כולל אזור לונג איילנד וניו יורק שם נצפה ונורה הפרט האחרון ב-12 בדצמבר 1878.
חוסר המורא מהאדם, טווח מחיה אקולוגי מצומצם ותפוצה מעטה מלכתחילה תרמו להכחדות המהירה של המין.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1789
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן פרידריך גמלין
קטגוריה:ברווזי ים
קטגוריה:אווזאים נכחדים
קטגוריה:עופות שהוכחדו בידי האדם
קטגוריה:עופות שנכחדו בהולוקן
קטגוריה:אמריקה הצפונית: עופות שנכחדו | 2022-08-21T11:41:16 |
טכנו | טֶכְנוֹ (באנגלית: Techno) הוא סגנון מוזיקה אלקטרונית ששורשיו בשנות השבעים המאוחרות במערב אירופה, והתפתח והתבסס כסגנון מוזיקלי בדטרויט שבמישיגן במהלך שנות השמונים. הטכנו הושפע רבות משיקגו האוס, אלקטרו, הגל החדש, פאנק וסגנונות פוטוריסטים שהתפתחו בסוף המלחמה הקרה בארצות הברית המתועשת של אותו הזמן. ההצלחה הראשונית של הטכנו אמנם הייתה אזורית, אך בשנות התשעים התפשט הסגנון בעולם והיה לזרם מרכזי במוזיקה האלקטרונית. במשך עשור זה הגיעה הפופולריות של הטכנו באירופה לשיאה, אך כיום פופולריות זאת דעכה. במזרח אירופה ובעיקר ברוסיה ופולין נחשב הטכנו לאחד הסגנונות הפופולריים ביותר.
המונח "טכנו" נובע מהמילה טכנולוגיה. מבקרי מוזיקה, עיתונאים ומעריצי הסגנון נזהרים בשימוש במונח על מנת למנוע בלבול עם סגנונות קרובים אך שונים, כגון האוס, טראנס והארדקור. עם זאת, המונח "טכנו" מתייחס לסגנון ייחודי ולא למונחים כלליים כמו מוזיקה אלקטרונית.
היסטוריה
150px|ממוזער|ימין|חואן אטקינס מ"שלישיית בלוויל" בהופעה חיה.
250px|ממוזער|נינה קרביץ, מכונה לעיתים "מלכת הטכנו"
הטכנו החל בדטרויט. אבותיו המייסדים הם דריק מיי, קווין סונדרסון וחואן אטקינס שכונו גם "שלישיית בלוויל". שלושתם היו צעירים שהושפעו מהרכבים אלקטרוניים כמו קרפטוורק, שפעלו באירופה באותו זמן, והחלו ליצור במקביל מוזיקה משלהם. בהתחלה זכה הטכנו לפופולריות במועדונים מקומיים, ובמהרה הפך לתופעה עולמית. ה"טכנו" התחיל לצבור השפעות והשראות מתחומים תרבותיים שונים: הוא התחבר להוויה הדיסטופית והעתידנית האפלה שניתן לראות במדע בדיוני, וגם להתפתחויות הטכנולוגיות והממוחשבות שהחלו לצבור תאוצה בשנות ה-80.
בתחילה נחשב ה"טכנו" לגרסה הדטרויטית למוזיקת ההאוס. ההשוואה הייתה נכונה בחלקה: הטכנו התבסס גם הוא על מקצב 4 רבעים, במפעם 130 BPM ומעלה, וליצירתו השתמשו היוצרים באותם כלים אלקטרונים בסיסיים. במקביל, גם יוצרי ההאוס הושפעו מגל הטכנו הדטרויטי והסאונד שלהם הפך בעקבותיו לקשה וכבד יותר.
בתחילת שנות ה-90 הפכה המוזיקה האלקטרונית לפופולרית ברחבי העולם בעקבות חשיפת הז'אנר במדיה, מסיבות ועוד, והטכנו השפיע על יצירתם של מספר סגנונות חדשים: IDM, דראם אנד בייס וברייקביט. מהבולטים ביוצרי הטכנו של שנות ה-90 המוקדמות הם ג'ף מילס, קרל קרייג ודרקסיה.
כיום הטכנו ידוע כז'אנר פופולרי בסצנת המועדונים ורחבי העולם, ובמקביל למייסדיו שעדיין נחשבים לפופולריים, עוד שמות ידועים הם ריצ'י הוטין (הידוע בתור פלסטיקמן), קרל קוקס, סוון ואת' ועוד.
מאפיינים מוזיקליים
ממוזער|שמאל|רולנד TB-303, סינתיסייזר באס.
הבסיס של הטכנו כולל תופים, סינתיסייזרים, אפקטים קוליים ובדרך כלל מקצב 4/4 בטמפו בסביבות ה-130 BPM ומעלה. לעיתים גם ניתן לשמוע מלודיות או בייסליינים דומיננטיים. הכלים הפופולריים ליצירת טכנו כוללים בין השאר את מכונות התופים והסמפלרים מבית חברת "רולנד" - TB-303 שאחראי על צליל האסיד המצפצף שאפיין את הטכנו המוקדם, ומכונות התופים TR808 ו-TR909. אמצעים מודרניים יותר הם תוכנות מחשב ליצירת מוזיקה. יוצר הטכנו ריצ'י הוטין פיתח את תוכנת הFinal Scratch שאיפשרה בשנים האחרונות לנגן קובצי מוזיקה ממוחשבים באמצעות פטיפונים מיוחדים.
תת סגנונות
ממוזער|שמאל|חלוצי הטכנו בשנות השמונים אנדרוורלד בהופעה חיה.
דטרויט טכנו: ידוע גם בתור טכנו קלאסי. מכיל בדרך כלל מיתרים ומצילות
טק-האוס: שילוב של טכנו והאוס שכולל BPM נמוך יותר ובייסליינים דומיננטיים
הארדקור טכנו: ידוע גם בתור גאבר. טכנו אלים, מהיר וקצבי עם BPM שמגיע עם 200. פופולרי ביותר בהולנד וארצות הברית
שראנץ: פופולרי בעיקר בגרמניה, טכנו בעל מקצב מהיר וקשה, אם כי פחות מהארדקור
ג'יי טק: טכנו יפני המושפע בעיקר מהאוס ומהשראנץ הגרמני. הושפע רבות מקן אישיי
אסיד טכנו: פופולרי במיוחד בבריטניה וגרמניה. בעל צליל שנוצר בעזרת הסינתיסייזר TB303
מינימל טכנו: בעל BPM קבוע, צלילים "גליצ'ים" ולופים קצרים. בדרך כלל חסר מהלך הרמוני
טק-טראנס: משלב אלמנטים של קלאב טראנס עם מקצב טכנו, נכנס לסצנת הטראנס האירופי ב-2004
קישורים חיצוניים
נשמע כמו טכנו - תיעוד מקוון של התפתחות הטכנו, משורשיו באירופה וארצות הברית ועד אוסטרליה
המדריך של Ishkur למוזיקה אלקטרונית - מדריך מקוון ומפורט, המתאר את התפתחות הטכנו וסגנונות אחרים. כולל דגימות ודוגמאות
ההיסטוריה של הטכנו
מדריך לסגנון המוזיקלי של טכנו - מדריך המתאר את מאפייני הטכנו, ביקורות על מוזיקה וקישורים
NELLY PAVLOVNA, שימו ווליום: 10 פסטיבלי הטכנו החמים באירופה, באתר MEGATICKETS, 4 בדצמבר 2018
הערות שוליים
קטגוריה:מוזיקה אלקטרונית
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים | 2024-09-30T18:52:48 |
פאנק (Punk) | תת-תרבות הפּאנק (באנגלית: Punk subculture) היא תת-תרבות אשר צמחה סביב מוזיקת הפאנק רוק וכוללת אידאולוגיה, מוזיקה ותרבות אשר מייצגים מחאה חברתית נגד הממסד, חברות התקליטים ואופן פעולתם, נגד הזרם המרכזי בחברה המערבית, ולמעשה נגד הרבה מהנורמות המקובלות בחברה המערבית.
היסטוריה
תנועת הפאנק החלה בשנת 1976 בניו יורק. משמעות המילה "Punk" באנגלית היא "פרחח", או אדם או דבר נחות או חסר ערך. תחילתו של הפאנק בניו יורק הייתה כאנטי-תזה להלך הרוח המוזיקלי והתרבותי של אותה תקופה. הפאנק מטבעו היה אנטי-ממסדי, אנטי-אופנתי, חברה פנימית בתוך הנורמה, שהדגשים בה הם על חופש, שבירת מוסכמות, אנטגוניזם לכל מה שמייצגת החברה המערבית ואסתטיקה שמתבססת על פשטות ועל מחיקת הסטריאוטיפים הטבועים של ה"יפה".
תנועת הפאנק הגיעה לתודעה הציבורית בשלהי שנות השבעים. באנגליה בעיקר בזכות הסקס פיסטולס, שהקריירה שלהם הייתה מתוקשרת כמו שהייתה מהירה, הסקס פיסטולס, היו לזמן קצר כוכבי תוכניות טלוויזיה לילדים, רדיו, ועיתונות והובילו לגל של להקות שחוו הצלחה מסחרית שהמשיכה (במינון קטן יותר) גם לגל הפאנק הבריטי השני. בארצות הברית של אותם זמנים, לא הייתה "נושאת דגל" ספציפית, הראמונס הייתה כמובן הלהקה שהשפיעה יותר מכולן (גם על הפיסטולס) אך הצלחתה בשנותיה הראשונות הייתה בינונית בלבד. הפאנק האמריקאי התהווה בעיקר בערים הגדולות, כאשר כמעט בכל עיר הייתה סצנה פעילה. תגובות החברה באנגליה כמו גם בארצות הברית היו שליליות לרוב.
כאשר הז'אנר והתנועה שנלוותה אליו נדחו על ידי המיינסטרים, התנועה הוכיחה יכולת אמיתית של הסתגלות, התבגרות ואימוץ ערכים שאפשרו לה עצמאות מחוץ למיינסטרים.
אידאולוגיות
שמאל|ממוזער|200px|פאנקיסט גרמני ניצב מול כוחות משטרה במהלך הפגנה בהאנובר בשנת 1984
הפנקיסטים כאמור סולדים מהזרם המרכזי בחברה, בתרבות ובמוזיקה, מחיי העיר ומתרבות הצריכה, הקניונים והמותגים, מחומרנות, מהערכים המקובלים, מכללי ההתנהגות המקובלים ולמעשה, מכל מה שנחשב ל"נורמלי" ו"מקובל".
עם השנים, הפך הפאנק למזוהה יותר ויותר עם השמאל הרדיקלי ביותר: הפאנקיסטים לעיתים דוגלים באנרכיזם, בטבעונות ובביטול הלאומים והדתות. לרוב, פאנקיסטים לא רואים עצמם שייכים לשום עם, ובתור "חסרי לאום", הם מסרבים לשרת בצבא. בדומה לשאר זרם השמאל הרדיקלי בעולם, מפנים הפאנקיסטים את מוקד שנאתם אל ארצות הברית, המייצגת בעיניהם את האימפריאליזם, הקפיטליזם, החומרנות ורמיסת החלשים. הפנקיסטים לרוב מתנגדים לנאציזם ולגזענות.
לתנועת הפאנק סיסמאות רבות כגון: "Bomb the Mall" ("הפציצו את הקניון") כמסר אלים כנגד תרבות הצריכה, "McMurder" - עיוות של McDonalds הבא להציג את רשת המזון המהיר מקדונלד'ס כדוגמה לתעשיית המזון העושה שימוש בבשר הנתפס כ"רצח חיות" אצל הפאנקים המתנגדים לכך, "Punk's Not Dead!" ("הפאנק לא מת!") ושלל סיסמאות נגד נאציזם וגזענות. סיסמאות אלה נוהגים הפאנקיסטים לענוד על בגדיהם ועל חפציהם (בפרט גיטרות, תיקים ומערכות תופים) בצורת טלאים ("פאצ'ים"), מדבקות וסיכות. כמו כן, מרבים הפנקיסטים לשאת על גופם את סמל האנרכיה (האות A מוקפת במעגל). פנקיסטים רבים לא מסתפקים בנשיאת הסמלים והסיסמאות על בגדיהם וחפציהם, ומרססים כתובות גרפיטי במקומות ציבוריים, אשר נושאות את מסרי הפאנק.
מוזיקה
שמאל|ממוזער|250px|להקת הראמונס נחשבת על ידי רבים כלהקת הפאנק רוק הראשונה
אחד מסממניה של תת-תרבות הפאנק הוא ההאזנה לשירי סוגה מוזיקלית רועשת ואגרסיבית אשר זכתה לכינוי פאנק רוק. מרבית להקות הפאנק רוק עשו שימוש בגיטרות עם דיסטורשן ותופים רועשים אשר הושפעו רבות מלהקות הגלאם רוק של שנות השבעים (להקות ואמנים דוגמת הניו יורק דולס, דייוויד בואי, טי רקס) ומלהקות הגראז' רוק של אמצע שנות השישים (הסוניקס, הסידס, הטראשמן). כמו כן גם מהפרוטו פאנק שפעל בסוף שנות השישים ותחילת השבעים (כינוי שניתן לאחר צמיחת הפאנק ללהקות רוק קודמות שהכילו מרכיבי פאנק, דוגמת הסטוג'ס, הוולווט אנדרגראונד, MC5). תתי תרבויות פאנק שונות נטו לייחד את עצמם באמצעות סגנון פאנק רוק ייחודי להם. חברי להקות הפאנק מנגנים לרוב בכלי הנגינה הקלאסיים של הרוק: גיטרה בס, גיטרה חשמלית ומערכת תופים; המוזיקה באה כמתקפת נגד לשלל סגנונות הרוק האמריקאיים של תחילת-אמצע שנות השבעים, שגישתם, הפקתם, ודרך יצירתם נטו למורכבות ותחכום מוזיקלי, ולזמן ארוך של שירים. הרוק של אמצע שנות השבעים היה נקי ומעודן, והפאנק במידה החזיר את הפרימאליות, הפשטות, והעוצמה שהיו חלק מהרוקנרול של שני עשורים לפני כן, ז'אנר שכמעט ולא היה קיים באמצע שנות השבעים. להקות הפאנק האמריקאיות ובראשיתם הראמונס עשו בדיוק את ההפך מלהקת הרוק הקלאסי הממוצעת של 1975', שירים קצרים, מהירים, רועשים ומלוכלכים (מהבחינה הלירית). הפאנק החל לצבור תאוצה בניו יורק, הועתק ללונדון בזכות הופעה היסטורית של הראמונס, והחל לפרוח במקביל בלוס אנג'לס, וושינגטון, קליבלנד ושאר ערים אמריקאיות, ב-1978 היו מעט מאוד ערים גדולות שהפאנק לא הגיע אליהם.
במהלך השנים התפתחו למוזיקת הפאנק רוק מספר תתי סגנונות בהם:
פופ פאנק – פאנק קליל, מלודי וקל לשמיעה, שהתקרב מאוד למיינסטרים ופונה לקהל הרחב (ובכך, למעשה, "מפנה העורף" לאידאולוגיה ונשאר רק עם המוזיקה). למרות שתחילתו של הז'אנר שעם הזמן נהיה חביב על תאגידי תקליטים החל בראמונס והמשיך בלהקות סקייט-פאנק של אמצע סוף שנות השמונים, כאשר אלה עוד היו מחתרתיות לחלוטין. לפופ-פאנק עד לפני השתלטות המדיה עליו היה הרבה יותר במשותף עם להקות הפאנק וההארדקור שבאו לפניו מאשר ללהקות האמ.טי.וי שבאו אחריו במחציתם השנייה של שנות התשעים. דוגמאות: גרין דיי, בלינק-182, סם 41.
הארדקור פאנק – הסוג הכבד, הצעקני והאלים ביותר של הפאנק, אשר הושפע מלהקות הפאנק המקוריות של שנות השבעים כמו גם מלהקות ת'רש מטאל שפעלו במקביל. ההארדקור הוא מה שנשאר מהפאנק אחרי שזה נהפך לגל חדש, והביא איתו את הבשורה אל מחוץ לערים הגדולות. בין אם פוליטי או ניהיליסטי ההארדקור לקח את הפאנק לצד המהיר והאגרסיבי שלו. דוגמאות: דד קנדיז, מיספיטס, בלאק פלאג.
פוסט-פאנק – התפתח בסוף שנות השבעים אל תוך השמונים. לרוב להקות הפוסט פאנק היו במקור להקות פאנק שפיתחו את המוזיקה שלהם לצדדים חדשניים יותר ואומנותיים יותר. עם הזמן איבד הסגנון כמעט כל קשר עם הפאנק המקורי מלבד הפשטות שאפיינה את המוזיקה. דוגמאות: ג'וי דיוויז'ן, הקיור, באוהאוס.
אופנה
שמאל|ממוזער|150px|פנקיסט צרפתי בתחילת שנות השמונים.
כחלק ממחאתם נגד החברה, אימצו מרבית הפאנקיסטים הופעה חיצונית יוצאת דופן, המאופיינת בפרטי לבוש דמויי-עור, עור וג'ינס, נעליים צבאיות, מגפיים, עגילים ונזמים. חלק ממטרתה של הופעה חיצונית זו הוא להדגיש את ההתנגדות לתרבות המקובלת. סימן ההיכר המזוהה ביותר עם הפאנק הוא תספורת המורכבת מראש מגולח, כאשר רק במרכזו כרבולת ארוכה, לרוב צבועה בשלל צבעים. תספורת זו ידועה בכינוי "מוהיקן", "מוהוק" או "רקז". אחת הטענות היא כי מטרתה של הופעה חיצונית זו היא לומר: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".
אף על פי כן, ישנם גם פנקיסטים רבים אשר טוענים כי תרבות הפאנק צריכה להיות מוגדרת על ידי המוזיקה והאידאולוגיות שלה ולא על ידי אופנה. גישה זו נפוצה בעיקר בארצות הברית בסצנת ההארדקור פאנק מסוף שנות השמונים ועד היום, בה פנקיסטים רבים נוטים לעיתים רבות ללבוש חולצות טי ומכנסי ג'ינס.
סרטים
לאורך השנים הופקו סרטי פאנק רבים בנוסף לוידאו קליפים של מוזיקת פאנק רוק.
ישנן מספר להקות מפורסמות אשר השתתפו בסרטים בהם הראמונס בסרט "Rock 'n' Roll High School" והסקס פיסטולס בסרט "The Great Rock 'n' Roll Swindle". כמו כן, לאורך השנים הופקו גם מספר סרטים ביוגרפיים אשר עלילתם התמקדה בפנקיסטים נודעים כגון הסרט "סיד וננסי" משנת 1984 אשר מספר את סיפורם של סיד וישס (מגולם על ידי גארי אולדמן) מלהקת הסקס פיסטולס וחברתו לחיים ננסי ספאנג'ן.עוד דוגמה לסרט ביוגרפי הוא Heart Like a Hand Grenade של גרין דיי שעוקב אחרי יצירת אלבום אופרת הרוק American idiot.
כמו כן, לעיתים רבות נעשה גם שימוש בקטעי וידאו מקוריים של מופעי פאנק בסרטי תעודה אשר מתמקדים בלהקות עצמן.
סגנון חיים
שמאל|ממוזער|250px|פאנקים בלונדון
פאנקים רבים בוחרים, מסיבות אידאולוגיות או מבחירה אחרת, באורח חיים שונה קיצונית מאורח החיים החברתי הקיים. מגורים בסקוואטים (בניינים נטושים אשר הופכים לבתים או מעיין קומונות), תרבות של "דאמפסטר דייבינג" (איסוף שאריות אוכל משווקים, מסעדות ופחי אשפה), הימנעות מעבודה ויצירת קבוצות פאנקים אשר מבלות את מרבית זמנם יחד.
הפאנק בישראל
סצנת הפאנק בארץ התחילה באמצע שנות השבעים, כשהחלו לפעול להקות כמו מים חמים וקילר הלוהטת. בשנות השמונים צמח הפאנק בסצנה של מועדון ה"פינגוין" ובתחילת שנות התשעים סצנת הפאנק התעוררה בצפון הארץ ובמיוחד בחיפה.
בישראל, הפן הפוליטי-רדיקלי של הפאנק מתקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר בו נוקטות להקות הפאנק הפוליטיות בישראל עמדה פרו-פלסטינית קיצונית או עמדה אנטי-לאומית אנרכיסטית.
נדמה כי כיום נוצרת הפרדה ברורה בסצנת הפאנק הישראלית בין להקות ההארדקור ללהקות הפופ-פאנק.
בשנת 2004 הופק הסרט התיעודי "חצוצרות יריחו" בבימויה של ליז נורד העוסק בסצנת הפאנק בישראל.
לקריאה נוספת
דיק הבידג', תת-תרבות: פאנק - משמעותו של סגנון, תרגום: רונה כהן, רסלינג, 2008.
ארי קטורזה, 'גלות ברחוב הראשי': רגישויות ותחושות פוסט־מודרניות במוזיקת הפוסט־פאנק של 'הקליק' 'ונושאי המגבעת', 1991-1980, עיונים 29, 2018, הוצאת מעון בן-גוריון, עמ' 137 - 161.
עורך: ארי קטורזה, רעשים בלתי ידועים: פאנק, פוסט-פאנק וניו וייב, רסלינג, 2020
קישורים חיצוניים
בועז כהן, פאנק. 1976-1979. זו הייתה המהפכה, בבלוג "לונדון קולינג"
*
קטגוריה:תת-תרבות
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: תרבות | 2024-09-24T17:50:15 |
העתקה ליניארית | באלגברה ליניארית, העתקה ליניארית או טרנספורמציה ליניארית, היא העתקה (פונקציה) ממרחב וקטורי למרחב וקטורי, השומרת על החיבור והכפל בסקלר. באופן פורמלי יותר, העתקה ליניארית היא העתקה אדיטיבית והומוגנית בין שני מרחבים וקטוריים (מעל אותו שדה). מכיוון שהעתקה ליניארית שומרת על כל הפעולות, היא מהווה מורפיזם בקטגוריה של המרחבים מעל השדה.
העתקה בין מרחבים מממד סופי אפשר לתאר באמצעות מטריצה; כל מטריצה מתארת באופן חד-משמעי העתקה ליניארית, וכל העתקה ליניארית ניתנת לייצוג ככפל של מטריצה בוקטורי קואורדינטות (באופן פורמלי: מרחב ההעתקות ומרחב המטריצות איזומורפיים).
להעתקה ליניארית ממרחב אל עצמו, כלומר , נהוג לעיתים לקרוא אופרטור ליניארי, אך המושג אופרטור ליניארי משמש גם לתיאור העתקה ליניארית כלשהי.
הגדרה
העתקה ממרחב וקטורי מעל שדה F אל מרחב וקטורי מעל אותו שדה (מסמנים ) תקרא העתקה ליניארית או טרנספורמציה ליניארית, אם מתקיימים התנאים הבאים:
משמרת חיבור (אדיטיביות): לכל שני וקטורים השייכים למרחב מתקיים:
משמרת כפל בסקלר (הומוגניות): לכל וקטור השייך למרחב , ולכל סקלר השייך לשדה F מתקיים:
משמעות התנאים הללו היא שאין זה משנה אם מפעילים את ההעתקה (אשר מניבה את תמונת הפונקציה) על כל וקטור בנפרד ואחר כך מחברים את התמונות, או שמחברים את הווקטורים ולאחר מכן מפעילים על הסכום את העתקה – התוצאה תהיה זהה, דהיינו נשמר החיבור (אדיטיביות). באותו אופן, אין זה משנה אם מפעילים את ההעתקה על התוצאה של כפל הווקטור בסקלר , או שמפעילים את ההעתקה על הווקטור ולאחר מכן כופלים את התמונה בסקלר – הכפל נשמר (הומוגניות). שתי תכונות אלו מרכיבות את תכונת הליניאריות.
מההגדרה נובעת התכונה הכללית, שבהינתן וקטורים וסקלרים מתקיים:
מסקנה נוספת אשר נובעת מההגדרה, היא שהגרעין של העתקה ליניארית לעולם אינו הקבוצה הריקה ותמיד כולל את וקטור האפס :
מסקנה נוספת מכך היא קריטריון הכרחי לכך שפונקציה בין מרחבים וקטוריים היא העתקה ליניארית. אם היא העתקה ליניארית אז . מאחר שקל לבדוק תנאי זה הוא מהווה כלי יעיל כדי לשלול את היותה של פונקציה חשודה העתקה ליניארית: אם T לא מעבירה אפס לאפס אז היא לא העתקה ליניארית.
דוגמאות ומקרים מיוחדים
אם היא מטריצה מסדר , אז מגדירה העתקה ליניארית מ- ל- כאשר היא פועלת על וקטורי עמודה ב־ על ידי כפל מטריצות מימין: . זוהי דוגמה חשובה ושימושית ביותר, מכיוון שבדרך זו ניתן לייצג כל העתקה ליניארית בין מרחבים מממד סופי.
טרנספורמציית האפס (פונקציה המתאימה לכל איבר בתחום את וקטור האפס בטווח) וטרנספורמציית הזהות (פונקציה המתאימה לכל איבר בתחום את עצמו) הן טרנספורמציות ליניאריות. בפרט, אם אז את טרנספורמציית האפס ניתן לייצג כ- (העתקה ליניארית באמצעות הכפלה במטריצה) כאשר היא מטריצת האפס (מטריצה בגודל המתאים שכולה אפסים), ואת טרנספורמציית הזהות ניתן לייצג כ- על ידי כאשר היא מטריצת היחידה מסדר (כלומר, בגודל ).
ההעתקה עם היא העתקה ליניארית המותחת את ציר ה- פי , בעוד את ציר ה- היא משאירה ללא שינוי. נבטא אותה במפורש: ולכן . קל לבדוק ישירות שהיא אכן ליניארית. ראו המחשה גרפית שלה באיורים שבתחתית סעיף זה.
טרנספורמציות סיבוב ושיקוף הן טרנספורמציות ליניאריות. לדוגמה, ב-, הטרנספורמציה המשקפת כל וקטור יחסית לציר ה- היא טרנספורמציה ליניארית.
גזירה היא העתקה ליניארית ממרחב הפונקציות הגזירות למרחב הפונקציות (מרחבים מממד אינסופי).
פונקציה היא העתקה ליניארית אם ורק אם היא מהצורה באשר . נשים לב שפונקציה ליניארית (כלומר: כזאת המתארת קו ישר במישור האוקלידי) היא העתקה ליניארית אם ורק אם . קל לראות שאחרת לא מעבירה ל- (תנאי הכרחי להעתקה ליניארית) אך ניתן להוכיח זאת גם באופן יותר מפורש: נניח ש- ונראה ש- לא מקיימת אדיטיביות (ליניאריות): פונקציה כזאת נקראת העתקה אפינית. נעיר שלהעתקות אפיניות יש חשיבות מיוחדת כשדנים בגזירת פונקציות בכמה משתנים (פונקציות דיפרנציאביליות).
סוגי העתקות ליניאריות
יהיו ו- מרחבים וקטוריים מעל שדה כלשהו , ו- העתקה ליניארית מ- ל-.
נאמר ש- היא הומומורפיזם (של מרחבים וקטוריים) אם היא העתקה ליניארית.
נאמר ש- היא מונומורפיזם אם חח"ע (חד חד ערכית).
נאמר ש- היא אפימורפיזם אם על.
נאמר ש- היא איזומורפיזם אם היא הפיכה.
מרחבים הם איזומורפיים אם קיימת ביניהם העתקה ליניארית הפיכה, ומתברר כי שני מרחבים וקטוריים איזומורפיים זה לזה אם ורק אם הם שווי-ממד. הממד מונוטוני תחת העתקות ליניאריות: אינו יורד תחת העתקה חח"ע, ואינו עולה תחת העתקה על. אם מתקיים שני מרחבים מממד סופי ו- הם שווי ממד, אזי שלוש התכונות לעיל (חח"ע, על, הפיכות) שקולות זו לזו.
מכאן נובע שכל העתקה על בין מרחב ממד סופי לעצמו היא איזומורפיזם (באופן כללי אובייקט בקטגוריה שמקיים תכונה זאת נקרא הופפיאני; כך שמרחב ממד סופי הוא הופפיאני).
באופן דומה נובע שכל העתקה חח"ע בין מרחב ממד סופי לעצמו היא איזומורפיזם (כך שמרחב ממד סופי הוא קו-הופפיאני).
מרחב ההעתקות הליניאריות
אוסף כל ההעתקות הליניאריות מ- ל- מהווה בעצמו מרחב וקטורי מממד . על מנת שמשפט זה יהיה מוגדר כהלכה, עלינו להגדיר חיבור של העתקות ליניאריות וכפל בסקלר. את זאת נעשה בדרך הטריוויאלית. אם הן העתקות ליניאריות מ- ל-, ו- הוא אבר בשדה אז נגדיר חיבור בין העתקות וכפל של העתקה בסקלר כך:
וקטור האפס הוא טרנספורמציית האפס.
המרחב הווקטורי של כל ההעתקות ממרחב וקטורי למרחב וקטורי מסומן . אם אז כלומר: מרחב הווקטורי של כל ההעתקות הליניאריות איזומורפי למרחב המטריצות עם שורות ו- עמודות.
גרעין ותמונה של העתקה ליניארית
תהי טרנספורמציה ליניארית .
הגרעין של , המסומן (מהמילה Kernel – גרעין), הוא קבוצת הווקטורים ב- המועתקים על ידי לווקטור האפס של . כלומר:.
משימוש בתכונות הטרנספורמציה הליניארית קל לראות כי הגרעין הוא מרחב וקטורי חלקי (תת-מרחב) ל- – משמע, הוא סגור לחיבור וכפל בסקלר. הגרעין טריוויאלי (דהיינו, שווה לתת-מרחב האפס) בדיוק כאשר חח"ע.
התמונה של , המסומנת (מהמילה Image – תמונה), היא קבוצת איברי שקיים להם מקור ב-, כלומר:
גם התמונה של טרנספורמציה ליניארית סגורה לחיבור וכפל בסקלר, ולכן מהווה תת-מרחב וקטורי של .
משפט הדרגה
משפט הדרגה: לכל מרחב מממד סופי ולכל טרנספורמציה ליניארית מתקיים:.
נשים לב כי בנוסחה אין תלות כלל בממד של הטווח , אלא רק בממד של התחום , הגרעין והתמונה. נובעים מן המשפט האי-שוויונות הבאים: ולכן
מטריצה מייצגת של העתקה ליניארית
יהיו ו- מרחבים וקטורים מממד סופי מעל שדה כלשהו , ו- העתקה ליניארית מ- ל-. נקבע בסיס של ו- בסיס של . לכל וקטור ב- ניתן להתאים את וקטור הקואורדינטות שלו לפי הבסיס , ובאופן דומה .
נגדיר את המטריצה המייצגת של ביחס לבסיסים ו-, שתסומן כמטריצה שמקיימת את הקשר הבא:
ניתן לחשב אותה במפורש על ידי הנוסחה אך בפועל ישנן דרכים פשוטות יותר לחשב אותה.
תכונות
נסמן ב- בסיס נוסף של וב- בסיס נוסף של . נסמן ב-את מטריצת המעבר מבסיס לבסיס וב- את מטריצת המעבר מבסיס לבסיס . אזי כאשר .
יהי מרחב וקטורי נוסף מעל עם בסיס ותהי העתקה ליניארית נוספת. אזי
ההעתקה הדואלית
יהיו ו- מרחבים וקטורים מעל שדה כלשהו , ו- העתקה ליניארית מ- ל-.
נתבונן במרחבים הדואליים ו- ונגדיר את ההעתקה הדואלית על ידי:
כאשר ו-. עבור תת-מרחב נסמן: .
תכונות
היא העתקה ליניארית ומוגדרת היטב.
.
.
חח"ע אם ורק אם על.
חח"ע אם ורק אם על.
יהי בסיס ל- ו- בסיס ל-. נסמן ב- וב- בסיסים דואליים ל- ו- בהתאמה. אזי: .
נסמן ב- וב- את האיזומורפיזמים הקנוניים של ו- בהתאמה. נגדיר: . אז מתקיים: .
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה ליניארית
קטגוריה:מורפיזמים
קטגוריה:פונקציות מתמטיות: מאפיינים
קטגוריה:העתקות (פונקציות) | 2024-10-18T04:03:22 |
שלוש רגלים | שָׁלשׁ רְגָלִים הן שלושה חגים מקראיים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם מצווה מהתורה לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים. מלבד מצוות העלייה לרגל, התורה מצווה על שתי מצוות נוספות המיוחדות לרגלים: לחגוג אותם ולשמוח בהם. חז"ל פירשו מצוות אלו כחובה על כל עולה רגל להקריב עולת ראייה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה. אף שבעברית המין הדקדוקי של המילה "רגל" הוא נקבה, ניתן להשתמש גם בצורה "שלושה רגלים" ולא "שלוש רגלים", מאחר שבלשון חז"ל נוצר בידול דקדוקי בין השימוש במילה רגל במשמעות הראשונית של שם איבר בגוף, לבין המילה רגל במשמעות של חג. לפי האקדמיה ללשון העברית, שתי הצורות נכונות.
מצוות ראייה
בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה מצווה לעלות לבית המקדש שבירושלים, ולהיראות בעזרה. העלייה לרגל מוזכרת מספר פעמים בתורה כמצווה:
חז"ל בתלמוד למדו מהמילה "זכורך", שמצוות העלייה לרגל היא חובה לגברים בוגרים בלבד, אך גם נשים וקטנים היו נוהגים בה. המצווה נקראת במקורות גם "ראייה", כי החובה היא "להראות לפני ה'".
קורבנות הרגל
חז"ל למדו מהפסוקים כי ישנו חיוב בכל אחד מהרגלים, להקריב שלושה קורבנות:
קרבן ראייה
כחלק מהחיוב לעלות לרגל, ישנה חובה נוספת על כל זכר להביא קרבן "עולת ראייה" שאותו היו אמורים מקריבים עולי הרגל. העולה לרגל שלא הקריב קורבן זה – מלבד שביטל מצות עשה – עבר על הלאו של .
קרבן חגיגה
מלבד קרבן ה'ראיה' ישנו חיוב להביא קרבן נוסף – קרבן חגיגה. מקור המצווה בפסוק: (). חז"ל פירשו שהכוונה היא שיש להביא קורבן חגיגה בשלוש הרגלים.
קרבן שלמי שמחה
בזמן שבית המקדש היה קיים, היה ניתן לקיים את מצות 'שמחת הרגלים' (ראה להלן) דווקא על ידי אכילת בשר של קורבנות, לכך היו מקריבים קורבן נוסף שנקרא 'שלמי שמחה' על מנת לקיים מצווה זו.
אך מאחר שעיקר מצוות שלמי שמחה אינה מצווה להקריב קורבן שלמים, אלא לאכול מבשר הקורבן. לפיכך ניתן לקיים את המצווה גם באמצעות אכילת בשר קורבנות אחרים, ככתוב במשנה (חגיגה א,ד): "ישראל (מי שאינם כהנים) יוצאין ידי חובתן (חובת שלמי שמחה) בנדרים ונדבות (קורבנות נדבה שהקריבו, אף שלא הוקדשו כ"שלמי שמחה") ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק (של קורבן שלמים או תודה; כל אלו הם קורבנות או חלקי קורבנות שנאכלים על ידי הכהנים).
מצות שמחה
בכל אחד משלוש הרגלים ישנה מצוות שמחה כמזוכר בתורה:
בזמן הזה
בזמן הזה שאי אפשר לקיים את מצוות השמחה על ידי אכילת בשר קדשים, עיקר מצות שמחה היא בשתיית יין. וכך אמרו בתלמוד:
שמות החגים ומהותם
שלוש הרגלים ב:
חג הפסח
חג הפסח מכונה בתורה חג המצות, פסח חל בט"ו בחודש העברי ניסן. ממצוות הפסח הם אכילת קרבן הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים, ואיסור אכילת חמץ.
חג השבועות
חג השבועות מכונה בתורה חג הקציר וכן יום הביכורים. לחג השבועות לא נכתב תאריך מפורש בתנ"ך אלא הוא מצוין כיום החמישים לספירת העומר שמתחילה במוצאי יום טוב ראשון של פסח. כיום, כשלא מקדשים את החודש על פי ראיית הירח, חג השבועות חל תמיד בו' בסיוון. לדעת הבייתוסים והקראים ספירת העומר מתחילה במוצאי שבת וחג השבועות חל ביום ראשון, בלוח השנה במגילות קומראן הוא חל ב-15 בחודש כשאר הרגלים.
חג הסוכות
חג הסוכות מכונה בתורה חג האסיף, בדומה לפסח אף הוא חל בט"ו לחודש, בחודש תשרי.
משמעות
על פי המסורת היהודית, שלוש הרגלים מציינים אבני דרך בתקומתו של עם ישראל, ובנוסף מסמלים גם ציוני דרך בשנה החקלאית ותקופות שונות בחייו של היחיד.
חג אירוע היסטורי עונה חקלאית תקופת חיים קריאת מגילה פסח בני-ישראל יצאו ממצרים והפכו לעם עצמאי. אביב התבואה, שכן אז היא מתברכת בבישולה. לידה, תחילת השנה ואביב החיים של האדם. שיר השירים שבועות בני ישראל קיבלו את התורה במעמד הר סיני. קציר החיטה ותחילת תקופת הביכורים, שלאורכה מבשילים פירות הארץ. חתונה, אמצע השנה והחיים. מגילת רות סוכות זכר לכל 40 שנות הנדודים במדבר, בהן ישבו בני ישראל בסוכות. אסיף התבואה אל הבית והגורן מפני הגשמים. זקנה, סופה של השנה וסוף החיים. מגילת קהלת
ראו גם
ראש השנה למלכים ולרגלים
חגי ישראל ומועדיו
ספירת העומר
לקריאה נוספת
יום-טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים – שלוש רגלים, הוצאת דביר.
הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום על שלושת הרגלים, (ט"ו)
קישורים חיצוניים
ביכורי קציר חיטים, מאת הרב עדין שטיינזלץ, באתר ישיבה
שלושה רגלים, מאת הרב זלמן ברוך מלמד, באתר ישיבה
הערות שוליים
קטגוריה:חגי ישראל ומועדיו
קטגוריה:סוכות
קטגוריה:פסח
קטגוריה:שבועות
קטגוריה:עלייה לרגל
קטגוריה:חגים ומועדים חקלאיים
קטגוריה:פרשת משפטים
קטגוריה:3 (מספר)
קטגוריה:פרשת כי תשא
קטגוריה:פרשת ראה
קטגוריה:פרשת אמור | 2024-10-17T21:42:13 |
חמץ | שמאל|ממוזער|260px|מאכלים המבוססים על קמח דגנים ומים: לחם, פסטה, עוגות, עוגיות וכו'
חמץ הוא מונח המוזכר בתורה כמאכל העשוי מחמשת מיני דגן ומים ואשר עבר התפחה. בתורה מוזכר האיסור לאכול חמץ בחג הפסח וכן האיסור להקריב בבית המקדש חמץ כקורבן, למעט חריגים. המונח מצה בתורה הוא ההיפוך של חמץ. גם ה'''שאור''' נחשב לחמץ.
חמשת מיני דגן הם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת-שועל ושיפון. שיעור זמן ההתפחה הוא כ-18 דקות של השהיית הבצק (או התערובת) ללא התעסקות ולכן מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים, הם חמץ, כמו גם משקאות שמקורם בחמשת מיני הדגן, כדוגמת בירה.
סביב איסור החמץ ישנם הלכות רבות, מנהגים וחומרות לפי העדות השונות. יהודים מסורתיים מנקים את בתיהם היטב מנוכחות חמץ לפני חג הפסח, ומשתמשים בכלי אכילה הכשרים לפסח. על פי סקרים, רוב האוכלוסייה היהודית בישראל אינה אוכלת חמץ בפסח.
הגדרה
קמח חמשת מיני דגן שבא במגע עם מים אינו תופח ולא נחשב לחמץ עד אשר ישהה ללא התעסקות בו שיעור זמן של לפחות 18 דקות מרגע ערבוב הקמח והמים ועד תחילת האפייה. עם זאת, בעת הכנת המצות מקובל להקפיד שזמן ההכנה הכולל מהוספת המים לקמח ועד הכנסת המצה לתנור לא יעלה על פרק זמן זה של 18 דקות, וזאת ללא כל המתנה בשלבי הכנת העיסה.
חמץ מוגדר כמזון הראוי למאכל אדם, או מאכל בהמה ('ראוי למאכל כלב'). דבר העשוי מחמשת מיני דגן שאינו ראוי אף למאכל כלב – כבר אינו נחשב לחמץ.
חמץ נוקשה הוא דרגת ביניים בין חמץ לבין מצה, וגם הוא אסור בפסח, למשל דבק העשוי מקמח ומים, או מוצרים שאינם ראויים לאכילה לרוב האנשים.
מבחינה רעיונית, היו הוגים שראו בחמץ סמל לתכונות אנושיות שליליות, כגאווה ויצר הרע, ובמצה סמל לענווה, פשטות וחירות. הוגים אלה הדגישו את החובה לבער את החמץ שבלב, בד בבד עם ביעור החמץ החומרי.
מצוות החמץ
מצוות חמץ בפסח
בתורה מופיעות כמה מצוות שונות ביחס לחמץ, החלות מחצות היום של ערב פסח ועד לצאת שביעי של פסח. ישנו איסור על אכילת חמץ גמור בפסח, הנאה ממנו ואף החזקתו ("בל יראה ובל ימצא"). חמץ גמור מוגדר כמאכל המורכב בעיקרו מקמח חמשת מיני דגן שהחמיץ ('תפח').
איסורי החמץ בפסח נקבעו לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל בצאתם ממצרים לא הספיק להחמיץ בשל ההכנה החפוזה, ולכן אכלו בני ישראל מצות ולא חמץ. לזכר כך ישנה מצווה על אכילת מצה בפסח, ומנגד איסור על אכילת חמץ.
במניין המצוות מנויות מצוות עשה אחת וחמש מצוות לא תעשה הקשורות לאיסור חמץ בפסח:
השבתה: ציווי על השבתת חמץ ושאור בערב פסח. ניקיונות הבית, ביעור וביטול החמץ עד ערב פסח נובעים ממצווה זאת.
איסור אכילה בערב פסח: איסור אכילת חמץ בערב פסח לאחר חצות היום. משעה זאת היו מתחילים להקריב את קורבן פסח, המחייב את ביטול החמץ.
איסור אכילה בפסח: איסור אכילת חמץ בפסח. איסור אכילת החמץ בפסח הוא איסור חמור, והעונש על העובר עליו במזיד על פי ההלכה הוא כרת.
איסור תערובת: גם תערובת המכילה כמות כלשהי של חמץ אסורה לאכילה בפסח. משום כך, לא ניתן לאכול כל מאכל שלא הורחק מנוכחות חמץ.
בל יראה: איסור שלא ייראה חמץ ברשות אדם בפסח ('בל יראה').
בל ימצא: איסור שלא יימצא חמץ ברשות אדם בפסח ('בל ימצא'). המשהה חמץ ברשותו קודם לפסח אינו לוקה על בל יראה ובל ימצא, היות שזה לאו שאין בו מעשה. רק הרוכש או יוצר חמץ בפסח עצמו – לוקה על לאווים אלו.
הלאו באשר לאכילת חמץ בפסח עצמו הוא החמור ביותר, והעונש עליו במזיד הוא כרת. לעומת זאת, אכילת חמץ בערב פסח לאחר חצות היום, אכילת תערובת חמץ, בל יראה ובל ימצא – הם לאוים שעונשם במזיד הוא מלקות.
מצוות חמץ במקדש
ב, קובעת התורה: . פירוש הפסוק שאסור להקריב חמץ (וגם דבש) על המזבח. יש אמנם שני קורבנות הכוללים חמץ, אך אין מקריבים את החמץ שבקורבנות אלה, אלא הם נאכלים מבלי לעלות על המזבח.
שתי הלחם המובאים בחג השבועות הם חמץ. לחמים אלה נאכלים על ידי הכהנים.
כחלק מקורבן תודה, המובא כתודה לה' על נס הצלה, מביאים ארבעים לחמים, עשרה מתוכם חמץ. לחמים אלה נאכלים על ידי בעל הקורבן.
היות שקורבן תודה כולל כיכרות לחם חמץ, אין מקריבים קורבן תודה במשך שבעת ימי חג המצות, שכן לא ניתן יהיה לאכול את לחמי החמץ הבאים עמו. מסיבה דומה אין מביאים קורבן תודה גם בערב פסח, שכן לא ניתן יהיה לאכול את החמץ בכל הזמן המוקצה לאכילה זו מן התורה (יום ההקרבה והלילה שלאחריו) אלא רק עד תחילת זמן איסור אכילת חמץ, וזה עלול לגרום לכך שלא יספיקו לאכול את כל הלחמים, ויהיה צורך לשרוף אותם. הלכות אלו עומדות ביסוד מנהג האשכנזים שלא לומר "מזמור לתודה" () בפסוקי דזמרא, בשבעת ימי חג הפסח ובערב הפסח.
השבתת חמץ במסחר
שמאל|ממוזער|250px|החל מערב פסח ועד סיום החג מכוסים מוצרי החמץ במרכול ביריעות פלסטיק, למניעת רכישתם
מרבית מפעלי המזון בישראל עוברים לקראת הפסח לייצור מזון כשר לפסח, באמצעות הפסקת הייצור והכשרת כל הכלים בתהליך הייצור. מפעלים מסוימים שמחזור הכנת המוצר שלהם ארוך, כגון יקבים, מקפידים במשך כל השנה שקו הייצור יהיה כשר לפסח על מנת שמוצריהם יהיו כשרים לפסח. בתי מזון שונים סוגרים את שעריהם בפסח כדי להימנע מהטורח של הכשרתם לפסח.
בחלק מהחברות, אריזות המזון הכשר לפסח שונות בצבען מבכשרות רגילה, ולעיתים גם צורת המזון עצמו שונה. למשל מוצרי חברת עלית כיף כף ופסק זמן משווקים בעטיפה כתומה, וצורת הבפלות (נמכר בשם אפיפיות) מיוצרות בריבוע במקום במלבן. או למשל דגני הבוקר קוקומן של חברת תלמה שונים בצבע האריזה ובצורת המזון עצמו. הבדל נוסף הוא כיתוב בולט על גביי האריזה, או תווית פלסטיק (למשל באריזות החטיפים המלוחים במבה ביסלי ותפוצ'יפס), בו מצוינת הכשרות לפסח. שינוי זה נועד להצביע על כך שהמוצר כשר לפסח, ו/או שיש שינוי באחד המרכיבים לשם השגת כשרות זו, כמו תחליפי עמילן.
השבתת חמץ
שמאל|ממוזער|250px|הגעלת כלים לפסח בערב פסח, בני ברק (ברקע שריפת חמץ)
כדי לקיים את מצוות ביעור חמץ (שאותה יש לבצע בי"ד בניסן, ערב הפסח) יש צורך לבער חמץ בפועל. במשנה ישנה מחלוקת בין התנאים האם יש מצווה דווקא בשרפתו, או שניתן להיפטר ממנו בכל דרך (לפררו וזרותו לרוח או להטילו לים), ולהלכה נפסק שניתן לבער חמץ בכל דרך. עם זאת, ישנן כמה פעולות מקובלות שבאמצעותן נהוג לבער את החמץ: בדיקת חמץ, ביטול חמץ, ביעור (שריפת) חמץ, ומכירת חמץ.
בדיקת חמץ
190px|ממוזער|בדיקת חמץ
על אף שמן התורה מספיק לבטל בלב את החמץ, הרי שחז"ל חייבו לחפש בבית חמץ בכל מקום שבו הוא עלול להיות, שמא ימצא שם בפסח מאכל חמץ ויתפתה לאוכלו. על כן יש חובה בלילה שאחרי שבין יום י"ג בניסן ליום י"ד בניסן בתחילת הלילה, לבצע בדיקת חמץ. על בדיקה זו מברכים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ", משום שהיא תחילתן של הפעולות המסתיימות בביעורו של החמץ. נהוג להחביא חמץ במקומות ידועים בבית, כדי שהברכה לא תהיה ברכה לבטלה במקרה שלא ימצאו חמץ בבדיקה (על אף שגם אם לא מצא אין בעיה הלכתית בברכה). לאחר הבדיקה יש לשמור במקום ידוע את כל החמץ שברצונו לאכול או לשרוף, מחשש שיאבד מן החמץ ויהיה צורך לבדוק שוב את הבית.
ביטול חמץ
על פי דין תורה, כדי שלא לעבור על איסור חמץ מספיק ביטול בלב והחשבתו כעפר הארץ. ישנה מחלוקת האם מדובר בביטול במחשבה, או באקט ממוני של הפקרתו של החמץ. נהגו לומר את נוסח הביטול בפה, כאשר הנוסח המודפס בסידורים כתוב בארמית, אך יש לאומרו בשפה שאותה מבינים, אחרת הביטול אינו מועיל, שכן עניינו הוא הכוונה בלב להפקרתו וביטולו, ולא אמירתו בפה.
את נוסח הביטול אומרים מיד לאחר בדיקת החמץ, שבו מבטלים בלב כל חמץ שאולי לא נמצא בבדיקה:
שמאל|ממוזער|240px|ביעור חמץ בשכונת בית ישראל בירושלים
ביעור חמץ
למחרת, בערב הפסח בשעה חמישית לפי שעות זמניות (בשעון קיץ, זמן זה הוא 11:00 בבוקר לערך), שורפים את כל החמץ שנשאר, ונוהגים שוב לבטל, הפעם את כל החמץ האפשרי:
מכירת חמץ
ממוזער|שלט הסבר על מכירת חמץ מקוונת במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא – תל השומר
יש הנוהגים למכור את החמץ לגוי, דרך הרבנים המקומיים או דרך הרבנות הראשית. אנשים פרטיים מוכרים לרוב רק דברים שיש בהם תערובת חמץ, והמפעלים הגדולים מוכרים גם כמויות גדולות של חמץ שנמצאות במחסניהם. בעבר, המכירה הייתה רק במקרים יוצאי דופן, ותמורת כסף מלא. עם השנים וההתפתחות התעשייתית שהקשתה על היפטרות מן החמץ, נוספו הקלות בנושא זה, וכיום המכירה נעשית באופן גורף, ועל כן ישנם רבנים המתנגדים כיום למכירת חמץ בטענה שהמכירה פיקטיבית לחלוטין.
תערובת חמץ
דיני חמץ ידועים בחומרתם בהלכות רבות, ביניהן דיני תערובת חמץ. בדרך כלל, במקרה בו דבר איסור התערב עם דבר היתר, קובעת ההלכה שהאיסור בטל ברוב או בביטול טעם האיסור. כך הדין גם באיסור החמץ בפסח מדאורייתא אך חכמים החמירו וקבעו שחמץ אוסר תערובת בה הוא נמצא ב"משהו", ואפילו אם יש נגדו פי 1000, החמץ אינו בטל, והתערובת אסורה באכילה ובהנאה.
הטעם לחומרה זו נובעת מכך שהתורה עצמה החמירה בהלכות חמץ יותר מבשאר איסורי תורה.
הסבר אחר לחומרת איסור "משהו" הוא משום דין דבר שיש לו מתירין. ההבדל בין השיטות הוא בשאלה ממתי חלה החומרה שהחמץ אינו בטל אפילו באלף. לשיטה שהטעם הוא משום חומרת החמץ, חומרה זו אינה חלה אלא בפסח עצמו. לכן אם החמץ התערב בשעות שלפני כניסת החג, הוא בטל בששים.
"חוזר ונעור"
270px|ממוזער|האיחול המקובל לחג הוא "פסח כשר ושמח" בשל חומרת איסורי חמץ בחג.
אף שלפני פסח חמץ בתערובת בטל בשישים, נחלקו הראשונים האם חמץ שנתבטל לפני פסח חוזר ומתעורר משנכנס הפסח, וכיוון שחמץ בפסח אוסר תערובתו אפילו באלף, אוסר את כל תערובתו, או כיוון שבטל החמץ, שוב אינו חוזר ונעור. השולחן ערוך פסק שחמץ שבטל לפני פסח אינו חוזר ונעור, והרמ"א פסק שחמץ לח אינו חוזר ונעור, וחמץ יבש חוזר ונעור. קמח, מפני דקות חלקיקיו, נחשב כתערובת לח.
דין תערובת חמץ במי שתייה
מכיוון שחמץ בפסח, לא בטל אפילו באלף, בור מים שנפלה לתוכו חתיכת חמץ, נאסר כל הבור לשתייה בפסח. בערוך השולחן כתוב שדין זה הוא רק בבור של מים מכונסים, אולם בבאר וכל מקוה מים המחובר לקרקע החמץ בטל. עם זאת, יש המחמירים בכל זאת שלא לשתות מים ממקווי מים שיש חשש שנפל בהם חמץ בפסח. למשל, בישראל נהוג להפסיק את שאיבת המים מהכנרת במהלך חג הפסח מחשש שנפל לאגם הכנרת חמץ כלשהו בחג. הרב יובל שרלו טען שמדובר בחשש מופרך, שכן גם "משהו" צריך להיות בכמות בעלת משמעות ולא בשיעור המזערי של חמץ בכנרת.
סיגריות בפסח
טבק הסיגריות מוטבל לעיתים באלכוהול המופק מחיטה (חמץ), וכן יש מקרים בהם בתערובת הטבק מעורבים רכיבים שהם בגדר חמץ, בשל כך יש שפסקו להחמיר ולא לעשנם בפסח מחמת איסור הנאה. מנגד ישנם פוסקים המתירים לעשן סיגריות אלו, ומסתמכים על כך שאין החמץ שבהם ראוי לאכילת כלב ועל כן מותרים בהנאה.
דין תרופות ומוצרי קוסמטיקה
מוצרים רבים (שאינם מוצרי מזון) מכילים עמילן חיטה, ודנו בהם הפוסקים מה דינם בפסח:
תרופות – אם התרופה טעימה, היא מצריכה כשרות לפסח. אם טעמה מר, מותר לבולעה בפסח, כיוון שהיא פסולה מאכילת כלב. ויש המחמירים ונוהגים להימנע בפסח אף מבליעת תרופות אלה. דינים אלה אמורים רק כלפי חולה שאין בו סכנה, אך בחולה הנמצא אפילו בספק פיקוח נפש, מצווה עליו לאכול חמץ אם יש בכך הצלת חייו.
משחת שיניים – יש להקפיד על כשרות לפסח הואיל יש בה טעם.
קרם גוף – אינו צריך כשרות לפסח, אמנם רבים נוהגים להחמיר ולהשתמש בקרם כשר לפסח. היסוד לחומרא זו הוא דין "סיכה כשתייה" – אף שהחמץ כבר לא ראוי לאכילת כלב, הוא ראוי לסיכה ועל כן (לדעה זו) אסור בו השימוש בפסח.
סבון ושמפו – דינם אף יותר קל מקרם גוף, כיוון שאינם נספגים בעור, ואף בזה יש המחמירים.
חומרי ניקוי – אינם צריכים כשרות לפסח. ואף חומר ניקוי לכלים אינם צריכים השגחה משום שאינם ראויים למאכל כלב. ויש מחמירים בסבון כלים, כיוון שהדברים הנשטפים בו באים במגע עם אוכל.
בל ייראה ובל יימצא
החמרות באיסורי חמץ
עיסה שנילושה במי פירות
שמאל|ממוזער|260px|דוכן מוצרים כשרים לפסח
התלמוד קובע בכמה מקומות, כי "מי פירות אינם מחמיצים". פירושה של קביעה זו היא שעיסת קמח מחמשת מיני דגן שנילושה במיצי פירות למיניהם (כגון: יין, שמן, מיץ תפוזים וכן דבש) אינה נחשבת לחמץ. מבחינה כימית לישה בעיסה מעין זו יכולה להאט את תהליך ההתפחה (עקב החומציות שבפירות), אך פעמים רבות עיסה כזו אכן תגיע לכדי תפיחה, שכן חלק ניכר ממי הפירות הוא מים (בפירות ישנה גם כמות גדולה של סוכרים, המהווים "חומר דלק" לתסיסה). על כן נראה שקביעה זו היא קביעה הלכתית בעיקרה, האומרת שחמץ האסור באכילה בפסח הוא דווקא תפיחה של קמח ומים, ולא עם נוזלים אחרים.
לדעת ראשונים רבים (ובראשם רש"י) עיסת קמח ומי פירות שתפחה מהווה "חמץ נוקשה", שאסור באכילה ובהימצאות ברשות היהודי, גם אם אין עליו איסור כרת (ואולי הוא אסור מדברי חכמים בלבד). זוהי, כנראה, גם דעתו של הרמב"ם בסוף ימיו, על פי עדותו של רבי אברהם בנו. ראשונים אחרים סברו כי עיסת קמח ומי פירות מותרת לחלוטין, וזוהי הדעה המקובלת יותר. עם זאת, האשכנזים נהגו שלא לאפות אפילו מצות במי פירות (על אף שהללו אינן באות לכדי תפיחה כלל בשל פרק הזמן הקצר בו הם נילושות). הסיבה לכך היא שלדעת בעלי התוספות, אם התערבה טיפת מים במי הפירות, הרי שחימוצה של העיסה אף מואץ יותר מחימוץ במים, ועל כן היא אסורה מחשש חמץ. עוד טעם להחמרה זו היא שמא תתפח העיסה, ואז חששו לשיטות הראשונים האוסרים אותה.
עוגיות יין
כיום נאפות עוגיות מעיסה שנילושה ביין במקום במים, בהסתמך על הדעה המתירה עיסת מי פירות, והן מכונות "עוגיות יין". פוסקים רבים יצאו נגד עוגיות אלה, שכן מעבר לדעות הראשונים שעיסה כזאת אסורה בכל מקרה (ואולי אף מדין תורה), הרי שבעוגיות אלה מעורבים חומרי התפחה שונים, ואף תוך כדי הליך הייצור הופכים חלק מן החומרים למים. כך, למשל, פסק הרב מרדכי אליהו שעוגיות אלו אסורות, לעומת הרב עובדיה יוסף שהתיר אותן לספרדים.
איסור קטניות
שמאל|ממוזער|150px|אישור כשרות לפסח לבמבה, לאוכלי קטניות בלבד
בעדות מסוימות (בעיקר אצל יהודי אירופה ויהודי מרוקו) הורחב איסור האכילה גם למיני קטניות (אורז, שעועית, חומוס וכו'), ולכן מופיעה על חלק מהמוצרים התווית "כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד", שבאה לציין שיש מרכיב של קטניות במוצר. הרחבה זו נובעת, על-פי חלק מהדעות, מהעירוב בין גרעיני קטניות וגרעיני דגן, כך שיש חשש שבעת בישול הקטניות יחמיצו גרעיני הדגן המעורבים בהם. לשיטות אחרות, האיסור נובע מדמיון הקטניות לחטים. שיטה שלישית מסבירה זאת בכך שגם מן הקטניות נהגו לעשות קמח, ועל כן היה חשש לבלבול בין השניים.
בעדות צפון אפריקה נוהגים שלא לאכול חומוס, ששמו דומה לאופן ביטויה של המילה חמץ במבטא המקומי ('חמס'). יש גם שנהגו שלא לאכול חומץ מאותה סיבה, וכן מאכלים נוספים ששמם מזכיר את המילה "חמץ".
ישנה מחלוקת מהן בדיוק הקטניות שנהגו שלא לאכול, האם שמנים שעשויים מהם אסורים גם הם, ועוד. בכל מקרה, אין איסור להחזיק אותן בבית, אלא רק באכילתן. היו שטענו שלא ייתכן שאיסור הקטניות יהיה חמור מאיסור של סתם חיטים ועל כן אין להחמיר בתוצרי קטניות שלא באו במגע עם מים.
מצה שרויה
מצה שרויה, היא מצה שבאה במגע עם כל משקה שהוא לאחר אפייתה, ידוע גם בשמה היידי, "גיבראָכט". בסיווג זה נופלים גם מאכלים המורכבים מקמח מצה, כגון כופתאות (קניידלאך).
אף על פי שמן הדין מותר לאכול מצה שבאה במגע עם משקה (ואף לצאת בה ידי חובת מצוות אכילת מצה), נהגו חלק מהחסידים שלא לאוכלה, מחשש שמא נשאר קמח על המצה מבחוץ, או בתוכה, וכשיבוא במגע עם המשקה יחמיץ. גם בהקפדה זו יש רמות החמרה שונות, כאשר חלק מן החסידים (כגון חסידי חב"ד), נוהגים לאכול את המצות כשמעטה פלסטיק חוצץ בינן לבין ידיהם, מחשש שהזיעה או נוזלים אחרים יחמיצו את הקמח שיש חשש שנמצא על המצה. חסידי חב"ד אף מקפידים שהמצה לא תבוא כלל במגע עם דבר חיצוני. יש המקפידים שלא למרוח כל ממרח על המצה בשל מנהג זה של מצה שרויה.
רוב המקפידים על איסור במצה שרויה אף מקפידים שלא לבשל בכלים שהתבשלה בהם מצה שרויה, בדומה לכלי שהתבשל בו דבר אסור.
בקרב הליטאים החומרה הזאת בדרך כלל איננה מקובלת. מסופר בשם רבי חיים מוולוז'ין כי הגר"א היה נוהג לאכול קניידלעך.
בקרב עדות המזרח אין התייחסות מיוחדת לנושא זה, והם נוהגים לאכול מצה שרויה. יתר על כן, עדת הטוניסאים נהגה לאכול בליל הסדר תבשיל מיוחד, מסוקי שמו, המורכב מלקט ירקות העונה ומצה שרויה.
החמרות נוספות
איסור אכילת החמץ בפסח נחשב לאיסור חמור שאסור אף על אכילת כל שהוא, ובעקבות כך נוספו חומרות רבות בקרב קבוצות שונות שעיקרם אי אכילת דבר מסוים או אכילה במקום מסוים, מחשש שימצא בו חמץ באופן כל שהו, אף שמעיקר הדין הדבר מותר (ראו: לך לך אמרינן לנזירא):
מזון הפרות מוחלף למזון כשר לפסח כמה ימים קודם לפסח, היות שלפי חלק מהפוסקים פרה שאכלה חמץ בפסח – חלבה אסור בשתייה (בפסח עצמו אסור מעיקר הדין להאכיל בהמות בבעלות יהודי בחמץ).
יש השוללים התארחות בבית מלון בחדרים בהם מותקן בר משקאות, מתוך חשש כי מצויים בו משקאות שהם חמץ גמור, ושכירת החדר במלון מכניסה את החמץ לבעלות השוכר ובכך מכשילה אותו באיסור.
יש הנמנעים מלהתארח אצל זרים בפסח. אחרים נוהגים להימנע מהכנת מזון באוויר הפתוח או לאכול בכלי שנפל על הרצפה עד לאחר הפסח.
קבוצות שונות נמנעות מאכילת קבוצות מוצרים שונות מתוך חשש לעירוב חמץ בהם, לדוגמה יש הנמנעים משימוש בתבלינים, דגים, מוצרי חלב, ומוצרים קנויים שאינם חומרי גלם. יש נוהגים לקלף את כל הפירות והירקות ולהימנע מאכילת פירות וירקות שלא ניתן לקלף (חסידות גור וחסידות חב"ד).
חמץ שעבר עליו הפסח
על פי ההלכה חל איסור לאכול חמץ שהיה ברשותו של יהודי בפסח, ואף ליהנות ממנו ממונית (כגון למוכרו). איסור זה בא בתור קנס שגזרו חכמים על מי שעבר על איסור החזקת החמץ בפסח. בימינו, יש שמקפידים שלא לקנות חמץ שנמכר לגוי בפסח, שכן לשיטתם מכירה זו היא פיקטיבית, והחמץ נאסר באיסור חמץ שעבר עליו הפסח.
רשתות המזון הגדולות שנמצאות בריכוזי הערים החרדיות, מוציאות לאחר הפסח מוצרים שעליהם מצוין ש"נאפו לאחר הפסח", או "נאפו מקמח שנטחן לאחר הפסח". יש גם מדבקות המציינות "נקנה מגוי לאחר הפסח", אך אלו אינן מקובלות על הכל.
חמץ במדינת ישראל
שמאל|ממוזער|220px|שלט בכניסה לבית החולים בילינסון, פסח תשע"א
מטבחים ציבוריים במדינת ישראל אמונים על שמירת הכשרות וממילא אינם מחזיקים חמץ בפסח. שירות בתי הסוהר נמנע מלספק לאסירים מאכלי חמץ בכל הפסח. לאסירים ביטחוניים ערבים באגפים נפרדים מסופק חמץ לפני חג הפסח, והוא מוחזק ברשות האסירים בכל מהלך החג. על פי חוות דעת של הרב הראשי לישראל, שום סוהר יהודי לא יזדקק לגעת או לטפל בחמץ בכול צורה שהיא, ואם נגמר החמץ שניתן לאסירים לפני החג, יספקו להם בהמשך החג מצות. אין הסדר דומה עבור אסירים לא יהודים באגפים מעורבים של יהודים ולא יהודים, הגם שאין מונעים מאסירים הלא יהודים להחזיק בארונית הפרטית שלהם חמץ במהלך הפסח. עתירה של אסיר הכלוא בתא בו שוהים אך ורק לא יהודים בדרישה לקבלת לחם נדחתה ברוב על ידי בית המשפט העליון.
באוגוסט 1986 אושר בכנסת חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986, הידוע בשם "חוק החמץ". חוק זה קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". איסור זה אינו חל ביישוב שבו רוב התושבים אינם יהודים, וכן אינו חל ברובע עירוני שבו מרבית התושבים אינם יהודים. חוק זה, המכניס לספר החוקים של מדינת ישראל את ההלכה היהודית, שנוי במחלוקת. יש הרואים בצעד זה משום כפייה דתית.
בשנת 2008 קבע בית משפט מקומי בירושלים כי חנות אינה "מקום פומבי" הקבוע בחוק, והאיסור שבחוק נאמר רק על הצגת חמץ ברשות הרבים. בחוגים הדתיים ניתפס פסק הדין כעיקור החוק מעיקרו.
בתיקון מס' 13 לחוק זכויות החולה נקבע שמנהל בית חולים רשאי לקבוע הוראות בדבר הגבלה של הכנסת חמץ למבנה בית החולים בפסח. התיקון נעשה בעקבות פסק דין של בג"ץ שקבע שאין להתיר הגבלה כזו ללא הסמכה בחוק. עתירה דומה, נגד האיסור על הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל, נדחתה.
ראו גם
חמץ נוקשה
קישורים חיצוניים
מקורות בנושא חמץ - אתר ספריא
מבחר מאמרים בנושא חג הפסח, באתר אש התורה
מכירת חמץ דרך האינטרנט ומידע נוסף על הלכות מכירת חמץ, באתר כיפה
הרב אליעזר מלמד, כל כללי הלכות חמץ באתר פניני הלכה
מכירת חמץ באתר בית חב"ד והלכות ומנהגי חג הפסח
הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, על 'מכירת החמץ' , מאמר מקיף הסוקר את המקור למכירת החמץ, היקפו והתנאים בהם הותר, לעומת אופי המכירה וצורתה כפי שהיא נוהגת בימינו. אתר "ישיבת אור וישועה"
"כשר לפסח" – תערוכה וירטואלית של תעודות וכרוזים היסטוריים, מאוסף הספרייה הלאומית
הרב דן בן חיים, ביעור חמץ על מה ולמה?, באתר הידברות
אוסף תעודות כשרות לפסח, באתר הארכיון הציוני
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חיטה
קטגוריה:כשרות
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:פרשת בא
קטגוריה:חייבי כרת
קטגוריה:חייבי חטאת
קטגוריה:דברים שאינם בטלים | 2024-09-11T09:09:27 |
אוננות | שמאל|ממוזער|210px|איור של אישה מאוננת, מאת גוסטב קלימט, 1913
שמאל|ממוזער|210px|איור של גבר מאונן
אוֹנָנוּת היא פעולה מינית עצמית, שבדרך כלל אין מעורבים בה בני זוג או אנשים נוספים. האוננות מתבצעת על ידי גירוי איברי המין, שהם אזורים ארוגניים שנמצאים בהם עצבים רבים ורגישים. אצל האישה מתבצעת אוננות באמצעות גירוי הדגדגן (לרוב באמצעות לחץ משתנה של אצבע/ות), אזור הפות, השד או איברים ארוגניים אחרים. אצל הגבר מתבצעת אוננות באמצעות גירוי (שפשוף; לרוב עם רוק, סבון או חומר סיכה) של הפין, האשכים או אזור פי הטבעת. האוננות עשויה להסתיים באורגזמה ולהביא לחוויה גופנית עזה.
ככלל, האוננות אינה משמשת לשם רבייה, אלא לשם סיפוק והנאה מינית. יוצאי דופן הם למשל אוננות לצורך תרומת זרע לשם הפריה חוץ גופית, או אוננות במסגרת משחק מקדים לקראת חדירה וגינלית (באם זו מכוונת להיריון).
מקור המילה
המונח בעברית נגזר משמו של אוֹנָן, בנו של יהודה, הנזכר בספר בראשית כמי ש, אף על פי שלדעת כל המפרשים מעשיו של אונן לא היו בגדר מה שהיום מוגדר כאוננות, אלא מה שמכונה בימינו "משגל נסוג". ההבנה המוטעית נובעת מהקריאה הנוצרית של הפסוק, ומהמונח הלועזי "onanism", אשר כיום לא נמצא בשימוש באנגלית במובנו הישיר, אלא מהווה סמל לכל פעולה חסרת תועלת המרוכזת באדם. הביטוי העברי לאוננות גברית, שהיה מקובל קודם תחילת השימוש במונח החדש במאה ה-20, הוא "הוצאת זרע לבטלה", המתייחס לפעולת הפליטה המתרחשת בדרך כלל בזמן האורגזמה המגיעה עם האוננות.
הסיפור המקראי אודות אונן משמש בסיס לתיאור פעולת האוננות גם בשפות נוספות, בהן גרמנית (Onanie), יוונית (αυνανισμός, avnanismós), יפנית (オナニー, onanī) ושוודית (onani).
היבטים חברתיים
בתרבויות ודתות רבות לא היה מקובל לדבר בפומבי על נושא האוננות, שנתפסה כפעולה מגונה והוצגה כשחיתות מוסרית ומעשה הנוגד את רצון האל ואת טובת החברה. כתוצאה נוצרו בתרבויות אחדות אמונות שגויות ומיתוסים אשר נועדו להפחיד את האדם ולמנוע אותו מלאונן, בהן האמונה כי אוננות יכולה לגרום לעיוורון או לצמיחת שערות בכף היד, וכן כי אוננות מוגזמת עלולה לכלות את מלאי תאי-הזרע אצל הגבר. היו שהתייחסו לאוננות כמעשה אנטי-חברתי של אנוכיות, וכמעשה לא מוסרי. הפילוסוף עמנואל קאנט כתב כי: "אוננות היא הפרה של חובת האדם לעצמו… וללא ספק נוגדת את המוסר בדרגה הגבוהה ביותר".
בקרב הדתות המונותאיסטיות, ובפרט ביהדות, היחס לאוננות ול"השחתת זרע" חמור במיוחד, בין השאר בשל העובדה שהזרע עתיד להתפתח לאדם שלם, ולכן האוננות מהווה ׳מעין רצח׳ של פוטנציאל החיים. בקרב אותן דתות, לעיתים הופיעה ההתנגדות בנימוקים רפואיים. הרמב"ם, רופא ופוסק בן המאה ה-12, כתב כי יציאת נוזל הזרע מהגוף מזיקה לגוף מכיוון שהזרע הוא כוח הגוף, ובזבוזו בהפרזה מחליש את האדם. הוא מצטט את דבריו של שמואל (אמורא שעסק ברפואה) שאמר (כנראה על דרך הגזמה) כי מתוך כל אלף אנשים שמתים, 999 מהם הם אנשים שחייהם קוצרו על ידי יציאת נוזל הזרע מהגוף, אם על ידי אוננות מרובה ואם על ידי קיום יחסי מין באופן אובססיבי ומוגזם.
כיום, לאור תהליכי החילון ועם התפתחות מדעי הרפואה והפסיכולוגיה, זוכה נושא האוננות לחשיפה נרחבת, והוא אף מוסבר או נלמד במוסדות חינוך רבים. כבר ידוע בוודאות שאוננות סבירה איננה מזיקה לגוף. עם זאת, בקרב חוגים דתיים ושמרניים רבים היא ממשיכה להיחשב כטאבו. אנתרופולוגים רואים את הטאבו על אוננות בחברות מסוימות כחלק ממכלול רחב של התייחסות שלילית לכל פעילות מינית שאינה מכוונת ילודה. סקירות של חברות רבות מראות שיש קשר בין התמיכה של חברה בילודה לבין הטאבואים המיניים השונים בחברהOur Kind, Marvin Harris, 1991. יש הרבה יותר טאבואים מיניים בחברות תומכות ילודה מאשר בחברות שאינן תומכות בה, גם אם מדובר בחברות פרימיטיביות, ובהן החופש המיני גדול יותר. לפי גישה זו, החופש המיני במחצית השנייה של המאה העשרים קשור במידה רבה לירידת הערך המיוחס לילודה, וירידת הילודה בעולם בכלל.
השקפת הדתות האברהמיות על האוננות
יהדות
על אף שהאוננות אינה אסורה במפורש בתורה, ההלכה ומסורת התורה שבע"פ רואות בה איסור הלכתי וחטא גדול. מעשה האוננות נאסר בשולחן ערוך מפני השחתת זרע לבטלה, והאיסור מוזכר רבות בספרות ההלכה. קיצור שולחן ערוך מציין: "ולפעמים בעונש זה, חס-ושלום, בניו מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות".
האוננות מומשלת לרצח, כביכול האדם שוחט את בניו הפוטנציאליים, ומשחית את כח החיים.
חז"ל שוללים את האוננות, מכיוון שבעיניהם לכל כח בעולם ישנו ייעוד, והמיניות קיימת באדם לצורך הקשר בין גבר והאישה המיוחדת לו. מכאן ניתן ללמוד שהמונח "זרע לבטלה" אינו מכוון לבטלה מהולדה אלא פשוט לבטלה "שלא לשום צורך". כלומר כל סוג של שפיכת זרע שלא במהלך קיום יחסי מין עם אישה נקרא "זרע לבטלה".
היחס לאוננות של אישה מקל יותר. אף שישנה מחלוקת הלכתית אם גם נשים נכללות באיסור השחתת זרע, לפי רוב הדעות אוננות נשית אינה בכלל זה. האר"י ובעקבותיו הרב יוסף חיים ("הבן איש חי") משווים אוננות אישה מבחינה רוחנית לאוננות של גבר. הרב אליעזר מלמד כותב שאוננות נשית היא אסורה, פרט למקרה שהיא נצרכת לשם קיום מצוות עונה. אך ישנן גם עמדות הלכתיות המתירות אוננות נשית, ואף מתייחסות אליה בצורה חיוביות מבחינה ערכית יהודית.
נצרות
ברוב העדות הנוצריות נתפסה האוננות כחטא, בשל התפיסה הכללית כי המין הוא ביטוי לחטא הקדמון, ושיש לקיימו רק לצורך הולדת ילדים. כיום חל שינוי בעמדה זו, ויש נטייה לראות באוננות מעשה ילדותי או לא-ראוי, אבל לא חטא חמור. שינוי זה בא בד בבד עם ראיית יחסי המין יותר כצורך אנושי וכביטוי לקשר טוב בין בני זוג ופחות כאמצעי לרבייה גרידא. שינוי זה ניכר בייחוד בכנסייה הקתולית.
אסלאם
באסלאם נתפסת האוננות בעיקרון כחטא חמור, וזאת לשני המינים כאחד. אולם, בפלגים מסוימים אוננות תהיה מותרת רק כדי להימנע מניאוף, וזה יתקבל כמעשה חטא שמטרתו למנוע חטא יותר גדול בחומרתוThe Lawful And The Prohibited In Islam, Yusuf Al-Qardawi - 1997The New Arab Man: Emergent Masculinities, Technologies, and Islam in the Middle East, p 168, Marcia C. Inhorn - 2012. הרחצה הכרחית בכל מקרה של פליטת נוזל זרע, בין אם בשל אוננות, יחסי מין או קרי לילה. בערבית מקובל לכנות את האוננות "ההרגל הסודי" (ألعادة ألسرية).
היבטים רפואיים
המחקר הרפואי המודרני רואה באוננות פעולה טבעית, נורמלית ובריאה. אצל גברים למשל, האשכים מייצרים תאי זרע באופן רצוף מגיל הבגרות המינית ועד המוות, ולכן הגוף חייב להתרוקן באופן שגרתי מתאי זרע ישנים. דרך אחת להתרוקן היא קרי לילה – הפרשת הזרע באופן לא מודע תוך כדי שינה. הדרך השנייה היא אוננות – עינוג עצמי, פיזי ומנטלי, עד לאורגזמה ושפיכה. פעולת האוננות התגלתה במחקרים רפואיים וסטטיסטיים רבים כבעלת יתרונות נפשיים (כגון הורדת רמת הדיכאון והסטרס) ובריאותיים שונים (כגון מניעת סרטן הערמונית) ודעות קדומות לגבי סכנותיה הופרכו.
תסמונת האוננות הטראומטית
תסמונת האוננות הטראומטית (באנגלית: traumatic masturbatory syndrome) זהו מונח המתאר שיטות אוננות גבריות המפעילות לחץ רב על איבר המין וכך מפחיתות רגישות של עצבים בו. לאחר התנסות בשיטות אלו הגבר עלול להגיע למצב שבו אינו מסוגל ליהנות מקיום יחסי מין רגילים ומתקשה להגיע לשפיכה במהלכם. הסקסולוגים הישראלים גילה ברונר וצחי בן ציון תיארו שיטות אוננות מזיקות במאמר שכתבו בנושא. ביניהן שיטות אוננות כדוגמת שכיבה על הבטן ושפשוף איבר המין במזרן, גירוי באמצעות זרימת מים חזקה לאיבר המין או שימוש בזרימת אוויר חזקה של שואב אבק כדי לעורר את הגירוי. מטופלים שהתרגלו לאונן בדרך זו התקשו ליהנות מיחסי מין רגילים. התנזרות מאוננות לזמן מה ולאחר מכן תרגול של אוננות שגרתית ולא טראומטית הנעשית ביד בעדינות יכולים לסייע לתיקון הנזק של אוננות טראומטית. הסקסולוגים המליצו למטפלים מיניים לברר עם מטופליהם את פרקטיקות האוננות שלהם כדי לוודא שמקור בעיותיהם אינו בהן. המונח אוננות טראומטית שהתייחס בעיקר לאוננות המתבצעת על ידי התחככות במזרן הוטבע על ידי סאנק במאמר ראשוני בנושא.
שכיחות
רוב בני האדם אוננו בשלב כלשהו בחייהם, אך קשה לאסוף נתונים מדויקים, מפני שהסקרים מבוססים על דברי המשתתפים בסקר שיכולים להיות מוטים. מחקר של אלפרד קינסי בארצות הברית בשנות השישים העלה כי 92% מהגברים ו-62% מהנשים אוננו במהלך חייהם. תוצאות דומות נמצאו גם בסקר בריטי משנת 2007. אוננות נפוצה הן בקרב גברים והן בקרב נשים, אולם מחקרים מציעים כי גברים נוטים לאונן יותר.
בתרבות הפופולרית
שמאל|ממוזער|250px|דיוקן עצמי של גבר מאונן, צבעי מים, מעשה ידי אגון שילה משנת 1911.
שמאל|ממוזער|250px|סטיר מאונן, ציור על גבי כד מיוון העתיקה, 560 לפנה"ס לערך
בספרות
בגיליון יולי 1920 של המגזין האמריקאי "The Little Review" פורסם הפרק "נאוסיקה" מספרו של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס", שבו גיבור הספר, לאופולד בלום, מאונן בקרבת כנסייה. נגד המגזין הוגשה תלונה על ידי "האגודה הניו-יורקית נגד תועבה" בגין פרסום דברי זימה. שתי עורכות המגזין נעצרו, הועמדו לדין ב-1921 בבית המשפט המחוזי של ניו יורק, הורשעו ונקנסו ב-50 דולר כל אחת, והודיעו כי אין בכוונתן לפרסם עוד חומר פרי עטו של ג'ויס.
בספרו של פיליפ רות, "מה מעיק על פורטנוי", נכלל פרק שבו מתאר גיבור הספר, אלכס פורטנוי, את אובססיית האוננות שלו. לאוננות מקום נרחב בספר נוסף של רות, "התיאטרון של מיקי שבת".
בקולנוע ובטלוויזיה
התייחסות לאוננות בקולנוע ובטלוויזיה נעשית בדרכים אחדות, החל מהתייחסות מילולית בלבד או מרומזת וכלה בהצגה גלויה. דוגמאות:
בסרט "ההיסטוריה המטורפת של העולם", של מל ברוקס, יש משחק מילים שאי אפשר לתרגמו לעברית ומכיל את המילה "אוננות". האדונית מחזרת שם אחרי גבר והעבדים שלה עייפים מהחזקת האפריון ומנסים להתערב. היא אומרת: The servant must wait while the master-bate.
בסרט "שיער" יש שיר שדן בערכים ובמנהגים שהדור הקודם ראה כמגונים. שרים שם "אוננות עושה לי טוב".
בסרט "שם הוורד" מנהלתן המנזר מכריז בעת שמעלים אותו על המוקד כי ממילא הוא לא עשה במנזר שום דבר משמעותי מלבד "שפשוף התורן".
בסרט "מוכרחים להיות שמח" של ג'ולי שלז, נורה, המגולמת על ידי קרן מור לא מצליחה למצוא דקה לאונן בשקט כי חמותה רינה, המגולמת על ידי רבקה מיכאלי, לא חדלה מלהתקשר.
"ההתערבות" – פרק בקומדיית המצבים "סיינפלד", העוסק בתחרות בין ארבעת גיבורי הסדרה (אישה ושלושה גברים) שמטרתה לקבוע מי מהם מסוגל להימנע מאוננות במשך פרק הזמן הארוך ביותר. המילה "אוננות" אינה מוזכרת לכל אורך הפרק והנושא מתואר באמצעות שורה של ביטויים בלשון נקייה.
בקומדיית המצבים "רוזאן", הוקדש פרק שלם בעונה השישית, כאשר נתגלה לרוזאן ודן שבנם בן ה-12, די.ג'י, התחיל לאונן.
בסדרה "עברייני על" של E4, נגיעה של אחת מכוכבות הסרט בגבר, גורמת לו לרצות לקיים איתה יחסי מין (כוח שקבלה בעקבות ברק שפגע בה ובחבריה). גיבור אחר מהסדרה, לא מוכן שתיגע בו מסיבה כלשהי, אז הם מאוננים. רק פניהם מוצגים בזמן האקט, אבל ניתן להבין לפי תנודות הכתפיים.
בסרטו של פדרו אלמודובר, "לחזור", לאחר שריימונדה, גיבורת הסרט, מסרבת לקיים יחסי מין עם בעלה, הבעל מאונן במיטתם. הצופים רואים רק את חלק גופו העליון, מהכתפיים ומעלה, ומבינים ממראה פניו ומתנודות הכתפיים במה הוא עוסק. אלמודובר מציג בצורה בוטה יותר אוננות גברית בתחילת סרטיו "מטדור" ו"חוק התשוקה", ואוננות נשית בסרטו "קשור אותי! אהוב אותי!".
בסרטו של ברנרדו ברטולוצ'י, "החולמים", דורשת איזבל, במסגרת משחק, מאחיה תאו שיאונן, בנוכחותה ובנוכחות חברם מתיו, מול תמונתה של מרלן דיטריך, התלויה בחדרו. תאו מציית לדרישתה.
בסרט "אקספרס של חצות", גיבור הסרט ששהה במאסר ממושך ונשתבשה עליו דעתו, מאונן מול החברה שלו בעת שהיא באה לבקר אותו בכלא.
בסרט האפר של אנג'לה (Angela's Ashes) יש סצנה שבה הגיבור וארבעת חבריו מאוננים מול גדר אבן בשדה.
בסרט "קן פארק" של הבמאי לארי קלארק, המציג בסרטיו את חיי הנוער בשולי החברה, נכללת גם סצנה המציגה בצורה גלויה אוננות תוך חניקה עצמית מול משחק טניס בטלוויזיה.
בסרט "שורטבאס" המציג בגלוי יחסי מין במגוון צורות, נכללות גם סצנות אחדות שבהן מוצגת אוננות, של גברים ונשים, בצורה גלויה ביותר. השחקן המגלם את ג'יימס, דמות גיבור הסרט, נראה במהלך אוננות כאשר הוא ניצב ב"עמידת נר", ומכופף את הגב כך שאיבר מינו מגיע אל פיו, הוא מבצע מציצה עצמית ונראה בבירור כשהוא פולט זרע אל תוך פיו.
בסרט "השנה שבה התחלתי לאונן" של רשת נטפליקס, גיבורת הסרט, הנמצאת במשבר גיל הארבעים, מתפטרת מעבודתה ונפרדת מבעלה, מקבלת עצה מחברה: להתחיל לאונן, והיא פועלת לפי עצה זו.
במוזיקה פופולרית
האוננות זוכה להתייחסות גם במוזיקה פופולרית. בין האמנים שהתייחסו לכך בשיריהם ניתן למנות את טוני ברקסטון, מיינדלס סלף אינדלג'נס, בריטני ספירס, באזקוקס, גרין דיי, פינק וסינדי לאופר ששירה "She Bop" היה מ־15 הראשונים שחויבו לשאת תווית "פיקוח הורים" (לתוכן מיני) בשל ההתייחסות לנושא.
התייחסויות מוקדמות יותר היו השיר "My Ding-a-Ling" של צ'אק ברי מ־1972, ו- "Mary Ann with the Shaky Hand" משנת 1967 של להקת The Who.
במוזיקה הישראלית התייחסו לאוננות בשיריהם הלהקות פוליאנה פרנק, הדג נחש, תערובת אסקוט, היהודים, כנסית השכל ושב"ק ס' והזמרים דני בן ישראל, דן תורן, שלום חנוך, אריק ברמן, פישי הגדול ויזהר אשדות. בתרגום העברי למחזמר שיער כתב אהוד מנור: "אל תפחד ממלאכת יד...".
להקת שייגעצ אף הקליטה שיר על אוננות הנקרא "עושה ביד" ונכלל באלבום ניו יורק-רפיח.
אצל בעלי חיים
בעלי חיים רבים, הן זכרים והן נקבות מאוננים, גם כאשר קיימים שותפים זמינים להזדווגות. בין היתר, התופעה נצפתה בחתולים, כלבים, צבאים זכרים, קרנפים, חזירי בר, וקופים זכרים.
ראו גם
עוגייה רטובה
הנדג'וב
פוטג'וב
לקריאה נוספת
גילי פליסקין, דברים שרציתי לגעת – מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים, הוצאת ידיעות ספרים, 2007.
על קאנט ואוננות – בן עמי שרפשטיין, פילוסופים כבני אדם, תרגם גבי דאור, זמורה ביתן, תל אביב תשמ"ד.
קישורים חיצוניים
תומר פרסיקו, אוננות בקבלה, באתר "רשימות", 25 בדצמבר 2007
תומר פרסיקו, מעט על מין ואוננות בנצרות, באתר "רשימות", 2 בינואר 2008
תומר פרסיקו, החטא הגדול ביותר בתורה – דת ורוחניות, מין ואוננות, באתר "לולאת האל", 16 בינואר 2008
אוריה מבורך, אוננות נשית: 10 מיתוסים נפוצים בשיח הדתי, מרכז יהל.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מיניות
קטגוריה:אפונימים | 2024-10-18T02:50:09 |
בת חפר | בַּת חֵפֶר הוא יישוב קהילתי השייך למועצה האזורית עמק חפר והישוב הגדול במועצה. היישוב שוכן במזרח עמק חפר, בין קיבוץ יד חנה וכביש 6 ממערב, קיבוץ בחן מצפון, נחל שכם מדרום וגדר ההפרדה שלאורך תוואי הקו הירוק ממזרח. היישוב משתרע על שטח של כ-950 דונם ומתגוררים בו כ-5,200 תושבים (נכון לשנת 2022).
היסטוריה
קיבוץ יד חנה סנש
במקום בו הוקם בת חפר שכן קודם קיבוץ "יד חנה סנש" שהתפצל מיד חנה ב-1953. הקיבוץ הוקם על ידי תנועת הקיבוץ המאוחד עבור חברים שעזבו את יד חנה על רקע חילוקי הדעות במפ"ם (המפלגה עמה הזדהו חברי הקיבוץ המאוחד), מאחר שרוב חברי יד חנה תמכו במשה סנה ו"חטיבת השמאל" שהתפלגה ממפ"ם. בניגוד למצב בכל שאר הקיבוצים של התנועה שאנשי "השמאל" או חברי מק"י אולצו לעזוב, ביד חנה הם היו הרוב וסרבו. במהלך חודש מרץ 1953 נעשה ניסיון של מזכירות הקיבוץ המאוחד להשתלט בכוח על הקיבוץ, ולאחר מספר חודשים של סכסוכים בין שתי הקבוצות הוגש הסכם על פיצול. חברי המיעוט קיבלו כ-2,200 קרקע חקלאית שאותה התחילו לעבד בנפרד. בהמשך הקימו נקודת ישוב חדשה וקיבוץ "יד חנה סנש" נחנך באופן רשמי ב-3 באוגוסט 1955. עם הקמתו היו בו כ-34 חברים.
לאור הקשיים הכלכליים והסכנה מירי מכיוון ירדן, נטשו רבים מהחברים את הקיבוץ תוך שנים ספרות. והקיבוץ המאוחד שלח תגבורות של חברים מקיבוצים אחרים. באוקטובר 1959 נרצח יוחנן גולני, רועה צאן שהגיע לעזור מקיבוץ חפציבה.
בחורף 1960 הוצף כביש הגישה לקיבוץ וגשר שבכביש נהרס.
במהלך מלחמת ששת הימים הופגז הקיבוץ ונגרם נזק לרכוש, אך לא היו נפגעים בנפש.
הקיבוץ התפרק סופית בשנת 1972. עם זאת ב-1978 נעשה ניסיון ליישבו מחדש.
הקמת בת חפר
בת חפר הוקם כחלק ממיזם יישובי הכוכבים, לעיבוי יישובי קו התפר, שהוביל בתחילת שנות התשעים שר השיכון אריאל שרון. התוכנית להקמת היישוב אושרה בדצמבר 1990. בתחילה נקרא היישוב בשם "סוכו", על שמה של שוכה ההיסטורית שיש המזהים את מיקומה בשוויכה הסמוכה. שמו הנוכחי הוא רעיון של עמוס דגני, ראש המועצה בהקמתה, שחשב על שם מתאים ליישוב החדש "כבת של עמק חפר".
הקמת היישוב בפועל החלה בשנת 1995 ואכלוסו החל ב-31 ביולי 1996. עם הקמת היישוב הוקמה גדר ההפרדה ממזרח לו, לאורך הקו הירוק, מאחר שהוא ממוקם מאות מטרים בלבד מבתי טולכרם ושוויכה.
ביישוב הוקמו רק בתים צמודי קרקע, על ידי מספר קבלנים שזכו במכרזים של מינהל מקרקעי ישראל, ביניהם חברת בוני התיכון, וחברת מריו לזניק. את עבודות הפיתוח ביצעה חברת "ערים" הממשלתית.
במהלך האינתיפאדה השנייה נורו על היישוב יריות מספר פעמים, והושלכו מטעני חבלה מעבר לחומת ההפרדה. עקב כך הוחלט, בדצמבר 2001, להגביה את החומה מ-2.5 מטר ל-4 מטר. בנוסף, היישוב כולו הוקף בגדר חשמלית עם שני שערי כניסה: ראשי המשמש ככניסה/יציאה ובו מוצבים שומרים 24 שעות ביממה ומשני אשר סגור במשך השנה ונפתח בימי הקיץ ומקשר ליישוב יד חנה.
המאבק נגד כביש חוצה ישראל
בשנת 2001, החלה סלילתו של כביש חוצה ישראל לאורך צידו המערבי של היישוב. למרות שסלילתו של הכביש תוכננה ואושרה שנים רבות לפני הקמת היישוב, פתחו התושבים במאבק נגדו. התושבים מנעו את העבודות בתוואי למשך כשנה, לאחר שפגעו בציוד הטכני, הם דרשו הזזה של תוואי הכביש או כריית מנהרה בקטע הכביש הסמוך ליישוב. וזאת לאחר שהוסכם כבר לשקע את הכביש בניגוד לתכנון המקורי, ולשמור על הכניסה הקיימת ליישוב באמצעות הקמת גשר מעל לכביש המשוקע. הממשלה אישרה בפברואר 2003 את התקציב הנוסף לשיקוע ולגשר (אך לא למנהור) והכביש הושלם בקטע שסמוך ליישוב בתחילת 2004. פתיחתו של כביש חוצה ישראל הביאה לעליית מחירים מהירה ביישוב, בעקבות שיפור הנגישות אליו.
במאה ה-21
בינואר 2013 סבל היישוב מנזק רב בעקבות שיטפון שבא בעקבות גשמים עזים שגרמו לנחל שכם, העובר בסמוך ליישוב, להיחסם מתחת לחומת ההפרדה כתוצאה מסחף ופסולת ולפרוץ את חומת ההפרדה לתוך בת חפר. חלק מן התושבים פונו מבתיהם כתוצאה מהשיטפונות, שיקום הנזקים נמשך זמן מה ובחלק מהמקרים למעלה משנה.
ביוני 2015, אישר קבינט הדיור תוכנית להכפלת גודלו של היישוב, כשלצד 1,500 יחידות הדיור שבו, יוקמו 1,400 יחידות דיור נוספות, שמהם 50% בבנייה צמודת קרקע ו-50% בבנייה רוויה נמוכה. בפברואר 2017, אישרה להפקדה הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל), את התוכנית, יחד עם אזור תעסוקה ומסחר חדש בהיקף של כ-67,000 מ"ר שטח עיקרי. ההרחבה מוקמת על קרקע חקלאית בחלקו הצפוני של היישוב, ותיצור רצף בנוי בין בת חפר לקיבוץ בחן.
במהלך מלחמת חרבות ברזל נורו מספר פעמים על היישוב יריות מכיוון טול כרם.
אופי היישוב
ביישוב מעונות, גני ילדים, בית הספר היסודי "שדות", סניפים של שירותי בריאות כללית ומכבי שירותי בריאות, סניף דואר, תחנת הזנקה של מגן דוד אדום, ונקודת שיטור קהילתי. בבת חפר פועלות תנועות הנוער "שבט גולן" של הצופים העבריים, מד"צים ובני עקיבא. בצידו המערבי של היישוב משתרע "פארק דרך ארץ" (שהוקם על ידי חברת דרך ארץ) שאורכו כקילומטר וחצי ושטחו 110 דונם, החוצץ בין בתי היישוב לכביש 6. בפארק יש אמפיתיאטרון, מגרש גלגיליות ומתקני כושר ומשחקים. בקצהו הדרומי של הפארק מפל קטן בנחל שכם, שהוא למעשה מגלשת מים בגובה של חמישה מטרים.
גלריה
קישורים חיצוניים
תמל/1017 בת חפר הרחבה, באתר החברה להגנת הטבע
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:מועצה אזורית עמק חפר
קטגוריה:יישובי הכוכבים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1996 | 2024-07-16T05:15:13 |
ציקלוטרון | שמאל|ממוזער|250px| ציקלוטרון בקוטר 60 אינץ' משנת 1939. ניתן להבחין בקרן של חלקיקים מואצים המייננת את האוויר ויוצרת זוהר כחול
ציקלוטרון (Cyclotron) הוא סוג של מאיץ חלקיקים בו נעשה שימוש בשדה מגנטי על מנת לגרום לחלקיקים לנוע במסלולים מעגליים ולחזור כל פעם לאזור קטן בו הם מואצים על ידי שדה חשמלי.
הציקלוטרון הומצא בתחילת שנות ה-30 של המאה העשרים על ידי המדען האמריקני ארנסט לורנס, שקיבל על המצאתו זו את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1939. מאז המצאתו ועד אמצע שנות ה-40 שלט הציקלוטרון בתחום המאיצים לאנרגיות גבוהות.
גם כיום, כשקיימים מאיצים חזקים בהרבה, עדיין נעשה שימוש בציקלוטרונים לצרכים מחקריים ומעשיים מסוימים, בין היתר באבחון וטיפול במחלת הסרטן.
עקרון פעולת הציקלוטרון
300px|ממוזער|שמאל|איור של הציקלוטרון מהפטנט שלורנס רשם ב-1934
הציקלוטרון בנוי משני חצאי גליל הנקראים "די" (בשל צורתם, המזכירה את האות האנגלית D) שמוחזקים בהפרש פוטנציאלים זה מזה, כך שביניהם נמצא אזור בו קיים שדה חשמלי אשר מאיץ חלקיקים טעונים כשהם עוברים דרכו. בכל הציקלוטרון, כולל בחצאי הגליל, שורר שדה מגנטי אשר גורם לתנועה מעגלית של החלקיקים הטעונים, וכך הוא מחזיר אותם שוב ושוב לאזור ההאצה. מפני שתדירות הסיבוב של חלקיק טעון בשדה מגנטי אינה משתנה עם מהירותו, ניתן להשתמש בשדה חשמלי שמתנודד באותה תדירות, כך שבכל פעם שהחלקיק יוצא מאחד מחצאי הגלילים, השדה החשמלי יהיה בכיוון שמאיץ אותו בדרכו לחצי-הגליל השני.
תנועת חלקיק טעון בשדה מגנטי אחיד
כשחלקיק טעון נע בתוך שדה מגנטי, השדה המגנטי יכול לשנות את כיוון החלקיק, אך לא את גודל מהירותו ואת האנרגיה הקינטית שלו - שינוי שדורש ביצוע עבודה על ידי כוח לאורך מסלול, דבר שלא יכול להתקיים מכיוון שהשדה המגנטי ניצב לכיוון התנועה.
כתוצאה מכך, תנועת חלקיק טעון שמושפע רק משדה מגנטי אחיד תהיה תנועה מעגלית במישור שניצב לכיוון השדה המגנטי (עם אפשרות של מהירות קבועה בכיוון השדה המגנטי, ממנה ניתן להימנע). רדיוס המסלול הוא:
כש-m היא מסת החלקיק, q מטענו, B היא עוצמת השדה המגנטי, v היא מהירות החלקיק, ו-E היא האנרגיה הקינטית שלו.
מכיוון שהרדיוס פרופורציוני למהירות, זמן ההקפה אינו תלוי כלל במהירות, אלא רק בנתונים הקבועים של החלקיק והשדה, ותדירות הסיבוב היא:
.
היישום של הציקלוטרון
כאמור, השדה המגנטי עצמו אינו משנה את מהירותו של החלקיק, אבל הוא מאפשר את חזרתו שוב ושוב לאזור בו הוא מואץ על ידי שדה חשמלי. חלק מרכזי בעקרון פעולת הציקלוטרון יש לעובדה שתדירות הסיבוב של החלקיק בשדה המגנטי אינה תלויה באנרגיה שלו. כך ניתן לשנות את כיוון השדה החשמלי בין שני חצאי הגלילים בתדירות ששווה לתדירות הסיבוב של החלקיק. כך בכל מעבר בין חצי גליל אחד לשני, השדה החשמלי תמיד יאיץ את החלקיק, בין אם הוא נע מחצי הגליל הראשון לשני, או להפך. הדבר נעשה על ידי חיבור שני חצאי הגליל לספק מתח חילופין שבכל חצי מחזור נותן מתח בין חצי הגליל ממנו החלקיק יוצא לחצי הגליל אליו הוא מגיע, ולכן החלקיק מקבל בכל מעבר תוספת אנרגיה של:
אחרי כל האצה, רדיוס הסיבוב של החלקיק גדל (אם כי לא ביחס ישר למספר המעברים, אלא רק לשורש הריבועי של מספר זה), וכאשר הוא עובר את ממדי המכשיר אז הוא נפלט החוצה. מכאן, ומהקשר בין רדיוס מסלולו של חלקיק בשדה מגנטי לאנרגיה הקינטית שלו, אפשר לראות שהאנרגיה המקסימלית לחלקיק שניתן להפיק מציקלוטרון בעל רדיוס R ועוצמת שדה חשמלי B היא:
כלומר על מנת להגיע לאנרגיות גבוהות יש להגדיל את רדיוס הציקלוטרון, ואת עוצמת השדה המגנטי בו. על מנת להגיע לאנרגיות הנדרשות, השדה המגנטי צריך להגיע לסדר גודל של טסלה, ותדירות הציקלוטרון לסדרי גודל של מאות מגה-הרץ.
מגבלות יחסותיות של הציקלוטרון
כאשר מהירות החלקיק מתקרבת למהירות האור אז הנוסחאות המתארות את תנועת החלקיק על פי הפיזיקה הניוטונית כבר אינן מתאימות, ויש להשתמש בנוסחאות המבוססות על תורת היחסות. המשמעות היא שבביטוי עבור תדירות התנועה בשדה המגנטי, המסה אינה מסת המנוחה m0 של החלקיק, אלא על פי עקרון שקילות המסה והאנרגיה מסת החלקיק כוללת את תרומת האנרגיה הקינטית שלו. לכן תדירות הסיבוב:
משתנה בכל מעבר בעקבות תוספת האנרגיה, ועלולה להוציא את סיבוב החלקיק בציקלוטרון מהסנכרון שלו עם שינוי כיוון המתח, ובכך לעצור את ההאצה. כרגיל (כאשר רוצים לבדוק האם מהירות של גוף מתקרבת לסדרי גודל הדורשים טיפול יחסותי), דבר זה משמעותי רק כאשר האנרגיה הקינטית (חלקי c²) מתקרבת לסדרי הגודל של מסת המנוחה של החלקיק המואץ. עבור גרעינים קלים, מסת המנוחה (בתרגום ליחידות של אנרגיה) היא בסדר גודל של אלפי MeV, לכן הציקלוטרון יכול לשמש להאצתם עד לאנרגיות של עשרות MeV. בשביל להאיץ לאנרגיות גבוהות יותר כבר נעשה שימוש במאיצים מתוחכמים יותר, כמו הסינכרו-ציקלוטרון והסינכרוטרון, שבעת תכנונם נלקחו בחשבון אפקטים יחסותיים.
פיתוח הציקלוטרון והשימוש בו
עידן הפיזיקה הגרעינית החל ב-1919, כאשר ארנסט רתרפורד הפציץ אטומי חנקן בחלקיקי אלפא שנוצרו בהתפרקות רדיואקטיבית טבעית, וכתוצאה מכך חלק מאטומי החנקן הפכו לאטומי חמצן. אולם, במהלך שנות ה-20 לא חלה התפתחות בתחום, משום שהאנרגיה של חלקיקי האלפא הייתה מוגבלת, ומקרים אחרים לא הספיקה בשביל להתגבר על כוחות הדחיה החשמלית בין החלקיק לבין גרעיני המטרה. לכן במקום להשתמש באנרגיה שחלקיקי האלפא מקבלים בהתפרקות הגרעינית הטבעית, קרא רתרפורד ב-1927 לאמץ גישה אחרת: הוא הציע להאיץ חלקיקים באופן מלאכותי כך שהאנרגיה שלהם תגיע לערכים של מאות אלפי ואפילו מיליוני אלקטרון וולט.
האצה על ידי הפרש מתחים יחיד לא הספיקה, שכן באותה תקופה לא ניתן היה ליצור את הפרש המתחים הדרוש לשם כך, והמדענים החלו לנסות להאיץ חלקיקים בסדרה של צעדים. רוב הניסיונות כללו האצה בקו ישר. ב-1929 עלה בדעתו של ארנסט לורנס להשתמש בשדה מגנטי על מנת לעקל את מסלול החלקיקים המואצים, וכך להשתמש שוב ושוב באותו הפרש מתחים, ללא צורך במכשיר גדול. לורנס, והסטודנטים שלו ובראשם סטנלי ליווינגסטון, החלו ב-1930 בבניית המודל הראשון של הציקלוטרון, בקוטר של 4.5 אינץ'. המודל הופעל לראשונה בהצלחה ב-2 בינואר 1931. בעזרת הפרש מתחים של 1800 וולט, הם האיצו חלקיקים טעונים לאנרגיה קינטית של 80,000 אלקטרון וולט. ב-1932 לורנס ביקש להוציא פטנט על המצאתו, ובקשתו התקבלה אחרי שנתיים.
ממוזער|ציקלוטרון בקוטר 60 לאחר השלמתו ב-1939. ארנסט לורנס עומד שלישי משמאל.
ב-1932 בנה לורנס ציקלוטרון בקוטר 27 אינץ' שהאיץ בתחילה חלקיקים לאנרגיות של עד 3MeV, ובשנים הבאות הגיע עד לאנרגיות של 6MeV. באותה תקופה נבנו, בעזרתו של לורנס, ציקלוטרונים במוסדות אקדמיים נוספים בארצות הברית ובאירופה. ב-1937 בנה לורנס ציקלוטרון בקוטר 37 אינץ', איתו הגיע להאצת חלקיקים עד אנרגיה של 8MeV, וב-1939 בנה ציקלוטרון בקוטר 60 אינץ' שהאיץ חלקיקים עד אנרגיות של 16MeV. בגלל המגבלה שמתעוררת בשל אפקטים יחסותיים לא ניתן היה להגיע בציקלוטרון לאנרגיות גבוהות מכך, והחל מאמצע שנות ה-40 החל שימוש בסוגים מתקדמים יותר של מאיצי חלקיקים, שסימלו את המעבר מפיזיקה גרעינית לפיזיקת חלקיקים.
השימוש העיקרי של הציקלוטרונים היה ייצור איזוטופים רדיואקטיביים מגרעינים יציבים, על ידי הפצצתם בחלקיקים כמו פרוטונים וגרעיני דאוטריום בעלי אנרגיה מספיק גדולה כך שהם יוכלו להתגבר על כוח הדחיה בינם לבין הגרעינים במטרה, וליצור ראקציה גרעינית, כלומר להתמזג איתם (עם או בלי פליטה של חלקיקים אחרים) ובכך ליצור גרעינים מסוג חדש. לעצם התהליך הייתה חשיבות רבה בחקר מבנה הגרעין, והאינטראקציות השולטות בו. גם לתוצרים הייתה חשיבות רבה. בדרך זו יוצרו בהתחלה איזוטופים רדיואקטיביים של אטומים ידועים, והחל השימוש בהם לצרכים שונים, בהם צרכים רפואיים. לאחר מכן התגלו בדרך זו יסודות חדשים. הראשון בהם היה הטכנציום, ואחר כך גם יסודות טרנס אורניים, ובראשם הפלוטוניום.
גם היום, למרות שהציקלוטרונים אינם בחזית המחקר המדעי, משתמשים בהם הן לצורך הפקת איזוטופים רדיואקטיביים (כולל לצרכים רפואיים), והן לצרכים שונים של מחקר יישומי. יש שימוש בציקלוטרון גם בטיפולים בסרטן, הן על ידי הקרנת גידולים באלומת פרוטונים שמואצים במכשיר, והן על ידי הקרנה באלומת נייטרונים שנוצרת מפגיעה של פרוטונים או גרעיני דאוטוריום שהואצו בציקלוטרון במטרות בריליום.
ציקלוטרונים בישראל
בישראל קיימים כיום מספר ציקלוטרונים. שניים מהם בבי"ח הדסה עין כרם. המכשירים משמשים הן לצורכי יצור שוטפים והן לצורכי מחקר באוניברסיטה העברית. מכשיר שלישי נמצא במרכז למחקר גרעיני בנחל שורק ומשמש לצורכי יצור שוטפים. מכשיר רביעי נמצא בחברת איזוטופיה מולקולר אימג'ינג, המייצרת חומרים גרעיניים לשימושים רפואיים. הציקלוטרון בשורק קטן יותר ולכן יכול להגיע לשטפי קרינה נמוכים יותר. עיקר הייצור בשני המרכזים הוא של איזוטופ פלואור-18 המיועד לשימוש בבתי חולים לאבחון מחלת הסרטן בעזרת טומוגרפית PET. במרכז בהדסה יש גם יצור שוטף של איזוטופים נוספים המיועדים לסימון של מולקולות כגון אצטט וכולין.
ראו גם
מאיץ LHC
ג'יירוטרון
קישורים חיצוניים
סימולציה של פעולת הציקלוטרון
סימולציה נוספת: https://www.youtube.com/watch?v=cNnNM2ZqIsc
הפטנט של לורנס על הציקלוטרון
הערות שוליים
קטגוריה:מאיצי חלקיקים | 2023-03-18T22:31:57 |
תדירות | שמאל|ממוזער|250px|הקשר ההפוך בין תדירות לאורך גל כפי שמבוטא בספקטרום הקרינה האלקטרומגנטית
בפיזיקה, המונח תְּדִירוּת (או תדר) של תופעה מחזורית מציין את מספר המחזורים שמתבצעים בכל יחידת זמן. דוגמה לכך היא גוף קשיח שמסתובב בחופשיות – תדירותו היא מספר הסיבובים שהוא מבצע בכל פרק זמן קבוע. את התדירות נהוג לסמן ב-f והיא נמדדת במערכת היחידות הבינלאומית בהרץ (Hz), כאשר הרץ אחד הוא מחזור אחד לשנייה. לדוגמה, זרם חילופין: תדר הרשת החשמלית בישראל הוא 50 הרץ, כלומר המתח החשמלי משתנה במחזוריות בקצב של 50 מחזורים בכל שנייה.
אף כי המילים "תדר" ו"תדירות" שקולות במשמעותן, בתחומים מדעיים שונים נהוג להשתמש במילים שונות. בתחומי האלקטרוניקה והתקשורת נהוג להשתמש במונח תדר, אך בפיזיקה ישנה הבחנה בין תדר לתדירות. תדר מציין את מספר המחזורים שהמערכת משלימה ליחידת זמן, בעוד שתדירות (שלעיתים נקראת "תדירות זוויתית" ובהקשרים מסוימים, "מהירות זוויתית", ומסומנת ) מבטאת את מחזוריות המערכת במונחי הפונקציות המחזוריות סינוס וקוסינוס.
זמן מחזור
תופעה מחזורית ניתנת לתיאור על ידי פונקציה מחזורית של הזמן – פונקציה שחוזרת על עצמה עם השהייתה בזמן קבוע שנקרא זמן המחזור ומסומן T. זהו הזמן שלוקח לתופעה להשלים מחזור אחד. המשמעות של התדירות הופכית לזו של זמן המחזור, ולכן:
. כך ניתן לחשב את התדירות של תופעה מחזורית מתוך זמן המחזור שלה. עבור תנועה מעגלית: .
מהירות זוויתית
במקרה של תנועה מעגלית כדוגמת גוף המסתובב בתדירות , מתבצעים מחזורים לשנייה. ניתן לחלק כל מחזור (סיבוב) ל- רדיאנים ולומר שהגוף מסתובב בקצב של רדיאנים לשנייה. זו בדיוק המהירות הזוויתית של הגוף . לכן ניתן לרשום: , ולהשתמש ב- לתיאור התדירות במקום ב-. במקרה כזה, בו ל- יש משמעות של תדירות, היא נקראת תדירות זוויתית ונמדדת ברדיאנים לשנייה.
מאחר שהשימוש בתדירות הזוויתית במקום בתדירות ביחידות הרץ מונע את הופעת הקבוע , נעשה בה שימוש נרחב לא רק במכניקה של מערכות מסתובבות אלא בכל תופעה מחזורית ובעיקר בסוגים שונים של מתנד הרמוני. בגוף מסתובב התדירות הזוויתית זהה למהירות הזוויתית, אך ברוב התופעות אותן מתארים בעזרת תדירות זוויתית (למשל מעגל RLC) כלל אין משמעות למהירות זוויתית.
גלים
בתורת הגלים המשמעות של תדר הגל היא מספר הפעמים שהגל חוזר על עצמו ביחידת זמן, בנקודה מסוימת במרחב. הגל הפשוט ביותר הוא גל סינוסי והוא מתואר על ידי המשוואה: , והתדירות הזוויתית שלו היא ω. k הוא מספר הגל והקשר שלו לתדירות תלוי ביחס הנפיצה. מספר הגל מתאר את קצב התנודות כתלות במרחב באותו האופן שבו התדירות הזוויתית מתארת את קצב התנודות כתלות בזמן. התדירות של גל שווה ליחס בין מהירות הפאזה לבין אורך הגל שלו: . עבור יחס נפיצה ליניארי: .
אנליזת פורייה
ניתן להציג את רוב הפונקציות המחזוריות כסכום של פונקציות סינוס וקוסינוס (או אקספוננטים מרוכבים) בתדרים שונים על ידי טור פורייה, ואת רוב הפונקציות שאינן בהכרח מחזוריות כאינטגרל על ידי התמרת פורייה. התמרת פורייה נותנת את הספקטרום של הפונקציה – מידת התרומה לפונקציה של כל התדרים שמהם היא מורכבת, ויש לה חשיבות רבה באלקטרוניקה ובתקשורת. זאת מכיוון שהיחס בין הכניסה והיציאה של כל מערכת ליניארית בלתי-משתנה בזמן תלויה בתדר של הכניסה אם היא סינוסית, או בספקטרום של כניסה כלשהי. פונקציית התמסורת מתארת את הקשר בין יציאת המערכת לכניסתה כתלות בתדר והיא שימושית במיוחד בהבנת פעולתם של מסננים, שהם אבני הבניין של תחומים רבים באלקטרוניקה.
לתיאור התנהגות המערכת כתלות בזמן קוראים תיאור במישור הזמן, הוא טבעי לנו מכיוון שאנו חיים בו. לתיאור תגובת המערכת לכניסות סינוסיאודליות כתלות בתדר שלהם קוראים תיאור במישור התדר. במישור התדר ניתן לתאר את היציאה של כל מערכת כמכפלה של הכניסה אליה בפונקציית התמסורת שלה, בעוד שבמישור הזמן נדרשים לבצע פעולה מתמטית מסובכת – קונבולוציה. מסיבה זו עובדים בדרך כלל במישור התדר.
פיזיקה
ישנם תחומים רבים נוספים בפיזיקה בהם יש חשיבות לתדירות של תופעות:
תהודה – שינוי בהתנהגות המערכת כאשר מפעילים עליה כוח חיצוני בתדירות התנודה הטבעית שלה.
האנרגיה של פוטון – הפיזיקאי אלברט איינשטיין גילה שגל אור הוא בעצם אוסף של פוטונים. כל פוטון נושא מנת אנרגיה המתכונתית לתדירותו: . כמו כן, התדירות עוברת טרנספורמציית לורנץ בדיוק כמו האנרגיה.
אפקט דופלר – כריסטיאן אנדראס דופלר גילה שכאשר גופים נעים אחד לעומת השני ישנו שינוי בתדירות של הגל היוצא מאחד מהם ונקלט על ידי השני. בעזרת אפקט דופלר אפשר לזהות את המהירות של גלקסיות או של רכב המתקרב אל הצופה.
גלי קול – הצליל שאנו שומעים תלוי בתדירות של גל הקול, התדירות שבה משתנה לחץ האוויר או החומר בו מתפשט הגל.
ראו גם
הספקטרום האלקטרומגנטי
תורת התנודות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
קטגוריה:גלים | 2024-07-27T16:41:13 |
יותם (מלך יהודה) | שמאל|ממוזער|250px|פרסקו (ציור קיר) מעשה ידי מיכלאנג'לו המכונה "עוזיה, יותם ואחז". יותם - בלבוש ירוק בשמאל הציור.
יוֹתָם מלך יהודה היה בנם של עוזיהו ויְרוּשָׁא בַּת-צָדוֹק. שימש כעוצר בממלכת יהודה ולאחר מכן כמלך יהודה.
מלכותו
אביו עוזיהו מלך יהודה התנגע בצרעת כ-25 שנה לפני סיום מלכותו, ומאז שימש בנו יותם כעוצר:
על יותם מסופר כי הייתה לו יד במקצת מפעלי בניה:
גם על כיבוש עמון על ידו מסופר:
אזור זה נכבש קודם לכן על ידי אביו עוזיה, וכנראה העמונים מרדו באביו ויותם חזר ושעבדם.
עוד מסופר בדברי הימים כי בימי יותם וירבעם השני מלך ישראל נערך מפקד, שככל הנראה משקף את התיישבות שבטי ראובן, גד וחצי המנשה בעבר הירדן לפני ההגליה של תגלת-פלאסר השלישי. קשה לדעת אם המפקד נערך ביוזמה משותפת של מלך ישראל ומלך יהודה, או שהזכרתם היא רק בבחינת ציון תאריך למפקד. כן לא ידוע באיזו מידה קשור מפקד זה למלחמתו של יותם בבני-עמון. כך או כך מפקד זה מרמז על התפשטות היישוב הישראלי בגלעד באותה עת.
ירבעם השני הוא שהרחיב את גבול ממלכת ישראל עד "ים הערבה" (), ואפילו עד "נחל הערבה" () - כלומר עד ים המלח (כנראה בדרומו). לכן, בהכנעת יותם את בני-עמון הייתה כרוכה כניסה דרך שטח שבשליטת ממלכת ישראל. הדבר היה תלוי בשיתוף-פעולה בין ישראל ליהודה, אלא אם נניח שהדבר אירע לקראת סוף ימי ירבעם-ב', שאז נחלשה אחיזת ישראל באזור זה.
יש שביססו את האפשרות לשיתוף פעולה בין הממלכות מן הכתוב על כיבושי ירבעם השני: "וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" ()זאב יעבץ, תולדות ישראל, ב, 110
דמותו לפי חז"ל
במסכת סוכה, רבי שמעון בר יוחאי אומר: "יכול אני לפטור את העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו". רש"י מסביר שמעלתו הגדולה היא בכך שכיבד את אביו כשהצטרע והשאיר את התואר הרשמי לאביו ובעצם מלך בשמו, ובכך התגלתה הענווה שלו. המפרש על דברי הימים מסביר שאמירה זו קשורה לעובדה שלא מסופר בתנ"ך על אף חטא שחטא יותם בניגוד לכל שאר מלכי יהודה, ועל כן ייחס לו רשב"י סגולות רוחניות היכולות להביא לתיקון רוחני עתידי.
חותמות המלך יותם מאילת ומירושלים
שתי חותמות הנושאות את המילה 'ליתם' נמצאו עד כה, אחת בחפירות שנערכו בתל-אל-חלייפה, סמוך לאילת, על ידי הפרופסור נלסון גליק. כתובת שנייה נמצאה על אוסטרקון בחפירות בירושלים. בחפירה באילת נתגלה חותם משובץ בטבעת ברונזה ועליו חרותה בכתב העברי "ליתם". על פי הארכאולוגים נחמן אביגד, ולפניו אולברייט, על פי השכבה הארכאולוגית בו נמצא החותם, המיוחסת למאה ה-8 לפני הספירה, יש ליחס את החותם ליותם המלך. תל ח'ליפה נמצא כ-600 מטר מחוף אילת על הגבול עם ממלכת ירדן. ממצא זה תואם למה שנכתב כי עוזיה המלך, אבי יותם, הוא זה שבנה מחדש את אילת. שמו של יותם המלך נשתמר גם בוואדי יתם היורד מהרי אדום למפרץ אילת. מתברר כי למלכי יהודה הייתה שליטה מתמשכת באזור הנגב, אילת ואדום, כאשר נמצאו עשרות מצודות מתקופת מלכי יהודה בין באר שבע ואילת. החותם נמצא בלב מתחם בנוי ששימש להפקת נחושת. על החותם גם מצוירת דמות אייל, כנראה שהיה סמל העיר אילת וכן מעין מפוח ששימש לליבוי האש בכבשני הפקת הנחושת. לדברי הארכאולוג עוזי אבנר, שהיה מנהל רשות העתיקות במחוז הדרום, המפוח כביכול איננו מפוח אלא האות "ת", דהיינו יש כאן חותם מקורי של סמל העיר אילת של איל+ת.
הרעש בימי עוזיהו
קיימת סברה, כי הרעש בימי עוזיהו, התרחש למעשה בתקופת מלכותו של יותם, או תקופת מלכותו כעוצר, בסביבות שנת 750 לפנה"ס. מחקר מדעי כמותי, ארכיאוסייסמי ומאקרוסייסמי שפורסם בשנת 2000, מתארך את הרעש לשנת 750 לספירה עם טווח שגיאה של 30 שנה. על פי ממצאי המחקר גודל רעידת האדמה היה כ-8 בסולם ריכטר. הם סבורים שהרעש היה בימי מלכותו של יותם, דבר שיכול להתקבל על הדעת, מכיוון שיותם שימש כמלך בפועל שנים רבות לפני מותו של אביו עוזיה. על פי הניתוח שלהם מוקד הרעש סביר שהיה בבקעת הלבנון. הם מציינים שלפי בן מנחם ממכון ויצמן למדע, המוקד היה באזור תל חצור, אך הם מראים שרעידת האדמה הזו גדולה מידי מכדי שמוקדה יהיה ממוקם שם, וזאת לנוכח ניתוח ממדי ההרס ומסקנותיהם בדבר התפרושת המרחבית של העוצמה הסייסמית ברעידה זוSteven A. Austin,Gordon W. Franz & Eric G. Frost., 2000. Amos's Earthquake: An Extraordinary Middle East Seismic Event of 750 B.C. InternationalGeology Review, 42: pp. 657- 671 ראו הפרק "הרעש בימי עוזיהו בערך "עוזיהו".. לעומת זאת, על פי יוספוס פלביוס, יותם עלה למלוכה כעוצר רק אחרי רעידת האדמה שבגללה עוזיהו לקה בצרעת והורד מהשלטון.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ט, י, ד גם לפי הנביא זכריהו הרעש היה בזמן מלכותו של עוזיהו: כַּאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה (זכריה יד, ה), וגם לפי הנביא עמוס שהתחיל לנבא בזמן מלכותו של עוזיהו מלך יהודה, שנתיים לפני הרעש (עמוס א, א).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס
קטגוריה:השרים אשר על הבית
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים | 2024-10-18T03:02:59 |
אחז | אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה היה מלך יהודה אשר שלט בממלכת יהודה במשך תקופה של כמעט 20 שנה, לאחר שלטונם של עוזיהו סבו ויותם אביו ולפני שלטונו של חזקיהו בנו. בין החוקרים יש מחלוקת לגבי תחילת תקופת מלכותו ולגבי מועד סיומה. לכל הדעות, הן על פי המקרא והן על פי המקורות האשוריים, בתקופה שבין 733 לפנה"ס עד 727 לפנה"ס שימש אחז כמלך יהודה.
אחז הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות.
שמו
השם אחז הוא קיצור של השם התאופורי "אחזיהו" או "יהואחז" בהשמטת הרכיב התאופורי. בכתובת של תגלת-פלאסר השלישי מופיע שמו המלא ia-ú-ḫa-zi.Hayim Tadmor, The Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King of Assyria (Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities, 1994), p. 123
מלכותו
לפי המסופר במקרא עלה אחז לשלטון בגיל 20 ובמשך 16 שנה שימש כמלך יהודה. אולם, יש בין החוקרים כאלה הסבורים שמספר השנים אינו אלא חזרה על שנות המלוכה של יותם ומספר זה משולל יסוד היסטורי.
יש כאלה המונים את תקופת שלטונו של יותם רק החל ממותו של עוזיהו אביו. לשיטתם, בזמן חיי עוזיהו, שימשו יותם ואחז כמושלים בפועל אך לא כמלכים. לפי שיטה זו מלך אחז בין שנת 733/734 לפנה"ס ועד 727 לפנה"ס. בשנת 727 לפנה"ס עלה חזקיהו בן אחז למלוכה.
בניגוד לגישה זו, יש חוקרים הסופרים את ימי מלוכת אחז משנת מות יותם, 735 לפנה"ס ועד 715 לפנה"ס. לשיטתם שנת 715 לפנה"ס היא שנת שלטונו הראשונה של חזקיהו.
בספר מלכים כתוב: "בן עשרים שנה אחז במלכו, ושש עשרה שנה מלך בירושלם, ולא עשה הישר בעיני ד'..." אחז מתואר בתנ"ך כמלך רשע עובד אלילים.
מלחמת ארם וישראל ביהודה
המאורע ההיסטורי המשמעותי שהתרחש בתקופת שלטונו של אחז הוא הברית שנכרתה בין פקח בן רמליהו מלך ישראל, לבין רצין מלך ארם-דמשק. השניים כרתו ברית למלחמה משותפת כנגד ממלכת יהודה.
בין החוקרים יש מחלוקת הנוגעת לסיבת המלחמה ביהודה. יש הסוברים כי דרישת רצין ופקח הייתה שממלכת יהודה תצטרף לברית כנגד אשור (ברית בה לקחו חלק גם הפלשתים, תושבי אשקלון ועזה). ויש הסוברים כי מדובר היה בעניינים פנימיים - הגברת ההשפעה שהייתה לארם ולישראל על השלטון ביהודה ועל קידום ניסיון ההפיכה והעמדת בן טבאל בשלטון.
השלב הראשון בפעולתם של רצין ושל פקח היה לעורר את ממלכת אדום למרוד בשלטון ממלכת יהודה וזאת באמצעות סיוע ארמי לכוחות האדומיים:
לפי המסופר בדברי הימים ב, בימים ההם חדרו הפלשתים לשפלת יהודה מהמערב וכבשו ערים רבות, ואדומים חדרו ליהודה מן הדרום.
לאחר מכן, עלו צבאות ארם וישראל להילחם על ירושלים. עם עליית האויבים על ירושלים, שלח אחז מכתב לתגלת-פלאסר השלישי בצירוף הכסף והזהב שהיו בבית המקדש ובאוצר המלך, כשוחד כדי שיסייע לו בלחימה. מעשהו זה של אחז נעשה בניגוד לדבר ישעיהו, אשר עודד את המלך שלא להיכנע לרצין ולפקח, ודרש ממנו שיבטח באלהי ישראל בלבד.
אחז פונה אל מלך אשור במילים "עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי". הצירוף "עבדך ובנך" () הוא יחידאי במקרא וגם אינו מוכר מתעודות חוץ מקראיות. בהתכתבות המלכותית האשורית השימוש הוא ב"עבדך" בלבד, גם אם הכותב הוא יורש העצר בעצמו. לכן ייתכן שזהו ניסוח ספרותי פרי עטו של המחבר.
מסע צבא אשור הגיע למרחב של ארם וממלכת ישראל והציל את ממלכת יהודה מידם. אולם, דבר זה עלה לממלכת יהודה בכך שאחז הפך לשליט-נשלט על ידי ממלכת אשור.
קשה להעריך כיצד השפיעה בקשת אחז ממלך אשור לסייע לו על מסע אשור. האם היא זו שהניעה אותו לצאת נגד דמשק בשנת 733, או שבכל מקרה התכוון לחזור לאזור זה כדי למגר סופית את כוחה של דמשק מתוך מטרה לחזק את שליטתו בסוריה. סביר יותר שבקשת אחז לכל היותר החישה את תגובת מלך אשור, ואילו טיב פעולותיו נגד דמשק וישראל - שכללו ביטול עצמאותה של דמשק ושל חלק מישראל (הגליל) וסיפוחם כפחוות לאשור - מלמדת שדמשק וישראל, שקודם נכנעו לו ושלמו לו מס, חזרו וחטאו נגדו (אם כי חטא זה לא מתואר במקרא ובמקורות האחרים). מסתבר ששליטי האזור לא ייחסו חשיבות רבה לתוצאות המדיניות של המסע הקודם של תגלת-פלאסר ג', המסע ב-734 לפנה"ס, אולי מחמת חוסר הערכה נכונה את התמורה שחלה במדיניותו של תגלת-פלאסר בהשוואה לקודמיו, והניחו בטעות כי גם הפעם, כבעבר, יסתפק מלך אשור בתשלום מס (חד פעמי) ושאין לראות בכניעה הזמנית כניעה לטווח ארוך. כתוצאה מכך הפרו רוב השליטים של האזור את שבועתם לתגלת-פלאסר ברגע שצבאו התרחק מהאזור. עם זאת, אין כל הצהרה אשורית מפורשת על חטאם של רצין ופקח נגד תגלת פלאסר.
פולחן דתי בתקופתו
אחז עלה לדמשק לקדם את פניו של תגלת פלאסר השלישי. שם הוא ראה מזבח. הוא שלח את תוכנית המזבח אל אוריה הכהן הגדול ופקד עליו לבנות דומה לו בירושלים. עם שיבת אחז מדמשק הוא הקריב קרבנות על גבי המזבח והורה על שינוי סדרי הפולחן.
תקופת שלטונו של אחז נודעה בשינויים דתיים רבים שנעשו בהשפעת עמי הסביבה. בתוך כך: העברת בנים באש, עבודה בבמות, בניית מסכות לבעל.
בספר מלכים כתוב עליו "...ולא עשה הישר בעיני ה'..."
עדות נוספת לחומרת המעשים הדתיים שנעשו בימי אחז משתמעת במקרא גם מההערכה למעשי התיקון שעורך בנו חזקיהו אשר הורס מזבחות לאלים זרים בירושלים ומקבל מחמאות על כך מהנביאים.
מפעלות בניה
אחז הקים את מבנה מדרגות שעון השמש המוזכר בנבואת ישעיהו למלך חזקיה (מלכים ב כ, יא).
מותו
חוקרים רבים קובעים את שנת מותו של אחז ל-727/728 לפנה"ס, אולם אדווין תילי קובע את שנת מותו ל-715/716 לפנה"ס וויליאם פוקסוול אולברייט ל-715 לפנה"ס.
לקריאה נוספת
אנציקלופדיה מקראית, הערך "אחז".
קישורים חיצוניים
אחז המלך, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
פרק 95 – דבר היום: שש עשרה שנה מלך בירושלים – על אחז מלך יהודה בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס
קטגוריה:שליטים תחת האימפריה האשורית החדשה | 2024-08-01T02:17:33 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.