title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
רחב | ממוזער| רחב ומרגלי יהושע, בציור מהמאה ה-17
רָחָב היא דמות מקראית המופיעה בספר יהושע ומתוארת כתושבת יריחו ואישה זונה שמארחת את מרגלי יהושע בארץ כנען, ובעקבות עזרתה, היא מקבלת הבטחה שבני ישראל לא יפגעו בה ולא במשפחתה, הבטחה החורגת מהציווי על השמדת היושבים בארץ טרם ההתנחלות.
רקע – מרגלי יהושע ביריחו
על פי ספר יהושע, רחב הסתירה את שני המרגלים ובכך סייעה בכיבוש העיר הראשונה בסדרת הערים שכבש יהושע בארץ כנען. היא הסבירה את החלטתה להגן על המרגלים בידיעתה כי ה' נתן ביד ישראל את הארץ, ידיעה שהתפשטה בקרב עמי כנען, וביקשה שיובטח שהיא ומשפחתה יינצלו אחר הכיבוש. כדי לוודא את זיהויה, רחב נדרשה לתלות חוט שני בחלון ביתה אשר בחומה, באמצעותו היא גם הבריחה את המרגלים מפני רודפיהם.
כל תושבי יריחו נהרגו בכיבוש העיר, אולם רחב ומשפחתה לא נפגעו, כפי שהובטח לרחב בידי המרגלים .
תפקידה של רחב בעלילה
במהלך הסיפור, נראה כי דווקא רחב היא שהפנימה את ההבטחה הגורפת שניתנה לבני ישראל ברשתם את הארץ, והיא מציידת את המרגלים במסר תאולוגי שעושה עליהם רושם כביר, מסר שהוא למעשה יהיה תוצאתה היחידה של משימת הריגול. לעומת זאת, קולם של המרגלים לא נשמע, עובדה שלדעת חוקרים מסוימים, מביעה שהם סבילים לחלוטין.
לפי חלק מהדעות, רחב היא זו שזימנה את אנשי המלך, על-מנת להציל את עצמה ואת משפחתה. רחב מופיעה כדמות הירואית של אם מצילה, בהתאם למודל האשה החכמה. רחב הוציאה את המרגלים, כמשה בתיבה, כשם שהאל הוציא את משה ממצרים, ועוד. דמותה ההירואית מועצמת משום הפנמתה את המסר האלוהי, וניכר כי דווקא היא, חרף היותה בסטטוס הנמוך ביותר, מוצגת כסובייקט פועל ממקד ודובר. החתירה תחת הסטריאוטיפ הנשי נועדה לשבות נופך מעצים לכישלונם של יהושע (שלא הפנים את ההבטחה) והמרגלים (שבמקום להתעסק בריגול הלכו לביתה של זונה).
לדברי ספינה, שמה של רחב, עיסוקה והרמיזות המיניות הרבות בסיפור, צריכים להיחשב כסטריאוטיפ כנעני, שיש להבינו במונחים דתיים, כלומר - הפיתוי הוא לדת הכנענית.
רחב הזונה, הממוקמת בשולי החברה, בקיר החומה, ומחוץ לעיר, מוצגת כחכמה יותר ממלך יריחו ומשליחיו, ואף מתעלה באדיקותה על יהושע.
מניעה של רחב בסיפור - לפי ביקורת המקרא
על-פי המסופר, מניעה של רחב הוא להציל את עצמה ואת משפחתה, נוכח הפנמתה את ההבטחה האלוהית שניתנה ליהושע. אלא שמקובלת במחקר הסברה שפסוקים 9–11 הם תוספת מאוחרת של המחבר הדויטורנומיסט, ועל-כן שאלת מניעיה בסיפור הקדום נותרת פתוחה.
יש המשערים אפוא כי בסיפור המקורי, רחב מבטאת את ההנחה שנאמנותה של זונה נתונה רק למי שמספק לה אתנן - לא לעמה ולא למלך (בדומה לירמיה ב 20, יחזקאל טז, והושע ב), ואילו המידע על כיבוש יריחו ניתן לרחב על-ידי המרגלים עצמם, שחשו מחויבים כלפיה, והציעו לה 'חסד' - הסכם.
לדעת ניומן הסיפור בצורתו האוראלית היה מעשייה שסופרה במקור על ידי שבט רחב שהתגורר ביריחו ומטרתו להזכיר לישראלים את החוב שלהם לרחבייםNewman, M.L. Rahab and the Conquest, Understanding the Owrd: Essays in Honor of Bernhard W. Anderson, J. T. Butler, E. W. Conrad and B. C. Ollenburger (eds.), Sheffield, 1985, 167-181.
דמותה ועיסוקה של רחב
רחב היא מהנשים שאף זוכה לשם פרטי במקרא, בניגוד לנשים רבות במקרא ובניגוד לגברים בסיפור, עניין יוצא דופן במקרא ובעל משמעות, לאור כך שגם נשים משמעותיות ביותר נעדרות בו שם (האישה מצרפת, אשת מנוח, אשת לוט, האישה החכמה מתקוע, האישה החכמה מאבל בית מעכה).
על פי המקרא רחב הייתה אשה זונה: . בספרות בית שני (בכתבי יוסף בן מתתיהו למשל) המילה "פונדקית" שימשה גם ככינוי לזונה", וכך מתרגמים התרגומים הארמיים למקרא את מקצועה של רחב: "פונדקיתא".
לפי המחקר הרואה את שליחת המרגלים ליריחו כמשגה, תפקידה של רחב כ"זונה" נועד להעצים את המשגה של יהושע:
יהושע, אשר קיבל בפרק א' הבטחה גורפת לכיבוש הארץ, מצא לנכון לשלוח מרגלים מיוזמתו, דבר שנתפס כמשגה אמוני. אף שיהושע הוא המנהיג של עם ישראל, השווה במעמדו למשה - הוא איננו מפנים את משמעות ההבטחה האלוהית שקיבל ומביע חוסר אמונה בשליחת המרגלים. רחב, לעומתו, אף שהיא כנענית מהסטטוס החברתי הנמוך ביותר (זונה אשר גרה בחומת העיר, היכן שגרים אנשי השוליים), הפנימה והבינה את משמעות ההבטחה האלוהית ואף בקיאה בשירת הים.
בהגיעם של אנשי המלך, רחב מהתלת בהם, תוך הישענות על דו-המשמעות שבביטוי "בא אליה". כך, אנשי המלך שואלים אותה "ה֠וֹצִ֠יאִי הָאֲנָשִׁ֨ים הַבָּאִ֚ים אֵלַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ לְבֵיתֵ֔ךְ כִּ֛י לַחְפֹּ֥ר אֶת־כָּל־הָאָ֖רֶץ בָּֽאוּ:", כאשר הביטוי "באים אלייך" משמש במשמעותו המינית ואילו באו לביתך במשמעותו הפונדקאית. רחב משיבה כי אלה אכן "באו אליה" (אך במובן המיני), מה שמסביר מדוע הם כבר אינם בנמצא (שכן לא נשארו לישון).
במחקר רווחת הדעה לפיה אין להתפלא כי האדם הכנעני הראשון שפוגשים המרגלים הוא אשה זונה, שעה שלפי אידאולוגית המספר וקוראיו, 'תועבות' מיניות מאפייניות את הכנענים, ואין זאת אלא שרחב הזונה, היא אפוא הנציגה המובהקת ביותר שלהםHoward, D.M. Rahab's Faith: An Expositiojn of Joshua 2: 1-14, Review and Expositor, 95, 1998,271-277, on page 271. לפי ספינה, שמה של רחב, עיסוקה והרמיזות המיניות הרבות בסיפור צריכים להיחשב כסטריאוטיפ כנעני, שיש להבינו במונחים דתיים. הפיתוי הוא לדת הכנעניתSpina, Frank A. "The Faith of the Outsider." Exclusion and Inclusion in the Biblical Story, Michigan/London (2005), on pages 54-56.
בניגוד לפשוטו של מקרא ולגישת התלמוד, היו בין הפרשנים המסורתיים שפירשו את המונח "זונה" כ"מי שהייתה מוכרת מזונות". רש"י היה מהראשונים שפירשו שרחב הייתה מוכרת מזונות, וצעד בכך בעקבות הפרשנות של תרגום יונתן בן עוזיאל, שתרגם "פונדקיתא" (=בעלת פונדק). עם זאת על פי רש"י רחב עסקה גם בזנות כמשמעה.
על פי הרד"ק, הפרשנות האמיתית של דברי התרגום אינה שרחב עסקה במכירת מזונות, אלא שעסקה בזנות, שכן בלשון התרגום "פונדקיתא" היא זונה, וכך מופיע בתרגום יונתן גם ב"שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת" שתרגם 'נשים פונדקן'. גם המלבי"ם סבר שרחב הייתה זונה במשמעות המקובלת והמרגלים הלכו אליה על מנת לתשאל אותה, כי כל גדולי הארץ ביקרו אצלה.
דמותה בספרות חז"ל
לפי המדרש והתלמוד, הייתה רחב בת עשר כשיצאו בני ישראל ממצרים וזנתה כל ארבעים שנה שהיו במדבר. כשנכנסו בני ישראל לארץ הייתה בת חמישים, התגיירה ונישאה ליהושע בן נון.
התלמוד מציג את רחב כבעלת יופי אגדי ומספר על עיסוקה הקבוע בזנות קודם גיורה. על פי הספרות המדרשית מקור שמה הוא שהייתה רחבה בזכויות.
לפי המדרש, הנביא ירמיהו והנביא יחזקאל הם מצאצאיה, ויש המונים שורה שלמה של כהנים ונביאים כצאצאיה. אף חולדה הנביאה, בת ירושלים הנזכרת בספר מלכים ב', היא לפי אחת הדעות בתלמוד מצאצאי רחב הזונה.
בנצרות
על-פי הברית החדשה, רחב הייתה אמו של בעז, אבי-סבו של דוד המלך ומאבותיו של ישוע:
רחב נחשבת לאב טיפוס של זכאוס המוכס, הגזלן שאירח את ישוע בביתו ביריחו ובעקבות זאת חזר בתשובה והחזיר את כל גזלותיו.
לקריאה נוספת
לורית רמון, בעד החלון נשקפה:השתקפות המוטיב במקרא ובספרות הבתר מקראית, תל אביב: הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 2012. פרק שני סעיף ו' 'ותורידם בחבל בעד החלון' - רחב בחלון ביתה, יהושע ב' 15–24. עמ' 166–178.
אברהם נחום, אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, ה'תשע"א. עמ' 138–144.
אהובה אשמן, תל אביב: תולדות חוה, הוצאת ידיעות ספרים, אוקטובר 2008, בעמ' 112–116.
Zakovitch, Y. Humor and Theology or the Successful Failure of Israelite Intelligence: A literary-Folkloric Approach to Joshua 2, Text and Tradition, S. Niditch (3d.), Atlanta, Georgia, 1990 75-98
Sherwood, A. A leader's Misleading and a Prostitute's Proffession: A Re-examination of Joshua 2, JSOT, 31, 1, 2006, 43-61
קישורים חיצוניים
רחב והמרגלים בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, ד"ר שחר ענבר
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, "הזוג המוזר: יהושע ורחב" הרצאה בסדרת "מדוע", תשס"ז
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יריחו
קטגוריה:אישים בספר יהושע
קטגוריה:כנען: אישים בתנ"ך
קטגוריה:גרים בתנ"ך
קטגוריה:נשים בספרי נביאים
קטגוריה:זנות במקרא
קטגוריה:פרשת שלח לך | 2024-05-20T07:56:22 |
תיאוריית הייחוס הסיבתי | REDIRECT אפליית נשים#ייחוס סיבתי | 2004-03-15T13:34:32 |
ראס עלי | ראס עלי (בערבית: رأس علي) הוא כפר ערבי מוסלמי הנמצא על גבעה קטנה דרומית לשפרעם. הגבעה מוקפת כמעט מכל צדדיה על ידי אפיקו של נחל ציפורי. הכפר משתייך למועצה אזורית זבולון.
הכפר נוסד בשנת 1927 ותושביו הם כנראה יוצאי כפרי האריסים אל-מג'דל וכופרתא (היום כפר אתא), שחזרו לאזור לאחר שאדמותיהם נקנו ממשפחת סורסוק הלבנונית בשנת 1925. על שרידי אל-מג'דל הוקמה מאוחר יותר חוות הצופים ליד קיבוץ רמת יוחנן.
בכפר יש בית ספר משותף לראס עלי ואל-ח'וואלד, שבו לומדים ילדים מגן חובה ועד כיתה ח'.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1927
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:מועצה אזורית זבולון
קטגוריה:שביל ישראל
ראס עלי (חלי) | 2023-06-08T13:55:54 |
לימור לבנת | לימור אהבה לִבְנַת (נולדה בחיפה ב-22 בספטמבר 1950, י"א בתשרי ה'תשי"א) היא פוליטיקאית ישראלית המשמשת יושבת ראש בהתנדבות ב ויושבת ראש דירקטוריון מוז"א, מוזיאון ארץ ישראל. בעבר שימשה חברת הכנסת ושרה בממשלות ישראל.
ביוגרפיה
לבנת היא בתם של לוחם הלח"י עזריאל לבנת (וויס) ושל הזמרת ולוחמת הפלמ"ח שולמית לבנת. אחיה הוא פעיל הימין וראש מטה חומת מגן לשעבר, נעם לבנת.
היא גדלה בחיפה ועברה בהמשך עם משפחתה לרמת גן. את שנות התיכון החלה ב"אהל שם" ברמת גן, ולאחר מכן עברה לתיכון דביר, בו סיימה את לימודיה התיכוניים. שירתה כמש"קית ח"ן, חינוך וסעד בחיל השריון.
היא למדה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב וכיהנה כסגן יו"ר אגודת הסטודנטים, אך לא סיימה את לימודיה. פרסומאית במקצועה. הייתה ממלאת מקום יושב-ראש תנועת הליכוד העולמי, חברה בשדולת הנשים וחברה בהנהלת "שורשים".
לבנת נכללה ברשימת "הליכוד" בבחירות לכנסת השתים עשרה, אך נכנסה לכנסת ה-12 רק בשלהי כהונתה (14 באפריל 1992). כיהנה כחברת הכנסת מאז ועד הכנסת ה-19. לבנת כיהנה כיושבת ראש ועדה לקידום מעמד האישה, ועדת משנה לייצוג נשים וועדת החקירה לבדיקת רצח נשים. כמו כן הייתה חברה בוועדת החינוך והתרבות, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון.
שימשה כיושבת ראש מטה ההסברה של הליכוד בבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996, שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה.
פעילותה כשרת התקשורת
בשנים 1996–1999 לבנת כיהנה כשרת התקשורת בממשלת נתניהו הראשונה. בתקופת כהונתה כשרת תקשורת נמשך תהליך פתיחת ענף התקשורת למתחרים נוספים, שהחלו קודמיה. בפרט התאפשרה תחרות בתחום השיחות הבינלאומיות והכנסת שתי חברות בנוסף ל"בזק" לתחום זה. כתוצאה ממהלך זה הוזלו משמעותית מחירי שיחות הטלפון אל מחוץ לישראל. בימי לבנת הוחלט גם על הכנסת מפעיל סלולרי שלישי (פרטנר). בנוסף פעלה לבנת להכנסת טלוויזיה רב-ערוצית באמצעות לוויין (YES) כתחרות לטלוויזיה בכבלים ולהגדלת מספר הערוצים המשודרים בכבלים באמצעות מפיקים עצמאיים. לבנת פעלה למציאת הסדר חוקי למניעת סגירתה של תחנת הרדיו "ערוץ שבע" שפעלה באופן פיראטי. מנהל התחנה יעקב כץ העיד במשפטו שלבנת הזהירה אותו מפני כוונת המשטרה לפשוט על משרדי התחנה ולסגור אותם, על פי מידע ששמעה מהיועץ המשפטי לממשלה במהלך ישיבת הממשלה. הפרקליטות לא הצליחה למצוא ראיות תומכות לטענה זו, שהוכחשה על ידי לבנת.
אחרי תבוסת הליכוד בבחירות לכנסת ה-15 הייתה לבנת מהפעילות המרכזיות לבחירתו של אריאל שרון ליושב ראש הליכוד.
פעילותה כשרת החינוך
ממוזער|250px|לימור לבנת בטקס פתיחת הקאנטרי קלאב בנשר (2010) משמאל לה דוד עמר, ראש עיריית נשר, ומימין שר האוצר יובל שטייניץ
בשנים 2001–2006, בממשלות בראשות אריאל שרון, כיהנה כשרת החינוך, והחל משנת 2003 גם כשרת התרבות והספורט.
עם כניסתה לתפקיד שרת החינוך היא הפסיקה את השימוש בתוכנית "העברית כמכלול" להוראת הקריאה, בעקבות דוח של "הוועדה להוראת הקריאה" שמצא כי תוכנית זו "מקשה על התלמידים לרכוש את מיומנויות השפה". כמו כן הפסיקה את השימוש בתוכנית ללימודי חשבון באמצעות בדידים, לנוכח כישלונה של שיטה זו.
לבנת הנהיגה תיקצוב דיפרנציאלי לבתי הספר בהתאם למצב הסוציו-אקונומי של תלמידיו (תוכנית שושני). יזמה גם הנהגת מבחני מיצ"ב ומועדי ב' למבחני בגרות במתמטיקה ובאנגלית, שמאפשרים לתלמידים לקבל את הגבוה שבשני המבחנים אליהם נגשו. בשנת 2003 יזמה את חלוקת פנקס זכויות התלמיד ואחריותו לתלמידים.
לבנת יזמה את הקמת ועדת דוברת "במטרה לבצע בחינה מקיפה של מערכת החינוך במדינת ישראל ולהמליץ על תוכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית – וכן על התוויית דרך ליישומה", לנוכח ההישגים הנמוכים של התלמידים במבחנים בינלאומיים. לאחר הגשת הדוח ב-2005 ניסתה לבנת ליישם תוכנית רפורמה בבתי הספר המבוססת עליו. עיקרי הרפורמה כללו: קביעת סולם שכר חדש למורים, הנהגת יום לימודים ארוך והגדלת מספר שעות ההוראה בכיתות, העלאת הדרישות המקצועיות ממורים ומתן אוטונומיה למנהלים. הפיילוט ליישום הרפורמה ב-34 יישובים זכה להצלחה חלקית. ארגון המורים העל-יסודיים יצא למאבק נגד הרפורמה, שכללה מתן סמכות למנהלי בתי ספר לפטר מורים והגדלת מספר שעות העבודה של המורים בבתי הספר. המאבק כלל קמפיין אישי נרחב נגד לבנת בעיתונות ובשלטי חוצות.
בתקופת כהונתה נעשו קיצוצים חוזרים ונשנים בתקציב משרד החינוך, במסגרת הקיצוצים הנרחבים שבוצעו באותה תקופה בתקציב המדינה, למרות מאבקה בהם. בעקבות קיצוצים אלה נדרש משרד החינוך לפטר כמה מאות מורים.
במהלך כהונתה של לבנת נכשל הניסיון להחליף את בחינות הקבלה הפסיכומטריות לאוניברסיטאות בציון המצרף (ציון המצרף מורכב מציוניהן של ארבע בחינות בגרות), מהלך שהחל בשנת 2000 ביוזמתם של יוסי שריד ואילן גילאון. המהלך נכשל משום שהאוניברסיטאות לא יכלו לסמוך על ציוני המצרף של תלמידים שלמדו בתוכניות מיוחדות לארבעת מבחני בגרות אלה, בין אם התוכניות כללו את שינוי מבחן הבגרות עצמו ובין אם לא. כתוצאה מזה, סומנו בכוכבית תעודות הבגרות של מי שלמד בתוכנית מיוחדת ושל מי שקיבל התאמות בחינה בשל לקות, ונוצר חשש לאפליית נכים בקבלה לאוניברסיטאות, ומשרד החינוך גנז את התוכנית.
לבנת חייבה את הנפת הדגל ושירת ההמנון. היא יזמה תוכנית לימודים של מאה מושגים בציונות, ביהדות ובדמוקרטיה בחטיבות הביניים וטקסי חלוקת תעודות זהות בבתי הספר. בנוסף פעלה נגד תופעת ההשתמטות משירות צבאי, ויזמה ביקורים של קצינים בכירים בבתי הספר במטרה לשפר את אחוזי הגיוס לצבא. כשרה חתמה גם על תקנה חדשה "ללימוד המורשת של כוחות המגן והמחתרות" אשר הגדילה את התקציב של גופים ציבוריים רבים שעסקו בנושא.
החל משנת 2003 שימשה גם כשרת התרבות והספורט. לבנת הצליחה למנוע את הקיצוצים שביקש משרד האוצר לבצע בתקציב התרבות, ואף הצליחה להביא לגידול של 15% בתקציב התרבות. במקביל יישמה את המלצות דו"ח ועדת ניצני להגבלת שכר הבכירים במוסדות התרבות.
מבקר המדינה פתח בסוף שנת 2005 בבדיקה בעקבות פרסומים בנוגע להתקשרויות של אליחי הניג, בעלה באותה עת, עם הרשויות המקומיות. התחקיר נסב סביב חברת "מילניום" של הניג, ששיווקה תוכניות ממוחשבות למוסדות חינוך שהיו תלויים בתקציבי משרד החינוך. המבקר לא מצא ממצאים ולא פרסם כל דוח בנושא.
תוכנית ההתנתקות
לקראת משאל המתפקדים בליכוד נענתה לבנת לדרישת אריאל שרון והביעה תמיכה בתוכנית ההתנתקות. היא הצהירה: "התוכנית עומדת בניגוד לכל מה שהתחנכתי עליו ... אבל צריך לראות את התמונה הכוללת. העם מבקש הזדמנות לשינוי, ומה שמוצע כאן נותן תקווה לאופציה שתביא לפריצת דרך במשא ומתן. ... במידה ונראה שאכן הפלסטינים ישתלטו וינסו לפגוע בנו, תמיד נוכל לחזור לשם. הרי אין קושי לצבא לחזור לשם". עם זאת, אמרה לבנת "יש לי ביקורת על התוכנית ועל דרך ההתנהלות סביבה. לא אכנס לפעילות אינטנסיבית על-מנת לשווק את התוכנית".
למרות קרבתה לשרון, לא עברה לבנת אל קדימה. ב-14 בינואר 2006 התפטרה מתפקידה כשרת החינוך, עקב פרישת הליכוד מהקואליציה.
בכנסת ה-17 כיהנה כחברה בוועדת החוץ והביטחון, ועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדה למאבק בנגע הסמים, וכן בוועדה לענייני ביקורת המדינה. במהלך כהונתה בכנסת יזמה, יחד עם מיכאל מלכיאור, את חקיקת חוק המכינות הקדם-צבאיות, לשם הסדרת פעילותן של המכינות הקדם-צבאיות.
פעילותה כשרת התרבות והספורט
ממוזער|250px|לימור לבנת בעת כהונתה כשרת התרבות והספורט
בבחירות לכנסת ה-18 הוצבה במקום ה-13 ברשימת הליכוד לכנסת. לאחר הרכבת הממשלה על ידי בנימין נתניהו קיבלה את תיק התרבות והספורט, שהופרד ממשרד החינוך והתרבות.
בבחירות לכנסת ה-19 הוצבה במקום ה-27 ברשימה המאוחדת הליכוד - ישראל ביתנו. בזמן הרכבת ממשלה השלושים ושלוש על ידי בנימין נתניהו ביקשה לבנת להמשיך בתפקידה כשרת התרבות והספורט ואכן המשיכה לכהן בתפקיד זה גם בממשלה הזו. הייתה לאישה היחידה שמונתה לוועדת פרי לבחינת נושא השוויון בנטל. הייתה חברה בוועדת השרים לענייני חקיקה והשרה הראשונה שפרסמה באופן קבוע את אופי הצבעותיה בוועדה בעמוד הציבורי שלה בפייסבוק.
ממוזער|250px|לימור לבנת באירוע "אתנה הולכות רחוק", 4 במאי 2012|שמאל
נקלעה לעימות עם ארגוני שחקנים ואמנים, בעקבות יציאתה החד-משמעית נגד השחקנים שביקשו להחרים מופעים שיתקיימו בהיכל התרבות באריאל, ובמיוחד לאחר שהודיעה בתגובה כי משרדה ישלול תמיכה בכל מי שיסרב להופיע "בכל מקום בארץ", וכן יעניק מענקים מיוחדים ל"יצירות ציוניות".
בינואר 2012 נענתה לקריאתה של תנועת "אם תרצו", ותמכה בדרישה לסילוקו של השחקן מוחמד בכרי מתפקידו בהצגה "בית ברנרדה אלבה" שהועלתה על במת "צוותא" בתל אביב, עקב הסרט "ג'נין ג'נין" שביים, שנטען לגביו כי יש בו משום לשון הרע על חיילי צה"ל (טענה שהתקבלה בבית המשפט, אף שתביעת הדיבה בה עסק המשפט נדחתה מטעמים אחרים). תיאטרון "צוותא" דחה קריאות אלה.
נאבקה על מנת שיזכירו את רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן באולימפיאדת לונדון 2012 אך מאמציה כשלו. ב-27 ביולי 2012, בטקס הפתיחה של התחרות, בזמן נאום נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי עמדה לבנת לדקת דומיה כשסרט שחור על ידה.
בשנת 2013 אישרה לראשונה מתן תמיכה שנתית ממשרד התרבות לפסטיבל לבי במזרח, אף השתתפה בטקס הפתיחה שלו והכריזה כי בכוונתה לפעול נגד האפליה של תרבות מזרחית בישראל.
באפריל 2014 צוין, ביוזמתה, טקס הדלקת המשואות השנתי בהר הרצל בערב יום העצמאות בסימן "זמן נשים". לראשונה בטקס מסורתי זה הדליקו את המשואות נשים בלבד. בין הנשים שהדליקו משואות בטקס זה: כרמלה מנשה, גאולה אבן, מקסין פסברג, עדינה בר-שלום וקירה רדינסקי.
יזמה חוק שחייב העברה ישירה של כספי הטוטו לאגודות ומועדוני הספורט בכל ענפי הספורט, החוק החדש החליש את כוחם של מרכזי הספורט ששימשו כגופי "צינור" להעברות הכספים לקבוצות.
במאי 2014 חולק לראשונה פרס שרת התרבות והספורט לספרות ילדים ונוער על שם דבורה עומר שייסדה. יזמה הקמת מועצה לאומית לספורט המונה 18 חברים נציגי ציבור, ספורטאים מענפי ספורט שונים וראשי עמותות לקידום הספורט - שתפקידה היגוי ותכנון יוזמות לאומית בתחום וכן ביקורת שוטפת וייעוץ למשרד.
בנובמבר 2014 נמנעה בהצבעת הממשלה על חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, בניגוד לעמדת הליכוד שתמכה בחוק.
בדצמבר 2014, לקראת הבחירות לכנסת ה-20, הודיעה על פרישה מהחיים הפוליטיים.
לאחר פרישתה מהפוליטיקה
ב-2015 התמנתה בהתנדבות ליושבת ראש הקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל, והחליפה בתפקיד זה את אבי דיכטר, שנבחר לכנסת ה-20.
בשנת 2019 נמנתה עם המעטים מבין חברי הליכוד שמתחו ביקורת על התנהלותו של בנימין נתניהו.
למרות זאת, בפברואר 2020 האשימה לימור לבנת את מפלגת כחול לבן בפברוק סרטון מזויף שלה, כאילו היא תומכת בבני גנץ, והצהירה כי היא עדיין תומכת בליכוד. בפברואר 2021 הודיעה על עזיבתה את הליכוד, בעקבות חתימת הסכם העודפים בין הליכוד לרשימת "הציונות הדתית" והביעה תמיכה במועמד גדעון סער, ראש מפלגת "תקווה חדשה".
בשנת 2022 קיבלה לימור לבנת את אות פורום דבורה למפעל חיים, על פעילותה ללא לאות לקידומן של נשים ושילובן בחברה הישראלית, למניעת אפליית נשים והדרתן מהמרחב הציבורי ולמען צדק מגדרי וצדק חברתי.
ביוני 2024 יצא לאור, בהוצאת "ידיעות ספרים", ספרה האוטוביוגרפי, "בעלך מרשה לך? - לימור לבנת ללא מורא".
לבנת גרושה ואם לשניים. משנת 2008 היא בזוגיות עם יו"ר תיאטרון אורנה פורת, מיכאל ירושלמי, והם מתגוררים בתל אביב.
ראו גם
נשים בממשלות ישראל
קישורים חיצוניים
פגישה עם רוני קובן, בערוץ כאן, 17 בפברואר 2021 (יוטיוב בערוץ כאן 11)
הערות שוליים
קטגוריה:שרות התרבות והספורט בממשלות ישראל
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברות הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-גשר-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-ישראל ביתנו
קטגוריה:שרות החינוך בממשלות ישראל
קטגוריה:שרות התקשורת בממשלות ישראל
קטגוריה:בוגרות גימנסיה דביר
קטגוריה:בוגרי גימנסיה דביר
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ותשע
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושתיים
קטגוריה:שרות חינוך
קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
קטגוריה:פעילי ארגוני סטודנטים בישראל
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1950
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1950 | 2024-09-10T16:26:07 |
גאורג שטלר | גאורג וילהלם שטלר (גרמנית: Georg Wilhelm Steller; 10 במרץ 1709 - 14 בנובמבר 1746), היה זואולוג ובוטנאי גרמני.
חייו
גאורג שטלר נולד ב-10 במרץ 1709 בווינדסהיים שבקרבת נירנברג ולמד באוניברסיטת ויטנברג. הוא עקר לרוסיה כדי לעבוד בפקולטה למדעים של סנקט פטרבורג. הוא מונה למשרת חוקר טבע במסעו השני לקמצ'טקה של ויטוס ברינג, למיפוי חופו הסיבירי של אוקיינוס הקרח הצפוני - הארקטי, ולמציאת נתיב מעבר מזרחי אל צפון אמריקה.
המשלחת הרחיקה עד איי קיאק שבאלסקה, שם היה שטלר לחוקר הטבע האירופאי הראשון שחקר את החי והצומח באזור זה. הוא גילה גם מין עורבני כחול ציצית שנקרא מאוחר יותר "עורבני שטלר".
במסע חזרה נטרפה ספינתם על אחד האיים, שבעתיד ייקרא האי ברינג על שם ויטוס ברינג, ורוב אנשי הצוות נפטרו שם מצפדינה. שאר הצוות שרד את החורף הקשה וחמק מאימת שועלי השלג שהתקיפו את המחנה. באותה תקופה חקר שטלר את מרבית בעלי החיים על הפאונה הארקטית: פרת הים שטלר, קורמורן ממושקף, אריה ים הצפוני, כלב ים הצפוני, לוטרת הים וברווז שטלר. בשל הרעב הכבד נאלצו חברי הצוות לטבוח בבעלי חיים אלו ואף הביאו מספר מינים לידי הכחדה.
באביב בנה הצוות הנותר ספינה חדשה וחזר לרוסיה. שטלר המשיך בחקר חצי האי קמצ'טקה, ובשובו לסנקט פטרבורג חלה בקדחת. הוא נפטר במחוז טיומן שברוסיה ב-14 בנובמבר 1746. יומניו פורסמו על ידי חוקר הטבע פיטר סיימון פאלאס ושימשו חוקרים ומגלי ארצות אחרים כג'יימס קוק בחוקרם את האזור הארקטי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זואולוגים גרמנים
קטגוריה:בוטנאים גרמנים
קטגוריה:חוקרי טבע
קטגוריה:ילידי 1709
קטגוריה:נפטרים ב-1746 | 2023-08-28T17:53:27 |
פולשים מהחלל | 180px|ממוזער|מכונת ארקייד של המשחק
פולשים מהחלל (באנגלית: Space Invaders) הוא משחק ארקייד מבית טאיטו שציין את תחילת עידן משחקי הווידאו ואת תחילת תור הזהב של משחקי הארקייד.
עם צאתו לשוק בשנת 1978 הפך ללהיט בזכות עליונותו על משחקי מחשב קודמים, שהיו דלי גרפיקה ועם אפשרויות תוכן מועטים יותר. המשחק ריתק צעירים כזקנים אליו. נערכו תחרויות עולם לקביעת אלופי המשחק, ותוצאות השיא נכנסו לספר השיאים של גינס.
תיאור המשחק
ספינות חוצנים מגיחות ממעלה המסך ומטרת השחקן לעצור אותן באמצעות תותח, אותו ניתן להזיז ימינה ושמאלה. בו זמנית יורקים הפולשים פצצות שמאיימות להשמיד את התותח. הפולשים מתקדמים באיטיות לתחתית המסך והופכים מאיימים ומהירים יותר עם הזמן.
לשחקן יש אפשרות להפגע פעמיים אך בפעם השלישית הוא נפסל והמשחק מסתיים. המשחק יסתיים בניצחון אם השחקן מצליח להשמיד את כל הפולשים, והמשחק אף יברך אותו על ש"הציל את האנושות".
מדי פעם עוברת חללית מהירה בראש המסך, ופגיעה מוצלחת בה מעניקה נקודות רבות לשחקן.
בשלב מאוחר יצאה גרסה משופרת של המשחק כשהדמויות לא רק נעות בטור אלא גם "עפות" במסלול לא ליניארי.
השפעות המשחק
בעקבות הפופולריות הרבה של המשחק יצאו גרסאות שונות שלו לפלטפורמות משחק שונות. עם השנים היה ניתן לשחק את המשחק או וריאציה שלו במחשבים האישיים, מכשירים חכמים וקונסולות משחקים. המשחק זכה להמשכים רבים (לא כולם בהפקת Taito המקורית) ואף לגרסאות אשר התבססו על עקרונותיו אך יצרו משחקים מעט שונים. לדוגמה, חברת קוקה-קולה שכרה את יצרנית משחקי המחשב אטארי כדי ליצור משחק בשם Pepsi Invaders ("פולשי הפפסי", על שם מתחרתה של קוקה-קולה) למען עובדיה, אשר שיחקו במשחק וירו בשם המתחרה במקום בצלמיות חייזרים.
וראציות של המשחק ממשיכות לצאת גם בעשור הראשון של המאה ה-21, כגון פלישת התרנגולות (Chicken Invaders), אשר החליף את החייזרים בתרנגולות. האזכורים למשחק המקורי בולטים במיוחד במשחק הרביעי בסדרה, במהלכו נשאב גיבור המשחק לתוך חור שחור ונאלץ להילחם ב-10 גלים של חייזרים בצורת קוביות המייצגים פרודיה על המשחק המקורי.
ראו גם
גלגה
קישורים חיצוניים
אמולטור של המשחק באתר ארכיון האינטרנט
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי גיים בוי
קטגוריה:משחקי ארקייד
קטגוריה:משחקי פלייסטיישן
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1978
קטגוריה:משחקי סופר נינטנדו
קטגוריה:משחקי Shoot 'em up
קטגוריה:משחקי וידאו שפותחו ביפן
קטגוריה:משחקי iOS | 2024-10-17T23:35:52 |
סאטירה | ממוזער|250px|שמאל|ספר "הסאטירות והאיגרות של הורטיוס", "Le satire e l'epistole di Q. Orazio Flacco". הודפס בשנת 1814
סאטירה היא טכניקה ספרותית ואמנותית שיוצרת הזרה קומית של תופעה כלשהי (רעיון, התנהגות, מפלגה וכו') כדי להעמידה לביקורת. שימוש בסאטירה לרוב מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא יצירת פרספקטיבה ביקורתית באמצעים קומיים.
לפי פרופסור דוד אלכסנדר, "סאטירה נמדדת בעוצמת הביקורת שהיא משמיעה, על פי רוב כלפי ההנהגה. היא לא מערכון הומוריסטי ולא נונסנס-קומדי."
היסטוריה
מקור המילה "סאטירה" הוא במילה הלטינית "סאטורה" (satura), שמשמעותה "מלא בדברים שונים" והיא ציינה סוגה ספרותית שכללה סאטירה פוליטית וחברתית, אבל דנה גם בנושאים אחרים, כמו ערכי מוסר וחוויות אישיות של הכותב.
סאטירות חוברו עוד ביוון הקלאסית וברומא. ידועות במיוחד הן הסאטירות של פטרוניוס, גאיוס לוקיליוס ויובנאליס. המאה ה-18 הביאה לפריחה מחודשת של סוגה זו.
יצירות יכולות להכיל קטעים סאטיריים מבלי להיות סאטירות באופן מוחלט. למשל "טום ג'ונס", ספרו של הנרי פילדינג, מכיל קטעים סאטיריים רבים, אולם הוא אינו ספר סאטירי בעיקרו. סאטירות אינן מוגבלות בהכרח לאומנויות מילוליות (ספרות, תיאטרון, קולנוע וכו'), ויכולות להימצא גם בציור ובקריקטורה. כך למשל ציוריו של ג'ורג' גרוס, אקספרסיוניסט גרמני, הן סאטירה חברתית בוטה על גרמניה של רפובליקת ויימאר וגרמניה הנאצית.
מאפייני הסאטירה
הסאטירה לרוב משלבת שימוש באירוניה וסרקזם עם צורות מבע קומי קלאסיות כמו:
הקטנה והגדלה (Dimunition) – שינוי פרספקטיבה או יחסי כוחות באמצעות הקטנה או הגדלה. שינוי כזה מאפשר התנסות במצבים המזמנים מבחנים חדשים עבור מושאי הסאטירה. חלקו הראשון של הספר "מסעי גוליבר", לסוויפט, בו מגיע גוליבר לארץ ליליפוט, הוא דוגמה לטכניקה זו. סצנות רבות בספר "אליס בארץ הפלאות" הן דוגמה בולטת נוספת.
הגזמה והקצנה (Inflation) – תיאור מצב באופן מוגזם ומנופח, על מנת להמחיש את חולשותיו. לדוגמה: שני נערים טוענים לבעלות על אותה מכונית ומאבקם הופך למלחמה בין-גלאקטית.
סמיכות (Juxtaposition) – הצבת גורמים שונים מאוד בחשיבותם או מעמדם זה לצד זה. לדוגמה: אדם טוען כי המקצועות שלמד בתיכון היו מתמטיקה, מדעי המחשב וצפייה בבנות. רשימה כזאת קוראת לבחינה מחודשת של חשיבות כל אחד מאותם "מקצועות".
פרודיה (Parody) – חיקוי קומי של יצירה, סוגה או כל תופעה בעולם באופן המעורר לעג. פרודיה יכולה להיות סאטירית, אולם אינה בהכרח כזו. סאטירה בהגדרתה היא טכניקה שמובלעת בה ביקורת וניסיון לעורר מחשבה. אף על פי שפרודיה יכולה להיות ביקורתית, היא אינה מחויבת לביקורת.
הקטנה, הגזמה וסמיכות הן טכניקות שהופכות אלמנטים מוכרים במציאות ל"זרים" על ידי עיוותם באופן כלשהו, ובכך מאפשרות לקורא או הצופה לראות ביתר קלות את הפגמים שבהם. יש הטוענים כי אף פרודיה היא טכניקה של הזרה, שנעשית באופן מלעיג.
סאטירה באמנות הבמה
בסאטירה של אמנות הבמה (כיום בעיקר בטלוויזיה, אך גם בתיאטרון ובקולנוע) נעשה שימוש רב בפרודיה ובעיקר בחיקוי אנשי ציבור. החיקוי מקצין את אישיותו ומאפייניו הבולטים של מושא החיקוי משני טעמים: הצורך לוודא שהקהל יזהה אותו בקלות והרצון להדגיש מאפיינים הנחשבים בעייתיים וראויים לביקורת. דוגמה למאפיין שנוטה להיות מוקצן בחיקוי הוא שימוש במטבעות לשון וביטויים שמזוהים עם מושא החיקוי באופן מוגזם.
סאטירה עברית
ספרות
סאטירה עלילתית היא נדירה בספרות העברית, במיוחד בז'אנר הרומן. בין הרומנים הסאטיריים המובהקים בעברית אפשר למנות, בסדר כרונולוגי, את היצירות הבאות:
מגלה טמירין – יוסף פרל: חיבור סאטירי אנטי-חסידי שנכתב בצורת רומן מכתבים (רומן אֶפּיסטוֹלָרי) המורכב מ-151 איגרות בדויות ששלחו חסידים.
מסעות בנימין השלישי – מנדלי מוכר ספרים: מסעותיו של בנימין השלישי ביחד עם עוזרו ושותפו למסע סנדריל. השניים נוסעים למרחקים כדי למצוא את "היהודים האדמוניים" שמעבר לסמבטיון.
חדוה ואני – אהרן מגד: סיפורו של זוג, חדוה ושלומיק, אשר עובר מן הקיבוץ לעיר. העלילה משווה בין חיי הקיבוץ האידיאליסטיים והשקטים לבין העיר, המוצגת כמסואבת. הספר עובד בהמשך לסדרת הטלוויזיה "חדווה ושלומיק".
ירח הדבש והזהב – דוד שחר: הגיבור, שמוליק, גונב טבעת יהלום מקרובת משפחה, ומנצל את החברה הישראלית המושחתת והנהנתנית של שנות ה-50 לקידום מטרותיו האישיות.
השועל בלול התרנגולות (הופיע במקור בשם "עין כמונים") – אפרים קישון: אמיץ דולניקר, עסקן מפא"יניקי טיפוסי, מגיע ליישוב נידח בגליל ומחריב ממניעים ציניים את האידיליה החברתית ששררה במקום עד הגעתו. הספר עובד ובוים על ידי קישון לסרט קולנוע באותו שם.
הזקן השתגע – אביבית משמרי: מלחמת אחים בין חרדים לחילונים בישראל מוצתת על ידי נאום טלוויזיוני של זקן שקורא להתקוממות חילונית.
שמשון 2.0 – דן בורנשטיין: סאטירה דיסטופית שבה ישראל נשלטת בידי "העם", קבוצה של עשרה אנשים שרק להם יש זכויות אזרח. המדינה הקימה לתחייה את הפלשתים – הפעם כרובוטים רצחניים שאותם היא מפעילה נגד עצמה – והיחיד שיכול להציל את המצב הוא גיבור מסתורי ששמו שמשון 2.0.
תיאטרון
מלכת אמבטיה – חנוך לוין
את ואני והמלחמה הבאה – חנוך לוין
ברקיע השביעי – יעקב שבתאי
מאמי - אופרת רוק מאת הלל מיטלפונקט
קולנוע
תעלת בלאומילך – אפרים קישון
השועל בלול התרנגולות – אפרים קישון
מבצע סבתא – דרור שאול
ממוזער|אולפן של תוכנית הסאטירה "גב האומה"
טלוויזיה
לא הכל עובר
ניקוי ראש
מוצ"ש
העולם הערב
נייס גיא
זהו זה!
החמישייה הקאמרית
החרצופים
רק בישראל
אחורי החדשות
ארץ נהדרת
לאטמה
משחק מכור
שבוע סוף
גב האומה
הכל שפיט
פולישוק
היהודים באים
עד כאן!
ערוץ אפס
זה לא אולפן שישי
מה שתגידו
סאטירות ידועות בעולם
ממוזער|הספר "חוות החיות" הנושא מסר סאטירי על ברית המועצות
ספרות
גרגנטואה ופנטגרואל – פרנסואה רבלה
מסעי גוליבר, הצעה צנועה – ג'ונתן סוויפט
קאנדיד – וולטייר
החייל האמיץ שווייק – ירוסלב האשק
חוות החיות – ג'ורג' אורוול
מלכוד 22 – ג'וזף הלר
תיאטרון
וויצק – גאורג ביכנר
קולנוע
הדיקטטור הגדול – צ'ארלי צ'פלין
דוקטור סטריינג'לב – סטנלי קובריק
טלוויזיה
מונטי פייתון
משפחת סימפסון
הדיילי שואו
סאות' פארק
איש משפחה
אבא אמריקאי
סאטרדיי נייט לייב
ראו גם
אבסורד
לקריאה נוספת
גידי נבו, מושב לצים – הרטוריקה של הסאטירה העברית, הוצאת דביר, 2011
דוד אלכסנדר, ליצן החצר והשליט: סאטירה פוליטית בישראל (סיכום ביניים) 1948–1984, ספרית פועלים, 1985
יהודה פרידלנדר, במסתרי הסאטירה, פרקים בסאטירה העברית החדשה במאה הי"ט, שלושה כרכים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1984 ,1994
לימור שיפמן, הערס, הפרחה והאמא הפולניה: שסעים חברתיים והומור טלוויזיוני בישראל 1968–2000, הוצאת מאגנס, אוגוסט 2008
עידו נוי, 'חבורת הזבל': על קריקטורה, סאטירה וסירחונות פוליטיים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי לד (תשפ'א), עמ' 211–254
קישורים חיצוניים
מסעות בנימין השלישי: הטקסט המלא, באתר פרויקט בן־יהודה
ירח הדבש והזהב: מאמר ביקורת מאת גדעון קצנלסון
שמשון 2.0: פרקים מלאים לקריאה ברשת: פרק 1, פרק 3
מחזות חנוך לוין: טקסטים מלאים, כולל המחזות הסאטיריים
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכניקות ספרותיות | 2024-06-30T14:23:28 |
מוזיקת טראנס | מוזיקת טראנס (באנגלית: Trance music) הוא ז'אנר מוזיקלי אלקטרוני שהתפתח במהלך שנות ה-90. הטראנס מתאפיין בשכבות צליל מרובות (ערוצים), החוזרות על עצמן במעין לופ ויוצרות מקצב בעל השפעה היפנוטית. כמו כן מאפיינים את הטראנס טמפו גבוה, שימוש מרובה במכונות תופים ובסינתיסייזרים היוצרים צליל פסיכדלי. לרוב נעדרת ממנו שירה אנושית, על אף שככל שהז'אנר התפתח, גם זו נוספה. מקום התפתחותו הוא בעיקר במערב אירופה (אנגליה בייחוד), אך היום הטראנס פופולרי בכל העולם המערבי, לרבות יפן וישראל.
מסיבות טראנס
250px|ממוזער|מוזיקת טראנס במסיבת פולמון
מוזיקת הטראנס מושמעת בין היתר במסיבות או פסטיבלים הנערכים תחת כיפת השמיים, אשר אינם במקומות מיושבים. אירועים אלו מכונים "מסיבות טראנס", "מסיבות טבע", "מסיבות יער", ובעבר - "מסיבות אסיד", שם אשר נטען עליו שניתן על ידי גורמי אכיפת החוק בישראל מטעמים של אזהרה והרתעה, ואשר מתן השם הוא זה שיצר קשר ברור בין המסיבות לסמים, ולעבירות פליליות. במהלך מסיבות אלו מושמעת המוזיקה בעוצמה רבה ועם צלילי באס מודגשים במשך שעות רצופות, והמשתתפים, לרוב צעירים בשנות ה-20, רוקדים לצליליה במשך פרקי זמן ארוכים. חלק מהמשתתפים נוהגים לקיים יחסי מין או להשתמש בסמים, כמו קנאביס, אל.אס.די, ואקסטזי להעצמת החוויה. בדרך כלל מסיבת טראנס נמשכת מאמצע הלילה ועד לשעות הבוקר, וישנן כאלו הממשיכות ימים ארוכים ללא הפסקה. זריחת השמש היא אחד השיאים באירוע: המוזיקה המנוגנת מלודית וקצבית יותר ומשתתפים מספרים כי הם חווים תחושת התעוררות אופורית (המכונה בסלנג הישראלי "קרחנה"). מסיבות הטראנס הופיעו לראשונה בקהילת התרמילאים המערביים בגואה שבהודו. משם הן נפוצו לארצות המערב.
יש המגנים את השימוש בסמים במסיבות אלה בטענה שתרבות הטראנס חותרת לחוויה רוחנית הנובעת מהריקוד המתמשך והחוויה המוזיקלית, ולא משימוש בסמים.
שמאל|ממוזער|250px|מסיבת טראנס בנגב, ישראל
סגנונות הטראנס
להלן רשימה של הסגנונות המוזיקליים הנכללים בהגדרה "טראנס". לכל אחד מהם מאפיינים אומנותיים משלו, אך כולם ינקו את השראתם מהאלקטרוניקה המסורתית - טכנו - אם כי חלקם התרחקו מהזרם המרכזי.
גואה טראנס
טראנס פסיכדלי
פרוגרסיב טראנס
טראנס ווקאלי
ניצחונות
אמביאנט
פול און טראנס
הארדקור טראנס
טראנס מלודי
טק טראנס
טראנס פיני
קלאב טראנס
מינימל פרוגרסיב
אלקטרו סווינג
דארק טראנס - סגנון טראנס אפל עם נגיעות של טראנס פסיכדלי. מאופיין ב־BPM גבוה.
אפליפטינג טראנס - סגנון טראנס אירופאי במקורו המכוון לצד המלודי והרך יותר של הטראנס ומאופיין בשבירות ארוכות.
דארק פרוג - היתוך בין הדארק טראנס והפרוגרסיב טראנס (נקרא לעיתים גם זנון).
פרוג גואה - היתוך בין הפרוגרסיב טראנס והגואה טראנס.
פסייביאנט - היתוך בין האמביאנט והטראנס הפסיכדלי.
תרבות הטראנס בישראל
תרבות הטראנס בישראל היא מהמפותחות ומהמובילות בעולם. בישראל, מוזיקת הטראנס פופולרית, הן מבחינת היקף הקהל והן מבחינת מספר המוזיקאים העוסקים בתחום. מוזיקאי טראנס ישראלים רבים זוכים להכרה בינלאומית, כאשר הבולטים מביניהם הם: אינפקטד מאשרום, אסטריקס, ויני ויצי, יהל שרמן וסקאזי, שהגיעו ל-100 הגדולים של המגזין DJMag. בישראל מתקיימים לאורך השנה פסטיבלים ומסיבות טראנס מגוונות, ביניהם פסטיבל דוף, מוקשה וגרובאטק.
בישראל מתקיימות מסיבות טראנס רבות ופסטיבלים בין-לאומיים. חלק מהמסיבות בישראל אינן חוקיות, משום שהן מתקיימות ללא אישור המשטרה.
לאחר ביטול פסטיבל דוף 2019, כשלושה ימים לפני קיומו המתוכנן, נערכה בתאריך 18 ביולי 2019 הפגנה בכיכר רבין, תלת הכותרת "תנו לרקוד בשקט". המפגינים מחו נגד מניעת קיום מסיבות טבע ופסטיבלים על ידי המשטרה, גם, מקרים שבהם, לטענת המארגנים, האירועים עמדו בכל התנאים הנדרשים. כ-20 אלף איש (לטענת המארגנים, כ-50 אלף איש) הגיעו להפגנה.
ב-7 באוקטובר 2023 התקיימה מסיבת טבע ליד קיבוץ רעים שבעוטף עזה שבה השתתפו על פי הערכות כ-3,000 איש ובמהלכה פלשו למדינת ישראל מחבלי חמאס מעזה כחלק ממתקפת הפתע על ישראל, וביצעו טבח במשתתפי המסיבה. כ-260 ממשתתפי המסיבה נרצחו, מספר לא ידוע של משתתפים נפצעו וכמה מהמשתתפים נחטפו לעזה.
ראו גם
אומצה אומצה
לקריאה נוספת
אלינור כרמי, טראנסמישן - תרבות הטראנס בישראל 1989-1999, הוצאת רסלינג, 2014.
קישורים חיצוניים
יואב בן-דב, תרבות הטראנס בישראל
דוד גורביץ', דן ערב, טראנס (מוזיקה), בתוך אתר האנציקלופדיה של הרעיונות.
הסברים על תתי ז'אנרים של טראנס וההבדלים ביניהם, באתר mesibatube
עידן ארץ, ראיון עם מפיק מסיבות הטבע אלעד קורדי בערוץ יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
טראנס | 2024-10-02T18:18:45 |
אלכסנדר סוורוס | אֲלֶכְּסַנְדֶּר סֶוֶורוּס (בלטינית: Severus Alexander; 1 באוקטובר 208 - מרץ 235) כיהן כקיסר רומא בין השנים 222 ל-235. ידוע גם כמַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס סֶוֶורוּס אֲלֶכְּסַנְדֶּר אוגוסטוס (Marcus Aurelius Severus Alexander Augustus).
ילדותו והכתרתו
אלכסנדר סוורוס נולד בשם בַּסְיָאנוּס בערקה קיסריה שנמצאת בלבנון של היום, ליד טריפולי. אמו, יוליה מָמָאֶיה, הייתה דודתו של הקיסר אלאגבאלוס. כשהיה בגיל 13 שכנעה סבתו את הקיסר לאמץ את סוורוס אלכסנדר כבן ולהכתירו כיורש.
חיל המשמר הפרטוריאני רצח את אלאגבאלוס הקיסר, כנראה בהשפעת יוליה ממאיה, וזאת העלתה את אלכסנדר סוורוס, בנה בן ה-14, לכס הקיסרות בשנת 222 לספירה.
מכיוון שהוכתר כקיסר כשהיה נער היה מושפע מאימו לאורך כל שנות קיסרותו.
ביוזמת אמו התחתן עם בת למשפחה אריסטוקרטית עשירה. אולם אז, מחשש שהאישה תחליף את מקומה בעמדת ההשפעה, שכנעה אותו האם להגלות את אשתו, והוא לא התחתן פעם נוספת בחייו.
הוא נקט רפורמות רבות בתחומים האזרחיים. הרפורמות שלו החלו בהקמת מועצה חדשה, שכללה כמה משפטנים, ביניהם המשפטן המפורסם אולפיאנוס וסנאטורים.
השפעתו של אולפיאנוס
אלכסנדר סוורוס נתן מעמד סנאטורי לכמה מחיילי המשמר הפרייטוריאנים, וכך גם למקורביו, ביניהם המשפטן המפורסם אולפיאנוס, שגם תפס חלק מן השלטון. אולפיאנוס ניצל את עמדתו החדשה כדי לשמור בחסכנות על אוצר הקיסר, זאת בניגוד לפזרנות ורהבתנות שאפיינו חצרות קיסריות קודמות. עם זאת, ברווחת התושבים חל שיפור: הוא תרם בשר ושמן לתושבים רומאים, שיקם מבני ציבור קדומים, תרם כסף לחקלאים ונתן מתנות כסף לתושבים. היחס לפרובינציות נעשה הוגן יותר, ומעמד הסנאט עלה.
לעומת זאת הקפיד אולפיאנוס על משמעת חמורה לחיילים וקיצוץ בהוצאות הצבא. בעקבות קיצוצים אלו פרצו מרידות רבות שבמהלכם נרצח. באותו זמן ייעץ אלכסנדר סוורוס להיסטוריון המפורסם דיו קסיוס לברוח מרומא כדי שלא ייפגע במהומות. עם הזמן שב השקט לרומא.
מלחמותיו
בתקופת אלכסנדר סוורוס השתלט ארדשיר מלך פרס על הממלכה הפרתית (באזור צפון עיראק של היום), והמלך האחרון של פרתיה נהרג. פרס ופרתיה אוחדו והיו לממלכה הסאסאנית. ארדשיר מלך הסאסאנים תקף את האימפריה הרומית במטרה להחזיר את הארצות שנכבשו על ידי הרומאים. בתגובה שלח אלכסנדר סוורוס איגרת לארדשיר ובה הזהירו מאימת רומא. ארדשיר הראשון לא פחד מהאיום של אלכסנדר סוורוס והתכונן למלחמה. צעד זה נודע לאלכסנדר סוורוס שהחל גם הוא להכין את צבאו.
אלכסנדר סוורוס שלח שלוש משלחות צבאיות שיילחמו בחלקים שונים של האימפריה, המשלחת השלישית שהייתה בפיקודו של אלכסנדר סוורוס עצמו, יצאה למסופוטמיה להילחם בסאסאנים. זו הייתה מערכה גדולה, ובסופה החליט אלכסנדר סוורוס לסגת לצורך תכנון מתקפה חדשה. עמד לו לרועץ האקלים הקשה שנתן את אותותיו בצבא ורבים מהחיילים מתו. הוא נסוג למקום עם אקלים נוח יותר, העיר אנטיוכיה שבסוריה.
במקביל, החליטו גם הסאסאנים לחדול מהתקפותיהם. אלכסנדר סוורוס ראה בזאת ניצחון וחזר לרומא, שם ערך את חגיגות הניצחון המסורתיות.
ההתנקשות בחייו
זמן קצר לאחר שובו מן המזרח החלו שבטים גרמאנים לתקוף את האימפריה הרומית. השבטים הגיעו כמעט למרכז האימפריה, איטליה. אלכסנדר סוורוס יצא לגרמניה וניסה לשכנע את השבטים שיפסיקו לתקוף תמורת זהב. בשל כך ראו אותו חייליו כפחדן, וקשרו קשר לרצוח אותו. כשהיה באזור מיינץ של היום, התנקשו בחייו בעת ששהה באוהלו הצבאי, ב-18 או ב-19 במרץ 235, והרגו גם את אימו.
במקומו הועלה לכס הקיסרות מצביא בשם מקסימינוס, שהמשיך את המלחמה בשבטים הגרמניים.
אלכסנדר סוורוס נזכר בהיסטוריה כקיסר טוב שהביא לפריחת האימפריה הרומית. יש הטוענים כי הוא מהקיסרים הגדולים ביותר של רומא.
יחסו לדת
הוא היה סובלני ופתוח בנושאי דת.
על פי ההיסטוריה אוגוסטה (סוף המאה ה-4), "הוא כיבד את החוקים הפרטיים של היהודים" ו"אפשר לנוצרים לחיות בשלום". מסופר שם גם שתושבי אנטיוכיה ואלכסנדריה לגלגו עליו וכינו אותו "הארכיסינגוגוס (ראש בית כנסת) הסורי והכהן הגדול". ניתן להניח שהדברים מתייחסים לאהדה שלו כלפי היהודים.
מסופר שם גם שבנה ליד ארמונו מקדש שבו התפלל בבקרים והציב בו פסלים של קיסרים שהואלהו וכן של "נפשות קדושות ביותר", ביניהן אפולוניוס איש טיאנה, ישו, אברהם ואורפאוס.
עוד נטען שם, כי נהג לפרסם ברבים את שמותיהם של בעלי תפקידים בעת מינויים, למקרה שמישהו ירצה להאשים אותם בדבר מה, ושלמד זאת מ"הנוהל שמקיימים הנוצרים והיהודים" בעת מינוי למשרות הדתיות.
מסופר גם שזכר מימרה ששמע מיהודים או מנוצרים, אותה נהג להשמיע באמצעות כרוז בכל פעם שקרא מישהו למשמעת, וציווה לחקוק אותה בפלטין ובמבנים ציבוריים: "אשר אינך רוצה שיעשו לך, אל תעשה לזולתך". כלל זה ידוע בצורתו הארמית ומיוחס להלל הזקן.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים הסוורים, אלכסנדר סוורוס, עמ' 359–446. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010.
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סורים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:השושלת הסוורית
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
קטגוריה:ילידי 208
קטגוריה:נפטרים ב-235 | 2024-09-12T08:24:56 |
רייצ'ל קורי | רייצ'ל אלין קורי (באנגלית: Rachel Aliene Corrie; 10 באפריל 1979 – 16 במרץ 2003) הייתה פעילה אמריקנית בתנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) שנהרגה בתאונה על ידי דחפור די-9 צה"לי בעת שניסתה למנוע בגופה פעולות חישוף והריסת בתים שעשה צה"ל בסמוך לגבול בין רצועת עזה למצרים.
רקע
קורי נולדה בשנת 1979, הצעירה בשלושת ילדיהם של קרייג קורי, מנהל בחברת ביטוח, וסינדי קורי, מוזיקאית שעסקה בחינוך ובהדרכת הורים. גדלה באולימפיה, בירת מדינת וושינגטון שבארצות הברית, לאחר סיום לימודי התיכון החלה בלימודיה במכללת אוורגרין סטייט , מכללה קטנה בעלת אופי פרוגרסיבי. במהלך לימודיה הייתה פעילה בארגונים חברתיים. בשנת לימודיה האחרונה לתואר ראשון הציעה תוכנית מחקר עצמאית במסגרתה תיסע לרצועת עזה ותצטרף לפעילויות תנועת הסולידריות הבינלאומית, וכן תפעל לכינון יחסי ערים תאומות בין עירה אולימפיה, לבין העיר רפיח. עוד בטרם נסיעתה החלה בתוכנית חברים לעט בין ילדים באולימפיה לילדים ברפיח.
היא הגיעה לשטחים ב-18 בינואר 2003 ועברה "סדנה להתנגדות לא אלימה". לאחר מכן החלה לפעול ברפיח בהפרעה להריסת בתים ופעולות חישוף על ידי צה"ל, תיעוד של הריסת חממות ובארות מים במסגרת פעילות צה"ל לאיתור מנהרות הברחה ותופת וגם שהות בבתי תושבים ועזרה לילדים בלימוד אנגלית. היא השתתפה במשפט מבוים בו הואשם נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, ובהפגנה ב-15 בפברואר נגד מלחמת עיראק, שבה העלתה באש את דגל ארצות הברית.
מותה
ממוזער|250px|רייצ'ל קורי חוסמת דחפור D9R של צה"ל. בכיתוב התמונה בפרסומה הראשון נטען שהתמונה צולמה מספר דקות לפני התקרית, אך למעשה התברר שצולמה מספר שעות קודם לכן.ב-16 במרץ 2003 הייתה קורי חלק מקבוצה של שבעה פעילים אמריקאים ואנגלים של תנועת הסולידריות הבין-לאומית, שניסתה להפריע לכוחות צה"ל בפעולות חישוף, על פי צה"ל, או בפעולות הריסת בתים, על פי הפעילים, בשכונה של רפיח הסמוכה לגבול בין רצועת עזה ומצרים. פעולות אלו נועדו למנוע התקפות על החיילים שנמצאים לאורך "ציר פילדלפי", ולסייע במניעת חפירת מנהרות אל מעבר לגבול עם מצרים, המשמשות להברחת נשק.
אזור הפעולה היה בציר פילדלפי בו כוחות צה"ל הותקפו פעמים רבות בירי צלפים, נ"ט ובמטעני חבלה שהוטמנו בין השיחים (מטעני צד) או בתוך האדמה עצמה (מטען גחון) על ידי מחבלים פלסטינים. בגלל הסכנה הרבה שבאזור זה הכריז צה"ל על הזירה כ"שטח צבאי סגור" ואסר בצו אלוף כניסת אזרחים לאזור. החיילים שפעלו בשטח היו כולם לוחמים קרביים ונשארו בתוך הכלים המשוריינים עקב הסכנה הרבה ואיום הצלפים.
באותו יום פעל באזור כוח צה"ל שכלל שני דחפורי D9R משוריינים ונגמחון. מטרת הכוח הייתה לבצע חישוף כדי לנקות את השטח ממטעני חבלה, לגלח צמחייה ולשטח קפלי קרקע שיכלו לשמש כמסתור למחבלים או למטעני חבלה. כשעה לפני שפעילי ה-ISM הגיעו לאזור והחלו לשבש את פעילות צה"ל, הושלך רימון רסס אל עבר אחד הדחפורים, אך לא חדר את המיגון הכבד של הדחפור.
בתחילה הפריעה הקבוצה לפעילות צה"ל במשך שעתיים, עד שפוזרה בגז מדמיע וביריות אזהרה. לאחר מכן התארגנה הקבוצה מחדש. בשלב זה עמדה קורי לפני בית של רוקח פלסטיני בשם ד"ר סמיר מסרי, שאצלו התגוררה במשך כחודש, ופעלה להגן עליו מפני הריסה. כאשר התקרב הדחפור, היא נקטה תרגולת המקובלת בארגון, ועלתה על ערמת העפר שבכף הדחפור לבושה במעיל זוהר, כדי להיראות לעיני המפעיל, ששדה הראייה שלו היה מוגבל ביותר בשל המיגון הכבד, ולגרום לו להפסיק את עבודתו. בשלב זה איבדה קורי את שיווי משקלה ונפלה לבור מאחורי סוללת עפר, במקום בו, ככל הנראה, לא יכול המפעיל להבחין בה. המפעיל המשיך לנוע קדימה ולאחר מכן נע לאחור. כך, לטענת הפעילים, קורי נמחצה הלוך ושוב תחת כף הדחפור, אך בתחקיר צה"ל, ואחר כך גם בחקירת מצ"ח, נקבע כי קורי נפגעה מחתיכת בטון שדחף הדחפור וכי היא לא נדרסה על ידיו. נהג הדחפור ועדי ראייה נוספים נחקרו בפוליגרף לאחר שטענו שלא ראו אותה, ונמצאו דוברי אמת.
לאחר נפילתה והפגיעה בה מיהרו חבריה אליה ושוחחו עמה מעט, עד שפונתה לבית החולים א-נג'אר באמבולנס של הסהר האדום, שם מתה מפצעיה. בכך, היא הייתה להרוגה הראשונה מקרב פעילי תנועת הסולידריות הבין-לאומית לאחר שנתיים של פעילות. כחודש לאחר מכן נורה פעיל נוסף של הארגון, טום הורנדל, באותו אזור בידי חייל צה"ל, שנידון ל-8 שנות מאסר.
ISM מיהרו לפרסם תמונות מהאירוע, ולגבי אחת מהן, שבה נראתה קורי בבירור למפעיל הדחפור, נטען שצולמה דקות לפני 'דריסתה'. אולם, כאשר עמותות ביקורת תקשורת (כגון Honest Reporting) השוו תמונה זו לתמונה שצולמה מיד אחר פגיעתה, גילו שטענה זו אינה נכונה, בשל הבדלים ברקע ובדחפורים שנראו בתמונות המושוות. סוכנויות הידיעות מיהרו להוציא הודעת תיקון, ומאוחר יותר ISM הודו שתמונת ה'לפני' צולמה מספר שעות לפני האירוע, ולא מספר דקות לפניו, כפי שנטען בהתחלה.
התגובות לאירוע
בקרב הציבור הפלסטיני הובעה הפתעה והערצה על כך שאזרחית אמריקאית מתייצבת לצדם ואף מקריבה את חייה למענם. דיוקנה נתלה על כרזות, והתקיימו עצרות לזכרה.
מותה של קורי זכה לסיקור בכלי התקשורת בישראל. מהדורה של תוכנית הטלוויזיה "עובדה" בהגשת אילנה דיין הוקדשה למקרה. אלוף-משנה פנחס זוארץ, מפקד הגזרה הדרומית בעזה, שייצג את צה"ל בתוכנית, הביע צער על התקרית אך אמר שקורי ופעילים אחרים בארגון הסולידריות הבינלאומי "פעלו בצורה מאוד בלתי אחראית, וסיכנו את כולם – את עצמם, את הפלסטינים ואת כוח צה"ל – בכך שהם שמו את עצמם ביודעין באזור לחימה".
תחקיר וחקירת מצ"ח שנערכו בעקבות המקרה ניקו את החיילים מכל אשמה וקבעו שמותה של רייצ'ל קורי היה תאונה שנגרמה עקב חוסר האחריות של פעילי ISM, שכן קורי נהרגה מפגיעת חתיכת בטון שדחף הדחפור והייתה מוסתרת מאחורי ערימת עפר, שם נהג הדחפור לא יכול לראותה. עם זאת, עד היום באוניברסיטה בה למדה קורי ממשיכים פרופסורים ופעילים אנטי-ישראלים לטעון כי נהג הדחפור מחץ את גופה שוב ושוב על אף שראה את גופתה ללא רוח חיים.
פעילי ISM ופעילי שמאל רדיקלי האשימו את ישראל ב"רצח מכוון" של קורי ודרשו מחברת קטרפילר להפסיק למכור דחפורים לישראל. אף על פי שממשלת ארצות הברית הסתפקה בדו"ח המסקנות שפרסם צה"ל, פעילי ISM והוריה של קורי קראו לחקירה עצמאית שתבוצע על ידי ארצות הברית. שלטונות ארצות הברית דחו את קריאתם.
תביעות משפטיות
בשנת 2005 הגישה משפחת קורי תביעות בארצות הברית נגד קטרפילר, צה"ל ומשרד הביטחון על אחריות למותה של רייצ'ל קורי. התביעות נדחו. גם ערעור המשפחה על פסק הדין נדחה.
בתחילת שנת 2010 הגישו הוריה תביעת נזיקין אזרחית בבית המשפט המחוזי בחיפה נגד משרד הביטחון. בחודש נובמבר 2010 פורסם כי חברת קטרפילר משעה אספקת ציוד לישראל עד תום המשפט אך ב-2012 החלו להגיע דחפורי D9 חדשים לצה"ל. באוגוסט 2012 נדחתה התביעה.
בהכרעת הדין כתב השופט עודד גרשון כי הדחפור ומפעיליו ביצעו פעילות מלחמתית של חישוף תחת אש ומותה של קורי היה תאונה – כך שאין מקום לפצות את המשפחה. הוא דחה גם את הטענה על רשלנות, משום ששדה הראייה של נהג הדחפור היה מוגבל, בניגוד לזה של המנוחה. "היא העמידה עצמה במודע בסכנה", אמר השופט, והוסיף כי מדובר ב"תאונה שהביאה על עצמה". כמו כן ציין אזהרת מסע של ממשלת ארצות הברית שפורסמה ביום האירוע והזהירה אזרחים אמריקנים מהגעה לאזור עזה והגדה המערבית. השופט ציין גם כי "עמד בתוקפו צו האלוף שהכריז על ציר פילדלפי שטח צבאי סגור ואסר על כניסת אזרחים לאזור זה".
ארבעה גורמים מקצועיים, כולל מומחה מטעם משפחת קורי, קבעו כי נהג הדחפור לא יכול היה לראות את קורי במקום בו עמדה. מסקנה זו אושרה על ידי בית המשפט.
בנוסף, דחה גרשון את הטענות של משפחת קורי בדבר חקירה רשלנית של מצ"ח בפרשה, ובדבר נזק ראייתי, בעקבות נתיחת הגופה.
משפחת קורי ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון. ב-12 בפברואר 2015 דחה בית המשפט העליון את ערעורה בנוגע לנסיבות מותה של קורי, אך החזיר לדיון בבית המשפט השלום תביעה בנוגע לטיפול בגופתה ובנתיחה שלאחר המוות. גם משפט זה לא העלה דבר חריג והתביעה נדחתה.
הנצחה וזיכרון
ממוזער|200px|תיאטרון המציג את המחזה "שמי הוא רייצ'ל קורי"
לאחר מותה הונצחה קורי במגוון דרכים. שירים נכתבו אודותיה והוקדשו לזכרה. בלונדון הועלה מחזה בבימויו של אלן ריקמן בשם "שמי הוא רייצ'ל קורי", המבוסס על דברים שכתבה במכתבים וביומנים. הצגה עליה הועלתה בפסטיבל האשה הערבייה-עברייה ב-2008, ועל ידי "הזירה הבין-תחומית" ב-2013. סרטים תיעודיים שעסקו בסיפורה של קורי הופקו במהלך השנים בידי ה-BBC, פלסטינים וישראלים. סימון ביטון ביימה את הסרט רייצ'ל ב-2009, והוא הוצג לראשונה בפסטיבל הקולנוע בברלין.
במשט לעזה ב-2010 הייתה גם ספינה מאירלנד הקרויה על שמה. על שמה של קורי נקראו רחובות ברמאללה ובטהראן, ונפתח לה אתר זיכרון באינטרנט.
ראו גם
שירין אבו עאקלה
פרשת רזאן א-נג'אר
קישורים חיצוניים
אתר לזכרה של רייצ'ל קורי
אתר הקרן לשלום וצדק על שמה של רייצ'ל קורי
פסק הדין בתביעת נזיקין של המשפחה נגד מדינת ישראל – א (חי') ALIENE CORRIE 371-05 ואח' נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, ניתן ב-28 באוגוסט 2012
דיווח על תחקיר צה"ל, HonestReporting
דיווח על תחקיר צה"ל, עיתון The Guardian הבריטי
יואב איתיאל, אל"ם פינקי זוארץ: ארגון מחבלים שלח את רייצ’ל קורי להפריע לחיילי צה"ל, מגזין המושבות, 11.07.2011.
נאום של רייצ'ל קורי בכיתה ה'.
הערות שוליים
קטגוריה:האינתיפאדה השנייה
קטגוריה:פעילות פוליטיות אמריקאיות
קטגוריה:הרוגות תאונות
קטגוריה:פעילות חברתיות אמריקאיות
קטגוריה:פעילים חברתיים אמריקאים
קטגוריה:כותבות יומן
קטגוריה:בוגרי מכללת המדינה של אוורגרין
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1979
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1979
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-2003
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2003 | 2024-10-01T22:53:46 |
חול המועד | חול המועד (בראשי תיבות: חוה"מ) הוא כינוי ביהדות למועדים מהתורה שבהם לא ציוותה התורה על איסור מלאכה. לפיכך, ימים אלה נחשבים מבחינה הלכתית במעמד שבין יום טוב ליום חול. ימים כאלה קיימים בשני חגים בלבד, הנמשכים שבוע בסך הכל: חמישה ימים בין היום הראשון של פסח לשביעי של פסח ושישה ימים אחרי היום הראשון של סוכות.
בחול המועד ישנן הגבלות הלכתיות שונות על מלאכה, אך הן מעטות ביחס למלאכות האסורות ביום טוב ולמלאכות האסורות בשבת. בנוסף ישנן הגבלות על נוהגי אבלות שונים. את ימי חול המועד מכבדים באכילה ושתייה ובלבישת בגדים חגיגיים. רבים מנצלים ימים אלו כדי לנפוש ולבלות, ובישראל מקומות עבודה רבים מוציאים את העובדים לחופשה מרוכזת בימים אלו.
בשל יום טוב שני של גלויות, בחו"ל נגרע יום אחד מחול המועד (שהוא היום הראשון של חול המועד בארץ ישראל). במרבית השנים חלה שבת באחד מימי חול המועד, והיא מכונה 'שבת חול המועד'.
המצוות המיוחדות לחג כולו נוהגות בימי חול המועד. בחול המועד סוכות חלות מצוות הישיבה בסוכה, נטילת לולב ואמירת הלל, ובחול המועד פסח חל איסור חמץ.
במקורות
בפרשת המועדות המופיעה בספר ויקרא (פרשת אמור) נאמר כי חג הסוכות וחג הפסח חלים שמונה ושבעה ימים (בהתאמה), כאשר היום הראשון והאחרון בהם הם 'מקרא קודש' או 'שבתון', אך אין התייחסות לתוכן הימים שביניהם, מלבד ציווי להקרבת קורבנות מיוחדים בימים אלו.
חול המועד סוכות
חול המועד פסח
בתורה שבעל פה
בתורה שבעל פה, ישנה מסכת מיוחדת במשנה ובגמרא העוסקת בחלקה הגדול בדיני חול המועד – מסכת מועד קטן. בספרא ובגמרא מסכת חגיגה הובאו מדרשי הלכה על פיהם חול המועד אסור במלאכה. חלק מהראשונים הבינו ממדרשי ההלכה כי חלק מאיסורי המלאכה בחול המועד הם איסורים מהתורה, אך הדעה המקובלת בין הפוסקים היא כי דרשות אלו הן אסמכתאות, ולעיקר איסור המלאכה בחול המועד תוקף של דרבנן, ולא מהתורה. שיטת הרמב"ן היא להבחין בין מלאכה שאינה לצורך המועד או לצורך דבר האבד, שהיא אסורה מהתורה, ואילו מלאכת אומן לצורך המועד או מלאכת דבר האבד הכרוכה בטירחה אסורה רק מדרבנן.
איסור מלאכה
לפי ההלכה, ישנן מלאכות שאסור לעשותן בחול המועד. בתלמוד, איסור זה נדרש מהמקרא, אולם ישנה מחלוקת בין הראשונים אם האיסור הוא מדאורייתא, כלומר נובע מפרשנות של המקרא, או מדרבנן, כלומר חידוש של חז"ל שרק הסמיכו אותו על המקרא.
קיימת מחלוקת בפוסקים, האם ל"ט המלאכות האסורות בשבת ויום טוב משום יצירה, אסורות באופן כללי גם בחול המועד מלבד אותן מלאכות שהותרו, או שבחול המועד אסורות רק מלאכות שיש בהן טרחה. על כל פנים, מסחר ודברים שיש בהם טרחה מרובה אסורים.
מלאכות שהותרו בחול המועד
בחול המועד הותרו שבעה סוגי מלאכות:
אוכל נפש
הכנת מזון למועד. מותר מעשה אומן, מותר לתכנן מראש מלאכה זו במועד, ויש אומרים שמותר לעשותה בשכר לאחרים. מותר גם לעשותה בפומבי, אם ניכר שעושה לצורך המועד.
מכשירי אוכל נפש
שימוש בציוד להכנת מזון וטיפול בצרכי הגוף, וכן לשם רפואה והיגיינה, גם תיקון הציוד מותר, ומותר לעשות בשכר לאחרים. אך אם תכנן מראש מלאכתו למועד, מותר רק מעשה הדיוט.
מכשירי מכשירים, כגון תיקון רשתות שצדים בהם עופות מותר לעשות בהם רק מלאכת הדיוט ולא מלאכת אומן.
שאר צורכי המועד
לדוגמה שטיפת רצפה או תיקון רכב – מותר מעשה הדיוט בלבד, ובתנאי שלא תכנן מלאכתו למועד. אסור לעשות לאחרים בשכר.
מלאכת דבר האבד
מלאכה שאם לא תיעשה, ייגרם לאדם נזק או הפסד. מותר גם מעשה אומן, ולאחרים בשכר. כל זאת רק בתנאי שלא דחה את המלאכה בכוונה לחול המועד כשהיה יכול לעשותה מקודם.
מלאכה לצורך מצווה
מעשה אומן מותר אם עלול להפסיד את ההזדמנות לקיום המצווה, ואפילו אם תכנן מראש את המלאכה למועד. לעשות בשכר לאחרים, מותר רק אם זמן המצווה במועד, וישתמש ברווח לשמחת המועד. מעשה הדיוט מותר גם לצורך אחרי החג, אם לא יהיה לו זמן.
צורכי רבים
לדוגמה לתקן דרכים או מקווה. מותר גם מעשה אומן לצורך המועד, לתכנן מראש מלאכתו למועד, ולעשות לאחרים בשכר.
פועל שאין לו מה לאכול
מותר לו לעשות כל מלאכה בשכר עבור אחרים. ומותר לשכור אותו גם למלאכות האסורות בחול המועד. ישנה מחלוקת בין האחרונים האם מדובר על פועל שאין לו מה לאכול כלל, אפילו לחם ומים, או שמדובר על פועל שאין לו את הצרכים הדרושים לו לחג, כגון בשר ויין.
מנהגי כבוד החג
אבלות
אין מתאבלים ואין מספידים נפטרים בחול המועד.
הנחת תפילין
דין הנחת תפילין בחול המועד אינו מפורש בחז"ל, יש שכתבו לדייק מדבריהם שיש להניח, ואכן רוב הראשונים נהגו להניח, אך ראשונים רבים אחרים סברו שאין להניח תפילין בחולו של מועד. רבי יוסף קארו בספרו 'בית יוסף' כתב שמאחר ובתלמוד לא נתפרש דין זה, יש לעשות על פי פסק רבי שמעון בר יוחאי בזוהר ולא להניח..
כיום, המנהג הנפוץ בארץ ישראל שאין מניחים תפילין בחול המועד, כפי שאין מניחים בשבת ויום טוב, אמנם יש שמניחים בצנעה, ובשנים האחרונות יש שהקימו מניינים נפרדים להניח תפילין, בהסכמת פוסקים מסוימים. בחוץ לארץ רבים מניחים תפילין, חלקם בברכה, וחלקם בלי ברכה, ויש, בעיקר מבין החסידים, שאין מניחים. קיימים מנהגים נוספים בעניין כגון מנהג המחלק בין רווקים לנשואים, ועוד.
איסור כביסה, גילוח ותספורת
חכמים אסרו לכבס, לגלח ולהסתפר בחול המועד. סיבת האיסור היא מפני כבוד הרגל (חג), כדי שאנשים לא ידחו את הכביסה, התספורת והגילוח לחג, ויכנסו לחג כשהם מנוולים בשיער מגודל. מי שלא התגלח או הסתפר מסיבות מובנות, כגון שהיה שבוי או בבית כלא, התירו לו חכמים לגלח במועד. בימינו, כשרבים נוהגים להתגלח בכל יום, יש מתירים להתגלח כיוון שגם מי שהתגלח בערב החג צריך להתגלח שוב בתוך המועד, על מנת שלא יראה מנוול במועד, אך פוסקים רבים אוסרים זאת.
קציצת ציפורניים
נחלקו התנאים האם מותרת קציצת ציפורניים בחול המועד. לדעת רבי יהודה אסור הדבר, ואילו לדעת רבי יוסי היא מותרת. ההלכה נפסקה כדעת רבי יוסי. בתלמוד מובא שיש איסור לקצוץ בקוצץ ציפורניים, אך לדעת הרי"ף והרא"ש איסור זה נאמר לגבי דיני אבלות ולא לגבי חול המועד. בשולחן ערוך נאמר שקציצת ציפורניים מותרת, ואילו הרמ"א כתב שקציצת ציפורניים אסורה. הנוהגים כרמ"א מקלים בכמה מקרים: בקציצת ציפורניים בפה, בקציצתם לילד קטן, בקציצתם כאשר קצץ אותם בערב החג, בקציצתם לצורך טבילת אישה, ויש מתירים לקצצם גם בערב שבת למי שרגיל בכך.
ראיית נגעים בחול המועד
הכהן אינו מטמא את הנגע במועד, משום שמביאו לידי צער, ונחלקו התנאים אם יכול לראות כדי לטהר ואם יהיה טמא ישתוק, או שברגע שראה אסור לו מצד הלכות נגעים לשתוק.
סדר התפילה
שמאל|ממוזער|270px|מעמד ברכת כהנים בכותל בחול המועד סוכות תשס"ט
בתפילות שחרית, מנחה וערבית מתפללים תפילת שמונה עשרה רגילה ומוסיפים בה את תפילת יעלה ויבוא. אחרי חזרת הש"ץ של תפילת שחרית, קוראים את ההלל (בפסח הלל בדילוג ובסוכות הלל שלם, ונוספת נטילת לולב לפני ההלל והושענות אחרי), ולאחר מכן קוראים בתורה ומחלקים את הקריאה לארבעה קוראים. אחרי קריאת התורה מתפללים תפילת מוסף של חג.
גם בברכת המזון מוסיפים יעלה ויבוא.
הנחת תפילין
בימות החול הרגילים נוהגים להניח תפילין בזמן תפילת שחרית. בחול המועד נחלקו המנהגים, יש נוהגים להניח את התפילין כרגיל אבל לחלוץ אותם לפני ההלל ויש הנוהגים שלא להניח תפילין כלל וכך המנהג הרווח בארץ ישראל.
שבת חול המועד
גם בשבת מתפללים תפילת עמידה בשחרית, מנחה וערבית בלא שינויים, למעט יעלה ויבוא. בקהילות אשכנז ואיטליה אומרים פיוטים בברכות קריאת שמע. אומרים הלל, ובסוכות ברוב הקהילות אומרים הושענות, אלא שנוהגים שלא להקיף את הבימה כבשאר ימים. בקהילות האשכנזים, קוראים מגילת שיר השירים בשבת חול המועד פסח, ומגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות.
בקריאת התורה בשחרית קוראים פרשה מיוחדת לשבת חול המועד ( עד ), ולמפטיר קוראים בקרבנות החג כמו בשאר הימים. בחול המועד סוכות, מפטירים ברוב הקהילות עד ; אצל התימנים והאיטלקים מפטירים . בחול המועד פסח, מפטירים (והתימנים מתחילים ). תפילת מוסף היא בנוסח של יום טוב, אך מזכירים בו שבת.
במנחה קוראים את תחילת הפרשה של הפרשה הבאה – בסוכות פרשת וזאת הברכה, ובפסח – בשנה פשוטה פרשת שמיני, ובשנה מעוברת פרשת אחרי מות או פרשת קדושים.
עלייה לרגל
בזמן בית המקדש, מי שאיחר מלהקריב עולת ראייה ביום טוב הראשון, היה יכול להשלים ולהקריב בימי חול המועד.
כיום, רבבות נוהרים אל רחבת הכותל המערבי בימי חול המועד כדי לקיים זכר למצוות העלייה לרגל. פעם בשבע שנים מגיעים במוצאי שנת השמיטה, בחול המועד סוכות, לקיום זכר למצוות הקהל.
כמו כן, אלפים מגיעים בחול המועד למעמד ברכת הכהנים לכותל המערבי המסורתי, בו מאות כוהנים מברכים את העם. עם זאת לדעת חלק מהפוסקים קיום זכר לעליה לרגל הוא רק בראיית רצפת הר הבית כך כתוב גם בשו"ת תשובות והנהגות שכתב הרב משה שטרנבוך וכן הורה רב העיר העתיקה הרב אביגדור נבנצל.
לקריאה נוספת
בנימין שלמה המבורגר, שרשי מנהג אשכנז, כרך ה, בעניין הנחת תפילין בחול המועד, בני ברק תשע"ח.
קישורים חיצוניים
הרב מרדכי אליהו, הלכות חול המועד, באתר ישיבה
הלכות חול המועד, אתר דין
הרב אוהד פיקסלר, כיבוס בחול המועד, באתר ישיבת הר עציון
קריאת התורה בפסח, באתר "פרשת השבוע"
קריאת התורה בסוכות, באתר "פרשת השבוע"
הערות שוליים
*
קטגוריה:חגי ישראל ומועדיו
קטגוריה:פסח
קטגוריה:סוכות | 2024-08-01T02:17:43 |
18 בספטמבר | 18 בספטמבר הוא היום ה־261 בשנה (262 בשנה מעוברת), בשבוע ה־38 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 104 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
96 – נרווה הופך לקיסר רומא
1180 – פיליפ השני מוכתר כמלך צרפת
1214 – פיליפ השני, מלך צרפת חתם על הסכם שינון עם ג'ון, מלך אנגליה. לפי הסכם זה ויתר ג'ון על דרישותיו הטריטוריאליות מצפון לנהר לואר, וחבלי הארץ של ברי, טורן, מיין ואנז'ו עברו לשליטת מלך צרפת
1635 – פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מכריז מלחמה כנגד צרפת
1851 – העיתון הניו יורק טיימס מופיע לראשונה
1906 – טייפון מלווה בצונאמי מביא למותם של כ־10,000 בני אדם בהונג קונג
1919 – הולנד מכירה בזכות הבחירה של נשים
1932 – עבד אל עזיז אבן סעוד מכריז על כינון ממלכת ערב הסעודית
1943 – השואה: יהודי מינסק נטבחים בסוביבור
1975 – פטי הרסט נעצרת לאחר שנה ברשימת המבוקשים של ה־FBI
2001 – התחלת מתקפת האנתרקס בארצות הברית, באמצעות משלוח מעטפות נגועות באנתרקס
2014 – נערך משאל העם על עצמאות סקוטלנד
2024 – פיצוץ של מכשירי ווקי-טוקי רבים של אנשי חזבאללה ברחבי לבנון
נולדו
ממוזער|245x245 פיקסלים|טראיאנוס
ממוזער|223x223 פיקסלים|ג'יימס גנדולפיני
53 – טראיאנוס, קיסר רומי (נפטר ב־117)
1434 – לאונור מפורטוגל, קיסרית האימפריה הרומית הקדושה (נפטרה ב-1467)
1587 – פרנצ'סקה קאצ'יני, מלחינה, זמרת, נגנית לאוטה, משוררת ומורה למוזיקה איטלקייה
1709 – סמואל ג'ונסון, סופר ומשורר אנגלי (נפטר ב־1784)
1819 – לאון פוקו, פיזיקאי (נפטר ב־1868)
1876 – ג'יימס סקאלין, ראש ממשלת אוסטרליה התשיעי (נפטר ב־1953)
1895 – ג'ון דיפנבייקר, ראש ממשלתה השלושה עשר של קנדה (נפטר ב־1979)
1903 – פאני לוביץ', שחקנית ומורה למשחק, מראשוני הבימה (נפטרה ב־1988)
1905 – גרטה גרבו, שחקנית קולנוע שוודית (נפטרה ב־1990)
1910 – ניוטה הלפרין, מפקדת גדוד החברות בתל אביב של ארגון ההגנה (נפטרה ב־2004)
1926 – רן אלדמע, יקיר העיר גבעתיים, מחנך, מוזיקאי ומראשוני חיל הקשר (נפטר ב־2016)
1926 – אליעזר רפאלי, ממקימי אוניברסיטת חיפה ונשיאה הראשון (נפטר ב־2018)
1929 – כריסטוף פון דוהנאני, מנצח גרמני
1936 – חסין פארס, איש ציבור ערבי ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת מטעם מפ"ם ומרצ (נפטר ב-2021)
1939 – ז'ורז'ה סמפאיו, הנשיא ה-18 של פורטוגל (נפטר ב-2021)
1942 – אלכס סטפני, כדורגלן אנגלי ששיחק בעמדת השוער
1943 – דוד קוליץ, איש עסקים ישראלי, יושב-ראש ומנהל קבוצת "אלול טכנולוגיות" (נפטר ב-2022)
1943 – גדעון רייס, ספורטאי ישראלי
1945 – אמנון פרידברג, אנטומולוג ישראלי אשר התמחה בזבובאים (נפטר ב-2020)
1945 – ג'ון מקאפי, מתכנת, יזם ואיש עסקים בריטי-אמריקאי (נפטר ב-2021)
1946 – צילה דגן, זמרת ישראלית (נפטרה ב־2004)
1949 – הלל מיטלפונקט, מחזאי ובמאי תיאטרון ישראלי
1949 – פיטר שילטון, שוער כדורגל אנגלי
1950 – אפרת לביא, שחקנית קולנוע ותיאטרון ישראלית
1951 – חיים זיסוביץ, איש תקשורת ישראלי
1955 – אפי מלצר, סופר, עורך ומו"ל ישראלי (נפטר ב-2018)
1958 – ג'ון אולדרידג', כדורגלן אירי
1959 – גלי בהרב מיארה, עורכת דין ישראלית המכהנת כיועצת המשפטית לממשלה
1961 – ג'יימס גנדולפיני, שחקן אמריקאי (נפטר ב־2013)
1963 – אורי פינק, קומיקסאי ישראלי
1963 – דן פוונמיר, במאי טלוויזיה, מפיק ושחקן אמריקאי
1969 – גדי אגמון, תת־אלוף בצה"ל
1970 – עמרי לוי, במאי קולנוע ותסריטאי ישראלי
1971 – לאנס ארמסטרונג, רוכב אופניים, מנצח הטור דה פראנס שבע פעמים רצופות (1999-2005)
1971 – ג'יידה פינקט סמית', שחקנית אמריקאית
1975 – ג'ייסון סודייקיס, שחקן וקומיקאי אמריקאי
1976 – גורי אלפי, שחקן ישראלי
1979 – אורי חזקיה, סטנדאפיסט ישראלי
1980 – אבי סטרול, שחקן כדורגל ישראלי
1981 – לוסי אהריש, עיתונאית ישראלית
1981 – דן קיזלר, שחקן, מדבב, מוזיקאי וזמר ישראלי
1983 – דודי בר דוד, זמר־יוצר, מוזיקאי, מלחין, פזמונאי ומפיק מוזיקלי ישראלי
2003 – איידן גלאגר, שחקן אמריקאי
נפטרו
ממוזער|221x221 פיקסלים|דומיטיאנוס
ממוזער|179x179 פיקסלים|טויוטומי הידיושי
ממוזער|255x255 פיקסלים|ג'ימי הנדריקס
96 – דומיטיאנוס, קיסר רומי (נולד ב-51)
887 – פייטרו קאנדיאנו הראשון, הכדוכס ה-16 של ונציה (נולד ב-842)
1137 – אריק השני, מלך דנמרק (נולד ב-1090)
1180 – לואי השביעי, מלך צרפת (נולד ב-1120)
1361 – לודוויג החמישי, דוכס בוואריה (נולד ב-1315)
1598 – טויוטומי הידיושי, דאימיו, מצביא ופוליטיקאי שאיחד את יפן בפעם השנייה (נולד ב-1537)
1764 – רבי יהונתן אייבשיץ, (נולד ב־1694)
1783 – לאונרד אוילר, מתמטיקאי שווייצרי (נולד ב-1707)
1879 – המלבי"ם, (נולד ב־1809)
1950 – פניה ברגשטיין, סופרת ומשוררת ישראלית (נולדה ב-1908)
1961 – דאג המרשלד, המזכיר הכללי של האו"ם (נולד ב-1905)
1970 – ג'ימי הנדריקס, מגדולי הגיטריסטים בתולדות הרוק (נולד ב-1942)
1994 – סידני אדלשטיין, כימאי וממציא (נולד ב-1912)
2008 – מאוריציו קאגל, מלחין יהודי ארגנטינאי־גרמני (נולד ב-1931)
2009 – דב פלג, מזכיר הקיבוץ הארצי בין השנים 1979–1984 (נולד ב-1927)
2012 – חיים חפר, משורר וחתן פרס ישראל לזמר עברי (נולד ב-1925)
2013 – מרסל רייך־רניצקי, פובליציסט ומבקר ספרות גרמני ממוצא יהודי (נולד ב-1920)
2013 – קן נורטון, מתאגרף (נולד ב-1943)
2020 – ג'ון טרנר, ראש ממשלת קנדה הזמני ב-1984 (נולד ב-1929)
2020 – רות ביידר גינסבורג, שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית יהודייה (נולדה ב-1933)
2020 – סם מקברטני, סופר ילדים צפון אירי (נולד ב-1943)
2021 – יצחק ולד, ראש עיריית כפר סבא (נולד ב-1939)
2021 – אנה כרומי, ציירת ופסלת (נולדה ב-1940)
2022 – חדוה רוזנברג איש-שלום, מורה, מנהלת בית ספר, ד"ר לחינוך, יועצת למערכות חינוך ומרצה במוסדות אקדמיים (נולדה ב-1925)
2022 – אליקים העצני, עורך דין ופובליציסט ישראלי, חבר במועצת יש"ע וחבר הכנסת ה-12 מטעם מפלגת "התחיה" (נולד ב-1926)
2022 – גדולה עוגן, פסלת ואמנית קרמיקה ישראלית (נולדה ב-1929)
2023 – יהודה לוי טוקטלי, מטאורולוג, חזאי ומרצה ישראלי (נולד ב-1922)
2024 – סלבטורה סקילאצ'י, כדורגלן איטלקי (נולד ב-1964)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות של צ'ילה
17 בספטמבר – 19 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט יח
קטגוריה:ספטמבר | 2024-09-21T06:17:11 |
פרודיה | ממוזער|התצלום אמריקן גותיק, וושינגטון די. סי. הוא פרודיה על הציור אמריקן גותיק
פרודיה (ביוונית: παρῳδία, מן παρά שמשמעו "לצד" + ᾠδή שמשמעו "שיר", וביחד "שיר בצד") היא יצירה המחקה באופן קומי יצירה או סוג יצירות אחר. פרודיה יכולה להתקיים בכל מדיום אמנותי, כולל ספרות, מוזיקה וקולנוע.
היסטוריה
בספרות יוון העתיקה הייתה הפרודיה סוג של שיר שחיקה את סגנונו של שיר אחר באופן מלעיג. ב"פואטיקה" טוען אריסטו כי פרודיה היא כתיבה במשקל יאמבי על גיבורים "נמוכים", וזוהי יצירה שתפקידה לפוגג את המתח הטרגי המצטבר בטרגדיות.
הרומאים החשיבו פרודיה כחיקוי שיר אחד על ידי שיר אחר לשם השגת אפקט קומי, וכך היא נחשבה גם בעיני הנאו קלאסיקנים הצרפתים. טכניקה זו זכתה לעדנה במאה ה-18, עם יצירותיהם של ג'ון דריידן, הנרי פילדינג וג'ונתן סוויפט. עם זאת, כבר במאה ה-17 התפרסם דון קיחוטה של סרוואנטס, יצירה פרודית ברובה על רומאנס האבירים.
לפני המאה ה-18, היה המונח "פרודיה" קרוב במשמעותו ל"ציטוט" מוזיקלי (כך, למשל, מוצארט שחיקה בחלק מיצירותיו שירי ציפורים, ומנדלסון ש"ציטט" את מוצרט). ב-"MacFlecknoe", יצר דרידן שירה שתוכננה להלעיג (משמע סאטירית) על ידי שימוש בפרודיה. דרידן אימץ את סגנונו של איניאדה לורגיליוס, כדי לכתוב על תומאס שדוול, מחזאי. הניגוד הברור בין הסגנון ההרואי השאוב מוורגיליוס לבין הגיבור, שדוול, גרם לשדוול להיראות מגוחך למדי. הלבשת דמותו של שדוול בבגדיו של איניאס הופכת אותו לנלעג אף יותר. פרודיות אחרות של תקופת הרסטורציה והמאה ה-18 דמו לסגנון הפרודי של דרידן: הן חיקו סגנון רציני והרואי כדי ללעוג לגיבור נמוך וטיפשי. סגנון זה נקרא בדרך כלל mock heroic, ז'אנר שנהוג לייחס את ראשיתו לסמואל באטלר ולשירו "הודיברס".
ג'ונתן סוויפט הוא הסופר האנגלי הראשון שהשתמש במילה "פרודיה" כדי לתאר פרוזה נרטיבית, ואולי בשל אי ההבנה של סוויפט עצמו התרחבה משמעות המילה, וכוללת היום כל חיקוי קומי של סגנון המכוון להלעיג. באחת ההקדמות שלו ל"מעשה בגיגית" ("A Tale of a Tub") טען סוויפט שפרודיה היא חיקוי סגנונו של מחבר, שהפארודיסט רוצה לחשוף את קלונו. הגדרה זו הופכת את הפרודיה לשונה במעט מאוד מבורלסקה, ובהתחשב בתשומת הלב שהקדיש סוויפט לשפה, ייתכן מאוד כי הוא ידע זאת. למעשה, ההגדרה של סוויפט לפרודיה יכולה בהחלט להיות פרודיה בעצמה על סגנונו של דריידן, שנהג להסביר את הברור מאליו באמצעות מילים שאולות משפות אחרות.
פרודיה פוסטמודרנית
לינדה הטצ'טון, חוקרת אמנות פוסטמודרנית, טוענת כי בעידן הפוסטמודרני פרודיות אינן משמשות עוד כדי ללעוג למושאי החיקוי שלהן. הן משלבות אלמנטים בני תקופות ותרבויות שונות, אך שילוב זה אינו אלא משחק בלבד ולא פרי כוונה ביקורתית.
פרדריק ג'יימסון, לעומתה, טוען כי בעידן הפוסטמודרני שוב אין משתמשים בפרודיות, כי אם בפסטיש, אימוץ של אלמנטים מיצירה או ז'אנר אחד מבלי שתהא לכך משמעות פרשנית כלשהי. בעיניו, בעידן זה, בו לא ניתן להתייחס לאף ערך אסתטי או אף נורמטיבי ללא ספק עמוק באשר ל"טבעיותו" של ערך זה, לא תיתכן פרודיה, שכן לא ניתן לתקוף מודל אסתטי מסוים מבלי שתהא לך מטרה שבשמה אתה תוקף.
כמו שניתן לראות, הן הטצ'טון והן ג'יימסון מייחסים לפרודיה כוונה סאטירית, וטוענים, איש בדרכו, כי אמנות פוסטמודרנית אינה מסוגלת לסאטירה מסוג זה.
פרודיה וסאטירה
כפי שניתן לראות, המונח "פרודיה" שינה והרחיב את משמעותו היוונית המקורית. מאז המאות ה-17 וה-18 מונח זה משמש פעמים רבות כדי לתאר חיקוי קומי של סגנון כתיבה כדי להלעיג על איכות היצירה המחוקה. שימוש זה במילה מניח שבפרודיות יש פן סאטירי, ולכן חל בלבול לעיתים קרובות בין שני המונחים. פרודיה אינה חייבת להיות סאטירית, גם אם פעמים רבות היא אכן כזו, וחיקוי קומי של סגנון או יצירה אינו מחייב הלעגת האובייקט המחוקה. כמה משיריו של דוד אבידן, לדוגמה, הם פרודיה עצמית, שנעשית במודע, ולא מתוך ניסיון ללעוג לסגנונו שלו (אם כי יש המתווכחים על כך).
יותר מכך, גם אם פרודיה היא אכן סאטירית, במקרים רבים הסאטירה אינה מופנה כלפי מודל המקור (היצירה, הסגנון או הז'אנר שהפרודיה מחקה) אלא כלפי העולם עצמו. במקרים אלה משמשת הפרודיה כמעין מצע בעזרתו ניתן לתקוף אספקטים בעולם.
במילים אחרות, פרודיה יכולה להיות גם סאטירית, וסאטירה יכולה להיות פרודית, אולם זוהי רק בגדר אפשרות ולא הכרח. אף על פי שז'אנרים אלה קרובים מאוד, ולעיתים משמשים בערבוביה, אין לבלבל ביניהן.
פרודיה וההיסטוריה של הספרות
ויקטור שקלובסקי, פורמליסט רוסי, טען במאמרו, "הרומן הפרודי", כי הפרודיה היא כלי חיוני להתפתחות ספרותית. לטענתו בשלב מסוים מתיישן סגנון או ז'אנר, והופך לצפוי וקונבנציונלי. הפרודיה משמשת במקרים אלו כדי לחשוף את תחבולות הטקסט, ולהוקיען (ובכך מובלעת ההנחה, כמובן, שפרודיה היא סאטירית בבסיסה). הטקסט הפרודי מכיל בתוכו "שני דקדוקים" - זה של הטקסט המחוקה וזה של הטקסט הפרודי עצמו - כאשר הטקסט הפרודי מייצר הזרה לטקסט המחוקה, ובכך "מערטל" את התחבולות הרטוריות שלו. על ידי ארגון הפוך של האלמנטים בטקסט המחוקה, והצבתם ליד אלמנטים אחרים, לרוב "נמוכים" יותר (בעלי סטטוס חברתי נמוך), מציגה הפרודיה לראווה את חוסר הטבעיות של טכניקות אלה.
הפרודיה, אם כן, משמשת ככלי פנים ספרותי, שמציג לראווה קונוונציות סגנוניות שהתיישנו, והאפקט שלהן הועם, ובכך פותח פתח לתחבולות רטוריות חדשות, שאף הן בתורן יתיישנו וחוזר חלילה.
ה"פרדוקס" של הפרודיה
אחת הטענות המעניינות בכל הנוגע לפרודיות סאטיריות, היא שבפרודיות אלה קיימת סתירה מובנית. הפרודיה יוצאת חוצץ כנגד ז'אנר או יצירה כלשהי, על ידי חיקוי מלעיג שלה. אולם בעצם חיקוי המודל, אותו רוצה הפרודיה לתקוף, מחיה הפרודיה מחדש מודל זה. קשה להאמין, למשל, כי היה מישהו זוכר היום את "אמאדיס דה גאולה" או "אורלנדו הזועם", ספרות האבירים של המאה ה-16, אותם תקף סרוואנטס בחמת זעם כזו בדון קיחוטה שלו. הפופולריות של דון קיחוטה היא ששמרה על ספרים אלה ידועים ואף נקראים עד לימינו אלה. במובן מסוים, אם כן, החיקוי הפרודי יכול לשמר ז'אנרים ויצירות שהיו נשכחות בלעדיו, גם אם מטרתו הייתה ביקורת על טקסטים אלו.
פרודיה כטכניקה אינטרטקסטואלית
כל פרודיה היא מטבעה טכניקה אינטרטקסטואלית, כלומר היא עיבוד של מבע אמנותי אחד במבע אמנותי אחר. מאחר שפרודיה היא חיקוי קומי אפשר פעמים רבות לראות בבירור את האלמנטים של טקסט המקור מול האלמנטים שנוספו בטקסט הפרודי.
A1 + B1 + A2 + B2 + A3 + B3 מקרא:דקדוק טקסט המקור: A1...3הדקדוק הפרודי: B1...3
בדיאגרמה שמשמאל, למשל, האלמנטים המסומנים ב-B הם הדקדוק הפרודי, והאלמנטים המסומנים ב-A הם האלמנטים השאולים מטקסט המקור. העמדתם זה מול זה (או הקצנתם או כל טכניקה קומית אחרת) יוצרים דיסוננס קומי.
לדוגמה:
במשפט "לשתות או לא לשתות, זו השאלה" נוכחים שני דקדוקים:
"להיות או לא להיות, זו השאלה" (מתוך "המלט")
"לשתות או לא לשתות, זו השאלה" (הטקסט הפרודי)
הפרודיה מציבה במקרה זה אלמנטים שמעמדם החברתי נמוך (שתייה) במקום בו מופיע במונולוג השיקספירי "להיות", הקטע בו המלט שוקל התאבדות, שנחשב תרבותית כ"גבוה" וקאנוני. אפשר לראות שבתוך הפרודיה נוכחים סמנים ל"המלט", אך הם מובאים לצד אלמנטים חדשים. עם זאת, קשה לומר כי פרודיה זו מלעיגה את המונולוג המפורסם של המלט, ואף לא את המציאות עצמה. כלומר, פרודיה זו אינה סאטירית.
פרודיה רצינית
אף על פי שפרודיה היא חיקוי קומי, עדיין ישנן פרודיות הנחשבות ל"פרודיות רציניות" (למשל: יוליסס לג'ויס). כיצד הדבר נעשה?
כאמור, פרודיה משלבת בין אלמנטים מטקסט המקור לאלמנטים חדשים, שהסטטוס החברתי שלהם גבוה או נמוך יותר. שילוב זה יוצר דיסוננס, שגורם לאפקט קומי. בפרודיות רציניות, טוענת זיוה בן-פורת, נוצר גם כן שילוב בין אלמנטים "נמוכים" ו"גבוהים", אולם האלמנטים ה"נמוכים" מוגבהים בתרבות שבה הפרודיה נכתבה.
"יוליסס", לדוגמה, משחזר את עלילת האודיסיאה להומרוס בדבלין. את מקום אודיסאוס מחליף בלום, פרסומאי יהודי; את מקום המסע שארך שנים תופס מסע בן יום אחד; הקיקלופ הופך לגזען שיכור, וכך הלאה. לכאורה, יש כאן שילוב בין אלמנטים "נמוכים" ל"גבוהים", אך ג'ויס והספרות המודרנית, שבה הוא פעל, אינם רואים בבלום גיבור "נמוך". בלום אכן עובר "אודיסיאה", אלא שאודיסיאה זו היא אודיסיאה נפשית, שמתרחשת רובה בתוך תודעתו.
דוגמה נוספת היא האודות של פבלו נרודה. נרודה כותב שירי הלל, אך שירי ההלל שלו אינם לגיבורים ולאלים כי אם לדברים פשוטים ויומיומיים. נרודה כתב אודה לבצל, למשל, ולמרות הניגוד הברור, נרודה אינו מבקש להלעיג, אלא משתמש בדיסוננס כדי להגביה את הדברים היומיומיים, ולא כדי להנמיך את הז'אנר אותו הוא מחקה.
פרודיה ככלי לשינוי חברתי
ג'ודית באטלר טוענת בספרה, "קוויר באופן ביקורתי", כי זהות היחיד מכוננת בתוך פרקטיקות תרבותיות, המייצרות אשליה שלכל אחד מאיתנו יש זהות טבעית, נתונה ומינית. החברה מניחה קשר הדוק בין מין ומגדר, כלומר שמין מסוים מוביל בהכרח למגדר מסוג מסוים. זוהי, כאמור אשליה, טוענת באטלר. יותר מכך, אף תפיסת המין שלנו עצמה, לטענתה, מעוותת דרך פריזמה חברתית. ההבדלים בין המינים מודגשים ומקבלים משמעות דרך מנגנוני שיח בחברה נתונה.
כדי לשנות נורמות מחשבה אלה מציעה באטלר פרודיה חברתית. מופע דראג, בו גברים מתחפשים לנשים וההפך יוצר, לתפיסתה, פרודיה על הנורמות המגדריות שבחברה, ועל ידי כך מציג אותן כלא טבעיות והכרחיות, אלא כפרי בחירה בלבד. אלמנטים מגדריים הנראים מובנים מאליהם מוצגים בעזרת הפרודיה הזו כקונוונציות חברתיות. הפרודיה, אם כן, מערערת מוסכמות חברתיות, ומציגה אותן במערומיהן. על ידי שימוש בסוג כזה של פרודיה, אפשר יהיה "לנקות" את השיח המגדרי הנוכחי מתפיסות שגויות, ולאפשר הבנה טובה יותר ובלתי מעוותת של המין והמגדר.
פרודיות מפורסמות
דון קיחוטה מאת מיגל דה סרוואנטס
דון ז'ואן מאת
טריסטרם שנדי מאת לורנס סטרן
ליאור שליין מאת ליאור שליין
שמלה מאת הנרי פילדינג; הרפתקאות ג'וזף אנדרוז מאת הנרי פילדינג
Rape of the Lock מאת אלכסנדר פופ
יוליסס מאת ג'יימס ג'ויס
הלצה מוזיקלית מאת וולפגנג אמדאוס מוצארט
מגזין MAD
המגזין The onion
מונטי פייתון: ממערכונים רבים ב"קרקס המעופף" וסרטיהם: "הגביע הקדוש" ו"בריאן כוכב עליון"
טיסה נעימה המהווה פרודיה לסרטי אסונות
כמה משיריו של דוד אבידן
סרטיו של הבמאי מל ברוקס (כגון שיגעון בחלל המהווה פרודיה על סרטי מלחמת הכוכבים)
הזמר וירד אל ינקוביק
סרטי אוסטין פאוורס של גיא רוץ'
גדול מהסרטים
טרילוגיית הקורנטו
סרטיו של דדפול
קישורים חיצוניים
יעל רנן, ספרות המערב: הליצן על החבל: עקרונות הפארודיה.
פרודיה של ונישיאן פרינסס על שיר של בריטני ספירס
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכניקות ספרותיות
קטגוריה:סאטירה | 2024-02-21T11:46:02 |
אייזק אסימוב | אייזק אסימוב (ביידיש: יצחק אזימאווAsimov, Isaac. In Memory Yet Green (1979), New York: Avon, p. 11, באנגלית: Isaac Asimov; 2 בינואר 1920 – 6 באפריל 1992) היה ביוכימאי וסופר יהודי אמריקאי, יליד רוסיה הסובייטית. במשך שנות פעילותו כתב למעלה מ־500 ספרים בתחומים שונים, אולם את עיקר פרסומו קנה ככותב ספרי מדע בדיוני. כמחווה לפועלו נקרא אסטרואיד על שמו (5020 Asimov). זכה בפרסי הוגו ונבולה פעמים אחדות, כמו גם פרסים נוספים ו-14 תוארי דוקטור לשם כבוד. ב-1987 היה הסופר השמיני שזכה בפרס ה"גרנד מאסטר" (הקרוי, החל מ-2002, פרס דיימון נייט), פרס מפעל חיים המחולק לסופר מדע בדיוני אחד, פעם בשנה, לצידו של טקס חלוקת פרס נבולה.
קורות חיים
אסימוב נולד ב-2 בינואר 1920 למשפחה יהודית בפטרוביצ'י, עיירה ליד סמולנסק, שברוסיה הגדולה, והוריו קראו לו יצחק, שם בו השתמש כל חייו בראיונות לעיתונות העברית. בשנת 1923 היגרה משפחתו לארצות הברית, שם גדל בברוקלין, ניו יורק, כשהוא מחלק את זמנו בין בית הספר בבוקר וחנות הממתקים והעיתונים שפתחו הוריו בשכונה.
אסימוב ראה לראשונה חוברות מדע בדיוני בחנות של הוריו והחל לקרוא בהן. סיפורים החל לכתוב בעצמו בגיל 17 ומכר אותם למגזינים של מדע בדיוני, שהיו פופולריים מאוד אז. ג'ון ו. קמפבל, עורך הביטאון "Astounding Stories", זיהה את כישרונו הייחודי של הנער אסימוב, אימץ אותו והיווה לו מורה רוחני.
בגיל 19, בשנת 1939 השלים תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת קולומביה, ובגיל 28, בשנת 1948 קיבל תואר דוקטור. הוא הצטרף לסגל אוניברסיטת בוסטון, אך ב־1958 עלתה ההכנסה ממכירת ספריו על הכנסתו מהמוסד האקדמי. אסימוב נשאר באוניברסיטה וקודם רק ב־1979 לדרגת פרופסור מן המניין. מסמכיו האישיים של אסימוב משנת 1965 והלאה מצויים בספריית אוניברסיטת בוסטון. היה חבר וסגן נשיא איגוד "מנסה" שבו חברים שמנת המשכל שלהם נמצאת ב-2% העליונים באוכלוסייה.
אסימוב נישא לגרטרוד בלוגרמן ב-26 ביולי 1942. לזוג נולדו שני ילדים: דוד (1951) ורובין (1955). הם התגרשו בשנת 1973 ואסימוב התחתן בשנית, באותה שנה, עם ג'נט ג'פסון.
במשך שנים רבות החשיב אסימוב את עצמו לאתאיסט, אף על פי שהסתייג מהביטוי מאחר שהרגיש שהאתאיזם מתאר את מה שהוא לא מאמין בו, במקום את מה שכן. מאוחר יותר מצא את הביטוי הומניסט כתיאור מתאים יותר.
אסימוב נפטר ב-6 באפריל 1992 כתוצאה מכשל בלב ובכליה שנגרם בין השאר כתוצאה ממחלת האיידס, בה לקה לאחר שנדבק בנגיף ה-HIV דרך עירוי דם שקיבל במהלך ניתוח לב. העובדה שהיה חולה איידס נשמרה בסוד 10 שנים אחרי מותו והתגלתה רק בביוגרפיה שפרסמה אלמנתו, ג'נט אסימוב, "היו אלה חיים טובים".
יצירתו
ממוזער|193x193px|אייזק אסימוב, 1981|ימין
הספר הראשון מז׳אנר מדע בדיוני שאסימוב פרסם היה "עד לכוכבים", ובו הוא ניבא כי התפתחות הטכנולוגיה עלולה להיעצר בגלל החשש ממלחמות. את ספריו הבאים כתב בקצב מסחרר, ולמעשה במשך כ-50 שנה, לא הפסיק לכתוב ועשה זאת גם בזמן חופשות ובעת נסיעות.
רבים מספריו מכילים רמיזות להיסטוריה האנושית, לצד מרכיב של עתידנות בניסיון כביכול לחזות את התפתחות האנושות בעתיד. ספריו כוללים מסעות בין גלקסיות, ותיאור המציאות בעוד עשרות אלפי שנים. ספריו נטולי החייזרים עוסקים גם בפסיכולוגיה האנושית, האם וכיצד יהיו שונים בני האדם העתידיים (במובן הפסיכולוגי).
בשנת 1941 חיבר אסימוב סיפור קצר בשם "שקיעה" (Nightfall), המבוסס על רעיון פשוט אך יוצא דופן. הוא מתאר עולם המקיף מערכת רב-שמשית ולכן לא מחשיך שם אלא בעת ליקוי חמה נדיר. ליקוי זה גורם למהפכות חברתיות. הסיפור זכה להצלחה גדולה ונבחר בשנת 1968 על ידי איגוד סופרי המדע הבדיוני של אמריקה כ"סיפור המדע הבדיוני הטוב ביותר בכל הזמנים". הסיפור תורגם לעברית והופיע במגזין פנטסיה 2000.
באנתולוגיה הקצרה שלו "שקיעה וסיפורים אחרים" כתב אסימוב: "כתיבת 'שקיעה' הייתה קו פרשת המים בקריירה המקצועית שלי. לפתע התייחסו אלי ברצינות, ועולם המדע הבדיוני נעשה מודע לקיומי. ברבות השנים, התברר כי כתבתי 'קלאסיקה'." הסיפור הורחב מאוחר יותר לכלל ספר באותו השם על ידי אסימוב עצמו ורוברט סילברברג, עוד סופר מדע בדיוני חשוב מדורו.
הסיפור הקצר האהוב ביותר על אסימוב עצמו נכתב בשנת 1956 במשך אחר צהריים אחד, ואסימוב העיד שלא נאלץ לבצע כל עריכה בכתיבתו. מדובר בסיפור: "השאלה האחרונה" שהתפרסם אחר כך בקובץ הסיפורים "מחר כפול תשע". הסיפור דן ביכולתה של האנושות להתמודד עם תופעת האנטרופיה ולהתגבר עליה. הסיפור, כמו סיפורים נוספים של אסימוב, מתמקד במחשב-העל מולטיוואק.
במיוחד התפרסם אסימוב בסדרת המוסד שלו, סדרה בת שבעה ספרים. הסדרה זכתה בשנת 1966 ב"פרס הוגו"
בקטגוריה של הסדרה הטובה בתולדות המדע הבדיוני. הסדרה תורגמה לעברית על ידי עמנואל לוטם ועמוס גפן בהצלחה וזכתה לכמה מהדורות. סדרת המוסד התחילה בעצם כסדרת סיפורים קצרים שאוגדו בסופו של דבר לשלושה חלקים. רק מאוחר יותר הוסיף אסימוב שני קדימונים ושני המשכים במגמה לאחד נתח ניכר מספריו ל"היסטוריה עתידית" אחת. כך לסדרת הרובוטים נוספו שני ספרים. בישראל, הייתה לאייזק אסימוב הצלחה עצומה בעיקר בשנות השבעים, כשהוצאת "מסדה" רכשה את הזכויות לספריו והוציאה רבים מהם.
העתיד על-פי אסימוב כולל את סיפורי הרובוטים הקצרים המתארים את העתיד הקרוב על כדור הארץ. אחריהם באה סדרת הרובוטים המתארת עולמות התיישבות של בני כדור הארץ כעבור אלפי שנים. מאוחר יותר באה סדרת האימפריה המתארת את השלטון האנושי ברחבי הגלקסיה. לבסוף באה סדרת המוסד המתארת את קץ האימפריה והחלפתה במוסד. שתי המצאות גדולות מפותחות ביקום אותו ברא: הרובוטים והפסיכוהיסטוריה.
הוא ניסח בין היתר את שלושת חוקי הרובוטיקה בספרו "אני, רובוט":
לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם יפגע.
רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.
בספר "שמש עירומה" מצוטט החוק הראשון באופן מדויק יותר: "לא יעשה רובוט דבר אשר, למיטב ידיעתו, יפגע באדם, ולא יניח, ביודעין, שאדם ייפגע במחדל".
מאוחר יותר, ניסח אסימוב חוק נוסף (בספר "רובוטים ואימפריה", החוק מנוסח על ידי דמות רובוטית בשם דאניל אוליבאו") – "חוק האפס":
לא יפגע רובוט לרעה באנושות ולא יניח, במחדל, שהאנושות תיפגע.
עם הוספת "חוק האפס" לקבוצת שלושת החוקים המקוריים, נוספת הסתייגות בסוף כל אחד מהחוקים, 1 עד 3, המבהירה כי על הרובוט לקיימים כל עוד הם אינם סותרים את "חוק האפס". בכך, עבור הרובוט הבודד, מעמידה רביעיית החוקים את שלומה של האנושות לא רק מעל לשלומו של הרובוט עצמו, אלא אף מעל לשלומו של האדם הבודד.
רשימת ספרים (חלקית)
אייזק אסימוב כתב יותר מ-500 ספרים, במגוון תחומים רחב ביותר, שכלל נושאים מכל הקטגוריות הראשיות לסיווג ספרים על פי שיטת דיואי (למעט פילוסופיה ופסיכולוגיה), אם כי רובם מז'אנר המדע הבדיוני.
ספריו תורגמו לשפות רבות, גם לעברית. להלן ספריו שתורגמו לעברית:
ממוזער|שמאל|250px|דמותו ההולוגרפית של הארי סלדון על כריכת הספר "המוסד". סדרת המוסד היא בין עבודות המדע בדיוני המפורסמות ביותר של אסימוב
קובצי סיפורים קצרים על רובוטים
בארץ הרובוטים, 1964, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1975, בתרגומו של יואב הלוי
אנוכי, הרובוט, 1950, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1970, בתרגומו של יאיר שמעוני ויצא בשנית בשם אני, רובוט בהוצאת כתר, 2004 בתרגומו של אורי בלסם
(בשנת 2004 יצא לאקרנים הסרט "אני, רובוט", בכיכובו של ויל סמית', בהשראת הספר)
סדרת הרובוטים
מערות הפלדה, 1954, יצא בעברית ב-1975 בהוצאת מסדה, בתרגומו של חיים גליקשטיין; וב-2005 בהוצאת ינשוף, בתרגומו של רמי שלהבת
השמש העירומה, בחלקים בכתב עת ב 1956 וכספר ב 1957, יצא בעברית ב-1975 בהוצאת מסדה, בתרגומו של חיים גליקשטיין; וב-2007 בהוצאת ינשוף, בתרגומו של רמי שלהבת, בשם שמש עירומה
רובוטים של שחר, 1983, יצא בעברית בהוצאת כתר, בתרגומו של עמנואל לוטם
רובוטים ואימפריה, 1985, יצא בעברית בכתר הוצאה לאור, 1988, בתרגומו של עמנואל לוטם
סדרת האימפריה
אבק כוכבים, 1951, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1981, בתרגומו של עמוס גפן, ויצא בשנית בשם הכוכבים כאבק, הוצאת אודיסיאה, 2007
זרמי חלל, 1952, יצא בעברית בהוצאת אודיסיאה, 2004
אבן בשחקים, 1950, יצא בעברית בהוצאת אודיסיאה, 2001, בתרגומו של אסף כהן
סדרת המוסד (לפי סדר התרחשות)
בטרם המוסד, 1988, יצא בעברית בהוצאת כתר, בתרגומו של עמנואל לוטם
לקראת המוסד, 1993, יצא בעברית בהוצאת כתר, 1994, בתרגומו של עמנואל לוטם
המוסד השמיימי, 1951,יצא בהוצאת מסדה, 1978, יצא שנית בהוצאת מודן, 1995, בתרגומו של עמוס גפן
מוסד וקיסרות, 1952, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1978, בתרגומו של עמוס גפן
המוסד האחר, 1953, יצא בעברית בהוצאת מודן, 1995, בתרגומו של עמוס גפן
פאתי המוסד, 1982, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1984, בתרגום של שפי פז
המוסד והארץ, 1983, יצא בעברית בהוצאת כתר, 1989, בתרגומו של עמנואל לוטם
קובצי סיפורים קצרים
שקיעה יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1979
אין איש פה, פרט..., יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1980, בתרגומו של אדם שרתיאל
מחר כפול תשע, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1972, בתרגומה של חנה ברקן. ב-2005 יצאה מהדורה חדשה בעברית בהוצאת אודיסיאה, בתרגומו של איתמר פארן
גדול ורחב הוא העולם, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1976, בתרגומו של חיים גליקשטיין
כדרך בני מאדים, יצא בעברית בהוצאת אודיסיאה, 2003, בתרגומו של חגי אברבוך
כתבי אייזק אסימוב כרך 1, יצא בעברית בהוצאת מובי דיק, 2009, בתרגומו של רמי שלהבת
כתבי אייזק אסימוב כרך 2, יצא בעברית בהוצאת מובי דיק, 2010, בתרגומו של רמי שלהבת
כתבי אייזק אסימוב כרך 3, יצא בעברית בהוצאת מובי דיק, 2011, בתרגומו של רמי שלהבת
כתבי אייזק אסימוב כרך 4, יצא בעברית בהוצאת מובי דיק, 2014, בתרגומו של רמי שלהבת
סדרת לאקי סטאר
לאקי סטאר ושודדי הכוכביות, 1953, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1979, בתרגומו של ראובן לסמן
לאקי סטאר ואוקיינוסי נוגה, 1954, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1979, בתרגומו של ראובן לסמן
לאקי סטאר וכוכב החמה, 1956, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1979, בתרגומו של ראובן לסמן
לאקי סטאר וירחי הצדק, 1957, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1979, בתרגומו של ראובן לסמן
לאקי סטאר וטבעות השבתאי, 1958, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1979, בתרגומו של ראובן לסמן
אחרים
קץ כלזמן, יצא בעברית בהוצאת מסדה, 1979, בתרגומו של עמוס גפן, ויצא בשנית בשם "סוף הנצח", הוצאת אודיסיאה, 2010, בתרגומו של איתמר פארן
האדם הפוזיטרוני (ביחד עם רוברט סילברברג), יצא בישראל בהוצאת כתר, 1998, בתרגומו של גידי נבו
נמסיס, יצא בעברית בהוצאת כתר, 1991, בתרגומו של עמנואל לוטם
המסע הפנטסטי 2: היעד המוח (הספר מבוסס על סרט באותו שם שלא היה לאסימוב חלק ביצירתו, ולכן נוסף 2 לשמו)
האלים עצמם, יצא בעברית בהוצאת אודיסיאה, 2002, בתרגומו של אורי שגיא.
ילד האתמול (ביחד עם רוברט סילברברג). הרחבה לסיפור הקצר "ילד קטן ומכוער", מתוך "מחר כפול תשע"
שקיעה (ביחד עם רוברט סילברברג). הרחבה לסיפור הקצר מתוך אוסף סיפורים קצרים הנושא אותו שם, הוצאת כתר, 1992
נורבי הרובוט המבולבל (ביחד עם ג'נט אסימוב). הוצאת כתר, 1998
מדע פופולרי
סדרת ספריית היקום, תורגמה לעברית בשנת 1989 בידי הוצאת לילך
ספריית היקום – האסטרואידים
ספריית היקום – עב"מים: עצמים בלתי מזוהים
ספריית היקום – השמש
ספריית היקום – קוואזארים, פולסארים וחורים שחורים
ספריית היקום – כדור הארץ: בסיס האם שלנו
ספריית היקום – הירח: הלוויין של כדור הארץ
ספריית היקום – מאדים: השכן המסתורי שלנו
ספריית היקום – שבתאי: טבעת של יופי
ספריית היקום – טילים, חלליות ולוויינים
ספריית היקום – שביל החלב וגלקסיות אחרות
הצופן הגנטי, תרגמו מאנגלית: ר. ור. פלק, בהוצאת מדע, 1965 (188 עמודים)
אבני יסוד בבנין החיים: אנזימים – ויטמינים – הורמונים, תרגם מאנגלית: א. דובניקוב, בהוצאת יבנה, תל אביב, 1961.
עוד מבחר מספריו על מדע פופולרי (רשימה חלקית)
Understanding physics: the electron, proton, and neutron
The universe from flat earth to quasar
The stars in their courses
View from a height
Jupiter
The beginning and the end
Quasar, quasar, burning bright
The relativity of wrong
Asimov on physics
Asimov biographical encyclopedia of science and technology
Life and energy
The neutrino
Of time, space and other things
The planet that was not there
The solar system and back
הנצחה בישראל
רחוב על שמו של אייזק אסימוב קיים בירוחם.
קישורים חיצוניים
- על היחסיות של הטעות, מאמר של אסימוב
סרטון על היחסיות של הטעות עם קריינות של המאמר המקורי
ד"ר איתן אוקסנברג, היום לפני: הביוכימאי שברא עולמות חדשים באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
סם רקובר, אסימוב: קריאה חוזרת לאחר כארבעים שנה, באתר יקום התרבות
הרשימה השלמה והמלאה של כל ספריו
רשימה כרונולוגית של הסיפורים בסדרות הרובוטים, האימפריה והמוסד כולל בספרים שלא חוברו על ידי אסימוב
אלי אשד, יצחק אסימוב ואני -לרגל מלאת 100 שנה להולדת אסימוב, המולטי יקום של אלי אשד, ינואר 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס נבולה
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס הוגו
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס גפן
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים אמריקאים
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים יהודים
קטגוריה:ספקנים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת בוסטון
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:יהודים שהיגרו מברית המועצות לארצות הברית
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני יהודים
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:זוכי פרס דיימון נייט
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1920
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו מאיידס
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1992 | 2024-10-01T12:59:45 |
אור (עיר) | 250px|שמאל|ממוזער|מסופוטמיה באלף השלישי לפנה"ס
ממוזער|250px|שמאל|הזיקורת הגדול של אור (צולם ב־2006).
אוּר (בשומרית: אור=עיר, באכדית אוּרוּ או אור) הייתה עיר-מדינה עתיקה בדרום מסופוטמיה, שהייתה ממוקמת ליד שפכי הנהרות הפרת והחידקל למפרץ הפרסי, וליד ארידו. בשל נסיגת הים, שרידי העיר עכשיו נמצאים רחוק מהים, בעיראק, על הגדה הדרומית של הפרת ונקראת תל אל־מוקיאר, ליד העיר נסיריה מדרום לבגדאד.
השרידים של הזיקורת, שעדיין עומד ברובו וממוקמים על יד התל, בולטים באזור. הזיקורת הוא מקדש לננה, אל הירח במיתולוגיה השומרית, והוא מורכב משני שלבים הבנויים מלבנים: בשלב התחתון הלבנים מחוברות יחד בביטומן, ובשלב העליון בטיח. יש המזהים את הזיקורת עם מגדל בבל המקראי. בשנת 1927 הארכאולוג סר לנרד וולי ביצע חפירות בעיר ושיער כי ייתכן שאור היא למעשה אור כשדים, קביעתו זו שנויה במחלוקת.
היסטוריה
אור הייתה מאוכלסת בתחילת ההתיישבות בדרום מסופוטמיה, בתקופת עובייד, אולם נראה כי לאחר מכן ננטשה לזמן מה. החוקרים מאמינים כי כאשר האקלים השתנה מלחות יחסית לבצורת בתחילת האלף השלישי לפני הספירה, התמזגו הכפרים החקלאיים הקטנים לתרבות עובייד ליישובים גדולים יותר בשל הצורך במערכות השקיה גדולות ומסועפות שיאפשרו להתמודד עם הבצורת. אור הפכה למרכז שכזה ובשנת 2600 לפנה"ס לערך, בתקופת השושלת השומרית המוקדמת השלישית, פרחה העיר שוב. אור נחשבה באותו זמן כקדושה לננה, אל הירח במיתולוגיה השומרית.
המיקום של אור היה מוצלח מבחינת מסחר ימי וגם מבחינת הנתיבים היבשתיים לחצי האי ערב. נבנו בה קברים מפוארים רבים, כולל אלה של המלכה פואבי השנייה. לאחר זמן, נעשו מלכי אור למלכים למעשה של שומר, בשושלת הראשונה של אור, שיוסדה על ידי המלך מס־אני־פדה.
השושלת הראשונה הושמדה בהתקפה של סרגון מאכד ב־2340 לפנה"ס בערך. לא הרבה ידוע על השושלת השנייה שבאה לאחר מכן, כאשר העיר הייתה בשפל.
השושלת השלישית של אור יוסדה כאשר המלך אור־נמו עלה לשלטון, ומלך כעשרים שנים, בין 2112 לפנה"ס ל־2094 לפנה"ס. בתקופת מלכותו נבנו מקדשים, כולל הזיקורת, והחקלאות שופרה על ידי מפעלי מים. החוקים שלו (שריד מהם זוהה באיסטנבול ב־1952) הם מהעתיקים ביותר הידועים בעולם וקודמים לאלו של חמורבי. לאחר מותו נעשה לדמות גיבור: אחד מהחיבורים השומריים ששרדו מתארים את מותו של אור־נאמו ואת מסעו בעולם השאול.
300px|ממוזער|שמאל|שרידי העיר אור, ברקע שרידי הזיקורת
השושלת השלישית נמשכה חמישה דורות ובימי המלך החמישי איבי־סין נפלה בידי העילמים; ה"קינה על אור" מתעדת את האירוע. מאוחר יותר בתקופת חמורבי כבשה בבל את העיר. לאחר עליית שמשו־אילונה בנו של חמורבי לשלטון פרץ כנגדו מרד שתחילתו בלרסה ולאחר מכן התפשט ל־26 ערים נוספות ביניהן ארך, אור, איסין ועוד. במסגרת מלחמתו של שמשן־אילונה במרד הוא הרס את חומותיה של ארך.
האלה ננה הייתה ידועה לבבלים כ"סין". העיר הבבלית חרן גם היא הייתה קדושה לאל "סין".
במאה השישית לפנה"ס, הייתה בנייה חדשה באור, תחת שלטונו של נבוכדנצר השני, מלך בבל. המלך הבבלי האחרון, נבונאיד, שיפר את הזיקורת. אך העיר החלה לשקוע משנת 550 לפנה"ס ולאחר 500 לפנה"ס כבר לא הייתה מיושבת, אולי בשל שינוי בתוואי הנהרות או בשל התמלאות שפך הנהרות אל מפרץ הפרסי בסחף של חול ואבנים, שהפכו את האזור למוכה בצורת. ישנם היסטוריונים ומדענים רבים כיום שמקשרים את האירועים האקלימיים הללו עם תופעת אל ניניו חזקה במיוחד שהייתה באותה תקופה.
זיהוי כאור כשדים
בתנ"ך מוזכרת ארבע פעמים עיר בשם אור כַּשְׂדִּים, אחת ההשערות היא שאור כשדים מתייחסת לעיר השומרית אור. בפרשנות זו, המילה כשדים מתייחסת לעם הכשדים, שהתיישב שם במאה ה־10 לפנה"ס. המילה "כשדים" יכולה להתייחס גם לכשים, שחיו בדרום מסופוטמיה ושלטו בה בין המאה ה־16 למאה ה־12 לפנה"ס. בספר בראשית, אור כשדים מוזכרת כמקום לידתו של אברהם, בעיר הגדולה בשנער והיא מהווה את המרכז המסחרי של האזור כמו גם את המרכז הפוליטי בו. אור כשדים מוזכרת גם ב כמקום הולדתו של אברהם.
ספר היובלים מציין שאור כשדים הוקמה בשנת 1688 לבריאת העולם על ידי בנו של אור בן כשד, ככל הנראה מצאצאי ארפכשד, ומוסיף כי באותה שנה החל עידן המלחמות:
פרשנות אחרת מזהה את אור כשדים המקראית כעיר אורקש השוכנת מזרחית צפונית לעיר חרן, שאליה הגיע תרח ובני משפחתו בדרכם אל כנען. זיהוי זה מתאים יותר למסלול מסעם של משפחת תרח ואברהם וגם תואם מבחינה אטימולוגית, כשהביטוי "אור" משמעו "עיר" ותו לא. יש גם המזהים את אור כשדים עם אורפה, ארך או אוררטו.
ארכאולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|כתב יתדות מסחר בדגנים מתואר בכתב יתדות שנחקקו על לוח חרס מאור, מוזיאון דגון בחיפה (2011)
באמצע המאה ה־17, האתר נפקד על ידי פייטרו דלה ואלה, שתיעד את הימצאותם של לבנים עתיקות המוטבעות בסמלים מוזרים ומחוברות יחד בביטומן, וכן חתיכות שיש שחור נושאות חרותות שנראו כחותמות.
החפירה הראשונה במקום נעשתה ב-1853–1854 על ידי הקונסול הבריטי ג"ג טיילור , שגילה חלקית את הזיקורת. על גלילי חמר שנתגלו בארבע פינות השלב העליון בזיקורת נמצאה כתובת של נבונאיד, המלך האחרון של בבל (639 לפנה"ס), המסתיימת בתפילה לשלום בנו בל־סרה־אוצור, הוא בלשצר של ספר דניאל. נמצאו עדויות לשיקומו של הזיקורת על ידי אישמה־דגן מאיסין וגימיל־סין מאור, ושל קורי־גלזו, מלך קסיטי של בבל, מהמאה ה־14 לפנה"ס. נבוכדנצר השני גם הוא טען כי בנה מחדש את המקדש. טיילור גילה עוד מבנה בבלי מעניין, לא רחוק מהזיקורת, וחלקים מבית הקברות הבבלי העתיק. הוא מצא בכל העיר שרידי קבורה המשויכות לתקופות מאוחרות יותר. ככל הנראה שבתקופות מאוחרות יותר, בשל קדושתה, נעשתה אור מקום מובחר לקבורה, ולפיכך גם לאחר שהפסיקו לחיות בה, המשיכו להשתמש בה כעיר קבורה.
לאחר זמנו של טיילור הגיעו מבקרים רבים לאתר וכמעט כולם מצאו במקום שרידים בבליים עתיקים, כתובות וכדומה, נחים על גבי השטח. האתר נחשב כעשיר במציאות ופשוט יחסית לחקירה.
חפירות שנערכו באתר בניהולו של הארכאולוג סר לנרד וולי, בשנים 1922–1934, מומנו על ידי המוזיאון הבריטי ואוניברסיטת פנסילבניה. במהלכן אותרו כ־1850 קברים, כולל 16 שתוארו כ"קברים מלכותיים" שנמצאו בהם פריטים רבים בעלי ערך. רוב הקברים המלכותיים תוארכו ל־2600 לפנה"ס בערך. המציאות כללו את קברה של המלכה פואבי השנייה, שלא נבזז; שמה ידוע מהחותם שנמצא על קברה. אנשים רבים אחרים נקברו יחד עימה, בסוג של קרבן אדם. ליד הזיקורת נתגלו המקדש א־נון־מה והמבנים א־דו־לאל־מה (נבנה למלך), א־גי־פר (מגוריהם של הכוהנות הגדולות) וא־הור־סאג (מבנה מקדש). מחוץ לאזור המקדש בתים רגילים רבים נמצאו. חפירות נעשו גם מתחת לשכבת הקברים המלכותיים: שכבה של חמר שנסחף בעובי של 3.5 מטר כיסתה שרידי התיישבות מוקדמת יותר, בה נמצאה קרמיקה מתקופת עובייד, היא תקופת ההתיישבות הראשונה בדרום מסופוטמיה. וולי פרסם לאחר החפירות ספרים ומאמרים רבים על גילוייו.
רוב הממצאים שהתגלו באזור אור נמצאים היום במוזיאון הבריטי, ובמוזיאון לארכאולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה.
ב־5 באפריל 2013 חשפו ארכאולוגים בריטים ועיראקיים מבנה גדול בן 4,000 שנה, 80 מטרים אורכו מכל צד, שבו נחשפו ממצאים נוספים שיכולים להעיד על כך שהמבנה היה מבנה אדמיניסטרטיבי מסוג כלשהו, בין אם דתי (הודות ללוח חרס עם דמות מתפלל שנתגלה בו) או מנהלי כלכלי שביצע פיקוח על סחורות שהגיעו לעיר.
האתר כיום
חלק ממבנים שנחשפו בחפירות קודמות שבו להתכסות בחול, ולא ידוע האם הדבר נעשה בכוונת מכוון או אם על ידי כוחות הטבע. הזיקורת הגדול עדיין חשוף לגמרי והוא המבנה השמור היחידי באתר. במפתיע, על אף המצב הפוליטי בעיראק, האתר נגיש לתיירות, אך הוא מכוון בעיקר לתיירות פנים. מאז מלחמת עיראק שפרצה בשנת 2003 שוב מבקרים תיירים מערביים באתר, אך רובם אנשי "כוחות הקואליציה", המגיעים מבסיס צבאי מערבי הסמוך לאתר.
ראו גם
הנס המלכותי של אור
לוח התלונה לאא-נסיר
לקריאה נוספת
נחום סוליאלי, משה ברכוז (עורכים), הערך: אור, אור כשדים, לכסיקון מקראי, א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 27–28.
קישורים חיצוניים
וולי והמבול
אוצרות מהקברים המלכותיים באור
האנציקלופדיה היהודית:אור
ההיסטוריה של המזרח הקרוב העתיק
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערי מדינה בשומר
קטגוריה:עיראק: אתרים ארכאולוגיים | 2024-05-26T14:56:33 |
דבורה הנביאה | דְּבוֹרָה, על פי המקרא, הייתה נביאה, השופטת הרביעית ששפטה את ישראל בתקופת השופטים, והאישה היחידה שכיהנה כשופטת.
סיפורה מתואר ב ו. היא ידועה בעקבות שירת הניצחון על צבא יבין מלך כנען: "שירת דבורה" ().
דמותה
טקסט=|ממוזער|312x312 פיקסלים|"עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל", תחריט מעשה ידי גוסטב דורה.
שמאל|ממוזער|250px|דבורה תחת עץ התמר, ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו משנת 1900 לערך.
דבורה הנביאה השתייכה כנראה לשבט אפרים, לפי הפסוק המציג אותה "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל--בְּהַר אֶפְרָיִם" (שופטים ד' 5), ולפי התלמוד היא אחת משבע הנביאות הנזכרות בתנ"ך.
לפי המתואר בספר שופטים, דבורה ישבה תחת תומר בין הרמה ובין בית אל ובני ישראל עלו אליה למשפט.
לדעת רב, המובאת במדרש, זוהי תקופת שפוט השופטים שבזמנה התרחשו אירועי מגילת רות.
לכינויה "אשת לפידות" () נתנו מספר פירושים: ייתכן שהיה זה שמו של בן-זוגה; ייתכן שבן-זוגה היה ברק, וברק היא מילה נרדפת ללפידות. פירוש אחר הוא שהייתה מכינה פתילות למשכן, ופירוש נוסף הוא שהייתה "אשת חיל, זריזה במעשיה כלפיד אש".
אף על פי שפעלה בספירה הציבורית כמנהיגה וכשופטת, היא מתייחסת לעצמה גם כאם ("עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל"). יש קושי בפסוק, כאילו דבורה משבחת את עצמה בפסוק זה. דוד בן-גוריון, בדבריו בסיום קורס קצינות, התייחס לכך, ופירש שלא מדובר בהתפארות, אלא בתיאור המציאות כפי שהיא.דוד בן-גוריון, בעקבות דבורה, הרצאה בסיום קורס קצינות, תשי"א – 1951, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, הוצאת עם עובד, תשי"ח – 1957, עמ' 75–80;דוד בן-גוריון, המלוכה והנבואה, בתוך: עיונים בתנ"ך, עם עובד, תשכ"ט – 1969, עמ' 227 בשירתה היא מייחדת מקום לדמויות נשיות נוספות, יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא, ואימו של סיסרא המחכה עד בוש לשובו של בנה כמנצח מהקרב.
על פי המסורת נקברה דבורה בקדש נפתלי שבנחלת שבט נפתלי, מוצאו של ברק, על אף שמקום מושבה היה בהר אפרים.
המלחמה
באותה עת שלט בישראל יבין מלך חצור באמצעות שר-צבאו סיסרא, ובהיעדר מנהיג לישראל, נחשף העם לפרעות מצד אויבם.
לאור המצב, ה׳ ציווה על דבורה הנביאה ששפטה את העם ליזום מלחמה נגד יבין מלך חצור.
היא ציוותה על ברק בן אבינעם:
ברק היסס למלא הוראה זו, והציב תנאי לדבורה:
למשמע דבריו, ענתה דבורה בנבואה:
ואכן, כפי שניבאה דבורה, ברק הביס את צבאו של סיסרא אולם את סיסרא עצמו הרגה יעל אשת חבר הקיני.
שירת דבורה
המלחמה בין ברק בן אבינועם לסיסרא מתוארת מזווית אישית ב"שירת דבורה". שירה זו היא מעין שירת ניצחון המתארת את הרקע למלחמה, מותחת ביקורת על השבטים שנמנעו מליטול חלק במלחמה משום שלא סבלו מאיום ביטחוני ישיר מסיסרא, ומשבחת את יעל אשת חבר הקיני על שהרגה את סיסרא.
שירת דבורה מופיעה ב, ומורכבת מ-31 פסוקים. את השירה קוראים בבתי הכנסת כהפטרה של פרשת בשלח בה קוראים את שירת הים.
פירוט תוכן השירה
השירה פותחת בתיאור עוזו של ה' אלוהי ישראל, לאחר מכן תיאור המצב הבעייתי שקדם למלחמה, הלל לשבטים שיצאו למלחמה, גערה בשבטים שהתחמקו ממנה, ואף קללה לתושבי מקומות שלא הצטרפו, ובהנגדה אליהם תיאור מפורט של יעל אשת חבר הקיני שבניגוד למשתמטים התנדבה וסיכנה את עצמה.
חלקו של המאבק הצבאי קטן, אף על פי שכאמור השתתפו בקרב עשרת אלפים לוחמים בני ישראל, ומודגשת בו בעיקר ההתערבות האלוהית לטובת בני ישראל ("הכוכבים ממסילותם נלחמו" והנס שהתרחש "נחל קישון גרפם"). ולעומת זאת השירה מתעכבת ארוכות על הדמויות הנשיות, יעל ואם סיסרא.
השירה עמוסה ברוח של התנדבות ואהבה, לעומת הרשעות ולקיחת השלל של סיסרא. בסיום מתואר מצב האויבים בעורף, אם סיסרא המצפה לשוב בנה, והשקט שהשתרר בעקבות הניצחון במלחמה.
בדומה לשירת הים, המנהיג מודה בשירתו לה' לאחר שהתרחשה לעמו הצלה גדולה. ניתן לראות הקבלה בכמה עניינים בין השירות הללו.
כמו הפתיח ובשירת דבורה , וכמו ההודאה, בשירת הים – ובשירת דבורה . בנוסף, גם את שירת הים הובילה אישה - מרים הנביאה: .
כמו שירת הים גם שירת דבורה מסודרת בצורת "אריח על גבי לבנה".
קיים דמיון גם בין אירועי ההצלה והניצחון. בשני המקרים התבסס כוחו המרכזי של האויב על מרכבותיו, ולשיטת המפרשים שתבוסת סיסרא נגרמה מהצפת נחל הקישון, עולה דמיון רב לטביעת המצרים בים סוף.
שירת דבורה הולחנה על ידי ידידיה אדמון ובוצעה על ידי לאה דגנית בשנות ה-50 של המאה העשרים. מאוחר יותר הולחנה גם על ידי נורית הירש במיוחד לרגל חגיגות יום העצמאות ה-66 למדינת ישראל. את השיר ביצעה אסתר רדא בטקס המרכזי בהר הרצל.
ראו גם
שירת מרים
תומר דבורה
מספר דבורה
לקריאה נוספת
, עמ' 50–57.
יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999, עמ' 185–205
פלמוני, י "דבורה", אנציקלופדיה מקראית, כרך ב', עמ' 584–587
קישורים חיצוניים
דבורה הנביאה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
שירת הים ושירת דבורה, באתר ישיבת הר ברכה
כיבוש חצור בסיפורי התנ"ך באתר "הסודות של חצור"
רחל אליאור, נביאות במקרא, באתר "חופש"
פרשנות והגות של כותבים שונים על דבורה הנביאה, באתר מיזם 929
סיפור מההפטרה - דבורה הנביאה
הערות שוליים
קטגוריה:שופטים בתנ"ך
קטגוריה:שבע נביאות
קטגוריה:נשים בספרי נביאים
קטגוריה:נשים בשירה
קטגוריה:פרשת בשלח
קטגוריה:אישים בתנ"ך שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל | 2024-09-03T10:59:33 |
לחי | 2024-02-12T20:08:35 | |
פרומטאוס | redirect פרומתאוס | 2004-06-26T07:14:19 |
פרומיתאוס | REDIRECT פרומתאוס | 2015-09-26T11:06:16 |
השטחים הכבושים | REDIRECT הכיבוש הישראלי | 2017-05-06T09:20:14 |
שמות | ספר שְׁמוֹת הוא הספר השני בתורה. נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". בתרגומים היווניים (תרגום השבעים) נקרא הספר אקסודוס (ביוונית: ὁδόϛ = דרך, -ἐξ = מן) על-שם האירוע הגדול המתואר בו – יציאת עם ישראל ממצרים. שם זה נשמר בתרגומים ללטינית ובשל כך נקבע כשמו בשפות הרבות אליהן תורגם מלטינית. בהלכות גדולות הוא מכונה "הספר השני", והרמב"ן מכנה אותו "ספר הגלות והגאולה".
הספר מכיל ארבעים פרקים, עשרים ותשעה סדרים, שישים ותשע פרשיות פתוחות ותשעים וחמש סתומות.
ספר שמות מספר על שעבודם של בני ישראל במצרים, יציאתם ממנה לאחר עשר המכות, ונדודיהם במדבר. בתיאור הנדודים משולבים סיפורים ואירועים שונים, ששיאם הוא מעמד מתן תורה על הר סיני. עוד מסופר בו על מלחמת ישראל בעמלק ועל חטא העגל. הספר כולל פרקים רבים עם מצוות שונות, ורוב חלקו השני עוסק בהקמת המשכן. הדמות האנושית המרכזית בספר היא משה, מנהיגם של ישראל לאורך כל נדודיהם במדבר.
על פי המסורת, חיבור ספר שמות מיוחס למשה עצמו. חוקרים מתארכים את תחילת חיבורו לאחר גלות בבל (המאה ה-6 לפנה"ס), מניחים שהמחברים התבססו על מסורות קודמות בכתב ובעל פה, עם תיקונים אחרונים בתקופה הפרסית שלאחר הגלות (המאה ה-5 לפנה"ס).Collins, John J. (2005). The Bible After Babel: Historical Criticism in a Postmodern Age. p. 46. ישנם חוקרים מודרניים הסבורים שהסיפור בספר שמות מובן בצורה הטובה ביותר כמיתוס, ואינו מתאר אירועים היסטוריים.
נושאים מרכזיים על פי פרקים
עם ישראל במצרים (פרקים א–יב פס' כח)
בתחילת הספר מובא קישור אסוציאטיבי עם סוף ספר בראשית, על ידי מניית בני ישראל היורדים מצרימה. אחר כך מספר הכתוב על השינוי הדרסטי ביחס של המצרים לבני ישראל – מאורחים רצויים הם הופכים לעבדים. מתוך עם-העבדים צומח מנהיג ושמו משה, הגדל בבית פרעה, מלך מצרים.
משה יוצא ורואה את שעבוד אחיו. כאשר הוא מבחין במצרי המכה איש עברי – הוא הורגו. הדבר נודע לפרעה ומשה בורח למדין, דרך מדבר סיני, אזורים בהם הוא עתיד להוביל את עמו. במדין הוא מסייע לבנות הכהן המקומי, יתרו ואף נישא לאחת מהן, ועובד כרועה צאן. בצאתו למדבר הוא רואה סנה שבוער אך לא מתכלה, ומתוכו מתגלה אליו האלהים ומצווה עליו ללכת לפרעה ולשחרר את בני ישראל. משה מצטנע ומנסה להתחמק מהשליחות בנימוקים שונים, אולם האל עונה לשאלותיו, מצייד אותו באותות (מעשים על טבעיים) כדי לשכנע את העם, ומבטיח לו את שיתוף הפעולה של אחיו הגדול אהרון.
משה ואהרון מכנסים את זקני העם, מספרים להם את דבר ה' ועושים את האותות, והעם מאמין בהם. הם באים אל פרעה ומבקשים ממנו בשם ה' שישחרר את העם למדבר למשך שלושה ימים כדי שיוכלו לחגוג לאל. פרעה מסרב ואף מכביד את עול העבודה על בני ישראל (ראה לבנים ללא תבן), שמאשימים בכך את משה ואהרון. ה' שולח את משה אל העם עם הבטחה לשחרור מהעבדות, אולם העם עייף מעבודה ולא שומע לו. משה נשלח שוב אל פרעה עם דרישה לשחרר את העם, ואף מציג לו אותות, אולם חרטומי המלך מבצעים אותות דומים, פרעה לא מתרשם ועומד בסירובו.
האל מנחית על מצרים רצף של מכות קשות: היאור הופך לדם, הארץ מתמלאת צפרדעים, כינים וערוב, מחלות הדבר והשחין מענות את הבהמות ואת האנשים, ברד וארבה משמידים את היבולים, חושך פוקד את הארץ ולבסוף – בכורי המצרים נהרגים. בכל המכות, בני ישראל, שישבו בארץ גושן, כמעט ולא סבלו. במהלך חלק מהמכות פרעה מתרצה ומסכים לשחרר את בני ישראל, אולם לאחר שעוברת המכה הוא מקשה את לבו וחוזר בו.
לקראת מכת בכורות, שתגרום לפרעה להישבר ולשחרר את העם, מורה ה' לבני ישראל כיצד להתגונן מפני המכה וכיצד להתכונן ליציאה ממצרים, וקובע את חג הפסח, שנקרא כך משום שהאל פסח על בתי ישראל והרג רק את בכורות מצרים, את מצוות החג (כגון איסור אכילת חמץ) ואת מצוות פדיון הבן, שקשורה גם היא למכת הבכורות.
יציאת מצרים (פרק יב פס' טז – פרק טו)
בעקבות מכת הבכורות נכנע פרעה ומשחרר את בני ישראל, אולם מאוחר יותר הוא שוב מתחרט, ויוצא לרדוף אחריהם. הם מגיעים לים סוף שנחצה לשניים ומאפשר להם לחצות אותו במעבר יבשתי. המצרים רודפים אחריהם אל תוך המעבר, אולם הים נסגר עליהם והם טובעים. לאחר הנס פוצחים בני ישראל בשירה הידועה כשירת הים, הנחשבת במחקר לאחד הטקסטים הקדומים ביותר שבמקרא.
הנדודים במדבר וקבלת התורה (פרקים טז–כ פס' יז)
מיד עם כניסתם למדבר סיני, מתלוננים בני ישראל על חוסר במים. אירוע זה פותח מסכת של סיפורים חוזרים אודות חששו של העם לסמוך על משה ועל השגחת האלוהים, מה שמצריך התערבות ניסית של האל – ואת משה כמתווך. כשמגיעים בני ישראל לרפידים, העם שוב צמא ומשה מכה את הסלע וגורם לו להוציא מים.
בהמשך הנדודים, תוקף את עם ישראל שבט נוודים ושמו עמלק, אולם ישראל מביסים אותו.
בני ישראל מגיעים להר סיני ושם מקבלים את התורה – מערכת מסועפת של חוקים ומצוות ובראשן עשרת הדיברות הנאמרות לעם על ידי האל עצמו.
העם פוחד מהרעש ומהעשן שעולים מן ההר, והם מבקשים ממשה שישהה לבדו עם האל וידבר אליהם בשמו. משה מרגיע את העם, שנסוג מההר, וניגש לשמוע מהאל את חוקי התורה, שמפורטים בפרשות הבאות.
מערכת המצוות (פרקים כ פס' יח–כד)
משה מוסר לבני ישראל את מערכת מצוות-התורה שעליהם לקיים. במצוות אלה כלולים בין השאר דיני עבדות, כיבוד הורים, דיני גנבה, נזיקין, שמירה על החלש, דיני משפט, שמיטה ועוד.
מצוות בניית המשכן (פרקים כה–לא)
ממוזער|משה שובר את לוחות הברית – רמברנדט
משה מצטווה לבנות משכן, מקום שבו ישכון האל. הפרקים כתובים כהוראות מפורטות לבניית המשכן, ארון הברית, המנורה, המזבח, ובגדי הכהונה (לדוגמה החושן), ומציינים את המידות המדויקות שלהם ואת החומרים שישמשו לבנייתם. הפרקים מציינים גם את אנשי המקצוע האמונים על בניית המשכן וכליו – בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.
פרקים אלה מציינים גם חוקים פולחניים, כגון התקדשות הכהנים והקרבת הקרבנות, שיפורטו ויורחבו בחומש הבא – ויקרא.
חטא העגל (פרק לב)
משה מתעכב ימים רבים על ההר, עד שסבלנותם של בני ישראל פוקעת והם מבקשים מאהרון לעשות להם אלוהים שילך לפניהם במדבר. אהרון אוסף את תכשיטי הזהב של העם ומתיך אותם, והעם יוצר מהזהב פסל של עגל, עליו הם קוראים "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב, ד). אהרון בונה מזבח ומכריז על יום חג, ולמחרת קמים העם ומקריבים קרבנות לפסל.
אלוהים מספר למשה על מעשה העגל ומציע לו להניחו להשמיד את העם, אך משה משכנע אותו להימנע מכך. למראה הצלם משה מנפץ את לוחות הברית שנכתבו ביד האל, שורף את עגל הזהב ומשקה את העם באפרו. לאחר שמשה נוכח שהעם איבד כל רסן (לב, כה) הוא קורא "מי לה' אלי". בני שבט לוי מתייצבים לפניו ומשה מורה להם "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ", ובאותו יום נהרגים כ-3,000 איש. משה חוזר אל אלוהים ומבקש ממנו לשאת את חטאת העם, והאל נעתר שלא להיפרע מהם מיידית: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם". עם זאת הוא מביא עליהם מגפה.
ההתגלות למשה בנקרת הצור (פרקים לג–לד)
אלוהים מבשר לעם שבכוונתו להסיר ממנו את הליווי ולשלוח מלאך במקומו, "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה, פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ". משה נוטה אוהל הרחק מהמחנה, לו הוא קורא "אוהל מועד". באוהל מדבר משה עם האל פנים אל פנים כאשר כל העם צופים מרחוק בעמוד הענן שבפתח האוהל. משה מבקש מאלוהים לדעת את דרכיו ולראות את כבודו. האל משיב שלא יוכל לראות את פניו, אך יראה את אחוריו. לקראת המפגש הוא מצווה את משה להכין לוחות אבן חילופיים על מנת שיכתוב עליהם מחדש את עשרת הדיברות. ה' מתגלה למשה בי"ג מידותיו, ומשה משתחווה ומבקש את מחילת האל לעמו. האל כורת ברית עם העם, מבטיח לגרש את עמי כנען מפני עם ישראל, והעם מצווה בין השאר להילחם בעבודה זרה, לחגוג את שלושת הרגלים ולשמור את השבת.
משה שוהה על ההר ארבעים יום ללא אכילה ושתייה ויורד עם הלוחות הכתובים. כשהוא חוזר מההר עור פניו קורן ובני ישראל מפחדים לגשת אליו בתחילה, אך לבסוף הם נאספים והוא מצווה אותם את הדברים שאמר לו האל. בסיום דבריו משה מכסה את פניו במסווה שהוא מסיר רק בשעה שהוא מדבר עם האל.
בניית המשכן וכליו (פרקים לה–מ)
משה מקהיל את העם ומבקש מהם לתרום זהב וכסף לצורך בניית המשכן. הכסף נאסף ובניית המשכן מתחילה על ידי בצלאל ואהליאב, בדיוק כפי שפורט למשה קודם. הפרק האחרון בספר מתאר את בניית המשכן עצמו והכנסת הכלים לתוכו.
מאורעות מרכזיים בסדר כרונולוגי
בספר שמות מסופרים אירועים מרכזיים בחיי עם ישראל בדרכו למימוש זהותו. ביניהם יש גם מאורעות קטנים. להלן טבלת זמנים של רצף המאורעות, לפי הסיפור המקראי והכרונולוגיה המקראית והמסורתית:
המאורע זמנו השנה לבריאה מגלות לגאולה ירידת 70 נפש למצרים ט"ו ניסן ב"א רל"ח 2,238 מיתת יוסף (בן 110) – ראשון הנפטרים מבין בני יעקב 71 שנה לאחר הירידה למצרים ב"א ש"ט 2,309 מיתת לוי בן יעקב (בן 137) – אחרון הנפטרים – תחילת השעבוד 22 שנה לאחר מיתת יוסף ב"א של"א 2,331 לידת משה יוכבד אימו בת 130 שנה – נולדה בכניסה למצרים ב"א שס"ח 2,368 מעמד הסנה ט"ו ניסן – שבוע ימים ב"א תמ"ז 2,447 מכות מצרים תמוז–ניסן ב"א תמ"ז–תמ"ח 2,447–2,448 יציאת מצרים ט"ו ניסן מתן תורה הדרך להר סיני שבעה שבועות ט"ו ניסן – א' סיון מעמד הר סיני ו' או ז' סיון משכן העדות משה על הר סיני – מצווה על עשיית המשכן ושאר מצוות ז'סיון – י"ז תמוז – 40 יום ב"א תמ"ח – 2,448שבירת הלוחות חטא העגל ט"ז–י"ז תמוז תפילה על החטא 40 יום עליית משה לקבלת לוחות הברית א' אלול – י' תשרי הריצוי על חטא העגל יום הכיפוריםב"א תמ"ט 2,449 בניית המשכן תשרי–אדר הקמת המשכן א' ניסן
חלוקת הספר לפי הרמב"ן
הרמב"ן מכנה את ספר שמות: "ספר הגלות והגאולה". במבוא לחומש שמות הוא כותב: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם... אז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו עניין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד". בסיום ספר שמות מתואר כיצד שורה השכינה האלוהית על אוהל מועד, באופן המקביל לדברי הרמב"ן לשכינתו על הר סיני.הרמב"ן תיאר רעיון זה בהקדמתו לפרשת תרומה: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר" (שמות כה).
בספר שמות כלולות פרשיות יציאת מצרים, מעמד הר סיני, הקמת "משכן העדות" וחטא העגל.
שמאל|ממוזער|250px|עשרת הדיברות – שיא החומש – בבית הכנסת "שטיבל" בקדומים מזכוכית תוצרת האי מוראנו (בוונציה)
וכך מתחלק חומש שמות לפי הרמב"ן:.
החלקהנושא התוכן פרשת השבוע הזמן א. ישראל במצרים הגלות והיציאה לחרות שמות – בא210 שנים
ב. מתן תורה ההכנות לקראתו, המעמד, המצוות שלאחריו בשלח – משפטיםשבעה שבועות ט"ו ניסן – ז' סיון ג. המשכן השראת השכינה ציווי ה', בניית המשכן, הקמתו תרומה – פקודיעשרה חודשים ז' סיון – א' ניסן שנה שנייה
פרשיות החומש
בספר שמות אחת-עשרה פרשיות ואלו הן:
הפרשה תחילת הפרשה ופסוקיה מספר הפסוקים וסימנו תחילת הפרשה לפי ספר סדר הדורות לבריאת העולםהתקופה בשנים אירועי הפרשה ההפטרה הפסוק הפותח בהפטרה שמות "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" קכ"ד – ויק"ח 2,238 209 גזירות המלך החדש, הולדת משה וחייו עד 80 שנה, שעבוד מצרים ובשורת הגאולה הגאולה העתידה :ספר ישעיה, – ספר ירמיהו – ספר יחזקאל, ט"ז"הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל תְּנוּבָה" וארא"וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" קכ"א – גיבעו"ל 2,347 כארבעה חודשים הבשורה לגאולה, יחוסם של המנהגים, בבית פרעה, המכות: דם, צפרדע, כנים, ערוב, שחין וברד קיבוץ גלויות – ספר יחזקאל"כֹּה-אָמַר אֲד' ה' בְּקַבְּצִי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל-אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב" בא"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" ק"ה – ימנ"ה 2,348חודש וחצי או שלושה לקראת יציאת מצרים, המכות האחרונות: ארבה, חושך ומכת בכורות, קידוש החודש, פסח מצרים, פסח דורות, יציאת מצרים ומצוות ראשונות לעם גורלה של מצרים – ספר ירמיהו"הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם" בשלח"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם" קי"ו – סנא"ה 2,348שבועות ההכנות למסע, רדיפת המצרים, קריעת ים סוף, שירת הים, מרים הנביאה, פרשת המן, מתקפת עמלקשירת דבורה – ספר שופטים "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא" יתרו"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה..."ע"ב – יונד"ב2,348שבועיתרו הביא למדבר סיני את משפחת משה, הציע לו את ארגון מערכת השפיטה, חנייה מול הר-סיני, מעמד הר סיני, קבלת עשרת הדיברות ואופן בניית מזבח האדמה חזיון הנביא – ספר ישעיהו "בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹ ישֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל".משפטים "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם"קי"ח – עזיא"ל2,348לא ידועדיני: עבד עברי, אמה עבריה, רוצח, חובל, אבות נזיקין, דיני שומרים, מפתה בתולה, ציעור אלמנה ויתומים, דיני הלוואה ומשכון, אונאת הגר, שלוש הרגלים – מ"ג מצוות ספר ירמיהו – שחרור העבדים בימי ירמיהו הנביא "הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת- הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר" תרומה"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה.."צ"ז – יעי"ז2,348לא ידועמרכיבי התרומה, עשיית כלי המשכן: ארון העדות, שולחן הפנים ומעשה המנורה. בניית אוהל המשכן – בניית קרשי המשכן ואדניו, הפרוכת וחצר המשכןבניית בית המקדש על ידי שלמה המלך – ספר מלכים"וַה', נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לוֹ"תצוה"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"ק"א – מיכא"ל2,348לא ידועשמן למאור, בגדי כהונה: האפוד, החושן, המעיל, הציץ ושאר הבגדים. קידוש המשכן, קרבנות המילואים, קידוש הכהנים, אכילת בשר הקדשים, קידוש המזבח, קורבן התמיד והשראת השכינהחנוכת כהני בית המקדש לעתיד לבוא – ספר יחזקאל "אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם"כי תשא "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם..." קל"ט – חננא"ל2,348לא ידועמחצית השקל, הכיור, משיחת המשכן, הכנת קטורת הסמים, בוני המשכן, השבת, חטא העגל, שבירת לוחות הברית, כבוד ה', לוחות משניים, כריתת ברית, שלש רגליםאליהו הנביא נשלח להר סיני – ספר מלכים"וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ..." ויקהל "וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."קכ"ב – סנוא"ה2,349חודשים אחדים אזהרה על השבת, איסוף התרומות למשכן, עשיית יריעות המשכן, הכיסוי, העמודים, הפרוכות, הארון, השולחן, המנורה והמזבחותבניית כלי בית המקדש בימי שלמה המלך – ספר מלכים א' "וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת-הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת..." פקודי"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת..."צ"ב2,349 סיום א' בניסןסיכום השימוש בתרומות, עשיית האפוד, החושן ושאר בגדי הכוהנים, סיום הצבת המשכן, משיחתו, הכהנים נערכים לעבודה, הכלים הוצבו, החצר נבנתה וכבוד ה' ירד על משכן אוהל מועדהשלמת מלאכת בניית בית המקדש הראשון – ספר מלכים "וַתִּשְׁלַם כָּל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה'..."
לקריאה נוספת
J. Philip Hyatt, Exodus (NCBC; Grand Rapids: Eerdmans & London: Marshall,1971).
Martin Noth, Exodus (OTL; London: SCM, 1962.) William C. Propp, Exodus (AB; New York: Doubleday, 2006).
קישורים חיצוניים
ספר שמות באתר 929 - תנ"ך ביחד
ספר שמות באתר בני ציון – בונים קומה בתנ"ך
ספר שמות באתר "alamapa", כולל מסלול משוער של נדודי בני ישראל במדבר
שיעורים וחומרים על פרשות-השבוע-ספר-שמות מאת דליה מרקס
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרי התורה
קטגוריה:הברית הישנה | 2024-09-22T12:58:44 |
השטחים | REDIRECT יהודה ושומרון וחבל עזה | 2013-05-08T12:06:12 |
השטחים המשוחררים | REDIRECT יהודה ושומרון וחבל עזה | 2013-05-08T12:06:02 |
אברהם הרצפלד | שמאל|ממוזער|250px|אברהם הרצפלד בביקור בקיבוץ עין השופט, שנות ה-40
ממוזער|טקסט=הרצפלד פותח את הברז הראשי בעת חנוכת חנת השאיבה המרכזית בנגב, 1951, בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית|הרצפלד פותח את הברז הראשי בעת חנוכת תחנת השאיבה המרכזית בנגב, 1951, בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
שמאל|ממוזער|250px|קברו של הרצפלד בבית הקברות כנרת
אברהם הֶרצפֶלד (פוסטרלקו) (ה' בסיוון תרמ"ו, 8 ביוני 1886 – ב' באלול תשל"ג, 30 באוגוסט 1973) היה חלוץ איש העלייה השנייה, פעיל ציוני, ממייסדי מפלגת "אחדות העבודה" ובין יוזמי הקמת ההסתדרות הכללית, חבר הכנסות הראשונה עד החמישית. חתן פרס ישראל לשנת תשל"ב (1972) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הרצפלד נודע בפעילותו למען יישוב ארץ ישראל ובהתמסרותו להקמת נקודות יישוב, בעיקר של ההתיישבות העובדת, בכל רחבי הארץ.
תולדות חייו ופועלו
נולד כאברהם פוסטרלקו בעיירה סטבישצ'ה בפלך קייב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה), בתחום המושב היהודי. משפחתו עסקה בניקוי צמר-כבשים. אימו מתה בצעירותה ואביו נישא בשנית. למד בישיבת ברדיצ'ב ובישיבת טלז והוסמך לרבנות.
אחרי פרעות קישינב ומהפכת 1905, הצטרף ב-1906 למפלגת ס.ס. הטריטוריאליסטים (הציונים הסוציאליסטים). בעקבות פעילותו נאסר על ידי שלטונות הצאר הרוסי, נכלא לשנתיים בכלא לוקישקי בווילנה, ונדון ב-1910 לגלות בסיביר. במהלך גלותו בפלך אירקוטסק עבד בדיג ובמכרות זהב ונתן שיעורים בעברית וברוסית. ב-1913 היה בין מארגניה של שביתת עובדים במכרות הזהב בביליזורוב שבסיביר. השביתה דוכאה באלימות על ידי השלטון, שירה באש חיה בפועלים הבלתי מזוינים, והרג מאות מהם. פוסטרלקו (הרצפלד) הצליח להימלט, אך נתפס לבסוף והוחזר למחוז קרינסק שבפלך אירקוטסק.
עם זאת, לבסוף הצליח להימלט פעם שנייה מסיביר באמצעות דרכון שנשא את השם אברהם הרצפלד, שם שאימץ לעצמו, ולהגיע לליטא ממנה עלה ארצה בקיץ 1914. עם הגיעו ארצה הצטרף, בעצת דוד בלוך-בלומנפלד, לקבוצת הפועלים 'אחוה' בפתח תקווה שעבדה בזיבול ועיבוד פרדסים בקבלנות בפרדסי המושבה. הוא החל להשתלב בפעילות ארגונית של הפועלים ביישוב, ארגן קופת מלווה פועלית שהייתה בין הראשונות בארץ, והיה לאחד ממנהיגי הסתדרות פועלי יהודה בעין גנים.
בעת המשבר במושבה כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה התמנה כנציג הפועלים לוועדה שחילקה תרומות קמח שהגיעו מארצות הברית. משנגמר הקמח, סיכן עצמו ויצא ברגל לירושלים, בלא רישיון נסיעה, במטרה להחזיר בשלום למושבה שיירת גמלים עמוסה ב-89 שקי קמח. בהמשך התמנה לאיש הקשר של היישוב עם האסירים שנלקחו לעבודות כפייה בחזית הדרום, והיה מסכן עצמו ונודד בלא רישיון בשטחי החזית כדי להציע עזרה במזון ובבגדים. בהמשך עבר להתגורר תקופת מה בקבוצת כנרת שם עסק בגידול ירקות, ומשם עבר למושב תל עדשים אליו הוזמן על ידי שמואל הפטר.
סייע למחתרות שפעלו בארץ, כמו ניל"י, שנרדפו על ידי גורמי השלטון של האימפריה העות'מאנית, והשתתף בפינוי הפצועים לאחר קרב תל-חי ובהם יוסף טרומפלדור. כשהחלו הטורקים לאסור יהודים ממושבות יהודה ולשלוח אותם ברכבות צפופות לבתי כלא בדמשק, דרך תחנת עפולה, התמנה פעם נוספת להעמיד סיוע לאסירים עד כמה שניתן מטעם היישוב. באמצעות שוחד היה פועל להגיע לקרונות הרכבת ולהעביר לאסירים לחם, תה ומוצרי מזון שהוכנו על ידי ישובי העמק. בהמשך התנדב לנסוע לדמשק להמשיך ולפעול מטעם היישוב בניסיון לסייע לאסירים. לשם כך, נסע תחילה בדרכים לא חוקיות מתל עדשים לפתח-תקווה, שם הושגה עבורו תעודה אוסטרית, לקבל עליה אישור מהקונסול האוסטרי בצפת - ולהגיע ברכבת צבאית לדמשק, שם הצטרף ליצחק בן-יעקב במתן סיוע לאסירים.
הרצפלד שב לארץ ישראל עם כיבושה המלא על ידי הבריטים, והשתלב בפעילות פוליטית במסגרת מפלגת פועלי ציון שבראשות דוד בן-גוריון. בהמשך נמנה עם מייסדי מפלגת "אחדות העבודה" (שהוקמה בשנת 1919 כאיחוד של מפלגת פועלי ציון עם תנועת "הבלתי מפלגתיים" שבראשות ברל כצנלסון). בהמשך היה מראשי מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י - שהוקמה בשנת 1930 כאיחוד של פועלי ציון והפועל הצעיר). כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י מאז הכנסת הראשונה ועד הכנסת החמישית. בכל הכנסות שבהן כיהן היה חבר בוועדת הכספים.
היה בין יוזמי הקמת ההסתדרות הכללית (שהוקמה בשנת 1920), וכן היה בין המייסדים וחבר הנהלה בניר שיתופי, חברה לבניין בתים במושבות, ויזם את הקמת בית ההבראה 'ארזה' ליד מוצא. עיקר פעילותו הציבורית הייתה במסגרת הנהלת המרכז החקלאי, בה כיהן במשך 40 שנים. המרכז פעל תחילה כגוף עצמאי של החלוצים ופועלים אנשי העלייה השנייה, ולאחר כך כחלק מההסתדרות. בתפקידו זה ריכז את פעולות ההתיישבות של פועלים חברי ההסתדרות על קרקעות לאומיות ופרטיות, ופעל להקצאת תקציבים ומשאבים לפעולת ההתיישבות, בין היתר של קיבוצים ומושבים. בתפקידו זה נודע בכינוי 'אבי ההתיישבות', ונהג להיות נוכח באופן אישי בכל טקס עלייה על הקרקע של יישוב חדש.
הרצפלד, שחיבב מצעירותו ניגונים ושירה, שילב אותם בפעילויותיו, וכדבר שהפך למסורת סיים כל טקס עלייה על הקרקע כשפצח בשיר , דבר שהפך אותו לדמות ציורית עוד בחייו.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הטיף הרצפלד להמשיך ולהתנחל בכל חבלי הארץ עליהם השתלטה ישראל במלחמה.
בשנת 1972 זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בגין פעילותו למען ההתיישבות. בערוב ימיו, התגורר הרצפלד בחולון, הוסיף לעבוד במרכז החקלאי, ועסק גם בקידום מוסדות ומסגרות לטיפול בזקנים ובאנשים עם מוגבלות. בין היתר סייע להקמת בתי אבות, בתי חולים ומוסדות סיעודיים. לצד זאת הקים קרן הנצחה לזכר מנהיגים מהתנועה הציונית אשר חילקה מלגות לתלמידי בתי ספר חקלאיים.
נפטר ב-30 באוגוסט 1973 בבית החולים בילינסון, כשבועיים לאחר שאושפז ועבר ניתוח. הוא נקבר בבית הקברות כנרת לצד ראשי תנועת העבודה. לווייתו יצאה מבית המרכז החקלאי בתל אביב, ועברה בפתח תקווה, בשרון, בעמק חפר, בחדרה, בעמק יזרעאל ובבית שאן בדרכה לעמק הירדן.
הנצחה
על שמו קרויים המושב שדי אברהם והמרכז הרפואי הגריאטרי הרצפלד בגדרה.
בית יציב (״בית שדות ולב״) בבאר שבע קרוי על שם יצחק יציב ועל שמו.
בנוסף קרויים על שמו מספר רחובות בערים ברחבי הארץ.
ביתו בחולון משמש כארכיון ומוזיאון לתולדות חולון.
מכתביו
אהרן מאירוביץ, הרצפלד מספר, תל אביב: המרכז לחקלאי, תשכ"ט-תשל"ד -1969–1974.
אברהם הרצפלד, כבוש הקרקע בארץ ישראל, ירושלים: קרן היסוד, 1937.
אברהם הרצפלד, לתנופה חלוצית מחודשת, [תל אביב: חמו"ל], תשכ"ו.
לקריאה נוספת
'הרצפלד (פוסטארלקו), אברהם', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 188–189.
שמעון קושניר, שדות ולב, פרקים מדרך חייו של אברהם הרצפלד, תל אביב: ספרית השדה, 1962.
אהרון מאירוביץ, כזמר נודד - נעימות הרצפלד, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978.
מאיר שלי, "רסיסי טלז", בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים) ישיבות ליטא - פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר ומרכז דינור באוניברסיטה העברית, 2004.
קישורים חיצוניים
אברהם הרצפלד שר את "שורו הביטו וראו" - באתר זמרשת
,
הערות שוליים
קטגוריה:חברי פועלי ציון
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:בוגרי ישיבת טלז
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:לוחמי תל חי
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:חברי אחדות העבודה
קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה
קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:חולון: חברי הכנסת
קטגוריה:יוצאים בשאלה
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות כנרת
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1891
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1973 | 2024-09-05T07:23:06 |
וותיקן | REDIRECT קריית הוותיקן | 2005-04-03T15:12:12 |
רבייה | ממוזער|שמאל|דפניה משריצה
בביולוגיה, רבייה היא תהליך בו יצורים חיים מעמידים צאצאים. בזכות תהליך זה החיים ממשיכים להתקיים על פני כדור הארץ לאורך זמן.
ישנם שני סוגי רבייה: רבייה זוויגית ורבייה אל-זוויגית.
רבייה זוויגית
ממוזער|200px|הזדווגות של רחפניים במעופם
ממוזער|200px|הזדווגות של זבובי בית
רבייה מינית (או רבייה זוויגית) היא רבייה באמצעות התלכדות של שני תאי מין (גמטות) לתא אחד אשר תכונותיו מורכבות מתכונות שני תאי המין. ברבייה זוויגית לאורגניזם החדש שני הורים: זכר ונקבה. תא מין נוצר באמצעות חלוקת תא ייחודית בשם מיוזה ("חלוקת הפחתה"), שבה מתחלק התא בדומה למיטוזה אך נעשות שתי חלוקות, ללא הכפלה נוספת של המידע התורשתי בתאים, כך שנוצרים ארבעה תאי צאצא, כשבכל אחד מהם מחצית מן החומר התורשתי של אותו זן. תאי המין נפגשים ומתרחשת הפריה, שהיא תהליך שבו מועבר המידע התורשתי לאחד מתאי המין כך שבאותו תא ישנו מלוא החומר התורשתי של אותו הזן. לאחר ההפריה נוצר תא מופרה (זיגוטה) המתחלק פעמים רבות (בחלוקת מיטוזה) עד שנוצר עובר (בבעלי חיים) או זרע (בצמחים) המתפתח עד לבגרות.
רבייה זוויגית מחוץ לגוף האם
אצל דגים רבים ודו-חיים, ההפריה מתרחשת מחוץ לגוף האם. הנקבה מפרישה מאות תאי ביצה למים, והזכר מפריש עליהם את הזרע. הפריה מסוג זה יכולה להתרחש בכמה דרכים:
לפי להקות – הזכרים והנקבות של הלהקה, שוחים יחד ומטילים למים את תאי הזרע והביצית וכך הגמטות המשתתפות בהפריה שייכות לאותה להקה.
לפי טריטוריות – הזכר קובע לו טריטוריה ומזמין את הנקבה אליו. ביציות שיופרו בטריטוריה שלו, יופרו מזרעו.
לחיצה – בשיטה זאת הזכר לוחץ על הנקבה (פיזית) והיא, כתגובה מטילה ביציות. הזכר מייד מטיל זרעונים.
הפריה מחוץ לגוף האם יכולה להתרחש גם בקרב אלמוגים אלו מתרבים הן ברבייה מינית והן ברבייה על-מינית. ברבייה מינית קיימת הדגרת הפגית בתוך המושבה עצמה (brooding). ושיטה נוספת של רבייה היא שני ההורים משחררים את תאי המין שלהם למים ושם נערכת ההפריה (spawning). הביצית המופרית מתפתחת לפגית אחרי כמה ימים. הפגית מתיישבת על השונית תוך כמה שעות עד כמה ימים. ההפריה יכולה להתרחש על פני השטח של המושבה (surface brooding).
רבייה אל-זוויגית
רבייה אל-זוויגית (או אל-מינית) היא תהליך ביולוגי שבו יצור יוצר העתק של עצמו הזהה לו מבחינה גנטית (למעט מוטציות), מבלי שיהיה מעורב בתהליך חומר גנטי מיצור אחר.
ממוזער|200px|החמציץ הנטוי מתרבה בישראל רק באמצעות רבייה וגטטיבית
דוגמאות:
רביית בתולים (Parthenogenesis) – התפתחות של ביצית לתא חי ללא הפריה חיצונית. ישנו דמיון בצורת ההתפתחות של יצורים המתרבים ברביית בתולים ליצורים המתרבים ברבייה מינית. בשני הסוגים הביצית נוצרת בשחלות, זו גם הסיבה שמטבע הדברים רביית בתולים אפשרית רק אצל נקבות.
הנצה (Budding) – בשיטת ההנצה מתרבים בעלי החיים הנבוביים (הם יכולים להתרבות אף ברבייה זוויגית). בשיטה זו צומח מעין ניצן על אותו נבוב וכשהוא מוכן לכך, הוא ניתק מ"אימו" והופך עצמאי (כבהידרה), או שמתפתחת מושבה (כבאלמוגים).
פליגה (Binary fission) – אופן הרבייה האל-זוויגית של יצורים פרוקריוטיים, קרי יצורים חד תאיים חסרי גרעין. הפליגה נפתחת בשכפול הדנ"א של התא, המתגלם לרוב בכרומוזום מעגלי יחיד. היא מסתיימת בחלוקת הציטופלזמה. רבייה באמצעות פליגה מאפשרת גידול אוכלוסין בקצב מעריכי. חיידקי קולי למשל מתחלקים בכל עשרים דקות בערך בסביבת מחיה מיטבית. באופן דומה, תאים איקריוטיים סומטיים ובכללם מרבית תאי גוף האדם מתרבים על ידי מיטוזה. עבור יצורים רב תאיים כגון האדם, אופן רבייה תאית זה אינו רבייה פיזיולוגית, קרי העמדת צאצאים של היצור השלם.
רבייה וגטטיבית – על ידי ייחורים, שלוחות, הברכה וחוטרים.
רבייה זוויגית מול רבייה אל-זוויגית
מספר הפרטים באוכלוסייה של אורגניזמים המתרבים ברבייה אל-זוויגית נוטה לעלות באופן מעריכי. אולם כולם בעלי פגיעות דומה מפני שהם תלויים במוטציות לשינויים בחומר התורשתי שלהם (DNA). אורגניזמים המתרבים ברבייה זוויגית, לעומת זאת, מולידים פחות צאצאים, אלא שהמגוון הגנטי שלהם (שמקורו בשחלוף ובהיערכות הכרומוזומים במהלך החלוקה) מחשל אותם מפני מחלות.
ישנם גם אורגניזמים בעלי יכולת בחירה בין רבייה זוויגית לחד-זוויגית בהתאם לנסיבות, כמו כנימות, ריריות, שושנות ים וסוגים שונים של צמחים. כאשר שוררים תנאים סביבתיים נוחים, ניתנת עדיפות לרבייה אל-זוויגית המנצלת את התנאים המיטיביים, כגון היצע מזון בשפע, מחסה הולם, אקלים רצוי, היעדר מחלות, רמת חומציות אופטימלית (pH) או שילוב מתאים של צרכים קיומיים אחרים. אוכלוסיות כאלה, המתרבות באופן אל-זוויגי, גדלות באופן מעריכי תוך ניצול מרבי של מלאי המשאבים.
משהתרוקנו מקורות המזון, האקלים השתנה לרעה, או שלהישרדות הפרט נשקפת סכנה משינוי עוין כלשהו בתנאי המחיה, פונים אורגניזמים אלו לרבייה זוויגית. רבייה זוויגית מבטיחה ערבוב של מאגר הגנים של המין. השוני המצוי בצאצאים של רבייה זוויגית מקנה להם כושר הישרדות עדיף בתנאים החדשים, ומאפשר את פעילותו של מנגנון ההסתגלות הבררני. בנוסף, רבייה זוויגית מביאה בדרך כלל לידי יצירת שלב חיים שמסוגל להתמודד עם תנאים שמסכנים את צאצאיהם של יצורים אל-זוויגים. זרעים, נבגים, ביצים, גלמים, ציסטות או שלבי "תרדמת" אחרים של רבייה זוויגית, מבטיחים את הישרדותם של האורגניזמים בתנאים עוינים, בכך שהם מאפשרים להם להמתין עד חלוף המצב המאיים, ולהתאושש חזרה כשהתנאים משתפרים.
ראו גם
יחסי מין
האבולוציה של הרבייה המינית
תאוריית הרבייה הספונטנית
לקריאה נוספת
יעל השילוני-דולב, מהפכת הפריון, בן שמן: מודן, 2013.
קישורים חיצוניים
רבייה בטבע, בצמחים, באדם ובבעלי חיים, ספר באתר משרד החינוך
* | 2024-08-28T10:04:43 |
סחר חליפין של הזמן | סחר חליפין של הזמן הוא מושג בכלכלה, שבו יחידת המטבע האלטרנטיבי היא שעת עבודה של אדם. כל אדם שתורם מזמנו לטובת הזולת, זכאי לקבל זמן שווה לזמן תרומתו לפי רצונו וצרכיו. כך למשל אדם שהחליט להקדיש שעה שבועית, על מנת ללוות כלבים, בתמורה יכול לקבל שעה שבועית בלימוד ספרדית או בטיפול אלטרנטיבי, אם יש אדם המוכן לעשות זאת.
יישום
הוגה הרעיון היה עורך דין אמריקני לזכויות אזרח בשם ד"ר אדגר כאהן, בשנות השמונים של המאה ה-20, ביסוד השיטה עמדה המחשבה לשמור על עצמאותם של קשישים ולספק להם שירותים. השיטה שכונתה על ידו Time Dollar (דולר זמן) ופורסמה בספרו "No More Throw Away People", הורחבה לקהילות שונות ומיועדת לקידום עזרה עצמית ולבניית הון אנושי באמצעות התנדבות הדדית.
בבסיס הרעיון של סחר חליפין של הזמן, עומד רעיון השוויון בין בני אדם, וגישה הסוברת שזמנו של כל אדם באשר הוא, יקר במידה שווה.
מדד הזמן מוחלט. כנגד כל שעה שהאדם נותן, איכותית ככל שתהיה, הוא יקבל רק שעה אחת מידי כל נותן שירות אחר, בכיר או זוטר. כך למשל עורך דין בכיר שרוצה לתת ייעוץ משפטי, ובתמורה ללמוד לגלוש באינטרנט, לא יוכל לטעון ששעת הייעוץ שווה חמש שעות לימוד, מכיוון ששכר שעת ייעוץ שלו שקול, לשכר של חמש שעות של מדריך מחשבים.
יישומים
בישראל אחד היישומים של מושג זה הוא בנק זמן שהוא מיזם שהופעל במתנ"סים בישראל בשנת 2002, ובוסס על העיקרון של סחר חליפין של הזמן. עוד לפני כן היה ידוע על אנשים הסוחרים בשיטה זו, במיוחד בטיפולים אלטרנטיביים, שבו היה מקובל להתחלף בטיפולים על בסיס זמן שווה. יתרונו של מיזם בנק הזמן הוא מיסוד של השיטה בהיקפים נרחבים, כאשר בתווך עומד מוסד מוכר שתומך בו ונותן לו גושפנקא רשמית.
בדומה לבנק במערכת הפיננסית ממלא בנק הזמן תפקיד חשוב בהיותו מתווך בין אלו שיש להם כישורים שבזכותם הם יכולים לתרום ולסייע לאחרים, ובין אלה שזקוקים לעזרה בתחום מסוים, אך יכולים לתרום בתחומים אחרים. כך מצטרף בנק הזמן למוסדות שונים אחרים הנקראים 'בנק' בהשאלה, על אף שאינם עוסקים בהלוואות ופיקדונות כספיים - בנק הזרע ובנק דם.
ראו גם
מתנ"ס
קהילה רצונית
סוציאליזם
סחר חליפין
מטבע מקומי
קישורים חיצוניים
בנק הזמן
קטגוריה:סוציאליזם
קטגוריה:זמן
קטגוריה:סחר חליפין | 2024-04-02T09:02:12 |
הותיקן | REDIRECT קריית הוותיקן | 2005-03-23T10:54:35 |
רמטכ"ל | REDIRECT ראש המטה הכללי | 2008-08-16T17:36:12 |
אשבל (קיבוץ) | אֶשְׁבָּל הוא קיבוץ בגליל התחתון, בתחומי המועצה האזורית משגב. הקיבוץ ממוקם סמוך לסח'נין, אשחר וערב אל נעים. הקיבוץ נקרא על שם אשבל, פרח ממשפחת השפתניים הגדל באזור. הקיבוץ הוא קיבוץ מחנכים שחבריו הם חברי תנועת דרור ישראל.
היסטוריה
ראשיתה של אשבל בהיאחזות נח"ל שנקראה בתחילה "אשחר", שעלתה על הקרקע על ידי "גרעין עמק" ב-30 באפריל 1979, וטקס רשמי של עלייה על הקרקע התקיים במאי 1979. בשנת 1980 הוחלט במוסדות המיישבים שאין היתכנות להקמת יישוב אזרחי במקום וחיפשו פתרון אחר להחזקת המקום. בתחילת 1982 הועברה המדרשה החינוכית-חקלאית של הנח"ל למקום, והיא התקיימה בו במקביל להמשך החזקת המקום על ידי גרעין נח"ל. בעקבות זאת, שונה שם המקום לאשבל.
בדצמבר 1997 החליטה ממשלת ישראל להפוך את ההיאחזות ליישוב אזרחי. הממשלה שבה והחליטה על הקמת ישוב אזרחי באשבל בסוף שנת 2001 ולצורך כך קבלה החלטות משנה שונות
שתכליתן ליישם הלכה למעשה את תוכניתה העקרונית. במסגרת זו פעל משרד הפנים לשינוי תוכנית המתאר לצורך הקמת אשבל כישוב בשטח עליו הוקמה קודם לכן ההיאחזות. עתירה לבג"ץ כנגד השינוי בתוכנית המתאר, שהוגשה על ידי עירית סח'נין בטענה לפגיעה בהתפתחות העיר, ועל ידי החברה להגנת הטבע, שהתנגדה להקמת יישובים חדשים, נדחתה על ידי בג"ץ.
בינואר 1998 אוזרח המקום על ידי קבוצה של כ-30 צעירים בוגרי הנח"ל מתנועת הנוער העובד והלומד, ממקימי תנועת הבוגרים ולימים תנועת דרור ישראל.
במאי 2021, על רקע אירועי מבצע שומר החומות, חברי חוליית טרור תושבי סח'נין ייצרו 30 בקבוקי תבערה שהוצתו, הושלכו לעבר הקיבוץ וגרמו במקום לשריפת קוצים.
אופי המקום
אשבל כיום הוא אחד מקיבוצי המחנכים של תנועת דרור ישראל. חברי אשבל מייחסים חשיבות לתרומה לחברה בישראל, ועוסקים בהפעלת מגוון פרויקטים חינוכיים בקרב בני נוער באזור. בשנת 2000 הוקמה בקיבוץ פנימייה לנוער מנותק "חברת הנוער אשבל". כן פועל בקיבוץ המרכז לקיום משותף, הפועל למפגש ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים, ובית הספר היסודי "גליל", בו לומדים תלמידים יהודים וערבים. בנוסף פועלים בקיבוץ אורווה חינוכית וכלביה חינוכית. בקיבוץ פועל חניון לילה (בתשלום) בשם "חאן מסביב למדורה" המיועד לבתי ספר, תנועות נוער ומשפחות.
רבים מהפרויקטים החינוכיים של הקיבוץ נעשים בשיתוף עם קהילות מחנכים אחרות של תנועת דרור ישראל, כדוגמת קיבוץ רביד.
שמאל|ממוזער|250px|פינת ישיבה אקולוגית הבנויה מצמיגים ישנים ומלט, בחברת הנוער בקיבוץ-מחנכים אשבל. הפינה הוקמה על ידי החניכים בסיוע "mission posibel"
קישורים חיצוניים
האתר של קיבוץ אשבל
האתר של הפנימייה - חברת הנוער אשבל
אשבל, באתר של המועצה האזורית משגב
אתר חאן מסביב למדורה - קיבוץ אשבל
הערות שוליים
*
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:היאחזויות נח"ל
קטגוריה:הנוער העובד והלומד
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1979
קטגוריה:מועצה אזורית משגב | 2024-10-07T08:22:28 |
טהראן | ממוזער|288px|שמאל|אוניברסיטת טהראן
ממוזער|288px|שמאל|כיכר חסאן עבאד באזור ההיסטורי של העיר
ממוזער|288px|שמאל|אצטדיון אזאדי שממוקם במערב טהראן
ממוזער|288px|שמאל|תחנת הרכבת המרכזית של טהראן
טֶהְרָאן או טֶהְרָן (; תעתיק מדויק: תהראן) היא בירת איראן והעיר הגדולה בה, הממוקמת לרגלי רכס הרי אלבורז ונמצאת במרכזה של פרובינציית טהראן בצפון המדינה. העיר מהווה את המרכז הפוליטי, הכלכלי והחברתי של המדינה. יותר ממחצית התעשייה האיראנית מבוססת בטהראן, שבה תעשיות ייצור רכב, חשמל ומוצריו, טקסטיל, כלי נשק, סוכר וכימיקלים.
על פי מפקד האוכלוסין האחרון משנת 2016 אוכלוסיית העיר מנתה כ-8.6 מיליון בני אדם, רובם פרסים, בנוסף להם מתגוררים בעיר גם אזרים רבים ומיעוטים אתניים נוספים כמו ארמנים, כורדים ויהודים. 98.3% מתושבי העיר, מרקעים אתניים מגוונים, הם דוברי פרסית.
בספטמבר 2024 הודיע נשיא איראן על כוונה להעביר את עיר הבירה מטהראן, למקום אחר באיראן
מקור השם
ישנם הסברים שונים למקור השם טהראן, ההסבר הנפוץ ביותר הוא שמקור השם הוא בטירן או טירגן שמשמעותו מקום מושבו של האל טיר שהיה אחד האלים הזורואסטרים. העיר ישבה בסמיכות לעיר מהרן (שם שמשמעותו מקום מושבו של האל מהר שהוא אל השמש הזורואסטרי).
הסבר אחר הוא שמשמעות השם היא "מקום חם" או אפילו "מורדות חמימים". יש הטוענים כי מקור השם הוא במשמעות "במורדות בין שני הרים".
היסטוריה
חפירות מתארכות את תחילת יישוב האזור לשנת 600 לפני הספירה. טהראן הייתה שנים רבות כפר קטן שאוכלוסייתו גדלה באופן משמעותי רק במאה ה-13 לאחר הפלישה המונגולית. בשנת 1795 אקא מוחמד שאה הכריז על טהראן כבירתה החדשה של איראן. בשנת 1855 הוכנה התוכנית הראשונה המקיפה לתכנון עתידי של העיר. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 החלה תנופת בנייה גדולה ברחבי העיר, ונבנו בה בניינים חדשים רבים.
ב-28 בדצמבר 1943 התכנסה בטהראן ועידת טהראן בראשות שליט ברית המועצות יוסיף סטלין, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת וינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט. בוועידה נדונה האסטרטגיה של בעלות הברית במלחמתן במדינות הציר. באותה תקופה שלט באיראן השאה מוחמד רזה שאה פהלווי. השאה שלט באיראן בין השנים 1941 ל-1979 בשלטון דיקטטורי-חילוני אך הוא הודח במהפכה עממית ב-1979. האייתוללה רוחאללה ח'ומייני תפס את השלטון באיראן בסיום המהפכה והפך את טהראן ואת איראן כולה למדינה דתית הפועלת פי חוקי השריעה.
כלכלה
למעלה ממחצית מהתעשייה באיראן נמצאת באזור טהראן. תעשייה הכוללת מפעלי מכוניות, אלקטרוניקה, ציוד חשמלי, תעשיות נשק, טקסטיל, ייצור סוכר, בטון וכימיקלים. כמו כן בדרום העיר ישנו בית זיקוק לנפט.
אתרים בעיר
מגדל אזאדי - נבנה על ידי השאה, מוחמד רזא שאה פהלווי. סמלה של טהראן המודרנית. נמצא בכיכר אזאדי.
ארמון גולסתאן - ארמון מפואר שנבנה במאה ה-19.
מגדל מילאד - נחנך בשנת 2008 וממנו תצפית רחבה על כל חלקי העיר.
הבזאר הגדול - השוק המרכזי והענקי של טהראן המכיל סחורות מכל הסוגים.
אוניברסיטת טהראן - האוניברסיטה הגדולה והוותיקה ביותר בעיר.
ארמון סעדאבאד - ארמון השאה של איראן. נמצא בצפונה של טהראן.
המוזיאון הלאומי של איראן - המוזיאון מציג ממצאים היסטוריים וארכאולוגים מתולדותיה של איראן.
בית הכנסת אברישמי - מרכז קהילת יהודי העיר
בית הכנסת ח'וראסאניה - נבנה בשנות ה-70 של המאה ה-20
הגן הלאומי - אזור בו שוכנים מוזיאונים ומשרדי ממשלה רבים
חינוך ותרבות
בטהראן יש 45 אוניברסיטאות ומכללות, ומספר רב של מוזיאונים המציגים ממצאים ארכאולוגיים מתקופות שונות בהיסטוריה הפרסית, ובעיקר מימי האימפריה הפרסית. חלק מהארמונות (למשל מתחם ארמונות ניאווראן וסעדאבאד) הפכו למוזיאונים. למרות ואולי בגלל הפיקוח ההדוק על חופש הביטוי באיראן המודרנית, זכו הספרות והקולנוע שלה להצלחה רבה בעולם המערבי.
תחבורה
שבעה קווי מטרו פעילים במטרו של טהרן ו-4 קווים נמצאים בבנייה, מהווים סך הכל 11 קווים. בנוסף, פעילים בטהרן 9 קווי אוטובוס אקספרס. תחנת הרכבת המרכזית מובילה לערים שונות במדינה.
טהראן היא אחת הערים הפופולריות ביותר במזרח התיכון בשל אטרקציות תיירותיות רבות כגון מגדל מילאד, מגדל אזדי, ארמון גולסטן, ארמון ניווארן, פארק ארם, פארק יער לואיזן, פארק יער צ'יטגר, אגם צ'יטגר וכו'. גשר חכם הוא נבנה עם יכולת הסרת שלג, שהיא ייחודית מסוגה.
לטהרן שני שדות תעופה. נמל התעופה הבינלאומי אימאם חומייני, שהוא שדה התעופה הבינלאומי הגדול ביותר, נמצא במרחק של כ-45 ק"מ מהעיר. נמל התעופה הבינלאומי מהרבאד ממוקם במערב העיר, והוא מבצע טיסות פנים ומשמש גם כשדה צבאי.
בשנת 2008 החלה לפעול מערכת האוטובוסים המהירה של טהראן.
מזג האוויר
אחת ממשמעויות השם טהראן היא "מדרון חמים", ואכן מזג האוויר בטהראן בדרך כלל נוח. למרות זאת, העיר מושלגת לעיתים קרובות בחורף ותושבי העיר יוצאים לסקי בהרים הקרובים.
טהראן סובלת מרעידות אדמה תכופות.
העיר טהראן סובלת מזיהום אוויר קשה, ובנוסף לכיסוי הראש לנשים הנאכף בידי השלטונות המוסלמים נאלצים תושבי העיר - גברים ונשים - לכסות לא פעם את אפם ופיהם בלכתם ברחובות העיר בימים בהם זיהום האוויר גבוה מהרגיל.
ספורט
טהראן אירחה את משחקי אסיה בשנת 1974 היא הייתה העיר השביעית שאירחה את המשחקים והראשונה במזרח התיכון. המשחקים נערכו בהשתתפות 3,010 ספורטאים מ-19 מדינות שונות והיו בה 16 ענפי ספורט.
ענף הספורט הפופולרי במדינה הוא כדורגל ובכל פעם שהנבחרת הלאומית מגיעה למשחקי המונדיאל מעוררים משחקיה התעניינות רבה ברחבי העיר. שתי הקבוצות המרכזיות בעיר המשחקות בליגה האיראנית הן אסתקלאל טהראן ופרספוליס. בעיר מצוי האצטדיון הכדורגל הגדול במדינה, אצטדיון אזאדי ובו 100,000 מקומות ישיבה.
בקרבת העיר יש אתר סקי הפתוח לגולשים בזמן החורף.
ערים תאומות
לעיר טהראן יש חמש עשרה ערים תאומות:
תמונות פנורמיות
קישורים חיצוניים
מסע מצולם ברחובות טהראן המציג את חיי היום יום בעיר
פרק מתוכנית הטיולים הטלוויזיונית של ריק סטיבס בערוץ PBS המתמקד בטהראן וסביבותיה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:איראן: ערים
קטגוריה:פרובינציות איראן: ערי בירה
קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:פרובינציית טהראן: יישובים
קטגוריה:אלבורז
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1794 | 2024-10-02T12:56:54 |
אמנות מודרנית | אמנות מודרנית, או מודרניזם, הוא כינוי לאמנות שנוצרה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השבעים של המאה ה-20. אמנות מודרנית מתאפיינת בגישה לפיה יצירות אמנות בתחומים אלה אינן חייבות להדמות לאובייקט המופיע בהן, משום שהמצאת הצילום הפכה יעד זה למיושן. במקום זאת החלו אמנים לעסוק בניסיונות חדשניים להצגת העולם, וברעיונות חדשניים על הטבע, החומרים ומטרות האמנות, מתוך גישות אסתטיות שונות.
לא הכול התרגלו למהפכה זו בדרכה של האמנות, שמצריכה הסתגלות של הצופה. יצירה קוביסטית, לדוגמה, עלולה להיות בלתי מובנת לצופה בה, אם הוא לא מכיר את הז'אנר של היצירה, ואת הסיבות להיווצרותו. כך הדבר גם ביצירה דאדאיסטית או סוריאליסטית. הכרת הז'אנר של היצירה, והבנת הסיבות לקונוונציות שלו, יכולים לשמש כעוגן פרשני.
אחד התאורטיקנים המרכזיים של האמנות המודרניסטית היה האמריקאי קלמנט גרינברג שראה את האמנות המופשטת כדרך לחדד את הנושא העיקרי של האמנות - תהליך יצירתה כדיאלוג בין האמן-היצירה-והצופה.
זרמים וגישות באמנות המודרנית
250px|ממוזער|העלמות מאביניון, ציור שמן על בד של פיקאסו
פוסט-אימפרסיוניזם
פוינטיליזם
תנועת הנאביס
סימבוליזם
אר נובו
הזצסיון הווינאי (Vienna Secession)
יוגנדסטיל (Jugendstil)
נאו אימפרסיוניזם
אר דקו
אקספרסיוניזם
הגשר
הפרש הכחול
פוביזם
קוביזם
פוטוריזם
אמנות מופשטת
מופשט לירי
מופשט גאומטרי
סופרמטיזם
אקספרסיוניזם מופשט
דאדא
סוריאליזם
אוונגרד רוסי
קונסטרוקטיביזם
סופרמטיזם
באוהאוס
דה-סטיל
ליריקה קונספטואלית
שלילת האמנות המודרנית
יצירות של אמנות מודרנית מהוות לעיתים נושא ללעג, ואפילו לשנאה, מכיוונם של אנשים הרואים באמנות הקלאסית את הדרך האחת והיחידה ליצירה אמנותית בעלת ערך.
בשנת 1937 הציגו הנאצים במינכן (ולאחר מכן בערים נוספות בגרמניה ובאוסטריה) תערוכה בשם "אמנות מנוונת" (Entartete Kunst). התערוכה נועדה להציג את כל מה שמושחת, מנוון וסוטה באמנות המודרנית, והוצגו בה יצירות של טובי האמנים המודרניים של המחצית הראשונה של המאה ה-20, ובהם אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, פיט מונדריאן, אדוורד מונק, מארק שאגאל, וסילי קנדינסקי ועוד. התצוגה נחשבה לבלתי מוסרית, ולכן נאסר על ילדים לצפות בה.
בשנת 1994 עלה להצגת בכורה המחזה "אמנות" מאת המחזאית הצרפתייה יסמינה רזה, שהנושא המרכזי בו הוא אדם שקונה "חתיכת בד צבועה לבן" בהון עתק. המחזה תורגם לכ-35 שפות, כולל עברית.
בתחילת 2004 יצא לאור בעברית ספרו של הסאטיריקן אפרים קישון, "נקמתו המתוקה של פיקאסו", המהווה סאטירה ביקורתית על האמנות המודרנית. "אני לא סתם חושב שהאמנות המודרנית היא רמאות, אני פשוט יודע זאת", אמר קישון בראיון בגלי צה"ל. הספר ספג ביקורת ממספר אמנים ישראלים, בהם הצייר יאיר גרבוז, שכינה אותו "טקסט ילדותי ואלים".
לקריאה נוספת
Brettell, Richard R., Modern Art 1851–1929: Capitalism and Representation (Oxford History of Art), Oxford University Press, 1st Edition, 1999.
Avital, Tsion, Art versus Nonart: Art out of Mind, Cambridge University Press, 2003.
Susie, Hodge, Why Your Five Year Old Could Not Have Done That: Modern Art Explained, Thames and Hudson, 2012.
קישורים חיצוניים
פנינה בר עוזרמן, תולדות האמנות המודרנית
ברכה גולדנברג ונעמה כץ (עורכות), זרמים שונים באמנות המודרנית
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמנות חזותית
קטגוריה:מודרניזם | 2023-12-05T19:41:49 |
חזנות ספרדית | REDIRECTחזנות | 2004-12-28T23:21:07 |
קרל מארכס | REDIRECT קרל מרקס | 2004-03-17T07:43:42 |
עונש | REDIRECT ענישה | 2005-03-16T15:15:07 |
גבע בנימין | גֶּבַע בִּנְיָמִין (אָדָם) היא יישוב קהילתי והתנחלות הממוקם 2 ק"מ צפונית מזרחית לירושלים, בין כביש 437 לכביש 60. היישוב הוקם על ידי יוצאי שכונות ירושלמיות שהתגבשו לגרעין שנקרא "גרעין אדם". הגרעין התגורר בשתי נקודות עד שב-1984 אושר ליישוב מיקומו הנוכחי.
שם
מקור השם "גבע בנימין" הוא בעיר הכהנים המקראית גבע שבנחלת שבט בנימין, הנזכרת רבות בתנ"ך, ואשר שמה השתמר בשם הכפר הסמוך ממערב "ג'בע". היישוב קרוי באופן לא רשמי "אדם", על שמו של סגן הרמטכ"ל, האלוף יקותיאל אדם, שנהרג ביוני 1982 בלבנון. מקור השם הלא רשמי הוא בכינוי שנתנו לקבוצתם ראשוני הגרעין שהקים לימים את היישוב. בקשת התושבים לקרוא ליישוב אדם נדחתה על ידי ועדת השמות הממשלתית מכיוון שהעיר המקראית אדם רחוקה מאוד ממיקום היישוב ליד ירושלים, אולם בפועל השימוש בשם "אדם" בקרב תושבי המקום נפוץ יותר מהשם הרשמי.
היסטוריה
הגרעין המייסד של היישוב נקרא "גרעין אדם" והתגבש מבני שכונות בירושלים שביקשו להקים יישוב בקרבת ירושלים, לאחר שהבשילה בהם ההכרה כי עתידם יהיה טוב יותר במקום חדש. השקפתם הפוליטית של חברי הגרעין והרוח הגבית שנתנה ממשלת בגין באמצעות סיוע כלכלי דחפו את ראשי הקבוצה להקים את ההתיישבות דווקא בחבל בנימין. באפריל 1984 אישרה ועדת ההתיישבות של הממשלה והסוכנות היהודית את הקמת היישוב, שיועד להיות שכונה עירונית. בשנת 1984 הוכשרה הקרקע על ידי קרן קיימת לישראל, החטיבה להתיישבות הציבה במקום 20 קרוואנים ונערך טקס העלייה לקרקע.
במרבית השנים אופיינה הבניה ביישוב בבתים פרטיים צמודי קרקע. החל מתחילת שנות האלפיים עיקר הפרויקטים החדשים שנבנו אופיינו בבניה רוויה - מדורגים ובתים רב משפחתיים.
ב-26 ביולי 2018 ביצע מחבל פלסטיני פיגוע דקירה בבית ביישוב, רצח את יותם עובדיה ופצע שני אזרחים נוספים. לאחר ששנים רבות סבל היישוב מעומסי תנועה כבדים בכניסה וביציאה ליישוב, נפתח בדצמבר 2018 מחלף גבע בנימין שנתן פתרון לבעיה.
היישוב
גבע בנימין מוגדר כיישוב עירוני-קהילתי, והוא מנוהל על ידי ועד מקומי בתוך מועצה אזורית מטה בנימין. הוא מונה כ-6,000 תושבים (נכון לשנת 2022). ביישוב מתגוררים חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים. קרבתו לירושלים עודדה את התפתחותו. קרבתו למדבר השאירה בקרבתו שטחים נרחבים של אדמות מדינה המאפשרים את התפתחותו.
ביישוב ישנם שלושה בית ספר: ממלכתי תל"י "אדם-ועולמו" (כיתות א'-ח'), ממ"ד "אהבת תורה" (כיתות א'-ו') ותלמודי תורה חרדיים "אור פנחס" ו"תשב"ר", ספרייה, מעוז של תנועת הנוער בית"ר וסניף של תנועת בני עקיבא, בנוסף, קיים סניף של תנועת הילדים עוז (כיתות א'-ג') ביישוב.
השירותים הדתיים כוללים: בתי כנסת, מקוואות, בתי מדרש, תלמוד תורה.
אזור התעשייה שער בנימין המשתרע על שטח של 600 דונם ומאכלס תעשייה, מסחר ושירותים נמצא בשטחו המוניציפלי של היישוב.
בשנת 2023 החלה הרחבת הכביש המוביל לפסגת זאב מנתיב אחד לכל כיוון ל-3 כיוונים לכיוון. עם סלילת הכביש ליישוב יקוצרו משמעותית זמני הנסיעה לירושלים ועם ההפרדה המפלסית המתוכננת ירד עומס הרכבים הנוסע על הכביש ושאינם מתוכננים לעבור בירושלים.
ההרחבה נועדה בכדי לאפשר קליטת משפחות חדשה ביישוב כך שיגדל ל-18,000 תושבים עד שנת 2035.
עד היום הבניה התאפיינה בצמודי קרקע אך עם גידול האוכלוסייה המתוכנן בהרחבה המזרחית של היישוב, הופכת הבניה לרוויה לגובה.
פיתוח היישוב, קרבתו לירושלים והאפשרות לשיפור באיכות החיים בעקבות מבנים צמודי קרקע מושך אל היישוב אוכלוסייה איכותית, שזו בתורה מעלה את הדירוג הכלכלי של היישוב.
כך, אם בשנת 2014 היה הדירוג הכלכלי של תושבי היישוב בדירוג של 3 מתוך 10, ב-2024 הדירוג עלה ל-5 מתוך 10 וב-2034 צפוי לעלות ל-7 מתוך 10.
עם עליית דירוגו הכלכלי של היישוב, עולים משמעותית מחירי הנד"ן ביישוב, מה שמקשה על הדור השני והשלישי של מקימי היישוב לרכוש בתים ביישוב וכך תושבים חדשים משנים בהדרגה את אופיו של היישוב.
בקרבת היישוב
כקילומטר מזרחית ליישוב הוקם מאחז בשם "סנה" (ע"ש הסלע המקראי ששכן באזור), המוכר יותר בשם "בני אדם". מצפון לגבע בנימין הוקם ב-1998 אזור תעשייה שער בנימין המשמש בעיקר למסחר ושירותים. דרומית ליישוב מצויות, מזרחית לכביש 437, חמש מצבות ענקיות המכונות על ידי הערבים "קַבּוּר בני אסרָאיל", אשר יש המזהים אותן עם אירועים מקראיים. בסמוך ליישוב עובר ערוץ נחל מכמש. בפתח הערוץ ניצבים שני סלעים, המזוהים עם הסלעים המקראיים "סנה" ו"בוצץ", המוזכרים בספר שמואל ב' בתיאור הקרב שבין יונתן בן שאול לפלשתים. בימים עם ראות טובה ניתן לצפות מהיישוב על ים המלח.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1984
קטגוריה:בנימין
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:יישובים הקרויים על שם חללי מערכות ישראל | 2024-08-18T04:37:24 |
יערה בן-דוד | יערה בן דוד (נולדה ב-27 בינואר 1947) היא משוררת, מבקרת ספרות ואמנית קולאז'ים ישראלית.
ביוגרפיה
בן-דוד נולדה בבגדאד שבעיראק ב-1947 ועלתה לישראל עם משפחתה ב-1952. היא בוגרת ספרות עברית ופילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל אביב, מוסמכת האוניברסיטה העברית בספרות השוואתית. שימשה כחברת מועצה בכתבי העת מאזנים ופסיפס. הוציאה ספרי שירה וכן שתי אסופות של מאמרים עיוניים: "אהבה ממבט שני", הוצאת "עקד" (1997) ו"במבוך המראות", הוצאת "כרמל" (2012).
בשני הקבצים העיוניים יש התייחסויות לטקסטים בפרוזה ובשירה, כשכל יצירה נבחנת בהקשר ליצירות אחרות של אותו סופר או סופרים אחרים. היצירות הנבחרות הן מהספרות העברית ומספרות העולם המתורגמת, ביניהן הגלגול מאת פרנץ קפקא, וכן יצירות של סמואל בקט, אנטון צ'כוב, גבריאל גרסיה מרקס, אהרן אפלפלד, זלדה ועוד. חלק מהמאמרים המופיעים בספריה ראו אור בבמות ספרותיות שונות כגון: משא, "מאזנים", "עתון 77", "הארץ / ספרים", "גג", "מעריב" ועוד. שיריה תורגמו לשפות: אנגלית, ספרדית (על ידי לואיסה פוטורנסקי), צרפתית, גרמנית, רוסית, ארמנית, הונגרית, פולנית וסלובנית וראו אור בכתבי עת ובעיתונות בארץ ובעולם. לעשרות מהם נכתבו לחנים על ידי משה זורמן, מיכאל וולפה, אייל באט ואחרים.
ספריה
חיוג לילי ("עקד" 1982)
קולאז' ("ספרית פועלים", 1992)
אהבה ממבט שני: עיון בפרקי ספרות ישראלית וכללית, "עקד", תל אביב, תשנ"ז, 1997
שירים מחדר המַתָּנות ("תמוז" 1998)
ליטוף באור מלא ("עקד", 2005)
סוס טרויאני מבטן התודעה ("כרמל", 2011)
במבוך המראות: קריאה בפרקי ספרות עברית וכללית, "כרמל", ירושלים, תשע"ב, 2012
איזון שביר "הקיבוץ המאוחד" 2015, מהדורה שנייה 2016 (ערכה והביאה לדפוס לאה שניר)
Blood Red Strawberries - שירים (תרגמה לאנגלית: נעמה שפר) Contento" 2017"
Une autre présence - שירים (תרגום לצרפתית: עמנואל מוזס, אסתר אורנר) 2019 Éditions Caractères, פאריס.
לובשת בגד הפוך – מבחר וחדשים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2020 (ערכה והביאה לדפוס לאה שניר)
Razón de más - שירים (תרגום לספרדית: מרטה טייטלבאום, לואיסה פוטורנסקי) Leviatan, בואנוס איירס 2021
ממאמריה
על משה בן שאול ועזריאל קאופמן - שני עורכי 'מאזנים' שהלכו לעולמם, מתוך: "גבורות למאזנים", קובץ ספרותי מיוחד במלאת 80 שנה לביטאון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, (כרך א'), הוצאת אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, עורך: ד"ר משה גרנות, תש"ע, 2009, עמודים 85–91.
כתיבה עכשווית (על ספרו של יגאל בן-אריה "כמו בשירים"), עיתון 77: לספרות ולתרבות, גל' 88–89 (1987), עמ' 10.
פרסים ספרותיים ומענקים
פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת תשע"ג
פרס טשרניחובסקי מטעם אגודת הסופרים
פרס אח"י
מענקי קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, אקו"ם, קרן עמו"ס וקרן גולדברג
ציון לשבח בפרס ברנר 2016
לקריאה נוספת
קובי נסים, "ימים יגידו", מאזנים, כרך ע"ו, גיליון 6, (2002), עמוד 59. על: יערה בן דוד, "ימים יגידו" (שירים). מאזנים, כרך ע"ו, גיליון 6, (2002), עמ' 59.
יערה בן דוד, פושטת צורה, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 350, הוצאת כרמל, 2017.
קישורים חיצוניים
יערה בן דוד באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן
זיוה שמיר, מתוך ערב השקת הספר "איזון שביר" ליערה בן-דוד בתאריך 20.04.2015 בבית היוצר
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:ישראליות ילידות עיראק
קטגוריה:ישראלים ילידי עיראק
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1947
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-09-24T05:02:29 |
מפלגת שינוי | מפלגת שינוי (שינוי – התנועה החילונית) הייתה מפלגת מרכז חילונית-ליברלית ישראלית.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|100px|פתק הצבעה של מפלגת שינוי בבחירות לכנסת ה-17
ראשיתה של המפלגה הוא בתנועת המחאה שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מייסדה של התנועה היה אמנון רובינשטיין. התנועה התמודדה בבחירות לכנסת התשיעית ב־1977 במסגרת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש). אולם, ד"ש התפרקה במהלך הקדנציה; בכנסות ה־10, ה־11 וה־12 רצה המפלגה לבד, וזכתה בשניים עד שלושה מנדטים.
שנות ה־70
ב־5 במרץ 1974, באולם קטן של החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, נפגשו לראשונה בעלי היוזמה המרכזיים להקמת המפלגה: פרופ' יונתן שפירא, ד"ר אמנון רובינשטיין ועו"ד מרדכי וירשובסקי. הם דנו בהקמת תנועה פוליטית שמטרתה להביא להחלפת השלטון של המערך. למפגש הזה הגיעו כ-100 משתתפים, והוא הפך בסופו של דבר לפגישה הראשונה של הגרעין שממנו צמחה מפלגת שינוי. המשתתפים הדגישו כי המטרה היא להקים מפלגה מדגם אחר ושונה שלא היה קיים עד אז בישראל, מפלגה אשר "תשקם את כל מה שנהרס על ידי המפלגות הגדולות". כנס היסוד הרשמי התקיים כשלושה שבועות לאחר מכן, ב־26 במרץ, באולם "בני־ברית" בתל אביב, בפני כמה מאות משתתפים. בכנס זה נקבע גם שמה של המפלגה "שינוי – התנועה לתמורה חברתית ופוליטית". לקראת סוף 1974 קיימה התנועה בחירות פנימיות למועצה ארצית ולמועצות של סניפים מקומיים.
שינוי חיפשה שותפים לריצה משותפת בבחירות ובשנת 1975 ניהלה מגעים בנושא עם תנועת רצ. בסוף 1975 הצהיר רובינשטיין על כוונת שינוי לרוץ בבחירות הקרובות. אולם לאחר שיגאל ידין הודיע על הקמת התנועה הדמוקרטית החלו באמצע 1976 מגעים לאיחוד של שינוי עם תנועתו. בדצמבר אושר האיחוד עם התנועה הדמוקרטית ברוב מוחץ במשאל בין חברי שינוי. שמה של התנועה המאוחדת היה: "ד"ש – התנועה הדמוקרטית לשינוי". כשמונה חודשים מאוחר יותר החליטה תנועת "המרכז־החופשי" בראשות ח"כ ועו"ד שמואל תמיר לפרוש מהליכוד ולצאת לדרך עצמאית, וזו ביקשה אף היא להצטרף לד"ש. אך את התנופה הגדולה ביותר קיבלה התנועה המאוחדת החדשה עם הצטרפותו של מנכ"ל הקונצרן ההסתדרותי "כור", האלוף (מיל') וראש המוסד לשעבר, מאיר עמית.
מאז הקמתה שמה מפלגת שינוי דגש חזק על דמוקרטיה פנימית בתוך מוסדותיה וקידשה את העיקרון של "כולם בוחרים בכולם", כתגובה לוועדת המינויים שתדמיתה השלילית הוציאה שם רע לפוליטיקה המפלגתית באותה תקופה. ראשי התנועה, ששמרו בקנאות על תהליך הדמוקרטיה בתוך תנועתם, עמדו על כך שהיא תתקיים גם בתוך ד"ש בכל מה שקשור לבחירת מוסדות התנועה והרכב הרשימה המשותפת לכנסת.
תוצאות הבחירות לכנסת הביאו לבחירתם של ארבעה נציגים מטעם שינוי במקומות ברשימה: אמנון רובינשטיין במקום השני, סטף ורטהיימר במקום השישי, מרדכי וירשובסקי במקום ה־14 וסטלה לוי במקום ה־17.
ד"ש זכתה בסופו של דבר להישג אלקטורלי חסר תקדים לתנועה פוליטית חדשה שמתמודדת בפעם הראשונה לכנסת – 15 מושבים בכנסת בבחירות של שנת 1977 – אך לא הצליחה להפוך ללשון המאזניים כפי שקיוותה. תוצאות ההצבעה הסופיות לכנסת אפשרו את הקמתה של ממשלת ימין בראשות הליכוד ללא ד"ש. חברי שינוי התנגדו לכניסת ד"ש לממשלתו הראשונה של מנחם בגין, אך כשגובש ההסכם הקואליציוני באוקטובר 1977 החליטו לא לפרוש מהתנועה. שלושה חודשים לאחר מכן ביקשו אנשי שינוי לפרוש מד"ש, אך שוכנעו להימנע מכך. בבחירות למועצת ד"ש ביולי 1978 התחזקה שינוי במעט מ־27 ל־31 מקומות מתוך 120. באוגוסט 1978 הגיעה לסופה תנועת ד"ש עם חתימה על הסכם לפירוק התנועה וחלוקתה לשלוש סיעות נפרדות: התנועה הדמוקרטית, קבוצת מאיר עמית ותנועת שינוי שכללה חמישה חברי כנסת. לאחר מספר ימים החליטו בשינוי על מיזוג עם קבוצת מאיר עמית שכללה גם את חבר הכנסת דוד גולומב. הגוף המאוחד נקרא התנועה לשינוי ויוזמה. אולם בתחילת 1980 החלו חברים מד"ש לשוב למפלגת העבודה. בינואר חזר דן ביברו למפלגת העבודה ובאפריל 1980, על רקע דיבורים בשינוי על הקמת מפלגת מרכז עם ל"ע, שבו עמית וגולומב למפלגת העבודה. בעקבות זאת שבה שינוי לשמה המקורי.
שנות ה־80
שינוי הגיעה למערכת הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בשנת 1981 בתנאים קשים מאוד. היה ספק אם תצליח לעבור את אחוז החסימה, שכן המאבק בין המערך לליכוד עמד בראש מערכת הבחירות. מדגם הטלוויזיה הצביע על מנדט אחד שבו זכתה שינוי, אך מאוחר יותר עם פרסום תוצאות האמת התברר שהמפלגה זכתה לשני מושבים בכנסת עם 29,837 קולות.
מצבה של התנועה לקראת מערכת הבחירות לכנסת האחת-עשרה, שהתקיימו בשנת 1984, התייצב; לאחר שלוש וחצי שנות ישיבה באופוזיציה, מול ממשלת הליכוד השנייה. אומנם המאבק בין המערך לליכוד עמד גם הפעם במרכז מערכת הבחירות, אך הפעם התמודד הליכוד בפעם הראשונה ללא מנהיגם מנחם בגין, אשר פרש מהחיים הפוליטיים. שינוי שהתחייבה במהלך מערכת בחירות זו להצטרף אך ורק לממשלה שתורכב על ידי המערך, זכתה לבסוף בשלושה מנדטים.
בתוך סיעת שינוי בכנסת שכללה את אמנון רובינשטיין, מרדכי וירשובסקי וזיידאן עטשי, נוצרה מחלוקת סביב השאלה האם על שינוי להצטרף לממשלת אחדות לאומית בראשות המערך והליכוד שקמה בעקבות מערכת הבחירות; לאחר דיון סוער, הצביעה מועצת שינוי בעד ההצטרפות, אך היא הוגבלה לתקופת כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה בלבד, ואמנון רובינשטיין מונה לשר התקשורת.
ההשתלבות של המפלגה בתוך הממשלה לא הרגיעה את הרוחות בתוך שינוי; ח"כ וירשובסקי החל במאבק פנימי להוצאת התנועה מתוך הממשלה, וככל שהתקרב מועד ביצוע הסכם הרוטציה, ומינויו של יצחק שמיר לתפקיד ראש הממשלה, החריף המאבק הפנימי בתוך שינוי. חברים בתנועה וביניהן גם יהודית נאות, אז חברת מועצת עיריית חיפה, ניסו לפשר אך ללא הצלחה.
שינוי הודיעה על פרישתה מן הממשלה בחודש מאי 1987; הנימוק היה דחיית "הסכם לונדון" על ידי יצחק שמיר, וחזרתו של הרב יצחק פרץ מש"ס לכהונה בממשלה (אחרי שפרש מהממשלה משום שלא רצה לציית לבג"ץ בעניין גיורה של שושנה מילר). לאחר הפרישה מהממשלה החלה שינוי במגעים ליצירת גוש פוליטי ליברלי־יוני בראשותה, במטרה להוות אלטרנטיבה הן למפלגת העבודה ולמפ"ם הסוציאליסטיות, שהיו מזוהות עם ההסתדרות, הן לרצ, שחידדה מאוד את מסריה המדיניים השמאליים. לשם כך חברו לשינוי שתי מפלגות קטנות: ל"ע, שאומנם היה לה ייצוג בכנסת בדמות חה"כ יצחק ארצי במסגרת המערך אולם בסיסה האלקטורלי היה מצומצם (לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בניסיונה העצמאי האחרון, בבחירות לכנסת העשירית), והמרכז הליברלי, מעין חוג רעיוני של פורשי המפלגה הליברלית בליכוד בעלי עמדות יוניות. מרדכי וירשובסקי, שניסה לקדם קו מדיני שמאלי נחרץ, התנגד נחרצות למהלך, ולאחר שהושלם פרש משינוי באוגוסט 1987 הצטרף למפלגת רצ כח"כ חמישי מטעמה (בנוסף לשלושת המנדטים בה זכתה בבחירות וליוסי שריד שחבר לה בעקבות הקמת ממשלת האחדות). הגוש החדש נקרא בתחילה "תנועת המרכז", והיה מיוצג בשלהי הכנסת ה־11 על ידי שלושה ח"כים, רובינשטיין ועטשי משינוי וארצי מל"ע. לקראת הבחירות לכנסת ה־12 שינה את שמו ל"תנועת המרכז־שינוי" במטרה להבליט את הובלתה של שינוי, שאנשיה איישו ארבעה מחמשת המקומות הראשונים ברשימה (מלבד המקום השלישי, שנשמר לנציג ל"ע, צבי ניר).
מסע הבחירות של "המרכז שינוי", שהתמקד בייחודה בתחומי הכלכלה והמנהל התקין בקרב גוש השמאל, לא הניב את התוצאות המקוות, ובבחירות, שנסובו בעיקר על הנושא המדיני בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה, זכתה הרשימה בשני מנדטים בלבד, אמנון רובינשטיין ואברהם פורז, שניהם אנשי מפלגת שינוי. בעקבות זאת מיהרה שינוי לפרק את השותפות וחזרה לדרכה העצמאית. נוכח הקמת ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר (ללא רוטציה) נותרה שינוי באופוזיציה, והגבירה את שיתוף הפעולה בכנסת ומחוץ לה עם המפלגות רצ ומפ"ם, כאופוזיציה שמאלית חילונית. בשלהי שנות השמונים ניסתה שינוי לנער את תדמית מפלגת המעמדות העליונים שדבקה בה ולהבליט את פעילותה בשטח. לשם כך מונה בראשונה מזכ"ל בשכר למפלגה (משה עמירב, שעזב את הליכוד בעקבות "פרשת עמירב"), והוקמו חטיבות פעילות סטודנטים ונוער. מאידך, בכנסת עצמה, התבלט עד מהרה אברהם פורז כאחד הח"כים הנמרצים והיעילים בתחומי החקיקה.
שנות ה־90
בראשית 1990, בעקבות התפרקות ממשלת האחדות, ניסיון הנפל של מפלגת העבודה להקים ממשלה צרה (התרגיל המסריח) ותהליך הרכבת ממשלת הימין הצרה בראשות הליכוד, התעורר בציבור גל מחאה כנגד מה שנתפש כתופעות שחיתות ואינטרסנטיות אישית של פוליטיקאים בודדים וכן ככניעת המפלגות הגדולות לתכתיבי המפלגות החרדיות. שינוי כמפלגה שחרתה על דגלה את ערכי היושרה והמנהל התקין וכן את המאבק בכפייה דתית, נטלה חלק בגל המחאה, והייתה ממובילי המגמה לשינוי שיטת הממשל בישראל, בדמות חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה, שאמנון רובינשטיין היה אחד מיוזמיו. כמו כן, התהדק שיתוף הפעולה בין שינוי לבין רצ ומפ"ם בכנסת ומחוצה לה, הן במאבק נגד הכפייה הדתית, לדוגמה בהפעלתן במשותף של "אוטובוס השבת" (שירות הסעה ציבורי בין חיפה לתל אביב בשבת אחה"צ, בעקבות ביטול פעילות קווי נסיעה של אגד לפני צאת השבת בלחץ המפלגות החרדיות), והן במאבק בתחום המדיני, למשל בקריאה לממשלת הימין להיענות לדרישת ארצות הברית להקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי למתן ערבויות בסך 10 מיליארד דולר לקליטת גל העלייה מברית המועצות.
ברם, פעילותה של שינוי בנושאים השונים שבראש סדר היום הציבורי לא היתרגמו לעלייה בתמיכה ציבורית במפלגה הקטנה, ולקראת הבחירות לכנסת ה־13 התעורר חשש ששינוי לא תעבור את אחוז החסימה עקב העלאתו ל־1.5%. מסיבה זו, בצירוף התחושה של הח"כים של רצ, מפ"ם ושינוי שרב המשותף על המפריד בין שלוש המפלגות, וכן סקרי דעת קהל שהראו שריצה יחדיו בבחירות תביא לעלייה משמעותית בכוחו של הגוש משותף, ומאידך, שריצה בנפרד וכישלון שינוי לעבור את אחוז החסימה עלול למנוע ממחנה השמאל כולו (בצירוף מפלגת העבודה והמפלגות הלא ציוניות) להגיע לכדי גוש חוסם, החליטו שלוש המפלגות על חבירה לרשימה משותפת בשם מרצ – ישראל הדמוקרטית. המהלך צלח, והגוש המשותף הגדיל את כוחו ל־12 מנדטים (מעשרה מנדטים של שלוש המפלגות בכנסת ה־12) תוך שהשמאל משיג לראשונה מאז הכנסת השמינית גוש חוסם, ומרצ מצטרפת כגורם עיקרי בממשלת שמאל צרה בראשות יצחק רבין, כאשר אמנון רובינשטיין מתמנה לשר המדע והאנרגיה. בעקבות משבר קואליציוני עם מפלגת ש"ס, שדרשה את העברת יו"ר מפלגת רצ וראש מרצ שולמית אלוני מתפקידה כשרת החינוך בשל התבטאויותיה הנחרצות בענייני דת, מינה רבין במקומה את אמנון רובינשטיין, שהיה ידוע בהליכותיו והתבטאויותיו המתונות. רובינשטיין שימש כשר חינוך גם בתקופת ממשלת שמעון פרס לאחר רצח רבין, עד לבחירות לכנסת הארבע עשרה.
בעקבות כישלון מחנה השמאל בבחירות לכנסת ה־14, שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה והשמאל הציוני התכווץ (העבודה ל־34 מנדטים, מרצ לתשעה) ואיבד כוח גם לשמאל הלא ציוני וגם לגוש המרכז המתהווה, התגברו הקולות בקרב מרכיבי מרצ להתאחד לכדי מפלגה אחת. בתוך שינוי נוצרה יריבות בעניין בין אמנון רובינשטיין לבין אברהם פורז. רובינשטיין היה מחויב לעשייה המדינית כחבר הממשלה שחתמה על הסכמי אוסלו ובה בעת נע שמאלה בענייני כלכלה וחברה בעקבות ניסיונו כשר החינוך, ועל־כן תמך באיחוד. לעומתו, אברהם פורז נותר מחויב לגישה הכלכלית הליברלית־קפיטליסטית, וזיהה פוטנציאל אלקטורלי בגוש המרכז. בהצבעה במועצת מפלגת שינוי בשלהי 1997 הכריע רוב גדול נגד האיחוד, ובעקבות זאת פרשה מהמפלגה קבוצת המיעוט בראשות היו"ר אמנון רובינשטיין וחברה למפלגת מרצ המתאחדת, בעוד קבוצת הרוב ממשיכה לקיים את המפלגה, כעת בהנהגתו של אברהם פורז, שהיה גם נציגה הבודד בכנסת.
בשנת 1998 ובראשית 1999 ניסתה שינוי בראשות פורז למצב את עצמה כמייצגת בעיקר את מעמד הביניים, תוך התמקדות בצימצום המעורבות הממשלתית במשק ואת נטל המס, אולם לניסיון זה לא היה כל ביטוי במשיכת קהלי מצביעים, ולקראת הבחירות לכנסת ה־15 נראה היה שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה ותיעלם מהמפה הפוליטית. עם זאת, עמדותיו ומאבקיו של אברהם פורז בתחומים השונים, כמו גם זהירותו המדינית והעובדה שלא היה מזוהה בציבור עם הסכמי אוסלו, זכו לתמיכתו של העיתונאי הוותיק והכריזמטי יוסף (טומי) לפיד, שנודע מזה שנים רבות בעמדות מרכז ליברל-קפיטליסטית ואף שימש מזכ"ל מפלגת המרכז הליברלי (שחברה לשינוי בבחירות לכנסת ה־12). לפיד זכה באותה תקופה לחשיפה ניכרת ואהדה ציבורית רחבה בזכות השתתפותו הקבועה כחבר פאנל קולני בתוכנית האקטואליה השבועית "פופוליטיקה" בערוץ 2 (קודם לכן "פופוליטיקה" בערוץ 1). בעקבות מגעים של הרגע האחרון בין פורז ללפיד, הסכימו השניים על שילוב כוחות והתמודדות שינוי בראשות "לפיד ופורז", כאשר לפיד, שאינו חבר מפלגה, במקום הראשון, ופורז, יו"ר המפלגה, במקום השני. כחלק מההסכם, שאושר על ידי רוב מוחץ במועצת שינוי, הורכבה רשימת מועמדים לכנסת המבוססת בעיקר על אנשי שינוי, אולם במקומות הריאליים הוצבו בעיקר אישים מטעמו של לפיד, ובכלל זה חה"כ אליעזר זנדברג, יוצא מפלגת הימין המתפרקת צומת, במטרה למצב את שינוי החדשה כמפלגת מרכז ולא שמאל. הרשימה לכנסת התכנתה "שינוי – התנועה החילונית", וניהלה מסע תעמולה שהתמקד כמעט כולו במלחמה בכפייה דתית, בהקצבות לחרדים ובדרישה לגייסם לצה"ל. היא הבטיחה שלא להצטרף אלא ל"ממשלה בלי חרדים".
המהלך, שמטרתו הייתה להבטיח את מקומה של שינוי בכנסת, הצליח מעבר למצופה, ורשימת שינוי החדשה בראשות לפיד זכתה בשישה מנדטים, מתוכם שניים (אברהם פורז ויהודית נאות) מקרב אנשי מפלגת שינוי הוותיקים. בעקבות ההישג הצטרפו רבים מתומכי שינוי החדשים כחברי המפלגה, וביניהם גם לפיד, שהתמנה ליו"ר המפלגה. מתוך הבנת חשיבות הבטחת המפלגה לבוחריה, בעיקר לאור כישלונן של מפלגות מרכז אחרות בעבר לשרוד יותר מכהונה בודדת, סירבה המפלגה להשתתף בקואליציה של אהוד ברק, שכללה את ש"ס ובראשיתה גם את יהדות התורה. שינוי נותרה באופוזיציה תוך שהיא מעניקה לממשלת ברק רשת ביטחון בנושאים מדיניים (בעיקר על ידי הימנעות בהצבעות קריטיות). השבר שחווה שמאל הישראלי בעקבות כישלון ועידת קמפ דייוויד (2000) ופרוץ האינתיפאדה השנייה, הביא לזינוק משמעותי בתמיכה הציבורית של שינוי, שכמפלגת אופוזיציה לא נתפשה כאחראית למצב, וכמפלגת מרכז הסתמנה לרבים בקרב מאוכזבי השמאל כאלטרנטיבה אלקטורלית יחידה. תרמו לכך גם הישארותה של שינוי באופוזיציה גם לאחר הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בהן ניצח אריאל שרון את אהוד ברק, והקפדתה היתרה על משמעת סיעתית בכנסת בהתאם לעמדותיהם ולמרותם של לפיד ופורז.
הכנסת ה־16
שמאל|ממוזער|180px|סיסמת הבחירות של המפלגה בבחירות 2003
בבחירות לכנסת השש עשרה ב־2003 קיבלה שינוי 15 מנדטים והייתה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. הפעם, צורפה שינוי לקואליציה, ואילו ש"ס ויהדות התורה נותרו בגללה באופוזיציה. בין שינוי לבין המפלגות החרדיות התנהלה מלחמת תעמולה, וחילופי הדברים מעל דוכן הכנסת, בתקשורת ובביטאונים המפלגתיים, היו חריפים מאוד.
כדי לאפשר את חבירתן לקואליציה אחת נאלצו גם שינוי וגם המפד"ל לעשות ויתורים. ההחלטה המשמעותית ביותר שבוצעה לפי ההסכם הקואליציוני היא הקיצוץ הדרסטי בקצבאות הילדים, שהיוו מקור הכנסה חשוב למשפחות חרדיות וערביות מרובות ילדים.
משרד הדתות נסגר, אולם התקציבים שהועברו דרכו למוסדות דת הועברו דרך משרדים אחרים, אם כי חל בהם קיצוץ מסוים. בתי הדין הרבניים הועברו לפיקוחו של משרד המשפטים, שבראשו עמד יוסף לפיד. ביטול חוק טל המאפשר את דחיית גיוס בחורי הישיבות התקדם בעצלתיים, ולבסוף, לאחר חזרת החרדים לקואליציה ופרישת שינוי, ירד מסדר היום כליל. עם זאת, העבודה על חוק ברית הזוגיות, שנועד לאפשר נישואים אזרחיים, הובילה להעלאת הנושא לסדר היום, אף שגם היא לא הניבה פירות. גם חוגים דתיים הביעו תמיכה בהנהגת מסלול של "זוגיות", שיקביל לנישואים ההלכתיים, ויאפשר לפסולי חיתון, ואולי לא רק להם, להקים תא משפחתי המוכר על ידי המדינה.
כחצי שנה לאחר הבחירות לכנסת ה־16 נערכו הבחירות לרשויות המקומיות, וגם בהן זכתה שינוי להצלחה בלתי מבוטלת, כשכמה עשרות מחברי שינוי נבחרו למועצות ערים ולמועצות מקומיות בכל רחבי הארץ. שניים מהם אף נבחרו לתפקיד ממלא מקום ראש העירייה – צבי דהרי בחיפה ואלמוג בורשטיין (שכיהן לפני כן כמנכ"ל המפלגה) בהוד השרון. יחד עם זאת, נכשלה המפלגה במספר מוקדים בהן ביקשה להעמיד מועמד לראשות העיר, כמו בעיר באר־שבע, שם לא הצליח המועמד מטעמה לגבור על ראש העיר המכהן, יעקב טרנר. בשל הניסיון להתפרס בערים רבות ברחבי הארץ וכתוצאה מהשקעה כספית מסיבית במועמדים שלא עמדו בציפיות האלקטורליות מהם, סיימה המפלגה את הקמפיין המוניציפלי בגירעון.
אולם, במשך השנים חל כרסום בהישגי המפלגה: משרד הדתות נפתח מחדש (אם כי סמכויותיו מצומצמות), והתקציבים למוסדות דת ולזרם החינוך החרדי הוגדלו במידה משמעותית. לעומת זאת, קצבאות הילדים לא חזרו למתכונתן הקודמת.
עם תחילת המשא ומתן הקואליציוני עם סיעת יהדות התורה, בעקבות פרישת מפלגות הימין מממשלת שרון עקב תוכנית ההתנתקות, גרמה לכינוס ישיבת מועצת שינוי, שבו נתבקשה להכריע בשאלה האם צריכה שינוי לשבת עם החרדים בממשלה. בתמיכת ראשי המפלגה כולם, קיבלה המועצה את ההחלטה להישאר בממשלה בכל מקרה. בהצבעה שנערכה בכנסת ב־1 בדצמבר 2004 הצביעו שרי "שינוי" נגד הצעת תקציב המדינה לשנת 2005, שכללה תוספות לחרדים, ובעקבות זאת פוטרו מהממשלה, והמפלגה חדלה להיות חלק מהקואליציה.
לפני ההצבעה על תקציב שנת 2005 הצהירו ראשי שינוי שוב ושוב כי לא יתנו ידם לחוק התקציב, בשל 290 מיליון שקלים שהופנו לחרדים. אחר לחץ גדול שהופעל עליהם מחוגי השמאל שלא למנוע את יישום תוכנית ההתנתקות ולאחר שהובטחו 700 מיליון שקלים למטרות הקרובות ללבה, הסכימה המפלגה לבסוף לתמוך בתקציב מחוץ לקואליציה.
בעקבות החלטה זו הואשמה שינוי ב"זנות פוליטית" ובכך שהיא לא שונה מהמפלגות החרדיות שנגדן היא יצאה על סחיטת תקציבים למטרותיהן הסקטורליות. האשמות אלה לוו בחילופי דברים קשים בין טומי לפיד וחברי מרצ־יחד: בעיקר יוסי ביילין וזהבה גלאון. מנגד, ראשי שינוי הצדיקו את המהלך בטענות שחובתם כמפלגה אחראית היה לתמוך בתקציב כדי לקדם את ההתנתקות, ושאין פסול בכך שהם הפעילו את כוחם על מנת להפנות משאבים ליעדים ראויים.
הבחירות לכנסת ה־17
המעמד והאמון הציבורי של לפיד ופורז התכרסם. המועמדים הבולטים שיכלו להחליפם לא עשו זאת: אוריאל רייכמן עבר למפלגת קדימה, יוסף פריצקי נתפס בקלקלתו והורחק מהמפלגה, יהודית נאות נפטרה ואליעזר זנדברג בחר שלא להתמודד נגד לפיד בבחירות הפנימיות, למרות שיד ימינו הפוליטי, נחמיה דורון, התמודד נגד פורז.
הקמתה של מפלגת קדימה בראשות ראש הממשלה אריאל שרון, אשר פנתה לקהל הבוחרים של שינוי, דרדרה את שינוי למצב שהיא עלולה לא לעבור את אחוז החסימה ולהיעלם מהמפה הפוליטית. גורם נוסף לכך היה דחיקתם של נושאי דת ומדינה, בהם התמקדה שינוי, לשולי סדר היום הציבורי עקב הצלחתה היחסית של המפלגה להרחיק את המפלגות החרדיות ממוקדי השלטון, ועקב השינויים במצב הביטחוני־מדיני.
ב־12 בינואר 2006 נערכו בחירות מקדימות בשינוי לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, בהן הצליח רון לוינטל לזכות במקום השני על חשבון אברהם פורז. תוצאות הבחירות המקדימות גרמו למשבר חמור במפלגה. פורז העדיף שלא להתמודד על מקום בהמשך הרשימה, והחליט לפרוש משינוי יחד עם עוד שישה מחברי הכנסת של שינוי, ולהקים מפלגה חדשה, מפלגת חץ. בנוסף, פרשו גם חברי הכנסת אליעזר זנדברג ונחמיה דורון והקימו את סיעת "הבית הלאומי".
לפיד, אשר נבחר ברוב דחוק למקום הראשון ברשימה, זעם על התוצאות, וב-25 בינואר כינס מסיבת עיתונאים ובה הודיע על התפטרותו מתפקיד היו"ר ופרישתו ממפלגת שינוי. איתו פרשה גם אראלה גולן, שנבחרה למקום החמישי ברשימה, ושניהם הצטרפו למפלגת חץ שהקים פורז. מאוחר יותר פרשו גם יגאל יאסינוב, שעבר למפלגת ישראל ביתנו והפעיל המפלגתי המרכזי איקי אלנר, שהיה יד ימינו של לוינטל.
בעקבות זאת, נותרו בסיעת שינוי בכנסת שני חברים בלבד, חברי הכנסת אהוד רצאבי ואילן ליבוביץ'. השניים, בהנהגתו של רון לוינטל החלו בהתארגנות לבחירות לכנסת ה־17, בסיסמה: "שינינו את שינוי - נשנה גם את המדינה". שינוי פתחה במאמצי תעמולה, שכללו תשדיר שהוגדר על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כ"אחד המקרים החריגים בהם הפרסום מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית, כי יש בו דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית" בתשדיר נראים חרדים אשר נתפסים על רגלו של חילוני ומפריעים לו בהליכתו, ונעלמים כלא היו עם שלשול הפתק של שינוי לקלפי. הסקרים שלפני הבחירות ניבאו ששינוי לא תעבור את אחוז החסימה ואכן כך קרה.
בעקבות עזיבת חברי מפלגה רבים, העובדה שהמפלגה לא הצליחה לגייס אישיות מרשימה שתעמוד בראשה, מריבה על המקום הראשון ברשימה שהגיעה לבית המשפט וסירובם של ותיקי המפלגה לקבל את השינוי הפנימי שהכתיבה להם מועצת המפלגה, השיגה שינוי בבחירות רק 4,907 קולות (0.16%) ואיבדה את מקומה בכנסת. היא המשיכה את פעילותה כתנועה חוץ-פרלמנטרית.
מאז 2006
שינוי לא התמודדה מאז בבחירות לכנסת וגם לא ברשויות המקומיות. אולם, כמה סניפים מקומיים שלה התארגנו מחדש להתמודדות בבחירות לרשויות מקומיות מסוימות, כמפלגות עצמאיות. למשל, רשימה בשם "תל אביבים" בראשות יו"ר מפלגת שינוי האחרון, רון לוינטל, לא עברה ב־2008 את אחוז החסימה בבחירות לעיריית תל אביב ורשימת "שינוי" בראשות עו"ד יוסף שמחון רצה ברשימה משותפת עם שלמה גלבוע וקיבלה ב־2008 שני מושבים במועצת עיריית חיפה, שאותם איישו שלמה גלבוע ויגאל מאור, אשר הוחלף בשנת 2009 ביוסף שמחון.
אידאולוגיה
למרות תמורות משמעותיות במסגרות השונות בהן התמודדה המפלגה בבחירות לכנסת, מבחינה אידאולוגית היא שמרה על קו עקבי למדי, ובו ארבעה מרכיבים עיקריים:
כלכלה חופשית ליברלית־קפיטליסטית, המתאפיינת בצמצום מיסים וסובסידיות, בצמצום כוחו של מנגנון ההסתדרות, בייעול מנגנוני הממשלה, בצמצום הביורוקרטיה ובעידוד ההפרטה.
חילוניות, חופש דת וחופש מדת, ומלחמה הן בכפייה דתית ברשות הציבור והפרט והן בהתנהלות הפוליטית של המפלגות החרדיות, המנצלות את מעמדן כלשון מאזניים להשגת הסכמים קואליציוניים המיטיבים עם ציבוריהן על חשבון הציבור הכללי כביכול.
שלטון החוק, תקינות ושקיפות המנהל הציבורי, מחויבות למעמד מערכת המשפט וקידום חוקה לישראל.
גישה יונית־פרגמטית בתחום המדיני, המשלבת התנגדות לשלטון על עם אחר ונכונות לפשרה טריטוריאלית מרחיקת לכת, עם ספקנות כלפי נציגי העם הפלסטיני ובראשם אש"ף. שינוי נתפשה בארץ ובעולם כשייכת לזרם הליברלי. הייתה חברה באינטרנציונל הליברלי במשך שנים רבות, ומנהיגה אמנון רובינשטיין אף שימש כסגן נשיא הארגון.
נציגי המפלגה בכנסת
כנסתמנדטיםחברי כנסתהערותהכנסת התשיעית
(1977)7אמנון רובינשטיין, סטף ורטהיימר, שמואל טולידאנו, זיידאן עטשי, מרדכי וירשובסקי, מאיר עמית, דוד גולומב, יוסף תמיר, סטלה לוי הסיעה נוצרה ב-14 בספטמבר 1978 עם התפלגות ד"ש והקמת סיעת "התנועה לשינוי ויוזמה" וב-29 ביולי 1980 שינתה הסיעה את שמה ל"שינוי - מפלגת המרכז".
ב-31 בדצמבר 1979 הצטרף יוסף תמיר לסיעה לאחר שפרש מהליכוד.
ב-13 במאי 1980 פרשו מאיר עמית ודוד גולומב מהסיעה והצטרפו למערך.
ב-20 בפברואר 1981 פרש סטף ורטהיימר מהכנסת והוחלף על ידי סטלה לוי.
ב-11 במאי 1981 פרש יוסף תמיר מהסיעה והקים סיעת יחיד.הכנסת העשירית
(1981)2אמנון רובינשטיין, מרדכי וירשובסקיהכנסת ה-11
(1984)3אמנון רובינשטיין, מרדכי וירשובסקי, זיידאן עטשי, יצחק ארצי ב-5 באוגוסט 1987 פרש מרדכי וירשובסקי מהסיעה והצטרף לרצ.
ב-15 במרץ 1988 הצטרף יצחק ארצי לסיעה לאחר שפרש מהמערך.
ב-15 במרץ 1988 שינתה הסיעה את שמה ל"שינוי - תנועת המרכז".הכנסת ה-12
(1988)2אמנון רובינשטיין, אברהם פורז ב-17 בפברואר 1992 שינתה הסיעה את שמה ל"שינוי - מפלגת המרכז".
ב-9 במרץ 1992 התאחדה הסיעה עם רצ ומפ"ם ביצירת סיעת "מרצ - רצ, מפ"ם, שינוי - "ישראל הדמוקרטית" "(מרצ).הכנסת ה-13
(1992) במסגרת
מרצ2 (מתוך 12
לרשימה כולה)אמנון רובינשטיין, אברהם פורזהכנסת ה-14
(1996) במסגרת
מרצ2 (מתוך 10
לרשימה כולה)אמנון רובינשטיין, אברהם פורז ב-1997 התאחדה מפלגת שינוי עם חברותיה לסיעת מרצ (רצ ומפ"ם) בהקמת מפלגת מרצ.
ב-17 בינואר 1999 פרש אברהם פורז מהסיעה (מרצ) והקים מחדש את סיעת "שינוי - מפלגת המרכז" ההיסטורית.
ב-29 במרץ 1999 התאחדה הסיעה החדשה עם סיעת היחיד "הצעירים" שהקים אליעזר זנדברג (לאחר שפרש מסיעת "ישראל במרכז" ב-22 במרץ 1999) בהקמת סיעת "שינוי".הכנסת ה-15
(1999)6יוסף לפיד, אברהם פורז, יהודית נאות, יוסף פריצקי, אליעזר זנדברג, ויקטור בריילובסקי מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: אילן שלגי, אהוד רצאבי, מלי פולישוק-בלוך (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן)הכנסת ה-16
(2003)15יוסף לפיד, אברהם פורז, יהודית נאות, יוסף פריצקי, אליעזר זנדברג, ויקטור בריילובסקי, אילן שלגי, מלי פולישוק-בלוך, רשף חן, רוני בריזון, אהוד רצאבי, אתי לבני, אילן ליבוביץ, חמי דורון, יגאל יאסינוב, אראלה גולן רשימת מועמדים מלאה ראו כאן.
ב-16 בדצמבר 2004 נפטרה יהודית נאות. החליפה אותה אראלה גולן.
ב-18 במאי 2005 שינתה הסיעה את שמה מ"שינוי התנועה החילונית" ל"שינוי מפלגת החילונים ומעמד הביניים".
ב-18 במאי 2005 פרש יוסף פריצקי מהסיעה והקים את סיעת היחיד "צל"ש - ציונות ליברליות שוויון".
ב-26 בינואר 2006 פרשו 11 חברי כנסת (אברהם פורז, יוסף לפיד, רוני בריזון, ויקטור בריילובסקי, אראלה גולן, רשף חן, אתי לבני, מלי פולישוק-בלוך, אילן שלגי, חמי דורון ואליעזר זנדברג) מהסיעה והקימו את "הסיעה החילונית"(מפלגת חץ).
ב-1 בפברואר 2006 פרש יגאל יאסינוב מהסיעה והקים את "סיעת העולים" שהתמזגה עם ישראל ביתנו.מועמדי המפלגה לכנסת ה-17
(2006)רון לוינטל, אהוד רצאבי, אילן ליבוביץרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
תוצאות הבחירות
בחירותמנהיגקולותאחוזמושבים+/-קואליציה/אופוזיציההבחירות לכנסת התשיעיתיגאל ידין202,26511.6 (#3)הבחירות לכנסת העשיריתאמנון רובינשטיין29,8371.5 (#9)5הבחירות לכנסת האחת עשרה54,7472.7 (#7)1הבחירות לכנסת השתים עשרה39,5381.7 (#12)1הבחירות לכנסת השלוש עשרה250,6679.6 (#3)הבחירות לכנסת הארבע עשרהאברהם פורז226,2757.4 (#5)הבחירות לכנסת החמש עשרהיוסף לפיד167,7485.0 (#6)1הבחירות לכנסת השש עשרה386,53512.28 (#3)9
בתרבות פופולרית
על פי דעתם של כמה מחברי כנסת לשעבר של "שינוי", סדרת הטלוויזיה "פולישוק" מתארת את בת דמותה של המפלגה. אחד מחברי המפלגה (יוסף פריצקי) אף היה יועץ הסדרה.
קישורים חיצוניים
עיקרי מצע שינוי לבחירות לכנסת ה-17
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
שינוי
שינוי
שינוי
קטגוריה:מרצ
שינוי
שינוי
שינוי
שינוי
שינוי | 2024-09-09T20:34:39 |
אירלנד | שמאל|ממוזער|150px|התלתן של פטריק הקדוש - סמלם של האירים בכל תפוצותיהם
ממוזער|שמאל|הכרזת הרפובליקה של 1916
שמאל|ממוזער|250px|ראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן (משמאל) ונשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, 2005
הָרֶפּוּבְּלִיקָה שֶׁל אִירְלַנְד (באירית: Poblacht na hÉireann, באנגלית: Republic of Ireland), או בשמה הרשמי אירלנד (באירית: , באנגלית: Ireland), היא מדינה הנמצאת באי אירלנד ושולטת על 26 מתוך 32 מחוזותיו, המהווים כחמש שישיות משטחו. האי שוכן צפונית מערבית ליבשת אירופה, ממערב לאי בריטניה הגדולה. שאר שטחו של האי, הידוע כ"צפון אירלנד", הוא חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. אירלנד חברה ב. האומה האירית היא אחת מהאומות הקלטיות והדבר ניכר במסורתה ובשפתה.
היסטוריה
העת העתיקה
בני אדם הגיעו לראשונה לאירלנד בתקופת הקרח האחרונה, בסביבות השנים 7000 עד 6000 לפני הספירה, דרך מעבר יבשתי שחיבר אז בין יבשת אירופה לבריטניה. באי התפתחה תרבות פגאנית מקומית שהושפעה מפלישה של שבטים קלטים וגאלים במאה הרביעית לפני הספירה. בניגוד לשכנתה בריטניה, אירלנד לא נשלטה מעולם על ידי האימפריה הרומית.
לפי המסורת, הגיע לאירלנד בשנת 432 לספירה פטריק הקדוש, כנראה ממוצא קלטי, שהחל להמיר לנצרות את תושבי האי. פטריק לא פגע באורח החיים השבטי ובמסורת החיים של האירים, אך כינס לספר חוקים את החוקים שלפיהם חיו התושבים, ושינה את אלה שסתרו את הנצרות. הוא שהנחיל את השימוש באלפבית הלטיני ואיפשר לנזירים האיריים לשמר חלקים נרחבים של הספרות הקלטית, שנשמרה עד אז רק בעל פה.
ההגמוניה הנוצרית הופרה במאה ה-9, ובמשך 200 שנה של לחימה לא רצופה כשהוויקינגים שטפו את האי ושדדו כנסיות וערים. הם הקימו ערי חוף רבות, ביניהן דבלין (מהמילה הגאלית: Án Dubh Linn, "בריכה שחורה"), ושלטו בחלק ממזרח האי במסגרת ממלכת דבלין. הם הובסו על ידי המלך האירי בריאן בורו (Brian Boru), והאירים היו משוחררים כ-150 שנה. למרות זאת, בתקופה זו הם כילו את מרצם ומשאביהם על מלחמות פנימיות בין השושלות.
שלטון אנגלי
בתחילת האלף השני עלו באירלנד מספר שליטים מקומיים שיסדו שושלות מלוכה. בשנת 1169 פלשו הבריטים הנורמנים לאירלנד. הם היו שכבת האצולה האנגלית. הם היו ממוצא נורמני והשתלטו על אנגליה מאה שנה קודם לכן. הם פלשו לאחר שהוזמנו על ידי מלך מקומי בשם דרמוט מק'מורו להתערב בסכסוך פנימי. הפולשים הראשונים היו אצילים, שתמכו בטוענים לכתר האנגלי, שלא צלחו בהשגתו. הם נדחקו מאנגליה לאירלנד בידי מלכי אנגליה. בסופו של דבר, מלך אנגליה חשש שתיווצר לו אופוזיציה באירלנד ופלש גם הוא. בהמשך, הכתר האירי אוחד עם הכתר האנגלי והם נשלטו על ידי מלך אחד. למרות זאת כונן באירלנד פרלמנט עצמאי. בנוסף לזה, כמעט בכל משך שלטונם של האנגלים באירלנד, השלטון לא כלל את כל שטח אירלנד, וכמעט תמיד היו שטחים איריים חופשיים.
תקופת שלטונו של הנרי השמיני מלך אנגליה הייתה מלאה תהפוכות באירלנד. בשנת 1541 היא הופרדה בצעד סמלי מבריטניה והוכרזה כממלכה נפרדת, אף על פי שבאופן אוטומטי שליטה היה מלך בריטניה. הנרי השמיני היה גם המלך שגירש את הכנסייה הקתולית מבריטניה בעקבות סירובו של האפיפיור לבטל את נישואיו. הנרי ובנו, אדוארד השישי, הצליחו להכחיד כמעט את הנצרות הקתולית מבריטניה אך לא הצליחו כך באירלנד שנשארה קתולית. מלחמות הדת המשיכו בתקופת המלכה מרי, בתו של הנרי השמיני וחדלו בתקופתה של אליזבת הראשונה, שגם היא הייתה בתו של הנרי. אליזבת דאגה להסדר בין הפרוטסטנטים לקתולים, הן באירלנד והן בבריטניה. היא הייתה בין השליטים היחידים של בריטניה, שהצליחו לשלוט באירלנד כולה.
במהלך המאה ה-17 פרוטסטנטים אנגלים וסקוטים שבקשו למגר את הקתולים באירלנד, יזמו התיישבות פרוטסטנטית בצפון אירלנד.
ב-1801 העביר הפרלמנט האירי החלטה כי אירלנד תאוחד עם "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה", שנוצרה מאיחוד של אנגליה וסקוטלנד ב-1707. כתוצאה מהאיחוד נוצרה "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". בעקבות האיחוד שונה דגל הממלכה המאוחדת שעד אז שילב בין דגלי אנגליה וסקוטלנד, ונוסף לו צלב אדום נטוי באלכסון, המייצג כביכול את סנט פטריק, הפטרון של אירלנד. "הצלב של סנט פטריק" הוסף על גבי הצלב הלבן של סקוטלנד, באופן שנותן לסקוטלנד עדיפות על-פני אירלנד. למעשה, "הצלב של סנט פטריק" לא היה סמל אירי מעולם, ואף השימוש שלו בקרב היוניוניסטים (תומכי האיחוד עם בריטניה) בצפון אירלנד, משני. נראה כי זה היה סמלה של משפחת המושל שמונה על אירלנד מטעם הממלכה המאוחדת.
הרעב הגדול
בשנת 1846 החל "רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד", אחד מהאירועים הטראומטיים ביותר בהיסטוריה האירית. באותה תקופה, ממגוון סיבות חקלאיות, כלכליות וחברתיות נוצרו תנאי רעב אשר המיתו מאות אלפים מתושבי האי. הגורם המיידי להיווצרות הייתה פטריית הכימשון, שהתפשטה בכל האי וכילתה את רוב היבולים של פריט המזון הבסיסי של רוב תושבי האי, תפוח האדמה. כתוצאה מהרעב שנמשך שלוש שנים, מתו מעל חצי מיליון איש, ומיליונים אחרים היגרו לארצות הברית, בריטניה, קנדה ואוסטרליה.
תנועות השלטון העצמי ויוניוניזם
בשנות ה-70 של המאה ה-19, חזרה סוגיית השלטון העצמי האירי למרכז העניין הציבורי והפוליטי באירלנד בהובלתו של צ'ארלס סטיוארט פרנל, מייסד המפלגה הפרלמנטרית האירית, אך תומכי השלטון העצמי, ביניהם ראש הממשלה הבריטי ויליאם גלאדסטון, לא הצליחו להעביר חוק שלטון עצמי בפרלמנט. לצד הדרישה לעצמאות, קמה בצפון אירלנד תנועת היוניוניזם, שביקשה להישאר חלק מהממלכה המאוחדת. תושבי בלפסט ואלסטר, הפרוטסטנטים ברובם, חששו כי מתן שלטון עצמי לאירלנד יטביע את הצפון התעשייתי והמשגשג באיכרים קתולים עניים, אשר כצעד ראשון להפגנת עצמאותם יטילו מכסים והגבלות על המסחר עם אנגליה אשר היווה את רוב פרנסתם. כמו כן, הם חששו שהקתולים יטילו הגבלות עליהם, כפי שהפרוטסטנטים הטילו על הקתולים בעבר. המאבק למען העברת חוק השלטון העצמי של אירלנד המשיך עד שנות ה-1910, וכשהיה נראה שיעבור, הקימו היוניוניסטים בצפון אירלנד את ארגון מתנדבי אלסטר שמטרתו הייתה מניעת מתן העצמאות למדינה. פריצת מלחמת העולם הראשונה דחתה את יישום ההחלטה שלבסוף התקבלה, אך בינתיים באירלנד שינו מאורעות המאבק לעצמאות את פני המפה הפוליטית.
מרידת חג הפסחא ומלחמת העצמאות
תקופת מלחמת העולם הראשונה הביאה את המאבק של התנועה הרפובליקנית האירית לשיאים חדשים. ארגונים לאומניים נאבקו נגד גיוס חובה לצבא הבריטי, והגבירו את התארגנותם ואימוניהם הפארה-צבאיים בציפייה למלחמה על עצמאותם. בשנה שלפני המלחמה, ב-1913, אירעה "הנעילה" בדבלין, שביתת העובדים הגדולה בהיסטוריה האירית, שמתוכה קמו עוד ארגונים לאומניים ומיליציות, שהצטרפו בשנים שלאחריה למאבק הרפובליקני. ב-24 באפריל 1916, פתחו הרפובליקנים, בהובלת האחווה הרפובליקנית האירית, המתנדבים האירים, קומן נה מאן, ואחרים את מרידת חג הפסחא בהכרזת הרפובליקה האירית. המורדים הובסו, אך ב-1919, כשמפלגת שין פיין זכתה בבחירות במרבית מושבי הפרלמנט, חברי המפלגה החרימו את הפרלמנט הבריטי, והקימו במקום זאת את הדאל אירן, הפרלמנט האירי, יחד עם הצהרת עצמאות מבריטניה והקמת רפובליקה אירית. רק ברית המועצות הכירה ברפובליקה החדשה. הכרזה זו הייתה יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות שארכה שנתיים.
האמנה האנגלו-אירית ומלחמת האזרחים
ביולי 1921 הוכרזה הפסקת אש, והתחדש המשא ומתן בין ממשלת בריטניה לנציגים אירים בהובלת ארתור גריפית', רוברט ברטון ומייקל קולינס, במטרה לחתום על האמנה האנגלו-אירית, שתעניק שלטון עצמי לאירלנד במסגרת ריבונית של הממלכה המאוחדת וכחלק מחבר העמים הבריטי. כעת, התנועה הרפובליקנית התפצלה בין אלו שתמכו בעצמאות חלקית על פי תנאי האמנה, ואלו שדרשו עצמאות מלאה מבריטניה, כולל במחוזות צפון אירלנד. ב-6 בדצמבר 1921, אישר הדאל אירן את האמנה ברוב זעום, וב-6 בדצמבר 1922 הפך כל האי אירלנד למדינת אירלנד החופשית. כעבור חודש, שישה מחוזות צפון אירלנד בעלי רוב פרוטסטנטי הצטרפו בחזרה לממלכה המאוחדת כפי שהותר להם על פי ההסכם.
בעקבות הקמת מדינת אירלנד החופשית נפתחה מלחמת האזרחים האירית. הכוחות המתנגדים לאמנה, בראשותו של איימון דה ואלירה, טענו שקבלת האמנה משמעותה מיגור הרפובליקה לה נשבעו אמונים. הם לא רצו לחיות תחת כל צורה של שלטון בריטי, והתנגדו לכך שכל חברי ממשלת אירלנד יחויבו להישבע אמונים למלכות אנגליה. הכוחות התומכים באמנה, בראשות מייקל קולינס, טענו שאף על פי שהאמנה לא מעניקה את החופש המושלם, היא מעניקה את המסגרת שבתוכה יהיה ניתן להשיג אותו. הצבא האירי הרפובליקני (IRA) – הצבא האירי הרשמי שיוסד מארגון המתנדבים האירים עם הכרזת הרפובליקה ב-1919 – התחלק בין שני המחנות, והצד התומך באמנה חדל להיקרא IRA, והצטרף לצבא הלאומי, ששורותיו כללו גם חיילים משוחררים מהמלחמה, וצד זה הביס לבסוף את מתנגדי האמנה במאי 1923.
מדינת אירלנד החופשית וחוקת 1937
ויליאם תומאס קוסגרייב, שעמד בראש הממשלה הזמנית עד הקמת מדינת אירלנד החופשית, מונה לראש ממשלתה. המחוקק כלל את הדאל אירן כבית תחתון, והוסיף את השנד ארין (Seanad Éireann), או הסנאט, כבית עליון. מכיוון שהיה על כל חברי הדאל להישבע אמונים לכתר הבריטי, נבחרי שין פיין הרפובליקנים סירבו לקחת את מושביהם. חברי הדאל תומכי האמנה הקימו את מפלגת קומן נה גייל, שהייתה לרוב בבית המחוקק בין השנים 1922 ל-1927, כשרק מפלגת הלייבור באופוזיציה פעילה, ואז שלטה כמפלגת מיעוט עד 1932. איימון דה ואלירה ניסה לבטל את מדיניות החרם של שין פיין, וכשנכשל בכך, הקים את מפלגת פיאנה פול, שהצטרפה לדאל ב-1927, וב-1932 הייתה למפלגה הגדולה ביותר. ב-1931 העביר הפרלמנט הבריטי את חוק וסטמינסטר, אשר שחרר את הסמכות של הממלכה המאוחדת לחוקק עבור המדינה החופשית וריבונויות אחרות של הממלכה, צעד חשוב בהפיכתה של אירלנד למדינה ריבונית, מצב שניצל דה ואלירה, כעת ראש הממשלה. הוא ביטל את שבועת האמונים לכתר, ופתח במלחמה כלכלית נגד אנגליה. ב-1937, הוא ניסח חוקה חדשה, שעברה במשאל עם ביולי של אותה השנה, ובכך הגיעה המדינה החופשית לסופה, וקמה רפובליקת אירלנד.
החוקה החדשה גרמה לפיצול נוסף בין הפעילים הרפובליקנים הוותיקים. הוא נתן סמכויות חוקתיות לכנסייה הקתולית, והקטין את זכויות הנשים אשר הובטחו בחוקה הזמנית המקורית שנכתבה עם הצהרת העצמאות כעשרים שנים קודם לכן. חלק מהנשים הרפובליקניות הנבחרות, שהיו גם חלק מן המאבק המזוין לעצמאות אירית, בחרו בשלב זה לפרוש מן הפוליטיקה האירית.
הרפובליקה האירית
הרפובליקה האירית הוכרזה רשמית ב-1949, אז אומץ חוק הרפובליקה. הקשרים שהיו בכל פעם לרופפים יותר בין אירלנד לבין בריטניה נותקו סופית ואירלנד חדלה להיות חברה בחבר העמים הבריטי. בדצמבר 1955 הצטרפה אירלנד לאו"ם. אירלנד הצטרפה לאיחוד האירופי בשנת 1973. במהלך שנות ה-70 חוותה אירלנד משבר כלכלי, אך שינויים במדיניות הכלכלית הובילו לצמיחה חדה בין שנות ה-90 לשנות ה-2000, תקופה שמכונה "הטיגריס הקלטי" (An Tíogar Ceilteach). ב-2007, עם המשבר הכלכלי העולמי גם כלכלת אירלנד ספגה מהלומה, אך מאז שנת 2014 נמצאת שוב בצמיחה.
במהלך החצי השני של המאה ה-20 הייתה ממשלת אירלנד מעורבת עמוקות במציאת פתרון הסכסוך בצפון אירלנד. הסכם השלום של שנת 1998 אושר במשאלי עם בשני צידי הגבול. על פי ההסכם הכירה אירלנד בכך שמרבית תושבי צפון אירלנד מבקשים להישאר כחלק מן הממלכה המאוחדת, ולפיכך ויתרה אירלנד על תביעתה לריבונות על צפון אירלנד, והסירה אותה מחוקתה. בריטניה מצידה הכירה בקשרים העמוקים בין צפון אירלנד לרפובליקת אירלנד, ושצפון אירלנד תישאר חלק ממנה עד שהעם בשני צידי הגבול יחליטו אחרת, ובמקרה כזה, על אירלנד ובריטניה גם יחד לכבד ולבצע החלטה זו.
פוליטיקה
אירלנד היא רפובליקה, בה מערכת פרלמנטרית וממשלה.
ממוזער|ארמון הנשיאות, דבלין
ראש המדינה
הפרלמנט האירי נקרא "אירכטס" ובו שני בתים, מורכב מן הבית העליון, הסנאט, ומן הבית התחתון, הדול (Dáil). בסנאט שישים חברים: אחד-עשר מתמנים על ידי ראש הממשלה, שישה נבחרים על ידי האוניברסיטאות ו-43 נבחרים מתוך פאנלים של מועמדים. בדול 166 חברים, המכונים TD - Teachtaí Dála (מקביל לראשי התיבות ח"כ). חברי הדול נבחרים בבחירות אזוריות לפי שיטת הקול היחיד הנייד. על פי החוקה האירית יש לערוך בחירות לפחות אחת לשבע שנים. על פי החוק הבחירות נערכות אחת לחמש שנים.
ממוזער|הדול - הפרלמנט האירי
ממוזער|217x217 פיקסלים|בניין ממשלת אירלנד
הרשות המבצעת
כוחות ההגנה האירים (באירית: Fórsaí Cosanta) הם הכוחות המזוינים של אירלנד, הכוללים את הצבא האירי, הגיס האווירי האירי, השירות הימי האירי וכוחות המילואים האיריים.
המפקד העליון של כוחות ההגנה הוא נשיא אירלנד. כל קציני כוחות ההגנה מקבלים את מינוייהם מידי הנשיא, אך בפועל, מפקד שר הגנה על הכוחות בשמו של הנשיא ומדווח לממשלת אירלנד. שר ההגנה פועל בהתייעצות עם מועצת ההגנה בנוגע לניהולו של משרד ההגנה.
אירלנד מחזיקה במדיניות ארוכת ימים של נייטרליות ולא משתתפת ולא השתתפה בעימותים צבאיים. מדיניות זו בלטה בעיקר במלחמת העולם השנייה. יכולותיה הצבאיות של אירלנד צנועות באופן יחסי. עם זאת, למדינה יש היסטוריה ארוכה של מעורבות בפעילות של כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות. תפקידי כוחות ההגנה הם:
הכנות להגנת המדינה מפני תקיפה חיצונית, סיוע למשטרת אירלנד, כולל הגנה על ביטחון הפנים של המדינה, השתתפות במשימות שמירת שלום, ניהולי משברים, ומבצעי סיוע הומניטרי כסיוע לאו"ם. כמו כן, משימות שיטור ימי, בהתאם למגבלות המדינה על פי הסכמים עם האיחוד האירופי. זאת ועוד, ביצוע מגוון משימות אזרחיות על פי בקשת הממשלה, כמו משימות חיפוש והצלה, הטסה רפואית, הטסת אח"מים, סיוע באסונות טבע ואסונות אחרים, הבטחת פעולתם של שירותים חיוניים וסיוע באירועי זיהום ים.
כלכלה
אירלנד סבלה במשך שנים מעוני ומבריחת תושבים כתוצאה ממצבה הכלכלי הירוד והתבססה בעיקר על חקלאות. בשנות ה-90, במקביל להאצה בתיעוש, החלה תופעה שכונתה "הנמר הקלטי" שאופיינה בצמיחה מהירה של הכלכלה האירית והפכה אותה מכלכלה כושלת לכלכלה צומחת - המשק האירי צמח בממוצע בכ-10% בין השנים 1995–2000. אירלנד השיקה ב-1999 את האירו ביחד עם שאר מדינות האיחוד האירופי.
בשנת 1972 אירלנד חתמה על אמנת ההצטרפות לאיחוד האירופאי.
בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה הממשלה האירית הסדרה של צעדים שמטרתם לטפל באינפלציה, להוריד את עול המיסים, לשפר את איכות כוח העבודה ולעודד השקעות זרות בתחומי המדינה. המשק האירי הוא משק מודרני וקטן יחסית הנשען על מסחר. החקלאות, בעבר הסקטור החשוב בכלכלה האירית, הוחלפה בתעשייה שהיום אחראית לכ-46% מן התמ"ג, 80% מן היצוא ולכ-29% מכוח העבודה. אף על פי שיצוא הוא המנוע העיקרי שמניע את הכלכלה האירית גם העלייה בצריכה הפרטית וההתאוששות בענף הבנייה ובהשקעות העסקים תורמות לצמיחה הכלכלית.
עיר הבירה דבלין, מוקמה במקום ה-22 בסקר עולמי שבחן את יוקר המחיה בערים שונות ברחבי העולם.
מחוזות
שמאל|ממוזער|233x233px|מפת אירלנד
גאוגרפיה
ממוזער|נהר זורם בעמק באירלנד
אירלנד וצפון אירלנד שוכנות באי האירי שנמצא במזרח האוקיינוס האטלנטי. שטחו 84,421 קילומטר רבוע (האי השלישי בגודלו באירופה), אורכו (מצפון לדרום) 485 קילומטר, רוחבו (ממזרח למערב) 275 קילומטר, ואורך קו-החוף שלו 1,448 קילומטר. ממערב לאי משתרע האוקיינוס האטלנטי, מצפונו התעלה הצפונית, ממזרח הים האירי המפריד בין אירלנד לבריטניה ומתחבר לאוקיינוס דרך תעלת סנט ג'ורג' והים הקלטי, בדרום מזרח האי.
החלק המרכזי של האי הוא שפלה. המוקפת בשטחים הרריים. החוף המערבי של אירלנד בין מחוז קורק ומחוז דניגול מורכב ברובו מצוקים תלולים שמסתיימים בים. ההר הגבוה ביותר הוא Carrauntoohil וגובהו 1,041 מטר. דרום מערב אירלנד כולל את אזור נהר שאנון, הנהר הארוך באי, אשר חוצה את האי מצפון-מזרח לדרום-מערב ונשפך אל הים ממערב לעיר לימריק. האזור הדרום מערבי מכיל מספר רב של אגמים שבהם ניתן לדוג. בנוסף לאגמים יש בדרום מערב האי הרים קשוחים ומישורים פוריים. באזור זה נמצא גם מישור בורן, מישור ענק של אבן גיר.
אקלים
האי מושפע מאוד מהזרם הצפון אטלנטי, שהוא ההמשך הצפון מערבי של זרם הגולף הבא מהקריביים. חום המים בזרם גורם למזג אוויר מתון יחסית באי. הקיץ איננו חם אם כי הטמפרטורה יכולה להגיע ל-30 מעלות צלזיוס; בחורף הטמפרטורות מגיעות לעיתים לקיפאון, אך השלג נדיר. גשם יורד כמעט כל השנה, בממוצע ב-275 ימים. כמויות הגשם הגדולות גורמות לכך שהאי מכוסה בשטחי דשא וצמחייה ירוקים כל השנה, ולכן הוא מכונה בשם "אי הברקת" (Emerald Isle).שמאל|ממוזער|261x261px|נוף טבעי באירלנד
חי וצומח
אדמת אירלנד פורייה ביותר ומכוסה בצמחייה ירוקת-עד. היערות אינם רבים ושטחי דשא ומרעה מכסים את רוב שטחו של האי. הגידול התרבותי הנפוץ ביותר הוא תפוח האדמה. העם האירי הסתמך במשך שנים ארוכות על גידול תפוחי אדמה למחייתו; פטרייה שהרסה בעבר את יבולי תפוחי האדמה הובילה לרעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. גידול נפוץ נוסף הוא השעורה. עולם החי באי אינו מגוון. באי נפוץ גידולם של צאן, חזירים ובקר. באי אין כלל נחשים, והמסורת האירית מספרת כי אלו גורשו משטחו של האי על ידי פטריק הקדוש.
דמוגרפיה
ממוזער|שמאל|250px|אוכלוסיית אירלנד בין שנים 1951–2011
על פי מחקרים גנטיים, המתיישבים הראשונים הגיעו לאירלנד מחצי האי האיברי בסופו של עידן הקרח האחרון. בתום התקופות המזוליתית, הנאוליתית והברונזה, הגיעו לאי מתיישבים קלטים שהביאו עמם את השפה ואת התרבות הקלטית. שני סוגי המתיישבים עדיין מייצגים את המטען הגנטי העיקרי של רוב תושבי אירלנד. המתיישבים הקלטים פשטו ברחבי אירלנד והפכו לגזע הדומיננטי באי. לאירים גם ישנם שורשים סקנדינבים, אנגלו-נורמנים, צרפתים ובריטים.
נכון לשנת 2023, מתגוררים באירלנד כ-5,281,600 תושבים. באירלנד אחוז הילודה הגבוה ביותר באיחוד האירופי עם 1.7 ילדים לאישה בממוצע. ב-1 בינואר 2019, הפכו ההפלות במדינה לחוקיות.
מספר הנתינים הזרים באירלנד עומד על כ-544,357 תושבים, שמהווים כ-12% מהאוכלוסייה הכללית. מספר זה גבוה פי 2.5 מהמספר שנמדד במפקד של שנת 2002. חמשת הלאומים העיקריים המתגוררים באירלנד הם פולנים (122,515), בריטים (103,259), ליטאים (36,552), רומנים (29,186), לטבים (19,933), ברזילאים (13,640) וספרדים (12,112).
מצבו של העם האירי ייחודי בכך שרוב רובו חי מחוץ לגבולות מדינת הלאום שלו. בהשוואה לכ-5 מיליון אירים החיים באירלנד, בארצות הברית חיים למעלה מ-30 מיליון תושבים שמוצאם אירי. קהילות גדולות נוספות קיימות בבריטניה ובקנדה.
דת
דתות באירלנד נוצרים קתולים 78.3% חסרי דת 9.8% נוצרים פרוטסטנטים 4.2% מוסלמים 1.3% אחר 6.4%
הנצרות היא הדת העיקרית באירלנד, כשהזרם הקתולי הוא המשמעותי ביותר, על אף שבין המפקד של שנת 2011 לזה של 2016, הייתה ירידה בשיעור של כ-5.9% במספר התושבים שהגדירו את עצמם כקתולים. מעמד הכנסייה נפגע בשנות ה-90 בשל מספר סקנדלים מיניים והאשמות על מסורת של טיוח, בין היתר בשל בתי-המחסה מגדלנה.
לפני שנת 2000, אחוז הנוכחים בכנסיות באירלנד היה הגבוה ביותר בעולם המערבי.
בשנת 1990 אחוז הנוכחות בכנסיות באופן שבועי היה כ-81%, אך בשנת 2006 הוא עמד על כ-48% בלבד.
נכון לשנת 2011, בדבלין עצמה היו רק כ-18% מהתושבים שהעידו שהם פוקדים את הכנסייה אחת לשבוע. הכנסייה האנגליקנית היא הכנסייה השנייה בגודלה באי, לאחר זו הקתולית. במאה ה-20 חלה ירידה במספר המאמינים המשתייכים אליה, אך בתחילת המאה ה-21 ניכרת עליה קטנה במספרם. זרמים פרוטסטנטים נוספים הם הפרסביטריאניזם והמתודיזם.
ההגירה למדינה הובילה לעלייה בשיעורי ההינדואיזם והאסלאם. מבחינת אחוזים, הנצרות האורתודוקסית והאסלאם הן הדתות הצומחות ביותר באירלנד, בשיעורים של כ-100% ו-70% בהתאמה. 14.8% מהאוכלוסייה מגדירים עצמם כחסרי דת.
פטרוניה של אירלנד הם הקדוש קולומבה, פטריק הקדוש, ובריג'יד מקילדייר. יום פטריק הקדוש מצוין ב-17 במרץ באירלנד ומחוצה לה והוא מוכר כיום הלאומי של אירלנד.
היהודים באירלנד
יהודים התיישבו באירלנד עוד בימי הביניים, אך הקהילה היהודית מעולם לא הייתה גדולה ולא עלתה במספרה על אלפים בודדים. הגירה משמעותית לאירלנד החלה רק בשנות השמונים של המאה ה-19. ב-1971 התגוררו בצפון אירלנד כ-968 יהודים וברפובליקה האירית כ-2633 יהודים. רוב יהודי הרפובליקה האירית יושבים בדבלין ובצפון אירלנד יושבים היהודים בבירה בלפסט.
הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כיהן קודם לכן כרב הראשי של אירלנד. בנו, חיים הרצוג היה לנשיאה השישי של מדינת ישראל. לאחריו כיהן הרב יעקב שכטר כרבה הראשי של אירלנד.
ממוזער|שמאל|200px|אחוז דוברי האירית באירלנד, נכון לשנת 2011
בשנים 2004–2013 דווחו למשטרה האירית 55 אירועים אנטישמיים. נכון ל-2011 גרים באירלנד כ-2,000 יהודים.
שפות
החוקה האירית מגדירה את השפה האירית כשפה הלאומית והראשונה של אירלנד, אך מכירה גם במעמדה של האנגלית, שהיא בפועל השפה המדוברת ביותר באי, באופן כמעט מוחלט. נכון לשנת 2006, כ-39% מתושבי המדינה הגדירו את עצמם כבעלי מסוגלות בשימוש בשפה האירית. האירית נותרה שפת הקהילה רק במספר אזורים כפריים, בעיקר במערב המדינה, אזורים אשר מוכרים בשם גיילטאכט. מלבד אזורים אלו, הייצוג הבולט ביותר של השפה האירית באירלנד הוא בשלטי דרכים, אשר מחויבים להיות כתובים בשתי השפות. רוב המודעות לציבור והתקשורת הכתובה מודפסות בשפה האנגלית, כמו גם מתן השירותים הממשלתיים לאזרחים, אשר אמורים כביכול להינתן בשתי השפות, אך בפועל ניתנים כמעט תמיד באנגלית. מאידך, ישנן מערכות תקשורת המשדרות בשפה האירית בלבד כמו תחנת הטלוויזיה TG4, תחנת הרדיו "רדיו נא גיילטאכטה" ועיתונים רבים המודפסים באירית. כלל הפקודות הרשמיות הניתנות במסגרת כוחות ההגנה האירים הן בשפה האירית.
כתוצאה מההגירה הכבדה למדינה, הפולנית היא השפה המדוברת ביותר באי לאחר האנגלית, כשהאירית נמצאת במקום השלישי. כמו כן, במדינה מדוברות על בסיס יום-יומי גם שפות מרכז אירופאיות כמו צ'כית, הונגרית וסלובקית ושפות בלטיות כמו לטבית וליטאית. שפות נוספות המדוברות באירלנד הן שפת שלטה, המדוברת על ידי נוודים אירים וניב של סקוטית המדובר במחוז דניגול. רוב התלמידים באירלנד בוחרים ללמוד שפה או שתי שפות זרות כחלק מלימודיהם, כשהאירית היא מקצוע חובה.
תרבות
לאורך מאות רבות התבססה התרבות האירית על זו הקלטית, ואירלנד נותרה אחת משש המדינות הקלטיות. בעקבות הפלישה האנגלו-נורמנית במאה ה-12 והכיבוש הבריטי ההדרגתי של האי, הושפעה התרבות האירית מאלו האנגלית והסקוטית. לכן, חולקת התרבות האירית מאפיינים מסוימים עם העולם האנגלו-סקסי, עם אירופה הקתולית ועם המדינות הקלטיות האחרות. הפזורה האירית, מהגדולות והנרחבות שבעולם, תרמו לגלובליזציה של התרבות האירית, תרבות אשר הפיקה דמויות מפתח רבות באומנות, במוזיקה ובמדע.
ספרות
ממוזער|שמאל|175px|זוכה פרס נובל לספרות ויליאם בטלר ייטס, מהחשובים שבמשוררי אירלנד
אירלנד תרמה תרומה משמעותית לעולם הספרות הן בשפה האנגלית והן בשפה האירית. הסיפורת האירית המודרנית החלה בשנת 1726 עם פרסומו של הספר מסעי גוליבר של ג'ונתן סוויפט. עם הסופרים האירים החשובים הנוספים של המאה ה-18, ניתן למנות את לורנס סטרן וספרו טריסטרם שנדי ואת אוליבר גולדסמית' וספרו The Vicar of Wakefield. סופרים אירים רבים פרצו לתודעה במהלך המאה ה-19, וביניהם מריה אדג'וורט', ג'ורג' מור וברם סטוקר וספרו משנת 1897, דרקולה. מבין סופרי המאה ה-20 ניתן למנות את ג'יימס ג'ויס וספריו דבלינאים, דיוקן האמן כאיש צעיר ויוליסס ואת הסופרים בריאן או'נולן, אליזבת בואן, עדנה או'בריאן, רודי דויל וג'ון באנוויל. בתחום סיפורי הילדים, בולט הסופר אואן קולפר. בין המשוררים האירים הידועים ביותר ניתן למנות את פטריק קוונה, ואת זוכי פרס נובל לספרות ויליאם בטלר ייטס ושיימוס היני.
ההיסטוריה של התיאטרון האירי מתחילה עם התפתחותו של שטח השליטה האנגלי סביב העיר דבלין במאה ה-17, ובמהלך השנים תרמה אירלנד באופן נרחב לדרמה האנגלית. בתחילת דרכו, התיאטרון האירי שימש בעיקר למטרות פוליטיות, אך ככל שנפתחו תיאטראות נוספים וככל שעלתה הפופולריות של התחום, התיאטרון העלה הצגות יותר ויותר מגוונות. תיאטראות רבים בדבלין יצרו קשרים עם מקביליהם בלונדון, והצגות בריטיות רבות הוצגו על במות אירלנד. אולם, רוב המחזאים האיריים עזבו את המדינה כדי לבסס את עצמם בתחום. במאה ה-18, היו שני המחזאים האיריים אוליבר גולדסמית' וריצ'רד ברינסלי שרידן מהמצליחים שבמחזאי לונדון. בתחילת המאה ה-20, תיאטראות רבים באירלנד החלו לקדם מחזות איריים ולטפח מחזאים, במאים ושחקנים מקומיים, מה שאפשר ליוצרים האיריים להתבסס באירלנד במקום בבריטניה או בארצות הברית. עם המחזאים האיריים הבולטים של המאה ה-20 ניתן למנות את זוכי פרס נובל ג'ורג' ברנרד שו וסמואל בקט, וכמו כן את אוסקר ויילד, שון או'קייסי, בריאן פריל, ברנדן בהאן ויו לאונרד.
מוזיקה
אירלנד נודעת בזכות המוזיקה האירית המסורתית, אשר מנוגנת על ידי להקות מכל רחבי העולם. המוזיקה האירית שמה על מאפייניה המסורתיים, על אף השפעות הגלובליזציה התרבותית, ואף השפיעה על סגנונות אחרים כמו קאנטרי או מוזיקה עממית אמריקאית. המוזיקה כוללת לרוב שימוש בחליל, כינור וחמת חלילים. בתחום המוזיקה הפופולרית, יוצרים אירים רבים זכו לפרסום עולמי. ביניהם: U2, שינייד או'קונור, בוב גלדוף, ווסטלייף, בויזון, ריברדאנס, הסקריפט, ואן מוריסון, הקורס, הקרנבריס, אניה, ג'דווארד, נייל הורן ועוד. ישנם גם הרכבי מוזיקה קלאסית פעילים באירלנד ושלושה ארגוני אופרה אשר מעלים מופעים גדולים בבירה דבלין ומופיעים בתיאטראות נוספים ברחבי המדינה, וכמו כן מעלים את פסטיבל האופרה בווקספורד בין החודשים אוקטובר ונובמבר.
אירוויזיון
בתחרות האירוויזיון מחזיקה אירלנד בשלושה שיאים:
שיא הזכיות - שבע זכיות של אירלנד (שיא משותף עם שוודיה)
שיא הזכיות הרצופות - 3 זכיות רצופות של אירלנד בשנים 1992–1994.
זכיות של נציג המדינה - הזמר ג'וני לוגן, שייצג את אירלנד באירוויזיון 1980 ובאירוויזיון 1987 זכה בפעמיים בהן השתתף, וגם כתב את השיר הזוכה של אירוויזיון 1992.
ראו גם
האיים הבריטיים
אירלנד (אי)
יחסי אירלנד–ישראל
קישורים חיצוניים
מדריך התיירות של ynet לאירלנד
לשכת התיירות האירית בישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1949 | 2024-09-03T15:03:51 |
בובי פנחסי | שמאל|ממוזער|250px|בובי פנחסי (במרכז) עם שמשון בר-נוי (מימין) ויפה ירקוני, 1951
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בכניסה לביתו של בובי פנחסי
בּוּבִּי פנחסי הוא שם הבמה של פנחס אריאל (18 בדצמבר 1919 – 28 בינואר 1992), מלחין, פזמונאי, נגן אקורדיון ופסנתרן ישראלי, המנהל המוזיקלי של להקת "החישטרון", שפעלה בימי מלחמת העצמאות.
קורות חייו
נולד בשם פנחס הרמן באיסטנבול שבטורקיה, בן להורים יוצאי רומניה ורוסיה, במשפחה אמידה ומרובת נכסים. אביו, יוסף, היה עורך דין, ואמו הייתה מורה לפסנתר. אמו הבחינה בכישרונו המוזיקלי ולימדה אותו פסנתר.
בשנת 1927 עלה לארץ ישראל עם הוריו, והמשפחה התיישבה בתל אביב.
בגיל שש עשרה ייסד את להקת "עליזי החיים" ביחד עם אחיו ועם שלמה (סְלים) פיינטוך (שהקים לימים את חברת התקליטים "מקולית"). הלהקה הופיעה במועדונים שונים וגם במועדוני קצינים של הצבא הבריטי.
לאחר סיום לימודיו בגימנסיה בלפור בשנת 1938 החל לעבוד כפקיד במשרדו של אביו. כיוון שאביו דרש ממנו ללמוד מקצוע מעשי הוא סיים בהצלחה קורס לחשבונאות ועבד עד שנת 1947 אצל כמה רואי חשבון. באותה עת הקליט את שיריו הראשונים בביתו על גבי תקליטים וליווה בנגינה את הצגות "הבימה" וגם את הזמר והשחקן יעקב איינשטיין. כמו כן הלחין את שיריו הראשונים של אברהם ברושי (באמצע שנות ה-40).
זמן קצר לפני מלחמת העצמאות התגייס פנחסי לחי"ש. במהלך שירותו הצבאי הפך החי"ש לחטיבת גבעתי והוקמה בה להקה צבאית, החישטרון. פנחסי שימש כמנהלה המוזיקלי, כמלחין וגם כאקורדיוניסט. עמו בלהקה שירתו גם אהובה צדוק, זרובבלה ששונקין ויפה ירקוני.
צמד היוצרים פנחסי וטולי רביב, הרוח החיה בלהקה, כתבו לחישטרון שירים "סלוניים", ששימשו מוזיקת רקע לריקודים וזוהו לאחר מכן עם ירקוני, בהם "אל נא תאמר לי שלום", "שחרחורת", "סימה פלמ"חית" ו"קרה זה רק הפעם".
בקיץ 1949 השתחרר פנחסי מהצבא ושב להדפיס ולהפיץ דפי תווים של שירים ופזמונים עבריים במסגרת הוצאת "גיל-רון", שהקים לפני גיוסו.
ב-1950 פורק החישטרון, אולם חברי הלהקה, שהשתחררו גם הם, התארגנו בהרכב מורחב והמשיכו להופיע ברחבי הארץ. עם חברי הלהקה המורחבת נמנו יפה ירקוני, אהרון צדוק, שמשון בר-נוי, ישראל יצחקי ופרדי דורה.
פנחסי היה המלווה הראשון של יפה ירקוני והוא שכתב לה את הלהיטים הראשונים שלה, ביניהם: "בֻּבָּה בֻּבָּתִי", "הוי ירוקה" (ירוקה אני מבטן ולידה), "אלישבע". אמנים נוספים שליווה היו יוסף גולנד, טובה פירון, שרה יערי וסולימאן הגדול.
להיט מיוחד של אותה תקופה, שרקעו היה עליית "מרבד הקסמים", היה הלהיט "הפטנט מתימן", בו הפגין בובי פנחסי את יכולתו להלחין שיר בסגנון תימני למרות מוצאו המערבי. השיר מזוהה עם הזמר ישראל יצחקי ואת המלים כתב בנימין אביגל ("בנג'ו").
לחניו של בובי פנחסי מצטיינים בעומק תוכני ואי שגרתיות, וכשנוסף להם הבסיס ההרמוני המיוחד שהיה מבוסס על הרבה אקורדים ייחודיים לו. הלהיטים שהלחין פנחסי, שלחלק מהם אף כתב את המלים, זכו להצלחה רבה בשנות ה-50 של המאה ה-20 - תקופה בה היו במקצבי הטנגו והרומבה אופנתיים. הם הושמעו רבות בתוכנית הרדיו "כבקשתך" לשירים עבריים.
בסוף שנות ה-70 חודשו פזמוניו של פנחסי על ידי הזמר אריק איינשטיין, ובעיקר זכה להצלחה השיר המחודש "קרה זה רק הפעם", שאותו שר בצוותא עם יפה ירקוני וגם הקליט את השיר כסולן. השיר גם נכלל מאוחר יותר בתוכניתה הראשונה של להקת "הכל עובר חביבי". פנחסי הקליט את שיריו בחברות התקליטים הד ארצי ומקולית.
מלבד היותו פסנתרן ומלחין, פנחסי נודע כדמות צבעונית בבוהמה של תל אביב. הוא דיבר בסגנון ייחודי והרבה להתבטא בחרוזים ("מסור ד"ש לברנש", "הוא עדין כמו סרדין"). פנחסי נטה גם להירדם בקלות. הוא נראה מנומנם בעת הופעות ולא פעם נרדם ליד הפסנתר עם סיגריה בוערת. איחוריו להופעות היו נפוצים.
ב-1990 נערך לכבודו ערב הוקרה כשכבר היה חולה ולא היה יכול להופיע. באירוע השתתפו יפה ירקוני, אריק לביא, שושיק שני, רביעיית מועדון התיאטרון, יוסי בנאי ואחרים.
בובי פנחסי נפטר בשנת 1992 בתל אביב, בגיל 72, ונטמן בבית העלמין ירקון. הוא הותיר אחריו את רעייתו טובה, מורה במקצועה, ושלושה ילדים משותפים: נאוה אריאל (דוקטור להנדסת חומרים), נועה אריאל (מהנדסת ביוטכנולוגיה) וניר אריאל (מלחין וזמר).
ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.
הנצחה
במסגרת המיזם של עיריית תל אביב להנצחת אמנים ואנשי תרבות תושבי העיר, נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב לכיש 8.
קישורים חיצוניים
שירים ומילים, באתר "במה חדשה"
יפה ירקוני שרה באירוע ההוקרה
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:ישראלים ילידי טורקיה
קטגוריה:בוגרי גימנסיה בלפור
קטגוריה:פסנתרנים ישראלים
קטגוריה:אקורדיוניסטים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:מנהלים מוזיקליים
קטגוריה:חברי להקת החישטרון
קטגוריה:אמנים ישראלים הידועים בשם במה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-רומני
קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-רוסי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1919
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1992 | 2023-10-07T02:39:00 |
קרן יער | קרן יער (או קרן צרפתית או בפשטות: קרן) היא כלי נשיפה ממתכת (בדרך כלל פליז). היא מסוגלת להפיק צלילים רועמים ודרמטיים (תרועות) לצד צלילים שקטים ונוגעים ללב. מנעדה של קרן היער הוא הראשון בגובהו במשפחת כלי הנשיפה ממתכת, יותר מחצוצרה, טרומבון, בריטון וטובה. צלילי הקרן נכתבים במפתח סול, אך לעיתים צליליה הנמוכים נכתבים במפתח פה.
אדם המנגן על קרן היער נקרא: "קרנאי".
תולדות קרן היער מתחילות עוד בתקופה הפרהיסטורית; אנשי התקופה נהגו להשתמש בקרניים של בעלי חיים ליצירת צלילים רמים שנשמעו מרחוק, קרן דומה משמשת אצל היהודים כשופר.
הקרן בנויה כצינור ארוך, שקצהו האחד דק, ובקצהו השני הוא מתרחב מאוד, ומשמש כמגבר לצליל הבוקע ממנו. בצליליה הגבוהים במיוחד של הקרן (מעל לסול גבוה), קשה לנגני הקרן לדייק בצלילה מכיוון שהם תלויים בלחץ השפתיים, ששינוי עדין בו משנה מאוד את הצליל.
תפקיד הקרן בתזמורת
בתזמורת סימפונית ממוצעת יש לרוב ארבע קרנות, לעיתים ישנן שלוש או שתיים בלבד ולעיתים יש חמש או שש קרנות המנגנות בו זמנית. בדרך כלל משמיעה הקרן צלילים ארוכים בקטעים שבהם רוצה המלחין פורטה וממלאת את ההרמוניה, אך לעיתים יש לה גם סולואים מיוחדים. בדרך כלל, הכתיבה לקרנות היא בכמה קולות, בהתאם למספר הקרנות בהן מעוניין המלחין ביצירתו. בתזמורת סימפונית שבה ארבע קרנות, הכתיבה לקרנות בדרך כלל מתחלקת לקרן 1 וקרן 3 המנגנות את הצלילים הגבוהים, וקרן 2 וקרן 4 המנגנות את הצלילים הנמוכים. בעבר הייתה לכל סולם קרן והיו כותבים לה בצלילים העיליים בלבד על הסולם, כלומר אם היצירה הייתה כתובה בסולם דו מז'ור, אזי הייתה קרן בדו, ואם היצירה הייתה כתובה בסול מינור, אז הייתה קרן בסי במול (הסולם המז'ורי המקביל), ולכן צלילי הקרן היו מוגבלים בעבר. בתזמורות כיום נפוצה הקרן הכפולה, אשר בנויה מקרן בפה בשילוב עם קרן בסי במול.
סוגי קרנות
קרן טבעית
בסביבות שנת 1100 לספירה החלו לייצר קרנות ממתכת, המכונות כיום קרנות טבעיות. לקרנות אלו אין שסתומים, ואת הצלילים שהן מפיקות ניתן לשנות על ידי מתיחה והרפיה של השפתיים, שינוי לחץ האוויר, ועל ידי מיקום היד בתנוחות שונות בתוך הפעמון של הקרן. הנגינה בקרן הטבעית, שהיא בעקרון צינור אוויר בעל אורך קבוע, מתבצעת על ידי ניווט בין שלביה השונים של סדרת הצלילים הטבעיים (אוברטונים). מאחר שאורכו של כל צינור הוא קבוע, לכל קרן טבעית יש צליל בסיס יחיד שגובה כל־אחד מצלילי הסדרה האחרים מתייחס אליו ביחס קבוע. לא ניתן לנגן בקרן טבעית את כל הצלילים הכרומטיים, המהווים את אבני הבניין של המוזיקה המערבית. הנגינה בקרן הטבעית הייתה קשה מאוד משום שדרשה מהנגן מיומנות רבה, הן בשימוש בשפתיים והן ביד ימין, איתה "סתַם" ו"פתח" את פתח הפעמון כדי להפיק את הצלילים הכרומטיים שאינם משלבי הסדרה הטבעית. בגלל קשיים אלו שופרה הקרן באופנים שונים, ובעיקר נוספו לה שסתומים.
על מנת לנגן בסולמות שונים, היה נגן הקרן מחזיק ברשותו צינורות באורכים שונים, שכל אחד מהם שינה במעט את גובה הצלילים שהפיקה הקרן ובכך התאים אותה לסולם המבוקש. לדוגמה, ליצירות שנכתבו בסולם מי מז'ור נכתבו התווים לקרן במי. לפני תחילת הנגינה היה הנגן מרכיב על הקרן את הצינור המסומן לו כמתאים לסולם מי. מכיוון שהקרן הייתה מכוונת בדיוק לסולם היצירה, ממילא לא היה צורך בסימני היתק בתחילת התווים שיורו על סולם היצירה. נוהג זה השתרש עד היום, כך שאף על פי שכבר ניתן לנגן בקרן כל סולם בקלות באמצעות השסתומים, סימני ההיתק מסומנים על יד התווים בלבד ואין סימני היתק לסולם של היצירה בכללה.
עד המאה ה-20, התווים לקרן במפתח פה נכתבו נמוכים באוקטבה ממה שהם היו מנוגנים. כלומר, נגן הקרן היה מנגן את התו אוקטבה גבוה יותר מהכתוב.
קרן השסתומים (Valve Horn)
בשל מוגבלות הקרנות הטבעיות, פותחה קרן השסתומים בסביבות שנת 1815 על ידי הגרמני היינריך שטולצל. בקרן זו ניתן להאריך את אורך הצינור ולהנמיך את הצליל על ידי לחיצה פשוטה על לחצן, במקום להרכיב צינורות נוספים בכל פעם כפי שנעשה עד אז. כעת, נגינת סולמות כרומטיים הפכה אפשרית, וחופש הכתיבה של המלחין גדל. בתחילה, קרנות השסתומים לא היו פופולריות במיוחד מכיוון שהצליל שלהן היה שונה מן הצליל של הקרן הטבעית והנגנים שכבר היו רגילים לנגן בקרן הטבעית לא התרגלו לשינוי, אך עם הזמן קרנות אלה השתכללו ותוך כמה עשרות שנים מהמצאתה של קרן השסתומים הנגנים החלו להעריך את השיפורים הטכניים שהיא הציעה.
הקרן הכפולה (Double Horn)
ממוזער|שרטוט המתאר את חלקיה של קרן כפולה
1. פייה (מוזיקה)
2. leadpipe עליו מונחת הפיה (אנ')
3. ידית כיוון
4. שסתום לניקוז מים (אנ')
5. ידית לשינוי גובה הצליל
6. ידיות שסתום
7. שסתום סיבובי
8. חָליק (מחלקת) לכיון כל שסתום
מכיוון שבקרן השסתומים הרגילה ניתן לבצע מנעד כללי מצומצם, שילבו אדמונד גומפרט ופריץ קרוספה קרנות שסתומים בשני סולמות, קרן בפָה וקרן בסי במול לקראת סוף המאה ה־19. השילוב איפשר לנגן צלילים במנעד רחב יותר מאשר בכל אחת מן הקרנות לחוד. ההחלפה בין הקרנות נעשית על ידי לחיצה על לחצן נוסף (באגודל). לחיצה על הלחצן מעבירה את האוויר מצינורות הקרן בפָה לצינורות הקרן בסי במול. צינורות הקרן בסי במול קצרים מצינורות הקרן בפה וכך גדל מנעדו של הכלי.
הקרן המשולשת (Triple Horn)
לקראת שנות ה־60 של המאה ה־20, פותחה הקרן המשולשת, על ידי ריצ'רד מריוות'ר. הקרן המשולשת היא בעלת חמישה לחצנים; אחד בקמיצה, אחד באמה, אחד באצבע, ושניים באגודל. הקרן המשולשת משלבת את האלמנטים של הקרן הכפולה ושל קרן הפָה הגבוה (פה אלט).
בעזרת קרן ה־F אלט ניתן לנגן צלילים גבוהים יותר מאשר בעזרת קרן ה־F או קרן ה־♭B.
בניגוד לאחיותיה ממשפחת כלי הנשיפה, קרן היער נפוצה כמעט רק במוזיקה קלאסית. בשנים האחרונות, החלו לנגן בקרן גם במוזיקת ג'אז כיחידים ובביג בנד.
בהרכבים, קרן היער נמצאת בשתי החמישיות הנפוצות - חמישיית כלי עץ, וחמישיית כלי מתכת.
ראו גם
טובה וגנריאנית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:כלי נשיפה ממתכת
קטגוריה:קרנות (מוזיקה) | 2024-08-26T21:55:52 |
טעמי מקרא | REDIRECT טעמי_המקרא | 2015-09-26T11:06:17 |
ספירת העומר | סְפִירַת הָעוֹמֶר היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לספור כל יום במשך 49 ימים בין פסח לשבועות. ביום החמישים של הספירה חוגגים את חג השבועות, שנקרא על שם שבעת השבועות של הספירה. תקופה זו, שבה חלה המצווה, מכונה 'ימי ספירת העומר'. לפי חז"ל מתחילה הספירה בליל ט"ז בניסן, שהוא היום הראשון של חול המועד פסח והיום שבו נעשית הקרבת מנחת העומר.
שמאל|ממוזער|250px|סדר ספירת העומר מעשי ידי האמן ברוך צבי בן יעקב רינג, תרס"ד
מקור המצווה
בתורה נכתב שיש לספור את הימים והשבועות החל מיום הבאת מנחת העומר. מנחה זאת הייתה קורבן שעורים מראשית הקציר, שהובאה לבית המקדש למחרת יום החג הראשון של פסח. המילה "עומר" בשם הקורבן מציינת כמות מתוך התבואה, שאותה הכהן היה מניף לפני ה'. על שם הנפה זאת, הקורבן נקרא גם "עומר התנופה". מצוות הספירה מופיעה בספר ויקרא ובספר דברים:
מנחת העומר הייתה למעשה קורבן ביכורים של קציר השעורים, והתירה לאכילה את התבואה החדשה, שהייתה אסורה עד להבאת קורבן משום איסור חדש. בשבועות היו מביאים לבית המקדש את מנחת שתי הלחם, שהייתה קורבן ביכורים של קציר החיטים, והתירה את הקרבת המנחות במקדש מהתבואה החדשה.
פירוש "ממחרת השבת"
250px|ממוזער|חגיגת ביכורי קציר שעורים, זכר למנחת העומר בבית המקדש, בחול המועד פסח (בית השיטה, 1947)
בתקופת בית שני התווכחו הכתות היהודיות השונות בנוגע למשמעות הפסוק: . במוקד הוויכוח עמדו פירושים שונים למילה "שבת". המחלוקת השליכה על מועד הקרבת העומר, מועד תחילת ספירת העומר וכפועל יוצא גם על מועד חג השבועות. מחלוקת זו נמשכת עד ימינו: היהדות הרבנית, שאליה משתייכים כיום מרבית היהודים, מחזיקה בעמדת הפרושים, לעומת הקראים והשומרונים שמחזיקים בעמדת הצדוקים והבייתוסים.
חג הפסח: הפרושים פירשו את הכתוב על פי מסורת התורה שבעל-פה, ולפיה "השבת" המוזכרת בתורה היא יום טוב הראשון של פסח, ולא שבת במובן הנפוץ, היינו היום השביעי בשבוע. לפיכך, לטענתם, היום הראשון לעומר הוא היום הראשון של חול המועד פסח. הפרושים מצאו ראיה למסורת אבותם בהמשך הפרשה, שם נאמר בקשר ליום הכיפורים: , וגם מצאו עוד מקום שבו חג נקרא שבת. בתלמוד הבבלי מופיע דיון המצדיק את עמדת הפרושים ומתפלמס עם עמדות אחרות. לפי גישה זו, חג השבועות חל תמיד ביום החמישים ממוצאי יום טוב הראשון של הפסח. כיום, בלוח העברי הקבוע, מועדו הוא תמיד ו' בסיוון.
שביעי של פסח: גם במסורת ביתא ישראל פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג, אך לא ליום החג הראשון אלא לשביעי של פסח. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון.
שבת בראשית לאחר הפסח: הצדוקים והבייתוסים, שלא האמינו בתורה שבעל-פה, טענו כי "השבת" המוזכרת ביחס לספירת העומר היא אותה שבת המוזכרת ברוב התורה, כלומר היום השביעי בשבוע, שכונה בפי הפרושים "שבת בראשית". לפי עמדתם, היום הראשון לעומר הוא יום ראשון מימות השבוע, שחל אחרי הקרבת הפסח. לפי גישה זו, יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע בלוח השנה, אך הוא יוצא תמיד ביום ראשון.
שבת בראשית לאחר שביעי של פסח: בלוח השנה במגילות קומראן, כל תאריך בשנה מתקיים תמיד באותו יום בשבוע. לפי המגילות, ספירת העומר מתחילה ביום ראשון שאחרי שביעי של פסח, בתאריך כ"ו בניסן. חג שבועות חל ביום ראשון, ט"ו בסיוון. כמו כן, במגילת המקדש מופיעות שתי ספירות נוספות ושני חגי ביכורים נוספים. בחג השבועות מתחילה ספירה עד מועד התירוש, שחל ביום ראשון, ג' באב. לבסוף, במועד התירוש מתחילה ספירה עד מועד היצהר, שחל ביום ראשון, כ"ב באלול.
הגדרת המצווה והחייבים בה
שמאל|ממוזער|250px|לוח ספירת העומר המציג את הספירה: עשרה ימים לעומר (ע), שהם שבוע אחד (ש) ושלושה ימים לעומר (י).
החיוב במצווה
ישנה מחלוקת בהלכה בשאלה האם מצוות הספירה תלויה בקיום בית המקדש, שבו היה קרב קורבן העומר. אפשרות אחת היא שהספירה אינה תלויה בהקרבת העומר, ולכן גם בזמן שבית המקדש איננו, המצווה מחייבת מדאורייתא. אפשרות שנייה היא שבהיעדר מקדש, חיוב המצווה הוא מדרבנן בלבד, "זכר למקדש". לדעת רוב הפוסקים, בזמן שאין המקדש קיים, הספירה היא מדרבנן. אולם הרמב"ם פוסק שגם בהיעדר מקדש, מצוות הספירה היא מדאורייתא.
המצווה לספור מוטלת על כל איש מישראל. הדבר נלמד מלשון הכתוב 'וספרתם לכם', שתהא ספירה לכל אחד ואחד, להבדיל ממצוות ספירת שנות היובל שכתוב בה 'וספרת לך', והיא מוטלת על בית הדין בלבד. עם זאת, לפי דעת רוב הראשונים, ספירת העומר היא ממצוות עשה שהזמן גרמן ולכן נשים פטורות מהמצווה. דעת הרמב"ן היא שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות לספור. הפוסקים נחלקו האם אישה שרוצה לספור רשאית לברך על הספירה: למנהג הספרדים (שולחן ערוך) אין לאישה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן ובכלל זה גם ספירת העומר. למנהג האשכנזים (רמ"א) מותר לאשה שמקיימת מצוות עשה שהזמן גרמן לברך על המצווה. עם זאת כמה מהפוסקים האשכנזים (למשל: המגן אברהם והמשנה ברורה) הורו שאין לאשה לברך על הספירה. חלק מן הפוסקים האשכנזים נימקו את האיסור לאשה לברך על הספירה בכך שהיא בוודאות תטעה באחד הימים וממילא ברכותיה יהו לבטלה. לפי פוסקים אשכנזים רבים, אישה שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה ולא תשכח אף יום רשאית לספור בברכה. לפי חלק מהפוסקים בדור האחרון, נשים הלומדות לימודים תורניים, כגון בנות מדרשה, טוענות רבניות וכו', יכולות לספור בברכה.
הגדרת הספירה
בהלכה נדונה השאלה האם כל לילה ולילה מהווה מצווה בפני עצמה, או שספירת כל הלילות היא מצווה אחת. בתלמוד הבבלי מופיע שהאמורא אביי אמר שיש מצווה למנות ימים ומצווה למנות שבועות. הבסיס לדבריו הוא לשון התורה: "וספרתם... שבע שבתות", שבת בלשון המקרא הוא שבוע, ולאחר מכן נאמר: "תספרו חמישים יום". עוד נאמר בתלמוד שם, שהאמורא אמימר מנה רק ימים ולא שבועות, מכיוון שהספירה בזמן הזה היא רק זכר למקדש. ההלכה נפסקה כאביי שצריך לספור גם ימים וגם שבועות. יש ראשונים שפירשו שיש למנות את מספר השבועות רק בימים בהם נשלם שבוע של ספירה, כלומר ביום השביעי, הארבעה עשר וכן הלאה, ורק בהם אומרים את מספר הימים ומוסיפים 'שהם שבוע אחד', 'שהם שני שבועות' וכן הלאה. הראבי"ה הביא מרבותיו פירוש הפוך, שיש לספור לפי השבועות ולהוסיף את היתרה בימים, כגון ביום התשיעי 'היום שבוע אחד ושני ימים'. כבר הר"ן בסוף פסחים כתב ש"ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום: 'היום כך וכך לעומר, שהם כך וכך שבועות [וכך וכך] ימים' ". כלומר, כל יום אומרים את סך הכול של הימים, ומוסיפים 'שהם', ואומרים את מספר השבועות ואת יתרת הימים, וכך המנהג היום.
לדיון זה ישנה השלכה על מקרה שבו אדם שכח לספור יום אחד. אם כל ספירה בכל לילה מהווה מצווה בפני עצמה, הוא יכול להמשיך לספור בימים הבאים. אם ספירת כל הלילות היא מצווה אחת, השכחה מפסיקה את רצף הספירה, והאדם אינו יכול עוד לקיים את המצווה. בשולחן ערוך הכריע רבי יוסף קארו שימשיך לספור (משום שחוששים לדעה שכל יום זה מצווה) אך בלא ברכה (משום שחוששים לדעה השנייה שהכל זה מצווה אחת). המשנה ברורה מביא בשם הספר אליה רבה והפרי חדש שעל האדם ששכח לספור יום אחד לשמוע את הברכה מחבירו וכך ייצא ידי חובה מדין שומע כעונה. מי שלא ספר בלילה ונזכר ביום, יש אומרים שיספור ביום בברכה, ויש אומרים שיספור ביום ללא ברכה. ולמעשה הלכה נפסקה לדעת רוב הפוסקים שיספור בלא ברכה ובשאר הימים ימשיך לספור בברכה. וכמה טעמים בדבר: א. היות שכבר לא חסר לו בתמימות וכמו אונן שיספור בלא ברכה. ב. לפי הגמרא בסוכה שימים רצופים נחשבים מצווה אחת. ואז ממה נפשך, אם אי אפשר לספור ביום הרי שיכול לברך למחר כי זו מצווה נפרדת ואם אפשר לספור ביום הרי ספר ויוכל להמשיך לברך. ג. מדין תשלומין.
קיום המצווה בפועל
זמן הספירה
יש לספור בתחילת הלילה, ואף אם לא ספר בתחילת הלילה יכול לספור במשך כל הלילה בברכה. לפי ההלכה זמן הספירה הוא בלילה, בדומה לקצירת העומר שנעשית בלילהבית יוסף, אורח חיים, תפ"ט. בספר חילוקי המנהגים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל מופיע, שבני בבל אינם סופרים אלא בלילה, ובני ארץ ישראל סופרים בלילה וביום. נהוג לומר את הספירה בבית הכנסת בסוף תפילת ערבית, לפני אמירת עלינו לשבח, או אחריה. ר' יעקב עמדין בספרו 'מור וקציעה' משער שמקור המנהג לספור בסוף תפילת ערבית, הוא במנהג הקדום להתפלל ערבית לפני שקיעת החמה. לפי הסבר זה כאשר מתפללים אחרי צאת הכוכבים היה נכון להקדים את ספירת העומר לתפילה, אך בפועל נהוג בכל מקרה לספור רק אחרי תפילת ערבית. אחרים מסבירים שמעיקר הדין יש להקדים את התפילה משום הכלל ש'תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם'.
יש נוהגים לאחר את תפילת ערבית בליל חג השבועות או לכל הפחות את הקידוש, שהוא היום החמישים לספירה, על מנת לקיים את הפסוק 'שבע שבתות תמימות', ולהכניס את חג השבועות לאחר שיעברו 'שבע שבתות תמימות'. מטעם 'תמימות', יש נוהגים להקדים את תחילת ספירת העומר ככל האפשר ולאומרה לפני אמירת עלינו לשבח, אך יש שאומרים אותה לאחר מכן. בחוץ לארץ מתחילים לספור בליל הסדר של יום טוב השני. המקובלים נוהגים לספור לאחר עריכת הסדר, יש נוהגים להתאסף אז בבית הכנסת כדי לספור בציבור על פי דברי השל"ה.
הכלל הוא שאחר שאדם יצא ידי חובת מצווה, אינו יכול לברך עליה 'ברכת המצוות', אפילו אם לא בירך לפני שקיים את המצווה. בשל כך מקובל שמי שלא זוכר את מספר הימים, שואל את חברו 'כמה ספרו אתמול'. אצל התימנים שליח הציבור מברך לכולם וסופר ביחד עימם, ולכן הוא מכריז לפני הברכה שאתמול ספרו כך וכך, כדי שכל אחד ידע כמה לספור. אך בשאר העדות שליח הציבור מברך וסופר, ואחריו הקהל מברך וסופר, וכיון שהוא סופר קודם, אין צורך להכריז כמה היו אתמול. להלכה זאת יש לציין כי המשנה ברורהמשנה ברורה סימן תפט ס"ק כב. וכן בשם פר"ח ואליה רבה. כבר כתב כי אחר השבוע הראשון יש להקל באמירת מניין היום ולא צריך לומר כמה היה אתמול. שהרי כל שלא ספר גם שבועות לא יצא ידי חובה ועדיין יכול הוא לברך.
נוסח הספירה
שמאל|ממוזער|250px|ספירת העומר נוסח מרוקו, נאמר על ידי חיים כהן, הוקלט בטנג'יר בשנות ה-60.
שמאל|ממוזער|250px|ספירת העומר נוסח גליציה שבפולין, שר על ידי מר קלעי, הוקלט בירושלים בשנת 1952.
ישנו מנהג נפוץ להקדים לספירה אמירת: אצל האשכנזים יוצאי מזרח אירופה נהוג בתפילות חגיגיות, למשל ערבית של שבת או מוצאי שבת, לשיר את ההקדמה. קטע זה לקוח מתוך תפילת לשם ייחוד, שאף היא נפוצה. הבן איש חי בספרו לשון חכמים מביא נוסח ארוך של תפילת 'לשם ייחוד' הנאמרת לפני הברכה. לפני הספירה מברכים ברכת המצוות: . נהוג ששליח הציבור מברך את הברכה וסופר בקול, ואחריו הקהל מברך וסופר לעצמו, אך מנהג התימנים ששליח הציבור מברך, ולאחר מכן כולם סופרים לעצמם.
יש לספור בעמידה. דין זה נלמד מהפסוק "מהחל חרמש בקמה" שספירת העומר צריכה להיות בקמה, כלומר בקומה (בעמידה), אך גם מי שספר בישיבה יצא ידי חובתו. האחרונים אומרים שמי שלא מבין עברית צריך לספור בשפה שמבין, ואם ספר בעברית לא יצא. אך בפועל, מקובל ברוב העדות לספור בעברית. התימנים שימרו מנהג עתיק לספור בארמית, שנזכר כבר בסידור רב סעדיה גאון ובסידור רבי שלמה בן נתן.
250px|ממוזער|ספירת העומר בספר תפילה לפי נוסח ספרד
ביום הראשון אומרים "היום יום אחד" ומוסיפים 'לעומר' לפי נוסח הספרדים ונוסח ספרד או 'בעומר' לפי חלק מנוסח אשכנז. התימנים סופרים בארמית ולכן אומרים 'בעומרא'. יש הבדלי מנהגים לגבי הוספת הציון 'בעומר' (או 'לעומר') לאחר השבוע הראשון, כאשר מפרטים הן את מספר הימים הכולל והן את מספר השבועות ויתרת הימים. מנהג הספרדים והתימנים להוסיף אחרי מספר הימים 'לעומר' (או 'בעומרא'), ואחר כך להוסיף את מספר השבועות והיתרה בלי ציון נוסף. לעומת זאת, מנהג האשכנזים להוסיף את הציון 'לעומר' (או 'בעומר') בסוף הספירה. מנהג האיטלקים להוסיפו לפני הספירה. בעבר היו שספרו בלא לציין כלל שהמספר הוא לעומר או בעומר. הרשב"א נשאל אם הציון הכרחי והשיב שאינו נחוץ, אך הוא עדיף משום שהוא ברור יותר.
ממוזער|190px|הספר שערי רחמים ובו מובאות התפילות וההושענות לספירת העומר על פי הבן איש חי.
מסיימים בתפילה שיבנה בית המקדש. התפילה קיימת בנוסחאות שונות ומשתנה לפי מנהג בני המקום: או או . על פי הקבלה, נהוג להוסיף אחר תפילה זו את המזמור 'למנצח בנגינות' ואת הקטע 'אנא בכוח'. בחלק מהקהילות מוסיפים אף תפילה מיוחדת לפי הקבלה, הפותחת במילים: "ריבונו של עולם". בקרב יהודי גאורגיה נהוג שכאשר אומר החזן את הקטע "ריבונו של עולם", ומציין את המידה הקבלית, הקהל חוזר על המידה בקול רם. הבן איש חי מוסיף לאחר הברכה והספירה עוד מספר תפילות הנאמרות בכל יום, ומוסיף עליהן הושענות מיוחדות הנאמרות בכל אחד מימי הספירה, והן משלבות בקשות אישיות וכלליות על פי הספירות העליונות המובאות בספרי הקבלה.
היעדר ברכת שהחיינו
לא נהגו לברך את ברכת שהחיינו לפני הספירה בלילה הראשון, אף על פי שהכלל הוא שבמצוות שבאות לפרקים, בקיום הראשון של המצווה מברכים שהחיינו, שהיא ברכה לאלוהים שהחיה והגיע את המברך לזמן הזה. כגון, בהדלקת נר ראשון של חנוכה או בנטילת לולב ביום הראשון של סוכות. ניתנו מספר הסברים לדבר:
לפי שאין מברכים אלא על דבר המתחדש שיש בו הנאה ושמחה, ואילו בספירת העומר אין שמחה אלא צער, שכן היא מזכירה את חורבן הבית שבגללו אי אפשר להקריב את העומר:
מכיוון שכל תכליתה של הספירה היא הכנה למתן תורה (חג השבועות) וידוע דמברכים רק על דבר שהוא עצמו התכלית (הובא בלבוש (בטעם ב'), בספר עקידת יצחק ועוד).
היות שכל תכליתה של הספירה היא חג השבועות לכן יוצאים ידי חובה בברכת שהחיינו של החג (טעם א' שהובא בלבוש).
היו שאמרו לפי שזמן הספירה תלוי בזמן יום טוב הראשון של פסח, ונפטרים בברכת שהחיינו שנאמרה על החג.
לפי שאין זו מצווה שיש בה מעשה.
לפי שהספירה בזמננו אינה אלא זכר למקדש, ואין לברך שהחיינו על זכר בלבד.
לפי שאין מברכין ברכת "שהחיינו" על מצווה מתמשכת (ואינה מצווה אחת מאוחדת מאחר שאם שכח בלילה אינו מברך ביום).
לפי שחששו שישכח יום אחד לספור, ותמצא ברכתו לבטלה.
לפי שנצרכו אלו הימים כשבעה נקיים לאשה ובלא זה לא יכלו לקבל את התורה, וציפו תמיד מתי יעברו הימים ואין מברכים ברכת ה"זמן" על זמן שמצפים שיעבור.
משמעות הספירה
ממוזער|שמאל|200px|כל ספירה מכילה את מבנה הספירות השלם. אם סופרים את שבע הספירות התחתונות שבכל אחת משבע הספירות התחתונות, מתחילים בחסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו', ומסיימים ביסוד שבמלכות, מלכות שבמלכות.
הסברים שונים הוצעו למשמעות הספירה:
טעמים חקלאיים
בתחילת האביב, שהוא מועד חג הפסח מתחיל קציר השעורה וממנה מונפת מנחת העומר. לעומתה, החיטה מבשילה בסוף האביב, ובמועד חג השבועות מתחיל קציר החיטה. בחג השבועות מניפים במקדש מנחה חדשה מן החיטה, היא מנחת שתי הלחם הנאפית חמץ. התקופה שבין פסח לשבועות היא תקופת מעבר מאוכל גס שמשמש מזונם של עניים ובהמות הבית, לאוכל עדין ויוקרתי של בני המעמד הבינוני והעשירים, והספירה מבטאת את הציפייה האנושית, לאכול לחם חיטה טרי מהשנה החדשה.
טעם חקלאי נוסף נזכר בדברי הספורנו: הקציר מתחיל קצת לפני פסח ונמשך עד שבועות, וטיב התבואה תלוי מאוד במזג האוויר. על כן מניפים את העומר כהודאה על הקציר שנקצר עד עכשיו ומתפללים שהקציר ימשיך להיות מוצלח עד שבועות. ספירת העומר נועדה להזכיר בכל יום את אותה התפילה ואת התלות באלוהים.
טעם דומה שמזכיר רבי דוד אבודרהם הוא שהספירה נועדה לעורר על כך שימים אלו הן ימי דין על התבואה ועל פירות האילן:
הכנה למתן תורה
הסבר נוסף הוא שמתחילים לספור למחרת יום טוב הראשון של פסח, שבו התרחשה הגאולה ממצרים, לקראת חג השבועות, שבו, לפי המסורת התרחשה קבלת התורה. הספירה ממחישה את הקשר שבין יציאת מצרים שנועדה להיות הכנה למטרה שהיא קבלת התורה בהר סיני. ההסבר מפורסם בשם בעל ספר החינוך. כעין זה כותב גם הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים. וכך מנסח הסבר זה הר"ן:
רבי דוד אבודרהם מציין כי בימים אלו שהעם פזור איש איש בשדהו קיים חשש שעקב הטרדה המרובה בעבודת השדה יישכח מועד חג השבועות:
יש מפרשים שימי ספירת העומר לאחר יציאת מצרים היוו ימי הכנה רוחנית למתן תורה, כך שבני ישראל שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה עלו מדרגה אחת בכל יום מימי הספירה עד לקבלת התורה בטהרה גמורה. בדומה לכך, יש הנוהגים להתכונן בימים אלו לקראת חג השבועות, על ידי תיקון המידות וכדומה. יש שאף חילקו את ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם לימי הספירה, כך שבכל יום מתמקדים באחד מהדברים, והיום האחרון משמש לסיכום כללי.
תיקון המידות על פי הקבלה
על פי הקבלה, תקופת הספירה מתחלקת לשבעה שבועות. שבעה שבועות שבהם כל עם ישראל עובר הזדככות לקראת מתן תורה, חג השבועות. כל שבוע הוא למעשה בירור לאחת משבע הספירות הקבליות הקשורות במידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שלוש הספירות הראשונות (חכמה, בינה ודעת) אינן מידות ולכן לא נכללו (כך גם לגבי "כתר" אשר לא נכללת תמיד עם שאר הספירות לעניינים מסוימים). השבוע הראשון הוא כולו בירור ספירת ה'חסד', השבוע השני הוא בירור ספירת ה'גבורה', השלישי הוא בירור ספירת ה'תפארת', וכן הלאה.
בכל שבוע, לפי הספירה של אותו השבוע, מבוררת אותה הספירה ביחסה לשאר הספירות. כך שביום הראשון בשבוע הראשון המידה היא 'חסד שבחסד', ביום השני היא 'גבורה שבחסד' ואחר-כך: תפארת שבחסד, נצח שבחסד, הוד שבחסד, יסוד שבחסד ומלכות שבחסד. בשבוע השני, השייך לספירת הגבורה, מתחילים עם חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה וכן הלאה – שבעה שבועות כנגד שבע ספירות, עד ליום ה-49 בו מבררים את הספירה מלכות שבמלכות. למחרת הוא יום מתן תורה, חג השבועות.
על פי הקבלה ימים אלו נחשבים לימי דין ולימים של חשבון נפש, שמשמעותן היא הכנת הנשמה לקראת מתן תורה. וכך כתב הרש"ש:
מנהגי אבלות בימי הספירה
לכתחילה נשאו ימי ספירת העומר אופי שמח וחיובי, אך לאחר חורבן בית המקדש השני, השתנה צביונם והם הפכו לתקופת אבל. השינוי מוסבר על ידי אסון שאירע במהלך ימי הספירה, ובו 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא מצאו את מותם. כתוצאה מהאסון, עתיד מסירת התורה היה נתון בסכנה והוא ניצל בזכות כך שרבי עקיבא לימד חמישה תלמידים אחרים תחת הנספים:
במדרש רבה מופיע ציוויו של רבי עקיבא לתלמידיו האחרונים:
למרות שבתלמוד מבואר כי סיבת מותם הייתה מגפה (אסכרא), יש הסוברים (על פי הנוסח הספרדי של אגרת רב שרירא גאון), שה"מגפה" הנזכרת כאן היא ביטוי אלגורי הרומז למות תלמידיו במרד בר כוכבא. הם מבססים זאת בעיקר על תמיכתו הברורה של רבי עקיבא במרד זה, על כך שבתי המדרש לא היו יכולים להכיל מספר כה רב של לומדים, ועל כך שהדבר עשוי להסביר מוות של תלמידים רבים כל כך בפרק זמן קצר. לפי דעה זו, המילה "תלמידיו" מתפרשת לא כתלמידים היושבים בבית המדרש, אלא כאלו הדוגלים במשנתו הרוחנית. סברה זו הועלתה לראשונה על ידי נחמן קרוכמאל, ואומצה על ידי חוקרים רבים ואף על ידי רבנים ספורים, שהביאו לה ראיות. לאחרונה הועלו פקפוקים רבים על הסברה ועל הראיות. ישנה גם פרשנות דתית לפיה ימי הספירה הם ימי דין מתקופות קדומות, ומותם של תלמידי רבי עקיבא נגרם בגלל תכונותיה של ספירת העומר, ולא להפך.
אין עדות ישירה מהמאות הראשונות לספירה על מנהגי אבלות. יש אזכור מבבל במאה ה-9 של מנהג אבלות בספירת העומר, שאינו הלכה, לזכר תלמידי עקיבא: איסור נישואים. עם התפשטות סמכותו של התלמוד הבבלי המשיך גם מנהג זה. בימי הביניים הייתה החמרה של מנהגי האבלות, וכן ייחוס שלהם לפרעות שונות. במאה ה-13 ייחס בעל ספר האסופות את המנהגים לפרעות ולגזירות שאירעו בין פסח לעצרת ביהדות אשכנז, כגון פרעות תתנ"ו ותתק"ו. המהרי"ל, שחי בתקופת מסעות הצלב, מסמיך את מנהגי האבל של ספירת העומר לאירועי הדור ואת ל"ג בעומר להצלה ניסית שהתרחשה בהם. במאה ה-17, בעקבות פרעות ת"ח ות"ט, הונהגו מנהגי אבלות במשך שלוש שנים, מיום ל"ג בעומר של השנה האחת עד יום ל"ג בעומר של השנה השלישית
במרוצת הדורות התפתחו מנהגי אבלות שונים בימי הספירה. מנהגי האבלות העיקריים הם איסור על נישואים ואיסור על תספורת, ומקורם אינו ברור. מנהג נוסף שהתפתח הוא האיסור על עבודה לאחר השקיעה. כיום ימי הספירה מוגדרים ימים של "קצת אבלות" ונוהגים למעט בהם בשמחה: לא להסתפר ולהתגלח, לא לקיים חתונות, לא לשמוע מוזיקה (יש המקלים בשמיעת מוזיקה ללא ליווי כלי זמר או בשמיעת מוזיקה שקטה), ולא לרקוד. כמו כן יש שמחמירים ונמנעים מללבוש בגד חדש או מלאכול פרי חדש כדי לא לברך "שהחיינו". ישנם הבדלים במנהגי האבלות ובמשך הזמן שנוהגים בהם בין העדות השונות, שאחד המקורות להם הוא הפרעות הרבות שעברו על יהודי אירופה וזכרם שולב במנהגי האבל שם.
אין נוהגים אבלות בשבתות ובראשי חודשים. בחול המועד פסח מצווה לשמוח, ולכן שרים, מנגנים ורוקדים. הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום העצמאות, ה' באייר, כיום הלל והודאה. על פי פסק זה הלכות האבלות אינן נוהגות ביום זה, וניתן להתגלח ולהסתפר לקראתו. הדבר נכון גם לגבי יום ירושלים. יש הנוהגים לערוך בי"ד באייר הילולה לרבי מאיר ולרבי יהודה בר אלעאי שאף הם, כמו רבי שמעון בר יוחאי, מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא, ואשר חלק גדול ממסורת המשנה מופיעה בשמם. החל מל"ג בעומר, היום ה-33 לספירה, נוהגים ברוב הקהילות להפסיק את מנהגי האבלות, מכיוון שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. הספרדים מתירים לשיר, לנגן ולרקוד לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר, אך ממשיכים את שאר מנהגי האבלות עד בוקר יום ל"ד בעומר, ורק אז מסתפרים, מתגלחים ומתירים להתחתן. בקהילות האשכנזים ישנו מגוון רב של מנהגים שונים: רבים מקיימים את מנהגי האבל ממוצאי חג הפסח ועד ל"ג בעומר, כמו הספרדים; יש הנוהגים באבלות מחג הפסח עד לראש חודש סיוון, למעט ראש חודש אייר ול"ג בעומר; יש הנוהגים אבלות מראש חודש אייר עד ראש חודש סיוון או עד שלושת ימי ההגבלה; ויש הנוהגים אבלות בכל ימי ספירת העומר עד ערב חג שבועות.
מנהגים שונים בימי הספירה
מנהג נפוץ לקרוא פרק ממסכת אבות בשבתות שבין פסח לשבועות, בכל שבוע פרק. אחר הפרק האחרון מוסיפים פרק הנקרא 'קנין תורה' שאינו מהמשנה אלא ברייתא. מקובל לכנות את הקריאה 'פרקי אבות', ואף למסכת אבות קוראים לפעמים פרקי אבות.
בחסידות חב"ד נהוג ללמוד בימי הספירה את מסכת סוטה, שמספר הדפים בה הוא ארבעים ותשעה כמניין ימי העומר. יש הנוהגים ללמוד את מסכת שבועות שגם מספר דפיה הוא מ"ט.
יש הנוהגים בכתיבת תאריכים לציין את מספר היום בספירת העומר. לאחר המספר מוסיפים:
לעומר; או
למב"י, ראשי תיבות "למספר בני ישראל"; או
למ"טמונים, כלומר ל-49 (מ"ט) מונים, שמשמעו למניין ארבעים ותשעה.
מניעה מעשיית מלאכה
הובא בראשונים מנהג להימנע מעשיית מלאכה משקיעת החמה עד הבוקר. המנהג מובא לראשונה אצל רב האי גאון שנשאל על טעמו. בספרות ההלכה נאמרו מספר טעמים למנהג זה:
לפי טעם אחד, המילים "שבע שבתות תמימות תהיינה" רומזות שיש לשבות ממלאכה בזמן הספירה, הנעשית בשעות הלילה, לאחר שקיעת החמה.
רב האי גאון תולה את המנהג במיתת תלמידי רבי עקיבא ומסביר שנקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה.
במקור אחר כתב שהמנהג הוא זכר לנשים צדקניות שהיו בדורו של רבי עקיבא, שקדמו אצל תלמידיו להתעסק בהם.
בחלק מהמקורות המנהג מובא כמנהג הנשים בלבד. לפי דעה זאת, ניתנו פירושים אחרים:
פירוש אחד מסביר שהנשים גרמו מיתה לעולם, לפי המסופר במקרא על חוה שפיתתה את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת ובעקבות חטאם גזר אלוהים מיתה על המין האנושי.
פירוש אחר המובא בראשונים הוא שקורבן העומר קרב מעשירית האיפה שעורים, כמו מנחת סוטה, ולכן נמנעות הנשים כדי לזכור ולהתייסר.
תפילה ופיוטים בימי ספירת העומר
מנהגים
מנהג יהדות אשכנז לומר פיוטי יוצרות בתפילת שחרית של שבתות מיוחדות, ובהן שבתות ימי ספירת העומר.
במנהג אשכנז המזרחי נוהגים לומר בשבתות, לפני החזרת ספר התורה לארון הקודש, את תפילת אב הרחמים, להזכרת נשמות הנרצחים בגזירות תתנ"ו ולנקמת דמם. מקובל שלא לומר את התפילה בשבתות שבהן אומרים את ברכת החודש, אולם בימי ספירת העומר אומרים גם בשבתות אלו משום שהגזירות אירעו בימי הספירה.
במנהג אשכנז המערבי אומרים "אב הרחמים" רק פעמיים בשנה, ואחת מהן היא השבת שלפני שבועות.
בקהילות גרמניה נוהגים לשיר לכה דודי במנגינה מיוחדת בחלק משבתות הספירה.
בכמה קהילות ספרדיות נהוג לקרוא את מגילת שיר השירים בין קבלת שבת לתפילת ערבית של שבת בשבתות שבין פסח לשבועות, על מנת לאחר את תפילת ערבית ולספור את העומר בציבור, וכן משום שבשיר השירים נזכרים פסוקים מעניין האביב.
יוצרות
נוסח אשכנז המזרחי
לפי מנהג אשכנז המזרחי, אומרים פיוטים בכל השבתות מפסח ועד שבת שאחרי שבועות. הפיוטים על ברכת אמת ויציב – "זולת" (לאחר המילים "אין אלוהים זולתך סלה") ו"גאולה", עוסקים בפרעות והפוגרומים שאירעו בימי ספירת העומר בארצות אשכנז. גם פיוט "אהבה" (על ברכת אהבה רבה) עוסקים בוויכוח בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא על אורך הגלות.
פיוטי שבת ראשונה לאחר פסח: "יוצר" – ויושע אור ישראל, מאת רבי מאיר ברבי יצחק. "אופן" – ארוגי עוז נא (או אראלים וחשמלים יתנו). "אהבה" – אלוקי ימי שנותי כלו בארך גלותי, מאת יוסף (רבי יוסף טוב עלם). "זולת" – אין כמוך באלמים (פזמון: אל דמי לך), מאת יצחק ברבי שלום. "גאולה" – שביה עניה (פזמון: למה לנצח), מחבר רבי שלמה אבן גבירול.
פיוטי שבת שנייה לאחר פסח: "יוצר" – ארנן חסדך מאת יוסף בר שמואל, "אופן" – יחיד ערץ, מאת יעקב. "מאורה" – איומתי שמחי, מאת שמואל בן רבי יהודה הכהן. "זולת" – אל קל חי ארנן (פזמון: אל דמי לך), שמעון ברבי יצחק. "גאולה" – שנותינו ספו (פזמון: ה' עד מתי), מאת רבי שלמה אבן גבירול.
פיוטי שבת שלישית לאחר פסח: "יוצר" – אומץ דר חזקים, מאת שלמה הקטן. "אופן" – לבעל התפארת מאת בנימין בר זרח. "אהבה" – סגולתי מלוכה אזרתיך, מאת רבי משולם ברבי משה. "זולת" – אריות הדיחו פזורה (פזמון: חושה לעזרתי), מאת רבי יוסף טוב עלם, "גאולה" – שדודים נדודים (פזמון: למה לנצח תשכחנו), מאת שלמה.
פיוטי שבת רביעית לאחר פסח: "יוצר" – אשיחה בדברי נפלאותיך, "אופן" – ידודון ידודון שנאני שלהבת, מאת יעקב. "אהבה" – סגולתי איומה נשאתי, מאת אלעזר. "זולת" – אלוקי בך אחבק (פזמון: אל תרחק ממני), מאת רבי אפרים ברבי יצחק. "גאולה" – שכולה אכולה למה תבכי, (פזמון: ה' מלך), מאת רבי שלמה (כנראה אבן גבירול).
פיוטי שבת חמישית לאחר פסח: "יוצר" – אגורה באהלך עולמים, מאת אליה. "אופן" – יקודי אש, מאת יעקב. "אהבה" – סגולתי משכתיך חסד, מאת מנחם בן יעקב מוורמייזא. "זולת" – אלוהים לא אדע זולתך, (פזמון: עד מתי ה'), מאת רבי אפרים ברבי יצחק. "גאולה" – יקוש בעניו (פזמון: אחרי נמכר), מאת רבי יצחק (כנראה רי"ץ גיאת).
פיוטי שבת לפני שבועות – "יוצר" – אהלל בצלצלי שמע, מאת בנימין בן זרח. "אופן" – אורחות אראלים. "אהבה" – איומתי יונה יעלת חן, מאת רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני. "זולת" – אלוקי אקראך במחשב (פזמון: אל דמי לך), מאת רבי שמואל ברבי יהודה. "גאולה" – יונה נשאתה על כנפי נשרים (פזמון: ואדעה כי אין זולתך לגאול), מאת רבי יהודה הלוי.
פיוטי שבת אחרי שבועות - "יוצר" - אדיר ונאה בקדש מאת מאיר בר יצחק. "אופן" - כבודו אות. "מאורה" - אשר יחדו מאת אברהם בר שמואל. "זולת" - אור ישראל וקדושו מאת יוסף בן שמואל (טוב עלם).
נוסח אשכנז המערבי
לפי מנהג אשכנז המערבי, מתחילים לומר את הפיוטים רק אחרי ראש חדש אייר, וממשיכים רק עד שבועות, אבל לא אומרים פיוטים בשבת שאחרי שבועות. בחודש אייר, אומרים רק פיוט זולת, ובשבת האחרונה, הנקראת "שווארץ שבת", אומרים אהבה וזולת.
בשבת הראשונה אחרי ר"ח אייר, אומרים זולת "אזכרך דודי מארץ ירדן וחרמונים". הוא חתום משלם, וכנראה נכתב על ידי משולם בן קלונימוס.
בשבת השנייה אחרי ר"ח אייר, אומרים זולת "א-להים אל דמי לך". הוא חתום בנימין, וכנראה נכתב על ידי בנימין בן זרח.
בשבת השלישית אחרי ר"ח אייר, אומרים זולת "אתה א-להים וזולתך אין עוד". הוא חתום משלם, וכנראה נכתב על ידי משולם בן קלונימוס.
בשבת פרשת בהר, אומרים זולת "אחרי נמכר גאלה תהיה לו" מאת ברוך בן שמואל, אחד מבעלי התוספות. תמיד מחליפים את הסדר כדי שהזולת הזה ייאמר בשבת בהר (או בהר בחוקותי).
בשבת שלפני שבועות, אומרים אהבה "אותך כל היום קוינו" מאת רבי אפרים בן יצחק מרגנשבורג, וזולת "א-להים באזנינו שמענו" מאת הראב"ן. בנוסף, ברוב קהילות אשכנז המערבי, נוהגים לומר אב הרחמים רק בשבת זו ובשבת חזון, ובקצת קהילות אשכנז נוהגים לערוך יזכור קצר בשבת זו.
שירים לימי ספירת העומר
"הנני מוכן ומזומן" – שיר על חלק מהטקסט המקדים לספירת העומר. לחן עממי. לטקסט הולחנו גם מספר קטעי חזנות.
"וספרתם לכם" – שיר על הפסוקים בתורה העוסקים במצוות ספירת העומר. לחן של רבי אלתר.
"ריבונו של עולם" – התפילה לאחר ספירת העומר. לתפילה מספר לחנים, בהם של חסידות ויז'ניץ וחסידות באבוב. כמו כן הולחנו לתפילה מספר יצירות חזניות, בהן יצירתו של יוסלה רוזנבלט, יצירתו של פייר פינצ'יק, יצירתו של משה שטרן ויצירתו של דוד ורדיגר.
"ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות" – מתוך תפילת "ריבונו של עולם". לקטע זה שני לחנים חסידיים מפורסמים (אחד מהם יוחס באלבום "בגלל אבות" למלחין ר' מאניש חזן). לחן נוסף הופיע באלבומו של מרדכי בן-דוד "משיח במהרה יבוא".
שירים העוסקים ברבי עקיבא או באמרותיו.
שירי ל"ג בעומר וניגוני מירון.
קישורים חיצוניים
ספירת העומר ול"ג בעומר: מאמרים, שיעורים וסרטונים, מאת הרבה דליה מרקס
מצוות הספירה ומשמעותה מתוך פניני הלכה, מאת הרב אליעזר מלמד
מאמרים על ספירת העומר, באתר בית חב"ד
דף מיוחד על ספירת העומר, באתר ישיבה
הקלטות של ספירת העומר, באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית
שאלות ותשובות בהלכה בנושא ספירת העומר, באתר דין
הרב זכריה זרמתי, "קונטרס העומר המערבי" הלכות ומנהגי ספירת העומר אצל יהודי צפון אפריקה, באתר תורת אמ"ת
הלכות ספירת העומר, מהספר ילקוט יוסף
דוד הנשקה, ספירת שנות היובל בתורת התנאים - טקס של אמירה? (בנספחים), סידרא, כא (תשס"ו), עמ' 182–188
אוסף מקורות על ספירת העומר, באתר ספריא
כתבי יד בנושא ספירת העומר
פירוש "ממחרת השבת"
מאמר מקיף באנגלית על הגישה הקראית בנוגע למועד תחילתה של ספירת העומר
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מצוות עשה
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:ליטורגיה יהודית
קטגוריה:פסח
קטגוריה:שבועות
קטגוריה:חגים ומועדים חקלאיים
קטגוריה:תפילת ערבית
קטגוריה:אירועים בחודש ניסן
קטגוריה:אירועים בחודש אייר
קטגוריה:אירועים בחודש סיוון
קטגוריה:מצוות שבדיבור
קטגוריה:פרשת אמור | 2024-08-13T16:28:54 |
וישוואנתן אנאנד | וישוואנתן (וישי) אנאנד (בטמילית: விசுவநாதன் ஆனந்த்; באנגלית: Viswanathan Anand; נולד ב-11 בדצמבר 1969 במדראס (כיום צ'נאי) שבהודו) הוא שחמטאי הודי, בדרגת רב-אמן, אלוף העולם בשחמט מהיר ולשעבר אלוף העולם בשחמט בין השנים 2007–2013. אנאנד (זהו שמו הפרטי, וישוואנתן הוא השם הפטרונימי) הוא אחד מבין השחמטאים המעטים ששברו את מחסום 2,800 הנקודות במד הכושר של פיד"ה. הוא דורג בין שלושת המקומות הראשונים בעולם ברצף מאז שנת 1997 ועד תחילת שנת 2012.
ב-29 בספטמבר 2007 זכה וישוואנתן באליפות העולם במקסיקו, ובכך היה לאלוף העולם הראשון מהודו ולאסיאתי הראשון שזכה בתואר שמוצאו אינו מברית המועצות. הוא הגן בהצלחה על תוארו ב-2008, כשניצח את ולדימיר קרמניק; ב-2010 כשניצח את וסלין טופאלוב וב-2012, כשניצח אנאנד את הישראלי בוריס גלפנד. ב-2013 כשל בניסיון להגן על תוארו, כשהפסיד למגנוס קרלסן. בעקבות ניצחון בתחרות המועמדים 2014 הוא העפיל לדו-קרב אליפות העולם בשחמט והתמודד מולו שנית בניסיון לזכות שוב בתואר, והפסיד.
וישוואנתן הוא שיאן הזכיות בקורוס (ויק אן-זהה) עם חמש זכיות (1989, 1998, 2003, 2004, 2006). כמו כן, הוא זכה שלוש פעמים בלינארס (1998, 2007, 2008) ופעם אחת בדורטמונד (2004).
בשנת 2003 היה אנאנד אלוף העולם בשחמט בזק, וב-2007 התמודד בדו-קרב אליפות העולם בשחמט 960.
בשנת 2014 הוא ניצח בתחרות העל בבילבאו (קטגוריה 21).
בשנת 2016 בתחרות המועמדים הוא זכה במקום השלישי.
במרץ שנת 2018 הוא ניצח בתחרות השחמט לזכר טל שנערכה בשחמט מהיר.
אנאנד מכונה "הנמר ממדרס".
תארים בשחמט
1983 - אלוף הודו לנוער (גיל 14)
1984 - אמן בינלאומי
1985 - אלוף הודי לאומי
1987 - אלוף הנוער העולמי, רב אמן
2003 - אלוף העולם בשחמט מהיר
2007 - אלוף העולם בשחמט
2017 - אלוף העולם בשחמט מהיר.
דו-קרבות
שנה מקום המתמודד השני תוצאה1987 לונדון ג'ונטן לוויט 2.5 מ-4 ניצחון1991 מדרס אלכסיי דרייב 4.5 מ-6 ניצחון1991 בריסל אנטולי קרפוב 3.5 מ-8 הפסד1992 לינרס וסילי איוונצ'וק 5 מ-8 ניצחון1994 ויק אן-זהה ארטור יוסופוב 4.5 מ-7 ניצחון1994 ניו יורק אולג רומנישין 5 מ-7 ניצחון1994 Sanghi Nagar גטה קמסקי 4 מ-8 תיקו1994 לינרס מייקל אדמס 5.5 מ-7 ניצחון1995 לס פלמס גטה קמסקי 6.5 מ-11 ניצחון1995 ניו יורק גארי קספרוב 7.5 מ-18 הפסד1997 לאון אילסס קורדובה 4.5 מ-6 ניצחון1998 לוזאן אנטולי קרפוב 3 מ-6 תיקו2008 בון ולדימיר קראמניק 6.5 מ-11 ניצחון2010 סופיה וסלין טופאלוב 6.5 מ-12 ניצחון2012 מוסקבה בוריס גלפנד 2.5 מ-4 (שובר שוויון) ניצחון
הופעות באולימפיאדות
אנאנד השתתף בנבחרתה האולימפית של הודו ב-9 אולימפיאדות.
שנה לוח קבוצה מד כושר נקודות תוצאות % מקום 1984 4 הודו2345 7.5 מ-116+ 3= 2-68.2 33 קבוצתי 1986 1 הודו2420 7.5 מ-116+ 3= 2-68.2 25 קבוצתי 1988 1 הודו2555 8.5 מ-126+ 7= 0-70.8 19 קבוצתי 1990 1 הודו2610 7.5 מ-125+ 5= 2-62.5 10 קבוצתי 1992 1 הודו2670 8 מ-124+ 8= 2-66.7 22 קבוצתי 1994 1 הודו2625 8 מ-126+ 4= 2-66.7 10 קבוצתי 2004 1 הודו2781 8 מ-115+ 6= 0-72.7 6 קבוצתי, 2 אישי 2006 1 הודו2803 4.5 מ-91+ 7= 1-50 30 קבוצתי 2018 1 הודו2771 5.5 מ-93+ 5= 1-61.1 6 קבוצתי
מבחר תחרויות בהן השתתף
אליפות העולם בשחמט בשנים:
2013, 2014
תחרות העל בבילבאו בשנים:
2011, 2012, 2015
תחרות העל בציריך בשנים:
2014, 2016
גביע סינקפילד בשנים:
2016 2017
תחרות העל בלונדון 2012
תחרות העל טאטא סטיל 2013, 2018, 2019, 2020
תחרות שחמט לזכר אלכין 2013
תחרות המועמדים 2014
תחרות העל בנורווגיה 2015
תחרות השחמט לזכר טל 2016
גביע העולם בשחמט 2017
קישורים חיצוניים
משחקים מוסברים (באנגלית)
1989
מיכאל טל מול וישוואנתן אנאנד, 2.1989, The Only Game Ever Played between Mikhail Tal and Viswanathan Anand
הערות שוליים
קטגוריה:רבי-אמנים הודים
קטגוריה:אישים טמילים
קטגוריה:אלופי עולם בשחמט
2017
קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות (רוסיה)
קטגוריה:ילידי 1969 | 2024-10-08T08:44:10 |
ישמעאל | ממוזער|250px| הגר וישמעאל במדבר, ציור מעשה ידי אנטוניו מריה אסקיבל, 1856
יִשְׁמָעֵאל הוא דמות מקראית, בנם של אברהם והגר, שפחתה המצרית של שרה, ואחיו למחצה של יצחק. ישמעאל נחשב לאבי הערבים על פי היהדות וגם על פי האסלאם.
ישמעאל בתנ"ך
הולדת ישמעאל
על פי הסיפור המקראי בספר בראשית, שרה, שידעה שהיא עקרה, נתנה לאברהם את הגר. לאחר שהגר הרתה היא זלזלה בשרה. בעקבות זאת שרה התלוננה לאברהם שיתיר לה לעשות בשפחתה כרצונה. שרה עינתה את הגר, והגר ברחה משרה אל המדבר. במדבר, ליד מעיין, פגשה הגר במלאך שמסר לה נבואה על הולדתו של ישמעאל ועל אופיו:
המלאך מצווה על הגר לקרוא לבן שיוולד בשם ישמעאל ומסביר לה את משמעות שם זה ("שמע ה' אל עוני הגר"). הגר קוראת למקום "באר לחי רואי" ולאל "אל רואי". המלאך מצווה על הגר לחזור אל שרה, והיא עושה כדבריו.
כשאברהם מתבשר על כך ששרה תלד, הוא שואל את האל שמא ישמעאל יהיה יורשו (). האל השיב לו ששרה עוד תלד את יצחק, אך הוא מברך גם את ישמעאל ואת שנים עשר הנשיאים שיצאו ממנו (). ישמעאל נימול בגיל 13 יחד עם כל בני ביתו של אברהם על פי הציווי של האל לאברהם.
גירוש הגר וישמעאל
לאחר הולדת יצחק, שרה ראתה את ישמעאל מצחק (לפי פירוש רש"י: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) ביום המשתה לכבוד יצחק. מעשה זה הכעיס אותה, וכדי להבטיח שיצחק יהיה יורשו היחיד של אברהם היא בקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל. אברהם לא ראה בעין יפה את בקשת שרה, אך במצוות האל שמע לדברי שרה וגרש את הגר וישמעאל.
הגר וישמעאל תעו במדבר באר שבע ונשארו ללא מים. הגר נואשה מחייה ומחייו של ישמעאל. היא השליכה את ישמעאל תחת שיח, וחכתה בבכי, במרחק מה, למותו. האל שמע את בכיו של ישמעאל ופקח את עיני הגר לראות באר. הגר וישמעאל נצלו והתיישבו במדבר פארן.
חיי ישמעאל ומורשתו
כאשר נפטר אברהם, הוא נקבר במערת המכפלה בחברון על ידי שני בניו, יצחק וישמעאל. ().
הגר לקחה לישמעאל אישה ממצרים. שנים עשר בניו של ישמעאל הם נביות, קֵדָר, אדבאל, מבשם, משמע, דומה, משא, חדד, תימא, יטור, נפיש וקדמה. בנותיו של ישמעאל הן בשמת ומחלת, נשות עשו. על פי כמה פירושים, בשמת ומחלת הן כינוי לאותה אישה.
ישמעאל חי מאה שלושים ושבע שנים, מקום קבורתו אינו ידוע. על פי האמונה המוסלמית הוא קבור בחורבת נבי ישמעיל שבסמוך לכפר חווארה.
ישמעאל על פי המפרשים היהודים
פרשנים רבים ניסו לפרש את המילה 'מצחק'. חלקם קשרו את הפסוק לפסוק שאחריו, בו שרה מביעה דאגה בקשר לירושה: בעת השמחה הגדולה על הולדתו של יורש לאברהם לעג ישמעאל לשמחה והזכיר לכולם שעל פי חוקי הירושה הבכור מקבל כפליים משאר האחים. פרשנים אחרים מייחסים לישמעאל חטאים של עבודה זרה, גילוי עריות וניסיון לשפיכות דמים (יריית חצים על יצחק).
מצד שני יש השמים דגש על מעמדו הרם של ישמעאל המושווה למעמדו של יצחק: שילוחם של הגר וישמעאל אל מוות כמעט בטוח מושווה לעקידת יצחק. הפרשנים מדגישים את השימוש במילים דומות בשני הסיפורים כגון "וישכם אברהם בבוקר" וביטויים נוספים. גם בסיפורו של ישמעאל ההורה בטוח במותו של ילדו ולבסוף נמצאת הצלה ניסית.
דמותו של ישמעאל היא ביטוי לשפע בלי גבול ולביטחון, סמלים שהופיעו אצל העברים דווקא בהקשרים נשיים. מוצאה של אמו הוא מצרי, וכמו הנילוס המרווה את מצרים כך המעיין והבאר שנמצאו להגר ולישמעאל במדבר. ישמעאל בוכה - והאל שומע. על בסיס שפע זה בנויה האמונה המצרית המתוארת בהמשך התנך: האמונה בכוחו של הטבע וביכולתו לספק את צורכי האדם. בתרבות העברית, לעומת זאת, שפע תלוי במילוי אחר רצונו של האל ובהשתדלות רבה יותר מצד האדם.
העובדה שגם ישמעאל מקבל ברכה מצביעה על משמעותו של ישמעאל עבור האל,יש המשווים שליחתם של הגר וישמעאל אל המדבר כשווה ערך למבחן עקידת יצחק.
כמו כן ניתן לראות גישה נוצרית הפוכה, שהודגשה במיוחד בכתביו של אוגוסטינוס הקדוש. אוגוסטינוס מדגים, על ידי סיפורי בראשית, את עקרון החטא הקדמון שלא מאפשר לכל בני האדם להתקבל על ידי האל. על פי אוגוסטינוס, ישמעאל לא נבחר על ידי האל, נדחה מעליו ואינו שייך לממלכת השמיים בגלל השייכות החזקה שלו לעולם החומרי הפסול.
בתפילת ישראל נושע הנאמרת בחלק מהימים שאומרים בהם סליחות, מופיע הבקשה: "יושעו לעין כל, ואל ימשלו בם רשעים, כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון מושיעים. כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים", כאשר הכוונה הוא לאדום המכונה שעיר, ולצאצאיו של ישמעאל שהיה חותנו של עשיו אבי אדום. בקשות לחורבן בני ישמעאל מופיעות בתפילות ובפיוטים רבים נוספים.
בתלמוד בבלי נכתב שישמעאל חזר בתשובה בסוף ימיו, דבר שהתבטא בכך שכיבד את יצחק בקבורת אברהם אביהם. יש שקשרו פיסקה זו לכך שכמה מחכמי התנאים נקראו בשם רבי ישמעאל.
משפחתו
אשתו
בספר בראשית מסופר שאמו של ישמעאל, הגר המצרית, לקחה בשבילו אישה מארץ מצרים.
בספר הישר מובא ששמה היה "מריבה". עוד מסופר בספר הישר שמפני שאשתו מריבה הייתה רעה בעיני ישמעאל ובעיני אברהם אביו, ישמעאל גירש אותה והיא חזרה למצרים. במקומה הוא נישא לאישה בשם "מלכית" שמוצאה מארץ כנען.
לפי פרקי דרבי אליעזר לאשתו הראשונה קראו "עישה" ולפי התרגום המיוחס ליונתן "עדישה" ומוצאה מערבות מואב, ולאשתו השנייה שאותה הגר אמו לקחה לו מבית פרעה אביה קראו "פטימה". חוקרים הצביעו על הדמיון בין שמות שתי הנשים לשמותיהן של עאישה אשת מוחמד (או לח'דיג'ה) ופאטמה בת מוחמד, ועל כך שהסיפור שבפרקי דרבי אליעזר הושפע ממקורות ערביים.
במדרש פרקי דרבי אליעזר מסופר:
בניו
בתורה מסופר שלישמעאל היו שנים עשר בנים - נביות, קדר, אדבאל, מבשם, משמע, דומה, משא, חדד, תימא, יטור, נפיש וקדמה. כמו כן, לאחר מכן מסופר שעשיו נשא את בשמת שהייתה גם כן בתו של ישמעאל.
על פי ספר הישר הבנים נחלקים לשתי נשותיו של ישמעאל:
מאשתו הראשונה:
נביות, יש שמזהים אותו כשבט הערבי habaiate, ששכן בספר המדברי של ארץ ישראל, התרגום הארמי מתרגם את שמו "נבט" וכך מזהה אותו עם העם הנבטי. בני נביות הבכור: מיעיד, יסועד, ומעיון.
קדר. בני קדר: עליון, קצם, חמד, ועלי.
אדבאל. בני אדבאל: חמוד, ויבין.
מבשם. בני מבשם: עבדים, עבד, מלך, ויעוש.
בשמת שהתחתנה עם עשיו.
מאשתו השנייה:
משמע. בני משמע: שמוע, זהרון, ועובד.
דומה. בני דומה: קצם, אלה, מחמד, ועמאד.
משא (לפי שיטת הרמב"ם השמות "משמע דומה ומשא" הם לסמל שעם ישראל ישאו את שקרי ישמעאל וכזביו בשמיעה ושתיקה, ותלו את ההערה על כך בשמות בניו: תשמע ודום ושא את זה בלי להגיב). בני משא: מלון, מולה, עבד, ואדון.
חדד. בני חדד: אצור, מינצא, עבד, ועלך.
תימא. בני תימא: סער, וסעדון.
יטור. בני יטור: מריק, יעיש, עליו, ופוחת.
נפיש. בני נפיש: עבד, חמיד, אביוסף, ומיר.
קדמה. בני קדמה: כליף, תחתי, ועמיר.
פרשני המקרא לאורך השנים תירצו לשם מה מופיעים תולדות ישמעאל בתורה:
לדעת הרלב"ג והרד"ק נכתבו בשביל כבוד אברהם, כדי להודיע את האומות הרבות שיצאו ממנו, על פי הבטחת הקב"ה: ”וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא”. וכן להדגיש שה' קיים את הבטחתו להגר. הרד"ק מוסיף שהסיבה שהביאו את שמותם של בניו היא כדי שידעו ישראל את שמם, ולא יתגרו בהם וייקחו את אדמתם, מכיוון שהיא ניתנה להם מהקב"ה.
מקום מגוריהם
מדבר פארן: מחוילה עד שור אשר על פני מצרים בֹּאֲכָה אשור.
עץ משפחה
עץ משפחה חלקי המציג את הקשר למשפחת האבות:
ישמעאל באסלאם
בקוראן
ישמעאל, או בשמו הערבי אִסְמַאעִיל (إِسْمَاعِيْل), הוזכר בקוראן מספר פעמים, והוא נחשב לאחד מהנביאים:
הקוראן, בדומה לתורה, מציין שישמעאל הוא בנו של אברהם ואחיו של יצחק, וכי שניהם (ישמעאל ויצחק) נולדו לאברהם בזקנתו. הקוראן מספר כיצד ייסד ישמעאל עם אברהם אביו את בית הכעבה:
סיפור העקדה מוזכר אף הוא בקוראן, ובשונה מהתורה, כאן לא מוזכר שם הבן שאברהם עקד. הדעה הרווחת באסלאם היא שהיה זה ישמעאל, אך יש האומרים (בעיקר בזרם השיעי) שהיה זה יצחק (כבתורה).
בהגות האסלאמית
מוחמד, מייסד האסלאם, טען כי הוא "צאצא של אברהם דרך בנו ישמעאל". הטיעון של מוחמד לייחוס מישמעאל מגיע ממסורת יהודית מתקופת בית שני שזיהתה את העמים הערבים כצאצאיו של ישמעאל; מסורת זו קיבל מוחמד, ככל הנראה, מסיפוריהם של השבטים היהודיים שנדדו בחצי האי ערב.
הפרשנות המקובלת בסונה היא שהוא הבן הנלקח אל העקידה בקוראן. המוסלמים חוגגים את חג הקורבן, כדי לציין את נכונותו של אברהם להקריב את ישמעאל. מסופר כי בנדודיהם במדבר התיישבו ישמעאל והגר במכה, שם באר זמזם הופיעה למענם באורח ניסי.
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
לקריאה נוספת
אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2002.
דב קמחי, אנציקלופדיה לאישים בתנ"ך, הוצאת יהושע צ'צ'יק, 1969, כרך א', עמ' 483–487.
קישורים חיצוניים
פרופ' גלילי שחר, "ישמע-אל: תפילת המושלכים", במסגרת הסדרה "התורה והקוראן", מכון ון-ליר בירושלים, 2017
על הגר וישמעאל, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, ד"ר שחר ענבר
פרופ' אוריאל סימון, חוויה מכוננת אחת, מגזין "ארץ אחרת"
הערות שוליים
קטגוריה:אישים בספר בראשית
קטגוריה:ילדים במקרא
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:אברהם | 2024-10-17T20:00:04 |
שולמית אלוני | 250px|ממוזער|שמאל|שולמית אלוני בצעירותה
250px|ממוזער|שמאל|שולמית אלוני עם אמה
שולמית אלוני (27 בדצמבר 1927, ג' בטבת תרפ"ח – 24 בינואר 2014, כ"ג בשבט תשע"ד) הייתה פעילה חברתית, חברת הכנסת ושרה בממשלות ישראל. היא החלה את פעילותה הפוליטית במפא"י, הקימה את רצ - התנועה לזכויות האזרח ולאחר מכן הנהיגה את מרצ. הייתה מזוהה כלוחמת למען זכויות האדם וכדוברת בולטת של השמאל הישראלי. כלת פרס ישראל לשנת תש"ס על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה.
במסגרת פעילותה הפוליטית עסקה בנושאי זכויות האדם ושיפור מעמד האישה, ונאבקה למען מדינת רווחה, נגד כפייה דתית, ולמען הקמת מדינה פלסטינית על בסיס פשרה טריטוריאלית.
לפני שפנתה לפוליטיקה אלוני ערכה והגישה במשך 8 שנים תוכניות רדיו פופולריות ("מחוץ לשעות הקבלה", "הנושא בטיפול" ו"הכירו את החוק"), שעסקו בזכויות האזרח ובצרכנות. היא חיברה מספר ספרים, בהם ספר האזרחות הראשון במדינת ישראל. אלוני הייתה גם בעלת טור שבועי בעיתון "ידיעות אחרונות" ובשבועון "לאישה" במשך 22 שנה.
ביוגרפיה
אלוני נולדה בפולין בשם שולמית אדלר, ליהודית ולדוד (הכהן) אדלר למשפחה בת שני ילדים. בילדותה עלתה איתם לארץ ישראל וגדלה בשכונת נווה שאנן שבדרום תל אביב. אביה היה נגר ואמה תופרת שעסקה בתפירה עילית.
מוצאם של שני הוריה היה ממשפחות רבניות: אבי אביה, יהושע אדלר, היה רב והתפרנס כשען, ואבי אמה, משה פּאלוּשק, היה רב ומלמד ציוני בוולוצלאוֶוק. על החלטת הוריה לעלות לארץ ישראל אמרה לימים: "אני קיימת בזכות החלטתם של הורי, ילידי פולין, למרוד ברבנים ולעלות ארצה". הוריה, אנשי צווארון כחול, היו בעלי הכרה ציונית-סוציאליסטית. בבית המשפחה נחוגו חגי ישראל והשבת, אך ללא אוריינטציה דתית.
המשפחה גרה באזור עני, ובשל המצוקה החומרית עברה מדי כשנה לדירה זולה יותר מקודמתה. באזור התגוררו משפחות דוברות לאדינו ועולים חדשים, ואלוני התיידדה עם ילדיהן ולמדה לדבר לאדינו. לדבריה, הוריה היו אנשים ליברלים.
הוריה של אלוני התגרשו והתאחדו לסירוגין שלוש פעמים (אך לא נישאו מחדש, מאחר שהאב היה כהן ולכן לא יכול היה להתחתן עם גרושה). כשהייתה אלוני בת שבע עזבה אמה לראשונה, מבלי להיפרד ונסעה למאהבהּ בפולין, שהיה אהבתה הראשונה. נטל גידולם של שולמית ואחיה מרדכי, הצעיר ממנה בשנה וחצי, עבר אל האב. כעבור כשנה שבה אמה למשפחה, וזמן קצר לאחר מכן עזבה שוב. שני האחים הופרדו והתגוררו כל אחד אצל הורה אחר, לסירוגין, עד שלבסוף נשארה אלוני עם אמה ואחיה עם האב. לימים סיפרה: "גדלנו, אחי ואני, כחיות-בר קטנות. בישלתי וניקיתי... בגיל ארבע כבר לימדתי ילדה אחרת, ומאוחר יותר שטפתי את בית-הספר ועבדתי בניקיון. בכיתה ז' הייתי כבר מחוץ לבית. עד אז הרגשתי שעלי לשמור על הבית".
רוזה כהן, חברת מועצת עיריית תל אביב מטעם הפועלים (ואמו של יצחק רבין) דאגה לקבלתה של אלוני לבית הספר "בית החינוך" של זרם העובדים בתל אביב, שכלל יום לימודים ארוך עם ארוחת צהריים.
בבית החינוך למדה בכיתות א'-ג'. לאחר מותה של כהן ב-1937, בוטלה ההנחה בשכר לימוד (הנחה שניתנה לעסקני ההסתדרות) עבור אלוני ואחיה שהצטרף אליה בינתיים, ומאחר שהאב לא יכול היה לעמוד בתשלום שכר הלימוד המלא, היא עברה לבית הספר "יסוד המעלה" עד סוף כיתה ו'. בין מוריה היו האמנית ג'ניה ברגר (המורה למלאכת יד), הציירת איזה הרשקוביץ (המורה לציור) והמשורר דב חומסקי (המורה לעברית).
כשהגיעה לכיתה ז' פרצה מלחמת העולם השנייה, אביה גויס לחיל החפרים בצבא הבריטי ואמה עמדה להתגייס. אלוני עברה לקבוצת "עלוּמים" במושבה רעננה, שאליה צורפו בני נוער מבתים הרוסים או עניים. הם התגוררו בפנימייה בתנאי מצוקה, עבדו להשלמת הוצאות החזקתם, ובשל מחסור במזון, היו אוספים שיירי מזון מאיכרי המושבה. ברעננה למדו ילדי הקבוצה עם בני המושבה בבית הספר בניהולו של בן-ציון זיו (זלצין) (אביהם של יהודה ויעקב זיו). לאחר שעות הלימודים היו מבלים בצריף "הנוער העובד", ואהרן ומתי מגד, בניו של המורה למקרא משה דוד מגד (גרינברג), היו "גיבורי התרבות" שלהם (בקבוצה הכירה אלוני את שלמה בר-שביט, לימים שחקן הבימה).
כשהיה אחיה, מרדכי, בן 12, הוא נמצא מת בבריכה בכפר הנוער בן שמן. בראיון שנערך לאחר מספר שנים אמרה: "אמרו שהוא נפל לבריכה, ואני תמיד היה לי חשד, עד היום הזה, שהוא התאבד ממצוקה של כל העסק. הוא היה הרבה יותר רגיש ממני בכל הנושא הזה". על השפעת המוות על משפחתה סיפרה: . שנים אחר כך התייחסה לנושא פעם נוספת ואמרה: .
בעקבות מותו של אחיה הוסכם להעביר אותה מרעננה לכפר הנוער בן שמן. היא למדה במוסד עד סוף כיתה י', וגם שם עבדה, בעיקר כרועת כבשים, כדי להשלים את הוצאות החזקתה. בבן שמן הייתה חברה קרובה של סוניה גלמן (לימים אשתו של שמעון פרס) המבוגרת ממנה, שהתגוררה בכפר בהיותה בתו של אחד המורים (סוניה גלמן הייתה זו שמצאה את גופת אחיה של אלוני). עם מוריה של אלוני בבן שמן נמנו ס. יזהר, אריה לודוויג שטראוס וזיגפריד להמן.
נעוריה, השירות הצבאי ובחירת מסלול הלימודים
בבן שמן הצטרפה אלוני לתנועת הנוער "השומר הצעיר", שמדריכיה פעלו בתחומי הכפר. בסביבות גיל 16 הכירה את המבוגר ממנה בארבע שנים, חבר קבוצת אלומות בפוריה, שעבד כשומר שדות, ונכנסה לקשר זוגי איתו. השניים היו יוצאים לרכיבות סוסים משותפות בגליל התחתון. הם התגוררו יחד בפוריה, ובקיץ גרו בסוכה על עץ אקליפטוס גדול, מעל לירדן, בביתניה תחתית. לימים סיפרה כי "זו הייתה התקופה הכי רומנטית, הכי נלהבת בחיים שלי".
אלוני הצטיינה בלימודי המתמטיקה והמורה שלה הנחה אותה להמשיך בהם, אך אביה, ששהה באיטליה במסגרת הצבא הבריטי, כתב לה על גל של ילדי פליטים שיגיעו לארץ ויזדקקו למורים, והנחה אותה להניח ללימודי המתמטיקה והפילוסופיה שתכננה וללמוד להיות מורה. היא קיבלה את עצתו, ובשנת 1945, לקראת כיתה י"א, נסעה בטרמפים לירושלים, שם פנתה למנהל סמינר בית הכרם בנציון דינבורג, אשר אִפשר לה להשלים לימודי כיתות י"א וי"ב בתנאים מועדפים, תמורת התחייבות להמשיך בלימודי הסמינר. אלוני עברה לירושלים והתגוררה עם ליפקין בשכונת הפועלים בבית הכרם. הם חיו כזוג במשך ארבע שנים, עד מותו של ליפקין במלחמת העצמאות.
עוד בהיותה תלמידה בבן שמן הצטרפה לארגון "ההגנה". עם הגעתה לירושלים גויסה מיד, ובגיל 16 כבר התחפשה לאישה בהריון כדי להבריח נשק. במהלך מלחמת העצמאות שירתה בפלמ"ח ועברה להורות ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים בתקופת המצור. כך, שילבה תפקיד בהוראה עם פעילות צבאית הגנתית. בן-זוגה, ליפקין, התייצב לחי"ש בירושלים, כדי להיות בקרבתה, וב-18 במרץ 1948 נהרג באסון שיירת הר-טוב.
לאחר מות בן-זוגהּ ופתיחת דרך בורמה, עברה לתל אביב. בעיר היה באותה עת ריכוז גדול של פליטים יהודים שברחו מיפו, והיא עבדה זמן מה עם ילדיהם. לאחר מכן גויסה לקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח והמשיכה כמדריכת נשק להכשרת מגויסים שהגיעו במסגרת גיוס חוץ לארץ, וקבוצות של בני נוער מגויס מצפון אפריקה.
לימודי הוראה ועבודה
250px|ממוזער|שמאל|שולמית אלוני עם שלושה מנכדיה
250px|ממוזער|שמאל|שולמית אלוני עם בעלה ראובן אלוני
אלוני למדה בסמינר בית הכרם להכשרת מורים בירושלים, והחלה לעבוד כמורה: תחילה לימדה את ילדי המעברות, לאחר מכן הייתה בין מקימי בית הספר לילדי עולים חדשים, מרביתם מבולגריה, ברמלה. עמדו לשלוח אותה ללמד בקפריסין, אך התוכנית בוטלה לאחר שהתברר שהיא אינה חברת מפא"י. ב-1951 מצאה משרת הוראה קבועה בבית הספר התיכון המקצועי לבנים "שבח" בתל אביב, שם לימדה מקצועות הומניים ואזרחות. באותו בניין שכן גם בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה ואלוני התחילה ללמוד בו. במקביל לעבודתה כמורה, סיימה לימודי משפטים.
ב-1958 פרסמה את ספר הלימוד לבתי ספר תיכוניים "אזרח ומדינתו: יסודות בתורת האזרחות" (הספר הופיע במהדורות רבות נוספות).
בשנת 1957 החלה לעבוד בקול ישראל. תחילה הנחתה את התוכנית "כיצד נעים הגלגלים", שקהל היעד שלה היו ילדים ונוער, ובמסגרתה נערכו שיחות על אזרחות בלשון פשוטה וברורה, לאחר מכן עברה לערוך ולהנחות תוכנית בשם "אתה והחוק", שמטרתה הייתה להסביר חוקים בדרך ההדגמה הקונקרטית. כמו כן הנחתה תוכנית בשם "הנושא בטיפול". בשנת 1961 שימשה יחד עם אלימלך רם כעורכת ומגישה של תוכנית רדיו חדשה בשם "מחוץ לשעות הקבלה". עוד לפני שהוחל בשידור התוכנית הבטיחו השניים למאזינים שמדובר ב"תוכנית שלא תניח לתלונה לזכות בתשובה מתחמקת". במסגרת התוכנית התאפשר למאזינים להתקשר או לכתוב לאולפן ולקבול על קיפוח, אטימות ואפליה לרעה מצד הממסד – עניינים מעין אלה עמדו בראש מעייניה של אלוני לאורך שנות פעילותה הפוליטית. בין השאר חתרה התוכנית לפתרון בעיות הנובעות מהלכות הנישואים, מבלי לחרוג מההלכה, כפי שציינה אלוני: "למעשה אין בעיה שאין ליישבה בדרך זו או אחרת בתחום ההלכה. הדבר אינו נעשה מפני שאין לחץ מספק על הרבנים". כמו כן, עסקה בסוגיות של מעמד האישה.
התוכנית הייתה פופולרית מאוד והוציאה את אלוני מאלמוניותה. מנגד, עוררה אלוני את זעמם של רבים בממסד בשל גישתה הבלתי מתפשרת למציאת פתרונות ותיקון ליקויים בממסד.
בשנת 1964 פרסמה את הספר "זכויות הילד בחוקי מדינת ישראל".
נישואיה וילדיה
ב-2 באפריל 1952 נישאה לראובן אלוני (1919–1988; שמו המקורי רולניצקי). הוא אחיו של רם רון. לימים ממייסדי מינהל מקרקעי ישראל וראש המינהל האזרחי במרחב שלמה, ראובן אלוני היה עובד מדינה, לכן קיבל בכפר שמריהו, באזור שהיה אז שומם ולא מיושב, מגרש בגודל דונם ורבע בחכירה, לשם בניית בית עליו. לזוג לא היו מקורות כספיים לבניית הבית, אך לוי אשכול סיפר שיש צריפים שהובאו משוודיה ואין להם דורש. הם קנו את אחד הצריפים במחיר של יותר מאלפיים לירות, אך התקשו לגייס את הכסף ובינתיים היה פיחות, ששינה את הסכום שהיו צריכים לשלם וייקר אותו למחיר שהתקרב למחיר בניית בית של ממש, אך בכל זאת השלימו את הרכישה, גם משום שרצו שבנם הבכור ייוולד בבית שלהם. הם הקימו את הצריף על המגרש בכפר שמריהו בעזרת חברים. שולמית אלוני חייתה בצריף הזה עד מותה.
לזוג נולדו שלושה ילדים: דרור אלוני, אלוף-משנה בחיל הים, המנהל של הגימנסיה העברית הרצליה וראש מועצת כפר שמריהו; פרופ' נמרוד אלוני, פרופסור לפילוסופיה של החינוך בסמינר הקיבוצים; ובמאי הקולנוע אודי אלוני. בשנת 1988 התאלמנה מראובן.
החיים הפוליטיים
תקופת מפא"י
ב-1959 הצטרפה אלוני למפא"י ופעלה במסגרת "צעירי מפא"י". הצלחתה של אלוני ברדיו סללה את דרכה לכנסת.
לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965 פנו אליה לוי אשכול ופנחס ספיר בהצעה להשתלב ברשימת המערך, כדי שלא תצטרף למפלגה המתחרה, רפ"י. אלוני התנתה את הצטרפותה בשיתופה בכתיבת מצע המפלגה, שבו תיכלל הצהרת כוונות על חקיקת חוק זכויות האזרח והאדם ועל כינון מוסד האומבודסמן, נציב תלונות הציבור, כערוץ לתלונות נגד רשויות השלטון. בקשתה של אלוני נענתה והיא שובצה במקום 42 ברשימת מפא"י. יגאל אלון היה הראשון שהעלה את רעיון נציב תלונות הציבור, שהוכנס במקביל גם למצען של מפלגות אחרות. בסופו של דבר נדחו הצעות חוק מטעם מפלגות אחרות בעניין ומוסד הנציב נקבע בחוק בכנסת הבאה, בשנת 1971.
עם היבחרה לכנסת החלה אלוני לפעול במרץ ובקנאות למען קידום זכויות האדם והאזרח, למען קידום חוקה לישראל וכנגד כפייה דתית בישראל. בנאום הבכורה שנשאה בכנסת, בדיון שעסק בעבריינות נוער בקרב בני שכונות המצוקה בישראל, קבלה אלוני על חוסר השוויון ביחס של המדינה לבני השכונות לעומת יחסה לבני הקיבוצים.
אלוני התקשתה לראות במפא"י את ביתה, הן בשל מרידתה במשמעת הסיעתית של המפלגה והן בשל עימותיה עם גולדה מאיר. כדי "לבעוט" את גולדה מאיר למעלה מחוץ למפלגה, הציעה אותה אלוני כמועמדת לנשיאות המדינה, אך הדבר לא צלח בידה.
בבחירות לכנסת השביעית (1969) הציבה אותה הוועדה המסדרת של מפא"י במקום ה-64, והיא לא נבחרה. באותה עת הקימה, לפי המלצתו של שר המסחר והתעשייה חיים צדוק, את "המועצה הישראלית לצרכנות" ועמדה בראשה עד 1970.
פעילות חוץ-פרלמנטרית
בזמן שהותה מחוץ לכנסת המשיכה אלוני בפעילותה הפוליטית, הן במישור העצמאי והן כחלק ממפלגת העבודה. ב-1970 חתמה על גילוי דעת כנגד הקמת קריית חברון לצד אישים נוספים כגון ירמיהו יובל, יעקב טלמון, יהושע פראוור וגרשם שלום. באותה שנה פרסמה את ספרה "ההסדר: ממדינת חוק למדינת הלכה", שדן ביחסי דת ומדינה בישראל באור ביקורתי. כשנה לאחר מכן ניסתה לקדם בוועידת מפלגת העבודה הצעה להנהיג נישואים אזרחיים בישראל, אך הדיון בנושא טורפד על ידי ראשי המפלגה. בהמשך נטלה חלק ב"ועד הציבורי למען הנהגת נישואין אזרחיים", שבין חבריו היו שארל בלוך, חנה מרון ואנשי הליגה למניעת כפייה דתית. בנוסף, פעלה למען הכללת נשים בגוף הבוחר של הרבנות.
בפברואר 1973 התגבשה קבוצה בשם "התנועה למען שולמית אלוני לכנסת השמינית", שבין חבריה היו שלמה נאמן, שארל בלוך ומשה זמר, אשר תבעה את הכללתה של אלוני במקום ריאלי ברשימת המערך לכנסת השמינית, בשל הערכתה ל"מלחמתה האמיצה למען חקיקת חוקה לישראל, גישתה העקרונית בנושאי דת ומדינה ומלחמתה נגד חוקי כפייה אורתודוקסיים בישראל ורגישותה למעמדם הנחות של יהודים לא-אורתודוקסיים שאינם נהנים מחסדי הממסד הדתי".
באותה תקופה העדיפה אלוני להישאר במסגרת מפלגת העבודה ולהיאבק במסגרתה למען הגשמת ערכיה. היא תבעה לקיים בחירות מקדימות ("פריימריז") אישיות, חשאיות ודמוקרטיות ולבטל את מוסד הוועדה המסדרת, אך תביעה זו לא התממשה.
יציאה לדרך עצמאית
200px|שמאל|סמליל התנועה לזכויות האזרח - רצ
על רקע ההימנעות מבחירתה לרשימת המועמדים לכנסת הקרבה, חוסר קיומן של בחירות אישיות מקדימות, חשאיות ודמוקרטיות, והניכור שפיתחה כלפי מפלגתה, פרשה אלוני ממפלגת העבודה והקימה את התנועה לזכויות האזרח (רצ). התנועה השתתפה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, וזכתה בשלושה מנדטים.
הרשימה ניסתה להקים גוש פרלמנטרי משותף עם המפלגה הליברלית העצמאית שינסה להיכנס לקואליציה בראשות המערך, אך הניסיון נכשל בגלל חילוקי דעות בין הסיעות סביב התביעה של מפלגת רצ לכלול בקווי היסוד של הממשלה חופש הצבעה ומצפון לכל חבר כנסת מסיעות הקואליציה בנושאי דת ומדינה, מעמד האישה ויחסי אישות, וסביב תביעת רצ לקבל התחייבות מראש מאנשי המפלגה הליברלית העצמאית כי הגוש ידרוש מהממשלה להסיק את מלוא מסקנות דו"ח "ועדת אגרנט" לכשיתפרסם. גם חוסר הסימפתיה ההדדית שבין ראש הממשלה מאיר לבין ראש רצ אלוני תרם את חלקו לכך שהאיחוד לא יצא אל הפועל, והרשימה נותרה מחוץ לקואליציה.
ההשתתפות בממשלת רבין הראשונה
עם פרסום דו"ח "ועדת אגרנט", והתפטרותה של גולדה מאיר, תבעה אלוני לערוך בחירות חדשות בהקדם האפשרי, ולהעניק את תפקיד ראש ממשלת המעבר לראש עיריית חיפה יוסף אלמוגי, משום שהוא "האישיות המעוררת מינימום אנטגוניזם".
עם בחירתו של יצחק רבין לראשות מפלגת העבודה, הצטרפה רצ לממשלתו הראשונה, שהושבעה ביוני 1974, והייתה ממשלה צרה שהתבססה על ברית בין המערך, המפלגה הליברלית העצמאית ורצ. אלוני כיהנה בממשלה כשרה בלי תיק, אך כעבור ארבעה חודשים מתחילת כהונת הממשלה, עם הצטרפותה של סיעת המפד"ל לקואליציה, התפטרה, ופרשה עם סיעתה מן הקואליציה, בשל הכללת יצחק רפאל בממשלה על רקע פרשת תל גיבורים. יצחק רבין ואחרים ניסו לשכנע את שולמית אלוני להתפשר והציעו לה את תיק התקשורת אך היא עמדה בסירובה.
ניסיונות להקמת מסגרת על-מפלגתית
במהלך 1975 קיימה רצ מגעים לכינון מסגרת פוליטית חדשה ומשותפת לרצ, שינוי בראשות אמנון רובינשטיין, סיעת היחיד של לובה אליאב, שפרש ממפלגת העבודה, וכוחות "יוניים" נוספים. לאחר שהמגעים בין שינוי לרצ עלו על שרטון, התגלעו חילוקי דעות פנימיים ברצ ובשינוי באשר להצטרפות למסגרת פוליטית משותפת יחד עם אנשי לובה אליאב, מה שהוביל, מחד, להקמתה של יעד - תנועה לזכויות האזרח במאי אותה שנה, על ידי חלק הארי בפעילי רצ, אנשי לובה אליאב ו"החוג לליבון בעיות חברה ומדינה" שעמד בראשו (חוג שכלל בין חבריו את יגאל עילם, דן יעקובסון, יורם פרי, יוחנן פרס, דוד שחם, צבי כסה ואישים נוספים), ופעילים פורשים משינוי בראשות הפרופ' יונתן שפירא, על בסיס "ראיית הסדר שלום מדיני, ולא החזקת השטחים כיעד לאומי, מאבק לחיסול הפער החברתי-עדתי, הנהגת משטר תקין המתבסס על חוקה כתובה, בניית כלכלה מתוקנת הגומלת לכל אדם כפי תרומתו, ודמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים בישראל", ומאידך, לפרישתה של קבוצה מפעילי רצ, בראשותם של רם רון, רות רזניק ופרופ' יצחק כצנלסון, בשל "נטייתה של רצ שמאלה" ו"קווים באישיותה של אלוני", שניהלה מגעים עם "שינוי" ו"המרכז החופשי" לצורך יצירת גוש פוליטי מרכזי משותף, ולבסוף התפוררה, כאשר אנשי רם רון ויצחק כצנלסון הצטרפו לד"ש, ואנשי רות רזניק הצטרפו להקמת "מפלגת הנשים".
עם תום כשבעה חודשים מייסוד "יעד", החלו להתגלע חילוקי דעות פנימיים בין קבוצת אלוני ובועז מואב לקבוצת אליאב ומרשה פרידמן. זאת, בין היתר, בשל מגעים סודיים שקוימו, ללא ידיעת אלוני והנהלת התנועה, עם אש"ף. המתחים נבעו גם משאלת היוקרה הפוליטית על הובלת התהליכים הללו ומהעמדות השונות של הפלגים בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני: שקבוצת אלוני-מואב ופורשי "שינוי" נטו לעמדה פחות יונית-שמאלית בסוגיה זו מזו של קבוצת אליאב-פרידמן ו"החוג לליבון" (שאישים מתוכה, בהם מתי פלד ודוד שחם, הצטרפו ל"מועצה לשלום ישראלי-פלשתינאי", בניגוד לעמדת הקבוצה האחרת). בנוסף, היה ידוע גם רצונה של קבוצת אליאב-פרידמן לצרף לסיעה גם את מפלגת מוקד. חילוקי הדעות הללו הובילו לפירוק הסיעה בדצמבר 1975-ינואר 1976, כאשר אנשי קבוצת פרידמן-אליאב הקימו את "הסיעה הסוציאל-דמוקרטית", וקבוצת אלוני-מואב שינתה את שם סיעתה בחזרה ל"רצ".
250px|ממוזער|שמאל|שולמית אלוני ומאחוריה זאב שרף, בישיבת הפתיחה של הכנסת השישית, 22 בנובמבר 1965
לקראת הבחירות לכנסת התשיעית (1977), פעלה אלוני להקמתו של גוש פרלמנטרי ליברלי-מרכזי משותף לרצ, המפלגה הליברלית העצמאית, שינוי, המרכז החופשי, חה"כ בנימין הלוי ויגאל ידין, אך לבסוף לא הצטרפה לגוש שכזה, בעיקר בשל תביעתו של ידין מחברי רצ, המפלגה הליברלית העצמאית והמרכז החופשי, להתפרק, להתפטר מהכנסת ולהצטרף לד"ש בראשותו כיחידים. מששיתוף פעולה שכזה לא יצא אל הפועל, בחרה רצ לרוץ לבחירות באופן עצמאי, כשלקראתן הצטרפו אליה מספר אישי רוח ופעילים פוליטיים כיוסף אגסי, יהודית בובר אגסי, גרשון ויילר, אחי יותם, אריאנה הרן הכהן, ורדה ויזלטיר, אסתר שני, הפעיל הבדואי נורי אל-עוקבי ופעיל היהדות הרפורמית הרב חיים סקריבל.
פעילות פרלמנטרית
בבחירות לכנסת התשיעית ירד כוחה של רצ, והיא זכתה במנדט אחד בלבד. לאחר בחירות אלה הוקמה קואליציה בראשות הליכוד, ואלוני הייתה מהדוברות החריפות נגד המגמות שהובילה ממשלה זו. היא ביקרה בחריפות את צירופה של אגודת ישראל לקואליציה, כשטענה כי זהו "יום חג למועצת גדולי התורה ולאגודת ישראל, שקמו בשעתו כדי להילחם בציונות", וכי הכללתה של סיעה זו בקואליציה תחזיר את ישראל לחשכת ימי הביניים, כמו כן, ביקרה את בגין על כך, שבשל ההסכמים הקואליציוניים שחתם עם החרדים, הסיר את המכסה המוגבלת שנקבעה בשעתו לגיוס בני ישיבות על פי הסדר "תורתו אומנותו", ובכך הגדיל את מספר החרדים שקיבלו פטור מגיוס צבאי. באותה תקופה נשלח לביתה של אלוני מכתב איום בגין פעילותה הפוליטית, ובו צורף קליע בקוטר 9 מ"מ.
כמו במקרה של גולדה, ניסתה אלוני להוציא את בגין מהחיים הפוליטיים המשמעותיים באמצעות הצעה למנותו לנשיא המדינה, זאת לצד תביעה מפורשת מצידה להתפטרותו מראשות הממשלה, אך שאיפות אלה לא התממשו.
אלוני המשיכה לבקר את המגמות שהובילה ממשלת בגין בנושא שינוי הסטטוס קוו, וגינתה את חקיקת החוק להענקת פטור משירות צבאי לנשים על סמך הצהרת דתיות בלבד, ובתגובה לכך, ניסתה לקדם חוק שמטרתו להנהיג שירות לאומי חובה לבנות שאינן מתגייסות לצבא, אך הצעת חוק זו נדחתה ברוב קולות.
לצד זאת, ניסתה לקדם הצעות משלה, כגון הצעה לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון, שעליה היו חתומים גם מרדכי וירשובסקי ועקיבא נוף מד"ש, מאיר פעיל ממחנה של"י, יוסי שריד מהמערך, שנדחתה ברוב של 10 חברי כנסת.
היא הייתה בין 11 חברי הכנסת אשר תמכו במכתב הקצינים, שהוביל להקמת תנועת "שלום עכשיו", זאת לצד אבא אבן, יגאל אלון, חיים בר-לב, עוזי ברעם, חייקה גרוסמן, דוד גולומב, מנחם הכהן, מרדכי וירשובסקי ויוסי שריד. בתקופה זו, החלה אלוני לערוך הסכמי נישואים לזוגות שלא רצו, או שלא יכלו להתחתן במסגרת המוסדות הדתיים במדינת ישראל.
לקראת הבחירות לכנסת העשירית, שאפה אלוני לקדם איחוד בין רצ, חוג ה' באייר (ששאף לקדם את ערכי מגילת העצמאות, וכלל אישים כגון מירון בנבנישתי, יורם קניוק ואורי ברנשטיין) ושינוי, אך לבסוף אוחדו רק רצ וחוג ה' באייר, כשאליהם הצטרפו מספר פעילי "שלום עכשיו", כמו יולי תמיר ודדי צוקר, ברשימת "רצ - התנועה לזכויות האזרח ולשלום", בעוד שינוי רצה באופן עצמאי.
לאחר הבחירות נותרה רצ עם מנדט אחד, מה שהוביל את אלוני ורצ להיעתר להצעתו של ראש המערך, שמעון פרס, להצטרף לסיעתו ביולי 1981.
אלוני נמנתה על הכוחות היוניים שבמערך והתנגדה לחוק סיפוח רמת הגולן, בטענה כי סיפוח שכזה ימנע משא ומתן עם סוריה ופוגע בחוזה השלום עם מצרים.
כתגובה לאישור החוק, ולגיבוי לו זכה בקרב הגורמים הניצים במערך, הקימו הגורמים היוניים שבו, בראשותם של חברי הכנסת צבן, שריד ואלוני, לצד אנשי חוג 77 בראשות זאב שטרנהל, ומזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, חיים רמון, פורום פוליטי יוני בתוך המערך בשם "אומ"ץ" (אופוזיציה מדינית ציונית), שמטרתו הייתה, לדברי אלוני, "להילחם בנסיגה מהדמוקרטיה ההומניסטית של החברה הישראלית, ובברית בין הרוויזיוניזם לקלריקליזם".
ב-1982, כשלושה חודשים לאחר מבצע שלום הגליל, נמנתה, לצד חיים כהן ואחרים, על מייסדי "המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון", שמטרתו הייתה לקדם מגעים ושיתוף פעולה בין כוחות שוחרי-שלום במזרח התיכון.
לאחר פרסום מסקנות ועדת כהן לחקר טבח סברה ושתילה בפברואר 1983, הביעה תרעומת על כך ששר הביטחון, אריאל שרון, לא התפטר מיד עם פרסומן.
באותה שנה, תבעה אלוני להוציא את תנועת כ"ך של מאיר כהנא מחוץ לחוק, בשל הסתה גזענית והטפה לאלימות.
באוגוסט 1983 הצהירה על כוונת סיעתה שלא לרוץ ברשימה משותפת עם המערך לבחירות לכנסת ה-11, על רקע חילוקי דעות אידאולוגיים, בעיקר בנושאי דת ומדינה.
תחת זאת התמודדה רצ יחד עם פלג משל"י בראשותו של רן כהן ברשימה משותפת בשם "רצ", שקיבלה 3 מנדטים.
אלוני סירבה להצטרף לממשלת האחדות הלאומית של שנת 1984, ונשארה עם חמשת המנדטים של רצ מחוץ לממשלה שהוקמה ב-1988. בתקופה זו בלטה במלחמתה בכפייה הדתית לאחר עליית כוחן של המפלגות החרדיות.
הקמת "מרצ" והנהגתה
200px|שמאל|סמליל מרצ ב-1992 בהנהגת שולמית אלוני
מרצ הוקמה ב־9 במרץ 1992 כרשימה משותפת לכנסת של מפלגות השמאל הציוני רצ בראשותה של שולמית אלוני, מפ"ם בראשותו של יאיר צבן ושינוי בראשותו של אמנון רובינשטיין. בהנהגת המפלגה עמדה שולמית אלוני. הקמת הרשימה המשותפת יצרה פילוג בשינוי וחלק מפעיליה פרשו. מאוחר יותר (בשנת 1997) החליטו המפלגות להתמזג למפלגה אחת וכתוצאה מכך חל פילוג נוסף במפלגת שינוי - חבר הכנסת אמנון רובינשטיין ומרבית פעילי שינוי נכנסו לאיחוד, ואילו חבר הכנסת אברהם פורז וחלק מהפעילים הקימו סיעה עצמאית ששמרה על השם שינוי.
בבחירות לכנסת השלוש עשרה (1992) רצה אלוני בראשות רשימת "מרצ" וזכתה להישג משמעותי של 12 מנדטים, שסייעו לרבין להקים את ממשלתו השנייה.
כהונתה במשרד החינוך ומשבר לימודי האבולוציה
ביולי 1992 מונתה אלוני שרת החינוך והתרבות. מספר התבטאויות שלה גררו ביקורת מצד שותפיה לקואליציה, במיוחד מצד מפלגת ש"ס, ורבין ראה בה גורם מרכזי בסיכון שלמותה. . בין היתר אמרה כי "במדינת ישראל יש שני אפיפיורים - הרבנים הראשיים". תבעה את פיטוריה. הרב עובדיה יוסף אמר כי "ביום ששולמית אלוני תמות, צריך לעשות שמחה ומשתה בבית".
בדצמבר 1992 החליטה ממשלת ישראל על גירוש פעילי החמאס ללבנון, החלטה מנוגדת לתפיסת העולם של שולמית אלוני ולעקרונות מצע מרצ. אלוני הצביעה בעד ההחלטה וכך גם שרי מרץ האחרים. אלוני הגנה על החלטת הממשלה במוסדות המפלגה, שאישרו אותה לאחר דיון ארוך וטעון. היו פעילי מפלגה שהפגינו נגד השרים ובמיוחד ביקרו את אלוני. לימים ניחמה על תמיכתה בגירוש וכשנשאלה על תמיכתה בו השיבה שזה היה ליקוי מאורות.
רצונה להכניס את נושא האבולוציה כחילק מתוכנית הלימודים לתלמידי החינוך הממלכתי הוביל למשבר קואליציוני מול ש"ס, ולפיטוריה מכהונת שרת החינוך. בישראל כמעט אף תלמיד אינו לומד אבולוציה, גם לא תלמדים חילונים, למעט אחוז מצומצם של תלמידים שלומדים 5 יחידות ביולוגיה, שבהם יש נקודת בחירה על האבולוציה. אלוני רצתה כחלק מהמנדט שלה כשרת החינוך לשנות מצב זה.
אלוני כתבה בעיתון 'הד החינוך' ש"כמו שיש ללמד על אלוהים שברא עולם בשבעה ימים, צריך ללמד את תורת האבולוציה."
הדברים עוררו התנגדות עזה בקרב מפלגת ש"ס, שהעמידה אולטימטום לממשלה לפטר את אלוני. הדבר יצר משבר קואליציוני. רוב חברי הממשלה ובכללם חברי מרץ לא נתנו גיבוי לאלוני בנקודה זו בגלל שהמטרה המרכזית של הקמת הממשלה הייתה לתפיסתם יצירת הסכם שלום עם הפלסטינים. רבין אילץ את אלוני לפרוש מתפקידה במאי 1993. במסגרת פשרה היא הוחלפה על ידי חבר מפלגתה אמנון רובינשטיין.
אלוני ראתה בנושא נקודה עקרונית והתרעמה על חוסר הגיבוי בנושא זה מצד החילונים בכלל, מצד אנשים במחנה הליברלי דאז (כולל במפלגות כמו ליכוד ומפלגת העבודה) וכן על אנשים במפלגתה שראו בנושא דבר אנקודטלי. עוזרתה ביקרה את המחנה החילוני שלא התייצב מאחוריה, בניגוד למחנה הדתי שמתייצב מאחורי רבנים, גם כשהם אומרים אמירות קיצוניות. אלוני עצמה אמרה “אם להם מותר כל הזמן לנפנף בצורך ללמד את התפילות מותר לנו לנפנף בזה שאנחנו רוצים מדע. מותר לנו. חובה עלינו לנפנף" כשנשאלה האם זה היה נבון פוליטית, אמרה "אז אני לא פוליטיקאית". אי לימוד אבולוציה על ידי רוב התלמידים בישראל, ובכלל זה התלמידים החילונים נותר על כנו עד היום, ומתואר על ידי חילונים כסוג של כפייה דתית המעודדת בורות.
כהונתה כשרת התקשרות והמדע
אלוני הסתפקה בתפקידים של שרת המדע והאמנויות ושל שרת התקשורת. שולמית אלוני הסכימה לפיחות זה במעמדה בממשלה, משום שלא רצתה לסכן קואליציה בעלת סיכוי לקדם את השלום. בתפקידה כשרת התקשורת פרסם משרד התקשורת מכרז להקמת רשת סלולרית שנייה, בנוסף לחברת פלאפון, מהלך שהוריד בצורה משמעותית את עלות הרכישה והשימוש בטלפונים סלולריים.
עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב-1993 הביעה אלוני תחושה לפיה ההסכמים הם תפנית חיובית בקנה מידה היסטורי: "אני מרגישה כמו בכ"ט בנובמבר - אז לא ידענו לקראת מה אנו הולכים, אבל ידענו שאנו הולכים לימים גדולים". בחודש מאי 1995, בעת נאום במלון הילטון בניו יורק, הוכתה השרה אלוני בידי ז'ק אביטל.
פרישתה מהפוליטיקה
במשך הזמן התערער מעמדה של אלוני במפלגתה, וכאשר הגיע מועד בחירתה מחדש, הציג יוסי שריד את מועמדותו לתפקיד. אלוני העדיפה שלא להתמודד מולו, ובינואר 1996 הפך שריד ליו"ר המפלגה, ואלוני פרשה מפעילות מפלגתית. נאומה האחרון, שנישא ב-19 בפברואר, נסב על שריון חוקי יסוד בתחום חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וחופש היצירה, זכויות במשפט וזכויות חברתיות.
אלוני פרסמה מאמרים רבים בעיתונים ובכתבי עת בישראל ובעולם.
בשנת 1997 ראה אור הספר "לא יכולה אחרת", שהוא פרי שיחותיה עם ההיסטוריונית והעיתונאית לשעבר עדית זרטל בחודשים שלאחר פרישתה מהחיים הפוליטיים הרשמיים. בספר נפרשים זיכרונותיה של אלוני וה"אני מאמין" האידאולוגי והפוליטי שלה.
ב-2008, בערוב ימיה, פרסמה את ספרה האחרון, "דמוקרטיה באזיקים". באותה שנה פרסמה ענת סרגוסטי סרט תעודי על אלוני "האזרחית אלוני".
בריאותה, מותה וקבורתה
בחודש יולי 1985, לאחר משחק טניס בכפר שמריהו, חשה אלוני ברע והובהלה לבית חולים, שם אובחן אוטם שריר הלב. בין השנים 1987–1991 עברה אלוני כמה ניתוחים בשל סיבוכים של דלקת בכבד.
בשנתיים האחרונות לחייה סבלה ממחלת אלצהיימר, ולפי עדות בנה, שבה לדבר יידיש.
250px|ממוזער|שמאל|קברה של שולמית אלוני מימין (משמאל קברו של בעלה ראובן אלוני. על קברה נכתב: "אזרחית")
אלוני נפטרה ב-24 בינואר 2014 והיא בת 86. לבקשתה, נקברה בקבורה דתית בכפר שמריהו. בטקס לקחו חלק מאות אנשים ובהם נשיא המדינה שמעון פרס, שרים וחברי הכנסת בעבר ובהווה. במהלך הטקס הושמעו שירים. הספידו אותה שלושת בניה, הנשיא פרס וזהבה גלאון. על מצבתה נכתבו שמה, תאריכי לידתה ומותה, והמילה "אזרחית".
אידאולוגיה
250px|ממוזער|שמאל|אלוני בהפגנת שלום עכשיו בשנת 2002
על תפיסת עולמה אמרה שולמית אלוני:
.
שולמית אלוני הייתה אתאיסטית מוצהרת, אך נהגה לפקוד את בית הכנסת לתפילת כל נדרי. בנה הבכור חגג בר מצווה עם רב רפורמי. שני בניה האחרים לא חגגו טקס זה.
ב-2003 הצטרפה אלוני לעתירת עמותת "אני ישראלי", בדרישה לשנות את רישום לאומם של העותרים מ"יהודי" ל"ישראלי", מאחר שהם רואים את עצמם כבני הלאום הישראלי המכיל את היהודים והערבים המתגוררים במדינת ישראל, ושאיננו מכיל את יהודי תבל. בית המשפט העליון דחה את העתירה בפסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים. ב-2007 כתבה אלוני
אלוני הדגישה בתפיסתה ובפעולותיה לאורך השנים מספר מרכיבים עיקריים:
זכויות האדם - אלוני הדגישה כי אסור לרוב לפגוע במיעוט. היא פעלה למען החלשים בחברה, מובטלים, עניים ו"כל מי שהרגיש נפגע על ידי פעילות הממשלה". לדעתה, זכויות האדם לא נעצרות בקו הירוק, ועל כן נאבקה למען זכויות של פלסטינים רבים שנפגעו לדעתה על ידי השלטון הישראלי.
תפיסה כלכלית סוציאל-דמוקרטית - לדעתה, מדינת ישראל צריכה לחזור להיות מדינת רווחה ולגלות סולידריות כלפי מעוטי היכולת.
מאבק בכפייה הדתית - אלוני דרשה להוציא מהרבנות את האחריות הבלעדית למעמד האישי ונאבקה נגד החקיקה הדתית ונגד הקצאת כספים עודפים (לטענתה) לחרדים. בין היתר חיתנה זוגות פסולי חיתון בנישואים אזרחיים.
שיפור מעמד האשה - חקיקת חוקים למניעת אפליית נשים ולחיזוק מעמדן, וסייעה רבות להקמת מעונות לנשים מוכות.
חתירה להסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס פשרה טריטוריאלית והקמת מדינה פלסטינית - אלוני נאבקה למען הקמת מדינה פלסטינית עוד בשנים שמושג זה היה "מוקצה מחמת מיאוס" בקרב הציבור הרחב.
למרות תפיסתה המאוחרת שגרסה שיש להקים מדינה פלסטינית, בימים שלאחר מלחמת ששת הימים הצטרפה להלך הרוח הציבורי, שכבש גם אנשי שמאל קיצוני כמו אורי אבנרי ועמוס קינן:
לאחר שפרשה מתפקידיה הנבחרים, החריפה אלוני את התבטאויותיה בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעקבות האינתיפאדה השנייה התבטאה אלוני בראיונות לכלי תקשורת ישראליים וזרים ובכתיבת מאמרי פובליציסטיקה. בין התבטאויותיה: "רק בישראל יכול רוצח להגיע לדרגה של שר ביטחון", "ישראל מבצעת פשעי מלחמה", "אנחנו (ישראל) תמיד משתמשים באנטישמיות כתירוץ", "על שרון לעמוד לדין" ו"ישראל... הפכה למשטר אפרטהייד, למעשה, וזה מתבטא באפליה בתקציבים לשירותים ולפיתוח. ישראל היא מדינה אתנוקרטית ולא דמוקרטית". אלוני התנגדה בצורה חריפה למבצע עופרת יצוקה וטענה כי "הפכנו את עזה למחנה מעצר ענק שבו מיליון וחצי איש. אין יוצא ואין בא. מי שנמצא במחנה מעצר זכותו להגיב". אלוני הרחיבה את ביקורתה לכלל הציבור הישראלי וטענה כי "אנחנו פשוט עם נבזה. מה שאנחנו עושים בשטחים גרוע מכל הפוגרומים שעשו ליהודים".
אלוני הציגה את דעותיה בחריפות ואף השוותה פוליטיקאים ישראלים לנאצים, וספגה תגובות חריפות ממבקריה. התנגדותה לפעילות המפלגות החרדיות, ובפרט מפלגת ש"ס, גרמה בין השאר להתבטאויות חריפות נגדה ברחוב הדתי, כגון דברי הרב עובדיה יוסף ש"צריך לעשות משתה ביום שתמות". במהלך כהונת ממשלת ישראל העשרים וחמש, אחת מהתבטאויותיה הביאה לדרישה של החרדים להדחתה מתפקיד שרת החינוך, דרישה שנענתה בחיוב.
הנצחתה
מאז שנת 2018 מחולק מדי שנה פרס שולמית אלוני הניתן על קידום זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים של יהודים וערבים.
על שמה קרויים רחובות בראשון לציון, קריית אונו ורמת גן.
ספריה
אזרח ומדינתו: יסודות בתורת האזרחות, תל אביב: מערכות, 1958. (ספר ללימוד אזרחות בבתי הספר התיכוניים; ראה אור במהדורות רבות נוספות)
זכויות הילד בחוקי מדינת ישראל, תל אביב, תרבות וחינוך, תשכ"ד
ההסדר: ממדינת חוק למדינת הלכה, תל אביב: אותפז, תשל"א 1970 (הספר עובד על ידי יהושע סובול להצגה בשם "סטטוס קוו ואדיס", שעלתה בתיאטרון חיפה ב-1973)
נשים כבני-אדם, ירושלים: מבט, 1976.
לא יכולה אחרת: שולמית אלוני משוחחת עם עדית זרטל, אור יהודה: הוצאת מעריב-הד ארצי, תשנ"ז 1997 - ביוגרפיה פוליטית.
דמוקרטיה באזיקים; עורך: יוסף בן טל; תחקיר; רנה אורן, תל אביב: עם עובד, תשס"ח 2008. .
פרסים והערכה
בשנת 1984 זכתה אלוני בפרס ברונו קרייסקי, וינה, על מאבקה למען זכויות אזרח ולקידום ההבנה בין יהודים וערבים.
ב-1996 זכתה בעיטור כבוד מהאקדמיה הבינלאומית להומניזם (של המועצה להומניזם חילוני ). שופט בית המשפט העליון בדימוס חיים כהן אמר עליה אז: "מאז עמדה לראשונה על במה ציבורית נשמע קולה הצלול, המאדיר כבוד האדם וזכויותיו הטבעיות והיסודיות. היא הרימה את דגל השוויון בין שני המינים ובין גזעים שונים ובעלי אמונות שונות, ואת דגל המדינה כמגשימה האולטימטיבית של כל המוסרי והיפה שבערכי היהדות. ואין כמותה מייצגת ומגלמת היהדות החילונית".
אלוני קיבלה תוארי דוקטור לשם כבוד ממספר מוסדות: אוניברסיטת קוֹנקוּק בסיאול, קוריאה הדרומית (1995); היברו יוניון קולג' (1996); האוניברסיטה החופשית של בריסל, בלגיה (1997); מכון ויצמן למדע, רחובות (1999), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2006) ואוניברסיטת חיפה (2013).
בשנת 1999 קיבלה את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג מטעם האגודה לזכויות האזרח על מפעל חייה.
בשנת 2000 הוענק לה פרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה, וזאת חרף מחאות הממסד הדתי (כולל עתירה לבג"ץ, שנדחתה). בין נימוקי השופטים לקבלת פרס ישראל נאמר כי הפרס ניתן לה בזכות "מאבקה על כבוד האדם וזכויותיו היסודיות והטבעיות, היותה פה לאזרח, מאבקה למען תיקון עוולות, הנפת דגל השוויון בין העמים והאמונות השונות בישראל והכבוד ההדדי". השופטים הוסיפו כי "רבים מן הנושאים שעליהם נאבקה אלוני בעוז כחלוצה לפני המחנה הפכו במרוצת השנים לנחלת הכלל, וכמה מהם אינם שנויים עוד במחלוקת".
בבחירות לכנסות ה-16, ה-17, ה-18 וה-19 הוצבה במקום 120 האחרון הסמלי ברשימת מפלגת מרצ לכנסת.
ביוני 2015 בחרה בה ועדה של אגודת הלהט"ב וגופים נוספים לרשימת "40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב".
בדצמבר 2018 הוענק לראשונה פרס היצירה על שמה של אלוני. הזוכים הראשונים בפרס הם המופע "השימוע" של רננה רז והסרט אחרייך של רנא אבו פריחה.
קישורים חיצוניים
נעמי חזן,
שולמית אלוני, באתר הסוכנות היהודית
שולמית אלוני, באתר הפלמ"ח
התוכנית "נפגשים עם קבלה - שולמית אלוני", באתר האינטרט של ערוץ הקבלה
יצירות ביוגרפיות
האזרחית אלוני, סרט תעודי מאת ענת סרגוסטי, 2008
שולמית אלוני: פורצת הדרך של זכויות האדם בישראל: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
מכתביה
ריכוז מאמריה של שולמית אלוני באתר ynet
עם מותה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:נשות חינוך ישראליות
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:מחברי ספרי לימוד ישראלים
קטגוריה:אתאיסטים יהודים
קטגוריה:אתאיסטיות ישראליות
קטגוריה:אתאיסטים ישראלים
קטגוריה:בוגרות המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין
קטגוריה:בוגרי המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין
קטגוריה:בוגרות בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה
קטגוריה:בוגרי בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה
קטגוריה:בוגרות השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:זוכות פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:חברות כנסת זוכות פרס ישראל
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:עורכות דין חברתיות ישראליות
קטגוריה:עורכי דין חברתיים ישראלים
קטגוריה:שדרניות רדיו ישראליות
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:פובליציסטיות ישראליות
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:בעלות טור ישראליות
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:זוכי אות אמיל גרינצוויג
קטגוריה:זוכות אות אמיל גרינצוויג
קטגוריה:פעילות למען זכויות להט"ב בישראל
קטגוריה:פעילים למען זכויות להט"ב בישראל
שולמית
קטגוריה:בוגרות כפר הנוער בן שמן
קטגוריה:כפר שמריהו: אישים
קטגוריה:חברות הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברות הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברות הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברות הכנסת העשירית
קטגוריה:שרי החדשנות, המדע והטכנולוגיה
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברות הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רצ
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפלגת יעד
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:ראשי מרצ
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות בכפר שמריהו
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:שרות התרבות והספורט בממשלות ישראל
קטגוריה:שרות החינוך בממשלות ישראל
קטגוריה:שרות התקשורת בממשלות ישראל
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:פמיניסטיות ישראליות
קטגוריה:פעילות חברתיות ישראליות
קטגוריה:פעילים חברתיים ישראלים
קטגוריה:לוחמות ההגנה
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:לוחמות הפלמ"ח
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושש
קטגוריה:שרות חינוך
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי תקשורת
קטגוריה:זוכי פרס ברונו קרייסקי
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1928
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1928
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2014
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2014 | 2024-10-16T19:54:06 |
אזור 51 | ממוזער|210px|מטוס הריגול U-2
ממוזער|210px|SR-71 - הציפור השחורה
ממוזער|210px|F-117 בטיסה
אזור 51 (באנגלית: Area 51) הוא שטח צבאי סגור הנמצא בחלקה הדרומי של מדינת נבדה שבארצות הברית. הבסיס משמש לפיתוח וניסוי כלי טיס צבאיים סודיים. שמו של אזור 51 נקשר גם לתאוריות קשר רבות העוסקות בחייזרים, ומכאן פרסומו הנרחב.
תיאורית הקשר
הסודיות הרבה סביב אזור 51 הובילה רבים לכדי האמונה כי האזור קשור למספר פעילויות העוסקות בחייזרים ועב"מים. פעילויות קונספירטיביות המיוחסות לבסיס כוללות:
אחסון, ניסוי וחקירה של כלי טיס וטכנולוגיות ממקור חוצני. טענות אלו נוצרו עקב עדותו של בוב לזר - אדם שטען כי עבד במתקן סודי בשם S-4 השוכן לכאורה באזור 51 ועסק בחקר צלחת מעופפת שנלקחה על ידי ממשלת ארצות הברית בתקרית רוזוול.
פגישות ומגעים בין ממשלת ארצות הברית לבין חייזרים או חוצנים ועב"מים מהחלל, מחוץ לכדור הארץ.
פיתוח אמצעי לחימה אקזוטיים כגון שליטה במזג אוויר (בדומה לטענות המיוחסות למתקן High Frequency Active Auroral Research Program הממוקם באלסקה).
פעילויות הקשורות לקיומה של "ממשלת צללים" מסתורית בארצות הברית.
על פי תאוריית הקשר על זיוף הנחיתה על הירח, ייתכן וצילומי הנחיתה על הירח צולמו בבסיס, וציוד הנחיתה ואולפן הצילום שמורים שם.
יש הסבורים כי מתחת לאגם גרום שוכן בסיס תת-קרקעי סודי, בו נערכות, בין היתר, פעילויות אלו.
מיקום גאוגרפי
הבסיס שוכן בחלקו הדרום-מערבי של אגם יבש בשם גרום (Groom Lake) ומהווה חלק משורת מתקנים צבאיים הממוקמים באזור בסיס נליס, הנמצא מצפון ללאס וגאס. שטחו של המתקן הצבאי הוא כ-155 קמ"ר.
רוב שטחו של המתקן נמצא באזור הקרוי "עמק המהגרים", והבסיס גובל במשטחי יוקה השייכים לאתר הניסויים נבדה. לא רחוק מאזור 51 נמצא מתקן הר יוקה, המשמש לאחסון דלק ופסולת גרעינית.
ברדיוס גדול מסביב לבסיס ממוקמים שלטים האוסרים כל התקרבות לבסיס וצילום האזור.
רקע היסטורי
בתקופת מלחמת העולם השנייה האזור בו ממוקם הבסיס שימש לאימוני ארטילריה והפצצות. האזור ננטש עם סיום המלחמה והפך ללא-פעיל עד תחילת פיתוח מטוס ה-U-2 בשנת 1955.
תוכנית אקווטון / U-2
אנשי קבוצת סדנת הבואשים (Skunkworks) של חברת התעופה לוקהיד בחרו, לדרישת ה-CIA, באזור גרום לייק כמקום האידיאלי לפיתוח וניסוי ראשוני של מטוס הריגול U-2. תוכנית הפיתוח זכתה לשם הקוד "אקווטון" (Aquatone).
בבסיס נבנו מתקנים בסיסיים למימוש מטרות אלו, ובאוגוסט 1955 מטוסי ה-U-2 הראשונים החלו לטוס בשטח האווירי שמעל אזור 51. באמצע שנת 1956 מטוסי U-2 ביצעו את גיחותיהם המבצעיות הראשונות מעל ברית המועצות, כחלק מהמלחמה הקרה.
תוכנית הציפור השחורה / אוקסקארט / A-10 / A-11 / A-12 / SR-71
עוד בטרם השלמת פיתוח מטוס ה־U-2, חברת לוקהיד, בפיקוח ה-CIA, החלה לעבוד על יורשו - SR-71 הידוע בכינוי הציפור השחורה - מטוס ריגול המיועד לטיסה במהירויות של למעלה ממאך 3. התוכנית, שזכתה לכינוי OXCART, דרשה שינויים מבניים גדולים בבסיס: מסלול הנחיתה הוארך לאורך של כ-2.5 ק"מ ובמהרה נבנו מתקני מגורים ועבודה המספיקים כדי להכיל צוות של כ-1000 עובדים. השטח מסביב לבסיס הוכרז כשטח ממשלתי סגור לכניסה, והותר שימוש ב"כוח קטלני" כנגד פולשים לאזור.
בשנת 1962 הוטסו באזור אבות הטיפוס הראשונים של הציפור השחורה. כל גרסותיו של המטוס - A-10, A-11, A-12, SR-21, YF-12A, כמו גם המל"ט D-21 (אשר תוכנן עבור הציפור השחורה), הוטסו גם הם באזור הבסיס.
SR-71 נחשב לאחד ממטוסיה המהפכניים ביותר של לוקהיד. המטוס הוצא משימוש מבצעי בשנת 1990, אך הוא עדיין מחזיק בשיא המהירות הרשמי עבור מטוסים מסוגו - 3,529.56 קמ"ש.
תוכנית הייב בלו / סניור טרנד / F-117
F-117 - המטוס החמקן הראשון בהיסטוריה - פותח ותוכנן על ידי לוקהיד ונוסה לראשונה באזור 51. האבטיפוס שלו, אשר היה ידוע בשם הקוד "סניור טרנד" (Senior Trend) ואשר פותח מתוך עיצובים שנבחנו בפרויקט מדגים הטכנולוגיות - "הייב בלו" (Have Blue), הוטס מעל אזור 51 בשנת 1977. הניסויים נערכו באזור 51 בסודיות עד לשנת 1981, ולאחר מכן הועברו למקומות אחרים בארצות הברית עד אשר המטוס הפך למבצעי בשנת 1983.
המטוס השתתף בפעילות מבצעית בפנמה כחלק ממבצע השבת תקווה אשר התרחש בשנת 1989, בשתי מלחמות המפרץ ובמלחמת קוסובו בשנת 1999.
פעילויות נוספות
בתקופת המלחמה הקרה, שימש הבסיס גם לבחינת כלי טיס סובייטיים שהושגו בדרכים חשאיות, כמו המיג-21 שהשיגה ישראל במבצע יהלום, והשאילה לארצות הברית.
הפעילות באזור 51 נמשכה גם לאחר פיתוח F-117. הבסיס אף הורחב ומבנים נוספים נבנו סביבו. בשנת 1995 הורחב מעט האזור האסור בכניסה סביב הבסיס, וכעת הוא כולל כמה גבעות מהן ניתן היה להשקיף על הבסיס. בין המטוסים והטכנולוגיות אשר לכאורה פותחו באזור 51 נמנים, כמו כן, מטוס ההדגמה הטכנולוגית של בואינג - ציפור טרף והכטב"מ החמקן אורורה.
הפעילות בבסיס עדיין נמשכת בימינו ועובדים מגיעים לאזור 51 מדי יום.
עמדת הממשלה כלפי הבסיס
עד שנת 2013, ממשלת ארצות הברית לא הודתה בקיום הבסיס, אך גם לא הכחישה זאת. רק בשנת 2013 נאלצה הממשלה להודות בקיום הבסיס. האזור, הכולל את האגם היבש בו שוכן הבסיס, מוכרז כשטח צבאי סגור הן עבור תנועה אזרחית והן עבור תנועה צבאית רגילה. האזור מוגן על ידי מתקני מכ"ם וחיישני תנועה, ואלו החודרים לשטח הבסיס נתקלים במהרה בכוחות אבטחה חמושים ולרוב זוכים לקבלת קנס של כ-600 דולר, ואנשים אחדים גם טענו שלאחר שחדרו לשטח הבסיס ביקר אצלם סוכן FBI - אולם אין כל סימוכין לטענה זו.
האזור אינו מופיע במפות ממשלתיות ותמונות לוויין המראות את הבסיס לרוב מורדות משרתי אינטרנט בהם הן מאוחסנות. צילומי הלוויין הטובים ביותר של האזור וברזולוציה גבוהה מאוד ניתנות בשירות Google Earth.
לנוכח תביעות עובדים בדבר חשיפה לחומרים מסוכנים מוציאה ממשלת ארצות הברית מדי שנה פקודה הפוטרת את "המתקן הצבאי באזור גרום-לייק" ממחויבות לחוקי פיקוח סביבתיים.
פרטים כלליים
ממוזער|210px|שלט על גבול אזור 51 האוסר על כניסה ועל צילום השטח, תוך איום על שימוש בנשק בעת הסגת גבול. על הגבעה ניתן לראות רכב ממשלתי שצופה ועוקב אחר מתקרבים.
ממוזער|210px|מסוק אבטחה, אזור 51.
מסלולי טיסה
מסלול הטיסה המרכזי של אזור 51 משתרע לאורך האגם היבש ואורכו מספר קילומטרים (כיוון מגנטי: 14C/32C), הוא נחשב לאחד המסלולים הארוכים בעולם - אך בימינו הוא אסור לשימוש ברובו ולא מתוחזק.
בסך הכול יש באתר שלושה מסלולי נחיתה מרכזיים, שני מסלולי עפר רחבים, מסלולי הסעה וקושרות. בנוסף, ישנו משטח נחיתה למסוקים, ושלוש עמדות קבועות (ליין) למסוקים.
בקצות המסלול המשני-מרכזי (כיוון מגנטי: 14L/32R) קיימות עמדות "קצה מסלול" לשישה מטוסים בכל צד, דבר המקובל בבסיסי לחימה, לצורך בדיקה אחידה ורציפה של כלל המטוסים לפני יציאה לגיחה (פיריט) רחבת היקף.
כוח אדם
עובדי הבסיס מגיעים בשני אמצעי תחבורה עיקריים:
מטוסי בואינג 737 היוצאים מלאס וגאס ונוחתים בבסיס.
אוטובוס האוסף עובדים הגרים בקהילות מדבריות קטנות.
מהצילומים בתוכנת גוגל עולה שהבסיס מכיל מתקני מגורים נרחבים, כמו גם בריכת שחיה ואף מגרש בייסבול וטניס.
אבטחה
אזור 51 מאובטח כפי הנראה על ידי חברה פרטית, רבים סבורים שעל ידי חברת Wackenut המספקת שירותי אבטחה עבור גופים ומתקנים רבים השייכים לממשלת ארצות הברית (וביניהם גם כורים גרעיניים) ועל ידי חברת EG&G (חברת בת של תאגיד URS) המהווה ספק ביטחוני ידוע עבור ממשלת ארצות הברית.
אנשי האבטחה מצוידים ברכבי שטח ובמסוקי UH-60 בלק הוק, ופעמים רבות נראים מרחוק על ידי אלו המבקרים באזור.
האזור מוקף במכ"מי אדם וחיישנים לגילוי תנועה.
שמות
מקורו המדויק של השם אזור 51 אינו ברור, ונובע ככל הנראה מסימון במפות תעופה או במפות צבאיות מהתקופה שלפני הקמת הבסיס. קיימת הערכה כי השם "אזור 51" הוא נקודת ציון (נ"צ) של הצבא האמריקני. השם התפרסם מתמונה בה מצולם מתכנן המטוסים קלי ג'ונסון, ומאחוריו כיתוב בגיר על לוח, בו מצוין כי אבטיפוס של מטוס הביון פרי תכנונו, "הציפור השחורה", הועבר ל"אזור 51". שמות נוספים המיוחסים לבסיס: "ארץ החלומות" - Dreamland (המהווה, ככל הנראה, שם קוד עבור מגדל הפיקוח של הבסיס), Watertown (זהו גם שם העיר בה נולד אלן דאלס - ראש ה-CIA בתקופת הקמת הבסיס), "חוות גן העדן" - Paradise Ranch, ו"ארץ לעולם לא".
אזור 51 בתרבות
אזור 51 הופיע במספר סרטים כגון:
היום השלישי
אזור 51 (סרט)
על אזור 51 צולמו גם סרטים דוקומנטריים רבים.
ב-27 ביוני 2019 יצר גולש בשם מתי רוברטס אירוע פייסבוק בשם "מסתערים על אזור 51, הם לא יכולים לעצור את כולנו" (באנגלית: Storm Area 51, They Can't Stop All of Us). האירוע תוכנן ל-20 בספטמבר 2019, ומטרתו הייתה לפשוט על האתר ולחפש יצורים חיים מחוץ לכדור הארץ. רוברטס אישר שהאירוע הוא קומי וסירב לקחת אחריות על הנפגעים במקרה ואנשים אכן ינסו לפשוט על הבסיס הצבאי. האירוע הפך למם אינטרנט מפורסמת, ולמעלה משני מיליון גולשים סימנו בעמוד האירוע כי הם "משתתפים". כמיליון וחצי גולשים נוספים סימנו כי הם "מתעניינים". בפועל, ביום האירוע הגיעו כ-3,000 אנשים לאירוע ופחות מ-200 איש הגיעו עד קצה אזור מעטפת האבטחה מסביב לבסיס (שנמצאת קילומטרים רבים מהבסיס עצמו), והתפזרו ללא תקריות מיוחדות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נבדה
קטגוריה:תאוריות קשר
קטגוריה:בסיסי צבא בארצות הברית: חיל האוויר של ארצות הברית | 2024-09-23T20:46:38 |
זבו | שמאל|250px|ממוזער|2 פרות זבו בסבה
זֶבּוּ (שם מדעי: Bos taurus indicus) הוא תת-מין מבוית של בקר הבית (הסוג פר במשפחת הפריים). בהמה זו נמצאה בעבר בארץ ישראל וכיום נפוצה בעיקר בהודו שם היא קדושה להינדואיזם. בהמה זו אף נפוצה באזורים רבים באפריקה. הזבו ניכר בגבנון קטן על עורפו.
ביהדות
לזבו יש סימני טהרה, כך שמבחינה הלכתית הוא כשר לאכילה, אולם החזון איש אימץ את דעת הש"ך הסבור שכדי להכשיר לאכילה אין די בסימני טהרה אלא יש להצריך בנוסף גם מסורת של אכילה. בשנת ה'תשס"ד התעורר פולמוס בדבר כשרותו של הזבו בעקבות משלוחי בשר מדרום אמריקה.
ראו גם
וטוסי
קישורים חיצוניים
פרופסור זהר עמר, קתדרה 157 "הזבו בארץ ישראל בקר עם חטוטרת".
הרב אליעזר מלמד, מדור 'רביבים', עיתון בשבע, גיליון 537, "בין הבהמה הטהורה לטמאה", בו הרב דן בכשרות הזבו.
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בקר
קטגוריה:מינים מבויתים | 2024-02-04T12:02:36 |
התרגיל המסריח | ממוזער|שמעון פרס ויצחק רבין במליאת הכנסת בעת הצבעת אי אמון שכונתה "התרגיל המסריח", מרץ 1990.|300x300px
התרגיל המסריח הוא כינוי שטבע יצחק רבין למהלך פוליטי ביוזמת שמעון פרס להפלת ממשלת האחדות השנייה בראשות יצחק שמיר, ולהקמת ממשלת שמאל צרה בראשות המערך ובתמיכת הסיעות החרדיות, בחודשים מרץ עד יוני 1990.
למרות שהניסיון כשל, הופלה הממשלה בהצבעת אי-אמון בכנסת, ברוב של 60 מול 55 ובתמיכת הסיעות החרדיות; אך לאחר שהוטלה מלאכת הרכבת הממשלה על שמעון פרס – לא עלה בידו להרכיבה, משום שלא זכה שוב בתמיכתם של החרדים. לבסוף, ומשנכשל פרס, הקים שמיר ממשלת ימין צרה בראשות הליכוד ובתמיכת החרדים, ומילא את ימי הכנסת השתים עשרה. הייתה זו הפעם היחידה עד כה בהיסטוריה של ישראל שבה נפלה ממשלה בהצבעת אי-אמון.
הרקע למהלך
תוצאות הבחירות לכנסת השתים עשרה, שהתקיימו ב־1 בנובמבר 1988, הובילו להקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, אף שאפשרו הקמה של ממשלה צרה בראשות הליכוד. בממשלה זו כיהנו יצחק רבין כשר הביטחון ושמעון פרס כשר האוצר מטעם מפלגת המערך, ומשה ארנס כשר החוץ מטעם הליכוד.
במאי 1989 הודיעה הממשלה, לאחר פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, על יוזמה לקיום שיחות עם פלסטינים מיהודה, שומרון וחבל עזה לאחר קיום בחירות באזורים אלה. יוזמה זו תואמה עם הממשל האמריקני. בתחילת 1990 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית, כי ישראל תציע במשא ומתן גם השתתפות בבחירות של נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים ושל פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, אך גורשו בידי ישראל בתקופה שמאז 1967, וכן כי בבחירות המוצעות ישתתפו פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, ואילו רבין הציע כי שאלת השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות תוכרע בהצבעה בכנסת. שמיר נמנע ממענה להצעות.
הפלת ממשלת שמיר
150px|ממוזער|שמאל|חיים רמון סייע במגעים עם ש"ס להפלת הממשלה
על פי שר החוץ ארנס, מימיה הראשונים של הממשלה ניהל פרס מגעים חשאיים עם הממשל האמריקני, כדי שלא יקבל את יוזמת השלום הישראלית כמו שהיא אלא יציב תנאים שהליכוד לא יוכל לקבל. לאחר שקיבל את מבוקשו, רקח פרס בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם אריה דרעי וסיעת ש"ס, לתמיכה בהפלת הממשלה. שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף להצעות אי אמון שהוגשו מטעם סיעות האופוזיציה, פיטר במהלך ישיבת הממשלה שנערכה ב־13 במרץ את פרס מהממשלה. בעקבות זאת התפטרו שאר שרי המערך, וב־15 במרץ נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי־אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 ח"כים מול 55. אגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס (חוץ מהשר יצחק חיים פרץ, שבניגוד לדרעי כיהן גם כח"כ ותמך בממשלה בהצבעה) נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות ישראל שבה הופלה ממשלה בשל הצבעת אי־אמון.
כישלון המהלך
לאחר שממשלת שמיר נפלה, הטיל הנשיא חיים הרצוג על פרס להרכיב ממשלה חדשה ב־20 במרץ. אולם, המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות מפלגתו לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן בהיכל הספורט יד אליהו נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל ועם אנשי הקיבוצים "אוכלי השפנים", ועקב כך נודע כ"נאום השפנים והחזירים". בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך סירב הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. לאחר סירוב הרב עובדיה, המפלגה היחידה שהסכימה להצטרף לממשלה בראשות פרס הייתה מפלגת אגודת ישראל, אך גם איתה לפרס ולמערך היו רק 60 ח"כים: המערך 39, רצ 5, אגודת ישראל 5, חד"ש 4, מפ"ם 3, שינוי 2, הרשימה המתקדמת לשלום 1, מד"ע 1. כלומר היה חסר ח"כ אחד כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה אברהם שריר, שנבחר לכנסת כאיש המפלגה הליברלית, חלק מהליכוד. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מהמפלגה הליברלית שבפברואר 1990 התפצלה מהליכוד וייסדה מפלגה בשם "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", בראשותו של יצחק מודעי. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עימה סירבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש. במקביל, ניסה הרב יעקב אריה אלתר (לימים הרבי מגור) לשכנע את הרב שך שיתמוך בממשלת המערך, אך לא עלתה בידו.
בליל 11 באפריל הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת אמורה הייתה הכנסת לאשר אותה. ואולם בבוקרו של אותו יום התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. ורדיגר עשה זאת בהוראת הרב שך, ומזרחי בהוראת הרבי מליובאוויטש לחברי הכנסת הסרים למרותו שלא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים.
הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה בשביל לנסות ולהרכיב ממשלה בכל זאת. ב־26 באפריל, כשגם בתום הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כישלונו. הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר, שהצליח להרכיב קואליציה שנשענה על מפלגות הימין, על המפלגות הדתיות, על "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" (שנעתרה לפנייתו של הרב שך לתמוך בממשלת הליכוד), על ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר ב־25 באפריל, שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: "אברשה, חזור הביתה!"), על ח"כ יצחק פרץ, שר הקליטה בממשלה היוצאת שפרש מש"ס, ועל ח"כ אפרים גור, שפרש מן המערך. שמיר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת ב־11 ביוני.
סוף דבר
מי שנתן למהלך בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה יצחק רבין, בריאיון בתקשורת בתאריך 9 במאי 1990. רבין נימק את מתן השם במילים: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית". לטענת המעורבים במהלך, דווקא היה זה צעד פוליטי לגיטימי, שרבין גינה כדי לחזק את מעמדו מול פרס במאבק הפנימי על הנהגת המפלגה – ועל אף העובדה שהכינוי השלילי שיחק לידי הימין.
"התרגיל המסריח" גרם לזעזוע חברתי, ובעקבותיו נערכה הפגנה המונית בכיכר מלכי ישראל. עשרות אלפי אזרחים קראו לשנות את סדרי השלטון. ביניהם היה גם אליעד שרגא, אשר בעזרת צעירים נוספים הקים את התנועה למען איכות השלטון בישראל, שהשמיעה את הסיסמה "מושחתים, נמאסתם!", שנכנסה אף היא ללקסיקון הציבורי. מפלגת העבודה השתמשה בתחושת המיאוס מה"אין בושה", והקריאה הפכה לאבן פינה בתעמולת הבחירות של מפלגת העבודה בבחירות 1992 בהן הביסה את הליכוד.
המיאוס שחש הציבור כלפי המיקח וממכר המפלגתי חבר לעמדה המתגבשת של רוב חברי הכנסת, שיש לייצב את המערכת הפוליטית בישראל. הכנסת שינתה את חוק יסוד: הממשלה כך שנדרש רוב מוחלט של שישים ואחד חברי הכנסת להפלת הממשלה בהצבעת אי־אמון, והנהיגה בחירה ישירה של ראש הממשלה. נוסף על כך נחקק חוק שהטיל סנקציות על חברי הכנסת הפורשים מסיעתם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: היסטוריה פוליטית
קטגוריה:שערוריות פוליטיות בישראל
קטגוריה:הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:שמעון פרס
קטגוריה:1990 בישראל
קטגוריה:משברים פוליטיים
קטגוריה:1990 בפוליטיקה | 2024-07-23T07:55:34 |
6 בנובמבר | 6 בנובמבר הוא היום ה-310 בשנה (311 בשנה מעוברת), בשבוע ה-45 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 55 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1804 – הקיסרות הראשונה – במשאל עם מאושרת הכתרתו של נפוליאון לקיסר צרפת
1860 – בבחירות האחרונות לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית מנצח אברהם לינקולן ונבחר לנשיא ארצות הברית
1861 – מלחמת האזרחים האמריקנית: ג'פרסון דייוויס נבחר לנשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה
1918 – הרפובליקה הפולנית השנייה מוכרזת בפולין
1919 – החברה המלכותית מכריזה בטקס חגיגי על מציאת ראיות לנכונות של תורת היחסות הכללית, ולתיקון במכניקה קלאסית, בעקבות מדידות של ליקוי החמה ב-29 במאי
1944 – הלורד מוין, שר המושבות הבריטי, נרצח על ידי שני לוחמי לח"י
1947 – תוכנית הטלוויזיה "פגוש את העיתונות" משודרת לראשונה בארצות הברית
1985 – ספינות חיל הים לכדו 2 סירות מחבלים של הפתח שנשאו ציוד צבאי רב ללבנון
1986 – אלכס פרגוסון ממונה להיות מאמן מנצ'סטר יונייטד
1991 – הק.ג.ב., סוכנות הביטחון והמודיעין הסובייטית, מפוזר באופן רשמי
2012 – ברק אובמה מנצח את המועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני, וזוכה לקדנציה שנייה כנשיא ארצות הברית
נולדו
ממוזער|199x199 פיקסלים|סולימאן המפואר
ממוזער|268x268 פיקסלים|אדולף סאקס
1479 – חואנה הראשונה, מלכת קסטיליה (נפטרה ב-1555)
1494 – סולימאן המפואר, סולטאן האימפריה העות'מאנית (נפטר ב-1566)
1673 – אלכסנדר מנשיקוב, אציל וגנרל רוסי (נפטר ב-1729)
1754 – פרידריך הראשון, מלך וירטמברג (נפטר ב-1816)
1814 – אדולף סאקס, ממציא הסקסופון (נפטר ב-1894)
1861 – ג'יימס נייסמית', ממציא משחק הכדורסל (נפטר ב-1939)
1880 – רוברט מוסיל, סופר (נפטר ב-1942)
1926 – אברהם דשא (פשנל), אמרגן, מפיק קולנוע ומגלה כישרונות (נפטר ב-2004)
1929 – קלמן מגן, אלוף בצה"ל שזכה בעיטור העוז (נפטר ב-1974)
1929 – ג'ון סקוויב, שחקנית אמריקאית
1930 – שמואל דנקנר, איש עסקים ישראלי
1932 – פרנסואה אנגלר, פיזיקאי תאורטי יהודי-בלגי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1940 – ג'וני ג'יילס, כדורגלן ומאמן אירי
1946 – סאלי פילד, שחקנית קולנוע ותיאטרון אמריקאית
1947 – מסוט ילמאז, ראש ממשלת טורקיה (נפטר ב-2020)
1948 – גלן פריי, מוזיקאי ושחקן אמריקאי, ממייסדי להקת האיגלס (נפטר ב-2016)
1952 – שלמה דיין, רב העדה המערבית בירושלים וחבר הכנסת מטעם ש"ס בכנסת ה-12
1955 – מריה שרייבר, עיתונאית, מפיקת טלוויזיה וסופרת אמריקאית
1957 – אפרים ברק, עורך דין ישראלי וחבר בבית הדין הבינלאומי העליון לענייני ספורט
1963 – רוז ויליאמס, מוזיקאי אמריקאי (נפטר ב-1998)
1966 – פול גילברט, גיטריסט
1966 – ליליאן ברטו, שחקנית ישראלית
1968 – קלי רתרפורד, שחקנית אמריקאית
1969 – גיא פלג, עיתונאי, כתב ופרשן לענייני משפט
1970 – אית'ן הוק, שחקן אמריקאי
1973 – איראקלי אוכרואשווילי, שר ההגנה הגאורגי ומנהיג האופוזיציה
1975 – טל בלכרוביץ', זמר-יוצר, נגן, מלחין, מנהל מוזיקלי ומדבב ישראלי
1979 – למאר אודום, כדורסלן אמריקאי
1979 – אלסנדרו באלאן, רוכב אופני כביש איטלקי
1986 – תומאס דה חנט, רוכב אופני כביש בלגי
1988 – אמה סטון, שחקנית ודוגמנית אמריקאית
1988 – קונצ'יטה וורסט, זמר אוסטרי (זהו שם הבמה של תומאס נוירווירת)
1990 – אנדרה שורלה, כדורגלן גרמני
1993 – פאוסטו מאסנאדה, רוכב אופני כביש איטלקי
1995 – אנדרה סילבה, כדורגלן פורטוגזי
1997 – הירו פיינס-טיפין, שחקן קולנוע, דוגמן
1998 − זהרה, זמרת-יוצרת טורקייה
נפטרו
ממוזער|229x229 פיקסלים|צ'ייקובסקי
ממוזער|169x169 פיקסלים|רציחתו של הלורד מוין
ממוזער|247x247 פיקסלים|זוהר ארגוב
1003 – יוחנן השבעה-עשר, אפיפיור (נולד ב-945)
1406 – אינוקנטיוס השביעי, אפיפיור (נולד ב-1339)
1492 – אנטואן בינואה, מלחין ומשורר צרפתי (נולד ב-1430)
1612 – הנרי פרדריק, נסיך ויילס (נולד ב-1594)
1672 – היינריך שיץ, מלחין גרמני (נולד ב-1585)
1836 – שארל העשירי, מלך צרפת (נולד ב-1757)
1893 – פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, מלחין רוסי (נולד ב-1840)
1929 – מקס פון באדן, מדינאי גרמני, קנצלר גרמניה בסוף ימי האימפריה הגרמנית (נולד ב-1867)
1944 – הלורד מוין, פוליטיקאי בריטי (נולד ב-1880)
1956 – אסף שמחוני, אלוף פיקוד הדרום ומפקד מבצע קדש (נולד ב-1922)
1965 – אדגר וארז, מלחין צרפתי (נולד ב-1883)
1967 – אלברט וורנר, מפיק קולנוע וממקימי אולפני האחים וורנר (נולד ב-1884)
1968 – שארל מינש, מנצח וכנר צרפתי (נולד ב-1891)
1987 – מיכאל קומיי, דיפלומט ישראלי (נולד ב-1908)
1987 – זוהר ארגוב, זמר ישראלי (נולד ב-1955)
1998 – יהודה פרח, חבר הכנסת מטעם הליכוד (נולד ב-1924)
2012 – דודיק סמדר, שחקן טלוויזיה, פזמונאי, איש תיאטרון ומדבב ישראלי (נולד ב-1931)
2013 – יוסף חריש, היועץ המשפטי השמיני לממשלה, שופט וסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב (נולד ב-1923)
2015 – יצחק נבון, נשיאה החמישי של מדינת ישראל (נולד ב-1921)
2017 – ג'וני הרדי, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי (נולד ב-1934)
2019 – אהרן בית-הלחמי, מהנדס ומנהל ישראלי (נולד ב-1936)
2020 – ג'פרי פאלמר, שחקן אנגלי (נולד ב-1927)
2020 – דוד פיינשטיין, ראש מתיבתא תפארת ירושלים בניו יורק וחבר מועצת גדולי התורה בארצות הברית ופוסק (נולד ב-1929)
2020 – נתן זך, משורר ועורך ישראלי (נולד ב-1930)
2020 – ג'ורג' קוקרופט, סופר אמריקאי, שכתב תחת שם העט לוק ריינהרט (נולד ב-1932)
2020 – מיכאיל ז'בנצקי, סופר סאטירה וסטנדאפיסט יהודי רוסי וסובייטי (נולד ב-1934)
2021 – סיסה מאריאם קאידמה סידיבה, ראש ממשלת מאלי (נולדה ב-1948)
2022 – גבריאל גידור, מנכ"ל התעשייה האווירית לישראל (נולד ב-1931)
2022 – אדוארד פרסקוט, כלכלן אמריקאי (נולד ב-1940)
2022 – חיים וואלקין, המשגיח של הישיבות עטרת ישראל, אור ישראל ובית שמואל (נולד ב-1945)
2022 – שרה ברייטברג-סמל, אוצרת ומבקרת אמנות ישראלית, כלת פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת 2020 (נולדה ב-1947)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות של הרפובליקה הדומיניקנית
5 בנובמבר – 7 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ ו
קטגוריה:נובמבר | 2024-04-24T17:18:39 |
זואולוגיה | ממוזער|300px|מגוון בעלי חיים
זוֹאוֹלוֹגְיָה (בעברית: תורת בעלי חיים) היא ענף במדעי החיים העוסק בחקר בַּעֲלֵי הַחַיִּים. מקור המילה ביוונית: זוֹאוֹן (ζώον) פירושו "חיה", לוגיה (λογία) פירושו "תורה". זואולוגים הם מדענים העוסקים בזואולוגיה.
הזואולוגיה חוקרת את מבנה גופם של בעלי חיים, את אורחות חייהם, דרכי גידולם והתרבותם ואת היחסים בינם לבין סביבת חייהם ובינם לבין בעלי חיים אחרים. הזואולוגיה, אם כן, משתמשת, או כוללת בתוכה, תחומים רבים אחרים בביולוגיה, כגון אנטומיה, פיזיולוגיה, אבולוציה ואקולוגיה.
התפתחות מדע הזואולוגיה
בעת העתיקה כבר נכתבה ספרות העוסקת בחקר בעלי חיים ומיונם, אך המיון התבסס על תצפיות בלתי-מדעיות. כך נמצאו חיבורים הודיים וסיניים העוסקים במיון בעלי חיים. גם בתורה יש חלוקה בין בהמות – בעלי חיים מבויתים, לבין חיות – בעלי חיים שאינם מבויתים. בתנ"ך ובדברי חז"ל יש ממוינים בעלי חיים לטמאים ולטהורים על פי סימנים פשוטים.
את המחקר הזואולוגי החשוב ביותר בעת העתיקה ערך אריסטו. ספרו "תולדות בעלי החיים" (Historia Animalium) עולה בהרבה על החיבורים שקדמו לו, שהם שטחיים ובלתי-ברורים ביחס אליו. אריסטו מזכיר בספרו כ-500 מינים שונים של בעלי-חיים, הכוללים תיאורים מדויקים ביותר. מן הספר משתמע שלצורך מחקרו, הוא ניתח כ-50 בעלי חיים. כאשר לא יכול היה ללמוד על מין כלשהו באופן ישיר, הוא שאב את ידיעותיו מרועים, ציידי חיות ועופות, רוקחים, ודייגים. אריסטו היה הראשון שניסה למיין את בעלי החיים, ושיטת המיון שלו נשארה בתוקף עד תקופתו של ליניאוס.
בימי הביניים עדיין הייתה תורתו של אריסטו מוכרת, אך סולפה, ונוספו לה טעויות שורשיות. בנושאי בעלי-חיים רבים שלטה האגדה ולא העובדות, והדמיון גבר על המציאות.
שמאל|ממוזער|150px|המיקרוסקופ של רוברט הוק
ממוזער|150px|איור של טווס מצוי בספר אורניתולוגיה מהמאה ה-19. הגדרת ותיאור בעלי-חיים עדיין מהווה חלק חשוב במחקר הזואולוגי.
שינוי מחשבתי והתקדמות בכיוון הזואולוגיה המודרנית ניכר בימי הרנסאנס, בכתביהם של חוקרים כקונרד גסנר ואוליסה אלדרובנדי, בספריו של פייר בלון (תולדות הדגים, תולדות הציפורים, ועוד), וכן בכתבי לאונרדו דה וינצ'י. במאה ה-17 התרחשה המהפכה המדעית, שאחד מדמויות המפתח שלה היה רוברט הוק. הוא שיתף פעולה עם אנטוני ואן לוונהוק בפיתוח המיקרוסקופ. מיקרוסקופ זה איפשר להם לצפות ביצורים זעירים, ושניהם היו הראשונים שהצליחו לצפות בתאים. לקראת סוף המאה ה-17 היה הביולוג יאן סוואמרדם (מייסדה של האנטומיה המדויקת) הראשון שצפה באמצעות המיקרוסקופ ותיאר את הכדוריות האדומות. כמו כן נמנה עם ראשוני המדענים שהשתמשו במיקרוסקופ בנתיחות האנטומיות, ושיטותיו הטכניות נשארו בשימוש מאות בשנים. חוקר נוסף שתרם למהפך בגישות הזואולוגיות במאה זאת, היה הרופא והמשורר האיטלקי פרנצ'סקו רדי. הוא לא חשש משחיטת פרות קדושות והפריך כמה תאוריות שהתקבעו בדעת החוקרים, מאז התבססו על ידי אריסטו.
במאה ה-18, מתפתחת הזואולוגיה לכיוון חדש, אין עוד להסתמך על שמועות, אגדות או סברות שלא הוכחו. ההתקדמות המבוססת מעתה על גישות מחקריות שיטתיות, ועל תצפית אובייקטיבית מהירה יותר. בשנים מועטות, בעקבות ניסויים שביצעו, הגיעו המדענים שרל בונה, אברהם טרמבלה, לאדזרו ספלנצאני ואנטואן ראומיר לתוצאות רבות מכל מה שנעשה, במאות רבות של שנים לפניהם.
במאה ה-18, החלה פועלת שיטת מחקר חדשה של משלחות ימיות (ונהרות גדולים), אשר יצאו לחקור בעיקר את מקווי המים הגדולים בעולם והיוו את הבסיס למדע האוקיינוגרפיה. גילויים של ימים וארצות היה כרוך באיסוף דוגמיות מעולם החי והצומח. נוסעים כגון הצרפתי אמה בונפלאן שחקר את אגן האמזונאס העשיר בבעלי חיים, הגרמני-בלטי פביאן גוטליב שחקר את אזור הקוטב הדרומי, הבריטי ג'ורג' בס ממגלי מצר בס, הסקוטי ג'יימס ברוס שגילה את מקורות הנילוס הכחול, הביאו איתם אוצר בלום של חומר זואולוגי, שאיפשר לפתח את המחקר הזואולוגי בצורה מרשימה.
למעשה היוותה מאה זאת, בסיס ופריצת דרך, לשני נושאים חשובים למדע הזואולוגיה. פיתוח הטקסונומיה החל על ידי המדען השוודי, קרל פון לינה שההיררכיה שקבע, היא הבסיס של מדע זה, עד ימינו; ואילו מפעלו המונומנטלי של הרוזן בופון הוא הבסיס לתורת האבולוציה של דרווין.
במאות ה-18 וה-19 התפתח מאוד תחום ידיעת הטבע, שעיקרו איסוף פריטים ותיעוד עולם הטבע. שפע הממצאים שנאספו ותועדו תרמו רבות לזואולוגיה. במקביל התפתח ענף הפלאונטולוגיה – חקר בעלי החיים הפרהיסטוריים (המפורסמים ביותר הם הדינוזאורים) לפי המאובנים שהם הותירו. במקביל לחקירת הטבע הוקמו מוזיאוני טבע ואוספים פרטיים שהציגו את המגוון הביולוגי הרחב של בעלי חיים וחינכו את הציבור הרחב.
חקר הזואולוגיה בימינו
עם התפתחותם של כלים המאפשרים לראות ולחקור ברמה התאית והמולקולרית הסתעף המחקר הביולוגי מזואולוגיה ובוטניקה אל חקר מיקרואורגניזמים, ביולוגיה מולקולרית, ביוכימיה, ביוטכנולוגיה, הנדסה גנטית וביואינפורמטיקה. מול אלה מתמקדת הזואולוגיה כיום בשלושה תחומים: אבולוציה, אקולוגיה והתנהגות בעלי חיים. תחומים אלה עוסקים בחקר בעלי חיים החל מרמת הרקמה או איבר, דרך האורגניזם הבודד וכלה במינים, חברות ואקוסיסטמות, תוך שימוש בעקרונות האבולוציה כמנגנון בסיסי שמסביר את התפתחותו של עולם החי. במחקר ההתנהגות מושם דגש על פיענוח קווי הפעולה של בעלי החיים. כיום נעשה בזואולוגיה שימוש נרחב בשיטות השאולות מתחומי הגנטיקה והביולוגיה המולקולרית, הביולוגיה התאית, וכן בכלים כגון מדע הנתונים, סימולציות ממוחשבות ומודלים פיזיקליים שונים.
בנוסף, לנוכח משבר ההכחדה הגלובלי, צמחו בשנים האחרונות מתוך הזואולוגיה שני תחומים חדשים: שמירת הטבע והגנה על מגוון המינים; ורווחת בעלי החיים. הזואולוגיה, בהגדירה את הצרכים ואת אורח החיים ואת בתי הגידול של בעלי החיים, מפתחת פתרונות להצלת בעלי החיים ובתי הגידול שלהם מול צורכי האדם. כתוצאה מכך מתאפיין המחקר הזואולוגי בעושר גישות וכלי מחקר, ובחשיבות האקטואלית של נושאי המחקר לקיומן של מערכות אקולוגיות מתפקדות.
ענפי הזואולוגיה
הזואולוגיה נחלקת לעשרות תחומי משנה, רובם מוקדשים לקבוצות השונות של בעלי החיים. בין ענפיה ניתן להזכיר:
ענפים לפי קבוצת בעלי החיים שנחקרת
מולקולוגיה, חקר הרכיכות.
אנטומולוגיה, חקר החרקים.
איכתיולוגיה, חקר הדגים.
הרפטולוגיה, חקר הזוחלים והדו-חיים.
אורניתולוגיה, חקר העופות.
ממלוגיה, חקר היונקים.
פרימטולוגיה, חקר קופי האדם.
יש המשייכים לאן גם את האנתרופולוגיה, חקר האדם, אך לרוב זהו מדע חברתי ולא זואולוגי.
ענפים נוספים:
פלאוזואולוגיה, חקר בעלי חיים פרה-היסטוריים, כגון דינוזאורים.
אתולוגיה, חקר התנהגות בעלי חיים (במיוחד המפותחים יותר, כגון קופים וכלבים), על פי רוב בסביבתם הטבעית.
זואוטומיה, חקר האנטומיה של בעלי החיים.
קריפטוזואולוגיה, חקר בעלי חיים מיתולוגיים, אגדתיים או נכחדים, אשר קיים חשד שהם (עדיין) קיימים. מדענים רבים אינם מחשיבים את הקריפטוזואולוגיה למדע של ממש.
איורי בעלי חיים של הצייר אדולף מיליוט:
ראו גם
ארכאוזואולוגיה
בוטניקה
ידיעת הטבע
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה | 2024-07-29T19:49:00 |
הספד | 250px|ממוזער|נשיא ישראל, ראובן ריבלין, בדברי הספד בהלווייתו של נרצח בפיגוע ירי
250px|ממוזער|נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, נושא הספד
הספד הוא נאום לביטוי אבל על מותו של אדם. אמירת הספדים היא רכיב מקובל בטקסי קבורה ובטקסי אזכרה בתרבויות רבות. לעיתים מתפרסם הספד גם בכתב. במהלך ההספד נהוג לציין את מעלותיו של המנוח, ציוני דרך בחייו וזכרונות משמעותיים ממנו.
ההספד ביהדות
המקור הראשון במקרא הוא המספד אשר עושה אברהם לשרה, כנאמר ב:
מקור נוסף במקרא הוא המספד אשר נעשה ליעקב, כמתואר ב:
ההספד במסורת היהודית נעשה גם בביטוי פיוטי שנקרא קינה (למשל, קינת דוד), לעיתים תוך שימוש בכלֵי נגינה. לצד צורת ההספד הפיוטית קיים ההספד בפרוזה אשר בו מביע המספיד את רגשי צערו על המת ומעלה על נס קווים לדמותו.
בהלכה
היהדות ראתה מצווה בהספד המת, אף בדרך של המעטת מגרעותיו והגזמה במעלותיו, בבחינת "אחרי מות, קדושים אמור" (בהשאלה משמות שלוש פרשות שבוע העוקבות זו אחר זו בספר ויקרא). חז"ל גם ראו חשיבות להספיד אנשים גדולים ורבי פעלים, עד כדי כך שאמרו, שכל המתעצל בהספדו של אדם גדול ראוי לקוברו חי.
לפי ההלכה אין נוהגים להספיד בשבת ולא בחגים, ואף לא בחודש ניסן.
הספדים נודעים בעולם
בספר זכריה מתואר המספד בירושלים. לפי הנבואה, לאחר שה' יושיע את יהודה וירושלים מכל העמים שיצורו עליהם, בית דוד ויושבי ירושלים יספידו הספד גדול על דמות שנדקרה. דמותו של המוספד נותרה עלומה במקרא, אמנם חז"ל ופרשנים רבים פירשו שהמספד יהיה על משיח בן יוסף.
בין ההספדים הידועים בהיסטוריה של העולם נכלל נאום ההספד של פריקלס. פריקלס, מנהיגה הנבחר של אתונה מהמאה החמישית לפנה"ס, נשא הספד מרגש על חללי המלחמה בין ספרטה לאתונה המכונה המלחמה הפלופונסית. בהספד מתאר פריקלס בין השאר את יתרונות השיטה הדמוקרטית של אתונה לעומת הגישה הסגורה והסגפנית של ספרטה.
הספד מבריק אחר מהקלסיקה הספרותית, מופיע במחזה "יוליוס קיסר" מאת ויליאם שייקספיר, שבו מרקוס אנטוניוס מספיד את יוליוס קיסר בצורה מרגשת, ומשכנע את בני רומא לנקום את רצח קיסר בידי קסיוס וברוטוס.
נאום הספד בלתי נשכח שנכנס לקלאסיקה של נאומי ההספד הוא נאומו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן המוכר כנאום גטיסברג. ביולי 1863, לאחר קרב גטיסברג, שבו כששת אלפים מבני האומה האמריקאית שילמו בחייהם באחד מהקרבות העזים במלחמת האזרחים של ארצות הברית, לינקולן נשא הספד קצר אך מרגש, שיש בו הבעת רגשות של אמן ביטוי, בו הוא מגלה פייסנות וצער גם על המחיר ששילם הצד השני במלחמה. עד היום נחשב ההספד ליצירת מופת ותלמידים בבתי ספר בארצות הברית מחויבים ללומדו בעל-פה.
הספד מפורסם נוסף הוא שירו של המשורר האמריקני וולט ויטמן "הו רב חובל", בו הוא מבכה את מנהיג האומה האמריקאית לינקולן שנרצח בידי מתנקש. שיר זה זכה לתרגום והלחנה על ידי נעמי שמר, לרגל יום השנה לרצח יצחק רבין.
הספדים נודעים בישראל
שמאל|ממוזער|200px|הספד שכתב יחיאל מיכל פינס על יוסף ריבלין
הספד ידוע בספרות העברית הוא הספד עצמי של חיים נחמן ביאליק בשירו "אחרי מותי". להלן הבית הראשון בשיר:
שיר זה הוא אחד משירי ההספד בשירה העברית המודרנית, המצוטט בהספדים.
הספד שהותיר חותם בהיסטוריה של מדינת ישראל נישא בידי משה דיין ב-1956 על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, נחלאי בן 21 שנרצח ב-29 באפריל 1956 בידי ערבים שהסתננו ממצרים. לאחר שרצחוהו התעללו בגופתו, ורק בתיווך האו"ם הסכימו להחזיר את הגופה. דיין, שהיה הרמטכ"ל באותה עת, והיה מוכר בציבור כאדם קר, התגלה במעמד זה כבעל כושר ביטוי נוקב ופיוטי כאחד, כפי שמתגלה בחלק מהדברים שאמר במעמד קבורתו של רוטברג:
נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, נשא הספד בהלוויית יצחק רבין ומילות הסיום של הספדו, שאותן אמר בעברית, "שלום, חבר", הפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי בישראל. גם דברי ההספד של נכדתו של יצחק רבין, נעה רוטמן, זכו לתהודה רבה.
ראו גם
אבלות
קינה
נקרולוג
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
י' זילברשטיין, '"המצוי יהיה לו למוצא...": על המספיד ועל מלאכת ההספד בחברה הישראלית בת זמננו', בדד 25 (תשע"א), עמ' 81-71
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הספד
קטגוריה:פטירה ואבל ביהדות | 2024-07-28T23:32:02 |
קיצור תולדות הזמן | קיצור תולדות הזמן (באנגלית: A Brief History of Time) הוא ספרו רב-המכר של האסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג. זהו ספר מדע פופולרי המכוון בעיקר לציבור הרחב, ולא רק לקהילה המדעית.
הספר פורסם לראשונה בשנת 1988 והפך במהירות לרב-מכר. עד שנת 2002 נמכרו ממנו קרוב ל-10 מיליון עותקים בעשרות שפות. לפי עצת המו"ל, במטרה להגדיל את מכירותיו, לא הזכיר הוקינג נוסחאות מתמטיות בספר פרט לנוסחת איינשטיין המפורסמת על אודות שקילות המסה והאנרגיה. על כך כותב הוקינג בפתח ספרו:
בספר יש ניסיון להסביר לקורא הלא מקצועי מושגים בתחום המפץ הגדול, חורים שחורים, תיאורית המיתרים ועוד. למרות זאת, הספר עדיין לא קל להבנה לקורא הפשוט.
כעבור שנים יצא לספר "מדריך ידידותי" שמנסה להסביר את הספר, ובנוסף מכיל מידע ביוגרפי על הוקינג וסביבתו הקרובה.
בספר מובא בין היתר בהרחבה נושא החורים השחורים, אחד מתחומי המחקר של הוקינג, בו הוא מביא את תגליתו שחורים שחורים יכולים גם להתנדף, בניגוד למה שסברו עד אז, שתהליך קריסתו של חור שחור הוא תהליך בלתי הפיך.
לפי הוקינג, רק ביקומים הדומים לשלנו יוכלו בריות תבונתיות להתפתח ולשאול מדוע היקום הוא כפי שאנו רואים אותו (מה שקרוי החוק האנתרופי). התשובה כפי שמובאת בספר: אילו היה יקום שונה, לא היינו קיימים. בספר יש ניסיון לעמוד על התעלומות הגדולות של מעמדנו במרחב תוך התבססות על תגליותיהם של גלילאו גליליי, אייזק ניוטון ואלברט איינשטיין וכן הוא מביא את תיאור המאמץ של המדענים לדורותיהם לגבש תאוריה אחת שלמה על היקום.
בפרק "איחוד הפיזיקה", מנסה הוקינג לדון בנושא בניית "תאוריה מאוחדת מלאה של כל המצוי ביקום" (התאוריה של הכול), אך הוא טוען כי אחד המכשולים ליצור תאוריה שלמה כזאת היא הקושי באיחוד מכניקת הקוונטים עם תורת היחסות – שתי תאוריות שלכאורה סותרות זו את זו, על אף השימוש המעשי בשתיהן. למרות הקשיים, הוקינג מאמין שבעתיד תימצא ה"משוואה" שתסביר את כל היקום ומה שבתוכו.
קרל סייגן, בהקדמתו ל"קיצור תולדות הזמן", כתב:
בשנת 1991 יצא סרט בעל שם זהה בבימויו של ארול מוריס, כשהוקינג עצמו משחק בו את התפקיד הראשי. הסרט בעיקר עוסק בחיי הוקינג, ופחות בתאוריות המדעיות של הספר.
הספר תורגם לעברית בשנת 1989 על ידי עמנואל לוטם וראה אור בהוצאת ספרית מעריב.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:ספרי 1988
קטגוריה:ספרי ספריית מעריב
קטגוריה:כתבי סטיבן הוקינג | 2023-04-15T11:09:30 |
Referer | ה-Referer (או דף מפנה) הוא כתובת ה-URL של דף האינטרנט הקודם שבו לחצו על קישור. יותר בכלליות, זו כתובת ה-URL של פריט קודם שהוביל לבקשה הנוכחית - ה-referer של תמונה, למשל, הוא בדרך-כלל עמוד ה-HTML המציג אותה. ה-referer הוא שדה כותרת בבקשת ה-HTTP שנשלחת על ידי הדפדפן לשרת האינטרנט.
"Referer" הוא טעות נפוצה של איות המילה "referrer", שהופיעה בהצעה המקורית לשדה הכותרת בתקן .
ישנם אתרים המרכזים referers, לצורכי פרסום או צרכים אחרים: ייתכן שאתר מפנה מקבל תשלום סמלי עבור אנשים הלוחצים על פרסומות. ישנם דפדפנים ותוכנות אבטחה שניתן להגדיר כך שמידע ה-referer לעולם לא יישלח, כדי להגן על פרטיות המשתמש. דבר זה יכול לגרום לבעיות: ישנם שרתים החוסמים חלקים מאתריהם לבקשות דפדפנים שלא מכילות את מידע ה-referer המבוקש, למשל כדי להבטיח שמשתמשים תמיד יכנסו לאתר דרך הדף הראשי ולא דרך קישור ישיר. כדי לעקוף מגבלה זו ניתן להשתמש בהונאת Referer: שליחת בקשת ה-HTTP כאשר שדה ה-Referer בה נקבע מראש כך שיתקבל על ידי השרת ולא ייחסם.
הונאת Referer
הונאת Referer (באנגלית: Referer spoofing או Referrer spoofing) היא שליחה של בקשת HTTP לשרת כך שהשדה Referer נקבע לפי רצון המשתמש ולא לפי הגדרת פרוטוקול ה-HTTP, לפיו הוא אמור להכיל את כתובת ה-URL של העמוד המפנה. השימוש בהונאת Referer נעשית בדרך כלל לצורך אחת מהמטרות הבאות:
על מנת לעקוף מנגנוני אבטחה של האתר המסננים פניות לפי כתובת ה-Referer שהן מכילות.
על מנת לשמור על פרטיות הגולש, שאינו מעוניין שהאתר אליו הוא פונה יידע עליו פרטים נוספים, בדרך כלל במקום Referer ריק שמשמעותו שהכתובת הוקלדה ישירות לתיבת הכתובות (Address bar).
כלים
ישנם אתרים כמו http://anonym.to שמאפשרים לגולש להישאר אנונימי (לא ידעו מאין הוא נכנס לקישור).
הרחבות שונות מאפשרות לבצע הונאת Referer מתוך הדפדפן עצמו:
עבור מוזילה פיירפוקס מגוון הרחבות להורדה באתר מוזילה.
עבור גוגל כרום - הרחבות באתר ההרחבות
קטגוריה:תקשורת מחשבים
קטגוריה:אינטרנט
קטגוריה:אבטחת מחשבים | 2023-07-29T17:09:49 |
Referrer | REDIRECTReferer | 2004-03-18T13:25:55 |
פלדה | ממוזער|שמאל|250px|גשר פלדה
ממוזער|שמאל|250px|ברזל - חומר הגלם לפלדה
ממוזער|שמאל|250px|פסל מפלדת אל-חלד
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון העיצוב חולון, שמעטפתו עשויה פלדת בליה
פלדה היא סגסוגת המורכבת ברובה מן המתכת ברזל, ומכילה ריכוז נמוך של האל-מתכת פחמן (0.04%-2.25%). סוגיה השונים של הפלדה מצטיינים בחוזקה ובגמישותה הרבה. לעיתים מוסיפים לסגסוגת הפלדה יסודות אחרים כמו צורן, מגנזיום, מנגן, כרום וניקל. בעזרת שינוי של שיעורי תוספים אלה, ניתן להפיק סגסוגות פלדה בעלות תכונות משופרות, כגון: קשיות, גמישות, עמידות בפני שיתוך או חלודה, עמידות בפני חום, עיבוד שבבי קל ועוד. הפלדה מאופיינת בחוזק מתיחה גבוה, עמידות גבוהה כנגד התעייפות החומר ומחיר זול, לכן היא משמשת כרכיב עיקרי במוצרים רבים: מכוניות, גשרים, מסמרים, קפיצים, להבי סכינים, כלי בישול, כלי עבודה, מחטים, צמר פלדה, בטון מזוין ועוד אלפי מוצרים אחרים.
אחד מסוגי הפלדה הנפוצים הוא פלדת אל-חלד, המכילה כרום בשיעור של 10.5% לפחות, והיא עמידה יחסית בפני חלודה. פלדה שאינה אל-חלד לרוב דורשת טיפול פני שטח כמו צביעה או שימון.
לפלדה צפיפות יחסית של כ-7.8 (טון למטר קוב), הולכה תרמית סבירה (10-20 W/MK). פלדות רגילות הן לרוב מגנטיות (אך לא תמיד) ורוב סגסוגות הפלב"מ (פלדה בלתי מחלידה) מאופייניות במגנטיות חלשה.
מבנה קריסטלוגרפי
הברזל הוא המרכיב העיקרי בפלדה. ברזל טהור הוא רך, מאפשר שינוי צורה בקלות ואף וניתן לריקוע. הברזל מופיע בשני מופעים גבישיים שונים: מבנה קובייתי ממורכז גוף ומבנה קובייתי ממורכז פאה, כתלות בטמפרטורת הסביבה. במבנה קובייתי ממורכז גוף (BCC) ישנו אטום ברזל במרכז ושמונה אטומים בקדקודי התא. במבנה קובייתי ממורכז פאה (FCC) ישנו אטום ברזל במרכז של כל אחת משש פאות המבנה הקובייתי ושמונה אטומים בקדקודי התא. האינטראקציה של אלטרופיות הברזל עם שאר היסודות המסוגסגים בפלדה, בראש ובראשונה הפחמן מאפשרת לפלדה מגוון תכונות ומאפיינים ייחודיים.
לעומת זאת, בפלדה, עקב הוספת הסגסוגים השונים החומר מכיל מיקרומיבנה מורכב הכולל גרעינים ביניהם חומר בין-גרעיני – לרוב בעלי הרכב כימי שונה (הגרעין וגבולו אמנם מכילים את כל היסודות המסגסגים את הפלדה – אך בריכוזים שונים). תהליכים תרמיים כמו חימום וחיסום (קירור בקצב מסוים, לרוב מהיר) משפיעים על מורפולוגית הגרעינים (כגון: גודל, מיקרו־מבנה) ובכך בעלי השפעה רבה על תכונות החומר. לדוגמה – כדי להשיג בפלדת פחמן פאזת מרטנזית נדרש לקרר מהר מאוד, קירור איטי יוביל לפאזה יציבה אחרת בטמפ' חדר.
נהוג לתאר את הפאזה אליה הפלדה מתייצבת בדיאגרמה הנקראות:
TTT (Time Temperature Transformation), בהן ציר Y הוא הטמפ' וציר X הוא משך הקירור. תכונה זו מגבילה חלק מנתחי הפלדה לעובי מקסימלי, שכן מעל עובי זה, לא ניתן לקרר מהר מספיק את פנים הפלדה כדי לקבל את הפאזה הרצוייה. מכיוון שהפאזה היא לרוב גדילה של גרעינים או היווצרות של גרעינים חדשים (שני תהליכים מתחרים בו זמנית), לעיתים הפלדה תכיל יותר מפאזה אחד.
תהליכים נוספים כמו הקשייה ו-זיקון משפיעים על מורפולוגיית במיקרו-מבנה של הפלדה ומאפשרים תכונות משופרות (לרוב שיפור החוזק).
הפחמן בסגסוגות פלדה אופייניות עשוי להרכיב עד 2.14% ממשקלה. שונות כמויות הפחמן ושאר היסודות, מכתיבה את הקשרים הכימיים ואת המאפיינים הפיזיקליים המאפיינים את הפלדה (או כאלמנטים מומסים או כזרזים בפאזות השונות). מרכיבים אלו שולטים בתנועת הנקעים (שהופכים את הברזל הטהור לרך), מאפשרים שליטה ובקרה על מאפייני הפלדה וכך משפרים את איכותה. שיפורים אלו יעילים עבור מגוון רחב של תכונות הפלדה: הקשייה, חישול, חיסום, כניעה (הנדסה), חוזק למתיחה. עליית חוזק הפלדה בהשוואה לברזל הטהור מקטינה את משיכות (התארכותו באחוזים עד לכשל) הברזל.
אטימולוגיה
בתיאור התנ"כי של מפלת אשור בידי בבל, נמצא התיאור הספרותי הבא:
. המשמעות המקראית הייתה כנראה לפיד (אותיות מתחלפות) שמבריקים באמצעותו את רכב הברזל. המילה חודשה במשמעות המודרנית מהמילה הערבית פולד, שמשמעותה עירוב ברזל עם פחמן.
היסטוריה
פלדה הופקה באמצעות תנורים אלפי שנים, אך בתפוצה רחבה ובאופן תעשייתי נעשה בה שימוש רק לאחר שתהליכי הייצור נעשו יעילים ומתוחכמים יותר בסביבות המאה ה-17, עם המצאת כבשני בטון ולאחר מכן כורי פלדה. עם המצאת תהליך בסמר במחצית המאה ה-19, החל עידן חדש של הפקת פלדה בייצור המוני. תהליך בסמר וייצור פלדה באמצעות תנורי כבשן פתוח שקדם לו העלו ושיפרו את איכות הפלדה. בעקבות פיתוחים אלו, הפלדה החליפה את יצקת הברזל.
שיפורים נוספים בתהליך הפקת הפלדה, החליפו פרוצדורות קודמות, הוזילו את מחיר ההפקה והעלו את איכות התוצר הסופי. היום, הפלדה היא אחת מהחומרים הנפוצים ביותר מעשה ידי אדם בעולם. 1.6 מיליארד טונות פלדה מיוצרים מדי שנה. קיימת תקינה מוכרת עולמית לנתחי פלדה שונים (על ידי מכוני תקנים – בעיקר ארצות הברית גרמניה ויפן), התקינה מאפשרת לתכנן בקלות מוצרים הנדסיים שכן שלנתח פלדה העומד בתקן מסוים יש תכונות ידועות ומובטחות (חוזק, צפיפות, הרכב כימי, עמידות בקורוזיה וכדומה).
הפקה
הפלדה מופקת בתהליך טכנולוגי מסובך. ראשית, מוכנסים עפרת הברזל וצרף לתנור רם. התנור מתחמם עד 1,200–1,300 מעלות צלזיוס על ידי צרף ואוויר שנשאב לתוך התנור. בסוף התהליך נוצרים ברזל יצוק וסיגים (שלאקות). יצקת מורכבת מברזל ומעל 3% פחמן, אך הפלדה אמורה להכיל פחות מכך ולכן יש להקטין את כמות הפחמן בסגסוגת. למטרה זו משתמשים בתהליך בסמר, כבשן פתוח או כבשן חשמלי.
נכון ל-2024, יצרנית הפלדה הגדולה בעולם היא סין, והיא היא הייתה אחראית ל־43% מהייצור העולמי. במקום השני אחריה נמצאת הודו האחרית ך-8% מהייצור העולמי של פלדה.
יסודות לסגסוג
הפלדות המסחריות מכילות מספר יסודות, בעלי השפעות שונות על תכונותיה של הפלדה, לדוגמה:
טונגסטן – קשיות, חוזק בחום, התנגדות לאיכול, העלאת טמפרטורת החיסום והתנגדות לשיבוב בחום.
מוליבדן – קשיות, חוזק בחום והתנגדות לשינויים.
ונדיום – קשיות, חוזק בחום וצמיגות. ראו גם פלדת כרום-ונדיום.
קובלט – קשיות, מגנטיות והתנגדות לשיבוב.
העלאת אחוז הפחמן בפלדה מגדילה את החוזק, הקשיות, ההתנגדות לחיתוך וכושר החיסום, על חשבון הגמישות (הגדלת הפריכות - שבר פתאומי במקום הימתחות כמו גומי) - לדוגמה: סכינים בעלי להב פלדה עם אחוז פחמן גבוה מאופיינים לרוב בשמירה על חדות לאורך זמן אך בעלי סיכון להישבר בנפילה מגובה משטח העבודה לרצפה.
תקנים מסחריים
התקן הוא רשימה מוסכמת בין היצרנים לצרכנים. נהוג להבחין בין התקן האמריקאי, האירופאי והישראלי. התקן הנפוץ הוא התקן האמריקאי.
תקן אמריקאי
התקן האמריקאי מורכב מ-4 ספרות ואות לפניהם:
אות המסמלת את אופן ההפקה:
A – סימנס מרטין
B – בסמר
C – אח (תנור) פתוח – בסיסי
D – אח פתוח – חומצי
E – תנור חשמלי
ספרה ראשונה משמאל מייצגת את הסגסוגת לפי מפתח:
1 – פלדה פחמנית
2 – פלדת ניקל
3 – פלדת כרום-ניקל
4 – פלדת מוליבדן
5 – פלדה כרומית
6 – פלדת כרום-ונדיום
7 – פלדת וולפרם
8 – פלדת צורן
הספרה השנייה משמאל מייצגת את אחוז הסגסוגת העיקרית.
2 הספרות האחרונות מייצגות את אחוזי הפחמן חלקי 100.
אותיות מציינות טיפול תרמי:
CD – משוך בקור
CR – מעורגל בקור
HR – מעורגל בחום
F – מחושל
HT – מחוסם
S – מרוכך
לדוגמה:
SAE 1020 – פלדה פחמנית בעלת 0.2% פחמן.
SAE 5130 – פלדת כרום בעלת 0.3% פחמן ו־1% כרום.
תקן אירופאי
התקן האירופאי לקוח בעיקר מהתעשייה הגרמנית, הידוע בתור DIN. גם כאן, נפוצות שתי תצורות:
STxx, כאשר ST מייצג את המילה STEEL ושתי הספרות את חוזק הקריעה המינימלי בק"ג על מ"מ רבוע. כלומר ST37 הוא בעל חוזק קריעה מינימלי של 37 ק"ג על מ"מ רבוע.
xxXXxx – מסמל תרכובת של סגסוגת. לדוגמה: 50V10 – פלדת ונדיום היא בעלת 0.5% פחמן ו־1% ונדיום.
תיקון ישראלי
קיים אך ורק ליציקת ברזל, נחושת וסגסוגות נחושת. האות מציינת ראשי תיבות של שם היסוד והמספרים את חוזק המשיכה בק"ג לממ"ר או לחלופין, את ההרכב באחוזים.
לדוגמה:
י"ב 18 – יציקת ברזל בעלת חוזק של 18 ק"ג לממ"ר
פליז 60-37-3 – פליז המכיל 60% נחושת, 37% אבץ, 3% עופרת (תקן ישראלי מספר 137)
טיפול תרמי
נהוג לבצע טיפול תרמי בפלדות לצרכים שונים. הטיפול התרמי מיועד לשיפור תכונותיה על ידי שינוי במבנה הגבישי, מבלי לבצע שינויים בצורתה או בהרכבה הכימי.
נהוג להבחין בין כמה סוגים של טיפולים תרמיים:
חיסום – טיפול תרמי להגדלת קשיותה, על ידי חימום וצינון מזורז ועל ידי כך למנוע חדירה של חומרים אחרים לאחר החימום. פלדות הניתנות לחיסום מכילות לפחות 0.6% פחמן. החיסום אומנם מגדיל את הקשיות של הפלדה, אך הופך אותה לפריכה, ולכן נהוג לבצע הרפיה מיד לאחר החיסום.
הרפיה – טיפול תרמי להגדלת הצמיגות על ידי חימום לטמפרטורה נמוכה וצינון לאחר מכן. הקשיות מעט תרד בעקבות פעולה זו.
צימנוט – טיפול תרמי לחיסום פני המוצר והשארת הגרעין צמיג.
ריפוי – טיפול תרמי המרכך את הפלדה ומבטל את קשיותה לצורך פעולת עיבוד שבבי.
ראו גם
אוסטניט
מרטנזיט
קישורים חיצוניים
, הופק על ידי (שנת 1946)
אתר המכון האמריקאי לברזל ופלדה (AISI)
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתכות
קטגוריה:מטלורגיה
קטגוריה:סגסוגות
קטגוריה:חומרי גלם
קטגוריה:חומרי בניין | 2024-10-01T01:18:18 |
טיטניום | טיטניום (Titanium) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי Ti ומספרו האטומי 22. מתכת מעבר קלה, חזקה, מבריקה ועמידה בפני קורוזיה. היסוד נקרא על שם הטיטנים מהמיתולוגיה היוונית.
תכונות
על פני השטח של טיטניום נוצרת שכבה דקיקה של תחמוצת טבעית, אשר בדומה לאלומיניום מעניקה למתכת הגנה מצוינת מפני חמצון. בשל זאת לטיטניום עמידות גבוהה בפני חמצון, הקרובה לזו של פלטינה. בזכות שכבת התחמוצת הטבעית, טיטניום גם עמידה נגד תמיסות דלילות של חומצה כלורית וחומצה גופרתית, כמו גם תמיסות של כלור ורוב החומצות האורגניות. עם זאת, חומצות חזקות תוקפות טיטניום במהירות. לטיטניום נקודת היתוך גבוהה וחוזק דומה לפלדה (וקלה יותר ב-45% ממנה), היא כבדה ב-60% מאלומיניום אבל חזקה פי שניים ממנו. תכונות כמו אלו הופכות את הטיטניום למתכת שימושית מאוד.
טיטניום הוא אחד היסודות היחידים הבוערים בסביבת חנקן, ב-800°C, ובאטמוספירת חנקן, הוא מתרכב איתו לטיטניום חנקני.
טיטניום דו-חמצני מתרכב עם מים ליצירת חומצה טיטנית:H4TiO4.
ניסויים הראו שטיטניום טבעי הופך להיות מאוד רדיואקטיבי לאחר הפצצה באלומת דאוטרונים, ופולט פוזיטרונים וקרינת גמא.
הפקה
הפקת טיטניום מתבססת כיום על תהליך קרול. בתהליך זה, עפרת טיטניום (בעיקר אילמניט או רוטיל) עוברת חיזור ראשוני באמצעות אבקת פחם, במיכל הגבה בטמפרטורה של כ-1000 מעלות צלזיוס. אז מוזרם לתערובת התגובה גז כלור (Cl2) ליצירת טיטניום ארבע-כלורי (TiCl4) - שהוא נוזל נדיף מאוד, המבודד מהמערכת באמצעות זיקוק מפריט. בשלב הבא, הטיטניום הארבע-כלורי (TiCl4) מועבר למיכל תגובה אחר, העשוי פלדת אל-חלד, בו הוא מחוזר על ידי מגנזיום או נתרן נוזלי, המוכנסים בעודף סטוכיומטרי של כ-20%, בטמפרטורה של כ-850 מעלות צלזיוס.
התגובות בתהליך:
שימושים
שמאל|200px|ממוזער|שעון עם ציפוי טיטניום
לקראת סוף המאה ה-19 הוחל בהפקה מסחרית של מינרלים מבוססי טיטניום בדרום מזרח פנסילבניה. באותה תקופה הופקו גם כמויות קטנות של רוטיל בצפון קרולינה ובג'ורג'יה. בשנת 1901 בהפקה נרחבת של רוטיל בווירג'יניה לצורך יצירת כימיקלים מטיטניום ולצביעת קרמיקות. בשנת 1916 הוחל בהפקה של טיטניום בפלורידה לצורך ייצור טיטניום ארבע-כלורי עבור קליעים נותבים, זיקוקים ומסך עשן.
עד 1946 לא השתמשו בטיטניום כמתכת מחוץ למעבדות. רק לאחר שוויליאם ג'סטין קרול הוכיח שאפשר להפיק טיטניום בצורה מסחרית, השתנה המצב, ובסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 הוחל בהפקה של טיטניום בכמויות מסחריות ובתכנון השימוש בו בתעופה, בבניית אוניות ובמתקני התעשייה הכימית.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 החל שימוש נרחב בטיטניום בייצור מטוסים, ובתחילת שנות ה-60 כל מטוסי הסילון החדישים כללו פסי חיזוק מטיטניום. באותן שנים רוב הטיטניום ששימש את התעשייה הופק בקנדה.
בתעשיית מכוניות על: מארז גוף דגם ה"GTA ספאנו" בנוי מיציקת סיבי פחם בתוך גוף הרכב, שזורים עם טיטניום וקוולאר.
טיטניום דו-חמצני (TiO2) משמש בתור פיגמנט לצבעים, נייר וחומרים פלסטיים. צבעים שמכילים טיטניום דו-חמצני הם רפלקטורים מצוינים לקרינת אור תת-אדום, ומשמשים כחומרי צביעה במתקנים אסטרונומיים. בין הצבענים מבוססי הטיטניום נכללים לבן טיטניום וצהוב ניקל טיטניום.
בזכות התכונות המצוינות של הטיטניום, סגסוגות טיטניום משמשות לבניית צוללות, רכב חלל, מטוסים, רוטורים של מסוקים, תחמושת, ספינות, חלליות, קוצבי לב, אפודי מגן, תכשיטים, שתלים דנטליים ומפרקים תחליפיים, שלדות אופניים ומחבטי גולף. טיטניום משולב לעיתים קרובות עם אלומיניום, עם ונדיום עם נחושת, עם ברזל, עם מנגן, עם מוליבדנום וכן עם מתכות אחרות. סגסוגת של טיטניום וונדיום משמשת לציפוי מטוסים. אחת הסגסוגות הנפוצות ביותר היא Ti-6Al-4V, המכונה בקיצור Titanium-6-4, והיא כוללת 6% משקלי של אלומיניום ו-4% משקלי של ונדיום (והיתר טיטניום).
יתרונות בניית צוללות מטיטניום משמעותיים ביותר. צוללות טיטניום עומדות בלחצים גבוהים פי 2 ויותר מצוללות פלדה.
לטיטניום שימוש נרחב ברפואה. חומר זה הוא החומר המוביל ממנו מייצרים שתלים אורתופדיים. היתרון בשימוש בטיטניום לצורך זה הוא שחומר זה אדיש מבחינה כימית ומתקבל באופן טוב על ידי גוף האדם. כמו כן, חוסר המגנטיות שלו מאפשרת למושתלים להיבדק במכונות MRI ללא בעיות.
שימושים נוספים:
בזכות העמידות נגד מי ים, טיטניום משמש בתור חומר גלם למדחפים בסירות ובספינות.
טיטניום משמש ליצירת אבני חן מלאכותיות.
טיטניום דו-חמצני נמצא בתכשירי הגנה מהשמש.
ליצירת תכשיטים שונים, שעונים ומשקפיים, וכן להחדרת פירסינג, מכיוון שאינו גורם לאלרגיה, בניגוד לניקל למשל.
טיטניום ניטריד, TiN משמש למגוון יישומים במיקרואלקטרוניקה בהם דרוש מוליך עם עמידות לטמפרטורות גבוהות. בפרט, טיטניום ניטריד משמש בתור אלקטרודת השער בהתקני MOSFET מדורות מתקדמים (בעלי מקדם דיאלקטרי גבוה, החל משנת 2007).
טיטניום משמש בסוג מסוים (ולא נפוץ) של משאבות ואקום גבוה מאוד (UHV) המכונות Titanium sublimation pump, או משאבות TSP.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|מרטין היינריך קלפרות, הכימאי שנתן ליסוד את השם טיטניום
מחקר
טיטניום התגלה לראשונה ב-1791 באנגליה על ידי הכומר של קהילת קרייד (Creed), ויליאם גרגור, שהיה גאולוג חובב. הוא זיהה את נוכחותו של היסוד החדש במינרל אילמניט כשמצא חול שחור ליד נחל בסמוך לכפר מאנאקן (Manaccan) שבמחוז קורנוול באנגליה ושם לב כי חול זה נמשך למגנט. אנליזה של החול העלתה נוכחות של שתי תחמוצות מתכתיות, תחמוצת ברזל (שהסבירה את המשיכה למגנט), ו-45.25% של תחמוצת מתכתית לבנה שהוא לא הצליח לזהות. בהבחינו כי התחמוצת הבלתי מזוהה מכילה מתכת שתכונותיה לא תאמו לאף אחד מהיסודות הידועים, דיווח גרגור על ממצאיו ל"חברה הגאלוגית המלכותית של קורנוול" ובמגזין המדע הגרמני "Crell's Annalen".
בערך באותו הזמן, הפיק פרנץ יוזץ מילר חומר דומה, אך לא יכול היה לזהותו. התחמוצת התגלתה במקביל ובאופן עצמאי על ידי הכימאי הגרמני, מרטין היינריך קלפרות, ב-1795 במינרל רוטיל מהונגריה. קלפרות גילה כי המינרל מכיל יסוד חדש שאותו כינה טיטניום על שם הטיטאנים במיתולוגיה היוונית. לאחר ששמע על התגלית המוקדמת יותר של גרגור הוא השיג דגימה מה"מאנאקניט" ואימת שהיא הכילה טיטניום.
מיום גילויו היה קשה להפיק טיטניום טהור ממכרות. טיטניום טהור (99.9%) הופק לראשונה ב-1910 על ידי מאתיו א. האנטר כשהוא חימם טיטניום 4 כלורי (TiCl4) עם נתרן בטמפרטורה של 700–800 מעלות צלזיוס.
צורה בטבע
טיטניום הוא היסוד התשיעי הכי נפוץ בקרום כדור הארץ (0.6% מהמסה) ומהווה חלק מסלעים, ממכרות ברזל וממינרלים רבים.
טיטניום התגלה במטאוריטים וכמו כן על השמש. סלעים שהוחזרו מהירח על ידי אפולו 17 הכילו 12.1% טיטניום דו-חמצני (TiO2). טיטניום נמצא גם בצמחים ובבני אדם.
ראו גם
טיטניום דו-חמצני
חומצה טיטנית
קישורים חיצוניים
טיטניום ב־Webelements (אנגלית)
טיטניום ב־EnvironmentalChemistry (אנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר | 2024-08-07T20:42:02 |
פרדוקס הסבא | פרדוקס הסבא הוא פרדוקס של מסע בזמן האומר "אתה נוסע לאחור בזמן והורג את סבך לפני שזה פגש את סבתך. בכך מנעת את לידתו של אחד מהוריך, ובהכרח גם את לידתך, אם כן - כיצד יכולת להרוג את סבך?".
היסטוריה
הפרדוקס הופיע מספר פעמים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. הוא מופיע למשל בסיפור קצר של צ'ארלס קלוקי שהתפרסם בשנת 1929. הפרדוקס מופיע גם בסיפור נתן שכנר שפורסם בדצמבר 1933.
הפרדוקס הופיע בשנות ה-40 בסיפור של סופר והעיתונאי הצרפתי רנה בארז'אבל "Le Voyageur Imprudent" (בתרגום חופשי: הנוסע הפזיז).
מאז, השימוש בפרדוקס בקרב יוצרי המדע הבדיוני נעשה נפוץ מאוד בספרות ובסרטים, בווריאציות שונות. כאשר אולי הדוגמה המפורסמת מכולן היא טרילוגיית הסרטים "בחזרה לעתיד", בה מועלית השאלה - האם ניתן כלל לשנות את העבר? מוטיב אשר חוזר ונשנה בהרבה מהיצירות שעוסקות בנושא.
הפתרון המקובל לפרדוקס הוא שלילה של האפשרות למסע אחורה בזמן.
הפתרון של עולמות מקבילים
אחד הפתרונות לפרדוקס זה נעוץ בתפיסת יקומים מקבילים.
אם אתה חוזר אחורה בזמן והורג את סבך, אתה עושה את זה ביקום מקביל בלי שהתוצאה תשפיע עליך. בכל מקרה קיומך לא נמחק מהיקום המקורי שלך.
הסיפור הקצר של אלפרד בסטר "האיש שהרג את מוחמד" משתמש בהנחת היסוד הזאת.
לפי פירוש העולמות המרובים של תורת הקוונטים בכל נקודת זמן במהלך ההיסטוריה רצף המרחב-זמן מתפצל וכך מתקיימים אינסוף עולמות מקבילים. על פי פירוש זה, אם הרגת את סבך שאמור להיות המסובב שיביא אותך לעולם, ופגעת במהלך ההיסטוריה, בעצם אתה נכנס למרחב-זמן חדש שבו סבך מת ואי לכך אתה לא נולדת.
פתרון הפעולה המוגבלת
פתרון אחר נעוץ בטענה שלו היית נוסע אחורה בזמן חוקי הטבע פשוט ימנעו מעצמם לעשות כל דבר שיימנע כתוצאה מהמסע בזמן לקרות. תאוריה זו מביאה לחשש לגבי דטרמיניזם - אי-קיום רצון חופשי. במודל כזה רצון חופשי הוא בגדר אשליה. תאוריה זו אף טוענת כי סיבתיות צריכה להיות קבועה, כלומר ששום דבר לא יכול להיווצר מהיעדר סיבה. בעוד יש תאוריות שנאחזות בטענה שאירועים יכולים להישאר קבועים גם אם הסיבה הראשונית כפועל יוצא חוסלה. יש גם אפשרות שפעולות יזומות במסגרת מסעות בזמן ייושמו אבל לא די בהצלחה כדי שתוצאתן תימחק.
לקריאה נוספת
, פורסם לראשונה בגליליאו גיליון מספר 67, מרץ 2004.
הערות שוליים
סבא, פרדוקס
קטגוריה:מסע בזמן | 2023-08-22T13:15:07 |
יפו | 270px|ממוזער|נמל יפו ויפו העתיקה
ממוזער|270px|מבט על יפו העתיקה
שמאל|ממוזער|270px|מראה כללי של העיר ונמל יפו
שמאל|ממוזער|270px|כנסיית פטרוס הקדוש, בראש "גבעת יפו"
ממוזער|270 פיקסלים|סירות בנמל יפו
יפו (, בערבית: يَافَا, "יאפא") היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון. יפו התקיימה כעיר עצמאית במשך אלפי שנים עד שאוחדה ב-1949 עם תל אביב, ומאז היא מהווה את אחד מרובעי תל אביב-יפו.
בזמן מסעי הצלב הייתה יפו מחוז בממלכת ירושלים הצלבנית. מאז ועד המאה העשרים שימשה העיר כנמל חשוב בארץ ישראל. הקמת נמל תל אביב בסמוך, והשימוש בנמלים אחרים, הביאו לכך שהנמל ירד מגדולתו. בימי המנדט הייתה העיר מרכז חשוב לאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל. במלחמת העצמאות של מדינת ישראל, כבשו את העיר כוחות האצ"ל וההגנה: מעל 90% מתושבי יפו הערבים נמלטו, ומאוחר יותר עולים חדשים ויהודים התיישבו זה לצד המיעוט הערבי שנשאר במקום.
אטימולוגיה ומקורות
שמאל|ממוזער|250px|מראה כללי של שכונת עג'מי
יפו היא מערי הנמל העתיקות בעולם. בתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפנה"ס נאמר כי המילה "יאפו" מציינת יופי. החל בכיבוש הערבי של ארץ ישראל מוזכר המקום בשם יאפה, שם המקום בפי דוברי הערבית עד היום. המסורת ההלניסטית מייחסת את השם "יפו" ל"יופיאה", היא קסיופאה, אמה של אנדרומדה.
על פי אגדה המצויה בכתבי עולי רגל נוצריים בימי הביניים, שמה של העיר ניתן לה מכיוון שנבנתה על ידי יפת בן נח (על שמו קרוי גם רחוב יפת בעיר).
האגדה הקדומה מציינת כי יפת בנה את העיר עוד לפני המבול, ושקברו של נח מצוי תחת הסלע שבתוך הים של יפו. וכך כותב פרופ' נחום סלושץ: .
על פי התלמוד הירושלמי, בזמן הבריאה עלה האוקיינוס להציף את היבשה. גלי הנחשול הימי נעצרו בסלעי יפו. בדור אנוש ובדור הפלגה נעצרו הגלים בסלע אנדרומדה, על ידי מאמרו של אלוהים המוזכר בספר איוב: "עד פה תבוא" - עד יפו.
יפו מוזכרת בארבעה מספרי התנ"ך. בספר יהושע מוצבת העיר בתחום נחלת שבט דן, "וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ." אך נראה כי השבט לא הצליח לכבוש את כל נחלתו. בספר דברי הימים ב, בתיאור בניית המקדש על ידי שלמה המלך נאמר כי דרכה הגיעו הארזים ששימשו לבניין בית המקדש: "וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן כְּכָל צָרְכֶּךָ וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת עַל יָם יָפוֹ וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם יְרוּשָׁלִָם". בתיאור המקביל בספר מלכים, יפו אינה מוזכרת, אך בתיאור בניית המקדש בספר עזרא מובאת יפו בהקשר דומה: "לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן אֶל־יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס עֲלֵיהֶם: בספר יונה בתיאור בריחתו משליחותו אל נינוה של יונה הנביא, נאמר כי הוא החל בה את מסעו: "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אָנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'".
בברית החדשה מוזכר סיפורו של פטרוס שהתגורר בבית שמעון הבורסקאי ביפו, והעלה מן המתים את האלמנה טביתא. ביפו הופיע מלאך בפני פטרוס, וציווה לאכול מ"כל בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים". ביתו של שמעון הבורסקאי ואתרים נוספים הקשורים בסיפור זה נמצאים ביפו, ומקודשים כיום לנצרות. עם זאת, בתחילת ימי הנצרות לא קנתה הדת אחיזה ביפו. רק במאה החמישית הייתה ביפו לראשונה קהילה בהנהגת בישוף.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|הנוף מגבעת יפו
שמאל|ממוזער|250px|מדרון יפו (2009)
יפו העתיקה נבנתה על צוק רם, מעין חצי אי שחודר אל הים המורכב מגבעת כורכר. הגבעה מהווה חלק מרכס הכורכר המערבי, אחד משלושת רכסי הכורכר החוצים לאורך את שפלת החוף של ארץ ישראל. סלע אנדרומדה והסלעים סביבו אף הם חלק מרכס זה, שכורסם על ידי גלי הים. רכס הכורכר בחוף הים חשוף לפעולות גלי הים ולכן הוא עובר תהליך של גידוד ונחשפות בסלע טבלאות גידוד, בצורת לוחות גדולים שגלי הים שחקו אותם. בחוף הים צפונה מיפו ניתן להבחין בלוחות אלה לאחר שהוצאו מהחוף כאשר הוכשר לרחצה.
מזרחית לרכס הכורכר ביבשה נוצרה "מרזבה" - שטח נמוך הכולל אדמות סחף. בשקע זה היה מצוי אצטדיון באסה שנהפך לימים לאצטדיון בלומפילד. לפני הקמת המגרש היו במקום ביצות (בערבית: "אל-באסה"). בדיקות גאולוגיות שנערכו במקום העלו כי ייתכן שמוצא נחל איילון היה באזור זה. מכך ניתן להניח כי לאחר שהתגבש רכס הכורכר השני (כיום שכונת אבו כביר) נחסם מוצא הנחל לים, והאיילון המשיך לזרום צפונה והיה ליובל של נחל הירקון. היותו של באסה אזור טופוגרפי נמוך, העלתה את הרעיון להקים בו מעגנה פנימית. הבִּקעה בין רכסי הכורכר במזרח יפו, בעורף העיר, משכה אליה חקלאים. באזור זה נמצאת אדמת סחף פורייה מאפיק נחל האיילון. הקרקע ניתנת לעיבוד רב שנתי בתנאי חקלאות הבעל המסורתית ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים כגון בארות.
שרידים לעידן החקלאי של האזור נמצאים בבתי הבאר החרבים שנמצאו באזור יפו. בתי הבאר היו מבנים חקלאיים ששימשו את ענף ההדרים של יפו, והפכו לארמונות מפוארים של עשירי העיר. בית באר (בערבית: ביארה) היה מבנה חקלאי שתחילתו בבאר, בריכת אגירה ומערכת התעלות ששימשו להשקיית הגידולים. עם התפתחות ענף הפרדסנות, גדל המתחם ונבנו בו מבנים לאחסנה ואריזת תוצרת חקלאית ומגורי פועלים. החל מאמצע המאה ה-19 החלו עשירי יפו הערבים, פקידי שלטון ובעלי נכסים זרים, לבנות על-גבי המבנים החקלאיים או בקרבתם בתי מגורים מפוארים שנקראו "קאסרים" (בתעתיק מדויק מערבית: קאצר), ששימשו בתחילה כבתי קיט ובהמשך הפכו למגורי קבע מפוארים, "ארמונות" בתוך הפרדסים. בסקר אותרו מעל ל-30 מבנים כאלה.
נמל יפו מצוי במפרץ טבעי קטן שנוצר על ידי חצי אי. הסלעים המזדקרים במפרץ שימשו כעין שוברי גלים ואפשרו לאוניות לעגון במפרץ ולפרוק את נוסעיהן ומטענן לסירות שבהן הגיעו למזח החוף. עם זאת, הייתה טמונה בכך סכנה: בעת סערה עלולות האוניות להתנפץ אל הסלעים. בעורף הנמל צוק בגובה שלושים וארבעה מטרים מכונה "גבעת יפו". עליו בנויה יפו העתיקה. הגבעה המשקיפה אל הים ונוחה לביצור ולהגנה, שימשה בסיס להתיישבות ביפו. השטח בין נמל יפו לחוף גבעת עלייה שהיה מלא בפסולת בניין הפך לפארק מדרון יפו ששטחו 200 דונם ולאורכו טיילת.
שכונות יפו הן: יפו העתיקה, צפון יפו-שכונת שוק הפשפשים, יפו א' (דקר), יפו ג', יפו ד', גבעת עלייה, עג'מי, מנשייה, המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, צהלון, גבעת הרצל, גבעת אנדרומדה.
היסטוריה
העת העתיקה
ממוזער|250px|שחזור שער מימי רעמסס השני. על השער נמצאו 5 תאריו של רעמסס, שם הלידה, שם ההכתרה וכדומה.
באזור מוזיאון יפו לעתיקות נמצאו השרידים הקדומים ביותר שהתגלו ביפו: שרידי חלקלקה שהקיפה את גבעת יפו מתקופת החיקסוס, במאה ה-18 לפנה"ס. בשטח הנמצא כיום בתוך "גן שער רעמסס" התגלו שרידי יישוב משלהי המאה ה-17 לפנה"ס והמחצית הראשונה של המאה ה-16 לפנה"ס. מתקופת הברונזה המאוחרת (המחצית שנייה של המאה ה-16 לפנה"ס והמאה ה-15 לפנה"ס התגלו שרידי בניינים מלבנים על יסודות אבן.
האזכור הראשון של יפו בכתובים הוא באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי, שהשתמש בתחבולת "סוס טרויאני" - הסתרת אנשי מלחמה חמושים בתוך סלים, ומתן הסלים למושל העיר כמתנה. תיאור מפורט של מלחמה זו מובא בפפירוס האריס 500 המוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.
גם במכתבי אל עמרנה נזכרת יפו, בשמה הפרעוני יא-פּוּ. המצרים שלטו על יפו ועל דרך הים עד המאה ה-12 לפנה"ס. הנוכחות המצרית בארץ ישראל נמשכה גם בימי רחבעם במאה ה-10 לפנה"ס ולפי השרידים שנמצאו במצד חשביהו נמשכה הנוכחות המצרית עד המאה ה-8 לפנה"ס.
כאשר פלשו הפלשתים לארץ ישראל, כנראה במאה ה-12 לפנה"ס, הם השתלטו על שפלת החוף ובכללה על יפו.
במנסרת סנחריב, המתארת את מסע סנחריב בלבנט, מוזכרת העיר יפו יחד עם בני ברק, בית־דגן ואזור כאחת מערי צדקא מלך אשקלון שכבש סנחריב וכן ב־.
בתקופה הפרסית הייתה יפו, ככל ערי יהודה, תחת שלטון ממלכת פרס, שמסרה אותה לפיניקים, במסגרת חזרת הפיניקים הכנענים לאזורי החוף הדרומיים שנלקחו מהם בתום תקופת הברונזה ("דרום פיניקיה"). על פי כתובת אשמונעזר, אשמונעזר השני מלך צידון קיבל אותה לשליטתו מידי הפרסים, והפך את חבל יפו ל"אסם התבואה" של ממלכתו. בספר עזרא מוזכר כי דרך נמל יפו הביאו הפיניקים גם הארזים לבניין בית המקדש השני: "ויתנו-כסף לחצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצדנים ולצרים להביא עצי ארזים מן-הלבנון אל-ים יפוא כרשיון כורש מלך-פרס עליהם".
בשנת 301 לפנה"ס נכבשה יפו בידי שליט מצרים תלמי הראשון, שהפך את העיר לנמל חשוב בממלכתו. בית סלאוקוס סיפח את העיר אל הממלכה הסלאוקית אולם איפשר לתושביה עצמאות בענייני פנים.
בימי מרד החשמונאים התנכלו תושבי העיר ההלניסטים ליהודים והטביעו כמה מאות מהם בים. כתגובה פשט יהודה המכבי על יפו והשמיד את הנמל והספינות בו. אחיו יהונתן כבש שוב את העיר מידי אפולוניוס, שר הצבא של סוריה.
השלטון בעיר התחלף מספר פעמים,
ב-143 לפנה"ס כבש שמעון התרסי את העיר. היא הייתה לנמל חשוב לממלכת החשמונאים, ושימשה את אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה.
בשנת 63 לפנה"ס עברה ארץ ישראל לשלטונה של רומא, והמצביא פומפיוס החליט להוציא את יפו מהשלטון היהודי של הורקנוס השני. בשנת 47 לפנה"ס הוחזרה יפו לידי היהודים, בתוקף החלטת יוליוס קיסר בנוגע להורקנוס השני.
יוסף בן מתתיהו מספר כי יפו יושבה בימי המרד הגדול על ידי יהודים שגורשו מערים אחרות. אספסיאנוס, שר הצבא הרומאי בארץ ישראל, החליט להילחם ביהודי יפו, שנהגו לפשוט על יישובים ולשדוד אוניות. כששמעו על בואו, ברחו היהודים אל אוניותיהם, אך אלו טבעו בסערה, ומי ששרדו אותה הומתו על ידי הרומאים. לפי בן מתתיהו נפלטו מהים 4,200 גופות. הרומאים בנו מחדש את העיר שנחרבה בקרב, וקראו את שמה "פלאביה יופיי", על שם משפחת פלאביוס, שושלת הקיסרים מבית אספסיאנוס. בעיר הייתה אז אוכלוסייה יהודית, והיא מוזכרת במספר מקומות במשנה ובתלמוד.
ב-1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג והמדינאי הצרפתי שארל קלרמון-גנו. הוא חפר באזור המנזר הרוסי שהוקם אז וחשף בגבעה ממזרח ליפו נקרופוליס - עיר קבורה יהודית, ובה 34 מצבות שיש ועוד עשרות מצבות אחרות, שעליהן חרותים אותיות בעברית וביוונית וסמלים יהודיים כגון: לולב, מנורה והמילה "שלום". קלרמון-גנו קבע כי הן מהמאה ה-1 עד המאה ה-3 וכי היו חלק מבית קברות של קהילת יהודי יפו. בין השאר נמצאו בבית הקברות מצבות מחדיאב, מקפדוקיה, מאלכסנדריה, מיוון ומלוב. לפי מקצועות הנפטרים שנרשמו על המצבות ניתן להסיק כי הקהילה היהודית ביפו הייתה מבוססת ועשירה. מצבות רבות נמצאות במוזיאון באוסלו אשר העביר שבע מהמצבות הללו לתצוגה במוזיאון יפו העתיקה.
בחפירות שנערכו על ידי יעקב קפלן נמצאה אבן להכנת משקולות מדידה מתקופת טראיאנוס, וכן מטמון שהמטבע המאוחר בו הוא מזמנו של טראיאנוס, הממצאים נמצאו בחדרים שחרבו בשריפה עזה. בחפירות נמצאה טביעה אחת של הלגיון העשירי פרטנסיס על גבי רעף. טביעה זו היא מהמאה השלישית ויכול להיות שהיא ממצא אקראי.
התקופה הביזנטית, המוסלמית המוקדמת והצלבנית
שמאל|ממוזער|250px|בסיס שיש של סביל ליד מסגד מחמודיה
מעט ידוע על יפו בימי הביזנטים. הכיבוש המוסלמי של הארץ בשנת 638 הביא לירידת חשיבותה של יפו, ואוכלוסייתה התמעטה מאוד, בד בבד עם התחזקות שכנתה רמלה, שהפכה לבירת ג'ונד פלסטין.
עם זאת, אליעקובי ציין שיפו היא הנמל של ג'ונד פלסטין.
לפני הגעת מסע הצלב הראשון ליפו הרסו המוסלמים את העיר ואת הנמל והתושבים נטשו את העיר. הצלבנים, בראשות גוטפריד מבויון, שיקמו אותה. הם הכירו בחשיבות הנמל, שדרכו נשמר הקשר עם אירופה והגיעה אספקה ותגבורת צבאית. כמו כן היה נמל יפו לשער לעולי הרגל. שימוש מיידי היה לנמל כאשר הגיעו אליו אוניות עם הציוד הדרוש להקמת מגדלי המצור שהיו דרושים לכיבוש ירושלים. חשיבותו של נמל יפו נשמרה עד לכיבוש נמלי עכו וצור.
בשנת 1101 הגיע לנמל יפו צי של 32 אוניות מהנמל האיטלקי בג'נובה שסייע לצלבנים בכיבוש. הוא הביא עמו סוחרים ותושבים מהעיר והוענק להם רובע עצמאי.
בשנת 1191 הגיע ליפו מסע הצלב השלישי בראשות ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, וניצח את צבאו של צלאח א-דין. העיר נשארה בשלטון הצלבנים עד שפשטו עליה הממלוכים ב-1268.
בשנת 1227 במסע הצלב השישי, הגיע לעיר פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והחל בביצור חומותיה. הוא הפסיק את הבנייה כאשר הוברר לו כי יהיה זה מכשול לכריתת ברית שלום עם המוסלמים. ב-1252 הגיע ליפו לואי התשיעי, מלך צרפת במסע הצלב השביעי והורה לשקם את החומות, לבנות 24 מגדלים ולהקים את המנזר והכנסייה הפרנציסקנים הצרפתיים ביפו, ואז חזר לצרפת.
במחצית השנייה של המאה ה-12 שגשגה יפו הודות לסוחרי פיזה. ב-1173 ביקר ביפו בנימין מטודלה ומצא בה יהודי אחד, המתפרנס מצביעה. היישוב היהודי גדל, בעלי המלאכה נזכרים כבעלי מונופול בייצור כלי זכוכית וחרס מצופה, שתפסו מקום חשוב בייצוא לאירופה.
ב-1268 כבש את העיר ביברס, הסולטאן הממלוכי של מצרים וסוריה. הוא הגלה את התושבים והרס את העיר.
התקופה העות'מאנית
שמאל|ממוזער|250px|מגדל השעון נבנה על ידי השלטון העות'מאני לרגל מלאת 25 שנים לשלטון הסולטאן עבדול חמיד השני. בנייתו הושלמה ב-1906.
ממוזער|שמאל|350px|שער ירושלים בחומות יפו העתיקה ומאחוריו "המצודה" באזור של רחוב יפת, לימים פינת רחוב מפרץ שלמה
העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17, אז התיישבו בה נזירים פרנציסקנים נוספים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצאת כיום כנסיית פטרוס הקדוש. העיר איבדה מחשיבותה במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. מלחמות הפחות הביאו לחורבנה ולהרג תושבים רבים.
בשנת 1776 כבשו את העיר צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב" הממלוכי, וטבחו בתושביה. לאחר מכן השתקמה העיר, עד שצר עליה נפוליאון ב-1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. לאחר כיבוש העיר הורה נפוליאון לטבוח בחיילים הטורקים, שנכנעו ורוכזו על חוף יפו. 2,440 שבויים, בהם מושל העיר, אגא עבדאללה, הוצאו להורג. מגפות שפרצו בשל אי-קבורת הגופות הפילו חללים רבים בקרב תושבי העיר הנותרים ובקרב חיילי נפוליאון, ונפוליאון הורה להמית כל חייל שנדבק במגפה כדי למנוע את התפשטותה.
ב-1806 כבש את העיר סולימאן פאשה בעזרת מוחמד אבו נבוט, ובתמורה לכך מינה אותו סולימאן פאשה ב-1807 למושל יפו. אבו נבוט פעל רבות לפיתוח העיר. ב-15 שנות שלטונו שוקמה העיר, נבנתה והורחבה. נבנתה חומה לכיוון הים, שופצה חומת היבשה, נבנה שער ראשי במזרח העיר בשם: "שער ירושלים" ממנו יצאה הדרך הראשית אל ירושלים (כיום רחוב עולי ציון ואחריו דרך בן-צבי). מאחורי השער הוקמה: "מצודה". לצדו של השער הוצבו מספר תותחים. המצודה נבנתה מחדש ושתי מצודות נוספות הוקמו ליד הנמל, בגבעת יפו של היום. מסגד מחמודיה נבנה מחדש ברחבה המכונה היום כיכר השעון. מעמד העיר שוקם, והצרפתים והאנגלים שיכנו בה קונסוליות. ב-1818 הודח אבו נבוט, ובמקומו מונה בן אחיו של סולימאן פחה, צאלח מוצטפה בק, כשליט מחוז יפו. מסביב לחומה המערבית הוקם: "חפיר" (כיום כיכר השעון ורחוב יפת).
ב-1824 ביקר ביפו הנוסע היהודי דוד דבית הלל ותיאר את העיר ואת יושביה: "יפו היא עיר על שפת הים התיכון ובה קונסול אנגלי וקונסול צרפתי. היא עיר גדולה ויפה מאוד ומוקפת חומה, ובה מים טובים מאד ופירות משובחים. אני בעצמי לא הייתי בה, אבל ראיתי את פירותיה, והם תפוחי זהב ולימונים שכל אחד מהם גדול מאגרופו של אדם. הם בזיל הזול. והאבטיחים גדולים מאוד וביניהם אבטיחים שאין איש אחד יכול לשאתם. הם אדומים ומתוקים כמיני מתיקה. אין יהודים יושבים ביפו. כמעט מחצית התושבים נוצרים הם. כל יהודי או נוצרי הבא לשם בפעם הראשונה בדרכו ירושלימה חייב לשלם חמישים גרוש לסוכן עדתו שבירושלים, מלבד אירופי או שיש בידו פקודה מהשלטון או הפחה… מושל יפו הוא בדרגת מתסלם הכפוף לפקודת הפחה מעכו".
ב-1831 השתלט השליט המצרי אברהים פחה על העיר ללא קרב. יפו שימשה לקשר עם מצרים, מרכז לחילותיו, ובה נגבו מיסים. פחה ביקש להפוך את ארץ ישראל לאזור התיישבות מצרי ובבוסתנים שסביב יפו קמו שכונות ערביות מוסלמיות של מהגרים ממצרים. כך התיישבו באזור המרזבה כ-12,000 מהגרים מצרים שהגיעו עם הצבא המצרי. המהגרים התפזרו גם למחוזות עזה וחיפה. הם הקימו שכונות או כפרים קטנים בשם "סכנאת" וכך נבנו בסביבת יפו סכנת דנייטה (בין רחוב הרצל וסלמה), סכנת אל דרוויש (גבעת התמרים), סכנת אבו כביר, סכנת אל מוצרייה (מנשייה), סכנת שיח' אברהים (עג'מי) וסכנת חמד (דרום רחוב הרצל). יחסו של פחה לנוצרים היה סובלני, כדי להשיג את תמיכת מעצמות אירופה בשלטונו. הוא התיר למעצמות זרות להקים בעיר מוסדות דת וחינוך. האוכלוסייה המוסלמית התנגדה לגישתו ומרדה בשלטון המצרי, והשלטון חזר לממשל העות'מאני.
משנת 1840, לאחר עזיבת המצרים, שלט בעיר "קאימקאם" (ממלא מקום), מושל מטעם הפחה של ירושלים.
ב-1854 ירד בה שלג.
לדברי ויליאם פרנסיס לינץ', בשנת 1848 אוכלוסיית יפו מנתה כ-13,000 נפש: 8,000 מוסלמים, 2,000 יוונים, 2,000 ארמנים, 700 מרונים וכ-300 יהודים. אולם אוכלוסיית העיר בשנת 1860 נאמדת בכ-6,250 נפש: 4,475 מוסלמים, 1,375 נוצרים ו-400 יהודים.
באמצע המאה ה-19 עדיין היה ליפו שער אחד בלבד.
בשנת 1869 נפרץ פתח חדש בחומה והושלם לאחר שנתיים בחומה המזרחית, הפתח החדש נקרא בשם:"השער החדש". ב-1868, ובשנים שאחריה, פורקו, וגם נהרסו, חומות העיר. בתוואי החומה, והחפיר, הוקמו בתים רבים וחנויות, תוך שימוש משני באבני החומה. המצודה הצפונית נהרסה חלקית ועל ההריסות נבנה בית החולים הצרפתי של האחיות סנט ג'וזף. העיר התפשטה דרומה וצפונה (ממזרח לה היו בוסתנים). בדרום החלו להיבנות שכונת עג'מי וג'באליה (כיום גבעת עלייה) ובצפון הוקמה שכונת מנשייה.
אוכלוסיית העיר בשנת 1880 נאמדת בכ-10,000 נפש: 6,730 מוסלמים, 2,070 נוצרים ו-1,200 יהודים. בשנת 1886 דווח שמספר תושבי יפו היה 17,000 נפש. אוכלוסיית העיר בשנת 1900 נאמדת בכ-30,000 נפש: 18,000 מוסלמים, 7,200 נוצרים ו-4,800 יהודים.
ההתיישבות האמריקאית והגרמנית
שמאל|ממוזער|250px|בית עץ מהמושבה האמריקאית, שעבר שחזור
ספינות קיטור שהגיעו לנמל הביאו מתיישבים חדשים, טמפלרים מארצות הברית ומגרמניה.
הקבוצה הראשונה הגיעה ב-1852, ובראשה קלורינדה מינור מפילדלפיה. אנשיה קראו ליישובם "הר התקווה" (Mount Hope). היישוב התקיים חמש שנים ונעזב. ניסיון התיישבות נוסף היה בהקמת "חוות מודל פרם", על ידי נוצרי שביקש להקים משק חקלאי לדוגמה. מבנה החווה שוחזר ומצוי היום בחצר משרדי חברת החשמל בתל אביב.
בשנת 1865 ניסו חברי "כנסיית המשיח" (אנגלית: Church of Messiah), בראשות א. אדמס וי. ג'ייקובס, להתיישב ביפו כדי "לעזור לבנות את בית המקדש". הקבוצה כללה 158 נוצרים ממדינת מיין בארצות הברית, שהביאו עמם לוחות עץ לבניית בתים. חלק מהבתים שוקמו ומשמשים לאכסון עד היום. התיישבות האמריקאים עודדה את היהודים, שקיוו כי תשפיע לטובה על היישוב היהודי, אך המושבה נעזבה ב-1868.
אחריהם הגיעו גרמנים. תחילה הקימו שכונה זעירה בשם "ולהאלה", בדרך יפו-תל אביב של היום. אבל את מרכזם הם בנו במקום שבו הייתה המושבה האמריקאית.
בשנת 1878 הצטרף אליהם ציר רוסיה ביפו, הברון פלאטון פון אוסטינוב, שהתגורר ביפו עד 1913. ב-1895 הוא פתח את "מלון פארק", שמבנהו עומד על תלו עד היום. בנובמבר 1898 התארח בבית המלון וילהלם השני, קיסר גרמניה בביקורו בארץ ישראל. הברון היה חובב עתיקות ובחצרו נאספו מצבות בית העלמין היהודי שהתגלו באבו כביר. הוא נטע גן עצי פרי, שנתן השראה לטמפלרים, שהחלו לגדל פרי הדר בפרדסים במושבות שרונה ווילהלמה ושיווקו את תפוזיהם דרך נמל יפו במותג "Jaffa Oranges" הקיים עד היום.
חידוש הקהילה היהודית
שמאל|ממוזער|250px|שלט מחוץ לבית הכנסת היפואי לעולי לוב
שמאל|ממוזער|230px|חותמת הקהילה היהודית בפלסטין (א"י)
230px|ממוזער|הרב יהודה מרגוזה יליד סרייבו עלה לארץ ישראל ב-1801 ולימים שימש כרבה של יפו
ממוזער|250px|בית הכנסת המרכזי ביפו
ממוזער|250px|שער בית הקברות היהודי הראשון ביפו
בשנת 1740 הקים ועד פקידי קושטא בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים, ואשר היה החאן היהודי היחיד שפעל בעיר עבור עולים יהודים. המבנה נודע גם בשם "בית זונאנה" על שמו של רבי יעקב בן דוד זונאנה, הגביר היהודי שרכשו, וכלל גם מקווה טהרה. בין המזכירים את המקום נמצא החיד"א, שביקר במבנה ב-1757, עם זאת, כעבור מספר שנים השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו רק בשלושה ימים בשנה. מאוחר יותר נאסר על היהודים לעשות בו שימוש כלל ועיקר. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, אך האוכלוסייה הערבית המשיכה לכנותו "הבית היהודי". המקום חזר לבעלות יהודית רק לאחר מלחמת העצמאות לכשהוקם בו בית הכנסת לעולי לוב. בשלהי המאה ה-18 פקדו את העיר מלחמות תכופות ומגפות מה שהביא לדלדול הקהילה היהודית.
שמאל|ממוזער|250px|חוף יפו, 1837
שמאל|ממוזער|250px|יפו, בסביבות שנת 1899
שמאל|ממוזער|250px|יפו בציור של האמן האמריקאי הארי פן, 1908
בשנת 1825 נתמנה הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונה יהודה מרגוזה מטעם רבני ירושלים כנציגם ביפו לקבל את פני עולים יהודים. בימים ההם לא היה ישוב יהודי ביפו והיהודים שעלו דרך נמל יפו לא פעם סבלו בגלל חוסר עזרה יהודית. ישיבתו של הרב בבדידות, בעיר שאין בה יהודי אחר לא הייתה נוחה ונעימה כל עיקר, ואפילו אם עלה מפעם לפעם לשבת קצת בירושלים. בשנת 1829 השפיע הרב על 12 הניצולים של אוניית עולים יהודים ממרוקו שטבעה ליד עכו להיות היהודים הראשונים להצטרף אליו ולהתיישב ביפו. במשך הזמן התלקטו עוד יהודים ליפו והקהילה כללה הן אשכנזים והן ספרדים.
בשנת 1832 תחת שלטון מוחמד עלי, שהגביר את הביטחון הפנימי בארץ, החל היישוב היהודי ביפו לגדול. ב-1834 רכשה הקהילה חלקת שדה בעיר בכדי להקים בו בית עלמין יהודי.
לפי מפקד שערך משה מונטיפיורי ב-1839, היו ביפו 122 יהודים. אליהם הצטרפה ב-1840, גם חלק מקבוצת העולים ממרוקו ואלג'יר שעלתה בראשות אברהם שלוש. ב-1848 דיווח ויליאם פרנסיס לינץ' כי ביפו 300 יהודים.
בשנת 1842 רכש הרב יהודה מרגוזה, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון, צפונית-מזרחית ליפו, כיום שכונת מונטיפיורי ומגדלי עזריאלי. הרב נטע על השטח פרדס ובו 5,310 עצים. בשנת 1853, שלח הרב יהודה מרגוזה מכתב למשה מונטיפיורי, השריף של לונדון, וכתב: "בחסד האל, הירני מצהיר בזה, שאני הישראלי הראשון שבא הנה ליפו אחד משבט דן... אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על-ידי נטיעת גן, כפי שאני עומד לספר לכבודו, ואילו יכולתי לבצע את תוכניתי, הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני, לפי הדוגמה שלי. אלא שידוע לכל אחד, שההתחלות של כל דבר חדש קשות מאוד הן, ואף הישמעאלים כאן השתוממו לראות יהודי מעבד את האדמה... אעשה ככל שביכולתי לעודד עבודת אדמה בין אנשי קהילתי מונה שבעים משפחות. כל זה נכתב על ידי הרב הנמצא כאן, והוא הפקיד הממונה על היהודים המתפללים לאל לשלומך. רפאל יהודה מנחם לוי, יפו 28 ביולי 1853". יהודה מרגוזה המשיך להנהיג את הקהילה עד מותו בשנת 1879.
בשנת 1856 אחרי מלחמת קרים וקביעת ההסדרים לגבי השליטה על כנסיית הקבר בירושלים, נחתמו הסכמים בין מעצמות אירופה לבין האימפריה העות'מאנית על הנהגת משטר הקפיטולציות, שסיפקו ביטחון פיזי לאזרחים הזרים שבאו לתחום האימפריה. כך גדל מספר עולי הרגל הנוצרים לארץ הקודש, שרובם הגיעו דרך נמל יפו. העיר זכתה להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה. היא הייתה זירה של התערבות אירופית מתעצמת, דבר שבא לידי ביטוי בהקמת נציגויות קונסולריות, כנסיות, בתי-ספר, שירותי-רווחה ומוסדות-מסחר. בעקבות ריבוי עולי הרגל והגידול במסחר החליטו מספר ירושלמים, ובראשם חיים אמזלאג, להשתקע ביפו. בעקבותיהם ירדו לעיר אשכנזים נוספים וכך נוסדה העדה האשכנזית ביפו.
ב-1863 החלה הקהילה היהודית ביפו להתמסד. הרב יהודה מרגוזה יזם את הקמת "ועד העיר יפו". פעולתו הראשונה הייתה הקמת סניף של "כל ישראל חברים", שנשיאו היה אמזלאג. ב-12 במרץ 1868 ייסדה החברה בעיר בית-ספר לבנים. בשנת 1866 הקים ר' חיים שמואל שמרלינג, מן האשכנזים, יליד חברון, את עמילות המכס שמרלינג. בשנת 1869 החלו לנסוע לירושלים בעגלות רתומות לסוסים במקום על חמורים. בעגלה הראשונה שעלתה לירושלים נסע פרנץ יוזף הראשון קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית. במסע הקיסר חנכו את הדרך החדשה לעיר ואת הקמת פונדק הדרכים בשער הגיא. כך החלה תנועה ערנית של נוסעים ותיירים במסלול יפו-ירושלים: תוך שש שנים נסעו בדרך לירושלים חמישים עגלות. בין השנים 1868 - 1879 גדלה אוכלוסיית העיר ונהרסו החומות שהקיפו אותה.
עיתון המגיד מפרסם בי"ד טבת תרמ"ח (1887) על ידי לייב ישעיהו ראובן'ס את הכתבה הבאה: "עובדות ומספרים על יפו", ובהמשך הידיעה: "זאת העיר יפו העומדת על חוף הים התיכון, אשר לפני ארבע או חמש שנים עוד לא נמצאו בה אך כעשרה יהודים אשכנזים כדי לצרפם למניין, בה תשב עתה קהילה לא קטנה מאחינו האשכנזים, והא לך מספרים אשר אספתי על מכסת בעלי המלאכה והסוחרים אשר בתוכה: חרשי עץ - 24, חרשי ברזל ומסגרים - 6, חייטים - 10 (בתוכם שלושה שיש להם חנויות גדולות), מנגנים על הכנור - 3, סנדלרים - 5, בעלי ריחים של קיטור - 2, שוחטים ובודקים - 2, בעלי עגלות ועגלונים - 20, רוקחים - 5, דרעקסלער - 2, כורכי ספרים - 2, מעבדי עורות - 2, מפתח אבנים ומתכות - 1, מסתתי אבנים - 3, סופר סת"ם - 1, מתקני מורי שעון - 7, מחזיקי בתי אכסניא - 5, חנויות שונות - 20, והעוסקים בהן - 45, אופים - 2, בית חרושת לעשית בורית - 1, בתי משרפי יין - 2, בית עשית מאקאראגאן - 7, עושי כובעים, ונוסף על כל אלה בית-המסחר הגדול אשר להאדון הנכבד הערצענשטיין כי בביתו בית-חרושת המעשה לעשית נרות סטערין, ימצאו רבים מאחינו את לחמם לנפשם".
ממוזער|מבט על יפו מכיוון הים, 1911
העיתון החבצלת מדווח בז' כסליו תרמ"ט (1888), "מועדון אכסקלוסיבי ביפו", ובהמשך הכתבה: "לפני איזו שבועות נפתחו ביפו שתי בתי מרזח ! האחת יהודית, מבעל בית-המלון "אשל ירושלים", הוא האדון הנכבד ר' ליפא קאמעניץ, הנודע בכישרונו הנפלא בהערכת בתים כאלה, כחוק בתים כאלה באייראפא, והשנית כונן האדון באסט הצרפתי עבור "צרפתים. האדון באסט לקח נער עברי אחד ושמו אברהם לנדא לשרת שם.
בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה בפרברי יפו, נווה צדק ובשנת 1890 - השנייה, נווה שלום. בהמשך הוקמו שכונות נוספות, בהן שכונת שבזי, שעתידות היו להיכלל בתל אביב כשזו הוקמה ב-1909.
יהדות יפו הייתה לקהילה מגובשת בשנות השמונים של המאה ה-19. בתחילה נבחר יהודה ליב חפץ, מהקנאים שבחוג הרב יהושע לייב דיסקין, כרב העיר, אך לאחר שישה חודשים שב לירושלים. אחריו נבחר הרב נפתלי הרץ הלוי, גם הוא ירושלמי מחוגו של דיסקין, ונשאר בתפקידו עד מותו בי"ב בסיוון תרס"ב. עוד קודם לכן פרשו מן הקהילה חלק מהחסידים אשר הביאו לעצמם רב נפרד בשנת תר"ס-1900, הרב הוא רבי שניאור זלמן סלונים. אברהם יצחק הכהן קוק היה רב העיר מתרס"ד עד תרע"ט, על אף שבפועל לא נכח בעיר החל משנת תרע"ד, עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
שמאל|ממוזער|250px|מגדלור יפו
שמאל|ממוזער|250px|תחנת הרכבת יפו
ב-1889 דווח מרדכי בן הלל הכהן שביפו כ-2,000 יהודים.
ב-1890 חיו בעיר 16,000 איש, מהם 2,700 יהודים: 1,100 ספרדים ו-1,600 אשכנזים. בעיר היו אז שלושה בתי מלון, וקונסוליות של עשר מדינות. בקרבת העיר היו 300 פרדסים, שמהם נשלח פרי הדר רב לחו"ל. באותה שנה עברו בנמל יפו 399 אוניות קיטור ו-554 אוניות מפרש. דרך עתיקה הובילה מן הנמל אל ירושלים, שבחומתה היה קבוע שער יפו. דרך זו הייתה במאה התשע עשרה לרחוב משגשג, שבו הוקמו בתי הארחה ובתי תפילה. בשנים אלו היה נמל יפו מרכז לבואם של עולי העליות הראשונות לארץ ישראל. היזם הירושלמי יוסף נבון האמין כי קו רכבת בין ירושלים לשפלת החוף יניב רווח גדול. ב-28 באוקטובר 1888 קיבל נבון זיכיון להנחת מסילת רכבת מיפו לירושלים ולהפעילה במשך 71 שנים. המסילה נמתחה מתחנת הרכבת יפו עד תחנת הרכבת ירושלים. מסילת הרכבת יפו–ירושלים הושלמה באוגוסט 1892. ב-26 בספטמבר 1892 יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים כשהיא עטורה בדגלי האימפריה העות'מאנית. משך הנסיעה בקו החדש היה כארבע שעות.
באוקטובר 1898 ביקר בעיר בנימין זאב הרצל. בתקופה זו ישבו ביפו 32,000 תושבים, מהם 3,000 יהודים. ב-26 ביולי 1903 נפתח ביפו סניפו הראשון של "בנק אנגלו-פלשתינה", לימים "בנק לאומי" (הבנק העתיק את עסקיו לתל אביב ב-1921) בקרן הרחובות שדרות ירושלים מספר 1 פינת רחוב אילת 2 ורחוב אפ"ק (אנגלו פלסתינה קומפני) מספר 1. ב-1905 ייסדו ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו, פניה לבית ברומר, את "הגימנסיה העברית" ביפו. תחילה למדו בגימנסיה 17 תלמידים. לאחר שעלה מספר התלמידים עבר בית הספר לנווה שלום. בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל בתל אביב ואז נקראה הגימנסיה העברית "הרצליה", על שם בנימין זאב הרצל. השפעתה של הגימנסיה העברית על הקהילה היפואית ומחוצה לה דרבנה את חרדי יפו, בעידוד הרב יהודה לייב פישמן מימון, ליזום הקמת מוסד דתי מקביל. מימון ביקר בארץ ישראל בקיץ תרס"ח 1908 והמליץ לאנשי "המזרחי" להעניק חסות לבית ספר "תחכמוני", כיוון שראה בבית הספר בלם פוטנציאלי להתפתחות הגימנסיה. עם הקמת תל אביב עבר בית הספר לרחוב לילינבלום.
ב-1907 התגוררו ביפו כ-8,000 יהודים מתוך 40,000 תושבים. יפו הייתה מרכז המושבות היהודיות בארץ ישראל. אליה הגיעו היהודים מהגולה וממנה פנו למושבות הראשונות. ביפו קיבלו את המידע על קרקעות שעמדו למכירה ועל מקומות עבודה פנויים. פעילות זו התרכזה סביב חאן מנולי, אכסניה לעוברי אורח בבעלות ארמני בשם מנוּלי. הייתה זו תחנה מרכזית של העגלות שנסעו למושבות הראשונות. אליה הגיעו בני המושבות ליפו לשם קניית מוצרים ושיווק תוצרתם. אל החאן הגיעו גם העולים החדשים ובו פגשו סוחרי קרקעות. משה סמילנסקי כינה את החאן "מרכז המושבות ביפו". בסביבתו היו גם מוסדות שסייעו לקליטת העולים: ועד חובבי ציון והמשרד הארצישראלי.
בשנת 1908 פרץ גל מעשי איבה נגד יהודים. ביפו, בניגוד ליתר הערים, לא חיו היהודים ברובע נפרד, אלא בקרב האוכלוסייה הערבית והנוצרית. בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים השתנו היחסים בין הקהילות. באותה תקופה החלו גם להתפרסם עיתונים אנטי-ציוניים. היה זה אות שבישר את הידרדרות היחסים בין שתי האוכלוסיות ב-1921.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כארבעים וחמישה אלף תושבים, ובהם כ-15,000 יהודים. העיר שימשה מרכז לבאים לארץ. היו בה אכסניות רבות לעולים, ותעסוקה רבה שסיפקו הפרדסים, הנמל, ותנועת התיירים המתמדת. ב-30 במרץ 1917 (ז' בניסן - שבוע לפני חג הפסח) גירשו הטורקים את תושבי יפו, יהודים כערבים (ראו: גירוש תל אביב), בשל החשש כי הבריטים יכבשו את העיר. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר וחזרו לבתיהם במהרה.
תקופת המנדט הבריטי
ממוזער|250px|הסראיה ב-1918
ממוזער|464x464 פיקסלים|יפו בתוכנית החלוקה - מובלעת בשטח המדינה היהודית
ממוזער|250px|מימין לשמאל: שבתי לוי (ראש עיריית חיפה), עומר אל-ביטאר (ראש עיריית יפו), הנציב העליון הרולד מקמייקל, מוסטפא אל-ח'אלידי (ראש עיריית ירושלים) וישראל רוקח (ראש עיריית תל אביב), 1942
שמאל|ממוזער|250px|תחנת טרנספורמציה שהוקמה ברחוב יפת בשנת 1923 בתכנונו של האדריכל אלכסנדר ברוולד - כיום ב"גן השניים"
ב-16 בנובמבר 1917 כבשו הבריטים את העיר. לאחר ששבו אליה רבים מתושביה היהודים שהתפזרו לשאר חלקי הארץ ולמצרים, נמנו 8,740 יהודים ביפו ועוד 1,248 בתל אביב.
פרעות ביהודים בשנים 1920–1921 הביאו לבריחת התושבים היהודים שהתרכזו עתה בתל אביב שהפכה למרכז העירוני היהודי החשוב ביותר. תחילתן של פרעות תרפ"א במצעד שנערך ביפו ב-1 במאי 1921 והפך להתפרעות-דמים: בין היתר התנפלו הפורעים על "בית העולים" בעיר, והרגו ביושביו. בהרוגים בפרעות היה גם הסופר יוסף חיים ברנר אשר נרצח עם חמישה מחבריו סמוך לבית הקברות המוסלמי "שייח מוראד", כיום דרך קיבוץ גלויות בתל אביב.
במפקד 1922 מנתה אוכלוסיית העיר 32,523 נפש: 20,621 מוסלמים, 6,808 נוצרים ו-5,087 יהודים. בסוף אותה שנה חיו בתל אביב כ-15,000. ב-1927 חיו בתל אביב כ-38,000 איש. בתחומי העיר יפו נותרו כמה אלפי יהודים, שרובם התרכזו בשכונות על הגבול עם תל אביב. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 היו בשתי הערים יחדיו כ-80,000 איש.
במפקד 1931 מנתה אוכלוסיית העיר 51,866 נפש: 35,506 מוסלמים, 9,132 נוצרים ו-7,209 יהודים.
בשנת 1936 היו ביפו 50,000 תושבים, מתוכם 10,000 יהודים, לעומת 130,000 תושבים בתל אביב.
המרד הערבי הגדול ("מאורעות תרצ"ו") הפתיע את היישוב. ארבעה ימים לפני פריצתו הותקף רכב יהודי ובהלוויית אחד ההרוגים הותקפו הולכי רגל ערבים. ביפו הופצה שמועת שווא, כאילו היהודים רצחו ארבעה ערבים. ב-19 באפריל 1936 הוכרזה שביתה כללית בנמל יפו, ואחריה החלו אירועי הדמים בארץ. לאחר זמן מה נאסף המון ערבי נזעם ליד בית הסראייה ותקף יהודים. גם תושבי השכונות שבגבול תל אביב ויפו, נווה שלום, שכונת שפירא ושכונת התקווה, הותקפו בבתיהם ומן המארב. במסגרת השביתה הכללית הושבת גם נמל יפו לשישה חודשים, דבר שנתן תמריץ לפתיחת נמל תל אביב.
כדי לדכא את המאורעות ביפו, העיר הראשונה שבה פרצו מהומות, הכינו הבריטים את "מבצע עוגן", במטרה להשתלט על מרכז העיר תוך פיצוץ מאות בתים, חלקם מהאוויר, כדי לפלס דרכים בשטח העירוני הצפוף. נתיבים אלו הם דרכי המעבר המודרניות של העיר העתיקה.
ב-1946 מנתה אוכלוסיית העיר 101,580 נפש: 43,930 מוסלמים, 30,820 יהודים ו-16,800 נוצרים.
במאי 1947 מינה האו"ם את ועדת אונסקו"פ, "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל", לדון בשאלת ארץ ישראל. הנציב העליון הבריטי שאל את אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל, האם יתמכו הערבים בתוכנית החלוקה אם תשונה ההצעה כך שיפו תישאר בידי הערבים, אך זה סירב נחרצות. עם פרסום המלצות הוועדה החלה המערכה על יפו.
סירובו של המופתי התבסס על כך שיפו הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ. ישבו בה חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים וגם הריכוז המתקדם ביותר של האוכלוסייה. בינתיים עקבה "ההגנה" אחר הלך הרוחות בעיר. בסתיו 1947 ביצרה "ההגנה" עמדות בשכונות הדרומיות של תל אביב, שגבלו ביפו, ואיישה אותן במגויסים.
בספטמבר 1947 התבקשה משלחת ארצות הברית לאו"ם "לעשות הכל כדי שתמצא פתרון לבעיית ארץ ישראל". כך הוצע כי יפו, שאמורה הייתה להיכלל במדינה היהודית, תהיה מובלעת השייכת למדינה הערבית. ואכן, כך נקבע בסופו של דבר בתוכנית החלוקה, על אף שהתנאי לא התקיים: הערבים לא ראו במחווה "פתרון לבעיית ארץ ישראל". לקראת ההצבעה באו"ם על החלטת החלוקה הקים הוועד הערבי העליון, המוסד העליון של ערביי פלשתינה, "ועד לאומי" למען ניהול המאבק.
המערכה על יפו
יום לאחר החלטת האו"ם נרצח יהודי בגבול תל אביב יפו. אחריו נפגעו יהודים רבים נוספים מצליפות, בעיקר ממבנים גבוהים מסביב לתל אביב, דוגמת מסגד חסן בק, לעבר חלקים של רחובות הרצל, העלייה ואלנבי שהיו חשופים לאש הצלפים. פעילות המסחר בתל אביב עברה למרכז העיר. בהמשך הצטרפו מתנדבים מעיראק לצלפים מהמינרטים (צריחי המסגדים) וגם כבשו בתים נטושים באזורי ספר. "ההגנה" העריכה כי הצלפים הם אנשי צבא לשעבר ואנשים שאומנו במיוחד. בין דצמבר 1947 לאפריל 1948 נפגעו למעלה מ-1000 מתושביה היהודים של תל אביב, מהם כ-170 הרוגים. כ-17,000 מתושבי השכונות שגבלו ביפו, נאלצו לברוח למרכז תל אביב וצפונה. הצליפות מיפו הובילו לפעולות נגד, ואלה בוצעו בחלקן על ידי האצ"ל והלח"י.
תושבי יפו היו מפולגים: חלקם תמך במופתי וחלקם היו נגדו. הזרים שהיו בעיר, ופגעו באוכלוסייה האזרחית, תרמו להורדת המורל ברחוב הערבי. הם הבחינו היטב בסכנה הצפויה. וכך כתב העיתון היפואי "א-דיפע" במאמר ראשי: "לשרתוק ניתן הכל מה שביקש...הוא קיבל את יפו, המוקפת חומה של אדמות יהודיות ומוצפת נחשול של איבה יהודית". יפו הייתה נחותה צבאית: הדרכים לעיר היו בשליטה יהודית, ותושביה הערבים ללא פיקוד צבאי מסודר או מטרת לחימה מוגדרת. אם כי הם קיבלו סיוע עקיף מערביי רמלה ולוד שחסמו את הדרך לירושלים בפני היהודים, ומערביי סלמה ויאזור, שתקפו את השכונות המזרחיות של תל אביב.
בסוף שנת 1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כחמשת אלפים איש. מיד לאחר 29 בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לפגוע בתחבורה לירושלים ולמושבות הדרום עד שנאלצו לסלול כביש עוקף. הערבים המשיכו לירות ולצלוף מאבו כביר על רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין.
עם תחילת מעשי האיבה בין אנשי מיליציה מיפו לבין חברי ארגוני המחתרת מתל אביב, החלה יציאתם של ערבים מיפו. כבר ב-2 בדצמבר דווח על יציאתם משכונות הספר מנשיה ואבו כביר, בעיקר אל מרכז העיר אך גם ליישובים ערביים אחרים. היציאה ההמונית של תושבי שכונות הספר השפיעה גם על התושבים האחרים בעיר.
ב-8 בדצמבר הותקפה לראשונה שכונה בתל אביב באופן מאורגן ובכוחות גדולים. 300 ערבים מיפו ומסלמה תקפו את שכונת התקווה: 32 צריפים עלו באש, 300 אנשים נשארו ללא קורת גג ו-2,500 תושבים ברחו מהשכונה. אולם הערבים לא ניצלו את הצלחתם בשל עיסוקם בביזה. רבים מתושבי יפו, שכלכלתם התבססה על גידול וייצוא פרי הדר, ביקשו להפסיק את הפעולות הצבאיות לפחות בתקופה זו של השנה. ב-9 בדצמבר, יום אחרי הקרב ב"שכונת התקווה", נחתם הסכם בין ראשי הערים להחזיר את השקט למשך עונת ההדרים.
ב-13 בדצמבר פשט האצ"ל לראשונה על יפו. רוב הכוח היה משכונת התקווה ומכרם התימנים. היו חדירות יבשתיות ליפו ונחיתה מהים בחוף מנשייה ובנמל יפו. אירועי החודש הראשון ללחימה הוכיחו שתושבי תל אביב אינם ערוכים להגנה ותושבי יפו לא היו מוכנים כלל לבאות: הנמל הושבת והפרדסים לא טופלו. הבריטים העריכו כי אנשי "ההגנה" ינסו לגרום לבריחת הערבים מיפו ומחיפה כדי לאכלס את בתיהם ביהודים. הש"י קבע כי יוקרת "ההגנה" בעיר מעטה, בהיעדר תגובה מספקת על הפרעות.
בית הממשלה הטורקית ביפו (בית הסראייה) היה מסמלי הממשל, בין השאר הודות למיקומו במרכז המנהלי של העיר - כיכר השעון. בבניין שכנו משרדי "הוועדה הלאומית של החוסיינים", ששימשה מרכז פיקוד לכל הכנופיות שפעלו באזור תל אביב וקיבלה הוראות ישירות מחאג' אמין אל-חוסייני - מנהיג ערביי ארץ ישראל. ב-4 בינואר 1948 הביאו אנשי לח"י לקרבת המבנה מכונית תופת ופוצץ אותה. בפיצוץ נהרגו עשרה ונפצעו למעלה ממאה, בהם חברי ה"ועדה הלאומית", ובתושבים אחזה בהלה. מושל המחוז הבריטי דיווח על כך לנציב העליון, הצבא סגר את מבואות העיר והשאיר רק מוצא אחד פתוח לשאר חלקי הארץ.
לפיצוץ בניין העירייה הייתה השפעה עצומה בערעור המורל של התושבים. השירותים העירוניים התמוטטו והיה מחסור חמור במזון. בריחתם של בני מעמדות הביניים והמעמד העליון הביאה לסגירת בתי עסק ובעיר פשטה אבטלה, שהחמירה עוד יותר משום שבהשפעת מעשי האיבה חדלו מעסיקים יהודים להעסיק עובדים ערבים.
בסוף ינואר הגיעו לעיר קבוצות לוחמים מצבא ההצלה הערבי שכללו מתנדבים עיראקים ובוסנים שלקחו עליהם את האחריות להגנת העיר.
שמאל|ממוזער|220px|הנפת דגל ישראל על מגדלור יפו מיד לאחר כיבושה
כיתורה של יפו החל בכיבוש שכונת אבו כביר, ששלטה על הכניסה היחידה לעיר. הכיתור הושלם בשלבים: ב-12 בפברואר 1948 נפרצה הדרך אל מפקדת הערבים במרכז השכונה. "ההגנה" נסוגה עם שני הרוגים. ב-12 במרץ 1948 הופעלו לראשונה מרגמות "דוידקה" והפגיזו את אבו כביר. השפעתם הפסיכולוגית של העשן וקולות הנפץ גרמה לערבים לנטוש את העמדות, וביפו נפוצו אגדות ומעשיות על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום" שהם הנשק הסודי של היהודים. ב-31 במרץ 1948 חודשה ההתקפה על אבו כביר. בשלהי אפריל 1948 נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר. המעבר ליפו היה תלוי בנוכחות כוחות שיטור בריטיים.
ההגנה המתינה לשעת כושר להשלים את כיבוש יפו. ניתוק יפו משאר חלקי הארץ קבע את גורל העיר ונותרה רק שאלת העיתוי. האצ"ל החליט לא להמתין ופתח במתקפה על יפו ב-25 באפריל 1948, בניסיון לנתק אותה מהשכונה הצפונית שלה מנשייה שחצצה בין יפו לבין תל אביב.
במהלך ההתקפה הומטרה אש מרגמות על יפו במשך שלושה ימים רצופים. ביום השני להפגזות נחתו על מרכז יפו תשע טונות של חומר נפץ. מטרות ההפגזה, לפי תדרוכו של עמיחי פאגלין, היו "למנוע תנועה צבאית סדירה בעיר, לשבור את רוחם של חיילי האויב ולגרום אנדרלמוסיה באוכלוסייה האזרחית, כדי שתקום בה תנועת בריחה המונית". כוחות האצ"ל נתקלו בהתנגדות ערבית שגובתה בעזרה צבאית מסיבית של כוחות בריטיים שהוזרמו לעיר. הבריטים דרשו מהאצ"ל לפנות את השכונה, ובמשא ומתן עם "ההגנה" והבריטים סוכם, כי "ההגנה" תיכנס לשכונה והבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם ויפרידו בין היהודים לערבים.
מבצע חמץ הביא לסיום המערכה על יפו. הוא החל בעקבות התקפות של האצ"ל על שכונת מנשייה. כך החלה הנטישה של תושבי יפו אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית.
כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני החל לכתר את יפו ב-28 באפריל 1948, כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שיגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. כדי למנוע את עזיבת התושבים, הטילה "הועדה הלאומית הערבית" ביפו מס מיוחד על היוצאים. לאחר שהעזיבה לא קטנה, איימה המליציה העירונית בהחרמת רכוש העוזבים ואף בעונש מוות. למרות זאת, רוב תושבי העיר נמלטו דרך הנמל והפליגו בעיקר לביירות ולעזה. בתחילת מאי כבר נמלטו מיפו 65,000 מתוך 70,000 תושביה. ב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה שלאחריה עזבו את העיר המשטרה והצבא הבריטיים ב-14 במאי.
מאוכלוסייה של כ-70,000 ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד, 1400 מהם גברים, מכל שכבות החברה.
כיבוש יפו מתואר במספר יצירות של סופרים פלסטינים, בהם ע'סאן כנפאני ("ארץ התפוזים העצובים"), סמירה עזאם ("תרועות"), ומוחמד סעיד אל דין אל איראני ("כיכר לחם").
לאחר הקמת מדינת ישראל
שמאל|ממוזער|250px|בניין ארמון הממשלה העות'מאנית - בית הסראייה וכיכר השעון לאחר שיפוצם
ב-13 במאי 1948 נותרו ביפו 3,665 מוסלמים בלבד. בקרבות ביפו ערב קום המדינה, נפגעו בתים רבים וחלק נהרסו כליל. רוב התושבים הערבים נמלטו ויפו העתיקה הייתה לעיי חורבות. הבתים הריקים שנותרו על כנם יושבו ביהודים. קצינים ואנשי צבא אחרים נכנסו ביולי/אוגוסט 1948 ליפו שהוגדרה כשטח צבאי ותפסו לעצמם בתים. בימי העלייה ההמונית שלאחר הקמת מדינת ישראל יושבו עולים רבים ביפו. חלקם השתכנו בבתים שנטשו התושבים הערבים, ואחרים התיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים ובמקומם נבנו שיכונים חדשים. משפחות עולים רבות, רובן מבולגריה, התיישבו ביפו החדשה, בשדרות ירושלים. רבה של העיר היה הרב משה זאב פרידמן.
ממוזער|333x333 פיקסלים|מבט על חוף תל אביב מיפו, ב־1949 אוחדו הערים, בהחלטת ממשלת ישראל
במאי 1949 הוסר הממשל הצבאי מן העיר. עוד במרץ 1949 החליטו גורמים בממשלה לספח את יפו לתל אביב ויפו הפכה ל"מִינהל יפו" במסגרת עיריית תל אביב. ב-24 באפריל 1950 הוכרז רשמית על ביטול עיריית יפו למפרע מ-1 בינואר 1950, העברת חלק משטחיה לתחומי חולון ובת ים, והעברת שאר השטח וכלל הנכסים וההתחייבויות של עיריית יפו לעיריית תל אביב, בשם תל אביב-יפו. מספר התושבים בעיר המאוחדת עמד אז על 335 אלף. ראש עיריית יפו הערבית האחרון היה ד"ר יוסוף הייכל, שעבר עם משפחתו לירדן לאחר הסיפוח לתל אביב.
במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 ניתנו לרבים מרחובות העיר שמות עבריים, במקום המספרים שהיו נהוגים שם עד אז. בחלק העתיק של העיר, סביב כיכר קדומים של היום, היו רוב התושבים החדשים משכבות עניות. בשל תנאי המחיה הירודים והמרקם החברתי הבעייתי הפכה יפו העתיקה לאזור נחשל. כדי לשפר את איכות החיים בעיר הוקמה בשנת 1960 החברה לפיתוח יפו העתיקה. לצורך עבודת השיקום והפיתוח הוקמו צוותי אדריכלים ובהם יעקב יער, יונה פייטלסון, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל. הישג בולט שלה הוא שיקומו של מתחם יפו העתיקה ושל האזור הסמוך לכיכר השעון והפיכתו למרכז תיירות תוסס. ב-1966, עם פתיחת נמל אשדוד, חדלו נמלי יפו ותל אביב לשמש כנמלי מסחר, והפכו לנמלי דייגים ולאזורי בילוי. בשנת 1999 הקימה עיריית תל אביב את "המישלמה ליפו", מסגרת ארגונית המובילה את שיקומה ופיתוחה של יפו.
תרבות
בשנות ה-50 וה-60 תססו חיי התרבות והחברה ביפו, ומרכזם היה בשדרות ירושלים, רחובה הראשי. בתי הקולנוע של יפו: יפאור, נגה, צליל ואילת, שקקו חיים וסרטים, המיטב של הוליווד הוקרן בבתי קולנוע אלה, למשל, רשימה חלקית: שנות החמישים:
1950: שמשון ודלילה, כרמל התימני, גשר על הנהר קוואי
1951: אוליבר טוויסט, בן-חור, שיר אשיר בגשם
1952: סינדרלה, שובי, שובי, סוזנה, ימים של תהילה
1953: חופשה ברומא, יהלום ירוק, קאן-קאן
1954: שבע כלות לשבעה אחים, על המים, חלון אחורי
1955: לא רק בלונדינית, מר וגברת סמית', מרד הספינה קיין
1956: ענק, סביב העולם בשמונים יום, גשר על הנהר קוואי
1957: 12 המושבעים, עד תום כל הנשימה, היפהפייה הנרדמת
1958: מה קרה לבייבי ג'יין?, סיפור הפרברים, אני שר
ממוזער|המזרקה ביפו
קולנוע יפאור הפך להיות תיאטרון אלהמברה, בשנת 1963 החכיר גיורא גודיק את מבנה הקולנוע, שיפץ אותו לאולם תיאטרון של 1200 מושבים ופתח בו את תיאטרון ג"ג (ראשי תיבות של שמו).
היסטוריה דומה יש לקולנוע צליל, במקור "סינמה ראשיד" שנפתח ביפו בשנת 1947. לאחר קום המדינה שונה שמו לצליל. בשנות ה-60 שופץ והוסתרה חזיתו המקורית. החל משנת 1997 פעל כאולם אירועים ומופעים בשם "מועדון התיאטרון".
תיאטרון גשר פועל כיום באולם שהיה בית קולנוע נביל לפני 1948, והוסב לקולנוע נגה לאחר 1948, עד שהוסב לתיאטרון עם ירידת הפופולריות של בתי הקולנוע.
בית הספר התיכון העירוני ז שהוקם בשנות החמישים ברחוב אדם מיצקביץ 14 שקק חיים ורבים מבוגריו התפרסמו לימים בתחומים שונים, במשפט, בתיאטרון, בעסקים וברפואה. בשנת 1964 עבר בית הספר לכתובתו החדשה ברחוב חידושי הרי"ם.
סמי בורקס וגלידה קוזו היו מזללות ששמן הלך לפניהן שמשכו בליינים מרחבי תל אביב ולא רק מיפו. המזרקה ביפו, במרכז שדרות ירושלים מול קולנוע יפאור, הייתה מוקד מפגש בערבי שבת ובמוצ"ש לצעירי העיר, הלונה פארק ביפו פעל מ-1952 בדרך בן צבי, פינת רחוב עזה, בסמוך לבניין משכנות רות דניאל משנת 2007. האתר הוקם כשנתיים אחרי מלחמת העצמאות, על ידי נכי המלחמה בשיתוף משקיעים, ובשנים הראשונות הגיעו אליו כ-300 אלף איש מדי שנה. בין המתקנים עם פתיחת הפארק היו קרוסלת סוסים, שיט בסירות ומכוניות מתנגשות. בהמשך הצטרפה רכבת הרים חשמלית, שכינוייה היה "רכבת השדים".
ממוזער|מפה המציגה את הלונה פארק ביפו שפעל מ-1952 עד שנות הששים, מסומן במרקר צהוב
במשחקי קבוצת הכדורגל מכבי יפו, מגרש הפחים והאצטדיון שהוקם על חורבותיו היו מלאים עד אפס מקום, ותרועות הקהל נשמעו ברחבי העיר.
ממוזער|המזרקה בשדרות ירושלים, בטרם הוזזה ממרכז השדרה אל צידה
כיום ביפו חיי תרבות ואמנות עשירים: פועלים בה שלושה תיאטראות - "תיאטרון הסימטה", "התיאטרון הערבי-עברי ביפו" ותיאטרון גשר, ומתקיימים פסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו-קיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו". בעיר צולמו הסרטים "לא בלי בתי" (1991), "סודות המסדר" (2001) ועג'מי (2010), המגולל סיפור המתרחש ביפו.
יפו במאה ה-21
שמאל|ממוזער|270px|מסגד חסן בק במנשייה לאחר שיפוץ (2001) שהכפיל את גובה הצריח (המינרט)
נכון ל-2022, מנתה האוכלוסייה הערבית בכלל תל אביב-יפו כ-22,200 תושבים, המרוכזים ברובם ביפו. בתוך כך, אחוזם באוכלוסיית תל אביב-יפו עלה מ-1% ל-5% מתחילת שנות ה-60 ועד 2021. הנתון הזה גם מהווה עלייה מ-2008, אז מספר הערבים בתל אביב-יפו עמד על 16,800 והם היוו 4% מאוכלוסיית העיר.
בדומה לאזורים נוספים בדרום תל אביב-יפו, החלה גם יפו לעבור תהליכי ג'נטריפיקציה - מעבר של אוכלוסיות חדשות, צעירות או מבוססות יותר, לאזור, ועליית מחירי הנדל"ן. בקרב הקהילה הערבית ביפו קיימות טענות כי מנסים לדחוק את רגליהם מהמקום באמצעות הקמת פרויקטים יוקרתיים (כגון גבעת אנדרומדה) אשר מאוכלסים בעיקרם על ידי יהודים. במרץ 2008, במסגרת אירועי יום האדמה, התקיימו עצרות והפגנות של ערביי יפו נגד מגמות אלו.
על פי הערכות במחקר מ-2009 רק כ-30% מהתושבים הערבים גרים בדירה בבעלותם. כמעט 40% גרים בבתים שהם רכוש נפקדים שנמצא בבעלות רשות הפיתוח, וכנגד כשליש מהם יש צווי פינוי. כ-20% גרים בשכירות פרטית, וכ-10% בדיור ציבורי. המגורים בנכסי רשות הפיתוח הן במעמד דייר מוגן שניתן במקרים מסוימים להעברה לדור השני, אך לא לדור השלישי. ב-1996 הוחלט על מכירת בתים אלה לדיירים עליהם בהנחות של עשרות אחוזים. אולם במקרים רבים הדיירים לא יכולים לעמוד גם במחירים אלה, ובמקרים כאלה הבתים יכולים לעמוד למכירה במכרז פומבי, והדיירים עלולים לעמוד בפני פינוי.
מאמצע שנות התשעים חלה עלייה ברמת המתיחות בין היהודים והערבים במקום. ב-1994, לאחר טבח מערת המכפלה, החלו מהומות של ערבים כנגד יהודים בעיר שכללו זריקות אבנים על מכוניות ואוטובוסים ברחוב יפת. באירועי אוקטובר 2000, התרחשו אירועי אלימות דומים נגד יהודים. מנגד, התרחשו מקרים של התפרעויות וזריקת אבנים של יהודים על מסגד חסן בק. הפגנות נערכו גם בתקופת מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008. בשנת 2007 הוקם בעיר גרעין חברתי תורני על ידי הרב יובל אלפרט ושנה לאחר מכן את ישיבת שירת משה שנועדו על פי מארגניהם לחזק את הקהילתיות והזהות היהודית ציונית ביפו, ולמנוע התבוללות ולימודים משותפים של ילדים יהודים וערבים. גורמים פוליטיים באוכלוסייה הערבית טוענים לעומת זאת כי מדובר בהתנחלויות קיצוניות שגורמת לערעור הסטטוס קוו.
בספטמבר 2018 פרסם מגזין התיירות הידוע Time Out רשימה של 50 השכונות "המגניבות ביותר בעולם". המגזין דירג את שוק הפשפשים במקום ה-16 בנימוק: "יפו מתפוצצת משילוב מרהיב בין ישן לחדש".
תוכניות המתאר של יפו
במהלך שנות ה-30 הוכנה תוכנית מתאר ראשונה לעיר יפו על ידי השלטון הבריטי. מתכנן התוכנית היה אדריכל בריטי בשם הנרי קנדל. תוכניתו של קנדל נפסלה לאחר זמן קצר, ולאחר מכן בשנת 1946 הוכנה תוכנית מתאר שנייה בקהיר על ידי השלטון הבריטי בארץ בחסות עיריית יפו הערבית. מתכננה של תוכנית מתאר החדשה היה אדריכל מצרי בשם עלי אלמאליגי מסעוד. לפי תוכניתו של אלמאליגי הייתה אמורה העיר להתרחב מזרחה ודרומה על שטח הפרדסים הקיימים, ולהתחבר אל השכונות הערביות שהיו בתוך הפרדסים. לפי תוכניתו של אלמאליגי "העיר העתיקה" הייתה מתוכננת לשכון במרכזה של העיר החדשה ביחד עם שכונת נווה צדק (שהייתה בשטח השיפוט של תל אביב החל ב-1923) ועם תכנון מחודש של שכונת "מנשייה" ששכנה על חוף הים שהן שכנו מצפון אל העיר העתיקה.
הבריטים בקשו להקים עיר גנים אירופית עם שדרות רחבות וכיכרות מרובעות או עגולות. בסופו של דבר, הרעיון מומש רק בשדרות ירושלים ששכנה על גבול הפרדסים. לאחר קום המדינה נהרסו הכיכרות לאורך שדרות ירושלים, וכיכר עיריית יפו ובה מזרקה, הועברה לצידה המזרחי של השדרה. בשנת 1954 נגנזו התוכניות הבריטיות לתכנון יפו על ידי עיריית תל אביב, והעיר תוכננה מחדש לצורך הקמתם של שיכוני עולים, בעיקר מבולגריה.
אתרים
שמאל|ממוזער|250px|בניין הסראיה הישנה שבו שוכנים מוזיאון יפו והתיאטרון הערבי-עברי ביפו
שמאל|ממוזער|250px|מראה בשוק עמיעד, בסמוך לשוק הפשפשים
שמאל|ממוזער|250px|בית סורסוק ברחוב רזיאל מספר 6 בו שכנה הנהלת השק"ם לפני שעברה אל שדרות ירושלים מספר 10
שמאל|ממוזער|250px|סביל סולימאן בחזית מסגד מחמודיה
שמאל|ממוזער|250px|כנסיית מאר מיכאל מהרציף בנמל יפו - הדגל היווני מתנוסס מעל הכנסייה הערבית
שמאל|ממוזער|250px|מנזר אנטוניוס הקדוש המרוני
ממוזער|250px|קולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים, לפני ששופץ והפך למכרז לסיינטולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|מסגד הים ביפו על רקע הים התיכון
אתרי יפו העתיקה
מתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו העיר יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המאה ה-19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.
המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה ("גן אברשה") וכיכר קדומים בראשו. יש הכוללים גם את נמל יפו ואת טיילת יפו במתחם, אולם מכיוון שמתחם יפו העתיקה מנוהל על ידי החברה לפיתוח יפו העתיקה, בעוד שנמל יפו מנוהל על ידי מינהל מקרקעי ישראל ואילו הטיילת מנוהלת על ידי "חברת אתרים", אין הם נחשבים פורמלית לחלק מהמתחם.
מצפון וממזרח לעיר העתיקה
כיכר השעון - סימן ההיכר הכי מפורסם של יפו המסמל את היציאה מן החומות והקמתה של העיר החדשה.
רחוב רזיאל - היה הרחוב הראשי והחשוב של יפו עד לפתיחת שדרות ירושלים. חלקו המזרחי נקרא רחוב בוסטרוס, על שם נג'יבּ בוסטרוס, ערבי נוצרי, שבנה פה שורת חנויות, וחלקו המערבי נשא את שמו של ערבי מרוני אמיד בשם אלכסנדר הווארד (בערבית איסכנדר עוואד).
רחוב יפת - הרחוב הראשי שהוקם על תוואי החומות בחלקו הצפוני והרחבתה של העיר מזרחה ודרומה.
שדרות ירושלים - אחד הרחוב הראשיים של העיר שהוקם לאחר הקמתו של רחוב יפת המקביל אליו. את השדרות בנה מושל יפו, חסן בק. הוא קרא אותן על שם אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הצבא הטורקי בארץ. תלמידי מקוה ישראל נטעו את הדקלים שהיוו את השדרה בראשיתה. כשכבשו הבריטים את הארץ, שינו את שם השדרות ל"שדרות המלך ג'ורג'". הרחוב הוא עורק מסחרי וגם היסטורי בחלקו הצפוני.
אלהמברה היה אולם קולנוע והופעות שנבנה בשנות השלושים של המאה העשרים, בסגנון אר דקו מפואר. עם כיבוש יפו הפך אלהמברה להיות קולנוע יפאור שהוצגו בו מיטב סרטי הוליווד של שנות החמישים והשישים. באמצע שנות השישים שכר המפיק גיורא גודיק את האולם והפך אותו לתיאטרון והחזיר לו את שמו המקורי אלהמברה. המקום פעל כתיאטרון כמה שנים עד שגודיק פשט רגל והמקום נסגר, ננטש והיה עזוב. המכון לסיינטולוגיה חידש את המקום והפך אותו למשכנו.
בית הקברות הפרוטסטנטי ביפו - בית קברות קטן ובלתי פעיל ששימש את הקהילה הפרוטסטנטית הקטנה ביפו במאה ה-19.
שוק הפשפשים - שוק עתיקות וחפצים משומשים.
סוק א-דיר (שוק המנזר) - שוק חנויות ברחוב בית אשל, סמוך לכיכר השעון. השטח שייך לכנסייה היוונית-אורתודוקסית ובכניסות אליו חקוק סמל כנסייה זו המורכב מתשלובת של האותיות היווניות Τ ו-Φ שהן האותיות הראשונות במילה "טאפוס" שפירושה קבר, לציין את העובדה שהם אמונים על שמירת הקבר הקדוש בירושלים. במקום ניצב גם חאן מנולי ששכן בלב האזור המסחרי בכניסה לעיר, ושימש כחאן חשוב לסוחרים שהגיעו לסחור בעיר וכתחנת מעבר לרבים מראשוני העולים לארץ ישראל.
טיילת יפו - טיילת המוליכה מנמל יפו אל פארק צ'ארלס קלור בתל אביב.
מוזיאון האצ"ל בתש"ח ("בית גידי") מנציח את קורות האצ"ל החל בהחלטת עצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947 ועד השתלבות הארגון בצה"ל לאחר קום המדינה. דגש מיוחד מושם על כיבוש יפו.
תחנת הרכבת יפו - הייתה תחנת הרכבת הראשונה במזרח התיכון ושימשה כתחנת הקצה המערבית של מסילת הרכבת יפו–ירושלים מאז נחנכה המסילה ב-26 בספטמבר 1892 עד ערב מלחמת העצמאות. התחנה פעלה עד 1948 ואחרי עשרות שנים שופצה ושוקמה, ובשנת 2010 נפתח בה מתחם התחנה, אתר של בילוי, מסחר ומסעדות. ליד התחנה שוכן מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל העוסק בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל.
מסגד חסן בק מסגד עות'מאני שנבנה בשכונת מנשייה (יפו) בשנת 1916 ונקרא על שם מושלה הצבאי של יפו, חסן בק. הוא הוקם במטרה לבלום את התפשטותה של תל אביב, והפך ברבות השנים למוקד חיכוך בין האוכלוסייה היהודית למוסלמית באזור.
המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, שוכנת בין שכונת פלורנטין לבין יפו, וכוללת שני רחובות בלבד. היא הוקמה באמצע המאה ה-19 על נוצרים פרוטסטנטים מארצות הברית, ולאחר כמה שנים עברה לידי הגרמנים הטמפלרים. אלה שיפצו את רוב הבתים והפכו את המקום למושבה גרמנית. בנוסף הם הקימו במקום את כנסיית עמנואל.
מדרום לעיר העתיקה
שכונת עג'מי מדרום לעיר העתיקה קמה במחצית השנייה של המאה ה-19 על ידי ערבים מרונים אמידים, שהקימו את רחובותיה במקביל לחוף הים, ובנו בה כנסייה ואת מנזר אנטוניוס הקדוש.
מדרון יפו הוא פארק חופי לאורך חופי הים של שכונת עג'מי, שטחו 200 דונם, אורכו מצפון לדרום הוא כקילומטר, ורוחבו ממזרח למערב מגיע ל-300 מטרים לכל היותר. ביצוע המיזם החל בחודש דצמבר 2005 והוא נחנך רשמית באפריל 2010.
גבעת עלייה.
בית קברות טאסו - אתר בית הקברות הממוקם ברחוב תל גיבורים בצמוד לנתיבי איילון, הוא בית הקברות המוסלמי הפעיל היחיד בעיר והנתון כיום בסכנת הריסה, כולל גם מערכת מים קדומה אשר שרדה כמעט בשלמותה בלב האתר. במקום ניתן להתרשם וללמוד כיצד פעלו מערכות המים שנועדו להשקות את פרדסי הסביבה, שהודות להם זכו העיר ותפוזיה לפרסום בינלאומי במאה ה-19.
גבעת אנדרומדה - גבעת אנדרומדה היא שכונת מגורים סגורה ויוקרתית השוכנת בין כנסיית גאורגיוס הקדוש ויפו העתיקה מצפון ובין שכונת עג'מי ובית העלמין היהודי ביפו מדרום. השם ניתן לפרויקט על שם סלע אנדרומדה ואנדרומדה המיתולוגית.
בית העלמין היהודי ביפו היה בית העלמין הראשון של יהודי יפו, ותחילתו ב-1840. הוא נסגר בשנות ה-20, ורבה של יפו, יהודה מרגוזה, אשר יזם את הקמתו, נקבר גם הוא במקום.
מזרח יפו
באזור שנודע באופן היסטורי כאבו כביר וכיום הוא תל כביר וגבעת הרצל מספר מוקדי עניין:
סביל אבו נבוט הוא סביל עות'מאני הניצב על הדרך לירושלים. הסביל הוקם ב-1815 על ידי מושל יפו מחמוד אגא א-שאמי. הסביל ניצב במרכזו של גן אבו נבוט בו מספר פסלים מעשה ידיו של הפסל יגאל תומרקין.
גני הטבע הם גן בוטני וגן זואולוגי, המתמקדים בחי ובצומח בארץ ישראל. אף ששני הגנים נחשבו בעבר מוסדות אוניברסיטאיים, ומהם התפתחו החוגים לזואולוגיה ולבוטניקה של אוניברסיטת תל אביב, כשהוקם קמפוס האוניברסיטה ברמת אביב, הוקמו לידו גנים חדשים, ומהגנים באבו כביר הוסרה החסות האוניברסיטאית.
מסגדים
מסגד מחמודיה – אל ג'אמע יאפא אל-כביר – נבנה על ידי אבו נבוט, כיום המסגד המרכזי לתושבי יפו. במסגד אולם מרכזי ומסגדים קטנים נוספים בחצרות המבנה. שלושה מקירותיו החיצוניים היו חלק מחומת העיר. בחזית הדרומית של המסגד נבנה סביל סולימאן, גם הוא בידי אבו נבוט.
מסגד עג'מי - הוקם במאה ה-19, נקרא על שם הקבר הסמוך אליו, המיוחס לאיברהים אל עג'מי. במהלך השנים הוזנח המסגד, ובשנות השבעים שוקם.
מסגד חסן בק - בשכונת מנשייה, בקצהו הדרומי של רחוב הירקון, ליד כרם התימנים בתל אביב, על קו החזית שבין יפו לתל אביב. את המסגד בנה מושל יפו, חסן בק בצרי אלע'אבי, בשנת 1916. בשנת 1983 קרס הצריח, ובשנת 2000 החל שיקום המסגד, שבסופו חזר לפעילות מלאה.
מסגד הים - סמוך לים בצמוד לנמל. שוקם ב-1997 וחזר לפעילות מלאה.
מסגד סיקסיק - ברחוב בית אשל שנקרא קודם רחוב סיקסיק. מהמסגד נותר הצריח (המינרט) והסביל הצמוד אליו.
מסגד ג'באליה - שוכן בגן קידרון בשכונת גבעת עלייה.
מסגד נוזהה - שוכן ברחוב שדרות ירושלים 82 במרכז שכונת נוזהה (אל נוזהא). נבנה ב-1933 אודות לתרומתו של חאג' עלי חמיס. המבנה שימש גם את הספרייה המוסלמית הגדולה בארץ ואת בית הדין השרעי של יפו. המסגד פעיל גם כיום.
מסגד הגבול (מסג'יד אל אביאד) - על גבול יפו-בת-ים, לא הושלם מעולם. על שלד הבניין הוקם בית הכנסת "זיכרון קדושים" בשנת 1948.
כנסיות ומנזרים
כנסיית פטרוס הקדוש - קתולית-פרנציסקנית.
כנסיית אנטוניוס הקדוש - קתולית-פרנציסקנית.
כנסיית גאורגיוס הקדוש - יוונית-אורתודוקסית.
כנסיית מאר מיכאל - יוונית-אורתודוקסית.
מנזר אנטוניוס הקדוש - מרוני.
כנסיית עמנואל - לותרנית.
הכנסייה האנגליקנית - אנגליקנית (סגורה).
מנזר אנטוניוס הקדוש - קופטי (סגור).
מנזר ניקולאס הקדוש - ארמני (סגור).
תיאטרון
תיאטרון גשר באולם נגה
תיאטרון הסימטה
מיומנה
התיאטרון הערבי-עברי ביפו
תיאטרון "נא לגעת" - במה לחירשים-עיוורים
אתרים ומוסדות ציבור בעבר
קולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים - כיום מרכז סיינטולוגיה.
קולנוע נגה - (לשעבר "קולנוע נביל") - פעל בשדרות ירושלים במקום שבו נמצא כיום "אולם נגה", אולם הבית של תיאטרון גשר.
קולנוע צליל (לשעבר "קולנוע ראשיד") - פעל בשדרות ירושלים, מול קולנוע נגה, כיום זהו "מועדון התיאטרון".
קולנוע פארוק (נהרס בחלקו) בשדרות ירושלים בצמוד אל קולנוע אלהמברה - כיום על חצי מן השטח עומד בניין מגורים
מועדון אריאנה - מועדון לילה שהיה אבן דרך במוזיקה המזרחית בארץ, בו הופיע לראשונה הזמר היווני אריס סאן.
ספורט
אצטדיון בלומפילד - אצטדיון הכדורגל המרכזי והגדול של תל אביב.
אצטדיון באסה - שהיה מגרשה הביתי של הפועל תל אביב מאז שנת 1950, בשטחו נחנך ב-1962 אצטדיון בלומפילד.
אצטדיון גאון - שהיה מגרשה הביתי של מכבי יפו מאז שנת 1977, נהרס בשנת 2009.
המרכז לטניס בישראל - יפו.
ראשי העיר
מתחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-1918 ועד סוף שנת 1926 מונה ראש העיר בידי רשויות המנדט.
1908–1915: עומר אל-ביטאר
1915–1917: חסן בק (מושל צבאי) ובהאא אל-דין (קאימאקם)
1918–1938: עאסם בק אל-סעיד. נבחר בשנת 1927 בבחירות הראשונות לראשות העיר
1939–1941: עבד אל ראוף אל-ביטאר
1941–1945: עומר אל-ביטאר
1948–1945: יוסוף הייכל. נבחר בשנת 1947 בבחירות חופשיות ברוב גדול.
גלריית תמונות
ראו גם
חומות יפו
יפו העתיקה
בניין עיריית יפו
היסטוריה של תל אביב
היישוב היהודי ביפו בעת החדשה
לקריאה נוספת
מקורות
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א' וכרך ב':
פרק י"א, ראשית ההתחדשות היישוב היהודי ביפו, ר' י. ש. אלישר, במחצית הראשונה של המאה ה-19
פרק י"ב, עולי מרוקו מחדשים את היישוב היהודי ביפו, זכרונות זקני יפו מפי ש. בן ציון, 1838
פרק כ"ג - יפו וירושלים והתחבורה ביניהן, פ. כהנוב, 1877 - 1885 - הנסיעה בין יפו וירושלים, יפו בשנת תרל"ז, ישראל דב פרומקין, חברת "עזרת אחים".
פרק ס"ב, חאן מנולי מרכז המושבות ביפו, משה סמילנסקי 1890 - כרך ב'
הדרכה
זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל - תל אביב, השרון, השפלה והנגב, הוצאת "תור" ירושלים, 1941, מהדורה שלישית - 1950
יעקב ינון: סביב כיכר השעון - לסייר ביפו עם יד בן צבי, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2001.
מחקרים
יעקב קפלן, "יפו - עונת החפירות החמישית", חדשות ארכאולוגיות, ב', 1962, עמ' 8–10.
שמואל אביצור, נמל יפו בגאותו ובשקיעתו 1865 - 1965, הוצאת מלוא, 1972
ישראל ברטל, לראשית הקהילה האשכנזית ביפו במאה התשע-עשרה, שלם, ג', 1981, עמ' 351–361
אלי שילר, יפו ואתריה, קרדום, מרץ - אפריל 1981
מירון בנבנשתי, ערי ארץ ישראל ואתריה בתקופה הצלבנית, ירושלים, הוצאת אריאל, 1984 - יפו, עמ' 63 - 66
מרדכי אלקיים, יפו-נוה צדק, ראשיתה של תל אביב. הוצאת משרד הביטחון, 1990.
מנחם בגין, "כיבוש יפו", בתוך: המרד, תל אביב: הוצאת אחיאסף, 1992.
רות קרק, יפו, צמיחתה של עיר 1799 - 1917, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה - 1995
שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: הוצאת בבל, 2005
שמואל יבין, באוהאוס ביפו: אדריכלות מודרנית בעיר יפת ימים, תל אביב: הוצאת מרכז באוהאוס, 2006
איתמר רדאי, בין שתי ערים: הערבים הפלסטינים בירושלים וביפו 1947–1948, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015
דניאל מונטרסקו, עיר שסועה לה יחדיו: דו-לאומיות בחיי היומיום ביפו, הוצאת בבל ומשכל - הוצאה לאור, 2020
רחל הרט, קרובים - רחוקים, יחסי יהודים וערבים ביפו ובתל אביב, 1930-1881, הוצאת רסלינג, 2014.
רחל
Kaplan, J.', The Fifth Season of Excavation at Jaffa, JQR 54, 1963-4, pp. 113-114
קישורים חיצוניים
אתר החברה לפיתוח יפו העתיקה
אתר מדרשת יפו לתיירות
מדריך יפו , באתרו של צור שיזף
על יפו, באתר מט"ח
אתר גרעין חברתי יפו
יפו לדורותיה, מאמרים באתר רשות העתיקות
מפת נמלי ארץ ישראל, 1918, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית
בתי הבאר - הארמונות הנעלמים של יפו - אוניברסיטת תל אביב - משרד המדע, התרבות והספורט
מפה של אזור יפו, 1918, אתר חינוך של הספרייה הלאומית
תוכנית העיר יפו, 1:6,000, 1918. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית.
פרק 52 – דבר היום: זוהי יפו ילדה, זוהי יפו – על כיבוש יפו בידי המצרים בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
יפו לחוף ימים - כנס יפו 2020 - בערוץ היוטיוב של רשות העתיקות.
כמה עתיקה העיר יפו?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תל אביב-יפו
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:ארץ ישראל: היסטוריה
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:נחלת שבט דן
קטגוריה:ערי פלשתים
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:אתרים הלניסטיים בארץ ישראל
קטגוריה:מסע נפוליאון בארץ ישראל
קטגוריה:יישובים יהודיים-ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: ערי נמל
קטגוריה:יפו: היסטוריה
קטגוריה:ארץ ישראל: ערים עתיקות
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה החשמונאית
קטגוריה:ישראל: ערים לשעבר
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-2 לפנה"ס | 2024-10-01T18:28:34 |
תפילה | שמאל|ממוזער|250px|דוד המלך מתפלל, ציור מהמאה ה-15 מאת Jean Fouquet
שמאל|ממוזער|250px|מאמין בדת השינטו מתפלל
תפילה היא פנייה, לרוב מילולית, אל ישות או כוח שהוא שנעשית בדרך כלל בדרך של הבעת משאלה, או תפילה סדירה במסגרת פולחן דתי, הבעת תודה או אף כשיח, שבו האדם שופך את ליבו בפני הישות הכוח. בין התכנים של התפילה ניתן למצוא בקשת הדרכה וסיוע, על מעשים בקשת סליחה, בקשת עזרה בעת צרה או ייחול להגשמת משאלות, וכן ביטוי רגשות של שבח והודיה לישות או הכוח. בעברית קיימים הביטויים "השתפכות הנפש" וכן "עבודה שבלב" כדי לבטא את מהות התפילה. מילות התפילה עשויות להיות בצורת מזמור, מנטרה, מילים מאגיות, ואף אמירות ספונטניות של המתפלל. התפילה מתבצעת בקבוצה או באופן פרטי.(מניין (לפחות 10 אנשים)
תפילה נפוצה בכל הדתות והתרבויות ומוכרת לאנושות משחר ההיסטוריה. במחקרים פסיכולוגיים נמצאה השפעה מטיבה של תפילה על המתפלל.
אטימולוגיה
בעברית נגזרת המילה "תפילה" מהשורש פלל שמשמעותו לקוות ולייחל. כמו "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ." ().
על פי המהר"ל מפראג, התפילה קשורה למחשבה, כמו "הביאו עצה עשו פלילה" () וכמו שהדיינים נקראים פלילים, מפני שהם שופטים במחשבתם, "כי התפילה צריכה כוונה ומחשבה שיעשה השם יתברך חפצו ורצונו, ודבר זה נקרא תפילה, שרצונו ומחשבתו חפץ ומבקש".
פילוסופיה של התפילה
על פי האמונה הדתית, יש בכוחה של התפילה לשנות את מצבו וגורלו של האדם לטובה, כפי שהדבר נאמר בתפילת ראש השנה, "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". הוגי דעות ותאולוגים שונים ניסו לפתור את הפרדוקס של אפשרות שינוי הרצון האלוהי הנצחי בידי תפילת אדם.
ביהדות ישנן כמה גישות המסבירות פרדוקס זה, הטענה הרווחת היא שאין שינוי ברצון האלוהים הנצחי ששואף להטיב אולם:
קיימת תפיסה לפיה תפילה אינה כלי לשינוי רצון אלוהי, ולא משפיע עליו באופן ישיר, אלא אמצעי לחינוך עצמי העוזר למתפלל לרכוש תודעת תלות בבורא. כתוצאה חוזרת, אומנם, ייתכן שהשגחה אלוהית על הרוכש תודעה ראויה, תיגבר. (מורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ו).
כך רצון האל, לחסר את האדם, ועל ידי תפילתו - ישלים לו צרכו, מתוך הנחה שהאדם אינו זונח את ה'השתדלות' האנושית. (רמח"ל דרך ה' ועוד).
בעקבות פעולת התפילה, האדם משתנה נפשית, רצונו מתעלה ומתעצם, נשמתו מיטהרת, כך שהוא כבר איננו אותו האדם, שהיה לפני התפילה, ולכן או שהגזרה מתבטלת, או שנפתחים לפניו שערי תבונה לכלכל את צעדיו, או שהוא מקבל מוטיבציה והניע פנימיים, להגשים את בקשותיו ומשאלותיו. (הרב קוק אורות התפילה, ועוד)
גישה קיצונית מציג פרופ' ישעיהו ליבוביץ כי התפילה היא כלי לעבודת וקרבת האל, אין לבקש צרכיו בתפילה, לדבריו התפיסה של "תפילת קבע" ניצחה ביהדות, וכל כולה של התפילה שיכוון ליבו לשמים, התחנונים והשבח שבתפילה הם צורות ביצוע וביטוי, תפילה שנענתה הכוונה תפילה שכיוון בה לשם שמים.
ברור שכל אדם הנושא תפילה לישות עליונה, מקווה כי תפילתו תרצה. לתקווה זו יש שורשים מאגיים שהם, בסופו של דבר, עומדים בבסיס התפילה. היהדות מודעת לכך, ומתנגדת לראייה מאגית מוחלטת, ומדגישה את משמעות הכוונה הפנימית והבקשה.
גם הנצרות מזהירה מפני זאת - "כאשר אתם מתפללים, הימנעו מלגבב מילים כגויים החושבים שברוב דיבורם ישמעו" (מתי ו 7).
צורת התפילה
מניחים כי תפילה הייתה בתחילתה תגובה אישית של יחיד, על מצב אשר ממנו אינו מסוגל להיחלץ בכוחות עצמו והוא זקוק לעזרה. אך היות שמצבים אלו (מגפות, מלחמות, אסונות טבע וכו') הם מצבים חוזרים בחיי רבים, הפוגעים לא רק בפרט אלא גם בקהילה אליה שייך, התפתח המנהג של תפילה קיבוצית. התפילה הקיבוצית, עקב נסיבות חוזרות, הפכה מתפילה חד פעמית לתפילה הנישאת לעיתים מזומנות ותכופות מלווה בפעולות פולחניות אחרות כגון הקרבת קורבנות, ריקודים שירים ועוד. כך הפכה התפילה לריטואל השונה מהתפילה הספונטנית והמותנית בנסיבות של היחיד. בתפילה קבוצתית לתפילה יש כבר נוסח קבוע והיא הופכת לעבודת קודש (ליטורגיה).
ברוב התפילות המתפללים פונים אל הכוח העליון בגוף שני. זה יוצר קשר פרסונלי של קרבה בין המתפלל ומושא תפילתו. האינטימיות הזאת מביאה לכך שהתפילה נהפכת לשיח בין האדם לאל ובדתות המונותאיסטיות, בין מלך העולם לבניו (אהוביו, נבחריו).
לתפילה נקבעו זמנים קבועים, לרוב לפי תופעות טבע המשפיעות על סדר חיי האדם - תפילות בוקר, צהרים וערב, תפילות הקשורות בירח, עונות שנה ועוד. תפילות מיוחדות נקבעו לחגים. חוגים מסוימים בדתות השונות, בהם גברה הנטייה הדתית, הוסיפו לתפילות חובה אלו תפילות נוספות ובהדרגה יצרו תקנונים שחייבו גם את התפילות הנוספות האלו. כבר בתלמוד אנו מוצאים "ולואי יתפלל אדם והולך כל היום". בנצרות יש מסדרי נזירים המקדישים את רוב היממה לתפילות ומיסטיקנים של דתות שונות השואפים להתעלות הנשמה והתאחדותה עם האל, גרסו חובה לתפילה ללא הפסקה.
כאמור, לתפילות יש, בדרך כלל, נוסח קבוע ומוסכם. מצד אחד יש גורמים אישיים, אידאולוגיים, היסטוריים ולאומיים המנסים לשנות נוסחי תפילות בהתאם לצורכיהם ולנסיבות אך מצד שני, יש לדתות תכונה בולטת ואיתנה מאוד של שמרנות החוסמת, בצורה כמעט מלאה, כל ניסיון של שינוי. היות שהליטורגיה הפכה למסובכת וקבועה שכל סטייה ממנה אסורה, נוצר צורך במומחים לתפילה. מומחים אלו יודעים לשאת את התפילה בנוסח הנכון עם המנגינה הנכונה והתנועות המלוות הנכונות והם בדרך כלל ראשי משפחה, שליטים, כהנים, חזנים ואנשי דת שונים. אלו הופכים למתווכים בין העדה והאל וכאשר הם מתפללים, העדה כולה יוצאת לידי חובת תפילה. העדה משמשת כקהל, לעיתים בשקט, לעיתים בהצטרפות לחלקים מהתפילה ולעיתים באמירות שונות כמו "אמן", "כן יהי רצון" וכו'.
נוסח התפילה הקבוע הביא גם לבעיות רציניות שהמאמין היה צריך להתמודד עמן. במקרים רבים התפילה הציבורית נאמרה בלשון לא נהירה לציבור - הקתולים התפללו בלטינית, עדות אורתודוקסיות ביוונית, הקופטים בקופטית ועוד. לעיתים השפה היא אמנם שפת המתפללים אך הנוסחים הם ארכאיים, למשל עברית עתיקה מעורבת בארמית (וגם לא כל היהודים דוברי עברית). אי הבנת שפת התפילה הופך את מעשה התפילה לשינון בעל פה של מילים לא מובנות, לאיבוד הקשר האישי בין המתפלל לאל ולמעשה שגרתי ומכני. בנוסף לנוסח הקבוע, התפילות מתאפיינות גם בתנועות ותנוחות ייחודיות כגון פרישת כפיים, קידות, כריעות והשתחוויות. ביהדות נהוג לנענע את כל הגוף בתנועות המביעות התלהבות והתעלות. בדתות אחרות מתלוות לתפילה, מחולות ותנועות גוף סוערות (ראו שייקרים).
לתפילה נחוצים, לעיתים, גם בגדים מיוחדים כמו בגדי הכהן בכנסייה או הטלית אצל היהודים, כיסוי או אי כיסוי ראש, טבילה או רחצת ידיים או רגליים, פנייה לכוון מסוים בעת התפילה ועוד. בעקבות התפילות התפתח בכל דת ענף עשיר של ספרי תפילה כמו הסידור והמחזור ביהדות, ספרי הליטורגיקה בנצרות, ספרי תפילות ומזמורים, ספרי פיוטים וספרי ברכות.
מלחינים רבים נמשכו אל התפילות וחיברו יצירות המבוססות על לחני התפילה העתיקים או הלחינו יצירות חדשות המשתמשות בתפילות כטקסט ליצירה או כקובעות את רוח היצירה. המוזיקה הזאת השפיעה בחזרה על התפילה ואנו יכולים לראות, החל מהמאה ה-16, בכנסיות הנוצריות, תפילות מלוות בכלי נגינה כמו עוגב ובמקהלות. לתפילות שייכות גם הברכות המתחלקות לשני סוגים: ברכות הנאמרות על ידי המאמין כתודה לאל על הטובה שהוא מרעיף עליו וברכות של הכהן או הכומר המברכים את העדה. בנצרות קיימת גם ברכה של עצמים דוממים כגון בתים, כלי עבודה וכו'.
התפילה בתרבויות האליליות
התפילה כבר מופיעה בתרבויות אליליות. כך למשל בתרבות האוגריתית ניתן למצוא התייחסויות לתפילה כבר ממחצית האלף השני לפני הספירה. באגדת אקהת שופט הצדק דנאל מבורך בבן לאחר שהוא מתחנן ומתפלל על כך אל האל בעל ובאגדת כרת כרת מלך חובור שכל צאצאיו מתים בנסיבות שונות והוא נותר ערירי מקבל הדרכה מאת אל כיצד להחלץ מגורלו הקשה לאחר שהוא בוכה בשנתו. בדרך כלל תרבויות אלו פיתחו פנתיאון היררכי של אלים אשר, לרוב, קיים בו אל עליון (שהוא לעיתים גם בורא העולם). מאידך, התפילה בתרבויות אלו מכוונת, לרוב, אל אלים או רוחות נחותים יותר העוסקים בעניינים ספציפיים הקשורים עם העולם הזה, בתחום תופעות הטבע או חיי האדם. אליהם פונים בבקשות להורדת גשם, החלמה ממחלות ועוד. כבר אצל העמים האליליים הפרימיטיביים התפתחו נוסחי תפילה ופולחן קבועים. בהתחלה, תפילות פשוטות וקצרות ואלו צמחו, לבסוף, לליטורגיות ארוכות.
התפילה בדתות השונות
בתנ"ך
בתנ"ך אנחנו מוצאים אישים רבים שמתפללים בין על עצמם ובין על אחרים. לרוב התפילות נובעות מצרה וקריאה אל האל להתערב ולהושיע, וחלקן הן תפילות הודיה. אברהם מתפלל על אבימלך מלך גרר בהדרכת האל וגורם לריפויו, אליעזר עבד אברהם מבקש הדרכה בבחירת הזיווג ליצחק, יצחק מתפלל על בן. יעקב אבינו מתפלל על הצלה מידי עשו שהולך לקראתו במערך צבאי, משה רבנו מתפלל על העם מספר פעמים וכן על מרים אחותו שנצטרעה ועל אהרון אחיו שלא יענש על שיצר את עגל הזהב, מנוח אב שמשון שהתפלל לקבל הדרכה לגבי בנו, שמשון מתפלל שה' יחזיר לו את כוחו שיוכל לנקום בפלשתים, חנה העקרה מתפללת על בן, שמואל מתפלל על העם, דוד המלך מתפלל במקרים רבים ומגוונים, שלמה המלך התפלל תפילת הודיה על ההצלחה בבניין בית המקדש, חזקיהו כדי שלא ימות ממחלתו, חזקיהו וישעיהו מתפללים להצלה בזמן מצור סנחריב על ירושלים, מנשה שהתפלל לחזור למלכותו, ירמיהו שהתפלל בעד ירושלים, דניאל מתפלל על גאולת ישראל, שה' ישיב את חמתו מעל ירושלים ויאיר פניו אל מקדשו השמם. עזרא מתפלל לתיקון מצבו הרוחני הירוד של העם, נחמיה כאשר שמע בשורות רעות על מצב ירושלים והוא התפלל לתקומתה ואף יונה הנביא שמתפלל ממעי הדגה להצלתו האישית, איוב שמתפלל על רעיו לבל יוענשו, והנביא שמתפלל על ירבעם שיתרפא מהשיתוק שאחז בו.
נראה שהתפילות היו ספונטניות בהתאם למצב ולמעמד ולהלך רוחו של המתפלל. התפילות כוונו כנגד מטרות רבות, לעיתים אישיות, לעיתים כלפי הזולת, לעיתים כלפי מטרות לאומיות ולעיתים אף אוניברסליות כלליות. בתפילות המוזכרות בתנ"ך תוכני התפילות לעיתים סתומים, ולעיתים הם מפורשים. נוסחי תפילות המפורשים, הקצרה שבהם היא תפילתו של משה "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (), אחריו תפילת חזקיהו: "אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ, בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי". ואחריו תפילת שמשון: "אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים". נוסחי תפילות ארוכים יותר נמצאים בתפילתם של חנה, שלמה, נחמיה, חזקיהו על סנחריב, עזרא, דניאל, יונה ועוד. בתנ"ך התפילה גם מופיעה כ"צעקה", "תחינה", "קריאה", ו"עתירה". עוד נראה כי יש אנשים מסוימים שתפילתם בעלת השפעה חזקה, ועל כן אנשים אחרים מקבלים הדרכה משמים לפנות דווקא אליהם שיתפללו עבורם כמו במקרים של אברהם ואיוב. בחלק מהתפילות מופיעה מילת מפתח "נא" שקשורה לבקשה ותחינה. כמו כן, בחלק מהתפילות אנו מוצאים בכי של המתפלל כמו אצל חנה, חזקיהו ועזרא, ובחלק אחר ישנה פריסת כפיים כלפי מעלה כמו אצל משה, שלמה ועזרא. יתר על כן, בתפילת שלמה ניתן לראות כי הדבר נחשב למאפיין עיקרי של התפילה.
יהדות
שמאל|ממוזער|250px|תפילה בכותל המערבי
בזמן הקדום עיקר עבודת האל הייתה בקורבנות, והתפילות היו כנראה של יחידים באופן ספונטני. במשך הזמן התפילה התמסדה ונעשתה לריטואל ציבורי, שיש לו זמנים קבועים ונוסחים קבועים, הוקמו בתי תפילה מיוחדים לשם כך, ומונו אנשים שאחראים לניהול התפילה. המספר המינימלי של תפילות ביום ביהדות הוא שלוש.
חז"ל תקנו שמנין התפילות יהיה כמנין הקורבנות. שתי תפילות בכל יום כנגד שני קורבנות התמיד שמקריבים כל יום, וכן הם תקנו תפילה אחת בלילה מפני שהאיברים של קורבן תמיד של בין הערבים מתעכלים כל הלילה.
תפילת הבוקר שנקראת תפילת שחרית. וזמנה מעלות השחר ועד שליש היום. תפילת הצהריים שנקראת תפילת מנחה וזמנה מאחרי חצות היום ועד שקיעת השמש, ותפילת הערב שנקראת תפילת ערבית וזמנה מצאת הכוכבים ועד עלות השחר. בשבתות, בחגים ובראשי חודשים ישנה תפילה נוספת אחרי תפילת שחרית שנקראת תפילת מוסף, שבאה במקום קרבן מוסף שהיה מוקרב בבית המקדש בימים אלו.
בכל התפילות, גרעין התפילה המרכזי שחוזרים עליו בגרסאות שונות, היא תפילת שמונה עשרה או בשמה האחר תפילת עמידה שנקראת על כך שחייבים לבצעה בעמידה.
מקום התפילה נקרא בית כנסת על שם ההתכנסות של האנשים בו, ונהוג שהוא מרוהט ויש בו ארון קודש, בימה ואף מעמד לחזן. יש בתי כנסת שיש בהם תמונות, ויש שמצמצמים בהם. בבתי כנסת בתקופה הרומית נמצאו רצפות פסיפס בסגנון הרומאי, עם גלגל המזלות ותיאורים של סיפורים תנ"כים. אף שישנה אפשרות לבצע תפילת יחיד, לתפילה בציבור יש מעמד מיוחד והיא רצויה ועדיפה על תפילת יחיד. ישנם גם חלקים חשובים בתפילות (כמו קדיש, קדושה וקריאה בתורה) שיחיד או קבוצה שפחותה מעשרה אינם יכולים לבצעם.
התפילות המקובלות ביהדות חוברו החל מתקופת התנאים ועיקרן סודר על ידי גאוני בבל. תפילות חוברו גם במועדים מאוחרים יותר. תפילה שחוברה במאה ה-20 היא תפילה לשלום המדינה. ניתן לפגוש בתלמוד ברכות ונסחי תפילות שאחר כך סודרו לכלל מערך אחד בסידור התפילה. ספר התפילות היהודי קרוי סידור, כנראה על שם סידור התפילות ועריכתן, ומרוכזות בו תפילות יום יומיות וברכות שונות, וספר התפילות של החגים קרוי מחזור, על שם המחזוריות השנתית, ומרוכזות בו תפילות של שלוש רגלים (פסח, שבועות וסוכות), וכן ראש השנה ויום הכיפורים. בהתחלה התפילות היו תחת השגחתו של שליח ציבור שהיה אחראי על מועד התפילות ותוכנן ולעיתים אף חיבר אותן בהתאם לקהל ולנסיבות. במשך הזמן התפילות נעשו לקבועות נוסח וזמן ולשליחי ציבור נתמנו בעלי קול נאה ששרו את התפילות וכונו "חזנים". החזנים השמיעו את נוסח התפילה והמנגינה המסורתית אך בדורות האחרונים חלקם גם חיברו מנגינות משלהם לתפילות. בתפילות הקדומות, יחידים נהגו להניח תפילין ולהתעטף בטליתות בכל שעות היום. מאוחר יותר מנהגים אלו הפכו חובה לכל המתפללים בזמן תפילת השחרית (פרט לשבתות וחגים בהן לא הניחו תפילין) ובעדות מסוימות מתעטפים בטלית גם בזמן תפילת ערבית. כאמור, לתפילות החובה היה נוסח קבוע ומחייב אך עם הזמן חלו שינויים קלים בין עדות שונות. בימינו נוהגים לחלק את התפילות לפי מנהג אשכנז הכולל את רוב יהודי אירופה ולפי מנהג ספרד הכולל את יהודי המזרח ויהודי תימן.
התנועות הליברליות ביהדות, בהן יהדות רפורמית, יהדות קונסרבטיבית ויהדות רקונסטרוקציוניסטית, המשיכו לפתח את התפילה על פי דרכיהן ובהתאם ליחסן למסורת הדורות ולהלכה היהודית.
נצרות
ממוזער|250px|תנוחת ידיים המאפיינת את התפילה בנצרות
בנצרות מעשה הפולחן תופס מקום מרכזי מאוד. תאולוגים נוצרים הגדירו את האנושות כ"אדם הסוגד". ולכן מעשה הפולחן הוא הליבה של היות האדם אנושי. לתפיסתם התשוקה לאל כתובה בליבם של בני האדם מפני שנוצרו על ידי האל ובשביל האל. אף שניתן להתפלל באופן ספונטני, בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודוקסית קיימים טקסטים מקודשים ומושרשים שאותם מתפללים. והם מכוננים את הליטורגיה. תפילה פופולרית מאוד היא תפילת האדון. טקסטים אחרים לקוחים מספר תהילים. בכנסייה האנגליקנית בעיקר קיים ספר התפילות המשותף שהוא מעין מקבילה של הסידור היהודי. בנצרות מקובל להתפלל שבע פעמים ביממה בשעות המכונות "שעות קאנוניות".
כלל עתיק יומין בנצרות קבע בלטינית כי "Lex orandi, Lex credendi" כלומר חוק התפילה הוא חוק האמונה. כלומר שהאמונה צריכה להשתקף בתפילה ולכן כל זרם שינה את תפילותיו כדי שישקפו את אמונותיו.
מקום התפילה נקרא כנסייה. נהוג להסיר את הכובע בכניסה, בנצרות המערבית רובה של התפילה נעשית בישיבה. אך בכנסייה האורתודוקסית הרוסית הישיבה אסורה.
הכנסיות הקתוליות והאורתודוקסיות מרוהטות בהידור ובפאר גדול, ויש בהן גם תמונות וגם פסלים.
הגברים והנשים יושבים במעורב. (אם כי בכנסיות מסוימות נהוגה הפרדה). נהוג שבתפילה משולבים זמירות, מוזיקה וכלי נגינה, בהם בולט בעיקר העוגב. בחלק מהכנסיות האורתודוקסיות הנגינה אסורה.
אסלאם
שמאל|ממוזער|250px|הצלאה (תפילה), אחת מחמשת עמודי האסלאם
הצלאה (בערבית: الصلاة - תפילה) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם. באסלאם יש חמש תפילות ביום. התפילה אמנם מוזכרת בקוראן אך לא כמצוות יסוד (כמו יתר המצוות) אך נחשבת לעליונה במעלה וכמצווה יסודית אשר על כל מוסלמי וכל מתאסלם לקבל על עצמו.
מקום התפילה נקרא מסגד. המסגד מרוהט בסגפנות גדולה ומלבד שטיחים אין בו ריהוט. הקירות חשופים ללא כל תמונות. ישנה הפרדה בין הנשים לגברים. על פי מצוות האסלאם יכול מוסלמי להתפלל גם בבתי תפילה של דתות אחרות (בית כנסת או כנסייה), אך במקרה כזה הוא מחויב להתפלל בנוסח המקום.
נהוג לחלוץ את הנעלים בכניסה, ובזמן התפילה נהוג לכרוע על הברכיים. חלק חשוב בתפילה הוא הסוג'וד - סגידה, ירידה לברכיים ונגיעת המצח ברצפה. סירוב הסגידה מוזכר בקוראן, אנשים אלו יקבלו את עונשם ביום הדין, כאשר ירצו לסגוד בעולם הבא, לא יוכלו, גבם ייתפס וגופם יתאבן - על פי הפרשנים.
בהאים
שמאל|ממוזער|250px|מקדש בהאא אללה באל-באהג'ה שבעכו - הקיבלה בדת הבהאית
בדת הבהאית התפילה נחשבת לאחת המצוות המרכזיות בהן מצווים המאמינים. מטרות התפילה הן לקרב את המאמין אל האל ואל בהאא אללה, מייסד הדת, לשפר את התנהלותו של היחיד ולבקש הנחיה וסיוע שמימיים. בהאא אללה ומנהיגי התנועה הבהאית שירשו אותו, כתבו אלפי תפילות לצד הנחיות בעניין, וחלק מהן נוסחו במסגרת מכתבים שכתבו מנהיגי התנועה אל המאמינים. רוב התפילות נכתבו בערבית ובפרסית ומיעוטן בטורקית, והן תורגמו למאות שפות. התפילות הבהאיות שונות זו מזו בסדרן ובצורתן, אך רובן נפתחות בתחינה שלאחריה שבחים לאל ולאחריהן בקשה להנחיה או לסיוע. בסופה של התפילה בדרך כלל מונה המתפלל את מעלותיו של האל.
תפילה בדאיזם המודרני
חלק מבני ההשקפה הפילוסופית הדאיסטית המודרנית, מתפללים לעיתים תפילות שהן בדרך כלל מסוג תפילות הודיה כסוג של מדיטציה או אמצעי לזיכוך הנפש.
תפילות לקדושים
במספר זרמים בנצרות, קיימים קדושים - בני אדם שעברו קאנוניזציה והוכרזו כקדושים על ידי רשויות הכנסייה לאחר מותם. מרבית הכנסיות מאמינות כי הקדושים מסוגלים לתווך בין בני אדם רגילים לבין האל. התווך מתבצע בעזרת תפילה אל שרידי הקדושים – חלקים מגופותיהם של הקדושים או מחפצים שהיו שייכים להם. בשל כוחם המאגי המיוחד כביכול, מוצגים שרידים קדושים אלו במזבחי הכנסיות. פולחן הקדושים מתבצע על ידי המאמין כבדרך תפילה לקדוש עצמו בעת מצוקה וכן באמצעים נוספים כמו הכנת פסלים, וקמעות שונים, חגיגת חג לכבודו, עלייה לרגל למקום קבורתו ועוד. לקדושים שונים יש תחומים שונים עליהם הם ממונים כביכול. לדוגמה דימפנה ממונה על בעיות הקשורות בהפרעות נפשיות; לאגאתה הקדושה נהוג להתפלל כדי למנוע שריפות והתפרצויות וולקניות ובעת החדשה גם במקרה של סרטן השד; אפולוניה הקדושה היא הכתובת לסובלים מבעיות שיניים וכך הלאה.
ביהדות מתקיימת עלייה לרגל לקברי צדיקים, הילולה ובקשת משאלות, כגון זיווג ופרנסה, על ידי המאמינים בכוחו וקדושתו של הצדיק הקבור שם. קיימים קברי צדיקים קדומים בארץ ישראל הם כמו קברי האבות במערת המכפלה, קבר רחל, קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון ועוד. קברי צדיקים מהעת החדשה נמצאים בישראל ומחוצה לה ומושכים עשרות אלפי מבקרים מדי שנה. אנשי הלכה רבים, ואנשי דת רציונליסטים לאורך ההיסטוריה, הביעו התנגדות למוסד זה של עלייה לקברם של צדיקים. היו שחששו מגלישה לעבודה זרה או דרישה אל המתים, על ידי הפיכת הצדיק למטרת התפילה, והיו אף שהצביעו על תופעות כאלה שהתרחשו בפועל. היו שראו בכך חלק מאמונות מאגיות אחרות, שהתורה באופן כללי שוללת לדעתם. אחרים הצביעו על כך שעל פי ההלכה קברים, גם של צדיקים, מטמאים, וראו בכך ביטוי רעיוני לכך שיש להתרחק מן המתים.
לפי יובל נח הררי, הקדושים בדתות המונותיאיסטיות פותרים קושי פסיכולוגי של פנייה ישירה לאל. בפוליתאיזם יש ריבוי אלים קטנים, וניתן לפנות בתפילה לאל זה או אחר בבקשה לסיוע בתחום אחריות כלשהו - בפרנסה, בבריאות, בחיי הנישואין וכו'. במונותאיזם, היות שהאל הוא נורא וכל יכול, הוא גם מרוחק - ולכן יש בעיה למאמין להטריד אותו בתפילה עם בקשות קטנות ואישיות. פנייה אל הקדושים בצורה ישירה או בבקשה שיעמדו לימינו של המאמין ויבקשו מהאל את חסדו, מאפשרת למאמין לבקש בקשות אישיות בצורה אינטימית יותר.
במחקר
מחקרים שונים ניסו לאמוד על יכולתה של תפילה להשפיע על המציאות, ובמקרים הבולטים ביותר בחנו המחקרים את השפעתה של התפילה על תחום הבריאות, המזוהה עם ניסיונות תפילה רבים בתקווה להחיש החלמה ממחלה או פגיעה.
מחקרי מטא-אנליזה שבוצעו בעשור הראשון של המאה ה-21 הראו שלתפילות אין השפעה או שיש להן השפעה פוטנציאלית קטנה, לחיוב או לשלילה. לדוגמה מחקר מטא-אנליזה משנת 2006 שסקר 14 מחקרים קודמים הסיק כי "לא ניתן להבחין בהשפעה". מחקר מטא-אנליזה נוסף משנת 2007 מצא כי השפעות התפילה אינן חד-משמעיות. ב-7 מתוך 17 מחקרים שנסקרו הייתה השפעתה של התפילה על הבריאות קטנה אבל ניכרת, אבל רוב המחקרים שהיו בעלי הקפדה על מתודה מדעית לא הניבו תוצאות משמעותיות. מספר מחקרים הצביעו על סיבוכים רפואיים בקבוצות של מטופלים שהתפללו עבורם, בהשוואה לקבוצות מטופלים שלא התפללו עבורם.
בשנת 2006 נערך מחקר המכונה "מחקר התפילה הגדול" או "מחקר התפילה של קרן טמפלטון", שנוהל על ידי הרברט בנסון , והיה הניסוי המבוקר הגדול והרציני ביותר שבדק אפקטיביות של תפילה עד אז. המחקר בדק מעל 1800 מטופלים שעברו ניתוח מעקפים בשישה בתי חולים. תוך שימוש בפרוטוקול סמיות כפולה, חולקו החולים לשלוש קבוצות. הנבדקים בקבוצה 1 השתתפו בניסוי וקבוצת הבקרה הייתה קבוצה 2. למטופלים בקבוצות אלה נמסר כי ייתכן ויתפללו למען בריאותם. רק מטופלים בקבוצה 1 באמת זכו לתפילות לשלומם. קבוצה 3 הייתה קבוצת בקרה להשפעה פסיכו-סומטית אפשרית (כדי לנטרל את ההשפעה שיש להרגשת המטופל שיודע שמתפללים עבורו). למשתתפי קבוצה זו נאמר שיתפללו עבורם ואכן התפללו עבורם.
בניגוד לחלק ממחקרים דומים אחרים, המחקר שאף לבצע סטנדרטיזציה של שיטת המחקר, ולשם סמיות המטופלים לא ניתנו למתפללים שמותיהם המלאים של המטופלים אלא רק שמותיהם הפרטיים לצד האות הראשונה של שם המשפחה. לבריאות המטופלים התפללו קתולים וכן מאמינים של New Thought church . הם נתבקשו להתפלל לפי המקובל אצלם, אבל להוסיף את המשפט האחיד, "להצלחת הניתוח, עם החלמה מהירה ובריאה וללא סיבוכים". סיבוכים מהניתוח התרחשו בקרב 52% מאלו שהתפללו עבורם בקבוצה 1. בקרב 51% בקרב קבוצה 2 - אלו שלא התפללו עבורם ו-59% בקרב קבוצה 3 - אלו שידעו שיתפללו עבורם. לא היו הבדלים משמעותיים בסיבוכים גדולים או באחוזי התמותה בתום 30 יום מהניתוח. ריצ'רד דוקינס התייחס לניסוי והעלה השערה כי ייתכן שהיו יותר סיבוכים בקרב מי שידעו שמתפללים עבורם בגלל לחץ גדול יותר לעמוד בצפייה של המתפללים, או משום שהדבר עורר בהם את המחשבה "ייתכן שאני חולה עד כדי כך שמתפללים עבורי", וזה יצר לחץ שגרם הרעה בסיבוכים.
ראו גם
חליפין (דת)
לקריאה נוספת
דניאל גולדשמידט, מחקר הליטורגיה היהודית בגרמניה, בתוך מחקרי תפילה ופיוט, עמ' 429 - 444
קישורים חיצוניים
מהי התפילה, שעור מפי הרב אורי שרקי, באתר ערוץ מאיר
התפתחות התפילה: מתפילה ספונטאנית לתפילה ממוסדת (ביהדות, בנצרות ובאסלאם), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
תפילת הלב, תפילות וברכות ליום יום
יובל שרלו לעורר ישנים - על תפילת היחיד ותפילת הציבור מתוך דעות 32, סיוון תשס"ז באתר נאמני תורה ועבודה
מאיר בר-אילן, רחיצת רגלים לפני התפילה: השפעת התרבות המוסלמית או מנהג יהודי קדום, מחניים, א (תשנ"ב), עמ' 162–169
מאיר בר-אילן, הערות לטיפוגראפיה של הסידור, שנה בשנה, לט (תשנ"ט), עמ' 505–526.
מן התנ"ך עד הפלמ"ח: התפתחות התפילה בישראל, לקט שיעורים בתולדות התפילה בישראל בזיקתה להתפתחות התפילה בכלל מאת דליה מרקס
התפילה: הגיונות, היסטוריה, מגדר, שיעורים וסרטונים מאת דליה מרקס
הערות שוליים
*
קטגוריה:רוחניות ואמונה
*
קטגוריה:ליטורגיה | 2024-10-13T08:55:23 |
ויליאם כהן | ויליאם סבסטיאן כהן (באנגלית: William Sebastian Cohen; נולד ב-28 באוגוסט 1940) הוא פוליטיקאי אמריקאי ממוצא יהודי, שכיהן כמזכיר ההגנה של ארצות הברית בתקופת כהונת הנשיא ביל קלינטון, בין השנים 1997–2001. קודם לכהונה כמזכיר, כיהן כהן במשך 24 שנים בקונגרס האמריקאי מטעם המפלגה הרפובליקנית, מתוכן 18 שנה בהסנאט של ארצות הברית כסנטור מטעם מדינת מיין ו-6 שנים כחבר בבית הנבחרים של ארצות הברית.
קורות חיים
כהן נולד ב-1940 בעיירה בנגור שבמדינת מיין, לראובן, אופה יהודי-רוסי שהיגר לארצות הברית, ולקלרה, עקרת בית ממוצא אירי-פרוטסטנטי. על אף אביו היהודי, ויליאם כהן לא מגדיר את עצמו כיהודי אלא כנוצרי בן האומה האמריקנית.
הוא בעל תואר ראשון ממכללת בודוין (מיין) ובעל תואר במשפטים מאוניברסיטת בוסטון. לפני כניסתו לפוליטיקה הוא עסק בעריכת דין וכיהן כראש העיר בנגור שבמדינת מיין. ב-1969 נבחר למועצת העיר בנגור ובשנים 1971 עד 1972 כיהן כראש העיר. ב-1972 נבחר לבית הנבחרים האמריקני מטעם המפלגה הרפובליקנית ומקץ שלוש קדנציות בבית הנבחרים נבחר לסנאט האמריקאי (1978), שם כיהן עד 1997.
כהן כיהן כמזכיר ההגנה של ארצות הברית בממשל השני של הנשיא ביל קלינטון משנת 1997 עד 2001. מינויו הוא דוגמה למינוי של חבר קבינט ממפלגת אופוזיציה, דבר מקובל יחסית, אם כי לרוב בתפקידים יותר זוטרים, והדבר קרה שוב עם מינויו של סנאטור צ'אק הייגל למזכיר ההגנה בממשל ברק אובמה. בתפקידו כמזכיר ההגנה מילא תפקיד חשוב בניהול הפעילות הצבאית האמריקאית בעיראק ובקוסובו.
לאחר פרישתו הקים את חברת הייעוץ "קבוצת כהן".
חיים אישיים
כהן נשוי בשנית. הוא נישא לג'נט לנגהראט, שדרנית טלוויזיה לשעבר מבוסטון, ב-1996 ונחשבה ל"גברת הראשונה של הפנטגון", בזמן כהונתו כמזכיר. מנישואיו הראשונים, שהסתיימו ב-1987, יש לו 2 בנים.
הוא מחשיב את עצמו שייך לזרם הנוצרי אוניברסליזם אוניטריאני.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה באתר אוניברסיטת מיין
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יהודים ראשי עיריות בארצות הברית
קטגוריה:מזכירי ההגנה של ארצות הברית
קטגוריה:יהודים חברי הסנאט של ארצות הברית
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית ממיין
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממיין
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:יהודים חברי בית הנבחרים של ארצות הברית
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ביל קלינטון
קטגוריה:יהודים חברי הקבינט של ארצות הברית
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:בוגרי מכללת בואודין
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת בוסטון
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1940
קטגוריה:זוכי פרס וודרו וילסון | 2024-04-23T20:36:56 |
בית גמליאל | בֵּית גַּמְלִיאֵל הוא מושב של הפועל המזרחי, שנוסד בשנת 1949. בית גמליאל גובל בעיר יבנה צמוד לכביש 410, כביש יבנה-רחובות. חובקים אותו נחל שורק ויובלו, נחל גמליאל. המושב משתייך למועצה האזורית חבל יבנה והוא המזרחי ביותר מבין יישוביה.
בתחילה נקרא היישוב "יבנה ב'", אך לאחר מכן שונה שמו, על שם רבן גמליאל דיבנה, נשיא הסנהדרין ביבנה אחרי חורבן בית שני, שקבור בעיר יבנה הסמוכה.
אוכלוסייה
תושבי המושב חיים לאור תפיסת "תורה ועבודה": השמירה על אורח חיים דתי-לאומי, יחד עם עבודת האדמה ואהבת ארץ ישראל.
המושב הוקם על ידי משפחות עולים יוצאי אירופה ששרדו את השואה. המתיישבים הראשונים עלו מרומניה, הונגריה וצ'כיה. מספר משפחות הגיעו מצפון אפריקה, אלג'יר ומתוניס. המתיישבים הראשונים קיבלו משקים בגודל של שני דונם וחצי, לול ופרה. המושב מנה 93 משפחות שהתפרנסו מענפי חקלאות שונים: רפת, ירקות, גידולי שדה, לול ומטעים. במשך השנים הצטרפו למושב משפחות של מתיישבים חדשים שלא עסקו בחקלאות.
מיעוט קטן מהחברים מתפרנס מחקלאות. מרבית התושבים עוסקים במקצועות חופשיים מחוץ למושב.
בתחילת שנות ה-90 קלט המושב גל מתיישבים חדש במסגרת תוכנית ההרחבה הראשונה. בסוף שנות התשעים, במסגרת תוכנית ההרחבה לבני המושב ולתושבי חוץ, הוכפל מספר תושבי המושב והגיע לכ-270 משפחות.
שירותים ביישוב
במושב ספרייה ציבורית ("ספריית הילדה"), מועדון לאירועי המושב, מגרש כדורסל/קט-רגל מקורה, מגרש דשא סינתטי, סניף בני עקיבא וארבעה בתי כנסת פעילים. רב המושב הוא הרב אליהו סלומון.
באוקטובר 2019 הוקם במושב מקווה טהרה מודרני ומונגש.
ילדי המושב מתחנכים בבתי ספר הממוקמים ביישובי הסביבה, בעיקר בבית הספר הממלכתי דתי בקבוצת יבנה.
קישורים חיצוניים
אתר המושב
בית גמליאל, באתר המועצה האזורית חבל יבנה
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:יישובים דתיים בישראל
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים | 2023-10-01T08:42:02 |
וויליאם כהן | REDIRECT ויליאם_כהן | 2015-09-26T11:06:22 |
הרשות הפלסטינאית | REDIRECT הרשות הפלסטינית | 2005-10-21T10:14:54 |
סנהדרין | 260px|ממוזער|כינוס הסנהדרין, איור משנת 1883
סַנְהֶדְרִין (או סנהדרֵי גדולה או בית דין הגדול; מיוונית: Συνέδριον) היא בית דין של שבעים ואחד (ולדעת רבי יהודה שבעים) דיינים ששימש ערכאה עליונה לפסיקת הלכה ומשפט בעם היהודי.
הסנהדרין החלה לפעול בתחילת ימי בית שני. היא פעלה בעם ישראל עד שנת 425 לערך. בדרכי וכללי פעולתה עוסקת מסכת סנהדרין.
מקור השם
מקור המילה ביוונית: συνέδριον (תעתיק: סִינְהֶדְרִיוֹן), ופירושה המקורי "מועצה" או "מקום כינוס" (מילולית: ישיבה ביחד). כך נקראו מועצות ובתי דין שפעלו בשווקים של ערי יוון העתיקה. המילה התקבלה בלשון חז"ל, שהושפעה מהלשון היוונית, ומבחינה דקדוקית נוקטים לגביה לשון נקבה ("הסנהדרין יושבת", "הסנהדרין דנה" וכדומה). בכמה מקומות בספרות חז"ל מכונה הסנהדרין גם בית ועד. בתקופות מאוחרות יותר, נדרש השם כנוטריקון של "שונא הדרת-פנים בדין".
מקור סמכותה
התורה עוסקת במקרה שבו מתעורר ספק הלכתי שאין לו פותר ומצווה כי במקרה כזה יש לפנות אל הסמכות ההלכתית הנמצאת במקום שבחר ה'. התורה מצווה להישמע לפסיקת ההלכה המתקבלת על ידי אותה סמכות, ואף מאיימת בעונש מוות על מי שלא יקבל אותה:
בתורה שבעל-פה, "המקום אשר יבחר ה'" מתפרש כבית המקדש שבירושלים, והסמכות ההלכתית שהייתה שם בתקופת חז"ל היא הסנהדרין שישבה בלשכת הגזית שבעזרת בית המקדש, ושאבה את סמכותה ממקום זה. לכן, כאשר הסנהדרין אינה יושבת שם היא מאבדת את סמכותה.
חז"ל פירשו שעונש המוות מתייחס למקרה של "זקן ממרא" – אחד מן החכמים הסמוכים שאינו מקבל את הסמכות העליונה של הסנהדרין, ומורה הלכה למעשה בניגוד לדבריה.
דירוג בתי הדין ותפקידיהם
הסנהדרין היא חלק ממערך בתי הדין, המורכב משלושה סוגי בתי דין, ולכל אחת מהן סמכות שונה:
בית דין של שלושה דיינים, שרשאי לדון בדיני ממונות (הלוואות, גזלות, חבלות, וכיוצא בהן). בית דין מסוג זה נוהג אף בחוץ לארץ.
בית דין של עשרים ושלושה דיינים ("סנהדרי קטנה"), אשר רשאי לדון אף בדיני נפשות. בית דין כזה היו מעמידים בכל קהילה יהודית בארץ ישראל שיש בה יותר מ־120 (לפי דעה אחרת: 230) אנשים, ועוד אחד לכל שבט ושבט. בית דין זה נוהג אף הוא בחוץ לארץ, אך לא יותר מאחד בכל מחוז.
הסנהדרין, שהיא בית דין של שבעים ואחד דיינים ("סנהדרי גדולה"; יש הסוברים שהסנהדרין כללה רק שבעים דיינים). הסנהדרין מוסמכת לדון בדיני נפשות חמורים במיוחד (מיתתו של נביא שקר, אנשי עיר הנידחת ועוד).
בנוסף, הסנהדרין פוסקת הלכה לכל ישראל בכל המחלוקות המתעוררות בדיני תורה, ועל פי תורת ישראל, חייבים הכול לעשות על־פי הוראתם. עניינים נוספים הנוגעים לעם ישראל היו גם הם בסמכותו של בית הדין הגדול, כגון קידוש החודש, עיבור השנה, מינוי כהן גדול, מינוי "סנהדרי קטנה" בכל עיר ועיר, ועוד.
חברי הסנהדרין
בתלמוד הבבלי, פירט רבי יוחנן מהן התכונות הנדרשות מחברי הסנהדרין:
על סמך הנאמר בתלמוד, אפיין הרמב"ם (בספרו משנה תורה) את התכונות הנדרשות מחברי הסנהדרין. עיקרן הוא:
אין מעמידין בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעין קצת משאר חכמות, כגון רפואות, וחשבון תקופות ומזלות, ואיצטגנינות, ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעין לדון אותם.
ואין מעמידין בסנהדרין אלא כוהנים ולויים וישראליים מיוחסים, הראויין להשיא לכהונה.
אין מעמידין בכל סנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן.
כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף. וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושיהיו יודעין ברוב הלשונות כדי שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי התורגמן.
כהנים ולוויים
הכהנים והלוויים שימשו בהיסטוריה גם כדיינים בסנהדרין, ולהלכה נפסק שמצווה (אך לא חובה) למנות אותם בכל הרכב של הסנהדרין.
יש שטענו כי רצוי למנות כהן כנשיא הסנהדרין, שיכהן כסמכות הרוחנית העליונה אליה פונים בשאלות קשות.
הקשר בין כוהנים ולויים לבין הסנהדרין מופיע לראשונה בפסוק מספר דברים:
קשר זה מופיע במקורות מקראיים נוספים:
בעד שקר:
בעגלה ערופה:
מקור נוסף להלכה זו נמצא במדרש תנאים, שם כתוב: "כל סנהדרין שהיא משולשת הרי זו משובחת". לפי פירוש המלבי"ם, כוונת המדרש היא שמומלץ לסנהדרין כי שליש מהדיינים בה יהיו כוהנים, שליש – לויים ושליש – ישראלים.
היסטוריה
ייסודה ומיקומה
330px|ממוזער|לשכת הגזית מתוך מודל בית המקדש הראשון של גרהרד שות, סוף המאה ה-17
הסנהדרין, או בשמה המקורי "מועצת הזקנים", הייתה המוסד הדתי העליון ביהודה בימי בית שני, אך שימשה גם כהנהגה מדינית. המוסד התפתח ממוסד קדום לו – כנסת הגדולה. בידיה רוכזו סמכויות משפטיות ומדיניות. היא הנהיגה את העם וייצגה אותו, והיוותה גם בית מדרש עליון ללימוד תורה. את הבסיס לסנהדרין נטלו חז"ל מ־70 הזקנים שסייעו ביד משה רבנו במשפט ().
מקומו של בית דין הגדול (של 71 חכמים) היה בתחילה בלשכת הגזית אשר בבית המקדש; מלבדה, ישבו שתי סנהדריות קטנות (23 חכמים כל אחת) בפתח העזרה ובפתח הר הבית. 40 שנה לפני חורבן בית המקדש השני גלתה הסנהדרין הגדולה ממקומה לשטח החיצוני של הר הבית, ומאותו זמן ואילך בטלה סמכותה להוציא עבריינים להורג, מפני שרשאים בתי־הדין לפסוק גזר־דין מוות רק כשבית־הדין הגדול יושב במקומו בלשכת הגזית.
גלותה וביטולה
לאחר החורבן נדדה הסנהדרין ממקום למקום:תיאור מעט שונה של גלות הסנהדרין מופיע בילקוט שמעוני (ישעיה רמז תכט): "עשר גליות גלתה סנהדרין. מלשכת הגזית לחניות. ומחניות לירושלים. ומירושלים ליבנה. ומיבנה לאושא. ומאושא לשפרעם. ומשפרעם לבית שערים. מבית שערים לצפורי. מצפורי לטבריה. וטבריה עמוקה מכלם".
הדעה הרווחת היא שהסנהדרין הפסיקה לפעול סמוך לזמן ביטול הנשיאות, בשנת 425 בהסתמך על חקיקה רומית שביטלה את סמכותה. עם זאת, ישנן ראיות המרמזות על שרידי סנהדרין עד מסע הצלב הראשון.
לאחר חורבן הבית, ישבה הסנהדרין ביבנה עד מרד בר כוכבא (הסתיים ב־135), בעקבות המרד והגזרות שגזרו הרומאים בעקבותיו על יהודה, עברה הסנהדרין לגליל. היא ישבה בכפרים קטנים כמו אושא ושפרעם, כדי להרחיק ממנה את עינה של הקיסרות הרומאית. רבי יהודה הנשיא – נשיא הסנהדרין, שישב בבית שערים, העביר לעירו את הסנהדרין, וכאשר חלה ועבר לציפורי, עברה איתו לשם גם הסנהדרין. בימי רבי יהודה נשיאה, עברה הסנהדרין לטבריה למשך תקופה ארוכה.
לצד חוקרים המצדדים בהמשך קיום הסנהדרין לאחר ימי מרד בר כוכבא, קיימים גם חוקרים הטוענים כי אין כל ראיה לקיומו של גוף מרכזי הקרוי "סנהדרין" לאחר המרד. י' לוין טוען: "השם 'סנהדרין' כמעט שאיננו מופיע בתיאורי תקופה זו. השימוש במונחים העשויים להעיד על קיומו של מוסד כזה הוא נדיר למדי, ואף מוגבל לסוף המאה הראשונה או לראשית השנייה.". לטענתו, לא נזכר במקורות גוף עליון דתי או שיפוטי, ומונחים, כגון ועד, בית הוועד, בית מדרש ועוד ביטויים דומים – מכוונים כולם להתכנסויות של בתי דין מקומיים, או להתכנסויות חכמים לשם לימוד.
71 חברי הסנהדרין היו העילית הרוחנית של העם היהודי. רבן גמליאל השני הוא מהבולטים שבחברי הסנהדרין הגדולה, ולפי המסורת מרדכי היהודי היה בין חברי כנסת הגדולה, גלגולה הקודם של הסנהדרין.
ניסיונות לחידוש הסנהדרין
לאחר ביטול הסנהדרין, היו ניסיונות שונים במהלך השנים לחדש את הסמיכה ואת הסנהדרין.
במחצית השנייה של המאה ה-11 הפכה חיפה למרכז יהודי חשוב ליהודי הגליל, לאחר שישיבת גאון יעקב בראשותו של ר' אליהו הכהן גאון גלתה מירושלים לצור, וחיפה נבחרה כמרכז הסמלי לריבונות הגאונות הארץ-ישראלית בראשות ר' אליהו הכהן. באירוע רב רושם שנערך בחיפה בהושענא רבה ד'תתמ"ג (1082) הכריז ר' אליהו הכהן על לוח השנה של אותה שנה, חידש את הגאונות והסמיך 'חברים בסנהדרין הגדולה'. תיאור המאורע המופיע במגילת אביתר, שחוברה בידי אביתר בנו של ר' אליהו הכהן ונמצאה בגניזה הקהירית, מספר על הגעתו של ר' אליהו הכהן לחיפה "לקדש את השנה, ויחדש את הגאונות ואת הסמיכה בבית הוועד נגד כל בני ישראל, וישם אלות נמרצות וקללות נחרצות על כל חולק ומפליג ועל כל גוזל ומשיג גבולין, וכתוב בספר התקנה והסמיכה, וחותם ידו ויד כל החכמים בו". אך למרות אירוע זה המצביע על חשיבות המקום בעיני יהודי ארץ ישראל, הביא הכיבוש הצלבני בשנת 1100 לחורבן היישוב היהודי בחיפה, ור' בנימין מטודלה שעבר בה בסביבות 1170 (ד'תתק"ל) כבר לא הזכיר קהילה יהודית במקום.
קרוב לחמש מאות שנים מאוחר יותר הוביל מהר"י בירב ניסיון נוסף לחידוש הסמיכה. מהר"י בירב סמך, על פי שיטתו, ארבעה חכמים, שסמכו חכמים נוספים, אך לא התיימרו לחדש את הסנהדרין. בניסיונות חידוש הסנהדרין המאוחרים יותר לא נסמך בפועל איש. מהר"י בירב, וכן הבאים אחריו, נתלו במה שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה, וגם בהלכות סנהדרין שבמשנה תורה: "שאם יסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים ויש להם רשות לדון דיני קנסות ולסמוך חכמים אחרים".
ניסיונות לחידוש הסנהדרין בשנים האחרונות
ב-2004 נעשו ניסיונות לחדש את הסנהדרין, על ידי קבוצה של רבנים ואקדמאים, כגון הסנהדרין החדשה וסנהדרין לישראל. הרב מרדכי אליהו הקים סנהדרין בה נכחו 23 דיינים.
ראו גם
שבעים הזקנים
סמיכת זקנים
נשיא הסנהדרין
קברי הסנהדרין
ארבע מיתות בית דין
תקנות אושא
חידוש הסנהדרין
הישיבה הארץ ישראלית
הסנהדרין של פריז
לקריאה נוספת
אברהם ביכלר, הסנהדרין, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה
שמואל ק’ מירסקי, בין שקיעה לזריחה: השתלשלות הסנהדרין לישיבה בירידתה לבבל..., הוצאת סורא, ירושלים-ניו יורק, תשי"א.
חיים דב מנטל, מחקרים בתולדות הסנהדרין, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ט.
ישראל רוזנסון, מסעות עשרה – על נדודי הסנהדרין בארץ ישראל, מכון ארץ חפץ, ירושלים, תשמ"ח.
קישורים חיצוניים
סנהדרין, לקסיקון לתרבות ישראל, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
אתר "שביל הסנהדרין"
הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, מתוך משנה תורה לרמב"ם
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוסדות יהודיים
קטגוריה:מוסדות משפטיים
קטגוריה:בתי דין (יהדות)
קטגוריה:מסכת סנהדרין | 2024-09-27T13:59:07 |
הנוער העובד | שמאל|ממוזער|250px|חניכי הנוער העובד בכינוס התנועה על הר הכרמל, קיץ 1945
ממוזער|250px|חברי הנוער העובד, סניף טייבה, צועדים בחוצות תל אביב באחד במאי 1964
הנוער העובד היא תנועת נוער שהוקמה ב-17 באוקטובר 1924, י"ט בתשרי תרפ"ה, בארץ ישראל על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו במטרה להגן על עבודתם ועל זכויותיהם. הנוער העובד היא תנועת בת של הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל, וחלק מתנועת העבודה. בשנת 1959 התאחדה תנועת הנוער העובד עם התנועה המאוחדת וביחד הן נקראות הנוער העובד והלומד. הנוער העובד היווה את החלק הדומיננטי בתנועה המאוחדת ועל כן הנוער העובד והלומד נחשב המשך ישיר שלו.
הנוער העובד בארץ ישראל לפני הקמת הסתדרות הנוער העובד
תנאי החיים של הנוער העובד בא"י לפני הקמת הסתדרות הנוער העובד היו קשים ביותר. בהיעדר חוק המגן על הנוער בעבודתו, היו בני הנוער עובדים ימי עבודה ארוכים, בעיקר בעבודות שירותיות (נקיון בתים, סבלות וכו'), ואף מועסקים כ"שוליות" בלא שכר למשך שנים מתוך תקווה לרכוש מקצוע. עבודת ילדים הקטנים מגיל 8–9 הייתה נפוצה. פיטורים בלא פיצויים היו שכיחים גם הם, ולילדים לא הייתה סמכות לפנות אליה. עד שנת תרפ"ד לא היו קיימים בתי ספר ערב שדאגו להשכלתם של הנערים העובדים, וכ-70% מהם לא ידעו קרוא וכתוב.
כמעט ולא התקיימו קשרים חברתיים בין הנערים העובדים לנערים הלומדים שהיו בחלקם מאורגנים בארגוני נוער בעלי אופי צופיי.
בין הגורמים לתחילת ההתארגנות של הנוער העובד היו:
הצמיחה בתנועת הפועלים והקמת "הסתדרות העובדים הכללית" כ-4 שנים לפני הקמת הנוער העובד. צמיחה שהובילה לפריחה של התודעה המעמדית בציבור בא"י.
בתי הספר ערב לנוער עובד שהחלו לפעול על ידי ההסתדרות הכללית החלו לייצר מפגשים בין הנוער העובד, כמו כן תרמו להכרתו הפועלית (בין הדמויות הבולטות בפעולה זו של ההסתדרות היו רחל כצנלסון (שז"ר), בת-שבע חייקין ודבורה נצר).
העלייה הרביעית הביאה עימה בני נוער בעלי השכלה של בית ספר עממי שנדחקו לעבודה בתנאי החיים החדשים. חלקם כבר היו פעילים בתנועות נוער בגולה.
כמו כן, הביאה עימה העלייה הרביעית תעשיינים ובעלי הון שפתחו בתי מלאכה ובתי חרושת (מהבולטים שבהם הוא אריה שנקר). עסקים אלה נזקקו לכוח אדם זול, ופעמים רבות למספר שוליות ונערי שליחויות במקביל. הדבר ייצר מפגשים של נוער עובד במקומות העבודה – דבר שלא התקיים בעסקים הקטנים בהם עבדו בני נוער לפני כן.
ההתארגנות וההקמה
בתקופה שקדמה להקמה הרשמית של הסתדרות הנוער העובד החלו להתארגן קבוצות של נערים עובדים במקומות שונים בארץ. בתל אביב התאגדו הנערים בתעשיית המתכת לשיפור מצבם, בכפר סבא ובפתח תקווה גם כן קמה אגודת נוער עובד, ומפלגת "פועלי ציון שמאל" ניסתה גם היא לארגן איגוד נוער עובד ע"ש בורוכוב.
בחול המועד סוכות תרפ"ה (י"ט-כ' בתשרי, 17-18.10.1924) התכנסו 35 נציגי ארגוני נוער עובד (מפתח תקווה, כפר סבא, תל אביב וחבר אחד מחיפה) המייצגים 150 נערים עובדים לדיון על הצורך בהקמת הסתדרות נוער עובד. למפגש הוזמנו גם נציגי המפלגות הפועלות בהסתדרות, אולם הם לא היו רשאים בהצבעה. בין הנערים הייתה הסכמה כי יש צורך בהתארגנות לשם מלחמה על הטבת תנאי העבודה, אולם חל ויכוח על היסוד החברתי-חינוכי של הארגון. בין השאלות שעלו:
האם ארגון הנוער העובד יהווה חלק מההסתדרות הכללית?
האם לארגן את הנוער לפי הזדהות מפלגתית?
מה מקום ה"חלוציות" בתנועה החדשה?
גם המפלגות שהוזמנו היו חלוקות בדעתן בנושאים אלו. חלקן הסתייגו מהצורך להקים הסתדרות נוער, חלקן האמינו כי הסתדרות הנוער צריכה לנהל מאבקים מקצועיים בלבד והחינוך צריך להיות מפלגתי. רק אחדות העבודה תמכה בהקמת הסתדרות כללית של נוער עובד כחלק מההסתדרות.
בוועדה זו נבחר על ידי הנוער מרכז זמני שתפקידו לבוא בדברים עם ההסתדרות הכללית לקיום ועדת יסוד של הסתדרות הנוער העובד. כמו כן הונחו היסודות להקמת התנועה כגוף כללי, איגוד מקצועי וגוף חברתי.
מתוך מסמך ההחלטות שנתקבל בפגישה:
לפגישה זו היו הדים בכל הארץ. התכנסו אסיפות נוער (בהם נאמו בני נוער ופעילי הסתדרות) ונערים נוספים הצטרפו לאיגוד. הוקמו הסקציות המקצועיות והחלו לקיים מגעים עם האגודות הבוגרות של ההסתדרות ועם המעסיקים לתביעת זכויותיהן. שנה לאחר מכן בוועדה נוספת מוכרת ההקמה של הסתדרות הנוער העובד.
"הכרוז הראשון" נכתב על ידי דוד כהן וישראל גלילי, המזכ"ל הראשון, והוא קורא לבני הנוער הלא מאוגדים להצטרף לתנועה.
מזכירות התנועה
המזכירים הראשונים שנקבעו ב-1925 היו צבי הורביץ (אז בן 19) וישראל גלילי (אז בן 14). דוד כהן נשא עימם באחריות כמבוגר, אולם לא נשא בתואר "מזכיר" אלא "שמש".
עם הזמן פרש הורביץ, וגלילי כיהן כמזכיר עד שנת 1930 ואיתו השתתפו משה פלמן, שמואל מסטצ'קין, מאיר ארזי, ועוד. ב-1930 עזבו גלילי ופלמן עם גרעין ההתיישבות בנען. בין 1930 ל-1933 היו ניסיונות להעביר את מזכירות התנועה מתל אביב לנען, שלא עלו יפה, והמזכירות המשיכה להתקיים בתל אביב, באופן בלתי סדיר על ידי מספר נערים שהתחלפו תכופות שלוו על ידי דוד כהן. בין הנערים שפעלו במזכירות בתקופה זו היו מיכאל קופל, דוד זהבי, יהודית קריגר, בנימין חוחלובקין (חכלילי), יששכר יעקובסון ואחרים. ב-1933 מונה זרבבל גלעד מעין חרוד ל"מזכיר המרכז" וכיהן בתפקיד זה עד 1935 במקביל לתפקידו כעורך עיתון התנועה "במעלה", ב-1934 מצטרף אליו דוד כפרי מנען כ"מזכיר ארגוני" ומביא איתו אופנוע לסיוע במשימה. ב-1935 מחליף בנימין חכלילי את זרבבל בתפקידו. ב-1936 מצטרף גלילי-אביצחק כ"רכז הכשרות", וישראל ישעיהו כ"רכז הדרכה".
1938 שמריה גוטמן מגויס מנען ומכהן כמזכיר בחילופים עם גלילי-אביצחק ובנימין חכלילי עד 1942. בתקופה זו עובדות במקביל למזכירות מחלקת הדרכה ומחלקת הכשרות ובהן פועלים ברוך אייזנשטט (אזניה), בנימין קפלן, אסתר ווליניץ, ישראליק קופיט ויעקבי, זאב פרדס, צבי שיפמן, בצלאל שיוו ודוד אשכול. ב־1942 ממונה למזכיר אבשלום צורף מגנוסר ומכהן עד 1945.
לאחר הוועידה החמישית של הנוער העובד ב-1945 מכהנים במקביל חברים במזכירות חברים ממפא"י ומהקיבוץ המאוחד. מהוועדה עד 1950:
מפא"י הקיבוץ המאוחד שמעון פרס (אלומות) בנימין חכלילי אברהם גרדינגר (אלומות), נחמן רז (גבע) א. גרדינר, אברהם האן, יוכי כוכבי ישראל שפר, אילת השחר חנן פולק, בית אורן זאב נחושתן (עין זיתים) זאב וקסלר
משנת 1950 ועד לוועידת התנועה השישית (ועידת האיחוד עם התנועה המאוחדת, הקמת הנוער העובד והלומד):
מפא"י הקיבוץ המאוחד דוד פור (נצר) - עד 1952 זאב אוטיץ (החותרים) אלכס ברזל (כפר החורש) 1952-1954 אברהם קלוסקי (רביבים) איציק נשרי (ארז) 1954-1956 מאיר רגולסקי, זאב אוטיץ אלי גורן (גבע) 1956-1959
השביתות הראשונות והמאבק המקצועי
הנוער העובד אף יזם את שביתותיו הראשונות :
בבית חרושת לכובעים בירושלים מפוטרת אחת הנערות לאחר שקראה להתאגדות. בתגובה מכריזות חברותיה לעבודה על שביתה. סניף ירושלים מפרסם כרוז ומעמיד משמרות מחאה מול המפעל. בעלי המפעל פונה למשטרה והמפגינים מוכים ונאסרים. השביתה אורכת חודש ולבסוף מקבל המעסיק את דרישת השובתות.
בבית חרושת לגפרורים "גבורה" בתל אביב. המועסקות הן ילדות צעירות עולות מבולגריה. תנאי העבודה הם יום עבודה בן עשר שעות בשכר של 3-6 גרושים ליום, במפעל חנוק ללא חלונות. מוכרזת שביתה לקיצור יום העבודה והטבת השכר. השביתה אורכת 3 ימים והמעביד מוכן לקיים משא ומתן רק עם מבוגרים, אך נאלץ להפגש עם השובתות. הדרישות מתקבלות – משכורת 10–15 גרוש ליום עבודה בן 8 שעות, ולאחר שנוכח כי הנערות אינן מוכנות לשבור שביתה הסכים גם לתנאי אחרון – קבלת ופיטור ילדים בהסכמת ועד הנוער.
שביתה בטבריה של ילדים במקצוע החייטות העובדים 14–16 שעות ביום (ובערבי חג – 18 שעות). סניף טבריה פנה בדרישה לקיצור יום העבודה והעלאת השכר. הנערים מאוימים על ידי המשטרה ורבים מהם מקבלים מכות מהוריהם המשתפים פעולה עם המעסיקים מחשש לאבד מקור הכנסה. אף על פי כן הנערים ממשיכים בשביתה שנמשכת מספר שבועות. הנוער העובד מתרים בסניפיו השונים בארץ להקמת קרן שביתה לטובת השובתים, בביטוי של סולידריות. בסיוע מועצת פועלי טבריה פותחים השובתים קואופרטיב חייטות, אולם הקואופרטיב מתפרק מחוסר כוחות ארגוניים ומשקיים. השביתה נכשלה, אולם הדיה בקרב הנוער מגבירים את הגאווה בארגון החדש ואת האמונה העצמית.
בין הפעולות הנוספות שיזם הנוער העובד בשנותיו הראשונות :
מאבק מול ממשלת המנדט לכינון חוק הגנה על נוער עובד, בדרישה לקיצור יום העבודה לילדים ונוער ל-6 שעות ולאיסור העסקה בתפקידים מסוכנים. מאבק זה החל עוד לפני הקמת התנועה, על ידי ההסתדרות, אולם התנועה נרתמה אליו. בשנת תרמ"ז נתקבל על ידי ממשלת המנדט חוק בדבר העסקת נוער ונשים בתעשייה, שהגבילה את עבודתו של הנוער אך ל-8 שעות ליום, אסרה על העסקת נוער בלילה, ועל העסקה במלאכות מסוכנות. חוק זה נאכף בצורה רופפת ביותר, ויתרונו המרכזי היה ביכולתן של ההסתדרויות לאכוף אותו בעצמן ולהיעזר בו כעילה לשביתות וסכסוכי עבודה.
לשכת עבודה לנוער, שתסייע לנוער במציאת מקומות עבודה הולמים ותמנע אותו מלהתערבב בהמולת לשכות העבודה למבוגרים. לשכות עבודה אלו הסדירו גם את תנאי שוק הקבלה לעבודה, למניעה של שחיקת הסחר כפועל יוצא של ריבוי האבטלה.
הקמת קבוצות בציר ועבודה משותפות ומאורגנות, בדומה לרעיונות של "גדוד העבודה".
הלימוד המקצועי
הפעולה של הנוער העובד בתחום הלימוד המקצועי, התמקדה בתחילתה בדרישה כי נער "שוליה" יוצמד לעד 5 פועלים מבוגרים ויועסק כפועל בתחום המקצועי - היות שעד אז היו ה"שוליות" בעיקר נערי שליחויות ובתפקיד זה יכולתם ללמוד את המקצוע בפועל תוך הסתכלות ועזרה למבוגרים הייתה מוגבלת.
הכנסת החשמל באופן מאסיבי לתעשייה הפכה את העבודה עם המכונות למסוכנת, ובעקבות הכנסת "חוק ההגנה לנוער בעבודה" שהנוער העובד נאבק עבורו - היה אסור לנוער לעבוד במכונות מבלי לרכוש לכך הכשרה מתאימה. שמואל מסטצ'קין הציע לכך את הפתרון - הקמת "חדרי מלאכה" בסניפי התנועה בהם ירכוש הנוער את הכשרתו המקצועית. בסיוע גזבר הוועד הפועל של ההסתדרות, ישראל מרמינסקי-מרום, נרכשו המכונות והחלה הפעולה של "חדרי המלאכה ע"ש מקס פיין" בחנוכה תרפ"ט. המהנדס משה פדלשטיין מבריסק חבר למפעל זה להקמת בית הספר המקצועי הראשון של ההסתדרות בשנת 1933 ע"ש מקס פיין, בתל אביב. ברבות הימים הפך מפעל זה לרשת בתי ספר מקצועיים "עמל" הפועלת במסגרת "חוק החניכות" במדינת ישראל.
נוער לומד ומסגרות לימודיות
הסתדרות הנוער העובד הוקמה מלכתחילה על ידי נערים עובדים ולמענם, אולם מתחילת דרכה היא שאפה לאגד בתוכה גם נערים לומדים ובעיקר בני פועלים. עבודת נוער לא הייתה אידיאל, והיוותה כורח המציאות והתנועה קיוותה ליצור חברה בה בני נוער יוכלו ללמוד ולא יזרקו לשוק העבודה והתפתחותם תתעכב. התנועה אף המשיכה בפיתוח בתי הספר ערב של ההסתדרות שהחלו לפעול כבר בתרפ"ג-תרפ"ד, אך יחד עם הפעולה לחינוכו של הנוער העובד, קיוותה התנועה לצרף לשורותיה גם בני נוער הלומדים, בעיקר במסגרת "בתי החינוך לילדי עובדים.
".
היה ידוע כי רבים מתלמידי בית הספר היסודי יאלצו לצאת לשוק העבודה ולא ימשיכו לתיכון, לכן איגודם למסגרת החינוכית של הנוער העובד עוד לפני יציאתם לעבודה יכלה להיות משמעותית ביותר.
חלק ממורי בתי החינוך לילדי עובדים ראו בנוער העובד תנועת נוער המשלימה את ערכי בית הספר.
כמה מחברי "השומר הצעיר ס.ס.ס.ר" (תנועה שמאוחר יותר התנתקה מהשומר הצעיר ונקראה נצ"ח) שעלו לארץ (ביניהם זאב הים, אליק שומרוני, יוסף יזרעאלי, ברוך קטן ואלעזר גלילי) הציעו להקים מסגרת חינוכית-צופיית לנוער לומד בתוך הנוער העובד, ומסגרת זו ניקראה "הצופים העובדים". המסגרת צמחה במהירות תוך שימת דגש על רעיונות "באדן פאוליים", והיה חשש שמה יאבדו "הצופים העובדים" את זיקתם לנוער העובד. עד מהרה התברר כי למרות ההסכם כי "הצופים העובדים" תשמש כמסגרת לשכבות הגיל הצעירות ותשתלב בפעילות הנוער העובד בשכבות הגיל הבוגרות - בוגריה ומדריכיה ראו בה מסגרת קבועה עד גיל 17, ולמעשה התקיימה המסגרת כתנועה לצד הנוער העובד במסגרת פדרטיבית. אנשי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי תמכו במצב זה משום שדגלו בחינוך מפלגתי וראו בנוער העובד איגוד מקצועי בלבד.
במועצת תנועה הוחלט כי אופן הפעילות בשכבה הצעירה יהיה "הצופים העובדים" אולם הפעילות תרוכז על ידי מזכירות הנוער העובד ובמרותה. במשך הזמן הוחלט לבטל את הצופיות ולהתאים את הפעילות לכל קבוצה על פי אופייה וגילה - תחת מסגרת ארגונית אחידה.
נערים לומדים המשיכו להשתלב בפעילות התנועה, בקבוצות, בהדרכה ובהכשרות ההתיישבותיות, בייחוד ניסתה התנועה לאגד בתוכה את הנוער הלומד בני חברי ההסתדרות אולם ברבים מבתי החינוך היו הנערים הלומדים מאורגנים גם בתנועות נוער אחרות כמחנות העולים, השומר הצעיר, וגורדוניה.
בשנת 1959 התאחדה תנועת הנוער העובד עם התנועה המאוחדת להקמת הנוער העובד והלומד. בכך ייצבה את רעיון הכלליות וההשפעה על כלל הנוער בחברה הישראלית, תוך יצירה של מגוון צורות פעילות לערך מרכזי בתנועה. לתנועה נוספה גם הסיסמה "ביתנו פתוח לכל נערה ונער" המבטאת אמונה זו.
הנוער העובד כתנועה התיישבותית ועם בני ההתיישבות
ההצטרפות של בני ההתיישבות העובדת לנוער העובד החלה אף היא בהתארגנות עצמית של קבוצת נערים מבלפוריה, מושב מרחביה, תל עדשים, עין חרוד וכפר ילדים ליד עפולה (שהקים הביל"ויי בלקינד). בין הבולטים ביוזמה זו היו שמריה גוטמן, זרבבל גלעד (המשורר), שמואל שורש, צבי גרינשפן ודוד כפרי שהתכנסו יום אחד והחליטו על הקמת סניפים בעמק ועל שליחת נציגים לוועדת היסוד של הנוער העובד.
חברי ההתיישבות העובדת היו מעורים בתנועת הפועלים, וכמוהם בניהם בנוער העובד. השפעתם על התנועה בהפיכת ההתיישבות לערך מרכזי בפעילות התנועה הייתה רבה, ובהמשך שלחה התנועה את גרעיניה להתיישבות, להקמת קיבוצים (כנען ורביבים) ולהצטרפות לקיבוצים קיימים, בעיקר של הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ המאוחד תמך בנוער העובד באופן גורף, וכל ילדיו הצטרפו לנוער העובד בטקס קיבוצי במסגרת שנת "בר המצווה" שלהם, כחלק מהפכתם לחלק פעיל בקיבוץ. גם קיבוצים שהוקמו על ידי תנועת המחנות העולים אך היו חלק מן הקיבוץ המאוחד (כבית השיטה ומעוז חיים) צרפו את ילדיהם לנוער העובד.
תנועת המושבים חששה כי שליחת ילדיה למסגרת חינוכית משותפת המאגדת בתוכה ילדים מהעיר ומהקיבוץ תחליש את זיקתם של בני הנוער לצורת החיים המושבית. הקיבוץ נחשב אז לאוונגרד בתנועת הפועלים, והמושבים נטו ליצור לעצמם מסגרת חינוכית משלהם. הנוער העובד טען כי על ידי חברות בני המושבים בתנועה ייקשר הקשר בין המושב לשאר החברה בארץ, וכי הדרך להביא את ערכי המושב לרחבי תנועת הפועלים היא דרך הנוער העובד והפעולה האקטיבית בתוכו. כמה בוגרי תנועה שהיו חברים במושבים תמכו בעמדה זו (ובולט בהם דוד ברש מכפר יהושע) וסייעו, בסופו של דבר להקמת חטיבת בני המושבים בתוך הנוער העובד.
בתוך חבר הקבוצות התקיים מאבק פנימי ביחס אל הנוער העובד. הקבוצות הוותיקות תמכו בהצטרפות בני הנוער לתנועת גורדוניה, שעמדתה הייתה דומה לעמדת השומר הצעיר ביחס לנוער העובד. חברי דגניה א', דגניה ב', גבע וקריית ענבים שלחו את בניהן לנוער העובד. משהתאחד חבר הקבוצות עם פלג פורש של הקיבוץ המאוחד להקמת איחוד הקבוצות והקיבוצים היו כל ילדי האיחוד חלק בנוער העובד.
כבר במועצה השנייה של הנוער העובד הוחלט:
גם הנערים העובדים נמשכו אל אנשי ההתיישבות וכעבור זמן קצר יצאה קבוצת נערים מסניף ירושלים לעבודה בכפר יחזקאל ובעין חרוד - עוד לפני שנוסח המושג "הכשרה" בהקשר ההתיישבותי.
תקופת הקמת התנועה הייתה תקופה של משבר כלכלי ביישוב, ונערים רבים מצאו עצמם מובטלים. התנועה הקימה מספר קבוצות עבודה שנשלחו לבציר במושבות. לאחר תום תקופת הבציר החליטה הקבוצה ברחובות כי פניה להתיישבות, וחניכי סניף תל אביב אספו כספים לקניית הפרה הראשונה של הקבוצה (שנקראה "נערה" על שם הנוער העובד). לאחר סכסוך אדמות עם החקלאי משה סמילנסקי מרחובות שעל אדמתו ישבה הקבוצה, חברה הקבוצה לנציג ארגון של מהפכנים רוסים שגלו לארצות הברית, בשם מנחל מנדל רוזנבוים, ועברו לאדמות שקנה הארגון. הקבוצה ייסדה על אדמות אלה את "נען" - הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי נוער יליד הארץ. בהמשך הוקמה גם גינוסר סביב סכסוך אדמות עם חברת פיק"א ואחריה קבוצת אלונים ובהמשך שדות ים, גשר, אלומות, מנרה, משגב עם, רביבים, גזר, החותרים ועוד. קיבוצי התנועה שהוקמו בקשיים רבים - באין גוף מיישב מנוסה מאחוריהם, הצטרפו לבסוף ברובם לקיבוץ המאוחד.
גם מושבים הקימו חברי התנועה בוגרי המושב והראשון שבהם - בית אשל. במהלך הזמנים הקימו חברי הנוער העובד למעלה מ-60 יישובים, חלקם ביחד עם תנועות אחרות, והצטרפו כגרעינים ליישובים קיימים.
בכפרי הנוער
התנועה פעלה גם בכפרי נוער שסיפקו מסגרת לנוער ממשפחות מצוקה וליתומים ממלחמת העולם ה-1, ביניהם כפר הנוער של בלקינד ליד עפולה, מקוה ישראל (בית הספר החקלאי הראשון), כפר נוער מאיר שפיה, כדורי, ו"משקי פועלות" שהיו חוות לימוד חקלאיות לבנות ופעלו ליד תל אביב, פתח תקווה, נחלת-יהודה, חדרה, נהלל ועפולה.
הנוער העובד אף סייע ושלח נערים להקים יחד עם ד"ר להמן וקבוצה מבית הילדים שלו בקובנה שעלתה לארץ, את כפר הנוער "בן שמן".
התנועה פעלה בתוך כפרי הנוער במסגרת של סניפים, ואף הפנתה את חניכיה שהיו צריכים לכך, לכפרי הנוער השונים וסייעה להם במציאת מסגרות חינוכיות.
קליטת עליה בנוער העובד
בעשרים שנותיה הראשונות של התנועה לא התקיים השיח על קליטת עליה כשיח נפרד, ואף על פי כן הפעילות הקיפה ציבור עולים גדול ורחב. הסיבות לכך היו נעוצות בנקודת מבט שראתה את השיטה הכלכלית כמייצרת פערים ומצוקה, ולכן איגדה את הנערים העובדים ובני הפועלים ממגוון העדות סביב המאבק המשותף להטבת תנאי הפועלים. כך לדוגמה הייתה נהוגה עבודת ילדות קטנות מתחת לגיל 10 בעדה התימנית, והנוער העובד ייצר תעמולה שעודדה לימוד מקצוע לבנות, והשתדל להביאן לסניף ולבתי ספר ערב. אולם לפעולה זו לא התייחסו כאל "פעולה בעדה התימנית" - אלה כפעולה עם ילדות עובדות.
בהנהגה, בהדרכה ובהכשרות הנוער העובד היו בולטים חברים בני עדות שונות ומגוונות. מובן שהתקיימו הבדלים תרבותיים. פעמים רבות היו צריכים המדריכים לשכנע בני עדות שבהן לא היה נהוג פעילות מעורבת של בנים ובנות לשלוח את בנותיהן לסניפים, אולם ההבדלים התרבותיים בתוך התנועה לא קיבלו צורה של היבדלות תרבותית או "פער עדתי".
עם עלית הנאצים לשלטון בגרמניה, התחוללה עליה מאסיבית של יהודים ממוצא גרמני, ביניהם נערים וילדים רבים שנכנסו לשוק העבודה. העולים מגרמניה ברובם לא שלטו בשפה העברית והנוער החל רוכש אותה במסגרות של לימודי ערב בבתי הספר לילדים עובדים. גם לתרבות ולמונחי הארץ היו העולים מגרמניה זרים, והנוער העובד ייצר מסגרות וקבוצות, בעזרת חברים עולים ותיקים דוברי השפה הגרמנית, כדי לשלב את הנוער העולה בפעילות התנועתית.
גם את גלי "עליית הנוער" השתדל הנוער העובד לקלוט. ראשית בהתקרבות קבוצת עלית הנוער בעין חרוד להכשרת הנוער העובד בקיבוץ, בסיועו של מדריך הקבוצה חנוך ריינהולד, ובהמשך בהקמת קבוצת רועים משותפת של הנוער העובד ועלית הנוער באזור שייח אבריק (לקריאתו של אלכסנדר זייד) - קבוצה שהקימה בהמשך את קיבוץ אלונים. קבוצות אלו סללו את הדרך ל"חברות הנוער" שעלו אחריהן במסגרת "עלית הנוער" והתחנכו בחלקן בקיבוצים ובמושבים, לפעילות התנועתית.
הנוער העובד כתנועת נוער
הנוער העובד קם מלכתחילה כשילוב של איגוד מקצועי הפועל תחת ההסתדרות הכללית ותנועת נוער לכל דבר.
עוד בפגישה המיסדת הוחלט כי אין להפריד בתנועה בין הפעולה התרבותית-חינוכית לבין הפעולה המקצועית. היו מי שראו בפעולה תחת דגל ההסתדרות סתירה עם רעיון "תנועת הנוער" שצריכה להיות עצמאית. התאוריה שעמדה מאחורי הסתייגות זו גרסה כי דרכה של תנועת הנוער היא דרך המרד בבוגרים - לפיכך הפעולה בשיתוף עם ארגוני המבוגרים מחלישה ומקבעת את כוחו של הנוער.
הנוער העובד ראה כיעודו לא מרד ב"עולם המבוגרים", אלא מרד במשטר כלכלי-חברתי הקשור קשר עז למאבקה של תנועת הפועלים "המבוגרת". הם ראו בעצמם בעלי אחריות להוביל ולקחת חלק ביצירת הציונית הסוציאליסטית. לטענתם - תנועות הנוער ה"עצמאיות" שהוקמו על מנת לבטא "מרד נעורים" ותו לאו, שבחרו לברוח מהמציאות ה"מבוגרת" ולא קשרו עצמן לתנועות מהפכניות חברתיות - צצו ונעלמו, ולא ייצרו שינוי בפועל.
התנועה לא ראתה בעצמה גם מכשיר לחינוך וסינון של "אליטה" פועלית, אלה כשואפת לחנך ולהשפיע על הנוער כולו. המדריכים חיפשו עבור כל קבוצה שיטות פעולה שיתאימו לה - תוך שאיבה של הרצוי ממסורת תנועות הנוער הקלאסיות. החולצה הכחולה שהייתה מקובלת כלבוש הפשוט והרגיל בחוגי ההסתדרות, כשהיא רכוסה בשרוך אדום, היוותה את "חולצת התנועה" ולבישתה לא הייתה חובה - להבדיל מהמדים המלאים והמחייבים שהיו נהוגים בתנועות נוער צופיות שונות.
הפעולה החינוכית אף לא הוגבלה בזמן ובמקום. המדריכים והפעילים היו פוגשים בנוער בלשכת העבודה, בסקציה המקצועית, בהפסקות הצהרים במקומות העבודה, בצריף התנועה (המועדון) או שהיו יוצאים איתם להצגות תיאטרון וקולנוע בצורה משותפת. כל אלה נתפסו כפעולות חינוכיות ומטרתן להקיף את חיי הנער. בתי הספר ערב היוו חלק חשוב מהפעילות.
המועדונים (שכונו "קלובים") היו בחלקם הגדול צריפים קטנים, אולם הם שימשו לריכוז הפעולה התרבותית והתקיימו בהם חוגים שונים, ערבי ריקוד ושירה והרצאות (חלקן של סופרים, משוררים ואישי ציבור שהוזמנו לרוב לצריפי הנוער העובד לחלוק מידיעותיהם והשקפותיהם עם הנוער). גם שיחות על חיי העבודה ומפגשי הסקציות המקצועיות היו נערכים במועדון.
שמאל|ממוזער|250px|תהלוכת אחד במאי של חניכי הנוער העובד בהרצליה בתחילת שנות ה-50
חלק מהסניף היה מאורגן בקבוצות חינוכיות קבועות, כמקובל בתנועות נוער אחרות. לכל קבוצה היה שם ומדריך, והקבוצות התחלקו לשלוש שכבות :
שכבה צעירה עד גיל 13
שכבה בינונית עד גיל 15
שכבה בוגרת עד גיל 18
לאחר גיל 18 היו הנערים מצטרפים בטקס להסתדרות הכללית או יוצאים להכשרה והתיישבות.
מדריכי השכבה הצעירה היו חברי השכבות הבינונית והבוגרת, שעברו סמינר שהכשיר אותם לכך. את השכבה הבוגרת הדריכי שליחים מההתיישבות או בוגרי תנועה (אחרי גיל 18) שנשארו פעילים.
בין מפעלי תנועת הנוער היו סמינרים, מחנות, טיולים ומפגנים. נהוג היה לציין באופן תנועתי את כינוס הנוער של א"י שנערך על ידי ההסתדרות בכ' בתמוז, חנוכה במצעדים ומסדרים, חג יסוד ההסתדרות, האחד במאי (ביום זה הונהג כי בכל עצרת מקומית שהתקיימה יהיה נציג מהנוער העובד ברשימת הנואמים). בחג הסוכות צוינה הקמת התנועה ב"חג המעלות", ולי"א באדר יוחסה חשיבות רבה בעליה תנועתית לתל חי וקיום טקס אזכרה לטרומפלדור. גם מועדים מסורתיים כתשעה באב שבועות וראש השנה צוינו לפעמים בסניפים השונים.
לטיולים ולמחנות ניתן יחס מיוחד כחינוך קבוצתי בטבע, הכרת הארץ והקשרות אליה וצופיות. כמה מאירועים אלה היו בעלי אופי המוני והשתתפו בהם אלפי חניכים, והם היוו חוויה מלכדת תנועתית וחלקם התקיימו באופן סניפי או קבוצתי. חניכים שקצרה ידם מלשלם היו פטורים מתשלום והשתדלו לאפשר לכל הנערים לחוות חוויות אלו. לעיתים במחנות אלו נוספה פעילות תרבותית כהצגה שתיאטראות דוגמת "הבימה", "הקאמרי" ו"אהל" הציגו לנוער העובד תמורת תשלום סמלי מצד התנועה.
בין העקרונות המשמעותיים שהושם עליהם דגש היו מוסדות החניכים, והאוטונומיה של בני הנוער. יסודה של התנועה הייתה בהתארגנות העצמאית. לכן כל מוסדות התנועה היו נבחרים ולא מתמנים.
בשורות ההגנה
הנוער העובד עודד את חבריו ללקיחת חלק בארגון ההגנה ובפלמ"ח, ואכן חניכיו היוו את הרוב בשורות ארגונים אלו, והוא היה לתנועה המגייסת ביותר למפעל ההגנה העברית. ההצטרפות עצמה הייתה אישית וסודית, אולם במסגרת פעילות התנועה הושם דגש על הכשרה גופנית לעבודה ולהגנה, מחנאות וחלק מהפעילות לבשה דמות של הכשרה קדם צבאית ממש. בין מייסדי הנוער העובד אף נמנה ישראל גלילי, המזכ"ל הראשון שאף נמנה בהמשך עם מפקדי ההגנה הבכירים. היה זה גלילי שהציע להעמיד את חדרי העבודה שהוקמו ללימוד מקצועי לפעילות התע"ש בלילות, והנערים העובדים החברים בהגנה היו מסייעים בייצור הנשק והתחמושת בלילות.
בזמן פרעות תרפ"ט (1929) היו צריפי הנוער העובד בתל אביב מקלטים לפליטי שכונות יפו שהותקפו. משורר התנועה אברהם ברוידס כתב שיר שנגמר במילים "אנו, לעבודה להגנה ולשלום", שהפכו בהמשך לסיסמאת התנועה וממחישים את קשריה לרעיון ההגנה העברית.
אלפים מחברי התנועה היו גם חברי ההגנה, ופעמים אף נוצרו אי הבנות בין התנועה למפקדי ההגנה. היו מפקדים שהאמינו כי השייכות להגנה לא יכולה להיות השתייכות קבוצתית, ופיזרו את חברי הקבוצות והגרעינים בין היחידות השונות. בעזרת התערבות חברים בוגרי תנועה שהיו בצמרת הפיקודית של ההגנה הכירה לבסוף ההגנה בחשיבות הפעילות בתנועה, הגרעינים והקבוצות, ובתועלתה לגיוס החברים להגנה, וחברי הקבוצות החלו להשתבץ יחדיו ליחידות.
בעיתון התנועה "במעלה" נכלל מדור "ללמד בני יהודה קשת", אשר עסק בענייני נשק ומגן ונכתב על ידי יצחק שדה בעילום שם. מדור זה היה הפרסום הפומבי היחידי של ההגנה בעיתון שעבר את הצנזורה הבריטית.
במאבק תנועת המרי העברי שמשה פעילות הנוער העובד כיסוי לכמה וכמה פעולות. בין המקרים המרכזיים היה מסעו של הנוער העובד לתל חי שהיסב את מסלולו לביריה על מנת להקשות על פינויה.
עם הקמת הפלמ"ח נתקבלה הצעת חברי המטב לגייס את כל קבוצות ההכשרה של הנוער העובד במשקים, ובעקבותיהם הצטרפו גם גרעיני תנועות נוער אחרות. למרות החשש של המושבים ואף של התנועה עצמה בפגיעה בהכשרה החקלאית של הגרעינים. מעורבות התנועה בשיח עם מפקדי הפלמ"ח ונוכחותם של רבים מבוגריה בין שורותיהם, סייעה ליצירת המבנה הייחודי להכשרה ולפעילות הפלמ"ח ששילב הכשרה צבאית וחקלאית, ובהמשך עם הקמת המדינה וצה"ל הוביל להקמת הנח"ל. בין חברי התנועה שהיו מפקדים במטה הפלמ"ח היו יגאל אלון ואורי ברנר ובין מפקדי הגדודים והפלוגות היו נחום שריג, יוסף טבנקין, מולה כהן (בנו של דוד כהן), משה קלמן, יצחק רבין, אסף שמחוני, משה נצר, אורי יפה, דן לרנר, מנחם רוסק ועוד.
סמל התנועה
שמאל|ממוזער|100px|סמל הנוער העובד
הסמל עגול ובתוכו מוצלבים ענף עץ זית וחץ. ביניהם עובר סרט ועליו הכתובת "לעבודה להגנה ולשלום - נוער עובד" (סיסמה שתבע אברהם ברוידס - משורר הנוער העובד). אלמנטים מרכזיים מהסמל משמשים בסמל של תנועת הנוער העובד והלומד.
ראו גם
ההסתדרות
תנועת העבודה
איגוד עובדים
הנוער העובד והלומד
דרור ישראל
העסקת ילדים
לקריאה נוספת
הנוער העובד, קובץ, הוצאת "במעלה" (הוצאה פנימית), תש"י. - חניכים ופעילים בתנועת העבודה ובנוער העובד במאמרים והרצאות בנושא הנוער העובד.
פנים לדוד, בעריכת צביקה דרור, הוצאת הקיבוץ המאוחד. - על דוד כהן ה"אבא" של הנוער העובד, ובתוכו מספר הרבה על התנועה.
דוד כהן, ביתי בין נערים, 1976 (תשל"ו) - דוד כהן מספר את סיפורו של הנוער העובד
בנימין חכלילי, הזמנה לשיחה.
אבינועם גרנות, הנוער העובד והלומד - ציוני דרך חלק א' 1924-1980, אתר "מאמרים".
קישורים חיצוניים
צביקה דרור, שירים ששרנו אז "בנוער העובד" (2009), באתר "זמרשת" - פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם.
חניכי תנועת הנוער העובד במחנה, נחלת יהודה, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
מחנה הנוער העובד בהר כרמל. יומני כרמל, ספטמבר 1945 (התחלה 4:19)
נתן אקסלרוד, הנוער העובד בחיים ובעבודה ובהגשמה, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:תנועות נוער ציוניות סוציאליסטיות
קטגוריה:ההסתדרות הכללית
קטגוריה:תנועת העבודה | 2024-07-22T16:55:43 |
מתכות | redirect מתכת | 2004-03-18T21:45:12 |
כימיה אורגנית | ממוזער|שמאל|400px|מבנה המולקולה האורגנית מתאן, התרכובת ההידרוקרבונית הפשוטה ביותרכִימְיָה אוֹרְגָנִית היא ענף בכימיה העוסק במבנה, במאפיינים ובתגובות של תרכובות אורגניות - מגוון החומרים המכילים אטומי פחמן ומימן. לבירור הרכב החומר ומבנהו המרחבי נעשה שימוש בספקטרומטריה ובשיטות כימיות ופיזיקליות אחרות. כמו כן נעשה שימוש בשיטות שונות לאומדן הריאקטיביות הכימית, במטרה להבין את התנהגות החומר האורגני בסביבתו הטבעית (אם ניתן), אולם גם בתמיסות, תערובות ובצורות סינתטיות. חקר התרכובות האורגניות כולל לעיתים את הכנתן במעבדה על ידי סינתזה או באמצעות תגובות עוקבות.
מושא המחקר בכימיה האורגנית כולל פחמימנים - תרכובות המכילות פחמן ומימן בלבד, וגם תרכובות הבנויות מפחמנים ומיסודות שונים. לכימיה האורגנית נקודות השקה עם תחומי מחקר ותעשייה שונים, כגון כימיה מדיצינלית, פרמקולוגיה, ביוכימיה, כימיה אורגנומתכתית, כימיה פולימרית, הנדסת חומרים ועוד.
תרכובות אורגניות הן הבסיס לחיים בכדור הארץ. הן מגוונות מאוד, וטווח השימוש והיישום בהן רחב ביותר. הן הבסיס והמרכיב של מוצרים רבים כמו פלסטיק, תרופות, פטרוכימיקלים (של מוצרי נפט תעשייתיים), מזון, חומרי נפץ וצבעים.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|פרידריך ולר
שמאל|ממוזער|200px|הסינתזה המוחלטת של ויטמין B12 היא אבן דרך בכימיה האורגנית
לפני המאה ה-19, שלטה בקרב הכימאים תפיסת העולם הויטליסטית על פיה חומר אורגני, כלומר תרכובות המיוחדות ליצורים חיים, מקורו ב"כוח חיים" (כוח ויטלי) המבדיל אותו מתרכובות אי אורגניות. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, התבצעו המחקרים הראשונים על תרכובות אורגניות. בשנת 1816 או בסמוך לה, החל הכימאי הצרפתי מישל שוורל לחקור סבונים העשויים ממגוון שומנים ואלקלים. הוא הפריד חומצות שונות שבשילוב עם האלקלים יצרו סבון והראה שניתן לבצע שינויים כימיים במגוון שומנים (שהגיעו ממקורות חיים), וליצור מהם תרכובות חדשות. ב-1828 הפיק הכימאי הגרמני פרידריך ולר את התרכובת האורגנית שתנן מהתרכובת האי אורגנית אמוניום ציאנט NH4CNO, בסינתזה שקרויה עתה על שמו "סינתזת ולר". אף כי ולר נזהר בדבריו, ולא טען כי הפריך את השערת הויטליזם, הצלחתו נחשבת לנקודת מפנה.
ב-1856, בעת שניסה להפיק כינין, ייצר הכימאי האנגלי ויליאם הנרי פֵּרקין בשוגג דיו אורגני, המוכר כעת בשם "סגלגל של פרקין" (Perkin's mauve). ההצלחה הרווחית הגדולה של הדיו, הביאה אחריה עניין רב בחקר הכימיה האורגנית.
פריצת דרך משמעותית בחקר המבנה של תרכובות אורגניות אירעה בשנת 1865 כאשר הכימאי הגרמני פרידריך אוגוסט קקולה והכימאי הסקוטי ארצ'יבלד סקוט קופר הציגו הבנות הנוגעות למבנה הכימי של חומרים. שניהם הציעו את הרעיון על פיו כל אטום פחמן מסוגל ליצור ארבעה קשרים כימיים עם אטומי פחמן סמוכים ליצירת רשת פחמנית, וכי ניתן לברר את הצורות המפורטות של קשירה בין אטומית באמצעות פרשנות מושכלת של תגובות כימיות מתאימות.
בעשור האחרון של המאה ה-19 החלה תעשיית תרופות, עם ייצור האספירין על ידי חברת באייר בגרמניה. שיפור ביעילות התרופה ניכר לראשונה בתרופה סלוורסן (Salvarsan), ששימשה בעיקר לטיפול בעגבת. מתוך נגזרות רבות של החומר הרעיל והמסוכן ארסן שנבחנו על ידי פאול ארליך דווקא הרעילה ביותר נמצאה היעילה ביותר, והיא נבחרה לייצור.
תגליות מוקדמות של תגובות אורגניות היו פעמים רבות סֶרֶנדיפּיוֹת (מקריות). עם זאת, במחצית השנייה של המאה ה-19, החל לימוד שיטתי של תרכובות אורגניות. כך למשל, הפיתוח של האינדיגו הסינתטי. ייצור האינדיגו ממקור צמחי צנח מ-19,000 טונות ב-1897 ל-1,000 טונות ב-1914, הודות לשיטות הסינתטיות שפיתח אדולף פון באייר. ב-2002, 17,000 טונות של אינדיגו סינתטי יוצרו מפטרוכימיקלים. בשנים הראשונות של המאה ה-20, התגלה כי פולימרים ואנזימים הם מולקולות אורגניות גדולות, והתברר כי הנפט הוא ממקור ביולוגי.
סינתזה של תרכובות אורגניות מורכבות במספר שלבים נקראת סינתזה מוחלטת (טוטאלית). הסינתזה המוחלטת של חומרים טבעיים השתכללה לכדי ייצור חומרים מורכבים כגון גלוקוז וטרפינאול. תרכובות דמויות כולסטרול סללו דרכים לסינתזת הורמונים אנושיים ונגזרותיהם השונות. מאז תחילת המאה ה-20 השתפרה עוד יותר יכולת הסינתזה, עד כדי ייצור תרכובות בעלות רמת מורכבות גבוהה דוגמת חומצה ליסרגית וויטמין B12, שהסינתזה המוחלטת שלו נחשבת לאבן דרך בחקר הכימיה האורגנית.
התפתחות הכימיה האורגנית הואצה עם התפתחות התעשייה הפטרוכימית המבוססת על ניצול תרכובות המופקות מנפט לצורך ייצור חומרים שימושיים כגון גומי מלאכותי, דבקים אורגניים שונים, תוספי נפט ופלסטיק.
מרבית התרכובות הכימיקליות הקיימות בטבע באורגניזמים הן למעשה תרכובות פחמן, כך שהקרבה בין כימיה אורגנית לביוכימיה היא כל כך גדולה, עד שביוכימיה עשויה להיחשב לעיתים כענף של כימיה אורגנית. אף על פי שההיסטוריה של הביוכימיה נפרשת על פני ארבע מאות שנה, הבנה יסודית של הנושא התפתחה רק בסוף המאה ה-19, והמונח העכשווי "ביוכימיה" נטבע בתחילת המאה ה-20.
המחקר בתחום הלך והתרחב במהלך המאה ה-20, ועד כה לא נראים סימנים להאטה בקצב התרחבותו, כפי שניכר מכמויות המידע במאגרים דוגמת BIOSIS Previews ו-Biological Abstract, מאגר מידע שהחל להופיע משנות ה-20 של המאה ה-20 ככרך שנתי והתרחב באופן כה דרסטי, עד שמאז סוף המאה ה-20 המידע זמין רק באמצעים אלקטרוניים.
אפיון
מאחר שתרכובות אורגניות מופיעות לרוב כתערובת, פותח מגוון טכניקות לאמוד טוהר, הבולטות שבהן הן שיטות כרומטוגרפיה כמו HPLC וכרומוטוגרפיית גז. שיטות מסורתיות של הפרדה כוללות זיקוק, גיבוש (קריסטליזציה), ומיצוי (extraction).
תרכובות אורגניות אופיינו בצורה מסורתית באמצעות מגוון מבחנים כימיים שנקראו "שיטות רטובות", ואולם שיטות אלה הוחלפו ברובן על ידי שיטות ספקטרוסקופיות או שיטות אנליזה מבוססות מחשב.
להלן השיטות האנלטיות העיקריות, מסודרות לפי רמת השימושיות המוערכת שלהן:
תהודה מגנטית גרעינית (NMR-Nuclear magnetic resonance) - טכניקת הספקטרוסקופיה הנפוצה ביותר, מבצעת בדרך כלל זיהוי של קשרי האטום ואף סטריאוכימיה. האטומים העיקריים בכימיה אורגנית - מימן ופחמן מופיעים באופן טבעי באיזוטופים המגיבים ל-NMR, בהתאמה 1H ו-13C.
אנליזת יסודות: שיטה הרסנית לבדיקת המבנה היסודי של המולקולה. ראו ספקרומטריית מסה למטה.
ספקטרומטריית מסה נותנת את המשקל המולקולרי של תרכובות, ובאמצעות קיטוע התבניות את המבנה. ספקטרומטריית מסה ברזולוציה גבוהה יכולה לזהות את הנוסחה המדויקת של תרכובת ואת מקומה באנליזת היסודות.
קריסטלוגרפיה היא שיטה חד משמעית לקביעת גאומטריית המולקולה, בתנאי שגביש אחד מהחומר נגיש ומייצג את הדגימה. בעזרת תוכנות אוטומטיות ברמה גבוהה ובהינתן גביש מתאים ניתן לזהות את החומר בתוך שעות.
שיטות ספקטרוסקופיה מסורתיות הן ספקטרוסקופיית אינפרא אדום, רוטציה אופטית, ספקטרוסקופיית UV/VIS מספקות מידה מבני לא ספציפי יחסי, אך נעשה בה שימוש עבור סוגי תרכובות מסוימות.
מאפיינים
המאפיינים הפיזיקליים של תרכובות אורגניות כוללים תכונות איכותיות וכמותיות. מידע כמותי עשוי להיות נקודת ההתכה, נקודת הרתיחה ומקדם השבירה למשל; בעוד מידע איכותי יכול להיות ריח, מסיסות וצבע.
מאפייני התכה ורתיחה
תרכובות אורגניות בדרך כלל ניתנות להתכה ורבות גם ניתנות להרתחה. בניגוד לכך, חומרים אי-אורגניים ניתן בדרך כלל להתיך, אך לא להרתיח, והם נוטים בדרך כלל להתפרק. בעבר, נקודת הרתיחה ונקודת ההתכה סיפקו מידע מכריע על הטוהר והזהות של התרכובות האורגניות. לנקודת ההתכה והרתיחה יש קורלציה עם רמת הפולריות של המולקולות ועם המשקל המולקולרי שלהן. כמה מן התרכובות האורגניות, בעיקר הסימטריות שביניהן, ממריאות, כלומר הופכות לגז בלי התכה קודם. על פי רוב תרכובות אורגניות אינן יציבות בטמפרטורות של למעלה מ-300°C, אם כי ישנן תרכובות יוצאות דופן.
מסיסות
תרכובות אורגניות נייטרליות נוטות להיות הידרופוביות, הן פחות מסיסות במים מאשר בממסים אורגניים. יוצאות דופן הן תרכובות אשר מכילות קבוצות שניתנות ליינון בעלות משקל מולקולרי נמוך - כוהלים, אמינים וחומצות קרבוקסיליות שבהן מתרחשים קשרי מימן. תרכובות אורגניות נוטות להימס בממסים אורגניים. ממסים אלה יכולים להיות חומרים טהורים כמו אֶתֶר או אתנול, או תערובות כמו ממסים פרפיניים כמו אתרי-הפטרול (בנזין) או ספירט לבן, או טווח של ממסים ארומטיים מעורבים או טהורים, שעשויים מנפט או ששברי זפת (tar fractions), על ידי הפרדה פיזיקלית או המרה כימית. מסיסות בקרב המסיסים השונים תלויה בסוג הממס ובקבוצות הפונקציונליות, אם קיימות.
מאפייני מצב מוצק
למגוון מאפיינים של גבישים מולקולריים ושל פולימריים אורגניים עם מערכות מצומדות יש תפקיד יישומי חשוב, למשל תרמו-מכני או אלקטרו-מכני, כמו פיאזואלקטריות, מוליכות חשמלית ומאפיינים אלקטרו-אופטיים (למשל אופטיקה לא ליניארית). מסיבות היסטוריות, מאפיינים אלה הם מנת חלקים המדעית של מדע הפולימרים ומדע החומרים.
סיווג של תרכובות אורגניות
תרכובות אורגניות שונות ממוינות על פי תכונות כימיות של השרשרת הפחמנית או לפי התכונות הכימיות של קבוצות פונקציונליות המחוברות לשרשרת בקשרים קוולנטים. על פי סיווגים אלו ניתן שם שונה לכל חומר אורגני בהתאם לכללי שמות כימיים מקובלים.
דוגמאות לסיווגים של תרכובות אורגניות חשובות
תרכובות אליפטיות
תרכובות ארומטיות
תרכובות הטרוציקליות
פולימרים
כהלים
חומצות קרבוקסיליות
אתרים
אלקלואידים
פחמימות
אסטר
חשיבות ושימושים
שימושים תעשייתיים
כימיה אורגנית היא הבסיס לענפי תעשייה רבים ורחבי היקף. כימיה אורגנית של פולימרים, למשל, היא הבסיס לייצור ניילון, פלסטיק, טפלון, גומי ועוד חומרים רבים אחרים. כימיה אורגנית עומדת בבסיס של תעשיות הדלקים, הצבעים, התרופות, המזון, הבשמים, הדשנים ובבסיסן של תעשיות רבות נוספות. רק בתעשיית התרופות היקף המסחר בתרכובות אורגניות בשנת 1990 היה 150 מיליארד דולר. חברת "טבע", למשל, עוסקת בעיקר בסינתזה והפרדה של תרכובות אורגניות.
תרכובות אורגניות חדשות מסונתזות ללא הרף, ושימושים חדשים עבורן מתגלים תדיר. בין השאר מיועדים בעתיד שימושים לתרכובות אורגניות בתחומים של מסכים שטוחים, מוליכים למחצה, על מוליכים, ננוטכנולוגיה, ביוטכנולוגיה ועוד.
מעבדות זיהוי פלילי
בשל המגוון הרחב של התרכובות האורגניות, ניתן לאפיין חפצים ומקומות רבים על פי "טביעת האצבעות הכימית" שלהם. מעבדות זיהוי פלילי (מז"פ) משתמשות בשיטות לזיהוי של תרכובות אורגניות כגון כרומטוגרפיה וספקטרוסקופיה כדי לפתור פשעים ולהשיג ראיות.
ראו גם
סינתזה אורגנית
קישורים חיצוניים
קורס מבוא בכימיה אורגנית של אוניברסיטת MIT
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פחמן
אורגנית | 2023-09-11T02:07:54 |
חוק יסוד | חוק־יסוד הוא חוק ישראלי בעל מעמד חוקתי. חקיקת חוקי־יסוד היא הדרך שבחרה הכנסת לשם גיבוש הדרגתי של חוקה לישראל, לאור המחלוקת ששררה בין חברי הכנסת הראשונה בנוגע לעצם יצירתה של חוקה. הפשרה שהוצעה על ידי חבר־הכנסת יזהר הררי, נוסחה ב־13 ביוני 1950 בהחלטת הררי: .
מאפיינים
המשותף לחוקי היסוד:
צורה – בכותרת יצוין "חוק־יסוד", ניסוח כללי כיאה לעקרונות וערכים, היעדר תאריך החקיקה כדי להדגיש כי הערכים הם מעבר לזמן ומקום.
מעמד – חוקי־יסוד הם בעלי מעמד על־משפטי עדיף על פני חוק רגיל. כאשר חוק רגיל סותר חוק־יסוד הוא עלול להיפסל בידי בג"ץ.
תוכן – חוקי־יסוד אמורים לבטא את שני עקרונות היסוד של המדינה: יהודית ודמוקרטית, לבטא ערכים מרכזיים, להגדיר את הרשויות והיחסים ביניהן ולעגן את זכויות האדם, האזרח והמיעוט.
בשנת 1992 כתב השופט אהרן ברק שכדי לזהות בין חוק רגיל לבין חוק יסוד, שנהנה ממעמד נורמטיבי גבוה, ניתן להשתמש במבחן צורני, כלומר שבשם נכתב שזהו חוק יסוד, במבחן מהותי שבוחן האם תוכן החוק הוא חוקתי, או מבחן שמשלב את התוכן והצורה יחד. ברק ציין שיש להעדיף את המבחן הצורני בלבד: .
מרבית חוקי־היסוד שנחקקו עד כה עוסקים במוסדות המדינה: הכנסת, הממשלה, נשיא המדינה, ועוד. שני חוקי־יסוד נוספים – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק – עוסקים בזכויות האדם, וחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי מעגן את היותה של ישראל מדינה יהודית.
בישראל אין הגנה חוקתית ואין גם חוקי יסוד להגנה על זכויות אדם בסיסיות, המוגנות במיוחד מפני הפרה ומצוינות בחוקה של מדינות רבות. הדבר כולל העדר חוקי יסוד להגנה על חופש הביטוי, חופש ההתאספות, חופש ההתאגדות, חופש דת, חופש מצפון או שוויון בפני החוק.
המהפכה החוקתית ועליונות חוקי־היסוד
על פי תפיסת בית־המשפט העליון בפסק־דין בנק המזרחי, לאחר חקיקת חוקי־היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, החלה בישראל מהפכה חוקתית הקובעת את עליונותם הנורמטיבית של חוקי־היסוד על יתר החוקים. עליונות זו מתבטאת בכך שלחוקים רגילים אסור לסתור חוקי־יסוד, אלא אם צוינו כחריגים בתוך חוקי־יסוד. לפני הגשת החוק להצבעה, נבדק כי הוא עצמו אינו מתנגש עם חוק־יסוד.
בפסק־דין בנק המזרחי ישנה הפרדה ברורה בין פגיעה בחוק־יסוד לבין שינוי חוק־יסוד. פגיעה משמעה חקיקת חוק אשר סעיפיו או כולו נוגדים חוק־יסוד כלשהו. שינוי, לעומת זאת, משמעו שינוי של חוק־היסוד עצמו – מחיקה, הוספה או שינוי כלשהו בחוק־היסוד. ההבחנה בין פגיעה לבין שינוי היא חשובה היות שכל אחד מהם מחייב עמידה בתנאים שונים.
חוק אשר יסתור חוק־יסוד, כמו גם חוק המשנה חוק־יסוד, יעמדו לביקורת שיפוטית ואף היו מקרים שבהם בוטלו סעיפי חוק על ידי בית־המשפט, לאחר שנמצאו מנוגדים "באופן חזיתי וקיצוני" לחוקי־היסוד.
הביקורת השיפוטית אשר תבוצע כלפי חוק הסותר חוק־יסוד תהיה בדיקת השאלה האם החוק הרגיל עומד בתנאי פסקת ההגבלה הקבועה בחוק. היות שפסקת הגבלה מפורשת קבועה אך ורק בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק, החיל פסק־דין מופז פסקת הגבלה שיפוטית על כל חוקי־היסוד הקיימים. אם כן, כל חוק הסותר כל חוק־יסוד שהוא צריך לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה כפי שהיא מופיעה בחוקי־היסוד של כבוד האדם וחירותו ושל חופש העיסוק, ולא, יקבע בית־המשפט את הסעד המתאים בגין סתירה זו.
יציבותם של חוקי־היסוד
אף־על־פי שנהוג לקבוע בחוקה תנאים נוקשים לשינויה, רוב חוקי־היסוד במדינת ישראל אינם משוריינים כלל ואחרים משוריינים על ידי דרישה ל־61 חברי כנסת כדי לשנותם, אך אף חוק בישראל אינו משוריין שריון אופטימלי שעל מנת לשנותו דרוש רוב מיוחס על-זמני. בפירוט, חוק יסוד: הממשלה, חוק יסוד: חופש העיסוק, חוק יסוד: משאל עם וחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי הם חוקים משוריינים, וניתן לשנותם רק ברוב של 61 חברי כנסת לפחות. כמו כן משוריינים אחדים מסעיפיהם של חוק יסוד: הכנסת וחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. יתר חוקי־היסוד, כולל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינם משוריינים.
למרות שרק חוקי־יסוד ספורים כוללים בתוכם שריון פרוצדורלי מפני שינוי, קבע בית־המשפט העליון בפסק־דין בנק המזרחי כי אומנם חוקי־היסוד הכוללים שריון – ישונו אך ורק לפי דרישות השריון (רוב של 61 חברי כנסת ושינוי שנעשה בחוק־יסוד). אך מוסיף בית־המשפט ואומר כי אף חוקי־יסוד שאינם משוריינים רשמית, כוללים מעתה שריון פסיקתי, הקובע כי שינוי של חוק־יסוד ייעשה אך ורק בחוק־יסוד.
הביקורת על כך תהיה כי מלבד הכותרת הנדרשת של "חוק־יסוד", שריון פסיקתי זה איננו מהווה מגבלה אמיתית בפני מי שירצה לשנות חוק־יסוד, היות שניתן להעביר חוק יסוד אף ברוב של 1–0. אם כן, ניתן יהיה לשנות חוק־יסוד אף ברוב כזה, אם רק נוסיף לחוק המשנה את הכותרת "חוק־יסוד". כנגד ביקורת זו, ניתן לטעון כי אכן חוק־יסוד יכול לעבור ברוב של 1–0 בלבד, אך היות שחברי־הכנסת והציבור יודעים כבר את משמעותם של חוקי־היסוד, סביר להניח שהכנסת לא תעביר חוק־יסוד בקלות שכזו, וכך, טוענים המצדדים בדעה זו, הכותרת של "חוק־יסוד", למרות היותה פורמלית בלבד לכאורה, תביא לדיון אמיתי ומעמיק בשינוי הנדון לחוק־יסוד קיים וכך תשמר נוקשותם של חוקי־היסוד.
במהלך תקופת קיומם הקצרה יחסית עברו חוקי־היסוד לא מעט שינויים. בולט בכך חוק יסוד: הכנסת, שמאז חקיקתו ועד ליולי 2021 תוקן 51 פעמים. בולט גם חוק יסוד: הממשלה, שגרסתו הנוכחית היא גרסתו השלישית, ושבסוף 2004 עסקה הכנסת בשינויו בשל עניין פעוט – מתן התואר "ממלא מקום ראש הממשלה" לשני שרים במקום לשר אחד. במסגרת הדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת הביע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז את דעתו בעניין זה:
"חוקי־היסוד, מטבעם, ועל פי שמם, אמורים לשמש יסוד של החקיקה בישראל ושל אורחות החיים ודרכי הממשל. מטבע ברייתם הם אמורים להיות דבר יציב, קבוע במידה רבה, ושינוי תכוף בחוקי־היסוד הוא כמעט סתירה פנימית. עם זאת, מדינת ישראל מצויה עדיין בשלב של גיבוש חוקי־היסוד שלה ...".
בשנת 2009 נחקק, כהוראת שעה, חוק־יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 ו־2010 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), שנועד לאפשר חקיקת תקציב דו־שנתי, בניגוד לחוק יסוד: משק המדינה, שבו נקבע "התקציב יהיה לשנה אחת".
חקיקת־היסוד המהירה ביותר קרתה ב עם חקיקת התיקון לחוק יסוד: הממשלה שהיה דרוש לשם הקמת מוסד ממשלת החילופים, כשמרגע הנחת הצעת החוק על שולחן הכנסת ב־23 באפריל 2020 ועד לקבלת החוק ב־7 במאי עברו שבועיים בלבד.
תיקון מהיר אחר של חוק־יסוד נעשה בכנסת העשרים, שב־30 באפריל 2018 אישרה תיקון ל שאיפשר לממשלה לאצול סמכות להכרזת מלחמה לוועדת שרים (הקבינט המדיני־ביטחוני), שתקבל החלטה זו בנוכחות של לפחות חצי ממספר חבריה. בנסיבות קיצוניות הרשה התיקון לראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר (ובכלל זה בפורום של שניהם בלבד). בעקבות ביקורת ציבורית בוטל תיקון זה כעבור חודשיים וחצי, ב־17 ביולי 2018.
על פי מכון תכלית, מאז שנחקק ב־1958 חוק היסוד הראשון (חוק יסוד: הכנסת) ועד ינואר 2023, נערכו בישראל 139 שינויים בחוקי היסוד, ויותר ממחצית מהשינויים התמקדו בחוקי היסוד של הממשלה והכנסת. היה מדובר בקצב ממוצע של 2.15 שינויים בשנה - שעלה מאז המחצית השנייה של העשור השני של המאה ה-21 ל־4.75.
שימוש לרעה בסמכות המכוננת של הכנסת
פסק־דין של בג"ץ, שניתן ב־23 במאי 2021, עסק בעתירה שביקשה להורות על בטלותו של תיקון מס' 50 לחוק יסוד: הכנסת, שבו נקבעו, בהוראת שעה, הוראות ביחס לתקציב המדינה לשנת הכספים 2020. פסק־דינה של נשיאת בית־המשפט העליון, אסתר חיות, קבע שבחקיקת הוראת שעה זו נעשה שימוש לרעה בסמכות המכוננת של הכנסת:
הפרשן המשפטי עידו באום ציין כי:
לקראת הדיון בעתירה לבג"ץ נגד תיקון לחוק יסוד: השפיטה שבו צומצמה עילת הסבירות, עלתה שוב לדיון ציבורי שאלת הסמכות לביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. השר במשרד המשפטים דודי אמסלם שלל קיומה של סמכות כזו, ואמר "אם בג"ץ יפסול חוק יסוד - מדובר באנשים עבריינים". פרופ' רון שפירא פרסם מאמר לפיו לדעתו אין לבג"ץ סמכות לפסול חוקי יסוד. לעומתו פרסמו פרופ' יצחק זמיר ופרופ' יניב רוזנאי מאמרים לפיהם לבג"ץ נתונה סמכות כזו. ב-1 בינואר 2024 ניתן פסק דין בבג"ץ עילת הסבירות ובו נקבע, ברוב של 12 מתוך 15 שופטי בית המשפט העליון, שלבית המשפט נתונה הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, ולהתערב במקרים חריגים וקיצוניים שבהם הכנסת חרגה מסמכותה המכוננת.
רשימת חוקי־היסוד
שם חוק היסודתאריך החקיקההכנסת המחוקקתתאריך עבריתאריך לועזי הכנסתכ"ב בשבט ה'תשי"ח 12 בפברואר 1958 הכנסת השלישית מקרקעי ישראלכ"ד בתמוז ה'תש"ך 19 ביולי 1960 הכנסת הרביעית נשיא המדינהו' בתמוז ה'תשכ"ד 16 ביוני 1964 הכנסת החמישית הממשלה (1)י"ט באב ה'תשכ"ח 13 באוגוסט 1968 הכנסת השישית משק המדינהי"ד באב ה'תשל"ה 21 ביולי 1975 הכנסת השמינית הצבאכ"ט באדר ב' ה'תשל"ו 31 במרץ 1976 ירושלים בירת ישראלי"ז באב ה'תש"ם 30 ביולי 1980 הכנסת התשיעית השפיטהכ"ה באדר א' ה'תשמ"ד 28 בפברואר 1984 הכנסת העשירית מבקר המדינהכ"ז בשבט ה'תשמ"ח 15 בפברואר 1988 הכנסת האחת עשרה חופש העיסוק (1)כ"ח באדר א' ה'תשנ"ב 3 במרץ 1992 הכנסת השתים עשרה כבוד האדם וחירותוי"ב באדר ב' ה'תשנ"ב 17 במרץ 1992 הממשלה (2)י"ג באדר ב' ה'תשנ"ב 18 במרץ 1992 חופש העיסוק (2)כ"ו באדר ה'תשנ"ד 9 במרץ 1994 הכנסת השלוש עשרה הממשלה (3)י"ב באדר ה'תשס"א 18 במרץ 2001 הכנסת החמש עשרה משאל עםי' באדר ב' ה'תשע"ד 12 במרץ 2014 הכנסת התשע עשרהישראל – מדינת הלאום של העם היהודיז' באב ה'תשע"ח19 ביולי 2018הכנסת העשרים
בכל מקום שמופיעה חקיקה חדשה לחוק־יסוד, החוק החדש מבטל את הישן (חוק־יסוד: חופש העיסוק, חוק־יסוד: הממשלה).
בקרב חוגים משפטיים נטען שיש צורך בחוקי־יסוד נוספים שטרם חוקקו. בין השאר מונים כחסרים את חוק יסוד: החקיקה, וחוק־יסוד שיסדיר זכויות אזרח המקובלות בעולם דוגמת חופש הביטוי, חופש הדת, והזכות לשוויון בפני השלטון. חוק נוסף שיש הטוענים לנחיצותו הוא חוק יסוד: זכויות חברתיות.
ראו גם
תיקון חוקה שאינו חוקתי
לקריאה נוספת
אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, פרק ז: חוקי־יסוד ללא עם וללא זכויות חברתיות, עמ' 237–320.
קישורים חיצוניים
חוקה בהסכמה ages/ConstOpening.aspx, אתר של ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת
אביגדור קלגסבלד, סתירה לחוק־יסוד, הפרקליט מח(2), ינואר 2006
ההיסטוריה של התהליך החוקתי בישראל, באתר "תמיד אזרחות"
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: חוקה
קטגוריה:ישראל: פוליטיקה
קטגוריה:מדע המדינה | 2024-04-06T14:57:41 |
שפת סימנים | שמאל|ממוזער|250px|מתורגמנית לשפת סימנים
שמאל|ממוזער|250px|יעקב פרייר, ממניחי הבסיס לשפת הסימנים, המאה ה-18.
ממוזער|thumbtime=5|Preservation of the Sign Language (1913)
שפת סימנים הוא כינוי לכל אחת מהשפות הטבעיות שמשתמשות בתנועות ידיים, מחוות גוף והבעות פנים כאמצעים העיקריים להעברת מסרים וליצירת תקשורת בין המתקשרים, בין אם הם אילמים ובין אם לא. השימוש בשפת הסימנים מאפשר שמירה על השקט. זאת בניגוד לשפה מדוברת, שבה האמצעי העיקרי הוא הקול המופק בחללי הפה, האף והגרון.
האוכלוסייה העיקרית שמשתמשת בשפת סימנים היא אוכלוסיית החירשים וכבדי-השמיעה, בעיקר אלה שנולדו כבדי-שמיעה או שלקו בשמיעתם בגיל צעיר. קהילת החירשים קבעה כי שפת סימנים "כולית" היא שפה אותנטית ("ילידית"), ובישראל מסומנת שפה זו כ"פה" (FA). לשפת הסימנים הישראלית אוצר מילים עשיר, שאינו חופף לחלוטין לזה של השפה המדוברת. בכל אחת מהשפות ניתן למצוא מילים שאין להן תרגום בשפה השנייה. במקומות שונים בעולם משמשות שפות סימנים שונות, ואין בהכרח יכולת לדובר שפת סימנים אחת להבין דובר בשפת סימנים אחרת.
הבחנה בין "שפת סימנים כולית" ל"שפה מסומנת"
שפת סימנים "כולית"/fa היא כזו בה פחות משתמשים באיות, ובעלת מבנה ודקדוק לשוני מורכב השונה מהשפה המדוברת.
במקומות רבים קיימת בצד שפת הסימנים "שפה מסומנת", בה יש יותר שימוש באותיות בסימנים שונים. גם השפות המסומנות משתמשות במחוות במקום בקול, אולם הן מלאכותיות, ונוצרו כדי להקל על התקשורת בין דוברי שפות סימנים לדוברי שפות מדוברות. השפה המסומנת מחקה את התחביר של השפה המדוברת העיקרית באזור, בעוד שלשפת הסימנים הכולית יש תחביר משלה, המצמצם שימוש במילות יחס וקובע סדר שונה של חלקי המשפט.
מבנה שפת סימנים
חקר שפות הסימנים
המבנה של שפות הסימנים השונות נחקר על ידי בלשנים רק בשנים האחרונות. לכך מספר סיבות: ראשית, רוב שפות הסימנים נוצרו רק במאתיים השנים האחרונות, ורק ב-30–40 שנים האחרונות הכירה בהן קהילות הבלשנים והמחנכים כשפות לכל דבר. בתקופות מסוימות אף ראו בשפות הסימנים מכשול לשילוב החירשים בחברה, ולפיכך מחנכים ומורים לחירשים ניסו למנוע מהם להשתמש בשפת סימנים, ולהכריח אותם להשתמש בשפה המדוברת או בקריאת שפתיים. כיום מקובל לראות בחירשים קהילה דו-לשונית, ומיישמים לגביהם את המדיניות הנהוגה לגבי מיעוטים לשוניים.
שנית, בלשנים שומעים, שאינם דוברים ילידיים של שפת סימנים כלשהי, מתקשים לעמוד על כל צורות הביטוי של שפות אלו. פריצת דרך נעשתה כשבלשנים החלו לשתף חירשים, דוברים ילידיים של שפות סימנים, במחקריהם, ובמיוחד כשהוכשרו בלשנים חירשים שהחלו לחקור את שפתם.
בנוסף לכך, התפתחות הבלשנות המודרנית ובייחוד התאוריה של נועם חומסקי הגורסת כי יש דקדוק אוניברסלי ויש מבנים מוחיים מולדים האחראים להפקת השפה, הביאו להתעניינות בשפות סימנים כשפות בעלות אמצעי ביטוי לא-שגרתיים. ההנחה הייתה שאם יימצא דמיון בין שפות הסימנים לשפות המדוברות, יהיה בכך להוכיח את תאוריית הדקדוק האוניברסלי, ובעקיפין גם את תאוריית המולדות של השפה. עד כה התגלה דמיון רב בין שפות הסימנים לשפות המדוברות, אולם גם שוני לא-מבוטל. חלק גדול מהממצאים בסוגיה זו נתונים לפרשנויות שונות.
מבנה המילה ותכונותיה
בכל שפות הסימנים שנחקרו נמצא כי מילה (כלומר, סימן) בנויה משלושה מרכיבים הכרחיים: צורת כף-היד, תנועת כף-היד ומיקום כף-היד ביחס לגוף. שינוי בכל אחד מהמרכיבים האלה מביא לשינוי במשמעות. פעמים רבות, שינוי קל באחד המרכיבים, למשל תנועה מקוטעת במקום תנועה רציפה, יוצר הבחנה מורפולוגית, למשל: שם עצם ופועל הנגזר ממנו.
רוב הסימנים מבוצעים באמצעות כף היד, ובחלל המקביל לפנים, לחזה ולבטן. יש גם סימנים הכוללים תנועות כתפיים או איברי גוף אחרים אולם הם מעטים יחסית. מחקרים הראו שבמהלך ההתפתחות ההיסטורית של שפות הסימנים, מוחלפים סימנים המערבים איברי גוף שונים בסימנים המבוצעים בכפות הידיים בלבד, ומול חלק הגוף העליון בלבד.
צירוף של סימנים יכול ליצור מילה חדשה, ולפעמים אף נוצר סימן משילוב מרכיבים של שני סימנים שונים. מרכיב בסימן יכול להצביע על תכונה תחבירית שלו, למשל, כיוון התנועה יכול להצביע על יחסה (ואז שינוי כיוון התנועה מבטא שינוי ביחסה).
אינטונציה
אינטונציה מובעת באמצעות הבעות פנים. כך, לפי הבעת הפנים של המסמן אפשר להבין אם המשפט הוא משפט חיווי, משפט שאלה, קריאה וכיוצא בזה.
איקוניות
שפות סימנים, בייחוד שפות סימנים צעירות, נוטות להיות איקוניות הרבה יותר מאשר שפות מדוברות. כלומר, פעמים רבות המסמן משרטט בידיו את האובייקט שהוא מתכוון אליו, או מבצע תנועה המזכירה את הפעולה שהוא מתכוון אליה. עם זאת, קשה לנבא אילו תכונות של האובייקט או הפעולה יבואו לידי ביטוי בסימן, ואילו יוזנחו - בעניין זה יש חשיבות למוסכמות תרבותיות. ככל ששפת סימנים מתפתחת במהלך הדורות, סימניה הופכים יותר שרירותיים ופחות אייקוניים.
בשפת הסימנים האמריקנית הסימן ל"בית" הוא גלגול של צירוף הסימנים "לאכול" ו"לישון". בשפת הסימנים הישראלית, בית מסומן באמצעות יצירת זווית בין כפות הידיים, מעין חיקוי של צורת גג רעפים. שני הסימנים אייקוניים, אולם כל סימן מבודד תכונה אחרת של העצם המתואר. כמו כן, הסימן הישראלי לא היה יכול להיווצר במקומות שבהם אין גגות רעפים.
בשפת הסימנים האמריקנית קרתה התפתחות נוספת: הסימן "לאכול" הוא משיכה של היד לכיוון הפה מלמטה למעלה, מתוך חיקוי לתנועה של הרמת האוכל מהצלחת אל הפה. הסימן "לישון" הוא הצמדת כפות הידיים לאוזן והטיה של הראש, כחיקוי לתנוחת הראש בזמן השינה. צירוף הסימנים, שיוצר את הסימן ל"בית", היה תחילה ביצוע של שני הסימנים ברצף, אבל כיום הוא נראה כמו משיכה של כף היד מן הפה אל האוזן. זוהי דוגמה לסימן שמלכתחילה היה אייקוני, אולם עם התפתחות השפה הוא הפך לשרירותי, כלומר אין עוד קשר שקוף בין הסימן למסומן.
רכישת שפת סימנים
תינוק שנחשף לשפת סימנים, רוכש אותה באופן טבעי כמעט כפי שנרכשת שפה מדוברת. לפעמים אפילו נצפה "מלמול" בתנועות ידיים בדומה לשלב המלמול המקדים רכישת שפה מדוברת. רוב התינוקות שנחשפו לשפת סימנים החלו לסמן בגיל צעיר יותר מהגיל הממוצע של תחילת הדיבור. ההערכה היא כי הדבר נובע מהשליטה בידיים שמתפתחת מהר יותר מאשר השליטה באיברי הדיבור בחלל הפה והאף. השלבים ברכישת שפת סימנים דומים מאוד לשלבים ברכישת שפה מדוברת, ואף נצפו טעויות דומות ברכישת שני סוגי השפות. תינוקות שרכשו שפת סימנים מדווחים בבגרותם כי שפת הסימנים היא כשפת אם מבחינת יכולת השליטה שלהם בה ותחושת הנוחות והביטחון שהשימוש בה מקנה להם.
היווצרות ספונטנית של שפות סימנים
שפת סימנים נוצרת באופן טבעי במקומות שבהם אוכלוסיית כבדי השמיעה גדולה במיוחד (ראו למשל שפת הסימנים של יהודי אלג'יריה). יש עדויות כתובות לשפות סימנים בכמה כפרים באנגליה במאה ה-17. גם בארץ התגלתה לאחרונה שפת סימנים שנוצרה באופן ספונטני בקרב כבדי השמיעה בכפר הבדואי א-סייד שבנגב. דוגמה מרתקת היא שפת הסימנים של ניקרגואה, שמקובל לראותה כדוגמה נדירה בימינו ליצירת שפה טבעית יש מאין. יש המשווים בין היווצרות שפת הסימנים של ניקרגואה להיווצרות השפות הקריאוליות, אולם יש גם הבדלים משמעותיים בין המקרים.
ידועים רק מקרים ספורים שבהם יצרה אוכלוסייה של אנשים שומעים שפת סימנים באופן ספונטני, וגם במקרים כאלה השפות נוצרו בצד השפות המדוברות, כשיטת תקשורת למצבים מיוחדים שבהם אין אפשרות להשתמש בקול. נראה שהשימוש בקול הוא בררת המחדל בהיווצרות שפות אנושיות טבעיות, ורק במקרים שבהם אפשרות זו נחסמת נעשה שימוש באמצעים אחרים. עם זאת, ההיווצרות הספונטנית של שפות סימנים מעידה על כך שהיכולת הלשונית האנושית אינה קשורה בהכרח באיברי הדיבור והשמיעה, וכי בני אדם מוצאים באופן טבעי דרכים לממש את היכולת הזאת גם כשהערוצים הרגילים למימושה חסומים.
שפות הסימנים האבוריג'יניות
דוגמאות נדירות להיווצרות שפות סימנים בקרב שומעים הן שפות הסימנים שהתפתחו בקרב אבוריג'ינים באוסטרליה. שפות אלה התפתחו עקב כללים של טאבו על דיבור במצבים חברתיים מסוימים כגון אבל או טקסי חניכה. שפת הסימנים המפותחת ביותר מסוג זה היא שפת הסימנים של וורלפירי, שנוצרה בקרב נשים מבנות הקבוצה האבוריג'ינית, עקב האיסור החברתי על אלמנות לדבר במשך חודשים ולפעמים אף שנים אחרי מות הבעל. כיוון שלעיתים קרובות נהגו אלמנות לפרוש מהקהילה ולחיות בחברת אלמנות אחרות או נשים רווקות בלבד, הפכה שפת הסימנים הזאת לאמצעי תקשורת נפוץ בין נשים. בסופו של דבר גם גברים החלו להשתמש בה לתקשורת במצבים שבהם הדיבור בלתי אפשרי או מפריע, כמו בזמן ציד, בעת מחלה שמקשה על הדיבור, ולפעמים גם במצבים שבהם נדרש כובד-ראש, כשדיבור בקול נתפס כבלתי ראוי או כחוסר כבוד. מבין השולטים בשפת הסימנים הזאת, יש המדברים ומסמנים בעת ובעונה אחת. הבלשן הבריטי אדם קנדון שחקר שפות סימנים בפפואה ניו גיני ובאוסטרליה גורס ששפת הסימנים של וורלפירי, אף שהיא נראית כשפה טבעית, דומה יותר לשפות מסומנות. לדעתו התחביר, המורפולוגיה והלקסיקון של שפת הסימנים הזו כמעט זהים לתחביר למורפולוגיה וללקסיקון של השפה המדוברת במקום, אלא שהמילים והיחידות המורפולוגיות מקודדות במחוות במקום בקול.
בתי ספר לחירשים והיווצרות שפות סימנים
עד המאה ה-18 נוצרו באופן טבעי מעט מאוד שפות סימנים. בשנת 1760 הוקם בית הספר הראשון לחירשים בצרפת. זה היה הניסיון הראשון לאסוף אנשים חירשים למקום אחד בצורה מכוונת, כדי להעניק להם חינוך שעונה על צורכיהם המיוחדים. אַבֶּה דֶה-לֶפֶּה (Abbé de l'Épée), שהקים את בית הספר, גילה שיש לחלק מתלמידיו שפת סימנים, והוא השתמש בה כאמצעי לימוד. הוא גם יצר שפה מסומנת שהתבססה על התחביר הצרפתי מחד ועל סימנים שלמד מתלמידיו מאידך, והשתמש בה ככלי להוראת צרפתית לחירשים.
בעקבות ההצלחה של אַבֶּה דֶה-לֶפֶּה הוקמו בתי ספר לחירשים ברחבי אירופה וארצות הברית. בזכות היווצרות ריכוזים של אנשים כבדי שמיעה עקב הקמת בתי הספר האלה, התפתחו שפות הסימנים הקיימות ונוצרו שפות סימנים חדשות. תופעה נוספת שנוצרה בבתי הספר לחירשים היא התלכדות של שפות סימנים מקומיות שונות לשפת סימנים ארצית אחת. שפות סימנים ארציות כאלה הן עשירות יותר באוצר מילים, מתועדות היטב, ויכולות לפיכך לשמש את כבדי השמיעה במגעיהם עם הרשויות, למשל בעת מתן עדות בבית משפט.
שפת הסימנים האמריקנית היא שפת סימנים ארצית והמעניין לגביה הוא שעם התפתחות טכניקות וטכנולוגיות אחרות לסיוע ללקויי שמיעה נעשה ניסיון לדכא שפה זו מתוך מחשבה שאין בה יותר צורך ושהיא הפכה למכשול בפני שילוב בחברה השומעת. הפעיל הבולט בניסיון דיכוי זה היה הממציא אלכסנדר גרהם בל. למרות שנאסר שימוש בשפה זו בבתי הספר לחירשים למשך עשורים אחדים, בתי ספר אלה המשיכו להיות מרכזי הפצת השפה משום שהתלמידים למדו אותה זה מזה בהיחבא במהלך ההפסקות.
היווצרות שפת הסימנים הישראלית
שמאל|ממוזער|200px|מילון שפת הסימנים הישראלית
ב-1873 פתח מרכוס רייך בית ספר יהודי לחירשים בגרמניה. בית ספר זה נחשב בזמנו לאחד הטובים בעולם בתחומו, ולפיכך הגיעו אליו תלמידים יהודים חירשים מכל רחבי העולם, ואף תלמידים לא-יהודים. מורים מבית הספר הזה הקימו ב-1932 את בית הספר העברי הראשון לחירשים בירושלים.
בהדרגה החלה להתפתח שפת הסימנים הישראלית (שס"י), שהיא דומה למדי, גם היום, לשפת הסימנים הגרמנית. בשנות ה-40 כבר הייתה בארץ קהילת חירשים יהודים מגובשת עם שפת סימנים משלה. שפת הסימנים הישראלית היא היום אמצעי התקשורת המוכר והנלמד בקרב ישראלים כבדי שמיעה. קיימת גם שפה מסומנת שמשמשת לתקשורת בין דוברי עברית שומעים לדוברי שפת סימנים ישראלית. עברית משמשת לדוברי שפת הסימנים הישראלית כשפה שנייה, והם חווים קשיים דומים לאלה שיש למיעוטים לשוניים אחרים, כגון עולים חדשים או ערבים ישראלים. בין היתר, הם זקוקים לשירותי מתורגמנות, לא רק בשל קשיי השמיעה, אלא גם משום שקל להם יותר להתבטא בשפת-אמם, שהיא שפת הסימנים הישראלית. במגזר הערבי בישראל קיימות כמה שפות סימנים אחרות שמשמשות קהילות קטנות של כבדי שמיעה, אולם ערבים ישראלים רבים לומדים את שפת הסימנים הישראלית.
קשרים בין שפות סימנים לשפות מדוברות
קהילות של חירשים דוברי שפות סימנים הן כמעט תמיד דו-לשוניות. זאת משום שהחירשים חייבים ללמוד את השפה המדוברת כדי להשתלב בחברת השומעים שסביבם. לימוד השפה המדוברת נעשה באמצעות לימוד קריאת שפתיים, שימוש בשפה מסומנת או באמצעות קריאה וכתיבה. לרוב שפות הסימנים יש מערכת של סימון אותיות האלפבית של השפה המדוברת המקומית. פעמים רבות נשאלת מילה מן השפה המדוברת לשפת הסימנים באמצעות אימוץ האיות שלה כצירוף-סימנים בפני עצמו. בנוסף, משתמשים חירשים רבים ב"הגייה" או תנועות שפתיים (באנגלית הדבר מכונה: mouthing). "הגייה" היא הנעת השפתיים באופן הנראה כהגיית המילה בשפה המדוברת, תוך כדי סימון סימן בעל משמעות דומה בשפת הסימנים. למשל, הגיית המילה "וילה" תוך כדי סימון "בית". עם זאת, יש גם מקרים של הגייה שאין להם קשר לשפה המדוברת, והם משמשים כתכונה נוספת, שרירותית, של הסימן.
תפישות שגויות
לפי אמונה שהייתה רווחת בעבר, שפת סימנים היא שפה דלה שאינה אלא פנטומימה והצגה חזותית ופשטנית של הדברים הנאמרים, ולא ניתן להביע באמצעותה רעיונות מופשטים ומורכבים. אולם בעשורים האחרונים של המאה ה-20 בלשנים התחילו לחקור ביתר רצינות את שפת הסימנים והגיעו למסקנה כי מדובר בשפה לכל דבר, בעלת אוצר מילים עשיר ודקדוק מורכב - ממש כמו כל שפה טבעית אחרת.
עוד תפישה שגויה ונפוצה היא ששפת סימנים היא שפה בינלאומית. כשם שיש מגוון גדול של שפות מדוברות, כך יש מגוון גדול של שפות סימנים שמשתנות ממדינה למדינה, מאזור לאזור ובמקרים מסוימים גם מעיר לעיר. כך שונה שפת הסימנים הישראלית משפת הסימנים האמריקאית.
יחד עם זאת, בעבר היה ניסיון להמציא שפת סימנים בינלאומית, בדומה לאספרנטו בשפות מדוברות. שפה זו נקראה ג'סטונו (Gestuno), אולם שפה זו הכילה כ-1,500 סימנים בלבד ולא היה לה דקדוק עקבי ואחיד.
כמו כן, שפת סימנים אינה תלויה בשפה המדוברת ואינה שואלת ממנה בהכרח את אוצר המילים ואת כללי הדקדוק והתחביר, כלומר - אינה תרגום מילה-במילה של השפה המדוברת (בניגוד ל"שפות המסומנות"). דוגמה בולטת לכך היא שפת הסימנים הבריטית ושפת הסימנים האמריקאית, שהן שפות שונות מאוד והדובר בשפה אחת לא יבין את הדובר בשפה השנייה - זאת למרות העובדה שגם בבריטניה וגם בארצות הברית מדברים באותה שפה, אנגלית.
ראו גם
שפת סימנים לתינוקות
מערכת סימנים ביתית
לקריאה נוספת
עירית מאיר וונדי סנדלר, שפה במרחב - אשנב לשפת הסימנים הישראלית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס"ד 2004.
גרג ג'נר, שאל היסטוריון - תשובות מרתקות לשאלות מפתיעות, כתר ספרים, 2022, הפרק "מתי השתמשו בשפת סימנים לראשונה בבריטניה, ומתי הומצאו עזרי השמיעה?", עמ' 255–262
קישורים חיצוניים
איות בשפת הסימנים האמריקאית
איות במדינות שונות
איות בשפת הסימנים הישראלית
תקן מחודש בשפת הסימנים הישראלית, בערוץ האקדמיה ללשון, 27 במרץ 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:לקויות שמיעה
סימנים
קטגוריה:מחוות גופניות
קטגוריה:נגישות מידע ותקשורת
קטגוריה:כפות ידיים | 2024-07-07T05:29:28 |
דגל הדיו | שמאל|ממוזער|250px|הנפת דגל הדיו - מבט לכיוון הים. הקרוב למצלמה הוא נחום שריג מפקד חטיבת הנגב. הצילום ההיסטורי צולם על ידי מיכה פרי - סגן מפקד הגדוד התשיעי בחטיבת הנגב
ממוזער|250px|פסל הנפת דגל הדיו במלחמת העצמאות באילת
ממוזער|250px|שחזור מבנה משטרת אום רשרש באילת במיצג הנפת דגל הדיו
250px|ממוזער|שמאל|פסל הנפת דגל הדיו ומבנה מתקופת אום רשרש
שמאל|ממוזער|250px|דגל הדיו החדש
דגל הדיו הוא דגל ישראל מאולתר, עשוי בד לבן ודיו, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, על ידי חיילי חטיבת הנגב, לאחר כיבוש משטרת אוּם רַשְרַש (כיום אילת), במסגרת מבצע עובדה. צילום המעמד הפך לאחד מסמלי מלחמת העצמאות והפך עם השנים לגרסה הישראלית המקבילה להנפת הדגל באיוו ג'ימה, ואחד מתצלומי צה"ל המפורסמים ביותר בכל הזמנים.
השלב האחרון של מבצע עובדה
מבצע עובדה, שהחל ב-5 במרץ 1949, נועד לאפשר את כיבוש הנגב בטרם יחתמו הסכמי שביתת הנשק עם ירדן. במהלך המבצע, חיילי חטיבת הנגב וחטיבת גולני נעו דרומה לכיוון אום רשרש, בה שהו באותה עת חיילי הלגיון הערבי של ירדן. חטיבת גולני נעה דרך ציר הערבה, ואילו חטיבת הנגב נעה דרך הר הנגב. מפקדת חטיבת הנגב התמקמה בשדה אברהם.
נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, שהבחין כי לא נמצא בידי החטיבה דגל ישראל, פקד על חייליו לייצר דגל. פיטר, קצין הקשר, הופקד על ביצוע המשימה. הבד היה סדין לבן שאותו מצאה פועה אראל, המזכירה החטיבתית. לפי עדותה, היא ציירה את הדגל כולו ביד בעזרת דיו.
באותה עת, כוח חלוץ בראשות מפקד הפלוגה אברהם אדן ("ברן"), לימים אלוף ומפקד אוגדה 162 שלחמה בסיני במלחמת יום הכיפורים, שהה בעמדה קדמית יותר ב"בקעת האצבעות" (כיום מישר סעיפים). נחום שריג הגיע לבקעת האצבעות ב-10 במרץ בשעות הבוקר, מסר שם את הדגל לאברהם אדן ופקד עליו לצאת עם קבוצת חיילים ברגל על מנת לכבוש את אום רשרש, לאחר שבעקבות מידע מודיעיני התברר שג'ון באגוט גלאב הורה לחיילי הלגיון הערבי לצאת משטח ארץ ישראל המערבית.
נחום שריג עצמו יצא אחריהם עם שני ג'יפים וחיפש דרך עוקפת, עבירה לכלי רכב. הוא הסתכן בתקרית צבאית כאשר עבר את הגבול עם מצרים בניגוד להוראות: כאשר הגיעו למשטרת ראס א-נקב, ביקשו מהשוטרים המצרים להתקשר למפקדה באל עריש על מנת לקבל אישור מעבר חד-פעמי בשטח סיני (שאכן התקבל). שריג פגש את פלוגתו של אדן על האוכף בסמוך לראס א-נאקב (מקום מעבר נטפים של ימינו), אסף אותו ועוד שניים מחייליו, אלכסנדר יולין ("סאשקה הפוליטרוק") והסייר עמוס קרסניצקי. הם הגיעו רכובים לאום רשרש בשעות אחר הצהריים של אותו יום. כוח חלוץ זה שהגיע לאום רשרש מנה 13 חיילים, רובם קצינים. יתר הפלוגה הגיעה זמן קצר לאחר מכן.
לימים, משנשאל אדן על תגובתו, כאלוף בצה"ל, להתנהגות מפקדו דאז, המח"ט שריג, שהסתכן בתקרית דיפלומטית ובתסבוכת צבאית עם המצרים, והגיע לאום רשרש עם כוח צבאי קטן, ללא יכולות חיפוי וחילוץ, כל זאת כדי להקדים את חטיבת גולני, השיב:
הנפת הדגל
חיילי חטיבת הנגב שהגיעו לאום רשרש עסקו תחילה בטיהור המבנים. כאשר התברר שעמדת המשטרה הבריטית אכן נטושה, החיילים התארגנו במהירות להניף את הדגל. אברהם אדן טיפס על התורן שהיה במקום והניף את דגל הדיו שהיה בידיו.
משתתפי טקס הנפת דגל הדיו היו:
נחום שריג - מפקד חטיבת הנגב
מיכה פרי - סגן מפקד הגדוד התשיעי והצלם
אברהם אדן - מפקד פלוגה ומניף הדגל
עוזי נרקיס - קצין המבצעים
דוד ניב (ביבי) - קצין המודיעין
אברהם ברמן (בז') - סגן קצין המודיעין
משה צרי (פפר) - קצין ההנדסה החטיבתי
נתן שחם - קצין התרבות
יוחנן אלישוב - נהג
עמוס קרסניצקי - הסייר
אלכסנדר יולין - הורשע בהמשך חייו בריגול
טקס הנפת הדגל הסתיים בשעה ארבע אחר הצהריים בשירת התקווה.
כוח החלוץ של גדוד 19 מחטיבת גולני הגיע לאום רשרש בשעה 17:00. החיילים, שהיו מצוידים טוב יותר מחיילי חטיבת הנגב, החליפו את דגל הדיו, שהיה תלוי במשך שעתיים בלבד, בדגל ישראל תקני. מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג ונחום גולן שלחו מברק באמצעות מכשיר הקשר:
לאחר המלחמה
תצלום הנפת דגל הדיו, שצילם מיכה פרי, פורסם לראשונה בכתבה של נתן שחם שפורסמה בשבועון "דבר לילדים", ב-10 במרץ 1954, בגיליון לציון חמש שנים לכיבוש אילת. הנפת דגל הדיו, כפי שהונצחה בתצלום זה, נחרטה בזיכרון הקולקטיבי כסמל לסיום מלחמת העצמאות, ולניצחון הישראלי בה.
עיריית אילת הציבה באתר משטרת אום רשרש פסל מתכת (טקס הסרת הלוט ב-28 בפברואר 1996) המתאר את מעמד הנפת דגל הדיו. הפסל נמצא בגן ליד "קניון מול הים" בחוף הצפוני של אילת ליד הטיילת, ומבנה המשטרה עצמו שוחזר בסמוך לפסל.
התאריך העברי של הנפת הדגל, ט' באדר, הפך לימים ליום אילת.
לאחר מלחמת העצמאות נפוצו שמועות רבות לגבי זהות החיילים אשר השתתפו בטקס הנפת הדגל, לגבי החיילים שהשתתפו בהכנתו ואף לגבי החומרים ששימשו לכך. מאז, כל החיילים שהיו באום רשרש זוהו, אך עד היום אין תמימות דעים לגבי שתי השאלות הנוספות הנוגעות להכנת הדגל. למרות חשיבותו הסמלית וההיסטורית, דגל הדיו עצמו - אבד.
ב-16 במרץ 2008, ט' באדר ב' ה'תשס"ח, במלאת 59 שנה להנפת דגל הדיו, נפרס בטקס חגיגי לציון האירוע דגל ישראל ענק מצפון לאילת. על פי ספר השיאים של גינס זהו הדגל הגדול בעולם, אורכו 200 מטרים ורוחבו 100 מטרים.
בתרבות
בתוכנית "החרצופים" ששודרה לקראת יום העצמאות ה49 של מדינת ישראל מראיין החרצוף של יעקב אילון את החייל שטיפס על התורן, שעל פי התכנית, הוא נשאר על התורן כל אותם השנים, מכיוון שאף אחד לא עזר לו לרדת.
הצלם עדי נס צילם בשנת 1998 עבודה המתייחסת לתצלומו של פרי. בתצלום, המשתייך לגוף העבודות "חיילים", מוצגת קבוצה של חיילים העומדים מסביב לעמוד ללא דגל, עוזרים לחייל שטיפס על העמוד להמשיך ולעלות או לרדת ממנו.
ראו גם
ממוזער|הנפת דגל הדיו מופיעה בתג יחידה של חטיבת יואב
צילום מלחמה
הנפת הדגל באיוו ג'ימה
הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג
מבצע עובדה
מלחמת העצמאות
לקריאה נוספת
אברהם אדן (ברן), עד דגל הדיו, משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"נד - 1994.
קישורים חיצוניים
הנפת דגל הדיו במבט לכיוון ים סוף. שימו לב לסולם השעון על הקיר...
שחזור הנפת דגל הדיו על ידי המניפים המקוריים, סרטון וידאו, אפריל 2008
דגל הדיו באתר גלים
מסע חטיבת הנגב דרך הר הנגב עד אום רשרש באתר עמותת דור הפלמ"ח
מפקד מח' ג'יפים בכוח החוד, הגדוד ה-9
אלי אלון, נחנכה "החושה"המחודשת באתר "אום רשרש" באילת, באתר מוטק'ה, 17 בנובמבר 2015
מבצע 'עובדה' וכיבוש אילת
אלי אשד, מעבר ל"דגל הדיו" : האיקוניזציה וגלגוליו של צילום " דגל הדיו", המולטי יקום של אלי אשד
הערות שוליים
קטגוריה:מלחמת העצמאות
דיו
דיו, דגל
קטגוריה:אזור הדרום: אנדרטאות למלחמת העצמאות
קטגוריה:אנדרטאות הפלמ"ח
קטגוריה:אילת: היסטוריה
קטגוריה:תצלומי מלחמה
קטגוריה:מלחמת העצמאות: 1949
קטגוריה:תצלומים צבאיים בישראל
קטגוריה:תצלומי גברים | 2024-09-23T06:40:29 |
המטבח היהודי | שמאל|225px|ממוזער|חלות שבת
שמאל|225px|ממוזער|חמין
ממוזער|225px|מאכלים אשכנזיים במעדניית מרכול לקראת חנוכה: בשורה העליונה משמאל לימין: פרוסות קוגל תפוחי אדמה, סלמון צלוי, פרוסות קוגל אטריות. בשורה האמצעית, משמאל לימין: חזה תרנגול הודו ברוטב משמש, סלמון ממולא, כרוב ניצנים. בשורה התחתונה, משמאל לימין: רסק תפוחים, צימעס גזר, כבד קצוץ, צלי בקר, לביבות תפוחי אדמה
שמאל|ממוזער|225px|גפילטע פיש עם גזר - אחד המאכלים הידועים ביותר והמסמלים את המטבח היהודי המזרח-אירופי.
המטבח היהודי או הבישול היהודי הוא סגנון הבישול אשר פותח על ידי יהודים במהלך התקופה בה הם חיו בגולה.
המטבח היהודי הוא שמם של מספר מטבחים שונים אשר התפתחו ברחבי העולם על ידי יהודים. המטבח היהודי עוצב על ידי חוקי הכשרות וחגים יהודיים ומסורות שבמרכזן השבת. ניתן לראות קווי דמיון והבדלים בין המטבחים היהודים השונים, אשר התפתחו בידי יהודי אשכנז, יהדות ארצות האסלאם, יהודי צפון אפריקה, יהודי בוכרה ויהודי אתיופיה.
השפעות על המטבח היהודי
השפעת הדת על המטבח היהודי
היהדות היא הגורם המשפיע ביותר על ייחודו ובידולו של המטבח היהודי מהמטבח המקומי הלא-יהודי. כך למשל, הדלקת אש בשבת נחשבת בדת היהודית חילול השבת, ומכאן שישנן הגבלות רבות על בישול בשבת בהלכה היהודית, בשל כך התפתח או אומץ סגנון בישול ממושך במהלך כל ליל השבת כדי שלא לחלל את קדושת השבת. מאכלים בסגנון בישול זה כדוגמת: ג'חנון וחמין נחשבים פופולריים בקרב יהודים ומזוהים עם יום השבת. גורמים נוספים שהשפיעו על אופיו וייחודו של המטבח היהודי הם דיני הכשרות, חגי ומועדי ישראל.
השפעת אזור המחיה על המטבח היהודי
בנוסף להשפעת הדת על המטבח היהודי, ישנם עוד גורמים אשר השפיעו על המטבח היהודי כגון: חומרי הגלם המקומיים, מאכלים וסגנונות בישול מקומיים, מיקומו הגאוגרפי והאקלים המצויים באזור, מצבם הכלכלי של היהודים ויחס הגויים כלפיהם. בגלל גורמים אלה ניתן לראות שוני, לעיתים רב, במאכלים בין קהילה לקהילה. על כן, ניתן לחלק את הגדרת "המטבח היהודי" לתתי הגדרות לפי גורמים אלה. לדוגמה: המטבח האשכנזי-יהודי או המטבח הצפון אפריקני-יהודי ניתן להמשיך בחלוקה בצורה דומה כאשר המכנה המשותף הוא המדינות בהם חיו יהודים. לדוגמה: המטבח הפולני-יהודי, המטבח התוניסאי-יהודי או המטבח הקוצ'יני-יהודי ועוד.
ההשפעה המקומית על המטבח היהודי הביאו לאימוץ התרבות הקולינרית של הגויים באזורים בהם ישבו היהודים תחת מגבלות הכשרות והדת היהודית. השפעה זו הביאה לאימוץ וחדירה של מאכלים מקומיים למטבח היהודי ולכן לעיתים קרובות ישנה נטייה מוטעית לזהות מאכל כ"מאכל יהודי" אף על פי שאינו ייחודי למטבח היהודי. מאכלים אלה הם ייחודיים לתרבות הקולינרית של המדינה בהם חיו היהודים ואין להתבלבל בינם לבין מאכלי המטבח היהודי. למשל: הרוסול הפולני (מרק עוף צח), מזוהה בטעות עם המטבח היהודי-פולני, הקוסקוס והשקשוקה שמקורם בצפון אפריקה, הקובה העיראקית, מרק בשר תימני, בורקס טורקי ועוד. כל אלה מזוהים בטעות כמאכלים יהודיים מקומיים ("מאכלי עדות") אך מאכלים אלו אינם יהודיים אלא "אומצו" על ידי הקהילות היהודיות באותם מקומות בהם הם חיו מהקהילה הלא-יהודית, והוכנסו בהם שינויים (במידת הצורך) כדי להתאימם לסגנון החיים היהודי.
המטבח היהודי ספרדי אימץ אל חיקו מאכלים השאולים מן המטבח העות'מאני כגון אנג'ינרה, אפיו וקציצות כרישה והנחיל למטבח הבלקני מאכלים כגון בורמואלוס, מרנג'נה אסאדה והאגריסטדה. הבויוס, מאפה יהודי ספרדי, נחשב היום לאחד מסמלי העיר איזמיר שבטורקיה. מקורו של המאכל הבריטי הנודע, פיש אנד צ'יפס, הוא כנראה במאכל דומה בשם פסקדו פריטו שהובא על-ידי מגורשי ספרד שהיגרו לאנגליה במאה ה-16.
מאכלים מסורתיים בחגים והמועדים היהודיים
שבת
+בליל שבת ובשבת בבוקר, ארוחת השבת יכולה להיות מורכבת מהמאכלים הבאים:יהדות צפון אפריקהיהדות המזרחיהדות ספרדיהדות אשכנזיהדות אתיופיהמרגזסביחחמיןגעפילטע פישדאבוחריימהכובאנהבורקסחלהפיטפיטעסבנהג'חנוןבולמאסקוגלאנג'רהקוסקוסטביתבויוסצימעסמפרוםפסטליקוסטשולנטבולואבס קון ארוזרגל קרושהספרא (מאפה)סמבוסקסלט ביציםדבלהקומפוט
שמאל|225px|ממוזער|טייגלעך
בשבת בצהריים נהוג לאכול סוגים שונים של חמין, תבשיל שניתן להכין לפני כניסת השבת ולהשאיר בבישול איטי עד לשבת בצהריים.
ראש השנה
מנהג קדום מתקופת התלמוד והגאונים כולל אכילה של מאכלים סמליים בסעודות לילי ראש השנה. בין היתר נאכלים: תפוח בדבש או ריבת תפוחים, כרישה, קרא (שהיא דלעת או קישוא), רוביא (סוג שעועית, יהודי תימן מפרשים זאת כחילבה), תמרים, סלקא (סלק או תרד), רימון וראש כבש או דג. יהודי אשכנז נוהגים לאכול גפילטפיש. בעבר היה נפוץ להכין ולהגיש קיכל.
ערב יום הכיפורים והושענה רבה
קרעפלאך - נאכלים בתוך המרק, במזרח אירופה.
שמחת תורה
בקרב יהודי אשכנז בעיקר החסידים נהוג לאכול כרוב ממולא המכונה אוליפצעס בהונגריה מכונה קאפוסטו. בקרב יהודי הונגריה נהוג לאכול עוגת אגוזים המכונה ז'רבו, זאת משום שאגוזים אינם נאכלים בימי הדין של חודש תשרי, עד יום השני של שמיני עצרת (בחו"ל).
חנוכה
שמאל|ממוזער|225px|לביבות
225px|ממוזער|סופגניות
בחג החנוכה מקובל לאכול מאכלים אשר מטוגנים בשמן. היה נהוג לאכול מוצרי חלב בחג זה עוד בימי הביניים.
לביבות - חביתיות תפוח אדמה (לעיתים מוגשות בתוספת שמנת חמוצה או רסק תפוחים).
בורמואלוס
סופגניות
ספנז
ספינג'
פורים
שמאל|ממוזער|225px|אוזני המן
אוזן המן - מאפה אשר לפי המסורת ממולא בזרעי פרג או שזיפים מיובשים, ואף בשוקולד או ריבת פירות.
ספרא - עוגת סולת טריפוליטאית
מקרוד מאפה לובי תוניסי
פזואלוס - עוגיות צפון אפריקאיות
פלודן - עוגת שכבות מסורתית מהמטבח היהודי-אשכנזי
קרעפלאך
כרוב ממולא
חג פסח
שמאל|ממוזער|225px|מצה
מאכלים המבוססים על חמץ (חמשת מיני דגן שהתסיסו, דוגמת לחמי שמרים) אסורים לאכילה בחג הפסח.
קערת ליל הסדר:
מרור וחזרת - מסמלים את המרירות והקושי שבעבדות. המרור הוא לרוב חסה מרה או עלים מרים אחרים, ואילו שורש החזרת מוגש מעורב עם סלק בצורת המאכל המסורתי "חריין". המרור והחזרת מצויים על הקערה ומשמשים לקיום הנוהג של אכילת "מצות ומרורים".
ביצה - מסמלת את קורבן חגיגה שהוקרב בבית המקדש, וכן, בהיותה סמל לאבלות, גם את חורבן בית המקדש.
כרפס - לרוב מדובר בירק כגון סלרי או תפוח אדמה מבושל שברכתו "בורא פרי האדמה". הירק נטבל לרוב במי מלח (כמו הביצה) המסמלים את הדמעות של בני ישראל שסבלו במצרים בהיותם עבדים, ואת האוכל שאכלו העבדים. מקור מנהג זה של אכילת ירק, הוא בסעודות האצולה הרומאית בהן הוגש לפני הסעודה מתאבן אשר היה בדרך כלל ירק. מנהג זה של אכילת ירק נועד לשנות את "סדר הדברים הרגיל" המקובל בארוחת חג יהודית, שבה מתחילים דווקא באכילת הלחם (ובברכת "המוציא לחם מן הארץ"). שינוי סדר הברכות - והקדמת ברכת "בורא פרי האדמה" ל"המוציא לחם" נועדה לעורר את העניין של הילדים בסדר לשאול שאלות, ועל כן נאכל הכרפס לפני "מה נשתנה", שבו שואל הילד מדוע שונה סדר הארוחה, ופותח פתח לסיפור יציאת מצרים.
זרוע - מדובר לרוב בצלי של כבש או בשר עוף המסמל את קורבן הפסח שהוקרב בבית המקדש בירושלים. הזרוע, המזכירה את הקורבן משמשת תזכורת בלבד, ואינה נאכלת במעמד ליל הסדר עצמו. הזרוע מסמלת גם את "הזרוע הנטויה" המוזכרת בסיפור יציאת מצרים. במקרים אחרים הזרוע היא גרגרת של עוף עם מעט בשר עליה, צלויה על אש, זכר ל'קרבן-פסח' שהיו מקריבים בזמן בית המקדש. יש להכין את ה'זרוע' מערב החג.
חרוסת - תערובת של פירות, יין, דבש ותבלינים המהווה סמל של הטיט ששימש להדבקת הלבנים או למלט בין הלבנים בעת בניית "ערי המסכנות" על ידי בני ישראל שהיו עבדים במצרים. במטבח היהודי האשכנזי החרוסת מורכבת מתפוחים, אגוזים, יין אדום, דבש וקינמון ותבלינים שונים, ואילו במטבח היהודי הספרדי החרוסת נעשית בנוסף גם מתמרים.
מי מלח או יחד עם מיץ לימון.
מצות
קניידלעך
מצה-פארפל
קומפוט - תבשיל פירות מיובשים, הכולל בדרך כלל שזיפים מיובשים
עוגת ספוג או עוגיות בוטנים או עוגיות קוקוס, תלוי בעדה או במסורת ההלכתית
עסבנה - מאכל לובי של מעיים ממולאים בבשר
כבש (למשל, מסוקי - תבשיל יהודי-תוניסאי)
מצה בריי
עבמבר - עוגיות שקדים טריפוליטאית לא חמצה
שבועות
בחג השבועות נהוג אצל האשכנזים לאכול מוצרי חלב.
תשעה באב
תשעה באב הוא יום צום, אשר להם קודמים תשעה ימים בהם יהודים שומרי דת נמנעים מלאכול בשר. לכן ההלכה קובעת שיש לאכול ארוחה חלבית בערב הצום. ב"סעודה המפסקת" הארוחה האחרונה לפני תחילת הצום, יהודים אחדים נוהגים לאכול מאכלים אשר מסמלים אבל, כמו ביצים קשות, ישנם הנוהגים לטבול את הביצים באפר המרמז על שריפת בית המקדש. אצל יהודי צפון אפריקה נהגו לאכול במוצאי הצום מרקים העשויים מקטניות ובעיקר מעדשים הנחשבים כמאכל אבלים. בתוניס ידוע תבשיל ה"חללאם" מרק עגבניות עם עדשים ופתיתים כמנה ייחודים לשבירת צום תשעה באב.
המטבח הישראלי
שמאל|ממוזער|225px|רוגלך ומאפים ישראלים
ממוזער|שמאל|225px|מעורב ירושלמי
ממוזער|שמאל|225px|מלאווח מוגש עם עגבניות מרוסקות וסחוג
המטבח הישראלי, שיש החולקים על עצם קיומו כתחום נפרד, הוא ערבוב של סוגי הבישול היהודי עם המטבח הים-תיכוני (לדוגמה: פלאפל, חומוס). זאת תוך שימוש במצרכים קיימים בארץ כדוגמת קטניות, עופות, תבלינים ייחודיים לאזור, ריבוי ירקות ופירות ועוד.
המטבח הישראלי עבר ציוני דרך היסטוריים-ציוניים שונים, החל מקיומו בזמן היישוב היהודי, קיבוץ העלייה הגדולה בקום המדינה והמפגש הקולינרי המגוון, קיומה של תקופת הצנע שאילצה להסתפק בסוגי מזון ייחודיים, ועד למודרניזציה הקולינרית והתפתחותו של המזון המהיר, במקביל להתפתחות הקיימת כיום בעולם.
ראו גם
המטבח היהודי ספרדי
המטבח היהודי בפסח
לקריאה נוספת
קלודיה רודן, ספר הבישול היהודי מזרח ומערב, הוצאת מודן, 1996
Zahava Weishouse, "Jewish Ashkenazi Gastronomy in Northern Italy in the Early Modern Period: The Testimony of the Book Mitzvot Hanashim" The Jews in Italy, Academic Studies Press, Boston 2019 pp. 228-247
קישורים חיצוניים
The surprising landscape of Indian Jewish food - מאתר ה-BBC
FOODISH - האגף הקולינרי של אנו - מוזיאון העם היהודי
הערות שוליים
* | 2024-09-05T04:48:48 |
יום הזיכרון לשואה ולגבורה | 120px|ללא 120px|ללא בולים משנת 1962 לציון יום השואה והגבורה
יום הזיכרון לשואה ולגבורה, או בקיצור יום השואה, מצוין בישראל מדי שנה בכ"ז בניסן ומוקדש לזכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי בשנים 1933–1945 וזכר הגבורה היהודית באותה תקופה. מועד זה הוא יום זיכרון לאומי במדינת ישראל, ונהוגים בו מנהגי אבלות אחדים.
קביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה
הדיון ביישוב היהודי
כ"ז בניסן שימש יום זיכרון ביישוב היהודי בארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם השנייה. לפחות מאז 1940 התקיים ביישוב "יום זיכרון גבורה" להנצחת חללי אירועי האיבה בארץ, שמועדו נקבע בתאריך העברי של פרוץ המרד הערבי הגדול, כ"ז בניסן תרצ"ו (19 באפריל 1936).
קביעת תאריך ליום זיכרון השואה עוררה ביישוב היהודי ויכוח על מהות השואה בהיסטוריה של עם ישראל. בהתאם לגישה השלטת בתנועה הציונית, שהדגישה את אתוס "היהודי הלוחם" והדחיקה ככל האפשר את זיכרון "היהדות הגלותית", הוצע יום פרוץ מרד גטו ורשה, המרד היהודי הגדול ביותר בנאצים, כתאריך מתאים ביותר ליום זיכרון השואה והגבורה. המרד בגטו ורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן, ערב פסח ה'תש"ג. הרבנות הראשית לישראל התקשתה לקבל הצעה זו מפני שעל פי ההלכה, אסור לומר תחנון, לקבוע תענית ציבור ולערוך הספד בחודש ניסן, המכונה "חודש הגאולה", למרות מנהגי האבלות החלים בו בזמן ספירת העומר. על כן, החליטה הרבנות הראשית כי עשרה בטבת, אחד מארבעה ימי אבל הקבועים בלוח השנה העברי לזכר חורבן בית המקדש, יהיה מעתה גם "יום הקדיש הכללי" לזכר קורבנות השואה.
על אף החלטתה של הרבנות הראשית, החלטה שקדמה לקום מדינת ישראל, בשנת 1951 התקבלה הצעתו של חבר הכנסת מרדכי נורוק לקבוע את יום הזיכרון לשואה בתאריך כ"ז בניסן, שישה ימים לאחר תום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. בחירת התאריך נבעה מהיות י"ד בניסן, התאריך שבו פרץ מרד גטו ורשה, יום בלתי הולם ליום זיכרון לאומי, וכנראה מהיות כ"ז בניסן יום זיכרון ידוע ומקובל כבר בקרב רוב היישוב. רק בעשורים מאוחרים יותר התגבשה גישה לאומית שהכירה גם בגבורתה של מרבית האוכלוסייה היהודית, שלא אחזה בנשק אך עמדה בזוועות המלחמה, קידשה את החיים, שמרה על צלם אנוש ופעלה להצלת עצמה וזולתה.
קביעת יום הזיכרון בחקיקה
ממוזער|250px|השרים וחברי הכנסת עומדים דום בישיבת הכנסת המיוחדת ביום השואה, אפריל 1973
בתחילה הנהיגה הכנסת בשנת 1951 את "יום השואה ומרד הגטאות" בתאריך כ"ז בניסן. בשנת 1953 נזכר היום בשמו הנוכחי בחוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם. לבסוף חוקק בעקבות מאבק ציבורי של ניצולי השואה.
קובע את אופיו של יום הזיכרון:
על פי החוק, תחילתו של יום הזיכרון היא עם שקיעת החמה, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרת. כללי הלוח העברי מונעים מיום כ"ז בניסן לחול בשבת, אולם כדי למנוע חפיפה בין יום הזיכרון לבין כניסת השבת או מוצאי שבת, נקבעו בחוק הכללים הבאים:
אם חל כ"ז בניסן ביום שישי, מוקדם יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום חמישי, כ"ו בניסן
אם חל כ"ז בניסן ביום ראשון בשבוע, נדחה יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום שני, כ"ח בניסן (כלל זה הוחל משנת תשנ"ז-1997).
באוגוסט 1977, מספר חודשים לאחר שנבחר לראשות ממשלת ישראל, הציע מנחם בגין לבטל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הוא הציע לציין את זכר השואה בתשעה באב, יום אבל ותענית לזכר כמה וכמה אסונות לאומיים בתולדות העם היהודי, ואילו את מרד הגטאות וגבורת הפרטיזנים לציין ביום העצמאות. הצעתו של בגין עוררה סערת רוחות והוא ויתר עליה.
בשנת 2018 התקבל בכנסת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. סעיף 9 לחוק קובע כי "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון רשמיים של המדינה." דברי ההסבר להצעת החוק מנמקים זאת: "מוצע לעגן ימים אלה בחקיקת יסוד נוכח מעמדם כמרכיב יסודי בזהותה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי."
התקבלות יום השואה הממלכתי בציבור הדתי
ממוזער|שמאל|200px|תפילה "לזכר קדושי השואה" שחוברה על ידי הרב יונה שטנצל, מייסד מפעל לימוד "המשנה היומית" לעילוי נשמות הנרצחים בשואה
הרב אברהם ישעיהו קרליץ (ה"חזון אי"ש") התנגד להקדשת ימי זיכרון מיוחדים להרוגי השואה, ופסק כי אין בימינו סמכות לקבוע ימי תענית לדורות. הרב לא ראה בשואה אירוע חריג ביחס לשאר הצרות בהיסטוריה היהודית, ואף דאג להעביר זאת לאדמו"ר מגור בזמנו, אברהם מרדכי אלטר, כדי שיצטרף להתנגדותו. הרב יוסף צבי דושינסקי, רב העדה החרדית בירושלים, הסתייג גם מחיבורן של קינות חדשות על החורבן. בהתאם לשיטתו של החזון איש, התנגד לימים הרב יוסף שלום אלישיב להצעה שהעלה ב-1985 האדמו"ר מקאליב, מנחם מנדל טאוב, ניצול שואה בעצמו, לקבוע בכל יום קריאת פסוקי קריאת שמע אחרי תפילת 'עלינו לשבח' ולהתכוון 'לייחד עם הקדושים' שנספו בשואה. הרב אלישיב ענה שאיננו רואה מקור לכך בפסיקת חז"ל, אך הציע ללמוד בכל יום משניות לעילוי נשמות הקדושים אשר לא השאירו אחריהם קרובי משפחה, כפי שנהגו במקומות אחדים. הרב משה פיינשטיין, פוסק רב השפעה בחברה החרדית בארצות הברית, היה גם הוא בין המתנגדים לכך. לאור פסיקות אלה מפגין הציבור החרדי אדישות כלפי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולא נראית כוונה ליצור 'יום שואה חלופי'.
החברה הדתית-ציונית מאמצת את יום הזיכרון הממלכתי, ונוטלת חלק בצורות הזיכרון הממלכתיות. היה ניסיון לקבוע את צום עשרה בטבת כיום הזיכרון לשואה אך ניסיון זה לא יצא אל הפועל, והוחלט לקבוע אותו כיום הקדיש הכללי, הרלוונטי רק למשפחות הנספים בשואה. במרוצת השנים צומצם אופיו של עשרה בטבת ליום אמירת קדיש עבור נפטרים שיום מותם לא נודע, ובתוכם הנספים בשואה. בחוגי הציונות הדתית ממשיכים לציין את זיכרון השואה בעשרה בטבת לצד יום הזיכרון בכ"ז בניסן, כחלק מתפיסת השואה כחורבן של העת החדשה.
רבנים בתנועה ליהדות מתקדמת ובתנועה הקונסרבטיבית קראו לקבוע תענית ציבור ביום השואה הממלכתי בכ"ז בניסן.
אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה
250px|ממוזער|טקס זיכרון בקריית גת, 1963
טקסי הזיכרון של יום השואה דומים מאוד לטקסים של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, משום שיום השואה עוצב כהעתקו.
צפירת זיכרון
שמאל|ממוזער|250px|טקס יום השואה בתיכון ישראלי, 2008
בשנת 1959 נקבעה צפירת זיכרון אחת, המושמעת בבוקר יום הזיכרון לשואה ולגבורה. במשך שנים רבות הושמעה הצפירה ב-08:00 בבוקר. בשנת 1988 פנה שר החינוך יצחק נבון ליד ושם בבקשה לדחות את הצפירה לשעה 10:00 בבוקר כדי לתת למוסדות החינוך זמן התארגנות לקראת הצפירה, ומאז התקבע הנוהג ולפיו ביום השואה מושמעת הצפירה בשעה 10:00 בבוקר ולאחריה מתקיימים אירועי זיכרון ברחבי ישראל.
חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה קובע: "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים".
טקסי זיכרון
250px|ממוזער|ניצול שואה מדליק משואה לזכר משפחתו ליד אנדרטה לשואה ולגבורה.
מדי שנה קובעת ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים נושא מרכזי אחר, אשר סביבו ייסובו אירועי יום הזיכרון באותה שנה. טקסים לציון יום השואה נערכים גם ברחבי העולם.
אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתחים בערבו, בעצרת הממלכתית שנערכת ב"רחבת גטו ורשה" ביד ושם בירושלים בשעה 20:00. העצרת נערכת במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, ניצולי שואה ובני הדור השני. העצרת כוללת נשיאת נאומים, ביניהם של הנשיא וראש הממשלה, השאת שש משואות בידי ניצולי שואה לזכר ששת מיליוני הנספים, קריאת קטעי קריאה, שירים, אמירת קדיש ואל מלא רחמים וקריאת פרק תהלים.
טקס פתיחת מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם" נערך במשכן הכנסת. במהלכו מקריאים חברי הכנסת וראשי המדינה את שמות קרוביהם שנספו בשואה. מעמד דומה מתקיים ב"יד ושם" באוהל יזכור, וברחבי המדינה. מפעל הנצחה זה נועד להשיב לנספים את שמם, להנציחם כיחידים, כבני אנוש בעלי זהות, שכן מספר הנספים העצום, שישה מיליון, בלתי נתפס ועלול לטשטש את העובדה כי אובדן של כל יחיד, כמוהו כאובדן של עולם מלא.
עצרת הזיכרון המרכזית נערכת בצהריים באוהל יזכור שב"יד ושם".
בשנת 1988 החל להיערך מדי שנה מצעד החיים (בניגוד לצעדות המוות מימי השואה) באושוויץ שיזם אברהם הירשזון בסבסוד משרד החינוך. במצעד משתתפים אלפי תלמידי תיכון ישראלים ואלפי יהודים מרחבי העולם ובראשו צועד לעיתים רמטכ"ל צבא הגנה לישראל, כאשר בסיומו מתקיים טקס זיכרון.
את האירועים נועלות עצרת תנועות הנוער שנערכת באנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ' שבקיבוץ יד מרדכי, ועצרת הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות.
בשנת 2020, בעקבות מגפת הקורונה בישראל וביטול כל הטקסים ההמוניים הקשורים ליום זה, עמדו בזמן הצפירה שוטרים מול בתי אבות ברחבי הארץ, כאקט של כבוד לניצולי השואה.
250px|ממוזער|טקס "לכל איש יש שם" בכנסת, מאי 2016
מאז 1998 נערך בתיאטרון תמונע בתל אביב, במקביל לטקס הממלכתי, "טקס יום השואה האלטרנטיבי". טקס זה נושא אופי שונה ולא ממלכתי, ושם לו למטרה לקרב את זיכרון השואה לדור הצעיר. סביב טקס זה נתעוררו מחלוקות ופולמוס ציבורי רב. אירועים דומים נערכים בערב יום השואה ברחבי הארץ והעולם במסגרת מיזם זיכרון בסלון ודומיו. מאז תחילת העשור השני של המאה ה-21 מנהיג יד ושם תחרות שנתית של עיצוב כרזה ליום השואה.
מנהגי אבלות
מייד לאחר השמעת צפירת הזיכרון בכל רחבי ישראל מתקיימים אירועי זיכרון נוספים ליד אנדרטאות, בבתי ספר, במחנות צה"ל, ברשויות המקומיות ובמוסדות ציבור. ב"יד ושם" מתקיים לאחר הצפירה טקס הנחת זרים באנדרטה לזכר מרד גטו ורשה.
דגלי ישראל מורדים לחצי התורן כאות אבל.
מקומות בילוי, מסעדות, בתי קפה ובתי קולנוע סגורים בערב יום השואה. חנויות ומוסדות ציבור שבשגרה פתוחים בשעות הערב נסגרים בשעות אחר הצהריים המאוחרות בערב יום הזיכרון.
ערוצי הטלוויזיה והרדיו מייחדים שידוריהם ליום זה, וערוצים אשר יעודם לא מאפשר זאת, כמו ערוצי ספורט ובידור לא משדרים לאורך כל יום הזיכרון.
הנושא השנתי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה
מאז שנת 2000 בוחרת רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, "יד ושם", את הנושא המרכזי שעליו ימוקד יום הזיכרון לשואה. מכיוון שלשואה פנים אין קץ, נקודות מבט ואירועים רבים, הוחלט שבכל שנה ייבחר נושא אחד, שיציג באופן מסוים את השואה ותוצאותיה מנקודת מבט אחת בתחום מסוים.
250px|ממוזער|פורום המטה הכללי של צה״ל ביום עיון ביד ושם בסימן "התנגדות יהודית – 80 שנה למרד גטו ורשה", הנושא השנתי שנבחר לאותה שנה, יום הזיכרון, שנת 2023
thumb|כרוז שהפיץ הרב יונה שטנצל בקרב ניצולי השואה ללימוד משנה יומית על מנת שידעו שיש תקווה
תש"ס–2000: "גורל המשפחה היהודית בשואה" – הניסיון לשמור על שלמות המשפחה ואחדותה בתוך התופת.
תשס"א–2001: "מרדיפות להשמדה המונית" – ציון שישים שנה לנקודת המפנה של המלחמה עם הפלישה לברית המועצות.
תשס"ב–2002: "קולם האחרון" – דברים אחרונים ומכתבים של היהודים בשואה.
תשס"ג–2003: "ההתנגדות היהודית בשואה" – בסימן שישים למרד גטו ורשה.
תשס"ד–2004: "עד היהודי האחרון" – "יד ושם", בשנתו ה־50, עושה מאמץ עילאי לאתר את כל שמות היהודים שנספו ובכך להנציחם ב"דפי עד".
תשס"ה–2005: "כאב השחרור והחזרה לחיים" – לאחר שמחת הניצחון מתגלה לעם היהודי ממדי האסון. הניצולים אוזרים עוז ומחליטים להמשיך לשקם את חייהם בארץ ישראל.
תשס"ו–2006: "צלם האדם בצל המוות" – חרף כל הקשיים העצומים, גילו אנשים רבים תעצומות נפש ולא דאגו רק לעצמם אלא גם לאנשים רבים.
תשס"ז–2007: "למען ידעו דור אחרון" – עדות ועדויות. רישום ותיעוד התרחשויות במהלך השואה, תוך כדי חרוף נפש, ביומנים ובספרים. בנוסף, הניצולים המוסרים את עדותם האישית. כך, שלשלת הזיכרון לא תמוש.
תשס"ח–2008: "ובחרת בחיים" – ניצולי השואה ומדינת ישראל. עליית הניצולים ארצה, גיוסם לצבא בהתנדבות, פועלם החשוב בבניית הארץ ובניית חייהם ומשפחותיהם בארץ.
תשס"ט–2009: "ילדים ובני נוער בשואה" – דרך התמודדותם של הילדים עם תלאות השואה.
תש"ע–2010: "קולם של הניצולים" – סיפורם וקורותיהם של ניצולי השואה בתחומי הזיכרון וההנצחה והשתתפותם כאנשי עדות למשלחות לפולין.
תשע"א–2011: "שברי זיכרון" – הפנים מאחורי המסמכים, החפצים והתצלומים. צירוף שברי העולם היהודי המנופץ ושחזור האירועים אשר הולידו הרס ואת החיים בצל האסון הנורא.
תשע"ב–2012: "היחיד והיחד" – סולידריות יהודית בתקופת השואה. קשיי היחיד במאבק להישרדות מול האחריות ההדדית והעזרה לזולת.
תשע"ג–2013: "התקוממות ומרי בשואה" – בסימן 70 שנה למרד גטו ורשה. מאבק הגבורה של העם בכל מקום בו היה ציבור יהודי והתקיימו בו חיים יהודיים, בגטאות ובמחנות ההשמדה נגד כל הסיכויים, לזכות ולראות את יום הניצחון.
תשע"ד–2014: "יהודים על קו הקץ" – 1944: בין חיסול לשחרור.
תשע"ה–2015: "כאב השחרור והחזרה לחיים" – 70 שנה לסיום המלחמה.
תשע"ו–2016: "הכל אסור לנו והכל אנו עושים" – המאבק לשמירה על רוח האדם בתקופת השואה.
תשע"ז–2017: "לחלץ תווי פניהם" – סיפורו של היחיד בשואה.
תשע"ח–2018: "ניצולי השואה מעצבים זיכרון ובונים מדינה" – בסימן 70 שנה למדינת ישראל.
תשע"ט–2019: "המלחמה שבתוך המלחמה" – מאבק ההישרדות של היהודים בשואה.
תש"ף–2020: "הצלה בידי יהודים בשואה – סולידריות בעולם מתפרק". בעקבות התפרצות נגיף הקורונה בישראל בוטלו בשנה זו אירועי הזיכרון ההמוניים, ואף הטקס המרכזי הממלכתי ביד ושם הוקלט מראש, בחלקים ללא קהל, וללא משיאי 6 המשואות.
תשפ"א–2021: "עד היהודי האחרון – שמונים שנה לראשית ההשמדה ההמונית".
תשפ"ב–2022: "מסילות אל האבדון – שילוחם של היהודים בתקופת השואה".
תשפ"ג–2023: "התנגדות יהודית בתקופת השואה בסימן שמונים שנה למרד גטו ורשה".
תשפ"ד–2024: "רְאו, היו קהילות ואינן עוד: הקהילה היהודית ושִברה" – בסימן מתקפת הפתע על ישראל.
ימי זיכרון לשואה בעולם
270px|ממוזער|טקס יום הזיכרון לשואה בווינה
נוסף על ישראל, עוד עשרות מדינות מקדישות יום זיכרון לשואה.
בקנדה נקבע היום גם כן לתאריך העברי כ"ז בניסן.
ארצות הברית מקיימת "שבוע זיכרון", מראשון שלפני כ"ז בניסן ועד ראשון שאחרי.
בגרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה ובעוד שמונה מדינות באירופה נקבע היום ל-27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. בעקבותיהן קבע האו"ם יום זה כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ישראל מציינת בתאריך זה את יום המאבק באנטישמיות.
ברומניה נקבע יום הזיכרון לשואה ליום 9 באוקטובר.
בפולין חל יום הזיכרון לשואה ב-19 באפריל, יום השנה למרד גטו ורשה.
9 מדינות נוספות באירופה קבעו ימי זיכרון לשואה בתאריכים אחרים.
בקרב קבוצות יהודיות
עשרה בטבת מצוין עד היום בקרב חלק מהציבור החרדי ומהציבור הדתי-לאומי כיום זיכרון לשואה. הרבנות הראשית לישראל קבעה יום זה כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע.
כ' בסיוון מצוין כיום הזיכרון בקרב כמה קבוצות חרדיות ובהם חסידי סאטמר. זהו יום צום היסטורי שהיה מקובל בקהילות אירופה לזכר נרצחי מסעות הצלב ולזכר גזירות ת"ח-ת"ט.
ו' בחשוון נקבע כיום זיכרון בחסידות סלונים. זהו יום חיסול מחנה קולדיצ'בו בו נרצחו חסידים רבים ובהם הרבי מסלונים, שלמה דוד יהושע ויינברג.
ראו גם
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה
זיכרון השואה בישראל
הנצחת זכר השואה
מצעד החיים
לקריאה נוספת
א' בן-עמוס וא' בית-אל, "טקסים, חינוך והיסטוריה: יום השואה ויום הזיכרון בבתי ספר בישראל", בספר: ר' פלדחי וע' אטקס (עורכים), חינוך והיסטוריה - הקשרים תרבותיים ופוליטיים, תשנ"ט, עמ' 457 - 479.
בת-שבע דגן, "יום השואה והגבורה בגן הילדים", הד הגן נ"ג (1989), עמ' 229–232
קישורים חיצוניים
קובץ פיוטים ליום השואה: מילים, לחן, ביצועים מגוונים, באורים ומאמרי רקע, באתר הזמנה לפיוט.
יום השואה והגבורה באתר משרד החינוך
יום הזיכרון לשואה ולגבורה באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
יום הזיכרון לשואה ולגבורה באתר מנהלת תקשוב ומערכות מידע משרד החינוך
רוני שטאובר, הוויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה
סקירת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, באתר יד ושם
יום השואה באתר הספרייה הלאומית
כתבות ומאמרים בנושא יום השואה בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:זיכרון השואה בישראל
שואה ולגבורה
קטגוריה:אירועים בחודש ניסן
ישראל
קטגוריה:ישראל: חקיקת תרבות ומורשת | 2024-10-09T22:34:20 |
כשרות | שמאל|ממוזער|270px|הכשרת כלים לפסח במאה שערים.
280px|ממוזער|שילוט להבחנה בין מאפים חלביים למאפים שאינם חלביים, במאפייה ישראלית. מימין "פרווה", משמאל "חלבי".
ממוזער|שלט עם הכיתוב כשר למהדרין בנווה רבין אור יהודה
ביהדות, המונח כשרות מתייחס למערכת כללים הקובעת מהם סוגי המזון המותרים והאסורים באכילה ומה הם החוקים החלים על מקיימי המצוות. המונח אינו אופייני רק ליהדות, ואיסורים על מאכלים מסוימים קיימים גם בדתות ותרבויות אחרות.
המילה כשר מציינת שדבר הנושא שם זה עשוי כדרוש לפי קריטריונים ברורים וידועים. יש מסבירים ששורשו מהמילה כשורה כלומר עשוי ותקון כפי שורת-ישרות הדרושה.
אף שהאיסור על מאכלים אסורים אינו בגדר "ייהרג ואל יעבור", ידועים מקרים (כבגזרות אנטיוכוס המתוארות בספר מקבים א' וספר מקבים ב') על רבים שמסרו נפשם על מנת שלא לעבור על איסור זה, מפני שזו הייתה "שעת השמד". כיום ישנם יהודים רבים המקפידים רק על חלק מכללי הכשרות, ולרוב לאו דווקא על אלו שההלכה רואה בחומרה הרבה ביותר. כך למשל, ישנם יהודים המקפידים שלא לאכול בשר חזיר, אך אינם מקפידים על אכילה משחיטה כשרה, הסרת הדם והפרדת בשר וחלב, וישנם יהודים המקפידים על כשרות בביתם אך לא מחוצה לו למרות שמבחינת ההלכה אין הצדקה למנהגים אלו כלל.
מקור הציווי
דיני הכשרות הראשונים מופיעים בספרי שמות, ויקרא ודברים. בתלמוד ובדברי חכמים נוספו פרשנויות והרחבות כיצד לקיים את המצווה.
כשרות במזון מן החי
250px|שמאל|ממוזער|איור מאנגליה מהמאה ה-15 המתאר שחיטה כשרה
250px|שמאל|ממוזער|דגים עם חותם כשרות לצד לובסטר שאינו כשר
בהלכה קיימת מערכת כללים וחוקים מסועפת באשר לכשרות המזון מן החי.
מערכת זו כוללת מינים המותרים באכילה, מצב בעל החי (ביחס לבריאותו) המותר באכילה, החלקים שבו המותרים באכילה, והדרך להכשרתו לאכילה.
רשימת המינים המותרים מבוססת על רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, המופיעה בתורה (, ו). מזון המופק מן החי דינו כבעל החיים ממנו הופק. כך ביצים וחלב מותרים רק אם מקורם מבעל חיים טהור. יוצא מכלל זה דבש המותר באכילה אף על פי שדבורים אסורות באכילה. הנימוק להיתר אכילת דבש הוא שהדבש לא מכיל חלק אינטגרלי מהדבורה אלא רק עובר בגופה תהליך עיבוד.
מצב בעל החי המותר באכילה מבוסס על המופיע בתורה בפרשת משפטים שבספר שמות: ”וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ” (שמות פרק כ"ב, פסוק ל'). פשט הפסוק עוסק בבהמה שמתה כתוצאה מטריפה, אולם מכיוון שבהמה שמתה באופן זה אסורה כבר משום איסור נבלה, דרשו חכמים שהפסוק עוסק בבהמה שנוצר בה מום משמעותי כתוצאה מהטריפה, שצפוי לגרום למותה, שאף היא אסורה באכילה מהתורה
בעלי חיים מותרים ואסורים
חיות: חיות טהורות, המותרות באכילה, הן חיות בעלות פרסה שסועה שהן גם מעלות גרה. חיה שלה רק אחד משני סימנים אלו איננה כשרה לאכילה, כגון גמל שהוא מעלה גרה אבל לא מפריס פרסה, והחזיר שהוא מפריס פרסה, אבל אינו מעלה גרה. חיות נוספות חסרות את שני הסימנים ואינן כשרות.
דגים: מותרים באכילה רק דגים בעלי סנפיר וקשקשת. חז"ל קבעו כלל: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר". ולכן הימצאותם של קשקשים מהווה סימן כשרות מובהק, ואין צורך לחפש את הסנפירים.
עופות: בתורה ניתנה רשימה של עופות אסורים באכילה, וכל היתר הותרו. במשך הדורות נשכח זיהויים של חלק מהעופות האסורים והתעוררו ספקות לגבי עופות שונים. בשל הבלבול ניתנו בספרות ההלכה סימנים שונים לזיהוי עופות טהורים, כך למשל נמסר כי עופות דורסים אסורים כולם, וכן סימנים נוספים. בסופו של דבר נקבע בהלכה כי כל עוף שאין מסורת רצופה על אכילתו אסור באכילה.
פרוקי רגליים: כל בעלי החיים השורצים על הארץ, למעט סוגים מסוימים של ארבה, אינם כשרים לאכילה. חז"ל דרשו מכך שאיסורים אלה אינם חלים על פגיות ותולעים השורצות בתוך הפרי או הגבינה ולא על הארץ, או שאינן ניתנות לצפייה באופן טבעי (קרי, בתאורה טבעית וללא מכשור אופטי). עקב אי כשרות החרקים והרמשים למיניהם, יש לבדוק את כל הירקות והפירות, וכן קמח וקטניות, ולוודא את ניקיונם, או להשתמש בירקות שגידולם נעשה בשיטות המונעות מחרקים להגיע אליהם ("ירקות ללא חרקים").
בעלי חיים מותרים (רשימה חלקית):
בהמות - בקר הבית (פרה), עז הבית, כבש הבית.
חיות - אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו, זמר וג'ירף.
עופות - תרנגול הבית, תרנגול הודו, אווז, ברווז, ברבור, שלווים ויונים.
חרקים - חגב, חרגול וארבה.
בעלי חיים אסורים (רשימה חלקית):
יונקים - גמל, ארנבת, שפן, חזיר, עטלף.
בעלי כנף - דאה, תחמס, איה, עורב, בת יענה, שחף, נץ, כוס, שלך, ינשוף, תנשמת, לילית, שקנאי, רחם, חסידה לבנה, אנפה, דוכיפת, נשר, פרס, עוזנייה.
פירות ים.
חלקי גוף אסורים
איסור אכילת דם: במקומות שונים בתורה מוזכר איסור אכילת הדם או שתייתו, ולכן תנאי הכרחי בהכשרת בשר לאכילה היא הוצאת הדם ממנו. הדבר נעשה על ידי 'מליחה' (תהליך המורכב משריית הבשר במים חצי שעה, ומפיזור מלח רב על הבשר במשך שעה, ושטיפתו במים), או על ידי צלייה על אש. איברים רוויי דם (כמו כבד) אינם כשרים לאכילה אלא רק בצלייה. איסור זה אינו חל על דם דגים.
איסור אכילת חלב
איסור אכילת גיד הנשה
כשרות בהכנת המזון
כל הבהמות, החיות והעופות, המותרים באכילה, אסורים באכילה ללא שחיטה והכשרה על פי כללי ההלכה.
דגים מותרים באכילה בכל צורה מיד לאחר מותם, אולם גם הם אסורים באכילה בעודם חיים, ככל בהמה וחיה האסורים באכילה מצד איסור אבר מן החי.
גם כאשר בהמה נשחטה כדין, אך היא נמצאה טרפה, כגון בהמה שנטרפה על ידי בעל חיים אחר והיא עומדת למות, או שיש לה פציעה או מחלה קשה שמהן היא תמות, הרי היא אסורה באכילה.
טעם איסורי אכילת בעלי חיים שאינם כשרים
טעמים שונים ניתנו לאיסור אכילת בעלי חיים. הרמב"ם סבר כי כל החיות שנאסרו בתורה תזונתם גרועה ומשפיעם על האדם מבחינה בריאותית לרעה (מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ז). לעומתו, האברבנאל טען שלא ייתכן שהתורה היא ספר רפואה לבריאות האדם ומה גם שהגויים אוכלים בשר לא כשר מבחינת היהדות והם חזקים ובריאים. לטענת האברבנאל, אכילת החיות האסורות הופכות את האדם וילדיו לרעי מזג. ספר החינוך (מצווה עג) תמך בדעת הרמב"ם.
רבי יצחק עראמה טען טענה דומה לזו של האברבנאל שאכילת חיות שאסורים בתורה משפיעים לרעה מבחינה נפשית, "מאטימים של הכח השכלי, מולידים שיבושי דעות ובולמוס של תאוות נכריות ובהמיות" (עקידת יצחק ויקרא, פרשת שמיני, שער ס דף ל"ג ע"ב, ל"ח ע"ב).
הרמב"ן שילב את שתי הגישות גם יחד וסבר כי גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה נפשית ישנה השפעה שלילית על האדם האוכל בשר חיות שנאסרו בתורה (רמב"ן ויקרא י"א י"ג). היו שטענו טענות הקשורות לאיכות הסביבה ואקולוגיה, ויצחק דב פריז חישב כי לייצור ק"ג "סטייק נמר" נדרשים כשבעה ק"ג בשר בקר, שלייצורו נדרשים כארבעים ותשעה ק"ג דגנים". טענה אחרת היא שאיסור אכילת חיות בר וצמצום לאכילת חיות מבויתות שמגודלות על ידי האדם גורמת לכך שמינים וזנים שונים לא יכחדו מן העולם.
איסורי אכילת בעלי חיים מסוימים קיימים גם בדתות אחרות, כגון מצוות החלאל המוסלמי. מקורם של מנהגים אלו בקרב עמי ערב קודם לאסלאם.
הפרדת בשר וחלב
שמאל|ממוזער|250px|כלים בשריים. גרמניה, המאה ה-18 וראשית המאה ה-20. המוזיאון היהודי בברלין
שמאל|ממוזער|250px|כלים חלביים. גרמניה, המאה ה-19. המוזיאון היהודי בברליןהפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב כוללת אכילה, בישול והנאה. שלושה איסורים אלו נלמדים משלוש פעמים שבהן מופיע בתורה האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" (פעמיים בספר שמות ופעם בספר דברים). חז"ל הרחיבו איסור זה על אכילת כל בשר חיה ובהמה בחלב, ומאוחר יותר אף על עוף.
אכילת בשר דגים בחלב מעיקר הדין נפסק בשולחן ערוך שאין איסור באכילת דג בחלב, אמנם יש שכתבו להימנע מלאוכלם ביחד מטעמי בריאותהאיסורים כוללים גם עירוב מאכלים או כליהם (בכלי ראשון לדוגמה) לפיכך, במטבחים שומרי כשרות נהוג למצוא מערכות כלים (צלחות וסכו"ם) נפרדות עבור מאכלי בשר ומאכלי חלב. יתר על כן, ניתן למצוא במטבחים אלה שני כיורים המשמשים להפרדה בין בשר ובין חלב.
הרמב"ם הוא הראשון שהעלה את הסברה כי הציווי בא כנגד המנהג האלילי לבשל גדי בחלב אימו, בפולחן של אלילים שונים, אם כי לא נמצאו עדויות מובהקות לכך. עד היום השתמר מאכל זה אצל הבדואים בשם "ג'די בחליב אמו", והוא נחשב למאכל תאווה, שמכינים אותו לאורחים מכובדים. לאיסור אכילת בשר וחלב מספר טעמים לפי דעות שונות ביהדות. לפי ספר הזוהר ניתן פירוש קבלי לכך; החלב הלבן מסמל מידת הרחמים ואילו הבשר האדום מסמל את מידת הדין ואסור לערבבם.
הרב קוק, ב"חזון הצמחונות והשלום", סבר כי התורה מחנכת להבחנה בין דרגות של מעשים. לתפיסתו אף שהתורה התירה לשתות חלב בהמה ולאכול את בשרה, אסור לערבב בין השניים, כי שתיית החלב כרוכה רק בגזל החלב שנועד לצאצאיה, בעוד שאכילת הבשר כרוכה בהרג הבהמה. לדעת קאסוטו, בהמשך לשיטת הרמב"ם, מדובר בהרחקה מעבודת אלילים כפי שנמצא בשירה האוגריתית "טב[ח גד] בחלב, אננח בחמאת", אולם חוקרים אחרים כמנחם הרן שוללים פרשנות זו בין השאר בשל השענותה על שחזור ספקולטיבי. הוגים מודרניים, כפרופ' שלום רוזנברג, סוברים כי מדובר בהרחקה מאכזריות וציניות, של בישול הגדי דווקא בחלב אמו.
כשרות במזון מן הצומח
במזון מן הצומח ישנם כמה כללים הלכתיים, חלקם אינם נוהגים אלא בגידולים שצמחו בארץ ישראל ומכונים "מצוות התלויות בארץ", וחלקם נוהג בצומח בכל מקום בעולם.
טבל
כל יבול חקלאי הגדל בארץ ישראל מחויב בתרומות ומעשרות, וכל מאפה הנעשה מחמשת מיני דגן בשיעור של מעבר לקילו וחצי קמח חייב בהפרשת שיעור מסוים מן העיסה, חלק המכונה 'חלה'. יבול שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות או בצק שלא הופרשה ממנו חלה נחשב טבל ואסור באכילה ובהנאה. כמו כן קיים מעמד ביניים של יבול שהוא במעמד ספק אם הופרשו ממנו מעשרות המכונה "דמאי".
תרומות ומעשרות
"תרומה גדולה" - אחוז מסוים מהיבול הניתן לכהן.
"מעשר ראשון" - עשרה אחוזים מהיבול הנותר ניתנים ללוי (או לכהן).
"תרומת מעשר" - עשירית מ"מעשר ראשון" מוסר הלוי לכהן.
מעשר שני מופרש על ידי החקלאי אחרי שהופרש מעשר ראשון ללוי. מעשר שני נותר ברשות בעל הפירות ועליו לאכלם בירושלים בטהרה. מעשר שני נוהג בשנים א׳, ב׳, ד׳ וה׳ של מחזור שמיטה בת שבע שנים. בשנים ג׳ וו׳ נוהגת מעשר עני.
מעשר עני ניתן בשנים ג׳ וו׳ של מחזור שמיטה על ידי בעל הפירות לעניים. כמעשר שני הוא מופרש אחרי שהופרשו עשרה אחוזים עבור הלוי במעשר ראשון.
הפרשת חלה
270px|ממוזער|טקס הפרשת החלה במפעל לייצור מצות
בעת לישת בצק עבה הנועד לאפיית לחם, חלה מצווה להפריש "חלה", חתיכה מהבצק, ולתת אותה לכהן. החיוב חל רק כאשר לשים בצק בכמות מסוימת, שהיום מוערכת בכ-1.6 ק"ג. מצווה זו נעשית לרוב על ידי נשים.
החלה המופרשת אמורה להינתן לכהן שיאכלה בטהרה, אך מאחר שדיני טומאה וטהרה אינם נוהגים היום, בארץ ישראל החלה המופרשת כיום נשרפת, וזאת בשונה מחוצה לארץ שהבעלים רשאים לתת את חלתם לכהן לאכילה.
ערלה ונטע רבעי
על פי ההלכה, כאשר נוטעים עץ בקרקע, חל איסור על הנאה מפירותיו במשך שלוש שנים. איסור זה נקרא איסור ערלה. גם בחו"ל אסור להנות מפירות כאלה, על פי הלכה למשה מסיני. יש לשים לב שאיסור זה הוא על הנאה בכלל, ולא רק אכילה. חישוב שלוש השנים תלוי בכמה גורמים, וכל שנה חדשה מתחילה בט"ו בשבט.
בשנה הרביעית לנטיעת העץ, כל פירותיו קדושים ונקראים נטע רבעי. אכילתם מותרת רק פנימה מחומת ירושלים ובטהרה, או על ידי פדיון, כדין מעשר שני. החל מהשנה החמישית, אין הגבלה על אכילת הפירות מבחינת איסור ערלה.
שמיטה
אחת לשבע שנים, נוהגת מצוות שמיטה. ישנו איסור על עבודה בקרקע וישנה חובת הפקרה לפירות, ולדעת פוסקים מסוימים אם השדה נעבד או נשמר בשביעית פירותיו נאסרים באכילה. כמו כן ישנו איסור ספיחין, והפירות שגדלו בשביעית קדושים ואסורים בהשלכה לזבל באופן רגיל.
איסור חדש
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים בט"ז בניסן, היום השני של פסח, את קרבן העומר. קרבן זה נועד להתיר באכילה את התבואה החדשה שגדלה לאחר הפסח שעבר. עד הקרבת הקרבן התבואה החדשה אסורה באכילה. היום שאין קרבן, התבואה החדשה אסורה עד השקיעה של אותו יום.
בדיקת חרקים
נושא נוסף הקשור לכשרות במזון מן הצומח הוא בדיקתו מחרקים, האסורים באכילה. התפתחות החקלאות עם השנים החמירה את בעיית החרקים שהפכו לנפוצים יותר במזון. האיסור על אכילת חרקים הוא דווקא על חרקים השורצים על הארץ (ולא בתוך הפרי) ושנראים בעין האנושית, ולא על יצורים קטנים יותר. בדיקה זאת נעשית באמצעים שונים ובאופן משתנה לפי שכיחות החרקים בפירות ובירקות. ישנם פירות הנחשבים לנגועים מאוד בחרקים, לדוגמה תאנים, כרובית ותותים ומשום כך נמנעים שומרי הכשרות לאוכלם אלא לאחר בדיקה מקיפה או על ידי הקפדה על קניית ירקות שגודלו באופן מיוחד למניעה ככל האפשר של הימצאות חרקים בהם ("ירקות ללא חרקים"). מקובל לנפות את הקמח בנפה לפני השימוש בו, מחשש להימצאות חרקים, וכן לברור את גרעיני האורז וסוגי הקטניות השונים קודם בישולם.
איסור כלאיים
כלאי זרעים אסור ליהודי לזרוע או לשתול שני מיני זרעים או שתילים בסמוך זה לזה. במקרה שעבר על איסור זה עליו לעקור את הזרעים, אבל הגידולים אינם נאסרים.
כלאי הכרם: אסור ליהודי לזרוע או לשתול סמוך לכרם זרעי מינים אחרים. כשנעשה איסור זה, במרבית המקרים הגידולים נאסרים.
לינת לילה של בצלים ושומים
יש המקפידים על איסור לינת לילה של ביצה, בצל ושום קלופים, שמקורו בתלמוד הבבלי, משום רוח רעה השורה בלילה על מאכלים קלופים אלה.
מאכלי נכרים
מעבר לכך שגוי פסול מלשחוט שחיטה כשרה, להפריש תרומות ומעשרות, או לבצע פעולות מיוחדות אחרות לצורך הכשרת המזון, ישנן הלכות הרחקה מגויים המטילות הגבלות מיוחדות על כשרות מזונות שהוכנו בידי גוי. ביניהן איסורי האכילה הבאים:
יין נסך - יין שגוי מזג או נגע בו (כל נגיעה בבקבוק היין), אינו כשר.
חלב נוכרי - חלב שנחלב בידי גוי, ללא השגחה יהודית.
פת עכו"ם - לחם שנאפה על ידי גוי.
בישולי גויים - מאכלים שבושלו על ידי גויים.
שמן זית של גוי נאסר גם הוא בשלב מסוים, אך לאחר מכן הותר.
חלק מהאיסורים מותרים כשיהודי משתתף בהכנת המזון, למשל מדליק את האש לבישול ומניח עליה את הסיר.
פסח
בחג הפסח ישנן הקפדות רבות נוספות, על אכילת מזון כשר לפסח: חמץ, קטניות ומצה שרויה.
בנוסף, חמץ שעבר עליו הפסח אסור במשך השנה כולה.
כשרות הכלים
כשרות המאכל איננה מספקת, וצריך להקפיד גם על כשרות הכלים שנגעו במאכל, מרגע בישולו ועד אכילתו. על פי ההלכה בתנאים מסוימים ישנה בליעה של המאכלים בכלים, ולכן כדי שכלי יהיה כשר לבישול ולאכילה, צריך לבדוק שלא בושל בו שום מאכל אסור מהרשימה שלמעלה.
בנוסף, כלי שהיה בבעלותו של גוי, כאשר יהודי רוכש אותו הוא צריך להטבילו לפני השימוש. גם כלים שבושל בהם אוכל בשבת נאסרים על פי פוסקים מסוימים.
גדרים וסייגים הלכתיים
לסיוע על שמירת כללי הכשרות וכהתגברות על מכשולים המטשטשים את הדברים האסורים נוספו במשך הדורות גדרים וסייגים שונים המורים על מכשולים אלה. להלן דוגמאות לכך:
בכלל איסור אכילת בהמה טמאה, ישנו איסור לשתות חלב בהמה טמאה. כדי לא להיכשל באיסור זה נהגו ישראל לא לשתות חלב (אפילו חלב בהמה טהורה) אם הוא לא נחלב בפני יהודי ירא שמים שיעיד שלא עירבו שם חלב בהמה טמאה. עקב התפתחות תעשיית החלב והאכיפה של מערכות הבריאות במדינות מתוקנות שלא יערבבו במוצר רכיבים שאינם כתובים בו, יש רבים המקלים באיסור זה.
אמרו חכמים, אם הובא לפניך דג שעורו מופשט מעליו אינך יכול לדעת איזה סוג דג הוא, ואם הוא כשר או לא.
באיסור בשר בחלב הרחיקו חכמים ואמרו שמכיוון שדרכו של בשר להישאר בשיני האוכל עד שש שעות, נאסרה אכילת מאכלי חלב שש שעות לאחר שטעם ממאכלי בשר.
בשליחת מוצרי מזון ממקום למקום, חששו בחלק מהמקרים שהשליח יחליף את המוצר הנשלח במוצר אחר. לכן חלק ממוצרי המזון מצריכים סימון של חותם בתוך חותם, ולכל הפחות חותם אחד.
הבדלי גישות בכשרות
בנושא הכשרות, כבנושאים הלכתיים רבים אחרים, קיימים הבדלים בהלכה בין פסיקתו של הבית יוסף המקובל על בני עדות המזרח, לבין שיטתו של הרמ"א המקובל על יוצאי עדות אשכנז. הדוגמאות הבולטות הן:
בשר גלאט - מקור הכינוי "גלאט" הוא במילה היידית שפירושה "חלק", כלומר ללא כל שאלות. בהלכה היהודית קיימים 18 סוגי טרפות שקיימת מחלוקת לגביהן. ברובן הרמ"א מחמיר והבית יוסף מקל, אולם בטריפה הנפוצה ביותר, סירכת הריאה, מחמיר הבית יוסף יותר מהרמ"א, מה שגרם במרוצת השנים לכך שרבים מבני עדות המזרח לא אכלו בשר בהמה בהשגחה אשכנזית - תהיה מהודרת ככל שתהיה.
מהדרין מכל העדות הקפידו לאכול מבשר שלא נשאלה בו שום שאלה וזאת כהידור וחומרה, וגם זה קרוי "גלאט".
שחיטה חסידית - חסידים מכל החצרות החסידיות מקפידים שהשוחט יהיה חסיד.
בישולי גויים - קיימת מחלוקת הלכתית בין הבית יוסף לרמ"א, כשהאחרון מקל באופני ההיתר לבישול. הכוונה היא, שעל פי דעת הרמ"א מספיק רק שהאש תודלק על ידי יהודי על-מנת להתיר את התבשיל. אולם, דעת הבית יוסף להחמיר בזה שגם ההכנסה לתנור תתבצע על ידי יהודי.
בשר בחלב - מאכלים שבושלו בסיר שבושל בו בשר במהלך היממה האחרונה (בן יומו), הם בשריים ואסור לאכול אותם עם מאכלי חלב לדעת הרמ"א. לעומתו מקל הבית יוסף ומתיר לאוכלם יחד עם מאכלי חלב, אמנם ההיתר הוא רק כאשר כבר נתבשל, ולא לבשל לכתחילה על מנת לאוכלו בחלב.
בכשרויות המהדרין משתדלים להקפיד על החומרות של כל העדות, על מנת שכל יהודי באשר הוא יוכל לאכול ללא חשש כשרותי.
כדי להבהיר נושאים שכוללת הכשרות מצוין לעיתים "ללא חשש קטניות", "ללא חשש לינת לילה", "ללא חשש שרויה" וכדומה.
השגחת כשרות בישראל
שמאל|ממוזער|250px|תעודת כשרות לבית קפה
במדינת ישראל מספר חוקים שנועדו להגביל את הזמינות של אוכל לא כשר מסוגים מסוימים. חוקים אלו כוללים את חוק איסור גידול חזיר, האוסר על גידול חזירים, וחוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1956, המסמיך רשות מקומית להתקין חוק עזר עירוני שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו המיועדים לאכילה. חוקים אלה משקפים את מעמדו המיוחד של החזיר. בשנת 1994 נחקק חוק יבוא בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, שבאותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994. חוק זה קובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר מטעם מועצת הרבנות הראשית לישראל. לשר התעשייה והמסחר ניתנה סמכות מוגבלת למתן רישיונות לייבוא בשר חסר תעודת הכשר. פקודת מאכל כשר לחיילים קובעת כי "לכל החיילים היהודים בצבא הגנה לישראל יש להבטיח מאכל כשר", ודרישה זו מיושמת בהוראות הפיקוד העליון ובפקודת מטכ"ל.
רבים מיצרני המזון ומספקי המזון בישראל מצטיידים בתעודת כשרות, לעיתים רק מתוך שיקול מסחרי השואף לכלול בקהל היעד של המוצר את ציבור שומרי הכשרות. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים הביאה אוכלוסייה גדולה שמגלה עניין במזון לא כשר, ובעקבות זאת נפתחו חנויות רבות המציעות מזון שאינו כשר.
בנוסף להלכה, גם אחדים מחוקי מדינת ישראל עוסקים בכשרות. בחוקי מדינת ישראל ניתן משקל מיוחד לשמירת הכשרות כסימן לאורח חיים דתי. נערה המבקשת פטור משירות בצה"ל מטעמי הכרה דתית חייבת להצהיר על קיום שני תנאים כדי שתהיה ראויה לפטור זה: "היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו", ו"היא אינה נוסעת בשבת" ().
נושא מתן התעודה נדון בבג"ץ גיני נגד הרבנות הראשית בשנת 2016.
חוק איסור הונאה בכשרות
חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, מייחד את הסמכות להעניק תעודת הכשר לרבנות הראשית ולרבנים שהוסמכו על-ידה לצורך כך, לרבנים מקומיים ולרבנות הצבאית עבור מקומות המגישים אוכל למערכת הביטחון. בין השאר נקבע בחוק "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר", וכן "בעל בית אוכל שבידו תעודת הכשר ובית האוכל מוצג בכתב ככשר, לא יגיש ולא ימכור בו מצרכים שאינם כשרים לפי דין תורה". כללים אלה חלים על העוסקים בייצור מזון, מכירתו והגשתו במסעדות. מאחר שסמכות זאת ניתנה על פי חוק רק לגופי כשרות רשמיים, גופי כשרות פרטיים עוקפים הנחיה זו באמצעות הימנעות משימוש במילה 'כשר' והחלפתה בציון כי מקום או מוצר נמצאים בהשגחת גוף כשרות מסוים.
לגבי מוצרי מזון מיובאים, הרבנות הראשית דורשת קבלת אישור שלה על מנת למכרם בישראל ככשרים, גם אם יש עליהם חותמת כשרות מחוץ לארץ. עתירה לבג"ץ שדרשה שהרבנות הראשית תחויב לאשר כשרות לכל מזון מיובא שיש עליו פיקוח כשרות מחוץ לארץ נדחתה על ידי בית המשפט.
הרבנות הראשית, באמצעות הרבנות המקומית, מעמידה משגיחים במקומות המייצרים מזון, אשר מקבלים לעיתים את שכרם מבעל העסק עצמו. יש הטוענים שדבר זה הוא ניגוד עניינים מובהק, שגורם לפגיעה בהקפדה על הכשרות. בעקבות זאת התקבלה החלטה ברבנות הראשית, להעביר את שכרם של משגיחי הכשרות דרך חברת כוח אדם. דבר שיצמצם את ניגוד העניינים במידת מה.
בנוסף למשגיחים, מעמידה הרבנות "מפקחים" אשר מקבלים את שכרם מהרבנות, ותפקידם לפקח על עבודת המשגיחים. מפקחים אלו, כיוון שאינם מקבלים את שכרם מבעל העסק, אמורים להיות נקיים יותר מהאינטרסים האמורים.
ב נאמר "במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד". שאלת התנאים שמותר לרבנות להציב לקבלת תעודת כשרות לבית עסק עלתה מספר פעמים לדיון בפני בג"ץ, שדרש מהרבנות שלא להציב תנאים שאינם נוגעים ישירות לכשרות המזון. כך לדוגמה, כאשר נמנעה הרבנות ממתן תעודת כשרות לאולם בו נערכו ריקודי בטן - אסר עליה בג"ץ לעשות כן. במקרה אחר חייב בג"ץ את הרבנות באשדוד להעניק תעודת כשרות ליהודיה משיחית, ללא הצבת תנאים מיוחדים הנדרשים משאינם יהודים. השופטים קבעו כי כללי האמון של הרבנות במבקש תעודת כשרות צריכים להתבסס על החוק ולא על ההלכה. לעומת זאת, הכיר בג"ץ בזכותה של הרבנות לדרוש ממסעדות שלא לבשל אוכל בשבת כתנאי לקבלת תעודת כשרות, לאור העובדה שדעת המגן אברהם היא שבישול בשבת פוסל גם את הכלים בהם בושל המזון בשבת ודורש הגעלה להכשירם.
אחדות מהרבנויות המקומיות הממלכתיות בארץ הקימו מערכות כשרות "מהדרין", מחמירות, לצד מערכת הכשרות הרגילה, בעיקר בערים בעלות צביון חרדי או ציבור חרדי גדול. בין הערים שבהן הקימו רבני הערים מערכת כשרות מחמירה: ירושלים, צפת, רחובות, טבריה וקריית גת.
רפורמת הכשרות של שנת 2022
בינואר 2022, שולבה בחוק ההסדרים רפורמה בחוק איסור הונאה בכשרות, שמטרתה להפוך את הרבנות הראשית לישראל ממונופול על הכשרות לרגולטור המפקח על השחקנים בשוק הכשרות. הרפורמה שללה מהרבנות הראשית את המונופול שהיה לה על המילה "כשר".
בנוסף הרפורמה אפשרה לגופי כשרות מקלים יותר מהרבנות הראשית להעניק תעודת כשרות.
עיקרי הרפורמה:
תאגידים עסקיים יוכלו לתת כשרות לבתי עסק בכל רחבי הארץ, הדבר יגרום לתחרות ופתיחת השוק בתחום הכשרות.
תינתן האופציה לתאגידים פרטיים העוסקים בכשרות לבקש רישיון מהרבנות הראשית ולהיחשב לתאגיד כשרות על פי סטנדרטים הלכתיים שקבעה הרבנות הראשית.
יתאפשר לרב עיר שיש לו ניסיון בכשרות ועוד שני רבני מועצות אחרים עם ניסיון בכשרות לקבוע סטנדרט חדש לכשרות בין אם הוא מקל או מחמיר מהסטנדרט שקבעה הרבנות.
רבנים מקומיים ומועצות דתיות ימשיכו לתת אישורי כשרות בישראל בכפוף לניהול תקין, סמכות הלכתית תהיה בראש כל תאגיד.
כוח אכיפה משמעותי יותר יוענק לרבנות כלפי גופי הכשרות הפרטיים.
יוקם מערך פיקוח ארצי על כל נותני הכשרות וכל גוף כשרות בישראל יפוקח על ידי מפקחי הרבנות הראשית לישראל בין אם הוא תאגיד פרטי ובין אם הוא מועצה דתית.
גופי כשרות העומדים בכללים ושקיבלו רישיון לתת כשרות יוכלו לתת כשרות גם על מוצרים מחו"ל. מוצרים אלו יהיו פטורים מבירוקרטיה הקיימת כיום. בנוסף נותני כשרות ויבואנים שיתגלה כי פעלו שלא כדין יענשו בצורה חמורה יותר.
בעקבות כניסת השינוי לתוקף בינואר 2022, הרבנים חיים קניבסקי, גרשון אדלשטיין ושלום כהן פרסמו מכתב האוסר על כלל רבני הערים לתת תעודת כשרות לעיר או יישוב שאינו בתחום אחריותם, ואם ייתנו בניגוד להוראתם – כשרותם תיאסר בכל מקום.
גופי כשרות פרטיים
גופי בד"צ
רוב מוחלט של הציבור החרדי ומיעוט בקרב הציבור הדתי אינם סומכים על פיקוח הכשרות הממלכתי של רוב הרבנויות המקומית, ואוכלים רק מזון שניתנה לו כשרות מטעם גופים פרטיים מסוימים ("בד"צים") שכשרותם נחשבת מהודרת יותר. הנימוקים העיקריים לכך הם:
דרישה להצבת תנאים הלכתיים מחמירים יותר להענקת כשרות מהתנאים המוצבים על ידי הרבנות.
טענות על ליקויים במערכות הפיקוח ברבנויות השונות.
סטנדרטים לכשרות שאינם אחידים בקרב רבנויות שונות.
בקרב חלקים ניכרים מהציבור הצורך מזון בכשרות גופים פרטיים נפוצה תופעה של הסתמכות דווקא על גוף כשרות מסוים או כמה גופים, ואי הסתמכות על גופי כשרות פרטיים אחרים. לעיתים באירועים להם מוזמנים אורחים המקפידים על כשרות מחמירה, מוקצים מספר שולחנות נפרדים לאורחים אלו, ולהם מוגשות בנפרד מנות מזון בכשרות המחמירה.
במשך השנים הוקמו מספר גופים פרטיים המספקים פיקוח כשרותי הנחשב למחמיר יותר ממערכת הכשרות הממלכתית של הרבנות. הרבנות אינה מתנגדת לכך כל עוד הגופים המושגחים עומדים בכלליה ומחזיקים גם בתעודת כשרות מטעמה. לעיתים מכונה כשרות זו מהדרין, כמילת מותג הבאה לציין תנאים מחמירים יותר לכשרות, אך אין תקן אחיד לשימוש במילה מהדרין. גוף כשרות מכונה על פי רוב במילת המותג בד"ץ, על שם גוף הכשרות הפרטי המוביל "הבד"ץ של העדה החרדית" (בד"ץ הוא למעשה ראשי תיבות של 'בית דין צדק'), וזאת אף על פי שעיסוקם של חלק מגופים אלו הוא בכשרות ולא במשפט עברי. גופים אלו מעניקים השגחה ליצרני מזון המעוניינים בכך תמורת הענות לתנאי הכשרות שלהם, בצירוף תשלום שכר המשגיחים ואגרה.
תחום בולט בגופי הכשרות הפרטיים הוא תחום כשרות בשר. גופי כשרות רבים מבצעים שחיטה עצמאית (שחיטת בקר מבוצעת לרוב בדרום אמריקה), ומשווקים את הבשר לאחר שעבר הכשרה בעיקר בריכוזי אוכלוסייה חרדים. מחירו של בשר זה יקר ממחירו של בשר בכשרות רגילה.
גופי הכשרות הפרטיים אינם נמצאים בפיקוח הרבנות הראשית, אלא כפופים לסמכות הרבנית שבראשותם. עם השנים הפכה סוגיית הכשרות המחמירה ושאלת הסמכות שעליה לסוגיה פוליטית בחברה החרדית, וקבוצות וקהילות רבות בחרו להפגין את עצמאותן באמצעות הפעלת גוף כשרות עצמאי משלהן. ריבוי הגופים הפרטיים פוגע למעשה בהחמרות בתנאים לכשרות, שכן התחרות בין הגופים הפרטיים השונים מורידה מאמצעי הלחץ שגופי הכשרות יכולים להפעיל על היצרנים, בעוד ליצרן ישנה בחירה בין מספר גופי כשרות פרטיים.
בסמוך לגופי הכשרות הפרטיים הוותיקים צצו גם מספר גופי כשרות פרטיים חדשים, שרמת הפיקוח הירודה בהם הובילה את הרבנות הראשית לפרסם כי אין להסתמך על חותמת הכשרות המונפקת על ידי גופים אלו.
יתרה מכך, בהתאם לחוק איסור ההונאה בכשרות, הרבנות מטילה קנסות על מי שמציג תעודת כשרות ללא אישור הרבנות. בעקבות עתירה לבג"ץ של שני בעלי מסעדות שביקשו לאפשר להם להציג את מסעדותיהם ככשרות, אף כאשר אין בידיהם תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית או לחלופין לקבוע ש בטל, השיב היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין כי החוק אינו אוסר על בתי עסק להציג תעודות כשרות מטעם גוף שאינו הרבנות, כל עוד ההצהרה היא רק על השגחת אותו גוף ולא שהאוכל כשר. ביוני 2016 דחה בג"ץ את העתירה, אך קבע כי פסק הדין יחול במשך שנתיים בלבד ובתקופה הזו המערכת מחויבת לשנות את הזיקה בין משגיחי הכשרות ובין המסעדות כך שהמשגיחים לא יהיו יותר כפופים למסעדות. בעקבות פסק הדין שונה נוסח התעודה שמעניק ארגון "השגחה פרטית". בדיון נוסף נדחתה שנית עתירה זו, ונקבע כי אסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר להציג כל מצג כשרותי, אולם מותר לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים עליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר. הרבנות הראשית אמרה בתגובה כי מדובר ב"יום שחור עבור כלל צרכני הכשרות במדינת ישראל". ארגון צהר הקים מיזם לפיקוח על מסעדות, המנפיק תעודות המוגדרות כמצג של בית העסק ועומדות בכללי בג"ץ.
כוח הקנייה החזק של המסתמכים אך ורק על חותמת הכשרות של הגופים הפרטיים הביא חברות המזון רבות בישראל לספק כשרות כזאת למוצריהן, דבר המשליך גם על יצרני המשנה של חומרי הגלם הנדרשים אף הם לעמוד בתנאי הגופים הפרטיים.
רשימת גופי כשרות פרטיים בישראל
גופי כשרות פרטיים המחזיקים מערכות בפריסה ארצית הם:
בד"ץ העדה החרדית, הגוף הגדול הוותיק והמפורסם שבגופי הכשרות הפרטיים, המעניק כשרות לרבים מיצרני המזון הגדולים בישראל, ובהם מאפיות אנג'ל, מאפיית ברמן, תנובה, טרה, אסם, המותג "מגדים" של עלית, טמפו, ועוד מותגים מפורסמים רבים. מעמדו החזק של גוף זה עומד בניגוד לשיעור המצומצם של אנשי העדה החרדית בקרב הציבור הדתי והחרדי בישראל.
מערכת הכשר הרב לנדא, גוף כשרות ותיק המקובל על רבים מהציבור החרדי שהוקם על ידי הרב יעקב לנדא. מערך הכשרות מעניק הכשר בעיקר לחנויות ומסעדות ברחבי העיר בני ברק. בין החברות הנושאות את ההכשר נמנות החברה המרכזית לייצור משקאות קלים (יצרנית קוקה-קולה בישראל) וחברת הבת מבשלות בירה ישראל (יצרנית פריגת וזכיינית טובורג, קרלסברג, סטלה ועוד), מעדני מיקי, פריגת, מותג הוופלים מן (עד תחילת 2010 גם מוצרי החלב וחלק ממוצרי הגלידה של שטראוס) ועוד.
בד"ץ חוג חת"ם סופר פתח תקווה. החברה הידועה שתחת כשרות זו היא יקבי ברקן.
בד"ץ אגודת ישראל, במשך שישים שנה היה נותן הכשרות למחלבת טרה, ועתה היקפו מצומצם למדי, וזאת בניגוד לחלקו היחסי הרב בציבור החרדי.
בד"ץ מהדרין. הוקם על ידי הרבנים שמחה קוק, רבה של רחובות והרב אברהם רובין. מערכת כשרות זו הוקמה בשל ההגבלות החוקיות שהוטלו על מערכת הכשרות המחמירה של הרבנות ברחובות בראשה עמדו. ממערכת כשרות מקומית ברחובות הפך הבד"ץ למעניק כשרות בפריסה ארצית, ובשירותיו משתמשים יקבי כרמל, יפאורה-תבורי, שטראוס מוצרי חלב ועוד.
בד"ץ חוג חת"ם סופר בני ברק.
בד"ץ בית יוסף של הרב משה יוסף, היה בנשיאות הרב עובדיה יוסף עד לפטירתו.
בד"ץ יורה דעה של הרב שלמה מחפוד, מרבני יהדות תימן.
בד"ץ מחזיקי הדת של חסידות בעלז.
בד"ץ שארית ישראל שמזוהה עם מפלגת דגל התורה הליטאית. עם המפעלים הגדולים שבהשגחת "שארית ישראל" נמנים מוצרי הסלטים והרביולי של שטראוס גרופ והמותג 'קריסטל' של יפאורה-תבורי. גם פעילות הבד"ץ הזה ברוב ענפי המזון היא קטנה, בניגוד לחלקה היחסי הגדול של הקבוצה איתה הוא מזוהה בציבור החרדי, עם זאת, לבד"ץ שארית ישראל פעילות נרחבת יותר בשחיטת עופות וייבוא בשר, ובכמה מותגים כגון "הקר" "טעם מן" "גלאט ירושלים" ועוד.
מערכת "כשרות למהדרין" בראשות הרב יוסף אפרתי, מקורב לרב יוסף שלום אלישיב. מערכת כשרות המתמחה בתחום כשרויות פירות וירקות.
בד"ץ קהילות, נפתח כמערכת שחיטה של הרב ישראל פישביין מחסידות גור. בהמשך הצטרפה אליו חסידות בעלז. עם השנים התרחב הבד"צ והוא החל להשגיח גם על חנויות מזון ומפעלים.
בהתאם לחוק איסור הונאה בכשרות, השימוש במילה "כשר" להטיותיה שמורה לרבנות הראשית ולמי שהסמיכה לכך. הרבנות מתירה לבד"צים לספק השגחה נוספת למוצרים שהכשרות שלהם כבר נמצאת בהשגחתה. עקב כך, בסמלילים של הבד"צים לא מופיעה המילה "כשר", אלא רק "בהשגחת". לעיתים ניתן מספר רב של כשרויות, כדי לרצות קהלים שונים.
גופי הצהרה על פיקוח
נכון לספטמבר 2020 רק לגורמים הקשורים לרבנות הראשית יש את הסמכות להנפיק תעודת כשרות. מצב זה עורר טענות של מסעדנים שונים שאין הצדקה לסכומי הכסף הגבוהים של תעודת הכשרות, ושביכולתם למצוא דרכים אלטרנטיבות לוודא ולהצהיר שהם מקפידים על מסורת ישראל.
בשנת 2014 עתרו שני מסעדנים לבג"ץ בדרישה שיותר להם להציג בבית העסק שלהם הצהרה בדבר כשרות האוכל, גם ללא תעודה רשמית של הרבנות, אלא בהסתמכות על גורמים אחרים. בשנת 2018 התקבלה החלטת בית המשפט, שנתנה פרשנות מקלה לחוק איסור ההונאה בכשרות, שהתירה תעודת הצהרה בה מחויבים לציין שזוהי אינה תעודת כשרות מטעם הרבנות אלא הצהרה עצמית (אולם ניתן לציין את הגורם המפקח). בנוסף, אסר בית המשפט על שימוש בתעודה בשורש כ.ש.ר ובמילים "השגחה", "הלכה" ו-"מהדרין".
בהמשך שנת 2018 הקים ארגון רבני צהר מערך דמוי-כשרות. אף על פי כן, בשלב זה פרשה הרבנות את פסיקת בג"ץ לחומרה, ורשמה קנסות כספיים לעסקים שהציגו תעודות דמויות-כשרות אלו.
בספטמבר 2020 עדכנה הרבנות הראשית את מדיניות האכיפה הרשמית שהיא מציגה לציבור, והתאימה את מדיניותה לפסיקת בג"ץ, בנימוק שהתקשתה למצות את הדין עם העבריינים שקנסה, בעקבות ריבוי הפרשנויות של החוק. במדיניות החדשה תתיר הרבנות הצגת הצהרות בבתי עסק, בהתאם למגבלות שקבע בג"ץ, עם תוספת האיסור לשימוש במילה "תעודה".
ארגוני כשרות ופיקוח על הכשרות בעולם
ברחבי העולם מתגוררים יהודים רבים שומרי כשרות, ולשירותם פועלים גופי כשרות פרטיים. בולטים בהם שני ארגונים שמרכזם בארצות הברית, אך פעילותם כלל עולמית: ארגון הכשרות OK וארגון הכשרות OU. לשני ארגונים אלה גם נציגות מצומצמת בישראל. ארגוני כשרות נוספים הממוקם בניו יורק הם משולש K, התאחדות הרבנים דארצות הברית וקנדא (המקבילה של העדה החרדית), וארגון הרבנות הראשית לרוסיה. גם בד"ץ "איגוד רבנים" ממנצ'סטר (מיסודו של הרב, אשר יעקב וסטהיים) נפוץ ברחבי העולם וישראל. ישנם עוד מאות ארגוני כשרות קטנים יותר שבדרך כלל פועלים באזור מצומצם. החוק במדינת ניו יורק מחייב לספק לצרכני מזון כשר מידע על האדם או הגוף שאישר את כשרותו של מוצר, ולמשרד החקלאות העירוני מחלקת אכיפה עם מפקחי שטח. חקיקה לפיקוח על הכשרות קיימת גם במדינת ניו ג'רזי ובמדינות נוספות בארצות הברית.
ראו גם
שחיטה כשרה
משגיח כשרות
מס כשר
איסור והיתר
חלאל - באסלאם
קישורים חיצוניים
כתבות ומאמרים
אברהם שטינברג, כשרות, באתר "דעת"
כשרות בצה"ל, באתר "דעת"
הרב משה כ"ץ, כשרות ממלכתית: בין מציאות לחזון, באתר "כושרות"
המערכת עם מיקי חיימוביץ', מונופול הכשרות – תחקיר/סקירה של תופעת (ריבוי) הבד"צים בישראל, ערוץ 2 (רשת), 28 בדצמבר 2015
מוטי טליאס, הכשרות הפרטית בישראל, רגולציה וולנטרית כתוצר משולב של ביקוש והיצע, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2015
מאמרים ומושגים בנושא כשרות , באתר בית חב"ד
"בד"ץ" או "מהדרין"?, באתר "ישיבה"
הלכות
הלכות מאכלות אסורות במשנה תורה לרמב"ם, באתר "מכון ממרא"
כשרות בווידאו, הרב יוסי שטיינברגר
כשרות חלק א - הצומח והחי הרב אליעזר מלמד באתר פניני הלכה
מידע והלכה בכלל נושאי הכשרות, באתר כושרות.
אינדקס חרקים במזון - אתר כושרות
כשרות - צעד אחר צעד , מושגים והלכות באתר בית חב"ד
כשרות באתר "צעירי אגודת חב"ד" בישראל
הרב אורן דובדבני, כשרות מזון בחו"ל, באתר צהר
מידע מקצועי על כשרות ומזון באתר גלאט כשר
אתרי גופי כשרות פרטיים
אתר "חיפוש כשר", אינדקס מוצרים לפי הכשרים, ועדכוני כשרות
אתר גוף הכשרות "בד"ץ בית יוסף"
אתר בד"ץ איגוד רבנים
אינדקס של מעל 300 גופי כשרות פרטיים בארץ ובעולם*
אתר בד"ץ אגודת ישראל באמריקה הלטינית
אתר "כושרות"
שונות
המוקד להכשרת המטבח, של צעירי אגודת חב"ד
הסברים על מנהגי הכשרות, באתר הידברות
אוסף תעודות כשרות לפסח, באתר הארכיון הציוני
הערות שוליים
*
קטגוריה:מזון
קטגוריה:המטבח היהודי
קטגוריה:אכילה ושתייה ביהדות
קטגוריה:מסכת חולין | 2024-10-14T09:02:20 |
ירדן (מדינה) | REDIRECT ירדן | 2004-03-19T08:47:40 |
יום השואה | הפניה יום הזיכרון לשואה ולגבורה | 2023-12-27T12:07:18 |
יום הזיכרון לחללי צהל | הפניה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל | 2023-12-27T12:08:08 |
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל | ממוזער|280px|תרועות אבל ליום הזיכרון, 1951
יום הזיכרון לחלְלי מערְכות ישראל וּלחללי פעולות האיבה, המכונה בקיצור גם יום הזיכרון לחללי צה"ל או יום הזיכרון, הוא יום זיכרון לאומי במדינת ישראל להנצחת חללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה למן תקופת היישוב החדש בארץ ישראל ועד ימינו. מועד זה חל יום לפני יום העצמאות, באופן שנועד, על פי ההשקפה הרווחת, להזכיר את מחיר הקמת המדינה ושמירת קיומה. ביום זה מתקיימות אזכרות ממלכתיות, אזרחים רבים מבקרים בבתי עלמין צבאיים, והתקשורת עוסקת בסיפור חייהם האישי של נופלים בכל המלחמות והמאבקים המזוינים שמדינת ישראל צלחה בתולדותיה.
יום זה שימש להנצחת זכרם של חללי מערכות ישראל החל משנת 1951, ובשנת 1963 נקבע ייעודו זה ב"חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצה"ל". בשנת 1998 החליטה ממשלת ישראל להוסיף ליום הזיכרון את הנצחת חללי פעולות האיבה. התאריך הרשמי של היום הוא ד' באייר, אך ברוב השנים הוא מוקדם או נדחה ביום או יומיים כדי למנוע התנגשות בינו או בין יום העצמאות לבין השבת.
קביעת יום הזיכרון
בראשית ימי המדינה
בשנת 1940 נקבע ד' באייר כיום הזיכרון לנופלים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, אולם יום זה לא צוין בשנים שלאחר מכן.
בד' באייר תש"ח, יום לפני הקמת המדינה, נפל כפר עציון. לקראת יום השנה הראשון לנפילת היישוב (ויום העצמאות הראשון), הציע חבר קיבוץ טירת צבי, אברהם-יצחק מרחביה, לקבוע את ד' באייר כ"יום עציון". בכך היה מרחביה הראשון שהציע את החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות:
מלחמת העצמאות נסתיימה בסמוך ליום העצמאות הראשון ב-1949. בשנה זו נערכו אזכרות מרכזיות לחללי קרבות שבהם היו נופלים רבים, וכן אזכרות מרכזיות בערים לכל נופלי העיר או האזור. בדומה לכך, קבע חיל האוויר יום זיכרון לחללי החיל בי"א באייר. זכר החללים הונצח גם באזכרות שהתקיימו ביום העצמאות הראשון עצמו.
קיום האזכרות לצד חגיגות העצמאות היה קשה מבחינה רִגשית, והיו מהמשפחות השכולות שחשו שלא מכבדים את קרוביהם בצורה נאותה. בעקבות זאת, עלתה בקשה בקרב המשפחות השכולות לייחד יום לזכר כל הנופלים במלחמה.
פחות משבועיים לפני יום העצמאות השני, באפריל 1950, הוצאה פקודת מטכ"ל הקובעת את ד' באייר, יום לפני יום העצמאות, כיום הזיכרון לחללי צה"ל, ושלא יתקיימו אזכרות צבאיות באף יום אחר. באותה שנה, מאחר שיום ה' באייר חל בשבת, הוקדם יום הזיכרון ליום חמישי ויום העצמאות נדחה ליום ראשון. הפקודה קבעה את סדרי היום ואת אופי הטקסים שיתקיימו בבתי הקברות הצבאיים של מדינת ישראל. בריאיון לערוץ 2 שנערך בשנת 1994 אמר הרב שלמה גורן כי קביעת המועד בצמוד ליום העצמאות נעשתה במקרה. לטענתו, במשך כל השנה השנייה למדינה נדחה מועד קביעת היום שוב ושוב, וכאשר התקרב יום העצמאות הבחין הרב כי לא נקבע ליום הזיכרון מועד, ומכיוון שלא נשארו ימים הוצמד יום הזיכרון ליום העצמאות. לדבריו, רק מאוחר יותר ניתנה לדבר הפרשנות המקובלת, שעצמאות המדינה קשורה קשר הדוק לדם הנופלים.
ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הקים בתחילת 1951 מועצה ציבורית להנצחת הנופלים, וזו המליצה, בהתאם למה שהונהג על ידי צה"ל בשנה הקודמת, לקיים את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות. המלצת המועצה אף העמיקה את הצמידות, וקבעה שכאשר יום העצמאות יוצא בשבת, ידחה יום העצמאות ליום שני, ויום הזיכרון יהיה בצמידות אליו ביום ראשון, בניגוד למה שהונהג בשנת 1950, אז יום העצמאות הוחג ביום ראשון ויום הזיכרון הוקדם ליום חמישי ולא היה צמוד ליום העצמאות. במהלך השנים הוזז מועד יום העצמאות, אולם הכלל שיום הזיכרון תמיד יהיה יום לפני יום העצמאות נשמר, ואף היווה עילה להזזת יום העצמאות מיום שני ליום שלישי כדי שערב יום הזיכרון לא יחול במוצאי שבת.
קביעת יום הזיכרון בחקיקה
בשנת 1963 חוקקה הכנסת החמישית את "חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא-הגנה לישראל", והוסדרו בו מנהגיו ומועדו. הסיבה הנפוצה שנחקקה בתודעה הלאומית בקביעת תאריך יום הזיכרון לפני יום העצמאות היא לתזכורת גבורת הנופלים שנתנו את נפשם למען הארץ, ועקב סיבה זו שחלחלה עמוק לתוך התודעה הישראלית, נקבע הדבר על ידי הכנסת בחוק, שבתחילתו נאמר:
280px|ממוזער|שמאל|נשיא המדינה ראובן ריבלין מדליק את נר הזיכרון עם גלית זהר, אלמנתו של סא"ל , בעצרת הממלכתית בערב יום הזיכרון, 2018
סעיף 3 לחוק קובע את אופיו של יום הזיכרון:
במהלך השנים הוכנסו שינויים בחוק. ב-1980 שונה שם היום ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל", שם שהיה בשימוש עוד לפני כן, ונוספו לו גם חללי המחתרות, המוסד והשב"כ. על מנת לאפשר לקרובי משפחתם של חללי מערכות ישראל להשתתף ללא קושי בטקסי יום הזיכרון, נקבע בחוק שקרוב משפחה (הורים, הורי-הורים, בן זוג, ילדים, אחים ואחיות) רשאי להיעדר מעבודתו ביום הזיכרון ויראו אותו כאילו עבד. החל משנת 2010 ניתנת זכות זו גם לקרובי משפחתם של חללי פעולות איבה, במסגרת תיקון לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.
בשנת ה'תשע"ח-2018 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, ובמסגרתו עוגן יום הזיכרון, ביחד עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כיום זיכרון רשמי של המדינה. בכך ניתן ליום הזיכרון מעמד חוקתי במסגרת חוק יסוד. דברי ההסבר להצעת החוק מנמקים זאת: "מוצע לעגן ימים אלה בחקיקת יסוד נוכח מעמדם כמרכיב יסודי בזהותה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי."
שמאל|ממוזער|350px|נהגים בתל אביב עומדים דום לצד מכוניותיהם בעת הצפירה
כללי הזזת התאריך
על-מנת למנוע התנגשות בין יום הזיכרון (ויום העצמאות, שחל מיד אחריו) ובין השבת, נקבעו בחוק הכללים הבאים:
אם חל ד' באייר ביום חמישי, מוקדם יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום רביעי, ג' באייר.
אם חל ד' באייר ביום שישי, מוקדם יום הזיכרון ביומיים, ומתקיים ביום רביעי, ב' באייר.
אם חל ד' באייר ביום ראשון בשבוע, נדחה יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום שני, ה' באייר (כלל זה חל החל משנת תשס"ד).
בכל המקרים הללו משתנה גם יום העצמאות בהתאם, ומתחיל מייד עם תום יום הזיכרון.
בשנת ה'תשנ"ז-1997 תיקנה הכנסת את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה כך שהוא יידחה תמיד מיום ראשון ליום שני, אך לא קיבלה תיקון דומה לגבי יום הזיכרון. הבעיה עלתה מחדש לפני יום העצמאות של שנת ה'תשס"ד-2004, שחל באותה שנה ביום שני. הקושי הטכני לקיים את טקסי יום הזיכרון במוצאי שבת גבר בסופו של דבר, והכנסת קיבלה שני תיקונים נוספים לחוק יום העצמאות ולחוק יום הזיכרון שעל פיו יידחו שניהם ביום אחד אם ה' באייר חל ביום שני.
מנהגים ותקנות ליום הזיכרון
בימים שלקראת יום הזיכרון מציבים חיילי צה"ל דגלון של מדינת ישראל על קברו של כל אחד מחללי צה"ל בבתי הקברות ברחבי הארץ. הרמטכ"ל מציב דגלון שכזה על קברו של החלל האחרון שנקבר עד אותו מועד בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
סמוך ליום הזיכרון מקבלות משפחות חללי מערכות ישראל איגרת משר הביטחון בתוך מעטפה המעוצבת במיוחד ליום זה, וכן מתנה צנועה (לרוב – ספר על ארץ ישראל).
לקראת יום הזיכרון מונחים דגלי ישראל וזרים על המשוריינים השוכנים ליד שער הגיא, לפני הכניסה לירושלים.
דגלי ישראל מורדים לחצי התורן.
בערב יום הזיכרון נסגרים מקומות הבילוי, כגון מסעדות, בתי קפה ובתי קולנוע. גם חנויות ומוסדות ציבור אשר בימים כתיקונם פתוחים בשעות הערב נסגרים בערב יום הזיכרון בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
רבים נוהגים להדליק בביתם נר זיכרון, הדולק לרוב מערב יום הזיכרון ועד לסופו. מוסדות ציבור רבים נוהגים להציב בכניסה למבנה מנורה גדולה בדמות שלהבת אדומה, כסמל ארגון יד לבנים.
רבים נוהגים לפקוד את בתי העלמין הצבאיים ואת טקסי הזיכרון. כמו כן פוקדים רבים את בתי יד לבנים ביישובים השונים, בהם ניתן לעיין בספרי הנצחה לזכר החללים.
רבים מאזרחי המדינה, ובפרט אלה המבקרים בבתי העלמין הצבאיים ובטקסי הזיכרון השונים, נוהגים ללבוש חולצה לבנה ביום הזיכרון.
סמל יום הזיכרון הוא פרח דם המכבים, הצומח על פי האגדה בכל מקום בו נפלה טיפה מדמם של המכבים. משרד הביטחון מנפיק מדבקות עם תמונת הפרח והן מחולקות בטקסי הזיכרון ונענדות על דש הבגד. מנהג זה נוצר בהשראת מדינות חבר העמים הבריטי, בהן נהוג בחודש נובמבר לענוד פרחי פרג מנייר או פלסטיק על דש הבגד. המנהג התפתח שם לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהשראת השיר "בשדות פלנדריה".
לקראת יום הזיכרון מנפיק השירות הבולאי את בול יום הזיכרון.
משרד הביטחון מעניק למשפחות השכולות את סיכת יום הזיכרון, שבה משולבים דגל ישראל, אבוקת זיכרון ושני סרטים שחורים שעליהם המילה "יזכור".
השידורים באמצעי התקשורת בערב היום וביום הזיכרון עצמו מוקדשים להצגתם של כתבות וסרטים העוסקים בנופלים ובהתמודדות עם השכול ובתכנים עלילתיים ודוקומנטריים על מערכות ישראל. ערוצי תקשורת אשר אופיים לא מאפשר הצגת תכנים אלו לא משדרים ביום זה.
הקרנת שמות הנופלים: מדי שנה נפתח ביום הזיכרון "ערוץ שמות הנופלים" המשדר לאורך כל יום הזיכרון את שמות החללים לפי תאריך נפילתם החל משנת 1851 (הנחשבת על פי המוסד לביטוח לאומי) ו-1873 (הנחשבת על פי משרד הביטחון) כתחילת ההתחדשות של היישוב העברי בארץ ישראל ומניין הנופלים נספר החל משנה זו). בעבר הוקרנו השמות בערוץ 33.
מתקימים טקסי זיכרון בבתי הספר ומוסדות החינוך בישראל
אירועי יום הזיכרון
ערב יום הזיכרון
ממוזער|270px|הצבת דגלונים של מדינת ישראל על קברם של חללי צה"ל
ערב יום הזיכרון נפתח בטקס המתקיים בבית יד לבנים בירושלים בשעה ארבע אחר הצהריים. עם שקיעת החמה מורדים דגלי ישראל במוסדות הציבוריים ברחבי המדינה לחצי התורן. בשעה שמונה בערב נשמעת ברחבי הארץ צפירת זיכרון בת דקה אחת, המתחילה רשמית את אירועי יום הזיכרון.
טקס מרכזי, הנפתח מייד לאחר צפירת הזיכרון, נערך ברחבת הכותל המערבי בירושלים בהשתתפות נשיא מדינת ישראל, הרמטכ"ל ובני המשפחות השכולות, ובו מודלקת אבוקת זיכרון על ידי נשיא המדינה ביחד עם בן או בת למשפחה שכולה. במהלך האירוע נושאים דברים נשיא המדינה והרמטכ"ל ונאמרת תפילת אל מלא רחמים. במקביל אליו מתקיימים טקסי זיכרון במרבית היישובים בארץ. אחד מהטקסים הגדולים נערך על ידי ארגון "זוכרים" בהשתתפות משרד הביטחון, המוסד לביטוח לאומי ועיריית ירושלים.
טקס הזיכרון ל מתקיים בערב יום הזיכרון במשרד החוץ בירושלים, במעמד שר החוץ, משפחות הנופלים, עובדי משרד החוץ ונציגי הסגל הדיפלומטי המוצבים בישראל.
בחלק מהיישובים נוהגים לערוך בערב יום הזיכרון, לאחר הטקס הרשמי, ערב שירי לוחמים ושירי זיכרון, כגון האירוע "שרים בכיכר", הנערך בכיכר רבין בתל אביב.
יום הזיכרון
שמאל|ממוזער|270px|הבמה בטקס יום הזיכרון השנתי ברמת הכובש
270px|ממוזער|טקס זיכרון לחללי ההגנה, אצ"ל ולח"י שנהרגו בקרבות לכיבוש מבצר אפק, ראש העין והסביבה
ביום הזיכרון, בשעה 11 לפני הצהריים, נשמעת ברחבי ישראל צפירת דומיה בת שתי דקות, שלאחריה מתקיימים טקסי זיכרון בכל בתי הקברות הצבאיים. טקס האזכרה הממלכתי המרכזי מתקיים בהיכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל, השוכן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, בנוכחות נציגי מדינות זרות, נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל. בשעה 13:00 נערך בנוכחות אנשי ציבור אלה טקס האזכרה הממלכתי לחללי פעולות האיבה, ברחבת אנדרטת חללי פעולות האיבה שבהר הרצל בירושלים.
בטקסים בבתי הקברות הצבאיים נוהגים להוריד את הדגל לחצי התורן, לומר תפילת קדיש ולקרוא תפילת "יזכור" מיוחדת ליום זה. נישא נאום של נבחר ציבור, חזן קורא את תפילת "אל מלא רחמים" בגרסה לזכר חללי מערכות ישראל, מניחים זרים ברחבת האנדרטה מטעם מוסדות וארגונים שונים ומסיימים לרוב במטח ירי כבוד של חיילי צה"ל.
אירועים נוספים מתקיימים באנדרטאות השונות, בבתי יד לבנים, במוסדות חינוך, בבסיסי צה"ל, באתרי זיכרון ובמוסדות ציבור. בטקסים אלו נוהגים להציג מסכת בזמר ובקטעי קריאה לזכר הנופלים.
בין האירועים הנוספים שנערכים ביום זה:
טקס לזכר החללים הבדואים, נערך באנדרטה לזכרם הסמוכה למחלף המוביל.
טקס האזכרה הממלכתי לחללי ההעפלה, נערך במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.
טקס האזכרה הממלכתי לחללי המחתרות ולעולי הגרדום, נערך במוזיאון אסירי המחתרות בעכו.
טקס האזכרה המרכזי לחללי משטרת ישראל, נערך בחלקת המשטרה בהר הרצל.
טקס אזכרה לחללי גוש עציון בהר הרצל
בשנת 2006 נתקיים לראשונה טקס לזכרם של יהודים שנרצחו בפיגועים ובאירועים על רקע אנטישמי ברחבי העולם. הטקס נערך ברחבת האנדרטה לזכרם בבית המוסדות הלאומיים בירושלים.
בשנת 2013 נערך לראשונה בבית הספר הארצי לכבאות ולהצלה בראשון לציון טקס הזיכרון הראשון לזכר לוחמי האש.
בשנת 2017 נערך לראשונה טקס יום זיכרון-חרדי, הטקס הראשון נערך במרכז מורשת מנחם בגין.
בשנת 2021 נערך לראשונה טקס יום זיכרון לחללי צה"ל הערבים, הטקס הראשון נערך באנדרטת "אוהל סעיד" שבערערה.
מיום הזיכרון ליום העצמאות
טקס הדלקת המשואות, שנערך ברחבת הר הרצל, חותם את אירועי יום הזיכרון ומתחיל את חגיגות יום העצמאות. בעבר, בנוסף לצפירה המושמעת בערב היום ובבוקרו במהלך טקסי הזיכרון, נהוג היה להשמיע צפירה שלישית לציון תום יום הזיכרון ותחילת יום העצמאות. ביקורת על המעבר החד שגרמה צפירה זו בין תוגת היום לחגיגות העצמאות הביאה לביטול הנוהג בתחילת שנות ה-80. בשנים האחרונות הועלתה הצעה של חלק מהמשפחות השכולות לבצע הפרדה של יום אחד בין מועד יום הזיכרון ויום העצמאות על מנת למתן את המעבר מיגון לשמחה, בעוד חלק אחר מהמשפחות מתנגד לכך, בטענה שהיום הזה מיועד לציבור ולא למשפחות.
זכר חללי פעולות האיבה
בשנת 1997 החליטה ממשלת ישראל שגם חללי פעולות האיבה יוזכרו ביום זה, תוך הפרדה בין טקס הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל לטקס הזיכרון לחללי פעולות האיבה. המחלוקת בשאלות אלה עודנה נמשכת.
את הגישה שיש לאחד באופן מלא בין כל החללים מייצגים, למשל, שלושה אבות שילדיהם נרצחו בפיגוע התאבדות, האומרים:
דוגמה לדעה המנוגדת מופיעה בדבריו של אסא כשר, אב שכול שבנו () נהרג בעת טיול בסיני:
מניין החללים
ממוזער|300px|נשיא המדינה יצחק הרצוג בעצרת הממלכתית בערב יום הזיכרון לצד הקרנת שמות הנופלים, 2023
ערב יום הזיכרון ה'תשפ"ד (2024) עמד מניין חללי מערכות ישראל מאז שנת 1860, המציינת מפנה דרך בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל, על 25,040.מניין זה כולל את כל מי שמת מכל סיבה שהיא בהיותו בשירות מערכת הביטחון, ולא רק הרוגים בפעילות מבצעית, ואינו כולל את האזרחים שנרצחו בפעולות טרור.
ד"ר יגיל הנקין מעריך את מספר ההרוגים באופן ישיר מפעילות מבצעית בכ-12,000.
ערב יום הזיכרון ה'תשפ"ד (2024) עמד מניין האזרחים שנרצחו בפעולות האיבה מימי ראשית הציונות על 5,100, ומהכרזת עצמאות המדינה עמד מניינם על 4,070.
החלל הראשון
מניין הנופלים לחללי מערכות ישראל מתחיל עם נפילתו של החלל הראשון, אהרן הרשלר, אשר נרצח על ידי כנופיית פורעים בירושלים ב-5 בינואר 1873. הרשלר, תלמיד הכולל "שומרי החומות", התגורר בשכונת משכנות שאננים. באותה שנה ירדו גשמי ברכה רבים באזור, והיהודים אשר נהגו לקנות מים בכפר סילוואן השכן הפסיקו ממנהגם זה. כתוצאה מירידה בהכנסותיהם החלו הערבים לפשוט על השכונה במטרה לגנוב ולשדוד. ב-31 בדצמבר 1872 פשטה כנופיית שודדים על השכונה, ובראשה אבו עיסא מחברון. הכנופיה הגיעה ופרצה לביתו של הרשלר. הרשלר הניס את הפורעים, רדף אחריהם, ועל פי עדות נכדתו, הכה בהם מכות נמרצות. מהחשש שמא יזהה אותם ויגרום למאסרם, ירו בו חברי הכנופיה 12 כדורים ופצעו אותו קשה. הרשלר נפטר כמה שעות מאוחר יותר מפצעיו. הוא נקבר בבית העלמין הישן שבהר הזיתים, ונחשב כחלל מערכות ישראל הראשון.
מניין הנופלים לחללי פעולות האיבה מתחיל ב-1851 עם אברהם שלמה זלמן צורף אשר הותקף בשל עשייתו הרבה למען התפתחות היישוב היהודי בירושלים באותה תקופה.
תפילות יום הזיכרון
250px|ממוזער|אבן עם כיתוב יזכור לחללי מערכות ישראל בבית הקברות הצבאי קריית שאול
270px|ממוזער|תפילת יזכור בעברית לצד סורת אל-פאתחה בערבית באנדרטת הלוחם הבדואי (נוסח תפילת יזכור מעט שונה)
יזכור
אל מלא רחמים
בול יום הזיכרון
מדי שנה מנפיק השירות הבולאי בול דואר לקראת יום הזיכרון. החל משנת ה'תשי"ב ועד לשנת ה'תשכ"ה היה בול יום הזיכרון משותף עם בולי יום העצמאות. נושא הבול בשנים אלה שיקף בדרך כלל את העצמאות (ולא את הזיכרון), ובחלק מהשנים הוקדשו הבולים לפרחי ארץ ישראל. החל משנת ה'תשכ"ו בול יום הזיכרון מונפק בנפרד, בול אחד בכל שנה.
נושאי בול יום הזיכרון השתנו במהלך השנים. בשנים הראשונות להנפקתו בנפרד (תשכ"ו-תשל"ג) הציג הבול נושאי זיכרון סמליים, כגון להבת זיכרון. בשנת תשל"ד, השנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, רמז הבול למלחמה זו, בהציגו גבר עטוף בטלית ולראשו קסדה. בשנים שלאחר מכן (תשל"ה-תשס"ז) התמקד הבול באנדרטאות ובאתרי הנצחה לחללי צה"ל. לאחר שנתיים שבהן שב הבול להציג נושאי זיכרון סמליים, עבר הבול להציג, משנת תש"ע ואילך, שירי זיכרון.
ראו גם
ז' באדר - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע
כ"ד בתשרי - יום הזיכרון לחללי מלחמת חרבות ברזל
י"ז בכסלו - יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל
הנצחת חללי מערכות ישראל
אנדרטת חללי פעולות האיבה והטרור בישראל
בוחרים בחיים - פורום משפחות שכולות
חללי מערכות ישראל שיש עליהם ערך בוויקיפדיה
חללי טרור שיש עליהם ערך בוויקיפדיה
טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני - "יום הזיכרון האלטרנטיבי"
פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני
לקריאה נוספת
א' בן-עמוס וא' בית-אל, "טקסים, חינוך והיסטוריה: יום השואה ויום הזיכרון בבתי ספר בישראל", בספר: ר' פלדחי וע' אטקס (עורכים), חינוך והיסטוריה – הקשרים תרבותיים ופוליטיים, תשנ"ט, עמ' 457–479.
קישורים חיצוניים
יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל, באתר משרד הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, באתר משרד החינוך
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, באתר הכנסת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
יום הזיכרון בפיוט ובתפילה, בתוך אתר הפיוט והתפילה
הרב אליעזר מלמד, יום הזיכרון לחיילי צה"ל, פורסם בפניני הלכה, זמנים, פרק ד', י"ב–י"ג.
תכנים על יום הזיכרון, באתר של סיון רהב-מאיר
מאמרים וכתבות בנושא יום הזיכרון, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
נוסח עדכני של חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ו
אתרי הנצחה
רשימת חללי מערכות ישראל וסיפור חייהם אתר רשמי של מדינת ישראל, באחריות משרד הביטחון
אתר ההנצחה הממלכתי לזכר חללי פעולות האיבה "לעד", באחריותו של המוסד לביטוח לאומי. מביא את סיפור חייהם ומותם של אזרחים שנספו בפעולות איבה משנת 1860, כולל תיעוד מקום קבורתם של מרבית החללים.
אתר יד לבנים
זוכרימפדיה אנציקלופדיית הנצחה לזיכרון וגבורה
תפילת "אל מלא רחמים" מאת החזן הראשי לצה"ל סא"ל שי אברמסון, באתר יוטיוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ימי זיכרון
קטגוריה:יום העצמאות
קטגוריה:הנצחת חללי מערכות ישראל
קטגוריה:נפגעי פעולות איבה
קטגוריה:אירועים בחודש אייר | 2024-10-07T13:41:54 |
רודי ג'וליאני | רודולף (רוּדִי) ויליאם לואי ג'וליאני (באנגלית: Rudolph William Louis Giuliani; נולד ב-28 במאי 1944) כיהן כראש עיריית ניו יורק מ-1 בינואר 1994 עד 31 בדצמבר 2001. הגיע לעמדה ציבורית משמעותית בקנה מידה לאומי בארצות הברית, בזכות הצלחתו בהנהגת ניו יורק בעת פיגועי 11 בספטמבר במגדלי התאומים. עם היבחרו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, מונה ליועץ בתחום הגנת סייבר. לאחר מכן החל לשמש כפרקליטו של טראמפ, וייצג אותו בחקירת התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016.
ביוגרפיה
תחילת דרכו
ג'וליאני נולד בברוקלין שבניו יורק, בנם היחיד של הלן (ד'אבנזו לפני נישואיה) (1909–2002) והרולד אנג'ל ג'וליאני (1908–1981), שניהם קתולים בני מעמד הפועלים, שנולדו בארצות הברית להורים שהיגרו מאיטליה. אביו היה בעל עבר פלילי, ואף ישב בבית הסוהר סינג סינג בגין מעשי שוד ותקיפה. כשהיה מחוץ לכלא, שימש האב גובה חובות עבור דודו של ג'וליאני מצד אימו, שהשתייך לפשע המאורגן.
ג'וליאני למד בבתי ספר קתוליים ואף שקל בשלב מוקדם של חייו להפוך לכומר, אך נמנע מכך בסופו של דבר. למרות רקעו המעורר מחלוקת, הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בציונים גבוהים, שאיפשרו לו להמשיך ללמוד לתואר ראשון במכללת מנהטן (מכללה קתולית הממוקמת ברובע הברונקס דווקא ולא במנהטן), ולאחר מכן סיים תואר JD במשפטים באוניברסיטת ניו יורק, אותו הוא סיים בהצטיינות יתרה ב-1968. באוקטובר אותה שנה הוא גם נישא לראשונה לרגינה פרוג'י, נישואין שהחזיקו מעמד 14 שנה, עד ביטולם (לא גירושין) ב-1982.
תחילת הקריירה
עם סיום לימודיו שימש ג'וליאני כמזכיר לשופט מחוזי פדרלי במחוז הדרומי של ניו יורק. ב-1970 הצטרף למשרד התביעה הכללית של ארצות הברית. בגיל 29 מונה למנהל יחידת הסמים וקודם למשרת תובע בפועל. בכל התקופה הזו היה ג'וליאני איש המפלגה הדמוקרטית.
בשנת 1975 עזב את המפלגה הדמוקרטית והפך לעצמאי וככזה עבר לוושינגטון, שם מונה לראש המטה של סגן התובע הכללי. מ-1977 ועד 1981 עבד כעו"ד בשוק הפרטי בניו יורק, והצטרף למפלגה הרפובליקנית.
בשנת 1981 מונה לתובע כללי פדרלי בפועל, המשרה השלישית בחשיבותה בהיררכיית משרד המשפטים האמריקאי. בתפקידו זה היה ממונה על התובעים הפדרליים, על כל גופי האכיפה הפדרליים, על גופי הענישה, על המנהל לאכיפת (חוקי) הסמים (DEA) ועל שירות המרשלים של ארצות הברית.
בשנת 1983 זכה לחשיפה הציבורית הראשונה, עת מונה לתובע הכללי הפדרלי של מחוז דרום ניו יורק, שם עמד בחזית המאמץ להרחקת סוחרי הסמים מהרחובות, המלחמה בפשע המאורגן, השחיתות במנגנוני השלטון ועבירות הצווארון הלבן. בתפקידו זה רשם לזכותו הישג נדיר של 4,152 הרשעות לעומת 25 זיכויים בערעור בלבד. זכורים במיוחד תיקים בעלי עניין ציבורי גבוה, לרבות תיקים נגד ראשי המאפיה, בהם עשה לראשונה שימוש נרחב בחקיקת RICO נגד פשע מאורגן. בשנים 1985–1986 הצליח ג'וליאני להביא להרשעתם של ראשי חמש משפחות הפשע המאורגן של ניו יורק ומאסרם לתקופות ממושכות מאוד. בשנים 1986–1989 הוא הביא להרשעתם של איוון בוסקי ומייקל מילקן, דמויות ידועות מהמילייה של וול סטריט, בעוון ניצול מידע פנים לסחר בני"ע. למרות כל זאת, הוא גם עורר עליו ביקורת ציבורית מסוימת עת ארגן מעצרים מתוקשרים של חשודים ולאחר מכן נאלץ לבטל את האישומים נגדם עקב חוסר ראיות.
באפריל 1984 נישא ג'וליאני בפעם השנייה, לדונה הנובר (ילידת 1950), אם בנו (אנדרו – 1986) ובתו (קרולין – 1989). הם התגרשו ב-2002.
בספטמבר 1989 ניצח ג'וליאני את רון לאודר במרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לראשות עיריית ניו יורק. לאחר מכן התמודד כמועמד משותף של המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הליבראלית, למול מועמד המפלגה הדמוקרטית דייוויד דינקינס, אך במרוץ זה הוא הפסיד בהפרש של 2%, הקטן ביותר בהיסטוריה של העיר (רון לאודר, שהפסיד לג'וליאני בבחירות המקדימות, השתתף אף הוא במירוץ זה בניגוד למקובל, כמועמד המפלגה השמרנית וזכה לפחות מ-0.5% מהקולות).
ג'וליאני כראש העיר
ג'וליאני התמודד שוב בבחירות 1993 כמועמד המפלגה הרפובליקנית והליברלית, הוביל קמפיין שהתמקד באיכות חיים, פשע, עסקים וחינוך, ניצח את ראש העיר המכהן מטעם המפלגה הדמוקרטית דייוויד דינקינס, ברוב של 3% מהקולות ונבחר לראש העיר ה-107 של ניו יורק. בכך הוא היה לראש העיר הרפובליקני הראשון מזה כשלושים שנה, בעיר הדמוקרטית בדרך כלל. בשנת 1997 הוא נבחר בשנית, למול רות מסינגר והפעם כבר בהפרש ניכר (מעל 10% מהקולות).
תחת הנהגתו את העיר, ירדו מעשי הפשיעה הכללית ב-57%, מקרי הרצח ב-65% והעיר אף הוכרה על ידי ה-FBI כעיר הגדולה הבטוחה ביותר בארצות הברית. במלחמתו בפשע, הסתמך ג'וליאני על תאוריית החלונות השבורים. ג'וליאני עצמו תלה את הצלחת "ניהול הפחתת הפשיעה" (כהגדרתו) ביישום תהליך ה-COMPSTAT והקדיש לתהליך זה דיון רחב בספרו "מנהיגות".
יחד עם הירידה באחוזי הפשע הובילה מדיניות ה"אפס סובלנות" האגרסיבית שלו לניכור גובר ולחוסר אמון בין הקבוצות הסוציו-אקונומיות החלשות לבין זרועות אכיפת החוק. זכורה לרעה באופן מיוחד התקרית שבה נפגע ונהרג אמדו דיאלו, מהגר אפריקני בלתי חמוש, מירי של 41 קליעים שנורו בידי שוטרים בלבוש אזרחי.
בקרב חוקרים מסוימים קיימת טענה כי הפחתת הפשיעה בניו יורק לא נגרמה כתוצאה משיטות הלחימה בפשע של ג'וליאני. החוקרים הללו מצביעים על כך שבארצות הברית באותה תקופה הייתה ירידה כללית של אחוזי הפשיעה בכל רחבי ארצות הברית, ובערים מסוימות - ערים בהן השיטה לא יושמה - הייתה ירידה גדולה אף יותר. את הסיבות לירידה בפשיעה הכללית בארצות הברית באותה תקופה מסבירים אותם חוקרים בגאות הכלכלית ובסיבות דמוגרפיות כמו ירידה באחוז הצעירים בסך האוכלוסייה הכללית. הם טוענים שאין קשר בין פעולותיו של ג'וליאני בנוגע לאי-סדר ובין פשיעה. עוד הם טוענים ששיטתו האגרסיבית של ג'וליאני פגעה בעיקר במיעוטים ובמהגרים.
ג'וליאני ניהל מדיניות תקיפה בנושא נדל"ן. פרויקט הפיתוח השאפתני של כיכר טיימס והחזרתו לימי הזוהר שלו כללה החזרת חנויות ותיאטראות מכובדים, הקמה של אולפני MTV, חנות דגל של דיסני ובתי קולנוע. בד בבד סולקו גורמי פשע ושירותי המין שקנו שליטה במקום. לאורך כל תקופת כהונתו שאף ג'וליאני להקים אצטדיון במנהטן, אשר לא הוקם בתקופתו.
לאחר היבחרו, נמנע ג'וליאני בעקביות מראיונות אישיים בתקשורת, והעדיף להעביר את מסריו במסיבות עיתונאים או בהצהרות שנשא על מדרגות בית העירייה. ג'וליאני היה אורח קבוע בתוכניתו של דייוויד לטרמן בטלוויזיה ואף השתתף בה מעת לעת בקטעים הקומיים.
בשנת 2000 התמודד על מושב בסנאט מול הילרי קלינטון, התמודדות אשר נקטעה עקב מאבקו בסרטן הערמונית ועקב ספיחי פרשיית אהבים שהייתה לו בזמן שהיה נשוי לדונה הנובר (אם בנו ובתו). ב-2002 התגרש מהנובר ובמאי 2003 נשא את אשתו השלישית ג'ודית נתן.
מאז פיגועי 11 בספטמבר נודע ג'וליאני ברבים בזכות תגובתו המתונה והמנהיגות שגילה בעת המשבר. בעבור כך זכה להיבחר לאיש השנה של המגזין טיים לשנת 2001 וקיבל תואר אבירות (אביר האימפריה הבריטית KBE) ב-13 בפברואר 2002.
בסוף שנת 2001 הוחלף בתפקיד על ידי מייקל בלומברג, שגם הוא היה מהמפלגה הרפובליקנית אך פרש והפך לעצמאי.
המירוץ לנשיאות ארצות הברית
ב-5 בפברואר 2007 ג'וליאני הכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית. במהלך מרבית שנת 2007 הסקרים ניבאו לג'וליאני הצלחה.
דווקא במדינות שהיו ראשונות לבחור דשדש ג'וליאני בסקרים, לכן החליט שלא להשקיע מאמצים במדינות אלה ולהתמקד במדינות גדולות יותר, שמצביעות בשלב מאוחר יותר, ולהן משקל משמעותי יותר בקביעת המנצח. ג'וליאני השקיע מאמצים רבים במדינת פלורידה בתקווה לנצח בבחירות שנערכו בה ב-29 בינואר 2008; דבר שהיה מסייע לו לצבור מומנטום לקראת הבחירות ביום שלישי הגדול. על אף המאמצים נחל ג'וליאני כישלון בפלורידה והגיע רק למקום השלישי. הכישלון יוחס לתוצאות הנמוכות בהן זכה ג'וליאני במדינות המוקדמות: מצביעים רבים בפלורידה ראו שג'וליאני כושל, ולכן החליטו שלא "לבזבז" עליו את קולם.
לאחר התבוסה פרש ג'וליאני מהמרוץ והביע תמיכה במועמדותו של ג'ון מקיין, שאכן זכה בבחירות המקדימות, אך הפסיד לברק אובמה בבחירות הכלליות.
לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2012 הוזכר שמו של ג'וליאני כמועמד, ובסקרים שהתקיימו אף היה מועמד מוביל. באוקטובר 2011 הודיע ג'וליאני שלא יתמודד בבחירות.
בהמשך דרכו
ג'וליאני פתח חברת ייעוץ בענייני אבטחה, "ג'וליאני פארטנרס", הפועלת בעולם כולו. בין השאר מייעצת החברה לממשלות שונות בנוגע למלחמה בטרור ואף ייעצה למאבטחי אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו שהתקיימה ב-2016.
הוא היה שותף במשרד עורכי הדין "ברייסוול וג'וליאני", המעסיק יותר מ-470 עורכי דין ומייצג כמה מהחברות הגדולות בארצות הברית. לאחר מכן הצטרף למשרד עורכי הדין "גרינברג טראוריג" וגם ממנו פרש.
ג'וליאני שימש כעורך דינו האישי של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ. ג'וליאני החל לייצג את טראמפ באפריל 2018, בעקבות החקירה של התובע הכללי רוברט מולר לגבי התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016.
ב-25 בינואר 2021 הגישה חברת תביעת לשון הרע בגובה 1.3 מיליארד דולר נגד ג'וליאני ונגד סידני פאוול, עורכת דין נוספת של טראמפ. בכתב התביעה הם הואשמו ב"ניהול מסע דיסאינפורמציה ויראלי" נגד החברה תוך הפצת טענות "שקריות לחלוטין." התביעה נגד ג'וליאני מבוססת על כחמישים הצהרות שהשמיע בכלי התקשורת ובמדיה החברתית. בתגובה אמר ג'וליאני שזו תביעה שנועדה להפחיד ולהשתיק, וכי היא תאפשר לו לחקור את ההיסטוריה, וההתנהלות הכספית של החברה ושיטות הפעולה שלהתגובת ג'וליאני לתביעה נגדו.
ב-24 ביוני 2021 הושעה ג'וליאני מעיסוק בעריכת דין בתחום שיפוט מדינת ניו יורק, על ידי חבר שופטים שבחן את תביעות לשון הרע שהגישו נגדו "דומיניון מערכות הצבעה" ו"סמארטמטיק" . השופטים קבעו שג'וליאני הצהיר הצהרות שקריות ומטעות במאמציו להגן על טענות דונלד טראמפ שבחירות 2020 נגנבו ממנו באמצעות זיוף מאות אלפי פתקי הצבעה ומעטפות הצבעה. כנגד טענתו שההשעיה מהווה הפרה של התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, בהחלטה נקבע שמדובר בהליך משמעתי הנוגע להגבלות האוסרות על עורכי דין להציג עובדות באופן שגוי, ולשאת הצהרות כוזבות במסגרת ההגנה על לקוחותיהם. ההשעיה היא בתוקף עד להשלמת ההליכים נגד ג'וליאני בפני ועדת קובלנות.
ב-11 ביוני 2022 הוגש נגדו כתב אישום בשל בהפרת כללי האתיקה. לפי כתב האישום, ג'וליאני ביקש התקנת תקנת חירום שתמנע את אישור תוצאות הבחירות, הורה לבטל את תוקפם של פתקי הצבעה שהטילו בוחרים מסוימים בשבעה מחוזות, והוראות נוספות שהיו מאפשרות לפרלמנט של פנסילבניה לבחור את האלקטורים שלו ולהכריז על טראמפ כמנצח במדינה. בעקבות זאת הוא הפר שני חוקי אתיקה מקצועית בפנסילבניה, שאסרו על עורכי דין ליזום הליכים משפטיים גחמניים ללא בסיס ראייתי, ואסרו על התנהלות מתוך דעה קדומה שעומדת בסתירה לעקרונות החוק. האישומים עשויים להוביל להשעיית רישיונו כעורך דין, או אף לפסילתו מהמקצוע במדינה.
ב-15 בדצמבר 2023 פסק חבר מושבעים במשפט אזרחי בבית המשפט הפדרלי בוושינגטון כי ג'וליאני יפצה ב-148 מיליון דולר שתי עובדות קלפי בג'ורג'יה, ונדראה "שי" מוס ואמא שלה, רובי פרימן, אחרי שפרסם כי הן זייפו תוצאות בחירות של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית ב-2020.
דעותיו
ג'וליאני בעל דעות פרו-ישראליות מובהקות והוא רואה בישראל בת ברית נאמנה וחיונית של ארצות הברית. לדבריו: "גם בעניין זה למדתי משהו מהנשיא רייגן. הוא אמר, שבחיים יש לך מעט מאוד חברים טובים באמת ושככה זה גם ביחסים בין מדינות. ישראל היא אחת החברות הבאמת טובות שלנו. היא סייעה לנו בכל פעם שביקשנו. אז אנחנו צריכים להיות כאן, בשבילכם." בנוגע לאיראן הוא קבע כי "אסור לנו להרשות לאיראן להפוך למדינה גרעינית. צריך להבהיר שלא נסכים לכך ושכל האופציות על השולחן. אני חושב שהנשיא אובמה הסב נזק רב כשניסה לנהל משא ומתן עם אחמדינז'אד ועם האייתוללות והמולות. לנהל איתם משא ומתן? זה אבסורד! הם ראו בזה סימן לחולשה." בשאר ענייני החוץ, דעותיו בדרך כלל דעות ניציות, והוא תמך למשל בפלישת ארצות הברית לעיראק בשעתו ובפעולות ממשל הנשיא ג'ורג' ווקר בוש בענייני חוץ, ככלל.
בענייני כלכלה "אני קפיטליסט מושבע. אני מאמין שהקפיטליזם הוא המערכת הכלכלית הטובה ביותר שבני האדם פיתחו והוא הוציא מהעוני יותר בני אדם מכל מערכת כלכלית אחרת. בוודאי יותר מהסוציאליזם, שדווקא קיבע אותם בעוניים... עדיף שאנשים יחליטו בעצמם איך והיכן להשקיע את כספם. אנשים מקבלים החלטות טובות יותר מאשר ממשלות. קפיטליזם הוא רק יישום של הדמוקרטיה דרך הכלכלה. תראה את ההצלחה הכלכלית של סין. כיום המערכת שם קפיטליסטית יותר מאשר בארצות הברית. סין היא ניגוד מוזר בין כלכלה קפיטליסטית אגרסיבית מאוד לבין מערכת שלטונית קומוניסטית, על סף דיקטטורה. ברגע שהם נטשו את הסוציאליזם כמודל הכלכלי שלהם, הם נחלו הצלחה כבירה בשחרור אזרחיהם מכבלי העוני." ("ישראל היום", 7 באוקטובר 2011). ג'וליאני חלק שבחים ליזמות של ישראל, בפרט בכל הנוגע לתחום אבטחת הסייבר.
במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016, הביע את תמיכתו במועמד המפלגה הרפובליקנית דונלד טראמפ. בריאיון ליעקב אחימאיר ב-2017 הביע תמיכה בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
לקריאה נוספת
רודולף ג'וליאני וקן קרסון, מנהיגות, תרגום: ברוך קורות, הוצאת משרד הביטחון והוצאת מטר, 2002
קישורים חיצוניים
ארכיב ראש העירייה ה-107 של ניו-יורק, רודולף וו. ג'וליאני
רואים עולם - ריאיון עם רודי ג'וליאני, ערוץ היוטיוב של רשות השידור, ינואר 2017
הערות שוליים
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:ראשי עיריית ניו יורק
קטגוריה:בוגרי מכללת מנהטן
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-2008
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:מועמדים בבחירות המוקדמות מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים
קטגוריה:משתתפי הזמר במסכה (תוכנית טלוויזיה אמריקאית)
קטגוריה:אמריקאים ממוצא איטלקי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1944 | 2024-10-16T09:59:07 |
יקומים מקבילים | REDIRECT יקום מקביל. | 2005-08-13T16:10:07 |
ז'אן פיאז'ה | שמאל|ממוזער|250px|פסל של ז'אן פיאז'ה
ז'אן פיאז'ה, בשמו בלידה ז'אן-ויליאם-פריץ פיאז'ה (בצרפתית: Jean Piaget או Jean-William-Fritz Piaget; 9 באוגוסט 1896 נשאטל – 16 בספטמבר 1980 ז'נבה) היה פסיכולוג שווייצרי שתרם רבות להתפתחות הפסיכולוגיה ההתפתחותית והפסיכולוגיה הקוגניטיבית.
תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית שלו והשקפותיו האפיסטמולוגיות נקראות כיום "אפיסטמולוגיה גנטית". בשנת 1955 הקים את "המרכז הבין-לאומי לאפיסטמולוגיה גנטית" בז'נבה וניהל אותו עד מותו בשנת 1980. המרכז הפיק שיתופי פעולה רבים, ולכן נחשב בספרות המדעית כ"מפעלו של פיאז'ה". פיאז'ה גם פיתח את שיטת הניסוי הנשען על הצגת חידות לאנשים וניתוח הסיבות לשגיאות בתשובותיהם.
התאוריה שלו על התפתחות הילד היא בבחינת חומר חובה לכל סטודנט לחינוך במדינות רבות, כולל בישראל. בעקבות הגותו, מחנכים ממשיכים לשלב אסטרטגיות קונסטרוקטיביסטיות בתחום החינוך.
בדיסציפלינות העכשוויות (בעשרות השנים האחרונות) מחקריו לא היו מתקבלים כיוון שעשה אותם על מעט מאוד ילדים בעיקר הילדים שלו.
ביוגרפיה
פיאז'ה נולד בשנת 1896 בעיר נשאטל, במשפחה פרוטסטנטית דוברת צרפתית. אביו היה ארתור פיאז'ה, בלשן מומחה בשפות רומאניות והיסטוריון של הרפורמציה, פרופסור באוניברסיטת נשאטל, בה כיהן כרקטור הראשון שלה. אימו הייתה רבקה סוזן לבית ג'קסון, בת למשפחת תעשיינים צרפתים בעלת שורשים אנגליים (אבותיה התיישבו בצרפת במאה ה-18) וקשרים משפחתיים עם משפחת פז'ו.
בגיל 10 כבר חיבר פיאז'ה מאמר מדעי ראשון (כדי להוכיח לספרן האוניברסיטה שהוא ראוי לקבל זכות שאילת ספרים). בגיל 22 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת נשאטל. בתחילת דרכו עסק כזואולוג בחקר רכיכות, וכפילוסוף בתחום האפיסטמולוגיה (הפילוסופיה של ההכרה).
כאשר שינה את תחום התעניינותו לפסיכולוגיה התפתחותית, הוא חקר את התפתחותה של התודעה אצל הפרט, בהתאם לגילו הביולוגי. פיאז'ה התחיל את מחקרו הפסיכולוגי בניתוח שגיאות בפתרונות שעשו ילדים בתגובה למבחני מנת משכל. כאשר נולדו לו ילדים משלו, הוא ערך עליהם תצפיות מדעיות ואלו היוו בסיס לרעיונות תאורטיים רבים שהעלה בתחום זה.
במרבית מחקריו הוא עסק בחקר התפתחות כלי המחשבה. במהלך חייו עסק בפסיכולוגיה התפתחותית-קוגניטיבית (פסיכולוגיה התפתחותית של דרכי המחשבה המודעת) והרבה לחקור את תקופת הילדות – החל מהלידה ועד ההתבגרות. פיאז'ה הרבה לעסוק גם בתחום האפיסטמולוגיה (הפילוסופיה של ההכרה) – בעיקר בדרכי רכישת הידע אצל בני האדם כפרטים.
ממוזער|ז'אן פיאז'ה ואשתו ולנטין, 1932
בנוסף לכך, פיאז'ה עסק רבות בחינוך והשפיע רבות על העשייה החינוכית בעולם. הוא ייחס חשיבות רבה לחינוך ילדים וכמנהל "הלשכה הבין-לאומית לחינוך" הוא הצהיר כי "רק החינוך מסוגל להציל את החברה שלנו מהתמוטטות אפשרית, בין אם היא אלימה או הדרגתית". ב-1955 ייסד בז'נבה מרכז ל"אפיסטמולוגיה גנטית", מונח שהטביע ושתיאר את התפתחותם של מבני החשיבה אצל הילד.
פיאז'ה נבחר על ידי המגזין "טיים" כאחד ממאה האנשים שעיצבו את המאה ה-20. ספרו הידוע ביותר, "תפיסת העולם של הילד", נמכר במיליוני עותקים, ונחשב עד היום לספר יסוד בתחום. לדברי הפסיכולוג הגרמני ארנסט פון גלזרספלד, ז'אן פיאז'ה היה "חלוצה הגדול של התאוריה הקונסטרוקטיביסטית של הידיעה". עם זאת, רעיונותיו לא הפכו פופולריים עד שנות השישים של המאה העשרים. בסוף המאה ה-20, פיאז'ה היה מבין הפסיכולוגים המצוטטים ביותר באותה תקופה, שני רק לפרדריק סקינר.
מחקריו ורעיונותיו המרכזיים
ההתמקדות בחשיבה מודעת ובהתפתחות – בניגוד לענפי הפסיכולוגיה המקובלים בראשית תקופת עבודתו של פיאז'ה (הפסיכואנליזה התמקדה ביצרים לא-מודעים, הביהביוריזם התעלם מכוונות מהמחשבה בטענה כי היא בלתי מדידה והגשטלט שהתמקד בתפישה).
פיאז'ה רואה את התפתחות כלי המחשבה ואת הצטברות הידיעות, אצל הפרט, ברגע נתון, כתוצאה של תהליכי הטמעה והתאמה (Assimilation & Accommodation). דהיינו תהליכי שינוי הסביבה כך שתתאים להלך מחשבתו של הפרט ושינוי הלך מחשבתו של הפרט, כך שיתאים לסביבה. כדוגמה להתאמה ולהטמעה, ניתן להביט באופן בו פעוט לומד על הטיות מילים, היוצאות מן הכלל הדקדוקי המוכר לו. בשלב הראשון, הפעוט יחשוב כי צורת הריבוי של המילה "וילון" היא "וילונים", אף על פי שהצורה האמיתית היא "וילונות", מכיוון שהוא מנסה להטמיע את המציאות לסכמות המושרשות אצלו כך שהדבר תואם את תפישתו הדקדוקית בשלב זה. בשלב הבא, המבוגרים יתקנו אותו שוב ושוב, כשישגה בהטיית הרבים של המילה "וילון", ובשלב השלישי, הפעוט עשוי להגות את המילה "וילונות", ולאחר שיעשה זאת לעיתים תכופות, הוא יתאים את הסכמה המובנית אצלו לכך שיש לומר "וילונות". פיאז'ה רואה את הליכי ההתאמה וההטמעה כמקבילים להליכי ההסתגלות האבולוציונית של המין הטקסונומי.
כפילוסוף, פיאז'ה טוען, כי גם הצטברות הידע המדעי של כלל האנושות נעשית בתהליכי הטמעה והתאמה (Assimilation & Accommodation). כשהאקדמיה פוגשת תופעה חדשה היא מנסה, בשלב הראשון, להסביר אותה בעזרת הידע הקיים. אם ההסבר אינו טוב דיו ואם קיימת מודעות להיותו של ההסבר לא מוצלח, נעשה ניסיון לשנות במעט את הידע הקיים, כך שהוא יוכל להסביר את התופעה. שינוי דרסטי בידע הקיים יתחולל לעיתים נדירות ביותר וכמעט לעולם לא עם הפגישה הראשונה בתופעה קשה להסבר. כדוגמה, נותן פיאז'ה את התפתחות ההגדרות של המתמטיקאים עבור שדות מספרים אלגבריים. הוא טוען, כי תחילה האדם הכיר רק את המספרים הטבעיים. בהמשך הוא ניסח על פי מספרים אלה את השברים, את המספרים השליליים ואת המספרים הבלתי רציונליים. בניית השדות החדשים נעשתה בתהליך של התאמה והטמעה ולא בתהליך של קבלת רעיון חדש לחלוטין.
תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה מתייחדת בכך שהיא מסבירה את ההתפתחות הקוגניטיבית, כתהליך המורכב משלבים הנבדלים זה מזה איכותית, ואשר הם אוניברסליים – משותפים לילדי כל התרבויות. כמו כן מסבירה תאוריה זו את ההתפתחות המוסרית הנובעת מההתפתחות הקוגניטיבית. תאוריה זו שינתה את פני הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והחינוכית והיא מבחינת חומר לימוד חובה לסטודנטים במקצועות אלה. פיאז'ה הוכיח והדגים את תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית שלו בסדרת ניסויים מפורסמים, בהם מוצגות חידות לילדים בגילים שונים, כאשר את החידות מצליחים לפתור רק ילדים שעברו גיל מסוים ובחלק מהחידות, גם איכות הפתרון הולכת ומשתפרת עם הגיל (פעוטות טועים, ילדים בגיל מסוים נותנים פתרון גמלוני ולא מדויק ונערים בני 16 כבר מצליחים לפתור במהירות ובשיטתיות ויכולים להסביר את הפתרון בפשטות).
גישתו של פיאז'ה למחקר הייתה גישה ניסויית. המבוססת על בניית מודל להלך מחשבתו של הילד, מציאת חידות, שנתינת תשובות שגויות מסוימות עבורן, מחזקת את המודל והצגת השאלות בפני מדגם גדול של ילדים מגילים רלוונטיים, כך שלא יהיה צורך בסטטיסטיקה מסובכת. כתצפיות מדעיות, פיאז'ה דובב ילדים במטרה להבין את אופן מחשבתם וגם הביט במבחנים שונים שהם ערכו (כגון תצפית על השגיאות המקובלות, בגילים שונים, במבחני מנת משכל). ביחס לגישות קודמות בפסיכולוגיה, גישה ניסויית זו, דומה במקצת לגישת הניסוי של הגשטלט, בה נחקרה התפישה של אנשים בעזרת השאלה "מה אתה רואה?". גישתו של פיאז'ה חפה מהביקורת שהופנתה כנגד הגישה הניסויית של הביהביוריזם, בטענה על שינוי המציאות עד בלי היכר, רק למען עשותה מדידה וניתנת לניסוי, ומהביקורת שהופנתה כנגד הפסיכואנליזה, בטענה על היותה בלתי ניתנת לבדיקה בניסוי. בנוסף לכך, גישתו הניסויית של פיאז'ה חפה מפגמים מוסריים (בניגוד, למשל, לניסוי הכלא של זימברדו או הניסוי של מילגרם). ניסיונותיו המדעיים של פיאז'ה, כמו ניסוי השימור שלו, הם מן האלגנטיים ביותר במדע הניסויי, ויכולים לשמש כדוגמאות לניסויים מוצלחים במסגרת לימוד הפילוסופיה של המדע.
ספרי פיאז'ה שתורגמו לעברית
ממוזער|פיאז'ה, 1925|220x220 פיקסלים
תפיסת העולם של הילד, תרגם אליהו פורת, מרחביה: ספרית פועלים, תשכ"ז 1966.
שש מסות על ההתפתחות הנפשית, תרגם אליהו פורת, מרחביה ספרית פועלים, תשכ"ט 1969.
השפיטה המוסרית של הילד, תרגם י' מאיר, ערך יעקב לוי, תל אביב.
הפסיכולוגיה של הילד, תרגם יונה שטרנברג, תל אביב תשל"ב 1972.
הסטרוקטוריאליזם, תרגם ג"מ קרוי, תל אביב תשל"ב 1972.
ראו גם
תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה
לב ויגוצקי
ראובן פוירשטיין
תוכנית CASE
עקרונות עיצוב אוניברסליים ללמידה
לקריאה נוספת
יהודה פריד, ז'אן פיאז'ה – פסיכולוגיה ומתודה, בסדרת אוניברסיטה משודרת בהוצאת משרד הביטחון, 1984.
יוסף גלנץ, פרויד ופיאז’ה – עימות לאור היבטים כלליים, יהודיים וישראליים, "החינוך", רבעון לדברי פדגוגיה ופסיכולוגיה, 5, 1977.
קישורים חיצוניים
מאמרים עם מילות המפתח ז'אן פיאז'ה בספרייה הווירטואלית של מט"ח
The Growth of Knowledge – סרטון הסבר על התפתחות קוגניטיבית ותאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה מתוך CrashCourse
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה
קטגוריה:פסיכולוגים שווייצרים
קטגוריה:זואולוגים
קטגוריה:פילוסופים של החינוך
קטגוריה:חוקרי הילדות
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בשווייץ
קטגוריה:זוכי פרס ארסמוס
קטגוריה:ילידי 1896
קטגוריה:שווייצרים שנפטרו ב-1980 | 2024-08-27T14:16:28 |
מצוות התלויות בארץ | מצוות התלויות בארץ הן שורה של מצוות הקשורות לעבודת הקרקע. מצוות אלה נוהגות לרוב רק בארץ ישראל, ואינן נוהגות בחו"ל, ורובן קשורות לתמיכה סוציאלית הן כלפי העניים והן כלפי שבט לוי העובדים בבית המקדש ולכן מנועים מעבודה. לדעת רוב הפוסקים, בימינו אין חייבים בהם מדאורייתא אפילו בארץ ישראל, מאחר שדרוש לכך רוב ישראל היושב על אדמתו, וחיובם כיום הוא רק מדרבנן.
בניגוד למצוות התלויות בארץ, שאר המצוות הן 'חובת הגוף', זאת אומרת שאין חיובים תלוי כלל במקומו של האדם, וחיובים הוא בכל מקום שנמצא.
כל סדר זרעים שבמשנה ובתלמוד ירושלמי, מלבד מסכת ברכות, מוקדש למצוות אלו.
תחומי הארץ
לגבי מצוות התלויות בארץ כל העולם נחלק לחמישה חלקים:
ארץ ישראל, שמתחלקת גם היא לשני חלקים:
תחום עולי בבל
תחום עולי מצרים
ההגדרות המדויקות של תחומים אלה היו נושא למחקרים הלכתיים רבים, אחד הראשונים והחשובים שבהם היה ספר תבואות הארץ.
סוריה
חוץ לארץ, שנחלק גם כן לשני חלקים:
ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב (שתרומות ומעשרות נוהגות בהם מדרבנן)
שאר ארצות חוץ לארץ.
מתנות כהונה ולוייה
ביכורים – את ראשית הפירות והתבואה יש להביא לבית המקדש לכהנים.
הפרשת חלה – תרומה של 1/24 מהבצק של הלחם ונתינתו לכהנים.
תרומה גדולה – הפרשת חלק ראשוני מהתוצרת לכהנים.
מעשר ראשון – הפרשת עשרה אחוז מהנותר לאחר תרומה גדולה ללויים.
תרומת מעשר – חיוב המוטל על הלוי להפריש לכהן עשירית מהמעשר שקיבל מהישראל.
מצוות אלו נועדו לתמוך במנהיגות הדתית והרוחנית בירושלים ובשאר הארץ (תרומות ומעשרות). אותה מנהיגות רוחנית של שבט לוי שלא קיבלה חלק ונחלה בארץ ולכן מנועה מעבודה חקלאית.
מתנות עניים
מקורן של המצוות במקרא מוזכר פעמים רבות כך למשל בספר דברים פרק כד:
לקט – עזיבת שתי שיבולים הנופלות בשעת הקציר לעניים.
שכחה – עזיבת עומר שנשכח בשדה ועזיבת קמה שנשכחה מלהקצר לעניים.
פאה – אי קצירת אלומות השיבולים בקצה השדה ועזיבתן לעניים.
פרט – עזיבת ענבים בודדים הנושרים בשעת הבציר לעניים.
עוללות – עזיבת אשכולות קטנים של ענבים על הגפן.
מעשר עני''' – הפרשת עשירית מהתוצרת החקלאית בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה לעניים.
כפי שנראה מצוות אלו הן סוציאליות במהותן, ומטרתן המוצהרת היא פריסת רשת ביטחון כלכלית לשכבות החלשות, בלי לגרום לעניים לחזר על הפתחים ולהתבזות בבקשת צדקה. כפי המסופר במגילת רות על רות המואביה (שהייתה גם גיורת וגם אלמנה): "וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:" (פרק ב' ג').
על פי המתואר בפסוקים, בתקופה המקראית כל שנה שביעית, כל התוצרת החקלאית הייתה נעזבת לטובת העניים, פעמיים נוספות בכל מחזור של שבע שנים, בשנים השלישית והשישית, עשירית מהתבואה הייתה ניתנת להם, ובכל יתר הזמן היו נהוגות מצוות הלקט, פאה ושכחה, שהיו משאירות מעט מהתוצרת של החקלאים לעניים מבלי לפגוע בהם. כך הייתה פרושה רשת ביטחון של הקהילה לטובת החלשים. מעין מוסד לביטוח לאומי עתיק.
יש הרואים במצוות הנתינה לעניים, עידוד לעבודה, מכיוון שהעניים אינם מקבלים מן המוכן, אלא צריכים להתאמץ לבוא לשדה וללקט אחר הלוקטים או לחפש את השכחה והפאה, ולפי רוב מאמציהם ישאו פרי, וגם מכיוון שהם יוצאים אל השדה ומתחככים בעובדים, נפתחים בפניהם שערים להיכנס אל מעגל עבודה יצרני.
ראו גם
יציאה מארץ ישראל (הלכה)
חובת הגוף
קדושת ארץ ישראל
קישורים חיצוניים
פרויקט איל-ארץ ישראל לכל-מצוות התלויות בארץ
הספר ״מצוות הארץ - בהלכה ובאגדה״ מאת הרה״ג דוד שלום נקי לקריאה מלאה באתר ״תורת אמת״
הערות שוליים
*
קטגוריה:כללי המצוות | 2024-07-27T21:18:40 |
ונדיום | וַנַדִּיּוּם (Vanadium) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי V ומספרו האטומי 23.
תכונות
ונדיום הוא מתכת בצבע לבן בהיר, רך וגמיש. לוונדיום עמידות נגד קורוזיה ונגד חומצות כמו חומצת מימן כלורי (HCl) וחומצה גופרתית (H2SO4). ונדיום מתחמצן בטמפרטורה של 663 מעלות צלזיוס. דרגות החמצון של ונדיום הן 2+, 3+, 4+ ו 5+. דרגת חמצון 1+ קיימת, אבל היא מאוד נדירה.
שימושים
80% מהוונדיום שמופק מגיע לסגסוגות ברזל או תוסף לפלדה, שימושים נוספים:
לוונדיום יישומים בסגסוגות:
פלדת אל חלד, למשל בכלי ניתוח ברפואה.
עמידות בפני חלודה.
מנועי סילון בנויים לעיתים מסגסוגת של ונדיום, טיטניום ואלומיניום.
צירים, מערכת הילוכים במכונית ושאר רכיבים עם חשיבות קריטית עשויים מסגסוגת שמכילה ונדיום.
בייצור פלדה, לוונדיום שימוש בתור מייצב קרביד (תרכובת הפחמן שמחזקת את הפלדה), כגון פלדת כרום-ונדיום.
ונדיום אינו מתבקע בקלות מפגיעת נייטרונים ולכן הוא יעיל ביישומים בכורים גרעיניים.
מוונדיום-גליום מייצרים מגנטים חזקים (175,000 גאוס).
V2O5 משמש כזרז בייצור חומצה גופרתית.
זכוכית שמצופה בVO2 יכולה לחסום קרינה תת אדומה ולא אור נראה בטמפרטורות מסוימות.
ונדיום מוסף לאלומיניום חמצני גבישי על מנת ליצור את אבן החן אלכסנדריט בצורה מלאכותית.
היסטוריה
ונדיום (מקור השם באלה ונאדיס מהמיתולוגיה הנורדית) זוהה על ידי אנדרס מנואל דל ריו (מינרלוג ספרדי) במקסיקו סיטי ב-1801 שכינה אותו "עופרת חומה". אנדרס הבחין בצבעים של ונדיום שהזכירו לו את היסוד כרום וקרא לו "פאן-כרום" (Panchromium). מאוחר יותר הוא שינה את השם ל"אריתוריום" (Erythorium) מכיוון שרוב המלחים שלו שינו את צבעם לאדום בחימום. אנדרס השתכנע לבסוף שממצאו הוא לא יסוד חדש, מכיוון שכימאי צרפתי טען שה"יסוד" שמצא הוא לא יותר מכרום לא טהור.
ב-1831 זיהה נילס גבריאל ספסטרום ונדיום חמצני בזמן שעבד במכרות ברזל. מאוחר יותר באותה שנה אישר פרידריך ולר את ממצאיו של אנדרס מ-1801.
ונדיום מתכתי הופק על ידי הנרי אנפילד רוסקו ב-1867 כשהפריד את הכלור מוונדיום כלורי (VCl3) בעזרת מימן.
תפקיד ביולוגי
בביולוגיה, אטום ונדיום הכרחי לאנזימים מסוימים, למשל המובנדין, אך הוא מצוי מעט מאוד בחלבונים. האנזים בחיידקים מסוימים שהופך חנקן אטמוספירי (N2) לתרכובות חנקן מכיל ונדיום. חולדות ותרנגולים צריכים ונדיום בכמויות קטנות ומחסור עלול לגרום לקשיים בגדילה ולפגמים ברבייה. תרכובות ונדיום מסוימות יכולות להקל על סימפטומים של מחלת הסוכרת בחיות ובני אדם; המנגנון עדיין לא ידוע במלואו.
צורה בטבע
ונדיום לא מופיע בטבע בצורתו החופשית, אבל הוא נמצא ב-65 מינרלים שונים שביניהם פטרוניט (VS4), ונאדיניט [Pb5(VO4)3Cl] וקרנוטיט [K2(UO2)2(VO4)2.3H2O]. ונדיום נמצא גם במינרל בוקסיט ובמרבצים שמכילים פחמן כמו נפט גולמי, פחם.
ונדיום מופיע בדמו של היצור "Pyura chilensis" , שחי על סלעי החוף של דרום אמריקה, בריכוז של פי 10 מיליון מאשר במי הים. היצור נחשב למעדן ומשמש למאכל הן בדרום אמריקה והן במדינות אחרות שאליהן הוא מיוצא, כגון שוודיה ויפן, והדבר מעורר חששות בריאותיים.
אמצעי זהירות
אבקת ונדיום מתכתי מתלקחת בקלות, ואלא אם כן צוין אחרת, כל תרכובות הוונדיום נחשבות רעילות. באופן כללי, ככל שדרגת החמצון של ונדיום היא גבוהה יותר - כך התרכובת יותר מסוכנת ורעילה. הרעילה ביותר היא V2O5. תרכובות ונדיום יכולות לגרום לסרטן הריאות אם הן נשאפות.
קישורים חיצוניים
ונדיום ב-Webelements
ונדיום ובריאות ב-ATSDR
ונדיום בצמחי מרפא
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר | 2024-02-28T11:44:25 |
אודה | אוֹדָה (מיוונית עתיקה: ᾠδή) היא סוגה של שירה לירית. מבנה האודה מורכב משלושה חלקים עיקריים: סטרופה, אנטיסטרופה ואפודה. האודה היא פואמה מבנית שתפקידה לשבח או להלל מאורע או דמות, לרוב על ידי שימוש בתיאורי טבע ונוף. מקורה בשירי ההלל היוונים והלטינים, שנכתבו לאירועים רשמיים.
אודות יווניות היו במקור קטעים שיריים, שאותם ליוו כלי נגינה, כמו למשל במחזה "אנטיגונה" מאת סופוקלס המכיל אודות רבות. בהמשך, האודות הפכו לחיבורים אינדיבידואליים, כדוגמת ארבעת ספרי האודות של הורטיוס, ולעיתים הן שימשו כמזמור או דוקלמו בעל-פה.
במאות ה-17 וה-18 החלו משוררים בריטיים לכתוב אודות במבנה מודרני יותר, כדוגמת חמש האודות של ג'ון קיטס מ-1819 ("אודה לכד יווני", "אודה לפסיכה" ועוד) או האודות של פרסי ביש שלי.
לקריאה נוספת
Gosse, Edmund (1911). "ODE". The Encyclopædia Britanica. Volume XX (11th ed.). New York: The Encyclopædia Britanica Company. pp. 1–2.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שירה | 2023-02-08T12:44:13 |
בית כנסת | ממוזער|250px|בית הכנסת ברחוב אלדרידג' בעיר ניו יורק, ארצות הברית
ממוזער|250px|בית הכנסת דה לה ויקטואר (Synagogue de la Victoire; מכונה גם בית הכנסת הגדול של פריז או בית הכנסת רוטשילד) הוא בית הכנסת פריז, צרפת
ממוזער|250px| בית הכנסת הגדול בסידני אוסטרליה
ממוזער|250px|עזרת נשים של בית הכנסת
טקסט=בית הכנסת יד שלום|ממוזער|250px|בית הכנסת ירושלמי יד שלום על שם שלום ובתיה צדיק בשכונת מעלות דפנה רחוב שארל יעקב נטר בירושלים
ממוזער|גלויה עתיקה של צורת בית הכנסת אוהל רחל, הבית כנסת הספרדי בעיר שאנגחאי, סין. נבנה ב-1920 על ידי סר אליאס יעקב ששון לזכר אשתו רחל, והיה בית הכנסת הגדול ביותר במזרח הרחוק, ואחד משניים שעדיין קיימים בשנגחאי|233x233px
ממוזער|250px|בית כנסת שומרוני בחולון
בית כנסת הוא בית התפילה היהודי (או לעיתים נדירות שומרוני). השם "כנסת" מקורו מהשורש כנ"ס, והוא נקרא כך על שם ההתכנסות של האנשים בו. בית הכנסת מכונה "מקדש מעט" מפאת קדושתו והשוואתו לבית המקדש.
לפי המסורת היהודית בכל יום נאמרות שלוש תפילות, בבוקר תפילת שחרית, אחר הצהרים תפילת מנחה, ובערב תפילת ערבית. בשבתות, ראשי חודשים וחגים נוספת תפילה אחר תפילת שחרית ושמה תפילת מוסף (ביום כיפור נוספת גם תפילת נעילה לאחר תפילת מנחה).
בתי הכנסת נחלקים לפי שני קריטריונים עיקריים: לפי עדה (על פי רוב בשל השוני בנוסח התפילה): אשכנזים (נוסח אשכנז, או נוסח ספרד), ספרדים (נוסח הספרדים), תימנים וכו' – ולפי זרם ביהדות – אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים, קראים וכו'.
היווצרות בית הכנסת
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|כתובת תאודוטוס בן וטנוס מעיר דוד, המעידה על פעילות בתי כנסת בירושלים בתקופת בית שני
200px|ממוזער|ההליכה לבית הכנסת, חלק מההווי היהודי. איור מהספר The spirit of the Ghetto, על חיי היהודים בארצות הברית, שנת 1902
מאז התמסדות בית המקדש בתקופת שלמה ועד גלות בבל, היה בית המקדש המקום היחיד בו נערכה עבודת האל והמקום היחיד בו הותר ליהודים להקריב קורבנות, אם כי היו פרצות גם בכלל זה והיו מעט מקרים בהם נוצרו מקומות פולחן חליפיים לבית המקדש. בתי כנסת החלו להופיע בעקבות גלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, אז היה חשש בקרב מנהיגי העם כי ללא בית מקדש העם ישכח את יהדותו. בתקופת בית שני התקיימו בתי כנסת בכמה מקומות בארץ ובתפוצות. כך, למשל, בית הכנסת שאותר בגמלא שברמת הגולן, אשר היה פעיל עד המרד הגדול. בתלמוד הירושלמי מסופר כי עוד לפני חורבן הבית השני היו בירושלים 480 בתי כנסת. קיום בתי כנסת בירושלים בימי הבית השני עולה גם מכתובת תאודוטוס בן וטנוס שנמצאה בעיר דוד. עם זאת, אין עדות כתובה או עדות אחרת לכך שבבתי הכנסת של אותה עת נערכו תפילות.
לאחר חורבן בית המקדש השני עלתה חשיבותו של בית הכנסת, כאשר החלו לקיים בו תפילות. התפילה בו היוותה תחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש.
בתקופת המשנה והתלמוד שימש בית הכנסת למטרות נוספות: לענייני ציבור, כגון – עזרה הדדית וצדקה, וללימוד תורה. ללימוד התורה בבתי הכנסת, יוחסה מעלה מיוחדת יותר מלימוד בבתי מדרש, ונאמר כי יש בו סגולה לזיכרון תלמודו, "ברית כרותה היא, היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח" (דברי רבי יוחנן בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות פרק ה הלכה א).{{הערה| להרחבה ראו: {{היברובוקס|הרב ישראל דנדרוביץ|היגע בתלמודו בבית הכנסת|42700|בתוך: בית אהרן וישראל, גיליון קלו, ירושלים, ניסן תשס"ח, עמ' קו-קטז|ללא|עמוד דיגיטלי=106}}.}}
בימי הביניים קיבל בית הכנסת תפקידים נוספים: הוא שימש כבית מדרש לציבור הרחב והייתה בו ספרייה תורנית. על מנת לגרום גם לנשים להגיע לתפילות הוקמה עזרת הנשים, מקום נפרד או חלל מופרד על ידי פרגוד או מחיצה כלשהי, בו היו הנשים והנערות משתתפות בתפילה. מבואת בית הכנסת או מקום בחצרו שימשו כמקום לקבלת עצות בנושאי הלכה ומקום בו פסקו הרבנים פסיקות הלכה ודנו בנושאים שבין אדם לרעהו. תוספות אלו גרמו למרכזיותו של בית הכנסת בהוויה היהודית, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה ארגונית.
תפילה במניין
שמאל|ממוזער|250px|תפילת שחרית בבית כנסת החורבה שבירושלים
כדי שתפילה תיחשב כ"תפילה בציבור" נדרש מניין – מינימום של עשרה בוגרים ומעלה.לפי השולחן ערוך חייבים עשרה גברים. אמנם, בהלכות תפילה של הרמב"ם, לא צוין שצריך דווקא עשרה גברים, הרמב"ם כותב לגבי מניין עשרה לתפילה "אין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין" (הלכות תפילה פרק ח, ד) ובהלכות שביתת עשור פרק ב, יא כותב במפורש שגם בת וגם בן מוגדרים כגדולים: "בת שתים עשרה שנה.. ובן שלוש עשרה שנה... הרי הם גדולים לכל המצוות". כך שייתכן שלדעת הרמב"ם אשה נמנית למניין. גם בשולחן ערוך הרב של ר' שניאור זלמן מלאדי מובאת הדעה שאפשר לצרף אשה או קטן: "יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף עבד או אשה או קטן, לפי שעל כל עשרה בני ברית השכינה שורה". (שו"ע הרב, אורח חיים, נה, הלכה ה). אמנם למעשה העדיף לא לפסוק כך. "ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר אלהים נצב בעדת אל" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ו עמוד א). כאשר התפילה אינה נערכת במניין, כלומר, כאשר מתפללים פחות מעשרה גברים בני 13 ומעלה, ישנם קטעים בתפילה שאינם נאמרים. אסור לומר קדיש ו"ברכו", קדושה וקריאת התורה, שנחשבים לחלקים המקודשים של התפילה, וכן אין נאמרת חזרת הש"ץ או ברכת כהנים. מקובל כי תפילה במניין מתקיימת בדרך כלל בבית הכנסת, ומכאן שמו – מקום התכנסות לתפילה.
מבנה בית הכנסת
אם כי ההלכה לא קובעת הנחיות לגבי מבנהו של בית הכנסת, התקבלו במהלך השנים מספר עקרונות המיושמים בכל בתי הכנסת באשר הם.
ארון קודש
250px|ממוזער|בית כנסת אשכנזי ברעננה. מול הארון ניצב "עמוד", ובין ספסלי המתפללים עומדת הבימה.
270px|ממוזער|הש"ץ מתפלל מעל לבימה. לפניו עומד ארון הקודש
בעבר היו מאוחסנים חפצי הקודש, ובעיקר ספרי התורה, בתיבה אשר הובאה מחדר אחסון אל אולם התפילה ובסיום התפילה הוחזרה לחדר האחסון. עם השנים הושארה התיבה באופן קבוע באולם התפילה, שינתה את צורתה לצורת ארון והוצבה בכותל הפונה לכיוון ירושלים ומקום המקדש. מקובל בבתי הכנסת הספרדים לכנות מקום זה היכל ובבתי הכנסת האשכנזים מכנים מקום זה ארון קודש. בדרך כלל אזור זה מוגבה משאר בית הכנסת. לפני ארון הקודש, נמצא בדרך כלל שטיח שעליו עומדים הכהנים בעת ברכת כהנים (לקראת סוף חזרת הש"ץ).
בימה
באמצעו של בית הכנסת האורתודוקסי יש אזור מוגבה נוסף – הבימה, ובה תיבה – כמין שולחן שעליו מניחים או מעמידים (תלוי במנהג) את ספר התורה בעת קריאת התורה. בבתי כנסת רפורמיים הבימה נמצאת בחזית ארון הקודש.
חזן
בבתי הכנסת האשכנזיים נמצא בקדמת בית הכנסת סמוך לארון הקודש, העמוד, שלידו עומד שליח ציבור – חזן. בבתי הכנסת הספרדיים, התימניים והאיטלקיים לא קיים כלל עמוד, ובכל התפילות מקום החזן הוא בתיבה בלבד.
אמנם לעיתים אף אצל הספרדים החזן עומד במקומו של הש"ץ (כמו בקרבנות טרם פסוקי דזמרה) וכן אצל האשכנזים לעיתים מקומו של החזן הוא בבימה, (קבלת שבת בנוסח אשכנז).
סדר ישיבה
בבתי כנסת אשכנזיים כל הקהל יושב כשפניו לארון הקודש, למעט "כותל המזרח" בו יושבים רבנים ונכבדים נוספים מצידי ארון הקודש ופניהם לקהל. בבתי כנסת ספרדיים ובעיקר תימניים הקהל יושב תוך שהוא מקיף את התיבה בצורת "ח" (כך שרק חלק מהקהל יושב ופניו להיכל).
בבתי כנסת אורתודוקסים ישנה הפרדה בין נשים לגברים. ברוב בתי הכנסת מוקצה לנשים אזור מסוים ביציע או מאחורי אזור הגברים או לצידו, הקרוי "עזרת נשים" (השם נלקח מהאזור שעד אליו יכלו נשים להיכנס בבית המקדש). נחלקו הפוסקים לגבי הגובה המינימלי – יש סוברים שמספיק שהמחיצה תהיה בגובה של קצת יותר ממטר (עשרה טפחים), דעת הרב משה פיינשטיין שצריכה להיות מטר וחצי, ויש סוברים שהמחיצה צריכה להיות כך שהגברים לא יראו את הנשים בכלל. בבתי כנסת קונסרבטיבים ורפורמים נוהגים לשבת משפחות משפחות, נשים וגברים גם יחד.
250px|ממוזער|בית הכנסת הגדול בניו יורק. ישיבה אופיינית לבית כנסת אשכנזי: הארון ניצב בקצה, ועזרת הנשים ממוקמת בקומה עליונה המקיפה את המבנה.
בחוץ לארץ בתי הכנסת מכוונים כלפי ארץ ישראל. בארץ ישראל, בתי הכנסת מכוונים לכיוון ירושלים. ובירושלים (כלומר בעיר העתיקה) לכיוון בית המקדש, שהוא המקום המקודש ביותר על פי המסורת היהודית. כל זאת על פי תפילת שלמה המלך:
עיצוב המבנה
שמאל|ממוזער|250px|רצפת פסיפס של בית כנסת מתקופת התלמוד שנתגלתה בבית שאן
שמאל|ממוזער|250px|שרידי בית הכנסת העתיק בקצרין שבגולן
סגנון הריהוט בבתי הכנסת שונה מעדה לעדה ומקהילה לקהילה. ישנם מפוארים וישנם צנועים. יש בתי כנסת שתלויות בהם תמונות, ויש שמצמצמים בהן. כך למשל בבית הכנסת הגדול בירושלים, קיימים ויטראז'ים מעוטרים. בבתי כנסת מתקופת המשנה והתלמוד נמצאו רצפות פסיפס בסגנון רומאי, עם סמלים יהודיים, כגון מנורת שבעת הקנים, שופר, מחתה וארבעת המינים, ובחלקם אף אותרו מוטיבים הלניסטיים, כגון גלגל המזלות.
מבנה בית הכנסת ומיקומו הושפעו מאוד מהמעמד המשתנה שהיה לקהילות היהודיות במסגרת העמים המארחים. במהלך תקופה ארוכה, בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי, הוטלו מגבלות על בניית בתי תפילה יהודים. המגבלות קבעו איסור בניית בית כנסת במרחק מסוים מבית תפילה נוצרי או מוסלמי, איסור על בנייה לגובה, כדי שבית הכנסת לא יהיה גבוה מבית התפילה של בני העם המארח והיו גם איסורים לגבי החומרים ממנו נבנה בית הכנסת – תקופה ארוכה נאסרה בארצות אירופאיות מסוימות בניית בתי כנסת מאבן. בתי הכנסת במרבית הקהילות התאפיינו במבנים פשוטים ותפקודיים, שאינם מושכים את העין בחיצוניותם.
סגנונו האדריכלי של בית הכנסת איננו אחיד, והוא מושפע במידה רבה ממסורות הבנייה וטכנולוגיות הבנייה המקומיות. גם דרישות ההלכה הנוגעות למבנה בית הכנסת מצומצמות מאוד ומותירות מקום רב לאפשרויות תכנוניות שונות. על פי ההלכה ישנן רק מעט דרישות הנוגעות לבניין בית הכנסת, ואף דרישות אלו אינן מוחלטות, ולא תמיד באות לידי מימוש. כך, ההלכה מורה על כך שבית הכנסת יהיה מבנה המוגבה מעל בתי העיר. לא רק בחוצה לארץ, בסביבה אשר לפעמים עוינת אין דרישה זאת מתקיימת, אלא אף בארץ אין קיום של דרישה זאת. למעשה, במהלך הדורות נבנו בתי כנסת בצורות מגוונות, קורו במגוון גגות שונים ועוטרו בסגנונות אדריכליים רבים.
בתקופה המודרנית ניסו אדריכלים שונים להציע פרשנות חדשה למבנה בית הכנסת המסורתי. בארצות הברית תוכננו כמה מבני בתי כנסת בידי אדריכלים מפורסמים. כך, מבנה בית הכנסת שתכנן האדריכל פרנק לויד רייט תוכנן כפירמידה משולשת הצומחת מתוך תוכנית משושה.
בישראל נעשו כמה ניסיונות ליצירת פרשנות חדשה למבנה בית הכנסת המסורתי. מבני בתי כנסת מפורסמים בחדשנותם הם בית הכנסת האוניברסיטאי בגבעת רם (אדריכלים רזניק-ראו) ובית הכנסת המרכזי בנצרת בתכנונו של נחום זלוטוב.
בעלי תפקידים
רב בית הכנסת: מנהיג רוחני, יושב בדרך כלל ב"כותל המזרח" ליד ארון הקדש, תפקידו למסור דרשות ושיעורי תורה במהלך התפילות, אצל הספרדים לעיתים משמש הרב גם חזן ובעל קורא.
גבאי: מנהל את ענייני בית הכנסת ואחראי על ניהול הצדדים הלוגיסטיים וסדרים נוספים, כמו קביעת זמני תפילה, ניהול התפילות, מינוי הקוראים בתורה, חלוקת העליות והכיבודים השונים. בדרך כלל ישנה ועדה נבחרת מקרב המתפללים, שעוסקת בניהולו של בית הכנסת.
שליח ציבור או חזן: תפקידו של שליח הציבור להנחות את הקהל באמצעות תפילה בקול רם, כדי לשמור על אחידות התפילה וכדי להדגיש חלקי שיא או קטעי מעבר. בעבר שליח הציבור היה מתפלל בקול חלקים נרחבים יותר של התפילה, עבור יהודים שלא הכירו את התפילה או לא ידעו לקרוא; לפי ההלכה, זה אכן תפקידו גם היום בחלקים מהתפילה (כגון בחזרת הש"ץ). המונח "חזן" זהה למונח "שליח ציבור", אך כיום מקובל יותר להשתמש במילה "חזן" עבור אדם בעל הכשרה מוזיקלית שמשמש כשליח ציבור באופן מקצועי.
בעל קורא''': אדם אשר יודע לקרוא בטעמי המקרא, ובדרך כלל קורא בתורה עובר העולה לתורה במהלך התפילה. תפקיד זה חיוני במיוחד לקיומה של תפילה במניין.
ארכאולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|שרידי בית הכנסת העתיק בברעם שבגליל העליון
בארץ ישראל נתגלו ממצאים ארכאולוגיים של בתי כנסת רבים, החל מסוף תקופת בית שני ועד המאה ה-10 לספירה, ובעיקר מתקופת התלמוד.
רוב בתי הכנסת הקדומים נתגלו בגליל, ולאחר מכן בגולן ובדרום הר חברון. המרשימים שבהם הם אלו שבברעם, בגוש חלב, במרות, בנבוריה, בחמת טבריה, בציפורי, בחמת גדר, בארבל, בכפר נחום, בכורזים, בגמלא, בקצרין, באום אלקנאטיר, בבית שאן, בתל רחוב, בבית אלפא, באשתמוע, בסוסיא, בעין גדי, בחורבת ענים, בחורבת מעון, בנערן וביריחו.
חלק מבתי הכנסת העתיקים היו בנויים אחרת מהמקובל בימינו. כך, הפתח היה לרוב בקדמת בית הכנסת, ואילו ספרי התורה היו מונחים בארון בחדר צדדי, ובשעת קריאת התורה היו מביאים אותם בארון מיוחד, לקיים את מאמר הפסוק "ויהי בנסוע הארון".
קדושת בית הכנסת
בניין בית הכנסת הוא מקום קדוש ולכן אסורות בו פעולות כגון לינה ואכילה. אולם בבית מדרש, מותרות פעולות אלו לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם; מעיקר הדין פעולות אלה אסורים גם לתלמידי חכמים בבית כנסת, אך רוב בתי הכנסת של היום הם בגדר ההלכתי של בית מדרש כיוון שמשתמשים בהם גם ללימוד.
נחלקו הראשונים בעניין קדושת בית הכנסת האם הוא נקרא תשמיש קדושה או תשמיש מצווה, לדעת הר"ן בית הכנסת נחשב תשמיש קדושה, ואילו לדעת הרמב"ן תשמיש מצווה.
הריסתו של בית כנסת פעיל אסורה אלא לשם בניית בית כנסת אחר בתנאים מסוימים. אחד הדיונים בעניין החלפת בית כנסת ישן בחדש מצוי בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא (דף ג, עמוד ב). הדיון מתחיל בדברי רב חסדא שקובע כי לא ניתן להרוס בית כנסת עד שיבנה בית כנסת אחר במקומו. הדעות חלוקות בשאלה מדוע. יש שאומרים משום "פשיעותא", היינו החשש שמא לא תושלם בנייתו של בית הכנסת החדש וכך תישאר הקהילה ללא בית כנסת, ויש שאומרים משום "צלויי", היינו העובדה שבמהלך הבנייה לא יהיה מקום תפילה. כאשר יש מקום תפילה חלופי נותר החשש הראשון, "פשיעותא". בהמשך הגמרא קובע רב אשי כי הריסת בית הכנסת אסורה גם כאשר חומרי הבנייה מונחים מוכנים לבניית הבניין החדש, שכן יש חשש שימכרו את חומרי הבנייה לשם פדיון שבויים. לבסוף מסייגת הגמרא מקרה בו יש בבית הכנסת סדקים העלולים לגרום להתמוטטותו, ואז מותר להרוס ולבנות חדש במקומו. מסקנה נוספת עולה מדיון מאוחר יותר בעקבות הריסתו של בית המקדש בידי הורדוס לשם בניית בניין חדש: לפי חלק מהדעות כאשר השלטון הורס בית כנסת לשם בניית בית כנסת אחר מותר הדבר שכן התחייבות של שלטון היא התחייבות רבת תוקף ואין חשש שיחזור בו. הגמרא מסיקה שהריסת בית כנסת בחוץ לארץ היא קלה יותר, משום שהם נבנו בתנאי שיהיה אפשר להרוס אותם, שכן ממילא השהות בגולה היא זמנית. לעומת זאת, בנוגע לבתי כנסת בארץ ישראל לא מועיל שום תנאי.
בעניין זה ישנם דיונים רבים בתלמוד ורבים עוד יותר אצל הפוסקים לדורותיהם. הידרשות לשאלה הייתה בעת תוכנית ההתנתקות, אז ביקשה מדינת ישראל להרוס את בתי הכנסת בגוש קטיף ובצפון השומרון. הרבנים השונים נתאחדו בדעת רוב מוצקה שהדבר אסור בתכלית האיסור ולבסוף שינתה ממשלת ישראל את החלטתה ולא הרסה את בתי הכנסת.
בתקופת השואה פעלו הנאצים ועוזריהם באופן שיטתי להרס וחילול בתי הכנסת באירופה. מרבית בתי הכנסת נהרסו ונבזזו, חלקם הועלו באש, וחלקם הוסבו לאורוות ולמחסנים.
בתי כנסת בעולם
להלן תמונות מבתי כנסת ברחבי העולם.
בבית התפוצות קיימת תצוגת קבע של עשרות דגמי בתי כנסת בעולם.
נכון למאי 2023, בית הכנסת הגדול בעולם הוא בית המדרש של חסידות גור הנמצא בשכונת רוממה בירושלים. על פי עיריית ירושלים, שטחו כ-14 דונם, מתוכם 11,827 מטרים רבועים שטח בנוי, ובמקום יכולים להתפלל אלפי אנשים.
ראו גם
בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל
מסגיד
קישורים חיצוניים
רשימת בתי הכנסת בישראל באתר "הרשות הארצית לשרותי הדת"
בתי כנסת וזמני תפילות ברחבי הארץ
מאמרים, מידע ושיעורים על בית הכנסת:
המדריך המלא למבקר בבית הכנסת בפעם הראשונה באתר חב"ד
בדין סילוק מתפלל מבית הכנסת
יוסף תבורי, רשימת מאמרים על בתי כנסת באתר "דעת"
זהר הנגבי, 'ריהוט הקודש בבתי הכנסת בארץ-ישראל בשנים 4091–4389 – מסורת ושינוי'
הרב אליעזר מלמד, הלכות בית כנסת, באתר "פניני הלכה"
בתי כנסת ובתי כנסיות, באתר האקדמיה ללשון העברית
ארגונים ואיגודים
איגוד בתי הכנסת העולמי
לכל איש יש בית כנסת
איחוד בתי הכנסת בישראל
אדריכלות ותמונות
אדריכלות בעולם - בתי כנסת
דוד קסוטו עורך, ושכנתי בתוכם, קובץ מוקדש לבעיות יסוד בארכיטקטורה של בתי הכנסת, משרד החינוך והתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, ירושלים תשל"ז.
על תכנון אקוסטי לבתי-כנסת Kleiner, Klepper, Torres, Worship Space Acoustics, J.Ross Publishing 2010
מיכאל יעקובסון: סיבוב בארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים, באתר 'חלון אחורי', 4 בנובמבר 2017
מיכאל יעקובסון: מסגד שהפך לבית כנסת בנס ציונה, באתר 'חלון אחורי', 30 באוקטובר 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוסדות יהודיים
קטגוריה:מבני דת | 2024-10-01T13:09:34 |
יוהאן פרידריך שטרואנזה | שמאל|ממוזער|250px|יוהאן פרידריך שטרואנזה
הרוזן יוהאן פרידריך שטרואנזה (גרמנית: Johann Friedrich Struensee; 5 באוגוסט 1737 - 28 באפריל 1772), היה רופא גרמני, הידוע בזכות התערבותו בפוליטיקה של דנמרק, בעת ששימש כרופאו האישי של מלך דנמרק כריסטיאן השביעי. בשיא עוצמתו היה שליטה דה פקטו של דנמרק, וניסה להוציא לפועל רפורמות מקיפות ברוח ההשכלה, תוך שהוא מנצל את התלות שנוצרה בינו ובין המלך, שהיה כפי הנראה לוקה בנפשו. בין היתר היה גם מאהבה של המלכה הדנית קרולינה מתילדה. קשר זה הביא כנראה ללידתה של הנסיכה לואיזה אוגוסטה, ולשורה של תככי חצר שהביאו לנפילתו של שטרואנזה ולהוצאתו להורג.
חייו
ילדות ונעורים, תחילת הקריירה
שטרואנזה היה השלישי בששת ילדיהם של הכומר אדם שטרואנזה ורעייתו מריה דורותיאה, תושבי העיר האלה שבמדינת סקסוניה-אנהלט בצפון גרמניה. הכומר שטרואנזה החזיק בתאולוגיה של פייטיזם ("אדיקות", סוג של לותרניזם שהיה נהוג בסקנדינביה ובצפון גרמניה באותה עת). משפחת שטרואנזה הייתה משפחה מכובדת מהמעמד הבינוני, אך הכומר שטרואנזה גילה סובלנות לדעות ולהשקפות שונות. הילדים במשפחה קיבלו חינוך מעולה, ושלושה מבני המשפחה למדו באוניברסיטה. איש מהם לא היה לתאולוג כאביהם, אך שתיים מהבנות נישאו לכמרים.
יוהאן פרידריך שטרואנזה התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת האלה, בהיותו בן חמש עשרה. הוא סיים את לימודיו בשנת 1757. לימודיו חשפו אותו לרעיונות הנאורות וההשכלה, ולרצון לרפורמה חברתית ופוליטית. הוא הפך לאתיאיסט והושפע מכתבי האנציקלופדיסטים וכתביו של ז'אן-ז'אק רוסו.
בשנת 1758 עברו אדם ומריה דורותיאה שטרואנזה לאלטונה (המבורג), ואדם שטרואנזה קיבל את משרת הכומר הראשי בכנסיית מריה (מריאנקירכה) הגדולה והמרכזית. יוהאן פרידריך שטרואנזה עבר עמם. הוא החל לעבוד כרופא ציבורי באלטונה, באחוזת הרוזן רנטצאו, ובמחוז פינברג. שכרו היה צנוע, והוא השלים את הכנסתו בפרקטיקה פרטית.
ב-1760 עברו הוריו של שטרואנזה לרנדסבורג שם קיבל אביו של שטרואנזה את משרת הבישוף. יוהאן פרידריך שטרואנזה נותר באלטונה, והיה עליו להתפרנס בעצמו. משכורתו לא תאמה את ציפיותיו באשר לרמת החיים שקיווה לקיים. יכולותיו כרופא וכאיש חברה הפכו אותו במהרה לרופא של החברה הגבוהה, והוא הפיץ את דעותיו, שנחשבו אז לקיצוניות ושנויות במחלוקת.
בתקופה זו פנה אל שר החוץ הדני, יוהאן הרטוויג ארנסט, הרוזן מברנסטורף, בבקשה לתמיכה כספית. במקביל החל מפיץ כתבים שעסקו ברעיונות אנשי ההשכלה. נראה כי כבר בתקופה זו ראה לעצמו ייעוד שמעבר לעיסוק ברפואה כשלעצמו.
רופאו של המלך כריסטיאן השביעי
במהלך עשר השנים שבילה באלטונה, קיים שטרואנזה מגעים עם חבורת אצילים שסר חנם מפני חצר המלוכה בקופנהגן. בין ידידים אלו היו אנוולד ברנדט והרוזן שאק קארל רנטצאו, מנהיג חוגי הנאורות באלטונה, שהתייחס לשטרואנזה כאל תלמידו המועדף. אצילים אלו הצליחו להביא את שטרואנזה למשרתו של רופאו האישי של כריסטיאן השביעי מלך דנמרק, בתקווה שהשפעתו על המלך תוכל להשיב אותם לחצר המלוכה.
כריסטיאן השביעי היה אישיות שנויה במחלוקת. על אף עדויות המדברות על אישיות כובשת ומקטעים של בהירות שכלית ורעיונית, נראה כי לקה במחלת נפש כלשהי, ויש המשערים כי לקה בסכיזופרניה. באותה עת היה נשוי לקרוליין מתילדה, נסיכת בריטניה, אחותו של ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה, נישואים שכפי הנראה לא היו מאושרים, והיו פרי של שידוך בין חצרות המלוכה באירופה.
בחודשים יוני-יולי 1767 בילה המלך את הקיץ בדוכסות שלזוויג-הולשטיין, ביחד עם חצרו ושריו. שטרואנזה הצליח לשפר מעט את בריאותו של המלך בביקורו באזור, וזכה לחיבתו. המלך שכר אותו כרופאו האישי באפריל 1768, על מנת שילווה אותו במסעו לפריז וללונדון דרך הנובר בין מאי 1768 לינואר 1769. במאי 1768 העניק המלך לשטרואנזה את התואר "יועץ המדינה" (etatsråd).
במהלך המסע בן תשעת החודשים התפתחו בין שטרואנזה ובין המלך יחסים קרובים. שריו הבכירים של המלך ראו ברופא הצעיר כהשפעה חיובית על המלך, והסכימו למינויו לרופאו האישי של המלך, בינואר 1769, לאחר שובה של הפמליה המלכותית לקופנהגן.
עלייתו לשלטון
עד מהרה השיג שטרואנזה השפעה עצומה על המלך הצעיר, והגיע למצב שבו הפך לשליטה דה פקטו של דנמרק. שטרואנזה יכול היה עתה לממש את חלומותיו על השפעה פוליטית ועל עיצוב המדינה ברוח ההשכלה, הנאורות והרפורמה. בשנותיו באלטונה למד מפי הגולים, כי המדינה המיושנת הדנו נורווגית הנשלטת על ידי לקוי בנפשו, היא האתר האידיאלי להשתלטות מבחוץ ולניסויים פוליטיים, שיבצע אדם שיהיה בעל הכישורים הנכונים, כמוהו עצמו, ובתוכנית מחושבת היטב חתר אל עמדת הכוח אותה הצליח לבסוף להשיג.
בתקופה זו החלו יחסיו עם המלכה, קרולינה מתילדה. המלכה הייתה בת כ-18 בתקופה זו, והייתה נשואה למלך זה 5 שנים, נישואים שהביאו ללידת יורש עצר, אך לא היו מאושרים, כפי הנראה. בינואר 1770 היו יחסיהם של שטרואנזה והמלכה לעובדה הידועה לכל.
שטרואנזה לקח חלק פעיל בחינוכו של יורש העצר, פרדריק השישי, ועשה זאת על פי עקרונות הנאורות ועקרונות החינוך להם הטיף ז'אן-ז'אק רוסו. במאי 1770 זכה לקידום נוסף, וקיבל את התארים "forelæser" ו"konferensråd" שמשמעותם "היועץ למלך".
במשך זמן מה נותר שטרואנזה דמות משפיעה מאחורי הקלעים, אך החזיק בידו בפועל את השליטה בכל המערכת הפוליטית הדנית. לאחר זמן מה החליט לקבל על עצמו את השליטה גם באופן רשמי. בדצמבר 1770 פיטר המלך את ראש השרים (maître des requêtes) ברנסטורף ומינה במקומו את שטרואנזה. הייתה זו תחילתה של תקופת שישה-עשר החודשים שבהם שלט שטרואנזה בדנמרק ללא מצרים. ב-8 בדצמבר פיטר המלך את כל מועצת המדינה ואת כל שריו פרט לשטרואנזה. לאחר מכן שקע המלך במצב של אי יציבות נפשית, ושטרואנזה הפך למעשה לשליט היחיד בדנמרק.
שליט דנמרק
כראש שרי המלך הייתה זו משימתו הרשמית להציג למלך את כל הדיווחים ממשרדי הממשלה השונים. שטרואנזה נהג לדבר בשמו של המלך, ולהכתיב את תגובותיו לדיווחים שהוצגו לו. לאחר מכן פיטר את כל ראשי המשרדים, ואת משרות ה"סטאדהולדר" שהחזיקו בעלי התפקידים בנורווגיה שהייתה חלק מן הממלכה הדנית. צעד זה הביא לריכוז כל הכוח בידי הקבינט, שהוא עצמו עמד בראשו.
נראה כי שטרואנזה רצה לפעול ברוח הרעיונות המופשטים של תנועת ההשכלה, אך לא ייחס חשיבות למנהגי הדנים והנורווגים, שאת שפתם לא דבר, ואל מנהגיהם העתיקים התייחס כאל אמונות טפלות. דבר זה היה בעוכריו.
כשליט בפועל ערך שטרואנזה רפורמות חסרות תקדים בהיקפן ובנועזותן בתעשייה, במסחר, בחינוך, ביחסי דת ומדינה, ניסה לשחרר את דנמרק מההשפעה הרוסית ולשפר את מעמד האריסים. רפורמות אלה זכו בפיו לתואר "אבסולוטיזם נאור". בתקופת שלטונו ייסד בתי חולים, ביטל את עונש המוות על גנבה, ואת העינויים שהיו חלק מההליך השיפוטי. הוא הביא לשיפורים במינהל הציבורי וביטל מנהגים עתיקים כגון מינוי משרתי האצילים למשרות ציבוריות רמות.
קצב השינויים היה גדול מכפי שיכלה החברה הדנית לקבל. בין מרץ 1771 וינואר 1772 הוציא שטרואנזה 1,069 צווים, יותר משלושה צווים ביום. הוא ביטל מוסדות חשובים בחברה הדנית, מבלי שנמצא להם תחליף הולם, ונהג באנשי שירות המדינה בשרירות. לעיתים היה מפטרם ללא גמלה או פיצויים, והחליף פקידים ותיקים ומנוסים במינויים אישיים שלו, שלעיתים קרובות לא היו מוכשרים לתפקיד שנשלחו למלא, ולא הכירו את המדינה שבה התיימרו לשלוט. בעת שקיצץ את המינהל הציבורי, והביא רבים לידי פיטורים ומשבר כלכלי, פסק לעצמו, באמצעות המלך, וכן לידידו ברנדט, משכורת בסך 60,000 ריגסדאלר.
החברה הדנית סלדה גם מגינוניו שנראו זרים ושחצניים. לעיתים נראה כי יצא מגדרו על מנת לגרום להלם ולפגוע ברגשות נתיניו. הוא לא השתמש כלל בשפה הדנית, וניסה להחדיר את השפה הגרמנית. כחלק מתפיסת עולמו ביטל את הצנזורה, והתוצאה הייתה בעיקרה שטף של פרסומים המתנגדים לשלטונו. מצבו הנפשי הרעוע של המלך לא היה ידוע מחוץ לחוגי החצר הפנימיים, ולכן רבים ראו בשטרואנזה כהשפעה שלילית וכהשתלטות עוינת על המלך, שהחלישה את כוח רצונו. ביולי 1771 התחזקה דעה זו כאשר מינה המלך את שטרואנזה ל"יועץ הסתרים" (gehejme kabinetsminister), בעל הסמכות ליתן צווים בעלי כוח של פקודה מלכותית, מבלי שיהיה צורך בחותמתו של המלך על מנת להכניסם לתוקף.
גורם נוסף שהביא לעוינות כלפי שטרואנזה היו יחסיו עם המלכה. בית אולדנבורג היה נערץ על העם הדני, ויחסיה הגלויים של המלכה האנגליה עם הרופא הגרמני היוו עלבון מתמשך כלפי בית המלוכה. מעמדו של המלך בחצר היה בשפל חסר תקדים. פעם, כאשר איים על ברנדט, ידידו של שטרואנזה, כי יעניש אותו במלקות, נעל ברנדט, בעידודו של שטרואנזה, את המלך בחדרו, והכה בו באגרופיו.
נפילתו
ממוזער|300px|שמאל|תבליט עץ מתקופתו של שטרואנזה, המתאר את מאסרו
את הקיץ של 1771 בילה שטרואנזה, ביחד עם המלך והמלכה, ועם אנוולד ברנדט, בטירת הירשהולם בצפון קופנהגן, ושם נותר עד לסוף הסתיו. ב-7 ביולי ילדה המלכה בת, לואיז אוגוסטה, וניתן צו לפיו ייחגג המאורע באמירת תפילת טה דאום חגיגית בכל הכנסיות בממלכה. אך ההנחה כי הנסיכה אינה בתו של המלך כי אם ממזרתו של שטרואנזה הייתה כה נפוצה, עד שבסיום התפילות סירבו המקהלות בכנסיות לומר את התפילה החגיגית.
בנובמבר 1771 עברה חצר המלוכה לארמון פרדריקסברג מערבית לקופנהגן. המלכה האם, יוליאנה מריה לבית ברונסוויק-וולפנביטל, קשרה עם אצילים אחרים, ביניהם רנטצאו ואשברג, להפלתו של שטרואנזה. יחד עמם פעל התאולוג אובה הוג-גולדברג, אדם בעל דעות שמרניות שראה בשטרואנזה מורד בשלטון החוקי, ואדם בעל דעות מסוכנות. נראה כי הוג-גולדברג, שלאחר נפילת שטרואנזה מילא את מקומו כשליטה בפועל של דנמרק, היה הרוח החיה והמוח המתכנן מאחורי הקשר להפלת שטרואנזה.
בינואר 1772 עברה הפמליה המלכותית לארמון כריסטיאנבורג. נשף המסכות השנתי העונתי נערך בארמון ב-16 בינואר, בהשתתפותו של שטרואנזה.
בבוקרו של ה-17 בינואר, נאסרו שטרואנזה, ברנדט, והמלכה קרולינה מתילדה, בחדריהם בארמון. באותו הבוקר הובל המלך חסר האונים ברחובות קופנהגן במרכבת זהב, ונטען כי שוחרר מידי מדכאיו. הבשורה התקבלה בעם הדני בשמחה. שטרואנזה הואשם כי ריכז בידיו סמכויות בניגוד ל"חוקי המלך" (Kongelov). הוא הגן על עצמו בתחילה ביכולת מרשימה, וטען כי פעל כהלכה, וכי יחסיו עם המלכה לא היו בלתי ראויים. מששמע כי גם המלכה נעצרה ומוחזקת כעצירה בארמון קרונבורג איבד את עוז רוחו, והודה ביחסים לא נאותים עם המלכה.
ב-28 באפריל 1772 נדונו שטרואנזה וברנדט לקיצוץ ידם הימנית, לאחר מכן לעריפה, ולאחר מכן להטבעת גופותיהם וביתורן לגזרים. שטרואנזה לא ציפה לגזר דין כה חמור. ברנדט הוצא להורג ראשון בשיטה זו, ולאחריו שטרואנזה.
אלפים מבני קופנהגן נהרו לגן אוסטר-פלד ב-28 באפריל לחזות בביצוע גזר הדין. בתחילה נקטעו ידיהם הימניות של שטרואנזה וברנדט וזמן קצר לאחר מכן הציג התליין את ראשיהם הערופים של השניים. הגופות בותרו לארבעה חלקים, הוטענו על עגלות, ידיהם וראשיהם שופדו על חניתות.
המלכה התוודתה על יחסיה עם שטרואנזה, נישואיה למלך בוטלו והיא גורשה לצלה שעל יד הנובר שבגרמניה ולא ראתה שוב את ילדיה, נסיך הכתר פרדריק השישי ובתה לואיזה אוגוסטה, נסיכת דנמרק. קרוליין מתילדה מתה במהלך מגפת שנית בשנת 1775.
מורשתו של שטרואנזה
רבות מהרפורמות שאותן רצה שטרואנזה להנהיג היו סבירות, אך עיתוין היה מוקדם, והן סבלו מיחסי ציבור גרועים, ומביצוע כושל. רבות מהן הונהגו מספר שנים לאחר מכן, בעקבות הפיכת חצר בשנת 1784. האצילים ראו בנאורות משום סכנה לשלטונם, ופעלו להצר את צעדיו, על מנת להשאיר את שלטונה של האליטה המסורתית, כנגדה פעל שטרואנזה. בשנים שלאחר הוצאתו להורג עבר שטרואנזה תהליך של דמוניזציה, והוצג כדמות נתעבת, אך תגובת היתר השמרנית שבאה לאחר נפילתו, הביאה לבניית אקלים חיובי לקליטת הרפורמות שיזם, שבוצעו בסופו של דבר.
שטרואנזה היה שנוא במיוחד בשל יחסיו עם המלכה. אף על פי שחוסר נאמנות לא היה מידה יוצאת דופן בחצרות המלכות של אירופה באותה התקופה, והמלך עצמו היה ידוע לשמצה בשל מערכות יחסים מחוץ לנישואין, שפט העם הדני את המלכה לחומרה. העידן הוויקטוריאני, בעל המוסריות החסודה, שהגיע לאחר מכן, סייע לשמר את תדמיתה השלילית של מערכת היחסים.
המלך עצמו העריך את שטרואנזה כאדם גדול, אפילו לאחר מותו. על ציור שצייר המלך בשנת 1775, שלוש שנים לאחר נפילת שטרואנזה, כתב המלך בגרמנית "Ich hätte gern beide gerettet" - "הייתי יכול להציל את שניהם", כאשר הכוונה היא לשטרואנזה ובראנדט.
יש הרואים בשטרואנזה אדם חיובי, שהקדים את זמנו. במיוחד ידוע ספרו של הסופר השוודי פר אולוב אנקוויסט, משנת 1999 "ביקורו של רופא המלך" (יצא בעברית בכתר הוצאה לאור, בשנת 2006), שבו מוצג שטרואנזה כאינטלקטואל כריזמטי, שפעל לטובת העם הדני, ומערכת היחסים עם המלכה מוצגת באור רומנטי ונוגע ללב.
הנסיכה לואיזה אוגוסטה, שמקובל לראות בה את בתו הביולוגית של שטרואנזה, הביאה לעולם צאצאים שנישאו לרבים מבתי המלוכה באירופה, וכך, המלך קארל השישה עשר גוסטב, מלך שוודיה, הוא צאצא ללואיזה אוגוסטה, ולפיכך לשטרואנזה, וכן סופיה מלכת ספרד, אמו של יורש העצר הספרדי פליפה השישי, מלך ספרד.
פרשת שטרואנזה מהווה רקע לסרט הדני "סיפור מלכותי" (En kongelig affære) שיצא לאקרנים ב-2012.
לקריאה נוספת
Barton, H. Arnold. Scandinavia in the Revolutionary Era, Minneapolis, University of Minnesota Press, 1986
אנקויסט, פר אולוב. ביקורו של רופא המלך. ירושלים: כתר, 2006.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים דנים
קטגוריה:רופאים גרמנים
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בארצות אירופה
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בעריפת ראש
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1737
קטגוריה:נפטרים ב-1772 | 2024-02-06T07:59:27 |
פו הדב | פו הדב (בכתיב מלא: פו הדוב; באנגלית: Winnie-the-Pooh) הוא ספר ילדים שחיבר הסופר הבריטי אלן אלכסנדר מילן. הספר יצא לאור ב-14 באוקטובר 1926, ושנתיים לאחר מכן בא בעקבותיו הספר "הבית בקרן פו". גיבורי הספרים הם הילד כריסטופר רובין (הנקרא על שם בן המחבר, כריסטופר רובין מילן), דובון בשם פו ("דוב בעל מוח קטן מאוד", כדבריו) וידידיהם - אחדות מחיות היער.
הרקע לכתיבת הספר
שמאל|ממוזער|הדובה ויני
כשהיה כריסטופר רובין, בנו היחיד של הסופר, בן שנה, הביא לו אביו מתנה – דוב צעצוע מכוסה פרווה. הדב זכה לשם "ויני" כשמה של דובה שהובאה לגן החיות של לונדון מהעיר ויניפג שבקנדה. מאותו היום הפכו כריסטופר והדב לחברים טובים, שיחקו ביער הדמיוני ברצפת החדר, ושוחחו זה עם זה. מילן, שהיה סופר עוד לפני פרסום פו הדב, כתב שיר קצר על החברות האמיצה בין השניים, אשר נשלח ופורסם בעיתון ילדים חשוב.
הסיפור הראשון נכתב על כריסטופר רובין ופו הדב, והתרחש ביער אשדון אשר סמוך לחוות קוצ'פורד בה התגוררה משפחת מילן. ככל שנוספו צעצועים נוספים לחדר הילדים של בילי מון (כינוי החיבה של כריסטופר רובין), כך נוצרו גיבורים חדשים לסיפורים. כמה מחיות הבד שלפיהן נוצר הספר (פו, חזרזיר, נמיר, איה וקנגה) שוכנות מאז 1987 באגף הילדים של הספרייה העירונית של ניו יורק.
מאפייני עלילת הספר
שמאל|ממוזער|185px|כריכת הספר בתרגום לבולגרית
בסיפורי "פו הדב", כריסטופר רובין הוא הילד אשר מקשיב לסיפורי פו וחבורתו מפי אביו. הסיפורים מלאי קסם והרפתקאות המתרחשים ביער ת"ק פרסאות (בתרגומים אחרים: יער מאת האקרים, יער אלף הדונם או יער אלף הצעדים), הלוא הוא יער אשדאון.
ביער מקיימים כריסטופר רובין, פו הדב, חזרזיר, ארנב, איה, קנגה, רו, נמיר וינשוף מערכת יחסים מגוונת ומיוחדת, המעמידה אותם פעמים בצרות ופעמים בשמחות. זהו מעין מיקרוקוסמוס של החברה, כאשר כל חיה היא בעלת אופי המייחד אותה ולכל חיה גם דפוסי התנהגות קבועים. החיות מנהלות את אורח חייהן, מחליטות על מעשיהן ומהלכיהן ונושאות בתוצאות. גם הן, כמו בני האדם, בעלות מגרעות אשר לרוב גוררות אותן לבעיה חדשה ומסוכנת מקודמתה.
עם זאת, כל חיה יודעת כי אם תיקלע לצרה, קושי או סכנה, היא תוכל לסמוך על חבריה כי יסייעו לה. כל חבר יכול לעזור ולתת יד בדרך המיוחדת לו, כדי להחזיר את המצב לקדמותו. חשוב לזכור כי כל החיות אינן מאיימות זו על רעותה בטרף, כולן צמחוניות, וחיות יחד בהרמוניה.
את הספר המקורי ואת רבים מתרגומיו מלווים ציוריו של ארנסט שפארד, שנעשו תחילה בשחור לבן ומאוחר יותר בצבע, והפכו לחלק בלתי נפרד מהספר. דב הצעצוע שעל-פיו צויר פו הדב הוא זה של גראהם שפארד, בנו של המאייר.
פילוסופיית החיים של פו הדב
ספרי פו הדב משכו את לבם של ילדים ומבוגרים כאחד. הספר מכיל אמירות פסיכולוגיות-פילוסופיות שונות. פו למשל מעיד כי הרגע המאושר ביותר בחיים הוא הרגע שלפני אכילת הדבש. פו הדב במעשיו, התנהגותו ודרך חשיבתו משקף פילוסופיית חיים משלו שעיקריה:
חשוב ליהנות מרגע ההווה.
לא צריך למהר לשום מקום.
אפשר לחוש אושר מדברים קטנים.
כדאי להיות אופטימי ולא לכעוס על עצמך או על אחרים.
חשוב לעזור ולעודד אחרים.
תַּרגומים ועיבודים של הספר
תרגומים
הספר תורגם ליותר משלושים שפות, ובהן ללטינית בשנות השישים.
תרגום ראשון לעברית, בידי ורה ישראלית וא"ד שפירא, יצא לאור בשנת 1943. את השירים בתרגום זה תרגם נתן אלתרמן. תרגום שני נעשה בידי דן מישר, בשנים 1996-1995, והוא יצא לאור ביולי 2003, לאחר מות המתרגם. בשנת 2004 יצא לאור תרגום שלישי, בידי אבירמה גולן. כל התרגומים יצאו לאור בהוצאת "מחברות לספרות". בשנת 2022 ראה הספר אור בהוצאת כתר בתרגומו של רועי חן.
לספר ההמשך "הבית בקרן פו" יצאו שלושה תרגומים לעברית: הראשון, של אהרן אמיר משנת 1951; השני, של אוריאל אופק משנת 1979; והשלישי, של אבירמה גולן משנת 2010. גם תרגומים אלו יצאו בהוצאת "מחברות לספרות".
ספרים בעברית מבוססים על פו
בעקבות ספרי פו הדב, יצאו מספר ספרים המצטטים קטעים ממנו בהקשרים שונים:
מילון פו השלם, בתרגום תרזה בירון בהוצאת פראג ומחברות לספרות.
פו היה אומר בתרגום אורה מורג, בהוצאת מודן.
ספר הנימוסין של פו בתרגום אורה מורג, בהוצאת מודן.
הטאו של פו מאת בנג'מין הוף, בתרגום איל לוי, הוצאת פראג הוצאה לאור.
הטה של חזרזיר מאת בנג'מין הוף, בתרגום טובה קורנפלד-שטרנפלד, הוצאת אור-עם
על הדברים החשובים באמת מאת חיים שפירא, בהוצאת כנרת זמורה- ביתן.
סרטים
בשנת 1961 רכשה חברת דיסני את הזכויות על השימוש בדמותם של פו הדב וחבריו, והביאה לפריחה רבתי של דמותו. החברה הפיקה שישה סרטים מונפשים וכן סדרות טלוויזיה אחדות על פו הדב, ושיווקה מאות מוצרים המתבססים על דמותו.
סרטים קצרים
1966: פו הדב ועץ הדבש (Winnie the Pooh and the Honey Tree)
1968: פו הדב ביום סגריר (Winnie the Pooh and the Blustery Day)
1974: פו הדב וטיגר גם (Winnie the Pooh and Tigger Too)
1981: Winnie the Pooh Discovers the Seasons
1983: פו הדב ויום ההולדת של איה (Winnie the Pooh and a Day for Eeyore)
סרטים באורך מלא
1977: הרפתקאותיו הרבות של פו הדב (The Many Adventures of Winnie the Pooh) – סרט המאחד את שלושת הסרטים הקצרים הראשונים.
1997: פו הדב: ההרפתקה הגדולה ביותר (Pooh's Grand Adventure: The Search for Christopher Robin).
2000: טיגר: הסרט (The Tigger Movie).
2003: הסרט הגדול של חזרזיר (Piglet's Big Movie).
2004: פו הדב: האביב של רו (Winnie the Pooh: Springtime with Roo).
2005: פו הדב: סיפורו של פיל נפיל (Pooh's Heffalump Movie).
2011: פו הדב: הזנב של איור (Winnie the Pooh).
2018: כריסטופר רובין (Christopher Robin).
בינואר 2022 קניינו הרוחני של הספר הפך לרשות הציבור בארצות הברית, ולכן חברת וולט דיסני איבדה את זכויותיה הבלעדיות על עיבוד הדמויות המתוארות בספר. הדבר איפשר את הפקת סרט האימה "פו הדב: דם ודבש" שיצא לאקרנים בשנת 2023 מאת רייס פרייק-ווטרפילד. בשנת 2024 צפוי לצאת לסרט המשך בשם "פו הדב: דם ודבש 2".
פרקי הספר (תרגום 1943)
אנו מכירים את הדב פו ועמו כמה דבורים, וסיפורי המעשיות מתחילים
ויני פו הולך לביקור ובא בין המצרים
פו וחזרזיר יוצאים לציד וכמעט שצדים תועל
איה מאבד את זנבו ופו משיב את האבדה לבעליה
חזרזיר נפגש עם פילנפיל
איה חוגג את יום-הולדתו ומקבל מתנות שתיים
קנגה והגור רו מופיעים ביער וחזרזיר טובל באמבטיה
כריסטופר רובין יוצא בראש מנסע לציר הצפוני
חזרזיר מוקף מים רבים
כריסטופר רובין עורך נשף-פו ונאמר שלום
ראו גם
הרפתקאותיו הרבות של פו הדב (מתקן שעשועים)
לקריאה נוספת
דניס סובולב, "פו הדב: "דרך השלילה" והמרחב האוטופי", דפים למחקר בספרות, 20 (תשע"ז, 2017), עמ' 96–131
אביבה קרינסקי, פו הדב והפילוסופיה של האחר, אור-עם, 2000
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:ספרי 1926
קטגוריה:דמויות בדיוניות שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים | 2024-09-15T18:03:18 |
אלן אלכסנדר מילן | אלן אלכסנדר מילן (באנגלית: Alan Alexander Milne;
18 בינואר 1882 – 31 בינואר 1956), המוכר יותר בשם העט א"א מילן, היה סופר, מחזאי ומשורר בריטי, מחבר ספר הילדים הנודע פו הדב והמשכו הבית בקרן פו, וכן שני ספרי שירה לילדים, "פעוטים היינו" (When We Were Very Young) ו"אנחנו שנינו" (Now We Are Six), שגם באחדים מהשירים שבהם מופיעים פו וחבריו.
קורות חייו
מילן נולד וגדל בלונדון. כבר בגיל שמונה כתב בעיתון בית ספרו על חוויות הטיול ביער אשדאון, שם יתרחשו בהמשך עלילות פו וחבריו.
אביו, מנהל בית ספר פרטי לבנים, רצה שבנו ימשיך את דרכו. מילן למד בבית הספר שניהל אביו, ובין מוריו שם היה סופר המדע הבדיוני ה. ג'. וולס. מילן למד מתמטיקה באוניברסיטת קיימברידג', לאחר שזכה במלגה לכך, אך לאחר לימודיו בחר בכתיבה.
בשנת 1905 יצא לאור ספרו הראשון, נאהבים בלונדון, שזכה לביקורות שליליות. מילן המשיך לכתוב, ולאחר זמן מה התפרסמו שיריו בשבועון הסאטירי פאנץ'. בגיל 28 לערך הוא נמנה עם חברי המערכת של השבועון והוזמן לארוחות הערב, שם התיידד עם סופרים חשובים של אותה תקופה. הוא המשיך לכתוב בשבועון, וכמו כן לערוך כתבי יד של אחרים.
בשנת 1912 נשא לאישה את דורותי-דפנה דה סילינקור, שאותה הכיר במסיבה של "פאנץ'" וראה בה את "המלאך השומר שלי". הוא התנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, אך לאחר ארבעה חודשים בחזית חלה ועבר לתפקיד עורפי. בשנת 1917 כתב את "מעשה במעשה", מעשייה אנטי-מלחמתית. ב-1918 החל לכתוב מחזות וזכה להצלחה.
בשנת 1920 נולד בנו כריסטופר רובין מילן, אשר נשאר בן יחיד להוריו. אמו, דפנה, שרצתה בבת, נהגה להלבישו בבגדי בנות. בדרך כלל נקרא כריסטופר רובין בכינוי החיבה "בילי מון".
בשנת 1924 קנה מילן את חוות קוצ'פורד במחוז סאסקס, סמוך ליער אשדאון. עד שנת 1940 בילתה המשפחה בבית הכפר בפגרת חג הפסחא ובקיץ. כריסטופר רובין הרבה לטייל ברחבי היער עם האומנת שלו. הוא היה ילד יצירתי ומתבודד, אשר המציא לעצמו סיפורים, שהתרחשו סביב צעצועיו והיער.
בשובו מן היער, היה מספר את הסיפורים שהמציא לאביו. מאוחר יותר היוו סיפורים אלו את הבסיס לעלילות כריסטופר רובין ופו הדב, אליהם מיזג האב את זיכרונות ילדותו ודמיונו.
בבגרותו חש כריסטופר רובין מרירות רבה על הופעתו בספרים שכתב אביו, וראה בכך סוג של ניצול.
מילן והמאייר ארנסט שפארד נפגשו בשבועון הסאטירי "פאנץ'", ותחילה לא חיבבו איש את רעהו. לאחר זמן מה, החלו השניים לעבוד על שירי ספרו של מילן "פעוטים היינו", והקהל אהב את התוצאה. שפארד אייר את שני ספרי השירה של מילן ושני ספרי פו. איוריו התבססו על מקומות אותנטיים ביער אשדאון ובחווה, כפי שדרש ממנו מילן.
מילן כתב גם רומנים אחדים, קובצי סיפורים, מחזות, וספרים בעקבות קורותיו במלחמת העולם הראשונה. כמו כן המחיז את "הרוח בערבי הנחל". הוא אמר כי כה התאהב בספר עד כי הצטער שלא כתב אותו בעצמו, וכי לעיתים שגה לחשוב כי כך היה.
בשנת 1952 הפך מילן לנכה, בעקבות ניתוח מוח שעבר, ופרש לבית הכפר בחוות קוצ'פורד. הוא נפטר ב-31 בינואר 1956.
ספריו
נאהבים בלונדון (1905)
משחק־היום (1910) – פליטונים.
ימים מאושרים (1915) – רשימות.
פעם אחת בזמן [מסוים] (1918. תר' ראובן בן־יוסף בשם מעשה במעשה, 1970; כרמית גיא בשם היה היה פעם, 2009) – מעשייה אלגורית על מלחמה בין שתי ממלכות דמיוניות, שהתנהלה ללא שפיכות־דמים ונסתיימה בכלולות הנסיכה, ואשר באה להוכיח כי "החיים בארץ־האגדות לא היו כה חלקים כפי שניסו לתאר".
קרפד מטירת־קרפד (1921) – מחזה בעקבות הרוח בערבי הנחל מאת קנת גרהם.
תעלומת הבית האדום (1922) – נובלה בלשית.
כשהיינו צעירים מאוד (1924. תר' יעקב אורלנד בשם פעוטים היינו, 1946; אורה מורג בשם כשהיינו קטנטנים, 1989) – ארבעים וחמישה שירים רוויי דמיון והומור על הרפתקאות המתרחשות בחדר־הילדים.
גלריה של ילדים (1925) – סיפורים ורשימות.
להפסקת־צהריים: צרצר וחרוזים אחרים (1925)
פו הדב (1926. תר' ורה ישראלית ואליהו דוד שפירא [תרגום השירים: נתן אלתרמן], 1943; דן מישר, 2003 [נכתב: 1996]; אבירמה גולן, 2004; רועי חן, 2022) – פו ממריא בבלון להשיג דבש, יוצא לצוד תועל, מגלה את הציר הצפוני ונחלץ מעסקי־ביש בסיועו של כריסטופר רובין הכל־יכול.
האליבי המושלם (1926. עובד לקולנוע) – מחזה בלשי.
עכשיו אנו בני שש (1927. תר' יעקב אורלנד בשם אנחנו שנינו, 1957; אורה מורג בשם שש גיל לא רגיל, 1993) – שלושים וחמישה שירים על ילד, דובונו ודמיונותיהם.
הבית בקרן פו (1928. תר' אהרן אמיר, 1951; אוריאל אופק, 1979; אבירמה גולן, 2011) – פו בונה בית לאיה החמור, ממציא משחק חדש, מארגן פעולות ולבסוף נפרד מכריסטופר רובין בשיחה שמקופל בה יגון הפרידה מן הילדות.
המהומי פו (1929) – חרוזים מולחנים.
הסוד וסיפורים אחרים (1929)
כשהייתי צעיר מאוד (1930) – פרקי־ילדות.
ארבעה ימי־פלא (1933) – רומאן.
א. א. מילן: אנתולוגיה של כתביו ההומוריסטיים (1934)
גבעת־הקסמים ועוד סיפורים (1937) – סיפורים, מתוכם תורגם: הנסיך שפן (תר' חנה בילליג, 1955) – שפן מנצח בתחרות שהכריז מלך חשוך־בנים לבחירת יורש־העצר.
עכשיו מאוחר מדי (1938) – אוטוביוגרפיה.
הברווזון המכוער (1941) – מחזה בעקבות הנס כריסטיאן אנדרסן.
מסיבת יום־הולדת וסיפורים אחרים (1948)
שנה באה, שנה יוצאת (1952) – סיפורים.
לקריאה נוספת
אביבה קרינסקי, פו הדב והפילוסופיה של האחר. סדרה לביקורת ספרותית. אור עם 2000. מחקר מקיף על משמעויות היצירה בראי מכלול יצירות מילן גם אלה שלא תורגמו לעברית. ההקשר התרבותי-ספרותי של היצירה וזיקותיה ליצירות הנכתבות היום.
אביבה קרינסקי, פו הדב והפילוסופיה של האחר, "עיתון 77", שנה כג' גיליון 237, נובמבר 1999. עמ' 14–18.
אביבה קרינסקי, זהות עצמית, תרבות וכוח ב"פו הדב". נדפס ב"ספרות ילדים ונוער" שנה 29, חוברת א (109), 2001. עמ' 9–13.
יעקב אורלנד מתרגם שירי ילדים, מאת רחל לקט, נדפס ב"עולם קטן", 2, תשס'ה 2005.
קישורים חיצוניים
סקירה על הספר "פו הדב והפילוסופיה של האחר".
"מסמכים סודיים", באתר "מעלה", ספטמבר 2023. תרגום מאנגלית: יהונתן דיין
קטגוריה:מחזאים בריטים
קטגוריה:משוררים בריטים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער בריטים
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:פו הדב
קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (קיימברידג')
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1882
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1956
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-07-24T17:19:53 |
ג'יי. קיי. רולינג | REDIRECT ג'יי קיי רולינג | 2006-02-24T16:12:53 |
פוארטו ריקו | פוארטו ריקו (בספרדית: Puerto Rico) הוא אי בים הקריבי בקבוצת האנטילים הגדולים, המהווה טריטוריה ומדינת חסות של ארצות הברית. לפוארטו ריקו ממשל עצמי נרחב ותושביה הם אזרחי ארצות הברית. מבחינה תרבותית שייכת פוארטו ריקו לארצות אמריקה הלטינית.
היסטוריה
התקופה הטרום-קולומביאנית
לא הרבה ידוע על ההיסטוריה של פוארטו ריקו לפני בואם של הספרדים. האנשים הראשונים שהתיישבו היו אורטויורואידים . בחפירה ארכאולוגית באי וייקס ב-1990 נמצאו שרידי אדם מ-2000 לפני הספירה המיוחסים לתרבות זאת. בין 120 ל-400 לספירה הגיעו לאי שבט האיגנרי מאזור האורינוקו. בין המאה ה-7 למאה ה-11 לספירה התפתחה תרבות הטאינו ובערך בשנת 1000 לספירה הפכה לתרבות השלטת עד לבואם של הספרדים.
השלטון הספרדי
במסעו השני הגיע כריסטופר קולומבוס לפוארטו ריקו ב-19 בנובמבר 1493. האי היה מאוכלס על ידי אינדיאנים משבט הארווק הידועים בשם טאינו. האינדיאנים כינו את האי בוריקן או בורינקן. קולומבוס העניק לו את השם סן חואן באוטיסטה על שם יוחנן המטביל. העיר המרכזית באי נוסדה ב-1509, ונחשבת לעיר העתיקה ביותר בשטחי ארצות הברית. עקב טעות שנפלה באחת המפות הספרדיות המוקדמות, קיבלה עיר הנמל את שמו של האי (סן חואן), ואילו האי כונה בשמה של העיר (פוארטו ריקו – "נמל עשיר"). שינוי זה הפך רשמי ב-1521 ושמות אלה, לאי ולעיר, נותרו מאז. ב-1510 חואן פונסה דה לאון היה למושל הראשון של האי.
במהרה האי יושב על ידי הספרדים, והטאינו נאלצו לעבוד עבור הספרדים ורובם הוכחדו במחלות ובתנאי העבודה הקשים. את אוכלוסיית האינדיאנים המקומית החליפו עבדים שיובאו מאפריקה. פוארטו ריקו נחשבה לעמדה אסטרטגית של ספרד בקריבים וכונתה "המפתח לאמריקות". למרות זאת במאות ה-17 וה-18 הופנו רוב המשאבים למושבות ביבשת.
בשל האיום מיריבים אירופים נבנו חומות ומצודות להגנה על נמל סאן חואן. על אף ניסיונות חוזרים ונשנים לא הצליחו האנגלים הצרפתים וההולנדים לכבוש את האי ולהחזיק בו במשך תקופה ארוכה. החומות של סן חואן ושני המבצרים הגדולים של העיר, אל מורו וסן קריסטובל, עדיין עומדים גם במאה ה-21 ומושכים תיירים רבים.
הרפורמות של המאה ה-19 גרמו לגידול באוכלוסייה ופריחת הכלכלה וליצירת הזהות המקומית של האי. לאחר הקמתן של מדינות עצמאיות באמריקה הלטינית נשארו פוארטו ריקו וקובה השריד האחרון לאימפריה הספרדית בעולם החדש.
במחצית השנייה של המאה ה-19 העוני והקרע עם ספרד גרמו לאי שקט ולהתקוממות ב-1868. המרד דוכא במהירות ובקלות אבל הדרישה לממשל עצמי נותרה בעינה, וב-1897 העניקה הממשלה הליברלית בספרד ממשל עצמי מוגבל לפוארטו ריקו וקובה, שלא שרד זמן רב.
שלטון ארצות הברית
ב-25 ביולי 1898, עם פרוץ מלחמת ארצות הברית–ספרד, פלש כוח אמריקני לפוארטו ריקו. בסיום המלחמה נאלצו הספרדים, לפי תנאי חוזה פריז, למסור לארצות הברית את פוארטו ריקו, את קובה, את הפיליפינים ואת גואם. עד 1900 נשלטה פוארטו ריקו על ידי מושל צבאי שמינה נשיא ארצות הברית. חוק פורקר העניק ממשל עצמי מסוים לתושבי האי הכולל בית נבחרים. חוק ג'ונס-שפרות העניק לתושבי האי אזרחות אמריקנית ובחירת סנאט שיהיה בית הנבחרים השני.
פורטוריקנים רבים שירתו בצבא ארצות הברית ממלחמת העולם הראשונה ואילך. אסונות טבע והשפל הכלכלי פגעו קשות בכלכלת האי, והחלו להישמע דרישות לעצמאות פוארטו ריקו. שינוי בממשל האי הגיע תחת הממשל של רוזוולט וטרומן. ב-1946 מינה הנשיא טרומן את המושל יליד האי הראשון, וב-1947 הוענקה הזכות לבחור באופן דמוקרטי מושל לאי. בבחירות שהתקיימו ב-1948 נבחר לואיס מוניוס מארין (Luis Muñoz Marín) שכיהן בתפקיד עד 1964.
מתקופה זו ואילך החלה הגירה מסיבית של תושבי פוארטו ריקו לארצות הברית, בייחוד לעיר ניו יורק, בחיפוש אחרי רמת חיים טובה יותר. לפי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה של ארצות הברית, מ-2003 מספר אזרחי ארצות הברית שמוצאם מפוארטו ריקו עולה על מספר התושבים באי.
ממשל טרומן אישר עריכת משאל עם בשאלת חוקה מקומית. ב-25 ביולי 1952 אימצה פוארטו ריקו חוקה חדשה שהגדירה את מעמדה כמדינה עצמאית המאוחדת עם ארצות הברית. במהלך שנות החמישים עברה פוארטו ריקו תיעוש מואץ שמטרתו הייתה להפוך אותה מחקלאית לתעשייתית.
מעמדה הפוליטי של פוארטו ריקו נתון במחלוקת בקרב הציבור באי. תומכי העצמאות לפוארטו ריקו הם מעטים ורוב הציבור מתחלק באופן שווה בין תומכי הפיכתה של פוארטו ריקו למדינה פדרלית במסגרת ארצות הברית ובין תומכי הסכם האיחוד הנוכחי עם ארצות הברית.
בשנות ה-80 וה-90 גברה בפוארטו ריקו ההתנגדות להחזקת שטחים באיים השונים על ידי צבא ארצות הברית, על זרועותיו. המאבק התמקד במיוחד באי וייקס (Vieques), הנמצא ממזרח לאי הגדול, ובו ניהל צי ארצות הברית אימונים בירי. לאחר התנגדות ארוכה, שלוותה בהפגנות וכן במעשי אלימות, עזב הצי האמריקאי את וייקס ב-2003. שטחי האימונים לשעבר הם כיום שמורות טבע מטופחות. תהליך דומה אירע גם באי השכן, הקטן יותר, קולברה.
מעמד בין-לאומי
ב-27 בנובמבר 1953, כשנה לאחר הגדרת מעמדה של פוארטו ריקו כמדינה עצמאית המאוחדת עם ארצות הברית ("commonwealth"), קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 748, המבטלת את סיווגה של פוארטו ריקו כטריטוריה ללא ממשל עצמי על-פי סעיף 73 במגילת האו"ם. עם זאת, העצרת הכללית לא קבעה האם פוארטו ריקו אכן השיגה מעמד של ממשל עצמי מלא. על-פי דו"ח צוות המשימה לעניין פוארטו ריקו של הבית הלבן שפורסם ב-2007, ארצות הברית בהודעתה לאו"ם ב-1953 לא התחייבה כי לא תוכל לשנות את צורת יחסיה עם פוארטו ריקו ללא הסכמתה. בדו"ח נקבע אפוא כי לקונגרס האמריקאי יש סמכות על פוארטו ריקו. בדו"ח שהגישה ועדה של בית הנבחרים בוושינגטון מ-1996, נקבע כי מעמדה הנוכחי של פוארטו ריקו אינו עומד בקריטריונים של ממשל עצמי מלא. הדו"ח סיכם כי פוארטו ריקו היא על כן עדיין שטח אמריקאי וכי הממשל העצמי הקיים בה ניתן לביטול על ידי הקונגרס האמריקאי באורח חד-צדדי, וכי הקונגרס אף יכול לשלול את האזרחות האמריקאית של תושבי פוארטו ריקו בכל עת, מסיבה ראויה. ועדת בית הנבחרים אף קבעה כי יישום החוקה האמריקאית בפוארטו ריקו כפוף לפסיקה של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר קבע במהלך השנים כי הזכויות המוקנות בחוקה אינן חלות באורח אוטומטי בכל השטחים הנמצאים בשליטת ארצות הברית.
מאחר שפוארטו ריקו איננה מדינה עצמאית, אין בה שגרירויות. עם זאת, יש בה עשרות קונסוליות, בעיקר ממדינות אמריקה הלטינית ומאירופה.
פוליטיקה
פוארטו ריקו היא מדינת חסות של ארצות הברית במעמד מיוחד, עם אוטונומיה מנהלית נרחבת. ככזאת, "ראש המדינה" הוא למעשה נשיא ארצות הברית. השפות הרשמיות בה הן ספרדית ואנגלית. יש לה חוקה משלה, שאושרה על ידי הקונגרס האמריקאי. על פי החוקה, פועלות בה שלוש רשויות השלטון: הרשות המבצעת – בראשות המושל; הרשות המחוקקת – הכוללת את הסנאט ובית הנבחרים של פוארטו ריקו; והרשות השופטת – מערכת בתי משפט עצמאית, המבוססת על המשפט הספרדי.
תושבי פוארטו ריקו אינם זכאים לבחור ולהיבחר לממשל הפדרלי של ארצות הברית, וגם אינם משלמים מיסים פדרליים. למעט זכות הבחירה, הם נהנים כמעט מכל הזכויות של אזרח אמריקאי ובכלל זה הזכות לגור ולעבוד בכל אחת ממדינות ארצות הברית, זכויות ביטוח לאומי ודרכון אמריקני.
המושל נבחר בבחירות ישירות מדי 4 שנים. כך גם נבחרים חברי הסנאט ובית הנבחרים. בנוסף, בוחרים תושבי פוארטו ריקו "נציב תושב", המשמש כנציגם בבית הנבחרים של ארצות הברית ללא זכות הצבעה.
שלוש המפלגות העיקריות של פוארטו ריקו נחלקות אידאולוגית סביב הנושא של מעמדה הריבוני של פוארטו ריקו והקשר שלה לארצות הברית: "המפלגה העממית-דמוקרטית" דוגלת בהשארת פוארטו ריקו במעמדה הנוכחי, כמדינת חסות עם ממשל עצמי נרחב. "המפלגה הפרוגרסיבית החדשה" דוגלת בהענקת מעמד מדינה מלא, כאחת ממדינות ארצות הברית. "מפלגת העצמאות" חותרת לעצמאות מלאה והקמת מדינה ריבונית במנותק מארצות הברית.
משאל העם שנערך באי בנושא הריבונות (1998) הביא לתוצאת רוב קטן לטובת ההישארות כמדינת חסות, על פני הדוגלים במעמד מדינה ממדינות ארצות הברית. התומכים בעצמאות מלאה מהווים מיעוט קטן, כ-5%.
ב-6 בנובמבר 2012 נערך בפוארטו ריקו משאל עם נוסף. הפעם חולק משאל העם לשתי שאלות: בשאלה הראשונה נשאלו המצביעים אם הם רוצים להשאיר את מעמדה הפוליטי-ריבוני של ארצם כפי שהוא או לשנותו. רוב המצביעים, 54% מן הקולות הכשרים, הצביעו בעד שינוי המצב הפוליטי-ריבוני של פוארטו ריקו. בשאלה השנייה ניתנה למצביעים בחירה בין 3 אפשרויות לריבונות מסוג חדש:
להיות מדינה עצמאית לחלוטין.
להצטרף כמדינה ה-51 לארצות הברית.
להיות אומה עצמאית, ביחסי ברית עם ארצות הברית.
בשאלה זו העדיף רוב המצביעים (61.13% מבין הבוחרים באחת משלוש האפשרויות, שהם 809,652 מצביעים) את האפשרות להצטרף כמדינה ה-51 לארצות הברית. 33.33% מן המצביעים (441,505 בוחרים) העדיפו מדינה עצמאית בעלת ברית לארצות הברית, ואילו רק 5.54% (73,362 מצביעים) העדיפו מדינה עצמאית לחלוטין. מצביעים רבים נמנעו מלענות על השאלה השנייה (472,674).
ביוני 2017 נערך משאל עם נוסף. למרות אחוזי ההצבעה הגבוהים בדרך כלל במדינה, הצביעו כ-23% מבעלי זכות ההצבעה ומתוכם כ-97% תמכו באיחוד עם ארצות הברית בעיקר בשל המצב הכלכלי הקשה במדינה.
כלכלה
בתחילת המאה ה-20 התבססה רוב כלכלת פוארטו ריקו על חקלאות. קני סוכר היו גידול העיקרי של האי, ופרחה בו הפקת הרום. בשנות ה-40 החל תהליך תיעוש מואץ בעידוד ממשלת ארצות הברית, שהעניקה הקלות מס להקמת מפעלים באי. באי הוקמו מפעלים טכנולוגים, מפעלים פטרו-כימיים, מפעלי תרופות ומפעלי נשק. בפוארטו ריקו חלות הגבלות המסחר וחוקי התעשייה והתעסוקה של ארצות הברית.
המטבע בו משתמשים בפוארטו ריקו הוא דולר אמריקאי.
תיירות היא מקור הכנסה חשוב בפוארטו ריקו. תיירים רבים מאירופה נמשכים לאקלים הטרופי ולנופים היפים שבאי, וגם פורטוריקנים תושבי ארצות הברית היבשתית מגיעים לחופשות באי.
פוארטו ריקו היא יעד מבוקש לטיולי שיט תענוגות. כמעט כל הספינות ששטות באזור עוצרות לפחות ללילה אחד בנמל סן חואן.
במאי 2017 הכריזה המדינה על פשיטת רגל בעקבות חוב של 123 מיליארד דולר.
פוארטו ריקו היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
דמוגרפיה
האוכלוסייה במדינה מונה כ-3.2 מיליון נפש. תוחלת החיים עומדת על כ-78.2 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 1.1 ילדים לאישה.
מחצית מהאוכלוסייה היא מעורבת (מולטים), 17% לבנים, 7% שחורים, והיתר אסייתים, ומעט אינדיאנים. שיעור העירוניים הוא 75%.
שפת האם של מרבית התושבים היא ספרדית אך רבים דוברים גם אנגלית ולשתיהן מעמד של שפות רשמיות.
גאוגרפיה
פוארטו ריקו מורכבת מאי אחד גדול שנקרא פוארטו ריקו וממספר איים קטנים בקרבתו - חלקם מיושבים (כגון האי וייקס והאי קולברה) וחלקם שוממים (כמו האי מונה) ועל חלקם נמצאים אך ורק בתי מלון.
האי פוארטו ריקו מתפרס על שטח של 170 קילומטר על 60 קילומטר. רכסי הרים מהווים את רוב שטחו של האי. קורדיירה סנטרל הוא רכס ההרים הגבוה ביותר באי וההר הגבוה ברכס הוא סרו דה פונטה בגובה 1,338 מטר.
עיר הבירה (והגדולה ביותר), סאן חואן, נמצאת על החוף הצפוני של האי.
בזכות הימצאות פוארטו ריקו באזור טרופי הטמפרטורה הממוצעת השוררת באי היא 28 מעלות צלזיוס במשך כל השנה. האזור הדרומי של האי תמיד יותר חמים מהאזור הצפוני אך לא בהפרש גדול. אין שוני גדול בטמפרטורה בין עונות השנה. אך עם זאת תוקפות סופות הוריקן רבות את האי בין החודשים יוני לנובמבר.
בפוארטו ריקו ישנם 17 אגמים אשר כולם נחפרו על ידי האדם ויותר מ-50 נהרות. הנהרות בחלק הצפוני של האי גדולים יותר וזורמים בהם יותר מים בהשוואה לנהרות בדרום האי. זאת משום שבצפון האי יש כמות רבה יותר של גשם מאשר בדרום.
בצפון-מערב האי נמצא הפארק הלאומי מערות ריו קמוי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים בים הקריבי
קטגוריה:ארצות הברית: טריטוריות
קטגוריה:הים הקריבי: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:האנטילים הגדולים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1898 | 2024-10-10T10:20:56 |
פעולות טרור באירופה | בטבלה זו מוצגות פעולות טרור בולטות באירופה בעשורים האחרונים.
הפיגועים
, , ,
1958
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 15 בספטמבר פריז צרפת פיגוע ירי 1 3 החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ניסיון התנקשות בז'אק סוסטל על ידי טרוריסטים אלג'יראים, בו הוא ניצל אך עובר אורח אחד נהרג ושלושה נפצעו.
1961
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 18 ביוני ויטרי-לה-פרנסואה צרפת פיגוע תופת 24 יותר מ-100 ארגון הצבא הסודי (OAS) פיגוע נגד רכבת ממזרח לפריז
1969
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 12 בדצמבר מילאנו,רומא איטליה פיגועי תופת 17 88 אורדינה נואובו מטען חבלה התפוצץ בסניף "פיאצה פונטנה" של הבנק המרכזי בעיר, כאשר היה עמוס בלקוחות. 17 בני אדם נהרגו ו-88 נפצעו. שלושה מטענים נוספים התפוצצו במילאנו וברומא, ללא נפגעים. מטען חבלה נוסף שלא התפוצץ נוטרל בידי המשטרה.
1970
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 22 ביולי ג'ויה טאורו איטליה פיגוע תופת 6 72 אורדינה נואובו מטען חבלה התפוצץ ברכבת בין רומא למסינה כאשר היא עזבה את התחנה בג'ויה טאורו.
1971
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 4 בדצמבר בלפסט הממלכה המאוחדת פיגוע תופת 15 17 כוח המתנדבים מאלסטר מטען חבלה, שהכיל 23 קילוגרמים של חומר נפץ, הוטמן בפאב שמרבית לקוחותיו היו אירים קתולים. בשעה 20:45, המטען התפוצץ וגרם להתמוטטות הבניין. נפגעים רבים נלכדו תחת ההריסות. 15 בני אדם נהרגו, בהם שני ילדים, ו-17 נפצעו. הפיגוע היה הקטלני ביותר בבלפסט במהלך הצרות.
1972
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור21 ביוליבלפסטבריטניההתקפה משולבת9130הצבא האירי הרפובליקניסדרת מטעני נפץ ומכוניות תופת ברחבי העיר בשעות הצהריים של יום שישי העקוב מדם 5–6 בספטמבר מינכן גרמניה פיגוע מיקוח 12 0 ספטמבר השחור טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן: שמונה מחבלים השתלטו על בניין בכפר האולימפי במינכן בו שכנה המשלחת הישראלית. מאמן ההיאבקות במשלחת נרצח עם השתלטות המחבלים על המבנה. שופט ההיאבקות נרצח כשהיכה את אחד המחבלים. אחד המתאבקים חטף את רובהו של אחד המחבלים ונורה על ידי מחבל אחר. המחבלים סירבו לתת לו טיפול רפואי והוא דימם עד מוות. המחבלים דרשו שחרור של שני מחבלים בגרמניה ועוד כמה מאות בישראל. בגרמניה שחררו מיד את השניים ובישראל סירבו. החטופים יצאו עם המחבלים באוטובוסים למנחת שממנו טסו לשדה תעופה. במהלך מבצע חילוץ כושל בשדה התעופה נהרגו כל בני הערובה ושוטר.
1973
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 14 בדצמבר 1973 מרסיי צרפת פיגוע תופת 4 20 ארגון קרל מרטל גבר יצא ממכונית וזרק פצצה לתוך הקונסוליה האלג'יראית; כתוצאה מהפיצוץ ארבעה בני אדם נהרגו ו-20 נפצעו, מתוכם ארבעה באורח קשה.
1974
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 4 באוגוסט סן בנדטו ול די סמברו איטליה פיגוע תופת 12 48 אורדינה נואבו מטען חבלה רב-עוצמה התפוצץ ברכבת בין רומא למינכן. כתוצאה מעוצמת הפיצוץ, שאירע לאחר שהרכבת יצאה מתחנה בבולוניה, נהרגו 12 בני אדם ו-48 נפצעו, מתוכם כמה במצב אנוש. 15 בספטמבר פריז צרפת פיגוע תופת 2 34 החזית העממית לשחרור פלסטין מטען חבלה שהתפוצץ בגדה השמאלית בפריז גרם למותם של שניים ולפציעתם של 34. 24 באוקטובר פריז צרפת פיגוע ירי ותופת 2 0 הצבא הארמני הסודי לשחרור ארמניה מספר חמושים ארבו לדיפלומט טורקי, וכאשר התקרב רכבו לשגרירות הטורקית בפריז הם תקפו והרגו אותו ואת נהגו.
1978
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 16 במרץ רומא איטליה פיגוע ירי, תופת ומיקוח 6 0 הבריגדות האדומות מכוניתו של אלדו מורו הותקפה על ידי "הבריגדות האדומות", שרצחה את נהגו ועוד חמישה שוטרים, חטפה את מורו והחזיקה אותו בדירת מגורים באחד מפרווריה של רומא. נשיא איטליה סירב לנהל משא ומתן עם החוטפים וב-9 במאי 1978, התגלתה גופתו של מורו ללא רוח חיים בתא המטען של מכונית ברומא. 20 במאי פריז צרפת פיגוע ירי ותופת 1 3 החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מחבלים פתחו באש והשליכו רימוני יד לעבר נוסעים של אל על באולם הטיסות היוצאות. המחבלים חוסלו, לאחר שרצחו שוטר ופצעו שלושה תיירים צרפתים.
1979
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 23 בספטמבר פריז צרפת פיגוע ירי ותופת 1 0 הצבא הארמני הסודי לשחרור ארמניה חמוש פתח באש והשליך רימון בין קוני חג המולד ברחוב שאנז אליזה ורצח את מנהל משרד התיירות הלאומי הטורקי.
1980
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 28 בינואר פריז צרפת פיגוע תופת 1 8 לא ידוע מטען חבלה שהתפוצץ הרס את קומת הקרקע של השגרירות הסורית בצרפת. אדם אחד נהרג ושמונה נפצעו. שלושה מהנפגעים נפצעו באורח קשה, מהם אישה בהריון. הפיצוץ אירע כשעתיים לפני ביקורו של שר החוץ הסורי בצרפת. 10 במרץ רומא איטליה פיגוע תופת 2 12 הצבא הארמני הסודי לשחרור ארמניה שני מטעני חבלה התפוצצו במשרד של טורקיש איירליינס ברומא. שני בני אדם נהרגו ו-12 נפצעו. הפיצוץ השני נועד לפגוע באנשים שהגיעו למקום אחרי הפיצוץ הראשון. 27 ביולי אנטוורפן בלגיה רימון 1 20 ארגון אבו נידאל ערבי השליך רימון יד לעבר מסיבה של ילדי בית ספר יהודים לקראת היציאה לחופשה. אחד נהרג ו-20 נוספים נפצעו. 2 באוגוסט בולוניה איטליה פיגוע תופת 85 200 הגרעין המהפכני המזוין פיצוץ בתחנת רכבת
1981
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים גורם מבצע תיאור 20 באוקטובר אנטוורפן בלגיה פיגוע תופת 3 106 לא ידוע משאית תופת שהתפוצצה מחוץ לבית כנסת פורטוגזי במרכז אנטוורפן שבבלגיה, גרמה למותם של שלושה בני אדם ולפציעתם של 106, ולנזק רב לבית הכנסת ולחלונות החנויות והבתים באזור הפיצוץ.
1982
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים גורם מבצע תיאור 9 באוגוסט פריז צרפת פיגוע ירי ותופת 6 22 ארגון אבו נידאל שני מחבלים השליכו רימון ופתחו באש לעבר מסעדת גולדנברג, יצאו מהמסעדה, ונמלטו תוך שהם יורים לכל עבר. שישה נרצחו, בהם שני אמריקנים, ו-22 נפצעו.
1983
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 7 בנובמבר אתונה יוון פיגוע ירי 1 1 ארגון אבו נידאל חמוש ירה בשני מאבטחים בכניסה לשגרירות הירדנית ביוון. אחד מהם מת מפצעיו.
1985
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 25 בינואר פריז צרפת פיגוע ירי 1 0 פעולה ישירה בכיר במשרד ההגנה הצרפתי נורה למוות. 12 באפריל מדריד ספרד פיגוע תופת 18 82 ארגון הג'יהאד האסלאמי פיצוץ בבית קפה "דסקנסו" במדריד 22 ביולי קופנהגן דנמרק פיגוע תופת 1 4 ארגון הג'יהאד האסלאמי פיגוע בקופנהגן (1985): ב-22 ביולי פוצצו שני מטענים, אחד ליד משרדי חברת התעופה נורת'ווסט איירליינס והשני ליד דלת בית הכנסת הגדול ב“קריסטלגדה“. מהפיצוץ הראשון נהרג אדם אחד וארבעה אחרים נפצעו. ניסיון פיגוע נוסף במשרדי אל–על סוכל כשהמפגע נבהל, נמלט והשליך את מטען החבלה לתעלה. 27 בדצמבר רומא ווינה איטליהואוסטריה פיגועי ירי 18 140 ארגון אבו נידאל התקפות ירי על דלפקי אל על בנמלי התעופה ברומא ווינה
1987
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 19 ביוני 1987 ברצלונה ספרד פיגוע תופת 21 45 אט"א הפיגוע בהיפרקור: מכונית תופת התפוצצה בחניון התת-קרקעי של מרכז הקניות "היפרקור".
1988
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור14 באפרילנאפוליאיטליהמכונית תופת517הצבא האדום היפנייעד הפיגוע היה מועדון חיילים אמריקניים בלב העיר 11 ביולי אתונה יוון פיגוע התאבדות, פיגוע ירי ותופת 9 98 ארגון אבו נידאל בעת שעגנה אוניית סיטי אוף פורוס במזח בפיראוס, התפוצצה על ידה מכונית תופת בידי שני מחבלים מתאבדים. לא היו אבדות בנפש כתוצאה מהפיצוץ. כשיצאה הספינה לדרכה פתחו שלושה מחבלים באש על הסיפון וזרקו רימוני יד לעבר הנוסעים. תשעה נרצחו ו-98 נפצעו. 21 בדצמבר לוקרבי הממלכה המאוחדת פיצוץ מטען חבלה 270 0 ממשלת לוב פיצוץ מטוס בואינג 747 של חברת "פאן אם" מעל לוקרבי
1992
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור16 במרץקופנהגןדנמרקחבילת נפץ10לא ידוע בוודאותמשרד “סוציאליסטים בינלאומיים“
1995
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 25 ביולי פריז צרפת פיגוע תופת 8 80 הקבוצה האסלאמית החמושה הפיגועים בצרפת: שמונה בני אדם נהרגו וכ-80 נפצעו בפיצוץ מטען חבלה בתחנת הרכבת הפרברית של RER בסיינט מישל בפריז. 17 באוגוסט פריז צרפת פיגוע תופת 0 17 הקבוצה האסלאמית החמושה הפיגועים בצרפת: 17 בני אדם נפצעו בפיצוץ מטען חבלה ליד שער הניצחון בפריז. 3 בספטמבר פריז צרפת פיגוע תופת 0 4 הקבוצה האסלאמית החמושה הפיגועים בצרפת: ארבעה בני אדם נפצעו בפיצוץ סיר לחץ מלא בברגים ובמסמרים בכיכר בפריז. 7 בספטמבר ליון צרפת פיגוע תופת 0 14 הקבוצה האסלאמית החמושה הפיגועים בצרפת: 14 בני אדם נפצעו בהתפוצצות מכונית תופת על יד בית ספר יהודי בליון. 6 באוקטובר פריז צרפת פיגוע תופת 0 18 הקבוצה האסלאמית החמושה הפיגועים בצרפת: 18 בני אדם נפצעו בפיצוץ מטען חבלה בתחנת מייסון בלאנש במטרו של פריז. 17 באוקטובר פריז צרפת פיגוע תופת 0 29 הקבוצה האסלאמית החמושה הפיגועים בצרפת: 29 בני אדם נפצעו בפיצוץ מטען חבלה בין תחנת הרכבת הפרברית של RER סיינט מישל למוזיאון בפריז. 20 באוקטובר רייקה קרואטיה פיגוע התאבדות 0 29 אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה (קרואטיה) 29 בני אדם נפצעו כאשר מכונית תופת הנהוגה בידי מחבל מתאבד התנגשה בתחנת משטרה ברייקה והתפוצצה.
1996
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים גורם מבצע תיאור 3 בדצמבר פריז צרפת פיגוע תופת 4 170 הקבוצה האסלאמית החמושה ארבעה בני אדם נהרגו ו-85 נפצעו בפיצוץ מטען חבלה בתחנת פורט רויאל במטרו של פריז.
1998
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים גורם מבצע תיאור 15 באוגוסט אומה הממלכה המאוחדת פיגוע תופת 29 לפחות 220 הצבא הרפובליקני האירי האמיתי הפיגוע באומה: מחבלים הניחו מכונית תופת באומה והסתלקו. מטרתם המקורית הייתה פגיעה בבית המשפט בעיר, אך הם לא מצאו מקום חנייה לידו ולכן הניחו את המכונית כ-400 מטרים מזרחה משם. המשטרה, שקיבלה מספר שיחות אזהרה על מכונית התופת פינתה את האזרחים מאזור בית המשפט, אך לא מהמקום בו הייתה המכונית. מעוצמת פיצוץ מכונית התופת 29 בני אדם נהרגו ויותר מ-220 נפצעו. ה-RIRA נטל אחריות לפיגוע והתנצל על הפגיעה הגדולה באזרחים. המשטרה טענה שחברי הארגון הטעו אותם ואף גרמו להם לפנות אזרחים לכיוון המכונית, טענות שהארגון הכחיש.
1999
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים גורם מבצע תיאור 13–14 במרץ איסטנבול טורקיה פיגועי תופת 13 2 מפלגת הפועלים של כורדיסטן שני מטעני חבלה התפוצצו במרכז קניות ומתחת לרכבת באיסטנבול. 19 במרץ ולדיקווקז רוסיה פיגוע תופת 62 מאות הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה מטעני חבלה שהתפוצצו במרכז קניות בוולדיקווקז גרמו למותם של 62 בני אדם ולפציעתם של מאות. 17–30 באפריל לונדון הממלכה המאוחדת פיגועי תופת 3 140 דייוויד קופלנד שלושה מטעני חבלה, שהוטמנו על ידי מחבל נאו-נאצי, התפוצצו במקומות ציבוריים ברחבי לונדון. 26 באפריל מוסקבה רוסיה פיגוע תופת 0 11 לא ידוע מטען חבלה שהתפוצץ במעלית במלון במוסקבה גרם לפציעתם של 11 בני אדם. 4–16 בספטמבר בוינאקסק, מוסקבה ווולגודונסק רוסיה פיגועי תופת 293 יותר מ-1,000 קיצונים צ'צ'נים פיצוץ בנייני הדירות ברוסיה: בסדרה של פיגועי תופת ברחבי רוסיה, פוצצו טרוריסטים צ'צ'נים חומרי נפץ, מספר פעמים אף במכוניות ובמשאיות תופת, שכוונו כנגד בנייני מגורים בשלוש ערים במדינה. 293 בני אדם נהרגו ויותר מ-1,000 נפצעו. ממשלת רוסיה האשימה קיצונים צ'צ'נים באחריות לפיגועים, במה שהביא בין השאר לפרוץ מלחמת צ'צ'ניה השנייה.
2002
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים גורם מבצע תיאור 23 באוקטובר מוסקבה רוסיה פיגוע מיקוח 154 696 25px אמירות הקווקז משבר בני הערובה בתיאטרון במוסקבה: כ-40 עד 50 טרוריסטים אסלאמיים חמושים השתלטו על תיאטרון במוסקבה, ולקחו כ-850 בני ערובה. הם דרשו מהממשלה הרוסית לסגת מצ'צ'ניה ולהפסיק את המלחמה באזור. לאחר יומיים וחצי מתחילת החטיפה, הזרימו הכוחות הרוסים גז המבוסס על אופיום דרך מערכות האוורור של התיאטרון. כתוצאה משאיפת הגז מתו יותר מ-130 מבני הערובה ו-39 מהמחבלים. שני בני ערובה נוספים נהרגו מירי החוטפים. לאחר מכן פרצו הכוחות למקום וחילצו את שאר בני הערובה. המחבלים שנותרו בחיים נעצרו על ידי הכוחות ונשלחו לכלא.
2004
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 11 במרץ מדריד ספרד פיגועי תופת 191 2,050 טרוריסטים אסלאמים פיגועי 11 במרץ 2004 במדריד: עשרה מטעני חבלה שהוטמנו בארבע רכבות התפוצצו בשעת שיא כמעט בו-זמנית ברחבי מדריד. בשעה 7:37 ו-7:38 התפוצצו שלושה מטעני חבלה ברכבת מס' 21431 בתחנת אטוצ'ה. 34 בני אדם נהרגו ומאות נוספים נפצעו. בשעה 7:38 התפוצצו שני מטעני חבלה ברכבת מס' 21435, שהחלה לעזוב את תחנת אל פוסו דל טיאו ריימונדו. 67 בני אדם נהרגו ומאות נוספים נפצעו. באותה דקה התפוצץ מטען חבלה ברכבת מס' 21713 בתחנת סנטה אאוחניה. 16 בני אדם נהרגו ועוד מאות נוספים נפצעו. דקה לאחר מכן, בשעה 7:39, התפוצצו ארבעה מטעני חבלה ברכבת מס' 17305 ברחוב טז'ס, כ-800 מטרים דרומה מתחנת אטוצ'ה. 64 בני אדם נהרגו ועוד מאות נוספים נפצעו. בסך הכל נרצחו בפיגועים 191 בני אדם וכ-2,050 נפצעו, בהם 82 במצב קשה. 3 באפריל מדריד ספרד פיגוע התאבדות 1 11 טרוריסטים אסלאמים ארבעה מחבלים מתאבדים התפוצצו בבניין מגורים בדרום מדריד, לאחר שפתחו באש על שוטרים שהגיעו לעצור אותם בחשד למעורבותם בפיגועי 11 במרץ 2004 במדריד. שוטר אחד נהרג ו-11 נפצעו, מתוכם שלושה במצב אנוש. 4 ביוני פריז צרפת פיגוע דקירה 0 1 זאב בודד מחבל מוסלמי צפון אפריקני דקר תלמיד ישיבה בן 15 ופצע אותו קשה תוך שהוא צועק "אללה אכבר". 24 ביוני אנטוורפן בלגיה פיגוע דקירה 0 1 זאבים בודדים 15 צעירים ערבים התנפלו על ארבעה תלמידי ישיבה יהודיים בפרברי אנטוורפן. אחד מהמותקפים נדקר בגבו ופונה במצב קשה לבית החולים. 1 בספטמבר בסלאן רוסיה פיגוע מיקוח 344 כ-783 25px אמירות הקווקז משבר בני הערובה בבסלאן: כ-30 טרוריסטים אסלאמיים חמושים השתלטו על בית ספר בבסלאן. הם לקחו כבני ערובה כ-1,100 תלמידים בני פחות מ-18 ביום הראשון ללימודיהם בבית הספר. המחבלים קיבצו את כל בני הערובה באולם הספורט של המקום ומילכדו אותו במטעני חבלה ובחומרי נפץ, ואיימו כי אם המשטרה תפרוץ הם יפוצצו את האולם. במהלך היום הראשון והשני לאירוע החטיפה, ירו המחבלים ופוצצו חומרי נפץ כדי להזהיר את הצבא והמשרה לבל יפרצו למקום. ביום השלישי אירע פיצוץ, שסיבתו שנויה במחלוקת, ובמקום החלו חילופי אש כבדים בין המחבלים לכוחות הרוסיים. משהחלה הפריצה התחילו המחבלים לירות בבני הערובה ופוצצו את האולם. כשעתיים לאחר הפריצה לבית הספר חוסלו כל המחבלים. 8 באוקטובר פריז צרפת פיגוע תופת 0 10 "החזית האסלאמית הצרפתית המזוינת" מטען חבלה, שהוטמן על ידי חמושים אלג'יראים אסלאמיים, התפוצץ וגרם לפציעתם של 10 בני אדם ליד השגרירות האינדונזית בפריז. 2 בנובמבר אמסטרדם הולנד פיגוע ירי ודקירה 1 2 מוחמד בויארי צעיר מרוקני ניגש לתאו ואן גוך, במאי שביקר את האסלאם, תוך שהוא רוכב על אופניים באמסטרדם, והחל לירות עליו באמצעות אקדח. ואן גוך ושני עוברי אורח נוספים נפצעו. ואן גוך, תוך שהוא פצוע, ברח לצד השני של הכביש ונפל על הרצפה. המחבל ניגש אליו וירה בו שוב מטווח קצר. לאחר מכן המחבל דקר אותו פעמיים, בחזה ובצוואר, ואף ניסה לערוף את ראשו. תאו ואן גוך נמצא מת בזירה. הצעיר, שנתפס לאחר שנורה ברגלו בידי המשטרה, טען במשפטו שעשה זאת בשם האסלאם.
2005
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 7 ביולי לונדון הממלכה המאוחדת פיגועי התאבדות 52 700 אל-קאעידה הפיגועים בלונדון: בשעה 8:49 התפוצצו במקביל שלושה מחבלים מתאבדים במערכת הרכבת התחתית של לונדון. הראשון התפוצץ ברכבת שנסעה מתחנת אלדגייט לתחנת ליברפול סטריט. שבעה בני אדם נהרגו ועוד כמה עשרות נפצעו. השני התפוצץ ברכבת שעזבה את תחנת אדג'וור רואד. שישה בני אדם נהרגו ועוד כמה עשרות נפצעו. השלישי התפוצץ ברכבת שנסעה בין תחנת קינגס קרוס סיינט פנקראס לתחנת הרכבת בכיכר ראסל. 26 בני אדם נהרגו ועוד כמה עשרות נפצעו. בשעה 9:47 התפוצץ מחבל מתאבד רביעי באוטובוס בטאביסטוק סקוואר. 13 בני אדם נהרגו ועוד כמה עשרות נפצעו. בסך הכל נרצחו בפיגועים 52 בני אדם ועוד כ-700 נפצעו, בהם 22 במצב קשה. 21 ביולי לונדון הממלכה המאוחדת פיגועי תופת 0 1 טרוריסטים אסלאמיים ארבעה מטעני חבלה התפוצצו ברכבות ובאוטובוס בלונדון. אדם אחד נפצע באורח קל.
2006
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 30 בדצמבר מדריד ספרד פיגוע תופת 2 52 אט"א משאית תופת שהכילה יותר מחצי טון חומר נפץ התפוצצה בנמל התעופה מדריד-בראחס. כשעה לפני הפיגוע הגיעה שיחה טלפונית למשטרה, ובה הוזהרה כי נמצאת פצצה בנמל. לאחר קבלת השיחה החלה המשטרה באופן מיידי לפנות את הקהל מהזירה. בשעה 8:59 אירע הפיצוץ. מעוצמת הפיצוץ נהרסו כמעט כל חמש הקומות של חניון נמל התעופה וכ-1,300 מכוניות שחנו שם. שני בני אדם שישנו במכוניתם בחניון ולא ידעו על המתרחש נהרגו, ו-52 נוספים נפצעו.
2007
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 30 ביוני גלאזגו הממלכה המאוחדת פיגוע דריסה 0 5 טרוריסטים אסלאמיים שני מחבלים פרצו עם מכונית לתוך נמל התעופה בגלאזגו, ומכוניתם עלתה באש. בדיעבד הסתבר שהיה מדובר בניסיון פיגוע מכונית תופת, יום לאחר מציאת שתי מכוניות תופת בלונדון.
2009
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 19 ביוני אריגוריאגה ספרד פיגוע תופת 1 0 אט"א קצין משטרתי בכיר, שהיה חבר ביחידה שעסקה במאבק באט"א, נהרג בפיצוץ מטען חבלה שהוטמן במכוניתו בחניון באריגריאגה. 29 ביולי בורגוס ספרד פיגוע תופת 0 65 אט"א 65 בני אדם נפצעו בהתפוצצות משאית תופת שהכילה כ-300 קילוגרמים של חומר נפץ מחוץ למבנה של המשמר האזרחי של ספרד בבורגוס. 30 ביולי פלמנובה ספרד פיגוע תופת 2 0 אט"א שני קצינים במשמר האזרחי של ספרד נהרגו בפיצוץ בפיצוץ מטען חבלה שהוטמן ברכבם מחוץ לבניין משטרתי בפלמנובה. 12 באוקטובר מילאנו איטליה פיגוע התאבדות 0 1 מוחמד גאמה מהגר מלוב בן 35 פוצץ מטען חבלה שהוטמן בתיקו במחסום בבסיס צבאי במילאנו תוך שהוא "צועק משהו בערבית". המחבל נפצע קשה בפניו ובידיו, וחייל שהוצב כשומר במחסום נפצע באורח קל.
2010
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 29 במרץ מוסקבה רוסיה פיגועי התאבדות 37 70 המחתרת הצ'צ'נית פיגועים בשתי תחנות מטרו במוסקבה 31 במרץ קיזליאר רוסיה מכונית תופת ופיגוע התאבדות 11 18 המחתרת הצ'צ'נית 2 פיגועים בעיר קיזליאר שבחבל דאגסטן. באחד מכונית תופת התפוצצה בסמוך לבית ספר ובשני מחבל מתאבד פוצץ עצמו באותו מקום. 11 בדצמבר סטוקהולם שוודיה פיגוע תופת ופיגוע התאבדות 0 2 תיימור עבד אל-ווהאב הפיגועים בסטוקהולם: מכונית תופת, שהכילה מיכלי גז בישול, התפוצצה בצומת רחובות עם רחוב דרוטנינגאטאן. שני בני אדם נפצעו באורח קל. 12 דקות לאחר מכן הגיע מחבל מתאבד עם תיק ובו שישה מטעני צינור, והצליח לפוצץ אחד מהם. חוץ מהמחבל שנהרג, לא נפגע איש.
2011
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 24 בינואר מוסקבה רוסיה פיגוע התאבדות 37 173 25px אמירות הקווקז שני מחבלים מתאבדים התפוצצו בנמל התעופה דומודדובו שבמוסקבה. 2 במרץ פרנקפורט גרמניה פיגוע ירי 2 2 אריד אוקה מחבל פתח באש בנמל התעופה הבינלאומי של פרנקפורט לעבר חיילים של חיל האוויר של ארצות הברית, הרג שניים ופצע שניים נוספים, ונעצר. 22 ביולי אוסלו,אוטויה נורווגיה פיגוע תופת ופיגוע ירי 77 319 אנדרס ברינג בריוויק מתקפת הטרור בנורווגיה: אנדרס ברינג בריוויק, פעיל ימין קיצוני, החנה בשעה 15:16 מכונית תופת מול משרדי הממשלה באוסלו. בשעה 15:25, מספר דקות לאחר שיצא ממנה, המכונית התפוצצה. שמונה בני אדם נהרגו ויותר מ-209 נפצעו. בשעה 17:22 הוא הגיע לאי אוטויה, וטבח באמצעות ירי במשך יותר משעה בנערים צעירי מפלגת השלטון הנורווגית. 69 בני אדם נהרגו ויותר מ-110 נפצעו. בסך הכל נרצחו בפיגועים 77 בני אדם ויותר מ-319 נפצעו.
2012
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 11–19 במרץ טולוז,מונטובאן צרפת פיגועי ירי 7 5 מוחמד מראח פיגועי הירי בדרום צרפת: ב-11 במרץ ירה למוות מחבל בצנחן בטולוז, שביצע איתו עסקה לקניית קטנוע. ב-15 במרץ ירה המחבל למוות בשני חיילים ופצע חייל נוסף, שנפצע קשה ונכנס לתרדמת, ונמלט עם הקטנוע. ב-19 במרץ הוא הגיע לכניסה של בית ספר יהודי בטולוז וירה למוות במורה ושני ילדיו, נכנס לבית הספר וירה למוות בבתה של מנהלת בית הספר. ילד נוסף נפצע באורח קשה. ב-22 במרץ, לאחר מצור ממושך, פרצה המשטרה לביתו של המחבל וחיסלה אותו. 3 במאי מחצ'קלה רוסיה פיגוע התאבדות 14 87 25px אמירות הקווקז מחבל מתאבד פוצץ מכונית תופת לא רחוק מנקודת בידוק משטרתית במחצ'לקה. מחבל מתאבד שני פוצץ מכונית תופת נוספת במקום 20 דקות לאחר מכן, ופגע בכוחות שהגיעו לזירה. 14 בני אדם, שבעה שוטרים, שלושה אנשי הצלה ואזרח אחד נהרגו בפיגוע ו-87 נפצעו, בהם שניים באורח אנוש ו-47 באורח קשה. 18 ביולי בורגס בולגריה פיגוע התאבדות 6 32 חזבאללה הפיגוע באוטובוס בנמל התעופה בורגס: מחבל מתאבד, בעל קשרים ככל הנראה עם חזבאללה, התפוצץ סמוך לאוטובוס תיירים ישראלים במגרש החנייה בנמל התעופה בורגס. המחבל נראה במצלמות האבטחה מחכה שעה שלמה לאוטובוס לפני שהתפוצץ. חמישה מנוסעי האוטובוס והנהג נהרגו ו-32 נפצעו, בהם שלושה באורח קשה.
2013
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 22 במאי לונדון הממלכה המאוחדת פיגוע דריסה, דקירה ועריפת ראש 1 0 זאבים בודדים שני מחבלים דרסו חייל, דקרו אותו וערפו את ראשו. 25 במאי רמות הסן צרפת פיגוע דקירה 0 1 זאב בודד חייל נדקר בצווארו על ידי מחבל בלה דפאנס.
2014
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 24 במאי בריסל בלגיה פיגוע ירי 4 0 המדינה האסלאמית פיגוע הירי במוזיאון היהודי של בלגיה: מחבל חמוש ברובה קלשניקוב פרץ למוזיאון היהודי בבריסל וירה לכל עבר. כתוצאה מהירי נרצחו ארבעה בני אדם. הירי נמשך דקה ולאחריו המחבל נמלט. בסוף החודש נעצר המחבל במרסיי שבצרפת, ובסוף יולי הוא הוסגר לבלגיה. 20 בדצמבר ליד טור צרפת פיגוע דקירה 0 3 זאב בודד מחבל נכנס לתחנת משטרה ודקר שלושה שוטרים תוך שהוא צועק "אללה אכבר" ונורה למוות.
2015
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 7–9 בינואר איל-דה-פראנס צרפת פיגועי ירי 17 22 אל-קאעידה בחצי האי ערב והמדינה האסלאמית הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו" והפיגוע במרכול היהודי בפריז: בתוך שלושה ימים התרחשו חמש תקריות טרור ברחבי איל-דה-פראנס: ב-7 בינואר פרצו שני מחבלים למשרדי המגזין הסאטירי "שרלי הבדו" וירו למוות ב-12 עורכים של המגזין, פצעו 11 נוספים ונמלטו. באותו יום נורה על ידי מחבל אדם שרץ בפארק ליד ביתו ונפצע אנושות. יום לאחר מכן נורתה שוטרת למוות ונפצע שוטר נוסף על ידי המחבל, וביום שלאחריו פרץ אותו מחבל למרכול יהודי בפריז ולקח כבני ערובה את השוהים במקום. לאחר זמן מה פרצה המשטרה למקום וחיסלה את המחבל, לא לפני שירה במוות בארבעה מבני הערובה ופצע תשעה. באותו יום לקחו המחבלים מהפיגוע במגזין בן ערובה, ובמבצע מוצלח הוא שוחרר והמחבלים חוסלו. 3 בפברואר ניס צרפת פיגוע דקירה 0 3 זאב בודד שלושה חיילי היחידה ללוחמה בטרור ששמרו על מרכז הקהילה היהודית בניס נדקרו על ידי מחבל. 14–15 בפברואר קופנהגן דנמרק פיגועי ירי 2 5 עומר אל-חוסיין פיגועי הירי בקופנהגן: ב-14 בפברואר ירה מחבל לעבר בית קפה בקופנהגן בו התקיים אירוע "אמנות, חילול הקודש וחופש הביטוי". בכנס השתתף הקטירטוריסט לארס וילקס, שהכעיס את העולם המוסלמי כשצייר את מוחמד ככלב. כתוצאה מהירי אדם אחד נרצח ושלושה שוטרים נפצעו. יום לאחר מכן ירה אותו מחבל למוות ביהודי שאיבטח בת מצווה בבית הכנסת הגדול של העיר. שני שוטרים נוספים שנפצעו בתקרית ניסו להחזיר אש אך ללא הצלחה. באותו יום חוסל המחבל בקרב יריות עם המשטרה בעיר. 19 באפריל פריז צרפת פיגוע ירי 1 0 זאב בודד ג'יהאדיסט אלג'יאי ירה למוות באישה בקומונה בפרוורי דרום פריז כדי לגנוב את מכוניתה למען פעילות טרור, אך ירה גם בטעות לעצמו ברגל, ובכך שם קץ לתוכניותיו. 27 באפריל זבורניק בוסניה והרצגובינה פיגוע ירי 1 2 זאב בודד חמוש נכנס לתחנת משטרה, ירה למוות בשוטר, פצע שניים נוספים וצעק "אללה אכבר". המחבל חוסל על ידי שוטרים אחרים. 26 ביוני סנט-קוונטין-פלבייר צרפת פיגוע תופת ועריפת ראש 1 2 יאסין סאלי מכונית התנגשה במיכלי גז במפעל בסנט-קוונטין-פלבייר על מנת לפוצץ אותם, ובמקום נמצא ראשו הערוף של בעל המפעל עם דגל המדינה האסלאמית וכתובות ג'יהאדיסטיות. 21 באוגוסט פה-דה-קאלה צרפת פיגוע ירי ודקירה 0 3 איוב א-חזאני חמוש פתח באש ודקר שלושה בני אדם, בהם שניים באורח קשה, ברכבת בין הולנד לצרפת ונוטרל על ידי אזרח אמריקאי ושני חיילים אמריקאים שאינם בתפקיד שנסעו ברכבת. האירוע הונצח בסרט רכבת 15:17 לפריז. 17 בספטמבר ברלין גרמניה פיגוע דקירה 0 1 רפיק מוחמד יוסוף מחבל עיראקי בן 41 נפנף בסכין מול אזרחים ברחוב בגרמניה, והם התקשרו למשטרה. מכשהבחין בכך הוא התנפל על שוטרת ופצע אותה קשה בצוואר, ונורה למוות על ידי שוטר אחר. הוא זוהה כרפיק מוחמד יוסוף, מי שקשר קשר להתנקש בראש ממשלת עיראק מספר שנים לפני כן. 22 באוקטובר טרולהטן שוודיה פיגוע דקירה 3 1 אנטון לונדין פטרסון הפיגוע בבית הספר בטרולהטן: מחבל חמוש בחרב נכנס לבית ספר בטרולהטן, עיירה בעלת אוכלוסיית מהגרים גדולה, ותקף מורים ותלמידים. הוא רצח עוזר הוראה שניסה להגן על ילדים בקפיטריה של בית הספר, והצטלם עם תלמידים, שבשל לבושו והמסכה שעטה על פניו, חשבו שמדובר במתיחה. לאחר מכן דקר מורה, שמת מפצעיו חודש וחצי מאוחר יותר. הוא פרץ לכיתה ודקר שני נערים בני 15, ופצע את שניהם קשה. באותו יום מת אחד מהם מפצעיו. שוטרים שהגיעו למקום ירו במחבל, שמת מפצעיו בבית החולים. 13–14 בנובמבר פריז צרפת פיגועי ירי ופיגועי התאבדות 130 368 המדינה האסלאמית פיגועי נובמבר 2015 בפריז: מתקפת טרור משולבת אירעה ברחבי פריז: שלושה מחבלים התפוצצו תחילה ליד אצטדיון סטאד דה פראנס. בדקות שלאחר מכן ירו מחבלים לעבר מסעדות וברים בעיר. מחבל מתאבד נוסף התפוצץ בבית קפה. באותה שעה לקחו ארבעה מחבלים כבני ערובה צופים בתיאטרון הבטקלאן וטבחו בהם באמצעות ירי והשלכת רימונים. רק לאחר דקות ארוכות פרצה המשטרה לתיאטרון וחיסלה את המחבלים. מחבל נוסף שנמלט מהמתקפה נעצר בבריסל במרץ 2016. 18–19 בנובמבר סרייבו בוסניה והרצגובינה פיגוע ירי ופיגוע התאבדות 2 5 זאב בודד מחבל נכנס לחנות הימורים ופתח באש לעבר הנוכחים במקום, תוך שהוא צועק "אללה אכבר". שני חיילים נהרגו, וחייל נוסף ועובדת בחנות נפצעו. לאחר הירי בחנות הוא יצא וירה לעבר אוטובוס, ופצע את הנהג ושני נוסעים ונמלט. יום לאחר מכן הגיעה המשטרה לבניין שבו הסתגר, ואז הוא התאבד באמצעות פיצוץ שני מטעני חבלה. 5 בדצמבר לונדון הממלכה המאוחדת פיגוע דקירה 0 3 זאב בודד מחבל דקר ופצע שלושה בני אדם, בהם אחד באורח קשה, ברכבת התחתית של לונדון, תוך שהוא צועק "אללה אכבר" ו"זה למען סוריה".
2016
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 1 בינואר ואלנס צרפת פיגוע דריסה 0 2 זאב בודד מחבל דרס שני חיילים ששמרה על מסגד בוואלנס, ובמחשבו נמצאה תעמולה ג'יהאדיסטית. 7 בינואר פריז צרפת פיגוע דקירה 0 1 זאב בודד מחבל, שלבש חגורת נפץ מזויפת ודגל המדינה האסלאמית, נכנס לתחנת משטרה בפריז ותקף שוטר עם סכין קצבים עד שנורה למוות. 11 בינואר מרסיי צרפת פיגוע דקירה 0 1 זאב בודד מורה יהודי נדקר במרסיי ונפצע קל בידי מחבל שטען שעשה זאת עבור המדינה האסלאמית. 12 בינואר איסטנבול טורקיה פיגוע התאבדות 13 14 המדינה האסלאמית 13 בני אדם נהרגו ו-14 נפצעו בהתפוצצות מחבל מתאבד סמוך לקבוצת תיירים ברובע סולטן אחמט שבאיסטנבול. 26 בפברואר הנובר גרמניה פיגוע דקירה 0 1 זאב בודד נערה בת 15 דקרה שוטר שעצר אותה לבידוק. אם הנערה סיכלה קודם לכן את הצטרפותה של ביתה לארגון המדינה האסלאמית. 19 במרץ איסטנבול טורקיה פיגוע התאבדות 4 36 המדינה האסלאמית הפיגוע באיסטנבול: ארבעה בני אדם נהרגו, בהם שלושה תיירים ישראלים, ו-36 נפצעו בהתפוצצות מחבל מתאבד ברחוב התיירותי המרכזי איסטיקלל שבאיסטנבול. 22 במרץ בריסל בלגיה פיגועי התאבדות 32 340 המדינה האסלאמית הפיגועים בבריסל: בשעה 7:59 התפוצצו שני מחבלים מתאבדים בעמדות הבידוק בנמל התעופה של בריסל. 15 בני אדם נהרגו ו-81 נפצעו. כשעה לאחר מכן התפוצץ מחבל מתאבד בקרון רכבת במטרו של בריסל. 14 בני אדם נהרגו ו-259 נפצעו. ארבעה נוספים מתו לאחר מכן מפצעיהם בבית החולים. בעקבות הפיגועים הוטל עוצר בעיר ורמת הכוננות הועלתה לדרגה הגבוהה ביותר. 7 ביוני איסטנבול טורקיה פיגוע תופת 12 51 נצי החופש של כורדיסטן מכונית תופת התפוצצה בסמוך לאוטובוס שוטרים באיסטנבול. 13 ביוני ליד פריז צרפת פיגוע דקירה 2 0 לרוסי אבלה מחבל רצח שוטר בכיר, חדר לביתו ורצח את אשתו. 28 ביוני איסטנבול טורקיה פיגוע ירי והתאבדות 45 238 המדינה האסלאמית הפיגוע בנמל התעופה איסטנבול אטאטורק: שלושה מחבלים פרצו לנמל התעופה שבאיסטנבול, ופתחו באש לכל עבר. לאחר שהגיעו המאבטחים והחזירו אש הם התפוצצו במקומות שונים בנמל. 45 בני אדם נהרגו וכ-238 נפצעו. 14 ביולי ניס צרפת פיגוע דריסה 86 306 מוחמד לאחווייג' בוהלל פיגוע הדריסה בניס: מחבל ששכר משאית הגיע איתה לטיילת בניס, בה התקיים מופע זיקוקים לכבוד יום הבסטיליה הצרפתי. שוטרים שעצרו אותו נתנו לו לעבור, לאחר שאמר להם שהוא מוכר גלידה. לאחר זמן קצר החל המחבל לדרוס מאות חוגגים שנכחו לאורך הטיילת. 86 בני אדם נהרגו, מתוכם כעשרה ילדים, וכ-306 נפצעו, בהם כ-50 באורח קשה. לאחר כרבע שעה בה דרס את ההמון הוא פתח באש לעבר שוטרים שהגיעו למקום וחוסל תוך זמן קצר. 18 ביולי וירצבורג גרמניה פיגוע דקירה 0 5 המדינה האסלאמית מחבל תקף באמצעות סכין וגרזן חמישה בני אדם, בהם שניים באורח קשה, ברכבת ומחוץ לה באזור וירצבורג. המחבל, שנמלט לאחר הפיגוע, אותר על ידי שוטרים וחוסל לאחר שניסה לתקוף אותם. 24 ביולי אנסבך גרמניה פיגוע התאבדות 0 12 המדינה האסלאמית הפיגוע באנסבך: 15 בני אדם נפצעו, מתוכם ארבעה באורח קשה, בפיצוץ מטען חבלה בידי מחבל מתאבד סמוך לבר משקאות באנסבך. המחבל פוצץ את המטען שם, לאחר שניסה להיכנס לפסטיבל מוזיקה שהתקיים במקום וסורב בידי המאבטחים מפני שלא היה לו כרטיס כניסה. 26 ביולי סנט-אטיין-דו-רוברה צרפת פיגוע דקירה 1 1 המדינה האסלאמית הפיגוע בכנסייה בנורמנדי: שני צעירים, חמושים בסכינים, נכנסו לכנסייה של סנט-אטיין-דו-רוברי וצעקו "דאעש". הם לקחו כבני ערובה את השוהים במקום. שני המחבלים שיספו את גרונו של הכומר שמותו נקבע מיד, ופצעו נזירה נוספת באורח אנוש. נזירה אחרת שנמלטה מהמקום קראה לשוטרים שהגיעו לזירה וחיסלו אותם. 6 באוגוסט שרלרואה בלגיה פיגוע דקירה 0 2 טרוריסט אסלאמי מחבל תקף באמצעות מצ'טה שתי שוטרות מחוץ לתחנת משטרה בשרלרואה תוך שהוא צועק "אללה אכבר". שוטרת אחת נפצעה באורח קשה בפניה ושנייה באורח קל. שוטר שעמד בסמוך ירה במחבל, שמת לאחר מכן מפצעיו בבית החולים. 19 בדצמבר ברלין גרמניה פיגוע דריסה 12 48 המדינה האסלאמית פיגוע הדריסה בברלין: מחבל שנהג במשאית גנובה דהר במהירות של כ-65 קמ"ש לתוך הקהל בשוק חג המולד בכיכר ברייטשייד שבברלין. 11 בני אדם נהרגו ו-48 נפצעו, בהם כמה במצב קשה. הנהג הפוגע נמלט מהזירה, וחוסל לאחר מספר ימים במילאנו. לוקאש אורבן, הנהג הפולני שממנו נשדדה המשאית, נמצא מת בתוכה לאחר שנורה ונדקר למוות בידי המחבל.
2017
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 1 בינואר איסטנבול טורקיה פיגוע ירי 39 69 המדינה האסלאמית פיגוע הירי במועדון הלילה באיסטנבול: בעת חגיגות השנה האזרחית החדשה של 2017, מחבל פתח באש מרובה קלשניקוב במועדון הלילה "ריינה" שליד נהר בוספורוס שבאיסטנבול. 39 בני אדם נהרגו בפיגוע ו-69 נפצעו, בהם ארבעה באורח קשה. המחבל נמלט ונלכד אחר-כך בפרוור של איסטנבול. 3 בפברואר פריז צרפת פיגוע דקירה01עבדאללה רדא אל-חממי אדם שנשא תיק ומזוודה ניסה להיכנס לחנות במוזיאון הלובר שבפריז, אך אנשי האבטחה סירבו להכניס אותו. אז, תקף האיש את אחד מהחיילים במאצ'טה תוך כדי שהוא צועק "אללה אכבר". החייל, בתגובה, ירה בו ופצע אותו באופן קשה. אלף המבקרים שהיו במוזיאון באותו זמן קיבלו הוראות ביטחון ובמקביל, הכניסות למוזיאון נחסמו, מוזיאון הקניות פונה ואחר כך המוזיאון עצמו נסגר. בהמשך נחשף כי המפגע היה עבדאללה רדא אל -חממי, מצרי שבא לצרפת כמה ימים לפני הפיגוע. 22 במרץ לונדון הממלכה המאוחדת פיגוע דריסה ודקירה 5 50 המדינה האסלאמית הפיגוע בווסטמינסטר: מחבל שנהג ברכב בגשר וסטמינסטר עלה על המדרכה, דרס עשרות הולכי רגל, והתנגש בגדר ארמון וסטמינסטר, מקום משכנו של הפרלמנט הבריטי. שלושה בני אדם נהרגו ויותר מ-50 נפצעו, בהם ארבעה באורח אנוש. לאחר מכן יצא מהרכב, חדר למתחם הארמון, ודקר למוות שוטר. המחבל נורה למוות בידי שני שוטרים אחרים.3 באפרילסנקט פטרבורגרוסיהפיגוע תופת1550 אכברג'ון ג'לילובהפיגוע ברכבת התחתית של סנקט פטרבורג: מטען הופעל בין שתי רכבות תחתיות בתחנות המטרו בסנקט פטרבורג. המטען הכיל מסמרים וחלקי מתכת, מה שמעיד על פיגוע טרור. לאחר חקירה התברר כי המפגע הוא אכברג'ון ג'לילוב, אזרח רוסי יליד קירגיזסטן שהיה מזוהה עם האסלאם הקיצוני.7 באפרילסטוקהולםשוודיהפיגוע דריסה515המדינה האסלאמיתהפיגוע בסטוקהולם: משאית פגעה בהולכי רגל במרכז סטוקהולם, סמוך לחנות כלבו. 5 נהרגו ו-15 נפצעו. רחמט אקילוב, אוזבקי שמזוהה עם המדינה האסלאמית, נעצר על ידי משטרת שוודיה והודה על מעשיו.11 באפרילדורטמונדגרמניהפיגוע תופת02 לא ידועהפיגוע בדורטמונד: אוטובוס של קבוצת הכדורגל בורוסיה דורטמונד התפוצץ זמן קצר לפני תחילת המשחק נגד הליגה הצרפתית מונקו. היו מספר לקיחות אחריות סותרות.20 באפרילפריזצרפתפיגוע ירי12המדינה האסלאמית 2 בני אדם ירו בשוטרים בשדרת שאנז אליזה, הרגו שוטר אחד ופצע 2 אחרים. מחבל אחד חוסל והאחר ברח. יום אחרי הפיגוע, המחבל הנוסף הסגיר את עצמו למשטרת בלגיה. ארגון המדינה האסלאמית לקח אחריות על הפיגוע .22 במאימנצ'סטרהממלכה המאוחדתפיגוע התאבדות2260המדינה האסלאמיתהפיגוע במנצ'סטר ארנה: בתום הופעה של הזמרת אריאנה גרנדה, התפוצץ מטען במנצ'סטר ארנה, כתוצאה מכך נרצחו 22 בני אדם ונפצעו 60. ארגון המדינה האיסלאמית לקח אחריות על הפיגוע .3 ביונילונדוןהממלכה המאוחדתפיגוע דריסה ודקירה848המדינה האסלאמיתהפיגוע בגשר לונדון: רכב מסחרי גדול דהר אל עבר עוברי אורח שנמצאו על גשר לונדון ופגע בהם. בהמשך יצאו המחבלים, צרחו "זה למען אללה" והחלו לדקור את העוברים והשבים בגדר, ואחר כך הם רצו לבורו מרקט ושם הם המשיכו את מסע הדקירות במסעדות ופאבים. שלושת המחבלים נהרגו בידי השוטרים . 6 ביוני פריז צרפת רצח בפטיש01 טרוריסט איסלאמיאדם רץ עם פטיש לעבר קבוצת שוטרים סמוכים באזור כנסיית נוטרדאם, צרח "זה למען סוריה" ופצע אחד מהם, לאחר מכן ירו בו. מבקרים בכנסייה התבקשו להסתגר בתוך הבניין . 19 ביונילונדוןהממלכה המאוחדתפיגוע דריסה110 דארן אוסבורןפיגוע הדריסה בפארק פינסבורי: רכב מסחרי דהר אל עבר קבוצת מתפללים מוסלמים בפארק פינסבורי בצפון לונדון. פיגוע הדריסה התרחש בתפילה לסיום הרמדאן. הנהג הדורס, גבר בן 48, נעצר אחרי שאזרחים שהיו המקום מסרו אותו למשטרה. סופר כי הנהג צרח "אני רוצה להרוג את כל המוסלמים" ואף כי אחר כך הוא יצא מהמשאית ודקר בן אדם אחד, אך דיווחים אלו הוכחשו על ידי המשטרה.19 ביוניפריזצרפתניסיון
פיגוע התאבדות00 המדינה האסלאמית מחבל שנהג ברכב עמוס מיכלי גז ונשק התנגש בניידת משטרה בשדרות השאנז אליזה בפריז, והמכונית התפוצצה. כתוצאה מהפיצוץ המכונית עלתה באש והמחבל נהרג. מלבד המחבל לא היו נפגעים נוספים באירוע. דווח כי המחבל נשבע אמונים לארגון המדינה האסלאמית. אחרי חודש, ארגון המדינה האסלאמית לקח אחריות על הפיגוע.20 ביוניבריסלבלגיהניסיון פיגוע התאבדות00 המדינה האסלאמית מחבל נכנס לתחנה המרכזית בבריסל עם מטען. הוא צעק "אללה אכבר" ותכנן לפוצץ את עצמו ולהרוג עוברי אורח. אך שוטרים שהיו במקום סיכלו את מזימתו, ירו בו ונטרלו אותו. אחרי שהם ירו בו, המטען התפוצץ. מלבד המחבל לא היו נפגעים. לא ברור אם המחבל נהרג מהתפוצצות המטען או מהירי של השוטרים. המשטרה פינתה באופן חלקי את התחנה ואת הרובע ההיסטורי ליד התחנה. חודש אחר כך, לקח ארגון המדינה האסלאמית את האחריות על ניסיון הפיגוע.27 ביוניקייבאוקראינהפיגוע תופת11 לא ידוע מכונית תופת התפוצצה בקייב, כאשר היא הורגת קצין בכיר בשירותי המודיעין של אוקראינה ופוצעת הולך רגל. נמסר כי האירוע הוא אירוע טרור, אך טרם ידוע מי ביצע את הפיגוע .29 ביוניפריזצרפתניסיון פיגוע דריסה00מבצע בודד נהג משאית דהר לעבר קהל סמוך למסגד, בניסיון לדרוס אותו, ולא הצליח לממש את תוכניותיו בגלל מחסומים שהוצבו לפני המסגד. אחרי כמה ניסיונות, הוא ניסה לברוח לביתו, אך נעצר בידי שוטרים. נאמר כי המחבל רצה לנקום על הפיגועים שביצע ארגון המדינה האסלאמית בצרפת, במיוחד על אלו בבטקלאן ובשאנז אליזה.29 ביונידונצקאוקראינהפיגוע תופת00לא ידוע בפיצוץ מטען, נהרסו חלקים גדולים של אוניברסיטת המסחר בדונצק. לא דווח על נפגעים. דובר הממשלה תיאר את האירוע כ"פעולה טרוריסטית".30 ביונילינץאוסטריהפיגוע דקירה, הכאה, חנק והצתה20מחבל תוניסאיאדם הגיע לביתם זוג קשישים כשהוא חמוש בסכין, אלה ומכל גז. הוא חנק את האישה, הכה ודקר את הגבר ואחר כך הצית את מטבחם באש. לאחר מכן, הודיע שר הפנים של אוסטריה הודיע כי הרצח נעשה ממניעים אסלאמיים קיצוניים, וכי הדוקר היה קיצוני.25 ביולימלייהספרדפיגוע דקירה01מבצע בודדאדם התנפל על שוטר בעת מילוי תפקידו, תוך כדי שהוא צועק "אללה אכבר". השוטר פונה לטיפול.28 ביוליהמבורגגרמניהפיגוע דקירה16מבצע בודדאלמוני נכנס עם סכין לסופרמרקט והחל לדקור את לקוחות, תוך כדי שעל פי עדים הוא צועק "אללה אכבר". אדם אחד נהרג ושישה נפצעו. לאחר מכן, הוא ניסה לברוח. כעבור חצי שעה, הוא נתפס ונעצר. בהמשך נחשף כי האיש הוא פלסטיני יליד איחוד האמירויות הערביות, שאכן פעל ממניעים אסלאמיסטים, אך גם היה מעורער בנפשו.5 באוגוסטפריזצרפתניסיון פיגוע דקירה00מבצע בודדאדם חמוש בסכין רץ אל עבר שוטרים סמוך למגדל אייפל כשהוא צועק "אללה אכבר", אך הניח את הסכין כשהתבקש ולא התנגד למעצר.9 באוגוסטפריזצרפתפיגוע דריסה06חמו בלנטרצ'הנהג החנה את מכוניתו מחוץ לבסיס צבאי בפרבר בפריז, וכאשר החיילים יצאו לסיור, דהר לעברם ודרס אותם. לאחר מצוד של כמה שעות, המחבל, האלג'יראי חמו בלנטרצ'ה, נעצר.13 באוגוסטאיסטנבולטורקיהפיגוע דקירה10המדינה האסלאמיתאדם שנעצר בעקבות תכנון פיגוע התאבדות בחסות ארגון המדינה האסלאמית נלקח לתחנת המשטרה, ושם דקר שוטר אחד, שאחר כך מת מפצעיו. כוחות הביטחון הטורקיים ירו בו והרגו אותו.17 באוגוסטברצלונה וקמברילסספרדפיגועי דריסה14מעל 100המדינה האסלאמיתפיגוע הדריסה בברצלונה: מחבל ברכב מסחרי דרס עשרות אנשים בנסיעה מהירה לאורך חצי קילומטר במרכז תיירותי של העיר הספרדית ואז נמלט. שמונה שעות אחר-כך דהר רכב אאודי ובו חמישה מחבלים לתוך קהל בעיירה קמברילס, 120 קילומטרים מברצלונה, ודרס שישה אנשים התוקפים נורו ונהרגו. ארגון המדינה האסלאמית לקח אחריות.18 באוגוסטטורקופינלנדפיגוע דקירה28המדינה האסלאמיתהפיגוע בפינלנד: אדם רץ חמוש בסכין גדולה והחל לדקור אנשים תוך כדי שלפי עדויות, צעק "אללה אכבר". שניים נהרגו ושמונה נפצעו. חשוד בדקירה נעצר. בהמשך אושר כי זה אכן טרור. ארגון המדינה האסלאמית לקח אחריות על הפיגוע. זהו אירוע הטרור האיסלמי הראשון בתולדות פינלנד.19 באוגוסטסורגוטרוסיהפיגוע דקירה08המדינה האסלאמיתאדם התנפל על שמונה עוברי אורח במסעדה בעיר סורגוט שבאזור סיביר, ודקר אותם. הוא חוסל על ידי המשטרה. ארגון המדינה האסלאמית לקח אחריות על הפיגוע.25 באוגוסטבריסלבלגיהפיגוע דקירה02המדינה האסלאמיתגבר סומלי בן 30 הסתער על שני חיילים במרכז בריסל עם מצ'טה כשהוא צורח "אללה אכבר", ונורה למוות. שני השוטרים נפצעו קל. ארגון המדינה האסלאמית לקח אחריות על הפיגוע25 באוגוסטלונדוןהממלכה המאוחדתניסיון פיגוע דריסה ופיגוע דקירה03מבצע בודדנהג התנגש בכוונה בניידת משטרה סמוך לארמון בקינגהאם, יצא ממכוניתו ופצע עם סכין גדולה 3 שוטרים תוך כדי שהוא צועק "אללה אכבר". איש מבני משפחת המלוכה לא שהו בארמון בקינגהאם בעת המתקפה.15 בספטמברלונדוןהממלכה המאוחדתפיגועי תופת029המדינה האסלאמיתהפיגוע בתחנת פארסונס גרין:מטען צד התפוצץ בתחנת הרכבת התחתית פארסונס גרין, ו-29 בני אדם נפצעו. כמה שעות אחרי שהמשטרה בבריטניה הודיעה כי האירוע נחקר כטרור, ארגון המדינה האיסלאמית לקח אחריות על הפיגוע.15 בספטמברשאלון-סור-סוןצרפתניסיון רצח
בפטיש02מבצע בודדבן אדם תקף שתי נשים בפטיש תוך כדי שהוא צורח "אללה אכבר". החיפושים אחרי המבצע נמשכים.15 בספטמברפריזצרפתניסיון פיגוע דקירה00מבצע בודדאדם חמוש בסכין תקף חייל מחוץ לתחנת מטרו בפריז, כשהוא צורח "אללה אכבר". החייל התגבר על התוקף, ולא היו נפגעים באירוע
2018
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 23 במרץ טרב פיגוע מיקוח, פיגוע ירי 3 12 זאב בודדמחבל מוסלמי, ממוצא מרוקאי, שנשבע אמונים לדאע"ש החזיק ב-8 בני ערובה בסופרמרקט בדרום צרפת בדרישה לשחרר את המחבל ממתקפת הטרור בפריז בנובמבר 2015. חוסל על ידי כוחות הביטחון. בפיגוע נרצחו 3 בני אדם. 12 במאי פריז פיגוע דקירה14המדינה האסלאמיתגבר תקף עם סכין עוברי אורח בכיכר האופרה וצעק "אללה אכבר" במהלך המתקפה. התוקף היה אזרח צרפתי ממוצא צ'צ'ני שהיה קשור לארגון המדינה האסלאמית. 29 במאי ליאז' פיגוע דקירה ופיגוע ירי3?עבריין שהתאסלםגבר דקר שתי שוטרות, חטף את נשקן, הרג אותן בירי ואז רצח אזרחית תוך צעקות אללה אכבר. הוא נורה למוות אחרי שניסה לקחת עובדת ניקיון כבת ערובה. 14 באוגוסט לונדון פיגוע דריסה03 סאליח חאתרהנהג, סאליח חאתר, בריטי ממוצא סודני בן 29, דרס הולכי רגל בסמוך לפרלמנט, פצע שלושה אנשים ואז התנגש במחסום ונעצר. 20 באוגוסט קורניה פיגוע דקירה00צעיר ממוצא אלג'יראיצעיר ממוצא אלג'יראי ניסה לתקוף שוטרים בתחנת משטרה בעיירה קורניה, כ-16 ק"מ מברצלונה. 23 באוגוסט פריז פיגוע דקירה21המדינה האסלאמיתצעיר רצח את אמו ואת אחותו בדקירות סכין בפרבר טראפ של פריז, ופצע אדם אחד נוסף. התוקף צעק "אללה אכבר" וחוסל בזירה. ארגון המדינה האסלאמית לקח אחריות. 31 באוגוסט אמסטרדם פיגוע דקירה02צעיר בן 19 ממוצא אפגניצעיר בן 19 דקר ופצע שני אזרחים אמריקאים ברכבת התחתית של אמסטרדם. הודיעה המשטרה כי מדובר בפיגוע טרור. 11 בדצמבר שטרסבורג ירי המוני513מוסלמי יליד שטרסבורג בן 29 בשם שריף צ'קאטפיגוע הירי בשטרסבורג
2019
תאריך מקום מדינה סוג הרוגים פצועים מבצע תיאור 9 באוקטובר האלה פיגוע ירי 2 2 נאו-נאצי גרמני בן 27 מסקסוניה-אנהלט בשם שטפן באלייטפיגוע הירי בבית הכנסת בהאלה
ראו גם
טרור בצרפת
טרור בגרמניה
הערות שוליים
* | 2024-10-14T05:59:49 |
קואלה לומפור | קוּאלה לוּמפּוּר (במלאית: Kuala lumpur, בכתב ג'אווי: کوالا لومڤور; בסינית: 吉隆坡; בטמילית: கோலாலம்பூர் – "מפגש נהרות בוצי") היא בירת מלזיה והגדולה שבעריה. העיר מאכלסת כ-1.9 מיליון תושבים (מפקד 2020) וכ-5.7 מיליון במטרופולין (נכון לשנת 2010) ומשתרעת על פני 242.7 קמ"ר. קואלה לומפור היא גם טריטוריה פדרלית, אחת משלוש הטריטוריות הפדרליות של מלזיה, לצד 13 מדינות פדרליות נוספות המרכיבות את המדינה.
העיר היא מקום מושבו של הפרלמנט המלזי וכן מקום מגוריו הרשמי של ה-יאנג די-פרטואן אגונג (התואר של השליט העליון של מלזיה). העיר הייתה לביתם של הרשות המבצעת והרשות השופטת של הממשל הפדרלי אך הן הועברו בשל צפיפות יתר האוכלוסייה לעיר הצעירה פוטרג'איה השוכנת כ-25 ק"מ מדרום לקואלה לומפור ב-1999.
העיר מדורגת כעיר עולם מסוג אלפא וככזו היא המרכז התרבותי והכלכלי של מלזיה, הנמנית בין אזורי המטרופולין בעלי הצמיחה הגבוהה ביותר במדינה בשיעורי האוכלוסייה והכלכלה. קואלה לומפור דורגה במקום ה-48 ברשימת הערים הגלובליות של המגזין האמריקאי "מדיניות החוץ" ודורגה במקום ה-67 ברשימת הערים הגלובליות לחדשנות חברתית וכלכלית במדד חדשנות הערים של סוכנות החדשנות 2thinknow. בנוסף, העיר הוכרזה על ידי תאגיד שווייצרי כאחת משבע הערים המופלאות של העולם ב-2014.
היסטוריה
העיר הוקמה ב-1859 כאשר השליט של העיר קלאנג, ראג'ה עבדולה, שכר פועלים סינים כדי לפתוח מכרות בדיל חדשים וגדולים יותר לטובת מחפשי בדיל. הפועלים הגיעו להצטלבות הנהרות סוּנגאי גומבאק (שנקרא בעבר סוּנגאי לומפור – הנהר הבוצי) וסונגאי קלאנג (נהר קלאנג) ופתחו מכרות באמפנג, פּוּדוּ ובּאטוּ. המכרות התפתחו לכדי תחנת מסחר שבהמשך הפכה לעיירת ספר.
מחפשי הבדיל התיישבו באמפנג ויצרו כנופיות בתוך עצמם. שתי הכנופיות הסיניות הגדולות נלחמו זו בזו כדי להשיג שליטה על ייצור הבדיל בעיירה. הלוחמה התמידית גרמה לקפאון בייצור הבדיל, מה שהניע את הבריטים, ששלטו אז במדינה סלנגור שבה הייתה העיירה, למנות קפיטן סיני, ראש לקהילה הסינית שישלוט בקואלה לומפור. היוּ סיוּ, בעלים של מכרה בלוּקוּט נבחר לתפקיד. כאחד מהסוחרים הראשונים שהגיעו לאמפנג, הוא מכר אספקה לכורים תמורת בדיל.
בראשית דרכה היו לקואלה לומפור בעיות רבות, כולל מלחמת האזרחים בסלנגור; מגפות התפשטו בעיר ושיטפונות ושרפות הכו בה רבות. בסביבות שנות ה-70 של המאה ה-19 הקפיטן הסיני השלישי של העיר, יאפ אה לוֹי, עלה כמנהיג מקובל, ונהפך אחראי להישרדות ולגדילה העקבית והשיטתית של העיר. הוא התחיל לפתח את קואלה לומפור מהתיישבות קטנה וחסרת חשיבות לעיירת מכרה משגשגת. ב-1880, הבירה המדינית של סלנגור הועברה מקלאנג אל קואלה לומפור המשתלמת יותר אסטרטגית.
ב-1881 פקד שיטפון גדול את העיירה, ולפניו שרפה שהטביעה את רובה. גורמים אלו הרסו את מבני העץ בעיירה. כתגובה, המושל הבריטי של סלנגור, פרנק סווטנהאם, דרש שהבתים ייבנו מעכשיו מלבנים ורעפים. לפיכך, יאפ אה לוי קנה שטח גדול לטובת תעשיית לבנים שתדרבן את הבנייה מחדש של קואלה לומפור. בתי העץ הישנים הפכו לבתי לבנים ורעפים. קו רכבת הגדיל את הנגישות לעיירה. הקפטן יאפ אה לוי הוציא סכום של 20,000 דולר להרחבת מספר הכבישים המגיעים לעיר, וקישר אותה עם מכרות הבדיל.
ב-1896 נבחרה קואלה לומפור לבירת פדרציית המדינות המאלאיות שנוצרה באותו זמן, וערבוביה של קהילות שונות התיישבה בעיר.
במלחמת העולם השנייה נכבשה העיר על ידי הצבא היפני הקיסרי ב-11 בינואר 1942. הם שלטו בעיר עד 15 באוגוסט 1945, כאשר מפקד הכוחות היפנים במלאיה וסינגפור נכנע לבריטים לאחר הפצצת הירושימה ונגסאקי. ייצור הגומי והבדיל צנח במהלך מצב החירום המלאי, עקב המרד הקומוניסטי. ב-1957 קיבלה פדרציית מאלאיה עצמאות מבריטניה. קואלה לומפור נותרה הבירה לאחר היווצרות מלזיה ב-1963.
ב-13 במאי 1969 נערכו מהומות גזעניות מהגדולות ביותר שידעה המדינה, שהיו להתרחשויות אלימות בין הקהילות המלאיות והסיניות. המהומות נבעו מתוך תחושת חוסר הסיפוק של המלאים המלזים באשר למעמדם החברתי והפוליטי. המהומות הביאו למותם של 196 אנשים והובילו לשינויים משמעותיים במדיניות הכלכלית של המדינה כדי לקדם ולתעדף פיתוח כלכלי מלאי מעל זה של קבוצות אתניות אחרות. ב-1972 הייתה העיר המלזית הראשונה לקבל מעמד עיר מאז העצמאות מהבריטים. מאוחר יותר, ב-1974, קיבלה העיר מעמד של טריטוריה פדרלית. ב-1978 קואלה לומפור חדלה להיות בירת סלנגור לאחר שזו בחרה בעיר אחרת בשם שאה אלאם לבירתה.
ב-2001 העיר פוטרג'איה הוכרזה כטריטוריה פדרלית, כמו גם מושב הממשלה הפדרלית. הרשויות המשפטיות והביצועיות הועברו אליה, אם כי הרשות המחוקקת נותרה בעיר, וכן משכן היאנג די-פרטואן אגונג.
כלכלה
קואלה לומפור, והאזור המקיף אותה, נחשבים לאזור המתועש ובעל הצמיחה הכלכלית הגבוהה ביותר בכל מלזיה. למרות השינוי במושב הממשלה, מוסדות ממשלתיים חיוניים נותרו בעיר, כמו הבנק הלאומי של מלזיה, ובנוסף רוב המשלחות הדיפלומטיות.
העיר נותרה המרכז הכלכלי והעסקי של המדינה. העיר היא המרכז הפיננסי, הנדל"ני, התקשורתי והאמנותי של מלזיה.
בסיסה של הבורסה המלזית הוא בקואלה לומפור.
תיירות
התיירות משחקת תפקיד חשוב בכלכלת השירותים המונעים. להרבה רשתות בתי מלון בינלאומיות גדולות יש נוכחות. קואלה לומפור היא העיר השישית הכי מתוירת בעולם, עם 8.9 מיליון מבקרים בשנה.
תחבורה
בניגוד לערים אסייתיות רבות אחרות, בקואלה לומפור הנהיגה היא דרך התחבורה השגרתית העיקרית. בהתאם לכך, כל החלקים של העיר מחוברים בכבישים מהירים.
שני נמלי תעופה משרתים את קואלה לומפור. העיקרי, נמל התעופה הבינלאומי של קואלה לומפור, נמצא במרחק של 37 ק"מ בערך מדרום לעיר, והוא משמש גם כבסיס תעופתי למלזיה כולה. הוא הבסיס הראשי של מלזיה איירליינס ושל חברת התעופה הזולה אייר אסיה. הוא מקושר לעיר בעזרת רכבת אקספרס המחוברת אל תחנת הרכבת המרכזית של העיר. הנמל הקטן יותר, נמל התעופה הסולטאן עבדול עזיז שאה, היה השער הראשי לעיר עד חנוכת נמל התעופה הבינלאומי.
התחבורה הציבורית בקואלה לומפור משתמשת במגוון סוגי תחבורה, כמו אוטובוסים, תחבורה מסילתית ומוניות. למרות המאמצים לקדם את התחבורה הציבורית, רק כ-16% מהאוכלוסייה השתמשה בה ב-2006.
נמל קלאנג, הנמצא 54 ק"מ דרום-מערבית לעיר, הוא הגדול והפעיל במדינה.
אתרים בעלי עניין
מגדלי פטרונס – היו המגדלים הכי גבוהים בעולם מ-1998 עד 2004
מגדל מנרה קואלה לומפור – מגדל תקשורת ותצפית
גני האגם
אצטדיון מרדקה
המול – מרכז קניות ובילוי
העין של מלזיה – גלגל ענק
פלנטריום נגארה – הפלנטריום הלאומי של מלזיה
מגדל כיכר טריידווינדס – נמצא בבנייה ומתוכנן להגיע לגובה של 775 מ'.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:ערי חוף
קטגוריה:מלזיה: ערים
קטגוריה:מלזיה: טריטוריות פדרליות
קטגוריה:שבע הערים המופלאות של העולם
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1857 | 2024-07-01T00:58:26 |
וריד | ממוזער|150px|מערכת הוורידים בגוף האדם
וריד הוא סוג של כלי דם בגוף, והוא חלק ממערכת ההובלה: תפקידו להוביל דם מהרקמות אל הלב. הוריד בדרך כלל דק וגמיש מהעורק, כמות הורידים גדולה מכמות העורקים.
תפקוד
ממוזער|150px|אופן הפעילות של שסתומים חד כיווניים בוורידים
שמאל|ממוזער|100px|חתך רוחב של הווריד מראה שסתום המונע חזרה לאחור של הדם
תפקידו של הווריד הוא להוביל דם מהרקמות אל הלב.
במחזור הדם הגדול, אוספים הוורידים דם מהנימים המגיעים מהתאים, כשבדם שהם מכילים רמה גבוהה של פחמן דו-חמצני, ויגיעו לעלייה הימנית של הלב.
במחזור הדם הקטן יצא וריד מן הריאה, כשבדם שהוא מכיל רמה גבוהה של חמצן, ויגיע לעלייה השמאלית של הלב.
בווריד קיימים שסתומים חד-כיווניים המאפשרים זרימת דם אך ורק לכיוון הלב, להם השפעה חשובה בביצוע תפקידו של הווריד. המנגנון המסייע לזרימת הדם הוורידי הוא משאבת השרירים. זרימת הדם בורידים רציפה בניגוד לזרימת הדם בעורקים שהיא גלית,בהתאם לדופק הלב.
מבנה
דפנות הווריד דקות יחסית וגמישות, להבדיל מדפנות העורק העבות שאמורות לעמוד בלחצו הגבוה של הדם (ראו לחץ דם) היוצא מן הלב.
הווריד מורכב משלוש שכבות:
הגלימה החיצונה (tunica externa, tunica adventitia) - השכבה החיצונית.
הגלימה האמצעית (tunica media) - השכבה האמצעית. שריר חלק שדק הרבה יותר בעורקים.
הגלימה הפנימית (tunica intima) - אנדותל, השכבה פנימית. שכבה חלקה המאפשרת לדם לזרום בחופשיות.
היבטים רפואיים
ממוזער|250px|מתן תרופה דרך הווריד IV
ניתן להחדיר תרופה למחזור הדם דרך הוורידים. הזרקה תוך ורידית (IV) היא הדרך המהירה ביותר, משום שהחומר הפעיל מוחדר למחזור הדם באופן מיידי ומופץ ברחבי הגוף בתוך שניות מעטות בלבד.
באופן זה המינון המלא מגיע למחזור הדם בבת-אחת. דבר זה יכול להיות בעייתי במקרים מסוימים אם קיימת רגישות כלשהי לתרופה. זאת משום שבמקרה זה יש מעט מאוד זמן למתן של חומר שיסתור את פעילותה.
על פי רוב לאחר ההזרקה מחזור הדם יוביל את התרופה לכל תאי הגוף.
יוצאי הדופן הם חומרים שלא יכולים לעבור את מחסום הדם-מוח. כתוצאה מכך תרופות המכילות חומרים מסוג זה לא יכולות להשפיע על תאי המוח אם הן מוחדרות דרך הווריד.
במקרים אלו יחפשו הרופאים דרכים אלטרנטיביות להשפיע על מערכת העצבים המרכזית, בהתאם למצב בו רוצים לטפל.
ראו גם
פקקת ורידים
קישורים חיצוניים
רפואת כלי דם וטרשת עורקים - אתר האנגיולוג והחברה הישראלית לחקר וטיפול טרשת עורקים. מכיל מידע לגבי כל הקשור בכלי דם, מחלות כלי דם ומחזור הדם.
הערות שוליים
* | 2024-07-14T20:48:10 |
נתן העזתי | שמאל|ממוזער|250px|נתן העזתי
אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי, המכונה נתן העזתי (ה'ת"ד, 1643, ירושלים – י"א בשבט ה'ת"ם, 12 בינואר 1680, סקופיה), היה מקובל תושב עזה, נביאהּ של התנועה השבתאית ואחת מהדמויות המרכזיות בה.
ביוגרפיה
אברהם נתן אשכנזי נולד בירושלים, אביו היה הרב אלישע חיים אשכנזי ששימש כשד"ר הקהילה הירושלמית למרוקו. למד בישיבת בית יעקב של רבי יעקב חגיז. בהיותו כבן עשרים, נישא לבתו של שמואל ליסבונה, יהודי עשיר יליד דמשק שהתגורר בעזה, ועבר גם הוא להתגורר בעזה. לאחר נישואיו ניהל חיי פרישות, היה נחשב לבעל ידע תורני. עסק רבות במיסטיקה ובקבלה ולדבריו פקדו אותו חזיונות נבואיים רבים. הוא החל מתפרסם כעושה נפלאות וכ"מתקן נשמות", ושמו החל יוצא בארץ ישראל ובמצרים.
בשנת 1665 הגיעו השמועות על אודותיו למצרים, בה שהה שבתי צבי בחצרו של הצ'יליבי (çelebi) (ראש יהודי מצרים) רפאל יוסף, שר האוצר המצרי. רפאל יוסף שלח שליחים על מנת לתהות על קנקנו של עושה הנפלאות, ומשקיבל מהם חוות דעת נלהבות, מיהר שבתי צבי עצמו לבקר אצל העזתי על מנת למצוא תיקון לנפשו המעונה. לפגישה זו, שהתקיימה בחודש אייר ה'תכ"ה (1665), הייתה השפעה מכרעת על שניהם, כאשר העזתי שכנע את שבתי צבי באמיתות משיחיותו. העזתי סיפר לשבתי צבי כי בחודש אדר (חודשיים קודם לכן) חווה התגלות נבואית ברורה, שבה נראתה לו דמותו של שבתי צבי עצמו ונאמר לו כי איש זה הוא "משיח ישראל". חוויה נבואית זו תוארה מאוחר יותר בידי נתן באיגרותיו בפרוטרוט, ותומצתה בידו במשפט: .
בעוד ששבתי צבי שב לירושלים, שממנה המשיך במסעו לאיזמיר עיר הולדתו, הכריז העזתי על שבתי צבי כמשיח, ובהשפעת איגרותיו, שנשלחו לכל תפוצות ישראל, נגרפו ההמונים בהתלהבות משיחית. העזתי ריכז סביבו תנועת תשובה המונית, שכללה מעשי סיגוף ותשובה רבים. בהוראותיו הישירות נדפסו סדרי "תיקון" רבים שכללו תפילות ותחינות למאמיני שבתי צבי. רבים ביצעו מעשי תשובה קיצוניים, ואף מכרו את רכושם כהכנה לעלייתם לארץ ישראל, ורק מעטים הרהיבו עוז להטיל ספק בדבריו.
נתן נשאר בעזה כל ימי פריחת השבתאות וכל ימי שבתו של צבי במאסרו הראשון, אך ב-1666 נאסר שבתי צבי בפקודת הסולטאן העות'מאני ונאלץ לבחור בין מוות להמרת דתו. שבתי צבי בחר בהתאסלמות, ועם ההמרה יצא נתן את עזה בדרכו לטורקיה כשהוא דבק באמונתו שלהמרת הדת היו טעמים מיסטיים. במהלך חורף תכ"ז הגיע העזתי לבורסה ולאיזמיר, שאליה נכנס למרות ניסיונותיהם של רבני העיר למנוע אותו מכך, וריכז סביבו את מאמיני שבתי צבי. לאחר תקופה קצרה ניסה העזתי להיכנס לאדריאנופול, על מנת להיפגש עם משיחו, אך מנהיגי העיר מנעו ממנו את הכניסה והוא נדד ברחבי אסיה הקטנה והבלקן וריכז סביבו את מאמיני שבתי צבי סביב הטיעון כי להמרת הדת היו טעמים קבליים נסתרים וכי שבתי צבי יופיע שנית ויגאל את עם ישראל. שבתי צבי סבל מפסיכוזה מאנית-דפרסיבית והתנדנד בין מצבי "הארה" (מאניה) לבין מצבי "הסתר פנים" (דיכאון). נתן העזתי עצמו סבל מהפרעת אישיות היפומאנית (לא פסיכוטית). הוא התנגד בתוקף לדרישתו של שבתי צבי להתאסלם, והורה לתלמידיו להתרחק ככל האפשר מ"אמיר"ה" (כינויו של ש"צ בקרב מאמיניו, ראשי תיבות של "אדוננו מלכנו ירום הודו" ופרפרזה על הכינוי "אמיר המאמינים" של הסולטאן) בשעות ה"הארה" (הפירוש המיסטי שניתן להתקפי המאניה) שלו, בנימוק כי בשעות ההארה "כל הנמצאים לפניו הוא רוצה להכניסם בדת ישמעאל".
העזתי אף נדד לאיטליה והגיע לוונציה, לליוורנו, לרומא, לאנקונה ולכל הקהילות החשובות. בכל מקום ריכז סביבו בסתר את מאמיני שבתי צבי, למד עמהם קבלה, וחיזק את רוחם. כלפי חוץ לא ניהל העזתי שום תעמולה, ואף הכחיש את אמונתו.
במהלך שנת ה'תכ"ט (1669) שב העזתי לטורקיה, ונפגש עם שבתי צבי באדריאנופול. לאחר מכן השתקע בעיר קסטוריה (כיום בצפון יוון), והוסיף לנדוד ברחבי תראקיה והבלקן ולחזק את מאמיניו.
לאחר מותו של שבתי צבי ביום הכיפורים ה'תל"ז (1676) שקע העזתי בדיכאון עמוק וסירב להשיב לפניותיהם של מאמיניו התוהים. הוא נטש את קסטוריה והתיישב בסופיה שבבולגריה. כעבור שנתיים של שתיקה החל להפיץ את הרעיון כי שבתי צבי כלל לא מת אלא "התעלם באורות העליונים" וישוב ויתגלה במהרה, רעיון זה פותח בידי תלמידיו שמואל פרימו (סופרו של שבתי צבי), ישראל חזן ושמואל גנדור.
נתן העזתי נפטר ונקבר בסקופיה (כיום בירת מקדוניה) בי"א בשבט ה'ת"ם (12 בינואר 1680), וקברו היה מוקד לעולי רגל שבתאים. אחדים מכתביו הרבים נשמרו בכתבי יד, בהם "ספר הבריאה" ו"דרוש התנינים". בשנת 2019 התפרסמה מהדורה מדעית ל"ספר הבריאה" בידי חוקר השבתאות ליאור הולצר, בהוצאת הספרים "הולצר ספרים". המהדורה מבוססת על עשרות כתבי יד שהשתמרו בארכיונים ברחבי העולם, וכוללת פרק מבוא וניתוח לספר. את המהדורה התחיל פרופ' חיים וירשובסקי, אולם נפטר במהלך העבודה.
חוקרים וחכמים רבים מייחסים לנתן העזתי את הספר המוסרי-קבלי האנונימי "חמדת ימים".
מסופר בספר רוחות מספרות שבשנת 1911 רוחו של נתן העזתי באה אל רבי יהודה פתיה לבקש תיקון, ורבי יהודה פתיה תיקן את נשמתו מן חטאיה הרבים, והביא לה מנוחת עולמים.
לקריאה נוספת
אגרת נתן העזתי: על שבתי צבי והמרתו / הוציא לאור גרשם שלום, [ירושלים: חמו"ל, תשכ"ח?]
בעקבות משיח: אוסף מקורות מראשית התפתחות האמונה השבתאית / מלוקטים מתוך כתביו של ר’ אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים אשכנזי המכונה נתן העזתי; יוצאים לאור מתוך כתבי היד על ידי גרשם שלום, ירושלים: ספרי תרשיש, תש"ד.
בעקבות משיח: אוסף מקורות מראשית התפתחות האמונה השבתאית מלוקטים מתוך כתביו של ר' אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים אשכנזי המכונה נתן העזתי, יוצאים לאור מתוך כתבי-היד על ידי גרשם שלום, ועתה הובא לדפוס מחדש עם תיקונים והשלמות על ידי יונתן מאיר, ספרי בלימה | עלו לשלום, ירושלים וברלין תשפ"ב
אברהם אלקיים, סוד האמונה בכתבי נתן העזתי (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה; בהדרכתו של פרופ' יהודה ליבס), האוניברסיטה העברית, כסלו תשנ"ד (תקציר, באנגלית).
ספר הבריאה לנתן העזתי / מהדורה ביקורתית וניתוח: ליאור הולצר (עם "הסכמה" של פרופ' דניאל שפרבר), הולצר - ספרים, 2019.
קישורים חיצוניים
אלי אשד, הנביא מעזה
אורי קציר, המשיח יצא מעזה: על נתן העזתי
יהודה יפרח, שגעון של גאולה, פורסם במגזין סגולה
ציצת נובל צבי, שחיבר הרב יעקב ששפורטש באתר אוצר החכמה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שבתאים
קטגוריה:מקובלים
קטגוריה:עזה: רבנים
קטגוריה:יהודים ארץ-ישראלים
קטגוריה:אנשי היישוב הוותיק ילידי ארץ ישראל
קטגוריה:נביאי שקר ביהדות
קטגוריה:מקובלים ארץ-ישראלים
קטגוריה:ילידי 1644
קטגוריה:נפטרים ב-1680
קטגוריה:אנשי היישוב הוותיק ילידי ארץ ישראל במאה ה-17 | 2024-08-01T02:19:33 |
הר הבית | 280px|ממוזער|מפת מבני ושערי הר הבית כיוםהר הבית (בערבית: الحرم الشريف, בתעתיק מדויק: אלחראם אלשריף, בתעתיק הרגיל: אל-חראם א-שריף; באנגלית: Temple Mount) הוא מתחם קדוש ליהודים ולמוסלמים בחלקה הדרום־מזרחי של העיר העתיקה בירושלים. בימינו המתחם שטוח ברובו, בצורה כמעט מלבנית, שטחו כ־144 דונם, והוא מגיע לגובה של 743 מטר מעל פני הים בפסגתו.
הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, שבו שכן המבנה הקדוש ביותר ליהודים – בית המקדש (הראשון והשני), והוא המקום היחיד, על פי ההלכה, שבו יוכל לשכון המקדש בעתיד. היהודים פונים לכיוונו בתפילה שלוש פעמים ביום, ומתפללים להקמת בית המקדש השלישי. על־פי המסורת היהודית, הר הבית הוא המקום ממנו נברא העולם ("אבן השתייה"), בו התקיימה עקידת יצחק, ובו נעצרה מגפת דבר שהשתוללה בעם בימי דוד המלך.
ההר, עליו עומדים כיום מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע, הוא המקום השלישי בקדושתו באסלאם. על־פי רוב פרשני הקוראן המוסלמים, ממנו עלה מוחמד השמימה עם המלאך גבריאל במסעו הלילי.
הר הבית נחשב למקום בעל רגישות פוליטית בין-לאומית גבוהה, והמתחם עומד ברקע לסכסוכים רבים בין מוסלמים ליהודים מאז שנות ה־20 של המאה ה־20. מאז מלחמת ששת הימים המתחם נמצא בשליטה ישראלית, ולפי החוק הישראלי אף בריבונות ישראלית, ומנוהל באופן רשמי על ידי משרד הווקף בירדן.
הגדרת המקום
שמות
בעברית
במקרא מכונה הר הבית בעיקר הר ציון או הר ה', ופעם אחת בשם הר המוריה, שמופיע בתנ"ך בתיאור בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה בספר דברי הימים: . במסורת מקובל זיהוי "הר המוריה" עם ההר ב"אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" הנזכר כמקום עקידת יצחק, וכך גם ביארו חז"ל את המילים "ה' יִרְאֶה" שנאמרו על ידי אברהם בעקדת יצחק, שהכוונה בכך לרמוז על בית המקדש שעתיד להיבנות שם. השומרונים אינם מזהים את הר המוריה עם הר הבית, אלא עם הר גריזים. חוקר המקרא יאיר זקוביץ מעיר כי יש הצדקה בבחירה זו, שכן אלון מורה, השוכנת בצפון השומרון, הייתה מקום בעל מעמד מקודש בספר בראשית, שניתן לזהותו עם "ארץ המוריה".
השם "הר הבית" מוזכר פעמיים בתנ"ך. אזכור אחד הוא בנבואת מיכה מימי חזקיהו מלך יהודה: . האזכור השני הוא ציטוט של נבואת מיכה בתקופת ירמיהו ויהויקים. פירוש השם "הר הבית" הוא ההר עליו בנוי בית המקדש. האזכור הראשון של "הר הבית", ככינוי למתחם מוגדר, הוא במשנה, במסכת מדות. התיאור המופיע שם מתייחס, כנראה, לחומת הר־הבית מהתקופה החשמונאית, שהיא קטנה בממדיה מהחומה שבנה הורדוס להרחבת המתחם.
בערבית
מאז תחילת התקופה המוסלמית בארץ ישראל, שומרו שמות המקומות בארץ בתעתיק ערבי, כפי שהיו. כך גם לגבי הר הבית, אשר נקרא מאז התקופה המוסלמית הקדומה ועד לתחילת המאה ה־20 "בית אל מקדס" (ערבית: بيت المقدس), כאשר המונח מתייחס לאזור התחום בחומות משלהי ימי הבית השני. שם נוסף הוא "אל־חרם א־שריף" או "אל־חרם אל־קודסי א־שריף" (ערבית: الحرم القدسي الشريف, תעתיק מדויק: אל-חַרַם אל־קֻדְסי א־שַריף. תרגום: המתחם הקדוש הירושלמי המכובד). בחלק מהתקופה המוסלמית הקדומה ומאז שנות ה־90 של המאה ה־20, ומסיבות פוליטיות, החלו הערבים לקרוא גם למתחם כולו מסגד אל־אקצא (ערבית: الْمَسْجِد الْأَقْصَى, תעתיק מדויק: אלְמַסְגִ'ד אלְאַקְצָא, תעתיק חופשי: אלְ־מַסְגִ'ד אלְ־אַקְסָא, משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון"), על שם המבנה שבקצהו הדרומי של ההר, הקרוי בשם זה.
עדות לשם הערבי "בית אל מקדס" ניתן למצוא למשל אצל קונרד שיק שחי בירושלים במאה ה-19 והתמחה בשיקום מבנים והוזמן לבצע עבודות בינוי ושחזור נרחבים במבנים השונים שבהר הבית. הוא חקר ומיפה את האתר ופרסם ספר על המתחם בשם Beit El Makdas בשנת 1887. דוגמה אחרת היא כתובת הקדש שנמצאה בכפר נובא מצפון לחברון.
בתחום מתחם הר הבית ישנם מספר אתרי משנה, וביניהם: המסגד בחלקו הדרומי של המתחם – מסגד אל־אקצא (ערבית: الْمَسْجِد الْأَقْصَى, תעתיק מדויק: אלְמַסְגִ'ד אלְאַקְצָא, תעתיק חופשי: אלְ־מַסְגִ'ד אלְ־אַקְסָא, משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון"), ומבנה "כיפת הסלע" (ערבית: قبة الصخرة, תעתיק: קבת אל-צח'רה, הגייה: קוּבַּת אַ-סַחְ'רַה; נקראת לעיתים "כיפת הזהב"), בעל כיפת הזהב הניצב מעל אבן השתייה, במרכזו ובפסגתו של הר הבית.
המונח היהודי בערבית מכונה "גַ'בָּל אלהַיְכָּל" ("הר המקדש").
מידות
המתחם הנראה כיום לעין הוא למעשה מבנה ענק שנבנה ביוזמת הורדוס בשלהי המאה הראשונה לפני הספירה ובראשית המאה הראשונה לספירה והיה המתחם המקודש הגדול ביותר בעולם העתיק. המבנה הוקם כדי לשמש בסיס למקדש שבנה על־גביו. הקירות החשופים של הבניין הענק הם קירות תמך המכונים "כתלים", והמפורסם שבהם הוא הכותל המערבי. אורכו של כותל זה הוא 478 מטר, הדרומי – 277.75 מטר, המזרחי – 452.25 מטר, ואורכו של הצלע הצפוני הוא 305.75 מטר ולכן שטח המתחם הוא 135,495 מטר רבוע.
הבניין ה חובק את המתחם הקדום יותר ומסתיר אותו. המתחם הקדום היה, על פי המסורת היהודית, 500 על 500 אמה. הוא הוקם, כנראה, על ידי החשמונאים ועליו ניצב בית המקדש השני. בתקופת בית ראשון, הוא נקרא "הר המוריה" ובפסגתו עמד בית המקדש הראשון.
250px|ממוזער|רחבת כיפת הסלע, בצילום משנת 1910. במרכז חשופה אבן השתייה, נקודת היווצרותו של העולם על פי המסורת העיקרית ביהדות.
על הר הבית בנויים כיפת הסלע, מסגד אל־אקצא ומבנים משניים נוספים. מפלס הר הבית מחולק לשני מפלסים עיקריים: המפלס התחתון, המכונה "הרציף ההיקפי", נמצא בגובה של כ־740 מטר מעל פני הים; המפלס העליון, המכונה "המשטח הראשי" מתנשא כ־4 מטר מעל המפלס שסביבו, בגובה 744 מעל פני הים. מידות המפלס העליון כ־140 על 160 מטר. במרכזו ניצבת כיפת הסלע.
גבולות וטופוגרפיה
הר המוריה נמוך יחסית לסביבתו, גבוה יותר רק משלוחת עיר דוד שמדרום להר. פסגתו מגיעה ל־743 מטרים מעל פני הים.
ההר תחום ממזרח בנחל קדרון המפריד בינו לבין רכס הר הזיתים; הגיא המרכזי (המכונה עמק הטירופיאון) ממערב (רחוב הגיא) ובנחל בית זיתא מצפון. צדו הדרומי תחום בשלוחת 'גבעת העופל', ממנה משתפלת גבעת עיר דוד.
בעקבות בניית רחבת הר הבית בידי המלך הורדוס בהר הבית במאה ה־1 לפנה"ס (ראו להלן), נעלם כמעט כליל תוואי ההר הטופוגרפי המקורי, ו"נקבר" תחת הרחבה הגדולה ומאחורי קירות התמך שבנה הורדוס. רחבה גדולה זו "גולשת" מעבר לגבולות ההר הטופוגרפי, ונשענת גם על הר ציון מדרום־מערב, ועל רכס בית זיתא מצפון. גובה הרחבה מעל פני הקרקע בנקודה הגבוהה ביותר (בפינת הכותל המזרחי והכותל הדרומי), מגיע לכדי 50.6 מטרים.
במהלך בניית המתחם הושארה פסגתו המקורית של הר המוריה כשהיא בולטת מתוך הרחבה, בחלק המכונה היום בערבית: 'מצטבא', בפסגת הר הבית. פסגה זו אינה ממוקמת במרכז הרחבה, אלא בחלק המערבי של המתחם, ומהווה את רצפתה של כיפת הסלע, אותה סובבים המבקרים במקום. על פי השיטה המרכזית במסורת היהודית, נקודה זו היא אבן השתייה, ממנה הושתת (נבנה) העולם, והיא מקום קודש הקדשים שבמקדש, אך יש הקובעים את מקום אבן השתייה מצפון, ממערב או מדרום למקום זה, ובהתאם לכך את מקום המקדש כולו.
היסטוריה
תקופת בית ראשון
על פי המקרא, כאשר חולקו הנחלות לשבטי ישראל, נשארה ירושלים עיר יבוסית מבוצרת שנקראה "יבוס". דוד המלך החליט לכבוש את יבוס והפך אותה לבירת ממלכתו, ומאז שמה 'עיר דוד'. הר הבית היה אז מחוץ לעיר, ועל פי המקרא שימש כגורן של ארוונה היבוסי שהיה מלך. דוד קנה מארוונה את הגורן בחמישים שקלי כסף, בעקבות אירוע עצירת מגפת דבר שאיימה על ירושלים. הוא בנה שם מזבח, והקריב שם קורבן לאלוהי ישראל כדי לעצור את מגפת הדבר שפגעה בעם, כעונש על המפקד שערך דוד. דוד תכנן להקים את בית המקדש במקום, ואף החל לעשות זאת, אלא שגד הנביא עצר בעדו והורה לו להשאיר את המלאכה לבנו שימלוך אחריו. בנו שלמה בנה את בית המקדש הראשון על הר הבית בערך בשנת 967 לפנה"ס, סביב אבן ענקית שהייתה במקום, המכונה "אבן השתייה". יש הסוברים כי סביב אותה אבן עמד בעבר מקדש יבוסי פגני, לעומת זאת על פי פשט המקרא נראה שהמקום שימש כגורן של ארוונה היבוסי שנשאר שם אף לאחר כיבוש העיר.
על פי המקרא, הוקם בית המקדש הראשון בהר הבית כמקדש לאלוהי ישראל על ידי שלמה המלך. בית המקדש שימש כמרכז פולחני, דתי, ולאומי, שבו נמצאו הכהנים והחכמים. מבנה בית המקדש היה על בסיס תבנית המשכן אותו הקים משה במדבר סיני, אך בממדים גדולים יותר ובשכלול ופאר רבים יותר. ארכאולוגים שונים מצאו הקבלות במספר פרמטרים בין המקדש לבין מקדשים אחרים בלבנט העתיק. על פי המתואר בתנ"ך, התקיימה במקדש בתקופות מסוימות גם עבודת אלילים, במיוחד בתקופת מנשה המלך. בית המקדש הראשון עמד על תילו עד 586 לפנה"ס, עת ערך נבוכדנאצר מלך בבל מסע עונשין נגד ירושלים המורדת, החריב את העיר ואת המקדש, בזז את כלי המקדש והגלה את שארית העם היהודי שנותר בארץ לאחר גלות יהויכין.
תקופת בית שני
ממוזער|200px|ימין|קשת רובינסון והפינה הדרום־מערבית של הר הבית
שמאל|ממוזער|250px|כתובת "לבית התקיעה" שנמצאה למרגלות הכותל הדרומי של ההר על ידי הארכאולוג בנימין מזר ומתוארכת לתקופת בית שני. כיום נמצא במוזיאון ישראל.
כורש מלך פרס, שהעניק חופש פולחן דתי לעמים רבים, פרסם את הכרזת כורש, אשר על פי המקרא מזכירה באופן פרטני את בנייתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. במסגרת הצהרה זו איפשר כורש את שיבת ציון – חזרת הקהילה היהודית מגלותה בבבל לארץ ישראל.
על פי המקרא, חידוש בניית בית המקדש השני היה בשנה השנייה למלכות דריווש מלך פרס (520 לפנה"ס). מבנה בית המקדש השני, בראשיתו, היה קטן יחסית לבית המקדש הראשון, ובדומה לו, שימש כמרכז רוחני, ציבורי, משפטי וכלכלי, שבו ישבו הסנהדראות השונות, הקטנות והגדולות. במשך רוב שנות קיומו התקיים בו הפולחן היהודי, גם תחת שליטים זרים.
חריגה מכך ארעה בידי אנטיוכוס הרביעי הסלאוקי בשנת 169 לפנה"ס, כאשר יאסון הכהן הגדול המודח ניסה לכבוש את ירושלים מחדש בעזרת בית טוביה. אנטיוכוס שאולץ על ידי הרומאים להפסיק את המצור על אלכסנדריה שבמצרים, עלה על ירושלים והר הבית, שינה את שמה לאנטיוכיה, בזז את אוצרות בית המקדש והפך את מקום המקדש למקום פולחן לאל היווני זאוס, פולחן שכלל העלאת קורבנות חזיר, חיה טמאה בעיני היהודים ואסורה להקרבה על פי התורה. תופעה זו של הקרבת חזיר היא אחד הגורמים לפרוץ מרד החשמונאים, שהוביל לעצמאות יהודית בארץ ישראל, ולהחזרת עבודת הקרבנות וטיהור המקדש.
בעקבות סכסוך ירושה בין צאצאי החשמונאים, באביב 63 לפנה"ס, עלה עם צבאו מדמשק גנאיוס פומפיוס מגנוס המפקד הרומאי של אסיה הקטנה, לאחר שהכריע בשאלת המלוכה לטובת הורקנוס השני על פני אחיו אריסטובולוס השני. אריסטובלוס ונאמניו לא קיבלו את הדין והתבצרו בסרטבה ובהר הבית. לאחר שאריסטובלוס ונאמניו בסרטבה נכנעו, המשיכו אנשיו להתבצר בהר הבית, דבר שהביא את הרומאים לצור על ההר, להקים דייק סביבו ולשפוך סוללות בצפונו ובמערבו. לאחר מצור שארך שלושה חודשים כבשו בשבת את ההר והרגו באלפי המגינים. פומפיוס נכנס בעצמו לקודש הקודשים, אך לא פגע במבנה, ואיפשר את המשך עבודת הכהנים תחת כיבושו. (ראו גם כיבוש ירושלים על ידי גנאיוס פומפיוס מגנוס).
בניין הורדוס
במאה האחרונה לקיומו של בית שני (במחצית השנייה של המאה ה־1 לפנה"ס), הרחיב המלך הורדוס את הר הבית משמעותית, ועל פי יוסף בן מתתיהו למעשה הכפיל את שטחו, ובנה את המתחם בעל צורת הטרפז הניכר עד היום. הורדוס גם בנה סטווים סביב (פרט לצד המזרחי שכבר עמד בו סטיו קדום יותר).
יש אומרים שהורדוס פילס את כל רחבת הר הבית המוכרת לנו כיום באמצעות בניית קשתות וקירות תמך, ומילוי מלאכותי של אדמה, אך אין אזכור לכך בתיאוריו של יוסף בן מתתיהו שמספר רק על פילוס באמצעות מילויים באזור ה'תחום המקודש השני' (התחום הפנימי המקודש יותר שתחם את בית המקדש והעזרה). בתחום זה נבנה מחדש בית המקדש כמבנה מפואר וגדול – גולת הכותרת של המפעלים ההנדסיים בירושלים, ובעולם כולו עד אותה העת.
הורדוס שינה לחלוטין את הטופוגרפיה של אזור הר הבית לצורך הרחבת מתחם הר הבית. קודם לפעולת ההרחבה, היה הר הבית רבוע, וממדיו היו 500 אמה על 500 אמה (250 על 250 מטרים). מדרום להר הבית עמדה מצודה (כנראה החקרא). הורדוס הרחיב את שטח הר הבית לשלושה כיוונים (עיקר ההרחבה הייתה לכיוון דרום, וצפון, והרחבה מועטת הייתה לכיוון מערב). בפי מורי דרך ומדריכים במקום נהוג לומר שהורדוס שיטח את ההר שהיה צפונית להר הבית וגבוה ממנו, מילא את העמק הקטן שהבדיל ביניהם, וכך אפשר בניית רחבה ישרה לכיוון צפון, אך פרט זה אינו נזכר במקורות ההיסטוריים, ומדובר בהשערה בלבד. כמו כן הקים הורדוס את מצודת האנטוניה, בסמוך לרחבת ההר מצפון.
ממוזער|250px|הר הבית בדגם ירושלים בסוף ימי בית שני
בחומה המזרחית של הר הבית ניתן לראות עד ימינו את 'קו התפר' – הנקודה בה מתחברת הבנייה החשמונאית עם הבנייה ההרודיאנית הנשענת עליה, המרחיבה את הר הבית לכיוון דרום. תפר זה נמצא 32 מטרים צפונית לקצה הדרום מזרחי של חומת הר הבית של ימינו. תיאור העבודות מופיע בספר "קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו, ולפיו לא פסקה הקרבת הקרבנות בעת עבודות ההרחבה. מקדש הורדוס נודע עד מהרה כפנינה אדריכלית, כמתחם המקודש הגדול ביותר בעולם העתיק, וכמיזם הבניה הגדול ביותר בארץ ישראל עד ימינו.
ממצאים ממיזם הורדוס הם שרידי מרפסת בית התקיעה, והסורג עם הכתובת האוסרת את מעברם של מי שאינם יהודים מרחבת הר הבית לתוך הרחבה המקיפה את בית המקדש.
הבית השני עמד על תלו עד שנת 70 לספירה. בשנה זו נכבשה ירושלים בידי טיטוס המצביא הרומאי במהלכו של המרד הגדול, שהחריב ושרף את בית המקדש השני.
שלהי התקופה הרומית
ממוזער|דגם הר הבית במוזיאון מגדל דוד בירושלים
בשנת 130 לספירה ביקר הקיסר אדריאנוס בארץ והחליט להקים בירושלים עיר רומית בשם איליה קפיטולינה. ידוע שהתכוון לבנות על הר הבית מקדש ליופיטר, אך העדויות ההיסטוריות על הקמתו בפועל של מקדש זה הן ספורדיות, וההימנעות מחפירות ארכאולוגיות על ההר אינה מאפשרת להכריע האם אכן נבנה מקדש כזה, אמנם יש דעה בודדת של האדריכל, טוביה שגיב, המשייכת את סגנון בניית המתחם הכולל את כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא לדפוס בנייה שהיה נהוג בכמה מקומות בעולם בהם הוקם מקדש ליופיטר, לפי שיטה זו, לא המוסלמים הם אלו שבנו את שני המבנים הללו אלא הם עשו שימוש במבנים קיימים. החוקרים נחלקים אף בשאלה האם הקמת מקדש הקפיטוליני (מתחם מקודש עבור האלים יופיטר, יונו ומינרווה) בהר הבית זה היה בין הגורמים המרכזיים לפריצת מרד בר כוכבא, או שמא מדובר בצעד ענישתי שנעשה לאחר דיכוי המרד, ונועד לטשטש את הסממנים היהודיים בארץ, כמו גם שינוי שמה של ארץ ישראל ל"פלשתינה".
מרבית החוקרים נוטים לדעה כי המורדים לא הצליחו להגיע לירושלים, אולם יש מהחוקרים המחזיקים בדעה הפוכה, ואף כאלו המרחיבים אותה ודורשים כי אכן שוקם המקדש, או לכל הפחות, שוקם המזבח והקריבו עליו קורבנות.
לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, נאסר על היהודים להתיישב בירושלים.
השלטון הרומי הנוצרי
270px|ממוזער|פארק דוידסון ומאחוריו כיפת מסגד אל־אקצא
עם הכרזת הנצרות לדת הרומית הרשמית על ידי הקיסר קונסטנטינוס בצו מילאנו ב־313 לספירה, נעשתה ירושלים עיר קדושה לנצרות, היא הפכה למרכז הדתי של האימפריה הביזנטית, ובהדרגה הוקמו בה כנסיות רבות מסביב להר הבית שנותר בחורבותיו, כעדות דוממת לנפילתם של היהודים, דוחי המשיח, וכהגשמת נבואתו של ישו שלא תישאר במקדש: "אבן על אבן אשר לא תתפרק". בשנת 333 ציין הנוסע מבורדו כי עוד ניתן לראות את סימני ההרס והחורבן על ההר (אם כי הוא מייחס אותם לחורבן הבית הראשון). כמו כן, הנוסע מציין כי על ההר מצויים פסלים של אדריאנוס, וכן "אבן נקובה" שאליה באים היהודים פעם בשנה למשחה בשמן ולקונן על החורבן.
בשנת 361 לספירה ביקש הקיסר יוליאנוס, כחלק ממאבקו בנצרות, לבנות את בית המקדש היהודי, אך הניסיון נכשל בעקבות שרפה פתאומית שפרצה במהלך הבנייה ומותו של הקיסר כעבור זמן קצר.
התקופה הביזנטית
לפי הדעה המרכזית במחקר, הר הבית בתקופה הביזנטית היה שומם, ואף שימש כמזבלה עירונית. כל ספרות הנוסעים בתקופה זו אינה מזכירה כל פעילות על ההר, לא פעילות דתית ולא פעילות מסחרית. גם במפת מידבא לא מופיע הר הבית בשטח ירושלים, וכיוון שגודל האלמנטים במפה מבטא את חשיבותם, חסרונו מבטא את חוסר חשיבותו בתקופה זו. לפי הדעה המרכזית במחקר, ההר נותר שומם כיוון שלא היה לו כל תפקיד בסיפור הנוצרי (שמיקד את מרכז הקדושה בכנסיית הקבר, אליה נדדו מסורות הקשורות בהר הבית כגון היותו מרכז העולם). שיממונו של ההר גם שימש כראייה לצדקת נבואת ישו על חורבנו המוחלט של בית המקדש היהודי.
אולם, בפרויקט סינון עפר הר הבית בהנהלת גבריאל ברקאי ויצחק דבירה (צוויג) התגלה ממצא עשיר מהתקופה הביזנטית, כולל חלקי פסיפס, קרמיקה, מטבעות ושרידי מבנים גדולים שיכולים לרמז על קיומה של כנסייה על הר הבית או לפחות על מרכז פעילות ענפה בהר. בנוסף לכך פרסם צוויג תצלומים מתוך ארכיון מחלקת העתיקות המנדטורית המעידים על גילויה של רצפת פסיפס שתוארכה למאה ה־5 לספירת הנוצרים. הרצפה נחשפה מתחת לריצוף הקדום של מסגד אל־אקצא במסגרת עבודות שיפוץ שנערכו במקום על ידי הוואקף המוסלמי לאחר רעידת האדמה בארץ ישראל (1937). עם זאת, נותרה השאלה מדוע התעלמה ספרות הנוסעים מתיאור פעילות על הר הבית, אם התקיימה כזו. תשובה אפשרית לשאלה זו יכולה להיות שבמקום התקיימה רק אכסניה או שכנסייה במקום התקיימה במשך זמן קצר בלבד, או שהנוסעים כתבו על פי תבנית שנמנעה במכוון מלסתור את נבואת ישו.
ממוזער|250px|כיפת הסלע, ומלפניה, כיפת השלשלת
התקופה המוסלמית הקדומה 638–1099
עם הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לספירה, החלו המוסלמים לבנות בהר הבית מסגדים ומבנים מוסלמיים. בדרום או בדרום־מזרח הר הבית הוקם מסגד בתחילה, כמבנה בעל תקרת עץ שכונה "המסגד של ירושלים". תאריך הקמתו המדויק אינו ידוע, ומסורות מסוימות מקדימות אותו עד ימי עומר בן אל־ח'טאב. התאריך האחרון האפשרי הוא קודם לשנת 679, עת מעיד הנזיר ארקולף שראה מבנה גדול צמוד לחומה המזרחית שיכול להכיל כ־3,000 מתפללים ולו תקרת עץ. לאחרונה חוקרים מסוימים הציעו לזהות את מבנה אורוות שלמה כמסגד הראשון שנבנה במתחם טרם הקמתו של מסגד אל־אקצא בימיהם של החליפים אל־מאלכ ואל־ואליד.
הבנייה בהר הבית התעצמה במיוחד בתקופת שושלת בית אומיה, ובראשם עבד אל־מלכ שהקים בשנת 691 את כיפת הסלע. המבנים המקוריים קרסו עקב רעידות אדמה במשך השנים, הוקמו מחדש ושוקמו. כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק בעולם שעדיין בשימוש.
התקופה הצלבנית 1099–1187
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים במסע הצלב הראשון. הצלבנים הפכו את כיפת הסלע ל"מקדש האדון" (Templum Domini) ואת המסגד ל"היכל שלמה" (Templum Solomonis), שעל שמו מאוחר יותר (1118) ייקרא מסדר הטמפלרים הצלבני, בשמו המלא: מסדר אבירי היכל שלמה, מקור השם בזיהוי מוטעה של מסגד אל־אקצא מפקדתם, עם ארמונו של שלמה המלך.
על כיפת הסלע הניחו הצלבנים צלב מוזהב גדול שלימים הפך לסמל ממלכת ירושלים, ומאוחר יותר לסמל המסדר הפרנציסקני. בדרום הר הבית הם קבעו את המטה המרכזי שלהם בארץ ישראל, ולחלל הגדול שבפינה הדרומית מזרחית בהר קראו אורוות שלמה.
בעקבות זאת, כיפת הסלע וכנסיית הקבר שימשו מודל לכנסיות טמפלריות רבות באירופה, שהמפורסמת שבהן היא כנסיית טמפל בלונדון.
התקופה האיובית והממלוכית 1187–1517
שמאל|ממוזער|250px|"דוכן הקיץ" וצריח שער השלשלת, שניים מהמבנים שהוקמו בתקופה הממלוכית לשם פיאור ההר
לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א־דין חזר המקום לשמש כמסגד ומרכז דתי מוסלמי. אולם, בהתאם למעמדה השולי של ירושלים בעולם המוסלמי באותה תקופה, ירדה מאוד חשיבותו של המקום.
בתקופה הממלוכית נבנו קשתות הגבהה על מורדות ההר, מצידו החיצוני של הכותל המערבי. קשתות אלו היוו תשתית לבניית מבנים שונים במתחם שבין רחוב הגיא להר הבית, וגרמו למעשה לכך שעד היום רובו של הכותל המערבי נמצא תחת בתי הרובע המוסלמי (מנהרות הכותל החושפות חלק זה, עוברות מתחת למבנים אלו). הר הבית עצמו היווה את מרכז פעילות הבנייה הממלוכית בירושלים. הבנייה בהר נעשתה בידי השלטון הממלוכי, וכמעט לא נבנו בו מבנים בהקדש אישי פרטי (יוצא דופן הוא השופט פח'ר א־דין, שהקדיש את הח'נקה פח'ריה בקרן הדרום־מערבית של הר הבית). הבנייה התרכזה בצפון ההר ובמערבו. הר הבית הוקף מצפון וממערב בסטווים מפוארים, שבהם נכללו גם הכניסות למדרסת אשרפיה והאסערדיה. השליטים הממלוכים הם שהקימו את המקשתים הידועים כ"מאזני יום הדין", אשר מקיפים את המשטח המוגבה שעליו ניצבת כיפת הסלע. תנכיז הקים את מבנה הטהרה הידוע כ"כוס" בין כיפת הסלע למסגד אל־אקצא. במאה ה־14, בתקופת שלטון הסולטאן קאיתבאי, נבנו דוכן הקיץ, שהוא מינבר (עמדת דרשן) חיצונית והסביל הקרוי על שמו.
השינויים המשמעותיים ביותר שחוללו הממלוכים בהר הבית היו הגבהת האזור שממערב למתחם לגובה הרחבה, ופתיחת שערים רבים שאפשרו לראשונה למאמינים להיכנס בנוחות להר הבית בשעות התפילה. שערים אלה משמשים עד היום ככניסות להר הבית, ובהם שער מוכרי הכותנה, שער השלשלת, שער הברזל ואחרים (ראו שערי הר הבית).
בתקופה הממלוכית הכניסה למתחם הר הבית הייתה אסורה ללא־מוסלמים ונוסעים נוצרים דיווחו כי נוצרי שייתפס בתוכו ייאלץ לבחור בין המרת דתו לאסלאם לבין מוות.
התקופה העות'מאנית 1517–1917
ירושלים, והר הבית בכללה עברה לשליטת האימפריה העות'מאנית והסולטאן סלים הראשון בשנת 1517, ללא זעזועים רבים.
בנו של סלים, סולימאן המפואר עסק במפעלי בנייה בסביבות ירושלים, כשגולת הכותרת שבהן הייתה בניית ושיפוץ חומת העיר, ובכללה כותלי הר הבית. בנוסף לכך, דיפן את כותליה של כיפת הסלע באריחי קרמיקה איזניקית בשנת 1552, כמצוין בכתובת מעל הפתח הצפוני של המבנה.
במרבית תקופת השלטון העות'מאני נמשך איסור כניסת לא־מוסלמים להר הבית. רק בשלהי התקופה, בשנת 1839, בעקבות רפורמות טנזימאט בממסד ובחקיקה העות'מאנית, ניתנה הרשות ללא־מוסלמים להיכנס למתחם הר הבית, אולם לשם כך היה נדרש להשיג אישור מיוחד מפחת העיר. בכך התאפשר לראשונה חקר הר הבית.
ב־7 באפריל 1855 ביקרו בהר הבית הנסיך לאופולד, דוכס ברבאנט (מלך בלגיה לעתיד) ורעייתו מריה הנרייטה. הנסיך הביא עמו פירמן מיוחד מהסולטאן אבדילמג'יט הראשון, שהקנה להם את הזכות המיוחדת לבקר במתחם המקודש עם פמלייתם, ביקור פומבי רשמי ללא תקדים של לא־מוסלמים. על פי תיאורו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין, חצר הר הבית נשמרה באופן על ידי שומרים מדארפור, שמנעו מלא־מוסלמים להתקרב למתחם. כדי לנטרל את המשמר הדארפורי, הזמין אותם כאמל פחה אל מעונו בסראיה ובישר להם כי יש לו בשבילם הודעה מהסולטאן. לאחר שכונסו כולם בחדר אחד, יצא הפחה מהחדר, כביכול כדי להביא את המכתב. הוא סגר את הדלת אחריו ומיד הקיפו אותם חיילים טורקים חמושים ברובים מכודנים, עד גמר הביקור המלכותי, שנערך בהדרכת הפחה תחת משמר צבאי. לאחר פירמן זה של הסולטאן, ניתנו פירמנים נוספים שהעניקו לנוצרים את הזכות לבקר במתחם, עד שהכניסה אליו נעשתה שכיחה ולא הצריכה פירמנים מיוחדים.
ב־26 ביולי 1855, ביקרו בהר הבית משה ויהודית מונטיפיורי, בלוויית ידידים, בהנחייתם של כאמל פחה ומפקד הצבא שלו. הם סיירו במתחם תחת שמירת חיילים חמושים, ובמהלך הסיור נכנסו אל המעבר התת־קרקעי שמתחת למסגד אל־אקצא, המוביל אל "השער הכפול". הביקור עבר ללא גילויי עוינות מצד המוסלמים, אולם עורר גינויים מצד גורמים יהודיים בירושלים.
תקופת המנדט הבריטי 1917–1948
270px|ממוזער|שמאל|הר הבית בשנת 1880 לערך
שמאל|ממוזער|270px|הר הבית, תצלום אווירי משנת 1938
עם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל וירושלים בכללה במלחמת העולם הראשונה עברה השליטה בהר למדינה נוצרית, לראשונה מאז התקופה הצלבנית. בתקופה זו, על רקע הצהרת בלפור והעליות הציוניות, התפתחה התנועה הלאומית הפלסטינית, שבהשפעתו ובהשראתו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, קיבלה צביון דתי גובר והולך. המופתי הפך את הר הבית לאחד הסמלים העיקריים של הלאומנות הפלסטינית, ובנאומיו המשלהבים תיאר פעמים רבות כוונה ציונית להשתלט על הר הבית. דרשות יום השישי במסגדי הר הבית הפכו לזירה מרכזית להסתה ולליבוי יצרים דתיים, שהתפתחו להתארגנות פוליטית למאבק נגד השלטון הבריטי והישוב הציוני, ותרמו לגיבוש הזהות הלאומית הפלסטינית. עם זאת המופתי לא הכחיש את עובדת היות הר הבית בעבר מקום בית המקדש היהודי.
מאידך, בתקופה זו היה הר הבית פתוח למבקרים שיכלו לבקרו כל יום, מלבד יום שישי, והמועצה המוסלמית העליונה אף פרסמה מדריך תיירים להר הבית ב-1925.
בשנות ה־20 יזם המופתי את שיפוץ המסגדים על ההר. משימה זו הייתה גם אמצעי לגיוס תשומת לבם של מיליוני מוסלמים לבעיה הפלסטינית. ב־1923 ו־1924 הוציאה המועצה המוסלמית העליונה משלחות לחג'אז, הודו, עיראק, כווית ובחריין, כדי לאסוף כספים לשיפוץ המסגדים. המשלחות הדגישו בארצות הללו גם את היותם בסכנה, כביכול, מצד הציונים שמתכוונים להשתלט עליהם. ההיענות הייתה רבה ועד סוף 1924 נתרם סכום עתק, 85–95 מיליון ליש"ט. השיפוצים נמשכו עד סוף שנות ה־20, וגולת הכותרת של המפעל היה ציפוי בזהב של מסגד כיפת הסלע. מלבד השיפוץ היסודי של המסגדים, הוקמו בסמוך להם ספרייה דתית ומוזיאון האסלאם.
המופתי שאף להקים בהר הבית "פנתיאון" לגדולי האסלאם, האומה הערבית והעם הפלסטיני, ובמסגרת זו פעל להבאתו לקבורה במקום של מאולנה מוחמד עלי, מנהיג המוסלמים בהודו שמת בלונדון ב־1931. בהמשך אותה שנה איפשר מחווה דומה כלפי מלך חג'אז ואבי השושלת ההאשמית, חוסיין בן עלי, שמת בגלות בעמאן. ב־1934 הובא לקבורה במקום דודו של המופתי, מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית וראש עיריית ירושלים מוסא כאט'ם אל־חוסייני.
התיקונים שנעשו בתקופה זו במסגד אל־אקצא, נעשו על חשבון ממשלת מצרים ומלכה.
התקופה הירדנית 1948–1967
במהלך מלחמת העצמאות ב־1948 השתלט הלגיון הירדני על מתחם הר הבית והעיר העתיקה כולה. בעקבות כישלון כיבוש העיר העתיקה בידי צה"ל, נותרה העיר העתיקה בשליטת הלגיון ועברה לתחום שליטתה של ממלכת ירדן. השליטה המעשית בהר הבית עברה לווקף המוסלמי, שנשלט בידי אנשי דת פלסטינים.
ב־20 ביולי 1951 נרצח עבדאללה הראשון מלך ירדן ביריות בעת ביקור בהר הבית לעיני נכדו חוסיין, בעת שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל־אקצא. ההתנקשות בוצעה בידי קבוצת מתנקשים פלסטיניים קיצוניים, שהיו בקשר עם מופתי ירושלים לשעבר חאג' אמין אל־חוסייני, על רקע תרעומת הפליטים הפלסטינים ותושבי הגדה המערבית על מצבם.
בין השנים 1958–1962 בוצעו עבודות שיפוץ נרחבות בכיפת הסלע שבמרכז הר הבית, בתמיכה כוללת של העולם המוסלמי. במסגרת עבודות השיפוץ הוחלפה כיפת העופרת האפורה של המבנה בכיפת אלומיניום מוזהב, מה שהעניק למבנה ולהר הבית כולו את החזות הזוהרת.
בתחילת מלחמת ששת הימים הקים הלגיון הירדני עמדת צלפים בצריח מסגד אל־אקצא, ממנה בוצע ירי לעבר חיילי צה"ל.
תקופת השלטון הישראלי (1967 ואילך)
ממוזער|נשיא מלאווי מבקר בהר הבית כחלק מביקור ממלכתי בישראל – מלווה באנשי משרד החוץ הישראלי. מאי 1968
250px|ממוזער|שמאל|הר הבית, 2013
ממוזער|טקסט=הר הבית, 1969|הר הבית, 1969
במלחמת ששת הימים כבשו כוחות הצנחנים של צה"ל את הר הבית, ומפקדם, מוטה גור, הכריז על כך באמירה שנצרבה בזיכרון הלאומי: "הר הבית בידינו". כיבוש הר הבית עורר סערה בעולם המוסלמי. לאחר ההכרזה "הר הבית בידינו" הורה מוטה גור לשני קצינים (אריק אכמון ועזרא אורני) להניף את דגל ישראל על מסגד כיפת הסלע. ישראל הראל, שנמנה עם כוח צה"ל הראשון שנכנס להר הבית, מתאר כי "דיין פגש שם את נציגי הוואקף, שהצהירו בפניו שהם מקבלים בהכנעה את השלטון הישראלי ומבקשים שהחיילים לא יפגעו בקדושת המקום". במהלך קיץ 1967 נוהל המתחם בידי הרבנות הצבאית, שבראשה עמד הרב שלמה גורן. במהלך תקופה זו החליטה ממשלת ישראל, בהמלצתו של שר הביטחון משה דיין ובעקבות לחצים שונים, על העברת השליטה במתחם לווקף (הירדני) המוסלמי, ועל הסרת סמלי ריבונות ישראליים במקום (כדוגמת מדרשה שהוקמה במקום על ידי הרבנות הצבאית). הרב גורן ניסה לנהל מאבק ציבורי נגד החלטה זו, אך ללא הצלחה.
הר הבית נחשב לאחד המתחמים הרגישים ביותר בארץ והממשלה מתייחסת אליו כאל "חבית חומר נפץ" מבחינה פוליטית, מאחר שדי בשמועות או חלקי מידע בנושא הר הבית כדי להצית תבערה גדולה באזור. מפאת רגישות הנושא, השב"כ עוסק באופן מתמיד במעקב אחרי אישים וארגונים שונים העוסקים בנושא הר הבית.
במשך השנים היו מספר ניסיונות לפגוע במבנים המוסלמים בהר. ב־1969 הצית מייקל רוהאן, תייר אוסטרלי נוצרי משיחי את מסגד אל־אקצא וגרם נזק כבד למינבר העתיק שהובא אליו על ידי צלאח א-דין. המחתרת היהודית של שנות ה־80 של המאה העשרים תכננה לפוצץ את כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא. הר הבית היה מוקד לאירוע טרור כאשר ב־11 באפריל 1982 ישראלי בשם אלן גודמן, שהיה חייל באותה תקופה, פרץ להר הבית, החל לירות לכל עבר מרובה M-16, רצח שומר של הוואקף, פצע שוטרים, פרץ לכיפת הסלע וירה בתוכה.
ב־1990 התחוללו מהומות של מפגינים מוסלמים במתחם שהובילו להרג 17 פלסטינים מירי שוטרי משטרת ישראל. לאחר מכן התרחשו מפעם לפעם מהומות נוספות בהר הבית. בתקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, בשנת 1996, הובילה פתיחת פתח ממנהרת הכותל לרובע המוסלמי, לפריצת מהומות מנהרת הכותל. העילה הפלסטינית הרשמית לפרוץ האינתיפאדה השנייה הייתה ביקור אריאל שרון בהר הבית בקיץ 2000, אף כי נטען כנגדה כי המהומות תוכננו מראש. מכל מקום, אחרי הביקור החלו מהומות הר הבית (2000), בהן נהרגו 4 פלסטינים בהר הבית, ו־3 נוספים במזרח ירושלים, מה שגרם להתדרדרות שהובילה לגל הפגנות נרחב ברחבי יהודה ושומרון, ולאירועי אוקטובר 2000, גל הפגנות נרחב בקרב ערביי ישראל. בהמשך החל גל פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, אשר הרשות הפלסטינית שעמדה מאחוריו, כינתה בשם "אינתיפאדת אל־אקצא", על שם המסגד בהר הבית. מאז המהומות ב-1990, מדי כמה שנים מתחוללות מהומות בהר הבית בהיקפים משתנים, בשל חיכוך בין פלסטינים וערבים ישראלים הפוקדים את המקום לבין כוחות המשטרה. לעיתים מהומות אלו מתרחשות סביב חודש הרמדאן.
שמאל|ממוזער|250px|הפינה הדרומית־מזרחית של חומת הר הבית, לאחר עבודות השיפוץ של הווקף.
בתחילת המאה ה־21 הושמעו תלונות רבות מצד היהודים על הבנייה והחפירות שמבצע הווקף תחת הר הבית, ומנגד גם תלונות מצד המוסלמים על החפירות הארכאולוגיות שמבצעת ישראל בסביבות ההר. בשנת 1996 פתח הוואקף בעבודות להקמת מסגד תת־קרקעי בתוך אורוות שלמה שבהר הבית והוגשה עתירה לבג"ץ מטעם תנועת נאמני הר הבית שביקשה לצוות על הרשויות לאכוף את חוקי הבנייה בהר. השופטים אהרן ברק, מנחם אלון וגבריאל בך דנו בסוגיה ואף ביקרו בהר הבית אך דחו את העתירה לאחר שרשויות החוק החלו לטפל בנושא. ארכאולוגים ישראליים שבראשם אילת מזר העריכו שבמסגרת העבודות בהר הושמדו ממצאים ארכאולוגיים יהודיים ואחרים מתקופות קדומות. בגילוי־דעת שהתפרסם בסוף 2001 הזהירו אישי ציבור רבים (ובהם הסופרים עמוס עוז, ס. יזהר, א. ב. יהושע ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר), מפני הריסת ומחיקת העבר היהודי של הר הבית. בעקבות המחאה הציבורית הוקם "הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית". במקביל, החלו הארכאולוגים יצחק דבירה וגבריאל ברקאי בפרויקט סינון העפר שהושלך בעת עבודות הבנייה בהר. הסינון מתבצע במצפה המשואות ומשתף מתנדבים רבים ביניהם תנועות נוער ותלמידים מרחבי הארץ. התגלו ממצאים רבים מתקופות שונות כאשר הבולט שבהם הוא בולה עם כתובת עברית מימי הבית הראשון.
בישראל הוקמו מספר תנועות התובעות שהשליטה על הר הבית תועבר לממשלת ישראל. בהן "נאמני הר הבית" בראשותו של גרשון סלומון. תנועה זו סוברת כי הר הבית הוא המפתח לריבונות על כל ארץ ישראל. תנועות נוספות הן: "מכון המקדש" של הרב ישראל אריאל, "התנועה לכינון המקדש". פעילותן המעשית העיקרית של תנועות אלו היא עידוד עליית יהודים להר הבית.
בנוסף לתפקידו הדתי, בשל הצפיפות הרבה בתחום העיר העתיקה והרובע המוסלמי והיעדר שטחים ציבוריים פתוחים, משמש מתחם הר הבית גם כמקום מפגש לתושבי האזור המוסלמים ולאירועים משפחתיים. במספר מקרים שיחקו ילדים בכדור ברחבת הר הבית, ובפסק דין של בג"ץ בנושא זה משנת 1993 נקבע כי משחקי כדור פוגעים בקדושת המקום ועל משטרת ישראל לפעול להפסקתם.
ב־14 ביולי 2017 ביצעו שלושה מחבלים ערבים־ישראליים פיגוע בהר הבית, רצחו שני שוטרים ישראלים בשער הסליחה, ונורו למוות.
הר הבית ביהדות
שמאל|ממוזער|200px|כרזה מהרב הראשי הרב קוק, משנות השלושים, המזהירה יהודים מלהיכנס לתחומי הר הבית
שמאל|ממוזער|250px|יהודים עולים להר הבית לכבוד פסח
מקום העקידה ובית המקדש
הר הבית עליו שכנו בתי המקדש הראשון והשני, הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות. על פי המסורת היהודית, הר הבית הוא "המקום אשר יבחר ה'", המוזכר פעמים רבות בספר דברים. בספר דברי הימים, נקרא הר הבית בשם "הר המוריה", ולפיכך הוא מזוהה עם אותו הר ב"ארץ המוריה" עליו התרחשה עקידת יצחק, ואותו קרא אברהם בשם "ה' יראה". במסכת תענית בתלמוד הבבלי מופיע מדרש המבאר שם זה – הר שממנו תצא הוראה לישראל, כאשר הכוונה לסנהדרין אשר ישבה בלשכת הגזית בצמוד לבית המקדש. על אבן השתיה המצויה בהר הבית במקום קודש הקודשים, התבטאו חז"ל כי ממנה "הושתת העולם". כמו כן, מוזכר המקום כמקום ממנו נלקח העפר ליצירת האדם הראשון, בו בנה את מזבחו, בו הקריבו קין והבל את קורבנם, ובו בנה נח את מזבחו כשיצא מן התיבה, אם כי זו נחה בהרי אררט בתום המבול.
בית המקדש היה המקום אליו מכוונות תפילותיהם של ישראל, כמו שאמר שלמה המלך בתפילתו בחנוכת המקדש: גם לאחר חורבן המקדש, עיני העם היהודי נשואות בתפילתם אל מקום הר הבית עד ימינו, כפי שמורה ההלכה.
ישעיהו ומיכה צפו להר הבית חשיבות בין-לאומית, כך למשל ניבא ישעיהו:
המחלוקת על הכניסה להר
בתור האתר המקודש ביותר בעולם על פי היהדות, הלכות רבות עוסקות בעצם הכניסה אליו. על פי ההלכה על גויים, וכן על יהודים טמאי מת, חל איסור כניסה לחלקים מהר הבית שבזמן בית המקדש היו מעבר לסורג. על יהודים שנטמאו ב'טומאה היוצאת מגופם', חל איסור כניסה לכל שטח הר הבית. לדעת רוב הפוסקים, גם בעת חורבן המקדש נותרה קדושה במקום, ובעקבות זאת נוצר ויכוח הלכתי ואידאולוגי אודות אפשרות העלייה להר. מחד עומדים אלו האוסרים על כניסת כל אדם לתחומי ההר, שמא יכנס למקום המקדש, או שמא ייכנס להר בהיותו טמא בטומאה היוצאת מן הגוף. ומאידך אלו שאינם רואים פסול בכניסת יהודים, תוך הקפדה על כללי הטהרה ומעבר רק באזורים מסוימים בהר, ורבים מהם אף רואים בדבר מצווה.
לדעת חלק גדול מהפוסקים, אין להיכנס כיום להר הבית כלל. חלק מהסיבות לכך הן הלכתיות או טכניות, ובפרט הצורך בהכנות מיוחדות כדי להיטהר מטומאות היוצאות מגוף האדם טרם הכניסה להר, ומחמת הגבלת ההלכה את הכניסה בטומאת מת למקום העזרה, שמיקומה המדויק נתון במחלוקת כחלק מהמחלוקת אודות מיקומו המדויק של הר הבית ההיסטורי, מאחר שעונשו של הנכנס במזיד למקום העזרה בעת היותו טמא מת הוא כרת, ורובו המוחלט של הציבור כיום טמא בטומאה זו לאחר שבאו במגע עם קבר או האהילו עליו, או ששהו במבנה בו נמצא מת (והטהרה מטומאת מת מצריכה אפר פרה אדומה שאינו מצוי בימינו). מסיבות אלו הרבה יהודים שומרי המסורת נמנעים מכניסה להר הבית. אמנם גם לדעתם, העולה להר הבית תוך הקפדה על טבילה טרם העלייה, אינו עובר על איסור הלכתי, וכל האיסור הוא מתוך חשש לכתחילה.
לדעת רבנים מרכזיים בציונות הדתית יש להימנע מעליית יהודים להר הבית גם מסיבות אמוניות, הקשורות לתפישת המושג "קדושה": לטענתם דווקא הריחוק והפרישה הם שמבטאים את קדושת ההר. דברים ברוח זו נכתבו על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בנו הרב צבי יהודה קוק והרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. הרב צבי ישראל טאו דימה זאת לנרות חנוכה, ש"קודש הם", ולכן אין לעשות בהם שימוש "אלא לראותם בלבד".
מאידך, דעת פוסקים רבים (שרובם נמנים עם הציבור הדתי־לאומי) היא שגם בזמן הזה ניתן להיכנס להר הבית אחרי טבילה במקווה כדין, תוך זהירות מכניסה למקומות שמזוהים על פיהם כעזרה, עזרת הנשים והחיל. הזיהוי מתבסס על ההנחה, המקובלת על רובם הגדול של הפוסקים והחוקרים, שמקום קודש הקדשים נמצא בכיפת הסלע. העלייה להר־הבית הנהוגה על ידי מיעוט הציבור מתבססת על פוסקים אלה. מבין המתירים את העלייה, הרב ישראל אריאל ורבנים נוספים רואים בה מצווה, ומונים מצוות רבות הכלולות בה, בהן מצוות מורא מקדש ואיסור לא תחנם. מספר היהודים העולים להר הבית עולה בהתמדה מדי שנה. כך למשל, בשנת 2009 תועדו 5,658 כניסות יהודים להר, בשנת 2016 – 14,054 כניסות, ואילו בשנת 2022 – 48,230 כניסות. קפיצה של קרוב ל-800 אחוזים.
הר הבית בנצרות
על פי הברית החדשה, ישו חי ופעל בין היהודים בתקופת בית שני, בעת ימי שיא תפארתו ומרכזיותו של מקדש הורדוס, והר הבית ובית המקדש נזכרים רבות בתיאור קורות חייו. הבשורה על־פי לוקאס מספרת את סיפור מציאת ישו הנער בבית המקדש, עלילה מימי נערותו של ישו, ובה מתואר כיצד אבד להוריו בעת שנלווה אליהם למסע עלייה לרגל מנצרת לירושלים בגיל 12, ומאוחר יותר נמצא בבית המקדש כשהוא מדהים את קהל זקני העדה בחוכמה וידע מפליגים. בשנות בגרותו פעל ישו בחצר המקדש, שם הטיף, ביצע מעשי ריפוי ואף עורר מהומות בניסיונו לטהר את המקום מפעילותם של חלפני כספים וסוחרי בקר. ישו פיתח סלידה כלפי המקדש, ההר והפולחנים המתקיימים במקום, ראה בהם מעוז של שחיתות וחמדנות, וברוח זו הטיף למאמיניו. הוא גם חזה, על פי המסופר בברית החדשה, את חורבנו של בית המקדש.
על רקע התייחסותו השלילית של ישו לאתר, לא הפך הר הבית לאתר קדוש לנצרות ולא הוקמו בו כנסיות לציון אבני דרך בחייו, וזאת בשונה מיתר המקומות הניתנים לזיהוי כאתרים שבהם חי ופעל. בתקופה הצלבנית הוסבו מסגדי הר הבית למקדשים והיכלים נוצריים (ראו ירושלים בתקופה הצלבנית), אך הדבר נעשה יותר מסיבות שלטוניות ופחות מטעמי קדושת האתר. אף שקיימות עדויות נוצריות המאמינות שחזון הביאה השנייה של ישו שזור בהקמה מחודשת של בית המקדש על הר הבית, למרבית העולם הנוצרי נעדר הר הבית משמעות של קדושה עילאית, והוא נחשב משני בחשיבותו יחסית לכנסיית הקבר ולאתרים נוספים בירושלים הקשורים בקורות חייו של ישו.
החל מן המאה ה־19 החלה התעניינות נוצרית רבה בחקר ארכאולוגי של האתר, בניסיון לאמת היסטורית עדויות כתובות השזורות בקורות חייו של ישו (ראו חקר הר הבית להלן). קבוצות של הנצרות הפרוטסטנטית האוונגליסטית מתרעמות כנגד השליטה המוסלמית באתר, אשר מצירה את צעדיהם של יהודים ונוצרים במקום, רואות חשיבות עצומה בהשבת הר הבית לידיים יהודיות ומשתפות פעולה עם "נאמני הר הבית" היהודים. קבוצות משיחיות כאלה מהוות אמנם שיעור ניכר מתנועת הצליינות הנוצרית לירושלים, אך במובן הרחב של העולם הנוצרי אינן מהוות בו מרכיב דומיננטי. הוותיקן והכס הקדוש הקתולי, האוחזים בתביעות רבות הנוגעות לשליטה באתרים מקודשים בירושלים, אינם מעלים תביעות כאלה ביחס להר הבית.
הר הבית באסלאם
שמאל|ממוזער|250px|מסגד אל-אקצא בקצה הדרומי של הר הבית, מבט מכיוון דרום מזרח
שמאל|ממוזער|250px|"הכוס", מזרקת הטהרה המרכזית. בשל קדושת המקום נדרשים המתפללים להקפיד על טהרת ידיהם, פניהם ורגליהם לפני התפילות.
שמאל|ממוזער|250px|קהל מתפללים מוסלמי מתרכז בהר לקראת חגיגות נבי מוסא, 1918
הר הבית קרוי בערבית: الحرم الشريف – אל־חרם א־שריף, ובו מסגד אל־אקצא שבו על פי המסורת האסלאמית התקיים מסעו הלילי של מוחמד. מסגד אל־אקצא, הוא המסגד השלישי בקדושתו לאסלאם אחרי הראשון בחשיבותו – מסגד אל־חראם בעיר מכה שהעלייה לרגל אליו היא במצוות החג', והשני לו – מסגד הנביא בעיר מדינה בו נמצא קברו של מוחמד.
מבנה נוסף בעל חשיבות באסלאם שהוקם במתחם הר הבית הוא כיפת הסלע אשר נבנתה במאה השביעית לספירה, והיא נחשבת לאחד הבניינים היפים ביותר בתולדות האדריכלות המוסלמית.
על פי המסורת המוסלמית, תפילה במתחם אל־אקצא, היינו כל מתחם הר הבית, דינה כדין תפילה במסגד עצמו, ומעלים על המתפלל כאילו התפלל חמש מאות פעמים. בשל קדושת המתחם חל איסור על כריתת עצים בו. לפיכך כמה מן העצים העתיקים בארץ ישראל מצויים על במת ההר, בהם בעיקר עצי זית, ברוש ומיש דרומי.
מסעו הלילי של מוחמד
עיקר קדושתה של ירושלים באסלאם נובע מפסוק בקוראן: .
מוקדם מאוד התגבשה הדעה באסלאם שהמסגד הקיצון (ובערבית: "אל־אקצא") עליו מדובר הוא מסגד עץ שנבנה על ידי עומר בן אל ח'טאב בהר הבית, ואשר היה ידוע אז בשם "מסגד איליא", בעוד המסגד הקדוש הוא מכה. למשל, במסורת המיוחסת לאבן האשם וכלולה ב"א־סירה א־נבוויה" ("תולדות חיי הנביא") נאמר:
חוקרי האסלאם מניחים כי "בית אל־מקדס" הוא שערוב של הביטוי העברי "בית המקדש". אין חולק על כך שאיליא היא ירושלים, וכי מדובר בקיצור השם הלטיני "קולוניה איליה קפיטולינה" שניתן לעיר בשנת 131 לספירה. חדית'ים אחרים מפרטים את סיפור המעשה, ומספרים כי בהמת רכיבה פלאית ששמה אל־בוראק הסיעה את מוחמד בלילה אל ירושלים שם עלה בשבעת הרקיעים עד למושבו של אללה ודן עמו על מספר התפילות היומיות שיש להטיל על המאמינים המוסלמים.
בזמן התרחשות הדברים האמורים, ולמעשה במשך כל ימי חייו של מוחמד, לא היו מוסלמים בירושלים, אם כי ייתכן שהיו בה ערבים נוצרים, ולכן ודאית העובדה שלא היה בה שום מסגד במובן המקובל בימינו. עצם המוסד המכונה "מסגד" טרם התגבש בתקופה זו של ראשית האסלאם. לכן, סביר שהמילה מסגד בקוראן מתייחסת לאתר תפילה, או אתר סגידה הביטוי הסתום "המסגד הקיצון" יכול להתפרש באופנים אחדים, והפרשנות המוסלמית המקובלת כי מדובר בהר הבית אינה נובעת מהטקסט כפשוטו. מתחם הר הבית קיבל בפי המוסלמים את השם אל־אקצא על סמך הפרשנות כי המסגד הקיצון הוא "בית אל־מקדס" אשר ב"איליא" (כלומר, הר הבית אשר בירושלים).
כיוון התפילה
ירושלים נקשרת באסלאם לראשונה, כאשר מוחמד היגר עם תומכיו בשנת 622 לספירה מן העיר מכה אל העיר ית'רב (לימים אל־מדינה), וציווה על מאמיניו להתפלל לעבר כיוון התפילה של היהודים, כלומר כשפניהם לכיוון אבן השתייה שבהר הבית בירושלים. אולם כעבור שנה וחצי בערך שינה את הוראתו, וציווה עליהם להתפלל כשפניהם לכיוון הכעבה שבמכה. לפיכך מכונה ירושלים, ובפרט הר הבית, באסלאם: "כיוון התפילה הראשון" ("אולא אל־קבלתיין" أولى القبلتين).
פרשנויות מודרניות ומחקרים ארכאולוגיים
במרוצת השנים, על פי חוקרים (כגון: ד"ר מרדכי קידר, ד"ר יהודית שפלן, עמנואל סיון ורוזנטל יניב), העלו מחקרים ארכאולוגיים רבים סברות שונות בנוגע לבניית כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא:
סיבות דתיות
הר הבית אינו מתואר בקוראן כאתר קדוש, ובאותה מידה יכול היה הפסוק להתייחס לכל מקום אחר. ירושלים מוזכרת בקוראן לא בשמה אלא באופן עקיף כמקום כיוון התפילה הראשון של המוסלמים, לפני שזה שונה למכה. ישנן מספר סברות דתיות־היסטוריות להפיכת מקום הר־הבית בתקופה מאוחרת יותר לקדוש בעיני המוסלמים:
פירוש הפסוק בקוראן כמסע לילי לירושלים החל בתקופת השליט האומי, עבד אל־מלכ בן מרואן. באותה התקופה אל־מלכ מנע מתושבי סוריה לבקר במכה, בעקבות חששו שהם יושפעו מרעיונות של המורדים. על כן הוא בנה את המסגד בהר הבית וטען כי הוא המסגד הקיצון (מסגד אל־אקצא) שנזכר במסע הלילי של מוחמד, טענה זו באה כדי לתת למסגד שבנה הילה דתית, כך שירושלים תשמש כתחליף למכה בתקופה רגישה זו, מתוך כוונה שלאחר המרד יחזור החג' למכה.
המוסלמים ביקשו להוכיח את עוצמת דתם לעומת הדתות המונותאיסטיות הקודמות לה, היהדות והנצרות, וראו עצמם כממשיכי דתות אלה, ולכן בחרו באתר שהיה מקודש גם בעיני שתי הדתות האחרות. בניית מונומנט מפואר במקום זה ידגיש את ניצחון האסלאם על הנצרות והיהדות ויחזק את עוצמתה הדתית. בנוסף, נקבעו חוקים כגון חוקי עומר שהסדירו את מעמד היהודים והנוצרים כד'ימי.
במחקרים נתגלה שהמוסלמים ידעו לאורך ההיסטוריה ממקורות יהודיים ונוצריים שמדובר במקום הקדוש ביותר ליהודים – שבו היו קיימים בית המקדש הראשון ובית המקדש השני של עם ישראל שכללו בתוכם את אבן השתייה ששכנה בקודש הקודשים וחז"ל מייחסים לה את מקום תשתית העולם, לכן יש לה חשיבות רבה ביהדות. ועקב כך מסורות לגבי אבן השתייה עברו מהיהדות לאסלאם.
כחלק מכיבושי האסלאם – כגון תקופת האימפריה המוסלמית והאימפריה העות'מאנית – נבנו מסגדים בבניינים של דתות אחרות. בכך "אוסלמו" מקומות שיוחסה להם חשיבות בדתות פאגאניות, ביהדות ובנצרות. המרה של מקומות קדושים שאינם מוסלמיים למסגדים, התרחשה במהלך חיי מוחמד ובעיקר המשיכה בכיבושים אסלאמיים שלאחר מכן. כתוצאה מכך, מספר רב של מקדשים, כנסיות, בתי כנסת, הפרתנון והזורואסטריות הפכו למסגדים, כדוגמת הכעבה ומערת המכפלה. הפיכת הר הבית לאתר פולחן אסלאמי ניתנת להתפרש בהקשר של תופעה זו.
כמשקל נגד לכנסיות הרבות בירושלים, שבעיקרן כנסיית הקבר בירושלים (הנמצאת כ־800 מטרים מערבית ל"כיפת הסלע") שהמבנה הארכיטקטוני הכיפתי שלה בעל דמיון מסוים לכיפת הסלע. כיפת הסלע נועדה ביופייה ובפאר הרב שלה להתעלות מעל כנסיית הקבר.
המסורת המוסלמית מספרת שעל יד הכפר אלג'יעראנה היו שני מסגדים, המסגד הקרוב (אלמסג'ד אלאדנא) והמסגד הרחוק (אלמסג'ד אלאקצא), שבאחד מהם מוחמד היה מתפלל לפני צאתו לדרך של יום שלם, לטאא'ף או בחזרה למכה ולא בירושלים.
בניית "מסגד אל־אקצא" שבירושלים, המבנה מעץ נבנה לאחר 47 שנים ממות מוחמד, ו"כיפת הסלע" נבנתה 59 שנים לאחר מותו.
בניית המסגד וייחוסו לפסוק מהקוראן, נועדה להגביל את ביקורי המוסלמים בכנסיות הנוצריות ובמטרה לשכנע את הנוצרים להתאסלם. מאחר שבתקופה זו האמינו הנוצרים כי חורבן בית המקדש היה נס אלוהי שאותו ייחסו לישו. המוסלמים האמינו כי בנייתו מחדש על ידם, תגרום להחלשת הטענה הזאת ותוכיח כי הדת המוסלמית היא הדת האמיתית ובכך לעודד התאסלמות של נוצרים.
סיבות פוליטיות ואסטרטגיות
שמאל|ממוזער|270px|הר הבית בשנות השלושים
התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל שהיא כחלק מגלי הכיבוש הערבי, יצרה ישות מדינית המכונה 'האימפריה המוסלמית' שיצאה מחצי האי ערב והגיעה בתחילת המאה ה־7 לארץ ישראל. האימפריה הייתה רצופה בשינויים פוליטיים ולא הייתה אחידות שלטונית כפי שיש באימפריה, להלן מספר סברות, כגון:
א. כדי לשמר את כוחו של עבד אל־מליכ כנגד החותרים תחתיו, בסביבות השנים 684–692, עת האימפריה המוסלמית חוותה מאבקי כוחות פנימיים רבים, ובמיוחד נגד ניסיון השתלטותו של עבדאללה איבן זוביר, שהשתלט באותן שנים על מכה (בשיטה דומה לשיטה שנקט ירבעם כשבנה את עגלי הזהב בדן ובבית אל).
ב. לאחר 25 שנים ממות מוחמד (שעד יום מותו בשנת 632 לא ביקר בירושלים), הועברה בירת האימפריה המוסלמית ממכה לדמשק, בניגוד חריף לנאמני מוחמד ולמורשתו. מרכזו של בית אומיה היה בדמשק, שהפכה לעיר עשירה עקב ביזות וכיבושים של האימפריה לאורך השנים.
הח'ליפים משושלת זו התמודדו עם מרד שפרץ במכה ובכך נמנעה העלייה למכה מתושבי דמשק לצורך החג'.
עקב חיפוש אלטרנטיבי לחג', נראה שהח'לפים בימי שלטונה של בית אומיה ניסו להפחית את קדושתה של מכה המורדת על ידי העצמת קדושת ירושלים לאסלאם. לאחר שמונה שנים של מרד, הצליח בית אומיה לחסל את המרד ולהעביר את החג' בחזרה למכה.
ג. כיבושה של ירושלים היה חלק מכיבוש ארץ ישראל ממאבקם וניצחונם של הממלוכים על ידי ממלכת ירושלים של הצלבנים.
לאחר כיבושה קיבלה ירושלים מעמד של עיר שולית מבחינה אסטרטגית, מדינית וכלכלית, ועם זאת בעלת חשיבות דתית – אך הוזנחה, בעיקר כדי שלא תערער את ההגמוניה של מכה ומדינה.
ד. בימי הביניים המוקדמים היו חילוקי דעות רבים בין חכמי הדת על המסע הלילי. זרמים פוליטיים שניסו לתת הילה דתית לעיר אל־מדינה טענו שהמסע הלילי היה לעיר מדינה ולא לירושלים. זרמים שיעים טענו כי המסע הלילי היה לכופה, בירתו של עלי בן אבו טאלב בניסיון להפוך את העיר כמקום מתחרה לירושלים שזוהתה עם השלטון הסוני של בית אומיה.
נגישות להר הבית
195px|ממוזער|שמאל|שלט מטעם הרבנות הראשית לישראל, המזהיר מפני האיסור ההלכתי להיכנס להר הבית, עבור יהודים וגויים כאחד.
עד אמצע המאה ה־19 נמנעה הכניסה למתחם הר הבית ממבקרים לא־מוסלמים. בשנת 1839, בעקבות רפורמות טנזימאט בממסד ובחקיקה העות'מאנית, ניתנה הרשות ללא־מוסלמים להיכנס למתחם הר הבית, אולם לשם כך היה נדרש להשיג אישור מיוחד מפחת העיר.
לאחר איחוד ירושלים תחת שלטון ישראלי בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, הורשו מבקרים בני כל הדתות להיכנס להר. אולם, הכניסה למבקרים לא־מוסלמים הותרה רק דרך שער המוגרבים, ואסור היה להם להתפלל במקום. כך למשל, באוגוסט 1994 הורחקו שלושה עולי רגל נוצרים מהר הבית לאחר שהתפללו במקום. לאחר כיבוש ההר, הודיעה הרבנות הראשית לישראל כי העלייה למתחם הר הבית אסורה כיום ליהודים, על רקע איסור הלכתי על כניסה לשטח בית המקדש לטמא מת (מעמדם ההלכתי של כלל היהודים בימינו), ואי־בהירות לגבי מיקומו המדויק של בית המקדש בתוך מתחם הר הבית (ראו לעיל).
עם פרוץ המהומות בהר־הבית בשלהי שנת 2000, שנודעו לימים בכינוי "האינתיפאדה השנייה", נאסרה הכניסה למתחם למבקרים לא־מוסלמים. ההר נפתח שוב למבקרים רק בשנת 2003, בהוראת שר המשטרה צחי הנגבי. נקודת הזמן הרגישה ביותר בהר היא בצהרי יום שישי, בסיומן של תפילות יום השישי במסגדים בהר. בתקופות רגישות מגבילה משטרת ישראל כניסת מתפללים מוסלמים להר הבית, על־מנת להקטין את החשש להתפרצות הפגנות אלימות במתחם. כמו כן המשטרה מונעת עליית יהודים להר הבית בתקופות רגישות, וגם בתקופות רגועות עלייתם מוגבלת, כשאר המבקרים הלא־מוסלמים, לימים ראשון עד חמישי, ורק בשעות הבוקר (7:30–11:00) ושעה אחת בצהריים (13:30–14:30). בימי הרמדאן מאפשרת משטרת ישראל למאות אלפי מוסלמים את העלייה להר.
בשנת 2016 עלו להר הבית 14,054 יהודים ישראלים, לעומת 217,620 תיירים.
בסוף השנה העברית ה'תשפ"ב (2022) עלו להר הבית לכל אורך השנה 47,988 יהודים.
מבנים
שמאל|ממוזער|200px|שער מדרסת אל־אשרפיה, מהמבנים המפוארים הנמצאים במתחם
הר הבית, בראשיתו, היה מתחם מוקף חומה בראש הר המוריה שבתוך שטחו נבנו בית המקדש הראשון ולאחר מכן בית המקדש השני. צורתו הנוכחית כפלטפורמה שטוחה שנועדה לשמש תשתית למבנים המוקמים עליה, עוצבה על ידי המלך הורדוס שהוסיף קירות תמך ענקיים להר ובכך שינה את צורתו המקורית לחלוטין. כיום נראים על הר הבית המורחב מסגד אל־אקצא, המונומנט – כיפת הסלע וכן מספר מבנים, צריחים, מדרסות ומבני הנצחה.
שני המבנים הגדולים והבולטים במתחם, מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע, הוקמו בתקופה המוסלמית הראשונה, המאה השביעית לספירה. כמעט כל יתר המבנים המצויים ברחבי הר הבית מקורם בתקופה הממלוכית, במאות ה־13, ה־14 וה־15.
כותלי הר הבית
מתחם הר הבית כיום הוא מעשה ידיהם של אלפי פועליו של הורדוס שבפרויקט שנמשך שנים הרחיבו את שטח ההר באמצעות הצבת ארבעה קירות תמך עצומים, ששינו לחלוטין את פני ההר המקוריים על ידי הגבהת החלק הדרומי של הר המוריה באופן משמעותי באמצעות מילוי מדרונו הדרומי בעפר שנתמך על ידי קיר התמך הדרומי, והחלק הדרומי של קירות התמך המזרחי והמערבי. בנוסף לכך הרחיב הורדוס את שטח הר הבית גם לצפון ולמערב על ידי בניית קירות תמך בצפון ובמערב, ובחלק הצפוני והדרומי של הכותל המזרחי. את הכותל המזרחי המקורי של הר הבית הותיר הורדוס כפי שהיה, מבלי להרחיב את הר הבית למזרח, ורק הוסיף עליו בחלקו הצפוני והדרומי.
כיום עומדים על תילם הכותל המזרחי, הדרומי והמערבי של מתחם זה, ואילו הכותל הצפוני לא שרד בשלמותו.
הכותל המערבי
ממוזער|דגל ישראל מתנופף ברחבת הכותל המערבי.
הכותל המערבי הוא המפורסם שבין כותלי מתחם הר הבית כיום. המסורת העממית מתייחסת לכותל המערבי ככותלו של בית המקדש, ומייחסת לו את המאמר המפורסם של חז"ל במדרש שיר השירים: . עם זאת, על פי המחקר מדובר בקיר תמך של רחבת הר הבית ההרודיאני, כך שהכותל המערבי אף אינו כותלו של הר הבית המקודש שאליו התייחסו חז"ל, שקדם להרחבה של הורדוס (ראה למעלה).
הכותל המערבי משתרע לאורך כ־488 מטרים. גובהו המקורי היה על פי המשוער כ־30 מטרים מעל מפלס הרחוב בימי בית המקדש השני, אולם עם השנים נוספו בו נדבכים נוספים בתקופה האומיית, המוסלמית ואף הבריטית. החלק המוכר ביותר של הכותל המערבי הוא רחבת הכותל המערבי בה מתנשא הכותל לגובה של 15 מטרים, כאשר כ־8 מהם (7 הנדבכים הראשונים) הם בנייה מקורית מימי שלהי הבית השני.
בכותל המערבי היו ארבעה שערים שדרכם ניתן היה להיכנס להר הבית בתקופת שלהי בית המקדש השני, לאחר הרחבתו של הורדוס:
בדרום הכותל היה שער שההגעה אליו הייתה דרך קשת רובינסון שהיא למעשה אחד המחלפים הראשונים בעולם.
השער השני מדרום הוא שער ברקלי שנמצא כ־20 מטרים מתחת לשער המוגרבים, כיום הוא חסום למעבר.
השער השלישי הוא השער שמעל קשת וילסון, הממוקם צפונה לרחבת הכותל המערבי, מעט דרומה ממרכז הכותל המערבי כולו.
השער הרביעי הוא שער וורן הממוקם בסמוך לכיפת הסלע.
בנוסף לכך, כיום ישנם שערים נוספים בכותל המערבי, שדרכם ניתן להיכנס להר הבית, השער הדרומי הוא שער המוגרבים, שמשמעותו 'שער המערביים' שהוא כינוי לבני צפון אפריקה המרוקאים שהתגוררו בשכונה הסמוכה לו. וכן משום שדרכו נכנסים להר הבית הבאים ממערב הארץ. דרך שער זה נכנסים כיום יהודים ותיירים העולים להר הבית. השער השני מדרום הוא שער השלשלת (שער דוד), אשר בנוי על גבי שרידיו של השער אליו הובילה קשת וילסון. לאחר מכן, מדרום לצפון: שער הטהרה, שער מוכרי הכותנה, שער הברזל, שער המשגיח, שער הסאריה ושער בני עו'אנימה.
מלבד זאת, לצפונה של רחבת הכותל המערבי, בסמוך לשער הברזל, ישנה רחבת קטנה יותר עם גישה לכותל המערבי, המכונה הכותל הקטן.
הכותל הדרומי
ממוזער|מימין הכותל הדרומי, משמאל הכותל המערבי וקשת רובינזון. לרגלי החומה הגן הארכאולוגי.
הכותל הדרומי הוא אמנם כותלו הדרומי של הר הבית לאחר הרחבת הורדוס, אולם למעשה, בחלקו המזרחי הוא מהווה גם חלק מהכותל הדרומי של העיר העתיקה כולה. ניתן לראות שהנדבכים התחתונים של הכותל הדרומי הם בעלי סיתות שוליים הרודיאני אופייני המוכר מאבני הכותל המערבי. בפינה הדרום מזרחית של החומה השתמרו כ־30 נדבכים הרודיאנים היורדים עד לסלע האם. אורכו של הכותל הדרומי כ־280 מטרים.
שערי חולדה
ממוזער|השער המשולש בכותל הדרומי של הר הבית.
בכותל נמצאו שרידים של שער משולש ('השער המשולש') ושער כפול ('השער הכפול', מוסתר ברובו על ידי מבנה צלבני). אף על פי שהשערים הנוכחיים מאוחרים לתקופת הורדוס (אומאים) משוער כי הם נמצאים במקומם של שערים מסוף תקופת בית המקדש השני. השם המקובל, שערי חולדה, לקוח מהמשנה במסכת מידות. מתוך השערים היה צורך לעלות מתחת לאדמה עד ההגעה לרחבת הר הבית. בקצהו המזרחי של הכותל נמצא שער יחיד, מהתקופה הצלבנית. כיום, כל השערים סתומים.
הכותל הדרומי ורחבתו כלולים בחפירות הארכאולוגיות שביצע בנימין מזר לאחר מלחמת ששת הימים, והיום נמצאים בשטח הגן הארכאולוגי ירושלים.
הכותל המזרחי
ממוזער|הכותל המזרחי במבט מהר הזיתים. בחלק הצפוני (הימני) של הכותל ניתן לראות את שער הרחמים. בחלק הדרומי (השמאלי) של הכותל ניתן להבחין בהבדל בין הבניה בסגנון הישן, המיוחס לימי החשמונאים, לבין סגנון הבניה ההרודיאני המאפיין את 32 המטרים הדרומיים.
אורכו הכולל של הכותל המזרחי הוא כ־452 מטרים, אולם למעשה הוא מורכב משני חלקים המתוארכים לשתי תקופות שונות. מרכזו של הכותל המזרחי, מ־32 מטרים מהנקודה הדרום מזרחית של הכותל ועד כ־300 מטרים צפונה משם, בנוי בסגנון בנייה המתוארך לתקופת החשמונאים. ואילו 32 המטרים הדרומיים ו־120 המטרים הצפוניים של הכותל המזרחי בנויים בסגנון בנייה המיוחס, על פי רובם הגדול של החוקרים, לתקופת הורדוס, בדומה למבנה שעל מערת המכפלה, שמיוחס גם הוא להורדוס. מקום חיבור שני סגנונות הבנייה, בחלקו הצפוני והדרומי של הכותל, מכונה 'התפר'.
הכותל המזרחי מהווה גם חלק מהקטע המזרחי של חומת העיר העתיקה, אותה שילב סולטאן סולימאן בעת בנייתה עם שרידי החומה העתיקה של הר הבית.
שער הרחמים
ממוזער|תקריב של שער הרחמים.
בחלקו הצפוני של הכותל המזרחי מצוי שער כפול אטום לכניסה המכונים 'שער הרחמים', שמלבד היותם שערי כניסה להר הבית, הם נכללים בשמונת שערי חומת העיר העתיקה. שמו של הפתח הצפוני שער התשובה ושל הדרומי שער הרחמים. שער הרחמים היה היחיד מבין שערי חומת ירושלים שמוביל ישירות להר הבית.
שער שושן
על פי הנאמר במשנה, בתקופת בית המקדש השני היה בכותל המזרחי של הר הבית שער כניסה שנקרא 'שער שושן' על שם עיר הבירה של מלכות פרס שאישרה את בניית בית המקדש השני. על פי התלמוד הבבלי, שער זה היה מכוון כנגד קדש הקדשים. רבי אשתורי הפרחי זיהה שער זה בשליש הדרומי של הכותל המזרחי. בפועל, כיום לא קיים זיהוי מבוסס כלשהו לשער זה בכותל המזרחי. יש הטוענים ששרידי השער כוסו במתכוון על ידי אחד הקברות של בית הקברות המוסלמי הצמוד לכותל המזרחי.
חקר הר הבית
אף שניתן להקדים את ההתייחסות לחקר הר הבית לרבנים שעסקו בנושא זיהוי מקום המקדש, ובראשם רבי אשתורי הפרחי במאה ה־14, והרדב"ז במאה ה־16. הרי שהם דנו בשאלות הלכתיות, והעניין הכמו־מדעי נדחק לפינה. תחילתו של החקר המדעי של הר הבית נעוצה במאה ה־19.
המאה ה־19
האירופאי הראשון שהצליח לחדור להר הבית, לערוך מדידות ולפרסמן, היה הנוסע עלי ביי אל־עבאסי, שנולד בשם דומינגו באדיה אי לבליץ', אך התחזה לערבי ומוסלמי מלידה, והגיע למקום ב־1807. ספרו פורסם בשנת 1816.
בשלהי התקופה העות'מאנית, במחצית השנייה של המאה ה־19, התיר לראשונה הווקף המוסלמי ביצוע עבודות חקר ומיפוי בהר הבית בידי חוקרים אירופאיים. בהם היו צ'ארלס וילסון, צ'ארלס וורן, פירוטי ואחרים.
תרומה מיוחדת לחקר הר הבית ניתנה בסוף המאה ה־19 על ידי קונרד שיק, שהיה מיסיונר גרמני תושב ירושלים שפעל בה רבות כארכאולוג וכאדריכל מטעם העירייה. מתוקף תפקידו זכה לאמונו של הווקף וקיבל גישה חופשית למתחם הר הבית על מסגדיו, מרתפיו ומחילותיו, וערך רישום ומיפוי קפדני של האתר. לבקשת הווקף בנה דגם עץ של הר הבית ומבניו לצורך הצגתו בתערוכה בין-לאומית, ובהמשך יצר דגמים רבים נוספים של המתחם, הן במתכונתו דאז והן במראהו כבימי בית המקדש. שיק סלל את הדרך לחוקרים אירופיים נוספים, כצ'ארלס וורן הבריטי ופליסיאן דה סוסי הצרפתי, לערוך בדיקות ולמפות את החלקים התת־קרקעיים בהר, אם כי זכות החפירה בהר עצמו נשללה מהם.
שמאל|ממוזער|280px|קטע מהספר A Brief Guide To Al-Haram Al-Sharif מאת אמין אל־חוסייני (בהוצאת המועצה המוסלמית העליונה) משנת 1925, בו הוא מגדיר את הר הבית כמקום המקדש ללא ספק
המאה ה־20
הראשון שזכה לערוך "חפירה ארכאולוגית" במתחם ההר עצמו היה שודד העתיקות מונטגיו פארקר, שיצא לחפש את אוצרותיו הגנוזים של שלמה המלך, ובעזרת שוחד שפיזר לאישים שונים, הצליח לחפור בהר הבית במשך תשעה ימים, בטרם התגלה. אולם כשנתגלה, הוא ברח בעוד המון זועם דולק בעקבותיו, ועוד באותו יום עלה על ספינה ביפו. לא ידוע מה היו תגליותיו ומה לקח עמו.
ברעידת האדמה בשנת 1927 נהרסו מבנים אחדים בהר הבית, ובהם גם אגף של מסגד אל־אקצא. בעקבות רעש זה נערכו שיפוצים נרחבים במבנה וביסודותיו. ראש מחלקת העתיקות המנדטורית, רוברט המילטון, הצליח להגיע להסכם עם הווקף על כך שיינתן לו לערוך מספר חתכים ברצפת המסגד ולתעד את שאר הבורות שנחפרו במסגרת השיפוצים. בחפירות אלו התבררו מספר עניינים הקשורים בסטרטיגרפיה של המבנה, ונאספו חלקים הקשורים במבני המסגד השונים. אלה מוצגים במוזיאון רוקפלר. כמו כן, בתיעוד הבורות שחפר קבלן הווקף נתגלו שרידים ארכיטקטוניים שונים באתרם שלא פורסמו, ותיעוד אודותם נשאר רק בארכיון המחלקה המנדטורית. יצחק דבירה (צויג) פרסם ממצאים אלו בשנת 2008 (צויג 2008), ובהם כלולים: רצפת פסיפס ביזנטית מתחת לרצפת המסגד, מקווה טהרה מימי הבית השני מתחת לחזית המסגד, מבני קמרונות (ככל הנראה מתקופת הבית השני) היושבים מתחת למסגד, ומנהרת סתרים חצובה בסלע אשר פיתחה מצוי בחלל השער הכפול ויורדת במקביל לכותל הדרומי.
חפירה נוספת נערכה ב־1947 על ידי ק' ג'ונס אשר חפר חתך קטן בסמוך למדרגות העולות לרחבה המוגבהת ממזרח. בחפירה זו לא נתגלו שרידים קדומים.
חפירה נוספת נערכה ב־1970 על ידי הווקף במטרה להקים בריכת חירום בסמוך לפינה הצפון מזרחית של המשטח המוגבה. חפירה זו התבצעה ללא פיקוח ארכאולוגי, והארכאולוג זאב ייבין, שביקר במקום, ראה שנתגלתה בה קיר מסיבי קדום, ולאחר שבוע, כשהגיע למקום לתעד את הממצא, גילה שהקיר נעקר ממקומו. עניין זה הגיע לטיפולה הישיר של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ונשמר בסוד כשמונה שנים, עד שפורסם על ידי חוקר הר הבית והמקדש, הפיזיקאי אשר קאופמן.
ב־1989 התפרסם ספרה של מרים רוזן־איילון "המבנים המוסלמיים הקדומים בהר־הבית: מחקר איקונוגרפי" (The early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif: an iconographic study). בספר נותנת רוזן־איילון אינטרפרטציה חדשה בניתוח המבנים והתכנון שלהם. היא בודקת את הקשר בין המבנים בהר הבית, המשמעות שלהם וההתפתחות שלהם. היא ממפה את הר הבית בתקופה האומאית ובודקת את היחס בין המבנים והשתקפותם בשטח. טענתה היא שדרך הקמתו של כל מבנה אינה מקרית והיא מעניקה לכך סיבות טופוגרפיות ואיקונוגרפיות. אחת מהן היא שכיפת השלשלת נמצאת במרכז הר הבית, בנקודת ההצטלבות של הציר צפון־דרום־מזרח־מערב.
המאה ה־21
בשנת 2004 הארכאולוגים גבריאל ברקאי ויצחק צויג הקימו את פרויקט סינון עפר הר הבית שמטרתו לסנן כמויות עפר עצומות שנזרקו מהר הבית אל נחל קדרון במסגרת חפירה בלתי חוקית מול החזית של אורוות שלמה (ראה למעלה). הפרויקט מתקיים עד היום (2021) וצפוי להימשך עוד כ־5 שנים. הממצאים מפרויקט זה הם הממצאים הארכאולוגיים הראשונים שנתגלו מתחת למפלסו של הר־הבית ושנחשפו על ידי ארכאולוגים. מכיוון שהממצאים לא נתגלו באתרם, המשמעות המדעית שהחוקרים מייחסים להם דומה לזו של ממצאים המגיעים מסקר ארכאולוגי באתר שמעולם לא נחפר.
באוגוסט 2007 ערך ד"ר יובל ברוך, ארכאולוג מרחב ירושלים מרשות העתיקות, מספר בדיקות בהר הבית כחלק מהפיקוח על עבודות שיקום תשתיות החשמל, ובהן הוא מצא בין יתר הממצאים שרידים מתקופת בית ראשון שהתגלו באתרם, על גבי מפלס של רצפת גיר מהודקת. החפירה נעשתה בחטף ובלילה תחת עינם הפקוחה של שומרי הווקף ובחסות משטרת הר הבית. חפירות בדיקה מצומצמות נוספות בחלקו הצפוני של הר הבית נערכו על ידי יובל ברוך בשנות 2008 ו־2009 ובהן נתגלו קטעי רצפת פסיפס.
הרס עתיקות בהר הבית
בנובמבר 1999 התפרסם מקרה של הרס עתיקות לצורך פתיחת כניסה ראשית למסגד חדש שהוקם שלא כחוק באורוות שלמה: נחפר בור ענק שנעשה ברובו תוך ארבעה ימים בשטח של כ־2,000 מ"ר ולעומק 12 מ', תוך שימוש בציוד מכני כבד וללא כל פיקוח ארכאולוגי. כ־12,000 טון מילויים רוויי עתיקות הוצאו מהבור, תכולתם הועברה באמצעות למעלה מארבע מאות משאיות ונשפכה במזבלה העירונית ובמספר מקומות נוספים. מנכ"ל רשות העתיקות אמיר דרורי הגדיר אז את החפירה "פשע ארכאולוגי", והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין אמר שמדובר ב"בעיטה בהיסטוריה של העם היהודי". לימים, בעקבות פרויקט סינון עפר הר הבית, התברר כי אפילו העפר שהושלך אוצר בקרבו אלפי ממצאים זעירים מתקופות רבות ומגוונות החל כבר מלפני כ־10,000 שנה. בין היתר הושלכו גם ממצאים כבדים, בהם עמודים ושברי שער מפואר המתוארך לימי בית שני. מקרה זה היה ביטוי נוסף להתנהלות שיטתית של הרס, מחיקה והסתרה של סממנים וממצאים קדומים המעידים על היסטוריה יהודית במתחם הר הבית.
ראו גם
מבני הר הבית
כיפת הסלע
מסגד אל־אקצא
זיהוי מקום המקדש
הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית
כניסה להר הבית (הלכה)
עליית יהודים להר הבית
הסטטוס קוו בהר הבית
לקריאה נוספת
מאיר בן־דב, חפירות הר־הבית, בצל הכתלים ולאור התגליות, ירושלים 1982
אלי שילר (עורך), "הר הבית ואתריו", אריאל, 64–65, הוצאת אריאל, 1989
נדב שרגאי, הר המריבה: המאבק על הר הבית: יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1995.
אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים 2000
גדעון אבני ויוחנן (ג'ון) זליגמן, הר הבית 1917–2001, תיעוד, מחקר ושמירת עתיקות, ירושלים, תשס"א.
דן בהט, "מבט חדש על תולדות אורוות שלמה", קדמוניות, 122, תשס"ב, עמ' 125–130
גבריאל ברקאי ויצחק צוויג, "אור חדש על הר הבית", אריאל, הוצאת אריאל, 175, 2006, עמ' 6–46
גבריאל ברקאי, "תמורות בהר הבית בעשור האחרון", אריאל, הוצאת אריאל, 175, 2006, עמ' 47–53
דותן גורן, "הערגה להר הבית בשלהי התקופה העות’מאנית", אריאל, הוצאת אריאל, 176, 2006, עמ’ 39–49
מוטי ענברי, פונדמנטליזם יהודי והר הבית, הוצאת מאגנס, 2008.
שרינה חן, בין פואטיקה לפוליטיקה – קבוצות יהודיות בנות זמננו הפועלות להקמת בית המקדש השלישי, עבודת מחקר לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית 2008.
דותן גורן, "נוכחות יהודית בהר הבית בטרם מדינה 1840–1948", מחקרי יהודה ושומרון, קובץ כ"ג, 2014, עמ' 235–254
שרינה חן, 'במהרה בימינו...': תמורות ביחסו של הציבור הדתי־לאומי להר הבית, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2017.
ארנון סגל, הבית (העבר, ההווה, והעתיד של המקום הקדוש בעולם), הוצאת סלע מאיר, 2021.
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של מדינת ישראל למורשת ישראל בהר הבית
רחל עזריה-פרנקל, היבטים שונים על הר הבית, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2002
שירי ספקטור־בן ארי, עליית יהודים להר הבית, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2014
Untold Archaeology of the Temple Mount – Rare Footage by Sergio & Rhoda
ספרות תורנית
אלחנן אייבשיץ, חומת הר הבית בבניין הורדוס, אתר דעת.
מחקרים בארכאולוגיה
יובל ברוך, רוני רייך ודבורה סנדהאוס, הר הבית: תוצאות החקירה הארכאולוגית בעשור האחרון, בתוך קובץ המחקרים חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה, אוקטובר 2016, עמ' 33–54
יובל ברוך, ליסה שריידר וליאת אייזנקוט, הדגם הווירטואלי של המבנים האומיים שלרגלי הר הבית וסביבתם: הפרשנות הארכאולוגית וההיסטורית, בתוך קובץ המחקרים חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה, 2007, עמ' 116–128
יצחק צויג, מידע חדש מחפירות שונות בהר־הבית במאה השנים האחרונות, חידושים בחקר ירושלים, יד (תשסט), (2008), עמ' 293–355
יצחק צויג, כי רצו עבדיך את אבניה – דין וחשבון על ההרס הארכאולוגי המתמש בהר הבית תחת שלטון מדינת ישראל, מקור ראשון, ט' באב (תשסה), 2005
גבריאל ברקאי ויצחק צוויג, תבליט רומי של קנטאור מהר הבית, חידושים בחקר ירושלים, טו (תשע), עמ' 213–217
גבריאל ברקאי ויצחק צוויג, פרויקט סינון עפר מהר־הבית – דו"ח ראשוני, חידושים בחקר ירושלים 11, (2009), עמ' 213–237
גבריאל ברקאי ויצחק צוויג, חידושים במפעל סינון העפר מהר הבית – דו"ח מוקדם שני, בתוך: אייל מירון (עורך), מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס השמיני, תשס"ז, עמ' 27–68
מעוז עזריהו ויצחק רייטר, גאו־פוליטיקה של יצירת פנתיאון: קבורתו של מוחמד עלי באל־חרם אל־שריף/הר הבית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2015
פרויקט סינון העפר מהר הבית
ממצאים מהר הבית, באתר עיר דוד
היסטוריה
יצחק רייטר (עורך), ריבונות והאדם האל: קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2001.
יצחק רייטר, סטטוס־קוו בתהליכי שינוי: מאבקי שליטה בהר הבית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2016.
אמנון רמון, יחסם של מדינת ישראל והציבור היהודי לגווניו להר הבית (1967–1996), מכון ירושלים לחקר ישראל, 1997.
כתבות שונות
תקופת האבן – מסה של אסף ענברי על הר הבית
אלי אשד, הר הבית הווירטואלי
תמונות של הר הבית
אתר הבית של מכון המקדש
אתר הבית של תנועת נאמני הר הבית (אנגלית)
על הר הבית – חרם אל שריף: השקפות יהודיות והשקפות מוסלמיות
אתר ההרס הארכאולוגי בהר הבית (אינו פעיל מאוגוסט 2009)
דו"חות ארכאולוגיים שונים אודות התעלה שחפר הוואקף בחודשים יולי־אוגוסט 2007
דותן גורן, נוכחות יהודית בהר הבית 1840–1948, באתר YouTube
דותן גורן, העלייה להר הבית ולמקום המקדש בטרם מדינה, באתר e-mago
דותן גורן, לעלות בהר, באתר סגולה
נח זבולוני, קורבנות על הר הבית, דבר
כתבות ומאמרים על הר הבית, מתוך בלוג "הספרנים באתר הספרייה הלאומית.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
בית, הר ה
קטגוריה:הרים במקרא
קטגוריה:ירושלים
קטגוריה:אתרי עלייה לרגל (יהדות)
קטגוריה:אתרי עלייה לרגל (אסלאם)
קטגוריה:העיר העתיקה
קטגוריה:בית המקדש
קטגוריה:מבנים עתיקים
קטגוריה:הרים מקודשים
קטגוריה:מקומות שהונצחו בשטרות כסף ישראליים | 2024-09-20T08:43:18 |
שבתאות | שמאל|ממוזער|270px|תיקון עם דמות ש"צ כמשיח, אמסטרדם שנת ה'תכ"ו.
תנועת השבתאות הייתה תנועה משיחית-קבלית שקמה באמצע המאה ה-17 סביב שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח, ועוזרו נתן העזתי שסיפק את הגושפנקא הנבואית למשיחותו של צבי. היא סחפה חלקים נרחבים בעולם היהודי. צבי ביטל חגים וציוויים והנהיג חדשים במקומם, מתוך תפישה קבלית קיצונית שגרסה תיקון עולם בעזרת העלאת הניצוצות השבויים בקליפות. עוד בנסיקתה הוקעה השבתאות על ידי מיעוט של רבנים ובראשם יעקב ששפורטש ויעקב חגיז, ככת מינות, וביתר שאת על ידי רבני הזמן לאחר שצבי התאסלם ב-1666 ושליחותו כמשיח התגלתה ככישלון. תלמידיו וממשיכיו, כמו הדונמה ביוון וטורקיה והפרנקיסטים במזרח אירופה, נרדפו בידי הממסד עד ירידת קרנם במאה ה-19. שרידי השבתאים כיום אינם נחשבים ליהודים.
רקע היסטורי
עוד מימי הנביאים ציפה עם ישראל לבואו של אדם אשר יגאל את העם מסבלותיו, ילחם בשונאי ה', יכחיד את האלילות, יבנה את בית הבחירה ויתקן עולם במלכות שדי. אדם זה הוא המשיח.
בעקבות גזירות ת"ח ת"ט באוקראינה ובמזרח אירופה היה שרוי עם ישראל בהלם. שנת ת"ח נחשבה בידי רבים כשנת גאולה על פי חישוב בספר הזוהר, וההרג ההמוני של יהודים ובהם רבנים חשובים הותיר את העם מבולבל וצמא לגאולה. בתקופה זו רבנים גדולים החלו לעסוק בחישובי קיצין, לימוד הקבלה ותורת הסוד, שעד לאותה העת היה נחלת מעטים, גבר ונפוץ. בייחוד גברה ההתעניינות בשיטת האר"י, בזכות מרכזיותו של מושג הגאולה בהגותו. על פי קבלת האר"י, תהליך הגאולה נמצא בסופו, ומרבית התיקונים בעולמות העליונים כבר נעשו.
גם ברחבי העולם היהודי, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, היה המתח המשיחי בעיצומו, בשל רדיפות בלתי פוסקות ובשל הפצתה המהירה של קבלת האר"י באזורים אלו.
ובה בעת יש למקם השבתאות בזמנה ובמקומה, כלומר - כתולדת התקוות המשיחיות שפרחו במאה ה-17 על הקרקע הפורייה להשפעות ההדדיות - האימפריה העות'מאנית, שמיקומה בין מזרח למערב הפך אותה לנקודת מפגש בין העולם הנוצרי לעולם המוסלמי ובין יהודי אירופה ליהודי המזרח.
אירופה הנוצרית והעולם המוסלמי ראו במלחמות העות'מאניות באירופה מאבק להמלכת השליט המשיחי של העולם. המוסלמים האמינו כי הניצחון ישיב את "המהדי" - המשיח הנעלם, והנוצרים האמינו כי זו מלחמת אחרית הימים, אות לביאתו השנייה של ישו. אלה גם אלה ראו ביהודים שליחי השטן, והיהודים הגיבו בחזון משיחי משלהם, שבו יובסו עמי שתי הדתות המתנכלות להם.
על רקע אירועים אלו צמחה תנועת השבתאות, תנועה שהשפיעה על כל עם ישראל ומהווה לדעת מרבית החוקרים את אחד המשברים הקשים ביותר שעברו על היהדות.
היסטוריה של השבתאות
שבתי צבי, שנולד באיזמיר ב-1626 (תשעה באב ה'שפ"ו), נחשב בעיני חסידי הכת למשיח ישראל ואולי אף להתגשמות האלהות בגוף בשר. כבר מגיל צעיר עסק בקבלה והיה בקיא בשיטות השונות של המקובלים. הוא הכיר היטב את קבלת האר"י אך לא קיבל את עיקריה.
צבי הכריז על עצמו כמשיח כבר ב-1648, אך לא זכה להכרה ציבורית וראו בו חולה נפש. יש הסבורים כיום כי סבל מהפרעה דו-קוטבית. בתקופה זו החל לעבור על איסורים הלכתיים תוך כדי שהוא הוגה את השם המפורש, שהוא איסור הלכתי חמור בפני עצמו. הרבנים ובראשם רבה של איזמיר ומורו של צבי, יוסף איסקפה ופרנסי הקהילה היהודית באיזמיר לא סבלו את פגיעותיו בהלכה היהודית והוא גורש מהעיר.
שבתי צבי נדד במשך שתים-עשרה שנים במקומות שונים, בהם החמירו שיגיונותיו ועברותיו ההלכתיות. מסופר כי התחתן עם ספר תורה, נטה להעביר ימי שבת וחג לתאריכים אחרים, ביטא בעקביות את השם המפורש, התיר אכילת חֵלב ונהג לברך בשעת עברותיו "ברוך מתיר איסורים", כפרפרזה לברכה הנאמרת בברכות השחר, בהתבסס על מדרש קדום בו מוזכר רעיון זה. הוא הגיע למצרים ואחר כך לירושלים. במצרים נשא אשה מעורערת בנפשה בשם שרה, שהייתה מופקרת במנהגיה ובהתנהגותה, ונהגה להכריז שתינשא למלך המשיח. מעלליה נודעו לשבתי צבי והוא ביקש להביאה אליו למצרים כדי לקיים את הנאמר בספר הושע 'קח לך אישה זונה'. הוא אסף כסף למען ירושלים ובדרכו חזרה אליה עבר דרך סיני והגיע לעזה, בה הוא פגש בשנת 1665 את אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי העזתי, מי שיהיה נביאו.
שמאל|ממוזער|170px|נתן העזתי בציור משנת 1667
נתן העזתי, יליד ירושלים, נחשב לעילוי עוד מגיל צעיר, וכאשר נפגש עם שבתי צבי כבר יצא שמעו כמקובל גדול וכאדם שביכולתו לרפא נשמות חולות, למרות גילו הצעיר (21) ואף על פי שלא עסק בכך אלא שנה אחת. בפגישתם אמר לו נתן כי ראה חיזיון סמוך לפורים 1665 בו נאמר לו ששבתי צבי הוא גואלם של ישראל, והוא הסביר לשבתי על מקור נשמתו על פי תורת הקבלה. יחד הם החלו להפיץ את אמונתם בביאת הגואל בדמותו של שבתי צבי, ונפשותיהם נקשרו זו בזו.
בעזה ובחברון נחלה התנועה הצלחה גדולה ונתקבלה על היהודים, אך בירושלים, אליה שב צבי, המצב היה שונה. אנשי ירושלים בראשות רבי יעקב חגיז התנגדו לכת בחריפות, ולעגו לשבתי צבי באומרם 'יצא שליח ובא משיח'. לנתן היה חשוב להתקבל על לבם של רבני העיר בשל השפעתם הבינלאומית. הוא כינס תריסר ממאמיניו, אותם כינה 'שנים עשר השבטים', כדי להקריב קורבן בירושלים, ומינה את רבי יעקב נג'ארה, רבה של עזה ומראשי נאמניו, לכהן גדול. רבני ירושלים התנגדו להקרבת הקורבן וטענו כי הדבר עלול לעורר את חמתם של המוסלמים. נתן נענה להפצרות וביטל את הטקס שתכנן. לבסוף יעקב נג'ארה יצא עם השליחים אל עבר הירדן, ושם עשה "תיקון" על קבר אהרן.
שבתי צבי עצמו הוחרם על ידי הרבנים והם הסגירו אותו לידי הקאדי בנימוק שהוא רוצה למלוך, אך זה קשר קשרי ידידות עם הקאדי והוא שחררו והתיר לו לרכוב על סוס – דבר שנאסר אז על היהודים. שבתי צבי הקיף את העיר שבע פעמים, כשהוא לבוש בגד בצבע ירוק - צבעה של ספירת התפארת. תלמידיו הלכו אחריו כאחוזי דיבוק של שמחה, ושאר יהודי העיר, המומים מהשפעתו על הקאדי, השתאו לנוכח המחזה. לבסוף גברה ידם של רבני ירושלים והם הכריחו את צבי לעזוב את העיר. הוא שב לאיזמיר והתקבל כמלך ישראל, השתלט על הקהילה היהודית, הדיח את אחד הרבנים ממתנגדיו, ומינה במקומו את רבי חיים בנבנישתי, שאחרי תקופת פקפוקים היה לו תומך רבי חיים בנבנישתי חיבר את ספר הפסקים על שולחן ערוך, "כנסת הגדולה", ונחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכות בעת החדשה.
נתן החל לכתוב דרושים קבליים המראים ששבתי צבי הוא המשיח. דרושיו עמוקים מאוד ורואים בהם את עמקותו הרעיונית והיקף ידיעותיו:
נתן ושבתי צבי הכריזו על ביטולן של חלק מהמצוות המעשיות והתירו לעבור על עברות חמורות, בעיקר אלו שיש בהן חיוב כרת, בנמקם זאת בכך שמצוות אלו היו אמצעי להביא את המשיח וכשזה כבר בא, בטלה תקפותן ממילא. תיקון חצות כאבלות על חורבן הבית בוטל. צום תשעה באב בוטל אף הוא וביום זה היו חוגגים חברי הכת את יום גאולתם של ישראל. כמו כן בוטלו כוונות האר"י, בנימוק שהן שייכות לזמן הגלות בלבד. מתנגדי הכת טענו כי שבתי צבי ותלמידיו מקיימים טקסי אורגיה המוניים, וגם יחסים הומוסקסואליים.
ההתאסלמות
בפומבי הייתה הקריאה שיצאה מתנועת השבתאות קריאה לחזרה בתשובה. שמועות על מלכות המשיח, ועל כך שהוא עומד להדיח את השליט העות'מאני ולתפוס את מקומו, רדפו זו את זו. סופר שעשרת השבטים התגלו, ושמכה ופרס נפלו לידי המשיח. בתימן חיבר רבי שלום שבזי שירי הלל לשבתי צבי. אפילו העיתונות הבינלאומית הקדישה מקום רב לשמועות. מרבית העם האמין כי בא לציון גואל ופסה מלכות הרשעה מן הארץ, ואנשים מכרו את בתיהם ורכושם בגולה בתכנון לעלות לארץ ישראל. מקורבי הכת פסקו לקיים חלק מהמצוות כהלכתם וחיכו למוצא פיו של נתן שיאמר להם את המעשה אשר יעשו והדרך בה ילכו. לא יהודים בלבד היו שותפים לאמונה זאת, אלא גם בחוגים נוצריים רווחה באותה שעה האמונה שזוהי אחרית הימים. תעניות לאות תשובה היו מתערבים בהתפרצויות של שמחה, והיהודים הרימו ראש כנגד הגויים.
בשנת 1666 (ה'תכ"ו) יצא שבתי צבי מאיזמיר לקושטא, על מנת להפגש עם השולטן במטרה שיכיר במשיחיותו. עם הגיעו לקושטא נאסר שבתי צבי והוגלה לכלא במבצר גליפולי. חסידיו, שראו בכך סימן ליסורי המשיח עליהם דובר רבות במסורת, נהגו לבקרו לעיתים תכופות. עד מהרה הפך הכלא למקום עלייה לרגל והחסידים כינו את בית המאסר "מגדל עוז". צבי ישב בגליפולי והמשיך להנהיג את חסידיו, אך בחודש אלול ה'תכ"ו החליטו השלטונות לסיים את הפרשה. שבתי צבי הובא בפני מועצת השולטן וניתנה לו האפשרות לבחור בין הוצאה להורג לבין התאסלמות. שבתי צבי בחר להתאסלם.
התאסלמותו הכתה בתדהמה את מאמיניו ומרביתם זנחו את התקווה המשיחית שתלו בו, אך רבים ממאמיניו, בראשות נתן העזתי, הוסיפו להאמין בו בדבקות, ורבים אף התאסלמו בעקבותיו. נתן העזתי המשיך להפיץ את תורתו ונימק את התאסלמות המשיח כצורך הכרחי לרדת לקליפות האסלאם כדי להעלות מתוכן ניצוצות של קדושה. הוגים שבתאיים אחרים, דוגמת אברהם מיכאל קרדוזו, נתנו פרשנויות אחרות להתאסלמות. צבי נשאר באדריאנופול כמנהיגן של המשפחות שהתאסלמו יחד אתו; התגלויותיו לא פסקו והוא ניהל יחד עם קהילתו אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי. בשנת ה'תל"ב (1672) נעצר שבתי צבי בשנית בעוון בגידה באסלאם בעת שביקר בבית כנסת בקושטא, והוגלה למבצר אולציניו שבאלבניה (כיום במונטנגרו), בו שהה עד מותו.
שבתי צבי מת ביום כיפור שנת תל"ז (1676) כשהיה בן 50, ואף מותו נחשב על ידי חסידיו כפרק נוסף בתהליך הקוסמי בדרך לגאולה הסופית. נתן העזתי המשיך להסביר כל תופעה על פי שיטתו בקבלה וטען שבמותו, שבתי צבי נבלע באורות האצילות, כלומר הפך לחלק מהאלוהות. נתן העזתי מת בי"א בשבט ה'ת"ם (1680) בסקופיה שבמקדוניה.
הכתות השבתאיות לאחר מותו של שבתי צבי
ממוזער|שמאל|130px|יעקב פרנק
התאסלמותו ומותו של שבתי צבי הכו בהלם את רבבות מאמיניו. רובם המכריע נטש את האמונה בו ושב לאמונה המסורתית, אך חלקים גדולים באומה התקשו לזנוח את התקוות המשיחיות שפיתחו. במשך שנים רבות עדיין התקיימו קבוצות שבתאיות, חלקן בסתר וחלקן בגלוי, ברחבי אירופה ובעיקר בבלקן ובטורקיה. בין השבתאים עצמם לא שררה תמימות דעים באשר לסיבת ההמרה והמוות. היו שכפרו בהמרה, ואפילו במוות, וטענו שמדובר באחיזת עיניים וכי שבתי צבי עצמו ישוב ויתגלה. היו שתלו בכך טעמים קבליים ומיסטיים, והיו שטענו כי נשמת שבתי צבי התגלגלה באנשים אחרים, דוגמת ברוכיה רוסו, מראשי כת הדונמה, ויעקב פרנק, מנהיג הפרנקיסטים בפולין. שבתאים אחרים גרסו ששבתי צבי לא מת אלא "נבלע באורות העליונים", וקבעו תאריכים שונים להתגלותו מחדש. מרבית השבתאים האמינו שבגאולה האחרונה תינתן תורה חדשה, ובביטול כמה מן הדינים על ידי שבתאי צבי ראו את תחילתה של תורה חדשה זו. סביב השאלה אם עד מתן התורה החדשה יש להמשיך לקיים את מצוות היהדות או אם אפשר כבר להפסיק לקיימן התנהלו מחלוקות רבות.
עם השנים החלה גוועת התנועה השבתאית. בשנת 1683, שבע שנים לאחר מותו של שבתי צבי, התאסלמו כשלוש מאות משפחות בסלוניקי שבראשם יוסף פילוסוף. משפחות אלו, בצירוף עם המתאסלמים מימיו של שבתי צבי, היוו את הגרעין לכת הדונמה. מרכזם היה בסלוניקי וחלקם התיישבו באדריאנופול. לבסוף התפצלו הללו לשלוש כתות שונות, שהעיקרית והקיצונית בהן היא הכת שהנהיג ברוכיה רוסו. רוסו נחשב למשיח השבתאי הבא, ובפולחן עדתו נפרצו גדרי העריות בצורה חריפה יותר מאשר בימי שבתי צבי. מרכז גדול נוסף של כתות שבתאיות היה באיטליה, שם רבו הגילויים מפי מגידים מן השמיים, והפן הנבואי גדול בה יותר מאשר מקומות אחרים. במהלך המאה ה-18 התמעטו שרידי השבתאים בקרב היהודים, והרבנים ומנהיגי הקהילות ניהלו נגדם מלחמה עיקשת. באירופה ידועים המקרים של המטיפים השבתאיים נחמיה חייא חיון, חיים מלאך, יצחק קיידאנר מזולקווא, ומרדכי מוכיח מאייזנשטט.
אחד הלקחים שהופקו מפרשת השבתאות הייתה הטלת איסורים והגבלות חמורות על העיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ועד ארבע ארצות פרסם איסור גורף על לימוד קבלה קודם לגיל ארבעים ועיסוק מוקדם בלימוד תלמוד ופוסקים. גם לאחר הטלת האיסורים נחשדו עדיין רבנים רבים שעסקו בקבלה בנטייה לשבתאות, אך להבדיל מתנועת השבתאות המקורית, רובם היו שבתאים חסידים שלא התירו עבירה על איסורים הלכתיים, אך באמונתם היו גם מוטיבים שבתאיים, והם תמכו חומרית בשבתאים מכל סוג. הרבנים יעקב עמדין ומשה חגיז שפעלו בגרמניה ובירושלים התפרסמו ברדיפה האובססיבית והקנאית נגד כל חשוד בשבתאות. בין השאר נחשד בשבתאות רבי יהונתן אייבשיץ, מחשובי רבני גרמניה, על ידי רבי יעקב עמדין. עמדין טען כי אייבשיץ נהג למסור לחולים קמעות לרפואה ובהם רמזים שבתאיים. המחלוקת שפרצה בין עמדין ואייבשיץ גרפה רבים מרבני אירופה, שמרביתם צידדו בצדקתו של אייבשיץ, אך כיום מקובלת במחקר דעתו של פרופ' גרשם שלום שקיבל את גרסתו של עמדין כי אייבשיץ היה שבתאי. מלחמה מפורסמת שניהל רבי משה חגיז הייתה נגד רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל), אותו האשים חגיז בנבואת שקר ובשבתאות. רמח"ל מצידו חיבר ספר בשם "קנאת ה' צבאות" בו הוא מתפלמס עם השבתאות מנקודת מבט תאולוגית-קבלית באופן שיטתי. עמדין עצמו גם עסק בניסיונות תאולוגיים לקעקע את יסודותיה הקבליים של השבתאות. לצורך כך הוא חיבר את ספרו "מטפחת ספרים", בו פקפק בקדמותם של חלקים מספר הזוהר ובאמינות גרסאותיו המצויות בידינו. הוא גם גינה את העיסוק בפילוסופיה, וכפר בכך שהרמב"ם חיבר את ספרו מורה נבוכים.
באמצע המאה ה-18 הייתה התפרצות שבתאית גדולה בפולין, כאשר הקים יעקב פרנק את התנועה הפרנקיסטית וטען שנשמתו של שבתי צבי התגלגלה לתוכו. הפרנקיסטים המשיכו במנהגי הפריצות וגילוי העריות של השבתאים, ויש האומרים כי יעקב פרנק עצמו נהג לקיים יחסי מין עם בתו רחל כחיקוי לזיווג זעיר אנפין והמלכות. סופה של התנועה הפרנקיסטית היה כאשר מאמיניה התנצרו בשנת 1759. שנים מעטות לאחר התנצרותם של הפרנקיסטים וגוויעת התנועה השבתאית באירופה, זכרה התעורר לתקופה קצרה כאשר פרץ הפולמוס על תנועת החסידות, שהואשמה בידי מתנגדיה בהיבטים מסוימים של שבתאות. בתורת החסידות יש כמה דברים שזוהו בידי מתנגדיה כדעות שבתאיות, כגון תמיכה בהשקפה השבתאית בתפיסה של "עבירה לשמה", מקום גדול לאמונה בכוחו של הצדיק וביכולותיו לשנות סדרי עולם ולהתקשר עם העליונים, התעסקות בחומריות במטרה לקדש את עולם החולין, וזלזול בפרטים הלכתיים, שהתקיים בחצרות חסידיות מסוימות, שטענו כי הכוונה יותר חשובה מהעשייה. דרכם של מתנגדי החסידות לא צלחה והיא התקבלה כזרם לגיטימי ביהדות, ההאשמות נגדה פחתו וכמעט שנעלמו בדורנו.
פרופסור יהודה ליבס חקר רבות את ספריו של רבי מנחם מנדל משקלוב, תלמידו של הגאון מווילנה, ומצא בהם יחס אמביוולנטי לשבתאות ולשבתי צבי. הוא מצא גימטריאות רבות הרומזות לשבתי צבי ולרבי העשיל צורף, מקובל שבתאי שפעל בווילנה, שמפירושם עולה שרבי מנחם מנדל ראה בשבתי צבי משיח אמיתי, שלולא היה נגוע בגאווה ובשאיפה חקרנית מדי היה זוכה להיות המשיח בפועל, וגם כשלא זכה לכך, הרי שפעילותו עדיין מהווה שלב הכרחי לקירוב הגאולה. כמו כן קיימת עדות לפיה הכת הפרנקיסטית ראתה את הגר"א כרבה ומורה דרכה הרוחני, למרות שהגר"א עצמו בוודאי התנגד לשבתאות.
השבתאים כיום
בימינו הכת השבתאית היחידה ששרדה היא כת הדונמה, שמרכזה העיקרי נמצא בטורקיה.
אחד ממנהיגי מזימת הרצח נגד הנשיא מוסטפא כמאל אטאטורק באיזמיר לאחר הקמת הרפובליקה הטורקית היה מהמט ג'וויד בייAndrew Mango, Atatürk, John Murray, 1999, pp. 448-453 שהוא דונמה,Ilgaz Zorlu, Evet, Ben Selânikliyim: Türkiye Sabetaycılığı, Belge Yayınları, 1999, p. 223.Yusuf Besalel, Osmanlı ve Türk Yahudileri, Gözlem Kitabevi, 1999, p. 210.Rıfat N. Bali, Musa'nın Evlatları, Cumhuriyet'in Yurttaşları, İletişim Yayınları, 2001, p. 54. החבר המייסד של ועדת האיחוד והקידמה ושר האוצר לשעבר של האימפריה העות'מאנית. לאחר חקירה ממשלתית נרחבת, ג'וויד ביי הורשע ולאחר מכן הוצא להורג בתלייה ב-26 באוגוסט 1926 באנקרה.
כאמור, ראשיתה של ה"דונמה" בסלוניקי בשנת 1683, ואליה הצטרפו בני המשפחות שהתאסלמו בימי שבתי צבי. במאה ה-18 מנו כבר 3,000 נפש, בסוף המאה ה-19 מנו למעלה מעשרת אלפים, וברבע הראשון של המאה העשרים מניינם היה בין 13–15 אלף נפש. בני הכת נמצאו בעמדות חשובות בסלוניקי במסחר ובבנקים, והם חדרו גם לחוגי האינטליגנציה המקצועית כעורכי דין וכרופאים ומהם שימשו גם כפקידים ממשלתיים.
במשך כל הדורות חיו חברי הכת כמוסלמים כלפי חוץ אך לא התקבלו כמוסלמים מן השורה. גם היהודים וגם המוסלמים לא התחתנו בם והם נידונו לאנדוגמיה. כנראה שחברי הכת המשיכו בשבירת הטאבו של גילוי עריות, ונטען שבפולחנם הפנימי נמשכות האורגיות ההמוניות וביטול המוסכמות המיניות של דתות המערב.
בימים אלו הכת נמצאת במצב של חילון והתבוללות.
תורת השבתאות
אף על פי ששבתי צבי הושפע יותר מספרות הקבלה הקדם לוריאנית, תורת השבתאות מבוססת בעיקרה על קבלת האר"י. הסיבה לכך נעוצה בהשפעתה על דובר הכת ויוצר שיטתה בקבלה - נתן העזתי. בקבלה הלוריאנית יש מתח משיחי רב וההסברים על הגאולה בכתבים אלו עמוקים מאוד. נתן הגה רבות בספרי הקבלה, בעיקר בקבלת הרמ"ק והאר"י ויצר משילוב של שיטותיהם משנה סדורה ומוטעמת המכוונת כולה להוכיח ששבתי צבי הוא משיח ישראל המיוחל. אף גדולי המקובלים מודים שתורת השבתאות היא אחת מהתורות הגדולות שנהגו בתולדות הקבלה.
נתן נהג לטייל עם תלמידיו לאורך החוף וללמדם דרושים קבליים הסובבים סביב דמותו של המשיח. ספריו העיקריים הם "ספר הבריאה", "שערי הדעת" ו"דרוש התנינים" על הזהר, בהם נפרסות דעותיו החדשניות, שנתן ראה בהן המשך של תורת האר"י. בתורתו תופסת מקום מרכזי הביוגרפיה של נשמת המשיח ושל נשמתו שלו. הגלגולים שעברו נשמותיהם מתחילים מתקופת הבריאה ועד להתגלות אור המשיח בגוף אדם, לכאורה בשבתי צבי. הוא מייחס לנשמתו ולנשמת שבתי צבי משמעויות קוסמיות.
תורת האלוהות של שבתי צבי
שורשה של המשנה השבתאית בפרשנותו של שבתי צבי למושג האלוהות. צבי הוטרד רבות מהיחס בין האין סוף לבין הספירות המתוארות בספרות הקבלית כאילו הן המנהיגות את העולם. שבתי צבי לא קיבל את הפרשנות הלוריאנית, שהורחבה בידי מקובלים רבים מאוחר יותר, שראתה בספירות ביטויים של הרצון האינסופי בלבד, ונצמד לפשט הטקסטים בספר הזוהר. עוד בצעירותו, בשבתו באיזמיר, החל מגבש שבתי צבי את מושג האלוהות שלו, שגרס ניתוק מוחלט בין האין סוף הנצחי, מסבב כל הסיבות, ובין העולם. הוא טען שהאין סוף אינו משפיע ואינו משגיח על העולם כלל, ואילו "זעיר אנפין", ספירת ה"תפארת", הוא "אלוהי ישראל" בורא העולם ומנהיגו שאותו יש לעבוד. שבתי צבי ידע כי השקפה רדיקלית זו על האלוהות, שהיא בעלת דמיון רב לשיטתו של הפילוסוף היווני אפיקורוס, לא תתקבל בברכה, ולימד אותה רק לתלמידיו הקרובים ביותר. היא מצאה ביטוי רב בכתביהם של הוגים שבתאיים מאוחרים, בעיקר אצל אברהם מיכאל קרדוזו, ובפרט בספר שייחס קרדוזו לשבתי צבי עצמו "רזא דמהימנותא".
בין השבתאים עצמם לא שררה אחדות דעים בשאלת התגשמות האלוהות. בעוד נתן העזתי, ובעקבותיו שמואל פרימו (סופרו של שבתי צבי), גרסו אחדות מלאה בין המשיח שבתי צבי ובין האלוהות, היו מקובלים שבתאיים שהתנגדו לתפיסה זו, ובראשם אברהם קרדוזו שטען כי האלהת שבתי צבי היא כפירה וניהל מערכה עיקשת נגד פרימו וחבריו. נקודת מחלוקת הפוכה בין שבתי צבי עצמו ותלמידיו נתן העזתי ופרימו ובין קרדוזו התגלעה סביב היחס שבין האין סוף, הסיבה הראשונה והמנותקת מהעולם לפי השבתאים, ובין ספירת התפארת "אלוהי ישראל" לשיטתם. בעוד שבתי צבי מייחל לאיחודם של האין סוף ואלוהי ישראל בשעת התיקון השלם, טענו קרדוזו ותלמידיו כי גישה זו היא הגשמה וכי הנתק בין הסיבה הראשונה והשנייה הוא מוחלט.
הנחש ונשמת המשיח
בדומה ובשונה ממיתוסים מהעולם העתיק, גם בתנ"ך מופיעים סיפורים על ראשית המציאות ועל היצורים שהיו קיימים בעולם טרם נעשה סדר בתהליכי הבריאה. במקרא יש רמזים למאבקיו של אלוהי ישראל בנחש בריח ובתנין - נציגיה של מלכות האופל והרשע:
לפי תורת השבתאות, אין בדברים אלו רמז למאבק בין שני כוחות נבדלים - טוב ורוע, אור וחושך וכו' - אלא מאבק בין שתי בחינות שונות באלוהות עצמה, כלומר הנחש הוא התגלמות של אחת הבחינות. על פי מסורת קדומה, הנחש היה בעל כנפיים וידע לעוף כאחד השרפים:
הנחש פועל להביא להרמוניה ואיזון באלוהות ופועלו חיובי והכרחי. על פי השבתאות, הנחש הוא לא אחר מאשר שבתי צבי, ניצוץ אלוהי שמטרתו להביא גאולה לעולם ובכך לגאול אף את האלוהות. בתפיסה זאת ניכרת השפעת הפרשנות של רבי יוסף אבן טבול, תלמיד האר"י שהסביר את הצמצום בקבלת רבו באופן שונה מהסברו של גדול תלמידי האר"י, רבי חיים ויטאל. לפי אבן טבול, הצמצום הוא פעולה שנעשית באור אין-סוף כדי להיפטר ממידת הדין שהייתה גלומה בו והוא נבע מרצון האלוהות להיטהר.
תורת השבתאות איננה המצאה חדשה אלא פרשנות רדיקלית ועמוקה לטקסטים קבליים חשובים וכשרים. כך למשל כותב מקובל חשוב שחי שנים רבות לפני תנועת השבתאות:
גם בספר הזוהר מתואר הנחש כמי שפותח את רחם השכינה. דווקא הוא זה שיכול לרכז את הדינים הנמצאים בנקביות האלוהית ולטהרם. במיתוס השבתאי המשיח הגואל נתפס כנחש קדוש הרובץ במקום הטומאה, והוא נאבק בה כדי לברור את הניצוצות מן הקליפות. נתן מזכיר בהקשר זה את הנחש נחושתן שמשה רבנו צווה להכין במדבר כדי לרפא את אלו המסתכלים בו.
הרבנים שאינם שבתאים פרשו את נושא הנחש על פי מאמר הגמרא על הפסוק: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים " (בראשית א' כא') כמו מאמר המדרש על הפסוק: "ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם". בהקשר זה מובאים הפסוקים על בריאת הלוויתן והנחש האדירים כדי להאדיר את מעשה בריאתם, ואילו השמדתם כדי להדגיש את דאגת האל לקיום העולם.
הסבר השינויים וההתאסלמות
נתן העזתי, שהיה אדם כריזמטי מאוד ורטוריקן מעולה, הסביר את השינויים בתחושותיו של שבתי צבי, שכנראה נבעו מהפרעה דו-קוטבית, כמלחמה רוחנית שהמשיח מנהל נגד כוחות הטומאה. לאחר התאסלמותו של שבתי צבי, גיבש נתן את האידאולוגיה העיקרית של תורת השבתאות שלפיה הראיה החזקה ביותר למשחיותו של צבי היא השפלתו ונחיתותו. מה שנראה כלפי חוץ כירידה אינו אלא סוד כמוס המתרחש בעולמות אלוהיים, מאבק סופי במלחמה נגד כוחות הדין. גם בזה מסתמך נתן על מסורות עתיקות בהם המשיח הוא אדם נבזה ושפל, נפסד ומנודה. נתן העניק ססגוניות למשנתו בהציבו את גיבורה כאדם בעל אישיות מיתולוגית.
המחלוקת הקשה ביותר בין השבתאים ובין עצמם שררה סביב שאלת ההתאסלמות ומאמציו של שבתי צבי לאסלם את מאמיניו. נתן העזתי סבר כי רק מי שהצטווה בידי שבתי צבי להתאסלם חייב לעשות זאת ומוטל עליו ה"תיקון" שבהתאסלמות, ולכן הורה לתלמידיו להתחמק ממפגשים עם שבתי צבי בשעות ההתרוממות שלו שאז "מבקש להכניס כל בני ישראל בדת ישמעאל". שבתאים אחרים כאברהם קרדוזו סברו כי ה"תיקון" שבהמרת הדת מוטל אך ורק על המשיח עצמו ולא על אף אחד אחר, וכי מעשיו לאחר ההמרה נובעים משפל המדרגה שנפל אליה. שבתאים קיצוניים יותר הסיקו כי הגאולה תבוא לאחר שכל מאמיני המשיח ימירו את דתם, ורבים מהם התאסלמו או התנצרו.
דמויות מרכזיות בתנועה השבתאית
שבתי צבי - משיחה של התנועה.
נתן העזתי - נביא התנועה.
שמואל פרימו - דרשן מפורסם יליד ירושלים, מזכירו האישי של שבתי צבי, ומראשי נאמניו של נתן העזתי עד יום מותו.
מתתיהו בלוך אשכנזי - רב מירושלים שדבק בשבתי צבי. הפיץ את דבר התנועה במצרים.
משה פיניירו - ידיד נעוריו של שבתי צבי, שגורש עמו מאיזמיר והתיישב בליוורנו שבאיטליה והיה שם ראש למאמיני שבתי צבי.
אלישע חיים אשכנזי - אביו של נתן העזתי. שד"ר ירושלמי שעסק בהדפסת כתבי קבלה.
אברהם היכיני - מרבני קושטא.
שמואל גנדור - רב ממצרים שליווה את נתן העזתי עד מותו.
ישראל חזן - תלמידו של נתן העזתי. חיבר מספר רב של חיבורים שבתאיים קבליים.
יוסף פילוסוף - חותנו האחרון של שבתי צבי, וראש 200 המשפחות שהתאסלמו בסלוניקי בשנת 1683 והקימו את כת הדונמה.
אברהם מיכאל קרדוזו - מגדולי ההוגים השבתאיים. נולד כנוצרי למשפחת אנוסים בפורטוגל, שב ליהדות והתיישב בטריפולי שבלוב.
ברוכיה רוסו - נקרא גם ברוך קוניו. מראשי כת הדונמה.
מרדכי מוכיח מאייזנשטט שבאוסטריה.
נחמיה חייא חיון - מטיף שבתאי באירופה בדור שלאחר מותם של שבתי צבי ונתן העזתי.
חיים מלאך - מראשי השבתאים במזרח אירופה, אחר כך בירושלים ושנית בפולין.
העשיל צורף - מקובל וילנאי שפעל גם בקראקא וטען להיותו ממשיך של רבי נתן שפירא בעל מגלה עמוקות. כתביו הועתקו ביראת כבוד על ידי החסידים, ורמזים חיוביים כלפיו נמצאו גם בכתבים משל המתנגדים לחסידות.
יעקב פרנק - ראש הכת הפרנקיסטית בפולין שטען כי הוא גלגולו של שבתי צבי ולבסוף התנצר עם חסידיו.
אווה פרנק - יורשתו של יעקב במנהיגות הפרנקיסטים מחצרה באופנבך על המיין.
ראו גם
מינות (יהדות)
לקריאה נוספת
גרשם שלום, מחקרי שבתאות, הוצאת עם עובד
גרשם שלום, תולדות התנועה השבתאית: הרצאות באוניברסיטה העברית בירושלים 1939–1940, הקדימו מבוא, ערכו והביאו לדפוס יונתן מאיר, שיניצ'י יאמאמוטו, הוצאת מכון שוקן למדעי היהודות והוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב תשע"ח
בעקבות משיח: אוסף מקורות מראשית התפתחות האמונה השבתאית מלוקטים מתוך כתביו של ר' אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים אשכנזי המכונה נתן העזתי, יוצאים לאור מתוך כתבי-היד על ידי גרשם שלום, ועתה הובא לדפוס מחדש עם תיקונים והשלמות על ידי יונתן מאיר, ספרי בלימה | עלו לשלום, ירושלים וברלין תשפ"ב
מאיר בניהו, התנועה השבתאית ביוון הוצאת מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית
אלי אשד, משיח של גילוי עריות, הוצאת ספרי חמד
יעקב ברנאי, שבתאות, היבטים חברתיים, הוצאת זלמן שזר
יהודה ליבס, סוד האמונה השבתאית, הוצאת מוסד ביאליק
ישעיה תשבי, נתיבי אמונה ומינות, הוצאת מגנס
אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות,
רחל אליאור (עורכת), החלום ושברו: התנועה השבתאית וגלגוליה, ירושלים תשס"א, א-ב
מעוז כהנא, שבתי צבי איש ההלכה, ציון, שנה פ"א, תשע"ו
קישורים חיצוניים
בעקבות משיח - שבתאי צבי והתנועה השבתאית
יצחק בן-צבי, השבתאים בזמננו, באתר דעת .
כתבה על השבתאות באתר "האייל הקורא".
קריאה בטקסטים שבתאיים | פרופ' יונתן מאיר - סדרת הרצאות, באתר יוטיוב, ערוץ בית אבי חי
יהודה ליבס, צדקת הצדיק: יחס הגאון מווילנא וחוגו כלפי השבתאות
יהודה יפרח, שגעון של גאולה, פורסם במגזין סגולה
בת ציון עראקי קלורמן, התנועה השבתאית בתימן. "פעמים" 15, תשמ"ג, עמ' 47–57, מובא באתר יד יצחק בן-צבי.
'משיח שקר. על שבתי צבי', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסכטולוגיה יהודית
קטגוריה:מחלוקות ופולמוסים ביהדות | 2024-08-29T09:07:42 |
החברה הפתוחה ואויביה | ממוזער|משמאל לימין: אפלטון, הגל, מרקס
החברה הפתוחה ואויביה (באנגלית: The Open Society And Its Enemies) הוא שם ספרו של הפילוסוף קרל פופר שיצא לאור ב-1945 ומקורו בשני כרכים. בספר זה מבקר פופר הן את ההיסטוריציזם של אפלטון, הגל, מרקס ואחרים והן את השאיפה ליצירת חברה סגורה אוטופית. לטענתו, היסטוריציזם אינו יכול להיות בעל תוקף מדעי, מאחר שכמות הנתונים שישנם בעולם רבה מדי, ולא ניתן להכליל את כולם במסגרת תאוריה היסטוריוסופית אחת.
במבוא לספר כתב קרל פופר כי אם חפצים אנו בקיום הציוויליזציה שלנו, עלינו להיגמל מן ההרגל לבטל עצמנו מפני אנשים גדולים. אנשים גדולים עלולים לשגות שגיאות גדולות. המרקסיזם, למשל, עושה רדוקציה של החברה האנושית לשורת תהליכים כלכליים ותוצאותיהם. אי אפשר לבחון אם תאוריה זו נכונה, שכן כל מה שלא מתאים לתאוריה מוסבר על ידי גורם נוסף שלא התחשבו בו דיו.
השאיפה לחברה אוטופית, טוען פופר, היא שאיפה לחברה שאינה משתנה. אם החברה אוטופית אזי כל שינוי הוא הרעה בהכרח של המצב הקיים. מכאן שיצירת אוטופיה דורשת גם יצירתם של חוקים המונעים שינוי. מכיוון שאף תאוריה חברתית לא יכולה לקבל תוקף מדעי, אזי גם לא ניתן לדעת אם החברה האוטופית המוצעת היא אכן אוטופית. הבחירה באוטופיה, על פי פופר, היא הימור שמחירו כבד, שכן מרגע שנבחרה ה"אוטופיה" שוב לא ניתן לשנותה.
מכאן יוצא פופר להגנת הדמוקרטיה. לטענתו, הדמוקרטיה מאפשרת שינויים מעצם בסיסה, ומתקדמת בהדרגה לקראת חברה טובה יותר. בעולם, המשתנה תמיד, השארת האפשרות לשינוי חברתי פתוחה היא דבר שבהכרח, ואין בה מן הסיכון הכרוך בקבלת מרות אוטופית. השאלה העיקרית בדמוקרטיה לפי קרל פופר איננה איך בוחרים את השליט אלא מה הדרך האפשרית לפטר את השליט במידת הצורך.
הספר תורגם לעברית ויצא במספר מהדורות.
לקריאה נוספת
קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2003.
קישורים חיצוניים
תוכן העניינים וההקדמה באתר הוצאת שלם
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חיבורים פילוסופיים
קטגוריה:ספרות פוליטית
קטגוריה:ספרי 1945
קטגוריה:ליברליזם
קטגוריה:ספרי הוצאת שלם
קטגוריה:קרל פופר | 2024-03-25T18:05:28 |
במערב אין כל חדש | במערב אין כל חדש (בגרמנית: Im Westen nichts Neues) הוא שם ספרו האנטי מלחמתי של אריך מריה רמרק, העוסק בחוויותיו של חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה ובהשפעת המלחמה על החייל בעת החופשה בביתו. הספר הופיע ב-1929, ותורגם ל-45 שפות. בגרמניה נשרף הספר, יחד עם ספר ההמשך "הדרך חזרה" (Der Weg zurück), עם עליית הנאצים לשלטון. כיום הוא נחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הגרמנית ושל הספרות בכלל.
עלילה
הספר כתוב בגוף ראשון מפי פאול בוימר, חייל צעיר שגויס עם חבריו לספסל הלימודים לצבא הגרמני עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא מתאר לפרטי פרטים את אורח החיים והחוויות של החיילים בשדה הקרב, ככל שהמלחמה נמשכת ונקלעת למבוי סתום. התיאורים שמביא החייל משולבים בתחושותיו הקשות לגבי חוסר התוחלת שבמלחמה, וחוסר האמון שהוא חש כלפי מוריו ומנהיגיו שמרבים לדבר בזכות המלחמה, אך אינם מודעים לזוועות המתרחשות בחזית.
הספר מציג בחדות את תחושותיו של דור שלם שחייו עוצבו במהלך מלחמת העולם הראשונה. דור זה, שזכה מאוחר יותר לכינוי הדור האבוד, נשלח למלחמה בגיל 18, וכשיצא ממנה שוב לא הצליח להתאים עצמו לחברה ממנה יצא. הספר משרטט את הפער בין המלחמה, על מגוון מוראותיה, לבין החזרה אל התרבות, ואל החברה ששלחה את בניה למלחמה וצפתה בהם מתים בהמוניהם. כך, לדוגמה, כותב רמרק:
הספר עוסק רבות בהוויי החיים של חיילים. מנקמה ברס"ר שהתעלל בהם, ועד נקודת האור הגדולה - ארוחת שחיתות שנפלה על קבוצת חיילים במפתיע. אותה ארוחה היא הזיכרון הטוב שבאמצעותו מנסה המספר להרגיע את חברו הגוסס, שבוכה - לא מכאב, אלא על חייו שהולכים וכלים.
כותרת הספר כוללת אירוניה דקה. "במערב אין כל חדש" הייתה אחת ההודעות של דובר הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ומשמעותה הייתה כי אין כל שינוי במצב בחזית המערבית. בסוף הספר נהרג החייל המספר בחזית המערבית, בעוד דובר הצבא מודיע כי "במערב אין כל חדש".
נוראות המלחמה מביאים את המספר לאימוץ עמדה ביקורתית כלפי הדור המבוגר שלא היסס לשלוח את הצעירים לאימי המלחמה. הוא מבהיר כי הוא וחבריו לא הובסו, אלא נכתשו בידי אויב עדיף בכוחו, מצויד היטב, וחשוב מכל - שבע. הדור הצעיר שילם את מחיר המלחמה בגופו ובנפשו.
"במערב אין כל חדש" היה לרב מכר ושיקף את קולם של רבים. הוא שייך לגל של יצירות שנכתבו בעקבות מלחמת העולם הראשונה והתחושה הקשה ששררה באירופה בעקבותיה. ליצירות אלה אופי אנטי-מלחמתי ולעיתים אף פציפיסטי. בהן אפשר למנות גם את השירים והמחזות של ברטולט ברכט.
תרגום הספר
ממוזער|שמאל|הספר בתרגומו לעברית, 1982, תרגום: צבי ארד
ממוזער|שמאל|הספר בתרגומו ליידיש, וורשה, 1929, תרגום: פועה ראקאווסקי
הספר תורגם לשפות רבות, אף כי הוא מציב אתגרים מסובכים למתרגמים. האתגר הראשון הוא תרגום כותרת הספר, ושימור האירוניה שבו. שם הספר באנגלית הוא "All Quiet on the Western Front" - זו הייתה ההודעה המקבילה של דובר הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. טיוטות שנשמרו מעבודת התרגום הראשונה לאנגלית (המתרגם היה א.ו. וין A. W. Wheen) מראות כי המתרגם התלבט אם לתרגם את הכותרת באופן מילולי או להשתמש בהודעה המקבילה באנגלית. הספר כולל ביטויים רבים מהווי הצבא והחיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. גם בעניין זה התלבטו המתרגמים בין תרגום מילולי לבין שימוש בביטויים מקבילים של הצבאות המקומיים. תרגום הספר מגרמנית לאנגלית שימש נושא מחקר בתחום חקר התרגום, בייחוד לאור העובדה שהטיוטות מעבודת התרגום השתמרו.
תרגומים לעברית
הספר תורגם לעברית כמה פעמים. שני תרגומים לעברית יצאו במקביל בתל אביב ובוורשה כבר ב-1929, זמן קצר לאחר פרסום המהדורה המקורית. התרגום שיצא לאור בתל אביב נעשה בידי יעקב הורוביץ בהוצאת שטיבל. התרגום שיצא לאור בוורשה נקרא "במערב אין חדשות" ונעשה בידי ש. ימואלי בהוצאת ת. יקובסון ומ. גולדברג. תרגום נוסף נעשה בידי צבי ארד ויצא לאור בהוצאת זמורה ביתן, 1982. התרגום החדש ביותר לעברית נעשה בידי גדי גולדברג וראה אור ביולי 2014 בהוצאת מחברות לספרות. המתרגמים הראשונים לעברית נאלצו לתרגם את הספר כולו, כולל הכותרת שלו, באופן מילולי, כיוון שבאותה תקופה כמעט לא נעשה שימוש בשפה העברית במסגרות צבאיות, וודאי לא היה סלנג של חיילים בעברית. בתרגומים שנעשו מאוחר יותר התברר שכבר אי אפשר לשנות את כותרת הספר, כיוון שהיא הפכה למטבע לשון בעברית.
במערב אין כל חדש; תרגם מגרמנית: יעקב הורוביץ, שטיבל תל אביב, 223 עמודים, תרפ"ט 1929
במערב אין חדשות; תרגם מגרמנית: ש' ימואלי, הוצאת ת. יקובסון ומ. גולדברג ורשה, 220 עמודים, תר"צ 1929
במערב אין כל חדש; מגרמנית: צבי ארד, זמורה-ביתן תל אביב, 180 עמודים, תשמ"ב 1982
במערב אין כל חדש; תרגם מגרמנית והוסיף אחרית דבר: גדי גולדברג, מהדורה חדשה, מחברות לספרות אור יהודה, 204 עמודים, תשע"ד 2014. (מהדורה מיוחדת, 100 שנה למלחמת העולם הראשונה)
תפוצה
הספר יצא בהוצאת אולשטיין בברלין, למרות שהלקטורים של ההוצאה טענו שאין לו סיכוי כי אין ביקוש לספרי מלחמה, הודות להתעקשותו של פרנץ אולשטיין, שלקח על עצמו את הסיכון של כישלון הספר.
ביוני 1929 נמסר שהספר נמכר במעל חצי מיליון עותקים. שנה לאחר מכן, ביוני 1930, פורסם שהספר נמכר בגרמנית במעל מיליון עותקים, תורגם ל-29 שפות ובסך הכל נמכר במעל 3 מיליון עותקים.
רבים ביקרו את הספר, בטענה כי רמארק השמיץ את מאמץ המלחמה הגרמני, והגזים את זוועות המלחמה כדי לקדם אג'נדה פציפיסטית. אנשי המפלגה הנאצית היו ממובילי אותה ביקורת. עם צאת העיבוד הקולנועי של הסרט ב-1930, הפריעו פלוגות נאציות להקרנות, ואף מנעו אותן בכוח. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, הספר היה בין הראשונים להישרף בציבור בשל הגדרתו כ-"אמנות מנוונת".
בשנת 1930 עובד הספר לראשונה לסרט בעל אותו שם בבימויו של לואיס מיילסטון.
בשנת 1979 יצא עיבוד מחדש - במערב אין כל חדש בבימויו של דלברט מאן.
בשנת 2022 יצא עיבוד נוסף - במערב אין כל חדש בבימויו של אדוארד ברגר.
ראו גם
ספרי מלחמת העולם הראשונה
הדור האבוד
במערב אין כל חדש (סרט, 1930) – סרט דרמה משנת 1930, על פי ספרו של אריך מריה רמרק
במערב אין כל חדש (סרט, 1979) – סרט דרמה משנת 1979, על פי ספרו של אריך מריה רמרק
במערב אין כל חדש (סרט, 2022) – סרט דרמה משנת 2022, על פי ספרו של אריך מריה רמרק
קישורים חיצוניים
ישי קיצ'לס, הספר שהיטלר רצה להשמיד הופך לסרט בגרמנית, ישראל היום, 27 באוקטובר 2022
גדעון טורי, בין שתי נקודות עובר יותר מקו (לאו-דווקא ישר) אחד: איתור תחנות ביניים והאפשרות לשחזר תהליכי תרגום, מאמר המדגים באמצעות תרגום הספר "במערב אין כל חדש" את עקרונות "חקר התרגום".
הערות שוליים
*
קטגוריה:רומנים היסטוריים
קטגוריה:ספרי מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:ספרי 1929
קטגוריה:אי-אלימות באמנות
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: תרבות
קטגוריה:ספרי רמרק
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי גרמניה הנאצית
קטגוריה:ספרי זמורה ביתן | 2024-08-02T07:26:44 |
לוח גזר | 250px|ממוזער|שמאל|צילום לוח גזר המקורי באוסף המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול
לוח גזר הוא לוח אבן גיר המתוארך למאה העשירית עד השמינית לפנה"ס, שנמצא בשנת 1908 בתל גזר על ידי הארכאולוג הבריטי רוברט מקאליסטר. חקוקה עליו כתובת שרוב האפיגרפים מסווגים כאלפבית פיניקי, אשר לפי השערה נפוצה היא לוח שנה חקלאי. לאחר גילויו נלקח על-ידי העות'מאנים למוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול. לוח גזר נחשב במשך זמן רב לכתובת הארכאולוגית העתיקה ביותר בכתב עברי קדום, אף כי התיארוך שלו הוא הערכה בלבד.
תיאור הכתובת
הכתובת חרוטה על לוח אבן גיר, שגובהו 11.1 ס"מ ורוחבו 7.2 ס"מ, בניב כנעני כלשהו, וכוללת כתובת בת תשע שורות בעלות תוכן הקשור בחקלאות, ונחתמות במילה "אבי" הכתובה במאונך לשאר הכתובת, כנראה שם הכותב. מקובל לשער שמדובר בלוח שנה חקלאי.
הלוח התגלה על פני השטח, ולא בשכבה ארכאולוגית מתוארכת, ולכן תיארוכו אינו ברור. הערכות שונות לתיארוכו מתבססות בעיקר על השפה ועל סגנון הכתב. היו שתיארכו אותו למאה ה-10 לפנה"ס, ולפיכך תיארו אותו ככתובת העתיקה ביותר בכתב עברי קדום עד גילויה של אבן תל זית. על-פי השוואה לכתובות אחרות מאותה תקופה, הארכאולוגים מאוניברסיטת תל אביב ישראל פינקלשטיין ויונתן זאס העריכו את זמן כתיבתו למאה ה-9 או ה-8 לפנה"ס. הם מצטטים את האפיגרף האמריקני כריסטופר רולסטון שסיווג את הכתב כאלפבית פיניקי, ואת האפיגרף הצרפתי אנדרה למייר שסיווג אותו כ"פלשתי", ובמקום אחר "פרוטו-פלשתי או פרוטו-עברי, תלוי בתיארוך".
בטקסט אין הפרדה למילים אבל מצוין קו המפריד בין יחידות. כמו כן, כמנהג אותה תקופה הכתיב הוא עיצורי לגמרי, וכמעט שאין שימוש באמות קריאה לציון התנועות (אותיות אהו"י מופיעות רק כשהן מסמנות עיצורים).
הכתובת
הכתובת ידועה בסימון KAI 182.שמאל|ממוזער|230px|לוח גזר (העתק המוצג במוזיאון ישראל)
+הכתובת בכתב עברי עתיקתעתיק לכתב מרובע𐤉𐤓𐤇𐤅𐤀𐤎𐤐.𐤉𐤓𐤇𐤅𐤆
𐤓𐤏.𐤉𐤓𐤇𐤅𐤋𐤒𐤔
𐤉𐤓𐤇𐤏𐤑𐤃𐤐𐤔𐤕
𐤉𐤓𐤇𐤒𐤑𐤓𐤔𐤏𐤓𐤌
𐤉𐤓𐤇𐤒𐤑𐤓𐤅𐤊𐤋
𐤉𐤓𐤇𐤅𐤆𐤌𐤓
𐤉𐤓𐤇𐤒𐤑
𐤀𐤁𐤉 (במאונך משמאל)ירחואספ|ירחוז
רע|ירחולקש
ירחעצדפשת
ירחקצרשערמ
ירחקצרוכל
ירחוזמר
ירחקצ
אבי
פירוש הכתובת
שמאל|ממוזער|250px|העתק של לוח גזר בתל גזר.
הכתיב "ירחו" בכתובת הוא מופע חריג בשפה העברית המקראית כמו גם בשפתנו היום. בעיה נוספת שהתעוררה היא שהלוח מונה רק שמונה עונות, ובהנחה שכל עונה היא ירח-חודש אחד הרי שחסרים ארבעה חדשים למניין של שנה שלמה. סיבות אלו הביאו את החוקרים לשער שהכתיב "ירחו" המופיע רק בחצי מהמקרים - מכוון לשני חודשים, כך שמתקבלות ארבע עונות בנות חודשיים כל אחת, וארבע עונות של חודש אחד, ובסך הכול שנים-עשר חודשים.
הערה: הניקוד להלן נועד להקל על הקריאה ואינו משקף בהכרח את אופן הגיית המילים בזמן שנכתבו. הדבר נכון במיוחד לגבי מילים במשקל סגולי (זרע, לקש, זמר וכדומה).
יַרְחו אָסִ(י)ף - שני חודשי אסיף - תשרי וחשוון.
יַרְחו זֶרַע - הזריעה בכסלו וטבת.
יַרְחו לֶקֶשׁ - שני חודשי זריעה מאוחרת - שבט ואדר.
יֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָ(ה) - חודש עקירת הפשתה - חודש ניסן.
יֶרַח קְצִ(י)ר שְׂע(וֹ)רִם - חודש קציר השעורים - חודש אייר.
יֶרַח קָצ(וֹ)ר וְכַלֵּ(ה) - חודש סוף הקציר וכנראה קציר החיטה - חודש סיוון. השערה נוספת - כֵל מלשון מדידה, כמו , כלומר החודש בו קוצרים את התבואה ומודדים אותה.
יַרְחו זֶמֶר - שני חודשים של בציר - תמוז ואב.
יֶרַח קֵץ - חודש הקיץ, קטיפת פירות הקיץ, למשל תאנים - חודש אלול.
בקצה השמאלי התחתון מופיעה במאונך המילה "אבי[ה]", ככל הנראה שמו של הכותב.
הלוח מלמד כי השנה בתקופה העתיקה הייתה שנה חקלאית, שהתחילה בחודש תשרי ונגמרה בחודש אלול. ייתכן שלוח שנה קדום זה התפתח בהמשך ללוח השנה העברי.דוקטור ציפי יבין, לוח השנה העברי בעקבות "לוח גזר"
מטרת הכתובת אינה ברורה. בין ההשערות השונות שהועלו הוצע שזוהי פקודה מטעם השלטון, תקנון של סדר העבודות החקלאיות המקובל, שיר חקלאי, או שרשימה הקשורה לתשלומים שחלו בחודשים אלה.
על פי ציפורה יבין, ביסוסו של לוח שנה מתוך סדרה קבועה של פעולות חקלאיות, להבדיל מלוח שנה שבסיסו מניעים פוליטיים, הוא עדות לאוכלוסייה חקלאית שפועלת ביציבות, ביטחון ובעצמאות יחסיים. יבין שיערה שהתקיים שלב ביניים בו לצד לוח שנה ממלכתי שנקבע ממניעים של גיבוש זהות קולקטיבית, התבצע גם שימוש מקביל בלוח השנה החקלאי שנמצא בגזר, לצורך יומיומי לוגיסטי.
ראו גם
אבן תל זית
רשימת ממצאים מרכזיים בארכאולוגיה מקראית
רשימת כתובות כנעניות וארמיות
לקריאה נוספת
נפתלי הרץ טור-סיני, להבנתו של לוח גזר. בתוך: הלשון והספר, כרך הלשון. ירושלים, תשי"ד. עמ' 44–52.
Albright, W.F. The Gezer Calendar in "Bulletin of the American Schools of Oriental Research" (BASOR). 1943. Volume 92:16-26.
.
קישורים חיצוניים
לוח גזר באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
לוח גזר במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול
לוח גזר
דבר היום: בקשיש? על לוח גזר, מתוך הפודקאסט "דברי הימים" של אילן אבקסיס
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
גזר
קטגוריה:מוזיאון ישראל: ארכאולוגיה
קטגוריה:אוסף המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול
קטגוריה:יצירות שנתגלו
קטגוריה:כתובות KAI
קטגוריה:ממצאים ארכאולוגיים מאבן | 2024-10-19T11:51:50 |
אריך מריה רמרק | שמאל|ממוזער|200px|vxupr|הסופר במרץ 1939
שמאל|ממוזער|200px|אריך מריה רמרק, בשנת 1929
אֶריך מריה רֶמַרְק (בגרמנית: Erich Maria Remarque; 22 ביוני 1898 – 25 בספטמבר 1970) הוא שם העט של אריך פאול רֶמַרְק (Erich Paul Remark), סופר גרמני.
קורות חייו
נעוריו
רמרק נולד באוסנבריק, כבנם של פטר פרנץ רמרק, שהיה כורך עני, בן למשפחה ממוצא צרפתי שעברה תהליך של גרמניזציה ואנה מריה לבית שטאלקנכט (Stallknecht). המשפחה שינתה את מקום מגוריה בעיר לעיתים קרובות. ב-1900 נולדה אחותו ארנה (Erna) ושנה לאחר מכן מת אחיו, תאודור, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. כעבור שנה נוספת, ב-1903, נולדה אחותו, אלפרידה (Elfriede). בשנים 1912-1904 למד בבית הספר העממי ולאחר מכן למד שלוש שנים בסמינר קתולי למורים. רמרק הצטיין בלימודיו ולפי עדות חבריו ללימודים היה תמיד התלמיד המצטיין.
ב-1915 המשיך לימודיו בסמינר קתולי למורים באוסנבריק והצטרף לחוג צעירים (Traumbudenkreis) שנפגשו בעליית הגג שבה התגורר חברו, פריץ הרסטמאייר. בחוג הכיר רמרק ציירים, סופרים, מוזיקאים ובוהמיינים בתחילת דרכם ואלה סיפקו לו השראה.
בגיל 16 התחיל את כתיבת הנובלה "דוכן החלומות" (Die Traumbude), שאת כתיבתה השלים לאחר מלחמת העולם הראשונה. גיוסו לצבא הגרמני קטע את לימודיו.
השתתפותו במלחמת העולם הראשונה
שמאל|ממוזער|200px|אריך מריה רמרק במדים (במרכז)
בגיל 18, ב-21 בנובמבר 1916 גויס לגדוד המילואים של רגימנט חיל הרגלים מס' 78, ועבר טירונות באוסנבריק ובצלה. ב-12 ביוני 1917 נשלח לחזית המערב, במחלקה השנייה של מגויסי השדה של משמר המילואים השני ב-Hem-Lenglet. מ-26 ביוני שהה בין Thorhut ובין Houthulst, וב-31 ביולי נפצע מרסיסי פגז ברגל השמאלית, בזרוע הימנית ובצוואר. בגלל פציעותיו פונה לבית חולים שדה ומשם נשלח להחלמה בבית החולים הצבאי "וינצנץ הקדוש" בדויסבורג, שם נשאר עד תום המלחמה ועבד בחדר הכתיבה. בתקופה זו גיבש אידאולוגיה פציפיסטית ואנטי-מלחמתית.
בספטמבר 1917 מתה אמו, ואביו נישא בשנית. באפריל 1918 התפרסמה יצירתו "אני ואתה" (פרסום שני).
בסוף אוקטובר 1918 שוחרר מבית החולים והוצב מחדש בחיל הרגלים, וב-15 בנובמבר הוענק לו צלב הברזל, דרגה ראשונה, שאושר על ידי מועצת העובדים והחיילים של אוסנבריק. בתחילת ינואר 1919 המשיך בלימודיו בסמינר למורים וכן השתחרר מהצבא, תוך ויתור על העיטורים והמדליות שהוענקו לו.
לאחר המלחמה - מורה ועורך
באוגוסט 1919 סיים לימודיו בהצלחה ועבד כמורה בבית ספר עממי בלוהנה (Lohne) הסמוכה ללינגן עד סוף מרץ 1920.
לאחר מכן לימד בעוד שני בתי ספר ובנובמבר ביקש לצאת לחופשה. לאחר התנסויות אלה עזב את ההוראה ועסק בעבודות מזדמנות: מנהל חשבונות, מוכר מצבות, נתן שיעורי נגינה בפסנתר ואף שימש כנגן עוגב.
במקביל, ב-1920 יצא לאור בדרזדן רומן הביכורים שלו "דוכן החלומות. רומן אמנותי." אותו הקדיש לחברו פריץ הרסטמאייר, שנפטר בתחילת 1918. הרומן לא זכה להצלחה.
במרץ 1921 החל לעבוד כעורך ומבקר תיאטרון בעיתון ה"אוסנבריקר טאגסבלאט" (Osnabrücker Tageblatt). בשנת 1922 החל בעבודתו כעורך בעיתון החברה Echo Continental של יצרנית הגומי קונטיננטל AG מהנובר. לכתב עת זה כתב סדרת קומיקס "נערי קונטי" (Die Contibuben), אותה חתם בראשי התיבות „E.M.R.“, וכן טקסטים פרסומיים. בתקופת עבודתו בהנובר פרסם כ-100 טקסטים שונים של פרוזה בעיתונים שונים.
מסוף שנת 1922 אימץ לעצמו את השם האמצעי "מריה" לזכר אימו המנוחה ומשנת 1924 החל לחתום בגרסה הצרפתית של שם משפחתו „Remarque“, בה השתמש סבו במאה ה-19. בשנת 1925 החל לשמש כעורך עבור עיתון ספורט בברלין.
באוקטובר אותה שנה נישא רמרק לרקדנית יוטה אילזה זמבונה (Jutta Ilse Zambona).
ב-1926 שילם חמש מאות רייכסמארק לאציל המרושש הוגו פון בוכוולד, כדי שיאמץ אותו לבן. בכך זכה לתואר האצולה פרייהר (אציל זוטר, מקביל לברון).
בשנת 1927 החל בכתיבת הרומאנים "תחנה באופק" ו"במערב אין כל חדש" (Im Westen nichts Neues).
בשנת 1927 נולדה לבני הזוג רמרק הבת פאולה ובשנת 1930 נולדה הבת מרלנה.
ההצלחה
בנובמבר 1928 החל רמרק לפרסם את הרומן "במערב אין כל חדש" כסיפור בהמשכים בעיתון הברלינאי הוותיק "פוסישה צייטונג" (Vossische Zeitung). בינואר 1929 הופיע הספר, שכלל את חוויותיו מן החזית ועדויות של חיילים שפגש בבתי החולים אותם עבר. הרומן מתאר את אכזריותה חסרת האבחנה של המלחמה מנקודת מבטו של חייל בן 19. הספר יצא בהוצאת אולשטיין בברלין, למרות שהלקטורים של ההוצאה טענו שאין לו סיכוי כי אין ביקוש לספרי מלחמה, הודות להתעקשותו של פרנץ אולשטיין, שלקח על עצמו את הסיכון של כישלון הספר.
הספר זכה להצלחה רבה מחוץ לגרמניה ואף הוסרט בשנת 1930 בהוליווד בבימויו של לואיס מיילסטון (הקרנת הבכורה נערכה בסוף אפריל). הספר נמכר במעל חצי מיליון עותקים. בגרמניה עורר הסרט תרעומת בקרב החוגים הלאומניים ויוזף גבלס ארגן קבוצת בריונים שניסתה למנוע את הקרנת הבכורה של הסרט בברלין בסוף שנת 1930. פעולות דומות נערכו כנגד הסרט גם בערים אחרות בגרמניה. בשנה לאחר מכן עבר הסרט צנזורה פעמיים ולבסוף הותר להקרנה פומבית.
כבר בדצמבר 1930 החל רמרק בכתיבת רומאן ההמשך "בחזרה", שחלקו גם הופיע ב"פוסישה צייטונג".
לאחר ספר זה פרסם רמרק מספר יצירות העוסקות בנושאים דומים. בשפה פשוטה ומלאת רגש עצור תיארו יצירות אלה את המלחמה ואת השנים שבאו לאחריה.
התעמולה הנאצית הכוזבת ניסתה להכפיש את שמו של רמרק וטענה כי שמו במקור היה קראמר (שמו שנקרא לאחור) או מרכוס. טענה זו עדיין מופיעה בכמה ביוגרפיות. בנוסף העלילו הנאצים עליו שהיה ממוצא יהודי וכי לא לחם במלחמת העולם הראשונה.
בינואר 1930 התגרשו בני הזוג רמרק, נישאו מחדש כדי להקנות לגרושתו תושבות בשווייץ, (התגרשו סופית ב-1957 טרם נישואי הבעל לפולט גודארד).
בשנת 1931 הוצע רמרק כמועמד לפרס נובל לשלום על "במערב אין כל חדש".
באוגוסט אותה שנה רכש רמרק וילה בשווייץ, סמוך ללוקרנו, על שפת אגם מאג'ורה.
בגלות
בעקבות התעמולה הנאצית נגדו עבר רמרק באביב 1932 להתגורר בווילה שלו בשווייץ והגיש בקשה לאזרחות שווייצרית. רשמית הוא עזב את גרמניה ב-31 בינואר 1933, יום לאחר מינויו של היטלר לרייכסקאנצלר.
ב-1933 אסרו הנאצים על הפצת ספריו וספריו נכללו בשריפה הגדולה בברלין במאי אותה שנה. הסרט "במערב אין כל חדש" נאסר אף הוא להקרנה.
בעת מגוריו בשווייץ נפגש עם גולים גרמנים אחרים, בהם תומאס מאן, קרל צוקמאייר, ארנסט טולר, אלזה לסקר-שילר ולודוויג רן. הוא אף אירח בביתו לעיתים פליטים גרמנים חסרי מעמד.
בשנת 1935 פנה מזכירו של הרמן גרינג לרמרק וביקשו לשוב לגרמניה. רמרק דחה הצעה זו.
בשנת 1937 פרסם בלונדון את הרומן "שלושה חברים" באנגלית. בשנה שלאחר מכן הופיע הספר באמסטרדם במהדורה גרמנית.
בספטמבר 1937 הכיר את מרלן דיטריך בוונציה ובין השניים התפתח קשר רומנטי.
בינואר 1938 נישא בשנית לרעייתו לשעבר יוטה (כדי להקנות לה תושבות בשווייץ) ובמהלך אותה שנה נשללה ממנו אזרחותו הגרמנית. בסוף אותה שנה החל בכתיבת הרומן "שער הניצחון".
בספטמבר 1939 היגר רמרק לארצות הברית. רעייתו הגיעה כחודש אחריו. הוא התיישב בהוליווד, נפגש בתקופה זו עם מהגרים גרמנים אחרים כמו ליון פויכטוונגר, ברטולט ברכט וארטיום דמיטרייב (Artjom Dmitriev). בארצות הברית נהנה רמרק מהכרה ומפרסום ניכר. ייתכן שהגורם להכרה הרבה לה זכה היא העובדה שחלק מיצירותיו הופיעו באנגלית. בשנת 1941 הוציא לאור בלונדון את הרומן "Flotsam" שהופיע בסטוקהולם בגרמנית תחת השם "Liebe Deinen Nächsten" ("ואהבת את זולתך" - תורגם לעברית בשם קצף על פני המים).
אחותו הצעירה והאהובה של רמרק, אלפרידה, התגוררה בדרזדן והתפרנסה כתופרת. בעקבות הלשנה היא נעצרה בשנת 1943 והועמדה לדין בבית הדין העממי בטענה שהביעה דעות בגנות המשטר הנאצי. נשיא בית הדין, השופט רולנד פרייזלר, הרשיע אותה ב"עידוד לסרבנות לשירות צבאי" (עבירה שדינה מוות) והיא הוצאה להורג בעריפת-ראש.
רמרק שמע על מר גורלה רק לאחר תום המלחמה והקדיש את ספרו "קצף על פני המים" לזכרה.
בשנת 1946 יצא לאור בארצות הברית ספרו "שער הניצחון", שזכה להצלחה בינלאומית רבה. על פי הספר הופק הסרט שער הניצחון בשנת 1948.
ב-1947 הוענקה לו אזרחות אמריקאית.
בעת ישיבתו בארצות הברית קשר רמרק יחסים רומנטיים עם כמה נשים, בהן הרוזנת הרוסייה נטליה פבלובנה פיילי (Natalia Pavlovna Paley), השחקנית הנודעת גרטה גרבו, והשחקנית המקסיקנית לופה ולז (Lupe Vélez).
רמרק נישא בשנית בפברואר 1958 לשחקנית ההוליוודית פולט גודארד (גרושתו של צ'ארלי צ'פלין), אותה הכיר לראשונה בחודש יוני 1940.
ב-1948 חזר לשווייץ, ושם בילה את שארית חייו.
בשנת 1956 כתב את המחזה הדרמטי "התחנה האחרונה" (Die Letzte Station), שהועלה בהצלחה בגרמניה ובברודוויי.
בשנת 1967 זכה לעיטור הוקרה (Großes Verdienstkreuz) מטעם נשיא גרמניה, ובשנה לאחר מכן הוכתר כיקיר העיר אסקונה.
אריך מריה רמרק נפטר בלוקרנו מסיבוך שנגרם כתוצאה מטרשת עורקים ממנה סבל. בשנים שלפני פטירתו עבר כמה התקפי לב. הוא נקבר בבית הקברות של העיירה רונקו (Ronco sopra Ascona), הסמוכה ללוקרנו.
ספריו
שמאל|ממוזער|200px|כריכת ההוצאה המקורית של הספר "במערב אין כל חדש"
1920, Die Traumbude. Ein Künstlerroman "דוכן החלומות. רומן אמנותי."
1924 (פורסם ב-1998), Gam
1928, Station am Horizont "תחנה באופק"
1929, Im Westen nichts Neues במערב אין כל חדש, תרגם מגרמנית: יעקב הורוביץ, הוצאת שטיבל, תרפ"ט
תרגום נוסף מגרמנית: צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, 1982
תרגום נוסף מגרמנית: גדי גולדברג, הוצאת מחברות לספרות, 2014
1931, Der Weg zurück "בחזרה", תרגם מכתב יד י. ליכטנבום, הוצאת שטיבל, תרצ"א
1931, Der Feind "האויב" - סיפורים קצרים
1937 Drei Kameraden שלושה חברים, תרגם: אריה ענבי, הוצאת א. כרמי בשיתוף עם נאור: תרגם מגרמנית: צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, 1992
1939 Liebe deinen Nächsten קצף על פני המים, תרגם יהודה אשכול, הוצאת כרמי את נאור, תשי"ג 1952 - רומן המתאר את חיי הפליטים הגרמנים, יהודים ולא יהודים, בתקופה שבין מלחמות העולם, כשאף מדינה לא הסכימה לתת להם לחיות בה.
1945 Arc de Triomphe "שער הניצחון", תרגם יעקב אורלנד, הוצאת נ. טברסקי, תש"ז: תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, הוצאת זמורה-ביתן, 1986
1952, Der Funke Leben "ניצוץ החיים": תרגם דוד סיון, הוצאת קרני ספרים, 1953
1954, Zeit zu leben und Zeit zu sterben, "עת לאהוב ועת למות". תרגמה: שרה ריפין, תל אביב, מ. מזרחי, 1962.
1955, Der letzte Akt "המעשה האחרון"
1956, Der schwarze Obelisk "האובליסק השחור" - רומן אוטוביוגרפי על התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה בעיר גרמנית קטנה, כשברקע השפעות האינפלציה הדוהרת והתחזקות המפלגה הנאצית. האובליסק השחור הוא מצבה שבעלי החברה לממכר מצבות, שבה עבד רמרק, לא מצליחים למכור אותה.
1956, Die letzte Station "התחנה האחרונה"
1961, Der Himmel kennt keine Günstlinge "אין יחסנים בפני האלהים", תרגם ברוך קרוא, הוצאת עמיהוד
1962, Die Nacht von Lissabon "לילה בליסבון", תרגמה גילה אוריאל, הוצאת מ. מזרחי, 1963
1970, Das gelobte Land "הארץ המובטחת"
1971, Schatten im Paradies "צללים בגן עדן"
1988, Die Heimkehr des Enoch J. Jones "שובו של אנוך ג'ונס"
1994, Ein militanter Pazifist "פציפיסט מיליטנטי" - אסופה של מסות וראיונות
הנצחתו
רחוב ראשי באוסנבריק, 1971
בשנת 1986 הוקמה באוסנבריק "העמותה להפצת מורשתו של אריך מריה רמרק". כיום חברים בה כ-220 פעילים בכל העולם. העמותה מארגנת הרצאות ודיונים ומפרסמת שנתון הכולל מאמרים אקטואליים בחקר יצירתו
פרס אריך מריה רמרק לשלום מטעם עיריית אוסנבריק, משנת 1991
אלמנתו של רמרק, פולט גודארד, מימנה את הקמת מכון רמרק, קתדרה במרכז האוניברסיטאי של אוניברסיטת ניו יורק ללימודי אירופה והמזה"ת. ההיסטוריון טוני ג'אט עמד בראשו, 1995
שלטי זיכרון בשני בתים בהם התגורר רמרק בברלין, ורחובות וכיכר על שמו בעיירות בהם עבד בהוראה.
מאז נובמבר 2010 נעשו מאמצים לרכוש ולשמר כמוזיאון את ביתם של הזוג רמרק גודארד, הידוע כ-"וילה הר-תבור" בשווייץ, וב-2017 אכן הוצא למכירה, וב-2021 נרכש בידי בני זוג גרמנים כאתר לקידום השלום, ע"ש אריך מריה רמרק.
ספריו שהוסרטו
"במערב אין כל חדש", 1930
"שלושה חברים", 1938
"קצף על פני המים" So Ends Our Night, 1941
The Other Love, 1947
"שער הניצחון", 1948
"המעשה האחרון", 1955
"התחנה האחרונה", סרט טלוויזיה, 1957
"עת לאהוב ועת למות", 1958
"התחנה האחרונה" (Из пепла), סרט רוסי 1958
"התחנה האחרונה", סרט טלוויזיה, 1959
"לילה בליסבון", סרט טלוויזיה, 1971
"אין יחסנים בפני האלהים", 1977
"במערב אין כל חדש", סרט טלוויזיה, 1979
"שער הניצחון", 1984
"האובליסק השחור", 1988
"במערב אין כל חדש", סרט טלוויזיה, 2022
קישורים חיצוניים
אתר העמותה להפצת מורשתו של אריך מריה רמרק
ביוגרפיה מתומצתת על פי תאריכים
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרים גרמנים הידועים בשם עט
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:מתנגדים גרמנים למשטר הנאצי
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: תרבות: אישים
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים גרמנים
קטגוריה:ילידי 1898
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1970 | 2024-09-05T15:03:53 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.