title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
וילפרד אוון | וילפרד אדוארד סולטר אוון (אנגלית: Wilfred Edward Salter Owen; 18 במרץ 1893 - 4 בנובמבר 1918) היה משורר אנגלי, אחד ממשוררי מלחמת העולם הראשונה המפורסמים ביותר.
חייו
אוון נולד באוסווסטרי בשרופשייר, ממוצא אנגלי וולשי. זכה לחינוך טוב, ועבד כמורה פרטי בצרפת לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב-1915 גויס לצבא, אך לאחר כמה חוויות טראומטיות אובחן כסובל מהלם קרב ונשלח לבית חולים צבאי באדינבורו לקבל טיפול. שם פגש משורר אחר, סיגפריד ששון, שעודד אותו ועזר לו בבעיות סגנוניות.
כמה אירועים בחייו של אוון מובילים למסקנה כי הוא היה הומוסקסואל חבוי, ושהוא נמשך לששון. עזיבת הלה את בית החולים הותירה אותו שבור. לאחר שהחלים בעצמו, התחבר אוון לחבורת אמנים שששון הכיר לו, שכללה בין השאר את רוברט רוס ורוברט גרייבס. ב-1918 חזר אוון לשירות פעיל בצרפת. הוא נהרג בזמן שחצה את תעלת סַמְבְּר-וואז, שבוע לפני תום המלחמה. אימו קיבלה את הידיעה על מותו ביום שביתת הנשק.
רק שלושה משיריו פורסמו לפני מותו. ששון ואדית סיטוול דאגו מאוחר יותר לכך שכל שיריו האחרים יתפרסמו אף הם.
שיריו הנודעים של אוון כוללים את "Anthem for Doomed Youth" -"המנון לנוער אבוד", "Dulce Et Decorum Est" ואת "The Parable of the old man and the young". כמה משיריו מוצגים ברקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן.
אוון הוא אחד מהמשוררים והסופרים שלחמו במלחמת העולם הראשונה ומחו כנגדה, והיו קול אנטי מלחמתי חשוב וראשוני בתרבות. באנגליה חלק ממשוררים אלו, ביניהם אוון, היו קצינים שזכו - בניגוד לחיילים פשוטים כמו המשורר אייזיק רוזנברג - לקבל טיפול רפואי להלם הקרב בו לקו. במהלך מלחמה זו הרשויות באנגליה נאלצו להתמודד עם תופעה זו של הלם קרב, שהוגדרה כחדשה. אוון נפגש כאמור עם ששון בבית חולים בו טופל בהלם הקרב, והכיר דרכו גם את רוברט גרייבס, משורר וסופר אחר שפעל נגד המלחמה. שיריו המפורסמים מהוים מחאה כנגד המוות המיותר לדעתו של הצעירים במלחמה.
תרגומים לעברית
בשנת 2001 ראה אור הספר "קרעי שני" – מבחר ראשון ומייצג בעברית משירתו של אוון בתרגומה של חנה ניר.
אברהם עוז, "סך הכל: יומן שירי - תרגומים ושירים", הוצאת פרדס, 2024.
המנון לנוער אבוד
מַה קוֹל עִנְבָּל לַמֵּת כַּצֹּאן לַטֶּבַח?
רַק זַעַם מִפְלַצְתִּי שֶׁל תּוֹתָחִים,
קוֹלוֹת גִּמְגּוּם, שִׁקְשׁוּק שֶׁל הָרוֹבִים, כַּךְ
חִישׁ לְמַלְמֵל תְּפִילָה הֵם יְכוֹלִים.
שׁוּם לַעַג עֲבוּרַם, דִּנְדּוּן, תְּפִילָה,
מִלְבַד הַמַּקְהֵלָה אֵין קוֹל מְקוֹנְנִים.
וּפְגָזִים בִּיְבָבָה פְּרוּעָה,
שׁוֹפָר קוֹרֵא לָהֶם מִמְחוֹזוֹת קוֹדְרִים.
וּמַה נֵרוֹת נֹאחַז כְּדֵי לְזַרְזַם?
כִּי לַבָּנִים בְּעֵינֵיהֶם אַךְ זֹאת
יָאִיר לוֹ זִיו קָדוֹשׁ שֶׁל הַפְּרִידוֹת.
חִוְרוֹן פְּנֵי נְעָרוֹת יְהִי רֵעַם.
וְנֶפֶשׁ עֲדִינָה כָּל פֶּרַח זַךְ
וְכָל שְׁקִיעָה הִיא הוֹרַדַת מָסָך.
תרגם מאנגלית רוני רייך.
שירים משל אוון
מתוק וראוי הואמאת וילפרד אווןמאנגלית: אברהם עוז
כְּפוּפִים, כְּמוֹ קַבְּצָנִים בְּעֹל הַשַּׂק,דְּרוּסִים, צְרוּדֵי שִׁעוּל, שְׂרוּכִים בָּרֶפֶשׁ,הִפְנֵינוּ גַּב לִלְהָבוֹת בָּרָקאֶל עֵבֶר מְנֻחָתֵנוּ הַנִּטְרֶפֶת.הוֹלְכֵי שֵׁנָה. רַבִּים אִבְּדוּ מַגָּףאֲבָל צָלְעוּ בְּדָּם, פִּסְחִים, עִוְּרִים,שְׁכוּרֵי עַיֶּפֶת וְחֵרְשִׁים לִיעַףפִּגְזֵי הַגַּז נוֹתְבִים וּבוֹעֲרִים.גַּז! גַּז! מַהֵר! עִרְפּוּל גּוֹשֵׁשׁ בָּאֹפֶללתְקֹן קַסְדּוֹת נִרְפּוֹת בִּזְמַן גּוֹעֵשׁ,אַךְ יֵשׁ מִי שֶׁזּוֹעֵק מִלֵּב הַתֹּפֶתוּמְפַרְפֵּר כְּמוֹ לָכוּד בָּאֵש. – נִשְׁקָף אֵלַי מֵאֵד בְּאוֹר יָרֹק,כְּמוֹ בִּירֹקֶת הַגַּלִּים טוֹבֵעַ.בְּכָל חֲלוֹמוֹתַי, נוֹאָשׁ, רָחוֹק,יֹאחַז בִּי, מְחַרְחֵר, נִשְׁנָָק, טוֹבֵעַ.לוּ בְּחֶנְקַת חֲלוֹם תּוּכְלוּ לִפְסֹעַמוּל הָעֲגָלָה גּוּפוֹ הָשְׁלַךְ עָלֶיהָ,לִרְאוֹת עֵינָיו לָעוֹת לְלֹא מָנוֹחַבִּיקֹוֹד פָּנָיו, פְּנֵי שֵׁד בְּחֵטְא קוֹדֵחַ.לוּ שְׁמַעְתֶּם, בְּכָל טִלְטוּל, רִיר דָּםפּוֹרֵץ מֵרֵאוֹתָיו קוֹצְפוֹת הַלֵחַ,סָרוּחַ כְּסַרְטָן, לוֹעֵן וַאֲדַמְדָּםעַל לְשׁוֹנוֹ בְּפִיו הַמְלַעְלֵעַ – כִּי אָז, רֵעַי, מוּטָב לָכֶם לִשְׁתֹּק,וְלֹא לְשַׁנֵּן בְּאֹזֶן יְלָדֵינוּאֶת שְֶׁקֶר הַדּוֹרוֹת: כַּמַָּּּה מָתוֹקוְטוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ.
קישורים חיצוניים
הארכיון הדיגיטלי של וילפרד אוון באוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:משוררים בריטים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:אנשי צבא בריטים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אנשי צבא להט"בים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1893
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1918 | 2024-05-30T11:40:40 |
מואבית | thumb | 220x124px | right | alt= הטקסט העיקרי במואבית שהגיע לידינו | מצבת מישע
מואבית היא ניב כנעני נכחד אשר דובר בממלכת מואב הקדומה, והיא קרובה מאוד לעברית מקראית. יש הרואים במואבית ניב עברי. הטקסט העיקרי במואבית שהגיע לידינו הוא מצבת מישע, ואף כי קיימים מספר מקורות ארכאולוגיים אחרים, עיקר המחקר של השפה מבוסס על הטקסט המופיע על גביה. בדומה לעברית המקראית, נכתבה המואבית בכתב הכנעני הקדום.
ההבדלים המרכזיים בין העברית המקראית למואבית ניכרים בסיומת הרבים ובסופית הנקבה. סיומת הרבים המואבית היא -ין בדומה לארמית ולערבית, ובניגוד לסיומת -ים האופיינית לעברית המקראית ולפיניקית. כך, לדוגמה, מתועדת במואבית הצורה mlkn כנגד הצורה העברית "מלכים". בדומה לפיניקית, סופית הנקבה המואבית היא הסופית העתיקה -ַת (at), אשר נעתקה בעברית המקראית ל-ָה (å) או -ית (it). לדוגמה, הצורה המואבית qryt כנגד הצורה העברית "קריה". סופית זו מתועדת גם במקרא במספר צורות פיוטיות המשמרות רבדים קדומים של השפה, כגון נַחֲלָת (תהלים טז ו) ו-עֶזְרָת (תהלים ס יג), והיא השתמרה בצורות הנסמך (נַחֲלַת-, קִרְיַת-).
בשנים האחרונות נתגלתה כתובת מלכותית מואבית נוספת, ובה מתפאר מלך מואב בכיבוש בני עמון, בלקיחתם בשבי של אסירים עמוניים רבים ובבניית ארמון למלך.
ראו גם
מצבת מישע
הכתובת מקיר-מואב
כתובת מלכותית מואבית
שפות כנעניות
לקריאה נוספת
שלמה מורג, "מישע — עיונים בתכונות לשון של להגים עבריים קדומים", בתוך: ארץ ישראל ה' (תשי"ט), עמ' 138–144.
חיים רוזן, העברית שלנו: דמותה באור שיטות הבלשנות. עם עובד, תל אביב תשט"ז (1945-6), עמ' 7- [ניתוח לשוני של מצבת מישע והשוואה למבנה הלשונות השכנות].
חיים רבין, "כתובת מישע-הלשון", אנציקלופדיה מקראית ד, ירושלים תשכ"ג, עמ' 926–929.
חיים רבין, שפות שמיות: פרקי מבוא. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"א (1991: ), עמ' 71–75 [תיאור הלשון המואבית ופקסימיליה של מצבת מישע].
Joshua Blau, "Short Philological Notes on the Inscription of Mesha", in: Ma`rav 2/2 (1979-80), pp. 143-157.
John Andrew Dearman, Studies in the Mesha inscription and Moab. Atlanta, Ga.: Scholars Press 1989. .
J.C.L. Gibson, "Inscriptions in Moabite", in: Textbook of Syrian Semitic Inscriptions, vol 1, Oxford 1975, pp. 71-84
Franz Praetorius, "Zur Inschrift des Meša`", in: Zeitschrift der Deutschen Morgenländischen Gesellschaft 59 (1905), pp. 33-35; 60 (1906), p. 402.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מואב
קטגוריה:שפות נכחדות
קטגוריה:שפות שמיות צפון-מערביות
en:Moab#Moabite language | 2024-05-08T04:32:07 |
הענף השמי הצפוני-מערבי | הפניה שפות שמיות צפון-מערביות | 2023-04-19T12:04:44 |
דגדגן | הדגדגן (בלועזית: קליטוריס, Clitoris) הוא רקמה זקיפה בעלת כ-8,000 קצות עצבים שנמצאת בפות - איבר המין הנקבי אצל יונקים. הדגדגן הוא האיבר האורגזמטי העיקרי בגוף האישה - בעת עוררות מינית הדגדגן מתנפח, נעשה רגיש למגע, ומעביר ריגוש והנאה מינית העשויים להוביל לאורגזמה.
סקירה
הדגדגן הוא איבר מין הקיים רק אצל יונקים ממין נקבה. אצל נקבות אנושיות הדגדגן גלוי לעין בחלק הממוקם בסמוך לאזור השפתיים הקטנות (Labia minora), מעל פתח השופכה ופתח הנרתיק. הדגדגן בנוי רקמה ספוגית זקיפה וגלילית. זהו איבר שבעיקרו הוא פנימי והוא משתרע בנבכי אגן הנקבה. הוא איבר הומולוגי לפין (כלומר מתפתח מאותה גבשושית עוברית), אך לעומת הפין, הדגדגן חסר צינור שופכה ופי שופכה. הוא נועד אך ורק להנאה מינית ואין לו תכלית נוספת. במהלך גירוי מיני ובמהלך אורגזמה, הדגדגן והנרתיק מתמלאים בדם, נעשים תפוחים ונפוחים, וצבעם משתנה. גירוי קבוע ומתמשך על הדגדגן, ישיר או עקיף, עשוי לגרום לאורגזמה.
אטימולוגיה
שמו של הדגדגן בעברית נובע מן השורש ד.ג.ד.ג מלשון דגדוג. לעיתים האיבר נקרא גם "חביונית" על שום היותו חבוי. באנגלית כמו ביתר השפות ההודו-אירופיות קרוי הדגדגן Clitoris. יש המשערים כי המילה היא גלגול של המילה היוונית קלֵייטוֹריד, "גבעה קטנה".
צורה
ממוזער|איור של הרכיבים החיצוניים והפנימיים של הדגדגן
הדגדגן הוא בעל מבנה מורכב הכולל רכיבים חיצוניים ורכיבים פנימיים. בדומה לפין הזכרי הוא כולל רקמה ספוגית זקפתית. החלק החיצוני של הדגדגן הוא עטרת הדגדגן ועורלת הדגדגן. על גבי עטרת הדגדגן, מסוככת עורלת הדגדגן המכסה עליו מבחוץ ומגנה עליו. את גודלה וצורתה של עטרת הדגדגן ניתן לדמות לפול אפונה, אם כי היא עשויה להיות גדולה או קטנה יותר באופן משמעותי. עטרת הדגדגן היא אזור רגיש ביותר, המכיל כ-8,000 קצות עצבים (כפול ממספר קצות העצבים בעטרת הפין הגברי), ולכן היא גריין לעוררות מינית.
החלק הפנימי והנסתר
ממוזער|איור של החלק הפנימי של הדגדגן
במבט ישיר כלפי הנרתיק, נמצא חיבור עצבי בין קצות השפתיים החיצוניות (Labia majora) לבסיס עורלת הדגדגן. בנוסף לחיבור העצבי הזה, גוף הדגדגן עצמו משתרע מספר סנטימטרים פנימה אל תוך האגן, החל מעטרת הדגדגן אחורנית ומעלה.
פנימה בתוך האגן, חלקו העליון של הדגדגן כפוף כלפי מטה ומסתעף למעין שתי שוקיים נפרדות זו מזו, כצורת אות "V" הפוכה. אזור זה מכונה בלעז Clitoral crura ובעברית - "רגלי הדגדגן". כל אחת משתי השוקיים האלו בנויה מאותה רקמה ספוגית וזקיפה, הזהה לרקמה הספוגית הזקיפה בפין הזכר (Corpus cavernosum). לדעת חלק מהחוקרים, כל אחת משתי שוקי הדגדגן שוכנת מאחורי השפתיים הקטנות (Labia minora), ומסתיימת מאחורי עצם החיק. לדעת אחרים, קצות שתי הרגליים הללו מסתיימים ב"מזלגון" השפתיים הקטנות.
חלקו הפנימי של הדגדגן מחובר למערכת כלי דם, ולעצבים המסונפים אל ספוגית השתן, פקעות הדגדגן, חיץ הנקביים, רצועות מתיחה, שרירי האגן וקרום רצפת האגן.
החלק החיצוני
קיימת שונות ניכרת במידת הזדקרותו של הדגדגן החוצה מן הגוף. מאמר שפורסם בכתב העת Journal of Obstetrics and Gynecology ביולי 1992 קובע כי רוחבה הממוצע של עטרת הדגדגן נמצא בטווח של 2.5 עד 4.5 מ"מ. אין מתאם בין גודל דגדגן הנקבה לבין יסודות של גיל, גובה, משקל, תקופת בלות או פוריות. יחד עם זאת, אצל נקבות לאחר לידה, מידת ההזדקרות של הדגדגן החוצה נוטה להיות מעט גדולה יותר לעומת נקבות שטרם ילדו.
החוקרים מאסטרס וג'ונסון היו הראשונים לקבוע כי חלקו הפנימי של הדגדגן מקיף את הנרתיק לאורכו, וכי למעשה, כל אורגזמה היא במקור "דגדגנית" כלומר מתקיימת בדגדגן או נובעת מן הדגדגן. יש החולקים על קביעה זו ומבדילים בין אורגזמה וגינאלית לבין אורגזמה דגדגנית.
התפתחות הדגדגן אצל העובר
באותו שלב עוברי שבו חלה התפתחותם של דרכי השתן ושל איברי המין, מתפתחת באופן בלתי מובחן גבשושית איברי המין - המתפתחת לדגדגן או לפין, יחד עם כל יתר האיברים הפנימיים. רקמת הדגדגן היא הומולוגית לפין הזכרי, והיא גם בעלת רקמה זקפתית זהה לזו של הפין. בשלב העוברי, הדגדגן יכול היה להתפתח לפין זכרי, אילו רק רקמה זו הייתה נחשפת להורמונים זכריים. שינויים במראה העובר הזכרי לעומת העובר הנקבי מתחילים להופיע בערך שמונה שבועות לאחר ההתעברות.
עד שלב הלידה, מערכת הרבייה הנקבית תסתיים להתפתח. מינו של העובר ניתן לאבחון חזותי בבדיקת אולטראסאונד לאחר בין 16 ל-18 שבועות של היריון. עיכוב בהתפתחות מערכת איברי הרבייה בעוברים נקביים עשוי להיגרם על ידי חשיפה לטסטוסטרון ברמות גבוהות מהממוצע.
השחתת איבר המין הנשי
בחלקים מסוימים של העולם יש המבצעים בילדות ובנערות קטיעה של הדגדגן או של חלקו במטרה למנוע מהן הנאה מינית במטרה למנוע מהן קיום יחסי מין שלא עם בעליהן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פות | 2024-09-22T09:16:28 |
ספר תורה | שמאל|ממוזער|250px|ספר תורה הפתוח בפרשת פינחס. היד מצביעה על פסוקי חג הסוכות.
250px|ממוזער|שוטרי משטרת ישראל נושאים ספרי תורה
ספר תורה הוא מגילת קלף או גוויל שעליה כתובה התורה בשלמותה, מתחילת ספר בראשית ועד סוף ספר דברים. את ספרי התורה שומרים בארון הקודש שבבית הכנסת. ספר תורה נחשב לתשמיש הקדושה הקדוש ביותר ביהדות, ונוהגים בו בכבוד מיוחד ובהידור רב. בשמחת תורה, בו מסיימים את קריאת התורה, נוהגים לרקוד עם ספרי התורה.
כתיבת ספר תורה
העור
את ספר התורה, כמו יתר כתבי הקודש כמזוזות ותפילין, כותבים על עורות בעלי חיים, ואם כתבם על חומר אחר כנייר או בד הם פסולים. דין זה נלמד כהלכה למשה מסיני. גם בקבוצת העורות, מותרים לעשיית הקלף רק עורות מבעלי חיים טהורים, אפילו אם הם אסורים לאכילה מסיבות שונות כנבלה או טרפה. על עור של דגים אסור לכתוב ספר תורה, מפני שיש בו זוהמא.
על פי חז"ל ישנם שלושה סוגי עורות: גוויל, קלף ודוכסוסטוס. לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, לכתחילה יש לכתוב ספר תורה על הגוויל. בנוסף, לשיטת הרמב"ם יש לעבד את עור הבהמה בעפצים. מאידך דעת הרמ"א, בעקבות דעת התוספות, שעדיף לכתוב על קלף המעובד בסיד, ואין לכתוב על גוויל. משום שהקלף נאה יותר, ומשקלו של הספר תורה פוחת. וכן נוהגים האשכנזים.
בקרב יהודי המזרח (עיראק, סוריה, טורקיה, יוון, מרוקו, תוניס ותימן) נהגו כדעת השולחן ערוך וכתבו ספרי תורה על גווילים, וכך גם ספרי התורה של הר"ן והרב יצחק אבוהב. כמו כן, הפוסקים מקרב יהדות המזרח סבורים שעדיף לכתוב גם כיום ספרי תורה על גוויל.
לגבי כתיבת ספר תורה על גויל לבני אשכנז ישנם חילוקי דעות: לדעת הרב שלמה גאנצפריד, לא נוהגים לכתוב ספרי תורה על הגוויל. אולם אם נכתב, ספר התורה כשר.ישנה שמועה לפיה החזון איש סירב להתיר לכתוב ספרי תורה על גוויל. מאידך לדעת הרב יוסף שלום אלישיב והרב חיים קניבסקי, כיום שישנה אפשרות לעבד את הגוויל שיהיה נאה וקל, ישנה עדיפות לכתוב ספר תורה על גוויל.
כדי להכין את עור הבהמה לכתיבה, יש לעבדו. העיבוד נעשה כיום על ידי נתינת העור בסיד שבכך העור יכול להתקיים שנים רבות ולא להירקב. המנהג הקדום היה לעבד את הקלף בעפצים על גוויל, ומתקופת הגאונים הונהג ברוב הקהילות לכתוב ספר תורה על קלף ולעבדו בסיד. עיבוד בעפצים נהוג עד היום בקרב יהדות תימן.
השינויים העיקריים בין שני סוגי העיבודים: בעיבוד סיד הקלף העובר עיבוד זה הוא לבן וקשה, והאותיות שנכתבות עליו ניזוקות במגע עם מים. בעיבוד עפצים הקלף עבה יותר, ומרקמו יותר רך, והאותיות הנכתבות עליו ניזוקות פחות במגע עם מים בנוסף בעיבוד זה בדרך כלל מוסיפים חומרים בהם הקלף מקבל גוון חום.
תנאי מחייב נוסף הוא כוונת המעבד שהקלף יהיה לשם מצוות ספר תורה (עיבוד 'לשמה'), עור שעובד ללא כוונה פסול.
שרטוט
ממוזער|ימין|מרצע מונח על יריעת ספר תורה ששורטטה על ידי מרצע
שמאל|ממוזער|כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה בקלף משורטט.
הקלף צריך להיות משורטט לפני הכתיבה, ואם נכתב ללא שרטוט פסול. את השרטוט עושים בעזרת מרצע, ומצווה מן המובחר לשרטט ביד ימין. מעיקר ההלכה השרטוט לא צריך להיות לשמה. מנין השורות לא משנה מבחינה הלכתית, אך כיום לפי רוב המנהגים נהוג לכתוב 42 שורות, ולפי מנהג תימן נהוג לכתוב 51 שורות. נהוג להוסיף שרטוט נוסף מתחת לשורה האחרונה ומן הצדדים.
הכתיבה נעשית כך שגגי האותיות נוגעים בשרטוט, ואילו תחתית רגלי האותיות מגיעות בערך לחצי השורה. לכתחילה אין לכתוב מחוץ לשרטוט התוחם את הצדדים, שלוש אותיות. בדיעבד אפילו אם כתב מילה מחוץ לשרטוט כשרה. לעומת זאת יש להקפיד בשמות הקודש שלא לכתוב יותר משתי אותיות מחוץ לשרטוט, דבר הפוסל את ספר התורה. אם כתב אות אחת, או את כל שמות הקודש בשלמותם מחוץ לשיטה – כשר.
תפירה
בסיום כתיבת האותיות על גבי הקלף, תופרים את היריעות זו לזו עם גיד. התפירה צריכה להיעשות לשמה. את היריעה הראשונה והאחרונה תופרים לעץ החיים, ישנם מקומות שבהם נשים היו תופרות את היריעות.
קלף משוח
בדורות האחרונים היו מעבדים שציפו את הקלף בשכבה המיוצרת מסיד ומקלף שהותך. על ידי משיחה זו מתייפה הקלף, והכתיבה עליו קלה ומהירה יותר, סביב שיטה זו נחלקו הפוסקים האם יש במשיחה זו חציצה בין הדיו לקלף. בשו"ת פנים מאירות התיר ואף פסק שמצווה והידור לכתוב על קלף משוח, שכל הבא לייפות את הכתב אינו חוצץ. אמנם גם לשיטה זו יש להיזהר לא למשוח משיחה עבה מדי, העלולה ברבות בימים להתפורר ולבקע את האותיות שעל גבה. לעומתו פסק בספר "בני-יונה" שהמשיחה מהווה חציצה בין הדיו לקלף אם הדיו לא נספג בגוף הקלף, על כן יש לבדוק אם כשיקלפו את המשיחה לא יישאר רושם דיו על הקלף – הספר פסול, אך אם הדיו עובר דרך המשיחה ונספג בקלף – הספר כשר. הרב שלמה גאנצפריד כתב כי לכתחילה יש להחמיר ולא למשוח את הקלף, אמנם במקום שיש ספר משוח, מותר לקרוא בו בברכה. לעומתו הרב עובדיה יוסף צידד בדעת המתירים את המשיחה.
כתב סת"ם
שמאל|ממוזער|250px|צורת אותיות כתב הסת"ם, לפי שיטת הבית יוסף
בכתב סת"ם נכתבים ספרי תורה, מגילות, מזוזות ותפילין על ידי סופרי סת"ם באמצעות קנה או נוצה בדיו סת"ם על גבי קלף. לכתב הסת"ם צורה מרובעת אופיינית, והוא מעוטר בתגים מעל האותיות ש, ע, ט, נ, ן, ז, ג, צ, ץ. כתב זה איננו מפוסק או מנוקד. קיימים שני סוגי כתב עיקריים, כתב אשכנזי (הנקרא גם כתב בית יוסף, משום שדיניו נכתבו בספר בית יוסף) וכתב ספרדי (כתב וועליש, שדיניו נכתבו בספר מור וקציעה).
הלכה למשה מסיני היא שיש לכתוב את הסת"ם בדיו. דיני דיו הסת"ם מרובים הם, אך שתי הדרישות העיקריות לדיו הסת"ם הן שחרוּת וקיום לאורך זמן. הדיו עשוי מפיח להבת נר, שרף אילן, מי עפצים, גומא וממרכיבים נוספים.
בלאי טבעי של הקלף או הדיו עשוי לפסול את ספר התורה, עקב דהיית אותיות או מילים, או שחיקת הדיו מן הקלף. ספר תורה שנפסל יש לגונזו.
דיני הכתיבה
דיני העשייה והכתיבה של ספר התורה הם המורכבים והחמורים ביותר מבין תשמישי הקדושה ביהדות. כתיבת ספר התורה נעשית בידי אדם שהוכשר לכך במיוחד, הקרוי סופר סת"ם. ספר התורה עלול להיפסל בגלל בעיות שונות שהנפוצות שבהם הן טעות בכתיבה, מילה חסרה או מיותרת או מילה שכתובה באופן לא מדויק. בספר תורה פסול לדעת רוב הפוסקים אסור לקרוא בציבור, ויש לתקנו אם הדבר אפשרי. על פי הרמב"ם ישנם עשרים דברים שפוסלים את ספר התורה, ואם אחד מהם קיים בו, הוא נחשב .
אחד המנהגים הנפוצים כיום בכתיבת ספר תורה הוא ווי העמודים, ולפיו כמעט כל עמודה בספר מתחילה באות ו', למעט חמש עמודות המסומנות בראשי התיבות בי"ה שמ"ו, שהם:
"בראשית ברא" - עמוד א'.
"יהודה אתה יודוך אחיך" - עמוד נ"ט.
"הבאים אחריהם בים" - עמוד ע"ח.
"שמר לך את" - עמוד ק"ב.
"מה טבו אהליך יעקב" - עמ' קפ"ד.
"ואעידה בם" - עמ' רמ"ב. (בניגוד לשאר ווי העמודים שאין הקפדה על איזו תיבה תהיה כל עוד היא מתחילה באות ו׳, כאן יש הקפדה שתיבה זו דווקא תהיה בראש העמוד).
סימונים בספר התורה
בין יהודי תימן יש שנהגו לסמן בספר התורה סוף פסוק ואתנחתא, כדי לסייע לקוראים בתורה. הסימון אינו נעשה על ידי כתיבה, אלא על ידי חקיקה של עגול בעור ספר התורה. הדברים נשענים על שיטת רביד הזהב שהתיר זאת. בעל אגרות משה כתב שיכולים הם להמשיך במנהגם, ואילו הרב עובדיה יוסף כתב שיש בעיה במנהג הזה, אך הוסיף: "ומכל מקום, קהלות יוצאי תימן שנהגו לעלות לספר תורה שיש בו סימנים כאלה, ולברך על קריאת התורה, אין למחות בידם בחזקה ולעורר מחלוקת, כי גדול השלום".
תיוג
כיום נהוג לתייג את האותיות "שעטנז גץ" שלשה תגים מעל כל אות. תגים אלו נזכרו בתלמוד. מנהג נוסף לתייג גם את האותיות "בדק חיה" תג אחד מעל כל אות. ואותיות "מלאכת סופר" אין לתייג.
צורת התג המקובלת היא קו שעולה מגג האות, ובראשה ריבוע קטן (כיום הרוב עושים עיגול עקב המאמץ הכרוך בריבוע), ואם עשה את התגים ללא ראש, כשרים.
בתגים אין את הפסול "חק תוכות", ולכן אם נדבקו התגים מותר להפרידן.
טוב לומר לפני התיוג: "אני מתייג לשם קדושת ספר תורה", ולפני תיוג שם השם: "לשם קדושת ה'", אך אם לא אמר כשר ואינו מעכב.
מיקום שלושת התגים: באותיות: ג' ז' נ' (ון') – מעל גג האות, ובאותיות ט' ע' צ' (ו'ץ') וש' – מעל הראש השמאלי. מיקום התג היחיד: בשמאל גג האות (בשלישו השמאלי).
מצווה מן המובחר לתייג עם דיו של ס"ת, אך אם תייג בעט רפידוגרף גם כשר, אף על פי שהתיוג יוצא דהוי מעט. ישנם עטים כשרים, וישנם לא כשרים.
אם חסרים תגים וגילו את הדבר באמצע קריאת התורה, אין להוציא ספר תורה אחר, ויש לתקנו לאחר מכן. ואם אין תגים כלל, ואין ספר תורה אחר, הספר תורה כשר בדיעבד ומותר לקרוא בו וגם לברך עליו.
תיקונים בספר תורה
אם נמצא פסול בספר תורה, כגון שחסרה אות או יתירה אות, או שהאות לא כתובה כהלכתה מותר לתקן, כי בספר תורה לא צריך שהכתיבה תהיה כסדרה כתפילין ומזוזות. ואם נמצא הפסול באמצע קריאת התורה מוציאין ספר תורה אחר.
אם נמצא פיסוק בין האותיות, אם השתנה צורתה ונראית כשתי אותיות כגון: מ' שנפסקה באמצע ונראית כמו אותיות כו, מוציאין ספר תורה אחר, ואם לא השתנתה צורתה אין להוריד את הספר תורה, ויתקנו אחרי הקריאה.
חק תוכות
אם האות נוצרת על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה, הרי זה "חק תוכות" והאות פסולה, כגון שנכתב ו' במקום י' אסור לגרד את חלקו התחתון של הו' כדי שיהיה י', משום שהי' נוצרה על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה. דבר זה נלמד מהפסוק "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" ודרשו חז"ל: "וכתב ולא חקק". וכמו שכך ההלכה בגיטין, הוא הדין גם לספר תורה.
הפסול "חק תוכות" חל בין אם מתחילתה האות לא נכתבה כראוי, בין שאות אחת נדבקה לחברתה ואיבדה צורתה, ובין שנפלה טיפת דיו על האות וקילקלה את צורתה, ובין אם נכנסה אות אחת לתוך חברתה ואיבדה צורתה (כגון אות ל' שנכנסה לתוך הך' שמעליה והך' נראית כאות ה').
נדבקה אות לחברתה באופן שלא השתנתה צורת האות, מותר להפריד ביניהם ואין בזה "חק תוכות".
אופן תיקון האותיות
מבחינה טכנית
מגרדים את האות רק לאחר שהתייבשה, בעזרת סכין גילוח, או בעזרת מחק חשמלי.
מבחינה הלכתית
אם איבר מהאות נדבק בגוף האות כגון שנדבק חלקו הימני של הא' בגוף הא', על הסופר לבטל את צורת הא' ורק לאחר מכן לגרד. ואם זה קרה לו תוך כדי כתיבה לא ימשיך לכתוב את הי' השמאלית של הא', כי כל מה שנכתב לאחר הדיבוק צריך לגרד.
אות שנכתבת בפעם אחת כגון ו' אם נפסלה לא מספיק לבטל את צורתה ולתקן, אלא צריך למחוק את האות ולתקן.
אות שנכתבת בשתי פעמים כגון מ', וכתב את החלק הראשון (הכ') בכשרות, ואת החלק השני (הו') בפיסול, כגון שחלקה השני של האות נדבקה לחלקה הראשון ונפסלה, משאיר את מה שכתב בכשרות (הכ'), ומוחק את הו' השמאלית שנכתבה בפיסול, ומתקן.
נפלה טיפת דיו על האות, לדעת הב"ח וקסת הסופר צריך למחוק את כל האות ואחר כך לתקן, ולדעת השו"ע והמשנה ברורה מספיק לבטל את האות מצורת ולתקנה.
אם נדבקו שתי אותיות, כגון שהאות הראשונה נכתבה בכשרות והאות השנייה נדבקה לראשונה ואיבדו צורתן ונראות כאות אחרת כגון נ ו שנדבקו בחלקן התחתון ונראות כט', מוחק את האות השמאלית, ומבטל את צורתה של האות הראשונה ומתקן.
מסורת ספר התורה
בנוסח ספר התורה, במילים ובאותיות, ישנה מסורת מדויקת, העוברת מדור לדור בעם ישראל. בתקופת הגאונים נהגו שתי מסורות בנוסח התורה, המסורת הבבלית והמסורת הטבריינית, למעשה המסורת הבבלית נדחתה מפני המסורת הטברנית. וכן כותב הרמב"ם (הלכות ספר תורה, פרק ח, הלכה ד'):
.
נוסח ספרי התורה בקהילות היהודיות כקהילות אשכנז, ארצות האסלאם ותימן כולם על פי המסורת הטבריינית, וכולם אחידים בנוסח רוב ספר התורה, למעט שינויים בודדים שנפלו בין הספרים, כדלקמן. זאת בגלל ההעתקות רבות במשך מאות שנים ספר מספר, ולא היה כתר ארם צובא לעיני הסופרים. אף במסורת הטעמים והנקודות כמעט ולא נפלו שינויים. לשימור זה תרמה רבות ההלכה המייחסת חשיבות עצומה לדיוק נוסח ספר התורה, הקובעת כי ספר תורה שחסרה בו אפילו אות אחת, או נוספה בו אות אחת, ואפילו אות זו אינה משנה את משמעות המילה – ספר התורה פסול. וכן נפסקה הלכה, שאסור להשהות ספר תורה עם טעות יותר משלושים יום, אלא יתוקן או יגנז.
בימינו נתגלו כמה מכתבי יד המקוריים של המקרא של חכמי טבריה, דוגמת כתר ארם צובא, כתב יד לנינגרד, וכתב יד קהיר לנביאים. בלנינגרד יש עוד כתב יד טברייני, שיש טוענים שהוא מהדורה קמא של אהרן בן אשר.
שינויים במסורות
כאמור, למרות הדיוק הכמעט מוחלט בכתיבת ספרי התורה של הקהילות השונות, בעקבות ריבוי ההעתקות ספר מספר, והעובדה שכתבי היד המקוריים של חכמי טבריה לא היו לעיני הסופרים בארצות השונות, נפלו שינויים מעטים בין המסורות השונות בנוסח התורה. נוסח התימנים כמעט זהה לכתבי היד שנמצאו מספרי חכמי טבריה, ככל הנראה זה בהשפעת הרמב"ם שראה את הכתר והגיה את ספר התורה על פיו.
+
לוח השינויים במסורות ספר התורהמקורנוסח האשכנזים ועדות המזרחנוסח בן אשר
(לפי עדויות)נוסח תימןגָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹאגָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂאגָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂאבראשית נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּהנִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּהנִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּהבראשית וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַוַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַוַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַבראשית אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַעאָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַעאָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַעבראשית בראשית מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָהמִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָהמִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָהשמות אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפוֹדאֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹדאֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹדהִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָההִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָהויקרא אין הבדל פרשה בין הפסוקיםיש פרשה פתוחה בין הפסוקיםיש פרשה פתוחה בין הפסוקיםויקרא יש פרשה פתוחה בין הפסוקיםיש פרשה פתוחה בין הפסוקיםאין הבדל פרשה בין הפסוקים.אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹתאֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹתאֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹתבמדבר וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶםוּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶםוּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶםבמדבר בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹרבִּלְעָם בֶּן בְּעֹרבִּלְעָם בֶּן בְּעֹרפְצוּעַ דַּכָּהפְצוּעַ דַּכָּאפְצוּעַ דַּכָּאהַ לְה' תִּגְמְלוּ־זֹ֔אתהַ לְה' תִּגְמְלוּ־זֹ֔אתהַלְה' תִּגְמְלוּ־זֹ֔את
צורת שירת האזינו
שירת האזינו בנויה שורות-שורות, וכל שורה מחולקת לשתי צלעיות שוות פחות או יותר, בכל צלעית כשלוש מילים. בספר התורה היא כתובה בתבנית הקרויה "אריח על גבי אריח", כלומר בשתי עמודות ארוכות לאורך הדף (זאת לעומת שירת הים הכתובה "אריח על גבי לבֵנה").
מנהג רוב עדות ישראל לכתוב את השירה בשבעים שורות, אולם לדעת הרמב"ם יש לכותבה בששים ושבע שורות, וכך היא כתובה בכתר ארם צובא. בשיטת כתיבה זו, חלק מהשורות אינן שוות, אלא אחד הטורים או שניהם מתקרבים לאמצע השורה, וכן נוהגים יהודי תימן.
צורת ספר התורה
שמאל|ממוזער|180px|ספר תורה כמנהג הספרדים, בתוך תיק מהודר
שמאל|ממוזער|180px|ספר תורה כמנהג האשכנזים, גלול על עצי חיים, מבית הכנסת גלוקנגאסה בקלן. בתחתית התמונה נראה וימפל, המשמש לגלילת ספר התורה במנהג יהדות גרמניה.
לגבי צורתם ומראיהם של ספרי התורה ישנם שני סגנונות עיקריים:
ספר תורה מוכנס לתוך תיבה עגולה מעוטרת ("תיק"), אשר נפתחת כדלת ומגילת הקלף מועברת מחלק אחד לחלק השני לצורך קריאתה. התיבה, מורכבת לרוב מעץ, אך מעוטרת בשלל עיטורים, החל מבדים וכלה במתכות יקרות ככסף וזהב. סגנון זה מצוי ברוב קהילות יהדות המזרח: ממצרים, סוריה, בעיראק, בתימן, באיראן, בוכרה, אפגניסטן והודו. הוא מצוי גם ביוצאי חלק המזרחי של צפון אפריקה כלומר לוב, תוניסיה ואף חלק מאלג'יריה. באירופה היה סגנון זה נדיר יותר, באופן חלקי באזור טורקיה והבלקן, בעיקר אצל היהודים הרומניוטים, וכן אצל יהדות גאורגיה. אלא שבחלק מהקהילות גאורגיה (כגון: קהילות קולאשי, כותאיסי, אוני ועוד) ישנם עמודי עץ חיים היוצאים מתחתית התיבה.
ספר התורה גלול על מוטות עץ המכונים "עצי חיים" ונעטף בבד קטיפה מעוטר ("מעיל"). סגנון זה מצוי בעיקר באירופה, הן אצל יהדות אשכנז והן אצל יהדות איטליה וכן בקרב רוב הקהילות הספרדיות של אירופה, כולל טורקיה, הבלקן והקהילות הספרדיות של מערב אירופה (כגון אמסטרדם, לונדון ועוד). כמו כן מצויים ספרים אלו בחלקה המערבי של צפון אפריקה, במרוקו ובחלק מאלג'יריה.
את ספרי תורה בתוך תיק (הסגנון הראשון שהוזכר) נהוג לכנות "ספרי תורה ספרדיים" בעוד הספרים העטופים ב'מעיל' (הסגנון השני) מכונים "ספרי תורה אשכנזיים". כינויים אלו הם כוללניים ואינם מדויקים, שכן גם בעוד אצל האשכנזים הסגנון השני הוא אכן בלעדי, הוא אינו ייחודי רק ליהודי אשכנז ומשמש גם קהילות ספרדיות במקומות שונים.
עיטור ספרי התורה
לספרי התורה נלווים קישוטים וכלים שונים כגון: "כתר", "רימונים", "מגן" ו"אצבע" המורה לקריאה בתורה. את תיקי הספרדים נהוג לצפות בכסף וזהב, ולעטרו במטפחות מבד משובח.
300px|ממוזער|חילוץ ספרי תורה שהתבלו במי השיטפונות של סופת ההוריקן קתרינה בניו אורלינס, לואיזיאנה, באוגוסט 2005. ספרי התורה הובלו לקבורה זמנית ונקברו מחדש בניו אורלינס במרץ 2006.
קדושת ספר התורה
בספר תורה כשר יש לנהוג בקדושה יתירה וכבוד גדול משאר תשמישי הקדושה, לדוגמה: כל הרואה ספר תורה בשעה שמוליכים אותו, חייב לקום לכבוד הספר. מנהג נפוץ הוא בעת הולכת ספר תורה ממקום למקום, שמספר אנשים מלווים את הספר בהליכתו.
ספר תורה שנפל
המשנה במסכת אבות כותבת: . מכאן עולה שהציבור חייב בכבודו של ספר תורה, וספר תורה שנפל מעיד על חיסרון בבני המקום, ומחייב תענית, מתן צדקה, והגברת לימוד תורה.
על האדם המפיל את ספר התורה לצום יום אחד, כדי לכפר על בזיון התורה שנתגלגל על ידו. דין זה אינו מופיע בתלמוד או בראשונים, אך כך נהגו בכל ישראל, וכך פסקו האחרונים.
אף הקהל שהיה נוכח בעת נפילת הספר נוהג לערוך סדר תשובה, משום שלכל אחד מהמשתתפים הייתה איזו שהיא אחריות לכבוד הספר, וייתכן שאם היה שם לב יותר למתרחש, היה יכול מנוע את הנפילה. בדין זה ישנם מנהגים שונים: יש שחייבו את כל הקהל בצום, ויש שחייבו בצום אף את חברי בית הכנסת שלא היו נוכחים בעת הנפילה, שנפילת ספר תורה היא סימן רע לכל הקהל, שלא שומר מספיק על ספר התורה.
קריאה בספר התורה
ספרי תורה מוצבים בארון הקודש בבתי הכנסת, ומשמשים לקריאה בתורה בזמן התפילות. בקריאת התורה בציבור בעל קורא קורא את הפרשה בקול רם ובטעמים, ומספר אנשים (המשתנה בין ימי הקריאה השונים) מהציבור "עולים לתורה" בזה אחר זה. העולה ניגש אל ספר התורה, מכריז: 'ברכו את ה' המבורך', מברך את ברכות התורה, וקורא בלחש מילה במילה אחרי בעל הקורא את הקריאה, ומברך אחריה.
מעיקר הדין העולים לתורה הם גם קוראים בתורה, וכך נוהגים עד היום יהודי תימן, מאוחר יותר בגלל חוסר בקיאותם של רוב המתפללים, השתרש המנהג שה"בעל קורא" קורא בקול והעולה קורא עמו בלחש.
מקור דין הקריאה בתורה בציבור הוא תקנת חז"ל קדומה, המיוחסת עד ימי משה רבנו. קריאת התורה נעשית בתפילת שחרית בשני וחמישי, בשבת, בראשי חודש וימים טובים, בחנוכה ופורים, וכן במנחה של שבת. לאחר הקריאה בתורה (או לפניה, בהתאם למנהג המקום) נוהגים להגביה את התורה להראות את תוכן התורה לכל הקהל, תוך כדי האמירה: "זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".
הקריאה בתורה מתבצעת בניגון מיוחד, המשתנה בין עדות וקהילות ישראל, המסומן באמצעות טעמי המקרא, המשמשים גם לציון הפיסוק וצורת ההגייה הנכונה. מכיוון שיש איסור להוסיף לספר התורה תווים מיותרים, הקורא בתורה חייב לזכור את הניקוד, טעמי המקרא וההטעמה הנכונים לכל מילה.
בכל שבת לאחר תפילת שחרית של שבת קוראים בציבור את פרשת השבוע. בקריאה זו שבעה אנשים עולים לתורה. קריאת הפרשיות מסודרת כך שבשנה שלמה תיקרֵא כל התורה בציבור. קריאת הפרשה האחרונה, פרשת וזאת הברכה, נעשית ביום שמחת תורה, בו שמחים וחוגגים את סיומה של קריאת התורה, ועוד באותו היום מתחילים לקרוא את התורה מחדש, בפרשת בראשית, להתחלת סבב קריאות חדש. בראשי חודש ובימים טובים קוראים בתורה מעניינו של היום.
בשבתות, בימים טובים ובצומות במנחה לאחר קריאת התורה מפטירים בנביא, למעט תשעה באב שבו מפטירים גם בשחרית.
מצוות כתיבת ספר תורה
שמאל|ממוזער|250px|כתיבת ספר תורה
ישנה מצווה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה, שנאמר , ואפילו הורישו לאדם אבותיו ספר תורה, מצווה עליו לכתוב בעצמו ספר אחר. זאת בניגוד לכתיבת תפילין שהיא הכשר מצווה בלבד. מי שאינו יודע לכתוב ספר תורה, או עסוק וטרוד מכדי לעשות זאת, יכול לקיים את המצווה בשכירת סופר, או בקניית ספר תורה כתוב. בתום כתיבתו של ספר תורה נהוג להכניסו לבית הכנסת בחגיגה גדולה, בטקס הקרוי הכנסת ספר תורה.
מצוות כתיבת ספר תורה למלך
ישנה מצווה מיוחדת על מלך ישראל לכתוב לעצמו ספר תורה, מלבד החיוב שמוטל על כל אחד מישראל. נמצא שלכל מלך היו שני ספרי תורה, האחד היה מניח על לבו על מנת לקרוא בו, והשני היה מונח בבית גנזיו. בזמן 'הַקְהֵל' היה המלך קורא בבית המקדש בספר תורה שלו לפני כל ישראל אנשים נשים וטף אשר מצווים היו לשמוע את הקריאה מפיו.
הכנסת ספר תורה
הכנסתו של ספר תורה חדש לבית הכנסת נעשית בטקס חגיגי, שתחילתו בכתיבה חגיגית של האותיות האחרונות בביתו של תורם הספר, וברוב המקומות נהגו גם לשתף את הציבור בתפירת עץ החיים ליריעה האחרונה, והמשכו בתהלוכה מלווה בשירה ובריקודים מביתו של התורם אל בית הכנסת. את ספר התורה החדש מעטרים בעיטורים, ובהולכתו לבית הכנסת פורשים מעליו חופה. האירוע מלווה בשירים וריקודים רבים. בתום התהלוכה, ובהתקרב ספרי התורה לבית הכנסת, יוצאים מספר חוגגים מבית הכנסת ורוקדים עם ספרי תורה הישנים שבבית הכנסת מול הספר תורה החדש המוכנס לבית הכנסת, בשירת הפסוק מתהלים () "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". בהיכנס ספר התורה לבית הכנסת, רוקדים עמו עוד שעה ארוכה בבית הכנסת עצמו, ולאחר מכן מכניסים אותו לארון הקודש.
לאחר הכנסת הספר לארון הקודש, נהוג להוציאו תוך אמירת פסוקי "אתה הראית לדעת" (כמו בשמחת תורה) ולקרוא בו בלא ברכה בפרשת וזאת הברכה מ"מעונה אלקי קדם" עד סוף הפרשה. לאחר מכן מכניסים אותו חזרה לארון הקודש. תורם ספר התורה מברך ברכת שהחיינו בפעם הראשונה שהוא קורא בו.
לאחר גמר הכנסת ספר התורה, נערכת סעודת מצווה לרגל הכנסת ספר התורה להיכל.
ספר התורה העתיק ביותר
ספר התורה השלם העתיק ביותר נמצא בספריית אוניברסיטת בולוניה, והוא כבן 850 שנה. הוא ידע כ"ספר תורה בולוניה". בעקבות טעות בקטלוג תוארך הספר למאה ה-17, ורק בשנת 2013 נתגלה כי הוא עתיק בהרבה וכי הוא נכתב במאה ה-12.
ככל הידוע, ספר-התורה העתיק ביותר שנמצא עדיין בשימוש בבית כנסת, מצוי בקהילה היהודית בביאלה. על-פי בדיקת פחמן-14 של גוילי הספר, הוא תוארך לסביבות שנת 1250.
קטעים עתיקים יותר מספרי תורה קיימים כבר בין מגילות מדבר יהודה וכן קיימים כתבי יד עתיקים יותר של התורה בצורת מצחף (קודקס), שאינם ספר תורה. כתב היד השלם העתיק ביותר של התנ"ך הוא כתב יד לנינגרד. כתב היד המכונה כתר ארם צובא הוא עתיק ממנו, אך מן התורה לא נשתמרו בו אלא פרקים בודדים בסוף ספר דברים.
במאי 2023, נרכש כתר ששון/קודקס ששון במכירה פומבית בניו יורק בסכום עתק של 38.1 מיליון דולר. הספר הוא התנ"ך העתיק ביותר שהשתמר כמעט בשלמותו עד היום, והוא כתב היד היהודי היקר ביותר שנמכר אי פעם. הדיפלומט ואיש העסקים האמריקני אלפרד מוזס רכש את הספר עבור מוזיאון אנו בישראל.
ראו גם
קריאת התורה
הגבהה
גלילה
בדיקת מזוזות, תפילין וספרי תורה
קישורים חיצוניים
הרב אליעזר מלמד, מצוות כתיבת ספר תורה, באתר פניני הלכה
הסכם השאלת ספר תורה באתר בית הדין "משפט והלכה בישראל"
כתיבת אותיות אחרונות ותהלוכה הכנסת ספר התורה לבית הכנסת באתר אחדות ישראל "בבית של כותב הספר" (וידאו)
מאיר בר-אילן, כתיבת ספר-תורה תפילין מזוזות וקמיעות על עור צבי, בית מקרא ל, חוברת ג' / ק"ב (תשמ"ה) עמ' 375–381
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:תשמישי קדושה
קטגוריה:קריאת התורה
קטגוריה:תורה
קטגוריה:סמלים יהודיים | 2024-09-21T04:09:15 |
רפלקסולוגיה | 300px|ממוזער|רפלקסולוגיה
רפלקסולוגיה היא שיטת אבחון וטיפול ברפואה האלטרנטיבית. שיטה זו מתבססת על הנחה פסאדו-מדעית, לפיה נקודות ואזורים בכף הרגל מייצגים ״מפה״ של כל איברי ומערכות הגוף. באמצעות התבוננות ומגע בכף הרגל, ניתן לאבחן ולטפל בליקויים במערכות הגוף השונות.
אין כיום ראיות מדעיות מבוססות לכך שרפלקסולוגיה יעילה לאף מצב רפואי.
היסטוריה
בפיתוחה של השיטה המקובלת בימינו החל ויליאם פיצג'רלד, רופא אף אוזן גרון, בשנת 1913, והיא שוכללה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים על–ידי יוניס אינגהם, שאף המציאה את המונח "רפלקסולוגיה" בשנות החמישים. טיפול דרך כפות הרגליים ניתן כבר בעת העתיקה במצרים העתיקה בסין ובהודו. המילה "רפלקסולוגיה" גזורה מהמילה האנגלית Reflection שמשמעותה "השתקפות" מחד, ומאידך מן המילה "רפלקס" (רעדה) התומכת בכוונה כי על ידי לחיצות באזורים מסוימים ישנה "תגובת שרשרת" של השרירים הגורמת להפרשת אדרנלין לזרם הדם, ומבחינה אנרגטית לשחרור של מרידיאנים.
לטענת העוסקים ברפלקסולוגיה, בעזרת השיטה ניתן לאתר דפוסים שקיימים אצל האדם ברבדיו השונים כגון בגוף, בנפש ובחשיבה. על ידי לחיצות, חימום והנעה של אזורים מסוימים בכף הרגל, ניתן לטפל במצבים בהם ה"אנרגיה" "חסומה" ואינה זורמת כראוי, וכך לרפא מחלות מסוימות. "חסימות אנרגיה" אלו נקראות "קריסטלים", ולטענת העוסקים ברפלקסולוגיה, לעיתים הן מורגשות כמעין גבשושיות בכפות הרגליים.
מפת כפות הרגליים
"טבלת אזורי המגע של כפות הרגליים" מציגה את הקשר, על פי הרפלקסולוגיה, בין האיברים השונים בגוף האדם לאזורי המגע או לחיצה בכפות הרגליים. על פי הרפלקסולוגיה, הקשר בין הנקודות בכפות הרגליים לאיברים הוא הדדי, כלומר כאשר ישנה פגיעה באיבר מסוים, אזי הנקודה המתקשרת אליו בכף הרגל תיפגע. הצבעים השונים מייצגים את אזורי המגע בכפות הרגליים והאיברים התואמים להם בגוף האדם:
קובץ:Foot_chart1.png מוח סינוס קול בלוטת יותרת המוח צוואר וגרון עיניים אוזניים בית השחי כתף ורגל ריאה וחזה לב בלוטת התריס וסמפונות מקלעת השמש סרעפת קיבה טחול כבד כיס המרה בלוטת יותרת הכליה לבלב כליה שופכן שלפוחית השתן המעי הגס המעי הדק עצם העוקץ עצב הירך/עצב השת רקמה לימפתית במעי הדק תוספתן
ביקורת
אין ראיות מדעיות לפעולת הריפוי הכרוכה בטיפול רפלקסולוגי או לעצם קיומן של האנרגיה והתעלות דרכן היא עוברת, לטענת הרפלקסולוגים. כך למשל, קיומם של הקריסטלים אינו מוכר על ידי פיזיולוגים. מחקרים אמנם הראו כי תחושות הרוגע וההנאה השורות על האדם שעה שהוא עובר טיפול רפלקסולוגי משפיעות באופן חיובי על מצבו הרפואי, אולם, ביקורת מקובלת אצל מבקרי שיטות הטיפול האלטרנטיביות בכללותן, היא כי זו - ולא יעילותן - היא אחת הסיבות המרכזיות להצלחתן של שיטות טיפול אלו. לביקורת זו מוצמדת על ידיהם לעיתים הטענה שבעובדה זו, שאינה כרוכה בהכרח ביעילות הטיפול עצמו, נעשה שכנוע של מטופלים בנוגע למהימנותן. אך יש להבחין כי בעוד הראשונה תולה עצמה בחוסר בראיות סיבתיות ומנגנוניות לתהליכים המתוארים על ידי הרפלקסולוגיה, ומהווה ביקורת מדעית, האחרונה כבר מאשימה את המקדמים שיטות טיפול אלטרנטיביות באמצעות הצבעה על הצלחתן, בחוסר יושרה.
מחקרים מדעיים
מספר ניסויים מחקריים נעשו בתחום במשך השנים והם היו בעלי תוצאות מעורבות. אחת הסקירות השיטתיות של המחקרים מצאה: "העדויות הטובות ביותר שיש לנו נכון לעכשיו, לא הוכיחו בצורה משכנעת שרפלקסולוגיה היא טיפול יעיל בשום מצב רפואי"
ראו גם
קריאה בכף הרגל
קישורים חיצוניים
רפלקסולוגיה - מרכז מידע ארצי
״מבט מקרוב על רפלקסולוגיה״ (אנגלית) מאת הדוקטור סטפן בארט.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:כפות רגליים
קטגוריה:עיסוי | 2024-09-14T10:35:29 |
עיכול | ממוזער|איור של מערכת העיכול האנושית.
עיכול (או "תהליך העיכול") הוא תהליך המתבצע ביצורים הטרוטרופיים, חד-תאיים ורב-תאיים, והוא כולל פירוק אנזימטי של חומרי מזון אשר מקורם בסביבה. בסופו של התהליך, המזון או רובו מפורק לחומרים בעלי מולקולות קטנות, מסיסות במים, המוטמעות לתוך תאי הגוף. שם חלקן ישמשו כחומר גלם בתהליך חילוף החומרים, להפקת אנרגיה, וחלקן האחר ישמש לבניית תרכובות הדרושות לבניית התא עצמו.
ביצורים בעלי מערכת עיכול ומערכת הובלה, המולקולות הקטנות הנוצרות הן בעלות יכולת מעבר דרך דופן מערכת העיכול אל מערכת ההובלה וזו מעבירה אותן לתאים.
עיכול חוץ גופי אצל יצורים ירודים
ביצורים ספרופיטיים, כמו הפטריות, העיכול מתבצע מחוץ לגופם. יצרים אלה מפרישים אנזימי עיכול אל מחוץ לגופם והם מעכלים מולקולות אורגניות גדולות שמקורם בגופם של יצורים מתים. המולקולות הקטנות שנוצרות בתהליך פירוק זה, נקלטות לגוף הספרופיט. כך המצב גם בכל החיידקים. הפרשת אנזימי עיכול על ידי חיידקים ופרוטוזואה אל מחוץ לגופם היא פעולה שמביאה תועלת ליצורים המשמשים להם כפונדקאים. שתי דוגמאות הן החיידקים בטרמיטים וביונקים אוכלי-צמחים.
1. הטרמיטים ניזונים מעצה של צמחים, העשויה ברובה תאית. הטרמיטים עצמם אינם מסוגלים לעכל תאית משום שאינם מייצרים צלולאז, האנזים שמפרק תאית. אולם, במעיהם חיים פרוטוזואה המפרישים צלולאז. בסיום פעולתו של אנזים זה, התאית מפורקת למולקולות חד-סוכר, אשר בחלקן נספגות אל תאי הפרוטוזואה ובחלקן אל גופן של הטרמיטים.
2. אצל אוכלי עשב מעלי גירה, אחד ממדורי קיבתם, הנקרא כרס, מאוכלס בצפיפות בחיידקים מפרקי תאית. החיידקים מפרישים את האנזים המפרק את התאית אל מחוץ לגופם, אל קיבת מעלה הגירה. חלק מתוצרי הפירוק של התאית מנוצלים על ידי החיידקים עצמם וחלק על ידי היונק הפונדקאי.
עיכול חוץ-גופי אצל יצורים מפותחים
יש גם יצורים אשר בהם העיכול מתחיל עוד לפני שהמזון נכנס לתוך הגוף. דוגמה לכך היא העכביש. הוא נועץ בטרף את גפי הטרף החלולים שלו, דרכם הוא מכניס אנזימי עיכול מתוך בלוטת הארס. האנזימים הללו מפרקים את החלקים הרכים של הטרף ואת תוצרי פירוק זה העכביש שואב לתוך מערכת העיכול שלו, שם מסתיים הפירוק.
גם אצל נחשים ארסיים הארס מכיל גם פרוטאזות, המקילות על עיכול הטרף לאחר בליעתו, כנראה על ידי התחלה של פירוק החלבונים בשרירים והקלת העיכול לאחר בליעת הטרף לתוך מערכת העיכול של הנחש.
עיכול תוך-תאי
ממוזער|פינוציטוזה – קליטה והכנסת חומר נוזלי אל תוך התא
ביצורים חד-תאיים, דוגמת אמבה וסנדלית, פירורי מזון מוצק או טיפות נוזל נקלטים מהסביבה בתהליך הנקרא אנדוציטוזה. סביב פירור המזון נוצר קיפול של קרום התא, המוכנס כלפי פנים. אותו מקטע נסגר ומתנתק מקרום התא. כך נוצרת בועית מזון בתוך התא. זו מופרדת משאר חלקי התא על ידי הקרום. אנזימים מופרשים על ידי הציטופלסמה לתוך הבועית ומפרקים את תוכנה למולקולות קטנות, היוצאות מהבועית אל הציטופלסמה, לניצול על ידי התא. השאריות הבלתי מעוכלות מופרשות אל מחוץ לתא בתהליך הפוך, הנקרא אקסוציטוזה. גם הספוגיים מעכלים את מזונם בשיטה זו. בצדפות, חלקיקי מזון זעירים נקלטים מתוך המים על ידי סינון ומועברים אל תוך התאים של בלוטת העיכול בתהליך של אנדוציטוזה. שם פירורי המזון מפורקים על ידי אנזימים, עד קבלת מולקולות קטנות. אלו עוברות אל כל תאי הצדפה.
ממוזער|הידרה – צילום מיקרוסקופי
עיכול חוץ-תאי, תוך-גופי
בחסרי חוליות ירודים העיכול מתבצע בתוך שק בעל פתח אחד בלבד. בהידרה יש מערכת עיכול המשלבת עיכול חוץ-תאי ועיכול פנים-תאי. היא צדה את טרפה בעזרת זרועות הציד ומכניסה אותו, דרך הפתח היחיד, אל חלל הגוף, הנקרא גם חלל העיכול. שם הטרף מפורק לפירורים קטנים באמצעות אנזימים המופרשים על ידי תאים המצויים בדופן חלל העיכול. חלק מפירורים אלה נקלטים בפינוציטוזה על ידי תאים אחרים מדופן חלל העיכול, ובתוכם מתבצע עיכול תוך-תאי, עד קבלת מולקולות קטנות ומסיסות. חומרים שלא נעכלו יוצאים מהתאים באקסוציטוזה אל חלל העיכול, ומופרשים אל החוץ דרך הפתח היחיד של חלל העיכול.
אולם, ברוב חסרי החוליות ובכל בעלי החוליות יש מערכת עיכול הבנויה צינור בעל שני פתחים, בשני הקצוות של הגוף: פתח פה ופתח פי הטבעת.
בשלשול, כל העיכול הוא חוץ-תאי. התהליך מתבצע בתוך צינור בעל שני פתחים. תחילת הצינור בנויה חלקים שריריים ובהם מתבצע העיכול המכני, בעוד שבהמשכו מתבצע העיכול הכימי, באמצעות אנזימים המופרשים על ידי תאי דופן המעי. המולקולות הקטנות, הנוצרות בעיכול הכימי, נספגות על ידי תאים אחרים בדופן המעי ועוברות משם למערכת דם סגורה, המובילה אותן לכל חלקי הגוף. חומר שלא נעכל נדחף החוצה דרך פי הטבעת.
בחגב יש מאפיינים דומים לאלו של השלשול, אך גם תוספות המשפרות את תהליך העיכול. גם בחגב יש צינור עיכול בעל שני פתחים והמזון נדחף לאורכו, מהפה עד פי הטבעת. כל העיכול הוא חוץ-תאי. ראשיתו בעיכול מכני והמשכו עיכול כימי, על ידי אנזימים. יש בו בלוטות מיוחדות המפרישות אנזימים לתוך צינור העיכול ואלו בלוטות הרוק ובלוטות העיכול. המולקולות הקטנות שנוצרות בתהליך העיכול נספגות דרך דופן המעי אל מערכת דם פתוחה, המביאה אותן אל כל תאי הגוף. החומרים הבלתי מעוכלים מופרשים דרך פי הטבעת.
העיכול באדם
העיכול באדם דומה לזה שתואר לעיל מכמה בחינות: כל העיכול הוא חוץ-תאי ומתרחש בתוך צינור בעל שני פתחים. לצינור זה יש חלקים בעלי התמחויות שונות.
הפירוק המכני המתבצע בפה בעזרת השיניים, בו נגרס האוכל לחלקים קטנים יותר, שקלים יותר לעיכול. פירוק מכני מתבצע גם בקיבה ובמעי.
הפירוק הכימי מתחיל בפה, על ידי האנזים עמילאז, המפרק עמילן לדקסטרין, גלוקוזה ומלטוזה. מהפה, דרך הוושט, בליל המזון מגיע אל הקיבה, שם תאים מיוחדים מפרישים מימן כלורי, היוצר סביבה חומצית חזקה, בעלת pH2. הסביבה החומצית דרושה לפעילותו של האנזים פפסינוגן, המופרש גם הוא בקיבה. בהשפעת החומצה, הפפסינוגן הופך לפפסין, המפרק חלבונים לפפטידים. בקיבה מתקיימת גם ספיגה של ברזל וסידן. החומציות בקיבה גם מחסלת את מרבית המיקרואורגניזמים המגיעים עם המזון. בקיבה מופרש מוצין, חומר צמיג המגן על רירית הקיבה מפני החומצה החריפה.
מהקיבה אל המעי הדק עוברת תערובת המזון המפורק חלקית וכן החומרים שהתווספו אליו. בתריסריון, החלק העליון של המעי הדק, מתבצע המשך הפירוק הכימי, באמצעות אנזימים המיוצרים בלבלב ומועברים לתריסריון. אנזימים נוספים מופרשים על ידי תאי המעי הדק עצמו ופעולתם מתאפשרת על ידי מלחי המרה. מיץ המרה נוצר באופן שוטף בכבד, נאגר בכיס המרה ומופרש לפי הצורך, עם הגעת בליל מזון, אל התריסריון. מיץ המרה מכיל פיגמנטים של המרה ומלחי מרה. פיגמנטים אלה הם תוצרי פירוק של המוגלובין, והם אלה שצובעים את הצואה בצבעה האופייני. מלחי המרה הם חומרים היוצרים תחליבים מהשומנים שבמזון ומאפשרים את פעילות האנזים ליפאזה, המפרק את השומן לרכיביו. בסופו של התהליך מתקבלות היחידות הבסיסיות של רכיבי המזון והן: חד-סוכרים, חומצות אמינו, פפטידים קצרים, חומצות שומן, גליצרול, כולסטרול ובסיסים חנקניים. במעי הדק מתקיימת ספיגה של המולקולות הקטנות הללו אל מחזור הדם, דרך פני השטח הפנימיים של המעי הדק, המגיעים לגודל הנע בין 200 ל-500 מטר מרובע. גודל זה מתקבל הודות לקפליו של המעי, קיום קיפולים על פניו (סיסים) וסיסונים על פני תאי האפיתל המרפדים את הסיסים. במעי הדק גם נספגים חזרה אל הדם רוב המים שעברו במערכת העיכול. בקצה המעי הדק, במעבר אל המעי הגס, מתחבר התוספתן. במשך תקופה ארוכה החוקרים סברו שהתוספתן הוא שריד אבולוציוני של המעי העיוור והוא חסר תפקיד באדם. בתחילת שנות ה-2000 המחקרים הוכיחו שהוא מהווה מרחב מוגן עבור חיידקי מעיים מועילים. כאשר האדם עובר אירוע של שלשול זיהומי והחיידקים המועילים נעלמים, מאגר החיידקים מהתוספתן מאפשר שיקום מהיר של אוכלוסיית החיידקים המועילים במעי. בנוסף, התוספתן גם מכיל כמות גדולה של רקמה לימפואידית, הקשורה ליכולת הגוף לזהות אנטיגנים זרים בתוך המזוןן.
בהמשך צינור העיכול, במעי הגס, מתקיים המשך ספיגת המים ובקצהו נמצא פי הטבעת. כאן מגיע תהליך העיכול לסיומו ומופרשת הצואה. היא מכילה מים, סיבים בלתי מעוכלים, תאי אפיתל שנשרו מדופן צינור העיכול, חיידקים, מלחי מרה, צבעי מרה ושאריות מזון שלא נספגו במעי.
בתוך צינור העיכול המזון מתקדם בכיוון אחד בלבד, בעזרת תנועה גלית הנקראת תנועה פריסטלטית. תנועה זו היא תוצאה של התכווצות והרפיה לסירוגין של קטעים בצינור העיכול. מעבר המזון מווסת על ידי שסתומים (שוערים), אחד במעבר מהוושט לקיבה, אחד ביציאה מהקיבה אל המעי ואחד בחלחולת. העיכול באדם מושפע גם על ידי הורמונים שונים הפועלים על איברים השייכים למערכת העיכול.
עיכול אצל מעלי גירה
מעלי הגירה הם קבוצה בתוך מחלקת היונקים ההרביבוריים, אשר חלק גדול מנפח מזונם הוא תאית. אין אף יונק המסוגל לייצר אנזים מפרק תאית, ולכן יש צורך באסטרטגיה מיוחדת, אשר התפתחה במהלך האבולוציה, לניצול מירב המזון. דרך העיכול מתבססת על קיבה בעלת מבנה מיוחד, ובה ארבעה מדורים: הכרס, בית הכוסות, ההמסס, והקיבה האמיתית. בתחילת התהליך, המזון שנאסף בפה נלעס שם לעיסה חלקית. הבליל המכיל רוק יורד אל מדור הכרס, אשר אינה מפרישה מיצי עיכול. הכרס מכילה מיקרואורגניזמים ובעיקר חיידקים סימביונטיים, בכמות גבוהה, ובעזרתם מתבצעת התססה, המפרקת תאית מהמזון הצמחי. תוצרי הפירוק נספגים אל מערכת הדם. שאר המזון, אשר עדיין לא התפרק, נדחף חזרה לפה, נלעס היטב ונבלע שנית. הוא יורד שוב אל הכרס ושם חלה בו תסיסה ממושכת, שוב בעזרת המיקרואורגניזמים. בהדרגה המזון עובר במנות קטנות אל שאר מדורי הקיבה, עד שהוא מגיע אל הקיבה האמיתית, שם מופרשים מיצי עיכול, הפועלים על שארית המזון. בשלב זה מפורקים גם חיידקים סימביונטיים שנמצאים בתוך הבליל, ומשמשים כמקור חלבון לבעל החיים הפונדקאי. בצורת הזנה זו יש יתרון הישרדותי. אצל אוכלי הצמחים החיים בטבע, איסוף המזון מתבצע בשטח פתוח, שם הם עלולים להימצא חשופים לטורפים אורבים. לכן, איסוף מהיר של מזון ולעיסתו המהירה מקטינים את הסיכון להיטרף. הלעיסה החוזרת, האיטית, מתבצעת במקומות שאינם חשופים לטורפים.
בניגוד למעלי הגירה, אוכלי צמחים אשר אינם מעלים גירה מנצלים את מזונם באופן חלקי. לדוגמה, אצל הסוס קיים אומנם מעי עיוור גדול, המאוכלס על ידי פרוטוזואה סימביונטיים, אבל החומר הצמחי מגיע לשם לעוס חלקית ולכן גם פירוקו חלקי. כתוצאה מכך, הסוסים אינם מנצלים את כל הפוטנציאל התזונתי של מזונם ובגללי סוסים ניתן למצוא חומר צמחי בלתי מפורק.
ראו גם
מערכת העיכול
מנגנוני תנועה במערכת העיכול
קישורים חיצוניים
ארז גרטי, איך פועלת מערכת העיכול, מכון דוידסון
מערכת העיכול,כמוני, מכון גרטנר, בי"ח תל השומר – מצגת עשירה
הערות שוליים | 2024-09-13T08:05:47 |
סיכוי | REDIRECT הסתברות | 2005-08-12T18:37:14 |
מעיים | המעיים הם איבר המשתייך למערכת העיכול.
המעיים בנויים כצינור המתמשך משוער הקיבה ועד פי הטבעת. דופן המעי מורכבת משריר עטוף מבחוץ בקרום נסיובי (סרוזה) ובפנים – בקרום רירי (מוקוזה ותת-מוקוזה).
המעיים נחלקים לכמה חלקים עיקריים:
המעי הדק
תריסריון
המעי הריק (יֶיוּנום)
המעי העקום (אילאום)
המעי הגס (המשכו של המעי הדק)
המעי העיוור (הצקום)
המעי הגס העולה
המעי הגס הרוחבי
המעי הגס היורד
הכרכשת
החלחולת (רקטום)
פי הטבעת
המעי הדק משתתף בעיכול המזון וספיגתו, ועיקר תפקידו של המעי הגס בספיגת המים והמלחים ויצירת הצואה.
בשל תפקידם, שטח הפנים של המעיים גדול ביותר, והם מורכבים מרקמה דמוית ספוג המאפשרת קליטה של חומרים מתוך המעי אל פנים הגוף ומחזור הדם – ומשם אל איברי הגוף והרקמות השונים באמצעות זרם הדם.
במעיים שוכנים יותר חיידקים מאשר בכל מקום אחר בגוף האדם. רבים מהם חיים בסימביוזה עם האדם, וב"תמורה" למקום גידול נוח מסייעים רבות בתהליך העיכול. ויטמין K, למשל, מסוגל להתעכל רק בזכות החיידקים, שכן לאדם אין אנזימים משלו שיפרקו ויטמין זה. חיידקים רבים נפלטים מהמעיים דרך הצואה – כשליש ממשקלה היבש של הצואה הוא חיידקים. החיידקים, ברובם אנארוביים, פולטים בתהליך המטבוליזם שלהם גזים בעלי ריח רע (ראו: נפיחה).
קיימת אגדה אורבנית, בשם צליל חום, שכאשר משמיעים תדר בין 5 ל-9 הרץ, נגרמת תהודה במעי וכתוצאה מכך נגרם אובדן שליטה בסוגרי המעי.
המעי הישר
המעי הישר, הקרוי גם חלחולת, הוא קטע מעי בין סוף המעי הגס לפי הטבעת. בקטע זה מצטברת הצואה עד שהיא לוחצת על דפנות המעי והוא מתרחב, דבר הגורם לתגובה רפלקסית של התכווצות להוצאת הצואה. שרירי סוגר רצוניים בפי הטבעת מונעים הוצאת צואה לא רצונית.
מחלות
חלק מחיידקי המעיים אופורטוניסטיים: הם אינם מעוררים מחלות בשגרה, אך כשהגוף ומערכת החיסון חלשים (עקב זיהום במקום אחר, למשל), הם עלולים לתקוף ולעורר מחלות.
צינור העיכול מהווה את אחד האזורים בגוף אשר פתוחים וחשופים לסביבה החיצונית (דרך הפה ופי הטבעת); לפיכך חשופה מערכת העיכול, ובראשה המעיים (המהווים את רוב אורכו של צינור העיכול), להתקפות של פתוגנים, זאת בשיעור רב יותר מאזורים אחרים בגוף. מחלות אין ספור קשורות לתפקוד המעיים, כרוניות וחולפות. התסמין השכיח ביותר של מחלות מעיים הוא כאבי בטן וקשיים ביציאות (עצירות או שלשול).
מחלה הפוגעת בעיקר בפגים נקראת דלקת מעי נמקית, אשר בה חלק מהמעי עובר נמק ומת. 5%–10% מהפגים מתחת למשקל 1,500 גרם מאובחנים כנושאי דלקת מעי נמקית.
קרצינואיד הוא אחד הגידולים הנפוצים במעיים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בטן
קטגוריה:מערכת העיכול | 2024-06-15T13:18:58 |
צואה | שמאל|ממוזער|250px|גללי סוס
שמאל|ממוזער|250px|מדורת בישול מגללי בקר וגמלים בהודו
שמאל|ממוזער|250px|צואה של בעלי חיים שונים
צואה או גללים (בלשון חז"ל: רְעִי; בסלנג: קַקִִִי או חָרַא) היא הפרשה ממערכת העיכול של אורגניזמים. הצואה היא האופן בו הגוף נפטר מפסולת וממזון לא-מעוכל. לרוב, משתמשים במושג "צואה" לזו של בני אדם (הכינוי תוך שמירת לשון נקייה – גדויילים), וצואת בעלי חיים מכונה "גללים". צואת עופות מכונה "לשלשת".
ישנם מינים, בעיקר של חסרי חוליות, שנמנעים מפליטת צואה. היתרונות האבולוציונים של התפתחות זו עשויים להיות הימנעות מהפצת מחלות באמצעות צואה, וכן התגוננות מטורפים או טפילים שמסוגלים לאתר בעלי חיים באמצעות הצואה שלהם.
במקרים רבים הרכב הצואה עשוי להצביע על מצבם הבריאותי של בעלי החיים שעשו אותה.
יצירת הצואה
בעלי חיים שונים מייצרים צואה בטווחים משתנים של צורות וגדלים. קוטר הצואה דומה לרוב לקוטר פי הטבעת, אולם האורך כפול בדרך כלל, ותלוי בנפח האחסון של המעי הגס.
בבעלי חוליות הצואה נוצרת במעי הגס והיא נדחפת לאורכו על ידי שרירים חלקים (בלתי-רצוניים) המצויים בדפנות המעי ונעים בתנועה פריסטלטית. לבסוף, יוצאת הצואה מפי הטבעת. הצואה מורכבת משאריות מזון לא מעוכל, מפיגמנטים הנוצרים בכבד (בעיקר בילירובין, תוצר פירוק של המוגלובין) המקנים לצואה את צבעה החום האופייני, ומחיידקים בכמות גדולה. החיידקים מהווים כשליש מהמסה היבשה של הצואה וגזים אותם הם מייצרים מעניקים לצואה את הריח העז שלה.
צואה וגוף האדם
בגוף האדם, המזון מתמיין במעי הדק, בו נספגים החומרים התזונתיים השימושיים. המעי הדק מעביר את הפסולת למעי הגס, שהוא צינור שרירי באורך של כשני מטרים, המעביר צואה לפי הטבעת. כשהצואה נעה דרך המעי הגס, הנוזלים מוסרים ונספגים בגוף.
מרקם ותדירות
הצואה דלה יחסית בנוזלים, אך ריכוזם יכול להשתנות. מבנה ומרקם הצואה תלוי בגורמים רבים, בהם משך הזמן בו ישבה הצואה במעי הגס, כמות הנוזלים שנספגו וכמות הסיבים התזונתיים והנוזלים בתזונה. גורמים אלו משפיעים על מבנה הצואה, שעשוי להשתנות מגושים קשים ודחוסים ועד לצואה דלילה מאוד ומימית. כמות הסיבים התזונתיים בתזונה משפיעה באופן מאזן על מבנה הצואה, כך שתזונה עשירה בסיבים תזונתיים מרככת גושים מדי ומקשיחה צואה מימית מדי. גורמים נוספים שמשפיעים על מרקם הצואה הם כמות הנוזלים בתזונה, וכמות הקפאין הנצרכת.
צואה נוזלית מעידה על בעיה רפואית כלשהי, ומכונה "שלשול". שלשול חמור עלול להוות סכנת חיים עקב איבוד נוזלים. צואה המכילה נוזלים מועטים גורמת לקשיים ולכאבים ביציאתה; תופעה זו, המעידה אף היא על בעיה רפואית, מכונה "עצירות".
גם תדירות הפרשת הצואה ("יציאות" בעגה הרפואית) יכולה להעיד על מצב רפואי ובמיוחד על תזונתו של האדם. סיבים תזונתיים, לדוגמה, מאיצים את תהליך הפרשת הצואה, כך שתדירות ה"יציאות" מגיעה אף ל-3 פעמים ביום. התאפקות ממושכת והימנעות חוזרת מהפרשת צואה בעת הצורך וכך גם תדירות נמוכה של הפרשת הצואה, עלולות לגרום לפעילות לא-תקינה של מערכת העיכול, לעצירות ולחוסר איזון תזונתי. מינון עשיית הצרכים התקין נחשב בין 3 פעמים ביום לבין 3 פעמים בשבוע.
אצל ילדים מסוימים ולעיתים אף אצל מבוגרים תיתכן דליפת צואה בלתי רצונית המכונה אנקופרזיס אשר לה מניעים פיזיולוגיים ונפשיים כאחד.
מחלות
צואה שחורה מעידה על דימום בדרכי העיכול העליונות, צואה אדומה מעידה על דימום בדרכי העיכול התחתונות.
הכמות הרבה של החיידקים והנגיפים בצואה גורמת לה להוות דרך עיקרית להעברת מחלות. במיוחד מדובר במחלות הנגרמות על ידי חיידקים ממשפחת ה-Enterobacteriaceae (בעיקר קוליפורמים), השוכנים דרך קבע במערכת העיכול של האדם; חיידקים אלו גורמים למחלות כדוגמת דיזנטריה וכולרה. מחלות אלו נפוצות בצורה נרחבת במדינות העולם השלישי, מכיוון שבמקומות אלו לא תמיד קיימת אפשרות להקפיד על כללי היגיינה ותברואה נאותים. פתוגנים ממקור צואתי מוצאים את דרכם אל המזון ואל מקורות מים; החיידקים נכנסים שוב לגופם של בני האדם, אך הפעם משתכנים ומתרבים גם באזורים שמחוץ למעי, דבר הגורם למחלות.
מחלות מסוימות, כגון סרטן המעי הגס, מביאות להרס המעי או פי הטבעת. במקרים אלו החולה אינו מסוגל להפריש צואה באופן הרגיל; הוא נדרש לעבור ניתוח המנתב את הצואה אל פתח בבטן (אותו יוצרים המנתחים). הצואה נאספת בשקית פלסטיק אותה נדרש החולה לשאת כל העת ולרוקן מדי פעם.
שימושים
ידוע על שימוש בגללי כלבים וחזירים למטרות שונות בחיי היום יום. בעת העתיקה שימשה צואת הכלבים לעיבוד עורות. בימי הביניים שימשה צואת הכלבים כחלק מתהליך הכביסה. בשני המקרים היו שורים את הבגד המכובס או את העור הדורש ריכוך בתוך הצואה למשך זמן ארוך כדי לרכך אותו ולאפשר את המשך התהליך. בעת העתיקה אף היה קיים מקצוע בשם 'קימוץ' שתפקידו איסוף צואה למטרות אלה.
צואה יכולה לשמש כדשן לצמחים מסוגים ושונים, בין היתר משום שהיא מכילה חנקן שמועיל להם, ולכן האדם משתמש בצואת החיות שבמשקו לדישון גידולים חקלאיים (אזי היא מכונה זבל או זבל אורגני), וניתן להשתמש בה לקומפוסט. צואת בעלי חיים מיובשת משמשת גם כחומר בעירה באזורים בהם קשה לתושבים להשיג או לממן חומר בעירה יעיל יותר.
חוקרים אף משתמשים בדגימות צואה של בעלי חיים כדי לחקור ולנטר מידע על מינים מסוימים. שיטה זו אפקטיבית במיוחד לחקר מינים נדירים, שקשה לאתר את פרטיהם אולם קל יותר לאתר את צואתם.
מינים שונים של חרקים משתמשים בצואה כדי לבנות קנים או מבנים למטרות הגנה. מינים אלו התפתחו כך שצואתם תכיל תרכובות אנטי בקטריאליות שתגן על החרקים מהידבקות ממחלות כתוצאה ממגע עם הצואה. יש מינים, למשל דבורי הבומבוס שאף נעזרות בתרכובות האנטי בקטריאליות של צואתן כדי להרחיק טפילים. קישוט קנים בצואה אופיינית גם לחלק ממיני העופות. כוס המחילות משתמש בצואה שלו כדי למשוך טרף, דוגמת חיפושיות זבל. מין הצד השני, ראשתן גדול-ראש נעזר בצואתו כדי לחמוק מטורפים, ופולט אותה כשהוא מפוחד כדי לטשטש את הראות ולהקשות מרדף יעיל אחריו.
צואה כחלק ממערכת אקולוגית
הצואה היא מקור עשיר בפחמן, זרחן, חנקן, אשלגן ומיקרו-נוטריינטים, ובמקרים רבים עשויה להיות חלק משמעותי ממערכת האקולוגית. למשל, הלווייתן הכחול הוא בעל החיים שמייצר את הכמות הגדולה ביותר של צואה כשהוא עושה את צרכיו – בכמות המגיעה עד לכ־200 ליטרים בכל פעם – והצואה שלו היא מזון מרכזי עבור מינים רבים של דגים קטנים וקרילאים. למעשה, צואת לווייתנים היא רכיב חיוני כמעט בכל שרשרת מזון בים. אכילת צואה, או קופרופגיה, היא תופעה רווחת בטבע, בה מינים נזונים מצואתם של יצורים אחרים או צואתם שלהם. מינים שונים של חרקים משתמשים בצואה לגידול צאצאיהם.
גם צמחים המגדלים פירות מתבססים על צואה להמשך קיומם. כאשר בעלי חיים אוכלים את הפירות ומפרישים את צואתם במקום מרוחק לצמח ממנו נזונו, בצואתם ישנם גרעינים של הצמח שמאפשרים צמיחתו של צמח חדש. לצמחים יש יתרון בצמיחה במיקום מרוחק זה מזה, גם בהפחתת התחרות על משאבים, וגם בהגנה מפני מחלות וטפילים.
ראו גם
אוכלי צואה
עיכול
קופי לואק
הומור שירותים
לקריאה נוספת
דומיניק לפורט, היסטוריה של החרא, הוצאת בבל, 2014.
קישורים חיצוניים
רם דיקמן וקטי קמחי, מה אומרות היציאות שלך?, באתר שירותי בריאות כללית, 4 בינואר 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:מערכת העיכול | 2024-06-13T13:54:13 |
מערכת העיכול | מערכת העיכול היא מערכת איברים בגוף בעלי חיים אשר קולטת מזון, מפרקת חלק ממנו ופולטת את השאריות כפסולת מוצקה.
במרבית בעלי החיים בנויה מערכת העיכול כצינור הכולל מספר רב של קטעים ובו פתח כניסה אחד למזון בדמות הפה, ופתח יציאה אחד לפסולת בדמות פי טבעת ביונקים או פתח ביב בעופות. אולם קיימים גם בעלי חיים פשוטים שבהם מערכת העיכול בנויה רק ממספר קטן של רקמות מסוגים שונים וקיים בה פתח יחיד המשמש הן לקליטת המזון והן לפליטת הפסולת, כמו בעלי חיים ממחלקת ההידרתים.
מלבד צינור העיכול בו מתעכל המזון, שייכים למערכת העיכול גם איברים אחרים שתפקידם להפריש לתוך צינור העיכול חומרים המשתתפים בתהליך העיכול, למשל הכבד, כיס המרה והלבלב.
מערכת העיכול שונה אצל בעלי חיים שונים בהתאם להרכב התזונה של בעל החיים. כך, לדוגמה, אצל בעלי חיים שתזונתם מורכבת מחומרים בעלי תכולה גבוהה של תאית, מצויים מספר קיבות ומספר מעיים עיוורים מפותחים, המאפשרים פירוק של תאית, ואילו בבעלי חיים טורפים מצויה קיבה בעלת קיבולת קטנה ביחס לגוף, ומעיים עיוורים מנוונים.
מערכת העיכול באדם
אורכה הכולל של מערכת העיכול של האדם הוא כ־9 מטרים והיא כוללת את הרכיבים הבאים:
פה – בו נקלט המזון ובו מתחיל עיכולו. בתוך הפה מתבצעות פעולות של לעיסת המזון, ערבובו עם הרוק והפיכתו לעיסה לקראת הבליעה. מטרת הלעיסה היא לחתוך את המזון לחתיכות קטנות יותר ובכך להגדיל את יחס שטח הפנים לנפח. שטח פנים גדול יותר מאפשר לאנזימים לפרק את המזון בצורה יעילה יותר. פעולות אלה נעשות על ידי השיניים, הלשון, שרירי הלעיסה ובלוטות הרוק. במהלך הבליעה, החך הרך והענבל חוסמים את אזור הנאזופרינקס, ומונעים מהמזון לחדור לחלל האף. בין האיברים המרכזיים שמשתתפים בקליטת המזון ועיכולו בפה ניתן למנות:
לחיים – דפנות צדדיות שריריות של הפה, המשמשות לפתיחת הפה וסגירתו ומשתתפות בלעיסה
שרירי הלעיסה – קבוצת שרירים הגורמת לתנועת הלסת התחתונה על גבי המפרק לסתי־רקתי ומאפשרת את תנועת הלסת התחתונה בכל המישורים, אפשרות זו עוזרת בפעולת הלעיסה
חך – משמש כגג הפה ומתחלק לחך קשה (גרמי) בחלקו הקדמי וחך רך בחלקו האחורי. החך הרך יחד עם הענבל אחראים על סגירת תעלות האף במהלך הבליעה
ענבל – פיסת רקמה התלויה מעל שורש הלשון מגג הפה מאחורי החך הרך
שיניים – חותכות, קורעות, מועכות וטוחנות את המזון, תוך כדי הלעיסה (שהיא תנועה מתואמת של הלסת והלשון) פירוק זה הוא פירוק מכני
בלוטות רוק – מפרישות רוק לתוך חלל הפה. יש שלושה זוגות בלוטות כאלו: זוג בלוטות הפרוטיס באזור האוזניים, זוג בלוטות תת־לסתיות מתחת לבסיס הלשון בחלק האחורי של הפה, זוג בלוטות תת-לשוניות מעל הבלוטות התת־לסתיות. הרוק שומר על רטיבות הפה ומכיל אנזימים - ליזוזים, המשמש כהגנה ראשונית מפני חיידקים, ועמילאז, המתחיל את פירוק הפחמימות לאבני הבניין שלהן. בנוסף, הרוק גורם למזון להפוך לעיסה, ובכך מקל על בליעתו ועל המעבר בוושט.
לשון – איבר שרירי המשתתף בלעיסה על ידי העברת המזון בין השיניים, מסייע בערבובו עם הרוק ואחראי על פעולת הבליעה, בכך שהוא דוחף את המזון הלעוס למעלה ולאחור כלפי החך והלוע לתוך הושט.
לוע – צינור שרירי, מרופד בקרום רירי, שנמשך מבסיס הגולגולת עד לתחילת הוושט, דרכו עובר המזון מחלל הפה אל הוושט.
ושט – צינור המחבר את החלק התחתון של הגרון (הלוע) עם הקיבה. לא מתבצע בו תהליך עיכול אלא רק העברה של המזון כלפי מטה אל הקיבה, באמצעות התכווצויות גליות של השרירים הנמצאים בדפנות הוושט. התכווצות של שרירים בצורה זו נקראת תנועה פריסטלטית והיא מאפשרת בליעה ללא תלות בכוח הכבידה. לשם מניעת כניסתו של המזון לקנה הנשימה, ישנו האפיגלוטיס שסוגר את קנה הנשימה בעת האכילה. בין הוושט לקיבה קיים שסתום אנטומי הנקרא . בדרך-כלל שסתום זה מונע חזרת מזון לוושט וכן הקאות.
הסרעפת, המהווה חלק ממערכת הנשימה, מפרידה בין חלל החזה לבין חלל הבטן. בגובה החוליה T10 הוושט עובר דרך בנקודת החיבור בינו לבין הקיבה.
קיבה – החלק הרחב ביותר במערכת העיכול (דמוי שק שנפחו יכול לנוע בין 50 מ"ל לליטר וחצי) . בקיבה יש סביבה חומצית העוזרת לחטא מפני חיידקים ומתחילה את הדנטורציה של החלבונים. דופן הקיבה מורכב מכמה שכבות. תאי הדופן הפנימי מפרישים שכבת ריר צמיגי העוזרת להגנה על הדופן עצמה.
המעי הדק – צינור מפותל, אורכו הממוצע כ-6.5 מטר וקוטרו כ-3 ס"מ. במעי מסתיים הפירוק הכימי של החומרים לאבני הבניין שלהם ומתרחש תהליך ספיגת החומרים אל הגוף. לשם כך, במעי מופרשים אנזימים המפרקים חלבונים (פרוטאזות), אנזימים המפרקים פחמימות (עמילאזות) ואנזימים המפרקים שומנים (ליפאזות) העוזרים בסיום פירוק החומרים אל אבני הבניין. דופן המעי בנוי מקפלים (סיסים) הבנויים מקפלים (סיסונים) המגדילים את שטח המגע עם המזון, ומתאפשרת ספיגה יעילה יותר. המזון מגיע אל נימי הדם בדופן המעי ומשם, באמצעות מחזור הדם אל כל תאי הגוף. המעי הדק מורכב משלושה חלקים:
התריסריון אשר אחראי על פירוק מולקולות גדולות שלא התפרקו עד שהגיעו אליו, ופירוק של שומנים על ידי אנזים הנקרא ליפאז. בפירוק השומנים מעורב מיץ מרה הנוצר בכבד ונאגר בכיס המרה. הם משמשים כחומר מחליב ויוצרים תחליב של טיפות שומן מהמזון, בתוך התערובת המימית של הגוש המתעכל. כך הם מגדילים את שטח הפנים של השומן ומאפשרים לאנזימים לפרק אותו בצורה יעילה יותר.
המעי הריק אשר מחבר בין התריסריון למעי העקום.
המעי העקום אחראי על ספיגת אבות המזון הנותרים לדם.
המעי הגס – החלק האחרון בצינור העיכול. בחלקו הראשון יש לו צורה של שק סגור בתחתיתו ולכן נקרא המעי העיוור. מתחבר אליו בזווית ישרה קצהו של קטע הצינור הממשיך אותו. מתחתיתו של המעי העיוור נמשך קטע של מעי צר ואטום הנקרא תוספתן. במעי הגס נספגים 90% מהמים המגיעים מהמעי הדק. נספגים גם מלחים ומרכיבים נוספים. יש בו חיידקים רבים אשר לחלק מהם תפקיד חשוב בפעילות הגוף מאחר שהם מייצרים ויטמין K וביוטין. מאחר שהמעי הגס סופג מים, תכולתו הופכת סמיכה יותר עד שבסופו היא הופכת לצואה. בסוף שלב זה עוברת הצואה לחלחולת, שיש בה שרירי סוגר המאפשרים לאדם לקבוע מתי יעשה את צרכיו.
פי הטבעת – צינור שאורכו כ-3.5 סנטימטר שהוא סוף צינור העיכול ודרכו מופרשת הצואה.
איברים נוספים המהווים חלק ממערכת העיכול אך לא חלק מצינור העיכול הם הכבד, המרה והלבלב שמפרישים חומרים שונים המסייעים בתהליכי העיכול.
דופנות מערכת העיכול בנויות מארבע שכבות רקמה, המצפות אותה לכל אורכה:
Mucosa – השטחית ביותר. מורכבת בעצמה משלוש שכבות:
אפיתל
שכבת הרירית המיוחדת
מוסקולריס מוקוזה
Submucosa
Muscularis
Serosa – העמוקה ביותר.
שרירי המערכת:
פה, לוע, חלק עליון של הוושט וספינקטר אנאלי חיצוני הם שרירים רצוניים כמו שרירי השלד
לאורך שאר מערכת העיכול: שרירים חלקים
מצבים פתולוגיים של מערכת העיכול באדם
(רשימה חלקית)
מחלת קרוהן – מחלת מעיים דלקתית. לרוב ממוקמת באזור הסופי של המעי הדק, באזור המעבר בינו למעי הגס
עצירות – שינוי בהרגל היציאות. מתאפיינת בצורך להפעיל מאמץ בזמן היציאה, ובדרך ככל הצואה היא קשה או גושית.
ריפלוקס קיבתי-ושטי (GERDׂׂ) – הפרעה שבה תוכן חומצי עולה מהקיבה לוושט וגורם לכוויה במעטפת הפנימית של הוושט.
צרבת – אחד התסמינים של רפלוקס קיבתי-וושטי. נגרמת על ידי היחלשות של שריר הסוגר התחתון (השוער). במצב רגיל, בזמן בליעת המזון השריר רפוי ומאפשר מעבר מזון מהוושט אל הקיבה. לאחר תהליך הבליעה, השוער חוזר למצבו המכווץ. בסוגר רפוי שלב הסגירה נפגע.
בקע סרעפתי – מתרחש כאשר חלק מהקיבה עולה דרך הפתח בסרעפת אל חלל בית החזה
אולקוס (כיב קיבה או קיב התריסריון) – זהו פצע ברירית המצפה את הקיבה ואת התריסריון. הכיב קשור לדלקת הנגרמת על ידי החיידק הליקובקטר פילורי, המאפשרת פגיעה על ידי החומצה המלחית המופרשת על ידי הקיבה.
שלשול – זו תופעה של צואה מימית או נוזלית, המלווה בכאבי בטן כתוצאה מכיווצים של המעיים. נגיפים, חיידקים או טפילים הם הגורמים העיקריים לשלשולים, ואז מדובר בדרכו של הגוף להיפטר בצורה טבעית ממחוללי מחלות. סיבות אחרות לשלשול הן: תרופות מסוימות, רגישות לסוגי מזון מסוימים ולאלכוהול. הסיבה הישירה לתופעה היא שתוצרי העיכול של המזון עוברים מהר מדי במעי כך שאין לגוף זמן לספוג חזרה את המים שבעיסת המזון וההפרשות נשארות מימיות.
על פי סיפרה של ג'וליה אנדרס (לקריאה נוספת) יש בתוך גוף האדם כ-100 טריליון חיידקים ומשקלם למעלה משני קילוגרם. הרוב המכריע של החיידקים איננו מזיק, אפילו מועיל, ואפילו חיוניים לגוף האדם. החיידקים הם בתי חרושת זעירים המייצרים עבור גוף האדם חומרים חיוניים
מערכת העיכול אצל מעלי גירה
אצל מעלי הגירה הקיבה מחולקת לארבעה מדורים: הכרס, בית הכוסות, ההמסס ("קיבת העלעלים"), והקיבה האמיתית ("קיבת המיצים"). מבנה זה נועד להבטיח פירוק מרבי של המזון הצמחי וניצול תוצרי העיכול.
ראו גם
העיכול
מטבוליזם
חומציות
אמביאזיס
לקריאה נוספת
ג'וליה אנדרס, תחושת בטן: הסיפור המדהים של מערכת העיכול, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016
קישורים חיצוניים
על מערכת העיכול באתר "המרכז הארצי למורי ביולוגיה"
מידע על מגוון מחלות של מערכת העיכול
אופן פעולת מערכת העיכול אתר הכיתה האינטראקטיבית
הערות שוליים
*
עיכול | 2024-09-23T12:36:56 |
ים סוף | ים סוּף, המכונה גם הַיָּם הָאָדוֹם (בערבית: اَلْبَحْرُ الْأَحْمَر; תעתיק מדויק: אַלְבַּחְר אלְאַחְמַר), הוא ים בין-יבשתי המהווה שלוחה של האוקיינוס ההודי. הוא מחובר באופן מלאכותי לים התיכון באמצעות תעלת סואץ, ולחופיו שוכנות המדינות ג'יבוטי, אריתריאה, סודאן, סומליה, מצרים, ישראל, ירדן, ערב הסעודית ותימן.
פירוש השם
מקור השם העברי "ים סוף" בסיפור קריעת ים סוף המופיע בספר שמות ומציג את ים סוף המקראי שאותו חצו בני ישראל ביציאת מצרים.
ברוב הלשונות, וגם בלשון העברית, הים מכונה "הים האדום", והוא אחד מארבעה ימים הנקראים על שם צבעים, מסיבות שונות, כשהאחרים הם הים השחור, הים הלבן, והים הצהוב. קיימות תאוריות שונות בנוגע למקורו של השם העתיק. הים נקרא לראשונה "אדום" בשמו ביוונית (Ερυθρά Θάλασσα). שם זה התגלגל גם ללטינית (Mare Rubrum) ולערבית (البحر الأحمر). תאוריה אחת היא שהשם ניתן לו על שם הבקטריות מסוג Trichodesmium erythraeum המוסיפות גוון אדמדם למימיו, או עקב אדמומיות המים הנובעת מהשתקפות ההרים האדמדמים שממזרח לו בירדן ובערב הסעודית. קיימת גם סברה שהשם נובע מכך שהצבע האדום מסמל את כיוון דרום, להבדיל מן הים השחור שמסמל את כיוון צפון, וכן קיימת אפשרות שמקור השם היווני הוא בתרגום שמם של הרי אדום. הראשון שהתייחס למקור שמו של הים האדום היה אגאתרכידס בחיבורו "אודות הים האריתראי". ספר זה, שנכתב בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, הוא גם אחד התיאורים המוקדמים של אזור זה.
ישנו הסבר עממי הגורס שהצלבנים שהפליגו בים למטרות מסחר כינו את הים בלטינית – "The Reed Sea" (ים הסוף באנגלית), בשל מסחר בסוף, בשל הסוף אשר גדל שם בעבר בכמות גדולה ליד מקורות מים או כתרגום ל"ים סוף" המקראי. במהלך השנים התגלגל השם וקיבל את שמו "The Red Sea", (אדום באנגלית) מה שהפך לשמו "הים האדום". ככל הנראה מדובר באטימולוגיה עממית בלבד, שכן שם זה היה בשימוש כבר בעת העתיקה עוד לפני התפתחות השפה האנגלית.
גאוגרפיה וגאולוגיה
ים סוף מחובר בקצהו הדרומי לאוקיינוס ההודי דרך מצר באב אל-מנדב, ובקצהו הצפוני הוא מתפצל לשלוחה מזרחית – מפרץ אילת, הידוע כ"מפרץ עקבה" במרבית הלשונות, ולשלוחה מערבית – מפרץ סואץ, הנמצאות משני צידיו של חצי האי סיני. אורכו של הים הוא כ-1,900 קילומטר ורוחבו המקסימלי הוא כ-300 קילומטר. עומקו הממוצע כ-500 מטר ועומקו המקסימלי כ-2,500 מטר. לים מדפי יבשה רחבים הידועים במושבות האלמוגים שבהם, וביצורים הימיים הרבים השוכנים לאורכם. טמפרטורת פני המים שלו נעה בתחום צר יחסית של 20–30 מעלות צלזיוס לאורך השנה. הראות מתחת לפני המים טובה מאוד, ולעיתים אף ניתן לראות לטווח של 200 מטר. ים סוף הוא המלוח ביותר מבין הימים הפתוחים.
מבחינה גאולוגית ים סוף מהווה חלק מהשבר הסורי אפריקני והוא נוצר מהשבר שהפריד בין אפריקה לחצי האי ערב, שהחל להיווצר לפני כ-30 מיליון שנה, תקופה קצרה למדי בקנה מידה גאולוגי. הים עדיין מתרחב והמודלים הגאוגרפיים חוזים כי בבוא העת הוא יהפוך לאוקיינוס. בים נמצאים מספר איים געשיים, רובם רדומים, אך ב-30 בספטמבר 2007 התפרץ הר הגעש שבאי ג'בל א-טייר.
ים סוף מוקף מכל צידיו במדבריות, והוא הים היחיד בעולם ששום נהר איתן, או נחל איתן, אינו נשפך אליו.
המערכת האקולוגית
ממוזער|פזיות ים סוף בסמוך לחופי מצרים
ים סוף הוא מערכת אקולוגית עשירה ומגוונת – יותר מ-1,200 מיני דגים תועדו בו ועשרה אחוזים מתוכם הם מינים אנדמיים. אחת הסיבות למגוון המינים היא שוניות האלמוגים הנפרשות לאורך אלפי קילומטרים. נוסף לכך, קיימת נדידת מינים אליו מהאוקיינוס ההודי, ונדידה ממנו אל הים התיכון מאז שנחפרה תעלת סואץ, ידועה בשם הגירה לספסית. בישראל עיקר המגוון הביולוגי של המפרץ משומר בשמורת חוף האלמוגים.
חשיבות כלכלית
לים סוף הייתה חשיבות כלכלית מועטה עד לפתיחתה של תעלת סואץ, אך מאז הוא משמש כנתיב השיט הקצר ביותר מאירופה, דרך תעלת סואץ, לנמלי המזרח באסיה, באוסטרליה ובמזרח אפריקה, למעט תקופות בהן התעלה נסגרה. לירדן, סודאן ואריתריאה ים סוף הוא נתיב השיט היחידי, ולישראל ולעוד מדינות הוא נתיב שיט חשוב מנמל אילת. חשיבותו של מפרץ אילת לישראל פחתה עם פתיחת תעלת סואץ למעבר חופשי של כלי שיט ישראליים, מאחר שחלק גדול מהתעבורה הימית מגיעה לישראל דרך מפרץ סואץ ותעלת סואץ.
בעקבות מלחמת האזרחים בסומליה גברה התופעה של השוד הימי בים סוף. כמענה לכך ולאיום הנשקף מהמורדים החות'ים, הקימה מצרים בסמוך לאתר ברניקי טרוגלודיטיקה את בסיס חיל הים "בַּרניס" (ברניקי בשפת המקום).
תיירות
ים סוף מהווה מוקד חשוב לתיירות מרחבי העולם. מזג האוויר הנוח בעונת החורף, החופים היפים, הים הצלול ואתרי הצלילה המרהיבים לחופי סיני, מצרים, וסודאן הופכים את חופי ים סוף ליעד תיירות מבוקש. ראס מוחמד והחור הכחול בסיני, ידועים כאתרי צלילה מהמרהיבים בעולם. מאז הסכם השלום בין ישראל למצרים פיתחה מצרים מאוד את התיירות לאורך חופי ים סוף, ובמיוחד בסיני, ובנתה עשרות אתרי תיירות ומאות מלונות וכפרי נופש. תיירות זו נפגעה קשות מאז המהפכה של 2011 במצרים, עם עלייה חדה בתקריות טרור מצד ארגונים אסלאמיים קיצוניים בסיני.
בין היישובים לחופי ים סוף ניתן לציין את אילת, עקבה, שארם א-שייח', ג'דה, פורט סודאן, אסאב, דהב, נואיבה, סואץ, אל-חודיידה, מוח'א, מאסאווה, והורגאדה.
ערב הסעודית
נמלה העיקרי של ערב הסעודית, ג'דה, נמצא לחוף ים סוף.
בשנת 2016 החלו מצרים וערב הסעודית לבחון פרויקט ענק להקמת גשר מעל ים סוף במימון סעודי, מה שיאפשר מעבר סחורות ישיר של המדינות וקירוב שווקים בחצי האי ערב לאירופה.
ישראל
מזה זמן מה גורמים פרטיים וממשלתיים בישראל שואפים להקים את תעלת הימים. לפי חזון שהתייחס אליו איש העסקים, יצחק תשובה באוקטובר 2016, מים מותפלים שיגיעו דרך תעלת הימים מים סוף יוכלו לשמש להקמת "כנרת קטנה" בנגב וסביבה יאוכלסו בתי מלון ותושבי קבע.
בהתייחס לתרומת תעלת הימים למשק המים בישראל מדגיש פרופ' סמיט, מהפקולטה להנדסה כימית בטכניון, כי תהיה לתעלת הימים תרומה מקומית לתושבי הערבה עם המים המותפלים שצפויים להגיע לאזור, אם כי לא מדובר בתרומה משמעותית לכלל משק המים בישראל.
לקריאה נוספת
חגי ארליך, ים סוף, הים העצוב, הוצאת רסלינג, 2021
קישורים חיצוניים
בני בן ארי, הגאוגרפיה של הים האדום, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה, נובמבר 2020
שלמה גואטה, "מים כלכליים" (EEZ) במרחב הים האדום, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה, יולי 2021
ים סוף, הים העצוב, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 19 באוקטובר 2021
שאול מרמרי, הים הנשכח, באתר הזמן הזה, מרץ 2023
תא"ל (מיל') פרופ' שאול חורב, האינטרסים הישראליים בים האדום (פודקסט), באתר מערכות, 22 בינואר 2024
הערות שוליים
*
סוף
קטגוריה:ים בין-יבשתי
אדום
קטגוריה:גבול מצרים – ערב הסעודית
קטגוריה:גבול מצרים–סודאן
אדום
קטגוריה:מצרים: גופי מים | 2024-08-23T06:11:40 |
ים סוף (אתר מקראי) | שמאל|ממוזער|350px|הדלתא המזרחית של הנילוס: על פי חלק ההשערות, זהו ים סוף המקראי ומקומה של קריעת ים סוף
יַם סוּף הוא גוף מים גדול (ים או אגם), אותו לפי הסיפור המקראי חצו בני ישראל במהלך יציאת מצרים, בדרכם מארץ גושן לארץ כנען. הזיהוי של ים סוף כים האדום הוא ודאיעל פי הפסוק "ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום" (מלכים א, ט, כו), כאשר הים היחיד המצוי בסביבת ארץ אדום הוא הים האדום (ים סוף בלשון המודרנית)., אך לא ברור אם הוא מתייחס לכל הים האדום, לחלק ממנו, או לחלקים שניתקו ממנו בעבר. לפי מספר גישות הוא מזוהה עם אחד האגמים הגדולים במזרח הדלתא של הנילוס, אשר התקיימו בתקופת הברונזה תיכונה ומאוחרת באזור ובפרט עם ימת בלה, אשר דומה לימת תמסח והאגמים המרים בעת המודרנית, ובעבר ייתכן שהיו מחוברים למפרץ סואץ. לחלופין, זיהוי ידוע הסותר את המקראעל פי המקרא חלק מים סוף מצוי סמוך לארץ אדום. גם הפסוק "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים" סותר את ההנחה שים סוף הוא ימת ברדוויל, מפני שימה זו צמודה לים התיכון - ים פלשתים. הוא זיהוי מקום קריעת ים סוף עם חוף הים התיכון בצפון חצי האי סיני (ימת ברדוויל). זיהוי אחר של ים סוף הוא עם החלק הצפוני של מפרץ אילת של הים האדום. על פי כתביו של רבי אברהם אבן עזרא, גם החלק הצפוני של מפרץ סואץ הוא מיקום אפשרי לחציה.
פירוש השם
השם "ים סוף" הוא ייחודי ללשון העברית ואינו קיים בלשונות אחרות. השם מופיע במקרא, אך מיקומו הגאוגרפי אינו ברור מהכתוב שם, והוא אינו מופיע בשם זה בכל מקור עתיק חוץ-מקראי כלשהו. עם זאת, בשנת 1875 פרסם האגיפטולוג Émile Brugsch ספר בשם L'Exode et les monuments égyptiens ובו הוא מתאר התאמה פונטית בין הביטוי "ים סוף" לבין המילה Pa-Tjuf שמופיעה בפפירוסים מצריים ומתארת שטח שיש בו מים רדודים. מספר חוקרי מקרא אימצו אף הם פרשנות זו. דעה אחרת היא, שהשם נובע מהאלמוגים שבו, משום שפירוש המילה "סוף" המקראית היא כל צמח או דמוי צמח הגדל במים מתוקים או מלוחיםלדוגמה כשיונה מתאר את טביעתו בים הוא אומר "סוף חבוש לראשי" כתיאור פיוטי כנראה לאצות הדומות לרצועה הנכרכת סביב הראש., וכוללת גם את האלמוגים. ולכן ים סוף פירושו ים האלמוגים.
ים סוף במסורת ישראל
על פי המסופר בתורה (ספר שמות פרקים יג-יד), לאחר עשר המכות הסכים פרעה מלך מצרים, לבני ישראל לצאת ממצרים כדי ללכת במשך שלושה ימים, לקריב קרבן לאלוהים, ולחזור. כשבני ישראל הגיעו לשפת ים סוף, פרעה שמע שהם ברחו ורדף אחריהם עם צבא של 600 רכבים. בעוד מצרים סוגרים על בני ישראל המפוחדים מכיוון היבשה, אלוהים מורה למשה להרים את מטהו מעל הים, והים נחצה. בני ישראל עברו במסדרון של יבשה בתוך הים במשך לילה אחד, ובבוקר המצרים שרדפו אחריהם נפגעו מאש שמימית. כשניסו להסתובב ולברוח, משה, בהוראת ה׳, שב ומרים את מטהו מעל הים - שנסגר על המצרים ומטביע אותם.
זיהוי ים סוף היום
מספר רב של היסטוריונים וגאוגרפים משערים כי ים סוף היה נמצא במזרח הדלתא של נהר הנילוס, לא רחוק מארץ גושן המקראית, שם בתקופת המקרא היה אגם גדול אך רדוד בשם ימת בלה, בדומה לימת תימסח או האגמים המרים בעת המודרנית. ממצאים ארכאולוגיים מעידים כי התקיים אגם מאוד גדול וכנראה מלוח בתקופת הברונזה התיכונה בין מערב חצי האי סיני לבין ארץ גושן (שבירתה לרב מזוהה כאווריס). לפי חוקרים רבים אגמים אלו או חלקם היו מחוברים למפרץ סואץ בעבר אך התנתקו ממנו עקב סחיפת חולות לקרקעית מים רדודים.
ישנם פרשנים הסבורים שהים המוזכר בסיפור זה הוא מפרץ סואץ או מפרץ אילת של הים האדום. אחרים סבורים כי מדובר באחד האגמים שבקרבת הים התיכון - כגון ימת ברדוויל - דעה הסותרת את פסוקי המקרא.
הסוברים שים סוף הוא מפרץ סואץ או מפרץ אילת או כל גוף מים שמחובר אליהם ישירות, או היה מחובר בעברכגון האגמים המרים, שלפי חלק מהחוקרים היו מחוברים לים סוף בעת העתיקה, עד שהתייבשו עקב סחיפת חולות., מסתמכים על הפסוק "ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום"מלכים א, ט, כו, כאשר נובע מכאן בבירור שחלקו של ים סוף מגיע עד הרי אדום, כלומר הכוונה שם למפרץ אילת המגיע להרי אדום באזור אילת. ומכאן נשללת האפשרות שים סוף נמצא בחלק מהים התיכון, כגון ימת ברדוויל, שהוא גוף מים שלא מחובר לים סוף.
קישורים חיצוניים
הרב ד"ר שוקי רייס - תעלומת קריעת ים סוף: איפה יש ים - והיכן התרחש הנס
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:מצרים העתיקה: גאוגרפיה | 2024-09-19T15:22:25 |
תנועה חברתית | ממוזער|286 פיקסלים|הפגנה רבת משתתפים בעיר ברזיליה, 2013
תנועה חברתית היא צורת פעולה קולקטיבית המכוונת לשינוי חברתי. מבחינה מחקרית, תנועה חברתית הוא מונח בעל משמעות רחבה במדעי המדינה וסוציולוגיה, וכולל בתוכו פעילויות קבוצתיות רבות בנושאים הקשורים לחברה ולפוליטיקה. חקר התנועות החברתיות שם דגש הן על תנועות חברתיות פופולריות אשר רעיונותיהן זוכים לתמיכה של דעת קהל בקרב אוכלוסיות בחברה, והן על קבוצות חוץ פרלמנטריות קטנות כגדולות הבאות להשפיע על פעילות פוליטית. המחקר בוחן את כול מהלך חיי התנועות מהיווצרות עד דעיכה, ושואל על דרכי השפעתן ושיטות פעילותן לגיוס ודיאלוג עם הסביבה.
היסטוריה והתפתחות
תנועות עבודה או תנועות סוציאליסטיות בראשית המאה ה-19 נחשבות כמעין מודל מודרני ראשוני לתנועות חברתיות, כאשר תנועות אלו הובילו ליצירתן של מפלגות וארגונים דמוקרטים וקומוניסטים.
מ-1815 ואילך, בריטניה לאחר ניצחון במלחמות הנפוליוניות נכנסה לתקופה של שינויים חברתיים, אשר נגרמו כתוצאה מחזרת החיילים ואבטלה גואה. יחד עם מדינות אירופאיות אחרות, כדוגמת צרפת נצפו יותר ויותר תנועות חברתיות ופוליטיות במאה ה-19. תנועות אלו הכינו את הרקע לחקירה רבה יותר של תאוריות חברתיות, אשר אחת מהבולטות שבהן היא התאוריה של קרל מרקס על המעמדות.
ב-1861 תנועת הרפורמות ברוסיה החלה לצבור תאוצה, עקב ביטולה של השיטה הפאודלית. המועצות המפכניות החלו להיווסד במעבה מהפכת 1905 וקראו למוטט את שלטון הצאר במדינה. הלחץ מצד מפלגות האופוזיציה והתנועות החברתיות ברוסיה הביאו לבסוף למהפכת אוקטובר ויצרו לחץ להמשך הרפורמות.
ב-1945 בריטניה שוב נכנסה לתקופה של מהפכים חברתיים שנבעו מסיום מלחמת העולם השנייה. מה שגרם לכך שתנועות חברתיות לזכויות עובדים הפכו דומיננטיות בפוליטיקה הבריטית עד לבחירתה של מרגרט תאצ'ר ב-1979.
בשנות השבעים של המאה ה-20 חלה פריחה נוספת בצמיחתן של תנועות חברתיות, כגון תנועות שלום, התנועה לזכויות האדם, וכנגזרות שלה התנועות לזכויות נשים והומוסקסואלים, או תנועות למען איכות הסביבה, שיצרו לאחר מכן גל של מפלגות ירוקות.
יש המציינים את סוף שנות התשעים של המאה העשרים כתחילתן של תנועות חברתיות חדשות, שעיקרן הוא האנטי גלובליזציה.
מיונים של תנועות חברתיות
תנועה חברתית כשלעצמה יכולה להיות ארגון ממוסד כמפלגה או עמותה או לפעול באופן א-פורמלי, כהתארגנות ספונטנית או מתוכננת אך בלתי רשמית, לחתור ליחסי גומלין עם גורמים רשמיים במדינה או לנסות להתכנס למעין תרבות פנימית משל עצמה, להעמיד תנאים נוקשים להצטרפות אליה או לפתוח שעריה לכול החפץ בכך, כאשר האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום (בהם אינטרנט ובעיקר רשתות חברתיות מקוונות) מאפשרים גיוס מהיר של תמיכה או פעילים.
תנועות פתוחות מול סגורות
זאלד ואש (1966 Zald&Ash) מציגים מיון של תנועות חברתיות, על פי רמת דרישותיהן מן החברים. הם מבחינים בין "תנועות פתוחות לכול" הדורשות רמה נמוכה ביחס של מחויבות תחילית, ל"תנועות סגורות" המציבות דרישות קבלה מחמירות. בעוד תנועות פתוחות פונות לציבור הרחב במטרה לגייס אותם לפעילות, תנועות סגורות בודקות את עברם הרעיוני והארגוני של המועמדים ואף יכולות לדרוש תקופת חונכות או תקופת ניסיון. תנועות פתוחות וסגורות שונות זו מזו גם ברמת ההשתתפות השוטפת. תנועות פתוחות לא דורשות מחויבות גבוהה. תנועות חברתיות הפעולות בעיקר ברשתות החברתיות המקוונות נוטות להיות תנועות פתוחות. כמו כן בתנועה פתוחה רשאים להשתייך במקביל גם לארגונים אחרים. לעומת זאת התנועה הסגורה תובעת אחריות גבוהה מהחברים בה, ולעיתים חבריה נדרשים להשתייך אליה בלבד. חוגי אוהדים מסוימים של קבוצות כדורגל מסוימות מציגים פעמים רבות מאפיינים של תנועה סגורה.
מיון לפי מוקד, היקף
הסוציולוג אברלה (Aberle 1966) בנה שיטת מיון על פי שני ממדים: מוקד השינוי הרצוי (האם המטרה היא לערוך שינוי חברתי או אישי) והיקף השינוי שהתנועה מבקשת לחולל (האם השאיפה היא לשינוי מוחלט או מוגבל). הצלבת הממדים יוצרת ארבע קטגוריות:
תנועות טרנספורמציה מתיימרות לשינוי חברתי כולל במבנה החברתי פוליטי. במקרים רבים הן גם אינן נרתעות מלהמליץ על נקיטת אמצעים אלימים. אלו הן בעיקר תנועות מהפכניות. דוגמאות בולטות במשטר דמוקרטי הן תנועות לנינסטיות, אנרכיסטיות, פונדמנטליסטיות דתיות או פאשיסטיות. ברב המקרים גם תנועות טרור ולהבדיל תנועות לאומיות יכללו כתנועות טרנספורמציה.
תנועות רפורמציה מבקשות שינוי חברתי נקודתי במבנה החברתי פוליטי. תנועות חברתיות אלה מתמקדות בסוגיה אחת בתביעתן מול השלטונות. תנועות למען זכויות האישה הן דוגמה פופולרית לתנועת רפורמציה. תחת מיון זה הן לכאורה מתונות יותר, אך מחאתן יכולה להדרדר לאלימות כפי שקרה עם פלגים מסוימים בהתנועה לזכויות האזרח האפרו-אמריקאי.
ההבחנה בין תנועות טרנספורמציה לתנועות רפורמציה תלויה בפעמים רבות בסוג המשטר. לדוגמה, בעוד במשטר דמוקרטי תנועות למען זכויות שוות לקהילה הגאה מהוות תנועות רפורמציה, תחת משטר הלכה דתי הן יהוו תנועות טרנספורמציה המבקשות שינוי כולל של הסדר החברתי.
כאשר שאיפות התנועה החברתית מצטמצמות להשפעה על היחיד, גם אז הן מתחלקות להשפעה כוללת או נקודתית.
תנועות לגאולת הנפש מבקשות לערוך שינוי מקיף בכול דרך החיים של היחיד. תנועות אלה הן בדרך כלל רוחניות.
תנועות לשינוי מוגבל עבור היחיד למעשה מציגות לו חלופה דרך פנייה אישית, ועל כן הן נקראות תנועות אלטרנטיבה. אברלה מונה פה את תנועות התנגדות להפלה כתנועה אלטרנטיבית.
גישות
ההתנהגות הקולטיבית
הניתוח של תנועות חברתיות באמצעות המושגים של פסיכולוגיה חברתית שלט בסוציולוגיה האמריקנית עד סוף שנות השישים. המיקוד היה בתהליכים הפסיכולוגיים והתנועות נתפסו כפועלות לשחרור לחצים נפשיים. הפעולה נתפסה כתגובה מתקנת למתחים שעלו במערכת החברתית, שמטרתה השבת האיזון וההרמוניה למערכת פגועה. הביקורת על תאוריות אלו החלה כבר באותה התקופה והתמקדה בעיקר בעובדה שהתאוריות לא ייחסו כל חשיבות לאידאולוגיה ולערכים. בניתוח את "תאוריית השחרור" שרווחה באמריקה הלטינית במאה ה-20, הסוציולוג ויליאם גמסון קושר בינה לבין ההתנהגות קולקטיבית כתהליך בעל שלושה שלבים: השלב הראשון נשען לפיו על הנחות נאו-מרקסיסטיות ועיקרו הטבע העימותי שבתהליכים הכלכליים חברתיים. התנהגות קולקטיבית מניחה כי מציאות זו מובילה לתחושת קיפוח מצד קבוצות וזו מתבטאת בהתפרצות ספונטנית. בשלב השני ההתנהגות הקולקטיבית מניחה שלב של התגבשות רעיונית, שהוא השלב המרכזי בו יחידים עוברים תהליך חינוכי ופסיכולוגי מעמיק. אם ההתגבשות ראויה בשלב השלישי חברי הקבוצה מזדהים זה עם זה ומתגבשים לתנועה אחת. לפי גמסון, הקו המנחה את התוצאה הרצויה של התנהגות קולקטיבית מצויה בכתבי המחנך הברזילאי פאולו פריירה.
גיוס המשאבים
כראקציה לניתוחים הפסיכולוגיים של גישת ההתנהגות הקולקטיבית קמה אסכולת גיוס המשאבים (Resource mobilization), שהעמידה במרכז הניתוח מושגים מעולם הכלכלה. גישה זו הדגישה את הארגון ואת רשתות הגיוס כתשתית לצמיחה. מייצגה העיקרי הוא מנסור אולסון שטען כי האדם הוא יצור רציונלי המשקלל את מעשיו לפי חישובים של רווח ותגמול לעומת ההשקעה של המשאבים. ההחלטה אם להצטרף לפעילות חברתית שיש בה אמירה אידאולוגית מסוימת, תהיה אם כן, פועל יוצא של תפיסת היחיד את יכולתו להשפיע על תוצאות הפעולה וכן את מידת הלגיטימציה הסביבתית למעורבותו בפעילות. סוציולוגים נוספים שתמכו באסכולה זו טענו כי הציפיות להצלחה מהוות תמריץ חשוב להשתתפות בקבוצות החברתיות וכי הקבוצה מעניקה למשתתפים בה תגמולים אישיים כגון סיפוק אישי והרחבת מושג העצמי, הנובעים מהזדהות עם הקבוצה ומהסולידריות הקבוצתית.
אסכולת גיוס המשאבים הדגישה לראשונה את חיוניותם של המשאבים הארגוניים לקיומה של פעילות חברתית. ההנחה הייתה כי מצוקה קיימת תדיר בחברה, אך היא לא תתורגם לכלל פעולה קולקטיבית אם אין בידי האנשים משאבים מספיקים להתארגנות ואם אין תשתית קודמת להתארגנות, כלומר, פעילות קולקטיבית אינה ספונטנית ונעדרת ארגון.
הביקורת על אסכולת ניהול המשאבים עוסקת בעיקר בכך שהאסכולה מתעלמת מחשיבותן של אידאולוגיה, זהות ותרבות בהבנת משמעותן של התנועות החברתיות. ההנחה היא כי נושאים חברתיים שונים מונחים לפתחם של יזמים חברתיים והבחירה ביניהם נוגעת לרוב בהזדהות עם המטרות או הנושאים הרלוונטיים ליחיד.
על הצורך להחזיר את תחושת ההשתייכות למוקד הניתוח, במיוחד להתארגנויות על בסיס קהילתי, עמדו חוקרים רבים החל מסוף שנות השישים ואילך. הפעילות הקבוצתית מוסברת פעמים רבות על ידי המניעים הפסיכו-חברתיים של יחידים, הפונים לפעילות יזמית קהילתית בשל הופעתן של מצוקות חדשות, אשר נובעות משינויים מבניים בחברה המודרנית. הבחירה בפעולה נובעת בעיקרה מרצונו של היחיד המנוכר לחוש חלק מקבוצה פעילה, במיוחד אם היא קוראת תיגר על המבנים הפוליטיים-חברתיים שהוא מרגיש מנוכר להם או פועלת למען אידאולוגיות שהוא מזדהה עמן.
בשנים האחרונות מתפתחת בארצות הברית, גישה המנסה לשלב בין גישת הפסיכולוגיה החברתית לגישת גיוס המשאבים. הגישה טוענת לצורך בקולקטיביזציה של הצורך האישי והפיכתו לתודעה קבוצתית ייחודית. צורך שבמפורש, שוב אינו רק או אפילו בעיקר, כלכלי, אלא פרוש על פני תחומי חיים רבים ומגוונים. היחיד היוזם מרגיש בצורך להיות חלק מקבוצה אשר תחלוק איתו את האידאולוגיה המשותפת.
כאשר באים לחקור את המניעים להצטרפות לתנועה או לקבוצה חברתית, מוסכם כיום, כי מעבר למניע הקשור בפעילות הספציפית ניתן לומר כי במהלך הפעילות האקטיביסטית מתבצע לרוב, תהליך העצמה ההופך את הפעיל לאדם בעל תחושת ערך, לאזרח אסרטיבי בעל יכולת סוציו-פוליטית המִתרגמת לשיתופי פעולה לשם השגת השפעה על הסביבה. תחושת ערך זו, אינה מתמצה בתחום הפעילות בלבד, אלא מתרחבת ממנו אל תחומי מעורבות נוספים בקהילה. לכן, ניתן לרוב למצוא כי אקטיביזם הוא תופעה הצטברותית. כלומר, מי שנוטה להשתתף בפעילות מסוג מסוים לא יסתייג גם מהשתתפות חברתית מסוג אחר.
התנועות החברתיות החדשות
גישה שהתפתחה באירופה בדגש על הנסיבות והשורשים התרבותיים של התנועה החברתית, היוצרת זהויות קולקטיביות עדכניות היא התנועות החברתיות החדשות (New Social Movements). גישת מחקר זו פועלת בזיקה לניתוח יחסי הייצור בחברה. החוקרים בה טוענים כי התנועות החדשות, בעיקר מאמצע המאה ה-20, שונות מהותית מתנועות המאה ה-19. בניגוד לרוב התנועות החברתיות בעבר, שנאבקו למען רווחה חומרית של מגזר מעמדי, מגדרי או מקצועי, התנועות החברתיות החדשות עוסקות ב"מצרכים ציבוריים" כמו הגנה מפני מזהמים, פירוק מנשק גרעיני, פעילות קהילתית, חופש מידע ופעילות סביבתית. התוצאה המידית היא שלעיתים קרובות תביעותיהן מתנגדות עם אלו של תנועות סביבתיות מהדור הישן. דוגמה ישראלית מוכרת לכך הן ה הטענות כלפי הסתדרות, אשר בהיותה תנועה חברתית וותיקה דואגת לקבוצות אינטרס אחדות ולא למכלול העובדים במשק. יש הרואים בעימות זה מקביל לעימות בין קבוצות קידום לקבוצות אינטרס.
לפי אליין טוריין (Touraine) ההבדל טמון בכך שתנועות חברתיות חדשות אינן מאורגנות עוד סביב עיקרון עליון אחד, דתי, הומאנסטי או מטריאליסטי. לפיכך הן פועלות בתחומים רחבים יותר מאי פעם, ובעלות מבנה מבוזר יותר שמצד אחד מאפשר להן חופש פעולה ומצד שני מקשה עליהן להיות אפקטיביות. לפי מחקרו על החברה האירופאית, טוריין מתריע שהתנועות החברתיות החדשות מבטאות גם ירידה במעמד המדינה כעיקרון מסדר והפרדה בינה לבין החברה. את זאת ניתן לקשור למגמת הירידה הקיימת, גם בישראל, במעמד המפלגות הפוליטיות המסורתיות יש הקושרים בין הטרמינולוגיה הזו עם עליית הפוסט מודרניזם. תנועות חברתיות חדשות שואפות לקדם פעילות מצומצמת, קהילתית, ובעיקר נושאים פרטיקולריים, לרוב "פוסט-מטריאליים", שהמשותף להם הוא המאבק על זהות. אנשים יבחרו בהשתתפות בקבוצות אלו מתוך חיפוש אחר שייכות במציאות פוסט-מודרנית בה הזהות הקולקטיבית במתקפה מתמדת של ספקנות ואי-ודאות. התפוררותן של הזהויות קודמות, מביאה לעלייה בביקוש אחר זהות קולקטיבית חיובית יציבה ומהודקת אשר נותנת ביטוי ערכי חדש בעולם ללא עיקרון מארגן. תנועות העידן החדש והתחדשותן של תנועות דתיות מבטא מענה לצורך זה, בהבליטו ממדים חברתיים-רוחניים על פני ממדים החומריים וייחוס חשיבות להגשמה עצמית.
תחושתם של אזרחים שאפיקי ההשתתפות הממסדיים חסומים בפניהם, או שכללי המשחק במדינה לקויים כך שלא ניתן להשפיע מבפנים, מניעה אותם לבחור בהשתתפות חוץ-ממסדית. עם זאת, אף על פי שמדובר בתנועות חוץ-ממסדיות אין הכוונה, ברבים מהמקרים, לתנועות היוצאות נגד הנורמות החברתיות הכלליות. נהפוך הוא. תנועות אלה נובעות מתוך נורמות חברתיות קיימות. מחקרים מראים כי ככל שהאסטרטגיות של התנועה תואמות לנורמות הרווחות בסביבה הקרובה והרחוקה שבה היא פועלת, סיכוייה לזכות בתשומת לב ציבורית ואף להצלחה פוליטית גבוהים יותר. הביקורת וההסתגרות לא מופנים לתרבות אלא למוסדות הממשל והמדינה. בנוסף, התנועות החברתיות החדשות, משמאל ומימין גם יחד, מאופיינות בדרך כלל בניסיון להנהיג דמוקרטיה ישירה כלפי פנים כאשר הן מתנגדות לשלטון, ולכול היותר דמוקרטיה רדיקלית כאשר הן מנוכרות ממנו.
יחסי התנועות ומוסדות אחרים
תנועות חברתיות באות באינטראקציה מתמדת עם סביבתן. אחד המושגים המתרכזים ביחסים אלה ומדגיש את ההקשר הכללי שהתנועה החברתית פועלת בו הוא "מבנה ההזדמנויות הפוליטיות". לתנועות חברתיות יש טווח של הזדמנויות המוכתב בידי גורמים ממסדיים ותרבותיים. כאשר חל שינוי במבנה, והוא "נפתח" או "נסדר" בהתאמה, טווח האפשרויות של התנועה "גדל" ו"קטן" בהתאמה ומשנה את יחסיה עם סביבתה.
במובנו הרחב מושג זה כוללני ולא פוסח על יחסי התנועה והתקשורת ואף יחסי התנועות בינן לבין עצמן. לכן טארו מדגיש כי מבנה ההזדמנויות מתייחס בראש בראשונה לאופי מערכת קבלת ההחלטות. משטרים שונים בונים מבנה הזדמנויות שונה. גם בתוך המשטר הדמוקרטי שיטת הבחירות הקיימת, רמת הפילוג התוך חברתית, מידת היענות של רשויות השלטון לתביעות הציבור משפיעות על מבנה ההזדמנויות הפוליטי. לפי שיטת הסתכלות זו התנהגותן של קבוצות אינה פועל יוצא אך ורק של המשאבים הזמינים להן, כפי שגורסת גישת גיוס המשאבים, אך גם אינה תוצאה הכרחית של בניית מערכת פוליטית חדשה, כפי שמרמזת גישת התנועות החברתיות החדשות. היא מושפעת מהיחס שבין יכולותיה לבין מאפייני המערכת החברתית פוליטית בזמן נתון. (Tarrow 1998)
סוגים ודוגמאות לתנועות חברתיות
תנועות נוער
תנועות מחאה
תנועות חלוציות
תנועות עבודה
תנועות לזכויות אזרח (שחורים, הומוסקסואלים)
תנועות נשים
תנועות צדק חברתי
תנועות אקולוגיות
תנועות אנטי-גלובליזציה
התנועה הציונית
התנועה לזכויות בע"ח
תנועות להט"ב
ראו גם
מחאה פוליטית
:קטגוריה:תנועות חברתיות
לקריאה נוספת
Gamson, W.A. "Commitment and agency in social movements". pp. 27-50. In Sociological Forum, Vol. 6, No. 1 (Mar., 1991).
Sidney Tarrow, Power in Movement: Social Movements and Contentious Politics, Cambridge: Cambridge University Press, second edition, 1998.
Quintan Wiktorowicz, Islamic Activism: A Social Movement Theory Approach, Bloomington: Indiana University Press, 2004.
Joan Neff Gurney and Kathleen J. Tierney, 1982, "Relative Deprivation and Social Movements: A Critical Look at Twenty Years of Theory and Research." The Sociological Quarterly 23, 1: 33-47.
Melucci Alberto, 1985: “The Symbolic Challenge of Contemporary Movements”, Social Research, 52 (4): 789-815.
Ann Swidler, 1995, “Cultural Power and Social Movements,” Pp. 25-40, in Hank Johnston and Bert Klandermans (Eds.) Social Movements and Culture. Minneapolis: University of Minnesota Press.
David Snow and Robert Benford, 1988: “Ideology, Frame Resonance, and Participant Mobilization”, International Social Movement Research, Vol. 1, pp. 197-217.
Alain Touraine, 1985, An Introdaction to the Study of Social Movements. pp 749-787. Social Reserach. Vol. 52. no 4
אורנה ששון-לוי, 1995, "מודעות של מהפכנים – זהות של קונפורמים: תנועת המחאה 'השנה ה – 21', מחקרי עיון מס' 1, המרכז ע"ש שיין, ירושלים: האוניברסיטה העברית, עמודים 66–87.
תמר הרמן, "מלמטה למעלה: תנועות חברתיות ומחאה פוליטית". תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. 1997
קישורים חיצוניים
דרק סיברס: איך להתחיל תנועה – הרצאה באנגלית על אומץ ומנהיגות מאתר TED עם כתוביות בעברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית
קטגוריה:חברה | 2024-10-06T04:11:16 |
גאון | גאון הוא אדם הנחשב לבעל אינטליגנציה או יצירתיות גבוהות במיוחד. המילה הייתה במקורה תואר כבוד מופלג ביהדות בתקופת הגאונים ומאוחר יותר תואר לרבנים גדולים. השימוש בה התפשט לתחומים נוספים בעברית החדשה, כמקבילה למילה הרומית genius שמשמעותה המקורית קשורה ליצירתיות ולא לידענות.
הגדרה
הגדרת הגאונות כתכונה אנושית הניתנת למדידה ולא רק כתואר כבוד, והניסיון להגדיר גאונות ולחזות אותה, הם רעיונות שמקורם במאה ה-19, עם עליית תחומי הפסיכולוגיה והפסיכומטריה. במהלך המאה ה-20, ניסיונות לקשור בין תוצאות גבוהות במיוחד במבחני אינטליגנציה לבין יצירתיות והשגים יוצאי דופן לא עלו יפה. אין כיום הגדרה מוסכמת של גאונות, או הבנה ברורה של הגורמים המביאים להישגים בולטים.
בתקופה המודרנית זוכים אנשים בעלי יצירתיות ויכולת בתחומים שונים להכרה ולפרסום. זוכי תחרויות (כגון אליפויות שחמט) או פרסים מכובדים (כגון פרס נובל), אנשים שהגיעו להצלחה כלכלית בולטת המביאה למעמד ציבורי (כמו סטיב ג'ובס, סרגיי ברין ולארי פייג') ואף ספורטאים בולטים במיוחד (כמו דייגו מראדונה) זוכים לעיתים קרובות להתייחסות ציבורית כגאונים. אנשים שאינם בין החיים, שהישגים בולטים במיוחד נקשרו בשמם, מתוארים לעיתים בדיעבד כגאונים, גם אם לא זכו להכרה כזו בימי חייהם. דוגמאות לכך הם המלחין וולפגנג אמדאוס מוצארט והצייר וינסנט ואן גוך. אישים אחרים בהיסטוריה זכו להכרה כגאונים כבר בימי חייהם עקב הישגים חריגים במיוחד, בעיקר בתחומי המתמטיקה, המדע והפילוסופיה. דוגמאות בולטות הם לאונרדו דה וינצ'י, ברוך שפינוזה, אלברט איינשטיין, רנה דקארט, אייזק ניוטון, גוטפריד לייבניץ, קרל פרידריך גאוס, עמנואל קאנט ופרידריך ניטשה.
בפסיכומטריה מסווגים כגאונים נבחנים שהשיגו תוצאות של 140 ומעלה במבחני מנת משכל (אחד ל-100 נבחנים בקירוב). עם זאת, הרעיון של מבחן התנהגותי אחד, הבוחן מגוון מצומצם של נושאים, ומתיימר למדוד כמותית יצירתיות או אינטליגנציה או לחזות הישגים עתידיים, שנוי במחלוקת.
במשמעותה הכללית המילה "גאון" מתארת התייחסות סובייקטיבית לאדם הנתפס כבעל יכולת שכלית מרשימה במיוחד, בדרך כלל לנוכח הישגים מיוחדים או היכרות אישית, ולא תכונה מסוימת שניתנת למדידה.
גאונות יכולה להתקשר ליכולות כגון קישור בין רעיונות מתחומים שונים, הבנת רעיונות מופשטים ומורכבים, פריצת מסגרות ומחשבה לא שגרתית, ניתוח מהיר של מידע חדש וקישורו עם ידע קיים, ושילובים של יכולות אלו מתבטאים ביכולת פתרון בעיות סבוכות וקבלת החלטות מועילות במהירות.
אטימולוגיה
מקור המילה "גאון" הוא בתנ"ך ושורשה במילים גאווה וגאות (גאון הירדן). הצירוף "גאון יעקב" המופיע ב מפורש כ"תפארת ישראל", בהמשך הפך "גאון" להיות תואר לראש ישיבה, והפך לתואר של ראשי ישיבות בבבל, וממנו נגזר שמה של תקופת הגאונים ביהדות. במרוצת הדורות נעשה התואר גאון כינוי לראשי ישיבה בכלל, ולאדם גדול וחריף בלימוד התורה. מכאן הצירוף "הרב הגאון" וגם כינויו של ר' אליהו בן שלמה זלמן – הגאון מווילנה. בעברית המודרנית, בהשפעת המשמעויות הקדומות יותר ודמיון הצליל למילה הרומית genius, התרחבה משמעות התואר גאון מ'אדם חכם בתורה' לאדם חכם ומחונן או בעל כישרון יוצא דופן בתחום מסוים. כיוון שהמילה "גאון" הפכה גם לשם תואר, ניתן להטותה לצורת נקבה "גאונה".
תורשה או טיפוח
ההשערה כי קיים בסיס גנטי או תורשתי לגאונות הייתה נפוצה בחברה ובמחקר, החל מסוף המאה ה-19 אם לא קודם לכן, לאחר פרסום תורת האבולוציה ועדויות על מאפיינים גופניים העוברים בתורשה. השערה זו נתמכת, לדוגמה, במספר מקרים של זוכי פרס נובל שאחד מהוריהם זכה בפרס נובל (דוגמה בולטת היא אירן ז'וליו-קירי, בתם של בני הזוג מארי ופייר קירי - שלושתם זכו בפרס). כמו כן קיימות משפחות שהולידו מקרבן מספר אנשים בולטים בתחומם לאורך דורות - כמו המלחינים ממשפחת באך והמתמטיקאים ממשפחת ברנולי.
עם זאת, ניתן לתת למקרים אלה גם הסברים חלופיים, כגון ערכים משפחתיים חינוך מוצלח במיוחד לו זכו, והיותם של הוריהם דמויות מופת, ומעמד חברתי שכיוונו את הילדים אל תחומי העניין של הוריהם. ההתנגדות להשערת הגאונות התורשתית נובעת גם מקיומם של מקרים של גאונות שהופיעה "יש מאין" מבחינה תורשתית - גאונים שהוריהם לא היו בעלי כישרון יוצא דופן בתחומם, כגון סריניוואסה רמנוג'אן ואייזק ניוטון.
קיימים גם מקרים של אנשים שפיתחו יכולות יוצאות דופן בתחומים ספציפיים לאחר תאונה או מחלה. מכך ניתן לשער כי גאונות קשורה למבנה המוח המאקרוסקופי. אך אין בכך תשובה חד משמעית לשאלה. מבנה המוח יכול להיות מושפע מתורשה, מגורמים סביבתיים מתמשכים כגון חינוך ותזונה, או מאירועים חד פעמיים, ואין למדע עדיין הבנה של התהליכים המעורבים בכך ואף קיים ספק האם תתגלה ההבנה.
ניתן לראות סוגיה זו כחלק ממחלוקת רחבה יותר - השאלה אם אינטליגנציה היא תכונה תורשתית או נרכשת. לשאלה זו אין תשובה חד משמעית, למרות שנים רבות של מחקרים ונתונים סטטיסטיים שנאספו לצורך אישוש כל אחת מההשערות, אך יש לה משמעויות פוליטיות בהקשר של מאבקים בין גזעיים ותרבויות.
עם התקדמות הבנת הגנום האנושי, טוענים מומחים בתחום הגנומיקה כיום כי מעבר בתורשה הוא מודל פשטני מדי לרוב התכונות האנושיות, רעיון התורשה במובנו הקלאסי אינו כלי שימושי, במיוחד עבור תכונות מורכבות כמו אינטליגנציה, והשימוש בו הוא חסר תוקף מדעי.
מאחר שגאונות היא מעצם הגדרתה אירוע נדיר ביותר, בלתי אפשרי להסיק מסקנות מתוך הדוגמאות הבודדות. בעולם התחרותי המודרני, תדמיתו של אדם כגאון יכולה להיות תוצאה של נסיבות שאינן קשורות רק לכישוריו האינטלקטואליים, כגון יחסי ציבור, קשרים חברתיים, אופי (רדיפת פרסום, דבקות במטרה, הצלחה בהשגת תקציבים, יכולת מינוף עבודת אנשים אחרים, ועוד), ואף צירופי מקרים (הצלחה מקרית במחקר, חשיפה מקרית לרעיונות או לבעיות הדורשות פתרון).
ראו גם
גאון חישוב
תסמונת סוואנט
תאוריית האינטליגנציות המרובות
קישורים חיצוניים
איך אומרים גאון בנקבה?, באתר האקדמיה ללשון העברית, 2011
הערות שוליים
קטגוריה:מחוננות | 2023-09-24T06:08:36 |
גובה פני הים | שמאל|ממוזער|250px|ציון מקום גובה פני הים בכביש 1, בסמוך למצפה יריחו
שמאל|ממוזער|250px|אבן הסימון הירדנית במקום
גובה פני הים הוא מדד לגובהם של פני הים (או האוקיינוס) במקום שבו הם פוגשים ביבשה.
גובה פני הים משמש נקודת ייחוס לציון גבהים על-פני כדור הארץ – נהוג לציין גובהם של מקומות גאוגרפיים, כגון הרים ועמקים, ביחס לגובה פני הים הממוצע.
גובהם של מקומות הנמצאים מעל פני הים, מצוין בסימן פלוס, או במילים "מעל פני הים".
גובהם של מקומות הנמצאים מתחת לפני הים, מצוין בסימן מינוס, או במילים "מתחת לפני הים".
המקום הגבוה ביותר מעל פני הים הוא הר אוורסט, שגובהו 8,848+ מטר (או, על פי מקורות אחרים, 8,850+ מטר). עקב פחיסות כדור הארץ, זהו איננו המקום המרוחק ביותר ממרכז כדור הארץ, אלא הר צ'ימבורסו. המקום הנמוך ביותר מתחת לפני הים ביבשה הוא ים המלח. בסוף ספטמבר 2023 היה גובה פני המים שלו 438.35- מטר.
תכונות פיזיקליות שונות, ובפרט לחץ האוויר, משתנות עם שינוי הגובה שבו נמדדת התכונה. הערך המקובל שניתן לתכונה מסוימת, כגון מהירות הקול או טמפרטורת הרתיחה של המים, הוא ערכה בגובה פני הים.
שינויים בגובה פני הים
גובה פני הים נקבע כנקודת ייחוס משום שעקב חוק כלים שלובים הוא יחסית אחיד על פני כדור הארץ, ללא שינויים גדולים בזמן ובמרחב. עם זאת, בעוד שהמדד הנקרא "גובה פני הים" נשאר בעל ערך קבוע, מפלסם האמיתי של פני הים אינו קבוע לגמרי.
שינויים במרחב
מפלסם של פני הים לרוב דומה על פני כל הימים, אך יש יוצאים מן הכלל בשל מספר גורמים לרבות: משקל סגולי שונה עקב מליחות שונה, טמפרטורה, רוח, וכן שינויים מקומיים של כבידת כדור הארץ.
שינויים בזמן
בטווח זמן קצר, מפלסם של פני הים משתנה על פני עונות השנה ובמהלך היממה, בשל תופעות גאות ושפל, בשל הפשרת קרחונים ובשל גורמים אחרים.
בטווח זמן ארוך, מפלס פני הים משתנה בהשפעת שינויים אקלימיים וגאולוגיים. על-פי ממצאים ארכאולוגיים, מעריכים שבמשך כשלושת אלפים שנה, עד תחילת המאה ה-19, מפלס פני הים היה כמעט קבוע, עם עליה של 0.2-0.1 מילימטר לשנה. מאז שנת 1900 מפלס פני הים עולה ב-1–3 מ"מ לשנה, כאשר מדידות לווייניות אשר החלו בשנת 1992 מציינות עליה ממוצעת של 3.61 מ"מ בשנה. החישוב הממוצע מושפע גם משינויים עונתיים, אולם המגמה נשמרת לאורך השנים. נכון ל-2016, גובה פני הים הממוצע עלה ב-8 ס"מ מתחילת המדידות הלוויניות. העלייה אינה אחידה ברחבי העולם, ומושפעת גם מהזרמים, והשדה הגרביטציוני (שינוי במסת הקרח משפיע גם על שדה הכבידה של כדור הארץ). נכון ל-2016, באוקיינוס ההודי גובה פני הים עולה בממוצע 5 מ"מ בשנה, ובאוקיינוס השקט, בכ-10 מ"מ בשנה.
יש הטוענים שהגידול בקצב העלייה של מפלס פני הים הוא תוצאה של ההתחממות הגלובלית, המשפיעה על מפלס פני הים בשתי דרכים:
גידול בכמות המים בימים עקב הפשרת הקרחונים היבשתיים.
התפשטות המים עקב עליית הטמפרטורה שלהם.
קביעת גובה ממוצע של פני הים
בשל השינויים וההבדלים בגובה פני הים, נקבע הגובה הממוצע במדינות שונות על פי מדידות במקומות שהרשות המוסמכת לכך החליטה עליהן, ולפיו מחושבים הגבהים באותן מדינות. לדוגמה, בבריטניה מחושב גובה פני הים הממוצע לפי מדידות בליברפול ובניולין שבקורנוול, בצרפת מקום המדידה הוא במרסיי, ובספרד באליקנטה.
גובה פני הים בישראל
שמאל|ממוזער|280px|קצינים אוסטרליים בוחנים את הנקודה המוגדרת כ"גובה פני הים" בשטח הסמוך ל, מרץ 1941
הגובה הממוצע של פני הים התיכון בארץ ישראל נקבע על ידי המנדט הבריטי בשנת 1920. בעזרת מכשיר מדידה שנקרא מראוגרף (Mareographe) בוצעו לאורך חופי הים התיכון, בעיקר בנמלים, אלפי מדידות במשך שנה שלמה בכל שעות היום וחושב הגובה הממוצע בכל אזור מדידה. על סמך מדידות אלו הוחלט שגובה פני הים (גובה אפס) הוא באזור נמל יפו. נקודת האפס מצוינת במקום זה וניתן לראות את סימונה על החוף ביפו. עד היום, כל ציוני הגובה במדינת ישראל מצוינים ביחס לנקודה זו, הן בסימון במפות והן בנקודות הקבע.
ראו גם
קו גובה
מעל גובה פני הים הממוצע
קישורים חיצוניים
(האתר הישן, בארכיון האינטרנט)
Sea level rise - How much and how fast will sea level rise over the coming centuries? Present
US sea level north of New York City jumped by 128mm
הערות שוליים
קטגוריה:גאוגרפיה
קטגוריה:קרטוגרפיה | 2024-09-04T14:20:18 |
תכנון (הנדסה וכלכלה) | במקצועות ההנדסה ובכלכלה, תכנון הוא קביעת תהליך לפיתוח או לשיפור של מוצר או פרויקט. התכנון כולל הגדרה של הזמן, הפעולות והמשאבים האנושיים והכלכליים הנדרשים, כולל סדר ותזמון הביצוע, תלויות הדדיות ופירוט המשאבים בכל פעולה. תכנון מתבצע בדרך כלל תוך שימוש בידע שנצבר מניסיון קודם (של המתכננים או של אחרים), תוך ניסיון לצפות את הצרכים העתידיים השונים ולהיערך אליהם.
תכנון מתקיים בכל מקצועות ההנדסה.
סוגי תכנון
תכנון עירוני
תכנון תחבורה
תכנון לאומי
תכנון סביבתי
תכנון תעסוקה
תכנון בנייה
ראו גם
תסקיר השפעה על הסביבה
עיצוב תעשייתי
קישורים חיצוניים
מנהל תכנון, משרד הפנים
קטגוריה:מדע וטכנולוגיה
קטגוריה:התהליך ההנדסי | 2024-04-24T19:29:15 |
מנעול | שמאל|ממוזער|250px|מנעול
ממוזער|250px|חור המנעול
מנעול הוא מנגנון המשמש למניעת גישה למקום או לחפץ למי שאינו מורשה לכך.
המנעול יכול להכיל אמצעי קידוד שונים, אשר מאפשרים רק לאנשים מורשים לפתוח אותו. ישנם מגוון של מנעולים הממוינים על פי אופן הנעילה והפתיחה שלהם.
המנעול הוא התקן הידוק מכני, לרוב בעזרת בריח, אנקול מתכת (מנעול תלי), או צורות קיבוע אחרות של דלתות, שרשראות, מגירות ועוד, אשר נדרש קוד על מנת לשחררם שוב – קוד אשר לעיתים קרובות מוטבע על מפתח מכני או אלקטרוני (כגון מפתח פיזי, כרטיס מגנטי, טביעת אצבע, כרטיס RFID, שבב אבטחה הנקרא בלעז "צ’יפ" וכדומה). במקרים מסוימים אף נדרשים שניים או יותר מפתחות מסוגים שונים.
קיימים "מנעולי צירופים" (קומבינציה) בהם קודן מכני או אלקטרוני מורכב על גבי המנעול ונדרש להקיש או לכוון את הקוד בתצורת המספרים הנכונה על מנת לפתוח אותו.
קיימים גם מנעולים אלקטרוניים, לרוב במחשבים, טלפונים וכיוצא בזה, הדורשים סיסמת מחשב.
רמת האבטחה של המנעול מורכבת תמיד משני היבטים: רמת ההתנגדות של הבריחים או מנגנון הנעילה, ורמת המורכבות של קוד ההפעלה (המפתח).
פעמים רבות נעשה בלבול בין המנעול (הבריח) לבין הקוד (המפתח). לדוגמה, בדלתות רבות בישראל ובעולם, נעשה שימוש בצילינדר ולו מפתח תואם לפתיחה וסגירה של המנעול הרב בריחי הקיים בדלת. המפתח והצילינדר מהווים את קוד ההפעלה, ואילו הבריחים המקבעים את הדלת למשקוף מהווים את המנעול.
מפתח פיזי טיפוסי הוא חתיכת מתכת קטנה המורכבת משני חלקים: הגלם או הלהב המחליקים לתוך חור המנעול או הצילינדר ועליהם מוטבע הקוד הייחודי, וידית האחיזה שנותרת בולטת ומשמשת כידית להסטת הבריחים לכיוון נעילה ופתיחה.
סוגי מנעולים
מנעול צירופים ננעל באמצעות כיול קו מספרי מסוים ונפתח באמצעות כיול אותו הקוד. היתרון בשימוש במנעול כזה הוא בכך שעל מנת לפתוח אותו אין צורך להשתמש במפתח, וכך הוא יכול לשמש מספר רב של אנשים ללא צורך בשכפול מפתחות רבים.
סוג מודרני של מנגנונים הוא המנגנונים הביומטריים והדיגיטליים. את המפתח המכני המפעיל את מנגנון הנעילה מחליף מחשב המזהה טביעת אצבע של המורשה. במנעולים המיועדים לשימוש גם במקומות בהם מזג האוויר קיצוני קיים חור ניקוז המאפשר לנוזלים לצאת דרכו כדי למנוע רטיבות פנימית והתפתחות קורוזיה שכן היא עלולה לקלקל את מנגנון המנעול.
פריצת מנעולים
קיימות שתי שיטות בהן אנשי מקצוע, חובבנים, וגנבים, משתמשים על מנת "לפרוץ" מנעולים. השיטה הראשונה עושה שימוש בכלי פריצה, בעזרתם ניתן לדמות את הקוד או לעקוף אותו באמצעות מניפולציות שונות. דוגמאות לכך הן "באמפקינג" – "Bumpking" (הקפצת מפתח או הקפצת מנעול), "דגדוג" – "Lock Picking" ועוד.
השיטה השנייה מתמקדת בהעתקה בלתי מבוקרת של קוד המפתח.
היסטוריה
המנעול הקדום ביותר התגלה בחורבות נינווה, בירת אשור העתיקה. מנעול פשוט שהתפתח מאוחר יותר למנעול פין עץ המיצרי, שהיה בנוי מבריח מחובר למתכן הכינון על הדלת ומפתח. כאשר המפתח הוכנס למנעול, פינים מעץ נכנסו לתוך חורים שנקדחו בצילינדר, מה שאיפשר לצילינדר להסתובב ולסובב את הבריח. כאשר המפתח הוצא הפינים חזרו למקומם בין הצילינדר לבית הצילנדר, מה שמנע ממנו להסתובב. מנעול וצילינדר אלו דומים מאוד למנעול ולצילינדר המודרני שמשמש את רוב בתי האב בעולם המודרני – שיטת פיני בית ופיני תוף.
החלפת צילינדר
החלפת הצילינדר הוא שירות של מנעולן. החלפת מנעול (צילינדר) נדרשת במקרים של אובדן מפתחות, חשש מהשימוש במפתחות אבודים וכדומה. המנעולן יבצע התקנה של הצילינדר החדש ביחד עם מפתחות תואמים, המאפשרים גישה בלעדית לבעלי הבית או העסק.
ראו גם
מפתוח מחדש
מנעול אהבה
מנעול צירופים
מנעול צילינדר
מנעולן
מנעול חכם
פריצת מנעולים
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אבטחה | 2024-06-17T14:06:43 |
תיירות פנים | REDIRECTתיירות#תיירות פנים | 2011-05-25T20:43:26 |
לינה כפרית | הפניה צימר | 2019-07-25T08:43:28 |
מושב | שמאל|ממוזער|250px|המושב נהלל
שמאל|ממוזער|250px|המושב מסילת ציון
שמאל|ממוזער|250px|המושב בית זית
שמאל|ממוזער|250px|שדות מושב שדמה
שמאל|ממוזער|250px|רחוב ראשי אופייני במושב
מוֹשָׁב הוא צורת התיישבות כפרית ייחודית למדינת ישראל, אשר מאגדת קבוצה של תושבים (בעבר רובם חקלאים) במסגרת כלכלית שיתופית. המשתתפים במסגרת המושב מכונים חברים, וכינוי נפוץ להם הוא מושבניקים. בניגוד לקיבוץ ההיסטורי, המשפחה מהווה במושב יחידה כלכלית עצמאית הפועלת במסגרת כללי עזרה הדדית. לכל חבר מושב מוקצית חלקה, אשר במרבית המקרים משמשת לחקלאות. כיום, בחלק מן המושבים מתגוררים אנשים נוספים, שאינם חברים במסגרת השיתופית והם מכונים תושבים. תנועת המושבים והתנועה הקיבוצית הן התנועות ההתיישבותיות הגדולות בישראל.
רוב המושבים בישראל קיבלו אדמות שהוקצו להם על ידי מוסדות המדינה (או מוסדות היישוב, לפני קום המדינה). רבים מהם מגדלים במושב דור שלישי של צאצאים (במושבים הוותיקים כגון נהלל קיים כבר דור חמישי), אך מבחינה קניינית – האדמות שייכות למדינה, ומוקצות לתושבים במעמד בר רשות ולמטרת חקלאיות בלבד.
צורת ההתיישבות המושבית העדכנית מחולקת לשלושה סוגים, בהתאם לסוג השותפות:
מושב שיתופי
מושב עובדים
מושב עולים
על פי הגדרת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכללים גם יישובים המאוגדים ככפר שיתופי תחת הכותרת "מושב".
מושב פועלים
רעיון מושב הפועלים התגבש בשעתו במטרה לפתור בעיה עבור הפועלים בני העלייה השנייה שהתקשו להתפרנס. במקרים רבים נאלצו חברים מן המושב לנטוש את המיזם ולהתפרנס ממקורות אחרים. ארגונים שונים, ובראשם חובבי ציון, תרמו מימון ליישום סוג ניסיוני של התיישבות שמטרתה הייתה להתאים במיוחד לפועלים, כך שיעבדו במושב ויקבלו שכר בנוסף לעבודתם כשכירים במשקים חקלאיים אחרים.
עין גנים, שנוסד בשנת 1908, היה מושב הפועלים הראשון. ההקמה של מושבי פועלים סימנו מגמה של שינוי בהתיישבות הציונית, בה ההתיישבות החקלאית הפכה למרכזית יותר.
מושב עובדים
מושב עובדים הוא מסגרת שיתופית להתיישבות, בה מהווה המשפחה יחידה כלכלית אוטונומית, הן בתחום הייצור והן בתחום הצריכה. במושב עובדים כל חבר עובד במשק משלו. המסגרת השיתופית באה לידי ביטוי באיחוד עוסקים לצורכי רישום, ובערבות הדדית. כמו בכל צורת התיישבות, גם כאן נשמר ההיבט הציבורי של הקהילה.
רוב המושבים בישראל הם מושבי עובדים. הקמתו של נהלל בשנת 1921 נחשבת באופן רשמי כמושב העובדים הראשון בארץ ישראל, אם כי לטענת דוקטור יואל פינסקר, כפר מל"ל התנהל באופן מעשי כמושב עובדים כבר בעת גלגוליו הראשונים בשנת 1919 ולמעשה הקדים את נהלל בשנתיים, אולם בשעתו נבצר מכפר מל"ל להשלים מספר מהלכים שיהפכו אותו למושב עובדים באופן רשמי, ולכן זכה נהלל בבכורה.
מקימי נהלל, אנשי העלייה השנייה, חיפשו להקים מסגרת חיים שיתופית המאפשרת יותר עצמאות לתא המשפחתי ולחבר מאשר בקיבוץ, הגרעין המייסד הגיע ברובו מדגניה א' וכנרת. צורתו המפורסמת של המושב נהלל, שתוכנן בידי ריכרד קאופמן, ממחישה את האופי המייחד את מושב העובדים מבין צורות ההתיישבות הכפריות האחרות: הוא בנוי בצורה מעגלית, וליד כל בית, מבין 75 הנחלות המצויות בו, משתרעת חלקה חקלאית צמודה. במבט מלמעלה מתקבלת כעין צורת 'שמש', כאשר במרכז מצויים מבני הציבור, מסביבם הבתים, ובשטח הרחב העוטף אותם – החלקות החקלאיות.
רעיון מושב העובדים היה תצריף של מספר צורות התיישבות שקדמו לו. בין היתר: הקבוצה - כצורת יישוב שיתופית; המושבה – כצורת התיישבות כפרית אינדיבידואלית; הקואופרציה לפי תוכנית פרנץ אופנהיימר (שנוסתה ללא הצלחה במרחביה) – הודות למרכיב הקואופרטיבי המסוים שהיה בה ולאי-שוויון שנוצר במהלך הזמן בהתאם לכושר עבודה ויוזמה; מושב פועלים (כמו זה של עין גנים ועוד יותר נחלת יהודה שהוקם ביוזמת ברל כצנלסון) – ובו משקי עזר לפועלים במושבות; והקולקטיב החקלאי בחוות סג'רה.
רעיון מושב העובדים נהגה, בין היתר על ידי האגרונום ומנהל חוות בן שמן וחולדה יצחק וילקנסקי. הוא ערך ניסויים רבים בחקלאות וכלכלה חקלאית ופיתח רעיונות שהתאימו להתיישבות משפחתית. הוא שלל לחלוטין התיישבות שיתופית (קבוצה) והטיף לפועלים שעבדו תחתיו בחוות בן שמן וחולדה, לעבור מ"כיבוש העבודה" ל"כיבוש הקרקע" אך ורק בדרך של התיישבות משפחתית. גם לא"ד גורדון הייתה השפעה על הפועלים בכיוון זה. את הרעיונות סיכם וילקנסקי במאמרים שפורסמו בעיתון הפועל הצעיר. בשנת 1914 פרסם ברל כצנלסון תוכנית שנקראה "לייסוד מושבי פועלים". על אף שמה, תואמים הרעיונות המתוארים בה כמעט לגמרי את עקרונות מושב העובדים. בשנת 1912 הגיעה לכנרת קבוצת האיכר הצעיר, בהנהגת אליעזר יפה. לאחר שמצאה שצורת הקבוצה הקולקטיבית אינה מתאימה לה, ניסח יפה ב-1915 את "החוברת ליסוד מושבי עובדים", אותה פרסם רק ב-1919. בחוברת זו נוסחו לראשונה באופן מעשי עקרונות מושב העובדים, כפי שלוקטו מכלל מקורות ההשפעה. עקרונות היסוד כפי שנוסחו בחוברת, ואשר לפיהם הוקמה נהלל (מושב העובדים הראשון) הם:
קרקע לאומית: מקימי המושב ראו לנגד עיניהם כיצד האדמות אצל הערבים חולקו בכל דור מחדש, בין בני המשפחה, וכך הלכו וקטנו החלקות עד שהיה קשה כלכלית להתקיים מהן; לכן הוחלט שהקרקע במושב תהיה שייכת למוסדות הלאומיים, ניתן יהיה להחכירה למעבד הקרקע בלבד והיא תעבור מדור לדור מבלי אפשרות לחלקה שוב.
עבודה עצמית: על מנת למנוע מצב שבו נוצר מעמד של פועלים, כנגד מעמד של מעסיקים - נקבע כי במושב אסור להעסיק עובדים חיצוניים במשק החקלאי. מאוחר יותר כאשר הוקמה מעברה בסמוך לנהלל ונוצר צורך למצוא מקומות תעסוקה עבור תושביה שונה סעיף זה.
משק חקלאי מעורב: נקבע כי בכל משק יהיה מגוון של ענפים חקלאיים וזאת על מנת למנוע תלות בענף אחד ועונתיות.
עזרה הדדית: חברי המושב יתגייסו כדי למנוע מהפרט להיכשל.
אחריות וערבות הדדית: מטרתו של סעיף זה לאפשר לגייס אנשים וכספים למפעלים ציבוריים (קניית כלים חקלאיים גדולים לשימוש הכלל לדוגמה).
קנייה ומכירה משותפת: נקבע כי החקלאים יקנו וימכרו את מוצריהם במשותף.
ועדת ניר, שנבחרה בוועידה החקלאית השלישית של הסתדרות הפועלים החקלאיים הגישה לאישור המועצה החקלאית שהתקיימה בגן שמואל ב 3–5 במרץ 1927 (תרפ"ז), את חוקת משקי העובדים, בפרק א – העיקרים היסודיים של המושב נקבעו הכללים הבאים:
שלילת קניין פרטי של המתיישב בקרקע ושייכותה ללאום.
עבודה עצמית.
חברות המושב בחברת-העובדים.
עזרה ואחריות הדדית במלוא היקפה.
מקח וממכר משותף ומאוחד באמצעות מוסדות חברת-העובדים.
סדור זכויות הקניין לפי חוקי חברת-העובדים.
הנהלה עצמית של המושב בכל ענייניו, בשיתופם ובשוויון זכויותיהם של כל חבריו וחברותיו.
חרות היחיד בענייני מדיניות, דת ומפלגה.
בחירה עצמית של החברים.
יישוב כל הסכסוכים בתחומי חברת-העובדים.
בפרק ב – המושב כיחידה קואופרטיבית. נקבעו הקשרים ההדדיים בין המושב לבין ניר שיתופי וכפיפות המושב ל"ניר". פרק ט' – תקנות נוספות ושינויי תקנות מחייב אישור "ניר" לכל שינוי בתקנות.
בשנים האחרונות הופשרו אדמותיהם של מושבים רבים, ונפתחו גם לשימושים אחרים, שאינם חקלאיים. כך אנו מוצאים כיום בעלי משקים מושבים שמשתמשים ומשכירים את שטחיהם למחסנים ואף למבני מסחר.
מושב שיתופי
מושב שיתופי הוא מעין דרך ביניים בין הקיבוץ ההיסטורי לבין מושב העובדים. גם כאן, כמו במושב העובדים, מהווה המשפחה יחידה כלכלית אוטונומית, אולם בתחום הצריכה בלבד.
כיום, אין למעשה הבדל בין המושב השיתופי ההיסטורי לבין הקיבוץ השיתופי. החברים במושב השיתופי מאוגדים באגודה. בדומה לקיבוץ אדמות המושב, הכלים החקלאיים, הבתים והתוצרת החקלאית הם רכוש האגודה. כמו כן העבודה מתבצעת על פי סידור מרכזי ולכל משפחה ניתן "תקציב" לקיום ביתה על פי גודלה וצרכיה. בניגוד לקיבוץ ההיסטורי ובדומה למושב העובדים, אין במושב השיתופי חדר אוכל משותף ולינה משותפת. לכל משפחה ישנה חלקת אדמה לשימושה הפרטי, עליה בנוי בית המגורים, וחשבון בנק פרטי, בו היא מנהלת את ענייניה כרצונה.
מושבי עולים
מושבי עולים הם מושבי עובדים שהוקמו ביוזמת המדינה, בעיקר בשנים הראשונות לקיומה, ומטרתם הייתה יישוב עולים ביישובים חקלאיים. למושבי העולים מאפיינים שונים במקצת ממושבי העובדים הרגילים, משום שלא הוקמו על ידי קבוצות המאורגנות אידאולוגית – כי אם על ידי עולים שהופנו אליהם מטעם המדינה.
כפר שיתופי
כפר שיתופי הוא צורת התאגדות שיתופית של יישוב נפרד או חלק מיישוב, שבה התושבים הם בעלי רכוש פרטי. מטרת האגודה היא לנהל את השירותים והמפעלים המשותפים, והיא יכולה להיות אגודה חקלאית או לא חקלאית. יישובי האיחוד החקלאי מאוגדים ככפר שיתופי.
אזכורים בתרבות
מושב בספרות יפה בקטלוג הספרייה הלאומית
ראו גם
מושבים בישראל
תנועת המושבים
קישורים חיצוניים
מיכל אורן, התפתחות רעיון מושב העובדים - R.Kark (ed.), The Land That Became, Studies in Historical Geography, 1989.
(חסר: עמ' 98–99)
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית ישראלית
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:צורות התיישבות בישראל
קטגוריה:ההתיישבות היהודית בארץ ישראל | 2024-06-03T20:01:30 |
קרחון | ממוזער|250px|קרחון פריטו מורנו בפארק הלאומי לוס גלסיירס, ארגנטינה|טקסט=
ממוזער|250px| בנורווגיה
קרחון הוא גוש קרח ענקי, המורכב ממים שקפאו. הקרחונים מכילים את מרבית המים המתוקים הנמצאים בכדור הארץ. יש להבחין בין שני סוגים של קרחונים:
קרחון יבשתי (glacier): תצורה של קרח הנמצאת על-פני היבשה, בראשי ההרים הגבוהים, בקטבים, ובאזורי היבשת הקרובים לקטבים.
קרחון ימי (iceberg): גוש קרח ענק שצף בים.
קרחון יבשתי
קרחון יבשתי הוא למעשה נהר קרח הנוצר משכבות דחוסות של שלג ונע באיטיות כתוצאה מכוח הכבידה. בתנועתו מעצב הקרחון היבשתי תבניות נוף כדוגמת עמקים קרחוניים שהם עמקים בעלי חתך אופייני בצורת האות "U". דוגמה לעמקים כאלו הם פיורדים. דוגמה נוספת היא מורנה, תבנית נוף שבה נוצרים רכסי סלע בצידי ובקצה הקרחון.
קרחונים יבשתיים נמצאים בכל אחת מהיבשות, מלבד אוסטרליה. קרחונים אלה מתקיימים במשך תקופות ארוכות, של אלפי שנים ויותר. באזור קו המשווה הם נמצאים רק בראשי ההרים הגבוהים, וככל שמתרחקים מקו המשווה לכיוון הקוטב נמצאים הקרחונים במקומות פחות ופחות גבוהים. גרינלנד, בקרבת הקוטב הצפוני, ואנטארקטיקה, סביב הקוטב הדרומי, מכוסים קרחונים עצומי ממדים, על-פני מיליוני קמ"ר. עם זאת, גם באזורים קרים מאוד יש שטחי אדמה שאינם מכוסים בקרחונים, משום שאין שם מספיק משקעים שישמשו ליצירת קרחון.
קרחון ימי
קרחון ימי הוא גוש קרח ענק, שניתק מקרחון יבשתי או ממדף קרח וצף בים. בדרך כלל 1/9 מהקרחון בולטת מעל פני המים, ושאר הקרחון נמצא עמוק מתחת לפני המים. דבר זה נגרם עקב האנומליה של המים, צפיפותו של הקרח קטנה משל המים הנוזליים, דבר המייחד את הקרחון משקלו הסגולי הקטן משל המים ומאפשר לו לא לשקוע בהם. מכיוון שרק קצהו גלוי לעין, קשה לשער את מלוא גודלו וצורתו של הקרחון.
גלריה
ראו גם
קרחון ימי
שוברת קרח
גאומורפולוגיה קרחונית
כיפת קרח
קרחון ימי
שדה קרח
מדף קרח
הדום קרח
מפל קרח
שדה שלג
לקריאה נוספת
ברוק לארמר, הקשר בין קרחונים לאנשים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 143, אפריל 2010
קישורים חיצוניים
מרכז|ממוזער|800px|קרחון פריטו מורנו
*
קטגוריה:מדעי כדור הארץ
קטגוריה:קרח
קטגוריה:צורות נוף
קטגוריה:גאולוגיה קרחונית | 2024-09-19T03:46:54 |
ודות | הוודות (סנסקריט: वेद – יֶדַע) הן אוסף של כתבים הנחשבים לעתיקים ביותר בשפת הסנסקריט. ההינדואיזם אימץ אותם והם מהווים בסיס לרוב ההתפתחויות המאוחרות. פירוש המילה בסנסקריט הוא "ידע" (מלשון vid – "לדעת" – פעלים מקבילים קיימים בשפות הודו-אירופיות אחרות). הכוונה המקורית הייתה לריג ודה – קובץ קדום שמקורו בצפון מערב הודו. לאחר מכן הורחבה משמעות המילה "ודות" והתייחסה לקובץ אסופות הבסיס ("סמהיטות") שנוספו על הריג ודה. המילה "ודות" משמשת כיום כשם נרדף למכלול הרחב של כתבי ה-Sruti ("התגלויות") – טקסטים קדושים שחוברו לאורך אלפי השנים כהמשכים, תוספות והשלמות לוודות.
מקורות הוודה
על פי המסורת הוודה לא נוצרה אלא התקיימה מאז ומעולם – הידע נגלה כקוגניציות אצל הרישים (ṛsi – נביאים או חכמים) העתיקים בדרך של הגות ומדיטציה ולאחר מכן נערך סופית והועלה על הכתב בידי המלומד הקדום ויאסה. אלו אינם טקסטים כתובים והם הועברו בעל פה לאורך הדורות תוך שמירה קפדנית על דיוק והגייה.
מזה שנים מתקיים ויכוח בין החוקרים על מקורן ההיסטורי של הוודות. כיום המחקר נוטה לתארך את יצירת הריג ודה סמהיטה (Samhita), החלק העתיק ביותר בקורפוס, לפרק הזמן שבין השנים 1500 ל-1200 לפנה"ס. מוסכם, כמו כן, כי הוודות נוצרו במרחב הגאוגרפי המוזכר בקורפוס כ"אזור שבעת הנהרות" (ככל הנראה פקיסטן של ימינו – אם כי מתוך שבעת הנהרות אחד התייבש ושניים התמזגו). חוקרים רבים טוענים כי הוודות הובאו לאזור זה על ידי שבטים הודו-אירופים נוודים או נוודים למחצה שנקראו Arya. מולם ניצבים אותם חוקרים המשוכנעים כי מדובר בשלב נוסף בהתפתחות הוודית של תרבות עמק האינדוס (על מנת שסוגיה זו תוכרע יש לפענח קודם את "כתב האינדוס").
הטקסטים נועדו לשירה במהלך טקסים וודיים. המסורת הטקסית הועברה ממורה לתלמיד בדרך של חזרה על הפעולות הריטואליות ושינון קפדני של הקאנון. מאחר שמדובר בטקסטים שנאמרו בעל פה ולא נכתבו, נוצרו שתי דרכים שונות לשינונם ושתיהן נלמדו על ידי אנשי הדת. בשיטת פדהפתה (padapatha) המילים נאמרות בצורה לא רציפה (דוגמה – "לורם איפסום"). בשיטת סמהיטהפתה (samhitapatha) מתבצעת הגיית המילים תוך חיבור הברות (דוגמה – "לורמיפסום"). השינון הכפול היווה גורם חשוב בשימור הטקסטים כמעט ללא שינוי לאורך תקופה של שלושת אלפי שנים (העלאת הוודות על הכתב – פעולה שנחשבה למטמאת – נעשתה לראשונה כאלף שנים לאחר חיבורן).
הריג ודה
שמאל|ממוזער|275px|עמוד של הריג ודה מהמאה ה-19 - השפה סנסקריט הכתב דוואנגרי (סוג של אבוגידה)
הריג ודה סמהיטה – אסופת הידע הוודי והטקסי העתיקה ביותר – מתווה מתאר של מסורת התואמת היטב את אורח החיים הנוודי. אין בה מקומות קדושים, טקסטים כתובים, תשמישי קדושה או אפילו צורך במבנים. מקום הקמת המזבח אינו משמעותי וכל שנדרש לצורך ביצוע הטקס הוא איש דת הבקיא במנטרות ובמהלכי הטקס. עם זאת, ביצוע הטקס נעשה לפי מחזורים קבועים הקשורים במחזור שעות היממה ועונות השנה.
מיתוס בריאה מופיע בריג ודה במספר צורות שונות שבכולן מאפיינים החוזרים על עצמם. הבריאה היא לרוב תוצר של אלימות או קורבן. המאבקים בין האלים גורמים באופן קבוע לחוסר יציבות בעולם. כמו כן אין מדובר בתהליך רציף או יצירה של "יש מאין". הבריאה מהווה סוג של "סדר חדש" שלא ניתן להגדירו כדבר "טוב" או "רע". המנונות הריג ודה מהללים אלוהויות (devas) רבות ונסמכים על ידע והיכרות מוקדמים שלהן. אין אל אחד עליון על השאר, אך חלקם חשובים יותר מאחרים. לאלים רגשות ותשוקות אנושיים והם מוצגים לרוב כזכרים. האלים רוּדרה (שיווה) ווישנו מוזכרים אך נחשבים לשוליים יחסית לשאר האלים (מעמדם עלה במסורות מאוחרות יותר). עולם האלים הוא היררכי וניתן למיינם לפי גנאלוגיה או מיקומם בשמיים, באוויר (באטמוספירה) או על האדמה.
העשייה הדתית בוודות מתבטאת בטקסי העלאת קורבן (yajña) לאלים (deva). במרכז הטקס עומדת האש, שהיא יסוד טבעי, אך גם אמצעי המקשר בין האדם לממלכת השמים (הזבח הופך לעשן ועולה מעלה) ולפיכך זוכה ליחס של אל חשוב (Agni – אל האש).
התקרובות שהועלו היו בעיקר חלב, חמאה, סומה (soma), תבואה ולעיתים חיות (לרוב צאן או בקר). תקרובת משקה הסומה נושאת חשיבות רבה – המשקה מעורר ההזיות נרקח בתהליך מיוחד מצמח הסומה הלא-מזוהה (עם השנים זהות הצמח נשכחה והוא הוחלף בצמחים אחרים ללא השפעה משכרת). בדומה לאש גם משקה הסומה מאפשר קשר בין האדם לאלים (אם כי באופן שונה מהאש מאחר שהקשר נוצר באמצעות הזיות) ולכן זוכה גם הוא למעמד של אל חשוב. ניתן לראות בזבח הסומה שריד מתקופות קודמות בהן הושם דגש רב יותר על הפן המיסטי בוודות (לעומת הפן הטקסי).
התרחבות והתקבעות הפולחן
בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס חלו שינויים באורח החיים של החברה הוודית. המעבר למרחב הגאוגרפי של המישור האינדו גנגטי ותהליכי היווצרותה וגדילתה של חברת יושבי-קבע הביאו להתמחות והתמקצעות שיצרו (לראשונה בחברה הוודית) מעמדות חברתיים. הברהמינים (brahmin), אנשי הדת, החלו בניסיונות של חלוקה חברתית לארבע הווארנות ומיקמו את עצמם בראש ההיררכיה החברתית, כשאחריהם (לפי סדר חשיבות) הקשטריה (ksatriya), הוויישיה (vaisya) והשודרה (sudra). מי שלא לקחו חלק בפולחן הוודי נודו אל שולי החברה וסומנו כ"טמאים".
במקביל לתמורות בחברה חלו שינויים גם בפולחן הדתי והטקס הלך והתפתח. הסיבות לכך עשויות להיות מגוונות. שינויים גאוגרפים ואחרים יצרו מציאות חדשה וצרכים חדשים. ייתכן שהשינויים הללו הביאו למיזוג ושילוב בין טקסים ישנים על מנת ליצור טקסים חדשים. תהליך הסידור והקיבוע של ההמנונות השבטיים יצר צורך לשתף קבוצות שונות בפולחן וליצור אחידות טקסית אל מול ההבדלים בין המסורות השבטיות. יש הטוענים (למשל החוקר הגרמני פריץ שטאל) שמקורן היחיד של ההתפתחויות בפולחן הוא הרצון לדייק בטקס.
ארבע הסמהיטות
הוודות השתנו, ועד לכתיבת הברהמנות הראשונות (המאה ה-8 לפנה"ס לערך) התפתחו שני סוגי פולחן: גרִייה (gṛhya) – פולחן ביתי, בו שימשה אש טקסית בודדת ("אש בעל בית"), ושראוטה (śrauta) – פולחן ציבורי, שטקסיו קדומים יותר ועוסקים בעיקר באלים אגני וסומה. ההתפתחויות בפולחן הציבורי הולידו טקסים חדשים שהצריכו שימוש בשלושה מוקדי אש: אש בעל הבית (gārhapatya), אש הקורבן (āhavaniya) והאש הדרומית (anvaharyapacana או daksinagni). הטקס המורחב הצריך גם ארבעה ברהמינים בעלי התמחות, שעסקו באספקטים שונים של הטקס. הכהן הרביעי והמלומד ביותר, הברהמן (Brahman), לא השתתף בטקס באופן פעיל, אך נשא באחריות לתיקון טעויות בביצוע הטקס, אם התרחשו. השינויים בפולחן הובילו להתרחבות הקורפוס הוודי לכדי ארבע אסופות (samhita) עיקריות.
ריג ודה (ṛc veda) – אוסף בעשרה כרכים (Mandala), הכולל 1028 מזמורים לאלים שונים, כתובים כולם בסנסקריט עתיקה (ודית). כל מנדלה נכתבה על ידי משפחת חכמים אחרת. המנדלות השנייה עד השביעית הן העתיקות ביותר, עליהן נוספו השמינית והתשיעית, ולבסוף צורפו גם הראשונה והעשירית. כהן הריג ודה, ה"הוטר'" (Hotṛ – ר' מתגלגלת), אחראי על דקלום המנטרות במהלך הטקס.
יאג'וּר ודה (yajur veda) – אוסף של נוסחים ופסוקים לשימוש טקסי. האוסף נחלק לשתי מהדורות: "שחורה" ו"לבנה". היאג'ור ודה, ה"לבנה", מוכלת בכרך אחד בלבד, בעוד ה"שחורה" מורכבת משלושה. הכהן ממסורת זו, ה"אדואריו" (Adhvaryu), אחראי על ביצוע פעולות בעלות חשיבות טקסית: הכנת הקרקע, הקמת המזבח, התקנת הזבח והגשתו לאש.
סאמה ודה (sama veda) – ספר שירים (saman) והנחיות לזימור (gana), המבוסס על הריג ודה. כהן הסאמה ודה, ה"אודגאטר'" (Udgātṛ), התמחה בשירה.
אתהרוה ודה (atharva veda) – אוסף של לחשים וכשפים, אשר ייתכן שנועדו לשימוש אישי וביתי (בניגוד לטקסים פומביים, שבהם עוסקות שלוש הסמהיטות האחרות). אסופה זו עוסקת בצורה פחותה בטקס ובקורבן, ולפיכך זכתה ליחס של "נחיתות" לעומת שלוש הסמהיטות האחרות.
התפתחויות הוודות
מסיבות שונות קיימים קשיים רבים בתיארוך ובכרונולוגיזציה של הכתבים הוודיים. למרות זאת מעריכים כי במאה ה-8 לפנה"ס, תוך כדי התקבעות הטקסטים של הסמהיטות, החלה להיווצר ספרות הברהמנה (Brahamana). זוהי ספרות מדרג משני המבדילה בין "מנטרה" – שיר או מזמור תפילה ל"ברהמנה" – פרשנות ודברי הסבר לטקסים המתוארים בסמהיטות. הברהמנות שנוצרו חקרו את האטיולוגיה של הקורבן – משמעותו, תכליתו, והקשר (Bandhu) בין ביצועו למהלך היקום. חיבורן מהווה מעבר לשלב רעיוני חדש המסמל ירידה בכוחם של האלים ועלייה במשמעות המיוחסת לקורבן ולטקס, כלומר, העשייה הדתית בברהמנות הופכת שנייה בחשיבותה להבנת העשייה. מיתוס הבריאה מדגים ירידה בכוחם של האלים ועלייה בכוחו של הקורבן. הבריאה בברהמנות קשורה לאל יחיד (פראג'פאטי – "אבי היצורים") שאיננו בהכרח גורם פעיל בתהליך – ולטקס קורבן. היא מסמלת חיפוש כלשהו אחר כוח קוסמי יחיד, שממנו שואבים אף האלים את כוחם – כוח שהוגדר לבסוף כישות יחידה ומוחלטת המכונה בְּרָהְמַן (Brahman).
לא תמיד ניתן להבחין בבירור בשלבי ההתפתחות בחשיבה התאולוגית והפילוסופית בכתבי המשנה לוודות. עוד בזמן כתיבתן של הברהמנות החלה להיווצר ספרות נוספת, הארנייקה (Aranyaka), שחוברה ביערות על ידי נזירים שדגלו בפרישות, וסיגפו עצמם כאמצעי להפנמת והטמעת הטקס והקורבן. הארנייקות הן טקסטים שמתמקדים במתן פרשנויות לטקס. הן מסכמות וחותמות את הברהמנות, ומהוות שלב ביניים בדרך להתפתחות האופנישדות.
נקודת ההסתעפות שבה התפתחה הארנייקה לספרות האופנישד (Upanishad) הנרחבת איננה ברורה. חלק מהאופנישדות המוקדמות הופיעו תחת הכותרת "ארנייקה" וארנייקות מסוימות מכנות עצמן "אופנישד". רוב החוקרים משערים שטקסטים מוקדמים אלו התחברו בין המאה השביעית למאה הרביעית לפנה"ס (ניתן לזהות בכתבים מהתקופה השפעות של טרום ולאחר הולדת הבודהיזם), אך טקסטים מסוג אופנישד המשיכו להתחבר לאורך השנים בתהליך שנמשך עד העת החדשה. האופנישד היא קטגוריה לא אחידה של טקסטים מיסטיים ופילוסופיים שמציגים התפתחות של גישה הנוגדת את החומרנות ומציגים לראשונה את מושג הסמסרה (Samsara) – שרשרת הלידה-מחדש שכובלת את האדם. גלגולו החדש של כל אדם נקבע כתוצאה מהקרמה – מעשיו בחייו הקודמים. עם זאת ניתן להגיע למוקשה (moksha – "שחרור") באמצעות ויתור על החומרניות והתאחדות עם ה"בְּרָהְמַן". ניתן לראות בשינוי זה במשמעות המילה "קרמה" – מ"מעשה שחשיבותו טקסית" ל"מכלול מעשיו של האדם המשפיע על גלגוליו הבאים" – דוגמה להתפתחות הפילוסופית שבמרכזה הפנמת הקורבן.
הארנייקה, האופנישד, והברהמנה נכללות כולן, ביחד עם הסמהיטות, בקטגוריית ה"התגלויות" (Sruti). כתוצאה מכך נוצר שימוש כוללני במילה "ודות" לתיאור ספרות המשנה הזו בכללותה. יש הכוללים בביטוי גם קטגוריה ספרותית נפרדת – הסוטרה (sutra), שנכללת ב"התגלויות" המשניות (Smrti) – זאת אף על פי שלפי המסורת נכתבו הסוטרות בידי בני אנוש וחשיבותן פחותה. עם השנים רווח השימוש במילים "ודה" ו"ודות" במשמעות של "טקסט דתי כלשהו" – לעיתים קרובות ללא קשר לוודות.
ודאנגה
שש הוודאנגות (vedāṅga; מילולית: חברי הוודות) הן כלי עזר מסורתיים המשמשים ללימוד הוודות ולהבנתן, ומפרטים גם את הדרך שבה יש לדעת את הוודות, לשמרן ולהשתמש בהן. כלים אלו פותחו במאה ה-6 לפנה"ס (סוף העידן הוודי) והם משלבים פילוסופיה בכלים מדעיים.
ראו גם
ריג ודה
הינדואיזם
ארבע הווארנות
לקריאה נוספת
פטר עמרם, "מזמורים מן הריג-ודה", ירושלים: הוצאת כרמל, 2006 (עברית).
סימון וויטמן (Simon Weightman), "הינדואיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עורך: פרופ' ג'ון ר. הינלס, עורך המהדורה העברית: פרופ' ר. י. צבי ורבלובסקי, כתר הוצאה לאור, 1984 (עברית)
קישורים חיצוניים
הוודות - הטקסט המלא של ארבע הוודות (ריג, סאמה, יאג'ור ואתהרוה) - אנגלית
הקלטות אודיו של פסוקים ומנטרות (דרוש נגן QuickTime)
קטעי אודיו ווידאו של טקסים ודיים (דרוש נגן QuickTime)
תמונות של טקסים ודיים בהודו
קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה
קטגוריה:הינדואיזם
קטגוריה:כתבי קודש
קטגוריה:ספרות של העת העתיקה | 2024-07-31T04:19:40 |
Dulce Et Decorum Est | Dulce Et Decorum Est (בלטינית: "מתוק וראוי הוא") הוא שיר שנכתב על ידי המשורר והחייל האנגלי וילפרד אוון. השיר נכתב ב-1917 אך פורסם ב-1921, שלוש שנים לאחר מות המחבר. הציוריות המחרידה של יצירה זו הפכה אותה לאחת מיצירות האנטי מלחמתיות הידועות בשירה ובספרות הפציפיסטית שנוצרו במלחמת העולם הראשונה.
השיר בן 27 שורות ונכתב בפנטמטר יאמבי. הוא מתאר חיילים צועדים מן החזית בחזרה אל המחנה, "שיכורים מתשישות", כשפורצת מתקפת גז (לפי תיאור התסמינים מדובר כנראה בגז כלור) ואחד החיילים לא מספיק לעטות את מסכת הגז שלו. המספר צופה בו "מגרגר, נחנק, טובע".
בבית האחרון כותב אוון כי אם הקורא יכול היה לראות את פני האיש ולשמוע את חרחוריו, לא עוד יוכל לספר לצעירים, שראשם שיכור מחזיונות תהילה, את השקר הישן המצוטט מפי המשורר הרומי הורטיוס – "Dulce et decorum est Pro patria mori" (מתוק וראוי הוא למות למען מולדתך).
חנה ניר פרסמה תרגום לשיר זה בעיתון מאזניים.
ראו גם
טוב למות בעד ארצנו
אל תיתנו להם רובים
קישורים חיצוניים
הטקסט המלא של השיר
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שירי מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:שירים באנגלית
קטגוריה:יצירות משנת 1917 | 2024-06-07T08:44:32 |
כדור (טופולוגיה) | במתמטיקה, במרחב מטרי, כדור הוא קבוצה המכילה את כל הנקודות שמרחקן מנקודה נתונה קטן ממספר קבוע (שנקרא הרדיוס של הכדור).
לדוגמה:
בישר הממשי כדור הוא קטע.
במישור האוקלידי הכדור הוא עיגול.
בגאומטריית נהגי המוניות, כדור הוא יהלום.
במרחב דיסקרטי כדור הוא המרחב כולו, או שהוא נקודה יחידה.
מבחינה טופולוגית, כל כדור הוא סביבה של הנקודות שבתוכו.
כדור פתוח מרדיוס r > 0 אשר מרכזו בנקודה p נכתב לרוב כ-.
דבר זה מוגדר כ:
כאשר d הוא פונקציית המרחק (מטריקה). ב-Rn, פונקציית המרחק האוקלידית הרגילה נתונה על ידי:
.
יש לשים לב שכדור פתוח תמיד מכיל את p וזאת כיוון ש r > 0.
כדורים לפי מטריקה d יוצרים בסיס לטופולוגיה המושרית על ידי d. כלומר, כל הקבוצות הפתוחות במרחב המטרי יכולות להיכתב כאיחוד של כדורים פתוחים.
אם סימן ה"קטן מ" (<) יוחלף על ידי "קטן שווה מ" (≤), יתקבל כדור סגור. הוא מסומן לרוב על ידי כלומר הוספת קו עליון ל-B (ראה סגור).
אם r = 1, אז הכדור נקרא כדור יחידה.
כדור היחידה הסגור במרחב האוקלידי ה-n ממדי מסומן בטופולוגיה כ-Dn (מהמילה דיסק שמגיעה מהמקרה הדו-ממדי).
קבוצה היא חסומה אם יש כדור שמכיל אותה. קבוצה היא חסומה כליל אם לכל רדיוס נתון, היא מכוסה על ידי מספר סופי של כדורים בעלי רדיוס זה.
בשם "ספירה" (Sphere) נהוג לכנות את כל הנקודות הנמצאות בדיוק במרחק r מהמרכז.
ראו גם
כדור (גאומטריה)
קטגוריה:מרחבים מטריים | 2020-10-27T10:49:09 |
צליל | הפניה קול | 2011-09-25T19:41:46 |
בהאגאוואד גיטה | הפניה בהגווד גיטא | 2016-03-13T19:36:56 |
כתבי קודש | 250px|ממוזער|שמאל|ספר תורה
לרבות מהדתות יש כתבי קודש משלהן, המהווים טקסט יסוד לדת, ופעמים רבות מיוחסת כתיבתם לכוח עליון (אלוהים), שהכתיב את כתבי הקודש לנביאו. התהליך שבו אוסף כתבים הופך למקודש ומחייב, כאשר אין לשנות בהם דבר, מכונה קאנוניזציה. על פי רוב נוצרת לכתבים מסורת פרשנית, לעיתים זאת עולה על הכתב והופכת לשכבה נוספת של ארון הספרים של אותה הדת.
סוגים
כתבי הקודש של הדתות המרכזיות:
יהדות: התנ"ך, המשנה והתלמוד
נצרות: הביבליה (הברית הישנה (התנ"ך באחד מהקאנונים הנוצריים שלו) והברית החדשה)
אסלאם: הקוראן והחדית'
הינדואיזם: ודות, אופנישדות, בהאגאוואד גיטה
בודהיזם: קאנונים, ובראשם הקאנון הפאלי
הדת הזורואסטרית: האווסטה
הדת הדרוזית: איגרות החוכמה
כתבי הקודש זוכים לתפוצה רחבה ביותר, ומתורגמים לשפות רבות, כך שיהיו זמינים למאמינים בכל שפה שהם דוברים בה. דתות רבות מקדשות את הנוסח המקורי של הטקסט בשפה שבא הוא נכתב. לעיתים, בפרט בנצרות, מקודשים דווקא תרגומים מסוימים של הטקסט (לדוג': תרגום השבעים, הוולגטה), גם ביהדות נכנסו התרגומים הארמיים לקאנון אך הם תמיד נחשבו פחותים בקדושתם מהעברית. הנוסח המאושר לשימוש בבית התפילה הוא לרוב החלטה של הסמכות הדתית (כנסייה, פוסקים וכדומה).
ישנה הקפדה מיוחדת על האיות, פריסת העמוד ואופן הכתיבה או ההדפסה של כתבי קודש. ישנן דתות או זרמים דתיים המתייחסות בחשדנות לכל מעשה תרגום, אחרות מברכות עליו כשהוא משרת את הפצת הדת, או מאפשר להמון העם, שלא מכיר את שפת הקודש, להבין את הטקסט המכונן של אמונתם.
ישנה מידה שונה של התייחסות לכתבי הקודש כעצם פיזי כבעלי קדושה. ביהדות, בעת הפסקה בקריאה של ספר קודש, משום כבודו אין להפוך אותו, אלא להניחו כשפניו כלפי מעלה ולכסותו. שרפה והשחתה של ספר קודש נחשבת כעלבון לדת לה הוא שייך, ואלו שימשו בדיכויים דתיים ומלחמות דת לאורך ההיסטוריה, כמו גם בפשעי שנאה בימינו.
בנוסף לטקסים דתיים, שבהם מקומם של כתבי הקודש מובן מאליו, משולבים כתבי הקודש גם בטקסים חילוניים. דוגמה מובהקת לכך היא טקס השבעתו של טירון בצה"ל, שבסיומו מוענק לחיילים יהודים עותק של התנ"ך, ולחיילים נוצרים או מוסלמים עותק של הביבליה או הקוראן בהתאמה. במדינות שונות נדרשים עדים להישבע בכתבי הקודש על אמיתות עדותם, ובעלי תפקידים על שמירת אמונם לציבור.
ראו גם
קאנוניזציה (של כתבים)
ספרות תורנית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספר
קטגוריה:דת | 2024-09-23T07:35:50 |
כתבי הקודש | הפניה כתבי קודש | 2023-12-27T12:08:18 |
ההגנה | ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, והיה התשתית להקמת צבא ההגנה לישראל עם הקמת המדינה.
"ההגנה" הוקמה ב-1920 על מנת לכונן הגנה כוללת ליישוב מפני התקפות ערביי הארץ. בתחילה עבר הארגון תחת בעלויות של מוסדות שונים, היה מצומצם בהיקפו, מפוזר בכמה כוחות מקומיים, חסר פיקוד מרכזי, סבל ממחסור בתקציב ומסכסוכים שונים. תפקוד הארגון במאורעות תרפ"ט הבהיר להנהגת היישוב את הצורך החיוני בהגנה מאורגנת, ומתחילת שנות ה-30 החל הארגון לגדול ולהתפתח. הוקמו מפקדה ארצית ומטכ"ל ("הפיקוד העליון") לניהול הארגון ברמה הכלל ארצית ולתיאום פעילויות מבצעיות, שפעלו תחת מרות הנהגת היישוב בראשות דוד בן-גוריון. לנוכח המרד הערבי הגדול, החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם הבריטים בגיוס נוטרים להגנה על היישובים היהודיים, ובהקמת יחידות לוחמים (הנודדת, פלוגות השדה ופלוגות הלילה) מתוך אסטרטגיה חדשה של התקפות יזומות נגד הפורעים, ופתחה קורסים מבצעיים ומפעלי ייצור נשק בשם תע"ש, שהפכו אותה לארגון מבצעי של ממש. "ההגנה" גם החלה להשתתף במנגנון ההעפלה החשאית לארץ בהובלת ספינות המעפילים, וסייעה להקמת יישובי "חומה ומגדל".
במלחמת העולם השנייה החל שיתוף פעולה עם הבריטים נגד סכנת הפלישה של גרמניה הנאצית, בעידוד הארגון לגיוס לצבא הבריטי ובהקמת כוח צבאי סדיר ומאומן בארץ – הפלמ"ח. לאחר המלחמה פעלה "ההגנה" נגד הבריטים במסגרת תנועת המרי העברי בפעולות גדולות, כגון פיצוץ תחנות הרדאר וליל הגשרים, ואחריהם החל דוד בן-גוריון להכין את הארגון להוות את הצבא העתידי של המדינה. לשם כך התפתח חיל השדה, והוחל בגיוס כוחות לוחמים לחטיבות רגלים ובהקמת יחידות שונות בארגון (שירות אווירי, ימי, תותחנים, שריון ועוד), כדי שיוכלו לעמוד בהתקפות ערביי הארץ ובעיקר מפני צבאות ערב.
"ההגנה" ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, מהלחימה ביישובים ובכבישים וליווי השיירות אליהם, דרך המבצעים הגדולים לכיבוש הערים ואזורי הארץ מהגליל ועד הנגב באמצעות 11 חטיבות הלוחמים שהקימה מכוחותיה, ועד תחילת פלישת מדינות ערב לארץ ישראל. ל"הגנה" תרומה מכרעת לניצחון במלחמה זו. בשלהי מאי 1948, תוך כדי סערת הקרבות, הפך הארגון לצה"ל.
הקמה
בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 חל שינוי בתפיסה הביטחונית של ראשי מוסדות היישוב בארץ ישראל. עד אותה עת כללה התפיסה הביטחונית של הנהגת היישוב בארץ ישראל הגנה על יישובים בלבד, וזאת בנסיבות השלטוניות של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל. לאחר הכיבוש הבריטי הייתה שאיפה שהגדודים העבריים יהיו כוח המגן של היישוב, אך הבריטים לא רצו בכך, וכך גם מנהיגי תנועת העבודה. מפעל ההתיישבות עמד בפני התרחבות בעקבות גלי העלייה השלישית, ומנהיגות היישוב נתנה את דעתה על הצורך בארגון שיעסוק בהגנה מרחבית ברחבי הארץ.
היו מנהיגים, דוגמת זאב ז'בוטינסקי ואחרים, בעיקר בקרב חוגים אקטיביסטיים ביישוב, שחשבו שיש לשתף פעולה עם הבריטים בהקמת יחידות סדירות של אנשי היישוב שיהוו חלק מחיל-המצב הבריטי בארץ ישראל, מעין צבא עברי גלוי בחסות בריטית. הם רצו להסתמך על הגדודים העבריים הארץ-ישראלים שלחמו במלחמת העולם הראשונה בחסות בריטית, ובמיוחד על הגדוד העברי "הראשון ליהודה" שעדיין נותר פעיל אך עתידו היה מוטל בספק, או להקים משטרה עברית באזורי היישוב היהודי בחסות בריטית. הם ראו בבריטים אומה מאורגנת ושומרת חוק, שרואה ביישוב היהודי שותף בכל ענייני ההגנה והביטחון, שעמה, כאמור, שיתפו פעולה בעבר.
מנהיגי תנועת העבודה, כגון דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין, טענו שאין להסתמך על הבריטים בהגנת היישוב ויש צורך בהקמת ארגון שיהיה נתון למרות מוסדות היישוב. הידרדרות המצב הביטחוני בארץ בחורף ובאביב 1920, שעיקרם מאורעות תל חי והתקפות של ערבים בירושלים במאורעות תר"פ, כשלא ניתן היה להפעיל את הגדוד העברי נגד הפורעים, הבהירו שהגדוד אינו יכול לשמש כמנגנון הגנתי למען היישוב היהודי, בעיקר עקב התנגדותם של הבריטים לכך. הצורך במענה להתנגדות הערבית החדשה, שהתבטאה בהתקפות על מרכזי הערים ועל היישובים המבודדים, היה הגורם שדרבן לפעולה את מפלגת אחדות העבודה. מפלגה זו הוקמה ב-1919 כאיחוד תנועות הפועלים בארץ ישראל, וראשיה ראו צורך לקחת על עצמם לדאוג לענייני ההגנה ולהגן על כל נקודת יישוב לפי התפיסה שנטישת יישוב אחד דומה הייתה לנטישת המערכה כולה. יצחק טבנקין קרא בעניין זה: "הביטחון מתחיל להתרופף, איפה פעולתנו? התקווה לגואל מן החוץ מחלישה ומבטלת את כוחותינו.. חוסר הפעולה העממית, חוסר העמידה על הנפש, נושאים בקרבם את זרע ההרס והאובדן".
ארגון "השומר" נפסל למילוי תפקיד זה על ידי "אחדות העבודה", עקב ביקורת עליו שהחלה בתקופת העלייה השנייה ונמשכה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, על היותם מסדר שומרים מצומצם ואליטיסטי שהיה אוטונומי בהחלטותיו ולא התאים עוד ליישוב הגדל והולך בעל הנהגה מסודרת, והוא צריך לפנות את מקומו להגנה עממית המקיפה את כל פלגי היישוב, כולל זה העירוני, שתהיה גם נתונה למרות ולמשמעת (ובעקיפין, גם בגלל התמודדות על השליטה בכוח החמוש המאורגן של תנועת הפועלים בארץ). "השומר" פורק באביב 1920, באספה סוערת בתל עדשים ב-18–19 במאי 1920. במקביל פעלו מנהיגי השומר, ישראל ומניה שוחט, יחד עם אנשי "החלוץ", יצחק שדה ויהודה אלמוג, להקמת גדוד העבודה שעליו הוכרז רשמית ב-25 באוגוסט 1920.
בכינוס של "אחדות העבודה" בחוות כנרת הוחלט ב-15 ביוני 1920 (כ"ט בסיון תר"ף) על העברת סמכויות ארגון "השומר" לידי מפלגת אחדות העבודה, ועל הקמת כוח מגן הנתון לפיקוחה. חברי "השומר" אמורים היו להצטרף לארגון החדש. כך הוקם למעשה ארגון "ההגנה":
עם הקמת ההסתדרות בדצמבר 1920 הובילה "אחדות העבודה" את הכללת השמירה וההגנה כאחד מתפקידי הארגון החדש. הוקם בו "ועד ההגנה" ואליו הוכפפה "ההגנה". לאחר דיונים הוגדרה "ההגנה" כארגון כלל-ארצי שמטרתו לספק הגנה כוללת ליישוב היהודי והוחלט לפתוח את שורותיה לכל, ללא אפליה על רקע שיוך פוליטי, מעמדי, כלכלי או מגדרי, ונשים שירתו ב"הגנה" מאז הקמתה.
"ההגנה" בשנות ה-20
אנשי "אחדות העבודה" וההסתדרות התקשו לממן ולהפעיל ארגון בסדר גודל כמו "ההגנה". עד מאורעות תרפ"ט לא גויסו די משאבים כלכליים לניהול "ההגנה", והוא אורגן כמיליציה אזרחית. במאורעות תרפ"א, במאי 1921, לא הייתה "ההגנה" מוכנה. היא לא הצליחה להגן מפני התקפות הערבים על השכונות היהודיות ביפו ובסביבתה, יהודי יפו לא צוידו בנשק חם ו-47 איש נפלו חלל. אנשי "הגדוד העברי" שהתאמנו בסרפנד הצליחו להציל את תל אביב ממתקפת הערבים, וביחד עם 300 מגינים מקומיים יצרו עמדות מגן סביב העיר. המתקפה בפתח תקווה נעצרה הודות לכוח בריטי שנכח במקום. אך הארגון הפיק לקחים, התארגן ליום הפורענות ב-2 בנובמבר 1921 (יום השנה להצהרת בלפור), והצליח להניס את התקפת ההמון הערבי בירושלים באותו יום, מה שהוכיח ליישוב שניתן למנוע אסון גם בהכנה קצרה של כוח קטן וחמוש. באותה תקופה היו מסגרות עצמאיות אחרות שסייעו, דוגמת קבוצת קדם שפעלה בתל אביב תחת פיקודו של שמשון בלוך והצטרפה עם תום מאורעות תרפ"א לארגון "ההגנה". קבוצה זו בלטה במאורעות תרפ"א בתל אביב בהיותה המסגרת ההגנתית היחידה שהחזיקה בנשק.
כחלק מלקחי מאורעות תרפ"א הייתה "ההגנה" אמורה לגדול ולהתפתח. היא התכוננה לקראת מועדי פורענות צפויים והחלה לתכנן את פעולותיה, לגייס ולארגן בכל יישוב קבוצת מגינים שיתאמנו ויתכוננו לשעת חירום. נפתח אף קורס עם צוות מדריכים קבוע בראשות יצחק שדה, שמטרתו לאמן את האנשים להגן על יישוביהם. בווינה הוקם "ועד הרכש", מנגנון לאיסוף כספים חשאי לצורך קניית נשק, וכלי נשק החלו להיות מוברחים בדרך לא דרך, בנמל התעופה ובגבול הצפוני דרך נמל ביירות, עד שהוועד התגלה ונעצר ב-1922. למרות כל זאת התעכבה מאוד התפתחות הארגון בשנות העשרים, הן עקב מחסור באמצעים כלכליים והן עקב סכסוכים פנימיים וסכסוכים עם ההנהגה. התפתח ויכוח חריף בין אנשי "השומר" לשעבר, שדגלו בקבוצה מצומצמת שתקדיש את עצמה להגנה, לבין אנשי "הגדוד העברי" בראשות אליהו גולומב, שדגלו בארגון רחב ומקיף. דעת האחרונים ניצחה לבסוף וארגון "ההגנה" היה פתוח לכול, אולם הסכסוכים גבו מחיר יקר של פרישת אנשי "השומר" המנוסים ב-1923. בנוסף לכך, פרץ בשנים אלו ויכוח קשה בתוך ההנהלה הציונית, כשזאב ז'בוטינסקי תקף את "ההגנה" שעשתה עליו רושם עלוב באימוניה ובכלי נשקה, והזהיר ממתן נשק בידי בחורים צעירים שלא אומנו במשמעת. ההנהלה הציונית החליטה לתבוע מהממשל הבריטי לעשות לגליזציה ולהכיר רשמית בארגון "ההגנה" תמורת מתן נשק ואימונים, מה שהרע את מערכת היחסים בין ההנהלה הציונית לבין "ההגנה", עד כדי הפסקת התמיכה הכלכלית בארגון. "ההגנה" נדחקה יותר ויותר לפינה הן מבחינה כלכלית, הן בתמיכת המוסדות הציוניים, והן בנסיגת אהדת היישוב עקב השקט ששרר לאחר מאורעות תרפ"א. לכן נחשבו מרבית שנות העשרים בתולדות הארגון בתור "השנים הרזות".
"ההגנה" לא כללה בשנים אלה את כל היישוב. הארגון לא השפיע כמעט על המושבות והיישובים הקטנים, וגם אנשי גדוד העבודה לא התחשבו בו. ועדי ההגנה המקומיים ביישובים לא סרו למרותו ופעלו באופן עצמאי. הארגון נותר קטן, התקשה לגייס כספים, נשקו היה מצומצם והוא נאבק באדישות הכללית. הגוף העליון של הארגון, ועד ההגנה הארצי בראשות יוסף הכט, ניהל את עבודתו מול ועדים מקומיים בעיקר בערים הגדולות, כאשר בכל אחת מאלה מנו החברים כ-300 איש. הוא נהנה מחופש פעולה גדול כמעט ללא פיקוח. הכט ריכז מטה מפקדים של ערי ירושלים, תל אביב וחיפה, שהתכנסו מספר פעמים בשנה ונקראו "מועצת הערים". בכינוסים אלו נידונו דרכים לשיפור האימונים וההדרכה, סדר חלוקת הנשק לכל עיר, ונקבעו כללי פעולה לארגון.
עם פרוץ מאורעות תרפ"ט (1929) התארגנו כוחות "ההגנה" במהירות, אף על פי שלא חזו את עוצמת המהומות. במקומות שבהם היו קבוצות מאורגנות הייתה הפגיעה ביהודים קטנה יחסית. "ההגנה" הצליחה להגן על מרבית השכונות היהודיות בירושלים, ביצעה התקפת נגד באזורים הערביים של חיפה והצליחה לשלוח מחיפה כוחות תגבור ליישובי הגליל. נהדפו ההתקפות ביישובים החקלאיים, ובמערכה בחולדה נהרגו למעלה מארבעים תוקפים. עם זאת, התבצע טבח בחברון ובצפת, שבהן לא הייתה "ההגנה" מאורגנת. שמונה יישובים ומספר שכונות בירושלים ובחיפה ננטשו על ידי היהודים ונהרסו בידי הפורעים, ונהרגו 133 יהודים. אף על פי ש"ההגנה" הייתה הכוח היחיד שעמד בפרץ מול התקפות הערבים, המחישו המאורעות את נקודות התורפה של הארגון: ביזור, אי שליטה מרכזית, מחסור בכוח אדם חמוש ומיומן ומחסור במשאבים. התלות בבריטים שלא נכונו לעזרה חייבה להקים כוח חזק ומאורגן יותר, בעל פיקוד מרכזי, שיוכל להתמודד עם מתקפות הערבים, יוכל להחיש תגבורת לכל נקודה מותקפת ויהיה אחראי להגנת היישוב כולו. מסקנות אלה הובילו לשינוי התפיסה הביטחונית של הנהגת היישוב בשנות ה-30, שהתבטאה בחיזוק הארגון ובהקמת מפקדה מרכזית.
"ההגנה" בשנות ה-30
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|בית הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי 115, משכנה של מפקדת "ההגנה" הארצית בשנות השלושים
250px|ממוזער|אימוני ג'יו ג'יצו של ההגנה במסווה של אימון הפועל בירושלים, 1931. המדריך – אברהם משורר
מאורעות תרפ"ט החדירו להנהגת היישוב את הצורך החיוני בהגנה המאורגנת. בן-גוריון כתב בשנת 1933: "בחריפות יתרה מתייצבת בפנינו שאלת הביטחון. כל מה שנעשה עד עכשיו בנידון זה – אינו עומד בשום יחס והתאמה לצורך החיוני". ואכן, על מנת לספק ליישוב ביטחון מוגבר מפני מאורעות עתידיים, החלה "ההגנה" בתחילת שנות השלושים לצמוח לארגון לוחמה רב-ענפים. היא החלה לקבל תקציבים מהסוכנות היהודית, ובמסגרתה נבנו והשתכללו תחומי הפעילות לשלל תחומים שארגון ביטחוני וצבאי של "מדינה שבדרך" זקוק להם, ובכלל זה הקמת מטה ארצי מרכזי והתארגנות לפיקודים אזוריים שנועדו לשלוט על כל יישובי הארץ, רכש נשק וייצור תחמושת עצמי, תוכניות אימונים והכשרות אינטנסיביות לחברים ולמפקדים ופיתוח טקטיקת הפעולה במרחב הארצי. פעילות זו, גם אם הייתה בתחילה לא מספקת, סייעה ל"הגנה" להיות מוכנה למאורעות המרד הערבי ב-1936.
המפקדה הארצית והתארגנות מבצעית
חלק מלקחי מאורעות תרפ"ט היה לבנות מחדש את "ההגנה" כמסגרת כלל ארצית מאוחדת בעלת עתודה מרכזית, שניתן להפעילה בגמישות בכל יישוב שהותקף. אולם ההסתדרות הציונית התקשתה לתמוך בה כלכלית והייתה נכונה למסור אותה לרשות הוועד הלאומי ולשתף את החוגים האזרחיים ביישוב בניהולה. החל מ-1930 הועבר הפיקוד על "ההגנה" למפקדה הארצית, גוף שהופקד על הניהול הפוליטי-אזרחי של הארגון והורכב משישה חברים (שלאחר מכן הורחב לשמונה), שהתחלקו בין אנשי ההסתדרות ובין אנשי המחנה האזרחי (נציגי התאחדות האיכרים, הסוחרים, בעלי בתים והתעשיינים) בחלוקה שווה, כמעין ועדה פריטטית (המורכבת ממספר שווה של נציגים מכל צד). תפקידה של המפקדה הארצית היה ללבן יחדיו בעיות שונות שהועברו אליה. ב-1936 הוחלט למנות חבר נוסף, שיהיה נייטרלי, לתפקיד ראש המפקדה הארצית (רמ"א), וב-1939 הוקם להגנה מטה כללי עליו פיקחה המפקדה הארצית, שנועד לארגן ולהנהיג את הפעולות המבצעיות של הארגון. "ההגנה" הייתה כפופה מעתה ואילך למרות הנהגת היישוב – הוועד הלאומי והסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן-גוריון, שנחשב כמעין "מפקד העל" שלה, ולמעשה היה בה רוב (גם אם לא רשמי) לאנשי מפא"י.
"ההגנה" החלה בשנים אלה להתארגן כארגון מבצעי של ממש בעל סדר ותיאום ברמה כלל ארצית. כדי ש"ההגנה" תוכל להגן על כל יישוב בכוח משותף של האזור כולו (הגנה מרחבית), היא חולקה לגושים אזוריים. היישובים החקלאיים אוגדו ל-18 גושים, כשלכל גוש היה מפקד, מדריכים, מחסנאים ובעלי תפקידים שונים. לאחר מכן אוחדו גושים אלו לארבעה מחוזות עיקריים, הדרום, השרון, השומרון והצפון, וכן שני גושים עצמאיים: גוש דן ופתח תקווה. הערים הגדולות (תל אביב, ירושלים וחיפה) היוו כל אחת גוש נפרד, כי שם היו מצבורי כוח האדם והנשק המרכזיים של הארגון. המפקדה הארצית הייתה מוגבלת באמצעי פיקוח על הגושים ועל דרכי פעולתם.
על מנת להפוך את הארגון לצבאי ומסודר יותר החלו בראשית העשור לארגן קורסים ואימונים אינטנסיביים, וכן לרכוש ולפתח אמצעי לחימה ואמצעי קשר:
קורסים והדרכה – ההגנה החלה להכשיר את חבריה באימונים אינטנסיביים בלוחמת שדה, בהם לימדו חבלה, סיירות, מודיעין, קשר, שימוש בנשק ועוד. נפתחו גם קורסי פיקוד להכשרת סגל מפקדים מיומן, שהמרכזי בהם היה בג'וערה שברמות מנשה. בסוף העשור הוקמה גם לשכת הדרכה מרכזית (לה"ד), שריכזה את האימונים. לה"ד גיבשה תורת לחימה אחידה נגד תקיפת המורדים.
קשר – בראשית שנות השלושים, לאחר שהוקמו פלוגות קשר בחיפה, תל אביב וירושלים, הפעילה "ההגנה" רשת קשר ארצית המבוסס על אותות ראייה, וסיפקה לפיקוד הארצי דיווחים בזמן אמת מיישובים שונים. ב-1937 נוסד שירות הקשר, שהקים רשת קשר רדיו כלל ארצית, שהגיעה לכל יישובי הארץ וקישרה אותם למפקדת "ההגנה".
רכש – כחלק מלקחי מאורעות תרפ"ט נעשו מאמצים מוגברים לרכישת נשק ולייצור עצמי של תחמושת (ראו להלן).
הפילוג
במשך שנות המנדט הבריטי היו ויכוחים רבים בצמרת היישוב בדבר המדיניות שיש לנקוט כנגד מתקפות הערבים: הבלגה או התקפה. לאחר מאורעות תרפ"ט גברה מדיניות ההבלגה, שנועדה להראות לבריטים שמקור אי-השקט בארץ איננו הציבור היהודי. מדיניות זו לא נשאה חן בעיני חלק מהחברים, בעיקר אצל מפקד סניף ירושלים של ההגנה אברהם תהומי, שמתח ביקורת קשה על הארגון ולאחר שהוחלף בתפקידו בעת שנסע לחו"ל ולא נענו לבקשתו למנותו שוב, פרשו הוא וחלק מחבריו הירושלמים מ"ההגנה" והקימו באפריל 1931 את "ארגון הגנה ב'" במטרה להקים ארגון צבאי של ממש, שלא יבליג על מתקפות הערבים. אולם "ארגון ב'" לא היה מסוגל להעמיד כוח של ממש, והפך בעיקר ליעד לגיוס של חברי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1936, על רקע המצב הביטחוני המעורער בארץ עם החרפת המרד הערבי ופרסום תוכנית החלוקה של ועדת פיל, חזרו תהומי וחלק מחבריו ל"הגנה". הקבוצה שנשארה ולא חזרה ל"הגנה" הפכה ב-1937 למסגרת המחתרתית של התנועה הרוויזיוניסטית תחת מרותם של זאב ז'בוטינסקי והצ"ח ונקראו האצ"ל.
המרד הערבי ותגובת "ההגנה"
המרד הערבי הגדול (או כפי שכונה ביישוב "מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט"), שהתחולל בשנים 1936–1939, הביא את ארגון "ההגנה" לידי שינוי טקטיקה, לאחר שהערבים עברו מהסתערויות המון נקודתיות לעבר פעולות איבה מאורגנות היטב בכל הארץ: יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו וגידולים חקלאיים רבים נשרפו. כאלפיים אירועי דמים התרחשו בשנה הראשונה למרד, עם למעלה מ־80 הרוגים יהודים. כתגובה, שילבה "ההגנה" מאמץ משותף ביחד עם הבריטים בגיוס שוטרים יהודים במטרה להגן על היישובים היהודיים. עם התגברות פעולות האיבה פותחה בארגון אסטרטגיה ביטחונית חדשה שכונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" על מנת לתקוף את התוקפים בבסיסיהם, ולשם כך הוקמו יחידות לוחמים מיוחדות:
הנוטרות
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|אנשי פלוגות השדה (פו"ש) בכפר ביל"ו ב-1938
בתגובה למרד הערבי הגדול הגבירה "ההגנה" באותה תקופה את שיתוף הפעולה עם הבריטים, שראו כי המרד מערער את יציבות האזור, מצריך מהם כוח אדם רב ומופנה גם נגדם. אף על פי שהבריטים היו מודעים לכך שבשיתוף "ההגנה" במאבק בערבים קיבל הארגון תוקף חוקי, הם קיבלו זאת מחוסר ברירה משום שהזדקקו לכוח אדם. הנהגת היישוב רצתה להופיע בעיני הבריטים כגורם שקול המעוניין בשמירת הסדר בארץ, ולא כצד השותף לאלימות. עמדה זו גם תאמה את יכולת "ההגנה" בתחילת המאורעות, כשהיא עדיין הייתה מורכבת מיחידות מקומיות ופחות יכלה לפעול ככוח כלל ארצי שהצריך גיוס מסיבי. שיתוף פעולה זה התבטא בגיוס אנשי "ההגנה" לכוחות המשטרה הבריטית, במה שכונה בשם נוטרות. יחידות הנוטרים שולבו במסגרת חיל העזר למשטרה הבריטית ובאבטחת נקודות רגישות כמו הרכבת, נמל חיפה, גדר הצפון, שדות התעופה, חברת החשמל ועוד. יחידת נוטרות גדולה הייתה משטרת היישובים העבריים, ששוטריה היו כפופים באופן רשמי לצבא הבריטי שסיפק להם נשק ואימן אותם, אך למעשה פיקד עליהם ארגון "ההגנה". אט אט הם נוצלו לפעילויות שונות של הארגון כמו העברת נשק, תוך שימוש במסווה חוקי. ביוני 1936 היה מספרם כ-1,300, אולם בסוף אותה שנה הוא עלה לכ-3,000. כחלק מגוף זה הוקמו המשמרות הנעים, שתפקידם היה לפטרל בדרכים, לסלק מוקשים, ללוות פועלים ולהכין מארבים לפורעים. המשמרות היו יעילים ביותר, נעו בחופשיות ובכך חיפו על פעולות "ההגנה" השונות בהתיישבות ובמערכה הצבאית. כ-60 משמרות נעו בכל רחבי ארץ ישראל ופעלו בכל יישוב עברי.
'יציאה אל מחוץ לגדר'
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|חברים בפלוגות הלילה המיוחדות בפיקודו של וינגייט, 1938
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|הקורס הראשון למדריכי ארגון ההגנה בפינת השומר סמוך לשייח' אבריק, 1938
עם התמשכות המאורעות ובמקביל לפעילות הלגאלית, החליטו ב"הגנה" לעבור מפעולות הגנתיות בלבד כנגד התוקפים הערבים לפעולות אקטיביות ויזומות. אסטרטגיה זו כונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" קרי, יציאה לפעולות יזומות וניידות, מעבר לגדרות היישובים, כדי לקדם את פני התוקפים ולפגוע בבסיסיהם. לשם כך הוקמו מחדש פלוגות נודדות, שנקראו הנודדת, במטרה לפגוע בתוקפים באופן ממוקד ולערער את ביטחונם. הם היו כוחות מצומצמים של לוחמים שנעו בשדות בלילות והתקיפו את הכנופיות בעורפן, עוד לפני הגיען ליעד היישובים ואף כשהן ליד בסיסיהן. ב-1937 התפתחה הנודדת לפלוגות השדה (פו"ש), בפיקודם של יצחק שדה וסגנו אליהו בן חור, שביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הכוחות הערבים, וכן סיורים בשטחי הכפרים הערביים על מנת לאתר בסיסי אויב ולפגוע בהם. למרות התכנון שפלוגות אלו יהוו מעין 'צבא שבדרך', עקב אילוצים שונים הן פעלו במערך מקומי בלבד של היישובים והמחוזות השונים ולא אורגנו ככוח כלל ארצי. למרות זאת קידם הפו"ש את רמת הלחימה, האימונים והפעלת הכוחות בשטח "ההגנה" לרמה צבאית לכל דבר ועניין, כולל תרגילי כיתה חמושים, תמרון, אימוני הסתערות, סדר ומשמעת צבאיים של לוחמים צעירים שהיוו את הדור החדש של הארגון. הפו"ש התקיים עד סוף פברואר 1939, וכשדעכו פעולות האיבה הוא פורק.
ב-1938 פותחו בכמה אזורים גם הפלוגות המיוחדות (הפו"ם), לפגיעה פיזית באנשי הכנופיות ובסייעניהם. ב-1939 החליף את הפו"ש חיל השדה (חי"ש) שנועד להיות הכוח הצבאי החדש והגדול של ההגנה, אך עד 1946 גרמו מלחמת העולם השנייה והגיוס לצבא הבריטי לעיכוב משמעותי בהתפתחותו. בתחילה הוקמו שני גדודים בחיפה ושניים בירושלים, כשחלק מהמתנדבים והמפקדים היו נוטרים.
אנשי הפו"ש השתלבו גם בפלגות הלילה המיוחדות שהוקמו ב-1938 על ידי הקפטן הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט. הוא קיבל רשות מהמפקדה הבריטית להקים יחידות חדשות בפיקודו, במטרה להילחם בכנופיות הערביות. הפלוגות הורכבו בעיקר מאנשי "ההגנה" ופעלו באזור עמק יזרעאל והגליל התחתון לפי עקרונות הלחימה שפיתח, בהם הפתעת האויב באמצעות מארבים ניידים בשעות הלילה, בתכסיסי הטעיה ולאחר איסוף מודיעין בשטח. לאחר שנתיים של פעילות הוצב וינגייט מחוץ לארץ ישראל והפלוגות התפרקו זמן קצר לאחר מכן, ביולי 1939. תורת הלחימה שהנחיל וינגייט שימשה את "ההגנה" במשך מרבית שנות פעילותה.
רכש ותע"ש
התפתחות משמעותית ברכש הנשק ל"הגנה" חלה ב-1936, כתוצאה מאירועי המרד הערבי הגדול, ביוזמת שליח "ההגנה" בפולין יהודה ארזי, שקיבל רישיון מממשלת פולין לרכישת נשק באופן חשאי, כשמטרתם הייתה לעודד את יהודי פולין לעלות ארצה. ארזי החל לרכוש רובים, מקלעים, רימוני יד וכדורי תחמושת ברישיון הפולנים ולהבריחם ארצה בתוך גלגלי מכבשים. משלוחים אלה שינו את תפיסת "ההגנה", שלא להתלות יותר ברכישות מקומיות של נשק. הוא קנה גם מכונות תעשייה שיאפשרו לארגון לייצר בארץ תחמושת כדורים ו"ההגנה" הצליחה להעבירם ארצה בעורמה. לאחר מכן הצליח ארזי לארגן ב-28 קיבוצי ההכשרה של "החלוץ" בפולין קורסים להכשרת מדריכי נשק ואימוני נשק למאות צעירים המיועדים לעלייה בחסות צבא פולין.
בתחילת שנות השלושים היה ייצור הכדורים מצומצם בהיקפו בבתי המלאכה בשכונת בורוכוב בגבעתיים, ומ-1936 הוא גדל בהיקפו ועבר לבית חרושת בתל אביב שלימים ייקרא "מכון א'", שם הוסתר גם סליק גדול ויוצרו חומרי נפץ שונים. חלק קטן מהייצור נשאר בבורוכוב, ובהמשך נוסדו בית יציקה מרכזי לרימונים ולפצצות מרגמה בנען, בית מלאכה ביקב הישן ברחובות, ועם התגברות הייצור ב-1938 הוקם בצפון תל אביב מפעל לייצור מרגמות, שנקרא "מפעל ב'" והוסווה כבית מלאכה לתיקון משאבות. כך פיתחה "ההגנה" מערכת של בתי מלאכה לייצור רימוני יד, רימוני רובה ופצצות, מה שהיווה את תחילתו של תע"ש כמוסד מקצועי. הייצור היה חשאי ומטרתו הייתה לפתח אמצעי לחימה שיאפשרו ליחידות הארגון להתגונן ולהילחם במידת הצורך. ב-1938 מונה גם מנכ"ל, ישראל עמיר, שהוחלף ב-1940 בחיים סלבין. ב-1939 הוקמה מעבדה לפיתוח חומרי נפץ והמפעלים השונים החלו להתפתח ולהשתכלל.
פעילות התיישבותית
שמאל|ממוזער|250px|אבטחת העלייה לחניתה במסגרת "חומה ומגדל", 1938. מפקד הפו"ש יצחק שדה מחבק שני מפקדים צעירים בארגון: יגאל אלון ומשה דיין
שמאל|ממוזער|250px|חברי "הגנה" צעירים צועדים בעמק יזרעאל, 1939
כתגובה למרד הערבי השתתף הארגון בעליית יישובי "חומה ומגדל". יישובים אלו הוקמו בן לילה באזורים מבודדים, על מנת להגדיל את גבולות ההתיישבות העברית ולהרחיב את שטח המדינה העתידית. בערב העלייה על הקרקע של כל יישוב גויסו חברי "ההגנה", ביניהם נוטרים ואנשי הפו"ש, על מנת להקים במהירות את בסיסי היישובים ולהגן עליהם מפני התקפות ערביי הסביבה. אחד מהמבצעים הגדולים הייתה העלייה לחניתה במרץ 1938, שם הגנו על הקיבוץ כוחות גדולים מהפו"ש. הכוחות שנדרשו לאבטחת מבצעי התיישבות חייבו תגבור לוחמים רבים מכל רחבי הארץ, ויחד עם התפתחות הפו"ש נתנו תנופה להפיכת "ההגנה" מכוחות מקומיים לכוח כלל ארצי ומתואם.
הציונות הלוחמת וההעפלה
החל מ-1934, עקב עליית האנטישמיות באירופה, בריחת פליטים יהודים מהשלטון הנאצי וסגירת שערי הארצות בפניהם, החל ארגון "ההגנה" לשתף פעולה עם התנועות החלוציות באירופה להבאת עולים לארץ ישראל בדרך בלתי לגאלית, וכך למעשה התחילה ההעפלה מאירופה. הספינה הראשונה שהובאה בדרך זו ב-1934 הייתה ולוס (קדמה לה כוכב, אך זו הגיעה ממצרים). בתחילה לא שיתפה הנהגת היישוב פעולה עם מפעל ההעפלה מחשש לעלייה החוקית ולשיתוף הפעולה עם הבריטים, אך עם פרסום הספר הלבן של מקדונלד ב-1939, שהגביל את העלייה ואת רכישת הקרקעות להתיישבות יהודית, החליטה ההנהגה בראשות בן-גוריון לפתוח במאבק בבריטים באמצעות ההעפלה לארץ, זאת לצד אסטרטגיה של מגננה צבאית. בן-גוריון דחף ל"עלייה לוחמת" גלויה וחמושה, אך לבסוף הוחלט לפתוח בפעילות נמרצת להבאת עולים באופן חשאי, ולשם כך שותפה "ההגנה" באותה השנה בהקמת המוסד לעלייה ב', זרוע שנועדה לארגן בצורה מרכזית את ההעפלה. אנשי "ההגנה" השתתפו בפיקוד ובהובלת הספינות, במנגנון ההורדה לחופי הארץ ובמתן שירותי מודיעין וקשר (יחידת הגדעונים) על מנת להוביל בבטחה את הספינות. לפני מלחמת העולם השנייה הצליח "המוסד לעלייה ב'" להביא ארצה למעלה מ-6,000 מעפילים ב-16 ספינות ואף בדרך היבשה. רק שלוש מהן לא הצליחו להוריד מעפילים לחוף.
פעילות נוער בהגנה
"ההגנה" החלה לפעול גם בנושאי חינוך והדרכה בקרב בני הנוער. החל מ-1939 הפעיל הארגון בבתי הספר העבריים מקצוע בשם חג"ם (חינוך גופני מורחב), שתפקידו היה להכשיר את בני הנוער בנושאי שדאות ואימוני קרב-מגע. היא אף העבירה קורסי מ"כים (מפקדי כיתות) לבני נוער שנבחרו לכך, על מנת להכשירם לפיקוד בארגון. במסגרת הגדנ"ע, שהוקם ב-1941, למדו נערים מתנדבים בגילאי 15–18 אימוני סדר, ספורט וקרבות מגע, סיירות, עזרה ראשונה ושימוש בנשק קל. הם קיימו דיונים אידאולוגיים והופעלו בפעילויות חינוכיות שונות. חברי הגדנ"ע הדביקו כרוזים, עזרו בשמירות ובסיורים, בהורדת מעפילים לחופי הארץ ובעבודות שונות של הארגון.
"ההגנה" בעת מלחמת העולם השנייה
בתחילת המלחמה 1939–1940
פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 אירע ארבעה חודשים לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד, והנהגת היישוב ו"ההגנה" החליטו להפסיק את המאבק המיליטנטי נגד הבריטים ולשתף איתם פעולה נגד גרמניה הנאצית, ועם זאת, לא להפסיק את ההעפלה וההתיישבות. את הקו קבע דוד בן-גוריון באומרו "עלינו לעזור לאנגליה במלחמתה כאילו לא היה ספר לבן, ולעמוד כנגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". ואכן, זרמו המוני צעירים ללשכות הגיוס: מתוך חצי מיליון אנשי היישוב התפקדו מעל 136 אלף איש. חלקם רצו להתגייס לצבא הבריטי, וחלקם רצו להתגייס להגנת היישוב. הנהגת היישוב ופיקוד ההגנה התלבטו מאוד כמה אנשים לגייס למאמץ המלחמתי וכמה להשאיר בארץ, האם הגיוס יהיה רק למען ההגנה על הארץ או לכל מקום בו ירצו בעלות הברית ואיך להמשיך את המאבק למען ההעפלה מבלי לפגוע בכושר הלחימה של הבריטים. לבסוף הוחלט ש"כל חזית היא חזית ציונית", וכי הגיוס יהיה לכל נקודה בעולם.
בלונדון התנהל בעצלתיים משא ומתן על הקמת כוח של היישוב היהודי. אולם הבריטים נרתעו בתחילה משיתוף פעולה זה עקב חשש שהוא נועד לשרת גם את השאיפות הלאומיות של התנועה הציונית, וכמו כן רצו את שיתוף הפעולה והשקט הן של ערביי הארץ והן של מדינות ערב. הבריטים החריפו באותו זמן את מדיניות היד הקשה כלפי "ההגנה" ואנשיה, דבר שהתבטא במספר תקריות, כגון כליאת 43 משתתפי קורס מ"מ של ההגנה שהתגלו על ידי הבריטים (מ"ג אסירי ההגנה), חיפושי נשק אינטנסיביים שהסתיר הארגון ביישובים שונים, כשבבן שמן התגלה מצבור נשק גדול, וכן בפרסום חוק קרקעות בפברואר 1940, שהגביל את התיישבות היהודית. לנוכח חוק זה דרש בן-גוריון לחדש את המאבק בבריטים. הוא הורה לפיקוד "ההגנה" ליזום התנגשויות אלימות עם הבריטים, אולם לכך התנגדו החוגים האזרחיים במוסדות היישוב ובארגון "ההגנה" ותוכניתו בוטלה.
שיתוף הפעולה עם הבריטים
עם התקרבות הסכנה לפלישה נאצית לארץ ישראל מדרום מצד כוחות "קורפוס אפריקה" של הגנרל רומל (שנעו ב-1941 בצפון אפריקה מזרחה לכיוון תעלת סואץ וארץ ישראל), הגיעו הבריטים למסקנה כי בשעת חירום זו יש לשתף פעולה עם היישוב היהודי. סכנת הפלישה והידיעות שהחלו להסתנן מאירופה על השואה דרבנו את הנהגת היישוב לשתף פעולה עם הבריטים ביתר שאת נגד האויב המשותף – גרמניה הנאצית.
שמאל|ממוזער|250px|חיילים ארץ ישראלים במדי הצבא הבריטי במצרים, 1943
שמאל|ממוזער|250px|מחנה הפלמ"ח בקיבוץ רמת הכובש, 1943
שמאל|ממוזער|250px|האוניה פאטריה שוקעת בנמל חיפה
שיתוף הפעולה בין הבריטים לארגון "ההגנה" התבטא במספר אופנים:
גיוס לצבא הבריטי: כמעט שלושים אלף מאנשי היישוב התגייסו לשורות הצבא הבריטי עד תום מלחמת העולם השנייה, כשלפחות שליש מהם גייסה "ההגנה" או שהמגויסים נמנו עם אנשיה. הם גויסו ליחידות שונות בצבא הבריטי ונלחמו בשורותיו, כולל ביחידות רגלים יהודיות. בשנת 1943, לקראת סוף המלחמה, אף הוקם החי"ל – הבריגדה היהודית כחטיבה שהורכבה כולה מאנשי היישוב. מתנדבי הצבא הבריטי סייעו רבות לאחר המלחמה להעלאת המיומנות הצבאית של "ההגנה" ושל צה"ל בתפעול צבא מקצועי, וחלקם אף יצרו קשר חשוב עם ניצולי השואה באירופה. "ההגנה" הייתה גם פעילה בשילוח צנחני היישוב ב-1944, על מנת ליצור קשר עם היהודים תחת הכיבוש הנאצי. מוסדות היישוב ופיקוד הצבא הבריטי לא ששו לגייס נשים, אך לבסוף נעתרו לבקשתן, וכ-3,500 נשים, מרביתן חברות "ההגנה", גויסו בעיקר ל-א.ט.ס (חיל העזר לנשים) לתפקידים תומכי לחימה (נהיגה, קשר, קיפול מצנחים ועוד).
הקמת הפלמ"ח: במהלך שנת 1941 הוקם הפלמ"ח, הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה", ככוח גרילה שיילחם בעורף האויב הגרמני אם תיכבש ארץ ישראל. בתחילה לקחו הבריטים חסות על הפלמ"ח וסיפקו לחבריו נשק ואימונים צבאיים. למפקד הכוח מונה יצחק שדה. מתוך שש הפלוגות התאמנו בתחילה רק שתיים, בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין. כחלק משיתוף פעולה זה, יצאו באותה שנה 23 אנשי הארגון, שכונו כ"ג יורדי הסירה, לשליחות בטריפולי שבלבנון, שנשלטה בידי צרפת של וישי, כדי לחבל בבתי הזיקוק שבה, אך עקבותיהם אבדו. בפלמ"ח פעלה המחלקה הגרמנית שנועדה לפעולות גרילה מעבר לקווי האויב הגרמני, והמחלקה הערבית שאנשיה עסקו בריגול ובחבלה בקרב ערביי ישראל ובמדינות השכנות. ביוני 1941 יצאו הכוחות הבריטיים למערכה בסוריה ובלבנון לשם כיבוש שתי הארצות מידי שלטון וישי, כשלכוחותיהם התלוו אנשי פלמ"ח כמורי דרך וכשומרי הגשרים בשטח שנכבש. עם תבוסת הגרמנים בקרב אל-עלמיין השני בנובמבר 1942 לא נזקקו הבריטים יותר לארגון "ההגנה" והמימון להפעלת הפלמ"ח הופסק. על מנת להמשיך ולהחזיק את הפלמ"ח ככוח סדיר התחלקו פלוגותיו בין הקיבוצים והמשיכו להתאמן ככוח צבאי מחתרתי במקביל לעבודה חקלאית במשקים. אז גם החל הפלמ"ח להתפתח. האימונים גדלו והשתכללו לרמה גבוהה ביותר, ושמונה הפלוגות התחלקו לגדודים. הפלמ"חניקים שסיימו את שירותם מונו למערך המילואים, "הרזרבה", שהיווה כוח מגויס משמעותי, והחל גידול בהכשרה מגויסת של חבורות נוער, שהתגייסו יחד להכשרה מקצועית לקראת יציאתם להתיישבות.
"מצדה על הכרמל": המטה הכללי של "ההגנה" תכנן ב-1942 תוכנית הגנה כוללת ליישוב במקרה של פלישת הגרמנים. תוכנית זו, שכונתה "מצדה על הכרמל", כללה התבצרות במובלעת על הר הכרמל וארגון יחידות גרילה שיעכבו את התקדמותו של הצבא הנאצי. על התוכנית עמלו יצחק שדה ויוחנן רטנר. תקופה זו, שבה היה חוסר ודאות באשר לעתידו של היישוב, מכונה "מאתיים ימי חרדה".
הסזון: מלחמת העולם השנייה והתקווה שאולי הבריטים ישנו את מדיניותם כלפי היהודים בארץ ישראל, גרמו לכך ש"ההגנה" ביקשה מארגוני הפורשים (האצ"ל והלח"י) שלא להשתמש באמצעים אלימים נגד הבריטים, ואף לשתף איתם פעולה, כדרישת הנהגת היישוב. הלח"י דחה את הדרישה והאצ"ל הסכים לה, אך בתחילת שנת 1944 הצטרף ללח"י והתחיל בפעולות נגד מתקנים בריטיים. כתוצאה מכך, ולאחר שהאצ"ל לא התייחס לדרישות הנהגת היישוב, פתחה "ההגנה" באותה שנה בפעולות נגדו שכונו "הסזון" (מקור הכינוי במילה הלועזית "Season", במובן של עונת ציד של בעלי חיים). הפעולות כללו מעצר אנשי אצ"ל, כליאתם במקום מסתור, חקירתם (לעיתים תוך שימוש באלימות), ובמספר מקרים אף הוסגרו אנשי האצ"ל לידי הכוחות הבריטיים. הסזון לא הפך למלחמת אחים מפני שמפקד האצ"ל מנחם בגין הורה להימנע מהתנגדות אלימה.
ההעפלה בזמן המלחמה
לצד שיתוף הפעולה עם הבריטים המשיכה "ההגנה" במתן סיוע לפעולות ההעפלה. ספינות מעפילים המשיכו להגיע לחופי הארץ בכל שנות המלחמה, למרות סגירת שערי אירופה בתקופת המלחמה ובעיות תקציביות. שליחי ההעפלה ואנשי "ההגנה" תמרנו בעיקר במדינות הבלקן, שבתחילת המלחמה התירו יציאת יהודים משטחן, וכמו כן בהעפלה מארצות המזרח מעיראק, ממרוקו ומאלג'יר. בנובמבר 1940 הטמינה "ההגנה" פצצה באונייה "פאטריה" במטרה לגרום לה נזק קל ולהשביתה, ובכך לעכב את גירושה ואת המעפילים שעל סיפונה מהארץ, אך הנזק מהפיצוץ היה גדול מהמתוכנן, והאונייה טבעה עם למעלה מ-200 מעפילים.
"ההגנה" בשנים 1945–1947
שמאל|ממוזער|240px|חברי "ההגנה" באימונים (1947)
שמאל|ממוזער|240px|חיילים בריטיים מחפשים אחר סליק "ההגנה" בקיבוץ שדות ים במהלך השבת השחורה
שמאל|ממוזער|240 פיקסלים|אלחוטאית מפעילה מכשיר קשר, קיבוץ בארי, שנות הארבעים
שמאל|ממוזער|170px|כרזה של "ההגנה" ועליה סמל החי"ש משנות הארבעים. עיצוב: איתמר דוד
תנועת המרי העברי והשבת השחורה
לקראת סיום מלחמת העולם השנייה הייתה פעולת "ההגנה" נגד הבריטיים מוגבלת, וכללה הגברת ההעפלה, צבירת נשק והכשרה ואימונים צבאיים לקראת הקמת צבא עברי. הנהגת היישוב הקפידה ש"ההגנה" לא תפגע בבריטים, בגלל רצונה לשמור על אופי הארגון כגוף חוקי למחצה המקיים קשר עם שלטון המנדט, ואף הקימה לשם כך ועדה ציבורית בשם "ועדת השמונה". כל זה השתנה עקב האכזבה מהממשלה החדשה שקמה לאחר המלחמה בבריטניה בעקבות ניצחון מפלגת הלייבור, אשר נקטה, בראשות שר החוץ ארנסט בווין, בקו פרו ערבי. היא דבקה במדיניות הספר הלבן, הצהירה על הגבלת העלייה היהודית, סירבה לתביעה להעלאת ניצולי השואה ארצה ולהקמתה של מדינה יהודית, וזאת על מנת לגייס את ערביי ארץ ישראל ואת מדינות ערב לטובתה.
ההנהגה המדינית של הסוכנות הייתה מפוצלת באותו זמן בין המתונים, בראשותו של יו"ר ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, שדחפו להמשיך את שיתוף הפעולה עם הבריטים, לבין האקטיביסטים, בראשותו של דוד בן-גוריון, שעודדו פעולת מרי נרחבות ליצירת לחץ על שלטון המנדט, על מנת "להזכיר לממשלה הבריטית שאין לפתור את בעיית ארץ ישראל מבלי לקחת בחשבון שפתרונות אנטי ציוניים ייתקלו בהתנגדות נמרצת של העם כולו", כדברי בכיר "ההגנה" ישראל גלילי. לכך תרמו גם תחושת הכוח והביטחון ששררה ביישוב עוד בשלהי מלחמת העולם בהתחזקות היישוב היהודי, התחזקות "ההגנה" והזעם על גילויי זוועות השואה באירופה. ידם של האקטיביסטים הייתה על העליונה, ובן-גוריון החל לתכנן איחוד כוחות נגד הבריטים שכונה "המאבק הצמוד".
לשם כך החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם האצ"ל והלח"י בהקמת גוף מאוחד שינהל מאבק מתואם בבריטים, בשם תנועת המרי העברי. על התנועה פיקחה ועדה מיוחדת מטעם הנהגת היישוב, ועדת X, שבה ישבו נציגי הקבוצות הפוליטיות המרכזיות, על מנת לתאם את פעולות המרי המשותפות. במשך קיום התנועה (בשנים 1945–1946) בוצעו 11 פעולות גדולות, שמונה מהן על ידי הפלמ"ח ושלוש על ידי האצ"ל והלח"י, בנוסף לפעולות קטנות רבות. הבולטות בפעולות אלה, שבוצעו על ידי "ההגנה" והפלמ"ח, היו: פריצת מחנה עתלית ושחרור 200 מעפילים מהמחנה ופיזורם ביישובי הסביבה, פיצוץ מסילות ברזל וסירות משמר בריטיות בליל הרכבות, התקפות על תחנות משטרה בריטיות בליל המשטרות ועל שדות תעופה בריטיים, פיצוץ תחנות רדאר שפעלו לאורך החופים וגילו ספינות מעפילים ופיצוץ עשרה גשרים בו זמנית ברחבי הארץ, ששימשו מעבר אל עבר מדינות שכנות בליל הגשרים. זו הייתה פעולה גדולה, מתואמת ומורכבת של אנשי הפלמ"ח שלא הייתה כמותה עד אותה עת.
כתגובה לפעולות המרי ערכו הבריטים ב"שבת השחורה", ב-29 ביוני 1946, מצוד נרחב שבו נאסרו חברי "הגנה" ופלמ"ח רבים. הצבא הבריטי הטיל עוצר על הדרכים ועל הערים, בעיקר בעשרים ושבעה יישובים שראה בהם כבסיסי "הגנה". כ-2,700 איש נעצרו, ראשי מוסדות היישוב ו"ההגנה" נכלאו, ונשק רב של "ההגנה" התגלה בסליקים. אחד הגדולים שבהם היה בקיבוץ יגור. בעקבות "השבת השחורה" וההרוגים הרבים בפיצוץ מלון המלך דוד שביצע האצ"ל וש"ההגנה" דרשה ממנו לדחותו, פנה חיים ויצמן בבקשה למניעת פעולות רחבות נוספות מצד תנועת המרי, והנהלת הסוכנות נעתרה לכך. ראש המפקדה הארצית משה סנה התפטר מתפקידו לאות מחאה, ואת מקומו תפס ישראל גלילי. בכך פורקה למעשה תנועת המרי העברי. מאוגוסט 1946 המשיכה "ההגנה", בנפרד מהאצ"ל והלח"י, במאבק נגד הבריטים, בעיקר נגד מתקנים בריטיים שחיבלו במאמץ ההעפלה, כמו פיצוץ תחנות הרדאר על הר הכרמל.
התארגנות צבאית
בקונגרס הציוני ה-22 שהתכנס ב-1946 בבזל ביקש דוד בן-גוריון להיות הממונה על תיק הביטחון בסוכנות היהודית, תפקיד שלא היה קיים עד אז. הוא החל לתחקר לעומק את הנושא הביטחוני עם אנשי "ההגנה" וכן עם יוצאי הצבא הבריטי והבריגדה, והגיע למסקנה כי מבנה ארגון "ההגנה" לא מתאים עוד לצורכי הביטחון העתידיים. הוא צפה כי הבריטים יעזבו בקרוב את גבולות הארץ ועמד על כך שיש להכין את "ההגנה" ככוח צבאי משמעותי, לא רק כנגד התקפות הערבים בארץ ישראל אלא בעיקר כנגד פלישת מדינות ערב, כי רק לחימה בנשק תכריע את קיומה של מדינה יהודית עצמאית. למרות זאת, בצבא העתידי שתכנן, הוא נטה להסתמך יותר על יוצאי הצבא הבריטי שלחמו בצבא מקצועי ופחות על פיקוד "ההגנה" שפעלו רוב הזמן במחתרת, ולכן פחות סמך על כך שיהיו מסוגלים לעמוד בקרבות מורכבים כנגד צבאות סדירים. חששו התבדה בתחילת מלחמת העצמאות, כשהכוח הצבאי המרכזי שהנהיג את המלחמה היה זה שהרכיב ארגון "ההגנה".
חברי "ההגנה" באותה עת שובצו בשני כוחות לוחמים: האחד "חיל המשמר", שהיה כוח לשמירה על היישובים והורכב מתושביהם המבוגרים יותר, והשני "חיל השדה", כוח שהורכב מצעירים בעלי כושר קרבי שאומן למשימות קרב ולחימה. לצידם פעל הפלמ"ח במסגרת של פלוגות המגויסות גיוס מלא. פיקוד "ההגנה", המטכ"ל שלה, "המטה הארצי" ואנשי הש"י היוו את "מנגנון הקבע", עליו בוסס הפיקוד הבכיר של צה"ל במלחמת העצמאות.
הפעולות שנעשו בשנים אלו לקידום "ההגנה" מבחינה צבאית מקצועית היו:
חלוקה למרחבים – במסגרת "פקודת המבנה הארצי" מיוני 1945 חילק מטה "ההגנה" את הארץ מחדש לשישה מרחבי פיקוד, שלושה מהם עירוניים שנקראו מחוזות (מחוז חיפה, תל אביב וירושלים), ושלושה מרחבים כפריים שנקראו גלילות.
הרחבת חיל השדה – חיל השדה (החי"ש), שהוקם ב-1939, הועמד בתחילה בצל, וסבל ממחסור בכוח אדם עקב ההתגייסות לצבא הבריטי והקמת הפלמ"ח, אם כי הוא המשיך להתפתח ולאמן את אנשיו. עד 1945 הוא מנה כ-4,600 איש, שבאו בעיקר מהיישובים הכפריים, חלקם נוטרים ממשטרת היישובים העבריים. ב-1946 הוחלט לפתח את היחידה כבסיס להקמת צבא. נוכח האיום הערבי על מפעלים שונים ושחרור מגויסי הצבא הבריטי, חודשה גם ההתנדבות לחי"ש והוא השתלב במבצעים התקפיים כנגד מתקנים בריטיים. בפקודת המבנה הארצי מנובמבר 1947 החליט בן-גוריון להקים מתוך גדודי ופלוגות החי"ש בערים ובמחוזות ארבע חטיבות סדירות ולהתחיל בגיוס כל הכוח המסוגל ללחימה, על מנת לארגן במהירות כוחות רגליים להתקפה שהיו חסרים ל"הגנה", כיוון שהפלמ"ח היה קטן יחסית.
ועד הביטחון היישובי – ועד זה הוקם במיוחד על מנת לתאם בין הנהלת הסוכנות לבין כל המוסדות הפועלים לגיוס ולהכנה צבאית, לאפשר את גיוס האנשים למערכה ולהכפיף את הגוף הצבאי לרשות המדינית.
שמאל|ממוזער|250px|ייצור קליעים במכון איילון
חימוש – תפקיד מרכזי של שליחי "ההגנה" באירופה ובארצות הברית היה רכישת תחמושת ואמצעי לחימה לקראת המאבק על המדינה. בהוראת דוד בן-גוריון, שראה שהנשק של הארגון לא מספיק ללחימה ארוכה, הוגדלו תקציב הרכש וקצב הרכישות ונכללו בו גם נשק כבד. הברחת הרכש לארץ התבצעה בדרכים מחתרתיות ובאמצעים מתוחכמים, מתחת לעיניהם של הבריטים. מלבד פעולות הרכש בחוץ לארץ הורחבה מאוד בארץ התעשייה המחתרתית לייצור תחמושת של יחידת תע"ש, שהחלה עוד בשנות השלושים. במפעלי הייצור, שהוסוו כבתי חרושת ובתי מלאכה, נוצרו קליעים, מרגמות, פצצות וחומרי נפץ אחרים שעזרו לחימוש הכוחות השונים (אחד הידועים בהם הוא מכון איילון). ב-1947 הוקמה מחלקת המחקר של הארגון, שהייתה אחראית לפיתוח וייצור כלי נשק. תעשיית ייצור הנשק תרמה רבות לצה"ל במלחמת העצמאות.
מודיעין – באותה תקופה התרחב מאוד שירות הידיעות (המודיעין) של "ההגנה", הש"י, שהוקם ב-1940 וכלל עשרות עובדים. לש"י היו שלוש מחלקות: המחלקה הערבית, שהפעילה עשרות סוכנים שאספו ידיעות על כוונותיהם של ערביי הארץ ולאחר מכן גם על מדינות ערב השכנות, המחלקה המדינית, שעסקה באיסוף מידע על השלטונות והצבא הבריטי, והמחלקה הפנימית (שקודם לכן נקראה המחלקה היהודית), שעסקה בפיקוח על הארגונים מימין ומשמאל שלא קיבלו על עצמם את מרות מוסדות היישוב (האצ"ל והלח"י מחד, והקומוניסטים מאידך).
תנועות הבריחה וההעפלה
בשנים 1945 - 1948 הייתה "ההגנה" מעורבת ופעילה בנושא של שורדי השואה ויהודי ארצות ערב. המוסד לעליה ב', זרוע של ארגון "ההגנה", שימש כגוף מארגן ואחראי על הבריחה, ההעפלה, העפלה מארצות המזרח ומפעל הרכש. פעילות זרוע זו של "ההגנה" התרכזה בעבודה מחוץ לגבולות הארץ והייתה חשאית ובלתי חוקית עקב חוקי המנדט הבריטי.
"ההגנה" בבריחה
עם תום מלחמת העולם השנייה המוסד שלח לארצות אירופה שליחים, שתפקידם היה לסייע בפעילות תנועת הבריחה. מהר מאוד שליחים אלה קיבלו את הפיקוד על פעילות הבריחה כולה. הם היו אחראים על מסע של כ – 300,000 שורדים ממזרח אירופה אל מערבה אל אוניות המעפילים. אנשי הבריגדה, רובם חברי "ההגנה", שנשארו באירופה אחרי הניצחון כחיל מצב בצבא הבריטי, התגייסו לפעול למען אחיהם שורדי השואה ופעלו כ"חיילי הבריחה". בהדרכה ובפיקוד של שליחים חברי "ההגנה", ההגנה ארגנה פעילות של אימונים טרום צבאיים וצבאיים לצעירים שורדי השואה במחנות באירופה. למשל, חיים גורי פיקד על קורס צניחה של שורדי שואה שהתקיים בצ'כוסלובקיה. מעל ל-50% מהכוח הלוחם של צה"ל במלחמת העצמאות היו שורדי שואה.
"ההגנה" בהעפלה
ממוזער|שמאל|250px|אנשי ההגנה מורידים מעפילים מהאונייה "האומות המאוחדות" בחוף נהריה, ינואר 1948
אנשי הפלי"ם ניהלו את פרק המסע של השורדים בים. תנועת ההעפלה הובילה ב – 64 באוניות כ – 70.000 מעפילים והייתה אחראית על רכישת האוניות, הכנתן לקליטת המעפילים והשטתן לארץ. רוב הספינות לא הצליחו לבקוע את המחסום הבריטי והמעפילים נשלחו למחנות מעצר בארץ בעתלית ובהמשך למחנות קפריסין. מעפילי האונייה אקסודוס נשלחו למחנות מעצר בגרמניה. מאבקם של מעפיליה כנגד גירושם חזרה לאירופה לאחר תפיסת האונייה התפרסם בעולם כולו. התגובות המזועזעות בעולם העלו על סדר היום את בעיית הפליטים היהודיים, השפיעו על דעת הקהל בבריטניה ובארצות הברית, וככל הנראה גם השפיעו על דיוני ועדת אונסקו"פ של האו"ם שהחליטה לבסוף על תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל, כשהיא מייחסת משקל רב לצורך לפתור את בעיית הפליטים החותרים לארץ.
מעפילי האוניות שפרצו את הבלוקדה הבריטית הורדו לחוף על ידי אנשי "ההגנה". כמו כן גייסו אנשי "ההגנה" מתנדבים יהודים, אנשי המח"ל, כדי שיעזרו בלחימה על הקמת המדינה.
במסגרת מערך ההעפלה מארצות המזרח עולים הוברחו מארצות ערב דרך גבול הצפון. בארצות ערב ארגנה "ההגנה" את צעירי הקהילות במצרים, עיראק, לוב וסוריה לקראת עליה לארץ.
כמו כן גייסו אנשי "ההגנה" מתנדבים יהודים, אנשי המח"ל, כדי שיעזרו ללחימה על הקמת המדינה.
"ההגנה" המשיכה בפעולות ההתיישבות בארץ, בהקמת היאחזויות פלמ"ח ובאבטחה והקמה של 11 הנקודות בנגב באוקטובר 1946.
נשים בהגנה
עיקרון שיתוף הנשים ב"הגנה" נקבע כבר בחוקת תרפ"ה (1924) בה נאמר כי "ההגנה" פתוחה להצטרפות "כל עברי ועבריה". בסעיף ז' של 'אושיות ההגנה' נקבע שהארגון "פתוח לפני כל יהודי, או יהודיה, הנכון והמוכשר למלא את חובת ההגנה הלאומית". עוד נקבע כי החברות בארגון היא "חובה וזכות כאחד של כל איש ואישה בישראל." רוב החברות ב"הגנה" מילאו תפקידי שירות, שהיו מקובלים כתפקידי נשים בצבאות העולם. מיעוטן הגיעו לתפקידים מבצעיים דומים או זהים לתפקידי הגברים, בעיקר חובשות, קשריות ונשקיות.
במלחמת העולם השנייה, עם גיוסם של גברים רבים לצבא הבריטי ולכוחות המגן, דרשו הנשים לגייסן למרות התנגדות ניכרת של גורמים ביישוב בארץ ושל שלטונות הצבא הבריטי. 4,000 מתנדבות – מתוך 30,000 המתנדבים הארץ ישראלים – הצטרפו לחיל העזר של הצבא (.A.T.S) וחיל העזר של חיל האוויר (.W.A.A.F). בתפקידי פיקוד ומינהל, אלחוטאיות, מחסנאיות, פקידות, אורזות מצנחים, נשקיות, אחיות רפואה וטבחיות. חברות "ההגנה" רכשו ניסיון צבאי, ארגוני ופיקודי שהיה לעזר רב עם הקמת חיל הנשים ב"הגנה" ובצה"ל. בין חברי "ההגנה" שהתנדבו לצנוח מעבר לקווי האויב באירופה היו גם שלוש חברות. שתיים מהן, חנה סנש וחביבה רייק – נפלו בשליחותן.
בראשית מלחמת העצמאות מילאו חברות "ההגנה" בחי"ש ובפלמ"ח תפקידים חיוניים במערך הצבאי ובמערך העזר. בייחוד בלט תפקידן בליווי שיירות. הפיקוד העליון הורה על הוצאת נשים מתפקידי לחימה והעברתן לתפקידי העזר. רק חברות מעטות נשארו בתפקידים בחזית. בהן למשל, שלוש טייסות, שאחת – זהרה לביטוב, נפלה בטיסה מבצעית.{{הערה|המקור: הנשים ב"הגנה", לקסיקון ההגנה, אתר ארגון ההגנה}}
מ"ההגנה" לצה"ל
שמאל|ממוזער|250px|לוחמי ההגנה בעמק יזרעאל, ינואר 1948
שמאל|ממוזער|250px|שיירה עם מלווי "ההגנה" נכנסת לירושלים
"ההגנה" ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות. לחטיבות הלוחמים שלה וליחידותיה השונות תרומה מכרעת לניצחון במלחמה, ועל בסיסה הוקם למעשה צה"ל.
המאבק על דרכי התחבורה
מייד עם קבלת תוכנית החלוקה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947, תקפו את היישוב היהודי כוחות ערביים בלתי סדירים, שהורכבו בעיקר מערביי ארץ ישראל. על היישוב הגנו בעיקר אנשי "ההגנה".
שלב זה בלחימה, שבו ניצבה "ההגנה" על שמירת היישובים העבריים ולחמה על צירי התנועה, התנהל תוך כדי יציאת הבריטים מארץ ישראל וכונה בשם "המאבק על התחבורה". כוחות "ההגנה" נלחמו בשלושה אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות כדוגמת ירושלים, טבריה, צפת, חיפה ויפו; לחימה ביישובים היהודיים המבודדים באזורים שבשליטה ערבית; ולחימה על צירי התנועה והכבישים שהיו יעד מרכזי להתקפות הכוחות הערבים. האזורים הבעייתיים ביותר בלחימה על התנועה היו צירי התחבורה החיוניים לירושלים ובעיית הקשר בין אזורים בתוך העיר והיישובים שסביבה, והכבישים ליישובים היהודיים שישבו בתוך האזורים הערביים בנגב ובגליל. הלחימה על הדרכים מחודש דצמבר 1947 הייתה קשה ורבת קורבנות. כך נפרצה ונחסמה לסירוגין הדרך לירושלים, ומרבית הדרך מתל אביב ועד אליה נמצאה בשליטה מלאה או חלקית של הערבים. התנועה אל הערים נעשתה בדרכים עוקפות רבות שלאחר מכן גם הן נעשו מסוכנות. כביש ואדי-עארה בצפון נחסם לחלוטין בחודש מרץ.
כתגובה לחסימת הדרכים החלה "ההגנה" להפעיל שיירות של מכוניות, משאיות או אוטובוסים שמוגנו חלקית מפני ירי. כלי הרכב המשוריינים הורכבו על בסיס כל רכב אזרחיים. במערך הגנת ואבטחת השיירות השתתפו לוחמי הפלמ"ח ו"ההגנה", נהגים בשכר ומתנדבים מהיישוב היהודי. השיירות סבלו מהתקפות הכפריים הערבים שישבו לצידי הדרכים והסתייעו בכנופיות שונות ובאנשי צבא ההצלה. גם הבריטים, עד לעזיבתם, סיכלו כל אפשרות של השתלטות יחידות "ההגנה" על נקודות שליטה אסטרטגיות על מנת שהשיירות יוכלו לעבור. כך סבלו השיירות לירושלים מהתקפות חוזרות ונשנות עם אבדות רבות וחלקן כלל לא הגיעו ליעדן. מניעת האפשרות להעביר ציוד אספקה ונשק לעיר הוביל לחשש שירושלים כולה תיפול לידי הלגיון הירדני, עד שנפרצה דרך בורמה אליה. מספר שיירות, שיירת הדסה לירושלים, שיירת הל"ה לגוש עציון, שיירת חולדה לירושלים, שיירת נבי דניאל לגוש עציון ושיירת יחיעם לקיבוץ יחיעם הנצור – הושמדו כולן או חלקן. כישלון השיירות הוביל לזירוז מבצעי ההגנה למען כיבוש אותם אזורים.
מלבד זאת, ניסו באותה תקופה כנופיות ערבים וצבא ההצלה לתקוף יישובים יהודיים שונים ושכונות יהודיות בערים המעורבות, ללא הצלחה יתרה, כשהם נהדפים על ידי כוחות "ההגנה", בהם: כפר סאלד, רמת רחל, גוש עציון, משמר העמק ורמת יוחנן. כתגובה להתקפות יזמה "ההגנה" פעולות תגמול נגד יישובים וכוחות הערבים, כגון פיצוצי גשרים בדרכי התחבורה ופעולות מארבים, חסימות ופשיטות תגמול על יישובים מהם יצאו ההתקפות על מנת להטיל על הערבים מורא ולהפסיקן.
התארגנות צבאית
ממוזער|שמאל|250px|מרגמה שיוצרה על ידי "ההגנה" בסדנה חשאית מחוץ לתל אביב
ממוזער|שמאל|250px|RWD-13 של שירות האוויר של "ההגנה" מטיל אספקה לקיבוץ יחיעם הנצור, ינואר 1948
כבר בתחילת המלחמה והמאבק על התחבורה היוותה "ההגנה" צבא סדיר למחצה אשר כלל: למעלה מ-32,000 אנשי החי"ם (חיל המשמר), כוח צבאי שנועד להגנת היישובים על ידי תושביהם, כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן היטב של צעירים שנועד לפעול מחוץ ליישובים ושימש בסיס לרוב חטיבות "ההגנה", כ-3,000 אנשי הפלמ"ח (שלאחר מכן גייס עוד 4,000 לוחמים) ועוד 1,300 איש בשירותים השונים (שירותי קשר, רפואה, הנדסה, תותחנים ועוד). מאוחר יותר נמנו גם כ-25,000 מגויסים מחו"ל, אנשי הגח"ל והמח"ל שהתפזרו בגדודים השונים ובחילות המקצועיים, וכ-18,000 בני נוער בחיל הגדנ"ע, שסייעו באיוש עמדות ואף נטלו חלק במספר אזורי לחימה בערים.
"ההגנה" התארגנה במהירות להפוך לצבא לכל דבר כדי למנוע את פלישת צבאות ערב הצפויה, והקימה מכוחותיה 12 חטיבות, שכללו: שבע חטיבות רגלים של החי"ש: גולני ללחימה בגליל התחתון ובעמקים, גבעתי ללחימה בדרום, כרמלי ללחימה באזור חיפה והגליל המערבי, אלכסנדרוני ללחימה מהכרמל ועד תל אביב, עציוני בהגנה על ירושלים, עודד באצבע הגליל וקריתי באזור תל אביב ועד בת ים; שתי חטיבות שריון, חטיבה 7 וחטיבה 8, שהתבססו על שריוניות וטנקים ישנים ויועדו בתחילה ככוח עתודה לכוחות השונים, ו-3 חטיבות פלמ"ח: הראל לקרבות בדרך לירושלים ובתוך העיר, יפתח ללחימה באזור הגליל העליון המזרחי ואחר כך בלטרון ובנגב וחטיבת הנגב במרחבי הנגב.
"ההגנה" הקימה במהירות גם מספר יחידות צבאיות שהפכו מאוחר יותר לחילות צה"ל: שירות האוויר, שכלל 25 מטוסים קלים ופעל במשימות סיור, קישור בין היישובים השונים והעברת אספקה; השירות הימי שקם על בסיס הפלי"ם במרץ 1948 ועסק באבטחת הגבולות הימיים של הארץ; שירות ההנדסה, שאיגד את יחידות ההנדסה, הביצורים והחבלה של "ההגנה" והפלמ"ח עם אלפי יוצאי חיל ההנדסה המלכותי הבריטי, שירות התותחנים שכלל תותחי 20 מ"מ, 65 מ"מ (נפוליאונצ'יק) וכן פלוגות מרגמות שפוזרו בין החטיבות השונות, ואת שירות האחסון ושירות האספקה, שעסקו בבניית ביצורים, מחנות ותשתית לוגיסטית לצבא החדש. הפיקוד העליון של "ההגנה" הקים אגף מבצעים בראשות יגאל ידין לתכנון והפעלת היחידות הלוחמות במלחמה ולשכת גיוס, שהחל מפברואר 1948 החלה לגייס חיילים גיוס מלא.
רכש אמצעי הלחימה הוגבר על ידי "ההגנה" באופן מסיבי בעקבות גיוס כספים רחב של הסוכנות היהודית באירופה ובארצות הברית. הרכש כלל, בין היתר, תותחים, מספר טנקים ומטוסים קלים. באפריל 1948 החלו להגיע גם משלוחים גדולים של נשק קל מצ'כוסלובקיה במסגרת "העסקה הצ'כית" שכללו כ־25,000 רובים וכ-5,000 מקלעים, מה שאפשר, בנוסף לנשק שנרכש לפני כן, את גידול "ההגנה" לצבא גדול.
מבצעי "ההגנה" במלחמה
כנגד הכוחות הערביים
ממוזער|שמאל|250px|פרמדיק מטפל בחבר ההגנה בתל אביב, דצמבר 1947
ממוזער|שמאל|250px|חברי הגנה מתאמנים במחנה יונה בתל אביב, פברואר 1948
ממוזער|שמאל|250px|חברת ההגנה עם נשקה האישי, מרץ 1948
מטכ"ל "ההגנה" הוציא פקודת-אב לתוכנית בשם "תוכנית ד'", במטרה להשתלט על כל האזורים שנועדו להיכלל במדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה. ארגון הכוחות של "ההגנה" וריכוזם בחטיבות וגדודים העמיד את היישוב היהודי בעמדת יתרון אל מול הכוחות הערבים ועוזריהם מצבא ההצלה ומיחידות האחים המוסלמים. הקרבות בחודשים אפריל ומאי, במסגרת תוכנית ד', הוכיחו יתרון זה.
מבצע נחשון, אשר נפתח ב-5 באפריל 1948, היה הראשון בסדרת המבצעים הצבאיים היזומים של ההגנה במסגרת תוכנית ד'. מטרת המבצע הייתה להשתלט על הכפרים הערביים בדרך לירושלים ובכך להבטיח מעבר בטוח אל העיר וממנה. הצלחתו של מבצע נחשון, שנמשך שבוע ימים, הייתה חלקית, שכן ב-20 באפריל שבה ונחסמה הדרך לירושלים. אך עם זאת קיבלה ירושלים הנצורה אספקה שהייתה הכרחית להמשך קיומה.
במקביל לקרב סביב ירושלים התנהל קרב הכרעה נוסף על ציר חיפה-ג'נין באזור משמר העמק, שם לחם צבא ההצלה הערבי בפיקודו של קאוקג'י, במה שנודע כקרב משמר העמק. מטרת צבא ההצלה בקרב הייתה לכבוש את משמר העמק, לחסום את הדרך מוואדי מילק לחיפה ולהתאחד עם הכוחות הערביים שם. הכוח היהודי, בפיקודו של יצחק שדה, עמד בהתקפה ולא הסתפק במגננה אלא גם יצא להתקפות בכפרים הערביים. לבסוף, כעבור עשרה ימי קרבות קשים, הכריעו כוחות החי"ש והפלמ"ח את צבא ההצלה וניתקו את חיפה הערבית מהכוחות אשר בג'נין.
מספר ימים אחר כך, ב-18 באפריל, כבשו כוחות חטיבת גולני את טבריה ותושביה הערבים ברחו. היא הייתה העיר המעורבת הראשונה שעברה לשליטת "ההגנה". שלושה ימים אחר כך, ב-21 באפריל, נכבשה חיפה בתוך 24 שעות על ידי כוחות "ההגנה" ומרבית תושביה הערבים התפנו ממנה.
מייד אחר כך הוצאו לפועל מבצעים נוספים במסגרת תוכנית ד': מבצע יבוסי, אשר נכשל בחלקה הצפוני של ירושלים, אך הצליח בחלקה הדרומי (22 באפריל עד 1 במאי), מבצע חמץ לכיבוש יפו לאחר כישלון האצ"ל לכבוש את העיר (27 עד 30 באפריל), מבצע יפתח לכיבוש צפת והגליל העליון המזרחי (28 באפריל עד 29 במאי) ומבצע קלשון להשתלטות על אזורי המפתח שפינו הבריטים ברגע האחרון בירושלים (14–15 במאי).
באמצעות המבצעים השונים שערכה הצליחה "ההגנה" להשתלט על מערב ירושלים (מלבד הרובע היהודי שנותר מנותק), להבקיע מסדרון יבשתי בין שער הגיא וירושלים ולהשתלט על כל המרחב ממערב ללטרון. בדרום כוחותיה כבשו מסדרון ליישובי הנגב. בצפון הצליחו כוחותיה לחבר את הגליל העליון המזרחי אל בקעת כינרות, והגליל המערבי התחבר אל עמק זבולון וחיפה.
הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב, הן הודות לשטח שנכבש והן כיוון שהתרחקות החזית מחיפה ומתל אביב אפשרה הפניית תשומת לב וכוחות לגזרות אחרות.
כנגד פלישת צבאות ערב
החל מ-14 במאי ובמשך שבועיים עד הקמתו של צה"ל, ניהלה "ההגנה" את בלימת התקדמותם של צבאות ערב שפלשו לשטחה של ארץ ישראל.
בצפון התקדם צבא סוריה לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח, שער הגולן ומסדה והחל בתקיפת הקיבוצים דגניה א' וב' בכוחות שריון ובסיוע אווירי וארטילרי, אך כוחות "ההגנה" ומגיני היישובים הצליחו להדפם בקרב עמק הירדן. הסורים נסוגו לקו ההתחלה לאחר שנגרמו אבדות כבדות לשני הצדדים.
באזור ירושלים נלחמה "ההגנה" כנגד הלגיון הערבי של ירדן, שהיה צבא מקצועי ביותר שאומן על ידי הבריטים. הלגיון החל בהרעשה כבדה מאזור עבר הירדן על קיבוץ גשר ומצודת נהריים. קרב זה התנהל מ-27 עד 30 באפריל. הלגיון גם נטל חלק בהתקפה על גוש עציון, וב-13 במאי, יום לפני הכרזת המדינה, נפל כפר עציון ו-242 חברי הקיבוץ ולוחמי הפלמ"ח והחי"ש נהרגו תוך כדי הקרבות, כשחלקם נורו למוות לאחר שנכנעו לכוחות הלגיון ולערביי האזור. חטיבת הראל של הפלמ"ח פתחה ב-8 במאי במבצע מכבי נגד צבא השחרור הערבי ששהה לאורך כביש ירושלים ובאזור לטרון על מנת לפתוח את הדרך לירושלים. למרות קרבות ממושכים ומספר גדול של הרוגים נשארה הדרך לירושלים חסומה ולטרון עברה לבסוף ללגיון הירדני.
בדרום נכנס הצבא המצרי לעזה ב-15 במאי והחל להתקדם בשני טורים: לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב ודרך באר שבע לחברון ולירושלים. ביד מרדכי נערך קרב קשה, אך הקיבוץ נפל לאחר חמישה ימי לחימה.
פיטורי הרמ"א והקמת צה"ל
עוד ב-1947 חתר דוד בן-גוריון לביטול המפקדה הארצית שניהלה את "ההגנה", על מנת שלא לערב גוף אזרחי בניהול המקצועי של הצבא. ב-2 במאי 1948 שלח לרמ"א (ראש המפקדה הארצית) ישראל גלילי מכתב המודיע על סיום כהונתו וזה נכנס לתוקף למחרת. אולם גלילי היה מוערך מאוד בקרב חברי המטכ"ל. החלטה זו, יחד עם החלטה נוספת להעדיף את יוצאי הצבא הבריטי, שהתבטא במינוי מרדכי מקלף למפקד פיקוד מרכז, עוררה זעם אצל ראשי אגפים במטכ"ל והם הגישו לבן-גוריון מכתב המאיים בהתפטרות אם גלילי לא יוחזר. מרד גנרלים זה הסתיים במינוי גלילי לעוזר שר הביטחון במקום תפקידו הקודם.
תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, פורסמה על ידי הממשלה הזמנית ב-26 במאי 1948 "פקודת צבא-הגנה לישראל", שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר, והמפקדה הארצית שלו פוזרה. צה"ל הוקם ב-26 במאי 1948. חברי מטכ"ל "ההגנה" המשיכו לשרת בתפקידיהם במטכ"ל צה"ל (כשרמטכ"ל "ההגנה" יעקב דורי הפך לרמטכ"ל הראשון של צה"ל), חטיבות "ההגנה" הפכו לחטיבות צה"ל והשירותים השונים של הארגון הפכו לחילות צה"ל.
חילות צה"ל שהוקמו על בסיס יחידות ארגון "ההגנה" היחידה בהגנה החיל בצה"להערותחטיבות חיל השדה והפלמ"ח חיל הרגלים 7 חטיבות הרגלים של החי"ש ו-3 חטיבות הפלמ"ח התארגנו ככוח מגויס החל מנובמבר 1947 שירות האוויר חיל האוויר שירות האוויר הוקם בנובמבר 1947פלי"ם, השירות הימי חיל הים הפלי"ם הוקם ב-1941. השירות הימי החליף אותו בסוף 1947שירות ההנדסה חיל ההנדסה שירות ההנדסה הוקם ב-1947, בשיתוף יוצאי חיל ההנדסה המלכותי הבריטישירות הידיעות (ש"י) חיל המודיעין הש"י הוקם ב-1940שירות המשוריינים (שמ"ש) חיל השריון שירות המשוריינים הוקם בפברואר 1948, ובמאי הוקמה חטיבה 8שירות התותחנים חיל התותחנים השירות הוקם במרץ 1948שירות הקשר חיל הקשר שירות הקשר הוקם ב-1937מחלקת החימוש (מח"ש) חיל החימוש מחלקת החימוש הוקמה ב-1941. בינואר 1948 שולבה באגף האפסנאות וכונתה שירות החימושהשירות הרפואי (ש"ר) חיל הרפואה שירותי רפואה מקומיים של ההגנה החלו בשנת 1925, ובסוף 1947 הוקם השירות הרפואימחלקת האפסנאות חיל הלוגיסטיקה מחלקת האפסנאות הוקמה ב-1944, אגף האפסנאות (אג"א) הוקם ביולי 1947
הגיוס וההשבעה לארגון
שמאל|ממוזער|200px|שבועת ההגנה
חברי "ההגנה" באו מכל שדרות היישוב. רוב המגויסים היו קשורים אל תנועת העבודה בארץ ישראל. רבים מהם היו חברים קודם לגיוסם אליה בארגונים: "השומר", "הגדודים העבריים" ו"גדוד העבודה". הנסיבות והתנאים לקבלה לארגון השתנו במשך השנים. בשנות השלושים היו אנשי "ההגנה" בודקים את המועמד. כאשר היה חשש או חשד מסוים שהאדם נוטה לתנועה הרוויזיוניסטית, או נמצא קשר בינו לבין האצ"ל והלח"י, היו מציבים למועמד אדם שתפקידו היה לעקוב אחריו ולאסוף מידע.
טקס השבעה הונהג ב"הגנה" מאז שנות העשרים. מרכיביו היו דומים לטקס ההשבעה שהתקיים בארגון "השומר". המגויסים היו מוזמנים אל אתר נבחר, ובנוכחות מפקדים נשבעו בהחזיקם ספר תנ"ך ואקדח. בשנות הארבעים שונו הנהלים והמצטרפים הושבעו שבועה כללית ושבועה על נשק.
טקסי ההשבעה של הנוער נערכו בצורה חשאית, בדרך כלל בערבים בבתי הספר. מקומות הפעילות וההשבעה נקראו בשם קוד "המקל" (ראשי תיבות: מקום לימוד). לכל קבוצה היה שם קוד "מקל" עם תוספת של אות מאותיות הא"ב. למשל "מקל ט"ו" (=מקל מספר 15).
להלן נוסח השבועה משנת 1934 עליה חתם המועמד שנמצא ראוי:
"הנני מצהיר, כי מתוך התנדבות אישית והכרה חופשית אני נכנס לארגון ההגנה העברי בארץ ישראל.
הנני נשבע לשמור אמונים כל ימי חיי לארגון ההגנה, לחוקתו ולתפקידיו, כפי שהוגדרו באשיותיו על ידי הפיקוד העליון.
הנני נשבע לעמוד כל ימי חיי לרשותו של ארגון ההגנה, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג את עול משמעתו, ולפי קריאתו להתגייס לשירות פעיל בכל עת ובכל מקום, לציית לכל פקודותיו ולמלא את כל הוראותיו.
הנני נשבע להקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנה ולמלחמה על עמי ועל מולדתי, על חרות ישראל וגאולת ציון."
האדם נחשב לחבר הארגון לאחר שחתם על ההצהרה הבאה:
"הוקראו לפני אשיות ארגון ההגנה והנני מכיר בהם ומקבל אותם עלי מרצוני החופשי ובהחלט.
הנני מתחייב להיות נאמן ומסור לכל ענייני ההגנה ולחבריה כל ימי חיי.
הנני מקבל עלי את משמעת הארגון ומתחייב לציית באופן מוחלט לפקודות המפקדים המוסמכים.
הנני מתחייב לשמור בסודיות את כל ענייני ההגנה כל ימי חיי ובכל מצב שהוא".
לקראת קיום טקסי ההשבעה היה האחראי דואג לכיסוי החלונות כך שמבחוץ לא יהיה ניתן לראות את הפעילות בפנים. במרכז היה מוצב שולחן עליו הונחו ספר התנ"ך והאקדח.
במרוצת הזמן הונהגו טקסי השבעה קבוצתיים. הקבוצה הייתה כולה מושבעת את השבועה הכללית ולאחר מכן היו קוראים לכל אחד בנפרד שהיה נשבע את שבועת הנשק על האקדח והתנ"ך. נוסח שבועת הנשק:
"בנשק זה המופקד בידי על ידי ארגון ההגנה בארץ ישראל, אלחם באויבי עמי, בעד מולדתי, בלי כניעה, בלי רתיעה ובמסירות נפש".
אמצעי הסברה של ההגנה
שמאל|ממוזער|230px|החומה, עלון קיר של "ההגנה" ממרץ 1947 מוקדש לזכר ברכה פולד
שמאל|ממוזער|220px|הגיליון המחתרתי של "במחנה" מ-1941
בראשית שנות השלושים פתחה ההגנה בפעולות הסברה והעברת מידע לאנשי היישוב. היא הוציאה באופן לגאלי את כתב העת הצבאי "מערכות" ובאופן בלתי לגאלי את "במחנה", שראה אור לראשונה בדצמבר 1934 והיה בעל השפעה רבה בארץ, ומ-1947 היה לביטאונה הרשמי ולאחר מכן לעיתון צה"ל. השבועון הפוליטי "אשנב" ראה אור מ-1941 ועד 1947, בעריכת ברל כצנלסון ואליעזר ליבנה וסיפק ידיעות שנפסלו על ידי הצנזורה. במרץ 1940 הקימה "ההגנה" את תחנת הרדיו המחתרתית שלה – "קול ישראל". כמו כן, מ-1945 ועד הקמת המדינה הוצא עלון-קיר שראה אור באופן בלתי סדיר ונקרא "החומה". אמצעים אלה נועדו להעמיק את תמיכת הציבור ב"הגנה" ובמוסדות ההנהגה של היישוב, ולשמש למטרות גיוס האנשים לארגון ולפעולותיו השונות.
ייצוגיה בתרבות הישראלית
הייצוג התרבותי הבולט ביותר של יוצאי "ההגנה", ובעיקר יוצאי הפלמ"ח, התבטא ביצירותיהם של סופרי דור תש"ח, שכתבו רומנים, שירים ומחזות המבוססים על חוויותיהם מהשירות בהגנה ובפלמ"ח, בעיקר על תקופת מלחמת העצמאות בה השתתפו. ספרות זו העדיפה את הסגנון הריאליסטי ופתחה את התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית. יוצריה הדגישו את דמות הצבר יליד הארץ, שתואר כ"אדם חדש, בריא, צעיר, יפה, חילוני, יוצר חברה חדשה ועולם חדש". דמות זו, ששניים ממייצגיה הידועים ביותר הוא דמותו של אורי הפלמ"חניק ב"הוא הלך בשדות" של משה שמיר או דמותם של לוחמי הל"ה בשיר "הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי, מוכנה להקריב את חייה למען הכלל ובעיקר למען הקמת המדינה.
אולם ספרות זו לא הייתה רק הירואית. היא התייחסה לבעיות האדם היחיד ובעיות הנוער בארץ, בשאלות כמו קבלת דין החברה מול התמרדות והסתייגות ממחיר הדמים של המלחמה. ניתן לראות מגמה זו ברומן הנודע "ימי צקלג" של ס. יזהר, שחלק מגיבוריו, לוחמי תש"ח, חשים תחושות בלבול וריקנות אידאולוגיים.
יוצר בולט שכתב על "ההגנה" והפלמ"ח ושאינו נמנה עם חבורת "דור תש"ח" אלא שימש כ"צופה מהצד" היה נתן אלתרמן. הוא חיבר מספר שירי הלל ללוחמים הצעירים המוכנים להקריב מעצמם, כמו ב"מגש הכסף", "ליל חניה" ו"מסביב למדורה", או "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" אותו כתב על גיבורי ההעפלה. את הצער על נופלי תש"ח הוא ביטא למשל בפזמונו "אליפלט".
על יחידות "ההגנה" נכתבו פזמונים ידועים, כמו "הטנדר נוסע" (על המשמר הנע), "זמר הפלוגות" (על פלוגות השדה) ושירי ימאים לפלי"ם: "זמר לספינה", "שושנה שושנה", "שיר הקפיטן" ו"רותי". היוצר חיים חפר כתב פזמונים רבים לפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות הקים את הלהקה הצבאית הראשונה בארץ – הצ'יזבטרון. הלהקה זכתה לפופולריות רבה בקרב הלוחמים ושיריה היו הומוריסטיים, שתיארו את ההווי ה"צברי" של הפלמ"ח (כמו בפזמונים "צ'יזבאט", "הפינג'אן", "מוטי", "היי הג'יפ") לצד שירים נוגים כמו "הן אפשר". לצידה בעת מלחמת העצמאות הופיעה בחי"ש ובחטיבת גבעתי להקת החישטרון, ששיריה (כמו "אל נא תאמר לי שלום", "האמיני יום יבוא" ו"שחרחורת") היו פחות 'צבריים' ודמו למוזיקת ריקודים סאלונית.
הספר נערי המחתרת של אסתר שטרייט-וורצל משנת 1993 מתמקד בסיפורם של תלמידי תיכון שיצאו בלילות, בחשאי, להילחם בבריטים במסגרת "ההגנה".
מוזיאון ההגנה בשדרות רוטשילד בתל אביב מציג את תולדות הארגון. כמו כן מצויים מוזיאונים במכון איילון ברחובות ששימש כמפעל לייצור תחמושת, מוזיאון חוסמסה בחולון, מוזיאון הפלמ"ח בתל אביב, מוזיאון הרעות ליד מצודת כ"ח בגליל, מוזיאון חאן שער הגיא בדרך לירושלים ומוזיאון ההעפלה בחיפה. שם הארגון מתנוסס ברבים מרחובות הערים בישראל. חלק מהאתרים שבהם פעלה ההגנה מצוינים באנדרטות ושלטי רחובות.
בול יום הזיכרון ה'תש"ף (2020) הוקדש לארגון "ההגנה", במלאת 100 שנה להיווסדו. בשלושת הבולים נראית תרומת ההגנה לביטחון (לוחמי תש"ח), להתיישבות (חומה ומגדל) ולהעפלה (הורדת מעפילים לחוף).
גלריה
מפקדי "ההגנה" המרכזיים
שמאל|ממוזער|300px|סגל הפיקוד העליון של צה"ל (רובם ככולם אנשי "ההגנה") אחרי טקס ההשבעה ביום 27 ביוני 1948 על ידי בן-גוריון ובמעמד ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ארגון "ההגנה" (טקס ההשבעה שכלל יחידות צה"ל נערך למחרת היום).
עומדים מימין: ישראל עמיר, שמואל אדמון, מרדכי מקלף, מישאל שחם, גרשון זק, מיכאל בן גל, אורי יפה, יצחק שדה, משה כרמל, שמעון אבידן, משה צדוק, דן אבן, שלמה שמיר, דוד שאלתיאל
יושבים מימין: יגאל אלון, יוחנן רטנר, ישראל גלילי, פולה בן-גוריון, דוד בן-גוריון, לוי אשכול, יוסף יעקבסון, צבי איילון, יוסף אבידר
שורה קדמית מימין: אליהו בן חור, יגאל ידין, נחמיה ארגוב, יחזקאל סהר, שלום עשת
250px|ממוזער|300px|מימין לשמאל: מתי פלד, ישראל עמיר, מאיר עמית, שמעון פרס, ישראל גלילי, הנשיא יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, יעקב דורי, שאול אביגור, חיים לסקוב
ל"הגנה" היו מפקדים רבים, להלן מוצגים מפקדיה המרכזיים והבולטים:
מפקדים בכירים
אליהו גולומב: נחשב למפקד הבלתי רשמי של "ההגנה", שמפקדתה מוקמה במשך שנים רבות בביתו.
יוסף הכט: מפקדה הראשון של "ההגנה". עמד בראש ועד ההגנה הארצי בשנים 1922–1931 וריכז בידיו סמכויות רבות בארגון, עד להקמת המפקדה הארצית.
יעקב דורי: רמטכ"ל "ההגנה" בשנים 1939–1945. בשנים 1946–1947 עמד בראש משלחת "ההגנה" בארצות הברית שעסקה ברכש נשק לקראת המלחמה. בשובו ב-1947 חזר לתפקידו הקודם והיה לרמטכ"ל הראשון של צה"ל עד סוף 1949.
יצחק שדה: מקים הפלמ"ח ומפקדו עד 1945, מפקד פלוגות השדה והפלוגות המיוחדות. רמטכ"ל "ההגנה" בשנים 1945–1947.
יוחנן רטנר: ראש המפקדה הארצית הראשון של "ההגנה" בשנים 1937–1939.
יעקב ריזר: ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1939–1941.
משה סנה: ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1941–1946.
זאב שפר: ממלא מקום ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1946–1947.
ישראל גלילי: ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1947–1948.
אנשי פיקוד ומעש נוספים
שאול אביגור: ראש המוסד לעלייה ב', הקים את הש"י (שירות הידיעות) והר"ן (ריגול נגדי).
יוסף אבידר: סגן ראש המטה הכללי בהגנה.
אברהם איכר: ממיסדי "ההגנה", מילא תפקידי הדרכה רבים ונחשב לאחד ממניחי היסודות למרכז ההדרכה של "ההגנה". לאחר פרוץ המרד הערבי פעל כקצין קישור בין הסוכנות היהודית למשטרה הבריטית. ממקימי "משמר החופים".
יגאל אלון: סגן מפקד הפלמ"ח עד שנת 1945, ולאחר מכן היה במשך שלוש שנים מפקדו. פיקד על מבצעים רבים במלחמת העצמאות.
יהודה ארזי: ממקימי הר"ן (ריגול נגדי) והש"י (שירות ידיעות).
מאיר מרדור: מפקד הרכש (1944)
ארתור בירם: אחד מהאישים המשפיעים ביותר על החינוך בארץ. הקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת "ההגנה".
יהודה בן-דוד: ממקימי ומפקדי בסיסי ארגון "ההגנה" באירופה ובצפון אפריקה.
אורי ברנר: איש פלגות הלילה המיוחדות (Special Night Squads – SNS), סגן מפקד הפלמ"ח בשנים 1945–1948.
יהושע גלוברמן: חבר המטה הארצי של "ההגנה", פעל להקמת יישובי חומה ומגדל, המשפיע הגדול ביותר על תורת הלחימה של "ההגנה" ומפקד החי"ש.
דב הוז: ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ ישראל, ממייסדי "ההגנה" וחבר הוועד המרכזי שלה.
ניוטה הלפרין: מפקדת הגדוד הראשונה במסגרת "ההגנה", גדוד החברות בתל אביב.
שמעון וסרמן: חבר ההגנה בחיפה. מפקד פלוגת הסטודנטים ותלמידי בית הספר הריאלי. ממפקדי הארגון בתל אביב ובגליל העליון בשלהי שנות ה-20. נציג הפועל המזרחי במפקדה הארצית בשנים 1938–1948.
יגאל ידין: חבר מטה "ההגנה" (1945–1948), ראש לשכת התכנון. בזמן מלחמת העצמאות עמד בראש אגף מבצעים במטכ"ל.
דוד נמרי: סגן מפקד הפלמ"ח. סגן מפקד המוסד לעלייה ב', האחראי להורדת המעפילים בחופי הארץ ויוזם מבצע "עליית כנף".
יוסף יזרעאלי: מיוזמי "הצופים העבריים" של ההסתדרות בארץ ישראל. חבר המטה הכללי של "ההגנה". ממקימי משרד הביטחון.
משה כרמל: קצין גדנ"ע ארצי (1943), מפקד הגליל התיכון (1945), מפקד חיפה (1947) ומפקד החזית הצפונית במלחמת העצמאות. בפיקודו שוחרר הגליל ונכבשו חיפה ועכו הערביות.
חיים סלבין: הבריח מחו"ל מכונות לייצור נשק. מנהל התעשייה הצבאית בשנים 1940–1945.
יעקב פת: מפקד מחוז חיפה, ובהמשך מפקד אזור ירושלים.
זכריה קיקיון: ממפקדי ההגנה בתל אביב. נחטף בעקבות חטיפתו של אליהו רפפורט כקלף מיקוח ולבסוף שוחרר בתמורה לשחרור רפפורט.
אהרן ואפרים קציר: היו אחראים על הצד המדעי במחלקת המחקר של "ההגנה", פיתחו כלי נשק רבים בעזרתו של אלכס קינן.
זרח שבץ (שוועץ): מפקד "ההגנה" בבני ברק. כינויו היה "יפה", על שם בתו הבכורה.
סעדיה שושני: ממייסדי "ההגנה" האזרחית בתל אביב, חבר המפקדה העליונה הארצית.
יקותיאל שבח: מפקד יחידת "ד"ר מילר", הסליקר הראשי של חיפה והצפון.
לקריאה נוספת
בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרכים א-ג [בשמונה חלקים], תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת עם עובד, 1972–1954.
יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
נחום בוגנר, מחשבה צבאית ב"הגנה": יוחנן רטנר, יהושע גלוברמן, יצחק דובנו, המרכז לתולדות כוח המגן ה"הגנה", 1998.
יואב גלבר, שורשי החבצלת: המודיעין ביישוב, 1947–1918. א-ב, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992.
יואב גלבר, ניצני החבצלת: המודיעין במלחמת העצמאות, 1949–1948, א-ב, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000.
יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות "ההגנה", ירושלים: הוצאת כרטא, 1991.
מרדכי נאור, לקסיקון כח המגן – ההגנה, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992.
שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק א: 1945–1943", ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 1, אביב תש"ע, עמ' 1–129.
שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק ב: 1948–1945", ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 2, קיץ תשע"ח, עמ' 1–312.
שמרי סלומון, "בין 'השומר' ל'הגנה': החלטת ועידת 'אחדות העבודה' על הקמת 'הסתדרות ההגנה', 15 ביוני 1920", עלי זית וחרב, כרך כ, 2020, עמ' 117–148.
יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979.
מאיר פעיל, מן ה"הגנה" לצבא הגנה, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979.
מרדכי פרידמן, היחידות הדתיות ב'הגנה' ובפלמ"ח (עיונים במחתרות ובמרי של המכון לחקר המחתרות ע"ש מנחם בגין, 10), אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן; האגף לתרבות תורנית, , תשס"ה-2005.
גרשון ריבלין (עורך), עלי זית וחרב, משרד הביטחון, 1990.
יגאל שפי, סיכת מם-מם: המחשבה הצבאית בקורסים לקצינים ב"הגנה". משרד הביטחון – ההוצאה לאור והמרכז לתולדות כוח המגן ה"הגנה", 1991.
עלי זית וחרב: סוגיות בתולדות ביטחון היישוב העברי ומדינת ישראל, כרכים א'–כ', המרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 1990–2020.
ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: 100 ל'הגנה', כרך כ', ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2020.
יהודה בן דוד, שליחות ה"הגנה" באירופה, המרכז לתולדות כוח המגן ותג, 1995.
שאול דגן, הפו"ש - פלוגות השדה של ארגון ה"הגנה", המרכז לתולדות כוח המגן ומשרד הביטחון, 1995.
יעקב מרקוביצקי, גחלת לוחמת - גיוס חוץ לארץ במלחמת העצמאות, המרכז לתולדות כוח המגן ומשרד הביטחון, 1995.
צפרירה דין, כוח לעשות חיל, הוצאת מודן, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2024
ניר מן, משה סנה מנהיג המרי העברי''', בן-שמן: מודן – משרד הביטחון, 2024
קישורים חיצוניים
הארכיון לתולדות ההגנה
שמרי סלומון, "הקמת 'ההגנה', 15 ביוני 1920", בלוג מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
70 שנה ל"הגנה", "דפי אלעזר" מס' 13, יום עיון, הוצאת יד דוד אלעזר, מאי 1990
בנו רותנברג, אוסף תצלומים של ההגנה, גנזך המדינה
יוסי דגן, ארץ־ישראל של האזנות וצפנים: מודיעין התקשורת בשירות ההגנה 1948–1929 באתר צה"ל.
עזרא נשרי, ההגנה מול הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור מערכות הגנה, יוני 2020.
תומר דרור, ראשיתה של קבוצת קדם ושילובה בארגון ההגנה בתל אביב, הוצאת מערכות, יולי 2020
אוניות הנשק במפעל הרכש, ב-אתר הפלי"ם ההעפלה והרכש
ה"הגנה" - הצבא של המדינה שבדרך - 100 שנה להקמתה, יוטיוב, וידאו צוות - ארגון גמלאי צה"ל, 12 באפריל 2021
תומר דרור, ראשיתה של קבוצת קדם ושילובה בארגון ההגנה בתל אביב, מערכות, דצמבר 2020 טבת תשפ"א
אפרים לפיד, יגאל אלון – מפקד למופת של יכולת צבאית ותבונה מדינית, IsraelDefense, 25.02.2024
אפרים לפיד, ההסברה ב"הגנה" – מקור ההשראה להשפעה ב"חרבות ברזל", ביקורת על ספרה של צפרירה דין, IsraelDefense, 11.4.2024
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: זמר הפלוגות - העם וחפירות חייו, גלי צה"ל, 31.7.2024
100 שנה לארגון ה"הגנה", חלק א', במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
100 שנה לארגון ה"הגנה", חלק ב', במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:מחתרות בארץ ישראל
ההגנה
קטגוריה:צה"ל: היסטוריה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו | 2024-10-03T20:48:13 |
הומיאותרמיות | ממוזער|חום הגוף של יענים ע"פ מצלמה תרמית
הומיאותרמיות היא תכונה של בעל חיים המתבטאת ביכולתו ולווסת את טמפרטורת גופו ולשמור על רמתה היציבה ללא תלות בתנאי הסביבה, באמצעות תהליכים בתוך הגוף. רק שתי מחלקות בממלכת בעלי החיים מתאפיינות בתכונה זו, והם העופות והיונקים.
התכונה ההופכית לתכונה זו היא פוקילותרמיות – טמפרטורת גוף משתנה בהתאם לתנאי הסביבה ("דם קר"). קבוצת בעלי החיים ההומיאותרמים היא פוליפילטית.
מקור החום בגוף
ממוזער|דובים לבנים. רק החום שלהם מאפשר להם לשרוד בקטבים
יצורים הומיאותרמיים הם בעלי קצב מטבוליזם גבוה, שמייצר חום רב בתוך הגוף. כמחצית מהחום מקורו בנשימה תאית, תוך כדי בנית מולקולות ATP, משום שלתהליך ניצול הגלוקוזה יש יעילות של 50% בלבד. 50% נותרים משתחררים בצורת אנרגיית חום. מולקולות ה-ATP מספקות אנרגיה לתהליכים הפיזיולוגיים והמטבוליים בגוף וגם בשלב זה הנצילות האנרגתית היא 50%, והשאר נפלט בצורת חום. ולכן, כדי שתישמר סביבה פנימית קבועה מבחינת טמפרטורה, אצל בעלי חיים אלה התפתח מנגנון לפליטת חום, אפילו כאשר הם נמצאים בסביבה בעלת טמפרטורה גבוהה.
ויסות חום הגוף בתנאי חום
כאשר טמפרטורת הגוף עולה, דם חם זורם דרך ההיפוטלמוס הקדמי. סיבים היוצאים ממנו אל גזע המח ומשם אל מח השדרה מעוררים את המערכת העצבים הסימפתית ואת השרירים הרצוניים. סיבים אחרים מובילים אל אל מרכזי הלב והנשימה במח המארך. התוצאה של כלל גירויים אלה היא פעילות פיזיולוגית מסוגים שונים, הגורמת לירידת טמפרטורת הגוף.
התרחבות כלי הדם ההיקפיים, שגורמת לקרינת חום אל מחוץ לגוף. הגברת זרימת הדם לאזורים היקפיים גם מעלה את הולכת החום לסביבה.
עליה בהזעה
ירידה בקצב המטבוליזם- להקטנת הצטברות החום בגוף
עליה בקצב הנשימה, להוצאת האוויר החם מהריאות
ישנן גם התאמות התנהגותיות הבאות לידי ביטוי בתנאים אלה והם כוללים הסתתרות במחילות, שהיה במקומות מוצלים ועוד
ויסות חום הגוף בתנאי קור
ויסות חום הגוף בתנאי קור מבוקר על ידי ההיפוטלמוס האחורי, המפעיל מנגנון הפוך לזה המתקיים בתנאי חום.
התכווצות כלי הדם ההיקפיים ועל ידי כך צמצום זרימת הדם ההיקפית
מנגנון של זרימת נגדית בכלי דם, המצמצמת איבוד חום לסביבה
עליה במטבוליזם
ירידה בקצב הנשימה
הרעדת שרירים
התפתחות שכבת שומן עבה, תת-עורית
תרדמת חורף המלווה בירידה במטבוליזם
אבולוציה של הומיאותרמיות
תכונה זו הופיעה כנראה בחלק המאוחר של עידן הטריאס, לפני 223 מיליון שנה. תקופה זו התאפיינה בשינויים תכופים בטמפרטורות גלובליות, וזו גם הייתה תקופה עם הרבה לחות באוויר. תנאים אלה הפעילו לחץ אבולוציוני על בעלי החיים. החוקרים משערים שתכונת ההומיאותרמיות התפתחה תוך פרק זמן של מיליון שנה. זו נחשבת תקופה קצרה במונחים של שינויים אבולוציוניים.
הומיאותרמיות דורשת אומנם השקעת אנרגיה רבה יותר לקיום היום-יומי, אך מצד שני מאפשרת פעילות בלילות, בהן אין מקור חום חיצוני זמין. בנוסף, היא אפשרה ליצורים הומיאותרמיים לחיות באזורים קרים, בתנאים אשר יצורים פויקילותרמיים אינם יכולים להתקיים בהם.
ראו גם
טמפרטורת גוף נורמלית
כלל הסה
קירור
בעלי דם חם
בעלי דם קר
מנגנון זרימה נגדית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים | 2024-08-01T02:20:13 |
אנטרקטיקה | REDIRECT אנטארקטיקה | 2015-09-26T11:06:25 |
תאוריית הכל | הפניה התאוריה של הכול | 2011-08-09T15:42:16 |
התחממות עולמית | ממוזער|שמאל|300px|השוני בטמפרטורות הממוצעות ברחבי העולם משנת 2011 עד שנת 2020, ביחס לממוצע הטמפרטורות בין השנים 1951–1980, לפי מכון גודארד ללימודי החלל של נאס"א
שמאל|ממוזער|300px|הנפשה המציגה את השינויים בטמפרטורה בין השנים 1880 עד 2017ההתחממות העולמית, או ההתחממות הגלובלית, היא עלייה בטמפרטורה הממוצעת של פני השטח של כדור הארץ. תהליך זה החל בהדרגה כתוצאה מהמהפכה התעשייתית, והוא מתרחש בקצב חסר תקדים – במשך פחות מ-50 שנה הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עלתה במעלת צלזיוס אחת. ההתחממות העולמית היא אחד ההיבטים של שינוי אקלים, שניתן למצוא לו עדויות במדידות טמפרטורה וכן בתצפיות על השפעות שונות של ההתחממות. על אף שבתקופות גאולוגיות קודמות אפשר להבחין בתקופות התחממות אחרות, המונח מתייחס בדרך כלל לעלייה הנצפית בטמפרטורת האוויר והאוקיינוסים מאז תחילת המאה ה-20, שנגרמת בעיקר כתוצאה מפליטת גזי חממה בשל הכלכלה מבוססת-התיעוש המודרנית. נהוג להשתמש במונחים "ההתחממות העולמית" ו"שינוי האקלים" לתיאור אותה תופעה, אבל "שינוי האקלים" כולל גם את "ההתחממות העולמית" ואת השפעותיה, כמו שינויים במשטר המשקעים, שמשתנים לפי המיקום הגאוגרפי. הרבה מהשינויים הנצפים באקלים מאז שנות החמישים של המאה ה־20 נחשבים לחסרי תקדים מאז שהחלו למדוד את הטמפרטורה בצורה ישירה, או מאז כמה מאות מיליוני שנים, לפי מדידות סמנים פלאו-קלימטולוגיות.שמאל|ממוזער|350px|ההבדל בטמפרטורה העולמית הממוצעת (בפני השטח) מ-1880 ועד 2020, ביחס לממוצע בשנים 1951–1980
ב־2013, סיכם דו"ח ההערכה החמישי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) כי "סביר מאוד (95%–100%) שהשפעת האדם היא הגורם המרכזי להתחממות הנצפית מאז אמצע המאה העשרים". ההשפעה האנושית הגדולה ביותר נובעת מפליטת גזי חממה כמו פחמן דו-חמצני, מתאן וחמצן דו-חנקני. על פי התחזית הסבירה ביותר המוצגת בדו"ח הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) לשנת 2021, תעלה הטמפרטורה עד סוף המאה ה-21 בעוד 1.6 מעלות צלזיוס, כלומר 2.7 מעלות יותר מממוצע הטמפרטורה בשנים 1850–1900. ממצאים אלו זכו להכרה בקרב האקדמיות הלאומיות למדעים של המדינות המתועשות הגדולות ואינם שנויים במחלוקת בשום גוף מדעי בעל מעמד לאומי או בינלאומי . אולם למרות הקונצנזוס המדעי באשר להתחממות העולמית ובאשר לסיבותיה, בקרב הציבור הרחב (ובעיקר בקרב קבוצות שמרניות) קיימת הכחשה של ההתחממות העולמית או לפחות הכחשה של סיבותיה.
השפעותיה של ההתחממות העולמית כוללות את עליית גובה פני הים, שינויים בכמויות המשקעים ובאופן פיזורם. שינויים אלו עלולים גם להגדיל את התדירות ואת העוצמה של אירועי מזג אוויר קיצוניים, כמו שיטפונות, בצורות, גלי חום והוריקנים, לגרום למדבור, להקטין את כמות המים הזורמים בנחלים בקיץ, או לתרום להכחדת מינים ביולוגיים שנתונים כבר היום בסכנת הכחדה. ההשפעות של שינוי האקלים על בני האדם הן, בין היתר, איום על הביטחון התזונתי בשל ירידה בתנובות החקלאיות, נטישה של אזורים מיושבים ונזק לתשתיות שנגרם מעליית מפלס פני הים. העליות הקיצוניות ביותר בהתחממות פני השטח של הכדור נמצאות באזור הארקטי, ושם הן גורמות לנסיגה של קרחוני יבשה, קרחוני ים, וקפאת-עד (פרמפרוסט). בדרך כלל, טמפרטורות גבוהות יותר מביאות ליותר גשם ושלג, אולם במספר אזורים הן גורמות לבצורת או להתגברות שיטפונות ושרפות יער. השפעות סביבתיות כוללות הכחדה של מערכות אקולוגיות או הגירה שלהן. המערכות האקולוגיות שנמצאות באיום מיידי הן שוניות האלמוגים, מערכות אקולוגיות הרריות , ומערכות אקולוגיות באזור הארקטי . מפני שלמערכת האקלים יש הרבה "אינרציה" וגזי החממה יישארו באטמוספירה לזמן רב, השינויים האקלימיים והשפעותיהם ימשיכו להתבטא יותר ויותר אפילו אם פליטות נוספות של גזי חממה יופסקו.
הקונצנזוס המדעי כי ההתחממות העולמית היא תוצאה של פליטה מעשה ידי אדם של גזי חממה, הוביל ללחץ על פוליטיקאים בעולם לנקוט צעדי חקיקה שיצמצמו את השימוש במקורות אנרגיה מתכלים, יעודדו מעבר לשימוש במקורות אנרגיה חלופיים, ובאופן כללי יפחיתו את חותם הפחמן (כלומר, כמות גזי החממה הנפלטים) של מדינות העולם.
שנת 2023 הייתה השנה החמה ביותר מאז תחילת המדידות בשנת 1850, ותשע השנים האחרונות ניצבות בראש רשימת שנים אלה. הטמפרטורה בשנה זו הייתה גבוהה ביותר ממעלת אחת מהטמפרטורה הממוצעת בשנות ה-70. קיץ 2024 היה הקיץ החם ביותר מאז תחילת המדידות.
בעקבות השפעתו הרבה של האדם על כדור הארץ, ובפרט על האקלים, יש שהציעו לכנות את התקופה מהמאה ה-19 ואילך כתקופה גאולוגית הנפרדת מההולוקן בשם "אנתרופוקן".
ב-23 בינואר 2020 הוזזו מחוגי שעון יום הדין ל-100 שניות לפני חצות, המיקום הקרוב ביותר לחצות מאז שנוצר השעון, בין היתר עקב מצב האקלים.
ב-9 באוגוסט 2021 פורסם דוח מיוחד של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים של האו"ם שקבע חד-משמעית ששינויי האקלים הם מעשה ידי אדם. הדוח אף קבע כי התחממות נוספת היא בלתי נמנעת, וכי ניתן למנוע התחממות דרסטית אף יותר על ידי הפחתה ניכרת בפליטת גזי החממה.
טרמינולוגיה
לפני שנות ה-80, כאשר עדיין לא היה ברור אם החימום של גזי חממה היה יותר משמעותי מהקירור של חומר חלקיקי בזיהום אוויר, מדענים השתמשו במונח "שינוי אקלים לא מכוון" (inadvertent climate modification) כשהם התייחסו להשפעה אנושית על האקלים.
בשנות ה-80, המונחים "התחממות גלובלית" ו"שינוי אקלים" נהיו יותר נפוצים. אף על פי ששני המונחים נמצאים בשימוש לסירוגין, בעגה המדעית, "התחממות גלובלית" מתייחס רק לחימום מואץ בפני השטח, ו"שינוי אקלים" מתייחס לכל השינויים במערכת האקלים של כדור הארץ.
לאור הסכנה המתגברת כתוצאה משינויי האקלים, הודיע עיתון הגרדיאן שבכוונתם לבצע שימוש במונחים חלופיים ל"שינוי האקלים". במקומו תינתן עדיפות למונחים "מצב חירום אקלימי", "משבר" או "קריסה". בנוסף, "התלהטות גלובלית" (global heating) תועדף על פני "התחממות גלובלית" (global warming). העורכת הראשית הסבירה: "המונח שינוי אקלים, למשל, נשמע פסיבי ועדין מדי בזמן שהמדענים מדברים על קטסטרופה לאנושות".
טמפרטורת כדור הארץ
שמאל|ממוזער|280px|נתונים היסטוריים של טמפרטורות
רקע: טמפרטורה עולמית ממוצעת
הטמפרטורה על פני כדור הארץ משתנה ממקום למקום, בהתאם לזמן ביום, לפי עונות השנה ובהתאם לגובה מעל פני הים. עם זאת למדעני אקלים יש שיטות להאחדת מדידות הטמפרטורה ממקומות שונים ברחבי העולם כדי להגדיר טמפרטורה עולמית, שהיא הממוצע של הטמפרטורה על־פני כל כדור הארץ לאורך השנה. הנתונים נאספים מאלפי תחנות מטאורולוגיות, מצופים וספינות בעולם. התיעוד הארוך ביותר של מדידת טמפרטורה גלובלית מתחיל ב־1850, אז החלו להשתמש במדחומים כדי למדוד את הטמפרטורה העולמית באופן שיטתי. בנוסף למדידה ישירה באמצעות לוויינים, מדחומים וכו', שיטות כמו חציבת עמודי קרח בקרחונים, ניתוח טבעות עצים, או תיארוך השכבות השונות של הקרח, מאפשרות לשחזר את הטמפרטורה העולמית לאורך התפתחות כדור הארץ, עד טווח של מיליוני שנים לאחור.
ניתן לראות גם תנודות בטמפרטורה העולמית. באלף השנים האחרונות, למשל, ישנה התקופה החמה בימי הביניים המכונה "התקופה החמה של ימי הביניים", תקופה בה האקלים בצפון האוקיינוס האטלנטי, דרום גרינלנד, וחלקים מהאזור הארקטי ומצפון אמריקה התחמם. תקופה אחרת, של התקררות דווקא, אירעה במאות ה-16–19, וידועה בשם "עידן הקרח הקטן". אולם גם בתקופה החמה של ימי הביניים וגם בעידן הקרח הקטן התנודות היו אזוריות, ולא אירעה התחממות או התקררות גלובלית.
מדענים משתמשים בשיטות סטטיסטיות כדי להסיר השפעות של תופעות כמו אי חום עירוני, או שינויים בשיטות המדידה, על הדיוק של מדידות הטמפרטורה.
מגמת ההתחממות
כל תשע השנים 2015–2023 היו חמות יותר מהשנים שקדמו להן מאז שנת 1850, שבה החלו המדידות של טמפרטורת כדור הארץ. מבין שנים אלו שנת 2023 הייתה שנת השיא, והטמפרטורה שנרשמה בה הייתה גבוהה מזו של שנת 2010, שהייתה שנת השיא לפני שנת 2015, ביותר מארבע עשיריות המעלה.
על פי דו"ח הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) לשנת 2021, עלתה טמפרטורת פני כדור הארץ מאז סוף המאה התשע עשרה ועד עתה ב-1.1 מעלות, כאשר ביבשה עלתה הטמפרטורה ב-1.6 מעלות, ובים ב-0.9 מעלות. על פי התחזית הסבירה המוצגת בדוח זה, תהיה הטמפטרטורה בסוף המאה העשרים ואחת גבוהה מהטמפרטורה עכשיו ב-1.6 מעלות, כשמידת העלייה תלויה בדפוס העתידי של פליטת גזי חממה לאטמוספירה.
הטמפרטורה בחלק התחתון של הטרופוספירה עלתה בכ-0.12–0.22 מעלות צלזיוס בעשור מאז 1979.
תנודות במגמת ההתחממות האחרונה
עליית הטמפרטורה איננה רציפה, וישנן תנודות קצרות טווח שמכסות על מגמות ארוכות טווח, ויכולות, באופן זמני, להסתיר את המגמה ארוכת הטווח או לגרום להפרזה בעוצמתה.
דוגמה לתקופה כזו היא השנים 1940–1975, ששררה בהן יציבות יחסית בטמפרטורה. יציבות זו מיוחסת לעלייה בריכוז אירוסולים גופרתיים באטמוספירה, שנגרמה מעלייה בפעילות התעשייתית בסוף מלחמת העולם השנייה. דוגמה נוספת לתקופה כזו היא ההאטה בקצב עליית הטמפרטורה בשנים 1998–2012, שזכתה מידי התקשורת וכמה מדענים לכינוי "הפסקת ההתחממות העולמית". במהלך תקופה זו מאגר החום באוקיינוסים המשיך להתקדם כלפי מעלה ביציבות, ובשנים העוקבות טמפרטורת פני השטח עלתה בפתאומיות. את ההתקדמות האיטית של ההתחממות ניתן לייחס להתחממות והתקררות של האוקיינוס השקט כתוצאה משוֹנוּת טבעית, כמו גם לאירועי אל-ניניו ולה-ניניה, לפעילות שמשית נמוכה, ולמספר התפרצויות געשיות שהוסיפו חלקיקים מחזירי אור שמש לאטמוספירה.
על פי גאווין שמידט , היועץ הבכיר של נאס"א לענייני אקלים, אירועי מזג אוויר קיצוניים מקדימים לעיתים את המודלים.
רקע: אקלים כדור הארץ
הטמפרטורה על פני כדור הארץ נובעת בעיקר ממאזן אנרגטי בין קרינה שמגיעה אל כדור הארץ מהשמש, נבלעת בו ומחממת אותו, לבין קרינה אלקטרומגנטית הנפלטת מכדור הארץ ומקררת אותו. הקרינה שמגיעה מהשמש פרושה על תחום רחב של אורכי גל, אך חלק גדול מעוצמתה הוא בתחום האור הנראה. לפיכך כמות הקרינה הנבלעת על ידי כדור הארץ מושפעת במידה רבה מצבע כדור הארץ כפי שהוא נראה מהחלל. ככל שכדור הארץ בהיר יותר כך יותר קרינה מפוזרת ממנו ואיננה נבלעת בו, וככל שהוא כהה יותר כך קרינה רבה יותר נבלעת בתוכו. הקרינה שנבלעת על ידי כדור הארץ הופכת לאנרגיית חום וגורמת לפליטה של אור באורכי גל תת-אדומים. קרינה זאת נפלטת בחלקה אל החלל אך בחלקה נבלעת באטמוספירה. מכאן שלאטמוספירה ישנו תפקיד כפול במאזן החום של כדור הארץ: מצד אחד היא שקופה לאור הנראה המגיע מהשמש, ומצד שני היא בולעת את הקרינה התת-אדומה הנפלטת מכדור הארץ. אפקט זה נקרא אפקט החממה.
לאפקט העמימות ולאפקט החממה יש תפקיד חשוב בקביעת הטמפרטורה של כדור הארץ. אטמוספירת כדור הארץ מורכבת ברובה מחנקן (78 אחוז) ומחמצן (21 אחוז) – ואולם לגזים אלו בליעה מועטה מאוד בתחום התת-אדום, ומשום כך גזים כבדים יותר, כמו פחמן דו-חמצני, אף שהם מהווים רק פחות מאחוז אחד באטמוספירה, אחראים לעיקר אפקט החממה – וקרויים משום כך 'גזי חממה'. מרכיב נוסף בעל חשיבות בקביעת הטמפרטורה הוא מים והצטברותם כעננים. למים תפקיד כפול בהיותם, מחד, גז חממה, אך מאידך גם מעלים את העמימות של כדור הארץ ובשל כך מנמיכים את הטמפרטורה שלו (כיוון שהם מפזרים את אור השמש ולא מאפשרים לו להגיע אל פני כדור הארץ).
אחת השאלות החשובות במדעי האקלים היא האם הטמפרטורה של כדור הארץ יציבה ומה מידת יציבותה. הרכב האטמוספירה והטמפרטורה הם תוצאה של תהליכים רבים. חלק מתהליכים אלו הם תהליכים של משוב שלילי – כלומר, כאשר הטמפרטורה עולה, מתרחשים תהליכים המורידים את הטמפרטורה שוב, ולהפך – מצב המסייע בייצוב הטמפרטורה. דוגמה למשוב שלילי הוא תפקודם של העננים: ככל שהטמפרטורה עולה כך יותר מים מתאדים ויוצרים יותר עננים, שבשל אפקט העמימות מורידים את טמפרטורת כדור הארץ. חלק מהשינויים הם תהליכים של משוב חיובי, כלומר עלייה בטמפרטורה יוצרת תנאים הגורמים לטמפרטורה לעלות עוד יותר. משוב חיובי הופך את הטמפרטורה של כדור הארץ ליציבה פחות, כלומר מביא לשינויים חדים יותר בטמפרטורה העולמית.
גורמי התחממות כדור הארץ
שמאל|ממוזער|250px|מגמות גזי חממה
שמאל|ממוזער|250px|ההשתנות המתואמת של כמות הפחמן דו-חמצני באטמוספירה והטמפרטורה העולמית ב-650,000 השנים האחרונות
280px|שמאל|ממוזער|250px|פליטות גזי חממה שמקורן בפעילות אנושית על פי סקטורים שונים, נכון לשנת 2000
גזי חממה
במאתיים וחמישים השנים האחרונות נצפתה עלייה בכמות של פחמן דו-חמצני ושל גזי חממה נוספים באטמוספירה, שהביאה להגברת אפקט החממה. דו"ח IPCC קובע כי פעילות אנושית היא המקור העיקרי לגידול בכמות גזי החממה, בעיקר כתוצאה משחרור גזים אלו לאוויר בעת שריפת דלקים מאובנים לצורך הפקת אנרגיה וכתוצאה מפעילות תעשייתית וחקלאית וכן כתוצאה משריפת ביומסה, בעיקר כחלק מבירוא יערות. שתי תצפיות מרכזיות קושרות את הגידול בכמות גזי החממה לפעילות האדם. התצפית הראשונה היא המתאם בין כמות פליטת גזי חממה ממקור אנושי בחמישים השנים האחרונות והעלייה בריכוז גזי חממה באטומיספירה. התצפית השנייה היא השינוי באיזוטופים יציבים של הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה, המצוינת בחותמת ברורה של שריפת דלקים מאובנים (אפקט סוס).
גזי חממה כמו פחמן דו-חמצני (CO2) ומתאן (CH4), אף שהם מהווים שבריר מכלל האטמוספירה (פחמן דו-חמצני מהווה כ-0.04 אחוז בלבד), הם בעלי תפקיד חשוב בקביעת הטמפרטורה של כדור הארץ, בזכות אפקט החממה. חוקרים מעריכים כי אלמלא נמצאו גזים אלו באטמוספירה הייתה הטמפרטורה הממוצעת על כדור הארץ נמוכה בכ-30 מעלות צלזיוס, ומערכות החיים הקיימות בו היום לא היו אפשריות.
גזי חממה מופקים ממקורות טבעיים, כמו בעלי חיים וצמחייה, אך במאה השנים האחרונות נוספו למקורות הטבעיים גם מקורות מעשי ידי־האדם, כמו שריפת דלקים מאובנים (תחנות כוח המשתמשות בנפט, בגז או בפחם), המהווים מקורות מרכזיים לפליטת גזי חממה. פליטות משריפת דלק מאובנים לייצור חשמל לבדן אחראיות לכ-17 אחוז מכלל הפליטות. מקורות חשובים נוספים לפליטת פחמן דו-חמצני הם "דלק עריק", שנצרך במהלך ההפקה וההובלה של דלק (5.8 אחוז מהפליטות), תהליכי ייצור (5.2 אחוז מהפליטות), שריפת אשפה במטמנות, וכדומה. הפליטות ממקורות אנושיים מסתכמות בתוספת של כ-22 מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני וגזי חממה אחרים הנפלטים לאטמוספירה של כדור הארץ. כמעט מחצית מהפליטות האנושיות נשארות באטמוספירה. מקור חשוב נוסף של פליטה ממקורות אנושיים הוא פליטת מתאן ותחמוצת החנקן בפעילויות כמו חקלאות בעלי חיים, שימוש בדשנים, משדות אורז, וכדומה (כ-6.3 אחוז מהפליטות). פעילות זו תורמת כ-450 מיליון טונות של מתאן בכל שנה.
בשנת 2012 הגיע ריכוז הפחמן דו-חמצני באטמוספירה ל-393ppm, ואילו ריכוז המתאן באטמוספירה הגיע בשנה זו ל-1819ppb – ריכוזים הגבוהים בלמעלה מ-40% ולמעלה מ-160% (בהתאמה) מריכוזם של גזים אלה באטמוספירה בתקופה הטרום-תעשייתית. ריכוזים אלו גבוהים משמעותית מהריכוזים שהיו באטמוספירה במועד כלשהו ב-650,000 השנים האחרונות, שלגביהן נערכו אומדנים המתבססים על מחקר של ליבות קרח. עדויות גאולוגיות עקיפות מצביעות, לטענת חוקרים, על־כך שרמות גבוהות כאלה של פחמן דו-חמצני שררו בכדור הארץ בפעם האחרונה רק לפני כ-40 מיליון שנה. כשלושה רבעים מהפליטות ממקורות אנושיים בעשור האחרון של המאה ה-20 ובעשור הראשון של המאה ה-21 מקורם בבעירת דלק מאובנים. חלק מהותי משאר הפליטות מקורו בשינויים בשימוש בקרקע, בעיקר בעקבות בירוא יערות. פליטות אנושיות של מזהמים אחרים – בעיקר אירוסולים סולפטיים – יוצרות אפקט קירור. לאיזון בין ההשפעה המחממת של העלייה בריכוז גזי החממה, לבין ההשפעה המקררת של העלייה בריכוז האירוסולים, מקובל לייחס את תקופת היציבות בטמפרטורת כדור הארץ שנרשמה באמצע המאה העשרים.
מדידת-המכשירים הרציפה הממושכת ביותר של ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה החלה ב-1958, במאונה לואה שבהוואי. מאז, עלו הערכים הממוצעים השנתיים בקצב קבוע, מ-315 יחידות למיליון (ppmv) ל-376 יחידות למיליון בשנת 2003. נתונים מהקוטב הדרומי מצביעים על גידול דומה. במדידות החודשיות ניכרות תנודות עונתיות קטנות. מספר מדענים משערים כי תהליכים של לולאות משוב מחזקות, כמו שחרור של עד 70,000 מיליון טונות של מתאן הכלואים בביצות באזורי אדמה קפואה תמידית בסיביר, עלולים להוביל להגדלה נוספת של פליטות גזי חממה.
רשת המחשוב העולמית פולטת 4 אחוזים מכלל פליטות גזי החממה – יותר מכל חברות התעופה ביחד – ונתון זה יכול להמריא ל-8 אחוזים עד 2025. הדרישה הגדלה לסרטונים ברזולוציות גבוהות, והשקתם של שירותי משחקי רשת, רק יגדילו את התרומה לפליטה.
גורמים נוספים
בדיווח השלישי של ה-IPCC, נטען כי פעילותם של הרי געש ושינויים סולאריים עשויה הייתה לתרום עד מחצית השינוי בטמפרטורה הממוצעת לפני שנת 1950, אבל השפעתם של כוחות טבעיים אלו לא העלתה תרומה של ממש מאז. לפי דוח IPCC, השפעתם של גזי חממה על השינוי באקלים מאז 1750 גדולה פי שמונה מהשפעתה של הפעילות הסולארית המוגברת לאורך אותה תקופה.
השפעות סביבתיות
ממוזער|פסי התחממות של ישראל בשנים 1901–2020
להמשך תהליך התחממות העולמית תהיינה השפעות רבות ומגוונות, הן על הסביבה הטבעית והן על אורח החיים האנושי, אם כי אופיין והיקפן שנויים במחלוקת. סיכום של השפעות אפשריות ושל תובנות עכשוויות ניתן למצוא בדו"ח של קבוצת העבודה של ה-IPCC. לפי מספר מדענים, ההתחממות העולמית גורמת כבר עכשיו למקרי מוות ברחבי העולם כתוצאה משיטפונות, מהרס סביבתי, מגלי חום, ומאירועים אחרים של מזג אוויר קיצוני, ואולי גם לעלייה בתפוצת מחלות. המחלוקת העזה ביותר בַנושא ניטשת סביב סוגיית הקשר בין סופות הוריקן להתחממות העולמית.
ראיות שניוניות להתחממות עולמית – קיטון בגודלן של פסגות מושלגות, עליית מפלס הים, שינויים במזג האוויר – מספקות דוגמאות להשלכות של התחממות עולמית שעלולות להשפיע לא רק על הפעילות האנושית אלא גם על מערכות אקולוגיות. עלייה עולמית של הטמפרטורה הממוצעת פירושה שמערכות אקולוגיות עלולות להשתנות; מינים אחדים עשויים להידחק החוצה ממרחב המחיה שלהם (אולי אף עד הכחדה), עקב שינויים בתנאים, בעוד מינים אחרים עשויים לשגשג. ניתן לצפות כי רק מעטות מבין המערכות האקולוגיות בכדור הארץ תישארנה ללא שינוי.
הפשרת קרחונים
שמאל|ממוזער|250px|מאזן הפשרת קרחונים החל משנות השישים של המאה ה-20 (על פי דו"חות WGMS ו-NSIDC)
ההתחממות העולמית הובילה למאזן מסה קרחוני שלילי, כשגרמה לנסיגת קרחונים ברחבי העולם. אורלמנס (Oerlemans, 2005) הצביע על נסיגה של 142 מתוך 144 קרחוני הרים ברשומות של 1900 עד 1980. מאז 1980 הנסיגה העולמית של קרחונים גדלה באופן משמעותי. באופן דומה, דיוגרוב ומאיר (Dyurgerov and Meier 2005) השוו ממוצעים של נתוני קרחונים על פני אזורי שטח גדולים (לדוגמה אירופה), ומצאו כי בכל אזור חלה ירידה בין השנים 1960 ל-2002, אף על פי שבכמה אזורים מקומיים (כדוגמת סקנדינביה) חלה עלייה. כמה קרחונים שנמצאו במצב של חוסר יציבות באקלים הנוכחי כבר נמסו, ועלייה נוספת בטמפרטורות צפויה לגרום לנסיגה נוספת ברוב הקרחונים בפסגות ההרים ברחבי העולם. למעלה מ-90% מהקרחונים שדווח עליהם לשירות העולמי לניטור קרחונים, נסוגו מאז 1995.
התהליך שבו הקרחונים ברחבי העולם מפשירים בעקבות תוצאות ההתחממות הגלובלית, הוא תהליך שמזין את עצמו, זאת מכיוון שכאשר הקרחונים נמסים, הם חושפים יותר אדמה כהה והיא בולעת יותר קרינת שמש וכך מחזקת את ההתחממות הגלובלית.
במחקר חדש מ-2019 עולה כי לפחות שליש מהקרח ברכסי ההימלאיה יפשיר עד סוף המאה. כמות כזו תפשיר גם אם האנושות תעמוד במטרות של הפחתת ההתחממות הגלובלית. אם ההתחממות הגלובלית ופליטת גזי החממה ימשיכו בקצב הנוכחי, רכס ההימלאיה יתחמם ביותר מארבע מעלות והאזור עלול לאבד כשני שלישים מהקרחונים שלו – עד 2100. המשמעות של הפשרת הקרחונים היא שיבוש באספקת מים המהווים מקור המים לכרבע מאוכלוסיית העולם: 250 מיליון בני אדם שחיים באזור ועוד 1.65 מיליארד שמסתמכים על הנהרות הזורמים מהפסגות.
הפשרת הקוטב הצפוני
שמאל|ממוזער|250px|הקרח בים הארקטי בשנים 1979, 2005 ו-2007
האזור הארקטי מתחמם מהר יותר ביחס לשאר אזורי כדור הארץ, בגלל חדירה של חום מאזורים חמים יותר, ובגלל לולאות משוב מחזק שמאפשרות חדירה של חום נוסף כאשר עוד קרח מפשיר. קצב ההפשרה של הקוטב מהיר יותר מהערכות שניתנו בעבר שהתבררו כזהירות מדי. לפי שירות הקרח הקנדי, כמות הקרח בארכיפלג הארקטי המזרחי של קנדה ירדה ב-15 אחוז בין 1969 ו-2004.
הפשרה של קרח בקוטב הצפוני עשויה לפתוח את המעבר הצפון-מערבי בקיץ, דבר שיחסוך 5,000 מיילים ימיים מנתיבי אוניות בין אירופה לאסיה. דבר זה יהיה משמעותי בעיקר עבור מכליות ענק, שגדולות מכדי לעבור בתעלת פנמה, ונדרשות בשל כך להקיף את דרום אמריקה.
הפשרה זו צפויה לפגוע באופן קשה במערכת האקולוגית של האזור הארקטי. חלק מאוכלוסיות דובי הקוטב לדוגמה, עלולות להיכחד בטבע כתוצאה מכך עד סוף המאה ה-21, אם לא קודם לכן. השבטים האינואיטים שחיים באזורים אלה צפויים להיפגע משינויים אלה.
במחקר שפורסם ב-22 בינואר 2019, בכתב העת המדעי של האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית ה־PNAS, עולה כי הקרחונים בגרינלנד הגיעו לנקודת מפנה ומפשירים בקצב הולך וגובר עד שייתכן שיהפכו לגורם משמעותי בעליית גובה פני הים ברחבי העולם בתוך שני עשורים. המחקר החדש מצביע על כך שאובדן הקרח בגרינלנד, שרובו נמצא בחוג זה, מאיץ ככל שההתחממות מתגברת.
החוקרים מצאו כי קצב הפשרת הקרח באי ב-2012 היה גבוה פי ארבעה מבשנת 2003. ב-2012, כך לפי המחקר, גרינלנד איבדה יותר מ-400 מיליארד טונות של קרח.
צוות מחקר מאוניברסיטת אוהיו שבחן את עונתיות הקרחונים במשך 40 שנים, פרסם הצהרה שבשנת 2020 עברו הקרחונים נקודת "שיווי-משקל" בהאצת איבוד המסה של הקרחונים, וגם אם ההתחממות הגלובלית הייתה נפסקת עכשיו לחלוטין, לא היה די בכך לעצור את התכווצות הקרחונים, שתימשך זמן מה גם בתרחיש האופטימי ביותר. עם זאת, החוקרים מדגישים שביכולתנו עדיין להשפיע על קצב ההאטה.
הפשרת הקוטב הדרומי (אנטארקטיקה)
באנטארקטיקה מצוי כ-90% מהקרח בעולם, והוא מהווה כ-70% מהמים המתוקים על פני כדור הארץ. הפשרתו של כל הקרח, שנפחו עומד על כ-25 עד 30 מיליון קילומטר מעוקב, תגרום לעליית גובה פני הים ב-60 מטרים לערך.
במחקר מינואר 2019 שפורסם על ידי נאס"א עולה כי קיים חור ענק מתחת לקרחון תוויטס , חוקרי נאס"א הזהירו כי החור, ששטחו כשני שלישים ממנהטן, מעיד כי קצב המסת הקרחונים גבוה יותר מששוער עד אז.
בפברואר 2021 התנתק ממדף הקרח בראנט קרחון ששטחו כ-1,270 קמ"ר.
התחממות מי הים הבלטי
מי הים הבלטי רדודים יחסית ולכן רגישים יותר לשינויים בסביבה ובאקלים. בשל שינויי האקלים שמחמירים בשנים האחרונות, התחממו מי הים הבלטי בקצב כפול בהשוואה לאוקיינוסים שבכדור הארץ. על פי מדידות שנערכו, טמפרטורת מי הים הבלטי הממוצעת עלתה בשתי מעלות צלזיוס במהלך 30 השנים שחלפו מאז 1994.
ערעור יציבות זרמי האוקיינוסים
קיימת השערה שהתחממות עולמית תוכל לגרום לקירור מקומי או להתחממות פחותה של האזור הצפון אטלנטי, על ידי עצירה או האטה של הסירקולציה התרמוהלנית. דבר זה ישפיע במיוחד על אזורים ספציפיים כמו סקנדינביה ובריטניה, שמחוממים היום על ידי זרם הגולף. הסיכויים לתרחיש זה אינם ברורים.
התפשטות מחלות
התחממות עולמית עלולה להרחיב את התחום של נשאים ביולוגיים שיעבירו מחלות מידבקות כמו מלריה. למרות היעלמותה של המלריה ברוב האזורים בעלי האקלים הממוזג, היתוש הילידי שמעביר אותה מעולם לא הוכחד, ונשאר נפוץ בכמה אזורים. כך, אף על פי שטמפרטורה היא חשובה בדינמיקה של העברת מחלת המלריה, ישנם גורמים רבים אחרים.
השפעה על היצרנות הביולוגית
250px|שמאל|ממוזער|NOAA חוזה כי עד שנת 2050, ייוותר רק 54% מקרח הים שהיה בשנות ה-50
התחממות עולמית עשויה להוביל גם לתוצאות חיוביות. צמחים מהווים את הבסיס של הביוספרה. על ידי תהליך ההטמעה, הם משתמשים באנרגיית השמש כדי להפוך מים, חומרי מזון, ופחמן דו-חמצני לביו-מסה שניתן להשתמש בה. צמיחת הצמחים יכולה להיות מוגבלת על ידי מספר גורמים, כולל פוריות הקרקע, מים, טמפרטורה והריכוז של פחמן דו-חמצני. מחסור בפחמן דו-חמצני יכול להוביל לפוטורספירציה, שיכולה להרוס סוכרים קיימים. לכן, עלייה בטמפרטורות ובפחמן הדו-חמצני באטמוספירה יכולה לעודד צמיחת צמחים, במקומות בהם אלו הם גורמים מגבילים. עם זאת, המודלים של IPCC חוזים כי ריכוז גבוה יותר של פחמן דו-חמצני יעודד צמיחה של צמחייה רק עד לנקודה מסוימת, היות שבאזורים רבים הגורמים המגבילים הם מים או חומרי תזונה, ולא טמפרטורה או פחמן דו-חמצני. למרות הגורם המגביל של מים, להגדלה של ריכוז הפחמן הדו-חמצני יש השפעה ישירה של הגדלת יעילות שחרור המים מהצמח ברוב הצמחים, כך שהם יכולים לייצר יותר ביו-מסה נטו ליחידה של מים שבה הצמח משתמש. תצלומי לוויין מראים כי הפרודוקטיביות של חצי הכדור הצפוני אכן גדלה מ-1982 עד 1991. לעומת זאת, מחקרים חדשים של קבוצות חוקרים בראשות אנגרט וגטס מצאו כי משנת 1994 עד 2002, בצורות רחבות היקף הובילו לירידה בהטמעה במהלך הקיץ בקווי הרוחב הגבוהים והבינוניים של חצי הכדור הצפוני.
בנוסף, הגדלה של הכמות הכוללת של הביו-מסה הנוצרת אינה בהכרח דבר שמסייע ליציבות האקולוגית, היות שהמגוון הביולוגי יכול עדיין לקטון אף על פי שמספר קטן יותר של מינים משגשג. חשש דומה נובע מכך שבאופן כללי ובמיוחד באזורים טרופיים, צמחים מהירי צמיחה כמו מטפסים, מושפעים לטובה מהגידול בריכוז הפחמן הדו-חמצני, ולעומת זאת אין השפעה כזאת על עצים וצמחים הצומחים לאט יותר, והבדל זה עשוי לשנות את המאזן האקולוגי לטובת מטפסים על חשבון העצים. היות שעצים אוגרים פחמן למשך זמן רב יותר, דבר זה עלול לגרור לשחרור של עוד פחמן דו-חמצני לאטמוספירה.
קשר להידלדלות האוזון
אף שנהוג לקשר בין ההתחממות העולמית להידלדלות שכבת האוזון, מדובר על תופעות שונות שאינן קשורות. מספר חוקרים משערים כי התחממות עולמית כתוצאה מהאילוץ הקרינתי של פחמן דו-חמצני עשויה לתרום להצטננות בסטרטוספירה. דבר שעשוי להוביל להחרפה של הידלדלות האוזון ולהגברת תדירות חורים בו. אחת הסברות היא כי הידלדלות אוזון היא אילוץ קרינתי של מערכת האקלים. לדלדול האוזון יש שתי השפעות מנוגדות: הקטנת כמות האוזון מאפשרת חדירה של קרינת שמש רבה יותר, וכתוצאה מכך התחממות של הטרופוספירה. אך סטרטוספירה קרה יותר פולטת פחות קרינה באורך גל ארוך, מצב הנוטה לקרר את הטרופוספירה. בסך הכול, ההשפעה המקררת חזקה יותר: בדוח IPCC הוסק כי "אובדן אוזון בסטרטוספירה במשך שני העשורים האחרונים הוביל להקטנת הקרינה של מערכת קרקע-טרופוספירה" של כ-−0.15 ± 0.10 W/m². אחת התחזיות החזקות ביותר של תאוריית אפקט החממה היא שהסטרטוספירה תתקרר. עם זאת, אף שניתן לצפות בתופעה זו, הקישור בין התופעה להתחממות העולמית אינו ברור, שכן קירור דומה נגרם בגלל התדלדלות שכבת האוזון. כימיקלים הגורמים להידלדלות שכבת האוזון הם גם גזי חממה, המייצגים 0.2 ± 0.35 W/m², כ-12 אחוז מסך האילוץ הקרינתי מתמהיל גזי החממה.
קשר לעמעום עולמי
מספר חוקרים סבורים כי עמעום עולמי עשוי למסך חלק מההשפעה של ההתחממות העולמית. אם השערה זו נכונה, ההשפעה העקיפה של אירוסולים חזקה יותר ממה שסברו בעבר. דבר העשוי לרמז לכך שהרגישות האקלימית לגזי חממה חזקה יותר אף היא. החששות מפני השפעות האירוסולים על האקלים העולמי נחקרו לראשונה כחלק מהחששות בדבר התקררות עולמית בשנות ה-70 של המאה ה-20.
אירועי אקלים חריגים
ישנן עדויות מצטברות לכך שהחל מסוף המאה ה-20 חל שינוי בעוצמה, בתדירות ובאורך הזמן של אירועי מזג אוויר ואקלים קיצוניים. בפרט, נצפתה עלייה בתדירות ובעוצמה של טמפרטורות ומשקעים יומיים קיצוניים, הקשורה לשינויי אקלים אנתרופוגניים. לעומת זאת, קשה יותר לקבוע ולכמת את המידה שבה שינוי האקלים משפיע על אירוע מזג אוויר או אקלים קיצוני בודד. על מנת לייחס אירועי מזג אוויר או אקלים בודדים לגורמים סיבתיים יש לקחת בחשבון מגוון גורמים טבעיים ואנתרופוגניים, כגון שונות אקלימית, פליטות שונות מעשה ידי אדם, שינוי בשימושי קרקע וכן הלאה. אירועי אקלים חריגים הם בהגדרה אירועים נדירים ועל כן יש רק מספר מצומצם של דוגמאות שלהם בעבר במיקום מסוים.
אף על פי כן, חלה התקדמות מהירה ביכולת לייחס אירועי מזג אויר קיצוניים לשינויי אקלים אנתרופוגניים באמצעות הבנה משופרת של שונות האקלים בסימולציות ובתצפיות, הגדלת היכולות התצפיתיות, שיטות לייחוס אירועים והתקדמות במודלים מספריים. תחום זה צמח מאז המאמר המכונן של פיטר סטוט ואח' שפורסם ב-2004, שהציג שיטה להערכה של התרומה של גורמים אנתרופוגניים לגל החום בקיץ 2003 באירופה במהלכו דווחו מספרים גדולים במיוחד של מקרי מוות הקשורים לחום בצרפת, גרמניה ואיטליה. מאז פותחו מספר שיטות שונות והתפרסמו ניתוחים עבור סוגים רבים של אירועים, כגון גלי חום וקור, גשמים כבדים, שיטפונות, בצורות, משקעים בסופות ציקלון טרופיות, נחשולי סערה, וירידת רמת הקרח בים הארקטי. ניתוחי ייחוס יושמו גם על הגורמים הפיזיקליים שבבסיס אירוע הקיצון, כמו דפוסי זרימה אטמוספירית, אדי מים אטמוספירים, חום האוקיינוס, וגורמי סיכון לשריפות. האגודה האמריקאית למטאורולוגיה מפרסמת מאז 2012 בדו"ח השנתי שלה מחקרים על אירועי אקלים חריגים שחלו בשנה הקודמת. במהדורה השישית שעסקה באירועי 2016 התפרסמו לראשונה מחקרים המעידים על אירועי אקלים קיצוניים שלא היו אפשריים באקלים שלפני המהפכה התעשייתית: שיא החום העולמי של 2016, החום ברחבי אסיה, וגל חום ימי מול חופי אלסקה.
יותר ויותר מחקרי ייחוס מתפרסמים מדי שנה, והביקוש למחקרים נעשה יותר ויותר בסמיכות להתרחשות אירועי האקלים הקיצוניים. מידת הוודאות בייחוס האירוע להשפעה אנתרופוגנית גדולה יותר כאשר קיים מנגנון פיזיקלי מובן וסימולציות חזקות המקשרות סוג נתון של אירועים קיצוניים לשינויי אקלים אנתרופוגניים ארוכי טווח כגון עלייה בטמפרטורה בקנה מידה עולמי או עליה בתכולת המים באטמוספירה חמה יותר. על כן, מידת הוודאות בייחוס השפעה אנתרופוגנית היא הגבוהה ביותר עבור אותם אירועים קיצוניים הקשורים להיבטים של טמפרטורה, כגון התחממות ארוכת טווח של האקלים האזורי או הגלובלי, שבהם אין ספק רב שפעילויות אנושיות גרמו לשינוי שנצפה. בפרט, עבור אירועי חום וקור קיצוניים, שינויים בממוצע ארוך-הטווח בטמפרטורה מספקים בסיס לכך שיהיה סיכוי גדול יותר לאירועים קיצוניים. גשם כבד מושפע ממידת הלחות באטמוספירה, שהיא תוצאה ישירה יחסית של התחממות הנגרמת על ידי האדם, אם כי לא ישירה כמו העלייה בטמפרטורה עצמה. התדירות והעוצמה של ציקלונים טרופיים וסופות קונבקציה קשורות לפרמטרים אקלימיים בקנה מידה גדול שהקשר שלהם לאקלים מובן בדרגות שונות אבל, באופן כללי, הוא מורכב יותר ופחות ישיר מאשר שינויים בטמפרטורה או באדי מים בלבד. ייחוס אירועים הוא מורכב יותר כאשר יש גורמים אחרים התורמים לחומרת ההשפעות. לדוגמה, בעוד שמחקרים רבים קשרו עלייה בשריפות יער לשינויי אקלים, הסיכון של כל שריפה אינדיבידואלית תלוי בניהול היערות, במגוון האקלים הטבעי, בפעילויות אנושיות ביער, ואולי גורמים נוספים, בנוסף לכל החמרה על ידי שינויי אקלים הנגרמת על ידי האדם.
כתוצאה מכך, מידת הוודאות לגבי ייחוס של אירועי אקלים חריגים ספציפיים היא הגבוהה ביותר עבור אירועי חום וקור קיצוניים, ואחריהם אירועי בצורת ומשקעים כבדים. יש מעט ודאות או כלל לא בייחוס של סופות וציקלונים חוץ-טרופיים.
השפעות חברתיות
פליטים סביבתיים
ממוזער|שמאל|250px|התחנה הסופית של הקרחונים בבהוטן - ההימלאיה. אגמי קרחונים החלו להתהוות במהירות על המשטח של הקרחונים באזור זה בעשורים האחרונים. לפי חוקרים ב-USGS, הקרחונים בהימלאיה מתכלים בקצב מדאיג ומואץ, כפי שאפשר להיווכח מהשוואה של תמונות לוויין ומידע היסטורי, וכפי שניתן לראות מהצמיחה הנרחבת והמהירה של אגמים על משטח הקרחון. החוקרים מצאו התאמה חזקה בין עליית הטמפרטורות לבין נסיגת קרחונים
פליטים סביבתיים הם אנשים שנאלצים לעזוב את אזור מגוריהם עקב שינויים פתאומיים או ארוכי טווח בתנאי המחיה שלהם הנגרמים בגלל שינויי אקלים. שינויים אלו פוגעים ברווחתם או בפרנסתם, וכוללים בצורת מוגברת, מדבור, עליית פני הים או שיבוש דפוסי מזג האוויר העונתיים.
עלייה קטנה בגובה פני הים תהפוך מישורים המיושבים בצפיפות לבלתי ראויים ליישוב אדם. עלייה של ארבעה מטרים תשפיע על כמעט כל עיר חוף בעולם, עם פוטנציאל של השפעות משמעותיות על המסחר והכלכלה. לעת עתה, חוזה ה-IPCC עלייה של פחות ממטר אחד עד 2100, אבל הוא מזהיר גם כי התחממות עולמית במשך זמן זה עלולה להוביל לשינויים בלתי הפיכים במערכת הקרחונים העולמית ובסופו של דבר להפשרה של מספיק קרח שתעלה את גובה פני מי הים במטרים רבים במאה הבאה. הערכה היא כי עליית פני הים יכולה להשפיע על 200 מיליון בני אדם, בעיקר בווייטנאם, בנגלדש, סין, הודו, האיים המלדיביים, תאילנד, הפיליפינים, אינדונזיה ומצרים.
דוגמה לפליטים סביבתיים הם המהגרים ממדינת האיים של טובאלו, שנמצאת בגובה ממוצע של מטר אחד מעל פני הים. ישנם גורמים חברתיים וכלכליים להגירה מטובאלו, אך הדאגה מפני עליית פני הים מהווה סיבה אף היא. התושבים מודאגים מפני האפשרות של פינוי בסופו של דבר, כאשר הגנה מפני שיטפונות תהפוך לבלתי אפשרית מבחינה כלכלית עבורם. לטובאלו יש כבר הסכם אד-הוק עם ניו זילנד להרשות פינוי מחדש בשלבים.
בשנת 2016 דיווחו חוקרים מאוניברסיטת קווינסלנד כי מלומיס קי ברמבל – מין עכברוש אנדמי לאחד האיים במיצר טורס – נכחד כתוצאה מעליית פני הים; מי הים המלוחים שהציפו חלקים מהאי גרמו להשמדת מרבית הצמחייה בו, והדבר גרם להיעלמות המין מהמקום היחיד בעולם שבו הוא היה קיים.
בשנת 2024 החלה ממשלת פנמה לפנות מאות תושבים מהאי גארדי סוגדוב שבארכיפלג סאן בלאס שבים הקריבי, עקב עליית פני הים. תושבי הכפר הועברו לכפר חדש שנבנה למענם מבתי פלסטיקAs seas rise, the relocation of Caribbean islanders has begun, The Economist, July 4, 2024.
השפעות כלכליות
מוסדות פיננסיים הזהירו במחקר משנת 2002, כי "התדירות הגוברת של אירועי אקלים חמורים, בשילוב עם מגמות חברתיות", יכולה לעלות 150 מיליארד דולר בכל שנה בעשור הבא. עלויות אלה, דרך עלויות גדלות הקשורות לביטוח ולסיוע לאסונות, ייפלו למעמסה על צרכנים, על משלמי מיסים ועל התעשייה כאחד.
על פי התאחדות הביטוח הבריטית, הגבלת פליטות הפחמן יכולה לחסוך 80% מהעלויות הנוספות הצפויות עקב סופות ציקלון טרופיות עד 2080. על פי צ'י ופישר (2003), כל עלייה של 1% במשקעים השנתיים יכולה להגדיל את ההפסד מאסון בכ-2.8%.
תוכנית הסביבה של האו"ם הכריזה כי מזג אוויר קיצוני ברחבי העולם הפך את 2005 לשנה היקרה ביותר בהיסטוריה המתועדת, אף על פי ש"אין דרך להוכיח אם הוריקן מסוים הושפע, או לא הושפע, מההתחממות העולמית". הערכות ראשוניות שהוצגו על ידי איגוד הביטוח הגרמני מוניך רה הצביעו על הפסדים כלכליים של למעלה מ-200 מיליארד דולר, כאשר ההפסדים לחברות הביטוח היו למעלה מ-70 מיליארד דולר.
קיימת הסכמה כללית על כך שכל טון של הגז הנפלט לאוויר העולם, גורם לאנושות נזק כספי שניתן להעריך במונחים כספיים.
בנוסף, ישנה הסכמה שהמדינות העניות ישלמו מחיר כלכלי כבד יותר על נזקי ההתחממות (כגון הצפות, בצורות ועליית מפלס הים) בהשוואה למדינות עשירות, בעלות משאבים שיאפשרו להן להיערך לשינויים הצפויים ולהכין מערכות תשתיות, בריאות ואנרגיה שיוכלו לתפקד גם בתנאי אקלים שונים.
השפעה על התעופה
מגזר התעופה ידוע כאחד הגורמים התורמים לגורמים לשינויי אקלים, אך היות שמטוסים פועלים בתוך הטרופוספירה והסטרטוספירה התחתונה, הם גם מושפעים ישירות מהשלכות שינוי האקלים בשכבות האטמוספירה הללו. שינויי אקלים על פני השטח, מתבטאים בין היתר בצורה של שינוי כיוון הרוח, הפחתת עוצמת הרוח עליית הטמפרטורות והגדלת התנודות וחומרת קיצונים במזג האוויר, ומשפיעים השפעה על ביצועי ההמראה של המטוס: הגדלת המרחק הנדרש להמראה במקומות בהם אורך המסלול מאפשר זאת, והקטנת מטען המטוס במקומות בהם אין מסלול עודף. עבור אורך מסלול נתון, גובה שדה תעופה וסוג מטוס, יש סף טמפרטורה שמעליו המטוס לא יכול להמריא במשקל המרבי שלו ולכן יש להגביל את המטען. מספר ימי הקיץ המחייבים הגבלת מטען גדל מאז 1980 יחד עם העלייה הנצפית בטמפרטורת פני השטח. ישנן ראיות והבנה ברורות לכך ששינויי האקלים כבר השפיעו על התחבורה האווירית, ושמגמה זו תתחזק.
פעולות להקטנת ההתחממות העולמית
ממוזער|מפגינות לפעולות להקטנת ההתחממות העולמית ב-2017.
ממוזער| פעילי אנדה גלנדה מונעים פעילות של תאגיד הפחם RWE ב-2017
ממוזער|בני נוער מפגינים בשביתת בתי הספר למען האקלים ב-2019
החשש מההתחממות העולמית הוביל לנקיטת מספר פעולות. מחלוקת ציבורית, מדעית ופוליטית, מתחוללת סביב שלוש שאלות מרכזיות:
מידת ההתחממות החזויה בעתיד הקרוב והבינוני;
היכולת למנוע את ההתחממות או להפך את מגמת ההתחממות באמצעות צעדים שיינקטו על ידי בני אדם וממשלות;
מידת חריפות הצעדים שיש לנקוט, אם בכלל, כדי למנוע התחממות נוספת או להפך את מגמת ההתחממות.
המחלוקת בשאלת התחזית לעתיד קשורה למחלוקת בקשר לגורמי ההתחממות, ולעומת רוב מדעני האקלים התומכים בדו"ח IPCC, קיימת גם קבוצת מיעוט שהציגה דו"ח אלטרנטיבי החולק באופן גורף על הקביעות המוצגות בדו"ח IPCC. השאלה השנייה והשלישית, שהן פוליטיות במהותן, שנויות במחלוקת בציבור ובין קובעי מדיניות. אל גור גורס כי ההתחממות הממשמשת ובאה תובעת צעדים חריפים כדי למונעה או למתנה. אחרים, כמו ואצלב קלאוס, סבורים כי ההתחממות העולמית היא כלי פוליטי לקידום מדיניות השמאל הירוק.
ההסכם הבינלאומי העיקרי למאבק בשינויי האקלים הוא פרוטוקול קיוטו. פרוטוקול זה הוא תיקון אמנת המסגרת של האו“ם בדבר שינויי האקלים (UNFCCC) . מדינות שמאשררות את הפרוטוקול מתחייבות להקטין פליטות של פחמן דו-חמצני ושל חמישה גזי חממה אחרים, או לעסוק במסחר פליטות אם הן מתכוונות להשאיר או להגדיל את הפליטות של גזים אלו.
בדצמבר 2007 זכו אל גור והפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים בפרס נובל לשלום על הירתמם למלחמה נגד התחממות כדור הארץ. באותו חודש התכנסו כ-10,000 משלחות מ-190 מדינות באי באלי באינדונזיה, כדי לנסח אמנה חדשה שמיועדת להחליף ב-2009 את אמנת קיוטו, וזאת על רקע המלצתו של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, לקבוע מכסות פליטות גזים שיעמדו על 25% עד 40% פחות מהרמה של שנת 1990. ארצות הברית, האחראית לכ-25% מהזיהום הכלל עולמי, התנגדה במשך כל ימי הוועידה להחלטה משותפת, מתוך חשש שהמדינות המתפתחות ובראשן סין, הודו ורוסיה, לא יכבדו את ההסכם ובכך תיפגע תחרות כלכלית הוגנת. לבסוף הסכימה ארצות הברית לתמוך בהחלטה, אך סוכם שרמת המכסות תיקבע במשא ומתן בינה ובין המדינות האחרות, עד להחלטה משותפת שתתקבל בשנת 2009.
אסטרטגיות להקטנת ההתחממות העולמית כוללות תוכניות של פיתוח טכנולוגיות אנרגיה חדשות כגון: אנרגיית רוח, אנרגיה סולארית, אנרגיה הידרואלקטרית, אגירת אנרגיה, תחליפי בשר, חלב צמחי, בשר מתורבת, אנרגיית גלים, אנרגיה גרעינית, אנרגיה מתחדשת, מיחזור, שימוש חוזר, ביו דיזל, מכוניות חשמליות, מכוניות היברידיות, טכנולוגיית תאי דלק, המרת אנרגיה, מיסי פחמן, וכן שיקוע פחמן. חלק מהקבוצות הסביבתיות מעודדות פעילות אישית נגד ההתחממות העולמית, שמכוונת בדרך כלל אל הצרכן. כמו כן מתקיימות פעולות של עסקים בנושא שינויי האקלים.
אסטרטגיות התאמה להתחממות העולמית מקבלות חלק מהאזהרות כמסקנות שעבר זמנן ומתרכזות בהפחתה או במניעה של תוצאות בלתי רצויות. דוגמאות לאסטרטגיות אלה הן הגנה מפני עליית מפלס פני הים או קיום של ביטחון תזונתי.
בשנת 2019 התגבשה קואליציית We Mean Business, שרבות מהחבָרות המשתייכות אליה מתחייבות לצמצם את פליטות הפחמן שלהן ל-0 עד שנת 2050. על פי אתר היוזמה, נכון לאוקטובר 2019 הצטרפו ליוזמה 997 חברות – בעלות שווי שוק כולל של 20.1 טריליון דולר – וביניהן 87 חברות ענק בינלאומיות, שמרביתן מתחייבות על הפסקת פליטת הפחמן, וכולן מצהירות על התחייבויות סביבתיות שונות. היוזמה ספגה ביקורת בתקשורת, בין השאר עקב כך שנעדרות ממנה החברות שפולטות את הכמות הגדולה ביותר של גזי חממה – אלו שעוסקות בתחום האנרגיה. על פי תחקיר של הגרדיאן, 20 חברות בלבד, שכולן עוסקות בהפקת אנרגיה מדלקי מאובנים, אחראיות ל-35% מגזי החממה שנפלטו לאטמוספירה ב-54 השנים האחרונות.
מכיוון שחלק משמעותי מההתחממות העולמית קשור לפליטת גזים מהפרשות של בקר שגדל ברפתות עבור תעשיית הבשר והחלב, בשנת 2021 מדענים מגרמניה ניסו ללמד פרות לעשות את צרכיהן במכלים מיוחדים בתאי שירותים, ולא באדמה, היות שעירוב האמוניה שבשתן עם האדמה גורם להיווצרות חנקן.
בועידת האקלים 2021 בגלאזגו הוצע כאחד הפתרונות לצמצום ההתחממות הגלובלית, להרחיב את תופעת הפירוא, שבמסגרתה שטחים שהיו בעברם שטחי פרא והוסבו לחקלאות או לשימוש אחר של האדם, מוחזרים לשמש כשטחי פרא ובכך מאוששים את הצמחייה הטבעית ובעלי החיים, ובנוסף מסייעים בהפחתת פליטת פחמן אל האטמוספירה.
היסטוריה
בשנת 1896 פרסם סוונטה ארניוס מודל של אפקט החממה בו הצביע על קשר בין רמת הפחמן דו-חמצני הכלוא באטמוספירה והטמפרטורות על פני כדור הארץ. הוא טען שאם רמת הפחמן דו-חמצני הייתה יורדת בחצי, היה העולם נכנס לתקופת קרח ושהכפלת רמת הפחמן דו-חמצני היה מעלה את הטמפרטורות ב-5–6 מעלות צלזיוס. מדענים אחרים פקפקו בתחזיותיו וטענו שאפקט החממה הגיע לרוויה כך שתוספת פחמן דו-חמצני לא היה מביא לשינוי מהותי בטמפרטורות. החל מ-1938, גיא סטוארט קלנדר פרסם ראיות להתחממות כדור הארץ ועלייה ברמת הפחמן דו-חמצני, אבל גם לפרסומיו התייחסה הקהילה המדעית בפקפוק. בשנת 1946 הצטרף ביילי ויליס אל הטוענים להתחממות של כדור הארץ, בעוד רוב המדענים עדיין טענו להתקררות. הוא ייחס את ההתחממות לחום המשתחרר בליבת כדור הארץ. בתחילת 1958 פרסמה האגודה הגאוגרפית האמריקאית שכדור הארץ מתחמם, וחוקרים נתנו מספר סיבות להתחממות. חלק מהחוקרים ייחסו את ההתחממות למחזוריות של הטבע ביצירת תקופות קרח. אחרים טענו שההתחממות נובעת מניקוי האטמוספירה מאבק הרי געש. היו שטענו שההתחממות נובעת מהתגברות קרינת השמש, והיו שטענו שהיא נובעת מעליית רמות הפחמן דו-חמצני. עם זאת, החוקרים המעיטו במשמעות המעשית של ההתחממות, סברו אז שהעלייה בפני הים היא רק בכמה מילימטרים כל מאה שנה, שההתחממות היא תופעה חולפת ושהמגמה תשתנה תוך עשרות או מאות שנים.
בשנות ה-50 הכין גילברט פלס מודל שקישר בין ההתחממות להתגברות רמות הפחמן הדו-חמצני. האנס סוס הראה אז שרמות הפחמן דו-חמצני עולות, ורוג'ר רבל טען שהאוקיינוסים לא יקלטו את הפחמן דו-חמצני העודף. צ'ארלס קילינג הכין גרף שהראה את העלייה המצטברת של פחמן דו-חמצני באטמוספירה.
באמצע שנות ה-70 נמשך הדיון בשאלה האם כדור הארץ מתחמם או מתקרר. היו שטענו שהקירור קורה באופן מקומי בחצי הכדור הצפוני, ומכיוון שרוב המחקר נעשה באזור זה, לא מספיק תשומת לב ניתנת להתחממות המשמעותית בחצי הכדור הדרומי. באותה עת היה מיעוט מדענים שסבר שהתחממות עשויה להטיב עם האנושות שכן היא תגדיל את התוצרת החקלאית (במרוץ השנים התחזיות האופטימיות על השפעת ההתחממות לטובה על החקלאות התבדו).
בשנת 1988 התעורר ויכוח בסנט של ארצות הברית סביב הסיבות להתחממות כדור הארץ. מיכאל אופנהיימר הזהיר מפני התחממות בגלל אפקט החממה, בעוד דון גילמן ופאול הנדלר טענו שאין מספיק עדויות להתחממות או לכך שההתחממות היא תוצאה של אפקט החממה.
בשנת 1990 פורסם הדו"ח הראשון של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, לפיו ישנה תמימות דעים לגבי התחממות כדור הארץ.
בתאריך 3 ביולי 2023 נרשמו הטמפרטורות העולמיות הגבוהות ביותר עד לאותו יום.
הכחשת שינויי האקלים
הקונצנזוס המדעי באשר לשינוי האקלים קובע את אחריות האדם להתחממות העולמית כעובדה ונשען על הוכחה מדעית והפרכת תפישות אחרות. הכחשת ההתחממות הגלובלית, או הכחשת שינויי האקלים, היא הכחשה, ביטול או הבעת ספקות לא מוצדקים המנוגדים לעמדת הקונצנזוס בנושאים כמו המידה שבה בני האדם מעורבים ביצירת שינוי האקלים, ההשפעות שלו על הטבע ועל האנושות, או האפשרויות לפעול להסתגלות לשינוי האקלים . רבים מבין אלה שמכחישים, מבטלים או מטילים ספק לגבי שינויי האקלים מעדיפים את המונח "ספקנות" אך מספר מדענים ציינו ש"ספקנות" הוא תיאור לא מדויק לעמדה זו. למעשה, שני המונחים יוצרים מרחב של דעות שיש להן באופן כללי את אותם המאפיינים: דחייה, במידה רבה או מועטה, של הקונצנזוס המדעי סביב שינוי האקלים. הכחשת שינוי האקלים יכולה להיות גם מרומזת, כאשר אנשים יחידים או קבוצות חברתיות מקבלים את העובדות המדעיות אבל מתקשים להשלים איתן או לתרגם את הידע לפעילות. מספר פרסומים במדעי החברה הגדירו את העמדות האלה כצורות של התכחשות או פסאודו-מדע.
הדיון הציבורי על שינויי האקלים הושפע מאוד מקמפיין מאורגן של קואליציה של בעלי אינטרסים פוליטיים, אידאולוגיים וכלכליים שכוללת את חברות דלקי מאובנים, קבוצות תעשייה, מכוני מחקר וכלי תקשורת שמרניים ומדענים לעומתיים, שפעל לערעור אמון הציבור בקונצנזוס המדעי ופרסום מידע מוטעה לגביו. הקמפיין עשה זאת על ידי הצגה של מחלוקת מלאכותית – קידום האמונה שקיימת אי ודאות משמעותית לגבי שינויי האקלים בתוך הקהילה המדעית על מנת לעכב את שינויי המדיניותDunlap, Riley E.; McCright, Aaron M. (2015). "Chapter 10: Challenging Climate Change: The Denial Countermovement". In Dunlap, Riley E.; Brulle, Robert J. (eds.). Climate Change and Society: Sociological Perspectives. Oxford University Press. pp. 300–332.. הקמפיין זרע ספקות על ידי הטחת ביקורת בארגונים מדעיים והצגת כל התחום של מדעי האקלים כ"מדע זבל", והעלאת תהיות לגבי המניעים של מדענים ספציפיים. ככל שעלה הסיכוי לקביעת מדיניות בינלאומית בנושא, בעיקר החל מפרוטוקול קיוטו ב-1997 החריפו ההתקפות של המתנגדים למדיניות לצמצום פליטות הפחמן, שהתבטאו בין היתר בפרשת אקלים-גייט, שאירעה זמן קצר לפני ועידת קופנהגן ב-2009, ובה הודלף תוכנם של מסמכים רבים מהיחידה לחקר האקלים (CRU) באוניברסיטת מזרח אנגליה והם הוצגו כהוכחה לכך ששינוי האקלים הוא קונספירציה. תיבת תהודה של כלי תקשורת ובלוגים המכחישים את שינויי האקלים תרמו להפצת אי הבנות בנוגע לשינויי האקלים.
ראו גם
משבר האקלים העולמי
ערי בירה לפי גובהן
הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים
אפקט החממה
הכחשת שינוי האקלים
פרוטוקול קיוטו
עמעום עולמי
שיא תפוקת הנפט
אנרגיה מתחדשת
אמת מטרידה (סרט דוקו של אל גור בנושא ההתחממות הגלובלית)
סוחרי הספק
שעת כדור הארץ
פוליטיזציה של המדע
סביבתנות
הגנת הטבע והסביבה
לקריאה נוספת
גיליון מיוחד בנושא היערכות ישראל למשבר האקלים , "אקולוגיה וסביבה", דצמבר 2019
קישורים חיצוניים
כתבות מהארץ בנושא התחממות עולמית, באתר זווית של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
כתבות בנושא התחממות גולבלית, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
כתבות בנושא התחממות גלובלית, באתר כלכליסט
הראל מוסקטל, התחממות עולמית, באתר השירות המטאורולוגי הישראלי, 07 בנובמבר 2021
ישראל 2100, באתר N12, אוגוסט 2022
קצב התחממות היבשה והים בישראל מהיר יותר מהממוצע העולמי – מתוך דו"ח מצב הטבע 2022 מגמות ואיומים, באתר הידען, 10 ביולי 2022
פרופ' איתי הלוי, עתיד כדור הארץ: שיעורים מהעבר העמוק, בשערי האקדמיה תשפ"ד, סרטון יוטיוב, 12 בפברואר 2024
האתר של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איומים ומפגעים סביבתיים
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:תאוריות מדעיות | 2024-10-19T05:05:04 |
דג | ממוזער|הדג הגדול ביותר – כריש לווייתני.
ממוזער|אנטומיה חיצונית של הדג Lampanyctodes hectoris:
1 – קשת הזימים
2 – קו האורך
3 – סנפיר הגב הקדמי
4 – סנפיר הגב האחורי
5 – חיבור הזנב
6 – סנפיר הזנב
7 – סנפיר השת
8 – איבר המפיק אור (פוטופור)
9 – סנפיר הגחון (זוג)
10 – סנפיר החזה (זוג)
ממוזער|יבשתן – מבין הדגים המעטים שיוצאים מהמים
ממוזער|טריגון – מבין הדגים השטוחים
ממוזער|דג אוסקר
ממוזער|פרפרון בשונית אלמוגים
ממוזער|דג הסלמון הוא חלק חשוב מתזונתם של חיות רבות וגם של האדם
ממוזער|האבנון הוא דג מסוכן ביותר לאנשים עקב ארסיותו הרבה
ממוזער|בת הים היא יצור אגדי שחציו אדם וחציו דג
ממוזער|ציור יפני של דג משנת 1925 – הדגים באומנות
דָּג (שם מדעי: Pisces) הוא בעל חיים בעל חוליות (במערכת המיתרניים), המשתייך לקבוצה של למעלה מ-35,700 מינים שונים, שחיים במים מתוקים ומים מלוחים. המונח "דג" מתאר צורת חיים ולא קבוצה טקסונומית ומתייחס למגוון בעלי חוליות מכמה קווים אבולוציוניים. משום כך, למרות הדמיון ביניהם, חלקם קרובים יותר לחולייתנים אחרים, כמו עופות ויונקים, מאשר ל"דגים" אחרים. ניתן להגדיר דגים על דרך השלילה – דגים הם כל בעלי חוליות שלא עלו על היבשה.
דגים הם בעל חוליות, חיים במים, מטילים ביצים במים, נושם בעזרת זימים (הזימים יכולים להתקיים לצד ריאות כמו אצל דְגי הריאות) רובם בעלי דם קר, רוב הדגים חיים במים במשך כמעט כל חייהם (בניגוד לדו-חיים). הדגים מניעים את עצמם בעזרת סנפירים, ועורם מכוסה קשקשים. נכון לשנת 2024 יש מעל ל-35,700 מיני דגים מוכרים למדע, המשתייכים ל-488 משפחות, ומינים רבים עדיין לא נתגלו. דגים למיניהם מהווים כ-50% ממיני בעלי החוליות על כדור הארץ. כמו כן, מגוון עצום של מיני דגים נכחדו במהלך האבולוציה.
לדגים יכולות מנטליות מורכבות, הכוללות יכולת לתכנן פעולות עתידיות ולשתף פעולה בגמישות, לשחק, לזכור מי צפה בתבוסתם בעבר, ובמינים מסוימים אף להשתמש בכלים ולזהות את עצמם במראה. כמו כן, דגים נמצאו מסוגלים לסבול מכאב ומפחד, כמו גם משעמום ומבעיות רגשיות כגון דיכאון.
טקסונומיה
הדגים (Pisces) נחשבו בעבר כעל מחלקה אך כיום אינה נמצאת יותר בשימוש מיון טקסונומי, זאת משום שבדומה למונח "זוחלים" מדובר בקבוצה פרפילטית. בטקסונומיה המודרנית הטקסון חייבים להיות מונופילטי – כלומר כל האורגניזמים באותה קבוצה התפתחו במהלך האבולוציה מאב קדמון משותף, וכל הצאצאים של אותו אב קדמון נמצאים בקבוצה זו. קבוצת ה"דגים" אינה מונופילטית משום שמתוך מחלקת בעלי סנפירים בשרניים, התפתחו מינים שאינם נחשבים "דגים" – המינים המשתייכים לקבוצת בעלי ארבע רגליים (Tetrapoda). קבוצת בעלי ארבע הרגליים היא קבוצת בעלי חוליות הכוללת את החולייתנים היבשתיים הכוללת את הדו-חיים ואת קבוצת בעלי שפיר עוברי. קבוצת בעלי השפיר העוברי כוללת כמה קבוצות שנכחדו וכן את מחלקת היונקים ואת קבוצת זאורופסידה (Sauropsida) – כוללת את ה"זוחלים" (עוד קבוצה פרפילטית) ואת העופות.
מסיבה זו, "דגים" אינם קבוצה טקסונומית שכן הדגים הם כל החולייתנים מלבד אלו שעברו ליבשה. באופן זה "דגים" מסוימם יכולים להיות שארים רחוקים מאוד של "דגים" אחרים, באופן שונה לעומת קבוצות טקסנונומיות אמיתיות (כמו יונקים או עופות לדוגמה). למעשה חלק מהדגים קרובים יותר לבעלי חיים יבשתיים לעומת מרחקם ל"דגים" אחרים – לדוגמה דג ריאות וקוילקנת קרובים יותר לאדם מאשר לטרוטה או טונה, והם רחוק אף יותר מכך מכרישים. ואילו כרישים קרובים יותר לאדם ולשאר היונקים, מאשר לצמד או מיקסינה (עגולי הפה שהם השרידים מקבוצת חסרי לסתות שהייתה מגוונת ומשגשגת, עד שרוב המינים בה נכחדו).
הדגים מתחלקים לשלוש מחלקות: מקריני סנפיר, בעלי סנפירים בשרניים (שתי מחלקות אלו שייכות לקבוצה דגי גרם), ודגי סחוס. שלוש המחלקות שייכות לקבוצת בעלי חוליות ומהם התפתחו קבוצות החולייתנים היבשתיים שנמצאים בקבוצת בעלי ארבע רגליים. מקריני הסנפיר מהווים את המחלקה הגדולה ביותר במערכת המיתרניים; מדענים מגלים מינים חדשים של דגים בכל שנה.
מאפייני הדגים
היות שמחלקות הדגים הן בעלות מגוון פנימי רחב מאוד, לכל התכונות הטיפוסיות לדגים ישנם יוצאי דופן כל שהם. לדוגמה: אף על פי שהדגים נחשבים לבעלי "דם קר", כלומר בעלי חיים שאינם מסוגלים לווסת את טמפרטורת גופם באופן עצמי, דג הטונה, דג החרב וכמה מינים של כרישים, מראים יכולת מסוימת של וויסות טמפרטורת הגוף (הומיאותרמיות, "דם חם"). בנוסף, מקובל לחשוב שדגים נושמים בעזרת זימים. אולם, קבוצות רבות של דגים מסוגלות להפיק חמצן מהאוויר, כמו גם מהמים, באמצעות שימוש במבנים אנטומיים שונים. דג הריאה, למשל, מצויד ריאות הדומות לאלה של הולכי על ארבע.
הדגים נחלקים לשתי קבוצות, לפי מקום המחיה שלהם:
דגי מים מתוקים, החיים בנהרות ובאגמים שבהם יש מים מתוקים.
דגי מים מלוחים, החיים בימים ובאוקיינוסים.
הדגים נושמים את מולקולות החמצן (O2) המומסות במים (ולא את אטומי החמצן המצויים במולקולות תרכובת המים H2O). מולקולות החמצן מגיעות אל המים מן האטמוספירה ובהפרשה של צמחי מים בעת פוטוסינתזה. באגמים, נחלים וימים, אחוז החמצן המומס במים נמוך מאחוז החמצן באוויר, וזאת בשל מסיסותו הנמוכה במים. כ-6 מיליליטר של חמצן מומס מצויים בכל ליטר של מים, כך שריכוז החמצן המומס במים קטן פי 30 מריכוזו באוויר.
גודל
הדגים מצויים במגוון גדלים: החל בדגים גדולים באורך מספר מטרים ומשקל של מאות קילוגרם ועד לדגים קטנטנים באורך של סנטימטרים ספורים.
הדגים הגדולים ביותר נמנים עם דגי הסחוס: הדג הגדול ביותר הוא כריש לווייתני שאורכו
ומשקלו 21.5 טון ואחריו המין כריש ענק (Cetorhinus maximus) שאורכו 12 מטר ומשקלו 16 טון. בעבר היו מינים גדולים יותר כמו הדג לידסיכתיס וכריש המגלודון שהגיע לדעת כמה מדענים לאורך של ומשקל של כ-47 טון. עוד דגים גדולים שנכחדו הם הדנקליאוסטיוס והקסיפקטינוס. בקרב דגי הגרם הדג הכבד ביותר הוא דג שמש מגובשש ששוקל בין 1 ל-3 טון, והדג הארוך ביותר הוא דג משוט ענק שאורכו . דגי המקור (מפרשניים ודג חרב) אף הם דגים גדולים כאשר אורכם הוא ומשקלם כמה מאות ק"ג.
הקטנים בדגים הם Paedocypris progenetica, Pandaka pygmaea, Schindleria brevipinguis וTrimmatom nanus שאורכם עד 10 מ"מ לכל היותר.
אנטומיה ופיזיולוגיה
מערכת הרבייה
אברי הרבייה אצל דגים כוללים אשכים אצל הזכר ושחלות אצל הנקבה. ברוב מיני הדגים מדובר בזוג אברי רבייה בגודל דומה, שמאוחים באופן חלקי או מלא. יכולים להימצא גם אברי רבייה משניים.
כמה סוגי דגים הם הרמאפרודיטים והם בעלי שחלות או אשכים בשלבים שונים של מחזור חייהם. ישנם גם מינים (Hypoplectrus, לדוגמה) שהם בו זמנית זכר ונקבה.
הרוב המוחלט של הדגים מתרבים על ידי ביצים, המתפתחות מחוץ לגוף הנקבה. ברוב המינים הללו ההפריה נעשית מחוץ לגוף האם, כאשר הזכר והנקבה מפזרים את תאי המין שלהם במים שבקרבתם. אולם, ישנם כמה מינים בהם ישנה הפריה פנימית, כאשר הזכר מעביר את תאי הזרע בעזרת איבר מיוחד לכך לפתח הרבייה של הנקבה.
הצעירים הבוקעים מבין הביצים המופרות מכונים פגית, בדרך כלל הם אינם מפותחים לגמרי, נראים שונים מהמופעים של השלבים הבוגרים יותר ונושאים איתם שק חלמון גדול שמשמש אותם לתזונה. שלב הפגית בדרך כלל קצר (כמה שבועות), ובמהלכו הפגית גדלה, משנה את צורתה ועוברת מתזונה המבוססת על שק החלמון לתזונה המבוססת על זואופלנקטון. התהליך תלוי בזמינות של זואופלנקטון ולכן פגיות רבות מתות במהלכו.
שלד הדג
הדגים מקבוצת מיקסינים, קבוצת צמדים וקבוצת דגי הסחוס מאופיינים בשלד סחוסי.
שאר הקבוצות, דגי גרם – מקריני סנפיר ובעלי סנפירים בשרניים, ודגי ריאות, מאופיינים בשלד גרמי.
השלד האופייני לדגי הגרם מורכב מגולגולת המשמשת נקודת המשען של שאר השלד, עמוד שידרה לאורך כל הגוף המסתיים בסנפיר זנב גרמי, שני זוגות של סנפירים – זוג סנפירי החזה, וזוג סנפירי הגחון, סנפירים לא-זוגיים – סנפיר הגב (קדמי ואחורי), הזנב וסנפיר השת. כל הסנפירים מחוברים בעצמות אל שלד הדג. בגולגולת של דגי הגרם ישנן עצמות מיוחדות לשמירה על הזימים המכונות קשתות הזימים.
מערכת התנועה
השרירים בדג מחוברים לקרומים אורכיים ורוחביים, הקשורים לשלד ולעור. רוב הדגים נעים על ידי כיווץ של זוגות של שרירים משני צדי עמוד השידרה לסירוגין. ההתכווצויות הללו יוצרות תנועה בצורת האות S הנעה במורד גופו של הדג. כאשר כל פיתול מגיע לסנפיר האחורי נוצר כח דחיפה אחורי שיחד עם הסנפירים האחרים מניע את הדג קדימה. הסנפירים משמשים גם לייצוב גוף הדג בתנועה, ולהגדלת שטח הפנים של הדג להגברת כוח הדחיפה בתנועה. המבנה ההידרודינמי של גוף הדג מקטין את החיכוך במים ומקל על התנועה בהם.
כדי להימנע משקיעה כתוצאה מכך שרקמות הגוף יותר כבדות מהמים, יש אצל דגי גרם רבים איבר המכונה שלפוחית אוויר (המכונה גם שלפוחית השחיה ושלפוחית ציפה). השלפוחית מאפשרת על ידי מעבר של גזים לכוונן את הציפה של הדג במים. שלפוחית האוויר היא איבר הומולוגי לריאות של שוכני היבשה ומקובל לחשוב שהריאות התפתחו ממנה במהלך האבולוציה.
מערכת העצבים והחישה
מערכת העצבים המרכזית מורכבת משני חלקים: מוח הנמצא בגולגולת, ומוח השדרה הנמצא בתוך חוט השדרה.
המוח
מח הדג הטיפוסי קטן ביחס למסת הגוף, בהשוואה לבעלי חוליות אחרים, כאחד חלקי חמש-עשרה מהמוח של יונק או עוף בגודל דומה. אולם ישנם כמה דגים עם מוח יחסית גדול כמו הכרישים, להם מח ביחס מסה דומה לציפור או יונק כיס.
המוח מחולק לכמה אזורים. מצידו הקדמי נמצאות אונות הריח; זוג מבנים המקבל ומפענח גירויים המתקבלים מאזור הנחיריים דרך עצבי הריח. אונות הריח גדולות במיוחד אצל דגים הצדים לפי חוש הריח כמו כריש ושפמנון. מאחוריהן נמצאות שתי אונות הטאלנספלון המקבילות למח המרכזי אצל חולייתנים מפותחים יותר, אצל דגים תפקידן העיקרי הוא הרחה. שני המבנים הללו יחד מכונים המוח הקדמי.
דיאנספלון הוא אזור במוח המחבר בין המוח הקדמי למוח האמצעי ונימצא מתחת לאונות הראייה. הוא משמש בתפקידים הקשורים בהפרשות הורמונליות ובשמירה על ההומאוסטזיס של גוף הדג. מיד מעליו נימצאת בלוטת האצטרובל המשמשת להבחנה באור, שמירה על השעון הביולוגי ושליטה בשינויי צבע של עור הדג.
המוח האמצעי כולל שתי אונות ראייה; אלו גדולות במיוחד אצל דגים הצדים בעזרת הראייה כמו פורל הקשת וציקלידים.
המאטנספלון או המוח האחורי קשור בעיקר בשחיה ובשמירה על שיווי המשקל של הדג. הוא מורכב מאונה אחת ובדרך כלל זהו החלק הגדול ביותר במוח הדג.
גזע המוח הוא החלק האחורי ביותר במוח ושולט בחלק מהשרירים והאיברים בגוף הדג. בדגי הגרם זהו החלק השולט בנשימה ובבקרה על הלחץ האוסמוטי בגוף.
חושים
בקרב רוב הדגים אברי החישה מפותחים ביותר. כמעט לכל הדגים הפעילים ביום יש עיניים מפותחות המאפשרות ראיית צבעים טובה לפחות כמו ראייה של בני אדם. חלק מהדגים משתמשים בראייה כדי לשנות את צבעי גופם למטרות הסוואה (אם אפילו אחת מעיניו של דג ממשפחת הסוליתאים נפגעת – הוא מתקשה להתאים את צבעיו לסביבה). ניתן לשער כי דגים מפענחים את הקלט החזותי בדומה לבני-אדם, משום שהם מוטעים על ידי אשליות אופטיות בדומה להם. לדגים רבים יש גם קולטנים כימיים מיוחדים המאפשרים חישה יוצאת דופן של טעמים וריחות. לשפמנון הנפוץ בצפון אמריקה יש כ-680,000 בלוטות טעם – פי 100 מלאדם – והן מפוזרות על פני כל גופו, וחוש הריח של כרישים חד פי 10,000 משל בני-אדם. לדגים יש אוזניים, אף על פי שאין להם אפרכסות אוזניים, שאינן נחוצות בתווך המימי. דגים משתמשים באוזניהם בין היתר כדי לשמוע זה את זה; למרות ההנחה הנפוצה שדגים הם אילמים – למעשה לדגים יש יותר דרכים להפקת קולות מאשר לכל חיות היבשה. יש דגים המסוגלים לשמוע גם צלילי אולטרה-סאונד, המופקים למשל על ידי דולפינים. לרוב הדגים ישנם קולטנים רגישים בקו הצד של הגוף המאפשרים להם לזהות זרמים ותנודות וכך לחוש בתנועות המים הנגרמות מתנועת בעלי חיים אחרים – בני להקתם (כך מתאפשר להם לנוע בתיאום מושלם כמעט) וכן טורפים וכאלה שעשויים לשמש כטרף. לכמה דגים כמו הכרישים ישנה יכולת לזהות זרמים חשמליים חלשים. אחרים, כמו הצלופח החשמלי, מסוגלים לייצר זרמים חשמליים. יש דגים כמו "דגי הפיל" המסוגלים לייצר ולחוש זרמים חשמליים חלשים, בעיקר למטרות תקשורת.
חישת כאב
מחקר שנערך על ידי מוסד רוזלין ואוניברסיטת אדינבורו, בריטניה, מצא ראיות כי דגים מסוגלים לחוש כאב, וגילה כי דגים מראים שינויים פיזיולוגיים והתנהגותיים בתגובה לפגיעה. נמצא כי לדגים יש קולטני כאב (nociceptors), כאשר 22 מהקולטנים מגיבים ללחץ מכני ולטמפרטורה גבוהה מ-40 מעלות צלזיוס, ו-18 אחרים מגיבים גם על גירוי כימי. קולטנים אלה מזכירים את הקולטנים בדו-חיים, ציפורים ויונקים. כל הדגים בניסוי הגיבו בצורה חריגה מהרגיל על ארס דבורה ועל חומצה אצטית, והפגינו התנהגות אופיינית גם לחולייתנים מפותחים יותר כמו יונקים במצבי עקה.
מחקר שנערך באפריל 2009 באוניברסיטת פרדו, אינדיאנה, חיזק את המסקנה כי דגים אכן מסוגלים לחוות כאב ולהגיב אליו, כשמצא שדגים בנוכחות תמיסת מלח באקווריום וטמפרטורה גבוהה הפגינו התנהגות מתגוננת, זהירה, או של פחד וחרדה, בעוד שדגים בנוכחות תמיסת מלח, טמפרטורה גבוהה ומשכך הכאבים מורפין לא משנים את התנהגותם.
הביולוגית ויקטוריה בריית'ווייט מאוניברסיטת אוקספורד בספרה "?Do Fish Feel Pain" שיצא לאור במרץ 2010 מראה כי דגים שייכים למין אינטליגנטי, ומחקרה מראה כי יש ביכולתם להפגין יכולות זיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך, שבמקרים אחדים, כמו בסלמון הנודד, זוכרים לטווח של שנים. כמו כן, היא מצאה כי גופם של הדגים מפריש את הורמון העקה קורטיזול בתגובה למצבי לחץ.
מערכת העיכול
התפתחות הלסתות אצל הדגים אפשרה להם מקורות תזונה מגוונים הכוללים צמחים ובעלי חיים.
בדגים, בדומה לבעלי חוליות אחרים, המזון נבלע דרך הפה, ונטחן בוושט. כאשר המזון מגיע לקיבה הוא ממשיך להתפרק ובמינים רבים של דגים ישנו עיבוד נוסף על ידי כיסונים דמויי אצבעות המפרישים אנזימי עיכול וסופגים חומרי מזון. מן הקיבה נמשך מעי עד לפתח הביב. במעי מסתיים פירוק המזון וספיגתו וחומרי הפסולת נפלטים דרך הביב. איברים כמו הכבד והלבלב מפרישים אנזימים נוספים וחומרים כימיים מאכּלים בזמן שהמזון עובר במערכת העיכול.
מערכת ההפרשה
כמו רוב שוכני המים, הדגים מפרישים פסולת חנקנית ("שתן") בצורת אמוניה. חלק מהפסולת עוברת בדיפוזיה דרך הזימים אל המים שמסביב, והשאר מסונן מהדם דרך הכליות, ומופרש מפתח הביב. בניגוד לרוב היונקים, את הדג משמש פתח שופכה אחד, פתח הביב, שנמצא באזור סנפיר השת, עבור מערכת המין, הפרשות העיכול והפסולת החנקנית.
דגי ים נוטים לאבד מים מגופם בתהליך של אוסמוזה. ולכן כמעט אינם מפרישים "שתן", כלומר פסולת חנקנית נוזלית. הכליות מרכזות את השתן כך שיאבדו כמה שפחות מים מגופם. דגי מים מתוקים, לעומת זאת, צריכים לשמור על המלחים בגופם ולהיפטר מעודפי מים. לכן הכליות אצלם מותאמות להפריש מים בכמויות גדולות עם מעט מאוד מלחים. ישנם דגים המסוגלים לשנות את תפקוד הכליות שלהם, מה שמאפשר להם בין השאר, לעבור בין סביבה של מים מתוקים ומים מלוחים.
אבולוציה
מחלקת הדגים חסרי הלסתות הייתה המחלקה הראשונה של החולייתנים שהתפתחה. היא התפתחה מהמיתרניים. אצל המיתרניים היה מבנה דמוי גיד שהגן על מערכת העצבים המרכזית ואצל חסרי הלסתות הוא התפתח לעמוד השדרה.
דגי הגרם התפתחו מחסרי הלסתות. אצל דגי הגרם הופיעו גולגולת וצלעות. הגולגולת התפתחה עד שכללה לסתות ושיניים ובכך העצמות של דגי הגרם גם סיפקו הגנה וגם הקלו את האכילה. דגי הגרם דחקו את חסרי הלסתות ממרבית הגומחות האקולוגיות (סביבות הקיום).
בתוך מחלקת דגי הגרם הופיעו דגי הריאות. הריאות שיפרו את יכולת הנשימה של דגים אלה בתוך המים ואצל חלקם הן אפשרו גם נשימה מחוץ למים – למשל בקפיצה מעל מכשול רחב בנחל מתייבש. מחלקת הדו-חיים התפתחה מדגי הריאות והיגרה אל היבשה. הליך ההתפתחות האבולוציוני הזה מונצח במעגל חיי הפרט של בני מחלקה זו. הפגית שלהם דמוית דג והבוגר נראה כבעלי ארבע רגליים שאליהם משויכת מחלקת הדו-חיים.
מדגי הריאות התפתחו גם אותם דגי גרם שיש להם שלפוחית ציפה. שלפוחית הציפה התפתחה מהריאות ונתנה לאותם דגי גרם יתרון גדול על דגים אחרים. דגי הגרם בעלי שלפוחית הציפה דחקו את הדגים האחרים ממרבית הנישות. התחרות עם בעלי שלפוחית הציפה הפכה את דגי הריאות לדגים נדירים ביותר (מאובנים חיים).
דגי הסחוס התפתחו מדגי הגרם. אצלם, למעט הלסתות והשיניים, השלד הפך לסחוס קל וחזק.
הדגים והאדם
הדגים הם מקור מזון לבני אדם בכל העולם, בין אם נאספו מהטבע באמצעות דיג ובין אם גודלו בחוות גידול בדומה לבקר או עופות. דיג, גידול דגים באקווריום, וצפייה בדגים באקווריומים ציבוריים נחשבים לפעילויות פנאי נפוצות. לדגים תפקיד חשוב בתרבות האנושית, הם מוצגים בה החל כאלים, וסמלים מיסטיים וכלה בתרבות הפופולרית, בספרים ובסרטים.
להקות שונות של דגים
בדת
הדג ביהדות
ביהדות ישנם חוקי כשרות האוסרים אכילת מאכלים מסוימים. לפי ההלכה דג מותר לאכילה בתנאי שיש לו סנפירים וקשקשים, אך למעשה די במציאת קשקשים, על-פי כלל הקובע: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" (). דג כשר מותר באכילה גם מבלי לבצע בו הלכות שחיטה, אלא ניתן להורגו בכל אמצעי ואחר כך לאכלו. כמו כן דם הדגים מותר באכילה ולכן אין צורך להמליח דג. בזני דגים מסוימים ישנה בעיה של הימצאות תולעים, האסורות באכילה, ולכן גם הדגים עצמם אסורים באכילה.
על אף שבשר הדג נחשב פרווה, לא אוכלים דגים ובשר יחד, בשל דעה המובעת במשנה, לפיה קיים חשש לסכנה בכך (ראו פסחים, ע"ו). לגבי אכילת דגים יחד עם חלב או עם מוצריו, ישנה מחלוקת בין מנהגי ספרדים, שחלקם אוסרים זאת, לבין אשכנזים, המתירים.
כמו כן, על פי מנהגי קהילות אשכנז, אוכלים בליל ראש השנה ראש של דג, ומבקשים "שנהיה לראש ולא לזנב". וכן, יש הנוהגים לאכול את גוף הדג ומבקשים: "שנפרה ונרבה כדגים".
הדג בנצרות
בתקופה בה הייתה הנצרות נרדפת על ידי השלטון הרומי, דרשו הנוצרים את המילה דג ביוונית ΙΧΘΥΣ (ichthus או Ichthys) כראשי התיבות של Iēsous Christos, Theou Huios, Sōtēr, כלומר "ישוע המשיח בן אלוהים מושיע". כך הפך הדג לסמל נוצרי. חיזוק לנוהג זה היה נס הדגים של ישו.
ראו גם
דגי מאכל
דגי נוי
דגי גרם
דגי סחוס
דגים חשמליים
דגים אמפיביים
גידול דגי נוי
קישורים חיצוניים
מילון למונחי דגים, באתר האקדמיה ללשון העברית
דגי הגרם (תשע"ב)
דגי מים מתוקים (תשמ"א)
דגי מים מתוקים (תש"ס)
דגי סחוס (תש"ס)
הערות שוליים
*
קטגוריה:קבוצות חולייתנים שהתבטלו
קטגוריה:קבוצות פרפילטיות
קטגוריה:בעלי חיים ימיים | 2024-10-12T19:00:42 |
פולינזיה | פולינזיה (מיוונית "פולי" – הרבה, "נזיה" – איים) היא אחת משלוש קבוצות האיים הראשיות (יחד עם מלנזיה ומיקרונזיה) באוקיינוס השקט.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|תמונת לווין של איי הוואי, מ"האיים הגבוהים" הגעשיים
שמאל|ממוזער|250px|תמונת לווין של אטאפו, אטול בטוקלאו שבמערב פולינזיה
פולינזיה ממוקמת בחלק המרכזי והמזרחי של האוקיינוס השקט, במשולש שאת קודקוד הראש שלו מהווים איי הוואי, את קודקוד הבסיס השמאלי ניו זילנד, ואת קודקוד הבסיס הימני אי הפסחא. בשטח זה, בן 40 מיליון קמ"ר, שכמעט כולו מים, קיימים כמה אלפי איים. בנוסף לאיים שהוזכרו, קבוצות האיים העיקריות הם: פיג'י, סמואה, טונגה, וקבוצת האיים בשליטת צרפת במרכז המשולש הפולינזי, הקרויה פולינזיה הצרפתית. רוב האיים מצויים דרומית לקו המשווה.
שטחם של רוב האיים קטן (יוצאי הדופן הם ניו זילנד והוואי), ונהוג לחלקם בין "איים גבוהים" לבין "איים נמוכים".
מוצאם של רוב "האיים הגבוהים" געשי, והמשותף ביניהם בצורתם הוא: הרים גבוהים שחרוטי געשיים מזדקרים מעליהם; צלעותיהם תלולות ומבותרות; ראשיהם וקווי הרכס שסועים; ומורדותיהם מכוסים יערות עד סבוכים. לדוגמה: טהיטי והוואי שבה גם הנקודה הגבוהה ביותר בכל אוקיאניה: הר הגעש מאונה קיאה (Mauna Kea), המתנשא לגובה של 4,210 מטר.
"האיים הנמוכים" לעומתם, בנויים מאלמוגים שלרובם הצורה האופיינית של אטול. כל אי דומה לסוללה אלמוגית נמוכה בעלת צורה של טבעת מקוטעת, שרוחבה לעיתים כמה עשרות מטרים ולפעמים כמה קילומטרים. לפרקים מתרחבת הסוללה ותופחת לאי בתוך הטבעת. בתוך הסוללה נמצאת הלגונה, בריכה פנימית של מי ים שעומקה כ-50–70 מטר בממוצע. לעיתים קיימים איים נוספים בתוך הלגונה. איי גמבייה-טואמוטו שבפולינזיה הצרפתית מהווים את הריכוז הגדול ביותר של איים מסוג זה.
אקלים
האקלים בפולינזיה חדגוני, ונהוג לכנותו "קיץ תמידי". זהו אקלים טרופי, שבו הפרשי הטמפרטורה בין היום ללילה גדולים מהפרשי הטמפרטורה בין עונה לעונה. הטמפרטורה הממוצעת היא גבוהה (º26-º21), אך רוחות הים גורמות לכך שהיא פחות מורגשת.
כמות המשקעים גבוהה, אך משתנה בהתאם לגובה ולכיוון הרוח. האזורים הגבוהים ביותר באיים מקבלים כמויות גשמים שהן מן הגדולות בעולם. בתחנה המטאורולוגית של ואיה ליאלי בהוואי נמדד ממוצע שנתי של 12,600 מ"מ. כמויות של 4,000-3,000 מ"מ בשנה שכיחות למדי. כמות גשמים מרובה זו גורמת להתפתחות צמחייה עשירה בדמות יערות עד.
סופות טייפון הן תופעה אקלימית הרסנית האופיינית לכל אוקיאניה ובכלל זה לפולינזיה. הסופות מתחוללות בעיקר בחודש מרץ.
הצומח והחי
באיים הנמוכים דל מספרם של מיני הצמחים. מינים מועטים של צמחי חוף, מינים אחדים של שיחים ועצי קוקוס. האיים הגבוהים שבהם קיימים יערות עד עשירים הרבה יותר במיני צמחים כדוגמת: עצי דקל, פיקוס, וסחלבים. האדם הפיץ בין האיים בטטה, בננות, טארו ואת עץ הלחם. במאתיים השנים האחרונות כשהגיעו האירופאים, ניטעו מטעים של מוצרים טרופיים: קנה סוכר, אננס וקאוצ'וק (להפקת גומי).
עולם החי בפולינזיה דל למדי. היונקים היחידים הובאו על ידי המתיישבים הפולינזים: כלבים, חזירים וחולדות. לעומת זאת עשירים האיים בעופות, במיוחד בולטת בכך ניו זילנד שבה מספר גדול מאוד של מינים אנדמיים שחלקם נכחדו, או מצויים על סף הכחדה. הים סביב האיים עשיר בדגה והיא מן החשובים שבמקורות המחייה של הילידים.
אוכלוסייה
שמאל|ממוזער|300px|פולינזיה הצרפתית
כ-2 מיליון איש משתייכים לקבוצה הקרויה "פולינזים" והמחולקת לכ-30 תתי קבוצות בהתאם לאזור בו הם מתגוררים. מבחינת גנטית מהווים הפולינזים קבוצה מיוחדת שלא נמצאה מחוץ לפולינזיה. למרות המרחקים העצומים בין האיים, הפולינזים מדברים בניבים שונים של אותה שפה, דבר המעיד על התפשטות מהירה ועל כך שלא נתקלו בתושבים אחרים כשהגיעו לאיים.
השאלה כיצד הגיעו הפולינזים לפולינזיה נחקרת עד היום. הדעה המקובלת היא שמקורם בדרום-מזרח אסיה וכי כישרונות השייט והניווט שפיתחו, אפשרו להם להשלים את ההשתלטות על כל האיים.
החוקר תור היירדאל הציע תאוריה חלופית, ולפיה תושבי פולינזיה הגיעו מיבשת אמריקה הדרומית. התימוכין העיקריים לתאוריה זו היו: האגדות ששמע היירדאל מהפולינזים על אב קדמון/אל בן הגזע הלבן ושמו טיקי שהגיע מהמזרח, ושמצא דומות להן בבוליביה אודות שרידיה של קבוצה אתנית בעלת צבע עור לבן ומנהיגה טיקי שנמלטו בעקבות מלחמה באינדיאנים שקדמו לאינקה, עלו על רפסודות בחוף הצפון מערבי של דרום אמריקה ונעלמו; העובדה שעקב סיבוב כדור הארץ כיוון הרוח וזרמי הים הם ממזרח למערב (כלומר מכיוון אמריקה הדרומית לפולינזיה), כל עונות השנה ומשחר ימי בראשית; וגידול הבטטה שכל החוקרים מסכימים שמקורו באמריקה הדרומית והוא גידול נפוץ בפולינזיה. לשם הוכחת תאוריה זו הפליג תור היירדאל בשנת 1947 מפרו לאיי טואמוטו על רפסודה שהייתה חיקוי לכלי השיט שהיה בידי האינדיאנים. לרפסודה ניתן השם קון-טיקי.
חפירות ארכאולוגיות שנערכו מאז בפולינזיה, הוכיחו כי הפולינזים הגיעו לאיים בשלב הרבה יותר מוקדם משסבר היירדאל, שלב שבו לא היו לאינדיאנים של אמריקה הדרומית אמצעי שיט שהיה מאפשר להם להגיע לפולינזיה. מאידך, התאימו תוצאות המחקרים לתאוריה על נתיב הגירה המתחיל באסיה, ועובר דרך איי מלנזיה. מחקרים מאוחרים יותר בתחום הגנטיקה האבולוציונית נמצא כי מוצאם של הפולינזים אכן מדרום-מזרח אסיה ולא מאמריקה. עם זאת, נמצאו כמה עדויות גנטיות להתערבות אינדיאנית באוכלוסיית פולינזיה, דבר שמעלה את האפשרות לקשר רציף בין הפולינזים והאינדיאנים ונותן גם הסבר אפשרי להימצאות הבטטה בפולינזיה.
הדרך אותה עברו המתיישבים עברה מפיג'י (1,200 לפנה"ס) דרך טונגה (400 לפנה"ס), סמואה (200 לפנה"ס), לאיי מרקיז וטהיטי (120 לפנה"ס). מתיישבים שיצאו מאיי מרקיז יישבו את אי הפסחא (בין 400 ל-1200 לספירה). איי הוואיי יושבו על ידי מהגרים מטהיטי (750 לספירה), וניו זילנד יושבה על ידי מהגרים מאיי מרקיז (1000 לספירה).
מבנה חברתי
בפולינזיה, המשפחה המורחבת הייתה יחידה שסיפקה את צורכי עצמה, כשראש המשפחה היה הבכור שנולד לבכור. לקשרי דם הייתה חשיבות גדולה בקשרים החברתיים. המנהיג באוכלוסייה עצמאית היה בדרך כלל הצאצא הישיר לראש המשפחה שהשתלטה על האדמה, בין על ידי כיבוש או על ידי יישוב. המנהיג (צ'יף) שלט בעזרת קרובי משפחה שמונו לפקידים בדרגה נמוכה יותר. בדרך כלל שליטים עצמאים שלטו במחוז או על אי אחד בלבד.
משפחת השליט הבדילה עצמה כמעמד מיוחד משאר פשוטי העם, ומעמדם נקבע בירושה. שושלות היוחסין שלהם סיפקו את הקשר עם האליל הבורא ושממנו הם שאבו את כוח הקסם שלהם (מאנה). חוקי טאבו (מילה שמקורה פולינזי) נוקשים נועדו להגן על השליט מפני מגע עם אלו שאינם במעמדו, או שאינם קרובי משפחתו, ולשמר את המערכת הדתית שתמכה בו. פגיעה בחוקי הטאבו גררה לעיתים קרובות עונש מוות. כל האדמות בהוואי ובטהיטי היו שייכות לשליטים העליונים, והיה להם שלטון מוחלט על נתיניהם.
כשבאו המיסיונרים הראשונים לפולינזיה הם גילו שהדרך המהירה ביותר לנצר את האוכלוסייה הייתה לנצר קודם את המנהיגים. היה זה תהליך שבסופו איבדו המנהיגים את השליטה על האוכלוסייה כאשר חוקי הטאבו הדתיים הפסיקו להיות רלוונטיים.
דת
מזמורי דת פולינזיים לכבודם של מנהיגי השבטים מפרטים את שושלות היוחסין שלהם עד האלים המרכזיים האחראים לסדר הנוכחי בעולם, ושנולדו לאמא אדמה ולאבא שמיים. המזמורים מספרים כי הארץ והשמיים נוצרו מהריק והאפלה, בהם התקיים "המקור" או "היסוד" (Te Tumu). על ידי זיווג תופעות שכליות וטבעיות נוצרו השמים והארץ. מהזיווג בין הארץ והשמים בחשכה נולדו האלים טאנה (Tane), טו (Tu), רונגו (Rongo) וטנגארואה (Tangaroa). טאנה הוא המנהיג בהפרדת הזוג הקדום ובהבאת האור לעולם.
מנהיגי השבטים היו אחראים לקשר עם האלים שהתקיים במקומות קדושים ששימשו כמקדשים. במקומות אלו הוצעו לאלים מנחות ונישאו תפילות לשלומם והצלחתם של המנהיגים ובני שבטם. צורת העננים וסימנים אחרים של הטבע פורשו כתגובות לתפילות. בהוואי ובטהיטי פולחן התפילה נהיה מורכב עד כדי כך, שנדרשו בתי ספר לכוהנים על מנת לבצעו. המנהיגים החשובים עברו האלהה לאחר מותם ונהגו להתפלל אליהם לעזרה. לכל משפחה ולכל מקצוע היו אלים פרטיים משלהם. שום פרויקט לא בוצע בטרם גויסה עזרת האלים לביצועו. הפולינזים האמינו בכישוף וחששו ממכשפים. לאחר שהפולינזים התנצרו המיתולוגיה הקדומה שולבה באמונה הנוצרית.
כלכלה
דיג וחקלאות סיפקו מזון לתושבים שלעיתים הושלם על ידי בשר כלבים, תרנגולות וחזירים. במקצת האיים הייתה נהוגה אכילת בשר אדם, לעיתים כדרך להשגת תכונות נערצות, ולעיתים משום שלא היה בשר אחר. הגידולים העיקריים היו שורש הטארו (שדרש הכנת טרסות והשקיה), בטטה, בננה, פרי עץ הלחם וקנה סוכר. אלו גודלו קרוב לאזור המגורים או בחלקות גן מבודדות שטופלו על ידי בני המשפחה.
מומחים בבניית סירות, לכידת ציפורים, ריפוי, מחול ושאר פעילויות העבירו את המידע בתוך משפחתם. הטובים ביותר גויסו לשירות המנהיגים. השליטים הטילו מכסות על מוצרים כגון בדים מקליפות עץ, כלבים, חזירים, מזון ונוצות, לשם תמיכה בחצרותיהם ובצבא הקטן שניהלו. סחר חליפין בסחורות התנהל בתוך ומחוץ למשפחה המורחבת.
תרבות
שמאל|ממוזער|300px|בורה בורה שבפולינזיה הצרפתית
מבחינה תרבותית הפולינזים שויכו ל"תרבות האבן", שכן הם לא הכירו מתכות או את הגלגל, ולא פיתחו כתב (למעט אפיזודה בסוף המאה ה-18 באי הפסחא). מצד שני הם פיתחו יכולת מרשימה של גילוף בעץ, כשהדוגמאות הבולטות מצויות בניו זילנד בבתים הציבוריים ובסירות הקרב, ובאיי מרקיז באלות הקרב המגולפות, וגילוף באבן (אי הפסחא עם פסלי הענק והפטרוגליפים). תחום נוסף שבו התמחו היה בדים מקליפת עץ (טאפה) וגלימת נוצות. הפולינזים מרבים להשתמש בקעקועים על כל משטח עור חשוף, כשהם יוצרים צורות גאומטריות מורכבות. למעשה המילה האנגלית לקעקוע, Tattoo, מקורה במילה הפולינזית tatau. כמו כן הייתה להם יכולת ניווט בין האיים השונים באוקיינוס.
מוזיקה ומחול
התרבות הפולינזית מצטיינת במוזיקה ובמחול. השירה קולית, וניתן בה דגש על הקצב ועל תבנית המילים. השירים הנפוצים היו שירי אהבה ושירי מחול. כלי הנגינה הנפוצים הם התוף המכוסה עור כריש, מקלות במבוק, דלעת מיובשת, חליל אף עשוי חזרן, וקונכיות.
מחולות קבוצתיים מסוגננים הוצגו לשם בידורם של מבקרים וקרובי משפחה. בהוואי הריקוד (הולה) היה חשוב עד כדי כך שנהיה למקצוע שמומחים לימדו אותו בבתי ספר. המוזיקה המערבית לה נחשפו הפולינזים יצרה בסופו של דבר סגנון חדש שעירב את המסורת הפולינזית עם החופש המלודי של המוזיקה המערבית.
המפגש עם האירופאים
האירופאים הראשונים שנפגשו עם הפולינזים היו הספרדים בסוף המאה ה-16. במסעו מפרו לאיי שלמה גילה אלוורו דה מנדנה (Alvaro de Mendana) את איי מרקיז והוא שנתן להם את שמם. ההולנדים גילו את ניו זילנד ואת פיג'י (המאה ה-17). אך החוקר הידוע ביותר של איי פולינזיה היה הקפיטן ג'יימס קוק שערך שלושה מסעות בין השנים 1768–1778. תיאוריו הנלהבים על יופי האיים ועל חייהם המאושרים של הילידים עשו רושם חזק על בני דורו. ג'יימס קוק אף מצא את מותו בפולינזיה (בהוואי), ומקומות שונים בה קרויים על שמו (בין השאר קבוצת איי קוק). בעקבות החוקרים הגיעו המיסיונרים (תחילת המאה ה-19) שהצליחו להעביר את הפולינזים לנצרות, אחר כך ציידי לווייתנים וסוחרים עצמאיים שרכשו את יבולי הקופרה (אגוז קוקוס מיובש), הגידול העיקרי בפולינזיה, ולבסוף המעצמות האירופיות. מאבקים התנהלו בין המעצמות האירופאיות על השליטה בפולינזיה שבסופם השתלטה צרפת בעיקר על החלק המזרחי (פולינזיה הצרפתית המודרנית) באמצע המאה ה-19. בריטניה השתלטה על החלק הדרום מערבי, ובכלל זה איי ניו זילנד (לאחר מאבק עם הילידים). גרמניה החזיקה בסמואה עד מלחמת העולם הראשונה.
אחת התוצאות הטרגיות של המפגש בין הפולינזים לאירופאים הייתה ירידה דרמטית במספר הילידים בפולינזיה. בהוואי למשל חיו 150,000 פולינזים ב 1820, אבל רק 49,000 בשנת 1853, וכעבור 100 שנה נמנו באיים רק 12,000 ילידים (מאז האוכלוסייה גדלה שוב). הדוגמה הקיצונית ביותר היא איי מרקיז שבהם חיו בין 50,000 ל-100,000 פולינזים ב 1813, אבל רק 2,000 בשנת 1921. הסיבה העיקרית לירידה באוכלוסייה, היו מחלות שהביאו האירופאים ושכנגדם לא היו מחוסנים הפולינזים: אבעבועות שחורות, חצבת, שפעת ועגבת. סיבה נוספת הייתה אלכוהוליזם. באמצע המאה ה-20 התופעה נעצרה ומאז חל גידול מחודש באוכלוסייה.
חלוקה מדינית
האיים מחולקים בין מדינות עצמאיות קטנות, לבין מושבות קולוניאליות בדרגת עצמאות שונה:
המדינות העצמאיות הן טונגה וסמואה המערבית. ניו זילנד היא אמנם מדינה עצמאית, אך רק 15% מאוכלוסייתה כיום הם פולינזים (המאורים). ניו זילנד מנהלת את ענייני החוץ של איי קוק ושל טוקאלו.
לצרפת נוכחות בולטת באזור: פולינזיה הצרפתית, שבה הקבוצות העיקריות הן איי החברה (שבהם האי טהיטי, מרכז השלטון הצרפתי), איי מרקיז, איי טואמוטו, איי גמבייה ואיי אוסטרל. לתושבים יש אזרחות צרפתית משנת 1946. בשנת 1977 קיבלה פולינזיה הצרפתית מעמד של שלטון עצמי.
הוואי היא המדינה ה-50 של ארצות הברית, המחזיקה בנוסף גם בסמואה האמריקאית.
כל המושבות שהיו לבריטניה בפולינזיה קיבלו עצמאות, למעט המושבה הראשונה: האי פיטקרן המיושב על ידי כ-50 איש מצאצאי המורדים מהספינה באונטי.
אי הפסחא שייך לצ'ילה.
לקריאה נוספת
תור היירדאל, Fatu Hiva Back to nature. תיאור שנה באיי מרקיז.
תור היירדאל, מסע קון טיקי (הוצאת מסדה 1966). הספר דן בתאוריות השונות לגבי מקור האוכלוסייה.
תור היירדאל, אקו אקו (הוצאת הדר 1971). מסע מחקר ארכאולוגי באי הפסחא בפיטקרן ובראפא-איטי.
ג'יימס מיצ'נר, הוואי.
ג'יימס מיצ'נר, סיפורים מהים הדרומי.
הרמן מלוויל, טאי פה. מתרחש בנוקו היבה שבאיי מרקיז.
ג'ק לונדון, בן השמש (הוצאת כרמי את נאור 1954).
רוברט לואיס סטיבנסון, מסע לאיי הדרום. אסופת קטעי יומן וסיפורים של סטיבנסון מהתקופה בה חי באיי פולינזיה.
קישורים חיצוניים
The Polynesian Cultural Center פארק נושאי הממוקם בהוואי, והמוקדש לתרבות הפולינזית. על שטח נרחב ממוקמים ביתנים שכל אחד מוקדש לאזור שונה בפולינזיה. אתר האינטרנט של הפארק עשיר בתמונות, במוזיקה ובמידע הקשור לפולינזיה
מתוך אתר PBS סיכום המחקרים בנושא מקורם של תושבי פולינזיה
*
קטגוריה:איים באוקיינוס השקט
קטגוריה:אטולים באוקיינוס השקט
קטגוריה:אוקיאניה: איים
קטגוריה:האזור האוקיאני | 2024-08-01T06:10:47 |
תאורית הכל | הפניה תאוריה מאוחדת גדולה | 2006-09-15T18:54:38 |
פני הים | REDIRECT גובה_פני_הים | 2015-09-26T11:06:25 |
מיתולוגיה יפנית | שמאל|ממוזער|250px|אלת השמש אמטראסו יוצאת מן המערה
המיתולוגיה היפנית מתייחסת לאסופות של רשומות היסטוריות, מיתוסים ואגדות מאזור יפן, אשר הועלו על הכתב במאה השמינית, אך מקורם קדום הרבה יותר. הגדרה נרחבת של מיתוסים יפנים עשויה לכלול גם טקסטים, אגדות, וסיפורי פולקלור מאוחרים למאה השמינית, כגון דמויות שהתקדשו בפולחנים מקומיים שונים על סמך מסורות בעל פה.
במשך שנים רבות המיתוסים ביפן הועברו בעל פה. בשנת 712 לוקטה גרסה כתובה של המיתולוגיה אשר נקראה קוג'יקי ("רשומות הדברים העתיקים"), עבור חצר הקיסרות היפנית. בקוג'יקי מסופר על בריאת העולם, מקור האלים והשושלת של הקיסרים היפנים מאלת השמש אמטראסו.
מקור מוקדם נוסף של המיתולוגיה היפנית הוא הניהון שוקי (דברי ימי יפן) אשר הושלם בשנת 720. הוא כולל מיתוסים שונים ואגדות, ומבסס את אילן היוחסין של משפחת הקיסרות. הניהון שוקי הושפע רבות מההיסטוריה והמיתולוגיה הסינית והוא מכיל אלמנטים של טאואיזם.
סיפורי המיתולוגיה מתארים ומסבירים מנהגים הקשורים ל: טהרה, חקלאות, ולאומיות, המאפיינים את הדת הקדומה של יפן שזכתה בתקופות מאוחרות יותר לשם הכולל שינטו (מילולית: דרך האלים). אמונה זו מתבססת על ההנחה שלכל דבר בטבע יש קאמי, שהם אלוהויות טבע. בנוסף לאלוהויות המופיעות במיתולוגיה, ישנן גם אלוהויות טבע מקומיות, דמויות היסטוריות שהתקדשו ורוחות המופיעות בסיפורי פולקלור. כתוצאה מכך, מספר האלוהויות במיתולוגיה היפנית הוא כמעט אינסופי.
החל מהמאה השמונה עשרה החל ביפן עניין מחודש בפרשנות וניתוח הרשומות הקדומות של הקוג'יקי והניהון שוקי, ומאז המאה התשע-עשרה הם קיבלו את מקומם כמיתוסים מכוננים של האומה היפנית. במסגרת זו נתפסו שני האלים איזאנגי ואחותו איזאנמי כחשובים ביותר. על-פי המיתוסים הם יצרו את האיים היפנים ורבים מן האלים והאלות.
האלה היפנית המוכרת ביותר היא אלת השמש אמטראסו, מהיותה האם הקדמונית של משפחת הקיסרות. היא מביאה אור לעולם ואחראית לפריון. מקדש איסה במחוז מיאה הוא מקום הפולחן הראשי שלה, וככזה הוא החשוב ביותר ביפן.
סיפור "ירידת האלים מהשמים" מעניק לגיטימציה למעמדו של הקיסר כאל בדמות אדם, וכצאצא ישיר של אלת השמש.
אלוהויות בולטות
אלוהויות שקיבלו מקום של כבוד במיתולוגיה היפנית, אינם בהכרח אלו שזכו במהלך ההיסטוריה לפולחן מיוחד.
אלוהויות המוזכרות ברשומות ההיסטוריות מהמאה השמינית:
אוקונינושי – אל הארץ, בנו של אל הסערה.
איזאנגי – האל הזכר בסיפור בריאת העולם. אביהם של אלת השמש ואל הסערה.
איזאנמי – האלה הנקבה בסיפור בריאת העולם.
אמה-נו-אוזומה – האלה השמאנית שהוציאה בריקודים שלה את אלת השמש מהמערה.
אמטראסו – אלת השמש, והאלה הראשית בפנתיאון האלים, בעלת צורה של כלבה או זאבה.
סוסאנו – אל הסערה ושליט הים.
טסוקיומי - אל הירח.
אלוהויות עממיות נוספות:
אביסו – אל הדיג, השומר על דיירי הבית.
אינארי – אל האורז שבתקופות מאוחרות יותר התקדש גם כאלוהות המביאה הצלחה כלכלית.
אוגצו-נו-הימה - אלת המזון.
טנגו – הוא אל הלימודים והקליגרפיה.
דמויות היסטוריות (או מעין היסטוריות) שהיו לאלים:
הקיסר אוג'ין (מת בערך בשנת 394) הפך לאל המלחמה - האצ'ימן
מיתוסים עיקריים
הסיפורים החשובים ביותר במיתולוגיה היפנית עוסקים בבריאה ובאלת השמש אמטראסו. הסיפורים מתארים בצורה חיה וססגונית את היווצרות הנוף ואת מקור האלמנטים אש, רוח ואור.
היווצרות איי יפן
כאשר נולדו איזאנגי ואיזאנמי ציוו עליהם האלים האחרים ליצור שטח מוצק מהחומרים הנמצאים בים. איזאנגי ואיזאנמי עמדו על גשר מרחף בשמיים ובחשו את הים הקדמוני בעזרת חנית המשובצת באבני חן. כאשר הם משו את החנית על מנת לראות אם חומר כלשהו נאסף על החנית, טפטפו טיפות של מים מלוחים אל תוך הים ויצרו אי שנקרא אונוגורו. איזאנגי ואיזאנמי עזבו את השמיים ועברו לגור על האי. הם התחתנו והולידו 8 ילדים אשר הפכו להיות איי יפן.
יומי - ארץ המוות
כאשר איזאנמי כרעה ללדת את אל האש היא נכוותה באורח קשה. לאחר פטירתה היא עברה ליומי - ארץ החושך והמוות. איזאנגי עקב אחרי איזאנמי ורצה להחזירה אל עולם החיים. הוא הצליח לאתרה אבל לא הצליח לראותה מכיוון שהצללים הסתירו את דמותה. איזאנגי ביקש מאיזאנמי לחזור עמו אך היא סרבה, היא טענה כי מאוחר מידי מכיוון שהיא כבר הספיקה לאכול מהאוכל של ארץ המוות ולכן עכשיו היא חלק ממנה ואין באפשרותה לחזור לארץ החיים. איזאנגי סירב לקבל זאת ואיזאנמי הסכימה לחזור עמו אך ביקשה קצת זמן לנוח בחדרה והנחתה את איזאנגי לא להיכנס לחדרה. לאחר זמן מה איזאנגי החל לדאוג מכיוון שאיזאנמי טרם יצאה מחדרה. איזאנגי לקח את המסרק אשר החזיק את שערו הארוך והצית אותו על-מנת שישמש לו כלפיד. תחת האור איזאנגי ראה את גופתה הנרקבת של אשתו האהובה. הוא לא הצליח לשלוט בפחדו והחל לרוץ לעבר ארץ החיים תוך כוונה לנטוש את אשתו המתה. איזאנמי התעוררה והחלה לרדוף אחריו. איזאנגי הצליח להימלט ולאחר שיצא מארץ המתים הוא אטם את הכניסה באמצעות סלע. איזאנמי צעקה לאיזאנגי מעברו השני של הסלע שאם הוא יעזוב אותה היא תמית 1,000 אנשים בכל יום. איזאנגי ענה לה בכעס שהוא יעניק 1,500 חיים בכל יום. איזאנמי נשארה ביומי לשלוט על המתים.
איזאנגי הרגיש טמא לאחר מגעו עם המתים והלך לנהר על מנת להיטהר. כאשר הוא התפשט כל פרט אשר נזרק לאדמה הפך להיות אל. האלים החשובים ביותר נוצרו כאשר הוא רחץ את פניו - אמטראסו אלת השמש והשמיים נוצרה מעינו השמאלית, טסוקיומי אל הירח נולד מעינו הימנית וסוסאנו אל הסערה ושליט הים נוצר מאפו.
אמטראסו וסוסאנו
כאשר עייף איזאנגי מההתנהגות הבלתי מרוסנת של בנו, ססאנו, הוא גירש אותו ליומי. סוסאנו קיבל את הגזירה באי רצון, ולפני שהלך ליומי ניגש לאחותו, אמטראסו, על מנת להיפרד ממנה. אמטראסו, אשר הכירה את אחיה וידעה כי כוונותיו אינן טהורות, התכוננה למאבק. כאשר הגיע סוסאנו להיפרד ממנה היא לא האמינה לו שזאת כל כוונתו וביקשה ליצור תחרות על מנת שיוכיח לה כי רצונו טוב. האתגר שנקבע היה לראות מי ייצר יותר צאצאים אציליים ונשגבים. אמטראסו יצרה שלוש נשים מחרבו של סוסאנו בזמן שסוסאנו יצר חמישה גברים מהשרשרת של אמטראסו. אמטראסו טענה לניצחון מכיוון שחמשת הגברים נוצרו מפריט השייך לה ולכן הנשים שייכות לסוסאנו. סוסאנו לא קיבל זאת וטען לניצחונו. התעקשותה של אמאטראסו גרמה לסוסאנו לנהוג באלימות שהגיעה לשיאה כאשר השליך את הפוני בעל הכנפיים, חיה אשר הייתה קדושה לאמטראסו, וגרם למותו של אחד ממשרתיה. אמטראסו ברחה והתחבאה במערה, ובזמן שהותה שם חשכה כיסתה את העולם. כל האלים והאלות שאפו בתורם לשדל את אמטראסו לצאת מן המערה אבל היא התעלמה מכולם. בסופו של דבר רקחה הקאמי של השמחה תוכנית: היא הניחה מראת ברונזה שפנתה לכיוון אמטראסו על העץ, כיסתה עצמה בפרחים ועלים והחלה לרקוד על גיגית הפוכה כאשר היא מתופפת על הגיגית בעזרת רגליה. לאחר מכן הקאמי פשטה את הפרחים והעלים מעליה והחלה לרקוד בעירום. כל האלים הזכרים החלו לצחוק, דבר שעורר את סקרנותה של אמטראסו. כאשר הציצה החוצה קרן אור שנקראה זריחה ברחה מן המערה ואמטראסו הוקסמה מהשתקפותה במראה. לאחר מכן, אחד האלים משך את אמטראסו מהמערה והמערה נאטמה. כאשר היא מוקפת בשמחה, שכך דיכאונה של אמטראסו והיא הסכימה להחזיר את אורה לעולם.
מורשת המיתולוגיה היפנית
המיתולוגיה היפנית ממלאת תפקיד חלקי בלבד בחיי היפנים כיום. המיתוסים והאגדות המקומיים מלאו תפקיד משני בלבד בציור ובפיסול עד המאה ה-19, אם כי השפעת השינטו על אדריכלות מקדשים ועל ריקודים פולחניים הייתה משמעותית. אנשים עדיין לומדים ומספרים סיפורים על האלים והאלות.
ריקודי הקאגורה (kagura) המסורתיים מבוצעים על מנת לכבד את האלים במקדשי השינטו (האגדה מקשרת את מקור ריקודי הקאגורה בריקוד אשר משך את אלת השמש אמטראסו מהמערה).
לקריאה נוספת
יעקב רז, המיתולוגיה היפנית, הוצאת מפה.
רוי ויליס, המיתולוגיה של עמי העולם, הד ארצי הוצאה לאור, עמ' 110–123
קישורים חיצוניים
״שדים על הבמה״ - על שדים ורוחות בתרבות היפנית - פרק מיוחד של הפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
*
קטגוריה:יפן: תרבות
קטגוריה:שינטו | 2024-03-08T14:45:16 |
פלמ"ח | הפלמ"ח (ראשי תיבות: פלוגות מחץ), היה הכוח הצבאי המגויס של ארגון "ההגנה", ששימש כצבא של המדינה היהודית שבדרך, בארץ ישראל בשנים 1941–1948.
הפלמ"ח הוקם ב-15 במאי 1941, ל"ג בעומר, על בסיס סגל פיקודי של אנשים שפעלו כבר יחד במסגרת "הפלוגה הנודדת" ו"פלוגות השדה" בסוף שנות ה-30, תחת פיקודו של יצחק שדה. הוחלט כי כוח זה יפעל בשיטות של לוחמה זעירה, יבצע סיורים לוחמתיים, חבלה, גישוש, תקיפה, ו"יכין את השטח" להגנת ארץ ישראל מפני מתקפה נאצית, אם וכאשר זו תבוא. את הפיקוד על היחידה החדשה קיבל יצחק שדה, שהיה כפוף ישירות למטה הכללי של "ההגנה".
בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות היה הפלמ"ח עמוד השדרה של הכוח הצבאי של היישוב, מילא תפקיד מרכזי בקרבות בצפון ובמרכז, ונשא בעיקר עול הגנת הנגב, עד שצבא ההגנה לישראל סיים להתגייס ולהתארגן ללחימה. לפלמ"ח הייתה גם תרומה חשובה בתחומים אחרים, כמו המאבק בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, ההעפלה, העלייה לארץ ישראל, ההתיישבות, התרבות, הספרות העברית והזמר העברי.
הפלמ"ח יצר הוויה ייחודית של לוחמים, חלוצים ומפקדים, אשר התגלמה בדמויות כגון יגאל אלון ויצחק רבין. עם הקמת המדינה וצה"ל ב-1948, פורק מטה הפלמ"ח ויחידותיו שולבו בשורות הצבא הסדיר.
השפעתו של הפלמ"ח על תולדותיה של מדינת ישראל, על תרבותה ועל ההיסטוריה שלה, חורגת מתרומתו הצבאית, החשובה כשלעצמה.
תולדות הפלמ"ח
250px|ממוזער|שמאל|סמל הפלמ"ח באנדרטת חטיבת הראל בגבעת הרדאר
הקמת הפלמ"ח
בתחילת שנת 1941 נראה היה כי העתיד של היישוב העברי בארץ ישראל נוטה לקדרות: במאי 1940 נכבשה צרפת בידי גרמניה הנאצית, ובריטניה עמדה לבדה מול האיום של מדינות הציר ובמיוחד של גרמניה הנאצית שצבאה התקרב אליה ואל שטחים שבשליטתה; ארווין רומל יצא למסע מלחמה באפריקה אל עבר נהר הנילוס, ונראה היה כי ארץ ישראל עלולה ליפול לידיו; אנשי צרפת של וישי השתלטו על סוריה ולבנון; הנאצים כבשו את יוון וכרתים; ובעיראק תפס את השלטון רשיד עאלי אל-כילאני שהיה פרו-נאצי. כל אלה גרמו לצורך ליצור כוח שיגן על היישוב העברי בארץ ישראל, במקרה של פלישת גרמניה הנאצית, וזאת במקביל להשתתפות לוחמים יהודיים ארץ-ישראליים בצבא הבריטי.
לאחר כיבוש צרפת וגירוש הצבא הבריטי על ידי הגרמנים, החליטה ממשלת בריטניה על הקמת כוחות למבצעים מיוחדים של פשיטה וחבלה בעורף הגרמני, חלקם במסגרת הצבא הבריטי וחלקם במנהלת המבצעים המיוחדים. בתחילת 1941 גייסה מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית, בהסכמת מוסדות היישוב, קבוצת צעירים יהודיים להקמת כוח פשיטה וחבלה. במקביל, גם הצבא הבריטי, שבינו לבין מנהלת המבצעים המיוחדים התנהל מאבק סמכויות, החליט להקים כוח דומה. כוח זה, שנקרא בשם 'פלוגות המחץ' (פלמ"ח), הוקם ב-15 במאי 1941, ל"ג בעומר. ב-19 במאי 1941 יצא כוח של 23 מהמתנדבים הראשונים, מטעם מנהלת המבצעים המיוחדים, ובפיקוד קצין בריטי, לפשיטה על בתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, שנשלטה בידי צרפת. פעולה זו, שנכשלה, נחשבת לפעולה הראשונה של הפלמ"ח. ביוני 1941 כבר נשלחו כוחות גדולים יותר של הפלמ"ח לפעולות סיור וחבלה בתוך סוריה ולבנון כדי לסייע לצבא הבריטי לכבוש אותם מידי צרפת.
הפלוגות הושתתו על סגל פיקודי של אנשים שפעלו כבר יחד במסגרת "הפלוגה הנודדת" ו"פלוגות השדה" בסוף שנות ה-30, תחת פיקודו של יצחק שדה. הוחלט כי כוח זה יפעל בשיטות של לוחמה זעירה, יסייר, יבצע חבלה, גישוש ותקיפה, ו"יכין את השטח" לקראת מתקפה נאצית, אם וכאשר תבוא. את הפיקוד על היחידה החדשה קיבל יצחק שדה, שהיה כפוף ישירות למטה הכללי של "ההגנה".
סגניו במטה הראשון היו: דוד (דוידקה) נמרי וג'ורה שינאן.
המחלקה הסורית הייתה יחידת המסתערבים הראשונה של ההגנה, ופעלה במסגרת הפלמ"ח. בשלב הראשון נועדה לפעולות מודיעין וחבלה במסגרת הפלישה לסוריה וללבנון (מבצע אקספורטר, יוני - יולי 1941). מסתערבים נוספים נשתלו בסוריה ובלבנון אחרי הכיבוש הבריטי, במטרה להכין תשתית למודיעין ולפעולות חבלה למקרה של כיבוש גרמני.
הפלמ"ח לא הוקם יש מאין. קדמו לו גופים צבאיים וצבאיים למחצה, אשר יוצאיהם הרכיבו את השלד הפיקודי. המשותף לגופים אלו היה שהם פעלו על פי מחשבתו הצבאית המקורית של יצחק שדה, שביקשה לחרוג מההגנה הסטטית, אל חשיבה צבאית דינמית ויוזמת.
בשל קשיי תקציב הוחלט כי הלוחמים ימשיכו בעיסוקיהם ויקראו אחת לחודש לשבוע אימונים והכרת הארץ. עם התקרבות הסכנה הנאצית לארץ ותוכנית הבריטים לנטישת האזור, ניאותו הבריטים לממן גיוס מלא של 300 בחורים שנועדו להיות סיירים וחבלנים. בכסף שהוקצב גויסו גם יתר הבחורים.
מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, מספר כי הפלמ"ח הוקם בחורשת אקליפטוסים לחוף הכנרת, "חורשה שזכתה להיכנס להיסטוריה", הוא ואביו ראובן פייקוביץ, היו נוכחים באותו מעמד בו הוקם הפלמ"ח.
הפעולות הראשונות
פעולה ראשונה, וכושלת, הייתה פעולת כ"ג יורדי הסירה, אשר יצאו בסירה לטריפולי בלבנון ב־18 במאי 1941, על מנת לפגוע שם בבתי הזיקוק. 23 הלוחמים וקצין בריטי שהתלווה אליהם נעלמו, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלם. הדבר היווה מכה קשה ליחידה הצעירה.
פעולות ראשונות נוספות היו השתלטות על גשרי נהר הליטני ערב מבצע הפלישה הבריטית ללבנון, שנשלטה על ידי אנשי צרפת של וישי (Operation Exporter). כיתת פלמ"ח בפיקודו של יגאל אלון תפסה את הגשרים, והחזיקה בהם במשך למעלה מיממה על מנת לאפשר את מעבר הכוחות הבריטיים צפונה, אל צור וצידון, אך משהכוחות איחרו לבוא, נאלצה הכיתה לסגת לאחר כיממה. באותו מבצע העביר כוח סיירים בראשות משה דיין כיתת לוחמים אוסטרלית אל עורף העמדות הצרפתיות מצפון לראש הנקרה. פעולות אלו הוכיחו כי כוח האדם העומד להקמת הגוף החדש הוא מיומן, ומסוגל להתמודד עם כוחות אחרים (צרפתים אנשי וישי, ערבים) כראשון בין שווים.
"מצדה על הכרמל"
עם התקדמות הנאצים אל עבר ארץ ישראל בשנת 1942, היה הפלמ"ח מאורגן במחנות, ועובר אימונים. אנשי הפלמ"ח נשלחו אל הקיבוצים דורות וגת במטרה לנסות ולעכב את הפולש הגרמני, אם זה אכן יגיע. הייתה זו משימה שהייתה הרבה מעבר ליכולתם של אנשי הפלמ"ח בתקופה זו, הן מבחינת כוח האדם, והן מבחינת החימוש והציוד (בהיעדר נשק בזמן היציאה דרומה נשלחו הלוחמים עם מקלות קפ"פ). הוכנו תוכניות לעיכוב הכוח הפולש באמצעים של חבלה, מיקוש ומארבים. הוקמה המחלקה הגרמנית, מיוצאי גרמניה ודוברי גרמנית כשפת אם, בפיקודו של שמעון קוך, הוא שמעון אבידן, לימים מפקדה של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, על מנת לפעול מאחורי קווי האויב, תוך התחזות לגרמנים. היורדים לנגב השתלמו בסיירות, בצליפה, ובפעולות גרילה בחוליות קטנות.
בה בעת הכין המטה הכללי של ההגנה תוכנית הגנה כוללת ליישוב, למקרה של פלישת הגרמנים. תוכנית זו כונתה "מצדה על הכרמל" וכללה התבצרות בצפון הארץ, במרחב שבין הרי נצרת, נחל עירון וזכרון יעקב. על התוכנית עמלו יצחק שדה והפרופסור לארכיטקטורה יוחנן רטנר. תקופה זו, שבה היה חוסר ודאות באשר לעתיד קיומו של היישוב, מכונה מאתיים ימי חרדה.
רומל הובס בקרב אל עלמיין השני, וכל התוכניות נותרו מבלי צורך לבצען. הבריטים הפסיקו לממן את הפלמ"ח, וארגונים יהודיים כדוגמת הסוכנות וההסתדרות לא חפצו בכך. בלית ברירה הקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין, לבקשתו של משה סנה ובהסכמה שבשתיקה של דוד בן-גוריון, לקח על עצמו את אירוחם של פלוגות הפלמ"ח במשקים בעמק הירדן ועמק יזרעאל בתמורה לימי עבודה שתרמו אנשי הפלמ"ח בישוביו. הרווח הגדול מתקופה זו היה יצירת תוכנית לשילובו של הפלמ"ח ככלי בפעולתו של גוף צבאי גדול. כאשר פרצה, כעבור שנים לא רבות, מלחמת העצמאות, נלמדו לקחים אלה והפלמ"ח שולב בפעולתו של צה"ל.
הכשרה
שמאל|ממוזער|250px|פלוגה ג' מסייעת בהכשרת קיבוץ גבת ועוזרת בבניית מבנים
שמאל|ממוזער|250px|מטווח בנשק, מחנה אימונים ראשון של פלוגה ב'
שמאל|ממוזער|190px|פלוגה ג' באימוני קפיצה לברזנט
לאחר הניצחון הבריטי באל עלמיין, בשנת 1942, לא ראו הבריטים עוד צורך בקיומו של הפלמ"ח, והפסיקו את המימון והסיוע שניתן לו. הארגון נאלץ לרדת למחתרת. בשלב זה הציע יצחק טבנקין כי הארגון יחזיק את עצמו באמצעות עבודה בקיבוצים: כל קיבוץ יקבל מחלקת פלמ"ח, יספק לה מזון, מגורים ומשאבים אחרים (כנשק), ובתמורה תעבוד המחלקה בשדות הקיבוץ ותסייע בשמירתו ובהגנה עליו. הצעה זו התקבלה באוגוסט 1942. הוחלט כי הפלמ"ח יתאמן 8 ימים בכל חודש, יעבוד 14 ימים, וינוח שבעה ימים.
שילוב זה של עבודה חקלאית ואימונים יצר כוח נייד ועצמאי, אשר עבודת חבריו סיפקה את מרבית תקציבו. ב-1944, לאחר שרבים מאנשי הפלמ"ח סיימו שנתיים של שירות והשתחררו ובמקביל, רבים מאנשי הפלמ"ח התגייסו לבריגדה היהודית, שהוקמה באותה עת, נוצר משבר עקב מחסור בכוח אדם. בעיה זו נפתרה על ידי הוספת שלב מקדים לעלייה להתיישבות אצל גרעיני תנועות הנוער שחבריהם הגיעו לגיל 18 ויצירת מסגרת שנקראה "הכשרה מגויסת". מסגרת זו, שנקבע לה זמן של שנתיים, נתקבלה תחילה על ידי הקיבוץ המאוחד, בינואר 1944, וחייבה את גרעיני תנועות הנוער: הנוער העובד, התנועה המאוחדת והמחנות העולים ומייד אחר כך הצטרף גם השומר הצעיר. שלב ההכשרה המגויסת איפשר את גיוסם הסדיר של גרעינים מן הקיבוצים, המושבים והערים. כך הרחיב הפלמ"ח את כוח האדם שלו ואימונם של גרעינים אלו במסגרת משותפת איפשר גם הקמת יישובים נוספים.
האימון הבסיסי כלל אימוני כושר גופני, אימוני קליעה בנשק קל, קרב פנים אל פנים, טופוגרפיה, עזרה ראשונה, ופעולה בכיתות. כל איש פלמ"ח עבר אף אימונים בשחייה וב, שכן אחד מתפקידיו החשובים של הפלמ"ח היה הבאת העולים מספינות המעפילים אל חופי הארץ.
לאחר האימון הבסיסי עברו אנשי הפלמ"ח אימון מתקדם בשטחים הבאים: חבלה וחומרי נפץ, סיור, צליפה, קשר ואלחוט, הפעלת מקלעים, הפעלת מרגמות. אימון פלוגתי כלל מסעות ארוכים ברגל ששולבו באימונים באש חיה.
הפלמ"ח הדגיש את הכשרתם של מפקדי שדה עצמאיים בעל מחשבה רחבה, המשמשים כדוגמה אישית לפקודיהם. שני הקורסים הפיקודיים המרכזיים היו קורס מ"כים וקורס מ"מים שנערכו בג'וערה, ובהם הוכשרו מפקדי כיתות, מפקדי מחלקות ומפקדי פלוגות. בוגרי קורסים אלה יהוו את הבסיס לסגל הפיקודי של צה"ל.
הרזרבה של הפלמ"ח
הרזרבה של הפלמ"ח הייתה חיל המילואים המיוחד שלו, והיוו למעשה את כוח המילואים הראשון של הכוח המגן העברי.
במהלך שנת 1943 משהפך הפלמ"ח לכוח מגויס של ממש שהתבסס על צווי גיוס מטעם המוסדות הלאומיים הנבחרים, יכלו מפקד הפלמ"ח ומטהו לקבוע את פרקי הזמן המינימליים הנדרשים כדי לאמן ולהכשיר את הלוחמים בתנאי העבודה והאימונים, בהתאם למקצועותיהם הצבאיים ותפקידיהם.
תקופת השירות של לוחם רגלי נקבעה לשנתיים: בשנה הראשונה הוא אמור היה לעבור אימון בסיסי, ואילו השנה השנייה הוקדשה לאימון מתקדם במקצוע הלחימה הייחודי אליו שובץ. כתוצאה מכך שחרר הפלמ"ח מהשרות הסדיר החל מסוף שנת 1944 מאות לוחמים מאומנים. שחרור זה אחרי שנתיים של שירות העמיד דילמה חדשה: מה לעשות במשתחררים? האם לשבצם במסגרת כלשהי של ה"הגנה" (חיל שדה, חיל משמר, גדנ"ע, שירות רפואי, שירות קשר וכדומה), או להקים חיל מילואים מיוחד של הפלמ"ח?
התשובה לכך ניתנה ב-1944 כאשר מטכ"ל ההגנה אישר את הקמת חיל המילואים של הפלמ"ח - "הרזרבה".
רוב משוחררי הפלמ"ח שובצו אל הרזרבה ומיעוטם ליחידות ההגנה האחרות.
ה"ריזרביסטים" נקראו מדי פעם לאימונים לפי יוזמת קצין הרזרבה במטה הפלמ"ח, אולם לא נקבע שיעור חודשי או שנתי קבוע של אימונים אלה.
במהלך השנים הבאות שותפו לוחמי הרזרבה גם במבצעים.
"הסזון"
לפלמ"ח היה תפקיד מכריע במסגרת הסזון. "הסזון" הוא המאבק שניהל ארגון ההגנה נגד ארגוני הסירוב בשנים 1944–1945 על פי הנחיות המוסדות הנבחרים של היישוב, ואשר כלל גם הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים, משאלה סירבו להכיר בלגיטימיות של הנהגת היישוב הנבחרת, ובהנחיותיהם לאופן שבו נכון לנהל את המאבק בבריטים.
הסזון בא על רקע ה"מרד" שהכריז מנחם בגין כנגד שלטונות המנדט במהלך מלחמת העולם השנייה. מאבקם של אנשי האצ"ל והלח"י כנגד הבריטים נתפס על ידי הסוכנות היהודית, על ידי המוסדות הנבחרים של היישוב היהודי, ועל ידי ההגנה (שסרה למרותם), בבחינת פעולה בלתי מוסמכת של ארגוני פורשים. פעולה, העלולה לפגוע במאמצי היישוב להקמת מדינה יהודית ובמלחמה בנאצים.
על הפלמ"ח, כזרוע מבצעת של ההגנה, ועל אנשי הש"י, הוא שירות הידיעות של ההגנה, הוטלה המשימה. במהלך הסזון, בין נובמבר 1944 למרץ 1945, נחטפו מספר אנשי אצ"ל למקומות מסתור שם כלאו אותם וניסו להוציא מהם מידע, לפעמים תוך שימוש בכוח פיזי. במספר מקרים נמסרו אנשי האצ"ל לידי הכוחות הבריטיים.
הפקודה לאנשי הפלמ"ח ליטול חלק בפעילות זו עוררה מצידם מחאה. יגאל אלון מתאר בספרו "מערכות פלמ"ח" את הוויכוח שהיה להנהגת הפלמ"ח עם הלוחמים. כמו כן, טוען אלון בספרו כי ההנהגה הצבאית המזוהה עם הפלמ"ח (אלון, ישראל גלילי, יצחק שדה) תמכה אך ורק במעצרם של "הפורשים", אך מחתה מול עמדתו של בן-גוריון והוראתו לש"י להסגיר מהם לידי הבריטים.
לאחר ארבעה חודשים החליטה הנהגת הסוכנות על הפסקת הסזון. כחצי שנה לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1945 שיתפו הרודפים והנרדפים, אנשי הפלמ"ח והאצ"ל, פעולה, במסגרת תנועת המרי העברי.
ההעפלה והמאבק נגד הבריטים
לאחר תום מלחמת העולם השנייה החל היישוב היהודי בארץ ישראל במאבק פעיל כנגד הבריטים. אנשים כמשה סנה ראו בהמשך השלטון הבריטי המונע את העלייה החופשית כמכשול העיקרי להגשמת השאיפות הלאומיות של העם היהודי, בתקופה שלאחר השואה. בספטמבר 1945 הוחלט לארגן את המאבק בבריטים בתנועה מאוחדת של כל הגורמים הציוניים, שתיקרא תנועת המרי העברי. בהוראות ששלח דוד בן-גוריון לסנה, באוקטובר 1945 נאמר: "מן ההכרח לנקוט בחבלות ובתגמול, לא טרור אישי, אבל גמול על כל נרצח על ידי שלטונות 'הספר הלבן'. כל פעולת חבלה צריכה להיות רבת משקל ורושם, ויש להיזהר ככל האפשר מקורבנות אנושיים". הגוף האידיאלי לתכלית זו היה הפלמ"ח. בשלב זה הוחלף יצחק שדה ביגאל אלון כמפקד הפלמ"ח. לסגנו של אלון מונה אורי ברנר.
משימה לאומית נוספת הייתה קליטת שארית הפליטה של יהודי אירופה, אשר הגיעו אל חופי הארץ באוניות מעפילים, עליהן נערך מצוד על ידי השלטונות הבריטיים. היה זה תפקידו של הפלמ"ח לקלוט את העולים על החופים, ולהעבירם לקיבוצים שם נקלטו.
פעולותיו הצבאיות הבולטות של הפלמ"ח בתקופה זו היו:
שחרור 210 מעפילים ממחנה המעצר בעתלית והעברתם לקיבוץ יגור ב-9 באוקטובר 1945.
פיצוץ מסילות ברזל והטבעת שלוש סירות משמר בריטיות ב"ליל הרכבות" ב-1 בנובמבר 1945.
התקפה על תחנות משטרת החופים הבריטית בגבעת אולגה ובסידנא עלי ב-25 בנובמבר 1945.
פיצוץ תחנות הרדאר על הר הכרמל ב-20 בינואר 1946.
"ליל הגשרים" - פיצוץ עשרה גשרים ברחבי הארץ בלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946.
לאחר "השבת השחורה" ב-29 ביוני 1946, שבה נעצרו חברי פלמ"ח והגנה רבים, חדל הפלמ"ח במאבק המזוין בבריטים, ומאבקו לעצמאות ולעלייה חופשית קיבל צורה אחרת, והתרכז בהתיישבות ובהעפלה. במאבק המזוין בבריטים המשיכו האצ"ל והלח"י עד לעזיבתם את הארץ במאי 1948.
מלחמת העצמאות
שמאל|ממוזער|250px|לוחמי הפלמ"ח עם תושבי צפת זמן קצר לפני שחרור העיר במלחמת העצמאות
שמאל|ממוזער|250px|לוחמי הפלמ"ח במבצע יואב
שמאל|ממוזער|250px|אנשי גדוד 9 של חטיבת הנגב לאחר כיבוש באר שבע במלחמת העצמאות
שמאל|ממוזער|250px|לוחמי הגדוד הראשון של הפלמ"ח בקרב משמר העמק, אפריל 1948, ארכיון ההגנה
עם החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה מנה הפלמ"ח 4 גדודים ובהם 12 פלוגות. כ-2,100 איש בשירות סדיר, וכ-1,000 אנשי מילואים. ב-1 באוקטובר 1947 הוטלה על הפלמ"ח האחריות לביטחונו של כל מרחב הנגב. פעולותיו של הפלמ"ח בתקופה זו היו:
העברת אספקה לנגב ולגליל.
שמירה על קו המים בנגב.
קיום הקשר עם נקודות יישוב מנותקות.
ליווי שיירות האספקה לירושלים הנצורה.
הצרכים הכתיבו שינוי ארגוני מהיר תוך הגדלת המסגרות. כך הורכבו תוך זמן קצר על בסיס הפלוגות הוותיקות שלוש חטיבות:
חטיבת יפתח שפעלה בגליל העליון והתחתון בפיקודו של מולה כהן.
חטיבת הראל בפרוזדור ירושלים בפיקודו של יצחק רבין.
חטיבת הנגב בפיקודו של נחום שריג, כללה את הגדוד השני הצפוני בפיקודו של משה נצר, הגדוד השמיני הדרומי בפיקודו של חיים ברלב.
לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר ופרוץ מלחמת העצמאות, הוטלה על הפלמ"ח האחריות על חזית הדרך לירושלים. הפיקוד על חזית זאת הוטלה על קצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין. לצורך זה הקים הפלמ"ח שני גדודים חדשים: הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה, והגדוד השישי בפיקודו של צבי זמיר. מדיניות ליווי השיירות תוך השארת הרכסים השולטים בידי האויב נכשלה. כישלון זה לא רק שגרם למצור חלקי על ירושלים אלא גם לנסיגתה של ארצות הברית מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל ב-19 במרץ 1948. בסוף מרץ הודח יצחק רבין מתפקידו ובמקומו מונה פקודו שאול יפה. אך יפה נפצע אחרי ימים אחדים בקרב שיירת חולדה. לבסוף החליט בן-גוריון לשנות מדיניות, לעבור ממדיניות הגנתית למדיניות של התקפה ויוזמה, ולהשתלט על הרכסים השולטים על הדרך לירושלים. כדי לבצע משימה זו הוא הטיל ב-1 באפריל על מטכ"ל ההגנה להשתלט על הדרך במבצע "נחשון".
פעולותיו של הפלמ"ח בפרוץ מלחמת העצמאות נתנו שהות לארגן את כוח המגן בארץ, לאמנו ולחמשו, לקראת המלחמה, בעוד הפלמ"ח כחלק הסדיר והמגויס של הגנת הארץ נושא בעול המאבק, ומפקדיו משמשים כגרעין הפיקודי ממנו יוצאים מפקדי צה"ל אף בחטיבות אחרות, כגון חטיבת גבעתי, וחטיבה 8 - חטיבת המשוריינים של יצחק שדה. בשלב זה לחם הפלמ"ח בגליל המערבי ובעמק יזרעאל, בנגב, ובגליל המזרחי.
חודשיים לאחר פרוץ הלחימה הכפיל הפלמ"ח את מספר אנשיו, ומנה שישה גדודים ובהם כששת אלפים לוחמים. בשלב זה החל הפלמ"ח להתלכד בחטיבות. הראשונה הייתה חטיבת הנגב אשר נוצרה מכוח האחריות שקיבל הפלמ"ח על הגנתו של הנגב. בגליל הוקמה חטיבת יפתח במהלך מבצע יפתח שבו שוחרר הגליל המזרחי. במרכז הוקמה חטיבת הראל אשר נשאה בתפקיד ההגנה על ירושלים. הפיקוד על החטיבות נלקח ממטה הפלמ"ח והוא עסק עתה בקליטת כוח אדם ובהדרכה. בהמשך ישמש מטה הפלמ"ח כמטה לניהול מבצעים כגון מבצע יורם לכיבוש לטרון, ומבצע דני.
ב-7 במאי 1948, שבוע לפני הקמת המדינה, חגג הפלמ"ח שבע שנים לקיומו בעצרת המונים, שנערכה בתל אביב, בעוד אנשיו פזורים ולוחמים בגליל ובנגב, ובפרוזדור ירושלים.
במהלך הלחימה במלחמת העצמאות השתתפו חטיבות הפלמ"ח במבצעי "נחשון", "יבוסי", "יפתח", "מכבי", "יורם", מבצע ההר, "דני", "מבצע יואב" ועוד רבים אחרים. עיקר לחימת הפלמ"ח הייתה בצפון, בנגב ובפריצת הדרך לירושלים. מחיר הדמים ששילם הפלמ"ח במלחמה היה כבד. כאלף לוחמים נפלו במהלך המלחמה, כעשרים אחוזים מן הכוח.
פירוק הפלמ"ח
אחת ההחלטות של דוד בן-גוריון הייתה ההחלטה על פירוק המטה הנפרד של הפלמ"ח (שנודע בשם "פירוק הפלמ"ח") והטמעת יחידותיו בתוך צה"ל, כחלק בלתי נפרד ממנו. החלטה זו עוררה התנגדות רבה, ובמשך שנים רבות הדהדה בארץ השאלה "למה פירקו את הפלמ"ח?". החלטה זו הייתה חלק ממדיניותו של בן-גוריון ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה. (מושא נוסף של מדיניות זו, שעורר לא פחות פולמוס, הייתה ספינת הנשק של האצ"ל, "אלטלנה"). ב-7 בנובמבר 1948, הורה בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח. יש שראו בפעולה זו משום פעולה צרת עין שנבעה ממניעים פוליטיים - חיסול כוחה העצמאי כביכול של מפ"ם והשומר הצעיר, לקראת הקמת הקואליציה עם תנועות המרכז והדתיים לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. כתב איש מפ"ם יהודה בן חורין:
לאחר פירוק הפלמ"ח ערכו יוצאי הפלמ"ח מספר כנסים, הראשון שבהם היה באוקטובר 1949, חצי שנה אחרי סיום מלחמת העצמאות.
בכנס של יוצאי הפלמ"ח ב-1953 אמר יגאל אלון שהפלמ"ח היה חיל ככל החילות בצה"ל, מפקדיו מונו על ידי הפיקוד העליון ולא היה זרוע פוליטית של מפלגה כלשהי. ולכן לא הייתה סיבה לפרקו.
גישה זו מתעלמת ממחויבותו הגמורה של בן-גוריון לרעיון "הממלכתיות" העומד במרכז הגותו הפוליטית. בפירוק הפלמ"ח ראה בן-גוריון צעד חשוב וחיוני במעבר מארגון מחתרת סדיר למחצה, בעל סממנים עצמאיים, לצבא מודרני, בעל היררכיה ומשמעת. רוחו של הפלמ"ח לא עמדה בקנה אחד עם רוח צה"ל כפי שראה אותה בן-גוריון. זו הייתה קרובה לאידיאל של הצבא הבריטי, מאשר לדמות הלוחם הרוסי והפרטיזני, איש פאנפילוב, שעמד במרכז המיתוס הפלמ"חי.
ב-1970 אמר מאיר יערי: "לי אין כיום ספק, כי לא צדקה אז מפ"ם כשתבעה, כי הפלמ"ח יקיים זיקה מיוחדת להנהגת ההסתדרות".
יחד עם זאת, בן-גוריון נכנע ללחץ פוליטי שהפעילו עליו אנשי מפא"י בעניין הצורך במסגרת שתשמר את גרעיני ההכשרות, וכך הוקם הנח"ל באוגוסט 1948, כתחליף לפלמ"ח.
יחידות הפלמ"ח
הפלמ"ח החל את דרכו כשהוא פועל במחלקות, לאחר מכן בגדודים, ובמהלך מלחמת העצמאות התגבשו גדודי הפלמ"ח לכלל שלוש חטיבות -
"חטיבת הנגב" בפיקודו של נחום שריג - הגדודים ה-2, ה-7, ה-8 וה-9
"חטיבת יפתח" בפיקודו של מולה כהן - הגדודים ה-1 וה-3 ובהמשך הגדוד ה-2 (הועבר מחטיבת הנגב)
"חטיבת הראל" בפיקודו של יצחק רבין ולאחר מכן יוסף טבנקין - הגדודים ה-4, ה-5, ה-6 וה-10.
כמו כן מנה הפלמ"ח יחידות נוספות, ייעודיות:
"פלי"ם" - היא היחידה הימית של הפלמ"ח. לימים תהיה לגרעינו של חיל הים.
"מחלקת הטיס" - אשר לימים תהיה לגרעינו של חיל האוויר.
"המחלקה הערבית" - או "המסתערבים" אשר עסקה במודיעין ובסיור.
"המחלקה הגרמנית" - אשר הוקמה על בסיס יוצאי מרכז אירופה, במטרה לשלוח אותם לפעילות מאחורי הקווים במלחמת העולם השנייה.
"משמר החופים" - אשר נועד להגן על חופי הארץ במקרה של פלישה מן הים.
"המחלקה הבלקנית" - אשר אומנה להישלח אל מאחורי קווי האויב במדינות הבלקן.
"המחלקה הדתית" - הידועה בשל חלקה באירועי העלייה לביריה בשנת 1946.
הערכת פועלו של הפלמ"ח
הסיפר המקובל במדינת ישראל הוא שהפלמ"ח מילא תפקיד מרכזי בשמירה על היישוב היהודי בא"י וכי לוחמיו היוו את חוד החנית של הכוח הלוחם של היישוב ומדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות. סיפר נוסף הוא על קיום "רוח הפלמ"ח", ביטוי אשר מבטא לרוב דבקות במשימה ושמירה על טוהר הנשק. בנוסף, מקובל לחשוב שלוחמי הפלמ"ח היו לוחמים מעולים, שפעלו בצורה בלתי שגרתית ויצירתית. יצחק שדה, ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון, כתב:
בשיאו מנה הפלמ"ח כ-6,000 לוחמים. 1,196 מהלוחמים בשורותיו נהרגו במהלך מלחמת העצמאות ובמאבק להקמת המדינה, אחוז גבוה מאוד שאין לו מקבילה בקרב ארגונים צבאיים יהודיים אחרים. דוידקה נמרי כתב: "ערכי נפש בלתי נשכחים הקנה הפלמ"ח לאלפי חבריו. ואת אשר חתם בכל אחד מאתנו, כמפקד וכמבצע - ניסיון וידיעה מקצועית ורוח מחנכת להיחלצות נחשונית ולאחוות לוחמים ויוצרים - לא הלך לטמיון. כל אלה שעברו את בית הספר של הפלמ"ח מסוגלים עוד כיום, כמו בעבר, גם בתנאים קשים ובלתי רגילים, להדריך, לפקד ולבצע, לפי המסורת של שנות פעולה קשות ומרוממות."
בעשורים האחרונים קמו מספר חוקרים אשר מתחו ביקורת את פועלו של הפלמ"ח. בולט ביניהם אורי מילשטיין, שטען בספרו "תיק רבין", כי הפלמ"ח לא מילא את משימותיו כראוי ותפקד לעיתים באופן גרוע. אולם אין ספק שחטיבות הפלמ"ח מילאו תפקיד מכריע במערכה הצבאית במלחמת העצמאות, לפחות בשלבים הראשונים של המלחמה (בתקופה שבין החלטת החלוקה להכרזה על הקמת המדינה ובחודש הראשון של פלישת צבאות ערב לשטח א"י המנדטורית), משום שהם היו הכוח הצבאי המאומן היחיד שעמד לרשות ההנהגה היהודית ערב פרוץ המלחמה. בתחילת המאה ה-21 החלו גם סופרים המזוהים עם הפלמ"ח וערכיו, לחשוף תופעות של התנהגות בלתי-ערכית בקרב לוחמי הפלמ"ח במהלך מלחמת העצמאות: נתיבה בן-יהודה סיפרה על הרג שבויים בידי הפלמ"ח; צביקה דרור, בספרו "הראל – הקרב על ירושלים", הציג עדויות על ביזה ופגיעה בגופות חללי אויב. אולם תופעות אלו הוצגו כחריגות, ומנוגדות לערכי הפלמ"ח, ולא כחלק ממדיניות מכוונת של פיקוד הפלמ"ח.
זהות פוליטית
בתחילת דרכו היה הפלמ"ח יוזמה כלל יישובית בתמיכה בריטית, ומפקדיו באו מקרב מספר מפלגות ותנועות פוליטיות ביישוב היהודי. אולם לאחר שסכנת הפלישה הנאצית לארץ ישראל חלפה, סברו אנשי מפא"י כי יש לתת עדיפות להתגייסות צעירים לשורות הצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים, וטענו כי לפלמ"ח אין תרומה ביטחונית משמעותית. בתקופה זאת, חלק מהציבור היהודי בא"י ראה במתגייסים לפלמ"ח משתמטים משירות צבאי, הדואגים לקיבוציהם במקום להילחם בנאצים. גם חלק מלוחמי הפלמ"ח התקשו להמשיך לשבת בחיבוק ידיים, בעוד חבריהם לוחמים בנאצים בשורות הצבא הבריטי, ומפקדי הפלמ"ח נאלצו לעמול קשה כדי לשכנע אותם להמשיך לשרת בפלמ"ח.
הנהגת הקיבוץ המאוחד בראשות יצחק טבנקין ייחסה חשיבות רבה להמשך קיומו של הפלמ"ח, כחלק מההכנות של היישוב לקראת העימות עם ערביי א"י, שהם העריכו שיבוא לאחר תום מלחמת העולם השנייה. כדי לאפשר את המשך קיומו של הפלמ"ח, לאחר שהבריטים הפסיקו לממן את פעילותו, הציעה הנהגת הקיבוץ המאוחד שיחידות הפלמ"ח יתגוררו בקיבוצי התנועה, ויעבדו בהם כדי לממן את הוצאות אחזקתם. בנוסף היא הלוותה לפיקוד הפלמ"ח סכום של 15,000 לירות ארץ ישראליות לצורך המשך פעילותו. כתוצאה מכך, ערב פרוץ מלחמת העצמאות היוו חברי הקיבוץ המאוחד את עיקר שכבת הפיקוד של הפלמ"ח. בסוף שנת 1942 היו ארבעה מתוך שישה מפקדי פלוגות של הפלמ"ח חברי הקיבוץ המאוחד, וכמעט כל אנשי המפקדה הארצית של הפלמ"ח היו אף הם חברי הקיבוץ המאוחד. הנהגת הקיבוץ הארצי הייתה שותפה להנהגת הקיבוץ המאוחד בתמיכה בפלמ"ח ובראשית 1943 היא קיבלה נציגות במפקדת הארגון. כאשר הוקמו גדודי הפלמ"ח בשנת 1945, כל מפקדיהם היו אנשי הקיבוץ המאוחד. עם הקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) (שכללה את אחדות העבודה ואת השומר הצעיר) בינואר 1948, היא שלטה כמעט על כל עמדות המפתח בפיקוד הפלמ"ח. מפקדי הפלמ"ח השתתפו לעיתים קרובות בישיבות של מוסדות מפ"ם, ונתנו שם דיווחים על המצב הצבאי.
יריבותיה של מפ"ם במערכת הפוליטית של היישוב, ובראשן מפא"י, לא ראו בעין יפה את ההשפעה הרבה שהייתה למפ"ם בשורות הפלמ"ח, ונטו להציג את הארגון כ"צבא הפרטי" של המפלגה. אנשי הפלמ"ח, לעומת זאת, טענו שהלוחמים והמפקדים של הפלמ"ח חונכו לראות בעצמם, קודם כל, נתונים לפקודת הנהגת היישוב והמוסדות הלאומיים, ובכך הם הפלמ"ח שונה מארגוני "הפורשים" (אצ"ל ולח"י).
גם לאחר פירוק הפלמ"ח המשיכה הנהגת מפא"י לחשוש מפניו ולהתנכל למפקדים ששירתו במסגרתו. בעקבות חששו של בן-גוריון מהמסרים הפוליטיים שיושמעו במסגרת כנס הפלמ"ח שנערך ב־1949, הוציא הרמטכ"ל יעקב דורי פקודה מפורשת האוסרת נוכחות חיילים בשירות פעיל בכנס. למרות הפקודה, השתתפו בכנס יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר, צבי זמיר, וכן קצינים וחיילים נוספים בצה"ל, ששירתו בפלמ"ח. ההשתתפות בכנס נחשבה כהפרת פקודה, והקצינים המשתתפים נקראו לבירור בפני הרמטכ"ל. רובם נענשו בנזיפה חמורה, אחדים הודחו מצה"ל, ואחרים הועברו מתפקידם, בהוראה אישית של בן-גוריון לרמטכ"ל.
השפעת יוצאי הפלמ"ח על מדינת ישראל
בביטחון
יוצאי הפלמ"ח היוו בסיס לסגל הפיקוד של צה"ל למשך שנים רבות. מן הפלמ"ח יצאו רמטכ"לים, אלופי פיקוד, מפקדי חיל האוויר וחיל הים, ראש שירות הביטחון הכללי, ראש המוסד, ואחרים, אשר היו לימים אף לשרים בכירים, ואחד מהם, יצחק רבין, אף היה לראש הממשלה. רובו של המטה הכללי בצה"ל, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים היה מורכב מיוצאי הפלמ"ח. מטבע הדברים, השפעת הפלמ"ח על אישים אלו השפיעה רבות על החשיבה הצבאית של צה"ל.
רשימה חלקית של הבכירים במערכת הביטחון אשר שירתו בפלמ"ח:
בתרבות ובאמנות
הפלמ"ח השאיר מורשת חשובה בתחום התרבות והאמנות. מקובל לדבר על "דור הפלמ"ח", אותו ביטא, אולי, בצורה הטובה ביותר, הסופר משה שמיר ביצירתו "הוא הלך בשדות" העוסקת בחיי איש הפלמ"ח בהכשרה המגויסת. הספרות העברית, הזמר העברי והתרבות העברית בכללותה הושפעו הן מיוצאי הפלמ"ח, והן מחוויית הפלמ"ח כחוויה חברתית-תרבותית. רוח הפלמ"ח הייתה רוח של אחוות לוחמים וחלוציות, של "צבריות" שורשית, של התיישבות ופיתוח הארץ, של חלוציות והגשמה. אנשי הפלמ"ח למדו הרבה משכניהם הערבים. מילים ערביות רבות שולבו בעברית המדוברת בידי אנשי הפלמ"ח, והפכו לנחלת הכלל - "פִינְגָ'אן" "צִ'יזְבָּט" ועוד. הווי ההכשרה והקיבוץ, המדורה והלחימה, וההקרבה האישית, שהגיעה לעיתים למחיר דמים נורא, נותרו בשירים ובפזמונים, שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית במדינת ישראל הצעירה - "הרעות", "הן אפשר", "היו זמנים", ועוד. מילות רבים מהם נכתבו על ידי חיים חפר או חיים גורי, והולחנו על ידי טובי המלחינים של התקופה - סשה ארגוב ומשה וילנסקי, או הושרו למנגינות עממיות רוסיות או ערביות.
את השירים שרה להקת "הצ'יזבטרון", שהייתה אם כל הלהקות הצבאיות שלאחריה.
רוחו של הפלמ"ח מתבטאת בהמנונו, שאותו כתב זרובבל גלעד.
נתן אלתרמן כתב על הפלמ"ח בשיר מסביב למדורה
שמאל|ממוזער|250px|פלמ"חניקים מסביב למדורה, 1944
שמאל|ממוזער|250px|פלמ"חניקים מפלוגה ב' שרים, 1941
"מה נשיר עליהם מה נשיר
הם עושים זאת יפה מאיתנו
בעצמם הם כותבים להם שיר
ואפילו ספרים כבר נתנו
זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר
כל מלאכה לשלא משלנו
אבל ככה יוגד לנו לאמר
נערים להוי נא ידוע
בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על סיפו של הדרור
משתחווה ובוכה הבינוה"
הבולטים בין יוצאי הפלמ"ח בתחום התרבות והאומנות הם:
בשנת 2020 יצאה לאור הסדרה פלמ״ח, סדרה זו בעלת 3 עונות והיא סוקרת את פעולות הפלמ״ח מנקודת מבט של חבורת נערים, אשר הצטרפו אל הפלמ״ח במסגרת של חווה הכשרה.
בפוליטיקה
רוב חברי הפלמ"ח עברו "הכשרה" בקיבוצים, הן בקיבוצי הקיבוץ המאוחד, והן בקיבוצי השומר הצעיר, וקיבלו רבות מאקלימו הרוחני של הקיבוץ בתקופה זו. נטייתם הפוליטית של מנהיגיו יצחק שדה ויגאל אלון, כמו גם המאבקים כנגד האצ"ל והלח"י, אשר אנשי הפלמ"ח השתתפו בהם באופן פעיל, גרמו לכך שרוב מניינו של הפלמ"ח היה מזוהה עם תנועת העבודה (בעיקר התנועה לאחדות העבודה וכן מפא"י ואף מפלגת השומר הצעיר ולבסוף מפ"ם).
יוצאי הפלמ"ח לא הפכו לגוש אחיד, קולקטיבי, בעל אידאולוגיה אחידה. בשנות החמישים, שנותיה הראשונות של המדינה, ניתן היה לראותם בכל מפלגות השמאל הציוני. יגאל אלון, אשר נחשב למייצגו של דור זה, וראש וראשון לאנשיו, היה ראש הממשלה לימים ספורים לאחר מותו של לוי אשכול. אלון נפטר לפתע מדום לב בשנת 1980, נחשב להחמצה הגדולה של אנשי הפלמ"ח בפוליטיקה. הבכיר שבאנשי הפלמ"ח בשדה הפוליטיקה, ואולי גם המייצג הטוב ביותר של דרכו של הארגון, היה יצחק רבין, אשר הגיע לראשות הממשלה מטעם מפלגת העבודה, ובדרכו, ששילבה "ביטחוניזם" עם "יוניות", נראה כממשיך טבעי למסורת הפלמ"ח. רבים מאנשי הפלמ"ח מצאו, כרבין, את מקומם במפלגת העבודה - משה דיין, חיים בר-לב ומרדכי גור הם השמות הבולטים שבהם.
ההשתלבות במפלגת העבודה נראתה כמסלול הטבעי לאיש הפלמ"ח (במיוחד לאחר הצטרפותם של מפ"ם ואחדות העבודה למפלגה זו). אך את יוצאי הפלמ"ח ניתן למצוא בכל גוני הקשת הפוליטית. הן מן "השמאל", כמתי פלד שהיה איש הרשימה המתקדמת לשלום, ומראשוני הקוראים למשא ומתן עם אש"ף, יאיר צבן, מנהיגה של מפ"ם בשנות התשעים, ושר הקליטה בממשלתו של רבין ושולמית אלוני, מנהיגת תנועת מרצ, והן מן הימין כרפאל איתן ורחבעם זאבי.
בהתיישבות
הפלמ"ח לא היה אך ורק כוח לוחם, כי אם גם תנועה מיישבת. כאשר הגיע גרעין מתנועת הנוער אל ה"הכשרה" היה היחס אליו כאל גוף העתיד להקים יישוב עברי בעתיד. הנהגת הפלמ"ח עודדה את הגרעינים שסיימו את שירותם הצבאי בפלמ"ח להמשיך ולהקים יישוב, כגרעין, או לחזק יישוב קיים. ההווי המשותף שנוצר במהלך שנות השירות, היווה את הדבק החברתי שאיפשר את הצלחתם של היישובים שנוצרו. לאחר שנות הלחימה, אך טבעי היה כי חברי הגרעינים ינסו להמשיך ולקבוע את מפת גבולות המדינה, באמצעות התיישבות בנקודות ספר או בנקודות הנחשבות למסוכנות, אם כקיבוץ או כמושב. הפלמ"ח ראה בכך חלק מייעודו, ותפקיד שאינו נופל בחשיבותו מתפקידיו הצבאיים.
אלו היישובים שהוקמו על ידי יוצאי הפלמ"ח, או תוגברו על ידם:
שמאל|ממוזער|300px|בית קשת - ההיאחזות הראשונה שהקים הפלמ"ח. משמש כמרכז למורשת הפלמ"ח
המנון הפלמ"ח
שמאל|ממוזער|180px|סמל הפלמ"ח במצודת ביריה
מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר,
אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח
לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ,
תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח
מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב,
מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר -
כָּל בָּחוּר וְטוֹב - לַנֶּשֶׁק
כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר!
נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם,
שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים,
מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל,
בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים
רִאשׁוֹנִים תָּמִיד אֲנַחְנוּ,
לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ
לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ,
תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח.
זרבבל גלעד שהיה מגויס בפלוגה א' בתחילת דרכו של הפלמ"ח, נתבקש על ידי מפקד האימון לכתוב שיר למסיבת סיום "תוכנית 200 השעות" של האימון הבסיסי. לשם כך פטר אותו המפקד מיום אימונים, אולם גלעד ויתר על הפטור וכתב את השיר בזמן ששמר. במסיבה הושמע השיר בלחן רוסי (לחן השיר "פּוֹ דּוֹלִינָם אִי פּוֹ וְזְגוֹרְיָאם" שעליו הולחן גם השיר "הלוך הלכה החבריא"). השיר מתאר את אופיו הקרבי ואת פעילותו הצבאית של הפלמ"ח ואין בו אזכור של אופיו העובד, משום שהוא נכתב חודשים ספורים אחר הקמת הפלמ"ח, בטרם נתקבל "הסדר העבודה והאימונים". בשנת 1943 בשעה שהחליטה תנועת הנוער העובד על גיוס כלל גרעיניה לפלמ"ח, הלחין בוגר התנועה חבר נען, דוד זהבי, לחן עברי לשיר. הלחן החדש פורסם תחת הכותרת "שיר הפלוגות" בעיתון הנוער העובד "במעלה" גיליון 12 (292) 25 ביוני 1943. שם הפלמ"ח לא נזכר בפרסום בעיתון, מטעמי חשאיות, והמילים "אנו אנו הפלמ"ח!" הוחלפו ב"אנו, ההולכים בסך!". בעלון הפלמ"ח מס' 24–25 (נובמבר-דצמבר 1944) הוא נדפס שוב כ"שיר הפלוגות" בליווי הלחן של זהבי, ובהסתרת שם הפלמ"ח, אולם הוכנס בו עוד שינוי קל במילה אחת בבית השלישי: "כָּל בָּחוּר וְטוֹב - לַנֶּשֶׁק - בָּחוּרה עַל הַמִּשְׁמָר!". בית זה הופיע בשנית בשער עלון הפלמ"ח מס' 51–52 (אפריל-מאי 1947). שינוי המילה בא להצביע על אופיו השוויוני של הפלמ"ח.
נשים בפלמ"ח
שמאל|ממוזער|250px|בנות הפלמ"ח במעיין עין גדי, שנות ה-40
בשנתיים הראשונות לקיום הפלמ"ח הכוח לא כלל נשים. רק בתחילת שנת 1943, כשהוחלט לפתוח את שורות פלמ"ח לגיוסים נרחבים יותר, הוחלט לגייס גם נשים.
הנשים היוו לבסוף כשליש מכוח האדם בפלמ"ח. כשנתיים אחר הקמתו, הוחל בגיוס נשים ובניסיון לשלבם בפעילות, תוך שהן נוטלות חלק באימוני הגברים, ובתוכנית הכשרתם הצבאית. כבר בקיץ 1943 התברר שאימונים אלה לא היו כפי כוחן של הנשים, ונגרם נזק גופני לחברות. בספטמבר 1943 התאספו חברות הפלמ"ח לכינוס במשמר העמק וניסו לסכם קווים להמשך הפעולה של נשים בפלמ"ח. סוכם על אימונים נפרדים לנשים ולגברים, על הכשרת מפקדות שתפקדנה על אימוניהן של הנשים, וכן כי הכשרת הנשים תתמקד בתפקידי קשר, עזרה ראשונה, נהגות, סיירות, תפקידים מנהליים, תפקידי סעד ותפקידים הסברתיים. כפי שמתאר זאת יגאל אלון: "בישול, מחסנאות, חובשות בנקודות–האיסוף, רפואה, טיפול בחולים (אחיות), קשר, עבודות–משרד, סיירות מיוחדות, פיקוד והדרכה. נהגות, נשקות, תפקידי משמר ולחימה סטאטיים ביישובים, מחנות, מתקנים ומטות קרביים [...] אין להתעלם ממגבלותיה הטבעיות של האישה, ובבואנו לאמן אותה ולשבצה בתפקידי היחידה, אל נשכח את יעוד האמהות של החיילות".
האישה שהגיעה לתפקיד הבכיר ביותר במסגרת הפלמ"ח הייתה קצינת השלישות של הפלמ"ח שושנה ספקטור. אם כי רק בודדות שימשו ממש כלוחמות ויצאו לקרב.
מבין 1,196 נופלי הפלמ"ח, נפלו 26 נשים (כ-2% מהנופלים), שלוש נפטרו ממחלה, שלוש נפלו בפעילות מבצעית לפני מלחמת העצמאות ו-20 נפלו במהלך מלחמת העצמאות, חלקן בפעילות מבצעית, חלקן בפעולות הגנה על משלטים, בבסיסים צבאיים וביישובים מנותקים, וחלקן בתאונות מבצעיות. נתן אלתרמן כתב על הלוחמת ברכה פולד "אחת מבנות הזמן שכגברים / עשו כל מלאכת איש ומעשהו / אבל כעלמות ירדו קברים". ב-24 במרץ 1946 הייתה ברכה פולד חלק מחוליית חסימה ברח' מרמורק 7 בתל אביב, במסגרת "ליל וינגייט", אשר ניסתה למנוע ממשוריינים בריטים גישה אל אוניית המעפילים "וינגייט" אשר עגנה בחוף ימה של תל אביב. ברכה בת ה-19, שהייתה מפקדת החוליה, נורתה לאחר שחבריה הודיעו על רצונם להיכנע, כאשר ניסתה להחליף מחסנית במקלע הסטן שבידה. על שמה נקראה אוניית המעפילים "ברכה פולד". היה זה מקרה מייצג, אחד מני רבים. קורבנן של הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק, סימן אף הוא דף חשוב בסיפורה של לוחמת הפלמ"ח, כמו גם סיפורה של הטייסת זהרה לביטוב. אחת המטיילים הישראלים, שנהרגו במהלך ניסיונם להגיע אל הסלע האדום בראשית שנות ה-50, הייתה לוחמת הפלמ"ח לשעבר גילה בן עקיבא. חברתה רחל סבוראי, שגם היא הייתה לוחמת בפלמ"ח, נודעה כראשונה שהגיעה אל הסלע האדום, ביחד עם מאיר הר-ציון.
בשנת 2016 הוקמה אנדרטה באזור חוות שקמים לזכרן של לילה-נעמי יוסף, תמר באומגרט ומרים אוסיה, שלוש לוחמות פלמ"ח, חברות הגדוד השלישי של חטיבת יפתח, שנהרגו בעת מבצע יואב במלחמת העצמאות (9 באוקטובר 1948) בכפר הוג' כתוצאה מהפצצות מטוסים מצריים.
אסתר גרינברג, חובשת קרבית בגדוד 9 בחטיבת הנגב נבחרה כנערה ייצוגית לפרסום הפלמ"ח וצולמה ישובה בג'יפ עם כאפייה לצווארה.
עיצוב הזיכרון
250px|ממוזער|שמאל|אנדרטה למטה הפלמ"ח בחוף תל אביב
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון למטה הפלמ"ח בתל אביב, בטיילת הרברט סמואל מול שגרירות צרפת
250px|ממוזער|שמאל|פסל סייר בפלמ"ח במערת הפלמ"ח במשמר העמק
מסמכים ותמונות רבות של הפלמ"ח נמצאים במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב. הפלמ"ח הוא נושא למחקר ענף בהיסטוריוגרפיה הישראלית. על שמו נקראו רחובות בערי ישראל והוקמו אנדרטאות ולוחות זיכרון באתרים רבים. במערת הפלמ"ח המשופצת במשמר העמק מתקיימות פעילויות מגוונות לשימור מורשת הפלמ"ח. יהודה אילן היה מהדמויות המרכזיות אשר תרמו לשימור ועיצוב זיכרון הפלמ"ח במשך עשרות שנים. יהודה שימש כקצין תרבות בגדוד השלישי של חטיבת יפתח בזמן מלחמת העצמאות ולאחר קום המדינה התמנה לראש מערך ההסברה והיה אחראי על כלל הטקסים והאירועים הממלכתיים בישראל במשך שנים רבות. כחלק מתפקידו יזם ועיצב אירועי זיכרון רבים לשימור מורשת הפלמ"ח ומפקדיו.
ראו גם
פלמ"ח (סדרת טלוויזיה)
לקריאה נוספת
מקורות
יצחק שדה, מה חידש הפלמ"ח, 1950
זרובבל גלעד (עורך), ספר הפלמ"ח, א-ב, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ג 1953
חיים גורי, חיים חפר, משפחת הפלמ"ח, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1973
אברהם יבין ושלמה דרך (עורכים), סיפורו של דוידקה - דוד נמרי מפיו ועליו, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד 1974
צביקה דרור, הראל – הקרב על ירושלים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
מחקרים
צבי רענן, צבא ומלחמה בישראל ובעמים, תל אביב: ספרית פועלים, 1955
בן-ציון דינור (עורך עם אחרים), ספר תולדות ההגנה, א-ג, תל אביב: הוצאת מערכות, 1954, 1972
יואב גלבר, למה פירקו את הפלמ"ח, תל אביב: הוצאת שוקן, 1986
יעקב מרקוביצקי, היחידות היבשתיות המיוחדות של הפלמ"ח, משרד הביטחון והמרכז לתולדות כוח המגן, 1989
אורי מילשטיין, תיק רבין, איך תפח המיתוס?, תל אביב: הוצאת ירון גולן ומכון שרידות, 1995
מאיר פעיל, פלמ"ח - הכוח המגויס של ההגנה, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ה 1995
חיים גופר,, המשמר על החוף - תולדות "משמר החופים" בימי מלחמת העולם השנייה, המרכז לתולדות כוח המגן ותג, 1995
איה גוזס-סבוראי, פלמחאיות במלחמת תש"ח, הוצאת קיבוץ דליה, 1997
יחיעם ויץ (עורך), פלמ"ח – שתי שיבולים וחרב, משרד הביטחון והעמותה לחקר כוח המגן, 2000
אניטה שפירא, מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח: סוגיות במאבק על ההנהגה הביטחונית, 1948, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1985.
אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, תל אביב: הספרייה החדשה, הוצאת עם עובד, 2004, פרק 6: פלמ"ח ההתחלות, פרק 7: פלמ"ח, בין 1943 ל-1947
מרדכי נאור, עמוד האש על הכרמל, 2006
מאיר פעיל, אברהם זהר ועזריאל רונן, פלמ"ח: פלוגות המחץ של ה"הגנה", 1949-1941, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון ועמותת גלילי, 2008
שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק א: 1945-1943", ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 1, אביב תש"ע, עמ' 1–129
שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק ב: 1948-1945", ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 2, קיץ תשע"ח, עמ' 1–312
דן קורן ויחיאל (חיליק) גוטמן, ממשלות ישראל לדורותיהן: החלטות חכמות והחלטות מטופשות, ידיעות ספרים, 2017, עמודים 25–34
שרון גבע, 'סמוק דמה של הנערה מדמו של הנער': נפילתה של מרים שחור ומקומן של הנשים בפלמ"ח במלחמת העצמאות, קתדרה 180, טבת תשפ"ב, 2022, עמ' 114-91
הווי והומור
דן בן אמוץ, חיים חפר, ילקוט הכזבים, 1957
פוצ'ו (ישראל ויסלר), חבורה שכזאת, פרקי הווי בהכשרה מגויסת, הוצאת מסדה, רמת גן, 1957. (הוסרט)
פּוצ'ו, אני פחדן אני, הוצאת מסדה, 1966
פּוצ'ו, יוסלה איך זה קרה, רומן בתולים, הוצאת מסדה, 1973. (הוסרט)
קישורים חיצוניים
אתר הפלמ"ח
, וידאו צוות
מאמרים בספרייה הווירטואלית של מט"ח:
יצחק שדה
פירוק הפלמ"ח
הספרות העברית בארץ-ישראל: דור הפלמ"ח
אוסף תצלומים מתקופת הפלמ"ח (אשכול בפורום "פרֶש")
- אברהם זהר בתגובה לבני מוריס
"כך פרקו את הפלמ"ח", עצרת הפלמ"ח, אוקטובר 1949
כנס אנשי הפלמ"ח בתל אביב, יומני כרמל אוקטובר 1949 (התחלה 0:37)
הדיון בממשלת ישראל בעקבות כנס הפלמ"ח ב-14 באוקטובר 1949, בבלוג של ארכיון המדינה, פורסם ב-25 באוגוסט 2015
מסמכים חושפים: רבין, דדו, בר-לב וזמיר סירבו פקודה והשתתפו בכנס הפלמ"ח, באתר יד לשריון, 26 באוגוסט 2015
אפרים לפיד, יגאל אלון – מפקד למופת של יכולת צבאית ותבונה מדינית, IsraelDefense, 25.02.2024
לקט מן המאמרים אודות הפלמ"ח שהתפרסמו במהלך השנים, באתר "מערכות", ספטמבר 2021.
אחרונים על הרכס - במלאת 80 שנה להקמת הפלמ"ח, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 18 במאי 2021
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: המנון הפלמ"ח, גלי צה"ל, 6.8.2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יחידות ההגנה
קטגוריה:היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה | 2024-10-10T07:03:35 |
פלוגות מחץ | REDIRECT פלמ"ח | 2004-06-26T07:26:54 |
סיר לחץ | שמאל|ממוזער|220px|סיר לחץ. וסת הלחץ בסיר שבתמונה מורכב ממשקולת מעל נקב במכסה. בתמונה הוא נמצא משמאל לידית של מכסה הסיר.
סיר לחץ הוא סיר בישול אשר מצויד במכסה אטום. הסיר מצויד בנוסף בווסת לחץ, המשמש לבקרת יציאת האדים. האדים שנוצרים בחימום מעלים את הלחץ בסיר מעל ללחץ האטמוספירי והטמפרטורה עולה עד 130 מעלות צלזיוס. לכן בישול בסיר המכיל נוזלים, כגון מים, יין, או רוטב, מהיר יותר מאשר בסיר בעל מכסה רגיל.
עקרון הפעולה
ממוזער|220px|חתך אנכי בוסת הלחץ, שהוא בוכנה. הבליטות הקטנות לימין ולשמאל הן חתך בקפיץ. הקפיץ הוא חלק מהוסת. תרשים ירוק(בצד שמאל) מסמן מצב של לחץ אטמוספירי. תרשים אדום( בצד ימין) - לחץ גבוה. תהליך הבניה ושחרור הקיטור באזור האדום חוזר על עצמו .
העיקרון שלפיו פועל סיר הלחץ הוא שככל שבסיר יש לחץ גבוה יותר, הטמפרטורה בתוך הסיר גבוהה יותר. בסיר רגיל, שורר לחץ של אטמוספירה אחת, וטמפרטורת הנוזל מגיעה עד 100 מעלות צלזיוס בלבד (טמפרטורת הרתיחה של מים). הנוזל שמוסיפים לסיר לחץ, כדי שהמזון יתבשל ולא ייחרך, ישמור על מצבו כנוזל בטמפרטורה גבוהה וקבועה (כ - 130 מעלות). במהלך הבישול בסיר לחץ, יש יציאה קטנה ומבוקרת של חלק מהאדים הנוצרים. לבישול בסיר לחץ נדרש פחות חום מאשר לבישול בסיר רגיל וזמן הבישול יותר קצר.
מבנה סיר הלחץ
ממוזער|220px|סיר לחץ. 1- ידית לנעילה ופתיחה של המכסה. 2 - וסת הלחץ. 3 -עמוד דק של קיטור שעולה עם הלחץ.
ממוזער|220px|מבט על צידו התחתון של מכסה הסיר 1 ו 4 -הגומיה שאוטמת את פתח הסיר כאשר המכסה מהודק למקומו. 2 -החיבור של וסת הלחץ. 3 - שסתום לשחרור לחץ עודף.
ממוזער|220px|הרכיבים של וסת הלחץ. גומיות לאיטום, בוכנה וקפיצים, שהקיטור מפעיל עליהם כח כאשר הלחץ עולה.
הסיר מורכב משלושה חלקים עיקריים:
המכסה: מיועד לאטום את הסיר בזמן הבישול. המכסה הוא מתכתי. בחלק מהמקרים יש לו אלסטיות, קפיציות, כדי לאפשר לו להנעל היטב לסיר כך שתיווצר אטימה משמעותית. במקרים אחרים האטימה מושגת על ידי טבעת עשויה גומי או סיליקון המותקנת בהיקף הסיר בחלקו העליון או במכסה. המכסה יחוזק להיקף בעזרת בורג סיבובי המותקן על המכסה. בכל המקרים, יש במכסה מנוף המאפשר לנעול אותו לסיר. נעילה זו חשובה ליצירת הלחץ בתוך הסיר והיא חיונית מסיבה בטיחותית, כדי למנוע את העפת המכסה על ידי האדים. במכסה הסיר יש נקב קטן שמיועד לשחרור קיטור עודף.
וסת הלחץ: מורכב על נקב במכסה הסיר. תפקידו לאפשר שחרור מבוקר ואוטומטי של קיטור, כדי שבסיר ישמר לחץ קבוע ובטוח לשימוש, למרות שינויים בעוצמת החימום. בדרך כלל, מטעמי בטיחות, מותקן במכסה שסתום נוסף, אשר מיועד לשחרר עודפי לחץ באופן פחות מבוקר, למקרה של היווצרות לחץ עודף.
הסיר עצמו: עשוי מתכת, עמיד לחום וללחצים הצפויים. ההיקף העליון של הסיר מעוצב באופן שמאפשר לנעול אליו היטב את המכסה.
פעילות ווסת הלחץ
וסת הלחץ הוא למעשה בוכנה המחוברת לקפיץ. ראש וסת הלחץ מונח על מכסה הסיר. ראש הבוכנה מונח על הפיה שלה והקפיץ רפוי. כאשר הלחץ עולה ונוצר קיטור, הבוכנה נדחפת כלפי מעלה. הקפיץ נדרך והמרחק בין החלקים שלו קטן, אך נותר פתח זעיר, מובנה ודרכו משתחרר הקיטור. לאחר שהשתחרר מעט קיטור,הלחץ יורד ושוב אינו מצליח לדחוף את הבוכנה כלפי מעלה. היא מחליקה למטה והפתח הזעיר נסתם. תהליך הבניה והשחרור של האדים חוזר על עצמו כדי לייצר בסיר לחץ שיכול להחשב, בקירוב גס, קבוע. בתרשים המצורף, החלק הצבוע ירוק מתאר את המצב כאשר הלחץ בסיר שווה ללחץ האטמוספירי והחלק האדום מתאר את המצב כאשר יש בסיר לחץ העולה על הלחץ האטמוספירי.
אופן השימוש
מאחר שנוזל הבישול, בדרך כלל מים או יין, מתאדה בקצב נמוך יותר בהשוואה לסיר רגיל, מוסיפים כמות קטנה יחסית של נוזל. בצורת בישול זו מרכיבי המזון מתרכזים בכמות קטנה יותר של הנוזל שבסיר.
הבישול בסיר הלחץ מורכב משני שלבים.
בתחילה נוצרים בסיר טמפרטורה וקיטור בעוצמה הרצויה. דבר זה נעשה על ידי חימום בעוצמה גבוהה. עם התחלת החימום, וסת הלחץ אינו פולט קיטור, כי הוא עדיין לא נוצר. בהמשך, הווסת פולט קיטור בקצב גבוה בשלב זה מקטינים את עוצמת החימום.
משהושגו התנאים הרצויים, מספקים לסיר כמות חום קטנה וקבועה, לשמירה על המצב הקיים. אם פליטת הקיטור דרך הווסת מתונה ומתרחשת בקצב קבוע, זהו סימן שהמערכת במצב יציב ואפשר להמשיך בישול לפי פרק הזמן הדרוש. זמן זה יהיה קצר יותר בהשוואה לזמן שנדרש בסיר רגיל בעל אותו נפח.
מטעמי בטיחות, לפני פתיחת המכסה בגמר הבישול, יש להמתין עד שהלחץ בסיר יורד . בסיר ביתי הקיטור משתחרר באופן עצמאי בתוך כ-15 דקות מהפסקת החימום.
יתרונות
סביבת הבישול המבוקרת מאפשרת לקצר באופן ניכר את זמן הבישול, ולחסוך באנרגיה.
הטמפרטורה הגבוהה יותר של הבישול הורגת פתוגנים ביעילות רבה.
הצורך בכמות קטנה יותר של נוזלים (אין צורך לכסות את התבשיל בנוזלים) מאפשר לשמר טוב יותר את הטעמים של התבשיל, ושומר טוב יותר על ערכים תזונתיים משום שאינם "בורחים" אל נוזלי הבישול.
חסרונות
לא ניתן לעקוב מקרוב אחרי המזון המתבשל, וגם לא לראות אותו.
לא ניתן לפתוח את המכסה כדי לערבב, או להוסיף חומרים.
קשה להעריך נכון את כמות הנוזלים המינימלית הדרושה.
הסיר מתאים רק לבישול בנוזלים, לרוב במים, בציר או יין.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כלי בישול
לחץ | 2024-08-01T02:20:33 |
שפות אפרו אסיתיות | הפניה שפות אפרו-אסייתיות | 2023-10-16T10:39:03 |
צעצוע של סיפור | צעצוע של סיפור (באנגלית: Toy Story) הוא סרט קולנוע אמריקאי בהנפשה ממוחשבת משנת 1995, שנוצר על ידי פיקסאר והופץ על ידי Buena Vista Pictures Distribution שבבעלות חברת וולט דיסני. הוא מסמן את הסרט הראשון בסדרת סרטי "צעצוע של סיפור", והיה הסרט המונפש הראשון של פיקסאר וכן הסרט הראשון בתולדות הקולנוע שנוצר בהנפשה ממוחשבת במלואו. הסרט מספר את הסיפור של צעצועים שמתעוררים לחיים כאשר אנשים לא נמצאים בסביבה, מתמקד בשני דמויות ראשיות: וודי, בובת קאובוי שמדברת, ובאז שנות אור, אסטרונאוט מהחלל החיצון שעושה כל מאמץ להוכיח את עצמו. בעקבות ההצלחה הגדולה של הסרט, "צעצוע של סיפור" הפך לפרנצ'ייז גדול, כולל סרטים נוספים, משחקי וידאו, ספרים ומוצרים רשמיים. את הסרט ביים ג'ון לסטר שלימים הפך למנכ"ל החברה.
ב-1999 יצא סרט ההמשך, "צעצוע של סיפור 2", בשנת 2010 יצא הסרט השלישי, "צעצוע של סיפור 3" וב-2019 יצא "צעצוע של סיפור 4" וב-2023 הוכרז "צעצוע של סיפור 5".
ב-2009 הוקרנה בבתי הקולנוע במספר מדינות גרסת תלת־ממד של הסרט, לקראת יציאת הסרט השלישי בסדרה.
תקציר העלילה
בעולם שבו הצעצועים חיים ומעמידים פנים שאינם כאשר בני אדם בסביבתם, כמה צעצועים בבעלותו של הילד אנדי (ג'ון מוריס) הכוללים את השריף וודי (טום הנקס), בובת בוקר וינטג' שמסוגלת לומר משפטים לאחר משיכת חוט, מר ראש תפוד (דון ריקלס) בובה הניתנת להרכבה ופירוק, סלינקי הכלב הקפיצי (ג'ים וארני), רקס, בובת טי רקס ירוקה (וואלס שון), האם, קופת חיסכון בדמות חזיר (ג'ון ראטזנברגר) ובו-פיפ, בובת פורצלן בדמות רועת צאן (אנני פוטס) שומעים שבקרוב הוא יעבור בית, אך לפניי זה יחגגו לו יום הולדת והם חוששים כיוון שאם יגיע צעצוע חדש יותר, הם יוחלפו בו ולא יישחקו בהם. וודי מחליט שעליהם לרגל בעזרת צעצועי חיילי הפלסטיק (אר.לי ארמי בתפקיד מפקד פלוגת החיילים) על מסיבת יום-ההולדת של אנדי בשביל לראות אילו מתנות אנדי מקבל. לאחר שכל המתנות מהילדים נפתחות ואין שום צעצוע חדש הצעצועים שמחים, אך אמו של אנדי (לורי מתק'לף) מוציאה הפתעה – בובה של באז שנות-אור (טים אלן).
באז בטוח שהוא מגן חלל אמיתי כמו שכתוב על האריזה שלו, והוא טוען שבא מכוכב אחר. אמרת הכנף שלו היא "אל האינסוף ומעבר לו". הצעצועים מתרשמים מיכולותיו של באז ו-וודי מתחיל לקנא. וודי מנסה להסביר לבאז שהוא צעצוע, אך באז מאמין שהוא מגן חלל אמיתי. אנדי מעדיף לשחק עם באז, מה שגורם לוודי להרגיש פחות אהוב מבאז ומאבד את מעמדו כצעצוע האהוב על אנדי. יומיים לפניי שאנדי עובר דירה, אמו של אנדי מציעה לו לקחת את אחד הצעצועים שלו כשהם ילכו לאכול ב"פיצה פלאנט", פיצרייה המעוצבת כתחנת חלל. וודי יודע שאנדי ייבחר בבאז ולכן מנסה ללכוד את באז מאחוריי השולחן של אנדי, אך באז נופל מהחלון והצעצועים מאשימים את וודי ב"רצח" מתוך קנאה. אנדי לוקח את וודי איתו כיוון שלא מצא את באז, אך באז, ששרד את הנפילה מצליח לטפס על המכונית רגע לפני שהם נוסעים.
כאשר המשפחה עוצרת לתדלק וודי מגלה כי באז עלה על המכונית. השניים נלחמים, נופלים מהמכונית ונשכחים על ידי אנדי ואמו. לאחר מכן וודי מצליח לשכנע את באז לעלות איתו על רכב משלוחים של פיצה פלאנט במטרה להגיע חזרה לאנדי (באמתלה שהרכב ייקח אותם לתחנת חלל שבה באז ימצא חללית שתחזיר אותו הביתה). בפיצה פלאנט, באז נכנס אל משחק מנוף דמוי חללית שמלא בצעצועי חייזרים, וודי נכנס לשם בעקבותיו ומנסה להחזיר אותו לאנדי. סיד פיליפס (אריק וון דטן), השכן של אנדי, תופס את שניהם ואת אחד החייזרים בעזרת הצבת של המנוף ולוקח אותם לביתו, ולחדרו המפחיד המלא בבובות מעוותות שסיד יצר מחלקים שונים של בובות שחיבר יחדיו.
כאשר באז מנסה לברוח מביתו של סיד, מופיעה בטלוויזיה פרסומת לצעצוע "באז שנות-אור". באז, שלא מסוגל להשלים עם העובדה שהוא רק בובה ולא מגן חלל אמיתי מנסה לעוף מהחלון של הבית, אך נופל במדרגות ושובר את ידו. הוא מבין שהוא באמת רק צעצוע. וודי מצליח לתקשר עם הצעצועים של אנדי דרך החלון בחדרו של סיד ומבקש עזרה, אך הם מסרבים לאחר שהם חושבים שהוא רצח את באז. אחריי שהצעצועים המפחידים של סיד מתקנים את ידו של באז, וודי ובאז מבינים שהם בעצם טובים ורוצים לעזור. וודי מספר לבאז על כמה שאנדי ישמח כאשר הם יחזרו אליו ובאז מקבל את הביטחון שלו בחזרה. למחרת בבוקר סיד מתכנן לשגר את באז בעזרת טיל. וודי מתכנן ביחד עם הצעצועים של סיד איך להציל את באז. בבוקר כשסיד מנסה להטיס את באז, וודי והצעצועים מתעוררים לחיים מול עיניו של סיד המפוחד וסיד בורח משם. וודי ובאז מנסים לברוח משם אל מכוניתו של אנדי שכבר נוסעת אל ביתו החדש.
שניהם מנסים להגיע אל אנדי אך הכלב של סיד רודף אחריהם. וודי מנסה להציל את באז בעזרת RC, מכונית על שלט ששייכת לאנדי. והצעצועים של אנדי רואים זאת וחושבים שוודי מנסה להרוג את שניהם ומתקיפים את וודי ומעיפים אותו ממשאית ההובלה. לאחר שבאז ו-RC לוקחים גם את וודי. הצעצועים מבינים שטעו ומנסים לעזור, אך ל-RC נגמרו הסוללות והשלושה עוצרים באמצע הכביש. וודי שם לב שהטיל עדיין על גבו של באז ומצית את הפתיל, מה שגורם להם לרחף באוויר במהירות. וודי זורק את RC חזרה לתוך משאית ההובלה והוא ובאז מרחפים באוויר ומצליחים להתנתק מהטיל רגע לפני שהוא מתפוצץ. השניים דואים באוויר בעזרת כנפיו של באז. שניהם לבסוף נוחתים בתוך ארגז שנמצא ליד אנדי במכונית המשפחתית. אנדי חושב שהם היו שם כל הזמן ושמח שמצא אותם סוף סוף.
בחג המולד בביתם החדש, החבורה מרגלת עוד פעם בשביל לראות אילו מתנות אנדי קיבל. והפעם הם שמחים שיגיעו עוד צעצועים במקום לפחד מהאפשרות הזאת. וודי שואל כבדיחה איזו מתנה יכולה להיות גרועה יותר מבאז, הם מגלים שהמתנה החדשה של אנדי היא גור כלבים, וחולקים חיוך מודאג.
דמויות ומדבבים
בשפת המקור בעברית אודות הדמות שריף וודי טום הנקס דרור קרן בובת שריף, הבובה האהובה ביותר על אנדי. באז שנות-אור טים אלן אלון נוימן בובת מגן-חלל וגיבור מלא בחידושים טכנולוגיים (כגון כפתור למכת קראטה), גם היא בובה אהובה ביותר על אנדי מר ראש תפוד דון ריקלס שמעון כהן בובה בצורת תפוח-אדמה שיש להרכיבה. בדרך כלל הוא זעפן וציני. יש לו אישה ושמה גברת ראש תפוד והם נשואים באושר רקס וואלאס שון ליאור זוהר בובת טירנוזאורוס-רקס בצבע ירוק גדול וגבוהה, אך ביחס למראהו הוא דמות המבוהלת מהעולם בצורה קיצונית ומגושם. אינו מצליח להיות מבהיל סלינקי ג'ים וארני יהודה אפרוני בובת כלב קפיצית. יד ימינו הנאמן של וודי. מתחנף אליו בצורה קיצונית האם ג'ון ראטזנברגר אבי אוריה קופת חיסכון בצורת חזיר בצבע ורוד בו פיפ אנני פוטס שרון אלימלך בובת רועת צאן. בבעלותה שלוש כבשים, והיא נוהגת להחזיק תמיד מקל רועים. היא מאוד מחבבת את וודי. בדרך כלל נמצאת עם הכבשים. שמה לקוח משיר-הילדים "בו-פיפ הקטנה" סמל רונלד לי ארמי אורי הוכמן צעצוע של חייל פלסטיק שמפקד על פלוגת חיילי פלסטיק. הפלוגה מבצעת הרבה מבצעים חשובים בעולם הצעצועים סיד פיליפס אריק וון דטן יובל סגל השכן הסאדיסט של אנדי שמתעלל בצעצועים חנה פיליפס שרה פרימן חני מילר אחותו של סיד אנדי ג'ון מוריס גיל סגל ילד קטן שאוהב לשחק בצעצועים אמא של אנדי לורי מטקאלף רמה מסינגר אימו של אנדי
פסקול
בישראל יצא פסקול הסרט בגרסה הכוללת את שירי הסרט בגרסתו האנגלית, וארבע רצועות בונוס של שירי הסרט בגרסתם העברית, כפי שבוצעו בסרט (השירים ברובם קוצרו בגרסת הסרט, ואלו הגרסאות העבריות שזמינות בתקליטור). הדיסק יצא תחת חברת הד ארצי ב-1995 והיה נדיר יחסית להפצות העבריות של סרטי דיסני בפסי קול. העטיפה, בנוסף הייתה בכיתוב באנגלית ומה שהבדיל בינה לבין הגרסה הרגילה הייתה מדבקה לבנה.
ראו גם
צעצוע של סיפור (זיכיון)
משגרי החלל של באז שנות אור
צעצוע של סיפור 2 (1999)
צעצוע של סיפור 3 (2010)
צעצוע של סיפור 4 (2019)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סרטי 1995
קטגוריה:סרטי אנימציה ממוחשבת
קטגוריה:דיסני: סרטי הנפשה
קטגוריה:סרטי דרמה קומית אמריקאיים
קטגוריה:סרטי פנטזיה אמריקאיים
קטגוריה:סרטים בשימור ספריית הקונגרס
קטגוריה:פיקסאר: סרטים
קטגוריה:צעצוע של סיפור
קטגוריה:זוכי פרס אנני - סרטים
קטגוריה:זוכי אוסקר: הישגים מיוחדים
קטגוריה:סרטים זוכי פרסי איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס
קטגוריה:סרטי אנימציה על ידידות | 2024-10-08T02:15:13 |
שפות שמיות | השפות השמיות הן ענף צפון-מזרחי במשפחת-העל האפרו-אסייאתית (כונתה בעבר "שמית-חמית"). הכינוי "שפות שמיות" נטבע לראשונה בידי ההיסטוריון הגרמני בשנת 1781. הכינוי מתבסס על תיאור "לוח העמים" שבמקרא, בו מתוארת התפצלות עמי העולם מבני נח לאחר המבול. שם בן נח נחשב לאבי אשור וארם, ולאבי סבו של עֵבֶר – אלה מוכרים כשמות של ממלכות או עמים דוברי שפות שמיות.
שפות אלו נפוצות כיום במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובקרן אפריקה ומקורן הוא כנראה בלבנט. תקציר המאפיינים הכלליים של השפות השמיות:
הגייה: מספר העיצורים גדול פי כמה ממספר התנועות (במודל לאם השפות השמיות יש שלוש תנועות ועשרים ותשעה או שלושים עיצורים). שפות אלו מכילות עיצורים גרוניים ונחציים רבים או שרידים של עיצורים כאלו. העיצורים הנחציים מבוטאים בשפות דרום-ערב החדשות ובשפות השמיות של אתיופיה כעיצורים הדופים, ואילו ביתר השפות השמיות כעיצורים מלועלעים, מעונבלים או מוולנים.
אוצר מילים ומורפולוגיה: שורשים שרובם תלת עיצוריים, המרכיבים משפחות מילים בעלות מכנה משותף במשמעותן. שפות אלו מכילות מערכת תבניות משקל המבוססות על תנועות ומוספיות ליצירת שמות ופעלים בשיבוץ השורשים (משקל לשיבוץ פעלים מכונה בניין. קיים דמיון ברור בין השורשים, המשקלים, הבניינים והמיליות בשפות השמיות השונות. במרבית השפות השמיות קיים יידוע.
דקדוק: ריבוי גופים להטיית הפעלים ומיעוט יחסי של תצורות זמן להטייתם. על פי רוב, הטיות הפעלים נעשות בשינוי התנועות שלהם ובצירוף אותיות – לא בהוספת פועלי עזר. בניגוד למרבית השפות ההודו-אירופיות, בשפות שמיות ניתן להרכיב משפט ללא פועל. השפות השמיות הן במידה מסוימת שפות צירופיות – מילה אחת בשפה שמית עשויה לייצג רעיון, שבהרבה שפות לא שמיות הוא ייוצג בעזרת רצף של מספר מילים. זאת משום, שהשורש המשובץ בתבניות כבר יוצר מספר משמעויות, משום שמילות היחס מוצמדות למילים ומשום שכינויי השייכות מוצמדים למילים. (דוגמאות קיצוניות למילה בודדת בעברית או בערבית, ששקולה למשפט ארוך באנגלית: Is it as bad as it sounds? = הכצעקתה?, I did not get them to know each other.= عرّفتهمش).
כתב: כיום, כל השפות השמיות הכתובות עושות שימוש במערכות כתב המבוססות על האלפבית הפיניקי. השפות השמיות המדוברות באתיופיה כיום נכתבות משמאל לימין בכתב סילברי, ואילו השפות השמיות המדוברות באסיה ובצפון אפריקה נכתבות בכתב אבג'ד מימין לשמאל. הממצאים האפיגרפיים בשפות השמיות הם מן המוקדמים ביותר בעולם.
מורפולוגיה
מבחינה מורפולוגית, השפות השמיות מתאפיינות במערכת נטייה עשירה מאוד, הן במערכת הפועל הן במערכת השם. שיטת הנטייה הנפוצה היא בלתי-רציפה (non-concatenative), כלומר, מעבר להוספת מוספיות, יש גם שינוי משמעותי בבסיס המילה. במערכת הנטייה, העיצורים נוטים להיות יציבים, והם מסמנים את המשמעות הבסיסית, בעוד התנועות מתחלפות כדי ליצור גיוון במשמעות. ההבחנה הזאת הביאה לפיתוח תאוריה שעל-פיה השפות השמיות כוללות מורפמות ייחודיות המכונות "שורשים" – כלומר רצף של עיצורים שאינו עומד בפני עצמו אלא משתבץ במערכת של הבניינים ומשקלים ליצירת מילים. התאוריה הזאת נעשתה מקובלת בימי הביניים בעיקר בקרב מדקדקים יהודים וערבים, וכיום היא מקובלת בשינויים מסוימים על רוב הבלשנים החוקרים שפות שמיות.
במסגרת הבלשנות הגנרטיבית התאוריה הזאת נחשבת בעייתית, כיוון שהיא מתארת מערכת נטייה ייחודית לשפות השמיות, בעוד התאוריה הגנרטיבית מניחה שבבסיס כל השפות נמצא "דקדוק אוניברסלי". לפיכך, נעשו כמה ניסיונות להסביר את המורפולוגיה השמית בלי להזדקק לתאוריית השורשים (למשל, תיאור מערכת חילופי התנועות כמקרה קיצוני של תופעת ה"אבלאוט" או "שכתוב מלודי"), או לחלופין להסביר את מערכת השורשים באמצעות מושגים בלשניים המסבירים תופעות גם בשפות לא-שמיות (למשל, תיאור מערכת השורשים באמצעות מושגים השאולים ממערכת הטונים). עם זאת, קיימות עדויות התומכות בגישה המסורתית הרואה בשורש העיצורי מורפמה עצמאית.
פונולוגיה
מבחינה פונולוגית, השפות השמיות מתאפיינות בריבוי עיצורים ומיעוט תנועות. חלק מהשפות השמיות כוללות עיצורים נדירים יחסית כגון עיצורים לועיים ונחציים, וההערכה היא כי בעבר היו העיצורים האלה נפוצים יותר בשפות השמיות. כיום, רוב השפות השמיות איבדו את העיצורים הגרוניים והנחציים או את חלקם.
מעתקי עיצורים בשלוש שפות שמיות (עברית, ארמית סורית וערבית ספרותית)
ההקבלה בין עברית, ארמית סורית וערבית ספרותית - ההקבלה דוגמאות להקבלה תעתיק שמי תעתיק IPA האות העברית האות הארמית האות הערבית המילים בעברית בהגייה מזרחית המילים בארמית סורית המילים בערבית ʼ ʔ א ܐ א أ אב (ʔav) ܐܒܐ (ʔawa) أب (ʔab) b ב ܒ ב ب בית (bayit) ܒܝܬܐ (beθa) بيت (bayt) g ג ܓ ג ج → גמל (gamal) ܓܡܠܐ (gamla) جمل (d͡ʒamal) d ד ܕ ד د יד (yad) ܝܕܐ (ʔiða) يد (yad) h ה ܗ ה ه נהר (nahar) ܢܗܪܐ (nahra) نهر (nahar) w ו → ܘ ו و ורד (wered) ܘܪܕܐ (warda) ورد (ward) z ז ܖ ז ز זית (zayit) ܙܝܬܐ (zeθa) زيت (zayt) ḏ ð התמזגה עם ז התמזגה עם ܕ ד ذ זכר (zaxar) ܕܝܟܪܐ (dikra) ذكر (ðakar) ḥ ħ ח → ܚ ח ح חמור (ħamor) ܚܡܪܐ (ħmara) حمار (ħimar) ḫ χ התמזגה עם ח התמזגה עם ܚ ח خ חמש (ħameʃ) ܚܡܫ (ħamʃ) خمس (xams) ṭ tʼ ט → ܛ ט ط טבח (tˁabbaħ) ܛܒܟܐ (tˁabbaħa) طباخ (tˁabbax) y j י ܝ י ي יום (yom) ܝܘܡܐ (yoma) يوم (yawm) k כ ܟ כ ك כלב (kelev) ܟܠܒܐ (kalba) كلب (kalb) l ל ܠ ל ل לשון (laʃon) ܠܝܫܢܐ (liʃʃana) لسان (lisan) m מ ܡ מ م מלך (melex) ܡܠܟܐ (malka) ملك (malik) n נ ܢ נ ن נהר (nahar) ܢܗܪܐ (nahra) نهر (nahar) ts > s ס ܤ ס התמזגה עם س סייף (sayyaf) ܤܝܦܐ (sayyafa) سَيَّاف (sayyaf) ʻ ʕ ע → ܥ ע ع עין (ʕayin) ܥܝܢܐ (ʕena) عين (ʕayn) ġ ʁ התמזגה עם ע התמזגה עם ܥ ע غ מערב (maʕarav) ܡܥܪܒܐ (maʕrawa) غرب (ɣarb) p פ ܦ פ ف פיל (pil) ܦܝܠܐ (pila) فيل (fil) ṱ θʼ / tθʼ התמזגה עם צ התמזגה עם ܛ ט ظ צהרים (sˁohorayim) ܛܗܪܐ (tˁahra) ظهر (ðˁuhr) ṣ sʼ / tsʼ צ → ܨ צ ص צום (sˁom) ܨܘܡܐ (sˁoma) صوم (sˁawm) ṣ́ ɬʼ / tɬʼ התמזגה עם צ התמזגה עם ܥ ע ض → ארץ (ʔeresˁ) ܐܪܥܐ (ʔarʕa) أرض (ʔardˁ) q q / kʼ ק → ܩ ק ق קם (qam) ܩܡ (qam) قام (qam) r ר → ܪ ר ر ראש (roʃ) ܪܐܫܐ (reʃa) رأس (raʔs) s > š s > ʃ שׁ ܫ שׁ س שנה (ʃana) ܫܢܬܐ (ʃanta) سنة (sana) ṯ θ התמזגה עם שׁ התמזגה עם ܬ ת ث שור (ʃor) ܬܘܪܐ (tora) ثور (θawr) ś ɬ / tɬ שׂ התמזגה עם ܤ ס ش עשׂר (ʕeser) ܥܣܪ (ʕasar) عشر (ʕaʃar) t ת ܬ ת ت מוות (mavet) ܡܘܬܐ (moθa) موت (mawt)
האות הארמית מקבילה לאות העברית אלא אם נכתב אחרת.
השפות והעמים הדוברים אותן
שפות שמיות חיות ומספר דובריהן
שמאל|ממוזער|300px|השפות השמיות בכלל השפות האפרו-אסיאתיות
הערכות משנת 2020:
ערבית (ספרותית או דיאלקטים מדוברים) – 550,000,000
אמהרית – 30,000,000
עברית – 7,000,000
תיגרינית – 5,800,000
גוראגה – 1,500,000
תיגרה – 1,000,000
ארמית – 750,000
מלטית – 370,000
שפות דרום ערב החדשות – 130,000
הרארי – 30,000
ארגובה – 15,000
מיון השפות השמיות
(שפות שנכחדו סומנו בכוכבית)
פרוטו-שמית * (שפה משוחזרת)
שמיות מזרחיות *
אכדית *
אכדית עתיקה *
אכדית פריפריאלית *
בבלית *
אשורית *
אבלאית *
שמיות מרכזיות (שמית תיכונה)
שמיות צפוניות מערביות
אמורית (יש המסווגים ככנענית) *
כנענית
אוגריתית (ייחוסה לעיתים שנוי במחלוקת) *
עברית על ניביה
עברית ארכאית (שירה מקראית קדומה) *
עברית מקראית קלאסית על ניביה (יהודאית וישראלית) *
עברית מקראית מאוחרת – (ניב בית שני וניב העברית המשנאית) *
עברית שומרונית*
עברית בימי הביניים (שפה כתובה וליטורגית, לא שפת אם) *
עברית ישראלית מודרנית
פיניקית *
גבלית (Byblian) *
פיניקית סטנדרטית *
פיניקית חוֹפִית (לאורך חופי פיניקיה) *
פיניקית ים תיכונית (בקולוניות) *
פּוּנית (אימפריית קרתגו) *
פונית חדשה (נאו־פונית)
עמונית *
מואבית *
אדומית *
ארמית
ארמית עתיקה, על ניביה *
ארמית ממלכתית (ארמית קלאסית, ארמית רשמית) *
ארמית בינונית (תיכונה) *
ארמית ארצישראלית (ספר דניאל, מגילות קומראן, תרגומים מוקדמים, מכתבי בר כוכבא) *
נבטית *
תדמורית (הייתה מדוברת בתדמור וסביבתה) *
חטראית *
ארמית מאוחרת *
ארמית מאוחרת מערבית *
ארמית גלילית *
ארמית נוצרית ארצישראלית *
ארמית שומרונית *
ארמית מאוחרת מזרחית *
ארמית בבלית (לשון התלמוד הבבלי) *
מנדעית קלאסית
סורית קלאסית *
ארמית חדשה
ארמית חדשה מערבית: הניבים מעלולה, ג'ובעדין, בח'עה
ארמית חדשה תיכונה: הניבים טוּרוֹיוֹ, מְלַאחְסוֹ *
ארמית חדשה צפון-מזרחית: סורית חדשה על ניביה
מנדעית חדשה (נאו-מנדעית)
לשונה של כתובת בלעם *
שמאלית
ערבית: למעשה קבוצת-שפות עם וריאנטים עתיקים ומודרניים
ערבית עתיקה* על להגיה. נכתבו בכתבי צפון-ערב העתיקים: הלחיאני (דְּדָני), והת'מודי כולל התימאי והחיסמאי; וכן ביוונית ובארמית.
ערבית נבטית מוקדמת *
חג'אזית עתיקה *
חיסמאית *
צפאית * – נכתבה בכתב הצפאיתי, בשטחי דרום סוריה וצפון ירדן של היום
דומאית * ?
חַסַאִית * ?
ערבית קלאסית
ערבית מודרנית על להגיה
ערבית צפונית
ערבית לבנטינית, על הווראינטים הצפוניים (הפלסטיני והסורי/לבנוני) והדרומיים (הירדני והפלסטיני)
ערבית קפריסאית
ערבית בדואית לבנטינית
מצרית
ערבית סעידית – וריאנט המדובר במצרים העילית
ערבית מסופוטמית, כולל עיראקית, ויש המבחינים בין וריאנטים המושפעים מפרסית ומארמית
ערבית המדוברת בחצי האי ערב
ערבית המפרץ, כולל הווריאנט של כווית
ערבית שחית (אל-שחוח)
ערבית עומאנית
ערבית חג'אזית המדוברת במערב חצי האי ערב
ערבית נג'דית המדוברת במרכז סעודיה
ערבית ט'פארית המדוברת בדרום עומאן ותימן
ערבית בחרינית
ערבית תימנית על הווריאנטים שלה: חצ'רמותית, צנעני, תַעִזִּי-עדני, תִהאמי, סומלי, בארקי.
ערבית מרכזית, כולל וריאנטים של ערבית סודנית
ערבית מגרבית, כולל הווריאנטים המרוקאי, האלג'יראי, התוניסאי, הלובי, האנדלוסי, והסיציליאני
מלטית התרחקה מאוד וכבר נחשבת שפה עצמאית ולא ניב של ערבית
ערבית בדואית מערבית, כולל הווריאנטים החסני והסהרני-האלג'יראי
ערבית מודרנית סטנדרטית: שפה מתוקנת המשמשת כשפה הרשמית וכשפת תקשורת בעולם הערבי
שפות שמיות דרומיות
השפות השמיות הדרומיות המזרחיות, שהן שפות דרום ערב החדשות
שפות דרום ערב החדשות המערביות
מהרי וניביה חרסוסית ובּתחארית
הוֹבְּיוֹת?
שפות דרום ערב החדשות המזרחיות
שֵחְרִית (גִ'בּאלי)
סוקוטרית
השפות השמיות הדרומיות המערביות
שפות דרום ערב העתיקות *
שבאית *
מעינית *
קתבאנית *
חצרמותית *
אתיו־שמיות
געז (אתיופית קלאסית) *
תיגרינית
תיגרה
דחאליק
אתיו-שמיות דרומיות
אמהרית-ארגובה
אמהרית
ארגובה
הרארי-גוראגה מזרחית
הרארי
גוראגה מזרחית
וולאנה
סלטי
זאי
אתיו-שמיות דרומיות פריפריאליות (גונאן-גוראגה)
קבוצת נ׳
גאפאת *
קיסטאנה
דובי
גלילה *
קבוצת ת׳
מוהר
גוראגה מערבית: מסקאן, צ'אחה, אזהא, גומר, גורה, אינור, אנר, אנדגן, מסמס *
ראו גם
עמים שמיים
שפות שמיות דרומיות
שפות שמיות מזרחיות
שפות שמיות מערביות (הצעה)
שפות שמיות מרכזיות
שפות שמיות צפון-מערביות
לקריאה נוספת
חיים רבין, שפות שמיות: פרקי מבוא. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"א (הדפסה שנייה: תשנ"ג).
גד בן-עמי צרפתי (עורך), מחקרים בעברית ובלשונות שמיות. מוקדשים לזכרו של פרופ' יחזקאל קוטשר. רמת-גן תש"ם.
Patrick R. Bennett. Comparative Semitic Linguistics: A Manual. Eisenbrauns 1998. .
Gideon Goldenberg, Studies in Semitic Linguistics: Selected Writings. Jerusalem: Magnes Press 1998. .
Robert Hetzron (ed.) The Semitic Languages. Routledge: London 1997. .
Edward Lipinski. Semitic Languages: Outlines of a Comparative Grammar. 2nd ed., Orientalia Lovanensia Analecta: Leuven 2001.
Sabatino Moscati. An introduction to the comparative grammar of the Semitic languages: phonology and morphology. Harrassowitz: Wiesbaden 1969.
Edward Ullendorff, "What is a Semitic Language?", in: Orientalia 27 (1958), pp. 66-75.
William Wright & William Robertson Smith. Lectures on the comparative grammar of the Semitic languages. Cambridge University Press 1890. [2002 edition: ]
Stefan Weninger (ed.) The Semitic Languages: An International Handbook. Berlin/Boston: De Gruyter Muton 2011.
John Huehnergard, Naama Pat-El (ed.) The Semitic Languages. Routledge: London 2019.
Aaron D. Rubin. A Brief Introduction to the Semitic Languages. New Jersey: Gorgias 2010.
קישורים חיצוניים
John Huehnergard, Proto-Semitic Language and Culture (American Heritage Dictionary website).
המגמה לבלשנות שמית באוניברסיטת תל אביב
הערות שוליים
שמיות
*
קטגוריה:בלשנות שמית | 2024-06-02T21:20:25 |
DES | תקן הצפנת מידע (באנגלית: Data Encryption Standard; בראשי תיבות: DES) הוא צופן בלוקים סימטרי שפותח ב-1974 במרכז המחקר של IBM, בשיתוף פעולה עם הסוכנות לביטחון לאומי של ממשלת ארצות הברית. למרות גודל המפתח הקטן יחסית של הצופן, הוא השפיע רבות על התפתחות תחום הקריפטוגרפיה.
האלגוריתם התקבל בשנת 1976 על ידי לשכת התקנים הלאומית של ארצות הברית (ששמה שונה מאוחר יותר ל-NIST) כחלק מדרישת תקן עבור הממשל האמריקאי להצפנת נתונים למטרות אזרחיות, ושימש כתקן למטרה זו עד נובמבר 2001, אז הוחלף בתקן החדש Advanced Encryption Standard. למרות זאת DES נמצא עדיין בשימוש ב-גרסה המשולשת שלו, בעיקר בתחום הבנקאות.
מבנה הצופן
DES הוא צופן בלוקים סימטרי איטרטיבי שיועד במקור בעיקר לחומרה. הוא מקבל בלוק טקסט קריא שהוא מחרוזת של 64 סיביות (8 בתים) ומפיק בלוק מוצפן באורך זהה. הפונקציה הפנימית של הצופן מתבצעת בשש עשרה חזרות (הנקראות סבבים או rounds) בעזרת מפתח סודי באורך 64 סיביות (שמתוכן רק 56 סיביות בשימוש).
צופן DES היה לצופן הראשון בקנה מידה גדול שהתבסס על רשת החלפה-תמורה לפי הפרדיגמה של קלוד שאנון, שהיא שילוב של הפעולות החלפה, תמורה וחיבור עם מפתח סודי במבנה הנקרא רשת פייסטל. זהו מבנה קריפטוגרפי הקרוי על שמו של הורסט פייסטל, יושם לראשונה בצופן לוציפר וידוע כמבנה בטוח. יתרונו הוא שהוא הופך כל פונקציה לא בהכרח הפיכה, לפרמוטציה. הפונקציה הפנימית של הצופן נחשבת לאינוולוציה, במובן שאם מפעילים את אותה הפונקציה פעמיים בזה אחר זה על אותו קלט מתקבל הקלט המקורי. לכן אפשר להשתמש בפונקציה אחת הן להצפנה והן לפענוח, מה שחוסך בשערים לוגיים ומקטין את נפח החומרה.
באופן כללי, מחלקים את בלוק הקלט לשני חצאים - ימין ושמאל בהתאמה, ובכל סבב מצפינים את החצי השמאלי עם תוצאת הפונקציה שמופעלת על החצי הימני יחד עם מפתח סודי נפרד. לאחר מכן שני החצאים מחליפים מקומות וחוזרים שוב על אותה פעולה. בכל סבב רק החצי השמאלי משתנה ואילו החצי הימני נותר ללא שינוי, כשהוא הופך לחצי השמאלי בסבב הבא וחוזר חלילה. בפענוח מפעילים את אותה הפונקציה אך משתמשים במפתח בסדר הפוך.
תיאור הצופן
שמאל|ממוזער|350px|תיבת תמורה סטטית ראשונית והתיבה ההופכית לה. טבלה זו נקראת Initial permutation או בקיצור IP
שמאל|ממוזער|250px|"תיבת הרחבה" ו"תיבת תמורה"
שמאל|ממוזער|250px|תיבת הרחבה E
הקלט הוא בלוק טקסט קריא בגודל 64 סיביות ומפתח הצפנה סודי בגודל 64 (בפועל 56) סיביות. באמצעות תהליך הכנת המפתח המתואר להלן, מרחיבים את המפתח ומחלקים אותו ל-16 מקטעים בני 48 סיביות כל אחד, כאשר כל מקטע משמש עבור סבב בודד. מכינים 8 תיבות החלפה הנקראות בקיצור S-box. הן מייצגות אוסף של פונקציות לא-ליניאריות שמקבלות קלט באורך 6 סיביות ומחזירות פלט באורך 4 סיביות בהתאם לטבלת הערכים הקבועה המוצגת להלן.
580px|ממוזער|מרכז|תיבת הרחבה E היא מעין טבלת העתקה/סידור מחדש, בה מעתיקים סיביות מהשורה העליונה לשורה התחתונה לפי החצים, למשל הסיבית הראשונה בקלט מועתקת לשני מקומות, לסיבית השנייה וה-48 בפלט ואילו למיקום הראשון בפלט מעתיקים את הסיבית האחרונה בקלט שאותה מעתיקים גם למיקום אחד לפני אחרון בפלט.
מכינים "תיבת הרחבה" ( בתרשים) ו"תיבת תמורה" ( בתרשים), המייצגות פונקציות מיפוי לפי ערכים קבועים. התיבה E (קיצור של Expansion) היא תיבת תמורה/הרחבה, שתפקידה להכין את הקלט להחלפה בתיבות ההחלפה. היא מרחיבה את הקלט מ-32 סיביות ל-48 סיביות. 16 מתוך 32 סיביות הקלט מועתקות פעמיים למקומות שונים כמתואר בתרשים. למשל הסיבית במיקום הרביעי בקלט מועתקת למיקומים החמישי והשביעי בפלט. מכינים תיבת תמורה קבועה הנקראת P-box (קיצור של Permutation) שמשנה את סדר הסיביות של הפלט בסוף כל סבב תוך שמירה על גודלו. כזכור, היות שהצופן מיועד למימוש בחומרה, העתקת סיביות היא מלאכה קלה, זה רק עניין של חיווט.
בתחילת הצופן, לפני הפעלת הפונקציה הפנימית , מבצעים תמורה חד פעמית על כל סיביות הקלט באמצעות תיבת תמורה סטטית הנקראת (Initial Permutation), ובסיום כל 16 הסבבים מעבירים את הפלט בתיבת התמורה ההופכית לה (שתיהן מוצגות בתרשימים משמאל). לפעולה זו אין השפעה על ביטחון הצופן ומקובל להתעלם ממנה כשמנתחים אותו. הסיבה לתוספת זו כמו שיקולים אחרים שהנחו את מפתחי הצופן לא היו נהירים בעיקר בשל העובדה שהם נחשבו לסוד לאומי. לדברי דון קופרשמידט הסיבה לתוספת זו טכנית בלבד, בשל העובדה ש-DES פותח בחומרה והחיווט היה נוח בצורה זו. סדר הפעולות בכל הסבבים זהה. תחילה מחלקים את קלט האלגוריתם לשני חצאים בהתאמה ובכל סבב מבצעים כדלהלן:
,
כאשר .
במבנה זה פעולת הפונקציה הפנימית מתבצעת רק על מחצית הקלט (היינו 32 סיביות). כאשר המחצית הימנית משמשת כקלט לפונקציה והפלט שלה משמש להצפנת המחצית השמאלית בחיבור XOR. שימו לב שהמחצית הימנית אינה מוצפנת אלא מועתקת כמו שהיא למחצית השמאלית של הסבב הבא. תפקידה הוא לשמש כמו מפתח הצפנה להצפנת המחצית השמאלית בכל סבב ולכן היא צריכה להישאר ללא שינוי כדי לאפשר פענוח לאחר מכן. מורכבת מרשת החלפה-תמורה שהיא שילוב של שלוש פונקציות: הפונקציה שממפה "ומגדילה" את הקלט לפלט של 48 סיביות יחד עם תיבות ההחלפה ותפקידן הוא לבצע פעולה אי-ליניארית על הקלט, התמורה שתפקידה לפזר את הפלט והפונקציה השלישית שמחברת את הפלט עם חלק מהמפתח הסודי.
פירוט מהלכי הצופן
קלט: טקסט קריא המיוצג כמחרוזת 64 סיביות על ידי המערך . מפתח שהוא מחרוזת של 64 סיביות המיוצגת על ידי .
פלט: מחרוזת הסיביות .
1. הכנת מפתח
את המפתח מרחיבים למערך של 16 כניסות בגודל 48 סיביות (סך הכול 768 סיביות) כדלהלן:
מכינים מערך עזר באורך 16 כניסות שערכיו לפי האינדקס הם; עבור מציבים בכל היתר .
משתמשים בטבלה כדי להעתיק את סיביות המפתח לשני משתנים מקומיים בגודל 28 סיביות כל אחד בהתאמה לפי הסדר המופיע בטבלה. כלומר הערך ההתחלתי יהיה ו-. יש לשים לב שלא כל הסיביות הועתקו (רק 56 מתוך 64). ההעתקה מתבצעת ברמת סיביות לפי האינדקס, כלומר פירושו העתקת הסיבית ה-58 מהמפתח למקום הראשון במשתנה (הספירה מתחילה מאפס).
הכנת 16 תת-מפתחות. עבור עד מבצעים:
, כלומר תוצאת הערך הקודם של לאחר הזזה מעגלית לשמאל לפי .
, באופן דומה הוא תוצאת הזזה מעגלית לשמאל של ערכו הנוכחי פוזיציות.
. משרשרים ביחד את שני החלקים למערך בגודל 56 סיביות ונעזרים בטבלה כדי לבחור 48 סיביות מתוכן עבור מפתח הסבב הנוכחי, לפי האינדקסים (כלומר ).
2. תמורה פותחת
משתמשים בטבלה כדי לערבב את סדר סיביות המסר; ומחלקים את התוצאה לשני חצאים . ערכי המחצית השמאלית הם וערכי המחצית הימנית . פעולה זו אינה קריפטוגרפית.
3. הסבבים
עבור עד מבצעים לפי הנוסחה המתוארת לעיל, תחילה ומחשבים את כדלהלן:
הרחבה. מעתיקים את ממערך של 32 סיביות למערך באורך 48 סיביות לפי הטבלה . לאחר ההרחבה (שימו לב שסיביות מסוימות מועתקות יותר מפעם אחת).
מפתח. מבצעים XOR עם המפתח המורחב המתאים לסבב הנוכחי: .
100px|ממוזער|שמאל
החלפה. מחלקים את המערך לשמונה כניסות , כל אחת מהן באורך 6 סיביות המסומנות ומבצעים החלפה של כל הכניסות עם שמונה תיבות ההחלפה המתאימות; . כל תיבת החלפה ממפה מחרוזת של שש סיביות קלט למחרוזת של ארבע סיביות המצויות בשורה בעמודה בטבלה. כאשר מספר השורה הוא מספר שלם באורך שתי סיביות בטווח . ארבע הסיביות הנותרות מייצגות מספר שלם בבסיס 2 בטווח (ספרה הקסדצימלית אחת) שמשמש כמספר העמודה. לדוגמה מניב ו- והפלט הוא .
תמורה. משתמשים בתיבת התמורה כדי לסדר מחדש את סיביות לפי האינדקסים. כלומר התוצאה תהיה .
מצפינים את החלק השמאלי: .
4. סיום
שני החצאים האחרונים מתחלפים ביניהם.
מבצעים את התמורה המסיימת ההופכית , כלומר . שוב פעולה זו אינה קריפטוגרפית.
התוצאה היא .
וקטור בדיקה
המסר הוא הטקסט " Now is the time for all" באורך 24 אותיות (בקידוד ASCII) ומפתח ההצפנה הוא המחרוזת בייצוג הקסדצימלי:
Key = 0123456789ABCDEF
התוצאה היא הטקסטים הבאים בבסיס הקסדצימלי:
N o w i s t h e t i m e f o r a l l
Plaintext = 4E6F772069732074 68652074696D6520 666F7220616C6C20
Ciphertext = 3FA40E8A984D4815 6A271787AB8883F9 893D51EC4B563B53
פענוח
הפענוח מתבצע עם אותה פונקציה ועם אותו מפתח אך בסדר הפוך. כלומר בתהליך הרחבת המפתח לעיל מתחילים מהמפתח ויורדים עד . הפעולות מתחילת ההצפנה ו- מסופה למעשה מבטלות אחת את השנייה כי הן פעולות הופכיות, לכן אפשר להתעלם מהן. מה שמותיר אותנו עם שני החצאים האחרונים מהסבב האחרון של ההצפנה. כעת, מייד עם תחילת הלולאה הראשית בפענוח (כזכור במעבר מסבב לסבב החצי הימני אינו משתנה אלא רק מחליף מקום עם החצי השמאלי) לכן הפעולה הבאה:
היא למעשה אינוולוציה והיא שקולה ל:
החלק השמאלי ביותר המצוי בסוגריים הוא בדיוק הפעולה מהסבב האחרון של ההצפנה ואילו הפעולה הבאה אחריה היא מהסבב הראשון של הפענוח. אפשר לראות ששתי הפעולות מבטלות אחת את השנייה. על כן לאחר הסבב הראשון למעשה חוזרים צעד אחד לאחור ומתקבלים החצאים (מהסבב הקודם של ההצפנה). בסבב הבא מבצעים את אותה פעולה עם וכן הלאה ובדרך זו משחזרים את יתר הסבבים.
תהליך הכנת המפתח
לצופן DES דרושים 16 תת-מפתחות, כל אחד מהם באורך 48 סיביות ומתאים לסבב בודד (סך הכול 768 סיביות). להכנת המפתחות DES משתמש בשתי טבלאות סטטיות ו- (המוצגות בטבלאות הבאות). איתם מרחיבים את המפתח הסודי שמסופק על ידי המשתמש ל-16 תת-מפתחות. מתעלמים מהסיביות (כל סיבית שמינית) הנחשבות לסיביות זוגיות. באמצעות הטבלה מחלקים את 56 הסיביות האפקטיביות לשני משתנים ו- בני 28 סיביות כל אחד. מבצעים הזזה מעגלית לשמאל של סיביות המשתנים ו- בסיבית אחת או שתיים (בהתאם לערך התלוי במיקום הסיביות, עבור סבבים 1, 2, 9, 16 מזיזים ב-1 עבור היתר מזיזים ב-2) משתמשים בטבלה כדי לאחד את סיביות המשתנים לבלוק מפתח בגודל 48 סיביות. וחוזרים על פעולה זו 16 פעמים עבור כל 16 הסבבים של הצופן.
+PC-1
(שמאל)9172533414957182634425058127354351592103644526031119+PC-1
(ימין)1523313947556322303846546272937455361614412202851321+PC-22835124111714412192310216152132027716826403055473731524156394944483345513229365042465334
מפתחות חלשים וחלשים למחצה
על מנת שהצופן יצליח להסתיר היטב את הטקסט המקורי, תהליך הכנת המפתח מנסה לשוות למפתח המורחב מראה אקראי ככל האפשר. כבר ב-1973 התגלה שמפתחות הצפנה מסוימים עלולים לייצר מפתח מורחב בעל תבנית לא אקראית ניכרת שהתוצאה שלה בלתי צפויה. למשל אם המשתנה הפנימי C מכיל 28 אפסים והמשתנה D מכיל 28 אחדים ייווצר מצב שהצפנת DES תהיה זהה לפענוח DES עם אותו מפתח. כלומר:
לכן אם מצפינים טקסט כלשהו עם אחד מהמפתחות החלשים פעמיים מתקבל הטקסט המקורי. ישנם ארבעה מפתחות החלשים ב-DES:
0x0101010101010101
0xFEFEFEFEFEFEFEFE
0xE0E0E0E0F1F1F1F1
0x1F1F1F1F0E0E0E0E
כזכור, כל סיבית מפתח שמינית נקראת סיבית זוגיות ולמעשה הן אינן משתתפות כלל בהצפנה. אם סיבית הזוגיות אינה נבדקת גם מפתח שכולו אפסים או אחדים יתנהג באותו אופן.
מפתחות הצפנה "חלשים למחצה" הם מפתחות שגורמים למצב שבו המפתח המורחב המתקבל מוגבל לשני תת-מפתחות בלבד כשהם חוזרים על עצמם בזוגות, ולהם התכונה הבאה:
כלומר הצפנה עם מפתח אחד ואז הצפנה של התוצאה עם המפתח השני מחזירה את המקור. קיימים שישה זוגות של מפתחות DES חלשים למחצה והם:
0x011F011F010E010E, 0x1F011F010E010E01
0x01E001E001F101F1, 0xE001E001F101F101
0x01FE01FE01FE01FE, 0xFE01FE01FE01FE01
0x1FE01FE00EF10EF1, 0xE01FE01FF10EF10E
0x1FFE1FFE0EFE0EFE, 0xFE1FFE1FFE0EFE0E
0xE0FEE0FEF1FEF1FE, 0xFEE0FEE0FEF1FEF1
תיבות ההחלפה (S-box)
שמאל|ממוזער|550px|תיבות ההחלפה של DES
תיבת ההחלפה הנקראת S-box (קיצור של Substitution box; ראו תרשים) מייצגת פונקציות החלפה אי-ליניאריות קבועות המחזירות ערכים מהטבלה על פי אינדקס שתלוי בקלט.
תיבות ההחלפה של DES הן מקור חוסנו; הפונקציות שהן מייצגות הן הפעולות האי-ליניאריות היחידות המופעלות על הקלט ואלמלא הן הצופן היה ניתן לפריצה בקלות.
בדיעבד מסתבר כי התיבות עוצבו באופן כזה שהצופן יהיה עמיד יחסית כנגד קריפטואנליזה דיפרנציאלית. עוד ידוע כי גם ה-NSA היה מעורב בתכנון תיבת ההחלפה של DES ואף שינה אחדים מן הערכים מנימוק לא ידוע. ההערכה המקובלת כיום היא שהשינויים נועדו לחזק את הצופן כנגד ההתקפה הדיפרנציאלית שהייתה ידועה להם ולמפתחי הצופן ב-IBM כבר אז.
מצבי הפעלה
DES הוא דטרמיניסטי, ולכן הצפנה חוזרת של בלוקים זהים עם מפתח זהה תניב בלוק מוצפן זהה. עובדה זו עלולה להוות פתח להתקפה כנגד הצופן כי ניתן להיעזר בבלוקים זהים כדי לבצע ניתוח סטטיסטי של הצופן ולחלץ בדרך זו מידע מסוים אודות טקסט המקור.
הפתרון לכך הוא יישום האלגוריתם באחד ממצבי ההפעלה המבטלים את יתירות הצופן. במצב ההפעלה משרשרים בלוקי צופן באופן שכל בלוק של טקסט המקור עובר תחילה XOR עם תוצאת ההצפנה של הבלוק הקודם, כך ששני בלוקים של טקסט מקור זהים יובילו לפלט צופן שונה. לצורך הבלוק הראשון משתמשים במפתח נוסף המכונה וקטור אתחול (Initialization Vector) או IV שגודלו כגודל הבלוק, אותו מחברים ב-XOR עם בלוק המידע הראשון.
ביטחון
הקריפטואנליזה הבולטת ביותר והראשונה נגד DES שסיבוכיותה טובה מעט יותר מכח גס, התגלתה על ידי אלי ביהם, כיום פרופסור בטכניון והמנחה שלו לדוקטורט עדי שמיר, כיום פרופסור במכון ויצמן למדע. הם פרסמו ב-1990 את עבודת הדוקטורט שלו שעסקה בקריפטואנליזה דיפרנציאלית – טכניקה רבת עוצמה שהתגלתה ככלי יעיל נגד אלגוריתמים סימטריים מודרניים רבים. אך קריפטואנליזה דיפרנציאלית מסוגלת לגלות מפתח הצפנה של DES עם דגימות קלט-פלט נבחרות של האלגוריתם לפי מודל התקפת גלוי-נבחר שזה אינו מעשי.
התקפה טובה יותר המוכרת כיום נגד DES היא קריפטואנליזה ליניארית, שמציעה שיפור על פני קודמתה. מלבד יכולתה לגלות מפתח DES עם קלטים, אין צורך עבורה בטקסט-מקור נבחר אלא כל טקסט אפשרי. התקפה זו נקראת התקפת גלוי-ידוע.
התקפה אחרת מודרנית יותר היא התקפה אלגברית של ניקולס קורטויס וגרגורי בראד משנת 2007, שהיא תחום מתפתח בקריפטואנליזה מודרנית. זוהי התקפה קריפטוגרפית הפועלת רק עם טקסט מקור יחיד והיא מנצלת אלגוריתמים לפתרון בעיות SAT כדי לגלות חולשות אלגבריות בצופן. DES נופל בקטגוריה של צפנים סימטריים הנקראת HFE שמבוססת על הקושי שבפתרון משוואות ריבועיות מרובות נעלמים שידועה כבעיית NP-קשה. אמנם מבחינה מעשית כאשר מערכת המשוואות "דלילה" אפשר לפעמים לפתור בעיה זו ביעילות, אך בפועל התקפה זו מצליחה רק נגד שישה סבבים של הצופן אבל היא אינה מעשית נגד DES במלואו.
ההתקפה הדיפרנציאלית והליניארית דורשות כמות עצומה של טקסטים מוצפנים ומקורותיהם (בסדר גודל של מאות טרה-בייט) על מנת למצוא את מפתח ההצפנה ולכן אינן מהוות איום ממשי על האלגוריתם. עובדה זו מעידה על חוסנו ועל טיבו של האלגוריתם יותר מאשר על חולשתו. למרות כל השנים טרם נמצאה התקפה היעילה באופן משמעותי מכח גס. מסתבר שההתקפה המעשית היחידה נגד DES היא התקפת כוח גס מקבילית באמצעות חומרה ייעודית. ב-1993 טען מיכאל ויינר שאפשר לבנות בהשקעה של כמיליון דולר מכונה שתפצח את DES בתוך 3.5 שעות במקרה הממוצע. לפי התכנון המקורי שלו המכונה צריכה להכיל כ-57,000 שבבים המסוגלים להריץ את DES במקביל. מאוחר יותר נבנתה מכונה כזו הלכה למעשה ובעלות נמוכה בהרבה. הארגון Electronic Frontier Foundation בנה מכונה לשבירת צופן DES בעלות של 250,000 דולר שבאמצעותה גילוי המפתח מתבצע בתוך יומיים וחצי בקירוב. כיום ניתן בהחלט לבנות מכונות מסוג דומה במחירים נמוכים בהרבה ובזמנים טובים יותר במידה ניכרת.
התקפה אחרת כנגד DES הנקראת התקפת יום הולדת והיא התקפה אקראית מקבילית היעילה אף יותר מההתקפות המתוארות. התקפה זו מנצלת את תופעת פרדוקס יום ההולדת הידועה ומתבססת על ההנחה שהסיכויים ששני מפתחות שונים שנבחרו באקראי יניבו תוצאה זהה (עם טקסט מקור קבוע), גבוהים. Quisquater ו-Delescaille הראו שאפשר בהתקפה כזו לגלות מפתח DES ב- ניסיונות במקרה הממוצע.
גרסאות מתקדמות
חולשתו העיקרית של DES היא גודל מפתח ההצפנה. גודל המפתח האפקטיבי של DES הוא רק 56 סיביות, שכן שמונה מתוך 64 סיביות המפתח נחשבות כסיביות זוגיות ואינן משפיעות על ההצפנה. בעיקר בשל עובדה זו נחשב DES בימינו כ"הצפנה חלשה" ואינו בטוח לשימוש בגרסה הבסיסית. דרך בטוחה יותר וזולה ליישום DES היא הצפנה מרובה. כלומר הצפנה חוזרת של הטקסט עם מפתחות הצפנה שונים. שיטה אחת כזו נקראת "2DES" או DES כפול. אם הם שני מפתחות DES שונים בגודל 56 סיביות כל אחד, ו- הוא המסר המיועד להצפנה, השיטה היא:
במקרה זה מתקבל צופן DES עם מפתח הצפנה בגודל 112 סיביות. אף לא אחת מההתקפות המתוארות לעיל ישימה כנגד צופן עם מפתח בסדר גודל כזה. גם לא מתקפת כוח גס מקבילית על חומרה ייעודית. אולם מסתבר ששיטה זו פגיעה לתקיפת היפגשות באמצע. בהתקפה זו מנצלים זיכרון על חשבון זמן ביצוע: אם מאחסנים טבלת גיבוב של הצפנות DES עם מפתחות שונים הממוינות לפי סדר וחיפוש התנגשויות, אפשר לקצר את זמן ההתקפה ל-. כמות הזיכרון האדירה הדרושה להתקפה כזו עושה אותה כמעט בלתי ישימה באופן מעשי, אך ישנן שיטות לצמצום עלויות הזיכרון כך שאפקטיבית סיבוכיות התקפת כוח גס נגד DES כפול אינו עולה על .
שיטה טובה יותר נקראת DES משולש (3DES). קיימות שתי גרסאות DES משולש: בשיטה הראשונה מצפינים את המידע שלוש פעמים עם שלושה מפתחות שונים, ומסמנים זאת בקיצור EEE. השיטה הרווחת יותר היא וריאציה של DES משולש עם שני מפתחות המסומנת EDE. דהיינו מצפינים, מפענחים ושוב מצפינים. השיטה נראית כך:
כאשר נקרא פענוח עם המפתח . הסיבה למבנה זה היא בעיקר לצורך תאימות לחומרה הקיימת. ההתקפות המתוארות לעיל אינן ישימות כנגד שיטה זו ולמרות היותה איטית יותר היא נמצאת בשימוש נרחב כיום. כאמור בשל טכניקת היפגשות באמצע, אפקטיבית ביטחון DES משולש הוא רק .
DES-X
גרסה אחרת של DES שפותחה על ידי רון ריבסט מחברת RSA נקראת DES-X. בשיטה זו מצפינים את המידע שלוש פעמים בתוספת שתי מחרוזות אקראיות בגודל 64 סיביות. דרך אחת לייצג זאת היא XEX (הצפנה בשילוב XOR לפניה ואחריה). אם הוא מפתח ההצפנה ו- הם מחרוזות אקראיות באורך 64 סיביות השיטה היא:
תיאור מילולי: בתהליך ההצפנה תחילה מחברים ב-XOR את הקלט עם המפתח , את התוצאה מצפינים עם אלגוריתם DES כרגיל עם המפתח ולאחר מכן מחברים את התוצאה האחרונה ב-XOR עם המפתח . בפענוח מבצעים את הפעולות המתוארות בסדר הפוך.
ריבסט כינה את תוספת המפתחות הלבנה. הסימן מייצג פעולת XOR. למרות היותה יעילה יותר מ-DES משולש, שיטה זו פחות נפוצה.
DESL ו-DESXL
DES נחשב לצופן מהיר בחומרה (כוונת המפתחים מלכתחילה הייתה לייעדו לחומרה) והוא מציג ביצועים טובים מאוד בחומרה אפילו בהשוואה לצפנים מודרניים. כאמור אם דרוש ביטחון גבוה יותר ממה שהצופן המקורי מציע, אפשר להשתמש בגרסת DES-X של ריבסט המתוארת לעיל עם שני מפתחות הצפנה סודיים נוספים. התקורה הנוספת הנובעת מהוספת שערי XOR של שני המפתחות הנוספים היא כ-14 אחוז.
התוספת הזו מחזקת את הצופן נגד כוח גס והתקפת איזון זמן/זיכרון שהיא אפקטיבית נגד הגרסה המקורית. גם התקפות אחרות אינן ישימות נגד מבנה זה בשל תוספת המפתחות ולכן הוא נחשב בטוח מאוד, במיוחד לאור העובדה שזהו הצופן הוותיק והנחקר ביותר בהיסטוריה של ההצפנה. ידוע ש-DES מכיל תכונות אקראיות טובות והוא חזק באופן יוצא דופן נגד קריפטואנליזה דיפרנציאלית וליניארית.
כאשר נדרש צופן קל משקל (lightweight) במיוחד, אפשר להתאים את DES-X על שימוש בתיבת החלפה אחת במקום בשמונה הקיימות ובכך להפחית באופן משמעותי את כמות השערים. לגרסה זו קוראים DESL (קיצור של DES Lightweight). היא הוצעה ב-2006 על ידי Gregor Leander, Christof Paar, Axel Poschmann, ו-Kai Schramm. ניתן לממשה בחומרה עם 1848 GE (תואמי שערים לוגיים), זאת מבלי לאבד מהתכונות הטובות של הצופן המקורי למעט החיסרון הברור של המפתח הקצר. אם משלבים את DES-X עם DESL (מוסיפים עוד שני מפתחות) מתקבל הצופן DESXL שהוא גם בטוח וגם מהיר מאוד במיוחד בחומרה מוגבלת משאבים וצריכת אנרגיה נמוכה כמו חיישנים לבישים או RFID.
השינויים בצופן כמובן עלולים שלא במודע לפתוח פתח להתקפות קריפטוגרפיות חדשות, ולכן הצופן אינו מומלץ כתחליף ל-AES אלא רק במקרים בהם מעדיפים להתפשר על ביטחון לצורך יעילות וקלות הטמעה במערכת מוגבלת. הרעיון הוא שבמקום לפתח צופן חדש אפשר לשנות מעט את הצופן הקיים ולקבל צופן טוב במחיר מועט.
ראו גם
AES
קישורים חיצוניים
הספר Handbook of Applied Cryptography, פרק 7
Parallel Collision Search with Application to Hash Functions and Discrete Logarithms
הערות שוליים
קטגוריה:תקנים בתחום המחשוב
קטגוריה:תקנים באבטחת מידע
קטגוריה:צפני בלוקים | 2024-05-28T07:33:20 |
שפות רומאניות | שמאל|ממוזער|300px|השפות הרומאנית באירופה
שמאל|ממוזער|300px|הדיאלקטים של השפות הרומאניות באירופה
שמאל|ממוזער|300px|חמש השפות הרומאניות העיקריות בעולם: אדום – רומנית, צהוב – איטלקית, כחול – צרפתית, ירוק – ספרדית, כתום – פורטוגזית
שמאל|ממוזער|300px|אירופה הלטינית
שמאל|ממוזער|300px|שפות נאו-לטיניות
שמאל|ממוזער|300px|שפות רומאניות
שמאל|ממוזער|300px|הניבים של השפות הרומאנית
שמאל|ממוזער|300px|קו לה ספציה–רימיני
שמאל|ממוזער|300px|מפה עולמית של הלשונות הרומאניות
השפות הרומאניות הן קבוצת שפות מתוך משפחת השפות ההודו-אירופיות שהתפתחו מהשפה הלטינית הוולגרית או בשמה האחר – הרומית, תוך השפעות שפות נוספות. השפות הרומאניות המדוברות ביותר הן איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, ורומנית. השפות הרומאניות מדוברות בעולם כולו על ידי יותר מ-800 מיליון בני אדם, בעיקר באירופה ובאמריקה הלטינית.
השפות ה"רומאניות" התפתחו מהלטינית המדוברת, המכונה "לטינית וולגרית" (מלטינית: vulgus – "עם"), שדוברה בפי החיילים הרומאים, נציגי השלטון הרומי ומתיישבים אחרים, שבאמצעותם היא התפשטה בפרובינקיות הרומיות. בכל אזור עברה הלטינית המדוברת מגוון נרחב של שינויים לאורך השנים והושפעה רבות מהשפות המקומיות שדוברו באותם האזורים לפני כן (מה שנקרא "תשתית" (סובסטרט) במינוח הבלשני). שפות התשתית השונות אמנם כמעט ולא השאירו את חותמן בלקסיקון השפות הרומאניות המודרניות, אך השפעתן ניכרת בתחומי הדקדוק השונים. חלוקת השפות הרומאניות לתת-קבוצות מתבססת על אזורי שפות תשתית אלו, המתלכדים עם התפוצה הלשונית הגאוגרפית.
למרות השפעות אחרות (למשל, השפעות משפות התשתית ומשפות הסופרסטרט (superstrate) מפלישות גרמאניות או סלאביות מאוחרות יותר), הפונולוגיה, המורפולוגיה ואוצר המילים של כל השפות הרומאניות מורכבות בעיקר מצורות מפותחות של לטינית וולגרית.
אטימולוגיה
הגיזרון "רומאני" מקורו בשפה הלטינית הוולגרית Romanicus, ובעברית: "בשפה הרומאית".
חלוקת השפות הרומאניות לתת-קבוצות
שמאל|ממוזער|370px|חלוקת השפות הרומאניות
שפות גאלו-רומאניות
שפות אלה מדוברות באזורים בהם דוברו שפות קלטיות לפני הגעת השפה הלטינית
צרפתית
מונגאסקית
ארפיטנית
ולונית
אוקסיטנית וקטלאנית
אוקסיטנית
גסקונית
אראנית
פרובנסאלית
קטלאנית
שפות איברו-רומאניות
השפות שמקורן בחצי-האי האיברי, להן תשתית איברית וקלטית.
ספרדית
לאדינו
חכיתיה
גליסית-פורטוגזית
פורטוגזית
גליסית
אסטור-לאונית
אסטורית
לאונית
מירנדזית
שפות איטלו-רומאניות
איטלקית
קורסיקאית
נפוליטנית
סיציליאנית
סרדינית
איסטרית
שפות רטו-רומאניות
שפות בעלות תשתית של רטית, שפה בלתי-משויכת, אשר דוברה באזור האלפים הדרומײם. עם זאת, מדובר באיחוד שפות טריטוריאלי ולא גנטי.
השפות הדמוי-איטליות
פריאולית
לדינית (אין לבלבל עם לאדינו)
השפות הדמוי-פרנקיות
רומאנש
שפות דלמטיות
דלמטית
שפות בלקנו-רומאניות
רומנית
מולדבית (מולדובנית)
ארומנית
איסטרו-רומנית
מגלנו-רומנית
החלוקה לעיל אינה אחידה בקרב החוקרים. כך יש המשייכים את השפה הדלמטית ואפילו את השפות הרטיות לשפות איטלו-רומאניות. כמו כן, יש המחלקים את השפות כולן לשלושה ענפים: הענף המזרחי הכולל את השפות הבלקנו-רומאניות, הענף המערבי הכולל את כל שאר השפות פרט לסרדינית, הממוינת לבד לענף הדרומי, זאת בגלל היותה השמרנית ביותר מבין השפות הרומאניות ובעלת תשתית פלאו-סרדיני מיוחדת – שפות עתיקות, אשר דוברו בסרדיניה בעת העתיקה ותכונותיהן ושיוכן אינו ברור.
משלושת המינים (זכר, נקבה, נייטרלי) שהיו קיימים בשפה הלטינית, נותרו בשפות הרומאניות (פרט לרומנית) שני מינים, זכר ונקבה. כמו כן, ממערכת הנטייה השמנית (היחסות) הקיימת בלטינית בצרפתית עתיקה ואוקסיטנית נשארה מערכת של שתי יחסות בלבד – הישירה והעקיפה. בשפות המודרניות אין כלל נטייה שמנית (פרט לרומנית, אשר לה קיימת מערכת דמוית-יחסות, שהיא תוצאה של השפעת השפות הסלאביות השכנות ולא התפתחות מערכת הנטייה הלטינית).
קישורים חיצוניים
*
רומאניות | 2024-10-18T02:58:21 |
חבר הכנסת | שמאל|ממוזער|280px|משכן הכנסת, בו מכהנים 120 חברי הכנסת, הנבחרים בכל מערכת בחירות ארצית
חבר הכנסת (בראשי תיבות: ח"כ, או חה"כ) הוא אחד מ-120 הנציגים המכהנים בכנסת, לאחר שנבחרו לכהונה זו על ידי אזרחי מדינת ישראל בבחירות דמוקרטיות.
כחלק מחברותם בכנסת, משמשים חברי הכנסת גם כחברים בוועדות הכנסת, ויכולים גם לכהן כשרים או כסגני שרים בממשלה. ראש הממשלה וממלא מקומו חייבים לכהן גם כחברי הכנסת.
הבחירות לכנסת
בבחירות לכנסת רשאי להצביע כל אזרח ישראל שמלאו לו 18 שנה. כל אזרח שמלאו לו 21 שנה רשאי להיות מועמד לכנסת, למעט עובדי מדינה, שופטים ואנשי צבא, וכן בעלי תפקידים נוספים. מבעלי תפקידים בכירים מסוימים (כגון קציני צה"ל בדרגת אלוף ומעלה) דורש החוק תקופת צינון של שלוש שנים.
פעילות חברי הכנסת
חברי הכנסת מקיימים את תפקידיה של הכנסת כבית המחוקקים של מדינת ישראל. פעילות זו כוללת:
הגשת הצעות חוק.
דיון והצבעה על הצעות חוק שהוגשו על ידי חברי הכנסת או הממשלה. הליך זה מתבצע הן במליאת הכנסת והן בוועדות הכנסת, לשם גיבוש ההצעה לכלל חוק (לעיתים חוק יסוד) או דחייתה. הדיונים במליאת הכנסת מתועדים ב"דברי הכנסת", ודיוני הוועדות מתועדים בפרוטוקולים של דיונים אלה.
פיקוח על פעילות הממשלה, ובכלל זה אישור תקציב המדינה, אישור חקיקת משנה, הצעות אי-אמון, שאילתות, דיונים ועוד.
בחירת נשיא מדינה ומבקר המדינה. נציגי הכנסת משתתפים גם בהליך בחירת נושאי תפקידים ממלכתיים אחרים, בהם שופטים, דיינים וקאדים.
סמכות שיפוטית באמצעות: נטילת חסינות מחברי הכנסת, העברת נשיא המדינה מכהונתו, דיון בערעור על תוצאות הבחירות לכנסת ודיון בערעור על החלטות ועדת הכנסת.
הדיונים השונים נערכים במליאה ובוועדות הכנסת, המחולקות לפי נושאים, והחלטות מתקבלות ברוב קולות של הנוכחים בדיון. עבודת הכנסת נעשית לפי חוקים המסדירים אותה, תקנון הכנסת, או "הנוהג והנוהל המקובלים". לשם ביצוע תפקידיהם, נעזרים חברי הכנסת במחלקות ובבעלי תפקידים שונים הפועלים בכנסת, כדוגמת מרכז המחקר והמידע, היועץ המשפטי ובעבר נציב הדורות הבאים.
חסינות חברי הכנסת
בדומה למקובל בפרלמנטים אחרים בעולם, גם לחברי הכנסת יש חסינות, בהתאם לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, מתוך תפישה שראוי להגן על פעילותו של חבר הכנסת מפני גורמים בשלטון שיבקשו להצר את צעדיו.
עד יולי 2005 הייתה החסינות אוטומטית והוענקה גם מבלי שהח"כ ביקש אותה, ואילו הסרתה דרשה החלטה של ועדת הכנסת והחלטה של המליאה בהצבעה חשאית. מאז יולי 2005 על חבר הכנסת המעוניין בחסינות לבקש אותה, ואם ועדת הכנסת החליטה להיענות לבקשתו, החלטתה טעונה אישור של המליאה בהצבעה גלויה.
החסינות בישראל מחולקת לשני סוגים:
חסינות מהותית/עניינית – חסינות על חבר הכנסת בפני סנקציות פליליות בגין פעולות שביצע במסגרת מילוי תפקידו כחבר הכנסת. חסינות זו היא מוחלטת ואינה ניתנת להסרה.
חסינות דיונית – חבר הכנסת שהוגש נגדו כתב אישום רשאי לפנות לוועדת הכנסת ולבקש שתעניק לו חסינות מהנימוקים הבאים:
העבירה נעשתה למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת
כתב האישום הוגש שלא בתום לב ובחריגה ממדיניות התביעה
הדין עם חבר הכנסת מוצה על ידי ועדת האתיקה
ההעמדה לדין תפגע בתפקוד הכנסת ובייצוג ציבור הבוחרים ואי העמדה לדין לא תפגע באינטרס הציבורי.
ניתן לעצור חבר הכנסת אם הוא נתפס "בשעה שעשה מעשה פשע שיש עמו שימוש בכוח או הפרעת השלום" ().
ניתן להעמיד חבר הכנסת לדין לאחר סיום כהונתו בגין מעשים שאינם מוגנים על ידי החסינות המהותית, בלי שיתאפשר לו לבקש הענקת חסינות.
זכויות חברי הכנסת
על מנת למלא את תפקידם, ניתנות לחברי הכנסת מספר הטבות בנוסף למשכורותיהם. הטבות אלו כוללות:
זכות להעסיק שלושה עוזרים פרלמנטריים
תקציב לקשר עם הבוחר
דרכון דיפלומטי
בעבר ניתנה לחברי הכנסת זכות למשלוח חינם של דברי דואר ללא הגבלה.
שכר חברי הכנסת
אופן קביעת שכרם של חברי הכנסת הוסדר בעבר בחוק שכר חברי הכנסת, התש"ט-1949, אך חוק זה הוחלף ב-17 בפברואר 2003 בפרק ט' לחוק הכנסת. עקרונות לתשלומים נוספים נקבעו בהחלטת שכר חברי הכנסת (הענקות ותשלומים), התשס"א-2001.
בהתאם לחוק הוקמה ועדה ציבורית הממליצה על גובה שכרם של חברי הכנסת ועל תשלומים נוספים, כגון הוצאות נסיעה ולינה הכרוכות במילוי תפקידם של חברי הכנסת, וכן תשלומים לקופת גמל או קרן השתלמות. שכר היסוד של חברי הכנסת מתעדכן מפעם לפעם (בדרך כלל בתחילת כל שנה) בהתאם לשינוי בשכר הממוצע במשק. המלצות הוועדה הציבורית מוגשות לוועדת הכנסת, וזו רשאית לקבל את ההמלצות ובכך להפוך אותן להחלטה מחייבת או לדחותן ולהחזירן לוועדה הציבורית לשם מתן המלצות חדשות. החלטות בעניין שכרם של חברי הכנסת מתפרסמות בקובץ התקנות. ביולי 2003 מונו לוועדה הציבורית פרופ' ראובן גרונאו – יושב ראש, עו"ד יוסף גילאור ורו"ח דניאל דורון.
גובה השכר ברוטו של חברי הכנסת משתנה אם הם אוחזים בתפקידים שונים במשכן:
תפקיד שכר יסוד הערות יו"ר הכנסת 52,937 ש"ח זהה לשכרו של ראש הממשלה ראש האופוזיציה 47,265 ש"ח זהה לשכר שרסגן יושב ראש הכנסת ויושב ראש ועדה בכנסת44,141 ש"ח חבר הכנסת 41,866 ש"ח
לשכר זה מתווספת תוספת יוקר בהתאם לכללים הנהוגים בשירות המדינה.
עד לשנת 1999 זכו חברי הכנסת לפנסיה תקציבית. מאז, ההפרשות של חברי הכנסת לקרן פנסיה מתבצעות באופן הדומה לזה של רוב השכירים במשק הישראלי, לפי עקרון הפנסיה הצוברת, משמע בהתאם לשכרם החודשי.
הגבלות על חברי הכנסת
על חברי הכנסת חלות הגבלות אחדות, הקבועות ב:
קובע "חבר הכנסת לא יעסוק בכל עסק או בכל עיסוק נוסף, למעט עיסוק בהתנדבות וללא תמורה". סעיף זה אינו חל בששת החודשים הראשונים לכהונתו של חבר הכנסת. סעיף זה נכנס לתוקף ב-1 בספטמבר 1989, ותוקן מאז פעמים אחדות. עד לחקיקתו נהגו רבים מחברי הכנסת לעסוק בעיסוקים שונים (כגון עריכת דין), במקביל לחברותם בכנסת.
קובע "חבר הכנסת לא יכהן כנבחר בגוף ציבורי, אף שלא בתמורה". סעיף זה נכנס לתוקף עם תחילת כהונתה של הכנסת ה-14, ב-1996, והוא מונע, בין השאר, כהונה של חבר הכנסת כנבחר ברשות מקומית או בהסתדרות הכללית, נוהג שהיה מקובל קודם לחקיקת סעיף זה.
על חבר הכנסת לציית לכללי אתיקה. ועדת האתיקה של הכנסת רשאית להטיל עונשים על חבר הכנסת שהפר את כללי האתיקה.
אם המיועד לשמש חבר הכנסת מחזיק באזרחות של מדינה נוספת מלבד ישראל, הוא ייאלץ לוותר על האזרחות לאותה מדינה. זאת על פי הכתוב בחוק יסוד הכנסת: "היה חבר הכנסת בעל אזרחות נוספת שאינה ישראלית, ודיני המדינה שהוא אזרח שלה, מאפשרים את שחרורו מאזרחות זו, לא יצהיר אמונים אלא לאחר שעשה את כל הדרוש מצדו לשם שחרורו ממנה, והוא לא ייהנה מזכויותיו של חבר הכנסת כל עוד לא הצהיר".
הפסקה כפויה של החברות בכנסת
חוק יסוד: הכנסת מונה מצבים אחדים שבהם כהונתו של חבר הכנסת נפסקת, באופן זמני או מוחלט. מצבים אלה הם:
בחירתו של חבר הכנסת לתפקיד שנושאו מנוע מלהיות מועמד לכנסת מביאה להפסקת חברותו בכנסת עם בחירתו או עם התמנותו לתפקיד זה. תפקידים אלה הם: נשיא המדינה; שני הרבנים הראשיים; שופט; דיין של בית דין דתי; מבקר המדינה; הרמטכ"ל; רבנים וכוהני דתות אחרות, כשהם משמשים בכהונתם בשכר; עובדי מדינה בכירים וקצינים ונגדים בצבא בדרגות או בתפקידים שייקבעו בחוק; שוטרים וסוהרים בדרגות או בתפקידים שייקבעו בחוק; עובדי תאגידים שהוקמו בחוק, בדרגות או בתפקידים שייקבעו בחוק.
הרשעה בעבירה פלילית:
חבר הכנסת שהורשע בעבירה פלילית שיש עמה קלון, יושעה מכהונתו בכנסת מיום קביעת בית המשפט ועד למועד שבו פסק הדין נעשה סופי. ביום שפסק הדין נעשה סופי תיפסק חברותו בכנסת.
חבר הכנסת שהורשע בעבירה פלילית ונידון למאסר, יושעה מכהונתו בכנסת למשך הזמן שהוא נושא את עונש המאסר.
ברוב של 90 חברי כנסת ניתן להדיח חבר כנסת, בשל שתיים מהעילות המנויות ב – הסתה לגזענות, או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל.
ראו גם
חברי הכנסת
לקריאה נוספת
שילה הטיס רולף, תפקידו של חבר הכנסת - תפקיד ללא הגדרה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019.
קישורים חיצוניים
שידורי וידאו של חברי הכנסת, באתר ערוץ הכנסת
חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, באתר הכנסת
לוח חברי הכנסת הנוכחים במשכן ברגע זה, באתר הכנסת
החלטת שכר חברי הכנסת (הענקות ותשלומים), תשס"א-2001, אתר נבו
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: פוליטיקה
קטגוריה:משרות פוליטיות בישראל | 2024-10-18T19:35:41 |
שפות סלאביות | השפות הסלאביות (או סלוויות על פי כללי התעתיק של האקדמיה ללשון העברית) הן ענף של השפות ההודו אירופיות המדובר בעיקר במדינות במזרח אירופה וארצות הבלקן ובאזורים סלאבים במרכז אירופה.
מקורה המשוער של השפה הפרוטו-סלאבית של השבטים הסלאבים הוא באזור אוקראינה ויש לה קשרים עם פרוטו-בלטית.
ההבדל העיקרי הוא בין השפות הצפון סלאביות לדרום סלאביות, המופרדות גאוגרפית זו מזו. בתוך אזור מסוים לעיתים יש רצף לשוני כמעט חלק במעבר בין שפה אחת לשנייה, כאשר גבולות פיזיים (לעומת פוליטיים) מפרידים בין מרחבים לשוניים גדולים יותר.
רשימת שפות
מזרחיות
אוקראינית
בלארוסית
רוסית
רוסינית
מערביות
שפות צ'כוסלובקיות
סלובקית
צ'כית
שפות לכיטיות
פולנית
פומרנית
קשובית
שלזית
שפות סורביות
סורבית עילית
סורבית תחתית
דרומיות
סלאבית כנסייתית עתיקה - נקראת כך משום שהיא הסלאבית העתיקה ביותר שנכתבה. היא לא השפה הפרוטו-סלאבית העתיקה שממנה התפתחו שאר השפות הסלאביות.
דרומיות מזרחיות
בולגרית
מקדונית
דרומיות מערביות
סרבית
קרואטית
סלובנית
בוסנית
אחרות
פרוטו-סלאבית - לא נשמרה בכתב.
יש המאמינים שהייתה קיימת גם שפה צפון סלאבית, השונה מהשפות המזרח והמערב סלאביות. דיאלקט הדיבור שפעם דובר בנסיכות נובגורוד (נקרא גם הדיאלקט העתיק של נובגורוד) המכיל מילים פרוטו-סלאביות שלא שרדו בשום שפה אחרת. ויכול להיות, לדעתם, עדות לענף בשפה הצפון סלאבית.
בדרך כלל המושג שפות צפון סלאביות נועד על מנת להפריד בין השפות הדרום סלאביות לשפות המערב והמזרח סלאביות (כיחידה אחת). בתקופת ההיסטוריה, הפלישה ההונגרית (החוץ אירופית) הפרידה בין הסלאבים (בין צפון לדרום). משום כך המושג נפוץ אצל חוקרי הסלאבים מטעמי נוחות, בהגדרם את השפות.
מפעם לפעם נשמעים רעיונות לשפה בין-סלאבית מתוכננת.
דקדוק
ברוב השפות הסלאביות נשמרו 7 מתוך 8 יחסות שם מפרוטו-הודו-אירופית. (ברוסית, סלובנית וסלובקית - 6 - הווקאטיבית לא בשימוש, בבולגרית ובמקדונית - רק 2 בשימוש - הנומינאטיבית והווקאטיבית).
מערכת היחסות היא אוסף חוקים לפיהם נוטה סיומת של שם העצם על-פי תפקידו התחבירי במשפט. בכל אחת מהשפות ישנם שמות שונים ליחסות אלו ועל כן פעמים רבות נהוג לכנותן גם בשמותיהן הלטיניים. בשפות הסלאביות נהוג גם לזהות בין היחסה לבין 'זוג שאלות' אשר מזהה אותה התואם לשאלות 'מי?, מה?':
יחסה נומינאטיבית (Nominativus) נום - לטינית 'שם' - זוהי היחסה הלא-מוטית, כשם שהשם מופיע במילון. משמשת בעיקר בתפקיד הנושא במשפט.
יחסה גנטיבית (Genetivus) - תפקידה ללא מילות יחס הוא לציין שייכות, מושא העונה על השאלות 'של מי? של מה?', כמו כן, היא מסמנת מושא ישיר לאחר שלילה, ולאחר מילות יחס מסוימות.
יחסה דאטיבית (Dativus) - שימוש ללא מילות יחס - מושא העונה על 'למי? למה?'
יחסה אקוזאטיבית (Accusativus) - מושא ישיר, העונה על "את מי? את מה?"
יחסה אינסטרומנטלית (Instrumentalis) - מושא המציין שימוש באמצעי מסוים, עונה על השאלות "על ידי/באמצעות מי? על ידי/באמצעות מה?" במובן של שימוש (לדוגמה, כתבתי את המכתב בעט).
יחסה לוקאטיבית (Locativus) - מופיעה רק לאחר מילות יחס, בדרך כלל כשמציינים מיקום. כמו כן, במושא העונה על השאלות "על אודות מי? על אודות מה?"
יחסה ווקאטיבית (Vocativus) - בפנייה למישהו, ללא 'שאלה', הנטייה זהה ללוקאטיבי ברב המקרים. זוהי הנטייה של שם העצם לדוגמה במשפט "בוקר טוב, אדוני" או "מה נשמע, חבר". היחסה הווקאטיבית נמצאת בשימוש מובהק בשפה הצ'כית, למשל. כך, למשל, השם הפרטי Petr יוטה Petře בפנייה אל האדם, והשם הפרטי Ana יהפוך ל-Ano בפניה ישירה אל האשה.
היחסות משנות את כל שמות העצם והתארים שאליהם הן מתייחסות, בכלל זה שמות פרטיים, למעט מקרים מסוימים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
סלאביות | 2024-07-15T22:33:45 |
קוד מורס | שמאל|ממוזער|250px|קוד מורס אנגלי
שמאל|ממוזער|250x250px|המילים "morse code" בקוד מורס
ממוזער|מכשיר מורס של גוליילמו מרקוני
קוד מורס הוא קוד עבור שיטות תקשורת קולית או חזותית בינאריות - שיטות שידור בהן יש שני מצבים: דולק וכבוי. הקוד פותח על ידי סמואל מורס ואלפרד וייל במהלך שנות השלושים של המאה ה-19. קוד המורס הבינלאומי שבו נעשה שימוש ברוב חלקי העולם נקבע בשנת 1851.
הקוד
בשיטת תקשורת בינארית יש רק שני מצבים: דולק וכבוי. קוד מורס מגדיר את המצב הכבוי כרווח שבין הסימנים, את המצב בו המשדר דולק למשך זמן קצר כ-"נקודה" ואת המצב בו המשדר דולק למשך זמן ארוך כ-"קו". בעזרת רצפים של סימני הקו והנקודה, קוד המורס מיצג ספרות ואותיות האלפבית. כל אות מיוצגת על ידי רצף של ארבעה סימנים לכל היותר (ישנן אותיות חיצוניות המיוצגות על ידי רצף של חמישה או שישה סימנים, ובמקרה של האות Ś הפולנית, שבעה סימנים) וכל ספרה על ידי רצף של חמישה סימנים בדיוק. הקוד כולל גם סמני פיסוק, אשר מיוצגים על ידי רצף של שלושה עד שישה סימנים (פרט לסימן הדולר המיוצג על ידי רצף של שיבעה סימנים).
אם נציין את משך הזמן של הנקודה כיחידה אחת, אזי הקו ישווה לשלוש יחידות, רווח בין קווים ונקודות בתוך אות אחת ישווה ליחידה אחת, רווח בין אותיות לשלוש יחידות, ורווח בין מילים לשבע יחידות.
הקודים עבור האותיות נבחרו בהתאם לשכיחות הופעתן בשפה - כך במקור האנגלי וכן גם בקוד העברי.
למשל, האותיות השכיחות ביותר בעברית הן וו ויוד. בהתאם לכך הקוד עבור וו הוא נקודה אחת, ועבור יוד - שתי נקודות.
שיטות השידור
שמאל|ממוזער|250px|שרטוט של מפתח מורס - מכשיר המאפשר לשלוח אותות חשמליים עם קוד מורס
היתרונות של שיטת התקשורת הבינרית על בסיס קוד מורס על פני שיטות שידור אחרות:
תקשורת זו דורשת טכנולוגיה פשוטה בהרבה משיטות השידור האחרות. כדי לשדר קוד מורס, האדם ששולח את השידור זקוק למכשיר פשוט מאוד כמו טלגרף, פנס או צופר. אמצעים כגון טלגרף, זקוקים למכשיר על מנת לקלוט את המסר המועבר.
ביחס לשיטות שידור אחרות, שיטת שידור זו קלה יותר לקליטה כשתנאי הקליטה גרועים.
החסרונות של שיטת התקשורת הבינרית על בסיס קוד מורס על פני שיטות שידור אחרות:
העברת מסרים בה אורכת יותר זמן.
העברת מסרים בה דורשת יותר מאמץ אינטלקטואלי.
העברת מסרים בה מצריכה יותר מיומנות הן ממי שמשדר את המסרים והן ממי שקולט אותם.
באימוני השידור והקליטה, משודר המורס לרוב בחמישיות (קבוצות בנות חמישה תווים) המייצגות "מילים" תקניות.
שידור חזותי מתבצע באמצעות הבהוב (קצר או ממושך), שמתקבל על ידי הסתרה או גילוי של מקור אור כלשהו (למשל: פנס דולק שאורו מוסתר לסירוגין על ידי כף היד). כמו כן יוצרו מתקנים להבהוב מכני של פנס (או מראה באור יום), לתקשורת חזותית תקנית (הליוגרף). שידור קולי מתבצע בעזרת מפתח מורס. לחיצה קצרה על מכשיר זה משדרת נקודה, ולחיצה ארוכה משדרת קו. בשני האמצעים, מהירות העברת השידור תלויה במיומנותם של המשדר והקולט. שידור באור הוא בדרך כלל איטי יותר משידור קולי, מכיוון שלרוב נדרש זמן רב יותר לגילוי והסתרת מקור האור, וכן הפעולות מבוצעות לאט יותר למניעת טעויות בפענוח הקוד.
מהירות השידור נמדדת במספר "מילים" (חמישיות) לדקה. בשידור קולי, נדרש הקולט להקשיב לצלילים, לזהות את אורכם, לפענח את התווים שהם מייצגים על סמך שליטה מוקדמת בקוד, ולהספיק לכתוב אותם לפני שמתקבל הצליל הבא.
מהירויות של בין 8 ל-14 חמישיות לדקה הן איטיות מספיק לשם פענוח הקוד על ידי הקולט הממוצע, אך לשם פענוח במהירויות גבוהות מאלה נדרש אימון רב, וזאת על מנת שהמוח יספיק לזהות ולפענח את הקווים והנקודות.
מהירות של 18 חמישיות לדקה לקליטת אותיות נחשבת למהירה מאוד, והמהירות המקבילה לשם קליטת ספרות היא 20 חמישיות לדקה. קליטת הספרות מהירה יותר מכיוון שכולן בנות 5 סימנים, מה שמקל על הקולט לפענחן (שכן אינו צריך "לנחש" מתי הסתיים שידורה של ספרה).
שימושים
בעלי מקצועות שעשויים להגיע למצב חרום שבו הם עשויים להידרש לתקשורת באמצעים פשוטים בלבד, מחויבים ללמוד את קוד המורס. כמו כן, בעלי מקצועות הקשורים בחילוץ אנשים ממצבי מצוקה מחויבים ללמוד קוד זה.
הקריאה המפורסמת ביותר במורס היא צירוף האותיות SOS. שידור זה מורכב משלוש נקודות, שלושה קווים ושלוש נקודות ().
השערות רבות יוחסו במשך השנים למשמעותן של אותיות אלה כראשי תיבות, ובין הרעיונות הנפוצים ניתן למנות את: "Save Our Souls" ("הצילו את נפשותינו") ואת "Save Our Ship" ("הצילו את ספינתנו"). למעשה, אותיות אלה אינן ראשי תיבות כלל, ונבחרו עקב פשטות שידורן, שכן הסימנים הם פשוטים לזכירה, לשידור ולזיהוי, ובכך מאפשרים גם לאלה שאינם מיומנים בשידור או בקליטת קוד מורס, לשדר ולהבין את אות המצוקה.
חובבי רדיו השתמשו רבות בשידורי מורס, וכן רישיון חובבי הרדיו המתחיל איפשר שידור מורס בלבד. כמו כן הומצאו לטובת קיצור משך השידור קיצורים שונים: מהם הכוללים מקצת אותיות ממילת המקור (למשל PLS במקום PLEASE, או U במקום YOU) ומהם המהווים קודים קבועים לברכות וכו' (למשל 73 במקום BEST REGARDS). קודי האותיות המקוצרים משמשים כיום כמעט באופן זהה את דור התקשורת הנוכחי בדוא"ל ובמיוחד ב-SMS להקטנת מספר ההקשות בכל הודעה.
שימוש נדיר לקוד המורס הוא לשליטה נגישה במחשב על ידי אנשים עם לקות תנועה קשה שיכולים להפעיל מתגים בודדים או מתג בודד. שימוש זה נדיר בשל החסרונות הכלליים של המורס (אטיות, מאמץ אינטלקטואלי רב וצורך במיומנות). לכן המומחים לטכנולוגיה מסייעת יעדיפו לנסות פתרונות אחרים, כגון הקלדה בסריקה על פני שימוש במורס.
כיום בחלק מהטלפונים הניידים האות (בברירת המחדל) המודיע על קבלת מסרון (SMS) הוא אות המורס המציין צירוף אותיות זה באנגלית.
הרצף — · —, אשר מייצג את האות K, יכול להודיע גם על הזמנה לתשדורת. הרצף היחיד העולה על שמונה סימנים הוא רצף הנקודות · · · · · · · ·, אשר מדווח על שגיאה.
מורס עברי
thumb|250px|משדר קוד מורס.היה בשימוש בבתי הדואר בארץ ישראל עד שנות השלושים של המאה העשרים
קוד מורס עברי נרשם מימין לשמאל, וזאת בניגוד לקוד הלועזי, הנרשם משמאל לימין.
אות קוד אות קוד א · − ל · − · · ב − · · · מ − − ג − − · נ − · ד − · · ס − · − · ה − − − ע · − − − ו · פ · − − · ז − − · · צ · − − ח · · · · ק − − · − ט · · − ר · − · י · · ש · · · כ − · − ת −
בשנת 1922 המציא זלמן כהן, מראשוני שירות הקשר בההגנה, שיטה לזכירת קידוד המורס של האותיות העבריות. השיטה מתבססת על מילים או משפטים קצרים המתחילים באות אותה רוצים לקודד, שהיגויים מזכיר את קידוד המורס − חיריק מזכיר נקודה וקמץ או פתח מזכירים קו. להלן טבלה עבור המורס העברי:
אות קוד קיצור אות קוד קיצור א · − אִמָּא ל · − · · לִבַּבְתִּנִי ב − · · · בַּשְּׁלִי לִי מִיץ מ − − מַפָּ"ם ג − − · גַּנָּבִים נ − · נָעִים ד − · · דָלִיתִי ס − · − · סָבִי אָבִי ה − − − הֲגָנָה ע · − − − עִיר הַנַּמָּל ו · וִי פ · − − · פִּיל קַנָּדִי ז − − · · זַמָּר לִירִי צ · − − צִיטָטָה ח · · · · חִכִּיתִי לִי ק − − · − קַטָּרִינָה ט · · − טִיףּ טִפָּה ר · − · רִנָתִי י · · יִידִישׁ ש · · · שִׁירִי לִי כ − · − כַּבִּירָה ת − תָּו
קוד הספרות העברי זהה לקוד הבינלאומי, למעט כיוון הכתיבה:
ספרה קוד ספרה קוד 1 · − − − − 6 − · · · · 2 · · − − − 7 − − · · · 3 · · · − − 8 − − − · · 4 · · · · − 9 − − − − · 5 · · · · · 0 − − − − −
קישורים חיצוניים
לימוד שפת מורס, בפורטל B5
מורס , באתר "שער לים"
רמי אריאלי : "מערכות מתקשרות"
אתר שמתרגם קוד מורס לאנגלית ולהפך
שידור במכשירי מורס, 1905, ארכיון הסרטונים של AP
מכשיר מורס דמוי מכונת כתיבה, 1938, ארכיון הסרטונים של AP
The invention of Morse code, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שיטות תקשורת
קטגוריה:שדאות | 2024-10-10T15:31:55 |
איסלם | redirect אסלאם | 2004-10-16T07:10:52 |
תעש מערכות | ממוזער|250px|שער הכניסה למתחם ההנהלה
ממוזער|250px|פגזי טנק תוצרת תעש מערכות
ממוזער|250px|הדגמת ירי כידון קסום, נובמבר 2016
ממוזער|עמדת נשק ימית
תעש מערכות בע"מ היא חברה ישראלית, העוסקת בפיתוח וייצור נשק, תחמושת, טכנולוגיות ומערכות לכוחות היבשה, האוויר, הים והסייבר, ולביטחון המולדת והעורף (HLS). החברה היא חברה בת של אלביט מערכות, במסגרת חטיבת אלביט מערכות יבשה. החברה פועלת במספר מתחמים ברחבי מדינת ישראל, ולכל מפעל תחום התמחות ייחודי.
החברה הייתה יחידת סמך במשרד הביטחון, והגיעה לשיא גודלה בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, והייתה מהחברות הגדולות ביותר בישראל. בעקבות משבר כספי עברה החברה גלי פיטורים והפרטה, שהביאו לצמצום ניכר בגודלה. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 החליטה ממשלת ישראל להעביר את כל התעשיות הביטחוניות מיחידת סמך של משרד הביטחון לחברה בע"מ. התעשייה הצבאית הייתה החברה הראשונה שעברה שינוי זה והפכה לחברה ממשלתית. עד ל-1 בינואר 2016 נודעה החברה בשם התעשייה הצבאית או תעש ובעולם בשם Israel Military Industries (בראשי תיבות: IMI), ובמועד זה שינתה את שמה ל"תעש מערכות".
בנובמבר 2013 אישרה ממשלת ישראל ה-33 את המתווה להפרטת תעש, שחלק ממנה, שהוגדר כאינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל, יופעל במסגרת חברה ממשלתית שתוקם לאחר הפרטה. במרץ 2018 הוסכם על מכירת החברה לחברת אלביט מערכות, כאשר חלק מהפעילויות, כולל ייצור מערכות הנעה רקטית קלה יישארו בידי המדינה במסגרת חברת תומר חברה ממשלתית. המכירה לאלביט מערכות הושלמה בנובמבר 2018.
לאורך שנות קיומה עסקה תעש בפיתוח ובייצור מערכות נשק בהתאמה לצרכים המבצעיים של צה"ל. החברה מפתחת ומייצרת מערכות נשק, פתרונות לחימה וטכנולוגיה ייחודית לצה"ל ולצבאות בעולם. החברה משקיעה משאבים רבים בתחום המחקר והפיתוח של שדה הקרב העתידי, ומהווה מוקד ידע ממלכתי ומעבדה מתקדמת לניסויים וסימולציות. מערכות הנשק והלחימה של החברה כוללות רקטות מדויקות למגוון טווחים עד ל-300 ק"מ, פגזי טנקים רב תכליתיים, מערכת חץ דורבן להגנה אקטיבית, פצמ"ר מדויק, גשרי סער לטנקים ורק"מ, מערכת שמיים אדומים להגנה על מתחמים ותחמושת לנשק קל בעלת דיוק משופר. תעש מערכות גם פיתחה ומייצרת מיגון לטנקי המרכבה ולנגמ"ש הנמ"ר. גם כיום עוסקת החברה בהשבחת רכב קרבי משוריין ובייצור שריון ומערכות מיגון. בעבר פיתחה וייצרה תעש גם נשק קל אך ב-2005 הופרטה חטיבת הנשק הקל ונהפכה לחברת תעשיות נשק לישראל.
לחברה מפעלים ומתקני פיתוח, ייצור וניסוי ברחבי ישראל. משרדיה הראשיים של החברה נמצאים ברמת השרון.
היסטוריה
עד מלחמת העצמאות
שמאל|ממוזער|מכון המים וגן תע"ש בגבעתיים
התעשייה הצבאית הישראלית נוסדה בשנת 1933, והייתה יצרן הנשק הראשון של כוחות "ההגנה". המפעל הראשון של תעש הוקם ב-1933 במכון המים בשכונת בורוכוב בגבעתיים. במפעל זה עובדו הגופים היצוקים של רימוני היד והרובה; מילוי חומר הנפץ וייצור המצתים נעשו בבית פרטי סמוך (החדר הראשון). במקום הוקם "גן תע"ש" ובו כלי נשק מראשית המדינה ושלט על פעילות המכון. המקום נמצא ברחוב "השומר" בגבעתיים. ב-1936 הועברה הפעילות למפעל לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ בשכונת מחלול א' על שפת הים בצפון תל אביב, ונקרא "מכון א'". באותה שנה נוסד גם בית היציקה המרכזי לרימונים ולפצצות מרגמה בנען. בשנת 1939 מונה ישראל עמיר מפקד ה"הגנה" בגוש הרצליה, למנהל תעש. עם פרישתו, ב-1940, הקיף תעש שבעה מכונים ו-50 עובדים קבועים. בתקופתו של עמיר יוצרו 48 מרגמות ו-5,000 פצצות . המנהל השני, חיים סלבין, הפך את תעש למפעל תעשייתי, המייצר לפי סדרות, שיטות, סטנדרטים, נהלים ותקציבים. עובדי תעש היו חברי "הגנה", שעבדו בתנאי מחתרת ובסודיות מוחלטת. בתקופה זו הוחל בייצור התת-מקלע "סטן". סלבין פרש עקב חילוקי דעות, ובמקומו נתמנה איסר בארי. ב-1945 נתמנה לתפקיד המנהל יוסף אבידר. בתקופתו הוקם מכון איילון לייצור כדורי 9 מ"מ. בשנים 1946–1947 כיהן יוסף יזרעאלי כמנהל התע"ש ואז מונה שוב חיים סלבין, עד להקמת המדינה.
250px|ממוזער|לוחית זיכרון למכון א' של תע"ש ברח' הירקון 121 בתל אביב. המפעל עצמו של האחים לבקוביץ היה על רכס הכורכר בשכונת מחלול א'|שמאל
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון ל"חדר הראשון" של תע"ש ברח' ערבי נחל 22 בתל אביב
200px|ממוזער|שמאל|סמל תעש ההיסטורי במכון איילון
משנת 1945 ובעיקר בשנים 1947–1948, כאשר היה כבר ברור שבפתח עומד עימות צבאי בין המדינה שעתידה לקום לבין מדינות ערב, הורחב היקף הייצור. מספר העובדים עלה מכ-300 לכ-1000. התעשייה הצבאית ייצרה מוצרים רבים כגון: רימוני יד, פצצות למרגמות בקוטר ו-, מוקשים נגד רכב, מוקשים נגד אדם מרגמות בקוטר ועוד.
חלק מהמוצרים היו עותקים של מוצרים זהים מתוצרת בריטית. כך למשל המוקש נגד רכב שנקרא "עכביש", היה עותק של המוקש הבריטי מסוג סימן 5. המרגמות בקוטר "2 וכן בקוטר "3, והפצצות לאותן מרגמות גם הן היו עותקים למוצרים בריטים זהים. חלק מהתחמושת, כגון כדורים ורימונים, סומן באותיות USA שנועדו להטעות את הבריטים, אך משמעותם האמיתית הייתה "אוּנְזֶער שְטִיקְל אָרְבֶּט" (ביידיש: חתיכת עבודה שלנו).
רשימה חלקית של מוצרים שיוצרו עד למלחמת העצמאות
תיאור הפריט שנות ייצור כמות ייצור הערות מוקש נעל נגד אדם 1947–1948 בקופסת עץ מוקש רסס נגד אדם 1947–1948 הפעלה על ידי תייל ממעיד מוקש נגד אדם קופץ מס. 2 1947–1956 דגם 47, נקרא "קומקום" על שום צורתומוקש נגד אדם מס. 10 1965–1975 נקרא "קרמבו" על שום צורתומוקש נגד רכב "עכביש"1947–1970 חיקוי למוקש בריטי סימן 5תת מקלע סטן1947–1944 עד מאי 1948 יוצרו 4450 סטנים עד 1945 יוצרו 450 יחידות. חיקוי לסטן הבריטיכדורים 9 מ"מ לסטן 1946–1949 10,000 ליום, סה"כ – 2.25 מיליוןיוצרו ב"מכון איילון"מרגמה "2 1936–1949 עד אוגוסט 1948 כ־700 יח' חיקוי לרגמה "2 בריטיתמרגמה "3 1946–1949 עד אוגוסט 1948 כ־280 יח' חיקוי לרגמה "3 בריטית מרגמה "6 דוידקה1947–1948 6 יחידות בלבד פצצות למרגמות 52 ו־81 מ"מ1947–1960 רימוני יד 1947–1948 הפעלה על ידי שפשוףרימוני יד 1947–1948 הפעלה על ידי מנוף ומרעום
לאחר מלחמת העצמאות
שמאל|ממוזער|250px|ייצור קני רובים במפעל של תע"ש, 1955
בשנות ה-60 פותחו בין השאר תותח אוויר-אוויר 20 מ"מ ופגזים לתותח זה, פצצות נפל"ם, ופצצות פיצוח המסלולים ששימשו את חיל האוויר הישראלי במבצע מוקד.
בשנים 1972–1990 ניהל מיכאל שור את התעשייה הצבאית. בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שאחת מבעיותיה הייתה מחסור בתחמושת, חל גידול ניכר בפעילות תעש, והיא הפכה לגוף תעשייתי מהגדולים בישראל. בתקופה זו גדל הייצוא של תע"ש מעשרות מיליוני דולרים לכחצי מיליארד דולר, ופותח תחום הייצור לתעופה האזרחית.
ב-1975 אירע במפעל פיצוץ שגרם ל-32 פצועים ברחבי רמת השרון ולנזק רב לרכוש. ב-10 במאי 1979 אירעו שני פיצוצים במפעל בהם נהרג עובד ונפצעו 21 מתושבי רמת השרון. כ-2,000 דירות וחנויות ניזוקו: חזיתות בניינים הושחתו, תריסים קרסו והעיירה הייתה מכוסה ברסיסים. תריסר בתים נפסלו למגורים. אספקת החשמל הופסקה ומאות תלמידים ותושבים נכנסו למקלטים. למחרת התקיימה הפגנת תושבים גדולה בכניסה למפעל בקריאה להעתקת המפעל מהאזור. תאונה נוספת ארעה ב-1992 במפעל נוף ים.
מקום מדינת ישראל ועד 1990 הייתה תעש יחידת סמך של משרד הביטחון. בשנת 1990 שונה מעמדה לחברה ממשלתית, ומאז היא נתונה במשבר מתמשך. "ועדת ואיש", בראשות היועץ הכלכלי למשרד הביטחון, דוד ואיש, הגישה בנובמבר 2001 דוח בדבר מצבה של תעש. הוועדה הצביעה על הקשיים שנגרמים לחברה מהפסדים של מפעלי הנשק הקל ומהוצאות פרישה של עובדים בעקבות תוכנית ההבראה משנת 1995.
ייצור נשק קל
שמאל|ממוזער|250px|תת-מקלע עוזי
שמאל|ממוזער|250px|מקלע נגב
המוצר הראשון שהעניק לתעשייה הצבאית מוניטין בינלאומי הוא תת מקלע עוזי. לאחר הדגם המקורי הופיעו דגמים נוספים: דגם עם קת מתקפלת, ועוזון – דגם קצר במיוחד. בהמשך סדרת הנשק הקל הופיע רובה הסער גליל, שמבוסס על הקלשניקוב הרוסי. הוא נכנס לשימוש בצה"ל בשנת 1973, אך נדחק על ידי הרובה האמריקאי M16 בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. הרובה החדש של החברה הוא רובה סער בולפפ תבור.
מוצר נוסף של תעש הוא האקדח "יריחו", שמיוצר בעיקר לשוק האזרחי, ונבחר כאקדח השירות של אנשי המשטרה. בנוסף ייצרה החברה במשך תקופה ארוכה את האקדח החצי-אוטומטי "נשר המדבר", שרשום כפטנט של חברת מגנום לאקדחים.
מוצרי נשק קל נוספים:
רובה צלפים גליל צלפים
תת מקלע/רובה סער בולפפ מיקרו-תבור
מקלע קל נגב.
אקדח ברק SP-21
אקדח מגנום נשר המדבר
במאה ה-21
ממוזער|250px|שיגור רקטת אקסטרא
ממוזער|120px|לוגו הקודם של החברה עד 2016|ימין
בפברואר 2003, בעקבות המלצות ועדת ואיש, הסכימו הממשלה ותעש בתיאום עם העובדים על תוכנית ייצוב. במסגרת התוכנית ננקטו בחברה צעדי ייעול: מכירת מפעלים וסגירתם; פיטורים ופרישה של כ-520 עובדים; הפחתת שכר של כ-10%. במקביל התחייב האוצר להעניק לתעש סיוע למימון פרישת העובדים והמשך העסקתם של עובדים אחרים. תוכנית הייצוב לא הצליחה לשפר את תוצאותיה העסקיות של החברה והמשבר נמשך עד כדי קשיים בהעברת תשלומים לספקים, לביטוחי העובדים ולקרנות העובדים.
בשנת 2005 נמכר מפעל הנשק הקל לאיש העסקים סמי קצב, ושמו שונה לתעשיות נשק לישראל.
בינואר 2008 הודיע מנכ"ל תעש למשרד הביטחון, כי המשך האחזקה והשימור של הקווים האסטרטגיים החיוניים למערכת הביטחון בתחום ייצור התחמושת הכבדה מהווה נטל, שהחברה איננה יכולה לשאת בו עוד. בשנים 2008–2010 נסגרו חלק מקווי הייצור שהוגדרו "חיוניים" בלי שהתקבלה על כך החלטה של מערכת הביטחון. על פי מבקר המדינה משמעות הדבר היא פגיעה במוכנות לעת חירום.
באפריל 2009 זכתה תעש במכרז להקמת קווי ייצור לפגזי 155 מ"מ בביהר שבהודו בסך 300 מיליון דולר. באותה שנה נעצר בהודו סודיפטו ג'וש, שהיה הממונה על סחר הנשק עם חברות זרות בחשד לקבלת שוחד משש חברות נשק בהן תעש. במרץ 2012 החליט משרד ההגנה ההודי לאסור עסקאות עם תעש למשך 10 שנים.
באוגוסט 2011, לאחר שנתיים בהן פעלה החברה ללא יו"ר ובהנחיית רשות החברות הממשלתיות נבחרה ניצה פוזנר לתפקיד וכיהנה בו במשך שנתיים בהן פעלה להפרטת החברה. בדצמבר 2012 מונה יעקב עמידרור על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ליישב את המחלוקות עם משרד הביטחון שעיכבו את ההפרטה, לדברי ניצה פוזנר העיכוב מצדו של משרד הביטחון קשור בחטיבת גבעון העוסקת בהנעה רקטית והנחשבת ל"נכס אסטרטגי".
ב-2016 שינתה התעשייה הצבאית את שמה ומתגה את עצמה מחדש כתעש מערכות (באנגלית: IMI Systems).
בשנת 2016 צבר ההזמנות של החברה עמד על 8 מיליארד שקל ומכירותיה של החברה הסתכמו ב-2.1 מיליארד שקל. 60% ממכירות תעש הופנו ליצוא, 80% ממוצריה היו תוצר של הפיתוח שלה ו־30% מפעילותה היו שירותי מחקר ופיתוח למפעלים זרים. תעש הפסידה ברציפות מאז הפכה מיחידת סמך לחברה עצמאית. אך בשנת 2016, עברה תעש מערכות לראשונה לרווח תפעולי של 17 מיליון שקל. בשנת 2017 עברה החברה לרווח נקי שהסתכם ב-12 מיליון שקל ממכירות של 2.3 מיליארד שקל.
טקסט=פרס ביטחון ישראל הוענק לתעש מערכות על חלקה בפיתוח חץ3|ממוזער|פרס ביטחון ישראל הוענק לתעש מערכות על חלקה בפיתוח מערכת חץ 3
בתחילת חודש יולי 2017 זכתה החברה בפרס ביטחון ישראל, שהוענק לנציגתה - ראש מנהלת הנעה בתעש מערכות, על חלקה בפיתוח מערכת החץ 3 יחד עם תעשיות נוספות בפרויקט בהובלת התעשייה האווירית.
הפרטת החברה ומכירתה לאלביט מערכות
בנובמבר 2013 אישרה ממשלת ישראל ה-33 את המתווה להפרטת תעש, שחלק ממנה, שהוגדר כאינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל, יופעל במסגרת חברה ממשלתית שתוקם לאחר הפרטה. כחלק מכך התחייב משרד הביטחון לרכוש מתעש תוצרת בסך של 550 מיליון ש"ח לפחות בכל שנה למשך 5 שנים. בינואר 2017 הודיע משרד הביטחון שירכוש מתעש מערכות תחמושת בהיקף של 1.75 מיליארד ש"ח עד לשנת 2025. בהודעת המשרד נאמר כי הרכש יאפשר לצה"ל להשלים את חידוש המלאים שהחל לאחר מבצע צוק איתן ויתמוך בתוכנית האימונים של צה"ל לעשר השנים הקרובות כחלק מתר"ש גדעון.
לקראת הפרטת החברה ניתן צו, בהתאם לחוק החברות הממשלתיות, הקובע שלמדינה אינטרסים חיוניים בחברה, ובהתאם לכך חלות הגבלות רבות על פעילותה גם לאחר ההפרטה, והעברת השליטה בה מצריכה היתר משרי הממשלה.
במרס 2018 הגיעה המדינה לסיכום על מכירת החברה לחברת אלביט מערכות, כאשר חלק מהפעילויות, כולל ייצור מערכות הנעה רקטית קלה יישארו בידי המדינה במסגרת חברת תומר חברה ממשלתית. המפעל ברמת השרון יפונה ומפעלי תעש מערכות יועברו לדרום. בנובמבר 2018 הועברו מניות המדינה בחברה (100% מהון המניות הנפרע) לבעלות אלביט מערכות בע"מ, תמורת 1.4 מיליארד ש"ח במזומן ו-400 מיליון ש"ח אשר ישולמו בשני תשלומים עתידיים ו-100 מיליון ש"ח נוספים תלויי ביצועים (סה"כ 1.9 מיליארד ש"ח). החברה מוזגה בתוך חטיבת היבשה של אלביט. החברה הממוזגת נקראת אלביט מערכות יבשה ואת החברה המשולבת מנהל אודי (יהודה) ורד. הטיפול בעובדי התעשייה הצבאית ובטיהור המתחמים (מחומרי נפץ וקרקעות מזוהמות) ששימשו את פעילות החברה, הועבר לחברה ממשלתית בשם "נצר השרון בע"מ".
תעש מערכות תעבור למתחם תעש ברמת בקע שבנגב. תעש תקים את המפעלים במתחם לטכנולוגיה ביטחונית על שטח של 52,000 דונם, אשר יכלול מפעלי תעשייה לפיתוח וייצור פגזי טנקים, פצצות אוויר קרקע מדויקות והשבחת טנקים ונגמשים. בכוונת תעש היה להקים את מפעליה ולהתחיל לייצר בדרום הארץ עד לשנת 2022. ב-2 בנובמבר 2020 דחה בית המשפט העליון עתירה של משפחה בדואית שבנתה מבנים בלתי חוקיים בשטח המיועד למפעל, ובכך סלל את הדרך להעברת המפעל לנגב.
מבנה ארגוני
עד לתחילת חודש ינואר 2016 פעלו בחברה החטיבות העסקיות הבאות:
חטיבת מערכות חימוש – מייצרת תחמושת לטנקים ולארטילריה, חימוש חי"ר
חטיבת מערכות יבשה (סלבין) – עוסקת בחידוש והשבחה של טנקים ורק"מ (רכב קרבי משוריין).
חטיבת מערכות הנעה רקטית ופירוטכניקה (גבעון) – מפתחת ומייצרת מערכות הנעה רקטית, החל ממערכות לטילים נגד טילים, דרך משגרי לוויינים (המנועים (שלב 1 ו-2) של משגר הלוויינים הישראלי "שביט"), רקטות ארטילריות ועד מטולים אישיים. החטיבה מספקת פתרונות מערכתיים בתחומי מערכות ארטילריה רקטיות וחליפות הגנה למסוקים.
חטיבת מערכות מתקדמות (מלט"מ) – מספקת מגוון פתרונות אוויריים חדשניים שכוללים טילים מנגד לפגיעה נקודתית, מפזרי חימוש גולשים, גלשני הטעייה ואימונים.
חטיבת התחמושת הזעירה (יצחק) – נמנית עם יצרני התחמושת המובילים בעולם.
במסגרת שינוי הפנים ארגוני שבוצע בחברה בשנת 2016, הוקמו מנהלות עסקיות (בוטלו חלק מהחטיבות) בהתאמה להקטנת מצבת כ"א של החברה בעקבות פרישת 1,200 עובדים:
מנהלת מערכות אש - מפתחת ומייצרת רקטות וארטילריה רקטית למגוון טווחים (כידון קסום, רומח, אקסטרא, נץ דורס) משגרי רקטות (לינקס) ומנועי החץ והשביט.
מנהלת שריון והנדסה - מפתחת ומייצרת פגזי טנקים רב תכליתיים לטנקים (חצב, רקפת, כלנית) מערכת הגנה אקטיבית (חץ דורבן), אמצעי חבלה ואמצעי גישור.
מנהלת חי"ר - מפתחת ומייצרת חימושים מדויקים (פצמ"ר), פתרונות ניידות חי"ר (חתול פרא ושומר ראש), רימוני יד.
מנהלת אוויר - מפתחת ומייצרת פצצות אוויר קרקע (MPR) נורים למטוסי קרב, טילי אוויר-קרקע (דלילה).
מנהלת HLS ומכללת תעש לאבטחה ולוט"ר
מפעל יצחק לפיתוח וייצור תחמושת קלה (כדורים בקליברים של 5.56 עד 12.7 מ"מ) לשוק הצבאי, אזרחי ולצלפים.
עשות אשקלון
עשות אשקלון תעשיות בע"מ הייתה חברה בת של התעשייה הצבאית עד מכירתה לקרן פימי ב-2022. העוסקת בייצור של מערכות מבוססות גלגלי שיניים, גלים למנועי סילון, ממסרות לשימושים צבאיים, תעופתיים, רכבי שטח וציוד בניה. החברה מתמחה בייצור חלקי מכונות מסונטרים מטונגסטן. מפעל החברה שוכן באשקלון. ניירות הערך של החברה נסחרים בבורסה לניירות ערך בתל אביב.
קו מוצרים
תעש מייצרות מערכות נשק, רכב קרבי משוריין, תחמושת לנשק קל (כדורים), תחמושת כבדה (פגזי טנקים וארטילריה), ארטילריה רקטית, מערכות ואמצעים לזרוע היבשה, מערכות אוויריות וימיות, ומערכות ביטחון פנים (HLS). בעבר פעלה תעש בתחומים נוספים, כגון ייצור נשק קל, שהופרטו.
תחמושת קלה
מפעל יצחק לפיתוח וייצור תחמושת קלה אחראי לפיתוח וייצור התחמושת הקלה של תעש מערכות. החברה נמנית עם היצרנים המובילים של התחמושת הקלה (כדורים לנשק קל כגון אקדחים, רובים, רובי צלפים ונשק אוטומטי) ומייצרת תחמושת לשימושים צבאיים, משטרתיים ואזרחיים. כמו כן מייצרת החברה תחמושת צליפה, כולל תחמושת ברמת Match Grade שנועדה להבטיח דיוק מקסימלי בירי צלפים. חלק נכבד מהתחמושת מיוצר ומפותח בעבור מדינת ישראל ובפרט עבור צה"ל והימ"מ, ולכן מתוכנן בהתאם לרובים (ובפרט רובי הצלפים) בהם הם משתמשים.
תחמושת RazorCore בקליבר 5.56 מ"מ לרובי סער כגון רובה M16, רובי M4 קרבין, תבור ומיקרו-תבור. התחמושת מיודעת לקליעה מדויקת וצליפה בטווחים קצרים, ומדויקת באופן ניכר מתחמושת ה-5.56x45 מ"מ נאט"ו הסטנדרטית. נמצאת בשימוש הימ"מ.
תחמושת לרובי צלפים בקליבר של 7.62x51 מ"מ נאט"ו - כדור Match במשקל 175 גריין שהותאם במיוחד לרובי הצלפים של כוחות הביטחון של ישראל (בהם הרמינגטון M24 והמאוזר 86SR) ומאפשר להם לירות מקבצים של 0.5 דקת קשת. נמצאת בשימוש צה"ל.
תחמושת צליפה RazorCore בקליבר 0.338 לפואה מגנום המאפשרת ירי מקבצים של כ-0.4 דקת קשת בטווח של עד 1200 מטר. נמצאת בשימוש הימ"מ.
תחמושת 12.7x99 מ"מ, 9 מ"מ, 7.62x51 מ"מ ו-5.56x45 מ"מ תואמות נאט"ו במגוון סוגים כגון כדור רגיל, כדור נותב, חודר שריון (ח"ש) וחסר קליע (ח"ק).
היקף ההזמנות לתחמושת הקליעית בשוק האזרחי בארצות הברית בו משווקים מוצרי תעש באמצעות שישה מפיצים עמד על 25 מיליון ש"ח בשנת 2014 ובשנת 2016 גדלו ההזמנות לשוק זה לרבע מיליארד ש"ח.
תחמושת כבדה ומערכות אש
חטיבת התחמושת הייתה החטיבה הגדולה ביותר של התעשייה הצבאית, והיא ייצרה החל מתחמושת לנשק קל וכלה בתחמושת לארטילריה כבדה. החטיבה עוסקת בפיתוח בתחומי הכימיה הצבאית והבליסטיקה ומתמחה בתחמושת לטנקים וארטילריה, תחמושת אוויר-קרקע ומערכות נשק לחי"ר. משרד הביטחון וצה"ל מגדירים יכולת ייצור ופיתוח של תחמושת כבדה בתעש כתחום פעילות חיוני של המדינה. במסגרת ארגון מחדש פוצלה החטיבה למספר מנהלות: מנהלת מערכות אש המייצרת רקטות, ארטילריה רקטית ומנועים רקטיים עבור טילים גדולים; מנהלת שריון והנדסה המייצרת תחמושת נפיצה, פגזי טנקים ופגזי ארטילריה עבור חיל השריון וחיל התותחנים, בנוסף לרכב קרבי משוריין ואמצעים הנדסיים; ומנהלת אוויר שמייצרת מערכות אוויריות וחימוש לכלי טיס, בהם פצצות וטילי אוויר-קרקע.
ארטילריה רקטית
ממוזער|250px|ירי רקטת כידון קסום ממשגר ה-LYNX.
תעש מערכות מהווה מוקד ידע של מדינת ישראל בתחום הרקטות. בשנת 2013 החליטה ממשלת ישראל כי תעש מערכות תהיה ספק יחיד בתחום הרקטות. בחודש ינואר 2017 החליטה מערכות הביטחון על הקמת חיל טילים בצה"ל ובהמשך להחלטה זו מתקיים שיח בין מערכת הביטחון תעש מערכות לאספקת מערכות רקטיות.
רקטות מדויקות ומשגרים למגוון טווחים. הרקטות מתוכננות לפגוע ולהשמיד מטרות קרקעיות כגון סוללות ארטילריות, מפקדות, שטחי כינוס וריכוזי כוחות אויב. מוצרים:
LYNX - משגר רקטות ארטילריות אוטונומי
LAR-160 - רקטה קלה
רעם איתן - רקטת מתוקנת מסלול בקוטר 227 מ"מ עבור משגר רקטות M-270 MLRS "מנתץ" שבשירות צה"ל.
כידון קסום - רקטה מתקנת מסלול מדויקת לטווח 30 ק"מ.
רומח - גרסה משופרת של "כידון קסום" שהותאמה למשגר רקטות M-270 MLRS "מנתץ".
אקסטרא (EXTRA) - רקטה מתקנת מסלול מדויקת לטווח 150 ק"מ.
נץ דורס - רקטה מתקנת מסלול מדויקת לטווח 300 ק"מ.
טריגון - גרסה ימית לאקסטרא.
הנעה רקטית. פיתוח וייצור המנועים הרקטיים של טיל ה"חץ" ומשגר הלוויינים שביט.
תחמושת עבור זרוע היבשה
ממוזער|250px|פגז טנקים כלנית.
פגזי טנקים מסוגי חודרן קינטי, נפיץ פלסטי וחלול בקליברים 105 מ"מ, 120 מ"מ ו-125 מ"מ.
חימוש מדויק ופגזי טנקים רב תכליתיים (פגזי חצב, כלנית ורקפת).
פגז הכלנית הוא פגז טנקים רב-תכליתי ייחודי ומתקדם, המעניק לטנק גמישות רבה ויכולת לפגוע במגוון מטרות: רכב קרבי משוריין, חי"ר מחופר ומבוצר, מבנים ואף מסוקים מנמיכי טוס. ה"כלנית" נמצאת בשימוש מבצעי של חיל השריון ועל פיתוחה הוענק לתעש והצוות המפתח פרס ביטחון ישראל.
פגז החצב הוא פגז טנקים ייחודי מסוגו - מצוי בשימוש מבצעי של חיל השריון וביכולותיו הטכנולוגיות לחדור דרך קירות ולהתפוצץ בתוך מבנים. החצב מחזיר את הטנק למרכז המערכה כולל ללוחמה אורבנית ומאפשר לכוחות הלוחמים בשטח בנוי להתמודד עם אויב מסתתר בתוך מבנים תוך מזעור הפגיעה בסביבה ובבלתי מעורבים. הפגז פותח כתוצאה מסבבי לחימה קודמים: מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן. הוא רשם טבילת אש מבצעית במבצע צוק איתן.
פגזי ארטילריה.
פגזים לתותחי הוביצר בקטרים 122 מ"מ, 130 מ"מ, 152 מ"מ ו-155 מ"מ.
פגזי ארטילריה 155 מ"מ "חכמים".
מטעני חומר נפץ הודף (חנ"ה) לתותחי הוביצר.
מערכות אוויריות ותחמושת אוויר
ממוזער|200px|טיל דלילה.
ממוזער|200px|פצצת MPR500 מוטלת ממטוס. הדמיה ממוחשבת
תחמושת למטוסים. פצצות אוויר-קרקע למטוסי קרב, מדויקות ומותאמות ללוחמה אורבנית:
MPR500 - היא פצצה מדויקת המוטלת ממטוס ובעלת יכולת חדירה של ארבע תקרות בטון, תוך גרימת נזק מזערי והקטנת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית. הפצצה עמידה, אינה נשברת במהלך חדירת בטון מזוין, ובניסויים שנערכו הוכחה יעילותה ויכולתה לפגוע נקודתית בחדר ייעודי בתוך מבנה.
דלילה - טיל שיוט שניתן לשגר מכלי טיס (מטוס קרב או מסוק) או מכלי שיט.
פצצה גולשת MSOV עם רש"ק 675 ק"ג חומר נפץ מרסק.
נורים להגנת כלי טיס.
מערכות הגנה אווירית, בהם תותחי נ"מ (כגון תותח ZU23 ותותח L70) וגרסה משופרת של ה-MIM-23 הוק.
מערכות יבשה
תעש, בהיותה בית מערכות לניוד קרבי, מתמחה בייצור והשבחת רכב קרבי משוריין וטנקים, וזאת באמצעות חטיבת מערכות יבשה (סלבין).
היא עוסקת בייצור והסבה של רק"מ עבור צה"ל, בשיתוף חיל החימוש ומש"א. פרויקטים גדולים בתחום זה כללו הסבת טנקי שוט קל לנגמ"שים כבדים בצה"ל והסבת טנקי ה-T-55 לנגמ"ש אכזרית. תעש משתתפת גם בייצור טנק המרכבה. התעשייה הצבאית פיתחה שני דורות של תותח טנק 120 מ"מ חלק-קדח המותקנים על גבי טנקי המרכבה סימן 3 וסימן 4, עליהם זכתה בפרס ביטחון ישראל ב-1998.
בנוסף, החברה מנהלת השבחות רק"מ בהיקפים נרחבים עבור מדינות בעולם. תעש ניהלה את פרויקט השבחת הטנק הטורקי - השבחת טנקי M60 פטון של צבא טורקיה ל-M60T סברה, שבמהלכו שדרגה החברה 170 טנקים על פלטפורמות של טנקים ישנים והפכה אותם לטנקי מערכה מתקדמים בהיקף כספי של 780 מיליון דולר.
רכב קרבי משוריין שחטיבת מערכות יבשה (סלבין) תכננה או יצרה:
נגמ"שים כבדים בצה"ל בהם נגמשוט, נגמחון ונקפדון
אכזרית
פומ"ה
שותפה בייצור המרכבה ונגמ"שי המרכבה.
טנק סברה (השבחה של M60 פטון).
חטיבת מערכות יבשה (סלבין) פיתחה וייצרה תוספי מיגון:
ערכות ותוספי מיגון לנגמ"שי M-113.
ערכת מיגון לדחפור מדגם קטרפילר די-7.
ערכת מיגון לדחפור מדגמי קטרפילר D9L ו-D9N.
מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "חץ דורבן" (Iron Fist). זוהי מערכת הגנה אקטיבית קלת-משקל המיירטת איומים ומשוגרת מכלי רק"מ קלים ומותאמת גם להצבה על טנקים, ולה נגזרות "חץ זוהר" (Bright Arrow) ו-"Shock Absorber".
ב-2016 עברה החטיבה ארגון מחדש והפכה למנהלת שריון והנדסה. במסגרת זו היא מפתחת ומייצרת, בנוסף לרק"מ כבד, גם רכבי שטח ממוגנים, אמצעי גישור בהם גשר מישר וגשרים לטנקי גישור, ומגוון רחב של חומרי נפץ ואמצעי חבלה לצורכי הנדסה קרבית.
מוצרי חי"ר
ממוזער|200px|רכב שומר ראש עם חץ זוהר.
תחמושת לנשק קל וצלפים (ראו למעלה).
פצצות מרגמה בקטרים שונים (כולל 60 מ"מ ו-120 מ"מ).
פגז המרגמה עוקץ פלדה נכנס לשירות בצה"ל ב-2020-2021.
רימונים. רימוני יד מסוגים שונים כגון רימון M26 ורימון M67 הכוללים מנגנוני בטיחות.
הסבת רכבי שטח לרכבי חי"ר ממוגנים.
שומר ראש (כלי רכב) - רכב שטח ממוגן.
חתול פרא (כלי רכב) - רכב שטח ממוגן.
ביטחון פנים (HLS)
תעש מערכות מתעסקת גם בנושאי ביטחון פנים - Homeland Security (בראשי תיבות: HLS). היא מפתחת מערכות שונות וכן מציעה תוכניות הכשרה בתחומים אלה.
מערכות חילוץ והצלה.
מערכות כיבוי אש.
מקלטים ומיגון מבנים.
הגנה היקפית למתקני תשתית, הכוללת גדרות, חיישני התראה ומערכות בקרה.
הגנת גבולות.
מרכזי הכשרה ואימון לאבטחה ולוחמה בטרור.
מנהלי התעשייה הצבאית
שם שנות כהונה הערות ישראל עמיר 1939–1940 חיים סלבין 1940–1944 איסר בארי 1944–1945 יוסף אבידר 1945–1946 יוסף יזרעאלי 1946–1947 חיים סלבין 1947–1949 קדנציה שנייה צבי דר 1950–1967 יצחק עירוני 1967–1972 מיכאל שור 1972–1989 גבי קומיסר 1990–1995 שלמה מילוא 1995–2000 שמואל קרן 2000–2002 אהוד גנני 2002–2005 אבי פלדר 2005–2018
מצבה העסקי
תעש הפסידה ברציפות מ-1999 ועד 2012.
היקף המכירות השנתי ב-2004 היה 374 מיליון דולר, ו-55% מהם מקורם ביצוא. צבר ההזמנות של החברה היה באותה שנה 1.1 מיליארד דולר. ביוני 2005, לאחר כמה תוכניות הבראה, הועסקו בתעש 2,770 עובדים קבועים ו-250 עובדי חברות כוח-אדם.
בשנת 2006 הסתכמו הפסדי תעש בכ-150 מיליון שקל. באותה שנה הועברו לתעש 400 מיליון שקל כהלוואה (שלא הוחזרה) מהממשלה.
בשנת 2009 עמד גירעון תעש על 220 מיליון שקל, בסוף אותה שנה הזרימה המדינה 60 מיליון שקלים בחודש לחברה לתשלום משכורות העובדים, הזרמה דומה נדרשה לתשלום משכורות יולי 2010.
שנה הכנסות (מיליוני שקלים) הפסד תפעולי (מיליוני שקלים) הפסד נקי (מיליוני שקלים) 2006 2023 102.3 186.9 2007 2340 40.4 106.8 2008 2340 89.5 167.7 2009 1800 140 250 2010 1925 166 2011 1734 2932012 1862 247
בעקבות צפי לגירעון של למעלה מ-360 מיליון שקל ב-2010, גובשה תוכנית חירום הכוללת פיטורי 500 מתוך 3400 העובדים, קיצוץ שכר וביטול השקעות. באותה שנה הגדיר מנהל רשות החברות הממשלתיות את תעש, בניגוד לתעשייה האווירית ולרפא"ל, כחברה כושלת
נכון ל-2010 תעש היא החברה הביטחונית הממשלתית היחידה שאינה רווחית.
משנת 2005 משמש אבי פלדר כמנכ"ל וכנשיא החברה, היו"ר, תא"ל (מיל) אבנר רז, התפטר ביוני 2010. החל מנובמבר 2016, יו"ר תעש מערכות הוא יצחק אהרונוביץ', לשעבר השר לביטחון הפנים וסגן מפכ"ל משטרת ישראל.
בשנת 2011 דיווחה תע"ש על הפסד נקי של 165.8 מיליון שקל, באותה שנה עמדו חובותיה לממשלה על 1.39 מיליארד ש"ח.
מתחילת 2011 העבירה המדינה לתעש הלוואות בסך 734 מיליון שקל לכיסוי חובות. מאז שנת 2000 הזרימה המדינה לתעש סכום מצטבר של 2.83 מיליארד שקל. באוגוסט 2012 התעוררה סערה ציבורית כשפורסם כי משנת 2011 העסיקה תעש את צחי הנגבי בתפקיד יועץ, בשכר חודשי של כ-5,000 דולר, למרות מצבה הפיננסי הקשה ותוכניות ההבראה והפיטורין שגיבשה.
כוח אדם
בשיא כוח האדם הועסקו בתעש יותר מ-12,000 עובדים. פיטורים נרחבים והפרטה של חלק מיחידות החברה הביאו לכך שבשנת 2013 העסיקה תעש כ-3,000 עובדים שעלות אחזקתם הממוצעת היא 240,000 שקל בשנה לכל עובד (נמוך ביחס לחברות ממשלתיות אחרות) ו-500 עובדים נוספים בחברת הבת עשות. 950 מהם באותה שנה היו עובדים שאין לחברה צורך בהם (מפעילי קווי ייצור שנסגרו או התייעלו).
הפרטת תעש
המצב הכלכלי הקשה של החברה הביא בשנת 2005 את ממשלת ישראל להחליט על הפרטה של התעשייה הצבאית כיחידה אחת, למעט מפעל גבעון ומפעל הטילים, תוך שמירה על שליטה ישראלית, הימנעות מהשתלטות של גורמים עוינים ומניעת חשיפת סודות והבטחת המשך הפעילות הביטחונית. על פי ההחלטה, מפעל גבעון ומפעל הטילים יימכרו לרפא"ל.
המפעל הראשון שנמכר היה מפעל הנשק הקל, שנקנה על ידי איש העסקים סמי קצב ושמו שונה לתעשיות נשק לישראל.
בשנת 2005 נמכר מפעל תעופה בטירת כרמל לחברת סאיקלון (חברת בת של אלביט מערכות).
בשנת 2009 גובשה תוכנית להנפיק 49% ממניות החברה בבורסה ולמכור את היתר למשקיע פרטי, בינואר 2010 הוחלט ברשות החברות הממשלתיות כי החברה אינה בשלה להנפקה והוחלט לבחון מכירה למשקיע פרטי ללא הנפקה.
בשנת 2007 דחתה ממשלת ישראל את ההצעה למזג את תעש עם רפאל או עם התעשייה האווירית. בנוסף, הממשלה אישרה לבחון את האפשרות למכור את מפעל גבעון, או מפעל הטילים, לתעשייה האווירית. בינואר 2011 הסכימו שר הביטחון אהוד ברק, שר האוצר יובל שטייניץ ויו"ר ההסתדרות עופר עיני על מיזוג של תעש עם רפאל תוכנית מיזוג זו לא מומשה. הסכם להפרטת תעש נחתם באפריל 2014 בין הממשלה, הנהלת תעש וההסתדרות. ההסכם מוחל לתעש על חובות בהיקף מיליארדי שקלים ונותן למדינה את ההכנסות מהקרקעות עליהם בנויים מפעלי תעש כאשר יועתקו ממקומם. על פי ההסכם תפוצל מתעש חברה העוסקת ב"טכנולוגיה רגישה" שתישאר בבעלות ממשלתית. לפי ההסכם יפוטרו בשנה שלאחר החתימה 1,170 עובדים (מתוך כ-3,500 עובדים). כחלק ממהלך זה אישרה ועדת הכספים מחיקת חוב של התעשייה הצבאית למדינה בסך 3.14 מיליארד ש"ח. בתחילת 2016 נותרה חברת אלביט החברה היחידה במכרז לרכישת תע"ש (מתוך 5 חברות שפנו שהביעו עניין והוזמנו על ידי וועדת המכרזים למכירת מניות המדינה). בדוח מבקר המדינה פורסם כי מנהל רשות החברות אורי יוגב נשמע בהקלטת הישיבה של דירקטוריון תעש מאוקטובר 2015 אומר בבירור כי משרד הביטחון לוחץ על אלביט להציע מחיר גבוה עבור רכישת תעש מערכות ומבטיח לה "כל מיני הבטחות מהצד". בשלהי שנת 2015 קבע משרד האוצר מחיר מינימום של 1.1 מיליארד ש"ח לרכישת תעש מערכות. במרץ 2016 החליטה ועדת המכרזים ברשות החברות למכור את תע"ש לאלביט בסכום שנע בין 1 ל-1.3 מיליארד שקלים. נכון לסוף 2016 המדינה מתכוונת למכור את החברה לאלביט, בכפוף להערכת שווי מחודשת, עקב טענות שעלו בדבר שווי גבוה יותר לאלביט. הוועדה נאלצה לבצע הערכות שווי חוזרות לאחר שהתברר כי מעריך השווי מצוי במצב של ניגוד עניינים במרץ 2018 הוחלט למכור את מניות המדינה בתעש מערכות לאלביט תמורת 1.8 מיליארד ש"ח ועוד סכום של 100 מיליון ש"ח שהוא תלוי תוצאות עסקיות של החברה. בתהליך המכירה לא הצליחה המדינה להבטיח העברה של מפעלי תעש לנגב.
זיהום
בתקופת היותה יחידת סמך של משרד הביטחון ובהיעדר חקיקה ומודעות לאיכות הסביבה, זוהמו הקרקעות שעליהן פעלה התעשייה הצבאית, שהפכה לגורם זיהום מרכזי בשרון ובגוש דן. על פי החלטת ההפרטה של תעש, אוצר המדינה נושא בנטל ההוצאות של הטיפול במפגעי תעש שבוצעו לפני שנת 2005 וכן בתביעות עתידיות על נזקי הזיהום .
אתר "מגן" בגבול תל אביב - גבעתיים
ב-1995 החלה בדיקת קרקע באתר "מגן" – 44 דונם בדרך השלום פינת רחוב עליית הנוער, שבהם פעלה תעש מאז שנת 1950 ועד שנת 1996. בשנים אלו התרחשו במקום תהליכי ייצור מזהמים, שכללו עיבוד שבבי, טיפול פני שטח וציפוי מתכות. תהליכים אלו כוללים שימוש בחומרים מסוכנים, בהם מתכות כבדות כמו עופרת וקדמיום, בממֵסים אורגניים מסרטנים וציאנידים. עד שנת 1981 שפכי המפעל הוזרמו ללא כל טיפול לבורות סופגים. רק בשנת 1981 החל לפעול מתקן לטיפול בשפכי המפעל לפני הזרמתם למערכת הביוב של עיריית תל אביב.
בשנת 1995, במסגרת ההליכים לסגירת המפעל ותוכניות של מינהל מקרקעי ישראל לפיתוח השטח, נדרשה תעש על ידי המשרד להגנת הסביבה לבצע סקר זיהום קרקע ומים מקיף במטרה לשקם את האתר. עיקרי הממצאים:
קרקע – נמצא זיהום קשה במתכות כבדות (כרום, עופרת, קדמיום, ניקל, נחושת, מנגן), סולבנטים מוכלרים ודלקים.
מים – נמצא זיהום קשה במתכות כבדות וסולבנטים וכן נמצאה פאזה אורגנית נפרדת.
.
שפכי המפעל זיהמו את סביבתם באופן כה חמור, עד שהיה צריך לסגור 25 בארות מים בגבעתיים וברמת גן, שבהם היה ריכוז מזהמים של פי 1,600 מהרמה המרבית המותרת בתקן הישראלי. בבארות נמצאו ממֵסים אורגניים כמו דיכלורו אתילן החשוד כמסרטן ומזיק לנשימה, וטטרה-כלורו-מתאן, המסרטן ופוגע בחשיפה כרונית בכבד, בכליות ובמוח.
בנוסף לפגיעה במי התהום, ממֵסים הספוגים בקרקע מתנדפים ממנה ועשויים להצטבר במרתפים, חניות תת-קרקעיות וחללים סגורים אחרים במבנים שייבנו באזור המזוהם. הפתרון היחיד לשטח המפעל לשעבר של תעש בתל אביב, היה חפירה והעברה לרמת חובב של כ-12 אלף טונות של קרקע מזוהמת, פתרון שבוצע סופו של דבר. אלא שעל אף ההעברה היקרה של קרקע לדרום, דיווח המשרד לאיכות הסביבה כי
רמת השרון
המתחם משתרע על שטח של 6,050 דונם, וכולל מתקני ייצור תחמושת מכל הסוגים ומפעלים לציפוי מתכות.
משנת 1950 ועד תחילת שנות ה-90' סולקו שפכים תעשייתיים לא מטופלים או מטופלים חלקית מהמתקנים השונים לשטח, לערוצי הנחלים באזור (פרדס והדרים) ולבריכות אידוי וחילחול.
את מצב זיהום הקרקע באזור מפעלי תעש ברמת השרון מסווג המשרד לאיכות הסביבה כ"קשה במיוחד". דו"חות על הזיהום במפעלים בהרצליה (נוף ים) וברמת השרון מגלים כי הזיהום העיקרי בהם נגרם מחומרי נפץ. בקרקעות מתחם תעש נוף ים התגלו ריכוזים גבוהים של TNT, DNT, ניטרוגליצרין, ניטרוצלולוזה ופחמימנים שמקורם בנפט, ... גם כאשר התברר היקף הזיהום וחומרתו היו פעולות משרדי הממשלה לטיפול בזיהום איטיות וחלקיות: כך, למשל, טופלו זיהומי מי שתייה שנוצרו בשרון: בפועל עד תחילת 2008 לא הסתיים הסקר הכולל. בשנת 2020 קבע המשרד להגנת הסביבה, על פי ממצאי סקר זיהום, כי יש למגן מבנים תת-קרקעיים ואת דירות הקרקע בבתים שיוקמו בשטח המתחם. בסקר נמצאה חריגה מרמת הזיהום המותרת בסביבת מגורים ב-15 מתוך 210 דגימות קרקע ופליטת גזים מזהמים בריכוז גבוה מהתקן ב-5 מתוך 48 קידוחים. המזהמים שנמצאו היו פרכלורט, חומרים אורגנים נדיפים וכן מתכות ככרום ועופרת
בית הכרם
מפעל תעש בשכונת בית הכרם (גבעת בית הכרם) שבירושלים פעל בין השנים 1951–1997. בין תהליכי הייצור במחלקות המפעל השונות נכללו תהליכי ניקוי מתכות, שימוש בממיסים, ציפוי אלקטרוני עם קדמיום ובדיל, ציפוי בניקל, תהליך חמצון אנודי של אלומיניום, תהליכי טיפול כימיקלים, צביעה והסרת צבע וניסויי כלים.
סוגים שונים של פסולת נוצרו במפעל וכללו ממיסים לניקוי, תרכובות כרום וכימיקלים נלווים, כימיקלים לחמצון על בסיס נתרן ותרכובות צבע, חומרים אלקליניים (בסיסיים) לניקוי ולציפוי, ואף נעשה שימוש בקדמיום, בבדיל, בניקל ובכימיקלים נלווים.
בשנת 1994 החליטה הממשלה לסגור את המפעל הזה, התהליך היה הדרגתי והסתיים בשנת 1997. תהליכי הייצור הופסקו כבר בדצמבר 1995, עם זאת הריסת המבנים ופינוי מבנים אלו לאתר פסולת מורשה הסתיימה ב-1997. בסקר קרקע מקיף נמצאו מזהמים המהווים
ממצאי הסקר:
ריכוזים של מתכות כבדות: ארסן, קדמיום, כרום, בדיל, באריום, סלניום, נחושת, ניקל ואבץ שחרגו מערכי הסף.
ריכוזים של ציאנידים ופנולים מעל ערכי הסף.
חומרים הלוגנים-אורגניים
אותר אזבסט שמקורו במבנים
אותרו קרקעות מזוהמות בשמנים ודלקים בריכוזים מעל ערכי הסף.
מזהם ריכוז בקרקע ליד מפעל תעש בית הכרם (מ"ג/ק"ג חומר יבש) ריכוז מרבי מותר (מ"ג/ק"ג חומר יבש)ארסן 39 10 קדמיום 152,000 12 כרום 6,290 600בדיל 3,150 300נחושת 1,830 130ניקל64,60070ציאניד18025טולואן44,4005,000פחמימני דלק29,3002000טטרה כלורואתילן29.54
בבדיקות איכות מי תהום בקידוחים הסמוכים לאתר נמצאו חומרים מזהמים, חלקם מסרטנים, שמקורם עלול להיות ממפעל התעש, כתוצאה מחלחול מזהמים שהיו בשימוש המפעל. המזהם הדומיננטי שנמצא בקידוחי "ירושלים 1" (כ־1.5 ק"מ מהאתר) ו"ירושלים 3" (כ־3 ק"מ מהאתר) הוא טטראכלורואתילן (Tetrachloroethylene, TTCE), חומר רעיל ביותר ומסרטן. ערכי החומר שנמצאו במים בבדיקות השונות עלו בסדר גודל ויותר על המותר.
נוף ים
מפעל התעשייה הצבאית שכן על פני שטח של כ-400 דונם בקרבת שכונת נוף ים בצפון-מערב הרצליה. המפעל החל דרכו בתחילת שנות ה-50.
בשנת 1992 אירע במפעל פיצוץ עז עקב אחסון לא נאות של חומרי נפץ. בפיצוץ נהרגו שניים מעובדי המפעל. הפיצוץ נשמע והורגש עד חולון מדרום וחדרה מצפון, וגרם נזקים למבנים שבקרבת המפעל. בעקבות הפיצוץ, העבודה במפעל הצטמצמה עד כדי סגירת המפעל סופית ב-1997.
בשנת 2000 כל מבני המפעל נהרסו כשלב מקדים לטיהור הקרקע, לטובת הקמת שכונות מגורים בעתיד.
מפלגת הירוקים טוענת כי הקרקע רעילה ודורשת טיפול מידי, וכמו כן, טוענים שהמפעל בזמנו הזרים לים, שהיה בקרבת המפעל, פסולת רעילה וגרם לזיהום. מתחילת שנות ה-90 מופיע כתם צהבהב בים 200 מטר דרומית-מערבית למפעל. מחקר שהזמין המשרד להגנת הסביבה מצא כי הגורם לכתם הוא זהום בחומר 5-NIPA שהוא נגזרת של חומר שיוצר על ידי מפעל תעש. החומר אינו מזיק ומדובר בפגם אסתטי בלבד. החומר נמצא בבריכת השפכים של תעש ובמי התהום שמתחתיה. לפי המחקר "נוכחות החומר בקרקע, בריכוזים של (בערך) 30–70 חל"מ, מעידה על כך שבעיית הצבע עתידה להמשך עוד שנים רבות".
ב-22 ביוני 2023 אירע פיצוץ עז נוסף במפעל הנטוש, ככל הנראה של שאריות חומרי נפץ שנשארו במקום מתחת לאדמה.
מתחם "רביבים"
בשכונת רביבים בצפון-מזרח תל אביב שכן מפעל תע"ש. דו"ח של נציבות המים מצביע על זיהום מים חמור במתחם גם זמן רב לאחר פינויו.
ייצוא נשק וזכויות האדם
התעשייה הצבאית הואשמה על ידי ארגוני זכויות אדם במכירת נשק מסיבית למשטרים רודניים. חלק חשוב בהצלחת השיווק של תעש היה הנכונות למכור נשק למשטרים שהוחרמו על ידי ממשלות אחרות. כך, למשל, כאשר בשל הפרת זכויות האדם הוטל אמברגו נשק על גואטמלה בידי נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ב-1977, הפכה התעשייה הצבאית לספקית הנשק העיקרית למדינה זו. התעשייה הצבאית סיפקה למשטר המוחרם בגואטמלה תת-מקלעים עוזי, מרגמות ותחמושת. לקוח חשוב נוסף של התעשייה הצבאית במרכז אמריקה היה הרודן סומוזה בניקרגואה. ערב נפילת המשטר בידי המורדים הסנדיניסטים ב-1979 הייתה התעשייה הצבאית ספק הנשק היחיד של המשטר. לקוח אחר של התעשייה הצבאית בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים היה צבא אל סלוודור שבשנת 1981 טבח כ-12 אלף מאזרחי מדינתו. מכירות מסיביות של נשק בוצעו עם החונטה הצבאית ששלטה בארגנטינה בין השנים 1976–1983 בתקופה בה נעלמו ונרצחו כ-30,000 מתנגדי משטר בהם אלפי יהודים (הרבה מעבר למשקלם באוכלוסייה).
משטרים רודניים מקרב לקוחות התעשייה הצבאית:
משטר דובליה בהאיטי
משטר מובוטו ססה סקו בזאיר
אוגוסטו פינושה בצ'ילה
פרדיננד מרכוס בפיליפינים
החונטה הצבאית בבורמה
תיאודור אוביאנג, נשיא גינאה המשוונית
פצצות מצרר
התעשייה הצבאית מייצרת ומשווקת פצצות מצרר. השימוש בסוג חימוש זה יעיל מאוד כנגד גורמים צבאיים, אולם גורם פגיעות נרחבות באזרחים לאחר תום הלחימה בשל פיזור פצצונות על שטח רחב שרבות מהן לא מתפוצצות מיד אלא נשארות זמן רב בשטח. בשל הביקורת מצד ארגונים בינלאומיים הופסק הייצור של סוג חימוש זה בארצות רבות. בתערוכת הנשק האירופית DSEi Arms Fair בשנים 2003 ו-2005 הייתה התעשייה הצבאית היצרן היחיד שהציג פצצות מצרר על אף הסתייגות מארגני התערוכה מתחמושת זו.
בול יובל לתעשייה הצבאית
במלאת 50 שנה לתעשייה הצבאית הונצח האירוע בבול מזכרת מיוחד ; ב- 12 באפריל 1983, הנפיק דאר ישראל את בול יובל זה שעליו ציור סמלי המשווה מוצר של התעשייה הצבאית (מרגמה) משנת היסוד 1933 למוצר שלה משנת היובל 1983 (רקטה). האמן אליעזר ויסהוף עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 1,370,000 בולים של בול היובל במשך כחצי שנה עד להפסקת מכירתו.
לקריאה נוספת
יוסף עבו עברון, התעשייה הביטחונית בישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980.
יוסף עבו עברון, מגן ורומח - סיפורה של התעשייה הצבאית בישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.
יוסף עבו עברון, כרך 17 – התעשיות הביטחוניות, צה"ל בחילו, אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, רביבים הוצאה לאור ספרית מעריב, 1982
קישורים חיצוניים
הפרטת תעש, באתר של רשות החברות הממשלתיות
סקר זיהום קרקע ממפעלי תעש בתל אביב באתר המשרד להגנת הסביבה.
דו"ח המשרד לאיכות הסביבה על זיהום קרקע ממפעל תעש בית הכרם
יוסף עבו עברון, על תרומת תעש במלחמת ששת הימים, מזכר
יוסף עבו עברון, על תרומת תעש במלחמת יום הכיפורים, מזכר
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: חברות ממשלתיות שהופרטו
קטגוריה:תעשיית נשק בישראל
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:משרד הביטחון
קטגוריה:אלביט מערכות
קטגוריה:רמת השרון: חברות
קטגוריה:ישראל: חברות פרטיות בבעלות חברות ציבוריות | 2024-10-20T10:34:42 |
יוהאן וולפגנג פון גתה | שמאל|ממוזער|180px|אנדרטה לזכרו של גתה בפרנקפורט
יוהאן וולפגנג פון גֶתה (גרמנית: Johann Wolfgang von Goethe, , 28 באוגוסט 1749 – 22 במרץ 1832) היה סופר, משורר, מחזאי, פילוסוף, הומניסט, פוליטיקאי ומדען גרמני. נחשב למייצגה הבולט ביותר של "הקלאסיקה של ויימאר", ולאחד מסמלי המופת של תרבות גרמניה, של תרבות המערב בכלל ושל ספרות העולם.
יצירותיו הרבות, הכוללות שירים, מחזות, יצירות בפרוזה ומחקרים בתחום מדעי הטבע, תורגמו לעשרות שפות, ועוד בחייו זכה להערצה חסרת תקדים כאיש רוח רב־פנים ורב־השפעה. כסופר היה גתה לאחד מהכותבים הדומיננטיים בספרות הגרמנית, בייחוד ברומאנים, בין המאה ה-18 למאה ה-19.
חייו
מוצאו וילדותו (1765-1749)
ימין|ממוזער|150px|בית הולדתו של גתה במרכז פרנקפורט
שמאל|ממוזער|100px|יוהאן קספר גתה, אביו
גתה נולד בפרנקפורט על המיין, עיר הרייך החופשית הפרוטסטנטית שבגרמניה, בבית אשר קרוי היום על שמו ברחוב am Großen Hirschgraben, בלב ההיסטורי של העיר.
אביו, יוהאן קספר גתה (1782-1710), היה אספן חובב של מוצגי טבע שונים ושל יצירות אמנות, שאבותיו היו בעלי מלאכה. הוא היה איש בעל אמצעים ובעל עמדה מכובדת בעיר בזכות שאיפתו לגדולה והיותו משפטן. מעבר לתחביבים אלה ולחינוך ילדיו לא נצרך גתה האב להתפרנס ממקצוע כלשהו, משום שרכש לעצמו תואר של יועץ קיסרי, וכך יכול היה להסתפק בכמה תפקידים טקסיים ורשמיים בלבד.
שמאל|ממוזער|100px|קתרינה אליזבת גתה, אימו
אימו של גתה, קתרינה אליזבת גתה לבית טקסטור (1808-1731), הייתה נצר למשפחת פטריקים ותיקה. בתו של משפטן בכיר בעיר פרנקפורט, נישאה בגיל 17 ליועץ הקיסרי גתה, שהיה אז בן 38.
גתה הבן כתב מאוחר יותר:
שמאל|ממוזער|350px|מחברתו של גתה בתקופה בה למד את הניב היהודי, בערך 1760. האל"ף-בי"ת העברי, ערכי האותיות בגימטריא ומספר מילים יידיות ("פיינד, פריינד" וכו') בכתב ידו.
יחסיו של גתה עם הוריו לא היו חפים מעימותים קשים.
מלבד אחותו קורנליה פרידריקה כריסטיאנה אשר נולדה ב-7 בדצמבר 1750, מתו שאר האחים בינקותם. בשנת 1758 חלה גתה באבעבועות שחורות.
אביו של גתה ומורה פרטי שאותו שכר לימדו את גתה ואת אחותו, ולפרקים גם את אימו, בכל המקצועות המקובלים באותם ימים וכן בשפות רבות (לטינית, יוונית עתיקה, צרפתית, אנגלית ועברית). כמו כן, לאחר שביקר בגטו היהודי בעיר, למד יידיש במשך תקופה. כמקובל בחוג החברתי של משפחתו, התחנך גתה הצעיר גם בריקוד, רכיבה על סוסים וסיף. בטבעו היה ילד ממושמע יותר משהיה מחוספס. הוא היה מהיר תפיסה, במיוחד כאשר ניתן הדרור לדחפי המשחק שלו. את ההנאה הגדולה ביותר מצא בילדותו בציור, בעוד המוזיקה לא הייתה בראש מעייניו.
לחינוכם הדתי של הילדים נודעה חשיבות רבה במשפחת גתה הלותרנית האדוקה, ובכללו הקריאה היומית בכתבי הקודש והביקור בכנסייה מדי יום ראשון. הידיעות על רעידת האדמה בליסבון בשנת 1755 הביאו את גתה לספקות־אמונה ראשונים, משום שלדעתו "פגע האל בצדיקים ובחוטאים גם יחד, ללא הבחנה, ובכך לא הוכיח את תכונות האב שלו". שיעורי הדת שקיבל גתה אצל דודו הכומר יוהאן יאקוב שטארק, לא עוררו את סקרנותו. בפרוטסטנטיות שספג בילדותו ראה רק מוסר יבש וללא שאר רוח, שאיננו יכול להזין את הנשמה ואת הלב. רק סיפורי האבות בתנ"ך, אברהם, יצחק ויעקב, עוררו את דמיונו. יחסו לכנסייה ולדוגמות שלה נותר מרוחק ואף מסויג, גם לאחר מכן. בהיסטוריה של הכנסייה ראה "ערבוביה של טירוף ואלימות" והעיקרון הנוצרי של החטא הקדמון הרחיק אותו כבר בגיל צעיר מהאורתודוקסיה הלותרנית בת ימיו.
כבר בילדותו גילה גתה עניין בספרות ובספרים אשר מצא בספרייתו הגדולה של אביו. הוא נטה חן מיוחד למשורר הגרמני פרידריך גוטליב קלופשטוק ולהומרוס. בשנות נעוריו פיתח אף את חיבתו לתיאטרון: בבית אביו הוצג מדי שנה תיאטרון בובות אשר הילך עליו קסמים. מאוחר יותר כתב כי רצונו היה "להיות בה־בעת בין המכושפים והמכשפים כאחד". בזמן כיבושה הצרפתי של פרנקפורט בשנת 1759 ביקר לעיתים קרובות בתיאטרון הצרפתי בעיר. בשנת 1763 חזה במוצרט בן השבע בקונצרט. בשנת 1764 היה עד לחגיגות הכתרתו של יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, כפי שתיאר בפירוט באוטוביוגרפיה "שירה ואמת".
ב-30 בספטמבר 1765, והוא בן 16, יצא את פרנקפורט אל לייפציג, על מנת ללמוד בה משפטים.
תקופת הלימודים והתפרצות הכישרון (1765–1775)
לייפציג (1765–1768)
ימין|ממוזער|150px|אנדרטה לזכרו של גתה בעיר לייפציג
בשנים 1765 עד 1768 למד גתה משפטים בלייפציג אשר בסקסוניה. לימודים אלה עמדו בסתירה גמורה להכשרתו וחינוכו עד אז ועוררו בו דחייה וסלידה. הוא ביכר להאזין להקראת שירה של המשורר כריסטיאן פירכטגוט גלרט והשתתף בסדנאות שהעביר. אצל אדם פרידריך אזר, מנהל האקדמיה של לייפציג, לקח שיעורים בציור. שם הכיר את הפיסול היווני והושפע מרעיונותיו האסתטיים של יוהאן יואכים וינקלמן שעיצבו את תפיסתו הקלאציסיטית מאוחר יותר. אף שזכה תחילה ליחס חשדני בשל מוצאו, התבלט תוך שבועות ספורים.
הוא התאהב בקתכן (אנה קתרינה) שנקופף, אהבת נעוריו, וכתב לה שירי אהבה בסגנון הרוקוקו המסורתי. בשנת 1770, כשהיה בן 21, הופיעה אסופה עלומת־שם של שיריו, אשר יועדו להלחנה (מחזור השירים "אנטה").
אצל רקע נחושת למד טכניקות של ריקוע נחושת, גילוף עץ ותחריט. הערצתו חסרת־האבחנה למשוררי התקופה פינתה את מקומה בהדרגה להעדפה מודעת של גוטהולד אפרים לסינג וכריסטוף מרטין וילנד. בתקופה זו כבר הרבה לכתוב, בין השאר כתב אופרה ומחזה תנכ"י על בלשצר. כמעט את כל היצירות מהתקופה הזו השמיד מאוחר יותר. הקומדיה "השותפים לאשמה" שרדה, מאידך.
מרתף אווארבאך בעיר והמעשייה המקומית על רכיבתו של פאוסט על חבית בירה (משנת 1525) הותירו עליו רושם חזק. כאשר כתב לימים את חלקו הראשון של מחזהו פאוסט, אימץ את מרתף אווארבאך כמקום המציאותי היחידי במחזה.
בעיות רפואיות - ככל הנראה דימומים קשים שמקורם בשחפת - אילצוהו לחזור בסוף אוגוסט 1768 לפרנקפורט, "כמעט כניצול מספינה טרופה" ("שירה ואמת").
פרנקפורט ושטרסבורג (1768–1770)
שמאל|ממוזער|200px|יוהאן גוטפריד הרדר
לאחר שובו לפרנקפורט התחיל גתה בתקופת החלמה ממושכת של כשנה וחצי, ובמהלכה ידעה בריאותו נסיגות רבות. התמשכות מחלתו הביאה למתחים רבים ביחסיו עם אביו. במהלך ההחלמה סעדו אותו אמו ואחותו. בעודו מרותק למיטתו, כתב קומדיית פשע קלילה. בהשפעת חברה של אימו, אשר הייתה פעילה בכנסייה המוראבית (זרם פרוטסטנטי מרכז אירופאי), התעמק בתקופה זו בתחומי המיסטיקה, האלכימיה וגלגול נשמות.
באפריל 1770 קצה סבלנותו של האב, וגתה נאלץ לעזוב את פרנקפורט ויצא לשטרסבורג להשלים בה את לימודיו.
אלא שגם בשטרסבורג לא יצאה נפשו אל השינון היבשושי של חומר הלימוד. באלזאס חווה תקופה של אושר ופריחה אישית. נופיו של חבל ארץ זה נותרו אהובים עליו במהלך כל חייו, כפי שחזר וביטא בהמשך חייו. בפנסיון שבו התגורר למד הכיר את חיי פשוטי העם, ביחד עם ידידו המשורר יוהאן היינריך יונג-שטילינג. ידיד אחר מאותה תקופה היה משורר הסער והפרץ יאקוב מיכאל ריינהולד לנץ. השפעה מכרעת יותר על גתה הצעיר הייתה לאיש הרוח יוהאן גוטפריד הרדר, אשר שהה אז בעיר. הרדר היה איש הרוח הבולט והמפורסם הראשון שפגש גתה. הרדר הדריך את גתה בנבכי השירה והספרות, בפרשנות חסרת פשרות. הוא קטל בפניו את כל מה שגתה העריך עד אז בתור אפיגוניות זולה ופתח בפניו צוהר לעולם מחזותיו של שייקספיר. כן חשף אותו לשירת אוסיאן שזה עתה פורסמה (שירה מהמיתולוגיה הגאלית, לכאורה, שכתב הסקוטי ג'יימס מקפרסון, והשפיעה על גתה עמוקות) ולשירה העממית. בזכותו למד גתה על חשיבות טבעיותה הבלתי-מעושה של השירה הצומחת מן העם עצמו, של המיתוסים, של האגדות, של שירת הומרוס ושל התנ"ך. לתובנה הזו נודעה השפעה מתמשכת על יצירתו.
שמאל|ממוזער|200px|פרידריקה בריון בלבוש אלזאסי מסורתי
בכפר השכן זסנהיים התארח אצל משפחתו מקבלת-הפנים של הכומר והתאהב באחת מבנותיו, פרידריקה בריון. הרומן נמשך כשנה, עד שגתה שם לו סוף. בתקופת שטרסבורג כתב גתה כמה שירים, וביניהם "שירי זסנהיים".
גתה השלים את לימודי המשפטים, אך קומם עליו את הממסד האקדמי. עבודת הדיסרטציה שלו, שלא נשתמרה, זיכתה אותו מאחד הפרופסורים בכינוי "חוכמולוג משכיל-למחצה ו... כופר משוגע". עם זאת, הצליח גתה לזכות בתואר ה"ליצנטיאט" (המקביל לתואר מגיסטר) לאחר שהגן בהצלחה על עמדותיו בתחום המשפט. אחת מעמדות (תזות) אלה עסקה בשאלת העונש הראוי לרוצחת ילדיה. נושא זה שב והעסיקו ברמה האמנותית בדמותה של גרטכן במחזה פאוסט.
בכך השלים גתה את לימודיו. הוצעה לו משרה בשירות המדינה הצרפתי, אך הוא סירב לה. הוא רצה שלא להתחייב, אלא לשמור לעצמו את חירות הרוח והנפש כיוצר.
פרנקפורט ודרמשטאט (1771)
בסוף אוגוסט 1771 התקבל גתה לעבודה בפרנקפורט כמשפטן. כוונתו הייתה להיות פעיל ברוח של חקיקה מתקדמת והומאנית. כבר במשפטים הראשונים שבהם היה מעורב היה בוטה ונחרץ מדי, זכה לנזיפות ובמהרה איבד את העניין והחשק. בכך תמה כעבור חודשים ספורים הקריירה המשפטית שלו. באותם ימים עמד בקשר קרוב עם חצר האצולה בעיר דרמשטאדט, שם העריצו את הזרם הספרותי של הרגשנות. גתה הרבה לצאת מפרנקפורט אל דרמשטאט, שאליה הלך ברגל או רכב על סוס, בכל מזג אוויר. הדחף לצאת אל הטבע ולחוות אותו מקרוב היה תחילתה של תחושה אישית שהייתה לזרם ספרותי עצמאי: הסער והפרץ.
עתה שב גתה ורקם תוכניות ספרותיות. הפעם לא היו לאביו השגות, והוא אף סייע בידו. גתה מצא בספר ישן את תיאור חייו של שודד דרכים ממעמד האצולה מתקופת מרד האיכרים של אלזס. את סיפור החיים - שאותו שינה בצורה דרסטית - עיבד בתוך כמה שבועות לסקיצה של מחזה. הסיפור שברא לעצמו הצליח לגעת בעצבים החשופים של בני זמנו. המחזה הועתק לעותקים רבים והופץ למכריו וחבריו, ששבעו נחת מהסיפור על "גוטפריד מברליכינגן עם יד הברזל" (ובקיצור, גץ מברליכינגן). גתה היה בעל יכולת מיוחדת לזהות את רוח התקופה. כמו במאמר מוקדם שלו על האדריכלות הגרמנית המסורתית, גם כאן זיהה נכונה את רוחה של העת. להרדר, אשר ביקר את המחזה, הפנה עתה גתה עורף.
וצלאר (1772) - פרנקפורט (1775)
מתמחה בווצלאר
גתה לא הצליח להתפרנס אך ורק מכתיבה ללא תשלום בכתב־עת ספרותי שהוציאו ידידיו שלוסר ומרק. משום כך יצא במאי 1772 לעיר העצמאית וצלאר שבהסה, אשר הייתה מרכז שלטוני חשוב של האימפריה הרומית הקדושה ובה היה אחד מבתי המשפט הגבוהים של הקיסרות, ה-Reichskammergericht, שבו ביקש לעבוד כמתמחה. כוחו של מוסד מכובד זה היה למעשה מדולדל מאוד (כמה מן התיקים בו נדונו במשך שלושה דורות) ועמד בפני רפורמה של הקיסר יוזף השני. גתה התרועע עם משפטנים צעירים מוכשרים שעבדו בבית המשפט וביניהם היועץ הקיסרי יוהאן כריסטיאן קסטנר. קסטנר, לימים ידידו הטוב, תיארו כדלקמן, בתיאור הנייטרלי האחרון לפני שגתה היה למושא הערצה:
פגישה ראשונה עם שרלוטה בוף
שמאל|ממוזער|200px|שרלוטה בוף
בביתה של ארוסתו של קסטנר, שרלוטה בוף, שכונתה "לוטה", חווה גתה חיי משפחה נעימים כמו בזסנהיים לפנים. לאחר שהתאהב במהרה בשרלוטה — השניים התקרבו חיש קל — ניהל על כך שיחה כנת-לב עם קסטנר, וכבר בבוקר למחרת נמלט לפרנקפורט. שם שהה זמן ממושך, אך הרבה בביקורים בערים אחרות. אחד מביקוריו היה אצל הסופרת סופי פון לה רוש, אשתו של כומר מטריר, שליבו של גתה יצא אל בתה מקסימיליאנה (לימים אמן של הסופרים קלמנס ברנטנו ובטינה פון ארנים), אך זו לא השיבה לו אהבה.
ידידו המוציא לאור מרק דחק בו לעבד את המחזה על גץ מברליכינגן לבימה ולפרסמו. לבסוף פרסמו אותו השניים בהוצאה עצמית. המחזה היה להצלחה סנסציונית (כך למשל הופצו עותקים בלתי חוקיים שלו והוא פתח גל של רומאנים ומחזות על חיי האבירים) ויצר לגתה מוניטין באחת. עם זאת, פרסום המחזה סיבך את גתה בחובות שפדיונם נמשך שנים ארוכות.
הרומן "ורתר"
במהלך חילופי המכתבים עם ידידו קסטנר, ארוסה של שרלוטה בוף, שמע על התאבדותו של הפקיד המשפטן קרל וילהלם ירוזלם, ידידו מתקופת לימודיו בלייפציג ואחר כך גם מווצלאר. ידיעה זו הביאה את גתה לכתוב את הרומן ייסורי ורתר הצעיר שבו קשר את ייסורי אהבתו וחיזוריו לשרלוטה בוף עם גורלו המר של ירוזלם. בתוך שבועות מספר העלה על הכתב את כל מה שהעיק עליו ודיכא אותו. מזכירו ועוזרו פיליפ זיידל תיאר זאת כגמילה משכרון ומהתמכרות. גם הרומן הזה היה להצלחה כבירה. באירופה כולה פרץ גל "היסטריית ורתר", שכללה אופנת לבוש, מוצרים בהשראת הספר ובכמה מקרים אף התאבדות של צעירים בהשראת התאבדותו של ירוזלם (או של בן דמותו ורתר). אף הכנסייה הנוצרית ניסתה לשלול את פרסומו של הספר מסיבה זו .
שתי היצירות - על גץ ועל ורתר - אף שהיו שונות מאוד, סימלו את תחילתו של עידן חדש בספרות הגרמנית - עידן הסער והפרץ. סגנונו הבוטה והמחוספס של גץ הפך אופנתי בקרב משוררי הזרם. גתה נחשב מעתה לגאון ספרותי, די היה בשתי יצירותיו החשובות הראשונות לבסס לו מוניטין רחבים בספרות העולם.
יצירות פרגמנטריות
בית הוריו של גתה הפך עתה למוקד משיכה לכל מיני בעלי אינטרסים, חנפנים וכן לידידי אמת, ביניהם המשורר פרידריך גוטליב קלופשטוק. גתה התחיל בגל של יצירה אינטנסיבית. כך למשל חיבר את הפארסה "אלים, גיבורים ווילאנד" ואת המחזה העממי "שוק חג המולד בפלונדרסואיילרן", שבו לעג לחוג המשוררים הרגשנים, אוהבי הטבע, שמרכזו היה בדרמשטאט. הוא ערך הכנות לכתיבת מחזות על דמויות היסטוריות בולטות וביניהן מוחמד, סוקרטס, יוליוס קיסר, פרומתאוס, ישו והיהודי הנודד. כל הסקיצות האלה נותרו בגדר פרגמנטים. עם זאת, את אחד הגישושים הראשונים מתקופה זו דווקא זכה גתה להשלים כעבור שנים ארוכות בדמות המחזה פאוסט. כן השלים את כתיבת המחזה "קלאוויגו" שבו דן בקונפליקט בין מסירות לאופי (את המחזה ביסס על דמותו של פייר בומרשה). סגנונו היה ערבוביה לא יציבה של רגשנות, הסער והפרץ, קלאסיציזם ותחילתה של רומנטיקה מוקדמת בספרות הגרמנית. ביטוי לחילופי הסגנונות הזה נותנת הדמות הראשית במחזהו של גתה משנת 1775, "סטלה, מחזה לאוהבים", אשר מתלבט בין שתי נשים, ולבסוף מוצא עצמו בנישואים כפולים.
פגישות עם קרל אוגוסט ועם לילי שנמן
בשנת 1774 ערך גתה הפלגה על נהר לאהן עם ידידיו הפדגוג יוהאן ברנהרד באסדוב והפילוסוף והסופר השווייצרי יוהאן קספר לאוואטר. בדצמבר 1774 הופגש עם נסיך הכתר קרל אוגוסט מסקסוניה-ויימאר, שהיה צעיר ממנו בשמונה שנים, לימים דוכס סקסוניה וידידו הקרוב. באותו החורף פגש גם באליזבת שנמן (לילי), בתו של בנקאי מפרנקפורט. העלמה הצעירה הילכה עליו קסמים, משיכתו אליה לא ידעה גבולות. לילי לא הייתה מרוחקת ובלתי מוחשית כמו חברתו־לעט אוגוסטה פון שטולברג או תפוסה כבר על ידי אחר כמו שרלוטה בוף. ברשימותיו הביוגרפיות המאוחרות מופיעה רק ההתייחסות "הרפתקה עם לילי - היכרות - פיתוי - אופנבאך", אבל בשיר "הפארק של לילי" ניתן לעמוד בקלות יחסית על משמעותו של כתב החידה הזה. על אף ההסתייגויות בחוג המשפחה, הגיעו הדברים לידי אירוסין רשמיים, אשר החזיקו מעמד חצי שנה בלבד.
נסיעה ראשונה לשווייץ (1775)
לפני שיהפכו אירוסיו רציניים, נמלט גתה שוב. ביחד עם כמה ידידים יצא בחודשים מאי-יולי 1775, לבוש "בגדי ורתר", לשווייץ, שבה ראו מקום של אנשים ומנהגים אותנטיים ושורשיים. עם אחד מידידיו המשיך עד למעבר סנקט גוטהארד בהרי האלפים. משאת נפשו איטליה נגלתה עתה לפניו, אך גתה שב על עקביו. אף שאירוסיו עם אליזבת שנמן לא התממשו לכדי נישואים, היא לא נשתכחה מליבו, והוא העמיד לה מצבה בשתיים מיצירותיו: בתור הדמות הראשית במחזה "סטלה" ובתור דורותיאה בשיר האפי "הרמן ודורותיאה".
הזמנתו לוויימאר (1775)
עם שובו לפרנקפורט הוזמן גתה על ידי קרל אוגוסט, כעת כבר דוכס סקסוניה-ויימאר, לשמש לו יועץ קרוב בשלטונו ולבוא לשם כך לוויימאר. אביו של גתה ייעץ לו לנסוע תחת זאת לאיטליה. גתה כבר היה בדרכו לאיטליה, אך בהיידלברג השיגה אותו המרכבה מוויימאר, וגתה שינה את יעד מסעו ופנה לוויימאר, באחת התפניות החשובות במהלך חייו. בנקודה זו מסתיימים זכרונותיו בספר "שירה ואמת".
ויימאר (1775 - 1786)
שמאל|ממוזער|150px|בית-הגן של גתה בוויימאר
ב-7 בנובמבר 1775 הגיע גתה לוויימאר, שהייתה אז חלק מהדוכסות הקטנה והענייה סקסוניה-ויימאר. החודשים הראשונים שפעו חגיגות, מסיבות ופריקת עול מכל סוג. בתחילת 1776 החל להשתתף בישיבות בודדות של מועצת הדוכס. ביוני התמנה רשמית ליועץ-סתרים עם מושב קבוע וזכות הצבעה במועצה זו, בניגוד לדעתם של אנשי החצר, של השרים והפקידים האחרים. אלא שגתה יצר לו במהרה בני-ברית, כמו המשורר וילאנד ואנה אמליה, אמו של הדוכס; עם הדוכס הצעיר הייתה עתה חברותו קרובה מתמיד.
שמאל|ממוזער|200px|הבית am Frauenplan, שבו התגורר גתה ברוב שנותיו בוויימאר, משמש כיום כמוזיאון
במשך שש שנים התגורר בבית-גן בפארק an der Ilm בעיר, שאותו העניק לו הדוכס כמתנה. בשנת 1782 עבר לבית רחב-מידות (Haus am Frauenplan), תחילה בשכירות אצל הדוכס, שהעניק לו לבסוף גם את הבית הזה, שבו התגורר מאוחר יותר עד למותו, עם אשתו לעתיד כריסטיאנה וולפיוס, ובו יצר רבות מיצירותיו החשובות ביותר.
ב-1780 הצטרף בוויימאר ללשכת עמליה של הבונים החופשיים, ולעיתים התייחס ביצירתו לנושאים ערכיים של הבונים החופשיים, כגון אחווה אוניברסלית.
הדוכס קרל אוגוסט שילב את גתה בעבודת הממשל, ובמהלך השנים הבאות מילא גתה שורה של תפקידים בתחומי המלחמה, התחבורה, הכספים והתרבות. מבחינה רשמית היה ראש הקבינט (מעין ראש ממשלה).
ימי בגרותו (1786–1832)
בין 1786 ל-1788, גתה נסע למסע באיטליה, עליו כתב מאוחר יותר את Italienische Reise. במהלך טיולו שם היה ברומא ובסיציליה.
גתה לקח על עצמו מספר משימות תרבותיות ומדעיות, כולל ניהול בית הספר לציור ופיקוח על עבודות ציבוריות. בנוסף, הופקד על ניהול תיאטרון חצר ויימאר והיה מעורב בעניינים הקשורים לאוניברסיטת ינה.
יצירותיו
וילהלם מייסטר - רומן גדול עליו עמל במשך עשרות שנים ומתאר את מהלך חייו של סטודנט, ובו גם צופה התפתחויות חברתיות במהלך המאה ה-19, הרומן נחשב למייצג ז'אנר הבילדונגסרומאן (רומן חניכה) בסיפורת בכלל ובסיפורת האירופאית בפרט.
ריינקה השועל - אפוס חיות קדום אותו עיבד.
קובצי שירים, ביניהם שר היער, בהם בא לידי ביטוי כושרו הפיוטי הגדול. קובץ זה זכה להלחנה של פרנץ שוברט במסגרת אוסף ה"לידר" שלו.
הבת שמחוץ לנשואין, מחזה היסטורי על רקע המהפכה הצרפתית.
הרמן ודורותיאה, אפוס המתאר את גורל פליטי המהפכה, תוך שימת דגש על אצילות הנפש של גבורי העלילה.
שוליית הקוסם, שעובד ליצירה מוזיקלית מאת פול דיקא.
תאוריית הצבעים, ספר תאוריית הצבע של גתה משנת 1810 המהווה חלק מהבסיס לטכניקות הציור האימפרסיוניסטי.
ליל ולפורגיס הראשון פואמה המתארת טקס פגני עתיק, שנכתבה לצורך הלחנה ופליקס מנדלסון הלחין אותה בשנת 1830
ממוזער|שמאל|250px|שמו של גתה מתנוסס בבסיס הפסל"ספרים מודרניים בדפוס",במסגרת תערוכת"Walk of Ideas". ברלין, 2006
ממוזער|שמאל|200px|אנדרטה לזכרו בפארק טירגארטן בברלין עם דמויות אלגוריות לדרמה, ליריקה, שירה (ואהבה)
תרגומי כתביו לעברית
מחזות
איפיגניה בטאוריס
ורשה: הוצאת שטיבל, תרגם יעקב כהן, 1920.
תל אביב: הוצאת דביר, תרגם יצחק כפכפי, 1981.
טורקבטו טסו, ורשה: הוצאת שטיבל, תרגם יעקב כהן, 1923.
פאוסט
בן אבויה, וינה: הוצאת י. שלוסברנ, תרגם ועיבד מאיר הלוי לטריס, 1865.
ברזילי, מתרגם: משה שולבוים [תרגום מן המחצית השנייה של המאה הי"ט לחלק הראשון], נדפס לראשונה בסדרת "סְדָר - לספרות גנוזה", הוצאת 'דחק', 2022.
חלק ראשון, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תרגם יעקב כהן, 1950.
חלקים ראשון ושני, תל אביב: הוצאת יבנה / הוצאת אמנות, תרגם י"ל ברוך, 1943.
חלקים ראשון ושני, תל אביב: הוצאת דביר, תרגם יצחק כפכפי, 1975.
חלקים ראשון ושני, תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תרגמה ניצה בן-ארי, 2006.
פרוזה
פרוזה (מכיל: יסורי ורתר הצעיר; דבקות; מתוך המסע לאיטליה; מלוזינה החדשה; נובילה), מרחביה: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגם מרדכי אבי-שאול, 1962.
ייסורי ורתר הצעיר
יפו: הוצאת יפת, תרגם מאיר וילקנסקי, 1911.
תל אביב: הוצאת המתרגם, הספרייה הקלאסית, תרגם מיכאל קצנלנבוגן, 1962.
מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, תרגם מרדכי אבי-שאול, 1962.
ירושלים: הוצאת כרמל, תרגם יעקב גוטשלק, 2000.
וילהלם מייסטר: שנות החניכות, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגם יצחק כפכפי, 1979.
דבקות, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, תרגם מרדכי אבי-שאול, 1987.
האגדה, בתוך: הפרח הכחול: ספורים מן הרומנטיקה, ירושלים: הוצאת דביר, בחר ותרגם שלמה טנאי, 1982.
שירה
רינקה שועל
ברלין: ועד היובל, תרגם שאול טשרניחובסקי, 1930.
תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגם יצחק כפכפי, 1996.
הרמן ודורותיאה
נווה הצדק, ורשה: הוצאת י. לבנזון, תרגם מרדכי רוטברג, 1857.
יפו: ספריה חקלאית, תרגם ש. בן-ציון, 1917.
תל אביב: הוצאת אל"ף, תרגם יוסף ליכטנבום, 1967.
תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תרגמה ניצה בן-ארי, 2011.
שיר לילה לנודד: אחד מקור ול"ו תרגום, תל אביב: הוצאת עקד, ערך ישראל כהן, 1968.
קובצי שירה מתורגמת
משירי גיתה, הוצאת קריית ספר, תרגם בנימין קלאר, 1940.
משירי גטה, הוצאת אחיאסף, תרגם עמנואל אולסבנגר, 1943.
ליריקה, הוצאת ספרית פועלים, תרגם א. פרסמן, 1945.
אורח על כדור אפל: מבחר שירים ומכתמים, הוצאת קשב לשירה, תרגם שלמה טנאי, 1999.
הבלדות, הוצאת ירון גולן, תרגם יוסף האובן (נבו), 2006.
שירה ארוטית (מכיל: האלגיות הרומיות; הפריאפיאה; האפיגרמים הוונציאנים; היומן), הוצאת חרגול ועם עובד, תרגם שמעון זנדבנק, 2011.
בתוך: יעקב כהן, כתבים: כרך שלישי, הוצאת ועד היובל, 1950.
כתבים אוטוביוגרפיים וביקורתיים
מחיי: פיוט ומציאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגם יצחק כפכפי, 1992.
שיחות גיתה עם אקרמן, הוצאת מוסד ביאליק, תרגם צבי וויסלבסקי, 1972.
פרקים באסתטיקה, ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד (סדרת "טעמים"), תרגם טוביה ריבנר, 1984.
לקריאה נוספת
מאזנים, מג-מד (קמג-קמד), גיליון גיטה, תרצ"ב (1932)
ברוך קורצווייל, הדרמה האירופית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1979.
ט. ג'. ריד, גתה, תרגמו סמדר ויוסי מילוא, הוצאת דביר, תשמ"ט 1988.
גל אורן, שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014 (״בין שבר ומשבר״, עמודים 149–155).
זאב לוי, היהדות בתמונת־עולמם של האמאן, הרדר וגיתה, מוסד ביאליק, 1994.
קישורים חיצוניים
, בתרגום שאול טשרניחובסקי
, 9 בדצמבר 2011
יצירותיו בפרויקט בן-יהודה:
גתה, פְּרוֹמֵתֵּוּס, בתרגום דוד פרישמן
גתה, הרמן ודורותיאה, בתרגום ש. בן-ציון
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:גרמנים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:סופרים גרמנים
קטגוריה:משוררים גרמנים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:חברי האילומינטי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1749
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1832 | 2024-10-05T13:32:54 |
כפר הנגיד | כְּפַר הַנָּגיד הוא מושב עובדים במישור החוף הדרומי השוכן בין יבנה בדרום, רחובות במזרח ועיינות בצפון, בתחומי המועצה האזורית גן רווה.
נחל שורק עובר במושב.
היסטוריה
המושב הוקם בתחילת 1949 על ידי עולים מבולגריה שהתיישבו תחילה בבתי הכפר הערבי הנטוש אל-קובייבה (נכתב גם כ"קובבה"). באוקטובר 1949, החליטו רוב התושבים לעזוב את בתי הכפר, ולהקים בעזרת הסוכנות היהודית יישוב חדש, כ-2 ק"מ מערבה לקוביבה, בשם כפר הנגיד, על-שמו של שמואל הנגיד (מצביא, מדינאי, ומשורר שפעל בספרד, בתור הזהב של יהדות ספרד במאה ה-11), על חלק מאדמות הכפר הערבי הנטוש יבנא.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 שינה המושב את אופיו, רבים מהתושבים הפסיקו לעסוק בחקלאות ובחלק גדול מהמשקים הוקמו מחסנים, משרדים ובתי מלאכה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:שמואל הנגיד | 2024-09-29T17:41:38 |
יאשיהו | יאשיהו היה מלך יהודה, בנו של אמון מלך יהודה וידידה בת עדיה. נמשח למלוכה בגיל שמונה, לאחר שאביו נרצח על ידי מתנקש. מלכותו מתוארכת מ-639 לפנה"ס עד ל-609 לפנה"ס (המאה השביעית לפנה"ס).לפי שיטת התארוך אצל: חיים תדמור, אנציקלופדיה מקראית כרך ד', מוסד ביאליק, 1962, ערך "כרונולוגיה", עמ' 301–302 בשל היחלשות האימפריה האשורית, התרחבו ככל הנראה בתקופתו שטחי הממלכה והתחזקה עצמאותה המדינית. הנהיג רפורמה דתית מרחיקת לכת. נהרג בקרב מגידו עם מצרים.
המצב הבין־לאומי: היחלשות אשור
נראה כי באותה תקופה החל להיחלש כוחה של האימפריה האשורית, שבראשה עמד המלך אשורבניפל, ובייחוד יכולת השליטה שלו בפרובינציות הרחוקות, ובכללן יהודה. מצרים החלה להתחזק, וכבשה אזורים בפלשת. ייתכן גם כי הסקיתים פלשו מצפון לאזורי סוריה ופלשת. עם מות אשורבניפל בשנת 627 לפנה"ס החל באשור ככל הנראה מאבק ירושה, ובאותה עת מרדה בה בבל, בהנהגתו של נבופלאסר.
על רקע זעזועים אלו, התגברה ביהודה תנועה לשחרור מעולהּ של אשור, לאחר עשרות שנות שיעבוד. השחרור הושג ככל הנראה בהדרגה וללא שפיכות דמים וניכר בשני תחומים: בתחום המדיני – בהתפשטות יהודה על שטחי ממלכת ישראל לשעבר, בשומרון ובגליל; בתחום הדתי – ברפורמה פולחנית שערך יאשיהו.
הרחבת גבולות הממלכה
מספרי התנ"ך השונים אנו למדים על הרחבת גבולות הממלכה בתקופת יאשיהו, לכל אזורי השומרון והגליל.
ספר מלכים מספר על הריסת אתר הפולחן בבית-אל, שנמצא באזורי ממלכת ישראל סמוך לגבול עם יהודה. נראה שעוד קודם לרפורמה חיזק יאשיהו את מעמדו באזור זה.
לפי ספר דברי הימים, הרפורמה נעשתה לא רק ביהודה כי אם גם בערי מנשה, אפרים ושמעון עד נפתלי.
אשתו של יאשיהו הייתה "זְבוּדָּה בַת-פְּדָיָה מִן-רוּמָה" שבגליל.
יאשיהו יצא להילחם עם פרעה נכֹה, מלך מצרים, במגידו. אם מניחים שיאשיהו לא היה מסתכן להרחיק מאזורי השפעתו, הרי ששטחי הממלכה הגיעו עד מגידו או בסמוך לה.
לפי ספר עזרא, חלק מהבאים בראשית שיבת ציון היו יוצאי הערים מכמס, בית-אל והעי, וכן אזור שפלת לוד. מכך ניתן להסיק שטרם החורבן, ואולי בימי יאשיהו, ישבו בני יהודה ובנימין באזורים אלה.
ממצאים ארכאולוגיים אף הם ראיות להתרחבות הממלכה. למשל, נמצאו מבני ביצורים במגידו ובשפלת יהודה, שייתכן שהם קשורים לתקופה זו.
בניגוד לדעה המקובלת כי ממלכת יאשיהו כללה, החל משלב מסוים, גם את כל שטחיה לשעבר של ממלכת ישראל, וממלכה זו זכתה בעצמאות מדינית, ישנם חוקרים הטוענים שמהלכיו הטריטוריאליים של יאשיהו היו מוגבלים ביותר, ואף מעלים ספקות האם יהודה הייתה לממלכה עצמאית בתקופתו. לפי ספר מלכים, טווח הרפורמה הדתית היה "מגבע עד לבאר-שבע". גבע זוהתה על ידי בנימין מזר כ-20 ק"מ צפונית לירושלים, באזור בית-אל. גם בממצאים הארכאולוגיים אין פריטים יהודאיים מהמאה ה-7 לפנה"ס צפונית לבית-אל. לגבי העצמאות המדינית, ישנה סברה שעם היחלשות אשור הפכה יהודה כפופה למצרים.
הרפורמה: ספר דברים וריכוז הפולחן
המלך יאשיהו נזכר כמי שביצע רפורמה דתית (חזרה בתשובה) רחבת היקף. הרפורמה כללה הפסקת העבודה הזרה ואיסור על פולחן פוליתאיסטי, כמו גם ריכוז הפולחן לה' בבית המקדש בירושלים, תוך הריסת מקומות הפולחן האחרים ברחבי הארץ. הרפורמה החלה בשנה ה-18 למלכותו (622 לפנה"ס) על פי תיאורו של ספר מלכים וספר דברי הימים.. בספר דברי הימים מוזכר עוד שלב קדום ברפורמה, עוד לפני מציאת הספר, שהתרחש בשנה ה-12 למלכותו (628 לפנה"ס).
לפי המסופר, הרפורמה כללה הריסת כל המזבחות והבמות לעבודה זרה (אשרה, בעל, מולך); שבירת הפסלים והמסכות ששימשו לפולחן; הוצאת כלי הפולחן שלא שימשו לעבודת ה' מבית המקדש בירושלים, ושריפתם; הפסקת טקסי הפולחן עצמם, ובהם "העברה באש" בגיא בן הינום, ועוד. מהפך זה כלל גם צעד מטמא של שריפת עצמות אדם על גבי המזבח שבנה ירבעם בן נבט בבית אל, ועל גבי הבמות שבממלכת ישראל, והריסתם. בנוסף, טימא והרס יאשיהו גם את הבמות ביהודה שבנה שלמה המלך, והעלה את הכהנים שהקטירו בהן לירושלים – מבלי לשתפם בעבודת הקורבנות, כנראה כדי למנוע מהם להמשיך להקריב בבמות.
מציאת ספר התורה
לפי המסופר במקרא, מצא הכהן הגדול חלקיהו בן שלום בבית המקדש את "ספר התורה" או "ספר הברית", והעבירוׂ לשפן הסופר, שקראוׂ לפני יאשיהו, אשר קרע את בגדיו ואמר: הוא שלח שליחים לחולדה הנביאה, שבישרה לו שה' יביא על ירושלים את הקללות הכתובות בספר, אך מאחר שהוא עצמו נכנע לפני ה', הגזירות לא יתממשו בימי חייו. יאשיהו לא התייאש וכינס את נציגי העם לירושלים. הספר הוקרא ברבים, ובטקס רב רושם נכרתה הברית מחדש לפני ה', שבה התחייב העם לקיים את הדברים הכתובים בספר שנקרא לפניו, ואחרי כן ביער יאשיהו את הפולחן הפוליתאיסטי מהמקדש ומהממלכה, וחגג את חג הפסח כפי שלא נחוג "מימי השֹפטים".
זהות הספר
לפי הפרשנות המסורתית, ספר התורה שמצא חלקיהו הכהן הוא ספר תורה, הכולל את חמשה חומשי תורה. ההתרגשות הרבה מגילוי הספר באה משום שהיה זה ספר התורה היחיד שניצל לאחר תקופת אחז ומנשה או מכיוון שהיה זה ספר התורה שנכתב על ידי משה עצמו, או מפני שהספר נמצא פתוח בדיוק בנבואות התוכחה בתורה שהתאימו לקורה בזמנםשו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד), סימן שסז. הסבר זה הוזכר גם בפירוש הרד"ק למלכים ב כב, יא, ובספר העיקרים, כ..
בביקורת המקרא מקובל כי הספר שנמצא הוא ספר דברים – "משנה תורה". היות שבהסתכלות ביקורתית על המקרא נמצא דמיון (בעיקר במגמות ובדגשים) בין ספר דברים לבין חלק מספר מלכים (בספר דברים הדרישה הראשונית היא השמדת כל מתקני הפולחן הפוליתאיסטי "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם" ולאחר מכן הדרישה השנייה היא לרכז את הפולחן לה' במקום אחד שהוא יבחר "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה"), התקבלה הנחה שהחלק המוקדם יותר של ספר מלכים נכתב אף הוא בימי יאשיהו.
החוקר הגרמני-שווייצרי וילהלם מרטין לברכט דה וטה, כמו גם חוקרים אחרים, טען כי ספר דברים לא נמצא אלא נכתב בימי יאשיהו על מנת להצדיק את הרפורמה שערך. חוקרים אחרים טענו, בעקבות העובדה שספר דברים מחזק את מעמד בית המקדש והכהנים, שהוא נכתב על ידי הכהנים בתקופת יאשיהו כדי להטות את הכף לכיוונם. לפי גישה זו, מחברי ספר דברים בימי יאשיהו כתבו גם את ספר מלכים לאור חוקי הפולחן שנכתבו על ידם בספר דברים. מקור זה נקרא המקור הדויטרונומיסטי (המקור הדברימי, D) בהשערת התעודות.
על יאשיהו נכתב: "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ". יש המשווים את טחינת האלילים שביצע יאשיהו לטחינת עגל הזהב שנעשתה על ידי משה.
מות יאשיהו
המקרא מספר מעט על מות יאשיהו, וסביב מותו נוצרו מסורות ופרשנויות שונות.
בשנת 609 לפנה"ס יצא צבא מצרי בפיקוד פרעה נְכֹה השני, לסייע לאשורים במצור על חרן שהייתה בשליטת הבבלים. בעוד נכה צעד בדרך הים צפונה לחרן, הגיע יאשיהו למגידו, הסיבות להגיעו למגידו לא ברורות ושניות במחלוקת, ייתכן שהגיע לבקשת פרעה לחידוש שבועת הוסאל שלו, ייתכן שכדי לנסות ולעצור את הצבא המצרי. ישנן סברות שונות לשאיפותיו ומניעיו; ייתכן שחשש מהתחזקות מחדש של אשור, או של מצרים, או שהיה בן-ברית של הבבלים. ייתכן גם ששאף להילחם במצרים מתוך תקווה שניצחון בקרב ירחיב את שליטתו לאזורים בצפון הארץ שייתכן ועדיין נשלטו ישירות על ידי אשור.
בכל מקרה פרעה הרג את יאשיהו במגידו (לפי ספר מלכים) או שהוא נפצע קשה בקרב שהיה שם ומת מיד לאחר כך בירושלים (לפי ספר דברי הימים)
שלושה מבניו של יאשיהו מלכו אחריו: יהואחז (יואחז/שלום), יהויקים (אליקים) וצדקיהו (מתניה).
קינת ירמיהו על יאשיהו
על פי המקרא, בספר דברי הימים (ב), חיבר ירמיהו קינות על יאשיהו (משוער לשנת 609 לפנה"ס). . יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, אף מעיד לגביה כי בימיו היא הייתה עדיין קיימת: .
חז"ל זיהו את הקינה שחיבר ירמיהו על יאשיהו עם מגילת איכה (ראו על כך בהרחבה בערך מגילת איכה). במגילת איכה אין למעשה זיהוי מפורש הקושר אותה לקינה על יאשיהו. חז"ל הציעו מספר רמיזות המכוונות לדעתם ליאשיהו, אולם רמיזות אלו אינן מוכחות. חוקר המקרא שמעון ברנפלד (1924) מצדד בזיהוי החז"לי של מגילת איכה עם אותו ספר קינות המוזכר בדברי הימים, והוא מציע כי מגילת איכה הכילה בתחילה פרקים נוספים שאבדו במרוצת הדורות. לעומתו סבורים אחרים כי "הקינות" בדברי הימים אינן מכוונות לאיכה, והם מציעים כי ייתכן שהן מכוונות לקינות אחרות אפשריות מתוך ספר ירמיהו כמו , או ל, או שמא הקינות הללו פשוט אבדו. אם כי לגבי אפשרות זו, לפחות בדורו של יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה היא הייתה עדיין קיימת.
בספרות הרבנית
התלמוד במסכת תענית מספר שכאשר יאשיהו ניסה לעצור את צבא פרעה מלעבור בארץ ירו על יאשיהו חיצים וניקבוהו ככברה "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד" אולם כשגסס הצדיק עליו את הדין ואמר: "צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי", ואז הובל לקבורה בירושלים. במקומו הומלך בנו, יהואחז.
בספר דברי הימים אומר יאשיהו לכוהני המקדש: "וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם המבונים (הַמְּבִינִים) לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים ל-ה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".. , דורש על פסוק זה "ששם הארון נגנז, שיאשיהו המלך צוה וגנזוהו למטה במטמוניות עקומות ועקלקלות שבנה שלמה בזמן שבנה את הבית וידע שסופו ליחרב. והיינו דכתיב בדברי הימים (ב' ל"ה) ביאשיהו.
בקינות לתשעה באב נמצאת קינה על מותו, שחוברה על ידי רבי אלעזר הקליר ומבוססת על פסוק זה ועל מדרשי חז"ל – הקינה הפותחת במילים "ויקונן ירמיהו על יאשיהו".
ראו גם
רפורמת יאשיהו
מציאת ספר התורה בימי יאשיהו
שפן הסופר
חלקיהו הכהן
ספר דברים
לקריאה נוספת
בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ט 2008, כרך ד, יחידה 11: יאשיהו ותקופתו, עמ' 189–329.
"עם, אומה, מולדת" מאת פרופ' הנרי וסרמן, עם ה' וגוים אחרים, עמ' 34–68, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
ויינפלד משה, הרפורמה של יאשיהו, הספרייה הווירטואלית מט"ח
קישורים חיצוניים
הרפורמה של יאשיהו במאגר המידע של מקראנט
ד"ר בעז סתוי ויותם שטיינמן, יאשיהו וגילוי ספר התורה: הקונספירציה ששינתה את תולדות העם היהודי, חלק א', חלק ב', בפודקאסט "עושים תנ"ך", 12 במרץ 2018
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:יהודי המאה השביעית לפנה"ס
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים | 2024-10-18T03:28:49 |
סינדרום ירושלים | סינדרום ירושלים (או תסמונת ירושלים) הוא סוג נדיר יחסית של הפרעה נפשית, בה אדם (לרוב תייר או צליין) הנמצא בירושלים משוכנע שיש לו כוחות אלוהיים ומשיחיים, שמוטלת עליו משימה משיחית, או שהוא התגלמותה של דמות מספרי הקודש. תופעה זו היא מקרה פרטי של מחשבת שווא ושל שיגעון גדלות, המופיעות בדרך כלל במחלות פסיכוטיות (כגון סכיזופרניה פרנואידית), ומובילות לעיתים לצורך באשפוזו של הלוקה בה בבית חולים לבריאות הנפש.
הלוקים בתסמונת זו הם על פי רוב אנשים שלקו בהפרעה נפשית פסיכוטית עוד קודם הגיעם לירושלים, וההגעה לעיר החמירה את מצבם באופן משמעותי. הלוקים מגיעים לירושלים לאחר מסע ארוך ברחבי העולם, ובהגיעם אליה הם מתנהגים בכיכרות העיר ובאתרים המקודשים לדתות השונות כאילו יש להם כוחות אלוהיים ומשיחיים. התיאטרליות המאפיינת את התנהגותם מושכת את תשומת לבם של הסובבים. לעיתים הם מגיעים עד כדי התנהגויות קיצוניות המסכנות אותם או את סביבתם, ויש צורך לאשפזם בכפייה עד שיחלוף השלב המסוכן בהתנהגותם.
בין אלו הסובלים מתסמונת זו נצפו עד כה חולים יהודים, וכן נוצרים שהמפגש המיוחל עם המקומות המקודשים להם מעורר בהם את ההחרפה ההתנהגותית ואת התיאטרליות המאפיינת את התופעה.
חקר התופעה
תיאורים ראשונים של התסמונת ניתן למצוא כבר בספרות עולי הרגל מימי הביניים, כך למשל מופיע תיאור של התסמונת באוטוביוגרפיה של מרג'רי קמפ - צליינית אנגלייה מהמאה ה-14 אשר כתביה נחשבים לאוטוביוגרפיה הראשונה בשפה האנגלית. היא מתארת כיצד הופיעו אצלה תחושות של שליחות משיחית בעת שהחלימה במולדתה מפסיכוזה שלאחר לידה, וכיצד מחשבות אלו הבשילו להתנהגות מוזרה ותיאטרלית בהגיעה בתום מסע רצוף תלאות למקומות הקדושים בירושלים. גם בספרות עולי הרגל והתיירים במאה ה-19 ניתן למצוא תיאורים רבים של הלוקים בתסמונת. אחדים מהכותבים, דוגמת התיירת אדה גודריץ' פריר הקדישו לכך פרקים שלמים (דוגמת ספרה מ-1904).
הפסיכיאטר הראשון אשר הביא תיאורים קליניים של התופעה היה ד"ר היינץ הרמן, שהיה מנהל בית החולים הפסיכיאטרי היהודי הראשון בירושלים- "עזרת-נשים", בחיבור מדעי שפרסם בשנת 1937. בשנות השבעים פרסם פרופ' ליאון פרס שעבד במוסד זה סדרה של מאמרים על "משיחים מאושפזים". החל משנת 1979 ועד תחילת שנות האלפיים מרבית התיירים שהזדקקו לאשפוז הופנו לבית החולים כפר שאול, שם נערכו מספר מחקרים בנושא, ובכלל זה גם בעניין ה"תסמונת". כיום תיירים הזקוקים לאשפוז מתקבלים בכל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בעיר. אולם, מקרים רבים כלל אינם מגיעים לאשפוז וניתן לזהותם עקב התנהגותם החריגה והדרמטית באזורי המקומות הקדושים ובבתי המלון במזרח ירושלים. אחדים מהם אף נוהגים להתראיין לרשתות טלוויזיה זרות כדי "להפיץ את דבר שליחותם".
אחד האירועים הידועים של סינדרום ירושלים במאה העשרים היה מקרהו של מייקל רוהאן, תייר אוסטרלי נוצרי אשר ניסה בשנת 1969 להצית את המסגדים בהר הבית. לדבריו מטרתו הייתה לשרוף את המסגדים משום שהדבר יאפשר ליהודים לבנות את בית המקדש, דבר שיביא גאולה לעולם. מעשהו עורר זעם ומהומות בכל רחבי העולם המוסלמי וגם מיקד את תשומת הלב של הפסיכיאטרים בתסמונת ירושלים.
אירוע נוסף התרחש במוזיאון ישראל ב 5.10.2023 כאשר תייר אמריקני השחית פסלים רומיים במוזיאון ישראל . עורך הדין המייצג את התייר, ניק קאופמן, הגיש בקשה להסתכלות פסיכיאטרית לבדיקה האם הוא סובל מסינדרום ירושלים.
ממצאים חדשים
המחקרים המודרניים מצביעים על כך שמרבית הלוקים בתסמונת הם בעלי רקע מוכח של הפרעות נפשיות משמעותיות עוד טרם הגיעם לירושלים. לרוב הם צעירים ממדינה מערבית, בעלי רקע דתי, חיים לבדם וביקרו בעיר לבדם. מרבית הלוקים בתסמונת אף היו בטיפולים נפשיים לפני שלקו בתסמונת. קיימים נתונים סותרים על מספר הלוקים בתסמונת שמאושפזים מדי שנה במרכז לבריאות הנפש ירושלים, והמספרים נעים בין 3–4 אנשים לבין 50 איש בשנה. אלה הנזקקים לאשפוז מתאוששים בדרך כלל תוך זמן קצר ובסיוע טיפול תרופתי הולם. כאשר ניתן לקיים עימם שיחות טיפוליות, מנסים להגיע איתם להבנה אודות השתלשלות האירועים שהוליכו לאשפוז. לרוב מומלץ להם לשוב למולדתם ולהמשיך טיפול בסביבתם הטבעית ובשפת אמם.
תסמונות דומות
בין התסמונות הקרויות על שם מקומות גאוגרפיים, ישנן עוד תסמונות הפורצות במהלך ביקור בהם, ולהן דמיון מוגבל לתסמונת ירושלים:
תסמונת סטנדל, על שם הסופר סטנדל, שנתקף בה בביקורו בפירנצה, מכונה גם תסמונת פירנצה. תסמונת זו מתפרצת במקומות שבהם ריכוז גדול של יצירות אמנות מרשימות. היא אינה כוללת שיגעון גדלות אלא רק חרדה עם ביטויים גופניים ותשישות מעודף גרייה, והיא דומה במידה מסוימת להתקף פאניקה.
תסמונת פריז דומה לתסמונת פירנצה אך מופיעה כמעט רק אצל תיירים יפניים.
תסמונת גן העדן מתחוללת באיים טרופיים. תיירים הלוקים בה מאמינים שהם בגן העדן. גם תסמונת גן עדן אינה כוללת שגעון גדלות וייתכן שהתפרצותה מושפעת גם משימוש בסמים פסיכואקטיביים.
בתרבות
בפרק The Greatest Story Ever D'ohed מהסדרה המצוירת הסימפסונים, הומר מגיע עם משלחת לישראל וחולה בסינדרום ירושלים.
אחד הספרים של הסופרת הישראלית דינה רובינה נושא אותו שם.
בפרק "סינדרום ירושלים" בתוכנית "הפיג'מות", סבבה סאלי (פיצול אישיות של קובי פרג', פרודיה של הבאבא סאלי) חלה ב"סינדרום ירושלים"
"ג'רוזלם" הוא סרט קולנוע משנת 2016 שבמרכז עלילתו עומדת התגשמות נבואות אחרית הימים בעיר במהלך יום כיפור וכוללת מתקפת זומבים ושדים ומלחמה בינם לבין צה"ל. בסרט, בימים שלפני יום כיפור היו מספר אנשים שהזהירו מהרעה המתקרבת ואושפזו בכפייה, משום שהרשויות האמינו שהם לוקים בסינדרום.
ראו גם
תסמונת פריז
תסמונת סטנדל
לקריאה נוספת
אליעזר ויצטום ומשה קליאן, "ירושלים של קדושה ושיגעון, צליינים משיחים והוזים". אריה ניר הוצאה לאור, 2013
אליעזר ויצטום ומשה קליאן, "תסמונת ירושלים", אריאל חוב' 102 - 103, אוגוסט 1994
אליעזר ויצטום ומשה קליאן, "משתגעים על ירושלים", ארץ וטבע, גיליון 70, נובמבר - דצמבר 2000
משה קליאן ואליעזר ויצטום, "חוזות והוזות", ארץ וטבע, גיליון 77, ינואר - פברואר 2002
Witztum E., Kalian M., The "Jerusalem Syndrome" - Fantasy and Reality. Israel Journal of Psychiatry, Vol. 36,4, 1999
Kalian M., Witztum E., Facing a Holy Space: Psychiatric hospitalization of tourists in Jerusalem. In: Kedar ZB, Werblowsky RJ Eds.: Sacred Space: Shrine, City, Land. MacMillan and The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1998
Kalian M., Witztum E., Jerusalem Syndrome as reflected in the pilgrimage and biographies of four extraordinary women from the 14th century to the end of the 2nd Millenium. Mental Health, Religion and Culture, Vol.5, 2002
Witztum E., Kalian M.,The Quest for redemption: Reality and Fantasy in the Mission to Jerusalem. In: Hare PA and Kressel GM Eds.: Israel as Center Stage. Bergin and Garvy, 2001
(1991) ,Bar-El,Witztum,Kalian,Brom Comprehensive Psychiatry 32:234-244
Bar-El, Kalian, Eisenberg & Shneider, Medicine and Law 1991,10(5
Bar-el Y, Durst R, Katz G, Zislin J, Strauss Z, Knobler HY. (2000) Jerusalem syndrome. British Journal of Psychiatry, 176, 86-90.
Kalian M, Witztum E. (2000) Comments on Jerusalem syndrome. British Journal of Psychiatry, 176, 492.
Kalian M, Witztum E: (2000)Jerusalem Syndrome or paranoid schizophrenia? Psychiatric Services.
Kalian M. Catinari S. Heresco-Levi U. Witztum E."Spiritual Starvation in a holy space – a form of Jerusalem Syndrome," Mental Health, Religion & Culture 11(2): 161-172, 2008.
Van der Haven A., "The Holy Fool Still Speaks. The Jerusalem Syndrome as a Religious Subculture". In: Mayer T, Mourad SA Eds.: Jerusalem. Idea and Reality. Routledge, 2008, 103-122.
Witztum E., Kalian M., "Overwhelmed by spirituality in Jerusalem" in '''"Emotion in Motion"
Tourism, Affect and Transformation Edited by David Picard and Mike
Robinson. Ashgate, UK. 2012
Kalian M., Witztum E., "The Management of Pilgrims with Malevolent Behaviour in a Holy Space: A Study of Jerusalem Syndrome" in Lappkari M., Griffin K., Eds. "Pilgrimage and Tourism to Holy Cities''', Ideological and Management Perspectives" CABI International, 2016, 100-113.
קישורים חיצוניים
The Jerusalem Syndrome
Chris Nashawaty, The Jerusalem Syndrome: Why Some Religious Tourists Believe They Are the Messiah, Wired, February 17, 2012
Chris Wilson, "Beyond Jerusalem Syndrome: Religious Mania and Miracle Cures in British Mandate Palestine", Jerusalem Quarterly 78 (2019), pp. 16–37
הערות שוליים
קטגוריה:תסמונות
קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות
קטגוריה:ירושלים
קטגוריה:מחשבות שווא
קטגוריה:ירושלים: דת
קטגוריה:ירושלים: תיירות | 2024-10-09T09:27:32 |
תסמונת סטוקהולם | תסמונת סטוקהולם (או קרבה רגשית בשבי) היא מושג מהפסיכולוגיה הפופולרית המתאר תופעה שבה שבוי מפגין מה שנראה כמו נאמנות ואפילו חיבה כלפי השובה שלו. השבוי עלול גם לתפוס את המצילים או כוחות המשטרה כאויבים, משום שהם מסכנים את השובה.
ישנה ביקורת על השימוש במושג תסמונת סטוקהולם. למרות שהמושג נפוץ בתקשורת ובפסיכולוגיה הפופולרית, הוא לא שכיח במחקר האקדמי, והתסמונת לא נחשבת לתסמונת פסיכיאטרית ולכן לא מופיעה בשני ספרי האבחון הפסיכיאטרים המרכזיים: DSM, ICD.
מאז המצאת המושג, השימוש בו התרחב גם לנשים מוכות, נפגעי עבירות מין, ילדים שחוו התעללות, קורבנות של גילוי עריות, שבויי מלחמה, חברי כתות, אסירים במחנות ריכוז, עבדים וזונות.
מקור השם
שמאל|ממוזער|200px|"קרדיט-בנק" בסטוקהולם, בו התרחש השוד שבעקבותיו נחקרה תסמונת סטוקהולם
השם ניתן לתסמונת זו בעקבות שוד בנק שהתרחש ב-23 באוגוסט 1973 בסטוקהולם שבשוודיה. ארבעה מעובדי הבנק הוחזקו כבני ערובה במשך חמישה ימים וחצי בכספת הבנק בגודל 3×12 מטר על ידי שודד ששהה איתם בכספת. אחת הנשים שהוחזקה כבת ערובה נקשרה רגשית לשודד, עד כדי כך שהיא ביטלה את אירוסיה לאדם אחר, ונשארה נאמנה לשודד במשך תקופת מאסרו.
תנאים
מהשבוי נמנעת האפשרות להימלט מחוטפו, לכל הפחות בתחילת תקופת השבי.
השבוי מפתח תלות בשובה, שכן זה אחראי על חייו.
מוגדרת שליטה ביחסים בין השובה לשבוי, משמע החוטף הוא זה שידו על העליונה.
מנגנון הפעולה
הסבר פסיכואנליטי
ההסבר המקורי לתסמונת סטוקהולם היה הסבר פסיכואנליטי, הטוען שהשבוי מפתח רגשות קירבה כלפי השובה כמנגנון הגנה.
החטוף מתחיל להזדהות עם החוטף כמנגנון הגנה (החוטף לא יפגע במי שמשתף פעולה).
מתוך רצון להגנה, החטוף רואה בחוטף מקור נחמה וביטחון שמגן עליו. האפשרות לברוח או להיחלץ הופכת מבעיתה יותר מהחיים במחיצת החוטף.
השהייה ביחד, שבמהלכה מכירים בני הערובה את החוטף כאדם עם בעיות ושאיפות, במיוחד בהקשר אידאולוגי, משפיעה על החטופים להאמין שהשקפת עולמו של החוטף צודקת.
החטוף מנסה להתנתק רגשית מהמצב על ידי הכחשה. הוא מדמיין שהכל חלום, ישן הרבה ומדמיין חילוץ פלאי. בהתאם למידת הזדהותו עם החוטף, הוא יכחיש שהחוטף אשם ויאשים במצב את המחלצים ואת התעקשותם להעניש את החוטף.
הסבר פסיכוביולוגי
ההסבר הפסיכוביולוגי לתופעה טוען שהיחס החיובי ששבוי מפגין כלפי השובה אינו תוצאה של מנגנוני הגנה בלתי מודעים, אלא של ניסיונות פיוס שמטרתם להרגיע את השובה. ניסיונות הפיוס האלה מהווים אסטרטגיה אדפטיבית, שכן הם מקטינים את הסיכון שהשובה יפגע בשבוי. ניסיונות פיוס כאלה אופייניים לא רק לבני אדם, אלא הם גם תגובה נורמלית של חיות אחרות ממחלקת היונקים ללכידה או כליאה.
תיאורי מקרה
קיימים מספר מקרים מתועדים בהם שבויים או חטופים הביעו הזדהות עם החוטפים שלהם. מקרים אלה מהווים הדגמה של תסמונת סטוקהולם.
פטי הרסט, יורשת אימפריית עיתונות אמריקנית נחטפה ב-1974 מדירתה בידי "צבא השחרור הסימביונזי". הזדהותה עם החוטפים הייתה כה עמוקה, שהיא הצטרפה לשורות הארגון בשם "טניה", בטרם שוחררה כעבור כמה חודשים.
שון הורנבק ממיזורי, נחטף ב-2002 כשהיה בן 11. הוא נמצא כעבור חמש שנים, כשהוא חי עם חוטפו במרחק קילומטרים ספורים מבית משפחתו.
קיימים גם תיאורי מקרה שיוחסו בטעות לתסמונת סטוקהולם. במקרים רבים טועים לייחס את התסמונת למנגנוני הישרדות שבאים לידי ביטוי בזמן תקופת השבי או אחריה. למשל, כאשר היכולת לברוח עומדת בפני השבוי ובכל זאת הוא אינו מנצל אותה. או למשל כאשר השבוי מנסה להתחבר עם שובו להבינו מבלי לפתח אמפתיה כלפיו.
בחטיפה של נטשה קמפוש שאירעה ב-2 במרץ 1998, קמפוש הורשתה לצאת מכלאה בחלק האחרון של תקופת השבי שלה, אך לא ניצלה זאת כדי להימלט. למרות שתחילה המקרה תויג כתסמונת סטוקהולם, התיוג שונה, שכן היא לא נמלטה לא מפני שפיתחה אמפתיה כלפי שובה, אלא משום שזה כפה עליה כלא פסיכולוגי הבנוי מאֵימה.
ביקורת
ישנה ביקורת על השימוש במושג תסמונת סטוקהולם. ראשית, למרות שהמושג נפוץ בפסיכולוגיה הפופולרית, הוא לא שכיח במחקר האקדמי, ויש לו תמיכה אמפירית מצומצמת. שנית, התסמונת אינה נחשבת לתסמונת פסיכיאטרית פורמלית, ולא מופיעה בשני ספרי האבחון הפסיכיאטרים המרכזיים: DSM, ICD. שלישית, התיוג של השבוי כבעל תסמונת הוא תיוג שלילי, פסיכיאטרי, המרמז על כך שהשבוי פועל באופן לא רציונלי. ישנה הצעה להחליף את המושג תסמונת סטוקהולם במושג פיוס. כלומר, שהשבוי מנסה לפייס ולהרגיע את השובה. לפי גישה זו, הפיוס הוא אסטרטגיה אדפטיבית שיכולה להקטין את הסיכון לפגיעה מהשובה.
בתרבות
סטוקהולם (סרט)
היפה והחיה
אחר צהריים של פורענות
שוער הלילה
המסור 2
המסור 7
הומלנד
בני ערובה
יחידת המתאבדים
בית הנייר
מפלצת הכסף
פאודה
365 ימים
בוג ז'רגל
סבוי (סרט)
פנטום האופרה
– מיני סדרה שוודית בת שישה פרקים משנת 2022, המבוססת על חייו של , אחד מהחוטפים בשוד לגביו נטבע המונח "תסמונת סטוקהולם"
ראו גם
אפקט פלורנס נייטינגייל
ויקטימולוגיה
תסמונת האישה המוכה
קישורים חיצוניים
תסמונת סטוקהולם ופוסט-טראומה, באתר בטיפולנט
קריסטין האנט, שוודי ואמריקני נכנסים לבנק, באתר אלכסון, 3 ביוני 2019
הערות שוליים
קטגוריה:בני ערובה
סטוקהולם, תסמונת
קטגוריה:פסיכולוגיה פופולרית | 2024-10-09T17:49:18 |
ברצלונה | ברצלונה (בקטלאנית ובספרדית: Barcelona; הגייה בקטלאנית: bəɾsəˈɫonə, ברסלונה; הגייה בספרדית: baɾθeˈlona, ברת'לונה) היא בירת הקהילה האוטונומית קטלוניה והעיר המאוכלסת ביותר בה. היא העיר השנייה בגודלה בספרד, ומתגוררים בה (נכון ל-2022) כ-1,636,193 תושבים, וכ-5,474,482 מיליון תושבים במטרופולין שלה, מה שהופך את ברצלונה לאזור החמישי המאוכלס ביותר באיחוד האירופי, אחרי פריז, מדריד, חבל הרוהר ומילאנו. ברצלונה היא המטרופולין השני בגודלו על הים התיכון אחרי אלכסנדריה, וממוקמת בין שפכיהם של הליוברגט והבזוס, והיא תחומה במערב ברכס הרי קולסרולה.
בברצלונה, שהיא מרכז כלכלי חשוב, נמצא אחד הנמלים הים-תיכוניים החשובים ביותר באירופה. העיר הוקמה בתקופה הרומית, והפכה לבירת רוזנות ברצלונה. לאחר סיפוחה לכתר אראגון, העיר הפכה לאחת הערים החשובות בממלכה. החל מסוף המאה ה-20 מהווה ברצלונה מרכז תרבותי חשוב, ויעד תיירותי עיקרי בספרד. עבודותיהם האדריכליות של אנטוני גאודי וליואיס דומנק אי מונטנר בעיר הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בשנת 1992 התקיימה בעיר אולימפיאדת ברצלונה.
כבירת קטלוניה, העיר היא המרכז הפוליטי בקהילה האוטונומית, ומשמשת מושב הז'נרליטט דה קטלוניה (הממשלה והפרלמנט) ובית המשפט העליון. כמו כן, העיר היא גם בירת חבל ברצלונס.
בשנת 2009 העיר דורגה במקום השלישי באירופה ואחת הערים המצליחות ביותר, כמותג עירוני, באותה השנה הייתה העיר מדורגת רביעית באירופה בטיבה לעסקים והעיר האירופאית בעלת השיפור המהיר ביותר עם צמיחה של 17% בשנה.
מאז 2011 ברצלונה נחשבת לעיר חכמה מובילה באירופה.
ברצלונה היא גם מרכז תחבורתי, כאשר נמל ברצלונה הוא אחד מנמלי הים העיקריים של אירופה ונמל הנוסעים העמוס ביותר, נמל התעופה אל פראט בו עוברים מעל 40 מיליון נוסעים בשנה, רשת כבישים מהירים וקו רכבת מהיר עם חיבור לצרפת וחלקים נוספים באירופה.
היסטוריה
ממוזער|300px|מפת העיר הרומאית "ברסינו" שעל חורבותיה הוקמה העיר העתיקה של ברצלונה
על פי אחת המסורות, העיר נוסדה במאה ה-3 לפנה"ס על ידי חמלקרת ברקה המצביא הפיניקי לאחר המלחמה הפונית הראשונה, כמושבה של קרתגו הפיניקית. עד שבשנת 15 לפני הספירה, היא הפכה לעיר רומית שמרכזה בגבעת מונס טאבר ("Mons Taber") במסגרת כיבושו של חצי האי האיברי על ידי הרומאים. שם העיר הרומית: "הקולוניה יוליה אוגוסטה פאוונטיאה פטרנה ברסינו" (Colonia Julia Augusta Faventia Paterna Barcino) שהייתה עיירה קטנה הסמוכה לעיר המחוז טאראגונה. שרידי עיר זו התגלו תחת הפלאסה דל ריי ומוצגים במוזיאון לתולדות העיר. על פי מסורות אחדות נטען שהעיר הוקמה על ידי חיילים קרתגים לפני המלחמה הפונית השנייה אשר במהלכה נכבש היישוב בידי סקיפיו אפריקנוס ואז קיבלה את השם "ברסינו" (בקטלונית: "Bàrcino"), בסיס לשמה הנוכחי, אולם אין ראיות ארכאולוגיות לטענה זו.
הבזיליקה הנוצרית הראשונה נבנתה בעיר בשנת 343 במקום בו נמצאת היום קתדרלת אולליה הקדושה. הוויזיגוטים כבשו את העיר במאה ה-5, והמוסלמים המורים כבשו אותה ב-713. ב-28 בדצמבר 801 נכבשה על ידי לואי החסיד, בנו של קרל הגדול לאחר מצור שארך שנתיים. קרל הפך את העיר למושב המלכים הספרדיים מארקה היספניקה - אזור שהיה בשליטת דוכס ברצלונה כאזור ביטחון בין צרפת הנוצרית לספרד המוסלמית. בשנת 985 נבזזה העיר על ידי אל-מנסור. דוכסות ברצלונה כבשה שטחים סמוכים, ב-1137 השיא רמירו השני, מלך אראגון את בתו פטרונילה בת השנה לרוזן ברצלונה, רמון ברנגר הרביעי, ופרש למנזר, ובכך למעשה אוחדו ממלכת אראגון ורוזנות ברצלונה לישות אחת - ממלכת אראגון וקטלוניה, ובירת הממלכה, ברצלונה, זכתה לפריחה תרבותית וכלכלית.
ירידת קרנה של העיר החלה כאשר הוחלט כי היא תפסיק לשמש כעיר בירה, וכי בירת הממלכה תהיה נאפולי.
האיחוד בין אראגון וקסטיליה בעקבות נישואי "המלכים הקתולים", פרננדו השני מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה ב-1469 הביא להמשך ירידה במעמדה של העיר והתהליך נמשך עם גילוי אמריקה מצד אחד והתחזקות הצי העות'מאני מצד שני. אוניברסיטת ברצלונה נוסדה בשנת 1450.
במהלך מלחמת הירושה הספרדית, בשנת 1714 נבזזה ונהרסה העיר כאשר ניסו הקטלונים להתמרד בשלטון המרכזי במדריד. נפוליאון בונפרטה סיפח את העיר לאימפריה הצרפתית הראשונה והמליך את אחיו, ז'וזף בונפרטה למלך ספרד. לאחר תבוסת נפוליאון הוחזרה העיר לשליטת ספרד.
במהלך המאה ה-19 הגיעה המהפכה התעשייתית לעיר והעיר גדלה ויצאה מבין החומות. תערוכה עולמית נערכה במקום בשנת 1888 במסגרתה נבנו שער הניצחון ומוזיאון הזואולוגיה של ברצלונה, נסלל הרחוב המרכזי לה גראן ויה דה לס קורטס קטלאנס והעיר הורחבה במסגרת פרויקט "ההרחבה" (אישמפלה).
ברצלונה הייתה מקום מרכזי של אנרכיזם במהלך השבוע הטראגי של שנת 1909 שבו נשרפו כנסיות העיר. בימי מלחמת האזרחים הספרדית (בין השנים 1936 - 1939) הייתה העיר בשליטת הצד הרפובליקני עד שנכבשה בידי הגנרל פרנקו כחודשיים לפני תום המלחמה.
החל משנות ה-70 של המאה ה-20, החלה התעוררות של השפה והתרבות הקטלאנית. בשנת 1984 בחרה אונסק"ו להנציח את פועלו של אנטוני גאודי ולהכריז על המבנים שתכנן בעיר וביניהם כנסיית הסגרדה פמיליה (Sagrada Família) כאתר מורשת עולמית. בשנת 1997 הכריז אונסק"ו גם על המבנים שתכנן הארכיטקט ליואיס דומנק אי מונטנר (Lluís Domènech i Montaner) "אתר מורשת עולמית".
ב-2017 היו בברצלונה עימותים על עצמאות קטלוניה עקב משאל העם על עצמאות קטלוניה והכרזת העצמאות שבאה בעקבותיה.שמאל|ממוזער|250px|מחוזות העיר
גאוגרפיה
העיר מצויה בין נהר בזוס בצפון, הים התיכון במזרח ונהר ליוברגט ורכס הרי קויסרולה במערב בהם נמצא מנזר טיבידאבו (מלטינית "אתן לכם הכל) המשקיף על העיר.
שטח העיר המטרופוליטני כ-500 קמ"ר.
העיר מחולקת ל-10 מחוזות ו-73 שכונות:
סיוטט וליה (העיר העתיקה): אל רבאל, הרובע הגותי, ובארי דה לה ריברה.
אישמפלה (ההרחבה).
סאנטס-מונז'ואיק
לס קורטס
סאריה-סאנט ג'רבאזי
גרסיה
אורטה-גינארדו
נואו באריס
סאנט אנדראו
סאנט מארטי
שמאל|ממוזער|250px|האקלים בברצלונה
אקלים
אקלים העיר הוא אקלים ים תיכוני מתון (בזכות הים הקרוב). ממוצע המשקעים הוא כ-571 מ"מ בשנה, ורובם יורדים בחורף. הטמפרטורה הממוצעת בחודש החם בשנה, אוגוסט, היא 26 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה הממוצעת בחודש הקר של השנה, ינואר, היא 12-10 מעלות.
דמוגרפיה
ברצלונה היא העיר השנייה בגודלה בספרד. בעיר כ-1.6 מיליון תושבים, רובם קטלאנים והשאר ספרדים מאזורים אחרים וכ-230,000 מהגרים (בעיקר מאמריקה הלטינית: אקוודור, ארגנטינה וקולומביה; מארצות מזרח אירופה: אוקראינה ורומניה וכן ממרוקו ומפקיסטן).
תחבורה
ברצלונה היא עיר הנמל המרכזית של ספרד. נמל ברצלונה הוא אחד הנמלים בעלי התעבורה הגדולה באירופה כולה. נמל התעופה של ברצלונה נמצא סמוך לעיירה אל פראט דה ליוברגט (El Prat de Llobregat).
בעיר פועלת הרכבת התחתית של ברצלונה המקשרת את רוב חלקי העיר וכן מערכת אוטובוסים וחשמליות. כמו כן העיר מקושרת למערכת הרכבות הספרדית RENFE ומ-2008 גם אל הרכבת המהירה AVE.
כלכלה
ברצלונה היא העיר התעשייתית השנייה בגודלה בספרד, עיר מסחר, מרכז אדמיניסטרטיבי (ממשלת קטלוניה והגופים הנלווים ממוקמים בה), וכן מרכז תרבות ותיירות (כ-17% מהמועסקים בעיר עוסקים בשירותי תיירות והמלונאות).
העיר היא מרכז תיירותי מצליח ומשגשג ובשנים האחרונות היא המרכז הכלכלי הצומח ביותר בספרד, ובעקבות העוצמה הפוליטית הרבה שיש למפלגה הקטלונית היא מצליחה להשאיר את רוב כספי המיסים של התושבים בעיר ובחבל קטלוניה, לכן יש לחבל קטלוניה בכלל ולברצלונה בפרט הרבה יותר כסף להשקעות מאשר מחוזות וערים אחרות בספרד.
בשנים 2009–2012 חלה האטה בצמיחה של הכלכלה בברצלונה ועלייה ברמת האבטלה בעיר, שגרמו להפגנות ולמחאות בכיכר קטלוניה.
תרבות והשכלה
שמאל|ממוזער|250px|מכון ז'ואן מירו
העיר היא מרכז אמנותי חשוב, פעלו ופועלים בה אמנים רבים בתחומים מגוונים, מבין הידועים: האדריכל והפסל גאודי, הציירים דאלי, פיקאסו, וכן מירו.
עם מוסדות ההשכלה הגבוהה שבעיר נמנים אוניברסיטת ברצלונה, הנחשבת לאחת האוניברסיטאות הוותיקות באירופה, אוניברסיטת פומפאו פברה, האוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה, האוניברסיטה הטכנית של קטלוניה, אוניברסיטת רמון יוי והאוניברסיטה הבינלאומית של קטלוניה.
אתרי אינטרנט הקשורים לעיר מקבלים סיומת bcn..
מוזיאונים
בעיר מספר רב של מוזיאונים ובהם מכון ז'ואן מירו, מוזיאון פיקאסו, המוזיאון הלאומי לאמנות של קטלוניה, המוזיאון לאמנות עכשווית של ברצלונה (MACBA), מוזיאון אנטוני טאפייס, מוזיאון מדעי הטבע של ברצלונה, טירת שלושת הדרקונים ועוד.
ספורט
בשנת 1992 אירחה העיר את המשחקים האולימפיים. המשחקים הביאו לשדרוג משמעותי של מתקני הספורט בעיר.
בשנת 2003 אירחה העיר את אליפות העולם בשחייה ובשנת 2013 היא אירחה שוב את אליפות העולם בשחייה.
בעיר ברצלונה מצויות שתי קבוצות כדורגל בכירות, ברמה בינלאומית:
קבוצת הכדורגל ברצלונה, הידועה גם בשם "בארסה" (Barça), שמקום מושבה באצטדיון קאמפ נואו המכיל כ-99,354 מושבים. הקבוצה זכתה חמש פעמים בליגת האלופות.
קבוצת אספניול המשחקת באסטדי קורנליה-לה פראט בעל כ-40,000 מושבים.
בעיר משחקות גם קבוצת כדורסל מהבולטות ביבשת, קבוצת כדוריד וקבוצת הוקי קרח.
העיר היא אתר פופולרי למחליקי סקייטבורד בשל הפארקים הפתוחים הרבים בה.
יהודים בברצלונה
שמאל|ממוזער|250px|נמל ברצלונה - תצפית מהר היהודים - מונז'ואיק
אף שנראה כי היהודים הראשונים הגיעו לקטלוניה שבספרד זמן לא רב לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, העדויות הראשונות על התיישבות יהודית משמעותית בברצלונה הן מן המאה ה-9 לספירה. בתקופה זו החלה להתבסס בעיר קהילה יהודית גדולה אשר קברה את מתיה על גבעה סמוכה, הנודעת היום כמונז'ואיק (הר היהודים). מאותה תקופה יש עדויות על חליפת מכתבים בין חכמי ברצלונה לגאוני בבל, ובהם עמרם גאון.
במהלך השנים התבססה והתרחבה הקהילה ומנתה אלפי בני אדם. היא גם הפכה למרכז תרבותי ודתי יהודי והוציאה מתוכה רבנים חשובים כמו רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (רשב"א) (1235–1310) יליד העיר, שנחשב לגדול חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים ומגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות. כן התגורר בעיר רבנו אהרן הלוי מברצלונה (הרא"ה), ולמדו ופעלו בה רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (ריטב"א), רבי נסים בן ר' ראובן (הר"ן) ורבי שמואל הסרדי.
בימי הביניים התנהל ויכוח ברצלונה בעיר בין הרמב"ן ליהודי מומר. טקסט הוויכוח נכתב ב'ספר הוויכוח' של הרמב"ן.
ההידרדרות במצבם של יהודים החלה עם התפשטות המגפה השחורה ב-1347, כאשר כמו במקומות נוספים האשימו אותם בהפצתה. ההמונים צבאו על הקאל (הגטו היהודי) ואיימו לערוך פרעות ביהודים. שומרי המלך הגנו על שערי הרובע אבל לא על יהודים שעקב עיסוקם יצאו מהרובע.
ב-1367 הואשמו יהודי ברצלונה בחילול לחם הקודש. השלטונות סגרו את כל תושבי הרובע היהודי בבית הכנסת בלי לספק להם מזון או מים, בצפיפות רבה וללא מקום מסודר לעשיית הצרכים, עד שעל פי דרישתו של האינפנטה (צאצא המלך) דון חואן, ממלא מקומו של המלך דון פדרו, הסכימה הקהילה לשלם קנס אדיר שרושש את חבריה ולהקריב שלושה יהודים חפים מפשע שהסכימו להודות בביצוע הפשע וכעונש הועלו על המוקד. במהלך התקופה נושלו יהודים ממשרות ציבוריות וחויבו לשאת סימנים שיזהו אותם כיהודים.
ב-1391 החריב המון מוסת על ידי הכנסייה את הקאל כולה וטבח בתושביה, ועל חורבות בית הכנסת הוקמה כנסייה בה הוכרחו הניצולים הבודדים להתנצר. ב-1397 הכריז המלך על ביטול החודריה. מאז הוחרפו רדיפות היהודים, עד שב-1492 כחלק מגירוש ספרד גורשו שארית היהודים מברצלונה.
בקירות ארמון המושל, מול מבנה האינקוויזיציה לשעבר, נמצאות עד היום מצבות כתובות בעברית, שכנראה נלקחו מבית הקברות היהודי מונז'ואיק. מצבות יהודיות נמצאות גם במוזיאון המבצר שם.
בית כנסת בקומת מסד המיוחס לרשב"א נמצא וחודש לאחרונה ברובע היהודי בברצלונה ולמולו בית מגורים המיוחס לרשב"א. כמו כן קיים מוזיאון עירוני של הרובע היהודי - 'the call'.
היישוב היהודי בברצלונה חודש רק בראשית המאה ה-20 לאחר שהתיישבו בה יהודים מטורקיה, יוון, ארצות הבלקן וצפון אפריקה, והאוכלוסייה גדלה כשקלטה פליטים ממזרח אירופה שהגיעו אליה במלחמת העולם הראשונה ולפני מלחמת העולם השנייה. מאז ועד היום חלו עליות וירידות באוכלוסייה היהודית, אולם נשמר רצף התיישבות. לאורך השנים נבנו מוסדות קהילתיים יהודים. בשנת 1965 הרב סלומון בן שבת התמנה לרב ראשי של העיר ושירת בתפקיד 29 שנה. לאחר פיגועי הדריסה בקטלוניה שאירעו באוגוסט 2017, קרא רב הקהילה הספרדית בברצלונה, הרב מאיר שמעון בר חן, ליהודי העיר לעזוב את ספרד ולעלות לישראל. כיום מתגוררים בברצלונה בין 3,500 ל-5,000 יהודים בשלוש קהילות עיקריות: חב"ד (הגדולה ביותר בברצלונה) -בניהולו של הרב דוד ליבערזאהן, ספרדים, רפורמית, וקהילות אלה הן מהגדולות בספרד.
בית הכנסת של ברצלונה נבנה בשנת 1954 כדי לשרת את הקהילה היהודית שהתגוררה בעיר. הבניין בן שלוש הקומות ממוקם ברחוב אבניר, ומספק שירותים לחברי הקהילה כמו גם למבקרים. במרכז שני בתי כנסת, אחד ספרדי והשני אשכנזי. בבניין יש גם ספרייה וחדר ישיבות.
בפברואר 2023 החליטה ראשת העיר אדה קולאו לנתק את הקשרים בין ברצלונה לתל אביב והאשימה את ישראל באפרטהייד וטבח אזרחים ברצועת עזה. בעקבות האשמותיה, בית הכנסת של ברצלונה הושחת בידי פעילים אנטישמיים פרו-פלסטיניים, וגברו תקיפות אנטישמיות נגד יהודים. ביוני 2023 הפסידה בבחירות והחליף אותה ז'אום קולבוני שחידש את הקשרים וברית ערים תאומות עם תל אביב.
אתרים בעלי חשיבות
בארי גותיק - הרובע הגותי
ממוזער|250px|הקתדרלה הגותית
ממוזער|250px|קטע משדרות לה רמבלה
מרכזה של העיר, הרובע הגותי (Barri Gòtic) נשמר במתכונתו מימי הביניים והתקופה הרומית. ברובע זה נמצאת הקתדרלה של העיר - קתדרלת אולליה הקדושה (הבנויה בסגנון גותי), וכן מספר מוזיאונים ובהם מוזיאון פיקאסו.
רמבלאס
ממוזער|250x250 פיקסלים|מראה ברצלונה והראמבלס ממרומי אנדרטת קולומבוס.
סדרה של רחובות השוכנים דרומית מערבית לרובע הגותי. מקור המילה הוא בשיבוש המילה הערבית רמל ("חול"), ובמקור היו הרחובות נתיבים של נחלים שיבשו. שדרות לה רמבלה (צורת היחיד של רמבלאס) יורדות ממרכז העיר ומכיכר קטלוניה אל הים. בין שאר הרחובות ניתן למצוא את פלאסה ריאל ושוק המזון לה בוקריה הסמוך המהווים אתר תיירות פופולרי. בקצה הדרומי של שדרות רמבלאס, סמוך לנמל, ניצבת אנדרטת קולון לזכרו של כריסטופר קולומבוס. מהאנדרטה ניתן להשקיף על ברצלונה כולה, ועל הראמבלס בפרט.
בנייני המודרניסטה
העיר ברצלונה ידועה בבניינים הייחודיים המצויים בה אשר נבנו בסגנון המכונה מודרניסטה. בניינים אלה נבנו בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 במסגרת פרויקט ה"הרחבה" - במסגרתו נבנה רובע בשם זה - "אישמפלה" (בקטלנית: ההרחבה). הידוע בארכיטקטים שבנה בסגנון זה היה אנטוני גאודי ובנייניו הידועים כוללים את פלאו גואל, פארק גואל, כנסיית סגרדה פמיליה אשר בנייתה החלה בשנת 1882 וטרם הסתיימה (הבנייה צפויה להסתיים בין 2020 ל-2060). כמו כן באזור ה"הרחבה" של העיר שנבנה בתחילת המאה ה-20 מצויים קאזה מילה (לה פדררה), בית באליו, קאזה אמטלר וקאזה לאו מוררה.
בניינים נוספים בסגנון המודרניסטה כוללים את פאלאו דה לה מוזיקה קטלניה שתוכנן על ידי ליואיס דומנק אי מונטנר בשנת 1908.
מונז'ואיק וטיבידאבו
העיר ברצלונה ממוקמת בין גבעת מונז'ואיק (הר היהודים) הנמצאת מערבית לנמל ברצלונה, לבין גבעת טיבידאבו הנמצאת במערב העיר.
על גבעת מונז'ואיק, שגובהה כ-200 מטרים, מצויים המוזיאון הלאומי לאמנות קטלנית, הממוקם בתוך הפלאו נסיונל, מוזיאון ז'ואן מירו לאמנות מודנית, מתקני האולימפיאדה ובהם האצטדיון האולימפי שאירח את המשחקים האולימפיים של 1992, ואולם פלאו סן ז'ורדי בתכנונו של האדריכל היפני אראטה איסוזאקי.
ממוזער|שער הניצחון בברצלונה
על גבעת טיבידאבו, שגובהה 512 מטרים, מצוי פארק שעשועים גדול ומספר כנסיות, הידועה בהן היא בזיליקת הלב הקדוש (El Sagrat Cor).
אתרי מורשת עולמית
אונסק"ו הכריז על מספר אתרי מורשת עולמית בברצלונה:
פלאו דה לה מוזיקה קטלניה והוספיטל דה סאנט פאו.
יצירותיו של אנטוני גאודי: קאזה ויסנס, פלאו גואל, בית באליו, קאזה מילה (לה פדררה), פארק גואל וסגרדה פמיליה
פארקים וגנים ציבוריים
שמאל|ממוזער|250px|פארק גואל
העיר ברצלונה ידועה בשטחים הירוקים הרבים שבה. בעיר פארקים רבים, כיכרות ושדרות רחבות ירוקות. בין הכיכרות והשדרות הידועות נמנות:
פלאסה דה קטלוניה, פלאסה ד'אספניה ושדרת לה רמבלה,
הידועה מבין שדרות העיר.
בין הפארקים הידועים מצויים:
פארק גואל בתכנונו של אנטוני גאודי משנת 1914. הפארק נפתח לציבור בשנת 1922.
פארק מונז'ואיק (הר היהודים) שימש אתר לתערוכה העולמית של ברצלונה (1929). הפארק תוכנן על ידי ז'אן פרסטייר (Jean C. N. Forestier) וניקולס רוביו טודורי (Nicolas M. Rubio Tuduri) ומצויים בו מוזיאונים רבים. בהם הביתן הגרמני, הידוע גם כביתן ברצלונה, שתוכנן על ידי האדריכל לודוויג מיס ואן-דר-רוהה ונבנה עבור התערוכה של 1929 ושוחזר בשנת 1986. במקום נמצא האצטדיון האולימפי שנבנה עבור משחקי הקיץ האולימפיים ותוכנן על ידי ויטוריו גרגוטי.
פארק המצודה - זהו הפארק המרכזי ביותר בעיר. בתוך פארק ישנם: מצודה שמשמשת כיום כבית הפרלמנט הקטלאני, מוזיאון זואולוגי ומוזיאון גאולוגי. כמו כן בפארק ישנו אגם ומזרקה גדולה שתוכננה על ידי אנטוני גאודי. גן החיות העירוני נמצא אף הוא בפארק. מקצה הפארק מתחילה טיילת רחבה המסתיימת בשער הניצחון.
בעיר מבוצעת תוכנית הרוכשת שטחים פרטיים ושטחים ריקים ובונה בהם פארקים ציבוריים. כמו כן, בכל שכונה חדשה הנבנית מוקצה שטח עבור פארק ציבורי.
ערים תאומות
הערים התאומות ושיתופי הפעולה של ברצלונה (מסודרות בסדר כרונולוגי) הן:
גלריית תמונות
ראו גם
אדריכלות בברצלונה
תכנון עירוני של ברצלונה
קטלוניה
הארצות הקטלאניות
קישורים חיצוניים
מדריך לעיר ברצלונה
אדריכלות בברצלונה באתר Archiseek.com
ההיסטוריה של ברצלונה, מתוך האתר של קטלוניה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרד: ערי נמל
קטגוריה:ספרד: ערי חוף
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:קטלוניה: ערים
קטגוריה:פיניקים: מושבות
ברצלונה
קטגוריה:ספרד הרומית
קטגוריה:קהילות אוטונומיות של ספרד: ערי בירה
קטגוריה:הים הבלארי: ערי נמל | 2024-10-14T13:47:58 |
חג הקורבן | 250px|ממוזער|תפילות חג הקורבן בבנגלדש, 2011
חג הקורבן (בערבית: عيد الأضحى; תעתיק חופשי: עיד אל-אד'חא; תעתיק מדויק: עִיד אלְאַצְ'חא; מכונה גם "החג הגדול"; בערבית: العيد الكبير; תעתיק: עיד אל-כביר) הוא חג מוסלמי ודרוזי המציין את המועד לקיום החג' - העלייה לרגל למכה, שמתקיימת באותו שבוע. חג הקורבן נחגג החל מהיום העשירי של חודש ד'ו אל-חיג'ה (החודש האחרון בלוח המוסלמי) ונמשך ארבעה ימים. הוא נחשב לחג הגדול והחשוב ביותר בשנה.
כל מוסלמי מחויב לקיים את החג' לפחות פעם אחת בחייו, בשבוע חג הקורבן. העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקורבן מציין את אחד השיאים בטקסים הנהוגים בה. אלו שמקיימים את החג בביתם מקיימים טקס דומה לזה הנהוג באותו יום בעיר מכה, שעיקרו הקרבת קורבנות של טלה והכנת בשרו למאכל בסעודת החג של המקריב ומשפחתו או כתרומה לעניים.
גם הדרוזים חוגגים את חג הקורבן בתאריך זהה לחג המקביל אצל המוסלמים, אם כי מנהגי החג אצל הדרוזים שונים. גם אצל הדרוזים חג הקורבן הוא החג החשוב ביותר.
מקור החג
סיפור העקדה
מקובל לקשר את החג לסיפור עקדת בנו של אברהם. שם החג, "חג הקורבן", נובע גם הוא מן הקשר לסיפור העקידה המתואר ב וכחלק מהאמונה המוסלמית והדרוזית.
סיפור העקדה המופיע ב דומה מאוד לסיפור עקדת יצחק המתואר בתורה, אך לא נאמר שם במפורש איזה מבניו של אברהם נעקד. כיום רוב המוסלמים מאמינים שמדובר בישמעאל.
בסורת א-צאפאת, פסוקים 101–107, מסופר כי הנביא אבראהים (אברהם), המאמין באללה, חלם כי הוא שוחט את בנו ומעלה אותו כקורבן לאלוהים. הוא סיפר לבנו את החלום, והבן השיב לאביו שעליו לראות בחלומו ציווי מהאל, ולהקריב אותו לעולה. אבראהים מיהר להגשים את החלום שחלם, הלך להר ערפאת וביקש לשחוט את בנו כדי להוכיח את חוזק אמונתו באלוהים. אלוהים ראה זאת ושלח לו כבש, אותו שחט אבראהים במקום את בנו.
מנהגי החג
עלייה לרגל למכה, בה התרחש סיפור העקידה לפי המתואר בקוראן.
צום ביום שלפני החג (שנקרא "יום ערפה" או "וקפת ערפה").
תפילת חג ביומו הראשון של החג.
קניית בגדים חדשים לכל המשפחה וחגיגות משפחתיות וקהילתיות (בחמולות).
קריאת פסוקים מהקוראן בבתי הקברות.
שחיטת כבש (או בהמה אחרת) והכנת בשרו למאכל בחג. לפי האמונה, יש לחלק את הקורבן לשלושה חלקים: חלק למקריב, חלק למשפחתו, וחלק לעניים.
רוב המוסלמים נוהגים לאכול בחג בשר, לזכר הקורבן, אולם יש משפחות שמכינות בו מאפים וממתקים, כמו עוגות עגולות ממולאות בתמרים, כעכים ממולאים בשקדים ובוטנים, עוגות שמנת, עוגיות וכו'.
חג הקורבן בישראל
220px|ממוזער|עוגיות, ממתקים ומאפים תוצרת-בית לרגל חג הקורבן בכפר מע'אר, 2012
חג הקורבן נחגג על-ידי מוסלמים (ערבים, צ'רקסים ואחרים) ודרוזים בישראל. על-פי חוקי העבודה בישראל, עובדים החוגגים את חג הקורבן זכאים להיעדר ממקום עבודתם בארבעת ימי חופשת החג - ומבלי שייפגע שכרם.
קישורים חיצוניים
באִסלאם - עיד אלאַדֿחַא, חג הקורבן, מתוך סדרה על החגים המרכזיים בדתות האברהמיות, באתר מט"ח
מידע על חג הקורבן באתר הספרייה הלאומית
עקידת יצחק וישמעאל במקורות האסלאמיים, באתר חיכמה - התוכנית ללימוד ערבית
הערות שוליים
קטגוריה:חגים ומועדים אסלאמיים | 2024-10-10T20:06:25 |
ספר שופטים | סֵפֶר שׁוֹפְטִים הוא הספר השני בקבוצת ספרי הנביאים שבתנ"ך, אחרי ספר יהושע ולפני ספר שמואל. הספר מתאר את קורותיה של תקופת השופטים בתולדות עם ישראל, היא התקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ועד ימיו של שמואל הנביא וראשית המלוכה.
שם הספר
שם הספר, שופטים, עתיק, ונמצא כבר בברייתא במסכת בבא בתרא, בה מנויים ומסודרים ספרי התנ"ך. השם נובע מהשופטים – מנהיגי העם בעת ההיא, עליהם נסב חלקו העיקרי של ספר שופטים. בשם זה נקרא הספר גם בתרגום השבעים ובשאר תרגומי המקרא.
השם שופט, במובנו הרחב, מבטא לא רק את הדנים בין אנשים בעסקי ממונות, אלא גם מושלים ומצביאים, ההולכים בראש צבא עמם כדי להושיעו ולשפוט בינו לבין אויבו. שימוש כזה נמצא במספר מקומות במקרא, למשל בספר שופטים, : . גם תרגום יונתן מתרגם את המילה "שופטים" כ"נגידין", כלומר מנהיגים. הפשיטתא מתרגם את שם הספר כ"ספר פרוקי" – ספר מושיעים. שימוש דומה בביטוי "שופט", אפשר לראות גם בשפה פונית, האחות לעברית, בה נקראו המושלים בקרתחדשת וצפון אפריקה "שפט" (ובלטינית: Suffet או Suffete).
תוכן
את ספר שופטים ניתן לחלק על פי תוכנו לשלושה חלקים עיקריים.
חלק ראשון, המסתיים בפרק ב' פסוק ה', עוסק בנושא התנחלות בני ישראל בארץ, כהמשך למסופר בספר יהושע. הכתוב מתאר את כיבוש נחלות יהודה ושמעון על ידי שני השבטים ואת חלוקת האדמות. בהנגדה לסיפור זה, מופיע פירוט של שבטים שלא סיימו ליישב את שטחי ארצם ולגרש מהם את השבטים הכנעניים, תושביה הקודמים של הארץ. בסופו של החלק, מופיע קטע תוכחה על ההזנחה של כיבוש הארץ, הנאמר על ידי מלאך ה', העולה אל העם מן הגלגל אל הבוכים.
בחלק השני, המסתיים בפרק ט"ז, מתוארת בצורה כרונולוגית ומסודרת תקופת השופטים. מובאים בה מעשיהם של השופטים – עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, גדעון, אבימלך, תולע בן פואה, יאיר הגלעדי, יפתח הגלעדי, אבצן מבית לחם, אילון הזבולוני, עבדון בן הלל הפרעתוני ושמשון. בראש חלק זה מופיעה סקירה קצרה על הדפוס ההיסטורי המרכזי של התקופה: עם ישראל עובד עבודה זרה, זעם ה' על עמו ושעבודם בידי עמים זרים, שוב העם אל ה', שליחת שופט ביד ה' שמושיע את העם, וחוזר חלילה.
החלק השלישי, הכולל את הפרקים י"ז–כ"א, כולל שני סיפורים מתחילת תקופת השופטים המשקפים את מצבו הרוחני של העם בתקופה זו, שבה "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (כ"א, כה). הסיפור הראשון, סיפור פסל מיכה, הוא מעשה של גזל ועבודה זרה, השם ללעג את עובדי העבודה הזרה, ההופכים כסף גנוב לאל, תוך כדי הונאה נוספת, ולבסוף האל עצמו נגנב מהם בכוח הזרוע. הסיפור השני, מעשה פילגש בגבעה, הוא תיאור של ירידה מוסרית, שראשיתה בגילוי עריות וברצח, וסיומה במלחמת אחים, ובהיכחדו כמעט של שבט מישראל. שני סיפורים אלו, מצורפים לספר כנספח, בהקשר לתקופה ולנסיבות.
רקע
עם תחילת תקופת השופטים, מעט לאחר תום תקופת הכיבוש וההתנחלות, החלו תהליכים שונים שגרמו לשינויים אזוריים. שארית הכנעני יושב הארץ החלה מתחזקת בעמקים ודוחקת את בני ישראל לכיוון הר אפרים – אזור שלא נתיישב בתקופה הקודמת. אף־על־פי שהיישוב בהר אפרים ובהרי הצפון התחזק, נותרו שבטים רבים כשהם יושבים בעמקים, לעיתים כמעט מעורבים עם תושבי הארץ הכנענים. הקשיים אותם עבר כל שבט לבדו – בין אם בבעיות של הקמת יישובים חדשים או בבעיות ביטחון – גרמו להפחתת הקשר בין השבטים, דבר שמנע התארגנות לפעולות מתואמות ואף הפחית את הסולידריות בין השבטים, כפי שהתגלה למשל במלחמת סיסרא. באזורים מסוימים נוצרה מתיחות בין ישראל לכנעני, ואילו באזורים אחרים נוצרה התקרבות מסוימת שכללה דו קיום ולימוד מערכיהם ותרבותם של העמים השכנים. חולשה זו של עם ישראל ככלל, הביאה את העמים שממזרח לישראל כעמון, עמלק ומדין לבוא לארץ ישראל לשם ביזה ומלחמה.
בשלב מאוחר יותר, נכנסו לארץ הפלשתים – לוחמים מאומנים בעלי צבאות סדירים שבאו מכיוון הים, לחצו את שבטי ישראל והדפום הרחק משפלת יהודה אל ההר. לעומת הכנעני שהובס פעם אחת ולא חזר יותר, ולעומת עמי המזרח שהיו באים רק לעיתים, היוו הפלשתים איום קבוע על העם, והם הפכו לגורם הצבאי המשמעותי ביותר במאות השנים הבאות. למעשה, עד ימי דוד לא ירד עולם של הפלשתים מצוואר בני ישראל. כנראה, היה האיום הפלישתי אחד הגורמים העיקריים לבקשת העם למנות להם מלך – ובכך גם לבוא תקופת השופטים אל קיצה.
ממוזער|שמאל|250px|יעל מראה לברק את גופתו של סיסרא
"שופטים מושיעים" ו"שופטים קטנים"
חוקרי המקרא נוהגים לסווג בין השופטים לפי היקף סיפורם:
"השופטים הגדולים" הם המושיעים, אנשי החיל שהצילו את עמם מהאויבים: עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, דבורה, גדעון, יפתח הגלעדי, שמשון, ועל פעולותיהם מסופר בהרחבה. תקופות השלום שבאו בעקבות מעשי ישועתם הן במספרים נוסחאיים של דור (40 שנה), חצי דור (20 שנה) או שני דורות (80 שנה).
"שופטים קטנים" (או שופטים רצופים). מכונים השופטים שיש לגביהם הערה ביוגרפית קצרה בלבד (משך כהונתם, משפחתם ומקום קבורתם), ללא סיפור מעשי הישועה שעשו: תולע בן פואה (שופטים י' 1–2), יאיר הגלעדי (י' 3–5), איבצן מבית לחם (י"ב 8–10), אילון הזבולוני (י"ב 11–12), עבדון בן הלל הפִּרְעתוני (י"ב 13–15).
לא ברור אם שמגר בן ענת, ברק בן אבינועם, ואבימלך בן גדעון נחשבו גם כן לשופטים.
חיבורו של הספר
חיבורו של הספר לפי המסורת
בספר שופטים נמצאים כמה מוטיבים עתיקים בתולדות עם ישראל. השאלה אותה שואל העם הוא , שייכת לתקופה בה עוד לא ידע העם סבל רב, והיא סמוכה ככל הנראה לתקופת ההתנחלות והניצחונות על עמי הארץ. גם השאלה המופיעה בספר מספר פעמים האם זקוק העם למלך או שלטון קבוע אחר, עדיין לא באה על פתרונה כמו בתחילת ספר שמואל. עם זאת, מהפסוק החוזר על עצמו בחלקו השלישי של הספר נראה כי המחבר היה כבר בתקופה בה היה מלך, ככל הנראה בתקופתם של שאול, דוד או שלמה – מלכים שסביר שכותב הספר יהיה מרוצה משלטונם.
לפי חז"ל, , נכתב ספר שופטים על ידי שמואל הנביא, חותמה של תקופה זו. לדעתם של פרשנים חדשים, כוונת חז"ל בעניין זה כי הספר נכתב על ידי שמואל ותלמידיו, ולאו דווקא על ידי איש אחד.
חיבורו של הספר לפי המחקר
ספר שופטים נחקר רבות בביקורת המקרא, בין הבולטים בחוקרי הספר ניתן למנות את הפרופסור יחזקאל קויפמן בספרו "ספר שופטים".רבים מהחוקרים ניסו להתחקות אחר מועד ונסיבות חיבורו של ספר שופטים כמקובל בענף של חקר המקרא המכונה הביקורת הגבוהה. בניגוד לספרים אחרים בתנ"ך, דווקא לגבי ספר שופטים קיימת הסכמה רחבה בקרב חוקרים רבים בדבר אופן חיבור הספר והתהוותו. ניתן להצביע על שלוש גישות עיקריות במחקר בדבר הנסיבות לחיבורו:
בעלי הגישה המקדימה את מועד החיבור מצביעים על ראשית תקופת המלוכה בישראל כזמן חיבור הספר. לדידם, בעת ראשית המלוכה בישראל נוצר שבר כתוצאה מהתפרקות החברה השבטית, נוצר על כן צורך להגיב (להצדיק או לשלול) את כינונו של מוסד המלוכה, ולכן, חובר הסבר היסטורי בדמות תיאור התקופה שלפני המלוכה.
הגישה המעט יותר מאחרת, מייחסת את הטריגר לחיבור הספר לחורבן שומרון. לשיטתם, חורבנה של הממלכה החזקה מבחינה צבאית גרר תדהמה בממלכת יהודה, ומשכיליה הגיבו לעניין בחיפוש אחר חטאים קדומים של תושבי ממלכת ישראל. כחלק מהפקת לקחים זו, בוצעה הרפורמה של חזקיהו מלך יהודה בפולחן.
הגישה המאחרת ביותר, מייחסת את חיבור עיקר הספר לרפורמה הדיאטרונומיסטית של יאשיהו. הללו מצביעים על הדמיון בין ספר שופטים לספר דברים, בעיקר במונחי שכר ועונש. את מיעוט הספר הללו מייחסים לתקופה מאוחרת יותר.
כבשאר המקרים, ישנם גם חוקרים אחרים בעלי תפישות אחרות, אך יחסית מדובר בהסכמה מחקרית יוצאת דופן בענף זה.
פערי תפישה בתוך ספר שופטים בראי המחקר
לדעת חלק מהחוקרים היחס למלוכה בספר הוא אמביוולנטי: מחד סירובו הנוקב של גדעון לשלטון בהורשה שושלתית וגינויו כחטא דתי () ומאידך הכותרת המסבירה כי: . היו שפירשו את שתי השקפות, נגד ובעד המלוכה, כמייצגות שתי אסכולות שונות של מחברים. יש המפרשים את האמביוולנטיות לכאורה בשאלת המנהיגות, כגישה אחת, המציגה מעבר הדרגתי ממנהיגות בידי שמים, למלכות בשר ודם, תוך הכרה הדרגתית בנחיצותו של משטר מלוכה רציף ויעיל, לעומת הדגם המאכזב של המנהיגות של תקופת השופטים.
באופן דומה מנתח המחקר את היחס לשבט יהודה: מחד בפרקים הראשונים בני שבט יהודה הם החלוצים ההולכים לפני המחנה בכיבוש הארץ, מאידך במחזור סיפורי שמשון הם מהווים גורם שלילי המסגיר את שמשון לפלשתים ובשאר הספר אינם מופיעים כלל. גם כאן מסביר המחקר את נושא על ידי ייחוס קטעים שונים למחברים שונים.
יחס שנוי זה מקבל גם שבט בנימין, בשירת דבורה מוצגים כראשוני המתנדבים למלחמה, ואילו בסיפור כיבוש ירושלים נכשלים בהורשתה. גם בסיפור פילגש בגבעה הם נתפשים כגורם שלילי, אם כי כלוחמים מעולים. המחקר מספק לכך הסבר בדמות מועדים שונים לחיבור הסיפורים ומציאות פוליטית שונה שהרתה אותם.
ההסברים לאי הורשת כל העמים הזרים מהארץ מגוונים, בין כעונש לבני ישראל על חטאיהם, בין כמוקש לנסות בו את בני ישראל (האם ילכו אחרי אלוהי העמים או יישארו נאמנים לאמונה באלוהי אבותיהם?), ומסיבות פרקטיות כגון רכבי ברזל של העמים. ההסבר שמספק לכך המחקר דומה לאלו המפורטים מעלה.
כתובים בספר שופטים המעידים על איחור בראי המחקר
פרשת פסל מיכה מכילה את הסיומת: . הכתוב נראה לחוקרים כמכיר את חורבן שומרון שמתוארך לשנת 722 לפני הספירה. יתרה מזו, השימוש בלשון עבר מראה כי לא מדובר על נבואה (אז סביר היה למצוא למשל את ו' ההיפוך בטקסט). הפרשנות המסורתית, לפיה ה"גלות" מתייחסת לנפילה בשבי של ארון הברית נראית לחוקרים כדחוקה.
הכותרת הן של סיפור פילגש בגבעה והן של סיפור פסל מיכה היא: "בַּיָּמִים הָהֵם" המעידה על רטרוספקטיבה. המשכה של הכותרת מעיד כי בזמן כתיבת הסיפורים כבר נוסדה המלוכה, וסופה מעיד כי מלכים באותה תקופה זוהו עם עשיית הישר בעיני אלוהים ולא בעיני עצמם.
עם זאת גם "איחורים" אלו אינם חורגים מימי הבית הראשון, ואינם מעידים על כתיבה בימי בית שני. יתרה מזה, הם חלים על חלק קטן יחסית של הספר, בעיקר הפרקים המצויים בסופו.
הכרונולוגיה של הספר
בספר שופטים מתוארים שופטי ישראל בסדר עוקב, כשמפורטות שנות שפיטתם ושנות השעבוד שביניהן. מחיבור זה, אפשר לקבוע את מספר השנים המדויק של התקופה. להלן יפורט החישוב:
השופט\השעבודהזמן בשניםשעבוד לכושן רשעתיים 8שפיטת עתניאל בן קנז 40שעבוד לעמון ועמלק (עגלון מלך מואב) 18השקט שלאחר מעשה אהוד בן גרא 80השופט שמגר בן ענת 1שעבוד לכנענים (יבין מלך חצור) 20דבורה הנביאה וברק בן אבינעם 40שעבוד למדין 7שפיטת גדעון 40אבימלך 3תולע בן פואה 23יאיר הגלעדי 22שעבוד לפלשתים ועמון 18שפיטת יפתח 6אבצן 7אילון הזבולוני 10עבדון בן הלל הפרעתוני 8שעבוד לפלשתים ושפיטת שמשון 40
לפי חישוב זה, אורכה הכולל של תקופת השופטים הוא כ-390 שנה, בתוספת זמן לא ידוע של השופט שמגר בן ענת.
ישנם חוקרים המצביעים על המספרים העגולים 20, 40 ו-80 הנמצאים בשנותיהם של עתניאל, אהוד, דבורה גדעון ושמשון, וטוענים כי אלו מספרים טיפולוגיים. כנגד דעה זו, יש המזכירים כי הכתוב מציין גם מספרים לא עגולים, הנותנים רושם כי מדובר במספרים מדויקים.
בנאומו של יפתח למלך בני עמון, מציין יפתח כי ארץ בני עמון כבר אינה בידיהם שלוש מאות שנה. לפי החשבון לעיל, יוצא שמראשית תקופת השופטים עד לאותו מעמד עברו כ-319 שנה, ואם להוסיף זאת לכ-28 שנה של תקופת יהושע, עולה החשבון ל-347 שנה, ולא לשלוש מאות. לשאלה זו ניתנים מספר תירוצים. יש המסבירים זאת בכך שדברי יפתח משוערים בלבד ולא מדויקים – תירוץ שקשה להלום בהתאם לדיוק שבמקרא. ספר סדר עולם וכן מספר חוקרי מקרא טוענים כי שנות השעבוד לארם נהריים, לעמון ולכנענים, מובלעות בתוך שנות השפיטה של השופטים הקודמים להן וכי תולע בן פואה ויאיר שפטו יחד רק 44 שנה, ושנותיהם – 22 ו-23 מעוגלות כלפי מעלה. הסבר אחר גורס כי הסיכום של שלוש מאות השנה, שנכתב בידי מחבר החלק המרכזי של הספר, לא לוקח בחשבון את שנות שפיטתם של חלק מהשופטים שנוספו בידי העורך השני. בטקס הקדשת בית המקדש הראשון נאמר כי עברו 480 שנה מיציאת מצרים ועד הקמת הבית (מלכים א ו, א). הנתון הזה כולל את תקופת הנדודים במדבר (40 שנה), תקופת השופטים, תקופה לא ידועה של שפיטת שמגר, חלק ממלכות שאול, מלכות דוד (40 שנה) ועוד 4 שנות מלכות שלמה (עד התחלת בניית הבית).
צורתו הספרותית של הספר
רובו של ספר שופטים כתוב בצורת פרוזה, אך יש בו גם מעט קטעי שירה.
לדעתם של חוקרי סגנון המקרא סגנונה של הפרוזה בספר שופטים נאה מאוד, והוא בולט בייחודו גם מבין ספרי המקרא האחרים. התיאור חי ומפורט, עשיר בפרטים ריאליסטיים וקריא ביותר. בין השיטין ניתן להבחין גם ברוח וברגש הקשורים למעמד – סגנון ציני ומבודח בתיאור מעשי שמשון וסיפור מלכותו של אבימלך, וצער כבוש עם נפילתו של שמשון במות הגיבורים שלו ובהקרבת בת יפתח לעולה על מזבח שגיונותיו של אביה. לעיתים, באירועים דרמטיים, הופכת הפרוזה לפרוזה שקולה.
הנאומים בספר כתובים רובם בסגנון של תוכחה דתית, דומה לסגנון של ספר דברים. נאומו של יותם בן גדעון, ובו המשל המפורסם הלועג לאנשים הרודפים אחר השלטון בעוד הם ריקים מתוכן, חסרי יכולת להגן על עמם ואינם מסוגלים לשום מלאכה מועילה יותר הוא המפורסם שבהם.
בספר מספר פסוקי שירה קצרים, למשל חידת שמשון ופתרונה ושיר ההלל הפלישתי:
.
חשובה במיוחד השירה הגדולה – שירת דבורה. רובה של השירה הוא הלל לה', ויש בו גם ביקורת על השבטים שלא סייעו בקרב, שבחים ליעל וברק, תיאור ציפייתה הנכזבת של אם סיסרא לשוב בנה מהקרב וסיומת של קללה לאויבי ה' וברכה לאוהביו.
מעגל ספר שופטים
מעגל ספר שופטים הוא סדר קבוע של חטא, עונש, זעקה וישועה. מעגל ספר שופטים מתרחש כך: ראשית, בני ישראל מבצעים חטא (בדרך כלל כאשר בני ישראל חטאו הם עבדו אלוהים אחרים). שנית, לאחר שבני ישראל ביצעו את החטא, אלוהים מענישם (כאשר בני ישראל חוטאים, העונש שלרב אלוהים נותן הוא "מכירת בני ישראל"). שלישית, זעקה: לאחר שבני ישראל נענשו הם זועקים (מבקשים עזרה) אל אלוהים ומבקשים ישועה (כלומר, אדם שיושיעם). לבסוף, לאחר שבני ישראל זועקים אל אלוהים, אלוהים שולח לבני ישראל ישועה, כלומר אדם שיושיעם.
מעגלים בולטים בספר שופטים
פרק ד'
חטא: "ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת". בני ישראל עשו מעשה רע בעיני אלוהים, ככל הנראה בני ישראל עבדו אלוהים אחרים.
עונש: "וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו – סיסרא והוא יושב בחרושת הגויים". אלוהים "מוכר" את בני ישראל לכנענים.
זעקה: "ויצעקו בני-ישראל אל ה' כי תשע מאות רכב ברזל לו והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה". בני ישראל זועקים ומבקשים עזרה מאלוהים.
ישועה: "ודברה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא". אלוהים שולח ישועה (במקרה זה מושיעה) לבני ישראל כדי שתושיעם.
פרק ו'
חטא + עונש: "ויעשו בני-ישראל הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד – מדין שבע שנים". בפסוק זה, ניתן לראות שבני ישראל מבצעים חטא ואלוהים מענישם. בני ישראל עשו מעשה רע בעיני אלוהים, ככל הנראה בני ישראל עבדו אלוהים אחרים. בשל המעשה הרע של בני ישראל אלוהים הענישם בכך ש"מכרם" למדין במשך שבע שנים.
זעקה: " וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני-ישראל אל – ה' ". בני ישראל מבקשים עזרה מאלוהים ושישלח להם ישועה.
ישועה: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה', וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה, אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ, אֲבִי הָעֶזְרִי; וְגִדְעוֹן בְּנוֹ, חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת, לְהָנִיס, מִפְּנֵי מִדְיָן. יב וַיֵּרָא אֵלָיו, מַלְאַךְ ה'; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל... יד וַיִּפֶן אֵלָיו, ה', וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן: הֲלֹא, שְׁלַחְתִּיךָ.
מגמות הספר
מגמותיו העיקריות של ספר שופטים, הנובעות מהמבט ההיסטוריוסופי שלו, ברורות מהכתוב עצמו. החלק הראשון מסתיים בפסוקי תוכחה על הזנחת כיבוש הארץ. פסוקים אלו מפרשים את עובדת הישארותם של שבטי כנען בארץ ישראל ואולי גם את היאחזותם של הפלשתים בארץ – עובדות שגרמו לחלק ניכר מהמלחמות בארץ בתקופת השופטים ובתקופות מאוחרות יותר – כעונש על זלזולם של בני ישראל בציווי ליישב את הארץ ולגרש את יושביה הקודמים. החלק השני פותח גם הוא בהסבר היסטוריוסופי, הרואה את חטאי העם, בעיקר עבודה זרה, כסיבה לשעבוד תחת עמים אחרים ואילו את חזרתם בתשובה כגורם שמביא לישועתם. בחלק השלישי, חוזר על עצמו הפסוק האומר כי ההפקרות והירידה המוסרית נבעו בעיקר מהעדרו של שלטון מסודר.
מחיבורו הכולל של ספר שופטים, נראה כי המחבר תולה את כל בעיות הדור המוסריות והדתיות בהשארת עמי הארץ ובהתבוללות עמם. הסדר מדורג – בתחילה עצם הזלזול במצוות ההורשה, לאחר מכן עבודה זרה, ולבסוף מעשה פילגש בגבעה. יש גם הרואים בשני הסיפורים האחרונים בספר מגמה של תמיכה במלכות יהודה, על ידי הנגדה בין מקרים אלו בהם מעורבים לוויים ואישים מהר אפרים ומבית לחם יהודה, ובין דוד המלך שהיה גם הוא מבית לחם ונמשח על ידי שמואל הנביא – לוי מהר אפרים.
ראו גם
מלחמת סיסרא – סקירה על פרק ד' בספר שופטים.
שירת דבורה – סקירה על פרק ה' בספר שופטים.
מלחמת מדין (ספר שופטים)
משפחת אביעזר
פילגש בגבעה
פסל מיכה
ספר המושיעים
לקריאה נוספת
פרשנות רצופה על הספר
יהודה אליצור, ספר שופטים, סדרת "דעת מקרא"
יאירה אמית, שופטים, סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, 1999.
גרשון גליל (עורך), ספר שופטים, סדרת "עולם התנ"ך".
יחזקאל קויפמן, ספר שופטים מבואר בידי פרופ' יחזקאל קויפמן, ירושלים: קריית ספר והחברה לחקר המקרא בישראל, 1968.
מבואות ומחקרים על סוגיות בספר
משה צבי סגל, מבוא למקרא, כרך ראשון
יאירה אמית, ספר שופטים – אמנות העריכה. ירושלים: מוסד ביאליק, 1999
יאירה אמית, היסטוריה ואידאולוגיה במקרא. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997. עמ' 29–36.
אברהם רמר, איש לשבטו, תשנ"ח.
אלחנן בן נון, הררי עז, שיעורים בספר שופטים.
יגאל אריאל, עוז וענווה, עיונים ביהושע ושופטים
יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974
מרטין בובר, מלכות שמיים: עיונים בספרים שופטים ושמואל, מוסד ביאליק, ירושלים, 1965
נח חיות, בין התנחלות לגלות, לחקר העריכה של נביאים ראשונים, ירושלים 2016.
קישורים חיצוניים
ספר שופטים באתר בני ציון – בונים קומה בתנ"ך
ספר שופטים באתר 929 - תנ"ך ביחד
– פרופ' אליהו עסיס
פרופ' יאירה אמית, שופטים: מי עצב את הספר?, הספרייה הווירטואלית של מטח
פרופ' יאירה אמית, שופטים: העיצוב המיוחד של ספר שופטים, הספרייה הווירטואלית של מטח
עוזי ביננפלד, לומדים לקרוא תנ"ך – ספר שופטים, אתר "ערוץ מאיר"
מיקומים גאוגרפיים של ספר שופטים באתר עלמפה
הערות שוליים
ציוני המקורות בפרק ופסוק ללא שם הספר מתייחסים לספר שופטים.
שופטים
שופטים
* | 2024-07-08T09:50:15 |
עורק | ממוזער|250px|המערכת העורקית בגוף האדם
עוֹרֵק הוא כלי דם המוביל דם מכיוון הלב אל איברי הגוף. במחזור הדם הגדול, מחזור הדם הסיסטמי, נושאים העורקים דם עשיר בחמצן אל הרקמות, ואילו במחזור הדם הקטן, מחזור הדם הריאתי, נושאים עורק הריאה וענפיו דם עני בחמצן לצורך שחלוף הגזים בריאות.
מבנה
ראשיתו של העץ העורקי במחזור הדם הסיסטמי היא באבי העורקים, העורק הגדול ביותר שיוצא מהחדר השמאלי וממנו מתפצלים יתר העורקים במחזור דם זה. במחזור הדם הריאתי זהו עורק הריאה, היוצא מן החדר הימני. ככל שהעורקים הולכים ומתפצלים כך הם קטנים בקוטרם, עד אשר הם מתפצלים לעורקיקים ולאחר מכן לנימים. קוטר הנהור של עורק ממוצע הוא סביב 4 מ"מ ועובי דופנו 1 מ"מ. לשם השוואה, קוטר נהור אבי העורקים הוא 25 מ"מ ועובי דופנו 2 מ"מ.
שמאל|ממוזער|250px|מבנה דופן העורק
דופן העורק עשויה שלוש שכבות המכונות גלימות: הגלימה הפנימית, הגלימה האמצעית והגלימה החיצונית. הגלימה הפנימית מכילה שכבת תאי אנדותל המצפה את נהור העורק ומתחתיה רקמת חיבור רפה עדינה. הגלימה האמצעית כוללת שריר חלק ורקמה אלסטית, העשויה בין היתר מסיבי אלסטין ומשתנה בהתאם לגודל העורק. ככל שהעורק גדול יותר כך הגלימה האמצעית עבה יותר והרכיב האלסטי בה גדל. הגלימה החיצונית מורכבת מרקמת חיבור הכוללת בעיקר סיבי קולגן ואלסטין. הגלימה החיצונית המשכית ומחוברת אל רקמת המשתית של האיבר הסמוך.
ניתן לסווג את העורקים לשלושה סוגים לפי גודלם ואופי הדופן שלהם. העורקים הגדולים הם עורקים אלסטיים, המכונים גם עורקים מובילים, שלהם שכבות רבות של סיבים אלסטיים בדופן. האלסטיות של עורקים אלה מאפשרת להם להתרחב עם הסיסטולה, התכווצות חדרי הלב, ולקלוט את כמות הדם הגדולה עם כל פעימה, תוך שינוי מזערי בלחץ הדם המופעל על הדפנות, ולאחר מכן לחזור לגודלם עם הדיאסטולה, הרפיית חדרי הלב, תוך דחיפת הדם לפנים. זרימה זו מאפשרת לשמור על לחץ הדם בין כל פעימה של הלב, והיא נמצאה כזרימה המיטבית לאספקת דם לרקמות.
העורקים הבינוניים הם עורקים שריריים, המכונים גם עורקים מפזרים, ולהם דופן העשויה בעיקר מרקמת שריר חלק מעגלי. יכולתם של העורקים להתכווץ מווסתת את זרימת הדם לאיברים השונים כתלות בצורך של רקמות הגוף, למשל בעת פעילות גופנית או לצורך ויסות חום. התכווצות השרירים בדופן העורקים הללו דוחפת את הדם לפנים.
העורקים הקטנים והעורקיקים הם כלי דם צרים יחסית עם דופן שרירית עבה. טונוס השרירים בדופן העורקיקים קובע את דרגת המילוי בנימים ואת לחץ הדם הכללי בגוף. על פי רוב, העורקים הקטנים הם חסרי שם, ולא תמיד ניתן להפריד אותם בנתיחה.
בעורקים הגדולים אספקת הדם אל דופן העורק עצמה מתבצעת דרך צינורי צינורות הנמשכים אל תוך הגלימה החיצונית וחלקה החיצוני של הגלימה האמצעית. הגלימה הפנימית ודופנם של עורקים קטנים מקבלים את החמצן וחומרי הבניין הדרושים להם מהדם שבנהור העורק.
התפתחות עוברית
כלי הדם בעובר מתפתחים מתאי אב מזודרמליים, אשר מתמיינים למקלעת כלי דם ראשונית, לאבי העורקים ולווריד העיקרי (הקרדינלי). מכלי דם ראשוניים אלה מתפתחים לאחר מכן כלי הדם בגוף בתהליך נרחב של בנייה והרס (עיצוב מחדש).
תפקוד
מחזור הדם
העורקים נושאים דם עשיר בחמצן מהלב לאיברי הגוף. יוצאים מכלל זה הם העורקים במחזור הדם הריאתי, שנושאים דם עני בחמצן לריאות לצורך שחלוף גזים והעשרת הדם בחמצן, ועורקי הטבור בעובר הנושאים דם עני בחמצן מהעובר אל האם. צבעו של הדם העשיר בחמצן סמוק יותר מאשר הדם העני בחמצן. עובדה זו תרמה לייצוג הגרפי של העורקים במחזור הדם הסיסטמי כצינורות אדומים.
לחץ דם
זרימת הדם בעורקים היא זרימה שכבתית, והיא מפעילה על דופנות העורק לחץ דם, המורכב מלחץ צדי הפועל כלפי דופנות העורק ולחץ דינמי, זניח בדרך כלל, עם כיוון הזרימה. לאורך פעימת לב אחת לחץ הדם בעורקים משתנה. כאשר חדרי הלב מתכווצים, בסיסטולה, לחץ הדם עולה לערך המרבי שלו והעורקים האלסטיים נמתחים וקולטים לתוכם את כמות הדם המוזרקת מן הלב. זהו ערך לחץ הדם הסיסטולי. בעת הרפיית חדרי הלב, בדיאסטולה, חוזרים העורקים האלסטיים למצבם הרפוי ומזרימים את הדם לפנים. בשל תנועה זו של דופן העורקים האלסטיים, לחץ הדם בעורקים יורד לערכו התחתון, אולם בצורה מתונה יותר לעומת חדרי הלב. זהו לחץ הדם הדיאסטולי.
עם הסתעפות העורקים והירידה בגודלם יורד לחץ הדם בעורקים, כאשר ההפרש הגדול יותר הוא במעבר בין העורקים הבינוניים לעורקים הקטנים ולעורקיקים. גם מהירות הזרימה הולכת ויורדת, למרות הירידה בקוטר העורקים וזאת משום שכאשר בוחנים את שטח החתך של כלל העורקים מאותו הקוטר, אשר למעשה מחוברים במקביל, מוצאים כי שטח החתך הכולל עולה עם ההסתעפות מאבי העורקים.
הזרימה הפועמת בעורקים מאפשרת את מישוש הדופק בעורקים שונים כאשר מוצמדים כנגד רקמה אחרת, כמו עצם. בעורקים מרוחקים עוצמת הדופק נחלשת עד כדי שאינה נמושה כאשר ערך לחץ הדם הסיסטולי נמוך מאוד.
ראו גם
טרשת עורקים
צנתור לב
קישורים חיצוניים
רפואת כלי דם וטרשת עורקים - אתר האנגיולוג והחברה הישראלית לחקר וטיפול טרשת עורקים. מכיל מידע לגבי כל הקשור בכלי דם, מחלות כלי דם ומחזור הדם.
* | 2024-02-21T08:57:19 |
מפרט | שמאל|ממוזער|250px|מפרטים
מַפרט (באנגלית: Guitar pick, Plectrum ובקיצור Pick) הוא משטח קטן של חומר נוקשה (לרוב פלסטיק) המשמש לפריטה על מיתרים. המפרט הפשוט בדרך כלל מעוצב בצורה של טיפה.
מבין כלי הנגינה העושים שימוש במפרט ניתן לציין את הבנג'ו, המנדולינה הקאנון והעוד. בימינו נפוץ השימוש במפרטים בעיקר בגיטרות אקוסטיות וחשמליות.
סוגי מפרטים
קיימים מפרטים שונים לפי גדלים וחומרים: עוביים של מפרטים נע לרוב בין 0.5 מ"מ ל-2 מ"מ. הם יכולים להיות עשויים ממגוון חומרים, ביניהם פלסטיק, סיבי פחמן, טרטקס, קרן, שנהב, שריון צב, עץ או מתכת. סוג המפרט תלוי בכלי שבו מנגנים: מפרטי גיטרות אקוסטיות יהיו לרוב דקים וגמישים. בגיטרות חשמליות נעשה שימוש נרחב יותר במפרטים עבים יותר שיהיו עשויים מפלסטיק, טרטקס או סיבי פחם. מפרטי גיטרה בס הם לרוב עבים יותר, בהתאם למיתריה של גיטרת הבס, שהם העבים ביותר.
שיטת הנגינה
את המפרט נהוג להחזיק בין שתי אצבעות בלבד: האגודל והאצבע המורה. את היד המנגנת מניחים על המיתרים (או מעליהם, תלוי מה מנגנים) מעל תיבת התהודה או מעל הפיקאפים בגיטרה החשמלית או גיטרת הבאס. על המיתר פורטים עם קצהו של המפרט. המפרט עצמו, מונח במקביל למיתר, או מוטה מעט באלכסון (אך עדיין יושב ליד המיתר).
השיטה המקובלת לשימוש במפרט היא פריטה לסירוגין (Alternate picking) - פריטה למטה ולמעלה לסירוגין על פי הפעמות בתיבה- שיטה המאפשרת להגיע למהירויות נגינה גבוהות. השיטה נמצאת בשימוש נגני העוד והמנדולינה כבר מעל לאלף שנה. עם התפתחות טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית, גם נגני כלי זה אימצו את השיטה.
מפרטים וגיטרה
ממוזער|250px|שימוש במפרט לנגינה על בנג'ו.
הצורך בשימוש במפרט תלוי בסוג הגיטרה ובסגנון הנגינה. כך, למשל, נהוג לעשות שימוש במפרט בעת הנגינה בגיטרה חשמלית, במטרה לתת לנגינה גוון "מחוספס" (או "מלוכלך") יותר, או כדי לאפשר נגינה מהירה במיוחד (כגון נגינה מהירה על סולמות ותבניות תווים, או "סוויפים" - נגינה מהירה במיוחד של תבניות תווים על ידי החלקת המפרט על גבי מספר מיתרים ברצף). במהלך שנות השבעים והשמונים, שיא ימי פריחתה של הגיטרה החשמלית ברוק ובפיוז'ן, פיתחו וירטואוזים רבים טכניקות מורכבות לייעול השימוש במפרט.
בנגינה בגיטרה הקלאסית, לעומת זאת, נהוג בדרך כלל לפרוט באמצעות האצבעות והציפורניים, מאחר שהשימוש במפרט אינו מאפשר פוליפוניה, הנדרשת עבור מרבית היצירות לגיטרה קלאסית.
במוזיקת הפלמנקו לדוגמה, נחשבת הנגינה במפרט לנחותה והנגן נדרש לגדל את ציפורניו.
על אף כי נהוג לנגן בגיטרת בס עם האצבעות, ישנם גם בסיסטים אשר משתמשים במפרט (לרוב השימוש באצבעות/מפרט תלוי בסגנון המוזיקה).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כלי פריטה
קטגוריה:כלי מיתר
קטגוריה:גיטרה | 2024-06-03T05:22:37 |
מבצע עובדה | שמאל|ממוזער|250px|שלט דרכים בכניסה לאום רשרש, מרץ 1949
שמאל|ממוזער|250px|מטוסי פייפר בשדה אברהם, במהלך המבצע
שמאל|ממוזער|250px|קבוצת חיילים מגדוד 19 של גולני במהלך מבצע עובדה
שמאל|ממוזער|250px|כוח מגדוד 19 (הממוכן), של חטיבת גולני, בעת מבצע עובדה, 9 במרץ 1949.
שמאל|ממוזער|250px|נחום שריג (יושב על הכיסא מימין) ונחום גולן (על הכיסא השמאלי), בתחנת המשטרה בטאבה בתום מבצע עובדה, מרץ 1949
שמאל|ממוזער|250px|הנפת דגל הלאום בידי חטיבת גולני
250px|ממוזער|דוד בן-גוריון, יגאל אלון, יצחק בן-צבי ויצחק רבין עם חיילים, מספר חודשים לאחר כיבוש אום רשרש, יוני 1949
250px|ממוזער|מברק ההודעה של נחום שריג ונחום גולן על שחרור אילת
מבצע עוּבדה (נערך מ-6 עד 10 במרץ 1949) היה אחרון מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות, אשר נערכו כנגד אויב, ובו נכבשו הנגב הדרומי ודרום עמק הערבה, לרבות אילת. בנוסף, נערך במסגרתו מבצע ייצוב, אשר שלביו הראשונים נערכו מספר ימים קודם ל'עובדה', ובו נתפסו אזורי עין גדי ומצדה. המבצע היה בעיקרו מבצע לוגיסטי כמעט ללא לחימה, וללא אבדות לכוחות צה"ל.
הרקע למבצע
במבצע חורב, אשר היה המקיף ביותר בצה"ל עד אותו זמן, טוהר כביש באר שבע–עסלוג'–ניצנה, וכוחות צה"ל אף חדרו לחצי האי סיני. כתוצאה מן ההשגים הגדולים של צה"ל בחזית הדרום, מצרים נאותה לבקש הפסקת אש, וזו החלה ב-7 בינואר 1949. ב-12 בינואר החלו שיחות על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למצרים. ב-24 בפברואר נחתם הסכם שביתת נשק בין הצדדים. על פי אותו הסכם, נקבע הגבול המנדטורי, פרט לרצועה מרפיח ועד בית חאנון (רצועת עזה), כגבול בין ישראל למצרים.
לאחר שסוכמה שביתת הנשק עם מצרים, הצטרפה גם עבר הירדן לשולחן המשא ומתן על קווי שביתת הנשק, ובניגוד להחלטת האו"ם בתוכנית החלוקה, טענה שם לשליטה על אזור הנגב. נראה כי ממלכת עבר הירדן קיבלה עידוד לטענה זו מן הבריטים, אשר היו מעוניינים בשטח רצוף, הנתון להשפעתם, בין עבר הירדן לתעלת סואץ.
כיוון שכך, וכיוון שהן מבחינה מדינית, הן מבחינה צבאית, היה בסיס מוצק לטענה הישראלית על מרחבי הנגב, נחפזה ישראל לקבוע עובדות בשטח לפני תום השיחות על שביתת הנשק.
הכוחות המשתתפים
מפקד המבצע היה יגאל אלון, מפקד חזית הדרום (פיקוד דרום במונחי ימינו). למבצע הוקצו:
חטיבת גולני, בפיקודו של נחום גולן, החטיבה הקצתה למבצע שניים מגדודיה: גדוד 19 הממוכן וגדוד חיל רגלים 13. כן צורפו לחטיבה שתי סוללות תותחי שדה, סוללת תותחי נ"ט ומחלקת הנדסת שדה.
חטיבת אלכסנדרוני, בפיקודו של בן ציון פרידן.
חטיבת הנגב, בפיקודו של נחום שריג. החטיבה הקצתה למבצע את הגדוד השביעי, בתוספת כוחות משנה קטנים מן הגדודים השמינים והתשיעי.
כן הוקצו למבצע מטוסי תובלה של חיל האוויר, אשר יועדו להנחית כוחות ואספקה. עבור ליווי אותם מטוסי תובלה, הוקצו מטוסי קרב מטייסת 101 של חיל האוויר. מטוסי סיור וקישור של חיל האוויר סייעו אף הם לכוחות המתקדמים.
מן הצד העבר ירדני לא היה ידוע על כוחות קבועים משמעותיים בזירת הפעולה המיועדת.
בריטניה הייתה גורם שהובא בחשבון בעת תכנון המבצע, בשל הגיבוי המדיני והאפשרות הפוטנציאלית לסיוע צבאי שיכולה הייתה לתת לממלכת עבר הירדן. לבריטניה היה אינטרס לשמור על רצף בין עבר הירדן (שתחת חסותה) לבסיסיה בתעלת סואץ. לכן, זמן קצר קודם לכן שלחה לעקבה כוחות יבשתיים וימיים.
התוכנית
מטרתו העיקרית של המבצע הייתה להגיע עד אום רשרש שלחוף מפרץ אילת, תוך השתלטות על כל שטח הנגב והערבה שבתחומי ארץ ישראל מצפון למפרץ.
חטיבת 'גולני' תוכננה להגיע למפרץ אילת דרך מעלה עקרבים ומשם, דרך עמק הערבה (נתיבו של כביש הערבה בימינו, בקירוב). מטרה נוספת של תנועת 'גולני' בנתיב זה, הייתה משיכת תשומת לבו של הלגיון, ובכך להבטיח תנועה בלתי מופרעת של חטיבת 'הנגב', אל אותו יעד. חטיבת 'הנגב' תוכננה להגיע לאותו יעד בנתיב מערבי יותר, דרך הר הנגב. בשל קשיי המעבר בנתיב זה, תוכנן כי מטוסי תובלה של חיל האוויר יסייעו לחטיבה ככל האפשר. לשם כך אותר מנחת כמה עשרות ק"מ מצפון לאום רשרש ('שדה אברהם'). על פי התוכנית, אמור היה חיל האוויר להעביר חיילים וציוד למנחת זה, על מנת להקל על מסעה של חטיבת 'הנגב'. חטיבת 'הנגב' יועדה להתבסס בהרים החולשים על קצהו הצפוני של המפרץ, בעוד 'גולני' יועדה לתפוס, בסופו של מסעה, את אום רשרש.
המטכ"ל קבע ארבע מגבלות למבצע:
לא תהיה הפעלת כוחות צבאיים בסמוך לגבול עם מצרים (כדי שלא לגרור את המצרים להפרה של הסכמי שביתת הנשק).
אין להיכנס לקרבות עם הלגיון הערבי מדרום לקו נחל פארן (מפקדי חטיבות 'גולני' ו'הנגב' הוחתמו באופן אישי על כך שיקיימו תנאי זה. רק לאחר פגישה של יגאל אלון עם הרמטכ"ל, הותר לכוחות להתגונן אם יותקפו).
חל איסור מוחלט לתפוס את מתחם ראס אל נקב, אם כוחות הלגיון הערבי ישהו בו בזמן שכוחות צה"ל יגיעו אליו.
על כוחות צה"ל לנתק מגע במקרה של התקרבות כוחות בריטיים.
חטיבת 'אלכסנדרוני' יועדה לפעול בצפון מזרח הנגב, על גבול הר חברון ובבקעת ים המלח. חלק זה של המבצע נקרא מבצע ייצוב.
ההכנות למבצע
ממצאי מסע ה-14 לאום רשרש, שהיה המסע הראשון שחצה את הנגב ברגל מרביבים לאום רשרש (אילת) ונערך בינואר 1945, סייעו להכנת חטיבת הנגב במבצע עובדה. טרם המבצע נשלח סיור, בפיקודו של קצין המודיעין של החזית הדרומית, זרובבל ארבל, שמטרתו הייתה לתכנן מסלול התקדמות שיאפשר להגיע לאום-רשרש במפתיע. על הסיור היה להימנע בכל מחיר ממגע עם כוחות האויב. מלבד איתורו של מסלול כזה, גילה הסיור, מדרום למכתש רמון, שלושה מנחתים בעלי פוטנציאל לשימוש על ידי מטוסים, וניתנו להם שמות הקוד אברהם, יצחק ויעקב. לבסוף נבחר המנחת הראשון מבין השלושה.
סמוך למועד תחילת המבצע, נבדקו הצירים שאותרו גם על ידי חיל האוויר. ב-5 במרץ יצאו כוחות של חטיבות 'גולני' ו'הנגב' מבאר שבע לכיוון הנגב. כוח חלוץ חטיבת 'הנגב' יצא בבוקר מבאר שבע לכביש המוליך אל עוג'ה אל-חפיר. באותו היום יצאו מבאר שבע כוחות ממונעים של 'גולני', והגיעו עד לכורנוב, שם נקבע מקום כינוס כוחות 'גולני' למבצע.
מבצע ייצוב, בשלביו המוקדמים, שנערכו על גבול הר חברון, החל כבר ב-2 במרץ.
מהלך המבצע
ההתקדמות דרומה
ב-6 במרץ, בשעות הצהריים המוקדמות, אחרי שעברו מסלול רצוף מכשולי טבע, הגיעו כוחות החלוץ של חטיבת 'הנגב', לאזור 'שדה אברהם' (כיום חמישה קילומטרים צפונית לבית הספר להגנת גבולות). במהלך היום נוספו עוד כוחות מחטיבת 'הנגב' ותגבור קרקעי של חיל האוויר, שהתקין והכשיר את השטח. במהלך הלילה הוטס חלק מחטיבת 'הנגב' אל השדה. ועיקר הכוח הגיע למנחת בשעות הבוקר שלמחרת, ב-7 לחודש.
במקביל, התקדמה חטיבת 'גולני' במזרח הנגב. הכוח של החטיבה עבר תחילה באזור מעלה עקרבים. כמה שעות לאחר מכן, ב-6 במרץ בערב, הגיע עיקר הכוח של החטיבה לאזור עין חֻוצְובּ (עין חצבה).
במהלך 7 במרץ, יחידת הג'יפים של גדוד 19 של 'גולני' התקדמה מאזור עין חצבה, ותפסה את עין ויבה (עין יהב), הנמצאת כ-25 ק"מ דרומה משם, אשר נעזבה זמן קצר קודם לכן על ידי הלגיון.
בבוקר 8 במרץ תפסה 'גולני' את עין ע'אמר, כעשרה ק"מ מדרום לעין ויבה. במקום נמצא כוח של הלגיון בגודל מחלקה לערך. כיוון שהפקודות הורו שלא לתקוף את הלגיון, איגף כוח 'גולני' את הירדנים ממזרח. כוח הלגיון אשר ככל הנראה חשש מפני ניתוק מעורפו, עזב את המקום. בסופו של אותו יום הגיעה 'גולני' לבאר מנוחה (ביר מליחה), וכוח החלוץ של החטיבה הגיע עד נחל חיון (חיאנה), מספר ק"מ דרומה משם.
במשך 9 במרץ התקדמה 'גולני' לכיוון דרום, מוצבי הע'רנדל נמצאו עזובים, אך מארב ירדני התמקם לרגלי הר קטורה, מצפון לעין ע'דיאן (עין רדיאן), באזור יטבתה של ימינו. המארב פתח באש מוקדם מדי, ולא גרם לאבדות. עם רדת הלילה, הכוחות הצליחו להבריח את כוחות הלגיון באמצעות איגוף.
ב8–9 במרץ חטיבת 'הנגב' עסקה בחיפוש מעבר במורד צוקי הגרניט, ליד משטרת ראס אל-נקב המצרית, ללא מעבר הגבול הבינלאומי.
באותו יום סיימה 'אלכסנדרוני' את מבצע ייצוב, עת השתלטה ללא קרב על עין גדי ומצדה.
סיום המבצע
בבוקר 10 במרץ 1949 האזנות של צה"ל גילו כי הלגיון נתן הוראה לכל כוחותיו לסגת מזרחה מהגבול הבינלאומי. סיור אווירי גילה כי המשלט הירדני (כיום הר יואש, בשטח ישראל) אשר בסמוך למשטרת ראס אל-נקב המצרית - ננטש. מפקד חטיבת הנגב הורה לאברהם אדן לקחת את פלוגתו ולהגיע לאום רשרש ברגל (מאחר שמעבר לרכב לא היה אפשרי ללא חציית הגבול). הפלוגה הובאה בקומנדקרים עד מצפון לביר אל–קטאר (עין נטפים), ומשם טיפסה ברגל לכיוון ראס אל-נקב.
במקביל, החליט מפקד חטיבת 'הנגב' לתמרן את הג'יפים של חבורת הפיקוד הקדמית שלו, דרך בקעת הירח שבעברו המצרי של הגבול, ודרך ראס אל נקב המצרית, תוך בקשה אל השוטרים המצרים המוצבים שם לקבל אישור מעבר חד-פעמי בשטחם (שנתקבל). לאחר שחברו כלי הרכב עם הפלוגה, שנערכה באוכף הישראלי שמול ראס אל נקב, המשיכה חבורת הפיקוד הקדמית בצירוף כוחות מהפלוגה אל חוף מפרץ אילת, אליו הגיעו בשעה 15:00.
אנשי החטיבה, שהגיעו ראשונים למקום, אלתרו דגל ישראל, שנודע בכינוי דגל הדיו, שאותו הניף סרן אברהם אדן. כוח החלוץ של 'גולני' הגיע לאום רשרש בשעה 17:00.
מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג ונחום גולן שלחו את המברק הבא:
למחרת רשם דוד בן-גוריון ביומנו: .
המערכה המדינית
במקביל למהלך הצבאי בוצעה מערכה מדינית משולבת מול האו"ם במהלך המבצע ולאחריו. חשובה ביותר מבחינה זו הייתה מערכה מתוחכמת של הונאה ולוחמה פסיכולוגית עליה היה אחראי ראובן שילוח. מערכה זו התקיימה באי רודוס שם נועדו הישראלים והירדנים באותה עת תחת חסות האו"ם. במחקריו של אלעד בן-דרור נטען כי שילוח, שהיה ראש המשלחת הישראלית למשא ומתן שביתת הנשק עם ירדן ברודוס, הצליח למשוך זמן ולהסתיר מהמתווך מטעם האו"ם ראלף באנץ' את שהתחולל בנגב. יתר על כן, באנץ' האמין כי הפעילות הצבאית הישראלית בנגב היא מהלך שתואם עם המלך עבדאללה וכי למעשה אין המדובר במבצע צבאי אלא בקונספירציה שתכליתה העברת השטח לישראל תחת מסווה של מבצע צבאי. שילוח טיפח אצל באנץ' את התפיסה הזו. בהמשך לקו מחשבה זה, ולאחר שהתבררו ממדי המבצע, נמנע באנץ' מללחוץ על ישראל לסגת מהשטח ולהפעיל נגדה את מועצת הביטחון, אף על פי שהבריטים לחצו עליו לעשות זאת.
אחרית דבר
בעקבות ה"מחטף" של חטיבת 'הנגב', נערך בירור משמעתי.
הכוחות הבריטיים בעקבה קיבלו הוראה לפתוח באש, אם ישראל תנסה להתקדם לעיירה זו. הודעה על כך נשלחה לישראל באמצעים דיפלומטיים, אך המתיחות סביב עניין זה גוועה במהרה. התקדמות שיחות שביתת הנשק עם עבר הירדן הורידה עניין זה מסדר היום.
הנצחה
המקום בו עמדה בעבר תחנת המשטרה, שהורכבה ממספר בקתות חימר, נמצא בימינו בסמוך לקניון מול הים שבעיר אילת. במקום נבנתה אנדרטה ובה בקתת חימר ופסל המתאר את מעמד הנפת דגל הדיו.
ראו גם
מסע ה-14 לאום רשרש
דגל הדיו
מלחמת העצמאות
לקריאה נוספת
משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד-1994, עמ' 283–295.
יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: שנים ראשונות תש"ח-תש"ך, ירושלים: הוצאת כרטא, 1978.
יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ.
ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 10: מלחמת העצמאות.
הערך: מבצע עובדה, אנציקלופדיה כללית, גבעתיים: הוצאת מסדה.
חיים הרצוג, עם כלביא יקום, 1983.
דוד שחר, מגלות לקוממיות, ב.
משה גבעתי, מבקיע חומות - סיפור חייו ופועלו של תא"ל דוד לסקוב, הוצאת ידיעות ספרים, תשע"ה-2015, עמ' 64–67.
קישורים חיצוניים
אור הלר, תיעוד נדיר: כך נכבשה העיר אילת, כשעוד נקראה אום-רשרש, מתוך המהדורה המרכזית של ערוץ 10, באתר נענע 10, 25 באפריל 2012
מבצע "עובדה", באתר "מרכז מידע פלמ"ח"
מבצע 'עובדה' - כיבוש אילת ועין גדי, באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש
יאיר פז ואשר טורם אמציה סבר מספר על סיור מקדים לדגל הדיו
בני מיכלסון, שבעים שנה למבצע "עובדה" בתש"ח, שריון, גיליון 55, אוגוסט 2019, עמ' 54–59
דניאל רוזן, הקשר במבצע 'עובדה', העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, ספטמבר 2019
הערות שוליים
עובדה
עובדה, מבצע
עובדה
קטגוריה:מלחמת העצמאות: 1949
קטגוריה:חטיבת אלכסנדרוני: קרבות ומבצעים
קטגוריה:חטיבת הנגב: קרבות ומבצעים
קטגוריה:חזית הדרום במלחמת העצמאות
קטגוריה:הנגב
קטגוריה:הערבה | 2024-06-21T20:38:59 |
תבור (רובה) | ממוזער|250px|לוחמי חיל הרגלים בכותל המערבי 2012. חלקם חמושים בתבור, דגם בסיסי או מטול רימונים.
ממוזער|250px|קצין אגוז עם מיקרו-תבור
ממוזער|250px|לוחמי פלס"ר נח"ל חמושים במיקרו-תבור (מבצע שובו אחים).
תבור TAR-21 הוא רובה סער בּוּלְפַּאפּ מודרני מתוצרת ישראל. פירוש השם TAR-21 הוא Tavor Assault Rifle, 21st Century (רובה סער תבור, המאה העשרים ואחת). הרובה פותח במפעל הנשק הקל, "מגן", של התעשייה הצבאית. בשנת 2005 נמכרה פעילותו של מפעל "מגן" לחברת "תעשיות נשק לישראל" (IWI) ובה נמשך פיתוחו וייצורו של הרובה. ב-2006 החלה הצטיידות של צה"ל ברובה ובמקביל הוא נמכר גם לצבאות אחרים וכן נמכר בגרסה חצי-אוטומטית בשוק האזרחי בארצות הברית. ב-2009 החליט צה"ל להחליף את ה"תבור" CTAR-21 במיקרו-תבור X95 של IWI וכיום המיקרו-תבור נמצא בשימוש של 3 חטיבות חי"ר מספר יחידות מובחרות בצה"ל, וכן בחלק מגדודי המילואים.
היסטוריה
צה"ל היה שותף בתכנון הרובה במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20, ואף הגדיר את הדרישות המבצעיות והטכניות. מטרת המתכננים הייתה לייצר נשק עבור החייל הרגלי. בהמשך פיתוח הרובה נערכו ניסויים השוואתיים בינו לבין רובה הסער M-16 וכן ל-M4 קרבין המתקדם, כולל כיבוש יעד מבוצר ולוחמה בשטח בנוי. תוצאות הניסויים הראו שה"תבור" עולה על ה-M-16 בדיוקו ובנוחות תפעולו וכן שהתבור אמין יותר ועמיד יותר מרובה ה-M4 קרבין האמריקני.
רובי התבור נכנסו לשירות ניסיון במהלך מבצע חומת מגן ובעקבות הביקורות החיוביות הוחלט בצה"ל על הצטיידות ברובה. ברם, בגלל בעיות תקציב רכש צה"ל כמויות המספיקות רק לחלק מחטיבות החי"ר (נכון לנובמבר 2006 נרכשו כ-16 אלף יחידות). צה"ל רכש את דגם "תבור מפקדים/קומנדו" (CTAR), בעל הקנה הקצר, ככל הנראה על מנת להקל על שימוש בנשק בלוחמה בשטח בנוי. בחודש אוגוסט 2006, צוידו כלל טירוני חטיבת גבעתי בנשק. באוגוסט 2008, צוידו טירוני חטיבת גולני, החל מ-2009 גם גדוד קרקל והחל ממרץ 2011, גם טירוני חטיבת הנח"ל צוידו בנשק.
למרות זאת, לא נרשמה הצטיידות מלאה בתבור בקרב כוחות מיוחדים של צה"ל. ב-2007, דווח על הקפאת ההצטיידות בנשק עקב "מחלות ילדות" שנתגלו ברובים ובהם מעצורים רבים. לאחר שטופלו המעצורים ושופרו מכלולי הנשק הוחזר הרובה לשימוש והוחלט להמשיך את ההצטיידות בו (בגרסתו החדשה TAR-21 סימן 81). בדצמבר 2008, נכנס ה"מיקרו-תבור" לפיילוט בסיירת גבעתי. רובה ה-CTAR היה בשימוש במבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008 - ינואר 2009) ולפי החיילים שהשתמשו בו "התבור עבד בלחימה ללא דופי עם כמעט אפס תקלות".
בסוף שנת 2009, החליטה זרוע היבשה על ציוד כלל לוחמי חיל הרגלים במיקרו-תבור במקום ברובי תבור קומנדו CTAR-21 ו-M4 הנמצאים כרגע בשירות חטיבות החי"ר. ב-2010, הוחלט לצייד את כל לוחמי גדוד הסיור של חטיבת גבעתי במיקרו-תבור, שנחשב (לפי הידיעה) לנשק הנחשק ביותר בצה"ל ושלמרות ממדיו הקומפקטיים הוא מדויק לטווחים של עד 500 מטר.
ביולי 2011, זרוע היבשה החלה לצייד את גדודי חטיבת גולני וגדודי חטיבת גבעתי. בספטמבר 2011, גם גדודי חטיבת הנח"ל צוידו במיקרו-תבור בנוסף לגדס"ר גבעתי וגדס"ר גולני אשר כבר משתמשים בו. בחודש אוקטובר 2011 גם סיירת יעל, פלגה השייכת ליחידת יהל"ם של חיל ההנדסה הקרבית, הצטיידה במיקרו-תבור. הסיבה לכך היא היתרונות שיש לנשק קצר בעת פינוי שדות מוקשים, אחד מיעודייה של היחידה. גם גדוד חרב הדרוזי, גדוד הסיור המדברי (הגדס"ר הבדואי) וגדוד קרקל חמושים בתבור ובמיקרו-תבור כנשק אישי של הלוחמים.
ב-2012 הוצג מטול רימונים GL40, שמתאים למיקרו-התבור. ב-2014 נקלט בצה"ל מיקרו-תבור משופר, שאחד השינויים המרכזיים בו הוא הארכת הקנה לאורך 38 ס"מ כדי לשפר את הטווח והדיוק.
ב-2021 פורסם בתקשורת כי צה"ל החליט להפסיק להשתמש ב"תבור" בחטיבות החי"ר, ולהחליפו ברובה M4, אך צעד זה הוכחש על ידי דובר צה"ל ואף בוצע רכש משמעותי של תבור X-95 פלאט-טופ באותה השנה.
ב-2024 הוחלט במנהל הרכש, בעקבות התנגדות של הממשל הדמוקרטי בארצות הברית לחלוקת נשקים לכיתות כוננות בשומרון וביהודה, כי משק נשקי התבור יישמר וימשיך לשמש את צה"ל. במקביל, יימשך גם רכש נשקים אמריקניים וכן יירכשו רובים ישראליים בסגנון AR15.
התבור נרכש בידי מספר כוחות מיוחדים של צבאות זרים, ביניהם הודו וגאורגיה. הוא נבחן על ידי קרואטיה, סרביה ורומניה. בנוסף, הוא הוכנס לשימוש בארץ כאשר הוקמה יחידת מצדה של שירות בתי הסוהר למספר שנים ומשמר הכנסת. IWI משווקת גרסה אזרחית חצי-אוטומטית של התבור לשוק האזרחי ובעיקר לשוק הנשק בארצות הברית, שם זכה התבור לפופולריות גדולה. ה"תבור" זכה בתואר "רובה השנה 2014" של איגוד הרובאים הלאומי של ארצות הברית (NRA).
תכונות
התבור בנוי בתצורת הבולפאפ (Bullpup) - ידית האחיזה וההדק ממוקמים אחרי המכלול (מנגנון הירי שכולל את הבריח, הנוקר והמחסנית), שממוקמים בתוך הקת. תצורה זו מאפשרת את קיצור האורך הכללי של הרובה, מבלי להתפשר על אורך הקנה (ככל שהקנה ארוך יותר הביצועים הבליסטיים של הרובה - טווח ודיוק - טובים יותר). הפחתה במשקל הושגה באמצעות חומרים מרוכבים, קלים אך חזקים מאוד, שהחליפו חלקי מתכת ופלסטיק רבים. חומרים אלה קלים לתחזוקה, ואינם נתקפים על ידי חומרי ניקוי סטנדרטיים (כמו תערובת ניקוי שעשויה 90% ספירט לבן ו-10% שמן למשל), שבהם משתמש החייל בשדה.
ה"תבור" משמש את החייל בכל מצבי הלחימה. הוא מדויק לטווחים ארוכים, יכולת מעבר לחימה מיום ללילה מושגת באמצעות האפשרות להכללת אופטיקה מאחורי הכוונות הקיימות תוך שמירת תיאום הכוונות הקיים. בכל מצבי הלחימה ניתן להרכיב על התבור ררנ"ט, כולל מטול רימונים 40 מ"מ מכל סוג (תלוי במתאם), ורובה כדורי גומי לשימוש בהפגנות.
ל"תבור" יש נצרה בוררת בת 3 מצבים: נצור (safe), ירי חצי-אוטומטי (semi-auto) וירי אוטומטי מלא (full-auto).
מאפיינים נוספים:
גוף ומשען לחי ארגונומיים, שמביאים את כוונת הרובה באופן אוטומטי לשדה ראייתו של היורה, ומגדילים בכך את סיכויי הפגיעה כבר בירי הכדור הראשון.
התאמה קלה של הרובה ליורה ביד ימין ולזה היורה ביד שמאל.
הכוונת מורכבת על הקנה במקום על גוף הרובה. בכך משיגים דיוק גבוה שכן הכוונת לא יוצאת מאיפוס עם הקנה.
הכוונת האינטגרלית של התבור היא כוונת השלכה MARS (ראשי תיבות של Multi-Purpose Aiming Reflex Sight). כדי לכוון באמצעות כוונת זאת, על החייל להביא את הנקודה האדומה שמופיעה על הכוונת על המטרה. כוונת זאת מופעלת באמצעות סוללות ובנויה לחסוך באנרגיה על מנת לשמור על אורך החיים של הסוללות.
כדי לא לבלבל את החייל בפתיחת הכוונת ובסגירתה, תו האיכון (הנקודה האדומה) מופעל אוטומטית בעת פתיחת הניצרה, ונסגר בעת נצירת הנשק. הכוונת (MARS) כוללת גם ציין לייזר, המאפשר כיוון גם בלילה וירי מדויק מגובה המותן (לחצן הלזירה הוא מובנה וממוקם במתפסים, להפעלה בעזרת היד המייצבת)
כוונת ברזל לגיבוי.
דגמים
ה"תבור" מיוצר בתשעה דגמים:
TAR-21 תבור רובה סער עם קנה ארוך (46 ס"מ).
CTAR-21 תבור קומנדו/מפקדים עם קנה קצר (38 ס"מ).
STAR-21 תבור קלעים עם כוונת טלסקופית ודורגלים (קנה ארוך, 46 ס"מ).
GTAR-21 תבור מטול עם מטול רימונים (לרוב M203) וקנה ארוך (46 ס"מ).
MTAR-21 מיקרו-תבור עם קנה מקוצר עוד יותר מהקנה של התבור קומנדו (33 ס"מ)
IWI X-95 מיקרו-תבור, ולו 3 גרסאות: X95L (קנה באורך 38 ס"מ), X95 קרבין (אורך 33 ס"מ) שמשמשים כרובי סער בתחמושת 5.56 ו-X95 SMG תת-מקלע בקליבר 9 מ"מ לוגר עם אורך כמו הקרבין.
TC-21 תבור קרבין (אזרחי) עם קנה בינוני (42 ס"מ).
Tavor 7 תבור בקליבר 7.62x51 מ"מ נאט"ו.
Tavor ts 12 בעל תחמושת של שוטגאן.
בתכנון - תבור בקליבר 0.30 קרבין, 0.45 אינץ', 0.40 אינץ', ו-10 מ"מ - ליצוא לשוק העולמי. כמו כן פותח מטול רימונים חדש GL40 שמיועד להתקנה גם על המיקרו-תבור.
נתונים טכניים
ממוזער|250px|לוחמי גדוד הסיור המדברי עם תבור TAR-21
ממוזער|250px|תבור קומנדו CTAR-21
ממוזער|250px|מיקרו-תבור MTAR-21, ידוע בחו"ל גם כ-X-95
ממוזער|250px|תבור מטול, GTAR-21, עם מטול רימונים M-203PI
תבור TAR-21
משקל כולל מחסנית: 3.5 ק"ג
אורך: 72 ס"מ
אורך קנה: 46 ס"מ
קצב אש: 900 כדורים בדקה
כוונות: כוונת בסיסית היא כוונת השלכה MARS "נקודה אדומה" עם ציין לייזר, כוונות ברזל לגיבוי, אפשרות להתקנת כוונות אופטיות מתקדמות ואמצעי ראיית לילה.
מחסניות: M16 דגם נאט"ו ומחסנית ייעודית.
תבור מפקדים/קומנדו CTAR-21
משקל כולל מחסנית: 3.2 ק"ג.
אורך: 64 ס"מ.
אורך קנה: 38 ס"מ.
קצב אש, כוונות ומחסנית: זהה לדגם הרגיל.
הרובה הנ"ל ידוע בתור "תבור מקוצר" ולעיתים נקרא בטעות רק כ"תבור". נמצא בשימוש אצל כל לוחמי היחידות שמשתמשות בתבור החל מ-2011 כאשר המגמה היא להחליפו במיקרו-תבור.
מיקרו-תבור MTAR-21
גרסה המיועדת ליחידות מיוחדות
משקל (ערוך לקרב): 3 ק"ג.
אורך: 59 ס"מ.
אורך קנה: 33 ס"מ.
תחמושת: 5.56 מ"מ נאט"ו או 9 מ"מ פרבלום.
קצב אש: 700-1,000 כדורים לדקה.
מהירות לוע: 840 מטר לשנייה.
תוספות: מתאם למחסניות, ידית הסתערות, מתפס למשתיק קול (ישנו עמעם ייחודי לגרסת המיקרו), כוונת מפרו21 (מתוצרת מפרולייט).
מיקרו-תבור משופר/קלעים
ממוזער|250px|מיקרו-תבור קלעים
גרסה המיועדת ללוחמי צה"ל ובפרט לקלעי סער:
משקל (ערוך לקרב): 3 ק"ג.
אורך: 64 ס"מ.
אורך קנה: 38 ס"מ.
תחמושת: 5.56 מ"מ נאט"ו או 9 מ"מ פרבלום או 300. בלקאאוט.
קצב אש: 700-1,000 כדורים לדקה.
מהירות לוע: 840 מטר לשנייה.
תוספות: מתאם למחסניות, תפס מחסנית דו-צדדי, מסילת פיקטיני, ידית הסתערות, מתפס למשתיק קול (ישנו עמעם ייחודי לגרסת המיקרו), כוונת מפרו21 (מתוצרת מפרולייט).
הבחירה בכוונת 'מפרו' עבור המיקרו-תבור, במקום בכוונת ה'מארס' שהייתה בשימוש ברובי התבור הרגילים, נבעה בעיקר משיקולי עלות כיוון שה'מפרו' זולה יותר מה'מארס' ובניגוד לה אינה זקוקה לסוללות.
תבור מטול GTAR-21
משקל כולל מחסנית: 5 ק"ג.
אורך: 80 ס"מ.
אורך קנה: 46 ס"מ.
קצב אש, כוונות ומחסנית - זהה לדגם הרגיל.
תוספות: מטול רימונים מדגם M203PI (קנה ארוך יותר ומבנה סלילים משופר מהדגם הרגיל).
תבור קרבין TC-21
תבור TC-21, שנקרא גם Tavor SAR, הוא גרסת קרבין חצי-אוטומטית שמיועדת לשוק האזרחי, ותוכננה לעמוד בתקנות ובהגבלות של שוק הנשק האזרחי בארצות הברית. גרסה זו של התבור זכתה בתואר רובה השנה של איגוד הרובאים הלאומי של ארצות הברית.
תבור 7
רובה תבור בקליבר 7.62x51 מ"מ נאט"ו, מוצע למדינות נאט"ו.
קליבר: 7.62x51 מ"מ נאט"ו
משקל כולל מחסנית: 4.1 ק"ג
אורך: 730 מילימטר (73 ס"מ)
אורך קנה: 17 אינץ' (432 מ"מ) או 20 אינץ' (508 מ"מ)
קצב אש: 600–900 כדורים בדקה
כוונות: כוונת בסיסית היא כוונת השלכה MARS "נקודה אדומה" עם ציין לייזר, כוונות ברזל לגיבוי, אפשרות להתקנת כוונות אופטיות מתקדמות
תבור 12
קליבר: תחמושת של שוטגאן בקליבר 12 gauge.
בעל שלושה צינורות מסתובבים שמכילים את הכדורים במקום צינור אחד וכך מאפשר לקצר את הנשק ובכל זאת לשאת יותר כדורים מבצינור ארוך אחד.
כוונות: כוונת בסיסית היא כוונת השלכה MARS "נקודה אדומה" עם ציין לייזר, כוונת ברזל לגיבוי ואפשרות להתקנת כוונות אופטיות מתקדמות.
משתמשים
שמאל|ממוזער|250px|מפעילות של התבור.
: היה בשימוש צה"ל והוחלף במיקרו-תבור שהוחלף בתבור X-95 פלאט-טופ.
בנוסף לישראל, בכ-28 מדינות בעולם משתמשים בתבור. בין המדינות ניתן לציין את המדינות הבאות:
: חברת RPC Fort תייצר במשותף עם IWI את הרובה, שיסופק ליחידות המיוחדות של הצבא והמשטרה.
: רכשה את הרובה עבור הכוחות המיוחדים, מתכננת לאמץ אותו כנשק חי"ר שיחליף את ה-AK-47.
: רכשה את הרובה עבור הכוחות המיוחדים.
: בשימוש שומרי הראש של ראש ממשלת אתיופיה.
: מיוצר ברישיון עבור הצבא הברזילאי.
: צבא גאורגיה רכש 7,000 רובים במחיר 65 מיליון דולר אמריקני במטרה להחליף את רובי ה-AK-47 בקרב הכוחות המיוחדים.
: בשימוש המשטרה PNC למשימות בט"ש ופעולות מיוחדות.
: רכשה 3,070 רובי תבור בעלות 20 מיליון דולר לשימוש הכוחות המיוחדים. הרובה נרכש בשל הארגונומיה שלו, עמידותו לחום וחול, תכנון הכוונות שלו המאפשר ירי מהיר וממדיו הקומפקטיים ההופכים אותו לנוח ללוחמה בשטח בנוי ושימוש מתוך כלי רכב. בהתחלה, דווח על חוסר שביעות רצון מהרובים עקב מעצורים ובעיות בקת המתקפלת אך בהמשך נפתרה בעיה זו. לרובי התבור החדשים שנמכרו להודו יש קת חדשה בעלת חלק אחד, כוונות חדשות ומטול רימונים MKEK T-40 תוצרת טורקיה. את התחמושת (5.56 מ"מ) תספק חברה סינגפורית. בנוסף רכשה הודו רובי מיקרו-תבור תחת השם זיטארה. כיום התבור הוא הנשק הסטנדרטי של הכוחות המיוחדים של צבא הודו.
: דגם ה"מיקרו-תבור" נמצא בשימוש הכוחות המיוחדים.
: בשימוש עבור הכוחות המיוחדים של הצבא ומספר כוחות משטרה.
: בשימוש מ-2012 עבור יחידות של חיל הים.
: בשימוש יחידות עילית של המשטרה.
: בשימוש סוכנות הביון של ניגריה כתחליף לעוזי.
: מספר קטן של רובי תבור נמצאים בשימוש היחידות המיוחדות של משטרת פורטוגל. התבור התמודד גם במכרז לנשק של צבא פורטוגל אך הפסיד לרובה הסער הקלר וקוך G36.
: בשימוש כמה מיחידות חי"ר וכוחות מיוחדים.
: בשימוש הכוחות המיוחדים של צבא קולומביה, הנחתים הקולומביאנים ויחידות המשטרה המיוחד של משטרת קולומביה.
: בשימוש כוחות המשטרה ואכיפת החוק.
: רכשה נכון ל-2009 בסביבות 58,000 רובים עבור הצבא המלכותי, במטרה להחליף את הרובה M16A1 המיושן.
: בשימוש הכוחות המיוחדים.
: בשימוש הכוחות המיוחדים של צבא קמרון.
: בשימוש המשטרה הלאומית של צ'ילה.
: בשימוש הכוחות המיוחדים של צבא חוף השנהב.
: מעט רובי תבור נמצאים בשימוש בני הגורקה והסיירים בצבא נפאל.
: בעיקר ביחידות מיוחדות.
גלריה
ראו גם
מיקרו-תבור X-95
תבור X-95 פלאט-טופ
רובה סער בולפאפ
M4 קרבין (רובה סער מקוצר בשירות צה"ל, הכוחות המזוינים של ארצות הברית ורבות ממדינות ברית נאט"ו)
נשק קל של צה"ל
קישורים חיצוניים
התבור TAR-21, באתר Israeli-weapons
תבור TAR-21, באתר guns.ru
סקירות על התבור בפורום "צבא וביטחון" באתר פרש:
רובה התבור - סקירה טכנית, עם תמונות רבות, כולל מתערוכת LIC 2005
המיקרו-תבור ועדכונים בנושא רובה התבור בצה"ל, כולל תמונות עדכניות
מבחני שדה בצה"ל: תבור TAR-21 ניצח בנקודות את ה-M4 קרבין
התבור (מתוך עיתון "מראות משטרה" של אתר משטרת ישראל)
ידיעה על פיתוח "תבור 2" שישתלב במערכת צי"ד, אתר Defense-Update
אמיר בוחבוט, - כולל סרט על התבור והנגב (מקלע), nrg, ה-23 ביולי 2007
נעה בן אהרון, מיקרו תבור במקרו ניסוי, אתר זרוע היבשה
DECIDEDLY DIFFERENT: THE IWI TAVOR, כתב העת American Rifleman של איגוד הרובאים הלאומי של ארצות הברית
סרט המראה לוחמי חי"ר חמושים ברובה תבור קומנדו במבצע עופרת יצוקה, ערוץ צה"ל ביוטיוב
סקירה על התבור ביוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:רובי סער ישראליים
קטגוריה:רובי בולפאפ
קטגוריה:התעשייה הצבאית: נשק קל
קטגוריה:תעשיות נשק לישראל
קטגוריה:ישראל: המצאות
קטגוריה:רובה השנה של איגוד הרובאים הלאומי של ארצות הברית | 2024-08-01T02:21:23 |
פסקל | פסקל (Pascale, Pascalle, Paschal, Paskal ועוד) הוא שם פרטי לנשים ולגברים וכן שם משפחה שמקורו בלטינית ומשמעותו היא קשור לפסח.
קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:פסח | 2023-12-31T07:19:51 |
ג'רוזלם פוסט | ג'רוזלם פוסט (באנגלית: The Jerusalem Post) הוא עיתון יומי ישראלי בשפה האנגלית, והוא העיתון השני הוותיק ביותר בישראל (אחרי עיתון "הארץ", שראה אור לראשונה ב-1918).
מקורו של העיתון ב"Palestine Bulletin", עיתון יומי באנגלית שנוסד בינואר 1925 ולימים הפך ל"Palestine Post". את שמו הנוכחי קיבל העיתון לאחר קום המדינה.
היסטוריה
בתקופת המנדט הבריטי
את העיתון "Palestine Bulletin" פרסמה הסוכנות הטלגרפית היהודית, מיזם עסקי של המוציא לאור היהודי-אמריקני ג'ייקוב לנדאו (מיזם שאינו קשור לסוכנות היהודית). אחד מעורכי העיתון, לימים עורכו הראשי, היה גרשון אגרונסקי, עיתונאי אמריקני יליד רוסיה ולימים ראש עיריית ירושלים, אשר שינה את שמו לגרשון אגרון. עורך אחר בעיתון היה המשפטן היהודי-אנגלי דוד גויטיין, אשר עלה לארץ בשנת 1929, לימים שופט בבית המשפט העליון הישראלי.
בשנת 1932 הקים אגרונסקי עיתון חדש כדי להתחרות ב"בולטין", אך בסופו של דבר סיכמו אגרונסקי ולנדאו על שיתוף פעולה, והיו לבעלים שותפים של עיתון אחד. למחרת היום, ב-1 בדצמבר 1932 (א' בכסלו תרצ"ג), הופסק פרסומו של ה"בולטין" ואת מקומו תפס ה"The Palestine Post". בגליונו הראשון שלו צוין במפורש כי הוא ממשיך את העיתון "Palestine Bulletin".
במאמר הראשי בגיליון הראשון כתב אגרונסקי: .
תחת שלטון המנדט נקט "פלסטיין פוסט" קו שתמך במאבק להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ונקט קו גלוי ותקיף נגד הגבלות שהטיל השלטון הבריטי על הגירת יהודים לארץ ישראל. על אף שלא היה כזה באופן רשמי, נחשב העיתון לשופרה של הסוכנות היהודית. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה העיתון השני הנפוץ ביותר בא"י (אחרי "דבר" ולפני "הארץ") ותפוצתו הייתה כ-20,000 עותקים ביום. ב-6 ביוני 1944, יום הפלישה לנורמנדי, הגיע לשיא תפוצתו עד אז - 50,000 עותקים.
שמאל|ממוזער|250px|לאחר הפיצוץ בבניין הפלסטיין פוסט, פברואר 1948
המשרדים והדפוס של העיתון שכנו בירושלים ברחוב הסולל 9 (כיום רחוב החבצלת).
במלחמת העצמאות
בראשית מלחמת העצמאות, ב-2 בפברואר 1948, התפוצצה ליד מערכת העיתון מכונית תופת שאותה הובילו, ככל הנראה, שוטרים בריטים. ארבעה אנשים נהרגו ושלושים נפצעו, ולבניין העיתון נגרם נזק רב, אולם הוא לא התמוטט. זאת משום שהקבלן שבנה אותו, שש שנים לאחר רעידת האדמה של שנת 1927 (תרפ"ז), שהייתה בעוצמה של 6.25 בסולם ריכטר, חיזק אותו במיוחד ביסודות ובקירות. חרף הנזק הרב הצליח העיתון לצאת לאור למחרת, תוך הסתייעות בסדר הדפוס של דפוס "אחוה", והדפסת גיליונות בדפוס "ליפשיץ". במאמר המערכת נכתב "שום חומר נפץ לא ימנע מאיתנו להשמיע את קולנו".
בנוסף לנזקי הפיצוץ, סבל העיתון מירידה חדה בתפוצתו, שכן הפינוי הבריטי הוריד בהרבה את מספר קוראיו. בעיה נוספת הייתה ניתוק ירושלים, אשר פגע באפשרות להפיץ את העיתון ברחבי הארץ. לפיכך, במשך כעשרה שבועות, החל מן ה-26 במאי 1948, הופץ העיתון בשתי מהדורות מקבילות, תל אביבית וירושלמית.
פנחס לבון סיפר שבשנת 1948, בעקבות נזקים שגרמה מלחמת העצמאות, פנה גרשון אגרון להסתדרות בבקשת סיוע לעיתון. ההסתדרות הסכימה והשקיעה בעיתון, באמצעות סולל בונה, 25,000 לירות ארץ ישראליות, תמורתן קיבלה מניות בעיתון. עם זאת, היא מעולם לא התערבה בהנהלת העיתון ובעריכתו.
שמאל|ממוזער|250px|שער ה"פלסטיין פוסט" ביום הראשון לאחר הכרזת העצמאות
לאחר קום המדינה
עם קום המדינה המשיך העיתון להיות כלי הביטוי של הגישה הישראלית, כלפי דיפלומטים זרים ותיירים.
בשנת 1950 ביקש גרשום שוקן, בעליו של העיתון באותה עת, להעבירו מירושלים לתל אביב. אגרון התנגד לכך, ובחר לשנות את שם העיתון ל"Jerusalem Post", אשר הוא שמו עד היום.
בשנת 1963 החזיקו גופים המקושרים להסתדרות, בהם ניר שיתופי, סולל בונה, בנק הפועלים, הסנה והמשביר המרכזי, 37% ממניות העיתון. בשנות ה-70 הייתה חברת משקיעי ישראל של סם רוטברג גורם מרכזי בבעלות על העיתון.
בבעלות קונרד בלק
בשנת 1987 ביקר בישראל דייוויד רדלר, שותפו של איל העיתונות קונרד בלק וסגן נשיא קבוצת "הולינג'ר", ופגש את אריה מקל, שהיה היועץ המדיני של ראש הממשלה יצחק שמיר. רדלר ביקש לפגוש את ראש הממשלה כדי לסייע לו, והציג את עצמו כשמרן ימני. לשאלתו כיצד יוכל לסייע לראש הממשלה, השיב מקל כי יקנה את ה"ג'רוזלם פוסט" הליברלי, שהיה ביקורתי מאוד כלפי שמיר. אף שהעיתון לא עמד למכירה באותה עת, בראשית שנת 1989 העמיד אותו למכירה קונצרן כור תעשיות, שהיה בעל השליטה בו. אריה מקל נזכר בביקורו של רדלר וביקש מחבר הכנסת בנימין נתניהו, שהיה בניו-יורק בסיור הרצאות וגיוס כספים למען הליכוד, ליצור קשר עם רדלר כדי לעניין אותו בהזדמנות לרכוש את העיתון. כאשר נפתחו המעטפות עם הצעות הרכישת שנתקבלו במשרדי הנהלת כור באפריל 1989, סברו המנכ"ל, בני גאון, ושמעון רביד, מנהל הכספים של הקונצרן, כי בהצעה שהגישה חברת הולינג'ר הקנדית נפלה טעות דפוס: ההצעה, בסך 20.7 מיליון דולר, הייתה גבוהה פי ארבעה ויותר מן ההצעות המתחרות שהגישו אנשי העסקים רוברט מקסוול, צ'ארלס ברונפמן, אריה גנגר ויעקב נמרודי. לאחר רכישת הג'רוזלם פוסט בידי קבוצת הולינג'ר, הקו המדיני של העיתון נעשה מזוהה עם הימין הפוליטי הישראלי. עיתונאים רבים עזבו את העיתון בעקבות זאת והקימו את השבועון המתחרה, "ג'רוזלם ריפורט" - שאותו רכשה הולינג'ר בשנת 1998, לאחר שנקלע לקשיים כספיים.
בבעלות אלי עזור
בשנת 2004, לאחר קריסת עסקי קבוצת הולינג'ר והפסד מצטבר של 15 מיליון דולר בשלוש שנים, הועמד העיתון למכירה, המו"ל טום רוז פוטר והעורך הראשי ברט סטיבנס התפטר.
בנובמבר 2004 ביקש איש העסקים אלי עזור, מבעליה של קבוצת צ'רלטון, לרכוש את העיתון תמורת 13.2 מיליון דולר, באמצעות חברת מרקעי תקשורת בשותפות עם החברה הקנדית קאנווסט, אך במהלך 2005 התגלו קשיים בהשלמת העסקה עקב מחלוקת בין עזור ושותפיו. לבסוף, עזור רכש את השליטה בעיתון לבדו. בבעלותו פתח העיתון בשיתוף פעולה עם ה"וול סטריט ג'ורנל", שבמסגרתו הוא מפיץ ומשווק עותקים של "וול סטריט ג'ורנל אירופה" בישראל מאז ינואר 2008.
סטיב לינדי היה העורך הראשי של העיתון משנת 2011 ועד מאי 2016, וב-2016 החליף אותו יעקב כץ.
מאז 2012 מקיים העיתון כנס שנתי בניו יורק, The Jerusalem Post Conference, בהשתתפות אישים בכירים בישראל ובעולם היהודי. את הכנס הקים וניהל יזם התקשורת רונן לפלר, וכיום מנהלת אותו מנכ"לית קבוצת הג'רוזלם פוסט, ענבר אשכנזי.
ביולי 2018 פוטר המאייר אבי כ"ץ מהעיתון בגלל קריקטורה המציגה את נתניהו וח"כים מהליכוד כחזירים.
לעיתון יש מהדורת גרסת לייט וגם תוכנית ללימוד ושיפור האנגלית באמצעות שירות שיחות טלפוני ובזום בשם לייטוק ובנוסף IvriTalk המיועד ללימוד עברית בסיסית ומתקדמת. ישנה גם גרסה מקוונת של העיתון המודפס, וגרסאות לילדים ולנוער (zone, street, snap, dash) שנועדו ללימוד ולשיפור רמת האנגלית. הוא אף מוציא מהדורה צרפתית, וכן ירחון בעברית קלה ללימוד עברית (IVRIT). העיתון מופץ באמצעות חברת בר שיווק והפצה.
ב-3 בינואר 2022, כחלק ממתקפת סייבר לרגל יום השנה השני לחיסולו של קאסם סולימאני, אתר העיתון נפרץ, אך חזר לפעילות לאחר כשעה.
העורכים הראשיים של העיתון
עיתונאים וכותבים בולטים בעיתון
דוד לנדאו
הירש גודמן
גרשום גורנברג
משה אטר
נינה קציר
רוברט רוזנברג
מאיר רונן
יורם המזרחי
אלן דרשוביץ
קרולין גליק
שרה הוניג
יעקב קירשן
איזי ליבלר
נעמי רגן
ח'אלד אבו טועמה
בנימין ברעם
ג'ונתן רוזנבלום
בארי רובין
גיל טרוי
הרב קיינון
אמוץ עשה-אל
אלון בן-מאיר
איסמר גינצברג
ריי חנניה
קישורים חיצוניים
The Jerusalem Post - אתר האינטרנט של העיתון
The Palestine Bulletin באתר עיתונות יהודית היסטורית
The Palestine Post - ארכיון מלא של העיתון מהשנים 1932–1950 באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:עיתונים באנגלית
קטגוריה:ישראל: עיתונים
קטגוריה:ג'רוזלם פוסט
קטגוריה:רחוב החבצלת | 2024-09-28T03:19:50 |
חוקי מדינת ישראל | הפניה החקיקה בישראל | 2008-09-06T19:46:56 |
רמי מאירי | שמאל|ממוזער|250px|הומאז' בגרפיטי (ספריי צבע) לציור קיר של רמי מאירי, "הצעקה", על קיר בית הספר "מקס פיין", מול מגדלי עזריאלי
רמי מאירי (נולד ב-16 באוגוסט 1957) הוא אמן ישראלי, מראשוני ציירי הקיר בישראל, הידוע בציורי הקיר הענקיים שצייר על קירות בערי ישראל.
חייו
מאירי למד רישום, פיסול וציור במכון אבני בתל אביב בין השנים 1978–1982. את ציור הקיר הראשון שלו צייר בחוף גורדון בתל אביב בשנת 1980. זהו אחד מציורי הקיר הראשונים שנעשו בעיר. מאז התפתחה אמנות זו והפכה לחלק חשוב בפסיפס התרבותי של תל אביב. רוב ציורי הקיר נעשים בטכניקת "Trompe-l'œil" ("הטעיית העין"), הגורמת לטשטוש הגבולות בין מציאות לאשליה. בעבודותיו נוטה מאירי להשתמש ביסודות של אור וצל, מאחר ששחור ולבן נחשבים לצבעים עמידים שאינם דוהים, וכן ליצירת קונטרסט בציור שיבליט אותו למרחקים.
עם ציוריו המפורסמים ביותר נמנים, בין היתר, "הצעקה" על חומת בית הספר "מקס פיין", בצומת רחוב קפלן ודרך בגין (מול מגדלי עזריאלי) בתל אביב, ו"ילדים רוקדים" ברחוב ביאליק ברמת גן. את "הצעקה" צייר מאירי בעקבות קרנבל בברזיל, ועליו אמר:
ציור מפורסם נוסף של מאיר היה זה של הנערים המציצים למלתחות הנשים בחוף שרתון בתל אביב, כהומאז' לסרטם הידוע של אורי זוהר ואריק איינשטיין "מציצים". מאירי צייר את הציור בשנת 2002 ולאחר שזכה לביקורת רבות מצד פעילות פמיניסטיות ואף הושחת מספר פעמים, החליטה עירית תל אביב באוגוסט 2020 למחוק את הציור. מאירי לא התנגד למחיקה ואמר: "הציור מראה תרבות נאיבית שהייתה ונעלמה, היום לא הייתי מצייר אותו".
את ציורי הקיר של מאירי ניתן למצוא על קירות בתי ספר, מפעלי תעשייה, מבנים ציבוריים ובמקומות בילוי ברחבי הארץ. לדברי מאירי, הוא נמנע מעבודות בבתים פרטיים, ומעדיף שעבודותיו יהיו חשופות לקהל הרחב.
במהלך השנים צייר מאירי ציורי קיר גם במקומות נוספים בעולם, ובהם בגרמניה, בבייג'ינג, בפורט לודרדייל שבפלורידה, ובבואנוס איירס. בחלק מהאתרים צוירו הציורים מטעם מדינת ישראל שבחרה בציורי הקיר של האמן כמייצגי פן ייחודי של התרבות הישראלית.
מאירי נחשב היום לאחד מפורצי הדרך בתחום אמנות הרחוב והגרפיטי. במידה רבה סלל הוא את דרכם של אמני הרחוב הצעירים ממנו כגון Know hope, עדי סנד, Dede ואחרים. אולם, במקרה של מאירי מתקבלים האישורים לציורים מהעירייה, בניגוד לציירי גרפיטי רבים אחרים הפועלים ללא אישור.
גלריה
קישורים חיצוניים
עבודה על רמי מאירי בבזל - רשת שיתופית של בית הספר בצלאל
גלריית תמונות רמי מאירי בפיקיוויקי
הערות שוליים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:אמנות חזותית
קטגוריה:אמני גרפיטי ישראלים
קטגוריה:בוגרי מכון אבני
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1957 | 2024-02-11T15:06:52 |
USA Today | USA Today הוא עיתון יומי אמריקאי הראשון בתפוצתו בארצות הברית עם 1,621,091 עותקים נכון ל-2019. העיתון נוסד ב-15 בספטמבר 1982 על ידי אלן ניוהארט, ומוצא לאור בחברת גנט. העיתון מופץ ב-50 מדינות בארצות הברית.
בעיתון ארבעה מדורים עיקריים, ולכל מדור צבע מאפיין:
חדשות – צבע כחול
כלכלה (Money) – צבע ירוק
ספורט – צבע אדום
בידור (Life) – צבע סגול
העיתון נוסד ב-1982, במטרה ליצור עיתון שיופץ בהפצה ארצית, בניגוד לרוב העיתונים בארצות הברית שהם מקומיים. פורמט העיתון שונה אף הוא – העיתון צבעוני, גדוש בתרשימים ותמונות. פורמט זה שונה לחלוטין מהפורמטים של שאר העיתונים הגדולים בארצות הברית, שרובם כתובים בשחור-לבן כמו הניו יורק טיימס והוול סטריט ג'ורנל.
העיתון היה בין העיתונים הראשונים שהשתמשו בלוויינים בתהליך ההפצה שלו. הגרסאות הסופיות של העיתון נשלחות לבתי דפוס אזוריים ברחבי ארצות הברית. חידוש זה גרם לדחיית שעת סגירת הגיליון שלו והפיכתו למעודכן יותר ביחס לשאר העיתונים.
עם תפוצה שבועית של 726,206 עותקים, בסיס מנויים דיגיטליים של 504,000 מנויים, ומספר קוראים יומי ממוצע של 2.6 מיליון, היו אס איי טודיי נחשב לעיתון הנקרא ביותר בארצות הברית. הקהל של העיתון הוא בדרך כלל בעל דעות מרכז. העיתון מופץ בכל 50 מדינות ארצות הברית כולל פוארטו ריקו. הגרסה הבין-לאומית מופצת גם באסיה, קנדה, אירופה, והאיים הפסיפיים.
ב-2001 עברה מערכת העיתון למקלין שבווירג'יניה, לבניין המכסה שטח של 120,000 מטר רבוע.
במרץ 2004 נאלצו עורכי העיתון להתמודד עם סקנדל – ג'ק קליי, כתב העיתון וזוכה פרס פוליצר, הואשם שזייף סיפורים אשר פורסמו בעיתון. עורכי ה-USA Today ערכו בדיקות קפדניות לכל כתבותיו של קליי, ולאחר שנתגלה שחלקן זויפו עזב קליי את מערכת העיתון. העיתון פרסם התנצלות רשמית בעמוד הראשון, יום לאחר סיום הפרשה, פרשה שדמתה לפרשת ההעתקות של ג'ייסון בלייר בניו יורק טיימס, אך לוותה בפחות רעש תקשורתי.
ב-2006 התייקר מחיר העיתון ב-50%, מ-50 סנט ל-75 סנט. העיתון אינו מופץ בימים ראשון ושבת, והמוטו שלו הוא "עיתון האומה – מספר 1 בארצות הברית" (The Nation's Newspaper – #1 in the USA).
מדור הדעה
מדור הדעה של היו אס איי טודיי מכיל מאמרי מערכת, טורים שנכתבים על ידי כותבים אורחים, וחברים בוועד התורמים למאמרי המערכת, מכתבים למערכת וקומיקס קצר. מאפיין מיוחד של מאמר הדעה של העיתון הוא פרסום דעות מנוגדות. נוסף על מאמר המערכת, מופיע גם מאמר שנכתב על ידי כתב אורח המנוגד למאמר המערכת, בדרך כלל מומחה בתחומו.
מאז הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1984, היו אס איי טודיי באופן מסורתי שמר על מדיניות של לא לתמוך באף מועמד לנשיאות ארצות הברית או כל פקיד ממשלתי ופדרלי אחר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: עיתונים
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: דיווח מסביר | 2024-08-30T10:34:43 |
הניו יורק טיימס | הניו יורק טיימס (אנגלית: The New York Times; מכונה גם NYT, "The Gray Lady" ולעיתים בקיצור, "הטיימס", "The Times") הוא עיתון אמריקני שבסיסו במנהטן, ניו יורק ולו השפעה וקהל קוראים בארצות הברית וברחבי העולם.
העיתון, שנוסד בשנת 1851, זכה ב-130 פרסי פוליצר, יותר מכל עיתון אחר, ולו מוניטין בתור העיתון המתעד הלאומי. נכון לשנת 2019, הוא מדורג במקום ה-3 בארצות הברית עם תפוצה יומית של כ־480,000 עותקים, ואתר האינטרנט שלו הוא הראשון בעולם במדד אלכסה לעיתוני חדשות. על פי הערכות מ-2016, תפוצתו דורגה במקום ה-18 בעולם מבין עיתונים יומיים בתשלום .
העיתון נמצא בבעלות , הנסחרת בבורסה. מאז 1896 נמצא גרעין השליטה בה בבעלות משפחת אוקס-סלצברגר, שמוצאה יהודי. אף שככלל העיתון משקף נקודות מבט ודעות מגוונות, בארצות הברית הוא מזוהה לרוב עם המרכז-שמאל של המפה הפוליטית.
בישראל העיתון מופץ מדי יום חול ובסופי שבוע בשיתוף עם עיתון "הארץ".
היסטוריה
ממוזער|דף השער של המהדורה הראשונה של "ניו-יורק דיילי טיימס", ב-18 בספטמבר 1851
ממוזער|דף השער של הניו יורק טיימס ב-29 ביולי 1914, המכריז על המלחמה של אוסטריה-הונגריה נגד סרביה
"הניו יורק טיימס" פורסם לראשונה בתור "ניו-יורק דיילי טיימס" (New-York Daily Times) ב-18 בספטמבר 1851. הוא נוסד על ידי , פוליטיקאי לשעבר ועיתונאי, ו, בנקאי.
ב-14 בספטמבר 1857 קיצר העיתון רשמית את שמו ל"הניו-יורק טיימס" (וב-1 בדצמבר 1896 השמיט את המקף)."It Can Hyphen Here: Why the New-York Historical Society Includes a Hyphen" » New-York Historical Society. Blog.nyhistory.org (February 13, 2013). Retrieved on July 21, 2013.
השפעת העיתון הלכה וגברה בשנים 1870–1871, כאשר פרסם סדרת חשיפות על , מנהיג טמאני הול (קבלן הקולות הראשי של המפלגה הדמוקרטית בניו יורק). החשיפות הובילו לסוף השליטה של טוויד ושותפיו בעיר. טוויד הציע לטיימס חמישה מיליון דולר (שווה ערך ל-107 מיליון דולר בשנת 2019) כדי לא לפרסם את הסיפור.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 עבר העיתון בהדרגה מהמלצה על מועמדי המפלגה הרפובליקנית ליותר עצמאות פוליטית, וסגנונו נעשה יותר אנליטי. בשנת 1884 אף תמך בדמוקרט גרובר קליבלנד, מושל ניו יורק לשעבר, בקמפיין הנשיאותי הראשון שלו. מהלכים אלו עלו לטיימס בחלק מקהל קוראיו, והכנסותיו ירדו מ-188,000$ ל-56,000$ ב-1883–1884, אף שגם הורדת מחיר העיתון מ-4 סנט ל-2, בדומה לעיתונים מתחרים, תרמה. עם זאת, העיתון חזר למצבו הקודם תוך כמה שנים.
לאחר מותו של הנרי ריימונד ב-1869 החליף אותו ג'ורג' ג'ונס כמוציא לאור. משנפטר גם הוא, ב-1891, גייסו כמה מעורכי העיתון מיליון דולר (28 מיליון במונחי 2019) ורכשו אותו. לדאבונם, העיתון נקלע למשבר פיננסי ב, וב-1896 הייתה תפוצתו היומית כ-9,000 עותקים בלבד, והפסדיו – כאלף דולר ביום. באותה שנה קנה המו"ל היהודי אדולף אוקס את גרעין השליטה בחברה בתמורה ל-75 אלף דולרים.
זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, קבע אוקס את סיסמתו המפורסמת של העיתון "All the News That's Fit to Print" – שפירושה "כל החדשות שהתאימו לדפוס" או "שראויות לדפוס". בכך הבטיחה הסיסמה סיקור חדשותי מקיף, והיוותה גם עקיצה נגד הסיקור הלא תמיד ראוי, לכאורה, של עיתונים מתחרים, בהם הניו יורק וורלד של ג'וזף פוליצר והניו יורק ג'ורנל של ויליאם רנדולף הרסט, שהיו ידועים בדיווחים סנסציונים ולעיתים קרובות בלתי מדויקים, סגנון שהחל סביב אותה תקופה לקבל את הכינוי "עיתונות צהובה". תחת אוקס השיג העיתון תפוצה ומוניטין בינלאומיים. תפוצתו ביום ראשון עלתה מפחות מ-9,000 בשנת 1896 ל-780,000 בשנת 1934.
ממוזער|right|עיתונאים בחדר החדשות של הניו יורק טיימס, 1942
ימין|ממוזער|בניין טיימס סקוור, מטה ההוצאה לאור של העיתון, 1913–2007
אוקס נפטר בשנת 1935, והוחלף כמוציא לאור על ידי חתנו (בעלה של בתו), ארתור הייז סלצברגר. הוא והדורות הבאים שירשו אותו, המשיכו להרחיב את תפוצת העיתון והיקפו. התשבץ שולב בקביעות החל מ-1942, ומדור האופנה החל מ-1946. מהדורה בינלאומית פורסמה גם היא החל מ-1946, עד שב-1967 החל הטיימס לפרסם את ההראלד טריביון הבין-לאומי, בשיתוף פעולה עם הניו יורק הארלד טריביון והוושינגטון פוסט.
ב-1964 היה העיתון מעורב בפסק הדין התקדימי ניו יורק טיימס נגד סאליבן, בו צודד בית המשפט העליון בזכות העיתון לחופש הביטוי לאחר שנתבע באשמת לשון הרע. פסק הדין קבע לראשונה כי איש ציבור התובע לשון הרע נדרש להוכיח לא רק שנפגע מטענה שקרית, אלא גם שהנתבע ידע שהטענה שקרית או הביע "התעלמות פזיזה מהשאלה האם מדובר באמת או שקר".
ב-1971 הדליף דניאל אלסברג לעיתון את מסמכי הפנטגון, ובהם פירוט היסטורי מסווג של משרד ההגנה אודות מעורבותה הצבאית והפוליטית של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. הטיימס החל לפרסם סדרת כתבות בנושא, שהובילו למחלוקת ציבורית ומספר תביעות נגד העיתון. בין השאר חשף כיצד הרחיב ממשל הנשיא הקודם לינדון ב. ג'ונסון את מעורבות ארצות הברית במלחמה, בזמן שהבטיח לא לעשות זאת. הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון סבר שהחשיפות יפגעו במאמצי המלחמה המתמשכת, וממשלו הוציא צו איסור פרסום. הפרשה התגלגלה לבית המשפט העליון והובילה לפסק הדין התקדימי , שקבע ברוב של 6 שופטים מול 3 שצווי האיסור היו בלתי חוקתיים ושהממשלה לא עמדה בנטל ההוכחה הדרוש.
ממוזער|בניין ההנהלה הראשית של הניו יורק טיימס בשדרה השמינית במנהטן
ב-1980 החל הטיימס לשמר את תוכני העיתון באופן דיגיטלי. ב-22 בינואר 1996 השיק את אתרו הרשמי: NYTimes.com. במרץ 2011 החל העיתון להפעיל חומת תשלום באתר האינטרנט שלו, זאת בעקבות הירידה במספר המנויים בעיתון המודפס ועליית כמות הגולשים באינטרנט, בנוסף סבל מירידה בהכנסות מפרסום. בתגובה השיק העיתון אסטרטגיה של מעבר לפעילות דיגיטלית, כולל רכישה של אתרים. באוקטובר 2015 חצה העיתון את רף ה-1 מיליון מנויים דיגיטליים. בפברואר 2019 עקפו הכנסות מהדיגיטל את ההכנסות מהעיתון המודפס. בפברואר 2020 הגיע ל-5 מיליון מנויים דיגיטליים.
ארגון
בנוסף למטה החברה בניו יורק, לעיתון חדרי חדשות בלונדון ובהונג קונג. חדר החדשות בפריז, שהיה מטה המהדורה הבינלאומית של העיתון, נסגר בשנת 2016, אם כי בעיר נותר משרד לאיסוף ידיעות חדשותיות ולפרסום. לעיתון גם סוכנות ידיעות ומרכז עריכה בגיינסוויל, פלורידה.
עורך ציבורי
לאחר פרשת ג'ייסון בלייר, כונן ב-2003 העיתון את משרת "העורך הציבורי" על מנת "לחקור סוגיות של יושרה עיתונאית". בעל המשרה תפקד למעשה כנציב קבילות הציבור, ותפקידו "לקבל את תלונות הקוראים ולתשאל את עיתונאי הטיימס כיצד הם מקבלים החלטות". אך המשרה בוטלה ב-2017, לדברי המוציא לאור כיוון שנעשתה מיושנת, כש"עוקבינו ברשתות החברתיות [...] נעשו כלב שמירה מודרני, דרוך ויעיל יותר משאדם בודד אי פעם יוכל להיות".
תוכן
עמדות המערכת
אף שככלל הניו יורק טיימס מנסה לשקף נקודות מבט רבות ומגוונות, רוב העמדות המשתקפות ממנו נחשבות לליברליות. באמצע 2004 כתב העורך הציבורי דניאל אוקרנט, כי לטיימס אכן השקפה ליברלית בנושאים חברתיים מסוימים, כמו הפלות, הגבלות על החזקת נשק ונישואים חד מיניים.
בשנת 2012 כתב העורך הציבורי ארתור בריסביין:
ב-2016 כתבה העורכת הציבורית אליזבת ספייד כי "שמרנים ואפילו מתונים רבים, מוצאים בטיימס תפיסת עולם של מדינה כחולה" ומאשימים את העיתון בהטיה ליברלית. ספייד לא הסכימה שהעיתון מוטה פוליטית, וסברה שהטיימס הוא חלק מהנוף התקשורתי המפולג בארצות הברית, המשקף את השסע הפוליטי באוכלוסייתה, המוביל ליברלים ושמרנים למקורות נפרדים לקבלת חדשות. העורך הראשי של העיתון, דין באקט, הצהיר כי הוא אינו סובר שלעיתון הטיה ליברלית, והוסיף:
הטיימס לא המליץ על חבר המפלגה הרפובליקנית לתפקיד הנשיאות מאז דווייט ד' אייזנהאואר בשנת 1956; מאז 1960, המליץ על מועמד המפלגה הדמוקרטית בכל בחירות לנשיאות. עם זאת, הטיימס כן המליץ על בחירה מחדש ברפובליקנים מתונים לראשות העיר ניו יורק; הוא המליץ על רודי ג'וליאני בשנת 1997 ועל מייקל בלומברג בשנת 2005 ובשנת 2009. הטיימס המליץ גם על מושל ניו יורק הרפובליקני, ג'ורג' פטאקי, לבחירה מחודשת בשנת 2002.George Pataki for Governor, The New York Times (October 27, 2017).
סגנון
בניגוד לרוב העיתונים היומיים בארצות הברית, הטיימס מסתמך על מדריך כתיבה משלו ולא על מדריך הסגנון של AP, והוא ידוע בסגנון עריכה שמרני. בהתייחסו לאנשים, העיתון נוהג להוסיף מילות כבוד (כגון "מר", "גברת" ו"פרופ׳") לשמות משפחה. יוצאי דופן בולטים הם סיקור הספורט, התרבות הפופולרית, וביקורות הספרים.
באוגוסט 2014, על רקע ביקורת ציבורית בנושא, החליט הטיימס להשתמש במילה "עינויים" לתיאור אירועים בהם החוקרים "גרמו כאב לאסיר במאמץ לקבל מידע". היה זה מעבר מהנוהג הקודם לתאר חקירות כ"קשות" או "אכזריות".
לעיתון מדיניות גסויות קפדנית. ביקורת משנת 2007 על קונצרט של להקת הפאנק רוק "Fucked Up", למשל, נמנעה לחלוטין מאזכור שם הקבוצה הגס. עם זאת, הטיימס פרסם מדי פעם תוכני וידאו לא מסוננים הכוללים גסויות וקללות כאשר עורכיו החליטו שלסרטון יש ערך חדשותי. במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 הדפיס העיתון מילים כגון "לזיין" ו"כוּס" כשדיווח על הצהרות וולגריות של דונלד טראמפ בהקלטה משנת 2005. לדברי עורכת הפוליטיקה דאז של העיתון, קרולין ראיין: "זה דבר נדיר עבורנו להשתמש בשפה כזו בסיפורינו, אפילו במירכאות, ודנו בכך בהרחבה." ראיין סיפרה שהעיתון החליט בסופו של דבר לפרסם את המילים בגלל ערכן החדשותי וכיוון ש"להשאיר זאת בחוץ או פשוט לתאר זאת נראה לנו מביך ופחות גלוי, במיוחד בהתחשב בכך שנציג סרטון שיראה לקוראים שלנו בדיוק מה נאמר."
מוצרים בולטים
עיתון מודפס
מהדורתו המודפסת של העיתון מאורגנת לשלושה מדורים:
חדשות: כולל חדשות בינלאומיות, לאומיות, וושינגטון הבירה, עסקים, טכנולוגיה, מדע, בריאות, ספורט, מטרו (מטרופולין ניו יורק), חינוך, מזג אוויר והספדים.
דעות: כולל מאמרי מערכת ומאמרי דעה משלימים, ומכתבים לעורך.
כתבות נושא: כולל אומנויות, סרטים, תיאטרון, טיולים, מדריך לעיר ניו יורק, אוכל, בית וגן, אופנה וסגנון, תשבץ, ביקורות ספרים, T: מגזין הסגנון, מגזין הניו יורק טיימס, וסקירת יום ראשון בה טורי דעות.
חלקים מסוימים, כגון "מטרו", נמצאים רק במהדורות העיתון המופצת במטרופולין של ניו יורק. מלבד אוסף שבועי של קריקטורות מעיתונים אחרים, לטיימס אין טור קבוע לקריקטורות משלו.
על רקע מהפכת האינטרנט, ובדומה לרוב העיתונים האמריקאים, גם הניו יורק טיימס חווה ירידה קבועה בתפוצת המהדורה המודפסת. תפוצתו המודפסת נפלה בכ-60% מ-2005 ל-2019.
מהדורה בינלאומית
הניו יורק טיימס הבינלאומי הוא גרסה מודפסת של העיתון המותאמת לקוראים מחוץ לארצות הברית. בעבר הייתה זו יוזמה משותפת עם הוושינגטון פוסט בשם "ההראלד טריביון הבינלאומי", אך ב-2002 קיבל הטיימס בעלות מלאה על העיתון.
אתר אינטרנט
הניו יורק טיימס החל להתפרסם באופן מקוון מדי יום ב-22 בינואר 1996, ו"הציע לקוראים ברחבי העולם גישה מיידית לרוב תוכני העיתון היומי." כמעט כל האתר נגיש בחינם לכל הקוראים, כמו גם ארכיוני החדשות של הטיימס מ-1851–1922 ומשנת 1987 ואילך. עם זאת, האתר מגביל את מספר הכתבות הנגישות בחינם לקוראים שאינם מנויים.
ב-2019 דורג nytimes.com כאתר הראשון בעולם במדד אלכסה לעיתוני חדשות. נכון לאוגוסט 2020, היו לחברה 6.5 מיליון מנויים בתשלום, מתוכם 5.7 מיליון מנויים לתוכן הדיגיטלי שלה. בכך עקפו לראשונה באותו חודש הכנסותיה הדיגיטליות את הכנסותיה מדפוס.
ביקורת ומחלוקות בולטות
השואה ומלחמת העולם השנייה
מקס פרנקל, יהודי גרמני-אמריקאי ועורך בכיר לשעבר בעיתון, במאמר שפרסם בנושא בניו יורק טיימס בגיליון המציין 150 שנה להקמתו, מגדיר את כישלון העיתון לתאר כראוי את השואה ככישלון "המזעזע והמכתים" ביותר בהיסטוריה של הטיימס. "בעוד שכמה כלי תקשורת אחרים [...] הציגו חששות בולטים יותר, הסיקור של הטיימס נקט באופן כללי בעמדה שהזוועות שהוסבו ליהודי אירופה, אף שהיו איומות, לא היו שונות משמעותית מאלו שחוו עשרות מיליוני קורבנות המלחמה האחרים, ולא היו ראויות לתשומת לב בולטת יותר". באותו מאמר מצטט פרנקל את לורל לף, פרופסור חברה לעיתונות באוניברסיטת נורת'איסטרן, המתעדת בספרה משנת 2005, "Buried by the Times", את נטיית העיתון לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה להציב עמוק במהדורותיו היומיות את החדשות על הרדיפה וההשמדה המתמשכים של יהודים, תוך שהוא מטשטש את הייחודיות שבפשעי הנאצים כלפי היהודים.
לדברי פרנקל, כמה ממבקרי העיתון האשימו ברבות השנים את בעליו ואת צוותו כיהודים אוטואנטישמיים ו"אנטי-ציונים". אולם לדבריו:
ג'רולד אאורבך, פרופסור להיסטוריה במכללת ולסלי, כתב בספרו "Print to Fit, The New York Times, Zionism and Israel, 1896-2016" כי הייתה זו חשיבות עליונה עבור אדולף אוקס, הבעלים היהודי הראשון של העיתון, שהעיתון לא יסווג כ"עיתון יהודי". ארתור הייז סלצברגר, שירש אותו כמו"ל ב-1935, שמר על עמדה זו ושיתף את דאגותיו של אוקס מהאופן שבו יהודים נתפסו בחברה האמריקאית. החששות שלו משיפוט התבטאו באופן חיובי בנאמנותו החזקה לארצות הברית (בפרט על רקע השאלה הציבורית – בארצות הברית ובאירופה – בדבר יכולתם של היהודים להישאר נאמנים למולדתם, ולא רק לדתם או לחלום הציוני). במקביל, בין דפי הטיימס, סלצברגר סירב להביא תשומת לב בולטת ליהודים, כולל סירוב לסמן את קורבנות הנאצים כיהודים במובהק. דיווחים רבים על מעשי טבח שביצעו הנאצים התייחסו לקורבנות יהודים פשוט כ"אנשים".
פרשת ג'ייסון בלייר
ב-2003 נדרש כתב העיתון ג'ייסון בלייר להתפטר לאחר שנתפס בהעתקה והמצאה של חלקים מכתבותיו. הפרשה הביאה להקמת ועדת חקירה פנימית, שלאחר כמה חודשים הובילה להתפטרותם של שני עורכים בכירים, לכינון משרת העורך הציבורי ולמספר שינויים נוספים.
הסכסוך הישראלי–פלסטיני
סיקורו של העיתון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני תואר על ידי מבקרים מסוימים כפרו-פלסטיני, בעוד אחרים טענו שהוא פרו-ישראלי.
מחקר משנת 2003 שפורסם ב"" הגיע למסקנה כי הדיווח של העיתון היה חיובי יותר כלפי ישראלים מאשר לפלסטינים. מחקר מ-2002 שפורסם בכתב העת בחן במשך חודש את סיקור האינתיפאדה השנייה בטיימס, בוושינגטון פוסט ובשיקגו טריביון, ומצא כי הטיימס היה "הכי מוטה בכיוון פרו-ישראלי", עם הטיה "המשתקפת [...] בשימוש בכותרות, בתצלומים, בגרפיקה, באסמכתאות ובפסקאות הפתיחה." בספרם "", טענו הפרופסורים למדע המדינה ג'ון מירשהיימר וסטיבן וולט, כי העיתון מבקר לעיתים את המדיניות הישראלית, אך אינו שוויוני והוא בדרך כלל פרו-ישראלי."Editorial bias is also found in papers like the New York Times. The New York Times occasionally criticizes Israeli policies and sometimes concedes that the Palestinians have legitimate grievances, but it is not even‐handed." Mearsheimer and Walt paper hosted at University of Chicago "The Israel Lobby and U.S. Foreign Policy", Kennedy School of Government Working Paper No. RWP06-011 (PDF format).
מנגד, העיתון הואשם גם כאנטי-ישראלי. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו דחה הצעה לפרסם מאמר דעה בעיתון מטעמים של חוסר אובייקטיביות. כתבה בה העיר תומאס פרידמן כי השבחים שהוענקו לנתניהו במהלך נאום בקונגרס "שולמו על ידי הלובי הישראלי" עוררו התנצלות והבהרה מאת פרידמן. מרכז שמעון ויזנטל מתח ביקורת ב-2009 על העיתון על שהדפיס קריקטורות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני שנטען כי היו אנטישמיות. ב-2019 העיתון פרסם קריקטורה אנטישמית בה מוצג בנימין נתניהו ככלב תחש עם מגן דוד כקולר, מוביל את דונלד טראמפ שמוצג כעיוור חובש כיפה. הפרשה הובילה לביקורות חריפות, ובתגובה התנצל העיתון, הודיע על הפסקת העבודה עם מפיצי הקריקטורה, ולבסוף ביטל כליל את הקריקטורה היומית.
העורך הציבורי קלארק הויט סיכם את טורו ב-2009 כך:
"אף על פי שהתומכים הקולניים ביותר של ישראל והפלסטינים אינם מסכימים, אני חושב שהניו יורק טיימס [...] ניסה כמיטב יכולתו לעשות עבודה הוגנת, מאוזנת ושלמה – והצליח במידה רבה".
בשנת 2022 ערכו פרופ' איתן גלבוע והעיתונאית לילך סיגן מחקר שפורסם גם במעריב סופהשבוע ובדק פרסומים של הניו יורק טיימס בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשנת 2022. המחקר מצא הטיה ברורה ומשמעותית לרעת ישראל, כאשר רוב האזכורים בנוגע לישראל היו שליליים (51% שליליים, 11% חיוביים) בעוד שהאזכורים לארגוני הטרור הפלסטינים וחזבאללה היו מעטים מאוד, והעיתון כמעט שלא דיווח על פיגועים נגד ישראל והיהודים.
טענות להטיה בסיקור מלחמת חרבות ברזל
בינואר 2024 האתר The Intercept סקר מעל ל-1,000 מאמרים המדווחים על המלחמה מהניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט ולוס אנג'לס טיימס, וזיהה חוסר איזון פרו-ישראלי בולט בדיווחים.
ב-14 במרץ 2024 התקיימה הפגנה של פעילים פרו-פלסטינים ליד הכניסה לבניין הניו יורק טיימס, במחאה על מה שהם מכנים "סיקור מוטה של המלחמה בעזה".
ב-28 ביוני 2024 פורסם בעיתון ג'ואיש כרוניקל, תחקיר המבוסס על סקירה של כלל הידיעות שפורסמו בניו יורק טיימס בנוגע למלחמה, על פי התחקיר מתוך 1,398 ידיעות, 647 הביעו אהדה כלפי פלסטינים, ורק 147 הביעו אהדה כלפי ישראלים (כולל החטופים). בפילוח 647 הידיעות שהביעו אהדה כלפי פלסטינים, רק שתיים אימצו נימה ביקורתית כלפי ארגון הטרור חמאס. 33 הביעו ביקורת הן על ישראל והן על חמאס, ו-479 הביעו ביקורת על ישראל בלבד (שאר הידיעות לא הכילו ביקורת כלפי אף צד).
נתון נוסף שנבדק, הוא אילו ידיעות נבחרו למדור 'חדשות מובילות' המדגיש את שלושת הידיעות המרכזיות של אותו היום. במהלך שבעת חודשי הלחימה, מתוך 276 ידיעות שפורסמו במדור, 55% הביעו אהדה כלפי הפלסטינים, ורק 5.8% לישראלים. פילוח נוסף הראה כי 60% מ-276 הידיעות המובילות מתחו ביקורת על ישראל, בעוד שרק 3% מתחו ביקורת על חמאס ו-5% מתחו ביקורת על איראן.
האשמות בהטיה ליברלית
ביוני 2020 אולץ להתפטר עורך מדור הדעות של העיתון, ג'יימס בנט, לאחר שפרסם טור דעה שכתב הסנאטור הרפובליקני טום קוטון. בעקבותיו התפטרה גם העורכת והפובליציסטית בארי וייס. במכתב ההתפטרות שלה, שזכה לתהודה גדולה בעולם התקשורת, האשימה וייס את העיתון ועובדיו בתרבות של השתקה כלפי דעות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת עולמם השייכת לצד השמאלי של המפה הפוליטית.
תדמית
לאורך השנים פיתח הניו יורק טיימס מוניטין לאומי ובינלאומי ליסודיות בדיווחיו.Scholarly vs. Popular Sources, Yale Center for Teaching and Learning, Yale University (last accessed February 8, 2017). בקרב רוב העיתונאים זוכה העיתון להערכה רבה; סקר משנת 1999 שתשאל עורכי עיתונים ונערך על ידי "" מצא כי הטיימס דורג כעיתון האמריקני "הטוב ביותר" בסקר, לפני עיתונים כמו הוושינגטון פוסט, הוול סטריט ג'ורנל והלוס אנג'לס טיימס.America's Best Newspapers, Columbia Journalism Review (November/December 1999).Daniel de Vise, What if the rankers ranked newspapers?, Washington Post (October 4, 2011). ב-2011 דירג דניאל דה וייס מהוושינגטון פוסט את הטיימס במקום הראשון לפי שיטת ניקוד שהמציא, אף שהסתייג מרשימות דירוג בכלל ומשיטת הדירוג שלו עצמו. ב-2012 כינה דיווח של את הטיימס "העיתון המכובד בעולם".Jessica Bennett, Inside the New York Times' Photo Morgue, A Possible New Life for Print, WNYC News (May 7, 2012). עם זאת, מקטע הולך וגדל של אזרחים ועיתונאים מבקר את העיתון על הטיות פוליטיות לכאורה.
תפישות הציבור לגבי אמינות הטיימס – כמו גם כלפי רוב כלי התקשורת בארצות הברית – ירדה בקרב הקהל האמריקני לפחות החל משנת 2004. סקר של מרכז המחקר פיו מ-2012 בחן את תפיסת אמינותם של ארגוני חדשות שונים. בקרב הנשאלים שנתנו דירוג, 49% אמרו כי הם מאמינים ל"כל או רוב" הדיווחים של הטיימס, בעוד 50% אינם מסכימים עם דיווחיו. 19% מהנשאלים העידו שאינם יכולים לדרג את אמינות העיתון. שיעורים אלו דומים לאלו של העיתון USA Today. לדברי אנליסטית התקשורת ברוק גלדסטון של WNYC, במאמר שכתבה בטיימס, את הירידה באמון הציבור האמריקאי כלפי תקשורת ההמונים ניתן להסביר (1) על ידי עליית החדשות המקוטבות ותיבות התהודה באינטרנט; (2) ירידה באמון הציבור בכלל הארגונים המוסדיים של ארצות הברית; (3) על ידי העובדה ש"אמריקאים אומרים שהם רוצים דיוק וחוסר משוא פנים, אך הסקרים מצביעים על כך שלמעשה, רובנו מחפשים אישור לדיעותינו".
פרסים
הניו יורק טיימס זכה ב-130 פרסי פוליצר, כמעט פי שניים מהבא אחריו (הוושינגטון פוסט). הפרס מוענק על הצטיינות בעיתונות במגוון קטגוריות. כמו כן, נכון ל-2014, זכה העיתון בשלושה פרסי פיבודי ושניים נוספים במשותף עם זוכים נוספים. פרסי פיבודי ניתנים על הישגים בטלוויזיה, ברדיו ובמדיה המקוונת.
ראו גם
רשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס
קישורים חיצוניים
חברת הניו יורק טיימס
מערכת העיתון
אוסף של רוב המהדורות שלפני 1923
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:עיתונים באנגלית
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר
קטגוריה:זוכי פרס פיבודי
קטגוריה:יצירות זוכות פרס התקשורת של הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה
קטגוריה:אתרי אינטרנט שצונזרו בסין
קטגוריה:ניו יורק: עיתונים | 2024-10-19T20:41:59 |
סהרון שלח | REDIRECT שהרן שלח | 2005-02-09T20:51:43 |
גתה | הפניה יוהאן וולפגנג פון גתה | 2009-08-29T23:48:36 |
שהרן שלח | שַׂהֲרֹן שֶׁלַח (נולד ב-3 ביולי 1945) הוא מתמטיקאי ישראלי, פרופסור אמריטוס למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת רטגרס בניו ג'רזי, ארצות הברית. חתן פרס ישראל לחקר המתמטיקה לשנת תשנ"ח (1998), פרס וולף (2001) ופרס א.מ.ת (2011).
ממוזער|שהרן שלח
קורות חייו
שלח הוא בנו של המשורר יונתן רטוש (שמו הספרותי של אוריאל שלח) ושל דבורה, בתם של שמואל ורודה כצנלסון ואחותו של העיתונאי הרוויזיוניסט קלמן כצנלסון. נולד בירושלים ולמד בבית הספר תיכון חדש בתל אביב. בתחילת שנות ה-60 סיים לימודים לתואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן שירת ביחידת אכ"א למחשב ליד מרכז המחשבים של צה"ל (ממר"ם). את תואר הדוקטור קיבל בשנת 1969 באוניברסיטה העברית, על עבודה שכותרתה "קטגוריות של מחלקות מודלים" שנעשתה בהנחייתו של מיכאל רבין.
שלח עוסק בלוגיקה מתמטית, תורת המודלים ותורת הקבוצות.
שלח הוא אחד המדענים הפוריים בעולם, כשהוא זוקף לזכותו מספר מאמרים רב, מהגבוהים בהיסטוריה, כ-1,100 מאמרים.
שלח פתר בעיות מתמטיות רבות. בין הישגיו:
בתורת המודלים פיתח תחום הקרוי classification theory ובאמצעותו פתר את בעיית Morley
הוכיח שבעיית וייטהד אינה ניתנת להכרעה במסגרת תורת הקבוצות המקובלת.
פיתח את תאוריית Possible Co-Finalities - PCF ואת המושג של Proper Forcing והוכיח עקביות של אקסיומות כפייה שונות.
שלח הוא חתן פרס ארדש (1977), פרס פוליה (1992), נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנת 1988, נבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1991 וב-1998 זכה בפרס ישראל לחקר המתמטיקה. זכה גם בפרס וולף (2001) ובפרס א.מ.ת (2011).
בשנת 2018 זכה בפרס רולף שוק ללוגיקה ופילוסופיה.
אחיו היה השופט חמן שלח, אשר נרצח ביחד עם אשתו אילנה שלח ובתם צליל בפיגוע בראס בורקה.
קישורים חיצוניים
נימוקי השופטים לקבלת פרס וולף לשנת 2001
קווים לדמותו של פרופ' שהרן שלח, מתוך פרסום של ועדת פרס ישראל
הערות שוליים
קטגוריה:מתמטיקאים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס וולף למתמטיקה
קטגוריה:זוכי פרס ארדש
קטגוריה:זוכי פרס פוליה
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למתמטיקה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1998
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: מתמטיקה
קטגוריה:משפחת יחיאל היילפרין
קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת.
קטגוריה:זוכי פרס רולף שוק ללוגיקה ולפילוסופיה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ראטגרס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי תיכון חדש
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1945 | 2024-09-19T15:24:15 |
אחמד יאסין | אַחְמַד אִיסְמָעִיל חַסַן יַאסִין (בערבית: أحمد ياسين; 28 ביוני 1929 – 22 במרץ 2004) היה אימאם שייסד והנהיג את ארגון הטרור "חמאס", והעניק ביסוס תאולוגי וחותם דתי לטרור. כונה "השייח' יאסין" על שום מעמדו כמנהיג תנועת חמאס. חוסל על ידי צה"ל בסיכול ממוקד במהלך האינתיפאדה השנייה.
ביוגרפיה
ראשית חייו
אחמד יאסין נולד ב־1936 (לפי גרסאות אחרות ב-1 בינואר 1937, ולפי הדרכון הפלסטיני - בשנת 1929) בכפר אל-ג'ורה, ששכן מדרום לאשקלון של ימינו. בעקבות מלחמת העצמאות נמלט עם משפחתו לרצועת עזה וגדל במחנה הפליטים שאטי. לזמן מה נטש את לימודיו והחל לעבוד במסעדה ליד חוף הים כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אולם בעקבות הפצרותיו של אחיו שב לספסל הלימודים. בשנת 1952 בעת שביצע עמידת ראש על חוף הים בעזה, נפל על גבו, ונפגע קשות בעמוד השדרה. לפי גרסה אחרת יאסין סדק את מפרקתו במהלך מאבק עם חבר, וזה הוביל לנכותו. מספר שנים מאוחר יותר הידרדר מצבו עד שהפך לנכה המרותק לכיסא גלגלים. מלבד נכותו סבל יאסין מבעיות רפואיות נוספות ובכללן לקות ראייה חמורה. במשך השנים ניסו תומכיו לייחס את נכותו לעינויים שעבר בכלא המצרי בשנות ה-50 בגלל הזדהותו עם האחים המוסלמים.
בשנת 1955 הצטרף לתנועת האחים המוסלמים בעזה. התנועה התחזקה מאוד בעקבות מהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952, וצברה פופולריות במחנות הפליטים ברצועה. אולם, בסוף 1954 בעקבות התנקשות כושלת בגמאל עבד אל נאצר התנועה הוצאה מחוץ לחוק וירדה למחתרת. כבר בשנת 1957 התמנה לחבר בוועדת הדעוה של האחים המוסלמים ברצועה. בשנת 1958 סיים יאסין את לימודיו התיכוניים. הוא לא יכול היה להמשיך את לימודיו במצרים בגלל המצוקה הכלכלית של משפחתו, ולכן פנה לעבוד. יאסין נדחה בידי מוסדות החינוך של אונר"א, ולכן פנה לחינוך הממשלתי ובמשך מספר שנים לימד ערבית ואסלאם בבית ספר יסודי בעזה. ב-1964, יצא יאסין לקהיר כדי להתחיל לימודים אקדמיים במחלקה לאנגלית באוניברסיטת עין שמס. אולם שנה לאחר מכן נעצר על ידי המודיעין המצרי עקב פעילותו בתנועת האחים המוסלמים. לימודיו של יאסין הופסקו, הוא גורש בחזרה לעזה ונאסרה יציאתו בחזרה למצרים. בשנת 1966 יאסין ישב בכלא במשך חודש במתקן כליאה מצרי בתוך עזה, כחלק מגל המעצרים של השלטונות המצריים בעקבות ניסיון ההפיכה של סייד קוטב.
האחים המוסלמים והקמת מנגנון "הדעוה"
בשנת 1968 התמנה לראש תנועת האחים המוסלמים ברצועת עזה. בשנים הקודמות התנועה סבלה מרדיפות מצד השלטונות במצרים ומהגירה של מנהיגיה למדינות המפרץ. אבל בגלל מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה עברה הרצועה לשליטת ישראל, יאסין הצליח בהדרגה לשקם את הארגון. תנועת האחים המוסלמים בראשותו חברה לתאי הארגון בגדה המערבית, שגם היא הייתה עתה תחת שליטה ישראלית. כמטרה ראשונית פעל יאסין ליצור בסיס תמיכה רחב לתנועה האסלאמית בקרב השכבות הנמוכות של האוכלוסייה, באמצעות הקמות מוסדות רווחה וסיוע. בעוד אש"ף וארגוני הפדאיון האחרים היו בשיאו של המאבק הצבאי כנגד ישראל, בשנות ה-70 התנועה האסלאמית הייתה עסוקה בבנייה שקטה של כוחה וביצירת תשתית חברתית-דתית בקרב האוכלוסייה. עם קבלתו את ההנהגה יאסין חילק את הרצועה לחמישה אזורי פעילות שלכל אחד מהם מינה אחראי. את המסגדים שאף יאסין להפוך ממרכזי התכנסות לתפילה גרידא למרכזים קהילתיים שיפיצו את הידיעות על האסלאם.
לשם מיסוד תהליך האסלאמיזציה ברצועת עזה ייסד יאסין בשנת 1970 את "האגודה האסלאמית", שבראשה העמיד את יד ימינו ח'ליל אל-קוקא. האגודה נרשמה בישראל באופן רשמי לפי חוק האגודות העות'מאניות בשנת 1975. בשנת 1973 הקים בסיועו של איברהים אל-יאזורי את "המוג'מע האסלאמי", שהוכר רשמית בחוק ביוני 1979. המוג'מע ריכז את כל הפעילות החברתית של האחים המוסלמים ברצועה, תחת מעטה דתי. ארגון זה עסק בפעילות של עזרה הומניטרית ורווחה, וזכה לתמיכת הממשל הצבאי הישראלי בשטחים שנעזר בו על מנת להחליש את כוחו של אש"ף. בהדרגה הצליח יאסין ליצור לא רק תשתית לקירוב צעירים לאסלאם, אלא גם מערכת חברתית שלמה שלא הייתה תלויה במוסדות הישראלים או בהנהגת החוץ הפלסטינית של אש"ף. כך למשל הוקמו חוגי ספורט לבני נוער, מוסד הכשרה מקצועית לנשים, וכן הוקמו מרפאות שריכזו תרומות של מנות דם. המוג'מע גם היה אחראי על פעולות צדקה, ובהתאם סבסד מלגות לימוד במוסדות דת בסעודיה והקים קרן צדקה לעניים.
בשנת 1976 יצא לפנסיה מוקדמת בגין נכותו המתגברת, והקדיש מעתה את זמנו לפעילות חינוכית ולהעמקת הזהות האסלאמית בקרב הפלסטינים. עד לראשית שנות ה-80 היו למוג'מע סניפים בכל רחבי רצועת עזה. בכירי המוג'מע היוו לימים את הבכירים שבמקימי חמאס, והתשתית החברתית שהקים יאסין שירתה בהמשך את ארגון הטרור. אף שלמעשה היה המוג'מע הביטוי החוקי של פעילות האחים המוסלמים ברצועה, האגודה מעולם לא הכירה בכך ושמרה על חשאיות באשר לקשריה עם האחים המוסלמים. גם כשאימץ יאסין מדיניות אלימה כנגד ישראל, הוא דאג לשמור על המוג'מע כמוסד נקי כפיים ולכן האגודה לא נפגעה גם כשכבר החל יאסין עצמו בפעולות טרור.
ראשיתה של האלימות
יאסין אימץ את הגישה המיליטנטית נגד ישראל בעקבות גל האסלאמיזציה הפוליטית שפקד את המזרח התיכון בסוף שנות ה-70 וראשית שנות ה-80. תהליך זה, שבא לידי ביטוי באירועים כמו המהפכה האסלאמית באיראן ורצח נשיא מצרים אנואר סאדאת בידי ארגון מוסלמים פונדמנטליסטים, הכה שורשים גם בתוך החברה הפלסטינית. בשנות ה-70 מספר המסגדים ברצועת עזה ובגדה המערבית הוכפל, ובצמרת ההנהגה הדתית של הווקף הצליחו להתברג בכירים מהאחים המוסלמים. כמו כן החלה נהירה לאסלאם בתוך מוסדות אקדמיים פלסטיניים, וכן בקרב סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים שסיימו את לימודיהם. באוניברסיטאות שהיו מזוהות עם השמאל והחילוניות קמו אגודות סטודנטים אסלאמיות שזכו להצלחות גדולות בבחירות המוסדיות. ברצועת עזה תהליך ההתעוררות האסלאמית היה מלווה גם באירועים אלימים. בשנת 1983 הוקם ברצועת עזה ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בידי פתחי שקאקי, שהכריז בריש גלי על פעילות אלימה לשם הגשמת מטרותיו. המוג'מע האסלאמי בראשות יאסין גם הוא החל להפעיל אמצעי אלימות, בשלב זה לא כנגד ישראל אלא דווקא כנגד הפלסטינים החילונים, ובייחוד אלו הקומוניסטים שנתפסו ככופרים וכמשתפי פעולה עם השלטונות הישראלים. בינואר 1980 הוצת משרד הסהר האדום ברצועה שבראשו עמד ממנהיגי התנועה הקומוניסטית הפלסטינית. בהמשך הוקמו מיליציות מטעם המוג'מע שכפו באלימות ברחובות עזה לבוש מוסלמי צנוע ואורח חיים הראוי לפי הדת.
המוג'מע בהדרגה חדר באלימות גם למוסדות ולארגונים ברצועת עזה שהיו מזוהים באופן מסורתי עם גורמים חילוניים. יאסין דרש מכל חבר במוג'מע להצטרף לאיגוד מקצועי שבתחום עיסוקו, ובאופן זה החל הגל האסלאמי לחדור למוסדות אלו. בשנת 1985 הצליח המוג'מע להשתלט על איגוד הרופאים ברצועה, והחדיר נציגים גם לאיגודים מקצועיים אחרים, וכן השתלט בהדרגה על ארגוני המורים והעובדים של אונר"א. גולת הכותרת של תהליך זה הייתה השתלטות המוג'מע על האוניברסיטה האסלאמית בעזה. גירוש הנהגת אש"ף ויאסר ערפאת מביירות בשנת 1982 גרם להפסקת המימון של אש"ף לאוניברסיטה, ואת זאת ניצל יאסין כדי להשתלט על המוסד. נשיא המוסד החילוני גורש בכוח ובמקומו מונו נושאי משרות דתיים. בבחירות הסטודנטיאליות שנערכו בינואר 1983 זכה המוג'מע ללמעלה ממחצית הקולות. מאז הניצחון של המוג'מע הפכה האוניברסיטה למעוז מסורתי של התנועה האסלאמית ברצועה. במרץ 1985 פרץ גל מהומות בתוך האוניברסיטה, שבמהלכו הוכו ונפצעו עשרות סטודנטים שהיו פעילים של פת"ח. מרצים וסטודנטים קומוניסטים נרדפו ביתר שאת, וחלק גורשו לצמיתות מהמוסד.
השלב הבא במפנה של יאסין לעבר פעילות ג'יהאד אקטיבית החל בשנת 1983, עם הקמת אל-מוג'אהדון אל-פלסטיניון (מילולית: "לוחמי הקודש הפלסטינים"), הזרוע הצבאית של האחים המוסלמים ברצועת עזה. החלטה זו נתקבלה אצל יאסין על רקע קריסתו של אש"ף במלחמת לבנון וכן בעקבות הטבח בסברה ושתילה. מטרת הארגון לפי יאסין הייתה הקמת חוליות צבאיות ואיסוף נשק, במטרה להכשיר כוחות שיילחמו בבוא הזמן נגד ישראל. בסוף אפריל 1983 הוקם הארגון בפגישה חשאית בביתו של יאסין, שבה נכחו גם עבד אל-רחמן תמראז, אבראהים מקאדמה ואחמד אל-מלאח. יאסין אחסן בביתו נשק שהארגון הצליח לרכוש מידי סוחרים, ובכלל זאת גם נשק גנוב של צה"ל. המימון לעסקאות הנשק הגיע בין היתר מתאי האחים המוסלמים בירדן.
ב-15 ביוני 1984 תפס השב"כ עשרות רובים ומקלעים בביתו של יאסין, וכן בסליק שנמצא במסגד הסמוך לביתו. בעקבות זאת נעצר יאסין ואתו שאר חברי אל-מוג'אהדון. במשפט שנערך באוגוסט בבית הדין הצבאי בעזה, נדון יאסין ל־13 שנות מאסר בשל החזקת נשק בלא רישיון, הקמת ארגון צבאי וקריאה לחיסול מדינת ישראל.
בזמן שהותו בכלא הכיר את סלאח שחאדה שלימים היה ממקימי תנועת חמאס. אף שנדון לשלוש-עשרה שנות מאסר, יאסין שוחרר מכלאו כעבור פחות משנה במאי 1985, במסגרת "עסקת ג'יבריל".
עם חזרתו לרצועת עזה המשיך יאסין לנקוט במדיניות האסלאמית האגרסיבית, אולם כדי שלא לפגוע במוג'מע האסלאמי פרש מנשיאות המוסד ובמקומו מונה איברהים אל-יאזורי. לשם המשך פעילות הטרור הקים יאסין בראשית 1986 ארגון צבאי חדש שמטרתו הייתה פעילות ג'יהאד כנגד סוטים מדרך האסלאם, כמו חנויות שמכרו אלכוהול או סרטים פורנוגרפיים. לארגון החדש, שכונה אל-מג'ד (מילולית: התהילה), גייס יאסין שניים מראשי אגודת הסטודנטים באוניברסיטה האסלאמית. עד מהרה גויסו עשרות פעילים לאל-מג'ד, והוקמו חוליות לוחמים שהתחלקו לפי אזורי פעילות מוגדרים. יאסין התיר לאנשי הארגון, באמצעות פתווה, להוציא להורג משתפי פעולה פלסטינים עם ישראל. על סמך פסק זה הוצאו להורג ארבעה פלסטינים לפחות בשנים 1986–1987 בידי חברי הארגון. לימים התמזג הארגון בתוך הזרוע הצבאית של חמאס.
הקמת חמאס
ממוזער|סמליל החמאס
עוד לפני פרוץ האינתיפאדה יאסין רצה למסד את הארגון הצבאי שהלך וגיבש. ביוני 1987 זימן לביתו את עבד אל-עזיז א-רנתיסי ואת סלאח שחאדה, והטיל עליהם להקים זרוע צבאית חדשה שתבצע פעולות טרור כנגד ישראל, על בסיס התשתית הלוגיסטית של ארגון אל-מוג'אהדון. רנתיסי מונה למפקד דרום הרצועה וסלאח למפקד צפון הרצועה, אולם לאחר מספר ימים רנתיסי נעצר ושחאדה נותר כמנהיג היחיד של הזרוע הצבאית. ההקמה הסופית של "תנועת ההתנגדות האסלאמית" התרחשה בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-9 בדצמבר 1987. בשלב זה שבו החלה התקוממות פלסטינית נגד ישראל, יאסין רצה לשים בראשה את דגל האסלאם, באמצעות ארגון חדש שיפעל למימוש הג'יהאד.
ב־10 בדצמבר 1987, במפגש שנערך בביתו שבמחנה הפליטים שאטי, הקים יאסין את ארגון חמאס. הנוכחים בפגישה מלבד יאסין היו סלאח שחאדה, איברהים אל-יאזורי, עיסא ח'ליל אל-נשאר, חסן יוסף ח'ליל, עבד אל-עזיז א-רנתיסי ועבד אל-פתאח דוח'אן – כולם חברים ותיקים במוג'מע האסלאמי ובאחים המוסלמים. בהתאם, חמאס נוסד על בסיס התשתית החברתית והכלכלית של המוג'מע האסלאמי, באמצעותו התבצע הגיוס לשורות ארגון הטרור.
מטרתו המוצהרת של החמאס הייתה מאבק מוחלט בישראל דרך הג'יהאד תוך שלילת כל פשרה או משא-ומתן מצד גורמים כמו אש"ף. ב-14 בדצמבר הופץ ברצועת עזה הכרוז הראשון בשם חמאס, ותאריך זה מצוין כיום הקמת התנועה. בינואר 1988 הוקם תא ראשון של חמאס בגדה המערבית, בהתבסס על התשתית הארגונית והסניפים של האחים המוסלמים באזור. האחים המוסלמים בירדן הם גם שסיפקו את המימון לתנועה המתגבשת. באוגוסט הסתיים תהליך התהוות התנועה, כאשר פרסם יאסין את אמנת חמאס שקבעה את עקרונות התנועה ואת עמדותיה ביחס למאבק בישראל, ביחס לאסלאם וביחס לפלסטינים ולארגונים האחרים.
התשתית הארגונית של חמאס, כאמור, הייתה המוג'מע האסלאמי והתאים החשאיים של האחים המוסלמים. המסגדים שנשלטו בידי המוג'מע שימשו כמרכזי פעילות. משם יצאו ההפגנות הגדולות, הופצו כרוזים שקראו להתנגדות והושמעו במערכות הכריזה דברי נאצה כנגד השלטונות הישראלים. את הכרוזים שהפיצה התנועה ניסח יאסין בעצמו. חברי האחים המוסלמים היו הראשונים להצטרף לתנועת חמאס והם הרכיבו את הגרעין הקשה שלה, ואליהם הצטרפו גם חברי המוג'מע ואלפים שנהנו משירותי הדעוה והיה קל להניעם לפעולות אלימות. למרות הצמיחה המהירה יאסין הקפיד לשמור על מידור גבוה בתוך הארגון, כדי למנוע חשיפה בידי ישראל. פגישות חשאיות בין הבכירים נערכו רק אחת לשלושה שבועות בביתו של יאסין, והתקשרויות בין הפעילים נעשו באמצעות הצפנת מסרים במקומות מחבוא ידועים מראש.
בשל ההתבססות של מנגנון הדעוה בתוך האוכלוסייה הפלסטינית הגיוס לתנועה היה מהיר, ותנועת חמאס צמחה וכבר בראשיתה לקחה חלק נכבד בפיגועי הטרור שאירעו במהלך האינתיפאדה הראשונה. בעקבות התגברות פעולות הטרור נעצרו במאי 1988 סלאח שחאדה, עיסא נשאר ועבד אל-פתאח דוח'אן. היה זה גל המעצרים הראשון כנגד תנועת חמאס, ובמהלכו נעצרו למעלה מ-200 מחברי הארגון. שירותי הביטחון ידעו כי יאסין הוא שעומד בראש הארגון, אך הוחלט שלא לעוצרו בגלל נכותו.
לאחר גל המעצרים הראשון יאסין פעל לשקם את תשתית הארגון ולחזור לפעילות צבאית במהרה. הוא מינה למפקד חמאס ברצועת עזה את אסמאעיל אבו שנב, ויחד איתו ארגן מחדש את ההיררכיה הפיקודית של הארגון ברצועת עזה. כמו כן מינה יאסין את ניזאר עוודאללה למפקד הזרוע הצבאית במקום שחאדה שהיה במאסר. הקשרים עם מנגנון חמאס בגדה המערבית התהדקו בהדרגה, דרך פגישות חשאיות שערך אבו שנב עם בכירים מהגדה. המימון של חמאס הגיע מהאחים המוסלמים בירדן דרך הגדה המערבית, והשתמשו בו כדי לקנות ציוד להכנת כרוזים וכן אמצעי לחימה. מנגנוני המידור והחשאיות בארגון הוגברו מחשש לחדירה של משתפי פעולה. כמו כן הוקם אגף ביטחוני מיוחד שנועד לעקוב אחר חשודים בשיתוף פעולה ולפגוע בהם על פי הוראות מהפיקוד הבכיר. ב-1989 הורה יאסין להרוג פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם צה"ל והשב"כ.
במקביל גם שוקמה הפעילות הצבאית של חמאס. פעולות הטרור של חמאס בראשית האינתיפאדה תפסו חשיבות משנית לעומת הפיגועים של אש"ף ושל הג'יהאד האסלאמי. רוב הפעילות הצבאית של חמאס התרכזה בראשיתה בשריפת שדות חקלאיים, ורק לעיתים נדירות נעשו ניסיונות חובבניים לפיגועי ירי. זה השתנה עם פעילותה של "חוליה 101" שהובלה בידי מוחמד שראתחה ומחמוד אל-מבחוח. חברי החוליה לא הסתפקו בפיגועי ירי ספורדיים אלא החליטו לבצע חטיפות של חיילים בתחומי הקו הירוק. ב-16 בפברואר 1989 נחטף ונרצח חייל צה"ל אבי סספורטס, וחודשיים לאחר מכן ב-3 במאי נחטף ונרצח החייל אילן סעדון. שני פיגועים אלו היו פעולות הטרור הראשונות שביצעה הזרוע הצבאית של חמאס מחוץ לרצועת עזה. הסלמה זו בפיגועי הטרור לא נותרה חסרת-מענה בצד הישראלי, וב-18 במאי 1989 נעצר אחמד יאסין בידי השב"כ במסגרת גל מעצרים נרחב של מאות מפעילי חמאס.
ממוזער|השייח' יאסין ישוב לצד שני שוטרי המשטרה הצבאית לקראת פתיחת משפטו בבית הדין הצבאי באזור התעשייה ארז שבצפון רצועת עזה, מרץ 1990
יאסין הושם בכלא איילון, אך בשל מצבו הבריאותי הרופף שהה מספר פעמים בבית-חולים במהלך תקופת המעצר. דרישות לשחררו בגלל מצבו הבריאותי הלקוי נדחו בידי בית המשפט. כתב האישום נגד יאסין הוגש בספטמבר 1989, ובינואר 1990 החל משפטו בבית הדין הצבאי באזור התעשייה ארז שבצפון הרצועה. המשפט הסתיים באוקטובר 1991 ויאסין נדון למאסר עולם בתוספת 15 שנה, בעוון הוצאת פסק הלכה המתיר להוציא להורג משתפי פעולה. האשמות נוספות שהועלו בכתב האישום נגדו, כמו מעורבות בארגוני הטרור אל-מג'אהדון ואל-מג'ד ואחריות לרצח אילן סעדון ואבי סספורטס, נמחקו בידי התביעה במסגרת עסקת טיעון עם ההגנה שבה הודה על מתן ההיתר ההלכתי להרג משתפי פעולה.
בכלא
יאסין המשיך להטיף לפעילות טרור של החמאס גם מתוך הכלא, והזרוע הצבאית של הארגון ניסתה לכפות את שחרורו באמצעות חטיפת חיילים. לעיתים, בלחץ ישראלי, יצא יאסין באמצעות התקשורת בקריאות מפויסות. ב-13 בדצמבר 1992 נחטף שוטר משמר הגבול נסים טולדנו בידי חברי הזרוע הצבאית של חמאס, שדרשו בתמורה לשחרורו של טולדנו את שחרורו של יאסין מן הכלא. יאסין רואיין עוד באותו יום, ושודר בטלוויזיה וברדיו פעמים רבות כשהוא מורה לאנשיו לשמור על חייו של החטוף. חרף קריאות אלו טולדנו נרצח, ובדיעבד המעשה הוצדק גם בידי יאסין, שטען כי היה חייל ולכן הייתה זכות להורגו. גם בעקבות חטיפת נחשון וקסמן ב-9 באוקטובר 1994 יאסין קרא שלא להרוג את החטוף.
מצבו הבריאותי של יאסין המשיך להידרדר בכלא, וחלה הרעה בכושר הראייה שלו. במאי 1993 נותח בעינו בבית החולים אסף הרופא והתאשפז למספר שבועות. בגלל מצבו הבריאותי של יאסין היה חשש שימות בכלא והדבר יעורר מהומות, לכן הוצע לו להשתחרר במאי 1994 אך הוא סירב.
יאסין שוחרר לבסוף ב-30 בספטמבר 1997, לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל של המוסד בח'אלד משעל בירדן. לפני שחרורו נותח בעיניו בבית החולים 'אסף הרופא' על ידי מנהל המחלקה פרופ' פנחס נמט. המשבר המדיני החמור ביחסי ירדן–ישראל נפתר רק לאחר ששוחררו יאסין ועוד כ-70 אסירים פלסטיניים נוספים. יאסין הסכים להשתחרר רק לאחר שהובטח לו שיוכל לחזור לרצועת עזה. הוא הוטס לעמאן, שם זכה לקבלת פנים חגיגית מידי חוסיין, מלך ירדן, ולטיפול רפואי. לאחר מכן, ב-6 באוקטובר 1997 חזר לרצועת עזה לאחר היעדרות של שמונה שנים.
עם שחרורו ראיינה אותו אושרת קוטלר בתוכנית "פגוש את העיתונות", ואת הראיון ניהלה כשהיא עטויה צ'אדור איסלמי מסורתי.
חזרה להנהגת החמאס והאינתיפאדה השנייה
חזרתו של יאסין להנהגת חמאס ברצועת עזה הביאה לאיחוי הקרעים שנוצרו בארגון בין פעילי "החוץ" שפעלו ממדינות ערב ומאירופה, לבין פעילי "הפנים" שברצועת עזה ובגדה המערבית. שובו לזירה הפוליטית גם החליש את מעמדו של אש"ף ושל העומד בראשו יאסר ערפאת. בפברואר 1998 יצא יאסין לטיפולים רפואיים במצרים ולאחר מכן בסעודיה. בתום הטיפולים יצא למסע מדיני במזרח התיכון במהלכו ביקר באיראן, בנסיכויות המפרץ הערבי, בתימן, בסוריה, בלבנון ובסודאן. לא אחת זכה יאסין לקבלת פנים רשמית שלא פחתה מזו השמורה לראש מדינה. במהלך סיורו נפגש עם ראשי מדינות ועם מנהיגי הפזורה הפלסטינית וכך הצליח להציב את חמאס כתנועה רשמית של הפלסטינים. עוד באותו סיור עמל יאסין להשיג מימון לתנועתו והצליח לגייס עשרות מיליוני דולרים לטובת פעילות חמאס. בתום ארבעה חודשים שב לרצועת עזה. ערפאת חשש ממעמדו המתחזק של יאסין, אולם לא פעל רבות בנדון. בנובמבר 1998 הטילה הרשות הפלסטינית מעצר בית על יאסין לאחר שחמאס ניסה לפוצץ אוטובוס ילדים בסמוך לכפר דרום באמצעות מכונית תופת. אולם כבר חצי שנה אחר כך יאסין השתתף באופן פעיל בדיונים של המועצה המרכזית הפלסטינית על השיקולים בעניין הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית.
לאחר חזרתו לרצועת עזה שב יאסין להטיף לאלימות ולטרור נגד אזרחי ישראל, והוביל את הקו הקיצוני בקרב הפלסטינים, בעודו נהנה מחסינות מסוימת שנבעה ממעמדו הרם בקרב חסידיו. על פי דיווחי צה"ל והשב"כ, כבר בשנת 1999 חזר לפעילות טרור, והיה שותף בתכנון פיגועים ברמה האופרטיבית. הוא נתן היתר הלכתי לחטוף חיילים לצורכי מיקוח. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה היה מעורה בפעילות הצבאית של חמאס ברצועת עזה, בשל קרבתו לראשי הזרוע הצבאית של התנועה ברצועה, סלאח שחאדה וואאל נסאר. ביוני 2003, בעקבות פגיעות קשות כנגד הנהגת התנועה, הסכים יאסין לקיים הודנה (הפסקת אש) בין ישראל לבין הפלסטינים.
ההתנקשות באחמד יאסין
בעקבות הפיגוע בקו 2 בירושלים ב-19 באוגוסט 2003 קרסה סופית ההודנה עם חמאס, וישראל החליטה כי יש לפגוע במנהיגיו. ב-6 בספטמבר 2003 במבצע קטיף כלניות נכשל הניסיון הישראלי הראשון להתנקש ביאסין. מטוס F-16 של חיל האוויר הישראלי הטיל פצצה במשקל רבע טון על בניין שבו התכנסו יאסין ואסמאעיל הנייה ביחד עם ראשי הזרוע הצבאית של הארגון ביניהם גם מוחמד דף, אולם כולם שרדו את ההפצצה כיוון ששהו בקומה התחתונה של הבניין. בניסיון השני שצלח, ב-22 במרץ 2004, נורו לעבר יאסין שלושה טילי הלפייר ממסוקי קרב של חיל האוויר בעת שיצא ממסגד. מעוצמת הירי נהרגו במקום יאסין, שניים משומריו ושישה נוספים, וכן נפצעו שניים מבניו.
ההתנקשות ביאסין ספגה גינוי נרחב בעולם, אך גם לתמיכה מסויגת של ארצות הברית ואוסטרליה. למועצת הביטחון של האו"ם הוגשה הצעת החלטה לגנות את ישראל על פעולה זו. הצעה זו זכתה לתמיכתן של 11 מחברות מועצת הביטחון, אך וטו של ארצות הברית מנע את אישורה. ועדת המעקב של ערביי ישראל הכריזה על יום אבל, וערכה בנצרת הפגנת אבל ומחאה, שבה השתתפו למעלה מ־2,000 איש.
עמדותיו
כלפי מדינת ישראל
כמנהיג חמאס הוביל יאסין קו תקיף כנגד ישראל כשהוא קורא להשמדתה המוחלטת והחלפתה במדינה פלסטינית מוסלמית שתבוא במקומה. במדינה המוסלמית העתידית יוכלו לחיות גם נוצרים ויהודים במעמד של בני חסות. יאסין קרא לפלסטינים "להילחם באויב הציוני בכל הצורות האפשריות, עד טיפת דמם האחרונה, על פי צו הקוראן שקורא להרוג ולהיהרג", והוציא פתוות המתירות פיגועי התאבדות במטרה לסלק את היהודים מכל שטחי ארץ ישראל "מהים עד הנהר". הוא תמך בחטיפת חיילים, ובינואר 2004 אף נתן הכשר הלכתי לביצוע פיגועי התאבדות בידי נשים.
יאסין הדגיש לפעמים שאת אופי המאבק נגד ישראל ניתן לקבוע גם לפי שיקולים פרגמטיים כמו היחסים הפלסטיניים הפנימיים או מידת הלגיטימציה שהציבור הפלסטיני ייתן למאבק. בהתאם לכך, הצהיר יאסין כי הוא מוכן להודנה בת עשר או עשרים שנה בתמורה לנסיגה ישראלית חד-צדדית לקווי 67', פינוי כל ההתנחלות ושחרור כל האסירים הפלסטינים מבתי-הכלא. במצב כזה, אמר יאסין, תוקם מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ולאחר תום ההודנה יתחדש המאבק מול ישראל עד להכרעתה הסופית. תפיסה זו מושתתת על העיקרון המוסלמי, שהתפתח בהשראת הסכם חודייביה, לפיו ניתן ליזום שביתת נשק במהלך הג'יהאד, כאשר יש צורך בהפוגה כדי לצבור כוחות. הפרגמטיות שהציג יאסין הייתה טקטית ביסודה אך לא באה לידי ביטוי בחזון האסטרטגי הכולל שלו, לאמור הפלתה של מדינת ישראל והקמת מדינה מוסלמית.
חוקרים מסוימים של חמאס מציינים כי ביחס לזרמים אחרים בתנועתו יאסין היה גורם מתון יחסית, אשר טען באופן מסורתי כי על התנועה להגמיש את ביצוע הפיגועים שלה בהתאם ליחסי ישראל עם הרשות הפלסטינית. כמה מהם מייחסים את הירידה היחסית בכמות הפיגועים בין 1998 ל-2000 ואת קבלת ההודנה ב-2003 למדיניות מכוונת שיאסין הוביל מאז שחרורו מהכלא. ההסבר העיקרי לכך היה שהמדיניות נועדה לשמור על הלגיטימציה הציבורית של התנועה בתקופה שבה רוב הציבור הפלסטיני התנגד לביצוע פיגועים בישראל.
כלפי אש"ף
כמייצג של הזרם האיסלאמיסטי, יאסין חלק על הנהגת אש"ף החילונית ומתח עליה ביקורת פעמים רבות. הוא גרס כי יהיה אפשר לפעול בשיתוף פעולה עם התנועות הלאומיות רק אם ינטשו את החילוניות ויחזרו לחיק האסלאם. מתוך הכלא יצא בקריאת התנגדות להסכמי אוסלו, וקרא להמשך פעולות הטרור גם לאחר הקמת הרשות הפלסטינית. עם זאת, יאסין לא ערער באופן יסודי על מעמדו של אש"ף כמייצג העם הפלסטיני ועל מנהיגותו של יאסר ערפאת.
כלפי הלאומיות הפלסטינית
עמדתו של יאסין לגבי הלאומיות הפלסטינית שנויה במחלוקת. באופן עקרוני תנועת האחים המוסלמים היא תנועה פן-אסלאמית שלא מכירה ביסודות לאומיים כלל, וזו התפיסה שעליה התחנך יאסין מהאבות המייסדים של התנועה במצרים. אולם חלק מן החוקרים טוענים שבעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שנתפסה כמרי פלסטיני על רקע לאומי, יאסין ומנהיגי חמאס אימצו גם הם במידה מסוימת את התפיסות הלאומיות. לאחר שאימץ את הלאומיות הפלסטינית, מובן שיאסין רצה להדגיש את השורשים האסלאמיים של הפלסטינים ולהתרחק מהתפיסות החילוניות של הלאומיות המערבית, אולם היסוד הלאומי שבתורתו לא נעלם והמשיך להתקיים בתפיסה הרעיונית של חמאס. חוקרים אחרים אף מרחיקים לכת עוד יותר, וטוענים כי האידאולוגיה של ארגון חמאס היא ביסודה אידאולוגיה לאומית ולא מוסלמית. לפי שיטה זו, שאיפתו של יאסין הייתה פעילות חברתית ופוליטית למען הפלסטינים בלבד, אלא שבניגוד לתפיסות החילוניות של אש"ף, יאסין רצה לחזק את היסוד הדתי בתוך החברה הפלסטינית לצד היסוד הלאומי (אך בוודאי שלא להחליף אותו).
לעומת זאת, יש הטוענים שיאסין נותר נאמן לאידאולוגיה של האחים המוסלמים, ובהתאם שלל לגמרי את רעיון הלאומיות, ובפרט את רעיון הלאומיות הפלסטינית. לפי תפיסה זו, הלאומיות נתפסה אצל יאסין כנטע מערבי חילוני סורר, ובמקום זאת שאף יאסין אך ורק למאבק של הפלסטינים במסגרת הג'יהאד של האומה המוסלמית כולה. מבחינה זאת, המאבק בישראל היה רק קצהו של ג'יהאד כללי נגד העולם המערבי, והשאיפה הסופית של יאסין הייתה הקמת ח'ליפות מוסלמית אחת ללא גבולות לאומיים. הרטוריקה הלאומית של חמאס, לפי המצדדים בגישה זו, נועדה לרכוש את הלבבות שנהו אחר לאומיות בעיצומה של האינתיפאדה, אולם בסופו של דבר הרטוריקה הזו באה לשרת את האסלאם. בהתאם לתפיסה פן-אסלאמית זו, הצהיר יאסין בינואר 1989 כי הוא מוכן לכונן מסגרת קונפדרטיבית עם ירדן לכשתקום המדינה הפלסטינית, כדי לקדם את חזון הח'ליפות האסלאמית הגדולה.
השפעתו
פעילותו של השיח' יאסין סייעה לתהליך האסלאמיזציה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המסגד בהשקפתו של יאסין היה גם מוקד פוליטי ולא רק מקום התאספות דתי. תהליך זה החל עוד עם הקמת המוג'מע האסלאמי בשנות ה-70, ששאף להקים בהדרגה מנגנון אוטונומי ומנותק מאש"ף החילונית. יאסין גם ניסה לחזק את התמיכה במוג'מע בקרב בעלי מקצועות חופשיים וסטודנטים, מקומות בהם כוחו של אש"ף היה איתן במיוחד. ההשתלטות של המוג'מע על האוניברסיטה האסלאמית בשנת 1983 סימנה את התגברות ההשפעה האסלאמית באוכלוסייה. ההישג המשמעותי ביותר של המוג'מע היה בניית תשתית ציבורית-חברתית אוטונומית ונפרדת מאש"ף, שיכלה להוות לו אלטרנטיבה. התשתית הזו היא שאפשרה את צמיחתו המהירה של חמאס. בהציבו את תנועת חמאס כמנהיגת המאבק של העם הפלסטיני, יאסין ערער על הדומיננטיות של אש"ף כמייצגת בלעדית של מאבק זה. באופן זה, אש"ף, שהייתה תנועה לאומית חילונית ביסודה, נדחקה בהדרגה בידי כוחות אסלאמיים שתפסו את הבכורה בדעת הקהל הפלסטינית.
יאסין השפיע לא רק על האסלאמיזציה, אלא גם על האופי של האידאולוגיה האסלאמית שהתגבשה בקרב הפלסטינים. המוג'מע האסלאמי נוסד לשם מטרות של פעולות רווחה וצדקה, ובאופן עקרוני התנועה העדיפה את התיקון החברתי הפנימי על פני מאבק חיצוני. בהתאם למשנת האחים המוסלמים במצרים, יאסין סבר שרק לאחר תיקון דתי של החברה וחזרתה לאסלאם, בד בבד עם מיגור השפעות החילון וההתמערבות, יהיה טעם לצאת למאבק כנגד ישראל. על כן העדיף בשלב ראשוני "ג'יהאד פנימי" על פני "ג'יהאד חיצוני". אולם, החל מאמצע שנות ה-80 יאסין אימץ תפיסה לוחמנית יותר. הקמת תנועת חמאס ביטאה את המעבר מפעילות שהתרכזה בתחום החברתי ובמנגנוני צדקה אסלאמיים, לפעילות טרור אקטיבית כנגד ישראל בהתבסס על התשתית האידאולוגית של הג'יהאד. חמאס העמיד בראש סדר העדיפויות את המאבק המזוין כנגד ישראל, תוך התייחסות פחותה לנושאים החברתיים. בשינוי זה התנתק יאסין מהשורשים האידאולוגיים של האחים המוסלמים שהתמקדו במישור החברתי, לטובת התפיסה המיליטנטית של הג'יהאד העולמי. תפיסה זו של ג'יהאד היא שמנחה עד היום את תנועת חמאס.
חיים אישיים
אביו של יאסין היה מעשירי הכפר אל-ג'ורה שבסמוך לאשקלון ובבעלותו היו כ-90 דונם של שטחים חקלאיים שעובדו בידי עשרות עובדים. לאב היו ארבע נשים ותשעה ילדים. סעאדה, אחת מארבע נשותיו של האב, הייתה אמו של יאסין ושל שבעה ילדים נוספים. כשהיה בן שלוש התייתם יאסין מאביו, ואחיו הבכור שחאדה איסמעיל נעשה לראש המשפחה.
בשנת 1963 נשא יאסין לאישה את קרובת משפחתו חלימה חסן יאסין, ולזוג נולדו אחד-עשר ילדים. שני בניו הגדולים מתו בצעירותם, והשאר היו לעובדי כפיים. בנו הרביעי נקרא מוחמד, ועל שמו כונה יאסין לעיתים בשם "אבו מוחמד".
ראו גם
חמאס
אמנת חמאס
מבצע קטיף כלניות
לקריאה נוספת
שאול ברטל, דרך ג'האד בפלסטין, הוצאת כרמל, 2012
שאול משעל ואברהם סלע, זמן חמאס - אלימות ופשרה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999
קישורים חיצוניים
ראיון עם אחמד יאסין בתוכנית פגוש את העיתונות (1998), באתר יוטיוב
אחמד יאסין, בתוכנית "אויבים", כאן 11
סופו של יאסין - סיקור מורחב של הסיכול הממוקד והתגובות עליו באתר ynet.
צרור תגובות על חיסולו של אחמד יאסין באתר NFC.
.
.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:נכים פלסטינים
קטגוריה:פליטים פלסטינים
קטגוריה:מורשעים בעבירות ביטחון בישראל
קטגוריה:משוחררי עסקת ג'יבריל
קטגוריה:אישים שנהרגו בתקיפות אוויריות ישראליות
קטגוריה:פעילי חמאס שנהרגו בידי ישראל
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים
קטגוריה:ראשי ארגוני טרור אסלאמי
קטגוריה:ראשי ארגוני טרור פלסטיני
קטגוריה:עזה: אישים
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1937
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-2004 | 2024-10-19T09:23:35 |
המוגלובין | המוגלובין (באנגלית: Hemoglobin) הוא מבנה (קומפלקס) חלבוני אורגנו-מתכתי שתפקידו העיקרי הוא נשיאת חמצן אל תאי הגוף במערכת הדם. ההמוגלובין בנוי מארבע יחידות חלבוניות (פוליפפטידיות) הקשורות כל אחת ליון ברזל שבקבוצת הם (Heme) בקשר קואורדינטיבי.
ההמוגלובין מצוי בתאי דם אדומים של בעלי חוליות וברקמות של חלק מחסרי חוליות.
בתאי דם אדומים של יונקים אין גרעין תא, וקומפלקסי ההמוגלובין מהווים אחוז גבוה מהמסה הכללית שלהם. ההמוגלובין נושא חמצן מהריאות או הזימים לכל חלקי הגוף, כמו השרירים, שם משתחרר החמצן. בנוסף, להמוגלובין תפקיד חשוב במנגנון הובלת גזים שהם תוצרי לוואי רעילים בנשימה תאית.
אטימולוגיה
שמו של ההמוגלובין נובע משני המבנים הכימיים המרכיבים אותו: קבוצה פרוסטטית הם, שהיא מולקולה לא-חלבונית המורכבת ממבנה טבעתי שבמרכזו אטום ברזל ומוקף בארבעה אטומי חנקן, וגלובין, חלבון גלובולרי שבתוכו משובץ ההם בקשר קואורדינאטיבי]. האינטראקציה בין מולקולת החמצן לאטום הברזל בקבוצת ההם דרך אינטראקציות אלקטרוסטטיות מתאפשרות בגלל האופי המרחבי של המולקולה ופיזור המטען עליה. הסוג הנפוץ ביותר ביונקים: מולקולת המוגלובין שמורכבת מארבע יחידות גלובין הקשורות האחת לשנייה, ומארבע קבוצות הם המצויות בתוך יחידות אלו. כל קבוצת הם יכולה לקשור מולקולת חמצן אחת ולכן מולקולת המוגלובין אחת בעלת פוטנציאל קשירה של עד ארבע מולקולות חמצן.
מסלול ביוסינתזה ורגנרציה
ממוזער|סינתזה של מולקולת ההם
ממוזער|דגרדציה של מולקולת ההם והפיכתה לבילירובין
הסינתזה של המוגלובין נעשית דרך סדרה של מסלולים מורכבים. מולקולת ההם בחלקה מסונתזת במיטוכונדריה ובציטוזול של תא אדום לא בוגר, בעוד שחלבון הגלובין מסונתז על ידי הריבוזומים החופשיים בציטוזול. הבניה של החלבון השלם בתא ממשיכה דרך מסלולים במח העצמות שעוברים התאים האדומים עצמם. בשלבים הללו יש עיבוד בגרעין התא בתאי דם אדומים של יונקים, אך לא במינים רבים של עופות לדוגמה. העיבוד וההרכבה של החלבון ממשיכים גם לאחר איבוד הגרעין. כאשר התאים האדומים נהרסים כפונקציה של זמן מחצית חיים או עקב הריסה רנדומלית, או בעקבות פקטור לתפקוד לקוי, ההמוגלובין מתפרק ומתחיל תהליך מחזור שבו מפורקת טבעת ההם. הברזל מוסע על ידי חלבונים המכונים טרנספרינים למח העצמות, שם נעשה בו שימוש חוזר ליצירת ההמוגלובין בתאים האדומים. שארית קבוצות ההם, משמשת כבסיס ליצירת בילירובין המופרש לכיס המרה כמלחי מרה , המגיעים למעי הדק ומשמשים כחומרים מְתַחלבים בתהליך הפרוק האנזימטי של שומנים על ידי האנזים ליפאז המופרש למעי הדק מבלוטת הלבלב. הבילירובין נותן לצואה את צבעה החום.
תפקיד במערכת הובלת הגזים
ההמוגלובין קושר ומשחרר חמצן בסביבות שונות כפונקציה של תנאים (חומציות, ריכוזים וכדומה). הדרישה לחמצן בשרירים וביתר רקמות הגוף גבוהה לצורך יצירת אנרגיה במעגל קרבס. על כן יש צורך שלאנזים תהיה יכולת שחרור גבוהה ובמקביל יכולת קישור גבוהה לפסולת הגזית של הנשימה התאית. בהגיעו שוב לריאות התנאים משתנים וכן גם העדיפות בקישור: קישור חמצן והעברתו לרקמות לצורך יצירת אנרגיה, ושחרור פחמן דו-חמצני כתוצר לוואי בתהליך יצירת האנרגיה.
תפקידו העיקרי של ההמוגלובין הוא ביצירת קשרים רופפים בלתי יציבים והפיכים עם החמצן שנקשר בריאות ולהעבירו באמצעות זרם הדם אל כל תאי הגוף. מהתאים נושא ההמוגלובין בחזרה אל הריאות חלק מהפחמן הדו-חמצני (~15-20%) ואטומי מימן (אחראי לאיזון רמת החומציות ברקמות). החמצן נקשר אל אטום הברזל של קבוצות ההם בהמוגלובין בעוד הפחמן הדו-חמצני נקשר לקצה האמיני כיוון קרבמיד ואטומי המימן יוצרים אינטראקציות באתרי קישור אחרים בחלבון.
קבוצות ההם מהוות רק ארבעה אחוזים מהמסה של מולקולת ההמוגלובין. חלבוני הגלובין תורמים ליצירת מבנה מרחבי המאפשר קשירה יעילה של הגזים אל אטום הברזל, כמו כן המבנה החלבוני מניע את חמצון הברזל שבקבוצת ההם. משמע, יש חשיבות למבנה המרחבי השלם של החלבון. ממצא נוסף שתומך בהנחה הזו הוא שקבוצות הם עצמאיות אינן מסוגלות לקשור חמצן באופן ספונטני.
ביוכימיה של המוגלובין
מבנה
ממוזער|107.983x107.983px|המבנה האוקטהידרלי של יון הברזל
ההמוגלובין בנוי מארבע תת-יחידות, אשר נמצאות בטבע בכמה מופעים דומים. כל יחידה מורכבת משרשרת פוליפפטידית בעל מספר סלילי α, הקשור באמצעות חומצת האמינו היסטדין קואורדינטיבית לקבוצת הם, ללא קבוצת ההם הקומפלקס כולו לא מתפקד זאת מכיוון שבמרכז קבוצת ההם ישנו יון ברזל בעל היכולת לקשור חמצן אטמוספירי (O2), סך הכל המוגלובין יכול לקשור בו זמנית עד ארבע מולקולות של חמצן אטמוספירי.
מבנה תת-היחידה גלובין
בקומפלקס ההמוגלובין המצוי ביותר בגוף האדם הבוגר יש שתי תתי יחידות חלבוניות מסוג α ושתיים נוספות מסוג β, אך קיימים בטבע מופעים נוספים לתתי היחידות החלבוניות מלבד α ו-β. ההבדל בין המופעים השונים נוצר מהחלפת כמה חומצות אמינו אשר הבדלי תפקודם זניח לפעילות תת-היחידה. המשותף לכל המופעים הוא מספר סלילי אלפה, המקושרים בחלקים ללא מבנה שניוני מוגדר. כמו כן החלק הקושר בין תת-היחידה החלבונית לקבוצת ההם הוא חומצת האמינו היסטדין. ציר הקשר בין חומצת אמינו זו ליון הברזל הוא מאונך למשטח מולקולת ההם, זאת בזכות המבנה המרחבי האוקטהדרלי של יון הברזל. על ציר זה נקשר גם החמצן האטמוספירי בכיפוף מסוים הנובע מהאלקטרונים הבלתי קושרים של החמצן כפי שאפשר לראות בתרשים לקמן. בהיעדר קישור לחמצן אטמוספירי תמצא במקום מולקולת מים אשר מעניקה למולקולה יציבות. מבחינה תרמודינמית יון הברזל יכול להיקשר מלבד לחמצן אטמוספירי למספר מולקולות נוספות בכללם למולקולת פחמן דו-חמצני וגם למולקולת פחמן חד-חמצני, והגלובין מכיל מספר אתרי קישור נוספים מלבד יון הברזל. המבנה המרחבי של הגלובין מאלץ קישור זוויתי של הליגנד אל קבוצת ההם. זווית זו באמצעות אילוץ היקשרות במיקום מרחבי מאוד ספציפי הופכת את הזיקתיות של פחמן חד-חמצני לאטום הברזל לקטנה יותר ובכך מפחיתה את קשירתו, לעומת זאת החמצן באופן טבעי נקשר בכיפוף כך שהשפעת ההפרעה הסטרית על הזיקה של החמצן היא זניחה. הקטנת הזיקתיות לפחמן חד-חמצני היא תכונה חשובה זאת כיוון שהקשר של הפחמן החד-חמצני ליון הברזל הוא מאוד יציב, ונמצא בזיקה של פי 20,000 מזיקתו של חמצן אטמוספירי, ולכן ברגע שהוא נוצר הוא יכול להשבית את פעולת ההמוגלובין לזמן רב. ממוזער|385x385 פיקסלים|מבנה סכמטי המתאר היקשרות חמצן אטמוספירי ליון הברזל על קבוצת ההם, ניתן לראות את הכיפוף של מולקולת החמצן האטמוספירי כאשר הוא קשור ליון הברזל, יחד עם כך שציר קישור החמצן-היסטדין מאונך למישור מולקולת ההם.
אלוסטריה של ההמוגלובין
המוגלובין כנשא חמצן צריך להיות בעל יכולת לשנות בהתאם לתפקיד את הזיקה לחמצן, זאת כיוון שמלבד לשאת את החמצן הוא גם צריך לשחרר אותו. במינוח ביוכימי נאמר שעל ההמוגלובין להיות חלבון אלוסטרי. היקשרות של מולקולות בצורה המשנה את הזיקתיות של ההמוגלובין למולקולות אחרות נקראת היקשרות קואופרטיבית. אחת המולקולות הנקשרות קואופרטיבית להמוגלובין היא הליגנד עצמו, קרי חמצן אטמוספירי. כלומר בעת קישור של מולקולת חמצן לאחת מתתי היחידות של ההמוגלובין, הזיקה של ההמוגלובין לחמצן עולה בעקבות שינוי מבני של ההמוגלובין. כמו כן רמת החומציות של הסביבה בה נמצא ההמוגלובין ומולקולות נוספות משפיעות על רמת הזיקתיות.
מצב T ומצב R
שמאל|ממוזער|170px|השינוי המבני המתרחש במולקולת המוגלובין לאחר קישור החמצן ומנגד לאחר שחרורו. כאשר בצד ימין מופיעה המילה DEOXY מופיע מבנה T חסר החמצן, בו יון הברזל מעט שקוע. כאשר מופיעה המילה OXY זהו מצב R בו החמצן קשור אל הברזל וניתן לראות את הברזל במרכז מולקולת ההם.להמוגלובין עצמו מוגדרים שני מצבים מבניים עיקריים בהם הוא יכול להימצא, המבטאים את רמת הזיקתיות שלו לחמצן - מצב T (מתוח - tense) בעל זיקתיות נמוכה לחמצן ומצב R (רגוע - relaxed) בעל זיקתיות גבוהה לחמצן.
מעבר ממצב T ל-R בעקבות היקשרות חמצן
נתבונן בתת-יחידת המוגלובין מסוימת, כאשר אין יון הברזל קשור לליגנד, אזי הקישור עם ההיסטדין מושך את הברזל לכיוון השרשרת החלבונית מחוץ למולקולת ההם. כאשר מולקולת החמצן נקשרת מצידו השני של הברזל, ההיסטדין יחד עם השרשרת החלבונית נמשך מעט לכיוון מולקולת ההם, כך שיון הברזל לאחר הקישור נמצא על מישור מולקולת ההם. דבר זה גורם לשבירת קשרי מימן בין חלקי ההמוגלובין השונים, ומשנה מבנית את תצורת הקומפלקס כולו. שינוי זה מגביר את הזיקה של הקומפלקס לחמצן.
אלוסטריה באמצעות מולקולת BPG
ממוזער|המבנה הכימי של 2,3 חומצה ביספוספוגליצרית
המולקולה 2,3-ביספוספוגליצרט (BPG) היא מולקולה אורגנית אשר נקשרת בין שתי תת-יחידות בטא כאשר הוא נמצא בקונפורמציית T. המולקולה כפי שאפשר לראות באיור משמאל מכילה מטען שלילי וחומצות אמינו חיוביות הנמצאות באתר האלסטרי שלו ממסכות את המטען הזה באמצעות שיירים צדיים חיוביים. קישור זה מייצב את מצב ה-T ולכן ה-BPG משרה את קונפורמציית T ומשפיע על כל הטטרמר בבת אחת. כאשר יש מחסור בחמצן כגון בהרים גבוהים מאוד, הגוף מגביר את ייצור ה-BPG ובכך גורם לשחרור רב יותר של חמצן ברקמות. עם זאת עיקר השפעתו של ה-BPG מתבטאת ברקמות, אך כאשר יש ריכוז גבוה של חמצן כמו בריאות השפעתו של BPG על הקונפורמציה פוחתת.
תיאור כמותי של תפוסת ההמוגלובין בשיווי משקל
כאשר האינטראקציה בין אתרי הנשיאה השונים חיובית באופן מקסימלי, דהיינו כל אתרי הנשיאה מלאים אם התרחש קישור בין הליגנד לנשא, המשוואה המתארת את תפוסת נשא בעל n אתרי נשיאה בריאקציית קישור ליגנד היא:
nL +P <=> PL_n
כאשר P מייצג את הנשא, L מסמן את הליגנד, PLn מייצג את הנשא רווי ב-n מקומות.
לפיכך קבוע שיווי המשקל יהיה של הריאקציה יהיה:
נגדיר להיות אחוז הנשאים התפוסים מסך כל הנשאים:
נקשר את תטא לקבוע שיווי המשקל באמצעות כמה פעולות אלגבריות פשוטות:
מהוצאת לוג על שני האגפים וסידור המשוואה נקבל את המשוואה הבאה:
.
עם זאת בטבע לרוב איננו מוצאים אינטראקציה חיובית באופן מקסימלי. על כן יש לעדכן את המשוואה לפי מידת ההשפעה של היקשרות הליגנד על שאר מקומות הקישור של הנשא. החוקר ארצ'יבלד היל החליף את n בפקטור חדש בשם מקדם היל המסומן ב- כמבטא את מידה זו. כאשר הדבר מעיד על כך שלהיקשרות ליגנד לנשא אין השפעה על שאר מקומות הקישור בנשא. כאשר הדבר מעיד על הפרעה להיקשרות נוספת של ליגנדים לאותו הנשא. כאשר הדבר מעיד על עידוד היקשרויות נוספות לאותו הנשא. ישנו חסם עליון על מידת האינטראקציה האפשרית של , זאת משום שכמות האתרים בהם ניתן לקשור ליגנדים היא סופית ושווה ל-.
אפקט בוהר לזיקתיות ההמוגלובין
כמו שהוזכר לעיל אחד המאפיינים המשפיעים על האפיניות של ההמוגלובין לחמצן הוא רמת החומציות בסביבת ההמוגלובין. נמצא כי כאשר יש חומציות גבוהה נקשרות מולקולות מימן לחומצות האמינו המרכיבות את תתי יחידות החלבוניות, ובכך יורדת הזיקתיות של ההמוגלובין לחמצן. ברקמות יש חומציות גבוהה יחסית לסביבה הריאתית, דבר זה מאפשר את שחרור החמצן דווקא ברקמות המטרה, ואת קשירת החמצן ביתר שאת בריאות.
רגולציה באמצעות פחמן דו-חמצני
מולקולה נוספת היכולה להגיב עם ההמוגלובין היא פחמן דו-חמצני. כל חלבון מכיל שני קצוות, אחד פחמני, הנקרא הקצה הקרבונילי, ואחד המכיל קבוצת אמין, שנקרא הקצה האמיני. כמו כן הוא יכול להיקשר אל הקצה האמיני של תת-יחידת המוגלובין כקבוצת קרבומט , ליצור קשרי מלח ובכך לייצב את מצב T. בנוסף לייצוב בעזרת גשרי מלח, בריאקצייה בה הוא נקשר לקצה האמיני משתחרר פרוטון, דבר שבאמצעות אפקט בוהר מגדיל עוד יותר את היציבות של מצב T. בנוסף לזאת הפחמן הדו-חמצני המופרש מהרקמות יכול גם להגיב עם מים באמצעות האנזים קרבוניק אנהידרז וליצור ביקרבונט ויון מימן המעלה גם הוא את החומציות.
פחמן דו-חמצני נפוץ לרוב ברקמות וריכוזו בדם עולה בעת מאמץ. תהליך זה רצוי כיוון שבעת מאמץ יש צורך בפליטת חמצן רבה יותר ברקמות, וריאקציה זו גורמת להורדת הזיקה לחמצן ובכך לפליטתו ברקמה.
אנמיה חרמשית
אנמיה חרמשית היא מחלת דם תורשתית הגורמת להמוגלובין, המצוי בתאי הדם האדומים ואשר נושא חמצן לכל תאי הגוף, להיווצר בצורה לקויה. שם המחלה נובע מצורתם האופיינית של תאי הדם האדומים.
ערכי רמה תקינה
רמות תקינות של המוגלובין אצל גברים הן 12 עד 18 גרם לדציליטר, ואצל נשים - 12 עד 16 גרם לדציליטר.
רמת המוגלובין נמוכה (אנמיה) עשויה לנבוע מאי ייצור או אי תפקוד או עודף פירוק של המוגלובין, כמו גם מבעיות שונות בתאי הדם האדומים:
מחסור באריתרופויאטין (Erythropoietin), הורמון המווסת את ייצור תאי הדם האדומים (מחלה משנית למחלת כליות)
הרעלת עופרת
המוליזה (תמס דם)
דימום
תזונה לקויה: מחסור באחד או יותר מהרכיבים הבאים: ברזל, ויטמין B12, חומצה פולית או ויטמין B6, או תת-תזונה כללית
אנמיה חרמשית (מחלה תורשתית הממיתה תאי דם אדומים)
רמת המוגלובין גבוהה יכולה לנבוע ממגורים במקומות גבוהים, מעישון, או מהתייבשות שגורמת לרמה גבוהה כוזבת של המוגלובין, שמתאזנת עם צריכת נוזלים נאותה. סיבות אחרות לכך, שאינן נפוצות, הן מחלות ריאה מתקדמות, גידולים מסוימים וכו'.
ראו גם
מודל קישור קואופרטיבי של המוגלובין: מודל MWC.
בקרה אלוסטרית
המוגלובין מסוכרר
מיוגלובין
2,3-ביספוספוגליצרט
קולורימטר - מכשיר למדידת ערכי המוגלובין בדם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:המוגלובינים
קטגוריה:המטולוגיה
קטגוריה:חלבונים
קטגוריה:מערכת הדם | 2024-09-08T23:05:50 |
אינתיפאדת אל-אקצא | הפניה האינתיפאדה השנייה | 2011-07-25T14:13:06 |
סוריאליזם | ממוזער|התמדתו של זיכרון, אחד מציוריו של סלבדור דאלי
ממוזער|היצירה "יחסיות" משלבת אלמנטים גאומטריים מופשטים המסתבכים במרחב
ממוזער|נתון (1946–1966)
סוּרֵיאָלִיזְם הוא זרם באמנות שפעל בין שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, מרכזו היה בפריז והוא כלל ציירים, סופרים, משוררים, מוזיקאים, צלמים, אנשי קולנוע ואדריכלים ועוד.
מקור המילה סוריאליזם הוא הלחם מהמילה הצרפתית surréalisme, המורכבת מ־sur – מעל, ו־réalisme – מציאותיות, ומשמעותו: מעל המציאות. מילה שהגה המשורר גיום אפולינר ב-1917. שנים אחר כך, אנדרה ברטון, אבי התנועה, אימץ את השם הזה לקבוצה שהתקבצה סביבו בעקבות התפרקות הדאדא. הסוריאליסטים ראו עצמם כתנועה פילוסופית ומהפכנית ושילבו בעבודותיהם אלמנטים של הפתעה וחוסר היגיון.
רקע היסטורי
ממוזער|"מסתורין ומלנכוליה של רחוב", ג'ורג'יו דה קיריקו, 1914
הסוריאליזם התפתח מתנועת הדאדא, שנוסדה ב-1916 בציריך הנייטרלית, במקביל לזוועות מלחמת העולם הראשונה. על פי הדאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון – באקראי (ואולי כך נקבל עולם טוב יותר, ללא מלחמות). אך בשונה מהדאדא ששלל את הכול ויצר אבסורד, מטרת הסוריאליזם הייתה למצוא פתרון לשלילה, לבעיות הנפש. הם חשבו כי באמצעות האמנות ניתן יהיה לפתור את הבעיות של העולם.
הסוריאליזם מיזג את חוסר ההיגיון של הדאדא עם המושג של מחשבה טהורה, חופשית וחסרת מגבלות ההיגיון, בדומה ל"מחשבות" שיש בחלימה, בטירוף או באסוציאציה חופשית. הם הזמינו אנשים שיספרו להם את חלומותיהם. לדעתם החלומות הם המחשבות הפנימיות של האדם ללא שליטת ההיגיון – התת-מודע, והם התייחסו לחלומות כאל יצירה ספרותית. מטרת הציור הסוריאליסטי היא לגרום לצופה בתמונה זעזוע ולחצות גבולות מחשבתיים. ניתן לשער אם כך, שהסוריאליסטים קיוו להשפיע על דעתו של הצופה ולהקנות לו את רעיונות הקבוצה. המניפסטים הסוריאליסטים ראו במטורפים אמנים, ודרשו את ביטול בתי המשוגעים.
ההיגיון מאחורי הסוריאליזם מבוטא באחד המניפסטים כהיפוך של שיר הייקו. השיר היפני הוא "יתוש\ הסר כנפיו\ פלפלת". הסוריאליזם בוטא אפוא דרך השיר "פלפלת\ הוסף כנפיים\ יתוש".
ציור סוריאליסטי
ממוזער|הפיל מקלבס (1921)
הזרם הסוריאליסטי פרח בפריז בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, ועם מייצגיו הבולטים נמנו: רנה מגריט, ז'ואן מירו, מקס ארנסט, סלבדור דאלי, פבלו פיקאסו ועוד.
הציור הסוריאליסטי מתחלק לשתי קבוצות: סוריאליזם פיגורטיבי וסוריאליזם מופשט.
סוריאליזם פיגורטיבי – ווריסטי
משמעות המילה ווריסטי היא אמיתי. סגנון בו הפרטים נראים אמיתיים/נכונים. אפיוניו של הסוריאליזם הפיגורטיבי הם:
הפריטים בציור מצוירים בצורה מאוד ריאליסטית (ממשית).
מיקום האובייקטים והיחס כלפי הרקע ושאר הפריטים בתמונה, הוא לא מציאותי.
בסוריאליזם הפיגורטיבי ה"על מציאות" מתבטאת ביחסים שבין האובייקטים ולא באובייקטים עצמם.
בסוג זה של סוריאליזם נמצא את מקס ארנסט, רנה מגריט, סלבדור דאלי, רפאל אולבינסקי, מרט אופנהיים, ג'יימס אנסור, ז'אן ארפ, מאוריץ קורנליס אשר, אנדרה ברטון, אלברטו ג'קומטי, ג'ורג'ו דה קיריקו, מרסל דושאן, אנה כרומי, ז'ואן מירו, אנדרה מסון, פרנסיס פיקבייה, פרידה קאלו, פאול קלה ועוד.כמו כן הרבה מציוריו של זאב קון סוארליסטיים
סוריאליזם ביומורפי – מופשט
ממוזער|ציור של ז'ואן מירו
אפיוניו של הסוריאליזם המופשט הם:
צורות גאומטריות פשוטות, כגון: משולש, מרובע, קיוו קו, עיגול, קו סגור פשוט וכדומה.
הצורות נמצאות במצב שהצופה יכול "להחליט" מה לראות בתמונה.
בסוריאליזם המופשט הצורות עצמן ולא היחס שביניהן הן הגורם להרגשה העל מציאותית.
בסוג זה של סוריאליזם נמצא את אנדרה מסון וז'ואן מירו.
קולנוע סוריאליסטי
במהלך ההיסטוריה הקולנועית קמו כמה במאים ויוצרי סרטים סוריאליסטיים, כאשר הבולט מביניהם היה הבמאי הספרדי לואיס בוניואל. מסרטיו המוצלחים היו הסרט האילם הקצר "כלב אנדלוסי" והסרט הקומי "רוח החופש". עוד במאי בולט הוא דייוויד לינץ', שבחלק מיצירותיו, כגון "ראש מחק" ו"מלהולנד דרייב", קיימים אלמנטים סוריאליסטיים.
אחד הסרטים הסוריאליסטים שיצאו לילדים היה "ירח שחור" שבויים על ידי הבמאי הצרפתי לואי מאל. הסרט זכה לביקורות מעורבות. רבים טענו שהוא לוקה בבעיות מבניות, ואף מהווה תוכן שטותי וחסר צורה. מנגד, הסרט קיבל אהדה של מספר פסיכולוגים לילדים שהאמינו שהוא יכול להוות טיפול פסיכולוגי לבעיות מסוימות.
צילום סוריאליסטי
האובייקט המצולם מאבד את משמעותו המקורית והופך להיות חידה אסתטית.
מאן ריי היה מחלוצי הצילום הסוריאליסטי.
ראו גם
המניפסטים הסוריאליסטים
תיאטרון האבסורד
לקריאה נוספת
רות ברנדון, חיים סוריאליסטיים, 1917–1945, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, עם עובד, 2010.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם | 2024-09-24T18:23:03 |
עדי שמיר | עדי שמיר (נולד ב-6 ביולי 1952) הוא פרופסור למדעי המחשב במכון ויצמן העוסק בעיקר בקריפטוגרפיה (תורת ההצפנה) ובסיבוכיות חישובית, חתן פרס טיורינג, פרס ישראל למדעי המחשב לשנת תשס"ח (2008), פרס יפן ופרס וולף לשנת 2024. חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1998.
קורות חיים
שמיר קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת תל אביב ב-1973, ותואר שני ושלישי ממכון ויצמן למדע. את עבודת הדוקטורט עשה בהנחייתו של פרופסור זוהר מנה. עם סיום לימודיו עבד בשנים 1980-1977 במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ובשנת 1980 הועלה לדרגת פרופסור חבר במכון ויצמן, במחלקה למתמטיקה שימושית ומדעי המחשב.
עדי שמיר ידוע בזכות תרומותיו הרבות לקריפטוגרפיה. עבודותיו נוגעות בכל היבט של התחום. אחת הראשונות בהן הייתה אלגוריתם ההצפנה RSA, המהווה בסיס למרבית תוכנות ההצפנה הנהוגות היום. האלגוריתם פותח בשנת 1977, בעת ששמיר שהה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, והוא קרוי על שם ראשי התיבות ממציאיו: ריבסט, שמיר ואדלמן.
תרומות אחרות של שמיר כוללות את מושג חלוקת הסוד, קריפטאנליזה דיפרנציאלית (יחד עם תלמידו אלי ביהם) ורעיון השימוש בפונקציות אקראיות ליצירת שיטות חתימה יעילות (עם תלמידו עמוס פיאט). שמיר בחן פרוטוקולים ושיטות קריפטוגרפיות רבים ולעיתים קרובות מצא בהם חולשות משמעותיות. כך, למשל, יחד עם סקוט פלורר ואיציק מנטין פרסם את המאמר Weaknesses in the Key Scheduling Algorithm of
RC4, שחשף את החולשות הטבועות באלגוריתם האבטחה WEP לרשתות אלחוטיות, והיווה את הבסיס לתוכנות פריצה רבות לרשתות אלו.
מתרומותיו הידועות לסיבוכיות חישובית היא ההוכחה שמחלקת הסיבוכיות IP, שמציינת את השפות שיש להן מערכת הוכחה אינטראקטיבית יעילה מבחינת המוודא, זהה למחלקה PSPACE שכוללת את השפות שניתנות להכרעה באמצעות שימוש בזיכרון שגודלו פולינומי.
שמיר גם עסק בפיתוח יישומים מסחריים לפיתוחיו. בשנת 1982 הקים בארצות הברית, יחד עם ריבסט ואדלמן, את חברת חברת RSA על מנת למסחר את אלגוריתם ההצפנה שפיתחו. בישראל פיתח יישומים מסחריים במכון ויצמן, יחד עם תלמידי המחקר שלו עמוס פיאט ויוסי טולפן. היישום הראשון שפיתחו בשנת 1983, היה פתרון לניהול זכויות דיגיטלי, שמטרתו הגנה על תוכנה מפני העתקות. אחר כך פיתוחו כרטיס חכם למניעת זיופים, שתחילה ייעדו אותו להגנה על עסקאות בכרטיסי אשראי. הפטנט של הכרטיס נרשם על שם ידע חברה למחקר ופתוח, חברת מסחור הידע של מכון ויצמן למדע.
בשנת 1988, הוקמה על בסיס טכנולוגיית הכרטיס החכם של שמיר חברת "דאטהקום" בשותפות בין חברת ידע של מכון ויצמן ותאגיד ניוז קורפ של איל התקשורת רופרט מרדוק, שהשקיעה 5 מיליון דולר בחברה. בשנת 1988 שונה שם החברה ל"ניוז דאטהקום ריסרץ'" והחברה חתמה על חוזה עם חברת "בי סקיי בי" הבריטית, המספקת שירותי טלוויזיה בלוויין, בה החזיק תאגיד ניוז קורפ כ-35% מהמניות, לפיתוח מערכת הצפנה. החברה הוקמה בהר חוצבים בירושלים, מאחר שקיבלה שם הטבות מס בתור אזור פיתוח לפי החוק לעידוד השקעות הון. ב-1993 רכשה ניוזקורפ את הבעלות המלאה בחברה תמורת 13.5 מיליון דולר. לאחר הרכישה הוחזקה חברת "דאטהקום" בידי חברת "ניוז דיגיטל סיסטמז" News Digital Systems או בקיצור NDS. חברה בריטית ששיווקה את מוצרי החברה ברחבי העולם, עם זאת מכון ויצמן המשיך לקבל תמלוגים על ההמצאה. החברה הונפקה בבורסת נאסד"ק בנובמבר 1999, לפי שווי של מיליארד דולר, וגייסה 180 מיליון דולר. בשנת 2007 תבע מכון ויצמן את NDS על תמלוגים שלא שולמו, על פי היקף השימוש שלה בפועל בטכנולוגיה. במרץ 2012 רכשה חברת סיסקו את NDS תמורת 5 מיליארד דולר. זו הייתה עסקת הרכישה הגדולה ביותר של חברה ישראלית עד אז. באותה עת העסיקה NDS במרכז הפיתוח שלה שבירושלים 1,300 עובדים, ובסך הכל 5,300 עובדים ברחבי העולם. וההכנסות השנתיות של החברה הגיעו לכמיליארד דולר. פלד עבר לעבד בחברת סיסקו ומונה לסגן נשיא בכיר ואסטרטג ראשי לקבוצת הווידאו והשיתופיות.
בשנת 1999, הציג שמיר שיטה לפיתוח קודים להגנה על העברת כספים באינטרנט, וטען שפיצח את קוד ההצפנה של הטכנולוגיה הסלולרית GSM תוך פחות משנייה אחת.
בשנת 2005, שימש כיועץ של חברת סאיוטה הישראלית, שנרכשה על ידי חברת RSA שהיה בין מקימה.
בשנת 2009 הציע להכניס עמימות מסוימת למאגר הביומטרי של ישראל, באופן שיגשים את מטרת המאגר של מניעת זיוף זהות, אך לא יגרום לפגיעה בפרטיות, אך הממשלה דחתה את הצעתו.
בשנת 2013, ושוב בשנת 2019, שמיר לא קיבל אשרת כניסה לארצות הברית.
במילואים שירת ביחידת לוטם של חיל התקשוב.
פרסים והוקרה
עדי שמיר זכה, יחד עם אדלמן וריבסט, בפרס טיורינג לשנת 2002. פרסים נוספים בהם זכה: פרס ארדש לשנת 1983, פרס רוטשילד לשנת 1994, פרס ויצמן לשנת 1987. הוא נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנת 1998. בצרפת הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד באקול נורמל סופרייר בשנת 2003. נבחר כחבר זר של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית בשנת 2005. זכה בפרס ישראל לחקר מדעי המחשב לשנת תשס"ח (2008). בפרס יפן בשנת 2017.
זכה בפרס וולף לשנת 2024
חיים אישיים
שמיר נשוי ללאה ואב לשתי בנות ובן. מתגורר ברחובות.
קישורים חיצוניים
Adi Shamir, How to share a secret, Communications of the ACM, 22(1), pp. 612–613, 1979
Ron Rivest, Adi Shamir, Leonard Adleman, A Method for Obtaining Digital Signatures and Public-Key Cryptosystems, Communications of the ACM, 21 (2), pp.120-126. 1978.
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:זוכי פרס ארדש
קטגוריה:זוכי פרס ויצמן
קטגוריה:זוכי פרס חזית הידע
קטגוריה:זוכי פרס טיורינג יהודים
קטגוריה:יהודים זוכי פרס יפן
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי המחשב
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 2008
קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:ישראלים זוכי פרסים בין-לאומיים
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:מדעני מחשב ישראלים
קטגוריה:מתמטיקאים ישראלים
קטגוריה:קריפטוגרפים ישראלים
קטגוריה:סגל מכון ויצמן למדע: מתמטיקה ומדעי המחשב
קטגוריה:רחובות: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1952
קטגוריה:זוכי פרס וולף למתמטיקה | 2024-09-22T05:35:48 |
סירנה | שמאל|ממוזער|250px|סירנות, ג'ון ויליאם ווטרהאוס
במיתולוגיה היוונית, הסירנות (ביוונית עתיקה: Σειρῆνας) היו נימפות ים המתוארות בדרך כלל כנשים יפות וענוגות. הן היו הצאצאיות של אל הנהר אכלואוס (עם זאת, ורגיליוס מציין את פורקיס, אל הים הקדום, כאביהן) מהמוזה טרפסיכורה או מהמוזה מלפומנה.
הסירנות חיו על אי מוקף בסלעים ובצוקים, שם ישבו על סלע ושרו שירים. שירתן הייתה כה ענוגה ויפה שמלחים שחלפו ליד מקום מושבן ושמעו את שירתן מרחוק קפצו מספינותיהם אל מותם, או כיוונו את ספינותיהם לעבר הסלעים, שם הם נטרפו.
מספרן של הסירנות לא היה קבוע, אלא הלך והשתנה בהתאם לדיווחים השונים. הומרוס, לדוגמה, סיפר על שתי סירנות, ודיווחים אחרים מספרים אף על ארבע וחמש סירנות. אולם על פי המיתוס המוכר והמקובל, מספרן היה שלוש.
לדברי אובידיוס, הסירנות היו בצעירותן חברותיה למשחק של פרספונה, בתה של האלה דמטר. לאחר שפרספונה נחטפה על ידי האדס, אל השאול, דמטר בכעסה קיללה אותן ושינתה את דמותן לדמות מפלצתית, בשל כישלונן לעצור את החטיפה.
מראן של הסירנות
ייצוגן האמנותי של הסירנות הלך והשתנה עם השנים, ובהדרגה האמנים העדיפו לשוות להן דמות מושכת ומסתורית על פני הדמות המבהילה והקדומה של ציפורים עם ראש, ולעיתים גם חזה, של אישה. לפרקים, הסירנות הוצגו כנשים עם רגליים וכנפיים של ציפורים. אנציקלופדיה ביזנטית מהמאה העשירית קובעת שחציין התחתון היה כשל בת אדם, ואילו חציין העליון - מהחזה מעלה - היה כשל ציפור. מאוחר יותר, החלו להציג את הסירנות כנשים יפות, שלא רק קולן אלא גם גופן מושך ונאה, ובשלב מסוים, אף כבתולות ים. להצגתן של הסירנות כבתולות ים בוודאי תרמה העובדה שבמספר שפות אירופאיות (כמו הצרפתית), "סירנה" משמעה בתולת ים.
מפגשים עם הסירנות
שמאל|ממוזער|250px|"אודיסאוס והסירנות"; ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס, 1891. בציור זה הסירנות מתוארות כציפורים בעלי ראשי נשים.
באחד ממסעותיו של אודיסאוס הוא עמד לעבור ליד אי הסירנות. מכיוון שרצה לשמוע את שירתן מבלי לסכן את חייו ואת חיי מלחיו, ציווה על מלחיו לאטום את אוזניהם בדונג ולקשור אותו לתורן הספינה כך שלא יוכל להשתחרר ולקפוץ מהספינה ולא לשחררו חרף כל בקשותיו עד אשר אי הסירנות ייעלם מעבר לאופק. כך זכה אודיסאוס לשמוע את שירת הסירנות ולהישאר בחיים.
יאסון, מנהיג מסע הארגונאוטים, מצא דרך אחרת להתמודד עם הבעיה שהציבו הסירנות בפניו ובפני חבריו לשיט. בעצת מחנכו הקנטאור הנבון כיירון הוא צירף לאונייתו את המוזיקאי המוכשר אורפאוס, שבשומעו את שירתן של הסירנות, החל לנגן בלירה שלו. המוזיקה היפהפייה שאורפאוס הפיק הצליחה לגבור על קול שירת הסירנות, והצילה את הארגונאוטים ממוות בטוח.
המיתוס מספר שלאחר שספינה עברה ליד הסירנות מבלי לטבוע, הסירנות הכושלות הטביעו את עצמן במי הים.
סירנות בתרבות
בסרט "בנות אקווסטריה:רוקיות הקשת " הסירנות מוצגות כהיפוקמפוסיות ששירתן גורמת לסכסוכים בין כל האלה ששומעים אותן וכמו כן הן ניזונות מהריבים ומדונים שלהם ואוגרות אותם באבנים שנמצאות על חזן.
בסדרה "יומני הערפד", יש לסירנות תפקיד משמעותי בעונה השמינית והאחרונה של הסדרה, שם הן משרתיו של השטן והאחראיות לשליחת אנשים חוטאים ופושעים לגיהנום.
בסמל החברה "סטארבקס"- חברת הקפה הגדולה ביותר בעולם- מצוירת סירנה.
בספר פרסי ג'קסון וים המפלצות אנבת' מבקשת מפרסי לקשור אותה לספינה, על מנת שתוכל להקשיב לשירת הסירנות. היא מסבירה כי מי שמקשיב לשירה לומד משהו חשוב על עצמו.
בסרט שודדי הקאריביים זרמים זרים, צוותו של הפיראט שחור הזקן לוכד בת ים, כדי להשתמש בדמעה שלה לטקס במעין הנעורים.
ראו גם
הרפיה
בת ים (מיתולוגיה)
ראש סירנה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נימפות
קטגוריה:יצורי כלאיים מיתולוגיים
קטגוריה:יצורים מיתולוגיים דמויי אדם
קטגוריה:דמויות באודיסאה | 2024-07-07T08:16:24 |
גריפון | שמאל|ממוזער|250px|איור של גריפון
שמאל|ממוזער|250px|גריפון, במוזיאון הזואולוגי של קופנהגן
שמאל|ממוזער|האחמנית גריפון בפרספוליס
גְריפֿון או גריפִֿין (חמורמקור) הוא חיה מיתולוגית בעלת גוף, זנב ורגליים אחוריות של אריה, וראש וכנפיים של עיט. לעיתים קרובות לגריפון יש טפרי עיט בתור רגליים קדמיות. מכיוון שהאריה נחשב באופן מסורתי למלך החיות, והעיט למלך הציפורים, בימי הביניים, נחשב הגריפין ליצור חזק ומלכותי במיוחד. מאז העת העתיקה הקלאסית, גריפינים היו ידועים בשמירה על אוצרות ורכוש יקר.
הציור הראשון של הגריפון שידוע עליו כיום הופיע במצרים, בין דמויות של בעלי חיים אחרים על לוח תמרוקים משנת 3200 לפנה"ס בערך. במקדשי הקבורה של סחו-רע ושל פפי השני הוא נקרא "תשתש" (טורף, קורע) וכן נקרא גם "פתפת". בציורים הראשונים של הגריפון היו כנפיו סגורות, ורק מאוחר יותר הן צוירו פרושות.
סוג אחר של גריפון שהופיע במקומות שונים בתקופה מאוחרת יותר היה בעל ראש של עוף בלתי ידוע המזכיר תרנגול. את הסוג הזה של גריפון ניתן לראות כמעט בכל האגן המזרחי של הים התיכון: מגידו בישראל, גבל בסוריה, נמרוד באשור וביוון - בדלוס, בדלפוי ובאתונה. על פי המיתולוגיה היוונית, הגריפון מתגורר בקן דמוי קן עוף, אך במקום ביצים הוא מטיל אבנים יקרות מסוג אכטיס (אגתה). הגריפונים היו מקודשים לאלה בריטומרטיס, אלת הרשתות.
בארץ ישראל נמצאו כמה גריפונים כדוגמת חרפושית שנמצאה בחפירות תל מגידו ועליה ציור של גריפון בסגנון מצרי קדום. בין רגליו של גריפון זה חרות השם "חמן" בכתב עברי קדום. בערבית מכונה הגריפון "אלענקא" (בעל צוואר ארוך), והוא מקושר לפעמים עם דמות מיתולוגית יהודית – הכרוב.
ציור של גריפון נמצא בדרום גרמניה על תקרת בית כנסת בעיירה הורב שליד במברג. תקרת בית כנסת זו נמצאת היום במוזיאון ישראל בירושלים ונכללת בתערוכת יודאיקה.
הגריפון הופיע על רבים מהפסלים והתכשיטים מאזור חופי הים השחור ומרכז אסיה. בעולם העתיק נהגו להראות עצמות ענק ולומר כי אלו עצמות גריפון, אך ככל הנראה מדובר היה בעצמות של דינוזאורים. הגריפון מסמל את הסיטי של לונדון, ופסליו נמצאים בכל הגבולות המפרידים בין הסיטי ושאר חלקי לונדון. הוא מופיע ביצירות ספרות, ובהן "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" וספרי "דברי ימי נרניה". אויבו הגדול ביותר הוא הסוס.
ראו גם
היפוגריף, יצור מיתולוגי אשר חציו גרפין וחציו סוסה.
כימרה
כרוב (מיתולוגיה)
קישורים חיצוניים
הגריפון
גריפון באומנות
גריפין במיתולוגיה היוונית
הערות שוליים
קטגוריה:יצורי כלאיים מיתולוגיים | 2024-09-14T06:19:28 |
שלמה | שְׁלֹמֹה המלך היה מלך מקראי המתואר כמלכהּ השלישי ואחד לפני האחרון של ממלכת ישראל המאוחדת, אחרי שאול ודוד אביו ולפני רחבעם בנו שהביא לפירוק הממלכה. מתואר כי הוא בנה את בית המקדש הראשון בירושלים והיה על פי התנ"ך החכם באדם.
שלמה מוזכר כבנם השני של דוד ובת שבע (הראשון נפטר זמן קצר אחרי לידתו), או בנם הרביעי (על פי ). סיפור מלכותו מופיע בהרחבה בספר מלכים א פרקים א-יא, ובדברי הימים ב, פרקים א-ט.
שמותיו
יש הסבורים כי שלמה נקרא על שם סב-סבו של דוד, שלמון (). לדעת שמואל ייבין, בת שבע היא שקראה לבנה בשם שלמה ככתוב ב "ותקרא את שמו שלמה", ואילו סיעתו היהודאית של דויד הוסיפה לשם הישראלי שם נוסף ששורשו מצוי בארמית: ידידיה. ייבין וחוקרים נוספים סבורים כי "שלמה" הוא שם תאופורי, המהדהד את שמו של האל הכנעני שלם, בדומה לשמו של אבשלום בן דוד ולשם העיר ירושלים. חוקרים אחרים גוזרים את שמו מלשון "שילום", פיצוי על בן משפחה שנפטר.
שלמה נקרא גם בשמות נוספים: יְדִידְיָהּ על ידי נתן הנביא, וקֹהֶלֶת לפי הפרשנות המסורתית לספר קהלת.
בסוף ספר משלי מובאות אמרות מפי אנשים שונים, שלא נזכרים במקום אחר במקרא: אגור בן יקה, למואל מלך משא ואיתיאל, והדעות חלוקות האם אלו כינויים נוספים לשלמה, או דמויות אחרות.
חייו והכתרתו
לאחר שבנם הראשון של דוד ובת שבע מת, נולד להם בן נוסף, שלמה, עליו כתוב שה' אהבו. על אף שלא היה בכור לאביו ואפילו לא לאמו, נשבע דוד לבת שבע ששלמה ימלוך אחריו. על פי ספר מלכים א' פרק א' דוד ככל הנראה לא הכריז עדיין על כוונתו ששלמה יירש אותו, ואדוניהו, בנו הרביעי של דוד, ראה בעצמו כמועמד הטבעי לרשת את המלוכה, לאחר מותם של אמנון ואבשלום הגדולים ממנו. אדוניה נתמך על ידי יואב בן צרויה והכהונה הוותיקה (אביתר הכהן). שלמה, לעומת זאת, נתמך על ידי משמר המלך (הכרתי והפלתי), הכהונה העירונית (צדוק הכהן) ונתן הנביא.
אדוניה תכנן זבח מפואר – כנראה טקס הכתרה, כנהוג בעולם העתיק - והזמין אליו את תומכיו ואחיו, כשהוא נמנע להזמין את שלמה ותומכיו. נתן הנביא שלח את בת שבע אל המלך דוד, וזו נכנסה אל חדרו של דוד, טענה כי נשבע בשם אלוהים שהמלוכה תובטח לבנה, לשלמה, והביעה את תמיהתה על קיום הכתרתו של אדוניה ואת חששה לחייה ולחיי שלמה. במהלך דבריה נכנס נתן הנביא לחדר גם הוא וחיזק את דבריה.
דוד הורה על משיחה מיידית של שלמה למלך. לצורך משיחתו הוזעק משמר המלך אשר ליווה את שלמה אל מעיין הגיחון, שם משח אותו צדוק הכהן למלך. עם היוודע דבר המשיחה התפזרו משתתפי טקס הכתרתו של אדוניה בבהלה, ואילו אדוניה נאחז בקרנות המזבח מפחד שיירצח. לאחר ששלמה הבטיח לאדוניה כי לא יפגע בו אם יהיה נאמן, שב אדוניה לביתו.
על פי מדרש סדר עולם היה שלמה בן שתים עשרה שנים כשהומלך.
צוואת דוד
לפני מותו כתב דוד בצוואתו את הוראותיו לשלמה למען השגת ממלכה מצליחה, באופן הממשיך את פועלו של דוד, תוך עשיית צדק מול מי שהועיל או הזיק לדוד עצמו: הקמת בית המקדש, שמירת מצוות ה', וכן נקמה ביואב בן צרויה, שר הצבא, ובשמעי בן גרא, שיידה אבנים על דוד בבורחו מפני אבשלום, וגמילת חסד עם בני ברזילי הגלעדי, שעזר לו בעודו בורח.
ביסוס שלטונו
עם תחילת מלכותו פעל שלמה במהירות להבטחת שלטונו. הוא המית את אדוניה, לאחר שזה ביקש מבת שבע את ידה של אבישג השונמית, משרתת דוד, לעצמו - פעולה שמצביעה במובהק על חוסר נאמנות לשלטון. את אביתר הכהן, שתמך באדוניה, הוא הגלה מירושלים לעירו ענתות, ואת יואב בן צרויה הרג. את שמעי בן גרא השביע שלמה שלא יעזוב את ירושלים, והזהירו שאם יעזוב את העיר יומת - וכאשר יצא שמעי לגת הרג אותו שלמה.
ממוזער|שלמה המלך, ציור מהמאה ה-9
משפט שלמה
שמאל|ממוזער|250px|על פי המסופר בתנ"ך, שלמה היה האיש החכם ביותר. בהקשר לכך נקשר משפט שלמה
ב מתואר השלב האחרון בביסוס מלכותו של שלמה, לאחר שסילק את מתנגדיו. שלמה העלה זבח חגיגי בגבעון, ובלילה נגלה אליו אלוהים בחלום והציע להעניק לו כמשאלתו. שלמה ביקש חוכמה שתסייע לו להנהיג את העם ולשמש כשופטו: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע" (פסוק ט'), ונענה על ידי אלוהים: "הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ" (שם, י"ב). לאחר מכן עלה שלמה לירושלים ושם נערך משפט שתי הזונות. סיפור המשפט מתואר בפסוקים ט"ז-כ"ח:
על-פי המסופר, שלמה התבקש להכריע בדין בין שתי נשים זונות אשר גרו יחדיו. שתיהן ילדו תינוק בהפרש של שלושה ימים זו מזו, ואחד התינוקות נפטר. האישה שנותרה עם התינוק המת, תבעה את התינוק החי מחברתה, בטענה שזו החליפה בין התינוקות בלילה בזמן שהאישה הראשונה ישנה. האישה השנייה הכחישה את ההאשמה. שתי הנשים טענו לאמהוּת על התינוק הנותר בחיים.
שלמה הקשיב לעדויות והגיע להחלטה. הוא פקד להביא בפניו חרב, וציווה לגזור את התינוק לשניים ולתת חצי ממנו לכל אישה. כששמעה אמו האמיתית של התינוק את פסק הדין המזעזע, העדיפה לוותר ולמסור את התינוק לחברתה ובלבד שלא יהרגוהו, ואילו השנייה קראה: "גם לי גם לך לא יהיה – גזוֹרוּ!". בתגובה, הכריז שלמה על פסק הדין האמיתי, ומסר את התינוק לידי מי שהתגלתה כאמו האמיתית, שבתגובתה ביטאה חמלה לילד ונכונות לוותר על ההחזקה בו כדי לשמור על חייו.
המשפט התפרסם בקרב העם כולו כעדות לחוכמתו המופלאה של שלמה, ושלמה זכה לאהדת העם ולהערצתו. כמו כן, למדו מכך חכמי ישראל עיקרון לדורות: שלמה דן משפט זה בלא עדים והתראה, כפי שנלמד מן הפסוק וישב שלמה על כיסא ה' למלך. מכאן הסיקו כי דיין מומחה ויחיד בדורו רשאי לדון באומדנא דמוכח, כאשר יש הכרח לכך, משום שהדין מרומה ואין אפשרות לחותכו על פי ראיות.
מלחמות שלמה
שלמה ירש מאביו דוד ממלכה גדולה, והצליח לשמור על מרבית שטחה, למעט ארם דמשק, שמרדה בו והצליחה להשתחרר משלטונו. התנ"ך מעיד על המלחמות שנערכו בין שלמה והארמים (הדד ורזון בן אלידע) במשך כל תקופת שלטונו: וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן, אֶת-רְזוֹן בֶּן-אֶלְיָדָע: אֲשֶׁר בָּרַח, מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ-צוֹבָה--אֲדֹנָיו. וַיִּקְבֹּץ עָלָיו, אֲנָשִׁים, וַיְהִי שַׂר-גְּדוּד, בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם; וַיֵּלְכוּ דַמֶּשֶׂק וַיֵּשְׁבוּ בָהּ, וַיִּמְלְכוּ בְּדַמָּשֶׂק. וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל-יְמֵי שְׁלֹמֹה, וְאֶת-הָרָעָה אֲשֶׁר הֲדָד; וַיָּקָץ, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְלֹךְ, עַל-אֲרָם (מלכים א יא, כג-כה).
שלמה נלחם בחמת-צובה וניצח אותה: וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה חֲמָת צוֹבָה, וַיֶּחֱזַק עָלֶיהָ (דברי הימים ב ח, ד). אחרי ניצחונותיו בנה את עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת בחמת ואת תדמור, ששכנה במדבר הסורי, כנראה כפיצוי לאובדן דמשק ודרך המסחר שעברה בה. בספר מלכים נאמר כי ימי מלכותו של שלמה התאפיינו בשלום ובשלווה:
מפעלות הבנייה
התנ"ך מתאר מערכת גדולה של מפעלות בנייה בתקופת שלמה: בית המקדש, בית המלך (מבנים רבים ביניהם "בית יער הלבנון"), חצור, מגידו, בַּעֲלָת, תדמור, הַמִּלּוֹא (לבת פרעה), גָּזֶר (כיום: תל גזר).
ערי מצור: בית חורון עליון, בית חורון תחתון. ערי מסכנות בחמת, הארכת חומות ירושלים. וצי אוניות בעציון גבר (כיום אילת).
יחסי חוץ
שלמה יצר מערכות מסועפות של קשרי מסחר עם ארצות אחרות, בהן חלק מארצות מזרח אפריקה, אופיר, ממלכת שבא וצור (מלכים א פרקים ה ו-י). הוא כרת ברית עם מלך מצרים, ואף נשא את בתו לאישה, וכן עם חירם מלך צור.
שלמה ומלכת שבא
שמאל|ממוזער|250px|שלמה ומלכת שבא, ג'ובאני דמין, המאה ה-19
סיפור מפורסם מספר על מפגשם של שלמה ושל מלכת שבא:
יחד עם מלכת שבא, נחשב שלמה בשני חלקי אתיופיה כאבי האומה, ועד היום תרבותה של ארץ זו משופעת באזכורים של סיפור זה. יהודי אתיופיה (קהילת ביתא ישראל) אחזו במסורת זו, וכן במסורת שמשום כך הארץ כולה התנהלה על פי "דת ישראל" עד שהועברו לנצרות בזמנו של עזנה, קיסר אקסום במאה ה-4.
נשות שלמה
על פי המסופר בספר מלכים, היו לשלמה שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים והמוכרת בנשותיו הייתה בת פרעה. על פי הכברה נגסט, מיתוס אמהרי בן המאה-14, היה נשוי גם למלכת שבא שממנה נולד מנליק - אבי השושלת שממנה יצא היילה סלאסי מלך אתיופיה. בסופו של דבר, רחבעם, הבן שמלך אחריו, היה בנו מנעמה העמונית.
בזקנתו, נשותיו של שלמה היטו את לבבו להקים להן במות לעבודת אליליהם בירושלים. על פי המסופר הן הקימו לעצמן במות, וזו אחת הסיבות לכך שנקרעה ממלכת ישראל בימי בנו רחבעם. על פי חוק המלך בספר דברים, אחד האיסורים הוא איסור ריבוי נשים. ככתוב: .
על הקשר בין החוק בדברים לסיפור במלכים עמדו חז"ל:
בסוף ימיו, הקימו נשות שלמה מזבחות בסמוך לירושלים, לאלילי הארצות שאיתן התקשר ביחסים מדיניים על ידי נישואיו עם בנות מלכי הארצות הללו. התנ"ך מבקר את שלמה על התנהגותו זו, ומייחס לה את ירידת הממלכה מגדולתה והתפלגותה לאחר מותו של שלמה, כאשר בנו רחבעם המשיך למלוך בממלכת יהודה בלבד.
לדעת חז"ל, לא שלמה בנה בפועל את המזבחות אלא נשיו בנו אותם. אלא שמפני שהוא לא מחה בהן על מעשיהן, נחשב מעשה בניית המזבחות על שמו.
בית המקדש
שמאל|ממוזער|250px|שלמה המלך בעת חנוכת בית המקדש הראשון, ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו, 1902 לערך
בעת שמלך שלמה בישראל פיתח את הארץ בבנייה. מפעלו החשוב ביותר היה בניית בית המקדש הראשון בירושלים, שבנייתו החלה בשנה הרביעית למלכותו ונמשכה 7 שנים. כדי לממן את תנופת הבנייה בירושלים הוטלו מסים כבדים על הארצות הכבושות ועל בני ישראל. גם נקבע מס עובד שקבע חובה לעבוד חודש בשנה בשירות המלך. מס העובד והמסים הגבוהים שהוטלו עוררו תרעומת רבה בקרב השבטים ובייחוד בשבט אפרים, והדבר עורר לבסוף מרד גלוי שנכשל.
המקדש היה חלק ממכלול של בניינים שבהם נכללו גם בית יער הלבנון, אולם העמודים, אולם המשפט וארמון המלך. לצורך בניית המקדש כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור, שסיפק לו אומנים, בנאים מומחים וארזים מלבנון. נוסף לכך שלח שלמה גם אנשים משלו לכרות עצים ביערות הלבנון ולחצוב אבנים.
מותו
מותו של שלמה מתואר בסוף פרק י"א. שלמה מת לאחר 40 שנות מלוכה ונקבר לצד אבותיו בעיר דוד שבירושלים. ירש אותו בנו רחבעם. התנ"ך מזכיר ששלמה היה מלך מממלכת ישראל המאוחדת האחרון ואחריו נחלקה הממלכה. כבר לקראת סוף ימיו נקרעה הממלכה בגלל אויבים שונים, כגון ירבעם בן נבט למטה שבט אפרים. הממלכה התחלקה לשניים, ממלכת ישראל, שם מלך ירבעם וממלכת יהודה, שם מלך רחבעם, והממלכות מעולם לא אוחדו שוב.
דמותו של שלמה
חכמתו
שמאל|ממוזער|150px|דמותו של שלמה על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א" משנת 1960 בעיצובו של א. קלדרון. "הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ. וגַם אֲשֶׁר לֹא-שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם-עֹשֶׁר גַּם-כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל-יָמֶיךָ."
לפי המקרא, שלמה נחשב לחכם מכל אדם. לפי מקורות אחרים ידע שבעים שפות. על פי המסופר שם, באו לחזות בחכמתו מכל העמים, כדוגמת מלכת שבא. דוגמה לחוכמתו מובאת בסיפור משפט שלמה:
בספרות האגדה מוזכר שלמה בחכמתו הרבה, בעיקר בהקשר לבנין בית המקדש ובנית כסא שלמה. לפי המדרש, לשלמה הייתה שליטה על מלאכים ושדים ואף על מלכם אשמדאי ונעזר בהם לבנין בית המקדש. בנוסף, לפי חלק מן המדרשים, שלמה הבין את שפת החיות והעופות.
יצירתו
לפי ספר מלכים, שלמה חיבר שלושת אלפים משלים וחיבר "חמישה ואלף" שירים.
לפי חקר המקרא
המחקר רואה במספר המשלים והחיבורים כאמצעי ספרותי מסוג הגזמה. עושר היצירה של שלמה משמש כאמצעי לתיאור חכמה פלאית ואדירה. המחקר מבחין בהקשר זה בין שתי מסורות שונות המקבלות ביטוי בספר מלכים, אחת המבקשת לראות בחכמתו של שלמה חכמה שעניינה חיבור משלים, שירה, ובקיאות בחי ובצומח, ולעומתה מקור אחר הרואה בחכמתו של שלמה כחכמת משפט, המאפשרות לו לעשות משפט צדק.
על-פי המחקר, ספרי קהלת, משלי ושיר השירים יוחסו לשלמה על-מנת לקבל מעמד ותוקף בקרב הקוראים, שכן ייחוסם לשלמה הקנה להם יוקרה וסמכות. עם זאת, ביחס לשיר השירים, העמדה המקובלת במחקר היא שלא ייתכן ששלמה כתב את שיר השירים, נוכח הביקורות והלעג כלפיו המופיעים בו.שיר השירים: מקרא לישראל : יאיר זקוביץ : 965-13-0800-1 : magnespress.co.il : Books, באתר www.magnespress.co.il
לפי המסורת
המסורת היהודית מייחסת לשלמה שלושה מספרי התנ"ך:
ספר משלי, המכיל פתגמים וחכמת חיים, ובפתיח שלו נכתב: "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל". על פי מסורת זו, אגור בן יקה ולמואל מלך משא, המחברים המוזכרים במקרא לשני פרקי משלי האחרונים, לא היו אנשים בפני עצמם אלא שמות עט של שלמה.
מגילת קהלת, מגילת פילוסופיה והגות, על פי הפתיחה: "אני קהלת בן דוד מלך בירושלים". גם כאן, רואה המסורת בשם "קהלת" שם עט לשלמה.
שיר השירים, מגילת אהבה (חז"ל מתייחסים אליה כמשל לאהבה בין כנסת ישראל לה'), על פי פסוק הפתיחה: "שיר השירים אשר לשלמה..." ופסוקים נוספים בספר בהם מוזכר שלמה (ג',ט'-י"א; ח', י"א-י"ג).
המילה "לשלמה" מופיעה בכותרתם של שני מזמורים בספר תהילים (ע"ב וקכ"ז), ועל כן יש המייחסים לו את כתיבת שני המזמורים הללו.
עם זאת, לפי חז"ל ספרים אלה נכתבו על ידי אנשיו של המלך חזקיהו, וגם ב נכתב כי חלק מהמשלים הועתקו על ידם.
שלמה בראי הארכאולוגיה
טרם התגלתה ראיה ארכאולוגית לקיומו של שלמה המלך.
גודלה והיקפה של ממלכת שלמה, וכן של מפעלי הבנייה שלו שנויים במחלוקת. בהר הבית לא נערכות חפירות ארכאולוגיות מטעמים דתיים, ומתחם "אורוות שלמה" שבהר, שנקרא כך בשל זיהוי מוטעה של הצלבנים, מיוחס לתקופת המלך הורדוס, שמאוחרת בהרבה.
עד לסוף המאה ה-20 הארכאולוגים בישראל הרבו לזהות חורבות גדולות כמו תל מגידו ותל חצור עם שרידים מממלכת שלמה. ואולם, בשנות ה-90 החלו ארכאולוגים והיסטוריונים אחדים לפקפק בתיארוכם של שרידים אלו, בייחוד לאור העובדה ששרידים דומים התגלו בערים סמוכות שלא היו חלק ממלכות שלמה. ארכאולוגים והיסטוריונים אלה, מתוקף היעדר תימוכין ממקורות חיצוניים, שוללים את קיומה של ממלכה מאוחדת גדולה ומפוארת. באוקטובר 2010, משלחת ארכאולוגים בראשות ד"ר אילת מזר חשפו חומה גדולה בירושלים ומבנה ממלכתי, אשר לדברי ד"ר אילת מזר מתוארכים לתקופת שלמה המלך, ותואמים לתיאור המקראי על החומות שבנה שלמה בירושלים. זיהויים אלו מצויים בלבה של מחלוקת ערה בנושא הממלכה המאוחדת. לאחרונה, לאור החפירות הארכאולוגיות בתמנע ובפונון שבעבר הירדן המזרחי, עלתה ההשערה כי עושרו הרב של שלמה (על פי העדות התנ"כית) נבע מהסחר בנחושת.
בתרבות ימינו
הכתוב בתנ"ך על כך שדוד המלך אינו יכול לבנות את בית המקדש, כי "ידיו דמים מלאו", אלא שלמה בנו, מהווה את אבן היסוד של התפיסה ההומניסטית הן בדת הנוצרית, הן בתפיסות הדת היהודית באירופה המערבית, והן לאחר מכן במערב האתאיסטי.
בתקופת פינוי ימית, נושא האזורים שנתנו על ידי שלמה לחירם מלך צור, היוו נושא מרכזי בדיון סביב ההרשאה ההלכתית שחלק מהרבנים הציונים דתיים נתנו להחזרת סיני. פרופ' ישעיהו ליבוביץ הרבה להזכיר את הפסוקים הללו במסגרת הפולמוס איתו בנושא זה.
היצירות הידועות ביותר העוסקות בשלמה הן המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ואגדות המלך שלמה מתוך ספרו של חיים נחמן ביאליק, "ויהי היום" (שעובדו לסדרת אנימציה בשם אגדות המלך שלמה).
גאורג פרידריך הנדל כתב אורטוריה "שלמה" בשנת 1748. ארנסט בלוך חיבר ב-1916 את "שלמה" לצ'לו ותזמורת.
האגדות על שלמה המלך כמדבר בשפת החיות, שמשו כשם לספרו על בעלי החיים של קונרד לורנץ "טבעת המלך שלמה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), וכבסיס למעשיה שלמה המלך והדבורה של ח"נ ביאליק.
אגדות אלו השפיעו גם על המקובלים ועל החסידים, אשר טענו כי האר"י ורבי משה קורדוברו ידעו ולימדו את "שיחת העופות והחיות".
אילן יוחסין
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
מלכי יהודה וישראל
משפט שלמה
שלמה המלך ואשמדאי
לקריאה נוספת
ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006.
גלעד ששון, מלך והדיוט - יחסם של חז"ל לשלמה המלך, תל אביב: רסלינג, 2013.
ירון זילברשטיין, 'מוקד פולחני כאמצעי ליצירת אחדות קולקטיבית-לאומית:תפילת שלמה וחזון המקדש הדמוקרטי', כעת ד (תשע"ט), עמ' 17- 31.
Dori, N. (2019). Literary and didactic trends in selected versions of two legends about king Solomon. Childhood, 3, 102-114.
יצחק קלימי, Writing and Rewriting the Story of Solomon in Ancient Israel. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2018.
הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ' כרונולוגיה במלכות שלמה ב"פשטות המתחדשים" גיליון שנים עשר.
קישורים חיצוניים
קורס מזורז בהיסטוריה יהודית: שלמה המלך, באתר אש התורה
שלמה המלך, מאת מוטי מרינגר באתר Tog
ימי הממלכה המאוחדת: תמונה ארכאולוגית - ימי שלמה, מאת פרופ' עמיחי מזר באתר מט"ח
הערות שוליים
*
קטגוריה:בני דוד
קטגוריה:מלכי ישראל המאוחדת
קטגוריה:אישים הקשורים לבית המקדש
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:ילדים במקרא
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים בספר משלי
קטגוריה:אישים בספר מלכים
קטגוריה:יהודי המאה העשירית לפנה"ס | 2024-09-23T10:40:08 |
רפי פסחזון | רפי פסחזון (י"ז בניסן ה'תרצ"ז, 29 במרץ 1937 – ט"ו בחשוון ה'תשנ"ב, 23 באוקטובר 1991) היה מוזיקאי, מנחה זמר עברי ומנצח על חבורות זמר.
חייו
את דרכו בניצוח החל כעוזרו של יצחק גרציאני כמנצח מקהלת צדיקוב. היה הממונה על המדור המוזיקלי בהסתדרות ובמסגרת תפקידו פעל להפצת הזמר העברי בציבור הרחב. הוא עשה זאת במסגרת שירונים וספרי זמר שהוציא המדור וכן בעריכת מפגשי חבורות זמר במקומות שונים בארץ, במפגשים אלה היה גם שר עם הקהל.
פסחזון ניצח על חבורות זמר רבות ובהן חבורת הזמר "האירוסים - זמרי בית אלפא". הוא ערך יחד עם תלמה אליגון-רוז את ששת הכרכים של "אלף זמר ועוד זמר", המקיפים חלק גדול מהשירים העבריים המוכרים.
גיל אלדמע ותלמה אליגון-רוז הקדישו לפסחזון את היצירות : "רעי הטוב" ו"שירים עד שנמות"..
הלך לעולמו ב-1991 ממחלת לב והוא בן 54. היה חבר קיבוץ גבעת השלושה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מנצחים ישראלים
קטגוריה:שירה בציבור בישראל
קטגוריה:גבעת השלושה: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בגבעת השלושה
קטגוריה:מנצחי מקהלת צדיקוב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1991 | 2024-08-07T17:27:57 |
אופירה נבון | אופירה נבון (21 בינואר 1936 - 22 באוגוסט 1993; ה'תרצ"ו - ה'תשנ"ג) הייתה רעיית נשיא המדינה החמישי, יצחק נבון. פסיכולוגית במקצועה, ופעילת ציבור בנושאי חברה, חינוך ורווחה. נשיאת יוניצ"ף בישראל, וראש ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל.
ראשית חייה
שמאל|ממוזער|250px|גן אופירה נבון בשכונת קטמון בירושלים
נולדה בתל אביב בשנת 1936, לבתיה ספיטקובסקי ואליעזר רזניקוב-ארז, ממנו התייתמה בגיל 8.
לאחר שסיימה לימודי חינוך והוראה בסמינר לוינסקי, שירתה בצה"ל כמורה חיילת וככתבת צבאית בביטאון "במחנה". ב-1956, במהלך שירותה הצבאי, זכתה בתואר "צברית 56" של השבועון "העולם הזה", לאחר מכן תמונתה התנוססה על שערי כתבי עת ועיתונים ובזכות כך הפכה לסמל הצברית, בזכות מראהּ שנחשב לכל-ישראלי. בעקבות זכייתה בתחרות היופי "נערת ישראל" נשלחה לייצג את המדינה במפגש "בנות עמים" שארגן המגזין "Elle" שבצרפת, וכתבה משם רשימות על חוויותיה, שכן פורסמו ב"העולם הזה". באותה שנה שיחקה בסרט הקולנוע "באין מולדת" לצד שייקה אופיר ושושנה דמארי.
בעקבות זכייה בתחרות יופי בינלאומית שנערכה בצרפת, שבה ייצגה את ישראל, קיבלה מלגה ללימודי פסיכולוגיה בארצות הברית. עם חזרתה לארץ, עבדה כפסיכולוגית שיקומית באיל"ן וכפסיכולוגית במיח"א ת"א.
בשנת 1963 נישאה ליצחק נבון, ששימש כמזכירו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. לאחר מספר שנים בהן היו חשוכי ילדים, החליט הזוג נבון לפנות לשירות למען הילד בבקשה לאימוץ. לאחר כשנתיים וחצי של המתנה אושר להם לאמץ בת (נעמה), ומספר חודשים לאחר מכן הצליח הזוג להביא לעולם בן, לו קראו ארז, כשם נעוריה של אופירה.
אשת הנשיא
כשהתמנה יצחק נבון לנשיא ישראל בשנת 1978 הייתה נבון ילידת הארץ הראשונה שכיהנה כאשת הנשיא והחלה לעסוק בפעילויות ציבוריות שונות. היא הייתה פעילה בנושאי קידום מעמד הנשים, עשתה למען ילדים במצוקה ונרתמה לפעילות באגודות למען הילד. לאחר פרוץ מבצע שלום הגליל פגשה חיילים פצועים. נבון הקימה את "עצרת בית הנשיא לשלום הילד" וכן את קרן "אכפת לי", שיזמה פרויקטים בתחומי החינוך והרווחה. היא גם מילאה את תפקידי נשיאת יוניצ"ף בישראל וראש ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל. יחד עם נשות נשיאי מצרים וארצות הברית זכתה בתעודת הוקרה מיוחדת עבור פעילותה למען ילדים באזורים מוכי אסון.
מחלתה ומותה
שמאל|250px|ממוזער|קבריהם של יצחק ואופירה נבון בחלקת גדולי האומה בהר הרצל
בקיץ 1979 במהלך שנותיה במשכן הנשיא חלתה נבון בסרטן השד, ובאוגוסט 1979 נותחה בבית החולים שיבא ועברה כריתה חלקית של השד. חודשיים לאחר הניתוח נסעה לבית החולים "בית ישראל" שבבוסטון, שם עברה במהלך חמישה שבועות טיפול חדשני הכולל החדרת מחטים לאזור הנגוע, תחת הרדמה מלאה וניתנו לה הקרנות וטיפול כימותרפי. התמודדותה האמיצה עם המחלה ותרומתה להעלאת המודעות לנושא הפכו אותה לסמל. נבון לא הסתירה את מחלתה ולא חששה להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי, הרבתה לדבר בנושא ועודדה נשים להיבדק כדי לאפשר גילוי מוקדם של המחלה. נבון סירבה לעבור כריתה מלאה של השד, אף כי הרופאים בארץ עדיין לא היו מיומנים בניתוח הסרה חלקי, והייתה לאחת הנשים הראשונות בארץ שעברו ניתוח הסרה חלקי בשילוב עם הקרנות וכימותרפיה. שבוע לאחר ניתוח ההסרה עמדה גאה ונרגשת בקבלת הפנים לנשיא מצרים, אנואר סאדאת בחיפה.
נבון הייתה בריאה במשך כעשור, עד שהמחלה התפרצה בשנית, וב-3 בינואר 1991 עברה ניתוח נוסף בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.
באוגוסט 1993 נפטרה אופירה נבון מסיבוך של המחלה, בגיל 57. היא נקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל שבירושלים.
קודם מותה, הביעה את התקווה כי גנים ציבוריים ייקראו על שמה, וכי ילדים ילכו לשחק ב"גן אופירה". מספר רשויות מקומיות כיבדו את רצונה, המוכר מביניהם הוא ״פארק אופירה״ הנמצא בעיר כרמיאל והוא אחד הפארקים הגדולים בעיר, אשר משתרע על שטח של 70 דונם. כמו כן, קרוי על שמה בית ספר יסודי בכפר סבא.
קישורים חיצוניים
כתבה בעקבות מותה, בארכיון ה"ניו יורק טיימס"
שמאל|ממוזער|250px|טיילת אופירה נבון בנהריה
הערות שוליים
קטגוריה:בני זוג של נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:פסיכולוגיות ישראליות
קטגוריה:פסיכולוגים ישראלים
קטגוריה:בוגרות מכללת לוינסקי לחינוך
קטגוריה:בוגרי מכללת לוינסקי לחינוך
קטגוריה:פעילות חברתיות ישראליות
קטגוריה:פעילים חברתיים ישראלים
אופירה
קטגוריה:סגל במחנה
קטגוריה:בני זוג של שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:בנות זוג של שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:בני זוג של חברי הכנסת
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1936
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1993
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1993 | 2024-07-17T06:45:34 |
2004 | __TOC__
אירועים בולטים בעולם
ממוזער|שמאל|220px|רעידת האדמה באוקיינוס ההודי גורמת לגלי צונאמי המביאים חורבן ומוות למאות אלפי אנשים בדרום מזרח אסיה
שמאל|ממוזער|200px|רעידת האדמה באוקיינוס ההודי (2004)
שמאל|ממוזער|90px|31 בדצמבר: נחנך בטאיוואן טאיפיי 101, גורד השחקים והמבנה הגבוה ביותר בעולם (509 מטר)
נולדו
נפטרו
140px|ממוזער|שמאל|רונלד רייגן
140px|ממוזער|שמאל|כריסטופר ריב
140px|ממוזער|שמאל|יאסר ערפאת
140px|ממוזער|שמאל|תאו ואן גוך
140px|ממוזער|שמאל|יוליאנה, מלכת הולנד
לוח שנה
קישורים חיצוניים | 2024-08-07T19:39:51 |
הרוקי מורקמי | הַרוּקי מוּרַקַמי (ביפנית: 村上 春樹; נולד ב-12 בינואר 1949) הוא סופר ומתרגם יפני. ספריו תורגמו ליותר מחמישים שפות והיו לרבי מכר ביפן וברחבי העולם. עבודתו זכתה להוקרה בעולם בדמות פרסים ספרותיים בינלאומיים כגון פרס הפנטזיה העולמי, פרס פרנץ קפקא ופרס ירושלים.
בין יצירותיו הבולטות ניתן למנות את "יער נורווגי", "קורות הציפור המכנית", "קפקא על החוף", "1Q84" ו"הרג קומנדטורה". נוסף על יצירתו הספרותית המקורית, מורקמי תרגם מאנגלית ליפנית ספרים מאת קארבר, סלינג'ר ועוד. הפרוזה שלו לא התקבלה על ידי הממסד הספרותי ביפן בתחילת דרכו, ונחשבה כ'לא יפנית' בסגנונה השוטף וכמושפעת יתר על המידה מתרבות המערב ומתרבות אמריקאית בפרט. מורקמי שאב השראה מכתיבתם של סופרים מערביים שונים, החל מצ'נדלר וקורט וונגוט וכלה בבראוטיגן ופרנץ קפקא, וסגנונו מתקשר לספרות הפוסטמודרנית. סיפוריו זכו להערכה על צורתם המגיעה מן הריאליזם הפנטסטי ומשלבת יסודות של רומן פיקרסקי, יחד עם מאפיינים רומנטיים וסוריאליסטיים. כתיבתו מאופיינת בהומור דק, למרות המימד המלנכולי של המספרים בספריו שמציגים מוטיבים קיומיים כמו בדידות, ניכור, אדישות וניתוק בתוך הפוסט-מודרניות של החברה הקפיטליסטית. מורקמי נחשב לאחד הסופרים היפניים הפופולריים והמוערכים ביותר, והוא מזה מספר שנים מועמד מוביל לזכייה בפרס נובל לספרות.
ביוגרפיה
מורקמי נולד בקיוטו ב-1949, אך את רוב נעוריו בילה בעיר קובה. אביו היה בן לנזיר בודהיסטי, אמו הייתה בתו של סוחר מאוסקה. שניהם לימדו ספרות יפנית. מורקמי הושפע עוד מילדותו מהתרבות המערבית, ובמיוחד מהמוזיקה ומהספרות, והשפעה זו ניכרת בספריו. בשנת 1968 החל את לימודי התיאטרון באוניברסיטת ואסדה שבטוקיו, שם פגש את אשתו יוקו, איתה התחתן בשנת 1971. את לימודיו סיים רק לאחר חמש שנים (ולא לאחר ארבע, כנהוג ביפן) ואת תוארו קיבל בשנת 1975. בשנת 1974 פתח מועדון ג'אז בשם Peter Cat (פטר חתול), שאותו ניהל עד 1982.
לאחר שמכר את מועדון הג'אז שלו התרכז מורקמי בכתיבה. בכדי לאזן את שעות הישיבה הרבות שהקדיש לכתיבה הוא החל לרוץ בזמנו הפנוי, ועקב כך הפסיק לעשן. ברבות השנים השתתף בתחרויות מרתון, ביניהן מרתון ניו יורק, וכן אולטרה מרתון וטריאתלון. בשנת 2007 פרסם ספר על חוויותיו כאצן בשם על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה, הלקוח משם ספרו של ריימונד קארבר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה.
הוא תרגם ליפנית את התפסן בשדה השיפון של סלינג'ר וכמה מיצירותיהם של ריימונד צ'נדלר וריימונד קארבר.
ספרו הראשון, שמע את הרוח שרה, פורסם בשנת 1979, וזכה בפרס ספרותי לכישרונות צעירים. במהלך השנים פרסם מורקמי עשרות ספרי סיפורת, ספרי עיון וכן תרגומים שונים, בעיקר מספרות אמריקאית החביבה עליו במיוחד - דבר הנלמד היטב מקריאה בספריו. לשיא פרסומו הגיע בשנת 1987, כאשר פרסם את הספר יער נורווגי (שקרוי כך בעקבות שיר של הביטלס בעל אותו שם מתוך האלבום Rubber Soul). הספר נמכר ביותר מ-3 מיליון עותקים. בשנת 1991 קיבצה ההוצאה היפנית קודנשה את כל ספריו מהעשור הראשון של כתיבתו בהוצאה של 8 כרכים.
בשנים 2015–2017 מיאקו קוואקמי ערכה איתו מספר ראיונות שבסופו של דבר פורסמו בספר "הרוקי מורקמי: ראיון ארוך, ארוך".
ב 13 באפריל 2023 יצא לאור ספרו החדש The City and Its Uncertain Walls בשפה היפנית.
סגנונו
על סגנונו ניתן ללמוד מתוך דרך תיאורו את אחת הדמויות בספרו קורות הציפור המכנית:
לעיתים קרובות מבדילים אותו מסופרים יפנים אחרים בשל השפעות התרבות המערבית על כתיבתו. ספרות יפנית לעיתים קרובות שמה דגש על שפה יפה, אשר הופכת את החיבור לנוקשה ובלום, ואילו שפתו של מורקמי שוטפת יותר.
ניתן למצוא הקבלות בין יצירותיו לספריהם של טומיהיקו מורימי וניל גיימן.
ביבליוגרפיה
ספריו
+מקורתרגוםכותרתשנהכותרתהערות風の歌を聴け
Kaze no uta o kike1979שמע את הרוח שרה פורסם באנגלית בשם Hear the Wind Sing בשנת 1987 ושוב בשנת 2015.1973年のピンボール
1973-nen no pinbōru1980פינבול, 1973 פורסם באנגלית בשם Pinball, 1973 בשנת 1985 ושוב בשנת 2015.羊をめぐる冒険
Hitsuji o meguru bōken1982מרדף הכבשה(כתר ספרים, 2004), תרגמה מיפנית: עינת קופר世界の終りとハードボイルド・ワンダーランド
Sekai no owari to Hādo-boirudo Wandārando1985ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם(כתר ספרים, 2008), תרגמה מאנגלית: עידית שוררノルウェイの森
Noruwei no mori1987יער נורווגי(כתר ספרים, 2000), תרגם מיפנית: דורון ב. כהן. הספר עובד לסרט בשם זההダンス・ダンス・ダンス
Dansu dansu dansu1988לרקוד לרקוד לרקוד הוצאת כתר, 2010, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא国境の南、太陽の西
Kokkyō no minami, taiyō no nishi1992דרומית לגבול, מערבית לשמש (מחברות לספרות, 1999), תרגם מאנגלית: יונתן פרידמןねじまき鳥クロニクル
Nejimaki-dori kuronikuru1994–1995קורות הציפור המכנית(כנרת זמורה-ביתן, 2005), תרגם מאנגלית: יונתן פרידמןスプートニクの恋人
Supūtoniku no koibito1999ספוטניק אהובתי(כתר ספרים, 2005), תרגמה מיפנית: עינת קופר海辺のカフカ
Umibe no Kafuka2002קפקא על החוף(כתר ספרים, 2007), תרגמה מיפנית: עינת קופרアフターダーク
Afutā dāku2004אחרי החשכה מיפנית: מיקי בול, הוצאת כתר, כנרת זמורה-ביתן, 20091Q84
Ichi-kyū-hachi-yon2009–20101Q84מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר, 2011 (ספרים 1 - 2), 2012 (ספר שלישי).色彩を持たない多崎つくると、彼の巡礼の年
Shikisai o motanai Tazaki Tsukuru to, kare no junrei no toshi2013צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלומיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר, 2015騎士団長殺し
Kishidanchō-goroshi2017הרג קומנדטורהמאנגלית: שאול לוין. כנרת זמורה-ביתן, 2020街とその不確かな壁
Machi to sono futashika na kabe2023The City and Its Uncertain Walls טרם תורגם, צפוי לצאת באנגלית בנובמבר 2024
אוספי סיפורים קצרים
הפיל נעלם, תרגמו מאנגלית: רינה וגדעון ברוך, עם עובד (1999): קובץ ובו שבעה-עשר סיפורים קצרים, שהאלמנט הבולט בהם הוא השילוב בין הריאליזם לבין אירועים סוריאליסטיים, ספק מאגיים.
ריקוד האדמה, (כתר ספרים, 2008): קובץ ובו שישה סיפורים קצרים, תרגמה מיפנית: מיכל דליות־בול.
ערבה עיוורת, עלמה נמה, מיפנית: עינת קופר. כתר הוצאה לאור בשיתוף זמורה ביתן, 2009
גברים ללא נשים, תרגום: שאול לוין. כנרת זמורה ביתן, 2021
גוף ראשון יחיד , יצא לאור באנגלית בשנת 2021.
נובלות
שינה, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
המתקפה על המאפייה, 2013
הספרייה המוזרה, מיפנית: עינת קופר. הוצאת זמורה ביתן, 2015
ממוזער|250px|הרוקי מורקמי מקבל את פרס ירושלים לשנת 2009 מידי ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת
ספרי עיון
אנדרגראונד, (כתר ספרים, 2002): בו פרסם את ראיונותיו עם קורבנות התקפת הגז ברכבת התחתית בטוקיו על ידי כת אום שינריקיו ועם חברים בכת.
על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה, מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר, 2010
קישורים חיצוניים
Hanami Web - Haruki Murakami
נעמה כרמי, התבגרות או השלמה עם המוות, על הספר "יער נורווגי"
, על ספרו "ערבה עיוורת, עלמה נמה"
האתר הרשמי של הסופר
עצה לסופרים מתחילים
יאיר שכטר, אדמה משגעת, נענע 10, 31 במרץ 2008
מכּתביו:
על ספריו:
אריק גלסנר, על 1Q84, של הרוקי מורקמי, באתר מבקר חופשי, 14 בנובמבר 2011
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ואסדה
קטגוריה:זוכי פרס ירושלים
קטגוריה:יפנים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:מתרגמים
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:סופרים יפנים
קטגוריה:רצי אולטרה מרתון
קטגוריה:יפנים שנולדו ב-1949 | 2024-08-15T13:30:56 |
שירות הביטחון הכללי | שירות הביטחון הכללי, המכונה בדרך כלל שַׁבַּ"כּ, או הַשַּׁבַּ"כּ (בראשית ימיו נקרא שִׁין-בֵּית, וכך הוא מכונה עד היום באנגלית וכמה שפות זרות נוספות), הוא ארגון ביון ישראלי המהווה חלק חשוב מקהילת המודיעין הישראלית. השב"כ כפוף למשרד ראש הממשלה ונועד להגן על המדינה מפני ריגול, חתרנות פנימית וטרור המסכנים את ביטחונה.
תפקידיו כוללים:
סיכול ריגול: סיכול פעילותם של מרגלים הפועלים בישראל.
אבטחת אישים: שמירה על ביטחונם האישי של מנהיגי המדינה.
סיכול טרור פנימי: חשיפת וחקירת התארגנויות טרור בישראל, ביהודה ושומרון וברצועת עזה. סיכול ומניעת פיגועים (בסיוע כוחות ביטחון אחרים כגון הימ"מ וצה"ל). סיפוק תמונת מודיעין לפעילויות מבצעיות.
חקירות: חקירה ותשאול עצירים וחשודים בטרור.
פיקוח ואבטחה: פיקוח על אבטחת נכסים אסטרטגיים של המדינה, כגון מתקנים מסווגים, בניינים ממשלתיים, מטוסי נוסעים, שדות תעופה ונציגויות ישראל בעולם. אבטחת מידע ביטחוני ומדיני והגנת סייבר.
מתן סיווג ביטחוני: השב"כ אחראי על קביעת הסיווג ביטחוני לתפקידים ולמשרות, ועל קביעת ההתאמה הביטחונית של המיועדים לתפקיד או למשרה מסווגים, בשירות הציבורי ובגופים נוספים, בהתאם להחלטות הממשלה.
מטה השב"כ שוכן בצפון תל אביב.
מבנה הארגון
השב"כ מתחלק לכמה מרחבים, אגפים ויחידות:
+שםתפקידמרחבים גאוגרפייםמרחב ירושלים ויהודה שומרוןהמרחב הגדול ביותר בשב"כ, ומופקד, בעיקר, על סיכול טרור פלסטיני מאזורים אלה.מרחב דרוםהמרחב השני בגודלו אשר ממוקם באשקלון – אחראי, בין השאר, על סיכול טרור שמקורו ברצועת עזה.מרחב צפוןאחראי על סיכול חתרנות והתארגנויות עוינות בצפון הארץ. בשנות מלחמת לבנון הראשונה,
שבהן שלטה ישראל בדרום לבנון, היה השב"כ מופקד גם על אזור זה (יחד עם ארגוני ביון אחרים).אגפיםאגף המבצעיםנושא באחריות מטה לתכנון והפעלת כוחו המבצעי של השב"כ ולפעולות המשותפות עם שאר גופי
מערכת הביטחון, באמצעות המרחבים, האגפים הייעודיים והיחידות המבצעיות של הארגון.האגף הערביהאגף הגדול ביותר בשב"כ, ומופקד על חשיפת גורמים חתרניים או עוינים בקרב ערביי ישראל.האגף לישראל וערביםכולל בתוכו את האגף לסיכול ריגול ומניעת חתרנות במגזר היהודי, הידוע גם בשם "החטיבה היהודית" ו"האגף היהודי"
עוסק בסיכול ריגול ופעילים קיצוניים העוסקים בפעולות כנגד המדינה והמשטר הדמוקרטי, כדוגמת טרור. האגף ירד מגדולתו לאחר נפילת ברית המועצות, אך עלה בחשיבותו בעקבות פעולות טרור יהודי החל מראשית שנות ה-80. בעקבות המלצות ועדת שמגר לחקר טבח מערת המכפלה, הוגדל האגף. במהלך העשור השני של המאה ה-21, הורחבה מאוד היחידה הפועלת במסגרת האגף כדי לסכל ריגול של איראן וחזבאללה.אגף האבטחהכולל את היחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות שאחראית על אבטחת אישים, שדות תעופה, מטוסי נוסעים ושגרירויות ישראל בעולם.אגף החקירותאחראי על חקירת עצירים במתקני השב"כ.אגף הטכנולוגיה והסייבראחראי על פיתוח אמצעים טכניים למטרות איסוף מודיעין וסיכול טרור, ריגול וחתרנות. כמו כן מפתח ומיישם טכנולוגיית לוחמת סייבר ואבטחת מידע.אגף טכנולוגיות מערכות המידעאחראי למערכות מידע, הן לבניית טכנולוגיות ופיתוח מערכות, והן לתורה הכלל-ארגונית לשימוש וטיפול במידע.יחידותהיחידה המבצעיתיחידה מיוחדת של לוחמים המומחים בפעילות חשאית ובמיוחד בביון ואיסוף מודיעין בשטח עוין. היחידה מבצעת משימות מיוחדות חשאיות עבור השב"כ, כגון איסוף מודיעין ואבטחת סוכני שב"כ בשטח עוין.היחידה הממלכתית לקביעת התאמה ביטחוניתאמונה באופן בלעדי בישראל על קביעת סיווגם הביטחוני של מועמדים לתפקידים המצריכים סיווג כזה.המנהלה הביטחונית לסיועמנהלה העוסקת בטיפול ובשיקום הסייענים של זרועות הביטחון.הרשות הממלכתית לאבטחת מידעהוקמה כחטיבה בפיקוד ארז קריינר, איש אגף אבטחה בשירות בעברו, מכוח החלטת ממשלה מדצמבר 2002 וכפופה לשב"כ. הרשות מוסמכת להנחות גופים בעלי מערכות מידע קריטיות כיצד ליישם אבטחת מידע והגנת סייבר על מערכותיהם. רשימת הגופים מופיעה בתוספת הרביעית לחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים והיא מתעדכנת מעת לעת. הרשימה כוללת, בין השאר, את משרד ראש הממשלה, משרד האוצר, משרד הפנים, בנק ישראל, חברת החשמל, בזק, חברת קצא"א, מגן דוד אדום, מקורות ותשתיות נפט ואנרגיה.חטיבותחטיבת הסיכולמורכבות מחמש מחלקות דיסציפלינריות – דסק, חקירות, שטח (יומינט), איסוף סיגינטי וכריית מידע.חטיבת המחקרמובילה את הערכת המודיעין האסטרטגית בנושאים שבאחריות הארגון וממונה על גיבוש המלצות והערכות בנושאים לאומיים נוספים להם הוא שותף. הערכות החטיבה מסופקות ישירות לראש הממשלה ושר הביטחון.
שם וסמל
שם הארגון
שירות הביטחון הכללי מכונה בדרך כלל לפי ראשי התיבות שלו שַׁבַּ"כּ, או הַשַּׁבַּ"כּ. בראשית ימיו נקרא שִׁין-בֵּית, ראשי תיבות של "שירות ביטחון" וכך הוא מכונה עד היום בכמה שפות זרות. באנגלית נהוגים מספר תרגומים לשמו של השב"כ, בהם GSS = General Security Service, GSA = General Security Agency ובשל האותיות SS בתרגום לועזי בהן תזכורת לימים אפלים בהיסטוריה היהודית, הוחלט על התרגום הרשמי של השב"כ
ISA = Israeli Security Agency.
ממוזער|300px|סמל השב"כ כפי שמופיע באתר הרשמי שלו
סמל הארגון
סמל הארגון הוא עיגול ובתוכו חצי המנורה (המיוצגת על ידי שלושה קנים וחלק מהקנה האמצעי), כמחצית של סמל הלאום. צבעי הסמל כחול-תכלת-לבן כצבע הצבעים הלאומיים של ישראל.
בסמל מופיע מוטו הארגון, "מָגֵן ולא יֵרָאֶה" כמבטאים את דרך הפעילות החשאית שלו. מילים אלו לקוחות כפרפרזה למילים בשירת דבורה: "מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח" (שופטים פרק ה' פסוק ח').
לעיתים קרובות רשום בצד הסמל או מסביבו שם הארגון, "שירות הביטחון הכללי".
היסטוריה
הקמה
שמאל|ממוזער|200px|מסמך ההקמה של שירות הביטחון
עם הכרזת המדינה הוקם (על בסיס שירות המודיעין של "ההגנה" והיחידה לביטחון פנים "מחץ", שהוקמה אחרי פירוק "ההגנה" ופעלה עד לכינונו של שירות הביטחון) שירות הביטחון, ה"ש.ב.", שהיה זרוע של צה"ל (יחידה 184), ובראשו הועמד סגן-אלוף איסר הלפרין (הראל). מסמך היסוד של הש.ב. נכתב ב-17 בפברואר 1949, ובו כתב הראל אל הרמטכ"ל יעקב דורי כי בהתייעצות אצל דוד בן-גוריון סוכם להקים "שירות ביטחון". ההוראה בוצעה כעבור כשלושה שבועות, בצו של האלוף משה צדוק, ראש אגף מטה (אג"מ), שהורה על הקמת "שירות ביטחון כללי". בשנת 1950 הוצא השירות ממסגרת צה"ל, והועבר לאחריותו של ראש הממשלה. במהלך מלחמת העצמאות עסק השירות רק בביטחון פנים, ולאחר המלחמה הוקמה בו גם מחלקה לריגול נגדי ונמסר לו גם הטיפול בנושאים מודיעיניים הקשורים בערביי ישראל.
השנים הראשונות ועד 1967
עד מלחמת ששת הימים כלל השב"כ כמה מאות עובדים והתמקד בריגול נגדי, ובמעקב אחר פעילות חתרנית במגזר הערבי ובמגזר היהודי (לצד אבטחת אישים ומוסדות חיוניים בישראל ובנציגויותיה במדינות אחרות). בתקופה זו הרשו לעצמם רבים מערביי ישראל לעזור לשב"כ באופן גלוי לחלוטין, בעיקר על ידי אירוח מתלמדים כדי שיכירו היטב את התרבות הערבית.
את כוח האדם בשירות בתקופה זו מתאר יעקב פרי בספרו:
אחד ההישגים הבולטים ביותר של השב"כ בשנותיו הראשונות הוא השגת תמליל הנאום הסודי של מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב בשנת 1956, אם כי הישג זה נוצר באקראי, בלא שהשב"כ טרח על כך.
ב-4 במרץ 1957, התנקשו שלושה צעירים בחיי ד"ר ישראל קסטנר, בעקבות משפט דיבה שבו נקבע כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים. במהלך משפטם התברר כי זאב אקשטיין, שירה בקסטנר והרגו, היה סוכן של הש"ב, ונשלח לקבוצה המחתרתית כדי לשמש בה כמודיע. הש"ב טען כי אקשטיין ניתק את הקשר עם מפעיליו, ונסחף בעצמו לרעיונות המחתרת והשתתף בה. הרוחות בעניין זה לא נרגעו זמן רב.
בעקבות רצח ישראל קסטנר, ובמהלך המשפט, נחשפה לציבור עובדת קיומו של השב"כ, שהייתה חסויה עד אז, ואף הוכחשה. החשיפה הובילה לכינונו של פיקוח פרלמנטרי על השירות.
ב-1957 נחשף לוי לוי, עובד השב"כ מאז תחילת שנות ה-50, כמרגל למען פולין. הוא נדון לעשר שנות מאסר ושוחרר ב-1966.
בשנות ה-50 של המאה ה-20, עקב השב"כ אחר יריביה של מפלגת השלטון מפא"י, ובהן מפלגות תנועת החרות, הציונים הכלליים, מפ"ם והקומוניסטים.
פעילות כזו נחשבה לאחר מכן כפגיעה בדמוקרטיה. פרסומים על פעילות זו הושתקו ברובם על ידי ההנהגה בראשות דוד בן-גוריון, והגורם היחידי שפרסם זאת היה השבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי (בשנים 1956–1958 ניסה השב"כ, ללא הצלחה, להתחרות בשבועון זה באמצעות הוצאת שבועון מתחרה בשם "רימון"). תפיסת שני אנשי שירות הביטחון בעת שהטמינו מתקן האזנה במשרדו של מנהיג מפ"ם, מאיר יערי, עוררה סערה רבה. השב"כ גם דאג שיפוטרו ממשרדי הממשלה עובדים שהתגלה כי הם תומכים במפלגות שנחשבו "עוינות" למפלגת השלטון מפא"י, כמו חרות ומק"י. השב"כ פעל למען מפא"י גם במגזר הערבי. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 קיבל ראש הממשלה דוד בן-גוריון את עמדת ראש השירות עמוס מנור והחליט לחדול מריגול פוליטי. "מטה 1" בשב"כ, שעסק בכך, פורק וחלק מהחומר הארכיוני שנאגר בו הועלה באש, יתר החומר הארכיוני העוסק בריגול פוליטי נשמר בארגון. בלילה שבו עלה הליכוד לשלטון, בשנת 1977, הורה ראש השב"כ אברהם אחיטוב לשרוף מייד חומרים אלה. השב"כ המשיך לאסוף חומר העוסק בתנועת "הכנענים" עד אמצע שנות ה-80.
הישג חשוב של השב"כ בתחום הריגול הנגדי היה חשיפתו ב-1961 של ישראל בר, סגן-אלוף (מיל.) ופרשן צבאי נודע שהיה מקורב לצמרת הביטחונית, כמרגל סובייטי. בר נשפט, נכלא ומת בכלא.
אחרי מלחמת ששת הימים
שמאל|ממוזער|250px|מדליה שניתנה לעובדי השב"כ לרגל שנת ה-40 למדינת ישראל, 1988
לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לסיכול טרור פלסטיני ביהודה ושומרון וברצועת עזה ומהם, והפך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ עד שהפך בהדרגה למשימתו העיקרית של הארגון. השב"כ פועל לביצוע משימה זו בשיתוף פעולה הדוק עם צה"ל.
יעקב פרי כותב על התקופה הראשונה שלאחר המלחמה:
בשנת 1968 בעקבות חטיפת מטוס אל על לאלג'יריה הוחלט בשירות הביטחון הכללי לבצע רפורמה במערך האבטחה הממלכתי. לצורך כך הצטרף לשירות דייב בקרמן כמדריך ירי באקדח. בקרמן אימן את מאבטחי השירות בירי באקדח ובתרגולות לוחמה בטרור. באותה עת כונו אנשי היחידה "הגורילות". בשנת 1972, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מונה אברהם שלום לראש אגף האבטחה ויושמה מדיניות אבטחה כוללת לנציגויות מדינת ישראל במדינות אחרות כמו גם במטוסים וספינות. כתוצאה מכך מיסד וכונן בקרמן את תחום הדרכת והכשרת המאבטחים. בין היתר פעלו חניכיו בסיכול מתקפת הטרור ב-18 בפברואר 1969 נגד מטוס אל על, שהתכונן להמראה בנמל התעופה הבינלאומי ציריך קלוטן, ובפעולת החילוץ של מטוס סבנה. ב-27 בדצמבר 1985 תקפו מחבלים פלסטינים את דלפקי חברת אל-על בנמלי התעופה בווינה וברומא. מאבטחי השירות ברומא לחמו במחבלים, הרגו שלושה מהם ופצעו אחד באורח קשה ועצרו אותו. בווינה ערכו שוטרים אוסטרים ומאבטחי השירות מרדף רכוב אחר המחבלים הנמלטים, הרגו אחד מהם ועצרו את השניים הנוספים.
בשנות מלחמת לבנון הראשונה פעל השב"כ גם נגד ארגוני הטרור הלבנוניים, ובראשם חזבאללה. בין 135 הרוגי אסון צור הראשון ואסון צור השני היו גם אנשי שב"כ. יובל דיסקין סיפר בריאיון לגלי צה"ל, כי לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה נגרם לשב"כ נזק מודיעיני קשה בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, מפני שהארגון מיקד את פעילותו בלבנון והזניח אזורים אלה.
המשברים הגדולים
בשנים 1984–1986 עבר השב"כ משבר קשה בעקבות פרשת קו 300, שבה שני מחבלים שחטפו אוטובוס ולקחו את נוסעיו כבני ערובה הוצאו להורג בלא משפט בידי אנשי השב"כ, שמסרו לאחר מכן עדויות שקריות על מעורבותם בפרשה. בעקבות זאת נאלץ ראש השב"כ אברהם שלום להתפטר מתפקידו, וכמוהו בכירים נוספים בארגון, וראש השב"כ לשעבר יוסף הרמלין נקרא לעמוד בשנית בראש הארגון כדי לשקמו.
בשנת 1987 נחשפה פרשת עיזאת נאפסו שבסופה זוכה סגן בצה"ל, בן העדה הצ'רקסית מהאשמות של בגידה וריגול, לאחר שישב כשבע שנים בכלא. בפסק דינו של בית המשפט העליון נמתחה ביקורת על נוהלי החקירה של השב"כ ועל בידוי ראיות שהפך לנורמה בארגון. ביקורת ציבורית הופנתה אל הבכיר בשב"כ יוסי גנוסר, שאותו האשים נאפסו ב"תפירת התיק" נגדו.
משבר נוסף פקד את השב"כ בסוף 1995, בעקבות רצח יצחק רבין. בעקבות כישלון זה (בעיקר של היחידה לאבטחת אישים), עוד לפני שהוגשו מסקנות ועדת שמגר (רצח רבין), החליט ראש השב"כ, כרמי גילון, להתפטר מתפקידו. לפני שעזב גילון, חיסל השב"כ את "המהנדס" יחיא עיאש מחמאס שהיה אחראי לסדרת פיגועי טרור ב-1994. עיאש נהרג באמצעות טלפון סלולרי ממולכד, במבצע שהעלה במעט את המורל והמוניטין של הארגון.
חשיפתו של אבישי רביב (או בשמו בשב"כ – "שמפניה") כסוכן מדיח בקרב הימין הקיצוני לאחר רצח רבין, הציבה את השירות במוקד של ויכוח ציבורי בנוגע להפעלת סוכנים. הלחץ הציבורי להעמידו לדין העמיד את השירות בדילמה בין ערך ההגנה על סוכנים וסייענים לבין היותו שירות ביטחון של מדינה דמוקרטית. לבסוף הועמד רביב לדין באשמת אי מניעת רצח רבין אך זוכה. כפי שאירועי קו 300 הובילו לבחינה מקיפה של נושא הטיפול הפיזי בחקירות, פרשת רביב הפכה לקו פרשת מים בכל הנוגע להפעלת סוכנים במגזר הלא ערבי.
אחרי התפטרותו של גילון ב-1996, "הוצנח" לתפקיד ראש השב"כ עמי אילון, לשעבר מפקד חיל הים, על מנת לשקם את הארגון. בשנת 2000 הוחלף על ידי אבי דיכטר, שצמח בשב"כ, דבר שאילון זוקף לזכותו כעדות להצלחה בשיקום הארגון.
האינתיפאדה השנייה
אבי דיכטר נכנס לתפקיד בסמיכות לפריצת האינתיפאדה השנייה. פיגועי ההתאבדות, שהפכו למרכיב עיקרי של הטרור הפלסטיני נגד תושבי ישראל, העמידו בפני השב"כ אתגר של מתן מידע מודיעיני, שיאפשר סיכול פיגועים אלה בטרם ביצועם. לשב"כ היו הישגים יוצאי דופן בתחום זה, הן במניעתם של פיגועי התאבדות והן בלכידת האחראים להם. מאידך, פיגועי התאבדות רבים יצאו אל הפועל, ופגעו פגיעה קשה בביטחונם האישי של תושבי ישראל.
כחלק ממלחמתו בפיגועי ההתאבדות נהג השב"כ להפיץ לשאר גורמי הביטחון התרעות לפיגועים צפויים. חלק מההתרעות הוגדרו כ"חמות" ו"ממוקדות" וגררו פרישת מחסומי משטרה ומג"ב לאורך מרחב התפר ובאזורים שעליהם התריע המודיעין. במקרים רבים הצליחו כוחות הביטחון לסכל פיגועים בזמן אמת באמצעות התרעות של השב"כ. את המודיעין לצורך סיכול הפיגועים השיג השב"כ באמצעות חקירות ושימוש במודיעין אנושי ("HUMINT") – הפעלת סוכנים ומשת"פים.
אחד הסוכנים הבכירים והמוצלחים ביותר שהפעיל השב"כ ביהודה ובשומרון היה מסעב חסן יוסף, בנו של ראש החמאס ביהודה ושומרון, שהפיק מודיעין רב, אמין ואיכותי, וכונה "הנסיך הירוק" בידי מפעיליו. בנוסף, סוכני שטח של השב"כ ליוו את כוחות צה"ל ביהודה ושומרון וסייעו להם בביצוע מעצרים של מחבלים ובחשיפת מעבדות נפץ. כך למשל, בשנת 2005, חשף השב"כ שלוש רשתות טרור של חמאס ועצר רבים מהמחבלים הפעילים בהן.
לשב"כ בפיקודו של דיכטר הייתה מעורבות רבה בביצוע סיכולים ממוקדים ובהאצת השימוש במדיניות זו, שגובשה עוד לפני כניסתו של דיכטר לתפקיד ראש הארגון. מדיניות זו – של הריגת מחבלים בכירים, מנהיגי טרור ו"פצצות מתקתקות" – יושמה בשיתוף פעולה עם צה"ל ובייחוד חיל האוויר הישראלי, שלרוב היה הזרוע המבצעת בסיכול (ירי טיל ממסוק קרב אל עבר המחבל). מצד השב"כ, יובל דיסקין היה זה שהופקד על בניית מערך הסיכול הממוקד והתיאום עם צה"ל. בעוד שצה"ל היה אחראי על הביצוע, השב"כ היה אחראי על הספקת המודיעין (איתור המטרה, דיווח על סדר היום שלה) ו"הפללת" היעד (כלומר: וידוא שהאדם על הכוונת הוא אכן מחבל ולא עובר אורח). הסיכולים הממוקדים כוונו בהתחלה נגד דרגי-השטח והביצוע אך בעקבות ההסלמה בטרור הפלסטיני, הורחבו החיסולים גם אל צמרת ארגוני הטרור ומנהיגיהם "הפוליטיים". במרץ 2004 נהרג מייסד החמאס ומנהיגו הרוחני אחמד יאסין, וחודש אחר כך נהרג יורשו עבד אל-עזיז רנטיסי. בשנת 2005 נהרגו מספר בכירים בג'יהאד האיסלאמי.
כתוצאה ממבצעים אלה, נהנה השב"כ מיוקרה הן בקרב הציבור והן בקרב מקבלי ההחלטות. למרות ההישגים הרבים האלה, השב"כ ספג לא מעט ביקורת. פיגועי ההתאבדות שהשב"כ לא הצליח לסכל גרמו למאות הרוגים ישראלים. כמו כן, מערך האבטחה של השב"כ כשל בשנית וכתוצאה מכך נרצח שר התיירות רחבעם זאבי בידי מחבלים פלסטינים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין.
בנוסף לפעילותו בסיכול טרור, מנהל השב"כ מאגר מידע ממוחשב על פעילי הטרור הפלסטינים ועל כל אירועי הטרור – שבוצעו או סוכלו – מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. חשיבותו העיקרית של מאגר מידע ממוחשב זה היא בסיכול פעולות טרור, אך גם במתן נתונים לצורכי הסברה, כגון בהפקת פרסומים סטטיסטיים בנוגע לפעילות השב"כ באינתיפאדה, ודוגמאות שמיות לפעילות ארגוני הטרור, המפורסמים מדי שנה באמצעי התקשורת.
אחרי האינתיפאדה וההתנתקות
הפעילות הרבה של צה"ל, משמר הגבול והשב"כ הביאה בסופו של דבר לדיכוי הטרור ביהודה ושומרון, אם כי עדיין מתרחשים מדי פעם באזורים אלה פיגועי ירי נגד ישראלים. השב"כ ממשיך לפעול ביהודה ושומרון לסיכול פיגועים. ב-2011 הצליח השב"כ, בשיתוף יחידות מיוחדות של צה"ל, לאתר ולעצור את מבצעי טבח משפחת פוגל באיתמר. הם הודו במעשה בבית המשפט ונידונו למספר רב של מאסרי עולם.
ברצועת עזה, בעקבות תוכנית ההתנתקות והנסיגה של הצבא מרצועה, נחלשה אחיזתו המודיעינית של השב"כ. כתוצאה מכך נכשל השב"כ בניסיון לגלות מידע על החייל החטוף גלעד שליט והיכן הוחזק. למרות זאת, השב"כ, ביחד עם כטב"מים של חיל האוויר הישראלי, ממשיך לספק מודיעין צבאי המאפשר סיכולים ממוקדים של פעילי טרור.
בתחילת העשור השני של המאה ה-21 חיזק השב"כ, בשיתוף אמ"ן, את הפעילות המודיעינית שלו בגזרה הדרומית, רצועת עזה וגבול ישראל–מצרים, בעקבות עלייה בפעילות הטרור שם, תעבורת מחבלים דרך ציר ה-ח' וביצוע פיגועים שזכו להד רב בגבול ישראל–מצרים. ב-14 בנובמבר 2012 פיקד ראש השב"כ יורם כהן, ביחד עם הרמטכ"ל בני גנץ, על מבצע הריגתו של אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של החמאס. ב-2013 דווח כי השב"כ הקים חטיבה מיוחדת לסיכול טרור שמקורו בסיני.
ב-22 בינואר 2014 הותר לפרסום כי השב"כ חשף ועצר תא טרור של אל-קאעידה שהורכב מפלסטינים ממזרח ירושלים ויהודה ושומרון שהופעל על ידי מחבלים בג'יהאד העולמי שיושבים ברצועת עזה ותכנן מספר רב של פיגועי תופת בישראל.
ב-12 ביוני 2014 שלושה נערים נחטפו ונרצחו על ידי תא חמאס בחברון. בעקבות החטיפה, יצאו צה"ל, השב"כ והימ"מ למבצע שובו אחים במטרה לאתר ולשחרר את הנערים, שמצבם לא היה ידוע בעת ההתרחשות. מידע מודיעיני שסיפק השב"כ הוביל לחיפושים באזור שבו נמצאו בסופו של דבר גופות הנערים, 18 ימים לאחר החטיפה. כשלושה חודשים לאחר החטיפה אותרו גם החוטפים, שנהרגו ב-23 בספטמבר אחרי שהתנגדו למעצר.
ממוזער|250px|ראש השב"כ היוצא יורם כהן וראש השב"כ הנכנס נדב ארגמן, בפגישה טקסית עם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין, מאי 2016.
ב-2015 ביצעו מספר חוליות של מחבלים פלסטינים מספר פיגועי ירי קטלניים ביהודה ושומרון, שבהם נהרגו מספר ישראלים. חוקרי השב"כ פיענחו את הפיגועים והשיגו מודיעין צבאי שאפשר את מעצר החוליות תוך זמן קצר. בנוסף חשף השב"כ ועצר מספר חוליות טרור של חמאס שתכננו פיגועים גדולים. באותה שנה חשף השב"כ בודדים וחוליות מקרב ערביי ישראל שהצטרפו לדאעש ואף תכננו לצאת לסוריה ועיראק כדי להילחם למען המדינה האסלאמית ולחזור ולבצע פיגועים בישראל.
בראש השנה ה'תשע"ו פרץ גל הטרור הפלסטיני (2015–2016) שהתבטא במספר רב של פיגועי טרור, הבולטים שבהם פיגועי דקירה וירי, שביצעו מחבלים פלסטינים, לרוב ללא שיוך ארגוני ורבים מהם קטינים. גל הטרור זכה לכינוי "אינתיפאדת הבודדים" בשל מאפייני המפגעים. השב"כ לא הצליח לספק התרעות על רוב הפיגועים אך הצליח לפענח את הפיגועים במהירות והביא למעצר של אלה מבין המפגעים שלא נורו בעת הפיגוע. במקביל חשף וסיכל השב"כ חוליות טרור מאורגנות של חמאס שתכננו לבצע פיגועים גדולים וקטלניים.
בסוף שנת 2017 פורסם כי השב"כ פיתח כלים בתחום הסייבר וניטור רשתות חברתיות מקוונות (דוגמת פייסבוק, שבה יש הסתה לטרור ומספר רב של מחבלים הצהירו בה על כוונתם לפגע), וכי ארגוני ביטחון ממדינות זרות מבקשים ללמוד מהניסיון והידע שלו בתחום זה. בדיווח לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת אמר ראש השב"כ נדב ארגמן שבשנת 2017 סיכל השב"כ 400 פיגועים משמעותיים, בהם 13 פיגועי התאבדות ו-8 פיגועי חטיפה ומיקוח. ב-3 בינואר 2018 פורסם שהשב"כ חשף חוליית טרור פלסטינית בראשות סוכן פלסטיני שהופעל על ידי המודיעין האיראני ותכננה פעולות טרור, כולל פיגוע התאבדות, וכן ריגלה עבור איראן. ביוני 2018 חשף השב"כ שמתחילת השנה הוא סיכל כ-250 פיגועי טרור. בשנת 2019 פורסם כי בעקבות "המהפכה הטכנולוגית" שהוביל ארגמן, קרוב לשליש מכוח האדם בשב"כ הם אנשי טכנולוגיה.
ב-6 במאי 2021 חשף השב"כ שמיליוני אירו שתרמו עמותות אירופאיות כביכול למטרות הומינטריות הועברו לארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין" שהשתמש בהם לצורכי טרור.
ב-8 באפריל 2022, לוחמי היחידה המבצעית של השב"כ (צוות טקילה) איתרו וחיסלו ליד מסגד ביפו את המחבל שביצע את פיגוע הירי ברחוב דיזנגוף (2022).
מאבק במגפת הקורונה
במסגרת המאבק בהתפרצות נגיף הקורונה בישראל אישרה ממשלת ישראל במרץ 2020 תקנות שעת חירום למאבק בנגיף הקורונה, שהסמיכו את השב"כ לעבד מידע טכנולוגי כדי לסייע למשרד הבריאות במניעת התפשטות הנגיף. בעקבות עתירות שהוגשו בעניין לבג"ץ, הוסמך שירות הביטחון הכללי לעשות זאת מכוח חוק שירות הביטחון הכללי, ובהמשך נחקק למטרה זו חוק הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש וקידום השימוש בטכנולוגיה אזרחית לאיתור מי שהיו במגע קרוב עם חולים (הוראת שעה), התש״ף–2020. המידע עוסק בתקופה של 14 הימים שלפני אבחונו של חולה, והוא עוסק בנתיב התנועה של אותו החולה וזיהוי אנשים שבאו במגע קרוב עמו. לקבלת המידע משמש מאגר נתונים של השב"כ המכונה "הכלי".
לפי נתוני השב"כ, בשנת 2020 אותרו באמצעות הסיוע הטכנולוגי של הארגון כ-90 אלף חולים, וכתוצאה מכך נמנעו כ-50 אלף נדבקים חדשים. בשנת 2021 הופסקו איכוני השב"כ, אך חודשו לזמן קצר בעקבות התפשטות וריאנט אומיקרון של נגיף הקורונה.
מבצע שובר גלים
במבצע שובר גלים נגד הטרור הפלסטיני, שהחל ב-2022, נטל השב"כ תפקיד מרכזי, בעיקר בהשגת ומתן מודיעין צבאי ומודיעין משטרתי שאיפשר לכוחות הביטחון לסכל מאות פיגועים. בנוסף איתר השב"כ מחבלים שביצעו פיגועים והסתתרו, ואלה נעצרו או נהרגו על ידי הימ"מ, הימ"ס וצה"ל.
מלחמת חרבות ברזל
ממוזער|חקירת מחבל מכוח הנוח'בה שהשתתף בטבח ה-7 באוקטובר
בלילה שלפני מתקפת הפתע על ישראל, שהחלה ב-7 באוקטובר 2023, הוקפץ ראש השב"כ, רונן בר למטה השב"כ לאור מידע שהגיע לארגון על סימנים למתקפה. הוא קיים התייעצויות בנושא, שבסופן הוחלט, בהמלצת השב"כ, שלא לנקוט בצעדים להעלאת הכוננות אך במקביל הוחלט על שליחת צוות של היחידה המבצעית לאזור העוטף.
לוחמי היחידה המבצעית של השב"כ, שחלקם הגיעו לאזור הגבול עוד לפני פרוץ הקרבות, היו הראשונים להילחם כשמחבלי חמאס פלשו. במתקפה נהרגו 10 לוחמי שב"כ - בהם אחת שנרצחה בביתה.
בעקבות המתקפה הקים שב"כ גוף בשם חפ"ק ניל"י, שמטרתו הריגתם של כל מחבלי חמאס שהשתתפו במתקפת הפתע.
במהלך מלחמת חרבות ברזל, החל מתחילתה עסקו חוקרי השב"כ בחקירת מחבלים שנלכדו, לשם מתן מודיעין לכוחות הלוחמים.
מבצעים לשחרור חטופים
מבצע ראשית האור: ב-30 באוקטובר 2023 לוחמי היחידה המבצעית של השב"כ, לצד לוחמי ימ"מ, חילצו בפעולה קרקעית לילית ברצועת עזה את החיילת אורי מגידיש שנחטפה על ידי חמאס. על המבצע פיקדו ראש השב"כ רונן בר והרמטכ"ל הרצי הלוי, והוא נוהל מחמ"ל המבצעים המיוחדים של השב"כ.
מבצע יד זהב: ב-12 בפברואר 2024 לוחמי הימ"מ לצד לוחמי היחידה המבצעית של השב"כ בשיתוף פעולה עם לוחמי שייטת 13 וחטיבה 7 של צה"ל תחת אש כבדה של חיל האוויר ויצירת מסדרון אש, חילצו בפעולה קרקעית לילית באזור שאבורה-רפיח שברצועת עזה את החטופים פרננדו סימון מרמן, ולואיס הר, שנחטפו ב-7 באוקטובר במסגרת הטבח בניר יצחק. על המבצע פיקדו מתוך חמ"ל המבצעים המיוחדים של השב"כ ראש השב"כ, הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, מפקד הימ"מ, ראש אמ"ן, ראש אמ"ץ, ומפקד חיל האוויר. על התקיפות מהאוויר פיקדו מתוך מפקדת פיקוד הדרום בבאר שבע מפקד פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, ומפקד אוגדה 98, דן גולדפוס.
מבצע ארנון: ב-8 ביוני 2024 חולצו ארבעה חטופים ישראלים שהוחזקו במחנה הפליטים נוסייראת. על המבצע פיקדו הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש שב"כ רונן בר בחפ"ק משותף. את המבצע הובילו הימ"מ והיחידה המבצעית של השב"כ עם מעטפת שסיפק צה"ל.
הסדרת פעילותו של השב"כ
סמכותו של השב"כ בהקמתו התבססה על סעיף 18 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, שהסמיכה את הממשלה "להקים כוחות מזוינים, ביבשה, בים ובאוויר, אשר יהיו מורשים לעשות את כל הפעולות הדרושות והחוקיות לשם הגנת המדינה".
עם הגידול במרכזיותו של השב"כ בחיי מדינת ישראל גבר הצורך בהסדרת פעילותו. בעקבות פרשת קו 300 ופרשת עיזאת נאפסו, כמו גם טענות על שימוש בלתי מבוקר בעינויים במהלך חקירתם של עצירים פלסטינים, הוקמה "ועדת לנדוי", שפרסמה בשנת 1987 דו"ח שבא לקבוע קריטריונים לשימוש באמצעי חקירה זה. הדו"ח קבע שבשב"כ רווחה בשנות ה-80 של המאה ה-20 תרבות של עדויות שקר. הדו"ח המליץ על התרת שימוש בלחץ פיזי מתון בחקירות, והגמשה של הכללים כאשר מדובר בחקירה העוסקת ב"פצצה מתקתקת", שהיא אירוע חבלני ספציפי העומד להתרחש בזמן הקרוב, ויש לעשות כל מאמץ על מנת לסכלו. בשנת 1999, בעקבות עתירות שהוגשו על ידי האגודה לזכויות האזרח והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, דן בג"ץ בשיטות החקירה של השב"כ, ובפסק-דין תקדימי קבע שאסורות שיטות חקירה הכוללות לחץ פיזי. בעקבות פסיקה זו קראו אנשי ציבור ובהם הח"כים רובי ריבלין ושאול יהלום לחוקק חוק שיתיר לשב"כ להמשיך ולהשתמש בלחץ פיזי מתון בחקירותיו. הדיונים בכנסת ובוועדותיה בעניין זה נמשכו עד שנת 2002, אז חוקקה הכנסת את חוק שירות הביטחון הכללי, המסדיר את פעולתו של השב"כ. בסופו של דבר לא כלל החוק סעיף המתיר שימוש בלחץ פיזי.
על פי חוק השב"כ, ראש הממשלה ממונה על ראש השב"כ ונושא באחריות מיניסטריאלית לפעולת הארגון. השב"כ כפוף לממשלה (בדומה לצה"ל) ובנוסף פועלת "ועדה לשירותים חשאיים" הכוללת 5 חברים, בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, שר המשפטים ושני שרים נוספים, המייצגת כלפי השב"כ את הממשלה כולה (בדומה לתפקיד הקבינט ביחס לצה"ל). בניגוד לחקירות משטרה, חקירות השב"כ אינן מחויבות בתיעוד קולי וחזותי.
עד שנת 2005 שימש נציג השב"כ בתפקיד סגן מנהל האגף לחינוך הערבי במשרד החינוך. הנציג היה יכול לבטל מינויים של מורים, מנהלים ובעלי תפקידים אחרים במערכת החינוך הערבית. התפקיד בוטל על פי המלצת ועדת דוברת.
במשך שנים רבות היה איש שב"כ הכפוף לפרקליטות המדינה, "מבקר תלונות נחקרים בשב"כ" (מבת"ן). בשנת 2013 הועבר תפקיד זה למשרד המשפטים.
בשנים 2001–2008 הוגשו למבת"ן ונבדקו על ידו כ-600 תלונות על עינויים והתעללות, אולם לא נפתחו חקירות פליליות (וכך גם בשנת 2015, בה הוגשו 56 תלונות). בשנת 2013 הודיעה המדינה, בתשובה לעתירה בבג"ץ, כי תאפשר בעתיד עיון של המתלוננים בחלק מחומרי הבדיקה העוסקים בתלונותיהם, ללא חומר שמסירתו עלולה לפגוע באינטרסים ציבוריים. בתחילת שנת 2018 פורסם כי לראשונה מאז הקמת המבת"ן, נפתחה חקירה פלילית נגד חוקר שב"כ בעקבות תלונה.
הגוף המבקר את השירות הוא החטיבה לביקורת מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה.
דרכי הפעולה של השב"כ
במהלך השנים השתמש השב"כ (כדי להשיג מידע מודיעיני) בשיטות חקירה שנויות במחלוקת, שבחלק מהמקרים נפסלו בחלקן בסופו של דבר בהוראת בג"ץ, ובהן שיטות של עינויים בחקירת חשודים (כמו טלטולים). ארגוני זכויות אדם טענו בשנת 2011 שהשב"כ עודנו ממשיך להשתמש בחלק משיטות אלה, וגורמים בקהילת המודיעין הישראלית אישרו (במסגרת תחקיר של "ידיעות אחרונות" ב-2008) כי האמצעים שבהם נעשה שימוש בחקירות הם מכות יבשות, כיסוי ראש, כבילה קשה, בידוד, עמידה לפרקי זמן ממושכים ומניעת שינה.
לקבלת מידע מודיעיני נעזר השב"כ גם במשתפי פעולה (משת"פים) מקרב הפלסטינים. על מנת לגייס משת"פים משתמש השב"כ בטכניקות של תגמול כספי ולטענת פלסטינים גם סחיטה. חלק ממשתפי הפעולה נרצחו על ידי ארגונים פלסטיניים. מאז יישום תוכנית ההתנתקות נפגעה יכולתו לאיסוף מודיעין בשטח רצועת עזה, מה שהתבטא בין השאר בפרשת חטיפת החייל גלעד שליט.מקורות המידע מופעלים על ידי בעלי תפקיד המכונים "רכזי מודיעין". במרחב ירושלים, יהודה ושומרון פועלים רכזי השטח בגלוי, מנהלים קשר שוטף עם הקהילה בשטח שעליו הם אחראים ונותנים מענה לבעיות יומיומיות. עם זאת, הפעלת הסוכנים וקבלת המידע נעשות באופן סמוי.
השב"כ משתמש גם בהאזנות סתר. כך נעשה, למשל, בפרשת החשדות המיוחסים לח"כ לשעבר עזמי בשארה. כן באפשרותו לקבל בזמן אמת את נתוני התקשורת של טלפונים סלולריים ובהם למשל מיקומו של כל מכשיר סלולרי. נתונים אלה, המתקבלים מחברות התקשורת בהתאם ל וסעיף 13 בחוק התקשורת (בזק ושידורים) נאגרים במאגר נתונים של השב"כ המכונה "הכלי". מאז שנת 2002 אוסף השב"כ מידע (שאינו נתוני תוכן), לרבות נתוני תקשורת הנוגעים לשיחות טלפון, מסרונים, או היסטוריית גלישה באינטרנט והיסטוריית מיקומים. הגישה למידע מוגבלת באישור ראש השב"כ, והיא מפוקחת בידי היועץ המשפטי לממשלה וועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון.
כדי לבצע מעצרים ופעולות מיוחדות בשטחים, השב"כ משתף פעולה עם הימ"מ וימ"ס, שתיהן יחידות של משמר הגבול, וכוחות של צה"ל (בעיקר יחידת דובדבן וחטיבת כפיר). השב"כ עוצר וחוקר גם קטינים החשודים בפעילות טרור או בסיוע לה. מעצרים אלו סופגים לעיתים ביקורת. בנוסף מפעיל השב"כ יחידה מבצעית של לוחמים שמבצעת פעילות חשאית בשטחים עוינים. צוות "טקילה" של השב"כ מוקפץ לאירועי פח"ע.
לפחות מאז 2005 מזמין השב"כ באמצעות משטרת ישראל פעילים משני קצות הקשת הפוליטית לשיחות אזהרה.
לפי החלטת ממשלה מ-1975 השב"כ מציב מאבטחים חמושים סמויים (הנקראים "מטוסאים") על כל מטוס נוסעים ישראלי. קודם לכן היו במטוסי אל-על מאבטחים של היחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות.
סיכול ריגול
סיכול פעילותם של מרגלים בישראל היווה את עיקר פעילותו של השב"כ בעשרים שנותיו הראשונות, והוא מרכיב חשוב בעבודת הארגון עד היום. במסגרת פעילותו זו זכה השב"כ להצלחות לא מבוטלות, אם כי יש מקרים – שהבולט שבהם הוא זה של מרקוס קלינגברג – שבהם פעלו מרגלים בישראל במשך שנים רבות, וגרמו נזק רב ביותר עד לחשיפתם.
התמודדות עם יהודים
"החטיבה לסיכול טרור וחתרנות מדינית בקרב מגזר ישראל וזרים", הידועה גם בשם "המחלקה היהודית" "החטיבה היהודית" ו"האגף היהודי", עוסקת גם בסיכול וחקירת טרור יהודי.
בשנת 1984 חשף "האגף היהודי" בשב"כ את המחתרת היהודית שביצעה שורת פיגועים החל משנת 1980. בעקבות המלצות ועדת שמגר לחקר טבח מערת המכפלה, הוגדל האגף.
בשנת 2003 נחשפה מחתרת בת עין, אחרי שחבריה ניסו להניח מטען חבלה ליד בית ספר לבנות במזרח ירושלים. באמצע העשור השני של המאה ה-21 הגביר השב"כ את פעילותו נגד טרור יהודי. באפריל 2016 הודיע השב"כ כי "כל אירועי הטרור היהודי מהשנתיים האחרונות פוענחו".
המחלקה היהודית בשב"כ מפעילה סוכנים בישיבות ובישובים בהתנחלויות ומספר פעמים פורסם על ניסיונות גיוס של בחורי ישיבות ומתנחלים למחלקה.
ראש השירות
לפי חוק שירות הביטחון הכללי, החלטות בתחומי הפעלת השירות ופיתוחו, מתקבלות גם בוועדת השרים לענייני שירות ביטחון כללי.
ראש השירות הנוכחי הוא רונן בר.
פרסום מידע על השב"כ
המוטו של השב"כ הוא מָגֵן וְלֹא יֵרָאֶה. ברוח מוטו זה וגם מטבע הדברים, המדינה לא מוסרת פרטים רבים על המבנה הארגוני, האנשים המנהלים אותו, וכל פרט אחר הנוגע לפעילותו. חוק שירות הביטחון הכללי קובע: "כללים, הוראות השירות, נוהלי השירות וזהות עובדי השירות והפועלים מטעמו, בעבר או בהווה, וכן פרטים אחרים בנוגע לשירות שייקבעו בתקנות, הם חסויים וגילוים או פרסומם אסור. המגלה או המפרסם מידע חסוי לפי חוק זה בלא היתר, דינו מאסר שלוש שנים". כמו כן, השב"כ הוא אחד מהגופים שאינם מחויבים לחשוף מידע מתוקף חוק חופש המידע.
עד שנת 1996 שמו של ראש השב"כ (כמו גם שמו של ראש "המוסד") היה אסור בפרסום, אף על פי שרבים ידעו את זהותו, ובהם פוליטיקאים, ראשי הצבא, עיתונאים רבים ואף ראשי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. בסופו של דבר הוחלט לחשוף את שמו של ראש השב"כ כשהובן שבעידן האינטרנט, עם מעט מאמץ כל אדם המעוניין בכך יוכל לגלות את זהותו. ראש השב"כ הראשון שזהותו נחשפה באופן רשמי עם כניסתו לתפקידו הוא עמי אילון.
בשנת 2005 הושק אתר האינטרנט של השב"כ וב-5 בדצמבר 2007 הוא שודרג. בעוד שבעבר עסקו תוכני האתר במידע למועמדים לגיוס, האתר המשודרג עוסק במידע על הארגון, על ההיסטוריה שלו ועל עובדיו שהלכו לעולמם. האתר עוסק גם בסקירות של ריגול וטרור הכוללות דוחות חודשיים ושנתיים, כמו גם פרסומים על אירועים פרטניים. בהמשך לשדרוג נוספו לאתר גם דפים בערבית ובאנגלית.
השב"כ בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה
ספרו של יאיר וינשטוק משנת 1997, "בלתי הפיך", מתאר מזימה חשאית של השב"כ נגד הציבור החרדי בישראל, שבה יהרסו את הציבור החרדי מבפנים באמצעות מלחמת אחים.
בעלילת ספרו של חיים גרינבוים, "צוואה", שיצא לאור בשנת 2005, לשב"כ מקום מרכזי.
שלושת ספריו של חגי טיומקין – "תיק כחול-לבן" (1992), "תיק ספקולטיבי" (1997) ו"תיק IVF" (2014) – עוסקים בחקירות שמנהל השב"כ.
"סרק סרק" הוא סרט קולנוע ישראלי בבימויו של חיים בוזגלו משנת 2012, שעלילתו עוסקת בניסיון של השב"כ למנוע התנקשות בראש הממשלה אריאל שרון, ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות.
"שומרי הסף" הוא סרט תיעודי של הבמאי דרור מורה משנת 2012, הבוחן נושאים בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת ראותם של שישה מראשי השב"כ.
סדרת הטלוויזיה "תא גורדין" דרמת ריגול ישראלית משנת 2012 המגוללת את סיפורו קצין סיירת לשעבר אשר הופך בידי הוריו למרגל של הביון הרוסי, כשמנגד, בשב"כ מתחילים לחקור אודות המשפחה ואודות המעורבות עם רוסיה ופועלים לסכל אותה.
סדרת הטלוויזיה הישראלית "פאודה" שודרה בארבע עונות, והיא מגוללת את סיפורם של דורון קביליו, מפקד צוות מסתערבים של השב"כ וחברי צוותו.
סדרת הטלוויזיה הישראלית "כפולים" שודרה בשלוש עונות, שבכל אחת מהן נדרש השב"כ לפענח אירוע בעל חשיבות רבה למדינת ישראל.
סדרת הטלוויזיה הישראלית "בוגד" אשר במרכז הסדרה, מטוס ישראלי שהמריא מתל אביב נעלם מהרדאר ללא סיבה נראית לעין. ג'ורג'י (ליאור אשכנזי), איש שב"כ לשעבר שנפצע והתעוור, ושאשתו וילדיו הם בין נוסעי המטוס מנסה להגיע לחקר האמת לגבי היעלמות המטוס.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
חוק שירות הביטחון הכללי, באתר הכנסת
איתן גלזר, "שירות עצמי לביטחון - הקמת השב"כ", בספר: עמוס גלבוע ואפרים לפיד (עורכים): מלאכת מחשבת - 60 שנות מודיעין ישראלי - מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2008
ד"ר יורם פריד, כשאינטרסים משתלבים: שיתוף הפעולה המודיעיני בין משרד החוץ ובין שירות הביטחון הכללי לאחר קום המדינה, חברה, צבא וביטחון לאומי, גיליון 6–7, 28.7.2024, עמודים 47–65
- על המחלקה היהודית בשב"כ
הגורם האנושי, סרט תיעודי על רכזי השב"כ, מתוך "המערכת" (ערוץ 2), 10 במרץ 2014
בתוך השב"כ, סרט תיעודי ברשת אלג'זירה , 23 באוקטובר 2013
חקירות שב"כ לאור המשפט העברי, הרב מיכאל ויגודה, אתר דעת
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:קהילת המודיעין הישראלית
קטגוריה:מערכת הביטחון הישראלית | 2024-10-18T12:29:25 |
שבכ | הפניה שירות הביטחון הכללי | 2008-04-16T13:38:01 |
ברזל | ברזל (בלטינית: Ferrum) הוא יסוד כימי מתכתי שסמלו הכימי Fe ומספרו האטומי 26.
ברזל הוא היסוד העיקרי בהרכב כדור הארץ מבחינת מסה, והרביעי בהרכב קרום כדור הארץ. יש לו שימושים רבים בתרבות האנושית עוד מתקופות פרהיסטוריות. שיטות להפקת ברזל ועיבודו התפתחו בעיקר החל מהמאה ה-19 והביאו לפיתוח התעשייה הכבדה, בה הברזל הוא היסוד המופק בכמות הרבה ביותר. בתרבות המודרנית ברזל הוא מרכיב עיקרי בבנייה ובייצור מכונות, כלים ומוצרי צריכה רבים.
הברזל הוא החומר הפרומגנטי הראשון שזוהה, ותכונה זו קרויה על שמו. תכונה זו גורמת לברזל להימשך אל קוטבי מגנט ומאפשרת יצירת מגנטים מברזל.
בבעלי חיים, הברזל הוא מינרל קורט החיוני לבניית התרכובת האורגנית הם, אשר מאפשרת נשיאת חמצן על ידי תאי דם אדומים. כמו כן הברזל משמש בשמירת החמצן בתוך רקמת תא בתוך מיוגלובין.
מחסור בברזל בתזונה יכול לגרום לאנמיה ועייפות, לפגיעה בחוש הטעם, וכן לפגיעה בבריאות המנטלית.
בטבע
הברזל מיוצר כחלק מתהליך נוקליאוסינתזה כוכבית – היתוך גרעיני בכוכבים בעלי מסה גבוהה, והוא היסוד היציב הכבד ביותר והאחרון המיוצר בתהליך זה. בליבה של כוכבים אלה נוצרות כמויות גדולות של ברזל, יחד עם ניקל ויסודות קלים יותר. כוכבים שעברו פיצוץ סופרנובה פיזרו את הברזל שבליבתם ברחבי היקום, וזה מקורו של כל הברזל הקיים מחוץ לשמשות (בכוכבי לכת, אסטרואידים וגופים קטנים יותר). ברזל הוא היסוד השישי הנפוץ ביותר ביקום.
ברזל הוא היסוד המתכתי הנפוץ ביותר בכדור הארץ (כ-5% ממסת קרום כדור הארץ, כ-32% ממסת כדור הארץ הכוללת). בקרום כדור הארץ הוא נמצא כמעט תמיד בצורת תרכובות כמו המטיט (Fe2O3), מגנטיט (Fe3O4) וטקוניט. ברזל במצב מתכתי נמצא על פני כדור הארץ בכמויות קטנות שמקורן במטאוריטים (בסגסוגת עם ניקל). ההנחה המקובלת בגאופיזיקה היא כי ליבת כדור הארץ וכוכבי הלכת הדומים לו מורכבת מסגסוגת דומה.
ברזל מופיע בטבע בארבעה איזוטופים:
54Fe (5.845%, אולי רדיואקטיבי עם מחצית חיים מעל 3.1×1022 שנים)
56Fe (91.754%, יציב)
57Fe (2.119%, יציב)
58Fe (0.282%, יציב)
כמו כן ידועים 24 איזוטופים רדיואקטיביים, רובם בעלי זמן מחצית חיים קצר (חלקיקי שנייה עד שנים בודדות) ולכן אינם מצויים בטבע. רק לאיזוטופ 60Fe זמן מחצית חיים ארוך יחסית, כ-2.6 מיליון שנה. איזוטופ זה נוצר בתהליך המתרחש רק במהלך סופרנובה, ומתפרק ל-60Ni, איזוטופ יציב של ניקל. קיומו של 60Ni בשיעור גדול מהצפוי באסטרואידים מצביע על כך שההרכב הראשוני של מערכת השמש כלל שיעור ניכר של 60Fe, ומכך ניתן להסיק כי נוצרה מכוכבים קדומים יותר.
בתעשייה
ימין|ממוזער|250px|ערימת עפרת ברזל המשמשת כחומר גלם לייצור פלדה
הפקה
ברזל ממוצה מעפרותיו (בעיקר המטיט ומגנטיט) כשהוא מחומם עם פחמן בכבשן לטמפרטורה של 2,000 מעלות צלזיוס. לכבשן מוכנס אוויר חם ברציפות ומתרחשת התגובה:
6C(s) + 3O2(g) -> 6CO(g)
הפחמן החד-חמצני מגיב עם המטיט (או מקור ברזל אחר) כך:
6CO(g) + 2Fe2O3(s) -> 4Fe(l) + 6CO2(g)
בשנת 2000 הופקו כ-1,100 מיליון טון עפרות ברזל בשווי 25 מיליארד דולר. חמש המפיקות הגדולות ביותר של עפרות ברזל הן סין, ברזיל, אוסטרליה, רוסיה והודו.
מוצרי תעשיית הברזל
ברזל גולמי (Pig Iron) מכיל בין 5%-4% פחמן וכמויות משתנות של זיהומים כגון גופרית, צורן וזרחן. לברזל זה תכונות ביניים של מחצב ברזל, ברזל יציקה ופלדה.
ברזל יציקה (יצקת) (Cast Iron) מכיל 3.5%-2% פחמן וכמויות קטנות של מנגן. זיהומים כמו בברזל גולמי מסולקים ממנו על מנת למנוע פגיעה בתכונותיו. טמפרטורת ההיתוך שלו נעה בין 1,147–1,197 מעלות צלזיוס.
פלדה (Carbon Steel) שמכילה בין 0.5% ל-1.5% פחמן, עם כמויות קטנות של מנגן, גופרית, זרחן וצורן.
ברזל חשיל (Wrought Iron) מכיל פחות מ-0.5% פחמן. סגסוגת זו רכה, ניתנת לריקוע ויוצרה במיוחד עבור נפחים.
סגסוגות ברזל מכילות לעיתים חומרים כמו כרום, ניקל, מוליבדן, ונדיום טונגסטן ועוד לקבלת תכונות רצויות.
שימושים
ברזל הוא המתכת השימושית ביותר לאדם (95% מכלל המתכת שמופקת בעולם). המחיר הנמוך ורמת הקשיחות הגבוהה הופכים אותו לחומר מקובל מאוד בבניית מכוניות, אוניות, בניינים וכדומה. שימושים נוספים של ברזל:
מוטות ורשתות ברזל (פלדה) משולבים בתוך יציקות בטון ליצירת בטון מזוין, שלו עמידות גבוהה בפני מאמצים. בטון מזוין הוא חומר עיקרי בבניה של מבנים גדולים בכל העולם, ובישראל הוא משמש גם לבניית בתי מגורים. מחיר הברזל הוא מרכיב עיקרי בעלות הבניה של מבנים אלה.
ברזל הוא מרכיב עיקרי בהתקנים חשמליים המשתמשים בשדות מגנטיים, כגון מנועים, שנאים, גנרטורים ואלקטרומגנטים.
צבענים מבוססי תחמוצות ברזל נפוצים מאוד בצבעים תעשייתיים, צבעי אמנות ואיפור מינרלי, ממקור סינתטי או טבעי. הצבענים אינם רעילים ונוחים לשימוש, ועל כן נפוצים מאוד. לדוגמה אומברה שרופה, או שחור מאדים.
תכונות
לברזל מבנה גבישי קובייתי ממורכז גוף או קובייתי ממורכז פאה. ברזל טהור שאינו מעורב בפחמן הוא חומר רך וקל לריקוע, אולם אפילו כמות קטנה של פחמן (אשר מעורב בברזל בתהליך הפקתו) גורמת עליה ניכרת בחוזק ובקשיות. סגסוגת של ברזל ופחמן ביחסים שונים (הקרויות פלדה) מאפשרות קבלת שילובים שונים של חוזק, גמישות וקשיות.
ברזל בטמפרטורות נמוכות מ-770 מעלות צלזיוס הוא חומר פרומגנטי – הוא נמשך לקטבים של מגנט ויכול להתמגנט בעצמו. בנוכחות שדה מגנטי חיצוני, נוצר בתוך ברזל שדה מגנטי פנימי חזק יותר. תכונה זו שימושית לבניית אלקטרומגנטים ושנאים, בהם השדה המגנטי מוכל ברובו בתוך ליבת ברזל המעוצבת בצורה הרצויה.
ברזל מגיב עם חמצן, בעיקר בנוכחות מים, בתהליך שיתוך (קורוזיה) היוצר תערובת של תרכובות ברזל המוכרת בשם חלודה. בניגוד למתכות אחרות שהתחמוצות שלהן יוצרות שכבת מגן (פסיבציה) העוצרת את תהליך השיתוך, חלודה היא רכה יותר ובעלת צפיפות נמוכה יותר מהברזל ממנו היא נוצרת. כתוצאה מכך החלודה נוטה לפרק את הברזל ולהתקלף ממנו, תוך חשיפת שכבה חדשה של ברזל לחמצן ולמים, כך שתהליך החלודה יכול להמשיך ואף להתגבר, עד להפיכת כל הברזל לתחמוצת. ניתן לעכב את התפשטות החלודה על ידי צביעה בצבע אטום למים, או ציפוי במתכת אחרת כגון אבץ (תהליך הקרוי גלוון מאפשר יצירת שכבה אחידה של ציפוי). בסגסוגת של פלדה עם כרום (פלדת אל-חלד המוכרת גם בשם המסחרי נירוסטה) מתאפשרת פסיבציה המונעת החלדה של הברזל.
יוני ברזל
קיימות ארבע צורות (מצבי חמצון) של יוני ברזל:
Fe+2: מכונה כיום ברזל (II); באנגלית כונה בעבר Ferrous, ובעברית: קט-ברזל.
Fe+3: מכונה כיום ברזל (III); באנגלית כונה בעבר Ferric, ובעברית: רב-ברזל.
Fe+4: מכונה כיום ברזל (IV); באנגלית כונה בעבר Ferryl. צורה זו פחות שכיחה מהקודמות.
Fe+6: מכונה כיום ברזל (VI); באנגלית כונה בעבר Ferrate. צורה זו נדירה מאוד.
על מנת להבין מדוע הצורות ברזל (II) ו-ברזל (III) הן הצורות היציבות יותר יש צורך להסתכל על קונפגורציית האלקטרונים באורביטלות היון. הברזל במצבו הנייטרלי הוא בעל 26 אלקטרונים הפרוסים על פני האורביטלות בקונפיגורציה של: . כאשר מייננים אטום, האלקטרונים נלקחים מהרמה הגבוהה ביותר. במקרה זה מארוביטלת 4s. לכן קונפיגורציה בה אין בכלל רמה 4 היא יציבה יחסית. במצב של ברזל II בדיוק שני אלקטרונים נלקחים ומתירים את רמה 4 ריקה. במקרה של ברזל III האורביטלים לא רק שרמה 4 מבוטלת אלא גם יש בדיוק מילוי של חצי מאורביטלת d. דבר המקנה גם הוא יציבות יחסית.
הברזל נוטה ליצור קשרים יוניים עם אל-מתכות וקשרים מתכתיים עם מתכות ויכול ליצור קשר קוולנטי בצורת יון מורכב.
הברזל ביצורים חיים
שמאל|ממוזער|250px|המבנה הכימי של הם b
לברזל חשיבות עליונה בביולוגיה; הוא חומר חיוני לרוב היצורים החיים. הברזל נמצא בעיקר באתר הפעיל של כמה אנזימים וחלבונים חשובים כמרכיב בתרכובת האורגנית הם.
בבעלי חיים נמצא הברזל בהמוגלובין, החלבון נושא החמצן בכדוריות הדם האדומות אשר בדם ובמיוגלובין הנושא חמצן מהדם לשרירים. החמצן הנקלט בריאות נקשר באופן ישיר אל אטום הברזל, ומועבר באמצעות הדם אל כל תאי הגוף. חוסר ברזל בגוף (עקב תזונה לקויה או מחלה) עלול לגרום לאנמיה. בכל היצורים האווירניים מצוי הברזל במרכזו של החלבון ציטוכרום, חלבון מרכזי בתהליך הנשימה התאית. לברזל חשיבות גם למחזור התא, להפיכה של ריבונוקלאוטידים (המרכיב את ה-RNA) לדאוקסיריבונוקלאוטיד (המרכיב את ה-DNA).
בגוף האדם הבוגר יש בין ארבעה לחמישה גרם של ברזל. כ-65 אחוזים בהמוגלובין, 4–5 אחוזים במיוגלובין, כאחוז אחד במרכיבים שונים של חמצון תוך-תאי, כעשירית האחוז מחובר לחלבון טרנספרין וכ־15–30 אחוזים מאוכסנים בתאי כבד ובמערכת הרטיקולואנדותלית. ברזל מאוחסן בתאים בפריטין או בהמוסידרין (Hemosiderin).
תזונה
ברזל הוא מרכיב תזונה חשוב לגוף, כמות נמוכה מדי של ברזל גורמת לאנמיה – ירידה בכמות ההמוגלובין בתאי הדם האדומים, כמו גם לירידה במספר תאי הדם האדומים. דבר זה מוביל לירידת כמות החמצן שמגיע לרקמות בגוף ולתפקוד פחות טוב של רקמות אלה. גם כמות גדולה מדי של ברזל עלולה להיות מסוכנת לבריאות.
בממוצע, הכמות היומית המומלצת לגבר בוגר היא 8.7 מיליגרם ולאישה בגיל הפוריות 14.8 מיליגרם. נשים בתקופת הפוריות צריכות כמות גדולה יותר של ברזל מגברים, משום שהן מאבדות דם בווסת.
הברזל מצוי במזונות צמחיים ובמזונות שמקורם בבעלי חיים.
במזונות מן הצומח מצוי הברזל בקטניות, כמו שעועית, אפונה, פול, חמצה, עדשים; מוצרי סויה (כמו טופו, חלב סויה ועוד), אגוזים, טחינה, ברוקולי, אבוקדו, פירות יבשים; קינואה, דבשה, בורגול ושמרי בירה; ומזון מדגנים מלאים כמו לחם מלא.
במזונות מן החי מצוי הברזל בבשר אדום, בדגים, ובבשר עוף. כבד הוא מקור עשיר לברזל.
קפה ותה מכילים תרכובות פוליפנול שעלולות להקשות על ספיגת הברזל בגוף, לכן מומלץ למי שחושש ממחסור בברזל להימנע משתייתם בזמן הארוחה או עד חצי שעה לאחריה. ויטמין C מסייע לגוף לספוג ברזל, ולכן אכילת ירקות כמו כרוב ניצנים, פטרוזיליה, ברוקולי, פלפל או כרוב הקלח בזמן הארוחה או אכילת פירות כמו תפוז, תות שדה או פפאיה לקינוח עשויות לסייע לספיגת הברזל בגוף.
מחסור בברזל
מחסור בברזל יכול לגרום לתופעות כגון נשירת שיער, שבירת ציפורניים, עייפות, דיכאון, חרדה ועוד.
מעת לעת במסגרת מעקב רפואי יישלח מטופל לביצוע בדיקות דם, ובנוסף לרמות ההמוגלובין, ייבדקו גם רמות ה-iron (ברזל זמין), פריטין וטראנספרין (Transferrin, מאגרי הברזל ויכולת ניודו).
תורמי דם נמצאים בסיכון מיוחד של רמות ברזל נמוכות בדם. לכן מתבצעת בדיקת המוגלובין למבקשים לתרום דם. רמת ההמוגלובין צריכה להיות לפחות 12 גרם לדציליטר לאישה, ו-13 גרם לדציליטר לגבר. אם הרמה נמוכה יותר, לא לוקחים תרומת דם מאותו אדם.
עודף ברזל
קליטת ברזל בגוף מווסתת בדרך כלל בזמן העיכול. לגוף אין תהליך לפליטת ברזל ולכן הדרך לוויסות כמות הברזל בגוף היא בקרה על קליטתו.
עודף ברזל בגוף יכול לגרום למחלות כמו המוכרומטוזיס שבה כמות רבה של ברזל נאגרת באיברים. תופעה זו עלולה להתרחש אצל אנשים שבקרת קליטת הברזל שלהם אינה תקינה, בדרך כלל כתוצאה מפגם גנטי תורשתי. מעריכים ששכיחות התופעה היא כ-0.3% עד 0.5% מהאוכלוסייה אצל אנשים לבנים. לכן עדיף להימנע מנטילת תוספי מזון המכילים ברזל ללא המלצת רופא.
היסטוריה
תקופת הברזל החלה לפני כשלושת אלפים שנה, כשהאדם גילה את הברזל ותכונותיו. הוא השתמש בברזל לייצור כלים שונים (כמו חוד של חנית) ומאוחר יותר למד להפיק פלדה, שהיא סגסוגת של ברזל ופחמן (אחוז הפחמן 0.02%–2.06%) ולפעמים עם מתכות שונות נוספות, כגון כרום או ניקל.
ממוזער|150px|גרזן ברזל קדום שנמצא בגוטלנד שבשוודיה
בהודו השתמשו בברזל כבר בשנת 2500 לפנה"ס. סדרת הפסלים המפורסמת "אשוקה פילאר" ליד דלהי עשויה מברזל נקי למדי (98%) שלא החליד או נשחק עד היום. בין השנים 3000–2000 לפנה"ס, גדלו מספר החפצים העשויים ברזל (המקור ככל הנראה בברזל ממטאור) במסופוטמיה, השימושים היו טקסיים וברזל היה מתכת יקרה מאוד, אפילו יותר מזהב. באיליאדה, מתואר שכלי נשק היו עשויים מארד, אבל השתמשו במטילי ברזל בסחר. מספר מקורות מציעים שברזל היה מופק באותו זמן כתוצר נלווה לזיקוק נחושת.
בין השנים 1600–1200 לפנה"ס, גבר השימוש בברזל במזרח התיכון אבל הוא לא החליף את הארד. בין המאה ה-12 לפנה"ס למאה ה-10 לפנה"ס הייתה מגמה להחליף כלי ארד לכלי ברזל במזרח התיכון. באותו זמן התגלתה טכניקת הפחמון (או קרבוניזציה, שבה מעלים את אחוז הפחמן במתכת) שבעזרתה אנשי המזרח התיכון ייצרו ברזל חזק בהרבה ופחות שביר.
בתרבות
הברזל משמש סמל לכוח עקב שימושו הרב ככלי נשק ובתעשייה הכבדה.
טריאתלון איש הברזל הוא תחרות ספורט הדורשת כושר גופני גבוה מאוד ונחשבת לתובענית במיוחד.
איירון מן ("איש הברזל" באנגלית) הוא דמות של גיבור-על שהוא ממציא, מהנדס ותעשיין עשיר החמוש בחליפת שריון טכנולוגית מתקדמת.
בישראל ידועה מערכת ההגנה האווירית כיפת ברזל. מספר עוצבות שריון מכילות "ברזל" או "פלדה" בשמן, הידועה שבהן היא עוצבת עקבות הברזל (חטיבה 401) שהייתה הראשונה להצטייד בטנק מרכבה סימן 4.
ראו גם
תוסף ברזל
פלדה
קישורים חיצוניים
אמיר רובין, על חשיבות הברזל בפעילות גופנית, באתר איירון סיינס, 27 ביוני 2020
ברזל ב-Webelements
ברזל בספרייה הווירטואלית של מט"ח (בעברית)
שי שמש, ברזל מכוכב אחר, באתר מדע גדול, בקטנה, 18 בדצמבר 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתכות מעבר
קטגוריה:יסודות כימיים | 2024-10-08T08:01:27 |
חוק האבל | שמאל|ממוזער|250px
חוק האבל או חוק האבל-למטר הוא חוק באסטרופיזיקה ובקוסמולוגיה הקשור לקצב ההתפשטות של היקום, בהתאם לתאוריית המפץ הגדול. ערכו של קבוע האבל, כפי שנמדד על ידי טלסקופ החלל פלאנק של סוכנות החלל האירופית ופורסם ב-21 במרץ 2013 הוא 67.11 קילומטר לשנייה, למיליון פרסק. על פי זה, יחד עם משוואות פרידמן המתארות את השתנות ערכו של קבוע האבל במהלך ההיסטוריה של היקום, מחושב גיל היקום ל-13.819 מיליארד שנים.
החוק קרוי על-שמו של האסטרונום אדווין האבל שעל פי תצפיותיו בגלקסיות רחוקות בסוף שנות העשרים של המאה ה-20 התברר כי היקום מתפשט. האבל זיהה בספקטרום של גלקסיות רחוקות הסחה לאדום המלמדת על התרחקותן מאיתנו, אם נניח שהיא נובעת ממתיחת אורכי הגל של גלים אלקטרומגנטיים העושים את דרכם מהן אלינו במרחב מתפשט. האבל אסף נתונים המראים שזוהי תופעה כללית, שממנה נובע על פי הפרשנות המקובלת כי כמעט כל הגלקסיות הנצפות אכן מתרחקות מגלקסיית שביל החלב. יתרה מזו, הוא גילה כי מהירות ההתרחקות עומדת ביחס ישר למרחקה של הגלקסיה מאיתנו. גלקסיה רחוקה פי שניים מתרחקת במהירות גדולה פי שניים; גלקסיה רחוקה פי עשרה מתרחקת במהירות גדולה פי עשרה.
ונדי פרידמן הובילה צוות של 30 אסטרונומים שמטרתו הייתה לחשב את קבוע האבל. ב-2001 הם פרסמו את תוצאת המחקר לחישוב האבל 72 עם מרווח טעות של 10%. ב-2017 צוות בראשות אדם ריס מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס עדכן את קבוע האבל ל-73 עם מרווח טעות של 2.4% בלבד.
היחס בין מהירות ההתרחקות לבין המרחק הוא קבוע האבל. לפי נתוני לוויין המחקר WMAP, ערכו של הקבוע המסומן באות הוא 0.8 ± 69.32 ק"מ לשנייה, למיליון פרסק. דהיינו, גלקסיה המרוחקת מאתנו כמאה מיליון פארסק, או 326 מיליון שנות אור בקירוב, מתרחקת מאתנו במהירות של 6,932 ק"מ לשנייה. המרת הקבוע ליחידות זמן נותנת בקירוב טוב 1 חלקי 14 מיליארד שנה, קרוב לגיל היקום המוערך היום ב-13.82 מיליארד שנה.
הקושי בהערכת הקבוע נובע מהקושי להעריך את מרחקה האמיתי של גלקסיה מאיתנו. הערכות כאלה מבוססות על עוצמת הקרינה של הגלקסיה ושל עצמים בולטים בתוכה, כגון משתנים קפאידיים וסופרנובות. כמו כן קשה להעריך את חלקן היחסי של הסחות דופלר הנובעות מתנועות פקולריות (תנועות של גלקסיות בהשפעת כוחות כבידה מקומיים) בתוך ההסחה לאדום הנמדדת.
התלות של מהירות ההתרחקות במרחקה של הגלקסיה היא ראיה להתפשטות של המרחב עצמו וגילוי התופעה היה בבחינת הוכחה משמעותית ראשונה למודל של הולדת היקום באירוע מסוג המפץ הגדול.
השיטות להערכת גיל היקום מתבססות רובן ככולן על אומדנים של הקבוע של האבל, ומקנות משנה חשיבות להערכה מדויקת של קבוע יסודי זה. ניסיונות לשפר את ההערכות הנוכחיות היו בין הגורמים העיקריים לשיגור טלסקופ החלל על-שם האבל, שבהיותו חופשי מהפרעות אטמוספיריות אמור לאפשר תצפיות מדויקות יותר מאלו שמתבצעות מן הקרקע. עד ששוגר טלסקופ החלל, הוערך הקבוע של האבל בין 50 ל־100 קילומטר בשנייה למיליון פרסק, ורק נתונים עדכניים שסיפק טלסקופ זה, בשנים 1998–1999, אפשרו לשפר את ההערכה לתחום שבין 60 ל־80 ולהעמידו על 69.32 בסוף 2012.
טלסקופ החלל פלאנק מדד במשך 4 שנים בפרטי פרטים את הקרינה הקוסמית. הנתונים שפורסמו במרץ 2013 על ידי חוקרים של סוכנות החלל האירופית הראו כי ערכו של קבוע האבל הוא 67.11 קילומטר בשנייה למיליון פרסק.
העצם המרוחק ביותר שהתגלה עד כה ביקום הוא HD1 (גלקסיה), שהתגלתה בשנת 2022 על ידי אסטרונומים מאוניברסיטת טוקיו, במרחק של כ-13.5 מיליארד שנות אור.
על-פי המודל הסטנדרטי בפיזיקה, הגורם היחיד שיכול להאט את התרחקות הגלקסיות הוא כח הכבידה, המושך את הגלקסיות זו לזו וגורם לכך שהקבוע של האבל יורד בערכו עם הזמן. תצפיות מאוחרות, מסוף המאה ה־20, מצביעות לכאורה על כך שקצב ההתפשטות גדל. תופעה זו עדיין אינה מוסברת די הצורך, ויש הקושרים אותה באנרגיה אפלה.
השתנות בזמן
קבוע האבל הוא קבוע במרחב (כלומר זהה בכל היקום) אך לא בזמן. את התלות שלו בזמן ניתן לחשב בצורה תאורטית ממשוואות פרידמן ובאמצעות השוואה לתצפיות לקבל את הזמן מאז המפץ הגדול.
החישוב נעשה באמצעות הנוסחה כאשר הוא גודל הנקרא פרמטר הסקלה של היקום.
ראו גם
גיל היקום
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:קוסמולוגיה
האבל
קטגוריה:אדווין האבל | 2024-09-23T20:53:00 |
מסופוטמיה | 250px|ממוזער|מסופוטמיה
מֶסוֹפּוֹטַמְיָה (מיוונית: Μεσοποταμία, מילולית: "בין נהרות"; בפרסית: میانرودان, מִיָאן־רוּדָאן; בערבית: بِلَاد ٱلرَّافِدَيْن, בִּלַאד א־רַּאפִדַיְן, מילולית: "ארץ [שני] היובלים") או נהריים; שם זה נמצא בתנ"ך בביטוי ארם נהריים, שתורגם על ידי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, 1.6.5, ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) ובתרגום השבעים (בראשית כ"ד פס' י') ל"מסופוטמיה" (בסורית: ܒܝܬ ܢܗܪ̈ܝܢ, בֵּית נַהְרֵין) הוא אזור גאוגרפי־היסטורי במזרח התיכון, המשתרע בין נהרות הפרת והחידקל. המונח "מסופוטמיה" משמש חוקרים גם ביחס לתקופה כרונולוגית של האנושות שבה האזור שגשג תחת שלטון שמי, לפני הכיבוש הפרסי בשנת 539 לפנה"ס.
ב ציין השם את חלקו הצפוני של האזור בין הנהרות, שנתחם מדרום באזור בגדאד של ימינו. במשך הזמן התרחב הכינוי, ועתה הוא מתייחס לכל האזור שבין הפרת והחידקל.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|אזור מסופוטמיה
השם מסופוטמיה מציין את האזור הגובל ממזרח במורדות הרי הזגרוס והרי כורדיסטן, בצפון הרי כורדיסטן ורמת קרג'לי, במערב ובדרום גובל האזור במדבריות סוריה וערב עד חוף המפרץ הפרסי. רוב השטח נכלל בעיראק מיעוטו בסוריה ובאיראן.
האזור מתחלק לשני חלקים: בצפון רמה נמוכה בגובה 200–400 מטר, בעלת אופי ערבתי. עמקי הנהרות נמוכים בכמה עשרות מטרים מפני הרמה. חלקו הדרומי המתחיל באזור בגדאד הוא מישור נמוך המשתפל במתינות לעבר המפרץ הפרסי. אפיקי הנהרות הם בגובה המישור עד כדי הצפת האזור במי הנהרות.
את האזור חוצים שני נהרות עיקריים, נהר הפרת המערבי שמוצאו בטורקיה של ימינו ואורכו 2,781 ק"מ והחידקל, שזורם ממזרח לפרת, אורכו 1,740 ק"מ וגם מוצאו ממזרח טורקיה. המרחק המקסימלי בין הנהרות הוא 250 ק"מ, המרחק המינימלי הוא 10 ק"מ.
לשני נהרות יובלים גדולים מאוד. יובלי הפרת: החָבּוּר הזורם בסוריה מצפון לדרום. מערבה לו זורם הבָּליח. יובלי החידקל: הזב הגדול, הזב הקטן, ודיאלא (ליד בגדאד) זורמים כולם מהרי הזגרוס מערבה.
בעיית המים באזור
עיקר בעיית המים קיימת בדרום, כמות המשקעים בשנה נעה בין 70–300 מ"מ גשם בשנה. החקלאות צורכת כ־250 מ"מ גשם, כאשר חלק מהשנים הן שחונות. כתוצאה מכך ההסתמכות היא על מי הנהרות. מועד זרימת המים העיקרית הוא בחודשים אפריל–מאי עם הפשרת השלגים. העונה החקלאית היא בחורף, אז נוצרת בעיה בתזמון המים. בצפון מספקת כמות המשקעים בין 300–500 מ"מ גשם בשנה. נהר הפרת גבוה מהחידקל בתשעה מטרים, בכל תקופות ההתיישבות נבנו תעלות להזרמת מים בין הנהרות. התעלות בדרום היוו פתרון למיעוט הגשמים וזרימת המים המאוחרת, אבל הם הביאו גם להמלחת הקרקעות, אשר הביאו לשקיעת תרבויות ולתזוזתן. במאה ה־10 לפנה"ס למדו להעלות את מי החידקל; התוצאה הביאה להתיישבות באזורים הצפוניים יותר ולהקמת ההתיישבות של אשור.
היסטוריה
כבר בשנת 9000 לפנה"ס, הגיעו המתיישבים הראשונים לאזור נהרות הפרת והחידקל, זאת כדי לנצל את משאבי האזור המכונה הסהר הפורה. בתחילה, האנשים התיישבו ביישובים חקלאיים, אך ככל שהאוכלוסייה גדלה, עיירות החלו להיווצר ובהמשך התפתחו לערי־מדינות.
נראה שהתיישבות אנושית במסופוטמיה הוא קדום ביותר בצפון האזור בצפון (לימים אזור ממלכת אשור), שם המתיישבים הקדומים ביותר בנו כפרים קטנים זמן מה בסביבות 6000 לפני הספירה. השלבים התרבותיים הפרה-היסטוריים של סאמרא-חסונה, ו-תרבות חלף (הקרויים על שם אתרי החפירות הארכאולוגיות) ירשו זה את זה כאן לפני שהיו עדויות להתיישבות בדרום מסופוטמיה (האזור שנקרא מאוחר יותר שומר). נראה שהיישובים הקדומים ביותר בדרום מסופוטמיה, כמו ארידו, נוסדו בערך בשנת 5000 לפני הספירה, בשלהי תקופת חלף. מכאן ואילך עוברות תרבויות הצפון והדרום רצף של תקופות ארכאולוגיות מרכזיות שבצורותיהן הדרומיות ידועות כ-עובייד, אֶרֶךְ ו-Protoliterate (שבמהלכן הומצא הכתב), שבסופן - מעט לאחר 3000 לפני הספירה מתחילה ההיסטוריה המתועדת.
במהלך התקופה אורוך המאוחרת, בסביבות 3500 לפנה"ס, מסופוטמיה הקימה את הערים הראשונות בעולם. אנשי ערים אלה, המכונים שומרים, היו עצמאיים ושאפו לשלוט על האזור. למרות היותם שותפים לזהות האזורית היו מאבקים פנימיים על כוח ואדמה בין אנשי הערים השונות. הערים השומריות התפתחו ועם זאת, צמחו תקנים פוליטיים, המנהיגים שהתמנו לתפקידים אלה נהיו מעין מלכים שהעבירו את מעמדם בירושה ויצרו שושלות. מלכים אלה מכונים גם מלכים־לוחמים, זאת מכיוון שנלחמו בצורה מתמדת כדי להרחיב את אזור שליטתם.
עוד בתקופת הברונזה המוקדמת, במסופוטמיה הצפונית תהליך העיור תפס תאוצה. בשנת 2334 לפנה"ס, המלך הצפוני האכדי סרגון עלה וכבש את שומר. כל מסופוטמיה הייתה תחת שליטת אדם אחד בפעם הראשונה, וכך נוצרה האימפריה הראשונה. לאחר מות סרגון, כל המחוז חזר למלחמה מתמשכת בין מלכי ערי־המדינות מה שהוביל לקריסת האימפריה.
בשנת 2115 לפנה"ס נפלו מרכז ודרום מסופוטמיה תחת שלטון אור־נמו אשר ניסה להפוך את אזור זה לשושלת אור השלישית. תחתיו שגשג האזור מבחינה כלכלית והפך יציב מבחינה פוליטית, אך לבסוף קרסה השושלת.
בשנת 1792 לפנה"ס עלה לשלטון חמורבי בעיר־המדינה בבל והחל לכבוש אזורים נוספים עד לכדי איחוד מסופוטמיה תחתיו ליצירת האימפריה הבבלית הראשונה. לאחר שלטון חמורבי, פלשו זרים לאימפריה אשר נאבקה כדי להישאר בשליטה. המלכים שעלו אחרי חמורבי איבדו בהדרגה את שליטתם באימפריה הבבלית. במקביל, עלתה אימפריה אשורית חדשה.
האימפריה האשורית כבשה ושלטה במסופוטמיה, כאשר תחומי שלטונה השתרעו ממצרים ועד פרס. גודלה של האימפריה אפשר לאחד ממלכיה האחרונים, אשורבניפל, להכריז על עצמו כ"מלך היקום". מותו של אשורבניפל השיב את הממלכה למצב של חוסר יציבות פוליטית, שתרם למפלתה הסופית של האימפריה האשורית.
האימפריה הנאו־בבלית השיגה את מרבית כוחה תחת שלטונו של נבוכדנצר השני, אשר השיב אותה לימי זוהרהּ, עודד השקעה בלימודים ואומנות ולימים אף בנה מחדש את בירת בבל. האימפריה הנאו־בבלית הפכה למרכז כוח, עושר ותרבות. בשנת 539 לפנה"ס נכבשה האימפריה הנאו־בבלית על ידי כורש השני, שליט האימפריה האחמנית. כיבוש מסופוטמיה על ידי פרס סימן את סוף שליטת המלכים ממוצא שמי באזור זה.
בתקופה הרומית התקיימה ברוב אזור פרובינקיה מסופוטמיה.
תקופות בסדר כרונולוגי
פרה היסטוריה
תקופת האורוכ המאוחרת (כ־3500–3100 לפנה"ס).
תקופת הברונזה המוקדמת
תקופת שושלות מוקדמת (כ־2900–2334 לפנה"ס)
התקופה האכדית (2334–2193 לפנה"ס)
שושלת אור השלישית (כ־2112–2004 לפנה"ס)
השושלת הבבלית הראשונה (2004–1595 לפנה"ס)
תקופת הברונזה המאוחרת
תקופת הכשים (1475–1155 לפנה"ס)
תקופת הברזל
התקופה הבבלית (1155–627 לפנה"ס)
התקופה הנאו־בבלית (626–539 לפנה"ס)
התקופה הפרסית (539–331 לפנה"ס)
התקופה הקלאסית
מסופוטמיה הרומית (המאה ה־2 עד המאה ה־7 לספירה)
לקריאה נוספת
שמואל נח קרמר. ההיסטוריה מתחילה בשומר, תל אביב, תשמ"ב
גבאי, אורי, וייס תמר. המיתולוגיה הבבלית: מיתוסים. תל אביב: מפה – מיפוי והוצאה לאור, 2003
בוסתנאי עודד, גלות ישראל ויהודה באשור ובבל: מאות ח'–ו' לפנה"ס. חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2010
Ur, Jason. Households And The Emergence Of Cities In Ancient Mesopotamia. Cambridge Archaeological Journal, 24.2 (2014): 249–268. Humanities Source
אסגר אובו "Mesopotamian Mathematics, Astronomy, and Astrology", The Cambridge Ancient History (2nd. ed.), Vol. III, part 2, chap. 28b, Cambridge: Cambridge University Press, 1991,
קישורים חיצוניים
מתחילים מהתחלה – פרק על ערש התרבות בהסכת "מינהר הזמן", תאגיד השידור הישראלי
אתר של המוזיאון הבריטי אודות מסופוטמיה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:המזרח התיכון: גאוגרפיה | 2024-10-11T19:37:27 |
אורפאוס | ממוזער|שמאל|250px|אורפאוס מקסים את החיות בנגינתו, פסיפס מעתיקות ציפורי
ממוזער|שמאל|200px|אורפאוס
אוֹרפֶאוּס (ביוונית עתיקה: Ὀρφεύς) הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית, אל למחצה, בנם של אויגרוס מלך תרקיה (לפי גרסה אחרת, של אפולו) ושל המוזה קאליופה, ראש למשוררים ולמוזיקאים.
דמותו
אורפאוס קיבל במתנה מאפולו כלי נגינה - "לירה". בנגינתו היפה על הלירה הוא הצליח להפנט את כל שומעיו. האגדה מספרת שגם עצים ואבנים הקשיבו לזמרתו, ושלשמעה סטו נהרות ממסלולם וחיות היער נאלמו דום. הארגונאוטים (חבורת הגיבורים שהשתתפו במסע החיפוש של יאסון אחר גיזת הזהב בספינה ארגו) צירפו אותו אליהם במסעם כדי שישקיט בשירתו את גלי הים ויחזק את רוחם של הספנים.
בשובו נשא אורפאוס לאישה את הנימפה אאורידיקה, אותה אהב אהבה עזה. כשאאורידיקה נסה מפני סאטיר זר שרדף אחריה בשדה, היא דרכה מבלי משים על נחש ארסי שהכישהּ, ומתה. אורפאוס, בעודו ממתין לה ביום חתונתו, קיבל את ההודעה המרה על מותה מפי שליח. הוא סירב להתנחם וחדל לשיר. בהחליטו לחפשה הוא החל לנגן והאדמה שהייתה שבויה בקסם נגינתו פתחה פתח שדרכו הגיע לשאול, ושם פגש את כארון, הספן המעביר את המתים מעולם החיים לעולם המתים. הוא ריכך את לבו בשירתו הענוגה, וכארון הניח לו לעבור את סטיקס. הוא הרדים בנגינתו את קרברוס, הכלב התלת-ראשי השומר על הכניסה לשאול. רוחות הרפאים בשאול הוקסמו אף הן משירתו, ושליטי השאול, האדס ופרספונה, העניקו לו חסד חד-פעמי - הוא יוכל להחזיר את רעייתו אל ארץ החיים בתנאי שילך לפניה ולא יסב את ראשו אליה, עד צאתם כליל מהשאול. כאשר אורפאוס עלה ויצא מן המחילה החוצה, פנה לאחור כדי לראות את אאורידיקה, שהייתה עדיין בפנים. הוא ראה את דמותה מתקרבת ופשט את זרועותיו כדי לחבק אותה. בו ברגע נעלמה וכל ששמע היה לחישה 'היה שלום!'.
סופו של אורפאוס היה שהמיינאדות, הסוגדות לדיוניסוס רצחו אותו.
על פי המסופר היה אורפאוס מייסד האורפיזם - כת דתית מסתורית שחבריה כונו "האורפים".
אורפאוס בתרבות
שמאל|ממוזער|250px|אורפאוס ואֶוּרידיצ'ה, ציור מאת פרדריקו צ'רוולי
אורפאוס באופרה
סיפורו של אורפאוס שימש כבסיס לאופרות רבות, שהידועות שבהן הן "אורפאו ואֶוּרידיקה" מאת כריסטוף ויליבלד גלוק, "אורפאו" מאת קלאודיו מונטוורדי, "אורפאוס" (1726) של טלמן, "אורפאוס בשאול" מאת ז'אק אופנבך ו"אֶוּרידיקה" מאת יאקופו פרי.
בקולנוע
הסרט הברזילאי אורפאו נגרו משנת 1959 המבוסס על מחזה של ויניסיוס דה מוראיס הוא עיבוד מודרני לסיפור אורפיאוס ואאורידיקה המתרחש בריו דה ז'ניירו בתקופת הקרנבל. הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב לשנת 1960. דמותו של אורפאוס מוזכרת גם בסרט האוסקר של קבוצת גלגלצ שיצא לאור בשנת 2022 בהקשר של אדם שנכנע ליצריו.
בשירה
הזמר אלי לוזון חיבר שיר המבוסס על דמותו של אורפאוס בשם "נגן אורפאוס".
לקריאה נוספת
גוסטאב שוואב, אלים וגיבורים, (מגרמנית: חנה לבנת), אור יהודה: דביר,2007. עמ' 56–58.
קישורים חיצוניים
הסבר באנגלית על אורפאוס
הסיפור בגרסת פלאש
איש הכמעט: אורפאוס ואורידיקה (תוכניתם של עופר חזות ורועי אוניקובסקי), גלי צה"ל, 20 ביוני 2012
יעל רנן, אורפאוס ואורידיקה, מתוך: ספרות המערב - קובץ מסות.
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:מסע הארגונאוטים
קטגוריה:אלים למחצה | 2024-07-14T05:53:38 |
דון קישוט | שמאל|ממוזער|250px|עמוד השער של המהדורה המקורית משנת 1605
שמאל|ממוזער|250px|פסל ברונזה של דון קישוט ונושא־כליו, סנצ'ו פנסה מאת לורנצו קולאו ואלרה, בפלאסה דה אספניה שבמדריד
שמאל|ממוזער|250px|פסל ברונזה של דון קישוט ונושא־כליו, סנצ'ו פנסה, מאת לורנצו קולאו ואלרה בבריסל
דּוֹן קִישׁוֹט או דּוֹן קִיחוֹטֶה (בספרדית: Don Quijote ) הוא רומן מאת הסופר והמחזאי הספרדי מיגל דה סרוואנטס. היצירה נחשבת לרומן האירופי הראשון ומופיעה במקום הרביעי ברשימת רבי המכר הטובים ביותר בכל הזמנים.
שם היצירה והגיבור
שמה המלא והמקורי של היצירה הוא El Ingenioso Hidalgo Don Quixote de la Mancha – "האביר השנון דון קישוטה איש לה-מנצ'ה", אך היא ידועה על שם גיבורה, דון קישוט. לה מנצ'ה הוא מחוז הממוקם בלב ספרד, שממנו הגיע הגיבור.
בספרדית קלאסית (ביניימית), שבה חובר הספר, השם נכתב Quixote ונהגה קישוטה. בספרדית מודרנית נכתב Quijote ונהגה קיחוֹטֶה. שמו "האמיתי" של הגיבור ביצירה הוא אלונסו קיחאנו (Alonso Quixano), ושם זה מרמז למגן הירכיים, שאותו הוא חגר, כחלק מתלבושת האבירים.
דון קישוט הפך לסמל המשמש לתיאורו של אדם בלתי מציאותי שנלחם מלחמות צדק בלי כל בסיס ריאלי לנצח בהן. לתיאורה של התנהגות כזו משמשים הביטויים "דון קישוטיות" ו"מלחמה בטחנות רוח".
מבנה היצירה ומקורות השראתה
חלקה הראשון של היצירה פורסם בשנת 1605 וחלקה השני ב-1615, מעט לפני מות המחבר באפריל 1616. בדומה ל"אמדיס מגאולה" (Amadis de Gaula) החלק הראשון מחולק לארבעה חלקים, ובהם (לפי הסדר) 8, 16, 14 ו-24 פרקים. הרומן נפתח בפרולוג, שפורסם כבר ב-1604. הפרולוג כולל שירים לעגניים (בורלסקה), התוקפים את פדנטיות 'המשכילים'. המחזאי מהלל בהם את יצירתו, תוך שהוא משמיע ביקורת סמויה כלפי לופה דה וגה. הוא מנגיד אותה למה שנוצר לפניה, חרף חלקיה הדמיוניים. כפי שמציין זאת הכומר בפרק 47, היצירה אינה נענית לנורמה ספרותית מוגדרת, וסגנונה מכיל מרכיבים ליריים, אפיים וטרגי-קומיים. כמו כן, היצירה מכילה סיפורים הכתובים בסוגות שונות, וביניהם סיפוריהם של גריסובטומו והרועה מרסלה, רומן של הסקרן הבלתי נלאה, סיפורו של האסיר, נאום על הצבא ועל הספרות, נאום על תור הזהב, תיאור יציאתו הראשונה בגפו של דון קיחוטה, וכן תיאור יציאתו השנייה בליוויו של סנצ'ו פנסה. החלק השני של הספר מספר על יציאתו השלישית והרביעית.
לדברי סרוונטס בהקדמתו, תחילת יצירתו מבוססת על 'ארכיון לה מנצ'ה', ואילו המשכה היא תרגום מערבית של יצירת סידי חמת בן אנגלי; שאת כתבי היד שלה הוא מצא באורח אקראי בטולדו. טכניקה זו, של הסתתרות מאחורי תרגום הייתה נפוצה בזמנו, והיא נתנה לגיטימציה ליצירות, שלא נהנו מאהדתם האוטומטית של קוראיהן.
סרוונטס בעצמו מתערב ביצירה, הן כסופר והן כדמות בספרו (בפרק התשיעי).
תמצית העלילה
גיבור היצירה הוא איש כבן חמישים בעל תפיסת מציאות לקויה, המושפעת מקריאה מופרזת של סיפורי אבירים. אמנם אלו היו נפוצים מאוד בראשית המאה ה-17 בספרד, אך בחוגי המשכילים הם נחשבו כבר לאנכרוניסטיים ומגוחכים. השפעת ספרי האבירים הביאה את דון קישוט אל סף אובדן כושר השיפוט. זה מדמה את עצמו לאביר, שהוטלה עליו השליחות לנהל מלחמות צדק, אשר למעשה אין לו כל סיכוי לנצח בהן. לשם כך, הוא מאמץ את סמליהם של אבות סביו; ונוטל לעצמו שם חדש וכן את תארו. במהלך הסיפור נקלע הגיבור לסיטואציות טרגיות – קומיות, כמו מלחמה בטחנות רוח אותן הוא מדמה לענקים.
כמו כן, דון קישוט מחליט שיש לו צורך בגבירה, שיקדיש לה את שללו ויילחם בשמה ולמענה. הוא בוחר בנערה כפרית פשוטה וגסה בשם אלדונסה לורנסו, שאינה יודעת כלל על קיומו, ושלמעשה היא הגיבורה הסמויה של היצירה. היוצר עצמו אינו רואה אותה אלא בחטף; ובכל זאת מנהל איתה אהבה אפלטונית. הוא קורא לה דוּלסיניאה מטובוסו. בדמיונותיו ומשוגותיו הכפריה הפשוטה הופכת לגבירה אצילה ויפהפייה.
למשימה נלווה אליו סוס כחוש, שאותו הוא מכנה בשם רוסיננטה (Rocinante), המרמז ל'חיה רעה'. בעיני רוחו, זה הופך לסוס אציל שש אלי קרב. עוד נלווה אליו, סנצ'ו פנסה הארצי, כנושא כלים.
סיכום הספר
החלק הראשון של הספר
החלק הראשון של הספר הוקדש לאלפונסו דייגו דה סונייגה-סוטומאיור אי פרס דה גוסמאן, דוקס בכאר ומבכירי ספרד (Grande de Espana). כאמור הוא מכיל 52 פרקים ונפתח בפרולוג, שבו סורוונטס לועג לשירה הקומית בת זמנו; ומנגד, הוא מהלל את יצירתו. מדבריו מתברר שזאת היא פרי דמיון צרוף, וכן עולה שהיא עשויה לעורר בוז וביקורת, מצד קוראיה.
העלילה מתחילה בתיאורו של אדם מסכן מבני האצולה הנמוכה (הידלגו). שמו, שלא נחשף אלא בסוף היצירה, הוא אלונסו קישאנו, שמרמז ל'מגן עכוזיים', שחגרו אבירים. מוצאו מכפר ללא-שם במחוז לה-מאנצ'ה, שבמרכז ספרד. האיש משתגע בעקבות קריאת ספרי אבירות מימי הביניים, עד כי הוא מדמה את עצמו כאחד מגיבוריהם. רכוב על רוסיננטה סוסתו, אלונסו מגיע לבית מרזח, שבדמיונו הוא תופס כארמון. את בעל הבית מרזח הוא מדמה לבעל הארמון; ואת הזונות הנמצאות שם, הוא מדמה לנשות אצולה, ולגיבורות מרומני האבירים שאותם הוא קרא. לקראת הלילה, בבית המרזח, אלונסו מתכונן נפשית למשימתו. בטקס מעורר גיחוך, בעל בית המרזח ממנה אותו כאביר, מחמש אותו כיאות ומכין אותו אל משימותיו הבאות.
ככלל, מניעיו של דון קישוט הם טובים ואידיאליסטיים; ומטרות מה שנתפס כהרפתקאותיו הן להביא לתיקונו של עולם, על ידי עזרה לנזקקים ולשכוחי אל. כך במשימתו הראשונה, הוא נחלץ לעזרתו של בחור בשם אנדרס. ואולם בניסיון להגן עליו מפני אדונו האכזר, הוא דווקא מרע את מצבו. מאוחר יותר, בצומת של דרכים הוא נתקל בקבוצה של סוחרים; ומפציר בהם שיכירו בכך, שגבירתו היא היפה בתבל – וזאת מבלי שראוה מעולם. בשלב מאוחר יותר, הוא נפגש עם כומר ועם ספר, אשר שורפים חלק ניכר מספרי ספרייתו. לאחר מכן, אלו מעמידים פנים, שלא הם שרפו את הספרים, כי אם קוסם.
בשלב הבא, דון קישוט פוגש את שכנו סנצ'ו פנסה (שמשמעות המילה היא 'כרס'), אשר ממונה כנושא כליו. האיש ערמומי ושמנמן. הוא רוכב על חמור, ואילו אדונו רוכב על הסוס רוסיננטה. דון קיחוטה מבטיח לו הרים וגבעות, לכשיכירו בגדולתו – ובין היתר שיהפוך אותו למושל המחוז. עם דמות זו מתפתח דיאלוג, הממחיש את היות דון קיחוטה חדור אידיאלים. איתו הוא מגיע ל'מחנה מונטיאל' (Campo de Montiel); ושם הוא נלחם בכארבעים טחנות רוח, שאותן הוא מדמה בדמיונו לענקים. אף כי סנצ'ו מציאותי יותר, ומתכחש להיותם ענקים, הוא מגיש עזרה לדון קישוט, הפצוע מהקרב עם טחנות הרוח.
גם האירועים המתרחשים בהמשך הסיפור מסתיימים בדרך כלל בכי רע. יוצא דופן מכלל זה הוא סיפור הדו-קרב המוצלח עם אדם צעיר וחסון מויסקייה, שמסתיים במותו של הצעיר. אמנם עילת הקרב היא יחס בלתי הולם כלפי עלמתו הרכובה על כרכרה, ואולם זאת מתנגדת לכל עזרה מצדו של דון קישוט. אבל זוהר הקרב פג, כשדון קיחוטה ונושא כליו סופגים מהלומות מצד חבורה של רוכבים, שסוסיהם באו במגע עם רוסיננטה. בהפסקה הלילית, קיחוטה וסנצ'ו באים בדברים עם בעל הפונדק אודות בתו מריטורנס, שקיחוטה חושב אותה לזונה שרוצה לתנות אהבים איתו. במהלך האירוע, אחד מהרוכבים מתעצבן ומפליא מכותיו בקיחוטה וסנצ'ו. למחרת היום, לאחר נטילת משקה קסם מפייראבראס אלו סופגים שוב מהלומות בידי אורחי הפונדק, שעיסוקם בצמר.
בהמשך מתרחשת אחת מהרפתקאותיו המופלאות ביותר של קיחוטה. בראותו עדרי כבשים, הוא מדמה אותם לשני מחנות חיילים. בפני סנצ'ו פנסה ההמום, הוא עורך תיאור מפורט של הקרב המתנהל כביכול ביניהם. לבסוף קיחוטה נוקט צד ותוקף את אחד העדרים, ובעקבות כך מופל מהסוס בידי הרועים. בלילה הוא תוקף תהלוכה של כמרים בנדיקטינים המלווים פסל שהם נושאים לעיר אחרת. באותו הלילה הם גם שומעים רעשים חזקים הבוקעים מהיער. קיחוטה משתכנע שאלו באים מגרונם של ענקים, הנמצאים בסביבה. רעשים אלו מתבררים כבאים מטחנת קמח, שכנפיה מכות במים.
למחרת מתרחשות עוד שתי הרפתקאות הזויות. דון קיחוטה חוטף את גביע הספר, בחושבו שהוא חלק מתלבושת אבירים. כמו כן, לאחר שהוא נתקל בחבורת נדונים לעבודות כפייה בידי שופטי המלך, הוא מנסה לשחררם – וזאת בניגוד לאידיאל האבירי. אבל בהנהגת חינס דה פסמונטה, אלו גומלים לו בסקילתו באבנים.
קיחוטה וסנצ'ו שמים את פעמיהם לעבר הסיירה מורנה, שהיא חבל ארץ הררי הגובל בלה-מנצ'ה. הם חווים בה עוד ועוד הרפתקאות – לרבות היעלמותה הבלתי מובנת של אל-רוסיו, אתונו של סנצ'ו. תוך שהוא מחקה את 'אמאדיס מגאולה', קיחוטה מכה על חטא על מעשיו הרעים. בפני סנצ'ו ההמום, הוא מגלה לאזניו את סודו הכמוס ביותר – זהותה של דולסינאה דל טובוסו אהובתו. האדון ונושא כליו מכירים את קרדניו, המעורער בעקבות אהבת-כזב. דון קיחוטה שולח איגרת לדולסיניאה באמצעות סנצ'ו, שנאלץ לצאת לעבר טובוסו, עיירת דולסינאה. בדרך סנצ'ו פוגש את הכומר ואת הספר. סנצ'ו חוזר מבלי לקיים את משימתו ומשקר לאדונו. הם נפגשים עם העלמה דורוטיאה, שמאהבה פגע בכבודה ומשכנעים אותה להתחזות לנסיכה בשם מיקומיקונה, שממלכתה מאוימת על ידי ענקים. שלושתם מתחפשים ומופיעים בפני דון קיחוטה; והנסיכה מבקשת מזה לעזור לה לשחרר את ממלכתה מאיומם של הענקים. דון קיחוטה מסכים ויחדיו הם שמים את פעמיהם לעבר הממלכה. במהלך המסע, סנצ'ו מוצא את אתונו, שנגנב בידי חינס דה פסמונטה.
בפונדק נפגשות דמויות משנה, אשר סיפוריהן מתלכדים: קרדניו, אהובתו לוסינדה, חברו לשעבר דון פרננדו ועוד. הם מתמודדים זה עם זה ופותרים את עימותיהם הריגשיים. דון קיחוטה מעורר התפעלות בנאומיו ובהתנהגותו האצילית. יחד עם זאת, הוא מעורר אי נוחות בבעל הפונדק עם הרפתקאותיו החדשות. דון קיחוטה נלחם בנאדי יין אדום, שאותם הוא חושב לענקים. מריטורנס ובת בעל הפונדק עושים צחוק מדון קיחוטה, כשהם קושרים את ידו לאחד מכתלי הפונדק. לבסוף כולם מסכימים שיש לקשור את דון קיחוטה, ולשימו בכלוב בכדי להשתלט עליו. לשם כך, הם משכנעים אותו שהתעלול הוא בעצם קסם. סנצ'ו מנסה להסביר לו מה שעובר עליו, אבל דון קיחוטה משוכנע שהוא אכן נפל תחת קסם. לקראת סוף החלק הראשון של הספר, דון קיחוטה חוזר לבסוף לעיירתו.
החלק השני של הספר
לאור הצלחתו המסחררת של החלק הראשון של דון קישוט, יצא חלקו השני, כעבור עשור. הוא הוקדש לרוזן של למוס, פדרו פרננדס דה קסטרו אי אנדרדה. חלק זה מכיל 74 פרקים. במבוא לאותו פרק, סרוונטס מגיב להתקפותיהם של תומכי לופה דה וגה, על ספרו. הוא גם מקונן על הקושי שבכתיבת רומנים, הכרוכה בכתיבת סיפור שיש בו מהפנטזיה, שלה תאווים הקוראים, כמו כלבים רעבים. ברמת העיקרון, בחלק השני עצמו של הספר מופיעות שוב דמויותיו של חלקו הראשון. דון קיחוטה וסנשו מודעים להצלחתו של החלק הראשון של הספר; ולהיותו נתפס כספר מופת, וכן להיות דון קיחוטה דמות מופת של אביר, המסמל גם את חבל לה-מנצ'ה.
החלק השני של היצירה מתחיל בהכנות למסעות, שאליהם מתנגדים אחייניתו של דון קיחוטה. הכומר וכן הספר חוזרים להודות בשגעון דון קיחוטה, והפעם הם נתמכים במלומד סנסון קראסקו. הם זוממים למנוע את יציאתו למסעותיו. מצד אחד דון קיחוטה ממשיך להבטיח לסנשו, להיות מושל של אי – וזאת בתמורה לשירותיו. מצד שני, סנשו מתאווה יותר מתמיד לעלות בסולם החברתי – מה שמעורר את לעגה של רעייתו טרזה פנסה.
בסופו של דבר, דון קיחוטה יוצאים למסעם השלישי ; והם שמים את פעמיהם לעבר העיירה טובוסה, היכן שגרה דולסיניאה (פרקים 8–10). סנשו חושש שמא תתגלה תרמיתו, שו הוא לא מסר את מכתבו של דון קיחוטה לאהובתו, כפי שהתבקש. סנשו משכנע את דון קיחוטה שהוטל קסם על דולסיניאה והיא נראית עתה כאחת מנשות העם המצויות במקום – וזאת לתדהמתו של אדונו. זה סבור ששוב הוטל קסם על אהובתו, בידי מכשפים הרודפים אותו. אלו ומעשיהם המיוחסים להם הם ליבת הסיפור החלק השני של הדון קישוט. נעצב, דון קיחוטה ממשיך בדרכו. עד מהרה, הוא פוגש בקרקרה של שחקנים, המופיעים במחזה 'חצרות המוות' (Las Cortes de la Muerte), אשר מעצבנים אותו עד מאוד.
הפרקים 11–21 מתארים אירועים שהתרחשו ביציאה מטובוסו: לילה אחד, הוא נפגש עם 'אביר המראות', שהוא לא פחות ולא יותר סנסון קראסקו מחופש; ושמלווה בנושא כלים שכן בשם טומה ססיאל. למורת רוחו של דון קיחוטה, אביר המראות טוען שהוא הביס אותו בעבר בדו-קרב. הוא גם טוען, שאם הוא מביס אותו שוב הוא ייאלץ לחזור לכפרו. ואולם כנגד כל הציפיות, דון קיחוטה יוצא עם ידו על העליונה. עם הזנב בין הרגלים, אביר המראות נאלץ להודות על טעותו, תוך שהוא כבר זומם נקמה, שתצא לפועל בסוף היצירה. מעודד, דון קיחוטה ממשיך בדרכו. הוא פוגש בעוד אביר – דון דיאגו דה מירנדה הוא האביר ורדה גאבאן verde gaban, אשר עד למתרחש בין דון קיחוטה לאריות. דון קיחוטה מוכיח את עליונותו על אריה, שמובא מחצר המלך. למזלו של דון קיחוטה, האריה לא שש לקרב, ולפיכך דון קיחוטה מוכרז כמנצח. בעקבות ניצחונו, הוא מסב את תוארו מ"אביר בעל הפרצוף העצוב" ל"אביר האריות". במשך כמה ימים, דון קיחוטה מתארח אצל דון דיאגו דה מירנדה; אשר בנו הסטודנט, בוחן את רמת שגעונו. לאחר שהוא משבח אותו, דון קיחוטה ממשיך בדרכו. עד מהרה, הוא פוגש עוד שני סטודנטים, אשר בדרכם לחופתם של קאמאצ'ו העשיר ובחירה ליבו קיטריה. באופן לא טיפוסי, הוא משכיל לעשות צדק, ובסופו של דבר קיטריה מתחתנת באופן מפתיע עם בסיליו, אהובה הראשון. כעת דון קיחוטה מאויים בידי קארמאצ'ו ורעיו; ואולם הוא זוכה להערכה ולהוקרה מצד הנישאים החדשים.
הפרקים 22–24 מתארים את האירועים במערת מונטסינוס. עת הוא נח שם, דון קיחוטה חולם חלומות רבים. סנשו מפקפק באמיתותם, שכן הם על אודות כישופה לכאורה של דולסיניאה. לקורת רוחו של סנשו, לאחר מכן דון קיחוטה מגיע לפונדק, שלשם שינוי אין הוא מזהה כארמון. למראית העין, דון קיחוטה רואה את המציאות כפי שהיא. אולם לפונדק מגיע פדרו, שתפקידו הוא להפעיל בובות ושמחזיק קוף מגיד עתידות – ואין הוא אלא מיודענו חינס דה פסמונטה. זה מיד מכיר את דון קיחוטה ונותן לו תפקיד בהצגת הבובות. בהתקף של זעם פתאומי, בחרבו דון קיחוטה הורס את הבמה, שבה מוצגות הבובות – תוך שהוא מאשים מכשפים. התהלוכה ממשיכה, ודון קיחוטה וסנשו נקרים להשכין שלום בין שני עמים, שנמצאים במדון בגלל לעג שהטיח אחד על השני בעבר. אבל אבדן העשתונות מצד סנשו, מאלץ את גיבורי היצירה לנוס על נפשם תחת איום תוקפיהם. הם מגיעים לנהר האברו, שבו מתרחשת הרפתקת הספינה המכושפת; אשר במהלך הפלגתה מתהפכת. בכך בא הקץ על המסע, לאחר שהאישים כמעט טובעים בנהר.
בפרקים 30 עד 57, לראשונה דון קיחוטה וסנשו באים במגע עם האצולה הגבוהה של ספרד, אשר למעשה תואמים לספר הדן באבירים. מכל מקום, הם לנים בארמון אמיתי, אשר יושביו קראו את החלק הראשון של יצירתו של סרוונטס, ומבינים את ההומור שבה. הדוקסים מספקים לאורחיהם במה אמיתית להוצאה מהכוח אל הפועל של כל הפנטזיות שתוארו לעיל. ואולם באופן מעודן הם מתנהגים אליהם כאל ליצני חצר, מבלי שאלו שמים לב לכך. רק כומר החצר מסב את תשומת לב הנוגעים בדבר, שהם למעשה לא שפויים בדעתם. פתאום מופיע מרלין הקוסם; אשר מכריז כי רק לאחר שסנשו יקבל 3000 חבטות בעכוזיו, תצא דולסינאה מכישופה. עונש זה לא נעים לסנשו, ובעקבותיו מתקיים מתח מתמיד בינו לבין אדונו. לבסוף, אלו משתכנעים בידי מארחיהם הצוהלים לעוף על סוס מעץ בשם קלאווילניו, בכדי להציל נסיכה ואביה מכשפיו של ענק.
בפרקים 42–53 סנשו מקבל ממארחיו שליטה על האי המובטח, שמכונה 'באראטאריה'. סנשו דווקא מתגלה כשליט נבון, שקט ורגיש. לשם שליטתו הוא מוותר על עבודה מלאה בסיכונים תחת שרביטו של הרופא פדרו רוסיו דה טיטאה-פוארה, אשר לא נותן לו להכניס ביס לפה. תוך כדי שסנשו שולט באיו, דון קיחוטה ממשיך להיות אובייקט לצחוק מצד מארחיו: העלמה אלטיסידורה מעמידה פנים שהיא מאוהבת בו עד כלות, עד כי אהבה זו מאתגרת את אהבתו את דולסיניאה. ועוד: לילה אחד הם תולים מעל חלונו שק של חתולים, אשר שורטים את אפו. דון קיחוטה נאלץ לבוא בדו-קרב, כדי להציל את כבוד בתה של דונייה רודריגס, הסבורה שהוא אכן אביר. לבסוף שלטונו של סנשו מתמוטט, והוא חוזר לאדונו.
השניים עוזבים את מארחיהם ויוצאים לדרך לסרגוסה, שם מתקיימת תחרות. עקב תעוזתו של דון קיחוטה, הם נפגעים בידי שוורים. למורת רוחו, בסרגוסה נודע לזה שיצא לאור 'דון קיחוטה דה אוויאנדה', שבו הוא מתואר כמשוגע הראוי לקשירה. לפיכך, האיש ונושא כליו שמים את פעמיהם לברצלונה. הרומן הופך למציאותי יותר, מה שמבשר את סופו. הם נתקלים בשודדים, המונהגים על ידי רוקה גינארט, שהוא דמות היסטורית. דווקא שודד זה מתנהג היטב עם גיבורי הרומן; אבל אלו נחשפים למקרים עקובים מדם. לאחר חיים בחסותם של השודדים, אלו עוזבים אותם בחוף ימה של העיר ברצלונה, שממנה הם ממש מתפעלים. הם לנים בביתו של דון אנטוניו מורנו, שמראה להם ראש של ברונזה קסום, אשר משיב כיאות לשאלות רציניות. יום אחר שני האישים מבקרים ביציעי הנמל ופתאום עדים לקרב עקוב מדם המתנהל נגד אונייה טורקית, שאירחה גבירה מוריסקית, אשר ברחה מאלאג'יר. איש אינו שם את ליבו להגיגיו של דון קיחוטה ושגעונו אינו מסב יותר בידור. יחד עם זאת, מגיע הרגע הדרמטי של היצירה, כשדון קיחוטה מוזמן בבוקרו של יום לדו-קרב בידי האביר דה לה בלנקה לונה.
בפרקים 71–74 דון קיחוטה מובס בדו-קרב בידי דה לה בלנקה, לא לפני שהוא מצהיר על נאמנותו לדולסיניאה. דה לה בלנקה לונה הוא בעצם סנסון קאראסקו, שאתו הוא התמודד בחלקה הראשון של היצירה. כעבור שלושה ימים, שבהם דון קיחוטה שוהה במיטתו, הוא ונושא כליו חוזרים לכפרם. בדרך אליו, הם סובלים מרדיפות ומלעגן של הדמויות שליוו אותם במסעם. בסופו של דבר, דון קיחוטה הולך לעולמו, כשהוא כולו צער על חורבן עולמו.
טכניקות נרטיביות
אף על פי שבתודעה הציבורית נחקקו עלילות דון קישוט כסיפור הרפתקאות היתולי, הרי שמבחינה ספרותית היווה הספר פריצת דרך. לדוגמה, בסוגיית יחסי גיבור–מספר–מחבר: ראשית, הסופר מייחס את הספר למספר מחברים בדיוניים. בנוסף, בחלק השני דון קישוט עצמו מתייחס לקיומו של החלק הראשון של הספר. מורכבות ספרותית זו הייתה מהפכנית בזמן פרסום היצירה, וגם בימינו היא נחשבת להישג מרשים.
דון קישוט כתוב בפרוזה, שבה משולבים קטעי שירה בורלסקיים בעיקרם. בשל היותו יצירה ארוכה, סרוונטס שילב ביצירתו סיכומי-ביניים בעלי תובנות עמוקות. הוא מנגיד בין האידיאל למציאותי, הן מהבחינה הסגנונית והן בשימוש בשפה על שלל משלביה. למעשה סרוונטס נותן במה לבני כל שכבות החברה. בעזרת שפה מדוברת, הוא יוצר דיאלוג בין זוגות של אנשים, בעלי גישה קוטבית על החיים; כשכל אחד מהם מביע את הריאליה שלו מנקודת מבטו האישית. סרוונטס עורך היפוך תפקידים; ובסוף היצירה דון קיחוטה מקבל סממנים האופייניים לסנשו, ואילו זה הופך למעין דון קישוט. אף כי ההומור והאירוניה הם מרכיבים קבועים ביצירה, אין הם פוגעים בכבודן של הדמויות. היצירה מורכבת מסיפורי משנה, שמגוללים בזה אחר זה, תוך שימוש מושכל בקישוריות. סורוונטס משכיל להשאיר את הקוראים במתח עד ממש לסוף היצירה. אמנם המחבר מתערב ביצירה, אבל זאת בכדי לציין שאין הוא יוצרה האמיתי, אלא סיד חמד בננגלי או ארכיוני לה מאנצ'ה. אבל בסופו של דבר הקורא נאלץ להיסחף לתוך היצירה, והופך לדמות ממנה.
הפרשנות של דון קישוט
דון קישוט מתאפיין בהיותה יצירה פוליפונית: הוא אמנם נכתב בידי סרוונטס בראש ובראשונה למטרות קומיות (ראו פרולוג ואפילוג). יחד עם זאת, משתלבים בו מרכיבים הדורשים עיון רציני (ראו פרק ב, חלק ב'), וכך הוא נתפס במאה הי"ח. בעקבות עושר הנושאים שבו עוסקת היצירה, עם הזמן, נוספו לה פרשנויות מגוונות במיוחד – לרבות פרספקיביסטית, אקזיסטנציאליסטית, נרטולוגית, סוציאולוגית, אנתרופולוגית, סגנונית, הגותית ועוד. בין הנושאים שבהם עוסקת היצירה נמנים האידיאל הספרותי, וביקורת על הספרות בת זמנו של סרוונטס; אידיאל האהבה, כפי שהוא משתקף למשל מיחסיהם של דון קיחוטה ודולצינאה; אידיאל מדיני (שלטונו האוטופי של סנשו באי, למשל); ואידיאל הצדק (הרפתקאותיו של אנדרסיו, שייטי הספינה, העצירים וכו').
סרוונטס משתמש באשליות של דון קיחוטה כדי להעיר על מהות המציאות, שהוא מציג כסובייקטיבית. מספרו עולה כי תפיסותינו של העולם מעוצבות על ידי האמונות והדמיון שלנו. המציאות של דון קישוט מעוצבת על ידי אמונתו בקוד האבירי ורצונו להפוך לאביר, גם אם בעיני הזולת הוא נראה כשוטה. בדמיונו, העולם הרגיל סביבו הופך לתחום פנטסטי של הרפתקאות וגבורה. במקביל, סרוונטס גם חוקר את כוחו של הדמיון. דמיונו של דון קישוט הוא מה שמניע אותו להגשים את חלומותיו ולצאת להרפתקאותיו. הוא זה שנותן לו את האומץ להתמודד עם סכנה ולהילחם על מה שהוא מאמין בו. אף כי דמיונו מוביל אותו לפעמים שולל, זה גם נותן לו תחושה של מטרה ומשמעות. בסך הכל, דון קיחוטה הוא רומן המעלה על נס את כוחו של הדמיון, תוך שהוא מזהיר מהסכנות שבאיבוד הקשר עם המציאות. היצירה קוראת לאמץ את דמיוננו ולהשתמש בו כדי להגשים את חלומותינו; תוך מודעות לדרכים שבהן האמונות והתפיסות שלנו יכולות לעצב את הבנתנו את העולם שסביבנו.
הריאליזם אף הוא משחק תפקיד חשוב בדון קישוט עבור סרוונטס. הרומן נחשב לרוב לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לרומן הריאליסטי, ז'אנר המבקש לייצג את המציאות כפי שהיא, ללא אידיאליזציה או רומנטיזציה. סרוונטס משתמש בריאליזם בדון קיחוטה כדי לעמת את ההשקפה הרומנטית של אבירות ואבירות שהייתה פופולרית בתקופתו. הוא מציג את האשליות של דון קיחוטה כאבסורדיות וקומיות, ומדגיש את הניגוד בין השקפתו האידיאלית על העולם לבין מציאות מצבו. בכך, סרוונטס חושף את הפגמים והמגבלות של הקוד האבירי ומציע שזו לא דרך בת קיימא לחיות בעולם האמיתי. במקביל, סרוונטס משתמש גם בריאליזם כדי ליצור דיוקן חי ומפורט של החברה הספרדית בתחילת המאה ה-17, הכולל גם סאטירה עליה. הוא כולל תיאורים של הנוף, האנשים והמנהגים של התקופה, ונותן לקוראים תחושה כיצד נראו החיים בספרד בתקופה זו. בסך הכל, הריאליזם משחק תפקיד כפול בדון קישוט. הוא משמש כדי לבקר את ההשקפה הרומנטית של האבירות ולחשוף את הפגמים והמגבלות של תפיסת העולם האידיאלית הזו. במקביל, הוא משמש ליצירת דיוקן מפורט ומציאותי של החברה הספרדית, המספק לקוראים תחושה כיצד נראו החיים בתקופה זו.
מורשת דון קישוט
בספרד קיים "נתיב דון קיחוטה" (בספרדית: Ruta de don Quijote)., נתיב תיירות בחבל לה מנצ'ה שאורכו כ-2,000 ק"מ והוא עובר ב-10 מסלולים דרך 148 יישובים. נתיב זה הוכר ב-2007 כאתר מורשת תרבותי על ידי מועצת אירופה.
בין השחקנים שגילמו את הדמות בעיבודי הרומן לקולנוע ולטלוויזיה: פיודור שאליאפין, פיטר או'טול וג'ון לית'גו. בסוף שנות השישים החל גדעון זינגר להופיע בתיאטרון באירופה ובברודוויי בתפקיד דון קישוט בהצגה "איש למנשה".
פסבדו קיחוטה
החלק הראשון של "דון קישוט" זכה להצלחה רבה, ובעקבותיה נתפרסם בשנת 1614 ספר בשם "כרך שני של הרפתקאותיו של ההידאלגו החריף דון קישוט דה לה מנצ'ה, המכיל את היציאה השלישית שלו, והוא החלק החמישי של הרפתקאותיו. נערך על ידי אלונסו פרננדס דה אווליאנדה, יליד טוֹרדסיליאס"הטקסט המקורי בספרדית, בויקיטקסט הספרדי הממשיך את עלילותיו. אמנם היה זה מנהג מקובל באותם ימים לחבר המשכים לספריהם של מחברים אחרים, אלא שאווליאנדה מצא לנכון גם לכתוב הקדמה מעליבה כלפי סרוואנטס, ועובדה זאת המריצה את הסופר הספרדי להשלים את חלקה השני של יצירתו, אשר נכתבה עד השנה ההיא בצורה לא שיטתית. גם כיוונו של החלק השני השתנה כליל בעקבות "פסבדו קיחוטה" – סרוואנטס החליט כי דון קישוט יפנה לברצלונה במקום לסרגוסה. בפרקים האחרונים של החלק השני נרמז באופן משעשע לגבי ההמשך של אווליאנדה, וההקדמה הפוגענית שלו אף זכתה לתשובה בהקדמה של סרוואנטס לחלק השני. חוקרים עשו מאמצים רבים לגלות את זהותו האמיתית של אווליאנדה, אך ללא הצלחה. כפי הנראה, היה זה כינוי ספרותי.
תרגומים
כבר בתחילת דרכו, דון קיחוטה תורגם לשלל שפות, שבהן נעשו לו גם עיבודים רבים.
תרגומים לעברית
הספר זכה לפופולריות רבה בקהל דוברי העברית ובולט מספר התרגומים והעיבודים שנעשו עבור הקוראים הצעירים.
כפל השמות בעברית ליצירה הספרדית ולשמו של גיבורה ("קיחוטה" ו"קישוט") נובעים משינוי היסטורי באופן הגיית השפה הספרדית. במאה ה-16, עת חובר הספר, נהגתה האות "x" כ-"ש", ועל כן נהגה השם "דון קישוטה", הגייה שנשתמרה בתרגומים לשפות אחרות וממנה שאב ביאליק את השם "דון קישוט". אולם, ברבות הימים בהמשך אותה המאה התחלפה ההגייה של האות לצליל "ח", ומכאן "דון קיחוטה" בספרדית מודרנית. תרגומו של ביאליק שימר את הצליל העתיק מתוך התרגום הרוסי, שביסוסו בתרגום הצרפתי ובהתאם להגייתה של שפה זו, בעוד תרגומים מאוחרים יותר מביאים את ההגייה הספרדית המעודכנת. כמו כן, חזר ביאליק על ההגייה הרוסית של השם (שינוי דומה ניתן למצוא, למשל, בשם העיר והמדינה "מקסיקו").
הספר תורגם לראשונה לעברית בשנת 1871 בידי נחמן פרנקל תחת השם אבינועם הגלילי או משיח האוויל. כנהוג בתרגומים שנעשו בתקופה זאת לעברית, עיברת פרנקל את שמות הדמויות והעביר את התרחשות העלילה לארץ ישראל שלאחר מרד בר כוכבא.
בשנת 1894, הופיעה מהדורה נוספת, בשם: דון קישוט מן למנשה, בעיבודו של דוד יודילביץ.
התרגום הבא של הספר, נחשב כתרגום הפופולרי ביותר וזכה להדפסות רבות, נעשה בידי חיים נחמן ביאליק ויצא לאור לראשונה בשנת 1912, בשם: דון קישוט. תרגומו של ביאליק נתבצע על־פי התרגום הרוסי לספר, והוא גרסה ערוכה ומקוצרת של הסיפור המקורי.
בשנת 1920 הופיע בוורשה תרגום אנונימי לספר, בשם: חייו וקורותיו של האציל הנפלא דון קיחוט איש מנחה.
בשנת 1940 הופיע בתל אביב עיבוד חדש לילדים עם ציורים, בתרגום של א. ל. יעקובוביץ (הוא אברהם אריה עקביא), בשם: עלילות דון קישוט.
בשנת 1954 הופיעה מהדורה מקוצרת לילדים, בשם: מעשה גבורתו של דון קישוט (קיצר ועיבד יצחק אבנון).
בשנת 1955 נעשה ניסיון לפרסם תרגום מלא לספר, מתוך המקור הספרדי, על ידי יוסף רביקוב, תחת השם: האברך המחונן דון קיחוט די לה מאנשה, אולם נדפס ממנו רק הכרך הראשון, בהוצאת תבל. בכרך מופיע גם מבוא מאת היינריך היינה וכן האיורים של גוסטאב דורה.
שנה אחר כך, בשנת 1956, הופיע בתל אביב, עיבוד נוסף של שלמה סקולסקי וציורים של איזה, עם השם: עלילותיו של דון קישוט.
בשנת 1956 הופיע גם דון קישוט מספר לילדים, בתרגום של א. א. עקביא וציורים של בינה גבירץ.
בשנת 1956, תשי"ז, יצא תרגום מקוצר של חיים נחמן ביאליק, תחת הכותרת "דון קישוט איש למנשא", ב-הוצאת דביר, תל אביב, (נדפס בדפוס י. זילברבג, תל אביב).
בשנת 1958 יצא לאור תרגומו המלא של נתן ביסטריצקי, תחת השם: ההידלגו החריף דון קיחוטה מן למנצ'ה, בשני כרכים, בספרית פועלים בעריכת אברהם שלונסקי ועם ציורים מאת מרסל ינקו.
בשנת 1960, יצא הספר בתרגום מאת יהושע טן פי, בעיבוד של אריך קסטנר ועם ציורים מאת ה' למקה, בשם: עלילות דון קישוט.
בשנת 1960 הופיעה מהדורה נוספת בשם: עלילות דון קיכוטה, עם האיורים של מרסל ינקו.
בשנים 1970 ו-1975 יצא דון קישוט, הוצאת "יזרעאל", תל אביב, בתרגום של א. א. עקביא וציורים של בינה גבירץ.
בשנת 1980 יצאה מהדורה לילדים בסדרת "ספרית זהב", תחת השם: עלילות דון קישוט, עם ציורים של איזה.
בשנת 1984 הופיעה מהדורה מנוקדת, בתרגום חדש של שולמית הרן ובעיבוד של ג'יימס ריבס: עלילות הגבורה של דון קישוט. בכרך מופיעה הקדמה מאת ג'יימס ריבס וכן האיורים של גוסטאב דורה (יצא לאור שוב על ידי הוצאת מחברות לספרות, בשנת 1991).
בשנת 1984 הופיעה גם מהדורה לילדים מאת איתמר פרת ובעבוד של שולמית רונאל, בשם: עלילות דון קישוט.
מהדורה מקוצרת ובחרוזים בשם: עד טחנות הרוח: קצור עלילות דון קישוט, יצאה לאור בירושלים, בשנת 1993 (חיבר וקיצר מ' צבי, ציירה ליז פיינברג).
תרגום מלא לספר, על ידי ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו, קרוי דון קיחוטה, וראה אור בשני כרכים, בסדרת הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, בשנת 1994.
בינה אופק ערכה, בשנת 1996, את דון קישוט איש למנשה, עם תחריטי נחושת מאת גוסטב דורה.
בשנת 1997 יצא לאור דון קיחוֹטֶה דה לה מַנצ'ה, בהוצאת "לדורי", תל אביב, בעיבוד של מיקלוש רדנוטי (בתרגום לעברית של הגר אנוש) ועם איורים של יאנוש קש.
בשנת 2006 ראתה אור גרסה מקוצרת חדשה לבני הנעורים, הרפתקאות דון קיחוטה, בעיבודה של טל ניצן ואיורים של אבנר כץ, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
תרגומים ליידיש
בשנת 1897, הופיעה בניו יורק, מהדורה ביידיש, של אלכסנדר הארקאווי, בשם: געשיכטע פון דאן קיכאט, פון מיגועל צערוואנטעס (איבערזעצט פון ספאניש און פערגליכען מיט דער ענגלישער און דייטשער איבערזעצונג פון אלכסנדר הארקאווי). מהדורה זו זכתה למספר הדפסות.
מהדורה נוספת ביידיש הופיעה בוורשה, בשנת 1911, מאת שמואל צבי זצר, בשם דאן קיחאט, מיגועל דע סערוואנטעס (איבערזעצט און בעארבייטעט דורך ש"ז זעצער).
בשנת 1930 הופיעה מהדורה נוספת בתרגום ליידיש, מאת יצחק קיפניס ודוד הופשטיין, בשם דאן קיכאט, מיגועל דע סערוואנטעס.
ראו גם
מונסיניור קיחוטה
דון קישוטיות
איש למנשה - מחזמר המבוסס על הסיפור
חינס דה פאסאמונטה
הפואמה הסימפונית "דון קיחוטה", אופוס 35 מאת ריכרד שטראוס
הבלט "דון קיחוטה" למוזיקה מאת לודוויג מינקוס
המחזה הטענה של דון קיחוטה, מאת גלעד עברון, שהועלה ב-2008 בתיאטרון אנסמבל הרצליה, בבימויה של אופירה הניג.
חורחה לואיס בורחס, מחבר היצירה הבדיונית "פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה"
דונקי שוט, סרט אנימציה ספרדי משנת 2007 המבוסס על הסיפור
צוות לעניין, סרט אנימציה בלגי משנת 2023 המבוסס על הסיפור, שבגרסה הזאת דון קיחוטה הוא מריונטה של ליצן חצר וסנצ'ו הוא כינוי שנותן דון לבובת כלב בשם "די. ג'יי" בעלת מנגנון מוזיקלי בבטן.
דון קישוט (שיר) - שיר של אריק איינשטיין שנכתב על ידי יהונתן גפן והלחין שם טוב לוי.
זה הכל בשבילך - שיר של דני סנדרסון שאותו ביצע עם מזי כהן.
דון קיחוטה (שיר) - שיר מאת נינו אורסיאנו ובוצע במקור על ידי דנה אינטרנשיונל.
לקריאה נוספת
אפרים שמואלי, סרונטס, הוצאת דביר, תל אביב, תשי"ג.
לואיס לנדאו, אחרית הדבר, בתוך: דון קיחוטה, כרך שני, הספריה החדשה, 1994, עמ' 417–431.
דניאלה גורביץ', ממשבר אמצע החיים להתחדשות ולצמיחה אישית: "דון קישוט" של סרוונטס ככלי פסיכותרפי שיקומי, טיפול באומנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי, כרך 4, גיליון 2, דצמבר 2014, עמ' 447–456
אורי אלטר, "הרומן כז'אנר מודע לעצמו - עיונים ב'דון קיחוטה'", הספרות ג/3–4, ספטמבר 1972
קישורים חיצוניים
דון קישוט בתרגום ח.נ. ביאליק באתר הספרייה הלאומית
דון קישוט, טקסט מלא מתורגם לאנגלית, באתר פרויקט גוטנברג
הטקסט המקורי בספרדית, בויקיטקסט הספרדי
אלכסנדר הארקאווי, געשיכטע פון דאן קיכאט, פון מיגועל צערוואנטעס (איבערזעצט פון ספאניש און פערגליכען מיט דער ענגלישער און דייטשער איבערזעצונג פון אלכסנדר הארקאווי), ניו יארק: היברו פאבלישינג קאמפאני, 1910. באתר ארכיון האינטרנט.
אימגו, על סרוונטס ודון קישוט
, על דון קישוט
הערות שוליים
*
קטגוריה:דמויות ספרותיות שעל שמן כוכב לכת מינורי
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קישוט
קטגוריה:ספרי סאטירה
קישוט
קטגוריה:ספרי 1605
קטגוריה:ספרי הספריה החדשה
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים | 2024-08-27T09:18:46 |
פרדריק סקינר | בורהוס פרדריק סקינר(נודע גם כ-ב' פ' סקינר; באנגלית: Burrhus Frederic Skinner; 20 במרץ 1904 - 18 באוגוסט 1990) היה פסיכולוג אמריקני רב השפעה, הנחשב לדמות המשפיעה ביותר בגישה הביהביוריסטית במאה ה-20.
חייו
סקינר נולד בפנסילבניה, ארצות הברית, בן זקונים להורים דתיים אדוקים מאוד.
למד בקולג' של האמילטון, ניו-יורק, ועשה תואר ראשון בספרות אנגלית. מאוחר יותר ניסה לעסוק בכתיבה ולהפוך לסופר אך ללא הצלחה. בשנת 1928 החל את לימודיו באוניברסיטת הרווארד. לאחר שקיבל תואר שלישי בפסיכולוגיה, סקינר עבד כ-5 שנים בבית הספר הרפואי בהרווארד בחקר מערכת העצבים של בעלי חיים. בשנת 1936 הפך למרצה באוניברסיטת מינסוטה. סקינר ציין בגאווה שכמה מתלמידיו באותו הזמן התקבלו לאספירנטורה והפכו לביהביוריסטים בעצמם.
בשנת 1938 פרסם סקינר את ספרו הראשון, "התנהגות האורגניזמים". הספר כולל סדרת מחקרים מעבדתיים באמצעות תיבת סקינר, שקרויה על שמו. הניסויים, שנערכו במשך כשבע שנים, עסקו בחקר התניה אופרנטית על חולדות ותיארו מתודולוגיה חדשה לחקר ההתנהגות. הספר היווה את הבסיס לתחום מדעי שיסד - ניתוח התנהגות ניסויי (אנ').
ב-1948 סקינר פרסם את ספרו "וולדן השני". זהו ספר אוטופי-ניסויי שמתאר קהילה קטנה שחייה על פי עקרונות ניתוח ההתנהגות. הרעיון של הספר מהווה אלטרנטיבה לתרבויות הנוכחיות ומציע את האפשרות לעצב תרבויות חדשות עם תנאים טובים יותר.
סקינר היה בין הפסיכולוגים הבודדים שקיבלו (בשנת 1968) את המדליה הלאומית למדעים מידי נשיא ארצות הברית.
מבין ספריו, שניים תורגמו לעברית:
ביהביוריזם, תרגם עמשי לוין (1976)
מעבר לחירות ולכבוד, תרגם עמשי לוין (1973)
ראו גם
התניה אופרנטית
פרויקט יונה
ביהביוריזם
ניתוח התנהגות יישומי
התניה קלאסית
איוואן פבלוב
ג'ון ב. ווטסון
קישורים חיצוניים
How to Train a Brain - על השפעת החיזוקים במסגרת התניה ולמידה, מפבלוב ועד סקינר
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגים אמריקאים
קטגוריה:ביהביוריזם
קטגוריה:בוגרי מכללת המילטון
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מינסוטה
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית למדעים
קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1904
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1990 | 2024-08-05T08:42:10 |
שבטי ישראל | 250px|ממוזער|מפת שבטי ישראל. חלוקה לפי נחלות בני לאה, רחל, זלפה ובלהה, מפה מתחילת המאה ה-20
שבטי ישראל או בני ישראל הם השבטים שעל פי המקרא הרכיבו את עם ישראל הקדום, ונחשבים לפי המסורת לאבותיהם של היהודים של ימינו.
לפי המקרא, השבטים הם הצאצאים של שנים־עשר בניו של יעקב, שנקרא גם "ישראל".בהתאם, בבמדבר לו ג וביהושע ד ה נקראים השבטים "שבטי בני ישראל" מאחר שמצאצאי יוסף בן יעקב יצאו שני שבטים נפרדים – אפרים ומנשה – היו בפועל שלושה־עשר שבטים, אך בהתייחסויות לשבטי ישראל במקרא המספר היחיד המוזכר במפורש הוא שנים־עשר. הסיבות לכך שונות: בחלק מהמקרים נספרים רק השבטים שקיבלו נחלה בארץ ישראל, ולכן שבט לוי נעדר מהספירה ובני יוסף, אפרים ומנשה נספרים כשני שבטים; במקרים אחרים נספרים שנים עשר בני יעקב, ואפרים ומנשה לא מוזכרים;כמו בברכת יעקב לבניו, באבני החושן והאפוד, או במעמד הר גריזים והר עיבל ובחלק מהמקרים נכתב רק "שנים עשר שבטי ישראל" מבלי לפרט.
על פי המסופר בתורה ובספר יהושע, שבטי ישראל נדדו במדבר סיני, ובתום מסע של ארבעים שנה במדבר כבשו את הארץ מידי העמים הכנענים, התנחלו באזורים שונים של ארץ ישראל, הנקראים נחלות, ויחד הקימו את ממלכת ישראל המאוחדת.
בארכאולוגיה המקראית וביקורת המקרא ישנן מספר תאוריות בנוגע למוצאם האתני והגאוגרפי של השבטים. חלק מהן כוללות התפתחות של תרבות ישראלית מתוך עמי כנען שישבו בארץ ישראל, ואחרות מתארות שילוב של עמים אלה עם קבוצות שונות שהגיעו ממקומות אחרים כמו ממלכת מיתני, עבר הירדן, ומצרים. חוקרים אינם בטוחים כי אכן התקיימו 12 שבטים ומניחים כי מדובר במספר טיפולוגי. כמן כן, במחקר המדעי יש ויכוחים וספקות לגבי היבטים כמו תקופת האבות, הנדודים במדבר סיני, כיבוש הארץ בתקופת יהושוע, ומקום התיישבות השבטים. חוקרים רבים סבורים כי חלק גדול מהטקסטים הנוגעים לתיאור תקופת השבטים בתקופת האבות, השופטים וספרי מלכים, נערכו בתקופות מאוחרות יותר כמו לאחר גלות ישראל או אף מאוחר יותר וכי יש בהם אי דיוקים. גם לגבי האמונות הדתיות של השבטים יש תאוריות שונות כאשר חלק מן החוקרים טוענים כי המסורת הדתית של ישראל גובשה כתוצאה משילוב של אמונות שהביאו שבטים שונים, שמקורן ממקורות שונים כמו מצרים, עמים במדבר סיני, עמי כנען ועוד והתגבשו לגבי תאולוגיה יהודית רק בשלבים מאוחרים יותר.
מוצאם של שבטי ישראל
במקרא
מוצאם של שבטי ישראל על פי המסופר בספר בראשית הוא בהופעתו של אברהם אבי האומה הישראלית במאה ה-19 לפני הספירה והגירתו מאור כשדים לחרן, וממנה לארץ כנען. בארץ כנען נולד יצחק לאברהם משרה, וליצחק נולד יעקב. ליעקב נולדו שנים עשר בנים, שמהם יצאו שנים עשר שבטי ישראל.
בספר מלכים נאמר כי בני ישראל יצאו ממצרים 480 שנה לפני בניית בית המקדש הראשון, ולאחר ארבעים שנות נדודים חזרו לארץ בה ישבו אבותיהם, כבשוה במלחמות יהושע, וחילקוה לנחלות שבטיות ולאחוזות משפחתיות על פי חלוקה לשנים עשר שבטי ישראל והמשפחות שהרכיבו כל שבט, על בסיס המפקד שעליו מסופר בפרשת פינחס.
בארכאולוגיה המקראית
עקב הקושי לזהות באופן ארכאולוגי את תקופת האבות, ומיעוט התעודות הכתובות, אין לדעת בוודאות כיצד נוצרו שבטי ישראל. האזכור המוגדר כקדום ביותר של המילה "ישראל" מחוץ לתנ"ך הוא מצבת ישראל, שלפי השערת החוקרים נוצרה בסוף מאה ה-13 לפנה"ס, ומזכירה את השמדתה של ישות אתנית או עם בארץ ישראל, שנקראת: "אי-סי-רי-אר", שפורש כ"ישראל". האזכור הבא של שבטי ישראל או של עם ישראל כישות מדינית, מופיע כשלוש מאות שנה מאוחר יותר במצבת מישע, בה מתואר ניצחונו של מישע מלך מואב על ממלכת ישראל ומוזכר "איש גד" המתייחס לדעת החוקרים לשבט גד.
שמאל|ממוזער|250px|דמויות של שבויים כפי שתוארו בקיר הדרומי של מקדש אמון בכרנכ, המתעד את מסע פרעה שישק לארץ ישראל ב-926/5 לפנה"ס
מהמחקר הארכאולוגי באזור ההר של ארץ ישראל עולה כי בסוף תקופת הברונזה המאוחרת התקיימו באזור כ-25 אתרים מאוכלסים בכ-20,000 נפש, בעוד שבתקופת הברזל המספר עולה למעל 300 יישובים במרחב זה, שאוכלוסייתם נאמדת בכ-40,000 נפש. מעריכים שמדובר באתרים שיושביהם היו נוודים-למחצה ממוצא כנעני מקומי. יישובים אלה המיוחסים לראשוני הישראלים, בנויים בעיקר ממבנים מטיפוס בית ארבעת המרחבים, שצורתם מעידה על כך שלא התקיימה בבתים הפרטיים הפרדת תכנון היררכי. חוסר מקומות קבורה מתקופת-הברזל-א' ביישובים הישראלים הקדומים (תופעת היעדר הקבורה מופיעה גם בתקופת הברונזה המאוחרת) הוסבר בכך ששבטי ישראל נהגו לקבור מתיהם מחוץ ליישובים; עובדה זו, וכן העובדה שנפקדו עיטורים במוצרי הקרמיקה שלהם – בניגוד לכלים המעוטרים והמושקעים של תושבי הארץ הכנענים והפלשתים – מעידות על כך שהחברה הישראלית הקדומה הייתה חברה שוויונית, המורכבת (מבחינה רעיונית/תרבותית) מאנשים פשוטים.
ממוזער|תיאור של שבויי מלחמה כפי שתוארו בקיר במקדש אמון-רע בכרנכ, המתעד את מסעו של פרעה שישק לארץ ישראל ב-926/5 לפנה"ס
ויליאם דיוור מסכים שמוצא רוב הפרוטו-ישראלים באותם יישובים הוא כנעני מקומי, אך טוען שייתכן גם שחלקם אכן הגיע ממצרים אחרי שחווה חוויית עבדות ממנה נמלט, מה שמשאיר אפשרות שזיכרון המנהיג שהוביל אותם מעבר הירדן לאזור ההר (בסביבות 1250–1200 לפנה"ס) נשתמר, ונהפך עם הימים למיתוס סביב דמותו של משה המקראי.
קיימות מספר השערות בנוגע לראשיתם של בני ישראל. חלק מן החוקרים סבורים כי שבטים שונים הגיעו מאזורים שונים:
ישנם חוקרים הטוענים שמוצאם או מוצא חלקם ממצרים. השערה זו נסמכת על סיפור יציאת מצרים שבמקרא, על העדויות לגבי גירוש החיקסוס ממצרים, על חורבנן של ערים כנעניות רבות בתקופת הברונזה המאוחרת ועל ממצאים ארכאולוגיים ואפיגרפיים נוספים.
ישנם חוקרים (כדוגמת ישראל פינקלשטיין) הטוענים כי בניגוד לתיאור המקראי של מוצא עם ישראל ממסופוטמיה מקורו הוא למעשה בקבוצות כנעניות מקומיות שהתגבשו בתקופת הברזל לעם אחד באזור ההר. ישראל קנוהל סבור שמקור חלק מהשבטים הוא מכנען ואילו קבוצות אחרות הגיעו לארץ ממקומות אחרים.
שמות מצריים בקרב בני לוי בתקופת הקדומה כוללים את פינחס, חופני, מררי ואולי גם אסיר ואהרון. יש הטוענים כי גם השם משה במקורו הוא שם מצרי. ריכוז דומה של שמות מצרים לא מופיע בקרב בני שבטים אחרים. עדויות אלה יחד עם ראיות אחרות הובילו את פרופ' קנוהל להעלות תאוריה לפיה בני שבט לוי הגיעו ממצרים לבדם, באזור שנת 1208 לפני הספירה, בעת ההכנות של פרעה מרנפתח למלחמה בגויי הים ובלובים.
לצד מקדש שהוקם בעבור פרעה איי, נמשך בימי יורשו חורמחב, והושלם רק בימי רעמסס השלישי במדינת האבו, נחשף מבנה מקנים בסגנון בית ארבעת המרחבים אשר מיוחס לישראלים הקדומים שנהגו לבנות כך את בתיהם בתקופת הברזל בארץ ישראל (1200–586 לפנה"ס), היו חוקרים כדוגמת מנפרד ביטק שהציעו לזהות בכך מגורי עבדים ישראלים או פרוטו-ישראלים במצרים, מה שיכול להתקשר לסיפור יציאת מצרים.
לדעתו של אדם זרטל, ראשית ההתיישבות של שבטי ישראל הייתה במאה ה-13 לפני הספירה. מקור השבטים הישראלים היה בשבטים שבאו מעבר הירדן שנקראו "עִפּירוּ". שבטים אלו הלכו והתבססו בדומה לתיאור בספר שופטים, באופן הדרגתי. מושבם העיקרי היה בהרי השומרון.
יש כאלה שהציעו לזהות את שבטי ישראל עם קבוצה שנקראת בכתובות מצריות בשם: "השסו של יהו", אנשי השסו הללו היו נוודים שחיו בארץ כנען, והשם "יהו" מזכיר את שמו המפורש של אלוהים.
יגאל ידין הציע לזהות את אנשי שבט דן עם אנשי קבוצת ה"דננוי" שהשתתפה בפלישת גויי הים למצרים העתיקה בימי רעמסס השלישי (שבה לקחו חלק גם הפלשתים), כדי לבסס את טענתו הציע ידין כי הקשר שבין הדננוי לבין הפלשתים יכול להסביר את הקשר שמתואר במקרא בין שבט דן לפלשתים, כפי שמשתמע מסיפור שמשון הגיבור.
לפי השערתו של הסוציולוג האמריקאי ג'ורג' מנדנהול, מקורם של שבטי ישראל הוא בשילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא, והתאגדו לעם על רקע ואקום שלטוני שנוצר לאחר התערערות השלטון המצרי בארץ. חלק מהמצדדים בתאוריה זו רואים ביציאת מצרים מיתוס של אחת הקבוצות הללו, אשר אכן היגרה ממצרים לכנען בטרם התגבשו השבטים (ראו למשל את טענותיהם של חוקרים כישראל פינקלשטיין וישראל קנוהל).
יונתן רטוש טוען ש'ישראל' לא היה אלא 'ברית מבריתות העברים ומלוכה ממלכות העברים לאחר זמן. מעולם לא הייתה זו אומה לעצמה'.יונתן רטוש, ראשית הימים, הדר הוצאת ספרים בע"מ, 1982, עמ' 123–134
יש הטוענים כי הפתרון לשאלת מוצאם של בני ישראל, הוא שילוב של כמה מההשערות, היינו: קבוצות נוודיות שהגיעו מחוץ לכנען עם מסורות שונות ממסופוטמיה, וייתכן גם תוצאת בריחת קבוצות אוכלוסין ממצרים, ומיזוגן לבסוף עם מקומיים שחיו באזור שדרת ההר המרכזי הדל באוכלוסייה.
מספר השבטים
במקרא
בספר בראשית מסופר כי ליעקב, שנקרא גם ישראל, היו שנים עשר בנים. לקראת מותו אמר יעקב ליוסף ששני בניו שנולדו במצרים, אפרים ומנשה, ייחשבו כבניו שלו. המונח 'שבט' מופיע לראשונה בברכת יעקב לבניו, שבסופה מוזכר לראשונה מספר השבטים כשנים עשר, בהתייחס לשנים עשר בניו הישירים של יעקב – כולל יוסף, וללא אפרים ומנשה שקיבלו ברכה נפרדת.
בתורה נמנים אפרים ומנשה כשני שבטים נפרדים בעיקר בכל הנוגע לירושת ארץ ישראל וחלוקתה לנחלות. למשל, במפקד השבטים לאחר היציאה ממצרים, בסיפור המרגלים, בהטלת הגורל לשם חלוקת הארץ בין השבטים, ועוד. שבט לוי, שלא מקבל נחלה לא נמנה ברשימות אלה.
כאשר מונים את שבט לוי בין השבטים, נמנים אפרים ומנשה כשבט אחד תחת השם יוסף. למשל, על אבני האפוד והחושן, ובמעמד הר גריזים והר עיבל. כך יוצא שעל אף שבפועל היו שלושה עשר שבטים, המקרא מונה לרוב שנים עשר: לעיתים אלה שנים עשר בני יעקב ולעיתים שנים עשר השבטים שקיבלו נחלה.
בתורה מוזכרים אפרים ומנשה בדרך כלל בתוספת הייחוס אל אביהם יוסף, ונראה שהוכרו כשבטים נפרדים למחצה. לעומת זאת בתנ"ך הם מוזכרים לרוב ללא הייחוס ליוסף, בפרט לאחר כיבוש הארץ והתנחלות השבטים, ונראה שהוכרו כשני שבטים נפרדים לחלוטין.
משפחתו של קהת, אחד מבני לוי, זכתה במקום אחד בתורה לתואר 'שבט'. בספרות התורנית ניתנו לכך מספר הסברים, למשל שמשפחת הקהתי הייתה שקולה כנגד שבט שלם בשל תפקידה הנכבד בנשיאת כלי המשכן במשך נדודי בני ישראל במדבר.
בספרות חז"ל
בספרות חז"ל ופרשנות המקרא עומדים על כך שדינה מוזכרת באופן חריג כאחד מצאצאי יעקב אף על פי שהמקרא לעיתים רבות איננו מאזכר את הבנות. יש גישות בחז"ל הרומזות על קשר בין דינה לבין יצירת השבט השלושה עשר, דבר הבא לידי ביטוי בין היתר בפרשנות לפיה אסנת אשת יוסף הייתה בתה של דינה. ומשכך, הפכו ילדיהם לשני שבטים בפני עצמם. וכן במדרש אודות הולדת דינה, שעל הריונה התפללה לאה שלא ייצא ממנה שבט נוסף אלא מרחל ובדרכים נוספות.
כמו כן עוסקים חז"ל בכך שיוסף נחשב לבכור מאחר שהיה בנה הראשון של רחל, שהייתה אמורה להיות אשתו הראשונה של יעקב. ומאחר שעל פי ההלכה היהודית הבכור יורש נחלה כפולה, ועל מנת לפייס את יוסף על כל אשר אירע לו ולאמו, ומסיבות נוספות, קבע יעקב שכל אחד משני בניו של יוסף יהיה שבט בפני עצמו היורש נחלה בעת כניסת בני ישראל לארץ.
בחקר המקרא
בספרות המקראית מוזכרות רשימות מלאות או כמעט מלאות של השבטים בכ-26 מקומות. בספרים בראשית עד מלכים, יש התייחסות רבה לשבטים ורשימות שבטים מופיעות בהן 19 פעמים. עד שנות ה-1980 רוב החוקרים הניחו כי מערכת זו של תריסר שבטים מדויקת מבחינה היסטורית. החוקרים ניסו לשחזר בצורה מדוקדקת את מערכת השבטים ואת מוסדותיה החברתיים. במהלך העשורים האחרונים החלו חוקרים להטיל ספק הולך וגדל במקורות מקראיים כבסיס לשחזור ההיסטוריה העתיקה של ישראל. על רקע זה חוקרים רבים כיום מפקפקים בכך שאמנם התקיימה מערכת השבטים המתוארת.
חלק מהחקירה נוגע לשאלה איך ומתי החלו לראות עצמן ממלכות יהודה וישראל קשורות זו לזו. מספר חוקרים חושבים כי הזהות עם ישראל נבנתה ביהודה לאחר גלות ישראל ב-722 לפני הספירה, וכי רוב רשימות השבטים חוברו בממלכת יהודה רק לאחר גלות ישראל עם זאת במשך רוב המאה ה-20 מלומדים לא ראו בכך בעיה רצינית, משום שהניחו כי רוב הכתובים הם גלגול של תורה שבעל פה קדומה יותר. בשנים האחרונות החוקרים חושבים כי רוב רשימות השבטים בתנ"ך הן ממקור מאוחר בממלכת יהודה. עם זאת יש שלושה יוצאי דופן שנחשבים עתיקים: שירת דבורה בשופטים ה', ברכת יעקב בבראשית מ"ט, וברכת משה בדברים לג.
חוקרים רבים מחשיבים את שירת דבורה כמקור העתיק ביותר המכיל רשימה של השבטים. רשימה זו לא מכילה את שבט לוי ואת שבטי הדרום: יהודה ושמעון. הסיבות להשמטה זו יכולות להיות על רקע אי השתתפותם בקרב, או על רקע נסיבות אחרות. יש חוקרים החושבים שהעדר שבטים אלה מעיד על מקור מאוחר של השירה. השירה לא מזכירה את שבט גד בשמו, אם כי פרשנים טוענים כי "בני גלעד" הם כינוי לשבט זה ולבני מנשה הגרים בהרי גלעד. אך לפי חוקרים אחרים הכוונה היא לצאצי שבט מנשה. השירה מזכירה את גם את מִנִּי מָכִיר, שיש הטוענים שהם ובני גלעד הם בעצם מצאצאי מנשה ואמורים להיות חלק משבט המנשה, אבל זוכים להתייחסות מיוחדת דומה להתייחסות לשבטים.
יצירת השבטים
על פי המסופר במקרא (), אבות השבטים (מלבד בנימין) נולדו בחרן שבארם על פי החלוקה הפנימית הבאה:
בני לאה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון
בני בלהה: דן, נפתלי
בני זלפה: גד, אשר
בני רחל: יוסף, בנימין
למעשה מופיעות במקרא לא פחות מ-15 רשימות של השבטים: החל מסדר לידתם (-), בני יעקב (), רשימת היורדים מצרימה (), וברכת יעקב (), ועד המפקדים (, ), סדר השבטים (), המרגלים (), נשיאי המטות להתנחלות (), סדר המסעות במדבר (), העמידה על הר גריזים והר עיבל (), וברכת משה ().
נראה כי המקרא מקדיש תשומת לב רבה לאפיון החלוקה הפנימית שבעם ישראל בהיבטים שונים. על פי הרב מאיר גרוזמן, שלשה גורמים ראשיים שולטים בסדרן של 15 הרשימות המופיעות במקרא:
סדר נשואי האמהות ליעקב ולידת הבנים, המשפיעות על שש הרשימות הראשונות.
המערך והשיקולים הצבאיים שלפיהם סודרו הדגלים במדבר, המשפיעות על הסדר בשש הרשימות הבאות.
מבנה ההתנחלות של השבטים בארץ ישראל, שעל פיו סודרו רשימות 13 ו-15.
ברוב הרשימות הועדפו בני הגבירות לאה ורחל על פני בני השפחות בלהה וזלפה, וברוב הרשימות נשמר המספר שנים עשר, כאשר לפעמים שבט לוי נכלל במניין ושבטי אפרים ומנשה (בני אסנת) נמנים ביחד במקום "יוסף", ולפעמים נמנים אפרים ומנשה כשני שבטים נפרדים ושבט לוי לא נספר. על פי גרוזמן, סדרם של השבטים ברשימות מושפע פה ושם מברכתו של יעקב לבניו; ממצבם הדמוגרפי של השבטים; מהתנהגותם במדבר ומן היחס ששרר בין השבטים לבין עצמם.
שמות השבטים
ממוזער|שמות השבטים וסמליהם על דלת בית הכנסת ברחובות
למעט בנימין, שמקבל את שמו מיעקב ללא הסבר, ומנשה ואפרים שמקבלים את שמם מיוסף, כל הבנים מקבלים את שמותיהם מאמם ומשמעות השם מוסברת במקרא. על פי המקרא, הבנים נולדו בסדר הבא, כאשר הראשונים הם בני לאה והאחרונים הם בני רחל:
שבטהאםהסברמשמעותמקורראובןלאה"כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי"ראו בןשמעוןלאה"כי שמע ה' כי שנואה אנכי, ויתן לי גם את זה"שמע ה'לוילאה"עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים"לויהיהודהלאה"הפעם אודה את ה'"הודיהדןבלהה"דנני אלהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן"דיןנפתליבלהה"נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי"התפתלותגדזלפה"בא גד"בא המזלאשרזלפה"באשרי כי אשרוני בנות"אושריששכרלאה"נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי"יש שכרזבולוןלאה"זבדני אלהים אותי זבד טוב, הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו שישה בנים"חלק טוב, מתנהיוסףרחל"יוסף ה' לי בן אחר"הוספהבנימיןרחל"בן אוני, בנימין"בן הגבורהמנשהאסנת"כי נשני אלוהים את כל עמלי"אלוהים השכיח את סבליאפריםאסנת"כי הפרני אלוהים בארץ עניי"אלוהים הפרה אותי בגלות
ברכת השבטים
פעמיים מופיעות במקרא ברכות לשבטים, המנוסחות באופן המשלב אפיונים תיאוריים עם איחולים ונבואות לעתיד. יעקב אביהם מברכם בסוף ימיו במצרים, ואילו משה מברכם בפעם השנייה לפני מותו בערבות מואב. ישנם הבדלים שונים בין הברכות ופרשני המקרא עומדים עליהם.
+טבלה השוואתית של ברכות השבטיםברכת יעקבברכת משהראובןרְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָהיְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּרשמעון ולוישִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵלוּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּןיהודהיְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ; גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ; לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים; אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה; חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָבוְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ, יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶהזבולוןזְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹןוְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹליששכריִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם; וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵדדןדָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי-סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר; לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁןגדגָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵבוּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵלאשרמֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְוּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.נפתלינַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי-שָׁפֶרוּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה', יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁהיוסףבֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר; וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים; וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל; מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם; בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיווּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה, תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁהבנימיןבִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָללְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן
הנקודות העיקריות המעוררות תמיהה בהשוואה בין נוסחי הברכות:
שמעון זוכה להתעלמות מוחלטת בברכת משה,
יששכר מובלע בברכת זבולון בברכת משה,
לוי זוכה להתייחסות חיובית מאוד בברכת משה לעומת ברכת יעקב,
יהודה זוכה לברכה מצומצמת ממשה לעומת ברכה גדושה מאוד מיעקב,
יוסף זוכה בשתי הברכות להתייחסות מפורטת וחיובית מאוד.
שבטי ישראל במדבר
250px|ממוזער|מיקום מחנות השבטים ביחס למשכן, בבית כנסת "אור תורה" בעכו.
שמאל|ממוזער|250px|ארץ ישראל נחלות השבטים על פי רש"י. בציורו של אהרן בן חיים מגרודנו, 1836
מפקד אנשי השבטים
על פי המקרא נערכו במהלך נדידת בני ישראל במדבר, שבין היציאה ממצרים לכניסה לארץ ישראל, שני מפקדים, בהם נמנו הגברים הראויים להילחם בכל שבט ושבט, מבני עשרים שנה ומעלה.
שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואבדן 62,700 64,400אשר 41,500 53,400נפתלי 53,400 45,400 שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואביהודה 74,600 76,500יששכר 54,400 64,300זבולון 57,400 60,500 שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואבאפרים 40,500 32,500מנשה 32,200 52,700בנימין 35,400 45,600 שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואבראובן 46,500 43,730שמעון 59,300 22,200גד 45,650 40,500
סה"כ 603,550 במפקד במדבר ו-601,730 במפקד בערבות מואב.
בין אם מדובר במספר ריאלי ובין אם מדובר במספר טיפולוגי, על פי המקרא יש ללמד על היחסים של סדרי הגודל בין השבטים השונים, על השבט הגדול ביותר יהודה, ועל התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון עקב נפילתם של 24,000 מהם במגפה לאחר חטא בעל פעור.
ניתן לראות ברשימות אלו ששבטי נפתלי, אפרים, ראובן, שמעון וגד התמעטו בין שני המפקדים, בעוד ששבטי דן, אשר, מנשה, בנימין, יהודה, יששכר, וזבולון התרבו. בסה"כ התמעטו בני ישראל בין המפקדים ב-1,820 גברים הראויים להילחם מבני 20 ומעלה.
מחנות השבטים
ממוזער|שמאל|330px|מפת ארץ ישראל על פי נחלות שבטי ישראל, ציורו של אברהם בן-יעקב, בהגדה של פסח משנת 1695
על פי ספר במדבר () התחלקו השבטים במדבר לארבעה מחנות שכל אחד כלל שלשה שבטים כאשר בראשם השבט הדומיננטי:
במזרח: יהודה עם יששכר וזבולון,
בדרום: ראובן עם שמעון וגד,
במערב: אפרים עם מנשה ובנימין,
בצפון: דן עם אשר ונפתלי.
במרכז המחנה היה המשכן וסביבו שבט לוי. המטרה כנראה הייתה לפזר את הכוחות הצבאיים החזקים, כך שתהיה הגנה צבאית סבירה מכל כיוון שיותקף, וגם ליצור הפרדה ומידור בין המשכן לבין כל השבטים באמצעות שבט לוי.
דן אשר נפתלי יהודה יששכר זבולון מרכז|ממוזער|100px|לוי והמשכן אפרים מנשה בנימין ראובן שמעון גד
בכניסה לארץ דרך הירדן, למעמד הברכה והקללה, התפצלו השבטים: חציים על הר הברכה, הר גריזים, וחציים על הר הקללה, הר עיבל.
גריזים:שמעוןלוייהודהיששכריוסףובנימיןעיבל:ראובןגדאשרזבולוןדןונפתלי
נחלות השבטים בארץ ישראל
על פי ספר יהושע (פרקים יג-יט), עם כניסת השבטים לארץ ישראל קיבל כל שבט נחלה, מלבד שבט לוי שלאנשיו פוזרו בין השבטים והוקצו להם 48 ערי הלוויים. בראש כל שבט עמד נשיא או ראש מטה. רוב השבטים ישבו באזור ההר והתקשו לתפוס את ערי הארץ כולן מידי יושבי הארץ, כמו הכנענים יושבי אחלב בצפון הארץ והיבוסים בירושלים, בשל עוצמתם הצבאית שכללה "רכבי ברזל". חלוקת הארץ באופן גס הייתה כדלהלן:
דן: דרום מישור החוף באזור יפו. לאחר מכן עבר לאזור אצבע הגליל והגולן בגלל הפלשתים.
גד: צפון עבר הירדן (באזור נחל יבוק).
ראובן: דרום עבר הירדן (מצפון לנחל ארנון).
נפתלי: מזרח הגליל העליון.
אשר: מערב הגליל העליון.
זבולון: הגליל התחתון ואזור חיפה ונחל קישון
יששכר: אזור עמק יזרעאל.
מנשה: צפון השומרון ובעבר הירדן הגולן ומערב הבשן (ממלכת עוג מלך הבשן).
אפרים: דרום השומרון (הרי אפרים).
בנימין: ירושלים וצפונה (בין אפרים ליהודה).
יהודה: ירושלים ודרומה.
שמעון: חלק מהנגב.
התוכנית המקורית הייתה להתנחל רק ממערב לירדן. עקב רצונם של אנשי ראובן וגד להתיישב בשטחי המקנה שנכבשו במזרח הירדן, נותר שטח של מובלעות בתחומי ארץ כנען.. שבט ראובן וגד התיישבו בתחום שבין נחל יבוק הצפוני לבין נחל ארנון הדרומי שנשפך למרכז ים המלח, וחצצו למעשה בין העמים-האחים עמון הצפוני ומואב הדרומי. שבט מנשה היה השבט היחיד שהתפצל והיה משני הצדדים של הירדן.
שבט דן במקור יועד להתגורר באזור גוש דן של ימינו, אבל בלחץ הפלשתים הוא נדד צפונה לבשן ונהיה השבט הצפוני ביותר. שבט לוי לא קיבל נחלה, כי "ה' נחלתו", והוא למעשה התפזר בין כל השבטים ושימש בתפקידים של הנהגה רוחנית. שני השבטים הגדולים והנחשבים אשר הקימו בתי מלוכה, הם שבט יהודה ושבט אפרים. סביבם התפצלו המלכויות לממלכת יהודה וממלכת ישראל.ראו למשל , .
במרוצת הדורות חיברו מלומדים ואמנים פרשנות מילולית וחזותית לתיאורי נחלות השבטים וגבולותיהן, וכן צוירו והודפסו מפות רבות המתארות את ארץ ישראל ונחלות השבטים.
בשנת 2002 פרסמו פרופ' עמוס פרומקין ופרופ' יואל אליצור (חוקר מדעי היהדות) מאמר בו נטען כי תוואי הגבול של נחלת שבט יהודה באזור ים המלח, כפי שהוא מתואר בספר יהושע, תואם לקו החוף של ים המלח בין המאה ה-15 למאה ה-13 לפנה"ס, תקופה אשר במהלכה התבצעה, לפי הכרונולוגיה המסורתית, החלוקה של נחלות השבטים.
תקופת השופטים
בתקופת השופטים כיהנו מנהיגים ממספר רב של שבטים. הבולטים שבהם היה שבט אפרים ומשבט לוי
+מיפוי השופטים על פי השבטיםשבטשופטשופטשופטאפריםיהושע בן נוןדבורה הנביאהעבדון בן הלליהודהעתניאל בן קנזאבצןבנימיןאהוד בן גראשמעוןשמגר בן ענת?נפתליברק בן אבינעםלוישמגר בן ענתעלי הכהןשמואלמנשהגדעון בן יואשיאיר הגלעדי?יפתח הגלעדי?יששכרתולע בן פואהגדיאיר הגלעדי?יפתח הגלעדי?זבולוןאילון הזבולונידןשמשון
לשבט אפרים היה מספר השופטים הרב ביותר. לעומת זאת, אין שופטים שהמקרא מייחס אותם לשבטי ראובן ואשר (אם כי על פי התלמוד אין שבט שלא עמד ממנו שופט).
על פי שירת דבורה, שבטי אפרים, בנימין, מנשה, זבולון, נפתלי ויששכר יצאו למלחמה עם סיסרא, לעומת ראובן, גד, אשר ודן שהשתמטו ממנה. היא מתארת את הגיבורים משבט אפרים ובנימין, ואת מסירות נפשם של זבולון ונפתלי. ולעומתם היא מתארת את ראובן ממשיך ברעיית הצאן ואת דן ממשיך בשיט בספינותיו.
בתקופת השופטים שבט בנימין כמעט ונכחד, לאחר שכל השבטים הכריזו עליו מלחמה, עקב התנהגות בלתי מוסרית (פרשת פלגש בגבעה).
תקופת הממלכה המאוחדת
לעומת הגיוון הרב בתקופת השופטים, על פי המקרא, בתקופת הממלכה המאוחדת כיהנו מנהיגים משבטי בנימין ויהודה בלבד. בתחילה שאול משבט בנימין שייסד את המלכות בישראל, ולאחר מכן דוד ושלמה משבט יהודה שביססו את המלכות. בספר שמואל מתוארים התנגשויות ועימותים בין שאול ודוד ואנשי שבטיהם. על פי הפרשנות המקובלת, מדובר לא רק בשני שבטים איתניים אלא גם בשני זרמים רוחניים שונים, בני רחל לעומת בני לאה. סיפורם של מלכים אלו מתואר באריכות ובפירוט בספר שמואל וגם בספר בדברי הימים. לאחר מות שלמה ופיצול הממלכה, מלכו בממלכת ישראל הצפונית מלכים שמוצאם משבטים שונים. סיפורם של מלכים אלה מתואר בספר מלכים.
התפלגות השבטים
לפי המקרא, לאחר מותו של שלמה המלך נוהלה הממלכה המאוחדת במשך כשנתיים בידי בנו רחבעם שהקשה על העם במיסים ובעבודות יותר מאשר אביו. נציגי העם ביקשו פשרה והתמתנות של רחבעם, אך הוא בחר להקשיב ליועציו הלא מנוסים וחשב שאם יכביד את הנטל על העם יוכיח את כוחו כשליט. המצב הגאו-פוליטי כלל התמרדויות שונות מבית ומחוץ לממלכת ישראל המאוחדת, בעיקר ידועים מעשיו של פרעה שישק שעודד את ירבעם בן נבט משבט אפרים ואת הדד שליט אדום הכבושה על ידי ישראל להתמרד כנגד שלטון בית דוד הישראלי. לאחר מכן התפצלה ממלכת ישראל המאוחדת לשתי ממלכות, ממלכת יהודה בראשות רחבעם בדרום וממלכת ישראל בראשות ירבעם בצפון.
ממלכת יהודה כללה את שבט יהודה (ובתוכו את שבט שמעון שנטמע בתוכו כמעט כליל), שבט בנימין וחלק מבני שבט לוי, בעוד שממלכת ישראל כללה את כל היתר. לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית הוגלו לפי המקרא עשרת השבטים של הממלכה לפחוות שונות ברחבי האימפריה (מקומות שלדעת רוב החוקרים הם בשטחי סוריה, עיראק וחלק מאיראן של ימינו), אולם לפי המחקר הארכאולוגי עולה כי האשורים הגלו רק את האליטה החברתית בממלכת ישראל ויתר התושבים נשארו במקומם תחת מס גולגולת כבד. רבים מתושבי ממלכת ישראל שנחרבה נמלטו עם חורבנה דרומה לממלכת יהודה, ומשלב זה הפכו שבטי ממלכת יהודה לחלק העיקרי בעם ישראל. לפי האגדות היהודיות בתקופות המשנה והתלמוד גורלם ומקום הימצאם של "עשרת השבטים" המוגלים לא ידוע עד היום, אך ייתכן כי הגולים שמרו על ייחודם ועל זהותם הלאומית לפחות כמאה שנה לאחר הגלות, טרם נספחו לגולים מיהודה או נטמעו בחברה הכללית באזורים אליהם הוגלו, שכן בספר ירמיהו שנכתב כמאה שנים לאחר מכן ובתיאור שיבת ציון שב מוזכרים אנשים מהשבטים אפרים ומנשה – שפורשו על ידי משה דוד קאסוטו ואליה שמואל הרטום כ"כינוי לכלל שרידי עשרת השבטים שנטמעו בגולי יהודה".
צאצאי בני ממלכת יהודה (כולל תושבי ממלכת ישראל שנטמעו בהם), שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן-הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל והכו בה שורשים. לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל. בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה ה-1 מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה ה-3 ותחילת המאה ה-6 ל-2 מיליון.
אפיוני השבטים בתרבות היהודית
שמאל|ממוזער|220px|פסיפס של 12 שבטי ישראל. מקיר בית הכנסת בגבעת מרדכי בירושלים
שמאל|ממוזער|220px|שנים עשר השבטים – יצירה של אמנית הפסיפסים יעל פורטוגז בגלריית בית הבד, ברובע היהודי בירושלים
לכל שבט היו מאפיינים מיוחדים: כך היו שבטים מלחמתיים כמו בנימין, גד ודן, היו שבטי מלוכה כמו יהודה ואפרים, היה שבט למדני כמו יששכר, היה שבט רועים כמו ראובן, היה שבט איכרים כמו אשר, היה שבט סוחרים ויורדי ים כמו זבולון והיה שבט כהונה כמו לוי. על פי הספירה המקובלת, מספר השבטים הוא כמספר חודשי השנה וכמספר המזלות בשמיים. לכל שבט היה דגל בצבע מסוים ועליו סמל, וכן אבן חן מסוימת בחושן. הצבע בדגל תאם את הצבע של האבן שהתייחדה להם, והסמל לרוב היה לפי ברכת יעקב או ברכת משה לשבטים.
על פי מדרש רבה אלו הם האבנים והדגלים של השבטים:
מספר שבט אבן דגל סמל משמעות הסמל 1. ראובן אודם אדום דודאים בשל מסירותו ללאה אימו, על פי הסיפור המקראי. 2. שמעון פטדה ירוק שכם העיר על כך שקינא לאחותו במעשה שכם. 3. לוי ברקת שליש לבן, שליש שחור ושליש אדום אבני החושן תמצית עבודת הכהונה. 4. יהודה נופך תכול שמים אריה/כתר וכינור על פי ברכתו "גור אריה יהודה", לבטא את מנהיגותו וגבורתו/ סמליו של דוד שהוא צאצא שבט יהודה. 5. יששכר ספיר דומה לכחול שמש וירח/ חמור על פי הכתוב "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים"./ על פי הכתוב "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים" 6. זבולון יהלום לבן ספינה מבטאת את משלח ידו. 7. דן לשם כעין ספיר נחש/ מאזניים על פי ברכתו. 8. גד שבו אפור מחנה צבא על פי ברכתו "גד גדוד יגודנו". מבטא יכולת צבאית. 9. נפתלי אחלמה אדום בהיר איילה על פי ברכתו, "נפתלי איילה שלוחה". 10. אשר תרשיש צהוב עץ זית/קערת פירות. על שם הברכות שקיבל מיעקב וממשה "מאשר שמֵנה לחמו" "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ". 11. יוסף שוהם שחור שור / אגודות חיטים על דגל אפרים מצויר שור, על פי "בכור שורו הדר לו". על דגל מנשה מצויר ראם, על פי "קרני ראם קרניו".
אגודות החיטים על פי חלומו של יוסף בו אלומות חיטים המשולים לאחיו המשתחווים לו. 12. בנימין ישפה צבעי כל יתר השבטים יחד זאב על פי ברכתו: "בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד". מבטא את יכולתו הצבאית, וביצוע מבצעי לוחמה נועזים.
הנצחת הסמלים באומנות
בשנים 1954–1955 הוציא השירות הבולאי הישראלי, סדרה של 12 בולים, שבכל אחד מהם סמל שבט אחר על פי הברכות. את סדרת הבולים עיצב המעצב הגרפי הישראלי-אוסטרלי ג. המורי George Hamori
האומן היהודי מארק שאגאל יצר ויטראז' של 12 חלונות זכוכית צבעוניים (כל אחד בגובה של 3.5 מטר וברוחב של 2.5 מטר) בבית החולים הדסה עין כרם, הקרויים חלונות שאגאל, המסמלים את שנים עשר השבטים. חלונות אלו זכו להיות מונצחים על בולים.
סמלים של שבטים מסוימים זכו להנצחה בסמלים של יחידות בצה"ל, כמו סמל האיילה של שבט נפתלי או סמל האריה של שבט יהודה.
70px 70px 70px 70px 70px 70px 70px 70px 70px 70px 70px 70px סדרת הבולים "שבטי ישראל" משנת 1955
השבטים בנצרות
על פי ספר חזון יוחנן (ז 1–8, יד 1–5, כא 11) נאמר כי באחרית הימים, מכל אחד משבטי ישראל נחתמים 12 אלף איש. ל-144 אלף איש "החתומים" הללו אלו מובטח שלא ימותו, אלא ימלאו את יעודם בבשורת האל. ברשימה זו לא מוזכרים דן ואפרים ובמקומם מצוינים יוסף ולוי. אנשים אלו מצוינים כביכורים ובתוליים "שלא נטמאו באישה". שנים-עשר השליחים בנצרות הושפעו מ-12 השבטים.
ראו גם
היסטוריה של עם ישראל
עץ משפחה מתקופת תרח ועד שלמה המלך
עברים
נשיאי שבטי ישראל
דינה
בנות יעקב
לקריאה נוספת
ברכות יעקב לשבטים, בראשית,
ברכות משה לשבטים,
יהודה אליצור ויהודה קיל, אטלס דעת מקרא, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק
עוז בלומן, שבטים – שערים לעבודת אלהים, מבשרת ציון, תשע"ו
תהלה הרץ, למשמעות סדר השבטים בספר דברי הימים, סיני, קנב (2019). עמ' קמט–קסד
קישורים חיצוניים
, מתוך: מחניים, גיליון קכ"ז, תשל"ב
, מתוך: ניב המדרשיה י"ג, תשל"ח–תשל"ט
אלחנן סמט, המפקדים – שיטת עיגול המספרים במפקדי בני ישראל, באתר דעת, מתוך עיונים בפרשת השבוע, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
מפות
(מפה)
בולים
שבטים 1955–1956, באתר התאחדות בולאי ישראל, תאריך הופעה: 8 בנובמבר 1955
חלונות שאגאל א, באתר התאחדות בולאי ישראל, תאריך הופעה: 26 במרץ 1973; חלונות שאגאל ב, באתר התאחדות בולאי ישראל, 21 באוגוסט 1973
ביאורים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:עמים שמוצאם מאברהם
קטגוריה:פרשת ויצא
קטגוריה:פרשת במדבר
קטגוריה:12 (מספר) | 2024-09-08T13:26:56 |
נחום גוטמן | שמאל|ממוזער|250px|שחזור הסטודיו של גוטמן במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, נווה צדק
שמאל|ממוזער|250px|קבריהם של נחום גוטמן ואשתו דורה, עליהם חקוקה חתימתו המפורסמת
שמאל|ממוזער|250px|לוחית זיכרון על ביתו של נחום גוטמן ברחוב אחד העם 136 בתל אביב
נחום גוטמן (15 באוקטובר 1898, טלנשטי, בסרביה – 28 בנובמבר 1980, תל אביב) היה צייר, מאייר, פסל וסופר ישראלי, יליד האימפריה הרוסית. חתן פרס ישראל לספרות ילדים לשנת תשל"ח (1978).
קורות חייו
ילדות ונעורים, 1913-1898
נחום גוטמן נולד ב-1898 בעיירה טֶלֶנֶשטי שבבסרביה (אז בתחומי האימפריה הרוסית; כיום במולדובה), הרביעי מבין חמשת ילדיהם של ש. בן-ציון (אלתר גוטמן) ואשתו רבקה. ב-1903 עבר עם משפחתו לעיר אודסה ושם למד עברית ב"חדר המתוקן" שפתח אביו הסופר. עם המורים בחדר המתוקן נמנה חיים נחמן ביאליק, שהפך בהמשך לידידו של גוטמן. את בית אביו פקדו בילדותו, בין השאר, אלחנן ליב לוינסקי, יהושע חנא רבניצקי, אלתר דרויאנוב, מאיר דיזנגוף ומנדלי מוכר ספרים
באוקטובר 1905 עלה גוטמן עם משפחתו לארץ ישראל. תחילה גרו בשכונת נווה שלום על גבול יפו. חמש שנים למד ב"בית הספר לבנות" בנווה צדק, שאביו שימש בו מורה. משפחו של נחום גוטמן אף התגוררה בבניין בית הספר, בדומה למשפחותיהם של מורים אחרים בו. בהמשך למד בבית הספר של חברת "עזרה", שגם בו לימד אביו. לאחר זמן עברה המשפחה לבית בן ארבעה חדרים ברחוב בוסתנאי שבנווה צדק.
הסופר ש"י עגנון היה מזכירו של אביו באותם ימים. בכתב העם שפרסם אביו, העומר, פרסם לראשונה עגנון את הסיפור עגונות, שלפיו עברת את שם משפחתו מצ'צ'קס לעגנון. ב-1910 נפטרה אמו של גוטמן בטבריה ונטמנה בעיר על ידי עגנון. זאת הסיבה שגוטמן לא צייר את דיוקנה של אמו, בניגוד לכל קרוביו האחרים. המשפחה עברה להתגורר באחוזת בית (ראשיתה של העיר תל אביב). אביו נישא מחדש לרופאת הילדים בת-שבע יוניס. לילדיו לא היה מקום בבית החדש וסבתו של גוטמן הצעיר עלתה לארץ כדי לעזור בגידול המשפחה. גוטמן הילד החל ללמוד בגימנסיה הרצליה, ששכנה בצמוד לבית המשפחה ברחוב הרצל מס' 3. במקביל החל ללמוד ציור אצל הציירת אירה יאן.
מ"בצלאל" לאירופה, 1926-1913
בגיל 16 למד אמנות ב"בצלאל" אצל אבל פן וזאב רבן. במלאת לו 18 חזר לתל אביב ונלווה לתושבים שגורשו ממנה - אך חזר כדי לשמור על העיר הריקה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה התנדב, יחד עם מרבית תלמידי "בצלאל", לגדוד העברי. בשנים 1920–1926 למד אמנות בווינה, בברלין ובפריז. באותה עת יצר הדפסים רבים כגון "איוב ורעיו". ב-1923 אייר את ספרי אביו "כתבים לבני הנעורים", שיצאו לאור בברלין וכן את ספר שירי הילדים "החליל" של שאול טשרניחובסקי. בכך החל פעילות ארוכה של איור ספרי ילדים ונעשה חלוץ המאיירים של ספרי ילדים עבריים. במהלך תקופה זו קשר גוטמן קשר קרוב עם פרידה פליגלמן, אנתרופולוגית יהודיה צעירה, שהיגרה מארצות הברית לאירופה. השנים שעשה בווינה, ברלין ופריז נחשבות לשנים שעיצבו את יצירתו. קשריו הרומנטיים עם פליגלמן הסתיימו באחת כשחזר לתל אביב, באביב 1925.
ארץ ישראל
לאחר שובו לארץ, ב-1926, ערך גוטמן תערוכות ציורים והשתתף בתערוכות אמני ארץ ישראל במגדל דוד. הוא השתייך, ביחד עם ישראל פלדי, ראובן רובין וציונה תג'ר, לקבוצת האמנים של "אסכולת ארץ ישראל". נושאי הציור של חבריה היו ארץ ישראל, נופיה ואנשיה, והם נתנו דגש לצבעים העזים והאור הבוהק של הארץ. הם שאבו השראה מדמויותיהם של ערביי ארץ ישראל והאמינו כי דמותם היא הקרובה ביותר לדמות תושבי הארץ העבריים בתקופת התנ"ך.
גוטמן הוסיף לאייר ספרי ילדים. בין השאר אייר את ספריו של חיים נחמן ביאליק ומספר רב של מקראות וספרי לימוד. מאות ספרים אוירו על ידו לאורך השנים, כולל ספריו שלו. בנוסף לפעילותו כצייר וכסופר עיצב גוטמן את סמלה הראשון של העיר תל אביב ועסק גם בעיצוב תפאורה להצגות תיאטרון.
ב-1928 נשא לאישה את דורה יפה. אחותו של כתריאל יפה, רב החובל של ספינת כ"ג יורדי הסירה. ב-1936 נולד בנם מנחם (חמי).
"דבר לילדים"
ב-1931 השתתף גוטמן בייסוד כתב העת לילדים "דבר לילדים" ובמשך 32 שנה היה הצייר הקבוע של השבועון. הוא אייר את שערי העיתון, את אלפי הסיפורים והשירים שפורסמו בו, וכתב ואייר סיפורים ורשימות בהמשכים, שלאחר מכן קובצו לספרים.
ב-1934 נשלח על ידי עיריית תל אביב לדרום אפריקה לצייר את דיוקנו של יאן סמאטס. לבקשת עורך "דבר לילדים", יצחק יציב, ניאות לשלוח מן הנסיעה יומן מסע מאויר, כתחליף לאיורים הרגילים שפרסם, מאחר שבמהלך הנסיעה לא יכול היה לאייר חומרים שלא היו לעיניו. יומן המסע, המשלב מציאות ובדיון, פורסם בהמשכים בשבועון ובהמשך כונס לספרו הראשון, "בארץ לובנגולו מלך זולו".
מתעד ראשית תל אביב
במלחמת העצמאות נלווה גוטמן אל הלוחמים כצייר צבאי ורישומיו ראו אור בחוברת "חיות הנגב".
מקום מיוחד בעבודתו לאורך השנים מקבלת מלאכת התיעוד והשימור של ראשית תל אביב. אביו ש. בן ציון נמנה עם 66 מייסדי שכונת אחוזת בית, וציוריו של גוטמן, שאותם צייר עשרות שנים לאחר מעשה, מקימים לחיים את מראה השכונה, קורותיה, אנשיה ובתיה. לרגל חגיגות היובל של תל אביב אסף גוטמן את זכרונותיו וציוריו מראשיתה של העיר והוציא לאור את הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט, סיפורים על ראשיתה של אחוזת בית, היא תל אביב". מועט מאוד התיעוד האותנטי על נושאים אלו, וזכרונותיו המסופרים והמאוירים של גוטמן הם מקור מידע חשוב וזוכים לציטוט ולהתייחסות אצל כל העוסקים בתקופה.
בשנות ה-50 זכה גוטמן להכרה בינלאומית, ציוריו הוצגו במוזיאונים הנחשבים בעולם, והוא ייצג את ישראל בביאנלות בינלאומיות. כן זכה בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער על ספרו "שביל קליפות התפוזים". יקיר העיר תל אביב-יפו לשנת 1976 וחתן פרס ישראל לספרות ילדים לשנת 1978.
ב-1966 הכין פסיפס גדול ממדים המתאר תמונות מחיי תל אביב. הפסיפס נמצא על קיר באולם הכניסה המערבי למגדל שלום. ב-1976 עיצב פסיפס נוסף, פסיפס תולדות תל אביב, המתאר את תולדות העיר על שלושה לוחות גדולים ועוד 15 תמונות. פסיפס זה הוצב במקור בחזית בית העירייה הישן בכיכר ביאליק, אך הועבר וניצב כיום בחזית מגדל רוטשילד 1.
נחום גוטמן נפטר בתל אביב ב-28 בנובמבר 1980 ונטמן בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בעיר. ב-1998 נפתח בשכונת נווה צדק בתל אביב מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, שבו מוצגות יצירותיו המקוריות בשמן, באקוורל וברישום.
ב-1971 יצר הבמאי יונה זרצקי סרט על נחום גוטמן ואמנותוזריצקי, יונה. נחום גוטמן - ארכיון שפילברג האוניברסיטה העברית, 1971. .
ב-2007 יצא להקרנות בבתי הקולנוע סרט האנימציה הארוך בין חולות ושביל קליפות. את התסריט כתבה דיתה גרי, על פי סיפורים וציורים מאת גוטמן.
רשימת פרסומים
ספרים
1939 בְּאֶרֶץ לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ מסע הרפתקאות באפריקה. (דבר)
1942 ביאטריצ'ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס (עם עובד) הסיפור נדפס לראשונה ב"דבר לילדים" ב-1938. החל מן המהדורה בשנת 1958 יש הבדל בין השם על הכריכה לבין השער הפנימי; כאשר על הכריכה "ארי דורס" ובשער "ארי טורף".
1942 "עשרה סיפורים לקטנים", ביחד עם: משה טבנקין, מרים ברטוב, ו-דליה רביקוביץ (הוצאת הקיבוץ המאוחד, דרור)
1944 הרפתקאות חמור שכולו תכלת (מרחביה, הקיבוץ הארצי).
1946 החופש הגדול או תעלומת הארגזים (פרס למדן)
1950 סיפורים מצוירים (ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי).
1958 כאשר היית קטן: סיפור של אבא (ספרית דרור).
1958 שביל קליפות התפוזים (עיטור אנדרסן)
1959 עיר קטנה ואנשים בה מעט: סיפורים על ראשיתה של אחוזת בית היא תל אביב (עם עובד).
1964 לילדי ישראל שירים, ציורים (הוצאת דביר)
1967 אלבום הניצחון - תצלומים היסטוריים ממלחמת ששת הימים
1968 שתי אבנים שהן אחת (מערכות)
1969 כל הרוצה להיות רב-חובל יקרא מעשה זה (הקיבוץ המאוחד)
1970 "מרדכי לבנון: אמן ויצירתו", מחבר: דוד גלעדי, מראות לבנון: חיים הזז, אחרית דבר: נחום גוטמן, הוצאת עזבון מרדכי לבנון
1978 אניית הכושים (כתר לי)
1978 המרדף אחרי אבן הלגיון הרומי-שתי אבנים שהן אחת, הוצאת משרד הביטחון
1978 סיפורים מצוירים - נחום גוטמן (ספרית פועלים)
1979 תל אביב יפו - עיר חולות וים (אלבום, הוצאת מסדה)
1986 אדם לעמלו, רישומים (ספרית פועלים)
1986 מימיית הפלאים, ועוד שמונה עשר ספורים (כתר)
2002 מעשה בשוטר, בסלט ובזנב פרה, סיפורים מצוירים (הוצאה מחודשת של סיפורים מצוירים)
מאמרים, עיתונות
(מתוך: נחום גוטמן ואהוד בן עזר, "בין חולות וכחול שמיים", תל אביב: יבנה, 1980)
(מתוך: נחום גוטמן ואהוד בן עזר, "בין חולות וכחול שמיים", תל אביב: יבנה, 1980)
ספרים באיורו
חיים נחמן ביאליק, "דוד המלך בילדות: שלוש אגדות כתובות בידי ח.נ. ביאליק", הוצאת דביר, תל אביב, תרפ"ח, 1927
היינריך היינה, "ארץ אשכנז: הגדה של סתו", תרגום: ש' בן-ציון, הקדמה ובאורים מאת דב סדן, דבר, תל אביב, 1938
שאול טשרניחובסקי, "אשר היה ולא היה",(ספורים לילדים), יבנה תל אביב, תש"ב (1942)
לוין קיפניס, "וכה אמר סבא", תל אביב: א.י. שטיבל, 1933 (יחד עם ברורית אונה)
אשר ברש, "הנשאר בטולידה: סיפור היסטורי", הוצאת מסדה, תל אביב, תש"ג, 1942
אשר ברש, "כעיר נצורה", הוצאת מסדה, תש"ה, 1944
מירה מאיר, אני אוהב לציֵּר, תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ג 1972. (זכה בציון לשבח מטעם האגודה הבינלאומית לספרות ילדים (IBBY)
רפאל ספורטה, שלום, כוכב הערב: שירים לפעוטות, בן שמן: מודן, 2007
חיים נחמן ביאליק, ויהי היום, תל אביב: דביר, תשל"ט
חיים נחמן ביאליק, שירים ופזמונות לילדים, תל אביב: דביר, 1933
חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, שמחה בן-ציון, ספורי המקרא לילדים נסדרו על ידי ח.נ. ביאליק, י.ח. רבניצקי וש. בן-ציון, הוצאת דביר, תל אביב, 1938
אהוד בן עזר, בצאת ישראל ממצרים
הגדה של פסח, תל אביב: יבנה, תשמ"ז 1987
לוין קיפניס, בנתיב הפלא: ספור, 2012
יצחק למדן, פואמה, רמת אפעל: קבוצות הבחירה של המחנות העולים, תשע"ב 2011
צבי זוירי, הרפתקאות יובל: ועוד ספורים, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ח 2007
דב קמחי, "ספר היובל של הסתדרות המורים תרס"ג-תרפ"ח (1903–1928), הוצאת הסתדרות המורים, שנת חמשת אלפים שש מאות שמונים ותשע ליצירה, 1928, (מהדורה מוגבלת של 2,000 העתקים), עטור ועיצוב כריכה - נחום גוטמן
אשר ברש, "סיפורה של תל אביב", הוצאת מסדה
זאב ז'בוטינסקי,"כתבים - שמשון", תורגם מרוסית בידי ברוך קרופניק, הוצאת משרד הבטחון
איבאן אנדרייביץ קרילוב, "כלמשלי קרילוב", תרגום: חנניה רייכמן, הוצאת טברסקי, 1950
לוין קיפניס, "על שתיים ועל ארבע: מעשיות על חיות ועופות", הוצאת דביר
אנדה עמיר-פנקרפלד, "אני שר מאושר", הוצאת מסדה 1973
נחום גוטמן, "חיות הנגב: ציורי הווי של לוחמינו", הוצאת עם עובד
אברהם שוער, "שועל רמועל - סיפורי אגדה", הוצאת יבנה, 1942
אהרון גלעדי, ביחד עם נחום גוטמן, "טעם ראשונים דגניה א', יובל השבעים דגניה א'", הוצאת דגניה א', 1981
יצחק דמיאל שוויגר,"ככה סיפרו לי שמלת השבת של חנהל'ה הקטנה", הוצאת למען הילד, 1938
יצחק יציב, "במעגל הימים", הוצאת דבר לילדים, 1949
אוריאל אופק, "שבע טחנות ועוד תחנה", הוצאת יהושע צ'צ'יק, תל אביב, 1969
ביוגרפיות וספרי אמן
נחום גוטמן: תערוכת יובל, ציורי שמן, צבע מים, פסלים, הוצאת המוזיאון 1969
כאלה היו, הוצאת מערכת הביטחון 1971
כחומר ביד היוצר - פסלוני החימר של נחום גוטמן, הוצאת כתר 1979
נחום גוטמן, עריכה ומבוא: אהוד בן עזר, צילומים: ישראל צפריר, עיצוב גרפי: דורית שרפשטיין, מודן הוצאה לאור, 1997
מזווית אחרת, הוצאת ידיעות אחרונות, 1998
לאה נאור, צייד הצבעים: סיפורו של נחום גוטמן, ירושלים: יד יצחק בן-צבי ('ראשונים בארץ'), תשע"ב, 2012
אבירמה גולן, נחום גוטמן (הישראלים), הוצאת צלטנר, 2019
השכלה
1908 – גימנסיה "הרצליה", תל אביב
1912 – אמנות, בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות, ירושלים
1920-26 – אמנות, וינה, ברלין ופריז
הוקרה
1938 – פרס דיזנגוף לציור
1955 – פרס סיציליה לצבעי מים, הביאנלה לאמנות, סאן-פאולו, ברזיל
1956 – פרס דיזנגוף לציור, על ציורו "מרכבה"
1958 – פרס למדן לספרות ילדים (על ספרו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים")
1962 – עיטור כבוד על שם אנדרסן, האגודה הבינלאומית לספרות ילדים דנמרק (על ספרו "שביל קליפות התפוזים")
1964 – פרס יציב לספרות הילדים
1969 – פרס פיכמן לספרות ואמנות מטעם האיגוד העולמי של יהודי בסרביה
1974 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב-יפו
1976 – יקיר תל אביב, עיריית תל אביב-יפו
1978 – פרס ישראל לספרות ילדים
ראו גם
ש. בן-ציון
אסכולת ארץ ישראל
לקריאה נוספת
יהודה האזרחי, נחום גוטמן, תל אביב: מסדה, 1965 (אלבום)
אהוד בן עזר (עריכה ומבוא), נחום גוטמן, גבעתיים: מסדה, 1984 (אלבום)
נורית גוברין, "פחד להחזיק בעט-כותבים" - בין נחום גוטמן לאביו, בתוך: 'דבש מסלע - מחקרים בספרות ארץ-ישראל', משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט/1989, עמ' 344 - 354. ועוד שם לפי מפתח השמות.
גדעון עפרת, הפרדס הקסום: הדימוי האירוטי ביצירתו של נחום גוטמן, הוצאת מוזיאון נחום גוטמן, 2001
רותי גוטמן, מרים ברושי (עורכות), נחום גוטמן: 1898–1980: ביבליוגרפיה, 2 כרכים, תל אביב: מוזיאון נחום גוטמן, 2003–2006. (כרך ב: מאמרי ביקורת על האמן ויצירתו)
מירה מאיר, נחום גוטמן אוהב ציורים: בעקבות הספר אני אוהב לצייר", הוצאת משרד החינוך והתרבות
תמר רותם, מעבר לים, רומן ביוגרפי, הוצאת שוקן, 2021
יעל דורון, נחום גוטמן פינת ביאליק: דיאלוג בין ספרות לאמנות, הוצאת רסלינג, 2022.
קישורים חיצוניים
נחום גוטמן באוספי מוזיאון ישראל
נחום גוטמן באתר ארופיאנה
אתר מוזיאון נחום גוטמן לאמנות
גוטמן בבית – ציורים של נחום גוטמן באוספים פרטיים
,
(מתוך "אלבום גוטמן", בהוצאת מסדה)
מנחם רגב, עינו הבוחנת של נחום גוטמן, העלון למורי הביולוגיה, 1994
בני מאיר, בעין בוחנת על עינו הבוחנת של נחום גוטמן, העלון למורי הביולוגיה, 1995
, 5 באוקטובר 2010
נחום גוטמן: ילדות, ציור, כתיבה, עיונים בספרות ילדים''' 29, תשע"ט
נחום גוטמן חוגג יום הולדת 70, 1969, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
נחום גוטמן
קטגוריה:יהודים מבסרביה
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:בוגרי בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים ביישוב
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:סופרי מסע ישראלים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:ציירים ביישוב
קטגוריה:פסלים ישראלים
קטגוריה:פסלים ביישוב
קטגוריה:אמני פסיפס
קטגוריה:מאיירי הגדה של פסח
קטגוריה:מעצבי במה ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1978
קטגוריה:זוכי פרס דיזנגוף
קטגוריה:זוכי פרס יציב
קטגוריה:זוכי פרס למדן
קטגוריה:זוכי פרס פיכמן
קטגוריה:זוכי עיטור אנדרסן
קטגוריה:בוגרות בית הספר לבנות (נווה צדק)
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 1976
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:נווה צדק
קטגוריה:סגל דבר
קטגוריה:אסכולת ארץ ישראל
קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1898
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1980 | 2024-08-01T02:22:03 |
1960 בקולנוע | אירועים
20 באפריל – בפעם הראשונה מאז חזרתו משירותו הצבאי בגרמניה, אלביס פרסלי חוזר להוליווד לצילומי את הסרט "G.I. Blues"
10 באוגוסט – מתחילים צילומי סיפור הפרברים
4 בנובמבר – הסתיימו צילומי "The Misfits" בכיכובם של מרילין מונרו וקלארק גייבל (שהיה סרטו האחרון)
13 בנובמבר – סמי דייוויס ג'וניור מתחתן עם מיי בריט
סרטים שוברי קופות
פסיכו, במאי - אלפרד היצ'קוק
הדירה, במאי - בילי ויילדר
פרסים
נולדו
26 במרץ – ג'ניפר גריי, שחקנית אמריקאית
24 במאי – קריסטין סקוט-תומאס, שחקנית אנגלייה
16 באוגוסט – טימותי האטון, שחקן קולנוע אמריקאי
17 באוגוסט – שון פן, שחקן ובמאי
9 בספטמבר – יו גרנט, שחקן קולנוע בריטי
10 בספטמבר – קולין פירת', שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה בריטי
10 באוקטובר – אנטוניו בנדרס, שחקן ספרדי
18 באוקטובר – ז'אן-קלוד ואן דאם, שחקן קולנוע בלגי
3 בדצמבר – דריל האנה, שחקנית
3 בדצמבר – ג'וליאן מור, שחקנית
נפטרו
16 בנובמבר – קלארק גייבל, 59, שחקן, התקף לב
סרטים נוספים
האיש השקוף
חולות לוהטים
ראו גם
1959 בקולנוע
1960
1961 בקולנוע
שנים בקולנוע
סרט קולנוע
קישורים חיצוניים
רשימת הסרטים משנת 1960
שנת 1949 במסד-הנתונים הקולנועיים IMDb | 2024-04-24T16:42:02 |
כפר עזה | כְּפַר עַזָּה הוא קיבוץ הנמצא ב הצפוני על כביש 232, כ־2 ק"מ מזרחית לגבול רצועת עזה, סמוך לשדרות ונתיבות.
הוא שוכן במועצה אזורית שער הנגב ומשתייך ל.
היסטוריה
גלגול ראשון
הקיבוץ נוסד ב-23 באוגוסט 1951, כהיאחזות נח"ל החמישית על גבול רצועת עזה, כחלק מההתיישבות לאורך קווי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות. בטקס העלייה על הקרקע השתתפו מפקד הנח"ל, משה נצר, ומנהל אגף הנוער במשרד הביטחון, אליהו שומרוני. המתיישבים הראשונים היו שני גרעיני מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) של תנועת הבונים – האחד של עולים ממצרים, שקיבל את הכשרתו באפיקים, והשני של עולים מטנג'יר, שקיבל את הכשרתו בקיבוץ איילת השחר. בראשיתו, נקרא הקיבוץ בשם "יגב" ו"שדמות" והוא חלש על יותר מ-8,000 דונם. בני הגרעין מנו כ-85 איש. לאחר עלייתם על הקרקע התיישבו באוהלים והחלו בעיבוד האדמה. רבים מהחברים עבדו בעבודות חוץ. בתחילת 1953 נוסף לקיבוץ גם ענף צאן, אף על פי שלא הושג מימון לדיר, ורעפייה לייצור רעפים. ביוני 1953 שונה שם הקיבוץ ל"כפר עזה", שם ששימש קודם לכן את נחל עוז השכן.
עד תחילת 1954 עזבו חברים רבים את הקיבוץ בגלל התנאים הקשים, שכללו מזון לא מספק, חשמל מוגבל, היעדר כביש כך שהדרך לקיבוץ מנותקת בימי גשמים, וצרות עם המסתננים אשר גנבו צינורות השקיה ותוצרת חקלאית. במאי 1955 נשרף המתבן של הקיבוץ.
חלל ראשון של הקיבוץ, דוד חזן, נפל באוקטובר 1951 בעלייה על מוקש בתל רעים. בינואר 1953 עלה טרקטור של הקיבוץ על מוקש, הפעם ללא נפגעים, אך לא קיבלו פיצוי על הנזק לטרקטור. באוגוסט 1953 גנבו כ-25 מסתננים מעזה 60 כוורות של הקיבוץ. עם זאת, יחסית ליישובים אחרים בעוטף עזה הקיבוץ היה שרוי בשקט יחסי עד תחילת 1956.
בראשית שנת 1956 תהליך התפוררות הגרעין המייסד הושלם גם על רקע סכסוכים עדתיים בין שתי הקבוצות שהרכיבו את הגרעין המייסד.
גלגול נוכחי
על-מנת למנוע את פירוקו המוחלט של היישוב הצעיר, נשלחו בשנים 1955–1956 מתנדבים צעירים מקיבוצים ותיקים, להחזיק את היישוב. הקבוצה מנתה כחמישה עשר חברים ונקראה "הפלוגה המקובצת". רובם חיו בקיבוץ בין שנה לשנתיים והחזיקו ותפעלו את המקום, בעזרת כוחות עזר שונים שנשלחו על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים.
בשנת 1956, נקבע כי גרעין "מתערים" יהיה זה שיקים את כפר עזה מחדש. הגרעין היה אז באמצע השירות הצבאי, בנח"ל המוצנח, וחבריו היו חניכי הנוער העובד והלומד ממרכז ישראל וחניכי תנועת הצופים ירושלים, שקיבלו את הכשרתם בתל יוסף ובחצרים. במאי 1956, הגיעו בנות הגרעין לשל"ת בכפר עזה. הבנים, שהשתתפו בפעולות התגמול של שנות ה-50 ובמבצע קדש, השתחררו והגיעו לקיבוץ בדצמבר 1956.
בשנת 1956 התגברו הבעיות הביטחוניות של היישוב. באפריל 1956 הגיעו מסתננים מרצועת עזה לקצור את התבואה של הקיבוץ. ביוני 1956 עלה קומביין של הקיבוץ על מוקש במהלך הקציר. באוגוסט 1956 ירו על הקיבוץ מכיוון רצועת עזה. עם זאת, הקיבוץ לא הופגז במהלך מבצע קדש.
בינואר 1957, בט"ו בשבט, חגגו ברוב עם את חג העלייה וזהו גם התאריך הרשמי של הקמת הקיבוץ מחדש. גרעין "קמה", שחבריו השתחררו משירות בנחל מוצנח גדוד 88, הצטרפו למשק עם הקמתו מחדש וכן חברים מכפר סבא, רמת השרון, פתח תקווה והרצליה ובסיוע של קיבוץ אפיקים, שחבריו הוותיקים – חיים ייני וחייקל – הצטרפו למשק.
הקיבוץ סבל מפעילות המסתננים גם בסוף שנות ה-50.
במשך השנים נוספו גרעיני נח"ל רבים, מהנוער העובד והלומד, מהתנועה המאוחדת, מהצופים וכן לא מעט בני ובנות קיבוצים ומתנדבים מכל העולם שבאו לתקופה של שנה ונשארו כחברים.
בראשית שנות ה-60 השתתף הקיבוץ בניסויים של מכון וולקני לבחינת היעילות של תוספת השקיה בגידולי בעל של דורה וכותנה. חדר האוכל החדש של הקיבוץ נחנך בל"ג בעומר 1966.
בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים המשיכו אנשי כפר עזה לעבד את שדותיהם. לאחר פינוי כוח החירום של האומות המאוחדות איישו אנשי כפר עזה עמדת תצפית שלא הייתה בשימוש מאז מבצע סיני. הילדים לא פונו מהקיבוץ, כדי לא לפגוע במורל ההורים. בפרוץ מלחמת ששת הימים הופגז הקיבוץ וחבריו שהו במקלטים במשך 36 שעות. תבואה על שטח של 250 דונם נשרפה מההפגזות וחבר הקיבוץ נהרג בעלות רכבו על מוקש.
בשנות ה-70 וה-80 נהנה הקיבוץ משגשוג כלכלי כמו גם קליטת חברים חדשים ופיתוח תשתיות. באותה עת עבר הקיבוץ שינוי ומעבר ללינה משפחתית. כמו כן הוקם המרכז של הקיבוץ, שכלל את הרחבת חדר האוכל עם מועדון לחבר ואת הקמתו של בית תרבות.
במאי 2008 נהרג חבר הקיבוץ, ג׳ימי קדושים מפגיעת פצמ"ר, דבר שהביא לעזיבה של לא מעט מחברי הקיבוץ, במה שהוגדר על ידי שי חרמש כ"קריסת היישוב".
ב-2022 מנה הקיבוץ כ-800 נפש, וענפי המשק העיקריים היו תעשייה וחקלאות.
הטבח בקיבוץ
ב-7 באוקטובר 2023 מחבלים מארגון הטרור חמאס חדרו לקיבוץ כחלק ממתקפת הפתע על ישראל, טבחו בלמעלה ב-64 איש, בהם, ילדים וקשישים, וחטפו 19 תושבים לשטח רצועת עזה. שמו של ההרוג הראשון ששמו הותר לפרסום היה אופיר ליבשטיין כשיצא להגן על הקיבוץ כחלק מפעולת ההגנה של כיתת הכוננות, אופיר ליבשטיין שימש כראש מועצת שער הנגב בחמש השנים האחרונות לחייו והיה מועמד לקדנציה נוספת. לאחר הגעת כוחות צה"ל לקיבוץ התחולל קרב ממושך שארך מעל שלושה ימים עד לטיהור הקיבוץ ממחבלים, שבמהלכו נהרגו לוחמים מיחידת דובדבן, מגלן וגדוד 202. המקום הוגדר במשך חודשים שטח צבאי סגור.
תושבי הקיבוץ פונו בעיקר לקיבוץ שפיים.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
תולדות כפר עזה באתר מיזם הנגב המערבי והגליל
ערוץ היוטיוב לסרטים היסטוריים של כפר עזה
כפר עזה באתר המועצה המקומית שער הנגב
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על בניין חדר האוכל, באתר 'חלון אחורי', 25 במרץ 2015
כפר עזה 1957, גנזך המדינה
הערות שוליים
*
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:עוטף עזה
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951
קטגוריה:קיבוצים במחוז הדרום
קטגוריה:הנגב: יישובים
קטגוריה:יישובים בדרום ישראל שפונו במלחמת חרבות ברזל | 2024-10-08T13:45:21 |
ושט | הוושט (בלטינית: œsophagus), הוא צינור שרירי במערכת העיכול בעל דפנות המצופות בקרום רירי המחבר את החלק התחתון של הגרון (הלוע) עם הקיבה.
לאחר שהמזון נלעס בפה, הוא עובר דרך הלוע לוושט. הדפנות השריריות של הוושט דוחפות את המזון בתנועה פריסטלטית עד לקיבה, כך שתנועת המזון אינה תלויה בכבידה.
אורכו של הוושט במבוגרים כ-25 סנטימטרים. בדרכו מהצוואר לקיבה, עובר הוושט דרך פתח בסרעפת. בין הוושט לקיבה אין שסתום שרירי של ממש, ורפלוקס קיבתי-ושטי נמנע על ידי הטונוס הגבוה של שריר הסרעפת דרכו הוושט בוקע.
הוושט ממוקם מאחורי קנה הנשימה. כדי שלא ייכנס בטעות מזון לקנה הנשימה, מכסה הגרון סוגר את קנה הנשימה בעת האכילה. מסיבה זו טבעו חז"ל את הפתגם "אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה". (תענית, ה', ב')
בעיות רפואיות הקשורות לוושט הם: תפקוד לקוי של השריר הסוגר העליון (Oropharyngeal Dysphagia) או התחתון של הוושט, הרס רפידת הוושט בעקבות רפלוקס קיבתי-ושטי (GERD - Gastro Esophageal Reflux Disease), גידולים והפרעות שרירים שמקשים על הבליעה (Esophageal Dysphagia), לחץ של כלי דם על הוושט, הצרות דלקתית של הוושט (Esophagitis), או הצרות של החלק התחתון של הוושט (טבעת ושטית תחתונה, Achlasia).
בדיקות רפואיות הקשורות לוושט הם בדיקת בריום, מנומטריה, בדיקת pH, בדיקת ברנסטיין, ואסופאגוסקופיה (אנדוסקופיה של הוושט).
ראו גם
מחלות והפרעות של הוושט
רפלוקס קיבתי-ושטי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מערכת העיכול
קטגוריה:צוואר
קטגוריה:בית החזה
קטגוריה:איברים בגוף האדם | 2024-07-13T05:52:07 |
דוראק | שמאל|ממוזער|250px|חלוקת קלפים ראשונית בדוראק
דוּרַאק (ברוסית: Дурак - "שוטה" או "מטורף") הוא משחק קלפים פופולרי בחבר המדינות לשעבר. בניגוד למשחקי קלפים אחרים, במשחק זה אין מנצחים אלא רק מפסיד אחד, הנקרא "דוראק". המשחק מיועד לשניים עד שישה שחקנים, אך מקובל שמשחקים שלושה או ארבעה בלבד. מטרת המשחק להישאר ללא קלפים בסיומו. השחקן האחרון שנותר עם קלפים בידו הוא ה"דוראק". לעיתים רחוקות, אם לשניים או יותר מהשחקנים האחרונים (בהתאם לגרסת המשחק) נגמרים הקלפים באותו המהלך, מוכרז תיקו ללא מפסידים, או לחלופין השחקנים שנותרו מוכרזים כ"דוראק".
ההכנה למשחק
הקלפים המשתתפים במשחק הם אלו הנושאים את הדרגות החל מ-6 ועד האס (שנחשב גבוה יותר ממלך), בסך הכל 36 קלפים, בניגוד לחפיסת משחק רגילה, הכוללת 52 קלפים וג'וקרים. בתחילת המשחק מקבל כל שחקן שישה קלפים, ואת הקלפים שנשארו (הם ה"קופה") מניחים על השולחן עם פניהם מטה. לאחר מכן שולפים את הקלף הראשון ומניחים אותו מתחת לקופה ובמאונך לה, עם הפנים למעלה, כך שמחצית הקלף מציצה החוצה מתחת לקופה. הסדרה אליה שייך הקלף ההפוך נקראת קוזיר - כמו שליט, והיא הסדרה החזקה, למשך אותו המשחק בלבד.
במקרה שאחד השחקנים קיבל בחלוקה הראשונית של הקלפים צבע אחד בלבד (לדוגמה, כל ששת קלפיו אדומים) או שיש לו חמישה קלפים עם אותו סוג (לדוגמה, חמישה קלפי לב) הוא יכול להכריז על כך ואז מתבצעת חלוקה מחדש של כל הקלפים - לא כולל הקוזיר.
מהלך המשחק
התחלה
התור הראשון במשחק הוא בדרך כלל של השחקן שבידו הקוזיר הנמוך ביותר מבין אלו שאינם בקופה, במידה ובקופה קוזר אס ובידו של המתמודד 6 קוזר למתמודד הזכות להחליפם, אך בגרסאות מסוימות מתחיל השחקן שיושב לימינו או לשמאלו (בהתאם לגרסה) של מי שהוכרז כ"דוראק" בסיבוב המשחק הקודם. כאשר זהות השחקן המתחיל נקבעת על ידי הקוזיר הנמוך ביותר, נהוג שהשחקן מראה את הקלף לשאר השחקנים. כל שחקן בתורו הוא ה"תוקף" והשחקן הבא אחריו בהתאם לכיוון השעון, הוא ה"מגן". שחקן יכול להתקיף רק אם הוא לא לקח את הקלפים שאיתם התקיפו אותו (כלומר את התוקף הנוכחי) בתור הקודם. ואם הוא לקח אז מדלגים על תורו.
התקפה והגנה
בכל תור במשחק מתקיף השחקן התוקף את השחקן המגן על ידי הנחת קלף אחד על השולחן. השחקן המגן יכול להדוף את ההתקפה על ידי הנחת קלף בדרגה גבוהה יותר מאותה הסדרה, או לחלופין להשתמש בקלף קוזיר. אם הקלף התוקף הוא קוזיר אז חייב השחקן המגן להניח קוזיר בדרגה גבוהה יותר. לאחר שהניח השחקן המגן את הקלף, רשאי המתקיף להוסיף קלפי התקפה נוספים - אך רק מהדרגות הקיימות על שולחן המשחק. במרבית גרסאות המשחק, לאחר ההתקפה הראשונית בכל תור, רשאים גם השחקנים האחרים במשחק (אלו שאינם התוקף או המגן בתור הנוכחי) להתקיף את המגן בקלפים משלהם אשר מחייבים את המגן באותה מידה כמו קלפי התוקף הראשון. זכות הקדימה בהתקפות ההמשך אינה קבועה אך נקבעת בדרך כלל בהתאם לסדר הישיבה.
בדרך כלל נהוג שההגבלה לכמות הקלפים בהתקפה (תור) מסוימת היא שישה קלפים, או לאחר שהתרוקנה קופת הקלפים - מספר הקלפים בחזקתו של המגן. השחקן המגן לא חייב לומר בכמה קלפים הוא מחזיק, ובמקרה שהתוקפים הניחו יותר קלפים ממה שיש בידו, רשאי המגן לבחור על אלו קלפים להגן. הקלפים המיותרים מוחזרים לתוקפים שהניחו אותם.
גרסה נוספת
חשוב לציין שבגרסה נפוצה מאוד רשאים התוקף ושאר השחקנים להתקיף את השחקן המגן לפי מספר הקלפים שבידו, נכון לאותו התור, ולא לפי מספר הקלפים שחולקו בתחילת המשחק (לרוב 6). בגרסה זו, אם לשחקן המגן אין אפשרות (או אם הוא מחליט על דעת עצמו) לאסוף את הקלפים שהותקף על ידם, רשאים השחקנים האחרים (כמו כן גם התוקף) להוסיף מספר בלתי מוגבל של קלפים כדי שיאספו על ידי השחקן המגן בתנאי שמספריהם כבר הופיעו במהלך התור (הקלפים שהתוקף תקף איתם ושהשחקנים האחרים הוסיפו או הקלפים שהשחקן המגן הניח כדי לחסום את המתקפה).
לדוגמה: קוזיר-
אם לשחקן המגן יש 3 קלפים בידו והוא הותקף ב-, הוסיפו לו השחקנים האחרים 6♣, הוא חסם את בעזרת , ואת ה-6♣ בעזרת Q♣, השחקנים האחרים הוסיפו למתקפה גם Q והשחקן המגן החליט לאסוף את הקלפים. כעת ניתנת בפני השחקנים האפשרות להוסיף, גם לאחר שהשחקן המגן אסף את קלפיו, את כל ה-6, 7, ו-Q שבידיהם והשחקן המגן חייב לאסוף גם את הקלפים הללו לידו.
דוגמה לתור בדוראק רגיל
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה לתור בדוראק רגיל
המשחק: שלושה שחקנים, תורו של שחקן א', סדרת לב () היא הקוזיר.
שחקן א': תוקף את שחקן ב' עם .
שחקן ב': מניח כהגנה על .
שחקנים א' ו-ג': רשאים לתקוף עם 6 או 10 (מכל סדרה), שחקן ג' תוקף עם .
שחקן ב': רשאי להגן עם קוזיר יותר גבוה, מגן עם על .
שחקנים א' ו-ג': רשאים לתקוף עם 6, 10 או מלכה (מכל סדרה), עד לסיום התור.
סיום התור
התור מסתיים בקיומם של אחד או יותר מהתנאים הבאים:
לתוקפים אין יותר קלפים איתם הם יכולים להתקיף, או שאינם מעוניינים להשתמש בהם.
המגן הצליח להדוף שישה קלפים מתקיפים בתור הנוכחי.
למגן לא נותרו עוד קלפים בידו כדי להגן על התקפה נוספת.
אין בידי המגן אפשרות להדוף את אחד הקלפים שהונח בהתקפה או שאינו מעוניין בכך.
אם השחקן המגן הצליח להדוף את ההתקפה, מונחים כל הקלפים ששוחקו באותו התור בערימה נפרדת בצד, הנקראת "ביטו" (бито - קלפים "משומשים"), עם פניהם מטה. קלפים אלו "שרופים" ויוצאים מהמשחק, עד תחילתו של הסיבוב הבא. לאחר הדיפת ההתקפה השחקן המגן מתקיף את השחקן שבא אחריו. אם השחקן המגן לא עמד בהתקפה, הוא אוסף לידיו את כל הקלפים שהונחו במהלך התור, התוקפים והמגנים כאחד ומעביר את התור לשחקן שבא אחריו (והוא תוקף את השחקן שבא שאחרי זה שאחרי המגן).
בסיום כל תור שולפים השחקנים קלפים מהקופה (הקופה כוללת את הקלף ההפוך שמתחתיה) עד שכל שחקן מחזיק בידו שישה קלפים. אם הקלפים בקופה אינם מספיקים לכל השחקנים, נהוג שהשחקנים התוקפים שולפים קלפים בהתאם לסדר בו תקפו ואחריהם שולף השחקן המגן קלפים. אם למי מהשחקנים יש שישה או יותר קלפים בידו, הוא אינו שולף קלפים נוספים. בגרסאות מסוימות שולפים כל השחקנים קלפים עד להגעה למספר שווה של קלפים ככל הניתן, גם אם השחקנים לא מגיעים לשישה קלפים.
סיום הסיבוב
השחקן הראשון שהצליח להיפטר מכל הקלפים שלו לאחר שקופת המשחק התרוקנה יוצא מהמשחק והוא למעשה המנצח (למרות שבמשחק מוכרז המפסיד בלבד). המשחק נמשך ללא השחקן שיצא בהמשך לסדר הרגיל. השחקן האחרון שנשאר עם קלפים הוא הדוראק. ברוב הגרסאות, נהוג שהמנצח אוסף את הקלפים ומחלקם לסיבוב הבא. אם שחקן חדש מצטרף למשחק, נהוג שהוא יכנס כ"דוראק" וימלא את מחויבויותיו.
גרסאות מיוחדות
דוראק העברות
דוראק העברות (ברוסית:Переводной Дурак, perevodnoy durak) היא אחת הגרסאות הפופולריות ביותר למשחק. בגרסה זו יכול השחקן המגן "להעביר" את ההתקפה לכיוונו של השחקן הבא בתור, על ידי הנחת קלף באותה הדרגה של הקלף שהונח לעברו. ההתקפה עוברת לשחקן הבא שיכול להעביר הלאה, או להגן. לאחר שאחד השחקנים החל להגן (כלומר הניח קלף המגן על הקלף שהיה על השולחן) הוא נותר השחקן המגן באותו התור ואינו רשאי להעביר יותר את ההתקפה. מכיוון שבאופן תאורטי ניתן להעביר כל התקפה ארבע פעמים, עשוי להיווצר מצב בו השחקן שתקף בתחילת התור צריך להגן על ההתקפה אותה הוא התחיל. לא ניתן להעביר התקפה אם לשחקן הבא בתור ישנם פחות קלפים בידו מכמות הקלפים שמועברת לכיוונו.
דוגמה לתור בדוראק העברות רגיל
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה לתור בדוראק העברות רגיל
המשחק: 4 שחקנים, שחקן ג' מתחיל את ההתקפה
שחקן ג': תוקף את שחקן ד' עם ♣7
שחקן ד': מעביר את ההתקפה לשחקן א' עם ♥7
שחקן א': מגן על ♥7 עם ♥10 ועל ♣7 עם ♣אס
שחקנים ג', ד', וב' רשאים להמשיך בהתקפה על שחקן א' (שהוא עכשיו השחקן המגן) עם קלפים בדרגות 7, 10 או אס (מכל הסדרות), בהתאם לחוקי הדוראק הרגיל.
דוראק העברות מיוחד
בגרסה נוספת של דוראק ההעברות קיים חוק נוסף, לפיו השחקן המגן יכול להעביר את ההתקפה לשחקן הבא על ידי הצגתו של קלף קוזיר באותה הדרגה, אך אינו חייב להניח אותו על השולחן, ובכך להשאיר לעצמו קלף קוזיר חזק. ניתן להציג את קלף הקוזיר בכל דרגה רק פעם אחת בכל משחק, ולאחר מכן ניתן להניחו לשם העברה בהתאם לחוקי דוראק ההעברות הרגיל.
דוראק פשוט
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה להתקפה בדוראק פשוט
גרסת הדוראק הפשוט היא יחסית נדירה. בגרסה זו רשאי התוקף להתקיף עם קלף אחד או שני קלפים מאותה הדרגה בבת אחת, שמהווים את כל צד ההתקפה בתור הנוכחי. המגן רשאי להגן על הקלף (או הקלפים) שהונחו, או לאסוף אותם לידיו. בכל מקרה לא ניתן להוסיף קלפי התקפה נוספים בתור זה, לא על ידי התוקף המקורי ולא על ידי השחקנים הנוספים במשחק, שמשמשים כצופים בכל תור.
דוראק דחיפות
גרסה נוספת היא גרסה שבה בנוסף לחוקי המשחק הרגילים מלבד הקלפים שיכולים שחקנים להתקיף איתם משום שהם נמצאים על השולחן הם יכולים להוסיף כל קלף ועל השחקן שמותקף לזהות אם הקלף לא הופיע קודם ולא לכסות אותו, מרגע שכיסה אותו אין ניתן לשים קלפים מאותה דרגה.
לדוגמה:
4 שחקנים, שחקן א' תוקף את שחקן ב', לב הוא קוזיר:
א': תוקף עם 7 יהלום.
ב': מכסה את השבע יהלום עם נסיך יהלום.
ג': שם מלכה יהלום (על אף שאסור לו לפי החוקים הרגילים).
ב': מכסה את המלכה יהלום עם 3 לב.
אם שחקן ב' היה שם לב כי הוא אינו חייב לכסות את המלכה הוא יכל להגיד לשחקן ג' להרים אותה חזרה ליד, כיוון שהוא לא שם לב כעת יכולים כל השחקנים לתקוף אותו עם מלכות וגם עם 3 כיוון שזה כאילו הם קלפי התקפה רגילים.
אין הגבלה למספר הקלפים שניתן לדחוף ולכן על השחקנים להיות מרוכזים כאשר הם מותקפים דבר שהופך את המשחק למעט יותר קשה.
ברמות גבוהות יותר של משחק מגבילים את זמן המשחק לכמה דקות בין דקה לשלוש דקות שבהם על השחקן המותקף להגן מפני כל הקלפים שתקפו אותו או שהוא מרים אותם ליד כאילו אין לו איך לכסות אותם. דבר זה גורם ללחץ ומפריע לריכוז על הקלפים התוקפים אותו דבר שהופך את המשחק אפילו ליותר קשה.
דוראק זוגות
גרסת הזוגות של המשחק דומה לדוראק רגיל ומשתתפים בה 4 שחקנים, המתחלקים לשני זוגות. בני הזוג יושבים זה מול זה, כך שבתחילת כל תור, כל התקפה תכוון לעברו של שחקן מהזוג היריב. בן הזוג לא יכול להוסיף קלפים להתקפה על חברו לקבוצה. הזוג הראשון שנשאר ללא קלפים מנצח, והזוג השני מפסיד. קיימת גרסה נדירה יותר של המשחק ובה משולבים גם חוקי דוראק ההעברות.
דוקר
אותם חוקים של הדוראק רק שבמשחק יש את כל הקלפים כולל הג'וקר כך שמספר השחקנים המרבי הוא שמונה שחקנים
החוקים המשנים הם:
סיבוב ראשון הקוזיר היה לב
אם יהיה לב בסיבוב השני מחליפים את הקוזיר
הג'וקר שורף כל קלף אפשר להגן איתו בתור הקלף ששורף את הקלף/כל קלף אחר
במשחק משולבים חוקי דוראק העברות המיוחד והרגיל.
בנוסף על כך אם אחד שרף והוסיפו לא והוא לא רוצה/יכול לשרוף הוא יכול לקחת רק מה שהוא לא שרף וקלפים נוספים.
מי שיוצא לו את ה2 מהקוזיר באמצע המשחק התור עובר אליו.
מי שרימה ושם קלף נמוך על קלף גבוה יותר והוסיפו לו חייב לקחת את כל הקלפים.
אם מישהו גילה חוק כל אחד מהשחקנים חיב להביא לו קלף אחד מכל הקלפים שלו.
אם התקיפו על המגן בשלוש שישיות או בקלפי שלוש חמש ותשע המגן חייב לקחת את כל הקלפים.
השחקן יכול לשרוף עם הקלפים שהוסיפו לו ואם הוא שורף עם סוגים מאותו הסוג אפשר להוסיף לו קלפים מאותו הסוג וקלפים שמוסיפים על ההוספה מאותו רמה.
ולבסוף החוק האחרון הוא שאם אחד השחקנים שרף את כל הקלפים, חיב לקחת ראשון שישה קלפים מהקופה.
המקום האחרון נקרא ה"נדקר"והמקום האחד לפני האחרון נקרא ה"דוקר".
טורניר הדוקר הראשון בעולם התקיים בשנת 2017 ב-27 בינואר, שסיכם את שנת 2016.
בטורניר זה השתתפו שבעה שחקנים, מתוך שמונת המדקרים הכי טובים.
אפשרויות וחוקים נוספים
בשל הפופולריות של המשחק ותפוצתו הרבה בקרב קהלים שונים, קיימים חוקים רבים אשר אינם מעוגנים באופן קבוע, אך נפוצים בקרב השחקנים במידה כזו או אחרת. בחלק מן החוקים קיימים שינויים פנימיים הנובעים מהדינמיות והגמישות בחוקי המשחק, שלעיתים אף מוגדרים או משתנים תוך כדי המשחק עצמו.
תקיפה לפי התור
בשיטה זו, שהיא בדרך כלל סטנדרט מקובל בקרב שחקנים מנוסים, אך רבים אינם משתמשים בה, התקיפה מתבצעת אך ורק על ידי התוקף המקורי. כאשר הוא מחליט שאינו מעוניין להמשיך את ההתקפה, השחקן הבא בתור (בדרך כלל היושב לימינו של התוקף) מתחיל לתקוף. כאשר הוא מסיים, השחקן הבא מתחיל, וכן הלאה. בכל שלב יש לתוקף המקורי זכות לעצור את התוקף הנוכחי ולתקוף בעצמו. לתוקף השני יש זכות לעצור את השלישי, וכן הלאה.
התקפה ראשונה - חמישה קלפים
לפי חוק זה, שניתן לשלב במרבית גרסאות המשחק, ההתקפה הראשונה במשחק שנהדפת במלואה על ידי המגן, מוגבלת לחמישה קלפים בלבד. אם המגן אינו מצליח להדוף את ההתקפה ונאלץ לאסוף את הקלפים לידיו, החוק "נגרר" להתקפה הבאה וזאת עד שיצליח השחקן המגן לעצור את ההתקפה במלואה. במקרים מסוימים בהם חלק החוק, נהוג שהשחקן המגן רשאי להדוף גם מתקפה של שישה קלפים בתור הראשון, אך בהסכמתו בלבד.
התקפה בלתי מוגבלת
חוק זה מאפשר לתקוף את השחקן המגן עם יותר משישה קלפים, בהתאם למספר הקלפים שהוא מחזיק בידו. לעיתים נהוג לא להגביל את המתקפה כלל, ובמקרים רבים בהם לא ננקטת שיטת התקיפה לפי תור, נוצר מצב בו מונחים על השולחן קלפים רבים יותר ממה שמסוגל השחקן המגן להדוף באופן תאורטי. במקרים כאלו רשאי השחקן המגן לבחור את הקלפים אותם הוא מעוניין להדוף, ושאר הקלפים מוחזרים לתוקפים שהניחו אותם.
החלפת אס קוזיר בשש
אם בתחילתו של הסיבוב, הקלף המונח מתחת לקופת המשחק והמייצג את הקוזיר הוא אס, רשאי השחקן שבידו קלף שש מסדרת הקוזיר, להחליף את השש באס. בגרסאות פחות מקובלות ניתן להחליף את הקלף גם אם הקלף המונח מתחת לקופה אינו בהכרח אס (אך הקלף שבידי השחקן חייב להיות בדרגת השש).
ריבוי שחקנים
אם קיימים שישה שחקנים במשחק, נוצר מצב שבו מחולקים כל הקלפים כבר בתחילתו, בכך לא תישאר קופה וכן לא יישאר קלף שייצג את סדרת הקוזיר. מקובל שבמקרים כאלו יחולקו הקלפים לשחקנים לסירוגין, כאשר במהלך חלוקת הקלפים יציג המחלק קלף מסוים אשר יוגדר כקוזיר. במקרים בהם משתתפים במשחק יותר משישה שחקנים, ניתן להוסיף את הקלפים בדרגות הנמוכות משש (שבפועל אינם משנים את מהלך המשחק) או לחלופין להוסיף חפיסת קלפים נוספת (במקרה כזה עשוי להיווצר מצב בו נותרים בסיום המשחק שני שחקנים עם קלף זהה בידיהם, ויש להכריז על שוויון).
חלוקה מחודשת של קלפים
אם בתחילת הסיבוב, לאחר חלוקת הקלפים הראשונית, קיבל אחד המשתתפים חמישה קלפים מאותה הסדרה או שישה קלפים מאותו הצבע, נאספים קלפי כל השחקנים ומתבצעת חלוקה מחודשת. במקרים מסוימים יכול השחקן להחליט שלא לדווח על החלוקה (לדוגמה אם חולקו לידיו חמישה קלפים מסדרת הקוזיר), מכיוון שלא ניתן לאכוף את החוק בפועל.
פתיחת הפיקוס
אם משתתף זורק את הקלף האחרון שלו אך למשתתף השני יש את: קלף זהה לקלף שנזרק, שני קלפים זהים (לדוגמה: 9,9) ושני קלפים עוקבים (לדוגמה: J,Q) אז המשתתף השני מנצח.
ראו גם
שיטהד
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משחקי קלפים | 2024-05-17T07:36:39 |
אגנוסטיסיזם | REDIRECT אגנוסטיות | 2015-09-26T11:06:27 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.