title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
אגנוסטיציזם | redirectאגנוסטיות | 2004-03-23T20:30:03 |
דרור | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות משפחה עבריים | 2024-04-08T14:07:10 |
דרור הבית | שמאל|ממוזער|250px|דרור הבית מתרחץ
דְּרוֹר הַבַּיִת (שם מדעי: Passer domesticus; בתלמוד נקרא גם אַנְקוֹר) הוא מין של ציפור שיר מהסוג דרור. צבעו של זכר הדרור הוא חום־אפור, ואילו נקבת הדרור אפורה. הדרור מאופיין בכושר הסתגלותו לחיים בקרבת בני האדם ומהווה דוגמה לחיה סיננתרופית, ובדרך כלל נצפה כשהוא עף בלהקות גדולות וקולניות. דרור הבית הוא אחת מהציפורים הנפוצות ביותר בישראל.
רקע עיוני
הדרור הוא עוף מסדרת ציפורי השיר וממשפחת הדרוריים.
הדרור היא ציפור אוכלת כל, המתגוררת על פני עצים ונפוצה בכל העולם. דרור הבית היא ציפור חברותית המתאפיינת בפעילויות קבוצתיות: השתזפות בשמש (המגינה על הדרור מפני טפילי עור), אמבטיות חול ומים, שירה והתגודדות מול אויבים. דרור הבית אינו נודד ממקום למקום, אך לעיתים ינדוד מרחק שלא יעלה על קילומטרים ספורים לשם התגוררות וקינון בעצים המתאימים יותר למטרה זו (צפופים וסבוכים יותר). הדרור איננו מפחד מבני־אדם וזאת מכיוון שבמהלך הדורות לא היוו לו סכנה. מסיבה זו ניתן למצוא את הציפור משוטטת בקהילות רבות בהן מיושבים בני האדם, בין אם זה בגינות או חצרות בתיהם. מתצפיות שנערכו בישראל בשנים 2016 עד 2018 עולה כי דרור הבית הוא הציפור השנייה בתפוצתה בישראל לאחר עורב אפור. בספירה שנערכה ב־2020 נמצא שהדרור הוא השביעי בלבד בתפוצתו בישראל.
תיאור
צבעו של הזכר אפור־חום, צבע הנקבה אפור. אורך גופה של ציפור דרור הבית מגיע עד ל־16.8 ס"מ. מוטת כנפיה מגיעה לאורך של 25 ס"מ, משקלה ל־33 גרם ורגליה קצרות עם ארבע אצבעות, שלוש מהן פונות לפנים והרביעית פונה לאחור.
לדרורים זכרים יש לעיתים יותר צבע בגרון או פחות. ככל שיש יותר צבע שחור כך ה"דרגה" יותר גבוהה ודרור מדרגה נמוכה יותר יברח מדרור מדרגה גבוהה. מתחת לנוצות החיצוניות בגרון יש עוד שכבת נוצות שנייה בצבע שחור.
רבייה
עונת הייחום של דרור הבית היא לקראת סוף החורף, בחודש פברואר, ומסתיימת בקיץ, בעונת הקינון, בחודשים יולי–אוגוסט. בתקופה זו ישנם 3–4 מחזורי ייחום. במשך עונת הקינון משחיר מקורו של הזכר, וה"סינר" שעל גרונו נעשה כהה יותר.
בעונת החיזור מספר זכרים מנתרים בצפצופים עזים סביב נקבה אחת, רודפים אחריה ולאחר מכן בונה כל זכר קן, ובסיום עבודת הבנייה מכריז על כך בציוץ מתמשך. נקבות האזור בוחנות את קיני הזכרים, ואם אחד מן הקינים מוצא חן בעיני נקבה, היא מצטרפת אל הזכר בקינו ומשלימה את בניית הקן, שבסיומה יחל תהליך הרבייה. הקן נבנה לרוב על גבי עצים, אך לעיתים גם על מקומות גבוהים ופתוחים אחרים. הקן נבנה בגודל החלל הנתון והוא עשוי בעיקר מקש, עשב, נוצות, ניירות וחוטים, ומרופד בעיקר בנוצות ולעיתים בצמר גפן. הקן נראה ככדור אשר בו חור המהווה כניסה לחלל הגדול של הכדור. לעיתים הזכר "גונב" לחיות אחרות כמו סנונית, סיסי גליל או נקר את קינם ומנצל אותו לשימושו. לעיתים ישנם זוגות ותיקים אשר שנה אחר שנה אינם מבצעים טקסי חיזור ובונים יחדיו את קינם.
בכל אחד משלושה עד ארבעה מחזורי הביוץ בעונת הקינון נוצרות 5–7 ביציות, אשר מופרות על ידי הזכר ומוטלות מספר ימים לאחר מכן.
העובר מתפתח בתוך ביצה שגודלה 15×22 מילימטרים ומשקלה כ־2.8 גרם. הדגירה נמשכת 15 יום, ולאחר מכן בוקעים הגוזלים המואכלים על ידי הוריהם במשותף, אך בעיקר על ידי הזכר. מקור המזון המסופק לגוזלים הוא ברובו מן החי – חרקים ורכיכות. תוך כדי ההאכלה הנקבה מחממת את גוזליה על ידי דגירה עליהם, עד הגיעם לגיל 8 ימים, ואז היא מצטרפת אל הזכר במטלת ההאכלה. לאחר 14–17 ימים מיום הבקיעה, הגוזלים פורחים ומסתדרים בכוחות עצמם, ועשרה ימים לאחר מכן ההורים פותחים במחזור הטלה חדש.
במקורות
הדרור מופיע ב: וב. במרוצת הדורות והשכחה נוצרה חוסר הסכמה בקשר לזהויו הוודאי של העוף ובתרגום השבעים לפסוק לעיל מתורגם הדרור ללשון יוונית עתיקה כ"תְריגוֹן" (τρυγών (תור, 'יונת־צב')). בוולגטה הוא מתורגם כ"טֳרטוּר" (turtur), בפשיטתא כ'שופינינא', ובעקבות הפשיטתא בתרגום ארמי מופיע הדרור – 'שפנינא'. משם תורגם ללטינית כ'פֲּאסֶר' (passer).
החל מתרגומו של הנוצרי מרטין לותר (שבפירושו סטה מן התרגומים הקודמים לו) ועד לאנגלית של ימינו, מזוהה הדרור כ־ספַּארוֹ (sparrow). סטיית הנוצרים עצמם מתרגומיהם העתיקים והתבססותם הבלעדית על הרפורמטור הגרמני יצרה הדים של חוסר ההסכמה לפירוש ה'לותרני' בקרב מילונאים מבוקסטורף ועד גסניוס־בוהל וקולר, לדידם הדרור נחשב לציפור נודדת.
במקורות חז"ל, המונח הוא שם כללי למיני ציפורים כשרות הסמוכות למשכנות האדם. בקרב פרשני ימי הביניים, ובעקבותיהם מקצת מהאחרונים, ניתן למצוא שתי פרשנויות עיקריות לזיהוי ה"דרור". דרור (Passer) או סנונית. מכיוון שיש מחלוקת בחז"ל לגבי כשרות הסנונית, היו שהטילו ספק בכשרותו של הדרור. ר' סעדיה גאון תרגם דרור – 'דרי'. רש"י (לדרור בספר משלי) – 'רונדל"ע'. אבן ג'נאח פוסק על פי ההגיון שהדרור הוא עוף טהור שכן אפרוחיו מתוארים בפסוק כ"שותים (היישר) ממזבח ה' צבאות", בעוד רד"ק בספר השורשים פוסק כי מדובר בעוף טמא ומכנהו אירונדל"א (השוו: hirondelle, סנוניתיים) ומוסיף בפירושו לספר תהילים: 'ציפור דרור' – "שדרכם (חופשייה) לקנן ביישובי אדם (ללא מורא) והוא עוף קטן הקרוי פשר"א".
החכם הצרפתי שמעון בוכרט מחבר ה'אנצקלופדיה לבעלי חיים מן המקרא' סבר ואף נימק כי הדרור הוא 'יונת בר' ר' חזקיה די־סילוה, שחי במאה השבע עשרה, פתר בעיה זו בטענה שהמונח 'דרור' הוא מונח כללי הכולל בתוכו ציפורים כשרות ושאינן כשרות.
במאה ה־20, חוגי 'אקדמיה־עברית' מאמצים דעתו של הזואולוג ישראל אהרוני הקובע שהדרור והציפור המקראיים חד הם ושניהם מכוונים ל־Passer, וששמו הלטיני והעברי ניתן לו כאונומטופיה וזאת בשל ציוציו: צפ־ר־ר־ר או משום 'דורו במדורי־האדם'.
דרור הבית ביהדות
פירוש השם דרור נזכר בתלמוד: (ביצה כ"ד ע"א). וכן מצוין בגמרא "צפור דרור עסקינן לפי שאינה מקבלת מרות" (שבת ק"ו ע"ב).
הדרור נזכר פעמיים במקרא, בתקבולת לשם "ציפור" ( ; ). תקבולת זו רומזת על כך שהמונח "ציפור" במקרא שימש לא רק כשם קיבוצי לכלל מיני ציפורי השיר הקטנות, אלא גם כשם ייחודי לציפור הדרור.
ציפור הדרור היא דוגמה לעוף שהייתה לגביו מסורת אכילה רציפה בכל קהילות ישראל ממזרח וממערב, עד לאמצע המאה העשרים, בשל תפוצתו הנרחבת של העוף וזיקתו למשכנות האדם. מסורת זו תועדה בין היתר במזרח אירופה, באיטליה, באנגליה, במרוקו, בתימן ובארץ ישראל. זמינותו עשתה אותו לעוף מאכל שקל להשיגו, בעיקר בחברות מסורתיות, או בקרב חסרי אמצעים, שנהגו לנצל כל מרכיב מזון אפשרי. בחברות שפע פחת השימוש בדרורים לאכילה, עד אשר עלה החשש לאובדן רציפות המסורת. בעקבות זאת, פשט מנהג בחלק מקהילות גרמניה לשחוט את הדרור בפרהסיה 'לעיני כל ישראל', לשם שימור המסורת לדורות הבאים. המנהג רווח עד לעליית הנאצים, בראשית שנות ה־30 של המאה ה־20. גם בימינו יש העוסקים בשימור פעיל של מסורת אכילת הדרור.
איומים
כיום בישראל ישנה עלייה באוכלוסיית העופות הפולשים לעומת ירידה באוכלוסיית המינים המקומיים: אוכלוסיית המיינה ההודית גדלה ב-843% מאז שנת 2006, כמו גם אוכלוסיית הדררה שהתעצמה ב-250% ב-15 השנים האחרונות. מספר דרורי הבית הצטמצם כמעט בשליש. מיינות ודררות חומסות קינים של דרורים, ובמקרים מסוימים אף צדות המיינות את גוזליהם. התנהגויות אלה יכולות להסביר את הקשר בין העלייה החדה במספר המיינות לעומת הירידה הדרסטית במספר הדרורים בפארק הירקון שבתל אביב. עם זאת, ירידה במספר הדרורים נצפתה גם באירופה. דרור הבית נטרף לעיתים קרובות על ידי חתולי בית. סיבה אחרת לדלדול אוכלוסיית הדרורים באזורים עירוניים היא הקטנת אוכלוסיית החרקים המהווים מרכיב תזונה חשוב לגוזלים.
דרור בית באומנות
ממוזער|דרור בית מפסיפס בית האמידים הרומי בלוד
בפסיפס בית האמידים הרומי מלוד מתוארים 12 מינים של עופות, ביניהם שלושה עופות בעיצוב יחידאי בפסיפסים מהתקופות הרומית והביזנטית מישראל: ירגזי מצוי, דרור בית ושחף אגמים. הדרור מאויר במסגרת גאומטרית בשטיח הדרומי של פסיפס הטרקלין. הדרור ניצב על ענף של ורד ומנקר חרקים שנמצאים על הפרח.
מדיה
שמאל|ממוזער|250px|נקבת הדרור אוכלת שסק בירושלים
ראו גם
דרור ספרדי
דרור ירדן
קישורים חיצוניים
ד"ר נח רוטרי, דרור הבית, אתר מט"ח
דרור הבית באתר "המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר ובגינה"
ד"ר אביטל ענת, יונקים ועופות ייחודיים מפסיפס בית האמידים הרומי בלוד, בתוך: לוד דיוספוליס – עיר האלוהים, כתב עת להיסטוריה, לארכאולוגיה ולמורשת של לוד. שביט א' (עורך). כרך י'. 2024, עמ' 121-99
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:דרוריים
קטגוריה:ארץ ישראל: דרוריים
קטגוריה:מינים מלווי אדם
קטגוריה:עופות קוסמופוליטיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל
simple:Sparrow#The House Sparrow | 2024-08-01T02:22:23 |
מונחים בפסיכולוגיה קוגנטיבית | REDIRECT פסיכולוגיה קוגניטיבית | 2009-03-12T18:08:19 |
מצווה | ביהדות, מצווה היא חובה הלכתית על האדם, ובעיקר לעם ישראל. מקור המצוות דאורייתא בתורה (שבכתב ושבעל פה) ועליהן נוספו מצוות דרבנן המהוות גדרים שהוסיפו חכמים לאורך הדורות. מקור המילה מצווה נגזר מהמילה "צו", (ציווי). מלשון חז"ל ואילך, המונח "מצווה" כולל את כלל ציוויי התורה כפי שהן מרוכזות בהלכה היהודית, על אף שבלשון המקרא ישנה הבחנה בין סוגי ציוויים שונים שיש לשמור – מצווה, חוק ומשפט: .
בפרשנות, תכלית המצוות היא להביא את האדם לדבקות באל ולקדושה, כפי שעולה מנוסח ברכת המצוות, "ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו". בספרות חז"ל חוזרת ונשנית הדרישה מהאדם לעסוק בתורה ובמצוות "לשמן" – כלומר לשם קיום המצוות מתוך אהבת הבורא והתורה ולא למטרת רווח או שכר.
מניין המצוות
בדרך כלל מתכוונים בביטוי מצוות למצוות המוגדרות בתורה, אך מלבד אלה קיימות עוד שבע מצוות דרבנן – מצוות שהוסיפו חכמי המשנה. במקביל קיימות גם שבע מצוות בני נח, מצוות כלליות שעל קיומן מצווים כל בני האדם.
ב מובא כי מניין המצוות שבתורה הוא שש מאות ושלוש עשרה. חכמים הסמיכו מניין זה לפסוק "תורה ציווה לנו משה" – תורה בגימטריה שש מאות ואחת עשרה, ובנוסף לכך – שתי מצוות ("אנכי ה' אלהיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני") נמסרו ישירות מפי הגבורה.
כמה חכמים (כגון הרמב"ן) העלו את האפשרות שמניין זה אינו מוסכם, אך הוא התקבל כמוסכם על ידי רוב החכמים, שעשו אותו בסיס לחישוביהם. כבר הגאונים (כמו רב יהודאי גאון ורב סעדיה גאון) עסקו בפירוט מניין המצוות, ובעקבותיהם עסקו במניין זה גם חכמי ימי הביניים (הראשונים), כמו הרמב"ם (ב"ספר המצוות"), הרמב"ן (בהערותיו לספר המצוות) ורבי משה מקוצי (בעל "ספר מצוות גדול"). החכמים השונים נקטו בדרכים שונות ובכללים שונים כדי לקבוע אלו היגדים בתורה יש למנות כמצוות, ואלו לאו. מניין זה עורר קשיים רבים, כיוון שבדברי חז"ל לא נמסרו כללים ברורים לפיהם ניתן לקבוע מה כלול במניין המצוות ומה לא.
למניין המצוות אין בדרך כלל משמעות מעשית, שכן גם מה שאינו נמנה בכלל תרי"ג המצוות, אלא נכלל במצוות אחרות – נחשב כמצווה מן התורה.
מצוות "עשה" ומצוות "לא תעשה"
תרי"ג (613) המצוות מחולקות לשתי קבוצות עיקריות:
רמ"ח (248) מצוות "עשה" – מצוות המורות לאדם מה עליו לעשות, למשל "כבד את אביך ואת אמך".
שס"ה (365) מצוות "לא תעשה" – מצוות המורות לאדם מה אסור לו לעשות, למשל "לא תרצח".
מדרש חז"ל מפרש שרמ"ח מצוות עשה הם כנגד (מספר) איבריו של גבר ושס"ה לא תעשה הם כנגד (מספר) גידיו של האדם או כנגד מספר ימות השנה השמשית. הרמב"ם מביא מדרש הנובע מהקבלה זו:
חלק ממצוות העשה הן מצוות עשה שהזמן גרמן, כתפילה או ישיבה בסוכה. ההלכה הרווחת פוטרת נשים מהחיוב לקיים מצוות אלה (וגם אין לנשים לפי התלמוד אותו מספר איברים).
מצוות עשה מחייבות בדרך כלל עשייה לשם קיומן, ומצוות לא תעשה מחייבות בדרך כלל הימנעות מעשייה לשם קיומן, אך לעיתים נדרשת עשייה לשם קיומה של מצוות לא תעשה. דוגמה לכך היא המצווה "לא תעמוד על דם רעך", המנוסחת כמצוות לא תעשה, אך כדי לקיימה יש לקום ולעשות מעשה ולהציל את האדם הנמצא בסכנה. כך גם לאידך גיסא, יש מצוות עשה שקיומן הוא על ידי אי עשייה, כגון מצוות השביתה בשבת ובמועדים.
מדאורייתא ומדרבנן
על אף שמקורן של המצוות בתורה, העיסוק בפרטים בכל אחת מהן נעשה בתורה שבעל פה. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות הללו. הגדרות המצוות עצמן אינן מובנות מאליהן, ויש היגדים בתורה שיש שסוברים שהם מצוות ואחרים אינם רואים אותם ככאלה. בנוסף, חז"ל הוסיפו גזירות ותקנות רבות ביחס למצוות השונות של התורה.
לפיכך, בפרטי כל מצווה מקובלת הבחנה בין הוראות שהן "מדאורייתא" ו"מדרבנן". להבחנה זו משמעות מעשית בפסיקת ההלכה (למשל, בשיקולים הלכתיים במקרה של פרשנות ההלכה וספקות שונים שעולים בביצועה, או כאשר יש התנגשות בין שתי מצוות הסותרות זו את זו או שאפשר לקיים רק אחת מהן).
מקובל לסווג כמצווה דאורייתא כל מצווה המופיעה במפורש במקרא, או נלמדת ממנו במישרין במסגרת התורה שבעל פה (בארמית: אורייתא = תורה). לדינים מסוימים, המכונים "הלכה למשה מסיני" מעמד של מצוות מן התורה, אף על פי שאין הם מפורשים בתורה ואין הם נלמדים ממנה במישרין.
ביהדות האורתודוקסית מקובלת הקפדה על המצוות בלא תלות במקורן – מדאורייתא או מדרבנן. הקראים, שאינם מקבלים את התורה שבעל פה, מקפידים רק על מצוות דאורייתא (וגם אז, יש מצוות שהרבניים מחשיבים אותן כמצוות מדאורייתא, אבל הקראים גורסים שלמעשה אלו המצאות של רבנים, והם אינם מקבלים אותן; למשל, הנחת תפילין).
אופי המצוות
מקובל לחלק את המצוות על פי מאפיינים שונים הנוגעים למטרת המצווה או להיגיון העומד מאחוריה.
בין אדם למקום ובין אדם לחברו
הבחנה בין שתי מחלקות אלה של מצוות נעשית ב: .
מצוות שבין אדם לחברו הן מצוות המסדירות את ההתנהגות החברתית.
מצוות שבין אדם לחברו מתוך עשרת הדיברות:
כבד את אביך ואת אמך: מצווה זו משתייכת לשתי הקבוצות: בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
לא תרצח: אחד מחוקי היסוד בכל חברה והוא שמירה על ערך החיים
לא תנאף: דיבר שנועד לשמור על טוהר המשפחה, ומבטא את העיקרון של קדושת המשפחה וקדושת הנישואין.
לא תגנוב: לפי התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין, זהו איסור לחטוף אדם מישראל.
לא תענה ברעך עד שקר: הזכות למשפט צודק והוגן.
לא תחמוד: לכבוש את היצר החפץ בדבריו של הזולת.
מצוות שבין אדם למקום הן מצוות המסדירות את התנהגות האדם כלפי בוראו. הרמב"ם מכנה מצוות אלו כ"מצוות שבין אדם לעצמו" מכיוון שתפקידן אינו להשפיע על האל אלא לשנות ולפתח את עצמנו.
מצוות שבין אדם למקום מתוך עשרת הדיברות:
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני: יסוד האמונה המונותאיסטית.
לא תעשה לך פסל וכל תמונה: אלוהים שולל כל עצם דומם שנוצר לשבחו, וההסבר לכך שטיפוח פסלים ותמונות נחשב לעבודה זרה. הפירוט שבהמשך הדיבר, הוא בשביל שלא יהיה ספק בכוונתו של אלוהים.
לא תשא שם ה' לשווא: דיבר זה אומר שאין להישבע באלוהים או להעלות על השפתיים את שמו לשווא.
זכור את יום השבת לקדשו: דיבר שתפקידו להזכיר את היום השביעי יום המנוחה של אלוהים בבריאת העולם, הדיבר מצווה לנוח ולשבות מכל עבודה.
אחת ממחלקות המצוות, שהשתמרה בשנות הגלות באופן תאורטי בלבד, היא זו של המצוות התלויות בארץ, שהן מצוות הקשורות בעבודת האדמה והן מחייבות רק בתוך תחומי ארץ ישראל.
מצוות שכליות ומצוות שמעיות
בין ההוגים היהודים של ימי הביניים הייתה נפוצה אבחנה נוספת בין שני סוגי מצוות.
מצוות שכליות הן מצוות שכל אדם מבין את חשיבותן ונחיצותן. דוגמאות רווחות: האיסורים על גנבה ועל רצח. מצוות מסוג זה נקראות משפטים.
מצוות שמעיות הן מצוות שאינן מובנות מאליהן, ויש לקיים אותן רק כיוון שאלוהים ציווה עליהן, כמו הימנעות מאכילת בעלי חיים מסוימים, שעטנז ומצוות שקשורות לטומאה וטהרה. מצוות מסוג זה נקראות חוקים.
הוגים אחדים הציעו סוג מצוות נוסף. המדובר במצוות שמכילות ציווים שאינם מתחייבים על ידי השכל, אך לאחר שנכתבו סיבתם מובנת. דוגמאות לסוג זה: שבת ותפילין. מצוות אלה נקראות עדות.
מצוות שתכליתן במעשה ומצוות שתכליתן בתוצאה
חלוקה זו נזכרה רבות בספרי האחרונים, ליישב סתירות בהלכה ובתלמוד.
מצוות שתכליתן במעשה הן מצוות שמתקיימות על ידי עשיית המעשה עצמו כגון נטילת לולב, ואין בהם תוצאה לאחר גמר המעשה.
מצוות שתכליתן בתוצאה הן מצוות שמתקיימות במה שהתוצאה נעשתה, כגון השבת אבידה ושאר המצוות שבין אדם לחבירו, ואין בהם הקפדה על המעשה עצמו.
מצוות חיוביות ומצוות קיומיות
חלוקה נוספת קיימת בין מצוות חיוביות ומצוות קיומיות.
מצוות חיוביות הן מצוות שיש חובה לקיים אותן, ומי שלא קיים אותן נחשב למבטל מצוות עשה. בקבוצת המצוות החיוביות ישנן מצוות כמו הנחת תפילין, אכילת מצה בליל הסדר ועוד.
מצוות קיומיות הן מצוות שאין חובה לקיים אותן, אלא בתנאים מסוימים. בקבוצת המצוות הקיומיות ישנן מצוות כמו מצוות ציצית, שאותה חייבים לקיים רק אם לובשים בגד בעל ארבע כנפות, מצוות השחיטה, שאותה חייבים לקיים רק אם רוצים לאכול בשר, ומצוות הייבום, שנעשית רק על ידי אדם שאשת אחיו התאלמנה ולאחיו אין ילדים.
דרגות שונות של המצוות
ייהרג ובל יעבור
ערך שמירת החיים ("פיקוח נפש") גובר על כל המצוות, מלבד שלוש מצוות שלהן נקבעה עדיפות מיוחדת – "ייהרג ובל יעבור" – כלומר, גם אם קיום מצוות אלה מסכן את חייו של היהודי, אל לו להפר אותן (תוספתא שבת טז, יד). שלוש מצוות אלה (הנכללות גם בשבע מצוות בני נח, כלומר כל בני האדם מצווים על קיומן) הן:
איסור עבודה זרה. מי שמקריב נפשו כדי שלא לעבור על איסור זה, הרי הוא מת על קידוש השם.
איסור שפיכות דמים (רצח).
איסור גילוי עריות.
עשרת הדיברות
בראש המצוות עומדים עשרת הדיברות, אלו המצוות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני. פרשנים רבים רואים בעשרת הדיברות כללי-על, וביתר המצוות פרשנות ופירוט שלהן.
הבחנה בין נשים לגברים
במצוות לא תעשה אין הבחנה בין גברים לנשים, באופן כללי. אולם לגבי מצוות עשה ההלכה מבחינה בין חובתם של גברים לקיים את המצוות ובין חובתן של נשים. ככלל פטורות הנשים מכל מצוות העשה "שהזמן גרמן", כלומר שיש לקיימן בזמן מסוים ביום או בשנה. לכלל זה ישנם מספר יוצאים מן הכלל, הבולטים ביניהם הן מצוות שבת, ואכילת מצה בפסח, שחלות על נשים כגברים.
הבחנה זו מופיעה לראשונה ב:
"כל מצות עשה שהזמן גרמה – האנשים חייבין, והנשים פטורות; וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה – אחד אנשים ואחד נשים, חייבין. וכל מצווה בלא תעשה, בין שהזמן גרמה ובין שלא הזמן גרמה – אחד אנשים ואחד נשים, חייבין: חוץ מבל תקיף, ומבל תשחית, ומבל תיטמא למתים".
כוונה
מעשה המצווה אמור להיות מורכב משני רכיבים: מעשה וכוונה, שהן כגוף ונשמה. המעשה הוא החלק העיקרי של המצווה, והכוונה היא הנותנת לו את התוכן.
בתלמוד ובגאונים נחלקו האם מצוות צריכות כוונה, או שבעצם עשיית המצווה כשלעצמה אף ללא כוונה אפשר לצאת ידי חובה. אחת מהסוגיות המרכזיות בעניין נמצאת בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה כח ע"ב – כט ע"ב. ואחת מהדוגמאות הממחישות עניין זה שם, היא אדם שתוקע בשופר כדי לנגן ולא כדי לקיים את מצוות תקיעה. בשאלה כגון זו, רבי זירא מחייב כוונה ולכן התוקע לנגן לא יצא ידי חובתו, ואילו רבא לא מחייב כוונה. מחלוקת זו ממשיכה בגאונים ובפרשני התלמוד הראשונים. בעל הלכות גדולות, הרי"ף, הרב יוסף אלבו והרע"ב מחייבים כוונה, ואילו הרב האי גאון, בעל המאור והרב יונה גירונדי לא מחייבים כוונה. הרמב"ן שמצדד במחייבי הכוונה, בוחר לא להכריע ביניהם ואומר שמדובר ב"מים עמוקים". בעל הטורים שאף הוא פוסק בעקבות אביו הרא"ש שמצוות צריכות כוונה מעיר כי רב שרירא גאון, רבי יצחק אבן גיאת ורבנו חננאל פסקו כי מצוות אינן צריכות כוונה. אמנם ישנם מקרי קצה שהכל יודו בהם, למשל בתלמוד שם מובא מקרה שבו פרסים כפו בכוח יהודי סרבן לאכול מצה בפסח, והתלמוד פוסק כי הוא לכל הדעות יצא ידי חובתו, אף שאינו רוצה בכך. מאידך הקורא את תחילת קריאת שמע ללא כוונה, לפי רוב הדעות לא יצא ידי חובתו. הרמב"ם פוסק שגם תפילה חייבת כוונה, ואם התפלל ללא כוונה תפילתו איננה תפילה.
לכוונה לבדה אין משמעות – אם יכוון אדם בליל הסדר את הכוונות הראויות למצוות המצה, ולא יאכל את המצה עצמה – אין ערך לכוונותיו. מאידך, כאשר הכוונה מצטרפת למעשה – היא נותנת לו את משמעותו הרוחנית.
טעמי המצוות
הוגי דעות רבים ביהדות ניסו למצוא פשר לקיום המצוות, במיוחד למצוות השמעיות שפשרן לא ברור כשעטנז, בשר בחלב ופרה אדומה. אמנם, כבר המקרא מציין את טעמן של מצוות מסוימות כאהבת הגר ואיסור אונאת ממון, אבל מצוות רבות אינן מנומקות ואין הסבר כללי לסיבת קיום המצוות. במסכת סנהדרין מבואר כי לא נתגלו טעמיהן של רוב המצוות, כיוון שנתגלו טעמיהן של שתי מצוות – איסור ריבוי נשים ואיסור ריבוי סוסים למלך, ולמרות זאת נכשל בהן שלמה המלך.
אחד המקורות הקדומים לנתינת טעם כללי למצוות מופיע בבראשית רבה (פרשה מ"ד) בו נאמר שהמצוות ניתנו על מנת לצרף בהן את הבריות.
בכיוון דומה הלך הרמב"ם בספרו מורה נבוכים. לדעתו, מטרת המצוות כולן היא תיקון הנפש ותיקון הגוף. "תיקון הנפש" – לסלק עוול, להקנות מידות נעלות המביאות ליחסים טובים בין בני אדם, להביא לידי השקפה נכונה, ולהרחיק את האדם מעבודה זרה. ו"תיקון הגוף" – הנהגת החברה והפרטים שבה בצורה המיטבית. בהתאם לשיטתו זו – כתב הרמב"ם כי המאכלים האסורים מזיקים מבחינה בריאותית, חלקם נדרשים לעצירת תאוותו של האדם וחלקם משום שלום בית למשל כאשר נשים, שלטענתו ממהרות לכעוס משום חולשה נפשית, יאסר מאכל בעוד לבעל יותר ולכן האיסור גורף לכל.
ספר החינוך, המונה את תרי"ג מצוות, מציע בתיאור כל מצווה גם את טעמה (ובלשונו, השורש שלה).
בספר אור החיים כותב: ויש לך לדעת כי כל המצוות אינם אלא שמירה מהתיעוב ומלכלוך הנפש, ובהשלמת שמירת המצוות יהיה האדם שלם מכל מום ומכל לכלוך.
המהר"ל טען שמטרתן של המצוות לקבל את מלכותו של אלוהים ואילו הרמח"ל טען שמטרתן להטיב לאדם. ספר החינוך באופן מקיף ופרטני, במסגרת הסברתן של כל תרי"ג מצוות, נתן טעם לכל מצווה. הרש"ר הירש עסק בהסבר שיטתי של טעמי המצוות ואת חלק מהמצוות ראה כ"סמלים", כלומר מעשים המסמלים ערכים רוחניים, והרב קוק סבר שחקר טעמי המצוות הוא מקצוע חשוב בלימודי היהדות, ועשה בעצמו ניסיונות לבאר את פשרן של מצוות סתומות כבשר בחלב ושעטנז. ובדורינו עסק בזה הרב לייב מינצברג, ולשיטתו מצוות התורה, מבטאים ערכים מוסריים ומטרתם לחזק התנהגות אצילית וקדושה ולהרחיק כל התנהגות גסה ומתועבת.
שכרן של מצוות
ממוזער|כיתוב על זכייה במצוות צדקה ("תזכו למצוות") מצויר על קופת צדקה קבועה בקיר בית בשכונת מחנה יהודה בירושלים
על הפרתן של מצוות לא תעשה נקבעו עונשים המפורטים בתורה, חלקם מידי אדם, עד לענישה החמורה של ארבע מיתות בית דין, וחלקן מידי שמים (כרת). לעומת זאת, לגבי מרבית מצוות העשה לא נאמר מהו השכר, ועל כך אמר רבי יהודה הנשיא: . מצוות עשה ששכרן נקוב בתורה במפורש הן מצוות כיבוד אב ואם (), ומצוות שילוח הקן (). מדרש דברים רבה מנמק מדוע לא צוין שכרן של מצוות: "אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקב"ה: לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה כעניין שנאמר (ישעיה מ, יב): "ושקל בפלס הרים". לא תהא אומר הואיל והמצווה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל וזו מצווה קלה איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצווה ומצווה כדי שיעשו כל המצות בתום".
בספרות חז"ל חוזרת ונשנית הדרישה מהאדם לעסוק בתורה ובמצוות "לשמן" – כלומר מתוך אהבת ה' ולא למטרת רווח או שכר. דוגמה לכך הם דברי הרמב"ם:
כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
התנא בן הא הא אמר: "לפום צערא אגרא" (), ומפרש זאת רבי עובדיה מברטנורא: "כפי רוב הצער שאתה סובל בלמוד התורה ועשיית המצווה, יהיה שכרך מרובה", אך פירוש עיקר תוספות יום טוב מחדד את דברי רבי עובדיה מברטנורא ומסביר: "וזה בשכר הצער והטורח עצמו, שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן אי אתה יודע מתן שכרן".
בספרות התלמודית והמדרשית מוזכרים גן עדן וגיהנום כמקומות של שכר ועונש בעולם המקביל הנקרא עולם הנשמות. גן עדן הוא המקום בו יושבים הצדיקים למשתאות (גמול פיזי לפי פרשנות פשטנית) ו"נהנים מזיו השכינה", כלומר – שכרם הוא הקרבה אל האל. ולהפך בגיהנום – עונשים פיזיים ורוחניים. מעשים רעים מחמירים את עונשו של אדם בגיהנום: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: , ולעומתם מעשים טובים מקלים על עונשו שם: .
ראו גם
תרי"ג מצוות
חוקי התורה
מצוות התלויות בארץ
מצוות עשה
מצוות עשה שהזמן גרמן
שבע מצוות דרבנן
שבע מצוות בני נח
לקריאה נוספת
הרב ישראל מאיר לאו, יהדות הלכה למעשה, הוצאת מסדה, 1978.
קישורים חיצוניים
ספר המצוות לרמב"ם, הטקסט המלא.
מצוות מסודרות לפי הופעתן בתורה, על-פי ספר החינוך.
ישעיהו ליבוביץ, מצוות מעשיות (משמעותה של ההלכה) (מתוך הספר "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל"), אתר עמותת "לשמה"
הערות שוליים
*
*
*
קטגוריה:יהדות
קטגוריה:הלכה | 2024-10-13T20:22:03 |
שבע מצוות בני נח | שמאל|ממוזער|260px|שליח חב"ד פועל להפצת שבע מצוות בני נח בכפר בית ג'ןביהדות, שבע מצוות בני נח הן מצוות שנצטוו עליהן כל בני האדם, ולא רק היהודים שקיבלו את תרי"ג מצוות.
שבע המצוות הן:
איסור אכילת אבר מן החי.
איסור ברכת השם (לגדף את שם אלוהים).
איסור גזל.
חובת הקמת דינים (מערכת משפט).
(1 חמורה).איסור רצח.
(2 חמורה).איסור עבודה זרה.
(3 חמורה).איסור גילוי עריות (יחסי מין אסורים).
לפי דברי חז"ל, מצוות אלו ניתנו לנח ולבניו בברית הקשת המקראית, ויש מסורות לפיהן חלק מהמצוות, או כולן, ניתנו עוד לאדם הראשון.
בתלמוד ובספרי הרמב"ם, ישנו עיסוק רב בשבע מצוות בני נח ובהשלכותיהן. כיום ישנם גורמים מסוימים ביהדות העוסקים בהפצת שבע מצוות בני נח בקרב גויים. כתוצאה מפעילות זו ויוזמות עצמיות בקרב גויים, נוצרו בציבור הלא-יהודי חוגים, המתכנים "בני נח" , המקבלים על עצמם את שבע המצוות.
מקור המצוות
הבסיס המקראי למצוות בני נח מצוי בדברי אלוהים בברית הקשת בענן, שאותה כרת עם נח ובניו לאחר המבול:
על פי פשט הדברים, על בני נח נאסרה רק שפיכות דמים (רצח) ואכילת "בשר בנפשו" (מקובל לפרש זאת כאבר מן החי), יחד עם מצוות עשה של פרייה ורבייה (שאותה קיבל כבר אדם הראשון, ואינה נחשבת כאחת משבע המצוות), ונרמז גם חיוב לדון רוצחים ולנקום את דם הנרצחים ("דמו ישפך"), אם כי לפי הפשט אלוהים הוא שידרוש את הנפש ואין האדם מצווה לעשות זאת.
הרשימה המקובלת של שבע מצוות בני נח מקורה במסורת חז"ל:
בתוספתא מופיעה גרסה דומה לברייתא זו, ויש לציין ששם ניתנה רשימה קצרה יותר - . אפשר שהיא מכלילה את איסור ברכת השם בתוך "עבודת כוכבים", ואולם גם בה נאמר "שבע מצוות".
כאמור לעיל, היו חכמים שטענו שיש מצווה שמינית נוסף על שבע המצוות, ותנא דבי מנשה אף גרס להסיר את מצוות דינים וברכת השם מהרשימה ולהוסיף את סירוס וכלאיים במקומן, אך דעות אלו לא נתקבלו להלכה.
חז"ל חיפשו בתורה אסמכתאות למצוות השונות. בהמשך הסוגיה התלמודית לעיל, רבי יהודה, רבי יהודה בן בתירא ו"יש אומרים" דרשו את מצוות עבודה זרה, ברכת השם ודינים (בהתאמה) מהפסוק , וטענו שמצוות אלו ניתנו עוד לאדם. רבי יוחנן הגדיל לעשות, ומצא בפסוק זה אסמכתאות לכל שבע המצוות:
לפי התורה נראה שלאדם הראשון ניתן רק הצומח למאכל, ובשר הותר רק בברית הקשת, כך שאיסור אכילת אבר מן החי דווקא לא היה שייך לגביו. הרמב"ם כתב שרק שש המצוות האחרות ניתנו לאדם, ואבר מן החי ניתנה לראשונה לנח ובניו.
יש דעה אחרת בתלמוד, לפי בני נח קיבלו שלושים מצוות, ולא רק שבע:
קיום המצוות
שבע מצוות בני נח כוללות שישה איסורים ומצוות עשה אחת. סדרן על פי הרמב"ם:
איסור עבודה זרה: איסור עבודת אלילים.
ברכת השם: נאמר בלשון סגי נהור - זהו איסור על קללת שם האל
איסור שפיכות דמים: כגון לא תרצח.
איסור גילוי עריות, הכולל את העריות: אם, אשת האב, אחותו מאמו, אשת איש, משכב זכר, ובהמה.
איסור גזל
איסור אכילת אבר מן החי (אין לאכול איבר של בעל החיים כשבעל החיים עדיין חי)
מצוות דינים: הקמת מערכת משפט (לדעת הרמב"ם: לאכוף את שמירת שש המצוות הקודמות, ולדעת הרמב"ן: לשפוט בין בני האדם בכלל, כפי שנצטוו ישראל, כגון ענישה על הגזל, העושק, הנזיקין וכדומה)
שבע מצוות אלה הן כעין שבעה כללים, שלהם פרטים רבים. פרטיהן כונסו על ידי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ט). לדעת הרב מנחם עזריה מפאנו שבע מצוות בני נח מתפרטות לשלושים מצוות, והן אותן אלה שאמר עליהן עולא שבני נח קיבלו על עצמם ואינם מקיימים אלא שלושה.
באותו עניין פוסק הרמב"ם (ראו גם דיון בפסיקתו זו):
המשותף לעשרת הדיברות ולשבע מצוות בני נח הם שלושת האיסורים החמורים של ייהרג ובל יעבור - עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות.
ישנו סימן לזכירת שבע המצוות: ג' מצוות שיהרג ובל יעבור (עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות), א- אבר מן החי, ב- ברכת ה', ג- גזל, ד- דינים.
הפצת שבע מצוות בני נח
שמאל|ממוזער|200px|שער שבועון כפר חב"ד (כ"ח בניסן ה'תשמ"ט) - "מנהיגי מדינות מצטרפים ליוזמת רייגן בעניין שבע מצוות בני נח"
הרמב"ם פוסק כי כאשר יש בידי עם ישראל סמכות שלטונית - הוא מצווה לאכוף את המצוות האלה על כל התושבים בארץ ישראל, עד כדי הוצאה להורג של מי שמסרב לקיימן. וכך הרמב"ם כותב: "ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל, ייהרג".
לא ידוע על ניסיונות מצד עם ישראל לאכוף על אחרים לקיים את שבע מצוות בני נח. הרבי מנחם מנדל שניאורסון טען כי הדבר נובע משהות העם בגלות והחשש שפעילות מסוג זה תסכן את חיי העוסקים בה. הוא סבר כי חשש זה כבר איננו תקף, ועל כן מוטלת על היהודים החובה לעודד את האנושות לקיים את שבע המצוות. מאז קריאתו זו ב-1981, פועלים חסידיו בעולם להנחיל את שבע המצוות, ובפרט הביאו להתייחסות הצהרתית בספר החוקים האמריקאי בדבר ערכן של שבע מצוות בני נח, כיסוד המוסר החברתי המודרני.
הרב יואל שוורץ גם סבר שיש חובה ללמד את הגויים לקיים את המצוות. בשנת תשמ"ג הוציא את הספר הראשון בנושא 'אור לעמים' על החשיבות והחובה ללמד את הגויים את שבע מצוות בני נח, שהם חייבים בהם. בספר הוא כתב ופרט את דיני השבע המצוות.
לאחר כמה שנים הספר התגלגל לידי גוים שהתלהבו מהדבר ובאו לבקש מהרב שוורץ שילמד אותם את הדינים וההלכות. אותם בני נח תרגמו את הספר 'אור לעמים' למספר שפות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, רוסיתמסופר בשער הספר ואתם עדי באוצר החכמה. וכן ראו עולם החסידות גיליון 179 סיון תשס"ז.. ובהמשך אף תרגם ערבי את הספר לערבית, בית ספר ערבי ישראלי קנה ספרים לחלק לתלמידים וכעבור זמן קצר המהדורה כולה אזלהספר 'האמנת בני נח' באתר אוצר החכמה..
מתחילת שנות התשעים הוא ליווה את קהילת "בני נח" שבארצות הברית מייסודו של הארכאולוג ונדל ג'ונס. בשנת ה'תשס"ו הגיעה קבוצה של בני נח לירושלים וקיבלו עליהם לפני בית הדין לקיים את המצוות כמו שיורו להם הרבניםמתוך הספר 'המאורע ההיסטורי של קבלת מנהיגי בני נח את סמכות בית הדין היהודי בירושלים' באתר אוצר החכמה. לדעתו ראוי לכל בן נח לקבל את המצוות לפני בית דין, בכך יחשב חסיד אומות העולם וכעין גר תושב ויקבל שכר כמצווה ועושהשם. וראו רמב"ם . בשל פעילותו זו הוזמן בשנת 2010 לכינוס בין-דתי שנערך באיראן.
לאחר שהחלו להגיע אליו גויים רבים ללמוד כיצד לקיים את שבע המצוות, החל להוציא להם ספרים רבים בנושאים: כיצד בן נח מתפלל, מה הוא עושה במועדים, וכן כיצד ללמוד את התורהספר מועדי ישראל - משמעות החגים לאומות העולם. ספר הפרשיות - פירוש לבני נח .
לעומת זאת, הרב משה שטרנבוך מהעדה החרדית סבר כי אין לעודד לא-יהודים לקיים את שבע מצוות בני נח, במיוחד כשמדובר בנוצרים. לטענתו אין זה מעשי להציע להמונים לעזוב את הנצרות, והאמונה הנוצרית עצמה היא בגדר "עבודה זרה" האסורה לבני נח, ולכן אף אם ישמרו מצוות אחרות לא ניתן להציג זאת כשמירה על מצוות בני נח. לטענתו הצגה כזו של הדברים תהווה לגיטימציה לעבודה זרה, הטעיית האנשים כלפיהם היא מופנה, וזיוף של עמדת היהדות. הרב שטרנבוך הוסיף וטען שהרביית זכויות רוחניות לעמים האחרים עלולה להזיק לעם ישראל. עם זאת, הוא לא התנגד "להשפיע עליהם לחיות חיי צדק ויושר", כל עוד אין הדבר מוצג כשמירת מצוות בני נח.
מחויבות היהודים לסייע לגויים לחיות חיי מוסר על פי התורה, נהגתה כבר על ידי משה מנדלסון, ובעת החדשה פרופ' יהושע השל בתנועה הקונסרבטיבית, כמצוות תיקון עולם - הערך המרכזי והחשוב ביהדות, לשיטתם.
פוסקים מהציונות הדתית
לדעת הרב אורי שרקי, ישנה שליחות לאומית-דתית-אוניברסלית לעם ישראל להדריך את בני אומות העולם כיצד לקשר את חייהם עם הקב"ה כגויים, ובכלל זה בקיום שבע מצוות בני נח. בהדרכת רבו יהודא ליאון אשכנזי, ובעקבות פניות של אישים שאינם יהודים מרחבי העולם, הוא הקים למטרה זו את ארגון "ברית עולם" במסגרת זו פועלים עשרות קהילות של בני נח ברחבי העולם, וחובר עבורם סידור תפילה וקיצור שולחן ערוך מותאם.
הרב ישראל אריאל עודד את הקשרים עם כת המאקויה היפנית, וראה בהם מקיימי שבע המצוות. כך גם הרב בני אלון שקבע שהנוצרים האוונגליסטים, איתם היה בקשר פוליטי וכלכלי, אינם עובדי עבודה זרה, ומקיימים את שבע המצוות. הרב דניאל שפרבר כתב ספר על הבודהיסטים, אשר לדעתו מקיימים את שבע המצוות.
אחד מיוזמי חידוש הסנהדרין בירושלים, בראשות הרב עדין אבן ישראל בה'תשס"ז (2007) היה ונדל ג'ונס מייסד ארגון "בני נח" המאמינים שיש להפיץ את קיום מצוות בני נח בעולם. בכנסים שלהם השתתפו מנהיגים דתיים מדתות שונות הרואים עצמם מחויבים לקיום שבע המצוות, דוגמת האחמדים. אב בית הדין של הסנהדרין החדשה רואה בה בעיקר כלי לקשר עם אומות העולם המעוניינים לשמור את שבע מצוות בני נח.
בברית החדשה
בנצרות הקדומה, בשלב בו התפצלה מהיהדות, היה ויכוח האם ובאיזו מידה מאמינים שאינם יהודים צריכים לשמור מצוות. במועצת ירושלים , שהתכנסה כעשרים שנה לאחר צליבת ישו ותועדה בברית החדשה, נפסק:
קיימת הקבלה בין האיסורים המוזכרים, ובין האיסורים על עבודה זרה, אבר מן החי, רצח וגילוי עריות שבמצוות בני נח, ויש הרואים בכך עדות מוקדמת לקיומו של הרעיון בקרב היהודים.
לקריאה נוספת
הרב משה ויינר, שבע מצוות השם, הספר בסגנון השולחן ערוך ע"פ שבע מצוות בני נח. הספר מתייחס גם לבודהיזם, וללימוד קבלה.
יואל שוורץ, האמנת בני נח, המאורע ההיסטורי של קבלת מנהיגי בני נח את סמכות הסנהדרין החדשה, ירושלים תשס"ו.
Law and the Noahides: law as a universal value, by Nahum Rakover, Jerusalem 1998
קישורים חיצוניים
שבע מצוות בני נח באתר דעת
שבע מצוות בני נח - במגוון שפות מהרב יואל שורץ.
אלכסנדר קליין, על מקורן של שבע מצוות בני נח, באתר אוניברסיטת בר-אילן
7 מצוות ל-70 אומות, אתר של חסידי חב"ד מהזרם המשיחיסטי להפצת 7 המצוות.
מצוות דינים בבני נוח, בתוך: שלטון החוק, מאת נחום רקובר, ירושלים תשמ"ט, שער ראשון
הרב יוסף שמחה גינזבורג, שבע מצוות בימינו בעלון שיחת השבוע
Pinchas Polonsky, Golda Akhiezer. Bnei Noah: History, Theory, and Practice
הערות שוליים
*
קטגוריה:סיפורי ספר בראשית
קטגוריה:גוי (יהדות)
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:מושגים ביהדות
קטגוריה:פרשת נח | 2024-10-06T05:58:43 |
מצוות | REDIRECT מצווה | 2015-09-26T11:06:28 |
ניופורט | ניופורט (באנגלית: Newport) היא עיר המחוז (County seat) של מחוז ניופורט במדינת רוד איילנד שבארצות הברית, בה שוכנת מכללת המלחמה של הצי האמריקני.
בשנת 1663 קיבלה הקולוניה של רוד איילנד עצמאות והמושל ישב בניופורט שהפכה לבירת רוד איילנד עד לשנת 1790, אז הייתה למדינה ה-13 במספר שהצטרפה לארצות הברית והבירה עברה לפרובידנס.
בניופורט נמצא בית הכנסת טורו, שהוא בית הכנסת העתיק ביותר בארצות הברית. בית הכנסת פעיל עד היום, והוא אחד המבנים ההיסטוריים לשימור שברשימה הלאומית של מקומות היסטוריים של ארצות הברית.
במפנה המאה העשרים קיבלה העיר צביון של עיר נופש אריסטוקרטית, ונבנו בה מספר אחוזות נופש ובתי קיץ מפוארים של המשפחות העשירות ביותר בארצות הברית, כגון משפחת ואנדרבילט ומשפחת אסטור.
היסטוריה
ניופורט נוסדה בשנת 1639 ברוד איילנד, אשר נקרא כיום איי אקווידנק. שמונת המייסדים והקצינים הראשונים שלה היו ניקולס איסטון, וויליאם קודינגטון, ג'ון קלארק, ג'ון קוגהשל, וויליאם ברנטון, ג'רמי קלארק, תומאס האזרד והנרי בול. רבים מהאנשים הללו היו חלק מההתיישבות בפורטסמות', יחד עם אן האצ'ינסון וחסידיה. הם עזבו לאחר שנה והחלו להתיישב בניופורט בצד הדרומי של האי.
ניופורט גדלה להיות הגדולה מבין ארבעת היישובים המקוריים שהפכו למושבות. רבים מהקולוניסטים הראשונים בניופורט הפכו לבפטיסטים, והקהילה הבפטיסטית השנייה ברוד איילנד הוקמה ב-1640 בהנהגתו של ג'ון קלארק.
בשנת 1658 התיישבה בניופורט קבוצה של יהודים, אשר נמלטו מהאינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. הם לא הורשו להתיישב במקום אחר. קבוצה זו זכתה בסופו של דבר לכינוי קהילת ישועת ישראל, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בארצות הברית. מקום מפגשם הוא בית הכנסת טורו, בית הכנסת העתיק ביותר באמריקה.
ראו גם
פסטיבל הג'אז של ניופורט
פסטיבל הפולק של ניופורט
קישורים חיצוניים
ימין|250px|ממוזער|בית הכנסת טורו, העתיק בבתי הכנסת שבארצות הברית
ימין|250px|ממוזער|אחוזת הנופש של משפחת ואנדרבילט, The Breakers
קטגוריה:רוד איילנד: ערים
רוד איילנד
קטגוריה:ארצות הברית: ערי חוף
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1639 | 2024-08-01T02:22:43 |
דחק | ממוזער|שמאל|מצבים מלחיצים יכולים לעורר כאבי ראש.דְּחָק (המונח הרשמי – עָקָה; העממי – לחץ; באנגלית: stress ובעקבותיו נפוץ גם התעתיק סטרס) הוא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תחושת מצוקה הנובעת מפגיעה במצב האיזון (הומאוסטזה, Homeostasis) של האורגניזם.
את המונח הלועזי טבע הנס סלייה (Hans Selye), אנדוקרינולוג אוסטרו-קנדי, כחלק מפרדיגמה שפורסמה ב־1936 תחת השם (GAS)
General Adaptation Syndrome. המונח דחק בעברית, בהקשר דומה למונח הפסיכולוגי, נזכר כבר במקורות קדומים, "וְאֶת לַחֲצֵנוּ – זֶה הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם" (הגדה של פסח), וייתכן שהוא שימש מקור השראה לקובעי המונח הפסיכולוגי בעברית.
במצב של דחק מתמשך עלול להיווצר קושי בהתמודדות וחוסר הסתגלות התנהגותי, פסיכולוגי (כגון תחושות פחד, דאגה וחרדה) או פיזיולוגי (כגון פגיעה במערכת העיכול, לחץ דם גבוה, דיכוי המערכת החיסונית ומחלות קרדיו מטבוליות).
היסטוריה
בשנת 1915 טבע וולטר קנון את המושג "הילחם או ברח" המתאר את תגובתם של חיות לאיומים. הוא טען שמצבים של סכנה או פציעה מעוררים את תגובת "הילחם או ברח" ומזרימים אדרנלין לגוף.שמאל|ממוזער|300px|מודל התגובה הרב שלבית המוכללת
בשנת 1946 פרסם הנס סלייה ספר על לחץ, בו הוא תיאר ממצאים מסדרת ניסויים שערך על חיות מעבדה, תוך חשיפתן לגירויים שליליים כמו כאב. בניסוייו מצא סלייה שתגובות בעלי החיים לגירויים השונים יצרו דפוס עקבי, לו קרא תסמונת ההסתגלות הכללית General Adaptation Syndrome. סלייה זיהה שהתסמונת בנויה משלושה שלבים מובחנים: מצוקה, התנגדות ואפיסת כוחות.
בשלב הראשון (מצוקה) כאשר מזוהה גירוי חיצוני כמאיים, נכנס הגוף למצב מוכנות, על מנת להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית.
בשלב השני (התנגדות), ישנה התמודדות מול הגירוי האברסיבי וניסיון להכריעו. מנגנוני ההישרדות ממשיכים להזרים משאבי גוף כדי להתמודד עם האיום הנתפס, כל עוד זה לא הוכרע או עד שמשאבי הגוף אוזלים.
השלב האחרון (אפיסת הכוחות), מוגדר כשלב בו אוזלים משאבי הגוף להתמודד עם מצב הסכנה ובפרט לתפקד כראוי. לרוב מופיעים מחדש סימפטומים פיזיולוגיים של מערכת העצבים האוטונומית, כמו הזעה ועלייה נוספת בדופק, בניסיון נואש ואחרון של הגוף להכרעה.
אם שלב זה מתארך והגירוי האברסיבי מתמיד, מתחיל ומצטבר נזק ארוך-טווח למערכות הגוף,
גישות תאורטיות
הגישות התאורטיות המתייחסות לדחק, מתחלקות לשלוש קבוצות לפי השלב אותו הן מדגישות בתהליך הדחק.
הגישה האפידמיולוגית
הגישה האפידמיולוגית מדגישה את האירועים החיצוניים היוצרים את תחושת הדחק. אירועים אלה נקראים אירועי דחק או סטרסורים . בין אירועי הדחק ניתן למנות טראומות, אירועים מְשָנֵי חיים כגון שכול וגירושים, ומצב כרוני של קושי ואי שביעות רצון, כמו בעבודה מתסכלת ובנישואים לא מאושרים. גם חוויות דרמטיות פחות מאירועים משני חיים, כמו פקקי תנועה או בעיות חנייה יכולות לגרום ללחץ. שניים ממייסדי הגישה האפידמיולוגית הם הולמס Holmes וריי Rahe אשר בנו שאלון אירועי חיים המודד את רמת החשיפה לאירועי לחץ בשנה האחרונה. בשאלון ישנה רשימה של אירועי חיים, כאשר לכל אירוע יש משקל שונה, לפי רמת ההיערכות מחדש שהוא דורש. האירועים שדורגו כמלחיצים ביותר, לפי רמת ההיערכות המחודשת שהם דורשים, היו מוות של בן או בת זוג, גירושין, פרידה מבן או בת זוג, מעצר בכלא או במתקן אחר ומוות של בן משפחה קרוב.
הגישה הפסיכולוגית
הגישה הפסיכולוגית מדגישה את התהליך התפיסתי הפסיכולוגי המקשר בין האירוע החיצוני לבין התגובה הפיזיולוגית. שניים ממייסדי הגישה הזו הם סוזן פולקמן וריצ'רד לזרוס . לטענתם, לחץ נוצר כאשר האדם חש פער בין דרישות המצב לבין המשאבים העומדים לרשותו. גישה זו מתייחסת לדחק כאל תפיסה סובייקטיבית, ולא כאל אירוע אובייקטיבי. אם אדם מעריך הערכת חסר את המשאבים העומדים לרשותו, או מעריך הערכת יתר את דרישות המצב, הוא יחוש בדחק, גם אם מבחינה אובייקטיבית המשאבים מספיק גבוהים כדי להתמודד עם הדרישות. לטענת פולקסמן ולזרוס, לחץ נוצר גם כאשר הפער הוא חיובי, כלומר המשאבים הם גבוהים יותר מאשר הדרישות. מקגראת' הדגיש את חשיבות ההשלכות (בעיני האדם) של אי עמידה בדרישות המצב, אשר בלעדיה לא צפוי להתרחש דחק.
ממוזער|האמיגדלה – מרכז הפחד והלחץ
הגישה הביולוגית
הגישה הביולוגית מדגישה את התגובה הפיזיולוגית הנוצרת לאחר החשיפה למצב הדחק. שניים ממייסדי הגישה הם הנס סלייה Selye שטבע את המושג "תסמונת ההסתגלות הכללית" ו־וולטר קנון Cannon שטבע את המושג "הילחם או ברח". מושג זה הורחב מאוחר יותר ל"הילחם או ברח, קפא, התעלף או היבהל" (Freeze, Flight, Fight, Fright, Faint). תגובות אלה, שיחד נקראות תגובת הדחק, נבררו באופן אבולוציוני כדי להגביר את סיכויי ההישרדות של האורגניזם העומד בפני איום קיומי. תגובת הדחק אדפטיבית רק לפרקי זמן קצרים, כאשר היא מגינה מפני איום חריף. כפי שכאב מגן על האדם מפני מצבים מסוכנים, כך עושה גם תגובת הדחק. כפי שכאב מתמשך עלול לפגוע באיכות החיים, כך גם תגובת דחק מתמשכת, המתבטאת בחרדה ודחק מתמשכים, עלולה לפגוע באיכות החיים.
תגובת הדחק הפיזיולוגית מתחילה במוח, כאשר ישנה הערכה של גורם הדחק והמשאבים העומדים לרשותו של האדם. כאשר הניתוח הקוגניטיבי במוח מוביל למסקנה שהמצב הוא מצב מאיים, האמיגדלה מגיבה בהפעלת שתי מערכות הקשורות זו לזו: מערכת העצבים הסימפתטית וציר ה־HPA. לפי הגישה הביולוגית, ניתן לבחון את השפעתם של אירועי דחק בעזרת מדדים פיזיולוגיים של סטייה מההומאוסטזה (איזון) בשני המישורים הללו.
מערכת העצבים הסימפתטית
מערכת העצבים הסימפתטית (Sympathetic) פעילה במצבי עוררות, ואינה יכולה להישאר פעילה לאורך זמן רב. מערכת העצבים הסימפתטית מעוררת על־ידי ההיפותלמוס, וגורמת להפרשה של אדרנלין ונוראדרנלין מבלוטת האדרנל אל הדם. חומרים אלה מגבירים את קצב הלב והנשימה, גורמים להזעה ולתחושה של דחק. הפעילות הסימפתטית יוצרת גם שינויים בזרימת הדם ממרכז הגוף לעבר שרירי השלד, הפסקה של תהליכי עיכול, כיווץ של כלי דם בעור למניעת דימום מפגיעה, הרחבת אישונים ועוד. פעילות זאת באה על חשבון מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic) האחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים, הפרשת הורמונים ובנייה עצמית והתחזקות.
ציר ה־HPA
ציר ה־HPA מעורר גם הוא על־ידי ההיפותלמוס הגורם לשחרור ACTH מבלוטת יותרת המוח. ACTH גורם להפרשה של קורטיזול מקליפת בלוטת האדרנל . הפעלת תגובת הדחק יוצרת תגובות גופניות רבות שנועדו להכין את הגוף לפעולה אקטיבית להתמודדות עם האיום. תגובות אלה כוללות עלייה בקצב הלב, קצב הנשימה, לחץ הדם, רמות הסוכר בדם, ומתח השרירים. קיימות גם הזעה, הזרמת דם לפריפריה, הגדלת אישונים וירידה בכאב.
כאשר הגוף יוצא ממצב של הומאוסטזה ועובר למצב של אלוסטזיס עלולים להיגרם נזקים, בטווח הקצר או הארוך.
מאפיינים של מצבי דחק
קיימים מספר מאפיינים ההופכים מצבים בחיים למצבי דחק. המאפיינים הבולטים הם איום, חוסר היכרות, חוסר ודאות וחוסר שליטה. ראשית, לחץ מתרחש כאשר קיים איום על ההומאוסטזה, או שחושבים שקיים איום שכזה. לכן, אחד המאפיינים המהותיים ביותר של מצבי דחק הוא שהם מאיימים על האדם או על הקרובים לו. האיום יכול להיות איום פיזי, איום כלכלי, איום חברתי, איום משפחתי, או כל איום אחר. למעשה, תגובת הדחק נבררה באופן אבולוציוני כדי להכין את הגוף להתמודדות עם איומים. בהתאם לכך, יש הטוענים שהמושג דחק מתייחס רק למצבים בהם קיים איום משמעותי על רווחתו של האורגניזם.
מאפיין שני של מצבי דחק הוא חוסר היכרות. לפי המודל של הולמס וריי, אירועים שאינם מוכרים, דורשים היערכות מחודשת ולכן הם מעוררי לחץ.
המאפיין השלישי של מצבי דחק, חוסר ודאות, קשור לחוסר היכרות, אך מעט שונה ממנו. היכולת לנבא התרחשות מעוררת דחק מקלה על ההתמודדות עימה. לכך ניתן לתת שני טעמים: ראשית, אם יודעים על בואו המתקרב של המצב הלא נעים, ניתן להיערך לקראתו נפשית או פיזית וממשית. שנית, אפשר לחוש רגיעה וביטחון בתקופה שבה יודעים שהדחק אינו צפוי לבוא. עכברים שהוכנסו לתוך מערך ניסויי מתאים הפגינו העדפה לדחק בר ניבוי על פני דחק שאינו בר ניבוי.
המאפיין האחרון של מצבי דחק, הוא חוסר שליטה. ככל שמאורע פחות נשלט, כך הוא יוצר תחושת דחק גבוהה יותר. ניסויי מעבדה הראו כי נבדקים שנחשפו לאירוע מעורר לחץ הגיבו טוב יותר, אם ניתנה להם האפשרות להפסיק את החשיפה, גם אם לא עשו בפועל שימוש באופציה זו וגם אם תחושת השליטה הייתה נתפסת בלבד, ובפועל לפעולתם לא הייתה השפעה אמיתית על החשיפה.
תנאים לדחק מועיל
לחץ יכול להועיל אם הוא קצר, בעוצמה מתונה ומהסוג הנכון. ראשית, בעוד שללחץ ממושך ישנן השלכות בריאותיות שליליות, לחץ קצר טווח פחות מזיק לבריאות ויכול אף להועיל לה. שמאל|ממוזער|250px|הקשר בין מידת הדחק לרמת הביצוע
שנית, לחץ אינו שלילי במהותו. יצורים חיים זקוקים למידה מסוימת של לחץ כדי לתפקד. אך כאשר עוצמת הלחץ גבוהה מדי, התפקוד נפגע. הקשר הזה בין לחץ לתפקוד מתבטא בחוק ירקיז-דודסון המיוצג בגרף בצורת U הפוך. ללא שימור רמות תקינות של עוררות, לא תתאפשר יציאה מההומאוסטזה שכופה מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic nervous system) על הגוף. רמות מוגזמות של עוררות, מצד שני, יכולות לפגוע בתפקוד.
לבסוף, ניתן לחלק מצבי דחק לדחק חיובי או שלילי. הנס סלייה (Hans Selye) הציע ב־1974, שכאשר דחק מניע לפעולה, יש לראות בו "לחץ חיובי" או "מתח טוב" (Eustress) . לעומת זאת, כאשר דחק אינו נפתר בדרך של תגובה, שינוי או התרגלות והתאמה – הוא נחשב ל"לחץ שלילי" (Distress) מאחר שאינו מניע לפעילות אלא דווקא להתנהגויות נסיגה קליניות כמו דיכאון וחרדה.
השפעות הדחק
השפעות בריאותיות
דחק ובפרט דחק מתמשך עלולים לפגוע בבריאות. במצב של דחק מתמשך, השמירה על האיזון בגוף דורשת שינויים פיזיולוגיים חוזרים ונשנים. תהליך זה של שמירה על האיזון נקרא אלוסטזיס. השינויים התכופים הנדרשים במצב של דחק יוצרים עומס על מערכות הגוף הנקרא עומס אלוסטטי. לאורך זמן, העומס האלוסטטי מצטבר, פוגע במערכות הגוף ויוצר נזקים רפואיים. ניתן להעריך את העומס האלוסטטי של הגוף בעזרת מדדים ביולוגיים כמו רמת הקורטיזול בשתן, לחץ הדם, יחס מותן אל ירך, רמות כולסטרול, A1C ועוד. סיבה נוספת לקשר בין לחץ מתמשך לנזקים רפואיים, היא הרגלי חיים לא בריאים בקרב אנשים הנמצאים בדחק. הרגלי חיים אלה יכולים לכלול צריכה מוגברת של משקאות חריפים, עישון, חוסר שינה והזנחת הכושר הגופני.
דחק מתמשך עלול לפגוע במערכות רבות בגוף. דחק מתמשך מגביר את הסיכון למחלות לב, שבץ מוחי, תסמונת מטבולית, סוכרת בקרב נשים, ופיברומיאלגיה. בקרב נשים העוברות טיפולי הפריה, נמצא קשר חלש בין רמת הדחק והחרדה לבין הסיכוי להיכנס להריון. דחק בזמן ההריון מגביר גם את הסיכון לסיבוכים בלידה. בקרב גברים, לחץ עלול להשפיע לרעה על איכות הזרע. דחק גורם גם לברוקסיזם – הידוק לסתות בשינה – וכתוצאה מכך לשחיקת שיניים.
קיים קשר מורכב בין דחק לבין מערכת החיסון. נראה כי לחץ מתון יכול לשפר את התפקוד החיסוני, בעוד שלחץ מתמשך או קיצוני עלול לפגוע בו. בניגוד למקובל בציבור הרחב, אין עדיין הסכמה לגבי התפקיד של לחץ במחלת הסרטן. ישנם מחקרים המראים שלחץ מהווה גורם סיכון לסרטן, וישנם כאלה שמראים שהקשר בין השניים חלש או לא קיים.
במחקר אורך שנערך ב-the Southern California Children's Health Study (2003–2014), ומחקר המשך ומעקב (2018–2021) יש עדויות לכך שדחק מתמשך ועקבי מגיל הילדות, ההתבגרות ועד הבגרות עלול לתרום לסיכון קרדיומטבולי גדול יותר בבגרות צעירה. המחקר מסייג עצמו מכמה סיבות כגון: קבוצת נבדקים קטנה יחסית, דיווח לא ישיר אלא דרך תגובות הורים, וסביבה אורבנית דומה של הנבדקים, אולם, יש במחקר מרקרים אובייקטיביים המאששים את תוצאותיו. לשם ביסוס הטענות במחקר זה יש להמשיך ולחקור על קבוצות גדולות יותר ובתנאי מחיה שונים.
השפעות קוגניטיביות
דחק עלול לצמצם את הקיבולת של זיכרון העבודה. זיכרון העבודה משמש כמעין "פנקס רישום מנטלי" (Mental Sketch Pad).
ניתן להתייחס לזיכרון העבודה כאל תהליך מנטלי פעיל, שבו גירויים או ייצוגים פנימיים מאוחסנים בצורה מקוונת נגישה וזמינה אונליין, כדי למנוע דעיכה זמנית או פלישה של מסיחים או גירויים מתחרים הנמצאים מחוץ למוקד הקשב הנוכחי.
היכולת ליצור ולשמר חוט מחשבה פנימי ללא תלות במציאות החיצונית, משחררת את האדם מהמגבלות של תגובה לאירועים סביבתיים מידיים בלבד. באופן זה, זיכרון העבודה מאפשר לאדם לפעול למען הגשמת מטרות עתידיות מעבר לכאן ולעכשיו. הנמכה בקיבולת של זיכרון העבודה עלולה לפגוע בתפקודים קוגניטיביים אלו.
השפעות רגשיות
לדחק ישנן גם השפעות רגשיות. תגובה אפשרית אחת היא תוקפנות, האופיינית במיוחד לתחושת תסכול. "זעם הדרכים", שגילוייו הם התפרצויות אלימות הקורות בתנאים של פקקי תנועה, הוא ביטוי שלה. תיתכן גם תגובה הפוכה, של אדישות ודיכאון. תגובה זאת קשורה על-פי רוב לתופעה אחרת, הנקראת חוסר אונים נרכש. מרטין זליגמן (Martin Seligman) גילה שניתן בדרך של התניה ליצור באורגניזם תפיסה של חוסר-אונים. חיות שהוכנסו לכלוב וקיבלו נזעי חשמל (שוקים חשמליים) (בצמוד לגירוי נייטרלי), בלי שניתנה להם דרך לשלוט או להימנע מהם, פיתחו אפתיה לנזעי החשמל ולגירוי הנייטרלי הנלווה. כאשר מאוחר יותר ניתנה להם הזדמנות לנסות וללמוד כיצד להימנע מהגירוי השלילי או להפסיקו, הן לא ניסו לעשות כן. יש הטוענים שתחושת חוסר-ישע זו פוגעת בין השאר גם ברבות מהנשים הסובלות מאלימות מצד בני זוגן, שלעיתים נטען שאינן מנסות לשפר את תנאי גורלן.
דחק קשור גם להפרעות פסיכיאטריות כמו חרדה, דיכאון ופוסט־טראומה.
השפעות חברתיות
אפשר לחלק את ההשפעה החברתית של הלחץ לארבע רמות חברתיות שונות:
Individual Level – ברמה האישית: שינוי התנהגות והימנעות מביצוע משימות. חוויה של תחושת לחץ עשויה לגרום לפרט להימנע מפעילות שעומדת בפניו או לחוש רצון לוותר על מעשה כדי להימנע מתחושת הלחץ שמאפיינת פעולה זו.
Dyadic Level – ברמה הזוגית: לחץ הוא רגש בעל רמות גבוהות של הדבקות רגשית, אך מנגד אדם קרוב יכול לסייע לפרט החווה תחושות לחץ להפיגן. אם יוצרים שיחה של פנים מול פנים זה יכול לעזור, דבר כזה מוריד את סף הלחץ ומרגיע. בנוסף, האחר יכול להרגיע האדם הלחוץ שעומד בפניו ועוזר לו.
Group Level – ברמה הקבוצתית: דומה להשפעות הרגש ברמה הזוגית, רק בהרחבה למערכת יחסים של יותר משני אנשים.
Cultural Level – ברמה התרבותית: אירועי משבר אינם קשורים לשינוי התרבויות, הם מלחיצים ונמדדו למספר תרבויות. יש לחץ משותף לכל בני האדם ויש שינויים חשובים להגדרתו התרבותית של הלחץ. תחושת לחץ משינויים או מביצוע פעולה מסוימת של הפרטים בתרבות עשויים להשפיע עליה ועל עתידה, לדוגמה במשאל עם לפני מבצע או שינוי גדול. כמו כן, גם אירועים מסכני חיים דוגמת אסונות טבע יכולים להוביל ללחץ תרבותי של אומה או אזור גאוגרפי ולעורר התנהגות חברתית בעייתית.
השפעות ארגוניות
בעולם העבודה מקובל לחלק את גורמי הלחץ למכשולים (לדוגמה, פוליטיקה ארגונית, חוסר ביטחון תעסוקתי) ואתגרים (לדוגמה, אחריות, לחץ זמן). נראה שאחד המאפיינים ההופכים מצב לחץ לאתגר הוא רמת השליטה הנמצאת בידי האדם. כאשר האדם חש שאין לו שליטה על המצב, עולה הסיכוי שמצב הדחק יוגדר כמכשול, וכאשר הוא חש שיש לו שליטה על המצב, עולה הסיכוי שמצב הדחק יוגדר כאתגר. מחקרים מוקדמים הראו שבעוד שמכשולים פוגעים בתפקוד בעבודה, אתגרים יכולים גם לקדם את התפקוד בעבודה. עם זאת, יש הטוענים כי קיימות השלכות שליליות גם ללחץ מסוג אתגר.
גורמי חוסן
חוסן נפשי Resilience הוא היכולת לנתר חזרה ממצב שלילי, ולהסתגל באופן גמיש. החוסן הנפשי של האדם מושפע מהמטען הגנטי שלו, מהסביבה המוקדמת בה גדל, ומהסביבה הבוגרת בה הוא נמצא. גורמים אלה משפיעים על החוסן הנפשי גם בנפרד וגם באופן אינטראקטיבי.
גורמי חוסן פיזיולוגיים
לתגובת הדחק ולהפרעות חרדה ישנו מרכיב משפחתי וגנטי. לדוגמה, מקדם התורשתיות של הפרעות חרדה הוא 40%, מקדם התורשתיות של פוביה מפני בעלי-חיים הוא 45%, וזה של פוביה מפני דם וזריקות הוא 33%. גם לחוסן נפשי יש מרכיב גנטי, ומקדם התורשתיות שלו נע בין 30% ל־60%. קיימים גם סמנים גנטיים להפרעות חרדה.
אחד המדדים העקיפים לחוסן נפשי ולהתמודדות גמישה עם דחק הוא השונות בקצב הלב . מחקרים רבים הראו שאנשים עם שונות גבוהה בקצב הלב שלהם מתמודדים טוב יותר עם דחק.
גורמי חוסן התפתחותיים
לדחק ישנן השפעות ניכרות על המוח, המתבטאות בתוצאות התנהגותיות. ההשפעות האלה חריפות במיוחד כאשר החשיפה לדחק מתרחשת בתקופות רגישות בהן המוח מתעצב. דחק בגיל צעיר יכול לשנות את ההתפתחות העצבית ולגרום לשינוים אפיגנטיים בביטוי של גנים. שינויים אלה מתבטאים במאפינים קוגניטיביים, רגשיים ומוטיבציוניים בגיל מאוחר יותר. השערה אבולוציונית בשם Adaptive Calibration Model טוענת שמי שנחשף ללחץ בגיל צעיר מפריש יותר קורטיזול. הקורטיזול מעצב את מוחו אחרת, כך שיהיה מותאם למצבי סכנה. התאמה זו יוצרת רגישות יתר לדחק ולחרדה בגיל מבוגר יותר, ולכן מעלה את הסיכון להפרעות נפשיות בבגרות. מחקרים רבים אכן מראים שלחץ בגיל צעיר מגביר את התגובתיות ללחץ, את הסיכון לדיכאון ולהפרעות פסיכיאטריות נוספות. בישראל, לדוגמה, נמצא שילדים שחוו בילדותם אירועים קשים או התעללות, נמצאים בסיכון גבוה פי 1.5 לסבול מהפרעות דיכאון בבגרותם.
גישה אלטרנטיבית טוענת שלחשיפה ללחץ בגיל צעיר ישנם גם יתרונות. חשיפה כזו מכינה את הילד (או חיות צעירות אחרות) לחיים בסביבה קשה, וכך משפרת אצלו תכונות קוגניטיביות ורגשיות מסוימות הנדרשות בסביבה שכזו. ישנם מחקרים המראים שדווקא מי שנחשפו בילדותם למצבי לחץ רבים, עמידים יותר בפני מצבי לחץ בגיל מבוגר. נראה כי קיים קשר בצורת U לא סימטרי בין מספר האירועים הקשים שאדם עבר במהלך חייו, לבין מצוקה נפשית. כלומר, מי שכלל לא חווה אירועים קשים יסבול ממצוקה נפשית ממוצעת, מי שחווה מעט אירועים קשים יסבול ממצוקה נפשית נמוכה מהממוצע ומי שחווה הרבה אירועים קשים יסבול ממצוקה נפשית גבוהה מהממוצע. מתוך כך ניתן ללמוד כי מעט לחץ ואירועים קשים לאורך החיים מסייע בבנייה של חוסן נפשי. ייתכן שההשפעה של לחץ על החוסן הנפשי תלויה גם בתגובתיות ההתחלתית של האדם. ישנה טענה שאנשים עם תגובתיות נמוכה לסביבה (החוקרים קוראים להם סביונים, בשל יכולתם לצמוח בכל תנאי) מושפעים מעט מאוד מרמת הלחץ אליה הם נחשפים. לעומת זאת, אנשים עם תגובתיות גבוהה לסביבה (החוקרים קוראים להם סחלבים, בשל הרגישות הגבוהה שלהם) מושפעים במידה רבה מרמת הלחץ אליהם הם נחשפים. כשהסחלבים נחשפים למעט לחץ הם פורחים, וכאשר הם נחשפים להרבה לחץ מצבם הפסיכולוגי נפגע באופן משמעותי.
קיימת הסכמה רחבה יותר לגבי ההשפעה של דחק בתקופה הפרה-נטלית , כאשר העובר עדיין נמצא ברחם. עוברים שאמם נמצאת בדחק במהלך ההריון, נמצאים בסיכון לפתח בעיות פסיכולוגיות רבות. דחק פרה-נטלי מגביר את הסיכון לסבול מחרדה, דיכאון, לקויות למידה, הפרעות קשב, אימפולסיביות והתמכרות. מי שחווה דחק פרה־נטלי נוטה להיות עם רמות נמוכות יותר של סרוטונין ורמות גבוהות יותר של קורטיזול. תיתכן גם פגיעה קוגניטיבית, אם כי גודל האפקט קטן.
גורמי חוסן אישיותיים
קיים קשר בין תכונות אישיות של אנשים וחיות אחרות לבין אופן התמודדותם עם דחק. מחקר מטא-אנליזה שכלל 51 מחקרים מצא קשר חזק בין תחושת השליטה הנתפסת של האדם, לבין מדדי חרדה והפרעות חרדה. פרטים עם סגנון אישיות נועז, אגרסיבי, אקטיבי ומסתכן נוטים להגיב לדחק בתגובה סימפתטית חזקה וסימפטומים קרדיו־וסקולריים. לעומת זאת, פרטים עם סגנון אישיות פאסיבי, זהיר וביישן נוטים להגיב לדחק בתגובה חזקה של ציר ה־HPA והפרשת קורטיזול.
יש כמה סגנונות התמודדות עם דחק. סגנון אחד הוא מוכוון בעיה – האדם מתכנן את הטכניקות שבאמצעותן יתגבר על הקושי שלפניו. החיסרון בשיטה זו הוא שלא לכל בעיה יש פתרון פשוט. גם מצב רוחו הירוד של האדם שבדחק מכביד על סיכויי הצלחתו למצוא תשובה לבעייתו. אלו המנסים לנקוט בהתמודדות מוכוונת רגש, מתמקדים בניסיון להקל על הרגשות השליליים המתלווים לדחק. שיחה עם חברים והיעזרות בהם, וכן העלאת הדברים על הכתב הן שיטות יעילות ואף תורמות לבריאות. מנגד, שקיעה בהרהורים אודות הצרה רק מפחיתה מרווחתו של הפרט.
גורמי חוסן חברתיים
קבוצה נוספת של גורמי חוסן עוסקת בקשרים החברתיים של האדם. אנשים בעלי רשת חברתית, סטטוס גבוה, נשואים ודתיים נוטים לסבול פחות מדחק ומהשלכותיו השליליות.
התמודדות
פסיכותרפיה
מבין גישות הטיפול הפסיכולוגי, הגישה שנחקרה הכי הרבה בהקשר להפחתת לחץ היא הגישה הקוגניטיבית התנהגותית. נמצא שטיפול בגישה זו מפחיתה לחץ וחרדה בקרב סטודנטים, מורים וחולי לב.
הקנייה של מיומנויות התמודדות או הגברת תמיכה חברתית מפחיתות אף הן לחץ וחרדה בקרב סטודנטים.
נראה שתוכניות בית־ספריות לא מצליחות להפחית לחץ, אף על פי שהן כן מצליחות להפחית חרדה ודיכאון לטווח קצר.
פעילות גופנית
בין השיטות היעילות נגד דחק נמצאות גם פעילות גופנית, המפחיתה הן את הדחק עצמו והן את סכנותיו הבריאותיות.
קידום אסטרטגיות התמודדות בריאות לניהול מתחים בשלב מוקדם בחיים (למשל, גיל ההתבגרות) עשוי להקל על מניעת מחלות קרדיומטבוליות.
טכניקות הרפיה
טכניקות הרפיה מנסות להפחית את הפעילות הסימפתטית ולהגביר את הפעילות הפאראסימפתטית. קיימות דרכים שונות לתרגל טכניקות הרפיה, אחת הפופולריות ביותר בעולם המערבי היא קשיבות mindfulness. נערכו מחקרים רבים המעידים על האפקטיביות של קשיבות בהפחתת לחץ וחרדה גם בציבור הרחב ונגם בקרב אוכלוסיות ספציפיות כמו צעירים, סטודנטים, עובדים וחולות בסרטן השד. נראה שהאפקטיביות של התערבויות מבוססות קשיבות נשמרת גם כאשר הן מתקיימות באופן מקוון.
גם תרגול שיטות הרפיה אחרות, כולל אימוני נשימה, יכול להפחית חרדה ולחץ.
עזרה עצמית
ניתן להתמודד עם דחק גם על־ידי עזרה עצמית. מטא אנליזה על 1,390 מחקרים שנעשו בתקופת הבידוד במגפת הקורונה מצאו ששיטות של עזרה עצמית היו אפקטיביות והראו גודל אפקט קטן עד בינוני בהשוואה לקבוצת הביקורת. שיטות אלה כוללות תרגול קשיבות, טיפול עצמי בשיטה קוגניטיבית התנהגותית או קבלה עצמית וכן פעילויות כמו האזנה למוזיקה ופעילות גופנית. ייתכן שגם משחקי וידאו קצרים יכולים להפחית לחץ וחרדה.
שיטות אפקטיביות אחרות
שהייה בטבע יכולה אף היא להפחית לחץ. ביפן קיים מנהג אמנותי מדיטטיבי בשם shinrin-yoku שמשמעותו "רחצת יער". לפי המנהג המסורתי, הולכים בסביבה מיוערת, צופים בה ונושמים את האוויר שבה. מטא אנליזה על 8 מחקרים מצאה שרחצת יער מפחיתה את רמת הקורטיזול, בין השאר כתוצאה מהציפייה לאפקט (פלצבו).
התערבויות בעזרת מוזיקה יכולות גם הן להפחית את הלחץ גם במדדים פיזיולוגיים וגם במדדים פסיכולוגיים.
שיטות לא מוכחות
שני מחקרי מטא אנליזה לא הצליחו להראות את האפקטיביות של טיפול פרוביוטי בהפחתת לחץ או חרדה.
ראו גם
מודל רגישות-דחק
לחץ בעבודה
נפגע חרדה
לקריאה נוספת
יעל להב וזהבה סולומון (עורכות), משחזור לזיכרון, טיפול בטראומה נפשית, רסלינג, 2019.
קישורים חיצוניים
צחי בן ציון, התמודדות בעיתות לחץ ומשבר, לאומית שירותי בריאות
פניה חזן, לחוצים? תנשפו עמוק! שירותי בריאות כללית
הערות שוליים
קטגוריה:הפרעות חרדה
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:פסיכולוגיה קלינית
קטגוריה:רגשות
קטגוריה:דחק
קטגוריה:פסיכולוגיה רפואית | 2024-10-04T18:15:09 |
דוקים | 250px|ממוזער|שמאל|ילדים משחקים דוקים בישראל ב-1952
ממוזער|דוקים
200px|ממוזער|שמאל|נער משחק מיקאדו
250px|ללא מסגרת|שמאל
דוקים הוא משחק שבו יש 41 קיסמים ארוכים – מקלות דקים בעלי קצוות מחודדים, באורך של כעשרים סנטימטרים. מקורו של משחק הדוקים הוא באירופה, אך עדויות למשחקים דומים מראות על כך שיש למשחק שורשים במזרח הרחוק. הדוקים עשויים עץ או פלסטיק, וזהים באורכם הנע בין 17 סנטימטרים ל-20 סנטימטרים.
ב-1936, הובא המשחק מהונגריה, בה הוא נקרא מרוקו (Marokko) לארצות הברית. השם מיקאדו (Mikado), הוא סימן מסחרי וכך מכונה המקל הכחול בעל הניקוד הגבוה ביותר על שם מיקאדו (קיסר יפן).
מהלך המשחק
בתחילת המשחק מפזרים את הקיסמים בערימה. המטרה היא להוציא כמה שיותר קיסמים בזה אחר זה, מבלי להזיז את הקיסמים האחרים שבערימה, על ידי שימוש בקיסמים אחרים. הקיסמים ממוינים לפי פסי צבע, וצבעו של כל קיסם קובע את מספר הנקודות אותן יקבל השחקן על הוצאתו המוצלחת. בדרך כלל, לאחד הקיסמים צבע מיוחד, וניקוד גבוה במיוחד, בהתאם. אם הוזז קיסם שלא היה מיועד לזוז, התור נגמר והוא עובר למשתתף הבא בלי לאסוף שוב. המשתתף בעל מספר הנקודות הגבוה ביותר מנצח.
משחק מיקאדו מסורתי כולל 41 מוטות, באורך חמישה-עשר סנטימטרים, המקודדים בצבעים שונים המסמלים ערכים שונים, כשסך הניקוד עומד על 170 נקודות. המוטות אינם מחודדים, והם נחתכים בקצותיהם כדי לא לדקור את המשחקים בהם.
שם סוג עץ מסורתי צבע ניקוד מספר מוטות מיקאדו אגוז מלך כחול 20 נקודות 1 מנדרין דובדבן צהוב/שחור, שני פסים אמצעיים רחבים בקצוות 10 נקודות 5 בונזן שעם כתום, 5 פסים 5 נקודות 5 סמוראי אשור ירוק, 3 פסים 3 נקודות 15 קולי מילה אדום, 2 פסים 2 נקודות 15
וריאציות נפוצות לחוקים הם:
המוטות מוטלים מחדש בכל תור.
מותר להשתמש במוטות מסוימים כדי להוציא מוטות אחרים.
הזזת מוט כלשהו מעבירה אותו לשחקן אחר.
סוגים
מיקאדו משווק (בעיקר באירופה וארצות הברית) במספר גדלים (היקף המוט 1-8 מילימטרים):
סטנדרטי: באורך 17 סנטימטרים.
ענק: באורך 28 סנטימטרים.
סופר: באורך 50 סנטימטרים.
חלק מגרסאות הענק והסופר משווקות באריזות של 26 מוטות.
מיני מיקאדו בניקוד כולל של 145 נקודות, כולל 31 מוטות.
מיקאדו ענקי לשימוש בטיולים מורכב מ-26 מוטות באורך 93 סנטימטרים והיקף של 10 מילימטרים. ניקוד המשחק הכולל מגיע ל-200 נקודות.
בחלק מן החפיסות נהוגים צבעים שונים כך שישנו דוק יחיד, בדרך כלל שחור, שערכו הגבוה ביותר משאר הדוקים האחרים הצבועים בירוק, אדום, כחול וצהוב.
אזכורים בתרבות
בסיפור המכולת של להקת כוורת, מוצג אביו של יהודוקוליס, גיבור הסיפור, כאלוף אסיה בדוק, אשר נפצע קשה לאחר שנפל על דוקיו.
בתוכנית הקומדי סטור, שרו המשתתפים את שיר הדוקים ובו השורה "דוקים זה משחק מרהיב, דוקים זה כה חביב – אז הבה נתלפלף".
ראו גם
ג'נגה
גולות
פוגים
קישורים חיצוניים
דוקים באתר נוסטלגיה אונליין
הערות שוליים
קטגוריה:משחקים
קטגוריה:משחקי ילדים | 2024-09-05T07:50:58 |
לוין קיפניס | לֶוִין קִיפְּנִיס (17 בנובמבר או 6 בדצמבר 1888, י"ג בכסלו תרמ"ט (או 1 באוגוסט 1890, ט"ו באב ה'תר"ן או 17 באוגוסט 1894, ראו להלן), האימפריה הרוסית – 20 ביוני 1990, כ"ז בסיון ה'תש"ן, תל אביב) היה סופר ומשורר ילדים ישראלי, שכתב בעיקר בעברית וכן ביידיש. חתן פרס ישראל לספרות ילדים לשנת תשל"ח (1978).
ביוגרפיה
קיפניס נולד בעיירה אוּשוֹמִיר (Ушомир) שבפלך ווהלין, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), לפסח קיפניס ורחל לבית ברויזמן, במשפחה בת 10 ילדים. בתעודת הזהות שלו וגם על מצבתו רשומה שנת לידתו 1894, אך נמצאו עדויות בכתב ידו לפיהן תאריך לידתו הוא 1 באוגוסט 1890. זאת ניתן לראות במכתב לבית הספר "בצלאל" ובו הוא כותב את גילו עם התאריך, ובהקדשה של תמונה לדודו בה הוא כותב את גילו עם התאריך. במועד כלשהו הוריד מגילו ארבע שנים, מסיבה שאינה ידועה.
אביו, שהיה שליח ציבור, שלח את לוין קיפניס ללמוד בחדר, שאותו לא אהב בגלל החינוך הנוקשה. מגיל צעיר ניסה את כוחו באמנות, בציור ובחיתוך עץ. אביו שראה את הפוטנציאל עודד אותו ללמוד כתב סת"ם. לעזרת כלכלת המשפחה כתב קיפניס מזוזות.
את צעדיו הראשונים בתחום הכתיבה עשה בעיתון שהוציא בסביבות גיל הבר מצווה: 'פרחי לוי'. הפרסום הראשון בעיתון של ממש היה של שירו "הילד החולה" בעיתון הילדים 'הפרחים' ב-1910 (תר"ע).
קיפניס הקים בעיירת הולדתו "חדר מתוקן", הקים ספרייה עברית וביים מחזות ילדים שכתב. בשנת 1913 (תרע"ג) עלה לארץ ישראל והשתלם בלימודי אמנות ב"בצלאל". מצוקת התכנים לילדי הגן הביאה אותו לכתוב שירים המותאמים לצורכי החינוך לטף בארץ ישראל, שהראשון בהם היה "חנוכיה ספרי נא לי מעשיה"
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה קיפניס שותף להקמת הוצאת "ספרייה קטנה לילדים" ביפו, שבהּ גם ראו אור סיפוריו הראשונים לילדי הגן, וזאת במקביל לעבודות כפייה בחקלאות שבהן הועסק על ידי הצבא העות'מאני.
בתום המלחמה עסק בהוראת ילדי התימנים בחדרה, ולאחר שנה שב לירושלים לפי הזמנת "בצלאל" על מנת לכתוב ולערוך תכנים לילדי הגן. במסגרת זו הוציא קובצי סיפורים ושירים לגננות, וערך את 'גננו', כתב העת הראשון בארץ ישראל לגננת העברייה.
בשנת 1921 קיבל על עצמו ניהול בית יתומים בצפת, וב-1922 נסע להשתלם באמנות בברלין בירת גרמניה, שם פרסם שלושה ספרים בגרמנית. בשנת 1923 שב ארצה והחל ללמד בבית מדרש למורים וגננות "לוינסקי". ב-1924 (תרפ"ד) נישא למרים לובמן, בת ראשון לציון (בתו של דב חביב לובמן), ולזוג נולדו שני ילדים - שי וניצה. המשפחה התגוררה במשך עשור בתל אביב, ואז הוחל בבניית בית עבורם בראשון לציון. ואולם כאשר נסתיימה הבנייה, ב-1935, חלתה מרים בדלקת ריאות ונפטרה. לאחר פטירתה התגוררה המשפחה בבית החדש במשך שנה, שאחריה שבו לתל אביב. בהמשך נשא שם לוין את דבורה קרסנוב, גננת-מורה. לשניים נולדו שני ילדים, טל ונטע.
בשנת 1928 הקים קיפניס תיאטרון לילדים, שאותו ניהל 25 שנה וכתב לו הצגות רבות, תוך שאינו מזניח את תחומי היצירה האחרים הרבים שלו, וכן הוציא לאור שבועונים, שנתונים ומערכי לימוד רבים.
בשנת 1956 פרש מהוראה, והתמסר לכתיבה ופרסום. הוא היה פעיל כסופר במשך זמן שיא של 80 שנים רצופות – מ-1910 ועד 1990.
בין הפרסים שזכה בהם: פרס יציב (1962), פרס למדן (1976), פרס ישראל (1978) ועיטור אנדרסן (1988). יצירותיו ראו אור חוץ מעברית גם בשפות אנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית, ערבית ויידיש.
לוין קיפניס נטמן בבית העלמין קריית שאול. רעייתו דבורה נפטרה בשנת 2001 ונטמנה לצידו.
הנצחה
בשנת 1982 הוקם על ידי משפחת קיפניס במכללת לוינסקי לחינוך מרכז לוין קיפניס, המיועד לשוחרי ספרות הילדים והנוער. הוא מעניק שירותים לחוקרים, לתלמידי מחקר, למורים, לסטודנטים ולשוחרי ספרות ילדים ומאפשר עיון באוספים ארכיוניים.
ב-7 ביוני 1995, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שהוקדשה לספרי ילדים. אחד מבולי הסדרה הוקדש לספר "המטריה הגדולה של אבא" שחיבר לוין קיפניס. על גבי הבול מופיע איור מתוך הספר שאיירה פזית מלר - דושי. מעצב הסדרה היה רונן גולדברג.
החל משנת 2018 מוצג במרכז קיפניס אוסף של 200 מקראות שתרם אליהו הכהן בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20.
על שמו נקראים רחובות בבאר שבע ובתל אביב.
ביוני 2013 כתבו המלחין משה זורמן והמחזאי יוני להב את המחזמר מלך הילדים, על חייו של לוין קיפניס, מהחדר האפל לפרס ישראל.
יצירותיו
שמאל|ממוזער|250px|קובץ סיפורים ושירים של קיפניס
יצירתו של קיפניס משתרעת על פני כ-800 סיפורים, 600 שירים וכמאה ספרים לילדים. כתיבתו מאופיינת בסגנון קליל ושמח, נטול פאתוס ובה בעת בעל עושר ואסתטיקה. הוא הרבה להעניק ביצירותיו מסרים של עזרה לזולת והתנדבות למען האחר, כמו בסיפוריו המפורסמים "אליעזר והגזר" אודות שיתוף פעולה של מספר אנשים בהוצאת גזר ענק מהאדמה ו"נרקיס מלך הביצה", על הנרקיס שהיה היחיד שהסכים להשאיל את עצמו לרפא את מלך הצפרדעים ועל כך קיבל את כתרו. עוד מסיפוריו הידועים: "המטריה הגדולה של אבא", "אגוז של זהב" (סיפור על שני ילדים ואגוז מופלא לפסח), "שלושת הפרפרים" ו"מנורה וענפי זית" (אלגוריה על סמל המדינה).
קיפניס הרבה לכתוב שירים לילדים לחגי ישראל עקב המחסור שהיה אז בשירים לטקסים והפעלות בבתי הספר ובגנים, ביניהם היו "שנה טובה" (שנה הלכה שנה באה), "יום טוב לנו", "אורחים לחג", "לביבות" (קמח מן השק), "נר לי", "סביבון סוב סוב סוב", "שימו שמן", "אני פורים", "חג פורים", "חד גדיא" (על גבע רם על ראש התל, גרסה עברית שכולה חיובית), "סלינו על כתפינו", "הבה נרימה", "חנוכה חנוכה" ועוד. שירים מוכרים נוספים שכתב היו "רקפת", "שיר המסכות", "גינה לי", "מי יבנה בית", "המעפילים" ("העפילו") ו"ילד פלא". השיר "מלפפון" הוא השיר היחידי לו חיבר קיפניס מילים ומנגינה.
השיר האחרון שכתב קיפניס היה "אסיף" שהלחינה נורית הירש ועיבד גיל אלדמע.
קיפניס גם תרגם מספרות העמים: יו לופטינג, קרלו קולודי, קולומבוני, קמינסקי, ממשלי איזופוס ולה פונטיין, ממעשיות שארל פרו, כיפה אדומה של האחים גרים, הנס כריסטיאן אנדרסן ועוד.
ספריו
סיגל ליל (1916)
מעשה בתפוח שהלך לשוח (1916)
מקראי קודש (1916)
לכבוד יום טוב (1919)
ראש השנה לאילנות (1920)
לקבר אבות (1923)
אלף-בית (1923)
מחרוזת (1923)
מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת (1923)
שולמיתה (1925)
קטיפה וגוריה (1925)
שמעו ואספרה (1926)
הדוגרת המנומרת (1926)
בעל טבילה (1926)
מלכת האווזים (1926)
הטלה השובב (1926)
עזה פזיזה (1926)
הלולב הגולה (1926)
הדחליל (1927)
ילדי שדה (1927)
ארבעת בני פקעת (1928)
מעשה בוורד של נייר (1928)
זמזומה (1928)
מלך הכלבים (1928)
חגינו (1928) – זוכה עיטור אנדרסן (1988)
סגולה לגאולה (1928)
הנמר שהלך להפוך חברבורותיו (1928)
ספירה (1929)
משחק פורים (1929)
מתנת הים (1930)
כד השמן (1930)
פרפרים (1930)
מי זה? (1930)
מה זה? (1930)
פעם אחת (1931)
חנוכה לתינוקות (1932)
ביכורים (1932)
עוד פעם (1932)
וכה אמר סבא (1933)
מי בן חיל? (1934)
מעשה בנמל (1936)
יפה את, מולדתי (1938)
כולנו חברים (1938)
יום טוב לנו (1939)
ספרייה כחולה (1939)
בנתיב הפלא (1939)
התורה קו לקו (1940)
הכותל המערבי (1940)
נרות דולקים (1940)
טל (1941)
החיות מה אומרות? (1942)
אבא התגייס (1942)
חבריה (1942)
ש"י חידות (1943)
מעיין הקסם (1943)
בוקר טוב (1943)
לארץ הפלאות (1944) אנו נוסעים אל הירח (1945)
חג האור (1946)
ילדים במחתרת (1946)
על שתיים ועל ארבע (1947)
זה ספרי (1947)
גן-גני (1949. עם ימימה אבידר-טשרנוביץ)
גן-גנון (1949. עם ימימה אבידר-טשרנוביץ)
חגי (1950)
האריה הגיבור (1950)
כתר הנרקיס (1951)
אלף (1952)
בית (1953)
גימל (1954)
סנסנים (1955)
שלה-פלא (1956)
אור (1957)
אייל בן חיל (1957)
דוד הנער וגָלְיָת הענק (1957)
חידון לילדים (1958)
פינה גינה (1958)
פיל פליל (1959)
קדימה, צעד! (1959)
ק"ן חידות (1960)
חידון התורה לילדים (1960)
מדינת ישראל (1960)
מדינתי ישראל (1960)
מר כרבול התגייס (1964)
המטרייה הגדולה של אבא (1964)
אליעזר והגזר (1964)
חן נתן, חן לקח (1964)
בצל התומר (1965)
טיול נעים (1965)
חברים שלי (1965)
ביקי מתחפש (1966)
אור לי (1966)
ברוכים הבאים (1966)
שישה בשקיק אחד (1966)
דורון חוגג בתל אביב (1966)
סביונים (1967)
צבעונים (1968)
קשת (1968)
הנחליאלי בונה קן (1968)
שעלול שהלך ללול (1968)
בית שלום (1968)
ילדי אלף-בית (1969)
רימון (1970)
רוני-רון והסביבון (1970)
אזרח טוב (1970)
אתי רוצה עוגיות (1970)
פתחו את הדלת (1970)
מילי (1971)
מילי אוהבת פרחים
מילי במשק
מילי הולכת לגן
מילי על שפת הים
מילי והכלבלב שלה תתחדש (1972)
שבועות (1973)
סוכות (1973)
עצמאות (1973)
הגדה של עצמאות (1973)
טוב לקרוא (1973)
מבראשית (1973)
מועדי ישראל (1973)
ראש השנה-יום כיפור (1973)
משלים (1974)
שבת (1974)
ל"ג בעומר (1974)
הולכים בשדה וביער (1975)
אסתי מחפשת אבא (1976)
מן התורה (1976)
חיפושיות (1976)
נורית מחכה ליום השבת (1976)
זמנים (1976)
חוויות מן הבית (1977)
חמש בנות (1977)
מרומציון (1978)
דחלילמך (1979)
שרשרת (1980)
היה היה מלך (1980)
כבוד לאימא (1980)
מעשה בילדות שבע (1980)
רומיה המטפלת הקטנה (1981 [נכתב: 1920])
אגוז של זהב (1983)
לילו הארוך של צחי (1985)
סבתא של אסנת (1986)
שומר מה מליל (1987)
שעת סיפור (1987)
תלמה (1988)
תן (1989)
לקלקנים (1989)
כל סיפורי חושם (1989)
כוסו של אליהו (1989)
איך טס טלי (1989)
איך נרדם טלי (1989)
סכך לסוכה (1989)
גלגלים (1989)
מי כמונו הדובים (1989)
אליפלא לומד לקרוא (1989)
מעשה באוזן המן (1989)
הכלב הנאמן שלי (1990)
הכלבה לבנה וגוריה (1990)
הסוסה ערמונה וסייחה (1990)
שם שועלים יש (1990)
סוסיאדה (1990)
תול החתול (1991)
מעשה ברם (1997)
לקריאה נוספת
לאה נאור, מלך הילדים לוין קיפניס, הוצאת יד בן צבי, 2009
מאמרים
נורית גוברין. "לוין קיפניס ויוסף חיים ברנר". בתוך: 'ברנר. "אובד-עצות" ומורה-דרך' משרד הביטחון – ההוצאה לאור ואוניברסיטת תל אביב, תשנ"א/1991, עמ' 235–291
, פ"א, 3–4 (אדר א' תשס"ח, אפריל 2008), עמ' 30–31.
ורד טוהר, "הסיפור 'כתר הנרקיס' מאת לוין קיפניס על רקע מקורותיו: נוסחאות הטקסט ופרשנותו", חמדעת ח (תשע"ה), עמ' 76–94
קישורים חיצוניים
לוין קיפניס, באתר דףדף
לוין קיפניס, באלבום המשפחות - עדת ראשון לציון
עדינה בר-אל, 'מעשה בסופר שהלך לבקש שפת-אֵם קודמת: לוין קיפניס וסיפוריו ביידיש', חוליות: דפים למחקר ספרות יידיש ותרבותה, כרך 9 (2005), עמ' 343–356
דנה קרן יער, אמן החינוך העברי, "סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה", גיליון 16, עמודים 18–32
גנזים: ארכיון חודשי, יוני 2018, יצחק בר יוסף, "הישמר לך מכל חיה ולה שיניים", פורסם בישראל היום, מדור: דברי הימים|במעמקי הספרות העברית, 24 יוני 2018
עיונים בספרות ילדים, גיליון 1: עיונים ביצירת לוין קיפניס, תשמ"ה:
אליהו הכהן, לוין קיפניס והזמר העברי, עמ' 5–32
אוריאל אופק, ראשיתו של לוין קיפניס, עמ' 33–42
גרשון ברגסון, מקומו של לוין קיפניס בספרות הילדים, עמ' 43–49
מירי ברוך, על "אליעזר והגזר", ועל השיר הצביר המהודק, עמ' 51–58
ספרים מלאים לקריאה ברשת באתר של מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים
ספר הבית לילדי כתה ג'
אסתי מחפשת אבא
משלים
זמנים
החליל הנפלא
גן גני, ספר שני | גן גני, ספר שלישי
ארכיון הסרטות של לוין קיפניס נחשף לציבור, באתר יוטיוב, 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1978
קטגוריה:זוכי עיטור אנדרסן
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררי ילדים ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער יידישאים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:יהודים מווהלין
קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:בוגרי בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות
קטגוריה:זוכי פרס למדן
קטגוריה:זוכי פרס יציב
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 1977
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1890
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1990 | 2024-10-08T02:25:48 |
סדום | ממוזער|שמאל|250px|נטיפי מלח במערת סדום
סדום היא עיר מקראית, שהייתה ממוקמת בכיכר הירדן, בסמוך לים המלח. העיר מפורסמת בעיקר בשל סיפור חורבנה ("מהפכת סדום ועמורה"), שאירע בגלל חטאי אנשיה.
על שם העיר נקראו הר סדום ומלחת סדום (בה הוקם מפעל המלח בסדום) בדרום-מערב ים המלח, אם כי הזיהוי של סדום במקום זה שנוי במחלוקת.
בתנ"ך
מרד ערי הכיכר
על פי המסופר במקרא, היו חמש ערים גדולות בכיכר הירדן בתחילת תקופת האבות: סדום, עמורה, אַדְמָה, צבויים וצוער. מלכי ערים אלו מרדו נגד כדרלעומר, מלך עילם. בשל כך, בא עליהם כדרלעומר למלחמה יחד עם שלושה מלכים נוספים, וניצחם.
חשיבותו של מעשה זה בסיפור המקראי נובעת מהעובדה שלוט, בן אחיו של אברהם, שכן באותה העת בסדום, והוא נפל בשבי במלחמה. בשל כך, נלחם אברהם במלכים וחילץ מידם את לוט. אגב כך, מתוארת הצעתו של בֶּרַע מלך סדום לאברהם לקחת את הרכוש שהציל במלחמה בתמורה לשבויים שהציל, ומודגשת צדקתו של אברהם על כך שסירב לקחת דבר, "מחוט ועד שרוך נעל".
הפיכת ערי הכיכר
לאחר מכן, מוזכרת העיר בתור אחת מהערים שאותן החריב ("הפך") אלוהים, כעונש על היותה מרכז של חטא. לפי הסיפור המקראי גר לוט בעיר, והוצל משם עם אשתו ובנותיו ערב החורבן. אשת לוט הסתכלה לכיוון העיר סדום בזמן שברחה עם משפחתה בעת הפיכת העיר, למרות הוראתו המפורשת של האל כי אין להתבונן בה, והפכה לנציב מלח.
זיהוי
קיומה ומיקומה של סדום מתבססים על המקרא ועל המסורת, בהיעדר ממצאים ארכאולוגיים או היסטוריוגרפיים ברורים. הפרשנות המקובלת, הידועה עוד מהתקופה הביזנטית ומשתקפת במפת מידבא, ממקמת את "ערי הכיכר" מדרום לים המלח. על פי זיהוי זה, יש המזהים את צוער, העיר החמישית שלא חרבה, עם א-צאפי שבירדן. יש משערים שהערים האחרות הוצפו במי ים המלח ומשקעים שכיסו אותן מנעו את גילויים גם לאחר ירידת מפלס המים. חוקרים אחדים קישרו לערי הכיכר את בית הקברות הגדול שבבאב א-דרע שבחוף המזרחי, מסוף האלף השלישי לפנה"ס, ולא נודעו יישובים משמעותיים בני זמנו בקרבתו, או יישובים מבוצרים ששכנו בדרום מזרח ים המלח וחרבו סביב שנת 2300 לפנה"ס. ממצאים אלו קדומים לתיארוך המקראי המקובל של חורבן סדום. וכן האתרים הארכאולוגיים באב א-דרע ונומיירה סמוכים למאגרי גז וגופרית ולבקע הסורי-אפריקני, ויש המשערים שאחד המצבורים השתחרר כתוצאה מרעידת אדמה והתפוצץ במה שתואר כגשם של אש. כסיוע לכך שהתרחש באזור אירוע וולקני, הם מציינים שיש דמיון וקשר בין המבנה של הר סדום לבין המבנה באזור הלשון.
בספטמבר 2021 פורסם מחקר בו נטען כי במאה ה-17 לפנה"ס התרחש פיצוץ אווירי של אסטרואיד צפונית מזרחית לים המלח, באזור תל אל-חמאם, וכי ייתכן שאירוע זה הווה את ההשראה לסיפור המקראי על מהפכת סדום ועמורה, אולם מחקר זה ספג ביקורת נרחבת ומפרסמיו הואשמו בזיוף תצלומים ובפרשנות חסרת בסיס מדעי של הממצאים בשטח, שלפי ארכאולוגים ומומחים לאסטרואידים אינם מצביעים על פיצוץ אווירי של אסטרואיד.
חטאי סדום
כבר בספרי הנביאים שימשה סדום כדוגמה להתנהגות בלתי מוסרית וחטאי הדור נמשלו לחטאי סדום ועמורה. לפי ספרות המדרש היוותה התנהגות זו לא רק נורמה חברתית אלא חוק מקומי שהמפרים אותו בגילויי חמלה היו נענשים באכזריות. לפיכך, עד ימינו משמשת המילה "סדום" כמטפורה לחברה קיצונית באכזריותה.
בתלמוד נטבע הביטוי "מידת סדום" ככינוי למצב בו אדם מסרב לתת לחברו ליהנות מרכושו, אף על פי שלו עצמו לא יהיה שום נזק מכך. במצב זה נפסק כי בית הדין מכריח את האדם לתת לחברו ליהנות מרכושו ("כופין על מידת סדום"). במסכת אבות מובאת דעה הסוברת כי אדם האומר "שלי שלי ושלך שלך" מידתו היא מידת סדום.
מהמקרא עולה כי החטאים שהובילו לחורבנה של העיר היו חטאים מן התחום החברתי - אנשי סדום נמנעו מהכנסת אורחים ועזרה לחלש ובמקום זאת הפגינו שנאת זרים. המקרא כולל בחטאי סדום גם אלימות מינית. פרשנויות אלה מבוססות בעיקר על הפסוק "ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם", המתאר את פניית אנשי העיר אל לוט אשר אירח מלאכים שהגיעו לעיר.
בתלמוד הבבלי מתוארת בפירוט מערכת המשפט הרקובה בסדום, עד כדי שהשופטים נקראו: "שקרן" ו"מטה דין". עוד מתוארת הוצאה להורג של נערה שהאכילה עני בחשאי ונתפסה: הפשיטוה, שפכו עליה דבש דבורים וזרקו אותה לתוך כוורת דבורים. הדבורים עקצוה עד שהיא מתה בייסורים.
מהמאה החמישית נקשרה שמה של סדום לתיאור התנהגות מינית שאינה משגל וגינלי, ובפרט ליחסים הומוסקסואליים, באמצעות הביטוי "מעשה סדום". יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, התייחס למונח בספר החוקים שלו, ופירש כי מעשי סדום היו יחסי מין בין גברים או התשוקה להם, וכי הם מביאים לרעב, לרעידות אדמה ולמגפות. הקישור בין העיר סדום התנ"כית לבין יחסי מין הומוסקסואליים הפך רווח בחברה האירופית - הן הנוצרית והן היהודית.
אקלים
אקלימה של סדום הוא מדברי-צחיח בכל ימות השנה. טמפרטורות המינימום בקיץ (הטמפרטורות הנמוכות ביום, הנמדדות בדרך כלל בשעת בוקר מוקדמת, בסמוך לזריחה) נשארות ב-30 מעלות ומעלה. בגלי חום אף ייתכנו טמפרטורות מינימום של כ-37 מעלות (דוגמת גל החום הקיצוני בתחילת אוגוסט 2015, אז נמדדה טמפרטורת מינימום של 37 מעלות באזור). טמפרטורות המקסימום נשארות מעל ל-40 מעלות ואף מגיעות לכ-50 מעלות בגלי חום. החורף גם הוא חם ויבש עם טמפרטורות מקסימום של 23 מעלות ומינימום של 14 מעלות. לעיתים הטמפרטורה ביום עולה אל מעל ל-30 מעלות. האזור מתאפיין במיעוט משקעים.
ראו גם
מהפכת סדום ועמורה
כיכר הירדן
קישורים חיצוניים
'כל היושב ואוכל ושותה בסוכה בעולם הזה זוכה ויושב בסוכתה של סדום לעתיד לבוא?!', שיעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך אתר מכון מאיר.
מפה של ערי הכיכר, באתר משלחת כיכר ים המלח
פרויקט החפירה הארכאולוגית של תל אל חמאם - האתר הרשמי באנגלית
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:אתרי ספר בראשית
קטגוריה:ים המלח
קטגוריה:מלחמת ארבעת המלכים את החמישה
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו | 2024-08-29T00:28:44 |
ספר התניא | ספר התַּנְיָא, הנקרא גם לקוטי אמרים או ספר של בינונים על שם חלקו הראשון, הוא ספר היסוד של חסידות חב"ד ואחד מספרי היסוד של תנועת החסידות בכלל. הודפס בשנת ה'תקנ"ז (1796) בסלאוויטא, בידי מחברו, מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, ועל שם ספרו הוא מכונה גם "בעל התניא". הספר בנוי בצורת מונוגרפיה והוא שונה מרוב כתבי החסידות מחצרות אחרות.
התניא משמש כספר היסוד של חסידות חב"ד, וכולל הנחיות לדרך חיים ולעבודת הבורא, המבוססת על עבודה משותפת של רגש והבנה. זה הספר הראשון שניסח את עקרונות החסידות בדרך שיטתית, והייתה לו השפעה רבה גם בחוגים לא-חסידיים.
בראשיתו עורר הספר החדשני מחלוקת גם בתוך החסידות עקב האלמנט האינטלקטואלי שבמשנת חב"ד. בראש המתנגדים עמדו רבי אברהם מקליסק ורבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט.
הספר קרוי על שם המילה הפותחת אותו. בספר זה מנותחים הבדלים בין טיפוסים אפשריים של יהודים - "צדיק", "רשע" ו"בינוני", ומותוות הדרכים לעבודת ה' עבור ה"בינוני", שלשיטת המחבר הוא המודל האידיאלי ליהודי מן השורה (בשונה ממדרגת ה"צדיק", שאיננה בהישג ידו של כל אחד).
חשיבות הספר בחסידות חב"ד
הספר מפורסם בעיקר בשל החלק הראשון שבו, לקוטי אמרים, העוסק בבעיית הטוב והרע בנפש האדם היהודי ("נפש אלוהית" לעומת "נפש בהמית").
לפי מסורת חב"ד, אמר הרב לוי יצחק מברדיצ'ב על הספר: "תמה אני איך אפשר להכניס א-ל כה גדול ונורא לתוך ספר קטן כל כך". רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי של חב"ד, אמר שהספר הוא ה"תורה שבכתב של החסידות".
חסידי חב"ד מפיצים את הלימוד בספר גם מחוץ לחסידות. הם משתדלים לשנן מילדות את הספר או פרקים ממנו בעל-פה, מפני שהם רואים בכך תועלת סגולית המשפיעה על נפשו ורוחניותו של הלומד.
מבנה הספר
נוסח דף השער נכתב על ידי המחבר. לאחר מכן מופיעות הסכמות הרבנים משולם זוסיל מאניפולי ויהודה לייב הכהן שנתנו למחבר להדפסה הראשונה; הסכמת הרבנים בני המחבר רבי דוב בער הרב חיים אברהם והרב משה. לאחר מכן מופיעה "הקדמת המלקט", הלקוחה מאיגרת שכתב וערך אותה שוב כהקדמה לחלק הראשון לקוטי אמרים.
חלק ראשון: לקוטי אמרים
החלק הראשון והוא החלק המרכזי של הספר, ולעיתים אף מכונה כל הספר בשם זה. בשער הספר מכנה אותו המחבר: "ספר של בינונים". כנראה מתוך רצון להצטנע, הוא מכתיר את הספר כ"ליקוט" - "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים", אף כי יש בו גישה חדשנית ומקורית. המוטו של חלק זה הוא בצוואתו של משה רבנו לעם ישראל בפסוק: "כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ." (דברים ל יד), ובמהלך הפרקים מוצגת פרשנות רחבה לכל אחת ממילות הפסוק.
שמאל|ממוזער|250px|ספר התניא שנדפס בתל אביב בשנת תש"ג. המהדורה הראשונה של הספר שנדפסה בארץ ישראל.
ב-53 פרקיו של הספר מציג המחבר את דמות ה"בינוני" כמדרגה שאליה אמורים רוב בני-האדם לחתור. שלא כצדיק, העובד את ה' מתוך תענוג, הבינוני שרוי כל חייו במאבק. הוא קרוע בין שתי הנפשות הפועלות בתוכו - הנפש האלוהית והנפש הבהמית.
הנפש האלוהית היא "חלק אלוה ממעל ממש", וכל רצונה הוא לעשות את רצון בוראה. הנפש הבהמית - מייצגת את הרצונות המשותפים לאדם ולשאר היצורים החיים, כגון אכילה, שינה, הישרדות וכו'. במהלך הספר היא נקראת גם בשם - "הנפש הטבעית" או "החיונית", כדי להבהיר שאיננה בהכרח רעה. בנפשות ישראל אף מצויות תכונות טובות כמו רחמנות וגמילות חסדים, שמקורן מהנפש הבהמית. לכן, תפקידה של הנפש האלוהית הוא לא לבטל את הנפש הבהמית, אלא להכשיר גם אותה לעבודת ה'. כל אחת מהנפשות מנסה למשוך את האדם לכיוון שלה ורוצה "שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האיברים יהיו סרים למשמעתה" (פרק ט').
המחבר נותן לקורא מספר עצות, כיצד יוכל להגביר את כוחה של הנפש האלוהית וכך יעזור לה לשלוט לבדה על הגוף. העצה המרכזית היא ההתבוננות. ר' שניאור זלמן מסביר, כי עיקר משכנה של הנפש הבהמית הוא בחלל השמאלי של הלב, ואילו הנפש האלוהית נמצאת במוח. ומכיוון ש"המוח שליט על הלב מתולדתו" (כלומר, מטבע האדם הוא שהמוח יכול לשלוט על הלב), צריך הבינוני להשקיע את כל כוחות שכלו כדי להתבונן בגדולת מעשיו של הקב"ה. התבוננות שכלית זו, תשפיע על רגשות הלב, שבו נמצאת הנפש הבהמית ותגרום לה לרצות לקיים את רצון הבורא.
הספר מציג את כוחם של התורה והמצוות, ויכולתן להפוך את הגוף והנפש הבהמית לחלק ולעזר בעבודת אלוהי ישראל.
בדרך אגב מבוארים בחלק זה של הספר סוגיות במחשבת ישראל כמו גאולה, שמחה, אהבת ישראל, לימוד זכות על כל אדם ועוד.
חלק שני: חינוך קטן - שער היחוד והאמונה
החלק השני מחולק לי"ב פרקים ומציג את שיטת הבעל שם טוב כי אחדות ה' פירושה לא רק שלילת אלוה אחר או שלילת ממוצעים כלשהם, אלא שהבריאה כולה אינה אלא חלק מההתגלות האלוהית. המחבר נוגע בסוגיות יסוד ביהדות ובקבלה דוגמת הפולמוס הקבלי הידוע בנושא ה"צמצום".
בתחילה היה סבור המחבר להתחיל את הספר בחלק זה משום שכדי להגיע לאהבת האל ויראתו, תוכן החלק הראשון, יש להקדים את אמונה ביחודו ואחדותו יתברך - תוכן שער היחוד והאמונה.
אך כבר בהדפסה הראשונה שינה המחבר מתוכניתו המקורית, מפני טעמים כמוסים, והדפיס את הספר כך ששער היחוד והאמונה הוא החלק השני.
חלק שלישי: אגרת התשובה (מהדורה בתרא)
מהדורה קמא מאגרת התשובה נדפסה בשנת תקנ"ט. בשנת תקס"ו נדפסה לראשונה "אגרת התשובה" בנוסחא בתראה בקונטרס בפני עצמו ובמצורף לספר התניא.
החיבור אגרת התשובה נחלק לי"ב פרקים שבהם עוסק המחבר במצוות התשובה בהלכה ובתורת הסוד. לדבריו, תשובה אינה על חטאים דווקא. תשובה היא מלשון "והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה". חזרה בתשובה על עוון פרטי לא תיתכן אלא על ידי חזרה בתשובה כללית על מעמדו ומצבו של האדם. אגב ביאור הדברים נוגע המחבר בסוגיית התעניות והסיגופים על-פי התורה, ועוד.
חלק רביעי: אגרת הקודש
בשנת תקע"ד, לאחר פטירתו של רבי שניאור זלמן, מסרו בניו הרבנים להדפיס יחד עם ספר התניא את "אגרת הקודש" חלק רביעי ונחלק לשלושים ושניים סימנים. עשרים וששה מהם הם מאיגרות המחבר וששה נכתבו כביאורים בחסידות. הסימנים דנים בנושאים שונים. ביניהם ביאורים במאמרי זוהר, סוגיות בקבלת האר"י, בקשת תמיכה ליהודי ארץ ישראל ולמצוות צדקה בכלל, עידוד וחיזוק בעבודת השם ועוד. במהדורת התניא וילנה תר"ס נוספו השלמות לחלק מהאיגרות.
קונטרס אחרון
מורכב מתשעה פרקים (המכונים סימנים), נוסף גם הוא לראשונה במהדורת תקע"ד ואינו נחשב לחלק בפני עצמו. בשערי הספרים נמנה בחלק רביעי כהמשך של אגרת הקודש. הקונטרס אחרון מכיל ביאורים בעיון לסתירות בזוהר ובקבלה שכתב המחבר בשעה שחיבר את ספר התניא, וכן מספר איגרות נוספות של המחבר.
שמאל|ממוזער|220px|צילום שער הספר במהדורה הראשונה הכוללת את אגרת התשובה (זאלקווא תקס"ה)
מהדורות ותרגומים
בשנת ה'תקנ"ב החלו בהעתקות ידניות של התניא. אך בעקבות טעויות שנוצרו בשל ההעתקות הרבות, החליט רבי שניאור זלמן להדפיס את הספר. המסורת החב"דית טוענת, שהיו גם זיופים מכוונים שנוצרו על ידי מתנגדי החסידות, ומוצאת לכך רמז בביטוי "סופרים משונים" המופיע בהסכמת רבי זושא מאניפולי ובהקדמת המחבר. בשנת תקנ"ו (1796) הודפס התניא לראשונה בבית דפוס בסלאוויטא. מאז הודפס הספר עשרות פעמים, על פי העתק מדפוס זה.
בשנת תר"ס (1900) נדפסה בבית הדפוס של האלמנה והאחים ראם בווילנא המהדורה השלושים ושש. בדפוס זה הוגהו כל חלקי הספר על פי כתבי יד מקוריים ותוקנו משגיאות שנפלו בהוצאות קודמות. בעלי הדפוס מכרו בשנת תרס"ט (1909) את זכות ההדפסה הבלעדית של ההוצאה המתוקנת לאדמו"ר הרש"ב, לטובת ישיבת תומכי תמימים. מכאן ואילך, על פי הוראת אדמו"ר הריי"צ, כל הדפסות הספר הן מהדורות צילום של הוצאה זו.
בשנת תש"ב (1942), נוסדה הוצאת הספרים הרשמית של חסידות חב"ד בשם קה"ת וזכות ההדפסה הועבר לקה"ת על ידי מייסדה אדמו"ר הריי"צ.
פורמט ספר התניא הנפוץ, מקורו במהדורת 'ניו יורק תשי"ד' - מהדורה מתוקנת שההדיר הרבי מלובביץ' מנחם מנדל שניאורסון. מהדורה זו היא דפוס צילום ממהדורת 'וילנה ה'תרצ"ז' (שהיא צילום מהדורת וילנה תרס"ט) בתוספת תיקונים, מפתחות, הערות ורשימה ביבליוגרפית. הרבי אף הוסיף מחקר קצר על שמות ספר התניא השונים ותקציר תולדות חייו של המחבר.
בשנות ה-80 גדלה תפוצת התניא בעקבות הוראת הרבי מלובביץ' לחסידיו להדפיס את ספר התניא בכל מקום אפשרי בעולם. לדבריו, זהו שלב נוסף ב"הפצת המעיינות חוצה", כלומר הפצת רעיון החסידות ברחבי העולם. חסידיו הדפיסו עד היום את הספר באלפי מקומות, באמצעות מכונת דפוס ניידת. בין היתר נדפס הספר בפאיד שבמצרים (בזמן מלחמת יום כיפור), בלבנון (בזמן מלחמת שלום הגליל), בח'אן יונס (בזמן מלחמת חרבות ברזל), באיראן ובאנטארקטיקה.
המהדורות המודפסות מטעם הוצאת קה"ת ממוספרות ומכל הדפסה יש לפחות 200 עותקים. בסוף כל הדפסה יש רשימה של הדפוסים השונים. נכון ל-2022 הודפס ספר התניא במעל ל-8,000 מהדורות.
ספר התניא נכלל גם בסדרת הספרים עם הספר, בהוצאת ידיעות ספרים.
הספר תורגם לחמש עשרה שפות, בהן: אנגלית, צרפתית, רוסית, יידיש, ספרדית, איטלקית, פורטוגזית, גרמנית, ערבית, הונגרית וגיאורגית. כן הופיע גם בכתב ברייל.
פירושי התניא
בקרב חסידי חב"ד מקובל בשם רבי שניאור זלמן, כי הוא דייק בכל מילה ואפילו בכל אות.
אדמו"רי חב"ד כינו את ספר התניא בשם "התורה שבכתב של החסידות" שיש לדייק בה בתכלית. ברוח זו, נוצרו פירושים רבים המנסים לפרש את דבריו של המחבר, רובם על ידי חסידי חב"ד. החיבורים הראשונים נכתבו על ידי בנו של המחבר, רבי דובער שניאורי (אדמו"ר האמצעי), ועל ידי תלמידו המובהק של רבי שניאור זלמן - רבי אהרון מסטרשלה (ביאורים אלו, ברובם, לא נכתבו על סדר ספר התניא - אלא בנויים עליו ועל הרעיונות הכתובים בו).
פירושים של אדמו"רי חב"ד
קונטרס ההתפעלות (רבי דובער שניאורי)
נר מצווה ותורה אור - שער האמונה ושער היחוד (רבי דובער שניאורי)
דרך חיים, ושער התשובה - ספרים המבוססים על "אגרת התשובה" שבתניא (רבי דובער שניאורי)
קיצורים והערות לספר התניא (רבי מנחם מנדל שניאורסון, הצמח צדק)
האמנת אלקות, הצמח צדק
מראי מקומות, הערות וציונים בספר של בינונים (רבי מנחם מנדל שניאורסון)
פירושים של רבי אהרון מסטרשלה
שערי העבודה
שערי היחוד והאמונה
פירושים נוספים
מבין הפירושים שנדפסו בספרים בפני עצמם:
שערי היחוד והאמונה - על שער היחוד והאמונה, מאת רבי אהרן מסטרשלה, תלמיד רבי שניאור זלמן
פירושו של רבי יעקב קדנר (פרקים א-כג), מתלמידי רבי דובער שניאורי מליובאוויטש, בנו של רבי שניאור זלמן
ביאור תניא מאת הרב שמואל גרונם אסתרמן, משפיע בישיבת תומכי תמימים בעיירה לובביץ'
ביאורי הרנ"ג, מאת הרב נחום גולדשמיד
הלקח והלבוב, הרב אלכסנדר סענדר יודאסין
שיעורים בספר התניא, הרב יוסף וינברג. השיעורים נכתבו ביידיש ותורגמו לעברית ולאנגלית ושפות נוספות. הם שודרו בתוכנית רדיו שבועית בניו יורק במשך 20 שנה. לפני השידור הגיה הרבי מלובביץ' חלק מהדברים.
חסידות מבוארת - לקוטי אמרים תניא, הוצאת היכל מנחם
ביאור תניא, הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ
משכיל לאיתן, הרב יקותיאל גרין
פניני התניא, הרב חיים לוי יצחק גינזבורג
ליקוט פירושים, הרב אהרן חיטריק
נתיב לתניא: ביאורים והערות ל"ספר של בינונים", פרופ' משה חלמיש
שיעורים בחסידות - שער היחוד והאמונה, הרב זלמן גופין
ליקוטי אורות, על פי שיעורי הרב משה וולפסון, ברוקלין תשס"ט
ביאור על התניא, הרב שלמה חיים קסלמן
בצור ירום, הרב יורם אברג'יל
תניא מבואר, הרב אברהם אלשוילי
תניא, מהדורת "פאר מקדושים" - מהדורה מפוסקת מנוקדת ומבוארת עם מראי מקומות, אלול תשע"ד
אגרת התשובה עם ביאורי הרבי מלובביץ', בהוצאת הוצאת ספרים מעיינותיך
ליקוטי אמרים עם פירוש המאור שבתורה, על פי שיעורי הרב יואל כהן
נר למשיחי, הרב טוביה בלוי
אל תוך התניא, הרב חיים לוי יצחק גינזבורג
שמונה פרקים, הרב יחזקאל סופר
על פרשת דרכים, הרב יחזקאל סופר
מסילות אל התניא, מאת הרב פנחס פרידמן, ביאורים מובאות ועיונים בספר התניא, יצא לאור על ידי מכון אור הצפון של חסידי בעלז
טללי תשובה, ביאור וסיפורים על "אגרת התשובה". מאת הרב יוסף יצחק כץ. מבוסס על ביאורי הרב יואל כהן.
נפלאות מספר התניא, משה יצחק פארסט
חוויות בעבודת ה' בספר התניא, הרב שגיב הלוי עמית
תניא למבקשי השם, ה"כ, ארגון 'לכשיפוצו מעיינותך'
שערי תבונה, הרב יצחק גינזבורג
בדרך הבינוני - הרב אפרים ארנברג, ראש ישיבת תום ודעת
בצור ירום - הרב יורם אברג'ל בהוצאת ספרים המאיר לארץ
עיבודים לספר
מודעות יהודית - רעיונות מרכזיים בספר התניא, בשפה בהירה ופשוטה, הרב נדב כהן (תורגם לאנגלית ולרוסית).
תניא לעם - הרב שלמה יצחק פרנק.
תניא לאנשים כמוך וכמוני - מהדורה המנגישה רעיונות מרכזיים מספר התניא בשפה עכשווית לציבור הכללי, הרב אליעזר שם טוב והרב דובי ליברמן, תשע"ו.
דרך ארוכה וקצרה - פרקים בתניא - הרבנית מעיין הנדלר, בהוצאת הוצאת ספרים מעיינותיך.
מספרים תניא - הסיפורים שמספרים את התניא, סיפורי חסידים שסופרו על עניינים בספר, מנדי קרומבי.
עיבוד התניא לילדים
התניא שלי, מלווה בסיפורים ובציורים, הרב שמואל ביסטריצקי, הוצאת לדורות, תשע"ד
הדרך הארוכה קצרה - קומיקס נתנאל ובת-אל אפשטיין, תשע"ד-תשע"ה.
ראו גם
שולחן ערוך הרב
חת"ת
לקריאה נוספת
תורת חב"ד ביבליוגרפיות, ספרי אדמו"ר הזקן נבג"מ, לקוטי אמרים הוא ספר התניא, מהדורותיו תרגומיו וביאוריו - יהושע מונדשיין, הוצאת קה"ת, כפר חב"ד, תשמ"ב (1982)
התניא קדישא וכוחו האלוקי - הרב משה ניסילביץ, קריית מלאכי תשס"ד
נזר התניא - הרב אברהם שמואל בוקיעט, כפר חב"ד, אדר תשס"ז, מרץ 2007
התניא - נחלת העם - התייחסות גדולי ישראל לספר התניא, הרב אברהם שמואל בוקיעט, תשע"א
לנצח כל רגע מחדש, יחיאל הררי, בהוצאת ידיעות ספרים, תשע"ו - 2015
הרב יצחק נחמן שטראה והרב משה מרינובסקי, תולדות ספר התניא: כתיבתו, הדפסתו, התפשטותו, ניו יורק, 2016
יהודה אדרי, שו"ת התניא: כולל שאלות ותשובות על נ"ג פרקי התניא ובהם מבוארים ומוגדרים ענייני ספר התניא על פי מפרשיו (שלושה כרכים), ירושלים: מעיינותיך, תשע"ט
קישורים חיצוניים
ספר התניא בפורמט ספר, אתר שיתופי של ספריית חב"ד עם HebrewBooks
ספר התניא בפורמט טקסט, באתר ספריית חב"ד
השיעור היומי עם הפירוש "שיעורים בספר התניא", באתר "Chabad.org"
שיעורים בתניא בווידאו: לקוטי אמרים, שערי היחוד והאמונה, אגרת התשובה, אגרת הקודש, קונטרס אחרון. באתר "חסידות נט"
"התניא" - אלוקים גדול כל-כך בספר קטן כל-כך, באתר צעירי אגודת חב"ד
ספר התניא, לקסיקון לתרבות ישראל, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
מודעות אישית ביהדות. תניא , הרב יאיר כלב
ספר התניא במהדורתו הראשונה פורמט ספר, אתר שיתופי של ספריית חב"ד עם HebrewBooks
שיעורים על כל ספר התניא , בדרך הקבלה והחסידות
ספר ביאורים בספר התניא, מאת שמואל יצחק גד הכהן יודייקין, תשע"ב, בני ברק
אפליקציית אנדרואיד - שיעורים בספר התניא לצפייה ושמיעה וקריאה בפלאפון
הערות שוליים
תניא
תניא
קטגוריה:ספרי מחשבת ישראל
קטגוריה:ספרי שניאור זלמן מלאדי
קטגוריה:ספרי 1796 | 2024-10-08T00:56:39 |
נורמה ג'ין מורטנסן | REDIRECT מרילין מונרו | 2004-03-24T16:44:23 |
סיישל | שמאל|ממוזער|300px|חוף באי מאהה שבסיישל
הרפובליקה של סיישל (באנגלית: Republic of Seychelles; בקריאולית: Repiblik Sesel; בצרפתית: République des Seychelles) היא מדינת איים באוקיינוס ההודי, 1,600 קילומטר מזרחה מיבשת אפריקה, צפון מזרחית למדגסקר. מדינות איים סמוכות: מאוריציוס, וראוניון (שייך לצרפת) מדרום והאיים המלדיביים מצפון מזרח. סיישל חברה באיחוד האפריקאי.
היסטוריה
אף שסביר להניח ששייטים ערבים נתקלו באיים עוד קודם, העדות המתועדת הראשונה על האיים היא של שייטים פורטוגזים בשנת 1505. האיים שימשו במשך שנים בעיקר כנקודת עגינה לשודדי ים בין אסיה לאפריקה. בשנת 1756 תפסו הצרפתים את האיים וכינו אותם על שם שר האוצר הצרפתי דאז, ז'אן מורו דה סשל .
הבריטים נאבקו עם הצרפתים על השליטה בסיישל בשנים 1794–1811 עד שלבסוף עברו אליהם האיים בשנת 1814 והפכו למושבה של הכתר הבריטי. בשנת 1976 ניתנה עצמאות לאיים שנשארו חלק מחבר הלאומים הבריטי. ב-1977, לאחר הפיכה, הפיל ראש הממשלה בעל הנטיות המרקסיסטיות פראנס אלברט ראנה את הנשיא הימני ג'יימס מנצ'אם. הנשיא החדש הוציא את המפלגה הדמוקרטית מחוץ לחוק, והקים שלטון סוציאליסטי תחת מפלגה אחת שנפל ב-1992. מאז, סיישל היא דמוקרטיה.
פוליטיקה
נשיא סיישל שהוא גם ראש המדינה וגם ראש הממשלה נבחר אחת לחמש שנים. הנשיא הנוכחי הוא ואוול רמקלאוואן (מאז ה-26 באוקטובר 2020). הקבינט, שאותו ממנה הנשיא, זוכה לאישור בית המחוקקים.
בית המחוקקים מורכב מ-34 חברים ש-25 מתוכם נבחרים ישירות והשאר נבחרים לפי חלוקה מפלגתית.
הממשל בסיישל ריכוזי מאוד והוא שולט גם ברוב הקרקעות, המפעלים והיצוא והיבוא של המדינה.
כלכלה
מאז עצמאותה בשנת 1976 וההפיכה בשנת 1977 הואץ הגידול בתוצר הלאומי הגולמי מתוצר לנפש של 3,000$, עד לכ-$21,500 (ב-2010). הגידול החד הזה היה תוצאה של הפיכת כלכלת האיים מכלכלה המבוססת על חקלאות לכלכלה מודרנית המבוססת על תיירות בכלל ועל תיירות יוקרה בפרט. עוד בשנות ה-70 החליט הרודן פרנס-אלברט רנה להפוך את מדינתו לאתר תיירות לעשירי העולם. לצורך זה עודדה הממשלה גופים תיירותיים בינלאומיים להשקיע במלונות והכשירה כח אדם מתאים. כיום סיישל מושכת אליה תיירים אמידים והיא יקרה מיעדים דומים.
התלות הגדולה בתיירות פגעה בסיישל בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה והמשבר שבא לאחר פיגועי 11 בספטמבר. לפיכך החלה הממשלה לפתח ענפי חקלאות ותעשייה ובייחוד את ענף הדיג.
בשנים 1998–2001 חלה האטה בצמיחה של סיישל עקב המשבר בתיירות והאטה בשוק הטונה. גם מדיניות מטבע החוץ והמדיניות המוניטרית והפיסקלית המהודקת פגעה בקצב הצמיחה. ערך הדולר והאֵירוֹ בשוק השחור הוא פי שניים משערם הרשמי. לסיישל חוב לנפש לבנק העולמי שהוא מהגבוהים בעולם וכלכלתה נמצאה בדירוג סיכון גבוה. המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 פגע מהותית בכלכלת סיישל, אך זו התאוששה תוך שנתיים.
על פי מדד הפיתוח האנושי, נכון לדו"ח של 2024, סיישל היא המדינה הכי מפותחת באפריקה עם HDI של 0.802.
גאוגרפיה
הארכיפלג של סיישל מכיל 115 איים, מתוכם 33 מאוכלסים. האי הראשי הוא מאהה (Mahé) ובו מצויה הבירה ויקטוריה ומתגוררת רוב האוכלוסייה. לצידו ישנם מספר איים קרובים כמו פראלין (Praslin) ולה-דיג (La Digue). כל האיים הללו הם איי גרניט ובהם גבעות המתנשאות לגובה של 914 מטר.
שאר המדינה מורכב ממספר קבוצות של איי אלמוגים ביניהם אטול אלדברה, פרקוור ואמירנט. קבוצות אלו כמעט אינן מאוכלסות, והן משמשות בעיקר כשמורות טבע ואתרי צלילה.
מזג האוויר בסיישל הוא טרופי ומכיל לחות רבה מהאוקיינוס. עונת המונסונים היא בדרך כלל הקרה והגשומה יותר והיא נמשכת ממאי עד ספטמבר. בכל עונות השנה הטמפרטורה המקסימלית באי המרכזי היא בין 28 ו-30 מעלות צלזיוס והטמפרטורה המינימלית היא 24 מעלות צלזיוס. ההתחממות הגלובלית גורמת לחריגות לא צפויות במזג האוויר, בעשר השנים האחרונות.
מכיוון שסיישל נמצאת צפונית לחגורת הטייפונים, הים בה רגוע רוב עונות השנה, והטמפרטורה שלו מתאימה לרחצה ולא יורדת מתחת ל-24 מעלות.
שני אתרים בסיישל הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתרי מורשת עולמית:
אטול אלדברה (הוכרז כאתר מורשת בשנת 1982) - המורכב מארבעה איי אלמוגים המקיפים לגונה רדודה. קבוצת האיים מוקפת בשונית אלמוגים. בשל בידודה הוגנה אלדברה מפני האדם, וחיה בו אוכלוסיית צבי ענק המונה 152,000 פרטים. (הגדולה בעולם).
שמורת הטבע ואלה דה מה (1983) - בלב האי פרלין. השמורה כוללת את עצי הדקל בעלי הזרע הגדול בעולם.
בסיישל יש מגוון בעלי חיים אנדמיים כמו צב יבשה ענק, תוכי ואסא סיישלי, שועל-מעופף אלדברה ושועל-מעופף סיישל.
דמוגרפיה
כל תושבי סיישל הגיעו אליה ב-500 השנה האחרונות. יש ביניהם אירופים, בני עמים אפריקאים שהובאו כעבדים, הודים וסינים. בגלל האינטגרציה שהתרחשה באי לאורך השנים אין בו קבוצות אתניות נפרדות אלא רוב האוכלוסייה היא בת תערובת, קריאולית.
ההשפעה הצרפתית הביאה לכך שרוב תושבי סיישל הם נוצרים קתולים. השמרנות הדתית מקבלת עידוד מהשלטון. לדוגמה, קמפיין המלחמה באיידס של הממשלה כלל עלונים שמסבירים שהשיטה הטובה ביותר להימנע מאיידס היא התנזרות ממין לפני הנישואין.
לא קיימת קהילה יהודית בסיישל. עדויות שונות מצביעות על מספר קטן של מהגרים יהודים שהגיעו לאיי סיישל במאה ה-18 כחלק מהמושבות הצרפתיות והבריטיות, אך הם לא הקימו קהילה יהודית, ונטמעו לחלוטין באוכלוסייה המקומית. ב-2022 נפתח בסיישל בית חב"ד הממוקם באזור חוף בו ואלון.
תיירות
בבירה ויקטוריה ישנם מספר מוזיאונים בוטניים. בצד השני של מאהה יש מושבת אמנים (בעיקר אירופאים ואמריקאים) שיוצרים ומציגים בה את יצירותיהם.
רוב התיירות מרוכזת מסביב לאי מאהה אך קיימים גם בתי מלון שקטים ומבודדים יותר באיים פרלין ולה-דיג. לתיירים מוצעים מסעות שיט לקבוצות איי האלמוגים של הארכיפלג.
מרבית התחבורה באיי סיישל מתנהלת באמצעות מעבורות. כלי רכב נוסעים בצד שמאל של הכבישים.
המטבח המקומי הקריאולי כולל בעיקר דגים ופירות ים בבישול פיקנטי.
באי מאהה קיים נמל תעופה בינלאומי. מספר חברות אירופיות וישראליות מקיימות טיסות סדירות לאי כמו גם חברת התעופה המקומית, "אייר סיישל".
קישורים חיצוניים
מידע רחב על איי סיישל בבלוג סיישל 360 https://www.seychelles360.co.il/
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי
קטגוריה:אטולים באוקיינוס ההודי
קטגוריה:אפריקה: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:מושבות האימפריה הבריטית
קטגוריה:ארכיפלגים
קטגוריה:אפריקה: איים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1976 | 2024-09-08T13:25:00 |
מוסקווה | הפניה מוסקבה | 2020-12-26T11:07:19 |
הפרעת זהות דיסוציאטיבית | הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative identity disorder) או בשמותיה הקודמים "הפרעת אישיות מרובת פנים" (Multiple Personality Disorder) והשם העממי "פיצול אישיות" היא הפרעה נפשית השייכת לקבוצת ההפרעות הדיסוציאטיביות. בהפרעה זו יותר מאישיות אחת מתקיימת באדם בתקופת חיים מסוימת. שכיחות ההפרעה, גורמי הסיכון להיווצרותה ואפילו תוקפה נמצאים במחלוקת זה שנים רבות במדריך ההפרעות הפסיכאטריות של ארגון הבריאות העולמי (ICD 10), מכונה הפרעה זו "הפרעה של ריבוי אישיויות". הפרעה זו נחשבת מבחינות רבות להפרעה הדיסוציאטיבית החמורה ביותר.
ישנם חוקרים שטוענים שהתופעה שכיחה מאוד, ולעומתם כאלה הטוענים שהפרעת הזהות אינה קיימת למעשה ואבחנתה היא חסרת תוקף רפואי. אחרים מכירים בתופעה אך מתייחסים אליה כנדירה, ומסבירים אותה כבעיה יאטרוגנית, תופעת לוואי קיצונית של טיפול לא נכון בבעיות נפשיות אחרות, המחמירה אותן. הניגוד בין שתי עמדות אלה מתאפיין בעימות סוער. האבחנה נפוצה בעיקר בארצות הברית, ויש הטוענים שהיא תופעה הקשורה לתרבות ולשיטת הטיפול האמריקאית.
אין קשר בין הפרעה זו לבין סכיזופרניה (שסעת).
אבחנה
פסיכיאטר יאבחן הפרעת זהות דיסוציאטיבית בהתקיים התנאים הבאים:
הפרעה באישיות המתבטאת בקיום של שתיים או יותר אישיויות מובחנות, היכולות להיות מתוארות בתרבויות מסוימות כצורה של איחוז. התופעה מלווה בחוויה של אי רציפות בחוויית העצמי וחוויית סוכניות (Agency) המלווה בשינויים תואמים ברגש בהתנהגות, בזיכרון, במודעות, בתפיסה, בקוגניציה ובתפקוד המוטורי והחושי.
קיימים פערים חוזרים בהיזכרות באירועי יום יום במידע אישי חשוב או באירועים טראומטיים, שאינם מתיישבים עם שכחה רגילה בחיי היומיום.
הסימפטומים גורמים למצוקה משמעותית מבחינה קלינית ולפגיעה ביכולת התעסוקתית החברתית ויכולות אחרות.
התסמונת אינה חלק מטקס דתי או תרבותי מקובל בתרבות או הדת אליה שייך האדם. בילדים התסמונת לא מוסברת טוב יותר על ידי דמיון או משחק.
הסימפטומים אינם מיוחסים להיבטים פסיכוסוציאליים של שימוש בחומרים משני תודעה (לדוגמה אלכוהול) ואינם תוצאה של מצב רפואי (למשל התקף חלקי מורכב- Complex Partial Seizures).
שכיחות ואפידמיולוגיה
השכיחות באבחון לאורך 12 חודשים בארצות הברית עומדת על 1.5%, עם שיעור דומה בין גברים (1.6%) ונשים (1.4%). ככלל מרבית הדיווחים על הפרעה זו מקורם בארצות הברית.
גורמי סיכון וגורמים פרוגנוסטיים סביבתיים
רוב המאובחנים מדווחים שהפיצול או הנתק החל עקב התעללות או מאורע טראומטי. יש הרואים בטראומה את הסיבה להפרעת האישיות ודרך להתגונן מפניה; על פי גישה זו, תהליך הפיצול הוא מכניזם שנועד לעזור לאדם בהתמודדות עם הטראומה, והוא מתרחש במספר שלבים: האדם מפצל את המודעות והזיכרונות של החוויה הטראומטית כדי שיוכל לשרוד אותה ולהמשיך להתנהל ביומיום. בחלק מהמקרים ההתעללות חוזרת או מתמשכת.
סוגיות תרבותיות
המאפיינים הקליניים של ההפרעה שתוארו לעיל יכולים להיות קיימים גם בהקשר של טקסים ומנהגים דתיים שונים ובעיקר בהקשר של טקסי איחוז. טקסים אלה יכולים לכלול תמונה של התקפים או מעבר ממצב אישיות אחד לאחר, כחלק מתהליך הסרת האיחוז, לעיתים תוך שימוש בחומרים משני תודעה. מצבים אלו קיימים במגוון של תרבויות בכל חלקי העולם, בשמות שונים. ההבדל בינם לבין ההפרעה הנפשית הוא שאנשים עם ההפרעה הנפשית ידווחו על אירוע או אירועים טראומטיים בחייהם. כמו כן הכניסה והיציאה מהאישיויות השונות בהפרעת זהות דיסוציאטיבית - אינה בשליטת האדם כפי שקורה בטקסים דתיים.
התפתחות ההפרעה
ההפרעה מזוהה עם התנסות נפשית קשה ביותר, לרוב כזו הקשורה להתעללות, אלימות מינית ועוד. ככל שההפרעה מתחילה בגיל צעיר יותר כך היא צפויה להיות ממושכת וקשה יותר. עם זאת ההפרעה במלואה יכולה להופיע כמעט בכל גיל, מהילדות לשלבים מאוחרים בחיים. דיסוציאציה בילדות עלולה לגרום לבעיות זיכרון, בעיות ריכוז, היקשרות ומשחק טראומטי. עם זאת ילדים בדרך כלל לא מציגים שינויי אישיות אלא מציגים תמונה של מעבר בין מצבים נפשיים שונים, עם תמונה הכוללת אי רציפות של החוויה. שינויים פתאומיים של האישיות במהלך ההתבגרות יכולים להיות תוצאה של התפתחות טבעית בגיל ההתבגרות אך יכולים גם לבשר על התפתחות של הפרעת זהות דיסוציאטיבית. אצל אנשים מבוגרים תיתכן תמונה של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, פרנויה, או הפרעת מצב רוח פסיכוטית או אפילו הפרעות קוגניטיביות כתוצאה מאמנזיה דיסוציאטיבית.
שינויים גלויים באישיות ייתכנו על רקע של:
הרחקת האדם מהסביבה בה התרחשה הטראומה הנפשית
ילדיו של האדם שעבר התעללות מגיעים לגיל בו האדם חווה את הטראומה או עבר את ההתעללות לראשונה.
אירועי חיים מאוחרים יותר, לעיתים גם כאלה שנראים לא קשורים לטראומה (למשל תאונת דרכים)
מות האדם המתעלל או קבלת בשורה שהוא חולה במחלה סופנית.
פתיחה ושיח ישיר על הטראומה בתוך טיפול נפשי.
התמונה הקלינית
ישנה שונות בתמונה הקלינית בין אנשים שונים עם ההפרעה (דבר שלא מוסיף לתוקף האבחנה). אצל אדם עם הפרעה זו תהיה לפחות אישיות אחת נוספת. אישיות זו מבטאת חלקים או היבטים של האישיות המקורית. האדם יחווה את עולמו דרך אחד הפיצולים הללו בכל רגע נתון. במקרים רבים האישיויות השונות אינן יודעות על קיומן של אישיויות אחרות. כך למשל יכולה להיות דמות אחת סמכותית וקשה, לעומת דמות אחרת חמה ורגשנית. לכל אישיות כזו יש עולם רגשי, זכרונות, יכולות וחולשות משלה. בחלק מהמקרים ישנה שונות גם במגדר. הדמויות השונות מתחלפות ללא שליטה של האדם בכך.
לעיתים ישנה מודעות חלקית לקיום הזהויות האחרות, או שישנה זהות דומיננטית אחת שזוכרת ויודעת את המתרחש בכל מצבי הזהות האחרים.
במקרים מסוימים, הסובלים מההפרעה פונים לכל אישיות בשם פרטי נפרד ושונה מהשם המקורי של האדם. הזהויות השונות יכולות לחוות זו את זו בצורה ידידותית או עוינת. לכל אישיות כזו יש מאגר זכרונות והתנסויות משלה. ההבדלים בין זהויות שונות מדווחים לעיתים כניכרים גם חיצונית, החל בביצועים האומנותיים או הפיזיולוגיים, עבור בטון הדיבור, ביציבה, בהליכה ובמחוות שונות, ועד להבדלים פיזיולוגיים כגון לחץ דם ופעילות מוחית.
סכנה אובדנית
ה-DSM 5 מדווח כי 70% מהאנשים החיים עם הפרעה זו בקהילה ניסו להתאבד פעם אחת לפחות. ניסיונות התאבדות מרובים הם מצב שכיח.
תחלואה נלווית
כיוון שהקונצנזוס סבור כי הפרעת זהות דיסוציאטיבית מתפתחת כתגובה לטראומה חמורה ומתמשכת בעיקר בשנות הילדות, תחלואה נלווית כוללת על פי רוב הפרעת דחק פוסט טראומטית, ובפרט פוסט טראומה מורכבת.
בנוסף עלולות להופיע הפרעות מצב רוח וכן הפרעות שונות תלויות דחק. בקבוצה זו נכללות הפרעות הסתגלות, הפרעת דחק אקוטית, הפרעת המרה (קונברסיה). כמו כן אפשריות הפרעות אכילה, הפרעות אישיות (בעיקר הפרעת אישיות נמנעת והפרעת אישיות גבולית). אצל חלק מהאנשים עם הפרעה זו תיתכן גם תופעה של שימוש בחומרים פסיכואקטיביים (כשלפחות בחלק מהמקרים מדובר בניסיון לריפוי עצמי). הפרעות שינה גם הן קיימות אצל אנשים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית, וגם הפרעה טורדנית כפייתית.
אבחנה מבדלת
אבחנה מבדלת של הפרעת זהות דיסוציאטיבית כוללת הפרעות דיסוציאטיביות אחרות (בהן אין תמונה קלינית של פיצול אישיות), הפרעת דיכאון מז'ורי, הפרעה דו־קוטבית, הפרעת דחק פוסט טראומטית, הפרעות פסיכוטיות, הפרעות הקשורות לשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים, הפרעות אישיות, הפרעות הקשורות להתקפים, וכן מצבים של התחזות (ביחוד אם מדובר במצב שעשוי לתת לאדם רווח ראשוני או משני).
טיפול
הטיפול בהפרעת זהות דיסוציאטיבית נעשה על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מטפלים בהבעה ויצירה ועובדים סוציאליים המוסמכים לטיפול פסיכותרפיסטי.
פסיכותרפיה פרטנית: הטיפול בהפרעה זו הוא ממושך ומורכב. אחת השיטות המקובלות היא פסיכותרפיה תחת השפעת היפנוזה באופן זה עשויים להיחשף אירועים טראומטיים בהיסטוריה האישית וניתן להתמקד בדרך היווצרותן של הזהויות הנוספות. במהלך הפסיכותרפיה יש שאיפה להכיר את כל הזהויות, את מאפייניהן ולקדם היכרות וקשר ביניהן וכך ליצור שיתוף פעולה המביא לשיפור התפקוד וההתנהגות של המטופל. בחלק מהמקרים יהיה צורך להגדיר את מטרות הטיפול בהתחשב גם בהפרעות נוספות הקיימות ברקע.
טיפול קבוצתי: מטופלים עם הפרעות דיסוציאטיביות ובהן הפרעת זהות דיסוציאטיבית עשויים להיעזר בסוגים שונים של טיפול קבוצתי, כגון קבוצת מיומנויות פסיכו-חינוכית להתמודדות עם הפרעות דיסוציאציה מורכבות, קבוצות DBT שמתמקדות בפיתוח מיומנויות ויסות רגשי ויעילות בין אישית וכן קבוצות תמיכה לשורדי טראומה דומה לשלהם.
טיפול תרופתי משלים את היפנו-תרפיה ומסייע למנוע חרדה ודיכאון ומקל במקרים מסוימים, אך טיפול זה ניתן במקביל לטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי.
אשפוז: ישנם מקרים בהם נחוץ אשפוז פסיכיאטרי, בעיקר על רקע של סכנה אובדנית מיידית.
בישראל
בישראל פעלה עמותת ט.ד.י. ישראל, אשר ריכזה את אנשי המקצוע התומכים באבחנה של הפרעה זו, מתעניינים ופעילים בטיפול בה. ב-9 בינואר 2012 שודר בערוץ 10, במסגרת הסדרה "פנים אמיתיות", פרק על הפרעה זו, אשר ליווה במשך מספר שבועות בחורה הסובלת מההפרעה עקב התעללות מינית שעברה בנעוריה ומתארת כ-30 זהויות שונות. ב-9 במרץ 2017 שודר בתוכנית זו פרק נוסף על הנושא, בו ליוותה העיתונאית יעל דן נערה המתארת 50 זהויות שונות; שידור הפרק זכה לחשיפה תקשורתית רבה. הוא גם העלה את נושא השימוש בקנאביס רפואי לשם טיפול וסיוע למתמודדים עם הפרעה זו.
שיקום: למתמודדים עם טראומה מורכבת הכוללת בתוכה סימפטומים של הפרעת זהות דיסוציאטיבית, אשר מוכרים בביטוח לאומי עם לפחות 40% נכות נפשית ישנן מסגרות שיקום מיודעות טראומה דרך סל שיקום ודרך קהילה תומכת. בין המוסדות המסייעים בטיפול בטראומה מורכבת נמצאים קבוצת גיא ובית אמיתי.
בתרבות
כמו בתחומים אחרים בבריאות הנפש, יצוג התופעה בתרבות הפופולרית נוטה להדגיש תופעות קיצוניות, ולא תמיד מייצג נאמנה את המציאות.
בספרות ובקולנוע זכתה התופעה לפרסום רב ולכינוי "פיצול אישיות", המהלך אימה וקסם כאחד על הקוראים והצופים. דוגמאות לכך הם הספר "24 הפנים של בילי מיליגן", הספר "סיביל" והסרט שנעשה על-פיו, הספר "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד", הספר והסרט "שלוש פנים לחוה", הסדרה "ארצות הברית של טארה" והסרט "מועדון קרב". ברגע השיא של סרטו הנודע של אלפרד היצ'קוק "פסיכו", נעשה שימוש בהפרעה זאת כאשר נחשף כי הרוצח הסדרתי הוא נורמן בייטס (בגילומו של אנטוני פרקינס). בסרט ספליט מתואר אדם בעל 23 זהויות שונות.ובנוסף בסרט החדר הצפוף המבוסס על הרומן 24 הפנים של מילגן. דמויות קומיקס בולטות כמו נבל העל, הגובלין הירוק, וגיבור העל, Moon knight, אשר נוצרו על ידי חברת מארוול קומיקס, סובלים מהפרעת אישיות זו.
בעונה השמינית של הסדרה "האוס" בפרק 7 מוצגת אייריס, נערה עם תחלואות גופניות לא ברורות שמאובחנת לבסוף עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית.
בסדרת הטלוויזיה "הפיג'מות", דמותו של קובי פרג' מאופיינת חלקית בכך שהוא סובל מפיצול אישיות ויכול ליצור דמויות נוספות הממלאות תפקידים שונים בסדרה.
בסדרה הקוריאנית "הרגי אותי, רפאי אותי", הדמות המרכזית, צ'ה דו היון סובל מפיצול אישיות עקב התעללות ואירועים מסכני חיים שעבר בילדותו.
בסדרה קוריאנית נוספת "הייד, ג'קל ואני" הדמות הראשית גו סו ג'ין סובל מהפרעה זו ובעיתות מצוקה, מגיחה ממנו אישיות אחרת העונה לשם רובין.
בספר Legion מאת ברנדון סנדרסון יש לגיבור כמה עשרות דמויות כשכל אחת אחת עוזרת לו בתחום אחר.
בתחום המוזיקה מוזכרת התופעה באלבום "Quadrophenia" של להקת The Who, המדבר על אדם הלוקה בהפרעה זו.
האלבום רדיו בלה בלה של להקת החברים של נטאשה מספר את סיפורו של שדרן עם פיצול אישיות שמחולק לארבע דמויות שונות.
לקריאה נוספת
קמרון וסט, "גוף ראשון רבים", הוצאת ספרית מעריב, 2002
זאב ברגמן ושרה, "אהבה זה לא סכין", הוצאת ידיעות אחרונות, 1998
מאיה ריד, עכשיו אני זה לא לנצח : מסע החלמה מטראומה מינית מתמשכת בילדות. הוצאת אח 2008
אולדרמן ומרשל, בינינו לבין עצמנו הפרעת זהות דיסוציאטיבית מדריך לעזרה עצמית. 2002
מיקי דורון' טראומה והטיפול בה, הוצאת המחבר 2016
Sar, Vedat - editor; Middleton, Warwick - editor; Dorahy, Martin J., Global perspectives on dissociative disorders : individual and societal oppression / edited by Vedat Şar, Warwick Middleton and Martin Dorahy, Routledge 2014
Sarah Y. Krakauer, Treating Dissociative Identity Disorder: The Power of the Collective Heart, Routledge 2013
Elizabeth F. Howell, The Treatment of Dissociative Identity Disorder, Routledge 2011
Graeme Galton, Forensic Aspects of Dissociative Identity Disorder, Karnac Books 2008
קישורים חיצוניים
הפרעת זהות דיסוציאטיבית, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
אלי זומר, הפרעת זהות דיסוציאטיבית, באתר ט.ד.י
הפרעת זהות דיסוציאטיבית, באתר "בנפשנו"
מאיה ריד, זהות דיסוציאטיבית וייצוגה העכשווי במדיה: שירות לציבור או הנצחת סטריאוטיפים?, 21 בנובמבר 2012, באתר פסיכולוגיה עברית
רוזי ווטרהאוס, הפנים הרבות של קרול, באתר אלכסון, 8 באוקטובר 2013
הפרעת זהות דיסוציאטיבית: עקרונות אבחון וטיפול, אלי זומר, אתר פסיכולוגיה עברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:הפרעות דיסוציאטיביות | 2024-10-06T09:01:56 |
אספסיאנוס | טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (בלטינית: Titus Flavius Vespasianus; 17 בנובמבר 9 – 23 ביוני 79) היה קיסר רומי משנת 69 עד 79 ומייסד השושלת הפלאבית. לפני שעלה לכס הקיסר, היה אספסיאנוס מפקד בצבא הרומי.
במסורת היהודית נודע אספסיאנוס כקיסר הרומי שבימיו נחרב בית המקדש השני שבירושלים. הוא נטל חלק יחד עם בנו טיטוס בדיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים, בפרט המרד ביודפת, שם נלכד מנהיג המורדים היהודים יוסף בן מתתיהו.
שמו
התעתיק היווני של שם הקיסר הוא ουεσπασιανοσ, שבוטא ביוונית של תקופתו "אוּספסיאנוֹס". הלטינית השתמשה לצורך כך בכתיב VESPASIANVS, כאשר האות V מייצגת, למעשה, תנועת U. לאתר המאה החמישית חל מעתק הגיה של האות V בתחילת מילה בלטינית מתנועת אוּ לוו עיצורית. לפיכך, דוברי לטינית והשפות שהושפעו ממנה עברו לקרוא את השם "וֶספסיאנוס". לעומת זאת, התלמוד משקף הגיה דומה יותר למקור בשעתו, כך שהוא מתחיל בתנועה: אספסיאנוס.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת הקריירה
אספסיאנוס נולד במחוז סבין, ליד רייטי שבאיטליה. אביו, פלאוויוס סבינוס, היה גובה מס ומלווה בריבית. אמו, אספסיה פולה, הייתה אחותו של סנטור. משפחתו הייתה משפחה רומית מהמעמד הבינוני, ולא נראה בשנים אלו כי עתידה לצאת ממנה שושלת קיסרים. ברומא שלטה זה זמן רב השושלת היוליו-קלאודית, אשר התייחסה ליוליוס קיסר ולאוגוסטוס. ההיסטוריון בן התקופה סווטוניוס מספר כי כאשר הראו לאביו של אספסיאנוס אותות מיסטיים (הרומאים נהגו לנחש את העתיד באמצעות הצצה בקרבי הקורבנות שהוקרבו) כי בנו יהיה לקיסר, צחקה אמו, היא סבתו של אספסיאנוס, וטענה כי בנה מטורף.
אחרי ששירת בצבא בתראקיה ושימש כקווסטור בכרתים ובקירניה, עלה אספסיאנוס לדרגת איידיל ופראיטור, ונשא לאישה את פלאוויה דומיטילה, בתו של אדם ממעמד הפרשים, והייתה קודם לנישואים פילגשו של אזרח מפרובינקיה באפריקה. לזוג נולדו שני בנים, טיטוס ודומיטיאנוס, שיהיו לימים לקיסרים, ובת אחת, דומיטילה, אשר מתה בעודה תינוקת. אשתו של אספסיאנוס ובתו מתו לפני שהפך לקיסר. לאחר מות אשתו קירב אליו מאוד את פילגשו, קיניס, והיא עמדה לצדו (על אף שמעולם לא נישאו) במשך שנים רבות, ואף לאחר שהיה לקיסר.
מכיוון שצבר ניסיון בשירות בצבא הרומי באזור גרמניה, השתתף אספסיאנוס בפלישה הרומית לבריטניה, שעליה הורה הקיסר קלאודיוס, ובמהלכה התבלט כמנהיג צבאי. הוא הכניע את וקטיס (האי וייט) וחדר לגבולות מחוז סאמרסט באנגליה. בשנת 51 היה קונסול במשך זמן קצר, ובשנת 63 מונה למושל באפריקה. הדעות באשר לתפקודו שם חלוקות: סווטוניוס טוען כי ביצע את תפקידו באופן "ישר ומכובד מאוד", ואילו טקיטוס מתארו כ"מביש".
לאחר ששב מאפריקה, התערער מצבו הכלכלי, והוא הידרדר עד כדי כך שהיה לסוחר בפרדות. על מנת לשפר את מצבו הצטרף לפמליית הקיסר נירון ביוון, אך עורר עליו את חמת זעמו של הקיסר המטורף, שהחשיב את עצמו כבעל כישרון יוצא דופן בתחום השירה, כאשר נרדם במהלך קונצרט שביצע הקיסר. אספסיאנוס נמלט על חייו, אך אז החל ביהודה המרד הגדול, וצבאו של נציב סוריה קסטיוס גאלוס הובס בידי היהודים. אספסיאנוס נבחר להישלח לדכא את המרד, וניתנה לו הסמכות על הפרובינקיה, וכן כוחות צבא. על פי סווטוניוס נבחר אספסיאנוס לתפקיד בשל מוצאו הנחות, שכן "בכל המזרח נפוצה אז האמונה העתיקה שהייתה מקובלת על הכל, כי ברצון הגורל ישתלטו על העולם אנשים, שיבואו מארץ-יהודה", ואספסיאנוס, בשל מוצאו הנחות, לא נראה כמי שעלול לסכן את כסאו של הקיסר נירון.
במרד הגדול
אספסיאנוס ובנו טיטוס הגיעו ליהודה באביב שנת 67 לאחר שתבוסת הנציב הסורי קסטיוס גאלוס הביאה לסילוקם של הלגיונות הרומים מהארץ, ובירושלים כבר הוקם ממשל יהודי עצמאי שאף טבע מטבעות עם הכיתוב "ירושלים הקדושה".
אספסיאנוס הגיע בתחילה אל העיר אנטיוכיה שבסוריה, שם חבר אל המלך מהמוצא היהודי אגריפס השני שאהד את הרומאים, ומשם הגיע לעכו. עד מהרה נכבשו הערים ציפורי וגדר, והתברר כי הגנת הגליל תלויה בהגנת מבצר יודפת, שהיה החזק שבמבצרי הגליל. על פי ההיסטוריון בן התקופה יוסף בן מתתיהו, שהיה גם מפקדו של הגליל, נפלה יודפת בידי אספסיאנוס לאחר מצור ממושך בן ארבעים ושבעה ימים, ואף זאת באשמתו של בוגד, שהסגיר לאספסיאנוס את הגנת העיר. במהלך המצור השתתף אספסיאנוס בפעולות הלחימה באופן פעיל ואף נפצע בברכו מאבן, וחץ שירה לעברו אחד ממגיני העיר פגע בעקבו.
עם כיבוש יודפת נפל מפקדה, יוסף בן מתתיהו, בידי אספסיאנוס: "אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות-הדעת, כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, אלא שאותה שעה כבר יהיה קיסר". נבואתו של יוסף כבשה את לבו של אספסיאנוס, והוא הותיר אותו בחיים. יוסף בן מתתיהו המשיך ללוות את אספסיאנוס במסעותיו, והפך למתעד החשוב ביותר של תקופת המרד הגדול.
לאחר נפילת יודפת המשיך אספסיאנוס בכיבוש הערים טריכאי וטבריה, וצר על העיר גמלא שברמת הגולן. בעת המצור על גמלא, נכבשו כבר כל מבצרי הגליל פרט לגמלא, לגוש חלב ולהר תבור. גמלא והתבור נכבשו בפעולה משולבת, ואילו גוש חלב נכנעה ללא קרב, בעוד מנהיגה, יוחנן מגוש חלב, נמלט לירושלים. הגליל כולו נכבש בידי אספסיאנוס. בשלב זה שמע אספסיאנוס על מלחמות האחים בירושלים, אך סירב לשמוע בעצת אנשיו לעלות מיד על העיר, שכן סבר כי ככל שימתין, כך יגרמו המלחמות הפנימיות להחלשת היהודים. ואכן במלחמות אלו בין פלגי היהודים, נחלשה ירושלים מאוד, ובין היתר נשרפו מחסני המזון שבה, דבר שגרם לכך שכאשר החל המצור בסופו של דבר, שרר רעב בעיר.
אספסיאנוס נע עם צבאו דרומה, והחל בכיבוש אתרים הקרובים לירושלים, בהם העיר גדור בעבר הירדן, וכן יריחו, לוד, יבנה ואדום, עד אשר בשנת 68 הייתה כל הארץ בידי אספסיאנוס, פרט לירושלים, הרודיון, מצדה ומכוור.
כשהחל המצור על ירושלים, נמלט מהעיר רבן יוחנן בן זכאי כשהוא מסתתר בארון מתים. על פי הגמרא (), ניבא רבן יוחנן לאספסיאנוס כי הוא עתיד להיות למלך. כתמורה, הבטיח אספסיאנוס לרבן יוחנן את כל מבוקשו. רבן יוחנן ביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה, את השושלת של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק". כך נותר הגרעין לישות היהודית ביהודה אף לאחר חורבן הבית. רבן יוחנן בן זכאי חידש את הסנהדרין ואת הנשיאות ביבנה, כינס את חכמי הדור, ובהם רבן גמליאל, והמשיך את מסורת החכמים שקדמו לו, תוך שהוא מניח אף את היסוד לחייו הרוחניים של עם ישראל בעתיד, במציאות שלאחר חורבן בית המקדש.
עלייתו אל כס הקיסרות
כאשר סיים אספסיאנוס את כיבוש הארץ, פרט לירושלים ולמבצרים אחדים באזור, והתכונן למצור על ירושלים, אירעו ברומא אירועים הרי גורל. הקיסר נירון הודח בידי מפקדי הצבא, ובמקומו עלה לשלטון הקיסר גלבה, שעוד כשהיה מושל היספניה שלח "רוצחי-חרש שיתנקשו בחייו (באספסיאנוס) ביהודה". אך גלבה נרצח כעבור זמן קצר, ועל ירושתו התקוטטו אותו וויטליוס. נראה כי מפקד צבאי מוכשר, היכול לקנות את נאמנות חייליו, יכול להגיע למשרה הרמה ביותר, אשר הוחזקה עד אז על ידי בני משפחה אחת, בני השושלת היוליו-קלאודית, אשר נשאו את השם "קיסר" לא כתואר כי אם כשם משפחה, ואשר האחרון ביניהם היה נירון.
על פי השערת ההיסטוריון צבי גרץ, ברניקי, נסיכת יהודה ואחותו של אגריפס השני, הביאה בתככיה להכתרתו של אספסיאנוס, וזאת מתוך תקווה כי לאחר עלייתו לשלטון יעבור השלטון לטיטוס בנו, אשר היה מאהבה והבטיח לשאתה לאישה.
לפי טקיטוס, היסס אספסיאנוס, אז בן שישים, אם לצאת למלחמה בוויטליוס, שכן ידע היטב, כלשונו של טקיטוס, כי "בחתירה לאימפריה אין דרך ביניים בין ההצלחה המושלמת ובין האבדון". 60 אלף הלוחמים, ותיקי המלחמות בגליה ובגרמניה שעמדו לרשותו של ויטליוס היוו איום גדול דיו על אספסיאנוס, שהיה זהיר מטבעו. אספסיאנוס החליט כי לא ינסה להפוך לקיסר אלא אם כן תובטח לו תמיכת שני אישים, ליקיניוס מוקיאנוס , נציב סוריה, וטיבריוס יוליוס אלכסנדר, נציב מצרים. טיטוס הצליח לשכנע את מוקיאנוס לתמוך באספסיאנוס, אך בכך לא היה די. ברניקי הפעילה את קסמיה על אלכסנדר, שהיה יהודי מומר ובן אחיו של הפילוסוף וההיסטוריון היהודי פילון האלכסנדרוני.
ב-1 ביולי 69, בעודו שוהה בקיסריה, הכריז טיבריוס אלכסנדר על תמיכתו באספסיאנוס לכס הקיסר, ב-11 ביולי נשבע לו "הצבא אשר ביהודה", וזמן קצר לאחר מכן באה הכרזת נאמנות אף ממוקיאנוס. אספסיאנוס הקריא בפני חייליו הנלהבים מכתב מאותו, שהתאבד בינתיים לאחר שהפסיד במלחמה לוויטליוס שהיה לקיסר, שבו קרא אותו לאספסיאנוס לנקום בוויטליוס. שמועה שהופצה, גם היא ככל הנראה בדויה, טענה כי ויטליוס מתכוון להעביר את הכוחות המוצבים בגרמניה למזרח, לשירות קל יותר. אספסיאנוס זכה אז גם לתמיכת הצבאות במואסיה, בפאנוניה ובאילירקום (טקיטוס, היסטוריה ii.85), שהקנו לו את הכוח הדרוש כדי להסתער על השלטון.
כוחותיו של אספסיאנוס פלשו לאיטליה מצפון מזרח, והביסו את כוחות ויטליוס בבדריאקום, משם המשיכו לרומא, אליה נכנסו אחרי קרבות עזים שהביאו לשריפת הקפיטול. ויטליוס נהרג במהלך המהומה. הסנט הכריז על אספסיאנוס כקיסר, על בנו טיטוס כקונסול, ועל בנו השני, דומיטיאנוס, כפראייטור עם סמכות קונסולרית. אספסיאנוס נהייה לקיסר הרביעי ששלט ברומא בשנת 69, שנה שזכתה לכינוי שנת ארבעת הקיסרים.
בעת ששמע על תבוסת אויביו, שהה אספסיאנוס באלכסנדריה, והורה על משלוח דחוף של תבואה ומוצרי מזון לרומא. כן שלח מכתב שבו הבטיח להפוך על פיהם את חוקיו של נירון, במיוחד את אלו הנוגעים לבגידה. הוא הותיר את המלחמה ביהודה לבנו טיטוס והגיע לרומא בשנת 70.
כקיסר
שמאל|ממוזער|250px|מטבע רומאי עם דיוקנו
כאשר החל אספסיאנוס את תקופת קיסרותו הייתה האימפריה הרומית מצויה בתקופה קשה ובחוסר יציבות. מלחמת האזרחים שהשתוללה מאז מותו של נירון, וכן מעשי הטירוף של נירון, וחוסר היציבות של יורשיו, הותירו את קופת המדינה ריקה. הצבא הבין כי נתון בידיו הכוח להעלות או להפיל את השליט, וחוסר המשמעת פשה בשורותיו.
אספסיאנוס החל מיד בטיפול בבעיות אלו. הוא השיב את המשמעת לצבא, שתחת ויטליוס הפך מפורר ונעדר משמעת ובשיתוף הסנאט החל מאזן את מצבה הכספי של רומא.
הוא חידש מסים ישנים והטיל מיסים חדשים, הגביר את התשלום מהפרובינקיות ופיקח מקרוב על פקידי האוצר. לעם נתן דוגמה באורח חייו הצנוע, ושם ללעג את הראוותנות של אצילי רומא, אשר בתקופתו של נירון הגיעו לשיאים של שחיתות וחמדנות. סווטוניוס מספר כי כאשר הטיל אגרה על השימוש בלטרינות (בתי שימוש ציבוריים) גינה אותו בנו טיטוס על כך. אספסיאנוס הגיש אל אפו של טיטוס מטבע מן התשלום הראשון ושאל אותו אם הריח בלתי נעים. "לא", השיבו טיטוס. "ועדיין, הכסף הזה בא משתן", ענה לו אספסיאנוס (Atqui, inquit, e lotio est). מתגובה זו של אספסיאנוס נגזר הביטוי "לכסף אין ריח" (Pecunia non olet).
הוא ערך שינויים חשובים בקרב אנשי מעמד הפרשים והסנטורים, סילק חברים לא ראויים, והציב במקומם אנשים ראויים ומוכשרים. בכך שיפר את המינהל הציבורי, וחיזק את מעמדו כקיסר.
אספסיאנוס העלה תרומה חשובה לחייה התרבותיים של רומא. הוא כונן תשלום קבוע למורים יווניים ולמשוררים, החיה את התיאטרון המוזיקלי הישן, כשהוא מעניק מתנות נדיבות לשחקנים ומנגנים נודעים כמו אפלס השחקן הטרגי או טרפנוס ודיודורוס נגני הלירה.
תחום פעילות חשוב אחר של אספסיאנוס היה המשפט, שבו פעל להסדרת ההליכים באמצעות הקטנת עומס התביעות שעמדו על סדר יומם של בתי המשפט, השבת כספים שהוחרמו במהלך מלחמת האזרחים ושינויים משפטיים כמו הקביעה כי המלווים לקטינים לא יזכו להשבת חובם גם אחרי מות אבותיהם של הקטינים (כלומר, בעת שבה יהיה בידם כסף להשיב את חובם).
אספסיאנוס שינה את הרכב המשמר הפרטוריאני. בשנת 70 דיכא מרידה שפרצה נגדו בגליה, במקביל לכך שבנו טיטוס דיכא את המרד הגדול וכבש את ירושלים.
בתחילת שנת 71 "חגג את חג-ניצחונו על היהודים", שלאחריו נסגרו דלתות מקדש יאנוס, שהיו פתוחות כל עוד הייתה מלחמה בגבולותיה של רומא, ובמהלך תשע השנים הבאות של שלטונו נתכונן "שלום אספסיאנוס".
במהלך שנותיו פעל אספסיאנוס גם לשיקומה של רומא ובנייניה. הוא בנה מחדש את מקדש השלום, את המרחצאות הציבוריים, פורום חדש ואת הקולוסיאום.
סויטוניוס מתאר את פניו של אספסיאנוס, אדם חסון גוף ובריא, "כשל איש המתאמץ לעשות את צרכיו". כאשר ביקש מ"אחד מליצני-הדור" שיעשה חיקוי שלו, ענה לו הליצן: "אעשה ברצון..., מיד לאחר שתעשה את צרכיך!".
אספסיאנוס "היה מרבה לעג וחידוד, אם כי מן הסוג ההמוני והגס". לאחר ששכב עם אשה שהתאהבה בו ונתן לה סכום כסף, שאל אותו סוכן הבית באיזה סעיף לרשום את זה בספרי החשבונות. תשובתו הייתה - "בשכר אהבה לוהטת לאספסיאנוס".
הוא התייחס לעצמו תמיד באופן מציאותי, סלחני ובקורטוב של אירוניה. כאשר חש שיומו מתקרב, הוא התבדח "אבוי, אני חושב שאני הופך לאל" (Vae, puto deus fio). כאשר חש ששעתו קרבה, ביקש מאנשיו להעמידו על רגליו באומרו: "קיסר צריך למות בעמדו על רגליו".
לאחר מותו העלה אותו הסנאט הרומאי אל מניין האלים. בנו טיטוס ירש אותו, ולאחר שטיטוס מת במחלה בעודו צעיר, לאחר כשנתיים, ירש אותו בנו הנוסף של אספסיאנוס, דומיטיאנוס.
ראו גם
חוק האימפריום של אספסיאנוס
לקריאה נוספת
סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת מסדה, 1966.
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום ד"ר י.נ. שמחוני), הוצאת מסדה, 1968.
B. Levick, Vespasian, London: Routledge Press, 1999
קישורים חיצוניים
אספסיאנוס האלוהי מאת סווטוניוס בתרגומו של עמיש
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:המרד הגדול
קטגוריה:השושלת הפלאבית
קטגוריה:פלאביים
קטגוריה:ילידי 9
קטגוריה:נפטרים ב-79 | 2024-09-04T11:13:02 |
הושעיה | הוֹשַׁעְיָה או מצפה הושעיה הוא יישוב קהילתי דתי לאומי ב, כשישה ק"מ צפונית לנצרת. היישוב שייך למועצה אזורית עמק יזרעאל ולארגון יישובי הפועל המזרחי. היישוב נקרא על שם האמורא רבי הושעיה רבה, אשר ישב בציפורי הסמוכה בראשית תקופת התלמוד.
בשנת 1980 הוקמה במקום, במסגרת תוכנית המצפים בגליל, היאחזות נח"ל, שאוזרחה לאחר שלוש שנים. בט"ו בשבט ה'תשמ"ג (1983) החלו לעלות לקרוואנים 10 המשפחות הראשונות של יישוב הקבע. חלק מחברי היאחזות הנח"ל גרים עד היום ביישוב, הנמצא בצמיחה מתמדת.
בהושעיה מתגוררים כ-2,100 תושבים (נכון לשנת 2022), ובכך הוא היישוב השלישי בגודלו בתחומי מועצה אזורית עמק יזרעאל (אחרי שמשית ואחוזת ברק). תעסוקת התושבים היא מגוונת: היי-טק, ביטחון, הוראה ויזמות מקומית.
ביישוב ישנם שלושה בתי כנסת, בית ספר יסודי (א-ח), ספריה, בריכה, אולם ספורט, 'מועדון נוער' וסניף בני עקיבא, וכן מפעלי צדקה שונים - גמ"חים ובית תמחוי. מתקיימים בו מניינים לעדות השונות, וכן תפילות נשים מדי פעם.
רב היישוב, כבר למעלה מ-20 שנה, הוא הרב ד"ר חיים בורגנסקי, מרצה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. כמו כן, ביישוב מתגורר שר המודיעין לשעבר ח"כ אלעזר שטרן שהוא גם ממייסדי היישוב.
ביישוב מתקיימת פעילות תיירותית ובה, בין השאר, "כפר קדם" - כפר משנאי משוחזר, מלון הבוטיק "נוף ציפורי" וגלריה לאמנות ״אורייתא״.
בסמוך ממערב ליישוב נמצא אתרה של עיירת הקדרים הקדומה שיחין, מתקופת בית שני והמשנה, בו נתגלו שרידי בית כנסת מימיו של התנא נחמיה איש שיחין.
ביישוב עובר שביל ישראל.
קישורים חיצוניים
אתר הושעיה
סיפור מקומי - הושעיה, סיפור התפתחותו של היישוב על ציר הזמן, לאורך שנותיו
הושעיה באתר הרשות לפיתוח הגליל
ימין|ממוזער|250px|בית הכנסת של הושעיה
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:יישובים דתיים בישראל
קטגוריה:היאחזויות נח"ל
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
*
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-06-13T15:36:38 |
הפיל נעלם | הפיל נעלם (ביפנית: 象の消滅 短篇選集 1980-1991, באנגלית: The Elephant Vanishes) הוא קובץ של 17 סיפורים קצרים של הסופר היפני הרוקי מורקמי, שיצא לאור לראשונה בתרגום לאנגלית ב-1993, והוא מקבץ את הסיפורים הראשונים שפרסם הסופר. הסיפורים נכתבו בין 1980 ל -1991, ופורסמו ביפן בכתבי עת שונים. הרכב קובץ הסיפורים נבחר על ידי גארי פיסקטיון (העורך הספרותי של מורקמי בהוצאת קנופף) ופורסם לראשונה בתרגום לאנגלית בשנת 1993 (המקבילה היפנית שלו יצאה מאוחר יותר בשנת 2005). כמה מהסיפורים כבר הופיעו לפני פרסום אוסף זה (לעיתים קרובות עם תרגומים חלופיים לאנגלית) במגזינים The New Yorker, Playboy ו- The Magazine (Mobil Corp.)
הספר יצא לאור לראשונה בעברית ב-1999 בהוצאת עם עובד ובפעם השנייה, ב-2012, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר. בשניהם, בתרגומם של רינה וגדעון ברוך.
הסיפורים
ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי (1986) - סיפור זה נערך בהמשך והפך לפרק הראשון בספרו של מורקמי, "קורות הציפור המכנית". לאחר ששיחת טלפון מוזרה, של אישה אלמונית הדורשת עשר דקות מזמנו, מפריעה את שגרת יומו של גבר מובטל, הוא יוצא לחפש את נובורו ווטנבה - החתול הנעדר של אשתו, ופוגש נערה אלמונית בגינה שכנה ונסתרת.
המקרה השני של תקיפת מאפייה (1985) - בני זוג בשנות העשרים המאוחרות שנישאו לאחרונה, נקלעים באמצע הלילה לרעב בלתי נשלט. הגבר מספר לאשתו שהוא וחברו "שדדו" מאפייה לפני עשר שנים, גם כן מתוך רעב. השניים התכוונו לקחת את כל הלחם שיכלו לשאת ממאפייה באמצעות שוד אלים. בעל המאפייה הציע להם אז הצעה, שיאזינו יחד איתו לפתיחות לאופרות של ריכארד ואגנר: ההולנדי המעופף וטנהויזר, ובתמורה הוא ייתן להם את כל הלחם שהם יכולים לשאת. הם מסכימים, והלחם מספיק כדי להאכיל את השניים במשך כמה ימים. לאחר ששמעה את הסיפור ההוא, האישה מציעה שיעשו את אותו הדבר. בני הזוג מסתובבים בטוקיו ומחפשים מאפייה פתוחה אך כולן סגורות עקב שעת הלילה המאוחרת והם מחליטים לשדוד סניף של רשת מקדונלד'ס.
מזכר הקנגורו (1981) - גבר העובד במחלקת הפיקוח על המוצר בחנות כלבו ומטפל במכתבי תלונות של לקוחות, מקבל מכתב תלונה מאישה שקנתה בטעות תקליט ובו מוזיקה מאת מהלר במקום מוזיקה מאת ברהמס אותה התכוונה לקנות, והחנות אינה מוכנה להחליף את התקליט שנפתח ונוגן. מכתב התלונה כובש את ליבו והוא עונה לה במכתב ארוך המפרט את תחושותיו כלפי העולם וכלפיה. הוא מחליט לקרוא למכתב "מזכר הקנגורו" ללא סיבה מיוחדת, פשוט כי הקנגורואים שבו את ליבו בביקורו בגן החיות.
בראותי בחורה מאה אחוז מושלמת בבוקר אחד יפה של אפריל (1981) - המספר מהלך בשכונת הרג'וקו שבטוקיו ומולו מתקרבת צעירה הנראית לו כבחורה המושלמת עבורו. הוא מדמיין סיפור שאותו יספר ל"נערה המושלמת במאה אחוז" כדי לשכנעה שנועדו להיות ביחד.
שינה (1989) - אשה צעירה החיה עם בעלה ובנה חיי שגרה שקטים, מאבדת את היכולת לישון בעקבות סיוט לילה. היא מדווחת כי כבר 17 ימים לא ישנה. באופן מפתיע, ככל שנמשך חוסר השינה שלה כך גוברת חיוניותה. היא מבלה את זמנה בקריאה חוזרת ונשנית של אנה קארנינה ובנסיעות ליליות במכוניתה באזור טוקיו ויוקוהמה. יעל הראל, פסיכולוגית שהתמחתה ביצירתו של מורקמי, טוענת כי בסיפור זה בא לידי ביטוי אחד מהמאפיינים הבולטים של מורקמי: "במפגש שנוצר בטקסט בין היומיומי לבין הביזארי מיטשטשים הגבולות עד שהברור מאליו נראה לפתע יוצא דופן, והמוזר נהפך למוכר.". כמו כן היא טוענת כי האבחנה המקובלת שלפיה השינה היא מוות קטן והערות היא סמלה המובהק של החיים, נבחנת בסיפור מחדש.
נפילת האימפריה הרומית, התקוממות האינדיאנים ב-1881, פלישת היטלר לפולין וממלכת הרוחות הזועפות (1986) - המספר נוהג בכל יום ראשון לכתוב יומן אודות האירועים שקרו לו בשבוע האחרון. כדי לזכור את האירועים הללו הוא נעזר באירועים היסטוריים אשר גורמים לו לאסוציאציה עם המאורעות הנוכחיים. למשל, המעבר ממזג אוויר נעים לסערת רוחות בלתי צפויה מזכיר לו את נפילת האימפריה הרומית.
לדרהוזן (1985) - סיפור אודות מכנסי לדרהוזן, שרכישתם בגרמניה על ידי אישה כמתנה לבעל שנשאר ביפן, הביאו באופן מיידי לפרידת בני הזוג.
שרפת מחסנים (1983) - גבר נשוי בן שלושים ואחת וצעירה בת עשרים פותחים במערכת יחסים חשאית שטיבה אינו ברור. הצעירה מחליטה לעזוב את יפן לאלג'יר. כעבור שלושה חודשים היא חוזרת עם חבר יפני. יום אחד, הצעירה וחברה מבקרים בבית הגבר בשעה שאשתו נעדרת מהבית. הם שותים ומעשנים גראס. בשעה שהצעירה פורשת לחדר השינה, החבר מספר לגבר על הצורך שלו לשרוף מחסן בערך כל חודשיים. כשהגבר מתעניין מסביר החבר כי הוא מתכנן בקפידה את השריפה כך שאיש לא יפגע ולא יפגע גם רכוש משמעותי וכי הוא מרגיש מחויב מוסרית לשרוף את המחסנים הישנים. לאחר שהצעירה מתעוררת, היא והחבר עוזבים את דירת הגבר, ומותירים אותו סקרן מאוד לגבי שריפת המחסנים. הוא רוכש מפה מפורטת של האזור ומאתר מחסנים אפשריים בקרבת מקום שהחבר עשוי לשרוף. הוא מתמקד בחמישה מחסנים, ועובר ליד כולם בריצת הבוקר שלו במשך חודש, אך אין שום סימני הצתה. הגבר נתקל באקראי בחבר כעבור כמה שבועות ושואל אותו אם שרף מחסן לאחרונה; וזה משיב כי אכן עשה זאת לפני חודש. לפני שהם נפרדים, שואל החבר אם הגבר ראה את הצעירה לאחרונה כי היא נעלמה לו; הגבר מנסה להתחקות אחר עקבותיה של הצעירה אך מבין שהיא נעלמה ולא הותירה שום סימן. כשהוא ממשיך בשגרת חייו, הוא חושב לעיתים על שריפת מחסנים.
השדון הירוק (1981) - שדון ירוק שהיה חבוי בגינת ביתה של אישה נשואה, מתחפר החוצה מהאדמה, פורץ לדירתה ומציע לאשה את אהבתו. היצור יכול לקרוא את מחשבותיה השליליות אודותיו והאישה משתמשת בעובדה זו כדי להילחם בו. רגשותיו הפגועים של השדון מדחייתה המוחלטת של האשה מביאים לכיליונו והוא מת בסופו של דבר, ונפחת לצל זעיר.
עניין משפחתי (1985) - רווק ואחותו הצעירה מתגוררים יחדיו בדירה טוקיו. האחות פוגשת אדם בשם נובורו ווטנבה ההופך לימים לארוסה; האח אינו מסכים עם בחירתה. הסיפור מתמקד ביחסיהם כאח ואחות כשבסופו מצהיר האח שהארוס אינו בחור רע.
חלון (1981) - כ"מורה לעט" עונה בוגר אוניברסיטה למכתבים אישיים של מנויות ב"חֶברה לעט" ומעניק להן ציונים והערות ספרותיות על תוכן וסגנון מכתביהן. עם סיום עבודתו הוא יוצר קשר אישי עם אחת ממכותבותיו - אישה נשואה ללא ילדים. הם מבלים אחר הצהריים בדירתה - סועדים יחדיו ומדברים ארוכות על נושאים המעניינים אותם. עשר שנים לאחר מכן, בנוסעו מדי פעם בקו הרכבת הנשקף מבנייני השיכון שבו היא גרה, הוא מהרהר בה.
אנשי הטלוויזיה (1989) - סיפור פנטסטי אודות תפיסת המציאות. אנשי הטלוויזיה הם טכנאים המתקינים טלוויזיות. הם קטנים בכ-25% מאנשים רגילים. איש אינו מזמין אותם והם מגיעים בעצמם ומתקינים בקפדנות ובמיומנות את הטלוויזיה. העובדה שהטלוויזיה אינה קולטת כל שידור לא פוגעת בשביעות הרצון של אנשי הטלוויזיה. אשתו של המספר אינה מגיבה להערותיו אודות הטלוויזיה החדשה בביתם, וכמוה גם חבריו למקום העבודה, שגם בו מתקינים אנשי הטלוויזיה מקלט.
ספינה איטית לסין (1980) - כחלק מהעניין המיוחד שלו בסין, בוחן המספר את זיכרונו ונזכר במפגשיו עם סינים ביפן. המפגש הראשון הוא בעת בחינה בבית הספר כשהמורה המשגיח הוא סיני ומשוחח עם התלמידים לפני תחילת הבחינה על ההבדלים בין נערים יפנים ונערים סיניים. השני הוא עם נערה סינית העובדת איתו לאחר סיום לימודי התיכון. ביום העבודה האחרון הם יוצאים לאכול ביחד והמספר מבקש את מספר הטלפון שלה, אך בסיום פגישתם מכוון אותה בשוגג לעלות על הרכבת לכיוון שגוי ומאבד את הפתק עם מספר הטלפון. השלישי הוא מפגש מאוחר עם חבר ללימודים בתיכון, שעוסק במכירת אנציקלופדיות לסינים ביפן. בספרה, "The Trash Phenomenon : contemporary literature, popular culture, and the making of the American century", מנתחת המחברת, סטייסי אולסטר (Stacey M. Olster), את הסיפור בהקשר של היחס בין התרבויות היפנית, האמריקאית והסינית. לטענתה, רואה מורקמי את יחסה של יפן למערב כחלק ממשולש שמקשר בין התרבות וההיסטוריה של יפן, סין וארצות הברית. בסיפור הוא מנסה בכל פעם לעמוד על ההבדלים בין היפנים שהוא מכיר ובין הסינים שהוא פוגש ומגיע למסקנה שלמעשה אין שום הבדל. הוא אומר על התלמידים הסיניים בפרק המסיים את הסיפור אומר המספר:
הגמד הרוקד (1984) - סיפור פנטסטי. המספר עובד במפעל לייצור חלקי פילים ונתקל בגמד שהופיע מוקדם יותר בחלומו. הגמד מפליא לרקוד ונהג לרקוד בחצר המלך לפני המהפכה. הגמד מבטיח לסייע למספר לשבות את ליבה של הפועלת החדשה והיפה במפעל בנשף הריקודים, אך המספר חושש כי הגמד יתנחל בגופו.
הדשא האחרון (1982) - המספר נזכר בהיותו בן 19, סטודנט, כשעבד בעבודה צדדית בכיסוח דשא בבתים פרטיים. הוא מקבל מכתב מחברתו המודיעה לו כי החליטה להיפרד וממנו ולאחר מספר ימי דיכאון הוא מחליט לפרוש מעבודתו. עבודתו האחרונה היא כיסוח דשא בבית בפרברים. בעלת הבית היא אלמנה בת 50 המתרשמת מעבודתו היסודית, מזמינה אותו להיכנס לבית וחושפת בפניו את חדרה של בתה ומבקשת שינתח את אופי וחיי הבת על פי מה שראה.
השתיקה (1991) - המספר מקשיב לסיפורו של אוזאווה, עמיתו המוערך לעבודה, שמגיל צעיר עוסק גם באיגרוף כתחביב. אוזאווה מתוודה על הפעם היחידה בה הכה מישהו: את אאוקי - תלמיד עמית שהיה תלמיד מצטיין ואהוד שהתאנה לאוזאווה וזלזל בו. אאוקי שהוכה, הבליג ולא התלונן, אולם לאחר מספר שנים, נקם את נקמתו והעליל על אוזאווה אשמה שהביאה לחרם ארוך מצד התלמידים והמורים עליו.
הפיל נעלם (1985) - פיל, שהיה אזוק בשרשרת, נעלם מכלובו בגן חיות עירוני. יחד עימו נעלם גם מטפלו הוותיק והמבוגר, נובורו ווטנבה. פרשת ההיעלמות תופסת את כותרות העיתונים, אך למרות החיפושים הנרחבים לא נמצאים שום עקבות לפיל ולמטפל. אולסטר (Stacey M. Olster), רואה את גרעין הסיפור בהקשר של התרבויות האמריקאית והיפנית כפי שהן משתקפות ביצירתו הכוללת של מורקמי. לטענתה, על אף שתרבויות אלו הן קוטביות במהותן, מורקמי מתעקש לערבב את התרבויות הללו, ועל כן הוא גם זוכה לביקורות נוקבות בקרב הממסד הספרותי ביפן. היא רואה בעיתוי של פרסום הסיפור, שנת 1985, שבה ארצות הברית הפכה למדינה בעלת חוב חיצוני, כנקודה משמעותית. בפתיחת הסיפור המספר מציין את אחת מכותרות העיתון אותו הוא קורא אודות "חילוקי דעות עם אמריקה בענייני מסחר" וממשיך הלאה לידיעה המעניינת יותר אודות הפיל שנעלם. לכאורה זו ידיעה זניחה בסיפור. אולם אולסטר רואה שיקוף בין יחסי המטפל והפיל ובין היחס בין המדינות; כשהכלכלה היפנית עולה, ומנגד, התרבות האמריקאית משתלטת, כך גם משתנה היחס בין גודל הפיל וגודל המטפל. במקום הקוטביות שהייתה קיימת - העולם של מורקמי מכוון את עצמו לערבוב ואחידות. המשפט המסיים של הסיפור: מדגיש השקפה זו.
עיבודים לתיאטרון ולקולנוע
קבוצת התיאטרון הבריטית, Complicite , שיתפה פעולה עם התיאטרון הציבורי היפני סטגאיה, כדי ליצור עיבוד בימתי שכותרתו "הפיל נעלם". ההפקה כללה שלושה סיפורים מתוך הקובץ ("שינה", "המקרה השני של תקיפת מאפייה" ו"הפיל נעלם"). ביים את המופע סיימון מקברני וצוות השחקנים היה יפני. הבכורה נערכה במאי 2003 בטוקיו ובהמשך נערך סיור מסע הופעות בינלאומי במספר פסטיבלים. שפת המופע הייתה יפנית עם כתוביות באנגלית.
ב-2018 יצא למסכים סרטו של הבמאי הקוריאני, לי צ'אנג-דונג , "Burning" , המבוסס על הסיפור "שרפת מחסנים".
קישורים חיצוניים
Simon Rees, Mould-breakers turned inside out: 'The Elephant Vanishes, באתר אינדיפנדנט, 18 בדצמבר 1993
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי הרוקי מורקמי
קטגוריה:ספרי 1993 | 2023-10-28T07:02:40 |
הטלת מטבע | 250px|ממוזער|שמאל|הטלת מטבע
הטלת מטבע היא פעולה שמטרתה בחירה בין שתי אפשרויות באופן אקראי בהתפלגות אחידה בדידה, בהתאם לצד שעליו נפל המטבע לאחר הטלתו. המנצח, הוא מי שהימר על צד המטבע אשר נבחר לאחר בחירת נושא ההימור, לטוב או לרע. ההטלה משמשת על פי רוב להטלת גורל בין שניים, כאשר כל אחד מהשניים מהמר על הצד עליו ייפול המטבע, והזוכה הוא זה שבחר בצד שפונה כלפי מעלה לאחר הטלת המטבע. לעיתים משמשת הטלת מטבע להחלטה על ידי יחיד, כדי לבחור בין שתי חלופות.
כשמטילים מטבע והוא נופל מספר פעמים על אותו צד, אנשים נוטים להניח שההסתברות לנפילתו על הצד השני בהטלה הבאה גבוהה יותר. זו הטיה קוגניטיבית הנקראת כשל המהמר. בהנחה שהמטבע הוגן, היות שההטלות הן בלתי תלויות, ההסתברויות לנפילתו על כל אחד מהצדדים בהטלה הבאה שוות. אם המטבע מוטה, ההסתברות לנפילה על הצד שעליו נפל כבר מספר פעמים גבוהה יותר.
על פי רוב, ההטלה מתבצעת על ידי הנחת מטבע על כף יד אסופה לאגרוף, כאשר האגודל כלפי מעלה ומוחזק בין האצבע לאמה. המטבע מונח על האצבע המקופלת, ושחרור מהיר של האגודל מעיף אותו כלפי מעלה תוך הקניית תנועה סיבובית למטבע. ברמה מסוימת של מיומנות המטבע נופל חזרה על גב כף היד ומכוסה על ידי היד השנייה, ואז נחשף. במקרים אחרים, המטבע נופל באופן חופשי על משטח.
תורת הסתברות
בתורת ההסתברות הטלת מטבע משמשת לפעמים כמודל למשתנה מקרי המקבל שני ערכים באותה הסתברות. מטבע שהסיכוי לקבל בהטלה צד אחד גדול מהסיכוי לקבל את הצד השני נקרא מטבע לא הוגן. דהיינו, "מטבע הוגן" הוא מטבע, שכשמטילים אותו מספר פעמים גדול מאוד (מספר השואף לאין סוף), המטבע ייפול בדיוק בחצי ממספר ההטלות על כל אחד מצדיו. הטענה על פיה קיימים "מטבעות הוגנים" היא אקסיומה.
המתמטיקאי ג'ון קריך, ניסה להוכיח אקסיומה זו בעזרת ניסוי, למרות שבמתמטיקה, בניגוד למדעי הטבע והחברה, ניסוי אינו הוכחה קבילה. קריך ישב בשבי הנאצים, במלחמת העולם השנייה. הוא ניצל את הזמן כדי להטיל אותו מטבע 10,000 פעם, ולתעד את התוצאות. המטבע נפל על "עץ" 5067 פעמים (50.67%). אם כי אחרי הזריקה ה-6000, התוצאות היו 50.1% נפילות על עץ, והן תמכו יותר בהנחה שיש מטבעות הוגנים. קריך לא הצליח להוכיח שיש מטבעות הוגנים. אך הוא הוכיח שיש מטבעות, שדי קרובים להיות כאלו.
מינוח
טקסט=|ממוזער|מטבע מיל כשבצדו האחד ענף זית ובשני הכתובת פלשתינה (א"י).
ברחבי העולם מקובלים כינויים שונים לצדי המטבע. בארצות הברית, למשל, מקובל הכינוי "ראש או זנב" (heads or tails). בחיפה (ובעכו) היה מקובל הכינוי טור או יאס. בטבריה היה מקובל הכינוי כוֹס או נֶמֶר ("כוֹס" - הגביע שהיה מוטבע בצדו האחד של המטבע, ו"נֶמֶר" - המספר (num(b)er) שבצידו השני).
הכינוי העברי "עץ או פלי" נטבע בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. על מטבע מיל המנדטורי הוטבע בצד אחד הערך עם ציור של ענף עץ זית, ובצד האחר הופיע הכיתוב העברי "פלשתינה (א"י)" (בצד כיתוב דומה בערבית ובאנגלית). "עץ" הוא הצד שעליו ציור הענף, ו"פלי" הוא הצד שעליו כתוב "פלשתינה". כיום מקובל בישראל ש"עץ" הוא הצד שעליו מופיע ציור-הנושא של המטבע ואילו פלי הוא הצד שעליו מופיע הערך (למשל, במטבע של חצי שקל חדש, "עץ" הוא הצד שעליו מופיע הנבל ו"פלי" הוא הצד שעליו כתוב "½ שקל חדש").
הטלת מטבע בתרבות ובספורט
בתחילת משחקי כדורגל מטיל השופט מטבע על מנת לקבוע מי יהיה הקפטן שיבחר בין צד המגרש בו תתחיל קבוצתו לבין כדור הפתיחה.
בנוסף, אם זה מגיע לכך, לפני תחילת דו-קרב פנדלים מטיל שופט המשחק מטבע על מנת לקבוע לאיזה מן השערים ייבעטו בעיטות הדו-קרב, ואיזה מן הקבוצות תבעט ראשונה.
נבל הקומיקס דו-פרצוף (Two Face) מוכר כאחד מאויביו של באטמן ומאופיין בכך שהוא נוהג לקבל החלטות רק באמצעות הטלת מטבע.
טרי פראצ'ט מתאר בספרו הראשון אודות עולם הדיסק, "צבע הכשף", את סתמרוח, מכשף בעל כישרון לאירועים בהסתברויות נמוכות במיוחד, אשר מטיל מטבע, אך המטבע נופל על צידו: לא על ראשו ולא על זנבו.
המחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופארד נפתח בסדרה של הטלות מטבע, אשר בכולן נופל המטבע על אותו צד.
בסיפור המדע הבדיוני "המכונה שנצחה במלחמה" מאת אייזק אסימוב, מתקבלות ההחלטות החשובות אך ורק על סמך הטלת מטבע.
בעבר, היו מכריעים מפגשי ספורט שלא הוכרעו באופן ספורטיבי בשלבי נוקאאוט - ביניהם בענף הכדורגל, בעזרת הטלת מטבע של שופט המשחק. כיום נהוגות דרכים אחרות להכריע אותם באופן שנחשב לספורטיבי יותר.
שירו של יהודה עמיחי, "תן למטבע להכריע" מתחיל במילים:
תן למטבע להכריע,
מלכים עשו כך. אל תחליט דבר.
תן לעננים להביע
את כל אשר רצית לומר.
בסרט "מוזיקה מהלב" שיצא בשנת 1998, הטלת המטבע היא מוטיב חוזר שמציין גורל.
ראו גם
עקרון האדישות (סטטיסטיקה)
קישורים חיצוניים
עץ או פלי, הטלת מטבע וירטואלי באתר "גוגל"
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי מזל
קטגוריה:אקראיות
קטגוריה:מטבעות | 2024-07-05T19:39:35 |
דוד | דָּוִד הוא דמות מקראית, המתואר במקרא כמלכהּ השני של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך) ואבי שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך למעלה מ-400 שנה לאחר מותו עד חורבן בית המקדש הראשון. התיאורים התנ"כיים השונים, מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה.
דמותו ופועלו של דוד תפסו מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור, והוא נחשב לדמות מופת ולאחד מגדולי האומה. דוד המלך מכונה במקרא , המסורת היהודית רואה בו את המחבר של רוב ספר תהילים. על פי המסורת, המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בברית החדשה, בה נאמר כי ישו היה נצר לבית דוד. בקבלה נמנה דוד עם אחד מ"ארבעת רגלי המרכבה לשכינה", שעליהם מתבססת השראת השכינה בעולם לאורך ההיסטוריה (השלושה הנוספים הם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב).
דוד הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות,רשימת הדמויות מופיעה בסוף מאמר זה ותקופתו מתוארכת לסביבות המאה ה־10 לפני הספירה.
התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות, אך מכיוון שהטקסטים המקראיים הנמצאים בידינו היום נכתבו מאות שנים אחרי תקופת חייו הנהוגה במחקר, לאורך השנים חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים, היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו אל מול המציאות ההיסטורית שהייתה בתקופתו. ביחס לקיומה של מלכות דוד, אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעיתים, ואחרות רואות בסיפורי דוד מסורות שהגיעו מסיפורים אחרים ושויכו בהמשך לדוד. ביחס למהימנות הסיפורים גופה, מקובל במחקר לראות בספרות זו כאפולוגיה, וכמתאימה ל"סיפורי אוזורפציה", במסגרתם מבקש האוזורופ להצדיק את מרידתו בשליט החוקי ועלייתו לשלטון.
ביוגרפיה
חיים מוקדמים
משיחתו כנער
שמאל|ממוזער|260px|שמואל מושח את דוד למלך, ציור משנת 1843
דוד מוזכר בפעם הראשונה בתנ"ך כאשר נשלח שמואל הנביא במצוות אלוהים אל בית ישי בבית לחם, על מנת למשוח למלך אחד מבניו. סיפור זה בא אחרי שנקרעה מלכות ישראל משאול המלך ובעקבות צו ה' לשמואל נשלח לבית ישי, ונזקק שמואל להעמיד פנים כאילו בא לזבוח זבח לאלוהים בבית לחם, כדי לפגוש בישי ולבחור לו את הבן הראוי למשיחה למלכות.
שמואל מתרשם מבכורו של ישי, אליאב, אך אלוהים אומר לו , ובאופן דומה נדחים גם שאר בניו של ישי. לבסוף שואל שמואל וישי משיב בשלילה וקורא לקטן ביותר שרעה את הצאן, לפי חז"ל, ישי לא קרא בהתחלה לדוד מפני שחשד שדוד הוא לא באמת בנו, שאשתו ילדה את דוד מזרעו של אחר. כאשר רואה שמואל את דוד, המתואר כ, הוא שומע מפי אלוהים: , ומאותו יום .
הצלחות ראשונות
מנגן בפני המלך
בהמשך אותו פרק בספר שמואל, מסופר כי בעת משיחתו של דוד סרה רוח ה' מעל שאול המלך, ועבדיו הציעו כי ייקח לו מנגן שיקל על מצב–רוחו העגום, וממליצים על דוד, . דוד מגיע לחצר שאול, מנגן בפניו ומקל על רוחו הרעה, ונושא חן מלפניו עד כדי כך שהוא הופכו לנושא כליו.
מלחמת דוד וגָּלְיָת
שמאל|ממוזער|200px|דוד וגָּלְיָת, ציור של קאראווג'ו, בערך 1598
אחרי פרשה זו מתרחש סיפור מלחמת דוד וגָּלְיָת. הסיפור התנ"כי שב ומציג את דוד כאילו מדובר בתחילת הסיפור, ולמעשה, לבד מאזכור מתרץ בודד () אין קשר ממשי בין סיפור חייו של דוד שקדם לכך והסיפור שבא אחרי כן.
גָּלְיָת, ענק מן הפלשתים, מזמין את צבא ישראל לשלוח מולו נציג לדו-קרב שיכריע מי העם המנצח. רק דוד - שנשלח על–ידי אביו להביא צידה לשלושת אחיו הגדולים הלוחמים בעמק האלה - מעז להילחם בגָּלְיָת. כשהוא מגיע לעמק האלה הוא שומע את הבטחת המלך לפרס הגדול המובטח למי שיכה את גָּלְיָת: . דוד גם נתקל בתגובה עוינת של אחיו הגדול: . למרות זאת, הוא מכריז באומץ כי יוכל להילחם בגָּלְיָת.
השמועה על הנער המוכן ליטול על עצמו את האתגר הגדול מגיעה לאוזני שאול, הקורא אליו את דוד ומזהיר אותו כי לא יוכל להילחם בפלשתי . דוד אומר לשאול שאינו מפחד וכהוכחה מספר את הסיפור הבא: ארי ודוב באו ונשאו שה מעדרו והוא , ושאול, אם משתכנע ואם מחוסר ברירה, משלח אותו להילחם בגָּלְיָת.
דוד אינו חש בנוח עם שריון וכלי המלחמה הרגילים, והוא יוצא למערכה כשבידו רק מקלו, חמש אבני קלע וקלע רועים. גָּלְיָת מביט בנער האדמוני ויפה המראה, ובז לו: . דוד מכריז בפניו מה עומד להתרחש: כי הוא עתיד להכותו ולהסיר את ראשו: "הַיֹּום הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים". הוא מזנק לקראת גָּלְיָת ובאמצעות קלע הרועים שלו מעיף אבן קלע אל מצחו של גָּלְיָת - החלק היחיד החשוף בשריונו - וכך ממוטט אותו וכורת את ראשו. הפלשתים הנבעתים נמלטים וצבא ישראל דולק אחריהם ובוזז את מחנותיהם. דוד לקח את ראשו של גָּלְיָת והביאו לירושלים.
סיפור מלחמת דוד בגָּלְיָת מזכיר סיפור דומה המתואר בספר שמואל, שם מיוחסת הריגת גָּלְיָת, ענק שגם הוא "עץ חניתו כמנור אורגים" לאחד מגיבורי דוד, אלחנן בן יערי ולא לדוד עצמו: "וַתְּהִי־עֹוד הַמִּלְחָמָה בְּגֹוב עִם־פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתֹו כִּמְנֹור אֹרְגִים". גָּלְיָת מתואר כאן כאחד מארבעה ענקים "בני הרפה (ערפה - גיסתה של רות המואביה)" שהרגו גיבורי דוד.
לפי מדרש שניסה להסביר את הדמיון, הסתירה מתיישבת בכך ששמו המקורי של דוד הוא "אלחנן". אפשרות אחרת היא שהכתוב מנסה, כאן ובמקומות אחרים, להאדיר את שם דוד בקשרו בשמו עלילות גבורה שונות של התקופה, שלא בהכרח נעשו על–ידו.
עלייתו לגדולה בחצר שאול
בחצרו של שאול נקשרת נפשו של יהונתן בן שאול לאהבו "כנפשו", והוא כורת עמו ברית, בנוסף יהונתן מביא לדוד את מדיו, את חרבו, את קשתו ואת חגורתו מפני שדוד בא מבית עני. שאול הופך אותו לשליחו האישי ופעולתו המוצלחת בתפקיד זה נושאת חן בעיני הלוחמים, העם ועבדי שאול גם יחד, ודוד צובר כוח והופך ל"שר אלף". הכתוב מגלה כאן עוינות רבה מצד שאול, ומאשים אותו במספר חטאים: ראשית, נטען כי שאול מקנא בדוד על הצלחתו בקרב עם גָּלְיָת, שכן אחרי הקרב יצאו בנות ישראל בשירה "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" דבר שהיה לצנינים בעיני המלך; שנית, שאול, האחוז רוח רעה, מטיל בדוד המנגן בפניו את חניתו כמה פעמים במטרה להורגו; ושלישית, שאול מבקש להשיא את בתו הבכורה, מרב, לדוד, ודורש ממנו לצאת למלחמות כדי להוכיח את יכולתו ואומר לעצמו: "אַל־תְּהִי יָדִי בֹּו וּתְהִי־בֹו יַד־פְּלִשְׁתִּים".
אחרי הדברים הללו דוד מתבקש על ידי שאול להינשא גם למרב וגם לבתו הצעירה של שאול, מיכל, שאהבה את דוד. אך מכיוון שלטענתו היה עני ולא יכול היה לשלם את המוהר, סירב דוד לשתי ההצעות. כתחליף למוהר מציע שאול לדוד להביא לו מאה עורלות פלשתים, דוד מצליח מעל למשוער, ומביא מאתיים עורלות, הוא נישא למיכל בת שאול, עליה נאמר כי: "וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ".
בריחתו משאול
ניסיונות ההתנקשות של שאול
למרות הקרבה ביניהם, נמשכת קנאת שאול בדוד, והוא שוב ושוב מבקש להמיתו. דוד ניצל בזכות עזרתם של בני שאול - מיכל ויהונתן. לבסוף הוא נמלט לרמתיים צופים - מקום מושבו של שמואל, שם גורם שמואל לכל מבקשי נפשו של דוד מטעם שאול "להתנבא" ככל הנראה להתפשט ולנהוג כאחוזי רוח קודש.
פגישה עם יהונתן
בפרק כ' בספר שמואל א' נשלח יהונתן להביא את דוד אל שאול, אך דוד ממאן לבוא וחושש משאול המבקש את נפשו. יהונתן מנסה להרגיעו בכך שאביו מגלה לו את כל שבחפצו לעשות ואין זו כוונתו. דוד מוסיף ואומר כי לשאול נודע כי דוד מצא חן בעיני יהונתן, ועל כן עשוי להסתיר את כוונותיו להרוג את דוד ממנו, ומציע ליהונתן מבחן: כאשר ישב עם המלך לאכול, יאמר לו כי דוד הלך לבית לחם לזבוח שם זבח עם משפחתו. אם יאמר שאול "טוב" אז "שָׁלֹום לְעַבְדֶּךָ" - סימן הוא שאין כוונתו רעה, אבל אם שאול יכעס אז ידעו כי כוונתו רעה.
יהונתן מסכים למבחן, ומוסיף ומבקש מדוד כי יעשה עמו חסד ולא ישמיד את ביתו כאשר יהפוך הוא למלך. כאשר יהונתן חוזר לבית אביו, הוא אינו אומר לשאול דבר על היעדרותו של דוד, ורק בערב השני שאול שואל לסיבת היעדרו, ויהונתן נוקב בסיבה שביקש ממנו דוד לנקוב: הוא הלך לבית לחם לזבוח "זבח משפחה". שאול כועס, כפי שצפה דוד, ואומר ליהונתן (פסוקים כ'-כ"א): "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלֹוא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃ כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכֹּון אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ." שאול נוטל את החנית בידו, כמבקש להכות את בנו, יהונתן קם והולך מהשולחן בזעם, ושולח נער לאסוף חיצים שנורו על ידו לעבר מטרה מסוימת - סימן שנקבע מראש בין יהונתן לדוד לכך ששאול אכן מבקש את נפשו של דוד. השניים נפגשים, מתחבקים מתנשקים ובוכים איש על כתפי רעהו ונשבעים על ברית שלום ביניהם. ואז נפרדים, שכן ברור להם כי אין כל אפשרות לדוד להיוותר בחצר המלך.
טבח הכוהנים בנֹב
220px|ממוזער|שמאל|מערה בעיר המקראית עדולם שבשפלת יהודה. במערות שבמקום הסתתר דוד מפני שאול.
דוד מגיע אל נוב ומבקש מהכהן הגדול אחימלך בן אחיטוב פת מזון וחרב מפני שהוא נמצא במשימה סודית מטעם שאול. אחימלך נותן לו כבקשתו. משם הוא נמלט אל אכיש מלך גת הפלשתי, שם הוא מעמיד פני משוגע כדי שאכיש לא ימיתו, ומשם הוא נמלט פעם נוספת למערות עדולם, שם הוא מקבץ סביבו חבורה של ארבע מאות אנשי שוליים () ועובר עמם למואב, ארץ מוצאה של רות - אם סבו. אחרי שהוא יושב שם תקופת מה, הוא עובר בחזרה לנחלת יהודה ומתיישב ביער חרת.
לשאול נודע כי דוד יושב ביער חרת, וזועם על עבדיו. הוא שואל בסרקזם האם דוד הבטיח לתת להם שדות וכרמים, או להפוך את כולם ל"שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאֹות"?! שכן אין הסבר אחר, לדעתו, לעובדה ש"קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין־גֹּלֶה אֶת־אָזְנִי בִּכְרָת־בְּנִי עִם־בֶּן־יִשַׁי". שאול רואה במעשהו של יהונתן בגידה בו וחלק מקשר בין דוד ויהונתן להמיתו.
דואג האדומי ראש הסנהדרין אומר לשאול כי דוד הגיע לנוב - אל הכהן אחימלך בן אחיטוב, וזה העניק לו צידה ואת חרב גָּלְיָת הפלשתי. שאול קורא לאחימלך ושואל אותו מדוע סייע לדוד, והוא משיב לו כי אך דבר טבעי היה זה, שכן על–פי המידע שהיה בידו "דָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ", ומכריז על תמימותו: "לֹא־יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל־זֹאת [על הסכסוך בין שאול ודוד] דָּבָר קָטֹן אֹו גָדֹול".
שאול אינו מאמין לדבריו ומכריז כי יהרוג את אחימלך וכל הכהנים בנוב. עבדיו אינם רוצים לשלוח את ידם, אך דואג האדומי מתחיל במלאכת ההרג, ומתואר כי שאול מכה בכל יושבי נוב . רק אחד מבני אחימלך, אביתר, נמלט ומספר על הטבח בנוב עיר הכהנים לדוד, וזה אומר: . כלומר דוד רואה בדואג האדומי מי שעומד בלב הסכסוך ביניהם וזה המסית את שאול כנגד דוד.
בשל מעשיו אלו של דואג (הלשון הרע שסיפר על דוד ורצח כהני נוב), מונה אותו התלמוד כאחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא.
דוד ושאול במערה
שמאל|ממוזער|220px|תל זיף בהר חברון. אנשי זיף הסגירו את מיקומו של דוד והוא נאלץ להימלט לעין גדי.
דוד הנמלט מפני שאול הולך לקעילה ומושיע אותה מיד הפלשתים. כאשר נודע הדבר לשאול הוא יוצא לקעילה, ודוד חושש שאנשי קעילה יסגירו אותו לידי שאול, ונמלט משם בראש אנשיו אל מדבר זיף. כאשר הוא בחרשה שבמדבר זיף, בא לבקרו יהונתן והשניים כורתים ברית, כלשונו של יהונתן: . מיד אחר כך מגלים אנשי זיף לשאול היכן מסתתר דוד, ושאול מתחיל לרדוף אחריו. כאשר הוא ואנשיו עומדים ללכוד את דוד, מגיע שליח אל שאול המבשר לו על פלישה פלשתית, ושאול שב על עקבותיו.
דוד נמלט ממדבר זיף לעין גדי, ושוב באים אנשים ומגלים לשאול את מקום הימצאו. שאול יורד בראש שלושת אלפים איש למדבר, ומגיע למערה שבעומקה נמצאים דוד ואנשיו, ומבלי להבחין בהם עוצר בפתחה. אנשי דוד אומרים לו כי אלוהים נתן בידו את שאול, ועליו לצאת ולהורגו. דוד מתגנב וחותך את כנף בגדו של שאול, אך אינו מוכן להרוג אותו. לאנשיו הוא מסביר: "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בֹּו כִּי־מְשִׁיחַ ה' הוּא".
שאול יוצא מן המערה ואז פונה אליו דוד ממקום מסתור ואומר: כלומר, מדוע אתה מאזין למשמיצים אותי כקושר עליך? דוד פונה לשאול בשם "אבי", מציג את כנף מעילו של שאול ואומר כי יכול היה להורגו על נקלה, אך לא עשה זאת. הוא תוהה שוב מדוע רודף אחריו שאול, שהרי אינו חשוב כלל: . שאול מזהה את קולו של דוד, קורא לו "בני" ופורץ בבכי, ואחר–כך מצהיר "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי... וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלֹוךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" ומשביע אותו שלא ישמיד את זרעו אחרי שיהפוך למלך.
פרשת נבל הכרמלי
שמאל|ממוזער|220x220 פיקסלים|מעון בדרום הר חברון. שם גר נבל הכרמלי, ובסמוך לשם פגש דוד את אביגיל.
הפרשה מתחילה כאשר נודע לדוד כי נבל הכרמלי, בעל עדרי צאן גדולים, גוזז עתה את צאנו. דוד שולח אליו עשרה נערים ומורה להם לומר לו: "כֹּה לֶחָי! וְאַתָּה שָׁלֹום, וּבֵיתְךָ שָׁלֹום, וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלֹום. וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה. הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ. לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיֹותָם בַּכַּרְמֶל. שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ". תמורת שירותי "שמירה" אלו, שנבל לא ביקשם מדוד, נתבע תשלום: "תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ לְדָוִד".
נבל מגיב בזלזול לתביעת דמי החסות של דוד: "מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי הַיֹּום רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". האם עלי לקחת את לחמי ואת מימי ואת בשר הצאן, הוא שואל, ולתת "לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה" כאשר דוד שומע על סירובו של נבל הוא עולה בראש ארבע מאות מאנשיו על נבל. בינתיים מגלה אחד מנערי נבל לאשתו של נבל, אביגיל, כי אכן אנשי דוד לא פגעו בהם כל זמן הגז וכי נקמתם תהיה קשה. אביגיל יוצאת בחשאי, עמוסת כל טוב, לקראת דוד, כורעת על ברכיה ומתחננת בפניו שלא להרוג את כל היושבים בבית בגלל נבל, "כִּי כִשְׁמֹו כֶּן־הוּא: נָבָל שְׁמֹו, וּנְבָלָה עִמֹּו".
דוד מקבל את דבריה של אביגיל, חוזר בו, ואביגיל שבה למשתה בחצר נבל. למחרת, היא מספרת לנבל השיכור על המקרה, ונבל לוקה בשבץ ומת כעבור עשרה ימים. אחרי מותו מגיעה אביגיל אל דוד ונישאת לו, בנוסף לאחינועם היזרעאלית אותה הוא נושא מיזרעאל.
דוד נמלט אל הפלשתים
שמאל|ממוזער|220px|תל שרע בצפון הנגב, המזוהה עם צקלג, בה התיישב דוד לאחר נדודיו
אחרי פרשת נבל הכרמלי מספר התנ"ך ששאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש מגלים ושב לדלוק אחר דוד. בסיפור הזהה כמעט לחלוטין לסיפור כנף המעיל, גם כאן מתגנב דוד אל שאול הישן, אך הפעם הוא גונב את חניתו וצפיחית מים. שוב הוא קורא מרחוק לשאול, מכנה את עצמו "פרעוש" ותוהה מדוע שאול רודף אחריו, ושאול שוב מתחרט על התנהגותו ומבטיח שלא לרדוף אותו שוב. אך דוד אינו משוכנע כלל כי שאול לא ישוב לרדוף אחריו, והוא תר אחר מקום מחבוא בטוח יותר, עד שמוצא אותו אצל אויביו המושבעים של עם ישראל, הפלשתים, והוא מתיישב אצל אכיש בן מעוך, מלך גת הפלשתי. שאול שומע על כך ומפסיק לרדוף אחר דוד.
דוד מקבל מאכיש את צקלג למשול בה, ויושב בה למעלה מארבעה חודשים הוא יוצא למסע מלחמה כנגד אויבי ישראל, הגשורי, והגזרי והעמלקי, אך לאכיש הוא מספר כי פשט על נגב יהודה, נגב הירחמאלי ונגב הקיני, שטחים שבשליטת ישראל. בעקבות דברים אלו משתכנע אכיש כי דוד "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמֹּו בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עֹולָם".
אכיש משוכנע לחלוטין בנאמנותו של דוד לו, וכאשר מתכנסים כוחות הפלשתים באפקה הוא מבקש לצרפו לכוחות הנערכים למלחמה נגד שאול ביזרעאל. שרי הצבא הפלשתיים מתנגדים בחריפות לצירופו: "הֲלֹוא־זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ־לֹו בַּמְּחֹלֹות לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתֹו". אכיש מבין כי הדבר לא יצלח, קורא לדוד ואומר לו כי אף שישר בעיניו, "בְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא־טֹוב אָתָּה", ודוד שב לצקלג.
עם שובו לצקלג מגלה דוד כי העיר נבזזה על–ידי העמלקים ונשותיו נשבו. הוא דולק אחר הבוזזים, מצליח לחלץ את ביזתם מידם, ואף מעביר "מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה" ו"כָל־הַמְּקֹמֹות אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו".
מות שאול
יומיים אחרי שובו לצקלג הגיע נער עמלקי קרוע בגדים לצקלג, וסיפר לדוד על מות שאול ובניו ותבוסת ישראל במערכה בהר הגלבוע. הנער טען באופן שקרי כי הוא זה שהמית את שאול בסוף המערכה, ונטל ממנו את נזרו ואת האצעדה שעל זרועו. דוד מורה להרוג את הנער כי שלח ידו במשיח אלוהים ונושא את הקינה המפורסמת על שאול ויהונתן.
אחרי מות שאול, הוכתר דוד למלך "בְּחֶבְרֹון עַל בֵּית יְהוּדָה", ומלך שם שבע שנים ושישה חודשים. ככל הנראה, אותו בית יהודה הייתה ממלכה מצומצמת תחת שליטה חלקית או מלאה של הפלשתים ותחומה היה ככל הנראה סביב חברון וזיף בדרום גב ההר. משערים כי לא הגיעה צפונה עד ירושלים ובמזרח לא משלה בעקרון, עזקה ולכיש ששכנו בידי הפלשתים. לפי השערות מסוימות, הייתה מלכותו של דוד בחברון בחסותם של הפלשתים או לכל הפחות בהסכמתם.
בצפון הארץ, בינתיים, הוכתר "אִֽישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל" למלך ישראל. השם "איש בושת" ככל הנראה אינו שמו האמיתי, ושמו האמיתי של איש בושת היה "אשבעל". איש בושת קבע את בירתו במחניים, ושלט על ממלכת ישראל בצפון השומרון, בגלעד, ביזרעאל, על נחלות אפרים ובנימין "וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה". התיאור התנ"כי, גורס כי איש בושת מלך רק שנתיים, אך ייתכן ומדובר בשגגה שכן במצב כזה אין מתאם בין משך שנות מלכותו של דוד בחברון ושנות מלכותו של איש בושת. השליטה הממשית בישראל הייתה נתונה בידי אבנר בן נר - דודו ושר צבאו של שאול, ואיש בושת היה שליט בובה.
מלכותו
ממוזער|דוד, פסיפס מ-508. נמצא במוזיאון ישראל שבירושלים
לאחר מותם של שאול ויהונתן בהר הגלבוע, נמשח דוד למלך יהודה. נערכת מלחמת אחים ארוכה בין יהודה בהנהגת דוד, לבין רוב השבטים בהנהגת אבנר. בהדרגה כוחו של דוד גדל, עד שלבסוף אבנר בן נר מעביר אליו את נאמנותו. הוא כובש את ירושלים ומוכר כמלכה של ממלכת ישראל כולה: . דוד ביצר את מעמדה של ממלכת ישראל, ארגן צבא קבע, לחם וכבש את רב אויבי הממלכה בכל גבולותיה: פלשתים, עמון, מואב, ארם דמשק וארם צובא ועוד. הוא הפך את ירושלים לעיר הממלכה לאחר שכבש אותה מידי היבוסים, והקים את ארמונו שם. על פי המסופר בספר שמואל, הוא רצה להקים את בית המקדש הראשון, אבל נתן הנביא נשלח לבשר לו כי לא הוא יבנה את בית המקדש, אלא שלמה בנו. בספר דברי הימים מוסבר כי דוד לא יבנה את בית המקדש עקב המלחמות הרבות שערך.
דוד ובת שבע
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|דוד המלך באחד מארבעת מדליונים משוחזרים ומשובצים בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ברחוב אחד העם 35 בתל אביבפרשה מפורסמת שספר שמואל נותן לה מקום רב, היא מעשה דוד ובת שבע. דוד מלך ישראל חומד את בת שבע אשתו של אוריה החתי, אחד מאנשי צבאו הבכירים, ואף שוכב עימה כאשר אוריה בשדה הקרב. לאחר שהיא נכנסת להריון מנסה דוד לשכנע את אוריה לשכב עם בת שבע כדי לטשטש את מעשהו, אך אוריה מסרב. דוד שולח אותו בחזרה לשדה הקרב, ובידו איגרת לעמיתיו שיביאו עליו מוות וינטשו אותו בשדה הקרב, ויואב בן צרויה ממלא בשינוי אחר ההוראות וגורם למותו של אוריה יחד עם חיילים נוספים. לאחר שאוריה מת דוד אוסף את בת שבע לביתו ומתחתן אִתה.
נתן הנביא הוכיח את דוד, באמצעות משל כבשת הרש, על הריגת אוריה ועל לקיחת בת שבע לאשה, ודוד מתוודה על חטאו, שב בתשובה ותשובתו מתקבלת. עם זאת, הוא מקבל עונשים על חטאיו, בסגנון הענישה המקראית המקובלת "מידה כנגד מידה": . עונשים אלו מתגשמים כאשר אמנון בנו בכורו, אונס את תמר אחותו, וכאשר בנו הנוסף אבשלום אחי תמר מאותה אם, נוקם את נקמתה ורוצח את אמנון. שנים לאחר מכן אבשלום מורד באביו ועושה הפיכה שבמהלכה הוא מנסה להרוג את דוד, ואף שוכב עם פילגשיו של דוד ולבסוף נהרג בידי יואב שר צבאו של דוד. גם אדניה בנו מנסה להמליך את עצמו תחת דוד עוד בחייו.
סופר דברי הימים, שלא אוהב להטיל דופי בדוד, פשוט אינו מספר את הסיפור הזה.
בניגוד מובהק לעמדתו של המספר המקראי, המדגיש את חטאיו של דוד ואת ענשיו, בעיקר דרך דברי נתן הנביא בשמ"ב י"ב, הרי בתלמוד הבבלי מובאת דעת רבי שמואל בר נחמני, לפיה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". לדבריו, בימי דוד נהגו כי "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו", כדי שאם לא יחזור מהמלחמה ויוכרז נעדר, לא תשב אשתו בעגינותה, ותוכל להינשא בשנית. עם זאת, מובאות בחז"ל גם דעות חולקות, ואף רבי שמואל בר נחמני עצמו אומר במקום אחר שדוד "הקים עולה של תשובה", מה שמלמד שחטא.
מרד אבשלום
דוד בורח מירושלים
שמאל|ממוזער|280px|דוד בורח מירושלים ואחריו רודף שמעי בן גרא, ציור מאת ויליאם בראסי הול
במהלך מלוכתו של דוד מרד בו בנו אבשלום, והכריז על עצמו מלך. דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפלגשי דוד "לשמור על הבית". איתו יוצאים . באופן סמלי מספר המלווים את דוד בברחו מאבשלום זהה למספר הלוחמים שליוו את דוד בברחו משאול. בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הברית אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הברית מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מאת האלוהים, נקודה נוספת היא קביעתו של דוד המלך שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ" בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת האל ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהמשך הדרך פוגש חושי הארכי הנושא בתואר הרשמי רע המלך בשיירה: . ואמרו חז"ל:
בהוראת דוד נותר חושי בירושלים כדי שיהיה מרגל במועצת היועצים של אבשלום, ויסכל את עצותיו של אחיתופל.
לאחר שהתחיל לרדת בשיפולי הר הזיתים, פגש דוד במפתיע בציבא, משרתו של מפיבושת, ואיתו צידה לשיירת המלך, לשאלת המלך היכן אדונו עונה ציבא כי הלה מעדיף להישאר בביתו בירושלים בתקווה שאבשלום יחזיר לו את מעמדו כיורש בית שאול. בתגובה לכך פועל דוד באופן נמהר ומעביר לידי ציבא את כל רכושו של מפיבושת. תגובתו הנמהרת של דוד נובעת ככל הנראה ממצוקתו הקשה אך הפרשה תגיע לשיא טרגי לאחר המרד. ציבא מתגלה כאן כאיש ערמומי אך בעל ראייה כמעט נבואית, בשעה קשה בה המלך בורח על נפשו הוא 'מהמר' שדוד ישוב לשלטון ויקיים את הבטחתו.
סיפור משני נוסף מתפתח בהמשך הדרך כששמעי בן גרא תקף באבנים וקללות את שיירת המלך ואת דוד עצמו בהאשמות קשות על חלקו בהשמדת בית שאול, דוד סירב להצעת אבישי בן צרויה להרוג את שמעי, והוא מקבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם עונש מאת האלוהים, אך גם לא שכח ולא סלח לשמעי על מעשיו, אדרבה ההשפלה והבושה שספג משמעי בן גרא ליוו את דוד המלך לשארית חייו, ונשמר לו מקום מיוחד בצוואתו לשלמה: .
אבשלום ופילגשי דוד
בעקבות עצה שקיבל מאחיתופל, בעל אבשלום את פילגשי דוד באוהל על גג הארמון, לעיני כל תושבי ירושלים. מעשהו של אבשלום היה התגשמות נבואת נתן הנביא בפרשת דוד ובת שבע: . העצה והמעשה מזעזעים מבחינה דתית מוסרית ואנושית, דבר שאינו פוגם ביעילות המעשה. רבי דוד בן זמרא ניסה ליישב את הבעיה המוסרית-דתית: "ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועליהם יעץ אחיתופל שיבוא אבשלום, אבל לא על אותם שהיו בקידושין, כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו". בספר "אמונות ודעות" אומר רב סעדיה גאון:
הקרב המכריע
בעצת חושי הארכי נערך אבשלום לקרב מכריע עם דוד. חושי הארכי עדכן את דוד בתוכנית זו, תוך אזהרה שעליו לעבור את הירדן. בתגובה דוד חצה את הירדן במהירות וביסס את מחנהו במחניים שם קיבל סיוע נדיב ממכובדי עבר הירדן. בחירת דוד במחניים כמקום מבצרו, נבעה מרצונו במקום מרוחק יחסית מירושלים ובו בעת מרכז שלטוני וכלכלי שככל הנראה היה מבוצר היטב. אך יש פן אחר לבחירת מחניים בה נפגש יעקב עם שליחי האלוהים שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים", מפגש שהשרה על העיר ייחוד של קדושה וכוח ומקום אליו יברח אדם המרגיש צורך להתקרב לאלוהים בעת מצוקה קשה. על החשיבות הרבה של אזור זה ועל עושרו נתן ללמוד מן העובדה שבימי שלמה המלך ישב במחניים אחד מ-12 הנציבים של הממלכה.
בעת שהותו במחניים מצטרפים אנשים נוספים למחנה דוד . על רקע הגידול במספר חייליו, שבשלב זה כבר מנו כמה אלפים, נוקט דוד בטקטיקה התקפית, מחוץ לביצורי העיר ומחלק את צבאו לשלושה כוחות נפרדים: טקטיקה האופיינית ללחימה בשטח פתוח בה הצבאות חולקו למרכז ושני אגפים. דוד שנמנע ממנו מלצאת לקרב בעצמו נותן את הוראתו היחידה: .
אחרי דוד רודף אבשלום, שהצליח לאסוף צבא במהירות ומקים את מטהו בגלעד וקובע מפקד חדש לצבא ישראל, את עמשא בן יתר במקום יואב בן צרויה. המקרא מוסר פרטים מועטים על מהלך הקרב, ככל הנראה צבא דוד שניסמך בעיקר על חיילים מקצועיים תקף ראשון במקום בגלעד שנקרא יער אפרים. וכותב רש"י: "היכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה? אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, היו מרעין שם בהמותיהם, והיה נקרא 'יער אפרים'". כתוצאה מההתקפה נשבר צבא אבשלום חלקו ברח משדה הקרב וחלקו נכנס אל תוך היער, שם נספו רוב ההרוגים המקרא מציין כי (הכוונה, כנראה, לחיות טרף ביער). בסך הכל נהרגו 20,000 מחיילי אבשלום - מספר דומה למספר חיילי דוד.
מות אבשלום
אבשלום ניסה לברוח ונלכד בעץ האלה, וכך תלוי בין שמים וארץ נותר חסר אונים ונתון לרחמי אויביו. חייל שגילה את אבשלום סירב להרוג אותו ולהמרות את פי המלך אך דיווח ליואב על שאירע. יואב לא נרתע ותוקע שלושה שבטים בלב אבשלום, אך מותיר אותו חי בלב האלה. את המלאכה מסיימים עשרת נעריו. עם מות אבשלום מפסיק יואב את הלחימה מתוך הבנה שאחרי מותו של אבשלום אין שום טעם בהמשך המלחמה.
עם תום המערכה נותר לספר לדוד היושב בשערי העיר וממתין לבשורות על הניצחון ומות אבשלום. . יואב, המכיר את דוד היטב, יודע שדוד יתעלם מהניצחון ויתמקד במות בנו, שולח במקומו חייל כושי למסור לדוד את הבשורה מרה, ובניגוד להרגלו הוא לא שם מילים בפי הכושי ובכך מרחיק עצמו מהבשורה על מות אבשלום ומאחריות למעשה והבשורה: . בתחילה יואב מצליח לעכב במקצת את אחימעץ, אך לבסוף הוא נכנע להפצרותיו, מניח לו לרוץ והוא מקדים את הכושי. דוד מקבל תחילה את הידיעה על הרץ המתקרב ומשכנע את עצמו כי הוא עתיד לקבל בשורות טובות. כאשר אחימעץ הנרגש מגלה שדוד מתעניין בגורלו של אבשלום יותר מבגורל המלחמה הוא מאבד מעוז רוחו ומתחיל לגמגם בתשובתו. את הבשורה מוסר הכושי המגיע אחריו . ודוד שואל: והכושי עונה שלא במישרין אך מבלי להותיר ספק: ".
קינתו של דוד על אובדן אבשלום
שמאל|ממוזער|230px|קינת דוד על אבשלום, תחריט של גוסטב דורה
.
דוד מבטא את כאבו ללא מוטיבים ספרותיים או שימוש בדימויים ואומר משפט הנאמר על ידי מי ששכל את יקירו "מי יתן מותי אני תחתיך". להוציא משפט זה, הכולל פנייה אל הבן ומשאלה פשוטה, מורכבת הקינה משני חלקים כמעט זהים, שמתקיימת בהם חזרה אוטומטית על כינוי החיבה 'בני' עם שמו של הבן האהוב 'אבשלום' – שניים שהם אחד. כך מדגיש המספר את עוצמת הכאב, הוא אינו מזכיר את הרצח ואינו מספר בשבחי המת, אלא מביע את כאבו שאין לו גבול תוך חזרה על המילה "בני" שמונה פעמים. חז"ל מצאו משמעות סמלית בדבר: "הני תמניא 'בני' למה? שבעה – דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך – איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי" (תרגום: אלו שמונה "בני" למה? שבעה – שהעלהו משבעה מדורי גיהנום. והאחרון – יש אומרים: כדי לקרב את ראשו לגופו ויש אומרים: כדי להביאו לעולם הבא). ורש"י אומר לגבי הפעם השמינית "שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו". פרופ' אהרן קומם טוען כי החזרה 8 פעמים מעיד על הספונטניות שבזעקת הכאב, בלי הזדקקות למספר מקובל כגון 3 או 7.
אבלו הפרטי של דוד כאב שכול התנגש עם תפקידו כמלך ומפקד עליון של הצבא, על כך פונה אליו יואב בפגישה פנים-אל-פנים שנערכה בבית המלך. בדברים נוקבים וחריפים המתארים את נקודת המבט קרת הרוח ובה האמת של נאמני דוד, יואב מזכיר לדוד כי הקרב בין דוד לאבשלום היה על "כל הקופה" ועל כס המלכות, אם המרד היה מצליח דינם של תומכי דוד היה מוות. יואב ממשיך ומסביר כי האבל על אבשלום שנערך ברשות הרבים וללא התחשבות בצבא הנאמנים גרם לתומכי דוד מפח נפש, יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר. דוד למרות אבלו אינו יכול להתעלם מן האמת שבדברי יואב: .
לאחר המרד
150px|ממוזער|שמאל|דמותו של דוד על בול ישראלי "מועדים לשמחה ה'תשכ"א" משנת 1960 בעיצובו של אשר קלדרון
מותו של אבשלום וכישלון המרד לא סימנו חזרה אוטומטית של דוד כמלך של הממלכה המאוחדת. המקרא מספר כי ישראל - כלומר עשרת השבטים מלבד שבט יהודה ושבט בנימין התדיינו על עמדתם כלפי דוד ומלכותו ורק בסוף הוויכוח הגיעו להכרעה כי יש להשיב את דוד להיות מלך על כל ישראל: . מאידך דוד מקדיש את תשומת לבו ומאמציו לחיזוק הקשר עם בני שבטו - שבט יהודה: .
על פי הפסוקים, שנכתבו זמן מה לאחר האירועים, דוד הסיק מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון והבין כי מעמדו התערער בקרב בסיס כוחו המסורתי - שבט יהודה, על רקע זה בחר דוד לחזר אחרי שבט יהודה על חשבון שאר ישראל. צעד זה נגע ישירות במתיחות המסורתית בין הצדדים, וכך הוכשרה הקרקע למרד הבא כנגד דוד.
בצעד נוסף ושנוי במחלוקת דוד הדיח את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד, ככל הנראה רצה דוד, מחד להעניש את יואב על הרג אבשלום ולהרחיק אותו מעמדת הכוח בה יכול היה לפעול כראות עיניו ללא חשש או התחשבות בפקודת המלך, ומאידך להמשיך בדרך הפיוס מול שבט יהודה, שעמשא היה אחד ממנהיגיו. הפסוקים מציינים את הצלחת המהלך: . הפרשן רלב"ג מעלה סיבה אחרת לפיטורי יואב: "או אולי התפעל על זה קצת התפעלות כנגד יואב בעבור הדברים הקשים שאמר לו על בכותו על אבשלום".
צעדי הפיוס והטקטיקה של דוד הביאו להתלקחות סכסוך בין ישראל ליהודה ששיאו מרד שבע בן בכרי:
מרד שבע בן בכרי הוכרע בפעולה צבאית מהירה והחלטית בפיקודו של יואב בן צרויה, אבל תוצאות השבר שהתחולל נדחו בדור אחד, עד לאחר שנות מלכותו של שלמה. כאשר פרץ המרד בראשות ירבעם בן נבט שפיצל את ממלכת ישראל המאוחדת, חזרה ונאמרה קריאתו של שבע בן בכרי: .
מרד שבע בן בכרי היה גם הרקע לחיסול החשבונות בין שר הצבא הכושל עמשא בן יתר לשר הצבא המודח יואב בן צרויה, הם נפגשים במקום כינוס צבא דוד בגבעון ויואב הורג את עמשא בעורמה - הוא מעמיד פנים כאילו פניו לשלום ואז דוקר את עמשא בחרבו, בדרך המזכירה את רצח אבנר בן נר, שר צבא שאול, בידי יואב. דוד המלך ראה את שני מעשי הרצח הללו כאחד ובצוואתו לשלמה הורה לו למצות את הדין עם יואב בן צרויה:
פגישה עם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא
בדרכו חזרה לירושלים ובטרם עבר את הירדן מערבה פגש דוד את שמעי בן גרא, שבשלב קודם, כאשר דוד ברח מירושלים, בחר להתקיף את המלך ונאמניו, וקרא לעברו: "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל" (שמואל ב', ט"ז, ז'). שמעי, שהימר על המתמודד הלא נכון - ממהר להתנצל לפני דוד על מעשיו ומכה על חטא ומציין כי הוא הראשון ממנהיגי השבטים בישראל שירד לקבל את פני המלך. על מנת לחזק את עמדתו הגיע שמעי למפגש מלווה באלף נכבדים משבט בנימין להפגין את מעמדו הפוליטי האיתן. דוד דחה על הסף בקשה של אבישי בן צרויה להרוג את שמעי: "לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ; אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת-רֹאשׁוֹ" (שמואל ב', ט"ז, ט'). דוד שב ומוכיח את אבישי בכינוי "בני צרויה", על מזגו החם ורומז כי נזיפתו גם מופנית ליואב. ביום חזרתו לבירתו ולמעמדו כמלך ישראל לא רצה דוד לבוא חשבון עם מי שהאשים אותו בהשמדת בית שאול. דוד, אשר גילה ראייה ארוכת טווח, העדיף להתרחק בשלב זה מנקמה ולהשקיע את עצמו בבניה מחדש של מלכותו שהייתה בצומת דרכים רגיש ביותר.
ברזילי הגלעדי
לפני שובו לירושלים מתפנה דוד לגמול טובה לברזילי הגלעדי מרוגלים שכלכל את דוד ואת צבאו בעת המרד. דוד מציע לברזילי לשבת בירושלים ולקבל את כל משאלותיו ותאוותיו מאת המלך, אך ברזילי, שהיה אז כבר בן 80, הציע שבנו כִמהם יעבור עם דוד את הירדן, והוא שייהנה מטוב לבו של המלך. הכרת הטוב של שושלת המלוכה למשפחת ברזילי נמשכה גם לאחר מותו, ודוד ציווה את שלמה לפני מותו כי בני ברזילי יהיו סמוכים על שולחנו - בצוואת דוד לשלמה הוא מבקש ממנו . הפרשן רש"י מציין כי לשון הרבים מעידה שהיו לברזילי עוד בנים, ודוד מבקש משלמה לדאוג גם לרווחתם. השם כמהם מופיע במקרא שוב לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לקח יוחנן בן קרח את שארית העם, . רש"י ורד"ק כותבים על פי התרגום, שמדובר במקום שבו ישב כמהם, וייתכן שזהו המקום שהעניק לו דוד, סמוך למקום הולדתו של דוד, העיר בית לחם.
מפיבושת וציבא
אדם נוסף שפגש את דוד לפני חציית הירדן הוא ציבא משרתו של מפיבושת. נכסי מפיבושת הועברו לציבא בעת שדוד ברח מירושלים, ועם תום המרד מיהר ציבא לנסות ולחזק את התמיכה בו - לפני הפגישה הצפויה בין דוד ומפיבושת בירושלים. דוד פנה מיד אל מפיבושת: הרב אמנון בזק מוצא בפנייה זו, ובכל המפגשים במערכת היחסים החד-סיטרית בין שתי דמויות תנ"כיות אלו, הד למערכת היחסים בין דוד ליהונתן שנקטעה עם מות יהונתן וכותב כי "דומה שבמשפט זה מסתתרת זעקה עמוקה יותר: 'למה לא הלכת עמי, יונתן? למה לא הלכת עמי, מפיבושת? למה לעולם אין אתם לצדי דווקא בשעה שאני זקוק יותר מכול לתמיכה מאנשים נאמנים? למה?!" הסבריו של מפיבושת והצהרת הנאמנות שלו לא מצליחים להניא את דוד מפסק דינו: ואברבנאל מפרש: "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול".
חז"ל ביקרו קשות את החלטתו של דוד: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו".
פילגשי דוד
המקרא מתאר בפסוק אחד, תוך תיאור מהלך מרד שבע בן בכרי את שעלה בגורל עשר הפילגשים שנשארו לשמור על הארמון בירושלים ונבעלו בפרהסיה על ידי אבשלום: לאחר חזרתו של המלך לירושלים נלקחו הפילגשים לבית מבודד שנקרא "בית משמרת", שם דאגו לכל מחסורן, אך הן נותרו באלמנות מלאכותית ובאומללות על ליום מותן: וביאר רבי ישעיה די טראני: "שלא ינשאו לאחרים; ואליהם לא בא, שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהן". רש"י דן בשאלה האם אסור היה לדוד לבוא עליהן, או שמא זו גזירה שקיבל על עצמו - מבלי לדון בגורל הנשים: "נחלקו רז"ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהן, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו. ומהם אמרו: אסורות היו לו, אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט, אינו דין שיהא אסור למלך?". לפי פירוש זה הייתה קיימת מחלוקת בקרב חז"ל: דעה ראשונה גרסה כי דוד גזר על עצמו שלא לבוא על נשותיו כתשובה ומשקל נגד לחטאו עם בת שבע. לפי הדעה השנייה מאחר שאסור למי שאינו מלך לשאת אלמנתו של המלך אשת מלך שבא עליה אחר אסורה למלך. מכל מקום, לפי שני הפירושים נהג דוד כשורה.
מסע הפוקדים
"מסע הפוקדים" של דוד נערך לקראת סוף מלכותו - עם סיום מסכת הכיבושים, כאשר ממלכתו משתרעת על פני התחום הגדול ביותר שהיה תחת שלטון עם ישראל אי-פעם. דוד ציווה על שר צבאו יואב בן צרויה: , אבל הוא מגיע בדרום עד לנחל ארנון, ובצפון עד צפונית לבשן - "אֶרֶץ תַּחְתִּים, חָדְשִׁי", ונושק לחוף הים התיכון ולערים הפניקיות צור וצידון. המפקד ארך תשעה חודשים ו-20 יום, ונועד למנות את מספר הלוחמים, או בלשון הכתוב: "אִישׁ חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב", ולאחר תשעה חודשים התקבל הסיכום: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף ... וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ". לאחר ביצוע המפקד דוד חש כי חטא במעשהו.
לאחר חטא ספירת העם, שלח ה' את גד כדי לתת לדוד לבחור בין שלושה עונשים: רעב של שבע שנים (בדברי הימים: שלוש שנים), הפסד במלחמות לשלושה חדשים, או שלושה ימים של דבר. דוד בחר בדבר, משום שרצה להיענש בידי האל ולא בידי אדם.
לאחר שניחם ה' על העונש שהטיל על העם, הוא שלח את גד לצוות על דוד לעלות ולבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי ( ואילך, ובמקבילה ב ואילך)
מסלולם של הפוקדים היה כדלקמן: מירושלים חצו את הירדן והגיעו לעבר הירדן, בהמשך ירדו לצפון מואב, אל ערוער שעל נחל ארנון - הגבול הדרומי של נחלת שבט ראובן. משם עלו צפונה, חלפו על פני יעזר בנחלת שבט גד, פקדו את ערי הגלעד והגיעו ל"ארץ תחתים חודשי" - ארץ מצפון לבשן. משם ירדו לדן ופנו מערבה לערי החוף צידון ו"מִבְצַר-צֹר", עברו על פני "ערי החוי והכנעני" וירדו דרומה לבאר שבע. לפי ספר דברי הימים א' המפקד לא כלל את השבטים בנימין ולוי (). לפי המקור האחרון מספר בני ישראל היה מיליון ומאה אלף.
שנותיו האחרונות
בעת זקנותו של דוד הוא סובל מקור שלא חלף, ויועציו ייעצו לו לקחת נערה שתחמם אותו, ואחר חיפוש מובאת אליו אבישג השונמית. חולשתו זו של דוד גורמת לבנו הרביעי, אדוניהו, לקשור קשר עם יואב בן צרויה ואביתר הכהן על מנת למלוך. ניסיונו של אדוניהו סוכל על ידי בת שבע אשתו של דוד ועל ידי נתן הנביא אשר פונים אל דוד בדרישה שיודיע עוד בחייו מי יירש את כיסאו; דוד נענה לבקשתם וממליך תחתיו את שלמה – בנו מבת שבע.
בסוף ימיו מורה דוד לשלמה בקשות אחרונות: לשמור את חוקיו של אלהים, וכך תשמר מלכותו; להרוג את יואב בן צרויה; לעשות חסד עם בני ברזילי הגלעדי, ולהרוג את שמעי בן גרא שקילל אותו בזמן בריחתו מאבשלום.
פטירתו
דוד המלך נפטר בגיל 70. בספרים מלכים ודברי הימים מסופר עליו שמת בשיבה טובה, עושר וכבוד, לאחר שבנו שלמה נמשח למלך. בתלמוד מסופר על שיחתו עם אלוהים אודות פטירתו, ועל פטירתו בחג השבועות. על-פי המסורת מקום קבורתו הוא בעיר דוד ליד כפר סילואן, פטירתו מתוארת ב: " וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם-אֲבֹתָיו; וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד". מסורות אחרות (יהודיות, נוצריות ומוסלמיות) מזהות את קבר דוד בהר ציון.
דמותו
מלבד גבורתו בקרב מול גוליית, מיוחסות לדוד רוח הקודש, מוזיקליות, וכתיבת שירה - ספר תהלים. גם ספר עמוס מיחס לו מוזיקליות "הַפֹּרְטִים, עַל-פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד, חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי-שִׁיר". הוא מכונה נעים זמירות ישראל. במגילת התהילים הגדולה מיוחסת לו כתיבת שיר לכל יום בשנה לפי לוח השנה במגילות קומראן וכן לשבתות וחגים, ועוד אלפי שירים ובסך הכל 4,050 מזמורים.
דוד המלך במסורת היהודית מסמל מעין "ברווזון מכוער" שמשפחתו איננה מקבלת אותו או מעניקה לו ביטחון, אך עבודתו את האלוהים קידמה אותו למלכות: . דוד גם מסמל את היכולת לשוב בתשובה למרות חטאים כבדים.
תכונה דומיננטית אצל דוד היא תכונת הרחמנות והחמלה. במדרש מסופר שקודם שנבחר דוד להיות מלך היה רועה צאן, וכאשר כבשה הייתה פצועה או חולה היה דוד סוחב אותה על כתפיו, ובשל תכונה זו נבחר להנהיג את ישראל. מאוחר יותר מסופר שהוא הפך אהוב על העם בשל ענוותנותו ועממיותו. כאשר גלה דוד מפני שאול שרדף אחריו התקבצו אליו "כל איש מצוק וכל מר נפש" ודוד היה להם למנהיג. גם כאשר קילל אותו שמעי בן גרא וסקל אותו באבנים, השיב דוד לאבישי בן צרויה שרצה להורגו על ביזוי המלך "כה יקלל, כי ה' אמר לו קלל".
חז"ל בתלמוד מתארים אותו כמלך חכם, שעוסק בתורה בהתמדה רבה, וביום יושב על כס מלכותו ונענה לצורכי עם ישראל ואף פוסק להם בענייני הלכה. עוד הוא מתואר שם כמלך שיוצא למלחמות על פי בקשת עם ישראל ורק לאחר אישור היועצים ואישור הסנהדרין ואלוהים באמצעות האורים ותומים.
הוגי דעות רבים ביהדות, חז"ל, הרמב"ם והמהר"ל מפראג, ראו בדוד המלך את המלך האידיאלי ואת תקומת בית דוד כסמל הגאולה העתידית. על-פי המסורת, המשיח יהיה מזרע בית דוד. משמעויות רבות לכך, כמו המנהג להוסיף בסוכות בנוסח ברכת המזון את המשפט: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", כבקשה לבניין מלכות ישראל מחדש. בשל מסורת זו, יוחס ישו הנוצרי כצאצא של בית דוד (אף שבאמונה הנוצרית המאוחרת יותר מקובל שלא היה לו אב אלא נולד מהאל האב על כן מיוחסת אמו, מרים, לבית דוד). על-פי האפוס האתיופי-נוצרי - כברה-נגסט ("כבוד המלכים") - שושלת המלכים אשר שלטו בקיסרות האתיופית מוצאה מבית דוד ולהם אילן-יוחסין, עוד נכתב באפוס זה שהבכורה ניתנה להם ותחתיהם למלכות רומא, כמו-כן בית המלוכה הבריטי אף הוא מייחס עצמו לבית דוד, ובטקסי ההכתרה שלו נהוג לצטט את הפסוקים על המלכת שלמה בנחל הגיחון.
בחזון אחרית הימים מנבא ישעיהו כי באחרית הימים "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", יגיע קץ למלחמות ויכון מצב של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". נבואה זו הייתה לאות ולמופת כי ייכון שלום עולמי וכי יתמתנו ניגודי הדעות והשנאה בין עמים ואנשים. מצב זה יגיע כאשר ימשול בישראל המלך המשיח, מצאצאי בית דוד - "חוטר מגזע ישי" או "שורש ישי". ישעיהו מוסיף לנבא כי לעתיד לבוא יתחדשו נסים, כעין הנסים שהיו ביציאת מצרים. עם קיבוץ הגלויות יהיה נס נוסף של קריעת ים סוף וכן נס פיצול נהר פרת לשבעה נחלים, על מנת שתתאפשר עלייה נוחה של הגולים החוזרים לארץ ישראל. לפי המקובל בחקר המקרא, הביטוי "חוטר מגזע ישי" מבטא דווקא תקווה למשיח אחר שאיננו מבית דוד, כחלק מתקווה להתחלה חדשה במקום בית המלוכה שכשל, וזאת משום שדוד לא נתפס על-ידו כטלית שכולה תכלת.יאיר זקוביץ "ספר בראשית בנבואות אחרית הימים לירושלים", מכון מגלי"ם - המכון הגבוה ללימודי ירושלים, מתוך:מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה - מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה : דברי הכנס העשרים ואחד, עמ' 18-19
שמואל ייבין מגדיר את אישיותו של דוד כבעלת אמונה חזקה ורגשות דתיים עמוקים. רגש דתי זה הוא שהביאו לידי מעשה של חסידות מופרזת בכמה ובכמה מקרים, שהבולט בהם הוא ההימנעות מפגיעה בשאול המלך הרודפו להמיתו, כמו גם הפגיעה שהוא פוגע בנער שמספר לו כי המית את שאול הגווע לפי בקשתו.
אהבת דוד ויהונתן
שמאל|ממוזער|220px|דוד ויונתן, איור מקלף צרפתי, סביבות שנת 1300
הידידות העמוקה בין דוד ליהונתן ואהבתם זה לזה מתוארת בפסוקים אחדים, כגון
דברי דוד בקינתו על יהונתן:
על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות במסורת היהודית נכתב רבות על אהבה זו שהיא באמת ייחודית בעוצמתה בתנ"ך. על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות, ה', ט"ז:
"כל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".
על פי הפרשנות המסורתית, אהבת דוד ויהונתן היא אהבה נפשית המשוללת כל בסיס מיני-גופני. התנ"ך, שלא נמנע מלפרט את חטאיו וכשלונותיו של דוד בפרשת בת שבע ובמקרים נוספים, אינו מציג קשר מיני ביחסי דוד ויהונתן האסור על פי המקרא, וממקרא הפסוקים משתמע תיאור חיובי של אהבה זו, ומשכך אין מקום לפרש כי מדובר באהבה מינית אלא מושג האהבה המדובר הוא רגשי, כמו לאחוות גברים והקרבה עצמית עד מסירות נפש הנפוצה לא אחת בין לוחמים. למשל כפי שמתבטא ב"שיר של רעי" שכתב דן בירן לזכרו של רעו-חברו סא"ל משה (סטמפל) פלס המוכר מאוד בביצוע הגבעטרון. בשלהי המאה העשרים, בניגוד לעמדה האורתודוקסית ובניגוד לדעת חוקרי ביקורת המקרא, הועלתה פרשנות בדבר אפשרות למערכת יחסים רומנטית בין דוד ויהונתן.
בארכאולוגיה
החל מימיו של יוליוס ולהאוזן בסוף המאה התשע עשרה התבססה התפיסה במחקר לפיה מרבית הסיפורים על אודות דוד המופיעים בספר שמואל משקפים חיבורים עתיקים הכוללים תיעוד היסטורי אמין בעיקרו, וכי הם נכתבו בסמוך לזמנם של המאורעות המסופרים, בימי דוד או שלמה, גם אם עברו מאז אי אילו עריכות. לביסוס השקפה זו הועלתה ההשערה שחיבורים אלה - שאין הסכמה על טיבם והיקפם המדויק - נכתבו במסגרת תקופה של "הארה", פרץ של אוריינות ופעילות ספרותית מטעם חצר המלוכה שהתחולל בימיו של שלמה, ולהשערה זו ניתן אישוש מן הכתובים. אסכולות אחרות שהתפתחו במהלך החלק השני של המאה העשרים ערערו על הקונצנזוס אודות זמן חיבורם של סיפורי דוד ועל מהימנותם ההיסטורית. היו חוקרי מקרא שהחלו לראות בהם יצירה ספרותית בדיונית מעיקרה שנכתבה בתקופות מאוחרות יותר, כמו תקופת יאשיהו ואף התקופה הפרסית. מגמה זו הצטרפה למגמה מקבילה בארכאולוגיה, שקראה תיגר על הנחת קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת כפי שהיא מתוארת במקרא כרקע לפעילותו של דוד, ועל השערת תקופת ההארה בימי שלמה.
מגמות אלו הביאו לתקופה, במהלך המאה ה־20, בה קיומו של דוד היה מוטל בספק מכיוון שלא היו ממצאים ארכאולוגיים חוץ מקראיים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"בית דוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אולם נותרה מחלוקת על מאפייניה, וכפועל יוצא, גם דמותו ההיסטורית של דוד והרקע לפעילותו שנויים במחלוקת. בעוד שידוע על קיומן של ממלכות נפרדות ביהודה ובישראל החל מן המאה ה־9 לפנה"ס לכל הפחות, המחלוקת היא על מה היה בשלבים שקדמו לכך, לרבות תקופתו של דוד. במאה ה־10 לפני הספירה מקובל שממלכת ישראל החלה את צעדיה כממלכה אזורית גדולה ומשמעותית, אולם ישנה מחלוקת האם מרכזה היה בירושלים בממלכה מאוחדת עליה מלך דוד, או שמא בשכם הצפונית, כך שממלכת ישראל הייתה הממלכה הדומיננטית והגדולה, וממלכתו של דוד צנועה וקטנה יותר. ויכוח שנותר בעינו נוגע גם למפעלי הכיבוש המיוחסים במקרא לדוד, ומפעלי הבנייה המיוחסים לשלמה אחריו, ולשאלה האם אכן בוצעו על־ידם, שכן תיארוך מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס עדיין שנוי במחלוקת. יש המקדימים אותו לימי שלמה ויש המאחרים אותו לימי עמרי.
אין בנמצא ממצאים ארכאולוגיים המתייחסים ישירות למתואר על דוד. ישנם ממצאים של בנייה ממלכתית נרחבת המיוחסת על ידי חלק מהחוקרים לתקופת דוד או שלמה, אולם לפי חוקרים אחרים הממצאים שייכים לתקופה מאוחרת יותר, לימי אחאב. בנוסף, לאור מכלול הממצאים הארכאולגים מאזור ממלכת יהודה יש המפקפקים בקיומה של ממלכת דוד ושלמה המאוחדת והגדולה כפי שהיא מתוארת במקרא. להלן סקירה של מספר ממצאים הנקשרים לאותה תקופה על פי חלק מהחוקרים:
היישוב המבוצר היחיד מתקופת דוד הוא ח'ירבת קייאפה (מבצר האלה) שזוהה על פי החופר יוסף גרפינקל כשעריים המקראית. יישוב זה תוארך באמצעות תיארוך פחמן-14 למחצית האחרונה של המאה ה-11 לפנה"ס ולשליש הראשון של המאה ה-10 לפני הספירה, תקופת דוד בכרונולוגיה המקראית, והוא זוהה כיישוב עברי על פי היעדר עצמות חזיר, מציאת אוסטרקון בשפה העברית ושיקולים נוספים. הביצורים של יישוב זה יש בהם כדי להעיד על חוזקה של הממלכה שבנתה אותו.
מציאת מבנה האבן הגדול בעיר דוד אשר ראשיתו בתקופה הכנענית-יבוסית, אולם הוא עמד על כנו עד לחורבן ירושלים עם חורבן ממלכת יהודה. אילת מזר הציעה לזהותו עם הארמון של מלך דוד המתואר במקרא, אולם חוקרים אחרים מסרבים לקבל את זיהוי זה ומצביעים על פגמים בקביעתו.
כתובת תל דן המתוארכת בין המאה ה-9 לפנה"ס למאה ה-8 לפנה"ס בה מופיע השם "בית דוד" לתיאור בית המלכות ביהודה, מצביעה על קיומו של אדם בשם "דוד", שייסד את בית המלוכה ביהודה או לכל הפחות שזו מיוחסת אליו בזמן כתיבת הכתובת.
מצבת מישע מזכירה את "אראל דודה" אשר נפל בשבי מישע והובל בתהלוכת ניצחון וייתכן שמדובר בלוחם מבית דוד, או בחפץ פולחני שיוחס לו.כתיאור הנביא יחזקאל למזבח: "וְהָאֲרִיאֵ֗ל שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ אֹ֔רֶךְ בִּשְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה רֹ֑חַב רָב֕וּעַ אֶ֖ל אַרְבַּ֥עַת רְבָעָֽיו" (מג, טז).
ההיסטוריון וחוקר המקרא קנת קיטצ'ן גורס כי בכתובת של שושנק הראשון (המזוהה עם שישק מלך מצרים המקראי) מופיע שמו של דוד. בכתובת נאמר כי שושנק פשט על מקומות יישוב בארץ ישראל בשנת 925 לפנה"ס, וביניהם "רמת דוד" שבנגב, בדרום יהודה, שם לפי הסיפור המקראי מצא דוד מקלט משאול. מאידך, פרשנות זו אינה וודאית, כיוון שהכתובת פגומה.
הסיפור כאפולוגיה - דוד כאוזורפ שחמס את השלטון מהמלך החוקי שאול
רקע - מאפייניה של ספרות האוזורפציה
בספרות המחקרית ישנו פלורליזם ספרותי ביחס לתיאוריהם של האוזורפים. באופן טיפוסי, האוזורפ יכול להיות כזה שהכחיד את שושלת המלוכה הקודמת וייסד כזו חדש; כזה שכתב "אפולוגיה" להצדקת מלכותו, וכזה שבנה ושיקם את מקדש האל שבחר בו. ספרות האוזורפציה מדגישה שלושה יסודות מרכזיים: דרך תפיסת השלטון, הדגשת הלגיטימציה האלוהית של האוזורפ, והדגשת הלגיטימציה החברתית שהצליח לזכות לה בדיעבד לאחר שעלה לשלטון.
תפיסת השלטון נעשתה לא פעם ללא עימות צבאי, אלא תוך הישנות על גופים חברתיים משפיעים, דוגמת ירבעם בן נבט בישראל (מל"א י"ב 16–17, 24-22), שישק במצרים ונבונאיד בבבל. האוזורפ יכול להיות אדם חיצוני לחלוטין לבית המלוכה, אך לעיתים גם יורש עצר שאיננו הראשון בסדר הירושה (כדוגמת שלמה המלך), או אדם הטוען שהוא יורש עצר אבוד.
מבין חמשת המלכים הישראלים והיהודאים שזכו ללגיטימציה אלוהית, ארבעה מביניהם נחשבים במחקר לאוזורפים. המלכים שזכו ללגיטימציה זו הם שאול - מלכה הראשון של ישראל (שמ"א ט׳ 1-יי 27) ; דוד - שנבחר על ידי האל לאחר שזה הסיר את שאול ממלכותו (שמ"א ט"ז 113 ; שמ"ב זי 8) ; ירבעם בן נבט - מלכה הראשון של ממלכת ישראל ומפלגה (מל"א י"א 29–39) ; בעשא בן אחיה - מלך ישראל (מל"א ט"ז 2) ויהוא בן נמשי - מלך ישראל (מל"ב טי 13-1). עם זאת, היו אוזורפים בממלכת ישראל שהמחבר לא הזכיר את בחירתם על ידי האל.
ספרות תאולוגית המבקשת להצדיק את עלייתם לשלטון של האוזורפים הייתה מחזה שכיח במזרח הקדום. כך למשל, מלכי אשור נהגו לציין בכתובותיהם הדגשות לבחירה אלוהית במלכותם, שביקשה להתגבר על הבעייתיות שבעלייתם למלוכה שלא כיורשים חוקיים, בין אם באמצעות כוח צבאי ובין עם באמצעות הליך בחירה ייחודי. דוגמאות לאוזורפים בולטים שנהגו כך הן תגלת פלאסר השלישי, סרגון השני ונרם-סין מלך בבל.
סיפורי דוד כאפולוגיה
במחקר נהוג לראות בהסיפורים על דוד בספר שמואל כאפולוגיה. המחבר המקראי הציג את דוד מצד אחד כמלך נבחר וראוי, ומצד שני כמלך שהיה אוזורפ.
בסיפורים על דוד קיימים רוב המאפיינים להגדרתו כאוזורפ: דוד ייסד שושלת מלוכה חדשה שנבחרה על ידי האל לאחר הסרת השושלת הנבחרת הקודמת של בית שאול; בסיפורים על דוד קיים תיאור מודגש של הלגיטימציה האלוהית ושל הלגיטימציה החברתית שניתנה לו על ידי ה', ועל ידי אנשי יהודה וישראל (שמ״ב בי 4, הי 3-1 ; דה״א י״א 1–3) ; דוד נמשח בסתר על ידי נביא (שמ״א ט״ז 13) ; האל כרת ברית ייחודית עם דוד ושושלתו עד עולם (שמ״ב ז׳, בייחוד 16 ; דה״א י״ז 14) ; בסיפורים על דוד תוארו בהרחבה מעשיו של דוד לתפיסת כס המלוכה, ופעולותיו לאחר תפיסת כס המלוכה, בעיקר לקביעת ירושלים כבירה וכמרכז דתי, וההכנות הקשורות לבניין בית המקדש בירושלים.
המחבר התייחס אל דוד באמביוולנטיות, וערך את הסיפורים על דוד כ"אפולוגיה", שלצידה גם ביקר את התנהגותו של דוד. לדעתם של אישידה והלפרן תיאר המחבר את דוד מצד אחד כמלך מושלם וכמלך אידיאלי בתכונותיו החיצוניות והפנימיות: "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" (שמ״א ט״ז 12) ; יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ״ (שם 18) ; "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ." (שמ״ב ח׳ 15, 24) ומצד שני תיארו כמלך שעשה את הרע בעיני הי: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'... מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו [בְּעֵינַי] ... וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה" (שמ״ב י״א 27 ; י״ב 9–10).
בקרב חוקרים רבים, רווחת הסברה כי סיפורי דוד מציגים מקרי מוות "נקיים" של מתנגדיו, כאשר למעשה הוא זה שהביא למותם. סברה זו רלוונטית גם בקרב חוקרים שאין עניינם במהימנות ההיסטורית של הסיפורים, אלא בהיסטוריית המסורות שרווחו בקרב מי שחיו בארץ ישראל. כך למשל, חוקר המקרא יאיר זקוביץ מסביר כי בסיפור מרד שבע בן בכרי, המסורת לפיה דוד הוא "איש דמים" שרצח את בית שאול, מובאת בפיו של מי שחוזר בו לאחר כישלון המרד, וזאת כאמצעי ספרותי-רטורי שבה להציג את המסורת שרווחה ולהתפלמס איתה. זקוביץ מנתח אמצעי זה כ"שסתום הביטחון", במסגרתו נותנים במה למסורות לא רצויות, אך בפי דמויות שלפי הגיונו הפנימי של הסיפור, אין מקום להאמין להן. אף המקרא עצמו מציג מקרים בהם דוד ממית את יריביו ואוסר מלחמה בשאול, כדוגמת סיפור רצפה בת איה וברית דוד עם הפלשתים, אך תיאור זה מלווה בהצדקת מעשיו. על-פי הסיפור, שמעי בן גרא אומר לדוד "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל." (שמואל ב טז ז), אך לאחר מכן חוזר בו ומבקש את סליחתו של דוד על מעשיהו (שמואל ב יט יז–כד).
בתרבות
בספרה מלכים ג, הסופרת יוכי ברנדס נותנת במה פרוזאית לסברות המחקריות לפיהן דוד היה אוזורפ אשר חמס את השלטון בכח, תוך שסופריו מצדיקים את מעשיו באמצעים שונים.
דוד באמנות
דמותו של דוד מתוארת באמנות היהודית והערבית כבר בתקופה הרומית. לעיתים תיאור דוד כנגן יוצר הקבלה והשפעה מתאור דמותו של אורפאוס.
באמנות הרנסאנס תואר דוד על ידי אמנים רבים ביניהם מיכלאנג'לו, דונטלו וורוקיו. בתקופת הבארוק ידוע פסלו של ברניני.
במאה ה-15 החלו יצרני קלפים צרפתיים לייחס לדוד את דמותו של המלך על קלף העלה.
דוד במוזיקה
דמותו של דוד הייתה מקור השראה לכתיבת מוזיקה קלאסית.
"אבשלום בני" "Absalon fili mi" מוטט לקינת דוד על אבשלום מאת ז'וסקן דה פרה.
Planxit autem David מוטט לקינת דוד על שאול ויהונתן מאת ז'וסקן דה פרה.
"אבשלום בני" "Fili mi Absalon" מוטט לקינת דוד על אבשלום מאת היינריך שיץ.
דוד הוא דמות ראשית באורטוריה "שאול" מאת גאורג פרידריך הנדל.
"המלך דוד" (Le roi David), אורטוריה מאת ארתור הונגר.
"הכתרתו של דוד", אורטוריה מאת יוהאן וילהלם קורנליוס פון קניגסלב אותה כתב בשנת 1785 והאורטוריה "קינת דוד על החרמון" אותה כתב בשנת 1793.
דוד מוזכר גם במוזיקה מודרנית, למשל בהללויה של לאונרד כהן, ב-"Dead" של הפיקסיז, ב-"Mad About You" של סטינג וב-"Flash of the Blade" של איירון מיידן.
דוד בספרות, בשירה ובפזמונאות
חוץ מספרו של דוד, תהילים, שהפך פופולרי בקרב רבים, ספרים ושירים רבים עסקו בדוד, בהם:
משה שמיר - כבשת הרש
מרים ילן-שטקליס - ג'ינג'י
ג'וזף הלר - אלוהים יודע (דוד בימיו האחרונים מהרהר בחייו שחלפו)
יעקב שבתאי - כתר בראש (מחזה על מאבק הירושה של דוד)
שחר פנקס - הבא אחריו (מחזה פוליטי העוסק בימיו האחרונים של דוד)
שטפן היים - דוח המלך דוד, אלגוריה על הקומוניזם המציגה את איתן האזרחי כהיסטוריון חצר הנשכר בידי שלמה כדי לטשטש את פשעי אביו.
יעקב פרידמן (מיידיש בנימין טנא) - המלך נוטה למות
ברוס ברספורד - סרט הקולנוע המלך דוד בכיכובו של ריצ'רד גיר
ירון כפכפי - המחזמר "דוד"
אהוד בנאי - דוד ושאול (שיר געגועים)
בת-שבע אהרוני - איש חייל ואגדה
אריה בן-אהרן - בעקבות משיחך
נעמי שמר - הגשש החיוור - למה צחקה מיכל
עקיבא נוף - מים לדוד המלך (בביצוע הגשש החיוור)
אביהו מדינה ויהודה בדיחי - כינור דוד
כוורת - גָּלְיָת - שיר אודות מלחמת דוד וגוליית
יהונתן גפן - "אוריה החיתי" (בביצוע שולה חן)
משפחה
מוצאו של דוד ממשפחת אפרת שישבה בבית לחם: וְדָוִד בֶּן-אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וּשְׁמוֹ יִשַׁי, וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים. אפרת מוזכרת לראשונה בתנ"ך כאשתו של כלב בן חצרון. בבית לחם היה אזור פולחני שאליו הגיע שמואל הנביא לזבוח זבח. גם שמואל נחשב כבן למשפחה אפרתית אך כאן הכוונה משפחה 'חשובה'. כמו כן, משפחת אלימלך, שממנה צמח דוד, גרה בבית לחם והייתה מצאצאי אפרת: וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים—מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה. על פי נבואת הנביא מיכה, המושל העתיד להגיע יבוא ממשפחת אפרת מבית לחם.
שורשיו
על פי המסופר במגילת רות, היה דוד נינם של בעז ורות המואבייה - גיורת צדק שעל שמה נקראת המגילה. ישי, נכדם דרך אביו עובד, היה אביו של דוד ושמה של אמו לא נזכר במקרא, אך על פי חז"ל, שמה היה נצבת בת עדאל:
ילדיו
בניו של דוד שנולדו בחברון: הבכור אמנון לאחינועם היזרעאלית; השני כלאב (או דניאל) לאביגיל הכרמלית; השלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; הרביעי אדוניה בן חגית; החמישי שפטיה בן אביטל; השישי יתרעם לעגלה אשתו. ובירושלים נולדו לו: שמוע, שובב, נתן ושלמה מבת-שבע (בת שוע, דברי הימים א ג,ה); יבחר, אלישוע, נגה, נפג, יפיע, אלישמע, אלידע, אליפלט ותמר.
שושלת בית דוד
האמונה כי המשיח יהיה מצאצאי דוד המלך, נרמזת בברכת יעקב לבנו יהודה: "לא יסור 'שבט' מיהודה". על כך הוסיף הרמב"ן בפירושו למקרא כי מלכי בית חשמונאי נענשו, והופסקה שושלת המלכות שלהם, משום שנטלו לעצמם את המלוכה אף שלא היו מזרע דוד. בתלמוד ובספר הזוהר נכתבה האימרה המפורסמת (שאף הפכה לשיר-עם יהודי): "דוד מלך ישראל חי וקיים". גם בימינו קיימות משפחות המחזיקות בספרי יוחסין עד דוד המלך, דרך ראשי הגלות שבבבל, ומאמינות כי אולי מתוכן יצמח המלך העתידי. ידועות כ-10 משפחות כאלה, בהן משפחות דיין (נשיא) מארם צובא, דנינו, פרץ, אברבנאל, שאלתיאל, דון-יחיא, פינטו, וחרל"פ.
משפחות אשכנזיות ובפרט שושלות רבניות מתייחסות לדוד המלך דרך יוחסין המתועד בספר מגיני שלמה, בו הרב יהושע העשיל צאצאו של רש"י ורבנו תם מתאר את שרשרת היוחסין שלו עד רבי יוחנן הסנדלר ומשם לפי התלמוד, עד לבית דוד. הרב אפרים זלמן מרגליות כתב ספר (שלשלת היוחסין) שבו הוא מייחס את הרמ"א וכן משפחות רבניות אחרות למגיני שלמה ולרש"י וכך גם הם מחוברים לשושלת זו (תוספות יום טוב, הטורי זהב והשפתי כהן ועוד). למשפחת מרגליות היו קשרי משפחה מסועפים עם משפחות רבניות אחרות (חריף, רוקח ועוד).
רבי יהודה הנשיא, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, היה לפי המסורת מצאצאי דוד (מבנו שפטיה בן אביטל).
אביו הקדום של ישו
על פי הפרשנות הנוצרית לאילן ישי ועל פי תיאור אילן היוחסין של ישו בחלק מספרי הבשורה, ישו הוא נצר לבית דוד; על כן, בין סיבות נוספות, הוא נתפס על ידי הנוצרים כמשיח, ומחליפו של עם ישראל לאחר שיחטאו בהכרח, ובעקבות זאת האמונה תתפוס את מקומה של קיום מצוות התורה.
אילן יוחסין
ראו גם
אוזורפ
עץ משפחה של דמויות מקראיות – מתרח ועד שלמה
דוד וגוליית
דוד ויהונתן
סיפור נבל הכרמלי
דוד ובת שבע
מעשה אמנון ותמר
בית דוד
מרד שבע בן בכרי
שירת דוד
קינת דוד על אבנר
דברי דוד האחרונים
קבר דוד המלך
לקריאה נוספת
שמואל ייבין, אנציקלופדיה מקראית, בערך "דוד המלך"
נורית אור ירח אוזורפטורים בממלכת יהודה וישראל (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור) בהנחיית פרופסור ורגון שמואל
פרופסור אבשלום אליצור, לפני ולפנים - עיונים פסיכואנלטיים במקרא (פרק ז')
דובריש טורש, מלכות דוד: תולדות דוד מלך ישראל...על פי מקורות חדשים, וורשה ה'תרע"ד, 1914
יעקב פרמן, דוד בן ישי: לקראת 3000 שנים מראשי מלכותו ויצירתו, הוצאת ספרים בישראל למדעי המזרח העתיק, ת"א ה'תשט"ז, 1956
אהרן ראובני, דוד המלך: דמותו ומקומו בתולדות ישראל: מחקר היסטורי, מסדה, רמת גן תשכ"ה, 1965
משה גרסיאל, מלכות דוד: מחקרים בהיסטוריה ועיונים בהיסטוגרפיה, הוצאת דון והחברה לחקר המקרא, תל אביב ה'תשל"ה (1975)
שמואל אברמסקי, מלכות שאול ומלכות דוד: ראשית המלוכה בישראל והשפעתה לדורות, הוצאת שקמונה (בשיתוף עם אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, ירושלים ה'תשל"ז (1977)
יהושע בכרך, יפיות מלכות וזמירות: למוד פרקי דוד המלך בספר שמואל ותהילים על פי המקורות, "אריאל - מפעלי תורה, יהדות וחברה בישראל" ו"נזר דוד - אגודה להנצחת זכרו והוצאת ספריו של הרב דוד הכהן ('הרב הנזיר')", ירושלים ה'תש"ם, 1980
פרנק פולק, הסיפור במקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, 1994. עמ' 407–420
פרופסור יאיר זקוביץ, דוד: מרועה למשיח (מאמרים על דוד המלך—ובכלל זה מאמר על דוד במדרש מאת אביגדור שנאן, ומאמר על דמות דוד באמנות היהודית מאת שלום צבר), יד יצחק בן-צבי, ירושלים ה'תשנ"ו, 1995
יהושע בכרך, מחר ח[ו]דש :... המשך לספר "יפיות מלכות וזמירות", הוצאת הישיבה הגבוהה אור עציון (ישיבת "הסדר"), מרכז שפירא ה'תשנ"ו, 1995
פרופסור יאיר זקוביץ, "הגם דוד בנביאים" שמ"א כא יא-טז במעגלי פרשנות פנים מקראית, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, יא, תשנ"ז, עמ' 114–130
פרופסור יאיר זקוביץ, דוד מלך ישראל חי וקיים? (הרצאות בכנס בוגרי החוג למקרא באוניברסיטה העברית), הוצאת סימור, ירושלים ה'תשנ"ז, 1997
שמעון סבג, דוד המלך: קוים לדמותו: פרקי גדולה, גבורה ומלכות בספר תהלים, הוצאת ראובן מס, ירושלים ה'תשנ"ז, 1997
סימון, אוריאל, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים. ירושלים: מוסד ביאליק, 2001
הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע: החטא, העונש והתיקון, ישיבת הר עציון ומכללת יעקב הרצוג, אלון שבות ה'תשס"ב, 2002
פרופסור יאיר זקוביץ ופרופסור אביגדור שנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים. פרק כג', 'וישלח ויקחני מאחורי הצואן': סיפור משיחת דוד במזמור קנ"א מקומראן. 2004, עמ' 262–271
ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס, בהוצאת אוניברסיטת ת"א, 2006
שולמית גד, דוד מלך ישראל: סיפור חייו, ייסוריו ועצמת התהילים, חולון ה'תשס"ו, 2006
אליהו שלומי, דוד המלך: קורות חייו של דוד המלך על פי המקראות ומדרשי חז"ל, ירושלים ה'תשס"ו, 2006
גלפז-פלר, פנינה, ויולד –יחסי הורים בסיפור ובחוק המקראי. ירושלים: כרמל, 2006. עמ' 121–142
יוסף גרפינקל, סער גנור ומייקל היזל, עקבות דוד המלך בעמק האלה – תגליות מפתיעות בארכאולוגיה המקראית, הוצאת ידיעות ספרים, 2012
אמיר אור, הממלכה, עורך: אלי הירש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015, 558 עמודים
המלך דוד, האוצרות האבודים-התנ"ך בפרוזה, הוצאת ספרי ניב, תשע"ט-2019, 379 עמודים
הרב שלמה לווינשטיין, ומתוק האור - דוד המלך, שני כרכים, תשפ"א
קישורים חיצוניים
עשרות מאמרים על דמותו של דוד המלך, באתר 929 - תנ"ך ביחד
מידע על דוד המלך באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
אירית לוין, דוד המלך בעקבות משה רבנו
ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006
שמעון קליין, 'קדושה, מלכות ועולמו של דוד המלך'
אבישי אלבוים, "משפחות המתייחסות לדוד המלך", בעברית
יאיר זקוביץ, פרקים מהספר "דוד: מרועה למשיח", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
עדי אביר, דוד המלך לא חטא, 28 יולי 2011
אלי אשד, "סופר המלך דוד" חלק ראשון, חלק שני, אתר "היקום של אלי אשד" - דיון בשאלת זהותו של ההיסטוריון המקורי של דוד המלך והאם השתמש במקורות חיתיים.
שמואל ב' יח': דוד המלך או דוד האב | מחברות: סיגל שטרק; נעמי גרשון, באתר מקראנט
גלעד ששון, סיפור מותו של דוד המלך בתלמוד הבבלי ובמדרש רות רבה
מאיר בר-אילן, מזמורים חיצוניים המיוחסים לדוד המלך
Armin Lange, Emanuel Tov, and Matthias Weigold, in association with Bennie Reynolds (eds.), The Dead Sea Scrolls in Context: Integrating the Dead Sea Scrolls in the Study of Ancient Texts, Languages, and Cultures, VTSup, Leiden: Brill, 2011, pp. 693–718.
הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - אבות האומה - דוד המלך, באתר "ערוץ מאיר"
דוד המלך – סופרסטאר נולד, בפודקאסט "עושים תנ"ך", בהשתתפות ד"ר בועז סתווי
הרב קלמן בר, שאול ודוד מול פלשתים, כ' חשוון תשע"ח, באתר יוטיוב
פרק 46 – דבר היום: שש אמות וזרת – מי הרג את גליית? בפודקאסט "דברי הימים" בהגשת אילן אבקסיס
ורד נעם, מה בין דוד להומרוס? דוד בעיני חז"ל, בערוץ יוטיוב של 929 - תנ"ך ביחד, 11 בינואר 2016
ביאורים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:אישים שחיו באלף ה-2 לפנה"ס
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
קטגוריה:משפחת ישי
קטגוריה:נבלאים
קטגוריה:אישים הקשורים לבית המקדש
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:משוררים יהודים
קטגוריה:משוררים ארץ-ישראלים
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:קדושים נוצרים
קטגוריה:אישים הקבורים בירושלים
קטגוריה:מלכי ישראל המאוחדת
קטגוריה:אישים בספר שמואל
קטגוריה:לוחמים בתנ"ך
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
קטגוריה:אושפיזין
קטגוריה:שבעת הרועים
קטגוריה:יהודי המאה העשירית לפנה"ס
קטגוריה:משפחת שאול המלך | 2024-10-08T17:29:37 |
דגל הממלכה המאוחדת | דגל הממלכה המאוחדת, אשר ידוע גם כ"יוניון ג'ק" (באנגלית: Union Jack, דגלון האיחוד) וכ"דגל האיחוד" (Union Flag), הוא דגלה הלאומי של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. בעבר הונף הדגל בכל רחבי האימפריה הבריטית, ועודנו בעל מעמד רשמי למחצה בממלכות חבר העמים הבריטי. עיצובו הנוכחי של הדגל מתוארך לאיחודה של בריטניה הגדולה ואירלנד משנת 1801. הוא מורכב משילוב של שלושה צלבים, המונחים זה על גבי זה: צלב ג'ורג' הקדוש, פטרונה של אנגליה, בצבע אדום על רקע לבן; צלב פטריק הקדוש, פטרונה של אירלנד, צלב אלכסוני אדום; וצלב אנדרו הקדוש, פטרונה של סקוטלנד, צלב אלכסוני לבן על רקע כחול.
עיצובו של הדגל
הדגל מורכב משלושה צלבים המונחים זה על גבי זה. הצלב הראשון הוא צלב אלכסוני לבן על רקע כחול, ומעליו מונח צלב אלכסוני נוסף בצבע אדום. הצלב האדום מונח על הצלב הלבן באפקט של מטען מנוגד וממוסגר בלבן על מנת להבדילו מן הצבע הכחול, וזאת עקב חוק הטינקטורה. מעל שני הצלבים מונח צלב אדום הממוסגר בלבן.
הדגל איננו דגל סימטרי, וזאת עקב אפקט השבשבת של צלב פטריק הקדוש, שנקרא "מטען נגדי של הסאלטייר", ועל כן ישנה צורה נכונה וצורה לא נכונה להנפת הדגל. על מנת להניף את הדגל בצורה הנכונה, יש לוודא כי בקנטון (הרבע השמאלי העליון הקרוב לתורן) יהיה הפס הלבן העבה מעל הפס האדום והפס הלבן הדק מתחתיו. עיצוב זה מעניק עדיפות וקדימות לסמל הסקוטי על פני זה האירי. הנפת הדגל בצורתו ההפוכה נחשבת כאיתות מצוקה, אך ההבדל הוא כה קטן עד כי רבים טועים בו.
הגוונים המדויקים לצבעי הכחול המלכותי, האדום והלבן מפורטים בטבלה:
תבניתכחולאדוםלבן פנטון 280 C 186 C Safe CMYK 100.72.18.5 0.91.76.6 0.0.0.0 HTML #00247D #CF142B #FFFFFF RGB 0-0-102 204-0-0 255-255-255
היסטוריה
דגל אנגליה
שמאל|ממוזער|150px| דגל אנגליה
שמאל|150px|ממוזער| דגל סקוטלנד
שמאל|ממוזער|150px| דגל האיחוד 1606 "צבעי המלך"
שמאל|ממוזער|150px| דגל הפרוטקטורט הבריטי באירלנד 1658 - 1660
שמאל|ממוזער|150px| דגל האיחוד בגרסה הסקוטית. היה כנראה בשימוש מוגבל בסקוטלנד בין 1606 ל-1707
ג'ורג' הקדוש שימש כפטרונה של אנגליה החל מהמאה ה-12, לאחר שהחליף את אדוארד המודה כפטרון, אך סמלו, צלב אדום על רקע לבן, לא זוהה עם אנגליה אלא רק מאוחר יותר. הדגל שימש במקור כדגלה של ג'נובה, ואומץ בשנת 1190 על ידי אנגליה והעיר לונדון כדגל שהונף על ספינות אנגליות אשר שטו במימי הים התיכון, זאת על מנת ליהנות ממטריית ההגנה של הצי של ג'נובה. הרפובליקה הימית של ג'נובה הייתה כוח עולה, ויחד עם יריבתה ונציה, הפכה לאחד ממוקדי הכוח בעולם. המלך האנגלי שילם מס שנתי ל"דוג'ה" הג'נובי בעבור הזכות להשתמש בדגל ג'נובה. השימוש הראשון בדגל נעשה במהלך קרבות הצלבנים הבריטים נגד המוסלמים במהלך מסעי הצלב במאות ה-11, ה-12 וה-13, בייחוד על ידי אבירי מסדר הטמפלרים. הוא שימש גם את אבירי מסדר הבירית אשר הוקם על ידי המלך אדוארד השלישי בשנת 1348, והוכר כדגלה הלאומי של אנגליה החל מהמאה ה-16.
דגל סקוטלנד
אנדרו הקדוש שימש כפטרונה של סקוטלנד מהמאה ה-12, וסמלו היה צלב אלכסוני (סאלטייר) לבן על רקע כחול. על פי המסורת הנוצרית, נצלב אנדרו על צלב בצורת X, ומכאן צורתו של הסמל. עדות ראשונה לשימוש בסאלטייר הייתה בשנת 1385, עקב הוראה של הפרלמנט הסקוטי כי על חיילים סקוטיים לענוד את הסאלטייר כסימן מזהה. הדגל הקדום ביותר אשר עוצב אך ורק על מוטיב הסאלטייר הוא משנת 1503: צלב לבן על רקע אדום. אולם בשנת 1540 הוחלף הצבע האדום בכחול על מנת לתאר צלב לבן על רקע שמיים כחולים במהלך ניצחונו של המלך אואנגוס השני בקרב נגד שבטים אנגליים בשנת 832.
דגל ממלכת בריטניה הגדולה
כאשר ירש המלך הסקוטי ג'יימס השישי את כס ממלכת אנגליה בשנת 1603 והפך למלך ג'יימס הראשון, הכתר האנגלי (אשר כלל גם את נסיכות ויילס מאז 1535) וכתר ממלכת סקוטלנד אוחדו על ידיו תחת אוניה פרסונלית. למרות איחוד הכתרים נותרה כל ממלכה עצמאית.
בצו שפורסם ב-12 באפריל 1606 הוצג דגל חדש שסימל את האיחוד בין אנגליה וסקוטלנד, ועל פיו דגלה של אנגליה (המייצג גם את ויילס) ודגלה של סקוטלנד דגל מלכותי זה היה בשימוש ראשוני ובלעדי בים על ספינות אזרחיות וצבאיות של אנגליה וסקוטלנד כאחד. בשנת 1634 הגביל צ'ארלס הראשון את השימוש בדגל לשייטת המלכותית בלבד, ואילו הכוחות היבשתיים המשיכו להניף את דגלם הלאומי בהתאמה. הדגל קיבל מעמד מוסדר לאחר חוקי האיחוד של 1707 כ"נס המגן של ממלכת בריטניה הגדולה", המדינה החדשה שזה עתה נוצרה. באותה תקופה היה הדגל גם בשימוש הכוחות היבשתיים, אף שהצבע הכחול של הדגל היבשתי היה דומה יותר לצבע התכלת של דגל סקוטלנד.
לוויילס לא היה ייצוג בדגל האיחוד, וזאת כיוון שוויילס, שסופחה לממלכת אנגליה בשנת 1282 על ידי אדוארד הראשון ואוחדה חוקית עם סדרת חוקי ויילס 1535–1542, יוצגה על ידי דגל אנגליה. (דגל ויילס הנוכחי ודגל צלב דייוויד הקדוש הופיעו, או יותר נכון הופיעו מחדש, במאה ה-20, הראשון מבוסס על סמלה ההיסטורי של ויילס - הדרקון האדום, והשני מבוסס על הנס של הדיוקסיה של סנט דייוויד). ממלכת אירלנד, שקיימה אוניה פרסונלית עם אנגליה מאז 1541, לא זכתה אף היא לייצוג על דגל האיחוד, אולם בעת הפרוטקטורט האנגלי על אירלנד הונף דגל איחוד אשר הוטען בנבל האירי במרכזו. דגל זה היה בשימוש בין השנים 1658–1660 ובוטל עם הרסטורציה בידי צ'ארלס השני.
גרסאות נוספות שורטטו בעקבות איחוד הכתרים בשנת 1603, אך לעיתים נדירות היו בשימוש, אם בכלל. אחת הגרסאות מציגה את דגל ג'ורג' הקדוש עם צלב אנדרו הקדוש בקנטון, אחרת מציגה את הצלבים זה לצד זה. סקוטים רבים זעמו על כך שהדגל הסקוטי הופיע מתחת לדגל האנגלי בדגל האיחוד והעדיפו דגל המציג את צלב אנדרו הקדוש מעל צלבו של ג'ורג' הקדוש.
דגל הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
שמאל|ממוזער|250px|היווצרותו של דגל האיחוד: שילוב דגל אנגליה (צלב ג'ורג' הקדוש), דגל סקוטלנד (צלב אנדראס הקדוש) וצלב פטריק הקדוש המייצג את אירלנד.
הדגל הנוכחי מתוארך ל-1 בינואר 1801, בעקבות חוק האיחוד של 1800 אשר מיזג את ממלכת אירלנד וממלכת בריטניה הגדולה לישות אחת: "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". העיצוב החדש הוסיף את צלב פטריק הקדוש האדום כייצוגה של אירלנד. הסאלטייר האירי האדום הונח מעל הסאלטייר הסקוטי הלבן של אנדרו הקדוש אך עדיין מתחת לצלב ג'ורג' הקדוש. הסאלטייר האירי הוא מטען מנוגד לסאלטייר הסקוטי, ועל כן הלבן יופיע תמיד לימינו (בכיוון השעון) של האדום. הפס הלבן הנוסף (משמאלו של האדום) נועד למנוע מצב של צבע ליד צבע - חוק הרלדי בסיסי.
השימוש בצלב פטריק הקדוש בעייתי, כיוון שאינו מעורר תהודה רגשית עקב ההיסטוריה הצרה והקצרה שלו; יש המאמינים כי הוא "הומצא" על מנת לשלבו בדגל האיחוד. מקור אפשרי אחד הוא בשלט האצולה של משפחת פיצג'רלד (דוכסי ליינסטר), שנשלחו על ידי הנרי השני לאירלנד במטרה לחזק את השליטה האנגלו-נורמנית שם ולא כסמל אירי המייצג את אירלנד. נבל בריאן בורו, הצלב הקלטי, התלתן או הטריקולור האירי היו נפוצים יותר מהסאלטייר האדום. המקור המדויק לדגל אינו ידוע, אך עדויות לשימוש בסאלטייר ניתן למצוא במטבעות ובמפות עתיקות.
הצעות לדגל חדש
ב-27 בנובמבר 2007 טען חבר הפרלמנט איאן לוקס מטעם מפלגת הלייבור בבית הנבחרים הבריטי, כי יש לאחד את דגל האיחוד עם דגל ויילס על מנת לשקף את מעמדה של ויילס בתוך הממלכה המאוחדת, וכי יש לשלב את הדרקון הוולשי בתוך דוגמת האדום-כחול-לבן. הוא טען כי כיום מייצג הדגל הבריטי רק שלוש מתוך ארבע האומות המרכיבות את הממלכה המאוחדת. שרת התרבות, מרגרט הודג', הודתה כי מר לוקס העלה נקודה נכונה לדיון, ואמרה כי: "הממשלה להוטה לגרום לדגל האיחוד להיות סמל חיובי לבריטים המשקף את הגיוון של מדינתנו כיום ולעודד אנשים להיות גאים בדגלם". התפתחות זו הציתה תחרויות עיצוב עם הצעות שהתמודדו מכל רחבי העולם. חלק מההצעות שילבו את הדרקון האדום או את צלב דייוויד הקדוש בתוך דגל האיחוד. אולם נכון לשנת 2023 עיצובו של הדגל נותר כפי שהוא.
טרמינולוגיה
שמו הרשמי של הדגל הוא "דגל הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד" ( Flag of the United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland) או בקיצור "דגל האיחוד" (Union Flag; זהו גם שמו בתוך הממלכה המאוחדת). אולם כינויו הידוע יותר ברחבי העולם הוא "היוניון ג'ק" (Union Jack). הזמן והמקום לכנות את הדגל בשם זה או אחר הם עניין לדיון, אינו קבוע או מעוגן במסמך רשמי כלשהו, ונשען על מוסכמות ישנות והיסטוריות.
המונח "ג'ק" שימש לתיאורם של דגלים רבים, בעיקר ימיים, ככינויו של דגלון החרטום שהונף על כלי שיט שעגנו בנמלים, עוד לפני המאה ה-16. אך בראשית ימיה של האדמירליות כונה הדגל הבריטי "ג'ק" ללא קשר למקום הנפתו או לשימוש שנעשה בו. בשנת 1902 יצא חוזר מטעם האדמירליות, ולפיו ניתן לכנות את הדגל בשני הכינויים הללו. קביעה זו קיבלה גושפנקה פרלמנטרית בשנת 1908 אשר קבעה כי , אף על פי שהמונח שהופיע בהצהרתו של המלך צ'ארלס משנת 1634 ובהצהרתו של המלך ג'ורג' השלישי משנת 1801 היה המונח "דגל" ולא "ג'ק".
כאשר הוצג והונף הדגל הראשון בשנת 1606, הוא נודע בפשטות בתור "הדגל הבריטי" או "דגל בריטניה". המונח "ג'ק" שימש עוד קודם לכן לתיאורו של דגלון חרטום, ומשנת 1627 ניתן היה לראות דגלונים קטנים בעמדת החרטום בכלי שיט בריטיים. תאוריה אחת גורסת כי במשך מספר שנים כונה הדגל "ג'ק", "דגל הג'ק" או "הג'ק של המלך", אך משנת 1674 כונה הדגל באופן רשמי "הג'ק של הוד מלכותו" (His Majesty's Jack), או בפשטות "יוניון ג'ק".
בין כל ההצהרות המלכותיות שפורסמו בשמו של ג'ורג' השלישי בזמן האיחוד של 1801, פורסמה גם הצהרה בדבר הדגלים הימיים אשר כוונה ל"דגלינו, דגלונינו ונסינו", ואסרה על ספינות מסחר להניף את או כל נס ודגל אשר היו בשימוש ספינותיו של המלך (בדרך כלל היו אלו ספינות הצבא), אולם בהצהרה באותו היום ממש, העוסקת בדגלים ובצבעים של הממלכה המאוחדת (שלא לשימוש בים), מכונה הדגל "דגל האיחוד".
מעמד הדגל
שמאל|ממוזער|250px|היוניון ג'ק
דגל הממלכה המאוחדת נמצא בשימוש כדגלון חרטום בספינות מלחמה של הצי המלכותי הבריטי שקיבלו מינוי, וכן בחיל האוויר המלכותי ובצבא הבריטי שקיבלו מינויים מיוחדים. בין אם הספינה עוגנת ובין אם היא משייטת לאורך החוף, יונף דגלון החרטום על תורן החרטום של הספינה. הדגלון יונף בשיט רק כאשר הספינה מקושטת באירועים חגיגיים, או (כאשר הוא מונף על התורן הראשי) לציון נוכחותו על הסיפון של אדמירל הצי או של הלורד האדמירל הגבוה - המונרך הבריטי.
דגל הממלכה המאוחדת מעולם לא הוכרז כדגל הלאומי מבחינה חוקית, אם כי הוא הפך לכזה מכוח השימוש בו. התיעוד הראשון שבו הוא מופיע כדגל לאומי הוא משנת 1908, אז נטען בפרלמנט כי . הצהרה מפורשת יותר ניתנה על ידי משרד הפנים בשנת 1933, שקבעה . אך באופן רשמי זהו דגלו של המונרך יותר מאשר דגלה של המדינה.
השימוש האזרחי מותר על היבשה, אך שימוש ימי שאינו צבאי, או שאינו קשור לצי, אסור בהחלט. שימוש לא-מאושר, למשל על מנת להימנע מתשלום מסי נמל (פריבילגיה של ספינות צי), גרם במאה ה-17 ליורשו של ג'יימס, המלך צ'ארלס הראשון, לצוות כי הנפת הדגל על ספינות תוגבל לספינות המלכותיות בלבד "בכאב ממורת רוחנו הרבה". הנפת דגל האיחוד (ולא "ג'ק הנווטים") על סיפונה של ספינה בריטית נחשבת כיום עבירה פלילית.
חצר הלורד ליון, שלה הסמכות המשפטית בנושאי הרלדיקה בסקוטלנד, מאשרת כי דגל האיחוד .
ב-5 בפברואר 2008 העלה חבר הפרלמנט השמרני אנדרו רוסינדייל את "הצעת חוק דגל האיחוד" בבית הנבחרים הבריטי. הצעת החוק נועדה לעגן את מעמדו של דגל האיחוד כדגל הלאומי בחוק הבריטי, להסיר את המגבלות הקיימות על הצגתו, ולקבע את שמו, ה"יוניון ג'ק", באופן רשמי, לצד השם "דגל האיחוד". ההצעה הועמדה לקריאה שנייה ב-17 באוקטובר 2008 אך לא עברה.
גרסאות נוספות
שמאל|ממוזער|200px| דגל המלחמה הבריטי ביחס שונה של 4:5
שמאל|ממוזער|200px| דגל המלחמה הבריטי
על אף העובדה כי יחס האורך לגובה הנפוץ ביותר הוא 3:5, קיימות גם גרסאות נוספות. על פי ספר הקודים של הממשל הבריטי "דגלי כל האומות", היחסים 1:2 ו- 3:5 הם הגרסאות הרשמיות של דגל האיחוד (פסקה BR20). יחסי האורך והגובה הרגילים הם 3:5, למעט הדגל אשר בשימוש הצי המלכותי, שם היחס הוא 1:2.
הדגל הצבאי
הדגל הרשמי של צבא בריטניה הוא דגל האיחוד, אך בשנת 1938 נכנס לשימוש דגל צבא בריטניה הלא-רשמי, הכולל אריה מעל חרבות מוצלבות עם כתר אדוארד הקדוש על רקע אדום. דגל זה אינו שווה ערך לדגליהן של שאר הזרועות, אך הוא משמש באירועים צבאיים, גיוס וספורט כאשר יש צורך לייצג את הצבא הבריטי, ודגלי הגדודים ודגל האיחוד אינם מתאימים לכך.
דגלי "צבעי המלכה" של גדודי הצבא הבריטי הם מרובעים, ועוביים של הפסים הלבנים והאדומים בהם זהה. ספינות, ברצותן להניף דגלון חרטום, יניפו גרסה של הנס הכחול כאשר דגל האיחוד יופיע בקנטון.
דגלים ימיים ואוויריים
שמאל|250px|תבנית עיצובו של נס בריטי. יחס ממדים 1:2
הניסים הבריטיים הם גרסאות הדגל הלאומי המונפות על כלי שיט הרשומים בממלכה המאוחדת וכן הדגלים האוויריים אשר הונפו בעבר על כלי טיס. עיצובם של הנסים הוא עיצוב קבוע המתבסס על דגל בצבע אחיד עם דגל הממלכה המאוחדת בקנטון. הנסים הכחול, האדום והלבן שאובים מצבעי השייטות ההיסטוריות של הצי המלכותי בין המאות ה-17 וה-19. בעקבות ארגונו מחדש של הצי המלכותי בשנת 1864, פורסם צו מלכותי אשר קבע כי הנס הלבן ייועד לשימושו של הצי המלכותי, הנס הכחול לשימוש הממשלה והנס האדום לשימושו של צי הסוחר. בשנת 1921 תוקנן נס חיל האוויר המלכותי כדגל לאומי רשמי, המקביל לדגלים הימיים, לשימושו של חיל האוויר, ובשנת 1931 תוקנן מקבילו האזרחי – דגל התעופה האזרחית הבריטית.
דגליהם של מרבית הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים מעוצבים על בסיס עיצובו של הנס הכחול (או נס בצבע אחר) עם הטבעה של סמל הטריטוריה על רקע הדגל.
הנסים הבריטיים השפיעו על עיצובי הדגלים של מרבית מושבותיה לשעבר ושטחי החסות של האימפריה הבריטית, ורבים מדגלי המדינות והדגלים הימיים שואבים את עיצוביהם מעיצובי הנסים.
דגלון נווט
ממוזער|"דגלון נווט", דגל האיחוד עם שוליים לבנים רחבים
הדגל בעל השוליים הלבנים אשר נראה מפעם לפעם על ספינת סוחר נקרא "דגלון נווט" (Pilot Jack). מקורו בשנת 1823, אז נוצר לראשונה כדגל איתות ולא כדגלון חרטום. ספר אשר יצא לאור בשנת 1855 מציין כי דגל איחוד בעל שוליים לבנים יונף לבקשת נווט לספינה. על אף האמור לעיל, השימוש בדגלון למטרות אחריות של כלי שיט אזרחיים קדם לתקנה אשר משייכת את הנס האדום לצי הסוחר או לספינות אזרחיות משנת 1864. בשנת 1970 הופסק השימוש בדגלון ככלי איתות לבקשת נווט, אך נותר בשימוש כצבעים הלאומיים ולא הורד מתקנת צי הסוחר הנוכחית להנפה על ספינות אזרחיות, כדגלון חרטום, אם ישנו צורך שכזה.
סטטוס זה אושר על ידי Merchant Shipping (Registration, etc.) Act 1993 וה-Merchant Shipping Act 1995 אשר אוסרים על הנפת דגלים לאומיים או דגלים הדומים להם, על ספינות הוד מלכותה, למעט: הנס האדום, דגל האיחוד בעל שוליים לבנים או דוגמאות מסוימות אשר מותרות על פי התקנה.
דגל ראש הנמל של המלכה הוא, כמו דגלון הנווט, דגל איחוד בעל שוליים לבנים אך אורכו ארוך יותר מכפליים הגובה.
דגל האיחוד המלכותי - השימוש בדגל בקנדה
השימוש בדגל האיחוד החל בקנדה עוד בתחילת ההתיישבויות הבריטיות הראשונות בנובה סקוטיה בשנת 1621. בסיומו של דיון הדגל הגדול בשנת 1964, אשר בסופו אומץ דגל עלה המייפל כדגל הלאומי הקנדי, העביר הפרלמנט הקנדי החלטה אשר הפכה את דגל האיחוד לסמל לחברותה של קנדה בחבר העמים הבריטי ולמחויבותה כלפי הכתר. צעד זה נעשה על מנת להכיר בדרישתם של השמרנים אשר תמכו בהשארת הדגל הישן (שהוא הדגל עם דגל האיחוד בקנטון).
עם החלפת דגלה ב-1965, נותר דגל המושבה בשימוש בדגלי כמה מהפרובינציות לאחר שינוי הסמל בשטח הדגל. כך נוצרו דגלי קולומביה הבריטית, מניטובה ואונטריו. דגל הפרובינציה ניופאונדלנד ולברדור הוא עיבוד של דגל האיחוד. הפרוטוקול הקנדי מתיר שימוש בדגל האיחוד, הידוע בקנדה כ"דגל האיחוד המלכותי" (Royal Union Flag), בידי יחידים, קבוצות וסוכנויות ממשלתיות על מנת לציין את נאמנותם לכתר ולחבר העמים.
דגל האיחוד בדגלים אחרים
דגל האיחוד מופיע בקנטון (הרבע השמאלי העליון) של רבות מהמושבות לשעבר של הממלכה המאוחדת, בעוד השדה של דגלם הוא בצבע הנס הימי אשר הונף על ידי השייטת של הצי המלכותי הבריטי שפטרלה בחלק זה של העולם. על שטח הדגל מופיע סמל המושבה, חלק מהמושבות לשעבר הוסיפו אלמנטים נוספים לדגל המושבות או החליפו את סמל המושבה לשעבר בסמלים המתפרשים על כל השטח. אומות ומושבות אשר עשו שימוש בזמן זה או אחר כוללים את: אמריקה, צפון בורנאו, גמביה, ג'מייקה, הודו, חוף הזהב (כיום גאנה), טנגניקה (טנזניה), טרינידד, לאגוס, מאוריציוס, מלטה, ניגריה, סומלילנד, סיירה לאון, סינגפור, עדן, פלשתינה-א"י, פנאנג (מלזיה), ציילון, מזרח אפריקה (קניה), קפריסין ורודזיה. כאשר האומות באימפריה הבריטית זכו בעצמאותן, דגלי המושבות פינו את מקומם לדגלים לאומיים אחרים. המקרה האחרון היה ב-1 ביולי 1997, כאשר מושבת הכתר של הונג קונג הוחזרה לסין. כיום ארבע מדינות עצמאיות מניפות גרסה של הנס הכחול: אוסטרליה, טובאלו, ניו זילנד ופיג'י.
כלל האזורים המנהליים והטריטוריות שמעבר לים של הממלכה המאוחדת מניפים את דגל האיחוד בצורה זו או אחרת, להוציא את גיברלטר (דגל המושבה) ואת שטחי החסות של הכתר הבריטי. מחוץ לממלכה גופא, הדגל מבוסס על נס כחול או אדום.
ניתן לראות את דגל האיחוד בעיבודים שונים (אשר רובם מבוססים על הנס הכחול) בדגלים טריטוריאליים של רבות מן המושבות לשעבר של הממלכה המאוחדת. הדגל הושאר על מנת לסמן את הקשר לכתר הבריטי שהיה בעבר.
120px|גבול120px|גבול120px|גבול120px|גבול דגל אוסטרליה ניו זילנד דגל טובאלו דגל פיג'י
ימי דגל
הממלכה המאוחדת
שמאל|ממוזער|250px|דגלי הממלכה המאוחדת מונפים ברחוב לונדוני
ביולי 2007, הסיר ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, את הלוט מעל תוכנית לתקנון ימים מרובים במהלכם יונפו דגלי האיחוד על בנייני ממשלה. בעת הדיון על קווים מנחים חדשים לימי הדגל, ההחלטה על הנפתו ביום מסוים נקבעת בידי האגף הממשלתי.
בעבר, הדגל הונף על בנייני ציבור בימים אשר סימלו את ימי ההולדת של חברי המשפחה המלכותית, יום השנה לנישואי המונרך, יום חבר העמים הבריטי, יום העלייה לכתר, יום ההכתרה, יום הולדתה הרשמי של המלכה, יום הזיכרון ובימי פתיחת וסגירת מושבי הפרלמנט.
ימי הדגל בהם יונפו דגלי האיחוד על מבני ציבור בכל רחבי הממלכה הם:
20 בינואר - יום הולדתה של סופי, דוכסית אדינבורו
6 בפברואר - יום עלייתה לשלטון של המלכה אליזבת השנייה
19 בפברואר - יום הולדתו של הנסיך אנדרו, דוכס יורק
יום שני השני בחודש מרץ - יום חבר העמים הבריטי
10 במרץ - יום הולדתו של הנסיך אדוארד, דוכס אדינבורו
21 באפריל - יום הולדתה של המלכה אליזבת השנייה
9 במאי - יום אירופה
2 ביוני - יום השנה להכתרתה של המלכה אליזבת השנייה
10 ביוני - יום הולדתו של הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו
יוני (ללא תאריך מדויק) - יום הולדתה הרשמי של המלכה
17 ביולי - יום הולדתה של קמילה, דוכסית קורנוול
15 באוגוסט - יום הולדתה של אן, הנסיכה המלכותית
יום ראשון השני בנובמבר - יום הזיכרון לחללי מלחמות בריטניה והאימפריה הבריטית
14 בנובמבר - יום הולדתו של צ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדת
20 בנובמבר - יום השנה לנישואיהם של המלכה אליזבת השנייה והנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו
בנוסף, דגל האיחוד יונף בימי הדגל האזוריים באזורים הרלוונטיים בלבד:
1 במרץ - יום דייוויד הקדוש בוויילס
17 במרץ - יום פטריק הקדוש בצפון אירלנד
23 באפריל - יום ג'ורג' הקדוש באנגליה
30 בספטמבר - יום אנדרו הקדוש בסקוטלנד
ביום הפתיחה ויום הסגירה של מושב בתי הפרלמנט - בלונדון רבתי
ארגונים לא ממשלתיים רשאים להניף את דגל האיחוד כאוות נפשם.
סקוטלנד
על פי צו של הממשלה הסקוטית, ה"סאלטייר" יונף על כל בנייניה בכל יום מהשעה 8:00 ועד לשקיעת השמש, אך אין מדיניות רשמית לגבי הנפת דגל האיחוד ועל כן הוא מונף לעיתים לצדו של הדגל הסקוטי ולעיתים הוא נזנח, למעט ב"ימים הלאומיים", שבהם מורד הסאלטייר והוא מפנה את מקומו לדגל האיחוד. הימים הלאומיים הם הימים הרשומים מעלה למעט:
3 בספטמבר - יום צי הסוחר
30 בספטמבר - יום אנדרו הקדוש אשר במהלכו דגל האיחוד יונף על בניינים שבהם ישנו יותר מתורן אחד. ביום זה לא יורד הסאלטייר על מנת לפנות מקום לדגל הממלכה המאוחדת אם יש רק תורן אחד. הבדל זה נבע מתלונתם של חברי פרלמנט סקוטים על כך שסקוטלנד היא המדינה היחידה בעולם אשר לא מניפה את דגלה הלאומי ביום הלאומי שלה.
צפון אירלנד
דגל האיחוד יונף מעל משרדים בצפון אירלנד בהתאם לתקנות אשר פורסמו בשנת 2000. תקנות אלו שונו בשנת 2002, שינוי בו הוסרו החיובים להנפת הדגל בימי ההולדת של המלכה האם והנסיכה מרגרט, רוזנת סנודן, אשר שתיהן נפטרו באותה השנה. כיום ימי הדגל בצפון אירלנד זהים לימי הדגל של הממשלה הבריטית, למעט יום הולדתה של דוכסית קורנוול אשר נוסף לרשימה רק לאחר נישואיה לנסיך ויילס בשנת 2005 וטרם הורחב לצפון אירלנד.
קנדה
דגל האיחוד המלכותי יונף על בניינים פדרליים, נמלי תעופה, בסיסים צבאיים ובניינים ממשלתיים בקנדה בימים הבאים:
יום שני השני בחודש מרץ - יום חבר העמים הבריטי
יום שני אשר נופל על או לפני ה-24 במאי - יום ויקטוריה (יום ההולדת הרשמי של המונרך)
11 בספטמבר - יום השנה לחוק וסטמינסטר (1931)
הנפה בחצי התורן
דגל האיחוד יונף על בנייני ממשל בחצי התורן במצבים הבאים:
מרגע ההכרזה על מותו של הריבון (למעט יום ההכרזה - היום בו מועצת העלייה, המהווה חלק מהמועצה המלכותית, מכריזה על הריבון החדש)
ביום לווייתו של חבר המשפחה המלכותית
ביום לווייתו של שליט זר
בלווייתו של ראש ממשלה מכהן או ראש ממשלה בדימוס
הריבון יכול להכריז על ימים נוספים בהם יונף הדגל בחצי התורן. דגל בחצי התורן משמעותו כי הדגל יונף בשני שלישים גובה התורן.
שימוש וגניזה
אין חוקים ותקנות מדויקים הנוגעים לאופן השימוש והגניזה של דגל האיחוד, כפי שניתן לראות בקוד דגל ארצות הברית, עובדה המשקפת את מעמדו הלא רשמי של הדגל כדגל לאומי. גם אין דרך מסוימת בה יקופל הדגל כמו הדגל האמריקני. יש צורך לקפלו בצורה שבה יהיה זמין לשימוש חוזר. ספר תקנות של הצי המלכותי מ-26 בפברואר 1914 מציין כי דגלים אשר לא ניתן לבצע בהם שימוש חוזר, ייקרעו לפיסות קטנות וכך ייפטרו מהם, ולא יימסרו לשם עיטור או למכירה - למעט דגלים אשר הונפו בקרבות, אלו ימוסגרו וייתלו במקום הולם כגון מוזיאון.
ראו גם
סמל הממלכה המאוחדת
המנון הממלכה המאוחדת
גלריית דגלי הממלכה המאוחדת
השימוש בדגל הממלכה המאוחדת בדגלים מחוץ לממלכה
לקריאה נוספת
Fox-Davies, Arthur Charles (1909). A Complete Guide to Heraldry p.p. 611-617. New York: Dodge Pub. Co.
Nick Groom (2007). The Union Jack: The Story of the British Flag. Atlantic Books.
קישורים חיצוניים
דגל האיחוד ודגלי הממלכה המאוחדת - מסמך מאת הפרלמנט הבריטי
הנפת דגלים בממלכה המאוחדת - מדריך לפרוטוקול הדגל הבריטי, באתר מכון הדגלים
דגל האיחוד באתר המלוכה הבריטית
אתר ה-BBC לציון שנת ה-400 לדגל
מדריך לעיצובו של היוניון ג'ק
גלריות דגלים בריטים
הערות שוליים
*
הממלכה המאוחדת, דגל
הממלכה המאוחדת
הממלכה המאוחדת
הממלכה המאוחדת
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: סמלים לאומיים
קטגוריה:מטענים הרלדיים
הממלכה המאוחדת | 2024-06-18T09:44:27 |
יהדות אירופה במאה ה-19 | במאה ה-19 עברו על העם היהודי באירופה שני תהליכים מקבילים עיקריים: השתלבות והגירה. יהודים, במיוחד ממזרח אירופה, החלו להגר למערב היבשת ולאמריקה. אחרים, בעיקר במערב אירופה קיבלו זכויות רשמיות מהמדינה והתחילו להשתלב בתעשייה, במסחר ומלאכה. חלקם אף התבוללו וניתקו את הקשר עם היהדות. יציאת היהודים מההסתגרות שאפיינה אותם נתקלה בגל חדש של אנטישמיות ושנאת ישראל.
אמנציפציה
בעקבות המהפכה התעשייתית ומגמות העיור, יהודים רבים עברו מן הכפר (השטעטל) לגור בעיר ובכך גברה התערותם באוכלוסייה הנוצרית המקומית. המהפכה הצרפתית שהדגישה סיסמאות של שוויון, חירות ואחווה היוותה זרז לקידום הליכי אמנציפציה ליהודים שהקנו להם באזורים רבים, בעיקר במערב אירופה, זכויות מלאות, אזרחיות, חברתיות ומדיניות, שהם לא נהנו מהם קודם לכן. השתלבות היהודים יצרה שיפור משמעותי במעמדם הכלכלי והחברתי, אך האנטישמיות והאפליה כלפי היהודים לא נעלמה והדת עדיין היוותה "מכשול" לקבלת משרות מסוימות ורכישת נכסים. בשל כך רבים החליטו להתבולל במטרה לקבל "כרטיס כניסה" לחברה האירופאית, לזכות במשרה ממשלתית או אקדמית וליטול חלק פעיל בחיי הציבור והפוליטיקה הממלכתית. בנג'מין דיזראלי (1881–1804), לדוגמה, שהיה ראש ממשלת בריטניה בין השנים 1874-1868, נולד למשפחה יהודית אמידה ומשכילה, וכשמלאו לו 13 המיר אביו את דתו לנצרות. מאז קיבל הנער בנימין, לצד החינוך הרגיל, גם חינוך נוצרי אדוק. למרות שהמיר את דתו, לא הפסיק ד'יזראלי להתגאות במוצאו היהודי ואף תמך מאוד בזכויות היהודים גם בבריטניה וגם בארצות אחרות.
האמנציפציה הביאה רבים לאמץ את השיח בלשון האירופאית המקומית במקום יידיש, אימוץ לבוש מערבי, וכניסה למקצועות חדשים שלא היו פתוחים בעבר בפני יהודים- הן בשל ביטול המונופולין של גילדות בעלי המלאכה, שמנעו מהיהודים כניסה אליהן ועיסוק בתחומן, והן בשל הקפיטליזם. חלק ניכר מיהודי מרכז ומערב אירופה פנו לעיסוק ב"מקצועות חופשיים"כגון רופאים, עורכי דין, עיתונאים, מורים, סוחרים ובנקאים- תחום שבו בלטו במיוחד אנשי עסקים יהודים, כגון משפחת רוטשילד, משה מונטיפיורי, גרשון בלייכרדר ועוד. גם באקדמיה, שעד אז הייתה סגורה ברובה בפני יהודים, חל גידול משמעותי במספרם, ובהמשך בהשפעתם על המחקר המדעי העולמי. בתחום הצבאי הייתה השפעתם של היהודים נמוכה יותר ומעטים הצליחו להשתלב בצבא ולהגיע לדרגות בכירות. דוגמה לכך היה אלפרד דרייפוס, שהגיע לדרגת קצין בכיר בצבא הצרפתי. בפוליטיקה גם החלה מעורבות רבה יותר של יהודים. באיטליה – נודע לואיג'י לוצאטי, שהיה ראש הממשלה. בצרפת- בנוסף לצירים יהודים, שימש מיכאל גודשו כשר האוצר היהודי הראשון בממשלה צרפתית לפני מהפכת 1848, ואדולף כרמיה שימש כשר המשפטים ופעל גם למען היהודים.
האמנציפציה בארצות אירופה
בעוד שבארצות מרכז אירופה התגלתה התנגדות עממית נרחבת לאמנסיפציה, הרי שבמערב אירופה לא הייתה התנגדות, וליהודים היה קל יותר להתמזג בחיים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים.
הפרלמנט הצרפתי אישר את רעיון השוויון של הדת היהודית אל הדת הנוצרית הקתולית, וכך נכתב בחוקת 1848 כי כל התושבים חופשיים לבחור את דתם. בסוף המאה ה–19, היהודים בצרפת היוו פחות ממחצית האחוז: כ-150 אלף יהודים מתוך כ-40 מיליון צרפתים. אולם בעקבות החופש והשוויון שניתנו להם, הצליח חלק מהם להגיע לעמדות בכירות במוסדות השלטון והמנהל הציבורי.
בהולנד ובלגיה התקבלה האמנסיפציה במהרה והיהודים זכו לשוויון אזרחי ודתי. לעומת צרפת, הולנד ובלגיה, בהן נטמעו היהודים בחברה הכללית במהירות יחסית, באנגליה היה תהליך השוויון הדרגתי, והחוקים המפלים בוטלו אט אט.
בשנת 1866, נתקבלה ההחלטה בפרלמנט הגרמני על איסור האפליה הדתית. יהודים יכלו מעתה להשתלב בפוליטיקה, בחינוך ובחברה ביתר קלות וכמעט ללא הגבלות. באיטליה ניתן שוויון חוקי ליהודים בשנת 1870. בשנת 1874 קיבלה שווייץ על עצמה את עיקרון השוויון, וההגבלות על היהודים הוסרו.
מזרח אירופה
יצחק בר לוינזון, אבי ההשכלה היהודית ברוסיה היה בין אלה שהטיפו לידיעת לשון המדינה ועיסוק במלאכות יצרניות, בכדי להשתלב במדינה ולא למשוך את טינת הסביבה. המשכילים רצו להאמין, שעל ידי השתלבותם בחברה ותרומתם לה – השנאה כלפיהם תלך ותעלם, אך אכזבתם הייתה קשה. במדינות מזרח אירופה היה הציבור היהודי נתון בטבעת חנק של גזרות, גרושים ותקנות מגבילות שהונחתו עליו מראש הפירמידה - משלטון הצאר.
מרבית יהודי רוסיה חיו בערים. באזורים כפריים נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות, ולכן הם פנו למסחר זעיר ולתעשייה (נפחים, נגרים, בנאים, סנדלרים, עובדי טקסטיל, דפוס ונייר). כאשר חדרה המהפכה התעשייתית לתחומי רוסיה, השתלבו יהודים רבים במקצועות החדשים והפכו לפועלי חרושת.
השכלה ושינויים בחברה הדתית
במאה ה-19 גם התעצמה תנועת ההשכלה היהודית ששורשיה במאה ה-18. ההשכלה כיוונה ליעד כפול: מחד שימור היהודים כקבוצה מובדלת בעלת זכויות משלה, יחד עם פעולה לתחייה והתחדשות תרבותית ורוחנית ויצירת ספרות ועיתונות בעברית, שהתנועה הייתה אחראית לתחייתה כלשון ספרותית לצורכי חולין; ומאידך השתלבות מיטבית שלהם במדינותיהם, תוך הקניית השפה, התרבות והערכים של הסביבה. התנועה קידמה רעיונות של רציונליזם, ליברליזם, חופש המחשבה וביקורתיות, ובתוכה עצמה התקיים מנעד רחב בין מתונים שביקשו שמרנות ופשרנות מרביות לקיצונים ששאפו לתמורה מן השורש. היא נתפשת על פי רוב כענף היהודי של מגמת הנאורות הכללית. ההשכלה בתחום המושב התפתחה בראשיתה בשני מרכזים: וילנה, בה הייתה אליטה רבנית גדולה שהיוותה לה מצע נח ושמשכיליה התאפיינו בשמרנות ואף באדיקות ממש; ואודסה, עיר תוססת בה התיישבו סוחרים גליציאנים שהביאו עמם את הנופך המשכילי של מולדתם.
בגלגוליה השונים, שיחקה ההשכלה תפקיד ניכר במודרניזציה של יהודי מרכז ומזרח אירופה. נציגיה קראו ופעלו לרפורמות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורחות הקהילה והפרט. על רקע זה התנגשה התנועה הן עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה להגן על עולם המסורת בשלמותו, והן עם הדוגלים בטמיעה גורפת שביקשו לצמצם או לבטל את היותם של היהודים קולקטיב מובחן.
מגמה נוספת שחלה היא השינויים בתוך החברה הדתית- המסורתית. לצד תהליכי ההתבוללות והחילון, גם חל פילוג בתוך היהדות הדתית עצמה בין היהודים האורתודוקסים המחזיקים בדעה שעל היהדות לשמר את דמותה המסורתית והדבקות בהלכה, לבין זרמים ליברליים ובראשם התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית שאף שהתנגדו להתבוללות, עודדו שינויים בפולחן הדתי היהודי והתאמתו לרוח המודרניזם. גם בקרב היהודים האורתודוקסים, החלו להיווצר קווי שבר בין אלו שדגלו בהתבדלות מוחלטת ואי קבלת המודרנה, ברוח הביטוי שתבע החת"ם סופר "חדש אסור מן התורה", לבין הנאו אורתודקסיה, שמובילה, הרש"ר הירש דגל בשילוב בין תורה ומודרנה, תוך שמירת ההלכה. לקראת סוף המאה ה-19 התבטאה מחלוקת זו גם ביחס לתנועה הציונית. מחד, מרבית היהדות החרדית שהתנגדה לציונות, ומנגד הציונות הדתית שתמכה בעליה לארץ ישראל ובהקמת מדינה יהודית.
ההגירה היהודית
ההגירה היהודית מארצות מזרח אירופה בעיקר השיגה שתי מטרות ראשיות - לברוח מהרדיפות האנטישמיות האלימות והפוליטיות (לגבי יהודי רוסיה במיוחד),ולשפר את המצב הכלכלי הקשה- מטרה זו הייתה משותפת לרוב המהגרים לארצות הברית, אך היה חמור יותר אצלם בגלל גידול האוכלוסייה היהודית המהיר.
הזעזוע שעבר על יהודי רוסיה עם "הסופות בנגב", שורת הפוגרומים של 1881, הביא לתגובה דומה בקרב רוב המשכילים, שהתאכזבו משאיפותיהם. הם וקהל היעד שלהם פנו לחלופות אחרות: הזדהות מלאה עם היסודות הפרוגרסיביים בחברה הרוסית (בין סוציאליסטים ובין ליברלים), הגירה לארצות הברית, רומנטיזציה של השכבות העממיות והיידיש או 'חיבת ציון', שקראה לעלייה לארץ ישראל.
ההגירה היהודית פנתה ל-3 כיוונים עיקריים: מערב אירופה, ארצות הברית ואמריקה (מלבד ארצות הברית- מדינות כמו קנדה וארגנטינה). מלבד הכיוונים העיקריים הללו פנו היהודים לכל מקום בעולם, אולם 3 מדינות ראויות לציון מיוחד בשל היקף ההגירה הרחב -אוסטרליה, דרום אפריקה וישראל.
ההגירה היהודית הייתה חד-כיוונית. מכיוון שהיהודים לא מקושרים כלכלית או חברתית לארצות המוצא שלהם הם עזבו ללא כוונה או סיבה לחזור אלא במטרה להשתקע בארץ החדשה בתקווה להיקשר כלכלית וחברתית בארץ, זאת בניגוד לרוב המהגרים, שעזבו כדי להשיג כסף ואז לחזור איתו "הביתה" (מה שליהודים לא היה). היהודים היגרו כמשפחות (גם אם המפרנס הגיע מוקדם יותר כדי ליצור תשתית למשפחה) ואילו האחרים היגרו כיחידים ולפעמים הביאו את המשפחה לאחר זמן כלשהו. היקף ההגירה היהודית היה עצום מבחינה כמותית- 25% מהעם היגר בין 1881 ל-1914 אחוז שאין לו אח ורע בין עמי העולם מלבד האירים.
ההגירה הביאה לשינויים אצל היהודים ברמות שונות: ברמת הפרט, שיפור המצב הכלכלי הן אצל המהגרים (שמצאו עבודה) והן אצל הנשארים (פחות תחרות על תעסוקה ותמיכה כספית מהמהגרים שהתבססו), ברמה הלאומית חל תהליך פרודוקטיביזציה אצל המהגרים, וכן תהליך הינתקות מהדת, המסורת והתרבות היהודיים כפי שהיו באירופה.
הגירה לארצות הברית
יעד ההגירה המרכזי של יהודי אירופה היה ארצות הברית. מדינה זו הייתה מלכתחילה מדינת מהגרים הפתוחה לכל בני האדם כך שהיוותה יעד מועדף לקבוצות מיעוטים שונות במהלך העת החדשה.
יהודים החלו להגר לארצות הברית כבר במאה ה-16 עם התחלת ההתיישבות "הלבנה" באזור. במאה ה-17 והמאה ה-18 היגרו לארצות הברית צאצאי גולי ספרד ופורטוגל שבאו מברזיל, הולנד ואנגליה וכן מעט מיוצאי אשכנז (פולין בעיקר) שבאו ישירות מארצם או דרך אנגליה. היישוב מנה בערך 2000 איש ב-1776 כשהוקמה ארצות הברית, והם היו מרוכזים בעיקר בניו פורט, ניו יורק ופילדלפיה. מצבם הכלכלי היה טוב ואצל חלקם מצוין. הם עסקו במגוון תחומים- מסחר טבק ועד גידול קני סוכר.
בתחילת המאה ה-19 הגיע לארצות הברית גל הגירה חדש מפולין, גרמניה ומדינות מרכז-אירופה. הגל נמשך עד 1880 ובמהלך הזמן הגיעו לארצות הברית 300,000 יהודים שכבר באמצע המאה הפכו לרוב על-פני היהודים הוותיקים, יוצאי ספרד. המהגרים הגיעו מכיוון שהתייאשו מ"אביב העמים" שלא הצליח (מבחינת היהודים לפחות) ומהמגבלות החדשות בארצות מוצאם. מהגרים אילו עסקו בעיקר ברוכלות אך גם במלאכה בעיקר בענף ההלבשה. חלקם נדדו מערב לצד החקלאים האמריקאים, וכך היישוב היהודי התפשט עד לסן פרנסיסקו - הוקמו קהילות בערים הגדולות שבארצות הברית, ובעיירות רבות התיישבה משפחה יהודית. עד-מהרה הצטרפו למשפחה משפחות נוספות ונצרו קהילות בכל רחבי ארצות הברית.
הגל השלישי של ההגירה היה רחב-ההיקף ביותר מבין שלושת גלי-ההגירה. בין השנים 1881 ל-1914 היגרו לארצות הברית 2,000,000 יהודים (עשירית מכלל המהגרים לארצות הברית, שני שלישים מהמהגרים היהודים בעולם) רובם ממז' אירופה (רוסיה, פולין, רומניה ועוד). המהגרים החדשים פנו לעבוד בחרושת ומלאכה וברוכלות ומסחר. רק מיעוט קטן פנה ל"מקצועות החופשיים" משום שדרישת השוק האמריקאי הייתה לעבודה פיזית בתעשייה. מעטים אף פנו לחקלאות ברוח הסוציאליסטית מרוסיה, אך רק חקלאות מעורבת במלאכה הצליחה לקיים מושבות.
עלייה לארץ ישראל
היקף העלייה לארץ ישראל במאה ה-19 היה מצומצם, אם כי העלייה במחצית השנייה של המאה, ובמיוחד בסופה, תרמה להיווצרותו של היישוב היהודי החדש בארץ ולהקמת מוסדותיו הציוניים, שהפכו להיות "המדינה שבדרך", עליה נבנתה מדינת ישראל.
העלייה במאה זו החלה בעליית תלמידי הגר"א בעשור הראשון ונמשכה טיפין טיפין גם לאחר מכן. אולם, העלייה, ממניעים שניתן לזהותם כציוניים, החלה רק במחצית השנייה של המאה, עם עליית כמה ממבשרי הציונות ותלמידיהם. הזרם, הנרחב יחסית, של עולים בעלי מוטיבציה ציונית, החל רק בסוף המאה, עם העלייה הראשונה.
קישורים חיצוניים
עם ישראל בעת החדשה
קטגוריה:המאה ה-19
קטגוריה:יהדות אירופה | 2024-09-10T12:44:49 |
היהודים בין שתי מלחמות העולם | תמורות רבות חלו בעם היהודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (כלומר בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה), בעקבות התבססות התנועה הציונית והתגברות האנטישמיות שבשרה את עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה.
מזרח אירופה
ברית המועצות
שמאל|ממוזער|200px|הכיכר המרכזית בבירוביג'ן
1917–1920:
קומוניזם צבאי – פוגרומים מקומיים בגלל מלחמת האזרחים ברוסיה בין הבולשביקים למתנגדי המהפכה. על אף שהאנטישמיות מוצאת מחוץ לחוק בברית המועצות הרדיפות נמשכות משום שהאנטישמיות מושרשת ברבים מתושבי האימפריה הרוסית לשעבר, ובפרט באוקראינה.
1921–1930:
ה"יבסקציה" והיישוב מחדש – היבסקציה (ЕвСекция) הייתה מחלקה במפלגה הקומוניסטית שעסקה בענייני יהודים. היא פעלה נגד כל התנועות היהודיות האחרות (הבונד, האוטונומיסטים, הדתיים המסורתיים והציונים). היבסקציה שאפה לעקור את הדת ו"התרבות הבורגנית" ולהחליפן בתודעה סוציאליסטית ויידישיזם קיצוני, ויזמה פעולות חינוך ותרבות לשם כך. לאלה נוספו חוקים נוקשים, שהורו על פירוק הקהילות והחרמת רכושן, איסור לימודי דת, סגירת בתי כנסת וישיבות, איסור לימוד עברית ואיסור פעילות פוליטית במסגרות האחרות. בעקבות מצבם הכלכלי הגרוע של מרבית יהודי ברית המועצות (מכיוון שרובם עסקו במסחר, שלפי השיטה הקומוניסטית הועבר לידי המדינה) שאף השלטון להעביר כמה שיותר יהודים לעבודה חקלאית והקים התיישבויות חקלאיות-יהודיות (חצי-האי קרים, בירוביג'ן).
1930–1939:
היבסקציה נסגרת (מחשד לפעילות פרו-יהודית), וכתוצאה הפעילות ליצירת התרבות הפרולטרית נחלשת. עם-זאת ההתיישבות החקלאית נמשכת ובירוביג'ן אף מוכרזת כאוטונומיה יהודית.
תרבות:
בעקבות פעילות השלטון הסובייטי והיבסקציה לחיזוק והגברת "התרבות היהודית הפרולטרית" על ידי השימוש ביידיש, אכן התחזקה התרבות והשפה בשנות ה-20. ברחבי ברית המועצות פעלו תיאטראות ביידיש, נכתבו ספרים (סיפורת, עיון) ועוד. ניסיונה של היבסקציה לבסס לאום יידישאי-סובייטי נכשל עקב היעדר התלהבות מצד האוכלוסייה, שהתחמקה ככל יכולתה מלשלוח את ילדיה לבתי-הספר החדשים (הוקמו כ-1,100) והעדיפה להיטמע בחברה הרוסית משהוסרו עליה הגבלות ההתיישבות והתעסוקה מימי הצארים. היידישיזם הסובייטי דעך בהדרגה כבר בשנות ה-30.
ליטא
בתחילת התקופה נראה היה שהיהודים יקבלו אוטונומיה. בליטא, שבה עמד מספר היהודים על 150 אלף, הוקם משרד לענייני יהודים. הותר השימוש בעברית ויידיש במוסדות הממשלה, וניתנה אוטונומיה בחינוך. בעקבות הזכויות, הקימה יהדות ליטא בנק מרכזי ורשת בתי-ספר. המהפכה הפשיסטית שהתחוללה בליטא הביאה לחיסול האוטונומיה שבה זכו היהודים; המשרד לענייני יהודים נסגר, והשימוש הרשמי בעברית ויידיש הופסק. בתחום הכלכלי, המצב היה גרוע אף יותר: איכרים עניים (וליטא, מדינה חקלאית מובהקת, הייתה מלאה בהם) עברו לערים ועיירות שבהם התגוררו יהודים, ובניסיונם לעלות למעמד הבינוני נישלו את היהודים מעיסוקם במסחר ומלאכה. בשנות ה-30 נוספה לכך תעמולה אנטישמית שהגיעה מגרמניה הנאצית.
הונגריה
כישלון המהפכה הקומוניסטית עלתה ליהודים במחיר כבד: בניגוד לרוח הליברליות ששררה בהונגריה לפני המלחמה, התעוררה שנאה עזה כלפי היהודים.
בפרעות שערכו "מדיארים מתעוררים" נרצחו 3,000 יהודים. לאחר הפרעות החלה פעולת
דיכוי פוליטי ונישול כלכלי כלפי היהודים. אף על פי שהיהודים מילאו תפקיד חשוב בכלכלה ההונגרית – במסחר, במלאכה, בשירות הציבורי ובמקצועות החופשיים – עשתה הממשלה ההונגרית כל שביכולתה כדי לגרום ליהודים לעזוב תחומים אלו.
בעקבות ההיחלשות הכלכלית של יהדות הונגריה נחלשו הפעילויות נגדם, אך הן גברו שוב בשנות ה-30 בהשפעת גרמניה הנאצית. קמו תנועות אנטישמיות רבות, התחדשו הפרעות ביהודים ונערכה תעמולה כבדה. הממשלה ההונגרית הידקה את קשריה עם גרמניה, וחוקקה חוקי אפליה קשים ביותר נגד היהודים (בעיקר בתחום הכלכלי). למרות כל-זאת, ואולי בעקבות זאת, נטמעו היהודים בחברה ההונגרית. הם דחו הצעות עזרה מארגונים יהודיים בחו"ל, התנגדו לציונות, והמשיכו בהתבוללות ונישואי התערובת.
רומניה
במלחמת העולם הראשונה כבשה רומניה את בוקובינה וטרנסילבאניה – חבלי ארץ שאוכלוסייתם הורכבה ממיעוטים רבים, בהם 800 אלף יהודים. על אף שבסוף המלחמה חתמה רומניה על הסכם אשר מבטיח ליהודים שוויון-זכויות, בפועל לא ניתנו ליהודים זכויות בסיסיות. הגבלות הוחלו גם בתחום הכלכלי; הקהילות היהודיות נותקו מגופים כלכליים חשובים. בנוסף למדיניות זו, סבלו היהודים גם מפרעות שהשלטון התעלם מהם. בשנות ה-30 הושפעה רומניה, כמו מדינות רבות באזור, מהנאציזם בגרמניה, וקמו בה ארגונים אנטישמיים (כמו "התנועה הלגיונרית").
יהדות רומניה לא הייתה מאוחדת בדעתה לפתרון הבעיה. "איחוד יהודי רומניה", מחנה שואפי האינטגרציה, ניסה לשפר את מעמד היהודים באמצעות הסכמים פוליטיים. לעומתו, הלאומיים הקימו "מפלגה יהודית", ששאפה לקבלת אוטונומיה ליהודים.
פולין
מצבה של יהדות פולין היה בין הקשים באירופה: שליש מתושביה של פולין היו בני-מיעוטים, כולל 3 מיליון יהודים. פולין אמנם התחייבה לשמור על זכויות המיעוטים ב"הסכם המיעוטים", אך לא שמרה על התחייבותה, במיוחד כלפי היהודים. הממשלה דיכאה את היהודים בעקבות לחץ ציבורי. מפלגת האנדקים סגרה מוסדות שונים בפני היהודים. מצב היהודים הוקל ב-1926 עם הקמת המשטר הרודני של פילסודסקי, אך לאחר זמן מה שבה האנטישמיות לפולין.
מצבם הכלכלי של היהודים לא היה פחות קשה ממעמדם החברתי והמשפטי: המדיניות הכלכלית של הממשלה (התערבות במשק, אפליית יהודים, הפסקת הסחר עם רוסיה) הביאה לבעיה כלכלית קשה ביותר על היהודים.
התמודדות
היהודים בפולין ניסו להקל על מצבם הכלכלי החמור על ידי התארגנות מקצועית והקמת קופות אשראי קואופרטיביות למתן הלוואות נוחות לסוחרים ובעלי-מלאכה. גם בתקופות רעות במיוחד, לא נהנו מעזרה ממשלתית, והסתפקו בתרומת ה"ג'וינט".
יהודי פולין, בניגוד לאחיהם במערב, לא התערו (ולא שאפו להתערות) בחברה הסובבת.
ביהדות פולין התחולל מאבק אידאולוגי בין שתי גישות: העברית וארץ ישראל מול היידיש וה"יידישלנד". העברית הייתה מקובלת בעיתונות הציונית, ותפסה מקום נכבד בחינוך; היידיש נשארה השפה המובילה מבחינת דיבור, ולשפה נוספה תרבות וספרות עשירה. בערים רבות פעלו להקות תיאטרון, ואף היו ניצני קולנוע ביידיש. העיתונות והספרות היהודית פרחו – יצאו לאור עשרות עיתונים, בהם 12 יומונים. סופרים כמו אורי צבי גרינברג זכו להמוני קוראים רבים. בתחום החינוך הוקמו רשתות בתי-ספר רבות: בתי ספר מקצועיים (של אורט), חדרים וישיבות (של אגודת ישראל), בתי ספר ביידיש עם דגש על סוציאליזם של "הבונד", בתי הספר של רשת "תרבות" בעברית עם דגש על ציונות (של חוגים ציוניים). כמו כן פעלו תנועות נוער בידי הזרמים השונים, בהן תנועות נוער ציוניות דוגמת השומר הצעיר, החלוץ, גורדוניה, בית"ר ועוד. יהדות פולין, חרף הבעיות הקשות שעמדו בפני בניה, הוסיפה בתקופה זו לשמש כמרכז הרוחני של יהדות אשכנז.
גם בתחום הפוליטי הייתה פעילות היהודים ענפה: ב-1922 הקימו בשיתוף עם יתר המיעוטים את "גוש המיעוטים", שקיבל בבחירות נציגות גדולה לסנאט הפולני. המפלגה שיפרה את מעמד היהודים, ובזכותה היהודים הגיעו ב-1925 להסכם אשר הבטיח אוטונומיה תמורת פרישה מהמפלגה. אולם ההסכם לא כובד והיהודים חזרו לאופוזיציה, אך הגוש נחלש באמצעות תרגילים פרלמנטריים והפילוג שבו.
ארצות ערב
צפון אפריקה
בעקבות כיבוש אלג'יריה (כמושבה ב-1831), מרוקו ותוניס (כפרוטקטורט ב-1912 ו-1881) על ידי צרפת, השתנה הארגון הקהילתי של היהודים בארצות אלה.
באלג'יר היו השינויים שנערכו הגדולים ביותר, מכיוון שהייתה קולוניה צרפתית, שתושביה היהודיים הוכרזו כאזרחים צרפתיים (1870) בהתאם לצו כרמיה. כבר ב-1845 בוטל הארגון המסורתי בראשות ה"מוקדם", החכמים ובתי-הדין, והוחלף במערכת של 3 קונסטיטורות (מועצות): מועצה מרכזית בבירה אלג'יר ו-2 אזוריות בערים אוראן וקונסטנטין, שהוכפפו ב-1867 לקונסטיטורה של פריז. הקונסטיטורה של אלג'יר הורכבה מ-4 חברים חילוניים ומרב ראשי, והקונסטיטורות האחרות מ-3 חברים חילוניים. המינויים ניתנו על ידי השלטון הצרפתי, אך הושפעו מראשי ורבני קהילות צרפת, שהתערבו רבות בקהילות אלג'יריה.
במרוקו ותוניס לא הוקמו קונסטיטורות, כיוון שהיו במעמד פרוטקטורט אשר מנע מהשלטון הצרפתי להתערב במבנה החברתי; ולמרות זאת נערכו שינויים מסוימים. בתוניס הוקמה מועצה בת 12 חברים, שהחל מ-1921 נבחרה בבחירות כלליות ל-4 שנים. נשיא המועצה השתייך לחוגים החילוניים, ושימש כנציג הקהילה בפני השלטונות. המועצה טיפלה בענייני דת וסעד בעיקר. בערי-השדה פעלו ועדים אוטונומיים, שלא קיבלו את מרות המועצה. הרב הראשי איבד מסמכויותיו, אך התפקיד המשיך לא בוטל.
גם במרוקו התקיים ארגון דומה: לכל עיר וקהילה גדולה היה ועד עצמאי שטיפל בענייני הקהילה, שחבריו מונו לשנתיים על ידי השלטון הצרפתי. התיאום בין הוועדים נעשה מטעם השלטון באמצעות פקיד יהודי בכיר – ה"מפקח על המוסדות הקהילתיים היהודיים".
עיראק
בעיראק, שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, היה מעמדם המשפטי של היהודים זהה למעמד המוסלמים: ניתנו להם 4 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. מעמד זה נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון; אולם עם מותו והחלפתו במלך ראזי ב-1933 החלה אפליה והורע מעמדם, בנוסף להפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית מצד הנאצים והמופתי של ירושלים שהגיעו אף לפרעות פיזיות.
בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי" (אם כי בקהילות מסוימות היה הארגון שונה; בבגדאד למשל, עמדה בראשות הקהילה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים, שעסקה בעיקר בענייני מסים, ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושין וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבתי הספר של "כל ישראל חברים", שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו בתלמודי התורה, בגלל שמרנות דתית).
מצרים
היהודים במצרים נהנו מזכויות אזרח מלאות גם כשמצרים קיבלה עצמאות ב-1922, ואף קיבלו ייצוג בפרלמנט המצרי ובעיריות שונות; עם זאת, התנהלה נגדם הסתה אנטישמית. הקהילות היהודיות לא היו מאוחדות: מנהיגות כל קהילה עסקה הן בנושאים דתיים והן אזרחיים. למרות (ובגלל) הפיצול בין הקהילות, הוקמו ופעלו ארגוני סעד ופילנתרופיה כגון אגודת "מתן בסתר", חברת "הכנסת כלה", "בני ברית" מאמריקה ועוד.
היישוב העברי בארץ ישראל
ארצות הברית
ראו גם
המעמד האזרחי-משפטי של יהודי רומניה
הערות שוליים
קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה
קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם | 2024-02-14T10:10:40 |
קיבה | שמאל|ממוזער|250px|1- גוף הקיבה, 2- כיפת הקיבה (פונדוס), 3- דופן קדמית, 4- עֶקֶם הַקֵּבָה הַגָּדוֹל, 5-עֶקֶם הַקֵּבָה הַקטן, 6- פי הקיבה, 9- השריר סוגר השער, 10 - מערת השוער, 11 -
תעלת השוער, 12 - הַחֶרֶק הַזָּוִיתִי, 13 - תעלת הקיבה, 14, - Rugal folds
קיבה היא איבר דמוי שק או כיס בצורת אגס, העשוי שלוש שכבות שרירים. הקיבה היא האיבר הרחב ביותר במערכת העיכול. בגוף האדם, היא מונחת מתחת לסרעפת, בחלק העליון של חלל הבטן.
אצל בעלי חיים טורפים שניזונים בעיקר מחלבונים, סביבת הקיבה חומצית בדרך כלל. אצל בני אדם שניזונים גם מפחמימות, הופכת הקיבה לסביבה חומצית רק כשנאכל מזון חלבוני. באכילת מזון חלבוני מופרש ההורמון גסטרין. בתגובה להפרשתו מופרשת חומצת מלח מתאי בלוטות רירית הקיבה. הזימוגן פפסינוגן, אשר מופרש מדפנות הקיבה, הופך לאנזים הפעיל פפסין רק בסביבה חומצית זו.
בעוד שלאדם קיבה אחת, לבעלי חיים שונים עשויות להיות מספר קיבות. כך למשל, לפרה יש ארבע קיבות, ולמרבית הלווייתנאים יש שלוש.
מבנה
לקיבה שני פתחים. דרך פי הקיבה, המחובר לוושט, נכנס מזון. דרך השוער, פתחה התחתון של הקיבה, יוצא המזון מן הקיבה לתריסריון - תחילתו של המעי הדק. פתחים אלו מוגנים בשרירים חזקים הקרויים סוגרים. השוער הוא שריר טבעתי המהווה שסתום. כשהוא מכווץ נסגר הפתח, וכך נמנע מעבר של מזון מן הקיבה לתריסריון. חלקה העליון והעיקרי של הקיבה מונח בצד השמאלי של הגוף.
דופן הקיבה עשויה שלוש שכבות של שרירים והיא עבה למדי. שכבות השרירים הן: שרירים אלכסוניים, שרירים טבעתיים ושרירים אורכיים (מפנים החוצה). בו זמנית, מתכווצת כל שכבה מכיוון אחר וכך מתבצע תהליך לישת המזון יחד עם ערבובו במיצי הקיבה. כלפי החלל הפנימי של הקיבה קיימים הרבה קפלים, ובצד זה נמצאת הרירית. ברירית יש בלוטות רבות הנמצאות במעין גומות והן מפרישות את מיצי הקיבה.
הגנת דופן הקיבה
דופן הקיבה עשויה בעיקרה מחלבונים, אולם היא אינה מתפרקת מהפעילות הפרוטאזית ומהחומצה המלחית.
קיימים שלושה מנגנונים אשר מונעים את פירוקה של הקיבה:
האנזימים המופרשים לקיבה, מפרקי החלבונים, פעילים אך ורק ב-pH הנמוך שמצוי בקיבה, לכן בדופן הקיבה הם מהווים פרו אנזימים שאינם פעילים.
האפיתל הרירי שמצוי בדפנות הקיבה מפריש נוזל צמיג על פני הדופן המורכב מריר ואלקטרוליטים והוא מגן על הדופן מפירוקה. הנוזל הוא מעט בסיסי, וכך גם מגן על הדופן מהחומציות בקיבה.
תאי דופן הקיבה מתחלפים בקצב חילוף גבוה במטרה למנוע את עיכול דופן הקיבה.
תפקידי הקיבה
אחסון מזון - נפח הקיבה יכול לנוע בין 50 מ"ל ל-4 ליטרים.
ויסות קצב העברת המזון למעי הדק להמשך העיכול.
המשך פירוק מכני של המזון באמצעות שרירים לאחר הפירוק בפה.
פירוק כימי אנזימטי של החלבונים על ידי אנזימים המכונים פרוטאזות.
פירוק ראשוני של שומנים.
הפירוק הכימי בקיבה
מיץ הקיבה מורכב מחומצה מלחית, מריר ומאנזימים. במשך 24 שעות, 2.5 ליטרים של מיץ קיבה מופרשים מבלוטות הרירית. החומצה הרירית יוצרת רמת pH נמוכה מאוד, הנמוכה בגוף האדם, של 2–3. הסביבה החומצית המסופקת על ידי החומצה המלחית היא הדרושה לפעילות אנזימים המפרקים חלבונים המצויים בקיבה. לחומצה תפקיד נוסף בחיטוי בכך שהיא משמידה חיידקים שאינם רצויים אשר חדרו לקיבה יחד עם המזון. לולא חומצה זו, המזון אשר שהה בקיבה היה מתמלא בחיידקים מזיקים.
התהליך הכימי העיקרי המתרחש הוא פירוק כימי אנזימטי של חלבונים על ידי האנזימים פרוטאזים המופרשים על ידי תאים בבסיסי הבלוטות. הפרוטאז העיקרי המופרש בקיבה הוא הפפסין. הפפסין מפרק קשרים פפטידיים בין מיני חומצות אמיניות, כך שנוצרים חלקי חלבונים קטנים יותר הנקראים פפטונים, אלו הם חומצות אמיניות קשורות, מעין שרשראות. בהמשך תהליך העיכול הן מפורקות לחלקים בסיסיים יותר. נוסף על כך, מופרש האנזים ליפאז שמפרק חלקית שומנים המגיעים לקיבה על אף שרוב תהליך פירוק השומנים מתבצע במעי.
ויסות פעילות הקיבה
עיבוד המזון על ידי הקיבה אינו מתבצע באופן רציף והוא משתנה על פי הצורך. עיבוד זה מתבצע בשתי פעילויות אינטגרליות מהתהליך. הפעילות הראשונה מתבצעת על ידי הפרשת אנזימים שונים, חומצה מלחית ונוזלים. אלו מפרקים כימית את המזון ומביאים לסיכתו. הפעילות השנייה היא פעילות פיזית של השרירים הלשים ודוחפים את המזון לכיוון התריסריון.
כשיש מזון בקיבה, גוברות שתי הפעילויות; השרירים פועלים ביתר מרץ וההפרשה מוגברת וכשאין מזון בקיבה הפעילות מצטמצמת. החוקר פבלוב גילה דרך ניסויו עם כלבים שקליטת מזון דרך חושים יכולה לגרום אף היא להתגברות פעולת הקיבה על ידי טעימתו, ראייתו וכן מחשבה עליו.
מערכות הוויסות הן אלה שקובעות מתי תאי דופן הקיבה יפרישו את מיצי העיכול ומתי יפסיקו. מערכת הוויסות מורכבת ממערכת העצבים ומערכת ההורמונים, הן אלו שמגיבות לשינויים החלים בסביבות שונות של הגוף ופועלות בהתאם לצרכיו.
מיני תאי חישה מגורים וכך דחפים עצביים מתעוררים ועוברים מן המוח דרך מערכת העצבים האוטונומית והעצב התועה אל חלקים במערכת העיכול. התגובות של שרירי האיברים ובלוטות ההפרשה הן בלתי רצוניות. זרם הדם "מסיע" את ההורמונים אל חלקי מערכת העיכול, ויחד עם העצבים מווסתים את פעילותה של מערכת העיכול.
הפרשת פפסין וחומצה מלחית
דחף עצבי עובר דרך עצב הוואגוס אל הקיבה. דחף זה נוצר בעקבות גירוי חוש הטעם וחוש הריח, בין אם על ידי הרחתו או אכילתו. הקיבה מגיבה לגירוי בשני מישורים: תגובה ישירה של תאי בלוטות הרירית לדחף העצבי, המתבטאת בהפרשת פפסין ו-HCl, ובתגובה עקיפה, הדחף העצבי גורם לתאי ה-G הנמצאים באזור השוער להפריש את ההורמון גסטרין לזרם הדם, משם מגיע לקיבה. בקיבה, הגסטרין מגרה את תאי הרירית שבדופן להפריש עוד HCl ופפסינוגן.
מיצי הקיבה מפרקים את החלבון המצוי בקיבה לפפטידים שמגרים את תאי ה-G ומביאים להפרשה נוספת של גסטרין. יתר על כן, הימצאות מזון בקיבה מביאה את דופן הקיבה למצב של הימתחות והתרחבות, ומעוררת גירויים מכניים של תאים באזור השוער שמביאים להעברת דחף עצבי לתאי ה-G המביאה להגברת הפרשת הגסטרין.
ניתן להבחין שקיימים שלושה גירויים המשפיעים על תאי ה-G. הפפטידים גורמים לגירוי כימי, לחץ המזון על ידי הקיבה הגורם לגירוי מכני וכן קיים הגירוי העצבי. כתוצאה משלושת אלה, מגבירים תאי ה-G את הפרשת הגסטרין אשר מגרה את דופן הקיבה לעוד הפרשה של פפסינוגן וחומצה מלחית.
רמת ה-pH משפיעה על הגירוי המכני של תאי ה-G. כאשר רמת ה-pH עולה, התגובה נעשית אינטנסיבית יותר, וכאשר רמת ה-pH יורדת והסביבה חומצית יותר, עלולה להיפסק הפרשת הגסטרין וכתוצאה מכך גם הפרשת הפפסין וה-HCl.
הפרשות הקיבה מושפעות גם ממצבים נפשיים שונים. הפרשת HCl מוגברת כתוצאה מעצבנות, אך מתעכבת כתוצאה מדיכאון. אלכוהול וקפאין עלולים להביא להפרשה אינטנסיבית מדי של גסטרין בכך שהם מגרים בעצמם את תאי ה-G. כאשר אלו מתרחשים כשאין מזון בקיבה, אין בקרה וחומציות המזון יכולה להתגבר ולגרום לאולקוס.
התרוקנות הקיבה
התרוקנות הקיבה מתבצעת על ידי התכווצות של שרירי הקיבה ודחיפת המזון לכיוון התריסריון. מצב המזון בקיבה ובתריסריון קובע את קצב פעילות שרירי הקיבה.
התריסריון הוא בעל מידות קטנות ובעל נפח קטן הרבה יותר מאשר הקיבה. אי לכך, המזון מגיע אליו מהקיבה בכמויות קטנות ובמרווחי זמן להם הוא זקוק. תפקיד מרווחי הזמן הוא לווסת את הבדלי החומציות בין המזון שבקיבה לתריסריון. בנוסף, בזמן זה, בליל המזון מתערבב עם מיצים שונים וכן עובר מזון מהתריסריון למעי. בין יתר המיצים נמצא נוזל המרה, נוזל המופק בכבד, ומופרש דרך כיס המרה אל התריסריון. נוזל זה מסייע בפירוק שומנים. בנוסף הנוזל בעל pH בסיסי, בין 7.8 ל-8.6, ובכך הוא גם מסייע לסתירת החומציות הרבה שבקיבה.
בנוסף קיים הורמון המופרש מתאי k בתרסריון, בשם GIP (Gastric inhibitory polypeptide) שבעבר יחסו לו תפקיד בעיכוב פעילות הקיבה, אך היה זה נכון רק בנוכחות כמויות גדולות של הורמון זה, דבר המתקיים רק בתנאי מעבדה. אך ב-1992 פורסם כי תפקידו הוא בשחרור אינסולין מתאי בטא בלבלב. כאשר יש נוכחות של גלוקוז בטרסריון משתחרר מתאים k ה־GIP הגורם לשחרור אינסולין המוביל את הגלוקוז לתאים. GIP משמש כ-incretin בכך הוא נקשר לקולטני תאי בטא באיי לנגרהאנס ומעודד הפרשת אינסולין.
בשנים האחרונות משמש כתרופה פורצת דרך לטיפול בסכרת.
בעיות
אולקוס
בעבר נהוג היה להאמין כי חומציות יתר בקיבה גורמת לכיב פפטי (אולקוס). כיום ידוע כי בחלק מהמקרים חיידק ההליקובקטר פילורי הוא הגורם למחלה זו. הכיב מתפתח כאשר קורסים מנגנוני ההגנה של דופן הקיבה או התריסריון שתפקידם להגן עליה מפני החומצות. הסיבות לקריסה אינן ידועות. כל בני האדם מייצרים חומצות קיבה אך רק אצל אחד מכל עשרה מתפתח כיב קיבה. בעבר סברו שהסיבה היא דפוס ההפרשה של החומצה אצל החולה (בני אדם נבדלים בדפוסי הפרשת החומצה; ישנם כאלה המפרישים כמויות גדולות וכאלה המפרישים נמוכות), אך מחקר סטטיסטי של החולים הראה שדפוס ההפרשה אינו הסיבה העיקרית. המחקרים האחרונים מראים כי הגורם לכיב קיבה ברוב המקרים הוא חיידק ממשפחת הליקובקטר (Helicobacter). זהו אחד החיידקים הבודדים המסוגל לסבול את רמת ה-pH הנמוכה השוררת בקיבה.
צרבת
אם חומצות הקיבה עולות במעלה הוושט נוצרת צרבת. הכאב מתחיל בדרך כלל בבטן ועובר לצוואר ולגרון. הצרבת נובעת מעלייה של חומצות קיבה בוושט. צרבת היא בדרך כלל תופעה חולפת, אף כי פגמים בסוגר הקיבה עלולים להפוך את התופעה לכרונית. הצרבת מתחילה בדרך כלל לאחר אכילת מזון שומני או רב. נשים בהריון מועדות לצרבת, ושתיית משקאות מוגזים (המבוססים על חומצה פחמתית) עלולה אף היא לעודד צרבת. צרבת כרונית עלולה להעיד על כיב פפטי.
=גסטרופרזיס
גסטרופרזיס, (גסטרו=קיבה, פרזיס=שיתוק חלקי), נקרא גם התרוקנות קיבה איטית או שיתוק קיבה, הוא מצב רפואי שבו יש שיתוק מוטורי חלקי או מלא של הקיבה. במצב זה המזון נשאר בקיבה לזמן רב מעבר לנורמה. בפיזיולוגיה תקינה, הקיבה מתכווצת על מנת להעביר את המזון להמשך תהליך העיכול במעי הדק, והעצב התועה אחראי על התכווצויות אלו. גסטרופרזיס מתרחש כאשר העצב התועה נהרס או נפגע ושרירי הקיבה אינם מתפקדים כראוי. במקרה זה, המזון נע לאט במערכת העיכול, אם בכלל.
ראו גם
קרצינומה של הקיבה
תא דופן בקיבה
קרקור בטן
גסטרקטומיה
היצרות מולדת של השוער
שטיפת קיבה
גסטרופרזיס
גסטרוגרפיה וירטואלית
דלקת קיבה אטרופית\ניוונית
תסמונת ריקון קיבה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בטן
קטגוריה:מערכת העיכול
קטגוריה:איברים בגוף האדם | 2024-10-04T09:56:21 |
מחזיקות גביע המדינה בכדורגל | REDIRECT גביע המדינה בכדורגל | 2006-01-09T07:51:26 |
אדם טבע ודין | אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה היא עמותה ישראלית העוסקת בשימור והגנת הסביבה. העמותה משלבת גורמים מדעיים, משפטיים, תכנוניים ומקצועיים ומכוונת לשימור אינטרס השמירה על איכות הסביבה בישראל. העמותה עובדת לצד אזרחים, חברות ועמותות נוספות ופועלת לגיבוש תוכניות לאומיות בנושאים סביבתיים, במתן שירותי הסברה, חקיקה של חוקים חדשים ווידוא תחולתם של חוקים קיימים, קידום מאבקים משפטיים ופעילות לצד הקהילה בנושאים סביבתיים שונים.
היסטוריה ומבנה ארגוני
ממוזער|200x200 פיקסלים|הסמליל הקודם של העמותה
העמותה הוקמה בשנת 1990 על ידי ד"ר אלון טל, לצד אנשי מקצוע נוספים מתחומי המדע והמשפט. טל, משפטן יהודי-אמריקאי שעלה לישראל בשנת 1980, ניהל את העמותה במשך שש שנים ובנה בהמשך קריירה פוליטית וסביבתית. העמותה חרתה על דגלה לפעול בתחום החברתי, המדעי והמשפטי למען קידום הגנת הסביבה בישראל.
סגל העמותה מורכב מעורכי דין, מדענים ועובדים אדמיניסטרטיביים.
מטרות
בראש מעייניה של העמותה עומדות שמירה על הסביבה ועל זכויות הציבור לסביבה ראויה, נקיה ובריאה. היא פועלת בדרכים משפטיות והסברתיות לפתרון מחדלים סביבתיים ממגוון תחומים, בעיקר כאשר העניין נוגע לגופים פרטיים מזהמים או נגרם כתוצאה מרשלנות של המדינה. בין דרכי פעולתה השגרתיות ניתן למנות ניהול ותמיכה במאבקים משפטיים וקידום חקיקה בנושאי איכות הסביבה, כגון הטלת רגולציות ושימור מערכות אקולוגיות. באמצעים אלה חותרת העמותה, המייצגת את האינטרס הציבורי להגנת הסביבה, להגדלת זכויות הפרט על סביבתו. בהתאם, מטרותיה המוצהרות של העמותה מתמקדות בהגברת שקיפות המידע הנחשף לציבור, שיפור בריאותו באמצעות הגנה על הסביבה והגנה על משאבי הטבע השייכים לו.
תחומי פעילות
אקלים ומשאבים
אנרגיה - קידום גיבוש תוכנית למשק האנרגיה, שתהיה מבוססת בעיקרה על אנרגיות מתחדשות.
משאבי טבע - אכיפת שימוש מושכל ונבון במשאבי הטבע (כגון ים המלח, פצלי השמן והנפט) על מנת שיעמדו גם לרשות הדורות הבאים.
פסולת ומיחזור - הנהגת מדיניות של שימור משאבים והפחתת פסולת, לצד צריכה נבונה וכלכלה בת קיימא.
בריאות הציבור
מים - שיקום מי תהום וטיוב בארות, באמצעות הגברת האמצעים לאיתור ומניעה של זיהומים והסדרת נושא הפקת מים ממי-תהום במקרה של זיהום.
הדברה - קידום תוכנית לאומית להפחתת שימוש בחומרי הדברה ועיגונה בחוק.
זיהום אוויר - עדכון התכנית הלאומית להפחתת זיהום האוויר, תוך קידום תוכניות קונקרטיות להפחתת זיהום האוויר מתחבורה.
מרחב ציבורי
חופים - קידום חקיקה מונעת כנגד בנייה הפוגעת בחופים מכוח תוכניות ישנות.
תחבורה - בניית רשת ארצית של תחבורה ציבורית, תוך קביעת מדיניות שקופה ושאפתנית להעברת נוסעים לתחבורה ציבורית.
תכנון בר קיימא - קידום תכנון ארוך טווח, הלוקח בחשבון את כלל המשתנים וההתפתחויות העתידיות ובעיקר את הגידול הצפוי באוכלוסיית ישראל.
עצים - פיקוח ואכיפה נגד כריתות שלא על פי דין, לצד מעבר למדיניות הרואה חשיבות בעצים ומנסה לשמור עליהם, גם תוך כדי פיתוח תוכניות.
הסברה וממשל
הסברה - בתחום ההסברתי פועלת העמותה בפרסום ניוזלטר, עריכת כנסים וועידות, ופרסום הודעות מטעמה בתקשורת. העמותה פועלת בקרב הציבור להעלאת מודעות ציבורית לעבירות ובכך להביא לעצירתן.
ממשל - מול הממשל פועלת העמותה באיתור הפרות תקנים וחוקים, ובעקבות זאת מגישה לעיתים בקשות לפתיחה בהליכים משפטיים נגד העבריינים. העמותה פונה לגורמי אכיפת החוק בבקשה לפתוח בחקירה פלילית, ושולחת לוועדות ומשרדים ממשלתיים מכתבים המתריעים בפניהם על העבירה ודורשים מהם לפעול לעצירתה. במקרים רבים משיגה העמותה הסכם עם הגופים העבריינים המבטיח את צמצום או הפסקת הפעולה הפוגעת.
בין מאבקיה המתמשכים ניתן למנות את המאבק בבז״ן, הגבלות הדברה במזון ובמרחב העירוני, קידום תוכניות לעידוד שימוש בתחבורה ציבורית, הגנה על ים המלח, קידום חקיקה להטלת הגבלות על שימוש בפלסטיק בכלל ופלסטיק חד-פעמי בפרט, הגנה על החופים, מניעת סלילת כבישים באזורים רגישים מבחינה אקולוגית, דאגה לפעולה תקינה של תאגיד המחזור הארצי, כמו גם תביעה לפינוי חומרים מזהמים מבסיסי צה"ל למען רווחת החיילים וניקיון סביבתם.
דוחות
מעת לעת, מוציאה העמותה דוחות העוסקים בנושאים סביבתיים שונים. הדוחות הם עצמאיים ובלתי תלויים, ונכתבים על ידי הצוות המקצועי והמשפטי בעמותה. מטרת הדוחות היא להעלות לממשלה ולסדר היום הציבורי נושאים בעלי אינטרס סביבתי מובהק.
תוכנית 100 הימים
תוכנית שמטרתה להציב דרישות לשינוי בתחום הסביבה בפני ממשלה חדשה. התכנית עוסקת במגוון נושאים: אקלים, הדברה, תחבורה, עצים, תכנון, משאבי טבע, מים, אנרגיה, איכות אוויר, פסולת, מיחזור וחופים. התכנית מופנית למקבלי ההחלטות אך מיועדת בראש ובראשונה לציבור הרחב, מתוך תפיסה שקיום רעיונות התכנית יוביל להבטחת איכות חיי ילדינו בהווה ובעתיד.
תכנון משולב תחבורה ציבורית
תוכנית אשר בראשיתה עומד הרעיון לפיו תכנון מערך התחבורה הציבורי חייב להיות חלק בלתי נפרד מתכנון מערך שימושי הקרקע. תוצאות הבדיקות בדו״ח מציגות שתי בעיות מרכזיות: הפרדת תכנון מערך התחבורה הציבורית לבין תכנון מערך ייעודי הקרקע והעדפת כלי רכב פרטיים על פני תחבורה ציבורית. אדם טבע ודין יצרה כלי מדידה פשוט לבדיקת תכנון מערך תחבורה ציבורית אשר באמצעותו נמדדו בדו"ח 15 תוכניות בנייה. מטרת הדו"ח היא להטמיע את כלי המדידה בהליכי תכנון עתידיים.
לא מלכלכים על ישראל: פסולת ומיחזור בישראל
בדו"ח התבצע מיפוי כמות הפסולת לתושב בכל הרשויות המקומיות. בנוסף, ישנה התייחסות לנושא הפלסטיק - מה ביכולתנו לעשות בעצמנו כדי לצמצם את נזקיו (לצמצם למינימום את השימוש במוצרי פלסטיק חד פעמיים, לא להשאיר פסולת בשטח, למחזר וכו') וכן את דרישות אדם טבע ודין מהשר להגנת הסביבה (הרחבת חוק הפיקדון גם על בקבוקים גדולים, הרחבת חוק השקיות לכל החנויות, קידום חוק פסולת בניין וכו').
דוח הלחץ
לקראת הבחירות לכנסת ה-21 פרסמה העמותה את "דוח הלחץ", המקיף עשרה פרקים העוסקים בתמונת המצב של תחומי החיים הסביבתיים-חברתיים בישראל ערב הבחירות. בין היתר עסק הדוח במצב התחבורה בישראל בראשית שנת 2019 וציין כי כ-70% מן הישראלים נאלצים להשתמש ברכבם הפרטי מדי יום, ולעמוד בפקקים בגלל היעדר תשתיות של תחבורה ציבורית, זאת בניגוד למדינות מפותחות אחרות ב-OECD שבהן כ-70% מהאזרחים נהנים מתחבורה ציבורית איכותית ונוחה. כמו כן ציין פרק התחבורה של "דוח הלחץ" כי למעלה ממיליון וחצי יחידות דיור מתוכננות להיבנות במדינה עד שנת 2040 ללא תכנון לשילוב תחבורה ציבורית הולמת. יתרה מזאת, מצב התחבורה בארץ מחמיר את זיהום האוויר, אשר בתורו מהווה חלק נכבד מן הגורמים לתמותה מוקדמת. זאת משום שזיהום האוויר מעלה את התחלואה, בעיקר בכל הקשור לבעיות לב ריאה, סוגי סרטן שונים ואסתמה. לדברי העמותה יש רבים שמתים טרם זמנם ואילולא זיהום האוויר הייתה תוחלת חייהם גבוהה יותר.
פעולות הממשלה הנדרשות לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח
דו״ח הביניים של אדם טבע ודין נוגע לפעולות שעל המדינה לנקוט כדי לשקם ולשמר את ים המלח לקראת תום תקופת זיכיונו. בשנת 1961 נחקק חוק זיכיון ים המלח, המאפשר את שאיבת המים מהאגן הצפוני של ים המלח אל האגן הדרומי לטובת הפקת אשלגן. מפעלי ים המלח הופעלו על ידי המדינה עד לשנות ה-90, אז הופרטו ונרכשו על ידי חברת כי"ל. מאז העברת הבעלות לכי״ל ועד היום - שאיבת המים הגיעה לרמה הפוגעת בים המלח, זאת מבלי להפר את חוק הזיכיון. בשנת 2012 פנתה אדם טבע ודין לרשות המים בטענה כי ים המלח הוא אגם, המהווה מקור מים, ועל כן כי"ל זקוקה לרישיון הפקת מים. רישיונות הפקת מים ניתנים מכח חוק המים ומטרתם למנוע דלדול מקורות מים. רשות המים הסכימה שחוק המים חל על ים המלח, אך החליטה להימנע מנקיטה בהליכים משפטיים וקביעת הנחיות. בשנת 2017 הגישה אדם טבע ודין ערר מתוקן, שהתבסס על הרעיון שכי"ל זקוקים לרישיון הפקת מים. לטענתה, חוק הזיכיון אינו מאיין את חוק המים, ולכן עליו לחול על אף חוק הזיכיון. באוגוסט 2018 פסק בית המשפט העליון וקיבל את טענותיה של אדם טבע ודין בקביעתו כי על רשות המים לפרסם רישיון הפקה תוך חצי שנה.
פסולת אלקטרונית בישראל
בשנת 2012 נחקק בישראל החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, והוא נכנס לתוקף בשנת 2014. החוק נחקק במטרה לטפל בפסולת אלקטרונית אשר לה פוטנציאל זיהום גדול. אף על פי שנכנס החוק לתוקפו, מרביתה של הפסולת החשמלית והאלקטרונית נמצאת בשליטתם של גורמים בלתי מורשים אשר פועלים בניגוד לחוק. בשנת 2017 הפיקה העמותה בשיתוף אג'יק - מכון הנגב ניתוח משפטי של שוק הפסולת החשמלית וקשרי הגומלין בין השוק הפורמלי והבלתי פורמלי. ממצאי הדו״ח הצביעו על פער גדול בין החוק ליישומו בפועל, ובו נכללו ההשלכות הבריאותיות, הכלכליות ודרכי ההתמודדות והטיפול בהן.
מחסור באכיפה ופיקוח על שאריות חומרי הדברה במזון בישראל
הדו״ח הופק על ידי אדם טבע ודין, בשיתוף פעולה של הקרן לבריאות וסביבה ו-Jacob & Hilda Blaustein Foundation, ומטרתו - הגנה על בריאות הציבור בישראל מפני השפעות של שאריות חומרי הדברה במזון, שהיא שיאנית צריכת הירקות בעולם. בדו״ח מוצעת תוכנית פיקוח ואכיפה על התוצרת הגולמית, תוכנית דיגום והמלצות שונות בנושא. על פי סקרים שנערכו בשנת 2015 ופורסמו על ידי משרד החקלאות ומשרד הבריאות, אחוז החריגות של שאריות חומרי הדברה בתוצרת הטרייה בישראל עומד על כ-12% לעומת כ-3% חריגות באירופה ופחות מ-1% של חריגות בארה״ב.
הישגים
1995 – פרויקט מגדלי חוף הכרמל: אחד ממאבקיה המתמשכים של העמותה עוסק בהנגשת החופים לכלל הציבור ומניעת הבנייה על קו החוף על ידי יזמים פרטיים וגופים ממשלתיים. בשנת 1995 תושב חיפה פעיל איכות הסביבה, עורך דין אלי בן ארי, ראה את הבנייה המאסיבית בחוף כיאט, הידועה בשם פרויקט מגדלי חוף הכרמל, ובדק את תוכניות הבנייה. בן ארי מצא סתירות עצומות בין מה שמצא בתוכניות הבניינים ובין היתרי הבנייה של העירייה. המבנה הראשון שאושר היה אמור להיות בן 9 קומות, וברוחב 56 מטרים. במקומו, בנו היזמים בניין בן 18 קומות, שכיסה 134 מטרים מחזית החוף. באמצעות עמותת אדם טבע ודין, נעשתה פנייה לבית המשפט להפסיק את הבנייה בטענה שאם הבנייה תימשך, תוקם למעשה חומה של מגדלים רבי קומות שתחסום את החוף והנוף אליו. עמותת אדם טבע ודין הגישה בשנת 1996 עתירה כנגד תוכנית הפרויקט. בזמן הגשתה היה הבניין בשלבי הבנייה האחרונים ובניין נוסף היה בשלב היסודות. העתירה נגעה בשלושה נושאים מרכזיים: א. צורת הבנייה של הבניינים עצמם ובמיוחד גודלם הפיזי. ב. בנייה בקרבה לחוף בניגוד לתוכנית המתאר תמ"א 13. ג. השימוש בבניינים אמור להיות רק לצורכי תיירות ונופש ולא מגורים לאנשים פרטים. בית המשפט המחוזי בחיפה הוציא צו מניעה זמני להפסקת העבודות וקבע שהחוזים למכירת הדירות בפרויקט כ"דירות מגורים" ולא כ"דירות נופש" לא היו חוקיים, אך דחה את הבקשה להרוס את הבניין שכבר נבנה. בעקבות העתירה שונה עיצוב הבניין השני כך שיהיה גבוה וצר יותר ולא יחסום את הנוף. הבניין הושלם בשנת 2001 ונפתח בשם "מלון מרידיאן" בניהול חברת מלונות פתאל (אחר כך שונה שמו ל"לאונרדו פלאזה חיפה"). יסודותיו של המגדל השלישי הונחו, אך בנייתו נעצרה ומאז מתנהל מאבק בראשות יצחק תשובה וחברת דלק נדל"ן שבבעלותו, במטרה להשלים את הפרויקט, לבנות את ארבעת המגדלים שהקמתם אושרה בתוכנית המקורית ולהגדיל את שטח הים המיובש במקום. כחלק מהמאבק נגד העתירה ניסה יצחק תשובה לצרף עובדים שלו לעמותת אדם טבע ודין.
1996 – תוכנית שפך הירקון (נמל ת"א): התערבותה המשפטית של אדם טבע ודין מנעה את התוכנית לייבוש הים באזור שפך הירקון לצורך הקמת מרינה ומגורי יוקרה. בזכות העתירה מבטל בית המשפט את התוכנית. כיום האזור נחשב לפארק הציבורי הפופולרי ביותר בתל אביב.
1999 – יישום תקנות המיחזור: אדם טבע ודין תובעת 265 רשויות מקומיות וכן את המשרד להגנת הסביבה על שנכשלו ליישם את תקנות המיחזור שנקבעו שנה קודם לכן.
2000 – פרשת "קרקעות קק"ל״: עתירה של אדם טבע ודין לבג"ץ מחייבת את הקרן הקיימת לישראל לצאת במבצע תכנון רחב היקף, להכנה ואישור של תוכניות מפורטות לכל שטחי היער שבניהולה, לאחר שבמשך שנים ביצעה קק"ל עבודות ייעור ופיתוח בהיקף נרחב, ללא תוכניות מפורטות אשר גרמו לפגיעה קשה בחי, בצומח ובקרקע.
2002 – ביטול הקמת תחנת משנה בקריית שמונה: פעילותה המשפטית של אדם טבע ודין יחד עם תושבי קריית שמונה מובילה להחלטה לבטל תוכנית של חברת החשמל להקמת תחנת משנה סמוך לבתי מגורים בעיר.
2002 – שינוי תוכנית מגורים בלוד: אדם טבע ודין עותרת לבית המשפט העליון לאחר שמוסדות התכנון מקדמים תוכנית עבור כ-5,000 תושבים בעיר לוד, ללא שטחי ציבור. בית המשפט העליון מקבל את עמדת העמותה ובמסגרת התוכנית החדשה נקבע כי יסופקו לשכונה שטחים ציבוריים פתוחים וכי נחל גזר הסמוך לשכונה ישוקם ויהפוך לפארק לטובת התושבים.
2004 – חוק החופים: הכנסת מאשרת את חוק שמירת הסביבה החופית (ובקיצור: חוף החופים), לאחר שבשנת 2001 אושרה בכנסת הצעת חוק פרטית שאותה ניסחה אדם טבע ודין. החוק מטיל הגבלות על בנייה לאורך חופי ישראל, מקים ועדה מיוחדת לשמירה על הסביבה החופית ומעגן את זכות הציבור למעבר חופשי בחופים.
2005 – מגדלי "סי אנד סאן": דרומית לחוף הצוק בתל אביב נבנים מגדלי יוקרה למגורים. במסגרת הבנייה נפגע החוף וחלקו נחסם לגישה ציבורית. אדם טבע ודין פותחת בהליכים משפטיים נגד החברה ומגיעה להסכם עם מגדלי "סי אנד סאן", במסגרתו תשוקם רצועת החוף ותוחזר לשימוש הציבור. בסופם של ההליכים המשפטיים הוסרו הגדרות, ומדרגות הבטון העצומות למרגלות "סי אנד סאן" הפכו לחלק מטיילת חוף ובה שבילי טיול, שביל אופניים ומתקני משחק לילדים.
2006 – שיקום נחל הקישון: לאחר מספר פעולות משפטיות אדם טבע ודין מגיעה להסכם פשרה ששם קץ לזיהום נחל הקישון ומחייב את חברת "חיפה כימיקלים" להפסיקו.
2007 – חיוב ״איגוד ערים דן״ בגין הזרמת ביוב לחופים: בעקבות תביעה שהוגשה על ידי אדם טבע ודין, בית המשפט המחוזי בתל אביב מרשיע את "איגוד ערים דן לביוב" בגין הזרמת 3,000,000 מ"ק של ביוב גולמי לחופים ציבוריים.
2007 – איסור גביית תשלום בפארקים: עתירה שהגישה אדם טבע ודין לבית המשפט העליון מובילה לשינויים בחוק העירוני, ומביאה להפסקת הניסיונות של רשויות מקומיות לגבות תשלום בעבור כניסה לפארקים ציבוריים בשטחיהן. חקיקה זו נוצרה מתוך הגישה לפיה המרחב הציבורי הפתוח, לרבות פארקים עירוניים, שייכים לציבור כולו כחלק מהזכות לגישה חופשית ולסביבה, ואין לגבות דמי כניסה בגין שימושים בסיסיים של פארק עירוני.
2008 – חוק אוויר נקי: אדם טבע ודין מגישה את החוק, המאושר בכנסת כהצעת חוק פרטית. חוק אוויר נקי קובע יעדים להפחתת זיהום האוויר בישראל ומטיל מגבלות על פליטת מזהמים מתחבורה, מתחנות כוח ומתעשייה, ומחייב יישום תוכנית לאומית להפחתת זיהום האוויר. העמותה המשיכה לעקוב אחר יישומו של החוק ואף עתרה לבג"ץ בטענה שהממשלה אינה מיישמת את התוכנית הלאומית למניעת זיהום אוויר, ובכך מפרה את תנאי החוק. ביולי 2018 נודע כי המשרד להגנת הסביבה ערך מחקר בו נבחנו התועלות והעלויות הצפויות מיישום הסבב הראשון (2016-2011) של החוק, נמצא כי על כל שקל שמושקע ביישום חוק אוויר נקי - נחסכים לציבור ולמדינה שלושה שקלים. החיסכון נובע מהפחתת מזהמים והטבה לבריאות הציבור.
2009 – העתקת מיקומו של מפעל מתכות בירושלים: בית המשפט העליון מורה לעיריית ירושלים להעתיק את מיקומו של מפעל מתכות מזהם הסמוך לבית ספר יסודי במזרח ירושלים.
2009 – שיקום מחצבות: בג"ץ מקבל את עתירתה של אדם טבע ודין ומורה לממשלה להשיב 65 מיליון דולר לקרן לשיקום מחצבות.
2009 – חופים פתוחים: בעקבות עתירת אדם טבע ודין, קבע בית המשפט העליון כי חופי הרחצה יהיו פתוחים ללא תשלום.
2009 – הגבלת אירועים פרטיים בחופי הים: במשך שנים התקיימו אירועים פרטיים בחוף מכמורת אשר מנעו מהציבור את הגישה לחוף. במסגרת הליך משפטי מגיעה אדם טבע ודין להסדר עם המועצה האזורית עמק חפר המבטיח כי לא תותר סגירה פיזית של מתחם החוף או חלק ממנו ולא תוגבל הכניסה לקהל מסוים, אלא באישור מיוחד ובתנאים שנקבעו בהסכם.
2011 – חוק פינוי אזבסט: הכנסת מאשרת את חוק פינוי האזבסט, אותו קידמה אדם טבע ודין במטרה להיפטר מפסולת אזבסט מסוכנת בגליל. בפסק דין תקדימי מקבלים שופטי בית המשפט העליון את עמדת אדם טבע ודין והמדינה ומטילים על יצרנית האזבסט, חברת איתנית, לשלם מחצית מעלות פרויקט ניקוי האזבסט של קרקעות הגליל המערבי. שופטי העליון קובעים כי על היצרן חלה אחריות מוגברת ולכן נכון להטיל עליו לשאת בנטל הכספי, הן משיקולי צדק והגינות והן משיקולי יעילות כלכלית.
2011 – עצירת הקמת כפר הנופש בחוף פלמחים: בעקבות החלטה של ממשלת ישראל, מתחילה הוועדה המחוזית מרכז לבחון מחדש את התכנית לבניית כפר נופש בחוף פלמחים. כחלק מהמאבק, אותו ליווה הארגון מימיו הראשונים מבחינה משפטית, תכנונית וציבורית, הצטרפה אדם טבע ודין כצד לעתירה שהגישו היזמים לבית המשפט המחוזי בת"א, לאחר שנאסרה עליהם כל עבודת בינוי ופיתוח בתחום מאה מטרים מקו המים.
2011 – חוק האריזות: הכנסת מאשרת את חוק האריזות שיזמה וקידמה אדם טבע ודין, המסדיר את הטיפול בפסולת ומעודד מיחזור.
2012 – חוק רישום חומרים מסוכנים: הכנסת מאשרת את חוק רישום חומרים מסוכנים (PRTR) שניסחה אדם טבע ודין בשיתוף המשרד להגנת הסביבה.
2012 – הגנה על עמק ססגון: קבוצת תושבים מאזור הערבה עתרה יחד עם אדם טבע ודין נגד התוכנית להקמת פרויקט המלונאות בעמק ססגון. המלון תוכנן להשתרע על שטח בן 300 דונם ולכלול 4 מתחמי מלונאות, מרכז כנסים ונהר מלאכותי. בעקבות העתירה קבע בית המשפט כי בהליך אישור התכנית נפלו פגמים משפטיים המהווים פגיעה חמורה בשלטון החוק, והחזיר את התכנית לדיון מחדש בוועדה המחוזית. בעקבות פסק הדין הגיש יזם התכנית תביעה אזרחית כנגד מדינת ישראל. בתגובה, הגישה הפרקליטות נגד אדם טבע ודין והתושבים הודעת צד ג' ודרשה תשלום של 15 מיליון שקלים ליזם המלון אם תביעתו תתקבל. רק לאחר מאבק ציבורי נרחב ופנייה ליועץ המשפטי, חזרה בה מדינת ישראל מהאיום והסירה את התביעה.
2012 – הקמת פארק ציבורי בקריית ספר: במשך עשור קידמה אדם טבע ודין את התכנית להקמת פארק ציבורי בקריית ספר בתל אביב, הן מבחינה משפטית הן מבחינה תכנונית.
2012 – חוק מיחזור פסולת אלקטרונית: הכנסת מאשרת את החוק המושתת על הטיוטה שניסחה אדם טבע ודין בנוגע למיחזור פסולת אלקטרונית.
2012 – הגנה על חוף בצת: אדם טבע ודין והחברה להגנת הטבע פונות אל מינהל מקרקעי ישראל המחליט לבטל את החוזה מול היזם להקמת כפר נופש, מוקדי מסחר ופארק אטרקציות בחוף בצת, במטרה להחזיר את הקרקע לבעלות ציבורית.
2014 – הגנה על חוף אכזיב: פסק דין תקדימי של בית המשפט המחוזי בחיפה קובע כי על רשויות התכנון לדון מחדש בתוכנית לבניית אזורי מגורים ומלונאות במרחק 100 מטרים מחופי אכזיב, על גבול הגן הלאומי. משמעות פסק הדין היא למעשה עצירת התוכנית והגנה על חופי אכזיב ונהריה מבנייה פרטית מאסיבית, בהתאם לתוכנית המקורית.
2015 – הריסת מבנה הדולפינריום: בשנת 2015 אישרה הוועדה המקומית תל אביב תוכנית מתאר מקומית של הריסת מבנה הדולפינריום בעבור זכויות בנייה למגורים, מלונאות ומסחר. עמותת אדם טבע ודין יצאה למאבק נגד התוכנית, בטענה שהיזם קיבל זכויות עודפות, שיש להוציא את העסקה למכרז, וכי ביצוע התוכנית כרוך בהפסד כספי אדיר לקופת הציבור. ביוני 2018 יצאה התוכנית לדרכה עוד בטרם הסתיים הדיון בעניינה בבית המשפט העליון.
2017 – אסון נחל אשלים: העמותה התערבה בפרשת האסון הסביבתי בנחל אשלים ביוני 2017, חקרה את הדליפה במפעל "רותם אמפרט" הסמוך שגרמה למות עשרות יעלים וביקשה לפתוח בחקירה פלילית נגד החברה. הדליפה הייתה מורכבת מכ-200 אלף קוב של תמיסה חומצית הכוללת חומרים כמו זרחן, מתכות כבדות ומלחים בריכוז חריג, שגרמה לנזק סביבתי רב לאורך של יותר מ-20 ק״מ. רק כשלוש שנים לאחר הדליפה, ביוני 2020, לאחר סדרת דיגומי קרקע ומים ובדיקות נוספות שבוצעו על ידי המשרד לאיכות הסביבה ורשות הטבע והגנים נמצא כי המקום טוהר ואין מניעה לפתוח את האתר שוב למבקרים.
2018 – בטיחות ילדים, פעוטות ותינוקות: במרץ 2018, לקראת חג הפורים, יצאו עמותת אדם טבע ודין והקרן לבריאות וסביבה למאבק בנוגע לבטיחותם ולבריאותם של ילדים, פעוטות ותינוקות בישראל. העמותה הביאה לפתיחת הליכי אכיפה של משרד הכלכלה נגד עסקים המייבאים ומשווקים מוצרים שאינם עומדים בתקני בטיחות בינלאומיים, כגון מוצצים, בקבוקי האכלה לתינוקות, צעצועים, תחפושות ומוצרים נלווים.
2019 – עצירת הרחבת בז"ן: בית המשפט העליון קיבל את הערעור שהארגון הגיש יחד עם ארגונים נוספים, לעצירת התוכנית להרחבת התעשייה המזהמת במתחם בז”ן. בית המשפט קבע כי התוכנית תחזור לשולחנה של המועצה הארצית לתכנון ובניה, לצורך הכנת תוכנית מפורטת של ההשפעה הסביבתית הצפויה כתוצאה מהרחבת מתחם בז”ן. משמעות ההחלטה היא כי לא יתווספו מתקנים מזהמים, מבלי שיאושרו לגביהם תוכניות הלוקחות בחשבון את ההשלכות הסביבתיות.
2019 – איסור שאיבה מים המלח ללא רישיון: בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל ערר שהארגון הגיש וקבע כי שאיבת מאות מיליוני קוב מים מדי שנה, שנעשית על ידי מפעלי ים המלח, אינה חוקית. בנוסף, נקבע כי שאיבת המים מים המלח מחייבת קבלת רישיון הפקה לפי תנאי חוק המים.
2020 – חוק הפיקדון: לאחר מאבק משפטי וציבורי של כעשור, ולאחר עתירת הארגון לבג"ץ על כך שיצרני המשקאות לא עמדו ביעדי איסוף בקבוקי המשקה הגדולים, הוחלט באוקטובר 2020 להחיל את חוק הפיקדון גם על בקבוקי אחד וחצי ליטר. צו החלת חוק הפיקדון שאושר בוועדת הכלכלה בדצמבר 2020, ייכנס לתוקף ב-1.12.2021. בקבוקי המשקה הגדולים מהווים כ-18% מנפח הפסולת המושלכת בשטחים הציבוריים בערים, והחלת החוק נועדה כדי לצמצם מפגע זה ולהיטיב כלכלית עם הציבור הממחזר.
2021 – חוק אקלים לישראל: באפריל 2021 פורסמה טיוטת הצעת חוק אקלים לישראל, לאחר שנתיים של שיתוף פעולה בין אדם טבע ודין והמשרד להגנת הסביבה. טיוטת הצעת החוק כוללת סעיפים שמטרתם להביא להתייעלות אנרגטית, להרחבת השימוש באנרגיות מתחדשות, להיערכות מפני נזקי שינויי האקלים ולהפחתת פליטות גזי חממה. חוק האקלים כולל קביעת יעדים לאומיים, הקמת ועדת מומחים עצמאית לליווי הטיפול הממשלתי בנושא משבר האקלים, וכן יצירת מנגנונים לדיווח ובקרה.
2021 – הגנה על מתחם אפולוניה: במרץ 2016 אושרה בותמ"ל תוכנית לבניית אלפי יחידות דיור במתחם אפולוניה, שטח המהווה בית גידול לצמחים ובעלי חיים בסכנת הכחדה, ונמצא על קרקע מזוהמת בחלקה, כתוצאה מפעילות התעשייה הצבאית שפעלה שם בעבר. לאחר מאבק משפטי ממושך, ובעקבות עתירה לבג"ץ של אדם טבע ודין יחד עם תושבי האזור ועיריית הרצליה, החליט בג"ץ במאי 2021 כי יש לבטל את הפקדת תוכנית אפולוניה ולהחזירה לתכנון מחדש. בפסק הדין נמתחה ביקורת על התנהלות המדינה והותמ"ל על כך שלא ערכו סקר קרקע במקום.
תומכים, תורמים וחברים
לעמותה עשרות אלפי תומכים המזדהים עם פעילות העמותה ומטרותיה, עוקבים אחרי פעילות העמותה בדף הפייסבוק וחותמים על עצומות. התמיכה הציבורית מעניקה לעמותה מנדט ציבורי באמצעותו היא חותרת להגנה על הסביבה. תומכים המעוניינים בכך יכולים לתרום לעמותה ולממש את זכותם להצטרף כחברים. התרומה יכולה להיות חד-פעמית או חודשית והיא מקנה חברות בעמותה, זכות הצבעה באספה הכללית ומעניקה זיכוי במס, לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.
הזדהות פוליטית
העמותה א-פוליטית ואינה מצהירה על שיוך לזרם פוליטי מסוים. על אף מאבקה המתמשך בתאגידים וחברות, כמו גם בגופי ממשלה, העמותה מצהירה כי היא רוצה בשגשוגן ובתפקודן התקין של הממשלה והתעשייה על ידי התנהלות בת-קיימא לנוכח ניצול המשאבים הסביבתיים. העמותה לוחצת על גופים פרטיים, רשויות מקומיות והממשלה במטרה לקדם את האינטרס הסביבתי, וכך נאבקת בהפרת זכויות סביבתיות וזכויות אדם. לעיתים קרובות העמותה מצויה במתח עם הממשלה, תאגידים, יזמים וקבוצות אינטרס באוכלוסייה. העמותה אינה נתונה לחסות זרה כלשהי, ופעילותה נוגעת לישראל בלבד.
קישורים חיצוניים
כל הישגי העמותה לאורך השנים (אתר אדם טבע ודין)
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: ארגונים להגנת הסביבה
קטגוריה:תל אביב-יפו: עמותות | 2024-10-03T05:23:00 |
זיהום מי תהום | REDIRECTזיהום מים | 2006-07-01T12:05:21 |
אנקרה | אַנְקָרָה () היא בירת טורקיה, מחוז מרכז אנטוליה ונפת אנקרה. לעיר מעמד של עיר מטרופוליטנית (Büyükşehir - "עיר גדולה") ולפי אומדן רשמי משנת 2022 אוכלוסייתה מנתה כ-5.78 מיליון בני אדם, מה שהופך אותה לעיר השנייה בגודלה בטורקיה, אחרי איסטנבול. העיר הממוקמת במרכזה של אסיה הקטנה, משמשת מרכז שלטוני, מסחרי, חינוכי ותחבורתי חשוב בטורקיה. בדומה לערי בירה אחרות בעולם העיר משופעת באתרים לאומיים, מוזיאונים, פארקים ומוסדות לחינוך גבוה.
תולדות שם העיר
העיר זוהתה עם העיר החתית אנקוואש (Ankuwaš), אם כי ישנה מחלוקת על זיהוי זה. היוונים הקדומים קראו לעיר "אנקירה" (Άγκυρα), מילה שמשמעותה ביוונית "עוגן" ואשר התגלגלה לשמה הנוכחי, דרך הלטינית – Ancyra; השם שבו קראו לעיר הגלטים היה ככל הנראה דומה. אחרי סיפוחה בידי השושלת הסלג'וקית נקראה העיר בשם "אנגורה" (Angora). השם העניק את שמה לזן חתולי האנגורה (Ankara kedisi), לזן של ארנבונים (Ankara tavşanı) שממנו מפיקים את צמר האנגורה וכן לזן של עיזים (Ankara keçisi). בטורקית עות'מאנית נקראה העיר Engürü.
גאוגרפיה ותכנון עירוני
שמאל|ממוזער|250px|כיכר קזלאיי במרכז אנקרה
שמאל|ממוזער|250px|פארק מהמט אקיף
אנקרה שוכנת בחלקן הצפון-מערבי של ערבות רמת אנטוליה, סמוך ממערב לקו פרשת המים שבין נהר קיזילאירמאק ונהר סקריה. נחל צ'ובוק (Çubuk Çayı) שהמשכו בנחל אנקרה (Ankara Çayı), יובלו הימני של הסקריה, חוצה את העיר בכיוון כללי ממזרח למערב מצפון למרכז העיר. צפונית-מזרחית לעיר הוקם על הנהר סכר הנושא את שמו, וזה יצר אגם מלאכותי. גם בדרום העיר משתרע אגם אמיר (Emir Gölü) שאורכו כ-3 ק"מ.
כיכר קזלאיי (Kızılay Meydanı) הנחשבת למרכזה של העיר המודרנית נמצאת בגובה של 910 מטר מעל פני הים, ואילו מצודת אנקרה (Ankara Kalesi) שמצפון לה, ניצבת על צוק בגובה של 960 מטר. פרבריה של העיר משתרעים על שטח גדול ומתפשטים על מורדות ההרים הסובבים אותה והמגיעים עד לגובה של 1,280 מטר.
העיר משתרעת על שטח גדול. אורכה כ-40 ק"מ ורוחבה כ-20 ק"מ. שדרות אטאטורק (Atatürk Bulvarı) היא השדרה החשובה בעיר והיא חוצה אותה לאורך 5.5 ק"מ מרובע אולוס (Ulus) בצפון, דרך רובע סיהייה (Sıhhiye) ורובע קזלאיי שבמרכזה, ועד רובע צ'נקאיה (Çankaya) שבדרומה. בצ'נקאיה ניצב מגדל אטאקולה (Atakule) וסמוך לו שוכן המשכן הרשמי של נשיא טורקיה.
שני רחובות חוצים את שדרות אטאטורק במרכזה של העיר - שדרות גאזי מוסטפא קמאל (Gazi Mustafa Kemal Bulvarı) החוצה אותה בכיכר קזלאיי, ושדרות ג'לל באייר (Celâl Bayar Bulvarı) שהמשכה בשדרות ג'מל גירסל (Cemal Gürsel Bulvarı) החוצות אותה בכיכר סיהייה. המרחק בין שתי הכיכרות הוא כחצי קילומטר.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|הפרובינקיה הרומית גלטיה במזרח הקיסרות הרומית
שמאל|ממוזער|250px|מוסטפא כמאל אטאטורק (במרכז) ואיסמט אינני (משמאל) בפתח משכנה השני של האספה הלאומית הגדולה של טורקיה
למעט בתקופת הגאלים ובתקופה הרומית לא תפסה אנקרה מעמד מרכזי בהיסטוריה של אסיה הקטנה עד ל, וזאת למרות שדברי ימיה מתחילים בתקופת הברונזה. היישוב הקדום ביותר במקום היה של החאתים, עם שקדם לחתים ואשר ישב באסיה הקטנה באלף השלישי לפנה"ס. בתקופה החתית נקראה העיר "אנקואש" (Ankuwash). העיר תפסה חשיבות רבה יותר בתקופת ממלכת פריגיה, החל ב, לאחר שבירתה גורדיון השוכנת במרחק של כ-75 ק"מ דרומית-מערבית לעיר נפגעה ברעידת אדמה. לפי המסורת הפריגית הקים המלך מידאס בעל מגע הזהב את העיר, אך כאמור דבר זה אינו מדויק ובתקופתו רק גברה חשיבותה. לאחר הפריגים לא נודעה לעיר חשיבות מיוחדת עד התקופה ההלניסטית שבמהלכה הפכה לצומת מסחרי במרכזה של אסיה הקטנה.
בשנת 278 לפנה"ס, פלשו שלושה שבטים גאלים לאסיה הקטנה וכבשו את אנקרה והאזור שסביבה אשר קיבל את שמם ונקרא גלטיה. הגאלים עשו את העיר למרכזם השלטוני, ובמקום הנקרא "דרינמטון" (Drynemeton), כ-30 ק"מ מדרום לעיר, קיימו את מפגשיהם הבין-שבטיים. האזור נכבש בידי הקיסר אוגוסטוס בשנת 25 לפנה"ס ואנקירה הייתה לבירת הפרובינקיה הרומית גלטיה. העיר התפתחה רבות בתקופה זו וההערכות הן כי כ-200,000 תושבים התגוררו בה באותה עת. מתקופה זו שרדו מקדש אוגוסטוס ורומא ומספר מבנים רומים נוספים כמו התיאטרון והמרחצאות שהוקמו על ידי קרקלה בתחילת המאה ה-3.
רדיפת הנוצרים באסיה הקטנה וגם באנקרה הגיעה לשיאה בתקופת דיוקלטיאנוס בתחילת המאה ה-4, ושני מרטירים בני העיר הוכרו כקדושים - תיאודוטוס הקדוש מאנקרה וקלמנט הקדוש מאנקרה. הנצרות שבה לפרוח בעיר עם תום הרדיפות, ובשנת 314 התכנסה בה ועידה כנסייתית שנודעה כסינוד אנקירה. במחצית המאה ה-4 הייתה העיר למרכז נוצרי, ובזיליוס הקדוש מאנקרה היה בין המתנגדים למינות האריאנית. לפי המסורת עונה בזיליוס והוצא להורג בידי הקיסר יוליאנוס הכופר אשר ביקר בעיר בשנת 362 והקים את עמוד יוליאנוס.
בתקופת האימפריה הביזנטית הנוצרית שימשה אנקרה כמעון קיץ לקיסרי האימפריה וכמוצב צבאי במרכזה של אסיה הקטנה. היא שמרה על מעמד זה עד סוף המאה ה-11 למרות שנכבשה מספר פעמים על ידי הערבים. העיר נפלה לידי הסלג'וקים כאשר שטפו את אסיה הקטנה לאחר קרב מנזיקרט ונכבשה בידי השליט העות'מאני אורהן הראשון בשנת 1356. קרב אנקרה התרחש ב-20 ביולי 1402 בשדה צ'ובוק (Çubuk) שליד העיר, בין צבאות הסולטאן העות'מאני באיזיט הראשון לצבאותיו של טימור לנג, שליט האימפריה הטימורית. טימור ניצח בקרב לאחר שהיטה את מימיו של נחל צ'ובוק ומנע בכך אספקת מים מצבאו של באיזיט, אך העיר שבה לשליטת העות'מאנים זמן קצר לאחר מכן.
לעיר לא נודעה חשיבות מיוחדת משך 400 שנה עד שמוסטפא כמאל בחר בה כמעוזה של התנועה הלאומית הטורקית בעת מלחמת העצמאות של טורקיה. במהלך מלחמת יוון–טורקיה בדצמבר 1920 הגיע הצבא היווני עד סמוך לאסקישהיר, כ-150 ק"מ בלבד מערבית לאנקרה, ואיים לכבוש את העיר. איום זה הוסר עם ניצחון הטורקים בשני קרבות אינני בינואר ובמרץ 1921.
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון העצמאות, לשעבר בניין הפרלמנט של טורקיה
לאחר תום מלחמת העצמאות נבחרה העיר לבירת המדינה ומעמד זה הונצח בסעיף 2 לחוקת טורקיה השנייה מ-20 באפריל 1924 ואושר גם בחוקות המאוחרות יותר. הבחירה בבירה חדשה במקום איסטנבול באה לציין את פתיחתו של דף חדש בהיסטוריה הטורקית ולהבדילה מהאימפריה העות'מאנית. מיקום אנקרה במרכזה של המדינה החדשה סייע אף הוא לבחירה בה כבירה.
בכך ניתן האות להתפתחותה המהירה של העיר שצמחה בתוך 80 שנה מעיירה שולית ובה כמה אלפי תושבים לכרך שבו מתגוררים כמעט 4 מיליון בני אדם. העיר ששכנה ברובע אולוס סביב מצודת אנקרה התפשטה לכל הכיוונים והיא משתרעת כיום על שטח של מאות קילומטרים רבועים.
העיר כיום
כלכלה
בהיותה בירת המדינה מהווה השירות הציבורי ענף עיסוק חשוב באנקרה ולעיר יש גם מעמד מסחרי מרכזי ברמה הלאומית, למרות שאיסטנבול היא עדיין המרכז הכלכלי החשוב בטורקיה. ענפי תעסוקה נוספים הם החינוך (בעיר פועלות לא פחות מעשר אוניברסיטאות), מערכת הבריאות וענפי שירותים נוספים. בעיר פועלות בין היתר תעשיות רכב, מכונות, מזון ומוצרי בנייה.
תחבורה
שמאל|ממוזער|300px|תחנת הרכבת התחתית "קזלאיי"
שמאל|ממוזער|280px|תחנת אוטובוסים באנקרה
נמל התעופה הבינלאומי אנקרה אסנבואה (Ankara Esenboğa Uluslararası Havalimanı) ממוקם סמוך לכפר אנסבואה במרחק של 28 ק"מ מצפון-מזרח למרכזה של העיר. נמל התעופה החל לפעול ב-1955 וב-2006 נחנך בו טרמינל חדש המסוגל לטפל ב-10,000,000 נוסעים בשנה. הנמל משמש כאחד משלושת נמלי התעופה המרכזיים של חברת התעופה הלאומית טורקיש איירליינס.
חברת הרכבות הלאומית של הרפובליקה הטורקית מפעילה שירותי רכבת בינעירוניים לכל רחבי המדינה, היוצאים מתחנת אנקרה (Gar) שנמצאת צפונית-מערבית למרכז העיר. דרך התחנה עובר גם קו רכבת הבינלאומי "טראנס-אסיה" (Trans Asya treni) המוביל מאיסטנבול לטהראן באיראן. בנוסף לכך מפעילה החברה קו רכבת פרברית (Banliyö) החוצה את העיר ממזרח למערב. קו הרכבת המהירה בין אנקרה ואיסטנבול (Ankara-İstanbul Hızlı Tren Projesi) שאורכו הכולל 533 ק"מ וקו רכבת מהירה לקוניה נמצאים שניהם בשלבים שונים של הקמה ותכנון.
הרכבת התחתית של אנקרה (Ankara Metrosu) כוללת שני קווים - קו רכבת תחתית המכונה "מטרו" (Metro) וקו רכבת קלה המכונה "אנקראי" (Ankaray). שני הקווים נפגשים בתחנת קזלאיי במרכז העיר, ובנוסף מקושרת הרשת לקו רכבת הפרברים במרחק הליכה קצר. אורכה הכולל של הרשת הוא 23.16 ק"מ. שלושה קווי רכבת תחתית נוספים נמצאים בשלבי הקמה וקווים נוספים נמצאים בשלב התכנון. לפי התוכניות, תשתרע הרשת לאורך של 66.4 ק"מ עד שנת 2015.
תחנת האוטובוסים המרכזית של אנקרה (AŞTİ, Ankara Şehirlerarası Terminal İşletmesi) במערבה של העיר משתרעת על שטח של 446,000 מ"ר ויש בה 121 רציפים. מהתחנה יוצאים אוטובוסים תכופים לכל רחבי טורקיה, והיא משרתת 250,000 איש בכ-3,000 נסיעות ביום. תחנת האוטובוסים מקושרת לקו רכבת הקלה ("אנקראי") ומחוברת לרשת הכבישים הבינעירונית באמצעות כביש מהיר עירוני.
באנקרה רשת כבישים מהירים עירוניים ענפה, וכביש O-20 משמש לה ככביש טבעת. העיר מחוברת בכביש מהיר O-4 לאיסטנבול, ועבודות לסלילת כביש O-21 אשר יחבר אותה לאדנה שלחופי הים התיכון נמצאות בעיצומן.
אתרים מרכזיים
המוזיאון לתרבויות אנטוליה
שמאל|ממוזער|300px|אולם במוזיאון לתרבויות אנטוליה באנקרה
המוזיאון לתרבויות אנטוליה (Anadolu Medeniyetleri Müzesi) הוא מוזיאון ארכאולוגי והיסטורי הממוקם בסמוך לטירת אנקרה ברובע אטפזרה (Atpazarı) בעיר. את הרעיון להקמת המוזיאון הגה מוסטפא כמאל אשר חיפש את שורשיה של האומה הטורקית המודרנית בתרבויות העתיקות של אנטוליה, ובמיוחד בזו של החתים. המוזיאון ממוקם ב"באזאר מחמוט פאשה" (Mahmut Paşa Bazaar) המקורה, שנבנה על ידי מחמוט פאשה ב. המוזיאון נחשב לאחד מהעשירים בעולם וכולל בין היתר מוצגים מתקופת האבן, הנחושת, הברונזה, והברזל. המוצג הידוע ביותר באוסף המוזיאון הוא פסל שלושת האיילים שהעתקו המוגדל ניצב בכיכר סיהייה במרכז אנקרה ("האנדרטה החתית"). אולם מיוחד מוקדש להיסטוריה של אנקרה.
אנטקביר
שמאל|ממוזער|300px|המאוזוליאום של מוסטפא כמאל אטאטורק
האֵנֶטקביר (Anıtkabir - "קבר הזיכרון" או "אנדרטת הקבר") הוא האתר בו ממוקם המאוזוליאום של מוסטפא כמאל אטאטורק, אבי האומה הטורקית המודרנית ונשיאה הראשון של טורקיה. בנוסף נקבר באתר גם ידידו של אטאטורק ונשיאה השני של המדינה איסמט אינני. האתר נמצא על גבעה בלב העיר. האתר שנבחר למבנה הוא בגבעת "רסטפה" (Rasattepe - "תל התצפית") ששכנה אותה עת בליבה של העיר, בצמוד ממערב למרכזה ההיסטורי, ואשר נראתה מכל חלקיה.
מעבר למבנה המאוזוליאום המרכזי, כולל האתר רחבת הטקס (Tören Meydanı) באורך של 129 מטר וברוחב של 84 מטר, והמסוגלת להכיל עד 15,000 איש. סביב הרחבה הוקמה שדרת עמודים שלאורכה שמונה מגדלים, וכל מגדל מייצג פן אחר של מלחמת העצמאות של טורקיה. אל האתר מובילה דרך האריות (Aslanlı Yol) שלאורכה 24 פסלי אריות יישובים ובקצה הצפוני שלה שני מגדלים נוספים המשמשים ככניסה אל האתר.
באתר נמצאים חדרים שונים המציגים את תולדות חייו של אטאטורק, ספרייתו הפרטית והמכוניות הרשמיות בהן השתמש כשהיה בתפקיד.
מצודת אנקרה
שמאל|ממוזער|250px|מצודת אנקרה הניצבת על הר גבוה
מצודת אנקרה (Ankara Kalesi) שוכנת ברובע אולוס שמצפון למרכז העיר המודרנית. המצודה נישאת על צוק המשקיף על סביבותיו מגובה של כ-100 מטר ונבנתה לראשונה לאחר הפלישה הפרסית בשנת 620 לפנה"ס לערך.
המצודה שופצה וחוזקה פעמים רבות, הן על ידי הרומאים, הן על ידי הביזנטים והן על ידי העות'מאנים. החומות הניצבות במצודה כיום הן מהמאה ה-7 ומהמאה ה-9, והמצודה מהווה את ליבה של העיר העתיקה והחלק העתיק ביותר באנקרה. סביב המצודה נבנה רובע מגורים שבתיו הנוכחיים הם מהתקופה העות'מאנית.
בית העלמין הממלכתי של טורקיה
בית העלמין הממלכתי של טורקיה (Devlet mezarlığı) בשכונת "חוות יער אטאטורק" (Atatürk Orman Çiftliği) ניצב על גבעה במערב אנקרה כ-2.5 ק"מ צפונית-מערבית לאנטקביר. בבית העלמין נמצאים קברי נשיאי טורקיה (למעט מוסטפא כמאל אטאטורק ואיסמט אינני הקבורים באנטקביר), אנשי צבא בכירים ו-61 מגיבורי מלחמת העצמאות של טורקיה.
מקדש אוגוסטוס ורומא ומסגד האג'ה באיירם
שמאל|ממוזער|250px|מקדש אוגוסטוס ורומא
בעיר ישנם שרידים ארכאולוגיים לתקופה בה שלטו הרומאים באזור. מקדש אוגוסטוס ורומא (Augustus Tapınağı) המכונה גם "מונומנטום אנקירנום" (Monumentum Ancyranum) ידוע בשל "תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי" (Res Gestae Divi Augusti), כתובת שנחקקה ביוונית ובלטינית על קירותיו, והמספרת על מפעל חייו של הקיסר אוגוסטוס. כתובת זו היא העתקה של הכתובת המקורית שהייתה חרותה על לוחות ברונזה בקברו של הקיסר ברומא, אך המקור אבד. העתקי הכתובת הופיעו באתרים נוספים ברחבי האימפריה הרומית אך זו שנמצאה באנקרה היא היחידה שהשתמרה בשלמותה. המקדש נבנה בין שנת 25 לפנה"ס לשנת 20 לפנה"ס, לאחר השלמת כיבושה של מרכז אנטוליה בידי הרומים, והקמת הפרובינקיה גלטיה שאנקרה שימשה לה כמרכז אדמיניסטרטיבי.
כיום ניצב מסגד האג'ה באיירם (Hacı Bayram Camii) על שרידיו של המקדש. המסגד נבנה ב-1427–1428 בסגנון סלג'וקי לכבודו של המיסטיקן האג'ה באיירמ-אֳ ולי (Hacı Bayram-ı Veli). עם מותו של ולי ב-1430 הוקם לו מבנה קבר בסמוך למסגד. ב שוחזר המסגד ושופץ על ידי האדריכל סינאן, וב הוא צופה באריחים.
ממערב למצודה מצויים שרידים נוספים של העיר הרומית. הידוע ביותר בין אלה הוא עמוד יוליאנוס הכופר שהוקם לרגל ביקורו של הקיסר הרומי בעיר בשנת 362. המקומיים מכנים את העמוד הנישא לגובה של 15 מטר בשם "הצריח של מלכת שבא" (Belkız Minaresi). המרחצאות הרומיים נבנו בתקופתו של הקיסר קרקלה בתחילת המאה ה-3 והוקדשו לאל הרפואה אסקלפיוס. כל שנותר מהמרחצאות כיום הוא המרתף והקומה הראשונה. מהתיאטרון הרומי לא נותרו שרידים רבים, אך הממצאים שנמצאו בו מוצגים ב.
המוזיאון האתנוגרפי
שמאל|ממוזער|300px|המוזיאון האתנוגרפי באנקרה ולידו פסל אטאטורק
המוזיאון האתנוגרפי של אנקרה (Ankara Etnografya Müzesi) ניצב על גבעה מצפון לסיהייה, באתר בו שכן בעבר בית קברות מוסלמי. המוזיאון הוקם ב-1927 ונפתח לקהל הרחב ב-18 ביולי 1930. לאחר מותו של מוסטפא כמאל אטאטורק נסגר המוזיאון ושימש לו כקבר זמני עד שגופתו הועברה ב-1953 לאנטקביר. האגף בו נשמרה הגופה מהווה עדיין אתר רשמי, ופסלו של אטאטורק רכוב על סוס ניצב בחזית המוזיאון. המוזיאון נפתח שוב לקהל בנובמבר 1956 לאחר ששופץ.
המוזיאון מציג אומנות טורקית, כלי נשק, כלי בית, רהיטים, שטיחים ועוד מהתקופה הסלג'וקית ומהתקופה העות'מאנית ואשר נאספו בכל רחבי אנטוליה. במוזיאון ספרייה המוקדשת לפולקלור, אמנות ואתנוגרפיה טורקיים.
מוזיאון אנקרה לאמנות ולפיסול
מוזיאון אנקרה לאמנות ולפיסול (Ankara Resim ve Heykel Müzesi) נבנה בשנת 1927 ושופץ בשנת 1980. המוזיאון ממוקם בסמוך למוזיאון האתנוגרפי, ובו אוסף קבוע של אמנות טורקית מהמאה ה-19 ועד להווה, וכן תערוכות מתחלפות של אמנות טורקית ובינלאומית. המוזיאון מתמקד גם בהוראה ובשחזור יצירות אמנות ולאחר שיפוצו נפתחו בו סדנאות המשמשות למטרה זו.
מסגד קוג'אטפה
שמאל|ממוזער|300px|מסגד קוג'אטפה החדש שנבנה בסגנון ע'ותמאני
מסגד קוג'אטפה (Kocatepe Camii) הוא המסגד הגדול בעיר. הוא נבנה בין שנת 1967 ל-1987 ברובע קוג'טפה, דרומית-מזרחית לקזלאיי. הרעיון לבנות את המסגר עלה כבר בשנות הארבעים של המאה ה-20 וב-1947 הוגשו הצעות לתכנונו של המסגד אך אף אחת מהן לא התקבלה. ב-1956 בהתערבותו של ראש ממשלת טורקיה אדנאן מנדרס, הוקצה שטח אדמה לבניית המסגד, ושוב הוגשו הצעות לבניית המסגד ב-1957.
בניית המסגד החלה לפי ההצעה הזוכה שהייתה מודרנית וחדשנית באופייה, אך בשל ביקורת נוקבת שנמתחה עליה מצד גורמים שמרנים, נפסקו העבודות בשלב הנחת היסודות. לאחר תחרות שלישית שנערכה בשנת 1967, נבחרה הצעה שמרנית, והמסגד נבנה לבסוף בסגנון עות'מאני קלאסי המזכיר את המסגד הכחול באיסטנבול. מסגד קוג'אטפה נחנך בשנת 1987 על ידי ראש הממשלה טורגוט אזאל. המסגד משתרע על שטח של 4,500 מ"ר ובארבע פינותיו ניצבים ארבעה מינרטים.
מגדל אטאקולה
מגדל אטאקולה (Atakule "מגדל האב") ברובע צ'נקאיה שבדרום העיר נישא לגובה של 125 מטר, ומשמש הן כאתר תיירותי והן כמגדל תקשורת. המגדל נחנך ב-13 באוקטובר 1989 ובראשו מרפסת תצפית, בית קפה ומספר מסעדות שאחת מהן מסתובבת ומשלימה סיבוב מלא בתוך שעה. בבסיסו של המגדל ממוקם מרכז קניות ובילויים.
האספה הלאומית הגדולה של טורקיה
שמאל|ממוזער|250px|אולם הפרלמנט של טורקיה
שלושה מבנים בעיר קשורים לתולדותיו של הפרלמנט הטורקי המכונה האספה הלאומית הגדולה של טורקיה. המבנה הראשון ששימש את האספה בימי ראשיתה נמצא בשכונת אולוס מצפון למרכז העיר ושימש את מועצת האיחוד והקידמה העות'מאנית לפני ששינה את ייעודו. כיום שוכן בבנין מוזיאון העצמאות (Kurtuluş Savaşı Müzesi). לא הרחק ממנו שוכן מוזיאון הרפובליקה (Cumhuriyet Müzesi) ששימש כמעונה השני של האספה. כיום שוכן הפרלמנט הטורקי בבנין גדול ברובע בקנלקלאר (Bakanliklar) מדרום לקזלאיי.
אקלים
אקלימה של העיר יבשתי ומתאפיין בחורף קר ומושלג ובקיץ חם ויבש. הגשם המועט שיורד בעיר פוקד אותה בעיקר בחודשי האביב והסתיו, והצמחייה הטבעית בעיר ובסביבותיה היא צמחיית ערבה צחיחה. משרע הטמפרטורות בין היום ללילה מגיע עד לכ-C° 20 בחודשי הקיץ וכ-C° 8 בחודשי החורף. גם ההבדלים בין הטמפרטורות הממוצעות בקיץ ובחורף קיצוניים ועומדים על כ-C° 25. נתוני מזג האוויר הממוצעים בעיר הם כדלקמן:
תמונות העיר
ממוזער|ימין|175px|מגדל אטאקולה הצופה אל העיר
שמאל|ממוזער|352px|פארק גוסקו בשעת בין ערביים
ממוזער|ימין|175px|אחד מהבנינים רבי הקומות בעיר
שמאל|ממוזער|345px|מסגד האג'ה באיירם נבנה במאה ה-15
מוסדות להשכלה גבוהה
ימין|ממוזער|300px|כנס באוניברסיטת אנקרה
מרכז|ממוזער|250px|מראה בטכניון של המזרח התיכון
שםשם בטורקיתשנת ייסודאתראוניברסיטת אנקרהAnkara Üniversitesi1946http://www.ankara.edu.tr/אוניברסיטת אטלםAtılım Üniversitesi1996https://web.archive.org/web/20070912090330/http://www.atilim.edu.tr/yw/אוניברסיטת הבירהBaşkent Üniversitesi1994http://www.baskent.edu.tr/אוניברסיטת עיר המדעBilkent Üniversitesi1984http://www.bilkent.edu.tr/אוניברסיטת צ'נקאיהÇankaya Üniversitesi1997http://www.cankaya.edu.tr/eng/אוניברסיטת גאזי("גיבור מלחמה")Gazi Üniversitesi1926 https://web.archive.org/web/20070112155713/http://www.gazi.edu.tr/english/indexeng.phpאוניברסיטת הג'טפהHacettepe Üniversitesi1967http://www.hacettepe.edu.tr/טכניון המזרח התיכוןOrta Doğu Teknik Üniversitesi1956http://www.metu.edu.tr/אוניברסיטת TOBBלכלכלה וטכנולוגיהTOBB Ekonomi ve Teknoloji Üniversitesi2003http://www.etu.edu.tr/אוניברסיטת אופוקUfuk Üniversitesi1999https://web.archive.org/web/20070823083729/http://www.ufuk.edu.tr/www/eng/האקדמיה לרפואה צבאית גילהנהGülhane Askeri Tıp Akademisi1896 (באיסטנבול)https://web.archive.org/web/20100212111120/http://www.gata.edu.tr/בית הספר ללוחמת יבשהKara Harp Okulu1834 (באיסטנבול)http://www.kho.edu.tr/KHO_anasayfa/giris/index.html
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
סרט קצר על העיר אנקרה (באנגלית)
מסע ברכב וברגל ברחובותיה של העיר
אתרים רשמיים
אתר העירייה
אתר נפת אנקרה
אנקרה באתר לשכת התיירות של טורקיה
תחבורה
אתר נמל התעופה של אנקרה
האתר הרשמי של המטרו
אתר קו אנקראי
רכבת הפרברים של אנקרה
תחנת האוטובוסים המרכזית של אנקרה
אתרים בעלי עניין
אתר המוזיאון לתרבויות אנטוליה (בטורקית)
אתר אודות מסגד וקבר האג'ה באיירם
מגדל אתאקולה
אתר האנטקביר
תמונות מאנקרה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:טורקיה: ערים מטרופוליטניות
קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה | 2024-08-28T03:42:36 |
שפכים | שמאל|ממוזער|250px|צינור ביוב
שפכים הם כל נוזל מימי אשר הושפע על ידי גורמים אנתרופוגניים. שפכים כוללים תוצרי פסולת נוזליים ביתיים, עירוניים, חקלאיים או תעשייתיים ויכולים להכיל מספר רב של ריכוזים מזהמים. השימוש הנפוץ ביותר למונח מתייחס לשפכים הזורמים במערכות הביוב וההולכה, אם כי במדינת ישראל עדיין 4% מהשפכים נספגים בקרקע בבורות ספיגה. המערכת הפיזית הכוללת צינורות, משאבות, נפות ורשתות ותעלות המשמשת להזרמת שפכים ומי ביוב ממקורם לנקודת הטיפול או הסילוק נקראת ביוב.
מי שופכין או מי ביוב מתייחסים לשפכים המזוהמים בצואה או שתן אך לעיתים קרובות משתמשים במונחים אלו לתאר סוגים נוספים של שפכים. בניגוד למי שופכין (המכונים גם "מים שחורים"), מים אפורים הם נוזלים שמקורם אינו מאסלות ההדחה (כגון ממכונות כביסה, מדיחי כלים, כיורים, מקלחות ואמבטיות רחצה) ואשר, אחרי טיפול מתאים, ניתנים לשימוש חוזר בעיקר אל מכלי ההדחה של האסלה, במטרה לחסוך במים שפירים ובעלותם הכספית.
הרכב השפכים
מקורם של שפכים ומי ביוב נובע ממספר רב של מקורות מזהמים וביניהם פסולת אורגנית אנושית, פסולת תעשייתית נוזלית, פליטות של מפעלי טיהור שפכים, מים אפורים, מי תהום שהסתננו אל מי שופכין, מערכות ניקוז של מי גשמים, פסולת תעשייתית לא נוזלית כגון חול, אלקלי וכו'.
מתקני טיהור שפכים
קיימים ארבעה סוגים נפוצים של מתקני טיהור שפכים:
אגנים ירוקים - שימוש בצמחייה בשטח פתוח לטיהור השפכים. בשיטה זו הצמחים צורכים את החומרים המזהים ומותירים מי קולחין באיכות משופרת.
ברכות חמצון - במתקנים אלו מתבצע טיהור החומר האורגני בחמצון באמצעים מיקרוביולוגיים, השיטה מתאימה ליישובים בקנה מידה קטן.
סינון ממברני - שימוש בסדרת מסננים בעלי נקבים הולכים וקטנים הלוכדים את החומרים המזהים.
בוצה משופעלת - בשיטה זו משיבים חלק מן המשקעים (בוצה) לזרם השפכים החדש הנכנס למתקן. משקעים אלו רוויים במיקרואורגניזמים המאיצים את תהליך פירוק המזהים בשפכים החדשים.
תהליכי טיפול שונים עשויים להשלים זה את זה על מנת להפיק מי קולחין איכותיים יותר.
בורות ספיגה
בור ספיגה הוא בור שנכרה באדמה בעומק ממוצע של 1–2 מטר וברדיוס של 1/2 מטר ומשמש לפינוי השפכים. בור כזה מתאים למגורים צמודי קרקע, כאשר כל בור משרת לרוב יחידת דיור אחת. מבורות אלו מחלחלים השפכים באופן חופשי אל הקרקע ומותירים בהם את השפכים המוצקים. בורות ספיגה עשויים לגרום נזק למי התהום וגורמים לזיהום הקרקע ולפגיעה במי התהום.
בישראל
נכון לשנת 2008, בישראל מופקים 500 מלמ"ק קולחין מדי שנה, כאשר כ-70% מושבים לשימוש בחקלאות בעזרת מכוני טיהור השפכים.
לקריאה נוספת
פרופ' נחום רקובר, איכות הסביבה - היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, "שפכים, פסולת וריחות", 58. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 1993
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:איומים ומפגעים סביבתיים
קטגוריה:זיהום מים
קטגוריה:פסולת | 2024-02-28T09:47:11 |
טל | שמאל|ממוזער|250px|טיפות טל על דשא.
שמאל|ממוזער|250px|טל על רשת קורי עכביש
טל הוא משקע מימי המצטבר בעיקר במשך הלילה על גבי עצמים הנמצאים בחוץ באוויר הפתוח. עקב צניחת הטמפרטורה בלילה, מתעבים אדי המים (שהיו עד כה נישאים באוויר הפתוח) על המשטחים לכדי טיפות, המאפיינות את שעות הבוקר המוקדמות. בטבע, הטל מתהוה בעיקר על עלוות צמחים ועל הקרקע. בכך הטל מסייע, בין היתר, לצמחים לשמור על לחות ורעננות באזורים צחיחים ובמדבריות.
מנגנון ההיווצרות
הטל נוצר בלילות בהירים כתוצאה מהתקררותם של עצמים ופני הקרקע שהתחממו במשך היום.
האוויר מכיל אדי מים בכמות מסוימת. כאשר מתקרר האוויר, כמות הלחות שהוא יכול להכיל יורדת, והוא מגיע למצב של רווית-על. המים העודפים מפסיקים להיות אדים ומתעבים על גרעיני ההתעבות שנמצאים בסביבה – בייחוד כאשר גרעיני התעבות אלו (עצמים, קרקע) קרים יותר מן האוויר. מים אלו קרויים טל. במצב זה אומרים כי טמפרטורת האוויר ירדה אל מתחת לטמפרטורת הרוויה של האוויר (הטמפרטורה שבה האוויר אינו יכול להכיל יותר לחות או אדי מים נוספים).
הטל אינו נוצר בדרך כלל בלילות מעוננים היות שהעננות מונעת במידת מה את ההתקררות של הקרקע. כמו כן גם רוחות מונעות היווצרות טל היות שהסעת האוויר המהירה מונעת את התעבותו.
לטל חשיבות רבה כמקור לחות לצמחייה באזורים שכמות המשקעים שבהם מועטת, וכמקור שתייה לחרקים קטנים.
ניתן לאגור מי טל באמצעות רשת ערפל.
בישראל
מספר לילות הטל בישראל שונה מאזור לאזור. בממוצע, טל נוצר בכ-200 לילות בשנה בעמק יזרעאל ובשפלת החוף, 250 לילות בצפון הנגב, 150–180 לילות באזורי ההר ועד 50 לילות בעמק הירדן. באזורי הכנרת וצפון ים-המלח הטל נוצר במרבית ימי השנה (320–365 לילות).
מדידת כמות הטל
למדידת כמות הטל משתמשים במכשיר הנקרא מד טל. המתקן הומצא על ידי חוקר הטבע הישראלי שמואל דובדבני. המתקן נפוץ בכל העולם ומורכב מלוח עץ צבוע בצבע כהה החובר למעין "סקלת טל". הבדיקה הכמותית נעשית בשיטה אופטית.
ביהדות
בתפילת שמונה עשרה מזכירים במשך חודשי הקיץ את השבח "מוריד הטל" (מלבד נוסח אשכנז בחוץ לארץ). גם בחודשי החורף כורכים יחד את הטל והמטר בבקשה "ותן טל ומטר לברכה".
הטל מוזכר פעמים רבות בתנ"ך והוא משמש משל למקור רענן של חיים ולשפע של ברכה. כן מצאנו בברכת יצחק ליעקב אבינו וכן מצאנו בהבטחת ה' לישראל בנביא הושע
במקרא נמצא גם קישור של הטל לתחיית המתים: , ובעקבות כך גם חז"ל מתארים "טל שעתיד להחיות בו מתים", שבעזרתו החיה האל את בני ישראל שמתו לאחר ששמעו את קולו במעמד הר סיני.
הטל מוזכר גם כאחד משבעת המשקים (חלק מראשי התיבות י"ד שח"ט ד"מ, כשה- ט' הוא הטל) שכאשר נופלים על דבר מאכל, הם מכשירים אותו לטומאה, וכן הוא משקה שאם הוא בא במגע עם קמח בפסח, הוא מחמיץ את העיסה.
טללים שאינם ברכה מכונה "טללים רעים". אחת הסיבות לנענועים של הלולב בחג הסוכות היא "לעצור טללים רעים", שלא יבואו במשך השנה.
ראו גם
נקודת הטל
מטאורולוגיה - מונחים
תפילת טל
קישורים חיצוניים
אגירת מי-טל לטובת השקיה - מידע מאתר הגן הסולארי
טל, לחות וחום כמוס
הערות שוליים
קטגוריה:משקעים
* | 2024-08-14T09:49:45 |
עמאן | עָמָאן (בערבית: عَمَّان), או בעברית רבת עמון (במקרא: רבת בני עמון, ביוונית: Ῥαββαταμμάνοιςמכתב PSI 616 מהפפירוסים של זנון, שורה 27 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) או Ῥαββαταμαναפוליביוס, היסטוריות, ספר 5), היא בירת ממלכת ירדן והעיר הגדולה ביותר בה. בתקופה הרומית היא נקראה פילדלפיה (Philadelphia). לפי הערכות משנת 2024 מתגוררים בעיר כ-2.25 מיליון בני אדם שהם כ-21% מאוכלוסיית המדינה.
קיים תיעוד ליישוב באזור כבר לפני 8,500 שנים, והעיר שימשה כבירתם של העמונים במחצית השנייה של האלף ה-2 לפנה"ס. היא נזכרה מספר פעמים בתנ"ך עת נודעה כ"רבת בני עמון". לאחר מכן נכבשה בידי האשורים, הפרסים ועל ידי אלכסנדר מוקדון. תלמי פילדלפוס שינה את שמה לפילדלפיה (ביוונית: Φιλαδέλφεια), וכך נודעה למשך כמה מאות שנים. השלטון הערבי בעיר החל בשנת 636 אך היא חרבה במספר רעידות אדמה, והייתה לכפר קטן עד סוף המאה ה-19.
הגעת מסילת הרכבת החיג'אזית אל העיר, וקביעתה של עמאן כבירת ממלכת ירדן ב-1921, שינו את גורלה, והעיר צמחה מאז במהירות והייתה לעיר הגדולה והחשובה בירדן. עמאן שימשה כבירת התרבות הערבית לשנת 2002.
גאוגרפיה ואקלים
העיר שוכנת בצפון-מערבה של ירדן, באזור גבעי על גבול המדבר ובגובה של 773 מטרים מעל פני הים. העיר הוקמה במקור על שבע גבעות, אך כיום היא משתרעת על פני 19 גבעות, ואזוריה העיקריים נוטלים את שמותיהם משמן של גבעות אלה. סמוך לעמאן נמצאים מעיינות המשמשים לה כמקורות מים זמינים.
בשל גובהה, האקלים בעיר מתון יחסית בהשוואה לזה של המדבר שממזרח לה ולזה של בקעת הירדן שממערב לה. הלחות בעיר נמוכה ומשקעים יורדים בחורף בצורת גשם, ולעיתים בצורת שלג, ב-5 עד 45 ימים בשנה.
היסטוריה
פרה-היסטוריה
לפי ממצאים ארכאולוגיים, התקיים יישוב בעמאן כבר בתקופת האבן החדשה, לפני כ-8,500 שנה. הממצאים המוקדמים ביותר הם מעין ע'זאל במזרח העיר.
העת העתיקה
הממצאים המוקדמים ביותר שנמצאו במצודת עמאן הם מתקופת הברונזה, מאמצע האלף ה-4 לפנה"ס.
ממוזער|שלוש צלמיות עמוניות מהמאות ה־7–8 לפנה"ס, השמאלית מערג'אן שבעמאן והאחרות מהמצודה. על הימנית חרותה כתובת ירחעזר
החל מהמאה ה-13 לפנה"ס בקירוב נקראה העיר "רבה" או "רבת עמון" על ידי יושביה העמונים ושימשה כבירתם. היישוב העמוני שכן במצודת רבת עמון.
שם העיר בעברית
העיר נזכרת בתנ"ך מספר פעמים כ"רבת בני עמון" או פשוט "רבה", למשל בהקשר לכיבושה על ידי ממלכת ישראל המאוחדת או ממלכת יהודה (בהתאם, מוכר גם אזכור כיבוש העיר בשירת ימי הביניים של יהדות ספרד, כמו בפיוט שלום לך דודי).
כיבושים זרים
עמון, כמו שאר הלבנט, נכבשה על ידי האימפריה האשורית החדשה, ובהמשך האימפריה הבבלית החדשה, הפרסים והסלאוקים. במאה ה-3 לפנה"ס שינה תלמי פילדלפוס השני את שמה ל"פילדלפיה" (ביוונית: Φιλαδέλφεια).
עם זאת, גם השם העתיק נותר שגור במקורות היווניים: במכתב PSI 616 מהפפירוסים של זנון, שורה 27 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) ואצל פוליביוספוליביוס, היסטוריות, ספר 5 מופיע בתעתיק יווני השם "רבּת־עמַנַ". סטפנוס מביזנטיון כתב כי בתחילה נקראה העיר עמַנַ (ביוונית: Ἄμαννα), לאחר מכן עשתרת (ביוונית: אסטרטה), ואז תלמי שינה את שמה.סטפנוס מביזנטיון, de Urbibus, ערך "פילדלפיה" (ראו במקור היווני עם תרגום ללטינית ובמקור היווני עם תרגום לגרמנית)
פילדלפיה הייתה לחלק מהממלכה הנבטית עד לשנת 106 לפני הספירה, עת נכבשה על ידי האימפריה הרומית והפכה לאחת מעשר ערי הדקאפוליס הרומיות.
בתחילת התקופה הביזנטית הייתה העיר למקום מושבו של בישוף. הסאסאנים כבשו את העיר בשנת 614 ולאחריהם כבשו אותה הערבים ב-636, אשר השיבו את השם העתיק (אם כי בגרסה משובשת), עמאן, להיות השם הרשמי של העיר. העיר פרחה תחת שלטונה של שושלת בית אומיה ובהמשך תחת שלטונו של בית עבאס, אך במרוצת השנים חרבה על ידי מספר רעידות אדמה ואסונות טבע אחרים, ובמאה ה-19 כל שנותר ממנה היה כפר קטן ובו כ-2,000 תושבים.
בעת המודרנית
ממוזער|220px|בניין היסטורי בעמאן
מפנה בתולדותיה של עמאן החל בשנת 1887, עת התיישבו בה צ'רקסים.
הם הובאו לעבר הירדן מן הבלקנים בידי השלטון העות'מאני בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, כפליטי המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). 500 מהם התיישבו באתר הרומי שבעיירה הנטושה, וחידשו את חיי המקום.
המפנה הואץ משמעותית עם סלילת מסילת הרכבת החיג'אזית והפיכתה של העיר לתחנה מרכזית בנתיבה.
בשנת 1921 מנתה עמאן 2400 נפש. ב-2 במרץ 1921 התמקם בה האמיר עבדאללה הראשון, מלך ירדן ובחר בה לשמש כבירתו. הוא בחר בה בעיקר מכיוון שתושבי העיר הגדולה א-סלט לא רצו לקבלו, מכיוון שבינתיים הפכה עמאן למטה של הכוח הצבאי שעתיד היה להיות משענתו העיקרית (הלגיון הערבי), מכיוון שהיא הייתה קרובה אל גשר הירדן, שהוביל לארמון הנציב בירושלים, מעונו של פטרונו, הנציב העליון הבריטי של ארץ ישראל, בגלל מיקומה על מסילת הרכבת החיג'אזית – מיקום ששיקף את שאיפתו לעלות על סוריה ולרשת את שלטונה, ומכיוון שהיא שכנה על גבול המדבר, בשכנות לשבטי המדבר, שפיוסם היה מפתח להישרדותו.
בעיר לא היה באותה עת מבנה שהתאים לשמש כארמון או כבניין משרדים ממלכתי, והמלך קבע את לשכתו בבניין תחנת הרכבת החיג'אזית והתגורר בקרון.
עמאן נותרה עיר קטנה יחסית עד שנת 1948, עת גדלה אוכלוסייתה באופן משמעותי, בעקבות מלחמת העצמאות והגירת פליטים פלסטינים רבים אליה מארץ ישראל. גל נוסף של פליטים פלסטיניים הגיע לעיר לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967. בספטמבר השחור בשנת 1970, התרחשו בעיר קרבות רחוב בין צבא ירדן לכוחות אש"ף, ולמבני העיר נגרם נזק רב. נזק רב במיוחד נגרם לארמון המלך ולמבנים שבסביבתו.
העיר הייתה שוב ליעדם של גלי פליטים שנמלטו מעיראק במלחמת המפרץ ב-1991 ובמלחמת עיראק בשנת 2003. גלים אלה הביאו לתנופת בנייה ולהיווצרותם של שכונות עוני ומחנות פליטים, ואלה מכבידים על משק המים של העיר ועל כלכלתה. ב-9 בנובמבר 2005 אירעו שלושה פיצוצים מתואמים בשלושה בתי מלון בעיר וארגון אל-קאעידה נטל את האחריות להם.
העיר בימינו
שמאל|ממוזער|250px|מעגל התנועה השלישי
בעמאן פועלת תעשייה קלה של טקסטיל ומזון ותעשייה כבדה הכוללת בתי זיקוק לנפט. העיר שוכנת במרכזה של רשת הכבישים בירדן, ונמל התעופה הבינלאומי על שם המלכה עליה (مطار الملكة علياء الدولي) הוא השער האווירי העיקרי של הממלכה.
בעיר פועלות מספר אוניברסיטאות, שהחשובות שבהן הן "אוניברסיטת ירדן", "אוניברסיטת אלזייתונה הירדנית" (جامعة الزيتونة الأردنية), "האוניברסיטה הגרמנית הירדנית" (الجامعة الألمانية الأردنية), "אוניברסיטת עמאן אלאהלייה" ו"האוניברסיטה למדע ולטכנולוגיה הירדנית" (جامعة العلوم والتكنولوجيا الأردنية, או בקיצור جامعة التكنو). כמו כן, בעיר פועלת אוניברסיטת המזרח התיכון, שהיא אוניברסיטה פרטית ללא כוונת רווח.
הבניין הגבוה בעיר הוא עמאן רוטנה.
אתרים
רוב אתריה של העיר שוכנים ברובע "מדינה" במרכזה של העיר, הכלוא בעמק שבין ג'בל אל-אשרפיה מדרום, ג'בל אל-קלעה (הר המצודה) מצפון וג'בל עמאן ממערב.
המצודה
250px|ממוזער|כיפת אולם השימוע בארמון אומיה במצודת עמאן
250px|ממוזער|מקדש הרקולס
המצודה במרכזה של העיר שוכנת על ג'בל אל קלעה ("גבעת המצודה") בגובה של 850 מטר, וזהו המקום בו שכנה רבת עמון ההיסטורית. ממצאים מתקופת הברונזה מצביעים על כך שהגבעה שימשה כמצודה ומקום יישוב משך אלפי שנים. המתחם מוקף בחומה באורך של 1,700 מטר, וזו נבנתה וחודשה פעמים רבות בתקופת הברונזה, בתקופת הברזל, וכן בתקופה הרומית, הביזנטית ובתקופת שלטונו של בית אומיה. עוד נמצאה במקום כתובת מצודת רבת עמון.
החלק המרשים ביותר במצודה הוא "ארמון אומיה" השוכן בצפונה. הארמון הוקם בשנת 720 על ידי שושלת אומיה ושימש בעברו כמקום משכנו של שליט עמאן. המתחם היה גדול למדי אך רובו חרב ברעידת אדמה בשנת 749 ולא הוקם מחדש. המבנה הבולט במתחם הוא אולם השימוע הניכר בכיפתו. צורתו של האולם בבסיסו היא כשל צלב בשל כך שהוקם על שרידיה של כנסייה ביזנטית. החצר הפתוחה הצמודה לאולם מצפון מובילה אל רחוב העשוי בצורת אכסדרה שמשני צדדיו הריסות מבני ממשל וציבור. אכסדרה זו מסתיימת בשרידיו של בניין מגורי המושל שבו אולם כס, והשוכן בקצה הצפוני של המצודה. ממזרח לאולם השימוע שוכן מאגר אומיה העגול. קוטרו כ-17 מטר ומדרגות מוליכות אל בסיסו. המאגר שימש כמקור המים של המצודה וסביבתה, וככל הנראה ניצב במרכזו בעבר עמוד שהראה את גובה המים.
מדרום לארמון אומיה שוכנים שרידיה של בזיליקה ביזנטית מהמאה ה-6 או המאה ה-7. הבזיליקה חרבה ברעידת אדמה אך השתמרו בה מספר פסיפסים. סמוך לבזיליקה ניצב מקדש הרקולס שנבנה בתקופת מרקוס אורליוס במאה ה-2, אך כל שנותר ממנו הוא במה ומספר עמודים.
המוזיאון לארכאולוגיה של ירדן צמוד למקדש הרקולס ומציג ממצאים היסטוריים מרחבי ירדן ושכנותיה. במוזיאון גולגולות בנות 6,000 שנים מתל יריחו, מספר מגילות שנמצאו בקומראן בשנת 1952 כולל מגילת הנחושת, העתק של מצבת מישע וממצאים שונים מפטרה ומג'רש. עוד מוצגים במקום שלושה פסלים מעין ע'זאל המתוארכים לאלף השביעי לפנה"ס.
התיאטרון הרומי, הפורום והאודאון
התיאטרון הרומי בעמאן נחצב במורדותיה הצפוניים של הגבעה הפונה אל מרכז העמק, והוא שוכן כ-250 מטר דרומית לקצה המזרחי של המצודה. הוא הוקם במאה ה-2 על ידי אנטונינוס פיוס במקום בו שכן קודם לכן נקרופוליס קדום. באתר נמצאה גם הכתובת מתיאטרון רבת עמון, המתוארכת לסוף המאה ה־6 לפנה"ס (כמה מאות שנים לפני בניית התיאטרון).
המבנה עשוי משלושה אגפים רוחביים שיועדו לשכבה השלטת (התחתון), לאנשי צבא (האמצעי) וליתר הצופים (העליון). סך הכל יכול התיאטרון להכיל 6,000 צופים. מעל לשורה העליונה שוכן מקדש קטן שבו ניצב בעבר פסל האלה אתנה, אך זה הועבר למוזיאון הארכאולוגי במצודה. המבנה שוחזר בשנת 1957, ככל הנראה לא בצורה מדויקת, ונערכים בו מופעים ואירועי תרבות שונים. עוד שוכן בו מוזיאון קטן לפולקלור (ממערב לבמה) ומוזיאון למסורת עממית (ממזרח לה).
מהפורום הרומי העתיק שרדו רק שתי שורות העמודים הדרומיות. הוא הוקם בשנת 190 לערך והשתרע על שטח של 5,000 מ"ר. הוא הוקף בשורות עמודים משלושת צדדיו, ועל ידי נחל עמאן מצפונו, אך זה זורם כיום בתעלה תת-קרקעית מתחת לרחובות העיר. ממזרח לפורום ניצב האודאון, גם הוא מהמאה ה-2. בהיכל שהשתמר במצב טוב מקומות ל-500 צופים, וככל הנראה נשא גג עץ או אוהל זמני שסוכך על הצופים מפני פגעי מזג האוויר.
מסגדי העיר
מסגד המלך חוסיין נבנה על ידי עבדאללה הראשון, מלך ירדן, ב-1924 ושופץ ב-1987. המסגד שוכן במרכז העיר מדרום למצודה והוא הוקם במקום בו שכן מסגד קודם שנבנה על ידי הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב בשנת 640 לערך.
מסגד אבו דרוויש בראשו של ג'בל אלעשרפיה הוקם ב-1961 וקירותיו עשויים מאבן שחורה ומאבן לבנה המונחות לסירוגין בשורות (אבלק).
מסגד המלך עבדאללה הראשון הוקם על ידי חוסיין, מלך ירדן, לזכר סבו בין השנים 1982–1989. המסגד שוכן בג'בל אלוויבדה, מצפון לג'בל עמאן, ובסמוך למבנה הפרלמנט הירדני. על המסגד נישאת כיפת פסיפס כחולה גדולה בקוטר של כ-35 מטר, וזו נתמכת על ידי הקירות החיצוניים שצורתם כשל מתומן וללא תמיכה נוספת של עמודים. תקרת המסגד צבועה בכחול ו-99 פסי זהב המוליכים ממרכזה לצדדיה והמסמלים קרניים המאירות את 99 שמותיו של אללה. המסגד מעוטר בכתובות מהקוראן ועל הנברשת הגדולה שתלויה במרכזו חקוקות כתובות נוספות. במסגד מתחם קטן המיועד לנשים ומתחם נוסף המיועד למשפחת המלוכה. מחוץ למסגד ניצב תורן בגובה 127 מטר הנושא את הדגל הירדני, וזה טוען לתואר תורן הדגל השני בגובהו בעולם ללא תמיכה (תורן גבוה יותר נמצא בעיר עקבה, גם היא בירדן).
ערים תאומות
לעמאן 31 ערים תאומות:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:דקאפוליס
קטגוריה:ירדן: ערים
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה
קטגוריה:בני עמון
קטגוריה:נחלת שבט גד
קטגוריה:יישובים ערביים המשמרים שם עברי
קטגוריה:אמירות עבר הירדן | 2024-10-06T12:51:25 |
היינריך הימלר | היינריך לויטפולד הימלר (בגרמנית: Heinrich Luitpold Himmler, ; 7 באוקטובר 1900 – 23 במאי 1945) היה פושע מלחמה גרמני נאצי. מהדמויות הבולטות והנאמנות בשלטון גרמניה הנאצית. הוא כיהן בין היתר כראש האס אס, ראש הגסטפו, ושר הפנים של הרייך הגרמני. הימלר היה למעשה המוציא לפועל של תוכניות "הפתרון הסופי" אשר, לצד תוכניות השמדה וגירוש אחרות של השלטון הנאצי, שלחו מיליוני בני אדם למותם במחנות ההשמדה (רובם המכריע יהודים) ולסבלם של מיליונים רבים נוספים בקרב אוכלוסיות אירופה.
הימלר מעולם לא נשפט על התנהלותו ופשעיו במהלך המלחמה. הוא נפל בשבי הצבא הבריטי והתאבד מספר ימים לאחר מכן, ב-23 במאי 1945.
ביוגרפיה
מנעוריו עד עליית הנאצים לשלטון
שמאל|ממוזער|150px|הימלר בילדותו
הימלר נולד בלאנדסהוט, עיירה ליד מינכן בירת בוואריה, למשפחה מן המעמד הבינוני. אביו, גבהארד הימלר, היה מנהל בית ספר, והימלר השלים את לימודיו התיכוניים. בתום לימודיו התגייס לרגימנט הבווארי ה-11 במלחמת העולם הראשונה, אך לא הספיק להשתתף בלחימה עקב כניעת גרמניה.
לאחר המלחמה היה לפעיל בפרייקור - מיליציות ימניות קיצוניות שהשתתפו בקרבות המשתוללים בגרמניה, בין תומכי הימין והשמאל באותה התקופה. המיליציות הללו היו מורכבות ברובן מיוצאי צבא, הממורמרים על תבוסת גרמניה במערכה, והמתנגדים לסוציאליזם ולקומוניזם. בוואריה של אותה תקופה הייתה כר נרחב לפעילות כזו. במקביל קיבל הימלר תואר באגרונומיה מבית הספר הטכני הגבוה של מינכן.
בשנת 1923 הצטרף למפלגה הנאצית, בשעה שזו עמדה על סף ניסיון המרידה נגד השלטון המרכזי בגרמניה, "הפוטש בבית הבירה". מרידה זו דוכאה בכוח על ידי ממשלתה החוקית של מדינת בוואריה, וראשי המרד, ובהם אדולף היטלר, נשלחו אל הכלא. תמונה מפורסמת מאירוע הפוטש מראה את הימלר במדי אס אה צועד כשהוא אוחז במוט ועליו סמל הצבא הגרמני הקיסרי. לאחר כישלון המרד, בשנת 1924, החליט הימלר לעזוב את הפוליטיקה ולהתמסר למקצועו – גידול תרנגולות בכפר קטן בשם ואלדטרודרינג.
עם חזרתו לפוליטיקה, התמנה הימלר כמזכירו של פעיל נאצי בשם גרגור שטראסר, שפעל בצפון גרמניה, והיווה במשך תקופה קצרה - באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 - תחרות מסוימת להיטלר (ומשום כך, מאוחר יותר בשנת 1934, בליל הסכינים הארוכות, היטלר הורה להימלר לרצוח אותו).
בשנת 1928 נישא למרגרטה בודן, בתו של בעל אחוזה פרוסי, שהייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים. לזוג נולדה בת בשם גודרון. לאחר זמן מה עלו הנישואין על שרטון, והזוג החל לחיות בנפרד.
לאחר שהשתחרר היטלר מן הכלא, הוא יזם הקמת גוף של משמר פרטי למטרות מיוחדות שיכונה "אס אס". בתחילתו כלל גוף זה כמה עשרות פעילים, והיה תחת פיקודם של מפקדים שונים עד שנת 1929, עת פנה היטלר אל הימלר וביקש ממנו ליטול לידיו את הפיקוד. בתחילה היה הימלר כפוף לארנסט רהם, מבחינה טכנית מפקד האס־אה והאס־אס גם יחד. כעבור ארבע שנים כבר מנה האס־אס 52,000 איש.
מעליית הנאצים לשלטון ועד למלחמת העולם השנייה
180px|ממוזער|הימלר ב-1929
עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, היו היחסים בין הימלר ובין "מפקדו" רהם מתוחים. רהם היה בעד "מהפכה מתמדת" ושאף לתת ביטוי ליסוד העממי וה"סוציאליסטי" בנציונל-סוציאליזם. הוא לא ראה בעין יפה את שיתוף הפעולה של השלטון החדש עם מוקדי הכוח הישנים – הצבא, האצולה התורשתית, בעלי ההון. הדבר יצר מתיחות בין רהם לבין היטלר. באווירת החצר התוקפנית ששררה בצמרת המפלגה הנאצית היה די בכך כדי להוביל לחיסולו. נוצרה ברית בין הימלר לבין הרמן גרינג, שמטרתה לחסל את מוקד הכוח של האס־אה, משטרת הבריונים של המפלגה הנאצית, ולרצוח את רהם, שעמד בראש האס-אה, ובאופן רשמי היה מפקדם של הימלר וגרינג.
ב-1 באפריל 1934 מינה גרינג את הימלר לראש הגסטפו, המשטרה החשאית הגרמנית בפרוסיה. מינוי זה איפשר להימלר ליצור לעצמו מוקד כוח מטיל אימה, והוא הפך את הגסטפו לכוח אכזרי שבהמשך הטיל את חיתתו על אירופה כולה. העולם כולו נחשף לאכזריות חסרת המעצורים של הימלר, כאשר ב-30 ביוני 1934 היה בין המובילים של "ליל הסכינים הארוכות", במסגרתו נרצחו מאות חברי האס־אה ומתנגדים פוליטיים אחרים. עם סילוקו של רהם, היה הימלר ליורש הטבעי לעמדת הכוח שהתפנתה.
האס־אה היה בבסיסו מיליציה עממית, שנשענה בעיקרה על פושעים ובריונים מהמעמדות הנמוכים. בעיני הימלר, האס־אס לעומת זאת, היה מ"העילית הגזעית". הקבלה אל האס־אס הייתה רק לבעלי "דם טהור", על פי חזונו של הימלר שה"רייך" הגרמני יהיה בסופו של דבר ל"מדינת אס־אס" ואירופה כולה תישלט על ידי הנורדים כחולי העין לובשי המדים השחורים.
בנובמבר 1935, ביום האיכרים הלאומי (Reichsbauerntag) בגוסלר, תיאר הימלר את הסכנה הנשקפת מהיהודים: "אנחנו מכירים אותו, את היהודי; העם הזה מורכב מפסולת כל העמים והאומות של כדור הלכת הזה, שבהם הוא הטביע את תכונות דמו היהודי, העם שמטרתו שליטה על העולם, שנשימתו הרס, שרצונו השמדה, שדתו אתאיזם, שתורתו בולשביזם".
ב-16 ביוני 1936 הורה היטלר על איחוד המשטרות השונות ברחבי גרמניה (שהייתה להלכה איחוד פדרטיבי המחולק למדינות, כל אחת בעלת כוח משטרה משלה) ובראש המשטרה המאוחדת העמיד את היינריך הימלר. היה זה צעד גורלי בדרך להפיכת הרייך השלישי למדינת משטרה.
עם סילוקו של רהם, נותר רק הצבא בדרכו של הימלר אל השליטה המוחלטת בכוחות הלוחמים. בראשותו של הגנרל פלדמרשל ורנר פון בלומברג היה הצבא הגרמני מוקד כוח עצמאי, בעל סדר יום שונה לחלוטין מזה שראה הימלר בחזונו. נישואיו של בלומברג למזכירתו, בשנת 1937, הביאו להימלר את ההזדמנות שייחל לה: לאחר הנישואין, בהם נכחו כל גדולי המפלגה הנאצית, הימלר חשף מסמכים ובהם הוכחות לכך שאשת הרמטכ"ל עסקה בזנות. בלומברג, איש האצולה הוותיקה, ובעל גינוני הנימוס והאצולה הפרוסיים, נאלץ לפרוש. במקומו מונה גנרל אוברסט ורנר פון פריטש.
שבועות ספורים לאחר מינויו של פון פריטש זומן זה ללשכתו של היטלר, ושם הימלר הציג בפניו זונה ממין זכר בשם היינץ שמידט, שטען כי סחט את פריטש על רקע הומוסקסואלי זה שנים. על אף שפריטש דחה האשמות אלו, פוטר מיד מתפקידו, והיטלר הכריז על עצמו כ"מפקד העליון של הכוחות המזוינים", תפקיד בו נשא עד מותו.
ב-10 באוקטובר בשנת 1936, הקים הימלר על ידי צו מיוחד את המשרד המרכזי של הרייך למאבק בהומוסקסואליות ובהפלות. משימתו העיקרית של המשרד הייתה איסוף נתונים על הומוסקסואלים ברחבי גרמניה הנאצית ורדיפתם.
יש הטוענים כי פרשת בלומברג-פריטש סתמה את הגולל על האפשרות לעצמאות הצבא הגרמני כמשקל נגד לאידאולוגיה המטורפת של המפלגה הנאצית, ומתן החותם הסופי לשליטתו המוחלטת של הימלר בכל היבטי החיים ברייך השלישי.
ב-8 בנובמבר, למחרת ההתנקשות של הרשל גרינשפן בארנסט פום ראט ויום לפני ליל הבדולח, נאם הימלר בפני צמרת יחידת העילית של הס"ס, ס"ס־שטנדרטה דויטשלנד. הימלר לא הזכיר את ההתנקשות, אבל השמיע אזהרות חמורות. הוא דיבר על התנגשות השקפות העולם, בה היהודים עומדים מאחורי כל כוחות האויב ומייצגים את "החומר הראשוני של כל השלילי" והם יודעים ש"אם גרמניה ואיטליה לא יושמדו, הם עצמם יושמדו". הימלר הוסיף גם הבטחה: "בגרמניה לא יוכל היהודי לקיים את עצמו; זה רק עניין של שנים... נדחוף אותם החוצה באכזריות שאין דומה לה".
במהלך כל תקופת שלטון המפלגה הנאצית הוסיף הימלר לצבור כוח ועצמה. באוגוסט 1943 מונה לשר הפנים, תפקיד רב עצמה שהעניק לו באופן רשמי, סמכויות נרחבות בתחומי הפיקוח על השירות הציבורי ועל המערכת המשפטית.
חזונו של הימלר למדינת האס־אס
הימלר החזיק באידאולוגיה הנאצית בצורתה הגזענית, הקנאית והרצחנית ביותר. פרט להיטלר לא היה קנאי ממנו לעליונות הגזע הארי (על אף שמבחינה חיצונית היה רחוק מאידיאל האדם הנורדי הבלונדיני, החסון והמוצק), וחזה את "השבחת" הגזע הארי והשתלטותו על המרחב שבין האוקיינוס האטלנטי והרי אורל.
בנוסף, נהה הימלר אחר תורות מיסטיות כולל עיסוק בהיפנוזה, צמחי מרפא והומאופתיה.
הימלר, יחד עם אחרים במפלגה הנאצית, אימץ השקפת עולם פגאנית אלילית. בדמיונו חזר לתקופות עתיקות של העמים הנורדים, ובפועל קידם את עבודת האלילים העתיקים אודין ותור, וביסוס המנהגים השבטיים העתיקים בכל רחבי הרייך. בשם אלילות זו, בנוסף לרדיפת היהודים, רדף את הנצרות, כלא ורצח כמרים ותקף כנסיות.
חזונו כלל השתלטות של האס אס על מרחבי ברית המועצות תוך שעבודם והשמדתם של העמים הסלאבים היושבים שם, ויישובו של הספר החדש באנשי אס־אס טהורי גזע. עוד לפני פרוץ המלחמה תיקן תקנות נישואין מחמירות לאנשי אס־אס וייעד אותם לתפקיד אדוני העולם החדשים. את הילדים הטהורים מבחינה גזעית גידל מגיל בית הספר היסודי ועד לגיוס ב"טירות מסדר" - מעין מנזרים, שם הוכשרו לתפקידם: מלחמה תוקפנית ורצח עם.
הימלר עודד הולדת "טהורי גזע" באמצעות ארגון הלבנסבורן בהן זיווג אנשי האס אס עם נערות "טהורות גזע" רווקות, ודאג לגידול הילדים שנולדו מזיווג זה. כן דרש לאפשר לאנשי אס. אס. לשאת אישה שנייה, ולהורות לכל אישה עד גיל 35 בגרמניה ללדת ארבעה ילדים "טהורי גזע", ואחת היא אם אביהם נשוי או רווק. דרישה זו הפכה לפקודה, שניתנה ב-28 באוקטובר 1939, וקבעה שמשימתן העליונה של "טהורות הגזע" היא ללדת את ילדי הלוחמים היוצאים אל המלחמה.
במסגרת תפקידו כ"נציב הרייך לביסוס הגזעיות הגרמנית", תפקיד אותו קיבל בצו סודי של היטלר ב-7 באוקטובר 1939, החל בהכנות מעשיות לכיבוש ושיעבוד האדמות הנרחבות במזרח, תוך "ביעור ביולוגי" של היושבים בהן. הסלאבים ישועבדו ויורדו לרמה תרבותית שלפני גילוי הקריאה והכתיבה, צוענים ויהודים יושמדו. התוצאה במסגרת חזון זה הייתה אמורה להיות אזור נרחב זרוע בכפרים קטנים וירוקים שבהם יחיו האדונים הגרמנים טהורי הגזע תוך שהם חוגגים את יום ההיפוך הקיצי ושאר חגי הטבע הנורדים, ונאבקים את מאבק הקיום המתמיד כנגד המוני "תת האדם" הסלאביים, שייהדפו לאזורי הספר הרחבים שמעבר להרי אוראל, שעל פי התוכנית הנאצית להרי אורל היו אמורים לשמש כגבול המזרחי של הרייך.
רעיון זה חייב את הקמתו של מנגנון נרחב לשעבוד והשמדה, והימלר הועמד בראשו. למעשה היה זה מנגנון המשך, שכן כבר בשנת 1932 הקים את שירות הביון של האס־אס, ה"זיכרהייטדינסט" או האס דה. בראשו הציב את ריינהרד היידריך איש אלים ואכזר. לאחר ליל הסכינים הארוכות, היטלר מסר את הפיקוד על מחנות הריכוז - מחנות מעצר גדולים, והידוע שבהם דכאו, שהיו נתונים עד אז בידי רהם, להימלר. לצורך איוש התפקידים במחנות הריכוז הוקמה יחידת אס־אס בשם "יחידות גולגולת המת" (טוטנקופפברבנדה), אליה גויסו האלימים ביותר מהמצטרפים לאס־אס, אנשים שנמשכו מטבעם לפעולות מסוג זה. שני מנגנונים אלה (ומנגנון שלישי, קטן בהרבה, מנגנון ה"אותנסיה" – אנשים שהיו אחראים על "תוכנית T4 - אותנסיה" שבוצעה בגרמניה עד לשנת 1941 וכללה בעיקרה השמדתם ועיקורם של חולי רוח וחולים כרוניים) – היוו את הבסיס לרשת הנרחבת של כוחות הרצח: מחנות ריכוז, כיתות "איינזצגרופן" - יחידות שדה שעסקו בהפחדה ורצח במקומות היישוב הכבושים, ומאוחר יותר מחנות השמדה, שהחלו עד מהרה לפעול ברחבי אירופה תחת פיקודו של הימלר.
הימלר עצמו לא גילה את קור הרוח אותו דרש מאנשיו, וכאשר נכח, באוגוסט 1942, בהוצאה להורג המונית של יהודים ליד בור הריגה בבלארוס – לא עמד במחזה והתעלף.
הימלר היה אחד משותפי הסוד שקיבלו באופן אישי מהיטלר את הפקודה להשמדת היהודים בשואה, והיה אחד מהמבצעים הראשיים של הפקודה בפועל. בנאום שנשא בכנס מפלגתי באוקטובר 1943 בעיר פוזן (כיום פוזנן בפולין) חשף הימלר בפני שומעיו את סוד "הפתרון הסופי", בנאום אשר ארך כ-3 שעות ודיבר על אנשי האס־אס המבצעים את פקודות השמדת העם שקיבלו, תוך שהם שומרים על "מצפונם" ואינם נוגעים ברכוש היהודים המושמדים, ובלשונו:
"אני מדבר על פינוי היהודים: השמדתם של היהודים. העם היהודי כרגע מושמד, כל חבר במפלגה (הנאצית) יוכל להעיד באופן ברור כי זוהי התוכנית שלנו. אנחנו משמידים את היהודים, משמידים אותם [...] רובכם יודעים מה משמעות הדבר כאשר מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין – פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית – להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב".
מלחמת העולם השנייה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה הימלר ראש מנגנון ענק, שבמהרה עבר שינוי והוסב בחלקו ליחידות לוחמות שכונו ואפן אס אס. בתחילה מנה האס־אס כמאה וחמישים אלף איש (בשנת 1940). עם סיום המלחמה מנה האס־אס כולו, כשחלקו הגדול הוא הוואפן אס־אס, כ-800 אלף איש. הוואפן אס.אס. שהחל את דרכו עם שלוש דיוויזיות, מנה בסיום המלחמה 35 דיוויזיות. חלק מהן דיוויזיות שהיו מורכבות מתושבי הארצות הכבושות, וארצות האוהדות את המטרה הנאצית.
בזמן המלחמה הקים הימלר את מנגנון ההשמדה הנאצי ועמד בראשו. הוא היה אחראי באופן אישי לכל פעולות ההשמדה שביצע האס־אס ולפעולות רצח עם נוספות כלפי עמים רבים באירופה – הסלאבים והצוענים.
מתחילת המלחמה הייתה יריבות בין מנגנון האס-דה, שירות הביון של האס־אס ובין האבווהר, זרוע הביון של הוורמאכט. בראש האבווהר עמדו דמויות אנטי נאציות כמו וילהלם קנריס והנס אוסטר, ולמעשה עסק באופן אינטנסיבי בפעולות שמטרתן הפיכת המשטר ברייך השלישי. לאחר קשר העשרים ביולי ב-1944 הסתיימה יריבות זו במעצרם של ראשי האבווהר בידי האס־אס ורציחתם. בשלב זה היה כוחו של הימלר בלתי מוגבל בכל מקום בו שלט הרייך השלישי. ה"רייכספיהרר", כפי שכינה עצמו ("המנהיג הלאומי"), היה האיש החזק ברייך, שני בכוחו אך להיטלר עצמו.
בשנת 1944 היטלר החליט להעביר בהדרגתיות את הפיקוד מהצבא לאס אס. הימלר מונה למפקד קבוצת הצבאות "אובר ריין" אשר נלחמה מול כוחות הברית באזור אלזס - בניסיון לכבשו בחזרה על פי פקודת היטלר, למרות מיעוט הכוחות הגרמניים שם. יש הטוענים כי תפקידו היה בעיקר ייצוגי, אם כי באזור זה הגרמנים עסקו במדיניות "אדמה חרוכה" בהבעירם ובהשמידם חלקים ניכרים מהכפרים והעיירות באזור.
ב-12 בינואר 1945 הצבא האדום החל במתקפה אל תוך גרמניה עצמה. ראשי הצבא הגרמני, ובהם הגנרל היינץ גודריאן, ראו צורך בהקמת קבוצת ארמיות שתוקצה להגנת המרווח בין הכוחות הגרמניים בויסלה לאלו שבנהר האודר התחתון, מול הצבא האדום המתקדם. קבוצה זו, שנקראה קבוצת ארמיות ויסלה, הוקמה בינואר 1945, ריכזה כוחות רבים ממקומות שונים ובשיאה מנתה 500,000 חיילים. ב-23 בינואר 1945 במסגרת ההחלטות על העברת הפיקוד בצבא לידי האס. אס., היטלר מינה את הימלר למפקד קבוצת הארמיות החדשה. הימלר היה חסר כל כישורים לפיקוד קרבי, אך קיבל עליו את המינוי. הוא הקיף עצמו במפקדים מן הוואפן אס־אס, והרחיק את קציני המטה הכללי שתכננו את המתקפה.
ב-18 במרץ 1945 לקה הימלר בשפעת ופרש למרפאה, שם ביקר אותו הגנרל גודריאן וניסה לשכנע אותו לפרוש מן הפיקוד על קבוצת הארמיות. ביום שלאחר מכן מסר הימלר את הפיקוד לגנרל גוטהרד היינריצי. בביקור של היטלר במטה גודריאן, היטלר שינה לגנרל את התוכניות לגבי מתקפת הנגד שנועדה לקבוצה זו, (בשם מבצע מיפנה - בגרמנית Unternehmen Sonnenwende) אך נכנע לאחר ויכוח סוער שכלל צרחות לכך שהפיקוד על המבצע יהיה של היינריצי ולא של הימלר. יש הטוענים שההכנה הלקויה תחת פיקודו של הימלר ומפקדי האס.אס. הייתה בעוכרי הפעולה, שהייתה יכולה להצליח מכיוון שהחיילים הסובייטים היו עייפים וחסרי ציוד, כלי הרכב והטנקים שחוקים לאחר שבועות של נסיעה, והיחידות מפוזרות לאורך קווי אספקה ארוכים. חלק מחיילי הקבוצה נלחמו עד לכניעתה של גרמניה, אך רוב הניצולים היו בין הנכנעים לכוחות הברית.
מגעיו של הימלר עם בעלות הברית
כבר בשנת 1943 הגיע הימלר למסקנה כי המלחמה אבודה, והחל לחשוש לעורו. באוגוסט 1943 הסכים הימלר לפגישה שערך מקורבו, עורך דין בשם לנגבן, עם גורמים מבעלות הברית המערביות בעיר ברן, על מנת לדון ב"שלום נפרד". הפגישה נתגלתה לראש האס-דה ולטר שלנברג, והוא אסר את לנגבן עם שובו לברלין. שלנברג, וכן סגנו של הימלר, מילר, העבירו את המסמכים המפלילים שמצאו אצל לנגבן למרטין בורמן והוא הציג אותם להיטלר. אין לדעת כיצד יצא הימלר בשלום מעניין זה, יש המשערים שטען כי לנגבן נפגש עם מי שנפגש שלא בהסכמתו ושלא בידיעתו, אחרים מצביעים על פעולות של היטלר עצמו בכיוון זה. בכל אופן, היטלר תמיד סמך על ידידו, וכינה אותו "טרוייא היינריך" (היינריך הנאמן). לנגבן הוצא להורג, לאחר העשרים ביולי 1944, בגל ההוצאות להורג ששטף את גרמניה, והפרשה הושתקה סופית.
החל מינואר 1943, נפגש שליח של הימלר, אגון פון הוהלואה, עם ראש המודיעין האמריקאי אלן דאלס בברן, כדי לדון בהצעת שלום.
באוקטובר 1943 נפגש קרסטן, שליחו של הימלר עם היואיט, איש מודיעין אמריקאי, ומסר לו שהימלר מעוניין בשלום עם בריטניה וארצות הברית. מספר ימים אחר כך, היואיט נפגש גם עם ראש האס-דה ולטר שלנברג, באותו נושא.
באוקטובר 1943, הרוסים הגישו הצעת שלום היטלר והימלר התנגדו להצעה, אך גבלס וריבנטרופ היו מעוניינים בה.
בשנת 1944 הימלר עמד מאחורי המשא והמתן שכונה סחורה תמורת דם, אותו ניהל אדולף אייכמן באמצעות הקולונל קורט בכר, תוך שימוש בישראל קסטנר, ביואל ברנד, בבנדי גרוס (יהודי מומר שהיה כנראה סוכן כפול בין ארצות שונות), ובמידה מסוימת גם ברב מיכאל דב ויסמנדל, על שחרור חלק מיהודי הונגריה שעמדו בפני השמדה, תמורת משאיות, תשלום כסף, ועדות לטובתם במשפט לאחר המלחמה. למעשה היה זה ניסיון למשא ומתן ישיר עם נציגי מעצמות המערב לגבי כניעה מסודרת, או הצטרפות למאבק נגד ברית המועצות, בהסוואה של משא ומתן לשחרור יהודים.
במגעים אלו יצר קשר עם הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט וניסה לדון איתו על כניעה נפרדת לכוחות הברית, או על מתן חסינות אישית, תוך שהוא מחזיק בחיי מיליוני האסירים במחנות הריכוז כקלף מיקוח אישי. בתחילה המגעים היו בהתכתבות באמצעות העוזר והמיסטיקן שלו, פליקס קרשטן שעבר לגור בשוודיה. בהמשך היו גם ארבע פגישות שאורגנו באביב 1945 כשנראה בוודאות הפסדה של גרמניה. מטרה נוספת לפגישות הייתה הבטחת חנינה אישית וכוללת להימלר ואנשיו, ו"לקבור את הגרזן" כלשונו. אך מסיבות שונות לא הגיעו לידי מיצוי. פגישתם האחרונה התקיימה בעיר ליבק שעל חוף הים הבלטי, באפריל 1945. הימלר הגיע לפגישה כיורשו בפועל של היטלר, שעדיין היה חי, אך נצור בבונקר בברלין (ממנו נמלט הימלר עצמו ברגע האחרון). הוא ביקש מברנדוט להודיע לגנרל אייזנהאואר על כניעת הכוחות הגרמנים במערב, ואף חתם על מסמך שניסח ברנדוט. לפעולות אלו לא הייתה כל משמעות מעשית.
שעות בודדות לפני שהתאבד בבונקר שלו בברלין, היטלר למד על פגישתו של הימלר עם ברנדוט ממבזק של סוכנות הידיעות "רויטרס". בהתקף זעם, ציווה לאסור את הימלר כבוגד. הוא שלח את האנה רייטש ואת רוברט ריטר פון גריים אל קרל דניץ, להורות לו להעניש את הימלר. בנוסף, הורה להוציא להורג באשמת בגידה את הרמן פגליין, איש הקשר שלו עם האס.אס, שנתפס כמה שעות לפני כן, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, כנראה בניסיון להימלט מברלין. פגליין זה היה נשוי לאחותה של אווה בראון עמה עמד היטלר להתחתן כמה שעות לאחר מכן.
בצוואתו ציווה היטלר:
.
.
במקומו של הימלר מונה קרל האנקה, נאצי זוטר יחסית, שהיה גאולייטר של מחוז שלזיה תחתית.
לאחר מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|250px|גופתו של הימלר לאחר התאבדותו במעצר
לאחר מותו של היטלר מונה גרוס-אדמירל קרל דניץ ליורשו והקים ממשלה בעיר פלנסבורג. הימלר מונה בתחילה לממשלה זו, אך פוטר ממנה כמה ימים לאחר מינויו, ב-6 במאי 1945, כפי הנראה כצעד מצד הממשל החדש בניסיון לקבלת לגיטימציה מבעלות הברית (צעד זה לא הועיל, שכן כמה ימים לאחר מכן פוזרה "הממשלה" וכל חבריה נאסרו). כמה ימים הוסיף לשוטט ולנסות להפעיל את כוחותיו, אך גילה שעל אף מעמדו הרם בעבר, עתה הוא בבחינת פושע נמלט.
משהבין את מעמדו החדש גילח את שפמו, שם רטייה שחורה על עינו ולבש מדי חייל ז'נדרמריה צרפתי. ב-22 במאי נעצר בעיר ברמן על ידי יחידת צבא בריטית כשהוא מעמיד פנים בשם "היינריך היצינגר" (אדם שהוצא על ידיו להורג כסובל מ"תבוסתנות"). בחקירה (שבה השתתף בין השאר חיים הרצוג - קצין מודיעין בצבא הבריטי, ולימים נשיא מדינת ישראל) גילה את זהותו האמיתית, טען שבא מרצונו החופשי, ואף דרש להיפגש עם צ'רציל או מונטגומרי, ולייעץ להם ולשתף עימם פעולה במאבק נגד הרוסים והבולשביזם. בתשובה לשאלה על מחנות המוות, ניסה הימלר לציירם כמתקנים לכליאת שבויים בלבד, וכאשר הונחה לפניו ערימת כתבי עת מרחבי העולם שגוללו בפרוטרוט את הזוועות, טען שלא ידע דבר על כך, וכי אחרים עשו זאת באופן לא רשמי והוא לא היה האחראי. הוא העמיד פני מזועזע כשהראו לו בחקירה סרטים מזוועות המחנות.
כעבור יום, בעת שנערכה בדיקה מקיפה בניצוחו של קצין הרפואה הראשי במחנה, התאבד הימלר בנשיכת גלולת ציאניד, שהייתה חבויה בתוך שן טוחנת בה נקדח חור מבעוד מועד. המאמצים להחיותו כשלו, והוא מת תוך זמן קצר.
הימלר נקבר בקבר לא מסומן ליד העיר לינבורג שבצפון גרמניה. מקומו המדויק של הקבר איננו ידוע עד היום.
משפחתו
להימלר הייתה בת יחידה מאשתו מרגה (מרגרטה הימלר) (1893- 1967): גודרון בורוויץ (2018-1929). הימלר גם ניהל רומן עם מזכירתו ונולדו לו שני ילדים: בנו הלגה פוטהסט (1942) ובתו נאנט דורותיאה פוטהסט (1944). להימלר היה גם בן מאומץ בשם גרהרד פון אהה, שהיה אצל הימלר במשפחת אומנה.
בשנת 2005 פורסם כי גודרון בורוויץ, בתו של היינריך המתגוררת בפרבר במינכן, מסייעת לארגון שטילה הילפה ("עזרה שקטה", המממן הגנה משפטית ועוזר לפושעי מלחמה נאצים מאז 1946), ואף סיפקה לפושע נאצי מגורים מכספי הארגון.
בשנת 2005 פרסמה קטרין הימלר, (ילידת 1967), נכדת אחיו של היינריך הימלר, את ספרה "האחים הימלר" המתאר את קורות המשפחה, המוצגת כמשפחה הומניסטית ומשכילה, ולה שלושה בנים: גבהארדט, ארנסט (אחים של היינריך) והיינריך, שכולם שיתפו פעולה עם המנגנון הנאצי. היא מתגוררת בברלין עם בנה וביקרה כמה פעמים בישראל. בעלה לשעבר הוא ישראלי, בן לניצולי השואה.
כתביו
בינואר 2014 פורסם כי כ-700 מכתבים אישיים, רשימות ותמונות מהאוסף הפרטי שלו שמורים בכספת בנק בתל אביב, וחלקם החלו להתפרסם בסדרת כתבות של היומון הגרמני "די ולט".
ראו גם
אננארבה
לקריאה נוספת
ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספרית פועלים (כרך שני), 1990.
יואכים פסט, היטלר – דיוקנו של לא איש, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1986.
אלן קלרק, מבצע ברברוסה: מלחמת רוסיה – גרמניה, 1941 – 1945, הוצאת מערכות, 1972.
יואכים פסט, פני הרייך השלישי, הוצאת מערכות, 1987.
קטרין הימלר: האחים הימלר-סיפורה של משפחה גרמנית, הוצאת "מטר", 2007.
התר פרינגל: גזע הפורענות-המדענים של הימלר הוצאת "עברית", 2006.
פיטר פדפילד, הימלר, תרגם מאנגלית אריה חשביה, הוצאת דביר, ספריית מעריב, 2008.
קישורים חיצוניים
מאת פיטר פדפילד
היינריך הימלר ב-מרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם
אלי אשד, הצטדקותו של הינריך הימלר, "היקום של אלי אשד"
כתבות ומאמרים על היינריך הימלר, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית.
הערות שוליים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:מתאבדים: נאצים
קטגוריה:גנרלים באס אס
קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:נאצים שהשתתפו בפוטש במרתף הבירה
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1900
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945
קטגוריה:נאצים שנפטרו במעצר | 2024-09-14T09:33:41 |
מולייר | ז'אן-בטיסט פּוֹקלֶן (בצרפתית: Jean-Baptiste Poquelin; 15 בינואר 1622 – 17 בפברואר 1673), שנודע בפסבדונים מוֹלְיֵיר (Molière), היה מחזאי, במאי ושחקן צרפתי, גדול המחזאים בלשון הצרפתית ואחד מהחשובים בתולדות התיאטרון בכלל.
חייו
אביו של מולייר, ז'אן פוקלן, היה הדקורטור-רפד של מלך צרפת לואי ה-14 והוריש לבנו את תוארו. מולייר, שנשא את שם אביו, הוטבל ב-15 בינואר 1622 בכנסיית סנט-אסטאש (אין מידע על תאריך לידתו, אך ידוע שהוריו היו נשואים באותו יום שמונה חודשים ושמונה-עשר ימים). שמו שונה לז'אן-בטיסט בגיל שנתיים, כשנולד בן נוסף, שקיבל אותו שם.
ממוזער|שמאל|250px|סצנה מהמחזה של מולייר "הרופא בעל כורחו" (תיאטרון באר שבע, 1974)
אמו של מולייר, מרי קרֶסֶה (Marie Cressé), בת למשפחה בורגנית, ידעה קרוא וכתוב; היא נפטרה בהיותו בן עשר. עם סיום לימודיו בבית ספר של המסדר הישועי בפריז, פנה מולייר ללימודי משפטים בעיר אורליאן, וסיים עם תואר ראשון.
ראשית דרכו של מולייר בתיאטרון קשורה בשמה של השחקנית מדלן בֶּזָ'ר (Béjart). מולייר הכיר את בז'ר ב-1640, ובתחילת עלייתו על במת התיאטרון בחר בכינוי "מולייר", שלא לבייש את שם משפחתו. ב-1643 הוא החליט להתמסר כליל לתיאטרון. בראשית דרכו כשחקן, שכרו הוא ובז'ר מבנים ציבוריים, בעיקר מגרשי טניס, להצגת המחזות. לבסוף, ביוני 1643 קם "התיאטרון המהולל" (L'Illustre Theatre) בהשתתפותם של מולייר, בז'ר ושני אחיה. לאחר זמן קצר התברר כי אין בכוחו של התיאטרון החדש להתחרות בלהקות המנוסות שהופיעו אז בפריז. "התיאטרון המהולל" נסגר, ומולייר נאסר בגין חובות, עד שאביו נחלץ לעזרתו. להקת "מולייר-בז'ר" המשיכה להציג וב-1645 יצאה למסע הופעות ברחבי צרפת שנמשך 13 שנה.
ב-1650 ויתר מולייר על התואר "הדקורטור של המלך" לטובת אחיו הצעיר ז'אן. ב-1653 פגש מולייר בנסיך מקונטי (שהיה מושל חבל לאנגדוק שבדרום צרפת), שהפך לפטרונו. להקתו זכתה בתואר הנכבד "שחקני הנסיך דה-קונטי" ובמשכורת קבועה מהנסיך. ואולם, ב-1655 הצטרף הנסיך מקונטי לאויביו של מולייר. ב-1658 החזיר מולייר את להקתו לפריז, שם הציגה בפני המלך את מחזהו המבדח "האוהב המאוכזב" ואת הטרגדיה "ניקומד" של פייר קורניי. ב־1659 הוצג המחזה "הענוגות הנלעגות", שוב בנוכחותו של המלך לואי ה-14 הצעיר ואנשי חצרו. מולייר כבש את לבו של המלך במשחקו והמלך העניק לו את חסותו; להקת מולייר קיבלה אז מעמד של "להקת המלך".
ב-1662 נשא מולייר לאישה את ארמנד בז'ר בת ה-20, בתה של מדלן, כשלמעשה היו שאמרו כי הוא נשא לאישה את בתו; הדבר יצר שערורייה, אותה ניצל כדי לקדם את המחזה שעלה באותה שנה, "בית ספר לנשים". ב-1664 הועלה על הבמה מחזהו "טרטיף". מחזה זה קומם את אנשי הדת כנגד מולייר, ונאסר עליו להציגו בפני הציבור, אך המחזה הוצג בפני המלך ואנשי חצרו בארמון המלכות. ב-1665 לקה מולייר בשחפת, מחלה ממנה סבל במשך שאר ימי חייו. על אף מחלתו המשיך לכתוב מחזות ולשחק בהם בעצמו - יתר על כן, בתקופה זו יצר את מרבית יצירותיו החשובות. ב-1666 עלה לבמה מחזהו "שונא הבריות", וב-1668 "הקמצן". ב-1669 בוטל האיסור על הצגת המחזה "טרטיף", מה שהיווה ניצחון של מולייר על רודפיו. ב-1672 נפטרה מדלן בז'ר, השחקנית הוותיקה של מולייר.
מולייר התמוטט על הבמה ב-17 בפברואר 1673, כששיחק את החולה במחזהו האחרון "החולה המדומה". הוא נלקח לביתו ונפטר שם באותו יום. סיבת מותו הייתה מחלת השחפת ממנה סבל. שלטונות הכנסייה סירבו לערוך לו הלוויה, בגלל אורח חייו ובעיקר גילוי העריות לכאורה עם בתו. הוא נקבר בלילה בנוכחותם של מאות אנשים, במקום המוקצה לילדים שמתו בטרם נטבלו. לבסוף, לאחר שאשתו (ובתו) ארמנד בז'ר שכנעה את המלך לקבור את בעלה (ואביה) קבורה מכובדת, הוא נקבר כראוי. ב-1817 הועברו עצמותיו לבית הקברות פר לשז. עד היום, יש רבים המאמינים שמקום קבורתו המקורי והאמיתי אינו ידוע.
התיאטרון הלאומי ה"קומדי פראנסז" מעלה מאז הקמתו ועד היום את מחזות מולייר, ובכך משמר את דמותו, לשונו ומורשתו.
יצירותיו
מחזותיו הראשונים של מולייר הושפעו מן הקומדיה האיטלקית של זמנו. מולייר הושפע גם מן הפילוסופים, המשוררים והמחזאים של העת העתיקה, כמו לוקרטיוס וטרנטיוס. מולייר פעל בתקופה הנאו-קלאסית, אשר התאפיינה בהקפדה על חוקים קלאסיים מיוון ורומא העתיקות. מולייר ובני תקופתו נדרשו לכתוב תחת חוקיות "טוהר הז'אנרים" או טרגדיה מובהקת, או קומדיה מובהקת. כמו כן לשמור על אחדות העלילה, הזמן והמקום במחזה, סיפורים עם עלילה אחת, המתרחשים בזמן ובמקום מוגדרים. כמו כן להימנע מרכיבים דמיוניים ופנטסטיים ביצירות, להיצמד למציאות הקיימת. מולייר כתב קומדיות בנושא מעמדה של האישה בצרפת של זמנו, כמו: "הענוגות הנלעגות" ו"בית ספר לנשים", הוא כתב גם קומדיות בלט לבקשתו של המלך לואי ה-14, כמו: "האוהבים הנפלאים" ו"גם הוא באצילים". אך יצירות המופת של מולייר הן אלה המטפלות באופי האדם, כמו: "טרטיף", "החולה המדומה", "שונא הבריות" ו"הקמצן". במחזות אלה מולייר חשף את הצביעות ששררה בחוגי החברה הגבוהה, השלטון ובחוגים הדתיים בצרפת של זמנו, ובמיוחד את הצביעות המתחסדת במעטה של דת. בסגנונו העוקצני והסאטירי הוא הסיר את המסכה מעל פניהם של המתחסדים ביניהם, המתחנפים והמעמידים פנים. במקום לכעוס הוא לגלג עליהם, דבר שהיווה ביקורת קשה יותר מן הכעס. לכן, הוא עורר את חמתם של חוגי החברה הגבוהה והחוגים הדתיים.
מולייר מעולם לא תקף את הנצרות במחזותיו, אך התעוררו ויכוחים בציבור בדבר נאמנותו הדתית. כך למשל, עם העלאתו על הבמה של המחזה "טרטיף" במאי 1664, פסח המלך לואי ה-14 על שני הסעיפים. מצד אחד אסר על העלאת המחזה על הבמה בפרהסיה, אולם העלים עין מהצגתו במסגרות פרטיות. רק ב-5 בפברואר 1669 הרשה המלך למולייר לשוב ולהציג בפני הציבור את המחזה "טרטיף" בגרסתו המלאה. מאז זכה מחזה זה למספר הצגות גדול יותר מכל מחזה של מולייר.
רבים בתקופתו טענו שהם מופיעים במחזותיו, תחת הכיסוי של דמויות בדיוניות. מולייר הכחיש זאת מכול וכול וטען שדמויותיו, או לפחות רובן הגדול, נועדו להדגים תכונות אנושיות כלליות (לרוב שליליות) ולא להגחיך דמות ספציפית. כך, למשל, הוא מתייחס לטענות שכאלו במחזהו "אימפרוביזציה בוורסאי". במחזה, שני מרקיזים טוענים שהם המרקיז שהופיע במחזה אחר של מולייר, "ביקורת בית הספר לנשים", ומתווכחים על כך. הם הסכימו להתערב על כך ובחרו כשופט בן אצולה שלישי, שעונה להם:
בשנת 1673 יצאו לאור כל מחזותיו של מולייר בשבעה עשר כרכים.
מחזות חשובים
החולה המדומה (Le Malade imaginaire)
שונא הבריות (המיזנתרופ) (Le Misanthrope ou L'Atrabilaire amoureux)
הקמצן (L'Avare ou L'École du mensonge)
טרטיף (Tartuffe ou L'Imposteur)
דון ז'ואן (Dom Juan ou Le Festin de pierre)
גם הוא באצילים (Le Bourgeois gentilhomme)
בית ספר לנשים (L'École des femmes)
תעלולי סקפן (Les Fourberies de Scapin)
הענוגות הנלעגות (Les Précieuses ridicules)
אימפרוביזציה בוורסאי (L'Impromptu de Versailles)
הרופא בעל כרחו (Le Médecin malgré lui)
ז'ורז' דנדן (George Dandin ou Le Mari confondu)
מר פורסוניק (Monsieur de Pourceaugnac)
ראו גם
פרס מולייר
לקריאה נוספת
מנחם דורמן, מולייר: לדמותו ויצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
דן אוריין, מולייר בתיאטרון, פרק 7 בתוך: "קומדיה - מאריסטופנס עד סיינפלד" כרך א', עמ' 387 - 500, האוניברסיטה הפתוחה, 2017.
קישורים חיצוניים
מסלול טיול בפריז בעקבות מולייר באתר פרנקופילים אנונימיים.
רשימת מחזותיו מאתר המוקדש לו
יעל רנן, ספרות המערב: הרברבן (אלאזון) 3.2; הטריקסטר 3.3
France celebrates 400 years of Molière, the nation's defining playwright
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
מולייר
מולייר
קטגוריה:צרפתים שנפטרו משחפת
קטגוריה:ילידי 1622
קטגוריה:נפטרים ב-1673 | 2024-09-06T10:08:35 |
22 באוגוסט | 22 באוגוסט הוא היום ה-234 בשנה בלוח הגרגוריאני (235 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 131 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1153 – המצור על אשקלון מסתיים בכניעת חיל המצב הפטמי לממלכת ירושלים
1485 – קרב בוסוורת' – הנרי טיודור מביס את ריצ'רד השלישי, ובכך בא הקץ למלחמות השושנים באנגליה
1642 – צ'ארלס הראשון מכריז על הפרלמנט האנגלי כבוגדים; תחילתה של מלחמת האזרחים באנגליה
1654 – יעקב ברסימסון, המהגר היהודי הראשון לניו אמסטרדם, מגיע בספינה מהולנד
1770 – משלחתו של ג'יימס קוק עוגנת בחוף המזרחי של אוסטרליה
1775 – המלך ג'ורג' השלישי מכריז על המושבות האמריקאיות כמורדות
1780 – ספינתו של ג'יימס קוק, "רזולושן", שבה לאנגליה (קוק עצמו נהרג בהוואי במהלך ההפלגה)
1846 – ארצות הברית מספחת את ניו מקסיקו
1851 – זהב מתגלה באוסטרליה
1864 – 12 מדינות חותמות על אמנת ז'נבה הראשונה, נוסד ארגון הצלב האדום הבינלאומי
1902 – נוסדת חברת המכוניות קדילאק
1910 – האימפריה היפנית מספחת את קוריאה
1914 – נחנך ראינוע עדן בתל אביב ומוקרן בו הסרט "ימי פומפיי האחרונים"
1926 – זהב מתגלה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה
1941 – כוחות הצבא הגרמני, מגיעים ללנינגרד, ובכך מתחיל המצור על לנינגרד
1944 – המשלוח האחרון של יהודי צרפת למחנות ההשמדה בגרמניה
1953 – הכלא באי השדים נסגר
1962 – נכשלה התנקשות בנשיא צרפת, שארל דה גול
1962 – סוואנה, הספינה הראשונה בעולם המונעת על ידי אנרגיה אטומית, מסיימת את הפלגת הבכורה
1975 – נכשלה התנקשות בנשיא ארצות הברית, ג'רלד פורד
1989 – מתגלית הטבעת הראשונה של כוכב הלכת נפטון
1997 – צוות סויוז TM-26 מבצע פרסומת של תנובה לחלב עמיד בתחנת החלל מיר, הפרסומת הראשונה בחלל
2011 – מלחמת האזרחים בלוב: כוחות המורדים כובשים את הבירה טריפולי. מועמר קדאפי ירד למחתרת
נולדו
ממוזער|267x267 פיקסלים|דנג שיאופינג
1412 – פרידריך השני, הנסיך הבוחר מסקסוניה (נפטר ב-1464)
1710 – יוהאן אוגוסט נאהל, פסל ואמן סטוקו גרמני (נפטר ב-1781)
1800 – שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), פרשן המקרא, פילוסוף, משורר ומתרגם יהודי איטלקי (נפטר ב-1865)
1862 – קלוד דביסי, מלחין צרפתי (נפטר ב-1918)
1891 – ז'אק ליפשיץ, פסל יהודי (נפטר ב-1973)
1893 – דורותי פארקר, סופרת אמריקאית (נפטרה ב-1967)
1902 – לני ריפנשטאהל, במאית פרו-נאצית וצלמת גרמניה (נפטרה ב-2003)
1904 – דנג שיאופינג, מנהיג הרפובליקה העממית של סין (נפטר ב-1997)
1908 – אנרי קרטייה ברסון, צלם צרפתי (נפטר ב-2004)
1914 – פרנץ אורגלר, אתלט יהודי-גרמני, סגן אלוף המכביה השנייה בריצת 800 מטר ושיאן מכבי העולמי בריצת 1500 מטר (נפטר ב-2015)
1918 – מרטין פופ, פרופסור יהודי-אמריקאי לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת ניו יורק (נפטר ב-2022)
1920 – ריי ברדבורי, סופר מדע בדיוני ופנטסיה בריטי (נפטר ב-2012)
1928 – ריי מרשל, כלכלן אמריקאי ופרופסור באוניברסיטת טקסס באוסטין, שכיהן כמזכיר העבודה של ארצות הברית
1934 – נורמן שוורצקופף, מפקד כוחות ארצות הברית במלחמת המפרץ (נפטר ב-2012)
1935 – לילית נגר, שחקנית, זמרת ושדרנית טלוויזיה ישראלית
1936 – נחמה הנדל, זמרת, שחקנית, גיטריסטית ובדרנית ישראלית (נפטרה ב-1998)
1939 – ואלרי הרפר, שחקנית טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1943 – נוגה הררי, שחיינית ישראלית
1946 – דודו ירדני, מפיק, יוצר ושחקן ישראלי (נפטר ב-2014)
1949 – דיאנה ניאד, סופרת, עיתונאית ושחיינית מים פתוחים אמריקאית
1958 – יאיר ניצני, זמר, מוזיקאי, פזמונאי, קומיקאי, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו ישראלי
1963 – טורי איימוס, זמרת אמריקאית
1967 – ליין סטאלי, מוזיקאי רוק אמריקאי (נפטר ב-2002)
1968 – מני בסון, כדורגלן ישראלי (נפטר ב-2021)
1973 – קריסטן ויג, שחקנית וקומיקאית אמריקאית
1974 – מתי אטלס, שחקן, מתרגם, מדבב ובמאי דיבוב ישראלי
1980 – ג'ון מרטין, זמר-יוצר שוודי
1983 – רוני מרחבי, שחקנית, זמרת, ורקדנית ישראלית
1989 – ג'אקומו בונאוונטורה, כדורגלן איטלקי
1993 – נועם לייש, כדורסלן ישראלי
1995 – דואה ליפה, זמרת בריטית
נפטרו
ממוזער|193x193 פיקסלים|סטיליקו
ממוזער|197x197 פיקסלים|גרגוריוס התשיעי
ממוזער|278x278 פיקסלים|ריצ'רד השלישי
408 – סטיליקו, מצביא רומאי (נולד ב-359)
1241 – גרגוריוס התשיעי, אפיפיור
1280 – ניקולאוס השלישי, אפיפיור (נולד ב-1225)
1350 – פיליפ השישי מלך צרפת (נולד ב-1293)
1358 – איזבלה מצרפת, מלכת אנגליה (נולד ב-1295)
1485 – ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה (נולד ב-1452)
1545 – צ'ארלס ברנדון, דוכס סאפוק הראשון (נולד ב-1484)
1553 – ג'ון דאדלי, דוכס נורת'מברלנד (נולד ב-1504)
1599 – לוקה מארנציו, מלחין איטלקי (נולד ב-1553)
1806 – ז'אן אונורה פרגונאר, צייר צרפתי (נולד ב-1732)
1818 – וורן הייסטינגס, המושל הכללי הראשון של הודו הבריטית (נולד ב-1732)
1860 – אלכסנדר-גבריאל דקאן, צייר צרפתי (נולד ב-1803)
1890 – וסילה אלכסנדרי, מגדולי המשוררים בשפה הרומנית (נולד ב-1821)
1904 – קייט שופן, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1850)
1922 – מייקל קולינס, מהפכן אירי (נולד ב-1890)
1958 – רוז'ה מרטן די גאר, סופר צרפתי (נולד ב-1881)
1972 – אנחל רומאנו, כדורגלן אורוגוואי (נולד ב-1893)
1978 – ג'ומו קניאטה, ראש הממשלה הראשון (1963–1978) של קניה (נולד ב-1897 לערך)
1993 – אופירה נבון, רעיית נשיא המדינה החמישי, יצחק נבון (נולדה ב-1936)
1995 – יעקב קנר, ניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1911)
1996 – ג'ון פיליפס, צלם אמריקאי (נולד ב-1917)
2001 – ג'טה לוקה, שחקנית, בדרנית וזמרת ישראלית (נולדה ב-1921)
2008 – שרה חינסקי, מבקרת אמנות ישראלית, תאורטיקנית ואמנית (נולדה ב-1952)
2015 – אריקה צוכולד, מתעמלת מזרח-גרמנייה (נולדה ב-1947)
2019 – ג'וניור אגוגו, כדורגלן גנאי ששיחק כחלוץ (נולד ב-1979)
2022 – שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס (נולד ב-1930)
2023 – קליאמפודי ראדאקרישנה ראו, סטטיסטיקאי הודי-אמריקאי (נולד ב-1920)
2023 – אמנון בן-תור, ארכאולוג ישראלי, פרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1935)
2023 – טוטו קוטוניו, זמר ויוצר איטלקי, זוכה אירוויזיון 1990 כנציג איטליה (נולד ב-1943)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מסתיים מטר פרסאידים
21 באוגוסט – 23 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח כב
קטגוריה:אוגוסט | 2024-04-24T16:58:43 |
שיירת יחיעם | שמאל|ממוזער|250px|חיילים לפני יציאת שיירת יחיעם
|שמאל|ממוזער|250px|אחד המשוריינים הפוך, לידו משרידי ניצולי השיירה
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת הזיכרון לנופלי השיירה
250px|ממוזער|האנדרטה מ-1969 שעיצב האדריכל חיליק ערד שאחיו היה בין חללי השיירה
שמאל|ממוזער|250px|שיירת יחיעם - תיאור הקרב
שמאל|ממוזער|250px|בית הקברות של הכפר הערבי כברי ממנו הותקפה השיירה. עד היום ניתן
לראות קברים שהערבים חפרו בהם והשתמשו בהם כעמדות ירי על השיירה שעברה במרחק מטרים ספורים מהם
שמאל|ממוזער|250px|שמות הנופלים
שמאל|ממוזער|250px|משוריין בשיירת יחיעםשמאל|ממוזער|250px|מפת הקרב
שיירת יחיעם הייתה שיירת אספקה של חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות שיצאה ב-27 במרץ 1948 מנהריה לקיבוץ יחיעם שהיה מנותק. השיירה נקלעה למארב, והותקפה על ידי כנופיות וכפריים ערבים בסמוך לכאברי. בהתקפה על השיירה נהרגו 47 אנשים.
רקע
יחיעם והדרכים אליו
קיבוץ יחיעם עלה לקרקע בנובמבר 1946, באזור מבודד בין כאברי לתרשיחא, מדרום לנחל געתון. עם פרוץ מלחמת העצמאות נוצרה בעיית אספקה של מזון, מים, כלי נשק, תחמושת וכן חומרי בניין לביצורים לצורך עמידת הנקודה בפני התקפות הערבים. בחורף 1947–1948 התנהלה התחבורה מנהריה ליחיעם בשיירות קטנות, שעברו בסביבה ערבית (בעיקר באזור כאברי), על רקע סכנה ביטחונית לתנועה יהודית בכביש. ב-20 בינואר 1948, הותקף משוריין באזור, במהלך התקפה גדולה על יחיעם, ושישה נוטרים נהרגו. אף על פי שההתקפה של סוף ינואר נהדפה על ידי המגינים, מצבה של יחיעם היה קשה עקב בידודה והמספר הקטן של מגיניה.
תוואי הכביש מנהריה לכברי (בימינו כביש 89) היה שונה מאוד באותה תקופה. הוא היה מפותל עקב התפרסותו הרחבה של הכפר כאברי, ושוחד ששולם למתכנני הכביש על מנת להרחיק את הכביש מחלקות חקלאיות מסוימות (לכן דבק בכביש הכינוי: דרך הבקשיש).
המודיעין לפעולה
באזור הגליל המערבי היה באותו זמן סיכום על קיום תנועה יהודית בכבישי הגליל המערבי תמורת תיקון צינור המים לעכו וקיום תנועה ערבית באזור נהריה. אולם הסכם זה לא היה על דעת אדיב שישכלי, שהיה מפקד גדוד ירמוך השני בצבא ההצלה באזור.
למפקדה בשבי ציון הגיעו ידיעות וסימנים שצפוי מארב לשיירות על הכביש. המידע המדויק ביותר היה של מודיע מכפר א-סמריה שהתריע במדויק על מארב שצפוי באותו היום שבו ישתתפו כאלף ערבים.
למרות כל האזהרות, החליט בן עמי פכטר, שהיה מפקד גדוד 21 של חטיבת כרמלי ומפקד המרחב, להוציא את השיירה ליחיעם, בשל מצבה הקשה של הנקודה. עם זאת, אבטחת השיירה אורגנה בהנחה שההסכם על אי הפרעה הדדית לא יכובד.
השיירה
השיירה יצאה מנהריה ב-27 במרץ 1948 (ט"ז באדר ב' ה'תש"ח) בשעה 14:00, כהמשך לשיירה שהגיעה יום קודם לכן מאזור הקריות לנהריה, ושיירות קטנות שנסעו ביום הקודם ובבוקר אותו יום לאילון, חניתה ומצובה, והגיעו ליעדן ללא אירועים מיוחדים. בשיירה היו שבעה כלי רכב ובהם 87 לוחמים: בראש השיירה נסע משוריין עם התקן לפריצת מחסומים ובו 14 לוחמים, ביניהם מפקד השיירה , שהיה מ"פ בגדוד 21. אחריו נסע טנדר משוריין ובו שישה לוחמים, ביניהם בן עמי פכטר, שהיה מפקד גדוד 21. הרכב השלישי היה משאית עם נהג ולוחם, שהובילה גשר מתכת כתחליף לגשר הכביש על נחל הגעתון שפוצץ קודם לכן (בדיעבד הסתבר כי דחפור ירד מיחיעם ומילא את מעבר הנחל בעפר). הרכב הרביעי היה משאית נושאת אספקה, ובה נהג ולוחם. הרכב החמישי היה משוריין ליווי ובו 24 לוחמים ואנשי יחיעם. הרכב השישי היה משאית אספקה ובה נהג ולוחם. הרכב השביעי היה אוטובוס משוריין, ובו 39 לוחמים מגדוד 21. במשוריין הראשון ובאוטובוס במאסף השיירה היו מכשירי קשר.
השיירה נצפתה סמוך ליציאתה בידי כוחות ערביים ונתקלה במארב של כח ערבי גדול אשר התקיף אותה בשעה 14:25, בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כאברי. הכוח הערבי כלל פלוגת מתנדבים מעבר הירדן מגדוד הירמוכ השני, שמפקדו היה אדיב שישכלי, של צבא ההצלה, וכן ערבים מקומיים. המשוריין פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה הצליח לפרוץ סדרה של מחסומים והגיע עד יחיעם, כאשר מפקדו הרוג וכמה מלוחמיו פצועים, אך שאר כלי הרכב נלכדו בכביש הצר עקב התהפכות הרכב השלישי בשיירה, שאף עלה באש ושני אנשיו נהרגו. מפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון, איתן זית, נהרג במארב ירי בסמוך למחסום השלישי שהוצב על דרכה של השיירה. במהלך ההתקפה הושבת מכשיר הקשר שהיה במשוריין הראשון, ועל כן אבד הקשר עם שאר השיירה.
אחד מאנשי השיירה, ראובן ויצריבר, תיאר את הקרב:
.
בן עמי פכטר נחלץ מהטנדר שהתהפך יחד עם עוד שלושה לוחמים, והקבוצה הקטנה ניסתה להגיע רגלית לנהריה (לוחם אחד נהרג במקום המארב, ולוחם אחר הסתתר בסבך והגיע לשבי ציון כעבור יומיים), הם נתגלו בבוקר בתל פדכה (כ־2.5 ק"מ מערבית למקום המארב, בסמוך לעין גיח) אך לאחר קרב נהרגו כולם.
אנשי הרכב הרביעי נטשו את המשאית לאחר שנפגעה ונלכדה, והצטרפו לאנשי משוריין הליווי, שהיה הרכב החמישי בשיירה, וניהל קרב יריות במשך כשעה. בתיאום עם סגן מפקד השיירה שהיה באוטובוס המאסף, משוריין הליווי הסתובב בחזרה לכיוון נהריה. בדרך נתקל המשוריין בחסימה נוספת שלוותה במארב ירי, ואנשי המשוריין נאלצו לנטוש את הרכב. הלוחמים הצליחו להגיע לנהריה ברגל, למעט שלושה לוחמים שנפלו מקרב אנשי משוריין הליווי.
הרכב השישי בשיירה נפגע מהירי, עלה באש ושני אנשיו נהרגו. ברכב השביעי התארגנו הלוחמים להגנה, וניהלו קרב דרך חרכי הירי שהיו קבועים באוטובוס, לאחר שלוחמים שניסו לרדת מהאוטובוס נפגעו מירי. הלוחמים התארגנו להגנה בתוך האוטובוס עקב התקפה קשה עליהם מטווחים קצרים, אך מרביתם נהרגו בקרב ארוך שארך כתשע שעות. במהלך הקרב הם שמעו מספר פעמים הוראות בגרמנית שהיו עוצרות את האש הערבית. היו מציעים להם בעברית משובשת להיכנע, אך הם סירבו, והאש חודשה. לאחר מספר שעות, הציעו להם להיכנע בפעם האחרונה תוך איום שאם לא ייענו - הערבים יציתו את המשוריין על יושביו. המגינים שוב סירבו, והערבים החלו להצית את האוטובוס. חמשת הלוחמים שנותרו בחיים יצאו ממנו, אחד מהניצולים הצליח להגיע ליחיעם, אחד לנהריה, שניים למצובה ואחד נהרג בדרך.
בקרב נפלו 46 לוחמים (כולל לוחמת אחת ששימשה כאלחוטאית) מבין 87 אנשי השיירה, כולם מגדוד 21. הגופות נאספו על ידי כוחות צבא בריטיים ביום למחרת הקרב. גופות הלוחמים הושחתו והיה קושי בזיהויים, ובסופו של דבר זוהו גופות הנופלים על ידי רבה של נהריה, הרב ד"ר אהרן קלר, בעזרת שיטות קבליות (בדומה לזיהוי חללי שיירת הל"ה על ידי הרב אריה לוין בעזרת "גורל הגר"א"). 45 מהלוחמים נקברו בנהריה, ומפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון שהבקיע ליחיעם, נקבר ביחיעם. אבדות הערבים היו שמונה הרוגים ושישה פצועים. לא ידוע אם מספר זה כולל גם נפגעים מקרב הכפריים.
לאחר אובדן השיירה נותקה יחיעם למשך זמן רב, עד למבצע בן עמי במאי 1948, במהלכו נכבשו ונהרסו כל הכפרים בדרך ליחיעם. בזמן הניתוק קבלה יחיעם אספקה בדרך האוויר, אך זו הגיעה בצמצום ותוך שיבושים רבים. כן נקנתה כמות מסוימת של אספקה מערביי הסביבה.
תוצאות
מספר ההרוגים
הלוחמים זוהו בחלקם על ידי קרובי משפחה ומכרים, אך חלקם לא היו במצב המאפשר זיהוי. בדו"ח שחיבר הרב קלר וסגן מפקד גדוד 21 נרשם כי נקברו בנהריה 46 לוחמים (לוחם נוסף נקבר ביחיעם). עם זאת תחקיר מפורט שערכה יחידת אית"ן מצא כי בקרב נהרגו 46 לוחמים. אף על פי כן, נכון לשנת 2020 עדיין מציינים אתרי הנצחה רשמיים 47 הרוגים.
תחקיר האירוע
צמרת ההגנה ערכה תחקיר מקיף על האירוע, ומתחה ביקורת על פכטר שלמרות האזהרות המודיעיניות בחר להוציא את השיירה, וגרוע מכך, שהוא עצמו נהג ברכב השני בשיירה. במהלך האירוע איבד פכטר שליטה על הרכב והתהפך, בעקבות ניסיונו להבין את מצב הקרב ולחלק פקודות לשאר רכבי השיירה, ובכך חסם את הדרך בפני שאר רכבי השיירה, אף על פי שהמשוריין המוביל, פורץ המחסומים, הצליח לפרוץ את כל המחסומים שנקרו בדרכו ולהגיע עד ליחיעם.
במהלך הקרב הארוך לא אורגן כל כח סיוע שיצא לעזרת אנשי השיירה.
במלחמה
אירוע שיירת יחיעם היה החמור מבין שלושה אירועי שיירות שנלכדו במארב באותו שבוע: שיירת יחיעם, שיירת נבי דניאל ושיירת חולדה. שלושת הכישלונות ומחיר הדמים הכבד, הוכיחו ששיטת השיירות נכשלה, ושיש להשתלט על סביבות הדרכים על מנת להבטיח את התחבורה ליישובים המבודדים. לאחר שבוע החל המבצע היזום הראשון של ההגנה במלחמה, מבצע נחשון. במבצע, נכבשה לראשונה הדרך לירושלים ונפתחה הדרך לשלוש שיירות אספקה גדולות.
הנצחה
במקום ההתקפה על השיירה, דרומית לצומת כברי, הוקם בשנות ה-50 עמוד זיכרון על ידי המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון. בשנת 1969 נבנה על יד האדריכל והפסל יחיאל ערד (שאחיו נפל בשיירה) אתר זיכרון הכולל את המשוריינים שהותקפו, מפה ובה תיאור הקרב ואנדרטה נוספת (באנדרטה מצוינים גם לוחמים שנפלו באזור באירועים אחרים).
על שמו של מפקד גדוד 21 בן עמי פכטר, שנהרג בקרב, נקרא המבצע הראשון לכיבוש הגליל המערבי במאי 1948 - מבצע בן עמי, וכן המושב בן עמי, באזור ההתקפה על השיירה. גם המושב נתיב השיירה שבסמיכות למקום קיבל את שמו על שם שיירת יחיעם.
כ־18 מהנופלים היו בני קריית חיים, רובם מחניכי קן השומר הצעיר בקריה. מדי שנה מקיים הקן טקס זיכרון לנופליו ביום נפילת השיירה. רחוב "השיירה" בקריית חיים מזרחית קרוי על שם שיירת יחיעם.
לקריאה נוספת
צדוק אשל (עורך), חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, הוצאת "מערכות"
עמנואל הראובני, שיירת יחיעם, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"א
אברהם סלע, "צבא ההצלה בגליל במלחמת 1948", בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט, דיון מחודש, רמת אפעל : המרכז לחקר כוח המגן, 2004, עמ' 207–267
קישורים חיצוניים
תחקיר מקיף של אירוע שיירת יחיעם, מבוסס על מחקר יחידת אית"ן בנושא, מובא באתר חוג מדריכי הגליל המערבי
אדמות ושיירת יחיעם e-ירוק של הקק"ל
אנדרטת שיירת יחיעם באתר יד לבנים
צבי מצקביץ, על שיירת יחיעם - דברים על דיוקם
ויצרייבר ראובן - גדוד 21 ושיירת יחיעם, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
,
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: שני קיבוצים ושני מושבים - סיפורי גבורה בשרשרת, גלי צה"ל, 3.7.2024
הערות שוליים
קטגוריה:התקפות של ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות
יחיעם
יחיעם
קטגוריה:חטיבת כרמלי: קרבות ומבצעים
קטגוריה:חזית הצפון במלחמת העצמאות
קטגוריה:יחיעם
קטגוריה:נתיב השיירה
קטגוריה:ריטוש גופות | 2024-09-10T14:35:47 |
מבצע חירם | מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו), במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין 28 ל-31 באוקטובר 1948, כ"ה עד כ"ח בתשרי תש"ט, ובמהלכו כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון, ובכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל, שחלקיו שטרם נכבשו עד אז היו מיועדים על פי תוכנית החלוקה למדינה הערבית. כן כבש צה"ל, באופן זמני, חלקים מדרום לבנון. בעקבות המבצע, נעקר צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. מבצע הבזק, שנמשך כ-60 שעות, גרם ליציאה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. מבצע חירם, שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון, הציב, בסופו של דבר, את גבולה הצפוני של מדינת ישראל, עם לבנון, על הגבול המנדטורי.
שמאל|ממוזער|250px|מפת גבול הצפון, כפי שנקבעה בראשית תקופת המנדט
250px|ממוזער|מפת מבצע חירם
שמאל|ממוזער|250px|כיבוש הכפר סעסע במבצע חירם
רקע
בסוף יולי 1948 הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש בין הכוחות הלוחמים בארץ ישראל (ההפוגה השנייה). ההפוגה השנייה, כמו זו שקדמה לה, נוצלה על ידי ישראל להמשך הגיוס ההמוני ולארגון הכוחות הלוחמים. ההפוגה שהופרה פעמים רבות באזורי הלחימה השונים נשמרה באופן יחסי בחזית הצפון על ידי הצבאות הסדירים, אך לא על ידי צבא ההצלה, שלמרות הפסקת האש המשיך להטריד את כוחות צה"ל בקווי המגע, את התחבורה ואת היישובים היהודיים. מבחינה אסטרטגית, חזית הצפון הפכה למשנית, כאשר תשומת הלב המרכזית הופנתה לחזית המרכז ובעיקר לחזית הדרום.
באוקטובר 1948 עלה מחדש הצורך לפעולה צבאית בגליל, בעיקר בשל הרצון לסיים את המלחמה ולהסיר את הנטל הכלכלי והחברתי בהחזקת כ־100,000 מגויסים. נוסף לזה, עמד על הפרק חידושם של הדיונים המדיניים באו"ם, ודוד בן-גוריון סבר שבדיונים אלו ייקבעו גבולותיה הסופיים של המדינה. במפקדת חזית הצפון הוכנה כבר באוגוסט 1948 תוכנית כוללת למקרה של חידוש הקרבות. הקטע שעסק בגליל כונה "חירם". ביצוע התוכנית נדחה מספר פעמים, לעיתים תוך החזרת הכוחות לאחר שכבר החלו לנוע.
החל מאמצע אוקטובר התנהלו בדרום ובמרכז מבצעי יואב, ההר ויקב. בחזית הצפון נשמר השקט היחסי, אך שידוריו של רדיו דמשק נעשו לוחמניים יותר ויותר. ב־22 באוקטובר 1948 תקף צבא ההצלה באזור מנרה, כבש את משלטי שייח' עבד הסמוכים ונראה כמאיים לכבוש את מנרה ואת ההיאחזות החדשה יפתח. כוח נוסף ירד לכיוון עמק החולה והחל לירות על התחבורה היהודית בעמק תוך שהוא מסרב להיענות לדרישת משקיפי האו"ם לסגת מהמשלטים שכבש.
למרות המתקפה, סירבו תחילה דוד בן-גוריון ויגאל ידין לאשר את המבצע הצבאי הכולל סמוך להכרזה על הפסקת האש בדרום, ואישרו רק התקפת נגד מוגבלת לכיבוש חוזר של המשלטים. מבצע יעל שנערך למחרת נכשל, וחטיבת כרמלי ספגה אבדות קשות. בשבוע שנותר עד לתחילת המבצע התחממה גזרת הצפון, כוחות צבא ההצלה הטרידו ביריות את מנרה ואת נוסעי כביש ראש פינה–מטולה, וחטיבת גולני תקפה עמדות של צבא ההצלה באזור עמק בית נטופה. גם בתחום מערכי הכוחות חלו שינויים. חטיבה 9 הוחזרה מחזית הדרום לצפון, חטיבה 7 הועברה מהגליל המערבי לצפת, הצבא הסורי תיגבר את מערך ההגנה שלו ויחידות של צבא ההצלה עברו גם הן ממקום למקום.
הכוחות המשתתפים
כללית, נהנה צה"ל במבצע זה מיתרון מכריע, מה גם שהיוזמה הייתה בידיו. לצבא ההצלה עמד היתרון של לחימה בקווים פנימיים, שהקלו עליו להעתיק כוחות מגזרה לגזרה במהירות. יתרון נוסף של צבא ההצלה היה הצורך של צה"ל בכלל, וחזית הצפון בפרט, להקצות כוחות ותשומת לב מתמדת לקווי החזית מול צבאות ערב השונים. הדבר הכתיב השתתפות מינורית יחסית של חטיבות גולני וכרמלי.
צה"ל
במבצע השתתפו ארבע חטיבות של צה"ל, שתיים מהן במלואן, ושתיים בסד"כ חלקי: חטיבה 7, שמפקדה היה בן דונקלמן, כללה את גדוד 79 הממוכן (זחלמ"ים ומשוריינים), ושני גדודי רגלים, 71 ו־72. חטיבה 9, שמפקדה היה יצחק פונדק, כללה את גדוד 11 המסייע, הממונע והממוכן בחלקו (ג'יפים ומשוריינים), וגדודי הרגלים 91 ו-92. גדוד חי"ר נוסף, 93, כמעט שלא שותף במבצע. חטיבת גולני (חטיבה 1), בפיקוד נחום גולן, וחטיבת כרמלי (חטיבה 2), בפיקוד מקסים כהן, השתתפו במבצע שלא במלוא כוחן. בנוסף צורפו לחטיבה 7 ולחטיבה 9 פלוגה צ'רקסית ופלוגה דרוזית, בהתאמה. עיקר הפעילות, ובמיוחד כיבוש שטחי המפתח, הוטלו על חטיבות 7 ו־9, אשר היו משוחררות מהחזקת קטעי חזית. משימות חטיבות גולני וכרמלי נשאו בעיקרן אופי הגנתי כנגד הצבאות העיראקי והסורי, בהתאמה, וכן ביצעו אותן חטיבות פעולות הטעיה והסחה שונות, או התקפות מקומיות, כעזר למבצעים העיקריים. מספר גדודי חי"ם השתתפו אף הם במבצע, בין אם כחילות מצב, בין אם בפעולות הטעיה שונות, בין אם לצורך השתלטות על יעדים משניים. חיל האוויר סייע בריכוך היעדים לפני כיבושם. על המבצע פיקד משה כרמל, מפקד חזית הצפון.
הערבים
צבא ההצלה בצפון הארץ מנה כ-3,000 לוחמים בשלוש חטיבות מוקטנות. חטיבת הירמוכ הראשונה נערכה באזור סח'נין-מג'ד אל-כרום, כביש עכו–צפת (כביש 85 של ימינו), ודרומה עד בקעת בית נטופה. חטיבת הירמוכ השנייה נערכה באזור סעסע, ג'יש, הר מירון ומלכיה. חטיבת הירמוכ השלישית נערכה באזור תרשיחא. לכל אחת מן החטיבות היו מספר תותחים ומספר משוריינים. את ההפוגה השנייה ניצל צבא זה לצורך התארגנות, הבאת כוחות נוספים וביצור קווי הגנה בגליל בסיוע האוכלוסייה המקומית, בעיקר המוסלמית. כן סייעו לצבא ההצלה כוחות ערביים מקומיים. בהמשך, הצטרף לקרבות גם גדוד סורי, כסיוע לצבא ההצלה.
תוכנית המבצע
מטרת המבצע הוגדרה: "להשמיד את האויב שבכיס הגליל המרכזי, להשתלט על הגליל כולו ולהציב קו הגנה בגבול הצפוני של הארץ". היה זה אחד המבצעים הגדולים והמורכבים במהלך מלחמת העצמאות בשל שילוב כוחות רבים שכללו יחידות חי"ר, יחידות ממונעות, וסיוע ארטילרי ואווירי, בגזרות מרוחקות זו מזו.
תוכנית המבצע כללה התקפה בשתי זרועות עיקריות. מהלכו העיקרי של המבצע נע כתנועת מלקחיים שבה חטיבה 7 מתקדמת מצפת ותוקפת מכיוון מזרח עד לצומת סעסע, ובמקביל חטיבת עודד נעה מכיוון מערב גם היא לצומת סעסע (דרך תרשיחא וחורפיש). המפגש בין שתי החטיבות אמור היה להכריע בסופו של דבר את הקרב.
בהתאם, חטיבה 7 הוסעה בחשאי, ערב המבצע, לאזור צפת, וגדוד 72 אמור היה לתקוף ולכבוש את אזור מירון. כיבוש הכפר ופיצוץ הגשר הסמוך נועד לאבטח את עורפו של הכוח העיקרי של החטיבה, הגדוד המשוריין 79, בדרכו צפונה לכיבוש צפצאף וג'יש, ולמנוע זרימה אפשרית של תגבורות מאזור בקעת בית הכרם ובקעת סכנין. יעדו הסופי של הגדוד המשוריין היה צומת סעסע ומשטרת סעסע הסמוכה, הנמצאים מערבה משם.
חטיבה 9, שנערכה באזור יחיעם וגעתון, אמורה הייתה לכבוש את תרשיחא, לאחר כיבוש מספר משלטים במבואותיה המערביים על ידי גדוד 92 של החטיבה. גדוד 91 אמור היה לעבור דרך גדוד 92 ולכבוש את מבואותיה הדרומיים מערביים של תרשיחא. במקביל היה על החטיבה לכבוש את מעיליא הסמוכה, והכוח הדרוזי אמור היה לכבוש את ינוח, תוך תאום עם תושביו, דרוזים אף הם. במהלך בו-זמני לכל אלה, גדוד 11 אמור היה לפרוץ לעצמו דרך על הכביש הראשי לתרשיחא (כביש 89 של ימינו). לאחר מכן, ולאחר שגדוד 11 יפרוץ לעצמו מעבר דרך הכביש, החטיבה הייתה אמורה לחבור עם חטיבה 7 באזור סעסע. החבירה המתוכננת הייתה סוגרת את טבעת הכיתור סביב צבא ההצלה שבגליל, וחורצת את גורלו.
חטיבת כרמלי אמורה הייתה לבצע מספר התקפות הסחה בגזרתה, הגליל העליון המזרחי. חטיבת גולני אמורה הייתה לפשוט על עיילבון, למטרות ריתוק, הסחה והטעיה. בדומה, כוחות חי"ם ותותחנים אמורים היו לבצע ירי כבד ככל האפשר בגזרת סח'נין ומג'ד אל-כרום.
מהלך המבצע
מבצע חירם החל בלילה שבין 28 ל־29 באוקטובר 1948. המבצע נפתח בהרעשה ארטילרית ובהפצצה מן האוויר של הכפרים סעסע, תרשיחא וסוחמאתא. באותו ערב הופצצו גם ג'יש וצפצאף ובהמשך המבצע גם מלכיה וכפרים נוספים. באותו לילה ערכה חטיבת גולני פשיטה על עיילבון, כוחות חי"ם ותותחנים פתחו באש בגזרתם, באזור סח'נין ומג'ד אל-כרום, וחטיבת כרמלי פעלה באופן דומה באזור אצבע הגליל. כל אלה נעשו כדי למנוע מצבא ההצלה לזהות את המאמצים העיקריים של צה"ל.
שמאל|ממוזער|250px|משוריין של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דויד
חטיבה 7
חטיבה 7 יצאה מכיוון צפת וגדוד 72 של החטיבה תקף בלילה את מירון. הניסיון הראשון נכשל, ורק לקראת בוקר בסיוע כוח משוריין נכבש הכפר. הגשר הסמוך פוצץ על ידי מחלקה של חטיבת כרמלי, על מנת למנוע תנועת תגבורות ערביות. מוקדם יותר באותו לילה כבש הכוח הצ'רקסי את קדיתא. גדוד 79 החל לנוע עוד בטרם הסתיימה ההשתלטות על מירון, ועשה דרכו לעבר צפצאף, אשר נכבשה בשחר 29 בחודש. בעוד חלק מן הגדוד נותר לטהר את צפצאף וסביבתה, כוח אחר של הגדוד, מחלקת זחל"מים, שתי מחלקות משוריינים, כיתת מרגמות 81 מ"מ וזחל"ם נושא תותח 20 מ"מ, נע אל ג'יש (גוש חלב). ההתנגדות בג'יש, ובעיקר בסביבתה הקרובה, הייתה קשה מן הצפוי, וכוח האויב במקום, הגדול מן ההערכות המוקדמות, כלל גם שני משוריינים. אלה האחרונים הושמדו על ידי תותח 20 מ"מ שנלווה לתוקפים. מחלקת חי"ר, שסיימה את טיהור צפצאף, נשלחה לאגוף את ג'יש ממזרח, ובהדרגה החלה ההתנגדות של המגינים להישבר. תוך כדי הקרב, חש למקום גדוד סורי, חלקו באוטובוסים, חלקו בכלי רכב אחרים, והוא הושמד עוד בטרם עמד על המתרחש. תגבורות ערביות קטנות יותר, שניסו להגיע למקום, נבלמו. בבוקר 30 באוקטובר נכבשה סעסע, היעד העיקרי של החטיבה ושל המבצע, כמעט ללא קרב. כיבוש צומת סעסע, שהיה צומת הדרכים החיוני ביותר בגליל ההררי, אכן הביא להחלטת צבא ההצלה על נסיגה לעבר לבנון. מסעסע המשיכה חטיבה 7 לכיוון צפון-מזרח, לעבר מלכיה, וכבשה אותה ב־31 באוקטובר, וכוחות החטיבה אף חצו מעט את גבול הלבנון באזור עייתרון שמעט מערבה למלכיה.
חטיבה 9
ההתקפה הראשונה
חטיבה 9 נערכה אף היא בהסתר ככל האפשר, בטרם יצאה אל יעדיה. לשם כך נעזרה החטיבה בפעולות הסוואה והטעיה שונות. החטיבה יצאה ב־28 באוקטובר בשעת ערב מכיוון נהריה לעבר תרשיחא. גדוד 92 של החטיבה יצא מגעתון במטרה לכבוש את "גבעת הסלעים", מוצב פלוגתי שנמצא כשני ק"מ מדרום לכביש (כיום כביש 89) וכשלושה ק"מ ממערב לעיירה, את "גבעת העץ" שמדרום לו, את תל מרדה (כיום תל מרווה) ומשלט נוסף, נ"ג 521.7. הכוח תעה בדרכו, התקשה לנוע בצמחייה הסבוכה, ספג אש שגרמה לו כמה אבדות, ולבסוף נסוג מבלי שהסתער על מי מיעדיו. במקביל, גדוד 11 של החטיבה יצא מא-נהר (כיום נתיב השיירה), ופילס לו דרך, תחת אש, בכביש המוביל אל תרשיחא, אשר היה גדוש במכשולים. נסיגת גדוד 92 אילצה גם את גדוד 11 לסגת ב-09:00 בבוקר 29 לחודש, בטרם סיים את מלאכתו. כוחות הגדוד הגיעו עד אותה העת למרחק כארבעה ק"מ מערבה לתרשיחא. נסיגת גדוד 92 גרמה בעקיפין גם לכישלון בינוח (ר' להלן). כיוון שכך, החליט מטה חזית הצפון להטיל את יהבו על המאמץ המזרחי (ר' למעלה). בהמשך להחלטה זו, נשלח גדוד 92, מלבד הפלוגה המסייעת, לתגבר את חטיבה 7, והספיק לשמש כחיל מצב בסעסע ובבירעם לאחר שנכבשו.
התקרית בכפר ינוח
כיבוש הכפר ינוח הוטל על הפלוגה הדרוזית תוך שיתוף פעולה עם תושבי הכפר הדרוזים. הפלוגה, אשר יצאה מעמקא (כיום עמקה), הצליחה לחדור לכפר ולהדוף את כוח המשמר המקומי בסיוע התושבים הדרוזים. אך לנוכח נסיגת חיילי חטיבה 9 מהמשלטים הסמוכים לתרשיחא חזר כוח המשמר לכפר ופתח בהתקפת נגד על הפלוגה הדרוזית שלא ידעה על פקודת הנסיגה. למרות הסיכומים המוקדמים הצטרפו הדרוזים המקומיים אל לוחמי צבא ההצלה. במהלך קרב הנסיגה הקשה נפלו 11 דרוזים מחיילי הפלוגה, וכן שני מפקדיה היהודים והרופא היהודי של הפלוגה. השאר נחלצו בסיוע ארטילרי. השתתפות הדרוזים בקרב הפכה בעיני צה"ל והדרוזים שנפגעו בקרב מקור לטענה על בגידתם של הדרוזים תושבי ינוח, ששינו את עמדתם בעקבות התקפת הנגד של צבא ההצלה. משה כרמל תיאר את הקרב הזה כ"מקרה בגידה מפתיע ומזעזע". מאידך טענו אנשי הכפר שלא הבינו את המסר שהועבר אליהם.
ההתקפה השנייה
בלילה הבא תקפה חטיבה 9 שנית את המשלטים שממערב לתרשיחא, הפעם באמצעות גדוד 91, ובהצלחה. "גבעת העץ" נכבשה לאחר התנגדות קלה, ושאר המשלטים נעזבו על ידי הערבים. הגדוד המשיך לעבר מעיליא והעיירה נכנעה לאחת הפלוגות של הגדוד. באותו זמן, בקירוב, תרשיחא נכנעה לפלוגה אחרת של אותו גדוד. בינתיים גדוד 11 המשיך בפריצת הכביש מן המקום שבו עצר בהתקפה הקודמת. הכביש פונה עד השעה 08:00 בבוקר 30 באוקטובר. עד ערבו של אותו יום הגדוד עשה דרכו לסעסע לחבירה עם כוחות חטיבה 7, והשלים בכך את פעולת המלקחיים שהביאה לניתוק של רוב המובלעת הערבית בגליל מלבנון. כן כבש הגדוד את פסוטה, חורפיש, דיר אל-קאסי, סוחמאתא ועוד. גדוד 91 המשיך וכבש את תרביח'א ואת איקרית. הפלוגה המסייעת של גדוד 92 (שלא צורפה לחטיבה 7) עשתה דרכה אל פקיעין ופגשה בדרכה כוח מגולני שעלה מכיוון ראמה. ב-31 באוקטובר אחר הצהריים טיהרה חטיבה 9 את כל האזור שבין קיבוץ אילון לכפר סעסע. כך היה כביש הצפון כולו בידי צה"ל, מראש הנקרה במערב ועד מלכיה ומטולה במזרח.
לאחר עיכוב של 36 שעות נכבש גם הכפר ינוח.
חטיבת גולני
במהלך המבצע ערכה חטיבת גולני פעולות הטעיה וריתוק באזור עיילבון. ההתקפה הראשונה בלילה שבין 28 ל־29 באוקטובר על עמדות צבא ההצלה בכפר נכשלה. רק בבוקר 30 באוקטובר נכבשה עיילבון לאחר קרב קשה. יחידות החטיבה המשיכו צפונה וכבשו גם מע'אר, ראמה, כפר ענאן והגיעו עד פקיעין. זרוע אחרת של החטיבה חברה עם חטיבה 7 במירון.
חטיבת כרמלי
במקביל לחטיבה 7 פעלה חטיבת כרמלי שתפקידה המרכזי היה לבלום מתקפה סורית אפשרית באזור מנרה ומשגב עם. כן ערכה החטיבה, עם תחילת המבצע, מספר מבצעי הסחה והטעיה, כסיוע למאמץ העיקרי. בהמשך המבצע, כוחות החטיבה חצו את הגבול לכיוון לבנון, כבשו 14 כפרים לבנוניים והגיעו עד נהר הליטאני.
כוחות החי"ם
לאחר כישלון ההתקפה הראשונה של חטיבה 7, כוחות החי"ם שבגזרת מג'ד אל-כרום וסח'נין קיבלו הוראה להגביר את לחצם. אותם כוחות התקדמו לכיוון סח'נין ולאחר ניסיון התנגדות קצר, כבשו אותה עד בוקר 30 לחודש. גם מג'ד אל-כרום נכנעה, וכוחות החי"ם המשיכו לכיוון דיר חנא וכפרים נוספים, אשר כולם נכנעו כמעט ללא התנגדות.
ערביי הגליל במבצע חירם
ב-29 באוקטובר, מספר התושבים שנמצא ב"כיס" שהוחזק בידי כוחותיו של קאוקג'י נאמד ב־50,000 עד 60,000 תושבים, כולל פליטים. מבצע חירם הביא ליציאה המונית של ערבים תושבי ה"כיס". רבים מהם נמלטו עוד לפני הגעת חיילי צה"ל לכפריהם. רבים יצאו כדי להתרחק מהקרבות, ושהו בערוצים, בפרדסים ובמערות בסביבת כפריהם, מתוך כוונה לשוב אחר כך, אולם ברוב המקרים יחידות של צה"ל חסמו את דרכם ולא אפשרו להם לחזור לבתיהם. היו גם תושבים שבחרו מרצון שלא לחזור לכפריהם, כדי לא לחיות תחת שלטון ישראלי. אחרים גורשו לאחר הכיבוש. כמחצית מתושבי ה"כיס" לפני המבצע, עברו ללבנון. רוב המוסלמים תושבי ה"כיס" ברחו ללבנון, בעוד שרוב הנוצרים וכמעט כל הדרוזים והצ'רקסים נשארו במקומם.
לאחר המבצע הורה משה כרמל ליצור רצועה של חמישה ק"מ מדרום לגבול עם לבנון, נקייה מתושבים וכפרים ערבים. ב־5 בנובמבר פונו תושבי הכפרים איקרית ובירעם תוך הבטחה שיוכלו בעתיד לשוב למקומם. כעבור כמה ימים, הוחלט לעצור את המשך פינוי הכפרים, אך לא להחזיר את אלו שכבר פונו.
במהלך המבצע אירעו מספר מקרים של מעשי טבח והתעללות בתושבים מקומיים. כבר במהלך מלחמת העצמאות נדרש היועץ המשפטי הראשון לממשלה, יעקב שמשון שפירא, לחקור את מעשי הטבח שבוצעו באוקטובר 1948 במהלך מבצע "חירם" על ידי חטיבות: כרמלי, גבעתי וחטיבה שבע. מסקנותיו הוגשו לממשלה בדצמבר 1948. הממשלה דנה במסקנות אך הדו"ח והמסקנות נותרו חסויים עד היום, השנה ה-76 לעצמאות ישראל. ההיסטוריון ד"ר בני מוריס כותב שהחומר שנותר חסוי עוסק בגירוש, בהרס כפרים ערביים ובמעשי ביזה, שוד, אונס ורצח על ידי חיילי צה"ל. עדויות מהימנות אחרות שמביא ההיסטוריון בני מוריס מלמדות כי כמעט בכל מעשי הטבח הייתה השתלשלות עניינים דומה: יחידה של צה"ל נכנסה לכפר, הורתה לכנס את הגברים, בחרה בין ארבעה עד לעשרות צעירים, העמידה אותם ליד קיר וירתה בהם, זאת למרות שבחלק מהכפרים כלל לא הייתה התנגדות. עד כה לא נחשפה תעודה שמעידה על הוראה או הנחיה מרכזית. להפך, חלקים שהותרו לפרסום בפרוטוקולים של ישיבות ממשלה במהלך המלחמה מגלים שְׁאַט נפש וזעזוע מהמעשים אבל ריבוי המעשים, דפוס הפעולה, והיעדר ענישה, מצביעים על מצב אמביוולנטי ביחס למוסר הלחימה.
לאחר כיבוש עיילבון נרצחו 14 מתושביו על ידי החיילים כנקמה על כך שראשיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו בקרב נכרתו ונישאו בתהלוכה.
ב־1 בנובמבר 1948, לאחר כיבוש הכפר חולא הלבנוני, ריכזו חיילי חטיבת כרמלי עשרות גברים ודחקו אותם לאחד הבתים. לאחר מכן ירו עליהם ופוצצו את הבית, ובין 34 ל־58 גברים נהרגו. מפקד הפלוגה האחראי הועמד לדין ונשפט לשבע שנות מאסר, אך בפועל הוא לא נאסר.
התקבלו תלונות ועדויות על מעשי טבח ואכזריות נוספים גם בסאלחה, צפצאף, ג'יש, בירעם וסעסע. על פי הערכה, במבצע כולו נרצחו כמאתיים אזרחים ושבויים בכ־12 מקומות. למרות מספר חקירות שנוהלו באשר למקרים אחרונים אלה, לא הועמד לדין אף חייל בעקבותיהן.
ההיסטוריון בני מוריס מציין כי בדרך כלל כפרים שנלחמו נגד צה"ל במבצע חירם, התרוקנו מתושביהם, שלרוב נמלטו מתוך פחד מפני מעשי נקם, או שסירבו לחיות תחת שלטון ישראלי, ובחלק מן המקרים הם גורשו. לעומת זאת, תושבי כפרים שנכנעו ללא קרב, לא פחדו מנקמה של צה"ל ולכן גם לא ברחו, והורשו בדרך כלל להישאר. בדרך כלל, כפרים שהיו ברובם מוסלמים, נטו להשיב מלחמה ולסייע לצבא השחרור הערבי בפיקודו של קאוקג'י. לעומתם, רוב הכפריים הנוצרים נטו להיכנע ללא קרב ונמנעו ממתן סיוע ליחידותיו של קאוקג'י. מספר כפרים שאוכלוסייתם מעורבת, גילו התנגדות. באלה נשארו רוב הנוצרים ואילו המוסלמים נמלטו או הוברחו. הכפריים הדרוזים והצ'רקסים לא גילו שום התנגדות לצה"ל.
סיום המבצע ותוצאותיו
בתום המבצע, הגליל כולו היה בשליטת צה"ל, שייצב גם קו הגנה בגבול הצפון מול לבנון. צבא ההצלה נעקר מארץ ישראל בכלל, ומן הגליל, בפרט. האיום מעל מנרה הוסר.
לצה"ל היו 23 הרוגים, רובם בעת ניסיון כיבוש ינוח, וכן כ-60 פצועים. אבדות הערבים היו כ-400 לוחמים שנהרגו (כמחציתם, ככל הנראה, אנשי הגדוד הסורי), כ-500 פצועים וכ-550 שבויים. למרות ההצלחות הקרקעיות של המבצע, צבא ההצלה לא הושמד וברובו הצליח לברוח ללבנון. לצורך הבריחה, קאוקג'י ניצל דרך צלבנית עתיקה שעברה בין מעיליא, סוחמאתא (ליד צוריאל), דיר אל-קאסי (כיום אלקוש) ומעבר לכביש הצפון, לכפר רמיש בלבנון. צה"ל אומנם ידע על חלק מהדרך הזו, אך לא שיער שהיא עבירה לכלי רכב, ובושש לחסום אותה. קאוקג'י הצליח להוציא דרכה את רוב צבאו עם חלק מן התותחים שלו. הדרך כונתה לאחר מכן "דרך קאוקג'י". אף על פי כן, צבא ההצלה פסק למעשה להיות כוח לוחם משמעותי. כללית, מבצע זה סיים למעשה את מלחמת העצמאות בצפון.
במהלך הסכמי שביתת הנשק עם לבנון ועם סוריה, ישראל ניסתה להשתמש כקלף מיקוח בכפרים הלבנוניים שכבשה חטיבת כרמלי, אך ללא הועיל. בסופו של דבר, כפרים אלה פונו ללא תנאי.
לקריאה נוספת
אריה יצחקי, בעקבות לוחמים כרך ג' צפון ספר שני, הוצאת מודן, תל אביב, 1991, הפרק גוש חלב- הקרב במבצע חירם עמ' 53–57.
אלחנן אורן, המערכה על הגליל במלחמת העצמאות, בתוך: ארצות הגליל, ארנון סופר, נורית קליאוט ואבשלום שמואלי (עורכים), אוניברסיטת חיפה 1983, עמ' 819 - 850
מוטי גולני, המלחמה הארוכה ביותר - אצבע הגליל במלחמת העצמאות, בתוך: אצבע הגליל, 1900 - 1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, מרדכי נאור (עורך), יד בן צבי, ירושלים 1991, עמ' 153 - 164
דני הדרי, מלחמת העצמאות בצפון, בתוך: מלחמת העצמאות תש"ח - תש"ט - דיון מחודש, אלון קדיש (עורך), העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, יד טבנקין ומשרד הביטחון, 2004, עמ' 119 - 170
גבי שריג, הגליל העליון המזרחי במלחמת העצמאות, אוניברסיטת חיפה 1992
מוטי חבקוק, הקרב המשולב במבצע 'חירם' - תרומתו של הכוח האווירי לקרב היבשה, בתוך: המלחמה המעצבת הראשונה - שבעה מאמרים במלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות, מודן, משרד הביטחון וצה"ל/ המחלקה להיסטוריה, 2018, עמודים 151–186
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
חירם
חירם
חירם, מבצע
קטגוריה:חטיבת כרמלי: קרבות ומבצעים
קטגוריה:קרבות חטיבה 7
קטגוריה:חטיבת עודד: קרבות ומבצעים
קטגוריה:הגליל העליון: היסטוריה
קטגוריה:עיצוב גבול הצפון
קטגוריה:החזית הלבנונית במלחמת העצמאות | 2024-10-01T08:35:34 |
סיינפלד | סיינפלד (באנגלית: Seinfeld) היא סדרת קומדיית מצבים אמריקאית פופולרית זוכת פרס אמי לסדרת הקומדיה הטובה ביותר, אשר שודרה מ-5 ביולי 1989 עד 14 במאי 1998. התוכנית נוצרה על ידי לארי דייוויד וג'רי סיינפלד, הופקה על ידי Castle-Rock Entertainment (שהייתה אז בניהולו של הבמאי והמפיק רוב ריינר), והופצה על ידי Columbia Pictures Television (כיום: Sony Pictures Television).
בהיותה אחת מהתוכניות הפופולריות ורבות ההשפעה של שנות ה-90 בארצות הברית, היא ממצה בתוכה את התרבות האירונית והאנוכית של העשור. ב-2002, פרסם מגזין הטלוויזיה TV Guide רשימה של 50 תוכניות הטלוויזיה הגדולות של כל הזמנים, ודרג את "סיינפלד" במקום הראשון.
ג'רי סיינפלד משחק בסדרה את הדמות הראשית, אשר קרויה על שמו ומבוססת על חייו. בהתאם לכך חלק גדול מהאירועים בסדרה מתרחשים בדירתו של ג'רי בחלק הצפון-מערבי של מנהטן שבניו יורק. בסדרה מוצג צוות דמויות המורכב מחבריו ומכריו של ג'רי – קוזמו קריימר (מייקל ריצ'רדס), ג'ורג' קוסטנזה (ג'ייסון אלכסנדר), איליין בניס (ג'וליה לואי-דרייפוס), ולצידם השכן התמהוני ניומן (ויין נייט).
בישראל, הסדרה שודרה בערוץ 3 בכבלים החל מ-7 בפברואר 1992 ושודרה בהתחלה במתכונת שבועית של פרק בכל יום שישי בשעה 22:40 עד אמצע העונה השנייה. לאחר מכן שודרה בשידורים חוזרים באותו ערוץ והפרק האחרון שודר בשידור מיוחד שהציג במקביל לארצות הברית, בשידור לוויני שלא כלל תרגום. הפרק האחרון שודר בגרסתו המתורגמת כחודשיים לאחר מכן. לאחר שידורו המוקרי בארץ, הסדרה הועלתה לשידורים חוזרים בטלוויזיה וב-VOD בערוצים של yes ו-HOT, כולל ערוץ ביפ. בספטמבר 2019, שירות הזרמת המדיה "Netflix" רכש את הזכויות הבלעדיות לשידור הסדרה בסינדיקציה. על מנת להתאים את הסדרה לטלוויזיות של שנות ה-2020, לאור השינויים שחלו מאז שנות ה-90, יחס הגובה-רוחב עובד מ-4:3 ל-16:9. כמו כן, הרזולוציה שופרה באופן מלאכותי ל-4K. כל פרקי הסדרה עלו יחד לשירות ב-1 באוקטובר 2021, כשסכום עסקת הרכישה מוערך ביותר מחצי מיליארד דולרים.
סקירה כללית
שמאל|ממוזער|200px|מימין: מייקל ריצ'רדס (קריימר), ג'ייסון אלכסנדר (ג'ורג'), ג'וליה לואי-דרייפוס (איליין) וג'רי סיינפלד (ג'רי)
שמאל|ממוזער|200px|"המסעדה של טום", בה לכאורה ישבו ארבעת גיבורי הסדרה באופן קבוע. אף שהסדרה צולמה בלוס אנג'לס, התקיימה העלילה בעיר ניו יורק, וחזית "המסעדה של טום", שהיא מסעדה אמיתית, הוצגה בה כמעט בכל פרק.
התוכנית נודעה היטב בתואר "תוכנית על שום דבר" (ביטוי אשר הוטבע בסדרה עצמה, בפרק בו מתוארים ניסיונותיהם של ג'רי וג'ורג' ליצור רעיון לקומדיית מצבים), מכיוון שעיקר הקומדיה היה מבוסס סביב הפרטים הזניחים של חיי היום-יום, ולרוב עסק בהתנצחויות קטנוניות ומזימות מפורטות על-מנת להשיג יתרון, ולו הקטן ביותר, על פני אנשים אחרים. סיינפלד עצמו מספר שהרעיון הראשוני שלו – והסיבה לקטעי הסטנדאפ שסיימו כמעט כל תוכנית – היה שהתוכנית תהיה מבוססת על הדרך בה קומיקאי מלקט חומר בשביל המופע שלו.
הדמויות בסדרה תוארו כאנוכיות ובלתי מוסריות לחלוטין, מאפיינים אשר הוקצנו בצורה קומית. (עם זאת, מעניין הוא שהמוטיב המשותף לכל הדמויות הוא ניסיונותיהן לעשות דברים נחמדים עבור אנשים, רק כדי לקבל תוצאה הפוכה ולא רצויה). בניגוד לקומדיות מצבים אחרות, היוצרים השתדלו שלא לשקוע בסצנות רגשניות, מה שנתן לסדרה את הטון המיוחד, הקר והציני שלה. יוצרי הסדרה השתדלו להציג אנשים אמיתיים במקום הדמויות הבדיוניות והאידיאליות הנראות לעיתים קרובות בטלוויזיה. זאת, על אף שרבות מעלילות הסדרה כוללות שרשרת אירועים סבוּכה, ולעיתים מחזורית, אשר מתאחדת בסוף כדי ליצור אירוניה גדולה. לארי דייוויד אהב את המבנה שבו ארבעה סיפורים (אחד לכל דמות ראשית) מתחברים בסופו של הפרק, ושאף לכך שרוב פרקי הסדרה יהיו במתכונת זו.
תוכניות טלוויזיה קודמות היו מבוססות כמעט תמיד על משפחה או עמיתים לעבודה, אך "סיינפלד" מבססת את עצמה כדוגמה נדירה לקומדיית מצבים בה אף אחת מהדמויות אינה קשורה בקשר דם לאחרת, או מועסקת באותו מקום. למעשה, דמויות רבות בסדרה אינן עובדות כלל.
בעונות הראשונות של הסדרה, בתחילתו ובסופו של כל פרק, הוצג סיינפלד כאשר הוא מגיש קטעי סטנד-אפ פרי עטו, אשר קשורים לנושאי האירועים המתוארים בעלילת הפרק. ניתן לראות כי ההבדל בין השחקן ג'רי סיינפלד לבין הדמות המגולמת על ידו מטושטש בכוונה תחילה. בעונות מאוחרות יותר, קטעי הסטנד-אפ האלה הופיעו בתדירות נמוכה יותר. כל הדמויות הראשיות עוצבו לפי מכרים בחיים האמיתיים של ג'רי סיינפלד או לארי דייוויד, ורוב הדמויות המשניות מבוססות על מקרים אישיים של חלק מכותבי הסדרה.
עוד הפרה של המוסכמה הפיקטיבית של בידוד הדמויות מהשחקנים המגלמים אותן והפרדת עולם הדמויות מעולמם של השחקנים והקהל, הייתה עלילה מתמשכת שבה הדמויות עוסקות בקידום קומדיית מצבים טלוויזיונית בשם "ג'רי". "ג'רי" דמתה מאוד ל"סיינפלד" בכך שסיינפלד שיחק את עצמו, והתוכנית הייתה מבוססת "על שום דבר". "ג'רי" הוצגה לראשונה בסיום העונה ב-1993, בפרק שנקרא "הפיילוט". עלילה זו, ביחד עם דוגמאות נוספות של אזכור-עצמי, הובילו רבים מהמבקרים להצביע על טבעה הפוסט-מודרניסטי של הסדרה.
התוכנית הוצגה לראשונה תחת השם "סיפורי סיינפלד" (זהו גם שם הפיילוט, לו ניתן שם נוסף מאוחר יותר: "חדשות טובות, חדשות רעות") ביום חמישי, 31 במאי 1990 ברשת NBC. סיינפלד לא נחלה הצלחה מיידית. לאחר שידור הפיילוט, ב-5 ביולי 1989, לא היה נראה שהתוכנית עומדת להיבחר על ידי NBC, והיא הוצעה לרשת פוקס שסירבה להצעה. רק הודות לריק לודווין, ראש מחלקת התוכניות הליליות והאירועים המיוחדים ב-NBC, שהעביר כספים מתקציבו, צולמו ארבעה פרקים נוספים. בסופו של דבר שודרה הסדרה במשך 9 שנים וכללה 180 פרקים, ופרק הסיום שלה ששודר ביום חמישי, 14 במאי 1998, נצפה על ידי קהל עצום המוערך בכ-76 מיליון צופים. הפרק שודר בישראל במקביל לשידור בארצות הברית בערוץ 3 של הכבלים, ללא תרגום. ישראל הייתה המקום היחיד מחוץ לארצות הברית בו שודר הפרק בזמן אמת כהמשך ישיר להצלחה הגדולה שהייתה לסדרה בישראל. ג'רי סיינפלד מחזיק בשיא "השחקן שסירב להכי הרבה כסף" לפי ספר השיאים של גינס, מכיוון שסירב להצעה להמשך התוכנית עבור 5 מיליון דולר לפרק. כמו כן, הוא מחזיק בשיא "השכר השנתי הגבוה ביותר לשחקן טלוויזיה אי פעם". הסדרה עצמה מחזיקה בשיא "מחירי הפרסום בטלוויזיה הגבוהים ביותר".
הסדרה ב-DVD
ב-2004 נערך משא ומתן על עסקה שתהפוך את "סיינפלד" לזמינה על-גבי DVD בפעם הראשונה. עקב בעיות משפטיות עם הצוות בנוגע לקריינות ותוספות DVD אחרות, השחרור נדחה. שלוש העונות הראשונות שוחררו ב-23 בנובמבר 2004, העונה ה-4 ב-17 במאי 2005, עונות 5 ו-6 ב-22 בנובמבר 2005, העונה ה-7 ב-21 בנובמבר 2006, העונה ה-8 ב-5 ביוני 2007 והעונה ה-9 ב-6 בנובמבר 2007. באותו תאריך יצאה גם קופסה המאגדת את כל עונות הסדרה.
השפעות הסדרה
הסדרה התפרסמה מאוד וטבעה כמה מטבעות לשון מוכרים, ביניהם הביטוי "יאדה יאדה" (נהגה Yada Yada) שנאמר כקיצור לחלק בסיפור שאינו מעניין, או שאינו רלוונטי למסר. בינואר 2020 פורסם בכתב עת של האגודה האמריקאית למיקרוביולוגיה כי נגיף חדש שמדביק בעיקר חרקים, נקרא "Yada Yada Virus" על שם הביטוי הסיינפלדי. יאנה בטובסקה מחברת המאמר פרסמה בטוויטר שהשם הושפע מהסדרה וניתן כמחווה לה, אך לא הסבירה את משמעותו. ההשערה היא שהשימוש בביטוי נעשה כדי להמחיש את חוסר העניין שבגילוי נגיף שאינו תוקף בני אדם אלא חרקים קטנים, כמו יתושים למשל.
דמויות ראשיות
ג'רי סיינפלד
ג'רום "ג'רי" סיינפלד (ג'רי סיינפלד) הוא הדמות הראשית של הסדרה, עובד כסטנדאפיסט. מערכות היחסים שלו הן נדבך חשוב בעלילה, אך לעיתים נדירות הן מחזיקות יותר מפרק אחד, ולרוב נפסקות בגלל סיבות מינוריות. ג'רי נראה כדמות הנורמלית היחידה בסדרה, אך יש לו אובססיה לניקיון והיגיינה, לדגני בוקר, ולסופרמן.
ג'ורג' קוסטנזה
ג'ורג' לואיס קוסטנזה (ג'ייסון אלכסנדר) הוא גבר "נמוך, שמן, קשה-תפיסה ומקריח" (כך תואר על ידי איליין באחד הפרקים). ג'ורג' הנוירוטי הוא שקרן מלידה, אחד ששונא את עצמו ונשלט בידי הוריו, פרנק ואסטל.
הוא הועסק בעבודות רבות, כולל כאלה בהן עבד בתור סוכן נדל"ן ועוזר מזכיר הנסיעות של קבוצת הבייסבול ניו יורק יאנקיז. הוא גם עבד למשך זמן קצר בחברה המספקת ציוד ספורט הנקראת "Play Now" וב-"Kruger Industrial Smoothing". כמו כן, הוא עבד למשך תקופה קצרה מאוד ב-"Pendant Publishing". במשך תקופה לא קצרה ג'ורג' היה מובטל.
מערכות היחסים שלו עם נשים תמיד היו כישלון. למרות זאת, בצורה אירונית משהו, מערכת היחסים הנוראה ביותר שלו – אירוסים לסוזן רוס (אשר גולמה על ידי היידי סווידברג), הייתה אחת ממערכות היחסים שהסתיימו בצורה "טובה" עבור ג'ורג' (הוא פחד מנישואים ומותה של סוזן הושיע אותו). בין תכונותיו וכישרונותיו הבולטים: אמירת שקרים (הוא טבע את המשפט "זה לא שקר אם אתה מאמין בזה"), משחק הווידאו פרוגר, חנייה במקביל, היכולת לנקוב בשמם של השירותים הטובים ביותר הקרובים למקום נתון במנהטן ואיות שמות משפחה של אנשים אקראיים.
איליין בניס
איליין מרי בניס (ג'וליה לואי-דרייפוס) היא דמות נבונה ואסרטיבית אך שטחית וחמת מזג.
איליין היא לעיתים קרובות קורבן של הנסיבות, המופיעות בדמות הסתבכותה במזימות חבריה, דרישות בלתי הגיוניות מצד מעסיקיה ולעיתים אף חוסר האדיבות של אנשים זרים. בתקופה הקודמת לעלילת הפרקים הראשונים בסדרה איליין וג'רי ניהלו מערכת יחסים רומנטית; הם נפרדו ונשארו ידידים טובים. בפרק הראשון בסדרה (ששימש כפיילוט), איליין לא מופיעה כלל. הסיבה לכך היא, שבתוכנית המקורית, הדמות הנשית בחבורה הייתה אמורה להיות אחת המלצריות במסעדה, בגילומה של לי גרלינגטון , והיא זו שהופיעה בפרק הראשון. על פי עדותו של ג'ייסון אלכסנדר, הדמות בוטלה מפני שגרלינגטון העזה להציע ללארי דייוויד רעיונות לסדרה, ואף לשנות את הטקסט של עצמה.
קוזמו קריימר
קוזמו קריימר (מייקל ריצ'רדס) הוא גבוה, בעל שיער פרוע, וכמעט תמיד לובש מכנסיים קצרים מדי למידותיו. קרמר הוא הדמות המוזרה ביותר בסיינפלד. הוא בדרך כלל מכוּנה בשם משפחתו. הוא מפורסם בשל ה"כניסה" שלו, בעת שהוא פותח את הדלת לדירתו של ג'רי ומחליק אל תוך החדר. עד לעונה השישית, שמו הפרטי לא היה ידוע. ברגע ששמו המלא נחשף, בפרק "ההחלפה", על ידי אמו באבס קריימר, דמויות שוליות החלו לקרוא לו "קוזמו", אך הקבוצה הראשית המשיכה לכנותו "קריימר". בפרק הפיילוט, ג'רי למעשה קורא לו "קסלר", מכיוון שהכותבים חששו מדרישת זכויות לשם מ"קריימר" של החיים האמיתיים.
כיוון שנראה שהוא מובטל נצחי (מלבד מספר מקרים נדירים), הוא מעורב תכופות ברקיחת מזימות מגוחכות שמטרתן להניב לו כסף, ורוב ההמצאות הן שלו. בהיותו אחת מהדמויות הכי פופולריות בסדרה, הוא לעיתים קרובות מכונה "דמות האקשן" שמושכת את תשומת לב הקהל באמצעות התנועות המצחיקות ויוצאות הדופן שלה.
בניגוד לדמויות האחרות, מוזרותו הובילה אותו להיות זה שכמעט תמיד אומר את האמת בפרצוף. הוא גם מפתיע לעיתים קרובות בכך שהוא הדמות היחידה שמתיימרת להגן בדבקות על המוסכמות החברתיות, בעוד שכמו שאר הדמויות, יעדיף לממש את מאוויו על פני דבקות במוסכמות. הוא חבר טוב של ניומן, בנוסף למגוון רחב (רובו אינו מופיע בסדרה) של מכרים ושותפים מפוקפקים, ביניהם לומז ובוב סקאמאנו. על אף מוזרותו, קריימר קוצר הצלחה רבה אצל נשים, ואף הועלתה סיבה לכך באחד מהפרקים ("ההמרה") – קריימר מחזיק בסוג של מחלה רוחנית המתבטאת במשיכה חייתית, אשר כונתה "קבורקה".
דמויות משנה
ניומן (ויין נייט): השכן של ג'רי ושל קריימר. עובד בדואר. מתעב את ג'רי ובו בזמן חבר טוב של קריימר. לעיתים נחשב ניומן כנבל של הסדרה. הופיע ב-48 פרקים.
משפחתו של ג'רי
מורטימר "מורטי" סיינפלד (ברני מרטין): אביו של ג'רי. הופיע ב-24 פרקים. מורטי עבד למחייתו במכירת מעילי גשם במשך 38 שנים, ומחשיב את המצאתו של "מעיל גשם חסר חגורה" כעבודת חייו. הוא ואשתו הלן הם פנסיונרים בבית משותף בפלורידה. גולם במהלך פרק אחד על ידי פיל ברנס אך הוחלף על ידי ברני מרטין כיוון שהיה נינוח מדי לטענתו של לארי דייוויד.
הלן סיינפלד (ליז שרידן): אימו של ג'רי. הופיעה ב-24 פרקים. פנסיונרית אשר גרה בפלורידה, ותמיד דואגת למצבו הכספי של ג'רי. המשפט הידוע ביותר שלה, מכוון לג'רי, ואומר: "איך מישהו יכול לא לאהוב אותו?".
דוד ליאו (לן לסר): דודו של ג'רי. מוצג כאדם גס וטרחן ולרוב הוא מתרברב בקשר לבנו ג'פרי העובד במחלקת הפארקים הממשלתית. ידוע באמירת ה'שלום' שלו המלווה תמיד בפריסת ידיו לצדדים, וכן בלפיתת ידיו של עמיתו לשיחה (לרוב, ג'רי). הופיע ב-15 פרקים.
ננה (בילי רי וואלאס): סבתו של ג'רי, אימם של הלן סיינפלד ודוד ליאו. מתחילה לבלבל בין העבר וההווה וחושפת שדוד ליאו חייב להלן סיינפלד 50 דולר שקיבל מאביו אחרי זכייה במרוץ סוסים, והיה אמור לחלוק עם אחותו. הופיעה ב-3 פרקים.
הוריו של ג'ורג'
שמאל|ממוזער|250px|פרנק קוסטנזה
פרנק קוסטנזה (ג'רי סטילר): אביו של ג'ורג' קוסטנזה ונשוי לאסטל קוסטנזה. דמותו היא מאוד קולנית, נוירוטית ואקסצנטרית. לא אכפת לו במיוחד מג'ורג' – וכך, כשג'ורג' סטיינברנר, הבעלים של הניו-יורק יאנקיז והבוס של ג'ורג', מגיע לבית משפחת קוסטנזה ומודיע להם (בטעות) שג'ורג' מת, פרנק מתעלם מהבשורה, ובמקום זאת מתרעם על הבעלים: "למה לעזאזל החלפת את ג'ו ביונר?!". בפרק אחר מודיע פרנק לג'ורג': "אנחנו אוהבים אותך כאילו היית הבן שלנו, אבל גם להורים יש גבולות". לפרנק במהלך הסדרה היו מספר אינטראקציות (למשל, כשהמציאו את "החזייה הגברית" או את חג ה"פסטיבוס") עם קריימר בשל המוזרות של שניהם. הופיע ב-29 פרקים.
במקור היה אמור לשחק את הדמות ג'ון רנדולף אך הוא הוחלף על ידי ג'רי סטילר, לאחר שסטילר הרשים את דייוויד בצעקותיו על אשתו בסדרה. ג'ון רנדולף הופיע לפרק אחד בלבד בעונה הרביעית פרק 62 – .
אסטל קוסטנזה (אסטל האריס): אימו של ג'ורג'. בסדרה היא מצטיירת כ"אם היהודייה" המרגיזה, אשר מבלה לכאורה את רוב זמנה בצווחות כנגד ג'ורג' ופרנק. ג'ורג' העיר פעם אחת כי כל חייו לא שמע אותה צוחקת. הוא משוכנע שהיא אוהבת את לויד בראון, מכר ילדות שלו, יותר ממנו. הופיעה ב-29 פרקים.
פרקים בולטים
פרקים רבים מהסדרה זכו לפרסום רב, להלן הבולטים שבהם:
המסעדה הסינית (עונה 2)
אחד הפרקים הקלאסיים של הסדרה, הממחיש את הקונספט של "סדרה על שום דבר". ג'רי, איליין וג'ורג' הולכים לאכול במסעדה סינית. מיד בתחילת הפרק הם נרשמים ברשימת ההמתנה לשולחן פנוי, ונאמר להם שיצטרכו לחכות "5 עד 10 דקות". בסופו של דבר, כל הפרק נסוב סביב ההמתנה לשולחן, שמתארכת ומתארכת. כשהם מנסים לברר שוב, כעבור זמן, מתי יגיע תורם, נאמר להם: "5 עד 10 דקות". בינתיים ג'רי מאתגר את איליין ומבטיח לה 50 דולר אם תלך ותיקח אוכל משולחן שבו יושבים סועדים; ג'ורג' ממתין לטלפון ממישהי שהוא יוצא אתה ומצליח לריב עם כל מי שניגש לטלפון הציבורי שבמסעדה; וג'רי פוגש במקרה ידידה של קרוב משפחה, וחושש שהיא תגלה לו שג'רי הבריז באותו ערב מאירוע משפחתי בטענה שהוא חולה. בסוף הפרק השלושה מתייאשים ויוצאים בלי לאכול, ומיד שולחן מתפנה בעבורם והמארח קורא בשמם.
החניון (עונה 3)
הארבעה נוסעים יחד לקניון, שבו קריימר רוכש מזגן. השחקן מייקל ריצ'רדס ביקש לסחוב מזגן אמיתי במהלך הצילומים, כדי "לעבוד עם המשקל" כדבריו ולהכניס הומור פיזי. כשהם מגיעים לחניון הענקי של הקניון, הם לא מצליחים למצוא את המכונית של קריימר. לאורך כל הפרק הם מחפשים את המכונית, ובתוך כך מאבדים זה את זה. פקח של החניון תופס את ג'רי ואת ג'ורג' משתינים בחניון, ורושם להם דוחות. בסוף הפרק, לאחר שמצאו את המכונית, קריימר לא מצליח להתניע, דבר שלא היה מתוכנן בתסריט, וניתן לראות את השחקנים צוחקים בתוך הרכב.
ההתערבות (עונה 4)
חברי הרביעייה מחליטים לערוך תחרות, ולבדוק מי יכול להימנע מלאונן לאורך הזמן הרב ביותר. בפרק עצמו לא אומרים במפורש את המילה לאונן, אלא משתמשים בכל מיני צורות על מנת להבהיר את העניין באמצעות לשון נקייה. לאורך כל הפרק רואים את הגיבורים מתקשים להירדם בלילה, ומכאן על הצופה להסיק שהסיבה היא חוסר הגעה לפורקן מיני. בשלב מסוים רואים הן את ג'רי והן את ג'ורג' ישנים שנת ישרים, מכאן יכולים הצופים להבין כי מדובר במצב של תיקו בין השניים.
בפרק אחר מתגלה כי המנצח בתחרות היה ג'ורג'. הסתירה נפתרת בפרק אחר; בחלקו הראשון של פרק הסיום של הסדרה, כשמטוס שבו טסו כוכבי הסדרה מתרסק, ג'ורג' מודה שרימה בהתערבות.
היציאה מהארון (עונה 4)
איליין, ג'ורג' וג'רי (שפחות משתף פעולה) מנסים לגרום לבחורה שיושבת מאחוריהם ומצותתת להם לחשוב שג'ורג' וג'רי הם זוג הומוסקסואלי. בהמשך מסתבר שאותה בחורה היא עיתונאית, וכך מתפרסם בעיתון שג'רי וג'ורג' הם הומוסקסואליים. לאורך כל הפרק הם מנסים להסביר לכל מי שחושב כך שזה לא נכון (מלבד פעם אחת שבה ג'ורג' מנסה לשכנע את חברתו, שממנה הוא רוצה להפרד אבל היא לא מרפה – שהוא כן הומוסקסואל ולכן הם צריכים להפרד), אבל אפילו קריימר מתקשה להאמין להם ("חשבתי שאנחנו חברים... איך יכולתם להסתיר את זה ממני?"). המשפט שחוזר על עצמו פעמים רבות במהלך הפרק הוא: "לא שיש בזה משהו רע", והוא מכוון להומוסקסואליות.
ילד הבועה (עונה 4)
החבורה מגיעה במקרה לביתו של ילד החי בבועה ובמהלך משחק טריוויה פורץ ויכוח בין הילד לבין ג'ורג' לגבי התשובה לשאלה "מי פלשו לספרד במאה השמינית לספירה?". הילד עונה שאלה היו המורים אך ג'ורג' מסתמך על שגיאת דפוס בכרטיס וטוען כי אלה היו "המופים". במהלך הוויכוח, חברתו של ג'ורג' מנקבת בטעות את הבועה בה חי הילד, ושולחת את הילד לבית החולים. עיקר הגרוטסקה בא לידי ביטוי בהגדרה "ילד בועה", כאשר ה"ילד" כבר מזמן אינו ילד ואף הפך לאדם כעסן, קפריזי וגס רוח (דמות המתאימה להתעמתות עם ג'ורג'). בהמשך פרק זה נשרפת הבקתה של הוריה של סוזאן.
הביולוג הימי (עונה 5)
פרק זה כולל שלוש עלילות מקבילות:
קריימר מחליט לשחק גולף על החוף ולחבוט את הכדורים לים.
איליין עורכת ספר של סופר רוסי נודע ועצבני. במהלך נסיעה בלימוזינה היומן הדיגיטלי שלה מצפצף ומפריע לסופר, שמשליך אותו מהחלון היישר על ראשה של עוברת אורח תמימה.
ג'ורג' מתחזה לביולוג ימי בפני מכרה שלו ובעת טיול על החוף נאלץ לסייע ללווייתן, שאחד מכדורי הגולף של קריימר חסם את דרכי הנשימה שלו.
ההפך (עונה 5)
פרק זה הוא אחד הפרקים המכוננים בתולדות סיינפלד, הן מבחינת סגנונו והן מבחינת העלילה. ג'ורג' מגיע למסקנה שכל מה שהוא עושה הוא שגוי, ולכן הוא צריך לעשות בדיוק ההפך מכל האינסטיקטים שלו. במהלך הפרק ג'ורג' משיג עבודה במועדון הניו יורק יאנקיז ומתחיל בהצלחה עם בחורה. בעוד חייו של ג'ורג' מתחילים לשגשג, חייה של איליין מקבלים תפנית שלילית. החבר שלה נפרד ממנה כיוון שגילה שעצרה לקנות שקית סוכריות על אף ששמעה כי הוא מאושפז. היא מפונה מהדירה שלה וגורמת להתמוטטות בית ההוצאה לאור בו היא עובדת.
הנאצי של המרק (עונה 7)
זהו אחד הפרקים הזכורים בתולדות הסדרה ונחשב בעיני רבים כטוב ביותר. הפרק עוסק בשף מהגר, המפעיל דוכן מרקים מוצלח במיוחד, אך מנהל אותו בקפדנות יתרה ולא מוכן למכור מרק למי שלא עומד בכללים. התנהגות זו גורמת לחבורה לכנות אותו "הנאצי של המרק", ואיליין אף מגורשת מהדוכן. בעלילה מקבילה, איליין רוכשת ארון עתיק, אך זה נגנב על ידי זוג בריונים הומוסקסואליים. כשקריימר מספר על המקרה ל"נאצי", הוא נותן לקריימר במתנה ארון עתיק שיש ברשותו, בלא לדעת שהוא מיועד לאיליין. איליין מגיעה לדוכן כדי להודות לו, אך ה"נאצי" אומר לה שלא היה מוסר את הארון לו היה יודע שהוא מיועד לה. איליין מוצאת בתוך הארון את מתכוניו של ה"נאצי", וגורמת לו לסגור את הדוכן.
שמו של הנאצי של המרק נחשף בפרק האחרון: "יאב קסאם". דמותו מבוססת על שף אמיתי, אל יאגנה, שלא אהב את הפארודיה על מסעדת המרקים שלו שמופעלת ברחוב 55 ליד השדרה השמינית במנהטן, ניו יורק.
הבגידה (עונה 9)
פרק ייחודי המתנהל מהסוף להתחלה. הפרק מתחיל בכותרות הסיום, ובכל כמה שניות חוזר לסצנה קודמת, עד לנעימת הפתיחה. החבורה טסה להודו, לחתונה של מכרתה של איליין, סו-אלן מישקי. איליין לא אוהבת את סו-אלן, ואף בטוחה שזוהי ״לא-הזמנה״ (Unvitation – הזמנה שמצופה מאיליין לא להיענות לה). איליין כועסת ומחליטה להגיע לחתונה בכוונה ואף להביא איתה את ג'רי ואת ג'ורג'. בחתונה מתגלה כי איליין שכבה בעבר עם החתן המיועד, וג'רי שכב עם החברה של ג'ורג'. ג'ורג' מגלה על הבגידה של ג׳רי, כועס ודורש ממנו פיצוי – לשכב עם איליין. בזמן הטקס, איליין מספרת לג'ורג' עליה ועל החתן והוא צועק את זה בקול, מה שגורם לכל המשתתפים לשמוע, וביניהם גם סו-אלן, שמבטלת את החתונה ברגע האחרון ורבה עם איליין.
בסוף הפרק, מוצג המעבר של ג'רי לדירה שלו שנים קודם לכן, ובו הוא אומר לקרמר את המשפט: "מה ששלי שלך", שבעצם מהווה את ההתחלה לנצלנותו של קריימר במשך כל הסדרה.
השביתה (עונה 9)
פרק צבעוני מאוד, אשר מהווה דוגמה טובה לכיוון אליו פנתה הסדרה בעונות המאוחרות, כאשר הדמויות והאירועים הופכים אי-רציונליים והזויים.
כאשר מועלה שכר המינימום, מתמלאות הדרישות של קריימר להעלאה במשכורת, בעטיין הוא שובת כבר 12 שנה כנגד מאפיית בייגלים שהעסיקה אותו. הוא חוזר לעבודה ומוצא מיד סיבה נוספת לשבות. במקביל, משפחת קוסטנזה חוגגת את חג ה"פסטיבוס", חג שאביו של ג'ורג' המציא כחלופה לחג המולד השנוא עליו מאוד, וכולל מספר עקרונות בסיסיים:
מתקיימת ארוחת חג, ובה כל אחד אומר לחברו כיצד החבר אכזב אותו במהלך השנה האחרונה.
בניגוד לתאריך חג המולד, 25 בדצמבר, מתקיים פסטיבוס ב-23 בדצמבר.
במקום עץ אשוח, מוצב בבית מוט אלומיניום שאינו מקושט.
יש לבצע מפגני כוח, ששיאם הוא הצמדת המארח לרצפת החדר. המארח רשאי לבחור מי מבין הנוכחים יתמודד מולו במפגני הכוח, והלה רשאי לסרב רק אם יש לו הצעה למשהו טוב יותר לעשות.
ג'ורג' טוען כי החג הרס את ילדותו ואינו מרוצה מהגילוי שחבריו ומעסיקו הוזמנו לארוחה, אך באופן אירוני, מעשה זה מציל את ג'ורג' מפיטורים (המעסיק שלו חשש שהפיטורים יראו על רקע דתי).
פרק הסיום
NBC מזמינים את ג'רי וג'ורג' לפגישה, שבה הם מודיעים להם על כך שברצונם להזמין 13 פרקים של התוכנית "ג'רי". כדי לפצותם על הזמן שבו נזנחה התוכנית, נותנת הרשת לסיינפלד ולקוסטנזה אפשרות לטוס לכל יעד בעולם, ויחד עם קריימר ואיליין הם טסים לפריז.
בעקבות בעיות טכניות נאלץ המטוס לנחות בעיירה הפיקטיבית "לייתם" במסצ'וסטס. הארבעה מטיילים בעיר ורואים אדם נשדד, אך במקום לעזור לו הם מעדיפים לצלם את האירוע ולהוסיף הערות סרקסטיות על הנעשה. שוטר שמגיע למקום עוצר אותם מתוקף חוק השומרוני הטוב. משפט מתנהל נגד הארבעה, ובמהלכו מביאה התביעה עשרות דמויות שהופיעו בסדרה שנפגעו מאחד או יותר מהארבעה. המשפט מסתיים בהרשעת הארבעה, והם נשלחים לכלא לשנה. לקראת סוף הפרק אומר ג'רי משפט זהה לחלוטין למשפט הראשון שפתח את הסדרה: "הכפתור השני הוא כפתור המפתח. הוא במפורש בונה או הורס את החולצה", כאשר ג'ורג' שואל אותו בתגובה: "לא ניהלנו את השיחה הזו בעבר?".
בפרק יש אירוניה מסוימת בכך שהתוכנית שנודעה כ"תוכנית על כלום", הסתיימה בכך שהדמויות הראשיות נכנסות לכלא על כך שלא עשו כלום.
פרסים
סיינפלד זכתה בפרס אמי בקטגוריית הסדרה הקומית של 1993, והייתה מועמדת לפרס זה בכל שנה בין השנים 1992 ו-1998 (עונות 3–9). כמו כן, הסדרה זכתה גם בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסדרה הקומית הטובה ביותר בשנת 1994, בפרס פידובי בשנת 1993, בפרס מבקרי הטלוויזיה בשנים 1992 ו-1993, בפרס בחירת ובפרסים רבים נוספים.
כמו כן, גם שחקני הסדרה עצמם זכו לגמולם:
ג'רי סיינפלד
פרס גלובוס הזהב בקטגוריית שחקן הקומדיה הטוב ביותר בשנת 1994.
מייקל ריצ'רדס
פרס אמי בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר בסדרה קומית בשנים – 1992–1993, 1993–1994 ו-1996–1997.
ג'וליה לואי-דרייפוס
פרס אמי בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר בסדרה קומית בשנת 1995–1996.
פרס איגוד השחקנים בקטגוריית השחקנית הקומית של השנה בשנים 1996, 1997.
ג'ייסון אלכסנדר
פרס איגוד השחקנים בקטגוריית השחקן הקומי של השנה בשנת 1995.
תסריטים
פרס אמי בקטגוריית התסריט הטוב ביותר לסדרה קומית – על הפרקים: The Fix Up (1991) ו-The Contest (1992) (ההתערבות).
פרס איגוד הכותבים בקטגוריית הפרק הקומי הטוב ביותר – "The Contest", "The Mango", "The Pool Guy" ו-"The Fatigues".
שידורי הסדרה
אחוזי הצפייה ותאריכי השידור מתייחסים לשידור הפרקים ב-NBC וערוץ 3:
עונה תאריכי שידור מקורי פרקים ממוצע רייטינגארצות הבריתישראל 1 יום רביעי, 5 ביולי 1989 יום חמישי, 21 ביוני 1990יום שישי, 7 בפברואר 1992יום שישי, 6 במרץ 1992 5 ----- 2 יום רביעי, 23 בינואר 1991 יום רביעי, 26 ביוני 1991יום שישי, 13 במרץ 1992יום שישי, 26 ביוני 1992 12 12.5% 3 יום רביעי, 18 בספטמבר 1991 יום רביעי, 6 במאי 1992יום שישי, 22 במאי 1992 יום שני, 17 במאי 1993 23 12.5% 4 יום רביעי, 12 באוגוסט 1992 יום חמישי, 20 במאי 1993 24 13.7% 5 יום חמישי, 16 בספטמבר 1993 יום חמישי, 19 במאי 1994 22 19.6% 6 יום רביעי, 22 בספטמבר 1994 יום חמישי, 11 במאי 1995יום ראשון, 18 בפברואר 1996 24 20.6% 7 יום חמישי, 21 בספטמבר 1995 יום חמישי, 16 במאי 1996 24 21.2% 8 יום חמישי, 19 בספטמבר 1996 יום חמישי, 15 במאי 1997יום ראשון, 3 במרץ 1997 יום שני, 4 באוגוסט 1997 22 20.5% 9 יום חמישי, 25 בספטמבר 1997 יום חמישי, 14 במאי 1998יום שני, 2 במרץ 1998יום שישי, 15 במאי 1998 (שידור ללא תרגום בערוץ 3) / יום שני, 21 ביולי 1998 (שידור עם תרגום) 24 21.7%
רקע עובדתי
רוב הדמויות המשמעותיות בסדרה מבוססות על אנשים אמיתיים, אותם הכירו ג'רי סיינפלד או לארי דייוויד.
דמותו של ג'ורג' מבוססת על לארי דייוויד עצמו. את השם קוסטנזה שאל סיינפלד משמו של חבר מימי המכללה, מייקל קוסטנזה. החבר האמיתי מופיע בפרק "מקום החנייה" בתפקיד נהג משאית. הוא תבע מההפקה 100 מיליון דולר כפיצוי על שימוש בשם ללא הסכמתו, ועל הפגיעה שנגרמה לו בשל התכונות הנלעגות של ג'ורג'. התביעה נדחתה.
דמותו של קריימר מבוססת על שכן אמיתי שהיה ללארי דייוויד, בשם קני קריימר. קריימר האמיתי החל להפעיל, עוד בזמן שידור הסדרה, סיורים תיירותיים בתשלום, בשם "מסע המציאות של סיינפלד", בעקבות האתרים בהם מתרחשת הסדרה. הסיורים מתקיימים עד היום (2015). יסוד קומי ואירוני בקשר לכך הוא, שקריימר בסדרה מוכר את סיפוריו למפיק הקטלוגים ג'יי פיטרמן, ולאחר מכן הוא עורך סיורים בעקבות סיפוריו. מפני שהסיפורים כבר אינם שייכים לקריימר, הסיור נקרא "מסע המציאות של ג'יי פיטרמן".
"ההתערבות" שנערכה בפרק בשם הזה, סביב השאלה מי יוכל להימנע מלאונן במשך הזמן הרב ביותר, מבוססת על התערבות אמיתית בין דייוויד לבין שכנו קריימר. על פי עדותם, ההתערבות נמשכה מספר חודשים, ודייוויד ניצח בה. גם בסדרה ניצח ג'ורג' בהתערבות, אם כי בפרק הסיום הוא מודה ששיקר.
הוריו של סיינפלד גרו בדיור מוגן בפלורידה, גם בסדרה וגם במציאות.
דמות ה"נאצי של המרק" מבוססת על בעל מרקייה בשם אל יאגנה, שהביע תרעומת על האופן שבו הוא מוצג בסדרה.
בפרק "המעיל" מופיע אלטון, אביה של איליין, בוגר מלחמת קוריאה וסופר, שמפחיד את ג'רי ואת ג'ורג'. דמותו התבססה על הסופר ריצ'רד ייטס, שללארי דייוויד היה רומן עם בתו. הדמות לא שבה לסדרה, מכיוון שהשחקן שגילם את האב, לורנס טירני ("כלבי אשמורת"), באמת הפחיד את השחקנים, ובין היתר איים על סיינפלד באמצעות סכין קצבים.
"הקטלוג של ג'יי פיטרמן" מבוססת על קטלוג אמיתי, השייך לג'ון פיטרמן. הקטלוג האמיתי שגשג בעקבות הסדרה, ופיטרמן האמיתי לא התרעם על דמותו הנלעגת בסדרה אלא להפך – הפך לחבר טוב של ג'ון או'הרלי, השחקן שגילם אותו. כשהקטלוג נקלע לקשיים כספיים, הצטרף או'הרלי כשותף לחברת ההפקה שלו.
דמותו של עורך הדין השחור ג'קי צ'יילס מבוססת על ג'וני קוקרן, עורך דין שייצג את או. ג'יי. סימפסון. השחקן שגילם את צ'יילס, פיל מוריס, הכיר את בן-דמותו קוקרן במספרה ששניהם נהגו לפקוד. אולפני NBC התכוונו ליצור סדרה סביב דמותו של צ'יילס, אולם התוכנית נגנזה.
"פסטיבוס", החג שהמציא אביו של ג'ורג', מבוסס על חג בשם זה שהמציא דניאל או'קיף, לרגל יום השנה לנישואיו. דן או'קיף, בנו של הממציא ותסריטאי בסדרה, הביא אליה את הרעיון.
את הרעיון "להרוג" את סוזן, ארוסתו של ג'ורג' בסדרה, הגתה לואי-דרייפוס, שלא אהבה לעבוד עם היידי סוודברג, השחקנית שגילמה את סוזן. בפרק "ההזמנות", סוזן מתה מליקוק מעטפות ההזמנה לחתונה שלה עם ג'ורג', שנקנו בחנות למוצרים זולים. שידורי הפרק הזה הופסקו לזמן קצר בשנת 2001 בעקבות הבהלה מפני מתקפת האנתרקס, שבוצעה באמצעות משלוח נבגי גחלת בתוך מעטפות.
ג'ורג' סטיינברנר, הבעלים של קבוצת ניו יורק יאנקיז, הוא דמות אמיתית. הוא מגולם בסדרה על ידי השחקנים לי בֶר ומיטש מיטשל, מצולם תמיד מאחור כך שפניו אינן נראות, ואת קולו מדבב לארי דייוויד עצמו. סטיינברנר עצמו הופיע בתפקיד אורח בפרק "ההזמנות", אך הקטע נחתך משיקולי אורך הפרק (ולא כפי שפורסם – משום שסטיינברנר לא אהב את מותה של סוזן). לארי דייוויד התייחס לחיתוך של אותה סצנה וטען שהסצנה לא הייתה מספיק טובה לדעתו כדי להיכנס לפרק.
בפרק "התקועים" (The Stranded), איליין מתעצבנת בגלל אישה ששואלת שוב ושוב לאן נעלם ה"בייבי" שלה, ומתכוונת לארוסהּ. איליין אומרת לה בארסיות ובמבטא אוסטרלי: "אולי הדינגו אכל את הבייבי שלך", בהתייחסות לסרט "זעקה באפלה". הסרט התבסס על מקרה אמיתי, שבו דינגו טרף תינוקת אוסטרלית בשם אזריה צ'מברלין, והביא להרשעתה (השגויה) של האם ברצח בתה.
לקריאה נוספת
סיינפלד ופילוסופיה (ספר על הכל וכלום), עורך: ויליאם ארווין, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2005.
קישורים חיצוניים
SeinfeldScripts.com תסריטי כל הפרקים
הסיפור מאחורי ציור הקיר של סיינפלד בדרך השלום בתל אביב
ויקי-סיין, "הויקי אודות כלום" – אנציקלופדיה על הסדרה, באתר wikia.com (באנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:קומדיות מצבים אמריקאיות
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: סדרות
קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - סדרות
קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-1980
קטגוריה:זוכי פרס פיבודי
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה שמתרחשות בניו יורק
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: קומדיה
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: תוכניות: תסריט לקומדיה
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה על יהודים ויהדות | 2024-10-17T12:28:41 |
סלעית (מושב) | שמאל|ממוזער|250px|גן אקולוגי בסלעית על שם יוסי משולם, ממקימי סלעית
סַלְעִית היא התנחלות במתכונת של מושב עובדים חילוני בגבול המערבי של השומרון, 5 ק"מ דרומית מזרחית לטייבה ו-20 ק"מ מזרחית לנתניה.
גאוגרפיה
היישוב נמצא כ-3 קילומטרים ממזרח לקו הירוק (אך גדר ההפרדה עוברת ממזרח ליישוב כך שהיישוב נמצא בין הגדר לקו). המושב צופה לנוף הים ושפלת החוף ממערב, הרי השומרון ממזרח ומדרום, והכרמל מצפון.
היסטוריה
היישוב הוקם כהיאחזות נח"ל בשם "צור נתן ב'", על פי החלטה של ועדת השרים להתיישבות באפריל 1977, בשלהי ממשלת יצחק רבין הראשונה. ההחלטה אושררה ב-17 באוגוסט 1977. ההיאחזות עלתה על הקרקע בדצמבר 1977, על שרידי בסיס של הלגיון הירדני שישב במקום עד מלחמת ששת הימים. ב-29 באוגוסט 1979 אוזרח המקום ועלו אליו 15 משפחות המתיישבים הראשונים. המתיישבים הראשונים היו גרעין חברים שהתאגדו למען ההתיישבות במקום, בחסות תנועת ההתיישבות של משקי חרות בית"ר. בספטמבר 1980 התקיים במושב טקס מעבר למגורי קבע. במהלך 10 השנים הראשונות התרחב המושב ל-60 משפחות כאשר למחציתן היו משקים פעילים ובהם חממות פרחים וצמחי בית, לולים ותעשייה. כיום כמעט ולא נותר זכר לכך, אך כל 60 המשפחות עדיין חברות באגודת סלעית כפר שיתופי ("האגודה החקלאית") והן בעלות הקרקעות במושב.
במשך השנים המשיך היישוב לקלוט משפחות נוספות, והיום הוא מונה כ-340 משפחות המאוגדות באגודת "קהילת סלעית" אשר מנהלת את חיי הקהילה של היישוב.
בשנת 2003 הוקמה גדר ההפרדה סמוך ליישוב, במטרה לחצוץ בינו לבין הכפרים א-ראס וכפר סור הצמודים ליישוב ממזרח, וכפר ג'מאל ופלאמה שמדרום. את הכפר חרבת ג'בארה הותירה גדר ההפרדה בצד המערבי (הישראלי) והפכה אותו למובלעת, כאשר הגישה מהשומרון אל הכפר אפשרית אך ורק דרך שער בגדר, בעוד המעבר למדינת ישראל פתוח, אך לתושבי הכפר אין רשות לנוע בישראל ללא אישור מנהלת תיאום וקישור. לטענת הפלסטינים המהלך נועד לאפשר את הרחבת סלעית, אך ועד היישוב הכחיש שהתוואי נבנה לאפשר הרחבה. עם זאת במרץ 2004, הודיעה הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה שומרון, בשיתוף עם החטיבה להתיישבות, על תוכנית להקמת יישוב עירוני ובו 2,300 יחידות דיור, על שטח של 3,000 דונם, צפונית מזרחית לסלעית, במסגרת הקו הכחול של סלעית. בספטמבר 2004, לאחר דיון מיוחד שהתקיים בלשכת ראש הממשלה אריאל שרון, התקבלה החלטה להרוס את קטע מהגדר ההפרדה, באורך של כ-6 קילומטרים, ולבנות אותו מחדש כדי להעביר את הכפר חירבת ג'בארה לשטחי הרשות הפלסטינית.
חינוך
החל משנת הלימודים התשע"ח (2017) הוקם במושב בית ספר יסודי במבנה זמני בו למדו עד תחילת שנת הלימודים תשפ"ב (2021), אז עברו למבנה בית הספר החדש הממוקם בחלקו הצפוני של המושב. עד להשלמת הפרויקט, ילדי כיתות א'-ו' למדו בבית הספר האזורי "יחדיו", בקיבוץ רמת הכובש. כיום תלמידי החטיבה לומדים בבית הספר הצומח בצור יצחק, ורוב תלמידי התיכון לומדים בבית הספר האזורי "עמי-אסף", בבית ברל. שני המוסדות נמצאים בתחום האחריות המוניציפלית של מועצה אזורית דרום השרון. החל מ-2023, במושב פעילה תנועת הנוער 'הצופים', לאחר מאבק קשה וארוך של הנוער להישאר בתנועת הנוער האיחוד החקלאי.
מקור השם
היישוב נקרא על שם ציפור בשם זה, המצויה באזור בתקופות שונות בשנה. בעבר נטען בטעות שהשם נבחר בשל סלעי הגיר הקשה שטרשיהם מכסים שטחים נרחבים במערב השומרון.
מצפה הדר
ליד הכניסה לסלעית, על גבעה שעליה אתר ארכאולוגי, נמצא אתר זיכרון להדר גולדין שנפל במבצע צוק איתן ושרידי גופתו מוחזקים כקלף מיקוח בידי החמאס. מהאתר יש תצפית נרחבת למזרח ולמערב ועמדות מסבירן על הדר גולדין ועל הנוף מסביב.
לקריאה נוספת
צבי אילן, אתרי-טיול בארץ-ישראל, כרך ב: מדריך לאזור המרכז והדרום, הוצאת עם עובד, תשמ"ג/ 1982. סיור באזור סלעית- עמ' 66.
קישורים חיצוניים
סלעית - באתר המועצה האזורית שומרון
הערות שוליים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:משקי חרות בית"ר
קטגוריה:התנחלויות חילוניות ביהודה ושומרון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1979
קטגוריה:מועצה אזורית שומרון
קטגוריה:היאחזויות נח"ל | 2024-09-25T21:39:13 |
בורלנד | בורלנד הייתה חברת תוכנה אמריקנית. מטה החברה היה ממוקם בעיר קופרטינו אשר בקליפורניה. החברה נוסדה בשנת 1981 באירלנד, על ידי שלושה אזרחים דנים: נילס ינסן, אולה הנריקסן ומורגנס גלד. בורלנד העולמית הפכה חברה ציבורית פחות משנתיים לאחר מכן, לאחר שנרשמה בקליפורניה ב־2 במאי 1983. פיליפ קאהן שימש כנשיא החברה הראשון ובמשך מרבית שנותיה של החברה לאחר מכן.
תולדות החברה
כמעט מרגע היווסדה נחשבו מוצרי בורלנד למובילים בתחומם ולפורצי דרך. בראשית דרכה בלטו תוכנת Sidekick, תוכנית TSR שכללה מחשבון ועזרי ניהול זמן בימים ש־DOS הריץ רק תוכנה אחת בכל זמן, וסביבת הפיתוח והמהדר Turbo Pascal.
החברה הייתה בין המובילות בפיתוח תוכנות לסביבת DOS והחלוצות בפיתוח מחולל יישומים. בשנות ה־90 מחולל היישומים שלה שנקרא בשם פרדוקס היה דומיננטי בשוק. היא הייתה גם הראשונה שהשקיעה מאמצים רבים, להגר לסביבת התכנות מונחה העצמים. לצורך זה שכתבה את גיליון הנתונים האלקטרוני שלה, Quattro Pro.
עיקר התמחותה בשפות תוכנה, במהדרים ובסביבת פיתוח משולבת (IDE). סדרת המהדרים שלה, שמרכיביה כונו "טורבו", זכתה להצלחה רבה, בזכות נוחות העבודה, איכות המוצר והמחיר הנמוך. המהדר הראשון בסדרה היה Turbo Prolog, מהדר לשפת Prolog, ואחריו באו Turbo Pascal, מהדר לשפת פסקל ו־Turbo C, מהדר לשפת C. מהדר נוסף נועד לשפת בייסיק ועוד.
המהדרים שלה נודעו ביכולות הטכניות שלהם. הם היו מוציאים קובצי הרצה אופטימליים ומהירים יותר משל התוכנות המקבילות של חברת מיקרוסופט, שבתקופת הזוהר של בורלנד הייתה שחקן זניח בשוק המהדרים.
בעקבות הדומיננטיות של מיקרוסופט בשוק מחוללי היישומים החליטה בורלנד להתמקד בתחום התכנות, ולמכור את כל המוצרים האחרים שלה. ולהתמקד במהדרים ובסביבות פיתוח למתכנתים.
במענה ל־Visual Basic של מיקרוסופט פיתחה בורלנד מוצר דומה בשם דלפי המבוסס על שפת פסקל והוא למעשה היורש של ה-Turbo Pascal שלה. בשנת 2003 התאימה סביבת הפיתוח בורלנד דלפי 8 עבור פלטפורמת .NET של מיקרוסופט.
מוצרים נוספים של החברה היו: בסיס נתונים InterBase, סביבת הפיתוח JBuilder ל-Java ו-Turbo Assembler לפיתוח בשפת סף.
בתחילת שנות ה-2000 החלה בורלנד להתמחות בפתרונות לניהול מחזור חיי יישום (ALM). לשם כך רכשה את חברת TogetherSoft המתמחה בתחום ה- UML, חברת Segue המתמחה בתחום הבדיקות, וחברת StarBase שהביאה עימה פתרון לניהול דרישות וניהול תצורה. במסגרת זו ביקשה בורלנד להציע חלופה לקו מוצרי Rational מבית IBM, בכך שהיא מציעה פתרון כולל, משלב ניהול דרישות התוכנה ועד לבדיקת המוצר הסופי, דרך ניהול תקלות, תצורה ותכנון חזותי.
בשנת 2006 העבירה בורלנד את כל סביבות הפיתוח מתוצרתה (Delphi, C++Builder, JBuilder) לחברת-בת חדשה בשם CodeGear, שהתבססה על מחלקת הפיתוח שלה. ב-2008 נרכשה חברה זו על ידי חברת Embarcadero Technologies.
ב-2009 היא נרכשה על ידי חברת התוכנה האנגלית מיקרו פוקוס.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברות תוכנה אמריקאיות
קטגוריה:חברות שפיתחו שפות תכנות | 2024-03-24T18:26:50 |
רקפת מצויה | 150px|ממוזער|שמאל|רקפת מצויה על בול משנת 1959 שיצא לכבוד יום העצמאות ה-11, בעיצובו של צבי נרקיס
רַקֶפֶת מְצוּיָה (שם מדעי: Cyclamen persicum) היא צמח מסוג רקפת ממשפחת הרקפתיים.
בספטמבר 2007 נבחרה הרקפת לפרח הלאומי של מדינת ישראל, לצורך ייצוג בתערוכה בוטנית בבייג'ינג.
בימי קדם נהגו להפיק מהצמח מגוון שיקויים ותרופות, למגוון מחלות. בנוסף, דייגים נהגו לכתוש את פקעת הרקפת, להוסיף לתערובת מעט קמח, לשפוך לנחל - הרעלנים היו משפיעים על הדגים והאחרונים היו צפים על פני מים, ואז הדייגים אספו אותם . בפקעת הרקפת חומרים מקציפים היכולים להוות תחליף לסבון. אחד מהם מכונה 'ציקלמין' והוא נגזר מהשם הלטיני של הצמח. הרועים הערבים נוהגים לחתוך את פקעת הרקפת ולשפשף בה בד שהרטיבו קודם לכן כדי לייצר צבּוּנָת אֶל רָאעִי ('סבון הרועים').
תיאור
הרקפת היא צמח רב שנתי בעל פקעת גדולה, עגולה ושטוחה. צבע פרח הרקפת נע מלבן עד סגול עז וכולל הרבה גוני ורוד, והיא פורחת בחודשים אוקטובר עד אפריל.
בישראל יש למין זה שני אקוטיפים פנולוגיים שונים. האחד, הנפוץ יותר, גדל בדרך כלל בבתי גידול מוצלים בחבל הים-תיכוני, ופורח בחודשים ינואר עד אפריל, לאחר הופעת העלים. האקוטיפ השני נדיר יותר, גדל בדרך כלל על מצוקים חשופים במפנים מערביים ודרומיים או באזור חגורת הספר, ופורח בחודשים אוקטובר עד נובמבר, לפני הופעת העלים. בניסוי שערכו החוקרים רחלי שוורץ-צחור, אמוץ דפני ודן אייזיקוביץ באזור רמת הנדיב, הועתקו פרטים של כל אחד מהאקוטיפים אל בית גידולו של האקוטיפ השני. למרות השינוי שחל בתנאי הסביבה, לא היה שינוי במועדי הפריחה והופעת העלים בפרטים המועתקים. תוצאות אלה מעידות כי ככל הנראה קיימים הבדלים גנטיים בין שני האקוטיפים, האחראים להבדלים בפנולוגיה.
הצמח נפוץ בצפון ובמרכז ישראל, בעיקר באזורי ההר, ונדיר יותר בדרום הארץ, באזור הר הנגב. מקום ידוע בו צומחות רקפות הוא "גבעת הרקפות" שברמות מנשה, בסמוך לקיבוץ גלעד; גבעה קטנה זו, המתכסה באלפי רקפות למשך כמה שבועות בלבד בשלהי החורף ובאביב, מושכת אליה המוני מטיילים.
הרקפת היא מן הפרחים הידועים והמקובלים ביותר בארץ, בזכות תפוצתה הרחבה והצורה המיוחדת של פרחיה, ועליה דמויי הלב. פקעת אחת יכולה לשאת עשרות פרחים.
הרקפת המצויה היא פרח מוגן ואסור לקטוף אותה, אם כי ניתן להשיגה כצמח נוי ביתי המשווק כפקעות על ידי מגדלים מורשים, ומופצת בחנויות ומשתלות.
לעיתים קרובות היא צומחת בין סלעים, המסתירים אותה קמעה. מסיבה זו מואנשת הרקפת לעיתים קרובות בספרות ובאמנות, ומוצגת כצנועה וביישנית. לוין קיפניס כתב עליה את שיר הילדים הפופולרי "רקפת" ("מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד...").
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
אגודת הרקפת
רקפות הבר
פרופ' אבי שמידע, "רקפת מצויה", באתר רשות הטבע והגנים
רקפת מצויה, אתר גן ונוף
רקפת מצויה: אגדות וסיפורים, באתר "טיולי"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רקפתיים
קטגוריה:ארץ ישראל: רקפתיים
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים
קטגוריה:פרחים ורודים בארץ ישראל
קטגוריה:פרחים לבנים בארץ ישראל | 2024-09-10T17:00:39 |
חוקי נירנברג | שמאל|ממוזער|400px|תרשים המתאר את שייכותו של אדם לגזע הארי או לגזע היהודי על פי חוקי נירנברג, מתורגם לעברית
חוקי נירנברג (בגרמנית: Nürnberger Gesetze) היו חוקי גזע בימי שלטון גרמניה הנאצית, אשר הגדירו מיהו אזרח גרמני ("בעלי דם גרמני או קרוב לו"). חוקים אלו נוסחו בכנס ועידת המפלגה הנאצית במהלך מצעדם השנתי בעיר נירנברג, ב־15 בספטמבר 1935, ומטרתם הייתה לשלול זכויות אזרח מכל מי שאינו עונה להגדרה זו מכיוון שאיננו ממוצא ארי. ב־14 בנובמבר אותה שנה פורט החוק הבסיסי, וכוּון ספציפית נגד היהודים. ב-3 בינואר 1936 הורחבה תחולת החוקים כך שיכללו גם את הצוענים שבשטח הרייך.
היסטוריה חקיקתית
הרקע ההיסטורי
בזמן עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, פחות מאחוז מהאוכלוסייה בגרמניה היה יהודי; למרות זאת, אנטישמיות הייתה אלמנט מרכזי ברטוריקה של היטלר כבר 15 שנה לפני כן. מעלייתו לשלטון החלו רדיפות שיטתיות של יהודים על-בסיס גזעי.
באביב וקיץ 1933 החלה התפתחות בצורך להבהיר ולהגדיר את מעמד היהודים בגרמניה. הדבר בלט בשל השוני בתפיסה של המדיניות האנטי-יהודית של המפלגה הנאצית לבין מדיניות הרייך המצופה של הרייך השלישי ונהיה צורך לאחד בין המדיניות האנטישמית של המדינה ובין המפלגה. הגסטפו ופקידי הממשלה האזוריים ביקשו פעמים רבות החלטה רשמית וסמכותית ועמדה חד-משמעית במדיניות כלפי היהודים, מכיוון שהעדר מדיניות ברורה כזאת גרמה עימותים בין פעילי המפלגה לפקידי מדינה בשאלת היהודים.
דו"ח של הגסטפו משנת 1935, קבע שהמפלגה "תפעל מלמטה" בשאלת היהודים כדי לגרום לממשלה לפעול לפתרון הבעיה, בעקבותיה פגעו פעילי SA באופן שיטתי ביהודים בגלי תקיפה, ונדליזם והחרמות.
במקביל נשמעו דעות אחרות, כגון זו של ד"ר היילמאר שאכט, נגיד הרייכסבאנק, אשר ביקר את מדיניות המפלגה מכיוון שלדעתו היא הפריעה למאמציו לשיקום הכלכלה הגרמנית. בעקבות תלונותיו של שאכט, היטלר הורה, ב-8 באוגוסט 1935, לעצור כל "פעילויות של יחידים" נגד יהודים גרמנים. שר הפנים, וילהלם פריק איים בנקיטת אמצעים חמורים כנגד פעילי מפלגה אשר יפרו הוראה זו.
מבחינתו של היטלר היה זה הכרחי להביא לחקיקתם של חוקים אנטישמיים כדי לשקם את האכזבה של חברי המפלגה מהצו שהוציא ב-8 באוגוסט, במיוחד כיוון שהצו ניתן מסיבות פרקטיות ואילו שאיפתו הייתה כשאיפת חברי מפלגתו.
בכנס המפלגה הנאצית בספטמבר 1935 אמור היה היטלר להעביר החלטה שתהפוך את דגל צלב הקרס לדגל המדינה, ולשאת נאום התומך במדיניות התוקפנית של איטליה באתיופיה. אולם, שר החוץ קונסטנטין פון נויראט שכנע את היטלר לא לשאת את הנאום הרגיש בנוכחות הסגל הדיפלומטי.
מפאת שינוי בלתי צפוי זה, היטלר היה חייב למלא את הזמן הפנוי בסדר-היום באירוע החגיגי, והחליט, כחלופה נאותה, להקדיש את נאומו לבעיית היהודים. הוא פקד בחופזה לנסח חוקים נגד היהודים. על המשימה הופקד ברנהארד לוזנר, המומחה לענייני יהודים במשרד הפנים, אשר נעזר בפרנץ אלברט מדיקוס ובוילהלם שטוקרט. לוזנר ומדיקוס הגיעו לנירנברג בבוקר 14 בספטמבר, החלו בניסוח הטיוטות, והיטלר בחר הצעת נוסח אחת מתוך ארבע.
ישיבת הרייכסטאג
ב-15 בספטמבר 1935, בשעה 8 בערב נפתחה ישיבה מיוחדת של הרייכסטאג באולם אגודת התרבות של נירנברג. זו הייתה הפעם היחידה בימי משטרו של היטלר שהרייכסטאג התכנס מחוץ לברלין. הפעם הקודמת שנירנברג הייתה מושב הרייכסטאג הייתה בשנת 1543. היטלר טען בנאומו שהמצב הבינלאומי ההפכפך הוא זה שאילץ את גרמניה לשקם את צבאה והזהיר מפני סכנת הבולשביזם הבינלאומי. אולם הנושא המרכזי של נאומו היה היהודים. הוא טען שהיהודים הם סיבת התגברות המתח בין העמים, שהם פתחו שוב בחרם כלכלי נגד גרמניה ושבתוך גרמניה התנהגותם המתגרה עוררה תלונות גוברות. משום כך: "הדרך היחידה למניעת [התפרצות] פעולות התגוננות נמרצות ובלתי־מרוסנות מצד האוכלוסייה הנרגזת היא הסדר הבעיה באמצעות חוק... ניתן, על ידי פתרון מכריע חד־פעמי, ליצור בסיס שעליו יוכל העם הגרמני למצוא יחס נסבל כלפי היהודים. אם תקווה זו לא תתגשם, וההסתה היהודית בתוך גרמניה [ובזירה] הבינלאומית תימשך, ייבחן המצב מחדש", וההסדר "יימסר לשם פתרונו הסופי למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית". היטלר ביקש מן הרייכסטאג לקבל את החוקים שיקריא גרינג.
נוסח החוקים
חוקי נירנברג שהתקבלו ב-15 בספטמבר 1935 כללו שלושה חוקים:
חוק הדגל
חוק אזרחות הרייך
החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני
חוק אזרחות הרייך
"הרייכסטאג החליט פה אחד על החוק הבא המתפרסם בזה:
(1) נתין המדינה הוא כל מי שנתון לחסות הרייך הגרמני, ולכן הוא במיוחד מחויב כלפיו.(2) נתינות המדינה מוענקת לפי הוראות חוק נתינות הרייך והמדינה.
(1) אזרח הרייך הוא רק אותו נתין המדינה בעל דם גרמני או בעל דם קרוב לו המוכיח על ידי התנהגותו שהוא נכון וראוי לשרת בנאמנות את העם הגרמני והרייך.
(2) זכות אזרחות הרייך מוענקת על ידי מתן תעודות אזרחות הרייך.
(3) אזרח הרייך הוא בלבד בעל הזכויות הפוליטיות המלאות בהתאם לחוקים.
שר הפנים מוציא בתיאום עם ממלא מקום הפיהרר את ההוראות המשפטיות והמנהליות הדרושות לביצוע ולהשלמת חוק זה.
הפיהרר וקאנצלר הרייך אדולף היטלר,
שר הפנים פריק"
החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני
"חדור הכרה שטוהר הדם הגרמני הוא תנאי מוקדם להמשך קיומו של העם הגרמני, חדור רצון בלתי נמנע להבטיח את האומה הגרמנית לעולם, החליט הרייכסטאג פה אחד על החוק הבא, המתפרסם בזה:
1.
(1) נישואים בין יהודים ובין נתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו – אסורים. נישואים שנערכו בניגוד [לחוק] בטלים, גם אם נערכו בחו"ל לשם עקיפת חוק זה.
(2) רק התובע הכללי יכול להגיש תביעה לביטול [הנישואים].
2. יחסים מחוץ לנישואים בין יהודים ונתיני המדינה, בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו – אסורים.
3. יהודים אינם רשאים להעסיק במשק ביתם נתינות המדינה בעלות דם גרמני או בעלות דם קרוב לו שהן למטה מגיל 45.
4.
(1) אסור ליהודים להניף את דגל הרייך והמדינה ולהציג את צבעי הרייך.
(2) לעומת זאת מותר להם להציג את הצבעים היהודיים. ביצוע היתר זה עומד תחת חסות המדינה.
5.
(1) העובר על איסור זה של סעיף 1 עונשו בית סוהר.
(2) אדם העובר על איסור של סעיף 2 עונשו מאסר או בית סוהר.
(3) העובר על הוראות סעיף 3 ו- 4 עונשו מאסר עד שנה וקנס כספי או אחד מעונשים אלה.6. שר הפנים מוציא בתיאום עם ממלא מקום הפיהרר ושר המשפטים את ההוראות המשפטיות והמנהליות הדרושות לביצוע ולהשלמת חוק זה.
7. החוק נכנס לתוקפו יום לאחר פרסומו; סעיף 3 רק ב-1 בינואר 1936.
הפיהרר וקאנצלר הרייך - אדולף היטלר
מיניסטר הפנים - פריק
מיניסטר המשפטים - ד"ר גירטנר
ממלא מקום הפיהרר - ר' הס"
תקנה ראשונה לחוק אזרחות הרייך
התקבל ביום 14 בנובמבר 1935
4.
(1) יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך. אין לו זכות הצבעה בעניינים פוליטיים; הוא אינו יכול לכהן במשרה ציבורית.
5. (1) יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים שהם יהודים גמורים לפי גזעם.
(2) כיהודי נחשב גם בן תערובת, נתין המדינה שמוצאו משני סבים יהודים גמורים.
(א) אשר השתייך בעת הוצאת החוק לקהילה היהודית או נתקבל אליה לאחר מכן.
(ב) מי שהיה בעת הוצאת החוק נשוי ליהודי או התחתן עם יהודי לאחר מכן.
(ג) מי שמוצאו מנישואין עם יהודי כמשמעו בפסקה (1) שנערכו לאחר שהחוק להגנת הדם (ד) והכבוד הגרמני מ-15 בספטמבר 1935 נכנס לתוקפו.
מי שמוצאו מיחסים אסורים עם יהודי מחוץ לנישואים כמשמעו בפסקה (1) ונולד מחוץ לנישואים אחרי 31 ביולי 1936 יחשב כיהודי ולא כגרמני.
תמצית החוקים
שמאל|ממוזער|350px|תעודת ייחוס ארי, ובהּ רישום מדוקדק של הדורות הקודמים, כולל תאריך לידה ותאריך פטירה, מקום מגורים ומקצוע. לצד כל רישום ניתן לראות את חתימתו של פקיד הרישום המקומי אשר אישר את התיעוד, ולידה מתנוסס חותם עם סמל עיט הרייך
חוק דגל הרייך קבע ששחור, אדום ולבן הם הצבעים הלאומיים, ודגל צלב הקרס הוא הדגל הלאומי.
חוק אזרחות הרייך קבע כי רק לבעלי דם גרמני, התנהגות נאצית ותושבי גרמניה תינתן אזרחות גרמנית. נוצרה הפרדה בין "אזרחי הרייך" (Reichsbürger) לבין "נתיני הרייך" (Staatsangehörige) וזרים (Ausländer - תושבים שאינם אזרחים). התקנה קבעה שיהודי (להבדיל ממישלינג) לא יכול להיות אזרח הרייך, ולכן לא מגיעות לו זכויות פוליטיות, ובהן זכות הצבעה ואפשרות כהונה במשרות ציבוריות. הוא גם אינו זכאי להגנה משפטית. לחוק זה נלוותה תקנה חשובה שהגדירה מיהו יהודי:
יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים יהודים (כאשר סב יהודי הוא סב אשר השתייך לקהילה הדתית היהודית). אדם שאחד או שניים מסביו יהודים נחשב רק למישלינג, אלא אם:
יש לו שני סבים יהודיים, וגם:
הוא משתייך לקהילה הדתית היהודית, או
נשוי ליהודי, או
נולד כתוצאה מיחסים עם יהודי, בין אם במסגרת נישואין ובין אם לא (כך שיש לו 2 סבים יהודים ועוד 2 או יותר סבי-רבא יהודים)
החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני (חוק הגנת הדם) אסר על נישואים בין יהודים לבין גרמנים, ואף ביטל נישואים קיימים; נאסר קיום יחסי מין עם יהודים; נאסר על היהודים להעסיק עוזרות בית אריות (מתחת לגיל 45) ופועלים גרמנים, כדי למנוע את עליונות היהודים על הגרמנים וקיום יחסים עם המועסקים (שעלולים להביא לילודה); נאסר על היהודים להניף את דגל גרמניה ודגל המפלגה הנאצית או לעשות שימוש בצבעיו, כדי שלא לטמאו, אבל הותר להם להציג סמלים יהודיים כמו מגן דוד.
אושרה בחוק אפליה במספר תחומים כנגד יהודים. לדוגמה, איסור ישיבה בספסלים ציבוריים, איסור כניסה למתחמים ציבוריים שונים, הגבלות על למידה באוניברסיטאות, הגבלה על עבודת אנשי סגל יהודים באוניברסיטאות ועל עבודת רופאים יהודים בבתי חולים גרמניים, איסור על החזקת כלבים וחיות מחמד אחרות על ידי יהודים, ועוד. אפליה זו הייתה תחילת התבטאותה של האנטישמיות כלפי היהודים בגרמניה הנאצית.
ההשלכות והמשמעויות של חוקי נירנברג
שמאל|ממוזער|150px|צילום הכריכה החיצונית של תעודת זהות של יהודי בגרמניה משנת 1939. האות "J", המסמנת את המילה "יודה" (יהודי), מופיעה בגדול על פני הכריכה
בבסיס החוקים עמדה תאוריה פסבדו-מדעית אשר היוותה בסיס להפליית היהודים, והפליית הצוענים מאוחר יותר. הגזענות הפכה לחוק מדינה, שמנע מהיהודים את היכולת להתגונן מפני האנטישמיות באמצעים משפטיים. האמנציפציה בוטלה לחלוטין, והיהודים הפכו לנתינים מדרגה נחותה. החוקים קבעו את הקבוצות שאזרחותם נשללת, ושמעמדם הוא של נתינים משוללי זכויות אזרחיות או מדיניות, כולל זכותם להגנה משפטית.
חוקי נירנברג נתנו חסות חוקית ליחסם של הגרמנים אל היהודים. יהודים לא יכלו להתגונן משפטית מכיוון שעל-פי חוקי נירנברג אינם נחשבים אזרחים. לא ניתנה להם הגנה משפטית, או חסות מדינית- ובכך חוק דגל הרייך החל לפגוע בהגנתם של היהודים, המשפטית והפיזית.
חוקי נירנברג מכוונים כלפי היהודים כעם, כציבור נבדל ונפרד על־פי גזעו. הגרמנים בודדו את היהודים משאר אזרחי הרייך. משנת 1938 סומנו היהודים בבגדיהם ובתעודותיהם.
חוקי נירנברג היו שלב נוסף לקראת פגיעה פיזית ביהודים. הם פגעו ביהודים חברתית, ומשנת 1939 החלו הנאצים לרכזם בגטאות ולבודדם פיזית.
הגרמנים פעלו בגלוי וללא חשש מתגובת שאר מדינות העולם. היטלר העריך נכונה כי אף מדינה לא תגיב נמרצות כנגד פעולותיו נגד היהודים.
מבחינת החוג הפנימי שסביב היטלר, החוקים היוו ניצחון מוחץ ליוזף גבלס ולרצונו להשיב את המלחמה ביהודים לראש סדר היום. לעומתו, הרמן גרינג אחז בדעה הנגדית בנוגע ליהודים והאמין ב"אנטישמיות פרגמטית" ויחסית לכל שאר חברי החוג הפנימי גרינג לא היה אנטישמי לוחמני. לכן, גבלס דאג שגרינג אפילו לא יוזמן לוועידה ולתהליך החקיקה של החוקים. גרינג, שכבר ספג מגבלס השפלה קשה כאשר האחרון שכנע את היטלר לגנות בפומבי את הראוותנות שלו, כעת ספג השפלה שנייה, והיריבות בין השניים החריפה ועתידה להחריף עוד יותר בשנים הבאות.
לאחר חקיקת חוקי נירנברג, החלה מערכת המשפט הגרמנית להתמודד עם אתגרים רבים שהציבו בפניה החוק והאזרחים שהחלו לפנות אל בתי המשפט במטרה לערער על הגורל שהחוקים קבעו להם ולקבל סעד משפטי. בין היתר, נדרשו בתי המשפט להתמודד עם השאלה מה כוללים "יחסי מין". שאלה זו הגיעה ב-9 בדצמבר 1935 לפתחו של בית המשפט העליון, שקבע כי "המונח 'יחסי מין' כפי שהתכוון אליו החוק להגנת הדם הגרמני אינו כולל כל מעשה נלוז, אבל הוא גם לא מצטמצם למשגל. הוא כולל את כל צורות יחסי המין... כלומר, אותן פעולות מיניות עם בן המין האחר, שנועדו... לספק, במקום משגל, את יצר המין של אחד מבני הזוג לפחות". בית המשפט העליון גם עודד את בתי המשפט הכפופים לו לפרש באופן עצמאי את כוונת החוק.
רוב היהודים הגרמנים קיבלו את החוקים בשלווה יחסית ואף בתחושת רווחה, שכן הם סיימו תקופה ארוכה של אי-ודאות באשר לאופן שבו המשטר הנאצי מתכוון לנהוג בהם. רובם האמינו כי מטרת המשטר היא הפרדה, והחוקים אוששו את ההנחה הזאת. באמצעות חוקי נירנברג הפכה היהדות למיעוט לאומי דה-פקטו. עדות לכך שהיהודים תפסו את התקופה כטובה יחסית, היא שיעור המתאבדים הנמוך ביותר בקרבם בתקופת חקיקת חוקי נירנברג לעומת התקופות של חרם אחד באפריל 1933, ליל הבדולח ב-1938, והגירושים למזרח.
ראו גם
הגזע הארי
תעודת ייחוס ארי (בגרמנית: Ahnenpass)
חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי
חוקי הגזע באיטליה
אדית האן
לקריאה נוספת
אברהם מרגליות, 'תגובת הציבור היהודי בגרמניה לחוקי נירנברג', יד ושם יב (תשל"ח), 55–76.
יואב גלבר, 'תגובת ההנהגה הציונית על חוקי נירנברג', דפים לחקר תקופת השואה ו (תשמ"ח), 49–79.
נתן כהן, 'ההתייחסות לחוקי-נירנברג בעיתונות היהודית בווארשה', ילקוט מורשת מח (תש"ן), 33–54.
יוסף ולק, 'העיתונות היהודית וחוקי נירנברג', בספרו: כיום אתמול: מסות, מאמרים וזכרונות, ירושלים: הוצאת ששר; מכון ליאו בק; רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1997, עמ' 108–117, 169–171.
לותר גרוכמן, '"חוק הגנת הדם" והמערכת המשפטית: על חוקי נירנברג ועל השפעתם', בשביל הזיכרון 40 (תשס"א), 4–12.
יפעת וייס, 'הגזעתם של היהודים: אנתרופולוגיה היסטורית של חוקי נירנברג', בתוך: יהודה שנהב, יוסי יונה (עורכים), גזענות בישראל, ירושלים: מכון ון ליר; הקיבוץ המאוחד, תשס"ח, עמ' 186–200.
אינגבורג הכט, חומות סמויות מן העין, הוצאת אחוזת בית, 2018.
קישורים חיצוניים
חוקי נירנברג באתר יד ושם
על חוקי נירנברג והשפעתם, באתר יד ושם
תרגום עברי לקטעים מחוקי נירנברג, באתר מכללת סמינר הקיבוצים
חוקי הגזע של הנאצים – "חוקי נירנברג" באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:גזענות
קטגוריה:חקיקה אנטישמית בגרמניה הנאצית
נירנברג
קטגוריה:1935 בגרמניה
קטגוריה:נירנברג | 2024-09-17T08:21:42 |
יורוליג | יורוליג (באנגלית: EuroLeague) הידועה גם בשם טורקיש איירליינס יורוליג (באנגלית: Turkish Airlines EuroLeague) עקב חסות מסחרית, היא ליגת כדורסל אירופית פרטית לקבוצות הבכירות ביותר ביבשת. משנת 2001, היורוליג מנוהל ומאורגן על ידי חברת יורוליג בסקטבול. נחשבת לליגה השנייה בטיבה בעולם.
בשנת 2001, היורוליג החליפה את המפעל פיב"א יורוליג (שנקרא בעבר גביע אירופה לאלופות, או פשוט גביע אירופה), אשר היה מנוהל על ידי פיב"א משנת 1958.
21 מועדונים שונים זכו ביורוליג, 14 מהם זכו בתואר יותר מפעם אחת. המועדון המצליח ביותר במפעל הוא ריאל מדריד, עם אחת עשרה זכיות.
היסטוריה
עידן פיב"א (1958-2001)
הרעיון לקיים תחרות יבשתית לקבוצות אלופות באירופה מיוחס לעיתון ל'אקיפ ולעיתונאי גבריאל האנו אשר הגה את הרעיון בשנת 1954 לאחר שצפה במשחק בין קבוצות הכדורגל וולבס ובודפשט הונבד. שנתיים לאחר שהתחרות הראשונה לקבוצות אלופות נוסדה בשנת 1955 הרעיון עלה גם אצל ראשי הכדורסל באירופה, אשר התדיינו בזמן אליפות אירופה לאומות 1957 האם לקיים תחרות דומה גם לקבוצות הכדורסל. הוקמה ועדה שהחליטה לחיוב לקיים את התחרות לקבוצות אלופות של הליגות האירופיות, ואף מליגות של קבוצות מהמזרח התיכון שאינן באירופה, אשר היו מעוניינות בכך לראשונה בשנת 1958.
בראשית דרכו התקיים המפעל בדומה למקבילו בכדורגל, בצורה של משחקי בית חוץ שבהם סיכום שתי התוצאות קובע את המנצחת. בעונת הוחלט לקיים פיינל פור במקום נייטרלי, ולהוסיף שלב בתים של ארבע קבוצות כל אחד לפניו. הפיינל פור נשמר גם לעונה הבאה, אולם לאחריה הוחלט להחליפו במשחקי בית וחוץ בשלב חצי הגמר ומשחק גמר בודד במקום נייטרלי. בעקבות ההצלחה היחסית החליטה פיב"א לייסד מפעל מקביל לגביע אירופה לאלופות, לקבוצות מחזיקות גביע אשר התקיים לראשונה בעונת . מספר שנים לאחר מכן הוחלט לקיים את גביע קוראץ' בנוסף לתחרויות הקיימות, גביע לסגניות ומקומות 3–4 בליגות בארצן.
בעונת שונתה השיטה לשני בתים בשיטת ליגה בני שש קבוצות בשלב רבע הגמר אחרי סיבובים מוקדמים בשיטת בית וחוץ, בסיומן משחקי בית וחוץ בחצי הגמר וגמר במקום נייטרלי. בעונת שונתה השיטה שוב, הפעם לבית גמר בשיטת ליגה בן שש קבוצות לאחר בתים מוקדמים בני ארבע קבוצות כל אחד בשיטת ליגה. בסיום בית הגמר שתי הראשונות העפילו למשחק גמר במקום נייטרלי. שיטת בית הגמר התקיימה, בשינויים קלים (ביטול שלבי הבתים המוקדמים במשחקי בית וחוץ, ובעיקר החזרת משחקי פיינל פור היורוליג בעונת ) עד להרחבת המפעל בעונת ומיתוגו בשם הליגה האירופית.
ההצלחה בה זכתה התחרות בשנות ה-80 חייבה את הרחבת המפעל משמונה קבוצות בשלב בית הגמר ל-16 קבוצות בשני בתים כאשר בכל בית מתמודדות בשלב הבתים 8 קבוצות, ביניהן גם קבוצות שאינן אלופות אלא סגניות בליגות בארצן. מגמה זו המשיכה עם הקמת פיב"א יורוליג בשנת 1996.
פיב"א יורוליג, ממשיכתה של הליגה האירופית, נבדלה מזו שלא התקיימו בה משחקי מוקדמות והקבוצות המשתתפות החלו את התחרות בארבעה בתים מוקדמים של שש קבוצות כל אחד.
עידן היורוליג (2001-הווה)
בשנת 2000 קמה חברת יורוליג בסקטבול, והתברר שפיב"א מעולם לא רשמה זכויות על השם "יורוליג", למרות שהיא השתמשה בשם זה לתחרות שלה משנת 1996. יורוליג בסקטבול פשוט הפקיע את השם, ומכיוון שלפיב"א לא הייתה סיבה חוקית לתבוע, היא נאלצה למצוא שם אחר עבור התחרות שלה. כך, עונת 2000/2001 הבאה החלה עם שתי תחרויות כדורסל מקצועיות מובילות באירופה: פיב"א סופרוליג (שנקראה לפני כן פיב"א יורוליג) והיורוליג.
הקרע בין מועדוני הכדורסל האירופיים לא הראה כל סימני הרפיה. המועדונים הבכירים באירופה נחלקו בין שני המפעלים: פנאתינייקוס, מכבי תל אביב, צסק"א מוסקבה ואפס פילזן נשארו עם פיב"א, ואילו אולימפיאקוס, קינדר בולוניה, ריאל מדריד, ברצלונה, טאו קרמיקה ובנטון טרוויזו הצטרפו ליורוליג.
במאי 2001, הוכתרו שתי אלופות אירופה, מכבי מהסופרוליג, וקינדר בולוניה מהיורוליג. ראשי שני הארגונים הבינו את הצורך להגיע לתחרות אחידה. למרות שהייתה רק בת שנה, יורוליג בסקטבול ניהלה משא ומתן מעמדת כוח והכתיבה את ההליכים. לפיב"א למעשה לא הייתה ברירה אלא להסכים לתנאים של יורוליג בסקטבול. כתוצאה מכך, האחריות על תחרויות לקבוצות באירופה עברה במלואה ליורוליג בסקטבול, קבוצות שהתחרו בסופרוליג במהלך עונת הצטרפו גם הן ליורוליג.
בעיקרון, הרשות בכדורסל המקצועי האירופי חולקה לקבוצות ומדינות. פיב"א נשארה אחראית על תחרויות הנבחרות הלאומיות (כמו היורובאסקט, מונדובאסקט וטורניר הכדורסל האולימפי), בעוד יורוליג בסקטבול השתלטה על התחרויות המקצועיות לקבוצות באירופה. מנקודה זו ואילך, גביע קוראץ' וגביע ספורטה של פיב"א נמשכו רק עוד עונה אחת ואחר כך נסגרו, כשיורוליג בסקטבול השיקה את גביע יול"ב, הידוע כיום בשם יורוקאפ.
הקבוצות המתמודדות
100px|הסמל הקודם של היורוליג|ממוזער|שמאל
החל מעונת , היורוליג משוחק בשלב הראשון בשיטת ליגה. החל מעונת משתתפות 18 קבוצות, וכל קבוצה משחקת נגד השנייה פעמיים, פעם בבית ופעם בחוץ, ובסך הכל יש בליגה הסדירה 34 מחזורים. 8 הקבוצות שסיימו בשמונת המקומות הראשונים בסוף העונה הסדירה מעפילות לפלייאוף, אשר משוחק בארבע סדרות של חמישה משחקים. הקבוצה הממוקמת גבוה יותר בטבלה של הליגה הסדירה, זוכה ביתרון ביתיות בפלייאוף, ושלושה מתוך חמשת המשחקים משוחקים בביתה. הקבוצה המנצחת בכל אחת מארבע סדרות הפלייאוף עולה לפיינל פור היורוליג, המתקיים בעיר שנקבעה מראש לארח אותו. הפיינל פור כולל שני משחקים בחצי הגמר, משחק על המקום השלישי, ואת משחק גמר היורוליג.
במפעל משתתפות 18 קבוצות, העפלה למפעל מבוססת על פי שקלול של הישגים ספורטיביים בשנים החולפות, פוטנציאל כלכלי, גודל האצטדיון, חוזים הנחתמים עם חברת יורוליג בסקטבול, ועניין טלוויזיוני בזכויות השידור של הקבוצה.
התנאי להשתתפות קבוצה במפעל הוא שימוש ב"רישיון" מיוחד, אחד מהשלושה: רישיון A, רישיון B, ו-רישיון C.
רישיון לטווח ארוך ניתן ל-13 קבוצות, והוא מעניק העפלה אוטומטית לשלב העונה הסדירה. לקבוצות יש חוזה ארוך טווח עם חברת יורוליג בסקטבול, והן גם חברות בוועד המנהל של בעלי המניות. הקבוצות המחזיקות ברישיון זה הן:
רישיון B מעניק עוד שלושה כרטיסים חופשיים - אחד לשנתיים, ושניים לשנה אחת.
רישיון C ניתן לאלופת היורוקאפ ולסגניתה, והוא מקנה להן העפלה אוטומטית לשלב העונה הסדירה לשנה אחת. אם האלופה העפילה ליורוליג בזכות רישיון אחר, הוא מוענק לקבוצה בעלת הדירוג הגבוה ביותר שלא העפילה ליורוליג, או שמוחלף בכרטיס חופשי
קריטריונים לאולמות
נכון לעונת , מועדוני היורוליג שהיו להם אז רישיון A חויבו לארח את משחקי היורוליג באולם בעל קיבולת של לפחות 10,000 צופים. אותו המינימום של קיבולת של לפחות 10,000 צופים, היום חל על כל מועדוני היורוליג עם רישיון לטווח ארוך.
בעבר, בשנת 2008, יורוליג בסקטבול החליטה במקור להגדיל את המינימום הדרוש של קיבולת האולם ל-10,000 מקומות ישיבה, בתוך פרק זמן של ארבע שנים, על מנת לאלץ את מועדוני היורוליג לעבור לאולמות גדולים יותר או לבנות אחד חדש. זה נעשה בתקווה להגדיל את ההכנסות באמצעות מכירת כרטיסים נוספים. לעומת זאת, היום מועדונים שאינם בעלי רישיון ארוך טווח, חייבים לשחק באולם המכיל לפחות 5,000 מושבים.
שיטת המשחקים
עד עונת הונהגה שיטה זו:
בשלב הבתים הראשון של היורוליג השתתפו 24 קבוצות. באמצעות הגרלה מתחלקות הקבוצות לארבעה בתים של 6 קבוצות. כל קבוצה שיחקה מול כל אחת מיריבותיה לבית שני משחקים - אחד בבית ואחד בחוץ (10 משחקים בסך הכל לכל קבוצה). בסיום עשרת המחזורים, 4 הקבוצות שדורגו בראשות הבית העפילו לשלב ה"טופ 16".
16 הקבוצות שהעפילו לשלב זה התחלקו לשני בתים בני 8 קבוצות. כל קבוצה משחקת שני משחקים מול כל אחת מיריבותיה לבית - אחד בבית ואחד בחוץ. (14 משחקים לקבוצה בסך הכל). ארבע הקבוצות שדורגו בראש הבית העפילו לשלב ההצלבה ("הפלייאוף").
שמונה הקבוצות שהעפילו לשלב זה מתחלקות לארבע סדרות - כל קבוצה הוצלבה לסדרת משחקים מול קבוצה שהעפילה מהבית האחר של ה"טופ 16". הקבוצה שסיימה ראשונה בבית שלה שיחקה מול הקבוצה שסיימה שנייה בבית המקביל, והקבוצה שסיימה שנייה בבית שלה שיחקה מול הקבוצה שסיימה ראשונה בבית המקביל. הסדרות היו בשיטת "הטוב מחמישה משחקים" כאשר הקבוצה שמנצחת שלושה משחקים עלתה לשלב ה"פיינל פור". הקבוצות שסיימו במקומות הראשונים בבית שלהן בטופ 16 נהנו מיתרון ביתיות בשלב ההצלבה על הקבוצה שהוצלבה מולן (שסיימה במקום השני בבית ה"טופ 16" המקביל), זה התבטא בכך שהן אירחו בביתן שניים או שלושה משחקים מתוך חמישה (אם הסדרה הגיע למשחק מכריע).
ארבע הקבוצות שניצחו בסדרה שלהן העפילו לפיינל פור שנערך באולם נייטרלי שנקבע בטרם פתיחת העונה. ארבע הקבוצות התחלקו לשני חצאי גמר של משחק אחד בלבד, והמנצחות בחצאי הגמר העפילו לגמר שהתקיים יומיים לאחר מכן.
החל מעונת סוכם כי 11 קבוצות היורוליג בעלות רישיון A תשתתפנה במפעל במבנה ליגה שיאפשר שכל הקבוצות ישחקו אחת מול השנייה בעונת משחקים. על פי הפורמט, רק 16 קבוצות ישתתפו ביורוליג, 11 מתוכן יהיו מקומות מובטחים לקבוצות גדולות, כשגם אלופת היורוקאפ תשתתף, ועוד ארבע קבוצות נוספות מליגות מקומיות על פי הישגיהן. הקבוצות יתמודדו אחת מול השנייה במפגשים של בית-חוץ (כלומר 30 מחזורים) ושמונה הקבוצות הראשונות תעפלנה לרבע הגמר שייערך בשיטת הטוב מחמישה משחקים. ארבע המנצחות יעלו לפיינל פור.
החל מעונת הורחבה הליגה ל-18 קבוצות.
בעונת 23/24 השתנתה שיטת העלייה לפליי-אוף כאשר מקומות 1-6 עולים ישירות לפליי-אוף ואילו מקומות 7-10 מתחרות על 2 מקומות נוספים בפליי-אוף. משחקים אלה נקראים פליי-אין.
המשתתפות בתחרות
קבוצה עיר אולם תכולה אולימפיאקוס פיראוס היכל השלום והאחווה 11,640 אלבה ברלין ברלין מרצדס-בנץ ארנה 14,500 אנאדולו אפס איסטנבול אבדי איפקצ'י ארנה 12,270 אסוול ליון-וילרבאןליון ווילרבאןאסטרובל 5,556 אולימפיה מילאנו מילאנו מדיולאנום פורום 12,700 באיירן מינכןמינכןאאודי דום6,700 בסקוניה ויטוריה פרננדו בואסה ארנה 15,517 ברצלונה ברצלונה פלאו בלאוגרנה 7,585 הכוכב האדום בלגרד בלגרד בלגרד ארנה 24,232 וירטוס בולוניהבולוניהוירטוס סגאפרדו ארנה9,980 ולנסיהולנסיהפואנטה דה סן לואיס9,000 ז'לגיריס קובנה קובנה ז'לגיריס ארנה 15,450 מונקומונקוסאל גסטון 3,000 מכבי תל אביב תל אביב היכל מנורה מבטחים 10,383 פנאתינייקוס אתונה אואקה ארנה 18,989 פנרבחצ'ה איסטנבול אולקר ספורט ארנה 13,059 פרטיזן בלגרדבלגרדהיכל אלכסנדר ניקוליץ'8,000 ריאל מדריד מדריד ויזינק סנטר 17,453
קבוצות ישראליות במפעל
ממוזער|אוהדי מכבי תל אביב בגמר הפיינל פור בעונת
מכבי תל אביב
מכבי תל אביב מתמודדת קבועה במפעל על-פי הסכם בין הקבוצה ליורוליג, והיא בעלת רישיון A.
הקבוצה זכתה שש פעמים במפעל בשנים , (גביע אירופה לאלופות), (סופרוליג), , ו- (יורוליג) והגיעה תשע פעמים נוספות לגמר, בשנים , , , , (גביע אירופה לאלופות), (פיב"א יורוליג), , ו- (יורוליג).
הפועל תל אביב
הפועל תל אביב שיחקה פעמיים במפעל, בעונת ואף הגיעה עד רבע הגמר שם הודחה על ידי א.ס.ק. ריגה שזכתה במפעל באותה עונה ובעונת שם הגיעה עד שמינית הגמר. הפועל תל אביב שיחקה גם עוד שש פעמים במוקדמות המפעל בעונות , , , , ו-.
שאר הקבוצות
הפועל ירושלים שיחקה בעונת במפעל לראשונה בתולדותיה אף על פי שלא הייתה אלופה והודחה בסיבוב הראשון. הפועל ירושלים גם שיחקה במוקדמות היורוליג בעונת ובעונת .
בעונת 2000/01 התקיימו שתי ליגות, מכבי עירוני רעננה שיחקה בסופרוליג אף על פי שלא הייתה אלופה, ובדומה לכך שיחקה הפועל ירושלים ביורוליג על אף שלא הייתה אלופה. שתי הקבוצות הודחו בתום השלב הראשון.
כמו כן, השתתפו במוקדמות מכבי ראשון לציון (בעונת ), הפועל גליל עליון (בעונת ) והפועל גלבוע גליל (בעונת ).
אלופות הליגה הישראלית אינן מקבלות מקום אוטומטי במפעל מאז החל עידן היורוליג, והן תלויות בדירוג שניתן לליגה על ידי יול"ב. הפועל ירושלים בחרה שלא להשתתף ביורוליג מטעמים כלכליים אחרי שזכתה בגביע יול"ב בשנת 2004, ואילו הפועל חולון שזכתה באליפות הליגה הישראלית בשנת 2008 רצתה לשחק ביורוליג אך הדבר לא התאפשר לה עקב חוקי המפעל והנציגה הבודדת שנקבעה לישראל במפעל שאותו תופסת מכבי תל אביב, מכבי חיפה שזכתה באליפות הליגה הישראלית בשנת 2013 לא הוזמנה למשחקי המוקדמות בשל דירוגה הנמוך של הליגה הישראלית בעונת 2013/14.
זכיות לפי שנים
עונההעיר המארחתגמרמקומות שלישי ורביעיאלופהתוצאהסגניתמקום שלישיתוצאהמקום רביעי1958משחק בית וחוץא.ס.ק. ריגה170–152 (86–81 / 71–84) אקדמיק סופיה בודפשט הונבד & ריאל מדריד1958/1959משחק בית וחוץ א.ס.ק. ריגה148–125 (79–58 / 67–69) אקדמיק סופיה לך פוזנן & אוקק בלגרד1959/1960משחק בית וחוץ א.ס.ק. ריגה130–113 (51–61 / 69–62) דינמו טביליסי פולוניה ורשה & סלובן אורביס1960/1961משחק בית וחוץ צסק"א מוסקבה148–128 (87–62 / 66–61) א.ס.ק. ריגה ריאל מדריד & סטיאווה בוקרשט1961/1962 פאנטיניור דס ורנטס, ז'נבה דינמו טביליסי90–83 ריאל מדריד אולימפיה ליובליאנה & צסק"א מוסקבה1962/1963משחק בית וחוץ (נערך משחק שלישי עקב שוויון בנקודות) צסק"א מוסקבה259–240 (86–69 / 91–74 / 99–80) ריאל מדריד דינמו טביליסי & ספרטק ברנו1963/1964משחק בית וחוץ ריאל מדריד183–174 (110–99 / 84–64) ספרטק ברנו אוקק בלגרד & זימנטל מילאנו1964/1965משחק בית וחוץ ריאל מדריד157–150 (88–81 / 76–62) צסק"א מוסקבה איניס וארזה & אוקק בלגרד1965/1966 היכל פלאדוצה, בולוניה זימנטל מילאנו77–72 סלביה פראג צסק"א מוסקבה85–62 א.א.ק. אתונה1966/1967 פבליון סיאודד דפורטיבה, מדריד ריאל מדריד91–83 זימנטל מילאנו אולימפיה ליובליאנה88–83 סלביה פראג1967/1968 היכל הספורט גרלנד, ליון ריאל מדריד98–95 ספרטק ברנו זימנטל מילאנו & זאדאר1968/1969 פאלאו דלס אספורטס דל ברצלונה, ברצלונה צסק"א מוסקבה103–99
(שתי הארכות) ריאל מדריד ספרטק ברנו & סטנדרד לייז'1969/1970 היכל סמראנש, סרייבו איניס וארזה79–74 צסק"א מוסקבה ריאל מדריד & סלביה פראג1970/1971 ספורטהול ארנה, אנטוורפן צסק"א מוסקבה67–53 איניס וארזה ריאל מדריד & סלביה פראג1971/1972 היכל הספורט יד אליהו, תל אביב איניס וארזה70–69 יוגופלסטיקה ספליט ריאל מדריד & פנאתינאיקוס1972/1973 קאנטרי הול סארט טילמן, לייז' איניס וארזה71–66 צסק"א מוסקבה הכוכב האדום & זימנטל מילאנו1973/1974 היכל הספורט בוליו, נאנט ריאל מדריד84–82 איניס וארזה בארק & רדניצ'קי בלגרד1974/1975 ספורטהול ארנה, אנטוורפן איניס וארזה79–66 ריאל מדריד בארק & זאדאר1975/1976 פאנטיניור דס ורנטס, ז'נבה מובילג'ירג'י וארזה81–74 ריאל מדריד אסוול ליון-וילרבאן & פורסט קאנטו1976/1977 היכל פיוניר, בלגרד מכבי תל אביב78–77 מובילג'ירג'י וארזה צסק"א מוסקבהעל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר ריאל מדריד1977/1978 ההיכל האולימפי מינכן, מינכן ריאל מדריד75–67 מובילג'ירג'י וארזה אסוול ליון-וילרבאןעל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר מכבי תל אביב1978/1979 היכל הספורט פייר מנדס, גרנובל בוסנה סרייבו75–67 אמרסון וארזה מכבי תל אביבעל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר ריאל מדריד1979/1980 דוטשלנדהלה, ברלין המערבית ריאל מדריד89–85 מכבי תל אביב בוסנה סרייבועל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר סינודינה בולוניה1980/1981 רנוס ספורט, שטרסבורג מכבי תל אביב80–79 סינודינה בולוניה דן בוסעל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר בוסנה סרייבו1981/1982 ספורטהייל, קלן סקוויב קאנטו86–80 מכבי תל אביב פרטיזן בלגרדעל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר ברצלונה1982/1983 היכל הספורט פייר מנדס, גרנובל פורד קאנטו69–68 בילי מילאנו ריאל מדרידעל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר צסק"א מוסקבה1983/1984 פאנטיניור דס ורנטס, ז'נבה בנקו די רומא79–73 ברצלונה ג'וליקומבני קאנטועל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר בוסנה סרייבו1984/1985 היכל השלום והאחווה, פיראוס ציבונה זאגרב87–78 ריאל מדריד מכבי תל אביבעל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר צסק"א מוסקבה1985/1986 בודפשט ספורטצ'רנוק, בודפשט ציבונה זאגרב94–82 ז'לגיריס קובנה סימאק מילאנועל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר ריאל מדריד1986/1987 CIG דה מאליי, לוזאן טרסר מילאנו71–69 מכבי תל אביב פו אורטזעל פי מיקום הקבוצות בבית חצי הגמר זאדאר1987/1988 פלנדריה אקפו, גנט טרסר מילאנו90–84 מכבי תל אביב פרטיזן בלגרד105–93 אריס סלוניקי1988/1989 ההיכל האולימפי מינכן, מינכן יוגופלסטיקה ספליט75–69 מכבי תל אביב אריס סלוניקי88–71 ברצלונה1989/1990 פרנסיפה פליפה ארנה, סרגוסה יוגופלסטיקה ספליט72–67 ברצלונה לימוז'103–91 אריס סלוניקי1990/1991 היכל הספורט פריז-ברסי, פריז פופ 84 ספליט70–65 ברצלונה מכבי תל אביב83–81 סקאבוליני פזארו1991/1992 אבדי איפקצ'י ארנה, איסטנבול פרטיזן בלגרד71–70 מונטיגאלה חובנטוד פיליפס מילאנו99–81 אסטודיאנטס מדריד1992/1993 היכל השלום והאחווה, פיראוס לימוז'59–55 בנטון טרוויזו פאוק סלוניקי76–70 ריאל מדריד1993/1994 היכל הספורט יד אליהו, תל אביב 7UP חובנטוד59–57 אולימפיאקוס פנאתינאיקוס100–83 ברצלונה1994/1995 פרנסיפה פליפה ארנה, סרגוסה ריאל מדריד73–61 אולימפיאקוס פנאתינאיקוס91–77 לימוז'1995/1996 היכל הספורט פריז-ברסי, פריז פנאתינאיקוס67–66 ברצלונה צסק"א מוסקבה74–73 ריאל מדריד1996/1997 פאלאזו דלו ספורט, רומא אולימפיאקוס73–58 ברצלונה אולימפיה ליובליאנה86–79 אסוול ליון-וילרבאן1997/1998 פלאו סן ז'ורדי, ברצלונה קינדר בולוניה58–44 א.א.ק. אתונה בנטון טרוויזו96–89 פרטיזן בלגרד1998/1999 ההיכל האולימפי מינכן, מינכן ז'לגיריס קובנה82–74 קינדר בולוניה אולימפיאקוס74–63 טימסטיים בולוניה1999/2000 פאוק ספורטס ארנה, סלוניקי פנאתינאיקוס73–67 מכבי תל אביב אפס פילזן75–69 ברצלונה2000/2001
סופרוליג (פיב"א) היכל הספורט פריז-ברסי, פריז מכבי תל אביב81–67 פנאתינאיקוס אפס פילזן91–85 צסק"א מוסקבה2000/2001
יורוליג (יורוליג בסקטבול)סדרה של הטוב מחמישה משחקים קינדר בולוניה3–2 (בסדרה) טאו קרמיקה א.א.ק. אתונה & פאט וונינגטון בולוניה2001/2002 פלאלמגוטי ארנה, בולוניה פנאתינאיקוס89–83 קינדר בולוניה בנטון טרוויזו & מכבי תל אביב2002/2003 פלאו סן ז'ורדי, ברצלונה ברצלונה76–65 בנטון טרוויזו מונטפסקי סיינה79–78 צסק"א מוסקבה2003/2004 היכל נוקיה, תל אביב מכבי תל אביב118–74 סקיפר בולוניה צסק"א מוסקבה97–94 מונטפסקי סיינה2004/2005 אולימפיסקי, מוסקבה מכבי תל אביב90–78 טאו קרמיקה פנאתינאיקוס94–91 צסק"א מוסקבה2005/2006 סאזקה ארנה, פראג צסק"א מוסקבה73–69 מכבי תל אביב טאו קרמיקה87–82 ברצלונה2006/2007 ההיכל האולימפי אתונה, אתונה פנאתינאיקוס93–91 צסק"א מוסקבה אוניקאחה מאלגה76–74 טאו קרמיקה2007/2008 פלאסיו דה דפורטס, מדריד צסק"א מוסקבה91–77 מכבי תל אביב מונטפסקי סיינה97–93 טאו קרמיקה2008/2009 O2 וורלד, ברלין פנאתינאיקוס73–71 צסק"א מוסקבה ברצלונה95–79 אולימפיאקוס2009/2010 היכל הספורט פריז-ברסי, פריז ברצלונה86–68 אולימפיאקוס צסק"א מוסקבה90–88
(הארכה) פרטיזן בלגרד2010/2011 פלאו סן ז'ורדי, ברצלונה פנאתינאיקוס78–70 מכבי תל אביב מונטפסקי סיינה80–62 ריאל מדריד2011/2012 היכל סינאן ארדם, איסטנבול אולימפיאקוס62–61 צסק"א מוסקבה ברצלונה74–69 פנאתינאיקוס2012/2013 O2 ארנה, לונדון אולימפיאקוס100–88 ריאל מדריד צסק"א מוסקבה74–73 ברצלונה2013/2014 מדיולאנום פורום, מילאנו מכבי תל אביב98–86
(הארכה) ריאל מדריד ברצלונה93–78 צסק"א מוסקבה2014/2015 פלאסיו דה דפורטס, מדריד ריאל מדריד78–59 אולימפיאקוס צסק"א מוסקבה86–80 פנרבחצ'ה אולקר2015/2016 מרצדס-בנץ ארנה, ברלין צסק"א מוסקבה101–96 (הארכה) פנרבחצ'ה לוקומוטיב קובאן85–75 לבורל קוצ'ה2016/2017 היכל סינאן ארדם, איסטנבול פנרבחצ'ה80–64 אולימפיאקוס צסק"א מוסקבה94–70 ריאל מדריד2017/2018 בלגרד ארנה, בלגרד ריאל מדריד85–80 פנרבחצ'ה דוגוס ז'לגיריס קובנה79–77 צסק"א מוסקבה2018/2019 פרננדו בואסה ארנה, ויטוריה צסק"א מוסקבה91–83 אנאדולו אפס ריאל מדריד94–75 פנרבחצ'ה בקו2019/2020העונה בוטלה עקב מגפת הקורונה2020/2021 לנקסס ארנה, קלן אנאדולו אפס86–81 ברצלונה ארמאני מילאנו83–73 צסק"א מוסקבה2021/2022 בלגרד ארנה, בלגרד אנאדולו אפס58–57 ריאל מדריד ברצלונה84–74 אולימפיאקוס2022/2023 ז'לגיריס ארנה, קובנה ריאל מדריד79–78 אולימפיאקוס מונקו78–66 ברצלונה2023/2024 אובר ארנה, ברלין פנאתינאיקוס80-95 ריאל מדריד אולימפיאקוס87–84 פנרבחצ'ה בקו
זכיות לפי קבוצות
הערה: בעונת 2000/2001 שוחקו שתי ליגות, הסופרוליג שבו זכתה מכבי תל אביב שניצחה בגמר הפיינל פור את פנאתינאיקוס, והיורוליג שבו זכתה קינדר בולוניה שניצחה בסדרת הגמר את טאו ויטוריה.
מקוםקבוצהזכיותסגנויותשנות זכייהסגנויותהערות1 ריאל מדריד 11 10 1964, 1965, 1967, 1968, 1974, 1978, 1980, 1995, 2015, 2018, 2023 1962, 1963, 1969, 1975, 1976, 1985, 2013, 2014, 2022, 2024 2 צסק"א מוסקבה 8 6 1961, 1963, 1969, 1971, 2006, 2008, 2016, 2019 1965, 1970, 1973, 2007, 2009, 20123 פנאתינאיקוס 7 1 1996, 2000, 2002, 2007, 2009, 2011, 2024 2001 בשנת 2001 העפילה לגמר הסופרוליג4 מכבי תל אביב 6
9 1977, 1981, 2001, 2004, 2005, 2014 1980, 1982, 1987, 1988, 1989, 2000, 2006, 2008, 2011 בשנת 2001 זכתה בסופרוליג5 פלקנסטרו וארזה 5 5 1970, 1972, 1973, 1975, 1976 1971, 1974, 1977, 1978, 1979 6 אולימפיאקוס 3 6 1997, 2012, 2013 1994, 1995, 2010, 2015, 2017, 20237 אולימפיה מילאנו 2 1966, 1987, 1988 1967, 19838 א.ס.ק. ריגה 1 1958, 1959, 1960 1961- ק.ק ספליט 1989, 1990, 1991 197210 ברצלונה 2 6 2003, 2010 1984, 1990, 1991, 1996, 1997, 202111 וירטוס בולוניה 3 1998, 2001 1981, 1999, 200212 אנאדולו אפס 1 2021, 2022 201913 פלקנסטרו קאנטו 0 1982, 1983 - ציבונה זאגרב 1985, 198615 פנרבחצ'ה 1 2 2017 2016, 201816 דינמו טביליסי 1 1962 1960- חובנטוד בדאלונה 1 1994 1992- ז'לגיריס קובנה 1 1999 198619 בוסנה סרייבו 0 1979 - וירטוס רומא 0 1984- פרטיזן בלגרד 0 1992- לימוז' 0 199323 אקדמיק סופיה 0 2 1958, 1959- ספרטק ברנו 1964, 1968- בנטון טרוויזו 1993, 2003- סאסקי בסקוניה 2001, 200527 סלביה פראג 1 1966- א.א.ק. אתונה 1998- פורטיטודו בולוניה 2004
זכיות לפי מדינות
דירוגמדינהזכיותסגנויות 1 14ריאל מדריד (11), ברצלונה (2), חובנטוד בדאלונה (1)19ריאל מדריד (10), ברצלונה (6), סאסקי בסקוניה (2), חובנטוד בדאלונה (1) 2 13פלקנסטרו וארזה (5), אולימפיה מילאנו (3), פלקנסטרו קאנטו (2), וירטוס בולוניה (2), וירטוס רומא (1)13פלקנסטרו וארזה (5), וירטוס בולוניה (3), אולימפיה מילאנו (2), בנטון טרוויזו (2), פורטיטודו בולוניה (1) 3 10פנאתינאיקוס (7), אולימפיאקוס (3)8אולימפיאקוס (6), א.א.ק. אתונה (1), פנאתינאיקוס (1) 4 8צסק"א מוסקבה (4), א.ס.ק. ריגה (3), דינמו טביליסי (1)6צסק"א מוסקבה (3), דינמו טביליסי (1), א.ס.ק. ריגה (1), ז'לגיריס קובנה (1) 56
מכבי תל אביב (6)9
מכבי תל אביב (9) 6 6ק.ק. ספליט (3), ציבונה זאגרב (2), בוסנה סרייבו (1)1ק.ק. ספליט (1) 7 4צסק"א מוסקבה (4)3צסק"א מוסקבה (3) 8 3אנאדולו אפס (2), פנרבחצ'ה (1)3פנרבחצ'ה (2), אנאדולו אפס (1) 91פרטיזן בלגרד (1)1פרטיזן בלגרד (1) 10 1לימוז' (1) 1ז'לגיריס קובנה (1) 12 3ספרטק ברנו (2), סלביה פראג (1) 13 2אקדמיק סופיה (2)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחרויות כדורסל באירופה | 2024-10-19T12:58:16 |
שטר | שטר הוא מסמך המהווה פקודה או הבטחה לתשלום סכום כסף מסוים. בדיני השטרות של ישראל, שטרות נחלקים לשלושה סוגים: שטר חליפין, שיק ושטר חוב. שיק הוא עצמו סוג של שטר חליפין, בו האדם שאליו מופנית הפקודה הוא בנק. שיקים ושטרי חוב הם שני סוגי השטרות הנפוצים ביותר, בעוד שטרי חליפין שאינם שיקים נדירים יחסית.
שטר הוא הסוג העיקרי של מסמך סחיר (negotiable instrument). ככזה, הוא כורך יחדיו יסודות של חיובים ושל קניין. השטר הוא חוזה בין הצדדים לו. בה בעת, השטר (שבהיותו פיסת נייר, מהווה מיטלטלין) הוא קניינו של בעליו. דיני השטרות מסדירים את השאלה האם בעל הזכות הקניינית על השטר זכאי לזכויות האובליגטוריות הנובעות ממנו.
ייחודו של שטר מעין זה הוא כי ניתן להעביר את הבעלות בו מבלי לקבל לשם כך את רשות המושך. הבעלות על השטר ניתנת להעברה על ידי העברת ההחזקה בו. שטר שסוּחר לצד ג' מקנה לאותו צד, בנסיבות מסוימות, מעמד של אוחז כשורה, המאפשר לו להתגבר על מגוון פגמים בעסקת הבסיס בין הצדדים הישירים לשטר. הפרת התחייבות לפי שטר מזכה את הניפר באפשרות לפתוח בהליכי הוצאה לפועל מיד עם חילול השטר, מבלי שנדרש לקבל תחילה פסק דין מבית המשפט.
מסמכים שאינם שטר
המלה "שטר", במובנה הרחב ביותר, מתארת מגוון רחב של מסמכים, שהמשותף להם הוא היותם בעלי תוקף "חזק" יותר מאשר חוזה "רגיל", או מסמך אחר שאינו "שטר". הווה אומר, ככלל, "שטר" הוא מסמך שאמור ליצור או להוכיח כשלעצמו או לבדו את קיומו של מצב משפטי מסוים, בעוד חוזה "רגיל" או מסמך אחר דורשים ראיות חיצוניות לשם הוכחת הדבר הנובע מהם. קיימים סוגי מסמכים רבים, המכונים "שטר" והם אינם שטר במובן הנדון במאמר זה, שהוא פקודה או הבטחה לתשלום סכום כסף. אותם מסמכים כוללים, בין היתר, את אלו:
שטר מטען (bill of lading) – מסמך המתעד את זכותו של אדם לקבל מטען מסוים המובל באמצעי תחבורה, לרוב ימית או אווירית. חלק משטרי המטען עשויים להיות דומים לשטר מהסוג הנדון במאמר זה, שכן לעיתים שטר מטען הוא מסמך סחיר, שניתן להעבירו לאחר יחד עם הזכויות הנובעות ממנו. קיימים אף שטרי מטען למוכ"ז, המאפשרים להעביר לאחר את הזכות לקבלת המטען באמצעות מסירת השטר בלבד.
שטר נייר ערך למוכ"ז (bearer security warrant) – מסמך סחיר המגלם נייר ערך, שהעברתו מבעלים אחד לאחר נעשית באמצעות מסירת השטר בלבד, מבלי שתדרוש פעולה נוספת, כגון רישום במרשם בעלי ניירות הערך. בכך, שטר נייר ערך למוכ"ז דומה לשטר למוכ"ז מהסוג הנדון במאמר זה, שהעברתו נעשית באמצעות מסירה בלבד, מבלי שתדרוש פעולה נוספת כגון חתימת היסב.
שטר כסף (banknote) – כיום, שטרי כסף מודפסים מכוח חקיקה, בפרט כזו המסמיכה את הממשלה להוציאם ולכפות את השימוש בהם כהילך חוקי. שטר כסף שונה מאוד משטר במובן הנדון במאמר זה, שהרי לאדם האוחז שטר כסף אין זכות אובליגטורית לקבל ערך כלשהו בגין השטר, מאת הגורם החתום עליו. כוח הקניה הגלום בשטר הכסף אינו נובע אלא מהאכיפה הממשלתית של השימוש בו כהילך חוקי. זאת, לצד אי-מודעות פשוטה של מרבית בעלי שטרי הכסף להיעדר הזכות לקבל ערך כלשהו מידי חותם השטר. בעבר, שטרי כסף היו דומים יותר לשטרות, בכך שהם גילמו זכות לקבלת דבר ערך – לרוב, כמות מסוימת של מתכת יקרה – מידי הגורם שהוציא אותם.
שטר קניין (deed) – מסמך המשמש יסוד לזכות קניינית (בניגוד לזכות אובליגטורית) כלפי נכס החיצוני לשטר עצמו. סוגים נפוצים של שטר קניין הם שטר מכר, שטר חכירה ושטר משכנתה. כיום, כל רישום במרשם המקרקעין בישראל נעשה על בסיס שטר; במועד הרישום, השטר מקבל מספר שטר, הנרשם על גבי השטר ואף מופיע בנסח הטאבו של המקרקעין. תחת שיטת טורנס (שיטת מרשם הזכויות) המודרנית, השטר עצמו אינו יוצר את הזכות הקניינית, אלא רק מהווה בסיס לרישומה במרשם, כאשר הרישום הוא היוצר את הזכות. לעומת זאת, בשיטת מרשם השטרות, הישנה יותר, השטר עצמו יכול ליצור זכות קניינית. מי ששטר קניין, או "קושאן", ערוך לטובתו עשוי להיות בעל הקניין, אף אם לא נרשם במרשם כלשהו.
שטר במשפט העברי – במשפט העברי, סוגים רבים של מסמכים בעלי ערך ראייתי מיוחד כונו "שטר". קיים דמיון רב בין חלק מאותם שטרות, ששימשו כהבטחה לתשלום כסף, לבין השטרות הנדונים במאמר זה.
שטר הון (capital note) – מספר סוגים של ניירות ערך, לרבות סוג של נייר ערך המיר וסוג של איגרת חוב. במערכת הפיננסית המודרנית, לרוב שטרי ההון אין קיום פיזי, אלא הם מתקיימים על בסיס רישום ממוחשב, בעיקר במרשם המנוהל על ידי התאגיד המנפיק. במקרה של שטר הון, השימוש בביטוי "שטר" נעשה בהשאלה, שכן ככלל אין קשר רב בין ניירות ערך לבין השטרות הנדונים במאמר זה.
התפתחות היסטורית
השטר נוצר כתוצאה ממנהגם של הסוחרים בימי הביניים להיעזר זה בזה על מנת למנוע את הסכנות הכרוכות בנסיעה בדרכים תוך כדי נשיאה של סכומים גדולים של כסף. כך, למשל, נוח היה לסוחר פלורנטיני שהגיע לוונציה בשל עסקיו, לקבל את התשלום בעד הסחורה שהביא במסמך המורה לסוחר אחר בפירנצה לשלם לו, ולא להטלטל בדרכים שבין ונציה ופירנצה כשהוא נושא עמו מטבעות זהב. על פי ההיסטוריון שמואל אטינגר המסתמך על מוטסקייה ואחרים, את השטר המציאו היהודים כדרך להימנע מהחרמת רכושם.
דיני השטרות בישראל תחילתם ב"פקודת השטרות" משנת 1929, המבוססת כשלעצמה על "חוק שטרי החליפין" (Bills of Exchange Act) משנת 1882. נוסח חדש לפקודה פורסם בשנת 1957, ובמהלך השנים השתנתה שינויים מועטים ביותר.
לפני חקיקת פקודת השטרות לא הייתה אפשרות חוקית להעביר חוב מאדם למשנהו. המג'לה כללה מוסד של "המחאה" (חואלה), בו הוחלף החייב בחייב אחר, אך לא הוחלף הנושה. מצב דברים זה תוקן במידת מה ב"פקודת החוב (העברה)" שפורסמה בשנת 1928, אך גם העברה זו הייתה שונה מאוד מן הדינים הנהוגים באשר לשטר. ראשית, היא דרשה הודעה לחייב, ושנית, כל הטענות העומדות לחייב אל מול הנושה נותרו עומדות לו גם לאחר העברת החוב. רק בשנת 1929, עם קבלת פקודת השטרות, התקבלו בארץ ישראל דיני שטרות בצורתם המודרנית.
הפקודה הבדילה בין "שטר חליפין", ו"שטר חוב" שהוא מקרה פרטי של שטר החליפין, ומבחינה היסטורית התפתח מעט אחריו. לשטר חוב שני צדדים - מושך השטר, המתחייב לשלם לנפרע. בעוד ששטר חליפין הוא פקודה לצד ג' לשלם סכום כלשהו, הרי ששטר חוב הוא התחייבות של עושה השטר לשלם.
כאמור, פקודת השטרות השתנתה מעט מאוד בעשרות שנות קיומה, והעקרונות הבסיסיים שהיו קיימים בפקודה בשנת 1929 נותרו בתוקפם. הפסיקה הישראלית העניקה לעקרונות אלו תוכן משל עצמה, אך בהשוואה לתחומים אחרים, כגון חוזים או נזיקין, שבהם נוצרו כלים פסיקתיים וחוקיים המהווים משפט ישראלי מקורי ועצמאי, נותרו דיני השטרות במידה רבה כשהיו.
סחרות
תכונתו החשובה ביותר של השטר היא הסחרוּת, היכולת להסב אותו, ולוּ גם מספר פעמים, לצד ג', המקבל אותו כשהוא "טהיר" - נקי מכל פגם שדבק בעסקת הבסיס שבין הצדדים הישירים לשטר. וזאת מעבר להעברה עצמה של החיוב, הנקראת "עבירוּת". סחרות היא, אם כן, עבירות ו"טהירות".
מי שהוסב שטר לטובתו נקרא "אוחז", והוא יכול לתבוע על פי השטר בשם עצמו. "אוחז כשורה", על פי סעיף 28 (א) לפקודת השטרות, הוא מי שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו, לפני שעבר זמן הפרעון הנקוב בשטר, בתום לב ובעד ערך, ללא ידיעה שזכות כלשהי בשטר פגומה. אוחז כשורה נקי מכל פגם שבזכות הקניין של הצדדים הקודמים לו, ומכל טענת הגנה בין הצדדים ובין עצמם, ויכול לאכוף את תשלום השטר על כל צד החב על פי השטר.
כך, למשל, אם העִסקה שבין א' וב' נגועה במרמה, אך ב' הסב את השטר לג', באופן הממלא את תנאי האחיזה כשורה, יכול ג' לתבוע את תשלום השטר הן מב' והן מא', כאשר א' מושתק מכל טענה באשר לעסקה בגינה ניתן השטר לב'.
מעמד ביניים בין "אוחז" סתם ובין "אוחז כשורה" יצרה הפסיקה ב"הלכת גויסקי". אחד הפגמים הקנייניים היכולים לפגוע בשטר הוא "כישלון תמורה". על פי החוק, אם לא ניתנה כלל תמורה בעד השטר, הרי שלעושה השטר קמה הזכות לבטלו. על פי הפסיקה, אוחז בשטר, גם אם הוא אינו אוחז כשורה, מתגבר על כישלון תמורה מאוחר להסבת השטר, אם נתן ערך בעד השטר בטרם אירע כישלון התמורה. פסיקה זו שנויה במחלוקת, ופסקי דין מאוחרים יותר של בית המשפט העליון הותירו אותה ב"צריך עיון", וקבעו כי יש מקום לשנותה.
בסוף נובמבר 2015 ביטל בג"ץ, בפסק דין טל טריידינג קורפ נגד בנק לאומי לישראל, את הלכת גויסקי, וקבע שהגיע זמנה לעבור מהעולם, מעתה כל מושך שיק אף אם אחז כשורה, יוכל המושך להתגונן על העדר תמורה ויחשב האוחז רק כמחזיק בעל ערך.
היסב על החלק
שטר המוסב סתמית, מבלי לנקוב בשם של האדם לטובתו מוסב השטר, נקרא "מוסב על החלק". שטר המוסב על החלק הופך ל"שטר למוכ"ז" (מוסר כתב זה). וכל האוחז בו יכול להעמידו לפרעון. היסב על החלק נעשה לרוב באמצעות חתימת המסב על צדו האחורי של השטר.
הגבלת הסחירות
על אף שסחירות היא תכונתו החשובה של השטר, מכיר המשפט הישראלי בכך שניתן להגביל את הסחירות, וזאת באמצעות כתיבת המילים "למוטב בלבד" על גבי השטר, ומחיקת המילה "לפקודת" לצד שמו של הנפרע.
פגמים בשטר
החוק והפסיקה מבחינים בין "פגמים קנייניים" ו"פגמים חפציים". סעיף 28 (ב) לפקודת השטרות קובע כי זכות קניינו של מסחר שטר פגומה אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפייה, או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי-חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון או בנסיבות העולות כדי רמאות. פגמים אלו קרויים "פגמים קנייניים", והם פוגעים בזכותו של מסב השטר, אך לא של האוחז כשורה לו הוסב השטר. טיבם של פגמים אלו שהם מצויים במישור של "עסקת הבסיס" שבין מושך השטר לנפרע, ואילו הנסב, אם הוא אוחז כשורה, מקבל את השטר כשהוא נקי מפגמים אלו. הפסיקה הוסיפה לפגמים אלו פגמים נוספים כגון כישלון תמורה מלא, וכן כישלון תמורה חלקי קצוב בתנאים מסוימים.
פגמים חפציים, בניגוד לפגמים קנייניים, הם פגמים היורדים לשורשו של השטר, ופוגעים בו באופן שאינו יכול להיחשב כלל לשטר, ואף טענה של אחיזה כשורה לא תעמוד למחזיק בו. כך, למשל, הזיוף הוא פגם חפצי מוכר. גם מי שקיבל במועד, בתום לב ובעל ערך, שטר שהחתימה עליו זויפה, אינו יכול לטעון לאחיזה כשורה. פגם חפצי נוסף הוא העדר כשרות משפטית של עושה השטר. טענה דומה היא טענת "לא נעשה דבר" - Non Est Factum - טענה העומדת למי שחתם על מסמך כאשר מהותו של המסמך שונה באופן מהותי ממה שחשב (כך, למשל, אדם שחתם על שטר, בעודו חושב כי הוא חותם על קבלה וכיוצא בזה).
ראו גם
דיני חוזים
דיני קניין
לקריאה נוספת
ד"ר יואל זוסמן, דיני שטרות (ירושלים, תשמ"ג);
פרופסור אהרן ברק, מהותו של שטר, הוצאת הדפוס האקדמי (1973);
עו"ד דורון תמיר, עו"ד יצחק יערי, דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט, הוצאת רותם, תשנ"ז.
סמדר אוטולנגי "בחינת דיני השטרות במשקפי דיני החוזים - מגמות חדשות בפסיקה" עיוני משפט כ"ג 189 (2000).
קישורים חיצוניים
מילון מונחים לדיני שטרות (1957), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
קטגוריה:בנקאות
קטגוריה:דיני שטרות
קטגוריה:מסמכים משפטיים
pt:Letra de câmbio | 2024-08-06T08:38:43 |
נייר | נייר הוא משטח סיבי, דק במיוחד, נפוץ ביותר בצבע לבן אך קיים גם בצבעים אחרים. שימושיו העיקריים הם לכתיבה ולדפוס של טקסטים. בנוסף, משמש גם כבסיס לציור, תמונות, פיסול, קיפולי נייר (אוריגמי) ועוד. הנייר הוא מוצר נפוץ מאוד והשימוש בו הוא יום-יומי, לדוגמה נייר טואלט משמש להיגיינת הגוף, יש גם ייצור של בגדי נייר.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|ייצור נייר בידיים במאה ה-16
העדויות הראשונות לשימוש בסוגי נייר היו במצרים העתיקה לפני כ-5,500 שנה, שם הוא נעשה מהצמח גומא פפירוס.
ייצור הנייר החל בסין בשנת 105 לספירה, לאחר המצאתו על ידי צאי לון. בשלב מסוים, עבר ידע זה לערבים ובמאה ה-13 הם הביאו אותו לאירופה, לאחר שהיה חומר גלם מוכר באזור המזרח התיכון. דרך חדירת הנייר לאירופה לא ברורה וייתכן שחדר במספר מסלולים במקביל. מסלולי החדירה האפשריים הם לאיטליה (שם מוזכר מפעל הנייר האירופי הראשון ב-1276 בעיר ) דרך קונסטנטינופול; לצרפת דרך ספרד המוסלמית או על ידי הצלבנים שהביאו את הנייר מן המזרח.
עד סוף המאה ה-18 יוצר הנייר בעבודת יד של אומנים ולכן היה יקר ונדיר. תהליך הייצור היה ארוך וכלל שלבים רבים בעבודה ידנית. הנייר יוצר גיליון-גיליון, על ידי טבילה של מסגרת מלבנית בתוך חבית עיסת נייר. לאחר שהמסגרת הוצאה מהחבית, המים נלחצו החוצה מתוך העיסה. העיסה שנותרה הונחה לייבוש, ולא ניתן היה להשתמש במסגרת שוב עד שגיליון הנייר הקודם הוסר ממנה. המחצלות עליהן הונח הנייר לייבוש הותירו בו סימנים ("סימני מים") והאומנים השתמשו במכוון בתבניות שטבעו בנייר סמל מסחרי.
המכונה הראשונה לייצור "נייר רציף" הומצאה בשנת 1799 בידי הצרפתי לואי-ניקולא רובר. המניע העיקרי ליצירת המכונה היה הסכסוכים החוזרים בין העובדים בשלבי הייצור השונים, במפעל לייצור נייר שבו עבד (שייצר נייר עבור שטרות כסף שהנפיק משרד האוצר הצרפתי). מכונה זו שימשה אבטיפוס למכונת פוֹרְדְרִינִיר, שהיא למעשה תוצר המשך הפיתוח של המכונה הראשונה, שנערך באנגליה. מאז המצאה זו תהליך הייצור לא עבר שינוי מהותי, ועקרונות הייצור נותרו דומים.
במכונה הראשונה הייתה רצועת הזזה שאליה הגיע זרם רציף של עיסה, ושהעבירה גיליונות לא-שבורים של נייר לח לצמד של גלילי לחיצה. כשהרצועה הרציפה של הנייר יצאה מהמכונה, היא נתלתה לייבוש באופן ידני על מערך של כבלים או מוטות.
ייצור
בעולם מיוצרים מעל 300 מיליון טונות נייר בשנה. צפון אמריקה היא היבשת המובילה בייצור נייר, עם כמעט שליש מנפח הייצור. על פי נתוני 2022, נפח הסחר העולמי בנייר עומד על 328 מיליארד דולר בשנה, ובין 2021 ל-2022 גדל הסחר בנייר ב-10%. ארצות הברית וסין הן שתי המדינות המובילות בייצור, ייצוא וייבוא של נייר לסוגיו.
תהליך ייצור הנייר ביד
כאשר קורעים פיסת נייר ניתן לראות סיבים זעירים מבצבצים מהקרע, אלו הם סיבי תאית שהיא החומר אשר ממנו עשויים דפנות התא הצמחי.
על מנת ליצור נייר נדרש להפריד סיבים אלה ולחבר מחדש לצורת יריעה או גיליונות דקיקים.
כאשר מייצרים נייר ביד נוטלים חומר אשר מכיל סיבים כמו שאריות אריגים או פסולת צמחית ומפרידים את הסיבים באמצעות חבטה או שחיקה, מכניסים למים או לחומרים ממיסים אחרים, לאחר מכן טובלים רשת מתוחה בתערובת, על הרשת המתוחה נשארת שכבה דקה ואילו את השכבה מניחים בין כרים העשויים לבד ומניחים לייבוש, לאחר מכן טובלים בדבק על מנת שהסיבים יאחזו זה בזה.
עד היום מייצרים נייר בשיטה זו. בנייר אשר מיוצר בשיטה זו משתמשים למטרות מיוחדות כמו, נייר לשטרות כסף מיוחדים או נייר משובח לציור. כאשר נדרש נייר לבן, התאית מולבנת בתהליכים כימיים.
תהליך ייצור הנייר המשובח
העץ נגרס לשבבים אשר אותם מרתיחים בתערובת חומרים כימיים אשר מפרקים את מרכיבי העץ השונים ובפרט את הליגנין ומשאירים את התאית בלבד. לאחר שטיפת התערובת, מוסיפים חומרים שונים לצורך חיזוק הנייר או השבחתו ולעמידה בלחות או לשינוי הצבע. לאחר מכן העיסה מסוננת ושוטחים אותה לצורת יריעות.
תהליך ייצור זה מיועד להפיק נייר טוב אשר משמש להדפסת ספרים באיכות גבוהה.
במקרים מסוימים הנייר הלח עובר בין שני גלילים שהאחד מכיל תבליטי אותיות, סמלים או ציורים. בנקודות המגע סיבי הנייר נלחצים היטב זה לזה והדוגמה של התבליט נשארת במבנה הסיבים גם לאחר הייבוש.
בצורה כזו ניתן להפיק נייר בעל סימן מים שניתן לראות רק מול אור חזק. סימן מים משמש לזיהוי הנייר בעיקר בשטרות כסף, בולים או במסמכים חשובים.
תהליך ייצור הנייר הפשוט
שמאל|ממוזער|200px|דף נייר
לאחר פירוק העץ מוכנסת תערובת של שבבי עץ ומים אל תוך מכונת הריסוק ומוסף לתערובת עמילן או שרף שנדבקים לסיבים ומקשרים ביניהם. כדי לייצר נייר צבעוני, מוספים לתערובת חומרי צבע. כדי לייצר נייר לבן מוסיפים חומרים שיבטלו את הגוון הצהבהב של הנייר הגולמי.
לאחר מכן העיסה נכנסת למכונה שבקצה שלה יש מְכָל שמערבב את העיסה במים עד שהעיסה נעשית דלילה. התערובת הדלילה מוזרמת על רצועה שעשויה מרשת מתכת דקה.
על מנת שהרצועה לא תשקע, מותקנים תחתיה גלילים אשר תומכים בה ומנענעים אותה מעט מצד אל צד על מנת להאיץ את טפטוף המים. כאשר הנייר הלח יוצא מהרשת ומהמכונה, הוא עובר אל סרט נוסף העשוי מלבד סינתטי ומשם אל גלילים מחוממים אשר עליהם עובר הנייר עד שהוא יבש לחלוטין.
שבבי העץ אינם המקור היחיד לעשיית נייר, ישנם ניירות מיוחדים שמייצרים אותם מפסולת אריגים או מכותנה ופשתן. נייר טוב עשוי גם מצמח אספרטו (גומא ספרדי) שגדל בצפון אפריקה ובספרד והוא מצטיין בסיבים חזקים וארוכים. רובו של הנייר המודרני מיוצר מסיבי עץ.
סוגי נייר נוספים
נייר כרומו – הנייר יכול לעבור עיבוד נוסף כמו ציפוי בקאולין ולאחר מכן ליטוש, שבעקבותיו מתקבל נייר מבריק לבן וחלק אשר משמש להדפסת תמונות צבעוניות. הכינוי המקובל לנייר זה הוא נייר כרומו.
נייר נטול עץ – הוא נייר שבו הליגנין שבעיסת העץ פורק באמצעות תגובה כימית עם כלור דו-חמצני, כך שנותרים רק סיבי תאית.
ראו גם
נייר בריסטול – סוג נפוץ של דף נייר המיועד בעיקר לצורך הדפסה במדפסות ובמכונות צילום סטנדרטיות
A4 (תקן לגודל נייר)
מכלב ואטב נייר – אמצעים שונים להצמדת ניירות
משקולת נייר – אמצעי למניעת נשיאת ניירות על ידי משב רוח
כריכת ספרים
מגילה
קלף ביהדות
קלף בתרבויות אחרות
נייר עמדה
בטונייר
לקריאה נוספת
Abdul Ahad Hannawi, "The Role of the Arabs in the Introduction of Paper into Europe", MELA [Middle East Librarians Association] Notes No. 85 (2012), pp. 14–29
קישורים חיצוניים
Who invented paper? Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:חומרי גלם
קטגוריה:העץ בשירות האדם
קטגוריה:סין: המצאות | 2024-10-19T14:32:19 |
אברהם לינקולן | אברהם לינקולן (באנגלית: Abraham Lincoln; {{הערה|1=הגייה באלפבית הפונטי הבינלאומי: /ˈeɪbrəˌhæm, ˈlɪŋkən/''}}, נהגה: אֵיְבְּרֵהָם לִינְקְן; 12 בפברואר 1809 – 15 באפריל 1865) היה הנשיא ה-16 של ארצות הברית, ממרץ 1861 ועד הירצחו באפריל 1865. נחשב לאחד הנשיאים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות ארצות הברית. ביטל את העבדות בארצות הברית וחיזק את אחדותה במלחמת האזרחים האמריקאית.
לינקולן נולד בקנטקי וגדל במערב הישן. למד בכוחות עצמו והפך לעורך דין באילינוי. נבחר למנהיג במפלגה הוויגית, ולחבר בבית הנבחרים של אילינוי ואחר כך בבית הנבחרים של ארצות הברית. ב-1854 סייע בהקמת המפלגה הרפובליקנית, שהשיגה רוב באילינוי וב-1860 נבחר למועמדה לנשיאות ולאחר מכן נבחר לנשיא ארצות הברית, הנשיא הראשון מטעם המפלגה הרפובליקנית.
ניצחונו הוביל להקמת קונפדרציית המדינות של אמריקה, עוד לפני שנכנס אל הבית הלבן וב-12 באפריל 1861 תקפה הקונפדרציה את פורט סאמטר, מה שהוביל לאיחוד הצפון ופתיחתה של מלחמת האזרחים האמריקאית.
לינקולן פיקח על המלחמה מקרוב, בחר את הגנרלים בעצמו, כולל את יוליסס ס. גרנט והכריע באסטרטגיה של האיחוד, כולל הטלת סגר ימי על הדרום, השתלטות על קנטקי וטנסי, ושימוש בסירות לצורך השתלטות על הנהרות הדרומיים. הוא ניסה לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד, והחליף את הגנרלים עד שגרנט הצליח לכבוש אותה.
מהלכיו לסיום העבדות הובילו להצהרת האמנציפציה ב-1863. הוא השתמש בצבא לצורך הגנה על עבדים נמלטים, עודד את מדינות הגבול לאסור על העבדות, והעביר בקונגרס את התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שאסר על העבדות.
ב-14 באפריל 1865, בעת ביקורו בתיאטרון פורד חמישה ימים לאחר כניעת רוברט לי, גנרל הקונפדרציה, נרצח על ידי ג'ון וילקס בות'.
שנותיו הראשונות וקריירה
לינקולן נולד בחווה במדינת קנטקי למשפחת איכרים נוצרית-בפטיסטית אמידה שהתרוששה. הוא צאצא של סמואל לינקולן, שהיגר מהינגהאם במחוז נורפוק שבאנגליה בשנת 1638 למסצ'וסטס. נכדו ונינו של סמואל החלו את המעבר מערבה של המשפחה, דרך ניו ג'רזי, פנסילבניה ווירג'יניה. כאשר היה בן שבע עברה משפחתו לאינדיאנה. בגיל תשע התייתם מאמו, וחי עם אביו בחווה, שם עסק בכל המלאכות הקשות והתחשל. בגיל תשע נחבל בראשו מבעיטה של סוס ואיבד את ההכרה למספר שעות עקב זעזוע מוחי. בתקופה זו לא היה חינוך כללי מטעם המדינה, ולינקולן, שלמד פחות משנה אחת בבית הספר, היה צמא לקריאה ולקניית ידע, ורכש השכלה בכוחות עצמו. לאחר שהגיע לאילינוי בשנות העשרים המוקדמות של חייו, לא היה לו עניין להיות חקלאי ובמקום זאת התחיל לעבוד בבניית מסילות ברזל.
עקב ההידרדרות ביחסים שבין הלבנים לאינדיאנים באזור, קרא המושל לגיוס צבאי. לינקולן התגייס, בעודו בן 23, ונבחר על ידי אנשי פלוגתו לשמש להם כסרן וכמפקד הפלוגה. פלוגתו שימשה כעתודה ולא השתתפה בקרבות במסגרת מלחמת "נץ שחור" בעוד שירתה תחת פיקודו של זאכרי טיילור. הפלוגה נעה לעבר הקרב על סטילמאל ראן אך הגיעה כאשר כל כוחות הצבא האמריקאי כבר נפלו ותוצאת הקרב הוכרעה. לאחר שלושים יום, כשסיים את חובתו לשירות צבאי, גויס ל-50 ימי צבא נוספים.
משפחתו
בשנת 1842 נישא למרי טוד, בתם של רוברט ואליזבת טוד מקנטקי. בשונה מלינקולן שהיה בן איכרים, אשתו הייתה בת למשפחה אמידה, אביה היה איש עסקים מהחברה הגבוהה. מרי חונכה בבית ספר פרטי ולמדה צרפתית, נגינה, ריקוד ונימוסים חברתיים. היא הייתה שונה ממנו בהיבט נוסף, בניגוד לטבעו האיטי והמיושב, הייתה מרי פזיזה והפכפכה. היה לה מזג קשה, ולינקולן היה מתנצל בפני אנשים שכעסה עליהם. לזוג נולדו ארבעה בנים. ב-1 באוגוסט 1843 נולד בנו הבכור, רוברט, הבן היחיד של לינקולן שהגיע לשיבה טובה, ואף שימש כמזכיר המלחמה של ארצות הברית בשנים 1881–1885. ב-1847 נולד בנו השני, אדוארד בייקר, שמת בשנת 1850. באותה שנה נולד בנו השלישי, ויליאם וואלאס, שמת ב-1862. בנו הצעיר תומאס (שכונה טאד), נולד ב-1853 עם חך שסוע ובשל כך דיבורו היה לקוי, אך חיסרון זה הגדיל את חינו בעיני אביו. תומאס מת בשנת 1871.
קריירה משפטית
זמן מה עבד לינקולן כחנווני, ואחר כך כמודד קרקעות. לינקולן עבד על סירת נהר, ניהל חנות וחשב להיות נפח. במקום זאת הוא החליט ללמוד משפטים והתחיל קריירה מוצלחת משלו לאחר קבלת תואר עורך דין. הפך לעורך דין מצליח של אליטת ההון הוויגית של ניו אינגלנד ושל שיקגו, ובמיוחד נחשב לעורך דינם של בעלי העניין בסלילת מסילות רכבת בארצות הברית. כעורך דין הצטיין בכושר הסברה ובכושר שכנוע בדיונים בפני בית המשפט. לינקולן עם זאת לא הצליח בכל המקרים המשפטיים בהם היה מעורב והפסיד בחלקם. ב-1 במרץ 1841 התחילו סטיבן לוגן ואברהם לינקולן בשותפות, "לוגן ולינקולן". לוגן היה עורך דין מוביל במחוז סנגמון, הוא היה מבוגר ב-9 שנים מלינקולן.
לינקולן למד מלוגן על ידי התבוננות בו ולמד נהלים ותקדימים. שליטתו במשפט התבררה בהופעותיו התכופות בפני בית המשפט העליון באילינוי בלפחות 300 מקרים. במסגרת השותפות בילה לינקולן את מרבית זמנו בטיפול במקרים משפטיים של פשיטות רגל כאשר חוק פשיטת הרגל החדש נכנס לתוקף בשנת 1842. החוק נועד להגן על עסקים שנפגעו מהשפל הכלכלי בכך שהוא אפשר להם להכריז על פשיטת רגל אם חובותיהם גדולים מנכסיהם. החוק בוטל בשנת 1843. העסקים פרחו והשותפות של "לוגן ולינקולן" התרחבה על ידי מעבר לקומה השנייה של בית המשפט המחוזי באילינוי שם הייתה להם גישה לקהל לקוחות רב יותר ובעיקר לספריית המשפטים שלהם.
בשנת 1844 פיזרו לינקולן ולוגן את השותפות שלהם כיוון שלוגן רצה להתחיל בשותפות עם בנו. אברהם התקרב למשפטן ויליאם הרנדון ובסתיו 1844 החל בשותפות חדשה, "לינקולן והרנדון". הפעם הוא היה השותף הבכיר והרנדון הצעיר; אולם כל ההכנסות חולקו באותה מידה שווה ביניהם. הם עבדו קשה ונעו במעגל השיפוט כשמונה חודשים בשנה. במהלך המעגל פגש תומכים פוליטיים רבים ובעלי ברית לימים, הוא הכיר אלפי מצביעי ממרכז אילינוי אשר נתנו לו את קולם לקראת קריירה פוליטית עתידית.
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, במסגרת השותפות עם הרנדון, החל לינקולן לעסוק בתיקים משפטיים שעסקו ברכבות ובאמצע העשור הוא נחשב לאחד העוסקים המצליחים ביותר באילינוי בתחום דיני הרכבות. המקרה המשמעותי הראשון שלו היה בשנת 1851 שייצג את חברת הרכבות אלטון וסנגמון. בעל הקרקעות ג'יימס א. בארט סירב לשלם את ערבותו עבור 30 המניות שלו ברכבת אלטון וסנגמון. החברה שינתה את התוואי המתוכנן שהשפיע על ערך הקרקעות בהן אחז בארט שעליה הייתה אמורה להיבנות הרכבת. מסילת הברזל שמרה על שירותיו של לינקולן ותבעה את ג'יימס בארט.
חשיבותו של מקרה זה טמונה בעובדה שגופים פרטיים היו עשויים לעצור את התשלומים בהתחייבויותיהם, ולשלול מחברת הכספים והציבור את היתרון של קווי רכבת חדשים. אברהם לינקולן בנה את תיקו המוכיח כי בארט היה בעל מניות בחברה וכי לרכבת אלטון וסנגמון יש את הזכות לתבוע בגין תשלום עבר. בית המשפט העליון באילינוי קיבל את טענת עורך הדין לינקולן אשר סייעה לקבוע את העיקרון לפיו ניתן לתקן את אמנויות התאגידים לנוכח האינטרס הציבורי הכולל. מקרה ראשון זה הסדיר את לינקולן כאחד מעורכי הדין העוסקים הבולטים ביותר של חקיקת הרכבות במדינת אילינוי. במקרים שבהם מדובר ברכבות, לינקולן פעל בשם מי שעסק בשירותיו. לעיתים הוא ייצג מסילות ברזל, פעמים אחרות את מתנגדיהם.
קריירה פוליטית
עוד בשנת 1832 פרסם לינקולן את נאומו הראשון אשר הופנה לתושבי מחוז סנגאמו ובמהלכו הציג לינקולן את מחויבותו לשירות תושבי המחוז לפי הערכים הרפובליקנים של ארצות הברית. במהלך הנאום התייחס לחינוך, תחבורה ועוד במחוז. ב-6 באוגוסט אותה השנה הפסיד בבחירות לבית הנבחרים של אילינוי מטעם המחוז אך ניצח בבחירות שנתיים אחר כך. בין השנים 1834–1842 כיהן כחבר בית הנבחרים של מדינת אילינוי. בשנת 1837 לינקולן נאם לראשונה נגד מוסד העבדות אך במהלך הנאום הדגיש כי למרות ההתנגדות הרבה שלו למדיניות הממשלתית, אין לבטל את העבדות במחוז קולומביה (הבירה) ללא רצון תושביה. ב-1846 נבחר לינקולן מטעם המחוז ה-7 של מדינת אילינוי לבית הנבחרים של ארצות הברית ועבר לפעול בוושינגטון די. סי.. לינקולן היה חבר בוועדת הדואר ובוועדת ההוצאות של משרד ההגנה האמריקאי. הוא כמעט שלא החסיר ישיבות, והיה נמרץ ופעיל.
כחבר קונגרס תקף לינקולן את רעיון "הייעוד הגלוי" לפיו על ארצות הברית להתפשט ולהפיץ את ערכיה מערבה, משום שלדעתו עדיף היה לשפר את המצב הכלכלי בגבולות הנוכחיים ולא לפזרה על עוד שטחים. בשל כך התנגד למדיניות הנשיא המכהן ג'יימס פולק ולהכרזת מלחמה על מקסיקו, והצביע יחד עם חבריו למפלגה הוויגית נגד ההכרזה שהמלחמה נחוצה וצודקת, אך כשעלו לסדר היום הצעות תקציב למימון המלחמה, הוויגים, ולינקולן בתוכם, תמכו בהן. את פריצתה של המלחמה תירץ הממשל במקור כי נעשתה עקב זאת ש המלחמה זמן רב נקראה בעיקר בידי קולות הדרום, שם הייתה התמיכה בעבדות שקראה לכיבוש מקסיקו ולהעבדת כל תושביה הלא-לבנים. בסופה של המלחמה, גבול ארצות הברית–מקסיקו נקבע בתור פשרה בין הצפון לדרום הפוליטיים בארצות הברית במטרה למנוע את פריצתה של מלחמת אזרחים על בסיס המאבק סובב העבדות. במהלך המלחמה הציג לינקולן את "החלטות המיקום"; סדרת "החלטות" מיועדות שלמילואן נדרשה תגובה ממשלתית: 1. האם בפרוץ המלחמה חיילי ארצות הברית שנרצחו בידי מקסיקנים היו בצד האמריקאי או המקסיקני של נהר הריו גראנדה, 2. האם השטח שבו הם נרצחו נכלל בשטחי מלכות המשנה של ספרד החדשה שנלקחו בידי האימפריה המקסיקנית הראשונה. היו 6 "החלטות" נוספות שדרשו הבהרה מצד ממשל פולק ונועדו להדגיש כי המלחמה נעשתה בזדון נגד מקסיקו בידי ממשל פולק.
ממוזער|250px|חבר הקונגרס אברהם לינקולן (דיוקן משנת 1846)|טקסט=
מאז תחילת פעילותו המדינית קיווה לינקולן לראות את הסנאטור ויושב ראש בית הנבחרים לשעבר, הנרי קליי כנשיא, אך בערב הבחירות לנשיאות של שנת 1848 הבין שאין לקליי סיכוי להיבחר למועמדות המפלגה. הוויגים היו נחושים לתמוך בזאכרי טיילור כמועמדם לנשיאות, משום שפרסומו כגנרל מוכשר וכושרו למשוך קולות קסמו להם. לינקולן תמך בו כברירת מחדל ועזר לו להיבחר, ובמידה רבה הודות להשפעתו תמכו הוויגים באילינוי במועמדותו של טיילור.
במסע בחירות שקיים למען מועמדות טיילור במסצ'וסטס הופיע לינקולן בבוסטון יחד עם ויליאם סיוארד מושל מדינת ניו יורק לשעבר. הערותיו של סיוארד נגד העבדות השפיעו רבות על לינקולן, במיוחד לאור ניסיונו בתקופת מאבק הבחירות לקונגרס ולנשיאות. במושב השני של הקונגרס ה-30, הודיע לינקולן כי בכוונתו ליזום חוק לשחרור ילדי שפחות שייוולדו בעתיד במחוז קולומביה, והתנה זאת בהסכמת תושבי המחוז, אך משראה שאין סיכוי שהצעתו תתקבל הסיר אותה. הוא תמך בהצעה שהתכוונה לאסור סחר בעבדים במחוז, אם כי אף זו נפלה.
לאחר שעבד קשה להביא את זאכרי טיילור לנשיאות, באופן טבעי ציפה לינקולן לקבל עמדה מנהלית בעת הפצת המשרות הממשלתיות - אשר, על פי המערכת הפוליטית הקיימת, ניתנו לרוב ללחברי מפלגה נאמנים. הציפייה הגדולה ביותר של לינקולן הייתה מינויו הנשיאותי לנציב משרד הקרקעות בוושינגטון. עמדה זו פיקחה על סקרי קרקעות, מכירת קרקעות פדרליות לגופים פרטיים, מענקי ביצות ואישור בניית מסילות ברזל, ואף קבעה את גבולות הטריטוריות החדשות שסופחו בהסכם גואדלופה אידלגו. זה היה תפקיד בעל השפעה שעמד בראש סדר ענייניו של לינקולן. עם זאת, הוא לא היה הפוליטיקאי היחיד מטעם המפלגה הוויגית שחשק בתפקיד ואפשרות המינוי זלגה מידיו בתוך מספר שבועות. אל מול זאת, ללא תוצאות מיטיבות, החל לינקולן לחפש תמיכה בקרב חברי מפלגה שונים. חבר הקונגרס מוזס המפטון מפנסילבניה, שאיתו כיהן לינקולן בקונגרס השלושים, היה מבין חברי המפלגה אליו פנה. במכתבו, ביקש לינקולן מהמפטון לפנות לנשיא עצמו בדבר שקילת המינוי שלו לנציב משרד הקרקעות. הנשיא טיילור הציע ללינקולן את מושלות טריטוריית אורגון שחולקה בידי ממשל פולק בין ארצות הברית והאימפריה הבריטית (קולומביה הבריטית). עקב הריחוק של אורגון ממרכזי האוכלוסין של ארצות הברית וההשפעה המינורית שלה על הפוליטיקה הלאומית, לינקולן סירב להצעת המינוי.
לאחר שהמליץ על מועמדים שונים למשרות בממשלה והמלצותיו לא התקבלו, הוא נוכח בהשפעתו המעטה. בעקבות כך חזר לעבודתו המשפטית בספרינגפילד שבאילינוי. בהמשך, השטחים שסופחו מידי מקסיקו גררו מאבקים פנימיים בתוך הקונגרס כאשר עלו מצד הדרישות להפוך אותם למדינות חופשיות מחד והטענות להפוך אותם למדינות עבדים מאידך. מצב פוליטי מעורער זה גרר אחריו את פשרת 1850, שקבעה את גבולותיה של טקסס ואת היותה מדינת עבדים וקבע את גבולותיה של קליפורניה ואת היותה מדינה חופשית.
בעקבות הסערה הגדולה שהתעוררה לאחר שהתקבל חוק קנזס נברסקה, שביטל את פשרת מיזורי והתאים לעניינם של תומכי העבדות, החלו המפלגות הגדולות להתפורר. אלפי דמוקרטים עזבו את מפלגתם באכזבה, והמפלגה הוויגית חדלה כמעט להתקיים כגוף כל ארצי. באופן טבעי החלו מתנגדי העבדות להתאחד, ובפברואר 1854 התכנסה קבוצת וויגים, דמוקרטים, ואנשי שחרור בוויסקונסין שהכריזו על הקמת מפלגה חדשה שתתנגד להתפשטות העבדות אם החוק החדש יקבל תוקף. ביולי התקבל השם "המפלגה הרפובליקנית" על ידי אספת המונים במישיגן. מצעה התבסס על עקרונותיו של תומאס ג'פרסון ושמה של המפלגה נבע משם מפלגתו של ג'פרסון; "המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית".
אחרי שהתקבל החוק ובתקופת המאבקים על החוקה בקנזס הרבה לינקולן לחשוב ולעסוק בסוגיית העבדות, הוא קרא ביסודיות את הוויכוחים בקונגרס, בדק בספרים, ורשם רשימות שנועדו לשימוש מאוחר יותר. הוא חזר לפוליטיקה במטרה לעודד ולחזק את כוחות הוויגים והעמיד את עצמו כמועמד לבחירות הקונגרס. עתה משכו נאומיו תשומת לב יותר מאי פעם, והוא נעשה נואם מבוקש. הסנאטור סטיבן דאגלס, שתמך בעבדות, חזר לאילינוי על מנת לחזק את עמדתו ולהגדיל את תומכיו, אך הוא נתקל בהתנגדות ובהאשמות. הוא יצא לנאום בספרינגפילד כדי להסביר את עמדתו, ולינקולן, שהתנגד לחוק, נאם שם למחרת בתשובה לנאומו, דאגלס עצמו השתתף בנאום התשובה. אחר כך נאם לינקולן עוד נאום בפאוריה ובמקומות נוספים. נימוקיו, יושרו ויישוב דעתו גרמו לו להיעשות בעיני בני אילינוי מועמד טבעי להחליף את הסנאטור שילדס בוושינגטון הבירה. במערכת הבחירות לסנאט בשנת 1855 היו סיכוייו להיבחר מצוינים אך הוא נכשל, והוא שב לעבודתו המשפטית.
ב-1856 סייע לינקולן לארגון כנס של כל מתנגדי חוק קנזס נברסקה. חששו שמא יבואו רק מעטים מקרב המתונים שבמתנגדי העבדות – עליהם נמנה, התבדה, והתברר שכל הזרמים המתנגדים לעבדות יוצגו שם כראוי – וויגים, דמוקרטים, אנשי שחרור, ואחרים. הוא נאם שם את אחד הגדולים בנאומיו בדבר חשיבותה של אחדות הסיעות השונות למפלגה חזקה. דבריו היוו יסוד למצע המפלגה. כך נוסדה המפלגה הרפובליקנית באילינוי, כאשר לינקולן הוא מראשיה.
זמן מה אחר כך בחרו הרפובליקנים בג'ון פרימונט כמועמדם לנשיאות, אך לינקולן, שניסה להתמודד על משרת סגנו של פרימונט, לא נבחר, ולמועמד נבחר ויליאם דייטון. בבחירות נבחר יריבם הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן. מאז 1854 הלך ונתפרסם שמו של לינקולן, והוא נעשה הפוליטיקאי הבכיר באילינוי, ועם התמודדותו למועמדות המפלגה לסגן הנשיאות נתפרסם שמו יותר ויותר.
במערכת הבחירות לסנאט יצא לשורת ויכוחים בסוגיית העבדות עם הסנאטור סטיבן דאגלס שהתמודד מולו, כשזה האחרון תומך בה ולינקולן מתנגד לה. ויכוחים אלו, שכונו עימותי לינקולן-דאגלס, פרסמו אותו ועשו אותו לפוליטיקאי ידוע ברמה הארצית, כס הנשיאות נעשה עתה בר השגה.
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860
לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 1860 הייתה המפלגה הדמוקרטית מפולגת. נציגי התנועה הרדיקלית בתוך המפלגה שאיימו בבדלנות אילולא תבוצע פשרה בנוגע לעבדות הקימו את "המפלגה הדמוקרטית הדרומית" בראשות ג'ון ברקינרידג', סגן הנשיא תחת ג'יימס ביוקנן. הדמוקרטים הנותרים, רובם מטעם הצפון, מינו את סטיבן דאגלס למועמד מטעמם לנשיאות. דאגלס תמך בעבדות אך הציע פשרה כדי להרגיע את הרוחות בין הצפון לדרום. תחת ברקינרידג' תחילה מונה בנג'מין פיצ'פטריק, סנאטור מאלבמה, למועמד המפלגה הדמוקרטית לסגן הנשיא. לאחר שפיצ'פטריק סירב לקבל על עצמו את המועמדות הוא הוחלף בהרשל ג'ונסון, לשעבר מושל ג'ורג'יה. ג'ונסון ודאגלס עמדו בראש "המפלגה הדמוקרטית הצפונית".
מצדה של המפלגה הרפובליקנית היו ארבעה מועמדים מטעם המפלגה לנשיאות. ויליאם סיוארד, סנאטור מטעם מדינת ניו יורק, סלמון צ'ייס, סנאטור מטעם אוהיו, אדוארד בייטס, לשעבר מייצב מיזורי בבית הנבחרים ולינקולן. לינקולן ייצג את העמדה המתונה אך הישירה בפנייתה נגד העבדות אשר הקנתה לו את רוב התמיכה האזרחית והביאה אותו להיות המועמד לנשיאות. לצדו של לינקולן נבחר האניבל המלין, סנאטור מטעם מיין, למועמד לסגן הנשיאות. במקביל, תומכים לשעבר של המפלגה הוויגית בראשות ג'ון קריטנדן הקימו את "מפלגת האחדות החוקתית" שנועדה לשמור על אחדות לאומית ומינו מטעמם את ג'ון בל, סנאטור מטעם מסצ'וסטס. במצע הבחירות הרפובליקני, לינקולן הבטיח כי אילולא ינצח לא יבטל לגמרי את מוסד העבדות. רבים בדרום לא האמינו לדבריו ולהבטחותיו וחששו מה יעשה להם אילולא אכן ינצח לינקולן. בעשר מתוך חמש עשרה מדינות העבדות אי אפשר היה להצביע עבורו, ובכל הדרום הוא זכה רק בשני מחוזות מתוך 996. הבחירות הללו כללו נאומים נרחבים של מועמדים כלפי קהלים ציבוריים כמו גם תמונות שצולמו בעיתונים של המועמדים לנשיאות בפעם הראשונה בתולדות ארצות הברית.
הבחירות התקיימו ב-6 בנובמבר 1860. במסגרת ההצבעה העממית קיבל לינקולן 1,865,908 קולות אשר היוו 39.8 אחוזים מכלל קולות הבוחרים. רוב מדינות הצפון היו מאוחדות בהצבעתן בעד לינקולן והמפלגה הרפובליקנית. אף על פי זאת, יריביו הפוליטיים של לינקולן היו מפולגים בהרבה ופיזרו ביניהם את ההצבעות של מדינות העבדות. 1,376,957 לדאגלס, 849,781 לברקנרידג' ו-588,789 לבל. אחוז ההצבעה היה 82.2%, כשלינקולן ניצח במדינות הצפון, וגם בקליפורניה ובאורגון. דאגלס ניצח במיזורי, וחלק את האלקטורים של ניו ג'רזי עם לינקולן. בל ניצח בווירג'יניה, בטנסי ובקנטקי, וברקנרידג' זכה בשאר מדינות הדרום. לינקולן זכה ברוב של 180 אלקטורים ואף על פי שדאגלס היה במקום השני בהתחשב בהצבעה העממית, היה זה ברקינרידג' בעל כמות האלקטורים השנייה בגודלה; 72.
תקופת הנשיאות
שמאל|ממוזער|300px|נאום השבעתו של לינקולן (1861)
משבר פרישת הדרום
לאחר שניצח לינקולן בבחירות לנשיאות בשנת 1860, הוא היה לנשיא הראשון מטעם המפלגה הרפובליקנית. ניצחונו התרחש בזכות כוחו בצפון ובמערב המדינה - בעשר מתוך חמש עשרה מדינות העבדות אי אפשר היה להצביע עבורו, ובכל הדרום הוא זכה רק בשני מחוזות מתוך 996.
לאחר שהתברר כי לינקולן ניצח, הבהירו מדינות הדרום שיפרשו מהאיחוד לפני שיכנס לתפקיד. ב-20 בדצמבר, בתקופה שבין בחירתו של לינקולן לכניסתו לתפקיד, הכריזה קרוליינה הדרומית על פרישתה מארצות הברית. מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה ולואיזיאנה פרשו בעקבותיה. ב-1 בפברואר הצטרפה אליהם טקסס. שש מדינות אימצו חוקה והכריזו שהן מדינה ריבונית: קונפדרציית המדינות של אמריקה. מדינות הגבול והדרום העליון (דלאוור, מרילנד, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית, טנסי, קנטקי, מיזורי וארקנסו) אמנם הזדהו עם הדרום אולם סירבו לפרוש בתחילה. הנשיא ביוקנן והנשיא הנבחר לינקולן סירבו להכיר בקונפדרציה והכריזו שהפרישה היא בלתי חוקית. הקונפדרציה בחרה בג'פרסון דייוויס כנשיאה ב-9 בפברואר 1861.
סנאטורים וחברי קונגרס ניסו למצוא נוסחה להסדר. נעשו ניסיונות פיוס, ואף כונסה ועידת שלום בוושינגטון אליה הגיעו כל מדינות הדרום, אך כל זה לא הביא לכדי תוצאה ממשית.
עוד לפני כניסתו לתפקיד, ניסו מתנקשים לרצוח את לינקולן בבולטימור. הוא הגיע לוושינגטון בתחפושת, והיה תחת משמר צבאי כבד.
בנאום השבעתו בוושינגטון לפני בניין הקפיטול (הבלתי גמור, כשמנוף גדול נישא מעל כיפתו) ביקש לינקולן להרגיע את חששותיו של הדרום ואמר: "אין לי כל כוונה, ישירה או בלתי ישירה, לפגוע במעמדה של העבדות במדינות בהן היא קיימת. דומני כי אין לי כל זכות חוקית לכך ואף אין בדעתי לעשות משהו בכיוון זה". עוד אמר, כי הפרישה של המדינות איננה חוקית, ועם זאת הוא לא ישתמש בכוח בשום מקום נגד שום איש, אלא רק כדי להחזיק ברכוש ובמקומות ששייכים לממשלה לשמור עליהם ולהשתמש בהם, וכן לגביית מיסים. הוא טען שאסור למדינות הדרום להפוך לאויבות של ארצות הברית. אולם הדרום לא היה מוכן לבטל את הפרישה. (ציטוט מורחב יותר של הנאום מובא בסוף הערך).
המורדים תפסו מבצרים ומחסני נשק, הורידו את דגל ארצות הברית מעל בנייני הממשלה, והניפו את דגלי מדינותיהם במקומו.
תוך כדי הרכבת הממשלה הועלתה הצעה להציע משרת שר אחת למנהיג דרומי מוכר כאות לרצון טוב, ועל אף שלינקולן תהה אם יוכל בן דרום שמכבד את עצמו לעשות זאת ולהכתים בכך את מצפונו הוא הסכים לנסות, אולם פניותיו לכמה מועמדים בזה אחר זה לא הועילו. אנשי הדרום ראו באדוארד בייטס שנתמנה לתפקיד התובע כללי, ובמונטגומרי בלייר שנתמנה לשר הדואר, בוגדים. השניים האלו היו נציגי נאמני האיחוד במדינות הגבול.
תחילת המלחמה
בהוראתו של לינקולן לשגר אספקה לפורט סאמטר שבקרוליינה הדרומית ראו מדינות הדרום איום, והן לא היו יכולות לסבול עוד את פירוש הדבר: המשך נוכחות כוחות הצפון על אדמתן. מפקד כוחות הדרום במקום הגנרל בורגרד נצטווה לדרוש את כניעת כוחות הצפון שהחזיקו במצודה, ולאחר שלא הסתפקו בתשובתו של מפקד הכוח במקום רב-סרן רוברט אנדרסן, פתחו כוחות הדרום באש על המצודה. אנדרסן וחייליו ענו באש, אך לא היו יכולים להחזיק מעמד, והם קיבלו את תנאי הכניעה שהציע הדרום. ב-14 באפריל יצא אנדרסן בראש פלוגה בת 90 איש לעבר הרציף שם עלו על אונייה שהפליגה לניו יורק.
ב-15 באפריל, לינקולן קרא לכל המדינות לשלוח חיילים כדי להילחם במלחמה. הוא סירב להכיר בפרישת הדרום. המדינות נאלצו לבחור צדדים: וירג'יניה פרשה והפכה לבירת הקונפדרציה, אף על פי שריצ'מונד הייתה קרובה לאזור האיחוד. קרוליינה הצפונית, טנסי וארקנסו פרשו גם הן בחודשיים הבאים. מיזורי ומרילנד עמדו בלחצים ולא פרשו. קנטקי ניסתה להישאר נייטרלית. ההתקפה על פורט סאמטר הובילה לעוינות מצד הצפון. המדינות שלחו את חייליהן דרומה בפקודת לינקולן. ב-19 באפריל, ההמון בבולטימור תקף את חיילי האיחוד באמצע החלפת רכבות, ושרפו גשרים אל הבירה. הצבא עצר את המנהיגים המקומיים. לינקולן התיר משפט צבאי במקום כדי לאפשר לצבא להגיע לוושינגטון במהירות.
לקיחת פיקוד
לאחר קרב פורט סאמטר, הבין לינקולן שעליו להשתלט על המלחמה ולתכנן אסטרטגיה לסיומה. המשבר היה ראשון מסוגו, ולינקולן נאלץ להשתמש בכוחותיו כנשיא באופן חסר תקדים. הוא הטיל סגר על כל נמלי הקונפדרציה, החרים רכוש לפני קבלת אישור מהקונגרס, ועצר אלפי תומכי קונפדרציה. הקונגרס והצפון תמכו בו. בנוסף, לינקולן נאלץ למנוע ממדינות הגבול שתמכו בעבדות להצטרף לקונפדרציה ולמנוע מכוחות זרים להתערב במלחמה.
המאמץ המלחמתי גזל מלינקולן את כל זמנו. הוא התאמץ להשיג תמיכה מכל רחבי הקשת הפוליטית, אולם ניסיונות הפשרה שלו פגעו בשני הצדדים. הדמוקרטים ביקרו את לינקולן על כך שסירב להתפשר בנושא העבדות, והרפובליקנים הרדיקלים טענו שהיה איטי מדי בביטול העבדות. ב-6 באוגוסט, חתם לינקולן על חוק שאישר שחרור עבדים ששירתו בשורות הקונפדרציה. החוק אמנם לא השפיע באופן ממשי, אולם סימן את תמיכתו בביטול העבדות.
בסוף אוגוסט הכריז ג'ון פרימונט, בלי להתייעץ עם הממונים עליו, עונש מוות במיזורי. הוא הכריז שכל אזרח שיישא נשק יסתכן בירייה, ושעבדים של אדם שעזר למרידה ישוחררו. לינקולן ביטל את ההכרזה של פרימונט, כיוון שהאמין שהייתה פוליטית בעיקרה. לאחר מכן, המגויסים למען האיחוד ממרילנד, קנטקי ומיזורי התרבו.
לינקולן הותיר את העניינים הדיפלומטיים למזכיר המדינה של ארצות הברית, ויליאם סיוארד. סיוארד היה קיצוני ביחסו לדרום, ולכן לינקולן נאלץ לעבוד קרוב לצ'ארלס סאמנר, יו"ר ועדת יחסי החוץ של הסנאט. פרשת טרנט, שהתרחשה בסוף 1861 כאשר ספינת צי ארצות הברית עלתה על ספינת דואר בריטית כדי ללכוד שני דיפלומטים של הקונפדרציה, גרמה למשבר בינלאומי מול בריטניה. לאור המחאות הבריטיות, לינקולן שחרר את שני הדיפלומטים. ב-16 בדצמבר נשלח ללינקולן מכתב מידי הנשיא לשעבר מילרד פילמור שהתגורר בבאפלו בניו יורק. פילמור הציע ללינקולן את שירותו למען האיחוד כדי להביא לסיום "המרד" של הדרום. במסגרת המכתב הציע פילמור ייעוץ בענייני מנהל ללינקולן ובמהלך המלחמה פיקד על מיליציה מקומית בבאפלו שנועדה להגן על העיר מפני הקונפדרציה.
במהלך המלחמה, בחן לינקולן בדקדקנות את דיווחי הטלגרף שהגיעו אל מחלקת המלחמה, התייעץ עם מושלים, ובחר גנרלים בהתבסס על הצלחתם. בינואר 1862, לינקולן מינה את אדווין סטנטון לתפקיד מזכיר המלחמה. סטנטון היה דמוקרט שמרני, תומך בעסקים ובאיחוד, שהפך לרפובליקני רדיקלי. הוא עבד קרוב מאוד ללינקולן.
בנוגע לאסטרטגיה מלחמתית, לינקולן קבע שני יעדים: הגנה על וושינגטון וניצחון החלטי על הדרום. העיתונות הצפונית חזתה ניצחונות בתוך תשעים ימים. לינקולן נפגש עם הקבינט שלו פעמיים בשבוע, ואשתו מרי הכריחה אותו לטייל בכרכרה בטענה שהוא עובד קשה מדי. לינקולן למד תורות צבאיות מספרים, והתחיל להעריך את הצורך בשליטה בנקודות אסטרטגיות, כמו נהר מיסיסיפי.
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא לינקולן עם גנרל ג'ורג' מקללן באוהל שלו, ליד שדה הקרב אנטיאטם ב-3 באוקטובר 1862. צלם: מת'יו בריידי
מהלך מלחמת האזרחים
החזית המזרחית תחת הגנרלים המוקדמים
לאחר שהאיחוד הובס בקרב בול ראן הראשון, ולאחר שוינפילד סקוט פרש מהצבא, מינה לינקולן את גנרל ג'ורג' מקללן למפקד כוחות הצפון. מקללן ניצל כמה חודשים כדי לתכנן את מערכת חצי האי. מטרתו הייתה ללכוד את ריצ'מונד. הימנעותו של מקללן מלצאת לקרבות, אף על פי שכוחותיו היו גדולים פי כמה וכמה מכוחות הדרום, הכעיסה את לינקולן ואת הקונגרס. בנוסף, מקללן טען שלא היה צורך בצבא שיגן על וושינגטון. לינקולן התעקש שחלק מהצבא יישאר וישמור על הבירה. מקללן, שהעריך יותר מדי את כוחות הקונפדרציה, טען שמהסיבה הזאת מערכת חצי האי נכשלה.
לאחר שניסיונות שכנוע ופקודות מצד הנשיא לא הועילו מספיק פיטר לינקולן את מקללן. הרפובליקנים הצליחו להביא למינויו של ג'ון פופ לתפקיד הגנרל, והוא תמך בכיבוש ריצ'מונד מהצפון. אולם ללא תגבורת מצד מקללן, פופ נוצח בקרב בול ראן השני בקיץ, והצבא נאלץ להגן על וושינגטון. לינקולן נאלץ למנות את מקללן שוב לתפקיד הגנרל.
במהלך המלחמה מת ויליאם, בנו של לינקולן, ממחלת השחפת. הייתה זו מכה קשה לו ולאשתו (אשר נפלה לדיכאון), והיא השפיעה עליהם עד סוף ימיהם.
נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס רצה להעביר תחמושת וכוח אדם אל הזירה המערבית בשביל למנוע מצבא האיחוד את כיבוש ויקסבורג אך הגנרל רוברט אדוארד לי העריך שכל עוד המלחמה תתארך יקטנו סיכויי ההצלחה של הקונפדרציה. על כן פעל לי במטרה לאיים ישירות על וושינגטון הבירה כדי להכריח את לינקולן להיכנס למשא ומתן להסדר. כעבור יומיים, כוחותיו של הגנרל רוברט לי חצו אל מרילנד, וקרב אנטיאטם התחיל. ניצחונו של האיחוד היה במחיר כבד, ולינקולן הכריז שיתן זכויות אזרח לשחורים בינואר. הוא חיכה לניצחון צבאי לפני שיכריז על כך, כדי שצעד זה לא ייתפס כצעד נואש. מקללן התנגד לדרישות הנשיא לרדוף אחרי צבאו של לי, ואחרים גם סירבו להקשיב ללינקולן. לינקולן פיטר אותם והחליף אותם ברפובליקנים מתונים שתמכו בו. בין המפוטרים היה מקללן עצמו, שהוחלף בהנהגת ארמיית הפוטומק בידי הגנרל אמברוז ברנסייד. לי ניצח בקלות בקרב פרדריקסברג בדצמבר אשר היה חלק בתוכניתו של הגנרל אמברוז ברנסייד לנוע לעבר וירג'יניה ופעם נוספת לאיים על ריצ'מונד.
הרפובליקנים הפסידו בבחירות אמצע הקדנציה של 1862 בגלל חוסר יכולתם לסיים את המלחמה, בנוסף לאינפלציה, מיסים גבוהים, שמועות על שחיתות, המשפטים הצבאיים, הגיוס והחשש מפני שחרור העבדים. ההכרזה על שחרור העבדים השיגה קולות בצפון, אולם איבדה לרפובליקנים קולות רבים בשאר המדינות. הדמוקרטים, לעומת זאת, הצליחו במדינות רבות.
באביב 1863, סבר לינקולן שהמלחמה קרובה לסיום אם יוכל להשיג רצף ניצחונות.
בשנת 1863 ניצח הצפון בקרב גטיסברג, ניצחון שהיווה נקודת מפנה במלחמה. לאחר הניצחון, הגיע לינקולן לעיר גטיסברג לחנוך בית הקברות לחללי הקרב, ונשא את נאום גטיסברג. במיוחד זכור המשפט בו סיים את הנאום: . נאום זה נלמד בבתי ספר בארצות הברית הן בשל חשיבותו ההיסטורית והערכית, והן בשל ערכו הרטורי.
עריקות חיילים
מורל החיילים בצד האיחוד היה במצב רעוע. המורל בקרב חיילי האיחוד נחלש בשלב מוקדם בלחימה, עוד קודם למערכת חצי האי כאשר התנפצה האפשרות שהמלחמה תסתיים במהרה. בתחילת המלחמה האיחוד שילם שכר, ואף העביר שכר נוסף על גיוסם של מתנדבים חדשים, לעיתים קרובות סכום של עד 300 דולר על גיוס. רבים התגייסו, אספו את כספם ואז ערקו. בעוד שעריקת חיילים מהאיחוד נמשכה במהלך כל המלחמה, היו תקופות שזינקה במספר, בעיקר בין החורף והאביב של 1863 בעקבות התבוסה ההרסנית של צבא האיחוד בקרב פרדריקסברג ונסיגתו בעקבות קרב צ'נסלרוויל. עריקות מהאיחוד הוכיחו גם את מידת ההתמודדות של הצפון עם התנועה אנטי-מלחמתית ואת ההשפעה שהייתה לתנועה על מורל החיילים. מזכיר המלחמה אדווין מק'מסטרס סטנטון קרא להוצאות להורג של עריקים במאמץ להרתיע עריקות עתידיות. לינקולן נאבק ברעיון שהצבא יורה באדם על עריקתו, ובכל זאת הממשלה נותרה חסרת אונים להעניש את אלה בבית שדגלו בגלוי בעריקה ובנטישת מאמץ המלחמה. ההתכתבויות בין לינקולן לבין סטנטון מראים כי לינקולן דרש ובדק באופן אישי קבצים רבים של עריקים מורשעים שנידונו למוות. לינקולן סירב לאפשר עינויי הלחמה בעריקים מתחת לגיל 18, וברוב המקרים האחרים הוא העניק חנינות לחיילים עריקים שנתפסו.
אינדיאנים במהלך מלחמת האזרחים
במהלך מלחמת האזרחים 20,000 אינדיאנים היו מעורבים בצבאות האיחוד והקונפדרציה וזאת בעיקר במטרה להשיג תמיכה מצד הממשלה שלמענה הם נלחמו. רוב האינדיאנים יושבי השמורות של אוקלהומה צידדו עם הקונפדרציה ולאורך כהונתו של לינקולן היה ממשל האיחוד הפדרלי ביחסים קרים עם רוב קהילות האינדיאנים. חוק הומסטד וחוק הרכבות לאוקיינוס השקט משנת 1862 סייעו לזרז את בניית מסילת הברזל החוצה יבשתית מהאוקיינוס האטלנטי ועד לשקט, מה שהוביל לאובדן משמעותי של אדמות ומשאבי טבע אשר פגעו בעיקר באינדיאנים מקומיים. בנוסף, השחיתות המשתוללת במשרד האינדיאנים, (המשרד שקדם ללשכה לענייני אינדיאנים), נמשכה ללא הפסקה לאורך תקופת כהונתו של לינקולן והרבה מעבר לה. במקרים רבים, סוכנים ממשלתיים שמונו בידי ממשל לינקולן גנבו על הסף משאבים שהיו אמורים להגיע לשבטים. בינואר 1862 ביקש ויליאם דול, מזכיר הממשל הפדרלי של האיחוד לענייני האינדיאנים, להתחיל בגיוס של אינדיאנים מאזורי השמורות.
היחסים של לינקולן עם האינדיאנים קדמו לתקופת נשיאותו בשנים רבות. סבו נהרג על ידי אינדיאנים בשנת 1784, מה שהותיר את אביו תומאס לינקולן ללא אב בגיל 6 ותרם לקשיי המשפחה. לינקולן כאמור התנדב למלחמת ה"נץ שחור" בשנת 1832. בשנות נשיאותו פיתח לינקולן גישה לאינדיאנים שהונהגה משיקולים פוליטיים. בשנתו הראשונה בנשיאות התעמת לינקולן נגד המאמצים הנמרצים של הקונפדרציה לכרות בריתות עם האינדיאנים מהשמורות באוקלוהומה ומהדרום. הקונפדרציה אף העניקה ייצוג פדרלי לאומת הצ'רוקי בתמורה לברית אשר נוסדה באוקטובר 1861. עד דצמבר באותה שנה נאלץ לינקולן להודות בקונגרס בכך שיחסי הממשלה עם השבטים האינדיאנים הופרעו קשות עקב מלחמת האזרחים. בתגובה הציע ללינקולן הסנאטור מקנזס, ג'יימס ליין, להתחיל בגיוס של אינדיאנים לצבא האיחוד. בשנת 1862 פרצה בדקוטה מלחמה בין האיחוד ושבטי סוּ. את המאבק באיחוד הנהיגו בעיקר אנשי שבטי מדווקנטון ווהפקוט (תת-שבטים של הסוּ). מתוך כ-6,500 אנשי דקוטה שחיו על אדמות השמורה של מינסוטה בשנת 1862, ההיסטוריונים חושבים שלא יותר מ -1,000 לחמו בפועל, כולל כאלה שנאלצו להכריח את הקרבות.
לפני שפרץ המאבק, קבוצת בני שבט מדווקנטון הקימו קבוצת ציידים. עם הזמן הצטרפו אליה אינדיאנים שהתנגדו להתבוללות עם "האומה האמריקאית" ונאסר על חקלאים לבנים מלהצטרף. המצב הסלים וגרר מאבק בין האינדיאנים והחקלאים הלבנים תושבי המקום. ב-17 באוגוסט ארבעה אינדיאנים בני שבט הסו נעו על גדות נהר מינסוטה דרומה והרגו חמישה מיישבים לבנים בעיירת אקטון, מערבית למחוז מיקר. התקרית הובילה לפריצתה של המלחמה. בתוך הממשל הרדוף על ידי תבוסה צבאית ומתוסכל על ידי מחסור בכוח אדם, חדשות אלו על פריצתה של מלחמה חדשה הובילו לדאגה ממושכת. ממשל לינקולן בשלב זה שקל ברצינות את האפשרות למזימה של הקונפדרציה בצפון מערב, אף שהנשיא היה זהיר יותר בעניין זה מרוב כפופיו החשדנים. לינקולן עצמו פנה אל הקונגרס בנושא: "התקבל מידע על כך שבוצעה התקפה מתוזמנת על מתיישבים לבנים בידי יישובים של כל השבטים בין נהר המיסיסיפי והרי הרוקי. לקחו חודשיים עד שכוחות צבא האיחוד - רובם הופנו מהמערכה נגד הקונפדרציה - הפילו את אחרון המורדים האינדיאנים והביאו לסיומה של המלחמה באוקטובר 1862.
הצהרת האמנציפציה
לינקולן הבין שכוח הממשל הפדרלי לביטול העבדות הוגבל בידי החוקה, שלפני 1865, סברה שמדובר בעניין למדינות. הוא טען שבעזרת מניעת התפשטות העבדות לטריטוריות תיכחד העבדות, וניסה להציע פיצויים למדינות שיאשרו אמנציפציה. הנשיא דחה כל ניסיון של גנרלים מקומיים לבצע שחרור עבדים.
ב-19 ביוני 1862, העביר הקונגרס חוק שאסר על העבדות. ביולי, נקבע חוק שאפשר לממשלה לשחרר עבדים של כל אדם שעזר למרד. לינקולן לא סבר שהיה זה עניינו של הקונגרס להחליט על כך, אולם אישר את החוק. הוא הרגיש שרק לו יש היכולת לבטל את העבדות, והחליט לבצע זאת. הוא ניסח טיוטה של ההצהרה, וטען שב-1 בינואר 1863, העבדים ישוחררו.
לינקולן הניח שיש לחסל את בסיס העבדים של הקונפדרציה, אולם אחרים טענו שדבר זה יהווה מכשול לשלום ולאיחוד. ההצהרה הוגשה ב-22 בספטמבר 1862, ואושרה בינואר, כשהעבדים בעשר המדינות שלא היו תחת שליטת האיחוד שוחררו. לינקולן הכין את הצבא ואת האומה לשחרור העבדים, והדמוקרטים הציגו את הסכנה ללבנים הצפוניים בשחרורם. לאחר ששחרור העבדים הפך למטרה צבאית, הצבא התקדם דרומה, ויותר ויותר עבדים שוחררו. באביב 1863, לינקולן התחיל לגייס חיילים שחורים.
מדיניות חוץ לנוכח המלחמה
קודם למלחמת האזרחים המוניטין של ארצות הברית בעיני המעצמות האירופאיות לא היה של מעצמה ולכן מבחינה פוליטית רוב המעצמות האירופאיות לא מצאו את מלחמת האזרחים כאירוע בעל חשיבות פוליטית מרכזית. המצור הימי של האיחוד על הקונפדרציה תחת פיקודו של דייוויד פראגות' מנע מייצוא תוצרת הקונפדרציה מלהגיע לאירופה. הקונפדרציה הייתה מייצאת הכותנה הגדולה ביותר לאירופה, ועל כן היה על המעצמות האירופאיות לפנות למצרים והאימפריה העות'מאנית כתחליף כלכלי. ארצות הברית הייתה ביחסים חמים עם האימפריה הרוסית ואלכסנדר השני, קיסר רוסיה היה ידיד קרוב של לינקולן. למעשה, לינקולן הושפע מרפורמת 1861 שהנהיג הקיסר הרוסי שהובילו לביטול מוסד הצמיתות באימפריה הרוסית. במהלך מלחמת האזרחים נשלחו אוניות בריטיות תחת חסות ממשלתית במטרה ליצור קשרים דיפלומטיים עם הקונפדרציה. צי האיחוד מנע מאוניות בריטיות אלו להגיע לחופי הקונפדרציה מה שגרר תקריות צבאיות בין בריטניה לאיחוד ומשבר ביחסי ארצות הברית–הממלכה המאוחדת.
אחד הגורמים הבעייתיים ביותר בנושא מדיניות החוץ במהלך מלחמת האזרחים היה כאשר הקיסרות הצרפתית השנייה, בתמיכת רוב המעצמות האירופאיות, פלשה למקסיקו לאחר שממשלתה של האחרונה סירבה לשלם הלוואות ובכך החלה במלחמה הפרנקו-מקסיקנית. כוחות צרפתים כבשו את מקסיקו סיטי והכתירו את אחיו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה בתור מקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו במטרה להשיב את דריסת הרגל האירופאית בתוך חצי הגלובוס המערבי, דריסת רגל שאבדה ברובה בתחילת המאה ה-19. היחידים שתמכו במונרכיה המקסיקנית שהייתה לבובה צרפתית היו מעטים באליטה המקסיקנית השלטת, הקונפדרציה והאימפריה הברזילאית. בפועל, הצרפתים נעצרו מהתקדמותם לנוכח מלחמת גרילה. הממשל האמריקאי של האיחוד זעם על דריסת הרגל הצרפתית, לינקולן אף שקל להכריז מלחמה על צרפת אילולא ידיו היו קשורות במלחמת האזרחים. לבסוף החליט לינקולן שלא לצאת בפעולה ישירה נגד צרפת מחשש שזאת האחרונה תתמוך בקונפדרציה. אף על פי זאת, הדבר לא מנע מממשלו לתמוך במיליציות פרטיות של אזרחים אמריקאים שחצו את הגבול להילחם לצד המקסיקנים נגד הפולשים הצרפתים. למעשה, נפוליאון השלישי, קיסר הצרפתים, פלש למקסיקו במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית מכיוון שראה זאת כהזדמנות פז שבמהלכה ידיה של ארצות הברית קשורות ואין היא תוכל לאכוף את דוקטרינת מונרו כמשקל נגד לדריסת הרגל האירופאית.
פיקוד צבא האיחוד בידי הגנרל גרנט
במרץ 1864 מינה לינקולן למפקד כוחות הפדרציה את יוליסס ס. גרנט, לאחר שזה הרשים אותו בהצלחותיו בקרבות שכללו בין היתר את כיבוש העיר ג'קסון בירת מדינת מיסיסיפי, וכיבוש ויקסבורג, שם לקח גרנט 38 אלף שבויים וכמאה תותחים. לינקולן העריך את גרנט בשל יוזמתו לצאת לקרבות, שלא כקודמיו לפיקוד שנמנעו לצאת לקרבות. הוא נלחם למרות קשיים רבים עד השמדתו המוחלטת של האויב. מעלה נוספת ראה הנשיא בגרנט בכך שהכיר בכפיפותו של הצבא לשלטון האזרחי, הכרה זו ראה הנשיא כחיונית למפקד צבאי.
גרנט החל לנסות להתיש את וירג'יניה, ולמרות אבדות כבדות לצבא האיחוד, גם הקונפדרציה ספגה קורבנות רבים. גרנט איבד כבר שליש מהצבא שלו. לקונפדרציה הייתה חסרה תגבורת. צבאו של גרנט התקדם דרומה, והטיל מצור על פיטרסבורג, וירג'יניה. לאחר מכן אישר לינקולן לגרנט לפגוע בתשתיות הקונפדרציה כדי להחליש את יכולתה הכלכלית. הדרום החל בתקיפה על הצפון כדי לאיים על הבירה, והם אף הגיעו למרחק קטן מהבית הלבן לפני שנהדפו.
גרנט המשיך להתיש את כוחותיו של לי, ושיחות שלום החלו. לינקולן סירב להכיר במדינות הקונפדרציה כשוות אליו- מטרתו הייתה לסיים את הקרבות. ב-1 באפריל 1865, כוחותיו של גרנט ניצחו באופן סופי את כוחותיו של לי, וממשלת הקונפדרציה נטשה את ריצ'מונד. כעבור כמה ימים, ביקר לינקולן בעיר. הלבנים הביטו עליו בזעם, אולם העבדים המשוחררים קיבלו אותו כגיבור. ב-9 באפריל, לי נכנע בפני גרנט.
מינויים לבית המשפט העליון
לינקולן הושבע לנשיאות בידי נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני אשר היה תומך העבדות מטעם המפלגה הדמוקרטית. לאורך נשיאותו של לינקולן התנגד טוני למדיניותו במסגרת מלחמת האזרחים ולהרחבת הסמכויות הנשיאותיות בידיו. אף על פי כן, טוני נשאר נאמן לאיחוד לאורכה של המלחמה והמשיך לכהן בתפקיד נשיא בית המשפט העליון עד למותו בשנת 1864. לאחר פטירתו של טוני מינה לינקולן את סלמון צ'ייס מהמחנה הרדיקלי במפלגה הרפובליקנית לנשיא בית המשפט העליון החדש. צ'ייס שינה לגמרי את מדיניות בית המשפט העליון והחל לפעול לביטול החקיקה שמנעה זכויות אזרח מאפרו-אמריקאים. אחת מההחלטות המוקדמות שלו הייתה לאפשר למשפטנים אפרו-אמריקאים להופיע בפני בית המשפט העליון. צ'ייס היה נשיא בית המשפט העליון הראשון מטעם המפלגה הרפובליקנית. במהלך נשיאותו מינה לינקולן את נוח סוויין, סמואל מילר, דייוויד דייוויס וסטיבן פילד לשופטים בבית המשפט העליון.
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1864
בעת המלחמה, נאלץ לינקולן לנסות להיבחר שוב. לינקולן שלט במפלגה הרפובליקנית, והחליט לצרף דמוקרטים שתמכו במלחמה, כאנדרו ג'ונסון, אליה. הוא השיג תמיכה במדיניותו ומנע ניסיון של הרפובליקנים הרדיקלים להדיחו. המפלגה בחרה בג'ונסון כסגנו של לינקולן, והמפלגה קראה לעצמה "מפלגת האיחוד הלאומי". המצע של המפלגה קרא להמשך המלחמה עד לכניעת הקונפדרציה בכניעה ללא תנאי, תיקון חוקתי לביטול העבדות, תמיכה ממשלתית בחיילי האיחוד שנפצעו במלחמה, המשך קידום דוקטרינת מונרו למניעת דריסת רגל אירופאית ביבשות אמריקה, טיפוח של הגירה לארצות הברית ובניית תשתיות ובהם מסילת רכבת בין-יבשתית מהאוקיינוס האטלנטי ועד לאוקיינוס השקט. במטרה להדגיש את האחדות הלאומית, אנדרו ג'ונסון מונה למועמד לסגן הנשיא תחת לינקולן.
במהלך הקרבות הקשים של גרנט, רבים פקפקו ביכולתו של לינקולן לנצח בבחירות, מכיוון שאזרחים רבים באיחוד מאסו במלחמה הממושכת. אף על פי שהצפון היה בסדרת ניצחונות צבאיים באותה העת, הנהגת הקונפדרציה סירבה להעלות על הפרק אפשרות של כניעה ולכן עלתה הטענה האזרחית בצפון כי המלחמה הופכת להקזת דמים אין-סופית. הוא עצמו נשבע שינצח את הקונפדרציה לפני שיעזוב את הבית הלבן. קולות מתוך המפלגה הרפובליקנית, כגון הוראס גרילי וסלמון צ'ייס התפרקו מתוך המפלגה והקימו את "המפלגה הרדיקלית של הדמוקרטיה" שנקטה בקו חריף נגד הקונפדרציה והתנגדו לשיקום של הדרום בסיומה של המלחמה. חברי המפלגה החדשה כונו "רפובליקנית רדיקלים". הרדיקלים מינו את ג'ון פרימונט למועמד הנשיאות מטעמם ואת הגנרל ג'ון קוקרן (אנ') למועמד סגן הנשיאות. תנועת "הרפובליקנים הרדיקלים" נוסדה בתגובה ל"מפלגת האיחוד הלאומי" אך במהלך הבחירות ג'ון פרימונט העניק תמיכה פוליטית ללינקולן מחשש שהקרע בתוך הרפובליקנים יוביל לניצחון הדמוקרטים.
המצע הדמוקרטי, שתמך בסיום המלחמה וראה בה כישלון, לא קסם למועמד המפלגה, ג'ורג' מקללן. לצד מקללן תומך המלחמה מונה ג'ורג' פנדלטון מתנגד המלחמה למועמד לסגן הנשיאות. המטרה במינוי תומך ומתנגד למלחמה נועדה כדי למנוע קרע בתוך שורות המפלגה הדמוקרטית. לינקולן סיפק לגרנט עוד חיילים והתמיכה בגרנט גברה. לאחר שאטלנטה נפלה לידי כוחות האיחוד בפיקודו של ויליאם שרמן, התמיכה במלחמה גברה. דמוקרטים רבים תמכו בלינקולן, וגם רוב החיילים תמכו בו. כשהתבררו התוצאות כמה ימים לאחר 8 בנובמבר, נתברר כי לינקולן קיבל את מירב הקולות – שני מיליון ו-200 אלף. באספת הבוחרים קיבל רוב גדול יותר, וחוץ מקנטקי, דלאוור וניו ג'רזי הוא זכה בכל המדינות, מה שזיכה אותו ב-212 קולות מול 21. לינקולן היה הנשיא הראשון בתולדות המדינה להיבחר לקדנציה שנייה מאז אנדרו ג'קסון במהלך הבחירות בשנת 1832. 73.8 אחוזים מכלל תושבי האיחוד שלהם הייתה הזכות להצביע הצביעו במהלך מערכת הבחירות בשנת 1864.
ב-4 במרץ 1865 הושבע לינקולן לנשיאות בשנית. את נאומו הוא פתח במילים אלו: "בני ארצי! זו הפעם השנייה הריני בא להישבע אמונים ולקבל עלי את משרת הנשיאות. עתה אין משמעות כה רבה לנאום מפורט כבפעם הראשונה..." בהמשך דבריו אמר: "התקדמותנו הצבאית, בה תלוי עתה הכול, ידועה לכולכם היטב לא פחות משהיא ידועה לי, והריני מאמין כי יש בה כדי להשביע רצון ולעודד. תקוותנו לעתיד רמה ואין צורך לנבא על כך..." וסיים: "ללא רגשות שנאה כלפי איש, תוך רחמים כלפי הכול ואמונה בצדקתנו, כאשר נתן לנו להבינה, נוסיף לחתור במלוא התוקף לסיום המלאכה בה אנו עוסקים, לחבוש את פצעי האומה, לדאוג לאלה אשר נשאו את עול המלחמה על שכמם לאלמנותיהם ויתומיהם, ולעשות הכול להשגתו והתמדתו של שלום צודק ונצחי לנו ולכל העמים".
הנשיאות לאחר בחירות 1864
תקופת השיקום וביטול העבדות
לינקולן ועוזריו נאלצו לטפל במדינות הדרומיות הכבושות, ולהתעסק בשאלת מנהיגי הקונפדרציה והעבדים המשוחררים. לאחר שלי נכנע, טען לינקולן שאין להפעיל יד קשה כלפי אנשי הקונפדרציה. הוא הוביל קו מתון, שאליו התנגדו הרפובליקנים הרדיקלים ובראשם תדיאוס סטיבנס. לינקולן לא רצה לפגוע בדרום, דרש בחירות מהירות באזורים והעניק חנינה למורדים רבים שנשבעו אמונים. לינקולן מינה את ג'ונסון למושל צבאי בטנסי, והציע שעשרה אחוזים מהאוכלוסייה בלבד תיאלץ להישבע אמונים למדינה כדי לחזור להיות מדינה. הרפובליקנים הרדיקלים דרשו קו קשה יותר, ומנעו מנציגי קונגרס מהמדינות הכבושות לתפוס את מקומם.
לאברהם לינקולן היה חלק חשוב בהעברת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית שביטל את קיומה של העבדות בכל המדינות וכיום אוסר על קיומה. התיקון אושר בסנאט ב-8 באפריל 1864, ובבית הנבחרים ב-31 בינואר 1865.
ממוזער|293x293 פיקסלים|הנשיא אברהם לינקולן בשנת 1865
לשם העברת התיקון המוצע נדרש אישור של שלושה רבעים מהמדינות. לאחר שבאפריל 1864 נדחתה הצעת התיקון לחוקה, ביקש הנשיא מהקונגרס בנאומו השנתי בדצמבר באותה שנה להעלות את ההצעה להצבעה חוזרת. בסוף ינואר 1865 עלתה הצעה עוד פעם, ולאחר עבודה מאומצת מאחורי הקלעים עלה בידי לינקולן להעבירה ברוב קטן, כאשר 120 קולות היו בעד, 56 נגד, ו-8 נמנעים, כלומר ברוב של שלושה קולות בלבד.
עניינים אחרים
לינקולן תמך בגישה הוויגית, שנתנה לקונגרס זכות לחוקק חוקים ולו לאכוף אותם. הוא ביטל רק ארבעה חוקים של הקונגרס, ואחד מהם היה חוק שיקום קיצוני. הוא חתם על חוק לחלוקת אדמות בחסות הממשל במערב המדינה. בנוסף הוא נתן מענק להקמת אוניברסיטאות לחקלאות במדינות. הוא חוקק חוק שנתן מימון ממשלתי למסילת רכבת מהמזרח למערב, שבנייתה הסתיימה ב-1869. העברת החוקים התאפשרה בשל היעדרות הדרום.
כדי להעלות את הכנסות הממשלה, העלה לינקולן מכסי מגן והטיל מס הכנסה חדש. המס הטיל מס של שלושה אחוזים על הכנסות מעל 800 דולרים (כיום 21,100 דולרים), ולאחר מכן הפך אותו למס פרוגרסיבי.
לינקולן תמך בהרחבת המעורבות הכלכלית של הממשל. הוא יצר בנק לאומי ויצר משרד חקלאות לאומי.
לינקולן אחראי להפיכת חג ההודיה לחג לאומי. לפני נשיאותו, החג היה חג אזורי בניו אינגלנד. ב-1863, הכריז לינקולן שחג ההודיה יחול ביום שלישי האחרון של חודש נובמבר. ב-30 ביוני 1864 חתם על חוק, המקנה למדינת קליפורניה את הזכות לקבל לידיה את עמק יוסמיטי, ולהקים בו אזור פתוח לציבור, מה שהפך לימים לפארק הלאומי יוסמיטי.
סוף המלחמה
ב-9 באפריל 1865 הודיע המצביא גרנט לנשיא על כניעתו של רוברט לי מפקד כוחות הדרום, לפי תנאיו של גרנט. הובטחה לו ולחייליו חנינה והאפשרות לחזור לבתיהם, יחד עם נשקם וסוסיהם. תנאים אלו היו לפי הוראותיו הנדיבות של הנשיא, ועל פי רצונו. הוא לא היה מרוצה מכך שכמה מחברי מפלגתו הציעו ביצוע פעולות נקם כנגד הדרום. נציגי מדינות הדרום שהוקמו על ידו מחדש לא הורשו לחזור לתפוס את מקומותיהם בקונגרס. נשמעו דיבורים על שלילת זכויות בחירה ויחס אל מדינות הדרום כאל שטחי כיבוש.
מטחי תותחים ירו עם שחר בוושינגטון הבירה, עיתוני הבוקר הודיעו בכותרות גדולות על הידיעה המשמחת, עסקים שבתו, דגלים נתלו על הבתים והמונים יצאו לרחובות, מתאספים לפני הבית הלבן. לינקולן הופיע בחלון, ובנו טד, נפנף בשמחה בדגל דרומי שבוי. הנשיא, שהיה מרוצה אך עייף מאוד, דחה את נאומו לליל המחרת. בנאומו למחרת בלילה דיבר הנשיא על פייסנות וסליחה למדינות הדרום. עתה נתכוון הנשיא לאחד את העם תחת ממשלת שלום יציב ובטוח, ולשקם את המדינה מהריסות ונזקי המלחמה.
ההתנקשות
שמאל|ממוזער|250px|התא בו נרצח לינקולן, תיאטרון פורד, וושינגטון
שמאל|ממוזער|250px|המיטה בבית פטרסן עליה מת לינקולן
ב-14 באפריל 1865, ימים ספורים לאחר כניעת כוחות הדרום, ישב הנשיא בתא הנשיאותי בתיאטרון פורד שבוושינגטון וצפה בהצגה "בן דודנו האמריקני". מתנקש חדר לתא הנשיאותי, ירה בראשו של הנשיא, וקפץ אל הבמה תוך כדי שהוא שובר את רגלו. הוא צעק בלטינית: "Sic semper tyrannis" (כך תמיד לרודנים), על פי גרסה אחרת צעק: "זוהי נקמת הדרום". בחסות המהומה שהתפתחה הוא נמלט מהמקום.
לינקולן נפצע קשה ונכנס לתרדמת. הוא הועבר אל בית פרטי – בית פטרסן, שעומד מול תיאטרון פורד. רופאים, שרים, חברי קונגרס ופקידי ממשלה מילאו את החדר הקטן בו שכב. מזמן לזמן נתנו לו הרופאים סמים מעוררים והחליפו לו תחבושות להקל על הלחץ מעל מוחו. לאט לאט נחלשה נשימתו, ובשעה 07:22 בבוקר ב-15 באפריל 1865 הוא מת.
לאחר ההתנקשות ברח המתנקש ג'ון וילקס בות' לביתו של ד"ר סמואל מאוד, שטיפל ברגלו השבורה. חיילי האיחוד רדפו אחריו, והוא מצא מסתור באסם טבק בחווה בווירג'יניה. לאחר שסירב להיכנע, הוצת האסם באש, והוא נורה בעת שניסה להימלט. החייל בוסטון קורבט ירה בו בניגוד להוראותיו של שר המלחמה אדווין סטנטון, שביקש לתפוס את בות' חי. למרות זאת קיבל החייל היורה כ-1,650 דולר – חלקו בפרס שהוכרז על ראשו של בות'.
בות' ביצע את הרצח מתוך דחף לחפות על כישלון הדרום במלחמה. במותו היה הנשיא לינקולן בגיל 56. בעקבות מותו לקתה אלמנתו בדיכאון.
קבורתו
בניגוד לרצונו של הממשל האמריקאי החליטה משפחתו של לינקולן לקוברו בספרינגפילד, ולא בסמוך לגבעת הקפיטול. גופתו של לינקולן הושמה במרתף קבורה בבית הקברות אוק רידג', על מנת להעבירה בבוא העת למשכן שייבנה.
לאחר שהגופה טולטלה במשך מספר שנים, ב-1874 הושלמה בנייתה של אנדרטת קבר לינקולן. המבנה נחנך ב-15 באוקטובר באותה שנה על ידי הנשיא יוליסס ס. גרנט, עת גופתו של לינקולן הועברה לשם והונחה בארון אבן במרכז קטקומבה. המקום הכיל גם כוכים שתוכננו להכיל את גופותיהם של בני משפחתו של לינקולן לאחר מותם.
בשנת 1875 אירע ניסיון לשדוד את הגופה לצורכי מיקוח. הניסיון נכשל, אך בעקבותיו, במטרה למנוע את חטיפת הגופה פעם נוספת, הוצאה הגופה והוחבאה באזור בית הקברות עד לשנת 1876. בשנת 1900 שופץ האתר באופן נרחב.
אישיותו ודעותיו
לינקולן היה נואם מצוין ופוליטיקאי מוכשר ("הוא האדם החזק של מפלגתו והטוב שבנואמי המערב", אמר עליו סנאטור דמוקרט ידוע מאותה עת ויריבו של לינקולן בבחירות לנשיאות, סטיבן דאגלס), וכן נתפס כאיש ישר, צנוע ונעים הליכות. מזכיריו העריכו כי היה מבלה שלושת רבעי מזמנו בפגישות עם אנשים. בעיקר היו אלו אזרחים מהשורה, בעוד שלפקידי ממשלה ואנשים בעלי השפעה הייתה הגישה אליו קשה יותר, והיה זה לא בלתי רגיל שסנאטורים חיכו לפגישה אישית עמו עשרה ימים. כינו אותו "אייב הישר".
כיום זכור לינקולן בזכות הזקן שלו, אך למעשה הנשיא גידל אותו בר ב-1861, לאחר שקיבל מכתב מילדה שהעירה לו על מראהו החיצוני. זקנו של לינקולן השפיע על האופנה בארצות הברית באותה התקופה, וגברים רבים, ובהם פוליטיקאים רפובליניים, ההחלו לגדל זקנים.
שיטת ממשל
לינקולן אימץ רבות מעמדותיו של הנרי קליי. הוא החזיק בעמדות פדרליסטיות-ויגיות, שהדגישו את חשיבותו של שלטון מרכזי חזק על חשבון זכויות המדינות הנפרדות, ברוח הג'פרסונית. בנאום שנשא ב-16 ביוני 1858 לרגל אשרור מועמדותו כמתמודד לסנאט מטעם מדינת אילינוי, הצהיר:
עבדות
לינקולן התנגד לעבדות רעיונית ומעשית. רעיונית – הוא טען שהאבות המייסדים עצמם התכוונו להגביל את העבדות וסבר שזוהי "זכותו הטבעית" של העבד להיות בן חורין. מעשית – הוא תמך בהצעות חוק להגבלתה ואף ניסה להציע הצעות מגבילות משלו. חזרתו לפוליטיקה הייתה בשל קבלת חוק קנזס נברסקה שגרם להתפשטות העבדות לטריטוריות חדשות, וכאשר שמע שהחוק נתקבל הוא הזדעזע, וחרדה עמוקה התעוררה בו "כפי שלא עורר בו דבר מעולם". למעשה הוא ביטל את העבדות על ידי ניצחון במלחמה והעברת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית שמבטל את העבדות.
לינקולן לא נמנה עם הקיצוניים שבין אנשי השחרור, ואף התנגד להם. הוא לא התכוון לבטל מיד את העבדות לגמרי, אלא להגבילה למקומות בהם היא קיימת ולאוסרה בשאר הטריטוריות החדשות, כדי שעם הזמן היא תתבטל לגמרי. כאשר מת הנרי קליי (שיזם פשרה שנועדה לרפות את המתח בין מתנגדי העבדות לתומכיה, ונעזר בדניאל וובסטר ובסטיבן דאגלס להעבירה בקונגרס), אמר עליו לינקולן שהוא התנגד לעבדות, זאת אף שקליי החזיק בעבדים רבים. "הוא התנגד לעבדות מתוך עיקרון ורגש, אך הוא לא ראה, ככל איש פיקח אחר, כיצד ניתן לבטלה בבת אחת מבלי להעלות רעה קשה ממנה, העלולה להביא נזק רב עוד יותר למטרת חופש האדם עצמה". לינקולן התקיף את אנשי השחרור הקיצוניים, המוכנים "לשבר את ברית המדינות האלה לרסיסים, לקרוע לגזרים את חוקתה, ואולי אף לשרוף את התנ"ך עד לטופס האחרון ובלבד שלא תימשך העבדות ולו גם שעה אחת נוספת". בה במידה הוא גם גינה את הקיצוניים הדרומיים, שבתמיכתם בעבדות הריהם מתעלמים מתוקפה של הכרזת העצמאות כי "כל האנשים נוצרו שווים".
לינקולן היה מתומכי הגישה שחתרה למיגור העבדות בכל הטריטוריות החדשות של ארצות הברית. כרבים אחרים באותה תקופה, שאף לינקולן למצב בו המדינות החדשות המצטרפות לברית תהיינה בעלות אוכלוסייה לבנה בלבד, ללא תושבים שחורים כלל. תפישה זו הונעה משאיפה לצמצם את כוחו הפוליטי של הדרום הדמוקרטי, שהתבסס על עבודת עבדים, ומשאיפה מקבילה למנוע זרימת שחורים חופשיים למדינות החדשות, כדי למנוע התחרות שלהם על מקומות עבודה עם לבנים.
בדומה לשאר האבות המייסדים, ובדומה לרוב האוכלוסייה האמריקאית בזמנו, האמין לינקולן בעליונות גזעית של הלבנים והתנגד לשוויון זכויות מלא של שחורים, מתן זכות הצבעה, נישואי תערובת, השכלה וכו'. למעשה, אחד השיקולים המכריעים בהחלטה להילחם את מלחמת האזרחים היה החשש מפילוג ארצות הברית בעקבות שגשוג מדינות הדרום בעלות העבדים. ייתכן ששיקול זה עמד בראש מעייניו אף יותר מרצונו לביטול העבדות מהפן המוסרי. למרות הכל, לינקולן הכיר בחוסר הצדק שנעשה לעבדים השחורים המשוחררים ויזם תוכנית-פיצוי ושיקום בשם '40 אקרים ופרד' אך חודשים ספורים לאחר-מכן נרצח. התוכנית בוטלה לאלתר על ידי מחליפו אנדרו ג'ונסון, והעבדים המשוחררים נאלצו להחזיר את הכל.
כלכלה
בתחום הכלכלי אימץ לינקולן את עמדותיו המרקנטיליסטיות של הנרי קליי. התפישה המרקנטיליסטית גרסה כי כוחה של מדינה יועצם אם תוכל לאגור כמות גדולה ככל האפשר של מטילי זהב וכסף. הוא תמך תמיכה איתנה בכינונו של בנק מרכזי במתכונת ה"בנק של ארצות־הברית" שבוטל על ידי אנדרו ג'קסון; בהעלאה ניכרת של מכסי המגן, שהיו מקור הכנסתה העיקרי של הממשלה הפדרלית וסייעו בצמצום ייבואה של המדינה; ובמימון של הממשל הפדרלי לפרויקטים הנדסיים ותחבורתיים של "שיפור פנימי".
דת ואמונה
הוריו של לינקולן גידלו אותו לפי אמונת הכנסייה הבפטיסטית בעירוב ערכים אוונגליסטים וקלוויניסטים. ברוב חייו תשאל את מעמדה של הדת ועם הזמן מצעירותו והלאה לתוך הקריירה המשפטית שלו ייחס לעניין הדת חשיבות פחותה יותר ויותר. עם זאת, במהלך שנות זקנתו, העלה לינקולן בתדירות גוברת את מהות קיומו של אלוהים בשיח שסבב אותו והחל מתעסק מחדש בנושאי הדת. כמו כן, לאורך מלחמת האזרחים עם הזמן הזכיר לינקולן יותר ויותר את האלוהים. במהלך מלחמת האזרחים צוטט לינקולן:
לינקולן לא דיבר בפתיחות על דתו ולכן ישנן השערות רבות בנוגע לזרם שבו הוא דגל ולערכי אמונתו. ייתכן והיה פרסביטריאני מכיוון שהיה פעיל מספר פעמים בשירותי הקהילה הדתיים ביחד עם אשתו. ייתכן והיה מאמין בדאיזם ומכאן שהאמין בעליונותו הרוחנית של אלוהים וביכולותיו אך לא במעורבותו בעולם בהווה. כמו כן ישנה טענה נוספת לפיה לינקולן היה אתאיסט והשתמש במונחים דתיים לצורכי הבהרות של דבריו או ציניות ולא באמת להדגיש את אמונתו הכנה.
הנצחתו
שמאל|ממוזער|350px|לינקולן מופיע על שטר של חמישה דולרים
שמאל|ממוזער|180px|לינקולן מוטבע על מטבע סנט
לזכרו, הוקמה אנדרטת לינקולן בוושינגטון הבירה. האנדרטה היא עדות קיימת לאדם שהעלה על נס ונלחם, תרתי משמע, למען ערכי החירות החופש והאחדות. האנדרטה הפכה מקום פופולרי מאוד לנאומי זכויות אדם, ובין היתר נערכו שם עצרות לזכויות האדם, בהובלת מרטין לותר קינג, ועצרות נגד מלחמת וייטנאם.
בשמורת הטבע של הר ראשמור שבמדינת דקוטה הדרומית נחצבו פניו של ליקולן בסלע גרניט ענקי, יחד עם שלושה מגדולי הנשיאים האמריקנים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון ותאודור רוזוולט.
ציור ותבליט של לינקולן מופיעים על שטר בן חמישה דולרים וגם על מטבע הסנט (פני), בהתאמה. במסגרת סדרת הנשיאים יונצח לינקולן, כשאר הנשיאים, גם על מטבע שערכו דולר אחד.
בית פיטרסן ותיאטרון פורד משמשים כיום כמוזיאון לאומי. בבית פיטרסן ניתן לראות את המיטה עליה גסס לינקולן, ועדיין ניתן להבחין בכתמי דמו על ציפת הכר. לאחר הירצחו של לינקולן, כתב המשורר האמריקני וולט ויטמן את השיר "הו רב חובל" בו הוא מבכה את מנהיג האומה. בעקבות רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, תרגמה נעמי שמר את השיר לעברית והלחינה אותו. שיר אחר שכתב ויטמן לזכר לינקולן היה "זה האבק היה פעם איש".
עיר הבירה של מדינת נברסקה נקראת לינקולן על שמו, בנוסף למחוזות, ערים ורחובות רבים הקרויים על שמו ברחבי אמריקה.
בנובמבר 1989 נכנסה לשירות נושאת המטוסים מסדרת נימיץ (CVN-72) על שמו של אברהם לינקולן.
פסל של לינקולן מוצב אף במרכז העיר רמת גן בישראל.
בתרבות הפופולרית
אירווינג סטון: "האהבה היא נצחית", הוצאת עדית
לינקולן (סרט)
בסדרת הטלוויזיה הפופולרית לילדים "נווה עצלנות" בפרק "סוכריית הטבע האחרונה", רובי רקב(סטפן קארל סטפנסון) התחזה לאברהם לינקולן על מנת לקחת את כל סוכריות הטבע מהעיר.
ראו גם
מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
עימותי לינקולן דאגלס
צירוף המקרים של לינקולן וקנדי
מעורבותו לביטול הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי
יום הולדתו של לינקולן
לקריאה נוספת
ג'יימס דוהרטי, אברהם לינקולן, תרגם יאיר בורלא, עם עובד, תש"ט 1949.
אירווינג סטון, האהבה היא נצחית, תרגמה שרה רזי, הוצאת "עידית", תשי"ז 1957.
אמיל לודוויג, א. לינקולן, תרגום לעברית: מ. בוגדנובסקי, תל אביב: חברה, 1960.
בנימין פ. תומאס, אברהם לינקולן, תרגום לעברית: א. מזר נרגל, תל אביב: הוצאת מסדה, 1962.
ק. ס. וויר, אברהם לינקולן, תרגמה לעברית: עליזה נצר, תל אביב: הוצאת "הדר", 1963.
יונתן סרנה, בנימין שאפל, לינקון והיהודים, תרגם עמנואל לוטם, הוצאת דביר, 2016.
אלן ק. גלזו, לינקולן: הנשיא שקרא דרור, תרגם אלחנן שפייזר, ירושלים: סלע מאיר, 2022. (הספר בקטלוג ULI)
Mark E. Neely, Jr., The Fate of Liberty: Abraham Lincoln and Civil Liberties, Oxford University Press, 1991
Richard Striner, Father Abraham: Lincoln's Relentless Struggle to End Slavery, Oxford University Press, 2006
Benjamin Platt Thomas, Abraham Lincoln: A Biography, Southern Illinois University Press, 2008
James M. McPherson, Abraham Lincoln, Oxford University Press, 2009
Allen C. Guezlo, Abraham Lincoln as a Man of Ideas, Southern Illinois University Press, 2009
Myra Helmer Pritchard, The Dark Days of Abraham Lincoln's Widow, as Revealed by her Own Letters, Southern Illinois University Press, 2011
Brett F. Woods (ed.), Abraham Lincoln: Letters to his Generals, 1861-1865, Algora Publishing, 2013
Terence Ball, Abraham Lincoln: Political Writings and Speeches, Cambridge University Press, 2013
Richard Brookhiser, Founders' Son: A Life of Abraham Lincoln''', Basic Books, 2014
קישורים חיצוניים
רשמי
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם אברהם לינקולן
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן
אחר
אברהם לינקולן, באתר סנונית
אורי קציר, גופתו של נשיא , בבלוג "אפלטון", 4 באפריל 2007 - על קבורתו של לינקולן ונדודי הגופה
על נסיבות בחירתו של לינקולן כמועמד המפלגה הרפובליקנית לפני בחירות 1860
אוריה בר-מאיר, כה אמר אייב, באתר "פרשן", 27 בנובמבר 2008 - על פן אחר של אברהם לינקולן
נאום גטיסבורג, בתרגומו של אליהו ציפר
נאום בית מפולג
חן מלול, כתבות בעברית על יחס היהודים ללינקולן מימי מלחמת האזרחים האמריקנית, באתר הספרייה הלאומית, יוני 2017
Abraham Lincoln | Remembering Lincoln at Gettysburg | Inspired by the Gettysburg Address | Lincoln's Final Journey | The Lincoln Assassination | Electing Lincoln | Lincoln from Postmaster to President | Free Soil and Free Men: Lincoln's 1860 campaign | Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:פוליטיקאים צפוניים במלחמת האזרחים האמריקנית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שנרצחו
קטגוריה:עורכי דין אמריקאים במאה ה-19
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים אמריקאים
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מאילינוי
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הוויגית
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:חברי האספה הכללית של אילינוי
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף אמריקאיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1809
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1865
קטגוריה:פעילים בתנועה לביטול העבדות | 2024-09-23T16:19:10 |
הגירה | 280px|ממוזער|ציור משנות ה-80 של המאה ה-19 של מהגרים המגיעים לארצות הברית
ממוזער|כרזת ממשלת יפן המקדמת את דרום אמריקה
הגירה היא תנועת אוכלוסייה של בני אדם העוברת ממקום למקום, בתוך מדינות או בין מדינות, לתקופות קצובות או לצמיתות. השימוש הנפוץ במושג הגירה נוגע לרוב לתנועה אנושית החוצה גבולות מדיניים לפרק זמן העולה על שנה. בנוסף קיימים תנועות אחרות של אנשים כמו תיירות.
המושג הגירה מתייחס לכל מעבר של בני אדם אם מרצון, מהגרי עבודה, עקב אידאולוגיה, או דת, או חיפוש אחר הזדמנויות חדשות או אם מחוסר רצון ובחירה כמו בזמן מלחמה, רעב, אסון טבע, אבטלה, עוני או סחר בבני אדם.
בני אדם נודדים מזה מיליוני שנים. זאת בדומה לנדידת בעלי חיים אחרים המחפשים נישות אקולוגיות או מקומות טובים יותר מבחינת מזון, ביטחון, תנאי אקלים וכדומה. במהלך האבולוציה של האדם התרחשו מספר גלי הגירה גדולים של בני אדם מאפריקה ליבשות אחרות. מיני אדם התפתחו באפריקה בראשית התקופה הפלאוליתית, והחלו לייצר כלי אבן לפני כ-3.3 מיליון שנה. ההגירה המוקמדת של האדם או "היציאה הראשונה מאפריקה" – היא נדידת מאפריקה אל אירופה ואסיה לפני כ-2 מיליון שנה של מספר מיני אדם הומו ארגסטר, הומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס, שנדדו מאפריקה. הדבר הוביל לונדידה של מיני אדם שונים ברחבי אירו-אסיה בני האדם היו מבודדים מספיק כדי ליצור התמיינות למינים או זנים שונים כמו האדם הניאנדרטלי. הומו סאפיאנס התפתחו באפרקיה לפני כ-200 אלף שנים, ונדדו החוצה מאפריקה לפני כ-90 או 70 אלף שנים והתפשטו ברחבי העולם, כולל הגעה ליבשות אוסטרליה ואמריקה דרך אסיה. במקביל להגירה זו נעלמו מיני אדם אחרים בעשרות אלפי השנים האחרונות.
ידועים מקרים רבים של הגירה המונית במהלך ההיסטוריה. הגירה זו שונה מהגירה של בודדים או של קבוצות קטנות, וכן מהגירה עונתית המתרחשת באופן קבוע בקהילות חקלאיות.
בתולדות האנושות נודעה להגירה השפעה עצומה מבחינה דמוגרפית ואתנית, כלכלית, חברתית ותרבותית. ב-400 השנים האחרונות השתנו הרכבי האוכלוסייה ביבשות אמריקה, אוסטרליה, צפון אסיה, אירופה ובכמה חלקים באפריקה, הם אוכלסו בעיקר בידי אירופאים שסייעו להתרחבות משקי הארצות, להגדלת השוק הפנימי ולגידול מהיר של הייצור. אך בצד תמורות אלו, הגירה מסיבית עלולה לגרום לחוסר במשאבים ולחבלי קליטה קשים, לאינפלציה ולאבטלה.
קליטת הגירה יכולה לסייע חלקית בעת קיטון בכוח העבודה, אך גם לעורר התנגדות של האוכלוסייה המקומית.
סוגי הגירה
הגירה פנימית
כאשר יחיד או קבוצת אנשים מעתיקים את מקום מגוריהם מאזור לאזור באותה ארץ, זו "הגירה פנימית". דוגמאות לכך הן:
הגירה מהכפר אל העיר או הפוך.
הגירה בין אזורית, בין אזורים שונים באותה מדינה, כגון מהדרום לצפון או מאזורים חקלאיים לאזורים מתועשים.
הגירה בתוך מרחב עירוני משכונות שמעמדן הכלכלי-חברתי בירידה לשכונות חדשות או מתחדשות ובמקביל הגירה ממרכז העיר לפרווריה.
הגירה בין מדינות
מעבר של אזרחים בין מדינות לצורך התיישבות בהן, לתקופה זמנית או לצמיתות. זהו השימוש הנפוץ במילה "הגירה" בשפה יום-יומית.
הגירה בין־יבשתית
מבדילים בין הגירה "פנים־יבשתית" לבין הגירה "בין־יבשתית".
מהגרי עבודה
מבחינים בין הגירה לצמיתות לבין הגירה ארעית או חוזרת כאשר המהגר שוהה בארץ היעד לתקופה מוגבלת בלבד ובתום תקופת העסקתו חוזר לארץ מולדתו.
מבקשי מקלט
מהגרים המגיעים למדינה קולטת בשל אסון טבע, מלחמה וכדומה. אלו מכונים גם בשם פליטים.
היקף ההגירה
ניתן למדוד הגירה בצורות שונות - בצורה של זרמים של אנשים (כמה אנשים עוברים בשנה בין מדינות) או בצורה של "מלאי" כלומר כמה אנשים בשנה מסוימת גרים במדינה שהם לא נולדו בה.
מספר המהגרים בעשורים האחרונים עולה בהתמדה. אף על פי שיש שינויים בדפוסים מדי שנה לשנה בגלל מלחמות או אסונות טבע, המגמות ארוכות הטווח נותרות יציבות למדי. לפי נתונים שנאספו בשנים 1990–2020, מעל 280 מיליון אנשים בעולם, שהם כ- 3.6% מתוך אוכלוסיית העולם ביצעו הגירה במהלך חייהם (חיים כיום במדינה אחרת מזו שנולדו בה).
הגורמים להגירה
בניתוח המניעים המשפיעים על ההגירה ניכר ההבדל בין גורמי "דחיפה" – נסיבות המביאות את האדם לעזוב את ארצו, לבין גורמי "משיכה" – המביאים לבחירה בארץ היעד דווקא, כגון תנאים נוחים יותר בארץ היעד או אף סיבות אידאולוגיות.
ההגירה (שאינה הגירה כפויה) נובעת מן הרצון לשפר את איכות החיים או למנוע פגיעה בה. הגורמים לכך הם על פי רוב כלכליים או שהם קשורים בתחומים אחרים, כגון מצב ביטחוני. זאת, על רקע של רעב המוני ובצורת, חוסר במשאבים בעקבות ניצול יתר וכו'. בין המניעים שאינם כלכליים בעיקרם ניתן לראות לחץ ודיכוי דתי, לאומי, פוליטי וחברתי. ההגירה של בני עמים רבים מאירופה הכבושה בידי הנאצים היא דוגמה לכך. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעת הגירה מתוך הרפתקנות או רצון לחוות חיים באזורים אחרים ולהכיר תרבויות שונות.
בעשורים הבאים צופים הגירת אקלים של מאות מיליוני בני אדם.
מאפייני המהגרים
הנטייה להגר מושפעת ממספר מאפיינים מרכזיים של הפרט / משק הבית:
שלב במחזור החיים – נישואין, לידת ילדים, עזיבת הילדים את הבית, גירושין, פטירת בן משפחה וכו' הם גורמים שכיחים להגירה.
רמות ההשכלה וההכנסה – ככל שרמות אלו גבוהות יותר כך עולה נטיית הפרט ומשק הבית להגר.
מין – בחברות מסורתיות גברים נוטים להגר יותר מנשים, אך בחברות מודרניות הדבר משתנה ממקום למקום.
ניסיון בהגירה – מי שהיגר בעבר נוטה יותר להגר פעם נוספת.
הגירה ודת
מחקר של מרכז המחקר פיו משנת 2024 פילח מדגם של נתוני המהגרים בשנים 1990–2020 לפי דת. נוצרים היו הקבוצה המהגרת הגדולה ביותר (אנשים שחיו במדינה אחרת ממה שנולדו בה), והיוו 47% אחוז בין המהגרים, יותר מחלקם באוכלוסיית העולם (30%). 29% מבין המגרים היו מוסלמים, גם הם יותר מחלקם באוכלוסייה הכללית (25%). 13% מתוך המהגרים היו חסרי דת (כמו סינים, אתאיסטים ועוד), 5% הינדים, 4% בודהיסטים ו 1% יהודים. דת קשורה להגירה במספר דרכים. האחת היא אנשים שמהגרים בגלל רדיפות דתיות או כדי להגיע למדינה שבה הם מרגישים יותר בנוח להיות באותו דת של המהגר. בעוד רוב המהגרים מהגרים למדיניות יציבות יותר מבחינה ביטחונית ומדינית ולמדינות עשירות יותר, אנשים נוטים להעדיף מדינות שיש בהן דת קרובה להם. לדוגמה ארצות הברית, אירופה ורוסיה היו יעד מועדף להגירה בקרב נוצרים, ואילו מוסלמים רבים היגרו לסעודיה. יהודים מהגרים. יהודים מהגרים בשיעור של 1% אך הם מהווים רק 0.2% מהאוכלוסיית העולם ונחשבים לכן לאוכלוסייה המהגרת ביותר מבין הדתות הגדולות.
מגבלות ההגירה בין מדינות
שמאל|ממוזער|128px|אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", 1947
לא תמיד ניתן לבצע הגירה באופן חופשי בין מדינות. ישנן הגבלות וחוקים שונים אשר נועדו לווסת או למנוע ממהגרים להיכנס לארצות מסוימות. ישנן ארצות המגבילות את מכסת המהגרים לתוכן, אם על ידי הגבלות חוקיות כמו החזקת אישורי תעסוקה ומחייה בתחומן (כמו גרין קארד בארצות הברית) ואם על ידי מניעה ממהגרי עבודה להגיע לשטחן או להישאר בו מעבר מתקופה מסוימת.
מדינות מעניקות אשרות הגירה שונות, לעיתים לאחר בדיקת מסמכים שונים של המעוניין להגר, הנוגעים להשכלה, הכנסה, פשיעה וכו'. על-מנת ללמוד בדנמרק יש להמציא אישורים מהבנק המעידים ומוכיחים כי יש באפשרותו של הסטודנט לקיים עצמו ולממן את הוצאות הלימודים והמחיה השנתיים ללא הסתמכות על אפשרות לעבוד בדנמרק, מסמכים אלו יש להנפיק באופן שנתי.
יש מדינות המחליטות לחלק ויזות לצורכי הגירה לתחומן, על ידי הגשת בקשות וביצוע הגרלה בין כל המבקשים להגר לתחומן (כמו הגרלת הגרין קארד בארצות הברית).
ישנן מדינות המעודדות הגירה לתחומן (וזאת בתנאי שיפקידו בבנק במדינת היעד סכומי כסף גבוהים מסוימים, מה שיעיד על איתנותם הכלכלית, כפי שנהוג למשל בקנדה לגבי חלק מהמהגרים בקטגוריה של משקיעים) אם כתוצאה ממחסור בכוח עבודה במקצועות מסוימים (כמו מהנדסים ואנשי היי טק) בשטחן, מכירת אזרחות ודרכונים לצורך העשרת המטבע המקומי, ואם בגלל מדיניות לעידוד הגירה לתחומן (כמו עידוד יהודים לעלות ארצה).
השפעת ההגירה על החברה
בתחום החברתי והתרבותי, יוצרת ההגירה מפגשי תרבויות ומקרבת אורחי חיים שונים. לעיתים, תהליך זה מפרה את החברה והתרבות ובמקביל יוצר מתיחויות מרובות ומביא אף לתוצאה של אפליה. המהגר לעיתים קרובות נאלץ להינתק, ולו במקצת, מערכי תרבות, לשון ואורח חייו במדינת המקור.
אם קבוצת המהגרים שווה מבחינה סוציו-אקונומית לאזרחי המדינה, לרוב קלים ההבדלים לגישור. אולם אם קיימים הבדלים משמעותיים מבחינה מעמדית הם עלולים להפוך לאובייקטים של ניצול. אם המצב הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה המהגרת טוב יותר מאשר בקרב האוכלוסייה המקומית, האוכלוסייה המהגרת עלולה לטפח יחס התנשאות כלפי האוכלוסייה הוותיקה במדינה.
בתחום איכות החיים, יש מחקרים המראים כי רמת האושר (happiness – Subjective Well-Being) של מהגרים נמוכה מזו של ילידי המקום גם כאשר רמתם הסוציו אקונומית זהה ושאר המשתנים זהים.
התנגדות להגירה
הגירה משפיעה על החברה, התרבות, הפוליטיקה והכלכלה של המדינות הקולטות בדרכים רבות. הדבר גורר לפעמים התנגדות להגירה או שנאת זרים. בתחילת המאה ה-21, חוקרים מזהים התפשטות רטוריקה נגד זרים בתקשורת, בתמיכה עממית בהגבלות הגירה ובהגדלת הנראות של מפלגות ימין בעלות עמדות קסונופוביות באופן גלוי. אמצעים לא יעילים להגבלת ההגירה ומגוון אתני ותרבותי גדול של מהגרים, הובילו לכך שקיימים ויכוחים ציבוריים סוערים ביחס להגירה. הגירה כלכלית אל מדינות מתקדמות גרמה לקיום של מיעוטים אתניים בין לאומיים שיש להם זהויות ונאמנות מפוצולת הגורמים לערעור על תפיסות מסורתיות ביחס לאזרחות ומתחים בין התושבים הילידים לבין המהגרים. שיח על מהגרים והגירה בדרך כלל מביא לתגובה ציבוריות חזקות מאוד, במיוחד אם השיח עבר פוליטיזציה, או כאשר הוא מצטלב עם נושאים דחופים אחרים כמו חשש מפני גלובליזציה או טרור.
ראו גם
הגירה לישראל
משבר ההגירה באירופה
מהגר עבודה
נדידת העמים
גלובליזציה מוגבלת
ילדי התרבות השלישית
הגירה יוצאת
הגירה נכנסת
קישורים חיצוניים
מאיה חושן, ישראל קמחי ואחרים, מחקר הגירה אל ירושלים - מאפייני המהגרים ומניעים להגירה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2004
המשבר והפליטים, אוריאל לוי, 8 במאי, 16 בספטמבר 2015
קארין אמית, הגירה במציאות גלובלית, בפודקאסט שלושה שיודעים, כאן 11, 30 בדצמבר 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:דמוגרפיה | 2024-09-21T09:59:02 |
שמורות טבע בישראל | ממוזער|373x373 פיקסלים|שמורת נחל הבניאס
ממוזער|250px|שמורת החרמון
שמאל|250px|ממוזער|המכתש הקטן
שמאל|ממוזער|250px|מכתש רמון בשמורת הר הנגב
שמאל|ממוזער|250px|פריחת כלניות בשמורת פורה
ממוזער|250x250 פיקסלים|שמורת הר מירון
ממוזער|250x250 פיקסלים|שמורת עין אפק
בישראל, שמורת טבע היא חבל ארץ שהוכרז כמקום מוגן מפני שינויים אשר עלולים לשנות את אופי החי, הצומח והדומם בו ולפגוע במאזן השורר ביניהם. שמורת טבע מיועדת בעיקר לשמור על מצב קיים, של צמחים, בעלי חיים ודומם, אשר נוצרו עקב האופי המיוחד של טבע המקום.
הרשות הממשלתית האחראית להכרזה, פיתוח ואחזקת שמורות הטבע בישראל היא רשות הטבע והגנים. עד סוף שנת 2009 הוכרזו בישראל 230 שמורות טבע. סה"כ נעשו 258 הכרזות, 28 הכרזות היו הרחבות לשמורות קיימות.
תהליך ההכרזה על שמורת טבע
על פי חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע שחוקק בשנת 1963, מכריז שר הפנים על שמורת טבע, על פי הצעה של שר החקלאות. הצעת שר החקלאות מגיעה רק לאחר שניתן תוקף לתוכנית מתאימה על פי חוק התכנון והבנייה. לצורך כך, הצעה לשמורת טבע מוגשת לוועדה מקומית אשר ממליצה לוועדה מחוזית להפקיד את התכנית. לאחר אישור הוועדה המחוזית התכנית מופקדת להתנגדויות, ומתקיים דיון בוועדה המקומית לגבי מתן תוקן לתוכנית, תוך שהוועדה שומעת התנגדויות אם הן מוגשות. לאחר שהוועדה המקומית מאשרת תוכנית לשמורת טבע, התכנית מועברת לוועדה המחוזית אשר צריכה גם היא לאשר מתן תוקף לתוכנית.
היסטוריה
המודעות לנושא שמירת הטבע קיימת עוד במקורות היהדות. למשל, ב נאמר:
"ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".
חוקי שמירת הטבע הראשונים בארץ ישראל נחקקו בידי ממשלת המנדט הבריטי.
ב־1924 פורסם חוק הציידים וב-1926 פקודת היערות. לשמורות יער הוכרזו כ-40 אתרים שהשתרעו על פני 700,000 דונם בקירוב. 18 מיני עצים הוכרזו כמוגנים ואסור היה לפי החוק לכורתם בלי רשות מפקיד היערות.
במסגרת החלוציות הציונית, הראשון שקרא לשמירת הטבע בארץ ישראל היה הבוטניקאי אלכסנדר איג. במאמרו "תוספת לידיעת הצמחייה בישראל" משנת 1926 כתב בין היתר: "על המתעניינים בטבע הארץ ובגורלה להתארגן לאגודה לשם שמירת הטבע בארץ, שאחד מתפקידיה הראשיים יהי לעמוד על המשמר בכל מה שנוגע לצמחיית הארץ".
בעקבות ייבוש החולה, בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, נרתמו חובבי טבע ואנשי מדע מתחומים שונים למאמץ משותף, על מנת להשאיר חלק מהסביבה הטבעית כפי שהייתה. בעקבות זאת הוקמה "החברה להגנת הטבע" כאגודה עות'מאנית שמטרתה קידום שמירת הטבע והנוף ב-1953 ביוזמתם של עזריה אלון ואמוץ זהבי, שהיו אז סטודנטים לזואולוגיה. בנוסף, החל משנת 1954 הוחל בהכנות להקמת שמורת החולה, שהייתה שמורת הטבע הראשונה בישראל. החלטה על הקמת שמורת החולה נתקבלה בוועדה המחוזית של מחוז הצפון, ב-6 ביוני 1956. במאי 1956 הציג המדור להגנת הטבע בשיתוף עם אגף התכנון במשרד הפנים והחברה להגנת הטבע תוכנית להכרזה על 50 שמורות טבע בישראל.
ב־1955 חוקקה הכנסת את החוק להגנת חיית הבר, ועל ביצועו הופקד שר החקלאות. ב־1956 הוקם "המדור לשמירת הטבע" במשרד החקלאות שתפקידו היה אכיפת חוקי הצייד וחוקי שמירת טבע אחרים. ממדור זה צמחה לימים "רשות שמורות הטבע" שנוסדה ב־1964.
בשנת 1958 חוקק חוק עזר ראשון לשמירת טבע על ידי מועצה אזורית מנשה. המאמצים להכרזה על שמורות טבע התקדמו בעצלתיים, בין השאר בגלל הצורך לתאם בין שלושה משרדי ממשלה שעסקו בנושא: משרד הפנים, "המדור לשמירת הטבע" במשרד החקלאות ומשרד התיירות.
בתחילת 1960 פורסם שיש בישראל ארבע שמורות מוגנות בחוק: שמורת החולה, שמורת חוף האלמוגים, שמורת טבע תל שמרון ושמורת עין נימפית. בפברואר 1962 פורסם שהיו שלוש שמורות טבע מוכרות בישראל: שמורת החולה, שמורת חוף האלמוגים ושמורת חוף דור-הבונים.
בפברואר 1962 הוצגה תוכנית ל-85 שמורות טבע, 35 גדולות ועוד 50 קטנות. באותה עת מונתה ועדה על ידי הקרן הקיימת ומשרד החקלאות אשר בחנה את כל ההצעות לשמורות טבע והציגה בתחילת 1963 רשימה של 93 שמורות־טבע על שטח כולל של כ-120 אלף דונם. רשימה זאת אומצה על ידי רשות שמורות הטבע בפברואר 1964.
באוגוסט 1963 אושר בכנסת חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, ובהתאם לחוק, בינואר 1964 החליטה הממשלה על הקמת רשות שמורות הטבע.
בספטמבר 1964 הוכרזו שתי שמורות הטבע הראשונות על פי החוק: שמורת החולה ושמורת איי חוף דור-מעגן מיכאל וזמן קצר לאחר מכן הוכרז על שמורת חוף האלמוגים. בתחילת 1966 הוכרז על שמורת הר מירון. עד תחילת 1967 הגיע מספר שמורות הטבע הרשמיות ל-8. בשנת 1967 הוכרזו עוד 12 שמורות, בהן מערת התאומים, מערת פער ושמורת נחל הבשור, והמספר הכולל של השמורות הגיע ל-25. עד תחילת 1969 הגיע מספר שמורות הטבע ל-32 ובשנת 1969 הוכרז על עוד 18 שמורות. באוגוסט 1970 הגיע מספר שמורות הטבע המוכרזות ל-56.
בשנת 1998, בהתאם לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, אוחדה הרשות עם רשות הגנים הלאומיים לגוף אחד - רשות הטבע והגנים האחראית על שמירת הטבע בישראל.
שמורות הטבע בישראל
בישראל 230 שמורות טבע מוכרזות, 157 באזור הצפון (174 הכרזות), 46 באזור המרכז (52 הכרזות), 20 באזור הדרום (23 הכרזות) ו-7 באזור אילת (9 הכרזות).
בספטמבר 2023 הוכרזה שמורת הטבע רמת מזר וחווארי הכיכר במועצה האזורית תמר בשטח כולל של כ-90 אלף דונם. השמורה גובלת בשמורת הטבע מדבר יהודה מדרום וממערב ובמלחת סדום מצפון-מזרח.
בין שמורות הטבע הבולטות בישראל נמנות:
שמורת החולה - השמורה הראשונה שהוכרזה בישראל.
שמורת עינות צוקים - על פי רשות הטבע והגנים, זו השמורה היבשתית הנמוכה ביותר בעולם, ובשטח השמורה נמצא נווה המדבר הנמוך ביותר בעולם.
שמורת הר הנגב - שמורת הטבע הגדולה בישראל כששטחה המוכרז הוא מעל מיליון דונם.
שמורת הר חרמון - שמורה מאושרת שעתידה להיות השמורה הצפונית והגבוהה בישראל. גובה חלק מפסגת הר החרמון שבתחומי ישראל היא 2,224 מטר (והיא המקום הגבוה ביותר בארץ).
שמורת ים האלמוגים - שמורת הטבע הדרומית בישראל.
שמורת הר מירון - נחשבת לשמורה הגדולה ביותר באזור צפון ומרכז ישראל. שטחה 90,596 דונם ומכילה בתוכה את פרסת הרי מירון ובה ההרים הגבוהים ביותר בגליל העליון.
שמורת בריכת פסוטה - שמורת הטבע הקטנה בישראל, שלולית חורף בגודל 3.5 דונם בלבד ליד פסוטה.
פארק הכרמל - רצף של גנים לאומיים ושמורות טבע על הר הכרמל. הפארק מהווה הפארק את אחד הרצפים הגדולים של שטחים פתוחים בחציה הצפוני של מדינת ישראל; והוא אף הוכר בידי ארגון אונסק"ו בתור שמורה ביוספרית.
שמורת ים ראש הנקרה-אכזיב - השמורה הימית הגדולה והצפונית בישראל.
בתחומי יהודה ושומרון הסמכות להכריז על שמורת טבע נתונה למפקד הצבאי, שהוא מפקד פיקוד המרכז, ובהתאם לסמכות זו הוכרזו בתחומי יהודה ושומרון תשע שמורות טבע.
שמורות הטבע הימיות בישראל
שמורת טבע ימית בישראל היא שטח ימי מוגן שהוכרז כחוק על מנת למנוע פגיעה בערכי הטבע המוכלים בו.
החי והצומח בשמורות הטבע
החי
הצומח
בשמורות קיימים כ-2,420 מינים של צמחי בר, מספר הנחשב, ביחס לגודלה של ישראל, לעצום. עושר בוטני זה נובע ממיקומה של ישראל בצומת בין יבשתי וכארץ עם אזורי אקלים מגוונים וקיצונים. מאות של צמחים בישראל נמצאים בסכנת הכחדה בגלל חוסר המודעות לשמירת הסביבה הרווח בישראל.
גלריה
ראו גם
טבע עירוני בישראל
גנים לאומיים בישראל
אתר לאומי בישראל
קישורים חיצוניים
אתר רשות הטבע והגנים - כולל רשימה מלאה של השמורות ופרטים על המתקנים והביקור בהם.
טבע ונופים בישראל - מאגר מידע מפורט על שמורות טבע, גנים לאומיים ואתרים לאומיים בישראל.
רשימת גנים לאומיים ושמורות הטבע בישראל כולל תאריך הכרזה ושטח בדונם.
חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998, באתר של המשרד להגנת הסביבה
הערות שוליים
* | 2024-07-30T07:33:08 |
פפירוס | פּפּירוס (מיוונית: πάπυρος; בלטינית: Papyrus) הוא סוג קדום של נייר שיוצר מצמח הגומא, הנודע גם כצמח הפפירוס. השימוש הידוע הראשון בנייר פפירוס נעשה במצרים העתיקה, עוד בימי השושלת הראשונה של מצרים ואולי אף לפני-כן. נעשה שימוש בפפירוס בכל אזור המזרח התיכון, כמו גם ביבשת אירופה ובדרום-מערב אסיה.
ייצור ושימוש
שמאל|ממוזער|250px|גומא
שמאל|ממוזער|250px|פפירוס מצרי עם איור של האל אוזיריס
ממוזער|250px|שמאל|פרסקו של איש צעיר אוחז מגילת פפירוס מהרקולנאום מהמאה ה-1 במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.
גליונות פפירוס יוצרו מגזע הגומא. ראשית מסירים את הקליפה החיצונית, ולאחר-מכן פורסים את תוכן הגזע לרצועות דקות באורך 40 ס"מ בערך. מניחים את הרצועות זו לצד זו על משטח קשה, כששוליהן חופפים קמעה, ואז מניחים שכבה שנייה בזווית של 90 מעלות לראשונה. ייתכן כי לפני-כן נטבלו הרצועות במים עד להתחלת רקב, אולם הדבר אינו ודאי. בעודן לחות, שתי השכבות נלחצות זו לזו עד שהן הופכות לגיליון יחיד, וגיליון זה מיובש בלחץ. לאחר הייבוש לוטש הגיליון בעזרת חפץ מעוגל כלשהו (אולי אבן).
במקור השימוש בפפירוס היה ליצירת מגילות, אולם בהמשך גילו היוונים כיצד לכרוך גליונות לספרים.
באקלים יבש כמו זה של מצרים, הפפירוס יציב, ונשמר בצורה טובה יחסית. אולם אחסון בתנאי לחות מוביל לרקב המשמיד את הגליונות. פפירוסים מיובאים, שהיו נפוצים בעבר ביוון ובאיטליה, התקלקלו עד שלא ניתן לשחזרם, אולם במצרים עדיין מתגלים מדי פעם גליונות פפירוס חדשים בחפירות ארכאולוגיות.
אחד הפפירוסים החשובים שנמצאו במצרים הוא פפירוס אברס, מסמך עתיק המכיל רשימה של 867 מיני צמחים, בעיקר צמחים אשר מיוחסות להם סגולות רפואיות. לימוד הפפירוסים מהווה את מקור הידע העיקרי ללימוד החיים במצרים עתיקה. כך למשל אוסף של פפירוסי הכישוף היווניים מהווה בסיס ללימודי מצרים מהמאה ה-2 לפנה"ס ועד למאה ה-5.
במצרים נמשך השימוש בפפירוס עד למאה ה-8 לערך, ואז הוחלף בידי הנייר, שהיה זול יותר; הנייר הגיע למצרים בידי הערבים. עוד לפני-כן שימש הקלף כתחליף לפפירוס באזורים מסוימים במצרים. השימוש המאוחר ביותר הידוע הוא לפסק-דין של האפיפיור משנת 1057, ומסמך ערבי משנת 1087. באימפריה הביזנטית נעשה שימוש בפפירוס עד למאה ה-12, אולם לא שרדו פפירוסים מתקופה זו.
ראו גם
כתב חרטומים
פפירוס איפוור
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נייר
קטגוריה:מדיה לכתיבה
קטגוריה:ארכאולוגיה
* | 2024-04-24T19:24:39 |
נחושת | שמאל|ממוזער|250px|נחושת בטבע
נְחוֹשֶׁת (לטינית: Cuprum) הוא יסוד כימי מתכתי שסמלו הכימי Cu ומספרו האטומי 29.
במקרא מוזכרת גם בצורת המשנֶה נְחוּשָׁה. במכתבי אל עמארנה: nuhִustum; בכנענית: נחשת; בארמית: נְחָשׁ, נְחָשָׁא ובערבית: נֻחַאס (نُحَاس).
תכונות
הנחושת היא מתכת מבריקה בצבע אדום-כתום, בעלת מוליכות חום ומוליכות חשמלית גבוהה. היא נמצאת בטבלה המחזורית בין ניקל ואבץ, ובאותה עמודה עם כסף וזהב. הנחושת היא מתכת אצילה למחצה, המאופיינת בפעילות כימית נמוכה, ועמידה בפני השפעות האטמוספירה. חשיפה ממושכת לאוויר רטוב גורמת להיווצרות שיכבה ירקרקה של קרבונטים (פטינה) המגנה על המתכת מפני חמצון נוסף. נחושת מופיעה בטבע בעיקר כעפרה (תרכובת, בדרך כלל עם גפרית) ובמקרים נדירים כמתכת טהורה.
שימושים
נחושת היא אחת מהמתכות הנמצאות בשימוש נרחב מאוד של האנושות. השימוש העיקרי של נחושת החל מסוף המאה ה-19 הוא להולכת חשמל, ומכינים ממנה כבלי הולכת חשמל, שנמצאים בין השאר במנועים, שנאים, אלקטרומגנטים ומעגלים מודפסים, בשל המוליכות החשמלית הגבוהה שלה (המתכת היחידה שלה מוליכות גבוהה מעט יותר היא כסף, שמחירה גבוה בהרבה).
כמו כן, בשל מוליכות החום הגבוהה שלה נעשה בה שימוש בפתרונות קירור בתעשיית המחשבים והאלקטרוניקה.
נחושת היא חומר גלם בפיסול (לדוגמה, פסל החירות מכיל 81.3 טון נחושת), וכן בעשיית כלי נשיפה.
נחושת משמשת לייצור סגסוגות מתכת, כגון פליז וארד (ברונזה).
בעבר שימשה הנחושת בעיקר להכנת כלים ואבזרי קישוט, וגם כיום יש מטבעות, כלים, חלקי ריהוט, וגם צינורות העשויים מנחושת.
יוני נחושת יכולים להיות אנטי ביוטיים. שימוש הקשור לכך הוא שילוב גרגירים של נחושת בטקסטיל, ואז עיבוד הטקסטיל למוצר מוגמר, הנותן הגנה מפני פתוגנים.
היסטוריה
מרכז|ממוזער|500px|כלי נחושת בני 6000 שנה ממטמון נחל משמר
קיימים ממצאים ארכאולוגיים המעידים על שימוש אנושי בנחושת מעל 5,000 שנה. ידוע על גילוי עפרות נחושת בקפריסין כ-5,000 שנה לפני זמננו. הרומאים, אחרי שכבשו את האי, כינו את המתכת Cyprium (מתכת קפריסין), ושם זה קוצר בהמשך ל-Cuprum. מרכזי הפקה ידועים נוספים של נחושת בתקופות קדומות, מלבד קפריסין, היו גם הרמה האיראנית, הרי אדום, חצי האי סיני ואזורי הערבה ומדבר יהודה בארץ ישראל.
השומרים השתמשו בנחושת והכינו ממנה חפצים לפני כ-5,000 שנה. גם המצרים הכינו באותה תקופה חפצים מנחושת. באחת הפירמידות נמצאה צנרת מנחושת בת כ-5,000 שנים.
השימוש בארד (סגסוגת של נחושת ובדיל, הקרויה גם ברונזה) החל כנראה במצרים. המצרים גילו שהוספת כמות קטנה של בדיל לנחושת מקלה על מלאכת החישול. סגסוגות ארד נמצאו במצרים כמעט באותה תקופה שבה נמצאה נחושת. השימוש בארד התפשט בין תרבויות במהירות רבה והוא מקור השם ל"תקופת הברונזה".
בסין החלו להשתמש בנחושת כ-4,250 שנה לפני זמננו, ולפני כ-3,200 שנה כבר יוצר בסין ארד באיכות גבוהה.
היוונים והרומאים השתמשו רבות גם בפליז, סגסוגת של נחושת ואבץ.
כיום מפיקים את מרבית הנחושת בצ'ילה, בארצות הברית, באינדונזיה ובפרו. בעבר נכרו מחצבי נחושת גם בישראל.
ממצאים ארכאולוגיים
שמאל|ממוזער|250px|מטיל נחושת שנמצא בכרתים
תליון נחושת המתוארך ל-8700 לפנה"ס נמצא באזור צפון עיראק של היום.
ישנן עדויות לטיהור נחושת מתחמוצות נחושת (מלכיט לדוגמה) מלפני 7,000 שנים. לשם השוואה, בזהב החלו להשתמש, ככל הנראה, בשנת 4000 לפנה"ס.
במערת המטמון בנחל משמר, שבמדבר יהודה, נמצא ב-1961 מטמון ("מטמון נחל משמר") ובו 429 כלי נחושת ברמת גימור גבוהה שנוצרו לפני כ-6,000 שנים. זה האוסף הגדול ביותר של חפצים עתיקים מנחושת שנתגלה במזרח התיכון.
באירופה התגלתה גופה שהשתמרה בקרח משנת 3,200 לפנה"ס, שזכתה לכינוי "אצי, איש הקרח". על אצי נמצא גרזן עם חוד נחושת (99.7% טהור). רמות גבוהות של ארסן בשערו מצביעות על מעורבותו בייצור הנחושת.
תרכובות
שמאל|ממוזער|250px|CuSO4 · 5H2O
לנחושת יש שתי דרגות חמצון נפוצות - 2+ ו-1+. היציבה והנפוצה יותר מבין השתיים היא 2+, שיוצרת מלחים פרה-מגנטיים (תשעה אלקטרונים בקליפה 3d) בצבע כחול או כחול-ירוק. תרכובות נחושת בדרגת החמצון 1+ הן דיאמגנטיות (קליפה d מלאה- כל האלקטרונים מזווגים) וחסרות צבע. בתנאים מיוחדים קיימת גם דרגת החמצון 3+.
נחושת פחמתית (CuCO3) היא מלח ירקרק, המופיע לעיתים קרובות על ציפויי נחושת בכלים וחפצים אחרים. נחושת גופרתית (CuSO4) היא מלח כחול שמשתמשים בו לעיתים קרובות במעבדות כקוטל פטריות. נחושת דו-כלורית, מלח בצבע חום בהיר, משמשת כזרז למשל בייצור אצטאלדהיד מאתן.
קיימות שתי תחמוצות נחושת יציבות - CuO ו-Cu2O. תחמוצות אלו מהוות חומר התחלתי בייצור YBa2Cu3O7-\delta שהוא חומר בסיס בייצור מוליכי-על.
תפקיד ביולוגי
נחושת היא מינרל בעולם החי והצומח, והיא מצויה בכמות זעירה אך חיונית לתהליכים ביולוגיים חשובים.
אטומי נחושת מופיעים במרכזם של אנזימים וחלבונים אחרים בעלי חשיבות עליונה: ציטוכרום C אוקסידאז (קולט האלקטרונים הסופי בתהליך הנשימה התאית), המוציאנין (החלבון נושא החמצן השכיח ביותר באורגניזמים, אחרי המוגלובין. משמש לנשיאת חמצן ברכיכות ובכמה סוגי סרטנים), סופראוקסיד דיסמוטאז (SOD, משמש לביטול השפעת הרעלים בתהליך הנשימה התאית; ראו ערך אנארובי לפרטים נוספים) ועוד.
השפעות בריאותיות
מנה של 30 מיליגרם נחושת לכל קילוגרם ממשקל הגוף עלולה להיות קטלנית לבני אדם. הרמה הבטוחה של נחושת במי שתייה היא עד 2-1.5 מיליגרם לליטר.
מחלת וילסון היא מחלה תורשתית שגורמת לגוף לצבור נחושת. אם החולה אינו מקבל טיפול, עלול להיגרם נזק לכבד ולמוח. בנוסף לכך, מחקרים מצאו קשר בין מחלות נפש כמו סכיזופרניה לבין רמות גבוהות של נחושת בגוף. לא ידוע עדיין אם הנחושת היא זו שגורמת למחלת הנפש, או שהמחלה היא זו שגורמת לגוף לצבור נחושת או שיש גורם אחר הגורם לגוף לצבור נחושת ואותו הגורם שגורם לגוף לצבור נחושת גורם גם למחלת הנפש.
הפקת נחושת
הנחושת מופקת בעולם ממרבצים שהם תערובת של תרכובות הנחושת וחומרים אחרים. מתוך 165 תרכובות נחושת המצויות במרבצים, רק כ-12 הן בעלות חשיבות להפקת הנחושת:
עפרות נחושתהתרכובתהרכבצפיפות (גרם/סמ"ק)% הנחושתתרכובות מכילות חמצןקופריט6.088.8טנוריט5.8-6.379.8מלכיט3.9-4.057.3כריזוקולה2.0-2.436.0ברוכנטיט3.3956.2אטקמיט3.75-3.7759.4תרכובות מכילות גופריתכלקופיריט4.2-4.334.5בורניט4.9-5.463.3כלכוציט5.5-5.879.8קובליט4.9-566.4אנרגיט4.43-4.4548.3טטרהדריט4.7-5.052.1 בתמנע מצויים בעיקר העפרות מלכיט וכריזוקולה.
כריית עפרות הנחושת נעשית בדרך כלל ממכרות פתוחים. הן נאספות לאחר חשיפתן באמצעות פיצוצים מבוקרים. לאחר האיסוף, מובלות העופרות למפעלי הזיקוק.
תהליך הזיקוק מתחיל בריכוז עפרות נחושת. סדרה של פטישים הולמים בעפרות והופכות אותן לחלקיקים קטנים יותר, כך שניתן יהיה לסלק את הכמויות הגדולות של אדמה הנמצאת בהן. לאחר מכן, חלקיקי העפרות מעורבבים עם מים ליצירת בלילה מרוכזת (הצפה flotation). החומר מועבר למטחנה סיבובית (Rod Mill) אשר שוברת את העפרות לחתיכות קטנות עוד יותר (גריסה). בסיום תהליך זה, העפרות עוברות למטחנת כדור (Ball Mill) המייצרת מהעפרות חלקיקי חומר בעלי קוטר של כ-0.25 מ"מ.
לאחר השלמת פירוק ראשוני של העפרות, ריאגנטים כימיים (Chemical Reagents) מעורבבים יחד עם הבלילה, וגורמים לאיחוי הנחושת בצורה טובה יותר. בסוף תהליך זה מקבלים תערובת המכילה בערך 25-35% נחושת. משם נשלחת התערובת לטיפול נוסף בחומרים כימיים ובחום. תהליך זה נקרא "התכה", ובו מסירים בצורה פיזית את חומרי הפסולת. התוצאה המותכת היא מתכת נחושת טהורה ב-99%.
בשלב זה הנחושת עדיין מלוכלכת, 99% נחושת והשאר 1% מזהמים כגון חמצן, גופרית וברזל שעדיין צריך להסיר אותם. הנחושת עוברת אז שוב לחימום בתוך תנור זיקוק. לאחר ההתכה מוזרם בכוח אוויר לנחושת המותכת, אשר גורם לחמצון (oxidizes) של הזיהומים ומאפשר הסרתם בצורה קלה יותר. לאחר מכן נלקחת דוגמה לבדיקה על ידי מפעיל תנור ההתכה, אשר קובע אם רמת המזהמים מקובלת, כלומר: אם הנחושת היא בניקיון של כ-99.5% טהורה. הנחושת המותכת נוצקת לתוך אנודות חשמל (Electrical Anodes) גדולות, אשר משמשות בתהליך הזיקוק האלקטרוליטי. לאחר השלמת תהליך זיקוק אלקטרוליטי, מתקבלת נחושת נקייה בכ-99.95% עד 99.99% טהורה.
במהלך תהליך זיקוק הנחושת וכתוצרי לוואי, נוצרות מתכות יקרות כגון זהב וכסף (בכמות קטנה), דבר המאפשר מקור הכנסה נוסף עבור בתי הזיקוק. אמנם המתכות היקרות הן תוצרים חיוביים, אבל בתהליך נוצרים מזהמים שונים הפוגעים באיכות הסביבה. רמת הזיהום הנמוכה היא אחת הסיבות שמיחזור נחושת טוב יותר מאשר הפקת נחושת מחדש מעפרות או ממחצבים טבעיים.
נחושת בישראל
שמאל|ממוזער|250px|מכרות נחושת תמנע (1980)
בתנ"ך מוזכרת ישראל כארץ שבה יש מחצבי נחושת: אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. בישראל התגלו מרבצי נחושת באזור תמנע, לא רחוק מקיבוץ יטבתה שבערבה.
האזור נקרא "מכרות תמנע". ב-1951 הוקמה חברת מכרות נחושת תמנע והכרייה המסחרית החלה ב-1959. במכרה הועסקו כ-1,200 עובדים תושבי אילת. הכרייה הופסקה ב-1983 בגלל צניחת מחירי הנחושת בעולם. ב-2007 החלה כרייה נסיונית על ידי חברה מקסיקנית. מאז חידוש הכרייה במכרה נהרגו במקום שני פועלים, מיכאל גלי וחיים ברמן.
איזוטופים של נחושת
לנחושת שני איזוטופים יציבים,
63Cu (שכיחות כ-69%)
ו-65Cu (שכיחות כ-31%),
ואיזוטופים בלתי-יציבים רבים אשר זמן מחצית החיים שלהם קצר (עד מספר שניות) ולכן אינם מצויים בטבע.
סמל Z(p) N (n) מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית 52Cu 29 23 51.99718(28)# (3+)# 53Cu 29 24 52.98555(28)# <300 ns (3/2-)# 54Cu 29 25 53.97671(23)# <75 ns (3+)# 55Cu 29 26 54.96605(32)# 40# ms [>200 ns] 3/2-# 56Cu 29 27 55.95856(15)# 93(3) ms (4+) 57Cu 29 28 56.949211(17) 196.3(7) ms 3/2- 58Cu 29 29 57.9445385(17) 3.204(7) s 1+ 59Cu 29 30 58.9394980(8) 81.5(5) s 3/2- 60Cu 29 31 59.9373650(18) 23.7(4) min 2+ 61Cu 29 32 60.9334578(11) 3.333(5) h 3/2- 62Cu 29 33 61.932584(4) 9.673(8) min 1+ 63Cu 29 34 62.9295975(6) יציב 3/2- 0.6915(15) 0.68983-0.69338 64Cu 29 35 63.9297642(6) 12.700(2) h 1+ 65Cu 29 36 64.9277895(7) יציב 3/2- 0.3085(15) 0.30662-0.31017 66Cu 29 37 65.9288688(7) 5.120(14) min 1+ 67Cu 29 38 66.9277303(13) 61.83(12) h 3/2- 68Cu 29 39 67.9296109(17) 31.1(15) s 1+ 68mCu 721.6(7) keV 3.75(5) min (6-) 69Cu 29 40 68.9294293(15) 2.85(15) min 3/2- 69mCu 2741.8(10) keV 360(30) ns (13/2+) 70Cu 29 41 69.9323923(17) 44.5(2) s (6-) 70m1Cu 101.1(3) keV 33(2) s (3-) 70m2Cu 242.6(5) keV 6.6(2) s 1+ 71Cu 29 42 70.9326768(16) 19.4(14) s (3/2-) 71mCu 2756(10) keV 271(13) ns (19/2-) 72Cu 29 43 71.9358203(15) 6.6(1) s (1+) 72mCu 270(3) keV 1.76(3) µs (4-) 73Cu 29 44 72.936675(4) 4.2(3) s (3/2-) 74Cu 29 45 73.939875(7) 1.594(10) s (1+,3+) 75Cu 29 46 74.94190(105) 1.224(3) s (3/2-)# 76Cu 29 47 75.945275(7) 641(6) ms (3,5) 76mCu 0(200)# keV 1.27(30) s (1,3) 77Cu 29 48 76.94785(43)# 469(8) ms 3/2-# 78Cu 29 49 77.95196(43)# 342(11) ms 79Cu 29 50 78.95456(54)# 188(25) ms 3/2-# 80Cu 29 51 79.96087(64)# 100# ms [>300 ns]
בתרבות
בספר שמות בני ישראל מצווים על בניית המשכן, שמכיל כמות גדולה של נחושת. כשבנה שלמה המלך את בית המקדש, הוא הקים בפתחו שני עמודי נחושת כבירים בשם יכין ובועז.
נחושת נקשרה לאלה היוונית אפרודיטה במיתולוגיה היוונית. באלכימיה, סמל הנחושת זהה לסמלה של אפרודיטה, המקובל כיום כסמל המין הנשי. הקשר של אפרודיטה (ובעקבותיה המין הנשי כולו) לנחושת נוצר בשל השימוש בנחושת להכנת מראות שנחשבו אביזר טיפוח נשי. כך נבנה הכיור במשכן מ"נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"(). לפי המיתולוגיה נולדה ונוס מקצף הגלים לחוף קפריסין, האי היה מזוהה עם האלה, וקפריסין הייתה מקור עיקרי לעפרות נחושת בתקופה ההלניסטית. כך, למשל, נותן קיניריס, מלכה האגדי של קפריסין, למלך היוונים אגממנון את שריון הנחושת "מגן גיבורים עוטר לאדם ועשוי לתפארה" בצאתו למלחמת טרויה:
קישורים חיצוניים
נחושת, באתר Webelements
סרט של ה-BBC על הפקת נחושת בזמביה על ידי תאגיד הענק השווייצרי גלנקור
הערות שוליים
*
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר | 2024-09-12T07:10:56 |
שימי תבורי | שימי תבורי (נולד ב-9 בפברואר 1953, כ"ד בשבט ה'תשי"ג) הוא זמר ישראלי.
ביוגרפיה
נולד בשם שמשון טוילי בנס ציונה, כבן זקונים למשפחה בת שבעה ילדים יוצאת יהדות תימן. את צעדיו הראשונים כזמר עשה בנעוריו על במות באירועים, ואף הופיע במועדונים כמו "קליפסו" ו"כריש" ברמלה. את השם שימי תבורי נתן לו חברו, (שנפל במלחמת יום הכיפורים), שארגן לתבורי הופעה בחיפה, וחיפש שם קליט שיופיע על כרזות המופע.
לפני גיוסו לצה"ל ניסה תבורי להתקבל ללהקת פיקוד דרום, אך לא הצליח לעבור את המבחנים בהצלחה וכך, שובץ לחיל התותחנים.
את התקליטון הראשון שלו ובו השיר "הלנה" (מילים: אורי אסף, לחן: אלי קניאל), הקליט תבורי לאחר שירותו הצבאי, במימון המעסיק של אחותו. בתחילה לא זכה התקליטון להצלחה, אך מאוחר יותר, לאחר פרסומו הראשוני של תבורי, הפך השיר "הלנה" ללהיט.
ההתקדמות המשמעותית בקריירה של תבורי החלה רק לאחר שהפזמונאי דוד חלפון שמע אותו, בחתונה שבה הופיע, מבצע את השיר "אשליות", שאותו כתב חלפון לניסים סרוסי. חלפון שידך בין תבורי לבין עוזי חיטמן, שעשה אז את צעדיו הראשונים ככותב וכמלחין צעיר לאחר שחרורו מצה"ל.
שיתוף הפעולה עם עוזי חיטמן
ב־1976 הוליד שיתוף הפעולה עם עוזי חיטמן את אלבום הבכורה של תבורי, "חיפשתי שירים לצאת לעולם", ואת הלהיט הראשון, "לילה בלי כוכב", שהלחין חיטמן למילים של יואל ריפל. לאחר צאת האלבום התעוררה סערה כאשר התברר שעל העטיפה הופיע תבורי ולצידו בחורה עירומה מן הגב. עקב זאת נגנזה העטיפה וצונזרה בכל מקום, והוחלפה באחרת. לאורך השנים כתב חיטמן שירים לתבורי, והיה ביניהם שיתוף פעולה פורה ומצליח מאוד. ב־1977 התפרסם אלבומו השני של תבורי, "שלך באהבה". האלבום כלל את "שחורה ונאווה" (שתבורי זכה איתו במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי) ואת הלהיט "אין לי אהבה", שהגיע למקום ה־19 במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג' לשנת תשל"ח (1978) – השיר הראשון של תבורי שדורג במצעד שנתי.
השתתפות וזכיות בפסטיבלים
בחנוכה ה'תשל"ח (דצמבר 1977) זכה תבורי במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "שחורה ונאווה". שנה לאחר מכן, בחנוכה ה'תשל"ט (דצמבר 1978), זכה במקום השני באותו פסטיבל עם השיר "כינור דוד", שאותו כתב אביהו מדינה שגם השתתף בהלחנתו עם יהודה בדיחי. בחנוכה תשמ"א (דצמבר 1980) זכה בפעם השלישית במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "משה", אותו כתבו אביהו מדינה ואורי אלוני. את השיר הלחין תבורי עצמו, ועיבד ננסי ברנדס. ב-29 במרץ 1980 השתתף תבורי בפסטיבל הזמר והפזמון תש"מ והגיע למקום השלישי עם השיר "אתמול היית שונה" (מילים ולחן: רוני בראון ויוריק בן דוד, עיבוד: דוד קריבושי). השיר הפך ללהיט גדול ואחד המזוהים ביותר עם תבורי. ב-1980 השתתף גם בפסטיבל הזמר החסידי ה-12 והגיע למקום השני עם השיר "ברכנו". בחנוכה תשמ"ג (דצמבר 1982) השתתף תבורי בשירוויזיון הרביעי והאחרון, שהתקיים בהיכל הספורט "יד אליהו" (כיום היכל מנורה מבטחים), והגיע למקום השלישי עם השיר "הילדה בת שבע" (מילים ניסן פרידמן ועוזי חיטמן, לחן: עוזי חיטמן, עיבוד: ננסי ברנדס).
בשנת 1982 דחה תבורי את הצעתו של אביהו מדינה להשתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "הפרח בגני", שבוצע בסופו של דבר על ידי זוהר ארגוב. תבורי העדיף באותה עת לצאת לסיבוב הופעות בארצות הברית, שם פגש את אשתו לעתיד, ג'ניפר ג'וסלין. השניים נישאו לאחר היכרות בת שבועיים בלבד וחזרו יחד לישראל. בינואר 1983, כשאשתו בחודש התשיעי להריונה, זכה תבורי בשלושה מיליון שקלים בטוטו. באפריל 1984 הוציא תבורי תקליט ששיר הנושא בו הוא שמו של בנם המשותף, "אלירן". אלבום נוסף שהוציא ב־1984 היה "זיכריני", שכלל את השירים "אל תשליכני", "אליך אלוהי" ו"עפולה". באותה שנה התארח תבורי בתוכנית "זהו זה!" וביצע את השיר "אלירן", כאשר בנו הפעוט מצולם עימו באולפן.
תבורי השתתף בקדם-אירוויזיון 1991 עם השיר "מתגעגע לרומנטיקה" (מילים: דן ריבלין, לחן: דודו זר, עיבוד: אלדד שרים), והגיע למקום ה-11.
שנתיים לאחר מכן הוא השתתף בקדם-אירוויזיון 1993 עם השיר "חי את מה שיש" (מילים ולחן: אלי צרויה, עיבוד: דוד קריבושי), והגיע עימו למקום השמיני.
לאחר שיתוף הפעולה עם עוזי חיטמן
שמאל|ממוזער|250px|שימי תבורי, 1981
בסוף 1998 הוציא חידוש לשירו "לילה בלי כוכב" בעיבוד והפקה מוזיקלית של יובל שפריר. החידוש זכה אף הוא להצלחה.
בשנת 1999 הודיע תבורי שהוא נמצא בתהליכי חזרה בתשובה, ומעתה "ייזהר מלהתעסק עם נשים". יחד עם ארגון חרדי יצא תבורי למסע הופעות בקרב קהל של חוזרים בתשובה. אך לאחר תקופת מה עזב דרך זו, על אף שהמשיך לשמור מסורת.
תוך חצי שנה, מסוף 1999 עד תחילת 2000, הוציא תבורי שלושה אלבומים: אלבום האוסף הכפול "להיטי הזהב", "תמיד רומנטי", שבו חידש שירים אהבה ישראליים, בנושא אהבה ו"אוריינטל טמפו", עם שירים חדשים בצרפתית.
ב-2003, לציון 30 שנות קריירה במסגרת פסטיבל ישראל, התקיים לכבודו של תבורי מופע בבנייני האומה בירושלים, בהשתתפות אמנים שונים.
ב-2004 הוציא תבורי את אלבומו "את בראש שלי". את שירי האלבום עיבדו רביב בן מנחם, ננסי ברנדס, רובי בן שמעון, יאיר מיכאל, אפי נצר, ותומר מזמר. האלבום כלל גם 2 שירים שכתב, הלחין, עיבד, וביצע בנו של תבורי - אלירן.
אף על פי שתויג במשך כל שנות הקריירה שלו כ"זמר מזרחי", ניתן להבחין בשיריו, בהשפעתם של השירים הפופולריים הצרפתיים והאיטלקיים בשנות השישים כפי שבאו לידי ביטוי ב"פסטיבל סן רמו". תבורי נחשב עד היום כאחד מהזמרים הבולטים בישראל. למרות עליות וירידות במהלך הקריירה שלו ובמהלך חייו האישיים, הוא הצליח לשמור במידה רבה על הפופולריות שלו.
בנוסף ללהיטים שהוזכרו, ניתן לציין להיטים נוספים של תבורי: "עוד סיפור אחד של אהבה", "דניאל", "צלצלי אליי", "בואו ונשירה", "אל תשליכיני לעת זיקנה".
בפברואר 2009 שודרה תוכנית מיוחדת של הסדרה "תשיר את זה" בה השתתף בפרק מיוחד יחד עם אסף אשתר, יהודה סעדו ועינת שרוף.
במרץ 2009 השתתף תבורי בתוכנית המציאות "האח הגדול VIP" והגיע למקום השני בתוכנית הגמר. החשיפה לה זכה גרמה לו לפופולריות מחודשת.
בינואר 2010 עלתה תוכנית הטלוויזיה "התבורי'ס", בה תבורי ובניו - אלירן, אריאל, דניאל ובן-אל, מחפשים צלע נשית שתצטרף לסיבוב הופעות של כל משפחת תבורי.
באוגוסט 2018 החל להופיע במופע התיאטרון "א יידישע חפלה", מופע בידור במחווה ל-70 שנות יצירה ישראלית.
במאי 2021 הוציא תבורי את השיר "הכל שם בשבילי" שכתב רמי הלוי, הלחין אייל דביר והפיק מוזיקלית תמיר צור. בהמשך השנה, התמודד בתוכנית המציאות אקס פקטור לייצוג ישראל באירוויזיון 2022. תבורי עבר את האודישנים, אך הודח בשלב החלטות השופטים. באותה שנה, הוענק לתבורי פרס על מפעל חיים מטעם ארגון אמ"י.
באוגוסט 2024 השתתף בקליפ של גיא מזיג ויונתן ברק "יוקי ומסדר האמבט", תבורי מופיע בקליפ גם בתור עצמו וגם בדמות אנימציה דמוי דג סשימי. המהווה משחק מילים בין שם הדג לשמו של תבורי.
פרשיות פליליות
ב-23 ביוני 2016 נתפס תבורי כשהוא נוהג תחת השפעת סמים. ב-2 באוקטובר 2017 הורשע תבורי בנהיגה תחת השפעת סמים. ב-16 באוקטובר 2017 נידון לשלילת רישיון נהיגה לשנתיים, לקנס של 3,000 ש"ח ולמאסר על תנאי.
משפחתו
תבורי נהג לקרוא לילדיו בשמות שכוללים בתוכם את המילה אל.
בתחילת שנות ה-80 עת שהה בארצות הברית במהלך סיבוב הופעות נישא תבורי לג'ניפר ג'וסלין לאחר היכרות קצרה. תבורי שב לישראל יחד עם אשתו, ולשניים נולדו שלושה בנים, הבכור שבהם - אלירן יליד 1983 שעל שמו נכתב השיר הנודע "אלירן שלי". בנו השני, אריאל (1984), ובנו השלישי דניאל (1986), הוא זמר שהשתתף בתוכנית "כוכב נולד". לאחר 11 שנות נישואים, השניים התגרשו.
ב-1990 נישא תבורי בשנית לאביבה אזולאי שהייתה אז בת 17 בלבד. לזוג נולדו שני ילדים: בת אל, ואחיה, הזמר בן-אל תבורי. ב-1995 התגרשו השניים.
תבורי נישא בשלישית לאסנת לורבר ולשניים נולדו שני בנים - אוראל ואלעד. לאחר מספר שנים, השניים התגרשו. תבורי נישא ברביעית לסילביה זיו, והתגרש גם ממנה.
תבורי נישא בחמישית ליהודית באומן בשנת 2016.
דיסקוגרפיה
ממוזער|שימי תבורי בהופעה, 2022
חיפשתי שירים לצאת לעולם (גלטון) - 1976 (כולל: "לילה בלי כוכב", "הלנה", "איך נפלת איש גדול", "בין כל החברים", "חיפשתי שירים לצאת לעולם", "תני לי רגע")
שלך באהבה (גלטון) - 1977 (כולל את השירים: "שחורה ונאוה", "אין לי אהבה", "יכולת להגיד", "בלילה בחצות", "אודי אודי", "שיר אהבה", "שלומית", "כמה זמן עוד יעבור", "שלך באהבה") - עיבודים: בני נגרי, מרטין מוסקוביץ', ואלי קניאל
זכרונות (גלטון) - יצא בפברואר 1979 (כולל את השירים: "כינור דוד", "שיר של אבא", "שבת מתנה", "למה שוב אינך עימי", "כמה טוב שאת בבית", "זכרונות") - עיבודים: אלדד שרים ובני נגרי.
לילה ויום (גלטון) - יצא ביוני 1980 (כולל את השירים: "אתמול היית שונה", "שש בבוקר, "רוצה לחזור לידידים", "איתי לאורך כל הדרך") - עיבודים: דוד קריבושי, בני נגרי, עוזי חיטמן, ואורי קריב.
צעד חמישי - 1981 - CBS (כולל את השירים: "ברכנו", "תני לי את הלב", "משה", "צלצלי אלי", "זוכרת", "לילה עוד לילה", "אמא", "דניאל", "בואי אלי", "בתוך הלילה השתנינו") - עיבודים: דוד קריבושה, וננסי ברנדס.
שבועת עולם - 1982 - CBS (כולל: "עוד סיפור אחד של אהבה", "בואי לא נפסיד את כל הלילה") - עיבודים: ננסי ברנדס, ובני נגרי
אלירן (1984) (כולל את השירים: "אלירן", "שוט על גל", "אהבה היא מתנה", "תני לי את הלילה", "הילדה בת שבע", "לעוף איתך")
זיכריני (1984) (כולל: "אל תשליכני לעת זקנה", "אליך אלוהי", "עפולה") - עיבודים: ננסי ברנדס וחיים רומנו.
שירים שאוהבים (1987) (כולל גרסאות עבריות ללהיטים לועזיים: "בואו ונשירה", "חוזר אלייך", מה קרה") - עיבוד והפקה מוזיקלית: ננסי ברנדס
פרחי גני - אלבום כפול (עם אביהו מדינה) (1988) - עיבודים: יגאל חרד, מרטין מוסקוביץ', ננסי ברנדס
תו הקסם
להיטי זהב 1 (1989)
תודה אמא (1990)
להיטי זהב 2 (1991)
להיטי זהב 3 (1993)
להיטי זהב 4 (1996)
בא אלייך
עת מלחמה ועת שלום
הריני מברך
תמיד רומנטי - (1999)
לילה עם כוכב - אוסף להיטים ומופע אולפן (1999)
להיטי זהב - ההקלטות המקוריות (אלבום כפול) - (2000)
אוריינטל טמפו - (2000)
את בראש שלי - (2004)
זקוק לאהבתך (אלבום משולש)
להיטי זהב 5
להיטי זהב 6
המיטב
שירי אהבה שלי
100 להיטי זהב
שיתוף פעולה עם קווין רובין "שישי הפוך"
קישורים חיצוניים
שימי תבורי בשיחה עם נתנאל סמריק, בערוץ גל"ץ, אוקטובר 2022
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:מתחרי האח הגדול (ישראל)
קטגוריה:זמרי מוזיקה מזרחית ישראלים
קטגוריה:מתמודדי קדם-האירוויזיון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:מורשעים בנהיגה תחת השפעת חומרים משכרים בישראל
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר החסידי
קטגוריה:זוכי פסטיבל הזמר המזרחי
קטגוריה:משתתפי אקס פקטור ישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1953
קטגוריה:זמרים ישראלים ממוצא תימני
קטגוריה:זוכי פרס מפעל חיים של אמ"י
קטגוריה:אמנים ישראלים הידועים בשם במה | 2024-10-03T12:30:54 |
ז'אנרולוגיה | ז'אנרולוגיה היא תחום בתורת הספרות או בלימודי קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה שעוסק בחקר ז'אנרים. כבר אריסטו בפואטיקה שלו עסק בז'אנרולוגיה, כאשר הבדיל את הטרגדיה מן הקומדיה ואת אלו מן הפרודיה. מאז הפואטיקה ועד ימינו ניתן להבחין בשני כיווני מחקר שונים בתחום זה: חקר ז'אנרים מבחינה מבנית (עיסוק סינכרוני) וחקר ז'אנרים מבחינה היסטורית (עיסוק דיאכרוני).
הגדרה ז'אנרית
ז'אנר אינו דבר מה הקיים בעולם, אלא קטגוריה אנושית. ז'אנר הוא הכללה מופשטת של אלמנטים (נרטיביים, סגנוניים, העולם המיוצג ביצירה וכדומה) החוזרים בשתי יצירות או יותר. האלמנטים החוזרים בז'אנר מסוים הם חוק ז'אנרי. ניתן, אם כן, לראות ז'אנר כסוג של אינטרטקסטואליות, מערכת קונוונציות ו"כללים" הקודמת ליצירה, והיצירה שומרת עליהן במידה כזו או אחרת.
בסיפור הבלשי, למשל, אחד מהחוקים הז'אנריים הוא שהרוצח מתגלה בסוף הסיפור. עם זאת, לא כל הסיפורים הבלשיים מקפידים לשמור על חוק זה, והם עדיין נחשבים לסיפורים בלשיים. מסתבר, אם כן, שחוקים ז'אנריים, במרבית המקרים, הם חוקים גמישים. יצירה יכולה שלא לקיים כמה מהחוקים הז'אנריים ועדיין להיות מסווגת בתוך ז'אנר.
בעיה נוספת, שעומדת בפני מי שמנסה להגדיר ז'אנר, היא שז'אנר הוא הכללה אנושית, מילה, שיכולה לשנות את משמעותה בתקופות היסטוריות שונות. המילה רומן, לדוגמה, שימשה במאה ה-18 במשמעות מסוימת (רומן ריאליסטי), ואילו כיום היא מתארת, כדברי איין פורסטר, כל יצירת סיפורת ארוכה. משמעות הדבר היא שלעיתים קרובות לא ניתן למצוא הגדרה ז'אנרית שתכסה את כל היצירות, שסווגו תחת ז'אנר מסוים לאורך ההיסטוריה, ורק אותן. מי שמנסה להגדיר מהו "רומן", אם כן, יאלץ להתאים את הגדרתו לאופן בו נתפס רומן בתקופה מסוימת, כלומר הגדרתו תהיה הגדרה סינכרונית.
בשל בעיות אלו ואחרות ניתן לספק הגדרות שונות לאותו הז'אנר עצמו. ההבדל בהגדרות נעוץ, בדרך כלל, במטרת המחקר. הגדרה ז'אנרית היסטורית תהיה שונה מהגדרה ז'אנרית סטרוקטורלית.
ציפיות ז'אנריות - הגדרה סינכרונית
בקריאת ספר (או בצפייה בסרט, מחזה וכו') מפתח הקורא ציפיות מסוימות, הן עלילתיות והן סגנוניות. ציפיות אלה אינן נשלטות רק על ידי התוכן של היצירה עצמה, אלא גם על ידי ההקשר החיצוני לה. אחד מההקשרים בהם נקראת יצירה הוא ההקשר הז'אנרי. הקורא או הצופה של יצירה מסוימת מפתח ציפיות ז'אנריות, ציפיות שנובעות מחוקי הז'אנר שבו נכתבה היצירה. רוב הקומדיות הרומנטיות, לדוגמה, מסתיימות בנישואים, ולכן צופה בקומדיה רומנטית, שמודע לחוק ז'אנרי זה, לא יחשוש לגורל הדמויות כצופה שאינו מודע לקונוונציה הז'אנרית.
מנחם פרי ומאיר שטרנברג, במאמרם "המלך במבט אירוני", מדגימים את כוחן של ציפיות ז'אנריות לקבוע את הבנת הקורא. נניח לדוגמה, הם אומרים, סיפור, שבו מתוארת נסיעה במרכבה של גבר ואישה. הגבר מתבונן באישה ושם לב שעיניה עצומות. אם סיפור זה הוא רומן בלשי, יניח הקורא כי יש סיכוי סביר שהאישה נרצחה. אם, לעומת זאת, הרומן הוא רומן ריאליסטי מהמאה ה-19, יניח הקורא כי האישה פשוט נרדמה. אותו קטע, גם אם הוא מתואר באותה צורה, יכול לשנות את משמעותו, ואת הציפיות שהוא מעורר, בהתאם לז'אנר בו הוא נכתב.
כאשר יצירה שומרת על כללי הז'אנר בו היא נכתבת היא מסמלת לקורא/צופה את הז'אנר דרכו יש לקרוא אותה. ישנם מעין יחסי גומלין בין היצירה לבין הקורא. הקורא נתקל בקונוונציות ז'אנריות כלשהן במהלך הקריאה (אם אינו יודע לפני הקריאה לאיזה ז'אנר שייכת היצירה), מתאים את היצירה להקשר ז'אנרי כזה או אחר, ואחר כך קורא את היצירה וממשמע אותה דרך אותו הקשר ז'אנרי עצמו.
לעיתים קרובות ז'אנרים מסייעים לא רק לבניית ציפיות, אלא גם להבנת היצירה עצמה. יצירה קוביסטית, לדוגמה, עלולה להיות בלתי מובנת לצופה בה, אם הוא לא מכיר את הז'אנר של היצירה, ואת הסיבות להיווצרותו. כך הדבר גם בשירה דדאיסטית או סוריאליסטית. הכרת הז'אנר של היצירה, והבנת הסיבות לקונוונציות שלו, יכולים לשמש כעוגן פרשני. זאת ועוד, לחלק מהז'אנרים יש קונוונציות קריאה מסוימות. קשה להבין הייקו, למשל, מבלי לדעת כיצד יש לקרוא שירה זו. מאחר שההייקו התפתח ביפן, והיה מנותק מהשפעה אמנותית מערבית, קוראים אותו באופן אחר מעט מאשר שירה מערבית. עם זאת, אין צורך להדרש להייקו. יש חוקרים הטוענים ששירה ככלל נבדלת מז'אנרים אחרים לא במבנה שלה דווקא, אלא בקונוונציות הקריאה שלה.
בשל חשיבות הקונבנציות הז'אנריות לפיתוח ציפיות הקורא/צופה ולשם משמוע היצירה (הגדרת היררכיית החשיבויות ביצירה נתונה, למשל) יש חשיבות להגדרה ז'אנרית מבחינה מבנית. הגדרת חוקי הז'אנר באופן סינכרוני, כפי שהם נתפשים בנקודת זמן מסוימת, יכולה לעזור להבין כיצד מתבצעת קריאה והבנה של יצירות. הגדרה מסוג זה, מן הסתם, תהא קשובה לאופן בו מרבית האנשים מגדירים ז'אנר באופן אינסטינקטיבי, מכיוון שמטרתה היא הבנת האופן בו מרבית האנשים חווים יצירה בז'אנר מסוים.
המניפסטים של המודרניזם כמקרה מבחן
את כוחם של ז'אנרים בהקניית משמעות וקוהרנטיות ליצירות אמנות ניתן ללמוד מהמניפסטים של המודרניזם. השירה המודרנית פנתה לעיתים קרובות כנגד קונוונציות רבות שנים. היא מרדה במשקל השירי, בחריזה ואף בתמטיקה של השירה שקדמה לה. מרידה מודרניסטית זו במוסכמות לא הגיעה רק בכתיבת יצירות חדשות. לשירה המודרנית, על שלל ענפיה, קדמו בדרך כלל מניפסטים, שהצהירו על כוונות קבוצת האמנים, ועל האופן בו ראוי, לדעתם, לכתוב שירה. כך, לדוגמה, טענו הפוטוריסטים האיטלקים במניפסט שלהם, כי הם מעלים על נס "את הסגידה למהירות ואת הבוז לנשים", ופירטו כיצד צריך להראות התחביר של השירה החדשה, ובאלו נושאים עליה לעסוק.
ייתכן כי יש במניפסטים המודרניסטים מעין ניסיון "להכין את השטח" לכתיבה המודרנית, ניסיון לגרום לקוראים להבין את המניעים למרד של המודרנה כנגד שירה "קונבנציונלית" יותר, ואולי אף ניסיון להקנות לקוראים כלים להתמודד עם השירה החדשה. במקרה זה הדיווח על הז'אנר בו היצירה נכתבת משמש כדי לבאר את היצירה, ואת האופן בו יש לקרוא אותה. הכלים הז'אנריים יכולים לשמש, אם כן, כמעין "מדריך למשתמש" בקריאת ז'אנר חדש.
ז'אנרים והיסטוריה של האמנות - הגדרה דיאכרונית
אפשרות נוספת להגדיר ז'אנרים היא בהגדרה דיאכרונית, שמתארת כיצד ז'אנרים משתנים ומתפתחים על רצף היסטורי. תולדות האמנות והספרות מלאים בעלייה של ז'אנרים חדשים, תוך העלמות או שינוי של ז'אנרים אחרים. ז'אנרולוגים רבים מנסים להבין מדוע ז'אנרים מסוימים מופיעים בתקופה כזו ולא אחרת, ומדוע הם עוברים שינוי או מתפוגגים כעבור זמן.
אם לחזור לדוגמת הרומן הריאליסטי, ניתן לראות כי צמיחתו במאה ה-18 מעלה שורת שאלות, שחשוב לענות עליהן כדי להבין את ההיסטוריה של הספרות. מדוע צמח הרומן דווקא בתקופה זו? אילו יצירות בישרו את עלייתו? האם קיים קשר בין עליית הרומן הריאליסטי לבין הגידול שחל בקהל הקוראים?
מחקר ז'אנרולוגי היסטורי ניתן למקם על סקאלה, ששני ציריה מנוגדים זה לזה: הטענה שאמנות מתפתחת מתוך עצמה בלבד, והטענה שאמנות מתפתחת אך ורק בגלל שינויים חברתיים.
את הטענה הראשונה, כי האמנות מתפתחת מתוך עצמה, ניסחו באופן המובהק ביותר אנשי הפורמליזם הרוסי המוקדם בנוגע לספרות (אם כי ניתן למצוא רמזים לכך עוד אצל אריסטו ומושג האנטילכאה שלו). לטענתם טכניקות ספרותיות מסוימות הופכות בהדרגה לקונבנציונליות, ומאבדות את אפקט ההזרה שלהן. הן הופכות למוכרות ונדושות. במצב זה מגיעות יצירות חדשות, שמשנות את הטכניקות הקיימות (ולרוב מפנות לעצמן דרך על ידי פרודיות על הטכניקות הספרותיות הקודמות), במטרה להשיג שוב את אפקט ההזרה. תולדות הספרות, לדעתם, הן תוצר של התיישנות תחבולות ספרותיות והחלפתן באחרות. כלומר, הספרות משתנה מבפנים.
את הקצה השני של הסקאלה – הטענה כי האמנות מתפתחת כתוצאה משינויים חברתיים בלבד – ניסח באופן התקיף ביותר המרקסיזם. האמנות היא חלק מבניין העל החברתי, על פי המרקסיזם, שמשתנה בהתאם לשינויים כלכליים ושינויים באמצעי הצריכה. האמנות אך משקפת את המצב החברתי בו היא נוצרת, וכל שינוי במצב החברתי פירושו שינוי באמנות של החברה הנתונה.
האמת, ככל הנראה, אינה נמצאת באף אחת מהקצוות של סקאלה זו. האמנות משתנה הן בשל שינויים חברתיים והן בגלל תהליכים פנים אמנותיים. ניסיון לענות על שאלות הקשורות להתפתחות ז'אנרים, יאלץ, ככל הנראה, להתחשב הן במערכת החברתית והן במערכת האמנותית.
פוסטמודרניזם כמקרה מבחן
הניסיון להגדיר מהי אמנות פוסטמודרנית יכול להדגים כיצד שינויים ז'אנריים נתפסים אחרת בעיני חוקרים בעלי אוריינטציה תאורטית שונה.
בריאן מק'הייל, למשל, טוען כי הספרות הפוסטמודרנית התפתחה מתוך הספרות המודרנית. לטענתו הדומיננטה של הספרות המודרנית הייתה דומיננטה אפיסטמולוגית. ספרות זו עסקה בעיקר בנפש האדם, ובאופן בו הוא קולט את העולם שסביבו. הספרות הפוסטמודרנית, לטענתו, עוסקת בשאלות אונטולוגיות, כלומר שאלות לגבי מה קיים בעולם. המעבר מספרות מודרנית לפוסטמודרנית הוא מעבר בדומיננטה. מאחר שהאפיסטמולוגיה כרוכה באונטולוגיה בקשר בל ינתק (כל ניסיון לענות על "מה אפשר לדעת על העולם" דורש תשובה לשאלה "מהו העולם"), הייתה זו רק שאלה של זמן עד שהספרות המודרנית תשתנה לספרות פוסטמודרנית.
לעומת מק'הייל, טוען פרדריק ג'יימסון, הקרוב למרקסיזם בדעותיו, כי האמנות הפוסטמודרנית התפתחה בעיקר כתוצאה משינויים כלכליים. הכלכלה הפכה לכלכלה גלובלית, והייצור השתנה מייצור ממוכן של מנועי חשמל ובעירה לייצור של מכשירים אלקטרונים וגרעיניים. עם השינוי הזה השתנתה גם האמנות, מתוך ניסיון להתאים עצמה לעולם ולחברה החדשים. האמנות הפוסטמודרניסטית מנסה לדעתו לתפוס את השינוי החריף שחל באופן בו אנו תופסים את המרחב, ואת האופן בו קיימים בתקשורת מאפיינים של תרבות "גבוהה" לצד תרבות "נמוכה".
כפי שניתן לראות, הניסיון לסווג ולהבין ז'אנר מסוים באופן היסטורי כרוך במידה רבה בניסיון להבין את החברה והתרבות בה הז'אנר נוצר.
ראו גם
סוגה
ז'אנר ספרותי
תולדות האמנות
תורת הספרות
קישורים חיצוניים
הקדמה לתאוריות ז'אנריות
פוסטמודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. חלק א', מאמר באתר האייל הקורא
פוסטמודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. חלק ב', מאמר באתר האייל הקורא
הערות שוליים
קטגוריה:תורת הספרות
קטגוריה:חקר קולנוע
קטגוריה:תיאטרון
קטגוריה:טלוויזיה: תוכן | 2023-04-04T18:46:11 |
מוליכות חשמלית | מוליכות חשמלית (או אי-התנגדות חשמלית) של גוף חומר מסוים היא מידת היכולת של זרם חשמלי לעבור באותו גוף. התנגדות חשמלית היא הגודל ההופכי למוליכות, ומייצגת את ההתנגדות למעבר זרם בגוף. ככל שההתנגדות גבוהה יותר, הזרם שעובר בגוף קטן יותר, תחת הפרש מתח נתון. חומרים מוליכים הם חומרים בהם קיימים חלקיקים טעונים עם חופש תנועה (למשל אלקטרונים בנחושת). חומרים מוליכים יכולים להיות מתכת, תמיסה מוליכה (למשל מי ים), וקיימים גם מספר חומרים קרמיים ופולימרים מוליכים.
בחומר אחיד (הומוגני), מגדירים מקדם מוליכות, אשר בעזרתה ניתן לחשב את ההתנגדות בגוף העשוי מאותו חומר. המוליכות אינה קבועה אלא תלויה בתנאי הסביבה כגון טמפרטורה, לחץ, מתח חשמלי ועוד. נגד הוא רכיב במעגל חשמלי אשר ההתנגדות שלו קבועה בקירוב בתנאי העבודה של המעגל.
הגדרה
מוליכות חשמלית מוגדרת כזרם החשמלי בין שתי נקודות בגוף חלקי המתח החשמלי ביניהם:
התנגדות חשמלית מוגדרת כהופכי של המוליכות, או המתח החשמלי בין שתי נקודות בגוף חלקי הזרם החשמלי ביניהם (ראו חוק אוהם):
מן ההגדרה נובע שככל שמוליכותו של הגוף תהיה גבוהה יותר, היכולת של הזרם לעבור בו תהיה גבוהה יותר (תחת מתח נתון), וככל שמוליכותו של הגוף תהיה קטנה יותר, היכולת של הזרם לעבור בו תהיה קטנה יותר.
מקדם התנגדות ומקדם מוליכות
ממוזער|דחיסות הקפיץ מגדילה את אורך התיל המשולב במעגל החשמלי, ובכך מגדילה את התנגדות.
מוליכותו של גוף נתון תלויה לא רק בחומר ממנו הוא עשוי אלא גם בממדיו הפיזיים, למשל, מוליכותו של תיל מוליך תלויה באורכו ובשטח החתך שלו. התכונה המשותפת לכל הגופים העשויים מחומר מסוים נקראת מקדם מוליכות. זוהי תכונה המכמתת את הקלות שבה מניע שדה חשמלי את נושאי המטען החופשיים שבחומר (לרוב אלקטרונים) ליצירת זרם חשמלי. מקדם המוליכות של חומר מושפע בעיקר מצפיפות נושאי המטען החופשיים וכן מגורמים המפריעים לתנועת נושאי המטען כגון אילוח ופגמים בגביש. באופן כללי, חומר בעל מקדם מוליכות גבוה נקרא מוליך, וחומר בעל מקדם מוליכות נמוך מאוד נקרא מבדד.
יחידות מידה
יחידת המידה של ההתנגדות החשמלית במערכת היחידות הבין-לאומית היא אוהם (Ω). המוליכות נמדדת במערכת היחידות הבינלאומית ביחידה ההופכית הנקראת סימנס (או MHO), המסומנת ב-S או ב-MHO או ב-.
שמות היחידות מסמלים באופן ציורי את העובדה שהתנגדות ומוליכות הן גדלים הופכיים זה לזה. ורנר פון סימנס וגאורג אוהם נחשבו כמדענים יריבים בתחומם ו-MHO הוא פשוט היפוך סדר כתיבת האותיות בשם האנגלי של היחידה אוהם – ohm.
IACS (קרי: אייאקס, International Annealed Copper Standard) הוא תקן השוואתי למדידת מוליכות חשמלית כאשר נקודת ההתייחסות היא המוליכות החשמלית של תיל נחושת מרופה מסורתי להולכת חשמל.
חישוב התנגדות אוהמית
שמאל|ממוזער|250px|חישוב ההתנגדות של תיל מוליך נעשית לפי l (אורך התיל) ו־A (שטח החתך של התיל)
ההתנגדות של תיל העשוי מחומר אוהמי ניתנת על ידי הנוסחה:
כאשר היא מקדם ההתנגדות של החומר, הוא אורך התיל ו־ הוא שטח החתך שלו בניצב לכיוון הזרם.
מקדם ההתנגדות הוא תכונה אינדיבידואלית לכל חומר, אך היא אינה קבועה, אלא משתנה בהתאם לטמפרטורה.
בחישוב הנדסי של נגדים במערכת בה הטמפרטורה משתנה (למשל על ידי חימום עצמי של הנגד) נהוג להשתמש בנוסחה המקורבת הבאה:
כאשר היא מקדם ההתנגדות של החומר בטמפרטורה ידועה (בדרך כלל טמפרטורת החדר), היא הטמפרטורה ו־ הוא קבוע ייחודי לחומר הנמדד אמפירית.
הגדרת מתכת ומבודד
המאפיין הבולט ביותר המבדיל בין חומר מוליך למבודד הוא התנהגות המוליכות תחת שינוי טמפרטורה. בחומר מבודד המוליכות עולה עם עליית הטמפרטורה, ואילו במוליך התהליך הוא הפוך – המוליכות יורדת עם עליית הטמפרטורה. הסיבה לכך מוסברת בפיזיקת המצב המוצק על ידי פער אנרגיה במבודד וויברציות של הסריג במוליך.
הגדרה זו אינה מקובלת על חוקרים רבים, מכיוון שיש יוצאי דופן שאינם מתנהגים כמו הכלל הנ"ל. הגדרה מדויקת יותר עבור מוליך היא "התנגדות סופית בטמפרטורת האפס המוחלט", כלומר שההתנגדות אינה מתבדרת לאינסוף.
חומרים מוליכים ומבודדים
מבחינה פיזיקלית חומרים מוליכים הם חומרים שאף שרוב האלקטרונים קשורים בחוזקה לגרעין האטום ולא ניידים, כמה אלקטרונים חיצוניים במעגלים הרחוקים ביותר מהגרעין, קשורים לגרעין באופן חלש, ולכן יכולים לנוע בקלות יחסית ואף באופן חופשי מאטום לאטום. במתכות האלקטרונים החיצוניים נעים בקלות בחומר, ואינם שייכים לאטום ספציפי זה או אחר, אלא קיימים ב"ים האלקטרונים". לעומת זאת בחומרים מבודדים גם האלקטרונים החיצוניים קשורים באופן חזק לגרעין ואינם ניידים.
מתכות לרוב מוליכות היטב, בהן נחושת שהיא בעלת מקדם התנגדות נמוך מאוד ונמצאת בשימוש רב בתעשייה. קיימים גם פולימרים מוליכים כגון פוליפירול (polypyrrole, PPY) ופוליאנילין (polyaniline, PANI) הנמצאים גם כן בשימוש. בנוסף, קיימים חומרים קרמיים המוליכים חשמל, כמו גרפיט וסיליקון ניטריד.
עץ, שעם, זכוכית, חרסינה, אוויר ומרבית סוגי הפלסטיק הם מבדדים נפוצים.
בין המוליכים והמבדדים נמצאת קבוצה מצומצמת של מוליכים למחצה, אשר מוליכותם היא נמוכה בדרך כלל אך ניתנת להגדלה משמעותית, עד כדי הולכה טובה, על ידי עירור חיצוני חלש, בעזרת חום, מתח חשמלי או תאורה, למשל. הנפוצים במוליכים למחצה הם צורן וגרמניום.
מים מזוקקים מבודדים, כלומר התנגדותם גבוהה מאוד, אף על פי שקיימים בהם יונים – יוני הידרוקסיד והידרוניום, שמקורם במים עצמם – המאפשרים הולכה. המסת מלח במים הופכת אותם למוליכים. העברת מתח חשמלי גבוה במי מלח גורמת לפירוק מרכיבי המלח (תהליך המכונה אלקטרוליזה), ומוליכות המים תפחת. כאשר מים מזוקקים נחשפים לאוויר מוליכותם גדלה, עקב התמוססות גזים, בעיקר פחמן דו-חמצני, היוצר חומצה קרבונית, שמתפרקת ליצירת יוני קרבונט, שמוליכים זרם חשמלי.
יש קושי לייצר מוליכים טובים מאוד ומבדדים מאוד טובים. כסף נחשב למוליך טוב אך יקר. נחושת היא הפשרה הטובה בין מחיר ומוליכות חשמלית. מבדדים טובים הם לרוב קרמיקה או זכוכית.
תחום מתפתח הוא מוליכי העל, ובו נחקרים חומרים אשר התנגדותם החשמלית מתאפסת בטמפרטורות נמוכות ביותר (פחות מ-160 מעלות צלזיוס מתחת לאפס). חומרים אלה מעניינים מאוד בהקשרים של הולכת חשמל, מנועים חשמליים, מערכות תמסורת אנרגיה יעילות וכבר נכנסו לשימוש נרחב במכשירי MRI.
קישורים חיצוניים
חיכוך חשמלי, סרטון של מוזיאון המדע בירושלים באתר יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:גדלים חשמליים | 2024-10-16T07:46:19 |
הדס | הדס (שם מדעי: .Myrtus Tourn. ex L) הוא סוג של שיחים ירוקי-עד וריחני ממשפחת ההדסיים. בסוג זה משויכים שני מינים בלבד - הדס סהרה והדס מצוי - שמאכלסים בתי גידול שונים מאוד באקלימם. הדס מצוי לא רק שהוא יחיד במינו ובסוגו בישראל הוא גם המין היחיד במשפחתו שתפוצתו הטבעית בישראל. אקליפטוס המקור גדל בר בישראל אבל הוא צמח זר אוסטרלי שאוזרח בישראל.
טקסונומיה
ההדס מייצג אלמנט פליאו-טרופי יובשני קדום, אשר שרד באגן הים התיכון מאז תקופת המיוקן. לסוג הדס הוצעו לבחינה 693 מינים. 630 הצעות נדחו בוודאות מפני שנמצאו כשמות נרדפים לאחד מהמינים של ההדס או שנמצאו כמינים השייכים לסוג אחר ממשפחת ההדסיים. 59 הצעות עדיין בספק והבדיקות לגביהן נמשכות. שתי הצעות התקבלו בוודאות כמינים.
מאפיינים
ממוזער|איור בוטני של הדס מצוי
עלים – גלדניים ובעלי מרקם קשה, תמימים, בדרך כלל נגדיים, לעיתים הם מסורגים או ערוכים בשלשות.
פרחים – לבנים, דו-מיניים, נכונים; העטיף כפול, וכל אחד מן השניים בן 5 עלים.
אבקנים – אבקנים רבים הערוכים במעגל. כל אחד מהאבקנים הלבנים והארוכים מסתיימים במאבק צהוב או בכמה מאבקים קטנים.
שחלה – שחלה תחתית המורכבת מ-3 עלי שחלה ו-2 עד 3 מגורות. בכל מגורה 16 עד 32 ביציות הסדורות ברביעיות. השיליות הן דפניות ואולי זוויתיות. בראש השחלה אזור מעובה המפריש צוף ועמוד עלי יחיד.
פרי – ענבה סגולה-כחולה כהה עם 8 עד 20 זרעים, שגודלם 3 עד 4 מילימטר, צורתם דומה ל-"C" והעובר שלהם לבן.
הדס מצוי
ממוזער|250px|פירות ההדס המצוי
הדס מצוי (שם מדעי: Myrtus communis) הוא שיח חורש ים-תיכוני, ברום הנמוך מ-550 מטרים, שעמיד גם באזורים הרריים ויובשניים באיראן ובפקיסטן, ובאזורים יובשניים של החבל הים-תיכוני. הדס מצוי גדל בבר ובתרבות בעיקר באזור הים תיכון וכצמח תרבות גם בכל אירופה וביבשות אחרות.
הדס מצוי הוא הנציג היחיד הגדל בר בארץ ישראל ממשפחת ההדסיים.
הדס מצוי קטן-עלים
ממוזער|הדס מצוי קטן עלים
הדס מצוי קטן-עלים (M. communis subsp. tarentina) הוכר כתת-מין של הדס מצוי. הוא גדל בר בכרתים, בקרואטיה, באיטליה (כולל בסרדיניה), בספרד, בצרפת (כולל בקורסיקה) והתאזרח בפורטוגל.
הדס סהרה
הדס סהרה (שם מדעי: Myrtus nivelii, שם נפוץ: Saharan myrtle) אנדמי להרים במרכז הסהרה, ברום של 1,400 – 2,500 מטרים מעל פני הים עם כמות משקעים של 50 עד 100 מ"מ לשנה: הרי אהגר, הרי טאסילי והרי טפדסט באלג'יריה, והרי טיבסטי בצ'אד.
שמו המדעי nivelii ניתן על שם קצין צרפתי בשם René Nivelle. הדס סהרה הוכרז כמין בסכנת הכחדה אף על פי שהוא צמח מוגן בחוק האלג׳ירי, כיוון ששבטי טוארג משתמשים בו כצמח מרפא.
הדס סהרה צומח בקבוצות של פרטים בודדים ועד מאות שיחים הפזורות על סלעים וקרקעות בוואדיות בהם מי תהום זמינים.
הדס סהרה דומה בתכונותיו להדס מצוי, אם כי נמוך יותר, וגובהו בין 1–2 מטר (עד מטר וחצי בבתי גידול מוצלים היטב). העלים של הדס סהרה הם אליפטיים ומאורכים, אורכם 4 עד 5 ס"מ ורוחבם 6 עד 8 מ"מ, והם ארוכים וצרים מעלי ההדס המצוי. פירות הדס הסהרה כדוריים וקטנים יותר משל ההדס המצוי וקוטרם נע לרוב בין 4 ל-5 מ"מ ולעיתים רחוקות מגיע לסנטימטר אחד. להדס סהרה אין תקופת פריחה מסוימת, והוא נצפה פורח בזמנים שונים במהלך השנה, ככל הנראה בתגובה לאירועי גשמים לא סדירים..
שוני בתי הגידול
בסוג הדס שני מינים ששייכים לבתי גידול שונים באקלימם: הדס סהרה הוא צמח מדברי הגדל באקלים צחיח וחם, ואילו הדס מצוי הגדל בר הוא צמח ים-תיכוני שגדל בצל חורשים ויערות או בנחלי אכזב. שוני בתי הגידול מעורר שאלה לגבי מוצא שני המינים. האם הם התפצלו מאב קדמון משותף, או שאחד התפצל מהשני, ואם כן, מי קדם למי?
נראה שהדס סהרה התפצל מהדס מצוי, והיגר מאגן הים-התיכון להרי סהרה בתקופות קדומות. סמנים גנטיים הצביעו על התבדלות גנטית בתוך המין הדס מצוי בין מזרח הים התיכון למערבו במהלך המיוקן המאוחר, בגלל אירוע בעל השפעה שגרם לניתוק אזורים סביב הים התיכון, ולבידוד האוכלוסיות המזרחיות. בתקופת הפליסטוקן הקדום המשיכה התבדלות זו בעיקר באוכלוסייה שבמערב אגן הים התיכון. אוכלוסייה זו הייתה מקור הנדידה לעבר איי מקרונזיה והרי הסהרה.
קישורים חיצוניים
שימושים רפואיים להדס
הדס - אגדות ומידע מפורט מתוך האתר טיולים בארץ מגדיר צמחים
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:הדסיים
קטגוריה:ארבעת המינים
קטגוריה:צמחי מרפא | 2024-09-29T21:20:07 |
מוליך חשמל | REDIRECT מוליכות_חשמלית | 2015-09-26T11:06:31 |
ואסקו דה גאמה | שמאל|ממוזער|150px| דה גאמה באנדרטת התגליות
250px|שמאל|ממוזער|קברו של דה גאמה במנזר ז'רונימוש
250px|שמאל|ממוזער|מפת האימפריה הפורטוגזית בתחילת המאה ה-16
שמאל|ממוזער|250px|דרך הים אל הודו ואתיופיה: הקו הירוק מסמן את מסעם המשותף של אפונסו דה פאיבה ושל פרו דה קווילאן בשנת 1488 עד לעדן, הקו הכחול מסמן מסלול היעד של דה פאיבה, הקו הכתום - את המשך המסע של דה קווילאן להודו, והקו השחור - את מסעו הראשון של ואסקו דה גאמה להודו
וַאסְקוּ דָה גַאמָה (בפורטוגזית: Vasco da Gama, הגייה: וַאשְׁקוּ, ; 1460 או 1469 – 24 בדצמבר 1524) היה מגלה ארצות פורטוגלי, הראשון שהגיע ישירות בדרך הים מיבשת אירופה להודו. דה גאמה נשלח על ידי מלך פורטוגל מנואל הראשון בשנת 1497, במטרה לבסס נתיב סחר ימי בין פורטוגל למזרח הרחוק.
ראשית חייו
דה גאמה נולד למשפחה מיוחסת בעיר סינש, בדרום פורטוגל. אביו אשטבאו היה מושל העיר, אמו הייתה ממוצא בריטי, ושניהם היו מקורבים לבית המלוכה. בבגרותו התמחה בספנות, ועסק בעיקר בהגנה ימית על תחנות המסחר של פורטוגל במערב יבשת אפריקה. אביו נבחר להוביל משלחת לגילוי נתיב סחר ימי מפורטוגל ליבשת אסיה, ולאחר מותו ביולי 1497 מונה בנו ואסקו למחליפו.
המסע הראשון
צי המסע הראשון הפליג מנמל ליסבון ב-8 ביולי 1497 וכלל ארבע ספינות שעל אחת מהן פיקד אחיו הבכור של ואסקו, פאולו דה גאמה. במשלחת יצא גם בארתולומיאו דיאש, אשר תשע שנים קודם לכן גילה את כף התקווה הטובה במהלך ניסיונו להגיע לחופי הודו בשליחות מלך פורטוגל.
הצי הפליג דרומה לאורך חופה המערבי של אפריקה. באמצע חודש דצמבר הקיף את כף התקווה הטובה, נכנס ל, והמשיך צפון-מזרחה לאורך חופה המזרחי של היבשת. בינואר הגיע הצי לחוף מוזמביק, שם התחזה דה גאמה למוסלמי ונפגש עם סולטאן מוזמביק, אך לאחר שהתגלה כנוצרי ולא הגיש מנחה מספקת לסולטאן, גורש מהמקום. ביציאתו מהנמל הורה על ירי תותחים לעבר החוף.
בסמוך לחופי קניה, תקף הצי ושדד ספינות סוחר ערביות. הצוות האירופי היה הראשון שביקר בנמל מומבסה, אך נאלץ לעזוב לאחר זמן קצר. בנמל מלינדי, הנמצא צפונית יותר, התקבלו אנשי הצי בברכה, דה גאמה נפגש עם סוחרים הודים ושכר נווט הודי שסייע לו להגיע לדרום הודו.
ב-20 במאי 1498 הגיע דה גאמה לעיר הנמל ההודית קוז'יקוד, שם חתם על חוזה מסחר עם השליט המקומי והקים נציגות פורטוגלית. עם זאת, הוא נאלץ לעזוב בחשאי לאחר שסירב להשאיר סחורות כעירבון לשליט.
ביולי 1499, עם שובו לאיים האזוריים, מת אחיו פאולו ממחלה. בספטמבר חזר דה גאמה לפורטוגל, שם התקבל בכבוד רב. המלך מנואל הראשון מינה אותו ל"אדמירל האוקיינוס ההודי" והעניק לו תואר אצולה של רוזן.
המסע השני
צי המסע השני כלל עשרים ספינות מלחמה והפליג ב-12 בפברואר 1502, במטרה להגן על תחנות המסחר של פורטוגל באפריקה ובאסיה, שהותקפו על ידי תושבים מקומיים. במהלך המסע תקף ושדד ספינות סוחר ערביות, הביס צי שמנה עשרים ותשע ספינות הודיות, וכבש את עיר הנמל קוז'יקוד. במקרה אחר השתלט על ספינה אזרחית שהובילה נוסעים ממכה, נעל את 380 הנוסעים בבטנה והעלה אותה באש. עם שובו לפורטוגל קיבל מהמלך תואר אצולה נוסף.
המסע השלישי
בשנת 1524 נשלח שוב להודו, במטרה להחליף את דוארטה דה מנזש, מנהל הנציגות הפורטוגלית כמושל הודו הפורטוגזית. בחודש דצמבר הגיע לקוז'יקוד, ומת זמן קצר לאחר הגעתו כנראה כתוצאה ממחלת המלריה, בה נדבק לאחר הגעתו. הוא נקבר בכנסייה בעיר קוצ'י שבדרום הודו, ושרידיו נקברו מחדש בפורטוגל בשנת 1539.
בנו השני (מתוך שבעה ילדים), אשטבאו דה גאמה, שירת כמפקד בכיר בצי הפורטוגלי, והיה מושל הודו הפורטוגזית בשנים 1540–1542.
ראו גם
האימפריה הפורטוגזית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מגלי ארצות פורטוגזים
קטגוריה:המושלים הכלליים של הודו הפורטוגזית
קטגוריה:ילידי 1469
קטגוריה:נפטרים ב-1524 | 2024-10-13T14:57:12 |
מלחמת השחרור | הפניה מלחמת העצמאות | 2024-02-26T14:02:48 |
בוב מארלי | נסטה רוברט מארלי (באנגלית: Nesta Robert Marley; 6 בפברואר 1945 – 11 במאי 1981), הידוע כבוב מארלי, היה מוזיקאי ופעיל פוליטי ג'מייקני. מארלי נחשב למי שהכניס את דת הראסטפארי לתודעה העולמית.
מארלי הוא זמר הרגאיי המפורסם ביותר בעולם, אשר זכה להוקרה ולפרסים רבים על פועלו. לאחר מותו יצאו כמה אלבומי אוסף ואלבומי גרסאות כיסוי לשיריו, שחלקם אף הגיעו למקומות הראשונים במצעדי המוזיקה השונים. אחד מאלבומים אלו – "Legend" ("אגדה"), שיצא בשנת 1984 – נמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, והוא אחד מ-100 האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. המגזין רולינג סטון דירג את מארלי במקום ה-19 ברשימת "100 הזמרים הגדולים בכל הזמנים" ובמקום ה-11 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים".
מארלי נחשב בעיני רבים ל"שליח" (זהו גם פירוש שמו נסטה), למי שמעביר בשיריו את המסר להתאחד ולאהוב.
בפעילותו הפוליטית ניסה לגשר בין הצדדים במהומות הפוליטיות בג'מייקה בשנות ה-70, ופעל למען השלום במדינות שונות באפריקה. פעילותו זכתה להכרה מטעם האו"ם. רבים משיריו משלבים מסרים פוליטיים למען אפריקה ומטיפים לעקרונות דת הראסטפארי. הוא נחשב עד היום לאחד ממובילי התנועה וממפיציה, ובעיני המאמינים בדת הראסטפארי נחשב לנביא.
נעוריו ותחילת הקריירה
ממוזער|250px|בית הולדתו של מארלי בניין מייל (Nine Mile)
מארלי נולד בניין מייל , כפר קטן באזור אוצ'ו ריוס, בתחום סנט-אנ'ס שבצפון ג'מייקה. אמו, סדלה מלקולם (1926–2008), הייתה נוצרייה אדוקה, ואביו, נורוול סנט-קלייר מארלי (1885–1955), היה ג'מייקני לבן ממחוז קלרנדון. אמו הרתה בגיל 18 וזמן קצר לאחר שהתגלה הדבר, נישא הזוג בחתונה צנועה בכפר, ב-9 ביוני 1944. יום לאחר החתונה עזב האב לעיר הבירה קינגסטון. הוא חזר לכפר כדי לפגוש את משפחתו רק לעיתים רחוקות. משפחת האב לא ראתה בעין יפה את נישואיו לאישה שחורה, ונישלה אותו מהירושה. נורוול מארלי לקח לו אישה נוספת, לבנה, בעודו נשוי לסדלה, וחי עמה בקינגסטון. למארלי ארבעה אחים ואחיות: ריצ'רד, פרל ואנתוני - אחים למחצה מצד אמו, וקונסטנס - אחות למחצה מצד אביו.
כשהיה מארלי בן שש, לקח אותו אביו מהכפר והצהיר כי בכוונתו לרשום אותו ללימודים בפנימייה. לאחר מספר חודשים שבמהלכם שהה בנפרד מאמו, היא גילתה כי מארלי אינו בפנימייה אלא נשלח על ידי אביו לטפל באישה זקנה וחולה בקינגסטון. אמו מצאה אותו והשיבה אותו לכפר. במשך ארבע השנים הבאות לא נפגש עם אביו כלל, ופגישתם הבאה הייתה חודשים ספורים לפני מות אביו, שלא הוריש לו דבר.
אמו של מארלי נתקלה בקשיי פרנסה, עברה לגור בקינגסטון ועבדה כעוזרת בית. את מארלי הצעיר השאירה לגור אצל משפחתה בכפר, שם התחנך בבית הספר המקומי. האם הגיעה לביקורים ושלחה כסף לכלכלתו, אך משהבינה שמארלי הנער כבר אינו מקבל את מרותה ומתחיל לפרוק עול משמעת, צירפה אותו אליה בקינגסטון, בדירה משותפת עם אחת מאחיותיה ומשפחתה. מארלי החל ללמוד בבית הספר הממשלתי "אבנעזר" ולאחר מכן בבית הספר הפרטי "מודל". כשהיה בן 13 עברו לדירה ממשלתית בטרנצ'טאון, הנזכרת בשירו "No Woman, No Cry" ("לא אישה, אל תבכי"). כשנה לאחר מכן נסגר בית הספר ומארלי החל לעבוד כשוליה לרתך ולא שב עוד ללימודיו. הוא החל להתרועע עם פרחחים בשכונה והיה ידוע כעושה צרות, ואף זכה לכינוי "Tuff Gong" (בתרגום חופשי - בחור קשוח). באותה תקופה החל ליצור מוזיקה, שעד אז הייתה עבורו תחביב בלבד. בימים עבד ובלילות הופיע במועדונים ובמופעי כישרונות בעיר.
בשנת 1962 חתם על חוזה עם מפיק מקומי, לזלי קונג, והקליט את שני הסינגלים הראשונים שלו, "Judge Not" ו-"Do You Still Love Me", וכן גרסת כיסוי לשירו של קלוד גריי מ-1961, "One Cup of Coffee" (שאותו הוציא בשם בדוי, Bobby Martell). בהקלטות נעזר בג'ו היגס, זמר מקומי. השירים לא זכו להצלחה, ומאוחר יותר יצאו באוסף "Songs of Freedom". באותה שנה עזבה אמו את ג'מייקה ועברה להתגורר עם אחותה בדלאוור שבארצות הברית. מארלי נשאר בג'מייקה והתגורר לסירוגין בדירה בטרנץ' טאון ובחדר האחורי של אולפן ההקלטות של קלמנט "קוקסון" דוד, מפיק מקומי שלקח אותו תחת חסותו. מארלי הושפע רבות מקוקסון, אחד המפיקים החשובים ביותר בימיה הראשונים של סצנת הרגאיי והסקא בג'מייקה, הנחשב על ידי רבים למורהו הרוחני של מארלי. בין השאר, סייע מארלי לקוקסון לבחון אמנים וזמרים חדשים לחברת ההקלטות שלו ולחנוך אותם.
The Wailers
שמאל|ממוזער|250px|ציור של מארלי בהופעה חיה (מאת סטיב ברוגדון)
בשנת 1963 הקים מארלי את "The Teenagers" (בני הנוער), להקת סקא ורוקסטדי, ביחד עם נוויל ליווינגסטון (מאוחר יותר שינה את שמו לבאני ויילר), פיטר מקינטוש (מאוחר יותר שינה את שמו לפיטר טוש), ג'וניור בריית'וייט, בוורלי קלסו ושרי סמית'. מאוחר יותר שונה השם ל-"The Wailing Rudeboys" ולבסוף לשם בו הם מוכרים כיום, "The Wailers" (הוויילרס - "המייללים" או "המקוננים"). ב-1964 חתמו על חוזה ראשון, לחמש שנים, עם חברת ההפקות של קוקסון דוד, "Studio One". בעזרתו הקליטו סינגל ראשון, "Simmer Down", שהגיע למקום הראשון בג'מייקה, שבה נמכרו יותר מ-70,000 עותקים תוך שבועות ספורים. הלהקה הקליטה שירים רבים שיצאו בהפצה מקומית בלבד, וכן גרסאות כיסוי רבות, אחת מהן - לשיר "And I Love Her" של הביטלס. במצעד השירים השנתי של ג'מייקה של שנת 1965, תפסו הוויילרס שישה מבין עשרת המקומות הראשונים. לאחר מכן עזבו את הלהקה חלק מהחברים וב-1966 נותרו בה רק מארלי, ליווינגסטון ומקינטוש.
באותה תקופה הצטרף מארלי לתנועת הראסטפארי ועל פי עקרונותיה החל לגדל את שערו בסגנון שהפך עם הזמן לסימן ההיכר שלו, הראסטות. באולפנים של קוקסון דוד הכיר את אשתו לעתיד, ריטה אנדרסון, שהייתה אף היא זמרת והקליטה שם. הזוג נישא בג'מייקה ב-10 בפברואר 1966. ריטה הייתה אז בהיריון ממארלי, אך הפילה מאוחר יותר. זמן קצר לאחר החתונה הובילו קשיי הפרנסה את מארלי להצטרף לאמו שהתגוררה בווילמינגטון, בדלאוור שבארצות הברית, שם עבד לפרנסתו.בעת הגשת הטפסים לבקשת דרכון, שונה שמו לראשונה על ידי הפקיד, מנסטה רוברט מארלי לשם בו הוא מוכר לכל כיום, בוב מארלי. הוא שהה בבית אמו בדלאוור במשך כתשעה חודשים, ללא אשתו ריטה, ולאחר מכן שב לג'מייקה.
עם שובו לג'מייקה התחברה להקתו של מארלי ללי פרי ולהקת "The Upsetters", שגם את פעילותם ניהל קוקסון דוד באותו זמן. האיחוד נמשך פחות משנה, אך הקלטותיהם מתקופה זו נחשבות בעיני רבים לעבודתם הטובה ביותר של הוויילרס. פרי הקים חברת תקליטים (Upsetter), ואלבומיהם הראשונים של הוויילרס יצאו בחברה זו. הוויילרס ניסו להקים חברת תקליטים עצמאית משלהם, "Wail 'n Soul 'm", אך החברה כשלה. מאוחר יותר (1970) הקימו את חברת התקליטים "Tuff Gong" (על שם הכינוי שניתן למארלי בנעוריו ברחובות טרנץ' טאון), שבו יצאו רוב אלבומי הלהקה, במקביל ליציאתם בחברת "איילנד" וחברות אחרות.
מארלי וחבריו ללהקה ניסו להשיג צליל חדש ומסחרי יותר למוזיקה שיצרו, ובשנים 1968–1972 ערכו מחדש חלק משיריהם הקודמים. מאוחר יותר הצהיר ליווינגסטון כי "שירים אלו אינם צריכים להתפרסם באלבום כלשהו, הם היו רק דוגמאות עבור חברות תקליטים". בתחילת 1970 הצטרף מארלי שוב לאמו בדלאוור, הפעם עם אשתו וילדיהם. ריטה עבדה כעוזרת בית ומארלי עבד כפועל במפעלי קרייזלר. ב-1972 קיבל מארלי הזמנה מחברת התקליטים "איילנד" להגיע לבריטניה ולהקליט שם אלבום. מארלי קיבל את ההצעה ונסע לבריטניה. ריטה נשארה בארצות הברית וילדה את בנם השלישי, סטיבן. זמן קצר לאחר הלידה שבה ריטה לג'מייקה. מארלי שהה בבריטניה מספר חודשים בשל ההקלטות והופעות במועדונים קטנים ומכללות ברחבי המדינה. בשנים הבאות חי לסירוגין בבריטניה ועם משפחתו שנשארה בג'מייקה.
הוויילרס חתמו על חוזה עם חברת ההקלטות "איילנד" שאותה ניהל כריס בלקוול, ג'מייקני לבן שחי בבריטניה. האלבום הראשון של הוויילרס, "Catch A Fire", הופץ ברחבי העולם ב-1973 וזכה להצלחה. הם הופיעו בתוכנית חיה של רדיו ה-BBC ויצאו למסע הופעות בן כשלושה חודשים בבריטניה ובארצות הברית, ובמסגרתו הופיעו גם כלהקת חימום לברוס ספרינגסטין בניו יורק. באותה שנה הוציאו שני אלבומים נוספים, "African Herbsman" ו-"'Burnin", שכלל את הלהיטים "Get Up, Stand Up" ו-"I Shot the Sheriff" - שיר שבוצע בגרסאות כיסוי רבות, שהמפורסמת שבהן היא של אריק קלפטון משנת 1974. גרסה זו סייעה רבות לעליית הפופולריות של מארלי בעולם. בסוף 1973 יצאו הוויילרס לסיבוב הופעות נוסף שנמשך כחודשיים.
להקת הוויילרס התפרקה ב-1974, וכל אחד משלושת חבריה פנה לקריירת סולו. הסיבה לפירוק אינה ידועה. יש הטוענים כי הסיבה הייתה חילוקי דעות בנוגע להופעות ולכספים, ואחרים טוענים כי חברי הלהקה מיצו את שיתוף הפעולה ביניהם והעדיפו לפתח קריירות סולו.
קריירת סולו
אף על פי שהלהקה התפרקה, המשיך מארלי להקליט ולהופיע בשם "בוב מארלי והוויילרס". הוא כתב והלחין את מרבית השירים. נגני הליווי החדשים שלו היו האחים קרלטון ואסטון ברט בתופים ובגיטרה בס, ג'וניור מרווין ואל אנדרסון בגיטרה, טיירון דווני וארל לינדו בקלידים ואלווין פטרסון בכלי הקשה. את קולות הרקע סיפקה להקת "I Threes" - ריטה מארלי, ג'ודי מוואט ומרשה גריפית'ס.
הלהקה זכתה לפריצת דרך עולמית בשנת 1975 עם הלהיט "No Woman, No Cry", מתוך האלבום "Natty Dread" שיצא בסוף 1974. סיבוב ההופעות של האלבום נערך בחודשים יוני-יולי 1975 ובמסגרתו הגיעו לבריטניה, לארצות הברית ולקנדה. האלבום "Rastaman Vibration" שיצא באפריל 1976 הגיע למקום השמיני במצעד "בילבורד" האמריקאי. מבין אלבומי האולפן של מארלי, היה זה האלבום שהגיע למקום הגבוה ביותר במצעדי בילבורד. מיד לאחר צאת האלבום יצאו לסיבוב הופעות בן שלושה חודשים ברחבי אירופה וארצות הברית. שתיים מההופעות בלונדון הוקלטו ויצאו באלבום "!Live", הופעה נוספת בקליפורניה יצאה במלואה באלבום "Live at the Roxy".
ב-3 בדצמבר 1976 ירו אלמונים במארלי, באשתו ריטה ובאמרגן דון טיילור. היה זה יומיים לפני קונצרט "Smile Jamaica" שארגן ראש ממשלת ג'מייקה, מייקל מנלי, בניסיון לפייס בין שתי הקבוצות הפוליטיות הנלחמות במדינה. השלושה נפצעו קשה מהירי. הסברה שלא הוכחה, שכן היורים לא נתפסו, היא כי הירי היה על רקע פוליטי בשל הטענות כלפי מארלי כי הוא מתומכיו של מנלי. למרות פציעתו עלה מארלי להופיע כמתוכנן. כשנשאל מדוע המשיך להופיע אחרי הפציעה וויתר על מנוחה, ענה: "האנשים שמנסים להפוך את העולם לגרוע יותר לא לוקחים יום חופש, כיצד אני אוכל?". הקליע פגע במארלי בחזהו, בסמוך לבית השחי ולשריר הזרוע, ולא הוצא מגופו מעולם.
זמן קצר לאחר תקרית הירי עזבו מארלי ומשפחתו את ג'מייקה ועברו לבריטניה, שם הקליט את האלבומים "Exodus" (יוני 1977) ו-"Kaya" (מרץ 1978). אקסודוס זכה להצלחה רבה ושהה במשך 56 שבועות רצופים במצעד האלבומים הבריטי. האלבום הבא שיצא באותה שנה, "Babylon by Bus", היה אלבום הופעות שזכה לשבחי הביקורת. השירים באלבום, במיוחד האחרון, "Jamming", ובו הקהל משתולל באקסטזה, הצליחו להעביר את עוצמתו של מארלי בהופעות מול קהל. לעומת זאת האלבום "קאיה" היה אלבום רך יותר וזכה לביקורות פחות אוהדות בשל כך. לאחר צאת האלבום אקסודוס יצא מארלי לסיבוב הופעות באירופה. לאחר צאת קאיה יצא לסיבוב הופעות עולמי. הקלטות מהסיבוב השני יצאו באלבום "Babylon by Bus".
בזמן שהותו בלונדון התיידד מארלי עם בני משפחת המלוכה האתיופית שחיו בגלות ונפגש עם אפסה ווסן, בנו הבכור של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה. אפסה ווסן העניק לו טבעת שהייתה שייכת לאביו, המורכבת מאריה, סמלו של שבט יהודה, על אבן אוניקס. הנסיך ענד את הטבעת על אצבעו של מארלי והצהיר "אתה זה שצריך לענוד אותה". מארלי אכן ענד את הטבעת כל חייו ואף נקבר עימה.
מארלי לא זנח את פעילותו הפוליטית למען ג'מייקה ואפריקה. ב-1978 חזר למדינה לאחר היעדרות בת יותר משנתיים והופיע בקונצרט נוסף, "One Love Peace Concert", שאורגן אף הוא כדי לאחד את קבוצות האזרחים הנלחמות זו בזו. הקונצרט נערך ב-22 באפריל, יום השנה ה-12 לביקורו של היילה סלאסי במדינה. מארלי היה האחרון שהופיע בקונצרט (שארך שמונה שעות) ובסוף הופעתו ביקש מראש הממשלה מנלי ויריבו הפוליטי, אדוארד סגה, לעלות על הבמה וללחוץ ידיים, מול קהל של כמאה אלף איש.
אלבומו הבא, "Survival", יצא ב-1979 והיה מתריס וטעון במסרים פוליטיים. במקור תוכנן להיות חלק מטרילוגיה הכוללת גם את שני האלבומים הבאים, אך הם יצאו בנפרד. יציאת האלבום לוותה בסיבוב הופעות בארצות הברית, בקנדה, בטרינידד וטובגו ובאיי בהאמה. לאחר שני האלבומים הקודמים, שהיו רכים יחסית מבחינת מלל ולחן, הייתה באלבום זה חזרה לסגנונו הקודם והמתריס. ביולי 1979 השתתף מארלי בקונצרט נוסף שהתקיים בבוסטון ומטרתו הייתה לתמוך בעצמאות מדינות דרום אפריקה ובמאבקם של תושבי בוסטון בגזענות בעיר. במהלך הקונצרט נשא נאומים שהיו הבוטים ביותר שנשא בחייו, ועסקו לא רק במאבק למען השחורים אלא גם בהכרה בדת הראסטאפרים ובלגליזציה של קנאביס. בחלקים מנאומו השתמש מאוחר יותר בשיר "Redemption Song" ("שיר הגאולה").
האלבום "Uprising" יצא ב-1980 והיה אלבום האולפן האחרון של מארלי. אלבום זה הוא האלבום הדתי ביותר של מארלי, לדוגמה בשירים "Redemption Song" ו-"Forever Loving Jah" (לנצח נאהב את ג'ה/אלוהים). אחריו יצא לסיבוב הופעות נרחב במיוחד באירופה, שהיה גם סיבוב ההופעות האחרון שלו. אחת מההופעות הייתה במילאנו, שם הופיע מול קהל של כמאה אלף איש - שבוע קודם לכן נאם האפיפיור באותו אצטדיון, אך הקהל בהופעתו של מארלי היה גדול יותר. באותה שנה ביצע את שתי הופעותיו היחידות באפריקה, האחת בגבון, בהזמנת מלך גבון, והשנייה בזימבבואה.
האלבום "Confrontation" יצא שנתיים לאחר מותו, בשנת 1983, והורכב מחומרים שהוקלטו על ידי מארלי ולא יצאו קודם לכן באלבומיו וכן מסינגלים שיצאו לפני כן בג'מייקה בלבד.
מורשת
פרסים ותוארי כבוד
שמאל|ממוזער|150px|הכוכב של מארלי בשדרת הכוכבים של הוליווד
"הוויילרס" זכו בתואר להקת השנה, 1976, על ידי מגזין רולינג סטון
מדליית השלום לעולם השלישי מטעם האומות המאוחדות, 15 ביוני 1978
עיטור המצוינות של ג'מייקה (Jamaican Order of Merit), העיטור השלישי בחשיבותו בהיררכיית העיטורים הג'מייקנית, 1981
היכל התהילה של הרוק אנד רול, 1994
האלבום "אקסודוס" זכה בתואר אלבום המאה של מגזין טיים, 1999
כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, 2001
ב-2001, עשרים שנה לאחר מותו, זכה בפרס גראמי על מפעל חיים ובאותה שנה הוצג סרט תיעודי באורך מלא על חייו, "Rebel Music", שהיה מועמד לזכייה במספר פרסי גראמי, וזכה בחלקם. בסרט השתתפו גם אשתו, ריטה, וחלק מילדיו וממאהבותיו.
ה-BBC דירג את מארלי במקום השלישי ברשימת כותבי השירים הטובים של כל הזמנים
המגזין "רולינג סטון" דירג את מארלי במקום ה-11 ברשימת 100 האמנים המצליחים בכל הזמנים, 2004
ב-2006 קראה עיריית ניו יורק שדרה בעיר על שם מארלי
מחוות אחרות
בשנת 2006 מחלקת החינוך של ניו יורק כינתה חלק משדרות צ'רץ' בחלק המזרחי של ברוקלין כ"שדרות בוב מארלי". בשנת 2008 הוקם בסרביה פסל לזכרו. גם בג'מייקה נבנה פסל לזכרו בשנת 2012.
בשנת 2014 הסופר הג'מייקני מרלון ג'יימס הוציא את הספר "A Brief History of Seven Killings" כאשר אחת מהדמויות בספר הוא מארלי עצמו. הספר זכה בפרס בוקר בשנת 2015.
ב-2017 נתגלה מין חדש של עכביש תת-מימי בחופי קווינסלנד שבאוסטרליה והוחלט לתת לו את השם דסיס בובמרלי (Desis bobmarleyi), על שם בוב מארלי. השם קיבל השראה משירו של מארלי "High Tide or Low Tide".
ב-2020 הוכרז כי יעלה מחזמר בשם "Get Up, Stand Up! The Bob Marley Musical" המבוסס של המוזיקה ועל חייו של מארלי. ב-2021 המחזמר הועלה באופן רשמי.
בנוסף במהלך השנים נעשו מספר סרטים הקשורים למארלי. בין היתר היה הסרט "Rebel Music" אשר זכה במספר פרסי גראמי. ב-2012 יצא סרט תיעודי נוסף אודות מארלי תחת השם "Marly". בנוסף לסרטים אלו יצא גם הסרט "Bob Marley: The Making of a Legend" אשר הוקרן גם בפסטיבל הסרטים "Edinburgh International".
מבחינה דתית-לאומית, המסרים של מארלי המשיכו להדהד גם בקרב קהילות ילידים שונות. כך למשל ההאבוריג'ינים האוסטרליים הבעירו לאחר מותו להבה קדושה בפארק ויקטוריה שבסידני, בעוד השבטים האינדיאנים המשיכו להוקיר את עבודתו גם לאחר מותו. גם בהודו נעשו מחוות רבות למארלי במקומות כמו מסעדות, בתי מלון ופסטיבלים.
לימים מארלי הפך לסמל גלובלי אשר זכה לאזכורים גם בעידן המדיה.
מחלת הסרטן ומותו
ביולי 1977 אובחנה אצל מארלי מחלת המלנומה (סוג של סרטן ממאיר) בבוהן כף הרגל. הוא סירב לקטיעה של האצבע, בשל אמונתו הדתית הראסטפארי לפיה הגוף צריך להישאר שלם ולא מושחת. לכן, מצבו הרפואי הידרדר ולאחר שתי הופעות במדיסון סקוור גארדן בניו יורק בספטמבר 1980, הוא התמוטט במהלך ריצת כושר בסנטרל פארק. בדיקות הראו כי הסרטן התפשט בגופו במהירות, מהבוהן לאיברים אחרים ובמיוחד למוח ולריאות, והרופאים העריכו כי נותרו לו רק שבועות ספורים לחיות. מארלי התעקש לקיים את ההופעה בפיטסבורג ב-23 בספטמבר. הייתה זו הופעתו האחרונה. אחריה פנה לקבלת טיפול רפואי, בתחילה בניו יורק ולאחר מכן במרפאתו של ד"ר יוזף איזלס, מומחה גרמני לרפואה הוליסטית, ליד מינכן, שם שהה מספר חודשים לצורך הטיפולים. הטיפולים לא הועילו, ומצבו הידרדר. במהלך שהותו שם נעזר באמו ובמספר חברים ששהו עמו בבית ששכרו לצורך כך. גם במצבו הקשה סירב מארלי לכתוב צוואה, שכן לפי דתו זוהי הודאה כי הוא בן תמותה, וויתור על אפשרות היותו אחד מהנבחרים לחיי נצח (Everliving).
במהלך טיסתו חזרה מגרמניה לג'מייקה חש מארלי ברע, והמטוס נחת במיאמי כדי לפנותו לטיפול רפואי דחוף. הוא נפטר ב-11 במאי 1981 בבית החולים של אוניברסיטת מיאמי, בגיל 36. מילותיו האחרונות לבנו זיגי היו "כסף לא יכול לקנות חיים". מותו הפתיע את רוב מעריציו, שכן הוא הסתיר את מצבו והתמיד בהופעותיו על אף הכאבים שחש.
הלווייתו נערכה ב-21 במאי. נערכה לו הלוויה ממלכתית בה נכחו המוני אדם, לצד ראש הממשלה הג'מייקני וראש האופוזיציה. בטקס שולבו אלמנטים מדת הראסטפארי וכן מהדת האתיופית האורתודוקסית. מארלי נקבר במאוזוליאום בכפר הולדתו ניין מייל; לצדו הונחו בקבר ספר תנ"ך, כדור כדורגל וגיטרת הגיבסון לס פול שלו. המאוזוליאום הפך מאוחר יותר למוזיאון המוקדש לזכרו.
חיים אישיים
צאצאים
מארלי היה נשוי לריטה מארלי במשך 15 שנים, מגיל 21 ועד מותו. במהלך השנים קיים גם מערכות יחסים עם נשים אחרות, לעיתים רומנים קצרים ולעיתים מערכות יחסים שנמשכו אף שנים, חלקם גם בידיעת אשתו. בחלוקת ירושתו הוכרו רשמית 13 צאצאים: שלושה מאשתו ריטה, שתי בנותיה של ריטה שאומצו על ידו רשמית, ושמונה ילדים מנשים אחרות.
אימני קרול, 16 במאי 1963, משריל מוריי
שרון, 23 בנובמבר 1964, בתה של ריטה ממערכת יחסים קודמת
סדלה מארלי (על שם אמו של מארלי), 23 באוגוסט 1967, מאשתו ריטה
דייוויד (זיגי) מארלי, 17 באוקטובר 1968, מאשתו ריטה
סטיבן (סטפן) מארלי, 20 באפריל 1972, מאשתו ריטה
רוברט (רובי), 16 במאי 1972, מפאט ויליאמס
רוהן, 19 במאי 1972 מג'נט האנט
קארן, 1973, מג'נט בוון
סטפני, 17 באוגוסט 1974, בתה של ריטה שאומצה על ידו רשמית
ג'וליאן, 4 ביוני 1975, מלוסי פאונדר
קי-מני, 26 בפברואר 1976, מאניטה בלנאויס
דמיאן מארלי, 21 ביולי 1978, מסינדי ברייקספיר, שהייתה מיס עולם לשנת 1976.
מקדה, 30 במאי 1981, מאיווט קריצ'טון
שבעה מילדיו הלכו בדרכו והיו אף הם למוזיקאי רגאיי. סדלה, זיגי, שרון וסטיבן הקימו כבר ב-1979 ובסיוע אביהם את הלהקה The Melody Makers, שהוציאה 13 אלבומים בין השנים 1986–2000. הלהקה ניגנה בהלוויית אביהם.
בנוסף ג'וליאן, קי מאני ודמיאן הלכו בדרך המוזיקלית של אביהם.
אמונה
מארלי השתייך לתנועת הראסטפארי, שתרבותה הייתה אלמנט חשוב בהתפתחות מוזיקת הרגאיי. מארלי היה אחד התומכים הגדולים בתנועה, והפיץ את מוזיקת הרגאיי מחוץ לאזורים המקופחים בג'מייקה אל סצנת המוזיקה הבינלאומית. מארלי השתייך לזרם "12 השבטים של ישראל" של התנועה, שאנשיו מאמינים גם בישו. הוא קיים באדיקות את יסודות האמונה של הדת, ביניהם תזונה צמחונית ונטולת רעלים וכימיקלים (איטל), שימוש בקנאביס (בשהותו בבריטניה אף נעצר והורשע בהחזקת כמות קטנה של הסם), גידול הראסטות ואמונה בהיילה סלאסי כמשיח. מארלי, שביקר באתיופיה ב-1978, השתמש בחלקים מנאום שנשא סלאסי בביקורו בג'מייקה, ויצר ממנו את השיר "War".
רבים משיריו של מארלי הכילו אזכורים תנ"כיים, לעיתים תוך שימוש במשחק מילים כדי לשלב בין הדת לבין השקפותיו הפוליטיות (לדוגמה, בשיר "Revolution" (מהפכה) - משחק מילים עם "Revelation" (התגלות). החל מ-1975 הייתה תחושה כי למעשה מארלי מוביל את התנועה, והוא שימש כדובר שלה בפועל בהפיצו את מצעה התרבותי בעולם.
מארלי הוטבל בנובמבר 1980 לכנסייה האורתודוקסית האתיופית, בה היה חבר היילה סלאסי עצמו, שהסתייג מאמונת הראסטות במשיחיותו. מארלי הוטבל בידי אבונא (Abuna, מקביל לארכיבישוף מטרופוליטני) יסהק, בנוכחות משפחתו בלבד. הסיבה להטבלתו אינה ידועה, אך היא גרמה לסכסוך בין הנוצרים לראסטפארים, שבו טען כל צד כי מארלי היה "משלהם".
השקפת עולם
מארלי ראה בקנאביס עשב מרפא ו"עזר למדיטציה" ואף תמך בלגליזציה של הסם. הוא טען כי גם בתנ"ך היה שימוש בקנאביס ואף הביא לכך דוגמה מספר תהילים. מארלי החל להשתמש בקנאביס כשהמיר את דתו לאמונת הרסטפארי מהקתוליות בשנת 1966. הוא נעצר בשנת 1968 לאחר שנתפס עם קנאביס אך המשיך להשתמש במריחואנה בהתאם לאמונתו הדתית. על השימוש שלו במריחואנה, הוא אמר, "כשאתה מעשן עשב, העשב מתגלה אליך. הוא מנקה את הדברים הרעים שאתה עושה, הוא מנקה את המצפון שלך, הוא גורם לך לעשות מדיטציה ולחשוב צלול. הוא טבעי והוא צומח כמו עץ". מארלי ראה בשימוש במריחואנה גורם חיוני בצמיחה דתית ובקשר עם ג'ה, וכדרך להיות פילוסופי יותר וחכם יותר".
כדורגל
חוץ ממוזיקה, למארלי היה חיבור מאוד חזק לכדורגל במהלך חייו. הוא אהב לשחק כדורגל בכל מקום אפשרי, בין אם זה בחניונים, מגרשים ואולפני הקלטות ושכגדל עקב אחריי מועדון סנטוס ואף אחרי פלה. בנוסף הוא גם היה אוהד של טוטנהאם הוטספר ושל אוסבלדו ארדילס. מארלי נהג להקיף את עצמו באנשים מעולם הספורט. למשל הוא הפך את הכדורגלן אלן קול למנהל סיבוב ההופעות שלו. הוא אמר כי בשביל להכיר אותו "כדאי לשחק כדורגל נגדו".
סגנון מוזיקלי
בתחילת דרכו המוזיקלית, כשקוקסון דוד ניהל את פעילותו (1964–1966), היה סגנונם המוזיקלי של רוב השירים שיצר מארלי מהגל הראשון של הסקא, סגנון שמקורו בג'מייקה והוא מהיר יותר מהרגאיי. לאחר מכן הואט הקצב מעט והסגנון השולט היה הרוקסטדי, אך סגנון זה פרח בג'מייקה לזמן קצר ועל כן הייתה זו תקופה קצרה בקריירה המוזיקלית של מארלי. ב-1967, לאחר שהתחבר ללי פרי, הואט הקצב אף יותר והפך לסגנון המוכר כיום של מארלי, רוטס רגאיי.
בסוף שנות השישים, בהשפעת לי פרי, שינה מארלי את סגנונו: הוא נטש את סגנון שירתו העצל ואת הניואנסים הקוליים והלהקה הפחיתה בהרמוניות הגבוהות. השפעתו של פרי ניכרה גם בדגש על קולות הרקע לטנור של מארלי ובוני ויילר והבריטון של פיטר טוש.
השפעתו
במוזיקה
מארלי הוא אחד המוזיקאים הראשונים שהפיצו את מוזיקת הרגאיי מחוץ לג'מייקה. קדמו לו רק דזמונד דקר, שהוציא להיט מצליח ב-1969, ופסקול הסרט "The Harder They Come" שיצא ב-1972 ובו השתתף הזמר ג'ימי קליף. מארלי זכה לפרסום רב יותר משני אלו, להצלחה מסחרית ולהערכה רבות יותר, ועל כן רבים מחשיבים אותו כראשון שזכה להצלחה ניכרת מחוץ לתחומי ג'מייקה, והמצליח ביותר בהיסטוריה של האי. פול מקרטני כתב את השיר "Ob-La-Di, Ob-La-Da" בסגנון הרגאיי-סקא שיצא בסוף 1968 ותרם רבות אף הוא להפצת הז'אנר במערב. מקרטני הקליט גם סינגל נוסף בשם "C Moon" (1972) שהיה בסגנון סקא.
מארלי יצר חיבור בין המוזיקה המערבית של זמנו, ז'אנר הרית'ם אנד בלוז והשפעות נוספות, עם מוזיקת הרגאיי והסקא המקומיות מג'מייקה. השפעותיו המוזיקליות חרגו מעבר להשפעתו הרבה בז'אנר הרגאיי. מוזיקאי רוק קלאסי כבוב דילן וכניל יאנג שאבו השראה מהז'אנר וממארלי, מפיצו העיקרי, שהשפיעה על יצירותיהם מסוף שנות השבעים. מוזיקאים רבים ביצעו גרסאות רגאיי לשירים קיימים, דוגמה אחת מני רבות היא ביצועו של דילן לשירו "Don't Think Twice, It's All Right" בסגנון רגאיי בהופעתו בטוקיו בשנת 1978. דוגמה נוספת היא גרסת רגאיי להמנון הלאומי של צרפת, שהקליט סרג' גינסבורג ב-1978, ביחד עם ריטה מארלי ואמני רגאיי נוספים. גם אמנים כמו אריק קלפטון ופטי סמית' השתמשו באלמנטים ממוזיקת הרגאיי בחלק מיצירותיהם.
מוזיקאים רבים מצאו במילות השירים ובמסרים שביקש מארלי להעביר הזדהות עם מסריהם שלהם, ורבים ביצעו גרסאות כיסוי לשיריו. חלקם אימצו את המסרים המהפכניים והמתריסים שבהם השתמש מארלי, והכלילו אותם בשיריהם. מילותיו, שתיארו את המציאות העגומה ואת הקיפוח של האדם הפשוט בג'מייקה, דיברו אל לבם של מאזינים גם במדינות שהמציאות היומיומית בהן שונה מהמציאות שתיאר מארלי.
מארלי עצמו הצהיר כי אחת ממטרותיו היא להגביר את המודעות לרגאיי ולראסטפארי בקרב בני הנוער בארצות הברית. הטמעת הדת הייתה משימה שבה השקיע מארלי מאמצים רבים, אך לא נחל בה הצלחה רבה. לעומת זאת, עלה בידו להפיץ את ז'אנר הרגאיי בקרב הצעירים במדינה: דוגמה לניסיון שלו לפנות לקהל זה היא בשיר "Roots, Rock, Reggae", המשלב אלמנטים של רית'ם אנד בלוז עם רוטס רגאיי. גם לאחר יותר מעשרים שנה מאז מותו ניתן לראות את השפעתו בהפצת הרגאיי לארצות הברית, ביצירתם של אמנים חדשים וצעירים, דוגמת מתיסיהו, סאבליים ו-311, וגם על אמנים בישראל, בהם מוש בן ארי, להקת אחרית הימים ועוד.
השפעתו של מארלי על המוזיקה השחורה ניכרת אף יותר. מסריו בנוגע לאחדות השחורים מצאו קרקע פורייה אצל זמרים ומוזיקאים גם בשנות האלפיים.
בפוליטיקה ובחברה
מארלי היה פעיל למען אחדות השחורים באפריקה והטיף לכך בשיריו. על עטיפת אלבומו "Survival" משנת 1979 הוצגו דגלי 48 מדינות אפריקה (47 הם דגלים של מדינות אפריקניות, והדגל ה-48 הוא של פפואה גינאה החדשה, שסיבת הכללתו אינה ברורה). באלבום שירים כגון "Zimbabwe" ,"Africa Unite" (בהתאמה: "אפריקה התאחדי", "זימבבואה") ואחרים, המשקפים את תמיכת מארלי במאבקיהם של תושבי אפריקה. בשנת 1980 הוזמן מארלי להופיע במופעי יום העצמאות של זימבבואה, רפובליקה שאך הוקמה, שם ביצע את השיר הנושא את שמה, הנחשב מאז למעין המנון לאומי לא רשמי ברפובליקה. אלבום זה צונזר באופן חלקי בדרום אפריקה.
ב-15 ביוני 1978 קיבל מארלי את מדליית השלום לעולם השלישי מטעם האו"ם, על פעילותו ומסירותו לאחדות העולם ונגד דיכוי השחורים, "בשם חמש מאות מיליון אפריקאים".
ב-3 באוקטובר 1992 ביצעה הזמרת שינייד או'קונור בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" גרסת א-קפלה לשירו של מארלי "War", כמחאה על ניצול מיני בכנסייה הקתולית ואף שינתה את מילות השיר בהתאם. בסוף השיר שלפה אוקונור תמונה של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אמרה "הילחמו באויב האמיתי" וקרעה אותה לעיני המצלמות.
דיסקוגרפיה
רשימה חלקית: אינה כוללת את האוספים הרבים שיצאו לאחר מותו, אלבומי מחווה, אלבומי רימקסים ובוטלגים.
אלבומי אולפן:
1965 - The Wailing Wailers
1969 - Soul Shakedown
1970 - The Best of the Wailers (על אף השם המטעה, אין זה אלבום אוסף)
1970 - Soul Rebels
1971 - Soul Revolution
1971 - Soul Revolution Part II, (גרסה אינסטרומנטלית לאלבום הקודם)
1973 - Catch a Fire
1973 - African Herbsman
1973 - Burnin'
1974 - Rasta Revolution
1974 - Natty Dread
1976 - Rastaman Vibration
1977 - Exodus
1978 - Kaya
1979 - Survival
1980 - Uprising
1983 - Confrontation
אלבומי אוסף מיוחדים:
1984 - Legend, אלבום אוסף, אלבומו הנמכר ביותר של מארלי
1992 - Songs of Freedom, מארז מיוחד של ארבעה דיסקים הכולל גם סינגלים שיצאו לראשונה מחוץ לג'מייקה
אלבומי הופעות חיות:
1975 - Live!,
1978 - Babylon by Bus,
1991 - Talkin' Blues, הוקלט בשנים 1973–1975
2003 - Live at the Roxy, הקלטה של הופעה מלאה מה-26 במאי 1976, בקליפורניה
סרט:
time will tell - סרט באורך 85 דקות בו מספר בוב על עצמו וחייו, ועל המוזיקה ועל ענייני הרוח בצורה מרגשת וחיה, תוך שילוב שיריו.
לקריאה נוספת
סדלה מארלי בוקר, בוב מארלי, הוצאת מודן, תרגום: גיל בונשטיין, 2001
Davis, Stephen (1985) Bob Marley, Doubleday & Company
Farley, Christopher (2007). Before the Legend: The Rise of Bob Marley, Amistad Press
Goldman, Vivien (2006). The Book of Exodus: The Making and Meaning of Bob Marley and the Wailers Album of the Century, Aurum Press
Marley, Rita; Jones, Hettie (2004) No Woman No Cry: My Life with Bob Marley, Hyperion Books
Masouri, John (2007) Wailing Blues: The Story of Bob Marley's "Wailers", Wise Publications
White, Timothy (2006). Catch a Fire: The Life of Bob Marley, Owl Books
קישורים חיצוניים
רשתות חברתיות
מאגרי מידע ואנציקלופדייות
ביוגרפיה, באתר Reggea.com
כתבות ומאמרים
לוויה של מרלי | קטע 1 | קטע 2 | מאי 1981, ארכיון AP
הקלטות נדירות של מרלי| קטע 1 | קטע 2| ארכיון AP
אסי גל, דברים שלא ידעתם על בוב מארליי, באתר xnet, ב-6 במאי 2015
הערות שוליים
קטגוריה:מוזיקאים ג'מייקנים
קטגוריה:זמרים ג'מייקנים
קטגוריה:ראסטפארי
קטגוריה:זמרי רגאיי
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:פעילים למען לגליזציה של סמים קלים
קטגוריה:אמני איילנד רקורדס
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:ילידי 1945
קטגוריה:נפטרים ב-1981 | 2024-10-19T14:26:58 |
יונתן רטוש | יונתן רָטוֹשׁ (18 בנובמבר 1908 – י"ט באדר ב' ה'תשמ"א, 25 במרץ 1981) הוא שמו הספרותי של אוריאל שלח (לשעבר היילפרין). רטוש היה משורר, מתרגם, ומקים תנועת העברים הצעירים, שהיוו חלק מרכזי ממי שכונו הכנענים.
תולדות חייו
ממוזער|250x250 פיקסלים|משפחת היילפרין בארץ-ישראל בשנת 1926: מימין לשמאל: צבי רין (עומד), יחיאל היילפרין (יושב), עוזי אורנן (עומד על שרפרף), מירי דור (עומדת מאחור), פנינה הלפרין (יושבת), יונתן רטוש (עומד).
אוריאל היילפרין נולד בוורשה כבן בכור ליחיאל היילפרין, מחנך עברי ותומך של חיים ויצמן, ופנינה (לבית הוכברג), גננת עברייה שהשתייכה לפועלי ציון. שפת אימו הייתה עברית. גדל בוורשה, ובעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו לאודסה.
ב-1919, בגיל 11, עלה לארץ ישראל עם אמו, אחיו ואחותו על האוניה "רוסלאן" שהפליגה מאודסה. בשנת 1920 הצטרף אליהם גם אביו. אוריאל למד בגימנסיה העברית בירושלים ובוגר "גימנסיה הרצליה", בשנת 1926. הוא למד שנה משפטים ולאחר מכן יצא לצרפת ללמוד בלשנות. באוקטובר 1926, בעידודו של יעקב פיכמן, פרסם את שירו הראשון בעיתון "הארץ". קובץ שיריו הראשון נדפס ב"טורים". היו אלה השירים "סרנדה", "יער", "אפיריון" ו"לחייך". ב-1939 התפרסמו שיריו "בצלם" ו"אבשלום".
רטוש קרא ליצירת עם חדש, עברי ולא יהודי, בארץ ישראל. בשיריו הרבה לשלב יסודות קדומים ואף פגאניים מקומיים והתייחסות לנוף הישראלי המדברי.
באביב 1934 הזמין אותו בן ציון נתניהו, מאנשי הרוח של התנועה הרוויזיוניסטית, לעבוד ב"הירדן", עיתונה היומי החדש של התנועה.
רטוש הצטרף לאצ"ל, ובין היתר סייע לאברהם שטרן ולדוד רזיאל בניסוח ספר ההדרכה "האקדח". לאחר הפילוג באצ"ל הצטרף רטוש ללח"י. הוא היה מעורכי מברק, העיתון שהוציא הלח"י בשנים 1947-1948.
ב-25 במרץ 1937 פרסם ב"הירדן" את השיר "תורה", עליו חתם לראשונה בשם "יונתן רטוש". אחת הסיבות לשימוש בשם עט היא הפחד שמא דעותיו הרוויזיוניסטיות יפגעו בו. למשמעותו של שם זה ניתנו ברבות הימים פירושים שונים. על פי עדות אחיו, עוזי אורנן, הוא ביקש לבחור בשם של ניגודים: שילוב של יונתן העדין עם רטוש הקשוח (מהשורש רט"ש).
אפשרות סבירה יותר מציע יוסף עוזר, על פי: תלמוד בבא מציעא פרק ג' - המפקיד דף לח עמוד ב - "ואלו הן נכסי שבויין. דאמר אין מוציאין אותם מידו: שהנטושים כשבוין. ואין מוציאין מידו: נכסי נטושין. שהנכסים נטושין: נכסי רטושין. שהנכסים רטושים ולקמן מפרש להו רטושין משמע שעזבום בעלים מדעתם והלכו להם". ומשמעות גזירת השם רטוש מ"נכסי רטושין" היא נטישת העבר היהודי.
בשנת 1939 היה ממייסדי תנועת הכנענים, כאשר בין האישים הבולטים, שהשפיעו והפרו הדדית איש את רעהו, נמנה עדיה חורון, ההיסטוריון. חורון היה זה שסיפק לרטוש את הבסיס ההיסטורי והפילולוגי לעמדתו האידאולוגיתחנן חבר, אל החוף המקווה, 2007, עמ' 18.
בשנות השישים כתב על כך לבנימין תמוז: "ביסדנו ב-1939 – את מה שמכונה ברשימתך בשם 'הכנענים', הייתי אני האדם המבוגר היחידי בחבורה כבן שלושים. השאר, שמהם עתידים היו להתפתח סופרים, משוררים, עיתונאים ועוד, כדבריך, היו בעת ההיא נערים בני 19–20 כיוון שמראש לא פניתי אלא אל משכילים בני גיל זה, מתוך הנחה שמבוגרים מהם נשחתו בתוך הגופים הציוניים והאווירה הציבורית הציונית".
בחודש מאי 1942, שלושה חודשים לאחר הירצחו של אברהם שטרן (יאיר), פרסם רטוש לזכרו את השיר "בארגמן". ספרו "חופה שחורה", אשר יצא לאור בתחילת 1941, יצר התנגדות רבה בקרב רבים מהמשוררים, ועבר זמן רב עד שזכה להכרה.
רטוש היה אחד מאבות ספרות המדע הבדיוני בארץ ישראל. בשנת 1952 פרסם, תחת שמו האמיתי, אוריאל שלח, תרגום לקובץ סיפורי מדע בדיוני קצרים שנקרא "היה היה בעתיד". רטוש התחבט בינו לבין עצמו כיצד לתרגם את המונח "Science Fiction", ולבסוף כתב "ההגדרה הטובה ביותר: 'סיור דמיוני של איזו עובדה או תאוריה שבתחום הדעת'. מיטב הכינויים היה אפס כל כינוי, אבל לשם ציון יצוינו כאן כל הסיפורים מסוג זה כספרות-מדע". הספר כלל סיפורים מאת גדולי הסופרים בתחום באותה תקופה כריי ברדבורי וא. א. ון ווגט, רובם בהשפעת המלחמה הקרה שהשפיעה על היוצרים באותה התקופה. תרגום הספר והוצאתו היו מעשה חלוצי, אך חלף עוד זמן רב עד שספרות "המדע הבדיוני" פרצה והפכה לתחום מוכר בהוצאות הספרים בישראל. כמו כן, תרגם ספרים בשם הבדוי יוסף לוז, ביניהם הספר כעלה נידף ועוד.
לאחר מלחמת ששת הימים ביקש רטוש להחיל את הריבונות הישראלית על כל השטחים שנכבשו כדי לייסד בהם אומה חדשה, עברית, שתחליף את הלאום היהודי, ותכלול עברים ממוצא יהודי וממוצא ערבי (כלומר ערבים שיתאזרחו במדינה העברית ויחונכו לדבר עברית), שיזנחו את המסורות האסלאמיות והיהודיות ויבססו תרבות עברית מודרנית.
ב-1970 נענה משרד הפנים לבקשת רטוש ורשם "עברי" תחת סעיף הלאום בתעודת הזהות שלו.
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בכניסה לביתו של יונתן רטוש
רטוש היה לשונאי ויוצר פורה של תחדישים עבריים. הוא יצר אלפי חידושי לשון בעברית ומקצתם נקלטו, כגון: ממטר, הסלמה, טווח, ממסד, סוגה, חלופה, גהות, תברואה, חתיך ויוכלה. בשנת 2008 יצא לאור מילון בשם "מילים מתבקשות", ובו כ-4,000 מילים מתחדישיו של רטוש. המילון יצא לאור על ידי פרופ' מיכל אפרת, ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה, בת זוגו של פרופ' עוזי אורנן, אחיו של רטוש.
ב-2015 נקבעה לוחית זיכרון לזכרו בכניסה לביתו ברחוב אלכסנדר ינאי 2 בתל אביב.
אחדים משיריו של רטוש הולחנו, מהם מוכר בעיקר לחנו וביצועו של צביקה פיק לשיר "על חטא". שירו "מיליון" הוקלט הן על ידי עפרה חזה בלחן של אילן וירצברג והן על ידי אריק איינשטיין בלחן של שם טוב לוי. לוי הלחין ושר גם את שירו של רטוש "לו באת". שיר נוסף מוכר שכתב רטוש הוא "כמעט", שהלחין יגאל גורדון ושרה נורית גלרון.
ארכיונו מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים העבריים בישראל, אשר בבית אריאלה בתל אביב.
משפחתו
250px|ממוזער|שמאל|משפחת היילפרין (ללא צבי), מימין לשמאל. יושבים: האם פנינה היילפרין, האח עוזי אורנן, והאב יחיאל היילפרין. עומדים: דבורה אשת יונתן, יונתן רטוש, האחות מירי דורב-1933 נשא רטוש את דבורה, בתם של שמואל ורודה כצנלסון ואחותו של העיתונאי הרוויזיוניסט קלמן כצנלסון. אחיו עוזי אורנן היה בלשן, חבר האקדמיה ללשון העברית ופעיל בנושאי דת ומדינה. אח נוסף היה הבלשן פרופ' צבי רין. שהרן שלח, בנו של יונתן רטוש, הוא מתמטיקאי. בנו האחר, חמן שלח, היה שופט, ונרצח באוקטובר 1985, עם אשתו אילנה ובתם צליל, בפיגוע בראס בורקה בידי חייל מצרי.
אשתו השנייה של רטוש, יוהנה (לפני נישואיה) או יוחנה (בימי נשואיה) רטוש (מאוחר יותר כונתה גם יוענה), מורה למוזיקה במקצועה, ילדה את בתו כנען. חלק מכתביו של רטוש יצאו לאור בהוצאת הדר כסדרה שכונתה על שמה "הוצאת יוחנה".
ספריו
ספרי שירה
אוריאל הלפרין, לקבר ישמעאל, אוב, 1932.
יונתן רטוש, חופה שחורה: שירים, מחברות לספרות, 1941.
יונתן רטוש, יוחמד: שירים, מחברות לספרות, 1952.
יונתן רטוש, צלע: שירים, אגודת הסופרים העברים ליד דביר, (תל אביב) 1959.
יונתן רטוש, שירי חשבון, הדר, 1963.
יונתן רטוש, שירי ממש, הדר, 1965.
יונתן רטוש, ההולכי בחושך: מזמור, ירושלים 1965.
יונתן רטוש, שירי חרב, 1930-1964, ספרית שהרן, 1969.
יונתן רטוש, שירים: חופה שחורה, בארגמן, יוחמד, צלע, הדר, 1974.
יונתן רטוש, שירי פרט, דביר, 1975.
יונתן רטוש, אהבת נשים: צרור שירים, דביר, 1975.
יונתן רטוש, שירי נערה, דביר, 1975.
יונתן רטוש, שירים: שירי חרב, ההולכי בחושך (מזמור), הדר, 1977.
יונתן רטוש, שירי אהבה, איורים יוסל ברגנר, הדר, 1983.
יונתן רטוש, ילקוט שירים (ליקט אהרן אמיר, מבואות דן מירון), מחברות לספרות, 1991.
ספרים אחרים
אוריאל הלפרין, עינינו נשואות אל השלטון: חזית המחר של תנועת השחרור, ז. שיף, 1938.
יונתן רטוש,
יונתן רטוש, ראשית ימים (אסופת מאמרים), הדר, 1982.
ספרים בעריכתו
יונתן רטוש (עורך), 1967 ומה הלאה? (שלום עברי) חרמון, 1967.
רנה וולק ואוסטין וורן, תורת הספרות, תרגמה דינה עליאש, ערך ומינח יונתן רטוש, יחדיו, 1967.
יונתן רטוש (עורך),
לקריאה נוספת
ריאיון עם יונתן רטוש (מראיין: מנחם בן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014
יונתן רטוש, תרגומים מן הגניזה: לורד ביירון וצ'ארלס ליבר, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016.
דן מירון, "יונתן רטוש כגיבור תרבות", הארץ, 15 באפריל 1990-9 (פורסם מחדש בתוך: נוגע בדבר, זמורה ביתן, תל אביב, תשנ"א 1991, עמ' 161–202).
י. עמרמי (עורך), יונתן רטוש (אוריאל שלח): מכתבים, הוצאת "הדר", תל אביב 1986.
יהושע פורת, שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש), הוצאת מחברות לספרות, 1989.
זיוה שמיר, להתחיל מאל"ף: שירת רטוש, מקוריות ומקורותיה, 1993.
בנימין תמוז, "פרידה מיונתן רטוש", הארץ, 10 באפריל 1981.
מיכל אפרת, המלים המתבקשות - תחדישיו של יונתן רטוש, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2011.
חיים פסח, "בין רטוש לפאונד: פואטיקה ואידאולוגיה", מאזנים, נובמבר 1982.
דן לאור (עורך), יונתן רטוש: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד, תשמ"ג 1983.
הלל ברזל, שירת ארץ-ישראל – רומנטיקה, אידאולוגיה, מיתולוגיה: רחל בלובשטיין-סלע, אלכסנדר פן, אביגדור המאירי, יונתן רטוש, ספרית פועלים, 2006.
תרגומו של יונתן רטוש להניגון חוזר – Aria da Capo – מחזה מאת המשוררת עדנה סנט וינסנט מיליי, בתוך 'דחק', כרך יג', 2021.
קישורים חיצוניים
מיכל אפרת, "אין עברית האסורה עלי": על דרכו המורפולוגית של רטוש בחידוש מילים, מחקרים בלשון ט, תשס"ד
דינה ציונית, יונתן רטוש, באתר מט"ח
יהודה ליבס, מיתוס תיקון האלוהות: קבלת הזוהר ושירת רטוש, בבלוג של אלי אשד, באתר "רשימות", 8 במרץ 2009
חיים פסח, יונתן רטוש, עזרא פאונד והאידאולוגיה והשירה הכנענית, באתר "יקום תרבות"
אלי אשד, ההשבעה של יונתן רטוש, מגזין "יקום תרבות"
משיריו:
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:משפחת יחיאל היילפרין
קטגוריה:משפחת כצנלסון
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:סגל הירדן
קטגוריה:עורכי עיתונים ביישוב
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:עולי האונייה רוסלאן
קטגוריה:בלשנים ולשונאים ישראלים
קטגוריה:חברי האקדמיה ללשון העברית
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:הכנענים: אישים
קטגוריה:אבות שכולים: נפגעי פעולות האיבה
קטגוריה:סופרים הידועים בשם עט
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1908
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1981 | 2024-10-01T01:18:38 |
ויטוס ברינג | ויטוס יוהנסן ברינג (בדנית: Vitus Jonassen Bering, ברוסית גם: Иван Иванович Беринг – איוואן איוואנוביץ' ברינג; 5 באוגוסט 1681 – 19 בדצמבר 1741) היה יורד ים דני שפעל בשירות רוסיה. על שמו נקראים מצר ברינג המפריד בין אסיה לאמריקה הצפונית, ים ברינג שמדרום לו, האי ברינג – הגדול באיי קומנדור (שאף הם נקראים על שמו של ה"קומנדור" ויטוס ברינג שגילה אותם ב-1741) שבים ברינג, ממזרח לחצי האי קמצ'טקה ועוד.
ויטוס ברינג נולד בהורסנס שבדנמרק באוגוסט 1681. בשנת 1703 התנדב לצי הרוסי הקיסרי ושירת בצי הבלטי.
בשנת 1724 מונה לראש משלחת מחקר שהייתה צריכה לצאת דרך היבשה לחצי האי קמצ'טקה שבצפון מזרח סיביר, משם לרדת אל הים ולחפש את הגשר שחיבר (כך האמינו) בין אמריקה הצפונית לאסיה. מסעו של ברינג נמשך זמן רב, יותר משלוש שנים. כשהגיע ברינג עם משלחתו לקמצ'טקה, הוא בנה ספינה, ובשנת 1728 שט בה לכיוון צפון מזרח ואחר כך צפונה, ועבר במצר שמפריד בין אסיה לאמריקה הצפונית שנקרא כיום על שמו (אף על פי שהתגלה כבר קודם על ידי מגלה אחר). מסע זה הוכיח שאסיה ואמריקה הצפונית אינן מחוברות, אך הוא לא היה מודע לגודל התגלית, משום שהערפל מנע ממנו לראות יבשה מצד זה או זה.
בשנת 1730 חזר ברינג לסנקט פטרסבורג שברוסיה, דיווח שלא עלה בידו לברר אם אסיה ואמריקה מחוברות או מופרדות, והכין עוד משלחת, שעימה התכוון לצאת לכיוון אלסקה. הקיסרית הרוסית אנה הורתה לו לצאת למסע שני בסיביר. המשלחת הצפונית הגדולה (1733–1742) הייתה פרויקט מחקר בקנה מידה גדול, עם כמעט 1,000 משתתפים, שנחלקו לשבע משלחות נפרדות שכל אחת נוהלה בנפרד. המטרה הכוללת הייתה למפות את הגבולות המזרחיים של סיביר ואת קו החוף של צפון אמריקה, וכן לתעד את הבוטניקה, האתנוגרפיה והאסטרונומיה של האזורים. לאחר עוד מסע יבשתי מפרך, הגיע ברינג בפעם השנייה בחייו לחצי האי קמצ'טקה במזרח סיביר. הפעם היה לו צוות גדול יותר, שכלל גם את המדען הגרמני גאורג וילהלם סטלר, שגילה מספר תגליות בוטניות וזואולוגיות במהלך המסע. יום אחד ראה ברינג רכס הרים גבוה וחוף מפורץ, ובכך גילה את אלסקה שביבשת אמריקה. הוא לא הגיע לאלסקה בגלל מזג האוויר הקשה, שגרם לרבים מאנשי צוותו לחלות. הים הסוער הדף את ספינתו מערבה לחופי קמצ'טקה, ושם, באי הנושא כיום את שמו, מת ב-19 בדצמבר 1741.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חוקרי האזור הארקטי
קטגוריה:מגלי ארצות דנים
קטגוריה:קציני הצי הרוסי הקיסרי
קטגוריה:חבל מנהלי קמצ'טקה
קטגוריה:ים ברינג
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:דנים שנולדו במאה ה-17
קטגוריה:נפטרים ב-1741 | 2024-07-22T18:55:58 |
רן כהן | רן כהן (נולד ב-20 ביוני 1937) הוא אלוף-משנה בדימוס ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגות רצ ומרצ, שר בממשלת ישראל וסגן שר הבינוי והשיכון. כיהן כיו"ר מכון התקנים הישראלי משנת 2011 עד מאי 2016.
ביוגרפיה
נולד בשם סעיד כהן ב-20 ביוני, אך לא ברור האם בשנת 1937 (על פי אתר הכנסת), 1938 (על פי האוטוביוגרפיה שלו) או 1939 (על פי ראיונות שנתן בשנות ה-80), בבגדאד שבעיראק למשפחה מסורתית ציונית (שני אחיו הגדולים, אליהו (איתן) ויעקב, היו מעורבים בפעילות הציונית במחתרת היהודית ויעקב ישב בכלא בשל כך) והתחנך בבית הספר אליאנס. אביו, יצחק אליהו כהן (נפטר בתמוז 1969), היה מהנדס ראשי בחברת הרכבות העיראקית ולאחר הגעתו לארץ עבד ברכבת ישראל בחיפה והתגורר עם משפחתו בעכו.
בינואר 1950 עלה סעיד כהן לבדו לישראל דרך איראן במסע שנמשך ארבעה חודשים. נקלט במחנה עולים שער העלייה עד שפגש את אחיו אליהו שלקח אותו לקיבוץ גן שמואל, שם נכנס למסגרת חינוכית ולימודית.
לקראת גיוסו לצה"ל, נכשל במבדקים לקורס טיס. התגייס באוגוסט 1957 וביקש להתנדב לחטיבת הצנחנים אך באותה עת נקבעה מכסה לגיוס לצנחנים מקיבוץ גן שמואל, וכהן שובץ בחיל התותחנים. שירת כלוחם ומפקד תומ"ת בגדוד 404. בינואר 1958 יצא לקורס קצינים. לאחר הקורס שובץ כמדריך בבית הספר לקצינים אולם לאחר שבועיים הועבר לבקשתו ושובץ כמפקד מחלקת סיוע (מרגמות 120 מ"מ) בפלוגה המסייעת של גדוד 890 בחטיבת הצנחנים.
בשנת 1960 השתחרר מצה"ל בדרגת סגן ולקח חצי שנה חופשה מהקיבוץ, תקופה בה עבד באספסת ובבניין, כדי להרוויח כסף למימון שיפוצים בבית הוריו בעכו. למד לתואר ראשון בכלכלה ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. במלחמת ששת הימים שימש מפקד סוללה בגדוד 332 וכקצין קישור ארטילרי במילואים, ולחם עם גדוד הצנחנים 890 ברצועת עזה וחצי האי סיני. במבצע תופת שימש קצין קישור בחטיבת הצנחנים. במלחמת יום הכיפורים לחם כסמג"ד מרגמות 332, שהיה גדוד מילואים בחטיבת הצנחנים הסדירה. לחם בקרבות בחזית הדרום, בין היתר בראס סודר כנגד כוחות הארמייה השלישית ובקרב החווה הסינית.
בגן שמואל עבד כהן בנגריה, בפלחה, בהדברת מזיקים בגידולי הכותנה וכמזכיר הקיבוץ. ב-1973, זמן קצר לאחר שאודי אדיב נעצר באשמות בגידה וריגול, עזר כהן, שהיה מזכיר הקיבוץ באותה עת, להורי אודי אדיב (בנם עזב את הקיבוץ כמה שנים לפני כן), לשכנע את אספת הקיבוץ להקצות להם תקציב לייצוג בנם בבית המשפט.
בשנים 1974 עד 1977 פיקד על גדוד מילואים 332. במבצע שלום הגליל היה סגן מפקד אגד בעוצבת האש ופיקד על שמונה גדודי ארטילריה שכיתרו את ביירות. בספטמבר 1983 שב, לבקשת הרמטכ"ל, משה לוי, לשירות קבע בדרגת אלוף-משנה למשך חצי שנה וארגן את עוצבת כדור האש כאגד תותחנים מוצנח מלא בעוצבת האש.
קריירה פוליטית
לאחר הקמת המערך כרשימה משותפת של מפ"ם ומפלגת העבודה בסוף שנות ה-60, היה חלק מקבוצת הפורשים ממפ"ם במאי 1968, אשר הקימו את תנועת שמאל ישראלי חדש, והיה מהפעילים הבולטים בסניף התל אביבי שלה, שמאוחר יותר היווה את הגרעין לתנועת תכלת-אדום בראשות מאיר פעיל. ב-31 באוקטובר 1970 נבחר למזכיר קיבוץ גן שמואל. יחד עם מאיר פעיל היה שותף להקמת רשימת מוקד, תוך איחוד כוחות בין תכלת-אדום לבין מק"י בראשות שמואל מיקוניס. הרשימה המשותפת התמודדה בבחירות לכנסת השמינית בשנת 1973, כאשר מאיר פעיל נבחר כח"כ יחיד מטעמה. שיתוף הפעולה בין רן כהן ומאיר פעיל המשיך גם אחרי פירוק מוקד בשנת 1975, ולקראת הבחירות לכנסת התשיעית חברה תנועתם, תכלת-אדום, למהלך שהוביל להקמת של"י בראשות לובה אליאב. כהן שימש כראש סיעת של"י בהסתדרות וכיו"ר של"י עד פירוקה לאחר כישלונה בבחירות לכנסת העשירית, אז הצטרפו הוא ותומכיו לתנועת רצ של שולמית אלוני.
בשנת 1984 נבחר כהן לראשונה לכנסת ה-11 מטעם רצ. בהמשך שנות השמונים הפכה רצ לכוח מרכזי בשמאל הישראלי, לאחר שחברו אליה הח"כים יוסי שריד ממפלגת העבודה ומרדכי וירשובסקי מ"שינוי". כח"כ וכראש סיעת רצ בהסתדרות הוביל כהן קו סוציאליסטי ברור, תוך שיתוף פעולה הדוק עם מפ"ם, שחזרה לא מכבר לתפקד כרשימה עצמאית לאחר שפרשה מהמערך. כהן התמיד במגמה זו גם כחבר בכנסת השתים-עשרה מטעם רצ, ולפועלו היה משקל מרכזי בטשטוש הגבולות בין רצ ומפ"ם, מה שהוביל להקמת מרצ כאיחוד של רצ, מפ"ם ושינוי בבחירות לכנסת השלוש עשרה. כהן כיהן מטעם מרצ (כולל מרצ-יחד) ברציפות עד לכנסת השבע-עשרה.
במהלך הכנסת השלוש-עשרה כיהן בממשלתו השנייה של יצחק רבין כסגן שר הבינוי והשיכון בנימין בן-אליעזר מ-4 באוגוסט עד 31 בדצמבר 1992. בראשית ימי הכנסת החמש עשרה כיהן בממשלתו של אהוד ברק כשר התעשייה והמסחר (עד 24 ביוני 2000).
בכנסת כיהן כיו"ר סיעת מרצ, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, חבר ועדת החוץ והביטחון, יו"ר ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא הפערים החברתיים בישראל, יו"ר הוועדה לזכויות הילד ויו"ר ועדת המשנה למודיעין ולשירותים החשאיים. כהן תמך בתוכנית ההתנתקות וטען שהיא טובה לביטחון ונדרשת כדי למנוע קסאמים על שדרות ואשקלון. הוא אמר ש"תפקידה של תוכנית ההתנתקות הוא להביא ליציאה מכל השטחים, פינוי ההתנחלויות וביסוס ישראל בקווי 67'. מרגע שתונע ההתנתקות יתחיל המהלך שיביא לפתרון כולל, בין אם שרון ירצה או לא".
בכנסת ה-17 היה יושב-ראש ועדה מיוחדת לבעיית העובדים הזרים, חבר בוועדה לזכויות הילד ובוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. כהן נחשב לאחד הח"כים החברתיים הבולטים במשכן ויו"ר השדולה לאנשים עם מגבלויות. הוא התמודד ב-18 במרץ 2008 על ראשות מרצ, אך הפסיד לחיים אורון כתוצאה מהצבעה מסיבית לטובת אורון של מתפקדי התנועה הקיבוצית. לאחר כישלונו ביקר את מרצ על מה שהוא רואה כנטישה של דרכה החברתית והתמקדות בלעדית בנושא המדיני.
בין יתר פעילויותיו, מילא גם את התפקיד של יו"ר עמותת "בית אור-אביבה" המפעילה מוסדות לגמילה מסמים ויו"ר בית נבחרי ההסתדרות, באוגוסט 2011 מונה ליו"ר מכון התקנים הישראלי.
ב-1 בנובמבר 2008, הודיע כי אינו מתכוון להתמודד בבחירות לכנסת השמונה עשרה ולמעשה, על פרישתו מהחיים הפוליטיים. לפיכך, הוצב במקום ה-117 והסמלי ברשימת מרצ לכנסת. הוא הוצב במקום זה גם בבחירות לכנסת התשע עשרה (2013) ובמקום ה-114 בבחירות לכנסת העשרים (2015). כמו כן בבחירות לכנסת העשרים ואחת הוצב במקום ה117 הסמלי ברשימת מרצ. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים הוצב במקום ה117 ברשימת המחנה הדמוקרטי. בבחירות לכנסת העשרים ושלוש הוצב במקום ה116 ברשימת העבודה-גשר-מרצ. בבחירות לכנסת העשרים וארבע הוצב במקום ה116 ברשימת מרצ.
בבחירות לכנסת העשרים וחמש הוצב במקום ה113 ברשימת מרצ. עוד קודם לכן בבחירות לראשות המפלגה שהתקיימו באוגוסט 2022 הביע תמיכה בזהבה גלאון.
חוקים בולטים שהציע
חוק הדיור הציבורי, עליו כתב את הספר "המלחמה על הבית - מהלכיו של חוק הדיור הציבורי"
חוק שכר מינימום
חוק איסור הקמת מצבות זיכרון לזכר מבצעי מעשי טרור, תשנ"ח-1998, שבא לאפשר הריסת האנדרטה של ברוך גולדשטיין.
לאחר עזיבת הכנסת
ב-2009 מונה לנשיא לשכת המסחר ישראל-אסיה. ב-2011 מונה לראש מכון התקנים הישראלי.
ב-2016 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "סעיד".
חיים אישיים
רן כהן נישא לחנה. ב-1967 נולדה בתם הבכורה, ב-1972 נולדה בתם השנייה, וב-1976 השניים התגרשו.
ב-1978 נישא בשנית לאורית, שעברה להתגורר עמו בקיבוץ גן שמואל, ולשניים שני ילדים, ילידי 1979 ו-1980. בשנת 2018 רן ואורית נפרדו.
לקריאה נוספת
רן כהן, סעיד, הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים, 2016 - אוטוביוגרפיה .
קישורים חיצוניים
יובל קרני, מרצ טעתה. והיא תשלם, 4 באפריל 2008 - ריאיון עם רן כהן מתוך השבועון "ידיעות הקיבוץ", באתר הקיבוצים
קרני עם-עד, "ילד החוץ" של השמאל, 4 בינואר 2008 - ריאיון עם רן כהן מתוך השבועון "ידיעות הקיבוץ", באתר הקיבוצים
- חלק א'
- חלק ב'
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רצ
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:מזכירי קיבוצים
קטגוריה:מפקדי עוצבת כדור האש
קטגוריה:מבשרת ציון: חברי הכנסת
קטגוריה:ישראלים ילידי עיראק
קטגוריה:גן שמואל: אישים
קטגוריה:בוגרי המוסד החינוכי גן שמואל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה לזכויות הילד
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה המיוחדת לבעיית העובדים הזרים
קטגוריה:אלופי-משנה בצה"ל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937
קטגוריה:חברי הכנסת: חקלאים
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:מפקדי פלוגות במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חיילי חיל התותחנים במלחמת ששת הימים | 2024-10-17T09:03:51 |
דודו טופז | דודו טופז (20 בספטמבר 1946 – 20 באוגוסט 2009) היה קומיקאי, שחקן, תסריטאי, סופר ומנחה טלוויזיה ישראלי. חתן פרס כינור דוד. כונה בפי התקשורת הישראלית "הראשון בבידור", על שם תוכנית הטלוויזיה שלו, ו"מלך הרייטינג", בשל הצלחתו המסחרית הנרחבת כמנחה תוכניות בידור ואירוח פופולריות. התאבד בתא המעצר לאחר שנעצר בחשד שהזמין ביצוע מעשי אלימות שפגעו באנשי תקשורת שעמם היה בקשר.
ביוגרפיה
טופז נולד בחיפה בשם דוד גולדנברג ללילי (לבית פולמן) ואליהו גולדנברג. אביו היה קריין, שחקן ובמאי תיאטרון. במסגרת שירותו הצבאי השתתף טופז בצוות הווי של להקת הגדנ"ע, ושר כסולן את השיר "נח היה איש צדיק ותמים". לאחר שחרורו מצה"ל למד באקדמיה למשחק בלונדון.
תחילת דרכו
טופז החל את קריירת המשחק בתיאטרון חיפה, במקביל להופעות בידור שהעלה ברחבי ישראל. בשנות השבעים היה משתתף בולט בתוכנית הרדיו הקומית "לצון נופל על לצון", לצידם של דודו דותן, יואל ריפל, דלית אורמיאן, אבשלום קור ואחרים.
עבודתו הראשונה בטלוויזיה הייתה כמורה לאנגלית בטלוויזיה החינוכית בתוכנית "EVERYMAN'S ENGLISH, שעורי אנגלית עם דודו טופז" בשנת 1969 ועל ידי במאי הטלוויזיה יוסי הלחמי. כמו כן היה שותף בכתיבת התסריטים לסדרה "רגע עם דודלי". בתחילת שנות השמונים החל להנחות שעשועוני טלוויזיה בערוץ הראשון. המצליח מביניהם והמזוהה איתו ביותר היה השעשועון "שחק אותה", עבורו זכה עם המפיק איציק קול ב"פרס כינור דוד". טופז השתתף גם בשלוש פרודיות על השעשועון "שחק אותה": מתיחה שצולמה לסרט של יהודה ברקן שבה מתרחשת סדרת תקלות בעת צילום השעשועון, פרק בסדרה "זהו זה!" ומערכון במופע היחיד שלו "פליטת פה". במופע "פליטת פה" נתן טופז דוגמאות לבדיחות שכביכול לא הורשה לספר במהלך השעשועון.
טופז הנחה לאחר מכן גם את השעשועונים "צא מזה", "תן קו", "חפש ת'פיפס" ואת שעשועון השידוכים "זה מה יש", הוא גם הנחה את תחרות מלכת היופי.
סרטים בהם הופיע
בסרט "שני קונילמל" מ-1966 החל טופז את דרכו בקולנוע כסטטיסט.
כשחקן, בשנת 1972 השתתף בסרט ז'אקו והיצאניות בבימויו של פול סמית, בשנת 1981 בסרט "לא לשידור" בבימויו של יעוד לבנון, ובשנת 1985 בסרט מניו יורק באהבה, סרטו של עמוס קולק. ב-1988 השתתף טופז בתפקיד הראשי בסרט "תל אביב-לוס אנג'לס", בדמות מודי גזית. טופז כתב את התסריט שהיו בו יסודות אוטוביוגרפיים, ובהם רצונו להתפרסם ולהצליח כבדרן בישראל ומחוצה לה.
תקרית הצ'חצ'חים
ב-27 ביוני 1981, בסיום מערכת הבחירות לכנסת העשירית, נאם טופז בעצרת הבחירות המסכמת של המערך בכיכר מלכי ישראל, ובה אמר: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אסיפות בחירות... הצ'חצ'חים של הליכוד הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות". "הארץ" דיווח ביומן מערכת הבחירות, בעריכת הכתב לענייני מפלגות של העיתון אמנון ברזילי, על דבריו הבוטים של טופז ועמד על משמעותם, כשהוא העיתון היחיד שעושה זאת.
למחרת, בעצרת הבחירות המסכמת של הליכוד באותו מקום, מתח מנחם בגין ביקורת חריפה על האמירה הזו באומרו: "עד אתמול לא הכרתי את המילה צ'חצ'חים ולא ידעתי מה פירושה, אך אמש שמעתי את הבדרן..." וכאן הסתכל בגין בדף להיזכר בשם שקרא בעילגות מכוונת "דודו טופס" ובהטעמה מלעילית, והמשיך: "...מכנה את אנשי הליכוד צ'חצ'חים", ואת המילה האחרונה ביטא בגין במלרע.
בגין השתמש בתקרית כדי להלהיב את הקהל וללכד את הציבור המזרחי סביב הליכוד, ובכך ייתכן שהוכרעו הבחירות. בעקבות האירוע הושעה טופז מהערוץ הראשון וחזר להנחות בטלוויזיה רק לאחר 3 שנות הפסקה.
"פליטת פה" והצגות יחיד נוספות
לאחר שוך הסערה, בשנת 1984, יצא טופז בתוכנית בידור בשם "פליטת פה", הצליח להתחבב על הקהל שבו פגע, וגרף הכנסות גבוהות. בחלק מהמערכונים שבתוכנית הציג טופז אנשים פשוטים וחביבים עם מבטא מרוקאי בולט. אחד המערכונים עסק בבעייתיות השפה העברית והפואנטה שלו הייתה שדבריו בתקרית הצ'חצ'חים הובנו לא נכון.
תוכנית יחיד מצליחה זו כללה סיפור מסגרת: התוכנית הייתה מונולוג של ישראלי השוהה בנמל התעופה בן-גוריון וממתין למטוס כדי לרדת מהארץ. המונולוג מציג את לבטיו ואכזבותיו של האיש ממדינת ישראל אך גם את יתרונותיה, המשכנעים אותו לבסוף לא לעלות על הטיסה ולהישאר בישראל. התוכנית כללה מערכוני סטנד-אפ כמו "דברים קטנים ומעצבנים", שבו דיבר טופז על דברים קטנים ומעצבנים כשקית חלב אשר "צפה במקרר מלא חלב", או מעדן חלב שמגיע בזוגות שלא ניתנים להפרדה. בנוסף כללה התוכנית שירים סאטיריים כמו "מכתב מלבנון" (למנגינה של ז'אק ברל), חיקויים של אברהם שפירא ואריאל שרון שכביכול משתתפים בשעשועון הטלוויזיה "שחק אותה", חיקויים של אישים נוספים כגון שמואל פלאטו-שרון ועוד. הלהיט הגדול ביותר היה המערכון "משפחה בטיול" שכתב לטופז מנחם זילברמן וטבע את המשפט: "רק משה רצה אורנג'דה, אמרתי לו מה יש'ך מאורנג'דה משה?" ואת המשפט "אתם לא יכולים לזרוק אשפה מהחלון כמו אנשים תרבותיים?!" מערכון זה הושמע רבות ברדיו וצוטט גם במקומות אחרים כמו בסרט "אחד משלנו". לבד מטופז וזילברמן השתתפו בכתיבת המערכונים יואל ריפל ואמנון דנקנר. את טופז ליווה המוזיקאי יוסי סידי והמשיך בכך לאורך כל הקריירה.
המופע "פליטת פה" הועלה במשך חודשים ארוכים ומדי פעם נוסף לו, לתקופה קצרה, מערכון קצר בנושא אקטואלי, כגון חיקוי לריאיון שנתן אורי גלר.
בינואר 1987 יצא טופז בתוכנית בידור בשם "בלי חשבון" שכללה מערכונים סאטיריים נוספים על זיוף דולרים, חדשות עתידיות על מצב המדינה ואת מערכון ההמשך למשה והאורנג'דה – "משפחה במלון". התוכנית הצליחה מאוד אך לא הגיעה לשיאים של "פליטת פה". התוכנית כללה מערכונים מאת מאיר שלו, יואל ריפל, מנחם זילברמן וטופז עצמו.
תוכנית יחיד נוספת בכיכובו נקראה "צורה לנו". התוכנית דנה בנבחרי הציבור וכללה את השירים "מדד ירד בדרום ספרד", על משקל "ברד ירד בדרום ספרד" מהמחזמר גבירתי הנאווה ואת השיר "פסטיבל שירי צמיחה" שלעג לתוכנית הכלכלית של יצחק מודעי ולשרי ממשלת האחדות הראשונה של יצחק שמיר ושמעון פרס. מנגינת השיר הייתה מנגינתו של הלהיט "שני חברים יצאו לדרך" שהתפרסם בביצועה של אילנית. תוכנית היחיד האחרונה שלו בתקופה זו נקראה "בטיפול נמרץ".
תוכניות היחיד ("פליטת פה", "בלי חשבון" ו"צורה לנו") הופקו על ידי עמרם פלד, שהיה בזמנו המנכ"ל והבעלים של "אולפני חן", וזכו להצלחה רבה.
שמאל|ממוזער|250px|דודו טופז עם מפיקת הרדיו רחל הרמתי, 1984. ב-7 ביוני 1993 הנחה טופז תוכנית רדיו בקול ישראל בשם "אבא שלי מיוחד", לרגל 15 שנה למותו של אביו אליהו גולדנברג, בהפקת הרמתי ובהשתתפות אורחים שליוו את אביו בחייו, בהם בנו הצעיר מיקי גולדנברג, השחקנים שמוליק סגל, שמוליק עצמון, יוסי ידין, יצחק ארצי, משה טימור ועוד.
טופז הנחה גם את תוכנית הרדיו "ציפורי לילה משוחחות" שאליה התקשרו המאזינים לדון בחוויותיהם ובעיותיהם.
תור הזהב הטלוויזיוני
בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים המשיך טופז להגיש תוכניות ושעשועונים בערוצים השונים, בהן שעשועון ההיכרויות "זה מה יש" בערוץ 1, "דודו מספר לגולו" בערוץ 2 הניסיוני ו"טוטו משפחתי" בערוץ 3 בכבלים. ב-1993 הגיש את תוכנית הבידור "סופשבוע" בערבי שבת בערוץ 1 (לסירוגין עם רבקה מיכאלי). בתוכנית זו הופיעו לראשונה בטלוויזיה מספר בדרנים ואמני סטנד-אפ, בהם: שלום אסייג, ישראל קטורזה, אבי גרייניק ועידן אלתרמן, צביקה הדר, נאור ציון ואורנה בנאי. הקריירה הטלוויזיונית של טופז נסקה בסמוך לתחילת שידורי ערוץ 2 המסחרי, ובשנת 1994 הוא החל להנחות בו תוכנית בשם "רשות הבידור", תוכנית מוקלטת ששודרה בערבי שישי בזכיינית "קשת". על מנת ליצור קשר בלתי אמצעי עם הקהל, בזמן שידור התוכנית יצא טופז עם צוות צילום והפתיע אנשים בביתם בעת שצפו בתוכנית. מאוחר יותר שונה שם התוכנית ל"הראשון בבידור" והיא שודרה בשידור חי בימי ראשון. גם בתוכנית זו המשיך טופז בקשר עממי עם הצופים, ויזם פעילות של השכנת שלום בין אנשים מסוכסכים, כגון קרובי משפחה שרבו ביניהם. קטעים אלו הוקלטו מראש, ובזמן התוכנית הוצגו הצדדים המסוכסכים כאשר הם יושבים בקהל. בתוכנית המשיך טופז לתת במה לבדרנים ולקומיקאים מתחילים, כגון אלי פיניש ומריאנו אידלמן, אדיר מילר ועוד. התוכנית נודעה בכך שבכל פעם "הומצא משהו חדש" והגיעו לשיאים חדשים, כגון חלוקת פרסי ענק לאנשים במצוקה. במהלך אחת התוכניות, שבמרכזה עמד אירוע של נחיתת חוצנים לכאורה (כשלמעשה זאת הייתה ציפי שביט בתחפושת ומסכה), נשבר שיא הרייטינג עד אותה תקופה - 46.8% אחוזי צפייה.
בשנת 1998 שודר בערוץ 2 הסרט הקצר "טרמפיסטים". טופז כתב את התסריט והשתתף כשחקן בדקותיו האחרונות של הסרט. הסרט שודר אף הוא בזכיינית "קשת", וכיכבו בו גדי יגיל ואורלי פרל. באותה שנה השתתף בסרט "סופר בוי".
הופעות אחרונות בטלוויזיה
בתקופה זו תועד טופז במשך כחמש שנים על ידי הדוקומנטריסט דורון צברי עבור סרט על חייו, אשר נקרא "מלך הרייטינג". הסרט הושלם בשנת 2001 והוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, אולם טופז טען כי הסרט מציג אותו באור שלילי וביקש לגנוז אותו. הסרט יועד לשידור ב"קשת", אך גם זו גנזה אותו משידור ומאז סוף שנת 2002 היה זמין חינם למנויי "האוזן השלישית". הסרט "מלך הרייטינג" שודר לראשונה בטלוויזיה רק באוקטובר 2013 בערוץ 10.
לקראת המכרז השני להפעלת ערוץ 2 ובעקבות פולמוס ציבורי על התנהגותו של טופז החליטה "קשת", הזכיינית המשדרת את "הראשון בבידור", להקפיא את תוכניתו. לקראת סוף 2004 הוחלט ב"קשת" שלא להתקשר יותר עם טופז, גם לא לסדרה חדשה. ההחלטה ספגה ביקורת רבה, כמוּנעת מניסיון של "קשת" לזכות במכרז ערוץ 2 שנערך באותה תקופה, מחשש שהתקשרות עם טופז תפגע במעמדם בתחום.
במהלך שנת 2005 העלה טופז את המחזמר התנ"כי "משה", מעין גרסה מודרנית לסיפור יציאת מצרים. אחד מבניו של טופז, עומר, השתתף במחזמר, וטופז עצמו כתב אותו, אך לא השתתף בו כשחקן מלבד כקולו של אלוהים. את הפרויקט תכנן טופז במשך שנים (עוד בתחילת שנות התשעים העלה מופע יחיד כושל שעסק במשה רבנו). המחזמר "משה" הורד מהבמה לאחר תקופה קצרה בעקבות ביקורות קשות. באותה שנה עבד טופז על מופע היחיד "אין לי זמן" בסימן היעדרותו הכפויה מהטלוויזיה, ובו דיבר על חייו האישיים והמקצועיים. המופע רץ בהצלחה רבה ברחבי ישראל.
בנובמבר 2005 החל להגיש את תוכנית הטלוויזיה "הכל זז עם דודו טופז" בזכיינית ערוץ 2 "רשת", בתוכנית היו מספר פינות ובהן טופז עזר לאנשים, חילק פרסים, אירח מפורסמים ועוד. בסוף התוכנית שודרה פינה בשם "סיפורים לפני השינה" ובה סיפר טופז סיפורים לילדים. התוכנית שודרה בשלושת ימי השידור של "רשת" בערוץ 2 בשבע בערב וזכתה לרייטינג גבוה יחסית לשעת השידור . אולם בעקבות רצונו של טופז לחזור לשעות הפריים-טיים, ובקשתה של הזכיינית "רשת" להפחית משכרו, החליט טופז שלא להמשיך לעונה נוספת של התוכנית.
שמאל|ממוזער|350px|דודו טופז, 2006
מיד לאחר סיום החוזה עם "רשת", הצטרף לערוץ 10. מספטמבר 2006 הגיש שם את התוכנית "הכל עשר עם דודו טופז". התוכנית זכתה לרייטינג נמוך. מעברו של טופז מערוץ 2 לערוץ 10 תוקשר ודובר זמן רב, לאחר שנערך מכרז על עתיד שידורו בין שני הערוצים. באותה עת, מהרגע שעבר לערוץ 10 ותוכניתו שודרה ביום רביעי, החלה 'מלחמת שידורים' בין ערוץ 2 לערוץ 10, שכתוצאה ממנה הוציאה הזכיינית 'קשת' מאות אלפי שקלים כדי להתחרות בשידורים איכותיים אל מול טופז.
במאי 2007 הודיע טופז רשמית שאינו מתכוון להמשיך ולהגיש את "הכל עשר" או תוכניות אירוח כמותה, ובכוונתו להתרכז בפרויקטים אחרים, כגון שעשועון שהגה וסדרה קומית על חייו. בספטמבר 2007 שודרה בערוץ 10 הסדרה הדוקומנטרית האוטוביוגרפית "דודו מחפש אהבה" בכיכובו של טופז שאף יצר אותה.
בסוף 2007 החל טופז להופיע בתפקיד ראשי בטלנובלה "בובות" של HOT, הופעתו האחרונה בטלוויזיה. בסוף שנת 2008 העלה מופע בידור בשם "טעם החיים", וכן פתח בלוג אישי באתר "תפוז", בו שיתף את הגולשים בחוויותיו ובעיקר התרעם על כך שאינו רצוי בטלוויזיה. המופע "טעם החיים" כשל והופסק לאחר מספר הופעות קטן.
שערוריות בשנות התשעים והאלפיים
לאורך השנים היו לטופז תקריות אשר פגעו בתדמיתו: תקרית הצ'חצ'חים; שערוריות הטרדות מיניות; נשיכת זרועה של השחקנית האורוגוואית נטליה אוריירו בשידור חי בשעה שהתארחה בישראל והתראיינה בתוכניתו; דחיפת גלידה לפרצופו של נער, תקרית שבעקבותיה שילם פיצויים; שבירת משקפיו של מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר בשנת 1995; ב-2006 הגיע עם צוות צילום לביתו של מבקר הטלוויזיה רענן שקד והזמינו "לרדת למטה, לדבר"; אמירות גזעניות של טופז כנגד העדה המרוקאית צוטטו בעיתונות מדי פעם. באחת ההזדמנויות הוא אמר "בתור אחד שהיה נשוי למרוקאיות אני מכיר את המנטליות של 'מגיע לי'." התבטאויותיו של טופז כנגד העדה נפסקו בעקבות איומים בתביעה לדין עקב עברה על חוק איסור לשון הרע.
בשנת 2006 תבע טופז את חברת "פרץ בוני הנגב" בטענה שלא עמדו בהסכם שמיזם בנייה יקרא "מרכז טופז" וחלק ממנו יקרא "דודולנד", בתמורה לעזרת טופז בשיווק המיזם המיועד.
2009 - פרשת התקיפות והתאבדותו
שמאל|ממוזער|250px|קברו של דודו טופז בבית הקברות ירקון
ב-31 במאי 2009 נעצר על ידי המשטרה בחשד שיזם תקיפות של מספר אנשים: מנכ"ל "קשת", אבי ניר, שברכו, אפו וכף ידו נשברו, המשנה למנכ"ל "רשת", שירה מרגלית, שהותקפה בנוכחות בנה וארובת עינה נשברה, וסוכן השחקנים בועז בן-ציון שהוכה בפניו.
טופז נחשד שתכנן לפגוע באנשי תקשורת נוספים, בהם צביקה הדר, אברי גלעד, ארז טל, עמוס רגב וכן בגרושתו רוני חן ובבעלה השחקן חיים זנאתי. המניע למעשים בהם נחשד היה זעמו על שלא ניתנה לו תוכנית בערוץ 2, וקנאתו בהצלחת אנשי תקשורת אחרים.
טופז הכחיש תחילה כל מעורבות בתקיפות, אך הודה במעשיו ימים ספורים לאחר מעצרו. טופז היה חולה סוכרת, וב-4 ביוני הזריק לעצמו מנת יתר של אינסולין בתא מעצרו באבו כביר. ההנחה הייתה שניסה להתאבד ולכן הוגברה השמירה עליו. ב-18 ביוני הוגש נגדו כתב אישום, וחרף הגברת השמירה עליו, התאבד ב-20 באוגוסט 2009 בחניקה בכבל של קומקום חשמלי במקלחת שבתאו בבית המעצר ניצן ברמלה. טופז ניצל את העובדה שהמקלחת היא המקום היחיד בתא שאינו מפוקח במצלמות וכך השלים את התאבדותו מבלי שאיש ישים לכך לב.
הפרשה סוקרה רבות בתקשורת ולאחר התאבדותו שודר בערוץ 10 הסרט "מותו של מלך הרייטינג", המסקר אותה, ובחדשות ערוץ 2 שודרו מספר דקות מתוך סרט תיעודי בבימויו של אילן שושן, שבו תועד טופז לפני מעצרו. קטעים נוספים מהסרט שודרו במסגרת תוכנית התחקירים "360" של הזכיינית "רשת" בפברואר 2011.
בשנת 2012 התגלה כי המכון לרפואה משפטית שמר את לבו של טופז אשר הוצא מגופו במהלך הנתיחה שלאחר המוות, ללא ידיעת המשפחה, כך שטופז נקבר בלעדיו, וב-30 במאי 2012 נקבר גם הלב בבית העלמין ירקון בנוכחות המשפחה. לאחר חשיפת הפרשה הגיש אחיו של טופז, מיקי גולדנברג, תביעת פיצויים נגד המדינה. זמן קצר לאחר מכן פוטר מנהל המכון, פרופ' יהודה היס, לאחר שנחשף כי שמר אלפי איברים ללא ידיעת המשפחות. באוגוסט 2013 הסכימה המדינה לשלם למיקי גולדנברג, במסגרת פשרה, פיצויים בסך 300 אלף שקל.
בשנת 2015 יצא לאור הספר "לא רלוונטי" שכתב נמרוד דניאל, סגן ניצב בדימוס, קצין אגף החקירות והמודיעין של מרחב ירקון באותה עת ומי שניהל את חקירת הפרשה. הספר מבוסס על סדרת אירועי התקיפה ופענוח תיק החקירה. בפברואר 2020 שודרו בערוץ 12 שני פרקים בתוכנית חשיפה של חיים אתגר, בשם "תיק דודו טופז", שסקרו את פרשת התקיפות, החקירה, המעצר והתאבדותו של טופז.
חיים אישיים
ב-1988 טופז ניהל רומן קצר עם המאפרת מטי הלחמי, ונולד להם בן, דניאל. ב-1990 נישא טופז לדליה בר ששת, אשת מכירות מבת ים, לזוג נולד בן, עומר, ב-1993 התגרשו. ב-1997 נישא לרוני חן, מורה לאנגלית. הם נפרדו אך כעבור מספר חודשים חזרו לחיות יחד. לזוג נולד בן, יהונתן, והם התגרשו לאחר לידתו.
דניאל, בנו הבכור של טופז, השתתף בעונה הרביעית של "המירוץ למיליון", ובן הזקונים יהונתן השתתף בעונה השלישית של "אקס פקטור".
מעורבות פוליטית
טופז הביע מדי פעם את רצונו להשתלב בפוליטיקה, ואף להיות ראש ממשלה. השתתפותו במערך ההסברה של "המערך" בשנת 1981 הסתיימה בתקרית הצ'חצ'חים. בסרטו של דורון צברי "מלך הרייטינג", שצולם ב-1997 טופז אמר שהוא רוצה להקים מפלגת מרכז בשם "לב ישראל" בה יהיו חברים בין היתר רוני מילוא, סילבן שלום, דן מרידור ואמנון ליפקין שחק שתמשוך קולות מהליכוד. לקראת הבחירות לכנסת ה-16 התפקד למפלגת "ישראל אחרת" והגיע לעצרת פתיחת מסע ההסברה של המפלגה, אולם פעילותו במפלגה זו לא הייתה משמעותית במיוחד והמפלגה חדלה לתפקד משלא עברה את אחוז החסימה. במהלך כהונתת הכנסת ה-16 התפקד למפלגת שינוי אך גם שם לא התבלט בפעילותו.
ספריו
"למה לא? – שירים על הגל הקל", הוצאת טרקלין, 1972
"סטגדם", הוצאת טרקלין, 1980
"כתם לידה", הוצאת ביתן, 1981
"עד העצם", הוצאת נוצה וקסת, 1986
"החיים זה לא מה שהבטיחו לי", הוצאת ידיעות אחרונות, 2002
"חלומות פז", הוצאת כנרת, 2009
לקריאה נוספת
מיקי גולדנברג, אחים, סיפור אמיתי, 2014
קישורים חיצוניים
הבלוג של דודו טופז באתר "תפוז אנשים"
הצגות הבידור של דודו טופז באתר מערכונים ישראלים
ספר השירה "למה לא?" באתר בית הסרט העברי עם הקדשה לבמאי שנתן לו הזדמנות ראשונה על המסך הקטן
פרשת התקיפות והתאבדותו
דודו טופז, אתר שהחל לפעול מטעם משפחתו מספר ימים לפני התאבדותו
הערות שוליים
*
קטגוריה:בדרנים ישראלים
קטגוריה:קומיקאים יהודים ישראלים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע ישראלים
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:מתאבדים ישראלים: חשודים בפלילים
קטגוריה:סגל קשת
קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד
קטגוריה:מתאבדים ישראלים: אמנים
קטגוריה:מתאבדים ישראלים: אנשי תקשורת
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ד' (תל אביב)
קטגוריה:חברי להקת הגדנ"ע
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2009
קטגוריה:ישראלים שנפטרו במעצר
קטגוריה:ישראלים שתרמו איברים | 2024-09-28T18:24:56 |
אנרי פואנקרה | זִ'יל אַנְרִי פּוּאַנְקָרֶה (; נאנסי, 29 באפריל 1854 – פריז, 17 ביולי 1912), היה מתמטיקאי, פיזיקאי עיוני, מהנדס ופילוסוף צרפתי. מתואר לעיתים קרובות כאיש אשכולות, ובמתמטיקה כ"אחרון האוניברסליסטים", מאחר שהיה המתמטיקאי הבולט האחרון שהצליח להיות שותף יוצר ופעיל בכל ענפי המתמטיקה של תקופתו. השתתף בפיתוח תורת הכאוס המוכרת לנו כיום.
כמתמטיקאי וכפיזיקאי, תרם תרומות מקוריות ובסיסיות רבות גם לתחום המתמטיקה העיונית וגם למתמטיקה השימושית, לפיזיקה המתמטית ולמכניקה השמימית. הוא היה אחראי לניסוח השערת פואנקרה, אחת מהבעיות המפורסמות ביותר במתמטיקה, שהוגדרה כאחת משבע בעיות המילניום של מכון קליי והוכחה בידי גריגורי פרלמן רק ב-2002, 98 שנים לאחר הצגתה. במחקרו על בעיית שלושת הגופים, היה פואנקרה הראשון שגילה מערכת כאוטית דטרמיניסטית והניח את היסודות לתורת הכאוס המודרנית. כמו-כן הוא נחשב לאחד היוצרים של תחום הטופולוגיה.
פואנקרה הציג את עקרון היחסות המודרני והיה הראשון שהציג את טרנספורמציות לורנץ בצורתן הסימטרית המודרנית. פואנקרה גילה את טרנספורמציית המהירויות בתורת היחסות, שעדיין נמצאת בשימוש, ותיעד אותה במכתב ללורנץ ב-1905. כך הוא השיג אינוואריאנטיות מושלמת של משוואות מקסוול, שהיוותה צעד חשוב בניסוח תורת היחסות הפרטית. פעילותו של פואנקרה בתחום תורת היחסות התרחשה במקביל למחקריו של אלברט איינשטיין, שהתבסס על כתביו של פואנקרה בעבודותיו ובתורות הפיזיקליות שפיתח.
חבורת פואנקרה, השימושית במתמטיקה ובפיזיקה, קרויה על שמו.
ביוגרפיה
פואנקרה נולד בנאנסי, מרת ומוזל, בחבל גראנד אסט אשר בקיסרות הצרפתית השנייה, למשפחה רבת השפעה. אביו, לאון, היה פרופסור לרפואה באוניברסיטת נאנסי שבנוסף עסק בנוירולוגיה, ובן דודו, רמון פואנקרה, היה פוליטיקאי בכיר, נשיא צרפת וראש ממשלת צרפת וחבר באקדמיה הצרפתית. אמו, מרי פיירטה אז'ני הייתה אישה משכילה, בת למשפחה אמידה. אחותו הצעירה, אלין, שאותה העריץ, נישאה לפילוסוף הספירטואלי אמיל בוטרו. אנרי גדל בבית המשפחה המרווח ביחד עם משפחתו הגרעינית, סבו וסבתו ומשרתי הבית. כבר בגיל תשעה חודשים החל לדבר לראשונה. בילדותו התבלט בהיותו מבריק באופן יוצא מן הכלל, וקיבל חינוך מיוחד מאמו, אז'ני. כילד הוא הצטיין בכתיבה אך גם לקה בדיפתריה, מחלה התוקפת את מערכת הנשימה. במשך חודשיים לא היה מסוגל ללכת וחודשים רבים לא יכול היה לדבר. לשם כך העסיקו הוריו מורה פרטי שלימד אותו לתקשר באמצעות שפת סימנים.
ב-1862, בהיותו בן שמונה, החל ללמוד בבית הספר בנאנסי (שהיום קרוי על שמו), לאחר שלמד בחינוך ביתי שנתנה לו אימו. בבית הספר הצטיין בכל תחום, עם דגש על מתמטיקה, וכן קיבל פרס ראשון בתחרות בין תלמידים מכל בתי הספר בצרפת. כאשר היה בן 16 פרצה מלחמת צרפת–פרוסיה וביחד עם אביו טיפל אנרי בחיילים פצועים לאחר שהתנדבו לשרת בחיל רפואת חירום. נאנסי נכבשה בידי צבא הקיסרות הגרמנית ונותרה תחת כיבוש עד 1873, אך לא סופחה לתוך גרמניה כפי שסופח חבל אלזס-לורן. ב-1871 סיים את לימודיו בנאנסי עם תואר ראשון בלימודי ספרות ומדעים כלליים. ציוניו הסופיים היו ממוצעים בלבד ומקורביו חששו כי יתקשה להתקבל ללימודים גבוהים באוניברסיטה עם ציונים אלו.
המצב השתנה כאשר פואנקרה פתר ב-1872 סדרת בעיות מתמטיות שפורסמו בידי האֶקוֹל פּוֹלִיטֶקְנִיק. פואנקרה היה הראשון לפתור את אותן הבעיות ובעקבות כך התקבל ללימודים במוסד. הוא החל ללמוד באקול פוליטקניק ב-1873, שם למד מתמטיקה כתלמיד של שארל הרמיט (המתמטיקאי הראשון שהוכיח את הטרנסצנדנטיות של הקבוע e), וסיים את לימודיו ב-1875. פואנקרה נהג לאחר להרצאות והמעיט ברישום החומר הנלמד בהן. הוא לא הרבה לבלות בחברת שאר הסטודנטים אלא כאשר השיח נגע למתמטיקה. ב-1874 פרסם את מאמרו הראשון: "הוכחה חדשה של מאפייני המחוון של המישור." המחקר עסק בגאומטריה דיפרנציאלית והתרכז במחוון דופין; שיטה להגדרה ואפיון הצורה המקומית של המישור.
ב-1875 השלים את לימודיו באקול פוליטקניק, והמשיך ללמוד מתמטיקה יחד עם הנדסת מכרות באקול דה מין, וקיבל תואר מהנדס במרץ 1879. לאחר שסיים את לימודיו נעשה למפקח מכרות באזור וסול בצפון מזרח צרפת. באוגוסט 1879 התרחש אסון מכרות במסגרתו נהרגו 18 כורים. פואנקרה היה אחראי על החקירה הרשמית של האסון. זמן קצר לאחר מכן הוצעה לו משרה כמרצה זוטר למתמטיקה באוניברסיטת קאן. הוא מעולם לא נטש את קריירת המכרות, ונעשה למהנדס ראשי ב-1893, ולמפקח הראשי ב-1910. במקביל לחקירת האסון שקד פואנקרה על כתיבת עבודת הדוקטורט שלו: "על המאפיינים של פונקציות המוגדרות על ידי משוואות דיפרנציאליות" (Sur les propriétés des fonctions définies par les équations différences). פואנקרה המציא שיטה חדשה לחקר התכונות של משוואות דיפרנציאליות. הוא לא רק עמד במשימה של חילוץ האינטגרל של משוואות כאלה, אלא אף היה הראשון שחקר את התכונות הגאומטריות הכלליות שלהן. הוא הבין כי ניתן להשתמש בתכונות אלו כדי ליצור מודל של התנהגות גופים מרובים הנעים בתנועה חופשית בתוך מערכת השמש.
באוניברסיטת קאן פגש לראשונה את אשתו לימים, ז'אן-לואיז פוליין ד'אנדסי, ולזוג נולדו ארבעה ילדים. לואיז הייתה אחראית על הטיפול במשפחה, ובכך אפשרה לפואנקרה להתרכז בעבודתו המדעית. זמן קצר לאחר שהחל את עבודתו פרסם את המאמר המפורסם הראשון שלו על אודות פונקציות אוטומורפיות. באותה העת התכתב פואנקרה עם המתמטיקאי פליקס קליין שתרם לו בפיתוח מחקרו. החל מ-1881 ולמשך יתרת הקריירה שלו, לימד באוניברסיטה של פריז (הסורבון). שם הוא החזיק בקתדרות לפיזיקה ומכניקה ניסויית, פיזיקה מתמטית ותורת ההסתברות, ואסטרונומיה. בין 1881 ל-1882 שקד פואנקרה, במקביל למתמטיקאי ופיזיקאי הרוסי אלכסנדר ליאפונוב, על פיתוח התאוריה המכלילה של משוואות דיפרנציאליות. מטרת התאוריה הייתה להשיג מידע על מירב התכונות של סדרת תשובות בלי לדעת את הפונקציה של אף אחת מהן.
ב-1883 פרסם מאמר על אנליזה מרוכבת שנחשב לבסיס לתאוריה של פונקציה אנליטית. בין 1883 ל-1897, פואנקרה לימד אנליזה מתמטית באקול פוליטקניק בנוסף לעבודתו בסורבון. במהלך שנות השמונים של המאה התשע עשרה, פואנקרה השתתף בתחרות אשר מטרתה הייתה לנסות ולהבין את אחת מהבעיות המתמטיות המוכרות יותר, "בעיית שלושת הגופים". בעיה זו הייתה צריכה לקבוע תנועה של שלושה גופים בחלל, כאשר נקודות המוצא שלהם ידועות. הפתרון המתמטי שהציג פואנקרה היה כה ארוך ומסובך, שהשופטים נזקקו להסברו של פואנקרה על מנת להבינו והוא הסביר באורך של כמאה עמודים את הרעיון.
בשנת 1885 פואנקרה לראשונה הציג מונח ביפורקציה.
בשנת 1885 ערך אוסקר השני, מלך שוודיה, תחרות מתמטית נושאת פרס כספי עבור פתרון השאלה עד כמה מערכת השמש יציבה, וריאציה של בעיית שלושת הגופים. פואנקרה לא הצליח לפתור את הבעיה באופן מושלם, אך פתרונו היה כה מרשים שב-1888 קיבל בכל זאת את הפרס. פואנקרה מצא כי ההתפתחות של מערכת כזו היא פעמים רבות כאוטית, כלומר ששינוי קטן ביותר במיקום הראשוני יכול להוביל למצב שונה מאוד לאחר זמן. אם לא ניתן למדוד את השינוי הראשוני הקטן, פירוש הדבר כי לא ניתן לחזות מה יהיה מצב המערכת תוך זמן מסוים. אחד מהשופטים, קרל ויירשטראס, אמר כי "מחקר זה אכן לא פתר בשלמות את הבעיה שהוצגה, אך בכל זאת הוא בעל חשיבות כה רבה שפרסומו יחל תקופה חדשה בהיסטוריה של המכניקה השמימית".
בגיל 32 בלבד, נבחר פואנקרה לאקדמיה הצרפתית למדעים, נעשה לנשיאה ב-1906, ונבחר לאקדמיה הצרפתית ב-1909. ב-1893 הוא הצטרף ללשכה הצרפתית לקווי אורך, שהעסיקה אותו בתיאום הזמן בכל העולם. ב-1897 הוא חזר בו מהצעה לא מוצלחת של מעבר לשיטה העשרונית במדידת העיגול, ולפיכך גם בזמן ובקווי האורך. עבודה זו הובילה אותו לחשוב על השוואה בין שעונים שנעים במהירות גבוהה. ב-1898, ב"מדידת הזמן", הוא ניסח את עקרון היחסיות, שלפיו אין כל ניסוי שיכול להבחין בין מצב של תנועה אחידה למצב של מנוחה. יחד עם התאורטיקן הנדריק לורנץ הוא הגיע לגבולות הפיזיקה של אז, על מנת להסביר את תנועתם של אלקטרונים מהירים. רק אלברט איינשטיין, שהיה מוכן לשנות את כל המבנה של הפיזיקה, הוא שהצליח ליצור את המודל היחסותי המוצלח.
ב-1895 פואנקרה פרסם מאמר מהפכני בעולם המדעי. מאמר זה חקר גופים טופולוגים בחלל באמצעות שיטות של אלגברה ובעזרתו ייסד פואנקרה את תחום הטופולוגיה האלגברית. כל תקופה מסוימת פואנקרה ערך מחדש את המאמר וקידם ופיתח אותו. בגרסה של המאמר משנת 1904 פואנקרה היה אחראי לניסוח של אחת מהבעיות המפורסמות ביותר במתמטיקה, "השערת פואנקרה". הבעיה היוותה גורם חשוב בהתפתחויות רבות בטופולוגיה ותחומים אחרים במתמטיקה במהלך המאה ה-20, עד שנפתרה לבסוף ב-2002. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, פואנקרה עבד על כתיבת סדרת מאמרים בת שלושה כרכים על מכניקה שמיימית שמטרתם הייתה להגדיר את כל מערכות התנועה המכניות.
בשנת 1899, ושוב בהצלחה רבה יותר ב-1904, הוא התערב במשפטים של אלפרד דרייפוס. בשנת 1900 קיבל מדליית זהב מהאגודה המלכותית של לונדון בנושא האסטרונומיה. בשנת 1912 הוא נותח בשל בעיית ערמונית, ומת מתסחיף ב-17 ביולי 1912, ביום שאמור היה להשתחרר מבית החולים לאחר הניתוח. הוא היה בן 58 במותו. פואנקרה נקבר בבית הקברות מונפרנאס ברובע הארבעה-עשר של פריז.
אופיו ועמדותיו
ממוזער|דיוקן צילום של פואנקרה. צולם בידי אנרי מנואל.
ביוגרף ופסיכולוג מאותה תקופה, א. טולוז, שחקר את אופן עבודתו של פואנקרה, סיפר כי פואנקרה שמר על שעות עבודה מדויקות מאוד. הוא עסק במחקר מתמטי במשך ארבע שעות ביום, מעשר בבוקר ועד הצהריים ושוב מחמש בערב עד שבע. הוא קרא מאמרים בכתבי עת מאוחר יותר בערב. ייתכן והרגלי העבודה שלו נגרמו גם כתוצאה של מחלה ממנה סבל שנים ארוכות שהאטה את תהליך העיכול שלו והובילה אותו לעיתים קרובות לנוח בצהריים עד שלוש שעות לאחר ארוחת הצהריים. היה לו זיכרון יוצא מן הכלל, והוא זכר כל שורה בטקסט שקרא. כמו כן, הוא זכר באופן מושלם דברים ששמע. הנוהג הרגיל שלו בעבודה, היה לפתור בעיה בראשו, ואז להעביר את הפתרון המושלם לנייר. יכולתו לזכור באופן מושלם את ששמע הועילה לו בהרצאות, שכן הוא היה כל כך קצר רואי עד שלא ראה את הלוח. הוא היה מגושם מבחינה פיזית, תמיד מיהר ולא אהב לחזור אחורה לתיקונים או שינויים.
פואנקרה היה חבר הכנסייה הרומית-קתולית מילדותו ועד גיל 18, עת החשיב את עצמו איש מחשבה חופשית. הוא התנגד נחרצות לדוגמות קתוליות חריפות כמו גם להתערבות של המדינה בחיי הדת וקרא לשוויון זכויות פוליטי מוחלט. פואנקרה נהנה ממוזיקה קלאסית וריכרד וגנר היה המלחין האהוב עליו. בעת לימודיו באקול פוליטקניק התנסה בנגינה בפסנתר לזמן קצר. ב-1908 פואנקרה העביר הרצאה בפסיכולוגיה שבה תיאר כיצד חקר את ההתנהלות של מוחו. הוא ניחן בריכוז גבוה ובהתעניינות מרובה במגוון רחב של תחומים. פעם אחת הגדיר את עצמו כ-"דבורה שנעה ממגדל למגדל."
פואנקרה התבטא בפומבי בהקשר למאורע פוליטי-חברתי רק פעם אחת, במהלך פרשת דרייפוס. הוא תקף את הטענות המדעיות חסרות הבסיס שהובאו כראיות נגד דרייפוס. ב-1899 שלח מכתב למועצת המלחמה של רן, האחראית על השיפוט של קפטן אלפרד דרייפוס, ובו הטיח ביקורת על שיטות הניתוח של האיגרת המפלילה (הבורדרו) שהייתה לראיה שעל בסיסה דרייפוס הואשם. ב-1904 היה בין החותמים על מכתב עצומה שביקר את התנהלות רשויות המשפט ודרש משפט חוזר לניקוי שמו של דרייפוס, תהליך שהושלם רק ב-1906. בתוך המכתב פואנקרה רשם את ההוכחה המתמטית לשימוש השגוי שנעשה במהלך החקירה המקורית בחוק בייס מתורת ההסתברות ושבעזרתו דרייפוס הופלל. בראש ובראשונה פואנקרה תקף את חוקר הזיהוי המשטרתי אלפונס ברטיון אשר העיד כמומחה וטען כי דרייפוס הוא הכותב האמיתי של הבורדרו.
פעילותו המדעית
פואנקרה תרם תרומות רבות וחשובות לתחומים רבים ושונים של מתמטיקה עיונית ושימושית, כגון: מכניקה שמימית, מכניקת הזורמים, אופטיקה, חשמל, טלגרפיה, נימיות, אלסטיות, תרמודינמיקה, תורת הפוטנציאל, תורת הקוונטים, תורת היחסות וקוסמולוגיה. נוסף על כל אלה הוא גם כתב על מתמטיקה ופיזיקה באופן פופולרי, ופרסם מספר ספרים לציבור הרחב. בין התחומים שלתרומותיו להם הייתה השפעה מהותית עליהם: טופולוגיה אלגברית; התאוריה של פונקציות אנליטיות של כמה משתנים מרוכבים; התאוריה של פונקציות אבליות; גאומטריה אלגברית; פואנקרה היה אחראי לניסוח אחת מהבעיות המפורסמות ביותר במתמטיקה, שידועה כהשערת פואנקרה, השערה בטופולוגיה; גאומטריה היפרבולית; תורת המספרים; בעיית שלושת הגופים; התאוריה של משוואות דיופנטיות; תורת האלקטרומגנטיות; תורת היחסות הפרטית; במאמר משנת 1894, הוא הציג את המושג של החבורה היסודית; בתחום המשוואות הדיפרנציאליות פואנקרה הגיע לתוצאות רבות שחשיבותן קריטית עבור התאוריה האיכותית של המשוואות הדיפרנציאליות, לדוגמה הספירה של פואנקרה ומפת פואנקרה; הוא פרסם מאמר משפיע המספק טענה מתמטית מקורית שתומכת במכניקת הקוונטים; פואנקרה היה מהמייסדים של התורה הארגודית כאשר הציג את משפט הנשנות של פואנקרה (שנוסח והוכח בצורה מדויקת רק מאוחר יותר על ידי קרתיאודורי ב-1919).
בעיית שלושת הגופים
ממוזער|בעיית שלושת הגופים: מסלולים משוערים של שלושה גופים זהים הממוקמים בקודקודים של משולש בקנה מידה ובעלי מהירות ראשונית של אפס. רואים שמרכז המסה, בהתאם לחוק שימור התנע, נשאר במקומו.
בעיית שלושת הגופים היא בעיה ותיקה ומפורסמת במכניקה, המבקשת לתאר את תנועתם ההדדית של שלושה גופים תחת השפעתו של כוח המשיכה. מכיוון שהבעיה מתאימה לתיאור תנועתם של גופים כגון השמש, כדור הארץ והירח, יש לה חשיבות תאורטית רבה באסטרונומיה של מערכת השמש (ובפרט בסוגיית יציבותה של מערכת השמש). את בעיית שני הגופים פתר ניוטון באופן מלא באחד היישומים הראשונים של החשבון הדיפרנציאלי. ניוטון הראה ששני גופים הנעים תחת השפעת כוח הכובד בלבד, נעים זה ביחס לזה במסלול המהווה חתך חרוט: אליפסה, פרבולה או היפרבולה. בניגוד לכך, בעיית שלושת הגופים היא בעיה קשה באופן כללי ואין עבורה משוואת מערכת סגורה אוניברסלית, על אף מחקרים ממושכים בידי מתמטיקאים רבים, בעיקר בתקופה שלאחר פואנקרה, מכיוון שהוא זה שהעניק פרסום רב לבעיה.
הבעיה העקרונית היא לחזות את תנועותיהם של שלושה גופים (כגון כוכבים או כוכבי לכת) הנמשכים הדדית האחד לשני על ידי כוח הכבידה, בהתחשב במיקומים ובמהירויות ההתחלתיים שלהם. עבודתו הראשונה של פואנקרה בנושא נכתבה כמענה לתחרות בחסות אוסקר השני, מלך שוודיה. הבעיה (הראשונה) שהוצעה לכותבים עסקה ביציבות המערכת של שלושה גופים. השופטים - גוסטה מיטג-לפלר, קארל ויירשטראס ושארל הרמיט, התקשו בתחילה לקרוא את פתרונו של פואנקרה, אך לאחר שהלה הגיש הבהרות שארכו כמעט מאה עמודים, בחרו בו כזוכה. בפתרון זה התגלתה שגיאה, ועוד לפני שהספיק פואנקרה לתקן אותה, כעבור פחות מחודש, וחרף ההוצאות הכבדות, אילץ אותו מיטג-לפלר למשוך את כל העותקים המודפסים של הפתרון. במחקרו נעזר פואנקרה במשתנים מגבילים, כך שהמשוואה שהציג, שהעמידה חמישה פתרונות אפשריים, לא הייתה אוניברסלית בכל מקרה.
מיטג-לפלר, שתמך בגישתו האינטואיטיבית של פואנקרה, חשש שהאסכולה הגרמנית בראשותו של לאופולד קרוֹנֶקר תראה בשגיאה זו הוכחה ניצחת לביקורת שלה כנגד עבודתו של פואנקרה, שלא הייתה קפדנית דיה לטעמה. בעקבות כך, כתב פואנקרה בשנים 1892–1899 חיבור בן שלושה כרכים על "שיטות חדשות במכניקה השמימית", שהתניע את המחקר המודרני במערכות דינמיות. באופן מעשי פותרים את בעיית שלושת הגופים, ואף את הבעיה הכללית יותר של מספר רב של גופיםנהוג להשתמש בסימן n בעבור בעיית שלושת הגופים או בעיית מספר רב של גופים כאשר n מייצג שלושה או יותר גופים בשדה משיכה מושפע אחד מהשני. בתורת היחסות של איינשטיין פתרון הבעיה הופך למסובך עוד יותר עקב השילוב של משתנים נוספים כגון שינויים בזמן ובמרחב., בעזרת שיטות נומריות. לצורך כך, מחלקים את התנועה לקטעי זמן קצרים, ומחשבים את הכוחות הפועלים בין הגופים בכל קטע זמן. ככל שפרקי הזמן קצרים יותר יהיו החישובים מדויקים יותר, אך השגת דיוק מלא היא משימה קשה ביותר. פואנקרה גילה שיכולים להתקיים מסלולים לא-מחזוריים, שאינם מתרחקים או מתקרבים לנקודה קבועה. דרך גילוי זה החל פואנקרה את חקר תורת הכאוס. על סמך הוכחה זאת, הוכיח פואנקרה כי לא ניתן לחשב פתרון אוניברסלי לבעיה.
סימולציות מראות שבעת אינטראקציה בין שלושה גופים, ישנם שני שלבים: תחילה השלב הכאוטי שבמסגרתו שלושת הגופים מושכים זה את זה עד לנקודה שגוף אחד נפלט הרחק מהשניים האחרים המתמקמים למסלול בצורת אליפסה (בעיית שני הגופים). במקרה והגוף השלישי נמצא במסלול תחום, הוא ישוב בסופו של דבר לכיוון הצמד הנותר ומיד לאחר מכן השלב הראשון יחזור על עצמו. תנועת הגופים הסובבים האחד את השני מסתיימת כאשר בשלב השני, אחד הגופים נפלט למסלול לא תחום ולא שב אף פעם.
פילוסופיה
פואנקרה החזיק בהשקפות פילוסופיות המנוגדות לאלו של ברטרנד ראסל וגוטלוב פרגה, שהאמינו כי מתמטיקה היא ענף של הלוגיקה. פואנקרה סירב לקבל השקפות אלה, וטען שאינטואיציה היא מנת חלקו של המחקר המתמטי, ולא לוגיקה. כמו-כן פואנקרה טען שלוגיקה חוסמת ומגבילה רעיונות ופיתוח. פואנקרה מספק נקודת-מבט מעניינת בספרו מדע והיפותזה:
פואנקרה האמין כי אריתמטיקה היא מדע סינתטי. הוא טען כי האקסיומות של פיאנו אינן ניתנות להוכחה בצורה לא מעגלית באמצעות עקרון האינדוקציה, ומכך הסיק כי אריתמטיקה היא אפריוריות סינתטית ולא אנליטית. השקפותיו היו זהות לאלו של עמנואל קאנט. הוא דחה את תורת הקבוצות הקנטורית, בהתייחסו לשימושה של התורה בהגדרות לא צפויות.
פואנקרה לא חלק השקפות קנטיאניות בכל ענפי הפילוסופיה והמתמטיקה. לדוגמה, בגאומטריה, פואנקרה האמין כי המבנה של מרחב לא אוקלידי ניתן לידיעה באופן אנליטי. פואנקרה טען כי הקונבנציה (מוסכמה) מהווה מרכיב חשוב בפיזיקה. השקפתו (וכמה גרסאות יותר קיצוניות שלה), נודעה כקונבנציונליזם. פואנקרה האמין כי החוק הראשון של ניוטון אינו אמפירי, אלא הוא מוסכמת-יסוד המהווה מסגרת למכניקה. הוא האמין גם כי הגאומטריה של המרחב הפיזיקלי היא קונבנציונלית. הוא נתן דוגמאות שבהן הגאומטריה של שדות פיזיקליים או גרדיאנטים של טמפרטורה עשויים להשתנות, כאשר מתארים את המרחב כלא אוקלידי הנמדד על ידי סרגלים נוקשים, או כמרחב אוקלידי בו הסרגלים מתארכים או מתכווצים על ידי התפלגות חום משתנה. פואנקרה גם סבר, שככל הנראה, כה התרגלנו לגאומטריה האוקלידית, שנעדיף לנסח את חוקי הפיזיקה באמצעות גאומטריה אוקלידית מאשר להתקדם לעולם פיזיקלי בעל גאומטריה לא אוקלידית.
ראו גם
משפט פואנקרה - בנדיקסון
משפט פואנקרה - בירקהוף
מודל חצי המישור של פואנקרה
סימטרית פואנקרה
משפט פואנקרה-הופף ומשפט הכדור השעיר הנובע ממנו
המטריקה של פואנקרה
הדואליות של פואנקרה
חבורת פואנקרה
מפת פואנקרה
היסטוריה של היחסות הפרטית
השערת פואנקרה
לקריאה נוספת
Alain Chenciner, Poincaré and the Three-Body Problem, Département de mathématique, Université Paris, 2012
קישורים חיצוניים
ציטוטים מאנרי פואנקרה
סקירה של הישגיו המתמטיים של פואנקרה
"היחסיות של החלל", מאמר של פואנקרה מ-1897
השערת פואנקרה
הערות שוליים
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים של המדע
קטגוריה:זוכי מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:טופולוגים
קטגוריה:זוכי מדליית ברוס
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מונפרנאס
קטגוריה:בוגרי אקול פוליטקניק
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1854
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1912 | 2024-09-14T14:14:22 |
מוריץ קורנליוס אשר | REDIRECT מאוריץ קורנליס אשר | 2008-10-18T15:17:32 |
טד קזינסקי | תיאודור (טד) קזינסקי (באנגלית: Theodore Kaczynski; 22 במאי 1942 – 10 ביוני 2023) שנודע בכינוי יונבומבר (Unabomber) היה ד"ר למתמטיקה, רוצח סדרתי, טרוריסט ואנרכיסט אמריקאי שפעל לבדו. בשנים 1978–1995 שלח 16 חבילות נפץ לאנשים שונים בארצות הברית וגרם למות שלושה מהם ולפציעתם של 23.
קורות חיים
ממוזער|קזינסקי, שנת 1968
קזינסקי נולד ב־22 במאי 1942. הוא נחשב לילד מחונן, אך חסר כישורים חברתיים. את לימודיו התיכוניים סיים בגיל 16, ולאחר מכן סיים תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת הרווארד.
מייקל מלו, בספרו "ארצות הברית נגד תיאודור קזינסקי", כתב שבין השנים 1959–1962 השתתף קזינסקי בניסוי פסיכולוגי שמטרתו למדוד את תגובות המשתתפים במצבים של לחץ. הניסוי נערך באוניברסיטת הרווארד על ידי ד"ר הנרי מארי, ומספר כותבים על הפרשה טענו שהוא נעשה תחת פיקוחו של סידני גוטליב מה-CIA, במסגרת פרויקט MKULTRA. במהלך הניסוי המשתתפים נחקרו באגרסיביות ובאמצעות שיטות שמארי עצמו תיאר כמשפילות ופוגעניות.
קזינסקי סיים לימודי דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת מישיגן בשנת 1967, בגיל 25, ובאותה שנה התקבל למשרת מורה מן החוץ באוניברסיטת ברקלי. הוא פרש ממשרת ההוראה לאחר שנתיים וחזר זמנית לגור אצל הוריו בלומברד, אילינוי.
בשנת 1970 נסע לגור במדינת מונטנה, בה קנה מגרש בעזרת משפחתו ובנה עליו בקתה במקום מבודד, קרוב ליישוב לינקולן. הוא חי שם חיי צמצום קיצוני, ללא חיבור לחשמל וללא מים זורמים. את המזון סיפק לעצמו על ידי ציד וליקוט. לפעמים עשה עבודות מזדמנות וקיבל עזרה ממשפחתו. ב-1978 עבד זמן קצר עם אביו ואחיו במפעל לגומי מוקצף. את אורח החיים הסגפני והמתבודד הסביר, בין השאר, על ידי השקפה נאו-לודיטית שלדבריו קרא עליה בספרי ז'אק אלול.
פעילות טרור
התקפה ראשונה
ב-25 במאי 1978 שלח קזינסקי פצצה למגרש החניה של אוניברסיטת אילינוי בשיקגו, שהייתה ממוענת לפרופסור להנדסה בשם איי. ג'יי. סמית' מהמכון הפוליטכני ע"ש רנסילאר בעיר טרוי שבניו יורק. שם המוען, כפי שהופיע על החבילה, היה באקלי קרייסט, פרופסור עמית להנדסה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן שבעיר הסמוכה, אוונסטון. האדם שהרים את החבילה התקשר מיד לשולח, פרופסור קרייסט. הלה היה נבוך ולא זכר ששלח חבילה לפרופסור סמית', אך ביקש מהמוצא לשלוח את החבילה לאוניברסיטת נורת'ווסטרן. למחרת, כאשר הגיעה החבילה לאוניברסיטה הבחין קרייסט כי כתב היד אינו שלו והזעיק את משטרת האוניברסיטה. השוטר שהגיע, טרי מרקר, פתח את החבילה והיא התפוצצה מול פניו. הוא הפך לקורבן הראשון של ה"יונבומבר". מרקר שרד ונפצע פצעים קלים בלבד. השאלה כיצד הגיעה הפצצה לאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, שבה לא לימד איש מהמרצים, נותרה ללא פתרון.
הנהלת האוניברסיטה התקשרה לסוכנות הפדרלית לפיקוח על אלכוהול, טבק ונשק (ATF) ולאחר בדיקה הגיעה ה-ATF למסקנה כי מייצר הפצצה הוא חובבן. כיוון שהפצצה הורכבה ברובה מעץ ונראתה כאילו נלקחה ממגרש גרוטאות, קיבל הטרוריסט האלמוני את הכינוי Junkyard Bomber – "המפציץ ממגרש הגרוטאות".
התקפה שנייה
ב-9 במאי 1979, ג'ון האריס, סטודנט מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, ראה חפיסת סיגרים של חברת פיליס מונחת ליד חדר באוניברסיטה. לאחר מספר ימים עלה בדעתו לבדוק אותה. הוא פתח את דבק הסלוטייפ במשיכה עזה, אך רק המרעום הופעל והפצצה לא התפוצצה. למזלו הרב הוא נפצע קל כשהוא סובל מחתכים וכוויות בלבד. כאשר הגיעו חוקרי ה-ATF היה ברור להם כי "המפציץ ממגרש הגרוטאות" הכה שוב, ובמקביל הם הבחינו שהפצצה הנוכחית הייתה משוכללת בהרבה מקודמתה.
התקפה שלישית
ב-15 בנובמבר 1979 הסלים ה"יונבומבר" את פעולותיו בכך שפוצץ פצצה במטוס. הוא שלח בדואר רגיל את הפצצה כשהיא מצוידת במד גובה כדי שתתפוצץ כשהמטוס בגובה קילומטר. הפצצה עלתה למטוס בואינג 727 של חברת "אמריקן איירליינס", טיסה מספר 444 משיקגו לוושינגטון די. סי. הפצצה התפוצצה באופן חלקי, ותוך מספר שניות התמלא תא הנוסעים בעשן צורב והטייסים מיהרו לבצע נחיתת חירום. לא היו נפגעים, אך 12 איש נלקחו לבית החולים בעקבות שאיפת עשן. חוקרי ה-ATF הגיעו למסקנה שהמפגע לא ידע לאן תישלח הפצצה, וכוונתו הייתה לפגוע בבני אדם.
חוקר דואר שם לב לכך שכל הפצצות הכילו פיסות עץ שלא היו חיוניות להפעלת הפצצה. הפצצות גם הכילו אבקת בריום חנקתי, המשמשת לייצור חזיזים ולא לפצצות. אבקה זו גורמת לכך שצבע הלהבה יהיה ירוק. עובדות אלו הובילו אותו למסקנה כי המפגע מתנגד למהפכה התעשייתית.
התקפה רביעית
ביוני 1980 חגג פרסי ווד, נשיא חברת התעופה "יונייטד איירלינס", את יום הולדתו ה-60. מספר ימים לאחר יום ההולדת הוא קיבל חבילה מאדם בשם אנוך פישר. אל החבילה היה מצורף מכתב, בו כתב לו פישר: "מר ווד הנכבד מאוד, אני שולח לך מספר כרכים של הספר 'Ice Brothers' ('אחים לקרח'), המיועד למספר אנשים חשובים באזור שיקגו. אני מאמין כי זהו הספר שכל מי שאחראי להחלטות חשובות המשפיעות על רווחת הציבור חייב לקרוא".
הספר התפוצץ כשווד פתח אותו, והוא נפצע בידיו, בפניו ובכפות רגליו. גם פצצה זו הכילה עץ. היא נשלחה למר ווד [=עץ]. כתובת השולח הייתה רוונסווד סטריט, ואילו הכתובת נרשמה בדיו ירוק. הפעם גילו החוקרים על החבילה את האותיות FC. ראשי תיבות אלו יהפכו לסימן ההיכר של ה"יונבומבר" כשהן מופיעות על כל הפצצות הבאות. לאחר התקרית הזו החל ה-FBI לכנות את תיק החקירה UNABOM, ראשי תיבות של UNiversity and Airline BOMber (מפציץ אוניברסיטאות וחברות תעופה). מעתה ואילך התפרסם הפושע בשם יונבומבר.
פצצה שנוטרלה
לאחר 16 חודשים שקטים ללא פצצות חדשות, החלו החוקרים לתהות האם ה"יונבומבר" מת, נעצר או נשלח למאסר בעוון פשעים אחרים או בכלל נהרג ב"תאונת עבודה" לאחר שאחת מפצצותיו התפוצצה מוקדם מן הצפוי. אולם, ב-8 באוקטובר 1981, נמצאה חבילה חשודה באוניברסיטת יוטה, אשר זוהתה כפצצה ונוטרלה בהצלחה, לפני שהצליחה לפגוע במישהו.
התקפה חמישית
ב-5 במאי 1982 הגיעה חבילה בדואר לאוניברסיטת המדינה של פנסילבניה. החבילה נשלחה עבור פרופסור פטריק פישר מאוניברסיטת פרובו בעיר פרובו, יוטה. פישר עזב את האוניברסיטה שנתיים קודם לכן, והחבילה הועברה למקום עבודתו החדש, אוניברסיטת ואנדרבילט שבנאשוויל, טנסי. השולח היה פרופסור לידוי "ווד" בירנסון, מהנדס חשמל מאוניברסיטת פרובו. ה"יונבומבר" שלח את החבילה עם בולים משומשים שאינם מתאימים לגודל ולמשקל החבילה מתוך כוונה שהפצצה תוחזר לפרופסור בירנסון ותתפוצץ אצלו. באורח בלתי מובן הגיעה החבילה בכל זאת למשרדו של פרופסור פישר שהיה באותה עת בנופש בפוארטו ריקו. מזכירתו, ג'נט סמית', פתחה את החבילה, ידיה ופניה נכוו קשות והיא הובהלה לבית החולים בעיר. גם פצצה זו הייתה מסומנת באותיות FC.
התקפה שישית
ב-2 ביולי 1982 נכנס דיוגנס אנג'לקוס, פרופסור להנדסת חשמל באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, לחדר הצוות והבחין בפחית ירוקה גדולה עם יכולת קיבול של 3.5 ליטר. מהפחית השתלשלו חוטים שהיו מחוברים לשעון. אנג'לקוס חשב שמדובר בפחית טרפנטין שהושארה על ידי העובדים, והרים אותה על מנת להשליך אותה מן החדר. באותה רגע התפוצצה הפחית ואנג'לקוס נפצע קשה בפניו ובידיו. מזלו הטוב היה, שחלקה התחתון של הפצצה – פחית בנזין – לא התפוצץ כמתוכנן שאלמלא כן לא היה נשאר בחיים. אנג'לקוס עצמו הסביר מאוחר יותר "האידיוט הזה מילא פחית בבנזין עד למעלה, מבלי להשאיר מקום לאוויר שיתלקח, ולכן הפחית לא התפוצצה". שוב נמצאו ראשי התיבות המוכרים, FC, אך הפעם היה ממצא נוסף - פיסת נייר ששרדה את הפיצוץ ועליה הודפס "זה עובד. אמרתי לך שזה יעבוד". בתור חתימה, הופיעו האותיות RV.
החוקרים קיוו כי מסר זה יוביל אותם אל ה"יונבומבר" אך התאכזבו שוב. רק מאוחר יותר, כשקזינסקי נתפס, נודע להם מפיו כי האותיות RV היו ראשי תיבות של פרופסור אחר באוניברסיטת ברקלי שהסתכסך בעבר עם קזינסקי. הוא קיווה לעורר עליו את חשדות החוקרים.
התקפה שביעית
מאז הפיצוץ בברקלי עברו להן שלוש שנים שקטות אך הן הסתיימו ב-15 במאי 1985. ג'ון האוזר, קצין בחיל האוויר שעמד לסיים את לימודי ההנדסה שלו באוניברסיטת ברקלי, נכנס למעבדת המחשבים של האוניברסיטה. הוא הבחין במשהו שנראה כמו קופסה של תיקים המונחת על גבי ערימת קלסרים, סמוך למחשב. הוא הרים את הקופסה וזו השמיעה זמזום קצר והתפוצצה, האוזר פרץ בצרחות. הראשון שהגיב היה פרופסור אנג'לקוס, הנפגע מההתקפה הקודמת. הוא מיהר להזעיק את כוחות ההצלה ובמקביל תלש במשיכה את עניבתו והשתמש בה בתור חוסם עורקים כדי לעצור את זרם הדם שקלח מידו של האוזר. האוזר נפצע קשות, חלומו להפוך לטייס קרב ואסטרונאוט נגוז, הוא איבד ארבע אצבעות בכף ידו הימנית ואחת מעיניו נפגעה.
פצצה נוספת שנוטרלה
כעבור פחות מחודש, ב-13 ביוני 1985, עבר עובד בחטיבת הדואר במשרדיה הראשיים של חברת בואינג באובורן, וושינגטון, על דברי הדואר והבחין בחבילה חשודה. היא נשלחה חמישה שבועות קודם לכן מאוקלנד שבקליפורניה אל חטיבת הייצור של החברה אך אבדה בדרך ונשלחה בחזרה אל החברה. העובד הבחין כי בכתובת הנמען לא הופיע שם של אדם מסוים או שם של מחלקה בתוך החטיבה. עובדה זו עוררה בו חשד והוא התקשר למשטרה. כאשר התברר למשטרה כי כתובת השולח, חברה בשם "Weidurg Tool and Supply" ("ווידורג כלים ואספקה"), אינה קיימת במציאות, נלקחה החבילה לצילום רנטגן שם התברר כי היא מכילה פצצה רבת עוצמה. חבלני המשטרה נטרלו אותה בהצלחה.
לראשונה הגיעה לידי החוקרים פצצה שלמה שאותה ניתן לבדוק ביסודיות. כל רכיב נבדק בדקדקנות, בהם בין היתר האותיות FC. הייתה זו ההתקפה האחרונה על חברת תעופה והפצצה האחרונה שאותה הצליחו לנטרל.
התקפה שמינית
בנובמבר 1985 ישב פרופסור ג'יימס מק'קונל מאוניברסיטת מישיגן בביתו שבאן ארבור, מישיגן. עוזרו ניק סואינו הכניס את הדואר, ומק'קונל ברר מתוכו את המכתבים החשובים, ואת השאר השאיר לעוזרו. בין המכתבים הייתה חבילה שנשלחה על ידי ראלף קלופנבורג מאוניברסיטת יוטה. במכתב המצורף כתב קלופנבורג "הייתי רוצה שתקרא את הספר. ראוי לכל אדם במעמדך לקרוא ספר זה".
מק'קונל היה מרצה וסופר מפורסם. הוא היה רגיל לקבל מכתבים מסוג זה, ולכן השאיר את פתיחת המכתב לעוזרו. סואינו פתח את החבילה, וזו התפוצצה בעצמה רבה. הוא נפצע קשה, אך בסופו של דבר החלים מפצעיו. מק'קונל נפגע באוזניו ואיבד אחוזים משמיעתו.
התקפה תשיעית – הרוג ראשון
כעבור פחות מחודש יצא הְיו סקראטון דרך הדלת האחורית של החנות להשכרת מחשבים שבבעלותו שבסקרמנטו, קליפורניה, אל מגרש החנייה. לפתע הבחין בפיסת עץ, עם מסמרים בולטים מתוכה, שהייתה מונחת על הקרקע והתכופף להרים אותה, כנראה מתוך כוונה להשליכה לאשפה. צינור הנפץ המוסווה התפוצץ ברעש מחריש אוזניים שזעזע את השכונה כולה. סקראטון הועף מן ההדף למרחק של שלושה מטרים וכמה דקות לאחר מכן מת. סקראטון היה להרוג הראשון של היונבומבר.
החוקרים שבחנו את הפצצה בהתקפה זו מצאו שהיא נבנתה על ידי יצרן פצצות מומחה, והכילה הרכב קטלני של כימיקלים, מסמרים, פיסות מתכת משוננות וחתיכות חדות אחרות ולא הייתה חובבנית כמו הפצצות במקפות שקדמו לה. עם זאת שני פרטים נותרו כשהיו – השימוש בעץ והחתימה המסתורית FC.
התקפה עשירית – עדת ראייה
בפברואר 1987 הביטה אחת המזכירות של חברת המחשבים CAAMS ששכנה בבניין גדול בסולט לייק סיטי, יוטה, מבעד לחלון והבחינה בדמות מפחידה המשוטטת בחניה. האיש לבש סוודר עם קפוצ'ון והרכיב משקפי שמש גדולים שהסתירו את פניו. הוא השאיר שקית במגרש החניה, וכאשר הוא הסתובב לעבר הבניין, הוא נעץ במזכירה מבט מצמרר, ונעלם. כעבור זמן קצר הגיע למקום גארי רייט, סגן נשיא החברה. הוא הבחין בחבילה המונחת במגרש החניה ובולטים ממנה מסמרים. רייט ניגש אל החבילה ובעט בה כדי למנוע פגיעה בצמיגי המכוניות. באותו רגע הפצצה התפוצצה. ברגע הראשון חשב רייט שמישהו יורה בו. הוא נפצע באורח קשה ומצבו היה קריטי. נדרשו לו שלושה ניתוחים כדי לטפל בפציעות שנגרמו לו בכף ידו ובפניו, מאות רסיסי מתכת ועץ נשלפו מגופו, וגם כעבור עשר שנים הוא עדיין היה מוצא רסיסים בגופו.
פצצה זו הייתה עוד יותר מתוחכמת מקודמתה ועם מנגנון הפעלה משופר. בתקרית זו, לראשונה הייתה עדת ראייה שיכולה לספק לחוקרים תיאור של הטרוריסט וציירו קלסתרון על פי תיאורה.
שתי התקפות נוספות
לאחר הפיצוץ במשרדי חברת CAAMS חלפו שש שנים ללא התקפה. אך ב-18 ביוני 1993 שלח ה"יונבומבר" שתי פצצות בדואר. הן נבנו בתוך קופסאות מעץ ונארזו במעטפה עבה. הראשונה נשלחה לדוקטור צ'ארלס אפשטיין, מומחה לגנטיקה באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, תחת שם השולח ג'יימס היל מאוניברסיטת המדינה של קליפורניה. היא הגיעה לביתו ב-22 ביוני, ארבעה ימים לאחר שליחתה. אפשטיין לא חשד במאומה ופתח את החבילה. היא התפוצצה בידיו ורסיסים חדים חדרו לגופו, זרועו נשברה והוא איבד מספר אצבעות. כתובת השולח לא הייתה של מקום אמיתי ולג'יימס היל לא היה מושג לגבי זהות השולח. מאוחר יותר ציין ד"ר אפשטיין כי כמעט בכל ערב אשתו ובתו עומדות לצידו כאשר הוא פותח את הדואר ולמזלן, הן לא היו שם באותו ערב.
המעטפה השנייה נשלחה לדוקטור דייוויד גלרנטר, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת ייל. היא הגיעה ב-24 ביוני ונמסרה לחדרו שבאוניברסיטה. היא הייתה חבילה בגודל של קופסת נעליים. שם השולח היה שמו של פרופסור אחר מאוניברסיטת המדינה של קליפורניה. כאשר פתח גלרנטר את החבילה, היא התפוצצה בפניו וריטשה חלק מכף ידו הימנית. הוא התעוור בעין אחת, איבד את השמיעה באוזן אחת ונפגע קשות בפניו. החום שנפלט מהפיצוץ הפעיל את מנגנון האזעקה המתריע בפני שרפות, וכתוצאה מכך הופעלה מערכת אוטומטית של ממטרות מים שכיבתה את השרפה שפרצה והבריחה את כולם מהבניין. גלרנטר נתקף בהלם ומיהר לרדת חמש קומות במדרגות אל חדר המרפאה שבבניין. הוא הגיע לשם כשהוא מדמם קשות, פצוע בידיו, בפניו, בבית החזה ובבטן. הרופאים עמלו במשך דקות ארוכות לייצב את מצבו ולאחר מכן הוא הועבר לבית החולים "ייל ניו הייבן", שם הוא עבר טיפולים ארוכים ומסובכים עד שהצליח להתאושש מן הפציעה. הוא אפילו כתב ספר בו תיאר את החוויה הקשה שעברה עליו. אחיו של גלרנטר עבד כרופא בבית חולים אחר, ובאותו יום הוא קיבל שיחת טלפון בעבודה שבה בישר לו אלמוני בקול מצמרר: "אתה הבא בתור".
המכתב לניו יורק טיימס
ב-24 ביוני 1993, ביום שבו נפצע גלרנטר, הגיע מכתב למשרדי העיתון "הניו יורק טיימס". המכתב נשלח מסקרמנטו לווארן הודג', מעורכי העיתון. הכותב טען שהוא מייצג ארגון חשאי הנקרא "FC". הוא סיפק מידע שהוכיח כי המכתב אותנטי."אנחנו ארגון אנרכיסטי הקורא לעצמו FC. שימו לב כי מעטפת הדואר שעל מעטפה זו מקדימה מאורע חדשותי שיתרחש בערך באותו זמן שתקבלו מכתב זה, אם לא יחול שום שיבוש בתוכניתנו. עובדה זו תוכיח כי ידענו מראש על המקרה, ולכן טענתנו ללקיחת אחריות על המקרה היא אמיתית. תשאלו את ה-FBI על FC. הם שמעו עלינו. בזמן כל שהוא בעתיד, נמסור מידע לגבי מטרות הארגון שלנו, כרגע כל מה שאנחנו רוצים לעשות זה לקבוע את זהותנו ולמסור מספר מזהה, שיבטיח את האותנטיות של כל תקשורת עתידית מצידנו. שימרו מספר זה בסוד, כדי שאף אחד לא יוכל להעמיד פנים כאילו הוא מדבר בשמנו".המספר הסודי, 553-25-4394, נראה כמו מספר של מבוטח בביטוח הלאומי האמריקאי. ה-FBI בדק את המספר והתברר שזהו מספרו של אסיר ששהה בכלא בקליפורניה. לאותו אסיר היה קעקוע עם הכיתוב "עץ טהור", אולם לא ברור אם מדובר בצירוף מקרים או ניסיון של הכותב להתל בחוקרים.
התפתחויות בחקירה
הפיגועים האחרונים ביוני 1993 זעזעו את אמריקה כולה. ויליאם סשיינס, ניסה להגיע לפריצת דרך משמעותית, אך כל מאמציו עלו בתוהו, והחקירות המשיכו גם לאחר שסיים את כהונתו כמנהל ה-FBI. ב-20 ביולי 1993 מינה הנשיא ביל קלינטון את לואיס פרי כמנהל ה-FBI החדש. באותו חודש הוקם גוף חדש משולב ללכידת הטרוריסט, שנקרא בכינויו "כוח משימה UNABOM". כוח המשימה כלל סוכנים של ה-FBI, נציגי ה-ATF ומפקחים של רשות הדואר, וכך הובטח כי כל המידע הרלוונטי יגיע בו זמנית לכל שלושת הגופים.
התקפות אחרונות
הרוג שני
ב-10 בדצמבר 1994, חזר תומאס מוסר, ממנהליה הבכירים של סוכנות פרסומות גדולה, מנסיעת עסקים מעבר לים. כאשר שב לביתו בנורת' קלדוול, ניו ג'רזי, הוא פתח חבילה שנשלחה לחברה בה עבד. למרות טעות הכתיב בשמה של החברה, פתח את החבילה שהתפוצצה ומוסר נהרג. המניע למתקפה היה ככל הנראה כתבה שהתפרסמה בכתב עת המוקדש להגנה על הסביבה ובו מואשמת החברה של מוסר בניסיונות הטיוח של הנזקים שנגרמו באסון הנפט של אקסון ואלדז.
על הפצצה נמצאו האותיות FC, והיא הייתה נתונה בתוך קופסת עץ בעבודת יד.
הרוג שלישי ואחרון
ב-24 באפריל 1995 קיבל גילברט מאריי, נשיא איגוד היערנים של קליפורניה (שדולה בתחום עצים להסקה), חבילה בדואר אשר הייתה מיועדת לקודמו בתפקיד, ויליאם דניסון, שעזב שנה קודם לכן. מאריי יצא מנקודת הנחה שהחבילה מיועדת לנשיא איגוד היערנים ולא אישית לדניסון, והורה לעוזרו להביא את החבילה. העוזר התלוצץ ואמר "החבילה מאוד כבדה, כנראה שזו פצצה". הדבר היה חמישה ימים בלבד לאחר הפיגוע באוקלהומה סיטי, מתקפת טרור על בניין פדרלי באוקלהומה סיטי שהביאה למותם של 168 אנשים. מאריי פתח את הפצצה שהתפוצצה, החריבה את המשרד והוא נהרג תוך כך.
הלכידה
המניפסט
במכתביו משנת 1995 (חלקם לקורבנות העבר שלו) תבע קזינסקי פרסום של מניפסט שכתב בשם "החברה התעשייתית ועתידה" בעיתונים מובילים, תוך שהוא מבטיח לחדול ממעשיו אם יפורסם המאמר. בספטמבר 1995, במהלך שנוי במחלוקת, אכן פורסם המאמר ב"הניו יורק טיימס" וב"וושינגטון פוסט" מתוך תקווה שסגנונו של האלמוני יזוהה ויוביל למעצרו.
מעצרו של קזינסקי אכן התאפשר בזכות ערנותה של אשת אחיו דייוויד שזיהתה את סגנון כתיבתו של טד מתוך הפרסומים וכן שמה לב כי הרציחות התרחשו במועדים שבהם עזב האח את בקתתו שביערות מונטנה ונסע ברחבי ארצות הברית. היא הסבה את תשומת לבו של דייוויד לחשדותיה. לאחר שכנועים רבים מצדה הסכים האח להצליב את המניפסט של ה"יונבומבר" עם מאמר ישן שאחיו כתב ואשר לא זכה לפרסום, בציפייה שחשדותיה של אשתו יתבדו, אלא שהדמיון בין שני המאמרים והביטויים הזהים שהופיעו בהם היה ברור לעין. דייוויד הודיע לרשויות, שהוא חושד כי ה"יונבומבר" הוא אחיו התמהוני, שחי בבקתה מבודדת ביער. בתחילה לא התייחס ה-FBI ברצינות למידע החדש. באותה תקופה היה ה"יונבומבר" הפושע המבוקש ביותר בארצות הברית, ול-FBI היו יותר מאלף חשודים פוטנציאליים. החוקרים נטו לחשוב כי מדובר באדם החי בקרבה גאוגרפית לאזורים שבהם אירעו הפיצוצים, שמקורב באופן כלשהו לאמצעים טכנולוגיים מפותחים ולא נטו לחשוב כי מדובר דווקא במתבודד תמהוני, אולם לאחר קריאת מאמרו הישן של טד, אשר היה בידי האח וקבלת חוות הדעת הלשונית הוחלט לעצור את קזינסקי.
יש הטוענים כי האידאולוגיה של קזינסקי קרובה לאנרכו-פרימיטיביזם, אך קזינסקי עצמו דחה את האידאולוגיה הזו ואף ביקר אותה במספר הזדמנויות.
מעצר
שמאל|ממוזער|200px|קזינסקי לאחר מעצרו, 1996
האח התנה את העברת האינפורמציה בשלושה תנאים:
הרשויות יודיעו לו לפני תפיסתו של טד.
על טד לא יוטל עונש מוות.
מקור המידע שהסגיר את טד, כלומר דייוויד עצמו, לא יחשף.
ה-FBI הבטיח לדייוויד כי כך אכן יהיה, אולם הוא הפר חלק מהבטחותיו. קזינסקי נעצר ב-3 באפריל 1996. המעצר עצמו בוצע באופן שלקח בחשבון את טבעו המתבודד של טד ושנאתו לטכנולוגיה. אנשי ה-FBI התחזו לפועלים, אשר באו לסלול כביש ביער, אשר טד חי בו. כפי שצפו יצא אליהם טד, כשהוא מנסה למנוע מהם להמשיך ב"עבודתם" ואז נעצר על ידם. בבקתה הדחוקה שבה התגורר שהייתה בגודל של 3.5 מ' על 3 מ', נמצאו עדויות מרשיעות לפעילותו ובהן בין השאר, חומרי חבלה ואף פצצה שהייתה מוכנה למשלוח. בנוסף נמצאו ברשותו של הרוצח ספרו של ג'ורג' אורוול, "1984", וכן כמה מדריכי טלפון של מדינת מונטנה. במסמכים שלו נתפסו גם כותרים דוגמת "איך להיות שפוי במקומות בלתי שפויים", וכן "לימודי ויכוחים אישיים מתוחים".
משפט
פרקליטיו של קזינסקי טענו לאי כשירותו לעמוד לדין מטעמים של אי שפיות. קזינסקי עצמו התנגד לקו הגנה זה וכאשר הועלתה הטענה בבית המשפט על ידי פרקליטיו, קם ואמר לשופט כי הוא חפץ לפטר את פרקליטיו ולנהל את ההגנה שלו בעצמו. בתגובה מינה השופט פסיכיאטרית מטעם בית המשפט שמצאה שקזינסקי, הגם שאובחן כסכיזופרן-פרנואיד, נמצא בשלב נסיגה של המחלה שלו וכשיר לעמוד לדין.
קזינסקי חמק מעונש מוות בזכות הודאתו באשמה ב-22 בינואר 1998. מאוחר יותר ניסה לחזור בו מההודאה בטענה שלא מסר אותה מרצונו, אולם בית המשפט דחה את בקשתו. יש הסוברים שקזינסקי לא היה יכול לסבול שדיון בשפיות שלו יערך בפני כל האומה, וכן שחשש שאם יוכרז כחולה נפש ויקבע כי פעל כתוצאה ממחלתו יינטל העוקץ מניסיונו להציג את עצמו כמי שפעל ממניעים אידאולוגיים.
מאסרו ומותו
קזינסקי ריצה עונש של 8 מאסרי עולם בבידוד בבית הכלא פלורנס שבקולורדו, בלי זכות לבקש חנינה. גם הפסיכיאטרית שלו וגם אחיו ואמו טענו כי מבחינתו של קזינסקי עונש המאסר גרוע מעונש מוות, שכן עונש המוות היה מאפשר לו לראות את עצמו כמרטיר, אשר מת מוות הרואי למען רעיונותיו, בשעה שחיים כאסיר יביאו לתלות באחרים, המצב השנוא עליו מכל.
קזינסקי עצמו דרש מהממשלה לקבל את הפצצות שלו בחזרה, ואיתן גם כמה אביזרים אחרים שנלקחו ממנו. על אף שטען כי הדבר נעשה כדי לממן את חובותיו הכבדים, שכן לטענתו הוא חייב פיצוי של למעלה מ-15 מיליון דולר למי שכינה "קורבנותי, כביכול", וסכום של 21 מיליון דולר בשל המשפט האזרחי שהתנהל נגדו, ביקש שהחומר ישלח לאוניברסיטת מישיגן, "לצורכי מחקר". בסופו של דבר שופט הורה למכור במכירה פומבית ברשת את הפריטים שנתפסו בפשיטה על ביתו של טד קזינסקי והרווחים מהמכירה ישמשו לכיסוי הוצאות הנזקים שגרמו הפצצות שהכין, אשר מוערכים בסכום של כ-15 מיליון דולר, ותשלום לנפגעים.
במרץ 2022 קזינסקי אובחן כחולה בסרטן סופני. ב-10 ביוני 2023 נמצא מת בתאו בכלא. בהמשך דיווח הניו יורק טיימס כי הוא התאבד.
ראו גם
הפיגוע באוקלהומה סיטי
פילוסופיה של הטכנולוגיה
קישורים חיצוניים
אוסף ממאמריו המדעיים של קזינסקי
הערות שוליים
קטגוריה:טרוריסטים אמריקאים
קטגוריה:מורשעים ברצח בארצות הברית
קטגוריה:רוצחים סדרתיים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת מישיגן
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:אנרכיסטים אמריקאים
קטגוריה:שיקגו: אישים
קטגוריה:מתמטיקאים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא פולני
קטגוריה:מתאבדים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1942
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו במעצר
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2023
קטגוריה:רוצחים בעלי כינויים | 2024-09-24T07:36:06 |
פריים | ממוזער|גדי של יעל נובי במצפה רמון
פָּרִיִּים (שם מדעי: Bovidae; מכונים גם נבובי קרניים) הם משפחה של מעלי גירה בסדרת מכפילי פרסה.
המשפחה מונה 137 מינים ו-45 סוגים. זוהי משפחה מגוונת ביותר, הנפוצה באפריקה, במרבית אירופה ובמרבית אסיה ובאמריקה הצפונית. המגוון הצורני של משפחה זו ניכר בעיקר באפריקה. ניתן למצוא את בני המשפחה במגוון אזורי מחיה: בטונדרה הארקטית, בהרים, באזורים טרופיים וסוב-טרופיים, במדבריות, בסוואנות ובאדמות עשב. במשפחה זו מינים רבים שעברו תהליך של ביות, וכעת משמשים לצרכים רבים במשק האדם.
מאפיינים
לפריים גובה כתפיים שנע בין 25 סנטימטר לשני מטרים. המשקל נע בין שלושה ל-1,300 קילוגרם. למינים מסוימים רגליים ארוכות ודקות, בעוד שלאחרים רגליים עבות ומגושמות. הפריים הם בעלי קרניים בקדמת המצח. סממן זה מאפיין בעיקר את הזכרים ומקצת מהנקבות. הקרניים קיימות בשלל צורות וגדלים: ארוכות, מחודדות, קצרות, ספירליות, מעוקלות, מסולסלות וישרות. הקרניים עשויות מחומר גרמי קבוע עטוף בשכבת קרטין. הקרניים משמשות בעיקר לאינטראקציה חברתית בעדר כגון סמל מעמד, חיזור, התגוששויות בין זכרים וכו'.
הפריים הם פרסתנים (בעלי פרסות) מכפילי פרסה. כלומר חסרה להם האצבע הראשונה, האצבעות השנייה והחמישית קטנות ביותר ועיקר משקל הגוף הוא על האצבע השלישית והרביעית שהתאחו לצורת עצם יחידה. מהיותם מעלי גירה, קיבתם בעלת ארבעה חדרים, ומעכלת תאית באמצעות תסיסה בקטריאלית.
מינים מסוימים במשפחה זו חיים ביחידאות ואילו אחרים מתקבצים בעדרים גדולים ביותר, בעלי מבנה חברתי מורכב (על פי רוב היררכיה). כולם אוכלי עשב (על אף שמינים אחדים יאכלו בשר בעיתות הצורך), אך נבדלים זה מזה בסוגי הצמחייה אותם אוכלים ובצורות ההשגה של מזון זה.
תיעוד המאובנים מתחיל בתחילת המיוקן. המינים השוכנים באמריקה הצפונית, הגיעו ליבשת זו מצפון אסיה דרך מצר ברינג, שבעידן הקרח האחרון (בתקופת הפליסטוקן) קפא ונהיה לגשר יבשתי שחיבר בין היבשות. ההתנהלות במזג האוויר הקר ביותר, מסבירה את התאמתם של המינים הצפון-אמריקאים לטמפרטורות נמוכות.
הפריים ניצודים על ידי האדם עבור בשרם ועורותיהם, וכן כספורט (ראשיהם עטורי הקרניים מהווים פוחלצים מרשימים לתצוגה). מספר מיני פריים בויתו ומשמשים לחקלאות כחיות משק. הבולטים והנפוצים שבהם הם בקר הבית (פרות לבשר ולחלב), כבש הבית ועז הבית.
מיני פריים מסוימים, לרוב כאלה שאינם נכללים בקטגוריות "בקר", "עיזים" או "כבשים", מוגדרים כאנטילופות.
הגדול בפריים הוא הגאור שמשקלו ואורכו 250–330 ס"מ. עם זאת, פרטים גדולים במיוחד של בקר הבית מגיעים לגודל דומה. הקטנה בפריים היא אנטילופה מלכותית שמשקלה 3 ק"ג ואורכה 25–30 ס"מ.
מיון הפריים
תת-משפחת פרים (Bovinae)
תת-משפחת יעלים (Caprinae)
תת-משפחת ראמים (Hippotraginae)
תת-משפחת בובאלים (Alcelaphinae)
תת-משפחת אימפלים (Aepycerotinae) בה מין יחיד אימפלה (Aepyceros melampus)
תת-משפחת צביונים (Cephalophinae)
תת-משפחת צבאיים (Antilopinae)
תת-משפחת צבאי סוף (Reduncinae)
תת-משפחת פלינים (Peleinae) בה מין יחיד אנטילופה איילית (Pelea capreolus)
תת-משפחת פאנטולופים (Pantholopinae) בה מין יחיד אנטילופה טיבטית (Pantholops hodgsonii)
גודל
להלן טבלה ובה חמשת הפריים הגדולים ביותר וממדיהם:
דירוג שם מדעי שם עברי תת-משפחה ושבט משקל ממוצע משקל מרבי אורך גובה בכתפיים הערות 1 גאור פרים (שבט הבקר) בעל החיים הגדול ביותר במשפחה. כמה מתת-מיניו בויתו. 2 Bubalus arnee תאו אסייתי פרים (שבט הבקר) 700–1200 ק"ג 1200 ק"ג 240–300 ס"מ 150–190 ס"מאחד מבעלי החיים המסוכנים ביותר ביבשת אסיה. ממנו בוית תאו המים 3 Bison bison ביזון אמריקאי פרים (שבט הבקר) 730–1179 ק"ג 1270–1724 ק"ג 350 ס"מ 186–201 ס"מ ביזון היערות גדול יותר מביזון המישורים. הפרט הגדול ביותר שנמדד בטבע שקל 1270 ק"ג, אך פרט שגודל בשבי הגיע למשקל של 1724 ק"ג. 4 Bos taurus בקר הבית (פר) פרים (שבט הבקר) 190–250 ס"מ 120–180 ס"מ בעל חיים מבוית, מספר גזעים ובהם פרטים שהואבסו הגיעו למשקל של מעל לטון וחצי. 5 Bos mutus יאק הבר פרים (שבט הבקר) 305–1000 ק"ג כ-1000 ק"ג 250–330 ס"מ 160–220 ס"ממצוי בסכנת הכחדה בטבע. ממנו בוית יאק הבית.
גלריה
קישורים חיצוניים
מידע על המינים במשפחה
מאגר תמונות של המינים במשפחה
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי | 2024-04-15T06:46:35 |
לווייתן מצוי | 250px|ממוזער|שמאל|שלד של לוויתן מצוי זכר בגיל של שנה וחצי לערך. אורכו 14 מטר. הלוויתן נצפה ב-3 בפברואר 2008 במעגן של קו צינור הנפט אילת-אשקלון. נעשו ניסיונות להוביל אותו לים הפתוח שלא צלחו והוא מת. בדיקה חיצונית העלתה קטיעה חלקית של האונה השמאלית של הזנב שהגלידה. השלד מוצג במסדרון של הקומה הראשונה בבניין הרב תכליתי באוניברסיטת חיפה
לווייתן מצוי (לעיתים רורקל או רורקל ענק; שם מדעי: Balaenoptera physalus) הוא יונק ימי ממשפחת לווייתני ענק שבסדרת הלווייתנאים. זהו הלווייתן השני בגודלו, ובעל החיים השני בגודלו החי כיום אחרי הלווייתן הכחול. הלווייתן המצוי עשוי להגיע לאורך של כמעט 27 מטר ומשקל של 120 טון אך אורכו נע בדרך כלל בין 18 ל-21 מטר ומשקלו הממוצע הוא כ-70 טון. הלווייתן המצוי הענק ניצוד באופן נרחב במהלך המאה ה-20, וכיום הוא נחשב כמין הנתון בסכנת הכחדה.
טקסונומיה
הלווייתן המצוי היה ידוע לטקסונומים זה מכבר. הוא תואר לראשונה על ידי Frederick Martens ב-1675, ושוב על ידי Paul Dudley ב-1725. תיאורים אלו היו לבסיס למיונו של קארולוס ליניאוס, שסיווג אותו ב-1758 תחת הסוג Balaena (שם מדעי: Balaena physalus). בתחילת המאה ה-19 הוא סווג מחדש תחת השם המדעי Balaenoptera physalus, אשר הוא השכיח עד היום. שמו המדעי של המין, physalus, נגזר מהמילה היוונית physa שמשמעותה "נושף".
הלווייתן המצוי משתייך למשפחת לווייתני הענק, הכוללת בין היתר את הלווייתן גדול הסנפיר, הלווייתן הכחול, הלווייתן הצפוני ואת לווייתן המינקי. בצפון האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי התגלו הכלאות טבעיות מקריות בין הלווייתן הכחול לבין הלווייתן המצוי
לפי המיונים העדכניים, ללווייתן המצוי קיימים שני תת-מינים, שלכל אחד מהם יש מאפיינים פיזיים שונים ומערכת קולות מעט שונה. האחד הוא B. p. physalus, או הלווייתן המצוי הצפוני, והוא נפוץ בצפון האוקיינוס האטלנטי. השני הוא B. p. quoyi, או הלווייתן המצוי האנטארקטי, והוא נפוץ באוקיינוס הדרומי. מרבית המומחים מסווגים את הלווייתן המצוי שנפוץ בצפון האוקיינוס השקט לתת-מין שלישי, אולם טרם ניתן לו שם. הקבוצות אינן מתערבות זו עם זו אלא לעיתים נדירות.
מאפיינים פיזיים; התנהגות
ממוזער|ימין|250px|פלג גופו הקדמי של הלווייתן המצוי
ניתן להבחין בלווייתן המצוי באמצעות ממדיו הגדולים ומבנה גופו הצנום. גודלם הממוצע של הזכרים והנקבות הוא 19 ו-20 מטרים בהתאמה. אורכם של פרטים גדולים במיוחד היה 24 מטרים בחצי הכדור הצפוני, ו-26.8 בחצי הכדור הדרומי. מעולם לא נשקל פרט בוגר ושלם של לווייתן מצוי, אולם חישובים הראו כי פרט באורך של כ-20 מטר שוקל כ-70 טון ואילו פרט גדול באורך 27 מטר עשוי לשקול כ-120 טונות. לבגרות מינית מלאה מגיע הלווייתן המצוי בין הגילאים 25 ו-30. אורכו של גור לווייתן מצוי שזה עתה נולד הוא 6.5 מטרים בקירוב, ומשקלו 1,800 קילוגרמים. ממדיו הגדולים של הלווייתן מסייעים בזיהויו, והבלבול השכיח הוא בינו לבין מינים בודדים של לווייתנים: הלווייתן הכחול, לווייתן הצפוני,B. brydei ו-B. edeni.
צבעם של צידו העליון וצדדיו של הלווייתן המצוי הוא אפור-חום, וצבעו של זה התחתון לבן. יש לו שני נחירים דרכם הוא נושף מים, והחוטם שלו רחב ושטוח. יש לו כתם לבן וגדול בצידה הימני של הלסת התחתונה, בעוד צידה השמאלי שחור או אפור. צורה דומה של אסימטריה נראית לעיתים אצל לווייתני המינקי, אך האאסימטריה של הלווייתן המצוי נכונה לכל הלווייתנים המצויים, ולכן ייחודית בקרב הלווייתנים. עובדה זו היא אחת מהדרכים לזהות באופן סופי ומוחלט את הלווייתן המצוי. בעבר שיערו כי סיבת הופעתה של אסימטריה זו נעוצה בכך שהוא מסתובב יותר על לצד ימין מאשר לצד שמאל. ההשערה הופרכה שכן הכיוון אליו מסתובב הלווייתן המצוי הוא אקראי, ולכן הוא מסתובב לצד שמאל אותו מספר פעמים שהוא מסתובב לצד ימין. כיום לא קיימת השערה מוסכמת שמסבירה את האסימטריה הזו.
ללווייתן המצוי יש סדרה של 56–100 מזיפות לאורך גופו ובתחתיתו, שמתחילה בקצה הסנטר ומסתיימת בטבור. סדרה זו מאפשרת לו להרחיב באופן ניכר את גרונו בזמן האכילה. כמו כל לווייתני המזיפות, הלווייתן המצוי מסנן בעזרת המזיפות שלו פלנקטון או יצורים קטנים אחרים מהמים. הסנפיר הגבי מעוקל מעט, ואורכו כ-50 סנטימטרים. סנפיריו קטנים ומחודדים. זנבו רחב, ובמרכזו יש חריץ קטן.
כשהלווייתן המצוי צף אל פני המים, ניתן לראות את הסנפיר הגבי שלו מגיח מהמים. הסנפיר הגבי הוא צר ומאונך לפני המים, ויכול להגיע לגבהים של מעל 50 ס"מ. כשהוא בפני המים, הוא ינשוף פעם אחת עד מספר פעמים, כשבין פעם לפעם הוא יישאר קרוב לפני המים למשך דקה וחצי. לכל אורך הציפה, ישאיר הלווייתן את זנבו שקוע במים. לאחר סבב נשיפות שכזה, צולל הלווייתן המצוי לעומק של 250 מטרים, למשך 10 עד 15 דקות. הלווייתן המצוי ידוע ביכולתו לזנק מהמים עם כל גופו.
ההזדווגות מתרחשת בחורף בימות בהם המים חמימים, בדרך-כלל בסמוך לקו המשווה. תקופת הייחום אורכת בין 11 חודשים לשנה. הוולד יונק מאימו עד גיל שישה או שבעה חודשים, כאשר אורכו הוא 11 עד 12 מטרים. לאחר מכן, הוולד שוחה בצמוד לאימו בדרך לאזור האכילה החורפי. הנקבות יולדות אחת לשנתיים או שלוש. בלידה אחת הנקבה ממליטה ולד אחד לרוב, אולם דווח על מקרים בהם היו קיימים שישה עוברים. הנקבות מגיעות לבגרות מינית בין גיל 3 לגיל 12.
הלווייתן המצוי משתמש במזיפות שלו על מנת לסנן את מזונו מהמים. לפרט בוגר קיימות בין 262 ל-473 מזיפות בכל צד של פיו, כאשר כולן עשויות מקרטין. מידותיהן המרביות של המזיפות אורך של 76 ס"מ ורוחב של 30 ס"מ. תזונתו מורכבת מדגים קטנים (שנמצאים לרוב בלהקות), דיונונים וסרטנים. לווייתן אחד יכול לצרוך כ-1,800 קילוגרמים של מזון ביום.
הלווייתן המצוי הוא אחד מהלווייתנאים המהירים ביותר, שכן ביכולתו להגיע למהירויות של 37 קילומטרים בשעה. בשחיות מהירות הוא עשוי להגיע אף ליותר מ-40 קמ"ש, מה שהביא אותו לקבל את הכינוי "הגרייהאונד של המעמקים" (the greyhound of the deep). הלווייתנים המצויים הם חברותיים יחסית ללווייתני ענק אחרים, ולרוב הם חיים בקבוצות המונות שישה עד עשרה פרטים, ובאזורי האכילה ניתן למצוא אותם בהתקבצויות של קרוב ל-100 פרטים.
שירת הלווייתן המצוי
בדומה ללווייתנים אחרים, השירה של זכר הלווייתן המצוי מאופיינת בקולות ארוכים, רמים בעלי תדירות נמוכה. מרבית הקולות מאופננים (FM) שתדירותם נעה בין 16 הרץ ל-40 הרץ. לשם השוואה, האדם יכול לשמוע קולות בין התדרים 20 ל-20,000 הרץ. כל צליל אורך בין שנייה לשתיים, וצירופים שונים של צלילים מושמעים ברצפים תבניתיים שאורכים בין 7 ל-15 דקות כל אחד. רצפים אלו מושמעים באופן שחוזר על עצמו, למשך זמן שיכול להגיע לימים ספורים. עוצמת הקולות של הלווייתן המצוי גבוהה יחסית, ויכולה להגיע לעוצמות של 184–186 דציבלים ביחס ללחץ קול של מיקרופסקל אחד. בשל עוצמתם, קולותיו של הלווייתן יכולים להישמע ממרחקים. לשם השוואה, צופה שיימצא במרחק של מטר אחד מלווייתן מצוי בעת השמעת קולו, יחוש בקול שעוצמתו כעוצמת הקול שמשמיע צופר של רכבת הנמצא במרחק של מטר אחד ממנו.
בית גידול והגירה
ממוזער|240px|לווייתן מצוי צף על פני המים.
ממוזער|240px|לווייתן מצוי מול חופי קיסריה, ישראל, 12 ביוני 2016.
בדומה ללווייתני ענק אחרים, הלווייתן המצוי הוא מין קוסמופוליטי. הוא נמצא בכל האוקיינוסים הגדולים בתבל. הוא נעדר רק מהאזורים הקרובים לקרחונים בקוטב הצפוני והדרומי, וכן מאזורי מים קטנים הרחוקים מהאוקיינוסים, כמו הים האדום, המפרץ הפרסי, מזרח הים התיכון והים הבלטי. צפיפותו הרבה ביותר קיימת במים בעלי טמפרטורה בינונית עד קרירים. באזורים החמים שבקרבת קו המשווה צפיפותו נמוכה יותר. הוא מעדיף מים עמוקים הרחוקים מהמדף היבשתי על פני מים רדודים.
אף על פי שהלווייתנים המצויים הם בעלי-חיים נודדים עונתית, תבנית ההגירה הכללית אינה מובנת היטב. לפי נתונים שהגיעו ממערכים של הידרופונים (מכשירים לגילוי כיוון ומרחק של קולות במים) מצביעים על כך שהלווייתנים המצויים מצפון האוקיינוס האטלנטי נודדים דרומה בזמן הסתיו, בצאתם מאזור ניופאונדלנד ולברדור, דרך ברמודה ועד לאיים הקאריביים. בניגוד אליהם, יש הסוברים כי קיימת אוכלוסייה אחת לפחות שאינה נודדת דרומה לקראת החורף, ובמקום זאת היא מתרחקת מן החוף. באוקיינוס השקט, תבניות הנדידה אינן ברורות. אף על פי שאוכלוסיות מסוימות כנראה נשארות במפרץ קליפורניה במשך כל השנה, במהלך החורף נצפה גידול ניכר במספרם בחורף ובאביב. לווייתנים מצויים החיים באזורי אנטארקטיקה נמצאים קרוב לקו המשווה בעונת הקיץ, וקרוב יותר לאנטארקטיקה בעונה החורפית. מיקומם של אזורי הרבייה אינו ידוע, מכיוון שלווייתנים אלו נודדים דרך האוקיינוס הפתוח, ולכן המעקב אחריהם קשה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:לווייתני ענק
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס הדרומי
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס הארקטי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2024-05-24T10:41:43 |
פיררוקו | ממוזער|מבט מלפנים.
פיררוקו או ארפאימה ענק (שם מדעי: Arapaima gigas) הוא מין הדג הגדול ביותר באמאזונאס ואחד הגדולים ביותר בין כל דגי המים המתוקים בעולם. משמש כדג המאכל העיקרי בחבל הטרופי של ברזיל.
מאפיינים
אורך גופו של הפיררוקו 2–3 מטרים ומשקלו 150–200 ק"ג. ראשו הירקרק משוטח וחסר קשקשים. מפתח הפה רחב וקשתי כלפי מעלה, כשהלסת התחתונה בולטת מהעליונה. גופו הארוך צר ומכוסה קשקשים גדולים, וצבעו ירוק ובעל גוון אדמדם. סנפירי הגב והשת ממוקמים בחלק האחורי של הגוף וסנפירי החזה בצדו התחתון של הגוף. סנפיר הזנב מעוגל.
הפיררוקו שוכן במים רדודים או על קרקעית הנהר כמעט מבלי לנוע. עולה אל פני המים, כדי לשאוף אוויר חופשי. שלפוחית השחייה, פועלת כריאת עזר ומאפשרת לו קיבולת נשימה גדולה. זהו טורף רעבתני הניזון מתולעים, סרטנים, צפרדעים, רכיכות, צמחים ואף מדגים מתים. את טרפו הוא מחזיק בין שיניו ומועך אותו. בהיות לו שיניים בעצם הלשון ובעצם החך מאפשרות לו לסתותיו לנשוך נשיכה כפולה.
עונת הרבייה חלה בחודשי אפריל-מאי. הקן ממוקם במים צלולים, עומקו כ-15 ס"מ ורוחבו כ-50 ס"מ. הנקבה מטילה כ-180 אלף ביצים והזכר מפרה אותן מיד ואחר משגיח עליהן. הדגיגים בוקעים כעבור חמישה ימים וגדלים במהירות, אך מגיעים לבגרות מינית רק בהיותם בני חמש שנים.
את הפיררוקו צדים באמצעות חיצים או צלצלים. הילידים האינדיאנים נוהגים לבתר אותו ולייבש את הנתחים בשמש או לעשנם כדי לשמר את בשרו. התושבים המקומיים נוהגים לטגנו זמן קצר לאחר שלייתו מן המים. הנתחים מוגשים חסרי עצמות ונחשבים למעדן מלכים. משום הציד הרב ישנם אזורים בסביבת מקומות מיושבים בהם נעלמה אוכלוסיית הפיררוקו לחלוטין, ועתה נעשים מאמצים לשמרו באמצעים שונים.
הארפאימה היא המקור לסירנה הפרואנית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1822
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי היינריך רודולף שינץ
קטגוריה:ארפאימיים
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:ברזיל: דגי מים מתוקים
קטגוריה:דגי האמזונאס
קטגוריה:דגים: טורפי-על | 2023-04-02T01:39:09 |
המצאות ותגליות בישראל | redirect תגליות והמצאות בישראל | 2004-03-26T21:54:27 |
אוגנדה | ממוזער|96 פיקסלים|יוורי מוסווני, נשיא אוגנדה
הָרֶפּוּבְּלִיקָה שֶׁל אוּגַנְדָה (באנגלית: Republic of Uganda; בסוואהילי: Jamhuri ya Uganda) היא מדינה משוונית במזרח אפריקה השוכנת לחופו של אגם ויקטוריה. זו מדינה ללא מוצא לים אשר גובלת בצפון עם דרום סודאן, במזרח עם קניה, בדרום עם טנזניה, בדרום-מערב עם רואנדה, ובמערב עם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בירתה והעיר הגדולה ביותר בה היא קמפלה.
אוגנדה זכתה בעצמאות בשנת 1962 במסגרת חבר העמים הבריטי, ומשטרה רפובליקה נשיאותית. לאורך שנות עצמאותה חלו בה הפיכות רבות, אולם משנת 1986 עומד בראשה הנשיא יוורי מוסווני.
מקור שמה של אוגנדה הוא בממלכת בוגנדה, הגדולה מבין הממלכות המסורתיות הנמצאות בתחומה של המדינה. בעת ביקורו ביבשת האפריקאית בשנת 1908, הכתיר וינסטון צ'רצ'יל את אוגנדה כ"פנינת אפריקה".
המדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, על אף שרובה המכריע של אוכלוסיית אוגנדה היא נוצרית.
ממוזער|שוק מקומי באזור הכפריממוזער|בנייה מקומית בקמפלה, עיר הבירה ממוזער|פיל בשמורת המלכה אליזבת ממוזער|אננסים בשוק הכפרי ממוזער|שעות השיא ("פקקים") בנתיבי התחבורה בקמפלה
היסטוריה
מעט ידוע על ההיסטוריה של אזור זה עד להגעת אנשים שאינם מאפריקה, אף על פי שידוע כי חיו שם לפחות מאז האלף הראשון לפני הספירה. מהעדויות המועטות על ההיסטוריה של אוגנדה ידוע שבמהלך המאה ה-16 פרחה באזור ממלכת בוניורו קיטרה, שלפי המסורת המקומית נפרדה מממלכת קיטרה המוקדמת יותר, אם כי הדעות חלוקות בנוגע לקיומה של ממלכת קיטרה. כאשר הגיעו סוחרים ערבים בשנות השלושים של המאה ה-19, הם נתקלו במספר ממלכות באזור שכנראה נוסדו במאה ה-16. ביניהן הייתה ממלכת אנקולה. אך הממלכה הגדולה ביותר והחשובה ביותר בין ממלכות האלו אשר עדיין קיימת היא ממלכת בוגנדה, אשר ממנה נגזר שמה של רפובליקת אוגנדה.
בשנות השישים של המאה ה-19 הגיעו לאזור חוקרים בריטים בחיפושיהם אחר מקורות הנילוס, ובסוף שנות השבעים הגיעו לאזור מיסיונרים אירופאים אשר הכירו לתושבי המקום את הנצרות. האזור הוחכר ב־1888 לחברת מזרח אפריקה הבריטית וב־1894 הפך באופן רשמי למדינת חסות של האימפריה הבריטית (אוגנדה הבריטית), כששטחים נוספים וממלכות שכנות צורפו לאזור. שטח החסות הסופי הנקרא אוגנדה נוצר ב־1914.
בשנת 1962 הוענקה לאוגנדה עצמאות במסגרת חבר העמים הבריטי. בשנת 1966 הודח ראש הממשלה הראשון של אוגנדה, מילטון אובוטה, ובתגובה להדחה הוא ביצע הפיכה, תפס את מושכות השלטון והכריז על עצמו כנשיא. המתח שנוצר הביא להתערבות של הצבא, כאשר בשנת 1971 ביצע מפקד הצבא אידי אמין הפיכה צבאית, פיזר את הפרלמנט, העמיד את עצמו בראשות המדינה והנהיג דיקטטורה רצחנית. שלטונו של אידי אמין עלה בחייהם של כ־300,000 מבני אוגנדה, והוא הסתיים בשנת 1979 בעקבות מלחמתה עם טנזניה ופעילות כוחות גרילה אוגנדיים. אידי אמין, שהמיר את דתו לאסלאם, נמלט ללוב ולאחר מכן לעיראק, ולבסוף השתקע בערב הסעודית, שם מת בשנת 2003. שנת 1976 אוגנדה עלתה לכותרות בעקבות מבצע אנטבה, שבמהלכו השתלט כוח ישראלי מוטס על שדה התעופה באנטבה ושחרר עשרות ישראלים ממטוס חטוף.
לאחר נפילת אמין, הייתה תקופת מעבר בה שלט יוסוף קירונדה לול ולאחריה חזר מילטון אובוטה למדינה וכיהן שוב כנשיא בין השנים 1980–1985, במהלכן נלחמו קבוצות שונות על השלטון במדינה. ב-1985 הודח אובוטה בידי גנרל טיטו אוקלו, ושנה אחר כך הובס אוקלו בידי מפקד צבא ההתנגדות הלאומית, יוורי מוסווני. למרות פלישות חוזרות ונשנות של קבוצות מורדים, ובפרט צבא ההתנגדות של האל, הצליח מוסווני בדרך כלל להשליט סדר במדינה ולשקם בסיוע המערב את הכלכלה המתפוררת. ב-1994 נבחרה אספה מכוננת והוכנסה לתוקף חוקה חדשה. ב-1996 נבחר מוסווני לנשיאות ברוב גדול.
גאוגרפיה
ממוזער|מסגד קדאפי בעיר העתיקה של קמפלה
אוגנדה שוכנת במזרח אפריקה לחופו של אגם ויקטוריה על קו המשווה. היא גובלת בדרום סודאן מצפון, בקניה ממזרח, בטנזניה וברואנדה מדרום וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ממערב. שטחה משתרע ברובו על רמה הררית פורייה, בגובה ממוצע של 900 מ' מעל פני הים, כאשר בגבולות המדינה נישאים הרים שמהווים את הפסגות הגבוהות במדינה. לאוגנדה אין מוצא לים, אולם בגבולותיה אגמים רבים, חלקם נמנים עם האגמים הגדולים של אפריקה או עם אגמי הבקע הסורי-אפריקני. הגדול שבהם, אגם ויקטוריה, הוא מקורו של הנילוס הלבן. במרכזה של המדינה נמצא אגם קיוגה. האקלים באוגנדה הוא ברובו אקלים טרופי, כאשר הטמפרטורות אינן גבוהות במיוחד ונשארות קבועות לאורך השנה. עיר הבירה קמפלה, העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר במדינה, שוכנת לחופי אגם ויקטוריה.
ההצעה הבריטית מ-1903 ליישב את העם היהודי באפריקה זכורה כ"תוכנית אוגנדה", אך האזור שהוצע ליהודים נמצא בעצם בקניה של היום.
מחוזות
אוגנדה מחולקת לארבעה אזורים מנהליים: צפון, מזרח, מרכז ומערב, שמחולקים ל-128 מחוזות, כולל עיר הבירה. החל משנת 2006, כחלק ממגמה ממשלתית, נוספו עשרות מחוזות חדשים למדינה אשר התפצלו ממחוזות ישנים. מטרת המהלך היא פיזור הכספים גם ליישובים הקטנים אליהם לא הגיעו תקציבים עד כה, מכיוון שאלו הלכו לערים הגדולות בכל מחוז. רוב המחוזות נקראים על הערים הראשיות במסחר ומִנהל.
כל מחוז מחולק לנפות, תת-נפות, קהילות וכפרים. לחמש ממלכות בנטו מעמד רשמי, ולהן מידה מועטת של עצמאות תרבותית. הממלכות הן: טורו, אנקולה, בוסוגה, בוניורו ובוגנדה.
פוליטיקה וממשל
אוגנדה מוגדרת כרפובליקה שבראשה עומד הנשיא אשר נבחר בבחירות כלליות כל חמש שנים. הנשיא הנוכחי הוא יוורי מוסווני, אשר נמצא בשלטון מאז 26 בינואר 1986 ומשמש גם המפקד העליון של הכוחות המזוינים של המדינה. הנשיא הוא גם ראש הרשות המבצעת, ותפקידו של ראש הממשלה שנבחר על ידי הנשיא הוא רק לסייע לנשיא בניהול הממשלה, אשר נבחרת על ידי הנשיא מבין המחוקקים הנבחרים.
הפרלמנט של אוגנדה הוא פרלמנט חד ביתי. חברי הבית, שמאיישים את התפקיד לתקופת כהונה של חמש שנים, נבחרים ברובם על ידי הציבור הכללי בבחירות אזוריות ומיעוטם נבחרים או ממונים על ידי קבוצות אינטרסים חוקיות מיוחדות: הצבא האוגנדי, ארגוני עובדים, נשים (נציגה לכל מחוז בחירה), נכים וצעירים. עד לשנת 2005 היה הפרלמנט גם חד-מפלגתי, אולם בשנה זו בוטל במשאל עם החוק שאסר על השתתפות מפלגות אופוזיציה בבחירות. שינויים נוספים שנערכו הם הסרת מגבלת מספר הכהונות והגיל של הנשיא המכהן, דבר אשר אפשר את המשך מועמדותו של מוסווני בכל אחת ממערכות הבחירות. מערכות הבחירות באוגנדה גם מאופיינות בטענות של האופוזיציה על הונאת בחירות, ולכל הפחות עיוותים בהליך הדמוקרטי, כגון מעצר מתנגדים פוליטיים והקצאת משאבים ממשלתיים לטובתה של מפלגת השלטון.
בבחירות שנערכו ב-2016 זכה מוסווני ב-60% מהקולות, בעוד המועמד שהגיע למקום השני, קיזה בסיגייה, אשר התמודד מול מוסווני בכל אחת ממערכות הבחירות משנת 2001, זכה ב-36% מהקולות. תנועת ההתנגדות הלאומית של מוסווני זכתה ב-293 מושבים מתוך 426 המושבים. המפלגות האחרות זכו למספר מושבים נמוך בצורה ניכרת.
כלכלה
אוגנדה היא מדינה עשירה חלקית במשאבים טבעיים, (בעיקר זהב, נחושת, קובלט, בדיל וטונגסטן) בעלת אדמה פורייה לעיבוד ובעלת מאגרים גדולים של מינרלים, אך אלה כמעט ואינם מנוצלים. בשל נתונים אלו נחשבת אוגנדה לבעלת פוטנציאל טוב לפיתוח ולצמיחה כלכלית. עם זאת, חוסר יציבות פוליטית וניהול כלכלי כושל גרמו לנסיגה כלכלית של המדינה, והותירו את אוגנדה כאחת מהמדינות העניות ביותר בעולם ובעלת רמת פיתוח נמוכה ביותר.
לאחר הזעזועים של שלטון אידי אמין החלה אוגנדה בתהליך שיקום ופיתוח כלכלי. תהליך זה זכה לברכת העולם שהזרים כספים רבים לצורך מימוש תוכנית זו. החל מאמצע 1984 גרמה מדיניות בזבזנית ובלתי שקולה של הממשלה לחידוש מלחמת האזרחים, והאטה את השיקום הכלכלי. מאז נטילת רסן השלטון ב-1986 נוקטת ממשלת מוסווני בצעדים חשובים לעבר שיקום כלכלי. תשתיות לאומיות שנהרסו במהלך מלחמת האזרחים או הוזנחו משוקמות (בעיקר מערך מסילות הברזל ומערך התקשורת).
ב-1987 נכנסה ממשלת אוגנדה למשא ומתן עם הבנק העולמי ועם קרן המטבע הבינלאומית על מנת לגבש תוכנית פעולה מסודרת לשיקום כלכלי בעזרת שני גופים בינלאומיים חשובים אלו. במקביל למשא ומתן החלה הממשלה לאכוף מדיניות כלכלית המיועדת לצמצום האינפלציה, לייצוב מחירי סחורות, ולשיפור מאזן התשלומים הלאומי. הממשלה גם המשיכה בשיקום התשתיות, הקלה על יזמות פרטית, וייעול המגזר הציבורי. מדיניות כלכלית זו נשאה פרי, והאינפלציה, שעמדה על 240% ב-1987 ירדה ל-42% ב-1992, ובשנת 2003 עמדה על 7.3%.
נכון לשנה זו החוב החיצוני של אוגנדה עומד על 1.456 מיליארד דולר, והיא קיבלה סיוע של 959 מיליון דולר. אוגנדה גם פעלה בשיתוף עם מדינות מפותחות על מנת לצמצם את החוב החיצוני שלה, ובחלק מהמקרים לבטלו כליל.
שיעור ההשקעות מתוך התמ"ג, גדל אף הוא ועמד ב-2002 על 20.9%, כאשר 14.9% משיעור זה שייך למגזר הפרטי שמשך השקעות חוץ רבות.
תוצרת חקלאית מהווה כיום את מקור ההכנסה העיקרי של מטבע חוץ. ייצוא הקפה הוא 27% מסך כל הייצוא. גידולים נוספים מלבד הקפה הם כותנה, תה, דגנים, קסאווה, דבש, דגים ובשר.
כמו כן, קיימים באוגנדה מספר פארקים לאומיים המאכלסים מספר רב של בעלי חיים, ואוגנדה נמצאת בתחרות עם שכנותיה, קניה וטנזניה על התיירות העולמית.
רוב ענף התעשייה מתבסס על התוצרת החקלאית בעקבות השקעות בשיקום התשתית, הוקמו תעשיות חדשות המייצרות חומרים עבור בניית התשתית. מוצרי התעשייה העיקריים הם מלט, סבון, קמח, סוכר, בירה, מוצרי בשר ועץ. באוגנדה 30,000 ק"מ של דרכים, מתוכם 2,800 ק"מ סלולות. במדינה מערך פסי רכבת באורך של 1,350 ק"מ, כאשר אלו רכבות משא בלבד ואין בה רכבות נוסעים כלל. מערך זה מחבר את הערים הראשיות של אוגנדה ומהווה חיבור תחבורתי בין אוגנדה לשכנותיה. לאוגנדה נמל תעופה בינלאומי באנטבה.
ליד העיר ג'ינג'ה (העיר השנייה בגודלה וחשיבותה באוגנדה, ובירת לוגנדה), שנמצאת על מקור הנילוס, ישנו סכר ועליו כביש. כביש זה מעל לנילוס מהווה כביש חשוב מאין כמותו, בהיותו מחבר בין מזרח ומערב אפריקה כולה, בהעברת סחורות, שכן בין המערב והמזרח בצפון אפריקה ישנן מלחמות בלתי פוסקות. גשר זה נתון לפיקוח צמוד של הצבא האוגנדי.
דמוגרפיה
ממוזער|שכונת עוני לצד המסילה הישנה
אוכלוסיית אוגנדה מונה כ-45 מיליון תושבים. תוחלת החיים היא 64.38 שנים. שיעור הפריון הוא 4.5 ילדים בממוצע לאישה.
הממשלה מקדמת את חינוך נשים באוגנדה, אך קיימים חסמים שונים שמקשים על קידום מהיר של הנושא.
מוצאות אתניים, דתות, ושפות
האוכלוסייה מורכבת משבטים שונים. לאף אחד מהשבטים אין רוב משמעותי, ולכן באוגנדה מדברים שפות שונות רבות. אנגלית, לוגנדה וסוואהילי הן השפות הרשמיות במדינה.
עקב מספר השבטים הרב, רבים עדיין חיים בממלכותיהם, כך שהתרבות באוגנדה מגוונת. נוסף אליהם, הרבה מאוד אסיאתים, בעיקר מהודו, שגורשו בתקופת שלטונו של הדיקטטור האוגנדי אידי אמין, כשכיום הם שבים בחזרה לאוגנדה.
מיסיונרים נוצרים ומוסלמים הגיעו לאוגנדה לראשונה ב־1860 וניסו להמיר את דתו של המלך. כיום, כ-84.8% מהאוכלוסייה הם נוצרים (39% קתולים, 32% אנגליקניזם ו-11% פנטקוסטליזם) לצדם של מיעוט משמעותי של כ-14.1% מוסלמים, ובנוסף כ-2.2% חסרי-דת ואחרים.
ישנה קהילה נודעת אחת בין קהילות יהדות אוגנדה הזעירות במספר הטוענות למוצא יהודי, שקוראת לעצמה אבאיודאיה.
ראו גם
איידס באוגנדה
זכויות להט"ב באוגנדה
יחסי ישראל אוגנדה
תוכנית אוגנדה
קישורים חיצוניים
חומר רקע על אוגנדה, אתר מחלקת המדינה של ארצות הברית
גילי חסקין, מבט על אוגנדה – ארץ שכמעט הייתה למולדת. טיול לאוגנדה חלק ראשון: מאנטבה לאגם נקרובה, באתר של גילי חסקין, 2 בינואר 2016
גילי חסקין, מבט על אוגנדה: “שווייץ של אפריקה”. חלק ב’: מאגם נקרובה חזרה לאנטבה, באתר של גילי חסקין, 2 בינואר 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1962 | 2024-02-24T18:19:27 |
המנון קנדה | ההמנון הלאומי של קנדה הקרוי בשם "הו קנדה!" קיים בשני נוסחים שונים - בשפה האנגלית והצרפתית.
היסטוריה
השיר "הו קנדה" נכתב בצרפתית על ידי קליסקה לוואלה ואדולף בזיל רוטיה, כשיר פטריוטי צרפתי-קנדי עבור "האגודה של סן ז'אן בפטיסט". השיר בוצע לראשונה ב־24 ביוני 1880 ב"יום סן ז'אן בפטיסט", החג הלאומי של קוויבק. הגרסה האנגלית מבוססת על שיר של רוברט סטנלי וויר מ-1908 והיא איננה תרגום של הנוסח הצרפתי.
השיר שימש באירועים פנימיים של קנדה, בעוד ההמנון הלאומי של האימפריה הבריטית ששימש בתור ההמנון הלאומי בקנדה. ב־1 ביולי 1980 אומץ "הו קנדה" להמנון הרשמי של קנדה. אחרי קבלת ההמנון החדש, ההמנון הישן הפך להמנון המלכותי, ומשתמשים בו לציון לשבח המושל או ברגע שבני המשפחה המלכותית נמצאים במדינה. הוא מנוגן גם ברוב האירועים הממלכתיים כגון הלוויות ויום זיכרון לחיילים (וטרנים).
בחודש יוני 1980, בטרם קיבל ההמנון מעמד רשמי, פנה הקונגרס היהודי-קנדי (CJC) לממשלה בבקשה להשמיט את המילה "צלב" מן הגרסה הצרפתית של ההמנון אך הבקשה לא התקבלה.
ב-2018 תיקן הפרלמנט את השורה השלישית של השיר על מנת להופכו לשווה מבחינה מגדרית.
מילות ההמנון
תרגום לעברית אנגלית הו קנדה!
ביתנו וארץ מולדתנו!
אהבה פטריוטית כנה מושלת בכולנו.
בלבבות זוהרים אנו חוזים בעלייתך,
הצפונית, החזקה והחפשית!
מכל מקום, הו קנדה,
אנו עומדים על משמרתך.
אלוהים שמור על ארצנו מפוארת וחופשית!
הו קנדה, אנו עומדים על משמרתך.
הו קנדה, אנו עומדים על משמרתך. O Canada!
Our home and native land!
True patriot love in all of us command.
With glowing hearts we see thee rise,
The True North strong and free!
From far and wide, O Canada,
We stand on guard for thee.
God keep our land glorious and free!
O Canada, we stand on guard for thee.
O Canada, we stand on guard for thee. צרפתית הו קנדה!
ארצם של אבותינו,
עטור מצחך זרי פרחים.
על כי ידך נכונה לשאת את החרב,
יכול תוכל היא לשאת את הצלב
עברך הוא שיר הלל
למעשי גבורה נוראי הוד.
וגבורתך השאובה מאמונה
תגן על בתינו וזכויותינו
תגן על בתינו וזכויותינו Ô Canada!
Terre de nos aïeux,
Ton front est ceint de fleurons glorieux!
Car ton bras sait porter l'épée,
Il sait porter la croix!
Ton histoire est une épopée
Des plus brillants exploits.
Et ta valeur, de foi trempée,
Protégera nos foyers et nos droits
Protégera nos foyers et nos droits.
ראו גם
קישורים חיצוניים
שמיעת ההמנון הקנדי
הערות שוליים
קנדה
קטגוריה:קנדה: סמלים לאומיים | 2024-05-31T14:15:17 |
פרשת דיר יאסין | פרשת דיר יאסין (הידועה גם בשם טבח דיר יאסין או קרב דיר יאסין, בהתאם לדעות שונות על האירוע) עוסקת בכיבוש הכפר הערבי דיר יאסין, ממערב לירושלים, ב-9 באפריל 1948, במסגרת המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. הכפר נכבש במתקפה מתוכננת על ידי לוחמי האצ"ל והלח"י. במהלך ההשתלטות על הכפר נהרגו, לפי הערכות שונות, בין 100 ל-120 מתושבי הכפר, בהם זקנים, נשים וילדים. לכוח התוקף של אצ"ל ולח"י היו חמישה הרוגים ו-32 פצועים.
מייד לאחר כיבוש הכפר טענו גורמים בהנהגת היישוב העברי ובהנהגה הערבית, שבדיר יאסין התבצע טבח המוני באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה. הנהגת "ההגנה" גינתה את מעשיהם של האצ"ל והלח"י באירוע. השמועות שנפוצו בעקבות האירוע הטילו אימה על האוכלוסייה הערבית, והאיצו את בריחתם של תושבים ערבים רבים מבתיהם ומישוביהם.
הדיון בנסיבות ובאירועים במהלך הקרב על כיבוש הכפר הוא בין הנושאים הטעונים ביותר בהיסטוריוגרפיה הציונית והערבית עד היום.
רקע
המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה שקבעה את סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והקמת שתי מדינות עצמאיות בשטחה – מדינה יהודית ומדינה ערבית. עוד נקבע כי ירושלים, מקום מגוריהם של 16% מכלל יהודי הארץ, לא תהיה שייכת לאף מדינה ותוכרז כשטח תחת פיקוח בינלאומי. הערבים דחו את ההצעה, דבר שהביא לתסיסה ברחבי הארץ ולפרוץ מלחמת העצמאות. כוחות ערבים בלתי סדירים החלו לתקוף את היישוב היהודי. אליהם הצטרף צבא ההצלה הערבי שהורכב ממתנדבים ממדינות ערביות שהגיעו להילחם לצד ערביי הארץ. כוחות ערביים התמקמו בנקודות אסטרטגיות לאורך כביש ירושלים–תל אביב והחלו לירות לעבר שיירות שנסעו לירושלים. בהיות הכביש עורק אספקה יחיד לעיר, הפכה ירושלים לנתונה במצור. בתגובה פתח ארגון "ההגנה" במבצע נחשון, במטרה לפרוץ את הדרך לירושלים ולשבור את המצור. כדי לאבטח את הציר הוחלט להשתלט על הכפרים הערביים הסמוכים לכביש ירושלים–תל אביב ולגרש את תושביהם. בין הכפרים שהיו יעדי המבצע היה דיר יאסין.
דיר יאסין
שמאל|ממוזער|350px|מפה של אזור ירושלים משנת 1943 שמראה את מיקום הכפר
דיר יאסין היה כפר ערבי ששכן כשלושה קילומטרים מהקסטל וכקילומטר משכונת גבעת שאול, באזור שבו שוכן כיום בית החולים כפר שאול (בשכונת הר נוף של היום). הכפר ניצב בגובה 800 מטר מעל פני הים על גבעה שחלשה על כביש ירושלים–תל אביב. לפי סקר הכפרים הבריטי משנת 1945 מנה הכפר 610 תושבים, ולפי מקורות ערביים עד אפריל 1948 היו במקום 708 תושבים. לדברי אליעזר טאובר, על בסיס מספר הניצולים והמספר המקובל של ההרוגים, היה מספר תושבי הכפר כאלף.
עוד באמצע 1947 חתם הכפר על הסכם אי-לחימה עם שכונת גבעת שאול הסמוכה. התושבים מנעו מלוחמים ערבים לא סדירים (אנשי ה"כנופיות") להשתמש בכפרם כבסיס לתקיפה, אולם במחצית הראשונה של ינואר 1948 הם נכנסו לכפר ואחד התושבים נהרג בחילופי אש עמם. תושבי הכפר הזעיקו את המשטרה וסילקו ממנו קבוצה של אנשי הנג'אדה שהגיעו מירושלים וניסו להתמקם בטחנת הקמח של הכפר. בעקבות תקרית זו, פנו התושבים לש"י כדי לחדש את הסכם אי הלחימה. ב-20 בינואר 1948 התקיימה פגישה בין נכבדי דיר יאסין לנכבדי גבעת שאול ונחתם הסכם ליחסי שכנות טובה. תושבי דיר יאסין התחייבו לסלק בעתיד כוחות מזוינים מהכפר או לדווח על כניסתם במקרה שלא יצליחו לסלקם. בתמורה הסכימו תושבי גבעת שאול לספק מעבר בטוח לתושבי הכפר, שדרכם לירושלים עברה בתוך השכונה. בצד היהודי, אושר ההסכם על ידי מפקדת מחוז ירושלים של "ההגנה", ואילו בצד הערבי, דיווח עליו מוח'תאר הכפר לוועדת החירום הלאומית (הערבית) בירושלים, שלא הביעה התנגדות. בעקבות זאת מנעו אנשי הכפר מלוחמים המשתייכים לאל-ג'יהאד אל-מוקאדס ואחרים להתמקם בכפר או להשתמש בו כבסיס להתקפה על גבעת שאול. בתגובה, ירו לוחמים לא סדירים בכבשׂים של הכפר. במרץ 1948 הניאו אנשי הכפר את עבד אל-קאדר אל-חוסייני מלתקוף את גבעת שאול, ומאוחר יותר סירבו להלין בכפרם את צבא ההצלה. בשלהי חודש מרץ הם סירבו לארח לוחמים עיראקים וסורים, על אף דרישתו של הוועד הערבי העליון.
יואב גלבר הטיל ספק בכך שההסכם בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול המשיך להיות בתוקף גם בתחילת אפריל 1948, נוכח שינוי הנסיבות והתגברות העוינות בין ערבים ליהודים ברחבי ארץ ישראל. ב-2 באפריל פרץ קרב יריות ממושך בין אנשי הכפר לשכונות היהודיות הסמוכות בית הכרם, יפה נוף ובית וגן, ובימים שלאחר מכן נורו יריות מן הכפר לעבר מוצא ולעבר כביש ירושלים–תל אביב. ב-8 באפריל הצטרפו כמה מצעירי הכפר לפזעה שהוכרזה בכפרי הסביבה והשתתפו בהתקפת הנגד הערבית על הקסטל.
יהודה לפידות, לוחם אצ"ל ומי שהיה סגן מפקד המבצע לכיבוש הכפר, מערער על הסברה כי היחסים בין תושבי דיר יאסין לשכניהם היהודים היו שלווים ערב ההתקפה על הכפר. הוא טוען שהיו מספר התנגשויות בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול, ובנוסף, שוחות נחפרו מסביב לכפר, כוחות ערבים בלתי סדירים הוצבו בו וכ-100 אנשים חמושים הגנו עליו. לפידות אף טען כי תגבורת של לוחמים ערבים שכללה אנשי כנופיות ומתנדבים עיראקיים זרמה אל שדה הקרב בקסטל דרך הכפר, וכי מוכתר הכפר נפגש בחשאי עם איש הקשר של הש"י, והודיע לו שאין לו שליטה על הכנופיות שנכנסו לכפר, וכי ההבטחה שדיר-יאסין לא יהיה מעורב בלחימה בין היהודים לערבים אינה עוד בתוקף. לדברי איתמר רדאי הסבר זה לוקה בחסר משום שדיר יאסין אינה נמצאת על אם הדרך מחברון לקסטל. למעשה, הכפר שכן בקצה דרך ללא מוצא במרחק של למעלה מקילומטר בקו אווירי מכביש ירושלים–תל אביב ורק שבילים הרריים הובילו במורד התלול לעבר הכביש, שהיה מחוץ לטווח הנשק הקל שהיה בידי תושבי הכפר. ואולם מחקר שנערך באוניברסיטת ביר זית מאשר כי אנשי דיר-יאסין השתתפו בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות, וכן בקרב על הקסטל. בכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ולמעלה מ-100 גברים אומנו וצוידו ברובים ובמקלעים.
תושבי הכפר התכוננו להתקפה אפשרית: הוקמו לפחות 12 עמדות על גגות בתים, נחפרו תעלות שמנעו גישת כלי רכב מכיוון גבעת שאול, נשלחה משלחת למצרים לרכוש נשק נוסף (שהגיע ב־4 באפריל), וכארבעים מבני הכפר שמרו בעמדות שונות כל לילה.
טאובר מזכיר כי דוד שאלתיאל הציע לאנשי האצ"ל והלח"י לתקוף את עין כארם או את קאלוניא (הסמוכות לדרך לתל אביב ותושביהן, להבדיל, השתתפו בקרבות), אבל הם דחו את הצעתו משום שהאמינו שלהתקפה על דיר יאסין תהיה משמעות רבה יותר מבחינה פסיכולוגית וכי הוא ייכבש בקלות.
יואב גלבר דוחה את הטענה כאילו היו בכפר לוחמים זרים. גם טאובר מסכים כי לא היו בכפר כוחות זרים. ההיסטוריון אורי מילשטיין, לעומת זאת, סבור כי לוחמים לא סדירים אכן השתתפו בקרב בדיר יאסין. לדברי ההיסטוריון בני מוריס, ייתכן שקבוצת לוחמים ערבים בלתי סדירים הוצבה בסופו של דבר בכפר ולחמה בקרב שהתפתח בו, אך העדויות לכך אינן חד-משמעיות.
ההכנות למתקפה
היוזמה והאישור לתקוף
לוחמי האצ"ל והלח"י פנו לדוד שאלתיאל, מפקד העיר ירושלים מטעם "ההגנה", וביקשו אישור לתקוף את דיר יאסין. שאלתיאל אישר את ההתקפה על דיר יאסין בתנאי שלוחמי האצ"ל והלח"י לא ינטשו אותו לאחר כיבושו, אלא יישארו בו כדי למנוע מכוחות ערבים להיאחז בחורבות הכפר. במכתבו ליהושע זטלר, מפקד כוח הלח"י בירושלים, כתב שאלתיאל שכיבוש הכפר וההיאחזות בו משתלבים בתוכנית המערכה הכוללת של פיקוד "ההגנה" באזור ירושלים. בריאיון שנערך עמו ב-1960 התייחס שאלתיאל למכתב, וטען כי התנגד להתקפה על דיר יאסין: "כשנודעה לי תוכניתם על כיבוש דיר יאסין, התחננתי לפניהם לבל יעשו זאת, משום שכפר זה אינו מסוכן באותה שעה". לדבריו, בסופו של דבר לא נותרה לו ברירה מול התעקשותם של אנשי האצ"ל והלח"י ולכן אישר בדיעבד את הפעולה, אף על פי שהעדיף לשלוח את לוחמי האצ"ל והלח"י לסייע ללוחמי "ההגנה" בקרב על הקסטל. ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל, שהיה באותה עת קצין מודיעין בפלמ"ח, טען כי הוא התנגד להפרת הסכם השלום עם הכפר, אולם לדבריו שאלתיאל אמר לו כי אין לו היכולות לעצור את כוחות האצ"ל והלח"י מלפעול. ההיסטוריון יואב גלבר טען כי נוסח המכתב סותר את עדויותיו המאוחרות של שאלתיאל בהן טען כי הפעולה נכפתה עליו בניגוד לרצונו מבלי שיוכל למונעה.
התכנון והתדרוך לפני המתקפה
למפקד הפעולה התמנה בן-ציון כהן ("גיורא").
לטענת ההיסטוריון בני מוריס, בפגישות שנערכו לצורך תכנון המתקפה הוחלט כי יש לגרש את תושבי הכפר לאחר שזה ייכבש. יהודה לפידות טען שאנשי הלח"י הציעו להרוג את כל תושבי הכפר שלא יברחו, על מנת לעורר אימה ולפגוע במורל של ערביי הארץ, אולם פיקוד האצ"ל דחה את ההצעה.
הלוחמים שנועדו להשתתף בפעולה תודרכו ב-8 באפריל, מספר שעות לפני תחילת ההתקפה על דיר יאסין. 40 לוחמי לח"י התכנסו בגבעת שאול ו-72 לוחמי אצ"ל התכנסו בבסיס "עץ חיים" בכניסה לירושלים. לדברי לפידות האווירה בקרב אנשי האצ"ל הייתה חגיגית ומצב-הרוח מרומם. הייתה זו הפעם הראשונה שמספר כה גדול של לוחמי הארגון נפגשו בגלוי, מבלי לחשוש מכוחות הביטחון הבריטים. שיתוף הפעולה בין שני הארגונים, האצ"ל והלח"י, הגביר את תחושת הסולידריות ביניהם, ובהתאם לכך נבחרה הסיסמה "אחדות לוחמת" לסמן את תחילת המתקפה. מרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים, הדגיש בדבריו ללוחמים שרוכזו לצורך הפעולה, כי חל איסור לפגוע בנשים, ילדים, זקנים ושבויים. הוא הוסיף ואמר, כי תושבי הכפר יוזהרו בעזרת רמקולים על המתקפה הקרבה, על מנת לתת להם הזדמנות לנוס על נפשם, וכי הדרך לעין כארם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, תישאר פתוחה לשם כך. לעומת זאת, מפקד הפעולה, גיורא, העיד כי "כשמדובר על שבויים, נשים, זקנים וטף, היו חילוקי דעות, אולם הרוב היה בעד חיסול כל הגברים שבכפר וכל כוח אחר שיעמוד מנגד, בין אם זה זקנים, נשים או ילדים". גיורא אף העיד כי הוא הורה לחייליו להטיל רימונים ולפתוח באש אוטומטית לפני כל כניסה לבית בכפר.
הקרב
בשעה 04:00 בבוקר 9 באפריל 1948 הותקף הכפר. אנשי האצ"ל תקפו משכונת בית הכרם מכיוון דרום-מזרח ואנשי הלח"י מבית-החרושת לעורות בגבעת שאול מכיוון צפון-מזרח, בפיקודו של פתחיה זליבנסקי. כיתה של האצ"ל בפיקודו של טרייביש הוצבה על רכס השראפה (הר הרצל) שחלש על הכפר ועל הדרך לעין כארם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, ומאוחר יותר הציב שם גדוד "מוריה" של "ההגנה" חוליית מקלע לחסום תגבורת ערבית מעין כארם.
בקרבת מקום, בגבעת שאול, הוקם חפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) של "ההגנה" שבו נמצא מפקד ירושלים דוד שאלתיאל ביחד עם מפקד גדוד "מוריה", זלמן מרט. במקום נמצא משוריין לחילוץ נפגעים. על פי עדותו של סגן מפקד הכוח, יהודה לפידות, לפני תחילת הקרב התכוונו כוחות אצ"ל ולח"י לוותר על אפקט ההפתעה ולהודיע לתושבי הכפר על תחילת התקיפה, כדי שלנשים ולילדים יהיה מספיק זמן לברוח מהכפר. למעשה הקרב התחיל סמוך לשעה 4:45 לפנות בוקר, לפני השעה המתוכננת, לאחר שכוחות אצ"ל התגלו על ידי שומרי הכפר. המשוריין (בו ישבו עשרה לוחמים, חציים מלח"י וחציים מאצ"ל) נושא הרמקול, יצא מגבעת שאול סמוך ל-5 בבוקר, לאחר שהקרב כבר החל. המשוריין הופעל אך נתקל בכניסה לכפר בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך, וההודעה שנמסרה בו הושמעה, אך לא ברור אם היה מי ששמע אותה. עם זאת, לשמע היריות הראשונות ברחו תושבים רבים מבתיהם לעבר המורדות הסמוכים.
במהלך הקרב, לאחר שלוחמי אצ"ל ולח"י לא הצליחו לכבוש את בית מוכתר הכפר, חבר אליהם כוח של ארבעה אנשי פלמ"ח עם מרגמת 52 מ"מ (2 אינץ'), שירתה על הבית בניסיון להכניעו, אך גם ניסיון זה לא הועיל והלוחמים הערבים המשיכו להילחם גם לאחר שרוב הכפר נכבש ותושביו ברחו או נכנעו. בצהרי יום שישי תוגברו התוקפים ב-12 אנשי פלמ"ח מלווי שיירות, שהיו חמושים בשתי מרגמות 52 מ"מ ובשלושה מקלעים. הם פעלו בכפר וכבשו בתים, עד ששאלתיאל פקד עליהם לעזוב את הכפר. על אף שמטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפר ולפנות את האוכלוסייה ממנו, התפתחו הדברים לכדי קרב, שבמהלכו נהרגו רבים מתושבי הכפר, ובהם נשים וילדים. ללוחמי האצ"ל והלח"י, שלא היו מאומנים או מנוסים בלחימה ביום ובתקיפה של כפר ערבי, נגרמו 5 הרוגים ו-14 פצועים. הקרב הסתיים בשעות אחר הצהריים.
תוך הקרב ברחו מאות מתושבי הכפר לכפר הסמוך עין כארם. אלה שנותרו בכפר נכנעו ונלקחו בשבי, רובם נשים וילדים. הם הועמסו על משאיות והוסעו דרך רחובות ירושלים המערבית אל שכונת הגבול מוסררה, מצפון לחומת העיר העתיקה, שם הורדו מהמשאיות וצעדו ברגל למזרח ירושלים. מראה הניצולים עורר כעס בקרב תושבי העיר הערבים.
האצ"ל חשש כי חיל האוויר הבריטי יתקוף את הכפר והודיע להגנה כי לא יוכל להחזיק בו. ראש משלחת הצלב האדום, ז'אק דה-רנייה, הגיע לכפר ב-11 באפריל בבוקר עם אמבולנס ומשאית, לפי בקשת הערבים. לאחר סיור בכפר הוא תבע להעמיס על המשאית גופות של הרוגים ויצא מהכפר תוך שחילץ שתי ניצולות: ילדה וזקנה. לאחר שהערבים סירבו לקבל את הגופות החזירן לאחר 24 שעות לדיר יאסין, וביקש מהנוכחים לקוברן בקבר אחים כדי שלא תפרוץ מגפה, אך במקום לקוברן הם ניסו להיפטר מהן בהצתתן באש. שלושה ימים לאחר הקרב החליפה את כוחות האצ"ל, שחששו מתגובה בריטית, יחידת גדנ"ע של "ההגנה" בפיקודו של יהושע אריאלי והם קברו את הגופות שנשארו בכפר.
הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם, התייעץ עם מפקד הצבא הבריטי, גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן לגבי תגובתם. מקמילן, כדרכו בסוף המנדט הבריטי, סירב לסכן את כוחותיו שלא למען אינטרסים בריטיים טהורים. קנינגהם פנה למפקד חיל האוויר המלכותי שלו בבקשה להפציץ את הכפר מהאוויר, אלא שהלה הודיע כי יום קודם לכן נשלחו כל המפציצים הקלים למצרים, והתחמושת שלהם נשלחה לבסיס חבניה שבעיראק, ונדרשת יממה לכל הפחות על מנת לרכזם שוב. כיוון שבינתיים כבר עזבו כוחות אצ"ל ולח"י את הכפר לא היה טעם בניסיון להחזירם.
עדויות לגבי הרג נשים וילדים
גיורא, מפקד הפעולה, העיד כי היה דיון מוקדם על המתקפה, כאשר "הרוב היה בעד חיסול כל הגברים וכל מי שיתנגד, כולל נשים וילדים". לפי עדות של איש אצ"ל אחר, יהושע גורודנצ'יק, ירו אנשיו בנשים ובשבויים. תושבי דיר יאסין שניצלו העידו אף הם על הרג נשים ועל פגיעה מכוונת בעובר.
לוחם הלח"י עזרא יכין, שהשתתף בקרב, מונה כמה סיבות לכך שבמהלך כיבוש הכפר נהרגו גם חפים מפשע. לדבריו, בקרב התושבים הפלסטינים היו גם נשים לוחמות, ולוחמים אחרים התחפשו לנשים כדי להתקרב ולפגוע בכוחות היהודיים, ומשום כך התקשו הלוחמים היהודיים להבחין בין נשים מעורבות בלחימה ובין חפות מפשע. טענות אלו שנויות במחלוקת. מקורן ככל הנראה בספר "על החומות" מאת יהושע אופיר. בהתבססו על דו"ח שכתבה ועדה מטעם ההסתדרות הרפואית העברית, כתב קצין הש"י של המחוז, יצחק לוי (לויצה), כי "גרסה זו אינה ראויה להתייחסות רצינית". הוועדה ביקרה בכפר למחרת כיבושו, ואף שנמצאו בחיפוש בבתים גופות נקובות כדורים של נשים וילדים, לא נמצאו שם גוויות של גברים.
חיילי הגדנ"ע, בהם יאיר צבן, נשלחו לקבור את גופות ההרוגים. לדברי צבן, רוב הגופות היו של נשים וזקנים. צבן העיד גם כי ראה תושבים שנורו בעורפם, ושלל את טענותיהם של חלק ממשתתפי הפעולה, לפיהן ההרוגים נפגעו בחילופי האש.
באופן דומה סתר יצחק לוי את הטענה שחלק מהאזרחים נפגעו באש המגינים הערבים של הכפר. לדברי יואב גלבר, רימונים שזרקו לוחמים יהודים אל תוך חדרים, מתוך חשש שנמצאים בהם לוחמים ערביים, הובילו לפגיעה באזרחים, שנותרו בבתיהם. לדעתו, בתנאים בהם התנהלה מלחמת האזרחים בראשית מלחמת העצמאות ההבחנה בין לוחמים לאזרחים הייתה קשה, וכל גבר צעיר נחשב ללוחם פוטנציאלי. בנוסף, בניגוד לכיבוש רוב הכפרים במלחמה, הלחימה בדיר יאסין התנהלה בנוכחות אוכלוסייה אזרחית, שלא נמלטה לפני תחילת ההתקפה על הכפר.
לדברי אליעזר טאובר, לאנשי האצ"ל והלח"י לא היה כל ניסיון קרבי והם הופתעו מההתנגדות העזה של מגיני הכפר ומהלחימה על כל בית. לכן הם השתמשו בשיטה של הנחת אצבע ג'ליגנייט כדי לפעור חור בדלת, דרכו זרק לוחם אחר תרמיל מלא חומר נפץ. האנשים בבתים נקברו תחת ההריסות. במקרים אחרים הושלכו לתוך הבתים רימוני יד ואז הלוחמים התפרצו לבתים כשהם יורים אש אוטומטית. באחד הבתים נהרגו בפיצוץ יותר מעשרים אנשים.
ילד בן שתים-עשרה שניצל סיפר כי אנשי המחתרות הרגו ילדים ונשים ביריות, בכוונה תחילה, ולא תוך כדי קרב. בגרסה זו של ילד קטן תומכות עדויות של בריטים, של אנשי הצלב האדום, ושל אנשי "ההגנה" שביקרו במקום לאחר מעשה ודיווחו על גופות של נשים וילדים שנורו מטווח קצר. לפי המחקר של אליעזר טאובר מדובר במקרה יחיד, בו לאחר שנכנעו בני משפחת זיידאן ויצאו מהבית בידיים מורמות, פתח עליהם לוחם אצ"ל באש ממקלע ברן. בתקרית זו נהרגו 11 מבני המשפחה ואחרים נפצעו. הלוחם עשה זאת ביוזמתו האישית, בטענה של נקמה.
ממוזער|שמאל|250px|כרוז של אצ"ל המתאר את אירועי דיר יאסין כנגד האשמות מצד "ההגנה"
בעקבות הקרב
מייד לאחר הקרב נפוצו שמועות שבוצע טבח בכפר, שבתים פוצצו במתכוון על יושביהם, שהיה אונס נשים, התעללות בגופות ועוד. נפוצו גם הערכות שונות על מספר ההרוגים, שנעו בין 240 הרוגים (בהודעה שנמסרה על ידי האצ"ל והלח"י), ללמעלה מ-250 (בידיעה ב"דבר") ועד לטבח כל תושבי הכפר, בהודעה של משרד החוץ הבריטי. בדיון בפרלמנט הבריטי, שנערך ימים אחדים לאחר הקרב, תיאר אותו שר המושבות כ"תועבה אכזרית וברוטאלית נוספת". השמועות, שנקבו במספרים מוגזמים, הופצו הן על ידי הערבים על מנת להפעיל לחץ בינלאומי על היהודים ולזרז את פלישת צבאות ערב, והן על ידי היהודים על מנת לפגוע במורל הערבים.
הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם ביקש להעניש את מבצעי הפעולה, אך נאמר לו כי אין לצבא הבריטי די כוחות לכך. גם בקשה כי חיל האוויר המלכותי יתקוף את הכפר מהאוויר נדחתה מסיבות דומות.
כאשר התפרסמו השמועות, הסתייגו מוסדות היישוב ממעשי האצ"ל והלח"י. הסוכנות היהודית שלחה מברק תנחומים למלך עבדאללה, שבו כתבה, בין היתר (בתרגום מערבית): "הסוכנות היהודית גינתה בחריפות את תקרית דיר יאסין שבוצעה על ידי ארגונים יהודיים פורשים, והגדירה אותה כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים". ב-13 באפריל דיווח "דבר": "קול המגן העברי פרסם אמש הודעה, המגנה במילים חריפות את השתוללוּת הזוועה בכפר הכבוש", וכן "מטעם הרבנות הראשית לארץ ישראל נמסרה אתמול הצהרה בגנוּת הפעולה האכזרית בדיר יאסין".
בעיני האוכלוסייה הערבית הפכו אירועי דיר יאסין לסמל לאכזריות היהודים ולאירוע מכונן. הקרב, והשמועות שנפוצו בעקבותיו, יצרו דמורליזציה. הם הגבירו את מגמת הבריחה ההמונית של תושבים ערבים פלסטינים מבתיהם, ונטישת כפרים ערביים מפחד הכיבוש היהודי. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בבריחה ההמונית של כמעט כל התושבים הערביים של העיר חיפה בשלהי אפריל, לפני כיבוש השכונות הערביות של העיר על ידי כוחות "ההגנה". מלך ירדן, עבדאללה הראשון, טען בדיעבד, ששני האירועים הנ"ל גרמו לו להחליט להכניס את צבאו לשטח ארץ ישראל המנדטורית לאחר תום המנדט הבריטי, ולהעמיד עצמו בראש המערכה נגד ישראל.
קריאות שלהוב "דיר יאסין" ליוו את מעשי הטבח שהתרחשו בשבועות הבאים – בשיירת הדסה בה נטבחו כ-80 יהודים, ובכפר עציון בו נטבחו 133 יהודים. עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, כתב באוטוביוגרפיה שלו כי בהתקפה על שיירת הדסה, ב-13 באפריל 1948, נקמו הערבים על חללי דיר יאסין. במשך שבועות השמיעו תחנות הרדיו הערביות תיאורים קשים ומוגזמים של האירועים בדיר יאסין, ובכך שימשו גורם עיקרי בתהליך הדמורליזציה בחברה הפלסטינית. אירועי דיר יאסין עוררו פחד ובהלה ובריחות נוספות של האוכלוסייה. גם אבו איאד, שהיה מספר 2 באש"ף, כתב בספרו "ללא מולדת" כי המאורעות בדיר יאסין עוררו אימה בקרב ערבים רבים וגרמו להם לברוח. מנחם בגין כתב בספרו "המרד": "לא מה שקרה בדיר יאסין, אלא מה שסופר על דיר יאסין פילס את הדרך לניצחונותינו המכריעים בשדה הקרב". בספר "תולדות מלחמת הקוממיות" שנכתב על ידי ענף ההיסטוריה של המטכ"ל נכתב כך: "פרשת דיר יאסין נתפרסמה בעולם כלו כ'טבח דיר יאסין', דבר שגרם לנזק לשמו הטוב של היישוב בתקופה ההיא... אך אין ספק שהיא שימשה גם גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי בתקופה שלאחר מכן.. הם התכוונו להוכיח לעמם את אכזריות היהודים ולהפיח על ידי כך אש-דת בקרבם, אך למעשה הם הביאו מורך בליבם."
לאחר הקמת המדינה סירב משרד הביטחון להכיר בפצועים שנפצעו במהלך כיבוש דיר יאסין כנכי מלחמת העצמאות. במאי 1953 שינתה ועדת ערעור החלטה זו.
התייחסויות לתוצאות הקרב
מחקרים עדכניים טוענים שמספר ההרוגים בדיר יאסין נע ככל הנראה בין 101 ל-120 הרוגים (107–120 על פי מחקר של כנענה שריף מאוניברסיטת ביר זית; 100–110 על פי ההיסטוריון בני מוריס). אליעזר טאובר מונה 101 שמות, כולל הדרך שבה נהרגו. מחקרים אלו מסתמכים על עדויות של לוחמים יהודים וערבים בכפר, על דיווחים של הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה"), ועל עדויות של תושבי הכפר.
ההיסטוריון בני מוריס כתב בספרו "לידתה של בעיית הפליטים": .
לעומתו ההיסטוריון יואב גלבר כתב: .
הספר "ירושלים, ירושלים", מאת לארי קולינס ודומיניק לאפייר, תומך בגרסה שהיה טבח של אזרחים ואונס של נשים, ומביא עדויות של תושבי הכפר בשמם על מעשי זוועה כביכול שנעשו לבני משפחתם. לדבריהם, יהושע אריאלי, שעמד בראש כוח "ההגנה" שהחליף את האצ"ל והלח"י בכפר, אמר כי "כל ההרוגים, להוציא מתי-מספר היו זקנים, נשים או ילדים. המתים שמצאנו היו כולם קרבנות חפים-מפשע ואף אחד מהם לא מת כשהוא מחזיק נשק".
בני מוריס טען כי "המחקרים המקיפים היחידים שנעשו בידי חוקרים ערבים" (כנאענה וזיתאווי ווליד ח'אלדי) אינם מזכירים כלל מעשי אונס, ויתרה מכך, "הניצולים הערבים שרואיינו כעבור עשרות שנים דחו מכול וכול את סיפורי האונס בטענה שמדובר ב'שקרים'". לדבריו, כמה מהמרואיינים הערבים אמרו במפורש שגורמים רשמיים, כמו יושב ראש הוועדה הלאומית בירושלים חוסיין אל-ח'אלידי, סיפרו לניצולים את סיפורי הזוועות הללו ועודדו אותם או אפילו הורו להם להפיץ אותם, כדי להכפיש את היהודים ולתרום ללחץ על מדינות ערב שיפלשו לארץ ישראל. לדעתו, סביר להניח שהסיפורים הללו היו שקריים וגם כנאענה נוטה לסברה זו.
ההיסטוריון מאיר פעיל, איש הפלמ"ח, שהיה מפקד יחידת סזון כנגד אצ"ל ולח"י באותה עת, טען בדו"ח שכתב למפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל, כי הגיע לכפר הכבוש בשעה 16:00. במאמר משנת 1972 לעיתון "ידיעות אחרונות" כתב: "בכל מלחמת העצמאות לא היה מעשה אחד שהגיע לממדי הזוועה של דיר-יאסין", ודרש ממנהיגי האצ"ל להתנצל עליו. בריאיון מאוחר יותר סיפר פעיל כי נשלח "כמפקד בהגנה, בשביל לבדוק את יכולותיהם של האצ"ל והלח"י... היינו מעט לפני מלחמת העצמאות, ובהגנה ביקשו לדעת האם באצ"ל יודעים להילחם". "מה שגיליתי שם", אומר פעיל, "הוא שהם לא יודעים דבר בלוחמת שדה. גרוע מזאת, ראיתי שהם יודעים לטבוח ולרצוח... הם כועסים עלי שאמרתי את הדברים, שיכעסו קודם על עצמם".
בארכיון צה"ל מובאת עדותם של שני רופאים, ד"ר ז. אביגדורי וד"ר א. דרויאן שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית. לדבריהם הם עברו מבית לבית באין מפריע, ספרו את כל הגוויות שהיו בכפר ובדקו את סיבת המוות. מן הדו"ח עולה כי בכפר נמצאו 46 גופות וכי המוות נגרם על ידי יריות או פצצות. "כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האיברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות".
חומר ארכיוני חסוי הנוגע לפרשה, הכולל שלושה דו"חות, תיעוד וקבוצת תצלומים, נמצא בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. בשנת 2010 ביקשו הבמאית נטע שושני ועיתון "הארץ" להסיר את החיסיון, אולם בית המשפט קיבל את עמדת ועדת השרים, שלפיה החומר מוגדר כ"חומר סודי האסור בעיון", בשל חשש לפגיעה ביחסי החוץ של המדינה וחשש לפגיעה בכבוד המת.
הוויכוח על הכינוי "טבח"
מספר חוקרים סוברים שאין להגדיר את פעולת דיר יאסין כ"טבח". יהודה לפידות, איש האצ"ל וממפקדי הפעולה, טען כי כל הקורבנות הערבים נהרגו תוך כדי קרב, וכי לא היו מעשי אונס והשחתת גופות. בעניין זה הוא מסתמך על קביעתם של רופאי הסוכנות היהודית ועל ראיונות עם ניצולי הכפר שהכחישו נמרצות מעשים של אונס והתעללות בגופות. הניצולים העידו לטענתו כי זו הייתה תעמולה שקרית של חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון, שנאמרה כדי לדרבן את צבאות ערב לפלוש לארץ ישראל. לפי עדותו של לפידות, אנשי האצ"ל לא היו מאומנים בלחימה סדירה ובלוחמה בשטח בנוי, ופיקוד הארגון היה בלתי מקצועי מבחינה צבאית (בכך הוא מצטרף לחוות דעתו של פעיל).
טענות דומות מצויות במאמריו של אורי מילשטיין על הפרשה ובספרו "עלילת דם בדיר-יאסין - הספר השחור", וכן בספרו של פרופ' אליעזר טאובר "דיר יאסין – סוף המיתוס". בני מוריס הצביע על כך שאורי מילשטיין הסתייג בספרו "תולדות מלחמת העצמאות" מהגדרת אירועי דיר יאסין כ"טבח", וזאת על אף שהוא כותב בו כי רוב ההרוגים בדיר יאסין היו "זקנים, נשים וילדים, ורק מיעוטם גברים צעירים שאפשר לסווגם כלוחמים". מילשטיין תיאר בספר הרג של "משפחות שלמות" תוך כדי הלחימה מבית לבית ומספר פשעי מלחמה: הרג של אם וילד שנלקחו לשיח' בדר ונורו בידי שומרי לח"י, רצח של נער ערבי שבוי במפקדת לח"י בגבעת שאול, טבח של שבויים במחצבה, הרג של משפחות כשיצאו מבתיהן בידיים מורמות ורצח של שבויים אחדים בידי אנשי הפלמ"ח שהשתתפו בפעולה.
אדם רז, היסטוריון המתמחה בתיאוריה פוליטית, טוען שהמגבלות הניצבות בפני חוקרים שעוסקים באירועים האלימים כלפי האוכלוסייה האזרחית בתקופת המלחמה, נובעות מהעדר גישה ל"מיליוני מסמכים משנותיה הראשונות של המדינה האצורים בארכיונים הממשלתיים", אבל גם בגלל צנזורה אקטיבית. בין השאר, הוא קובע, כי בשנים האחרונות סורקים אנשי המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) ארכיונים ברחבי הארץ ו"מעלימים ראיות לפשעי מלחמה".
ההיסטוריוגרפיה הערבית
לדברי בני מוריס, שהיה הראשון שתיעד את מעשי הטבח במהלך המלחמה בספרו לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, "ספרות המחקר הערבית בסוגיית דיר יאסין לוקה בעצלות, בחוסר מקוריות ובאיחור". לטענתו, סקירתם של כנאענה וזיתאווי "נסמכת אך ורק על עדויות שבעל פה ונכתבה מתוך גישה אנתרופולוגית ולא היסטוריוגרפית". הוא מציין כי חוקרים אלה "מנפחים בתיאורם את מספר היהודים שהשתתפו בתקיפה" (700) וטוענים כי השתתפו בה "טנקים" וזאת על אף שליהודים לא היו טנקים כלל באותה עת. לדבריו, החידוש שבגרסתם הוא מספר ההרוגים, 107, ובכך הם שמו קץ לכל האומדנים שהיו מקובלים עד אז, שדיברו על כ-250 הרוגים. לדעת מוריס, ספרו של וליד ח'אלדי על דיר יאסין הוא "התיאור השלם והמאוזן ביותר שראה אור בערבית על האירועים". רובו הגדול של הספר מסתמך על עבודותיהם של מילשטיין, לפידות ולוי, ובנוסף לכך ראיונות שערך בעצמו עם ניצולים.
ההיסטוריון אוסמה מקדיסי (פרופסור להיסטוריה שעמד בראש הקתדרה של קרן החינוך הערבית-אמריקנית באוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס), טוען שיש לראות בטבח את שיאו של מסע טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית.
תעמולה ערבית ופרו-פלסטינית
ממוזער|הבול המצרי משנת 1965 שמציג את התעמולה הערבית סביב הפרשה
פרשת דיר יאסין שימשה במשך שנים רבות את התעמולה הערבית ואת מתנגדי מדינת ישראל. דוברים ערבים אף תיארו את הפרשה כ"לידיצה הערבית". בשנת 1965 הנפיקה מצרים בול דואר שבו מצוירת מפת ארץ ישראל, כשבמרכזה נעוצה חרב שסביבה דם שפוך, וכיתוב בערבית ובאנגלית: "טבח דיר יאסין, 9 באפריל 1948".
מקורות פרו-פלסטיניים הצביעו על מה שהם תופסים כ"הכחשת טבח דיר יאסין".
במיני-סדרה הבריטית "ההבטחה" מופיע בהרחבה תיאור עלילתי המאשים למעשה את האצ"ל בטבח מכוון של אנשי דיר יאסין.
בפרק הראשון של סדרת ה-BBC בשם "The 50 Years War Israel and the Arabs" טוען חאזם נוסייבה (שהיה אז שדרן בתחנת רדיו בירושלים) כי חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון, החליט להגיב בהוצאת הודעה הכוללת המצאת מעשי אונס כדי להמריץ את מדינות ערב להצטרף למלחמה. דיווחים שקריים אלו צוטטו בתחנות רדיו ערביות נוספת ותרמו לנראטיב הערבי של הקרב. לדברי נוסייבה הפחד מהאונס גרם לבריחה המונית של פלסטינים מיישובים שונים.
לקריאה נוספת
בני מוריס, 1948, הוצאת עם עובד, 2010, עמ' 147–149.
אורי מילשטיין, עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור, הוצאת המדרשה הלאומית ושרידות, 2007.
עזרא יכין, סיפורו של אלנקם, עמ' 250–260, הוצאת עזריאל, 1979.
ירדנה גולני, המיתוס של דיר-יאסין, מספרי ספרית המרד, "הדר" הוצאת ספרים בע"מ, תשל"ו.
שמואל אבן-אור, דיר יאסין, בתוך: מבחר מאמרים בידיעת הארץ (קרדום 1–11), עמודים 161–164, הוצאת אריאל, 1982.
על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, רומן ביוגרפי, עם עובד, 2008.
קישורים חיצוניים
מקורות הטוענים שלא היה טבח
אליעזר טאובר, דיר יאסין – סוף המיתוס
אליעזר טאובר, אונ' בר-אילן (בר-דעת) פודקאסטים 75 לישראל - פרשת דיר יאסין, פרופ' אליעזר טאובר
יהודה לפידות,
יהודה לפידות, "דיר יאסין - מיתוס ומציאות", מתוך הספר "בלהב המרד" אודות האצ"ל, באתר דעת.
אורי מילשטיין, פרשת דיר יאסין, מתוך "תולדות מלחמת העצמאות - כרך 4 (ממשבר להכרעה)".
אורי איתיאל, / מצגת דיר יאסין
מקורות הטוענים שהיה טבח
מיכאל שרון, דיר יאסין ומילשטיין, ליטרטורה, 24 במאי 2007
השנה ה-57 לטבח דיר יאסין, אתר מחסום, 8 באפריל 2005 (דף ארכיון)
מאיר אביזוהר, כיבוש דיר-יאסין וטבח שיירת הדסה מתוך "מוריה בירושלים בתש"ח" באתר עמותת ותיקי גדוד מוריה
הערות שוליים
דיר יאסין
דיר יאסין
קטגוריה:מלחמת העצמאות בירושלים: קרבות ומבצעים
קטגוריה:מלחמת העצמאות: 1948
קטגוריה:הקרבות מול ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות
קטגוריה:המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
קטגוריה:אצ"ל: פעולות
קטגוריה:לח"י: פעולות
קטגוריה:מעשי טבח בערבים | 2024-09-22T13:01:12 |
הסכמי קמפ דייוויד | 250px|ממוזער|לחיצת יד משולשת בין ראש הממשלה, מנחם בגין (ימין), נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר (מרכז), ונשיא מצרים, אנואר סאדאת (שמאל), לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית.
250px|שמאל|ממוזער|מעמד החתימה על הסכמי קמפ דייוויד בבית הלבן, 17 בספטמבר 1978
שמאל|ממוזער|250px|יושבים, מימין לשמאל: עזר ויצמן, אנואר סאדאת, מנחם בגין, אהרן ברק
שמאל|ממוזער|250px|מנחם בגין ואנואר סאדאת בכינוס משותף של הסנאט ובית הנבחרים האמריקאי שבו הכריז נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר על תוצאות פסגת קמפ דייוויד, ספטמבר 1978.
הסכמי קמפ-דייוויד הם הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון, אשר נחתמו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בשנת 1978, וסללו את הדרך לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים במרץ 1979.
לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל למצרים. אולם בחלוף הזמן נקלעו השיחות לקשיים, וארצות הברית החלה להיות מעורבת יותר ויותר. כאשר השיחות נקלעו למבוי סתום, הזמין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, את מנחם בגין ואת אנואר סאדאת לוועידת פסגה ב"קמפ דייוויד", מעון הקיץ של הנשיא במרילנד שהחלה ב-4 בספטמבר. עם חברי משלחת ישראל נמנו גם שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן, שנטלו חלק פעיל גם בשיחות המוקדמות וכן עוזרים ויועצים עליהם נמנו יחיאל קדישאי, אהרן ברק, אפרים פורן, דן פתיר, אליקים רובינשטיין חיים קוברסקי, רות לפידות, מאיר רוזן, אברהם טמיר, שמחה דיניץ ואילן תהילה. הוועידה נמשכה שלושה עשר ימים ושנים עשר לילות, בסופם נערך טקס חגיגי בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978, ובו חתמו בגין וסאדאת על שני הסכמים, בנוכחות הנשיא קרטר.
ההסכמים
ההסכם הראשון, "מסגרת לשלום במזרח התיכון", שהצהיר שהחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 הן הבסיס לשלום כזה, נחלק לשני חלקים - האחד, העוסק בגדה המערבית ורצועת עזה, קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע; והשני, "יחסי ישראל-מצרים", עסק בתהליך הנורמליזציה ביחסים בין שתי המדינות, אשר לאחריו יבואו הסכמים דומים בין ישראל לירדן, סוריה ולבנון.
ההסכם השני היה "מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים וישראל", המבוסס על נסיגה מלאה של ישראל מסיני "עד לגבול הבינלאומי המוכר בין מצרים ובין ארץ-ישראל המנדטורית", שלאחריה ייכונו יחסים נורמליים הכוללים הכרה ויחסים דיפלומטיים, כלכליים ותרבותיים, "שימת קץ לחרמות כלכליים ולמחסומים לתנועה חופשית של טובין ובני אדם, והגנה הדדית על אזרחים באמצעות הליכי משפט הוגנים".
לישראל הובטח כי תמשיך לקבל אספקת נפט מהשדות בסיני.
למצרים חשוב היה לקשר בין ההסכמים הנוגעים לגדה המערבית ורצועת עזה לבין תהליך השלום עם ישראל, כדי למנוע האשמות בדבר הליכת מצרים לשלום נפרד והזנחת העניין הפלסטיני.
דאגתה המרכזית של ישראל הייתה כיצד לא לוותר על הזכות לריבונות ביהודה ושומרון ורצועת עזה. אל ההסכמים נלוו גם איגרות בדבר הסטטוס של ירושלים, שבהן הצהיר בגין שירושלים לא תחולק ותישאר עיר הבירה של ישראל, וסאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית, אשר יש להחזירה לריבונות ערבית. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ-דייוויד ב-27 בספטמבר 1978; 84 חברי כנסת הצביעו בעד, 19 חברי כנסת הצביעו נגד (ביניהם משה ארנס, משה שמיר וגאולה כהן מהליכוד ושלמה הלל מהמערך), 17 חברי כנסת נמנעו (ביניהם יצחק שמיר מהליכוד ויגאל אלון מהמערך).
בעקבות ההסכמים הוענק לבגין ולסאדאת פרס נובל לשלום.
ראו גם
כוח המשקיפים הרב-לאומי
לקריאה נוספת
סופר, ש. (1986). מנחם בגין בוועידת קמפ דייוויד: פרק בדיפלומטיה החדשה. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
קוונדט, ו. ב. (1988). קמפ דייוויד - השלום והמשחק הפוליטי. ירושלים: כתר.
אליקים רובינשטיין, "שלושים שנה להסכם קמפ דייוויד", בתוך יחיעם ויץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי: ירושלים, 2016. עמ' 142-129.
אלמליח, דביר (2022) תנועת חרות ויחסה לארץ ישראל תחת שרביטו של מנחם בגין 1979-1967, אוניברסיטת אריאל בשומרון, www.academia.
קישורים חיצוניים
הסכם המסגרת בין ישראל לבין מצרים, נוסח רשמי (באנגלית)
Camp David 25th Anniversary Forum, כנס לכבוד 25 שנה להסכמי קמפ דייוויד
סרטון על ועידת קמפ דייוויד
הערות שוליים
קטגוריה:קמפ דייוויד
קמפ דייוויד
קמפ דייוויד
קטגוריה:1978 בישראל
קטגוריה:1978 בארצות הברית
קטגוריה:יחסי ישראל–מצרים
קמפ דייוויד
קטגוריה:נשיאות ג'ימי קרטר
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – מצרים
קטגוריה:1978 בפוליטיקה | 2024-09-18T08:21:09 |
חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) | חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, נועד לאפשר לדיירי הדיור הציבורי בישראל לרכוש את דירותיהם בהנחה גדולה.
החוק נחקק ביוזמת חבר הכנסת רן כהן ממרצ, כששותפים מרכזיים ליוזמה היו הקשת הדמוקרטית המזרחית וסינגור קהילתי. ארגון לזכויות הדיור, ברכה ארגואני, האגודה לזכיות האזרח, התנועה הרפורמית, רבנים שומרי משפט ועוד, החוק אמור היה להיכנס לתוקף ב-1 בינואר 2001, ותוקפו אמור היה להיות 5 שנים. בפועל, רק ביום 01.01.2013 נכנס החוק לתוקף, זאת משום שחוק ההסדרים משנת 1999 ומהשנים שאחריה דחה שוב ושוב את תחילת תוקף חוק הדיור הציבורי.
חקיקת חוק הדיור הציבורי
החוק נועד לאפשר לדיירי הדירות הציבוריות לרוכשן בעלות נמוכה, כשעד 85% מערך הדירה (כפי שנקבע על ידי שמאי), עד תקרה של 493,000 ש"ח, יהיה מענק מהמדינה. הסכומים הנקובים נכונים לשנת 1998 ומתעדכנים לפי שינוי המדד. המענק מותנה לחמש שנים שלאחריהן, אם התקיימו התנאים, יהפוך לקבוע.
המענק נקבע בצורה הבא:
לכל אחת מעשר השנים הראשונות - 4% מהמחיר הבסיסי;
לכל אחת מהשנים האחת עשרה עד עשרים - 3% מהמחיר הבסיסי;
לכל שנה נוספת - 2% מהמחיר הבסיסי.
לפי הצעת החוק הסכומים שאמורים להתקבל ממכירת הדירות היו צריכים לשמש לבנית דירות חדשות.
מצדדי החוק טענו כי הוא יישום של עקרון ההפרטה בו תומכת הממשלה. רן כהן הביא בדברי ההסבר לחוק את הפרטת הדיור הציבורי בבריטניה ביוזמת מרגרט תאצ'ר כדוגמה לחיקוי וטען כלפי מתנגדי החוק מהקואליציה
. בהנמקה דומה המאתגרת את חסידי ההפרטה השתמש גם חבר הכנסת חיים אורון:
ההתנגדות לחוק
הממשלה התנגדה להצעת החוק בנימוק העיקרי של עלותו הגבוהה ומחשש שהדבר יביא למחסור במלאי הדירות הציבוריות ולא יאפשר קליטת זכאים חדשים בשכירות, במצב בו ממילא הייתה רשימת ההמתנה ארוכה מאוד ומלאי הדירות הצטמצם בצורה ניכרת עם השנים (מ- 200,000 דירות בשנת 1962 לאלפים בודדים היום). בנוסף, במקביל דנה הממשלה בהצעה בה תמך סגן שר השיכון, חבר הכנסת מנחם פורוש, להפרטת שוק הדיור הציבורי והעברתו לידי חברות פרטיות.
עם זאת, חבר הכנסת מאיר שטרית החזיק בהצעה מקבילה שזכתה לגיבוי הרשמי של הממשלה ושההבדל העיקרי בינה ובין הצעת החוק של חה"כ רן כהן היא גובה ההנחה (75% מערך הדירה לעומת 85%; מחיר מרבי לרכישת הדירה 12 אלף דולר בפריפריה ו-49 אלף דולר במרכז הארץ, לעומת שבעת אלפים דולר ו-21 אלף דולר, בהתאמה); ומתן עדיפות לרכישת דירות בפריפריה תוך הגבלת החלת ההצעה על דירות במרכז הארץ.
רן כהן עצמו מעיד כי לשרי הממשלה לא הייתה עמדה מגובשת ביחס לדיור הציבורי שכן הממשלה לא הקדישה דיונים לסוגיה ואילו פקידי האוצר גילו עוינות אידאולוגית לדיור הציבורי
בסופו של דבר, החוק עבר בכנסת ברוב של 49 תומכים לעומת 24 מתנגדים. חברי הכנסת של ש"ס יצאו מן האולם בעת ההצבעה משום הלחץ הציבורי שהופעל עליהם לתמוך בחוק, מחד, ואי-רצונם להצביע בניגוד לעמדת הממשלה, מאידך.
דחיית ביצוע החוק
חוק ההסדרים משנת 1999 ומהשנים שאחריה דחה שוב ושוב את תחילת תוקף חוק הדיור הציבורי, ולמעשה החוק לא יושם עדיין.
בדצמבר 1999 החליטה הממשלה כי הכספים ממכירת הדירות הציבוריות יופקדו ב"קרן הדיור הציבורי". מטרת הקרן הייתה, בין היתר, מימון רכישת דירות לאוכלוסייה הנזקקת. בשנת 2003 מסר השר מאיר שיטרית לוועדת הכלכלה של הכנסת כי אין קרן כזו. לפי ממצאי מבקר המדינה עד מרץ 2008 מכרה המדינה כ-26,000 דירות; ההכנסות ממכירת הדירות הסתכמו בשני מיליארד ש"ח בערך, אך מכספי הקרן לא הוספה למלאי הדיור הציבורי אף לא דירה אחת
לקראת חקיקת חוק ההסדרים ב-2009 הגיע משרד האוצר להסכמה עם ח"כ רן כהן על דחיית יישום החוק בשנתיים בתמורה לתחילת יישומו הסופי בתחילת 2011. בעקבות הסכמה זו ביקש רן כהן עצמו ממליאת הכנסת לאשר את סעיפי דחיית היישום שבחוק ההסדרים. בסתירה להסכם זה בשנת 2011 שוב דחה משרד האוצר את יישום החוק בשלוש שנים נוספות. היועץ המשפטי של משרד האוצר, עו"ד יואל בריס, נימק את הפרת ההבנות באמרו כי .
ביוני 2013 הודיע שר השיכון אורי אריאל על חידוש מכירת דירות ציבוריות בהנחות של כ-50% לדיירים. התמורה שתקבל המדינה תשמש, ע"פ התוכנית, למימון סיוע בשכר דירה ולא לבניית דירות ציבוריות חדשות (פרט למספר מצומצם של דירות שייועדו לנכים.
בספטמבר 2014 קבע היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין כי בשל הקפאת החוק למשך 15 שנים מותר לייעד כספים שמקורם במכירת דירות ציבוריות שנותרו בקופת חברת פרזות לשימושים אחרים ולא לקניית דירות ציבוריות, זאת בניגוד לעמדת מבקר המדינה יוסף שפירא
ראו גם
דיור ציבורי בישראל
דיור בר השגה
מדיניות דיור
רישום שיכונים ציבוריים
הזכות לדיור
חוק הדיור ההולנדי
לקריאה נוספת
רן כהן, המלחמה על הבית - מהלכיו של חוק הדיור הציבורי, הוצאת חמד, 2008.
דדון-ישראלי, בר "הדיור הציבורי בישראל: הצעה לרפורמה", ירושלים: המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים, אפריל 2000.
"דיור ציבורי השוואתי", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ספטמבר 2001.
קישורים חיצוניים
הצעת החוק המעודכנת, 2007
נתנאל קופראק, מערך הדיור הציבורי בישראל, נתונים ותנאי זכאות, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2 בדצמבר 2019
שירי רגב-מסלם ומתן רבינוביץ, עוני להשכרה: הצד האפל של שוק הדיור, עיוני משפט מה, 2022
הערות שוליים
ציבורי
קטגוריה:ישראל: דיור ציבורי
קטגוריה:דיני קניין
קטגוריה:הכנסת הארבע עשרה: חקיקה
קטגוריה:1998 בישראל | 2024-08-08T10:01:53 |
הסכם השלום בין ישראל לירדן | 310px|ממוזער| קטעים מטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן ונאום מלך ירדן, בנושא זה, בקונגרס האמריקאי
250px|ממוזער|יצחק רבין לצד המלך חוסיין ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון על מדשאות הבית הלבן, במסגרת החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן, יולי 1994
250px|ממוזער|מימין לשמאל: עבד א-סלאם אל-מג'אלי, שמעון פרס, אנדריי קוזירב, עזר ויצמן, המלך חוסיין, ביל קלינטון, יצחק רבין, הנסיך חסן ווורן כריסטופר
הסכם השלום בין ישראל לירדן נחתם ב-26 באוקטובר 1994 והסדיר את היחסים, הגבולות בין ישראל לירדן. טקס החתימה נערך במסוף הערבה בגבול ירדן–ישראל. החותמים על החוזה היו ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין, מלך ירדן. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון חתם כעד.
רקע: יחסי ישראל וירדן משנות השישים עד השמונים
ב-1960 היוותה ירדן מכשול בניסיון ליצור איחוד בין מצרים לסוריה תחת רע"ם. נעשו ניסיונות להתנקש בראשי ירדן על מנת לזרוע מבוכה שתכשיר את הקרקע לסיפוחה של ירדן לרע"ם. לאחר ההתנקשות בראש ממשלת ירדן היזאע אל-מג'אלי תכנן חוסיין, מלך ירדן, פעולת תגמול נגד סוריה, ולצורך כך נדרש לו שקט בגבול עם ישראל. ב-14 בספטמבר הגיע שליח מיוחד לראש אמ"ן, אלוף חיים הרצוג, עם הבהרה שירדן עומדת לדלל את כוחותיה בגבולה עם ישראל, והם רוצים לדעת אם ישראל לא תנצל מצב זה כדי לפגוע בירדן. ראש הממשלה דוד בן-גוריון החזיר הודעה, שקיומה של ירדן כמדינה עצמאית הוא אינטרס ישראלי. זה היה הצעד הראשון של שותפות לא-רשמית בין ישראל וירדן. בנוסף, ישראל שימשה גורם מרתיע בפני כוחות שפעלו להפלת משטרו של חוסיין, כך למשל: צה"ל ריכז כוחות בגבול בעקבות ההפגנות האלימות בערי הגדה המערבית. על פי ספרו של משה ז"ק "חוסיין עושה שלום", יש להניח כי חוסיין הכיר בתרומתה של ישראל להרתעה וכן בתרומתה המיוחדת למניעת זניחתו בידי ארצות הברית. הכרה זו גרמה לו להיפגש עם שליחו של ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג ב-24 בספטמבר 1963. בפגישה זו נפתח ערוץ ישיר בדרג בכיר בין ישראל לירדן. בשנות ה-50 וה-60 הרתיעה ישראל כוחות ערביים זרים מלהתפרס בתוך שטחה של ירדן, דבר שמנע מצבא עיראק להיכנס אליה. לפני מלחמת ששת הימים הוגדרה ירדן כ"פקק ביטחון" במערכת הסבוכה שבין ישראל לשאר מדינות ערב ולכן לא רצתה ישראל לשנות את הסטטוס קוו עם ירדן באותן השנים.
ב-1967 הצטרף חוסיין למלחמה נגד ישראל. על פי הערכתו של משה דיין היה זה בעקבות איחוד הכוחות בעולם הערבי וחוסר רצונה של ירדן להיות מבודדת. בנוסף, מאז פשיטת צה"ל ב-13 בנובמבר 1966 על הכפר א-סמוע, חשד חוסיין שאם תתגרה סוריה בישראל תעדיף ישראל להכות בירדן מאשר בסוריה, מפני שסוריה הייתה בת חסותה של ברית המועצות. נוסף על כך, הזהרות מפני תסיסה פנימית הביאו את חוסיין להיכנס למלחמה בעקבותיה הפסיד נתח נכבד משטח ארצו. לאחר מלחמת ששת הימים הייתה הפסקה של שלשה שבועות בשיחות בין ישראל לירדן.
ב-1970 נעשה ניסיון הפיכה פלסטיני בירדן. במהלך ניסיון זה נכנסו טנקים סוריים לשטחה. ישראל יצאה לעזרת ירדן. היא ריכזה כוחות של צה"ל ליד גבולה עם סוריה ומטוסי חיל האוויר פטרלו מעל שמי ירדן. צעדים אלו סייעו להרתיע את הסורים ואילצו אותם לסגת מירדן. לאחר דיכויה של ההפיכה הודה חוסיין לישראל על עזרתה אבל נזהר שלא לעשות זאת בפומבי. כמו כן הוא נזהר שלא לחשוף את הקשר הישראלי-ירדני שהיה באותה שעה. גם ישראל נמנעה מפרסום זה.
ב-25 בספטמבר 1973 הזהיר חוסיין את גולדה מאיר על כך שקיפאון בתהליך המדיני האזורי עלול להאיץ מלחמה. שר הביטחון משה דיין הגיע למסקנה שירדן לא תשתתף במלחמה וזאת בעקבות הנתק ביחסים בינה לבין סוריה ומצרים, אם כי ביום פרוץ המלחמה עצמה לא היה כה בטוח בכך. באביב שלפני כן נעשו ניסיונות מצריים וסוריים לשלב את ירדן בהכנות למלחמה אבל חוסיין היה מסויג באשר להשתתפותו. בעקבות חששותיו מחיל האוויר הישראלי וזכירתו את המחיר ששילם ב-1967 סירב להשתתף במלחמה באופן פעיל. במהלך מלחמת יום הכיפורים עצמה נעשו ניסיונות זהירים הן של ישראל והן של ירדן לא להתסיס את האווירה ביניהם. כאשר ירדן רצתה לשלוח כוחות שריון לאזור רמת הגולן היא שלחה מברק דרך הנרי קיסינג'ר. ישראל החליטה שהיא תתקוף כל טנק שיעמוד בדרכה כולל טנקים ירדנים שישתתפו השתתפות פעילה נגד ישראל. וכך, כאשר 30 טנקים ירדניים נעו לעבר עמדות של צה"ל בגולן נערך קרב בו השמיד צה"ל 22 טנקים ירדנים. עם זאת, הורה דיין לא לפרסם ש"צה"ל פגע בטנקים ירדניים".
במהלך אפריל 1987, נוהלו בחשאי שיחות בין שר החוץ, שמעון פרס, לבין גורמים בממשלת ירדן, לרבות ראש הממשלה זיד א-ריפאעי. במסגרת השיחות שבוצעו בלונדון ניסה פרס לקדם את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. לאחר חתימתו של פרס ושל חוסיין מלך ירדן על הסכם מסגרת הכפוף לדיונים ולהסכמת הממשלות, הסכם שנקרא באופן בלתי רשמי הסכם לונדון, שב פרס לארץ וניסה לקדם את ההסכם בתיווכה של ארצות הברית. אלא שראש הממשלה שמיר התנגד להסכם והביא לטרפודו, הן מחמת החשש שוועידה בינלאומית המתווכת בדיוני ההסכם, עלולה להטיל לחץ על ישראל להגעה לפתרון המנוגד לאינטרסים שלה, והן מחמת העובדה שפרס סירב להעביר לידיו עותק של הסכם המסגרת החתום "מחשש להדלפות". שמיר לא היה מסוגל לאשר מסגרת שלפרטיו המדויקים הוא לא נחשף.
במהלך האינתיפאדה שפרצה בדצמבר 1987, חשש חוסיין שההתפרעויות יתפשטו גם לתוך ארצו, שרוב מוחלט של תושביה היה פלסטיני. דבר זה, ואולי גם האכזבה מתוצאות הסכם לונדון, גרם לו להכריז ביולי 1988, על ניתוק מנהלי מהגדה המערבית. הכרזה זו, על פי דבריו של משה ז"ק בספרו "חוסיין עושה שלום", איפשרה את חתימת הסכם שלום הקבע בין ישראל לירדן: מכיוון שישראל בתקופה זו לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן עם אש"ף, גורם האינתיפאדה, לא הייתה לפלסטינים ברירה אלא להיעזר בחוסיין בניהול המשא ומתן באופן עקיף עם ישראל, ודבר זה נתן דחיפה למשא ומתן בין ירדן לישראל לא רק על הסכם השלום שבין ישראל לפלסטינים אלא גם על הסכם שלום שביניהן. לועידת מדריד ב-1991 הגיעה "משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת". משלחת זו החזיקה מעמד עד אוגוסט 1993, אז גילה חוסיין שישראל ואש"ף מנהלות משא ומתן ללא ידיעתו. בעקבות כך נאלץ לתת לגיטימיות לפלסטינים, כמו זכות הטלת וטו בנושאים הקשורים למשא ומתן הישראלי-ירדני.
הדרך להסכם וסעיפי ההסכם
280px|ממוזער|שמאל|בלונים מופרחים לאוויר במהלך טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן, סמוך לאילת, אוקטובר 1994
250px|ממוזער|חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 26 באוקטובר 1994
ממוזער|page=2|lang=Langtag|העותק הישראלי של הסכם השלום
ההסכם התגבש באמצע 1994 לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין, מלך ירדן, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין, והבהירו לו כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ בנשיא מצרים חוסני מובארכ, שעודד אותו להגיע להסכם, ונשיא סוריה חאפז אל-אסד שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם.
נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ששאף להישג מדיני במזרח התיכון, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום. בין השאר הבטיח קלינטון למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין, חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות.
ב-14 בספטמבר 1993 נחתם סדר יום מוסכם למשא ומתן בין ישראל וירדן וב-25 ביולי 1994 הייתה "הצהרת וושינגטון", שנערכה במדשאה הצפונית של הבית הלבן. להצהרה קדמה ארוחת ערב ממלכתית בהשתתפות ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ומלך ירדן, חוסיין. משתתפי הארוחה נהנו ממופע תזמורת חיל הנחתים של ארצות הברית.
נקודות המחלוקת העיקריות בשיחות השלום היו שטח של כ־400 קמ"ר בערבה, שהירדנים טענו כי ישראל סיפחה במהלך השנים, וחלוקה במשאבי המים של נהר הירדן, שרוב מימיו נעצרו בסכר דגניה והוטו למפעל המוביל הארצי. ישראל הסכימה להחזיר את רוב השטח ולהקצות מים ממקורותיה לירדן, ובכך למעשה נפתרה הבעיה הטריטוריאלית.
הסעיפים העיקריים בחוזה השלום:
גבולות: הוסכם על גבול משותף שהתוואי שלו הוא תוואי זרימת נהר הירדן. במקרה של שינוי בתוואי הזרימה הוסכם שהגבול ייקבע מחדש לפי התוואי. ישראל מסרה לירדן אדמה בשני מוקדים: בערבה ובאי קטן בנהר הירדן. בנהר הירדן, "אי השלום" הפך לאזור חיץ המאפשר שהייה לשתי המדינות. באזור זה נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. בערבה נמסרו כ-300 קמ"ר, לאחר שהירדנים דרשו 380 קמ"ר. הירדנים ביקשו שטחי קיבוצים, אולם המדינה מסרה להם שטחים בלתי מעובדים במקומם, זאת לאחר שהירדנים טענו שישראל זלגה מעט מעבר לקווי שביתת הנשק של 1948. הזליגה לא הוכחה שכן הגבול לא סומן לפני המלחמה בקואורדינטות מדויקות, ואף על פי כן, ישראל הלכה לקראת ירדן. כמו כן נקבעו הסכמי חכירה לחלק מהשטחים במובלעת צופר בערבה ובנהריים. ההסכם קבע גם את "הגבול המינהלי בין ירדן לבין השטח שבא לשליטת הממשל הצבאי הישראלי ב-"1967, והוסיף כי "כל טיפול בקו זה יהיה בלא קביעה מוקדמת באשר למעמד שטח זה".
קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן לא סומן, מפני שירדן טענה שהרשות הפלסטינית צריכה להיות שותפה בקביעת גבול זה.
נורמליזציה: מסגרת נורמליזציה מלאה, כינון יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירויות, אשרות לתיירים, פתיחת קו אווירי, חופש גישה הדדי לנמלי הים, והקמת אזור סחר חופשי ופארק תעשיות בערבה. במסגרת שכנות טובה, איסור על תעמולה עוינת ועל ביטויים שליליים בחוקי המדינות.
ביטחון: כיבוד הטריטוריה של המדינה השכנה, אי כניסה אליה ללא רשות, שיתוף פעולה במניעת טרור, ואי מתן אפשרות או שיתוף פעולה עם גורמים או קואליציה שיפעלו כנגד המדינה השנייה, כולל פעולות סיכול כנגד מחבלים או מבריחים.
ירושלים: ישראל הכירה באפוטרופסות ההאשמית על המקומות הקדושים בירושלים, ונתנה מעמד מיוחד ועדיפות לירדנים בירושלים במקומות הקדושים, בהסכמי שלום עתידיים עם הפלסטינים.
מים: במסגרת חלוקה צודקת של המים בירדן, בירמוך ובמי התהום של הערבה, התחייבה ישראל להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי הירמוך כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. כמו כן, לפתח מקורות נוספים למים כמו בניית שני מאגרים על הירדן וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעיתיות (יצוין שירדן תבעה לקבל ממי הכנרת 100 מיליון מ"ק בשנה).
עקורים: ישראל וירדן ישתפו פעולה במטרה להקל את סבלם של העקורים והפליטים, כולל הקמת ועדה מרובעת הכוללת את ישראל, ירדן הפלסטינים ומצרים שתנסה למצוא דרכי פתרון.
הר הבית: "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המשא-ומתן על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה".
טקס החתימה והשלכות ההסכם
שמאל|ממוזער|250px|טקס החתימה במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן, סמוך לאילת, אוקטובר 1994
250px|ממוזער|ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן משוחחים ביניהם לחוף ים כנרת לאחר טקס אשרור חוזה השלום הישראלי ירדני בבית גבריאל בצמח, נובמבר 1994
ביולי 1994 הכריז עבד א-סלאם אל-מג'אלי, ראש ממשלת ירדן, על "סוף עידן המלחמות". שר החוץ שמעון פרס הצהיר כי "בא רגע השלום" בין שתי המדינות. רבין וחוסיין ערכו ועידת פסגה אצל נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בבית הלבן שבוושינגטון.
טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן נערך ב־26 באוקטובר 1994 במסוף הערבה, מעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה הנשיא קלינטון. רבין וראש הממשלה הירדני אל-מג'אלי חתמו על ההסכם. המלך חוסיין, נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן, שמעון פרס וקלינטון לחצו ידיים.
תגובות של גורמים באזור
הממשל המצרי בירך על חתימת ההסכמים, אך לעומתו מהממשל הסורי לא נרשמה תגובה חיובית או שלילית.
כעשרים דקות לפני החתימה על ההסכם בערבה, שיגר ארגון החזבאללה, פצצות מרגמה לעבר אצבע הגליל, מכיוון דרום לבנון.
כניסת ההסכם לתוקף
בעקבות הסכמי השלום נפתחו הגבולות בין המדינות, עשרות אלפי ישראלים ביקרו באתרים שונים בירדן, ואלפי ירדנים באו לבקר בישראל. הועברו מפעלים בבעלות ישראלית לירדן שבה כוח העבודה זול יותר. כמו כן, נחתם הסכם סחר ב-1996 בעקבותיו נחתמים מדי שנה הסכמי סחר בין יזמים משתי המדינות, וסחורות מועברות בין המדינות. סטודנטים רבים מישראל לומדים באוניברסיטאות של ירדן (בעיקר ערבים ישראלים), וישראלים רבים משתמשים בשדה התעופה הירדני כתחנת מעבר על מנת לחסוך בעלויות הטיסה למזרח הרחוק. כמו כן במסגרת הסיוע ההדדי סייעה ישראל בהקמת מרכז רפואי משוכלל בעמאן והכשרת צוותי הרפואה.
סיום חכירת השטחים
באוקטובר 2018 הודיעה ממלכת ירדן, עקב מחאה ציבורית חריפה כי לא תאריך את הסכם החכירה של שטחי מובלעת צופר ונהריים. עבדאללה השני, מלך ירדן הסביר כי במלאת 25 שנים, על פי החתום בנספח להסכם, על שני הצדדים להסכים להמשך החכירה על מנת להמשיכה, ועל כן הוא מודיע שלא יאריך את החכירה. לחץ ציבורי עצום התקיים בירדן על מנת לשכנע את המלך לבטל את החכירה, בשורה של הפגנות ברחוב וגם במכתב שהיו חתומים עליו שמונים מחברי הפרלמנט הירדני (מתוך 130 חברי פרלמנט בסך הכול). ביום שבת, 9 בנובמבר 2019 נסגר מחדש על ידי צה"ל, המעבר לאזור תחנת הכוח (מפעל החשמל) שנבנה בצידו הירדני ב"אי השלום". עם זאת לאחר העברת שטח זה לירדן ישנו תיאום ביטחוני באזור החיץ בין שתי המדינות, וכניסת אזרחי ישראל ותיירים לשטח זה, מעבר לגדר המערכת, ללא דרכון. ב-30 באפריל 2020 הועברה גם מובלעת צופר לשליטה של ירדן.
ראו גם
גבולות מדינת ישראל
הטבח בנהריים
לקריאה נוספת
יוסי גולדשטיין, רבין – ביוגרפיה, הוצאת שוקן, 2006
משה ז"ק, חוסיין עושה שלום, אוניברסיטת בר-אילן, 1996
אלי פודה, מפילגש לידועה בציבור: היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון, 2020–1948, עם עובד, ספריית אופקים, 2022
אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, תרגום מאנגלית: דפנה ברעם, הוצאת דביר, 2009
שמעון שמיר, עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן: המדינאות הישראלית בימי חוסיין, הקיבוץ המאוחד, תשע"ב - 2012
קישורים חיצוניים
עיקרי ההסכם, באתר סנונית
הצהרת וושינגטון באתר סנונית
הצהרת וושינגטון באתר משרד החוץ הישראלי
טקס חתימת חוזה השלום, יולי 1994
ההסכם על המים, מאמר מתורגם באתר עמלנט
ישראל העניקה מיליון קוב מים כמחווה, מאגר השלום של סנונית
אליקים רובינשטיין, על הגבול ועל גבול ישראל-ירדן, אתר דעת
נוסח ההסכם המלא, באתר הכנסת
ועידה במלאת עשרים שנה להסכם השלום בין ישראל לירדן | מושב א | מושב ב | מושב ג
הסכמי השלום: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:יחסי ירדן–ישראל
ישראל, ירדן
קטגוריה:1994 בישראל
ירדן, שלום
קטגוריה:גבול ירדן–ישראל
קטגוריה:נשיאות ביל קלינטון
קטגוריה:1994 בפוליטיקה
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – ירדן
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – ישראל
קטגוריה:1994 בירדן | 2024-10-12T15:51:12 |
פארודיה | REDIRECTפרודיה | 2004-03-27T08:06:12 |
בחיי בן אשר | רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (ה'ט"ו, 1255 - בסביבות ה'ק', 1340), היה פרשן מקרא מחוג מקובלי גירונה. נמנה עם משפחת הרבנים חלואה וחי בסרגוסה שבספרד.
ביוגרפיה
לדעת הרב ראובן מרגליות, שמו הוא יהודה וכונה בחיי, אך היו שחלקו עליו.
רבנו בחיי למד את תורת הנגלה מהרשב"א, אך למרות שהרשב"א בעצמו היה מקובל גדול, את דברי הקבלה אותם מביא רבנו בחיי בספריו הוא אינו מזכיר בשמו כלל, ולכן מוסכם על החוקרים כי רבנו בחיי לא למד קבלה מפיו. את דברי הקבלה אותם הביא רבנו בחיי בספרו המרכזי על התורה, הוא מציין שהם כרמזים על דברי הרמב"ן. אותו הוא מתאר כאיש אשר: "הורה לנו את הדרך אשר נעלה בה ובדרך אמת הנחנו", אף שלא למד ממנו באופן ישיר.
גם שמע מפי הרב דן בן יוסף אשכנזי.
רבנו בחיי התעסק בעיקר באיסוף כתבים ועריכתם מחדש. אי לכך מעטים המקומות בהם הוא מחדש דבר מעצמו, ולכן אין למצוא חידוש מהותי בקבלתו. אף על פי כן ניתן לראות את חותמו הברור בצורת הניסוח הבהירה בה השתמש כאשר ציטט כתבי מקובלים אחרים שהיו עד אז סתומים לרוב הציבור. צורת הניסוח שלו אופיינה בהוספת מילים מעטות, החלפת מונחים וסידור מחדש של מבני הפסקאות באופן המקל על הקורא. חותם אישי נוסף לרבנו בחיי הוא שימוש בראיות של מקובלים אחרים להוכחת טענותיו, אף אם היו מנוגדות לטענות אותן הראיות שימשו במקור. וכן מיתון הנטייה להתפלמס אשר הייתה נפוצה בתקופת הראשונים. צורת כתיבה זו הפכה את חיבורו נפוץ בציבור הרחב עוד בעת העתיקה. כמו כן בעל התוספות יו"ט ראה עניין בחיבורו ואף כתב פירוש על מדרשו לתורה.
נוסף על בהירות סגנונו רבינו בחיי נקט ליקוט סלקטיבי של מקורות. הוא השמיט מונחים מכתבי מקור אשר לא היו נראים לו כנחוצים או נכונים, וכן ריסן את הסימבוליקה המינית שכתבי הקבלה רווים בה, ואף השמיט אותה לגמרי בחלק מהמקומות. כתוצאה מכך ניתן היה לראות בחיבוריו נקיטת עמדה בסוגיות חלוקות בקבלה המוקדמת. ואכן גם מקובלים בעלי שם גילו עניין בכתביו. מקובלים אלו השתמשו בכתבי רבנו בחיי כראיות בתהליכי בירור סוגיות מהותיות באונטולוגיה הקבלית, כדוגמת מהות הספירות או מקור הרוע. את השימוש בראיות אלה ניתן לראות בין היתר בספר פרדס רימונים לרמ"ק, בספר עבודת הקודש לרבי מאיר ן' גבאי וכן בספר תורת העולה לרמ"א.
חשיבות נוספת שיש לכתבי רבינו בחיי היא שהם התפרסמו בסמוך לתקופת פרסום ספר הזוהר, כך שהם משמשים כציר לקביעת תקופת הפרסום. בנוסף לזאת ישנו פולמוס בין חוקרי הקבלה באיזו מידה רבנו בחיי היה חשוף אל הזוהר, ומה היה יחס ההשפעה בין שני הכתבים. בעקבות מקבילות רבות בין המדרש על התורה ובין הזוהר, ישנם המזהים את רבנו בחיי כאחד המועמדים האפשריים להכלל בחוג המחברים של ספר הזוהר. אחרים טוענים כי דווקא חשיפת רבנו בחיי לספר הזוהר גרם להופעת המקבילות הרבות ביניהם.
את 'אבי הקבלה' בעיניו, הוא מזכיר בפירושו על בראשית (לב, י) וכותב 'הרב אבי הקבלה רבי יצחק בן הרב ז"ל'; דמות שזוהתה עם ר' יצחק סגי נהור בנו של הראב"ד.
מדרש רבנו בחיי על התורה
ממוזער|שער הספר, דפוס קורץ
בשנת ה'נ"א (1291) החל בכתיבת פירוש על התורה בצורת מדרשים שנודע בשם מדרש רבינו בחיי על התורה. המקור בכתב היד של חלק מהמדרשים שהביא רבינו בחיי אבד, ועל כן משמש ספרו כמקור היחידי הקיים כיום למדרשים אלו. את הסיבה לחיבורו הציג בפתיחה לספר:
מהשימוש במושג ההלכתי "עת לעשות לה' " הניתן במקרים קיצוניים הדורשים להפר נורמה הלכתית עקב מצוקה קשה, רואים כי רבנו בחיי חש בצורך מהותי של הדור להבין את התורה מזווית שונה השווה לכל נפש גם במחיר של חשיפת סודות קבליים. זאת כנראה בעקבות הלחצים המסיונריים מצד הכנסייה הנוצרית איתם התמודדה הקהילה היהודית כפי שניתן לראות במילים "זה במזיד". לא בכדי שספר זה נהפך נפוץ בכל עם ישראל, וכפי שמציין בעל התוס' יו"ט הוא גם היה נלמד בקביעות מידי שבת בקהילות רבות.
תוכן הספר הוא בעקרו קיבוץ מקורות המתמקדים בארבעה רובדי פרשנות אשר היו נפוצים באותה התקופה, אך ייחודו של הספר הוא איגודם למקום אחד תחת אותו פסוק. הרובד הראשון הוא פרשנות על דרך הפשט כלומר חתירה להבנת הרובד השטחי של הפסוק תוך פתירת קושיות ובעיות הנובעות מסתירות לשוניות או נסיבתיות בין החלקים השונים של הטקסט המקראי. רבנו בחיי מציין בחלק זה את שני הראשונים רבנו חננאל וכן הרשב"א כמורי דרכו בפירוש זה. הרובד השני הוא הרובד הדרשני המאגד אמרות ודרשות חז"ל על הפסוקים אותם הוא מפרש, גם כאשר אין קשר ישיר בין הדרשות למהלך המקראי עצמו. הרובד השלישי הוא פירוש שכלי לפסוקים שמטרתו לפי הפתיחה היא: "להורות כי תורתנו כלולה מכל החכמות. כל שאר חכמות שפחות. מוצגות בדרך עיון ומחקר. ותורתנו מן הקב"ה והוא העיקר". צורת פרשנות זאת היא בעצם תגובה לכתות בעלות מגמת פרשנות פילוסופית שראו ביהדות כסותרת את ההיגיון והשכל. הרובד הרביעי הוא על דרך האור קרי הקבלה עליה הוא כותב: "הוא דרך ה' הדרך ישכון אור, מסלול ודרך לנפש באור החיים לאור." בנוסף על מנת לשלב גם את תורת המידות בספר לפני כל פרשה מביא רבינו בחיי פסוק מספר משלי ועליו את פירושיו של רבינו יונה, זאת כיוון שהאמין שהמידות מהוות את הבסיס לקיום המצוות ומרכיב חשוב בהשראת רוח הקודש.
אף שרובו של פירושו הוא מדרשי ולא הלכתי, חלקים ממנו שימשו מקורות פסיקה הלכתיים כאשר פירושו על בגדי כהונה מהווה בסיס מרכזי בדיון בנוגע למבנה הציץ.
ספריו
מדרש רבינו בחיי על התורה - פירוש על התורה כמה פירושים נכתבו על ספר זה בהם נפתולי אלהים לר' נפתלי בן אליעזר טריויש ופירושו של בעל התוס' יו"ט.
כד הקמח - נקרא גם חיבור הדרשות שהן 82 דרשות של מוסר ואמונה, אשר כוללים גם פירוש על ספר איוב בערך 'השגחה', פירוש על ספר יונה בערך 'כיפורים' ופירוש על מגילת אסתר בערך 'פורים'.
שולחן של ארבע - הספר מחולק לארבעה שערים, כאשר השלושה הראשונים עוסקים בדיני סעודה, והשער הרביעי עוסק בדיני סעודת הצדיקים העתידה לבוא, בה ישבו הצדיקים בסוכה מעורו של לוייתן.
פירוש על מסכת אבות.
קברו
ממוזער|שמאל|250px|ציון הקבר המיוחס לרבי בחיי בן אשר ותלמידיו בגליל
עדות ראשונה לקברו נמצאת בכתבי ר' גרשון בן אליעזר הלוי סגל סביב שנת 1624, המתאר את קבר רבינו בחיי ותלמידיו ביישוב יאקוק סמוך לקבר חבקוק.
במשך כמה שנים, עד לשנת 2007 קברו היה מצוין במקום אחר מתיאורי עולי הרגל, המקום נמצא וסומן סמוך למוביל המים הארצי. תוצאות המחקר פורסמו בספר "מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל".
לקריאה נוספת
חיים ראובן רבינוביץ, ר' בחיי בן אשר הדרשן, ב"הצופה", 1 ביולי 1966
אפרים גוטליב, הקבלה בכתבי רבנו בחיי בן אשר, ירושלים תש"ל.
קישורים חיצוניים
הפירוש על התורה באתר דעת
פירוש רבינו בחיי על התורה טקסט מלא עם תרגום לאנגלית באתר Sefaria
פירוש ספר איוב לרבנו בחיי
שלחן של ארבע, מהדורת תרצ"ט, נלקטה על ידי יצחק עסנאר
מפתחות לפירושו של רבינו בחיי על התורה (קישור שבור) באתר הרב אילן חיים-פור
הערות שוליים
קטגוריה:ראשוני ספרד
קטגוריה:יהדות ספרד
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:פרשני מגילת אסתר
קטגוריה:תלמידי הרשב"א
קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:ראשוני המקובלים בימי הביניים
קטגוריה:נפטרים ב-1340
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בארץ ישראל
קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-14 | 2024-05-03T05:57:33 |
א.א. מילן | REDIRECT אלן_אלכסנדר_מילן | 2015-09-26T11:06:32 |
סרטן (מחלה) | שמאל|ממוזער|250px|תמותת גברים מסוגי סרטן שונים
שמאל|ממוזער|250px|תמותת נשים מסוגי סרטן שונים
סרטן הוא שם כללי למחלות שונות שבהן תאי הגוף מתחלקים בצורה בלתי מבוקרת. הצטברות של תאים כאלה יוצרת גידול ממאיר (נאופלזיה), ובמקרים מסוימים חלק מתאים אלה נודדים למקומות אחרים בגוף ויוצרים גרורות.
מקור המונח הוא בבעל החיים סרטן, וכבר אצל היפוקרטס מתוארים סוגים שונים של מחלות סרטן במילה היוונית καρκίνος (תעתיק: קרקינוס, פירושו: בעל החיים סרטן). גלנוס מציין שסרטן השד נקרא כך בשל דמיונו לצורת סרטן: הגידול נראה כגוף הסרטן, וכלי הדם המקיפים אותו מזכירים את רגלי הסרטן.
שדה המחקר והטיפול במחלת סרטן ברפואה נקרא "אונקולוגיה" (מיוונית - "תורת ההתנפחות"). מחלת הסרטן היא מושא מחקר חשוב עם עליית תוחלת החיים, מפני שהיא מופיעה לרוב אצל מבוגרים, לאחר הצטברות של מוטציות מסוימות בגנום. למרות התקדמות בפיתוח טיפולים נגד סרטן, מיוחסת חשיבות גבוהה לגילוי מוקדם של סרטן בשלביו ההתחלתיים, בהם אחוזי הריפוי מסרטן גבוהים, בעוד סרטן שהתגלה בשלבים מאוחרים בדרך כלל אינו ניתן לריפוי, ועלול להוביל למוות. עם זאת, גם לסקירה לגילוי מוקדם יש מגבלות ולעיתים אף חסרונות, ביניהן איבחון-יתר.
אחת מהסיבות המרכזיות לקושי לטפל בסרטן, ובפרט כשהמחלה חוזרת, היא היכולת של תאי הסרטן לפתח עמידות לתרופות שהמטופל מקבל, זאת בשל קצב התרבות גבוה, מה שיוצר מוטציות חדשות בחומר התורשתי שמקנות את העמידות. בצורה דומה חיידקים יכולים לפתח עמידות לאנטיביוטיקה, או נגיפים ההופכים חסינים לחיסון. יש לציין כי התפתחות העמידות בכל אחד מהמקרים לא נובעת בהכרח מאותם מנגנונים.
במטרה לאגד כל המידע בהקשר לחקר המחלה, לנושא הוקצתה סיומת אינטרנט .cancerresearch.
ביולוגיה של גידולים ממאירים
היווצרותו של הסרטן
הסרטן הוא שם אחד למחלה אשר יכולה להתפתח עד כדי השתלטות על כל חלקי הגוף ולכן מיוחסים לה שמות אחרים. גוף מורכב מסוגי תאים רבים ואיננו סטטי. בכל יום מתים תאים ותיקים ותאים חדשים נוצרים באמצעות מיטוזה (התחלקות). בתהליך תקין התאים מתחלקים רק בצורה מבוקרת, כשיש אות הגורם לחלוקה. יכול להיווצר מצב, שבו התאים ממשיכים להתחלק גם כאשר אין צורך בהם ואז הם יוצרים גידול. ישנם שני סוגי גידולים: שפיר (benign) שאיננו הורס את הרקמה ממנה הוא נוצר ואינו מתפשט לרקמות מרוחקות וממאיר (malignant) שהוא גידול סרטני. במקרה זה, מדובר בתאים שאינם נורמליים (כלומר, תאים שה-DNA שבהם פגום, או בעל מוטציה). הפיקוח על חלוקתם נפגע, הם משתלטים על האבר שבו הם מתחלקים ומפריעים לתפקודו ואף מתפשטים לאיברים הסמוכים להם ומפריעים גם לתפקודם. תאים אלה עשויים להופיע מחדש גם לאחר הסרת הגידול המקורי. הם עלולים לפלוש לרקמות מרוחקות באמצעות זרם הדם או הלימפה, להתיישב שם ולגרום להם נזק. תהליך שנקרא גרורה (Metastatis), שאחד ממאפייניה הוא קיום תכונות דומות לגידול הראשוני ממנו התפתחה.
סרטן היא בעיקר מחלה של גנים. בדרך כלל סדרה של מוטציות (שינויים) בגנום, דרושות, על מנת שהתא יהפוך לסרטני. קיימת הבדלה בין גנים הנקראים אונקוגנים, שגורמים להתפתחות סרטן בתאים, בעקבות שינויים בגן, וגנים מעכבי סרטן, שפגיעה בהם מורידה את מערך ההגנה של התא מפני סרטן. מוטציות בגנים אלו יכולות להיגרם על ידי קרינה מייננת, כימיקלים מסרטנים (קרצינוגנים), תורשה של גנים שעברו מוטציה, וירוסים וחיידקים גורמי סרטן ופגיעה על ידי רדיקלים חופשיים.
ממוזער|מוטציות מרובות הופכות תא רגיל לתא סרטני
ברוב המקרים לא ניתן לדעת מהו האירוע הראשוני, שגרם לתא להפוך לסרטני. אולם, בביולוגיה מולקולרית ניתן לתאר את המוטציות בגידול, ולצפות את התנהגותו ברמה מסוימת. לדוגמה, כ־50% מהגידולים מראים מחסור של גן מעכב סרטן p53 שנקרא גם "שומר הגנום". לאחר מספר מוטציות בגנום, גן זה יורה לתא להיכנס לאפופטוזה (מוות תאי מבוקר), כדי לא לשמר את המוטציות הפגומות. אי תפקודו של גן זה מאפשר לתאים אלו להמשיך לחיות, ולהתחלק, וכך ליצור עוד תאים שלא מתים. הימצאות טלומרז גורמת לחלוקה אינסופית של התא. מוטציות אחרות מאפשרות לגידולים לפתח רשת כלי דם להספקת חמצן וחומרים מזינים לתא, או להיפרד מהרקמה שהם נמצאים בה ולעבור לרקמה אחרת.
גידולים ממאירים כמו קרצינומה, סרקומה, לימפומה או לוקמיה, מתפתחים מתא או קבוצת תאים, המקיימים אחד או יותר מהתנאים הבאים:
התחמקות מאפופטוזה
גיוס כלי דם להזנת הרקמה
פוטנציאל גדילה אינסופי
ייצור עצמי של אמצעי גדילה
חוסר רגישות למעכבי גדילה
יכולת לחדור לרקמות שכנות
יכולת התחמקות מהמערכת החיסונית - אך ישנם חוקרים שחולקים על תנאי זה.
לתא ממאיר שישה מאפיינים:
Self sufficiency in growth signals: לתאים תקינים יש רצפטורים לגורמי גדילה שונים. אם התא לא יקבל גורמי גדילה, באופן נורמלי הוא ימות. לעומת זאת, תאים ממאירים לא זקוקים לגורמי גדילה, היות שהרצפטורים מופעלים באופן אוטונומי. כך למשל, במקרים של לוקמיה מיאלואידית נפוצה, נוצר חלבון (כתוצאה מקיומו של כרומוזום פילדלפיה) אשר משמש כרצפטור טירוזין קינאז ומביא לפרוליפרציה בלתי מבוקרת של התא. הרצפטור יכול להיות משופעל באופן אוטונומי כתוצאה מאונקוגן ששופעל או איבוד פעילות של tumor suppressor gene.
Insensitivity to growth inhibitor signals: למשל, מוטציות ב-P53. באופן נורמלי תפקידו לעצור את חלוקת התא, כאשר יש בו מוטציה התא ממשיך להתחלק. מוטציה זו קיימת בכ-60% מהממאירויות השונות.
תא ממאיר עושה פחות אפופוטוזיס - השמדה עצמית. רצפטורים שמטרתם באופן נורמלי לעודד אפופטוזה, כגון TNF-R, FAS-R, עוברים אינאקטיבציה ברבות מסוגי הממאירויות.
יכולת שכפול בלתי מוגבלת, בעיקר על ידי הפעלה של טלומרז המאריך את הטלומרים.
אנגיוגנזיס - יכולת ליצור כלי דם חדשים המזינים את הגידול, על ידי ייצור של VEGF (גורם גדילה להיווצרות כלי דם).
יכולת חדירה לרקמה ויצירת גרורות (מטסטזות), על ידי אינאקטיבציה של E-cadherin.
ממוזער|תהליך הפיכת תא לסרטני
תא ההופך לגידול אינו רוכש בדרך כלל את כל התכונות הללו בבת אחת. אבל תאי הבת שלו נבחרים בברירה הטבעית לבנות אותם. תהליך זה מכונה אבולוציה תאית. הצעד הראשון בהתפתחות של גידול הוא בדרך כלל שינוי קטן ב-DNA, לעיתים תכופות מוטציה אשר מובילה בין יתר הדברים לחוסר יציבות תורשתית של התא. חוסר היציבות מתגברת לנקודה שבו התא מאבד את כל הכרומוזומים או מכפיל אותם. בנוסף לכך דפוס המתילציה של התא משתנה. הפעלה וחוסר הפעלה של גנים באופן אקראי. תאים שמתחלקים בקצב גבוה, בתור גזע תא מראים סיכון גבוה להפוך לתאים סרטניים מאשר התאים שמתחלקים פחות או יותר באופן רגיל, לדוגמה נוירון. אם תא הגידול הראשוני (או קבוצה של תאים סרטניים) אינה מוסרת באמצעות המערכת החיסונית, היא תתפתח לסרטן.
השערת תאי הגזע הסרטניים - מספר מחקרים הציעו שהרקמה הסרטנית מורכבת למעשה משתי תת-אוכלוסיות: תאי גזע סרטניים (Cancer Stem Cells) שהם בעלי פוטנציאל ליצור גרורות ותאים סרטניים רגילים (Bulk tumor) שאין להם יכולות ממאירות ונוצרים מתאי הגזע הסרטניים. הרוב המכריע של הרקמה מורכבת מהתאים הסרטניים הרגילים ומקצתה מתאי הגזע הסרטניים. ההשערה מציעה שמקור הגידול הסרטני הוא תא גזע מותמר ושהצלחת הטיפול בגידול אינה צריכה להימדד לפי התכווצותו, אלא לפי היכולת לצמצם את אוכלוסיית תאי הגזע הסרטניים. אם ההשערה נכונה, המחקר האונקוגני כיום עומד בפני מהפכה בכל הקשור להבנת התהליך הסרטני.
גרורה
סרטן מסוגל להתפשט דרך הגוף בשני מנגנונים: התפשטות מקומית וגרורה מרוחקת. התפשטות מתייחסת להתפשטות ישירה של הסרטן לרקמה שכנה ואילו גרורה מתייחסת ליכולת של תאים סרטניים לחלחל דרך קשרי הלימפה וכלי הדם, לנוע בחופשיות דרך מחזור הדם, ולהתפשט לרקמה בריאה במקום אחר בגוף. הסרטן הוא קטלני מאוד כאשר הוא גרורה.
מדדי ממאירות
חודרנות לתאים מסביב
קצב גידול מהיר
התמיינות נמוכה
שליחת גרורות
המחלה אצל מינים אחרים בטבע
מניחים שהתאים הסרטניים הופיעו עם הופעת יצורים רב-תאיים. התיעוד לאונקוגנים, מחלת הסרטן עצמה ויכולת התפשטותה נצפו אצל הידרות שהופיעו על פני כדור הארץ בתקופת פרקמבריון לפני 550 מיליוני שנים.
הגורמים לסרטן
סרטן נגרם על ידי שינויים גנטיים בגרעין התא, תהליך טבעי שעובר הגוף במהלך הזדקנותו.
כיום מקובלת ההנחה שישנם גורמים מסוימים אשר מאיצים שינויים גנטיים בגרעין התא, כגון:
גורמים כימיים
גורמים פיזיקליים
גורמים ויראליים
גורמים בקטריאליים
גורמים הורמונליים
גורמים תורשתיים
תפקוד לקוי של המערכת החיסונית
גורמים כימיים
מחקרים אפידמיולוגיים בארצות שונות, וגם מחקרים הנעשים לגבי תפוצת הסרטן בקרב קבוצות מהגרים, מצביעים על כך כי מספר גדול של גידולים (שאתות) נגרמים כתוצאה מגורמים סביבתיים, הכוללים גם תרכובות כימיות טבעיות או מלאכותיות. כבר בשנת 1577 התגלה הקשר שבין סרטן עור ובין היחשפות לפיח, כשנתגלו מקרים רבים של סרטן בעור כיס האשכים אצל נערים שעבדו כמנקי ארובות ונחשפו חשיפה ממושכת לפיח ולחומר מסרטן הנמצא בו. קרבה לבארות נפט ולבארות גז קשורה בסיכון משמעותי לסרטן דם מסוג ALL אצל ילדים ואחד החומרים המסרטנים החשודים הוא בנזן. בנזן הוא אחד החומרים המסרטנים אליהם נחשפים עובדי בארות הנפט והגז הימיות הרחק מהחוף, שם מופק גם קונדנסאט. חשיפה זו נמצאה קשורה באופן מובהק למיאלומה נפוצה וייתכן גם לסרטני דם נוספים (לוקמיה מילואידית חריפה AML, לוקמיה לימפוציטית כרונית CLL).
כימיקלים רבים הנמצאים במוצרי טבק הם מסרטנים וייתכן שכך גם בעשן קנאביס. עשן הסיגריות מכיל כ-70 חומרים המוגדרים כמסרטנים-בבני-אדם והעישון (כולל עישון פאסיבי) גורם למגוון של מחלות, כולל מחלות סרטן שונות.
רק בשנים 1915–1918 הוכח הקשר בין חשיפה לחומר מסרטן ובין סרטן העור, על ידי משיחה נשנית של עטרן הפחם על עור ארנבות. כעבור שנים מספר בודד החומר המסרטן הראשון - "בנזנתרצן 1" ולאחריו "בנזנתרצן 2", ומאז זוהו עוד מאות חומרים שגרמו סרטן בחיות מעבדה, בתרביות תאים ובאדם.
נוסף על המסרטנים המלאכותיים, יש גם מסרטנים טבעיים, כגון אפלטוקסין - רעלן המופרש על ידי עובשים מסוימים מהסוג אספרגילוס (נמצא קשר בינו ובין סרטן כבד). עובשים אלו מדביקים סוגים שונים של גידולים חקלאיים כמו תירס, בוטנים ואגוזים. איננו מכירים את כל החומרים המסרטנים המצויים בסביבה, ועדיין אין מבחן כימי רחב טווח המזהה חומרים מסרטנים.
חלק מהתרופות בשימוש הרפואה הן מסרטנות או חשודות כמסרטנות. דוגמאות כוללות נוגדי-חומצה כמו אומפרזול, המגביר סיכון לסרטן קיבה, תרופות הורמונליות כגון דוטסטרייד (להקטנת ערמונית) שנמצאו כמגבירות התקדמות סרטן ערמונית בטיפול של מעל שנתיים, תרופות נגד אפילפסיה, כמו פניטואין, החשוד בהגברת סיכון לסרטני לימפה, נוירובלסטומה, נוגדי לחץ דם מסוג ARB (בהשוואה לפלצבו נמצאה עליה של בין 0% ל-18% בשכיחות סרטן; ובמיוחד בשילוב עם חוסמי ACE), תרופות ציטוטוקסיות (כימותרפיה) ומדכאות-חיסון, כמו ציקלוספורין (בעיקר סרטני עור) ועוד.
גורמים פיזיקליים
חשיפה לקרינה אלקטרומגנטית מייננת כמו קרני רנטגן עלולה לגרום לסרטן. חשיפה לחומרים רדיואקטיביים הפולטים קרינות מסוגים: אלפא, בטא וגמא עלולה לגרום לנזקים בחומר הגנטי של התאים. אבחון הנזק על ידי מנגנון פנימי בתא מונע חלוקה של התא עד לתיקונו, לחלופין אם הנזק גדול מדי התא מתאבד. במקרה שהנזק הגנטי נוצר לקבוצת חלבונים (P53) מסוימת המתווכת את ההוראה לאפופטוזה התא שומר על הנזק הגנטי וממשיך בריבוי. אם המערכת החיסונית לא תוקפת את התא, יכול להיווצר גידול סרטני.
הקשר בין חשיפה לקרינה והתפתחות סרטן מבוססים בעיקר על אוכלוסיות שנחשפו לכמויות גבוהות יחסית של קרינה מייננת כמו ניצולים מן הפצצות האטומיות שהוטלו על יפן, אנשים שנחשפו לקרינה בכורים גרעיניים, ואנשים שעברו טיפולים רפואיים בקרינה מייננת לצורך אבחון (צילומי רנטגן, ממוגרפיה, צפיפות עצם, סי.טי.) או ריפוי (רדיותרפיה). גם חשיפה בלתי מבוקרת לקרינת השמש עלולה גם היא לגרום למלנומה שהיא סרטן העור.
חשיפה לקרינה בלתי מייננת ברמות גבוהות כמו למשל חשיפה לקרני מיקרוגל הנפלטים מאנטנות שידור נחשבת בעיני הציבור כגורם אפשרי לסרטן למרות עמדת ארגון הבריאות העולמי, קרינה זאת היא זהה לקרינה מהטלפון הסלולרי, עם זאת לא נמצאו מחקרים המעידים על קשר ישיר בין שימוש בטלפון סלולרי לסרטן המוח (ראו ערך מורחב: השפעות בריאותיות של קרינת טלפון סלולרי).
גורמים נגיפיים (וירוסים) וחיידקיים (בקטריות)
כבר בתחילת המאה ה-20 נמצא קשר ישיר בין נגיפים לסרטן בחיות מעבדה. תחילה הוכח כי סרטן הדם (לוקמיה) וסרקומה (גידול ממאיר שמקורו בעצם, בסחוס או ברקמת חיבור אחרת) עלולים להיגרם על ידי נגיף. רק בשנות ה-50 הצליחו לבודד נגיף אונקוגני ראשון, נגיף הפוליומה. הקושי הגדול בהוכחת הקשר בין נגיף לסרטן נעוץ בעובדה שהימצאות נגיף ברקמה סרטנית איננה הוכחה שהנגיף גרם את הסרטן, שכן נגיפים מצויים גם ברקמות תקינות שונות של בעלי חיים; ולעיתים הנגיף רק "מתאחסן" ברקמה.
עם זאת, כמה נגיפים ידועים כמחוללי סרטן אצל בני אדם, ונגיפים אחרים חשודים בכך. נגיף הצהבת C ידוע כגורם לסרטן כבד, נגיפים ממשפחת הפפילומה ידועים כגורמים לסרטן צוואר הרחם, נגיף ה־CMV כגורם סרקומת קפוסי, וירוס אפשטיין בר כגורם ללימפומת בירקיט, ונגיף ה-HIV כגורם ללימפומות וגידולים סרטניים אחרים במערכת הדם.
חיידק הליקובקטר פילורי, שעשוי לגרום לזיהום קיבה כרוני, הוא גורם הסיכון הידוע המשמעותי ביותר לסרטן קיבה. עדויות עקיפות מצביעות גם על קשר אפשרי בין דלקת חניכיים וחיידקי הפה לבין סרטן הלבלב וסרטנים נוספים.
גורמים הורמונליים
מחקרים עדכניים על הקשר בין הורמון גדילה והזדקנות מצביעים על כך, שככל שתאי המטרה קולטים יותר הורמון גדילה, הם מזדקנים יותר, ובהתאמה גם הגוף כולו חולה יותר במחלות הקשורות להזדקנות, לרבות ובמיוחד סרטן. עוד מסתבר, שגם ההפך נכון, דהיינו, מניעת קליטת הורמון גדילה בתאי המטרה יכולה למנוע סרטן. חולים בתסמונת לרון למשל, אינם חולים כמעט לעולם בסרטן. מחקר על 99 חולי לרון שכאלה, במשך 24 שנים גילה אשה אחת בלבד אצלם, שחלתה בסוג כלשהו של סרטן.
גורמים סביבתיים
גורמים סביבתיים, כגון זיהום אוויר, עלולים לעלות את תחלואת הסרטן באזורים גאוגרפים מסוימים. מחקרים של משרד הבריאות מראים שתחלואת הסרטן בנפת חיפה גבוה בשיעור של בין 15% ל-20% משאר הארץ. שוני זה נשאר יציב משנת 1984. אחת ההשערות לתחלואה העודפת של סרטן במפרץ חיפה היא שזיהום האוויר החריג במפרץ חיפה הוא הגורם שמסביר את התחלואה הגבוהה בסרטן. בשנת 2015 פורסם כי העיר חיפה מציגה את תחלואת הסרטן הגבוהה ביותר ב-OECD
הסוקר קשר אפשרי זה בין זיהום האוויר לתחלואת הסרטן בנפת חיפה.
צורות של סרטן
מושג הסרטן רחב מאוד וכולל מחלות שונות. חלקן, אם מתגלות במצב מוקדם, ניתנות בדרך כלל לטיפול מהיר, וחלקן קשות יותר:
הטיפול בסרטן
דרכי הטיפול בסרטן הן:
טיפול כירורגי
טיפול בקרינה (רדיותרפיה)
טיפול כימי (כימותרפיה)
טיפול חיסוני (אימונותרפיה)
טיפול הורמונלי (הורמונתרפיה)
הכחדת גידול באמצעות גלי מיקרו
הטיפול הכירורגי
הטיפול הכירורגי בסרטן כולל ניתוח להסרת הגידול. זהו הטיפול הראשוני היעיל ביותר ברוב מקרי הגידולים הממאירים (השאתות הממאירות). עם זאת, יש גידולים (שאתות) שהטיפול הראשוני היעיל ביותר להם הוא טיפול תרופתי (כימותרפיה) או טיפול קרינתי (רדיותרפיה). הטיפול הכירורגי הרדיקלי מוגבל לגידולים (שאתות) ממוקמים, שטרם פרצו את גבולות האיבר שבו הם צמחו, אך לפעמים יועיל ניתוח גם כשהמחלה התפשטה לבלוטות הלימפה האזוריות.
ככל שהגידול (שאת) הראשוני גדול יותר, רבה יותר ההסתברות שהוא פיזר גרורות דרך כלי הלימפה והדם. גידולים (שאתות) שגודלם עולה על גודל מסוים נחשבים לבלתי-ניתנים להסרה כירורגית. אמנם מבחינה טכנית ניתן להסירם, אך ההסרה לא תאפשר לאיבר להוסיף ולהתקיים, וכריתת האיבר במקרה זה אינה מעלה את תוחלת החיים של החולה ולעיתים אף יכולה לגרום נזק. אף על פי כן, לעיתים מבצעים ניתוח פליאטיבי (ניתוח מקל, ניתוח משכך) העשוי להקל על החולה אך לא להאריך את תוחלת חייו (לדוגמה, כריתת שאת החוסם את המעי הגס, אף על פי שגרורותיה כבר נתגלו בכבד). הטיפול הכירורגי יעיל ביותר לריפוי סרטן הממוקם באיברים כגון השדיים, המעי הגס והרחם. לפני הניתוח יש לערוך בדיקה מקיפה ויסודית ולוודא את ממדי התפשטות השאת.
הטיפול בקרינה
הטיפול בקרינה או הטיפול הרדיותרפי הוא הטיפול השני בחשיבותו לאחר הטיפול הכירורגי, ויש גידולים (שאתות) ממאירים רבים, שהטיפול בהן בקרינה שקול בערכו לכריתה בניתוח או אף יעיל יותר. הטיפול בקרינה עשוי לפטור את החולה מניתוח פולשני, מכריתת איברים או רקמות ומנכות כרונית.
מטרת הקרינה היא לגרום לנזק גנטי מכוון ומשמעותי לרקמה שמכילה תאים סרטניים. תאים בעלי נזק גנטי הבלתי ניתן לתיקון עצמי יתאבדו (אפופטוזה). לעיתים, הסרטן נגרם בגלל מוטציה פרטנית בגן שאחראי על הפעלת מנגנון ההתאבדות התאית, ומכאן היעילות החלקית של הקרנה בטיפול.
החוקר השוודי סטרנדקיוסט (Strandquist) עיבד ופרסם בשנת 1944 נתונים מתוכניות טיפול רדיולוגיות שונות בשאתות ממאירים בעור ובשפתיים. הוא התווה בעקומות את הקשר בין מנת הקרינה ובין משך הטיפול, ומצא יחס בסיסי בין שני גורמים אלה: כאשר מנת הקרינה אחידה במשך תקופה ארוכה מדי, יעילותה פוחתת, ומאידך, אותה מנה בזמן קצר מאוד גורמת תגובת קרינה ברקמות. עוד מצא החוקר יחס זמן-מנה המאפשר ריפוי ללא נזקי קרינה. הקשר בין מנת הקרינה, הזמן ומספר ההקרנות מסוכם כיום בנוסחה מתמטית שפותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20, ולמעשה אפשר כיום לתמרן את הטיפול בקרינה לפי הנסיבות, אגב שמירת העיקרון הבסיסי של מניעת נזק לרקמות התקינות, עד כמה שאפשר.
מקור הקרינה הראשון היה קרני רנטגן, שנתגלו בשנת 1895. ואולם הטיפול בקרינה זו היה כרוך בנזק לרקמות התקינות. עקרון פעולתה של מכונת הרנטגן הוא כזה: אלקטרונים מואצים על ידי מפל מתח חשמלי גבוה בשפופרת רִיק ופוגעים במטרה העשויה ממתכת כבדה (כגון טונגסטן); עקב הפגיעה משתחררות קרני X בטווח רחב של אנרגיה. ככל שהאנרגיה גבוהה יותר, אורך הגל קצר יותר; ככל שאנרגיית הקרן גבוהה יותר, הקרן מסוגלת להעמיק יותר ברקמות. כאשר הקרן עוברת ברקמות, היא מאבדת אנרגיה בהדרגה. במשך השנים פותחו מכונות רנטגן טובות יותר (בתחילה של 140KV [קילו וולט=KV], ואחר כך של 200KV). עם המכשירים היותר משוכללים ניתן היה להגיע לרקמות עמוקות יחסית.
בד בבד עם פיתוח מכונות הרנטגן, החל פיתוח של מכשירי קרינה רדיואקטיביים: מחטים או שפופרות עשויות רדיום, שהוחדרו לתוך הגידול (שאת) או נערכו באגודות על גבי גידולים (שאתות) שטוחים. צורת טיפול זו קרויה "טיפול מקרוב" או "ברכיתרפיה" (Brachytherapy), והיא נהוגה עד היום בגידולים (שאתות) מסוימים, כגון גדולים ממאירים בשני השלישים הקדמיים של הלשון ובצוואר הרחם. אך במקום הרדיום (העלול להיות מסוכן אם נוצר סדק במעטהו ונפלט גז רדון) החליפו כיום חומרים רדיואקטיביים אחרים, כגון קובלט 60 וצסיום 137 (איזוטופ הפולט קרינת Y; קרינתו:660KV). ניסיונות לטיפול מרחוק בעזרת רדיום נכשלו עקב מחירו הגבוה של החומר והקושי הטכני לרכזו בכמות יעילה מטווח רחוק (Teletherapy).
בשנות ה-70 של המאה ה-20 שבו לשיטת הטיפול מקרוב. הדבר נתאפשר בזכות פיתוחם של איזוטופים רדיואקטיביים הפולטים קרינה קצרת טווח, טכניקות חדשות של החדרת החומר הרדיואקטיבי לרקמות בדיוק וללא סיכון הצוות המטפל, ושיטות חישוב חדישות של מנת הקרינה בעזרת מחשב. כיום משמשת טכניקה זו לריפוי גידולים מסוימים; בגידולים אחרים הטיפול הוא עדיין ניסיוני. כיום נהוגות גם מכונות קרינה הפולטות אלומות של חלקיקים כבדים, כגון הציקלוטרון, המאיץ פרוטונים שבהם ניתן להשתמש ישירות, או גורם לפליטה של נייטרונים ממטרות בריליום בהן פוגעים פרוטונים או חלקיקים טעונים אחרים שהואצו.
צוות הטיפול הרדיותרפי מקיף רופא, פיזיקאי וטכנאים. מינון הקרינה מבוסס על לוחות איזידוזות (איזידוזה=מנה שווה) - מפות המבטאות את אחוז הקרינה בעומק השדה יחסית למנה בשטח המוקרן. החישוב המורכב נעשה בדרך כלל במחשב מחלקתי המצוי בכל מחלקה רדיותרפית מודרנית. לאחר שמזינים את המחשב בנתוני החולה, שדה הקרינה, מכשיר הקרינה ומקום הגידול, המחשב מספק תוכנית הקרנה מיטבית מבחינת המינון. הסימולטור מאפשר לשקף את האזור הנגוע ולסמן את שדה הטיפול בדייקנות, והטומוגרף הממוחשב מאפשר, באמצעות תצלומי מחתך של הגוף, לאסוף מידע על היחס בין אתר הגידול ובין הרקמות הבריאות.
טיפול כימותרפי
הטיפול התרופתי או הטיפול הכימותרפי הוא בעיקר טיפול עזר לטיפול בהקרנה. באמצעות תכשירים ציטו-טוקסיים (רעילים לתאים) ניתן לערער את מבנה גדילי ה-DNA וה-RNA של תאים ממאירים וניתן לעשותם פגיעים יותר לקרינה. ניסיון מצטבר של השנים האחרונות מלמד שאפשר לשפר את תוחלת החיים של חולים שלקו בסוגי סרטן מסוימים על ידי טיפול משולב של הקרנה ותכשירים ציטו-טוקסיים.
תופעות הלוואי של מקצת התרופות היא ירידה בתפקוד מח העצם, אך אפשר למנוע חסר תאים אדומים, לבנים וטסיות, או לטפל בחסר כזה, על ידי מתן אריתרופויאטין, חומרים המגבירים את ייצור תאי הדם הלבנים ותרומבופויאטין.
היום פותחו תרופות להתמודדות עם הבחילות, הצרבות וההקאות, ולכן ברוב המקרים החולה ירגיש תופעות לוואי פחות קשות מבעבר.
בחילות, צרבות והקאות מטופלות על ידי תרופות כגון:
גסטרו
פארמין
זנטקס
סיטרון
אימונותרפיה
טיפול חיסוני או טיפול אימונותרפי הוא טיפול המבוסס על הפעלת גורמים שונים במערכת החיסון, תוך כדי חיזוקה והגברתה, כנגד גידול הסרטני או גורמים המסייעים לו. יש מספר רב של דרכים תאורטיות לעורר את הגוף ליצירת תגובה חיסונית כנגד תאי הסרטן - הזרקה של תאי הסרטן מוקרנים, הזרקת ציטוקינים המעוררים את המערכת החיסונית, הזרקת תאי דם שונים (בעיקר לימפוציטים מסוג T תת-אוכלוסייה CD8) והזרקת נוגדנים. מכל הטיפולים הללו רק טיפול בנוגדנים נמצא בשימוש נרחב.
הטיפול בנוגדנים מבוסס על העובדה כי תאי סרטן מבטאים חלבונים מסוימים שאינם נמצאים בתאים בוגרים נורמליים או שמצויים בכמות גדולה בתאים סרטניים. כנגד חלבונים אלו (Tumor specific antigen) פותחו נוגדנים מואנשים, הנוגדנים נקשרים לחלבון, מנטרלים את פעולתו וחושפים את התא הסרטני למנגנוני תקיפה שונים של מערכת החיסון. בין הנוגדנים המואנשים הידועים נמצא ההרצפטין - נוגדן נגד החלבון HER-2 המעכב גידולים בחולות סרטן השד.
טיפול חדשני, העושה שימוש בווירוסים גורמי איידס מוחלשים, המפעילים לימפוציטים מסוג T, נוסה בארצות הברית והוכיח הצלחה גדולה בריפוי סרטן הדם. הטיפול נמצא עם זאת, עדיין, בשלבי ניסוי. טיפול אחר, העושה שימוש בחיידקי שחפת מוחלשים, המגרים את מערכת החיסון לפעולה, קיים ונפוץ בשימוש ברפואה מזה כשלושים שנה והוכיח הצלחה במניעת חזרת סרטן שלפוחית השתן.
טיפול אנטי-אנגיוגני
הטיפול האנטי-אנגיוגני אינו מכוון ישירות כנגד הגידול הסרטני עצמו, אלא מונע יצירת כלי-דם חדשים. הרקמה הסרטנית זקוקה לחמצן וחומרי גלם על מנת להתפתח ועל כן מפרישה גורם המזרז יצירת כלי דם באזור המכונה VEGF - Vascular Endothelial Growth Factor. חסימת VEGF גורמת להרעבת הגידול ומונעת ממנו להתפתח ואף גורמת לו להתכווץ.
הטיפול האנטי-אנגיוגני הוצע כבר בתחילות שנות ה-70, אך התקבל בספקנות בקהילה המדעית, היות שהקונספציה העיקרית הייתה טיפול ישיר בתאים הסרטניים. רק בשנת 1996 הוכח שחסימת הפקטור באמצעות נוגדנים חד-שבטיים פוגע בגידול. ב-2004 אישר מינהל התרופות והמזון האמריקאי תרופה בשם בוואציזומאב (אווסטין) המורכבת מאותם נוגדנים חד-שבטיים כנגד VEGF. הטיפול מיועד כיום בעיקר לסובלים מסרטן המעי הגס גרורה, וניתנת בשילוב עם כימותרפיה. הרעיון של תקיפה עקיפה של הגידול הסרטני יצר שינוי גישה בקהילה האונקולוגית וכיום נעשים מאמצים רבים להבין את הקשר בין הגידול הסרטני לבין המיקרו-סביבה שבה הוא שוכן.
מניעת הסרטן
מחלות סרטן שונות ניתנות למניעה על ידי הקפדה על ארבעה דברים עיקריים: בדיקות מקדימות כמו קולונסקופיה, חיסונים כמו חיסון פפילומה, שמירה על סביבה נטולת קרצינוגנים כמו עישון או זיהום והקפדה על תזונה מאוזנת שכוללת ירקות וקטניות, בדגש על ירקות ממשפחת המצליבים (כרוב, כרובית, ברוקולי), שום, כורכום, עגבניות (בעיקר מבושלות), אגוזים ועוד, לצד פעילות גופנית יומיומית מרובה.
ראו גם
כאב אונקולוגי
דירוג גידול סרטני
HIV נגד לוקמיה
שחפת נגד סרטן שלפוחית השתן
סינדרום פרה-נאופלסטי
תזונה וסרטן
מחלה שארית מינימלית
סרטן ראש צוואר
סרטן ילדות
לקריאה נוספת
רחל טלשיר, המחלה ההיא, עם עובד, 2007
דויד סרואן שרייבר, לא לסרטן, מודן, 2008
יעקב שהם, הסרטן כאתגר: תגליות מדעיות ותובנות חדשות - מקור לתקווה, מודן, 2013. אוניברסיטה משודרת, 2013.
סידהרתא מוקרג'י, מלכת כל המחלות: ביוגרפיה של מחלת הסרטן. (The Emperor of all Maladies: A Biography of Cancer) מאנגלית: יוסי מילוא. עם עובד 2013.
קישורים חיצוניים
הרישום הלאומי לסרטן של משרד הבריאות
רפואה משלימה וסרטן, באתר האגודה למלחמה בסרטן
חקר הסרטן במכון ויצמן, 1953
להתמודד עם הסרטן- שיחה עם יו"ר האגודה למלחמה בסרטן, במסגרת התוכנית "רפואתיקה" של אוניברסיטת חיפה ו"רדיו חיפה" (ינואר 2010)
ארז גרטי, הפנים האמיתיות של הטיפולים האלטרנטיביים לסרטן, מכון דוידסון, 27 בדצמבר 2017
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:מחלות הקשורות בהזדקנות | 2024-08-20T20:06:00 |
בזלת | בזלת היא סלע יסוד בסיסי ממוצא מגמטי הנוצר מהתקררות מהירה של לבה. שמאל|ממוזער|250px|עמודי בזלת בפארק ילוסטון
שמאל|ממוזער|250px|קילוחי בזלת ברמת הגולן דמויי מקלעת חבלים (Ropy Lava) מכונים גם "גללי פרה"
שמאל|ממוזער|250px|בית מאבני בזלת בטבריה
שמאל|ממוזער|250px|עמודי בזלת ו"משושים" בקניון גרני בארמניה
מבנה הבזלת
סלע הבזלת קשה מאוד, בנוי מגרגרים דקים ומשובץ בגבישים. שכבת הבזלת העליונה שבזרם הלבה היא בדרך כלל נקבובית מאוד, מה שמשווה לסלע מרקם ספוגי קל משקל. נקבוביות הבזלת מקורן בהילכדות גזים בסלע בעת היותו מותך והתגבשותו לפני התנדפות הגזים. לחללים הנוצרים בבזלת קוראים וֶסִיקוּלוֹת. בוֶסִיקוּלוֹת ימצאו לעיתים קרובות גבישים של המינרלים קַלצִיט, זאוליטים או קוורץ. לעיתים תימצא זכוכית בבזלת, במיוחד בקרום החיצוני של זרם הלבה המתקרר במהירות (בדרך כלל בזרם לבה תת-מימי).
צבעה של בזלת שלא עברה תהליכי בליה הוא משחור ירקרק ועד שחור. הצבע נקבע בשל המינרלים הסיליקטיים פירוקסן ופלגיוקלז (סוג של פצלת השדה) הבונים את הבזלת, יחד עם כמויות קטנות של מינרלים נלווים כגון המינרל הירקרק אוליבין (מינרל המכיל מגנזיום וברזל). הבזלת מכילה כמה מינרלים הניתנים למיגנוט, החשובים שבהם מגנטיט ואילמֶניט.
השימוש במצפן עלול להיות בעייתי כשנמצאים בשדה שבו סלעי בזלת, משום שהבזלת מכילה את המינרל מגנטיט המשפיע על השדה המגנטי של המצפן. בנוסף יש בגולן סלעי בזלת שהשדה שלהם שונה מהשדה המגנטי של כדור הארץ. תופעה זו נגרמת בשל פליאומגנטיזם (מגנטיזם קדום), המראה סטייה בשדה המגנטי עד כדי היפוך מוחלט של 180 מעלות לעומת השדה המגנטי של כדור הארץ. בהיסטוריה הגאולוגית של כדור הארץ ידועים היפוכים מגנטיים רבים. בנקודת הפליאומגנטיזם נמצא סלע בזלת, ולגביו קיימת טענה כי סטייה של סלע מסוים זה נובעת לא מפליאומגנטיזם אלא מפגיעת ברק בזמן התמצקותו, אשר בעטיה נגרם שינוי בשדה המגנטי של הסלע. טענה אחרת היא כי התקררות איטית של בזלת הנמצאת בתנועה מאפשר התמצקות של הסלע בכיוון מגנטי מסוים ואחר כך נמשכת תנועה של הסלע בזרם הלבה המזיז אותו ומשנה את כיוונו. טענות אלה מתייחסות לסלעים בודדים ולא לשכבות נרחבות של בזלת המתאפיינות בסטייה מגנטית אחידה.
טעות נפוצה היא לכנות בשם בזלת את הגַבּרוֹ - סלע שצבעו שחור ומבנהו דומה לבזלת. בניגוד לבזלת שהיא סלע פרץ (extrusive) – לבה שהתגבשה לסלע מוצק על פני האדמה, הגברו הוא סלע פלוטוני (intrusive) - מאגמה שהתגבשה לסלע מוצק מתחת לפני האדמה ונחשף על פני השטח בתהליכים טקטוניים ובליה.
סוגי בזלת
בזלת תולאיטית – ענייה יחסית בסיליקה ובנתרן. הבזלת כוללת את המינרלים פלגיוקלז (בעיקר לברדוריט), אוגיט, אורתופירוקסן, ותחמוצות ברזל וטיטניום, וכמעט שאין בה אוליבין. בקטגוריה זו כלולים רוב הבזלות של קרקעית האוקיינוסים, רוב האיים הגדולים באוקיינוסים, וקילוחי הבזלת הגדולים כדוגמת אגן קולומביה שבאמריקה הצפונית.
"MORB" (ראשי תיבות באנגלית של Mid Ocean Ridge Basalt – בזלת של הרכס המרכז אוקיאני) - ענייה יחסית ביסודות שאינם תואמים. בזלת מסוג MORB מתפרצת רק ברכסים אוקיאניים. נהוג לחלק סוג בזלת זה לחלוקת משנה כדוגמת "NMORB" ו-"EMORB" (עשירה מעט יותר ביסודות שאינם תואמים)
בזלת עשירה באלומינה – עשויה להיות חסרה או רווית יתר בסיליקה. הבזלת מכילה יותר מ-17% אלומינה (Al2O3) ובהרכבה היא בין הבזלת התולואיטית לבין הבזלת האלקלית, ההרכב העשיר יחסית באלומינה מבוסס על סלעים ללא פנוקריסטים של פלגיוקלז.
בזלת אלקלית ענייה יחסית בסיליקה ועשירה בנתרן, ויכולה להכיל פלדשפטואידים, פצלת שדה אלקלית ופלוגופיט. בניגוד לבזלת תולאיטית מכיל סוג בזלת זה אוליבין.
בוניניט - בזלת או אנדזיט בעלי תכולת מגנזיום גבוהה שהתפרצו באגן קשת עורפית, המאופיינים בתכולת טיטניום נמוכה והרכב הכולל יסודות קורט.
בזלת עמודית היא שכבה בזלתית הבנויה מעמודים מצולעים. התופעה מתרחשת בלב קילוח בזלתי שבו הקירור איטי. במצב זה, הבזלת מתגבשת בצורת מנסרות (בדרך כלל משושות). בריכת המשושים שברמת הגולן היא דוגמה יפהפייה לתופעה זו.
תפוצת הבזלת
משטחי בזלת מצויים בארץ בגליל המזרחי (חלק מן הבתים בטבריה ובסביבתה בנויים מאבני בזלת), במכתש רמון, בכרמל וברמת הגולן, שעוצבה על ידי פעילות געשית רבה ולכן מרובים בה סלעי הבזלת.
משטחי בזלת קיימים בעולם במקומות רבים. הידועים שבהם הם רמת דקן שבהודו, ורמת קולומביה שבמדינות וושינגטון ואורגון. אך המקום המפורסם ביותר הוא כנראה אתר סוללת הענק (Giant's Causeway) שבצפון אירלנד. 40,000 עמודי בזלת צפופים בגובה של עד 12 מטר מצויים בחוף של צפון אנטרים (North Antrim). המשטחים העליונים של העמודים דומים לשביל סלול המתחיל מתחתית המצוק ונמשך מתחת לפני המים. רוב העמודים משושים, אך קיימים גם עמודים עם ארבע, חמש, שבע ואף שמונה פאות. האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
קרום כדור הארץ שמתחת לאוקיינוסים עשוי ברובו מבזלת, ומכונה לכן שכבת הבזלת. הקרום הבזלתי נוצר מהתקררות לבה הפורצת ברכסים מרכז אוקייניים כמו הרכס המרכז-אטלנטי.
גם מחוץ לכדור הארץ אותרו משטחי לבה. האסטרונאוטים של תוכנית אפולו הביאו איתם דוגמאות של סלעי בזלת מהירח. האזורים הנראים מהארץ ככתמים כהים על הירח וקרויים הימות של הירח, הם מישורי בזלת.
שימושים
סלע הבזלת משמש למילוי בכבישים, לבנייה, ולעיתים אף מלטשים אותו לציפוי של בניינים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סלעים
קטגוריה:סלעי יסוד
קטגוריה:סלעים געשיים | 2024-04-09T15:39:31 |
יחיא עיאש | ממוזער|לאחר מותו, עיאש הפך למותג ברחוב הערבי. בתמונה: ספל בהשראתו של עיאש|250x250 פיקסלים
יחיא עבדול לטיף עיאש (בערבית: يحيى عبد اللطيف عياش; 6 במרץ 1966 – 5 בינואר 1996), שכונה "המהנדס" (בערבית: المهندس, "אלמֻהנדִס"), היה טרוריסט פלסטיני, ממקימי גדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס ואחד האחראיים להכנסת שיטת פיגועי ההתאבדות בשנות ה-90 כחלק מהטרור הפלסטיני בישראל. פיגועי טרור אלו גבו את חייהם של למעלה ממאה ישראלים. שירות הביטחון הכללי של ישראל התנקש בעיאש באמצעות טלפון סלולרי ממולכד בשנת 1996.
ביוגרפיה
יחיא עיאש נולד בכפר ראפאת שבמערב השומרון בזמן השלטון הירדני ב-1966. בצעירותו היה עיאש חבר בתנועת האחים המוסלמים. בעת לימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, שאותם סיים ב-1988, היה עיאש פעיל ב"גוש האסלאמי" באוניברסיטה. לאחר נישואיו הגיש בקשה לצאת ללימודי המשך בירדן וזו נדחתה על ידי שירותי הביטחון בישראל.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 היה עיאש אחד ממקימי גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. הוא התמחה ביצירת מטעני חבלה מאמצעים מאולתרים. לדברי ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, "עיאש היה בכיר המחבלים שפעלו אי פעם נגד ישראל, בטח בכיר אנשי החמאס... היה לו כושר הישרדות שאי אפשר לתאר אותו. במשך שנים כל חייל צה"ל הסתובב עם התמונה שלו. הוא היה המבוקש מספר אחד ללא עוררין".
תכנון פיגועי התאבדות
ממוזער|250x250px|הפיגוע בקו 5 בתל אביב, 1994
בשנת 1992 החל עיאש בתכנונם של פיגועי התאבדות בתוך שטחי ישראל. המידע הראשוני לגבי מעורבותו של עיאש בתכנון פיגועי טרור התקבל בקרב גורמי ביטחון בישראל לאחר שב-22 בנובמבר 1992 נלכדה מכונית תופת ברמת אפעל לאחר מרדף משטרתי. שניים משלושת הנוסעים ברכב נלכדו תוך מספר שעות. התברר כי הם חברים בגדודי עז א-דין אל-קסאם, ובחקירה התגלתה זהותו של עיאש כמתכנן הפיגועים הראשי של החמאס. ב-16 באפריל 1993 בוצע הפיגוע בצומת מחולה, פיגוע ההתאבדות הראשון של מחבלים פלסטיניים נגד מטרה ישראלית. שנה מאוחר יותר, ב-6 באפריל 1994, עלה בידו לתכנן פיגוע ראוותני ביום ה-40 לטבח מערת המכפלה – פיגוע מכונית התופת בעפולה גבה את חייהם של שמונה ישראלים. שבוע מאוחר יותר יצא לפועל פיגוע קטלני נוסף, פרי תכנונו של עיאש. מחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס בתחנה המרכזית בחדרה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, 13 באפריל 1994. חמישה ישראלים נרצחו בפיגוע.
בשנים שלאחר מכן הצליח חמאס לבצע עשרות פיגועי התאבדות נוספים בשטחי ישראל, בהם הפיגוע בקו 5 בתל אביב, פיגוע ברמת גן (קו 20) ופיגוע בירושלים (קו 26). עד למותו, היה עיאש המתכנן הראשי של כל פיגועי החמאס ובנוסף הוא היה זה שהכין את חומר הנפץ וחיבר אותו לגופם של המתאבדים. בפיגוע בקו 5 עיאש היה גם הנהג שהסיע את המתאבד לתל אביב. באותה תקופה החל עיאש להכשיר אנשי חמאס נוספים בהכנת חומרי נפץ, ידע ששימש אותם לאחר מותו. פיגועי ההתאבדות הללו, שהייתה להם השפעה מוראלית שלילית חזקה על הציבור הישראלי, הפכו לכלי מרכזי במאבק של ארגון חמאס במדינת ישראל.
ההתנקשות
עם הוצאתם לפועל של פיגועי ההתאבדות הקטלניים בשנים 1994 ו-1995 הפך עיאש למבוקש הראשי על ידי שירותי הביטחון של ישראל. הקושי העיקרי בלכידתו נבע מיכולת הניידות הגבוהה שלו – הוא העתיק את מקום מגוריו בתכיפות רבה. מספר פעמים הוא היה קרוב ללכידה, בהן במהלך מרדף אחריו בעיר שכם ובעת שביקר את אשתו בכפר הולדתו. בכל אותן שנים הצליח עיאש, שבתקופה זו הודבק לו הכינוי "המהנדס", לחמוק משירותי הביטחון הישראליים, בין השאר בזכות התחפושות שבהן השתמש. לאחר כינון שלטון הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ב-1994 עבר עיאש לרצועה. אנשי אש"ף ובהם יאסר ערפאת לא שיתפו פעולה עם ישראל במאמצים ללכוד את "המהנדס".
בתחילת ינואר 1996 אישר ראש ממשלת ישראל שמעון פרס להתנקש בחייו. יחיא עיאש נהרג ב-5 בינואר 1996 בבית לאהיא שברצועת עזה, באמצעות טלפון סלולרי, מסוג מוטורולה אלפא , אותו החזיק כשהתפוצץ, לאחר שניסיון חיסול ראשון כמה ימים לפני כן כשל. ישראל לא אישרה באופן רשמי את מעורבותה בהריגתו של עיאש, עם זאת ידועים פרטים על ההתנקשות. בנוסף התראיינו אנשי שב"כ בנושא לאחר עשור וסיפקו פרטים אודות הפעולה.
מעריכים כי השב"כ הצליח להשתיל מטען חבלה זעיר בעל 72 כדוריות מתכת בתוך טלפון סלולרי שנמסר לכמאל חמד, בעל הבית של עיאש. חמד, שהיה בעבר מודיע של השב"כ, העביר את הטלפון לעיאש מבלי לדעת שהטלפון ממולכד, ובהוראת השב"כ ניתק את הטלפון הרגיל בדירה. בעל הבית סבר שמטרת הפעולה לצותת לשיחות הטלפון של "המהנדס". בעת שיחה עם אביו זוהה קולו של עיאש על ידי השב"כ שאכן צותת לשיחה, והפצצה הופעלה. יחיא עיאש מת במקום.
אחרי מותו
עיאש נקבר בעזה בהלוויה המונית שבה השתתפו למעלה ממאה אלף איש. למותו הייתה השפעה מוראלית חיובית על הציבור הישראלי. מהצד השני הפכה דמותו לסמל עבור תומכי החמאס ותאים חמושים של החמאס נשאו את השמות "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש" על מנת לכבד את זכרו. לאחר מותו אירעו במהלך אותה שנה בין 25 בפברואר ל-4 במרץ ארבעה פיגועי התאבדות, הפיגועים בקו 18 בירושלים, באשקלון, והפיגוע בדיזנגוף סנטר, שבהם נרצחו 59 בני אדם. החמאס קיבל אחריות לפיגועים, וטען שהיו נקמה על הרג עיאש.
את מקומו של עיאש מילא מוחי א-דין א-שריף (אשר כונה "המהנדס 2"), עד מותו במרץ 1998.
לאחר מותו הפכה דמותו של עיאש לסמל בעיני תומכי החמאס והוא זכה להנצחה רבה גם על ידי מוסדות הרשות הפלסטינית המזוהים עם תנועת הפת"ח. בשנת 2010 נקראה קריית הרשות הפלסטינית ברמאללה על שמו של יחיא עיאש.
הרקטה עיאש 250, שיוצרה על ידי חמאס ושוגרה במהלך מבצע שומר החומות, ובמלחמת חרבות ברזל, קרויה על שמו.
ראו גם
פיגועי התאבדות בישראל
טיל עיאש 250, שנקרא על שמו
התפוצצות זימוניות חזבאללה
לקריאה נוספת
Samuel Katz, The Hunt for the Engineer, Lyons Press, 2002
קישורים חיצוניים
; במקור, מתוך "שישי עם טלי מורנו ואלון בן דוד"
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ביר זית
קטגוריה:פעילי חמאס שנהרגו בידי ישראל
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1966
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-1996 | 2024-09-28T17:03:30 |
אוטו פון ביסמרק | ממוזער|ביסמרק בצעירותו
אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק-שנהאוזן (בגרמנית: Otto Eduard Leopold von Bismarck-Schönhausen; 1 באפריל 1815 – 30 ביולי 1898) שנודע בכינוי "קנצלר הברזל" היה הקנצלר של פרוסיה ולאחר מכן הקנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית, והאדם המרכזי שעמד מאחורי איחוד גרמניה ב-1871. נחשב לאחד המדינאים החשובים בכל הזמנים. בשנות ה-60 של המאה ה-19, הוביל ביסמרק מספר מלחמות שבאמצעותן איחד את המדינות הגרמניות (למעט אוסטריה) לאימפריה הגרמנית תחת ההנהגה הפרוסית. לאחר שהצליח לעשות זאת, הוא השתמש במיומנות רבה בדיפלומטיה על מנת לשמר את ההגמוניה הגרמנית באירופה. בתקופה זו, למרות מחלוקות רבות וחששות ממלחמה, נשמר השלום באירופה.
אוטו פון ביסמרק היה איש צבא חזק ופוליטיקאי מבריק ממוצא פרוסי. לאחר השתלטות פרוסיה על שאר מדינות האזור ויצירת איחוד בדמות גרמניה, יצר ביסמרק מערכות שלטון וחוק אחידות לכל המדינות. הוא נלחם במאבקים הדתיים (בקמפיין כושל) וכן בסוציאליזם (הוציא את המפלגה אל מחוץ לחוק). היה הראשון שהגה את רעיון הביטוח הלאומי – שהבטיח טיפול רפואי, פנסיה וסעד, זאת כמהלך במלחמתו בסוציאליסטים. ביסמרק העביר את האוכלוסייה תהליך מואץ ביותר של מודרניזציה – ונאבק בתככים הפוליטיים שעלו בעקבות זאת על ידי מתן ייצוג מגוון בפרלמנט והרחבת זכות הבחירה. עם זאת דאג במקביל לנטרל את הפרלמנט מכוחו, ובפועל קיבל לבד החלטות (תחת הנהגתו הרשמית של הקיסר).
לאחר מינויו לקנצלר פרוסיה על ידי מלך פרוסיה, וילהלם הראשון, פתח ביסמרק בשלוש מלחמות קצרות ומכריעות נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת. ביסמרק ניצח בשלוש המלחמות, העמיד את מדינות גרמניה השונות לצידו וכך איחד בהדרגתיות את גרמניה כולה תחת הנהגתו. איחוד גרמניה הושלם סופית בשנת 1871, כשביסמרק הקים את האימפריה הגרמנית, שבה שלט כקנצלר. הדיפלומטיה המתוחכמת והקשוחה שלו והשלטון העוצמתי שלו בתחומי שלטונו העניקו לו את הכינוי "קנצלר הברזל". ביסמרק השתמש בכישרונותיו הדיפלומטיים בסדרה ארוכה ומסובכת מאוד של ועידות, משאים ומתנים ובריתות על מנת לשמור על מעמדה של האימפריה הגרמנית ועל השלום באירופה בסוף המאה התשע עשרה.
ביסמרק היה אומן בכל הקשור לפוליטיקה פנימית. הוא יצר את מדינת הרווחה הראשונה בעולם המודרני, כאשר מטרתו הייתה לזכות בתמיכתו של מעמד הפועלים הגרמני שהייתה עלולה אחרת לעבור אל אויביו הסוציאליסטים. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה הוא כרת ברית עם הליברלים (שתמכו בהנמכת תעריפי המכסים והתנגדו לכנסייה הקתולית) ולחם בכנסייה הקתולית במלחמת תרבות (Kulturkampf, "קולטור קאמפף"), שמטרתה הייתה להחליש במידה ניכרת את מעמדה ואת כוחה של הכנסייה בגרמניה. הוא הפסיד בקרב זה כאשר הקתולים הגיבו בהקמת מפלגת מרכז חזקה ובשימוש בבחירות כלליות לגברים כדי לייצר גוש חוסם בפרלמנט הגרמני. בעקבות זאת, ביסמרק חזר בו, סיים את מלחמת התרבות, שבר את הברית עם הליברלים, העלה את תעריף המכסים, ויצר ברית פוליטית עם מפלגת המרכז כדי להילחם בסוציאליסטים. ביסמרק לא נתן אמון בדמוקרטיה ולכן שלט באמצעות ביורוקרטיה חזקה ומאומנת היטב כאשר הכוח היה בידיה של האליטה המסורתית – היונקרים. לפרלמנט הגרמני בתקופתו של ביסמרק לא היו סמכויות רבות והכוח האמיתי נמצא בידיו של ביסמרק. בשנת 1888 עלה לשלטון וילהלם השני, נכדו של וילהלם הראשון, שהסתכסך עם ביסמרק וגרם לפרישתו מהתפקיד במהרה.
לביסמרק הייתה אישיות מאוד שתלטנית ואגרסיבית. הוא היה בעל מזג אלים ושמר על כוחו בכך שאיים להתפטר שוב ושוב. הוא ניחן לא רק בחזון לאומי ובינלאומי לטווח ארוך, אלא גם ביכולת לטווח הקצר לתמרן בין התפתחויות מורכבות בו-זמנית. היסטוריונים בדרך כלל נוטים לשבח אותו ולתאר אותו כמדינאי מחונן של מתינות ואיזון ששמר על השלום באירופה, וכמי שהיה אחראי על איחודה של גרמניה ועל בניית המערכת הביורוקרטית והמערכת הצבאית המפורסמות שלה. שמו של אוטו פון ביסמרק הפך למילה נרדפת למדיניות חוץ מתוחכמת, והוא נודע בכל העולם עד לימינו כאחד מגדולי המדינאים בהיסטוריה.
ביוגרפיה
תחילת דרכו
ביסמרק נולד באחד באפריל ביישוב בשם שנהאוזן (Schönhausen), למשפחת יונקרים אמידה מבית ביסמרק. אביו של ביסמרק - פרדיננד פון ביסמרק-שנהאוזן (Ferdinand von Bismarck-Schönhausen) שהשפיע רבות על צעירותו היה הדור החמישי שהחזיק בתואר אצולה זוטר זה (יונקר) בנוסף להיותו חבר ומקורב באצולה הפרוסית הגבוהה. אמו של ביסמרק הייתה וילהלמנה מנקן (Wilhelmine Mencken) שהגיעה היא בעצמה ממשפחה נחשבת ממעמד הבורגנות. בגיל שבע בלבד, עברה משפחתו לברלין כדי להיות לצידו בזמן שהוא החל את לימודיו במכון שנשא את השם "פלאמן" (Plamann). ביסמרק למד במכון פלאמאן עם המשפחות היותר מלומדות של האצולה הפרוסית בברלין, ולמד להיחשף לאורח חיים שונה ולגישה השכלתית שונה מאלו שהיה רגיל אליהם. כעבור חמש שנים חשובות בילדותו במכון פלאמאן המשיך ביסמרק לבית ספר אחר בשם פרידריך וילהלם גימנסיום שם המשיך בלימודיו עוד שלוש שנים נוספות. מנעוריו גילה כישרון לשיחה, ורכש שליטה במספר שפות, בהן: אנגלית, צרפתית, איטלקית, פולנית ורוסית. משנת 1832 עד שנת 1833 למד משפטים באוניברסיטת גטינגן (כך הכווינה אותו אימו) ובשנת 1833 נרשם לאוניברסיטת ברלין, שם למד עד שנת 1835. בשנה זו הוסמך לעורך דין. באוניברסיטת גטינגן לא הצטיין במיוחד ביסמרק עקב כוונותיו להשקיע את רוב זמנו בבילוי עם בני האצולה הגבוהה ובבילויים חברתיים שונים. אף על פי שקיווה לעבוד כדיפלומט, החל ביסמרק את התמחותו המעשית כעורך דין באאכן ובפוטסדאם. לאחר תקופה קצרה מאוד של התמחות, התפטר ביסמרק. אחר כך, הוא שירת כשנה בצבא הפרוסי והיה לקצין. 1839 הייתה שנה בעלת חשיבות בחיוו של אוטו עקב מות וילהלמנה אמו (שהייתה נשואה לאביו פרדיננד עוד מגיל 16), הפסקת לימודיו באוניברסיטת ברלין והתחלת התמיכה בפרדיננד אביו שנתקל בקשיים כלכליים באותה התקופה לאחר מות אמו. בשנת 1847, בגיל 32, נבחר ביסמרק לנציג הדיאט שכינס מלך פרוסיה (באותה השנה גם התחתן). בתקופה זו זכה ביסמרק למוניטין של פוליטיקאי ריאקציונר שתומך במלוכה ונודע ברטוריקה העוקצנית שלו.
ב-1847 הביע בפני הפרלמנט את הסתייגותו מפני קבלת יהודים למשרות ציבוריות: "אני אינני אויב היהודים... אפשר אפילו לומר שאני אוהב אותם. מקובל עלי שיוענקו להם כל הזכויות פרט למשרות גבוהות במדינה נוצרית... אני מודה שאני מלא דעות קדומות שעליהן התחנכתי... התחושה הזאת משותפת לי ולעם הפשוט על המוניו. אינני מתבייש בחברתו".
במרץ 1848, פרצו מהפכות "אביב העמים" בכל רחבי אירופה, ובכלל זה גם במדינות גרמניה. החלו הפגנות המוניות בברלין ובמקומות אחרים. תחילה ניסה ביסמרק לעודד את האיכרים באחוזה שלו לצעוד בברלין בשמו של המלך. לאחר מכן ביסמרק נסע מחופש לברלין כדי להציע את שירותיו, אך במקום זאת נאמר לו לארגן הסדרת אספקת מזון לצבא מאחוזותיו במקרה ויהיה צורך בכך. אחיו של מלך פרוסיה, הנסיך וילהלם, ברח לאנגליה וביסמרק ניסה לסקרן את אשת הנסיך וילהלם, אוגוסטה, בהצעה ולפיה בנם, פרידריך, יחליף את מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם הרביעי, על כס המלכות. אוגוסטה לא הייתה מוכנה לשמוע על כך ותיעבה את ביסמרק, אף על פי שעזר בהמשך לשקם את יחסי העבודה בין המלך לבין אחיו. לקראת סוף שנת 1848 התנועה הליברלית המהפכנית הפכה לחלשה (בין היתר בעקבות לחימה פנימית) והמהפכה חוסלה בהדרגתיות בכל מוקדיה.
כשנה לאחר כישלון מהפכת 1848 נבחר ביסמרק לפרלמנט הפרוסי. בשלב זה של חייו, התנגד ביסמרק לאיחוד גרמניה בטענה שהדבר יוביל לאיבוד עצמאותה של פרוסיה. בתקופה זו מונה ביסמרק לנציג פרוסיה בפרלמנט של ארפורט, הרכב של מדינות גרמניות שדנו בנושא איחוד גרמניה. ביסמרק הסכים למינוי זה רק כדי להתנגד להצעות האיחוד באופן יותר יעיל. אוסטריה התנגדה באופן נחרץ לאיחוד גרמניה וכפתה על פרוסיה לשוב להסדרי "הבונד הגרמני" משנת 1815. לכן, הפרלמנט נכשל בהבאת האיחוד הגרמני וזאת לאור חוסר תמיכתן של שתי המדינות הגרמניות החשובות ביותר, פרוסיה ואוסטריה.
בשנת 1851, מינה מלך פרוסיה את ביסמרק לשליחה של פרוסיה לדיאט של הקונפדרציה הגרמנית בפרנקפורט. ביסמרק ויתר על המושב בפרלמנט הפרוסי, אבל מונה לבית הלורדים של פרוסיה מספר שנים לאחר מכן. במהלך שמונה שנותיו של ביסמרק בפרנקפורט, הוא שינה את דעותיו הפוליטיות. הוא הפך לפחות ריאקציונר ויותר פרגמטי. ביסמרק נעשה משוכנע שכדי להשוות את השפעתה של פרוסיה להשפעתה של אוסטריה, על פרוסיה לחבור לשאר המדינות הגרמניות. על כן, נעשה ביסמרק משוכנע שגרמניה מאוחדת, המונהגת על ידי פרוסיה, היא מטרה חשובה. בנוסף, פעל ביסמרק על מנת לשמר את הידידות בין פרוסיה לבין רוסיה ועל מנת לשמור על יחסי עבודה תקינים עם נפוליאון השלישי, קיסר צרפת.
שגריר
200px|ממוזער|ביסמרק (שמאל), יחד עם רון (מרכז) ומולטקה, 1863
באוקטובר 1857 קיבל פרידריך וילהלם הרביעי, המלך הפרוסי, שבץ מוחי. אחיו, וילהלם הראשון, עלה לשלטון כעוצר הממלכה. וילהלם הראשון נתפס תחילה כשליט מתון, אשר ידידותו עם בריטניה הליברלית באה לידי ביטוי בנישואי בנו, פרידריך וילהלם, לבתה הבכורה של המלכה ויקטוריה; בנם עתיד להיות וילהלם השני, שליט האימפריה הגרמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. ביסמרק מונה על ידי העוצר לשגריר פרוסיה באימפריה הרוסית. לכאורה, היה מדובר בקידום, שהרי רוסיה הייתה אחת משתי שכנותיה העוצמתיות ביותר של פרוסיה. אולם, ביסמרק נדחק הצידה מן האירועים בגרמניה ונאלץ לצפות מן הצד, בחוסר אונים, כאשר צרפת סילקה את אוסטריה מלומברדיה במהלך מלחמת אוסטריה-סרדיניה. ביסמרק טען שפרוסיה צריכה לנצל את חולשתה של אוסטריה ולהעביר את גבולותיה דרומה ככל הניתן, עד לימת קונסטנץ, על הגבול השווייצרי. במקום זאת, פרוסיה גייסה חיילים בחבל הריין על מנת להרתיע מפני התקדמות צרפתית נוספת לוונציה.
העוצר, שזלזל בביסמרק כלויטננט במילואים, סירב לקדמו לדרגת גנרל-מיור, כמקובל אצל השגרירים בסנקט פטרבורג. זה היה סירוב משמעותי משום שפרוסיה ורוסיה היו בעלות ברית צבאיות קרובות, ששליטיהן תקשרו לרוב באמצעות אנשי קשר צבאיים ולא דרך ערוצים דיפלומטיים. ביסמרק שהה בסנט פטרסבורג במשך ארבע שנים, שבמהלכן הוא כמעט איבד את רגלו בטיפול רפואי כושל ופגש שוב את יריבו לעתיד, הנסיך הרוסי גורצ'קוב, שהיה הנציג הרוסי בפרנקפורט בשנות החמישים של המאה התשע עשרה. בנוסף לכך, העוצר מינה את הלמוט פון מולטקה לראש המטה הכללי של הצבא הפרוסי ואת אלברכט פון רון לשר המלחמה, והטיל עליהם לארגן מחדש את הצבא. במהלך 12 השנים הבאות, השניים האלה וביסמרק ישנו את פניה של פרוסיה. מאוחר יותר תיאר ביסמרק תקופה זו כ-"התקופה המשמעותית ביותר בחיי". במהלך כהונתו ברוסיה הוא כה הרשים את הצאר הרוסי, עד שהלה הציע לו להצטרף לשירות הדיפלומטי הרוסי. ביסמרק סירב בנימוס.
אף על פי שהייתו הארוכה ברוסיה, ביסמרק לא היה מנותק לחלוטין בנעשה בעניינים פנים-גרמניים. הוא נותר מודע היטב הודות לידידותו עם רון, איתו ביסס ביסמרק ברית פוליטית יציבה. במאי 1862, הוא נשלח לפריז לשרת כשגריר בצרפת והוא ערך ביקור בבריטניה באותו הקיץ. ביקורים אלו אפשרו לו להכיר ולהעריך מספר יריבים: נפוליאון השלישי בצרפת, ובבריטניה את ראש הממשלה הנרי טמפל; את שר החוץ, הרוזן ג'ון ראסל, ואת הפוליטיקאי השמרני בנג'מין דיזראלי. ד'יזראלי התרשם מביסמרק מאוד, ובאחד ממכתביו כתב עליו:
ראש ממשלת פרוסיה
שמאל|ממוזער|200px|אוטו פון ביסמרק כראש ממשלת פרוסיה
המלך וילהלם חפץ בארגונו מחדש של הצבא הפרוסי בהתאם להצעה שהוגשה בידי מיניסטר המלחמה הגנרל פון רון. הרפורמה של רון כללה את הפיכתו של הצבא הפרוסי מצבא עממי לצבא מקצועי. וכן הארכת תקופת הגיוס חובה משנתיים לשלוש. אולם החוגים הליברליים במדינה התנגדו לרפורמות אלו, וכמוהם הפרלמנט שסבר שמהלך כזה יכפיף למעשה את הצבא לפקודתו האישית של המלך ויצמצם את כוח הפרלמנט. בלית ברירה השתמש הפרלמנט בנשק האחרון שעמד לרשותו, וסירב לאשר את התקציבים שדרש המלך לצורך ביצוע הרפורמות. המלך מצדו הזעיק אותה שנה את ביסמרק חזרה לברלין ומינה אותו כקנצלר. המלך האמין שביסמרק הוא היחיד שיוכל להושיע אותו במצב זה.
ביסמרק האמין שהכוח המניע של תנועת הלאומיות חייב לבוא מהשלטון בצורת הפעלה מחושבת של כוחות צבא וכוחות דיפלומטיים, ולא כהתקוממות עממית ליברלית. תפיסת לאומיות זו נקראה "דם וברזל", והייתה מנוגדת לתפיסה הלאומית שבאה לידי ביטוי באביב העמים. על כן קיבל ביסמרק את הכינוי "קנצלר הברזל". כבר בנאום השבעתו הצהיר ביסמרק:
רפורמות צבאיות
מינויו של ביסמרק הידוע בהשתלחויותיו כלפי הפרלמנט וכלפי הליברלים כקנצלר, גרם לסערה בפרוסיה, והחריף את הסכסוך בין המלך לפרלמנט. אולם ביסמרק הבטיח למלך לדאוג לביצוע הרפורמות הצבאיות ויהי מה. ביסמרק, השיג את התקציבים הנחוצים מהאוצר חרף מחאות הפרלמנט. ולאחר מכן יחד עם רון והמלך החל בביצוע הרפורמות שנועדו להפוך את פרוסיה למעצמה צבאית ראשונה במעלה. לטעמם של המלך וביסמרק, מצבו של הצבא היה מדורדר עקב שנות השלום ועקב חדירת ליברלים רבים מדי לשורותיו. הם ביקשו לחזק את הצבא גם אל מול האיום שנשקף עקב מלחמת אוסטריה-סרדיניה. רון ביקש להפוך את הצבא לצבא-קבע מקצועי ולהעלות את כוחם של אנשי הקבע בצבא על פני צבא ה"לנדוור" העממי, קצינים אלה הגיעו משורות משפחות האצולה הנאמנות לבית הוהנצולרן ומקרב מעמד היונקרים. מי שמימש את הרפורמה בפועל היה ראש המטה הכללי של הצבא, הגנרל הלמוט פון מולטקה הזקן, שכיהן בתפקיד בשנים 1857–1888. קציני הקבע הפכו למעמד בעל זכויות-יתר ולבעלי כוח פוליטי וחברתי גם לאחר שחרורם.
הסכסוך עם הסוציאליזם
ביסמרק, רדף עד חורמה את ארגוני הפועלים והסוציאליסטים בפרוסיה. על פי החוקים שהעביר בפרלמנט בנושא זה נאסר על כל איגוד סוציאליסטי או קומיניסטי, צומצם חופש העיתונות, לארגונים סוציאליסטים נאסר לגייס תרומות וחבריהם נקנסו בסכום של 500 מרק או עונש מאסר של שלושה חודשים. עם זאת, ביסמרק גם ביקש לקנות את לבם של הפועלים באמצעות קשר עם נציג משלהם. ביסמרק החל להיפגש עם מנהיג תנועת הפועלים פרדיננד לסל. הפגישות החלו בחודשים שקדמו להקמת מפלגת הפועלים, ביוזמתו של ביסמרק. לאחר התגבשות רעיון הקונגרס הכללי של הפועלים, והתרחבות פעילות המפלגה הפרוגרסיבית והאיגודים, ביקש ביסמרק להרחיב את ראייתו אודות בעיית תנועת הפועלים. מפני שהיה מוקף בסביבה של יועצים שמרנים ודתיים, הזמין אליו נציג משורות השמאל. לסל נבחר מפני שבעיני ביסמרק, הוא לא היה קוסמופוליט כמו שאר הסוציאליסטים, אלא פרוסי הנאמן למלכו. המשך הקשר נבע מהקמת מפלגת הפועלים ותפקידו של לסל כמנהיג המפלגה.
לסל מצידו ראה בקשר עם ביסמרק פתח ליצירת ברית נגד הליברלים, אך בלי כוונה לשרת את הריאקציה. הפועלים שנאו את ביסמרק מפני שביקש לצמצם את חירותם, ולסל נאלץ לסנגר על הקשר איתו ביחס דו-ערכי; מצד אחד ראה בו אויב במטרה הסופית של תנועת הפועלים. מצד שני העריך אותו כי היה חומה בצורה נגד הליברלים, וגם קיווה שאולי ביסמרק והמלך יגלו הבנה לתוכניותיו בעניין תיקון מצבו של הפועל. בסופו של דבר הסתייגויותיו של לסל מן הריאקציה נשכחו, והקשר עם ביסמרק תרם לדימויו השלילי של לסל, אף כי לא נודעה להתקשרות ביניהם משמעות אפקטיבית ומעשית.
ביסמרק עצמו התרשם מאוד מאישיותו של לסל, הוא כותב:
מלחמות האיחוד
ביסמרק הצליח להביא לאיחוד גרמניה על ידי פתיחה בכמה מלחמות. תחילה, בעקבות מחלוקת ארוכת שנים בנוגע לשאלת השתייכותן של הטריטוריות שלזוויג והולשטיין הנמצאות תחת שלטון דני והזדמנות שעמדה בפני ביסמרק (חילופי שלטון בממלכת דנמרק), החליט ביסמרק בפברואר 1864 לפתוח במלחמה נגד דנמרק בשיתוף פעולה עם אוסטריה. במלחמה זו, המכונה מלחמת שלזוויג השנייה, נכבשו שלזוויג והולשטיין ונלקחו מידי דנמרק. הסכם שלום נחתם בווינה ב-30 באוקטובר 1864.
סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על אופן השליטה במחוזות שנכבשו מדנמרק שימש עילה למלחמה שפרצה ב-1866 בין פרוסיה לאוסטריה ובעלות-בריתה מקרב המדינות הגרמניות הקטנות. במלחמה, שכונתה מלחמת שבעת השבועות, ניצחה פרוסיה, בעקבות ניצחון מכריע בקרב קניגרץ. תוצאת המלחמה הייתה ביסוס מוחלט של ההגמוניה הפרוסית בגרמניה, ודחיקת השפעתה של אוסטריה. פרוסיה סיפחה מספר מדינות גרמניות (הנובר, הסן-קאסל, נסאו ופרנקפורט) וגיבשה את מרבית המדינות הנותרות לגוף אחד בשם הקונפדרציה הצפון-גרמנית. ביסמרק התנגד להצעות של אחדים ממנהיגי הצבא להרחיב את כיבושיה של פרוסיה דרומה, לבוהמיה או אף לאוסטריה עצמה, בין היתר עקב אי-רצונו להגדיל את חלקה של האוכלוסייה הקתולית במדינה.
על רקע סכסוך בנוגע לירושת הכתר הספרדי ומתיחות הולכת וגוברת בין פרוסיה לבין צרפת (שראתה עצמה כזכאית לפיצוי על כך שלא התערבה במלחמת אוסטריה-פרוסיה) נועד מלך פרוסיה וילהלם הראשון ביולי 1870 עם שגריר צרפת, מתוך ניסיון להפיג את המתיחות בין שתי המדינות. בסיום הפגישה, שעלתה יפה, שלח המלך מכתב לביסמרק בו סיכם את הפגישה המוצלחת עם השגריר מתוך תקווה שהדבר יסייע לפוגג את המתח בצד הפרוסי וירחיק את הסכנה שהמתיחות בין שתי המדינות תביא בסופו-של-דבר לעימות אלים, שבו לא רצה המלך. ביסמרק, שהיה מעוניין בפריצת מלחמה בין פרוסיה לצרפת כחלק מניסיונו להביא לאיחוד גרמניה באמצעות סדרה של מלחמות, התאכזב מתוכן מכתבו של המלך. יחד עם זאת, מיאן ביסמרק להשלים עם התפתחות העניינים והחליט לשנות לחלוטין את תוכן המכתב בטרם יעביר אותו הלאה. ביסמרק, ככל הנראה בידיעתו המלאה ובתמיכתו של פון רון, שיכתב את המכתב מהמלך וניסח אותו כך שיציג תמונה הפוכה לחלוטין מזו שהציג המכתב המקורי. המכתב שניסח ביסמרק, לכאורה כסיכום הפגישה, יצר מצג שווא לפיו סירב כביכול המלך לפגוש את השגריר הצרפתי ואף נהג בו בגסות ובאופן משפיל (מאוחר יותר יטען ביסמרק כי בסך-הכל קיצר את תוכן מכתבו של המלך, בטרם העבירו הלאה, משום שהיה ארוך מדי). מכתבו של ביסמרק נתקבל במסדרונות השלטון בפרוסיה כגרסה הרשמית של הפגישה ופורסם ברבים. במהרה הגיע גם לצרפת סיפור ההשפלה-כביכול שעבר שגרירם בפגישתו עם מלך פרוסיה, נתקבל גם בה כגרסה הרשמית של האירועים והביא לתסיסה ולזעם רב כנגד הפרוסים. גורמים פוליטיים צרפתים, שהיו מעוניינים אף הם בעימות מול פרוסיה מסיבותיהם, עטו על סיפור ההשפלה כמוצאי שלל רב והשתמשו בו כדי להניע מהלך של הכרזת מלחמה כנגד פרוסיה. משנודע לשגריר הצרפתי בפרוסיה על הסיכום השקרי של הפגישה ועל ההתפתחויות בצרפת עשה דרכו לפריז כדי להעמיד דברים על דיוקם ולעצור את הידרדרות היחסים אך לא זכה לאוזן קשבת וצרפת, בראשות נפוליאון השלישי, הכריזה מלחמה על פרוסיה. המדינות שבדרום גרמניה ראו בצרפת את המדינה התוקפנית במלחמה זו, והצטרפו לקונפדרציה הגרמנית הצפונית.
צבא גרמניה היה מאורגן ומפקדו היה מולטקה "הזקן", אחד מהמפקדים הטובים ביותר של העידן המודרני. בניגוד לזאת, הצבא הצרפתי היה קרוע בסכסוכים פנימיים ומפקדו היה נפוליאון השלישי בעצמו, כתוצאה מתסביכי הגדלות שלו והתעקשותו שהוא שווה ערך לדודו, נפוליאון בונפרטה, למרות חוסר הניסיון המוחלט שלו בפיקוד.
צרפת סבלה תבוסה משפילה, שבעקבותיה מסרה לידי גרמניה את החבלים אלזס ולורן שבמזרח צרפת ושילמה לה פיצויי מלחמה. וילהלם הראשון הוכתר לשליט גרמניה בארמון ורסאי באולם המראות ב-1871. כך הקים ביסמרק את האימפריה הגרמנית ב-1871, אימפריה אירופאית ענקית, עם יותר מ-40 מיליון תושבים.
לאחר איחוד גרמניה
ממוזער|סרטון של ביסמרק במדי צבא הקיסרות הגרמנית
ביסמרק היה לרייכסקאנצלר של האימפריה הגרמנית החדשה. מדיניות החוץ שניהל הייתה שקולה ופרגמטית, והתבססה על עקרון הריאל-פוליטיק, שלפיו את יחסי החוץ יש לנהל משיקולי תועלת, ולא על-פי אידאולוגיה או רגש. הוא ביקש למנוע מלחמות נוספות באירופה, והקדיש מאמצים כדי לסכל את האפשרות שצרפת תחבור למעצמות אחרות נגד גרמניה כדי לנקום את תבוסתה במלחמת 1870. למטרה זו יזם את הקמת ליגת שלושת הקיסרים בין גרמניה, רוסיה ואוסטרו-הונגריה. כינון הברית הצריך כישרון ומאמץ דיפלומטי מצדו של ביסמרק, משום שלאוסטריה ולרוסיה היו אינטרסים מנוגדים באזור הבלקן. הברית עם רוסיה התערערה בעקבות קונגרס ברלין ב-1878, אך ב-1887 עלה בידו של ביסמרק לקשור שוב את רוסיה ואוסטריה בהסכם ביטחון משותף.
כדי להבטיח שהאימפריה הבריטית לא תחוש מאוימת מגרמניה ולא תחבור לצרפת כנגדה, נמנע ביסמרק מבניית צי מלחמה גדול ומהשתתפות בהיקף נרחב במירוץ הקולוניאלי, אשר ממילא נראה לו כנטל יותר מאשר כנכס. לאחר 1883, עם זאת, הסיר את התנגדותו לקולוניאליזם (בעיקר בעקבות לחצים פוליטיים), והוביל להקמת מושבות גרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט.
משנות ה-70 של המאה ה-19 נעשה ביסמרק מודאג מצמיחתן של שתי מפלגות חדשות: מפלגת המרכז הקתולית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. הקמפיין כנגד קתוליות שהחל ב-1872, ונקרא "קולטורקאמפף" , שבמרכזו הייתה הלאמת החינוך היסודי מידי הכנסייה לידי המדינה, היה בעיקר כישלון. הוא תקף את הסוציאל-דמוקרטים בשתי דרכים: המפלגה ומוסדותיה הוצאו מחוץ לחוק, בזמן שמעמד הפועלים פויס בעזרת חקיקה סוציאליסטית שמיסדה ביטוח בריאות וביטוח תאונות כמו גם פנסיית זקנה.
פרישתו
שמאל|ממוזער|250px|הקברניט עוזב את הספינה. קריקטורה של סר ג'ון טניאל מהמגזין הסאטירי הבריטי פאנץ', שזכתה לפרסום רב, המתארת את התפטרותו של ביסמרק כעזיבת הקברניט המנוסה את הגה הממשלה הגרמנית, כשהוא מותיר מאחוריו את וילהלם.
ב-1888 נפטר הקיסר וילהלם הראשון, וכעבור כמה חודשים גם יורשו פרידריך השלישי. לכס הקיסרות עלה וילהלם השני, נכדו של וילהלם הראשון. על אף שבנעוריו היה וילהלם ממעריציו של ביסמרק, הרי שאי-יציבותו הנפשית ומזגו הסוער של הקיסר החדש הביאו עד מהרה לקרע בין שני האישים. ביסמרק, הדמות הדומיננטית בייסוד האימפריה הגרמנית, עסק מזה שנים בביסוס מדיניות חוץ זהירה ופרגמטית. הקיסר החדש העדיף התרחבות טריטוריאלית מהירה וראוותנית על מנת "לשמור על מקומה של גרמניה מתחת לשמש". הייתה זו כוונתו של הקיסר החדש למשול, ולא רק לשלוט, בניגוד לסבו, שהעדיף להותיר את ניהולה היום יומי של האימפריה בידי ביסמרק. היחסים בין האישים הורעלו עד מהרה ולא איפשרו את המשך שיתוף הפעולה ביניהם. ביסמרק האמין כי הקיסר החדש הוא תמים וכי ניתן לשלוט בו בקלות. הוא לא התחשב ברצונו של הקיסר בעיצוב המדיניות בסוף שנות השמונים של המאה ה-19. הקרע הסופי בין הקיסר והמדינאי אירע לאחר ניסיונו של ביסמרק לחוקק חקיקה אנטי-סוציאליסטית מרחיקת לכת בתחילת 1890.
בשנת 1890, לאחר שזכה ברוב מוחלט ברייכסטאג, ניסה ביסמרק להפוך את החקיקה האנטי-סוציאליסטית הזמנית לחקיקה של קבע. הרוב הקואליציוני, שנסמך על נציגי המפלגה השמרנית והמפלגה הלאומית הליברלית תמך בצעדים אלו, אך הסתייג מחקיקה שנועדה להסמיך את המשטרה לגרש מסיתים סוציאליסטיים מביתם. ככל שנמשך הדיון בחקיקה זו, גילה בו וילהלם עניין רב יותר. הוא גילה עניין בתנאים הסוציאליים של העובדים, ובמיוחד של הכורים, ששבתו בשנת 1889 במחאה על תנאיהם. הייתה זו מדיניות רבת שנים של ביסמרק, להתנגד בתוקף לארגונם הפוליטי של הסוציאליסטים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, ובפועל לקיים מדיניות רווחה מתקדמת לזמנה, על מנת לזכות בתמיכת מעמד הפועלים. וילהלם, כפי הנראה, לא היה מסוגל לקדם מדיניות פרגמטית ומתוחכמת כזו שניסה ביסמרק לקדם. ביסמרק, שחש בלחץ מצד וילהלם ובחוסר הערכה מצידו, סירב לחתום על הצהרה בדבר הגנת העובד לצידו של וילהלם, כפי שנדרש על פי החוקה, וזאת על מנת למחות על התערבותו של וילהלם בענייני הממלכה, במקום שבו קודמיו נמנעו מלהתערב.
את התואנה לפיטורי ביסמרק מצא וילהלם בעניין פעוט. ביסמרק, שניסה להגדיל את השפעתו על ענייני הממלכה נזכר בקיומו של צו מלכותי מ-1852 שעליו חתם מלך פרוסיה דאז, פרידריך וילהלם הרביעי, ולפיו, פרט לשר המלחמה, על השרים להיוועץ בקנצלר בטרם ייפגשו עם המלך. וילהלם דרש מביסמרק לבטל את הצו, וב-17 במרץ 1890 שלח אל הקנצלר אולטימטום שקבע כי עליו לבטל את הצו או להתפטר. מכיוון שכך, הגיש ביסמרק את התפטרותו, שאותה קיבל הקיסר באופן מיידי. ברור שבעניין זה לא היה כשלעצמו כדי להוביל לפיטורי הקנצלר. קיימות תאוריות שונות באשר לסיבות עמוקות יותר, ובהן גרסתו של ההיסטוריון בן התקופה הנס דלבריק, שנהנה מאמונם של כמה מהפועלים מאחורי הקלעים, שלפיה העילה האמיתית לפיטורים הייתה חוסר רצונו של וילהלם לשתף פעולה בשינוי חוקתי שיבטל את זכות הבחירה לכל, ויאפשר לקנצלר לשלוט ללא צורך ברוב בפרלמנט. ביסמרק פוטר, והוא בן 75. הוא הוחלף בלאו פון קפריבי.
את שנותיו האחרונות בילה בכתיבת זכרונותיו ("Gedanken und Erinnerungen" – "מחשבות וזכרונות"). מת ב-1898 בפרידריכסרוה (Friedrichsruh, ועל קברו הוא ביקש לכתוב ביום מותו "Ein treuer deutscher Diener Kaiser Wilhelms I“ - "משרת גרמני נאמן של הקייזר וילהלם הראשון". הישגיו של ביסמרק בתחום מדיניות החוץ נמחקו בתקופת שלטונו של וילהלם השני, הברית עם רוסיה בוטלה ב-1890, ובתוך שני עשורים כרתו רוסיה ובריטניה בריתות עם צרפת, מהלכים שהובילו למלחמת העולם הראשונה. הוא עצמו, בשנת חייו האחרונה, חזה במדויק שמלחמה עולמית תפרוץ בעקבות "איזו שטות ארורה כלשהי בבלקנים", כפי שאכן קרה לאחר רצח פרנץ פרדיננד.
משפחתו
ב-1847 נישא ליוהאנה פון פוטקמר ולזוג נולדו שני בנים ובת. בניו מילאו אף הם תפקידים פוליטיים, והבכור הרברט אף מונה לשר חוץ בממשלתו של ביסמרק ב-1886. בניו של ביסמרק התפטרו ממשרותיהם עם התפטרותו.
הנצחתו
ממוזער|פסל של ביסמרק בברלין
על שמו נקראו אוניית המלחמה הגרמנית "ביסמרק", וכן בירת דקוטה הצפונית, ביסמרק.
בשנת 1901 הוקמה לזכרו בכיכר הרפובליקה שבברלין, לפני בניין הרייכסטאג, אנדרטת ביסמרק. ב-1938 הועברה האנדרטה לכיכר הכוכב הגדול בטירגרטן שבברלין.
מצר ביסמרק המפריד בין ארכיפלג וילהלם וארכיפלג פאלמר שבאנטארקטיקה נקרא בשנת 1974 על שמו של אוטו פון ביסמרק.
ראו גם
גרשון בלייכרדר
לקריאה נוספת
Steinberg, Jonathan (2011). Bismarck: A Life. Oxford University Press. .
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:קנצלרי גרמניה
קטגוריה:האימפריה הגרמנית: אישים
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:בית ביסמרק
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
קטגוריה:מעוטרי מסדר אוסמניה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1815
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1898
קטגוריה:חברי הבית העליון של הלנדטאג של פרוסיה | 2024-05-27T20:47:44 |
נהר הירדן | שמאל|ממוזער|250px|תמונת לוויין של ארץ ישראל. נהר הירדן נראה זורם בין הכנרת וים המלח
שמאל|ממוזער|250px|שפך הירדן לים המלח – אפריל 2005
שמאל|ממוזער|250px|מראה בירדן ההררי
נְהַר הַיַּרְדֵּן (בערבית: نهر الأردن) הוא נהר העובר בשבר הסורי-אפריקני, לאורכה של ארץ ישראל מצפון לדרום ומחלק אותה לשני חלקים, עבר הירדן המזרחי והצד המערבי של הירדן.
אורכו הכולל של הנהר ממקורותיו למרגלות החרמון ועד ים המלח הוא 251 ק"מ וספיקתו בשפך לכנרת היא כחצי מיליארד מטר מעוקב בשנה.
בשל חשיבותו ביהדות ובנצרות, הירדן הוא אחד הנהרות המפורסמים ביותר בהיסטוריה ובספרות. בימינו נהר הירדן מהווה גבול טבעי בין מדינת ישראל ויהודה ושומרון ממערב לבין ממלכת ירדן ממזרח.
מקור השם
השם ירדן מאוזכר לראשונה במאה ה-13 לפנהס בפפירוס אנסתזי 1 – (יארדֹן – yrdwnꜣ) ייתכן והשם נגזר במצרית כהלחם השמות יאר + דן. (יֲטרוּ – jtrw) הוא ה'יאור', (השם יִטרֹ שמש גם כיחידת אורך מצרית של כ-10 קילומטר). מושאל לדמוטית (יארַ yꜥrꜥꜣ) ששימש בהוראה כללית של נהר, וגם כיאור במצרים. לפיכך 'יארַ' + 'דן' הוא יאור-הדן, או לחלופין מה שבעבר קרוי היה נהר-הדן, וכיום מסתפק בשם נחל דן. אפשרות אחרת גוזרת את השם מיסודות הודו־אירופיים עתיקים: הלחם השמות yar (שנה) + dan (נהר) בא לציין נהר איתן שזורם בכל עונות השנה.
ב נכתב: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמו ירדן? שיורד מדן", פירושו שיורד מנחלת שבט דן.
מסלול
הירדן הוא נהר מפותל יותר מממוצע הפיתול של נהרות בעולם. אורך מסלולו של הירדן בקו אווירי, בין הכנרת לים המלח, הוא כ-105 ק"מ, אך בשל הפיתולים הרבים מגיע אורכו ל-210 ק"מ. היחס בין אורך האפיק בו זורם הירדן לבין אורכו של הירדן בקו אווירי הוא 2 (לעומת יחס הפיתול הממוצע לנהרות בעולם – בערך 1.5).
המקורות העיקריים של מי הירדן הם הגשמים והשלגים היורדים על החרמון.
הם מזינים את הירדן על ידי זרימה, חלחול תת-קרקעי ונביעה בשלושת הנחלים המהווים את מקורות הירדן:
נחל חרמון (בניאס), שמקורו למרגלות הר החרמון.
נחל דן, הנובע למרגלות תל דן.
נחל שניר (חצבני), הארוך מכל היובלים, שמקורותיו למרגלות החרמון בתחום לבנון.
יש המונים גם את נחל עיון, שמקורו בלבנון, עם מקורות הירדן, אולם נחל זה נשפך בעבר ישירות לאגם החולה, ורק לאחר ייבוש האגם הובל בתעלות ישירות אל אפיק נחל שניר והירדן.
נהר הירדן נחלק לשני חלקים: החלק הנמשך משדה נחמיה, המקום בו נמצאת נקודת המפגש של היובלים המזרימים מים אל הנחל, דרך עמק החולה ועד צפון הכנרת הנקרא – הירדן ההררי, מפני שבשטח זרימה זה של הנהר, פני השטח הם הרריים. החלק האחר הירדן הדרומי נמשך מסכר דגניה בדרום הכנרת ועד ים המלח בדרום – בחלקו גבולה של ישראל עם ממלכת ירדן וזורם בבקעת הירדן שהוא חלק מהשבר הסורי-אפריקני.
הירדן זורם דרך עמק החולה בתעלה מלאכותית שנבנתה לאחר ייבוש אגם החולה. התעלה מסתיימת באזור גשר הפקק, ומשם ממשיך הנהר בזרם חזק בערוץ טבעי החתור לעומק רמת כורזים עד לבקעת בית צידה (ה"בטיחה"), עד שהוא נשפך לכנרת מצפון.
בדרום הכנרת יוצא הירדן ליד דגניה א', עובר את עמק הירדן תוך פיתולים רבים עד שנשפך לים המלח. בדרכו נשפכים לעברו יובלים רבים, והגדולים שבהם (כולם מצדו המזרחי של הירדן) הם: הירמוך שבצפון, היבוק במרכז ונחל חשבון בדרום. רוחב אפיקו של הירדן בבקעת הירדן הוא 27–30 מטר ובכמה מקומות מגיע ל-40 מטר ויותר, אך יש מקומות שבהם הוא צר מאוד.
הירדן במקום התלכדות מקורותיו – נמצא בגובה של 76 מטר מעל פני הים ובהישפכו לים המלח הוא נמצא 392 מטר מתחת לפני הים התיכון, היינו ירידה של 468 מטר.
בעונת הגשמים ובאביב הירדן עמוק יחסית וזרמו מהיר וסואן, אך בעונת הקיץ הוא הופך לנחל רדוד ואיטי שבכמה מקומות אפשר לחצותו בהליכה.
הירדן בתנ"ך
אזור נהר הירדן מתואר כאזור פורה, בדומה לדלתא של הנילוס אותו בוחר לוט לישיבתו:
גם יעקב אבינו מזכיר כי בדרכו לחרן, עבר את נהר הירדן, גבולה הטבעי של הארץ:
לנהר הירדן היה תפקיד אסטרטגי חשוב בתנ"ך: הירדן נזכר כמה פעמים כגבול המזרחי של ארץ כנען וכמפריד בין נחלתם ממזרח לירדן של שניים וחצי שבטי ישראל לבין נחלות שאר שבטי ישראל.
בספר יהושע מסופר על מעבר הירדן – כניסת בני ישראל לארץ כנען דרך נהר הירדן, כשבישוב אדם המים עמדו בצד אחד וזרימת הירדן פסקה עד ים המלח.
עוד מסופר בספר שופטים על אנשי שבט אפרים שחסמו במעברות הירדן את הדרך בפני המדיינים הנסוגים מפני גדעון.
בספר מלכים – אליהו הנביא עבר את הנהר על ידי שחצה אותו באדרתו ומשעלה השמיימה התקיים אותו הנס באלישע הנביא.
נעמן שר-צבא ארם נרפא מצרעתו לאחר שטבל בירדן שבע פעמים, וכן אלישע מבצע ניסים נוספים על גדותיו..
כיכר הירדן
בכמה מקומות במקרא נזכר האזור 'כיכר הירדן'. מתיאור המקום באזכורים אלו עולה שהכוונה למישור השטוח והמבותר של בקעת הירדן, (ה'ע'ור, שפירושו עמק או שקע), המצוי מעל עמק גאון הירדן (הזור, שפירושו הסבוך או הגרוע) שמוצף כאשר הירדן גואה בשיטפונות החורף. במישור זה ישבו חמש הערים: סדום, עמורה, אדמה, צבויים וצוער, שארבע הראשונות מביניהן נחרבו במהפכת סדום ועמורה.
הירדן בהלכה היהודית
חכמים גזרו שלא יעביר אדם אפר פרה אדומה בנהר ובספינה משום מעשה שהיה באדם אחד שהיה מעביר אפר פרה בירדן בספינה ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של הספינה והאהילו עליו ונטמאו.
ממוזער|הירדן נשפך לכנרת
הירדן הוא גבולה המזרחי של ארץ ישראל לרוב מצוות התלויות בארץ, אך אם שינה הירדן מסלולו והרחיב גבול ארץ ישראל וקיצר מהצד השני או להפך, השינוי חל בהתאם למהלך הנהר, שהגבול של ארץ ישראל הוא תמיד הירדן ומשתנה עם שינוי מהלך הירדן. הירדן עצמו נחלקו בו תנאים ואמוראים האם הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל או לא.
חכמים תיקנו ברכת שבח מיוחדת לרואה את מקום מעברות הירדן שנעשו בו ניסים לישראל בימי יהושע בן נון: .
הירדן מוזכר בהלכה כנהר שיטפוני לעיתים, שחפצים שנשטפו בו איבדו את בעלותם ומותרים לכל אדם המוצאם.
נחלקו אחרונים בשאלה, האם קו התאריך ההלכתי עובר 90 מעלות אסטרונומיות ממזרח לירושלים, או ממזרח לנהר הירדן.
אדם בעל עדר בקר, מעשר באופן נפרד את בהמותיו הרועות מצד אחד של הירדן, עם אלו שבצד השני של הירדן.
על פי ההלכה, הירדן נחשב מ"בית ירח (ו) ולמטה", כלומר, חלקו של הירדן שמצפון לכנרת אינו נחשב כירדן, והיבשה שמאחוריו אינה נחשבת כעבר הירדן.
הירדן בנצרות
בנצרות נחשב הירדן לאתר מקודש. צליינים נוצרים שעולים לארץ נוהגים לטבול במימיו כחלק מהפולחן הדתי. בשל כך, יש הנוהגים בעולם הנוצרי לקנות בקבוקונים קטנים המכילים מי ירדן, מזכרת למאמינים. מנהג דומה מופיע כבר בראשית המאה ה-20, בו ייצא איש עסקים מקנטקי לרחבי העולם הנוצרי חביות מים מהירדן לשם שתייה, טבילה לנצרות ושימושי דת נוספים. בירדן נמצאים כמה אתרים המקודשים לנצרות.
האתר המוכר והנגיש ביותר בישראל בו נוהגים נוצרים המגיעים לארץ לטבול הוא אתר הירדנית, הנמצא במוצא הירדן מן הכנרת. מול יריחו, בצידו הירדני של הנהר, שוכן אתר בית עברה המזוהה מאז סוף המאה ה-20 עם המקום בו פעל יוחנן המטביל ואשר בו הטביל את ישו. במקום הוקם מרכז עלייה לרגל וטבילה. מולו, בצד הישראלי של הנהר, שוכן קאסר אל-יהוד ובו שוכנות כנסיות רבות.
השפעת האדם
ממוזער|שייט בירדן ליד בתי דגניה – צולם בשנת 1912
בשנת 1932 נבנה סכר דגניה, החוסם את מוצא הירדן מהכנרת. מחסום נוסף הוא סכר אלומות הנמצא 2 ק"מ מדרום לסכר דגניה. סכר זה חוסם לחלוטין את מי הכנרת וממקום זה מוזרמים לירדן מי תעלת המים המלוחים ומי שפכים המטוהרים טיהור ראשוני. ב-1964 החלה פעולת המוביל הארצי בישראל. בירדן נחנכה באותה שנה תעלת הע'ור המובילה את מי הירמוך לבקעת הירדן הירדנית, ובסוריה הוקמו מאגרים לאגירת מי הירמוך. הקמתם של מפעלים אלה הביאה לירידה של כ-98% בזרימת המים בירדן שמדרום לכנרת, וכפועל יוצא מכך לגדיעת אחד ממקורות המים החשובים של ים המלח ולתהליך של התייבשות הים. בנוסף לכך, נפגעה הסביבה הטבעית של נהר הירדן באורח קשה.
גשרים עיקריים על הירדן (מדרום לצפון)
גשר אלנבי ליד יריחו
גשר אדם
מעבר נהר הירדן
גשר נהריים
גשר אשדות יעקב
סכר דגניה – סכר וגשר במוצא הדרומי של הכנרת
גשר אריק על יד שפך הירדן לכנרת
גשר כפר הנשיא
גשר בנות יעקב ליד גדות
גשר הפקק
גשר יסוד המעלה
גשר יוסף ליד שדה נחמיה
גשרי עבר
גשר הדודות
גשר עבדאללה
גשר מנדסה
גשר אום-שורט
גשר צנברי – נבנה בסביבות המאה ה-10
אזכורים בשירה ובזמר העברי
נהר הירדן שימש השראה למשוררים ופזמונאים והוא מוזכר בכמה שירים ופזמונים עבריים מוכרים. שניים מהנודעים שבשירי בית"ר הם "שמאל הירדן" מאת זאב ז'בוטינסקי ("שתי גדות לירדן") ו"עלי בריקדות" מאת מיכאל אשבל ("את המדינה לכונן, משתי גדות הירדן").
נעמי שמר, בת קבוצת כנרת, כתבה בשנת 1961 את שירה "חורשת האקליפטוס" על רקע הירדן והוא מוזכר בשיר ("מעבר לירדן רעמו התותחים"). בשנות ה-70 כתבה שמר את "לשיר זה כמו להיות ירדן" ששרה חבורת בימות (עם מירי אלוני כסולנית).
במלחמת ששת הימים, בעת שיובב כץ שירת בצפון הארץ באזור הירדן, הוא כתב את שירו "בתי את בוכה או צוחקת" ובו הוא מזכיר את הירדן ("זורם הירדן, מתפתל כשיכור... זורם הירדן, בין גדות יעבור"). בשנת 1972 ראה אור שירו של אברהם זיגמן "אלעד ירד אל הירדן".
שירים נוספים: "אוצר הירדן" (מילים: מרדכי לבנון, לחן ושירה בני ברמן); "על הירדן" (מילים: אורי אסף, לחן: אריק רודיך); "ארץ ישראל" (הפותח ב"סוף סוף הגעתי לירדן, נכנס למים נותן לגוף להתרענן") שכתב ושר מוש בן ארי.
גלריה
לקריאה נוספת
ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, ה'תשמ"ד (1984)
נלסון גליק, הירדן, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ו
מנחם תלמי ו-אפרים תלמי, "כל הארץ – לכסיקון גאוגרפי של ישראל", הוצאת עמיחי, ספטמבר 1966, ערך: ירדן (הירדן), עמ' 319–322.
דון בלט, המלחמה על המים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 143, אפריל 2010
ידידיה יצחקי, קדושת מי ירדן וכנרת, גג, 12, 2005, עמ' 103–112
משה ברוור, גבול ישראל–ירדן, אריאל, 107–108, תשנ"ה, עמ' 66–74
קישורים חיצוניים
מיכה קליין, " נהר כמערכת בשיווי משקל דינמי", מדע ל"ד-2, 1980, עמ' 76–79, 88 (תדפיס: מדרשת שדה בוקר)
דוח נחלים - הירדן הדרומי באתר החברה להגנת הטבע
אלי אלון, מי אחראי להזנחה המתמשכת של נהר הירדן הדרומי?, אתר "יו פוסט", 19 במאי 2013
אזור עמק הירדן, נהר הירדן וים המלח, 1920, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
מצב נהר הירדן והסביבה - פרסום של אקופיס מזרח תיכון
הערות שוליים
*
*
ירדן
ירדן
קטגוריה:הכנרת
קטגוריה:נצרות: אתרי עלייה לרגל
קטגוריה:אתרים בספר יהושע
קטגוריה:גבול ירדן–ישראל
ירדן
קטגוריה:גבול ישראל–סוריה
ירדן
קטגוריה:שביל ישראל
ירדן
ירדן | 2024-08-21T06:46:04 |
קרב קניגרץ | בקרב קניגרץ או קרב סדובה (בגרמנית: Schlacht bei Königgrätz) (סדובה והראדץ קראלובה) ב-3 ביולי 1866, הוכרעה "מלחמת שבעת השבועות" (המלחמה האוסטרו-פרוסית) בניצחון הממלכה הפרוסית, תחת הנהגתו של הגנרל הלמוט פון מולטקה. הצרפתים, שקיוו לניצחון האוסטרים, החלו לראות בפרוסיה מתחרה לצרפת על ההגמוניה באירופה.
רקע
עם פרוץ מלחמת אוסטריה–פרוסיה גייסו הפרוסים את צבאם במהירות, בעזרת רשת הרכבות המפותחת שלהם. לעומתם, נאלצו האוסטרים לגייס את צבאם יותר באיטיות, עקב רשת מסילות הברזל שהייתה פחות מפותחת.
בנוסף, אורגן הצבא הפרוסי על בסיס מקומי, וחיילי המילואים היו קרובים לבסיסם, ובשל כך התגייסו במהירות. לעומת זאת, הציב הצבא האוסטרי את יחידותיו הרחק מבתיהם, על מנת למנוע סיוע מצד יחידות הצבא למרידות בדלניות, ומשום כך היה הגיוס האוסטרי הרבה יותר איטי. מיד לאחר הגיוס, שלחו הפרוסים ב-15 ביוני אולטימטום למדינות בגרמניה שהיו בברית עם אוסטריה להתפרק מנשקם. כאשר אלו לא השיבו פלש לתוכן הצבא הפרוסי למחרת היום, וכבש במהירות את הנובר, סקסוניה, והסן. רק 32,000 חיילי צבא סקסוניה הצליחו להימלט ולחבור לאוסטרים, ואילו בוואריה החליטה להשתמש בצבאה למטרות הגנה בלבד.
ב-21 ביוני הכריז וילהלם הראשון מלחמה על אוסטריה, וב-23 ביוני, לאחר שהתברר שלאוסטרים אין כוונה ליטול יוזמה, החלו הפרוסים לפלוש לבוהמיה שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרית.
הצבא הפרוסי היה מצויד ברובה נטען בריח עם מנגנון מחט, שהיה ניתן להטעינו אף בשכיבה, ואיפשר לירות חמישה כדורים בדקה ואפילו יותר. לעומת זאת, היה הצבא האוסטרי מצויד ברובה נטען לוע, שהיה ניתן להטעינו אך בעמידה, ואיפשר לירות רק שלושה כדורים בדקה. כמו כן, היה הצבא הפרוסי מצויד בתותחים נטעני מכנס, לעומת הצבא האוסטרי שהיה מצויד בתותחים נטעני לוע.
לאחר כמה קרבות קטנים, בהם הוכחה יעילות הצבא הפרוסי, שלח הגנרל האוסטרי לודוויג פון בנדק מברק נואש לקיסר "אני מתחנן להוד מעלתך לעשות שלום בכל מחיר", אולם הקיסר שלח לו בחזרה "אי אפשר להגיע להסכם שלום", והוסיף "האם התחולל קרב"?
בנדק המיואש החל להסיג את כוחותיו כדי שלא להילכד במלקחיים הפרוסיות. ב-1 ביולי חנה צבאו סמוך למבצר קניגרץ ולמחרת החל להתחפר מעט על גדות נהר האלבה, והציב סוללות ארטילריה כדי לכסות על נתיבי הגישה ממערב.
סדר הכוחות
הצבא הפרוסי בפיקודו של וילהלם הראשון והלמוט פון מולטקה הזקן כלל 3 ארמיות:
הארמייה הראשונה בפיקוד פרידריך קרל, נסיך פרוסיה - הארמייה כללה את היחידות הבאות:
הקורפוס ה-2 שכלל את הדיוויזיות ה-3 וה-4.
הקורפוס ה-3 שכלל את הדיוויזיות ה-5 וה-6.
הקורפוס ה-4 שכלל את הדיוויזיות ה-7 וה-8.
הארמייה השנייה בפיקוד פרידריך, נסיך הכתר של פרוסיה - הארמייה כללה את היחידות הבאות:
קורפוס המשמר שכלל את דיוויזיות המשמר ה-1 וה-2.
הקורפוס ה-1 שכלל את הדיוויזיות ה-1 וה-2.
הקורפוס ה-5 שכלל את הדיוויזיות ה-9 וה-10.
הקורפוס ה-6 שכלל את הדיוויזיות ה-11 וה-12.
ארמיית האלבה בפיקוד קרל אברהרד הרווארת פון ביטנפלד - הארמייה כללה את היחידות הבאות:
הקורפוס ה-7 שכלל את הדיוויזיה ה-14.
הקורפוס ה-8 שכלל את הדיוויזיות ה-15 וה-16.
הצבא האוסטרי בפיקודו של פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה כלל 2 ארמיות:
הארמייה האוסטרית הצפונית בפיקוד לודוויג פון בנדק - הארמייה כללה את היחידות הבאות:
הקורפוס ה-1.
הקורפוס ה-2.
הקורפוס ה-3.
הקורפוס ה-4.
הקורפוס ה-6.
הקורפוס ה-8.
הקורפוס ה-10.
עתודת פרשים.
הצבא הסקסוני בפיקוד אלברט, נסיך הכתר של סקסוניה - הצבא כלל את היחידות הבאות:
הדיוויזיה ה-1.
הדיוויזיה ה-2.
דיוויזיית הפרשים.
מהלך הקרב
ממוזער|קרב קניגרץ
ב-2 ביולי בשעות הערב גילו כמה פרשים פרוסים את עיקר הכוח האוסטרי לפני קניגרץ, ודיווחו זאת למפקדת הארמייה הראשונה. כתוצאה מכך החליט פרידריך קרל, נסיך פרוסיה לתקוף למחרת בבוקר עם הארמייה הראשונה וארמיית האלבה, ושלח לבקש מבן דודו פרידריך, נסיך הכתר של פרוסיה שישלח קורפוס להגן על אגפו בשעת המתקפה, ולאחר מכן הודיע זאת למפקדת המלך ולמולטקה. אולם, מולטקה הבין שהארמייה הראשונה ניצבת אל מול הכוח האוסטרי העיקרי, ומשום כך הורה לנסיך הכתר פרידריך, שיקדם את כל כוחותיו לסיוע למתקפה.
למחרת ב-3 ביולי בשעה 07:00 בבוקר החלו הארמייה הראשונה וארמיית האלבה, שמנו 124,000 חיילים, להתקדם על פני נחל ביסטריץ שמעברו ניצבו 206,000 חיילים אוסטרים. בתחילה התקשו הפרוסים להתקדם אל מול אש הארטילריה האוסטרית, שכללה 250 תותחים חרוקי קדח, שירו פגזי שרפנל נפיצים.
ממוזער|קרב קניגרץ
בשעה 09:00 כבשה הדיוויזיה הפרוסית ה-7 באגף הפרוסי השמאלי, את יער סוויפ, ומאז ניסו האוסטרים פעם אחר פעם לעקור אותם משם, אולם על אף שהפרוסים גבו מהם מחיר יקר, הצליחו האוסטרים עד הצהריים לדחוק את הדיוויזיה ה-7 לפאתי היער, לאחר שאיבדו כמעט 2,000 לוחמים וקצינים. בשעה 11:00 ביקש גנרל אדוארד פרידריך קרל פון פרנצ'סקי תגבורת ממולטקה, אולם הלה סירב, משום שרצה לשמור עתודה לבלימת מתקפת נגד במרכז. לקראת הצהריים החל המרכז הפרוסי להישבר, ויחידות שלמות החלו לסגת, וחרף צעקות המלך וילהלם הראשון שקרא להם "בואו נראה אתכם נלחמים כמו פרוסים אמיצים", המשיכו החיילים לסגת. בצהריים הכריז המלך בייאוש "מולטקה, מולטקה, אנחנו מפסידים בקרב הזה", אולם מולטקה השיב לו "הוד מלכותו ינצח היום לא רק בקרב אלא במערכה כולה".
בשעה 12:30 החלו להגיע לשדה הקרב היחידות הקדמיות של הארמייה השנייה, שיצאה לדרכה במזג אוויר סוער בשעה 07:00 בבוקר. על אף שגנרל בנדק האוסטרי קיבל מידע על הגעת הארמייה השנייה יותר משעה קודם לכן, לא היה מסוגל לחזק את אגפו הימני, עקב הקרבות העזים ביער סוויפ. רוב האוסטרים באגף הימני כלל לא היו מודעים להגעת הכוחות הפרוסים מולם, ומשום כך נכנעו ללא קרב.
כשראו המלך וילהלם ומולטקה את כוחות הארמייה השנייה תוקפים את האוסטרים, אמר מולטקה לווילהלם "ההצלחה מושלמת, וינה מוטלת לרגלי הוד מלכותך".
המפתח לכל עמדות האוסטרים, הייתה הגבעה בכפר חלום, ממנה הפגיזו סוללות ארטילריה אוסטריות את כוחות הארמייה הראשונה במערב. בסביבות השעה 14:30 התקיפו הפרוסים את הגבעה מצפון, והביסו את היחידות ההונגריות שעמדו מולם. בשעה 15:15 נפלה הגבעה בידי הפרוסים, שהציבו עליה את סוללות הארטילריה שלהם, והחלו בהפגזת הכוחות האוסטרים. בשעות הבאות הטיל בנדק את כל כוחות העתודה שהיו לו בניסיון לכבוש את הגבעה מחדש. אולם, על אף שהסתערו באומץ על הגבעה, לא הצליחו האוסטרים לכבוש אותה, וספגו אבדות כבדות ביותר.. בשעה 16:30 הצטרף קורפוס שלם לכוחות הפרוסיים שעל הגבעה, ויצר עליונות מספרית לטובת הפרוסים, ובזאת נגוזו כל תקוות האוסטרים למתקפת נגד מוצלחת.
באותו זמן, הצליחה ארמיית האלבה לאגוף את הסקסונים שהחזיקו את האגף השמאלי האוסטרי, ובשעה 16:00 הורה מולטקה לארמייה הראשונה להתקדם במרכז, ומיד פרצו החיילים הפרוסים קדימה "בצהלות רמות ולצלילי הלמות תופים". בנדק שהבין שהקרב אבוד טילגרף לקיסר "האסון שהזהרתי אותך מפניו שלשום התרחש היום".
אולם, הכוחות הפרוסים לא הצליחו לכתר את הכוחות האוסטרים, הודות לאומץ לבם של יחידות הפרשים והארטילריה שהקריבו את עצמם על מנת לאפשר לכוחות לסגת. המוני חיילים אוסטרים נסו מזרחה בחוסר סדר מוחלט. מאות טבעו בנהר האלבה, בעוד אחרים שצלחו אותו על גבי גשרים מאולתרים מצאו את שערי מצודת קניגרץ נעולים מחשש לפלישה פרוסית, ושעות נדרש להם לשכנע את מפקד המצודה המבוהל לפתוח את שעריה.
במהלך הימים הבאים המשיכו הכוחות האוסטרים בנסיגתם החפוזה, ללא שהכוחות הפרוסים העייפים הפריעו להם.
תוצאות הקרב
לאחר התבוסה בקרב, איבדו האוסטרים את הרצון להילחם, וכבר למחרת החלו לגשש אחר הפסקת אש. כדי למנוע התערבות במלחמה על ידי צרפת או רוסיה, דחף ביסמרק את המלך וילהלם לעשות שלום עם האוסטרים במהירות, ולא להמשיך במלחמה בתקווה לרווחים נוספים. בתיווך צרפתי, הסתיימה המלחמה בשלום פראג בניצחון פרוסי. הסכם השלום בפראג הביא לפירוקה של הקונפדרציה הגרמנית, לסיפוח הפרוסי של ממלכת הנובר, נסיכות הבוחר מהסן, דוכסות נסאו, פרנקפורט, ושלזוויג-הולשטיין, ולהדרה רשמית וקבועה של אוסטריה מאיחוד המדינות הגרמניות. כמו כן, נאלצה אוסטריה להעביר את אזור ונציה לאיטליה, על אף שגברה עליה במלחמה.
לקריאה נוספת
מקס בוט, "חדשנות במלחמה", הוצאת מודן, 2015, "רובים ומסילות ברזל", עמ' 173-141
ראו גם
מארש קניגרץ
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קניגגרץ
קטגוריה:1866
קטגוריה:פרוסיה: היסטוריה צבאית
קטגוריה:האימפריה האוסטרית | 2023-05-22T01:28:30 |
הלמוט פון מולטקה הזקן | הלמוט קרל ברנהארד פון מולטקה (גרמנית: Helmuth Karl Bernhard von Moltke; 26 באוקטובר 1800 – 24 באפריל 1891), שנעשה לרוזן ב-1870, היה גנרל-פלדמרשל גרמני מפורסם.
ביוגרפיה
פון מולטקה נולד בפרכים והצטרף לצבא הדני, ולאחר מכן, ב-1822, הצטרף לצבא הפרוסי. מ-1835 ועד ל-1839 שירת כיועץ לצבא האימפריה העות'מאנית. בשנת 1857 מונה לראש ה-Großer Generalstab (ראש המטה הכללי) במקום קרל פון רייהר וכיהן בתפקיד עד לשנת 1888. הוא תכנן והוביל בהצלחה מבצעים צבאיים במהלך מלחמת שלזוויג השנייה, במהלך המלחמה האוסטרו-פרוסית של 1866 ובמהלך מלחמת פרוסיה צרפת (1870-1871), שסללה את הדרך לאימפריה גרמנית המונהגת על ידי פרוסיה (1871). הוא שירת בדיאט בקונפדרציה הצפון-גרמנית מ-1867 עד 1871, ומ-1871 ועד ל-1891 היה חבר ברייכסטאג, הפרלמנט הגרמני של זמנו. ב-1888 הוא פרש מתפקיד ראש המטה הכללי, ויורשו היה אלפרד פון ולדרזה. אחיינו, הלמוט יוהאן לודוויג פון מולטקה ("מולטקה הצעיר"), היה ראש המטה הכללי מ-1906 עד ל-1914.
כתב מספר עבודות על תאוריה צבאית. התזה המרכזית שלו הייתה שיש להבין אסטרטגיה צבאית כמערכת של אפשרויות, מאחר שרק התחלת מבצע צבאי יכולה להיות מתוכננת. כתוצאה מכך, הוא האמין כי מטרתם העיקרית של מנהיגים צבאיים היא להכיל את ההכנות הנרחבות של כל תוצאה אפשרית.
הצלחתו של מולטקה הייתה בהקמת רשת גיוס, אימון והצטיידות שהתבססה במידה רבה על תשתית הרכבות, אשר אפשרה ריכוז ושינוע מהיר ויעיל של צבא המילואים הפרוסי על ציודו אל החזית בזמן קצר. כך, בשנת 1870, על אף שנפוליאון השלישי הצרפתי הוא שהכריז מלחמה, הצליח הצבא הפרוסי להגיע לעדיפות מספרית בגבול כאשר הצרפתים עוד היו עסוקים בגיוס. יתרה מזו, קווי הלוגיסטיקה שתכנן מולטקה אפשרו אספקה טובה יותר לצבא הפרוסי בשטחי האויב מאשר תפקודם של קווי אספקה הצרפתיים בארצם-שלהם. מולטקה היה כה בטוח בתכנונו ובתרגול הצבא, שלפי האגדה, בעת הגיוס של 1870, ישב וקרא ספר.
הלמוט פון מולטקה נפטר בברלין בשנת 1891.
עיטורים
פור לה מריט עם עלי אלון, כוכבים, כתר ויהלומים
, מסדר הבז הלבן
מסדר העיט השחור עם שרשרת ויהלומים
הצלב הגדול של מסדר העיט האדום עם עלי אלון וחרבות מסדר הכתר עם עלי אלון וחרבות
עיטור בית הוהנצולרן עם חרבות
הצלב הגדול של צלב הברזל (1870)
הצלב הגדול של מסדר בית אלברט הדוב (אנהלט)
הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות הצבאית של קרל פרידריך (באדן)
הצלב הגדול של המסדר הצבאי של מקס יוזף (בוואריה)
הצלב הגדול של מסדר היינריך האריה עם חרבות (בראונשווייג)
הצלב הגדול של מסדר של הדוכס הגדול לודוויג (הסה)
הצלב הגדול של מסדר בית מקלנבורג שוורין עם כתר זהב וחרבות (מקלנבורג-שוורין)
הצלב הגדול של המסדר הצבאי של פטר פרידריך לודוויג עם חרבות (אולדנבורג)
הצלב הגדול של המסדר הצבאי של סנט היינריך (סקסוניה)
הצלב הגדול של מסדר הכתר (וירטמברג)
הצלב הגדול של לגיון הכבוד (צרפת)
הצלב הגדול של המסדר הצבאי של בית סבויה (איטליה)
הצלב הגדול של מסדר סנט סטפן (הונגריה)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
250px|ממוזער|ימין|תבליט של הלמוט פון מולטקה הזקן בגשר מולטקה בברלין
קטגוריה:תאורטיקנים צבאיים
קטגוריה:אנשי צבא פרוסים
קטגוריה:גנרל-פלדמרשלים בצבא הקיסרות הגרמנית
קטגוריה:גנרל-פלדמרשלים בצבא הפרוסי
קטגוריה:מלחמת צרפת–פרוסיה: אישים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:מעוטרי הצלב הגדול של צלב הברזל
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
קטגוריה:אנשי צבא דנים
קטגוריה:מעוטרי אות מסדר הבז הלבן
קטגוריה:מעוטרי אות מסדר העיט האדום
קטגוריה:מעוטרי עיטור בית הוהנצולרן
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:ממלכת פרוסיה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1800
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1891
קטגוריה:חברי הבית העליון של הלנדטאג של פרוסיה | 2024-05-27T20:56:39 |
מלחמת האזרחים הספרדית | הפניה מלחמת האזרחים בספרד | 2024-05-24T15:57:12 |
אס אס | האֶס אֶס (SS), קיצור המילה הגרמנית - שׁוּצְשְׁטָאפֶל (חיל ההגנה, או פלוגות המגן), הוא הכינוי שבו מוכר ארגון ההגנה והמודיעין של המפלגה הנאצית, "חיל ההגנה", על פי ראשי התיבות בגרמנית.
האס אס הוקם כיחידת שומרי ראש של אדולף היטלר בשם "לייבשטנדרטה אדולף היטלר" (Leibstandarte Adolf Hitler). בהמשך, יחידה זו התפתחה לדיוויזיה שלמה בשם זה שתפקידה היה שמירת האנשים נושאי המשרות הנאצים. תחת הנהגתו של היינריך הימלר, בשנים 1929 עד 1945 (מועד פירוקו לאחר תבוסת גרמניה הנאצית) גדל הארגון, שהחל כגוף קטן, צבאי למחצה, והפך לאחד מהארגונים הגדולים והחזקים ברייך השלישי. הנאצים ראו באס אס יחידת עילית, מעין המשמר הפרטוריאני של המפלגה. אנשי האס אס נבחרו על פי העקרונות של טוהר הגזע ועל פי נאמנות ללא תנאי לפיהרר ולמפלגה הנאצית. עד 1944 הייתה ההצטרפות לאס אס על בסיס התנדבותי, אך עם היחלשות כוחה הצבאי של גרמניה הוחל בגיוס אקראי מבין כלל האוכלוסייה, לעיתים מבני 18 ומטה. כמו כן צורפו ליחידות החמושות של הארגון מתנדבים מארצות אירופה הכבושות.
הזרוע הצבאית של האס אס, ואפן אס אס, התפתחה להיות צבא גרמני שני, בנוסף לוורמאכט, הצבא הגרמני. לוואפן אס אס יצאו מוניטין של לוחמים פנאטיים ואכזריים מאד; יחידות ואפן אס אס סייעו בחיסול ההתנגדות היהודית במרד גטו ורשה באפריל 1943 ורצחו שבויי מלחמה אמריקניים במחנה ליד העיר מלמדי (Malmedy) במהלך קרב הארדנים ב-1944.
האס אס נבדל מהצבא הגרמני, מהמפלגה הנאצית וממנגנון הפקידות הרשמי על ידי דרגות, תגים ומדים ייחודיים לארגון.
במקביל להשתלטותה הבלעדית של המפלגה הנאצית על הכוח הפוליטי בגרמניה, "נשאבו" יותר ויותר תפקידי מפתח בממשל הגרמני – כמו מערכת אכיפת החוק – לשליטת האס אס והפכו לחלק מהארגון; במקביל, הפכו חלקים מתוך האס אס לגופים ממשלתיים דה פקטו. כדי לשמור על כוחה הפוליטי של המפלגה הנאצית ניתנה לאס אס הסמכות להקים ולהפעיל גופים של משטרה חשאית, הגסטפו והסיפ"ו; משמעותה של סמכות זו הייתה למעשה העמדת האס אס מעל החוק.
האס אס היה גם מכשיר להטלת פחד ואימה במהלך השואה. מנהיג האס אס, היינריך הימלר, היה אחד מיוזמי הפתרון הסופי. בסיוע גדודים מהצבא הסדיר, יחידות האיינזצגרופן (עוצבות המבצע) של האס אס רצחו יותר ממיליון אזרחים, רובם יהודים, באזורים של ברית המועצות שנכבשו על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. האס אס היה אחראי להקמתם ולהפעלתם של מחנות ריכוז ומחנות השמדה, שבהם הומתו מיליוני כלואים כתוצאה מהשמדה מכוונת, מהרעבה, מהתעללות ומניסויים רפואיים וכחלק ממדיניות מכוונת של טיהור אתני. אחרי מלחמת העולם השנייה הכריזו השופטים במשפטי נירנברג על האס אס כארגון פשע, אחראי על יישום וביצוע מדיניות גזענית של רצח עם וביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
היסטוריה
הארגון הראשוני
את ארגון האס אס הקים ב-1923 יוליוס שרק, ידיד קרוב של אדולף היטלר, כמחלקה של ארגון האס אה (SA), פלוגות הסער של המפלגה הנאצית, שהיו מורכבות בעיקר מבריונים ומובטלים. מטרת המחלקה החדשה הייתה להיות משמר אישי של היטלר ושל בכירי המפלגה בהפגנות, עצרות, ואירועים ציבוריים אחרים, וכן כדי לשמור על פגישות המפלגה. המפקד הראשון של האס אס היה אמיל מוריס (Emil Maurice), והיחידה נודעה בתחילה כ"משמר הסגל" (Stabswache); המחלקה מנתה בתחילתה 8 אנשים, והיא עוצבה לפי הדגם של בריגדת ארהארדט, אחת היחידות המפורסמות של הפרייקור, מיליציות ימניות קיצוניות שהיו מורכבות מיוצאי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ופעלו בגרמניה ובמזרח אירופה אחרי המלחמה, עד אמצע שנות העשרים בערך.
לאחר כישלון הפוטש של המפלגה הנאצית במרתף הבירה במינכן בנובמבר 1923 הוצאו ה-Stabswache והאס אה מחוץ לחוק. הדבר לא הפריע להמשך פעילותו, אך ללא התרחבות ניכרת. ב-1925 הוקם ה-Stabswache מחדש כ - Stosstrupp Adolf Hitler (פלוגות סער, יחידות מחץ) - המשמר האישי של היטלר בפעילויות של המפלגה הנאצית. מפקדו החדש של האס אס היה יוזף ברכטולד, שטבע את סיסמת הנאמנות להיטלר: "נאמנות עד מוות", סיסמה שהפכה לעקרון יסוד באס אס. עוד באותה שנה הורחבה היחידה שוב לרמה ארצית, והוענק לה השם Schutzstaffel. משימתו של האס אס החדש נקבעה כהגנה על קבוצת בכירים במפלגה הנאצית בכל רחבי גרמניה.
ההתפתחות תחת פיקודו של היינריך הימלר
שמאל|ממוזער|300px|קבוצה של קציני אס אס. היינריך הימלר בשורה הראשונה. מסומן בעיגול - ריינהרד היידריך. התמונה באדיבות בית לוחמי הגטאות
בין 1925 ל-1929 נחשב האס אס רק כגדוד של האס אה, ומנה לא יותר מ-280 איש. ב-6 בינואר 1929 מינה היטלר את היינריך הימלר למפקד האס אס והעניק לו את התואר "רייכספיהרר-ס"ס" (Reichsführer-SS, מפקד האס אס בכל הרייך). לקראת סוף 1932 מנה האס אס 52,000 חברים; עד סוף שנת 1933 היו חברים בארגון יותר מ-209,000 איש.
בהסכמתו של היטלר, הרחיב הימלר, יחד עם יד ימינו ריינהרד היידריך, את כוחו, גודלו וסמכותו של הארגון. ב-1931 הורה הימלר להיידריך לבנות שירות מודיעין בתוך הארגון, שירות הביטחון (Sicherheitsdienst או SD, אס דה). תפקיד ה-SD הוגדר כאיתור אויבי המפלגה ומעקב אחריהם. כמו כן הוקמו משרדים נוספים באס אס: משרד האחראי על טוהר הגזע של חברי האס אס, ומשרד האחראי על התיישבות - (SS - Rasse und Siedlungshauptamt - RUSHA). משרד זה נועד לעסוק בטוהר הגזע של אנשי האס אס ובהטמעת הנושא, וכן בהכנת התיישבותם של אנשי האס אס באזורים חקלאיים.
האצולה החדשה של גרמניה
האס אס נועד להיות שכבת האצולה החדשה של גרמניה הנאצית. תוכניתו של הימלר להרחבת הארגון התבססה על חיקוי ארגונים היסטוריים שונים, כגון מסדר הישועים, הטמפלרים, ו"שחורי החולצות" - קבוצה פשיסטית איטלקית. חברי הארגון עברו סינון קפדני, וחיו במערכת ייחודית של טקסים, סמלים ועקרונות שיצרו תחושה של ארגון נבחרים מעם.
על מנת לבסס את מעמדו והכשרתו של האס אס הקים אדולף הימלר מתקני הכשרה שנקראו "בתי ספר ליונקרי אס אס", שאימנו קציני אס אס.
הימלר יצר לארגון מערכת מדים ייחודית, מערכת דרגות משלו, ושיטת ארגון ייחודית. האס אס יצר מבנה ארגוני שהיה, למעשה, מעין מדינה בתוך מדינה, ונועד ליצור שליטה מוחלטת של המפלגה על גרמניה ועל כל הרייך השלישי המתהווה.
מדים
שמאל|ממוזער|250px|סמל גולגולת המת של האס אס, ה - Totenkopf
לפני 1932 לבשו חברי האס אס את מדי האס אה החומים, בתוספת עניבה שחורה וכובע מצחייה שחור, ועליו סמל ה- Totenkopf, גולגולת המת. ב-1932 הוחלפו גם המדים לצבע שחור, ומאוחר יותר, לפני מלחמת העולם השנייה, נוספו מדים בצבע אפור-שדה (feldgrau) בעיצוב של הוגו בוס. מכאן היו ידועים אנשי האס אס כ"חולצות השחורות", לעומת אנשי האס-אה "החולצות החומות". בנוסף, הם גם ענדו את סמל העיט הנאצי ואת סמל האס־אס – זוג "ברקים" מאונכים מקבילים, ᛋᛋ.
כוח אדם
לא רק ההופעה החיצונית ייחדה את אנשי האס אס. חבריו היו טיפוסים שונים לגמרי מאספסוף האס אה. התגייסו וגויסו אליו אנשים בעלי כישורים ואינטליגנציה מקרב שכבות וזרמים שונים בעם הגרמני, שהתאימו לאידיאל "הגזע הארי" הנאצי וסלדו מרפובליקת ויימאר וממה שהיא מייצגת. חברי האס אס היו צריכים להוכיח "טוהר גזע" (קציני האס אס היו צריכים להוכיח את מוצאם הארי לפחות עד שנת 1700), והיו צריכים לעמוד במבחנים לא רק לגבי מוצאם אלא גם לעמוד בסטנדרטים של הופעה, אופי ונאמנות פוליטית.
אנשי האס אס התקבלו לארגון בטקס מעין דתי, ששולבו בו סמלים גרמניים עתיקים, מיתוסים פגניים ואלמנטים מיליטריסטיים; המיסטיקה שיצרו סמלים אלו הייתה דומיננטית באתוס של הארגון, וכך למשל נהגו טקסי עלייה לרגל לאתרים הקשורים למסדר הטבטוני. אנשי האס אס הוכשרו באימון צבאי למחצה תחת משטר מיוחד של משמעת קשה, והקפידו על סדר, הופעה והתנהגות; המוטו של הארגון היה "נאמנות היא כבודי" (בגרמנית: Meine Ehre heißt Treue), סיסמה שהייתה חרוטה על הפגיון שניתן לקצינים.
אנשי הארגון היו כפופים למשטר מעין מונרכי, שהכתיב הוראות בשאלות של כבוד, נאמנות וכללי התנהגות. העיקרון השולט בארגון היה ה- Führerprinzip, עקרון המנהיגות, שמשמעו הייתה אחריות כלפי מעלה בשרשרת ההיררכית של הארגון, וקבלת הסמכות של האחראים כלפי מטה באותו מבנה. עיקרון זה היה נכון בכל המפלגה הנאצית, וזכה להעצמה רבה באס אס.
כך הפכו אנשי האס אס ל"יחידה המובחרת" של המפלגה הנאצית. הציבור הגרמני העריץ את המשמעת של האס-אס, במיוחד לאחר השוואה לאנשי האס-אה, שביצעו מעשי אלימות אקראיים.
יחידות
עם התרחבותו של האס אס היה צורך לארגנו במבנה היררכי. בבסיס הארגון עמדה כיתה (Schartrupp), מעליה מחלקה (Sturm), פלוגה (Sturmbann), וגדוד (Standarte). בסוף 1932 אוחדו הגדודים לשלוחות (Abschnitte). מאוחר יותר נוצרו גם מסגרות של חטיבה (בריגדה) ויחידות נוספות לפי הצורך, עד לרמה של דיוויזיות שריון. באותה חלוקה השתמשו גם לדרגות - בתוספת הסיומת "פיהרר" ולפי הצורך קידומת כמו אונטר (תת-) או אובר (רב-), למשל, אוברשטורמבאנפיהרר. במקביל, השתמשו באס-אס גם בדרגות צבאיות - גנרל, קולונל, מאיור (רב-סרן) ועוד.
עלייה לשלטון וביסוס מעמד האס אס
חיסול האס אה
עם עליית הנאצים לשלטון, בראשית 1933, הציב לעצמו הימלר שתי מטרות עיקריות: חיסול כל התנגדות למשטר החדש, והשתלטות על המשטרה בגרמניה, מהלך שנועד לתת לאס אס שליטה מלאה על הנעשה במדינה. כחלק ממהלך זה תכנן הימלר גם הקמת מחנות ריכוז, שבהם ירוכזו מתנגדי המשטר. עליית האס אס החלה ב-30 ביוני 1934, ב"ליל הסכינים הארוכות", שבו חוסלה מנהיגות האס אה ובראשה מנהיג האס אה, ארנסט רהם. אירוע זה חיסל, למעשה, את האס אה, והפך את האס אס מזרוע של האס אה לגוף עצמאי ולזרוע הקרבית היחידה של המפלגה הנאצית; העומד בראש האס אס, הימלר, הפך כנראה לאדם החזק בגרמניה, מלבד היטלר עצמו.
ההשתלטות על המשטרה
בגרמניה של רפובליקת ויימאר הוקמה משטרה פוליטית, שתפקידה היה להגן על החוקה מפני התקפות שמקורן במניעים פוליטיים. למשטרה זו היו מחלקות במדינות השונות. המחלקה בפרוסיה הפכה להיות הגסטפו (GESTAPO - GEheime StaatsPOlizei - משטרת המדינה החשאית), החל מ-1933, ביוזמתו של הרמן גרינג, שהיה שר הפנים במדינה.
הימלר התמנה כמפקד משטרת מינכן במרץ 1933, ובאותו חודש הקים את מחנה הריכוז הראשון, דכאו. עד אמצע 1934 השתלט האס אס על כל גופי המשטרה הפוליטית בגרמניה; הימלר מינה את מפקדו הראשון של מחנה דכאו, תיאודור אייקה (Theodor Eicke), כמפקד כל מחנות הריכוז ומשמרות האס אס.
עד 1936 השתלט הימלר על כל גופי המשטרה בגרמניה, והחל בתהליך של מיזוג כל הגופים הללו לגוף ענק יחיד, חיל הגנת המדינה (Staatsschutzkorps) - תהליך שלא הושלם מעולם. ב-17 ביוני 1936 הוענק להימלר התואר "רייכספיהרר סס וראש המשטרה הגרמנית", כמבטא מהלך זה. כל גופי המשטרה הפוליטית אוחדו לתוך הגסטפו, והאס אס השתלט על גופי המשטרה האחרים בגרמניה: משטרת הפלילים, קריפ"ו (KRIPO), משטרת הסדר, אורפ"ו (ORPO) (שנוצרה ממיזוג הז'נדרמריה ומשטרת המגן), ומשטרת הביטחון, סיפ"ו (SIPO).
הגסטפו והקריפו אוחדו במשטרת הביטחון תחת פיקוד היידריך (שהפך בכך למספר שניים באס אס, מכיוון שפיקד גם על האס דה). משטרת המגן והז'נדרמריה אוחדו במשטרת הסדר בפיקוד קורט דליגה. רשמית נותרו שני ארגונים אלה תחת משרד הפנים, אך למעשה נשלטו על ידי האס אס והימלר בראשו (שבכל מקרה היה גם שר הפנים).
איחוד המשטרה הפך אותה מגוף של שירות המדינה וסיוע לאזרח לגוף שהיה למעשה זרוע של המשטר הנאצי, הפועלת על פי רצונו של המנהיג הנאצי.
ממוזער|קורבנות האס אס במחנה הריכוז דכאו
הרחבת מנגנון המודיעין ויצירת מחנות הריכוז
כבר ב-1931 הקים ריינהרד היידריך את האס דה, כמנגנון מודיעין פנימי. עד 1934 השתלט האס דה על כל פעילות המודיעין בתוך המפלגה הנאצית; ב-1938 הפך האס דה באופן רשמי לגוף במשרד הפנים הגרמני. ב-1939 מוזגו האס דה ומשטרת הביטחון, סיפ"ו, לגוף חדש, המשרד הראשי לביטחון הרייך (Reichssicherheitshauptamt, RSHA).
האס אס הקים מחנות ריכוז לכליאת מי שהוגדרו "מתנגדי משטר". מחנות הריכוז היו באחריות "המשרד למשק ומנהל", שהיה אחראי גם על ענייני מנהלה, כלכלה ותחזוקה באס אס. שמירת המחנות הופקדה בידי יחידת גולגולת המת (טוטנקופפ-פרבנדה, SS-Totenkopfverbände), שהיו בפיקודו של תיאודור אייקה. לוחמי יחידות אלו היו האכזריים והקשוחים שבאנשי האס אס; הם אומנו במשמעת ובאכזריות וקיבלו הכשרה קרבית. לימים הפכו אנשי יחידות אלו לחלק מהיחידות הצבאיות של האס אס, ה"ואפן אס אס" (Waffen-SS, האס אס החמוש), ויצרו את ההדיוויזיה ה-3 של האס אס, דיוויזיית גולגולת המת (SS-Panzerdivision Totenkopf).
השליטה על המשטרה, גופי המודיעין ומחנות ריכוז אפשרו לאס אס שליטה מלאה על ביטחון הפנים של גרמניה, שליטה שממנה נהנה הארגון עד סוף המלחמה. האס אס לא רק שלט ארגונית ומבצעית בגופים השונים שחלשו על תחום זה; הארגון לא היה כפוף לשום ביקורת מכל סוג - משפטית, מינהלית, חוקתית או אחרת. האס אס יצר למעשה גוף שלטוני מלא, שהתחרה באופן מלא בגוף השלטוני הרשמי. ב-1939 אף הוקמה רשת בתי-משפט של האס אס שנתנה סמכות חוקית לפעילותו, ולמעשה השלימה את עקיפת החוק הקיים.
פעילויות נוספות
האס אס השקיע רבות באינדוקטרינציה ובתעמולה, כדי לקדם רעיונות נאציים; הימלר ראה בכך מטרה עיקרית של האס אס, ואחד מהמשרדים הראשיים של הארגון, לשכתו של ס"ס אוברגרופנפיהרר ד"ר אוגוסט הייסמאייר (August Heissmeier) היה ממונה על קידום מטרה זו. משרד זה קידם פעילויות תרבות ומדע בנושא, בקרב תלמידים וסטודנטים, ואף השקיע במחקר היסטורי וארכאולוגי כדי לחשוף את התרבות הגרמנית הפרה-נוצרית. האס אס הקים בתי ספר לקצונה, שבהם הוכשרו נערים לשירות כקציני אס אס; חלק גדול מהצוערים היו חניכי תנועת הנוער ההיטלראי (היטלר יוגנד).
דוגמה קיצונית להיותו של האס אס מעין אצולה מתהווה, בעיניו של הימלר, הייתה בפרויקט הלבנסבורן (Lebensborn), מילולית - "מעין החיים". פרויקט זה נועד לעודד ילודה של ילדים "טהורי גזע", שאבותיהם היו אנשי אס אס, ואמותיהם בדרך כלל נערות ונשים צעירות, בנות האגף הנשי בהיטלר יוגנד. הימלר גרס, שיש לעשות הכול כדי לעודד ילודה: גורמים והסברה למניעת הריון הופסקו, ונעשה מאמץ רב למנוע הפלות; האס אס עודד נשים אלו להיכנס להריון מאנשי אס אס, בתוך או מחוץ למסגרת הנישואין. האבות שוחררו מכל אחריות מוסרית או אחרת להריון, ואילו אגודת לבנסבורן סייעה לנשים אלו, תמכה בהן ועודדה אותן ללדת את ילדיהן. עם פרוץ המלחמה, התרחב המושג עד כדי חטיפת ילדים מהאזורים שנכבשו על ידי גרמניה ומסירתם לאימוץ כפוי בגרמניה; כך אירע לילדי הכפר לידיצה, שנמחק מעל פני האדמה כתגובה להריגת היידריך בידי פרטיזנים צ'כיים. כ-80% מאותם ילדים מעולם לא הוחזרו לבתיהם.
מלחמת העולם השנייה
האס אס הגיע לשיאו בזמן מלחמת העולם השנייה. די היה בשמו ובמוניטין המאיים שיצא לארגון, מוניטין של אלימות קרה, יעילה ומאיימת, כדי להכות בפחד לב כל אדם. היטלר נתן לאס אס סמכות שיפוטית על כל מחנות הריכוז בארצות הכבושות ואיפשר להם להשגיח על השליטה היומיומית במדינות, שנכבשו על ידי גרמניה בזמן המלחמה. כך השלים האס אס את הפיכתו מגוף מפלגתי קטן לארגון מסועף ששולח זרועות לכל תחום ואזור בו גרמניה נמצאת, ולמרות קשיי המלחמה, מהווה מכשיר רב עוצמה בשמירה על הדיקטטורה ויישום הנאציזם.
הכנות לקראת המלחמה
עוצבות המבצע, האיינזצגרופן (Einsatzgruppen), הוקמו ב-1939 לקראת המלחמה הממשמשת ובאה. יחידות אלו היו תחת אחריות משטרת הביטחון (סיפ"ו) ושירות הביטחון (ס"ד). יחידות אלו נועדו לנוע בעקבות הצבא הגרמני, ולטפל במי שהוגדרו "אויבי הרייך" באזורים שייכבשו. יחידות אלו הופעלו על פי הנחיותיו של היידריך באיגרת הבזק: הן סייעו באכיפת הטלאי הצהוב, בהקמת מועצות היהודים, היודנראט, ביצירת הגטאות, ועוד.
האס אס האזורי אורגן מחדש, והועמד בפיקוד מנהיגים בכירים של אס אס ומשטרה (Höherer SS und Polizeiführer), שהיו נציגיו של הימלר בכל מחוז. המשרד לגזע והתיישבות הורחב, כדי לפעול לאריזציה ונאציפיקציה של השטחים שייכבשו. משטרת הביטחון ושירות הביטחון אוחדו לגוף ענק יחיד שריכז את כל הפעילות הפוליטית של האס אס, "המשרד הראשי לביטחון הרייך" (נודע בראשי התיבות RSHA) בפיקודו של היידריך.
תוכניות האס אס
עם תחילת המלחמה גדל האס אס מאוד, והגיע עד כדי 250,000 איש. האס אס שאף לתפוס מקום מרכזי ברייך השלישי המתהווה. השטחים הנרחבים שנכבשו בתחילת המלחמה סיפקו לארגון הזדמנות פז להגשים את שאיפות הארגון: הימלר מינה את מפקדי האס אס האזוריים (ה-Höherer SS und Polizeiführer), כדי שיעשו הכול כדי להגשים את המטרות הגזעניות, הצבאיות, הכלכליות והמינהליות של הארגון. תוך תחרות עזה מול השלטונות האזרחיים והצבאיים במקום, עשו מנהיגי האס אס הכול כדי להגשים מטרות אלו, ואכן הצליחו בכך מאוד, במיוחד במזרח אירופה.
על פי סיכום עם הפיקוד העליון של הורמאכט, ה-OKW, היה האס אס אחראי על "השקטת" השטחים שנכבשו, מאחורי הקו הראשון. הכוונה הייתה לא רק למלחמה בפרטיזנים ותנועות התנגדות, אלא גם להשלטת משטר של אימה, ולניצול כלכלי של הארצות הכבושות, תוך שיעבוד התושבים הסלאביים והתייחסות אליהם כעבדים, והשמדת אויבים אמיתיים או מדומים בממדים חסרי תקדים.
ב-1939 הוענק להימלר התואר "נציב הרייך לחיזוק הגרמניות" (Reichskomissar für die Festigung deutschen volkstums), זאת מעבר לתוארו כרייכספיהרר אס אס. במסגרת תפקידו זה הגה הימלר תוכניות ענק ליישוב השטחים העצומים שכבשה גרמניה, תוכניות שהאס אס אמור היה ליישם. במסגרת תוכניות אלו התכוונו הגרמנים להגלות מיליונים מהתושבים הסלאבים לסיביר, ואילו מיעוט מהם אמור היה לעבור "גרמניזציה". כל שטחן של פולין ושל אוקראינה אמור היה להיות מיושב על ידי גרמנים ופולקסדויטשה - פולנים ממוצא גרמני.
האס אס התכוון להקים רשת של יישובים במזרח אירופה, שבהם יישבו איכרים גרמניים, יחד עם פולקסדויטשה ומתנדבים בני הארצות השכנות, שיעברו גרמניזציה. משימה זו הוטלה על אחד ממשרדיו הראשיים של האס אס (ראו להלן) - המשרד הראשי למרכזי הפולקסדויטשה, בראשות ס"ס אובר-גרופנפיהרר ורנר לורנץ (Werner Lorenz).
האס אס כלל בתוכניתו גם את מערב אירופה: נורווגיה, דנמרק, הולנד ובלגיה נחשבו לארצות שיהוו חלק בלתי נפרד מהרייך העתידי, וכמאגר כוח אדם נוסף ליישוב מרחב המחיה במזרח, הלבנסראום (Lebensraum). בארצות הללו הרחיב האס אס את תפקידו מעבר לסיוע לשלטונות הכיבוש: המשרד הראשי של האס אס, בראשות גוטלוב ברגר, ניסה לבנות בסיס פוליטי לתמיכה ושיתוף פעולה עם גרמניה, וזאת בשיתוף עם תנועות אוהדות מקומיות.
ארגון פנימי - משרדים ראשיים ושליטה בשטח
הימלר ניהל את האס אס כאחוזה פיאודלית; הבסיס היה נאמנות קציניו אליו ואל היטלר, על פי "עקרון הפיהרר" (שהוזכר לעיל). ואולם, בין גופי האס אס שררה לא אחת תחרות קשה.
ב-1942 הושלם ארגון האס אס ב-12 "משרדים ראשיים" (Ämter או Amtsgruppe). בראש כל משרד עמד קצין בדרגה הבכירה ביותר, אס אס אוברגרופנפיהרר (המקבילה לדרגת גנרל. אלו היו משרדי האס אס הראשיים (חלקם הוזכרו לעיל):
המשרד הראשי של נציב הרייך לחיזוק הלאום הגרמני; בראשות אולריך גריפלט
משרד הרווחה הראשי לגרמנים אתניים; בראשות ורנר לורנץ.
לשכות אוברגרופנפיהרר היסמייר; בראשות ד"ר אוגוסט הייסמאייר.
המשרד הראשי למשק ומנהל; בראשות אוסוולד פוהל. משרד זה היה אחראי על מינהל חיילי האס אס ועל כלכלתם. בנוסף, גילם בתוכו את אחת הסתירות הפנימיות הקשות של האס אס: משרד זה היה אחראי על מחנות הריכוז, בהם נרצחו המוני יהודים, אך גם על ניצולם הכלכלי, כלומר על שמירתם בחיים כעובדי כפייה. סתירה זו התגברה לקראת שנת 1944, עם החרפת מצבה של גרמניה במלחמה, כאשר גבר הצורך בניצולם של העובדים לצורכי המאמץ המלחמתי המוגבר.
המשרד הראשי למשטרת הסדר (המשטרה במדים); בראשות קורט דליגה.
המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA); בתחילה היה בראשות ריינהרד היידריך, עד שנהרג על ידי פרטיזנים צ'כיים ב-27 במאי 1942. לאחר מכן נוהל על ידי ארנסט קלטנברונר
המשרד הראשי לסגל האס אס; בראשות מקסימיליין פון-הרף
המשרד הראשי לשיפוט של האס אס; בראשות פרנץ ברייטהאופט
המשרד הראשי להנהגת האס אס; בראשות הנס יוטנר. בתוך משרד זה פעל משרד הקומנדו של הוואפן אס-אס שהיה ממונה על "יחידות גולגולת המת", ועם התקדמות המלחמה גם על הוואפן אס אס, שהתפתח מיחידות אלה (ראו להלן).
המשרד הראשי לגזע והתיישבות; בראשות ריכרד הילדברנט
המשרד הראשי של האס אס; בראשות גוטלוב ברגר
המטה האישי של הרייכספיהרר אס אס, הימלר; בראשות קרל וולף
במהלך המלחמה התמוטט הארגון האזורי של האס אס, שהיה בידי מפקדי אס אס אזוריים. השליטה בשטח הייתה בידי המפקדים המקומיים, ללא שליטה מלאה של המטה הראשי, או עם מידת שליטה מוגבלת. המפקדים האזוריים פעלו תוך תחרות עזה מול שלטונות הכיבוש האזרחיים והצבאיים, והגשימו באכזריות את המדיניות הנאצית, כיוזמה אישית וכחלק מהמדיניות הכללית של גרמניה הנאצית, בתמיכת זרועותיו השונות של האס אס. יש הטוענים, כי מצב זה של ריבוי זרועות ומפקדים, הפועלים בתחרות זה מול זה תוך נאמנות פיאודלית עיוורת לגורמים שמעליהם, הם אלה שהולידו את הפתרון הסופי, ולאו דווקא המדיניות המכוונת של הימלר (שאלה הפונקציונליזם ואינטנציונליזם בתחום שנויה במחלוקת).
וואפן אס אס
ב-17 במרץ 1933 הקים יוזף (זף) דיטריך, בהוראתו הישירה של היטלר, יחידה בשם "משמר הראש – אדולף היטלר" (Leibstandarte – Adolf Hitler), שנועדה לשמש כמשמר ראש, ומשמר טקסי לפני בנייני המפלגה. יחידה זו, יחד עם יחידות נוספות בשם "יחידות הכוננות הפוליטית" (Politische Bereitschaft) השתתפו בליל הסכינים הארוכות; היכולת המרשימה שהפגינו יחידות אלו עוררה את הימלר לתכנן כוח צבאי משלו, שכונה "כוח הכוננות" (Verfügungstruppe). יחידה זו כללה שלוש חטיבות, שהיו אמורות להיות כפופות לצבא הגרמני, הרייכסווהר, שהפך להיות הורמאכט בהמשך. יחידות אלו אמורות היו להיות יחידות עילית: היו בהם מתנדבים בלבד, שלהם הועיד הימלר אימון טוב יותר מהאימון הצבאי הרגיל וציוד משובח יותר, ובמקביל הם היו אמורים להיות בעלי נאמנות גבוהה יותר, ונעדרי הטקסיות המיושנת שאפיינה אז את הצבא הגרמני.
ראשי הצבא הגרמני חשו מיד כי קיומו של כוח צבאי נפרד מהצבא הוא איום על הצבא. הם דרשו פיקוח מלא על הכוח החדש המתהווה, והדבר הוביל למאבקי כוח בלתי פוסקים בין האס אס לצבא. עד תחילת המלחמה הצליחו ראשי ה-OKW, המטה הכללי הגרמני, למנוע את גידולו של כוח הכוננות (בתחילת המלחמה מנה הכוח לא יותר מ-23,000 איש, כולל אנשי יחידות גולגולת המת), ואולם, הם נאלצו לקבל את עצם קיומו של כוח זה ככוח עצמאי מקביל לצבא; ב-17 באוגוסט 1938 קיבל היטלר את עמדתו של הימלר, וקבע את עצמאותו של הוואפן אס אס. השם "ואפן אס אס" - האס אס החמוש - ניתן רק כשנה לאחר מכן, עם פרוץ המלחמה, ועם יצירתן של שלוש הדיוויזיות הראשונות של הוואפן אס אס: הדיוויזיה השנייה, דאס רייך (SS-Division Das Reich); הדיוויזיה השלישית, דיוויזיית גולגולת המת (SS-Division Totenkopf); ודיוויזיה נוספת שהורכבה מכוחות המשטרה ונקראה דיוויזיית המשטרה (SS-Polizei Panzergrenadierdivision) - דיוויזיה זו אוחדה לוואפן אס אס רשמית רק ב-1942. יחידת העילית, משמר הראש של היטלר, ה-Leibstandandarte Adolph Hitler, יצרה מאוחר יותר את הדיוויזיה שהוגדרה כדיוויזיית האס אס מס' 1, בעלת אותו שם.
דיוויזיות הוואפן אס האס שובצו בחזיתות השונות על פי החלטת הצבא, אך היו כפופות בכל עניין אחר (כוח אדם, ציוד, שיפוט, וכדומה) לפיקוד העליון של האס אס. דבר זה יצר חיכוך בלתי פוסק מול הצבא, וגם תחרות בין המשרדים השונים של האס אס על השליטה בוואפן אס אס. אחד הוויכוחים הבולטים עם הצבא וגם בתוך הנהגת האס אס היה על גודלו של הוואפן אס אס; הדעה שגרסה שיש צורך להגדיל ככל האפשר את הוואפן אס אס היא זו שניצחה, אך מכיוון שלא היה די בכוח האדם הגרמני (מכיוון שהצבא מנע גיוס נרחב), נאלץ הוואפן אס אס לגייס יותר ויותר מבין הגרמנים שגרו מחוץ לגרמניה, הפולקסדויטשה, וגם בין עמים "גרמניים", כמו סקנדינביה והולנד, ומאוחר יותר גם מצרפת, מאיטליה, ואף ממזרח אירופה. בשיא כוחו מנה הוואפן אס אס למעלה מ-40 דיוויזיות, ואולם אותן יחידות שגויסו מעמים לא גרמניים נחשבו נחותות יותר; לעומתן, דיוויזיות האס אס המובחרות (אותן שהוזכרו לעיל, וכן דיוויזיית האס אס החמישית, ויקינג) הוסבו לדיוויזיות שריון מעולות, PanzerDivision, ונלחמו במקומות הקשים ביותר כמעין "כיבוי שריפות" בעת משבר בחזית.
ממוזער|"היהודי האחרון בוויניצה" הוא כינויו של תצלום שצולם בסמוך לעיר ויניצה שבאוקראינה במהלך השואה, ובו מוצג היהודי האחרון מהעיר כשהוא כורע על ברכיו לפני קבר אחים עמוס בגופות יהודי ויניצה וחייל איינזצגרופן מכוון אקדח לראשו, רגע לפני הוצאתו להורג, בעוד נאצים מהוואפן אס אס (Waffen-SS) ושירות העבודה של הרייך (Reichsarbeitsdienst) מביטים במתרחש.
במהלך כל המלחמה ביצעו חיילי הואפן אס אס פשעי מלחמה הן כנגד אזרחים והן כנגד חילי בעלות הברית, בין פשעי המלחמה שזכו ל"פרסום" היו הטבח במלמדי, הטבח באורדור-סור גלן, הטבח בפוסה ארדיאטינה, טבח דיסטמו, טבח וויניצה, טבח וולה, הטבח במהלך מבצע קוטובוס, טבח מרזבוטו ועוד.
סוף המלחמה
האס אס הוסיף להיות המכשיר המרכזי בידיו של המשטר הנאצי לקיום שלטונו. באורח פרדוקסלי, ככל ששקע הרייך השלישי יותר ויותר, התהדקה והלכה אחיזת הברזל של האס אס בכל רחבי גרמניה ושטחי הכיבוש שלה. דיוויזיות הוואפן אס אס תפסו מקום גדל והולך במערכה הצבאית, ורדיפת מתנגדי השלטון הלכה וגברה.
לקראת סוף המלחמה, כאשר מפלת גרמניה הייתה ברורה, ביטל הימלר את ביצוע הפתרון הסופי בתקווה להשתמש בכך כקלף מיקוח עם בעלות הברית, ואף האמין שיתנו לו לעמוד בראש גרמניה החדשה ולא יוציאוהו להורג. הוא אכן לא הוצא להורג - זמן קצר אחרי שנתפס, הצליח להתאבד באמצעות כמוסת ציאניד שהחביא בפיו, בעוד שוביו מנסים להחיותו ללא הצלחה.
עוד בטרם תמה מלחמת העולם השנייה ברחה קבוצה של קציני אס אס לארגנטינה והקימה שם רשת פליטים נאצים בשם ODESSA (קיצור של Organisation der ehemaligen SS-Angehörigen) שזרועותיה הגיעו לגרמניה, לשווייץ, לאיטליה ולוותיקן. הרשת פעלה מתוך בואנוס איירס ועזרה לאדולף אייכמן, ליוזף מנגלה, לאריך פריבקה ולפושעי מלחמה נאצים רבים אחרים למצוא מפלט באמריקה הלטינית.
ב-30 בספטמבר 1946 הכריזו השופטים במשפטי נירנברג על ארגון האס אס כארגון פשע. השופטים חיזקו הכרזה זו בהצהרה: "האס אס שימש למטרות נפשעות, הכוללות את רדיפתם והוצאתם להורג של יהודים, ברוטליות ורצח במחנות הריכוז... והטיפול הלקוי בשבויי מלחמה". המשפט המשיך בהכרזה שהחשד בפשע דבק בכל מי "שהתקבל רשמית כחבר באס אס... ושנשאר כחבר בארגון גם כאשר ידע שהארגון משמש לביצוע מעשים שהוכרזו כנפשעים בסעיף 6 של אמנת לונדון לפשעי מלחמה".
ראשי האס אס
1925–1926 – יוליוס שרק
1926–1927 – יוזף ברכטולד
1927–1929 – ארהארט היידן
1929–1945 – היינריך הימלר
1945–1945 – קרל האנקה
ראו גם
מדי וסמלי האס אס
דרגות האס אס
קישורים חיצוניים
Axis History Factbook - SS
הערות שוליים
*
קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית | 2024-09-20T13:59:27 |
עזר וייצמן | הפניה עזר ויצמן | 2023-12-27T12:51:25 |
הלמוט פון מולטקה הצעיר | ממוזער|מולטקה (על הסוס מימין) סוקר את תמרוני הצבא הגרמני יחד עם הקיסר (על הסוס משמאל)
ממוזער|תמונה של מולטקה מ-1914
הלמוט יוהנס לודוויג פון מולטקה (בגרמנית: Helmuth Johannes Ludwig von Moltke; 25 במאי 1848 – 18 ביוני 1916) הידוע לרוב כמולטקה הצעיר (Jüngere Moltke), להבדילו מדודו מולטקה "הזקן", היה איש צבא גרמני, אשר שימש כראש המטה הכללי הגרמני עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
מולטקה שינה את תוכנית שליפן ונטל ממנה את עוקצה, וכאשר האסטרטגיה שלו התנפצה בקרב הראשון על המארן, הוחלף בידי אריך פון פאלקנהיין.
ביוגרפיה
תחילת דרכו
מולטקה נולד ב-25 במאי 1848 בבירנדורף, שהשתייכה אז לדוכסות הגדולה של מקלנבורג-שוורין. אביו היה אדולף פון מולטקה, ואמו נקראה אוגוסטה. משפחתו הייתה משפחת אצולה בעלת עבר צבאי-פוליטי עשיר, ודודו היה מולטקה "הזקן", לימים גיבור איחוד גרמניה. עם פרוץ מלחמת צרפת–פרוסיה, הוא שרת ברגימנט הגרנדירים הראשון (פרוסיה המערבית), וצוין לשבח על גבורתו. לאחר המלחמה, למד באקדמיה צבאית בין 1875–1878. בשנת 1880 הפך לחבר במטה הכללי הקיסרי (Oberste Heeresleitung), ובשנת 1882 הפך לשלישו האישי של דודו שהיה אז ראש המטה הכללי.
עם מותו של דודו בשנת 1891, מונה מולטקה לעוזרו של וילהלם השני, קיסר גרמניה, וכך הפך לחלק מהמעגל הפנימי של הקיסר. בשנת 1902 הועלה לדרגת גנרל-לוטננט, וקיבל פיקוד על דיוויזיית המשמר ה-1, והחזיק בתפקיד עד 1904. אותה שנה מונה לסגנו של ראש המטה הכללי אלפרד פון שליפן, ולראש אגף האפסנאות של הצבא.
ראש המטה הכללי
בשנת 1906 שליפן פרש מתפקידו והקיסר מינה את מולטקה לרמטכ"ל החדש. מינויו היה שנוי במחלוקת בזמנו, ונותר כזה עד ימינו. היו מועמדים אחרים לתפקיד, שנחשבו למתאימים בהרבה, ביניהם הנס פון בזלר וקרל פון בילוב. נטען שהקיסר מינה את מולטקה לתפקיד בעיקר בגלל ידידותם האישית ודודו המפורסם של מולטקה. אין ספק שלקיסר הצעיר נעמה חברתו של מולטקה, שנודע כבעל גינוני נימוס ללא רבב. אחד ממדריכיו הצבאיים לשעבר העיר כי "האיש הזה עלול להביא אסון". מולטקה אהב את תפקידו, שהפך אותו למעשה לאחד האנשים החזקים ביותר בגרמניה. הוא לא היה כפוף לאף אחד פרט לקיסר, אפילו לא לשליטים המקומיים בנסיכויות ובממלכות שהרכיבו את הקיסרות הגרמנית.
כסגן הרמטכ"ל, היה מולטקה מהמנסחים של "תוכנית שליפן", שתכנן קודמו בתפקיד. עם זאת, כבר בשלב זה התעוררו חילוקי דעות בינו לבין שליפן. שליפן האמין שעם פרוץ המלחמה יחתרו הצרפתים לקרב הכרעה, בעוד מולטקה האמין שהם ייסוגו לעומק ארצם, ויהרסו בדרכם את מסילות הברזל וכך יעכבו את תנועות הצבא הגרמני. מולטקה ערך שינוי מהותי בתוכנית של שליפן, על ידי כך שביטל את הפלישה המתוכננת להולנד, והגביל אותה לתחומי לוקסמבורג ובלגיה. בכך, צמצם מולטקה באחד את מספר האויבים ומנע מהבריטים להשתמש בנמלים ההולנדיים שעדיין היו נייטרליים. עם זאת, הדבר גם הגביל בצורה משמעותית את יכולת האיגוף שעליהן התבססה התוכנית.
מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם הראשונה פרצה ב-28 ביולי 1914. גרמניה הייתה מחויבת להסכמים עם בעלת בריתה האימפריה האוסטרו-הונגרית, ועל כן הכריזה מלחמה על האימפריה הרוסית. על פי תוכנית שליפן, הייתה גרמניה אמורה להכריז מלחמה גם על בעלת בריתה של רוסיה, צרפת, ולכבוש את בלגיה ולוקסמבורג. עם זאת, זמן קצר בטרם ביצעה גרמניה את הצעד הגורלי, הודיע שגריר גרמניה בלונדון הנסיך ליכנובסקי, כי בריטניה תערב לנייטרליות של צרפת אם גרמניה לא תתקוף את בלגיה. הקיסר הורה לפיכך למולטקה לעצור את הגייסות הנעים אל לוקסמבורג, ולהעביר אותם לחזית מול רוסיה. מולטקה סירב בטענה ששינוי דרסטי כזה יזרוק את הצבא הגרמני לתוך כאוס ארגוני. הקיסר אמר לו: "דודך היה נותן לי תשובה אחרת". מולטקה הבין את הרמז, ובאותו ערב חזר למטהו ופרץ בבכי.
כעבור כמה שעות דרש הקיסר ממולטקה לחתום על מסמך בו הוא מבטל את כל פקודותיו הקודמות לגבי החזית המערבית. מולטקה סיפר מאוחר יותר כי "השלכתי את עטי על השולחן וסרבתי לחתום" הוא אמר לשלישו שהגיש לו את המסמך: "עשה כרצונך במברק הזה אני לא אחתום עליו". כעבור עוד מספר שעות, נקרא מולטקה אל ארמון הקיסר מולטקה הופתע לראות את הקיסר לבוש בבגדי שינה שעליהם מעיל צבאי. הקיסר אחז בידו מברק נוסף מהנסיך ליכנובסקי, שהבהיר כי לאחר שיחה נוספת עם שר החוץ הבריטי אדוארד גריי התברר לו שבכל מקרה צרפת לא תישאר נייטרלית. הקיסר אמר למולטקה "עשה כרצונך" ונכנס למיטה. מולטקה סיפר מאוחר יותר: "זאת הייתה חווית המלחמה הראשונה שלי. מימי לא התאוששתי מן ההלם שבתקרית. משהו בתוכי נשבר ולא חזרתי מעולם ליושני."
הפלישה הגרמנית לבלגיה נמשכה 12 ימים, ורק לאחר מכן חדרו הגרמנים לצרפת. הצרפתים והבריטים ביצעו נסיגה מסודרת, והגרמנים התקדמו במהירות בצרפת וכבר הגיעו למרחק של כמה עשרות קילומטרים מפריז. אולם אז בניסיון לאגף את הכוחות הצרפתיים, נעו הארמיות הראשונה והשנייה לכיוון דרום-מזרח, תנועה שניתקה אותן משאר הכוחות. הצרפתים והבריטים פתחו בהתקפה שזכתה לכינוי הקרב הראשון על המארן, והיא הסתיימה בניצחון גדול לבריטים והצרפתים. מולטקה הורה לכנף הימנית לסגת מהמארן אל נהר האן. הצרפתים פתחו במרדף, אולם הגרמנים היו מהירים יותר והספיקו להגיע עד האן ולקבוע בו עמדות, המערכה הפכה למלחמת חפירות שעתידה ללוות את החזית המערבית לאורך כל המלחמה. על פי המסופר לאחר התבוסה במארן מולטקה אמר לקיסר "הוד מלכותך הפסדנו במלחמה".
התבוסה במארן מוטטה את עצביו הרעועים של מולטקה, וב-14 בספטמבר שליח של הקיסר הודיע לו שהוא מפוטר מתפקידו, רשמית בגלל מצבו הבריאותי. הוא הוחלף בתפקידו באריך פון פאלקנהיין. עם זאת, דבר פיטוריו לא פורסם בציבור במשך מספר חודשים. בריאותו, שהייתה בלאו הכי תמיד מעורערת למדי, המשיכה להתדרדר, והוא נפטר בברלין ב-18 ביוני 1916. נערך לו טקס קבורה מכובד.
חיים אישיים
בשנת 1878 מולטקה נישא לאליזה פון הויטפלד. נישואיהם היו מאושרים, והוא נודע במסירותו הרבה לה. היא והעוזרת שלה היו הנשים היחידות שהותר להן לבקר במשרד המלחמה הגרמני. מולטקה נחשב לדמות לא שגרתית במטכ"ל הגרמני. הוא ניגן בצ'לו, והיה חבר בתנועת המדע הנוצרי. בעידודה של אשתו, הוא גילה עניין רב במאגיה ובחיים שלאחר המוות, ועמד בקשר עם רודולף שטיינר. מולטקה גם סבל מהתקפי מלנכוליה חוזרים ונשנים שהקשו על תפקודו.
לקריאה נוספת
סיריל פולס, "מלחמת העולם הראשונה", הוצאת מערכות, 1981.
מקס הייסטינגס, "פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה", הוצאת מודן, 2014.
ברברה טוכמן, "אוגוסט 1914", הוצאת מערכות, 1964.
מיכאל הרסגור, אהוד פוקס, "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים: החלטות בתנאי משבר", הוצאת דביר, 2010.
יהודה ואלך, "תוכנית שליפן", זמנים חוברת 3, עמ' 62–74.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:האימפריה הגרמנית: אישים
קטגוריה:מפקדי צבאות סדירים בעת החדשה: אישים
קטגוריה:גנרלים בצבא הקיסרות הגרמנית
קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות מפקדים
קטגוריה:מעוטרי אות מסדר העיט האדום
קטגוריה:מעוטרי מסדר אוסמניה
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1848
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1916 | 2024-03-03T06:22:17 |
מרדכי ארדון | שמאל|ממוזער|250px|חלונות ארדון בספרייה הלאומית
מרדכי ארדון (13 ביולי 1896 – 18 ביוני 1992) היה מגדולי הציירים הישראלים ובעל שם עולמי. יצירותיו משקפות ממד מטאפיזי השואב את השראתו מעולם התרבות היהודי, תוך שימוש בשפה סמלית וברוח האמנות המופשטת והסוריאליסטית האירופית. בתערוכת הביאנלה של ונציה בשנת 1954 זכה ארדון בפרס אונסק"ו, ובשנת תשכ"ג (1963) זכה בפרס ישראל לציור.
ביוגרפיה
ארדון נולד בטוחוב שבגליציה כמרדכי אליעזר ברונשטיין. אביו היה שען וצורף זהב. לדבריו, הוא אשר לימד אותו ש"באבני חן צבעוניות כמוס סוד". צבעוניות זו אהובה על ארדון ואופיינית לו. בשנות ה-20 למד בבית ספר "באוהאוס" בגרמניה, והיה תלמידם של כמה מגדולי אומני התקופה, ביניהם פול קלה, וסילי קנדינסקי וליונל פיינינגר.
ארדון עלה לארץ ישראל בשנת 1933, והקים את ביתו בירושלים, בשכונת יפה נוף הניבטת אל נוף הרי יהודה. כמו ציירים ישראלים אחרים, הושפע ארדון מהנוף המקומי ומהצבעים הבוהקים. הנוף היה לארדון כלי לחיפוש אחר הנסתר. שימוש זה בנוף ניכר מתיאוריו המוקדמים את סגולותיה הרוחניות של ירושלים והריה, הוא נותן פירוש אישי ומקורי לנוף, והמסתכל בנופי ארדון מרגיש את הדרמטיות שבהם בכל משיחת מכחול. בעבודותיו המאוחרות, הנוף מקבל אופי קוסמי.
בשיא פעילותו עמד ארדון בראש בית הספר לאמנות בצלאל החדש, בשנות ה-40. הוא הטביע באופן ניכר את חותמו על המוסד, בהכניסו אליו את לימודי "אמנות מודרנית" בהשראת הניסיון והידע שלו מלימודיו בבאוהאוס. חסידה לנדאו הייתה בין תלמידותיו.
בשנת 1974 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים". הוא היה נשוי למרים לבית בנט משנת 1923. היה אב לבן יחיד, מיכאל ארדון, שהיה פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית. נפטר בירושלים ב-18 ביוני 1992, בגיל 95.
יצירתו
עיקר פעילותו היצירתית של ארדון הייתה בין השנים 1955 ל-1988. בשנים אלו קנה לו שם של יוצר אינדיבידואליסט מובהק, ושלביה של יצירתו הובילו אותו מתפיסה ציורית מובהקת להתגבשות צורנית, ולבסוף אף למופשטות בתכלית.
השימוש הסימולטני בפרטים תיאוריים גלויים לעין ובצורות סתמיות, אפשר לו להמחיש את הדרמה שביצירותיו. ארדון הסתייע בתקדימים של יוצרים אחרים ובהשראה, ובראש ובראשונה בזו של מורו פאול קליי, וגם מעבודתם של הסוריאליסטים. ארדון גיבש לו שפה שאת משמעותה האמיתית יש לחפש בגלוי ובנסתר גם יחד.
יצירתו המוכרת ביותר של ארדון היא חלונות ארדון בספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים. חלונות הוויטראז' הגדולים משולבים בקיר המבואה של הספרייה הלאומית אשר בלב הקמפוס, והם מציגים את חזון השלום האוניברסלי של הנביא ישעיהו.
יצירתו "נקר הזמן" נמכרה באפריל 2006 בבית המכירות הפומביות כריסטי'ס במחיר שיא בינלאומי ליצירת אמנות של אמן ישראלי: 643,200 דולרים.
השכלה
1920–1925 – למד בבאוהאוס, ויימר, אצל הציירים איטן, קלה, קנדינסקי ופיינינגר.
1926 – לימודים אצל מקס דורנר.
הוראה
1929 – בית הספר לאמנות של איטן (Itten), ברלין
1935 – סמינר בית הכרם, ירושלים
1935–1952 – בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות, ירושלים
1940–1952 – מנהל בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות, ירושלים
1952–1963 – מפקח ויועץ לנושאי אמנות, משרד החינוך והתרבות, ירושלים
פרסים
1954 – פרס אונסק"ו, הביאנלה של ונציה
1963 – פרס ישראל בתחום הציור
1968 – פרס מאנגר
1974 – יקיר ירושלים
1974 – דוקטור כבוד לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים
1992 – פרס ישראכרד, מוזיאון תל אביב לאמנות
1992 - פרס מפעל חיים ע”ש מרדכי איש-שלום
מבחר אוספים ציבוריים
מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק.
המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.
גלריית טייט, לונדון.
מוזיאון סטיידלק, אמסטרדם.
המוזיאון הבלגי לאמנויות יפות, בריסל.
המוזיאון העירוני של בוואריה, מינכן.
מוזיאון ישראל, ירושלים.
מוזיאון תל אביב לאמנות.
המשכן לאמנות עין חרוד.
מוזיאון חיפה לאמנות.
חלונות ארדון, הספרייה הלאומית, ירושלים.
פרסומים
מרדכי ארדון, ציורי דרך, אונטערוועגס – אן א וועג (תרגום עברי: ק"א ברתיני), הוצאת מעריב, תל אביב, תשמ"ט, 1989.
מרדכי ארדון, אות ומעש (הקדמה מאת אפרים אילין), מכון ויצמן, רחובות, 1982.
סרט על ארדון
דיוקנו של אמן - מרדכי ארדון, הופק על ידי שירות הסרטים הישראלי, (תסריט ובימוי: יונה זרצקי, מפיקים: יגאל אפרת, שמואל אלטמן), 1980, (30 דקות), בגרסאות: עברית, אנגלית, גרמנית, ספרדית, (מאוסף המרכז לתיעוד אמנות ישראלית).
ויהי ערב, ויהי בוקר, הפקת הסרט וזכויות היוצרים - Pro-Images / Felix Productions (תסריט ובימוי: איתן קפון), 1989 (24 דקות).
לקריאה נוספת
מישל וישני (Vishny), מרדכי ארדון, הוצאת Harry N. Abrams, ניו יורק, ארצות הברית, 1973
בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980
אברהם קאמפף, Jewish Experience in the Art of the Twentieth Century, הוצאת Bergin & Gravey, מסצ'וסטס, ארצות הברית, 1984
מארק שפס (אוצר), זיוה עמישי-מייזלש, אברם קאמפף, ארדון - רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1985
ארטורו שוורץ, מרדכי ארדון: צבעי הזמן, הוצאת מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות, ירושלים, 2003
מאמרים
יוסי ארנרייך, הכתב והמכתב, עיון ביצירתו של מרדכי ארדון, יצחק ש' רקנטי (עורך), אות לעולם: האות העברית – הגות, אמנות, עיצוב, משרד החינוך, ירושלים, תשס"ח, עמ' 78-69.
גדעון עפרת, מרדכי ארדון: מפלצת הזמן או מלאך ההיסטוריה?, משקפיים 20, 1994, עמ' 21-14.
מרים יזרעאל, בראשית הייתה האות: מרדכי ארדון – בין סוד הבריאה לחזון אחרית הימים, סטודיו 35, 1992, עמ' 44-42.
סופי בלי, מרדכי ארדון. "חלל, זמן ומטאפיזיקה" (היו תערוכות), סטודיו 148, 2003, עמ' 69-68.
זיוה מיזלש, שאגאל וארדון: הפרובלמטיקה של אמנות יהודית, בתוך: דוד קאסוטו (עורך), היהדות והאמנות, 1989, המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו ע"ש דוד ובתיה קוטלר, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, עמ' 428-397.
קישורים חיצוניים
מרדכי ארדון באתר ארופיאנה
Mordecai Ardon 1896-1992, באתר Artchive
Mordecai Ardon - Symbols without significance
בצלאל, עבודותיו של מרדכי ארדון בבצלאל קטלוג, בצלאל קטלוג
סרטו של איתן קפון, ויהי ערב, ויהי בוקר, באתר יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לציור
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1963
קטגוריה:יקירי ירושלים
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:סגל בצלאל
קטגוריה:מנהלי ונשיאי בצלאל
קטגוריה:בוגרי באוהאוס
קטגוריה:הביאנלה של ונציה
קטגוריה:יהודים גליציאנים
קטגוריה:ירושלים: אישים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1896
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1992 | 2024-05-31T14:43:53 |
קבוצות הבחירה של המחנות העולים | קבוצות הבחירה של המחנות העולים הוא שמה של תנועת הבוגרים של תנועת הנוער המחנות העולים.
בעבר הייתה קבוצות הבחירה תנועת נוער נפרדת שדגלה בחלוציות, סוציאליזם וציונות. פעילותה ההיסטורית היא היום חלק מפעילות תנועת הנוער המחנות העולים. המושג "קבוצות הבחירה" מתייחס כיום לכלל הבוגרים של תנועת המחנות העולים וקבוצות הבחירה ההיסטורית. חברי "קבוצות הבחירה של המחנות העולים" חיים בקבוצות שיתופיות במגדל העמק, בנוף הגליל, בבת ים, בראשון לציון, בקיבוץ נערן ובאילת. החברים בקבוצות השיתופיות עובדים בעיקר בחינוך, בין השאר במיזמים חינוכים וחברתיים של תנועת הבוגרים ובתנועת הנוער המחנות העולים.
היסטוריה
תחילתה של התנועה בחטיבת בני הקיבוצים של הנוער העובד והלומד בתק"ם בשנת 1986. קבוצות הבחירה היו קבוצות של בני נוער מקיבוצי התק"ם שנפגשו אחת לחודש לסוף שבוע של פעילות מודרכת, ובחופשים למפגשים ארוכים יותר שחלקם משותפים לכלל התנועה. השם "קבוצות הבחירה" נבע מכך שההשתתפות בפעילותן הייתה מתוך בחירה, ולא מתוך חובה, כפי שהייתה כלל הפעילות בחטיבת בני התק"ם. בגלל צורת הפעילות ראתה עצמה תנועת קבוצות הבחירה תנועת נוער "אמיתית" שתכניה לא נקבעים מראש על ידי אנשים מבוגרים. הקבוצות הרבו לעסוק בנושאי החברה הישראלית והתנועה הקיבוצית וביצעו פרויקטים מעשיים שונים על פי בחירתן. חלק מהקבוצות המשיכו יחד לשנת שירות, לגרעיני נח"ל ולחיים משותפים אחרי הצבא.
בשנת 1998 החלה להתגבש תנועת בוגרים לקבוצות הבחירה על בסיס חברי תנועה שבתום שירותם הצבאי לקחו אחריות על ריכוז פעילותה, והחלו לחיות ביחד חיי שיתוף בערים מגדל העמק ונצרת עילית.
לאחר פירוק חטיבת בני הקיבוצים, ב"ועידת יגור" בשנת 1989, הוחלט על צירוף בני התק"ם למחוזות וקיני הנוער העובד והלומד. למרות שמדריכי הקבוצות היו מעתה משויכים לנוע"ל נשארו קבוצות הבחירה נבדלות מפעילות קיני הנוע"ל בגלל האופי השונה של הפעילות ואוכלוסיית היעד שלהן.
עם השנים החלה התנועה לפנות גם לבני נוער שאינם בני קיבוצים ובמקביל עברה להתמקד בעיקר באזור הצפון, שם הייתה לה מראש אחיזה חזקה יותר עקב ריבוי הקיבוצים. פעילות התנועה נעשתה מקבילה יותר ויותר לפעילות השכבות הבוגרות של הנוע"ל באזור הצפון, ופנתה פעמים רבות לאותם החניכים. בשנת 2000 התנתקה תנועת קבוצת הבחירה מהנוע"ל, בין השאר עקב מחלוקות ארוכות על אזורי הפעילות של הקבוצות.
תנועת קבוצות הבחירה פעלה כשנה כתנועה נפרדת, ובשנת 2001 נכנסה לתהליך איחוד עם תנועת המחנות העולים, וזאת, היות ששתי התנועות חלקו מטרות משותפות כלפי החברה הישראלית, קשיים ארגוניים בפעולה כתנועה נפרדת, וכן בעקבות קשרים אישיים בין בוגרי קבוצות הבחירה ובוגרי המחנות העולים. התנועות הכריזו על איחודן ב-26 במרץ, שנת 2005. בתהליך ההסמלה המחודשת שעברו התנועות עם איחודן הוחלט כי השם "קבוצות הבחירה" ישמש מעתה והלאה כשם כולל לתנועת הבוגרים של שתי התנועות.
כיום פעילות קבוצות הבחירה מוטמעת ומשולבת בתוך פעילות תנועת הנוער המחנות העולים. הפעילות פונה לבני נוער מכתה ט' ומעלה וכוללת פעילות חינוכית ערכית, גיבוש גרעינים לשנת־שירות ולנח"ל, ופעילות משימתית־חברתית.
בשנת 2007 הכריזו בוגרי התנועה על הקמת קיבוץ עירוני, שנקרא באופן בלתי רשמי "נעמה", לפי ראשי התיבות של הערים נצרת עילית ומגדל העמק. בשנת 2012 נרשמו חברי הקיבוץ העירוני אצל רשם האגודות כקיבוץ משעול. נכון לאוגוסט 2012 מונה קיבוץ משעול כ-80 חברים ו-40 ילדים החיים ב-8 קבוצות.
ראו גם
המחנות העולים
תנועת בוגרים
קיבוץ עירוני
קיבוץ משעול
קיבוץ נערן
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:תנועות נוער ציוניות סוציאליסטיות
קטגוריה:המחנות העולים | 2024-07-28T04:07:05 |
רעב | ממוזער|300px|נשים וילדים הסובלים מרעב בבנגלור, הודו, בשנות ה-70 של המאה ה-19.
רָעָב היא תחושה הפוקדת אדם או חיה כאשר לא מסופק לה מזון במידה הנדרשת. הרעב הוא יצר קיומי הדורש סיפוק מיידי. בהתאם לכך, שיכוך הרעב הוא צורך בסיסי הקיים אצל כל בעלי החיים, אך האדם יכול לשלוט על צורך זה יותר מבעלי החיים.
מאפיינים
כמו כל מכונה זקוק גם הגוף לאנרגיה על מנת לפעול. הגוף מפיק אנרגיה באמצעות שריפת חומרים המופקים ממזון והפקת אנרגיה מתוכם (הנמדדת בקלוריות). כאשר מבחינה מערכת האיזון של הגוף במחסור באנרגיה, היא מעלה לתודעה את תחושת הרעב.
גם במצב של איזון קלורי, אם הוכנס מזון לגוף שלא בדרך של לעיסה ובליעה עדיין צפויה תחושה של רעב. רעב יכול להתבטא גם בהזדקקות למוצרי מזון שאינם משביעים, כמו ממתיקים מלאכותיים. נראה שטעם המתיקות קושר באדם, על ידי התהליך האבולוציוני, למזון עשיר בפחמימות, ועל כן הוא מהווה מושא תשוקה, גם כאשר לאמיתו של דבר ערכו התזונתי דל. מצד שני, המידה שבה ערב מזון לחיך היא כשלעצמה פונקציה של מידת הרעב.
בתחושת הרעב יש מוטיבים נלמדים. חיה שהורגלה להאכלה שאינה משביעה דייה, תנטה לאכילה מרובה גם כאשר דרך האכלתה השתנתה. היא תלמד להתאים את עצמה למצב התזונתי החדש באופן איטי. עם זאת, לא אצל כל החיות שולטת תחושת הרעב על האכילה. דגי זהב וכלבים עשויים לאכול יותר מכפי הרצוי להם, בעוד שחתולים בדרך כלל אוכלים במידה הדרושה להם. הוכחה אחרת למוטיב הלמידה היא סלידה המתפתחת ממאכלים שאכילתם גורמת לתוצאות לוואי בלתי נעימות, אך אינם בלתי-טעימים כשלעצמם, תופעה המכונה "סלידת טעם".
רקע פיזיולוגי
קרקורי בטן הם תופעה אופיינית לרעב. את תחושת הרעב גורמים חיישנים לרמת הגלוקוז הנמצאים במוח (הגלוקוז הוא ספק האנרגיה הראשון במעלה למוח), וניתן להפעילם במעבדה גם ללא רעב אמיתי. גם למעיים ולבטן יש תפקיד בתחושת הרעב, ותפקיד בלעדי בתחושת השובע. חיישני בטן ומעיים מעבירים אותות מתאימים למוח בעת שובע, וכך גם הכבד. משום שמקור תחושת השובע אינו במוח, אין היא קשורה בהכרח לגלוקוז, אלא לרכיבי מזון שונים.
תחושת רעב קשורה למערכת העצבים הפאראסימפתטית שהיא חלק ממערכת העצבים האוטונומית. המערכת הפאראסימפתטית דומיננטית בתקופת שלווה. מערכת זו מבצעת תפקידים המשמרים ומגנים על משאבי הגוף, גם בעזרת ההיפותלמוס, שאזורים בו מווסתים את הרעב.
המרכז במוח האחראי על תחושת הרעב הוא ההיפותלמוס. פגיעה בו תביא לדחייתו של מזון, כמעט עד לגוויעה ברעב. פגיעה באזורים אחרים בסביבה ההיפותלמית תביא לאכילה מופרזת.
גירוי האזורים האלו יביא להמשך אכילה, או לחלופין להפסקתה בניסויים על חיות מעבדה.
עם זאת, אין לראות את ההיפותלמוס כ"אזור רעב" אחד ויחיד, אלא כמנגנון כוונון למערכות עצביות אחרות אשר גורמות יחדיו לתחושת הרעב, בהן חשובה במיוחד המערכת הדופמינית.
במיתולוגיה ובדת
במיתולוגיה הרומית, הרעב הוא ישות אלוהית נקבית. תיאורה של לימוס (Limos, תורגמה לעברית ’כּפן'), אלת הרעב, מובא אצל אובידיוס בתוך סיפור שבו קרס (דמטר), אלוהות הצמיחה והשגשוג החקלאי, מבקשת לנקום באריסיכתון, שכרת אלון המקודש לה, ומבקשת לצורך כך את עזרתה של לימוס. אל לימוס נשלחת שליחה, שכן הגורל אוסר על מפגש בין שתי האלות המנוגדות בכוחן, קרס ולימוס. אובידיוס המשורר הרומי, מלמד שקרס לא יכלה להיפגש עם לימוס בגזירת הגורל.
אלוהות הרעב נמצאת בקצה תרקיה, בארץ שאובידיוס מתאר כך:
תיאורה של אלת הרעב הוא:
למרות איבתה הטבעית לקרס, ממלאת אלוהות הרעב את שליחותה של קרס ויוצקת לתוך גופו של אריסיכתון תחושת רעב בלתי פוסקת, שכל המזון שבעולם לא יוכל להשביעה. הרעב מעביר את אריסיכתון על דעתו והוא אוכל בסופו של דבר את עצמו.
בנצרות, רעב הוא אחד מארבעת פרשי האפוקליפסה, אשר על פי חזון יוחנן יופיעו באחרית הימים. רעב מתואר בחזון יוחנן כך:
בפסוק חמש מתואר רעב כפרש הרוכב על סוס שחור ואוחז בידו מאזניים. בפסוק שש שומע יוחנן קול בוקע מתוך הפרשים שקורא להעלות את מחירי המזון.
ראו גם
צמא
השמנה
דיאטה
אנורקסיה
בולימיה
רעב המוני
מדד הרעב העולמי
צום
שביתת רעב
שובע
מחקר הרעב בגטו ורשה
בצורת
תסמונת פראדר וילי
תאוריית הצרכים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פיזיולוגיה
קטגוריה:תזונה | 2024-08-01T02:23:44 |
ג'ונתן סוויפט | שמאל|ממוזער|200px|ג'ונתן סוויפט
ג'ונתן סוויפט (באנגלית: Jonathan Swift; 30 בנובמבר 1667 - 19 באוקטובר 1745), היה סופר, משורר, סאטיריקן, מסאי ואיש כמורה אנגליקני, ממוצא אירי-אנגלי. חיבורו המפורסם ביותר הוא הספר "מסעות גוליבר", שבמקורו לא נכתב כלל עבור ילדים, אלא כסאטירה על החברה האנגלית, גם אם במהלך השנים עובד הספר פעמים רבות כספר ילדים. אף על פי שפרסם יצירות רבות, אף לא אחת מהן התפרסמה בשמו האמיתי. השם הספרותי שהרבה להשתמש בו הוא: Isaac Bickerstaff.
סוויפט נחשב לאחד מהסאטריקנים הגדולים ביותר שקמו לפרוזה האנגלית. "מסעות גוליבר" נמנה במקום השלישי ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר שחוברו באנגלית של הגרדיאן.
קורות חייו
סוויפט נולד להורים אנגלים שעבדו בדבלין, בירת אירלנד. אביו, עורך הדין ג'ונתן סוויפט, מת מספר חודשים לפני לידת בנו, והותיר את אשתו וילדיו במצב כלכלי קשה. סוויפט נשלח להתחנך אצל דודו, שדאג לחינוכו בבתי הספר הטובים באירלנד. הוא בילה את ילדותו בבית הספר היסודי "קילקני" ואת נעוריו ב"טריניטי קולג'", שם השלים את התואר הראשון במדעי הרוח, על אף שלא הצטיין בלימודיו.
לאחר שהחל את לימודיו בקולג' לתואר השני, נאלץ סוויפט לעזוב את אירלנד ולמצוא מקלט באנגליה עקב המהומות שפרצו בדבלין על רקע המהפכה המהוללת באנגליה. הוא הצטרף לאחוזתו של ויליאם טמפל, מדינאי ומסאי מוערך, קרוב משפחה רחוק מצד אמו, ועבד שם כמזכירו האישי עד שנת 1699, מועד פטירתו של טמפל.
טמפל היה עסוק בכתיבת זכרונותיו והכנת חיבוריו להדפסה וסוויפט עזר לו בכך. פעמיים ביקר סוויפט באירלנד במהלך שהותו אצל טמפל, ובביקור השני הוא הוסמך ככומר אנגליקני. ספרייתו העשירה של טמפל הרחיבה את הידע והאינטלקט של סוויפט, ושם גם השלים את תארו השני באוניברסיטת אוקספורד. בביתו של טמפל פגש את אסתר ג'ונסון, בתה של סוכנת הבית, שמערכת היחסים ביניהם נמשכה לאורך שנים. השיר "סטלה" מוקדש לה. תחילה הרבה לכתוב שירים, אך רק כשעבר לכתיבת פרוזה בא כישרון הכתיבה הסאטירי והשנון שלו לידי ביטוי הולם.
לאחר פטירתו של טמפל חזר סוויפט לדבלין ושימש ככומר וכמזכיר לרוזן מברקלי. הוא המשיך לבקר מדי פעם בלונדון, וזכה שם להכרה גדולה בזכות חוכמתו וכישוריו הספרותיים.
בשנת 1704 פרסם בעילום שם את ספרו: A Tale of A Tub (מעשה בגיגית) המהווה אחת מיצירותיו המרשימות. הספר עוסק בשחיתויות הרבות שקיימות בדת ובחשיפת השקרים שכרוכים בטקסי הפולחן. היצירה מצטיינת בחריפות הסאטירית של המחבר ושליטתו בז'אנר הפרודי.
שנינותו יוצאת הדופן של סוויפט, דעותיו הקיצוניות וסגנונו חסר המעצורים, הפכו אותו מצד אחד לאדם מוערך ואהוד מאוד, ומצד שני, בר פלוגתא שנוא מאוד, בעת ובעונה אחת. הוא היה חבר בכמה מהחוגים הספרותיים המובילים, ביניהם החוג אליו היו שייכים גם אלכסנדר פופ, ויליאם קונגריב, ג'וזף אדיסון וסר ריצ'רד סטיל. כמו כן היה פעיל מאוד בזירה הפוליטית. הוא נעזר בכתיבתו החריפה כדי לתקוף את אויביו הפוליטיים. דבר זה גרם לעיכוב קידומו בכנסייה ולחזרתו שוב ושוב לאירלנד, מקום בו הרגיש אומלל. אולם גם באירלנד הפך מעורב בחיים הפוליטיים והייתה לו השפעה רבה בהשראה שסיפק למרד האירי נגד אנגליה. בזכות תרומתו הרבה למטרה האירית הפך סוויפט לגיבור אירי, על אף מוצאו האנגלי.
בזכות התיעוד הנרחב שהשאיר סוויפט על חייו, יש בידינו מידע רב על-אודותיהם, במידה רבה יותר מאשר על רבים מבני זמנו. אף על פי כן, נותרו הפרטים על חיי המשפחה שלו בגדר חידה. חוקרים רבים רואים בכך את הסיבה העיקרית לציניות שלו ולהתנגדותו להינשא ולהוליד ילדים.
שמאל|ממוזער|250px
יחסיו עם נשים היו מורכבים ופעמים רבות מצאו ביטוי ביצירותיו. היו שלוש נשים עיקריות בחייו: ג'יין וורינג (ורינה), אסתר ג'ונסון (סטלה) ואסתר ואנהומריג (ונסה). סוויפט התאהב בוורינה כאשר היה כומר צעיר בקהילה הקטנה של קילרות. סירובה להינשא לו עשוי להיות הסיבה להחלטתו לא להינשא לעולם. סטלה הייתה בת שלוש-עשרה כאשר פגש אותה בביתו של מיטיבה – ויליאם טמפל. הוא הוקסם מהאינטליגנציה הגבוהה ומיכולות השיחה יוצאות הדופן שלה. ידידותם האמיצה נמשכה מעל שלושים שנה והסתיימה כאשר מתה סטלה, בשנת 1728. סוויפט החשיב מאוד את ידידותה של סטלה, ודאג לנקוט בצעדים כדי להבטיח שהיא תמיד תהיה קרובה אליו. הוא כתב לה שירים רבים, התכתב איתה בקביעות וכתב יומן שהיה ממוען אליה. למרות חיבתו כלפיה ואהבתה אליו, אין הוכחה שהם נישאו, גם אם קיימת טענה שהם נישאו בשנת 1716. ונסה הייתה בת עשרים בשנת 1708, כאשר סוויפט פגש אותה לראשונה בלונדון. היא התאהבה בו ועקבה אחריו עד לאירלנד, אך הוא לא היה מעוניין ביחסים מעבר לידידות, כפי שהוא הבהיר בשיר משנת 1727 – קדנוס וונסה – אשר כתב עבורה.
במהלך חייו סבל מהתקפים חזקים של מחלת מנייר, אשר תסמיניה כוללים סחרחורת, בחילה והתחרשות. לקראת סוף חייו החל לסבול גם מאובדן זיכרון, ראייה חלשה ומצבו הנפשי הידרדר. הוא בילה את רוב זמנו בבדידות והתנהגותו הפכה קפריזית. בשנותיו האחרונות מונו לו אפוטרופוסים ובשנת 1742 ביקשו אפוטרופוסיו מהרשויות להכיר בו כבלתי שפוי. הוא מת בשנת 1745 ונקבר בקרבת סטלה. מעל קברו הוצב האפיטף הלטיני אשר כתב בעצמו למטרה זו: Ubi saeva indignatio ulterius cor lacerare nequit - "המקום שבו התרעומת לא תוכל עוד לקרוע את לבו".
מסעי גוליבר
הספר פורסם בשנת 1726. במאה ה-18 לא הייתה עדיין קיימת ספרות ילדים כמערכת נפרדת בתרבות. סוויפט כתב את הטקסט כסאטירה חברתית חריפה, שלא נועדה לילדים מלכתחילה. הוא כתב את הספר הבדיוני כתיאור של מסע אותנטי, כביכול, בארבע ארצות, תוך כדי הקפדה על תיאוריהם של גיבורי הארצות המתוירות. גם היובש הדייקני לא תאם את דרך הסיפור לילדים.
במסעו בארצות השונות נתקל גוליבר בתכונות, טעויות ומעשי איוולת, שמאפיינים את המין האנושי כולו; המלחמות, חילוקי הדעות, חסרונם של ההיגיון והשכל הישר, חוסר הגינות, שחיתויות וכדומה. סוויפט משיג את האפקט הסאטירי הנדרש באמצעות סיפור הרפתקאות תמים לכאורה, שאינו מותיר כל ספק באשר לאנלוגיה המתבקשת בינו ובין ההתנהגות האנושית.
לאחר שהספר נמכר בסדרת הספרים בפרוטה, שאותם קראו בשקיקה גם הילדים, החלו בהדרגה לעבד את הספר כדי שיתאים לספרות ילדים, ולעיתים קרובות קיצרו, שינו והוסיפו, כיד הדמיון הטובה על ההוצאות והמתרגמים למיניהם.
הספר נחשב, מחד ליצירה המבריקה ביותר של סוויפט, ומאידך ליצירה המרירה והקונטרוברסלית שבין הסאטירות שלו. היא צמחה על רקע השורשים הראציונליים שאפיינו את אנגליה במאה ה-17. ההדגשה על רמת המוסר וההיגיון הפשוט, לעומת חוסר האמון ברגשנות יתר, העניקו לו את הסטנדרטים על פיהם הוא העריך את הטבע האנושי. עם זאת מצטיינות יצירותיו המגוונות בתיאור ספרותי אמין של חולשות אנוש ודמיון סאטירי נוקב.
הנצחה
על שמו של ג'ונתן סוויפט נקרא מכתש סוויפט שעל פני דימוס, אחד משני ירחי המאדים.
מבחר ספרים ומאמרים (בשפת המקור)
A Tale of a Tub, 1704
Gulliver's Travels, 1726
Modest Proposal, 1724
Ode to the Athenian Society", Swift's first publication, printed in The Athenian Mercury in the supplement of Feb 14, 1691.
Poems of Jonathan Swift, D.D. Texts at Project Gutenberg: Volume One, Volume Two
"Baucis and Philemon" (1706–1709): Full text: Munseys
"A Description of the Morning" (1709): Full annotated text: U of Toronto; Another text: U of Virginia
"A Description of a City Shower" (1710): Full text: U of Virginia
"Cadenus and Vanessa" (1713): Full text: Munseys
"Phillis, or, the Progress of Love" (1719): Full text: theotherpages.org
Stella's birthday poems:
1719. Full annotated text: U of Toronto
1720. Full text: U of Virginia
1727. Full text: U of Toronto
"The Progress of Beauty" (1719–1720): Full text: OurCivilisation.com
A Meditation upon a Broom-stick" (1703–1710): Full text: Project Gutenberg
"A Tritical Essay upon the Faculties of the Mind" (1707–1711): Full text: Jonathan Swift Archives, King's College London[44]
The Bickerstaff-Partridge Papers (1708–1709): Full text: U of Adelaide
"An Argument Against Abolishing Christianity" (1708–1711): Full text: U of Adelaide
The Intelligencer (with Thomas Sheridan) (1719–1788): Text: Project Gutenberg
The Examiner (1710): Texts: Ourcivilisation.com, Project Gutenberg
מיצירותיו הבולטות (בעברית)
קרב הספרים (1697) - ביקורת של סוויפט על המלחמה שניטשה בזמנו בין אלו שהאמינו בעליונות אנשי העת העתיקה לבין אלו שהאמינו בעליונות אנשי העת החדשה.
מעשה בגיגית (1704) - משל סאטירי משעשע ובו מתואר ניצול מושחת של הדת אירוניה, לצד פארודיה על האבסורד שבספרות.
מסעי גוליבר (1726) - סיפור הרפתקאות של מסע לארצותיהם של ננסים, ענקים, אנשי מדע החיים באי מעופף וסוסים מדברים, שחברתם התרבותית מוצגת בניגוד לחברה הברברית של בני האדם שחיים בקרבם. ארבעת המסעות מהווים סאטירה נוקבת על המין האנושי, אולם היצירה מכילה גם חלקים המרמזים שסוויפט היה מיזנתרופ, פסימיסט וציניקן, כפי שנאמר עליו לא פעם.
הצעה צנועה (1729) - פמפלט סאטירי המבקר את היחס לאירים על ידי הצעה רציונלית וכביכול רצינית להתמודד עם ריבוי האוכלוסייה באירלנד באמצעות קניבליזם.
הוראות למשרתים - הקדמה (ראה אור ב-1745, אחרי מות המחבר) - "מדריך" סאטירי המסביר למשרתים כיצד יוכלו לרמות ולנצל את מעסיקיהם על הצד הטוב ביותר. (מאנגלית: אביעד שטיר). דחק י"ד, 2022. עמ' 191-199.
ראו גם
ביקורת ספרות
קישורים חיצוניים
ספרים של ועל ג'ונתן סוויפט בספרייה הלאומית
Jonathan Swift: An Overview
Jonathan Swift: Gulliver's Travels
Great Books Index - Jonathan Swift
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים אירים
קטגוריה:סופרי פנטזיה אירים
קטגוריה:משוררים אירים
קטגוריה:סאטיריקנים בריטים
קטגוריה:מסאים בריטים
קטגוריה:אנשי דת נוצרים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (דבלין)
קטגוריה:ילידי 1667
קטגוריה:נפטרים ב-1745 | 2024-07-27T16:09:17 |
אריסטופאנס | אריסטופאנס (ביוונית: Ἀριστοφάνης; בערך 446 לפנה"ס - 385 לפנה"ס) היה גדול מחברי הקומדיה באתונה העתיקה. אריסטופאנס חיבר כ-40 קומדיות, שמתוכן שרדו עד ימינו 11, ולמעשה הן הקומדיות העתיקות היחידות שנשתמרו בשלמותן (להבדיל משתי הקונבנציות של הקומדיה היוונית שבאו לאחריה: הקומדיה התיכונה, והקומדיה החדשה). ההקשר שבהן מוצגות הקומדיות הוא הקשר של תחרות, שהתקיימה מדי שנה בחגיגות התיאטרון באתונה.
על חייו של אריסטופאנס ידוע מעט מאוד: הוא היה בן אתונה, שם אביו היה פיליפוס, ובנו ארארוס המשיך את דרכו האמנותית. ילדותו של אריסטופנס מקבילה לתקופת עלייתו של פריקלס (460-429 לפנה"ס), שעם תום המלחמות הפרסיות הפך את אתונה למרכז הפוליטי והתרבותי של יוון, טיפח את האהבה לאמנויות ועודד הישגים אינטלקטואליים. בשנת 431 לפנה"ס פרצה המלחמה הפלפונסית, שבה התאחדו כל אויביה של אתונה, ובראשן ספרטה. המלחמה סיפקה רקע לסאטירות רבות.
לקומדיות רבות של אריסטופאנס יש נראטיב קבוע: גיבור המחזה נמצא בצרה כלשהי, והוא רוקם תוכנית דמיונית על מנת לחלץ את עצמו מצרה. הדמויות הכלולות במחזותיו הן בדרך כלל של אתונאים בני זמנו: אישי ציבור, עסקנים, פוליטיקאים, פילוסופים ודמויות מקומיות נוספות, המאופיינות באפיון כללי על פי גיל, מין או מעמד. ההומור האריסטופאני מורכב מבדיחות פוליטיות, ביקורת על אנשי האקדמיה, והצגה סאטירית של השליטים, ואף של האלים. הלשון של אריסטופנס היא לשון גסה, וזוהי חלק מהתרבות הלשונית שבתוכה נכתב המחזה. הבדיחות היו בכל מיני מישורים ופנו לסוגים רבים של צופים, וכללו ניבולי פה ובדיחות רבות על תפקודי הגוף.
אריסטופאנס מוצג גם כדמות ב"משתה" של אפלטון, בו הוא חולק את תפיסתו בנושא האהבה, ומספר את המיתוס הנודע על האדם המקורי שנקרע לשניים בשל חטאו נגד האלים, ומאז נידון לחפש את חציו האחר.
מחזותיו
"הסועדים" (427 לפנה"ס)– מחזהו הראשון (שלא השתמר) אותו הפיק וביים קאליסטראטוס, שביים גם את שתי הקומדיות הבאות.
"הבבלים" (426 לפנה"ס) – (לא השתמר).
"האכארנים" (425 לפנה"ס) – המחזה המוקדם ביותר של אריסטופאנס שהשתמר בשלמותו. זכה בפרס ראשון. איכר שנואש מן הפוליטיקאים והמצביאים, מחליט לכרות ברית שלום אישית עם ספרטה ומקים ליד ביתו שוק פרטי.
"הפרשים" (424 לפנה"ס) – קומדיה אותה הפיק וביים אריסטופאנס בעצמו, וזכה במקום הראשון.
"העננות" (423 לפנה"ס) - בקומדיה זו הציג אריסטופאנס את סוקרטס כדמות נלעגת של מורה לרטוריקה חסר מצפון, שלפי טענת סוקרטס היה לכך משקל רב ביצירת הרקע למשפטו. הקומדיה עוסקת בהיפוך יחסי הדורות של אב ובנו, ומותחת ביקורת על החינוך האקדמי.
"הצרעות" (422 לפנה"ס).
"השלום" (421 לפנה"ס) - בקומדיה זו, איכר מפטם חיפושית זבל עד שהיא מספיק גדולה כדי לעוף עליה למרומי האולימפוס, למצוא את אלת השלום ולהוריד אותה אל האדמה.
"הציפורים" (414 לפנה"ס) - אריסטופאנס מציג באורח פארודי את בריאת העולם: הלילה מטיל ביצה קדמונית, שמתוכה בוקע האל המכונה ארוס; כך יכולות הציפורים להכריז עליו כעל אבי השושלת שלהן.
"ליזיסטרטה" (411 לפנה"ס) - את ליזיסטרטה העלה אריסטופנס כשנה לאחר תבוסתו של הצבא האתונאי בסיציליה. גיבורת המחזה היא עקרת בית אתונאית, שבאמצעות ארגון הנשים למניעת מין מהגברים, מצליחה לכפות על הגברים את השלום.
"חג הנשים" (411 לפנה"ס).
"הצפרדעים" (405 לפנה"ס) - מותו של אוריפידס הותיר את אתונה בלי מחזאים הראויים לשמם, והאל דיוניסוס מחליט לצאת בדמות הרקלס למסע אל השאול כדי להשיבו. דיוניסוס מתואר כפחדן, ומחליף את התחפושת עם עבדו קסנתיאס בכל פעם שאורבת לו סכנה. לבסוף הוא פוגש בפלוטון מלך השאול, השם אותו כשופט בין המחזאים איסכילוס לאוריפידס שטוענים שניהם לתואר המחזאי הטוב ביותר. למחזה הועלתה באופן חסר תקדים הצגה שנייה.
"מהפכת הנשים" (392 לפנה"ס)
"פלוטוס" (388 לפנה"ס).
המחזות שהפיק בנו, לאחר מותו של אריסטופאנס (לא השתמרו):
"איאולוסיקון" ו"קוקאלוס".
מחזותיו שתורגמו לעברית
אחת עשרה קומדיות. מתורגמות מן המקור היווני על ידי יצחק זילברשלג. ירושלים, הוצאת מסדה, תשכ"ז. 2 כרכים.
העננות: קומדיה. תרגמה: זיוה כספי. הוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים: בהיירב. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2001.
הצפרדעים. מיוונית: אהרן שבתאי. תל אביב, הוצאת שוקן, 1997.
הפרשים. תרגמה מיוונית: זיוה כספי. הוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים בהיירב. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2006.
הצרעות. תרגמה זיוה כספי. הוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2000.
השלום. תרגמה זיוה כספי. הוסיפה מבוא והערות דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2005.
חג הנשים: קומדיה. תרגמה זיוה כספי. הוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה. עיצוב ואיורים בהיירב. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1997.
הציפורים, תרגמה זיווה כספי. הוסיפה מבוא והערות דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1995.
פלוטוס: קומדיה. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1991.
עושר (פלוטוס), תרגם אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 2019.
האכארנים: קומדיה. תרגמה מיוונית זיוה כספי. הוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה. עיצוב ואיורים בהיירב. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ד (1994).
ליסיסטרטה. מיוונית: אהרן שבתאי. עריכה: יהונתן נדב. תל אביב, הוצאת שוקן, תשנ"ז (1997).
מהפכת הנשים. מיוונית: אהרן שבתאי. תל אביב, הוצאת שוקן, תשס"ג (2003).
בתרבות פופולרית
נאומו של אריסטופאנס, המופיע בדיאלוג "המשתה" של אפלטון, הוא ההשראה המרכזית עבור השיר "The Origin of Love" מתוך המחזמר "הדוויג והשארית העצבנית".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מחזאים יוונים
קטגוריה:תיאטרון ביוון העתיקה
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:אתונאים מן העת העתיקה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-05-30T11:14:48 |
אורק | 280px|ממוזער|פסל של אורק על פי משחק האסטרטגיה וורהאמר
240px|ממוזער|איור של אורק
240px|ממוזער|פסל של אורק על פי סדרת "הארץ התיכונה".
אורק (לטינית: Orc) הוא יצור בדיוני רשע, המופיע בספרי פנטזיה ובמשחקי תפקידים. משמעות המילה "אורק" בלטינית היא שד או יצור השייך לעולם השאול. המונח השתרש במאה העשרים בזכות סיפורי הארץ התיכונה של ג'.ר.ר. טולקין, אשר תיאר את האורקים כחיילי כוחות הרשע הצבאיים של סאורון, שר ואדון האופל. "אורק" משמש לעיתים כמילה נרדפת לגובלין.
מקור המילה "אורק"
במיתולוגיה הרומית היה אורקוס שם נרדף לפלוטו, אל השאול. נראה שהשם אורקוס התייחס לצדדים האכזריים והמענישים של אל זה.
פליניוס הזקן תיאר אורקים כמפלצות ים גדולות שיניים. המשורר האיטלקי לודוביקו אריוסטו נתן את השם "אורק" למפלצת הים אשר שבתה את העלמה אנג'ליקה, ושבה נלחם הגיבור רוג'רו, רכוב על גבי היפוגריף. ממפלצת זו נגזר שמו של הדולפין הטורף "אורקה" הידוע גם כ"לווייתן קטלן".
במיתולוגיה של ויליאם בלייק ניתן השם "אורק" למפלצת דמוית אנוש, בעלת מאפיינים חיוביים דווקא.
האורק אצל טולקין
ג'.ר.ר. טולקין חידש את המושג ונתן אותו כשם לאחד הגזעים המאכלסים את הארץ התיכונה בלגנדריום שלו, כדמויי אנוש שוכני יבשה. הם מלוכלכים ומכוערים, אכזריים ואלימים, אומללים וקודרים. ביכולתם אך ורק להרוס, והם יצורים שטופי שנאה אפילו כלפי בני מינם. מקורם המוחלט של האורקים אינו ברור. בעוד שבנו של טולקין, כריסטופר טולקין, כתב בסילמריליון שהאורקים נוצרו מבני לילית שעונו ועוותו בידי מורגות', טולקין מעולם לא קבע חד משמעית מהו מקורם. מקורות אפשריים הם אכן בני לילית, אך גם בני אדם, איינור נאמנים למורגות', או אולי הכלאה של כל השלושה. לכל אחת מן האפשרויות נקודת חוזק וחולשה.
בהתאם, השאלה אם האורקים הם בני אלמוות או לא היא שאלה פתוחה. אם אכן מקורם של האורקים מבני לילית או מאיינור, אזי האורקים הם בני אלמוות (שכן מורגות' לא יכול היה לשנות את גורלם), אך אם מקורם הוא מבני אדם או מהכלאה בין בני אדם לבני לילית או איינור, אז יכול להיות שהם בני תמותה. עם זאת, ניתן להרוג את האורקים בלחימה.
לאחר מפלת מורגות', הן סאורון והן סארומן בשלב מאוחר יותר השתמשו בהם כחיילים. ידוע במיוחד גזע ה"אורוק-האי", זן גדול ומפותח יותר של אורקים שהופיע במהלך העידן השלישי, אותו טיפח סאורון ומאוחר יותר נוצלו גם על ידי סארומן.
ככלל, באין שר-אופל להנהיג אותם נוטים האורקים להימלט אל מקומות מסתור ומהווים איום מועט על סביבתם. עם זאת קיימת הדוגמה של עיר האורקים גונדבד, שאינה מצייתת לתבנית זו.
בספרים מסוימים שמתארים את הארץ התיכונה האורקים נקראים גובלין, ולמרות זאת שאר הגזעים קראו להם אורקים. בשפה סינדארין נקראים אורק בשם אוֹרְךְ (ברבים: אירך).
אורקים במבוכים ודרקונים
במבוכים ודרקונים מגלמים אורקים כמעט תמיד דמויות של נבלים ומשמשים כאחת המפלצות הבסיסיות והנפוצות במשחק (לצד שלדים אל-מתים וגובלינים). עורם ירוק ואחיד. לשחקן יש את האופציה לשחק חצי אורק, בן תערובת בין אורק לאדם, או במקרים נדירים, בין אורק לאלף. הם נחשבים לטיפשים מאוד.
אורקים בסדרת משחקי המחשב Warcraft
בסדרת משחקי המחשב המצליחה Warcraft, אשר נוצרו בידי חברת המשחקים Blizzard, האורקים משחקים תפקיד מרכזי. בעולם של וורקראפט האורקים משתייכים לסיעת ההורד לה משתייכים גם אלפי הדם, האלמתים, הטאורנים, הגובלינים והטרולים.
האורקים, לפי העלילה באו מהכוכב אאוטלנד בהנהגתו של גולד'אן, המכשף האורקי הראשון.
השער לאאוטלנד נוצר על ידי הקוסם העוצמתי מדיו, דרכו האורקים הגיעו לאזורות לראשונה.
כשהאורקים הגיעו התחילה המלחמה הראשונה מול בני האדם, שעליה מבוסס המשחק "וורקראפט: אורקים נגד בני אדם".
האורקים כמו בשאר הסיפורים עליהם (בשר הטבעות למשל) הם האויבים הנצחיים של האדם.
להבדיל מהאורקים הידועים לשמצה אצל טולקין ובמבוכים ודרקונים, בוורקראפט האורקים הם יצורים מפותחים ותרבותיים, אם כי תרבותם, המבוססת על שאמאניזם, שונה מתרבות בני האנוש באזרות'. הם עשויים לחיות במושבות, וניחנים ביכולת בנייה, לחימה, אימון וכישוף, שאינה נופלת מזו של בני האדם.
עורם ירוק או שחום, ובפיהם ניבים בולטים, הקטנים במעט מאלו של חזיר.
קישורים חיצוניים
אורקים באנציקלופדיה של ארדה
קטגוריה:יצורים בדיוניים
קטגוריה:יצורים מיתולוגיים
קטגוריה:מבוכים ודרקונים
קטגוריה:גזעי הארץ התיכונה | 2024-09-02T11:41:40 |
שפות אורליות | ממוזער|שמאל|מפת תפוצה של השפות האורליות
השפות האוּרליות הן משפחת שפות שמוצאן בהרי אורל (Ural) שברוסיה, ועל-אף התפשטותן באירופה הן אינן חלק מקבוצת השפות ההודו-אירופיות.
משפחת שפות זו מתחלקת למספר תתי-קבוצות, שהגדולה בהן היא תת-הקבוצה הפינו-אוגרית, המתחלקת אף היא למספר תתי-קבוצות. שתי קבוצות חשובות הן השפות האוגריות (עליהן נמנית ההונגרית) והשפות הפיניות (עליהן נמנות הפינית והאסטונית). משפחת השפות האורליות היא אחת ממשפחות השפות העיקריות של העולם, כלומר היא לא נכללת באף מדרגת מיון גבוהה יותר, אבל קיימת סברה המקשרת בין השפות האורליות למשפחת השפות האלטאיות ההיפותטית כחלק ממשפחת העל שמכונית השפות האורלו-אלטאיות.
שמאל|ממוזער|250px|החלוקה הפנימית של משפחת השפות האורליות
קישורים חיצוניים
אילן היוחסין של השפות האוראליות, באתר Ethnologue.
* | 2023-12-21T17:23:17 |
אוגריתית | ממוזער|250x250 פיקסלים|מכתב באוגריתית
אוּגריתית היא ניב כנעני שדובר בעיר הנמל אוגרית ובסביבתה, בצפון מערב הלבנט. ניב זה קרוב לניב העברי (גם הוא כנעני), והספרות האוגריתית קרובה לספרות המקרא.
שיוך
במחקר הבלשני נתונה מחלוקת בשאלה האם יש לסווג את האוגריתית כשפה כנענית. משה דוד קאסוטו סיווג את השפה כ, שההבדל בינו לבין דיאלקטים אחרים הוא בעיקר בשלב ההתפתחותי; אל ה"גזע הכנעני" שייכת גם העברית. חוקרים רבים הסכימו עם קביעה זאת.; כורש גורדון כתב ששאלת השיוך העיקרית היא האם האוגריתית היא כנענית או לא, ומאחר שרוב החוקרים מגדירי את הכנענית לפי הניבים שהם מכלילים בה, התשובה לשאלה היא שרירותית. הבחנה בין האוגריתית ושאר הלשונות הכנעניות לבין ניב העברי נובעת, על פי רוב, ממניעים רגשיים יהודיים־נוצריים ולא ממניעים בלשניים דווקא. המסורת נוטה לראות בניב הכנעני של בני ישראל ה"כשרים" והחד־אליים – עברית, ואילו בניבים שבפי העכו"ם – לא עברית, שפה נפרדת. הכינוי "עברית" ללשון המקרא הוא סר עת, והוא מופיע לראשונה רק במבוא לתרגום היווני לבן סירא, בשנת 132 לפנה"ס.
הכתב
שמאל|ממוזער|250px|לוח ובו האלף-בית האוגריתי. הצילום עבר היפוך על מנת להציג את הכתב מימין לשמאל כפי שמופיע במעט מקומות
שמאל|ממוזער|250px|אותיות האלף-בית האוגריתי
האוגריתית השתמשה בסוג מיוחד של כתב יתדות – האלפבית האוגריתי – שהוא איננו הברתי אלא עיצורי, למעט שלוש אותיות נפרדות המציינות את העיצור א' עם התנועות a, i ו־u; באלפבית 30 אותיות, והוא מבוסס בחלקו על הכתב הכנעני־פיניקי.
תוכן הכתבים באוגריתית
שמאל|ממוזער|250px|שורה מהיצירה הולדת שחר ושלם: "טבחֿ [גד] בחלב" (="בשלו גדי בחלב") ובהמשך: "אננח בחֿמאת". מקובל לפרש זאת כאזכור למנהג כנעני קדום של בישול גדי בחלב, מקורו של האיסור המקראי על בשר בחלב
את רוב המסמכים בשפה זו אנו מוצאים בלוחות שנמצאו בעיר אוגרית, ובהם סיפורי מיתולוגיה שיריים־עלילתיים ("עלילות בעל וענת", "עלילת אקהת", "עלילת כרת" ועוד), כתבים משפטיים, דתיים, כתבים רבים מנהליים ועוד. חפצים מעטים כתובים אוגריתית נמצאו מחוץ לאוגרית, כמו להב עם כיתוב אוגריתי שנמצא בנחל תבור.
סגנון
כתבי אוגרית משקפים את הלשון האוגריתית בטווח ארוך יותר מ־200 השנים בהם נכתבו: בעוד הכתבים המאוחרים ביותר, שנכתבו ממש לפני חורבן אוגרית במשבר תקופת הברונזה המאוחרת (כמה מהם נכתבו כה קרוב לחורבן, שכותביהם הספיקו להניחם בכבשן אך בשל החורבן לא הספיקו לחמם אותם), משקפים את לשון היום־יום, חלק מהטקסטים העתיקים ביותר משקפים שלבים קדומים יותר של השפה, שכן הם נמסרו בעל פה כמה דורות לפני שהועלו על הכתב.
הטקסטים השיריים הם הטקסטים הארוכים ביותר ששרדו מכתבי אוגרית. לשונם פואטית, ונוצרה במאות שנים של מסורות בעל־פה; היא מבוססת על הניב השירי הכנעני הרחב יותר, עליו התבססה גם הלשון הפואטית העברית הקדומה, החולקת עם הלשון הפואטית האוגריתית מאפיינים רבים.
הלשון הפרוזאית במסמכים המלכותיים ובמכתבים בין בני מלוכה ופקידים בכירים קרובה מאוד לטקסטים הספרותיים (אך קיימים הבדלים, בעיקר בשימוש בזמני הפועל), והם ניחנים בסגנון מעודן ובכתיב מדויק. כמה טקסטים לא פורמליים, שנכתבו על־ידי בעלי השכלה לקויה או זרים, חושפים מאפיינים בלשון המדוברת שלא משתקפים באורתוגרפיה הסטנדרטית.
שחזור השפה והגייתה
אמנם אין תיעוד פונטי לאוגריתית, אך ניתן לשחזר את הגיית רוב מילותיה על בסיס שפות שמיות אחרות המבוססות על מערכות פונולוגיות דומות, כגון עברית מקראית וסורית (שהגייתן נשמרה במסורת מימי קדם), וערבית. רוב הטקסטים האוגריתיים נכתבו באלפבית עיצורי כמעט לגמרי (למעט אחדים שנכתבו בכתב יתדות אכדי הברתי) שמשתמש בתנועות בחוסר עקביות, אך ניתן לשחזר את הגיית התנועות די בבטחה באמצעות שימוש ביקורתי בחומר האוגריתי וההשוואה ללשונות אחרות.
קרבה לעברית
על פי משה דוד קאסוטו "הלשון האוגריתית היא אחת הלשונות השמיות הקרובות ביותר ללשון העברית, והספרות האוגריתית קרובה מאוד בצורתה לספרותו של עם ישראל".
את הקרבה לעברית אפשר להדגים בצירופים הבאים הלקוחים מהשירה האוגריתית: "כנפ נשרם" (=כנפי נשרים), "שליט ד שבעת ראשם" (=שליט בעל שבעה ראשים), "מלך אב שנם" (=מלך אבי שנים), "קרב אפק תהמתם" (=בקרב אפיקי תהומות), "ותען רבת אתֿרת ים" (=ותען הרבה=הגבירה אשרת-ים), "תצמת אדמ צאת שפש" (=תצמית אדם מצאת השמש), "דנ אלמנת יתֿפט תֿפט יתם" (=דן אלמנות ישפוט משפט יתום), "אל יתֿב במרזחה" (=אל יושב במרזחו), "יתן כס בדה" (=יתן כוס בידו), "שת בעפרת דדים" (=שיתי בעפר אהבה), "טל שממ שמנ ארצ" (=טל שמים שמני ארץ), "אשהלכ שבתכ דממ" (=להוליך שיבתו בדם), "רכב ערפת" (=רוכב ערבות [במובן עננים]), "בנ קדש" (=בני קדוש), "מסדת ארצ" (=מוסדות ארץ).
בשירה האוגריתית קיים דמיון רב בסגנון השירה ובמשקלה לשירה הקיימת בתנ"ך. השוואה בין קטע מהעלילה לבין קטע מספר משלי תמחיש דמיון זה.
בשירה האוגריתית בספר משלי שני זבחים שנא בעל,ושלשה רוכב ערבות:
זבח בושת, זבח מדון, וזבח מדמנת אמהות. שלשה המה נפלאו ממני, וארבע[ה] לא ידעתים:
דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור,
דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה לוח KTU.1.4.III
ראו גם
אלפבית אוגריתי
שירה אוגריתית
שפות כנעניות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
תווי יוניקוד לשפה האוגריתית
מבוא לדקדוק אוגריתי, באתר Quartz Hill School of Theology
Ugarit and the Bible (מתוך קורס המבוא לדקדוק אוגריתי) - דיון ביחסים שבין אוגריתית והעברית המקראית
שירת בלעם ולשונות שם מאת צבי בצר
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אוגרית
קטגוריה:שפות שמיות צפון-מערביות
קטגוריה:שפות נכחדות | 2024-08-04T11:51:59 |
קווניה | קְוֶנְיָה (נהגה ; באנגלית: Quenya; בטֶנְגְוָּר:50px|) היא שפה מתוכננת, אחת מכמה שפיתח הבלשן והסופר ג'. ר. ר. טולקין עבור העלפים בלגנדריום שלו.
את הרעיון לשפת עלפים הגה לראשונה טולקין בסביבות 1910. במהלך השנים שינה את הדקדוק רבות עד שהיה מרוצה ממנו כשאוצר המילים נותר יציב למדי לאורך הזמן. בהתחלה קרא טולקין לשפה בשם "עֲלְפִין", על שם דובריה, אך מאוחר יותר שינה את שמה מעלפין ל"קֶנְיָה" ולבסוף לקוניה. השפה הפינית הייתה למקור השראה חשוב עבור השפה, לצד לטינית ואנגלית עתיקה בהן שלט טולקין. יוונית ווולשית, שפות אחרות שטולקין שלט בהן במידה מסוימת היוו השראה גם הן (וולשית היוותה אחר כך את מקור ההשראה העיקרי לשפת עלפים נוספת, סִינְדָרִין). שפות גרמאניות עתיקות ובמיוחד גותית היו גם הן מקור להשראה במהלך תהליך הפיתוח של השפה.
מאפיין יוצא דופן של קוניה כשפה מלאכותית הייתה העובדה שטולקין פיתח עבורה היסטוריה פנימית רחבה ביותר, ברמה שמיישרת קו יחד עם עומק היריעה הספרותית של הלגנדריום עצמו. טולקין הרגיש שהשפות שלו מתפתחות ודינמיות לאורך השנים, בדיוק כמו השפות האמיתיות אותן חקר – לא כתוצאה מבידוד דובריהן, אלא כתוצאה מהגירה ומגע בין דוברי השפות השונות הללו.
בלגנדריום של טולקין, דהיינו העולם הספרותי בו קיימת בין השאר עלילת שר הטבעות, קוניה היא רק שפת עלפים אחת מני מספר שמות המדוברות על ידי העלפים. משמעות השם קוניה היא "שפה" / "לשון", או בהשוואה לשפות גזעים אחרים שהעלפים יפגשו במהלך הזמן, "לשון העלפים", וכתוצאה מכך מכנים העלפים את עצמם "קְוֶנְדִי" ("הדוברים בלשון"). לאחר נדידת העלפים מאגם קוּיוּיֵנֶן והתפצלותם, נחשבה הקוניה לשפתם של שלושת עדות האֶלְדָר (העלפים הנעלים) הוַנְיָר, הנוֹלְדוֹר וחלק מעדת הטֵלֵרִי אשר עזבו את הארץ התיכונה במסעם לוַלִינוֹר שבאָמָן כדי לחיות לצד הוַלָאר באֶלְדָמָר. מבין שתי העדות שהגיעו לולינור, רובה של אחת העדות האלו, הנולדור, חזר לארץ התיכונה, שם פגשו הנולדור את העלפים-האפורים (הסינדר, הטלרי שנותרו בבלריאנד), דוברי הסינדרין. בארץ התיכונה אימצו לבסוף הנולדור את הסינדרין כשפתם היומיומית והקוניה נותרה כשפה בשימוש ליטורגי ופואמי. העדה השנייה, הוניר שנותרה בולינור המשיכה את השימוש בשפה. כשהנולדור עזבו לארץ התיכונה, התרחק בהדרגה הניב הנולדורי של השפה מהניב הוניארי המדובר בולינור, ועבר שינויים בצליל ובדקדוק.
במהלך העידן הראשון הייתה קוניה לסמל מעמדם הרם של העלפים, בגלל קשרם הקרוב עם הולאר, אלי העולם; ואחר כך, כשהתהפכו היוצרות ותרבות העלפים הנעלה הלכה ודעכה במהלך העידנים השני עד השלישי, הפכה השפה לסמל שקיעתם. למרות דעיכתם האיטית של העלפים, ידעה השפה פריצת דרך כאשר למדו אותה אנשי ממלכת-האי נוּמֶנוֹר וצאצאיהם בעידנים השני והשלישי בהתאמה. בעידן השלישי המשיכה קוניה להיות מדוברת אצל העלפים יוצאי הנולדור, אולם כשפה שנייה. קוניה המשיכה לשמש כשפה לדיבור וכתיבה, אך בעת הזו הייתה סינדרין שפת אמם של כל העלפים, שמקורה עוד בעלפים-האפורים של בלריאנד.
נוכחות השפה בלגנדריום קטנה והאזכורים העלילתיים שלה מתרכזים בעיקר בשר הטבעות, כמו גם ביצירת הרקע שפורסמה לאחר מות טולקין, הסילמריליון. הטקסט הארוך בשפה שפורסם במהלך חיי טולקין הוא הפואמה: "נָמָרִיֶה" (קינת גלדריאל). רוב הטקסטים בשפה אינם בעלי יותר מכמה שורות. במותו, הותיר אחריו טולקין מספר יצירות לא גמורות כתובות בקוניה לצד ניתוחים אקדמאים של השפה, את אלה אספו והוציאו לאור לאחר מכן חוקרי טולקין במסגרת כתבי העת "Parma Eldalamberon" ו-"Vinyar Tengwar".
כשיצר את השפה, מעולם לא דמיין טולקין כי השפה, כחלק מהלגנדריום שלו, יזכו לפרסום כה גדול, עד שיופיעו במדיה ויהיו בעלי השפעה כה גדולה על עולם הפנטזיה, כך שאף פעם לא יצר אוצר מילים מספיק גדול מכדי שיניתן יהיה לדבר בשפה באופן חופשי, אולם מעריציו כותבים ויוצרים שירים וסיפורים בשפה מאז שנות השבעים באמצעות יצירת מילים חדשות שגרמו להופעתה של "נאו-קוניה" לא מקורית לחלוטין.
היסטוריה חיצונית
טולקין החל לפתח את שפת העלפים הראשונה שלו סביב השנים 1910–1911 בזמן שלמד בבית ספר קינגז אדוארד, ברמינגהאם. בסביבות 1915 קרא לשפה בשם קניה ולאחר מכן שינה את הכתיב וההגיה ול"קוניה". טולקין שלט אז בלטינית, יוונית, ספרדית ברמות שונות ובמספר שפות גרמאניות עתיקות יותר נוספות כגון גותית, נורדית עתיקה ואנגלית עתיקה. הוא המציא מספר מערכות כתב ושתיים או שלוש שפות מתוכננות. באותה תקופה התעניין במיוחד טולקין באפוס הפיני, הקאלוואלה, דרכו התוודע לשפה הפינית שבה מצא השראה רבה שהייתה דרושה לו להמצאת שפתם של העלפים הנעלים. שנים רבות לאחר מכן כתב: בהתייחסו למקור ההשראה לשפה הרחיב:
הוא מעולם לא תכנן שקוניה או איזו שפה מאלו שהמציא תהפוך לשפת עזר בינלאומית למרות היותו תומך נלהב של אספרנטו כשפת עזר פנים-אירופאית. בעת המצאתה, חתר טולקין למטרה כפולה, שתהיה בעלת דקדוק "קלאסי ומוטה". למעשה, רצון זה היה המניע ביצרתה של ה"מיתולוגיה". בזמן שפיתח את השפה הרגיש טולקין כי היא זקוקה לדוברים, שיהיו בעלי ההיסטוריה ותרבות משלהם, שלדעתו יעניקו לשפה את "הטעם הייחודי" שלה. לפי טולקין, שר הטבעות "היה לשוני בעיקר בהשראתו, ופיתוחו החל כדי לספק את הרקע הדרוש ל"היסטוריה" של הלשונות העלפיות". תהליך זה של יצירת שפה ראשית, ואז טוויית הרקע סביבה עבור דובריה הבדיוניים תואר כייחודי. דימיטרה פימי, חוקרת טולקין, טוענת שטולקין החל את פיתוח השפה לראשונה בתור חיפוש אחר שפה אידיאלית, שתתאים למטרות שהיו חלק בעבודה שלו ליצירת מיתולוגיה לאנגליה. פימי טוענת ש"טולקין השתמש במכוון בהרמוניה שבסמליות הצליל כדי לאחד צליל עם משמעות ולגרום לקוניה להיראות כשפה אידיאלית, המתאימה בקולה לדיבור בגן העדן של עלפי ופיות ולינור".
מראשית פיתוחן של השפות, השתמש טולקין בבלשנות השוואתית ובשיטת העץ ככליו העיקריים. הפיתוח התחיל לרוב במערכת הפונולוגיה של השפה אם (פרוטו-שפה) ואז עבר ליצירת מעתק הגאים נפרד עבור כל אחת משפות הבת שלה.
פיתוח
לאורך חייו, התנסה טולקין ללא הרף בשפות שהמציא ושינה אותן פעמים רבות. קוניה הייתה בעלת מערכות דקדוק נסיוניות רבות עם הבדלים מהותיים בין שלבי התפתחותה השונים. במהלך שלב הפיתוח הראשוני של קוניה מוקדמת (1910–1920 לערך), נקראה השפה עלפין באנגלית ו"אֶלְדָרִיסַה" בלשון השפה עצמה. השינויים הגדולים במערכות הדקדוק של השפה התבטאו בעיקר בנושא ההטיות ומערכת כינויי הגוף. למרות התהפוכות הגדולות שעברה השפה לא נגע טולקין יותר מדי באוצר המילים; הוא שינה לעיתים משמעויות של מילים, אבל כמעט אף פעם לא נטש אותן מרגע שהומצאו. הוא המשיך לחדד את משמעויותיהן ויצר מילים נרדפות חדשות. יתר על כן, האטימולוגיה העלפית הייתה בתנופה מתמדת; טולקין שאב אושר רב בהמצאת אטימונים חדשים עבור אוצר המילים שלו. לאחר פרסום שר הטבעות (בשנים 1954–1955), חוקי הדקדוק של השפה עברו מספר שינויים קטן נוסף וגרסה זו הוגדרה אז כקוניה מאוחרת (1950–1973 לערך).
האיות קניה (Qenya) משמש לפעמים כדי להבחין בין קוניה מוקדמת לבין גרסאות מאוחרות יותר. קניה שונה מקוניה המאוחרת בכך שיש לה היסטוריה פנימית, אוצר מילים וחוקי דקדוק שונים כפי שמתואר ב"Qenyaqetsa" (לקסיקון מילים בקניה). דוגמאות לשוני כוללות שימושים שונים ביחסת האקוזטיב (המושא הישיר) על אשכולי עיצורים בקוניה מאוחרת. פימי מציעה שקניה כפי שהיא מופיעה ב-Qenyaqetsa הייתה אמורה להיות שפה מיסטית, שכן, לקסיקון השפה מכיל מספר מילים בעלות קונוטציות נוצריות ברורות כגון צליבה (anatarwesta, 100px|) ומיסיונר (evandilyon, 80px|) – מילים אלו לא הופיעו מחדש כחלק מקוניה מאוחרת.
בשנות השלושים המוקדמות, החליט טולקין שהפרוטו-שפה של קוניה תהיה ולארין, שפתם של האלים, הולאר, כפי שקרא להם: בטבלאות ההשוואתיות שפורסמו באחד מכתבי העת של השפה תוארו סדרות של מעתקי הגאים עבור שפות הבת הבאות: קניה, לינדרין (דיאלקט של קניה), טלרין, נולדורין (גונדולינית) ונוספות. את העיצורים עבור פרוטו-שפת העלפים שאל טולקין ממערכת העיצורים סותמים של פרוטו הינדו-אירופאית, הפרוטו-שפה ממנה יצאו סנסקריט, יוונית, לטינית ועוד רבות נוספות; העיצורים הם: שפתיים, שלושה חיכיים (ɟ, k ו-ɡ͡b) ועיצור חוד-לשוני. הטבלה הראשונה מלמטה מספקת כמה דוגמאות לאשכולים תחיליים נפוצים מהטבלאות.
+ 1. טבלה השוואתית של עיצורים אפיים תחיליים בשפות העלפים ולארין קניה לינדרין טלרין mb m, umb m, umb m, emb nd n, and n, and n, end ŋgj ny, indy, iny ñ, ind g, ang ŋg ŋ > n, ing n, ing ŋg, eng ŋgw ŋw > nw, ungw m, ungw m, emb
מאפיין נוסף של השפה המזכיר שפות טבעיות עתיקות כמו יוונית עתיקה, אנגלית עתיקה או סנסקריט הוא המספר הזוגי (dual grammatical number) המשמש בנוסף ליחיד ורבים. הוצע כי טולקין השתמש בדואל כדי להעניק לקוניה "תחושה ארכאית" בתפקידה כשפה עתיקה של העלפים.
בערך עשור לאחר מכן, שינה טולקין את דעתו לגבי מוצא הפרוטו-שפה: במקום שהעלפים ילמדו לדבר מהולאר, הם פיתחו לעצמם לשון בשם "קְוֶנְדֵּרִין", שתשמש כשפה האם של כל לשונות העלפים. שורשים רבים שטולקין ייעד במקור עבור הולארין הוחלפו אז בשורשי קונדרין.
השפות אותן דיברו העלפים שיצאו למסע לולינור כוללות את: קוניה, טלרין, סינדרין וננדורין. תהליך שינויי אשכולי עיצורים אפיים בקוניה וטלרין מתואר בטבלאות (משמאל) שיצר טולקין, מתוך המאמר "Outline of Phonology" - ניתוח אקדמאי המופיע בכתב העת Parma Eldalamberon מס' 19:
בקוניה, אשכולים אלו הופשטו לרוב לכדי אפיים תחיליים:
mb- > m, כמו ב- -mbar* > קוניה: már, מגורים
nd- > n, כמו ב-ndōrē* > ק. nóre, מדינה
ñg- > ñ, כמו ב-ñgolodō* > ק. Ñoldo, מעדת הנולדור, גנום
ñgy > ny, כמו ב- -ñgyar* > ק. nyare, מדקלם
ñgw > ñw, כמו ב- -ñgwar* > ק. ñware, נשחק, נובל
בניגוד לקניה מוקדמת, הדקדוק של קוניה הושפע מפינית, שפה צירופית, אבל גם רבות מיוונית ולטינית, שהיא סינתטית ומתיכה (fusional). הייתה זו השפה הלטינית ממנה ככל הנראה שאב טולקין את הרעיון של קיום דיגלוסיה, מצב בו השפה נכתבת אך לא מדוברת: ה-"Parmaquesta" (שפת הספר, 70px|), המשומשת רק במצבים מסוימים, כדוגמת ספרות וה-"Tarquesta", שפת היומיום.
טולקין כמעט ולא שאל ישירות מילים משפות אמיתיות אל תוך קוניה. היוצאות מן הכלל היחידות הן השם "אֵאָרֶנְדִיל" (אוהב הים, 60px|), המוזכר בפואמה באנגלית עתיקה מאת קיינוולף, או מילים בהשפעת הפינית שחדרה מעבר לפונולוגיה אל אוצר המילים. מילים אלו כוללות את -tul (לבוא, 40px|; פינית: tule) או -anta (לתת, 40px|; פינית: antaa). אולם מילים אחרות שנראות כאילו הושאלו הן למעשה צירוף מקרים, לדוגמה kirja (ספר, פינית) וקוניה קִירִיָה (cirja) (ספינה חדת-חרטום, 25px|). טולקין המציא את השורש הולארין/קונדרין קִירְ- (לחתוך, לבתק, 35px|) אשר ממנו התגלגלה המילה קיריה. aure הלטינית, למטה, וקוניה אָאוּרֶה (aurë) (אור-שמש, יום, 25px|) אינן קשורות. אאורה התגלגלה מהשורשה הולארין/קונדרין אוּר- (חום, להתחמם, 30px|). השפעה גרמאנית נשקפת יותר בתחביר (קיומה של r- ביחסת הנומינטיב (יחסת הנושא) ברבים מזכירה שפות גרמאניות צפוניות) או פונולוגיה מאשר במילים: אַרְדָה, המילה הקונייתית ל"ממלכה" (25px|), חולקת דמיון רב עם המילה הגרמנית: Erde, כדור הארץ, כשהמקור הקונייתי הוא מהשורש הולארין/קונדרין -gar (40px|). על פי טום דובויס וסקוט מלור, שם השפה עצמה, קוניה, ייתכן להיות שאוב משמה של השפה האמיתית קוון , שפה קרובה מאוד לפינית. אולם טולקין מעולם לא התייחס לטענה זו.
מספר בלשנים טענו שניתן לסווג את קוניה כדוגמה לסוג מסוים של שפה מתוכננת שעוזרת ליצור עולם בדיוני. שפות אחרות מסוג זה כוללות את "הלשון הישנה" ממחזור כישור הזמן וקלינגונית ממסע בין כוכבים מאת מארק אוקרנד. נאמר עליהן שהן יוצרות "הקשר סוציו-לשוני שבתוכו ניתן ליצור זהויות קבוצתיות ואינדיבידואליות".
כתבי עת ומסמכים בלשניים
שני כתבי עת, Vinyar Tengwar מגיליון מס' 39 (יולי 1998), ו-Parma Eldalamberon מגיליון מס' 11 (1995), מוקדשים כיום באופן בלעדי לעריכה והוצאה לאור של המוני מאמרים בלשניים שטרם פורסמו. טקסטים דקדוקיים חשובים, הנרמזים בסדרה תולדות הארץ התיכונה ומתוארים ככמעט בלתי קריאים או בלתי מובנים למדי, פורסמו בשני כתבי העת הללו. "דקדוק קניה מוקדמת" שנכתב על ידיו בשנת 1925 לערך נערך ופורסם ב-Parma Eldalamberon גיליון מס' 14.
אחרי מות טולקין
ניסיונות מעריצים לכתוב בשפה החלו בשנות ה-70 כאשר מילון השפה שפורסם כלל אך כמה מאות מילים. מאז שגשג השימוש בשפה בשירים ובטקסטים, בביטויים, בשמות ואפילו בקעקועים. אבל טולקין עצמו מעולם לא תכנן את שפותיו בצורה כזו שיהיו מלאות מספיק לשיחה. כתוצאה מכך, טקסטים עלפיים שהומצאו לאחר מות טולקין דורשים חידושים ולעיתים המצאת מילים חדשות. השימוש בקוניה התרחב עם השנים ככל שנוצרו מילים חדשות, ויצר מין שפת נאו-קוניה המבוססת על הקוניה המקורית של טולקין אך משלבת אלמנטים חדשים רבים.
במדיה
דוגמה כזו לשימוש בשפה ובמילותיה ניתן לראות בחלקים גדולים במדיה של הארץ התיכונה, החל מטרילוגיית הסרטי שר הטבעות של פיטר ג'קסון ועד טבעות הכוח. העובדה שהשפות לא היו מותאמות לסביבה כזו יצרה קשיים אצל התסריטאים וכותבי הטקסטים. לדוגמה, דייוויד סאלו , מגשר השפה העיקרי בהפקות שר הטבעות נאלץ ליצור דיאלוגים בהם הדמויות מדברות במשפטים מומצאים לחלוטין של קוניה. ניסיון דומה נוסף נעשה עבור הסדרה טבעות הכוח, אולם בעת שידור הסדרה הצביעו מעריצי טולקין אדוקים על טעויות קשות בדקדוק הכללי של אותה מין נאו-קוניה.
היסטוריה פנימית
השפות העלפיות הן משפחה של מספר שפות וניבים קשורים. טולקין דמיין לראשונה חברה עלפית עם שפה ייחודית עבור שימוש היום-יום (הדיבור היומיומי): ה-Tarquesta; ושפה גבוהה יותר לשימוש עבור טקסים ותרבות (ליטורגי): ה-Parmaquesta.
ורלין פליגר, חוקרת טולקין הציעה שקרבת העלפים לולאר השפיעה על פיתוח שתי השפות (ולארין וקוניה) במונחים של פונולוגיה, מורפולוגיה וסמנטיקה. השוני הלשוני בין הקַלַקְוֶנְדִי (עלפי האור) למוֹרִיקְוֶנְדִי (העלפים האפלים) שהתרחש במהלך נדידת העלפים משתקף בשפותיהם בהתאמה.
קונדרין וקוניה עתיקה
ממוזער|253x253 פיקסלים|תרשים ון המציג את נדידת העלפים והתפצלות העדות. (ניתן ללחוץ להגדלה)
האזכור הראשון מבחינה כרונולוגית לשפת עלפים כלשהי נמצא כבר בתחילת הסילמריליון: זו הייתה השפה הראשונה של העלפים, והיא הייתה משותפת לכולם, ושמה קונדרין בקוניה. בקרב עדות האלדר, העלפים שיצאו למסע הגדול אל עבר ולינור, התפתחה קונדרין עתיקה לאלדרין - שפת האלדר. חלק מעדה בשם הטלרי, שהייתה חלק מעדות האלדר, נשארו בבלריאנד ונקראו מעתה "העלפים האפורים" או ה"סינדר". בבלריאנד השתנתה במהלך השנים שפת האלדר שדוברה בפי העלפים האפורים לסינדרין. זמן מועט לפני שנכנסו האלדר לתחומי ולינור, התפצלה שארית עדת הטלרי כולה מעל השאר והשתקעה באי טוֹל אֶרֶסֵאָה, (האי הבודד) ששכן בפתח מפרץ ולינור. שם שפתם של הטלרי שעד אז הייתה זהה לשאר האלדר נשתנתה מלשון הוניר והנולדור - עדות האלדר האחרות שהשלימו את המסע כולו אל ולינור. כשהגיעו לבסוף הנותרים, הם השתכנו באלדמר, חבל ארץ בולינור וייסדו את העיר הגדולה טיריון. בטיריון התפתחה האלדרין לשפה של ממש: קוניה עתיקה.
קוניה עתיקה, כפי שתועדה בכתב ה-sarati שהומצא על ידי רוּמִיל איש טיריון, נקראה Yára-Quenya. ככל שעבר הזמן השתנתה גם היא הקוניה המשותפת של שתי העדות ששכנו באלדמר. הנולדור דיברו בניב קוניה הנקרא נולדורין, והוניר דיברו בוניארין. כשהנולדור הוגלו מולינור בשל מעשי פאנור, הם הביאו עמם את הניב שלהם לארץ התיכונה.
שימוש על ידי העלפים, בני אדם והולאר לאורך העידנים
השפה הייתה בשימוש על ידי הולאר; אולם במקביל שאלו העלפים מילים מלשון הולאר, הנקראת ולארין בקוניה, השפעת הולארין הייתה חזקה יותר בניב הוניארין, שכן אלו הרבו להתרועע עם הולאר. וניארין שאבה מילים מולארין שלא היו קיימות בנולדורין. כדוגמת: tulka (צהוב, מולארין tulukha(n)), ulban (כחול, ככל הנראה מולארין ul(l)u שמשמעותה "מים") ו-nasar (אדום, אם כי לא ידוע המקור בולארין).
על פי פרק 4 ב-The War of the Jewels, "Quendi and Eldar: Essekenta Eldarinwa" מוסבר כי "Quendya היה השם שניתן לקוניה בוניארין, שכן בוניארין, האשכולים ndy ו-ny נותרו ברורים וחדים ולא מוזגו". לעומת זאת, בנולדורין ndy מוזג לבסוף לתוך-ny.
מקצת הטלרי שהגיעו לאלדמר מאוחר יותר מהנולדור והוניר, דיברו לשון שונה אך קרובה, שנקראת בדרך כלל טלרין. חלק מהעלפים ראו בה ניב נוסף של קוניה; אולם לשון הטלרי הייתה שונה באופן מהותי מכדי להיחשב כניב. לאחר שהוניר עזבו את טונה - הגבעה עליה עמדו שני העצים, התקרבו טלרין ונולדורין זו לזו במקצת.
בעידנים הרבים שלאחר הגעת העלפים לולינור, הנולדור הגולים שהובלו על ידי פאנור לארץ התיכונה דיברו רק קוניה, וכשנפגשו לראשונה עם עלפי הסינדר מאז אלה עזבו את האלדר, נתגלה לראשונה השוני בין קוניה וסינדרין. אולם מסופר כי במשתה שנערך 20 שנה מהגעת הנולדור לארץ התיכונה, כבר דיברו הנולדור סינדרין. שכן, העלפים השלטים בבלריאנד לא היו הנולדור, אלא הסינדר, בראשות תינגול מלך הסינדר ומלך דוריאת, ממלכת העלפים החזקה בארץ התיכונה ועל כן שפתו היא זו השלטת.
כששמע תינגול על רצח הטלרי שארי עמו בידי הנולדור בעת משתה אחר, אסר את השימוש בשפה בתחומי ממלכתו: בעשותו כך, גם הגביל את אפשרות הסינדר לשפר ולהאיר את שפתם בהשפעות מקוניה וגם האיץ את "הפיחות וההתרוששות הרוחנית" של תרבות הנולדור.
הקוניה שדוברה בארץ התיכונה השתנתה מניב קוניה שדובר באמן בעיקר באוצר המילים, שהושפע מסינדרין. השינוי נוכח גם בהגיה, וייצג את התהליך שעברו מעתקי ההגאים שגרמו לנולדורין להתפלג מוניארין. השינויים הדקדוקיים היו מינוריים כיוון שהנולדור הקפידו ללמד ולשמר את צורת השפה הישנה.
לאחר אירועי מלחמת החרון וחורבן בלריאנד שסימנו את סוף העידן הראשון ותחילת העידן השני החל תהליך השקיעה של העלפים ושל הנולדור בפרט. העלפים ששרדו את המשיסה והסינדר בראשם עברו לצד השני של ההרים הכחולים ושם הקימו ממלכות. אולם העובדה כי אלה לא הצליחו להתחקות אחר תפארת הממלכות הקדומות לצד עליית קרנו של האדם בדמות ממלכת נומנור הובילו להיחלשות מעמדה של קוניה ולתחילתו של תהליך ארוך בו הדרדרה השפה ממעמד משפת אם לשפה שנייה.
למרות זאת, זכתה קוניה לתפנית בלתי צפויה כאשר הוכנסה לשימוש ליטורגי אצל אנשי נומנור. ואלה השתמשו בה בשמות הרשמיים של מלכיהם ומלכותיהם; אולם כפי שסופר באַקַלַבֶּת, מצב זה השתנה כשהנומנורים זנחו את השימוש בקוניה ועברו לשימוש באדונאית עת החלו להתמרד נגד הולאר. רק כעידן לאחר מאורעות האקלבת חזר מנהג זה לשימוש על ידי אראגורן כאשר הוכתר כאלסר טלקונטאר ("'אלסר' הפסען").
בנספחים של שיבת המלך, הכרך האחרון בטרילוגיית שר הטבעות, מתואר כי בעידן השלישי, הייתה קוניה בעלת מעמד המקביל למעמדה של השפה הלטינית באירופה של ימי הביניים, והיא כונתה על ידי טולקין "לטינית של עלפים". השימוש הליטורגי בשפה עדיין היה בנמצא אצל צאצאי הנולדור ואצל צאצאי הנומנורים בדמות אנשי ממלכות גונדור וארנור לאורך כל העידן.
סופו של העידן השלישי ותחילתו של הרביעי מסתמנים בסיומן של עלילות שר הטבעות, בחורבן הטבעת האחת ובקץ כוחן של שלוש הטבעות האחרות שהיו קשורות באחת. אז נטשו מרבית העלפים את הארץ התיכונה ולקחו את לשונותיהם עימם. באירועים אלו הגיע אל סופו גם השימוש בקוניה על ידי העלפים בארץ התיכונה; אולם כפי שתואר מוקדם יותר: גם צאצאי נומנור השתמשו בשפה לצרכים ליטורגיים; וכשעלה אראגורן לכס המלכות הוא החל מחדש את המסורת העתיקה, החלטה שנבעה מימי ילדותו, בהם בילה בחברת אלרונד וגלדריאל שאף נתנה לו את השם "אלסר". למרות זאת, לא ברור אם בנו אלדריון שעלה לכס לאחר מותו בשנת 120 לעידן הרביעי המשיך במסורת זו.
למרות הקץ הדי מוחלט של השפה בארץ התיכונה, מעמדה בולינור נותר יציב ביותר לאורך כל העידנים, שכן היא המשיכה להיות מדוברת על ידי אוכלוסיות הוניר והטלרי בניביהם השונים.
פונולוגיה
טולקין פירט על ההגייה של שפות העלפים כפי שנהגו על ידי עלפים, בני האדם והוביטים במגוון מקורות. התיעוד על הפונולוגיה המאוחרת של קוניה כלול בנספח ה' של שר הטבעות וב-"Outline of Phonology", אחד הטקסטים של טולקין, שפורסמו ב-Parma Eldalamberon מס' 19.
כפי שצוין לעיל, הפונולוגיה של קוניה הושפעה ברובה הגדול מלטינית ועם קצת נגיעות של פינית. ניתן לראות עובדה זו בכך שקוניה חסרה הרמוניית צלילים ושינוי עיצורים הנוכחים מאוד בפינית, כמו כן, ההטעמה בקוניה אינה תמיד על העיצור הראשון במילה. אלמנטים אופייניים בפינית כמו התנועות הקדמיות ö, ä ו-y חסרים בשפה. לעומת זאת, נקודות דמיון בין השתיים כוללות היעדר מנושפות העיצורים או שינוי ההברה: si < ti בשתי השפות. השילוב של פונולוגיה פינית על בסיס לטיני גרמה לכך שהצליל או "ההתנהגות" של השפה מזכירים איטלקית בהרבה מובנים, עובדה שעומדת בקו אחד עם העובדה שאיטלקית הייתה השפה הרומאנית האהובה על טולקין.
הטבלאות מתחת מפרטות את העיצורים והתנועות של נולדורין כפי שדוברה בארץ התיכונה.
עיצורים
מערכת הפונמות בקוניה מתחלקת לשש קבוצות: שפתיים, שיניים (כולל הלשון והחלק האחורי של השן), מכתשיים (כולל הלשון והחלק המכתשי של הלסת), חיכיים, וילוניים וסדקיים. העיצור שיני, חוכך, אטום (/θ/) והעיצור מכתשי, חוכך שורק, קולי (/z/) מופיעים בוניארין, אך הוחלפו באופן הדרגתי עם /s/ ו-/r/ בהתאמה בנולדורין. יש לציין כי עיצורים סותמים מופיעים רק לאחר עיצורים אפיים ועיצורים נוזליים (קבוצת ⟨r l⟩), משמע כי /g d b/ אינם מופיעים לבדם, אלא תמיד כחלק מאשכולות /ŋɡ rd ld nd lb mb/ ואלו מופיעים רק בין תנועות (ייתכן שתופעה זו אינה נכונה עד סופה בוניארין, שכן קיימת המילה "אַלְדוּדֵנְיֶה", שמה של הקינה על שני העצים שחוברה על ידי העלף אֱלֶמִירֶה מהוניאר). עיצורים טרום-אפיים נפוצים בשפה. הטבלה הבאה (2) מציגה את העיצורים בנולדורין. אישכול (cluster formation) עיצורים מתרחש רק במרכז המילה למעט שילובים עם תנועות למחצה:
+ 2. עיצורים בנולדורין שפתיים מכתשיים חיכיים וילוניים סדקייםאפיים m n ŋ סותמים b, p t, d k, g חוככים f, v s (ç) x hרוטטים r תנועות למחצה (ʍ) w j צידיים l
האורתוגרפיה הקונייתית (בשימוש האלפבית הלטיני) עוקבת אחר חוקי ה-IPA, אבל במספר שינויים: ⟨c⟩ מחליף את ⟨k⟩, [ŋ] מופיעה ללא ⟨ñ⟩ וילונית אחריה (למרות שניתן לזהות מילים כאלו בקוניה מוקדמת, כדוגמת Ñoldor, נולדור), ההברות [ç ʍ] מיוצגות באמצעות ⟨hy hw⟩. באופן דומה, הדיאגרפים ⟨ty ndy⟩ עשויים לייצג את האלופונים החיכיים: [t ⁿd], או בייצוג [c ⁿɟ], למרות שהם אינם פונמות עצמאיות. בנוסף, ⟨h⟩ באשכול ⟨ht⟩ מייצג [ç] אם הוא בא אחרי ⟨e⟩ או ⟨i⟩ ו-[x] שבאים אחרי תנועות אחרות. בהקשרים מסוימים ⟨x⟩ יכול לייצג את האשכול /ks/ כדוגמת הֶלְקָרַקְסֶה (Helcaraxë).
מורפופונמיקה ואלופונים
חלק מהעיצורים נהגים בצורה שונה כאשר הם מופיעים באשכולים עם עיצורים מסוימים אחרים. מצב זה מופיע במיוחד באשכולות שכוללים את העיצורים /w j/ הדומים או את העיצור סדקי, חוכך, אטום /h/. אשכולות שבהם העיצור השני היה /j/ נהגים כעיצורים מחוככים, ואשכולות שבהם העיצור השני היה /w/ נהגים כעיצורים שפתיים. אשכולות עיצורים שבהם העיצור הראשוני הוא /h/ נהגים כטרום-מנושפים ולא-מוגאים (preaspirated and devoiced).
אשכולות חיכיים
בנולדורין האשכול ⟨hy⟩ נהגה כ-[ç]. על ההגייה של [ç] כתב טולקין: "y אטומה מודגשת, בדומה להברה הראשונה ב-huge באנגלית אבל מחוככת". בוניארין, ⟨hy⟩ נהגה כ-[ʃ].
על פיו, האשכול cj/) ⟨ty⟩/) נהגה כ-"'[c] קדמית דגושה', כמו ty בהונגרית, אלא שה-y מתארכת עוד קצת".
על האשכול ⟨ny⟩ קבע שייהגה כמו new באנגלית ([njuː]). בוניארין, האשכולים ⟨ty⟩, ⟨dy⟩, ו-⟨hy⟩ נהגים כ-[tʃ], [dʒ], ו-[ʃ] בהתאמה. על ⟨py⟩ כתב: "דוברי הוניארין וחלק מהנולדור הוגים את האשכול ⟨py⟩ עם y לא-מוגאית. בנוסף, תוך כדי ההתפצלות של ווניארין מקוניה [pç] השתנה ל-[pʃ]".
אשכולות שפתיים
האשכול ⟨hw⟩ נהגה כ-[ʍ], האשכול ⟨q⟩ המופיע גם כ-⟨qu⟩ נהגה כ-"k מעוגלת לפני w שקטה ארוכה", או /kʷ/.
אשכולות סדקיים
האשכולות ⟨hl⟩ ו-⟨hr⟩ נהגים כ-[ɬ] ו-[r̥] בהתאמה, כך גם מקביליהם הסינדריניים ⟨lh⟩ ו-⟨rh⟩. השניים, כמו מקביליהם הסינדריניים התפתחו מ- -sl ו- -sr הקונדריניים. האשכולות הפרימיטיביים -sm ו- -sn התגלגלו ל-⟨m⟩ ו-⟨n⟩ בקוניה; הוצע כי במהלך ההתפתחות היה שלב ביניים בו האשכולות נהגו כ כ-⟨hm⟩ ו-⟨hn⟩, או כפי שנהגו באלדרין: [m̥], [n̥]. שני אלו התמזגו עם ⟨m⟩ ו-⟨n⟩ הקוליים. ל-hl ו-hr האטומים יש היסטוריה ארוכה, אותה טולקין מתאר:
פישוט אשכולות
במהלך תקופת הקוניה העתיקה המאוחרת, כאשר תנועות אבדו במילים מורכבות ארוכות, האשכולות שנוצרו כך, או העיצורים שהפכו לסופיים, שונו או פושטו בדרך כלל:
n < -m-
כל הסותמים > t-
r < -d-
t < -th-
n < -nd-
n < -mb, -ng-
n < -ñ-
צירופים עם s < s (as -ts, -st, -ss)-
צירופים עם t < -ht-
תנועות
+3. תנועות בקוניהקדמיותאחוריות סגורותi ()u () חצי־סגורותeo חצי-פתוחותɛɔ פתוחותa ()
בקוניה קיימות חמש תנועות (Quenya ómar) המובחנות באורכן. הקצרות הן /a, e, i, o, u/ וההארוכות המסומנות עם סימן הטעמה עילי (´) הן: /á, é, í, ó, ú/. ההבדל המדויק באורך צליל הקצרות והארוכות אינו ברור, אולם ההגייה שלהן ככל הנראה קרובה להגייתן של תנועות באיטלקית וספרדית מאשר של דיפתונגים באנגלית. על פי פש (Pesch), אין הבדל באורך בתנועות /a, i, u/ ומקבילותיהן הארוכות; על פיו, אורך תנועות אלו דומה לאורך מקבילותיהן בפינית או פולנית. אך ב-/e, o/ ניכר ההבדל. בעוד שהקצרות נהגות כ-[ɛ] ו-[ɔ] בהתאמה בקירוב, הארוכות נהגות כ-[eː] ו-[oː]. הפרשנות מבוססת על אמירה של טולקין שקבע כי é ו-ó כשנהגו נכונה על ידי העלפים היו רק קצת יותר "ארוכות ו'סגורות' יותר" מאשר מקבילותיהן הקצרות: "לא ארוכה וסגורה, וגם לא מאוד רפויה ופתוחה". פרשנות זו מביאה למערכת תנועות בעלת 7 תנועות שונות המובחנות באורכן; מערכת זו מתוארת בטבלה 3.
בנולדורין מאוחרת קיימים 6 דיפתונגים (Quenya ohloni): /iu, eu, ai, au, oi, ui/. כולם נופלים למעט /iu/([ju]) שהוא עולה. בקוניה עתיקה, כל הדיפתונגים היו בעלי צליליות נופלת. על כך כתב טולקין:
הברות והטעמה
בקוניה, ההטעמה על ההברות היא קבועה ולא תלויה בצליל (כלומר, משמעות מילה לעולם אינה משתנה בהתאם להטעמה), אולם היא כן נקבעת בחלקה לפי משקל ההברה. במילה בת שתי הברות, ההטעמה תהיה על הראשונה. במילים בעלות שלוש או יותר הברות, ההטעמה יכולה ליפול על ההברה האחת לפני האחרונה (penultimate syllable) או אם זו כבדה, אז לחלופין על זו שלפניה (antepenultimate syllable). כלל הטעמה זה דומה למערכת הטעמות שנמצאה בלטינית. בקוניה, הברות נחשבות לכבדות אם הן מכילות לחלופין: או תנועה ארוכה, או דיפתונג, או עיצור סופי (אלו כוללים את אשכולות העיצורים הבין-תנועתיים: ll, ld, mm, ss, ny, ry ודומיהם). hy ו-hw מסיימים הברה באמצע מילה (medially) ב-Parmaquesta, אבל לא בדיבור היומיומי.
פונוטקטיקה
טולקין הרכיב כללים פונוטקטיים לקוניה המאוחרת, השולטים על הדרך שבה ניתן לצרף את הצלילים ליצירת מילים:
רק לעיצורים הבאים בלבד יש צורות מכפל פונמיות, כלומר, עיצורים מוארכים:
pp, tt, cc, mm, nn, ss, ll, rr (למרות שישנו היוצא דופן effírië, מוות; בו יש מכפל ff).
אלו מופיעים רק בין מילים. המכפלים הסותמים pp, tt, cc נהגים כמנושפים.
בעמ' 80 של גיליון 19 של Parma Eldalamberon מרחיב טולקין על עיצורים סופיים באלדרין: . הוא ממשיך ומוסיף על ההיסטוריה שלהם בקוניה: עיצורים שהתמזגו הם: r < d ,t < th ,n < m; העיצורים t, n, r ו-s נשארו ללא שינוי. כך שמהרשימה הראשונה של 8 עיצורים סופיים נשארו 6:
n, r, l, s, t, nt.
הפונולוגיה של השפה מתירה רק את סוגי העיצורים הבאים במצבים מסוימים:
עיצורים תחיליים:
p, t, c, f, s, h, hy, hw, m, n, ñ, v, l, hl, r, hr, y, w.
קבוצות תחיליות:
x, ps, ty, ny, ly, qu, ñw. (nw < ñw בנולדורין)
קבוצות דו-עיצוריות באמצע מילים (medial biconsonantal groups):
ht, lc, ld, lf, lm, lp, lqu, lt, lv, lw, ly, mb, mn, mp, my, nc, nd, ng, nt, nw (ñw רק בתחילת מילה), ny, ps, pt, qu, rc, rd, rm, rn, rp, rt, rs, rv, rw, ry, sc, st, sw, ts, tw, ty, x.
הערה: אלו שמודגשות הן נפוצות.
בקוניה אין קבוצות תלת-עיצוריות (triconsonantal) או יותר למעט מספר שילובי אותיות ספציפיים. על פיהם קיימות 12 הקבוצות הבאות:
nqu, lqu, rqu, squ, ngw, rhw, nty, lty, hty, rty, sty, lhy.
הבדלים בהגייתן:
hty נהגה [çc] בנולדורין, [ʃt͡ʃ] בוניארין.
sty נהגה [sc] בנולדורין, [ʃt͡ʃ] בוניארין (ראו ść מול szcz בפולנית).
בשאר המקרים y, ו-w נהגים כ-i, u הברתיים לאחר קבוצות עיצורים.
בשפה אין אשכולות עיצורים סותמים. "אם אלו היו בעבר, כדוגמת pt ,ct, אחד מהשניים [אחד מהעיצורים] או שניהם נהגו פתוחים מחוככים".
דקדוק
דקדוק השפה הוא אגלוטינטיבי (מדבקי) ומוספי ברובו. בקוניה קיימות קבוצות פועלים, שמות עצם, כינויי גוף, תארים ומילות יחס, שמות עצם מוטים לפי יחסות ומספר ופועלים מוטים לפי זמנים והבטים (אספקט). בקוניה מוקדמת, שמות תואר הותאמו עם הלוואי, כשאלו הוטו ביחסות ומספר אבל שינוי זה הופסק במעבר לקוניה מאוחרת. סדר המשפט הכללי הוא מסוג SVO, נושא-פועל-מושא. אם לא צוין אחרת, הדוגמאות המובאות בקטעים הבאים מתייחסות לקוניה מאוחרת כפי שזו פותחה על ידי טולקין מאז 1951.
שמות עצם
שמות עצם בקוניה הם בעלי 4 מספרים: יחיד, רבים כללי (plural 1), רבים מסוים/פרטיטיבי (plural 2) וזוגי. בשפת הדיבור של הקוניה המאוחרת, צורת הרבים נוצרה על ידי הוספת סופית לצורה הנומינטיבית (נושא) של שם העצם: עבור plural 1 הסופית היא i- או r-; עבור plural 2 הסופית היא il-. ב-Parmaquesta יש 10 יחסות; והן 4 העיקריות: נומינטיב, אקוזטיב, גניטיב ואינסטרומנטל; שלוש של תואר הפועל: אלאטיב (שהדאטיב היא צורתה המקוצרת), לוקאטיב ואבלאטיב; האחרונה היא יחסה פוסזיבית או תארית. יחסת האקוזטיב הייתה בשימוש ב-Parmaquesta בלבד והוחלפה בנומינטיב בשפת הדיבור של הקוניה המאוחרת.
שמות תואר
בקוניה מאוחרת, סיומות היחיד הן a, -ë, -ëa- והסיומת הנדירה in- שייתכן שהייתה צורה מקוצרת של ina-. צורות הרבים המקבילות הן ë, -i, -ië- ובספק גם inë-. שמות תואר יכולים לשמש כשמות עצם, ככאלו, הם יוטו בדיוק כמו שם עצם רגיל: לדוגמה: vinya (חדש), יכול להיות vinyar ("חדשות") כמו כתב העת "Vinyar Tengwar", היכול להיות מתורגם לבערך: חדשות האותיות.
מילות יחס ותואר הפועל
בקוניה, ישנם קווי דמיון בין מילות היחס ותוארי הפועל, שכן היחסות הדקדוקיות כבר מתארות את היחס בין הפועל למושא. לדוגמה:
an i falmali = i falmalinna(r), "מעל גלים רבים"
מילת היחס an דומה למוספית היחסה nna-.
כינויי גוף
יחד עם שאר חלקי הדקדוק, גם מערכת כינויי הגוף הייתה נתונה לשינויים רבים במהלך חייו של טולקין, והמערכת הנוכחית לא הייתה מלאה עד שרשימת המוספיות הדרושות פורסמה ב-Viniar Tengwar מס' 49 בשנת 2007. בקוניה מאוחרת, לכינויים יש גם צורות נפרדות או עצמאיות, וגם צורות עם סיומות.
לכינויים הנפרדים יש גם צורה קצרה וגם ארוכה המשמשות לכינויי גוף כבדים (emphatic) ופשוטים (normal) בהתאמה. דוגמאות לצורות הכבדות כוללות: emmë, elyë, entë (אנחנו, אתם/ן, הם/ן).
אם כינוי גוף הוא מושא המשפט ('אותו', 'אותם' וכו') הוא יכול או להיקשר לפועל, או לבוא אחריו ללא שינוי או לדבוק כמוספית סופית לפועל כשזה יוטה בהתאם אליו; ראו "אני אוהב/ת אותו/ה":
מקושר: Melinyes
ללא שינוי: Melin sé
בצורה הדבוקה, s- (סיומת יחיד) ו-t- (סיומת רבים וזוגי) יכולות להתווסף כמושאיים בגוף שלישי לכינוי הגוף הנושאיים:
utúvie-nye-s, מילולית: have found-I-it; "מצאתי את זה"
utúvie-lye-s,You have found it/him/her; "מצאת אותו/אותה/את זה
utúvie-lye-t,You have found them; "מצאת אותם/ן"
קניין
כינויי הקניינות (שלי, שלו וכו') משמשים כדי להביע את הקניינות או שייכות כלפי שמות העצם שהם מתארים. הם מסמנים את הכינוי גוף והמספר של הקניין, והם מוטים לפי מספר ויחסה בהתאם. בעוד שעברית מבחינה בין כינויי קניין זכריים ונקביים יחידים (שלו מול שלה), הבחנה כזו אינה קיימת בקוניה.
כינויי רמז
כינוי הרמז מבחינים בשלוש רמות בין הישויות אליהן מתייחס הדובר:
sina, "זה";
tana, "הזה (שם)";
enta, "ההוא" (שם, רחוק משנינו).
פועלים
על פי טולקין, "הנטיות הדקדוקיות של הפועלים בקוניה הן לרוב סדורות [ללא יוצאים מן-הכלל]", והם קיימים או בצורה פרסונלית (personal form) או בצורה אימפרסונלית (סתמית, impersonal form). בבלשנות, פועלים אימפרסונלים הם לרוב פועלים שלא יכולים להתאים לנושא, בגלל שאינם מייצגים פעולה, תופעה או מצב הוויה של דבר ספציפי. אולם טולקין ייעד להם תפקיד שונה בקוניה: "פועל אימרפסונלי הוא פועל שלא הוצמד אליו כינוי גוף, כגון carë (לעשות, נטיית יחיד) או carir (לעשות, נטיית רבים); carin, "אני עושה" (בינוני פועל) היא הצורה הפרסונלית של -car (לעשות, להכין). פועלים יכולים להישלל, כלומר להביע פעולה שלילית באמצעות התחילית השלילית -ua לפני הפועל המתאים בצורתו האימפרסונלית.
טולקין ציין כי כאשר כינוי הגוף הסתמי משמש בנפרד, הפועל אינו מוטה.
הערה: כל הפעלים מוטים לפי זמן בינוני פועל.
Finwë cára. "פִינְוֶה עושה."
Quendi cárar. "העלפים עושים."
Cáranyë. "אני עושה."
Cárammë. "אנחנו עושים."
Essë cára. "הוא/היא מכינים."
Emmë cárar. "אנחנו מכינים."
בקוניה מאוחרת לפועלים יש גם מורפמת התאם זוגית t-:
Nai siluvat elen atta. "מי יתן ושני כוכבים יזרחו."
בצורת הציווי, צורות הרבים והזוגיות אינן מובעות ואין התאם. הפועלים נשארים בצורת היחיד שלהם.
האוגד בקוניה מאוחרת הוא הפועל -na. טולקין קבע כי הוא ישמש רק בצירופים תואריים, שמות עצם וכינויי גוף במצבים מסוימים. בכל שאר המצבים האוגד מושאר בחוץ (העדר אוגד), מה שעשוי לספק זמנים מעורפלים כאשר אין הקשר נוסף:
Eldar ataformaiti יכול להיות מתורגם כ"עלפים הם דו-צדדיים" או "עלפים היו דו-צדדיים".
A mára יכול להיות מתורגם כ"A (האות) טובה" או "A הייתה טובה".
תחביר
סדר המילים במשפט יכול להיות גמיש שכן קוניה היא שפה מוטה ומשמעות המילה אינה מוגדרת על פי מיקומה במשפט. עם זאת, יש לה חוקי סדר מילים. התחביר הכללי הוא מסוג SVO. התואר יכול לבוא לפני או אחרי שם העצם אותו הוא מתאר.
אוצר מילים
מכיוון שרבים מכתביו של טולקין על הלשונות העלפיות לא פורסמו, קשה לדעת את גודלו אוצר המילים שהמציא. עד שנת 2008 פורסמו כ-25,000 מילים בלשונות עלפיות.
שמות עצם פרטיים
+ 5. אוצר מילים בסיסי בקוניה וסינדרין עברית קוניה סינדרין העולם , , שמיים מים אש זכר נקבה לאכול לשתות אדיר, גבוה , , קטן , , לילה יום ,
שמות העצם הפרטיים בשפה הם שמות של מקומות ויצורים בארץ התיכונה.
אֶסְטֶה "מרגוע"; יִנְדִיס "הגאה"; מֶלְקוֹר "הקם מלוא כוחו"; נֶסָה "נעורים"; וַרְדָה "הנעלה, הנישאת"; ווֹרוֹנְוֶה "האיתן"; פֵאָנָרוֹ "רוח האש"; סֶאוּרוֹן "הנתעב"; אַינוּלִינְדָלֶה "מנגינת האַינוּר"; אֶלְדָמָר "בית העלפים"; הֶלְקָרַקְסֶה "הקרח השׁוחק"; אִילוּבָטָר "אבי הכל"; אוֹלוֹיוֹסֶה "הצחור־כשלג תמיד"; אוֹנְדוֹלִינְדֶה "שיר באבן"; טוּרַמְבָּר "שׂר הגורל המר"; וַלִינוֹר "ארץ הולאר; וִינְגִילוֹט "פרח-הקצף"; יָבַנָה "מעניקת הפירות"; מָר-נוּ-פַלְמָר "הארץ שמתחת לגלים"; מִינְדוֹן אֶלְדַלְיֵבָה "הצריח הנישׂא של האלדליה"; קְוֶנְטָה סִילְמָרִילִיוֹן "תולדות הסילמרילים".
מילות יחס
דוגמאות למילות יחס:
: [מקום] מעבר; [זמן] אחרי.
: מעלה.
: אל עבר.
: קדימה, מחוץ ל... [עם שם העצם המשלים ביחסת האבלאטיב]
: הרבה מעבר.
: רחוק, רחוק מאוד.
: מעל ומעבר, בנוסף ל....
: [ללא מגע] בין, מתחת.
: 1, מתחת. 2, מעל. 3, אחרי (מקום), מאחורי.
: מתחת, בין.
: 1, מלפנים, מקדימה, לפני [כלל ההקשרים למעט זמן]. 2, אחרי [זמן].
ברכות
המילה טַר משמשת כקידומת-פניה מנומסת אל עלף (זכר ונקבה). בשימוש הנומנורים, השתנתה משמעות המילה והיא הפכה לקידומת המציינת מלך/מלכה.
המילה נָמָרִיֶה [] היא צורה מקוצרת של á na márië, שמשמעותה "תהיה בריא". היא משמשת לבירוך אנשים לשלום בשני אופני השימוש בשפה.
עבור בירוך לשלום האמרה המקובלת בקרב הנולדור היא: !máriessë (Hara). "(תישאר) בשמחות".
בשר הטבעות השתמשו פרודו בגינס ונוספים בברכה אֵלֶן סִילָה לוּמֵן אוֹמֶנְטִיאֵלְבוֹ! כפנייה לשלום. זוהי ברכה בנוסח מליצי המשמשת בין אנשים הנפגשים בדרכים ופירושה: "כוכב זורח על פגישתנו!"
בעבור פרידה משתמשים הנולדור ב-!máriëÁva, "לך בשמחה" או !Márienna, "לשמחה!".
מספרים
על פי כריסטופר טולקין, האלדר משתמשים בשתי מערכות לספירה, אחת על בסיס דואודצימלי (12) והשנייה על השיטה העשרונית. המספרים הבנויים על הבסיס העשרוני נקראים maquanotië, "ספירה על ידיים".
המספרים הידועים עבור 1–20 מוצגים למטה; המודגשים מייצגים מילים מקוניה מוקדמת.
+ 6. מספרים עבור 1–20 מספרים מונים מספרים סידוריים שברים No. קוניה עברית No. קוניה עברית No. קוניה עברית 1 אחד 1st ראשון 1/1 , שלם 2 שתיים 2nd שני 1/2 חצי 3 שלוש 3rd שלישי 1/3 שליש 4 ארבע 4th רביעי 1/4 רבע 5 חמש 5th חמישי 1/5 חמישית 6 שש 6th שישי 1/6 שישית 7 שבע 7th שביעי 1/7 שביעית 8 שמונה 8th שמיני 1/8 שמינית 9 תשע 9th תשיעי 1/9 תשיעית 10 עשר 10th עשירי 1/10 עשירית 11 אחד-עשר 11th , אחד-עשר 1/11 1/11 12 שנים-עשר 12th שנים-עשר 1/12 1/12 13 שלוש-עשר 13th שלוש-עשר 1/13 1/13 14 ארבע-עשר 14th ארבע-עשר 1/14 1/14 15 חמש-עשר 15th חמש-עשר 1/15 1/15 16 שש-עשר 16th שש-עשר 1/16 1/16 17 שבע-עשר 17th שבע-עשר 1/17 1/17 18 שמונה-עשר 18th שמונה-עשר 1/18 1/18 19 , תשע-עשר 19th , תשע-עשר 1/19 1/19 20 , עשרים 20th , עשרים 1/20 , 1/20
esta ו-inga הן מילים נרדפות ל-minya (ראשון), אולם טולקין לא היה מרוצה מהמילה esta ולכן הגדרתה מוגדרת בשאילתא בנספח "Etymologies" של הספר "The Lost Road and Other Writings". המילה maqua (5) מסמלת באופן ספציפי קבוצה בת 5 פריטים, כמו המילה "חמישייה" בעברית. באופן דומה maquat "זוג חמישיות" מתייחסת לקבוצה בת 10 פריטים "עשירייה".
קוניה עברית קוניה עברית כוכב אחדכוכב יחיד [קבוצה של] כוכב אחד[קבוצה של] כוכב יחיד שני כוכבים [קבוצה של] שני כוכבים שלושה כוכבים [קבוצה של] שלושה כוכבים ארבעה כוכבים [קבוצה של] ארבעה כוכבים
בקניה, מספרים מעל 20 מופיעים כשספרת האחדות מגיעה לפני העשרות, בדומה לשפות רבות אחרות בעולם. לדוגמה, min yukainen משמעה "אחד-עשרים". צורה זו גם משתקפת בטנגור.
מערכות כתב
לכתיבת שפותיו השתמש רוב הזמן טולקין באלפבית הלטיני, אולם הוא גם פיתח מערכות כתב דמיוניות משל עצמו שיתאימו להיסטוריה הפנימית של דוברי השפות שלו.
מערכות כתב עלפיות
ממוזער|הברכה "כוכב זורח על פגישתנו" בכתב הטנגור.
מבין מערכות הכתב הרבות שפיתח עבור שפות העלפים, הידועה מהן היא "הטנגור של פאנור", אולם המוקדמת שפיתח נקראת "הטנגור של רומיל", או "סראטי", אותה פיתח בסביבות 1919. טולקין קבע שלפני גלותם, הנולדור השתמשו לראשונה בסראטי כדי לכתוב בקניה. אולם בשובם לארץ התיכונה, השימוש במערכת הכתב הזו נזנח והנולדור עברו להשתמש במערכת הכתב של עלפי הסינדר, ה"קירת" (cirth, או "כתב-החרט של דוריאת") בקוניה.
כתב לטיני
האיות הלטיני נועד בעיקרו לייצוג פונמי של השפה, כאשר כל אות תואמת לפונמה ספציפית בשפה. עם זאת, ההגייה של התנועות משתנה בהתאם לאורכן. כללים ספציפיים לעיצורים סופקו בנספח ה' של שר הטבעות. למשל: c מבוטאת תמיד /k/, qu מייצגת /kw/. הכתיב הסטנדרטי של השפה משתמש בכל אותיות האלפבית הלטיני למעט j ו-k, יחד עם אקצנטים ואומלאוט בתנועות; האותיות ñ, þ ו-z מופיעות רק בתחילת מילים. מדי פעם כתב טולקין את השפה בכתב העוקב אחר האורתוגרפיה הפינית (ולא בגרסה הלטינית-רומאנית הסטנדרטית), בו c מוחלף ב-y, k ב-j, ותנועות ארוכות מקבלות מכפל. האקצנט מסמן תנועות ארוכות, בעוד שהאומלאוט מצביע על כך שהתנועה אינה חלק מדיפתונג, למשל ב-ëa או ëo. ה-e הסופית מסומנת באומלאוט כדי להזכיר לדוברי האנגלית שהיא אינה שותקת.
טקסטים
ממוזער|הבית הראשון של הפואמה נמריה בטנגור.
הטקסט הארוך ביותר בשפה המופיע בשר הטבעות הוא הפואמה: "נָמָרִיֶה" (קינת גלדריאל); אולם המשפט הראשון המופיע בשר הטבעות הוא ברכתו של פרודו בגינס: "אֵלֶן סִילָה לוּמֵן אוֹמֶנְטִיאֵלְבוֹ!". דוגמאות אחרות כוללות את המילים שאמר אלנדיל, אבי יסילדור בנוחתו בחופי הארץ התיכונה לאחר אירועי האקלבת כפי שצוטטו על ידי אראגורן: אֶט אֵאַרֶלוֹ אֵנְדוֹרֶנָה אוּטוּלִיֵן. סִינוֹמֶה מָרוּבָן אַר הִילְדִינְיָר טֶן' אַמְבָּר-מֶטָה! "מן הים הגדול באתי לארץ התיכונה. במקום הזה אשכון, אנוכי ויורשַי עד קץ העולם". ברכתו של זקנעץ בפוגשו את גלדריאל וקלבורן. דוגמה נוספת היא קריאתו של פרודו בתוך מחילת העכבישה שילוב: אַיָה אֵאָרֶנְדִיל אֱלֶנְיוֹן אַנְקָלִימָה! "השבח לאארנדיל, הבהיר בכוכבים! בסילמריליון, בנירנית ארנוידיאד, קרב הדמעות לאין-סוף מופיעה צעקת הקרב: אוּטוּלְיֵ'ן אָאוּרֵה! אַיָה אֶלְדַלְיֶה אַר אֲטַנָטָרִי, אוּטוּלְיֵ'ן אָאוּרֵה! "הגיע היום! ראו, אנשי האֶלְדָר ואבות האדם, הגיע היום!" בתשובה לה, מריעים חיילי הצבא: אָאוּטָה אִי לוֹמֶה! "הלילה חולף!".
טקסטים נוספים בקווניה שנכתבו בימי חייו הם הפואמות Oilima Markirya "התיבה (סירה) האחרונה", Nieninqe "טיפת שלג", ו-Earendel "כוכב השחר" שפורסמו במסה שלו "A Secret Vice" משנת 1931. אולם אלו לא יצאו לאור עד פרסום הספר "The Monsters and the Critics" בשנת 1983, עשור אחרי מותו. תרגום באיכות נמוכה של ארבע שורות מהפואמה Narqelion "סתיו" פורסמו בביוגרפיה שלו מאת המפרי קרפנטר. Narqelion הייתה הפואמה הראשונה שכתב טולקין בכל שפה עלפית. היא נכתבה בלשון הקוניה המוקדמת בסביבות נובמבר 1915 ומרץ 1916. גרסת השיר המלאה פורסמה רק ב-1999.
מקורות ספרותיים
Quenya.
ראו גם
שפות הארץ התיכונה
קישורים חיצוניים
ארדאלאמביאון - אתר על שפות הארץ־התיכונה
מאמר על קוניה
תרגום חלקי של המאמר (מפרויקט תרגום ארדלאמביאון)
אתר בעברית על השפה
אֵלְדַלַמְבֶּה-אתר ללמידת קוניה
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:שפות הארץ התיכונה
קטגוריה:שפות שתוכננו לצרכים ספרותיים או קולנועיים | 2024-09-27T10:48:11 |
סינדרין | סִינְדַרִין (Eglathrin; באנגלית: Sindarin) היא שפה מתוכננת שפותחה על ידי ג'.ר.ר. טולקין, ובלגנדריום שלו מדוברת על ידי האלפים (בני־הלילית/העלפים). נכתבת בכתב הטנגוואר או הקירת . דקדוקה מושפע בעיקר מוולשית.
השפה דוברה בעיקר על ידי עלפי הסינדר בדוריאת, אוסיריאנד והפלס.
ראו גם
קווניה
קישורים חיצוניים
תרגום מעברית לסינדארין בתרגום יאנדקס
ארדאלאמביאון – אתר על שפות הארץ־התיכונה
מאמר על סינדארין
קטגוריה:שפות הארץ התיכונה
קטגוריה:שפות שתוכננו לצרכים ספרותיים או קולנועיים | 2024-08-04T14:35:11 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.