title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
מול | מוֹל (Mole) הוא יחידת מידה סטנדרטית המודדת כמות חומר על פי מספר חלקיקים קבוע. אם כמות של חומר מסוים מכילה מספר אבוגדרו של חלקיקים, אותה כמות היא מול אחד של החומר. ערכו המדויק של מספר אבוגדרו הוא .
על פי ההגדרה של מערכת היחידות הבינלאומית (SI) שהייתה בתוקף עד מאי 2019, מול אחד הוא כמות המכילה מספר חלקיקים כמספר האטומים הנמצאים ב-12 גרם של פחמן-12 טהור.
מול יכול לשמש למדידה של חלקיקים שונים: חלקיקים יסודיים, נוקליאונים, אטומים, מולקולות ועוד. כדי שהמדידה תהיה בעלת משמעות, יש להגדיר מראש באיזה חלקיק עוסקים.
השימוש במולים מאפשר יצוג מאקרוסקופי של ישויות זעירות. לדוגמה, מול מים (H2O) מורכב מ-2 מולי מימן ומול חמצן אחד. זאת, בדיוק כשם שמולקולה אחת של מים מורכבת מ-2 אטומי מימן ואטום חמצן אחד.
הצורך ביחידה כגון מול, המייצגת מספר מאקרוסקופי של חלקיקים, בולט בעיקר בחישובים סטויכיומטריים בכימיה ובפיזיקה. אילו היו נערכים ברמת החלקיק הבודד, היו אלו דורשים שימוש במספרים עצומים. כך, לדוגמה, מיליליטר אחד של מים מכיל כ-33 אלף מיליארד מיליארד מולקולות (כ- מולקולות). מכיוון שבתגובה כימית, אטום יחיד מגיב עם אטום יחיד אחר, או לכל היותר אטומים ספורים, ללא קשר למסתם ולגודלם הפיזי של כל אחד מהאטומים, נוח להשתמש ביחידה המתייחסת למספר החלקיקים בלבד. הדבר נכון גם לתגובות אחרות ברמה הקואנטית, כגון בליעה ופליטה של פוטונים מחלקיקים טעונים, כאשר לרוב, כל חלקיק, ללא קשר למסתו, בולע או פולט פוטון אחד.
מסה מולרית ומולריוּת
על המול מבוססות שתי יחידות סטויכיומטריות נוספות:
המסה של מול אחד של חלקיקים נקראת מסה מולרית. לכל יסוד יש מסה מולרית משלו. ערך המסה המולרית של יסוד, ב-g/mol, שווה למשקל האטומי של אותו יסוד. נתון זה מופיע לעיתים קרובות תחת שם היסוד בטבלה המחזורית. המסה המולרית נמדדת בגרם למול (g/mol); בפיזיקה מקובל להגדירה בקילוגרם לקילומול (kg/kmol). שני נתונים אלו זהים מבחינה מספרית. כך, למשל, מסתו של מול נתרן (כלומר, המסה של כ- אטומי נתרן) היא כ-23 גרם. מסתו המולרית של נתרן היא, אפוא, 23 גרם למול.
כאשר החלקיק הנדון הוא מולקולה, הרי לעיתים קרובות, סך המסות המולריות של האטומים המרכיבים את המולקולה מכונה מסה מולקולרית או "משקל מולקולרי" ומסומן Mw. אולם, קיים הבדל בין מסה מולרית למסה מולקולרית. מסה מולקולרית מייצגת גודל מוחלט של מסה ונמדדת ביחידות מסה, כגון יחידת מסה אטומית מאוחדת או קילוגרם. לעומת זאת, מסה מולרית מייצגת את המסה של כמות חלקיקים נתונה ונמדדת ביחידות מסה לכמות חלקיקים, כגון g/mol או kg/kmol. יתר על כן, ניתן למדוד גם מסה מולרית של חלקיקים שאינם מולקולות, כגון אטומים או חלקיקים יסודיים כלשהם. הבלבול הנפוץ בין שני המונחים נובע בעיקר מהעובדה שהמסה המולרית של מולקולה, ביחידות g/mol, זהה לחלוטין למסה המולקולרית שלה, ביחידות u (יחידת מסה אטומית מאוחדת). לדוגמה, המסה המולרית של מלח בישול (נתרן כלורי) היא 58.44126928 גרם למול, כאשר 22.98976928 מהם תורם אטום הנתרן ו-35.4515 תורם אטום הכלור. המסה המולקולרית של מלח בישול, כלומר, המסה של מולקולה אחת של מלח בישול, היא בדיוק .
מדברים אלו נובעת הנוסחה:
כאשר m מסמל את המסה, Mw את המסה המולרית ו-n את מספר המולים.
היחידה השנייה הנובעת מהמול היא יחידת הריכוז, מולריוּת. היחידה, המסומנת באות c, נמדדת במוֹלר, המסומן ב-M. מולר אחד שווה למול חלקיקים של מומס בליטר של ממס. כדי ליצור, לדוגמה, תמיסה מימית של מלח בישול שריכוזה יהיה 3M, יש להמיס 3 מול מלח בישול (כלומר, 175.5 גרם מלח בישול) בליטר מים. בכימיה נהוג להשתמש בשתי יחידות הריכוז, מולר ומול לליטר, זו לצד זו. מולר משמשת לעיתים קרובות במעבדה לציון ריכוזן של תמיסות על תווית המכל שלהן (למשל, חומצה גפרתית 5M). הנוסחה הנובעת היא:
כאשר c מסמל את הריכוזיות במולר (n ,(M מסמל את מספר המולים, ו-v את הנפח בליטרים (l).
חישוב לדוגמה
בדוגמה זו, נשתמש במושג המול כדי לחשב את המסה של CO2 הנוצרת כאשר 1 גרם של אתאן (C2H6) נשרף (או, במילים אחרות, מתחמצן). המשוואה עבור תגובה כימית זו היא:
7O_2 + 2C_2H_6 -> 4CO_2 + 6H_2O
במשוואה זו, 7 מולים של חמצן מגיבים עם 2 מולים של אתאן כדי ליצור 4 מולים של פחמן דו-חמצני ו־6 מולים של מים. בחישוב שלנו נצטרך קודם למצוא את מספר המולים של אתאן שנשרפו. המסה האטומית של מימן היא 1, והמסה האטומית של פחמן היא 12, ולכן המסה המולקולרית של C2H6 היא 30 (1 × 6 + 12 × 2). כלומר, מול אחד של אתאן שוקל 30 גרם. הכמות שנשרפה שקלה 1 גרם או 1/30 מול. באופן דומה המסה המולקולרית של CO2 היא 44, ומול אחד של CO2 שוקל 44 גרם. מהנוסחה אנו יודעים ש:
1 מול של אתאן נותן 2 מולים של פחמן דו-חמצני (מכיוון ש2 מולים נותנים 4).
אנו גם יודעים את משקל המול של שני החומרים ולכן:
30 גרם של אתאן נותנים 2 × 44 גרם של פחמן דו-חמצני.
אך רק 1/30 מול של אתאן נשרף ולכן:
1/30 מול של אתאן נותנים 2 × 1/30 מול של פחמן דו-חמצני.
ולסיום:
1 גרם של אתאן נותן 44 × 2/30 גרם של פחמן דו-חמצני = 2.93 גרם.
יחידות נוספות
בנוסף למולריות, קיימות כמה יחידות ריכוז ששימושן ספציפי או נדיר יותר:
מוֹלָליוּת מוגדרת כמול אחד של מומס בקילוגרם אחד של ממס. היחידה נמדדת במוֹלָל, המסומן ב-m. לדוגמה, תמיסה בת חצי קילוגרם המכילה 2 מול מלח בישול היא תמיסה בת 4 מולל. יתרון השימוש במולליות על-פני המולריות הוא שהאחרונה (הנמדדת על-פי נפח התמיסה) עלולה להשתנות עם שינוי הטמפרטורה. מולליות חסינה לשינויים בטמפרטורה, שכן היא נמדדת על-פי מסת התמיסה.
נורמליוּת שווה למולריות, אך מוכפלת בערכיות של היון. בנורמליות משתמשים, לפיכך, בעיקר בתגובות חומצה-בסיס וחמצון-חיזור, בהן ערכיות היון חשובה. לדוגמה, תמיסה בה מומס מול אחד של חומצה כלורית (HCl) בליטר מים היא בת 1N (נורמל). תמיסה זהה של חומצה גופרתית (H2SO4) היא בת 2N, שכן ערכיותה של חומצה גופרתית כפולה מזו של חומצה כלורית.
שבר מוֹלרי או שבר מוֹלי, המסומן באות היוונית כי (χ), מציין את היחס בין מספר מולי המומס לבין מספר המולים הכולל בתמיסה, מומס וממס יחדיו (כלומר תמיד קטן מ-1). לדוגמה, מול אחד של מלח בישול המומס ב-9 מולים של מים נותן תמיסה בת 0.1χ.
פוֹרמָליוּת, בה משתמשים לעיתים נדירות, זהה למולריות, רק שכאן מדובר במספר המולים של החומר המקורי שהומסו. לדוגמה, כשממיסים מול של מימן כלורי בליטר מים, זו מתפרקת ליוני מימן וליוני כלור. יוני המימן ממשיכים להגיב עם המים ליצירת יוני הידרוניום (H3O+). לפיכך, קשה לומר שזוהי תמיסה בת 1M של מימן כלורי, שכן כמעט ולא קיימות מולקולות מימן כלורי בתמיסה. בשעה שהמולריות מתעלמת מהיבט זה, ניתן לומר שקיבלנו תמיסה בת 1F (פוֹרמל) של מימן כלורי.
מוליניוּת, גם היא יחידה נדירה; היא זהה למולליות, רק שכאן מדובר במסת התמיסה כולה, ולא רק במסת הממס. לפיכך, מול של חומר מסוים, השוקל חצי קילוגרם והמומס בקילוגרם מים נותן תמיסה בעלת מוליניות של שני-שלישים מול לקילוגרם (מול אחד חלקֵי אחד וחצי קילוגרם).
ראו גם
סטויכיומטריה
פחמן-12
יום מול
ריכוז מולרי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית | 2024-07-24T01:13:04 |
עמילן | שמאל|ממוזער|250px|עמילן תירס (קורנפלור)
שמאל|ממוזער|50px|סליל עמילן
עֲמִילָן הוא ביופולימר, רב-סוכר המורכב מיחידות חוזרות של גלוקוז, והוא, יחד עם תאית, הם שתי התרכובות האורגניות הכי נפוצות בטבע. עמילן משמש לאגירת סוכר זמין בצמח לצורך הפקת אנרגיה כימית.
שימוש
בני אדם מסוגלים לעכל עמילן והוא משמש כמקור אנרגיה עיקרי למרבית אוכלוסיית העולם. העמילן שאוכלים בני האדם נמצא בעיקר בדגנים ובשורשים אכילים. מלבד היותו מקור אנרגיה, עמילן, ובמיוחד עמילן תירס, משמש בבישול להעלאת סמיכות רטבים.
בתעשייה עמילן משמש, בין השאר, לייצור דבקים, נייר וטקסטיל. העמילן הוא גם חומר תשמורת. אף שעמילן בנוי מיחידות גלוקוז, הוא אינו מתמוסס בקלות במים כמו הגלוקוז.
פרהיסטוריה והיסטוריה
בני אדם, בדומה ליונקים רבים אחרים, מעכלים עמילן על ידי פירוקו לחד-סוכרים באמצעות אנזים העמילאז, הנמצא ברוק ובלבלב. בכך ניתן להיווכח על ידי לעיסה ממושכת של לחם, כאשר לאחר מספר דקות מורגש טעמו המתוק של הגלוקוז. בני אדם קדומים, קרוב לוודאי בדומה לאבותיהם ההומינינים, אכלו מזונות מן הצומח המכילים עמילן. לדוגמה, שרידים מיקרוסקופיים של עמילן נמצאו בשיני ניאנדרטלים ובאבנים עליהן נכתש מזון.
צריכת העמילן אצל האדם גברה כתוצאה מן המהפכה החקלאית לפני כמה אלפי שנים, וישנן ראיות שהיא אף הוליכה לברירה טבעית ואבולוציה לעיכול יעיל יותר של עמילן. בגנום של האדם בימינו, בחברות הצורכות עמילן רב במזון, נמצאה נטייה למספר גדול יותר של עותקים של הגן AMY1, המקודד לאנזים העמילאז, וכתוצאה מכך לריכוז גבוה יותר של האנזים ברוק. ברירה מלאכותית דומה נמצאה גם בתהליך הביות של כלבי בית, והגדילה אצלם את מספר העותקים של הגן AMY2 (המקודד לעמילאז המופרש בלבלב אך לא ברוק), בהשוואה למספר העותקים בגנום של אבותיהם הזאבים, מה שאיפשר להם עיכול יעיל יותר של מזונות צמחיים עשירים בעמילן ממטבחו של האדם.
שימוש תעשייתי בעמילן התחיל במצרים העתיקה באלף הרביעי לפני הספירה כשהמצרים השתמשו בצמח גומא פפירוס לייצור פפירוסים לכתיבה. לאחר מכן, במאה ה-2 לספירה, התחילו הסינים לייצר נייר, שיש בו רכיבי עמילן רבים. התיאור הראשון להכנת עמילן נכתב על ידי המדינאי הרומאי קאטו הזקן בספרו "על החקלאות" (המאה ה-2 לפנה"ס).
בעת החדשה נעשה שימוש נרחב בעמילן ובתוצריו בעיקר בתעשיית הקוסמטיקה וענפים אחרים. בתקופה זו עיקר העמילן הגיע מתפוחי אדמה, אך החל מסוף המאה ה-19 התירס הוא המקור העיקרי לעמילן תעשייתי.
מבנה כימי
שמאל|ממוזער|250px|מולקולה של מלטוז המראה קצה מחזר (הקצה המופיע בצורת אלדהיד פתוח בצד ימין) הנמצא בשיווי משקל עם הצורה הסגורה וקשר מסוג אלפא, כשהחמצן פונה כלפי מטה.
שמאל|ממוזער|250px|המבנה הכימי של עמילוז
העמילן הוא תערובות של שתי פחמימות פולימריות רב-סוכריות, הנקראות עמילוז ועמילופקטין, שבתורן בנויות מגלוקוז. במרבית הצמחים כ-75% עד 85% מהעמילן מופיע בצורת עמילופקטין, אך יש גם יוצאי דופן דוגמת אפונה שבה תכולת העמילוז היא כ-50% עד 75% מהעמילן הכולל. גלוקוז הוא סוכר הבנוי מ-6 פחמנים. כשהגלוקוז מופיע בצורה טבעתית, הוא מסוגל ליצור קשרים כימיים עם יחידות גלוקוז נוספות. קשר זה נקרא קשר גליקוזידי. קשר זה נוצר דרך הקצה המחזר של הגלוקוז. הקצה המחזר נמצא תמיד בפחמן מספר 1. קשר זה נקרא 1–4 כי הפחמן מספר 1 של הגלוקוז הראשון נקשר לפחמן מספר 4 של הגלוקוז השני. כך, מסוגל הגלוקוז ליצור שרשרת ישרה דרך קשר בין הפחמן המחזר לפחמן מספר 4 בטבעת גלוקוז שכנה. אפשרות נוספת היא יצירת הסתעפות לשרשרת העיקרית כשהגלוקוז נקשר דרך הפחמן המחזר לפחמן מספר 6, הבולט החוצה מהשרשת הכללית. זהו קשר 1–6. בעמילן, קיימים קשרים 1–4 ו-1–6 מסוג אלפא בלבד, שבו החמצן בקשר הגליקוזידי פונה למטה (ראו איור).
עמילוז מורכב משרשרת ישרה עם קשרים מסוג 1–4 אלפא ומעט מאוד הסתעפויות בקשר 1–6 אלפא. עמילופקטין זהה לעמילוז במבנה הכימי וגם הוא יוצר שרשרת, אך יש לו הרבה יותר הסתעפויות בקשר 1–6 אלפא. ריכוז ההסתעפויות וגם היחס בין עמילוז לעמילופקטין משתנה בהתאם למין הצמח שמייצר את העמילופקטין. בגלל ההסתעפויות המעטות העמילוז יוצר שרשרות דחוסות יחסית ואילו עמילופקטין הוא הרבה פחות דחוס ממנו. יתרה מזאת, בעיכול המזון הרבה יותר קל לעכל עמילופקטין כי יש לו הסתעפויות רבות וכך לאנזימים יש מרחב פעולה גדול יותר המאפשר להם לפרק את המולקולות במהירות רבה יותר.
+ הבדלים אחדים בין עמילוז לעמילופקטין תכונה עמילוז עמילופקטין מבנה כללי כמעט ללא הסתעפויות בעל הסתעפויות רבות אורך שרשרת ממוצע(כמות יחידות גלוקוז בשרשרת עד הסתעפות) 100–1,000 20–30 דרגת פולימריזציה(כמות יחידות גלוקוז במולקולה) 100–1,000 10,000–100,000 צביעה עם יוד כחול עמוק חום-סגול
סינתזה של עמילן
העמילן נוצר בכלורופלסטים המצויים בעלים ובגבעולים ירוקים. בצמחים מסוימים מיוצר בעמילופלסטים (ברקמות שאינן ירוקות).
עמילן בטבע
שמאל|ממוזער|250px|גרנולות עמילן חיטה צבועות ביוד (כחול)
כל הזרעים מכילים עמילן המספק אנרגיה לזרע כאשר הוא באדמה ואינו מבצע פוטוסינתזה. ריכוז העמילן בזרעים הוא כ-60% עד 75%. עמילן מצוי גם בעלים, גבעולים, פקעות ושורשים. עמילן מספק 70%–80% מהקלוריות הנצרכות על ידי האדם בעולם והוא נצרך במזון טבעי וכתוסף מזון – הוא נייטרלי בטעמו, אך משפיע על המרקם ונותן סמיכות וקשיחות למזונות מסוימים.
מקור העמילן הנאכל על ידי האדם הוא בעיקר מדגנים.
שימוש תעשייתי בעמילן
שמאל|ממוזער|250px|דבק עמילן
עמלון בגדים
כאשר עמילן מהצומח מעורבב עם מים ומורתח ניתן להשתמש בו לעימלון בגדים. מעבר לאפקט האסתטי, תוספת העמילן לבד גורמת לכך שבוץ וזיעה לא נספגים בבד, אלא דבקים בעמילן דווקא, וכך גם נשטפים בקלות יחד איתן. לאחר הכביסה, ניתן לעמלן את הבגדים שוב באמצעות גיהוץ. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה אופנתי לחזק צווארונים ושרוולים של חולצות גברים ובתחתוניות של נשים. כיום יש תרסיסי עמילן לבגדים.
סינתיזה של ציקלודקסטרין
ניתן להפיק מן העמילן באמצעות ראקציות אנזימטיות, סוגים שונים של ציקלודקסטרינים. הציקלודקסטרינים משמשים רבות בתעשיית המזון וכחומרי ספיחה לריחות רעים.
בדיקות לגילוי עמילן
כאשר מוסיפים תמיסה המכילה יוד לדגימה המכילה עמילן (במיוחד עמילוז), הדגימה משנה את צבעה לכחול כהה. אם הדגימה נטולת עמילן, צבע התמיסה נשאר צהוב-כתום. הסיבה לשינוי הצבע היא יצירת תרכובת קומפלקסית (complex) – היוד נכנס לתוך מולקולות העמילן.
לקריאה נוספת
Roy L. whistler, Eugene F. paschall (editors), Starch Chemistry and Technology, Academic press Ney York and London, 1965
J.A. Radley, Starch and its derivatives, Chapman and Hall, 1968
קישורים חיצוניים
הסבר מפורט על המבנה הכימי
נייתן קולינס,
הערות שוליים
קטגוריה:רב-סוכרים
קטגוריה:מזון | 2024-04-10T18:51:32 |
גז אידיאלי | גז אידיאלי הוא גז היפותטי, המבוסס על מודל פיזיקלי לפיו גז מורכב מהרבה גופים נקודתיים, הנעים באופן אקראי במרחב. מודל זה נמצא בשימוש נרחב בתרמודינמיקה ובאווירודינמיקה, ומצליח לתאר היטב גזים בתנאי לחץ וטמפרטורה מתונים, כגון אוויר בלחץ אטמוספירי ובטמפרטורת החדר. ההנחה הראשונה של מודל זה היא שלא קיימת אינטראקציה בין הגופים המרכיבים את הגז, למעט התנגשויות פשוטות.
במודלים שונים של הגז האידיאלי, ניתן לתאר גזים אשר לא בהכרח מורכבים מגופים נקודתיים, אלא מצבר של חלקיקים נקודתיים, הניתן להסתכל עליהם כמו על כדורים קטנים הקשורים ביניהם בקשרים אלסטיים (כגון מולקולה דו אטומית). ייצוג חלקיקי הגז על ידי מולקולות פוליאטומיות גורם להוספה של דרגות חופש נוספות במערכת. הוספת דרגות החופש מצריכה לקחת בחשבון בחישובים אנרגטיים את התנועות האפשריות של המולקולה ביחס לעצמה – כגון סיבוב או רטט סביב נקודת שיווי משקל.
את הפתרון המלא של גז אידיאלי והגדלים המאפיינים אותו אי־אפשר היה לחשב עד הופעת מכניקת הקוונטים.
המאפיינים של גז אידיאלי נקבעים מתוך המודל של הגז האידיאלי בו מתקיימות ההנחות הבאות:
גודלי המולקולות זניחים בהשוואה למרחק הממוצע ביניהן, כך שהנפח הכולל שתופסות המולקולות קטן משמעותית מנפח הכלי.
כוחות המשיכה בין מולקולות זניחים, וכוחות דוחים פועלים רק במהלך התנגשויות.
התנגשויות החלקיקים זה בזה ועם דפנות הכלי אלסטיות לחלוטין.
המערכת ארגודית, כך שממוצע על פני אנסמבל בדגימה שווה לממוצע לאורך זמן.
הגז נמצא בשיווי משקל עם דפנות הכלי.
משוואת המצב
משוואת המצב עבור גז אידיאלי היא:
או
כאשר:
P - לחץ הגז
V - הנפח שהגז תופס
N - מספר חלקיקי הגז
n - כמות המולים בגז
kB - קבוע בולצמן
R - קבוע הגזים האוניברסלי (8.314472 J·K-1·mol-1)
T - הטמפרטורה המוחלטת של הגז
מקרים פרטיים של משוואה זו הם חוקי הגז הפרטיים: חוק בויל-מריוט, חוק גיי-לוסאק וחוק שארל.
עבור התיקונים המוכנסים במשוואה על מנת לתאר גז דחוס, ראה גז ואן דר ואלס.
תנאים לקיום גז אידיאלי
כאמור, מודל הגז האידיאלי מתאר את החלקיקים בגז, בין אם מולקולות או אטומים, בתור כדורים פשוטים ללא שום השפעה אלקטרומגנטית או כבידתית אחר על השני ועם גודל זניח, כלומר בתור חלקיקים נקודתיים.
כדי שהמודל יתאר את המציאות בצורה טובה, ישנם כמה תנאים שחייבים להתקיים:
הגז לא יכול להיות בלחץ גבוה מדי. זאת מכיוון שבלחצים גבוהים החלקיקים מתנגשים לעיתים כה קרובות ונמצאים בסמיכות כה רבה שהכוחות הבין-מולקולריים לא זניחים. במקרה של לחצים גבוהים מאוד, המודל לא מתאר מספיק טוב את המערכת, ועל מנת לתאר מערכות אלו יש להשתמש במשוואות מצב מדויקות יותר, כגון משוואת ואן דר ואלס, הלוקחת בחשבון את הכוחות הפועלים בין החלקיקים ואת הגודל הלא אפסי שלהם.
הגז לא יכול להיות בטמפרטורה גבוהה מדי. בטמפרטורות גבוהות מאוד מודל הגז האידיאלי לא מספק, בין היתר בגלל שהמולקולות המרכיבות את הגז יכולות להתנתק לאטומים המרכיבים אותם, או שיכול להיווצר מצב של יינון.
התנגשויות החלקיקים בגז זה עם זה ועם דפנות הכלי בו הם נמצאים חייבות להיות אלסטיות, דהיינו, משמרות את האנרגיה הקינטית של החלקיקים.
בבידוד ריכוז הגז מתוך משוואת המצב, ניתן לראות שכאשר לחץ הגז נמוך או כאשר טמפרטורת הגז גבוהה, ריכוז הגז נמוך ולכן הוא מתאים לשימוש במשוואת הגז האידיאלי.
כאשר c מייצג את ריכוז הגז.
גדלים תרמודינמיים של גז אידיאלי חד-אטומי תלת־ממדי
אנרגיה חופשית של הלמהולץ: כאשר (החזקה 3/2 נובעת ממספר הממדים - עבור גז דו־ממדי למשל החזקה תהיה 1, וזה ישפיע על שאר הגדלים) גודל זה אפשר לקבל מפונקציית החלוקה, וממנו ניתן לגזור את שאר הגדלים, כולל את משוואת המצב, אליה ניתן להגיע על פי
אנטרופיה:
אנרגיה:
קיבול חום: בנפח קבוע ובלחץ קבוע
קומפרסיביליות איזותרמית:
מקדם התפשטות תרמית:
גז אידיאלי עם דרגות חופש פנימיות
כאשר לכל מולקולה של גז אידיאלי יש דרגות חופש ורמות אנרגיה פנימיות, אזי האנרגיה הממוצעת שלו היא
כלומר, זהו סכום של האנרגיה התרמית וכל רמת אנרגיה פנימית כפול האכלוס שלה.
בדרך כלל נהוג לרשום את האנרגיה של גז אידיאלי בצורה מוכללת:
כאשר n הוא מספר המולים של הגז, R הוא קבוע הגזים ו הוא קבוע מספרי המבטא את מספר דרגות החופש: כאשר הוא מספר דרגות החופש. מספר דרגות החופש הוא לדוגמה 3 עבור גז חד אטומי, 5 עבור גז דו-אטומי ו-6 עבור מוצק.
ניתן להראות שעבור גז אידיאלי בעל דרגות חופש פנימיות עם אנרגיה
מתקיים:
כמו כן, בתהליך אדיאבטי מתקיים ש
.
.
.
ראו גם
תרמודינמיקה
גז
גז ואן דר ואלס
קישורים חיצוניים
* | 2024-06-01T01:07:05 |
אנרגיה קינטית | שמאל|ממוזער|250px|צילום סטרובוסקופי של כדור מקפץ על משטח אופקי. כשהכדור עולה אנרגיה קינטית מומרת לאנרגיה פוטנציאלית כובדית, וכשהוא יורד היא מומרת חזרה לאנרגיה קינטית. בהתנגשויות עם המשטח חלק מהאנרגיה הקינטית אובדת.
אֵנֶרְגִּיָּה קִינֵטִית או אנרגיית תנועה (באנגלית: Kinetic energy) היא האנרגיה בה ניחן גוף מתוקף תנועתו, והיא תלויה רק במסת הגוף ובמהירותו. בדינמיקה, השימוש באנרגיה קינטית מקל על החישובים. בהקשר זה, העבודה הכוללת שמושקעת בגוף שווה להפרש בין האנרגיה הקינטית במצב הסופי ובין האנרגיה הקינטית במצב ההתחלתי.
בתורת היחסות הפרטית, השקילות בין מסה לאנרגיה מובילה לזיהוי של אנרגיה קינטית עם גידול במסת הגוף כתוצאה מתנועה במהירות גבוהה. השימוש באנרגיה קינטית נפוץ גם בתחומים אחרים של הפיזיקה, כמו תרמודינמיקה ומכניקת הקוונטים. כך למשל, הטמפרטורה של גוף יכולה להיות מוסברת באמצעות האנרגיה הקינטית של המולקולות של הגוף.
בתהליכים רבים מנסה האדם לבצע המרה של אנרגיה פוטנציאלית לאנרגיה קינטית שאותה ניתן לנצל בצורה הרצויה לו. זה התהליך המתרחש בתחנות הכוח השונות ברחבי העולם, וההבדל בין מקורות אנרגיה שונים, המשמשים להפקת אנרגיה, מתבטא רק בצורתה של האנרגיה הפוטנציאלית. אנרגיה קינטית בתצורתה כאנרגיית רוח משמשת להפעלת טחנות רוח וטורבינות. כל גוף שנמצא בתנועה נושא אנרגיה קינטית, ולכן היא משתתפת בתהליכים בהם אנרגיה עוברת ממקום אחד לשני. כך למשל, הפוטונים המרכיבים את הקרינה האלקטרומגנטית נושאים אנרגיה קינטית.
מקור המילה קינטי במילה היוונית Κίνητικός (קינטיקוס) שמשמעותה "נמצא בתנועה". השימוש הראשון בביטוי "אנרגיה קינטית" מיוחס ללורד קלווין באמצע המאה ה-19.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|גוטפריד לייבניץ היה הראשון שהבין את חשיבות מכפלת המסה בריבוע המהירות. גודל זה גדול פי שניים מההגדרה המודרנית של אנרגיה קינטית
הראשון שהבין את החשיבות של מכפלת המסה בריבוע המהירות היה גוטפריד לייבניץ, שבסוף המאה ה-17 הגה את המושג ויס ויוה ("כוח חי"). לייבניץ טען שסכום "הכוחות החיים" עבור כל הגופים במערכת נתונה: , הוא גודל שחל עליו חוק שימור. אף על פי שכיום ידוע שאנרגיה קינטית לא בהכרח נשמרת, היה בכך ניסיון ראשוני לנסח את חוק שימור האנרגיה. עבודתו של לייבניץ עוררה התנגדות מצד אייזק ניוטון שטען, בעקבות רנה דקארט, כי התנע הוא גודל יסודי וחוק שימור התנע אמור להיות עיקרון מנחה במכניקה. ניוטון ותומכיו בהמשך המאה ה-18 סברו שלמושג "ויס ויוה" אין משמעות פיזיקלית.
תומאס יאנג, בהרצאה שנשא בשנת 1807, היה הראשון שהשתמש במונח "אנרגיה" בהקשר של הגודל אולם, היו אלה גספאר גוסטב קוריוליס וז'אן-ויקטור פונסלה שהחלו להבין את הקשר בין עבודה מכנית לגודל , שנקרא בפי קוריוליס "כמות של עבודה" (בצרפתית: quantité de travail) ובפי פונסלה "עבודה מכנית" (travail mécanique). בעבודתם שהתפרסה על פני שני עשורים החל מ-1819, הם היו הראשונים שהשתמשו בחישובי אנרגיה ועבודה עבור יישומים הנדסיים. הדבר סלל את הדרך לשימוש בשיקולי אנרגיה גם בחישובים תרמודינמיים ולהתקדמות בתחום התאוריה הקינטית של הגזים, שנועדה להסביר את התכונות המקרוסקופיות של גזים תוך שימוש בשיקולי תנועה מולקולרית. כך למשל, לפי אחת ההגדרות של הטמפרטורה, גודלה יחסי לאנרגיה הקינטית הממוצעת של המולקולות או של האטומים המרכיבים את הגז.
הקשר בין עבודה לאנרגיה קינטית
שמאל|ממוזער|300px|מגיש בייסבול מבצע עבודה על הכדור ומעניק לו אנרגיה קינטית. לאחר התנגשות אלסטית עם המחבט של החובט, הכדור מקבל אנרגיה קינטית נוספת. מרגע זה, מתבצעת עליו עבודה שלילית על ידי חיכוך האוויר והוא מאבד אנרגיה קינטית ומהירות
במערכת מכנית, העבודה הכוללת הנעשית לאורך דרך מסוימת, על ידי כל הכוחות הפועלים על גוף, שווה להפרש בין האנרגיה הקינטית של הגוף במצבו הסופי לאנרגיה הקינטית במצבו ההתחלתי. אם העבודה מסומנת ב- והאנרגיה הקינטית ב-, אז:
משוואה זו יכולה לשמש כהגדרה של אנרגיה קינטית, ולהצטרף בכך להגדרה לפיה אנרגיה קינטית היא צורת אנרגיה הנובעת מתנועה בלבד. משוואה זו, המכונה עקרון עבודה-אנרגיה (Work-Energy principle), מאפשרת להבין את חשיבותה של האנרגיה הקינטית בחישובים מכניים. עבודה חיובית יכולה להתפרש כהשקעת אנרגיה בגוף על ידי כוח חיצוני, ועבודה שלילית מציינת איבוד אנרגיה על ידי הגוף. כך למשל, כוח החיכוך, הפועל על גוף שנע על פני משטח, יכול להאט את תנועתו של הגוף. אי לכך, כוח החיכוך מבצע בהכרח עבודה שלילית על הגוף שהוא פועל עליו.
לפי חוק שימור האנרגיה, האנרגיה הכוללת במערכת סגורה, שאין עליה השפעות חיצוניות, היא קבועה. בהיבט זה, עבודה חיובית הנעשית על גוף מייצגת העברת אנרגיה אל הגוף שמתפרשת כתוספת לאנרגיה הקינטית שלו, ואילו עבודה שלילית שמתבצעת על הגוף מציינת העברת אנרגיה ממנו לסביבה או לגוף אחר. בהתאם לנקודת מבט זו, כוח החיכוך גורם למעבר של אנרגיה קינטית מהגוף לסביבה והפיכתה לאנרגיית חום. באופן דומה, כוח הכבידה גורם לעליית האנרגיה הקינטית של גופים נופלים על חשבון האנרגיה הפוטנציאלית שלהם. לעומת זאת, האנרגיה הקינטית של גופים שנעים כלפי מעלה קטנה, בעוד שהאנרגיה הפוטנציאלית שלהם גדלה.
במערכות מסוימות מתקיים לא רק שימור אנרגיה אלא גם שימור אנרגיה קינטית, אך אין לראות בשימור האנרגיה הקינטית מקרה כללי או חוק טבע. דוגמה למערכת כזו היא התנגשות אלסטית שבה חוק שימור התנע ושימור האנרגיה הקינטית מאפשרים לחשב את מסלולם של הגופים לאחר ההתנגשות. באופן כללי, השימוש באנרגיה קינטית בחישובים יכול להיות נוח, משום שאנרגיה, בניגוד לכוח, היא גודל סקלרי, ובדרך כלל חישובים הנעשים תוך שימוש בסקלרים פשוטים יותר מאלו שמעורבים בהם וקטורים.
במכניקה לא יחסותית
גוף נקודתי
עבור גוף נקודתי שמסתו ומהירותו , האנרגיה הקינטית היא:
הנוסחה מתקבלת תוך שימוש בנוסחה המקשרת בין עבודה לאנרגיה קינטית. הואיל ואנרגיה קינטית תלויה בתנועה בלבד, הגיוני לדרוש שערכה יהיה אפס עבור גוף שנמצא במנוחה. נניח שכוח קבוע מופעל על גוף שנמצא במנוחה. אם הגוף עבר מרחק , אז העבודה שהכוח ביצע עליו שווה ל-. לפי החוק השני של ניוטון, , כאשר היא מסת הגוף, ו- היא תאוצתו. אם היא מהירותו הסופית של הגוף, אז:
עבור המקרה הכללי, שבו פועל כוח משתנה, יש להשתמש בהגדרה הכללית של העבודה. בהנחה שהמהירות ההתחלתית היא אפס, ולכן גם האנרגיה הקינטית ההתחלתית היא אפס, לפי החישוב מתקבל ביטוי זהה לאנרגיה הקינטית:
.
בחישוב זה נעשה שימוש בביטויים הקינמטיים: , .
גוף לא נקודתי
עבור גוף לא נקודתי, או גוף שלא ניתן להתייחס אליו כאל גוף נקודתי, יש להתחשב הן בתנועת מרכז המסה של הגוף והן בסיבוב הגוף סביב מרכז המסה. במקרה זה, האנרגיה הקינטית מתחלקת לשניים. החלק הראשון שמתייחס לתנועת מרכז המסה נקרא אנרגיה קינטית קווית, והוא מבוטא כמקודם:
כאשר היא מהירות מרכז המסה.
החלק השני, המיוחד לגוף שסובב סביב צירו, נקרא אנרגיה קינטית זוויתית. אנרגיה זו מבוטאת באמצעות מומנט ההתמד ובאמצעות המהירות הזוויתית :
סך האנרגיה הקינטית של גוף לא נקודתי שווה ל:
במכניקה יחסותית
שמאל|ממוזער|200px|במאיץ חלקיקים מוענקת אנרגיה קינטית לחלקיקים טעונים על ידי האצתם בשדה חשמלי. בתמונה - מאיץ החלקיקים במכון ויצמן למדע
בתורת היחסות הפרטית הקשר בין מסה לאנרגיה מבוטא באמצעות הנוסחה המפורסמת E=mc². נוסחה זו קיבלה משמעות עמוקה בעקבות הגילוי שבתהליכים רבים בפיזיקה גרעינית, למשל ביקוע גרעיני והיתוך גרעיני, מסה אכן הופכת לאנרגיה. את הביטוי ההרסני ביותר של תופעה זו ניתן למצוא בפצצה גרעינית ובפצצת מימן. כאשר פיתח אלברט איינשטיין את נוסחת האנרגיה הקינטית הוא התחשב בשני תנאים: הביטוי היחסותי צריך להתקרב לביטוי הלא יחסותי עבור מהירויות נמוכות, והאנרגיה הקינטית צריכה להתאפס עבור מהירות אפס.
בהתאם לפיתוח של איינשטיין, הביטוי של האנרגיה הקינטית מורכב משני חלקים. אם היא מסת המנוחה של הגוף, היא מהירות האור בריק ו- הוא פקטור לורנץ שנתון על ידי:
אז האנרגיה הקינטית של הגוף היא:
עבור מהירויות קטנות באופן ניכר ממהירות האור, ביטוי זה נותן בקירוב מצוין את הביטוי הלא יחסותי של האנרגיה הקינטית. אפשר לראות זאת על ידי פיתוח טור טיילור מסדר ראשון עבור , או מסדר שני עבור ).
החלק השני בביטוי האנרגיה הקינטית, , הוא איבר קבוע שאינו תלוי במהירות. לאיבר זה אין משמעות פיזיקלית שכן בתהליכים פיזיקליים חשובים רק הפרשי האנרגיה בין שני מצבים. איינשטיין הכניס אותו על מנת להבטיח שהאנרגיה הקינטית תתאפס עבור מהירות אפס.
בנוסחה E=mc², המסה תלויה במהירות. למעשה, ניתן לרשום את האנרגיה הכוללת של הגוף בצורה הבאה:
האיבר הראשון הוא האנרגיה הקינטית של הגוף שתלויה במהירות, והאיבר השני הוא קבוע התלוי במסת המנוחה בלבד. הוא מכונה אנרגיית המנוחה של הגוף.
במכניקת הקוונטים
במכניקת הקוונטים, האנרגיה הקינטית המסומנת באות נחשבת כאופרטור הפועל על פונקציית הגל. המשוואה המקשרת בין תנע לאנרגיה קינטית: , כאשר היא האנרגיה הקינטית, היא המסה ו- הוא התנע, יחד עם הגדרת אופרטור התנע, בעזרת אופרטור הגרדיאנט, בתור:
מאפשרים לזהות את אופרטור האנרגיה הקינטית עם:
ביטוי זה איפשר את פיתוח משוואת שרדינגר שמתארת את פעולת אופרטור האנרגיה על פונקציית הגל. בדומה לאנרגיה במכניקה קלאסית, אופרטור האנרגיה במכניקת הקוונטים הוא סכום אופרטור האנרגיה הקינטית ואופרטור האנרגיה הפוטנציאלית.
ראו גם
אנרגיה פוטנציאלית
קישורים חיצוניים
אנרגיה קינטית, עבודה והקשר ביניהם, באתר המרכז הארצי למורי הפיזיקה
אנרגיה קינטית, באתר hyperphysics
על ההיסטוריה של מושג האנרגיה בכלל והאנרגיה הקינטית בפרט, מתוך אתר physicsworld
אנרגיה, באתר דעמדע – על סוגים שונים של אנרגיה, וביניהם אנרגיה קינטית
אנרגיית תנועה, באתר BrainPOP ישראל
אנרגיה קינטית, באתר "פיזיקה בקלות לבחינות הבגרות"
אנרגיה קינטיתבאתר הספרייה הדיגיטלית
הערות שוליים
קטגוריה:אנרגיה
קטגוריה:מכניקה
קטגוריה:צורות אנרגיה | 2024-09-16T10:12:06 |
ויליאם הראשון, מלך אנגליה | ויליאם הראשון, הידוע כוויליאם הכובש או ויליאם הממזר (לטינית: Willelmus או Willielmus, אנגלית עתיקה: Willelm, אנגלית מודרנית: William the Conqueror, צרפתית: Guillaume ("גיום"), 1027? – 9 בספטמבר 1087) היה דוכס נורמנדיה משנת 1035 ומלך אנגליה לאחר ניצחונו על הרולד גודווינסון בקרב הייסטינגס ב-1066. ויליאם היה הראשון בשושלת המלכים הנורמנים שמשלה באנגליה עד 1154. תקופת שלטונו סימנה את קץ התקופה האנגלו-סקסונית, ופתחה עידן חדש בתולדות הארץ.
חייו
ראשית חייו
ויליאם נולד בטירת פָאלֶז הסמוכה לקלבדוס שבנורמנדי כבנו הלא-חוקי של רובר, דוכס נורמנדיה, ושל הרלבה (Herleva), בתו של בורסקאי; הוא היה מצאצאיו של רולו מנורמנדי.
ויליאם נאלץ להיאבק על קבלת התואר דוכס נורמנדי, גם בגלל היותו ממזר וגם בגלל מוצאה הנחות של אמו. ב-1034 עלה אביו לרגל לירושלים ולפני יציאתו קבע שבנו ויליאם יירש אותו, במקרה שימות בדרך; בחזרתו הוא אכן מת ממחלה, וב-1035 ירש ויליאם את כיסא אביו והוכתר כדוכס בעודו נער. הוא הותקף מיד על ידי הווסאלים שלו, ונאלץ להיעזר באנרי הראשון, מלך צרפת כדי להביסם. המאבק נמשך שנים, ורק ב-1047 השיג את מלוא השליטה על נורמנדי, כשהביס את הברונים המורדים בקרב ואל-אס-דון סמוך לעיר קן.
ויליאם נשא את מתילדה מפלנדריה ב-1050 או 1051, בקתדרלת נוטרדאם של העיר אה שבנורמנדי, כשהוא בן 23 והיא בת 21. נישואיהם הניבו ארבעה בנים ושש בנות (ראו רשימה להלן). אף על פי שאלה היו נישואים פוליטיים שנועדו להכניס טריז בין אויבי נורמנדי העיקריים (צרפת, אנז'ו ופלנדריה), האהבה שררה בין בני הזוג ונראה ששמרו אמונים זה לזה במשך כל חייהם.
מלך אנגליה
לאחר מות אחיין סבו, המלך אדוארד המְוַדֶה מאנגליה (ינואר 1066), טען ויליאם לכתר אנגליה, בטענה כי אדוארד חשוך הילדים נקב בשמו כיורש בזמן שהוא ביקר באנגליה (ככל הנראה ב-1052). אדוארד המאמין היה סקסוני במוצאו, והיה שייך לבית וסקס עתיק היומין, ששלט בממלכת אנגליה תוך מלחמות תמידיות עם הוויקינגים, הדנים והנורווגים במשך שנים רבות.
טוען נוסף לכתר האנגלי היה הרולד גודווינסון, אציל אנגלי, גיסו של אדוארד המאמין. ויליאם טען שהרולד נשבע בפניו שיוותר על דרישתו לרשת את כס מלך אנגליה. אין כל הוכחה היסטורית לשבועה זו אך המסורת מספרת שהרולד הפליג בתעלה האנגלית בספינתו ועמד לטבוע, כשוויליאם הציל אותו. כתמורה להצלתו נדרש הרולד להישבע על ויתורו על כס המלכות. ללא ידיעתו של הרולד החביא ויליאם מתחת לשולחן שרידי גופתו של קדוש נוצרי, דבר שמונע מהנשבע להפר את שבועתו.
מכל מקום, עם מותו של אדוארד, נאספה קבוצת אצילים אנגלים שהכריזה על הרולד כמלך אנגליה. טקס ההכתרה התקיים ב-5 בינואר 1066, והוא הפך בכך למלך הרולד השני. מנגד, על מנת לחזק את זכותו לכתר האנגלי, השיג ויליאם את תמיכת האפיפיור בטענה שהרולד הפר שבועה על שרידי קדוש נוצרי.
ממוזער|ויליאם ושני אחיו בשטיח באייה. ויליאם (באמצע), אודו (משמאל) ורוברט (מימין)
ב-28 בספטמבר נחת ויליאם על החוף האנגלי בראש כוח של כ-7,000 לוחמים ב-600 כלי שיט, ויצא לקראת הרולד. באותו זמן הרולד נאלץ להפנות את צבאו כנגד טוען נוסף לכתר אנגליה – האראלד הארדראדה (Hardrada), מלך נורווגיה ולוחם ויקינגי מפורסם, שפלש לצפון אנגליה וכבש את העיר יורק. דבר זה איפשר לוויליאם להנחית את חייליו על חוף אנגליה ולהקים שם ראש גשר. לאחר שניצח את המלך הנורווגי הפנה הרולד את צבאו לכיוון ויליאם. בקרב הייסטינגס ב-14 באוקטובר 1066 הובסו הכוחות הסקסוניים, כשהרולד עצמו נהרג מחץ שפגע בעינו. היה זה הרגע המכונן שקרוי כיום הכיבוש הנורמני של אנגליה. ניצחון זה מונצח בשטיח באייה, שטיח קיר היסטורי מפורסם, בו רקומות למעלה משבעים תמונות המראות את שלבי כיבוש אנגליה על ידי ויליאם.
לאחר היסוס קל, התאספו אצילי ובישופי אנגליה והחליטו להכתיר את ויליאם כמלך אנגליה ב-25 בדצמבר 1066, במנזר וסטמינסטר.
ב-1067 חזר ויליאם לנורמנדי והשאיר שם את אחיו למחצה, אודו מבאייה, כשליט. מרידות שפרצו בכל חלקי אנגליה נגדו אילצו את ויליאם לשוב, ובמשך ארבע שנים לחם כנגד המורדים השונים עד שהכריע את כולם. ויליאם הנהיג עונש של ביזת רכושם ואדמותיהם של המורדים ותומכיהם וניכוס רכוש זה על ידי אנשיו הנורמנים. בהדרגה הודחה כמעט כל האצולה האנגלית, והארץ נשלטה, למעשה, על ידי אצולה נורמנית דוברת צרפתית.
ויליאם הנהיג רפורמות רבות וגדולות, בהן שינוי מערכת החוק האנגלו-סקסונית, אותה הוא מיזג עם החוק הנורמני (1085). כדי לבדוק את מידת שליטתו בממלכה, הזמין את חיבור "ספר יום הדין", הדומה למפקד אוכלוסין מודרני, בו נרשם כל אנגלי בעל רכוש, עם פירוט רכושו. גם בכנסייה ביצע שינוי גדול כשהחליט להעביר בהדרגה את כל משרות הבישופים לידי אנשי כנסייה נורמנים. כך הועברה השליטה על רכושה הרב של הכנסייה לידי אנשיו.
ויליאם נחשב למלך חזק, בעל כוח אבסולוטי, לעיתים קרובות אכזר וחסר רחמים כלפי כל ניסיון למרוד בו. שמעו כלוחם אמיץ ומנצח יצא למרחקים, ובתקופתו לא נעשו עוד ניסיונות פלישה של ויקינגים מסקנדינביה לאנגליה. כך הפכה אנגליה למקום בטוח, הנשלט לחלוטין על ידי אנשיו, ומקור הכנסה כספית גדול ממדים לארמון המלוכה. ברם, ויליאם היה בו-זמנית גם דוכס נורמנדי, ושם הצרות לא פחתו. אויביו משכבר הימים - צרפת, פלנדריה ואנז'ו - יצאו נגדו בכל הזדמנות ואף גייסו לצידם את רוברט, בנו הבכור של ויליאם. מלחמות אלו נמשכו לסירוגין בשנים 1071–1084. כעבור זמן הוא שב לאנגליה, שם המשיך בהחרמת רכוש אנגלי והעברתו לאנשיו.
ויליאם הורה גם על בניית מספר רב של טירות להבטחת שליטתו ברחבי הממלכה, בהן מגדל לונדון.ממוזער|ויליאם הראשון, מלך אנגליה|150x150 פיקסלים
ב-1087 נאלץ לחזור לנורמנדי ולהילחם במלך צרפת, שניסה לכבוש שטח מדוכסותו. מלך צרפת נוצח, אך ויליאם נפצע באותו קרב.
מותו
מרכז|ממוזער|250px|הסכם וינצ'סטר, חתום בידי ויליאם הראשון ואשתו
לאחר הקרב בצרפת נפטר ויליאם ב-9 בספטמבר 1087 עקב מחלה או מפציעה שספג בקרב. הוא נקבר בכנסיית סטפאן הקדוש בעיר קן שבנורמנדי. הידע על האירועים שקדמו למותו מבולבל מכיוון שיש כמה תיאורים שונים. ויליאם הוריש את נורמנדי לרוברט, והמשמורת על אנגליה ניתנה לבנו השני, שנקרא גם הוא ויליאם, בהנחה שיהפוך למלך. הבן הצעיר, הנרי, קיבל כסף. לאחר שהפקיד את אנגליה בידי בנו השני, שלח ויליאם הבכור את ויליאם הצעיר בחזרה לאנגליה ב-7 או 8 בספטמבר, כשהוא נושא מכתב ללנפרנק המורה לארכיבישוף לסייע למלך החדש. עזבונות אחרים כללו מתנות לכנסייה וכסף שחולק לעניים. ויליאם גם הורה לשחרר את כל אסיריו, כולל אחיו למחצה אודו.
כאוס בא עם מותו של ויליאם; בני ביתו השאירו את הגופה ברואן ומיהרו לעסוק בענייניהם. בסופו של דבר החליטו אנשי הדת של רואן לשלוח את הגופה לקאן, שם ביקש ויליאם להיקבר. ההלוויה, בה השתתפו הבישופים ואבות המנזר של נורמנדי וכן בנו הנרי, עוררה את טענתו של אזרח קאן על כך שמשפחתו נושלה באופן בלתי חוקי מהאדמה עליה נבנתה הכנסייה. לאחר התייעצויות נמהרות, הוכח שהטענה נכונה והאיש פוצה. עלבון נוסף התרחש כאשר הגופה הונמכה לתוך הקבר. הגופה הייתה בתהליכי ריקבון ונצבר בה גז, לכן הייתה גדולה מדי עבור חלל הסרקופג וכשהמלווים ניסו לדחוס את הגופה לתוך הקבר היא התפוצצה והפיצה סרחון בלתי נסבל שתקף את כל הנוכחים בטקס הקבורה.
בימינו מסומן קברו של ויליאם על ידי לוח שיש עם כתובת לטינית מתחילת המאה ה-19. הקבר נפתח מספר פעמים מאז 1087, הפעם הראשונה בשנת 1522 כאשר הקבר נפתח בהוראת האפיפיור. הגופה נחנטה והוחזרה לקבר באותה תקופה, אך בשנת 1562, במהלך מלחמות הדת בצרפת, נפתח הקבר מחדש והעצמות התפזרו ואבדו, למעט עצם ירך אחת. שריד בודד זה נקבר מחדש בשנת 1642 עם סמן חדש, שהוחלף 100 שנים מאוחר יותר במצבה מפוארת יותר. קבר זה נהרס שוב במהלך המהפכה הצרפתית אך בסופו של דבר הוחלף באבן הנוכחית.
כאמור, את כתר אנגליה הוריש ויליאם לבנו השלישי, ויליאם רופוס, ואת תוארו כדוכס נורמנדי הוריש לבנו הבכור, רובר השני, דוכס נורמנדיה, על אף שזה מרד בו קודם לכן. בנו הצעיר, הנרי ביוקלרק, נעשה אף הוא מלך אנגליה מאוחר יותר, לאחר מותו של ויליאם השני, שלא הותיר יורשים.
אישיותו ומראהו
לא נמצא דיוקן אותנטי של ויליאם; התיאורים העכשוויים שלו על שטיח באיה על חותמותיו ומטבעותיו הם ייצוגים קונבנציונליים שנועדו לבסס את סמכותו. ישנם כמה תיאורים כתובים של היותו חסון וחזק (הוא ירה בקשתות שאחרים לא היו מסוגלים לדרוך) וקול גרוני. הוא נהנה מבריאות מצוינת עד גיל מבוגר, אם כי השמין לעת זקנה. ג'פרי מרטל תיאר אותו כלוחם וכפרש שאין שני לו. בדיקה של עצם הירך של ויליאם, העצם היחידה ששרדה כששאר שרידיו הושמדו, הראתה שגובהו היה כ-5 רגל ו-10 זרתות (1.78 מ'). ישנם תיעודים של שני מורים לוויליאם בסוף שנות ה-1030 ותחילת שנות ה-40, אך היקף השכלתו אינו ידוע. הוא לא היה ידוע כפטרון של משכילים, ויש מעט עדויות לכך שפרש חסותו על אינטלקטואלים. מתועד שוויליאם ניסה ללמוד לקרוא אנגלית עתיקה בשלב מאוחר בחייו, אך לא התמיד בכך. נראה שהתחביב העיקרי של ויליאם היה ציד. נראה כי הוא רחש חיבה לאשתו מתילדה, ואין סימנים לכך שהוא לא היה נאמן לה - תופעה שכיחה בקרב מלכים בימי הביניים. סופרים מימי הביניים מתחו ביקורת על ויליאם על תאוות הבצע והאכזריות שלו, אך אדיקותו האישית זכתה לשבחים על ידי בני זמנו.
ילדיהם של ויליאם הכובש ומתילדה מפלנדריה
ישנו ויכוח לגבי מספר הבנות של ויליאם ואשתו, מתילדה מפלנדריה; הרשימה כוללת כמה שמות המוטלים בספק:
רובר השני, דוכס נורמנדיה (מ-1054 לערך עד 1134), דוכס נורמנדיה, נישא לסיביל מקונברסנו, בתו של ג'פרי מקונברסנו.
אלדליזיה (או אליס) (1055–1065 לערך), נטען כי היא אורסה להרולד גודווינסון, אך קיומה מוטל בספק.
ססיליה (1054 לערך - 1126), נזירה ראשית של האחווה הקדושה בקן.
ויליאם רופוס "האדום" (1056–1100), מלך אנגליה.
ריצ'רד (1057–1081 לערך), נהרג בתאונת צייד.
אדלה (1067 לערך - 1138), נישאה לסטפן, רוזן בלואה. בנה, סטפאן יהיה המלך האנגלי האחרון של שושלת הנורמנים.
אגתה (1064 לערך - 1080 לערך), אורסה הן להרולד מווסקס והן לאלפונסו השישי, מלך קסטיליה.
קונסטנס (1066 לערך - 1090), נישאה לאלן הרביעי פרגנט, דוכס ברטאן. היא הורעלה, ככל הנראה על ידי משרתיה.
מתילדה (קיומה מוטל בספק ומעורפל)
הנרי ביוקלרק (מ-1068 ועד 1135), מלך אנגליה. נישא (1) למתילדה (או אדית) מסקוטלנד, בתו של מלקולם השלישי, מלך סקוטלנד, (2) לאדלייד מלאוביין, בתו של ג'פרי מלאוביין, דוכס ברבנט.
לקריאה נוספת
David Bates, William the Conqueror
The lives of the Kings & Queens of England, Antonia Fraser Ed., University of California press, 1998
קישורים חיצוניים
היסטוריה של חייו ומלכותו של ויליאם הראשון, באתר הרשמי של המונרכיה הבריטית
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:מלכים נורמנים
קטגוריה:דוכסי נורמנדי
קטגוריה:ילידי 1028
קטגוריה:נפטרים ב-1087 | 2024-09-26T05:35:49 |
ניטרוגליצרין | ניטרוגליצרין הוא תרכובת נוזלית, כבדה, שמנונית ונפיצה מאוד. ניטרוגליצרין הוא תוצר הניטרציה של גליצרין.
לניטרוגליצרין שימוש צבאי בתור מרכיב חשוב בתערובת הדינמיט ושימוש ברפואה המודרנית. התרכובת נוסתה לראשונה בשנת 1846 על ידי הכימאי האיטלקי אסקאניו סובררו.
שימוש צבאי
לניטרוגליצרין מעולם לא היה שימוש צבאי בצורתו הטהורה בשל חוסר יציבותו הרבה והסיכון שכרוך בשימוש בו. רק בשנת 1867 הצליח הממציא השוודי אלפרד נובל להוסיף לניטרוגליצרין חומרים לא פעילים כמו פחם, ניטרוצלולוזה, נסורת עצים וכך ייצב את החומר כדי שיהיה בטוח לשימוש. לתערובת שהוא יצר הוא קרא דינמיט והדינמיט לקח חלק חשוב בתחום הצבאי ל-40 השנים הבאות.
בנוסף לשימושו של הניטרוגליצרין בתערובת הדינמיט, הוא גם מרכיב חשוב באבק שרפה נטול עשן המשמש עד היום צבאות בכל העולם.
שימוש רפואי
ניטרוגליצרין משמש כתרופה שמרחיבה כלי דם ומשמשת למניעת תעוקת לב.
ההשפעות הרפואיות הן:
שיכוך כאבים בחזה
ירידה בלחץ הדם
הגברת קצב הלב
מבנה כימי
נוסחה:
שמאל|ממוזער|250px|ניטרוגליצרין
שם: 1,2,3-Tris-nitrooxy-propane
צבע: צהבהב, אבל חסר צבע כאשר נמצא בצורתו הטהורה ביותר.
מראה: נוזל שמנוני מעט.
צפיפות: 1.13 ב-15 מעלות צלזיוס.
נקודת היתוך: 13.2 מעלות צלזיוס.
נקודת רתיחה: 50-60 מעלות צלזיוס.
מסה מולקולרי: 227.0872 גרם\מול.
מהירות התפוצצות: 7,700 מטר לשנייה.
בתרבות
בסרט שכר האימה – סרט מתח משנת 1953 בבימויו של אנרי ז'ורז' קלוזו, מסופר על מסע להעברת ניטרוגליצרין.
ראו גם
חומר נפץ
דינמיט
אבק שרפה
אלפרד נובל
לקריאה נוספת
חומרי נפץ, הדף ופירוטכניקה , מאת לוי שגיב, הוצאת קרוננברג ספרות מקצועית, תל אביב.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חומרי נפץ
קטגוריה:תרופות
קטגוריה:תרופות הפועלות על המערכת הקרדיווסקולרית
קטגוריה:תרכובות אורגנו-חנקתיות
קטגוריה:איטליה: המצאות | 2024-07-16T09:15:24 |
תכנות פרוצדורלי | תכנות פרוצדורלי הוא פרדיגמת תכנות המגבירה את מודולריות קוד המקור ומסייעת להקל על התחזוקה. מימוש הפרדיגמה החל בתחילת שנות השישים, בשפות תכנות כדוגמת ALGOL ו-PL/I ונמשך לאחר מכן בשפות התכנות C ו־Pascal. היא הייתה התפתחות של שיטות הקידוד שקדמו לה, שבהן תוכנית מחשב (למשל בשפת קובול) הייתה כתובה כמקשה אחת, כאשר כל המשתנים פתוחים לכל חלקי הקוד, ובקרת הזרימה נעשתה בעיקר באמצעות פקודת goto.
בתכנות פרוצדורלי מחולקת תוכנית מחשב אחת לתת תוכניות רבות, שכל אחת מהן קרויה פרוצדורה (משני סוגים: שגרה או פונקציה), וכל פרוצדורה יכולה לקרוא לפרוצדורה אחרת על-מנת לבצע פעולה שבה היא מתמחה. כל פרוצדורה בתוכנית פרוצדורלית מבצעת משימה מוגדרת, כחלק ממכלול המשימות המרכיב את התוכנית השלמה.
המשתנים בתוכנה פרוצדורלית הם לעיתים משתנים מקומיים (לוקליים), כלומר מוגדרים בתוך פרוצדורה ומשמשים רק אותה ואת הפרוצדורות הפנימיות לה, ולעיתים משתנים גלובליים, המשמשים את כל הפרוצדורות שבתוכנית. שימוש קפדני במשתנים לוקליים מאפשר כימוס. המשמעות הבסיסית היא שמשתנים מקומיים של פרוצדורה אחת אינם גלויים לפרוצדורה אחרת, ולכן הם מוגנים מפני קריאה ושינוי.
פרוצדורות יכולות להכיל תת-פרוצדורות כדי להמשיך ולשפר את הקריאות (readability) של התוכנה ושבירתה לחלקים לוגיים ברורים. מצב שבו פרוצדורה נמצאת בתוך פרוצדורה אחרת וכך הלאה נקרא קינון (nesting).
בשפה פרוצדורלית כדוגמת פסקל, מקובל לכתוב שגרות רבות שכוללות תת-שגרות, ולבסוף לכתוב תוכנית ראשית קצרה שבה ישנן קריאות למספר קטן של שגרות ראשיות, אשר מסתעפות לתת שגרות נוספות, במבנה של הסתעפות ענפית, לצורך מילוי תפקידן.
מבנה דוגמת תוכנית פרוצדורלית בפסקל
פרוצדורה ראשית א'
תת-פרוצדורה 1
תת-פרוצדורה 2
תת-תת פרוצדורה I
פרוצדורה ראשית ב'
פרוצדורה ראשית ג'
(וכולי)
תוכנית ראשית
התחלה
קריאה לפרוצדורה ראשית א'
קריאה לפרוצדורה ראשית ב'
קריאה לפרוצדורה ראשית ג'
סוף
יתרונותיו של התכנות הפרוצדורלי
היתרון הראשון והברור הוא חלוקת התוכנה ליחידות ריצה מובדלות, בעלות שם, המסתירות מהלך שלם משאר התוכנית, ולהם ניתן לקרוא מתוך שאר חלקי התוכנית.
בתוך פרוצדורה ניתן להגדיר משתנים מקומיים, וכך להגן על פעולתה הפנימית ולפשט באופן יחסי את כתיבת התוכנה.
יתרון נוסף הוא היכולת להשתמש מחדש (reuse) בקטעי קוד קיימים. אפשר לקרוא לפרוצדורה מספר רב של פעמים עם פרמטרים שונים, כך שכל פעם היא תבצע את פעולתה עם ערכים אחרים. דוגמה פשוטה: פונקציית סינוס (sin), או כדוגמה מורכבת יותר, פרוצדורה המטפלת בהוראת משיכת מזומנים מחשבון בבנק, ומקבלת כפרמטרים את חשבון הלקוח וסכום המשיכה.
מודולריות
תכנות פרוצדורלי ממומש בתוך תוכנית אחת, שכל חלקיה עוברים הידור יחד. ניתן לעשות צעד נוסף, ולפרק את התוכנית למודולים אחדים, שכל אחד מהם עובר הידור בנפרד, תוך שמירה על היכולת לקרוא ממודול אחד לפרוצדורה הנמצאת במודול אחר.
פירוקה של תוכנית למודולים יצר קושי מסוים בתחזוקת התוכנה, מכיוון שלעיתים שינוי בהגדרת משתנים בפרוצדורה הנמצאת במודול מסוים, חייב שינוי בקריאה אליה ממודולים אחרים, וככל שהתוכנה הייתה גדולה ומורכבת הקושי הלך והתעצם. פרדיגמה מתקדמת יותר היא תכנות מונחה עצמים, אשר בין השאר התייחסה לבעיה זו.
ראו גם
מונחים בתוכנה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
פרוצדורלי
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2023-02-16T03:08:59 |
תסמונת מינכהאוזן | תסמונת מינכהאוזן (Münchhausen Syndrome) או בשמה הנוסף "סינדרום התמכרות לבתי חולים" היא תסמונת נפשית מוכרת מתחום ההפרעות הפסיכיאטריות המשויכת לקטגוריית הפרעות מלאכותיות. הפרעות פסיכיאטריות מלאכותיות מתאפיינות בחולים שבצורה מכוונת מעמידים פני חולה, או כסובלים מטראומה פסיכולוגית, וזאת על מנת למשוך תשומת לב או אהדה לעצמם. התסמונת קיימת אצל אחוזים בודדים באוכלוסייה, בעיקר בטווח הגילים 20–30. ההנחה היא כי תפקיד החולה מוכר ומנחם, והוא ממלא צרכים פסיכולוגיים רבים, בהם: אהדה, סימפתיה ודאגה.
אחד הדיונים הבולטים בנושא תסמונת מינכהאוזן הוא בדבר מודעותם של החולים לכך שהם מושכים תשומת הלב אל עצמם, שכן בניגוד לסובלים, לדוגמה מהיפוכונדריה, שאינם מודעים למצבם, הלוקים בתסמונת מינכהאוזן מודעים לכך שהם מגזימים בתסמינים הרפואיים ולהעמדת הפנים שלהם, אך מוכנים לכך ובלבד שיזכו לאשפוז ולטיפול של המערכת הרפואית.
מקור השם
"תסמונת מינכהאוזן" קרויה על שם דמות ספרותית בספר שכתב רודולף אריך רספה המבוססת על דמות היסטורית, קרל פרידריך הירונימוס פון מינכהאוזן, ברון גרמני מהמאה ה-18, שחי בדרום הנובר בשנים 1720–1797. דמותו של הברון מינכהאוזן בספר מוצגת כמי שנהג להתהדר בסיפורי פנטזיה על סמך הקריירה הצבאית שלו, לטייל ברחבי העולם ולהתפאר בסיפורי בדיות, הסתבך במעילה והואשם בתרמית ובגניבת כספים. בעקבות כך השם מינכהאוזן הפך לשם הנקשר לאדם הנחשב לכזבן וגוזמאי (אדם המספר סיפור מומצא שפרטיו מופרזים).
בשנת 1951 ריצ'רד אשר (Richard Asher) יישם לראשונה את המונח תסמונת מינכהאוזן, המיועדת לאנשים המטיילים מבית חולים אחד למשנהו, ומדמיינים את מחלותיהם השונות. המונח תיאר דפוסים של פגיעה עצמית, בהם אינדיבידואלים מזייפים או מפברקים היסטוריה, סימנים פיזיים ותסמינים של מחלה. ריצ'רד אשר, השתמש לראשונה במונח במאמרו ב-"The Lancet" (ירחון הבריאות הבריטי, פברואר 1951). במקור המונח שימש על מנת לאפיין את כל המחלות הפסיכיאטריות המלאכותיות (דמיוניות), אולם כיום בעקבות התרחבות המושג המאפיין את המחלות המלאכותיות, המושג תסמונת מינכהאוזן מיוחס למקרי קיצון, בהם הפעולה המרכזית של הלוקה בתסמונת מינכהאוזן מתאפיינת בהעמדת פני חולה עד למצבים של פגיעה עצמית.
מאפייני המחלה
התסמונת מתארת אדם בעל חלופה כרונית של מחלות המלוות בסימנים וסימפטומים פיזיים של מחלה, שהם למעשה סימפטומים פסיכיאטריים לכל דבר. אדם המאופיין בתסמונת מינכהאוזן, מושפע, מגזים או יוצר סימפטומים פיזיים של מחלות בעצמו אפילו עד פגיעה או פציעה עצמית וזאת כדי לקבל חקירה, טיפול, תשומת לב, אהדה, ועידוד מצוותים רפואיים. דוגמאות מוכרות: הזרקה של חומרים רעילים למפרקים או מערכות ההובלה, הרעבה, נטילת תרופות שלא כלולות במרשם הרופא, הפסקת נשימה וטפטוף טיפות עיניים המדמים מצב של הרחבת אישון בודד (סימן לגידול במוח).
הלוקים בתסמונת מתאפיינים במעבר תכוף בין רופאים, בתי חולים ולעיתים בין ערים שונות וזאת על מנת למצוא "קהל" חדש, לאחר שמיצו את הקהל או הטיפולים האפשריים במקום אחד.
הסיבות לתסמונת מינכהאוזן אינן ידועות, מומחים רבים טוענים כי היא מנגנון הגנה מפני דחפים מיניים ותוקפניים, בעוד אחרים מאמינים שהתסמונת מהווה צורה של ענישה עצמית. כל אלה בנוסף לחוסר יכולתם של הסובלים מן התסמונת לדבר בכנות ופתיחות על מצבם מקשים על קביעת הגורם המדויק לתסמונת מינכהאוזן או לביצוע מחקר מדעי איכותי.
אחוז קטן מאותם מקרים של תסמונת מינכהאוזן, מתאפיין באנשים בעלי ידע רב בפרקטיקה הרפואית. אותם אנשים מסוגלים לייצר סימפטומים כה אמיתיים, שתוצאתם ניתוחים רפואיים ממושכים ויקרים, שהות ממושכת בבית החולים ומגוון תהליכים רפואיים מיותרים. מכאן, שככל שהאדם יותר אינטליגנטי, הוא ייצור סימפטומים שקשה יותר לאבחנם כתסמונת מינכהאוזן.
כיום התפיסה הרווחת היא כי גורמי סיכון לחולי בתסמונת מינכהאוזן כוללים טראומת ילדות, או התבגרות בקרב הורים או מטפלים קרובים שבעקבות מחלה או בעיה נפשית לא היו זמינים פיזית ונפשית. ועל כן לרוב הלוקים בתסמונת מינכהאוזן הם אנשים עם חסך רגשי, או הזנחה רגשית קשה.
יכולת הטיפול "בתסמונת מיכנהאוזן" תלויה באופן מהותי במידת הפגיעה ובמשך הזמן שעובר עד לגילוי. גם כיום קיים חוסר ודאות רב בטיפול בלוקים בתסמונת מינכהאוזן, שכן זוהי תסמונת מורכבת במיוחד, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה פסיכיאטרית.
תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח (By Proxy)
"תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח" או "תסמונת מינכהאוזן באמצעות צד שלישי" (Munchausen Syndrome by Proxy או MSbP), היא וריאציה של תסמונת מינכהאוזן המובילה לפגיעה באנשים אחרים התלויים באדם הלוקה בתסמונת. זהו ביטוי קיצוני של התסמונת. תופעה זו שהיא בעצם התעללות, עלולה להסתיים לא אחת בפגיעה חמורה בחסרי האונים ואף לגרום למותם. הסובלים מהתסמונת פוגעים בבני זוגם או בחבריהם, על מנת לטפל בהם וזאת כדי להוכיח לאחר מכן את אהבתם ואת יכולות הטיפול המסור שלהם. דוגמה מוכרת לסובל מתסמונת זו היא מזריק הנפט, משה לוי. במקרים אחרים פוגעים הורים בילדיהם, כדי לגרום לאשפוזם בבית החולים, מתוך צורך כפייתי לזכות בתשומת לבו של הצוות הרפואי או כדי לקבל את תשומת לב ילדיהם באמצעות יצירת תלות וניכוס עצמי של דימוי המושיע. האמהות הפוגעות הן בדרך כלל ללא ידע רפואי ורמת השכלתן היא בסיסית. הורים הנתפסים כביכול כמסורים לילדיהם, למעשה מסכנים את בריאותם ואת חייהם בכך שהם גורמים להם למחלות ולטיפולים רפואיים מיותרים.
סימפטומים
תהליך האבחון ב"תסמונת מינכהאוזן" הוא מורכב וחשוב ביותר בשל אופייה הסמוי. הקושי באבחון נובע מכך שמרבית הצוותים הרפואיים אינם מצליחים לזהות תחילה כי מדובר בתסמונת, עקב כך שהרופא המטפל חושש מהקשיים והסיכונים הצפויים לו עקב חשיפת המקרה. בנוסף לכך, שמקרה בו תאובחן בטעות תסמונת זו, בעוד הילד סובל ממחלה של ממש, הזנחת הסיבה האמיתית לסבלותיו של הילד והאשמת ההורה לשווא עלולה להביא להתדרדרות מסוכנת במצבו הבריאותי.
כשעולה חשד לסימנים ולתסמינים מדומים, על הרופא לשים לב לנזק שנגרם לילד, ולקדם תהליך של אבחון מהיר וטיפול מתאים, בשיתוף צוות רב מערכתי. סימנים ותסמינים המחשידים במיוחד כוללים: מהלך מחלה ארוך ולא הגיוני, הופעת שרשרת של סיבוכים מוזרים, החמרות במצב הרפואי המתרחשות לקראת מועד שחרור מבית חולים, ומחלה או תסמינים הקורים בנוכחות מטפל מסוים בלבד.
בממסד הפסיכיאטרי יש מחלוקת לגבי הגורמים להתפרצות תסמונת זו, ולכן היא הוכללה בספר האבחנות הפסיכיאטריות הרשמי - ה-DSM רק בשנת 1995 וקבעה שבעה סימנים לזיהוי תקף של "תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח":
ילד עם ריבוי בעיות רפואיות שאינן מגיבות לטיפול ו/ או בעלות מהלך לא רגיל.
תוצאות בדיקות שאינן רגילות, לא מתאימות להיסטוריה של הילד, או בלתי סבירות.
סימפטומים קצרי טווח הנוטים לחלוף כשהאדם המטפל/ פוגע אינו בסביבה.
הורה שאינו נרגע כשמקבל בשורות טובות, וממשיך להאמין שהילד חולה.
הורה בעל ידע רפואי נרחב, שמוקסם מפרטים רפואיים, או שנראה כי הוא נהנה מהאווירה בבית החולים.
הורה המקבל בשלווה יתרה מצב בריאות קשה של ילדו.
הורה שתומך ומעודד באופן מוגזם את הרופאים, או להפך, כועס במיוחד ודורש התערבויות.
רופאים שחושדים כי נתקלו בתופעה זקוקים לגיבוי מקצועי של ועדה רב-מקצועית מתחום בריאות הנפש, שתערוך בדיקה ותיעוד מקיפים של תפקוד המשפחה וההורים ושל רווחיהם המשניים מילד "חולה" בקרבם.
גורמי סיכון
לעיתים קרובות, ההורה המתעלל היה בעצמו קרבן להתעללות כילד, והתנהגותו "מעבירה הלאה" את המונחים שהכיר על הורות ועל טיפול. במקרים אחרים, להורה עצמו הייתה קודם לכן תסמונת מינכהאוזן (כשזייף את הסימפטומים של עצמו) - כשהוא עצמו הגיע ממשפחה בה ניתן היה לזכות באהבה רק במצב מחלה.
בדרך כלל מדובר בפגיעה בילד בגיל הגן (ביחס שווה בין בנים לבנות) שהוא גיל צעיר דיו כדי לקחת את עדויות ההורה המטפל כמקור אמין לתיאור המצב הרפואי של הילד. יחד עם זאת, קיימים מקרים של התסמונת אף בילדים בגיל 16. לעיתים קרובות היחס בין ההורה הפוגע להורה השני (אם קיים), הוא מרוחק. ההורה השני מעורב הרבה פחות ב"מצבו הרפואי" המלאכותי של הילד, ועשוי למעט בביקורים במקרה של אשפוז.
דרכי טיפול
הטיפול צריך להיעשות בשני מישורים, האחד בפוגע, כאשר חלק גדול החולים מתנגדים בתקיפות לכל טיפול פסיכיאטרי, ולכן מעט מאוד ידוע אודות המניעים ותהליכי החשיבה שמניעים אותם. במקרים נדירים האם משתפת פעולה עם אנשי טיפול. הטיפול בפוגע צריך להיעשות במסגרת משפחתית, ומומלץ שייעשה על ידי גורמים המוכשרים לכך.
המישור הנוסף הוא הטיפול בילד הנפגע, לאחר שזוהתה התעללות בקטין, יש לערב את גורמי הרווחה לטובת טיפול בילד, ובראש ובראשונה הרחקת ההורה מהילד שעבר התעללות ועצירת הטיפול התרופתי, ההדמיות או הניתוחים המיותרים שהילד עובר. ילדים שמצבם הרפואי והגופני ניזוק כתוצאה מהתעללות ההורה, מאושפזים ומטופלים לפי הצורך בבריאותו של הקטין ולהוציאו מכלל סכנה, בהמשך יש לשקול גם טיפול פסיכולוגי.
לתסמונת קיימות שלוש תוצאות אפשריות: הראשונה היא שההורה הפוגע מאובחן, נתפס והתנהגותו המתעללת מופסקת. תוצאה שנייה והפחות רצויה היא שהילד גדל, ומאחר וההורה המתעלל חושש כי הילד יחשוף את מעשיו התנהגותו המתעללת עוברת לילד הצעיר ממנו. אפשרות שלישית והמסוכנת מכל - שהילד מת עקב התעללות ההורה.
בתרבות
בשנת 2019 עלתה הסדרה "הפשע: ג'יפסי רוז" בכיכובן של ג'וי קינג ופטרישה ארקט. הסדרה עוסקת באם (ארקט) הסובלת מתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, שמשקרת לביתה (קינג) כי היא חולת סרטן סיעודית.
בשנת 2020 יצא הסרט Run (רוצי). הסרט מתאר נערה שמגלה שאמה הרעילה אותה במשך שנים על ידי נתינת תרופות, שגרמו לה לשיתוק ברגליים, קצב פעימות לב לא סדיר ועוד. הנערה מנסה לברוח מהאם ולחשוף אותה, אך האם נוקטת באמצעים בלתי שגרתיים על מנת לעצור אותה. הסרט מתאר מקרה קיצוני מאוד של תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח.
ראו גם
תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח
היפוכונדריה
לקריאה נוספת
בן יהודה, י' (2009). התעללות רפואית בילדים - שם נוסף לתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח. הרפואה, כרך 148 (8), עמודים 500–501.
ולדימיר לרנר ואליעזר ויצטום (2007), "החולה המדומה", מדיסין - פסיכיאטריה 3: עמודים 38–41.
קרמר-מור, ד' (2010). "אמא לא תפגע בילד שלה"? ילדים כקרבנות של תסמונת מינכאוזן בידי שליח. מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית. כרך 32, עמודים 75–86.
רותם, ע' (2010). תסמונת מינכאוזן על ידי שליח: של מי אתה ילד? כתב העת הישראלי לרפואת ילדים. (71).
שוירמן, ע', גרינבאום א' וגרטי, ב' (2013). תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח. הרפואה, (152) (11)
הערות שוליים
קישורים חיצוניים
סובול חביה, ד' (אין תאריך). תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח.
סלע, ב' (2011). שני מקרים של תסמונת מינכהאוזן שהטרידו אותנו לאחרונה: גם באלה צריכה הרפואה לטפל!
תסמונת מינכהאוזן (2010).
תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח (באמצעות צד שלישי) (2010).
קטגוריה:הפרעות של האישיות וההתנהגות הבוגרת
קטגוריה:תסמונות | 2024-06-28T17:35:21 |
ויליאם השני, מלך אנגליה | ויליאם השני (כונה "רופוס" או "האדום" בשל דמותו האדמונית; 1056 – 2 באוגוסט 1100) היה בנו השלישי של ויליאם הכובש ומלך אנגליה מ-1087 ועד ל-1100. הוא היה גם בעל סמכות בנורמנדי והשפעה בסקוטלנד.
ביוגרפיה
תאריך לידתו המדויק של ויליאם אינו ידוע, אך היה זה בשנים 1056–1060. הוא נולד בדוכסות אביו בנורמנדיה, אשר ירש אחיו הבכור רובר השני, דוכס נורמנדיה. כבנו המועדף של אביו, זכה ויליאם בכס אנגליה לאחר מותו של ויליאם הכובש, אך תמיד הייתה קיימת איבה בינו לבין אחיו הבכור, על אף שהם התפייסו לאחר ניסיון הפיכה ב-1091 של אחיהם הצעיר הנרי. מבין השלושה, נדמה כי ויליאם היה המפייס.
חלוקת אדמות ויליאם הכובש לשני חלקים הציבה דילמה בפני אותם אצילים אשר החזיקו באדמות משני צדדי התעלה. מאחר שוויליאם הצעיר ורובר היו אויבים טבעיים, חששו אותם אצילים כי לא יוכלו למלא את דרישות שני המנהיגים, וכך היה עליהם להסתכן ולאבד את חסדיו של שליט אחד על מנת לזכות בחסדי השני. הפתרון היחיד, כפי שהם ראו זאת, היה לאחד פעם נוספת את ממלכת אנגליה ודוכסות נורמנדיה תחת שליט אחד. במרדף אחר מטרה זו, הם מרדו בוויליאם ב-1088 לטובת אחיו רוברט, כשבראשם עומד הבישוף אודו מבאייה, אחיו למחצה של ויליאם הכובש. ויליאם הצליח לאסוף את האנגלים ולהביס את המרד, ובכך להבטיח את סמכותו באותה תקופה מוקדמת ומסוכנת לשלטונו.
ב-1096 הצטרף רוברט למסע הצלב הראשון והשאיר את ויליאם לכהן כעוצר נורמנדיה עד לשובו. אך לא הצליח לחזור לנורמנדיה עד ספטמבר 1100, חודש לאחר מותו של ויליאם.
חלק ניכר מתקופת שלטונו של ויליאם התמקד במאבקים עם הכנסייה. לאחר מות ארכיבישוף לנפרנק ב-1089 הוא לקח לעצמו רווחים כנסייתיים להם לא היה זכאי, וספג על כך ביקורת. ב-1093 מונה אנסלם לתפקיד הארכיבישוף מקנטרברי, מינוי שגרר תקופה ארוכה של טינה בין המדינה לכנסייה. ויליאם ואנסלם חלקו איש על רעהו בדבר מגוון של נושאים כנסייתיים, ובאוקטובר 1097 יצא אנסלם לגלות. בעיה זו של ויליאם הומתקה מעט על ידי יכולתו לטעון לרווחי הארכיבישופות של קנטרברי במהלך שהותו של אנסלם בגלות, שם נותר עד לשלטונו של יורשו של ויליאם, הנרי הראשון.
ויליאם הסתכסך גם עם מלקולם השלישי, מלך סקוטלנד, אך שמר על שלום עם יורשו, המלך אדגר.
ויליאם היה ידוע גם בשל אופיו הראוותני. הוא מעולם לא נישא, ולא היו לו ילדים בלתי חוקיים. בימינו מקובל להניח כי הוא היה הומוסקסואל.
אחד הדברים הזכורים ביותר לגביו הצורה בה מת, במהלך ציד בניו-פורסט, כאשר חץ פילח את חזהו, אך הנסיבות לכך נותרו לא מתועדות. לא ידוע אם הייתה זו תאונה או רצח. כמה היסטוריונים העלו את הסברה כי היה זה רצח, שנעשה בפקודת אחיו של ויליאם, שירש את הכס כמלך הנרי הראשון. סברה זו מעולם לא הוכחה.
המלך ויליאם השני קבור בקתדרלת וינצ'סטר.
הערכה בתקופתו
ויליאם היה חייל אפקטיבי, אבל הוא היה שליט חסר רחמים, ולכאורה לא היה אהוב על ידי מי ששלט בו. על פי הכרוניקה האנגלו-סקסונית, הוא היה "שנוא כמעט על כל עמו ונתעב כלפי אלוהים." כותבי תקופתו נטו להסתכל על שלטונו של ויליאם בעין רעה, ככל הנראה בשל מאבקיו הארוכים והקשים עם הכנסייה: כותבי הימים הללו היו בעצמם בדרך כלל אנשי דת, ולכן ניתן היה לצפות שדיברו עליו באופן שלילי. השר הראשי שלו היה רנולף פלמברד, שאותו מינה גם כבישוף של דורהאם ב-1099. פרטי היחסים של המלך עם תושבי אנגליה אינם מתועדים באופן אמין. בני דורו של ויליאם, כמו גם אלה שכתבו לאחר מותו, גינו אותו בכל תוקף על שליטתו במה שהמתנגדים הללו ראו כחצר מלוכה מוגזם. בהתאם למסורת של מנהיגים נורמנים, בז ויליאם לאנגלים ולתרבות האנגלית.
ויליאם השני בספרות
ויליאם השני שימש כנושא לשני רומאנים היסטוריים של ג'ורג' שיפוויי (George Shipway), שנקראים The Paladin ו-The Wolf Time. הדמות הראשית ברומנים אלו היא וולטר טירל, לכאורה האיש שהתנקש במלך ויליאם, ועל פי העלילה ההתנקשות תוכננה בידי הנרי.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:מלכים נורמנים
קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת וינצ'סטר
קטגוריה:ילידי 1060
קטגוריה:נפטרים ב-1100 | 2024-03-20T19:38:50 |
הנרי הראשון, מלך אנגליה | הנרי הראשון (באנגלית: Henry I of England; 1068 – 1 בדצמבר 1135), שנקרא גם הנרי בוקלרק (Henry Beauclerk) בשל עניינו במחקר, היה בנו הצעיר ביותר של ויליאם הכובש. הוא שלט כמלך אנגליה מ-1100 עד ל-1135, וירש את אחיו, ויליאם השני, "רופוס". הוא נודע אף בכינוי "אריה הצדק". שלטונו ידוע בעיקר בשל ההגבלות שהטיל על כוח המלך, שיפוריו במנגנון הממשלה, איחוד שטחי אביו והחלטתו מעוררת המחלוקת למנות את בתו כיורשת.
ביוגרפיה
הנרי נולד בין מאי 1068 למאי 1069, ככל הנראה בסלבי (Selby), יורקשייר, שבאנגליה. כבן הזקונים של המשפחה, נועד לתפקיד בישוף, ולכן זכה ללימוד אינטנסיבי ביחס לאציל צעיר בן התקופה. ככל הנראה, היה הנרי הראשון מבין המלכים הנורמנים שדיבר אנגלית שוטפת.
אביו, ויליאם הכובש, חילק את אדמותיו לבניו באופן הזה:
רובר קיבל את דוכסות נורמנדיה.
ויליאם קיבל את ממלכת אנגליה.
הנרי קיבל 5,000 פאונד כסף, ונטען, כך על פי נבואה, כי יירש את כל אדמות אביו.
שני האחים הבכורים הגיעו להסכם, שבו נאמר כי אם ימות אחד מהם ללא יורש, יאוחדו שטחי אביהם תחת האח ששרד. עם זאת, כאשר מת ויליאם השני ב-1100, היה רוברט בדרכו חזרה ממסע הצלב הראשון. היעדרותו, כמו גם המוניטין הגרוע שיצא לו בקרב האצילים הנורמנים, עזרו להנרי לאחוז במפתחות המצבור המלכותי בווינצ'סטר. הוא התקבל כמלך על ידי הבארונים המרכזיים, והוכתר שלושה ימים לאחר מכן, ב-5 באוגוסט, במנזר וסטמינסטר. הוא פעל במהירות לחיזוק מעמדו בקרב האצילים, על ידי הוצאה לאור של ה-Charter of Liberties, שנחשב כאבי המגנה כרטה.
ב-11 בנובמבר 1100 נשא הנרי לאישה את מטילדה, מלכת אנגליה לעתיד (במקור אדית), בתו של מלקולם השלישי, מלך סקוטלנד. מאחר שאדית הייתה גם אחייניתו של אדגר אתלינג, הטוען לכתר האנגלי, איחדו הנישואים בין משפחות המלכים הנורמנית והאנגלית. עם זאת, לא היו הברונים הנורמנים מרוצים מנישואים אלה, ובתגובה לרגישותם בנושא שינתה אדית את שמה למתילדה עם נישואיה.
ב-1101 ניסה רוברט דוכס נורמנדיה לתפוס שוב את הכתר על ידי פלישה לאנגליה. בברית אלטון, הסכים רוברט להכיר בהנרי כמלך אנגליה, ולחזור בשלום לנורמנדיה.
ב-1105, כדי לחסל את האיום המתמיד מצד רוברט, הוביל הנרי כוח פלישה מעבר לתעלה האנגלית. ב-1106, הצליח להביס את צבאו הנורמני של אחיו, והכריז על דוכסות נורמנדיה כרכושה של אנגליה, מאחד בכך את אדמותיו של אביו.
כמלך, ביצע הנרי רפורמות חברתיות ומשפטיות, ביניהן:
פרסום ה-Charter of Liberties.
השבת חוקי המלך אדוארד המודה.
לפני מותה ב-1118 ילדה מתילדה שלושה ילדים. ב-29 בינואר 1121 הנרי נישא לאדליזה, בתו של גודפרי רוזן לאוביין, אך לא היו לו ילדים מנישואים אלו. עם זאת הוא מחזיק בשיא מספר הילדים הבלתי חוקיים שנולדו למלך אנגלי, עם שיא מוערך של 25 ילדים.
ימין|ממוזער|230x230 פיקסלים|ציור מהמאה ה-14 של מצבתו של הנרי הראשון.
בנו החוקי היחיד של הנרי הראשון, ויליאם אדלין, שהה על הספינה הלבנה בעת שטבעה ב-25 בנובמבר 1120, מול חופי נורמנדיה. הנרי, שנותר ללא יורשים זכרים, נקט בצעד חסר התקדים של חיוב הבארונים שלו להשבע אמונים ולקבל את בתו מתילדה, אלמנתו של היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, כיורשת שלו.
הנרי חלה ומת בדצמבר 1135, לאחר שעל פי הכרוניקן הנרי מהנטינגדון "אכל יותר מדי צמדאים" בניגוד להוראות רופאו. הנרי נקבר במנזר רדינג.
על אף שבועת הנאמנות שנשבעו הבארונים למתילדה, מינה ונישואיה השניים לז'ופרואה החמישי, רוזן אנז'ו, אויב הנורמנים, היו לצנינים בעיניהם, ואפשרו לאחיינו של הנרי, סטפן מבלואה, להגיע לאנגליה ולתבוע את כס המלכות, כשהוא זוכה לתמיכה רחבה.
המאבק בין מתילדה לסטפן הגיע לכדי מלחמת אזרחים ארוכה, הידועה בשם "האנרכיה". הסכסוך יושב לבסוף לאחר שסטפן הכריז על בנה של מתילדה כיורשו, ולאחר מותו הוכתר אותו בן כהנרי השני, מלך אנגליה.
אישיות והערכה
ממוזער|177x177px|ימין
ממוזער|הנרי מתאבל על בנו, ציור מתחילת המאה ה-14
הפרשנות לאישיותו של הנרי על ידי היסטוריונים השתנתה עם הזמן. היסטוריונים מוקדמים יותר כמו אוסטין פול וריצ'רד סאות'רן ראו בהנרי שליט אכזר וקשוח. היסטוריונים עדכניים יותר, רואים את הדרך בה יישם צדק בממלכתו בצורה אוהדת הרבה יותר, במיוחד כשהם עומדים מול אמות המידה של מערכת הצדק של היום, ורואים בו מלך אינטליגנטי ומוכשר. אבל אפילו גרין ציין שהנרי היה "במובנים רבים מאוד לא נעים", ואלן קופר ציין שרבים מהכרוניקנים בני זמננו כנראה פחדו מהמלך מכדי להשמיע ביקורת רבה. היסטוריונים דנו גם באיזו מידה הרפורמות המנהליות של הנרי היוו באמת הקדמה למה שהוליסטר וג'ון בולדווין כינו שיטתית, "מלכות מנהלית", או האם השקפתו נותרה מסורתית ביסודה.
הנרי תואר בפרטי פרטים של ידי אנשי תקופתו:
ממוזער|289x289 פיקסלים|הנרי הראשון
ההיסטורנית שמצאה וזיהתה את שרידי ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה, העלתה קמפיין בניסיון למצוא את שרידיו של הנרי הראשון באזור בו שכן מנזר רידינג.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
Cross, Arthur Lyon. A History of England and Greater Britain. New York: Macmillan, 1914
קישורים חיצוניים
אתר ה-BBC על הנרי הראשון
האתר הבריטי המלכותי על הנרי הראשון
האתר בריטניה על הנרי הראשון
רשימת צאצאיו של הנרי הראשון
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:מלכים נורמנים
קטגוריה:דוכסי נורמנדי
קטגוריה:ילידי 1068
קטגוריה:נפטרים ב-1135 | 2024-03-20T19:37:56 |
אליזבת השניה | REDIRECT אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת | 2007-07-01T15:57:18 |
העלייה הרביעית | ממוזער|שמאל|250px|בית האדריכל יוסף ברלין בקרן הרחובות בלפור ושדרות רוטשילד בתל אביב, נבנה בשנת 1929, עוטה לבני סיליקט חשופות
ממוזער|שמאל|250px|רחוב אחוזה (מערב) רעננה, 1927
העלייה הרביעית שגם נקראת עליית גרבסקי, היא גל העלייה הגדול בין השנים 1924–1931 לארץ ישראל. מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-80,000 נפש, בעוד מספר היורדים מן הארץ באותה תקופה מוערך בכ-20,000.
מגמות ואפיונים
משנת 1924 ואילך השתנו אופייה והֶרכבה של העלייה לארץ, ואף על פי שעלייה זו הייתה סמוכה לעלייה הקודמת – העלייה השלישית, הבדילו ביניהן כבר אז והגדירו אותן כעליות נפרדות. גל העלייה שהחל ב-1924 והמשיך עד 1926 הביא להתפתחות עירונית מהירה בעיקר בעיר תל אביב. העיר קלטה חלק ניכר מהעולים. בשנים אלו עלו כ-60,000 איש. בשנת השיא, 1925, עלו כ-35,000 איש. אולם בין השנים 1926–1927 חל משבר כלכלי בארץ, מן הקשים שידע היישוב העברי בימי המנדט הבריטי, ולמרות ההתאוששות הכלכלית בשנים 1928–1929, זוהה המשבר עם כל תקופת העלייה. בתקופת המשבר אף ירד מספר העולים.
רוב העולים הגיעו לארץ ישראל ממזרח אירופה, וגם מארצות אסיה, ואפריקה, ומיעוט זעיר מאמריקה, עקב מגוון סיבות: תמורות פוליטיות וכלכליות בארצות מוצאם, חקיקה עוינת ואנטישמיות, ובשל תודעה יהודית מסורתית, לאומית וציונית. בתקופה זו הייתה ירידה משמעותית מהארץ, בעיקר מקרב העולים ממזרח אירופה אשר לא התרגלו לאקלים ואורח החיים בארץ, לכן העולים בעלייה הרביעית היוו כוח אדם חשוב להתיישבות הציונית בארץ. העלייה הרביעית נתפסה כעלייה בורגנית אצל אנשי תנועת העבודה.
עד ל-1930 עלו 70,000 איש, ועד סופה (כולל שנים הנוהגים למנות עם שנות העלייה החמישית) הגיעו ארצה כ-80,000 נפש. עיקר העולים הגיעו מארצות מזרח אירופה, כשמחציתם מפולין והשאר מברית המועצות, רומניה וליטא. מיעוט מהעולים הגיע מאסיה: בעיקר תימן ועיראק, 12% מכלל העלייה. משאר חלקי אירופה ואמריקה עלו מעטים בלבד. תרומת העולים ליישוב מכרעת בשל ירידה מהארץ של יותר מ-10,000 איש בשנים אלו.
גורמי העלייה הרביעית
המצב הכלכלי במזרח אירופה: ראש הממשלה ושר האוצר הפולני גרבסקי הטיל מיסים כבדים על בני המעמד הבינוני, ורוב היהודים היו בני מעמד זה. ההרעה בתנאים הכלכליים במזרח אירופה עודדה הגירה.
שינוי במדיניות ההגירה לאמריקה: חקיקת חוקי ג'ונסון בארצות הברית בשנת 1924 הגבילה את אפשרות ההגירה לארצות הברית וצמצמה את מספר המהגרים לאמריקה. עד אז יעד ההגירה העיקרי של יהודי מזרח אירופה היה ארצות הברית. כתוצאה משינוי מדיניות ההגירה האמריקנית חיפשו המהגרים היהודים יעדים חדשים, ביניהם, ארץ ישראל.
שנים מעטות לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, התבדו תקוות היהודים במזרח אירופה לשינוי במצבם הכלכלי והמדיני, וחלה התחזקות באנטישמיות והלאומנות של העמים שם. ליטא, שהבטיחה בחוקתה החדשה זכויות נרחבות למיעוט הלאומי היהודי, זנחה את הבטחותיה עם התגברות הלאומנות. גם רומניה התכחשה להבטחות שניתנו על ידה בוועידת השלום בפריז. בפולין, צרות היהודים היו מרובות, בעקבות ההתעוררות הלאומנית ושנאת המיעוטים אחרי קבלת עצמאותה בתום המלחמה. בשנת 1924 ננקטו צעדים כלכליים במטרה לייצב את המשק הפולני. הצעדים פגעו ביהודים שעסקו במסחר, ונפגעו קודם לכן בעקבות אובדן השוק הרוסי שסיפק פרנסה לרבים מיושבי הגבול. עליית השכבות הבינוניות מפולין לארץ ישראל נקראה "עליית גרבסקי" על שם שר האוצר הפולני, ולדיסלב גרבסקי, שנקט במדיניות מפלה כנגד המעמד הבינוני והיהודים בארצו, והטיל עליהם מיסים כבדים ומגבלות רבות.
בשנים אלו צומצמו אפשרויות ההגירה לארצות המערב ובעיקר לארצות הברית, בעקבות סגירת שעריהן מפחד הגירה המונית ושינוי הרכב האוכלוסייה, וארץ ישראל הפכה חלופה לארצות המערב. ניתן להוסיף כאחד הגורמים גם את השקט היחסי ששרר בארץ בתקופה מבחינת יחסי יהודים-ערבים. נדמה היה שהפיתוח הרב בארץ, שנעשה בהרבה מהמקרים על ידי יהודים, היה טוב גם לערבים וחלקם היטיבו להבין את היתרונות שביישוב העברי. למרות זאת, היה זה שקט מדומה שהתנפץ ב-1929.
עם זאת, הקמת האזור היהודי האוטונומי בברית המועצות משכה מהגרים רוסיים רבים אליו. ייתכן וחלק ממהגרים אלו היו מגיעים לארץ ישראל לולא הקמת האזור.
אופייה החברתי של העלייה הרביעית
להבדיל מהעלייה הקודמת, היו אנשי העלייה הרביעית, בעלי משפחה והיו שייכים למעמד הבינוני הבורגני. בעלייה זו לא נפסק זרם העלייה החלוצית, אולם מרכיב אנושי זה לא היה דומיננטי, אף שחלק מהעולים באו ארצה במטרה להצטרף ליישוב חקלאי ולהקים משק פרטי.
על אף שעלייה זו כונתה – "העלייה הבורגנית", למעשה עלו בה יותר פועלים מאשר בזמן העלייה השלישית. הבורגנים היוו כרבע מהעולים בעוד שהפועלים כמחצית. עלו גם בני משפחתם של התושבים הוותיקים אך מספרם היה קטן והשפעתם מעטה. הסיבה למוניטין הבורגני שיצא לעלייה זו, נעוץ בתרומתם הרבה של בעלי ההון ליצירת הלך רוח והשקפת עולם שונה ביישוב העברי, וכן תרומתם להרחבת ההתיישבות העירונית העברית.
עלייה זו ייבאה שלושה רכיבים מודרניים של הבורגנות:
בעלי קניין גדול יחסית.
בעלי קניין שהיקפו התאים למעמד בינוני.
בורגנות זעירה: סוחרים זעירים, חנוונים, מתווכים, אומנים ובעלי מלאכה.
התפתחות היישוב וצמיחתו
האצת התפתחות העיר
הפנייה להתיישבות עירונית באה על דעת העולים עצמם, שרצו להמשיך באורח חייהם הקודם. בבואם לארץ השתקעו בעיקר בערים – תל אביב חיפה וירושלים. תל אביב קלטה כ-21,000 עולים ואוכלוסייתה גדלה לכ-40,000, חיפה העברית קלטה כ-14,000. ירושלים העברית גדלה רק במקצת, אך נותרה העיר שבה האוכלוסייה היהודית הגדולה, כ-42,000 נפש.
בעקבות העלייה הרביעית, חל שינוי בתפיסת הציבור את חשיבות העיר ומיקומה במפעל הציוני ובחברה הישראלית. עד ראשית שנות ה-20, סברו הוגים ומתכננים של ההסתדרות הציונית, כי יש לשים את הדגש על פיתוח ההתיישבות החקלאית. עלייה זו הראתה שהגשמת הציונות יכולה להיעשות גם דרך חברה עירונית. הוקמו קיוסקים רבים באותה תקופה (1928-1924) בעיקר בעיר תל אביב. בשל כך אף הוענק לעלייה זו הכינוי ההיתולי "עליית הקיוסקים".
התפתחות התעשייה
פיתוח ענף התעשייה העברית, החל בשנות העלייה הרביעית, עם המעבר להתיישבות עירונית. התעשייה נבנתה ביוזמה פרטית ובהון פרטי, שלא כמו החקלאות שטופחה על ידי הון ציבורי ולאומי.
המפעלים העיקריים היו שייכים לתעשיות חומרי הבניין, מפעלי טקסטיל, בתי דפוס ותעשיות עור. המפעלים על אף שנקראו "בתי חרושת" היו בינוניים בגודלם ודמו לבתי מלאכה. דוגמה למפעלים שקמו אז – "נשר" ו"שמן".
העלייה נתנה דחיפה במיוחד לבעלי המלאכה ולתעשיינים הזעירים בערים הגדולות. בעלי המלאכה הצטרפו באופן טבעי לאגודות כגון מרכז בעלי מלאכה בתל אביב, שפעלה בדומה לאגודות בעלי מלאכה בארצות המוצא של העולים שסייעו לבעל המלאכה בצעדיו הראשונים וסיפקו לו אשראי נוח, מסגרת תרבותית וייעוץ מקצועי ומשפטי.
רכישת קרקעות
למרות היקפו המצומצם של ההון הלאומי בתקופת העלייה הרביעית, המשיכו המוסדות הלאומיים בגאולתן של אדמות הארץ. בשנת 1928 נרכש גוש קרקעות במפרץ עכו שנקרא על ידי הקרן הקיימת לישראל – עמק זבולון. על שטח זה, תוכננו הקמת עיר, אזורי תעשייה וחקלאות, וכן הרחבת העיר חיפה על ידי שכונות חדשות.
רכישת קרקעות למטרות עירוניות ותעשייתיות, היוותה תקופה חדשה בפוליטיקה ההתיישבותית של הקרן הקיימת, שהתעסקה עד אותו זמן רק בקניית אדמות חקלאות.
התפתחות ענף הבניין
החל משנת 1924 הועסקו פועלים עבריים רבים בבניין ובפיתוח ערים. הבנייה נעשתה בקבלנות על ידי קבוצת פועלים שהועסקו ב"משרד לעבודות ציבוריות ובנין" של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. משרד זה התארגן מחדש ב-1924 כחברה קבלנית בשם "סולל בונה", תרומתו הייתה לא רק בביצוע מטרות הבנייה, אלא גם ביצירת תנאים להכשרת אלפי פועלים עבריים במקצוע הבניין.
חקלאות והתיישבות חקלאית
שמאל|ממוזער|250px|חלוצות בשדה טבק בסביבות 1925
שמאל|ממוזער|250px|חברות קיבוץ גבעת השלושה, במחצית השנייה של שנות ה-20
בנוסף ליישובים העירוניים קמו גם יישובים על בסיס חקלאי, בשתי מסגרות עיקריות:
קבוצת נוער חלוצי התארגנו בארצות אירופה (בעיקר בפולין) במסגרת תנועת "החלוץ". הם עברו הכשרה לקראת חיים שיתופיים המתבססים על עבודה חקלאית. הם עלו וייסדו קיבוצים חדשים כגבעת ברנר, גבת, רמת הכובש ועין שמר.
בני המעמד הבינוני נמשכו לעיסוק בחקלאות. הם רכשו אדמות מתוך יוזמה פרטית וללא מגע עם המוסדות הלאומיים והקימו יישובים חדשים, עיקרם באזור השרון שהוכשר לחקלאות, כבני ברק, מגדיאל, הרצליה, רמתיים, כפר גנים, נחלת גנים, גת רימון, קריית שאול ונחלת יצחק. רוב האדמות הוקצו לפרות הדר, יוזמה חדשה שהביאה תעסוקה לאלפי פועלים ויעד ראשון במעלה להשקעות הון פרטיות.
הקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י
בעקבות עבודה משותפת במסגרת הסתדרות העובדים הכללית, התברר למפלגות הפועלים "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" שבתחומי ההתיישבות הכלכלה וחיי הציבורים, רב המכנה המשותף ביניהן. גם מבחינה אידאולוגית היטשטשו הגבולות ביניהן, אף שמלכתחילה "אחדות העבודה" נטתה למרכסיזם ולאקטיביזם ציוני, ו"הפועל הצעיר" הדגיש את ערכי העבודה, וכמה מחבריו היו פציפיסטים.
לכן, נחתם ב-1929 הסכם איחוד המפלגות, ובינואר 1930 התאחדו המפלגות והוקמה מפא"י. מפלגה זו רכשה את לבם של רוב פועלי ארץ ישראל, תחת דגל שהדגיש את רעיון התחייה הלאומית והיה נאמן לאידיאלים של הסוציאליזם הדמוקרטי. מפלגה זו המשיכה תקופה ארוכה בשלטון גם אחרי קום המדינה ואחרי החלפת שמה נקראת מפלגת "העבודה".
משבר העלייה הרביעית (1927-1926)
בשנת 1926 ירד היקף התרומות מיהדות הגולה ובפרט מיהודי פולין עקב הרעת מצבם הכלכלי. הדבר גרם להאטה משמעותית של הבנייה העירונית שהיוותה גורם חשוב בכלכלת היישוב. בנוסף, הרכב העלייה השתנה וכלל יותר מחוסרי אמצעים ופחות בעלי הון. היישוב נכנס למשבר כלכלי שהיה הקשה ביותר בזמן המנדט הבריטי.
כתוצאה מהאטת הבנייה נפגעו החיים הכלכליים, נפגעו הענפים התעשייתיים, סוחרים רבים פשטו את הרגל ועובדים רבים פוטרו. בתל אביב, שם הייתה קודם לכן תנופת בנייה, היה המצב חמור ביותר. האבטלה הקיפה שליש מכוח העבודה הכללי וגרמה לצמצום העלייה. בנוסף לכך החלה ירידה רבה מהארץ שלוותה בגל שמועות כוזבות שהעצימו את חומרת המצב.
ההסתדרות הכללית טיפלה במשבר, בחלוקת סיוע כספי למובטלים כאמצעי זמני מפני המצוקה והרעה. אולם היא חששה שהדבר יוביל להתנוונות גופנית ומוסרית, היא עשתה מאמצים אדירים לשכנוע גורמים שונים ליצירת מקורות עבודה חדשה.
בקיץ 1927 התארגנה ההסתדרות לפתרון מעשי למשבר, בעזרת כספי הקרנות הלאומיות והלוואות ממשלתיות מטעם ממשלת המנדט. הוצעו עבודות מגוונות למובטלים, נפתחו מפעלים חדשים והצעות עבודה רבות היו צעד לפתרון המשבר. בשנת 1928 החל שיפור כלכלי והיקף האבטלה הצטמצם, וב-1929 התחדש זרם העלייה לארץ.
גרף אומדן ממדי האוכלוסייה היהודית
אומדן ממדי האוכלוסייה היהודית (באלפים) על פי מקומות מגוריה בארץ ישראל, בשנת תרצ"א 1931
ראו גם
אנשי העלייה הרביעית שיש עליהם ערך בוויקיפדיה.
לקריאה נוספת
דן גלעדי, היישוב בתקופת העלייה הרביעית (1924 – 1929), בחינה כלכלית ופוליטית, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג.
עירית עמית, ציונות ועסקים - משבר העלייה הרביעית וההתיישבות הפרטית, בתוך: דפוסי התיישבות בעיתות שינוי, (דברי הכנס השנתי התשעה-עשר של המחלקה ללימודי ארץ ישראל ע"ש מרטין (זוס), ג’ סיון תשנ"ט - 18 במאי 1999), (עורכים: דבורה הכהן ויגאל לוין), רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן; ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ט, עמ' 40–43.
שולמית כרמי, על העלייה הרביעית: עליה, עיור ומשבר - תהליך ההתיישבות היהודית בא"י בשנות העשרים, מבפנים, לג, 1, תשל"א, עמ' 49–62.
גור אלרואי, ארץ מקלט: ההגירה לארץ ישראל, 1919–1927, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2021.
רוני מילר, חלומות נכזבים על ארץ ישראל: מכתבים לנתן אליהשווילי (ספרי ניב, 2022)
Ronnie Miller. Elusive Dreams: Letters to Zion (Friesen Press, 2023)
ספרי עיון
ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, תרע"ח - תרצ"ו / 1935-1917, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט 1979.
קישורים חיצוניים
העלייה הרביעית, אתר תנועת העבודה הישראלית.
הערות שוליים
*
קטגוריה:עלייה בתקופת המנדט הבריטי
העלייה ה-4
קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם | 2024-07-21T16:14:14 |
הפנתרים השחורים | הפנתרים השחורים הייתה תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של יוצאי ספרד והמזרח, שהוקמה בשנת 1971. התנועה פעלה למען העלאת המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל הנוגעים לאפליית בני עדות המזרח והכנסתם לסדר היום של מדינת ישראל. שם התנועה מבוסס על שמה של תנועה אמריקאית בעלת שם זהה.
הקמת התנועה
250px|ממוזער|הפגנת הפנתרים השחורים באוניברסיטת תל אביב - 1972. מימין לשמאל: יעקב אלבז, עמרם כהן, יצחק כהן, כוכבי שמש, פליקס זגרון, סמי גוהר, יגאל בן-נון, טובה גוהר
התנועה הוקמה בינואר 1971 על ידי צעירים משכונת מוסררה (מורשה) שבירושלים, כמחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה. הם ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם וסיוע בחינוך לשכבות עניות בחברה."'הפנתרים' בירושלים מסבירים: אין לנו קשר לפוליטיקה." מעריב, 25 במרץ 1971. לקריאה "מטה מיוחד יטפל בבעיות חבורות הרחוב בירושלים. דבר, 5 בפברואר 1971. לקריאה בנוסף, מקימי התנועה ביקרו את מדיניות עידוד העלייה של עולי ברית המועצות אשר נתנה לעולים הטבות רבות בניגוד לתנאים שקיבלו עולים יוצאי עדות המזרח. כמו כן, הם ביקרו את היעדר התמיכה של הממשלה בהפגנות ההמוניות שהתרחשו נגד תלייתם של יהודים בעיראק.תסיסה בקרב נוער השכונות בבירה; רוצים להתארגן כ"פנתרים שחורים". מעריב, 20 בינואר 1971. לקריאה
עם הקמת התנועה, התקשורת בארץ הבליטה את היות מקימי התנועה עבריינים."ג. מאיר ערכה התייעצות על כוונת 'הפנתרים השחורים' בבירה להפגין". מעריב, 1 במרץ 1971. לקריאה. בנוסף, פורסמו מספר ידיעות על כך שאנשי התנועה אינם עצמאיים, ומושפעים על ידי אנשי תנועת "מצפן" או על ידי גורמי הרווחה מהיחידה לעבודה קהילתית בעיריית ירושלים, בניהולו של העובד הסוציאלי אבנר עמיאל."'מצפן משפיעה על 'הפנתרים השחורים'". למרחב, 24 בפברואר 1971. לקריאה
החברים הבולטים בתנועה בתחילת דרכה היו: ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, רפי מרציאנו, דוד חזקיה, אברהם מלכה (אביו של אלירן מלכה), אלי אביכזר, רוני הורביץ, מאיר לוי, כוכבי שמש, דוד לוי ממוסררה, יעקב אברג'ל, אליעזר אברג'ל, קוקו דרעי וג'אקי דיין. אנשים אלו הצליחו להעלות אל פני השטח את מצוקת העוני, הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. הם רתמו ציבור רחב להאמין כי תנועת המחאה תשפר את חייהם ואף הצליחו לגייס גורמים מעולם התקשורת דוגמת ברוך נדל, חיים גורי ועמוס קינן להגברת המודעות למאבק. מצטרפים בולטים בהמשך היו אדי מלכה, יעקב אלבז (מאוחר יותר נחשף כי פעל בין "הפנתרים השחורים" כסוכן סמוי של משטרת ישראל), ויקטור אלוש, מתיתיהו אוליאל ודני סעיל.זכות הצעקה, פרקים במחאה ישראלית: פרק 1. אורי רוזנווקס, HOT 8. לצפייה.
שמה של התנועה ניתן לה על ידי אבי ברדוגו בהשראת התנועה האמריקאית, בניסיון למחות על אפליה כנגד המזרחים בארץ בדומה לזו שהתרחשה כלפי השחורים בארצות הברית. לעומת זאת, לדברי שמשון ויגודר, חבר "מצפן" לשעבר אשר היה מעורב בהקמת התנועה, התנועה אימצה את השם כאשר פנתה קבוצת אנשים ממוסררה לעובדת הסוציאלית בדרישה לסיוע ליציאתם ממעגל הפשיעה אחרת יצאו להפגנות, אמרה להם שהם "מדברים כמו הפנתרים השחורים באמריקה".ניצה אראל, מצפן - המצפון והפנטזיה, פרק 5, 'הפנתרים השחורים', עמ' 183.
פעילות התנועה
ממוזער|הפנתרים השחורים בצעדת האחד במאי 1974
הפנתרים החלו לעלות לכותרות העיתונים בישראל בינואר 1971 לאור כוונות של נערים מירושלים לקיים הפגנות בעיר. בפברואר של אותה שנה הכריזו הפנתרים על רצון לקיים הפגנה גדולה במרץ. כשביקשו "הפנתרים" לערוך את ההפגנה, סורבה בקשתם בטענה שיש להם עבר פלילי ובוצעו מעצרי מנע כדי למנוע את ההפגנה, ובמסגרתם נעצרו אנשי הפנתרים השחורים ואנשי מצפן."17 פנתרים ואנשי מצפן נעצרו בירושלים". למרחב, 3 במרץ 1971. לקריאה עם זאת, גולדה מאיר הבטיחה להעביר תקציבים לצורך שיקום שכונות בירושלים."איסור מזיק". למרחב, 3 בפברואר 1971. לקריאה
אף על פי כן, ב-3 במרץ 1971 התקיימה ההפגנה מול בניין עיריית ירושלים בהשתתפותם של אנשי הפנתרים השחורים, אנשי מצפן, תלמידי תיכון, סטודנטים, ואנשים נוספים ביניהם עמוס קינן. במהלך ההפגנה לא נעצר אף אדם."'הפנתרים קיימו הפגנה בירושלים". דבר, 4 במרץ 1971. לקריאה ההפגנה זכתה למספר תגובות בעיתונים, אשר טענו כי הפגנתם של הפנתרים השחורים הצביעה על "מספרם העלוב" וגינו את חיבורם לתנועת מצפן."'הפנתרים השחורים'". מעריב, 4 במרץ 1971. לקריאה
בתחילת אפריל 1971 ביקשו הפנתרים השחורים להיפגש עם ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, ושבתו רעב ליד הכותל עד אשר בקשתם התקבלה."פילוג בקרב 'הפנתרים השחורים' בקשר לפגישה עם ראש הממשלה". מעריב, 12 באפריל 1971. לקריאה. ב-13 באפריל 1971 פגשה גולדה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה."ג. מאיר שוחחה עם 4 פעילים של 'הפנתרים השחורים'". למרחב, 14 באפריל 1971. לקריאה. בפגישה התעניינו גולדה וחברי הממשלה שהצטרפו לפגישה (שר החינוך יגאל אלון ושר הסעד מיכאל חזני) בבעיות שהציגו הפנתרים, אך מהר מאוד השיחה הסלימה לחילופי דברים קשים בין הצדדים. לאחר שיצאו מהמפגש אמרו חברי הארגון: "הייתה חביבה מאוד ראש הממשלה, אבל עדיין איננו מרוצים. צריך עדיין לעשות הרבה. קבענו פגישה נוספת.""'הפנתרים' מחליפים עורם". דבר, 18 באפריל 1971. לקריאה. בהמשך אותו שבוע התקיים חג המימונה בצל הפגנות אלימות של חברי הפנתרים השחורים אשר זכו לביקורות מהתקשורת."רבבות השתתפו בחג המימונה". למרחב, 19 באפריל 1971. לקריאה.
ב-18 במאי 1971 הגיע המאבק לשיאו. אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". גם הפגנה זו התקיימה ללא רישיון. המשטרה שהגיעה לפזרה נתקלה בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה לעבר השוטרים. התוצאות היו קשות: שוטרים ומפגינים נפגעו בהתנגשות, עשרות אושפזו בבתי חולים ו-70 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה."ועדת-הפנים תכונס לדיון מיוחד בהפגנות הפנתרים". דבר, 20 במאי 1971. לקריאה. בעקבות ההפגנה עלו טענות מצד חברי כנסת ואנשי תנועת הפנתרים כי אנשי המשטרה היו אלימים מדי כלפי המפגינים, ואף התקיימה פגישה בין אנשי התנועה ואנשי משטרה על הנושא במסגרתה הוחלט על הקמת מנגנון הידברות בין התנועה למשטרה. לאחר מכן היה נראה שנוצרה רגיעה ביחסים שבין התנועה למשטרה, אך אלו התדרדרו בחזרה באוגוסט 1971, כאשר התפרצה הפגנה אלימה נוספת של התנועה בכיכר הדוידקה בירושלים. לאחר הפגנה זו ביקשה מפלגת גח"ל לערוך דיון בכנסת סביב האלימות המשטרתית באותן הפגנות.
מעורבות עם ארגונים פוליטיים בארץ
בתחילת ימי התנועה, קיימו חבריה שיתוף פעולה הדוק עם ארגון מצפן. שמשון ויגודר, חבר ארגון מצפן, ניסח את הכרוז הראשון של "הפנתרים" לקראת ההפגנה הראשונה, ויחד עם שלושה חברים נוספים ב"מצפן", יצא להפיץ את הכרוזים במוסררה. אולם מיד כשהחלו לתלות אותם על הקירות, נעצרו על ידי בלשי המשטרה. ויגודר מצביע על ההבדל ביחס כלפי שתי הקבוצות: "זה היה יוצא דופן. לא עשינו שום דבר לא חוקי. כשהיינו במצפן...לא היה מצב שזורקים סתם לבית סוהר לפני הפגנה. התייחסו אלינו כמו לפנתרים... אני לא זוכר בכל ההיסטוריה של מצפן שעצרו אותנו על הסתה".
הכרוז הראשון של "הפנתרים", שנוסח על ידי שמשון ויגודר, פורסם בגיליון "מצפן" מאפריל 1971. הכרוז נכתב בנוסח אמוציונלי ובשפת רחוב לא מהוקצעת, בניגוד לסגנונו של העיתון: "די מזה שאין עבודה. די מלישון עשרה בחדר. די מלהביט על השכונים שנבנים בשביל עולים. די לאכול כלא ומכות כל יום שני וחמישי. די מהבטחות הממשלה שלא מתקימות. די לנו מהקיפוח. די לנו מהפליה. כמה זמן ישימו לנו אותה ונשתוק? לבד לא נעשה כלום - יחד נצליח!"."פנתרים בישראל: מצפן תומך במאבקם של הפנתרים השחורים". גיליון מצפן, 10 באפריל 1971. לקריאה הכרוזים אף נתלו בירושלים בימים שלפני ההפגנה ב-3 במרץ. אולם בניגוד למצפן, "הפנתרים" ראו עצמם כפטריוטים וציונים, כפי שנכתב בגיליון הראשון של ביטאון "הפנתרים השחורים": "למרבה הצער היו וזיהו אותנו, אם מתוך חוסר ידיעה ואם מתוך כוונת זדון, עם חוגי השמאל הקיצוני (רק"ח, מצפן, שי"ח ועוד) - הננו מכחישים זאת בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים. אין לנו כל חלק ונחלה בהם. אנו מצהירים כי בנים נאמנים אנו למדינה ולחוקיה, ולא ניתן יד לשום גורם פנימי או חיצוני - האומר לקעקעה".
גורמי תקשורת רבים באותם ימים טענו כי אנשי הפנתרים השחורים הוסתו לביצוע ההפגנות על ידי חברי מצפן, אשר לטענת העיתונים "הלבישו אידאולוגיה על צעירים ממורמרים".
יומיים לאחר ההפגנה של 18 במאי 1971, התאחדו הפנתרים השחורים עם ברית יוצאי מרוקו. במסגרת ההסכם, הביעו הצדדים תקווה כי הוא "יביא גם למניעת תופעות אלימות דומות לאלה שאירעו שלשום בירושלים"."'הפנתרים' הצטרפו לברית יוצאי מארוקו, המשטרה שחררה את כל העצירים". מעריב, 20 במאי 1971. לקריאה
מתי שמואלוף סבור כי בהצטרפותו למפלגת רק"ח, צ'רלי ביטון הבין שהזהות המזרחית היא זהות ערבית-יהודית שאינה יכולה "להיכלל בזהות הציונית האירופאית" שהיא חלק מהתנועה הציונית שנולדה ביבשת האירופית, "שרוב הוגיה היו שבויים בתפיסה האוריינטליסטית". תפיסה אוריינטליסטית זו, סבור שמואלוף, אינה יכולה להכיל בשוויון וללא עיוות את הזהות הערבית והמזרחית, שהיא חלק מהזהות ה"עולם-שלישית". שמואלוף מדגיש את העובדה שהחיבור שנעשה אז בתנועת "הפנתרים השחורים" הפך היום לחלק מהשיח הפוסטקולוניאלי.
מפגש עם תנועות אחרות
בנובמבר 1971 פורסם כי התנועה קיימה קשר עם תנועת הפנתרים השחורים האמריקאית, במסגרתה החליפו התנועות אינפורמציה וחומרי תעמולה. צ'ארלי ביטון סיפר כי הקשר ביניהן התחיל בכינוס תנועות שמאל בעיר פירנצה שבאיטליה חודש לפני כן. לדבריו, תנועת הפנתרים השחורים האמריקאית ראתה דמיון בין אפליית השחורים בארצות הברית לבין מצב המזרחים במדינת ישראל.דבר, 4 בנובמבר 1971. לקריאה
במהלך שנת 1973 נפגשו מנהיגי התנועה עם מנהיגי אש"ף. במהלך המפגש, דיברו ביניהם על הצורך ב"עצמאות העם הפלסטיני", וטענו כי "הבעיה של הערבים ושל המזרחים שלובה אחת בתוך השנייה".
"הם לא נחמדים"
לאחר ההפגנה של 18 במאי התפרסם בתקשורת כי גולדה מאיר אמרה לאחר מכן על אנשי הפנתרים השחורים כי "הם לא נחמדים". פרסום הדברים נועד להציג את גולדה כחסרת עניין בבעיות שקידמו אנשי הפנתרים השחורים. אולם חלופת-מכתבים בין גולדה מאיר ובין שאול בן-שמחון, יו"ר ברית יוצאי מרוקו, אשר נחשפו על ידי ארכיון המדינה בחודש יוני 2013 מראה כי דבריה של ראש הממשלה מאיר סולפו לחלוטין:
את מכתבה סיימה כך: "אני בוודאי מוכנה לשמוע דברי ביקורת, אולם אינני מוכנה לשמוע השמצות המבוססות על עובדות מסולפות".
כניסת התנועה לפוליטיקה
ביוני 1971 פרש חבר הכנסת שלום כהן מסיעת העולם הזה - כוח חדש והפך לסיעת יחיד. כהן חבר לתנועת "הפנתרים השחורים" ומונה למזכ"ל. השם החדש שקיבלה הסיעה של כהן בכנסת היה "הפנתרים השחורים - דמוקרטים ישראלים".
לקראת הבחירות לכנסת ה-8 בשנת 1973 התמודדה התנועה כמפלגה, והגיעה קרוב מאוד לאחוז החסימה, שעמד אז על 1%. התנועה קיבלה 13,332 קולות, שהם 0.9% מהקולות.
לאחר הבחירות אירעו סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בתנועה. ויקטור תייר שהיה מראשי "הפנתרים השחורים" בתל אביב, הוצב במקום שלישי ברשימתה לכנסת והיה נציג שלה במועצת פועלי תל אביב, פרש מהתנועה תייר הקים את תנועת "הפנתרים הציוניים". התנועה החדשה טענה לקיפוח של תושבי דרום תל אביב. התנועה אספה ספרי לימודי עבור תלמידים עניים בתחילת שנת הלימודים תשל"ז. בתחילת 1977 החליטו חברי התנועה להצטרף להתנועה הדמוקרטית לשינוי, אך בבחירות הפנימיות של התנועה הדמוקרטית לשינוי לא הצליחו אנשי התנועה להגיע למקומות ריאליים ברשימה ותייר הוצב במקום ה-34.
לקראת הבחירות בשנת 1977 סעדיה מרציאנו הצטרף למחנה של"י ונבחר לכנסת מטעמה. צ'רלי ביטון עמד בראש פלג של "הפנתרים השחורים" שהקים יחד עם רק"ח את מפלגת חד"ש, וכיהן מטעמה בכנסת עד שנת 1992.
פעולות המדינה בעקבות פעילות התנועה
ימים לאחר הקמת התנועה, קרא מפכ"ל המשטרה פנחס קופל להקמת גוף ממשלתי שיטפל בעבריינות הנוער של הפנתרים השחורים."קופל דורש להקים גוף בין-משרדי לטיפול בנוער עבריין. דבר, 24 בינואר 1971. לקריאה גוף כזה אכן הוקם לאחר כמה ימים בראשותו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק. בנוסף, באותם ימים חששו אנשי משטרה כי האירועים בירושלים יתפתחו בצורה דומה לאירועי ואדי סליב. כאשר התנועה הכריזה על כוונתה לקיים הפגנה גדולה בירושלים בתחילת מרץ 1971, הודיעה גולדה מאיר כי תעביר תקציבים לשיפור תנאי המחיה בשכונות העוני בירושלים אשר הפכו "לחממה לגידול עבריינים צעירים".
לאחר ההפגנה ב-2 במרץ 1971 החליטה גולדה באפריל על הקמת "ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה", אשר נועדה לטפל בבעיות שהעלו אנשי התנועה. הוועדה הציגה את מסקנותיה בדו"ח שהוגש לממשלה ביוני 1973. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי שכבות רבות באוכלוסייה הופלו, והדגישו את הצורך במתן שירותים חברתיים בישראל. בעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים. כספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות. מלחמת יום הכיפורים שבאה לאחר האירועים העלתה בחזרה את נושא הביטחון לראש סדר העדיפויות של הממשלה והמשאבים שהוקצו בעקבות המלצות הוועדה הופנו לצורכי הביטחון. עם זאת, הוועדה הובילה לצעדי ממשלה כגון ביטוח אבטלה, קצבאות ילדים, ותוכנית ביטוח נכות.
כעבור עשרות שנים, ב-2007, התברר כי אחד מחמשת מנהיגי התנועה שהשתתפו בפגישה עם גולדה מאיר היה סוכן של המשטרה. יעקב אלבז, שהיה עבריין מוכר למשטרה, גויס בפברואר 1971 כסוכן ומודיע משטרתי בשורות ה"פנתרים השחורים". אלבז קיבל תשלום על שירותיו, והמשטרה אף העלימה עין מפעילותו כסרסור. לדברי רפ"ק אברהם תורג'מן, מגייסו של אלבז, הוא חשש שתנועת "הפנתרים השחורים" תפעל באלימות כמו התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה, ולכן רצה להיות מעודכן במעשיה. ייחודו של אלבז היה שלא היה פעיל זוטר אלא אחד מראשי התנועה, ובשלב מסוים אף נבחר ליו"ר הארגון. לדברי כוכבי שמש, עמיתו בהנהגת "הפנתרים השחורים", אלבז הוא שהוביל את התנועה למאבקים אלימים, סיפק בעצמו חזיזים ורימוני עשן, ושימש למעשה כפרובוקטור של המשטרה.
מורשת
תיעוד קולנועי
בשנת 2002 יצא סרט תיעודי המקיף את התנהלות הפנתרים השחורים, "שמעת על הפנתרים?", החל מהקמתה דרך האנשים המרכזיים של התנועה, שהתלוו לבמאי הסרט ניסים מוסק, שצילם ותיעד את הרקע להקמת התנועה מראשיתה בשנת 1971, והאנשים שהביאו לתודעתה ביניהם: סעדיה מרציאנו, כוכבי שמש וצ'רלי ביטון, בחיפוש אחר חברי התנועה המרכזיים שחלקם לא נראו מאז אותם ימים של ההפגנות ופעילות התנועה, בסרט משולבים קטעים מתוך סרטו הראשון של מוסק, "שמעת על הפנתרים, אדון משה?" שלא נראו מעולם. הסרט המקורי נחשב לתיעוד הקולנועי היחיד של הפנתרים השחורים בתקופה בה החלה חודרת לתודעת הציבור בישראל המחאה החברתית של בני הנוער משכונות המצוקה בירושלים. העותק היחיד של הסרט נעלם מבין חפציו של ביטון כאשר היה בדרכו לסבב הרצאות בסקנדינביה. הנגטיב נמצא מחדש כ-30 שנים מאוחר יותר בארכיון סינמטק ירושלים.
הסרט זכה בפסטיבל חיפה באותה שנה בפרס הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה לפיתוח תסריט. הוא שודר בשני חלקים, במהלך שנת 2003 בהפקת הערוץ הראשון של רשות השידור. לדעת מבקרים, מציאת התיעוד המקורי אפשרה יצירת נרטיב חדש ומתחרה לנרטיב הממסדי, שהכתיב את התדמית השלילית שנוצרה לפנתרים, כך התאפשרה דחיקת הנושאים החשובים שהעלו אל מחוץ לסדר היום הלאומי. מירנדה לב כתבה על הסרט שתפקידה של המצלמה הוא לאפשר דין וחשבון שכן המצלמה "פעלה ופועלת כנגד העלמת העקבות, ההתכחשות וההתעלמות".
ב-2003 יצר סמי שלום שטרית את הסרט "הפנתרים השחורים מדברים" ביחד עם אלי חמו. בסרט הם ניתחו את מאבקם של הפנתרים השחורים כרצף של "מרד מזרחי" המתחיל בהתקוממות בואדי סאליב בחיפה ב-1959, עבור במאבקם של הפנתרים השחורים ועד לשנות ה-2000. המאבק נמשך באמצעות ארגונים שונים וסוגי שיח חדשים.
ממוזער|רחוב בשכונת מוסררה בירושלים שהודבק עליו שלט עם השם "דרך הפנתרים השחורים"
שמאל|ממוזער|סמטה שהודבק עליה שלט עם השם "הם לא נחמדים"
הנצחה
במסגרת פרויקט אמנותי של קבוצת "מוסללה" שנערך ב-2011 בשיתוף מנהל קהילתי מוסררה לציון 40 שנים לתחילתו של המאבק, הודבקו על שתי סמטאות חסרות שם בשכונה שלטים עם השמות דרך הפנתרים השחורים וסמטת הם לא נחמדים.
בשנת 2023 החליטה עיריית ירושלים על קריאת רחוב בשכונת מוסררה בשם ״רחוב הפנתרים השחורים״.
דור ההמשך בפוליטיקה
בשנת 2008 הקימו קבוצה של פעילים חברתיים בירושלים, בראשותה של איילה סבאג (אחותו של סעדיה מרציאנו, ממייסדיה הראשונים של התנועה), מפלגה חדשה בשם "הפנתרים השחורים מודל 2008", שהודיעה על כוונתה להתמודד בבחירות לעיריית ירושלים. שורה של משוררים ואמנים הביעו את תמיכתם בהקמתה המחודשת של התנועה. אולם, התנועה הצליחה לגייס רק עשרת-אלפים שקלים מתוך העירבון הכספי על סך עשרים-ושלושה אלף שקלים הדרוש לשם התמודדות בבחירות, ולבסוף לא התמודדה בהן.
כהמשך של המחאה החברתית בישראל 2011, ובמטרה לצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים ולקדם שוויון, החלה בשנת 2012 פעילות של אנשי שכונות ופריפריה מרחבי הארץ תחת הכינוי "הלא נחמדים". הלא נחמדים פועלים באמצעות הפגנות וצעדות נגד הפערים הכלכליים ולמען מדינת רווחה.
התנועה הציגה את ערכיה כמזוהים עם השמאל אך לאחר התפרקותה וכניסת מנהיגיה לפוליטיקה הארצית התחילו יותר ויותר חבריה להביע דעות ימין. מהפך 1977 הוכיח את דעותיהם הימניות של הציבור המזרחי, הסכמי אוסלו, גלי הטרור שבאו בעקבותיהם והאינתיפאדה השנייה חיזקו היטב את דעות אלה.
ראו גם
נעמי קיס
אירועי ואדי סאליב
לקריאה נוספת
מנחם הופנונג, מחאה וחמאה: השפעת הפגנות הפנתרים השחורים על הקצאות לצורכי חברה ורווחה, שריגים: הוצאת נבו, 2006.
סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 2003-1948, תל אביב: עם עובד, תשס"ד 2004.
ניצה אראל, מצפן - המצפון והפנטזיה, רסלינג, 2010; פרק 5, 'הפנתרים השחורים', עמ' 183–193.
Asaf Elia-Shalev, Israel's Black Panthers, The Radicals who Punctured a Nation's Founding Myth, University of California Press, 2024
מאמרים
דבורה ברנשטיין, הפנתרים השחורים: קונפליקט ומחאה בחברה הישראלית, בתוך: מגמות, כרך כ"ה, 1979, עמ' 65–80.
דבורה ברנשטיין, הפנתרים השחורים כתנועת מחאה: קריאת תגר למדינה ולסדריה, בתוך: צבי צמרת, חנה יבלונקה, (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2008.
טלי לב, יהודה שנהב, כינונו של האויב מבפנים: הפנתרים השחורים כמושא של פאניקה מוסרית, סוציולוגיה ישראלית 12 (1), 2010, עמ' 135–158.
אינס אליאס, במוסררה חוגגים 50 שנה לתנועת הפנתרים השחורים באשכול תערוכות
קישורים חיצוניים
אמיר גולדשטיין, מנחם בגין, תנועת החרות והמחאה המזרחית: המקרה של ואדי סאליב ולקחיו, ישראל 12 (2007), עמ' 1–38.
טלי לב, "נמחק את עברם של אלה שיש להם עבר": הפרוטוקול המלא של פגישת הפנתרים השחורים עם ראש ממשלת ישראל, אפריל 1971, תיאוריה וביקורת, אביב 2008
טלי לב ויהודה שנהב, "אל תקרי פועל - אלא פנתר!": הפנתרים השחורים ופוליטיקת הזהויות בראשית שנות השבעים, תיאוריה וביקורת, סתיו 2009
ראובן אברג'יל מספר על דרכו ועל התחלת הפנתרים השחורים אתר התחברות - הרצאה בבית-הספר לקאדרים של תנועת התחברות-תראבוט, יפו, דצמבר 2009; רשם: גדי
ראובן אברג'ל הפנתרים השחורים ועד היום
סמי שלום שטרית, הפנתרים השחורים - כרוניקה של מאבק
שחר בן־חורין, להצית מחדש את אש המרד! ללמוד מהפנתרים השחורים, באתר תנועת מאבק סוציאליסטי, 26 באוקטובר 2006
שלושים שנה לפנתרים השחורים באתר "שתיל שבכתב"
נרי ליבנה, הפנתר שחזר מהכפור, ריאיון עם ראובן אברג'יל, הארץ
40 שנה להקמת ארגון הפנתרים השחורים מסמכים חדשים על תגובות מוסדות המדינה, ארכיון המדינה
סרטו של ניסים מוסק "שמעת על הפנתרים?"
מפגני מחאה של הפנתרים השחורים | 12 באפריל 1971 | 30 במאי 1973 | 23 בנובמבר 1979 | ארכיון הסרטונים של AP
מחאה ומאבק אזרחי בישראל: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
צ'רלי ביטון, טקס הסרת הלוט בדרך הפנתרים השחורים
הפנתרים השחורים וגולדה מאיר, פרויקט החינוך: לומדים היסטוריה מזרחית באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
דפנה לוי, ראיון עם גלעד מאירי על דוד מאירי, העובד הסוציאלי שהדריך את הקבוצה, על הקמת הפנתרים השחורים (בפודקאסט ״על החיים ועל המוות״), 31 במארס 2023
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחאה בישראל
קטגוריה:ישראל: ארגונים חברתיים
קטגוריה:אקטיביזם מזרחי
קטגוריה:יהדות ארצות האסלאם
קטגוריה:שנות ה-1970 בישראל
קטגוריה:חתוליים בתרבות | 2024-10-03T04:40:53 |
לובר | REDIRECT מוזיאון הלובר | 2004-04-25T15:25:24 |
המלחמה הפלופונזית | REDIRECT המלחמה הפלופונסית | 2004-05-29T06:50:14 |
אותו | מַרְקוּס סַלְבִיוּס אוֹתוֹ (שם לטיני מלא: Marcus Salvius Otho Caesar Augustus; 28 באפריל 32 – 16 באפריל 69) היה קיסר רומא מ-15 בינואר עד 16 באפריל בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים.
ביוגרפיה
בנעוריו אותו היה פרוע ובזבזן, היה ממקורבי הקיסר נירון שהיה ידוע אף הוא כאדם שטוף תאוות.
לבקשת נירון נישא לפופיאה סאבינה, לאחר שזו נחטפה מבעלה החוקי, על מנת שתוכל לשמש כפילגשו של נירון, אך אותו התאהב בפופיאה, ולא יכול לשאת את נירון כמתחרה על חסדי אשתו. השערורייה הקיסרית הסתיימה בזה שאותו נשלח למשול בפרובינציה הרחוקה לוסיטניה, בדרום מערב חצי האי האיברי, ושם שהה כשתים עשרה שנים.
בלוסיטניה התחבר אותו אל גלבה, מושל היספניה טארקוננסיס השכנה, אשר תכנן להחליף את נירון כקיסר. לאחר התאבדותו של נירון והחלפתו בידי גלבה בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים (בה משלו בזה אחר זה גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס), קיווה כי גלבה, שהיה בשנות השבעים לחייו, יאמצו לבן וליורש. תקוות אלו נכזבו, וגלבה אימץ את לוקיוס קלפורניוס פיסו.
אותו הציע לחיילי המשמר הפריטוריאני, אשר היו מאוכזבים מקמצנותו של גלבה, שכר נאה אם יצטרפו לקשר וידיחו את גלבה. ארבעה ימים לאחר אימוץ פיסו הורה על רציחת גלבה ופיסו, והכריז על עצמו בפני הסנאט כקיסר.
מיד עם הגיע השמועה על מות גלבה, מרדו הלגיונות הרומיים בגרמניה, והכריזו על מפקדם ויטליוס כקיסר. אותו פתח במערכה צבאית. בתחילה ניצח בכמה קרבות, אך צבאו הובס בקרב מכריע שנערך ליד בטריאקום, בצפון איטליה. למחרת התבוסה, ב-16 באפריל 69, התאבד אותו, על מנת שלא לגרור את רומא למלחמת אזרחים ארוכה ומיותרת.
ההיסטוריון הרומי סווטוניוס (שאביו היה טריבון בצבאו של אותו) ציין את התאבדותו של אותו כמופת להתנהגות ראויה, לפי תורת הסטואה והדאגה לחיי אדם ושלום האימפריה כאחד.
לקריאה נוספת
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
גאיוס סויטוניוס טרנקוילוס, חיי שנים עשר הקיסרים תרגום ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת מסדה 1977.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:מתאבדים: ראשי מדינות
קטגוריה:אנשי מלוכה להט"בים
קטגוריה:להט"בים בעת העתיקה
קטגוריה:ילידי 32
קטגוריה:נפטרים ב-69 | 2024-07-11T14:54:21 |
כוח ענק | ממוזער|כוח ענק בוגר בקומודו.
ממוזער|שמאל|250px|דרקון קומודו עם משדר מסביב לצווארו מתקרב לעבר טרפו העיקרי - אייל טימור.
ממוזער|שמאל|250px|דרקון מהלך בתוך הפארק הלאומי קומודו.
ממוזער|שמאל|250px|דרקון הולך בחוף
ממוזער|שמאל|250px|דרקון קומודו בגן חיות צ'סטר
ממוזער|שמאל|250px|דרקון קומודו צעיר
ממוזער|שמאל|250px|מבט חזיתי לדרקון קומודו
ממוזער|שמאל|250px|דרקון קומודו בגן חיות
ממוזער|שמאל|250px|מלכודת המשמשת לתפיסת פרטים חיים של דרקוני קומודו
כוח ענק (שם מדעי: Varanus Komodoensis), הידוע גם בשם דרקון קומודו, הוא לטאה מסוג כוח. זוהי הלטאה הגדולה ביותר החיה בימינו, וככל הידוע השנייה בגודלה ששכנה ביבשה אי פעם. תפוצתו מוגבלת לאיי קומודו שבאינדונזיה. בשל היותו טורף-העל היחיד באיי קומודו הוא התפתח לממדי ענק יחסית ללטאות כוח אחרות. דרקוני קומודו צדים ואורבים לטרף, כולל חסרי חוליות, ציפורים ויונקים. בנוסף, הם אוכלים פגרים.
מאובני הכוח הענק נתגלו באוסטרליה ומיוחסים לתקופה של לפני יותר מ-3.8 מיליוני שנים. הכוח הענק חי באוסטרליה גם לאחר שבני מינו הגיעו לאינדונזיה, לפני תשע מאות אלף שנה. המאובנים שנתגלו באי פלורס צעירים יותר מהמאובנים שנתגלו באוסטרליה.
הבאתם של דרקוני קומודו למערב בשנת 1926 היוותה השראה לסרט "קינג קונג" משנת 1933.
דרקון קומודו מצוי בסכנת הכחדה – נותרו רק כמה אלפי פרטים בטבע, וננקטים צעדים לשימורו. החוק האינדונזי מגן על הדרקון, וב-1980 נוסד הפארק הלאומי קומודו כדי לסייע לצעדי השימור.
גילוי על ידי העולם המערבי
הדרקון התגלה באיי קומודו לראשונה על ידי שוֹלי פנינים. בשנת 1910 נמסר לקרל הנרי ואן סטיין ואן הנסברוק (Karel Henri van Steyn van Hensbroek), קצין הולנדי שהיה מוצב באי פלורס באינדונזיה, שישנם דינוזאורים בקומודו. ואן סטיין לא האמין לדברים, עד שבשנת 1911 נפל למים מטוסו של אחד מחלוצי התעופה ההולנדיים, סמוך לחוף של קומודו, והטייס שניצלעל פי המקור האינדונסי הזה: https://www.warisankomodo.com/komodo-dragon-biosphere-reserve/ahistoryofdragons/ היה הטייס ואן סטיין בעצמו סיפר בשובו אודות המפלצות שראה. ואן הנסברוק הפליג לאי, הרג דרקון קומודו, וחזר עם תמונה של הזוחל ועם עורו. בשנת 1912 נשלח פטר אואנס (Ouwens) ממוזיאון הטבע של בוגור (Bogor) שבג'אווה לאתר את החיה, ובשובו נשא עמו חמישה פרטים וכוח ענק זה הוצג לעולם. האוצרת של המוזיאון בבוגור זיהתה את הכוח הענק כלטאה שלא הייתה מוכרת עד אז. המוזיאון קיבל מואן סטיין ואן הנסברוק את עור הכוח הענק שנבדק.
שמות וכינויים
הכוח הענק מכונה גם דרקון קומודו, בשל מראהו ועל שם האי שבו התגלה. תושבי האי קומודו מכנים אותו ora, שמקורה כנראה ב"בהאסא מאנגאראי" המקומית, או buaya darat, במאלאית/אינדונזית: "תנין יבשה", או biawak raksasa, במאלאית/אינדונזית: לטאת כוח ענקיתRAKSASA היא מלה שאולה מסנסקריט.. סוקרנו כנה אותו בשם: "איגואנה".יש הסבר גם בהערת שולים בערך זה, וגם בערך סוקרנו בפרק "סוקרנו שלב דיפלומטיה עם הגנת הטבע". בערבית: تنين كومودو, "תנין כומודו", בערבית "תנין" משמעה גם: תנין, וגם: דרקון.
גודל
אורך גופו 2.5–3 מטר ואורך הזנב יכול להגיע ל-1.5 מטר. משקלו המקסימלי הוא עד 166 ק"ג.
עד שנת 1937 קיבלו מדענים דיווחים אודות אורך כולל של 7 מטרים. כיום טוענים שדרקון קומודו הגדול ביותר שנמדד היה באורך 3.13 מטרים.
מקור אינדונזי מאוניברסיטת פאלמבאנג מייחס ל דיווח על דרקון קומודו באורך 3.5 מטרים ובמשקל 250 קילוגרמים.
מזון וציד
דרקון קומודו הוא טורף שאוכל כל בעל חיים בסביבתו כולל פגרים.
לרוב, הוא ניזון מחזירי בר, כבשים או איילי טימור ואף בני אדם. במקרים מסוימים הדרקון יכול להרוג גם חיות גדולות כגון תאו, בעזרת תהליך ממושך: דרקון אחד מתגנב מאחורי תאו בזמן שהוא הולך לשתות, ונושך אותו ברגלו או בבטנו. הוא נסוג במהירות, כדי להימלט מקרניו של התאו הזועם. בשל עוצמת הנשיכה הנמוכה של הדרקון, התאו לא נהרג, אלא נפצע ומתחיל לאבד דם. לאחר מספר ימים, דרקון אחר (או הראשון) ינשוך שוב את התאו. כך הדרקונים נושכים את התאו מדי פעם. לאחר מספר שבועות, התאו יקרוס, והדרקונים יסתערו עליו ויאכלו אותו.
הוא אף אוכל את בני מינו הצעירים והקטנים ממנו, ולכן נחשב לקניבל.
דרקון קומודו מסוגל לרוץ במהירות של יותר מ-20 קמ"ש לפרקי זמן קצרים, אך הוא אינו נוהג לרדוף אחרי טרפו. במקום זאת, אורב הדרקון לטרפו, שלרוב צעיר, פצוע או זקן, מתנפל עליו ונושך אותו. לרוב הנשיכה אינה הורגת, אלא אם כן פגע הדרקון בעורק ראשי של הקורבן או שבר את צווארו. עוצמת נשיכתו של דרקון קומודו חלשה בהשוואה לטורפים אחרים, אך יש לו 60בדיוק 60, הנתון הזה חוזר על עצמו, לדוגמה: https://denverzoo.org/animals/komodo-dragon/ שיניים חדות, בעלות שינון בצדן הפנימי ומכילות ציפוי ברזלAaron LeBlank et al., Iron-coated Komodo dragon teeth and the complex dental enamel of carnivorous reptiles, Nature ecology & evolution, July 24, 2024 (בעברית) https://www.ynet.co.il/environment-science/article/hyy7ml1fa ושרירי צוואר חזקים, שבעזרתם הוא מטלטל ומשסע את הטרף.
בעבר היה נהוג לחשוב שדרקוני קומודו צדים את טרפם באמצעות נשיכתם והעברת חיידקים המזרזים את תהליך ההזדהמות של הפצע הנגרם כתוצאה מהנשיכה. במחקרים חדשים יותר נטען כי החיידקים המצויים ברוק של הדרקון הם רגילים, ודומים לאלה שמצויים אצל טורפים אחרים. לעומת זאת, סריקות של גולגולות וראשים משומרים של דרקוני קומודו אישרו את קיומן של זוג בלוטות ארס בחלק האחורי של הלסת התחתונה. הבלוטות מייצרות ארס הדומה לזה של הלודרמות. כאשר הדרקון נושך את טרפו, מופעל לחץ על הבלוטות והארס יוצא מהן.
גילוי הארס יוחס למדען הולנדי בשנת 2005. הארס מכיל רכיבים הגורמים דימומים ומונעים קרישת דם. עם זאת, לא כל המדענים מסכימים עם מסקנות המחקר. לדוגמה, לאחר פרסום הממצאים, טען קורט שוונק, חוקר ביולוגיה אבולוציונית, שהחומרים הכימיים שהתגלו עשויים לשמש לתפקודים אחרים ושסביר כי הלם ואיבוד דם כתוצאה מהנשיכה הם סיבות המוות העיקריות.
חיסון טבעי בדמו של הכוח הענק ושימושו
מדענים הצליחו לבודד מולקולה שנקראה בשם VK25 מדמו של כוח ענק. הוכח שהיא קוטלת חיידקים. כלי טבעי זה משמש לכוח הענק להגנה מפני חיידקים השורצים בפגרים שהוא מרבה לזלול, ומן הסתם גם מהעובדה שכל הזוחלים נגועים בחיידק הסלמונלה אך הם נראים כמי שאינם סובלים ממנה. על בסיס המולקולה הצליחו מדענים לפתח אנטיביוטיקה מלאכותית בשם DRGN-1.
זללנות
דרקוני קומודו נוהגים לאכול כמות גדולה של מזון, עד 80% ממשקל גופם. ישנו תיעוד לאכילת 47 קילוגרם בשר בארוחה אחת. דרקון קומודו מסוגל לבלוע 2.5 קילו בנגיסה אחת. ישנו תיעוד של דרקון קומודו צד הורג ובולע קוף בוגר מסוג רזוס.
תקיפת בני אדם
ישנן עדויות רבות לתקיפת בני אדם. כמו כן, ידועים שישה מקרים של טריפת אדם על ידי דרקוני קומודו: נער אינדונזי בן 14, בשנת 1956, תייר שווייצרי שהיה בן 79 בשנת 1974. ארבעת הקורבנות האחרים נהרגו בשנות ה-2000. רוב הקורבנות הידועים נהרגו באי קומודו, פרט לאחד שנהרג באי רינצ'ה.
התנהגות
הדרקון הוא בעל חיים יבשתי וממעט בשחייה. כאשר הוא שוחה רגליו צמודות לגופו והוא מתקדם בעזרת זנבו. ויכול לצלול לעומק של 4 עד 5 מטרים.
דרקוני קומודו תועדו רובצים גם במי ים כדי להתקרר. שיא החום היומי בקומודו הוא 45 מעלות על פני היבשה והרבה פחות במימי החופים. כמו כל לטאה, הוא בעל דם קר ולכן צריך להתחמם בשמש במשך שעתיים, לאחר מכן הוא יכול להיות בפעילות למשך שלוש שעות, ומכיוון שאינו יכול לשהות בטמפרטורה של מעל ל-42 מעלות, עליו לנוח בצל.
הכוח הענק מנצל את עין הקודקוד שלו כדי להבחין בין אור וצל. הדבר חשוב לו, משום שבשתי עיניו האחרות הוא מבחין רק בצבעים, כי בהן ישנו רק טיפוס אחד מבין שניים המצויים בעיני אדם: קנים ומדוכים. הבחנה בצבעים אינה אפשרית בלילה ללא אמצעים מלאכותיים. לכן הכוח הענק פעיל רק ביום, וישן בלילה.
ואלטר אאופנברג כתב בספרו שהכוח הענק מסוגל להבחין בבן אדם רק ממרחק 5–6 מטרים אבל קלאודיו צ'יופי טען שראייתו של הכוח הענק מצוינת הוא מבחין בטרפו ממרחק עד 300 מטר, והראיה שותפה במהלך הציד.
דרקון קומודו משתמש בצפורניו, שאורך כל אחת מהן חמישה סנטימטרים, גם ככלי עזר בציד, ובעקר ככלי חפירה, שמשמש לחפירת המאורות שהוא משתכן בהן, במקרה שלא מצא מאורה ריקה ומוכנה. אורך המאורות: עד תשעה מטרים.סיירי הפארק הלאומי קומודו הראו אותן ב-13 באוגוסט 1997, בצד השביל עליו הלכו 80 מבקרים. גם הנקבות משתמשות בצפורניהן, וזאת לשם להרחבת המקומות שבהם בחרו להטיל ביצים.
זנבו של הכוח הענק משמש לעיתים לאיזון גופו כמשענת בשעת עמידה על שתי רגליים, ומשמש גם כמכשיר הצלפה אף על פי שהכוח הענק אינו מרבה להשתמש בו ככלי ציד, אלא יותר לסילוק מטרדים.
סקרנות
דרקוני קומודו ידועים בסקרנותם. תועדו מספר מקרים בהם פרטים בטבע נעצו מבט לעבר טרף או איום למשך מספר דקות.
הדבר בולט על רקע העובדה שטווח שמיעת הצלילים שלהם צר בהשוואה לבני אדם.
עוצמה מדודה
פרט שאורכו היה 2.60 מטר ומשקלו 60 קילו, גורה לנשוך את קצהו של מוט שהיה מחובר למכשיר מדידה חשמלי. שיניו של הכוח הענק ננעצו באותו לוח בעוצמה של 1.8 טון לכל סנטימטר רבוע.
סובלנות
מסוכנותם הידועה של הדרקונים לא הרתיעה מדענית צרפתייה בשם ניקול וילותו להתקרב אל דרקוני קומודו בטבע, להשקותם, להאכילם, לחבקם, לנשקם ולהוציא במלקחים מעורם את הקרציה האנדמית לקומודו המציקה להם. מעללי המדענית הונצחו בשני סרטים ובספר שהיא כתבה. הם חושפים צד סובלני של דרקוני קומודו בהתנהגותם כלפי בן אדם בודד, שככל הידוע לא נצפה במקרים אחרים בטבע.
ויסות חום הגוף
הקומודו הוא מין אקטותרמי, כמו רוב הזוחלים, מה שאומר שאינו מפיק חום בתוך גופו. בעקבות זאת, נאלץ הקומודו לנצל את המשאבים מסביבו על מנת לווסת את חום גופו. לדוגמה, כאשר הטמפרטורות גבוהות מאוד, הקומודו מקרר את גופו בעזרת מחסה מתחת לצילם של העצים או בטבילה במקורות מים. כאשר הטמפרטורות נמוכות, יוצא הקומודו "להתחרדן" בשמש על מנת להתחמם..
רבייה
הכוח הענק, כמו רוב הזוחלים, מטיל ביצים מהן בוקעים הצאצאים. בהטלה מטילה נקבת הכוח הענק בין 7 ל-38 ביצים, המודגרות בקן חפור בחול כ-237 יום. אורך הצעירים בבקיעה הוא 25.3 - 55.5 סנטימטרים. דרקוני קומודו אינם דוגרים. הכוח הענק, כמו כמעט כל הזוחלים, אינו מפיק חום בתוך גופו. ולכן הנקבה אינה מסוגלת לחמם את הביצים, אלא היא חשה בלשונה מה החום הראוי של האדמה להדגרת הביצים. ישנו ויכוח בין תושבי האי קומודו לבין המדענים בעניין ההשגחה על הקן. תושבי קומודו טוענים שהנקבה משגיחה על הקן שלה. אבל תצפיות המדענים מוכיחות את ההפך.
גורי דרקון קומודו אינם רואים את הוריהם.
הכוח הענק הוא קניבל, שעשוי לאכול את בניו. האינסטינקט הטבוע בצעירים מיד לאחר בקיעתם הוא לטפס על העץ הסמוך לצורך הגנה. שם הם אוכלים חרקים ובוזזים קני ציפורים, במשך 4 שנים ומגיעים לאורך 2.5-2 מטרים.
הכוח הענק ידוע כמין שהתרבה בשבי בגני חיות באינדונזיה מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. בשנת 1992 פורסם בהרחבה על אודות 55 כוחים ענקיים שבקעו מביצים בסינסינטי, ארצות הברית וכי שרדו 52 מהם. בשנת 2006 דווח בבריטניה, בגן החיות של צ'סטר ובאינדונזיה על רביית בתולים אצל נקבה שלא הזדווגה עם זכר. גן החיות של דנוור, קולורדו, ארצות הברית דיווח שלוש פעמים על בקיעת דרקוני קומודו בתחומו. גם בגן החיות של ממפיס בקע דרקון קומודו. ב-20 במרץ 2013 דווח אתר העיתון "קומפאס" כי בקעו מביציהם 28 דרקוני קומודו בגן החיות בסורביה, ואוכלוסיית דרקוני קומודו שם מונה 62 פרטים. ב-29 בפברואר 2020 דווח בצ'טנוגה, בארצות הברית על אודות 3 דרקוני קומודו שנולדו מנקבה שלא הזדווגה עם זכר.
יכולת זו (הנקראת פרתנוגנזה) אפשרית כיוון שהמטען הגנטי של הכוח הוא במערכת ZW (בניגוד למערכת XY כפי שקיים אצל מינים רבים, ביניהם בני אדם), כלומר כרומוזום המין נמצא אצל הנקבה ולא אצל הזכר. זה מאפשר לנקבה אשר מגיעה לאזור מבודד לשמר את הגנטיקה שלה על ידי לידה בתולית שכזו. לידה בתולית שכזו מייצרת אך ורק ביצים הפלואידיות מהגנטיקה של האם בלבד כמובן, כאשר ישנן ביצים שמקבלות מטען גנטי WW שאינן יכולות לשרוד (בדומה ל־YY אצל אדם), וזכרים ZZ. במקרה ולא מגיע כוח נוסף לאזור המבודד, הגנטיקה של האם יכולה להישמר על ידי רבייה עם בניה, דבר אשר פוגע במגוון הגנטי, אך מייצר הרבה פחות פגמים מאשר במינים אחרים מאחר שהגנטיקה של הבנים זהה לזו של האם, ולאחר מכן הילדים/נכדים שלה יכולים להתרבות עם פרטים אחרים אשר יגיעו.
תוחלת חיים
ידוע על דרקון קומודו שחי בשבי 31 שנה. תוחלת החיים בטבע לא ידועה ומוערכת בכ-50 שנה. בפרסומים מדעיים שונים הועלו השערות לתוחלת חיים של 20, 30, 40, 60בסרט זה: https://www.youtube.com/watch?v=IpPlJfuBz4A נזכרת טענה שזכרי דרקון קומודו-חיים 40 עד 60 שנה, אבל הנקבות חיות 30 שנה. ו-100 שנה. המקומיים טוענים שדרקוני קומודלו חיים יותר מ-150 שנה.
היכחדות הדרקונים באי פאדאר
דרקוני קומודו נראו לאחרונה באי פאדאר בשנת 1975. ההנחה הרווחת היא שדרקוני קומודו מתו באי פאדאר כתוצאה מירידה גדולה באוכלוסיית הפרסתנים הגדולים שמשמשים להם כטרף, ירידה שנגרמה כנראה בשל ציד בלתי חוקי. ב-4 באוגוסט 2008 הודו הרשויות באינדונזיה שדרקוני קומודו נכחדו מהאי פאדאר. ב-30 במאי 2016 דווח אתר העיתון "JAKARTA POST" שישנם 5 דרקוני קומודו באי פאדאר.
מאמצי שימור
החוק הראשון להגנת דרקוני קומודו מקורו בהוראה של סולטאן אבראהים מהעיר BIMA באי סומבאוא ממערב למצר SAPE, מיום 30 בדצמבר 1914: "סולטאן אבראהים מורה לכל החברה הנמצאת יחד עם קהילת קומודו לאפשר לחיה הנזכרת לחיות באופן חפשי ואוסר לצוד ומעל לכל להזיק לתחום המחיה וכל פעולה אשר תאיים על התמשכות תחום המחיה קומודו". הסולטאן היה ואסאל של ההולנדים, ועל כן הותר לו להחזיק בתוארו כמנהיגם של תושבי השטח שהוא היום "כאבופאתן מנגאראי" שמשמעו: נפת מנגאראי, כאשר שמורת הטבע של קומודו היא חלק מן הנפה. הסולטאן העריך את חשיבות את התגלית שנתגלתה בתחום שלטונו בשנת 1912.
בשנת 1915 דרש גם פטר אנתוני אוונס מגלהו בשם המדע להגן על דרקוני קומודו.
בשנת 1938 ההולנדים אסרו לצוד את הכוח הענק. בשנת 1963 שמע הנשיא סוקרנו שמספר דרקוני קומודו באי קומודו ירד עד ל-200 פרטים והתפנה מעיסוקיו הבוערים וחוקק את החוק הראשון שיזמה אינדונזיה העצמאית להגנת דרקוני קומודו. סוקרנו הזכיר את דרקוני קומודו בראיון מוסרטhttps://www.youtube.com/watch?v=TuMquBUsG5Y, גם הוא משנת 1963, שבו התייחס אליו כאל "איגואנה"משום מה, למרות שמדענים וחובבי טבע באינדונסיה רבתי מכירים היטב, שהמושג המאלאי / אינדונסי BIAWAK, פירושו: לטאת כח, בכמה מלונים שראה כותב שורות אלה בעבר, מופיע התרגום: IGUANA, ומקורן של איגואנות רחוק מאינדונסיה, ובחלקם של המלונים כולל GOOGLE TRASLATE, מופיע התרגום: "לטאה", שגדולה מתנין רגיל, וגודלה 5 - 6 מטרים (!) לו צדק סוקרנו, היה המדע צריך לעדכן את נתוניו. אחת הטענות עד לשנות ה-70 של המאה ה-20 כי ניתן היה להוציא עד 5 דרקונים מן האי בשנה לעומת זאת ידוע שבשנת 1965 בקש דייוויד אטנבורו להוציא פרט ענק באורך של כ-4 מטרים מהאי קומודו והרשויות אסרו על הוצאתו מהאי.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 הוחמרו חוקי המגן ונאסרה לחלוטין הוצאת דרקוני קומודו מהטבע. דרקוני קומודו החיים בשבי, לפחות אלה הידועים לרשויות, עברו במסחר בין גני חיות, ואחדים ניתנו על ידי נשיאי אינדונזיה לנשיאים אמריקניים והועברו לתוכניות רבייה בארצות הברית.
בשנת 1980 הועברו האנשים תושבי קומודו לפי חוק, להתגורר בכפר אחד, חרף פזורם קודם לכן בכל האי. שמורת הטבע קומודו קיבלה את גבולותיה הנוכחיים, ואינה כוללת אזורים באי פלורס שדרקוני קומודו שורצים בהם. אזורים אלה נמצאים בין היתר בשמורות טבע אחרות ויי וואול, וולו תאדו וריונג. ב-3 ביוני 1988 הכריז סוהארטו בביקורו באי קומודו: "קומודו כמו תכשיט עתיק ועושר הטבע האינדונזי חייב להמשיך עבור חשיבות האומה האנושית". הצהרתו זאת הפכה את דרקון קומודו לבעל החיים הלאומי של אינדונזיה, ונחרטה במלאית / אינדונזית על אבן שיש שחורה באי קומודו עם תאריך ההצהרה וחריטת חתימתו של סוהארטו.
בשנת 1995 נערך כנס מדעי בראשות ה"פרופסור לדרקוני קומודו" פותרא סאסתראואן (1942–2013) שהיה אז נשיא אוניברסיטת אודאיאנא באי באלי בו הובע חשש שאסון אקלימי בקומודו עלול להכחיד את הדרקונים בגלל שטח מחייתם הקטן ומספריהם המעטים. אחד הפתרונות היה הסתמכות על תוכניות רבייה בגני חיות. פתרון זה מבוצע בהצלחה באינדונזיה ומחוצה לה. 39 מוסדות מחזיקים דרקוני קומודו.
בשנת 1999 עודכנו חוקי המגן הנוגעים לדרקוני קומודו, כאחד מ-11 מיני בעלי חיים שפגיעה או מסחר בלתי חוקי בהם גורר קנסות של עד 250 מיליון רופיות אינדונזיות, משכורת של 12,500 ימי עבודה של פועל אינדונזי ממוצע.
בשנת 2002 דווח באתר מקומי באינטרנט שנורו למוות 2 ציידים ששמותיהם פורסמו, הם העזו לצוד את אחד ממיני טרפו של דרקוני קומודו, אייל טימור, בויי וואול, ונורו לאחר שלא שעו לדרישת כוחות הביטחון לחדול מן הציד. ב-4 באוגוסט 2008 הודו הרשויות שדרקוני קומודו נכחדו מהאי פאדאר. סיבת ההכחדה יוחסה להעלמות הטרף מן האי כתוצאה מציד. ב-30 במאי 2016 דיווח אתר העיתון "JAKARTA POST" שישנם 5 דרקוני קומודו באי פאדאר, מתוך 5965 דרקוני קומודו בתוך הפארק הלאומי קומודו, ללא אזכור אוכלוסיית דרקוני קומודו באי פלורס ופרט את מספריהם ב-5 איים שבתוך הפארק הלאומי קומודו. אותם מספרים באשר לאוכלוסיית דרקוני קומודו ב-5 איים הופיעו במקור חדש יותר ב־14 במרץ 2018 ללא הסכום 5965.
בשנת 2009 במסגרת מחקר אודות מספרי דרקוני קומודו באי פלורס, הנתונים למעקב מתמיד, נטען שיש ירידה במספרם בגלל מחסור בחיות המשמשות להם טרף.
החל מ-27 במרץ 2019 דווח בתקשורת האינדונזית על מעצרם של מבריחים שהודו בהברחת 41 דרקוני קומודו מהטבע אל מחוץ לאינדונזיה בעבור מחיר של 500 מיליון רופיות לאחד, במשך 4 השנים הקודמות. כתוצאה מניסיון ההברחה צפוי האי קומודו להסגר לתיירות במשך שנת 2020.סרטון בקור ג'וקו וידודו באי רינצ'א, וצפיתו בדרקוני קומודו, 11 ביולי 2019, עם ראיון שנתן באינדונזית: https://www.youtube.com/watch?v=QkXboQvuL9k
גרעין רבייה בישראל
בשנת 2010 דווח על ניסיון להביא דרקון קומודו לישראל מבריטניה למטרות רבייה. דרקון הקומודו הראשון בישראל הגיע בספטמבר 2014 לספארי ברמת גן, זכר מפראג, צ'כיה. עם הבאת פרט זה הצטרפה ישראל למדינות המשתתפות בתוכנית השימור הבינלאומית של דרקוני קומודו. ב-2018 הובאו שתי נקבות נוספות. גרעין הרבייה בספארי יהיה גרעין הרבייה הראשון של דרקוני קומודו בישראל.
שחרור 6 דרקוני קומודו ילידי שבי אל הטבע
ב 27 בפברואר 2020 נולדו 6 דרקוני קומודו בשבי בבוגור. ב 23 בספטמבר 2023 שוחררו אותם 6 כוחי ענק בשמורת הטבע וויי וואול.https://visual.republika.co.id/berita/rzdpue283/sebanyak-6-ekor-komodo-dikembalikan-dari-bogor-ke-tanah-asal-di-ntt (באינדונזית)https://www.kompas.id/baca/english/2023/09/24/en-enam-komodo-pulang-kampung-ke-habitat-asli-di-manggarai (באנגלית)
דרקוני קומודו כסמל
ממוזער|שמאל|100px|דרקון קומודו על מטבע אינדונזי
תבליטי דרקוני קומודו מוטבעים על שני מטבעותכאן: https://www.ngccoin.com/price-guide/world/indonesia-100000-rupiah-km-41-1974-cuid-1132286-duid-1475967 100000 רופיה משנת 1974, KM #41, "רגיל" ו PROOF, כל הפרטים, מקטלוג WORLD NGC, עם כמויות ההטבעה וערכים לפי מצב המטבע. אינדונזיים, ומצוירים על שטר כסףhttps://www.pmgnotes.com/priceguide/world-note-prices.aspx?deid=1741242&subcat=1957%20Issue&fromsearch=true 2500 RUPIAH 1957 WITH DETAILS AND VALUES. SOURCE: PMG CATALOG. של אינדונזיה. דרקוני קומודו מצוירים גם על בולים ומעטפות דואר של אינדונזיה ושל מדינות נוספות. סמל מחוז נוסא תנגגארא טימור מכיל ציור של דרקון קומודו. כרטיסי טלפון עם ציורי דרקון קומודו קיימים באינדונזיה ובמדינות נוספות.
דרקוני קומודו בבתים פרטיים
חרף החוקים המחמירים דווח בערוצי המדע בטלוויזיה ובאינטרנט אודות שני פרטים שהוחזקו בשבי אצל אנשים פרטיים. פרט אחד הוחזק באי האינדונזי סומבאוא בבית משפחה המייחסת לו כוחות מיסטיים, מתוך אמונה באנימיזם, ומזינה אותו בכמויות ניכרות של בשר וביצים. הפרט השני הוחזק בביתה של אישה בפיליפינים, וניזון מכמויות ניכרות של ביצים מקערה מעל שולחנה. פרט זה ניצל את יכולתו לעמוד על שתי רגליו האחוריות, דבר שמשמש לדרקון קומודו לעיתים גם כדי להשיג מזון בטבע.
בתרבות הפופולרית
לכבוד חגיגות השנה ה-37 לפארק הלאומי קומודו, ב-6 במרץ 2017, הוצג במנוע החיפוש גוגל דודל שהציג עובדות על דרקוני קומודו בצורת חידון מלווה באנימציה מתאימה.
סרטונים
קישורים חיצוניים
Article: Origin of Komodo Dragon
Female Komodo Dragon Has Virgin Births | LiveScience
אזכור תטולה בגודל 38 ביצים ואורך כולל של 3.35 מטרים (במאלאית)
כתבת KOMPASS מתאריך 2 באוגוסט 2009 אודות ירידה במספר דרקוני קומודו בויי וואול, באי פלורס, ופרטים נוספים (במאלאית)
תצלום סמל מחוז נוסאתנגגארא טימור, עם ציור דרקון קומודו
מעטפת דואר אינדונזית עם תצלום דרקוני קומודו
תצלום כרטיס טלפון מאינדונזיה עם תצלום דרקוני קומודו
ספרה של סוראהיא סופארמי (במאלאית)
יחוס גיל של 60 מיליון שנה ל"מוסאסאורוס קומודואנסיס" על פי סוראהיא סופארמי בספרה: Komodo: studi anatomi dan kedudukannya dalam sistematik hewan. Atlas עמוד 275
ספורה של נצולת תקיפה על ידי כוח ענק (באנגלית)
מאמרו של פטר אנתוני אוונס משנת 1912 (באנגלית)
Auffenberg, Walter (1981). The Behavioral Ecology of the Komodo Monitor. Gainesville: University Presses of Florida, A University of Florida Book. p. 406. . הספר נמצא בספרית בנין מדעי החיים באוניברסיטת תל אביב
Komodo: The Living Dragon https://www.amazon.com/Komodo-Living-Dragon-Dick-Lutz/dp/0931625270 ספרם של Dick Lutz ,Judy Marie Lutz, תאריך ההוצאה לאור: December 1, 1996 הספר הוצע למכירה על ספינה ששטה אל קומודו באוגוסט 1997
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1912
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר אוונס
קטגוריה:כוחיים
קטגוריה:אינדונזיה: בעלי חיים אנדמיים
קטגוריה:אינדונזיה: זוחלים
קטגוריה:אוכלי נבלות
קטגוריה:זוחלים: טורפי-על
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:זוחלים ארסיים | 2024-09-19T11:14:19 |
ויטליוס | אוֹלוּס וִיטֶלְיוּס גֶרְמָנִיקוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Aulus Vitellius Germanicus Augustus) ובקצרה ויטליוס (24 בספטמבר 15 – 22 בדצמבר 69) היה קיסר רומא בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים.
ביוגרפיה
כבן לאחד הפוליטיקאים הבכירים ביותר ברומא בימיו, לוקיוס ויטליוס (כיהן כקונסול 3 פעמים וכקנסור יחד עם הקיסר קלאודיוס), היה ויטליוס בן חסותו של הקיסר טיבריוס. ההיסטוריון הרומאי סויטוניוס כתב כי הוא היה בין הילדים ששימשו כשעשועים מיניים לקיסר טיבריוס בשהותו באי קאפרי, אולם לא ידוע אם תיאור זה נכון. הוא התחבב בדרכי חנופה על הקיסרים קליגולה, קלאודיוס ונירון קיסר; כך קיבל תפקידים חשובים באימפריה, לרבות נציב הפרובינקיה אפריקה, והמפקח על העבודות הציבוריות.
נשלח לגרמניה על ידי גלבה כשזה עלה לשלטון בשנת 68. שם מצא כר נרחב למזימות ומרידות, שכן הצבא מאס בגלבה שהיה ידוע כקמצן, ולוויטליוס יצא שם של אדם מושחת הנקנה בקלות. עוד לפני שנודע לו על הירצחו של גלבה ועל עליית הקיסר אותו, הכריזוהו חייליו כקיסר. מצביאיו גברו על צבא אותו בקרב בטריאקום, בשנת 69 (היא שנת ארבעת הקיסרים, שבה משלו בזה אחר זה גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס).
כשהגיע לרומי כדי לשלוט בה נהג, מחד גיסא, בזלזול כלפי המנהגים העתיקים ובשחצנות ובראוותנות גלויים לעין, והיה שקוע בזלילה ובסביאה, ומאידך גיסא משל במתינות.
לאחר שמונה חודשי שלטון הכריזו צבאותיו ("מבין אלה שמעבר לים - הצבא בסוריה וביהודה") על מרד, ושמו בראשם את אספסיאנוס ששהה אז ביהודה, שם עסק בדיכוי המרד הגדול.
כשהגיעו צבאות אספסיאנוס לרומי לאחר ניצחונם בקרב בדריאקום השני ניסה ויטליוס להתחבא מפניהם, אך נשלף ממחבואו ונהרג על ידי ההמון, בגיל 54 על המדרגות הגמוניאניות.
לקריאה נוספת
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
גאיוס סויטוניוס טרנקוילוס, חיי שנים עשר הקיסרים, תרגם ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת מסדה, 1977.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 15
קטגוריה:נפטרים ב-69 | 2024-10-13T17:05:49 |
גרעין התא | 270px|ממוזער|גרעין תא אנושי
שמאל|ממוזער|270px|תרבית ריקמה של תאי סרטן השד (T47D) בצביעה היסטוכימית לגרעינים
גרעין התא הוא אברון הנמצא בתאים האאוקריוטים. הגרעין מכיל את רובו של החומר התורשתי בתא, המאורגן במולקולת הסליל הכפול של ה-DNA. ה-DNA "מלופף" סביב חלבונים כדוריים הנקראים היסטונים היוצרים מבנה הנקרא כרומוזומים. כרומוזומים אלו מצויים בגרעין התא וכלל הגנים המצויים בכרומוזומים אלה מהווים את הגנום. תפקידיו של הגרעין כוללים שמירה על שלמותם של הגנים המצויים בו וכן בקרה על ביטוי גנים אלו בכל תא ותא.
המבנים העיקריים היוצרים את גרעין התא הם מעטפת הגרעין בעלת שני הקרומים, העוטפת את כל האברון ומפרידה את תכולת הגרעין מן הציטופלזמה, והלמינה הגרעינית, רשת סיבית בתוך הגרעין המעניקה לו תמיכה מכנית, כפי ששלד התא תומך במבנה התא כולו. מכיוון שמעטפת הגרעין היא בלתי חדירה עבור רוב המולקולות, קיימת מערכת של נקבוביות המשובצת ברחבי המעטפת, הדרושה על מנת לאפשר למולקולות אלה תנועה אל ומהגרעין, דרך המעטפת. נקבוביות אלו חוצות את שני הקרומים ובכך מאפשרות מעבר חופשי ליונים ומולקולות קטנות. תנועתן של מולקולות גדולות, כגון חלבונים וחומצות גרעין, מבוקרת בקפידה מרובה ודרוש מעבר פעיל (קרי: תוך השקעת אנרגיה בתהליך) המווסת על ידי נשאים, על מנת להעביר מולקולות אלו דרך המעטפת. התנועה דרך מעטפת הגרעין היא הכרחית לתפקוד התקין של התא, שכן התנועה דרך נקבוביות הגרעין דרושה לתהליכי ביטוי הגנים וכן לצורך תחזוקה כרומוזומלית.
אף על פי שתוכו של גרעין התא לא מכיל קרומים המפרידים אותו לתתי-מחלקות, תכולתו עדיין אינה אחידה וקיימים מספר גופים ומבנים תוך-גרעינים המורכבים מחלבונים ייחודיים, גדילי RNA וחלקים מסוימים של הכרומוזומים. המבנה הידוע ביותר הוא הגרעינון, המעורב בעיקר בהרכבת הריבוזומים. לאחר הרכבתם בגרעינון, הריבוזומים מיוצאים אל הציטופלזמה, שם הם משתתפים בתהליך התרגום.
תולדות המחקר
שמאל|ממוזער|250px|איור תאי הדם האדומים בדג הסלמון ובהם גרעין, אותו יצר אנטוני ואן לוונהוק ב-1719, על פי תצפיותיו.
שמאל|ממוזער|250px|איור של שני מיני אצת האצטבולריה בהם השתמש המרלינג במחקרו.
שמאל|ממוזער|250px|איור זה מתאר את שלבי הניסוי של מאזיה. ניתן לראות כי החלקים בעלי הגרעין המשיכו להתקיים ולהתרבות ואילו החלקים חסרי הגרעין התנוונו ומתו.
הגרעין הוא האברון הראשון שהתגלה, כנראה מכיוון שהוא גדול בממדיו וכהה יותר ביחס לשאר אברוני התא, שתי תכונות המהוות יתרון בעת צפייה מבעד למיקרוסקופ אור.
הראשון שצפה בגרעין התא היה סוחר הבדים ומלטש העדשות החובב אנטוני ואן לוונהוק, ששכלל את המצאת המיקרוסקופ ובאמצעותו התבונן בסוגי תאים שונים. ב-1719, בעת התבוננות בתאי דם אדומים של דג הסלמון, הבחין ואן לוונהוק בחלל עטוף קרום ויצר רישום של תצפיתו. את מכלול מחקריו, הכוללים את איוריו ורישומיו מתצפיותיו, שלח ואן לוונהוק במהלך השנים אל החברה המלכותית של לונדון.
הבוטנאי הסקוטי רוברט בראון היה הראשון לכנות את הגרעין בשם, בעת שחקר צמחי סחלב תחת עדשת מיקרוסקופ אור. בתוך האפידרמיס (השכבה החיצונית) של הסחלב הבחין בראון באזור עגלגל שהיה כהה יותר משאר חלקי התא. בראון כינה אזור זה בשם "גרעין" (nucleus), אך לא הציע כל תפקיד אפשרי לאזור זה בתא. בבדיקות נוספות גילה בראון גרעינים גם בתאים של צמחים אחרים. בראון הציג את ממצאיו ב-1831 במהלך הרצאה באגודה הלינאית של לונדון.
ניסוח תאוריית התא מיוחס לבוטנאי מתאוס שליידן ולזואולוג תיאודור שוואן.
שליידן היה הראשון שייחס חשיבות לגרעין ולציטופלזמה. הוא מצא גרעינים בכל סוגי תאי הצמחים שבדק תחת המיקרוסקופ, לפחות בשלבים הראשונים להיווצרם. דבר זה הביא אותו למסקנה כי תאים "נוצרים" מהגרעין, מסקנה שנמצאה מאוחר יותר שגויה.
פעם אחת, כאשר סעד שליידן בחברת שוואן ב-1837, נדדה השיחה לתיאור הגרעינים בתאי הצמחים בהם צפה שליידן ועל תאי בעלי חיים. שליידן חלק את דעתו עם שוואן על חשיבותו של הגרעין כגופיף פעיל בתאי הצמחים. שוואן זכר כי ראה מבנים דומים לאלו שתוארו על ידי שליידן בתאי בעלי חיים שונים. שוואן הבין מיד את החשיבות שבחיבור בין שתי התופעות שנצפו, המוביל לרעיון כי תאים של בעלי חיים וצמחים נוצרים באותה דרך, ושבכל תא יש גרעין, ולו תפקיד ייחודי בתא. כדי למצוא עדויות לתאוריה בדק שוואן תאים של בעלי חיים רבים, כגון תאים מצפרדעים ודגים, והדמיון בין שני סוגי התאים אושש מיד.
שוואן פרסם את ממצאיו יחד עם שליידן ובו הכתיבו כי החלק העיקרי של התא איננו דופן או קרום התא, אלא תוכנו ובו הגרעין והציטופלזמה. ב-1838 ניסחו שליידן ושוואן את תאוריית התא, הקובעת כי:
מאוחר יותר, ב-1858, ניסח רודולף וירכאו על פי תאוריה זו את המשפט הידוע:
בשנות השלושים ביצע החוקר הגרמני יואכים המרלינג סדרה של ניסויים שמטרתם הייתה לבדוק מהו תפקידו של הגרעין בתא. החומר החי בניסויים אלו היה מספר מינים של אצה הנקראת אצטבולריה. אצה זו ייחודית בכך שכל גוף האצה בנוי מתא בודד (כלומר זהו יצור חד-תאי), אף על פי שאורך גוף האצה יכול להגיע לכדי 5 ס"מ ולכן ניתן לצפות באצה זו ולהבחין בשינויים המורפולוגיים שחלים בה גם בעין בלתי מזוינת.
אצת האצטבולריה מורכבת משלושה חלקים עיקריים: "כובע" האצה, גבעול ובסיס האצה, בו נמצא גרעין התא. מאפיין נוסף המייחד את אצת האצטבולריה הוא יכולתה לגדל מחדש את הגבעול והכובע שלה לאחר שאלו מוסרים.
למיני האצטבולריה השונים ישנם כובעים שונים. האמרלינג השתמש בניסוייו בשני מינים של האצטבולריה: בניסוי הראשון היה כובע האצה חלק (שמו המדעי של מין זה הוא Acetabularia Meditarranea), ובניסוי השני היה כובע האצה בעל אונות, בצורה הדומה לשושנת ים (שמו המדעי של מין זה הוא Acetabularia Crenulata). בניסוי הראשון הפריד האמרלינג בין שלושת חלקי התא של האצטבולריה של פרט ממין א' ושל פרט ממין ב'. לאחר מכן, השתיל האמרלינג את הגרעין של הפרט ממין א' בבסיס האצה ממין ב' ולהפך.
לאחר זמן מה, גידל הפרט שגרעינו ממין א' ובסיסו ממין ב' כובע חלק, הזהה בצורתו לזה של מין א' והפרט שגרעינו ממין ב' ובסיסו ממין א' גידל כובע עם אונות, הזהה בצורתו לזה של מין ב'.
+ תוצאות הניסוי של האמרלינג: מקור הגרעין מקור הריזואיד צורת הכובע מין א'מין ב'מין א' מין ב'מין א'מין ב'
בניסוי השני, הוציא האמרלינג גרעין של אצה ממין א', ולאחר שהפריד גבעול של אצה ממין ב' משאר חלקיה, השתיל את הגרעין של האצה ממין א' בגבעול של אצה ממין ב'. לאחר זמן מה, הגבעול הצמיח בסיס וכובע הזהים בצורתם לאלו של מין א'.
לאור תוצאות מחקריו שהראו כי הכובעים התפתחו בהתאם למין ממנו נלקח הגרעין, הסיק האמרלינג כי מידע מסוים הנמצא בגרעין הוא האחראי לצורת הכובע.
בשנות החמישים ערך החוקר היהודי-אמריקאי דניאל מאזיה ניסויים באמבה, יצור חד-תאי חסר צורה ברורה הנראה בבירור תחת עדשת מיקרוסקופ אור. מאזיה חתך את תאי האמבה לשני חלקים, כך שבחלק אחד הייתה ציטופלזמה ואת גרעין התא ובשני ציטופלזמה ללא גרעין. מאזיה הפריד את החלקים וגידל אותם בתנאים שווים בתוך כלים המכילים תמיסות מזון בכמויות שוות. לאחר זמן מה התברר למאזיה כי רק חלקי האמבה המכילים את הגרעין המשיכו לחיות, לגדול, להתפתח ולהתרבות, בעוד שהחלקים חסרי הגרעין התנוונו ומתו תוך פרק זמן קצר. תוצאות ניסוי זה הובילו למסקנה כי גרעין התא חיוני לקיומו, תפקודו והתרבותו של התא.
תוצאות מחקרים אלה ומחקרים נוספים, כמו גם גילויים מחדש של חוקי מנדל בתחילת המאה ה-20, הביאו את הקהילה המדעית להסכמה כי המידע התורשתי מצוי ב-DNA שבתוך גרעין התא ביצורים איקריוטיים וכי הוא משמש כאתר למספר תהליכים מכריעים שבסופם מתורגם מידע זה לחלבונים, אבני הבניין הבסיסיות של החיים.
גלריית תמונות האישים המוזכרים בערך:
מבנים בגרעין
שמאל|ממוזער|250px|התא ובתוכו הגרעין והגרעינונים
הגרעין הוא האברון הגדול ביותר בתא האיקריוטי והוא תחום במעטפת המורכבת משני קרומים, המפרידה בינו לבין הציטופלזמה. בתאי יונקים, הקוטר הממוצע של הגרעין הוא בערך 6 מיקרון (μm) והוא תופס כ-10% מנפחו הכולל של התא. בתוך הגרעין מצוי נוזל סמיך המכונה "נוזל הגרעין" או "נוקליאופלזמה". נוזל הגרעין דומה בהרכבו לציטוזול המצוי מחוץ לגרעין.
בפלזמה נמצאים הכרומוזומים, שהם מולקולות DNA וחלבונים הקשורים אליהם. בגרעין ישנו גם צביר מרוכז של חומר הקרוי גרעינון; שם מיוצרות תת-יחידות ריבוזומאליות, שהן RNA וחלבונים, ומהן מורכבים הריבוזומים.
קרום הגרעין מכיל נקבים חלבוניים הנקראים נקבוביות ומאפשרים מעבר בררני ביותר של חומרים מהציטופלזמה לפלזמת הגרעין ולהפך.
המולקולות החשובות ביותר שעוברות מהגרעין אל החוץ הן מולקולות ה-RNA, המשועתקות מה-DNA שבגרעין ואז נודדות אל ציטופלזמת התא, אל הריבוזומים, בהם משמש המידע המקודד ב-RNA לייצור חלבונים.
מעטפת הגרעין והנקבוביות
שמאל|ממוזער|270px|חתך רוחב של נקבובית גרעינית על פי מעטפת הגרעין (1). בהמשך ניתן לראות את הטבעת החיצונית של הנקבובית (2), את החישורים (3), את המבנה החרוטי (4) ואת הסלילים החלבוניים(5).
מעטפת הגרעין, המכונה גם ממברנת או קרום הגרעין, מורכבת משני קרומים – קרום חיצוני וקרום פנימי, הממוקמים האחד במקביל לשני ומופרדים בכ-10 עד 50 ננומטרים האחד מהשני. מעטפת הגרעין מקיפה את הגרעין במלואו, מפרידה בין המידע הגנטי של התא מהציטופלזמה הסובבת אותו ומשמשת חוצץ למניעת מעבר בדיפוזיה של מקרומולקולות בחופשיות ואקראיות בין נוזל הגרעין לציטופלזמה. קרום הגרעין החיצוני הוא המשכו של קרום הרשת האנדופלזמתית המחוספסת ובדומה לה, הוא משובץ בריבוזומים.
החלל שבין שני הקרומים נקרא חלל מעטפת הגרעין (Perinuclear Space) והוא המשכו של החלל של הרשת האנדופלזמתית המחוספסת.
מעטפת הגרעין מכילה נקבים חלבוניים הנקראים נקבוביות ומאפשרים מעבר בררני ביותר של חומרים מהציטופלזמה לפלזמת הגרעין ולהפך.
הנקבוביות שבמעטפת הגרעין, המספקות תעלות מעבר למקרומולקולות מהגרעין ולגרעין, מורכבות מחלבונים רבים. משקל הנקבוביות הוא בערך 125 מגה דלטון והן מורכבות מעשרות חלבונים – בין 50 (בשמרים) ל-100 (בירקות) ). קוטרן של הנקבוביות הוא כ-100 ננומטרים. לעומת זאת, המרווח דרכו עוברות המולקולות בדיפוזיה באופן חופשי על גבי המעטפת הוא רק 9 ננומטר ברוחבו, בזכות נוכחותה של מערכת וויסות בתוך מרכז הנקבובית. גודל זה מאפשר את מעברן החופשי של מולקולות קטנות המומסות במים ובה בעת למנוע את מעברן החופשי של מולקולות גדולות כחומצות גרעין או חלבונים גדולים, שמעברן מהגרעין עלול לפגום בתפקוד הגרעין וכמו כן גם למנוע כניסה לא רצויה של מקרומולקולות אחרות העלולות לשבש את תפקודו של הגרעין.
במקום זאת, מקרומולקולות אלו חייבות לעבור באופן אקטיבי אל ומהגרעין, משמע, תוך כדי השקעת אנרגיה. גרעין טיפוסי של יונק יכול להכיל בין 3,000 ל-4,000 נקבוביות הפרוסות על גבי המעטפת, כאשר כל אחת מהן בנויה כמבנה טבעתי במקום בו שני הקרומים המרכיבים את מעטפת הגרעין מחוברים זה לזה. למבנה הטבעתי מחובר מבנה חרוטי המגיע אל תוך נוזל הגרעין מהצד הפנימי וסדרה של סלילים מוארכים הנמצאים בתוך הציטופלזמה מהצד החיצוני. שני מבנים אלו משמשים כמתווכים להגבלת מעבר חלבונים אל ולגרעין.
רוב החלבונים, תתי מערכות של הריבוזומים וחלק מן ה-RNA, מועברים דרך קומפלקסי הנקבוביות הללו בתהליך המתווך על ידי משפחה של פקטורי העברה הנקראת קריופרין. קריופרינים אלו המתווכים את התנועה אל תוך הגרעין נקראים גם אימפורטינים (מהמילה Import שפירושה: לייבא), בעוד שאלו המתווכים תנועה אל מחוץ לגרעין נקראים אקספורטינים (מהמילה Export שמשמעותה היא לייצא). רוב הקריופרינים נמצאים במגע ישיר עם ה"מטען" שהם מייבאים או מייצאים, אף על פי שחלקם משתמשים במתאמים חלבוניים. הורמונים סטרואידים כגון קורטיזול ואלדוסטרון, כמו גם מולקולות קטנות אחרות המומסות בליפידים והקשורות באיתות התוך תאי, יכולות לעבור בדיפוזיה דרך קרום התא ולתוך הציטופלזמה. בציטופלזמה מולקולות אלו מתקשרות עם קולטנים חלבוניים ייחודיים המועברים לתוך הגרעין. שם קולטנים אלו משמשים כגורמי שעתוק כאשר הם מתחברים אל הליגנד שלהם.
הלמינה הגרעינית
בתאי בעלי חיים, ישנם שני מערכי מבנים סיביים המעניקים לגרעין תמיכה מכנית. הלמינה הגרעינית יוצרת מערך מורכב ומאורגן של רשת סיבית בצדה הפנימי של מעטפת הגרעין, בעוד שתמיכה פחות מאורגנת קיימת בצידה החיצוני של המעטפת. שתי מערכות אלו מספקות תמיכה מבנית למעטפת הגרעין ומאפשרות חלל בו יכולים להתקיים הכרומוזומים והנקבוביות.
הלמינה הגרעינית מורכבת בעיקר מקבוצת חלבוני הלמין. כמו כל שאר החלבונים, חלבוני הלמין נבנים בציטופלזמה ומועברים מאוחר יותר אל תוך הגרעין, שם הם מתאספים לפני שהם משולבים במערכת הרשתות הקיימת של הלמינה הגרעינית. למינים מצויים גם בנוזל הגרעין, שם הם יוצרים מבנה קבוע אחר, הנקרא "מעטה נוזל הגרעין" (nucleoplasmic veil), בו ניתן לצפות על ידי מיקרוסקופ המשתמש בפלואורסצנציה. תפקידו של המעטה איננו ברור, אף על פי שהוא מבודד מהגרעינון והוא מוצג במהלך האינטרפאזה.
מבני הלמין היוצרים את המעטה קושרים כרומטין ומשבשים את המבנה שלהם ובכך מדכאים את התעתוק של גנים המקודדים לחלבונים.
חלבון הלמין הוא מונומר בעל סליל אלפא הגורם לשני למינים להתפתל זה סביב זה, כך שהם יוצרים דימר. לאחר מכן, שני דימרים שכאלה מחוברים יחד זה לצד זה במבנה לא מקביל ויוצרים טטראמר. שמונה טטראמרים שכאלה יוצרים סיב חלבוני דק. סיבים אלה ניתן להרכיב ולפרק לפי הצורך, כלומר – אורכה הכולל של הרשת החלבונית, היא הלמינה הגרעינית, תלוי במספר היחידות החלבוניות המתווספות או מוסרות מהסיבים.
מוטציות בגן המקודד לחלבון הלמין המובילות לפגמים בהרכבת הסיב החלבוני, נקראות "למינופתיות". המחלה המוכרת ביותר הנגרמת ממוטציות היא הפרוגריה, הגורמת להזדקנות בטרם עת. עד כה, המנגנון המדויק הגורם לשינויים הביוכימיים הגורמים לפנוטיפ ההזדקנות בגיל צעיר איננו מובן במלואו.
כרומוזומים
שמאל|ממוזער|250px|קריוטיפ של 46 הכרומוזומים של האדם, הצבועים בשיטת SKY.
גרעין התא מכיל את מרבית המידע הגנטי בתצורת מולקולת ה-DNA בעלת מבנה הסליל הכפול, ה"מלופפת" סביב כדורונים חלבונים הנקראים היסטונים לכדי מבנים הנקראים כרומוזומים. במהלך רוב מחזור התא מולקולות ה-DNA מאורגנות בקומפלקס הנקרא כרומטין ורק בזמן חלוקת התא (שלב ה-M) מתארגן לצורה המסודרת יותר של הכרומוזום, כפי שהיא נראית בקריוטיפים. חלק קטן מן המידע התורשתי בתא מצוי גם במיטוכונדריה.
ישנן שתי צורות של כרומטין. האאוכרומטין מכיל DNA בצורה יחסית לא צפופה ולכן הגנים הארוזים בו יכולים להתבטא על ידי התא. ההטרוכרומטין הוא גופיף בו ה-DNA ארוז בצורה צפופה מאוד, ולפיכך הגנים הארוזים בו מבוטאים רק לעיתים רחוקות. ההטרוכרומטין לאחר מכן ממוינים להטרוכרומטינים פקולטטיביים, המכילים גנים המוכנסים להטרוכרומטין רק בסוגי תאים מסוימים או רק בשלבים התפתחותיים מסוימים, ולהטרוכרומטינים קונסטיטוטיביים המכילים מבנים כרומוזומליים כגון טלומרים וצנטרומרים. במהלך האינטרפאזה, הכרומטינים מתארגנים ונארזים לגופיפים אינדיבידואליים מובחנים, הם הכרומוזומים, בטריטוריות הכרומוזומליות שלהם.
נוגדנים למספר צורות של גופים כרומטינים, ובמיוחד נוקלאוזומים, כנראה קשורים למספר מחלות אוטו-אימוניות, כגון זאבת אדמנתית מערכתית. נוגדנים אלו ידועים בשם "נוגדנים אנטי גרעיניים" ("Anti-nuclear antibody" או ANA בקיצור) ונצפו גם בחולי טרשת נפוצה כחלק מאי-התפקוד הכללי של מערכת החיסון. כמו במקרה של פרוגריה, תפקידם של הנוגדנים בהגברת הסיפטומים של המחלות האוטו-אימוניות אינו ברור עדיין.
גרעינון
שמאל|ממוזער|250px|מיקרוגרף ממיקרוסקופ אלקטרונים של הגרעין בו ניתן להבחין בבירור באזור כהה ודחוס, הוא הגרעינון.
הגרעינון הוא אברון משני (או "תת-אברון") המצוי בתוך גרעין התא של רוב התאים האאוקריוטים. הגרעינון הוא מבנה עגלגל, כהה ודחוס המופרד בבירור משאר תכולת הגרעין.
תפקידו העיקרי של הגרעינון הוא ייצור הריבוזומים. הגרעינון מורכב מכמה קומפלקסים של חלבונים והוא שוכן בצמוד לכרומוזומים, באזור שבו ה-DNA מכיל גנים המקודדים ל-rRNA. באזור זה, המכונה NOR (ראשי תיבות באנגלית של Nucleolar Organizer Region, "אזור ארגון הגרעינון"), שוכנים רוב הגנים המקודדים ל-rRNA. הגרעינון אינו מוקף בממברנה כלשהי, והוא חשוף לנוקלאופלזמה (הנוזל הממלא את גרעין התא). בתאי האדם, למשל, מפוזרים הגנים ל-rRNA על גבי חמישה כרומוזומים, וגרעינון נפרד נבנה בצמוד לכל אחד מהם.
בגרעינון מתבצע עיבוד ה-pre-rRNA, התעתיק הראשוני של ה-rRNA. הלה נחתך לגדילים המתאימים ליחידות הריבוזום, וכן מתבצע בו שינוי כימי של מספר נוקלאוטידים. את מרבית השינויים בגרעינון מבצעת חומצת גרעין הקרויה sno-RNA, ("RNA גרעינוני קטן"). אל הגרעינון מגיעים חלבונים המהווים חלק מהריבוזום, ושם הם מוצמדים ל-rRNA.
גופים תוך גרעיניים נוספים
מלבד הגרעינון, הגרעין מכיל מספר גופיפים חסרי מעטפות אחרים. אלו כוללים את גופיפי קחאל, אזורי ה-PIKA, גופי ה-PML ואחרים. על אף שתפקידיהם הברורים של חלק מגופים אלו אינם ידועים לנו עד כה, הם מראים כי נוזל הגרעין איננו תערובת אחידה, אלא מכילה תתי אזורים תפקודיים רבים.
גופי קחאל
גרעין תא נורמטיבי מכיל בדרך כלל בין 1 ל-10 יחידות דחוסות הקרויות גופי קחאל (על שם סנטיאגו רמון אי קחאל), שקוטרם הוא בין 0.2 ל-2 מיקרומטר, כאשר ישנה תלות בסוג התא ומין בעל החיים. כאשר הם נצפים תחת מיקרוסקופ אלקטרונים, הם נראים דומים בצורתם לכדורים קטנים וגופים אלה מהווים מוקדי תפוצה עבור החלבון קוילין. גופי קחאל מעורבים בכמה תפקידים הקשורים לעיבוד ה-RNA, ובמיוחד של הבשלת ה-snoRNA וה-snRNA, כמו גם הגהה של ה-mRNA.
תפקידי הגרעין
תפקידיו העיקריים של גרעין התא הם בקרה על ביטוי הגנים והענקת מצע מבודד משאר התא, בו יכולים להתבצע תהליכי שכפול ה-DNA, השעתוק ותהליכי השחבור. ההפרדה שנוצרת על ידי גרעין התא בין מקום התרחשות תהליכים אלו לבין מקום התרחשות תהליך התרגום מאפשרת יצירת שלבים רבים יותר להגבלת התבטאות הגנים, שלבים שאינם קיימים ביצורים פרוקריוטים חסרי הגרעין.
ממוזער|תהליך השעתוק והתרגום בתא איקריוטי|250px
מידור התא
מעטפת הגרעין מאפשרת לגרעין לפקח ולברור את תכולתו, וכן מפרידה את תכולת הגרעין מן הציטופלזמה. יכולת זו חשובה לבקרת התהליכים המתרחשים בכל צד של מעטפת הגרעין. במקרים מסוימים, כאשר תהליך ציטופלזמי מסוים צריך להיות מוגבל או להיפסק, מורחק משתתף מרכזי בתהליך, כגון מגיב, מן הציטופלזמה לגרעין, שם הוא מתקשר לגורמי התעתוק לדיכוי יצירתו של אנזים מסוים הדרוש להמשך התגובה.
ביטוי גנים
התבטאות הגנים מתחילה את דרכה בתהליך השעתוק, בו נבנית מולקולת RNA על גבי גדיל של DNA באמצעות זיווג בסיסים. במקרה של גנים המבטאים לחלבונים, תוצר תהליך זה הוא mRNA, המועבר לריבוזומים שבציטופלזמה, שם הוא עובר תהליך נוסף הנקרא תרגום, בו נבנה חלבון על פי הקודונים שב-mRNA.
מאחר שהגרעין מהווה אתר בו מתבצע השעתוק, מצויים בו חלבונים רבים הדרושים לתהליך זה או להגבלתו. חלבונים אלה כוללים את האנזים אליקאז האחראי לרופף ולהתיר את הקשרים בין הנוקליאוטידים של שני גדילי ה-DNA, על מנת שהאנזים RNA פולימראז יוכל לבנות על גבי כל אחד מהגדילים מולקולת RNA. כמו כן מצויים גם הטופואיזומראז המרופף את הקשרים בין הגדילים של ה-DNA וכן מספר גדול של גורמי שעתוק.
שחבור ה-mRNA הראשוני (pre-mRNA)
מיד לאחר השעתוק, נקראות מולקולות ה-mRNA" mRNA ראשוני" או "pre-mRNA". ה-mRNA הראשוני מכיל מקטעי DNA רבים שאינם מקודדים לחלבונים או אינם רצויים ולכן יש להסירם ממולקולות ה-mRNA שישלחו לתרגום. תהליך זה נקרא שחבור. בתהליך זה, מוסרים קטעים מסוימים מרצף הנוקליאוטידים המרכיב את ה-mRNA הראשוני, בעיקר המקטעים שאינם מקודדים לחלבונים ומקטעי הגנים המקודדים לחלבונים מסוימים מוצמדים זה לזה על מנת ליצור את ה-mRNA הסופי שישלח לתהליך התרגום. קטעי מולקולת ה-DNA המשועתקים ל-mRNA ומורחקים בתהליך השחבור נקראים אינטרונים והקטעים שאינם מורחקים בתהליך השחבור ולפיכך מתורגמים לחלבונים נקראים אקסונים.
תהליך השחבור על אותה מולקולת ה-RNA אינו מתרחש תמיד באותה צורה. שתי מולקולות RNA זהות יכולות לעבור בתא שחבורים שונים, תופעה הידועה כשחבור חליפי. תופעה זו היא האחראית לכך שמספר גנים מצומצם יחסית יכול להביא לכמיליון תוצרים חלבוניים שונים האפשריים בתא איקריוטי. דוגמה נפוצה לתוצר של תהליך השחבור החליפי הם חלבוני הנוגדנים המהווים חלק ממערכת החיסון. תהליכי השחבור והשחבור החליפי מתבצעים בתת-אברון הספלייסוזום שבתוך גרעין התא.
תאים איקריוטיים חסרי גרעין ותאים מרובי גרעינים
שמאל|ממוזער|250px|תאי הדם האדומים בגוף האדם, כמו תאי הדם הדומים של שאר היונקים, מאבדים את גרעינם באופן טבעי כחלק מתהליך האריתרופויזה.
על אף שלרוב התאים האיקריוטיים יש גרעין יחיד, ישנם מספר סוגים של תאים איקריוטיים להם אין גרעין, ואחרים להם יש יותר מגרעין אחד. מצב זה יכול להיות תוצאה של תהליך נורמטיבי, כמו תהליך האריתרופויזה במשפחת היונקים, בו תאי הדם האדומים מאבדים את גרעינם כחלק מתהליך ההתפתחות הטבעי שלהם במח העצם, או כתוצאה מחלוקת תא משובשת.
מכיוון שאין בידם מידע גנטי להעביר לדור הבא, תאים חסרי גרעין אינן יכולים להתחלק וליצור תאי בת. כאמור, התאים חסרי הגרעין הידועים ביותר הם תאי הדם האדומים אצל היונקים, החסרים גם אברונים אחרים, כגון מיטוכונדריון ומשמשים בעיקר לתהליכי תחלופת הגזים בגוף. בתהליך האריתרופויזה, תאי הדם האדומים מאבדים, בנוסף לגרעין, גם אברונים נוספים כגון המיטוכונדריה וכן את הריבוזומים. נוכחותם של מוטגנים עלולה לגרום לשחרורם של תאי דם אדומים עם גרעין קטן ולא מפותח, לתוך מערכת ההובלה. תאים חסרי גרעין נוספים יכולים להיווצר בגוף בחלוקת תא לא תקינה, בה תא בת אחד מחוסר גרעין ותא בת אחר בעל שני גרעינים.
בטבע מצויים גם יצורים בהם תאים מרובי גרעינים תקינים. ביניהם נמנים רוב מחלקת ה-Acantharea של הפרוטוזואה ומספר סוגי פטריות.
אבולוציה
כיאה למאפיין המרכזי של התא האיקריוטי, שאלת מוצאו האבולוציוני של גרעין התא היוותה ומהווה מקור להשערות רבות ומגוונות. ארבע השערות עיקריות הוצעו להסבר קיומו, אך אף אחת מהן לא קיבלה תמיכה חד משמעית מהקהילה המדעית.
לפי התאוריה המכונה "המודל הסינוטרופי", יחסי סימביוזה בין חיידקים קדומים לבין חיידקים יצרו תא איקריוטי המכיל גרעין.
השערת התאוריה היא שהסימביוזה נוצרה כאשר חיידק קדום (ארכיאה) הדומה ל"Methanogenic", פלש וחי לתוך חיידק פרוקריוטי הדומה ל"Myxobacteria" ובסופו של דבר התנוון ונוצר הגרעין הראשון. ישנן נקודות דמיון בין תאוריה זו לתאוריה האנדוסימביוטית המקובלת על רוב הקהילה המדעית, המסבירה את מקורם של אברוני המיטוכונדריה והכלורופלסטים המצויים בתאים איקריוטיים, לפיה אברונים אלה התפתחו מיחסים אנדוסימביוטים דומים בין התא האיקריוטי הראשון לבין חיידק פרוקריוטי אווירני (אירובי; המשתמש בחמצן לתהליכי הפקת האנרגיה בתא). תאוריית המודל הסינוטרופי נתמכת על ידי תצפיות שנעשו, בהן התגלה כי לחיידקים קדומים ולאיקריוטים גנים דומים לחלבונים מסוימים, כולל היסטונים. תצפיות שהראו כי החיידק "myxobacteria" הוא בעל כושר תנועה עצמאית, יכול ליצור קומפלקסים רב תאיים ומכיל קינאז וחלבון G בדומה לתאים איקריוטיים, תומך בהשערה כי המקור לתא האיקריוטי הוא בחיידק פרוקריוטי.
לפי התאוריה השנייה, התא האיקריוטי הראשון התפתח מחיידק פרוקריוטי ללא שלב אנדוסימביוטי. תאוריה זו נתמכת על ידי קיומו של החיידק "Planctomycetes". חיידק זה בעל מבנה גרעיני עם נקבוביות פרימיטיביות ומבנים ממודרים אחרים הנמצאים על גבי מעטפת הגרעין בתא איקריוטי.
התאוריה השנויה ביותר במחלוקת גורסת כי מקורה של מעטפת הגרעין, ביחד עם עוד תכונות איקריוטיות, הוא בהדבקת חיידק פרוקריוטי בנגיף. הצעה זו מבוססת על נקודות דמיון הקיימות בין האיקריוטים לבין נגיפים, הכוללות את נוכחות גדילי DNA קווים, ביצוע mRNA capping וקשירה חזקה לחלבונים (כאשר מבצעים אנלוגיה בין ההיסטונים למעטפת הנגיף). כמו כן, הוצע כי השאלה הבלתי פתורה בנוגע להתפתחות הרבייה המינית (שכן לרוב רובם של המיקרואורגניזמים אין רבייה מינית) יכולה להיות קשורה להשערה שמוצאו של התא האיקריוטי הוא נגיפי.
לבסוף, תאוריה חדשה טוענת כי הגרסאות המסורתיות לתאוריה האנדוסימביוטית אינן חזקות מספיק על מנת להסביר את מוצאו של התא האיקריוטי. מודל זה, המכונה "השערת הקרום החיצוני", מציע כי מוצאו של הגרעין הוא בתא קדמון אחד שפיתח קרום חיצוני שני לתא. הקרום הפנימי הסוגר את התא הפך לאחר מכן למעטפת הגרעין ופיתח מבני נקבוביות יותר ויותר משוכללות למעבר של מרכיבים תאיים הנבנים בתוך הגרעין, כגון תתי-יחידות של ריבוזומים.
מקורות
התא-יחידת החיים, המרכז להוראת המדעים באוניברסיטה העברית, חיה גרוס ויהודית עתידיה
פרקים במיקרוביולוגיה ובמערכות הגנה, המרכז להוראת המדעים באוניברסיטה העברית, חנה ברנהולץ, ליאורה פלד ורות וינקלר
גנטיקה, המרכז להוראת המדעים באוניברסיטה העברית, חיה גרוס ויהודית עתידיה
ראו גם
גנטיקה
רבייה
מיטוזה
מיוזה
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:אברוני התא | 2024-08-28T14:34:04 |
חיל הנדסה | ממוזער|250px|פלס של חיל ההנדסה הישראלי עוסק בפינוי מוקשים באמצעות מגלה מוקשים.
ממוזער|250px|מרגמת מצור מסוג טרבושה. אחד מכלי המצור של ימי הביניים. המהנדסים היו אחראים ללוחמת המצור בעת העתיקה וימי הביניים.
ממוזער|250px|דחפור D9 משוריין של חיל ההנדסה הישראלי חוצה תעלת נ"ט על גבי גשר מישר.
חיל הנדסה או חיל הנדסה קרבית (בראשי תיבות: חה"ן) הוא אחד מחילות היבשה היסודיים (יחד עם חי"ר, חיל שריון וחיל תותחנים) שמהווים מרכיב חיוני בכל צבא. חיל ההנדסה מתמחה בלחימה רגלית בשטח אורבני ובשטח פתוח, ולחימה ממוכנת. בנוסף מתמחה בכל הקשור להנדסה צבאית בשדה הקרב – בנייה והריסה, עבודות עפר, חבלה התקפית, חבלה וסילוק פצצות, מיקוש ופריצת מכשולים, גישור וצליחה – ובעל חשיבות מכרעת בלוחמה הקרקעית. בחלק מצבאות העולם, ובהם צה"ל, לוחמי חיל ההנדסה מתפקדים גם כלוחמי חי"ר ועוברים הכשרה קרבית מורכבת, במהלכה הם מאומנים בלחימת חיל רגלים טיפוסית יבשתית רגילה (בצה"ל לוחמי חיל ההנדסה הקרבית מוגדרים כלוחמי חוד ובעלי הכשרה ברמת רובאי 07). תפקידיו של חיל ההנדסה מגוונים: מצד אחד, עליו לאפשר ניידות לכוחות (בייחוד ליחידות ממוכנות) ולסייע לכוחות שריון וחי"ר תוך כדי לחימה רגלית וכבדה, בהתגברות על מכשולים הנדסיים (בתים ממולכדים, פריצת מכשולים, שדות מוקשים, צירים ושטחים, חבלה). מצד שני, עליו למגן את הכוחות ולהגביל את תנועת כוחות האויב, הוא מתבצע באמצעות פלוגות פלסים ומחלקות סיור, אך גם לרוב מתבצע הדבר באמצעות יחידות ייעודיות על ידי חפירת תעלות, הטמנת מוקשים ובניית ביצורים. בנוסף, בצבאות המודרניים חיל ההנדסה הוא הסמכות העליונה בכל הנוגע לחומרי נפץ וחבלה וחיל חיוני הקיים בכל צבא מודרני בעולם.
היסטוריה
חיל ההנדסה הוא אחד החילות העתיקים ביותר שעדיין מהווה חלק חיוני והכרחי בכל צבא שהוא. כל חיל הנדסה באותן צבאות, הוא חיל חי"ר וחיל הנדסי. כבר בעת העתיקה נדרשו הצבאות העתיקים למהנדסים ובנאים שיכשירו דרכים ויבנו מכשירי מלחמה וכלי מצור. צבאות העמים בסהר הפורה היו הראשונים לפתח לוחמת מצור מתקדמת המבוססת על התקנים הנדסיים מתוחכמים כגון מעוטים ומגדלי מצור ניידים. את המצור ניהלו מהנדסים שפיקדו על החיילים, הרגמים והחפרים והורו להם כיצד למוטט את חומות האויב. מנגד, המהנדסים היו אחראים על בניית ביצורים וניהול ההגנה מפני לוחמת המצור של האויב.
הצבא הרומי היה אולי הצבא בעל האוריינטציה ההנדסית ביותר בעת העתיקה. בנוסף למכונות המצור המשוכללות שבנו הרומאים, הם סללו דרכים לכל מקום בו הגיעו ובנו כמעט מדי יום מחנות ניידים מעץ ששימשו ללינת הלגיונות. המהנדסים הרומאים הצליחו להכשיר דרכים רבות ובנו גשרים על פני נהרות רחבים, חלק גדול מהם עדיין קיימים גם היום.
בימי הביניים, ההנדסה הקרבית התמקדה בעיקר בלוחמת מצור, כאשר המהנדסים תכננו וניהלו מצור על טירות ומבצרים. המהנדסים השגיחו על בניית אמצעי המצור ועל השימוש בחפרים ופלסים (sappers בלועזית) על מנת לחפור תחת יסודות החומה ולמוטטה באמצעות שרפתם. על המהנדסים היה להצליח לפרוץ את הביצורים לפני שהצד הנצור יצליח לארגן מתקפת נגד או שהרעב והעייפות יכריעו את הצד הצר.
כאשר הופיעו התותחים, המהנדסים היו אחראים לאחזקתם, וכן על פיתוח ביצורים מיוחדים כנגד ארטילריה. מאוחר יותר, האחריות על הפעלת התותחים עברה לחיל התותחנים.
במאה ה-20, כאשר החל שימוש נרחב ביותר בחומרי נפץ, חיל ההנדסה קיבל על עצמו את האחריות בכל הנוגע לשימוש ולטיפול בהם. חיל ההנדסה פיתח מומחיות בהכנת, שימוש ונטרול חומרי נפץ ופצצות למיניהן. חיל ההנדסה אחראי על פיתוח מגוון מוקשים, רימונים ומטעני חבלה ולעיתים רבות – על הטמנתם והפעלתם בשטח (כדי לפוצץ גשרים, מסילות רכבת, תשתיות אויב ועוד). בנוסף, לחיל ההנדסה יש בצבא בלעדיות בכל הנושא שנוגע לטיפול בחומרי נפץ מסוכנים וסילוק פצצות. חיל ההנדסה הוא זה שאחראי על פינוי שדות מוקשים, פתיחת צירים בהם יש סכנה למטעני גחון ונטרול מטעני חבלה שהטמין האויב. בנוסף, חיל ההנדסה מטפל בנפלי תחמושת ומנטרל תחמושת שלא התפוצצה.
בנוסף לתפקידים החדשים שנובעים מחשיבותם של חומרי הנפץ, שמר חיל ההנדסה על התפקידים המסורתיים שלו הכוללים הבטחת ניידות, פריצת דרכים ומכשולים, גישור על תעלות, הפעלת כלי צמ"ה, בניית ביצורים והנחת מכשולים בפני האויב.
בצבאות רבים בעולם כוחות ההנדסה הקרבית לא מאורגנים כחיל אלא מפוזרים כפלוגות, גדודים או רגימנטים ששייכים אורגנית לחטיבות או דיוויזיות בכל יחידות השדה הקרביות. למשל: גדוד ההנדסה הקרבית הראשון של חיל הנחתים האמריקני.
חיל ההנדסה הישראלי הוקם ב-1947 עם פרוץ מלחמת העצמאות בהתבסס על יוצאי "המהנדסים המלכותיים" של הבריגדה היהודית ואנשי מחלקות החבלה והביצורים של ההגנה והפלמ"ח, ומוסד רשמית ב-1948. לחיל ההנדסה מורשת קרב מפוארת: הוא השתתף בכל מלחמות ישראל, כאשר הוא מוביל ומפלס את הדרך לכוחות צה"ל. הוא בלט במיוחד בפריצת דרך בורמה, בניית קו בר-לב, מבצע אבירי לב (צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים), מבצע חומת מגן, מבצע צוק איתן ומלחמת חרבות ברזל. כיום חיל ההנדסה כולל גדודי הנדסה קרבית, פלסים, מערך צמ"ה (שמפעיל ציוד מכני הנדסי ובעיקר דחפורי D9 משוריינים), אמצעי גישור וסער, חבלנים ויחידת הנדסה למשימות מיוחדות העוסקת בקומנדו הנדסי, חבלה, סילוק פצצות ולוחמת מנהרות. לוחמי חיל ההנדסה הקרבית מוגדרים כלוחמי חוד וזוכים להכשרה קרבית ברמת רובאי 07, בדומה לחיל הרגלים.
ייעוד חיל הנדסה
לחיל ההנדסה מספר תפקידים:
ממוזער|250px|דחפור משוריין של צה"ל מדגם CAT D9R מבצע עבודות עפר. מאז מלחמת העולם השנייה היו הדחפורים כלי הכרחי בכוחות ההנדסה הקרבית ומגוון השימושים שלהם היה נרחב במיוחד: בניית ביצורים, פריצת מכשולים, סילוק מוקשים, הכשרת דרכים, הערמת סוללות עפר, בניית עמדות לטנקים ואף הריסת תשתיות אויב.
ממוזער|250px|רכב הנדסה קרבית באפלו MRAP אמריקאי שפותח לצורך פתיחת צירים והתגברות על מטעני חבלה מאולתרים במלחמת עיראק.
ממוזער|250px|רובוט חבלה וסילוק פצצות של חיל הנחתים האמריקני. הסלק שבתמונה מחבר לרובוט נפץ, אותו יתקין הרובוט על מטען חבלה שנתגלה בסביבה על מנת לפוצצו באופן מבוקר.
לחימה רגלית והתמחות בכל הקשור ללחימה בשטח אורבני, שטח פתוח, הסוואה ושדאות בסיסית
לחימה עם כלי רכב קרביים משוריינים ממוכן דרך נגמ''שים, פומ''ה, נמ''רה, דחפורים ועוד
ניידות:
פתיחת צירים ופריצת מכשולים.
התגברות על תעלות נ"ט.
פינוי צירים ממחסומים.
סלילת דרכים.
צליחת מכשולי מים רחבים.
הקמת גשרים.
פינוי מוקשים וניקוי זירות מטענים.
סילוק מוקשים ימיים.
טיפול בחומרי נפץ:
סילוק פצצות.
ניטרול מטעני חבלה.
ניטרול נפלי תחמושת (EOD).
מיקוש וחבלה.
התבצרות ומגננה:
הקמת מוצבים ובסיסים.
חפירת תעלות והקמת מכשולי מעבר.
הטמנת שדות מוקשים.
הריסת דרכי מעבר.
התקפה וסער:
הריסת מטרות אויב באמצעות חומרי נפץ או דחפורים.
פריצת צירים.
מיקוש וחבלה.
פיצוצים מבוקרים וממוקדים למשימות מיוחדות.
גישור.
טיפול בלוחמת אב"כ.
מחקר ופיתוח:
פיתוח טכניקות חבלה חדשות.
פיתוח אמצעי חבלה וחומרי נפץ.
פיתוח יכולות ואמצעים של סילוק פצצות.
פיתוח אמצעי גישור ניידים.
פיתוח אמצעי צליחה.
פיתוח מוצבים, סוגי ביצורים ומבני מגן.
בניית מוצבים ותשתיות צבאיות.
כלים ואמצעים בחיל הנדסה
ממוזער|250px|דחפור D7MCAP של צבא ארצות הברית. זהו דחפור צבאי בלתי-מאויש המשמש לניקוי שדות מוקשים
ממוזער|250px|טנק גישור
ממוזער|250px|מוקש נגד טנקים
הכלים הטיפוסיים לחילות ההנדסה הם:
רכב הנדסה קרבית – רכב קרבי משוריין המשמש להנדסה קרבית
טנקי הנדסה – טנקים הנושאים התקנים הנדסיים, כגון מגוב, כף דחפור וגשרים.
טנק גישור – טנק הנושא התקני גישור.
טנק-דחפור – טנק המצויד בכף דחפור.
נגמ"שי הנדסה – תפקידם לנייד פלסים בביטחון בשדה הקרב. לחלקם ניתן גם לחבר מגובים כנגד מוקשים.
ציוד מכני הנדסי (צמ"ה) כגון דחפורים, טרקטורים, שופלים (יעה אופני, מעמיס קדמי) מחפרים ומנופים. חלקם ממוגנים וחלקם לא.
רכבי סיור
מוקשים ומטעני חבלה.
מטמיני מוקשים
רכבים להטמנת מוקשים.
מיקוש פזיר.
אמצעים לגילוי מוקשים
דקר
מגמ"ק אלקטרומגנטי
סכין פלסים
אמצעים לפינוי מוקשים
התקני מגוב לפינוי מוקשים המותקנים בקדמת רכב קרבי משוריין (רק"ם)
מגוב נוכרי
מגוב רציף
מגוב מורג
מפני מוקשים ייעודיים
שבשים אלקטרומגנטיים כנגד מטעני חבלה, מטעני צד ומטעני גחון.
רקטות תרמובאריות לפיצוץ שדות מוקשים.
אמצעים לסילוק פצצות ונטרול מטעני חבלה
ניידת חבלנים
רובוטי חבלה סילוק פצצות.
רכב "כולא-פיצוץ" (מכונה לעיתים "כספת")
רובי שוטגאן ורובים נגד חומרים לפירוק או פיצוץ מבוקר של מטעני חבלה
אמצעי גישור
טנק גישור – טנק הנושא התקני גישור
גשר מישר
גשר ביילי
אמצעי הגנה מפני איומי אב"ך (הגנה מפני נשק אטומי, ביולוגי וכימי)
מיגון אישי, חליפות מגן, מסכות אב"ך.
אמצעי גילוי וזיהוי של חומרי לחימה כימיים או ביולוגיים.
אמצעי טיהור.
אמצעי לחימה ונשק אישי הכולל רובי סער מסוג M16 ו־M4 אקדחים, רימוני יד ומקלעים.
קישורים חיצוניים
פרק 03 – דברי הימים: ככה לא בונים חומה – על הנדסה קרבית בצבא אשור בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הנדסה
קטגוריה:הנדסה צבאית
קטגוריה:יחידות הנדסה צבאית
קטגוריה:עיסוקים קרביים | 2024-09-29T08:57:46 |
המרכז הבהאי העולמי | המרכז הבהאי העולמי הוא המרכז המנהלי והדתי של הדת הבהאית. הוא שוכן בצפון ישראל – בערים חיפה ועכו ובסביבותיהן, וכולל את אתרי העלייה לרגל הבהאיים העיקריים ואת המבנים המשמשים משכן למוסדות הבין-לאומיים של הדת, ובהם מבני משרדים, בתים לעולי רגל, ספריות, ארכיונים, מרכזי מבקרים, מקדשים וגנים רחבי ידיים. שורשיו של המרכז הבהאי העולמי בשהותו של בהאא אללה בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני, במחצית השנייה של המאה ה-19.
כל הפעילות הבהאית במישור הבין-לאומי מרוכזת בידי המרכז הבהאי העולמי, ובכלל זה ניתוב משאבים וקבלת החלטות המשליכות על הדת הבהאית כולה. בית הצדק העולמי השוכן בחיפה הוא הסמכות העליונה של הדת, והוא נעזר בפעולותיו במרכז ההוראה הבין-לאומי הסמוך ובמוסדות הבהאיים האחרים.
מבני המרכז הבהאי העולמי וסביבותיהם, ובמיוחד המתחם הבהאי על הר הכרמל ומתחם אל-באהג'ה בעכו, מעוצבים בקפידה, תוך שימת דגש על יופי, אסתטיקה ועיצוב נופי, הנחשבים לעיקרון חשוב בדת הבהאית. הם מהווים מוקד עלייה לרגל לבהאים מרחבי העולם, ויעד תיירותי לתיירים ולמבקרים אחרים. בשנת 2008 הוכרזו 26 ממבני המרכז השוכנים ב-11 אתרים שונים בחיפה ובגליל המערבי כאתר מורשת עולמית.
250px|ממוזער|הגנים הבהאים בחיפה
היסטוריה
ממוזער|שמאל|250px|הגנים הבהאיים, 1950
ממוזער|שמאל|250px|הגנים הבהאיים מהאוויר, ספטמבר 2021
ממוזער|250px|האובליסק המסמן את המקום בו יוקם בית התפילה הבהאי בחיפה
בשנת 1868 הגלו השלטונות העות'מאניים את מייסד הדת הבהאית, בהאא אללה, לארץ ישראל וכלאוהו בכלא עכו. הוא נותר באזור עד סוף חייו, ונפטר ב-1892. בהאא אללה הורה לבנו, עבד אל-בהאא', על המקום ברכס הכרמל שבו יוקם מקדש הבאב, בעת ביקור שערכו השניים בחיפה ב-1891. הר הכרמל נחשב לקדוש בדת הבהאית, כפי שתיארו בהאא אללה בכתביו:
ההר נזכר גם בדברי עבד אל-בהאא':
ב-21 במרץ 1909 הונחו שרידיו של הבאב, מפיצה הראשון של הדת הבהאית, במאוזוליאום בן שישה חדרים, אשר הוקם במקום בו ניצב כיום מקדש הבאב. באחד החדרים במבנה הונחו גם שרידיו של עבד אל-בהאא' בחודש נובמבר 1921, וב-23 במאי 1944, מאה שנים לאחר הכרזת הבאב, הוצג דגם של המקדש העתידי.
במהלך מלחמת העצמאות עזבו רוב הבהאים את ישראל, ורק קומץ מאמינים נותרו בה. ב-1949 הונחה אבן הפינה למקדש הבאב, שהושלם ב-1953 והיה למבנה הראשון של המרכז הבהאי העולמי. ב-1957 הושלם מבנה הארכיון הבהאי הבין-לאומי. חברי בית הצדק העולמי הראשונים נבחרו ב-1963, וגם מיקומו של מוסד זה נקבע בחיפה. בשנות ה-70 החלה הקמת בניין בית הצדק העולמי, והוא הושלם ב-1983. בשלב הבנייה האחרון עד כה הוקמו הטרסות והגנים האחרים, ושלושה מבני ציבור נוספים: המרכז ללימודי הכתבים הקדושים, מרכז ההוראה הבין-לאומי ושלוחה של מבנה הארכיון הבין-לאומי.
על המבנים הנוספים המתוכננים לקום במתחם או בסביבתו נמנים הספרייה הבהאית הבינלאומית, מקדש נוסף שבו יונחו שרידיו של עבד אל-בהאא', ומבנה שישמש כמשכן לבית התפילה הבהאי. באתר שבו אמור לקום המבנה האחרון, ברחוב טשרניחובסקי בכרמל הצרפתי, הוצב אובליסק בחודש אוגוסט 1971.
יחסי המרכז העולמי וישראל
חופש הפולחן מובטח לדת הבהאית כמו לכל יתר הדתות במדינת ישראל. ישראל הכירה בבית הצדק העולמי כגוף ההנהגה החוקי של הדת הבהאית, ואף שהבהאים דוגלים בעשיית נפשות לדתם, קיבלו על עצמם מנהיגי הדת מרצונם את האיסור ללמד את הדת הבהאית בארץ. למרות חשיבותו המרכזית של המרכז העולמי הבהאי, אין בישראל קהילה בהאית רשמית, ואין מתקיימות בה פעילויות קהילתיות בהאיות אופייניות, כמו 19 ימי המפגש הקהילתי הנהוגים בכל אחד מראשי החודשים הבהאים, או כינוס של האספה הרוחנית הלאומית, שכן זו אינה קיימת בישראל. גישה זו נובעת, בין היתר, מהצורך לשמור על יחסים תקינים עם שלטונות המדינה ועם אוכלוסייתה. במכתב מ-1995 הבהיר בית הצדק העולמי את מדיניותו בעניין:
המתחם הבהאי על הר הכרמל
המתחם הבהאי על הר הכרמל בחיפה משתרע לאורך של כמעט קילומטר, בין המושבה הגרמנית מצפון-מזרח, לבין מרכז הכרמל מדרום-מערב. במרכזו רחבה שבה גן מטופח ובו שבילי הליכה מרוצפים בחצץ בגוון אדמדם. הרחבה פונה אל שדרות הציונות שמדרום לה והחוצות את המתחם ממזרח למערב במנהרה. בקצה הצפוני של הרחבה ניצב מקדש הבאב. מעל לרחבה מטפסות תשע טרסות במעלה הכרמל המשמשות כציר האורך העיקרי של המתחם כולו, ומסתיימות בכניסה העליונה אל המתחם ברחוב יפה-נוף. תשע טרסות נוספות מהוות את המשכו של ציר זה במורד ההר, והן מסתיימות בכניסה התחתית של המתחם, הפונה אל שדרות בן-גוריון. בצידו הדרום-מזרחי של המתחם משתרעת ה"קשת", ארבעה מבנים הערוכים בצורת קשת, והכוללים את בית הצדק העולמי, מרכז ההוראה הבין-לאומי, המרכז ללימודי הכתבים הקדושים ואת הארכיון הבין-לאומי. ארבעת המבנים סוגרים מדרום על הגנים המונומנטליים.
מרכז|766px
הטרסות והגנים המונומנטליים
שמאל|ממוזער|250px|המזרקה בטרסה התחתונה
שמאל|ממוזער|250px|מראה של חלק מהטרסות העליונות
19 הטרסות מהוות את הציר המרכזי של המתחם, המוביל מפינתו הצפון-מזרחית אל קצהו הדרום-מערבי. פתיחתן הסופית של הטרסות התקיימה ב-22 במאי 2001, ערב יום השנה ה-158 להכרזת הבאב לפי לוח השנה הבהאי. תשע הטרסות הראשונות הוקמו בחלקו הצפוני של ההר בשנות ה-30, ולאחר מכן נרכשו יתר הקרקעות בסביבתו של המתחם המקורי. בשנת 1990 החל השלב האחרון של הקמת הגנים והשלמת תשע הטרסות הנוספות. אלה מובילות מגובה של 60 מטר מעל פני הים עד גובה של 400 מטר מעליו, ועל מנת ליצור המשכיות, הוקמו גשרים מעל שני הרחובות החוצים את המתחם ממזרח למערב. הטרסות מעוגלות כך שכל אחת מהן מקיפה את זו שמתחתיה בחלק העליון של הציר, ואת זו שמעליה בחלק התחתון של הציר. מאפיין זה יוצר תחושה כי הטרסות קורנות ממקדש הבאב לשני הכיוונים.
אלפי מטרים מעוקבים של אדמה הוסרו ממדרון ההר כדי להשיג שלמות טופוגרפית, סימטרית וחזותית, ובקצה התחתון של הטרסות, הסיטה עיריית חיפה את שדרות בן-גוריון במטר ו-86 ס"מ, כדי שאלה ימשיכו את ציר הטרסות במדויק. שטח בנוי בהיקף של 2,000 מ"ר הוקם מתחת לטרסות, והוא כולל, בין היתר, את מרכז המבקרים התת-קרקעי השוכן מתחת לטרסה האחת-עשרה ואשר הגישה אליו היא משדרות הציונות. חומרי הבנייה לטרסות הובאו מהיישובים סאג'ור ויאנוח ג'ת ועובדו בנצרת. 200px|ממוזער|ימין|הטרסות בתעלות ובמזרקות, שחלקן יוצרו באיטליה, זורמים מים במורד ההר, וקול הזרימה מאפיל על שאון העיר. גם המעקות לאורך המדרגות והשבילים הובאו מאיטליה. בטרסה התחתונה שבה שוכנת רחבת הכניסה הצפונית למתחם, הוקמו מפל עשוי שיש, ומזרקת מים ייחודית בצורת כוכב הוצבה במרכזן של 16 בריכות נוי בצורת יהלום.
שמאל|ממוזער|250px|קברה של בתו של בהאא אללה
שמאל|ממוזער|250px|מראה במרכז המבקרים התת-קרקעי
19 הטרסות נושאות יסודות סמליים בהאים שונים. המספר 19 הוא מספר מקודש בדת הבהאית, ומסמל את הבאב – הטרסה המרכזית שבה ניצב המקדש – ואת 18 בני קהילתו הראשונים. תאורת הטרסות ומקדש הבאב עומדת בניגוד לתנאי כליאתו הקשים של הבאב, ממנו נמנע אפילו נר להאיר את תאו בשעות החשיכה. הזרעים לשני עצי תפוז בגן הובאו מעץ תפוז אשר ניצב בעבר בחצר ביתו של הבאב בשיראז שבאיראן, לפני שנהרס ב-1979 במהלך המהפכה האיראנית.
בכל טרסה שלוש רצועות גנים רוחביות, שהמרכזית שבהם היא גן "רשמי" המעוצב לפי כללים פורמליים, השנייה מעוצבת בסגנון חופשי יותר, והשלישית נותרה חופשית להתפתח באופן טבעי. שורת גנים חופשיים אלה תוכננה כמעבר אקולוגי, ובהם נעים בחופשיים בעלי חיים דוגמת קיפודים, צבים וזוחלים אחרים. בגנים אלה פורחת גם אוכלוסיית העופות והחרקים. חלק מהמינים הובאו למקום במכוון, על מנת לווסת את אוכלוסיית המזיקים ולצמצם את הצורך בשימוש בחומרי הדברה.
מערכת ההשקיה מבוססת על מיחזור מי המזרקות, ותוכננה כך שתקטין את רמת התאיידות המים ככל הניתן. במורדות התלולים, ששיפועם נע בין 30 ל-60 מעלות, נשתלו צמחים שביכולתם למנוע את סחיפת הקרקע. כ-70 גננים וכ-30 מתנדבים בהאים עושים בתחזוקת הגנים והטרסות.
שמאל|ממוזער|250px|המתחם הבהאי מהאוויר
הגנים המונומנטליים שוכנים ממזרח לשורת הטרסות העליונה. הם משתרעים על פני שטח בצורת חצי מעגל שגבולו מוכתב על ידי ארבעת מבני הקשת מדרום, ועל ידי שדרות הציונות מצפון. בגנים אלה שוכנים שלושה קברים של ארבעה מבני משפחתו של בהאא אללה, ובהם בנו, בתו ואשתו הראשונה, וכן קברה של אשתו של עבד אל-בהאא'. הגנים הוקמו בהדרגה החל בשנת 1932, והם מהווים דוגמה מובהקת של אדריכלות בהאית.
מקדש הבאב
מקדש הבאב הוא המקדש בו שמורים שרידיו של סיד עלי מוחמד שיראזי, מייסד הבאביזם שנודע בכינוי ה"באב" ("השער"). הבאב נחשב למפיצה הראשון של הדת הבהאית. אף שהמקדש נחשב בעיני הבהאים כמקום השני בקדושתו לאחר אל-באהג'ה בעכו, הוא ללא ספק המבנה הבהאי הידוע ביותר בישראל ובעולם כולו, והוא מזוהה עם הדת יותר מכל. המקדש הוא כיום אחד משני אתרי העלייה לרגל החשובים ביותר למאמיני הדת הבהאית.
עולי הרגל הבהאים המגיעים למקדש נכנסים אליו לאחר שהם חולצים את נעליהם כדי לשמור על קדושת המקום. הם יושבים בתוך המקדש בשקט, והתפילה שלהם מתבטאת במעין "מדיטציה" שקטה. כך הם מאמינים שהם מתחברים לאל בצורה אישית.
אבן הפינה למבנה הונחה ב-1949, והקמתו הסתיימה ב-1953 בעלות של 750,000 דולר שמומנה על ידי תרומות. המבנה משלב סגנון בנייה מזרחי ומערבי; בקומתו הראשונה ארקאדה רבועה שעמודיה עשויים גרניט ורודה. מעליה רחבה רבועה, שבמרכזה ניצבת הקומה השנייה והמתומנת של המבנה. קומתו השלישית של המבנה היא בצורת גליל בגובה של 11 מטר, שבו קבועים 18 חלונות. מעל לאחרונה קבועה כיפת המבנה המוזהבת, שעשויה מ-12,000 אריחי זהב מזוגגים בחמישים צורות וגדלים. המקדש היה לסמלה המוכר ביותר של העיר חיפה; הוא בולט למרחוק בכיפתו המוזהבת באור יום, ומואר בלילה.
"הקשת"
ארבעת מבני הקשת ("The Arc") זכו לשמם בשל אופן העמדתם בצורת קשת, אך לשם נודעת גם משמעות סמלית המתקשרת לאמור בספר הכרמל, בו נאמר כי במקום זה ישיט האל את "תיבתו". המילה האנגלית ל"תיבה" ("Ark") משמשת כחלק מהביטויים תיבת נוח ("Noah's Ark") וארון הברית ("Ark of the Covenant") באנגלית, ולזהות בצלילי שתי המילים – "קשת" ("Arc") ו"תיבה" ("Ark") – נודעת משמעות מטפורית. כל המבנים בקשת בנויים בהשפעה של אדריכלות יוונית קלאסית. הם אינם מתנשאים לגובה אלא משתלבים במורדות ההר ובגנים המקיפים אותם, וקומותיהם מעמיקות אל תוך האדמה.
הארכיון הבין-לאומי
ממוזער|250px|מבני הקשת מימין לשמאל: הארכיון הבין-לאומי, המרכז ללימודי הכתבים הקדושים, בית הצדק העולמי ומרכז ההוראה הבין-לאומי
מבנה הארכיון הבין-לאומי הושלם ב-1957, והיה המבנה הראשון בקשת. צורתו, כשל מקדש יווני, שואבת את השראתה מהפרתנון באקרופוליס של אתונה. למבנה 50 עמודים בסגנון איוני, וגגו ירקרק. בארכיון שמורים ספרים וכתבים שנאספו על ידי הדת הבהאית במשך 150 שנות קיומה, ובין היתר נמצאים בו תצלומו היחיד של בהאא אללה וציורים שלו ושל הבאב. הציורים והתצלום מוצגים לציבור. עד פתיחת המבנה שימשו שלושה מחדרי מקדש הבאב והמבנה בשדרות הציונות 75 כארכיון הבין-לאומי.
בית הצדק העולמי
מאז הקמתו ב-1963 בית הצדק העולמי משמש כמוסד העליון של הדת הבהאית. בבית הצדק תשעה חברים, הנבחרים אחת לחמש שנים על ידי ועדת בחירה המורכבת מנציגי כל האסיפות הרוחניות הבהאיות. בית הצדק העולמי הוא גוף בעל סמכות חקיקתית ושיפוטית – הוא רשאי לחוקק חוקים ולשנותם, והוא משמש כערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר במבנה הארגוני של הדת הבהאית. פרסומיו נחשבים מחייבים, ובהתאם לקביעת בהאא אללה עצמו החלטותיו החקיקתיות נחשבות לחסינות מטעות. עם זאת, רק הבית כגוף זכה להנחיה אלוהית זו, ולא היחידים המרכיבים אותו. לבית הצדק מסורה הסמכות להתאים את הדת הבהאית להתקדמות החברתית, ומכאן נובעת סמכותו החקיקתית לפרש ולהוסיף על כתבי הדת הקדושים, אך הוא אינו רשאי לשנותם או לבטלם.
משרדיו הראשונים של בית הצדק שכנו בבית עולי הרגל המערבי השני ברחוב הפרסים 10 בחיפה, וב-1983 נחנך הבניין ב"קשת". על תפקידיו של בית הצדק נמנים קידום האיכויות הרוחניות של הדת הבהאית, שימור כתבי הדת, הגנת הקהילה הבהאית העולמית, שימור המרכז הבהאי העולמי ופיתוחו הן במישור הרוחני והן במישור האדמיניסטרטיבי, וכן עידוד התרחבותה של הקהילה הבהאית העולמית. בנוסף לכך, על בית הצדק להפעיל את "השפעתו החיובית" על ענייניה הכלליים של האנושות כולה, לקדם את השלום בין העמים ולהגן על המין האנושי ועל כבודו.
המרכז ליועצים בין-לאומיים
תפקידו של המרכז ליועצים בין-לאומיים הוא ללוות ולתאם את עבודתם של תשעה יועצים הנמצאים בחיפה ו-81 יועצים ברחבי העולם. יועצים אלה ממונים על ידי בית הצדק העולמי במטרה לייעץ ולסייע למועצות המקומיות הבהאיות ולמועצות הלאומיות הבהאיות ברחבי העולם. היועצים נבחרים על ידי בית הצדק העולמי בשל היותם חברים ותיקים בקהילות השונות, והם ממונים לכהונה של חמש שנים. היועצים אינם נחשבים לאנשי דת ואינם יכולים לקבל החלטות דתיות. המרכז נוסד ביולי 1973, ובו תשעה חברים הממונים על ידי בית הצדק העולמי. הוא משתרע על פני תשע קומות בשטח כולל של 19,000 מ"ר. בתחילה שכן בבית עולי הרגל המערביים השני (ראו להלן), והעבודות להקמת המבנה הנוכחי החלו ב-1992 והסתיימו בשנת 2000.
המרכז ללימודי הכתבים הקדושים
המבנה הוא מקום מושבם של מלומדים בהאים העוסקים בלימוד ובתרגום כתבי הדת הקדושים. המבנה הושלם בשנת 1999, ויחד עם שלוחת הארכיון הבין-לאומי הצמודה לו, הוא משתרע על פני שטח של 16,000 מ"ר. עד שיוקם מבנה הספרייה הבהאית הבינלאומית, מאוכסנים ספריה במבנה זה.
מבנים מתחת לפני הקרקע
מספר מבנים גדולים שוכנים מתחת לפני הקרקע, ואלה כוללים כלבו המספק מוצרים ללא תמורה אך ורק למתנדבים במקום, חדר אוכל, משרדים, שני מגרשי חנייה, אולם השוכן בעומק של 25 מטרים מתחת לפני האדמה ובו 400 מקומות ישיבה, וכן חמישה מקלטים. סך הכול משתרעים המבנים התת-קרקעיים מתחת לגנים על-פני שטח של מאות מטרים רבועים.
נגישות לנכים
המתחם הבהאי על הר הכרמל סובל מנגישות ירודה מאוד עבור משתמשי כיסאות גלגלים ועבור עיוורים עם מקל נחיה. במקום לא מותקנים שירותים נגישים (בחלק מהרחובות הסמוכים, עיריית חיפה התקינה שירותים כאלו בסמיכות למתחם) ולא מותקנים מעלונים ומעליות בין המפלסים השונים בגן ובבניינים. כמעט כל השבילים במתחם מכוסים בחצץ דקורטיבי, שלא מאפשר תנועה עם כיסאות גלגלים ומקלות נחיה לעיוורים.
בתי עולי הרגל ומבנים אחרים בחיפה
שמאל|ממוזער|250px|הבית ברחוב הפרסים 10
שמאל|ממוזער|250px|בית עולי הרגל המזרחי
שמאל|ממוזער|250px|בית הקבלה לעולי רגל
שמאל|ממוזער|250px|בית הקברות הבהאי ברחוב אלנבי, בין מוזיאון ההעפלה וחיל הים (בקדמת התמונה) למוזיאון הימי הלאומי (מאחור)
העלייה לרגל בדת הבהאית מתבססת על ביקור של המאמינים במקומות הבהאים הקדושים הכלולים במרכז הבהאי העולמי. על מנת לקבל את פניהם של העולים לרגל השוהים בחיפה ולארח אותם, נבנו בעיר מספר בתים לעולי רגל. בעבר הופרדו עולי הרגל שבאו מארצות המזרח מאלה שהגיעו מארצות המערב בשל הבדלים תרבותיים, אך נוהג זה הופסק ב-1951.
בית עולי הרגל המערביים הראשון
בית עולי הרגל המערביים הראשון שוכן ברחוב הפרסים 4, במושבה הגרמנית, וכיום אינו פעיל. בתחילת המאה ה-20 הוא שימש עולי רגל מארצות המערב. בתחילה נשכר ולאחר מכן נרכש, ולאחר שנבנה בית עולי הרגל המערביים השני, התגורר עבד אל-בהאא' בבניין הישן עם בני משפחתו. לאחר מכן נמסר לבעלים זרים, אך שב ונרכש בידי בית הצדק העולמי לאחר מכן.
בית עולי הרגל המערביים השני
בית עולי הרגל המערביים השני, ברחוב הפרסים 10, החליף את קודמו ואף הוא אינו פועל כיום למטרה זו. לפי המסורת הוא ניצב באחד המקומות בהם נטה בהאא אללה את אוהלו כאשר ביקר בחיפה. הבית הוקם במימונה של בהאית אמידה מארצות הברית, שחשה כי המבנה הקודם אינו ראוי למטרתו. המבנה חדל מלשמש עולי רגל, ונעשו בו מספר שימושים אחרים. בין היתר היה זה משכנו הראשון של בית הצדק העולמי, מהקמתו ב-1963 ועד לחנוכת המבנה הנוכחי ב"קשת" ב-1983, ומשכנו של מרכז ההוראה הבין-לאומי מ-1983 עד 2000. כיום משמש המבנה את מזכירות הקהילה הבהאית הבין-לאומית.
בית עולי הרגל המזרחיים
בית אבן זה נבנה על ידי בהאי מאיראן, אשר מימן את הקמתו ופיקח עליה. המבנה אירח משך עשרות שנים את עולי הרגל מאיראן, וב-1951 הפך למשכנם של כל עולי הרגל, הן ממזרח והן ממערב. ב-1969 התקבלה החלטה עקרונית כי עולי הרגל ישהו בבתי מלון, והמבנה מוגדר כיום כ"מרכז לעולי רגל".
בית הקבלה לעולי רגל
בנין זה הוא החדש שבין המבנים הבהאים לשירות עולי הרגל בחיפה, והוא שוכן סמוך לגנים המונומנטליים. תחילתו כבית חולים של חברת עזרה. הוא מסוגל לאכסן עד 500 איש, ובין היתר הוא משמש את 150 עולי הרגל השוהים באזור בכל פרק זמן נתון במהלך עונת העלייה לרגל. האתר מורכב משני מבנים ששימשו בעבר כמרפאה, וחידושו החל בחודש יולי 1998 והסתיים באוקטובר 2000. שני המבנים חוברו זה לזה במעבר, וכיום משתרע הקומפלקס על פני שטח של 1,069 מ"ר. במקום אודיטוריום ובו 300 מקומות ישיבה.
שדרות הציונות 75
הבניין בשדרות הציונות 75 בחיפה מהווה חלק מן המרכז הבהאי העולמי. הוא שימש במשך השנים כמוקד ממנו פיקח שוגי אפנדי על התפתחות הגנים, כמשרד לאדריכלים שהופקדו על הקמת ה"קשת", וכחלק מהארכיון הבין-לאומי הבהאי (לפני הקמתו של הארכיון הנוכחי ב-1957). כיום שוכנת במבנה מחלקת המקומות הקדושים הבהאית. הבית נקנה על ידי בתו של בהאא אללה, בהיה ח'אנום, על מנת לשמש בית ספר לבנות אך תוכנית זאת לא יצאה את הפועל. בסמוך לבית נמצא קברה. קבריהם של אשתו הראשונה של בהאא אללה, אסיה ח'אנום, ובנם נמצא בחלקה סמוכה אחרת לבית.
בית הקברות הבהאי בחיפה
בית הקברות הבהאי בעיר שוכן בקצה המערבי של רחוב אלנבי, בין מוזיאון ההעפלה וחיל הים מצפון למוזיאון הימי הלאומי ממזרח. אורכו כ-110 מטרים ורוחבו המרבי הוא 70 מטרים. בית הקברות מטופח ומתוחזק בהתאם לעקרונות האסתטיים המנחים את האמונה הבהאית, והוא נחצה במרכזו על ידי שדרת עצי דקל.
חלקת הקבר של רוחיה ח'אנום
בהצטלבות הרחובות הפרסים ואירן שוכנת חלקת הקבר של אַמַת אל-בהאא רוחיה ח'אנום. רוחיה ח'אנום, אמריקאית במקורה (שמה המקורי Mary Sutherland Maxwell), הייתה אשתו של שוגי אפנדי, נכדו של עבד אל-בהאא' (עבאס אפנדי). רוחיה ח'אנום, הנחשבת לבהאית הקדושה האחרונה משושלת המייסדים, התגוררה בבית הסמוך, ביתו של עבד אל-בהאא', ולאחר מותה בשנת 2000 נקברה כאן. המצבה עשויה מפיסת שיש קרארה בעובי של 25 ס"מ והיא מעוטרת בערבסקה החרוטה בלייזר.
מבני המרכז בעכו ובגליל המערבי
שמאל|ממוזער|250px|האתרים הבהאים בעכו ובגליל המערבי
לעכו חשיבות רבה בדת ובמסורת הבהאית; בה נכלא בהאא אללה, בה התגורר לאחר ששוחרר בתנאים מגבילים, ובה מת ונקבר. האתר החשוב ביותר בסביבותיה של העיר הוא אל-באהג'ה שבו ניצבים אחוזתו וקברו, אולם מספר מבנים נוספים בעיר ובסביבותיה נקשרו בחייו, והם מתוארים להלן בהתאמה לסדר הכרונולוגי של תולדות חייו:
תא הכלא של בהאא אללה
ב-31 באוגוסט 1868, לאחר שהשלטונות העות'מאניים הגלו את בהאא אללה לארץ ישראל, הוא נכלא יחד עם בני משפחתו בשבעה חדרים בקומה העליונה של האגף הצפון-מערבי בכלא עכו. בחלקים אחרים של המבנה נכלאו חלק ממאמיניו אשר הוגלו עמו. הוא נותר בכלא עכו במשך שנתיים, ובחודש נובמבר 1870 שוחרר בתנאים מגבילים, כאשר השלטונות העות'מאניים החליטו להפוך את הבניין לקסרקטין. שחרורו בא זמן קצר לאחר שאחד מבניו נפל אל מותו דרך צוהר שהיה קבוע בתקרת אחד התאים.
המקום הפך לאחד מיעדיהם של עולי הרגל הבהאים, ולאחר 15 שנות מחקר בעזרת מומחים מהטכניון ומגעים עם ממשלת ישראל, נחתמו הסכמים על שיפוצו. בהסכמים נקבע כי פנים המבנה ישוחזר למצב בו היה לפני שנת 1920, ומעטפתו החיצונית תושב למצבה בעת המאבק במנדט הבריטי ב-1947. שנת 1920 נבחרה כשנה הקובעת ביעד השחזור, שכן עד מועד זה נותר הבניין במצבו עת שהה בו בהאא אללה, ולאחריו ערכו בו הבריטים שינויים רבים. העבודות, במימונו של המרכז הבהאי העולמי, החלו בשנת 2003 והסתיימו ביוני 2004.
בית עבוד
בית עבוד בעיר העתיקה בעכו הוא למעשה שני מבנים נפרדים – הבית המערבי הקרוי על שם בעליו, עבוד, והבית המזרחי שהיה שייך לעודי חאמר, סוחר אמיד מעכו, אשר מסרו מאוחר יותר לבהאא אללה ולבני משפחתו. חאמר גם היה בעליה של אחוזת אל-באהג'ה, שנרכשה מאוחר יותר על ידי משפחתו של בהאא אללה.
בהאא אללה התגורר בחדר בבניין לאחר ששוחרר מכלא עכו, ובו כתב את ספר החוקים אל-כתאב אל-אקדס בשנת 1873 לערך. במקום נערכה חתונת בנו, ובהאא אללה הוכרח להמשיך ולהתגורר במקום במשך שבע שנים עד שנת 1877. בשל כך מקובל לקבוע כי היה נתון במאסר או מעצר במשך תשע שנים בסך הכול.
הבית במזרעה
הבית במזרעה, השוכנת בין עכו מדרום לנהריה מצפון, שימש את בהאא אללה כבית קיץ, עת התגורר בו בשכירות בין השנים 1877–1879, ולפני שעבר לאחוזתו באל-באהג'ה. עבד אל-בהאא', בנו של בהאא אללה, העיד כי:
גן רידוואן
גן רידוואן השוכן בחלקה הדרום-מזרחי של עכו, בין רחוב עליית הנוער לנחל נעמן, היה ידוע בשם "נעמין" כשמו של הנחל בערבית. הוא נשכר על ידי עבד אל-בהאא' עבור אביו, אשר אהב להעביר במקום את זמנו בערוב ימיו. בהאא אללה העניק למקום את השם "רידוואן", היינו גן עדן, ונהג לכנותו גם בשמות "ירושלים החדשה" ו"האי הירוק שלנו".
אל-באהג'ה
אל-באהג'ה ("מחוז ההנאה") שוכן צפונית-מזרחית לעכו, בין בוסתן הגליל ממערב לשמרת ממזרח. באתר שוכנים "אחוזת אל-באהג'ה" בה התגורר בהאא אללה בשנותיו האחרונות החל ב-1879, ובה מת בשנת 1892; ו"מקדש בהאא אללה" בו שמורים שרידיו. שני המבנים מוקפים בגנים מטופחים ורחבי ידיים, והאתר ידוע בשם "המתחם הקדוש". "החצר הקדושה" (חארם-אי אקדס) היא חלקו של "המתחם הקדוש" הכולל את שני המבנים ואת הגנים הצמודים להם. מקדש בהאא אללה הוא המקום הקדוש ביותר לבהאים, והוא מסמן את הקיבלה, אליו הם פונים בעת תפילה. במקום פועל גם מרכז מבקרים.
בית עבדאללה פאשא
בית זה שוכן בפינה הצפון-מערבית של העיר העתיקה בעכו (כיום רחוב ההגנה). הוא היה אחד מנכסיה של משפחת בהאא אללה, ונרכש על ידי עבד אל-בהאא' על מנת לשכן בו את המשפחה המתרחבת וכדי לשמש כמקום לקבל בו את פניהם של עולי הרגל שהגיעו אל העיר. שמו של הבית בא משמו של אחד מבעליו הקודמים, עבדאללה פאשא, מושל עכו בשנות העשרים של המאה ה-19. עבד אל-בהאא' המשיך להתגורר במקום משך 13 שנים עד שעקר לחיפה, ובבנין זה הוחזקו שרידיו של הבאב בהיחבא, עד שהונחו במאוזוליאום שנבנה עבורו בחיפה ב-1909.
ראו גם
התיישבות הבהאים במזרח הכנרת ועמק הירדן
קישורים חיצוניים
250px|ממוזער|הגנים הבהאים בלילה
אתר הדת הבהאית
הפרויקט על הר הכרמל
האתר הבהאי הרשמי אודות עלייה לרגל למקומות הקדושים
אתר בית הצדק העולמי
הספרייה הבהאית הבינלאומית
הודעת אונסק"ו על צירוף המקומות הבהאיים הקדושים בחיפה ובגליל המערבי לרשימת אתרי המורשת העולמית
הודעת שירות המידע הבהאי העולמי אודות הכרזת אונסק"ו
אמיר פרוינדליך, יערה שאלתיאל, רם שואף ויעל רוזנטל, גני רידוואן – תיעוד וסקר בריכת השקיה, באר רידוואן וטחנות הנעמן, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, 2006
שי רוזן, 'פינוי-פיצוי', הכפר א-סמארה, 1948–1951: סוגיה ביחסי מדינת ישראל והקהילה הבהאית, ג'מאעה 2014
הערות שוליים
קטגוריה:חיפה: מבני דת
קטגוריה:הדת הבהאית
בהאי העולמי, המרכז ה-
קטגוריה:ישראל: מבני דת
קטגוריה:אתרי עלייה לרגל (בהאים)
קטגוריה:הבהאים בישראל
קטגוריה:הכרמל
קטגוריה:עכו: מבני דת
קטגוריה:הדר הכרמל
קטגוריה:מבנים נאו-קלאסיציסטים
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז צפון
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז חיפה
קטגוריה:חיפה: תיירות
קטגוריה:עכו: תרבות
קטגוריה:ישראל: אטרקציות תיירותיות | 2024-08-21T19:25:20 |
המאה ה-7 | המאה ה-7 היא התקופה שהחלה בשנת 601 והסתיימה בשנת 700. זוהי המאה השביעית של האלף הראשון. מאה זו נחשבת לתחילתם של ימי הביניים במזרח התיכון, והאירוע המשמעותי בתקופה זו הוא ייסוד האימפריה המוסלמית בעקבות כיבושי הערבים, אשר כבשו כליל את האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים מהאימפריה הביזנטית והביאו את האסלאם לכל רחבי המזרח התיכון וחלקים מאירופה.
במערב אירופה התבססה השושלת הקרולינגית שמרכזה בצרפת שהחליפה את השושלת המרובינגית. נציגה המפורסם ביותר של השושלת הזאת הוא קארל הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה ה-9.
בדרום אמריקה המשיכה לפרוח תרבות המאיה שהייתה בתור הזהב שלה. בסין עלתה שושלת טאנג ואילו המשיך המאבק בין המדינות השונות על השליטה בתת-היבשת.
אירועים בולטים בעולם
ממוזער|410px|ההמיספירה המזרחית בשנת ה-600 לספירה
ממוזער|280px|על פי תורת האסלאם בשנת 610 המלאך גבריאל התגלה בפני הנביא מוחמד במערה על הר חירה בפאתי מכה וקורא למוחמד "נביא אללה" (ציור מ-1425)
האסלאם מושל בארצות ערב. מתחילה כתיבת הקוראן והערבים כובשים ומפיצים את האסלאם בסוריה, עיראק, איראן, מצרים, צפון אפריקה ומרכז אסיה. בתוך כך נהרסת לחלוטין האימפריה הסאסאנית-פרסית והאימפריה הביזנטית מאבדת את שטחיה בסהר הפורה ומצרים.
604 – נֻעמאן השלישי, מלך אל-חירה (ממלכה ערבית על הגבול שבין מסופוטמיה לחצי האי ערב) מודח על ידי האימפריה הסאסאנית, ובכך נפתחת הדרך למוסלמים לפלוש לסהר הפורה.
609 – הפנתאון ברומא נהפך לכנסייה על ידי האפיפיור בוניפקיוס הרביעי, דבר שסייע לשמור על שלמותו עד לימינו.
610 – הנביא האסלאמי מוחמד בן ה-40 מתחיל בחשאי להטיף לדת חדשה שתיקרא אסלאם. על פי תורת האסלאם, המלאך גבריאל התגלה בפני מוחמד במערה על הר חירה בפאתי מכה וקורא למוחמד "נביא אללה".
5 באוקטובר 610 – הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית מוכתר רשמית כקיסר, לאחר שרצח את קודמו, הקיסר פוקאס
610 – בהתאם למסורת המוסלמית, זו השנה בה התקבלו הפרקים הראשונים של הקוראן.
612 – תאודברט השני נהרג. ממלכתו אוסטרזיה עברה לאחיו תאודריך השני, מלך בורגונדיה.
613 – תאודריך השני נפטר. בנו הלא חוקי סיגברט השני השתלט על הממלכה.
613 – כלותאר השני הוציא להורג את סיגברט השני ומכהן כמלך בורגונדיה ואוסטרזיה.
15 באפריל 614 – האימפריה הפרסית כובשת את ירושלים
614 – הפרסים כובשים מידי האימפריה הביזנטית את סוריה וארץ ישראל
616 – הסאסאנים בראשות כוסרו פרוויז כובשים את אלכסנדריה. באותה שנה הם גם כובשים את סרדיס ומחריבים את בית הכנסת שבעיר.
616 – צבאותיו של מלך האימפריה הסאסאנית ח'וסרו השני פולשים למצרים.
617 – סיגברט הראשון מוכתר למלך אסקס
618 – בסין קורסת שושלת סווי ומוחלפת בשושלת טאנג
23 בדצמבר 619 – בוניפקיוס החמישי נעשה לאפיפיור
16 ביולי 622 – מוחמד מתחיל את ההג'רה שלו ממכה למדינה. תחילת הלוח המוסלמי.
622 – הקמת המדינה המוסלמית הראשונה.
623 – דגוברט הראשון קיבל את ממלכת אוסטרזיה מאביו כלותאר השני.
17 במרץ 624 – בקרב בדר מנצח מוחמד בראש צבא קטן של 300 לוחמים לראשונה את אנשי מכה משבט קורייש בראשותו של אבו ג'הל שנהרג בקרב ואבו סופיאן מבית אומיה (אביו של הח'ליף החמישי מועאויה)
627 – קרב הח'נדק (השוחה): 10,000 מאנשי מכה צרים על העיר אל מדינה, אשר נשלטה על ידי המוסלמים בהנהגתו של הנביא מוחמד, אך נאלצים לסגת כתוצאה ממחסור באספקה.
628 – הקיסר הרקליוס כובש את בירת הממלכה הפרסית קטסיפון ומחזיר לשליטת האימפריה הביזנטית את מצרים, ארץ ישראל, סוריה, אנטיוכיה ומסופוטמיה
629 – הביזנטים כובשים את ירושלים מידי הפרסים
629 – נערך קרב ח'ייבר בין מאמיניו של מוחמד לשבטים יהודים שהתגוררו בח'ייבר, שבחצי האי ערב. בקרב שהתחולל בין מוחמד ואנשיו לבין חקלאים יהודים שישבו בנווה המדבר ח'ייבר (خيبر) הרגו אנשי מוחמד 100 מאנשי ח'ייבר. הנותרים הסכימו להיכנע ולשלם באופן קבוע למוחמד ולאנשיו מחצית מיבוליהם כמס. קרב ח'ייבר שימש בעיני המוסלמים דגם ליחסים הרצויים בין יהודים ונוצרים לבין השלטון המוסלמי באימפריה המוסלמית. על-פי הדגם הזה, ליהודים, בהיותם אחד מ"עמי הספר" (أهل الكتاب) יש זכות לשבת בשלום בקרב המוסלמים, לקיים את מצוות דתם ואף לזכות בהגנת השלטון המוסלמי, ובלבד שהם מוכנים לקבל מעמד של "בני חסות" (أهل الذمّة) ולשלם מס גבוה.
629 – דגוברט הראשון ירש את אביו כלותאר השני כמלך נויסטריה. הוא העביר את שטח אקיטן כממלכה עצמאית לאחיו כריברט השני.
632 – תחילת מלחמות הרדה נגד השבטים הערבים.
1 בינואר 630 – מוחמד התחיל במסע לכיוון מכה ביחד עם הצבא שלו
16 ביוני 632 – יזדגרד השלישי, מלכה האחרון של האימפריה הסאסאנית עולה על כס המלוכה
632 – קובראט מתחיל לשלוט על בולגריה הישנה.
632 – דגוברט הראשון סיפח את אקיטן לממלכתו מחדש.
632 – לאחר מותו של מוחמד, אבו בכר נבחר למנהיג האסלאם.
633 – תוך קרבות קשות לוחמי האסלאם מתקדמים בכיבושים באזור עיראק של היום.
634 – מתחילה התקופה הערבית בארץ ישראל – עם ניצחון המוסלמים על הביזנטים בקרב אג'נאדין שנערך באזור שבין רמלה לבית גוברין, או בקרבת מגידו.
634 – התקדמות האסלאם בסוריה תוך קרבות עם הצבא של האימפריה הביזנטית.
634 – עמר בן אלחטאב מוכתר כח'ליף השני
634 – לאחר מות אבו בכר, עומר בן אל-ח'טאב התמנה לח'ליפה השני.
635 – התקדמות האסלאם תוך כיבוש שטחים נוספים מהאימפריה הביזנטית בסוריה. כיבוש דמשק.
אוגוסט 636 – בקרב הירמוך בין צבאה של האימפריה הביזנטית לבין הכוחות האסלאמיים של צבאות הראשידון, גברו המוסלמים. היסטוריונים בני זמננו מגדירים קרב זה כאחד המכריעים בהיסטוריה. בעקבות ההפסד בקרב הירמוך נשבר הצבא הביזנטי ולא יכול היה לעצור את הצבא המוסלמי, שפעל במהירות וביעילות לניצול ההצלחה. תוך כשנתיים כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט ואף חדרו לאסיה הקטנה. תבוסת הביזנטים הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה ארוכת הימים של האימפריה הביזנטית, שאיבדה את שליטתה באגן המזרחי של המזרח התיכון ובמקומות הקדושים לנצרות.
636 – קרב אל-קאדסיה – ניצחון חשוב לכוחות האסלאמיים נגד הפרסים.
637 – דמשק וארץ ישראל נכבשות על ידי המוסלמים מן הביזנטים בקרב הירמוך
637 – ניצחון חשוב בחזית נגד הפרסים.
637 – חוזה עומר בין הח'ליפה המוסלמי עמר בן אלח'טאב לבין פטריארך ירושלים סופרוניוס
638 – כיבוש ירושלים בידי צבאות ח'ליפות ראשידון תחת הנהגתו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב.
638 – כיבוש ג'זירה על ידי המוסלמים.
639 – כיבוש אזור ח'וזסתאן על ידי המוסלמים.
639 – כיבוש מצרים וארמניה על ידי המוסלמים.
640 – קיסריה נכבשה מידי הביזנטים על ידי המוסלמים.
641 – קרב נאהוונד – ניצחון מוחלט של כוחות האסלאם על הפרסים. האימפריה הפרסית לא הצליחה להשתקם לאחר הפסד זה.
641 – כיבוש אלכסנדריה על ידי המוסלמים.
ספטמבר 642 – השלטון הביזנטי במצרים נכנע בפני המוסלמים.
643 – הערבים כובשים את קירנאיקה
643 – כיבוש שטחים משמעותיים בחלקים שונים של האימפריה הסאסאנית על ידי הערבים.
644 – הוכתר הח'ליף השלישי עות'מאן
644 – אשקלון נכבשה מידי הביזנטים על ידי המוסלמים.
644 – כיבושים של כוחות האסלאם באיראן המזרחית, אפגניסטן ופקיסטן של היום.
646 – התקדמות האסלאם בח'וראסאן, ארמניה ואסיה הקטנה.
647 – התקדמות האסלאם בצפון אפריקה. כיבוש קפריסין.
650 – צבאות האסלאם הגיעו למגע עם הטורקים וממלכת הכוזרים.
655 – פידה מוכתר למלך מרסיה
7 בנובמבר 656 – קרב הגמל – מורדים ערבים תחת הנהגתה של עאישה (אלמנתו של מוחמד) מתחילים מרד נגד הח'ליף הרביעי עלי בן אבי טאלב. הם מובסים בבצרה, ועאישה הוגלתה למדינה. במהלך הקרב נהרגים 10,000 בני אדם (כמות האבדות הייתה שווה בכל צד).
656 – עלי בן אבי טאלב מתמנה לח'ליפה הרביעי.
657 – עלי בן אבי טאלב מעביר את בירתו ממדינה לכופה.
657 – קרב צפין – כוחות מוסלמים תחת הנהגתו של הח'ליף עלי בן אבי טאלב נלחמים בצבאו של מושל סוריה מועאויה אבן אבו סופיאן באזור גדות הפרת בקרבת ראקה (סוריה). הקרב לא הוכרע.
659 – נערך קרב נארוואן, באזור נארוואן הנמצא כ-12 קילומטרים מבגדד, בין כוחותיו של הח'ליף עלי בן אבי טאלב לבין קבוצה קיצונית בשם הח'אריג'ים. הקרב הסתיים בתבוסה מוחלטת של הח'אריג'ים.
659 – מועאויה הראשון מסיים כיבוש מצרים.
660 – עלי בן אבי טאלב מצליח להשתלט מחדש על השטחים בחג'אז ותימן שהיו בשליטה של מועאויה הראשון.
661 – מועאויה הראשון ממונה לח'ליפה, בכך עוברת הח'ליפות לבית אומיה שבירתו דמשק
661 – כלותאר השלישי מאחד את כל הממלכות של הפרנקים. הוא נפטר באותה שנה והממלכה חולקה לאחיו – אוסטרזיה לכילדריך השני, נויסטריה לתיאודריך השלישי
662 – מרד ח'וארג' נגד האסלאם האורתודוקסי.
664 – כיבוש קאבול על ידי המוסלמים.
664 – כל הנוצרים באיים הבריטיים הצטרפו לכנסייה הקתולית, לאחר כינוס סינוד ויטבי.
668 – בקוריאה כובשת ממלכת שילה את ממלכת גוגוריו ובכך מיאה אל קיצה תקופת שלוש הממלכות של קוריאה ומתחילה תקופת ממלכת שילה המאוחדת
668 – קונסטנטינוס הרביעי מתמנה לקיסר האימפריה הביזנטית
669 – עליית כוחו של חוסיין (בן עלי)
670 – כיבוש קאבול.
670 – נוסדה העיר קירואן (היום בתוניסיה)
672 – כיבוש רודוס על ידי המוסלמים.
673 – כילדריך השני מספח את נויסטריה לממלכתו.
674 – המוסלמים חוצים את אמו דריה ונכנסים לבוכרה.
674 – מתחיל המצור הערבי הראשון על קונסטנטינופול.
675 – לאחר פטירת כילדריך השני, ממלכתו חולקה מחדש לנויסטריה ואוסטרזיה.
2 בנובמבר 676 – דונוס נעשה לאפיפיור
676 – תיאודריך השלישי מאחד נויסטריה ואוסטרזיה תחת שליטתו.
677 – המוסלמים כובשים את סמרקנד וטרמז.
677 – המוסלמים מתחילים מצור על קונסטנטינופול.
678 – בעקבות הפסד בקרב ימי, המוסלמים מסירים את המצור על קונסטנטינופול.
10 באוקטובר 680 – קרב כרבלא שבו נהרג חוסיין בן עלי בידי צבאו של בית אומיה. השיעים מציינים את הקרב ביום אבל מדי שנה ביום עשוראא לפי הלוח המוסלמי
680 – ניצחון מכריע של הבולגרים על הביזנטים בקרב אונגל .
7 בנובמבר 680 – נפתחת ועידת קונסטנטינופול השלישית
680 – לאחר מות מועאויה הראשון, יזיד הראשון מוכרז ח'ליפה.
680 – עבדאללה בן זובייר הכריז את עצמו כח'ליפה של מכה ולא מכיר ביורש של מועאויה הראשון.
683 – הח'ליף מועאויה השני עולה לשלטון עם מותו של אביו יזיד הראשון
684 – מרואן הראשון מתמנה לח'ליפה החדש וממשיך להילחם נגד המורדים בהנהגת עבדאללה אבן אל-זובייר.
685 – עבד אל-מלכ מתמנה לח'ליפה החדש וממשיך להילחם נגד המורדים בהנהגת עבדאללה אבן אל-זובייר.
21 באוקטובר 686 – קונון הופך לאפיפיור
686 – מרד של אל-מוח'תאר שהכריז על עצמו ח'ליפה של כופה.
687 – מנהיג המרד אל-מוח'תאר נהרג בקרב עם כוחות של עבדאללה אבן אל-זובייר.
16 באוקטובר 690 – וו דזה טיין נהיית לאישה היחידה למלוך בסין ולשאת בתואר קיסר סין
690 – תרגום התנ"ך וספרי הברית החדשה לאנגלית עתיקה.
692 – נערכת ועידת קוויניסקסט – החלטות הוועדה לא התקבלו על ידי האפיפיור והכנסייה הקתולית.
692 – טרן, מלך הפיקטים עולה לשלטון
692 – קרב סבסטופול בין האימפריה הביזנטית לכוחות הערבים
692 – עבד אל-מלכ כובש מחדש את מכה. מנהיג המרד עבדאללה אבן אל-זובייר נהרג בקרב.
694 – יוסטיניאנוס השני שולח את צבאו להילחם במרונים, אך נוחל מפלה
694 – המלך הוויזיגותי אגיקה מאשים בטולדו את היהודים בשיתוף פעולה עם המוסלמים, מחרים את אדמותיהם, גוזר עליהם עבדות אצל נוצרים והמרת דתם של ילדיהם לנצרות
695 – מרד ח'וארג'.
698 – בעקבות הפסד בקרב ליד קרתגו, האימפריה הביזנטית מפנה את כל כוחותיה מצפון אפריקה. העיר נהרסה ולא שוקמה מעולם.
ערים חדשות
דוברובניק
אישים בולטים
הנביא מוחמד (570–632)
אבו בכר, הח'ליף המוסלמי הראשון
עלי בן אבי טאלב (600–661), בן דודו של מוחמד, הח'ליף המוסלמי הרביעי.
ח'אלד אבן אל-וליד (592–642), מפקד צבא ערבי מוסלמי שהביס את צבאות האימפריה הרומית והפרסית במעל ל-80 קרבות
עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליפה השני.
עות'מאן, הח'ליפה השלישי.
אישים בולטים ביהדות
בוסתנאי בן חנינאי – ראש הגולה בבל.
רב מר בר רב הונא – ראש ישיבת סורא הראשון בתקופת הגאונים.
רב אחא משבחא – מחכמי פומבדיתא שבבבל, כתב את הספר הראשון לאחר חתימת התלמוד.
רב יצחק (פירוז שבור) – החכם שיצא לקראת עלי אבן אבו טאלב בעת הכיבוש המוסלמי של פרס.
רב חנניה (חיננאי) – ראש ישיבת סורא.
רב הונאי (הונא) – ראש ישיבת סורא.
רב ששנא (משרשיא בר תחליפא) – ראש ישיבת סורא.
רב חנניה הכהן מנהר פקוד (חיננאי) – ראש ישיבת סורא.
רב נהילאי (הילאי) הלוי מנרש – ראש ישיבת סורא.
תגליות והמצאות
ממוזער|250px|אש יוונית
ב-650 בסין מונפקים לראשונה בהיסטוריה השטרות הראשונים שעשויים מנייר.
בשנות ה-70 של המאה ה-7 – הומצא אמצעי הלחימה "אש יוונית" בקונסטנטינופול.
תרבות ואמנות
תחילת תקופת הזוהר של אמנות השאן שוי , אמנות ציור נוף סינית קלאסית.
בתקופת שושלת צ'הלוקייה בהודו נבנים מקדשים בסגנונות שעתידים להפוך לנפוצים ומזוהים עם אזורים נרחבים בדרום אסיה. בתקופה זו נבנו באזור טאמיל נאדו כמה מבנים שהפכו לימים לאייקונים.
תרבות המזרח התיכון בתקופת עליית האסלאם
במוזיקה במזרח התיכון בראשית המאה, בתקופה הקדם-אסלאמית, בלטו הסגנונות הביזנטים והסאסאנים. באימפריה הביזנטית היה נהוג זמר עממי שבוצע בהיכלים של אצילים. באימפריה הסאסאנית הייתה נפוצה שירה דתית ולא-דתית גם יחד.
בתקופת מעבר בימי מוחמד ישנן עדויות שעשויות לרמוז שהמוזיקה המקובלת הייתה יותר פונקציונלית כמו שירי מלחמה או עלייה לרגל. בתקופה זו הופיעו באזורים רבים שנכבשו מבנים קדומים של מסגדים, שבשלב הזה היו מבנים קהילתיים יותר מאשר דתיים. באזור עיראק מקבלים מבנים אלו מאפיינים ייחודיים בהשפעות היפוסטילים.
על עליית האסלאם מסביבות 610 מתחילה התגבשותה של סוגה מוזיקלית עממית חדשה, שמשלבת מוזיקה ערבית קדם-אסלאמית עם השפעות פרסיות, ביזנטיות, טורקיות, ברבריות ומוריות. עם התפשטות האסלאם נפוץ סגנון מוזיקלי זה מצפון אפריקה ועד מרכז אסיה, אם כי בצורתו המזוקקת היה נפוץ בעיקר בטווח בין מצרים לפרס. הופעה מוזיקלית נפוצה כללה שימוש בעוד, דף ומקל הקשה בשם קאדיב (qaḍīb).
בימי בית אומיה (661–750) הייתה פריחה באזור חצי האי ערב בזכות זמינותם של עבדים מנגנים ועליית הונם של האצילים המקומיים. אלו גרמו לאופנות בקרב האצולה, דוגמת תחרויות מוזיקה. אלו יצרו תשתית תרבותית-מוזיקלית שבה תפרח הסוגה המקומית שנים רבות. בתקופה זו נוסד הסגנון הקלאסי של המוזיקה האסלאמית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
קטגוריה:ימי הביניים לפי מאות | 2024-10-16T20:21:14 |
האמן ומרגריטה | האמן ומרגריטה (רוסית: Ма́стер и Маргари́та, בתרגום הראשון לעברית נקרא השטן במוסקבה) הוא רומן של הסופר הרוסי יליד אוקראינה מיכאיל בולגקוב. הרומן נכתב על ידי בולגקוב בין השנים 1928 ל-1940, ויצא לאור רק בשנת 1967, שנים רבות לאחר מותו. הוא מתאר את ביקורו של השטן במוסקבה בימי שלטונו של סטלין. עלילתו רבת רבדים, ובין היתר הוא פורש סיפור אהבה בין אמן מיוסר, הנרדף על ידי הצנזורה הסובייטית, ובין אהובתו מרגריטה, וכן את סיפור משפטו ומותו של ישו. כל רובדי הרומן מתאחדים לכלל סיפור אחד, העוסק באהבה, במוות, במחילה, במאבק בין הטוב לרע, ברוחו החופשית של האמן והיוצר, הנאבקת באלו המנסים לכלאה, ובנושאים רבים נוספים.
הספר נחשב אבן פינה בספרות העולמית בכלל ובספרות הרוסית של המאה העשרים בפרט. לרוב נחשבת היצירה כגולת הכותרת ביצירתו של בולגקוב כסופר וכמבקר, וככזאת היא משקפת נאמנה את תמצית חייו ואמונותיו. מקובל להתייחס אל תוכנו וסגנונו של הספר כנוגע לחברה הרוסית באופן קונקרטי, אך עם זאת להכיר במסריו כאוניברסליים.
כתיבת הספר
שמאל|ממוזער|150px|עטיפת התרגום הראשון של הספר לעברית, "השטן במוסקבה"
בולגקוב החל בכתיבת הספר בשנת 1928. כשהחל את הכתיבה היה בולגקוב מחזאי מצליח, שעיבד את הרומן הגווארדיה הלבנה למחזה בשם ימי משפחת טורבין שמשך את הקהל, וזכה אף לתשומת לבו האוהדת של סטלין. אף שנהנה מתשומת לבו האישית ומחסותו של סטלין, נאבק בולגקוב כל ימיו עם הצנזורה, שפסלה חלק ממחזותיו ואסרה על הצגתם, ונאבק לצאת מברית המועצות. על רקע זה שרף, בשנת 1930, את אחת הטיוטות הראשונות של הספר, כשם ששרף את יומניו האישיים. בשנת 1989 נמצאה הטיוטה, כשהיא מצולמת ושלמה במרתפי הק.ג.ב.. לשריפת הגרסה הדים בסיפור, בו האמן, גיבור הסיפור שאינו נקרא בשמו, שורף יצירה שכתב, המספרת על צליבתו של ישו הנוצרי. הספר זכה למספר טיוטות נוספות, בהן התפתחה עלילתו לכיוונים שונים, ועם מותו, בשנת 1940 לא הצליח בולגקוב לסיים את הטיוטה האחרונה, שאותה סיימה אשתו ילנה שילובסקאיה בשנה שלאחר מותו.
בשנת 1967 יצא הספר לאור בחוברות של כתב העת "מוסקבה" בנובמבר 1966 ובינואר 1967. החוברות זכו לתפוצה רבה, והתפרסמו ב-150,000 עותקים. הגרסה כללה עדיין מחיקות של הצנזורה שכללו כ-12% מן הטקסט. הטקסט המלא התפרסם בתחילה כסמיזדט (ספרות מחתרתית, מילולית: הוצאה עצמית), ולאחר מכן בספר שיצא לאור בשנת 1973. גרסה זו נותרה הגרסה הקאנונית עד שיצאה בשנת 1989 גרסה שנערכה על ידי חוקרת הספרות לידיה יאנובסקיה .
הספר תורגם כמעט מיידית לשפות רבות, זכה להשפעה רבה, והוכר אוניברסלית כספר חשוב ומשמעותי מבחינה תרבותית וספרותית. לעברית תרגם את הספר המתרגם יוסף סערוני. גרסה ראשונית של הפרק הראשון התפרסמה בדבר במאי 1967, ובה כונה הספר "האמן ומרגריטה". על הכתבה חתם סערוני בראשי התיבות "ס.י.". הספר יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1969, בשם "השטן במוסקבה" וסערוני בחר בשם העט "א.ר." "השטן במוסקבה" התבסס על המהדורה המצונזרת שיצאה לאור ברוסיה. הספר התקבל על ידי הקורא העברי באהבה רבה, ויצא במספר רב של מהדורות. בשנת 1999 יצא לאור תרגום עברי של פטר קריקסונוב בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, המלווה בהקדמה של יהודה מלצר, עיצוב כריכה של ולדימיר בנדרסקי ואחרית דבר של המתרגם קריקסונוב, וכן בביאורים ומראי מקום. המהדורה התבססה על ההוצאה החדשה והמעודכנת של הספר, וכללה את הטקסט שהושמט מ"השטן במוסקבה". הפעם נקרא הספר בשמו הנכון - "האמן ומרגריטה".
עלילת הספר
שמאל|ממוזער|250px|הבניין ברחוב סדוביה מספר 10 במוסקבה, בו מצויה "הדירה המשוקצת" מספר 50, ובה נמצא מוזיאון בולגקוב.
עלילת הספר מתרחשת בשלושה מישורים מקבילים -
במישור הראשון מסופר על הנשף שעורך השטן, המופיע במוסקבה בדמותו של אמן (למאגייה שחורה) זר המכונה "וולנד". לצורך עריכת הנשף מתגורר השטן בדירה במוסקבה ("הדירה המשוקצת", הקיימת עד היום במציאות), יחד עם ידידיו המכונים "פאגוט" / "קורובייב", "עזאזלו" והחתול השחור "בהמות". אלו מתעללים בדמויות שונות בחוגי התיאטרון והספרות במוסקבה. וולנד חושף את החברה הרוסית בשנות שלטונו של סטלין במערומיה. חברה חשדנית, רודפת בצע, ביורוקרטית ומסואבת. בולגקוב משתמש בלשון סאטירית ויש המגדירים אותו כממשיך המסורת הספרותית הרוסית בסגנונו של ניקולאי גוגול. על מנת לערוך את הנשף נדרש וולנד לאישה אנושית, מרגריטה, שקושרת בין מישור התרחשות זה לשני.
במישור השני מתואר סיפור האהבה בין קורבן המשטר המכונה "האמן" ובין אהובתו מרגריטה. האמן כתב ביוגרפיה של פונטיוס פילטוס, אשר אינה לטעמו של הקו המטריאליסטי השליט. האמן משלם על כך מחיר אישי כבד, של חרם ונידוי, ואף אשפוז בבית המשוגעים. מרגריטה מקריבה את כבודה ומשלמת מחיר אישי כבד על מנת לתמוך בו. מדובר בסיפור אהבה מרגש, על רקע החברה הרוסית הקומוניסטית המדכאת כל ביטוי עצמי שאינו תואם את הקו האידאולוגי השולט, המונחה על ידי המפלגה. מישור זה הוא במידה רבה סיפורו האישי של בולגקוב.
במישור השלישי מתואר סיפור משפטו ומותו של ישו הנוצרי, ויחסיו עם פונטיוס פילטוס. מישור זה מבטא ערכים של אהבה וחמלה, אל מול המטריאליזם השליט. במסגרת זו מביא בולגקוב את גרסתו לסיפור הפסיון מן הברית החדשה, ופילטוס מתואר בה כדמות טראגית, הנודדת לנצח, מלווה בכלבה, ומבקשת לנצח את סליחתו של ישו באזור הדמדומים שבין החיים ובין המוות. תוך כדי כך מצייר בולגקוב את ירושלים (או עירשלם) כעיר ארצית וממשית מאוד, ואת ישו האדם, בן לזמנו ולסביבתו.
הדמויות העיקריות המופיעות בספר
הספר, המתרחש בשני מישורי זמן שונים, המישורים מתרחשים במקביל, בהפרש של 1900 שנה זה מזה. המישורים הראשון והשני מתרחשים במשך 4 ימים בחודש מאי, במוסקבה של השנים 1928 עד 1940 שהיא שנת מותו של בולגקוב. המישור השלישי מתייחס ל 48 שעות בערב פסח של חודש ניסן בין השנים 31 ל 33 לספירה. לספר גם שלושה רובדי עלילה, כולל גלריה עשירה של דמויות. במספר פרקים בספר (כגון תיאור הארוחה בבית גריבוידוב בערב בו מת ברליוז, או תיאור הנשף של השטן) מופיעות עשרות דמויות שונות, בעלות משמעות, המרמזות על מי מאנשי חוגי הספרות במוסקבה, או על דמויות היסטוריות מזמנו של בולגקוב או מזמנים אחרים. להלן סקירת הדמויות העיקריות המופיעות בספר:
רוסים במוסקבה בשנות ה-30
האמן - גיבורו של הספר הוא אדם ללא שם, המכונה רק בכינוי "האמן". האמן כתב ספר על ישו, אך ספג ביקורת ורדיפות מהממסד הסובייטי האתאיסטי. הוא שרף את כתב היד, ואושפז במוסד לחולי רוח. הוא מחולץ מן המוסד על ידי השטן, לבקשת אהובתו, מרגריטה, ולבסוף מרעיל אותו עזאזלו, בשליחות השטן, על מנת שיתאחד עם מרגריטה לנצח בעולם שמעבר.
מרגריטה - אהובתו של האמן. מרגריטה לכודה בנישואים ללא אהבה, ומקדישה עצמה לאהובה, האמן. היא אינה יודעת מה עלה בגורלו, ומניחה כי מת. השטן בוחר בה לארח את הנשף הגדול שהוא עורך במוסקבה לאורחיו מן הגיהנום. לשם כך היא נמרחת בקרם מיוחד והופכת למכשפה. בדמותה כמכשפה היא נוקמת בלטונסקי, המבקר הספרותי שרדף אחר האמן. כפרס על אירוח הנשף מעניק לה וולנד את משאלתה - איחוד עם האמן. בסופו של דבר מרעיל עזאזלו את שניהם, והם מתאחדים לנצח בעולם שמעבר. שמה נלקח מגרטכן גיבורת המחזה פאוסט, וממרגריט דה ולואה גיבורת האופרה של ג'אקומו מאיירבר "ההוגנוטים" וספרו של אלכסנדר דיומא האב "המלכה מרגו".
איוואן ניקולייביץ' פונירוב "בליבית" (בזדומני) - איוואן, המכונה בשם העט "בליבית" הוא משורר צעיר, שכתב שיר בו הוא מגנה את ישו. בסצנת הפתיחה של הספר הוא נפגש עם המבקר ברליוז, וזה מבקר אותו על כך שעל אף שהשיר שכתב מציג את ישו באור שלילי, לא עולה ממנו כי ישו לא היה ולא נברא. וולנד מגיע למקום, ומתערב בשיחתם, ומתנבא כי באותו היום ימות ברליוז. כאשר ברליוז נהרג בתאונה, חושד בליבית בוולנד, ומתחיל לרדוף אחריו. וולנד גורם לבליבית לרדוף אחריו כשהוא אוחז בנר ובאיקונין ולבוש בתחתונים, וכך נתפס בליבית ומאושפז בבית המשוגעים. שם הוא פוגש את האמן, המספר לו את קורותיו, ואת סיפורו של ישו הנוצרי. בסופו של דבר מבין בליבית כי הוא משורר גרוע. בסוף הספר הוא מופיע כפרופסור להיסטוריה ולפילוסופיה, הנרדף בלילות הירח על ידי חזיונות של פילאטוס וישו הנוצרי.
מיכאיל אלכסנדרוביץ' ברליוז - ראש אגודת הסופרים מאסוליט, נכנס לוויכוח עם השטן על קיומו של ישו הנוצרי. השטן מנבא כי עוד באותו היום ייערף ראשו, ואכן הוא מאבד את חייו בתאונת דרכים, בה ראשו נערף. לאחר מכן בנשף של השטן, הנערך בדירתו של ברליוז, "הדירה המשוקצת" מספר 50 בבית מספר 302 ב' ברחוב סדוביה, מוסר לו השטן כי מכיוון שהאמין כל חייו כי אין קיום לאחר המוות, גורלו יהיה כי אכן יאבד את קיומו, והופך את גולגולתו לגביע שתייה. שמו מזכיר את שמו של המלחין הקטור ברליוז, כותב האופרה "פאוסט".
סטפן בוגדנוביץ' (סטיופה) ליכודייב - מנהלו האמנותי של התיאטרון "ורייטה", ושותפו לדירה של ברליוז. ליכודייב מתואר כאדם קל דעת האוהב לשתות לשכרה ומתייחס בגסות לנשים. השטן שולח אותו בהינף יד ליאלטה, מרחק 1,500 קילומטרים ממוסקבה. הוא אינו מצליח לשכנע את השוטרים ביאלטה בזהותו, כי חבריו לתיאטרון מתעקשים על כך שדיברו איתו במוסקבה אך באותו הבוקר.
גריגורי דנילוביץ' רימסקי - המנהל הכלכלי של תיאטרון ורייטה, הנרדף אחר כנופיית השטן. הוא מצליח להתחמק מאב הבית ורנוחה, שהפך לערפד ומהלה הערפדית השטנית, אך ראשו מלבין כשלג, והוא מזדקן בן ליל. לאחר האירועים הוא מגיש את התפטרותו.
איוואן סבלייביץ' ורנוחה - ורנוחה הוא אב הבית של התיאטרון, ומתואר כאדם גס רוח המשקר בטלפון. קורובייב ובהמות תופסים אותו בשירותים הציבוריים, כשהוא מטיל את מימיו, מכים בו בחזקה, מטלטלים אותו בגשם לאורך רחוב סדוביה, והלה הופכת אותו לערפד. הוא רודף אחר רימסקי, אך לבסוף חוזר לצורתו האנושית, וממשיך למלא את תפקידו בתיאטרון, אך באדיבות ובקול רך ועצוב.
ז'ורז' בנגלסקי - המנחה את מופעם השטני של וולנד קורובייב ובהמות, שדרש מקורובייב כי יסביר את הטכניקה העומדת מאחורי המופע. בתגובה ערף בהמות את ראשו, ולאחר מכן קורובייב חיברו בחזרה. לאחר התקרית אין בנגלסקי מסוגל עוד להופיע על הבמה.
ניקנור איוואנוביץ' בוסוי - ראש ועד הדיירים בבית מס' 302 ב' ברחוב סדוביה. בוסוי משכיר את דירתו של ברליוז המת לוולנד בסכום כסף הגון, אותו הוא מחביא בפתח אוורור בשירותים. קורובייב מלשין עליו למשטרה החשאית, ומשזו מגיעה ומוצאת את הסכום, הופכים הרובלים שקיבל בוסוי לדולרים, ובוסוי נעצר.
ניקולאי איוואנוביץ' - ניקולאי איוואנוביץ' הוא שכנה של מרגריטה מהדירה התחתונה. הוא מורח עצמו בשאריות הקרם השטני שקיבלה מרגריטה מעזאזלו, והופך לחזיר. המשרתת של מרגריטה, נטאשה, רוכבת עליו לנשפו של השטן, אך כאשר יש לו אפשרות להצטרף עם נטאשה לפמליית השטן, הוא מוותר, ומבקש אישור עבור המשטרה ואשתו כי בילה את הלילה בנשף של השטן. בסוף הספר הוא מופיע כאדם המבכה לנצח את ההזדמנות שהייתה לו להתאחד עם "ונוס" (כך כינה את נטאשה), אך ויתר עליה עבור פתק של אישור.
מקסימיליאן אנדרייביץ' פופלבסקי - דודו של מיכאיל אלכסנדרוביץ' ברליוז אשר חלם לעבור לגור במוסקבה מקייב. פופלבסקי הוזמן להלוויה של ברליוז על ידי בהמות, אך כאשר הגיע למוסקבה, כל מה שעניין אותו זו הדירה של ברליוז. פופלבסקי גורש ממוסקבה על ידי בהמות חזרה לקייב.
אנדריי פוקיץ' סוקוב - מנהל המזנון של תיאטרון ורייטה. סוקוב הגיע לדירתו של וולנד כדי להתלונן על כסף מזויף שקיבל מהלקוחות במזנון בזמן ההופעה של וולנד ופמלייתו בתיאטרון. סוקוב קיבל ביקורת קשה על טיב המזון במזנון מוולנד עצמו, והודעה מקורובייב על כך שימות בעוד תשעה חודשים מסרטן כבד.
אנושקה ' - נוכלת מקצועית. היא שברה את בקבוק השמן כפי שחזה וולנד וגרמה למותו של ברליוז. צירוף מקרים מוזר הוא שאנושקה גרה בדירה 50 בה התארח וולנד ופמלייתו - היא גרה בבניין בו התארחו וולנד ופמלייתו (302/ב) אך לא באותה דירה 50 (של ברליוז).
ארצ'יבלד ארצ'יבלדוביץ' - מנהל המסעדה של "בית גריבוידוב". מנהל קשוח ואדם בעל אינטואיציה יוצאת דופן. בולגקוב משווה אותו לקברניט ספינת פיראטים. דמותו של ארציבלד ארצ'יבלדוביץ' מתבססת על מנהל מסעדות "בית גרצן" ו"בית הדפוס" - יעקוב דנילוביץ' רוזנטל (1893–1966).
דמויות מתקופת ישו
פונטיוס פילטוס: מכונה בספר "פרוקורטור", תואר בעל משמעות שלטונית ברורה בשפה הרוסית. פילאטוס מתואר כמי שנופל בקסמו של ישו, אך נאלץ להוציאו להורג, ולאחר מכן מחפש את סליחתו עדי עד.
ישו הנוצרי: מתואר כפילוסוף נודד בעל קסם אישי רב, הנגרר לתככים פוליטיים, ונופל להם קורבן. דמותו שונה למדי מדמותו של ישו, המופיעה באבנגליון. בין היתר מספר ישו הנוצרי כי הוא מגמלא, ולאחר מכן הוא מכונה "העני מעין סריד". בספר נקראת הדמות "ישו הנוצרי" (Иешуа Га-Ноцри), שם אותו קשה לקורא הרוסי לקשר לדמותו של ישו המכונה "איסוס כריסטוס" (Иисус Христос).
יהודה איש קריות: בספר מתואר כיצד נוקם פילאטוס באיש קריות ומביא למותו.
אפרניוס - ראש השירות החשאי של הרומאים ביהודה.
קאיפא - הכהן הגדול. על פי הספר, הוצאו להורג ביחד עם ישו הנוצרי גם מורד בשם בר-רבן, וגנבים בשם דיסמס וגסטס, כאשר על פי המסורת רשאי היה העם לבקש מהפרוקורטור חנינה לאחד מהם. קאיפא סירב לתחינותיו של פילאטוס לבקש כי יחון את ישו הנוצרי, וביקש כי יחון את בר-רבן.
לוי מתי - תלמידו של ישו הנוצרי. גובה מיסים שעזב את עיסוקו, והלך אחר ישו כשהוא רושם את דבריו. בספר מתלונן ישו בפני פילאטוס כי אי ההבנות באשר לתורתו תימשכנה עוד זמן רב, וכל זאת בשל זאת שמתי אינו רושם נכון את דבריו.
מרקוס מכה החולדות - קנטוריון, עושה דברו של פילאטוס. פרצופו של מרקוס הושחת בקרב עליו פיקד פילאטוס כנגד הגרמנים בעמק הבתולות. הוא המפקד על צליבת ישו הנוצרי, דיסמס וגסטס, ובמוסקבה רודף את איבן בליבית בחלומותיו.
השטן ופמלייתו
וולנד - הוא השטן, המופיע במוסקבה במסווה של אמן זר המעלה מופע של מגיה שחורה, כאשר כוונתו היא לערוך נשף, אליו יזמין אורחים רבים מן הגיהנום. וולנד מתואר כאדם גבוה, ממוצא זר, לבוש בהידור, שעינו האחת ירוקה ואילו השנייה שחורה, החובש ברט שחור, ונושא מקל הליכה. השם "וולנד" לקוח מיצירתו של גתה, פאוסט בה מופיע השם פעם אחת ככינוי לשטן.
קורובייב / פגוט - עוזרו של וולנד, מתואר כאדם גבוה, הלובש בגד משובץ וכובע משובץ, וחובש משקף סדוק. מספר פעמים הוא מתואר כ"מקהיל מקהלות". הוא מוסר כי שמו "קורובייב" אך וולנד קורא לו "פגוט" (פירושו ברוסית - בסון). הוא אחראי לרבים מהנזקים שגרם השטן במוסקבה, וניהל את הופעת "המגיה השחורה", כאשר בשלב מוקדם הסתלק וולנד מן הבמה. בפרק בו עוזבת פמליית השטן את מוסקבה מתגלה קורובייב בדמותו האמיתית - אביר סגול כהה בעל פנים קודרות.
בהמות - חתול גדול ושחור, המסוגל ללכת על שתי רגליו ולדבר. הוא חובב שחמט, וודקה ואקדחים. בסוף הספר מסתבך בקרב עם אנשי המשטרה החשאית, ונורה. או אז הוא שותה מעט נפט מהפרימוס ומחלים. אף הוא אחראי לרבים מהנזקים שגורם השטן במוסקבה, לרבות מעשה הזוועה של תלישת ראשו של המנחה ז'ורז' בנגלסקי מעל ראשו. בפרק בו עוזבת פמליית השטן את מוסקבה מתגלה בהמות בדמותו האמיתית - שד ליצן, גדול הליצנים שחיו מעולם.
עזאזלו - אדם נמוך ומוצק בעל שיער אדום, מכוער עד זוועה ובעל ניב הבולט מפיו. עזאזלו הוא הנותן למרגריטה את הקרם ההופך אותה למכשפה, והוא גם המרעיל אותה ואת האמן בסופו של הספר. אף הוא אחראי למעשי זוועה רבים, ביניהם הכאתו הברוטלית של ורנוחה (אותה ביצע עם קורובייב) בטרם הפכה אותו הלה לערפד. בפרק בו עוזבת פמליית השטן את מוסקבה מתגלה עזאזלו בדמותו האמיתית - שד רוצח.
אבדונא - האנשתו של המוות - מופיע בפני מרגריטה בנשף השטן.
הלה - מכשפה יפהפייה המשרתת את וולנד וחבורתו, מתוארת כמי שצווארה פגום בצלקת. היא רודפת אחר ורנוחה והופכת אותו לערפד. נרמז שאף היא ערפדית.
ניתוח הרומן
בחלקו הגדול, הספר הוא הגדה-מחדש של אגדת פאוסט המפורסמת, בעיקר במישור העלילה השני. למעשה, באחת מהגרסות הראשונות של הרומן נקרא "האמן" בשם "פאוסט", ושמה של מרגריטה נלקח משמה של גיבורת "פאוסט" של גתה. "וולנד" נלקח מכינוי נדיר של מפיסטו (השטן) בו משתמש גתה פעם אחת בלבד. הרומן נפתח בציטוט מפאוסט לגתה, אותו תרגם בולגקוב בעצמו מגרמנית -
"... בכל זאת, מי אתה?
- אני הוא חלק מאותה עצמה,
שלעולם רוצה ברע
ולעולם עושה רק טוב."
עם זאת, יש לשים כי בולגקוב נוהג חירות רבה במיתוס פאוסט, ומתאים אותו לצרכיו.
דמותו של האמן מכילה קווים אוטוביוגרפיים מסוימים הלקוחים מחייו של בולגקוב- לדוגמה, בולגקוב עצמו שרף רבים מכתבי היד שלו, ובתוך כך רומן נרחב שכתב על ישו (ובכך הפר את האמרה המפורסמת ביותר מן הרומן - "כתבי-יד לא נשרפים!").
בולגקוב מקדיש תשומת לב עילאית לפרטים בספר - מכיוון שהיה איש מלומד, והכיר היטב את כתבי הקודש, את ההיסטוריה של סיפורו של ישו ואת מיתוס פאוסט.
עיבודים עיקריים לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון
בשנת 1972 עיבד הבמאי הפולני, אנדז'יי ויידה את חלקו של הספר המתרחש בתקופת ישו לסרט טלוויזיה עבור הטלוויזיה הגרמנית בשם "פילאטוס ואחרים - סרט ליום שישי הטוב" ("Pilatus und andere - Ein Film für Karfreitag").
בשנת 1972 עובד הספר לסרט טלוויזיה בהפקה משותפת איטלקית-יוגוסלבית בבימוי אלכסנדר פטרוביץ' בשם "האמן ומרגריטה" (באיטלקית - "Il Maestro e Margherita", ובסרבו-קרואטית - "Majstor i Margarita"). העיבוד שונה בתכלית מהספר, ובו האמן, המכונה ניקולאי מסעודוב, נרדף אחר השטן המסגיר אותו לידי המשטרה החשאית הרוסית הכולאת אותו בבית המשוגעים.
בשנת 1977 העלה תיאטרון טגנקה במוסקבה, אחרי 10 שנות ההשתדלות, הצגה "האמן ומגריטה" בבימויו של יורי ליובימוב. למרות הביקורת הרשמית, ההצגה הפכה לאחת האהובות ביותר בתיאטראות מוסקבה. גם כאשר התחלפו שורות של הצופים ו השחקנים - בשנת 2002 ההצגה התקיימה בפעם ה-1,000.
בשנת 1989 עובד הסרט על ידי הבמאי הפולני מצ'יי וויטישקו למיני סדרה בת ארבעה חלקים בשם "האמן ומרגריטה" ("Mistrz i Małgorzata"). גם עיבוד זה היה רחוק מעלילתו של הספר, והציג את השטן כמשתף פעולה עם ברית המועצות.
ב-1992 הופק עבור ערוץ 4 הבריטי, בבימויו של פול בריירס, סרט טלוויזיה בשם "תקרית ביהודה" ("Incident in Judaea"), המבוסס על חלקו של הסיפור העוסק בישו הנוצרי, אך כולל פרולוג המתייחס לספרו של בולגקוב וקווי העלילה האחרים.
בשנת 1994 עיבד הבמאי הרוסי יורי קארה את הספר לסרט קולנוע בשם "האמן ומרגריטה" (Ма́стер и Маргари́та). על אף שצוות השחקנים כלל כמה מהשחקנים הרוסים הנודעים והאהובים ביותר באותה התקופה, ועל אף שתקציבו של הסרט היה תקציב ענקי לסרט רוסי באותם הזמנים, חמישה עשר מיליון דולר, סירב המפיק להפיץ את הסרט בטענה כי עריכתו של קארה היא בלתי נסבלת. בשנת 2005 התקרבו המפיק והבמאי, והקרנת הסרט התאפשרה באופן חד פעמי בפסטיבל סרטים במוסקבה. אך אז אירעה מניעה נוספת, כאשר נכדה של אשתו השלישית של בולגקוב, ילנה שילובסקיה, סרגיי שילובסקי, מנע את הפצת הסרט בטענה כי זכויות היוצרים מוחזקות בידיו. עם זאת ניתן להשיג עותקים של הסרט בפורמט DVD, הקרנת הסרט במסכי הקולנוע התאפשרה לבסוף רק בשנת 2011.
בשנת 2000 העלה תיאטרון גשר מחזמר בשם "השטן במוסקבה", המבוסס על עיבוד של הספר מאת אהוד מנור, בבימויו של יבגני אריה. במחזה כיכבו חיים טופול, ששי קשת, איגור מיקרובנוב, ליליאן רות חיילובסקי, ישראל דמידוב ושחקנים רבים אחרים, והוא לווה בידי תזמורת חיה בת 23 נגנים בניצוחו של מיכאל גלוזמן.
בשנת 2005 עובד הספר למיני סדרה בטלוויזיה בת עשרה פרקים בשם האמן ומרגריטה, על ידי הבמאי הרוסי ולדימיר בורטקו המפורסם בעיבודים אחרים של בולגקוב לטלוויזיה. הסדרה שודרה לראשונה בטלוויזיה הרוסית ב-19 בדצמבר 2005 וזכתה לצפיית שיא ולביקורות נלהבות. כוכבי הסדרה היו אלכסנדר גליבין כאמן, אנה קובלצ'וק כמרגריטה, אולג בסילשווילי כוולנד, אלכסנדר אבדולוב כקורובייב, קיריל לברוב כפילאטוס, וסרגיי בזרוקוב כישו. הסדרה הייתה נאמנה מאוד למקור הספרותי, ונחשבת לעיבוד מוצלח מאוד של הספר. הסדרה שודרה בישראל בערוץ ישראל פלוס בינואר 2006, כחודש לאחר הקרנתה ברוסיה, ולאחר מכן זכתה לשידורים חוזרים, בין היתר בערוץ יס ראדוגה.
בשנת 2018 החלה ההפקה על סרט קולנוע רוסי, עיבוד לספר, בבימויו של ניקולאי לבדב, שצילומיו תוכננו להתחיל באפריל 2019, אך עד שנת 2020 הפקתו טרם החלה ובשנת 2020 נודע על דחייה נוספת בעקבות התפרצות נגיף הקורונה ברוסיה, שאינה מאפשרת להתחיל בצילומי הסרט. בסופו של דבר, הצילומים החלו ביולי 2021 ונודע כי לבדב כבר לא יביים והסרט ייקרא האמן ומרגריטה.
ב-2022 תיאטרון החאן הודיעו שהם יעלו את ההצגה ב-2023 בבימויו של אודי בן משה ובתרגומו של אלי ביז'אווי
תמונות מתוך ההצגה "השטן במוסקבה" בתיאטרון גשר:
לקריאה נוספת
עמנואל הרוסי, "פאוסט" רוסי חדש, מאזנים 28 (2), 1969, עמ' 161–162.
לידיה ינובסקאיה, מקורות תנ"כיים, ספרותיים ומוזיקליים לדמויות ב"האמן ומרגריטה" של בולגקוב, רב-קול 4, 2002, עמ' 43–50.
יוסף פרידלנדר, השטן במוסקבה, מאזנים 30 (2), 1970, עמ' 168–170.
פטר קריקסונוב, אחרון הרומנטיקנים (אחרית דבר מאת המתרגם), האמן ומרגריטה, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1999.
קישורים חיצוניים
פרק בפודקאסט 'עושים רוח'- טליה לווין על 'האמן ומרגריטה'
אתר מעריצים לספר, מכיל מידע נרחב על הספר (באנגלית).
הערות שוליים
קטגוריה:השטן באמנות
קטגוריה:ספרות סובייטית
קטגוריה:ספרי 1966
קטגוריה:ספרי הוצאת משכל
קטגוריה:ספרי הוצאת עם עובד
קטגוריה:ספרי פנטזיה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:צנזורה בברית המועצות
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:ספרים שצונזרו
קטגוריה:100 הספרים של המאה של לה מונד | 2024-08-09T14:52:07 |
הדודאים | שמאל|ממוזער|200px|עטיפת האלבום "הם רוכבים ושרים", 1978
הדודאים היו צמד זמרים, בני אמדורסקי וישראל גוריון, אשר בין השנים 1957–1994 היה אחד מהצמדים המובילים בזמר העברי (הצמד הבולט האחר שקם כמה שנים אחריהם, היה "הפרברים", אך הרכבו השתנה עם השנים).
"השידוך" בין השניים נוצר בשנת 1957 כאשר גוריון ואמדורסקי נפגשו במסיבה והחלו לשיר יחד בלווי הגיטרה של ישראל גוריון, ואז נתגלה שילוב הקולות המיוחד ביניהם - שילוב שהטביע את חותמו בזמר העברי במשך למעלה משלושים שנה. בתחילה הייתה גם צלע שלישית להרכב, הזמר הירושלמי אברהם פררה, אלא שכאשר החליטו אמדורסקי וגוריון לעבור לתל אביב, בחר פררה להישאר בירושלים מטעמי פרנסה.
פעילותם של אמדורסקי וגוריון כצמד קיבלו עידוד מידידם הטוב, הזמר אריק לביא, שאף שכנע אותם לבצע את "בוקרי לכיש", להיטה של שלישיית שלושת המיתרים, שבה היה חבר. השניים הופיעו במועדון התיאטרון ובתחילת הדרך ביצעו כמה משיריו של יוסף הדר, כמו "תפוח חינני" "שיר הנוקדים" וגם בשיר שהפך לסימן ההיכר שלהם והיה ב-1958 להיטם הגדול הראשון, "ערב של שושנים". להיט מוכר נוסף היה "טיול לילי".
השניים השתתפו תוך כדי פעילותם כ"דודאים" גם בהרכבים אחרים. כך ישראל גוריון היה חלק מהגלגול השני של שלישיית גשר הירקון (יחד עם אמדורסקי ואריק איינשטיין). הצירוף "הטוב הרע והנערה" כלל את "הדודאים" ואת הזמרת ג'וזי כץ. הרכב זה העלה מופע מצליח של שירי קברט כשגוריון ואמדורסקי מגלים כישרון בלתי מבוטל של משחק נוסף על כישרון השירה שלהם.
במסגרת תיאטרון "הקאמרי", בהצגת "פונדק הרוחות" של נתן אלתרמן, שרו אמדורסקי וגוריון עם השחקנית חנה מרון.
ב-1967 הופיעו בסרט "האם תל אביב בוערת?" בשיר "שיבוא, שיבוא".
בשנת 1968, לכבוד ציון פעילותם המשותפת במשך עשור, העלו הדודאים מופע בהיכל התרבות בתל אביב. את שירי המופע שגם הוקלטו ויצאו לאחר מכן כתקליט, עיבד וניהל מוזיקלית דוד קריבושי. את המופע הנחה דן בן אמוץ, והתארחו בו בשירה נעמי שמר, רבקה מיכאלי, חנה מרון וכן צמד זמרי עם איריים. את המופע חתמו שני שירים שהיוו איחוד היסטורי לשלישיית גשר הירקון, לשיר "יבוא שלום" (ח. חפר/עממי) התאחדו שני ההרכבים של השלישייה (הדודאים עם אריק איינשטיין ויהורם גאון).
בשנת 1972 הקליטו את שירו של יהודה עמיחי "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר". בשנת 1973 חברו צמד הדודאים לצמד הנשי סוזן ופרן, שהביאו עמן מקנדה את סגנון הפולק. יחד הוציאה הרביעייה אלבום בשם "קשת בענן" ויצאו יחד לסיבוב הופעות ברחבי הארץ.
בשנת 1978 הוציאו הדודאים אלבום שלם בהפקת מתי כספי, שהיה באותה העת המוזיקאי המבוקש ביותר בארץ. האלבום שנקרא "הם רוכבים ושרים" (שורה מהשיר שיירת הרוכבים), כלל 11 שירים מהרפורטואר העשיר של הצמד אותם עיבד כספי לצליל עדכני תוך שמירת הרוח האופיינית לצמד "הדודאים". שיר חדש שנקרא "שיר ישן", אותו כתב אהוד מנור והלחין כספי עצמו, חתם את צידו הראשון של התקליט. הופעת האלבום לוותה במופע, בו ציינו השנים עשרים שנות פעילות.
במשך שנים היה מיתוס על פיו הייתה קיימת יריבות בין צמד "הדודאים" לצמד "הפרברים", אך ב-1985 התנפץ המיתוס כאשר שני הצמדים חברו למופע משותף שזכה להצלחה גדולה. לימים אמר בני אמדורסקי, שמאחר ו"הדודאים" לא יכלו להתחרות ב"פרברים", הם הצטרפו אליהם. שיתוף הפעולה הפורה בין שני הצמדים תועד באלבום משותף בהפקת המוזיקאי קובי אושרת שיצא בשנת 1985 ונקרא "הדודאים והפרברים". בין שירי האלבום הבולטים: "תלבשי לבן" (נ. שמר), "צל ומי באר" (י. טהר-לב/ל. שער), "נשר נשר" (י. אורלנד/מ. אמריליו), "מרש הדייגים" (ד. קאימי - י. שבתאי), "שי" (רחל המשוררת - ל. שער).
בשנת 1991 הדודאים יצאו בשיתוף חנן יובל במופע "שלושרים על גשר הירקון". שירים מהמופע יצאו לאחר מכן כאלבום עם אותו השם.
בני אמדורסקי נפטר ממחלת הסרטן ב-1994. לאחר פטירתו הצטרף ישראל גוריון לחנן יובל וצמד "הפרברים", והם הקימו רביעייה בשם "החברים של בני" שהופיעה מדי פעם באירועים שונים כדרך לשמר את זכרו של הזמר והשחקן.
בסוף שנת 2009 יצאו גוריון ובנו של בני - המוזיקאי אסף אמדורסקי לסדרת הופעות בהם שרו השניים משירי הדודאים. בעקבות שיתוף הפעולה הבימתי, הקליטו השניים את האלבום "שרים הדודאים" שזכה להצלחה רבה והגיע למעמד אלבום זהב. באלבום 18 שירים, ברובם שירי הדודאים ומיעוטם שירים בהם השתתפו הדודאים וכן שיר חדש שכתב והלחין ישראל גוריון "בואי, בואי כלה".
חברי ההרכב
בני אמדורסקי
ישראל גוריון
אמנים קשורים
שלישיית גשר הירקון
סוזן ופרן
הטוב הרע והנערה
השלושרים
ג'וזי כץ
הפרברים
חנן יובל
החברים של בני
אסף אמדורסקי
קישורים חיצוניים
הופעת הדודאים בפסטיבל עין גב, 1962, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
דודאים
קטגוריה:צמדים מוזיקליים ישראלים
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר החסידי
קטגוריה:הרכבים מוזיקליים מתל אביב | 2024-03-17T08:45:25 |
האידיאולוגיה הנאצית | redirect נאציזם | 2004-04-25T18:23:35 |
סינדרום מינכאוזן | REDIRECT תסמונת מינכהאוזן | 2005-06-11T10:28:12 |
שלמה קאלו | שלמה קָאלוֹ (25 בפברואר 1928 – 30 באוגוסט 2014) היה מיקרוביולוג, מורה-רוח, סופר והוגה דעות ישראלי. היה מועמד לפרס נובל לספרות, פרסם 80 כותרים, חלקם תורגמו ויצאו לאור ב-17 שפות שונות.
קורות חיים
קאלו נולד בסופיה בירת בולגריה. מגיל 12 היה פעיל במחתרת אנטי-פשיסטית. בגיל 15 נאסר והוגלה למחנה הריכוז סומוביט. את קורותיו במחנה סומוביט תיאר קאלו בספרו האוטוביוגרפי-רוחי אטאר. בגיל 18 זכה בפרס בתחרות שירה. למד רפואה בפראג, שם עבד גם כעיתונאי. עלה לישראל ב-1949, לאחר קום המדינה. קיבל תואר שני במיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וכיהן כמנהל מעבדות רפואיות בקופת חולים כללית. על דרכו המקצועית כמיקרוביולוג כתב קאלו בספר אוטוביוגרפי-רוחי נוסף בשם ערעל.
על פי כתביו, זכה שלמה קאלו בהארה בינואר שנת 1969.
לפי פרסום בעיתונות הכתובה ובכמה אתרי חדשות ברשת, היה קאלו מועמד לקבלת פרס נובל לספרות מדי שנה במשך מספר שנים.
קאלו היה נשוי לרחל ואב לארבעה ילדים, בהם שושנה, שנישאה לזמר אריאל זילבר. החל מסוף שנות השבעים שימש קאלו מורה-רוח עבור חוג מצומצם של שוחרי-רוח אותו הקים. ב-1990 התגרש מאשתו הראשונה ונישא בשנית לזמרת רבקה זהר, לה היה נשוי עד מותו. אף על פי שבכתביו הראשונים תמך בהתנזרות ממין, ויתר על ערך זה בנישואיו לזהר במטרה לסייע לה להתגבר על תשוקתה לסמים.
קאלו נפטר ב-30 באוגוסט 2014 בביתו שביפו, לצד רבקה אשתו, זמן קצר לאחר שחש כאבים בחזה. בן 86 במותו.
פעילותו הספרותית
ספריו הראשונים של קאלו שיצאו לאור בתפוצה גדולה בשנות ה-50 וה-60 על ידי "ספרית פועלים" ו"עם עובד" היו קובצי הסיפורים כוכים ביפו (תרגום מהמקור בבולגרית) והערימה, וכן רומן בשם לב הבשר. בשנת 1969, זמן קצר לאחר שזכה בהארה, ייסד את הוצאת הספרים "הוצאת דע"ת" אותה העביר כעבור למעלה מעשור לבעלותם של שניים מתלמידיו. במסגרתה המשיכו לצאת לאור כמעט כל הכתבים שכתב עד סמוך למועד פטירתו.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 יצאו לאור בעיקר תרגומיו לכתבים הקלאסיים של תורות המזרח (בהגוודגיטה, זן וחכמי זן, מפי בודהה, ועוד).
בשנות ה-80 של המאה ה-20 יצאו לאור בעיקר ספרי הגות וסיפורת הגותית (העצמי כלוחם, מסע אתוס, אתה הנך אתה, בשורת הרצון החופשי המוחלט ועוד), לצד תרגומים נוספים דוגמת טאו-טה-צ'ינג. באותו עשור פורסמו גם שירי חרות אותם כתב והלחין שלמה קאלו בעצמו.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 פרסם ספרי ההגות דוגמת להתחיל הכל מחדש, עול ימים שואל על אלהים, ועוד. במקביל יצאו הספרים הראשונים בז'אנר ייחודי שפיתח - "הסיפור המתועד" ובהם עד עולם, ורגעים של אמת. בראשית העשור פורסם ספרו הידוע ביותר ורב המכר שלו, רומן היסטורי-תנ"כי רחב יריעה, הנבחר. בתקופה זו החלו ספריו להיתרגם ולצאת לאור גם בחו"ל.
בעשור הראשון של המאה ה-21, שהיה הפורה ביותר מבחינת כמות הספרים שפורסמו (כ-40 כותרים), יצאו לאור שני רומנים אוטוביוגרפיים (אטאר וערעל) וקובצי נובלות וסיפורים קצרים (כגון עד שהמוות יחבר ביניהם, הנער ההונגרי, טיסיס), בצד ספרי הגות נוספים דוגמת תשובות, וקו הפרדה.
חלק גדול מספריו של קאלו אינו משויך לז'אנר כתיבה מוגדר וחלק אחר מספריו מערב ז'אנרים שונים. שלמה קאלו כתב גם לנוער ולילדים, וכן מותחן בשם ת'רילר וספר הומור בשם עלילותיו המופלאות של לויטנליב לבית מיונכאוזן.
לאורך שנות פעילותו פרסם קאלו סיפורים קצרים מפרי עטו בכתבי עת ספרותיים שונים ובמוספים ספרותיים של העיתונות היומית. כמה מסיפוריו הוקראו גם בתוכניות שונות ב"קול ישראל" ובגל"צ.
כמה מספריו של קאלו הומלצו על ידי משרד החינוך. ספרו "הערימה" משנות ה-60 היה ספר לבחירה לבחינות הבגרות בספרות באותה תקופה..
התוויית דרך הרוח
בראשית שנות השמונים התגבש סביב שלמה קאלו גרעין קטן של שוחרי-רוח, אשר ראו בו מורה-רוח אמיתי. (שלמה קאלו עצמו הוא זה שהטעים את המינוח "מורה-רוח אמיתי" תחת הביטוי השגור "מורה רוחני"). גרעין זה כונה בפי קאלו חוג דע"ת - ראשי תיבות של "דע עצמך תמיד" - ובמסגרתו הדריך ולימד את הדרך להארה, אותה התווה על עקרונות של התבוננות וכיבוש עצמי. קאלו נהג להיפגש עם תלמידיו מדי שבוע למפגשים בני כמה שעות של דממה ומודעות, יצא עימם לסיורים של לימודי רוח ברחבי הארץ, ואף שהה עימם בגליל במחנות קיץ מאולתרים בני כמה ימים.
באוגוסט שנת 1983 ביקר קאלו עם קומץ תלמידיו בחצי האי אתוס ביוון. על רקע הביקור הזה כתב זמן קצר לאחר מכן את הספר מסע אתוס.
בסוף שנות השמונים הקים קאלו את האח"ד, מעין קומונה של תלמידי-רוח, אליה הצטרפו מספר מצומצם של תלמידים מקרב חוג דע"ת. בראשית שנות התשעים פורק האח"ד ואת מקומו תפסה קהילה קטנה של תלמידים ואוהדים אשר התגוררה ביפו, בסמיכות לקאלו. באותה עת נישא קאלו לתלמידתו רבקה זהר.
החל משלב זה נתן קאלו דגש על החיפוש אחר קרבת אלהים, ועל החשיבות העליונה של הדבקות בערכים. הורתו ובסיס הגותו של קאלו החלו במוטיבים מזרח-אסייתיים, ובהמשך השתנו והתבססו על התנ"ך ועל כתבי הברית החדשה. ובכל אותה עת יצק קאלו לתוך המתודות האוניברסליות הללו נופך מקורי ומיוחד משל עצמו אשר השתקף בהדרכתו בהגותו ובכתיבתו.
החל מפברואר 2009, ולאחר כ-30 שנות פעילות רצופות, הפסיק קאלו לחלוטין את כל פעילויותיו בשיחות, במפגשים קבוצתיים או אישיים ובהתכתבויות, והמשיך רק בכתיבת ספרים.
הופעות ציבוריות
במקביל לקומץ תלמידיו התגבשו סביב קאלו מעגלים רחבים יותר של אוהדים ושל קוראי ספריו. פרט לשתי הרצאות פומביות שנתן, את כל הרצאותיו קיים רק בחוג תלמידיו. קאלו הופיע בטלוויזיה שלוש פעמים: פעם אחת בתוכנית "סיבה למסיבה" אצל רבקה מיכאלי, פעם נוספת בכתבה עליו ועל רעייתו רבקה זהר על רקע פרסום שירו "ידידי", ופעם שלישית בכתבת מהדורת ליל-שישי על רקע פרסום ספרו "הנבחר".
ספריו
רשימה מלאה של ספריו של שלמה קאלו לפי שנת יציאתם לאור:
1954: כוכים ביפו – סיפורים. תרגם מכתב-יד (תרגום מבולגרית): י. פנקס. הוצאת ספרית פועלים.
1962: הערימה – רומן בסיפורים. ספריה לעם - הוצאת עם עובד..
1966: לב הבשר – רומן. ספריה לעם - הוצאת עם עובד..
1969: אלהים והדרך אליו: לקט פסוקים מתוך: תנ״ך, הברית החדשה, בהגוודגיטה, אלקראן. הוצאת דע״ת.
1971: חרות והדרך אליה: פסוקי היוגה לפטאנג'אלי (יוגה–סוטרה) – תרגום לעברית. הוצאת דע״ת.
1972: מפי בודהא: לקט פסוקים מתוך דרך האמת (דהמפדה) – תרגום לעברית. הוצאת דע״ת.
1974: זֶן וחכמי-זֶן ב-128 שיחות-זֶן – תרגום לעברית. הוצאת דע״ת.
1974: חרות מוחלטת לשנקרה (686-718) – תרגום לעברית. הוצאת דע״ת.
1976: שיר האלוהים: בהגוודגיטה – האפוס הקלאסי של ההינדואיזם – תרגום לעברית. הוצאת דע״ת.
1979: העצמי כלוחם – סיפורת/הגות. הוצאת דע״ת.
1981: עשוי לבלי חת – הגות. הוצאת דע״ת.
1982: דו־שיח של חרות – הגות. הוצאת דע״ת.
1983: משלים – סיפורי משל. הוצאת דע״ת.
1984: אתה הנך אתה – הגות. הוצאת דע״ת.
1984: טאו טה צ'ינג – תרגום לעברית. הוצאת דע״ת.
1981: מעגל העוצמה הטיבטי – תרגום ועיבוד. הוצאת דע״ת.
1985: אמנות המלחמה לחרות־אמת – הגות. הוצאת דע״ת.
1985: מסע אתוס – סיפורת/הגות. הוצאת דע״ת.
1987: בשורת הרצון החופשי המוחלט – סיפורת/הגות. הוצאת דע״ת.
1988: ידידיי – ספר ילדים. הוצאת דע״ת.
1988: כחוט השני – רומן. הוצאת דע״ת.
1989: האמת היא חדווה – הגות. הוצאת דע״ת.
1990: אהבה מנצחת כל – הגות. הוצאת דע״ת.
1990: שכניה של דודתי ראשל – סיפורת. הוצאת דע״ת.
1990: בן כוכב אחר – סיפורת/הגות. הוצאת דע״ת.
1991: עלילותיו המופלאות של לויטנליב לבית מיונכאוזן – סיפורת. הוצאת דע״ת.
1991: להתחיל הכל מחדש – הגות. הוצאת דע״ת.
1993: גם לא בפני עצמך – הגות. הוצאת דע״ת.
1993: מלך ושמו אהבה – סיפורת/הגות. הוצאת דע״ת.
1994: הנבחר – רומן היסטורי תנ״כי. הוצאת דע״ת.
1994: הבשורה העלומה – תרגום ופירוש. הוצאת דע״ת.
1995: עד עולם – סיפורים תיעודיים. הוצאת דע״ת.
1995: רגעים של אמת – סיפורים תיעודיים. הוצאת דע״ת.
1996: המכנסיים – סיפורי משל. הוצאת דע״ת.
1996: הדימוי – אלבום. הוצאת דע״ת.
1996: והנה הוא בא – הגות. הוצאת דע״ת.
1997: האינאונים כמשל – הגות. הוצאת דע״ת.
1997: המתת שלא הכזיבה – עיון. הוצאת דע״ת.
1999: הדולר והאקדח – סיפורת. הוצאת דע״ת.
1999: ללא פירוש ותוספות – הגות. הוצאת דע״ת.
1999: מסעאל – הגות. הוצאת דע״ת.
2000: הר האושר – הגות. הוצאת דע״ת.
2000: תשובות – הגות. הוצאת דע״ת.
2000: חטיפה – סיפורת. הוצאת דע״ת.
2001: עם ג'וליאן – הגות. הוצאת דע״ת.
2001: אטאר – רומן אוטוביוגרפי. הוצאת דע״ת.
2002: קנדר – הגות. הוצאת דע״ת.
2002: קו הפרדה – הגות. הוצאת דע״ת.
2002: עד שהמוות יחבר ביניהם – סיפורת. הוצאת דע״ת.
2003: סמוראי – סיפור תיעודי. הוצאת דע״ת.
2003: שנת ארבע־עשרה לספירה שלא החלה – סיפורת/הגות. הוצאת דע״ת.
2003: מתמטיקה רום – הגות. הוצאת דע״ת.
2004: קטה – סיפורת/הגות. הוצאת דע״ת.
2004: ערעל – רומן אוטוביוגרפי. הוצאת דע״ת.
2004: ללא פירוש ותוספות – הגות. הוצאת דע״ת.
2005: ת'רילר – סיפורת. הוצאת דע״ת.
2006: מפגשים – סיפורים אמיתיים. הוצאת דע״ת.
2006: משפחת וייס – סיפורת/הגות. הוצאת דע״ת.
2006: 18 הגיחים – שירה. הוצאת דע״ת.
2007: מגרש חניה – סיפורת. הוצאת דע״ת.
2007: שתי נובלות – נובלות. הוצאת דע״ת.
2007: ההיבט האחר – הגות. הוצאת דע״ת.
2007: קתדרלה – הגות. הוצאת דע״ת.
2007: התנצלות – הגות. הוצאת דע״ת.
2008: חריג – סיפורת. הוצאת דע״ת.
2008: לילי – רומן. הוצאת דע״ת.
2008: שערי הברזל העתיקים – סיפורת תיעודית. הוצאת דע״ת.
2008: הגיחים 2 – שירה. הוצאת דע״ת.
2008: שירי חרות – שירה ותווים. הוצאת דע״ת.
2009: הנער ההונגרי – סיפורים קצרים. הוצאת דע״ת.
2009: טראפן – סיפורים קצרים. הוצאת דע״ת.
2009: טיסיס – נובלה. הוצאת דע״ת.
2009: הבל ורעות רוח – הגות. הוצאת דע״ת.
2009: ג'ני – סיפורים קצרים. הוצאת דע״ת.
2010: פאוסט היהודי – מחזה. הוצאת דע״ת.
2011: אין תלונות – סיפורת/הגות. הוצאת דע״ת.
2011: הגיחים 3 – שירה. הוצאת דע״ת.
2012: שיגלה שיגה – סיפורת/הגות. הוצאת דע״ת.
קישורים חיצוניים
הוצאת דע"ת - שלמה קאלו
אינפורמציה על כל ספריו של שלמה קאלו - הוצאת דע"ת
תומר פרסיקו, זקן השבט, nrg מעריב, 20 ביוני 2007
, nrg מעריב, 3 באוגוסט 2008
שלמה קאלו והוצאת דע"ת - דפים באנגלית
בעקבות מותו:
הערות שוליים
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים יהודים בולגרים
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:ישראלים ילידי בולגריה
קטגוריה:מורים רוחניים יהודים
קטגוריה:סגל שירותי בריאות כללית
קטגוריה:סופיה: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1928
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2014
קטגוריה:מיקרוביולוגים ישראלים
קטגוריה:ניצולי השואה: בולגריה
קטגוריה:פרטיזנים יהודים מבולגריה
קטגוריה:לוחמי מחתרת יהודים בשואה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית קברות אלטרנטיבי בגבעת ברנר
קטגוריה:יפו: אישים | 2024-09-08T08:58:56 |
התרבות המינואית | שמאל|ממוזער
התרבות המינואית או התקופה המינואית היא תרבות שהתפתחה באי כרתים, והייתה נפוצה באי זה בתקופת הברונזה. ניצני התרבות החלו להיראות באלף ה-3 לפנה"ס והיא התפתחה ושגשגה עד למחצית השנייה של המאה ה-15 לפנה"ס. החוקרים חלוקים באשר לסיבה להתמוטטות התרבות המינואית, ההשערות העיקריות כוללות פעילות געשית, רעידת אדמה, בצורת, פלישת גויי הים או שילוב של כל אלה.
היסטוריה
העדויות הראשונות לתרבות חקלאית בכרתים קיימות החל מ-7000 לפנה"ס, במהלך התקופה הנאוליתית.
באלף השלישי ובאלף השני לפנה"ס החלה להתפתח ציוויליזציה המכילה ערים המוקפות בכפרים חקלאיים.
נהוג לחלק את התרבות המינואית לתקופות באמצעות הארמונות שנמצאו ותוארכו על ידי הארכאולוגים. החלוקה המקובלת היא:
התקופה הקדם-ארמונית (3000 לפנה"ס – 1900 לפנה"ס)
התקופה הארמונית הישנה (1900 לפנה"ס – 1700 לפנה"ס)
הרס הארמונות (1700 לפנה"ס – 1600 לפנה"ס)
תקופת ההתחדשות הארמונית (1600 לפנה"ס – 1450 לפנה"ס)
התקופה הפוסט-ארמונית (1450 לפנה"ס – 1100 לפנה"ס)
הרס הארמונות ב-1700 לפנה"ס מיוחס לפעילות געשית או לפלישה מאנטוליה. לאחר מכן החלה תקופת זוהר של פאר והתחדשות, שסיומה בסביבות 1450 לפנה"ס, סימל את קץ הדומיננטיות המינואית בים האגאי.
ההיסטוריונים עדיין חלוקים ביניהם באשר לסיבה להתמוטטות התרבות המינואית. ההשערות כוללות רעידת אדמה חזקה, התפרצות געשית בסנטוריני וצונאמי שהגיע בעקבותיה, פלישת גויי הים ועוד. למרות הרצון לתלות את שקיעת התרבות המינואית בגורם יחיד, ההשערה הסבירה יותר היא צירוף של כמה גורמים (טבעיים ואנושיים), שעל כל אחד מהם בנפרד היו המינואים מסוגלים להתגבר, אולם התרחשותם בטווח זמן קצר יחסית, לא הותירה להם סיכוי להתאושש.
התרבות המינואית
השם "מינואית", מלשון מינוס – מלכהּ האגדי של כרתים, נטבע על ידי הארכאולוג ארתור אוונס שגילה את התרבות בחפירות ארכאולוגיות של קנוסוס.
מסחר וכלכלה
שמאל|ממוזער|ציור קבר במצריים תחותמס השלישי מקבל מתנות מכריתים
בתקופה זו הייתה בכרתים מדינה חזקה, שהיוותה מרכז שלטוני של חלקים נרחבים באגן המזרחי של הים התיכון. בני כרתים היו ימאים מעולים, ובתקופתם היה מסחר מפותח בין חלקיו השונים של הים התיכון המזרחי. למעשה, במשך תקופה ארוכה הם היו היחידים בעלי יכולות שיט בים ולכן הארמון קנוסוס לא היה מוגן בחומות שכן לא הייתה תרבות המסוגלת להגיע לאי. בין היתר סחרו המינואים עם מצרים העתיקה ומסופוטמיה, והללו הושפעו מציורי הקיר המינואים. המינואים סחרו בעיקר בשמנים מהולים עם בשמים ששימשו לרחצה, שהמשאבים לייצורם היו נפוצים יחסית באזור כרתים. האי כפתור שבמקורות ממסופוטמיה ומצרים מזוהה עם כרתים, ואזכוריו מעידים על הקשרים הפוריים של התרבות המינואית עם הסהר הפורה.בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית כרך ד', מוסד ביאליק, 1962, ערך "כפתור, כפתר", עמ' 237
אמנות
בכרתים השתמרו מספר אתרים ארכאולוגיים מהתקופה המינואית שכוללים ארמונות, חצרות, חדרי כס, חדרי מגורים ומחסנים. הגדול מבין הארמונות המינואיים הוא הארמון בקנוסוס. הארמונות קושטו ועוצבו עם עמודים צבועים בעיקר בצבע אדום, והשתמרו בהם ציורי קיר צבעוניים ומרהיבים. ציורי הקיר של התרבות המינואית חשובים ביותר מבחינה ארכאולוגית, אמנותית ותיעודית.
יחס לעירום נשי
ממוזער|שמאל|דמויות נשים בפרסקו מכרתים לבושות בשמלות מסורתיות חשופות חזה
תרבות הגוף המינואית בדומה לתרבויות יווניות אחרות באותה תקופה, ראתה בגוף האדם הטבעי כאידיאל יופי שיש להציג בפומבי. בניגוד לתרבויות רבות אחרות בהן העירום הגברי היה מקובל יותר מהנשי מסיבות דתיות ואחרות. בתרבות המינואית חשיפת החזה הייתה מקובלת אצל שני המינים. הנשים באותה תקופה נהגו להסתובב ללא חלק עליון או באירועים חגיגיים ללבוש שמלות טופלס פתוחות מלפנים. הגברים נהגו ללבוש לבוש חלציים בלבד כדי להציג את גופם.
כתב
בתרבות המינואית היו בשימוש שלושה סוגי כתב: כתב ציורים, כתב ליניארי ב' (linear B) שפוענח בשנת 1952, וכתב ליניארי א' (linear A), שלא פוענח עד היום.
גלריה
קישורים חיצוניים
מחקר גנטי: בני התרבות המינואית הם אירופאים, מגזין אימגו
שי שמש, אילן יוחסין של עם, באתר מדע גדול, בקטנה, 8 בנובמבר 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה
קטגוריה:האלף ה-4 לפנה"ס | 2024-08-09T04:34:49 |
יוון הארכאית | כרונולוגיה של התקופה הארכאית תאריך אירועים המאה ה-8 לפנה"ס 750 לפנה"ס - יסוד קימה ותחילת הקולוניזציה היוונית
720 לפנה"ס - הופעת סגנון הדמות השחורה בקורינתוס
מועד אפשרי ליצירות האפיות של הסיודוס והומרוס
750 לפנה"ס - 800 לפנה"ס - רפורמות של ליקורגוס בספרטה
יצירת אלפבית יווני על בסיס האלפבית הפיניקי
הופעת ההופליטים בשדות הקרב
776 לפנה"ס - אולימפיאדה הראשונה
743 לפנה"ס - 724 לפנה"ס - המלחמה המסנית הראשונה המאה ה-7 לפנה"ס אלקמן, המשורר הלירי הראשון מתחיל ליצור את שירתו
657 לפנה"ס - 627 לפנה"ס - קיפסילוס, הטיראן הראשון, מתחיל את שלטונו בקורינתוס
685 לפנה"ס - 668 לפנ"ס - המלחמה המסנית השנייה
710 לפנה"ס - 650 לפנה"ס - המלחמה הללנטינית המאה ה-6 לפנה"ס 595 לפנה"ס - 585 לפנה"ס מלחמת הקודש הראשונה
594 לפנה"ס - תחילת התיקונים החברתיים של סולון
561 לפנה"ס - 510 לפנה"ס (עם הפסקות) שלטונו של פייסיסטראטוס באתונה
624 לפנה"ס - 546 לפנ"ס תאלס, הפילוסוף המוכר הראשון בתולדות הפילוסופיה המערבית מתחיל את פועלו
508 לפנה"ס - 507 לפנה"ס - קליסתנס מכונן את המשטר הדמוקרטי באתונה
אימוץ המטבעות מלידיה
אימוץ ספינת קרב חדשה מסוג תלת חתרית
יוון הארכאית היא תקופה בת כ-300 שנה בתולדות יוון העתיקה, שראשיתה במאה ה-8 לפנה"ס וסופה במאה ה-5 לפנה"ס. תקופה זו התאפיינה בהיעדר שלטון מרכזי, ובקיום מספר רב של קהילות פוליטיות אוטונומיות או אוטונומיות למחצה, שניהלו ביניהן מלחמות פנימיות באופן תדיר. הבריתות הגדולות המאפיינות את התקופה הקלאסית (כגון הליגה האטית דלית) נוסדו רק לקראת סוף התקופה הארכאית, ולפיכך בתקופה זו כל פוליס וכל שבט היו נתונים לגורלם. אף שהייתה השפעה הדדית גדולה ושיתוף פעולה בחגיגות דתיות ובתחרויות ספורטיביות, נהנו היוונים מעצמאות מקומית רבה לכל אורך התקופה הארכאית.
בתקופה הארכאית התעצב העולם היווני כפי שמוכר בעולם המודרני. התהוו הפולייס (רבים של פוליס) - ערי המדינה של יוון העתיקה. היוונים העתיקים, שקראו לעצמם "הלנים", פרצו בתהליך קולוניזציה ארוך את גבולות הבלקן, והתנחלו לאורך חופי הים התיכון.
הקולוניזציה הייתה אחד הגורמים לשינוי פוליטי גדול ביוון. האריסטוקרטיה (שלטון המיוחסים), שעלתה לגדולה בראשית התקופה, ירדה מחלק ניכר מנכסיה הפוליטיים בסופה והוחלפה בטיראניה, באוליגרכיה, ובדמוקרטיה. שיטות ממשל אלה המשיכו לשמש לכל אורך התקופה הקלאסית וגם ההלניסטית.
תקופה זו היא הבסיס שממנו צמחה התרבות היוונית. בתקופה זו אימצו היוונים המצאות מזרחיות רבות, כגון האלפבית והמטבע, וניטעו את שורשי הפילוסופיה, האמנות והמדע היווניים. הציור הגאומטרי על הכדים פינה את מקומו לדמויות מורכבות בצבע שחור ובהמשך באדום. הפיסול צעד כברת דרך ארוכה. דמויות הקורוס היו הבסיס שממנו התפתח הפיסול היווני הקלאסי. נכתבו האפוסים הגדולים של הסיודוס והומרוס, וכן פעלו בתקופה זו המשוררים הליריים.
המושג "ארכאי" מתאר דברים השייכים לתקופות עתיקות ומקורו במילה היוונית "ארכאיכּוֹס", שמשמעותה "פרימיטיבי". מושג זה הגיע מתחום לימודי אמנות יוון, שם הוא מתייחס בעיקר לסגנונות עיטור משטחים ופיסול, ומוצב כרונולוגית בין האמנות הגאומטרית והאמנות היוונית הקלאסית. לדעת היסטוריונים מודרניים המושג "ארכאי" מטעה ואינו הולם את התקופה, מאחר שהתקופה הארכאית נחשבת לאחת הפוריות ביותר בהיסטוריה של יוון.
רקע
רקע היסטורי
התקופה הארכאית צמחה מתוך תקופת המעבר ביוון שבאה לאחר התקופה המיקנית. תקופת המעבר, שתחילתה מקבילה למשבר תקופת הברונזה בתרבויות המזרח תיכוניות סביב 1200 - 1100 לפנה"ס, התאפיינה בשינוי מהותי בתרבותו של חצי האי הבלקני. התרבות המיקנית נעלמה לחלוטין ופינתה מקום לתרבות פשוטה בהרבה שהותירה ממצאים ארכאולוגיים דלים בהרבה. בתקופה זו נהרסו הארמונות שאפיינו את התרבות המיקנית וננטשו מרבית היישובים הגדולים. היוונים עברו להתגורר בכפרים קטנים והאוכלוסייה התדלדלה מאוד.
תקופת המעבר, המכונה גם "תקופת החושך" בגלל העדר תיעוד כתוב מהתקופה, הניחה את היסודות שעליהם צמחה התרבות היוונית כולה. במהלך תקופה זו התנחלו הדורים בחצי האי הפלופונסי, המיקנים נעלמו ברובם מיוון ורק הפלסגים, הדריופים ודומיהם היו זכר לתרבותם, אם כי השפעתם על התרבות היוונית הייתה קטנה מאוד. שרידי תקופת המעבר כמו האמנות הגאומטרית, המשיכו להתקיים גם בתקופה הארכאית. במהלך התקופה הארכאית נעלמו המוסדות הפוליטיים הבלתי מתוחכמים שאפיינו את תקופת המעבר והופיעו מוסדות חדשים.
בשלהי התקופה הארכאית נאלצו היוונים להתמודד עם האיום הפרסי. האימפריה הפרסית, שהייתה המדינה הגדולה והחזקה ביותר באזור בעת העתיקה, כבשה את אסיה הקטנה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס והשתלטה על הערים היווניות בחופי איוניה. היוונים מרדו בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס ומאבק ארוך ומר שנמשך עשרות שנים ושכלל שתי פלישות ליוון, סימן את המעבר בין התקופה הארכאית לתקופה הקלאסית.
רקע גאוגרפי
250px|ממוזער|שמאל|חלוקת הניבים היווניים לאחר השלמת הקולוניזציה היוונית
בעת העתיקה לא הייתה קיימת מדינה ששמה "יוון". המונח "הלאס" (Ελλάς) - יוון - ציין תרבות משותפת ושפה משותפת (שהייתה מחולקת לכמה ניבים) להלנים (יוונים) אך לא מדינה אחת. בתקופה זו החלו להתהוות ערי המדינה המכונות בשם פוליס. כל פוליס שלטה על שטח מצומצם ומספר תושביה היה נמוך יחסית. היוצאות מהכלל היו אתונה וספרטה ששלטו על שטחים גדולים יחסית שהגיעו לכמה אלפי קמ"ר.
מבנה פוליטי נוסף, שנותר עוד מתקופת המעבר, הוא השבט. השבטים היו נפוצים בעיקר במזרחה של יוון ובצפונה וגם בחלקים המערביים של חצי האי הפלופונסי. גם באזורים שבטיים היו ערים, אך הן היו מעטות יותר והשפעתן הפוליטית הייתה קטנה הרבה יותר. מבחינה כלכלית ותרבותית פיגרו אזורים אלה אחרי האזורים שבהם היו נפוצות הפולייס.
מלבד ארץ האם היוונית, הביא תהליך קולוניזציה להרחבת גבולות ההתיישבות היוונית. באזור הקולוניזציה היווני, צורת ההתיישבות העיקרית הייתה עירונית. חלק מהמושבות היווניות התפתחו לערים גדולות והיוונים שלטו על שטחים ניכרים באזורים רבים, בעיקר ביוון הגדולה (סיציליה ודרום חצי האי האפניני) ובחופה המערבי של אסיה הקטנה.
ההלנים חילקו את עצמם לארבע קבוצות עיקריות: הדורים, שמרכזם היה בחצי־האי פלופונסוס ובאי כרתים ומספר מושבותיהם היה קטן יחסית. הפוליס הדורית החשובה והמפורסמת מכולן היא ספרטה. הדורים היו מפורסמים בעיקר במסורות הלחימה שלהם. האיונים, אשר שכנו באטיקה ועירם המפורסמת ביותר היא אתונה. איונים רבים יישבו את איי הים האיגאי; הם לקחו חלק פעיל בקולוניזציה ויסדו מושבות רבות. הם נודעו גם בחיבתם לפילוסופיה ולאמנות. הקבוצה השלישית הייתה האיולים. אלה שכנו במרכזה של יוון, בעיקר בבויאוטיה ובתסליה. הקבוצה האחרונה והקטנה מכולן הייתה האכאים, ששכנו באכאיה, בצפון חצי האי פלופונסוס. האכאים התנחלו ביוון הגדולה בדרום חצי האי האפניני. בניגוד לשלושת השבטים הראשונים, לאכאים לא היה ניב משלהם והם דיברו בניב היוונית הדורי.
קבוצה נוספת, הפלסגים (Πελασγοί), נותרה עוד מהתקופה המיקנית. שרידי קבוצה זו המשיכו להתקיים לצד ההלנים. מספרם או הליכותיהם לוטים בערפל, ואזכורים אודותיהם בספרות היוונית העתיקה דלים.
רקע פוליטי
ממוזער|אסטלה מהמאה ה-4 לפנה"ס עם כיתוב של חוקי הליגה האמפיקטיונית של דלפי; נמצאת במוזיאון הלובר
בתקופה הארכאית התקיימו מספר מוסדות פוליטיים עיקריים: הפוליס, עיר המדינה היוונית, היא המאפיין הבולט של התקופה הארכאית וביתר שאת של התקופה הקלאסית. פוליס בעיקרו של דבר היא עיר-מדינה המקיימת קהילה פוליטית עצמאית המספקת שירותי דת, מנהל, הגנה וכיוצא באלה לתושביה. הפולייס היו רבות מאוד (כ-1,500 בעולם היווני כולו), אך רק מיעוטן היו בעלות השפעה תרבותית ומדינית משמעותית.
מדינה פדרטיבית היא איגוד של מספר פולייס בתוך ישות פוליטית אחת. המדינה הפדרטיבית החשובה ביותר ביוון העתיקה הייתה הליגה הבויאוטית. בשונה מאטיקה, שבה אתונה הצליחה לאגד את כל הקהילות המקומיות תחת חסותה, תבאי, הפוליס הגדולה והחשובה בבויאוטיה, כשלה בכך. כדי להטיל את מרותה על קהילות אלה נאלצה תבאי לוותר על שלטון מוחלט. כמו כן אפשרה תבאי לחברות הליגה לשמור על עצמאותן הפנימית ואף העניקה להן זכויות פוליטיות בתוך מוסדות הליגה, אם כי שמרה לעצמה את הנהגתה. מבנה פוליטי זה לא היה מיוחד לבויאוטיה בלבד ומדינות פדרטיביות התקיימו במספר אזורים נוספים.
חלק מהפולייס היו מאוגדות בבריתות דתיות (ליגות אמפיקטיוניות) שנוסדו סביב מרכז דתי משותף, ששימש מקום לפולחן משותף של האליל. אף על פי שהבסיס הראשוני להקמת הברית היה דתי, השפעת הברית חרגה מגבולות הפולחן בלבד. נשמרה שביתת נשק בזמן החגיגות הדתיות המשותפות וחלק מהמקדשים הפכו למקלטים לפושעים נמלטים. כמו כן, ניסו איגודים אלה להפעיל סמכות על חברותיה. למשל - איסור על מניעת מים מעיר נצורה בעת מלחמה כדי למנוע טבח המוני. לעיתים, אם הברית הייתה חזקה דיה, הייתה לה היכולת להכריז מלחמת קודש נגד חברה סוררת או להטיל עליה קנס כבד.
הצורה האחרת הייתה התאגדות שבטית שהייתה מקובלת באזורים שבהם הפולייס לא היו נפוצות או שהשפעתם לא הייתה גדולה, כגון תסליה. התאגדות שבטית זו, המוכרת כ"קוינון" (koinon - שותפות) דומה לליגות אמפיקטיוניות וגם היא סיפקה שירותי פולחן ומרכזים דתיים, אך בנוסף לכך היו לקוינון גם תפקידים צבאיים מוגדרים. הקוינון התסלי או הליגה התסלית, כמו שהוא מכונה בדרך כלל, היה האיגוד השבטי הגדול והחזק ביותר ביוון העתיקה והייתה לו השפעה גדולה, אך היו גם איגודים שבטיים קטנים יותר.
כל המוסדות הפוליטיים אלה לא היו קבועים. לפעמים הפוליס הייתה חלק מיישות פדרטיבית ולפעמים יצאה ממנה, בהתאם לנסיבות ובתאם ליתרונות שראתה בחלופות השונות. גם הגבולות בין המערכת הפוליטית השבטית לזו של הפוליס אינם קשיחים. בתוך פולייס מסודרות התקיימו קהילות שבטיות ולפעמים קהילות שבטיות התכנסו לפולייס ולפעמים התפרקו ממנה. גם השפעת הפולייס לא הייתה אחידה. בדרום יוון השפעתן הייתה מכרעת, אך בצפון יוון השפעתן הייתה קטנה בהרבה.
היסטוריה
גיבוש המשטר
משבר המלוכה וגיבוש האריסטוקרטיה
ממוזער|פרש ולוחם רגלי - בראשית התקופה הארכאית פנופליה (מערכת נשק מלאה) וסוס היו המאפיינים של סטטוס ומעמד חברתי. ציור על כד בסגנון הדמות השחורה המיוחס לצייר פרינסטון, אמצע המאה ה-6 לפנה"ס; מוצג במוזיאון הלובר
מהמאה ה-10 לפנה"ס עד המאה ה-8 לפנה"ס, המבנה הפוליטי העיקרי ביוון היה ממלכה קטנה ללא מוסדות פוליטיים מפותחים ובראשה מלך או מנהיג שבטי. הריבוד החברתי והמבנים הפוליטיים בישויות מדיניות אלה לא היו מפותחים במיוחד. סמכותו של המלך או של המנהיג השבטי נבעה בראש ובראשונה מכוח אישיותו, ולאו דווקא מהתפקיד הפוליטי אותו מילא. לא ברור די הצורך אם שלטונם של שליטים אלה עבר בירושה או שהם מונו לתפקיד זה על ידי קהילתם.
במאה ה-8 לפנה"ס עברה על יוון תקופה של עליה דרמטית בגודל האוכלוסייה. אף על פי שהממצאים לא מאפשרים הערכה מספרית סבירה של מספר התושבים, החוקר והארכאולוג אנתוני סנודגראס טען שהייתה עלייה דרמטית בגודל היישובים על פי ניתוח מספר הקברים מהתקופה. טענה זו אמנם לא מקובלת על כל החוקרים, אך יש הסכמה כללית שמדובר בתקופה של צמיחה כלכלית וגידול באוכלוסייה. נראה שצמיחה זו הייתה משותפת לכל אגן הים התיכון ולא מוגבלת ליוון בלבד. כתוצאה משינויים אלה, המבנה הפוליטי הישן עם הריבוד החברתי הלא מפותח, שנשען על שלטון יחיד של מלך או מנהיג שבטי, התמוטט.
את מקומם של המלכים או המנהיגים השבטיים תפסה שכבת האריסטוקרטיה המקומית, שכוחה הפוליטי החל לעלות בעקבות עליית כוחה הכלכלי. בניגוד לתקופת המלוכה, שלטון האריסטוקרטיה התאפיין בכך, שהמשרות הפוליטיות הבכירות בשלטון החדש לא הוענקו לכל החיים, ותקופת הכהונה הוגבלה לרוב לשנה אחת בלבד. כמו כן, בניגוד לעבר, עבר הדגש מאדם נושא התפקיד, אל התפקיד עצמו. הכריזמה האישית איבדה את מיקומה המרכזי, כפי שזה היה בתקופת המעבר.
הקבוצה החברתית החזקה ביותר ביוון בתקופה זו הייתה האריסטוקרטיה בעלת האדמות, משום שמקור העושר העיקרי באותה תקופה הייתה הקרקע החקלאית. המסחר עדיין לא היה מפותח ומרבית בעלי מלאכה לא היו בעלי אמצעים של ממש. בעלי האדמות החלו להתגבש כשכבה חברתית, והם היו אלה שאיישו את מרבית המשרות במוסדות הפוליטיים החדשים שנוצרו ביוון. האריסטוקרטים ניסו לבסס את שלטונם לא רק על כוחם הכלכלי ועל הונם, אלא עשו שימוש גם באמצעי תעמולה ובטרמינולוגיה. הם קראו לעצמם "אגאתוי" (agathoi - טובים), "קאלוי" (kaloi - יפים או הוגנים) ואילו פשוטי העם נקראו על ידם "קאקוי" (kakoi, רעים או מכוערים) ו"דילוי" (deiloi - פחדנים). כמו כן, הדגישו האצילים את גבורתם בקרב וסיגלו לעצמם תוארי כבוד צבאיים כגון "היפייס" (פרשים) ופרומאכוי (en promachoi - משרתים ניצבים בשורות הראשונות בקרב).
התהוות הפוליס
בד בבד עם השינויים במבנה הפוליטי ושיפור הרווחה, התבססה צורת התיישבות חדשה והיא הפוליס, עיר המדינה של יוון העתיקה. ראשיתה של הפוליס באקרופוליס - ביצור שנבנה בראש גבעה ובו מוסדות שלטון ותרבות כגון מקדשים ואגורה. אף שנהוג לתארך את תחילת העיור ביוון העתיקה למאה ה-8 לפנה"ס, עת הופיעו מרכזים אורבניים, עיור משמעותי החל רק במהלך המאה ה-6 לפנה"ס, בהשפעת תהליך הקולוניזציה הרחב. הפוליס התגבשה באחת משתי צורות: הראשונה - מספר כפרים התאגדו ביחד ליצירת קהילה משותפת אחת כדי לחלוק במקומות פולחן ונטל ההגנה. האפשרות השנייה היא פיתוח של יישוב קדום שהתרחב על חשבון האזור שמסביבו. הפוליס לא הופיעה בבת אחת במהפכה חברתית, אלא התגבשה לאורך תקופה ארוכה.
הפולייס היו שונות זאת מזאת באופן מהותי. לעיתים פוליס הייתה עצמאית לחלוטין ובעלת שטח משמעותי ואוכלוסייה של עשרות ומאות אלפי בני אדם, ולעיתים הייתה זאת עיר קטנה חסרת כוח משמעותי ובה רק כמה אלפי תושבים. עם זאת, המאפיין הבולט של הפוליס, כפי שהוא התגבש במהלך התקופה הארכאית הוא עצמאות פוליטית. הפוליס סיפקה את הצרכים הקהילתיים של תושביה - הגנה, משפט, חקיקה, תרבות ופולחן.
מהכתבים של ההיסטוריונים מהתקופה הקלאסית עולה כי הפוליס במובנה הבסיסי היא קהילה אוטונומית שיש לה מרכז עירוני שבו מרוכזים מרכזי השלטון והמנהל, השטח שבו שולט אותו מרכז עירוני, וגוף האזרחים שגר באותה עיר ובסביבותיה. בניגוד למדינות מודרניות שבהן הטריטוריה מגדירה את המדינה, הפוליס הייתה לא רק שטחה הפיזי של העיר, חומותיה ומקדשיה, אלא בראש ובראשונה אזרחיה. הקהילה האנושית של הפוליס, גוף האזרחים, היה חשוב בהרבה מהגוף הגאוגרפי.
הפוליס קשה להגדרה. מצד אחד פוליס היא קהילה פוליטית עירונית עצמאית, אך לא כל הפולייס היו עצמאיות לחלוטין. מחקר העלה שעצמאות במדיניות החוץ לא מהווה תנאי הכרחי להגדרת קהילה פוליטית כ"פוליס". לעיתים, ההתערבות החיצונית לא נגעה רק לניהול מדיניות חוץ, אלא התערבות השכנה החזקה השפיעה גם על מדיניות פנים של הפוליס. יתרה מכך, היו קהילות שהיו חלק ממדינה פדרטיבית או קהילות הפריאויקים שהיו חלק מהפוליס הספרטני. גם במקרה זה היוונים העתיקים התייחסו לקהילות אלה בשם "פוליס".
גיבוש השלטון באזורים השבטיים
ממוזער|אזורים שבטיים (בכחול) ואזורים עירוניים (באדום)
ביוון העתיקה התגבשו שתי צורות משטר מקבילות ומתחלפות שהתקיימו זו לצד זו - הפוליס והשבט (ethnos). הפוליס היא במידה רבה תופעה של דרום יוון ושל הקולוניות. בצפון יוון ובאזורים הררים בחצי האי הפלופונסי וגם באזורים אחרים התקיימה הצורה השבטית. השבט הוא לא צורת משטר מיושנת המנוגדת לפוליס, אלא הוא צורת ארגון פוליטי אלטרנטיבית. ארגונים שבטיים רבים קיימו אספות והעניקו אזרחות לזרים במידת הצורך.
אין הבדל חד וברור בין השבט לפוליס. קל יותר להבדיל בין קהילה פוליטית שבטית לקהילה עירונית ששולטת על הספר החקלאי מסביבה ומרכז פוליטי רחב ידיים ששולט לא רק בספר החקלאי אלא גם בכפרים ובערים קטנות בתוך שטחו. מרכזים פוליטיים כאלה מאפיינים אזורים עירוניים שבהם קמו פולייס גדולות.
קוינון (Κοινόν; koinon) הוא צורה של ברית פוליטית או ליגה של כמה שבטים קטנים לתוך מסגרת מדינית אחת. בניגוד לפוליס, שבה העיר הטילה את מרותה על הספר החקלאי ועל הערים הקטנות שמסביבה, הקוינון היה ארגון רופף בהרבה. אמנם הייתה לו סמכות פוליטית על השבטים שהסכימו לבוא תחת חסות הברית, אך הקשר היה רופף בהרבה. חברות הברית היו יכולות לפרוש ממנה לפי הצורך וניתן היה לצרף אליה קהילות חדשות. מבנה פוליטי זה אפיין בתקופה הארכאית והקלאסית את האזורים השבטיים ביוון, אך בתקופה ההלניסטית הפך הקוינון למבנה הפוליטי הדומיננטי ביוון.
הקולוניזציה
שמאל|ממוזער|250px|העולם היווני בתום תהליך הקולוניזציה
סיבות הקולוניזציה
תהליך הקולוניזציה החל באמצע המאה ה-8 לפנה"ס. בעקבות הצמיחה הכלכלית גדלה אוכלוסיית יוון ומקומות היישוב הוותיקים היו קטנים מדי לקהילה המתפתחת. הקרקע החקלאית של יוון היא דלה ולא יכולה לספק די מזון לאוכלוסייה כה גדולה. לחץ חברתי שנוצר בעקבות זאת הוא הסיבה העיקרית לשאיפות ההתפשטות. בנוסף ללחץ החברתי מקרב השכבות החלשות, גם באצולה התרחש תהליך דומה - המשפחה האריסטוקרטית גדלה ורק הבן הבכור ירש את נכסי אביו. כתוצאה מכך, הבן הצעיר נותר ללא אמצעי קיום שהולם את מעמדו. הבנים של אריסטוקרטים העדיפו להנהיג קבוצות מתיישבים שיצאו אל מחוץ ליוון להתיישב בארץ רחוקה ולא להמשיך את חייהם בפוליס כשהם לא מסוגלים להבטיח את רווחתם.
סיבה חשובה נוספת לקולוניזציה היא המסחר המתפתח. הקמת מושבות אפשרה לקשור יחסי מסחר פורחים עם המקומיים ולעיתים נוצרו מושבות קטנות מאוד שהן לא יותר מתחנות סחר למען מטרה זו בלבד. הקולוניזציה היוונית לא נעצרה בתום התקופה הארכאית, אך שיאה הוא בתקופה זו. פעמים רבות המושבות נוסדו באזורים דלים בקרקע פורייה כמו מאסיליה שנוסדה בשפך נהר הרון כדי לסייע במסחר עם תושבי גאליה. מושבות הוקמו בסמוך לאטרוסקים כאשר היו אזורים פוריים יותר בסיציליה כדי לחזק את קשרי המסחר איתם. גם התיישבות בחופי הים השחור נשאה אופי מסחרי כאשר עיקר היצוא מחופי הים השחור היה דגן שסיפק את צורכי התזונה של ארץ האם היוונית.
לא כל הפולייס פתרו את הבעיה החברתית על ידי התיישבות בארץ נוכריה. היו כאלה שפנו לפתרון האחר - כיבוש שטח בתוך יוון עצמה. כך נהגה למשל ספרטה שכבשה במהלך התקופה הארכאית את שטחה של מסניה, שנמצאת מערבית לה. תושבי מסניה שועבדו ושטחה נמסר לאזרחים ספרטנים. רק מיעוט מהפולייס בחרו בדרך זו לפתרון מצוקתם החברתית. הסיבה העיקרית שמנעה מהם התפשטות בתוך יוון עצמה היא השוויון בכוחות בין הפולייס. בתקופה זו לא הייתה פוליס מסוימת שהייתה יכולה להכריע בכוח הזרוע פולייס רבות אחרות ולהשתלט על שטחן. כך נותרה הקולוניזציה הפתרון הזמין והנח ביותר למרבית הפולייס.
מאפייני הקולוניזציה
ממוזער|הריסות האקרופוליס של קימה - המושבה היוונית הראשונה במערב
לעיתים קרובות, כשהתקיימה התיישבות קודמת במקום, היחסים בין המתיישבים היוונים לתושבים המקומיים היו אלימים. כך למשל בסיציליה נאלצו היוונים להילחם בתושבי סיציליה המקוריים. כתוצאה מהמלחמה איבדו הקהילות המקומיות את עצמאותן וחלק מהתושבים שועבדו ליוונים. בחלק אחר מהמושבות החדשות התגוררו אלה לצד אלה היוונים והלא יוונים. במושבות כאלה התרחשה הפריה הדדית של העמים השונים. הייתה החלפת רעיונות וטכנולוגיות הדדית ומוצרים מוגמרים יוצאו למולדת היוונית ואילו התושבים המקומיים הוטמעו בדרך כלל בתוך התרבות היוונית. לעיתים המושבה נבנתה בארץ שוממה שלא הייתה בה התיישבות אנושית קודמת, אם כי מקרים אלה היו נדירים ובדרך כלל קיימו היוונים קשר עם התושבים המקומיים בין אם ידידותי ובין אם אלים. אחד השיתופים החשובים ביותר היה בתחום הכתב. היוונים קיבלו את האלפבית הכנעני מהפיניקים ופיתחו אותו לאלפבית יווני שכולל לא רק עיצורים, אלא גם תנועות. אלפבית זה ופיתוחיו השונים התפשטו לאחר מכן בחלקים נרחבים בעולם.
אפויקיה - המושבות היווניות (apoikia - מילולית יישוב בנכר) היו עצמאיות לחלוטין מהפוליס המייסדת, אך שמרו על זיקה מסוימת, בעיקר דתית. המושבות עצמן נהגו לייסד מושבות חדשות ותחנות מסחר לאורך החופים. למרות העצמאות של המושבות סייעו לעיתים ערי המוצא של המושבות סיוע צבאי למושבותיהן. בסופו של דבר נבלעו מושבות אלה על ידי אימפריות גדולות - פרס במזרח ורומא במערב.
בסוף התקופה הארכאית אכלסה הקולוניזציה היוונית את חופה המערבי של אסיה הקטנה, באזור שנקרא איוניה ובדרום איטליה וסיציליה במה שמכונה "יוון הגדולה", באפריקה באזור קירנאיקה, חופי הים השחור ובאזורים אחדים נוספים. אזורים אחרים נתפסו בדרך כלל על ידי מתיישבים פיניקים או לחלופין נשלטו על ידי מדינות חזקות וחדירה לשטחן לא הייתה אפשרית.
משבר המשטר האריסטוקרטי והופעת צורות משטר חדשות
הופעת שכבות חברתיות חדשות
ממוזער|נטען שהופליטים השתייכו לשכבה חברתית חדשה שהופיעה בתקופה הארכאית, וייתכן שהיו בין הגורמים החשובים לשינויים פוליטיים בתקופה זו
תהליך הקולוניזציה, שהגיע לשיאו במאה ה-7 לפנה"ס, גרם לשינוי ניכר במבנה החברתי ביוון. השפעת הקולוניזציה ניכרת בעיקר בערים הסמוכות לחוף. באזורים הרריים כמו ארקדיה או פוקיס השפעת הקולוניזציה הייתה חלשה בהרבה והם פיגרו אחרי הפוליס שהתעשרו מהמסחר. בנוסף לאצולה החקלאית שעושרה התבסס על אחוזות רחבות ידיים, התפתח מעמד של סוחרים עשירים שהתעשרו מסחר עם המושבות. גם בשכבות החלשות חל שינוי - אף על פי שהרוב המכריע של העם עדיין עסק בחקלאות, הופיעה שכבת פועלים שעבדו בבתי המלאכה, בנמלים ובימאות.
אמצעי התעבורה היבשתיים בעת העתיקה, בשילוב עם הגאוגרפיה היוונית המתאפיינת ברכסי הרים ובעמקים קטנים, גרמו לכך שהעיר נאלצה לסמוך על יבוא מזון מחוץ ליוון ואילו מסחר פנימי היה יעיל פחות. התפתחות המסחר בערים הסמוכות לחוף, כגון קורינתוס, סיקיון ובהמשך אתונה, יצרה דרישה לידיים עובדות וכתוצאה מכך לעיור מואץ, שהחריף את בעיית אספקת המזון שנוצרה עוד לפני כן בגלל גידול באוכלוסייה. כל זה יצר לחץ חברתי ניכר בערים אלה. השכבות החדשות שהופיעו בערים, בעיקר הסוחרים העשירים, דרשו חלוקה חדשה של הכוח הפוליטי בפוליס.
יתרה מכך, בתקופה זו החל מהפך שלם בלוחמה ביוון. שכבה חברתית חדשה, שהתבססה על איכרים מבוססים ופועלים אמידים, הצטרפה לצבא. אלה הם ההופליטים. לוחמים אלה לא השתייכו למעמד האריסטוקרטיה, אך היו עשירים דיים כדי לרכוש מערכת נשק. אמנם מערכת כלי הנשק של ההופליטים מתוארכת לראשונה כבר מאמצע המאה ה-8 לפנה"ס, אך נראה שמספרם עדיין לא היה גבוה במיוחד בתקופה זו.
יש מחלוקת בקרב החוקרים לגבי הופעת ההופליטים וכתוצאה מכך גם על מידת השפעתם על הפוליטיקה הפנים יוונית. אחדים דוגמת סנודגראס תומכים בתהליך הדרגתי ואילו אחרים דוגמת קרטלדג' טוענים להפיכה חדה ומהירה שהגיעה בבת אחת. אחרים, דוגמת איאן מוריס, דוחים את עצם קיומו של שינוי מהותי בטקטיקת הלחימה ודרך כך את עצם יצירת מעמד רחב וגדול של לוחמים שדרשו שינוי.
באמצע המאה ה-20 סברו החוקרים שמדובר בשכבה צרה יחסית של איכרים עשירים, מה שלא מסביר את הענקת הזכויות הפוליטיות לשכבות רחבות של פשוטי העם. מחקר נוסף העלה שמחיר הציוד של ההופליט לא היה גבוה במיוחד ועמד ככל הנראה על שכר של שלושה חודשים, ושכר חודש אחד היה מספיק לקנייתו של ציוד בסיסי. נראה אפוא שהצמיחה הכלכלית הייתה רבה ושכבות רחבות בציבור היו יכולות להרשות לעצמן לממן ציוד כזה. ייתכן שעד מחצית מאזרחי הפוליס היו מסוגלים לשרת כהופליטים.
המחוקקים
ממוזער|סולון, מחוקק אתונאי נודע; פסל שמוצג במוזיאון הלאומי בנאפולי
מאבק השכבות החברתיות החדשות - הן הסוחרים האמידים והן האיכרים והפועלים המבוססים - לבשו בחלק מהמקומות צורה אלימה. חלק מהמשפחות האריסטוקרטיות נטבחו, אחרות הוגלו, אך רוב הפולייס פנו לפתרון פוליטי. הפתרון הפוליטי המבוקש נמצא בדמותם של מחוקקים שניסו בהתחלה לתת פתחון פה לשכבות החברתיות החדשות ובהמשך לתקן את צורת המשטר האריסטוקרטית, כך שאזרחים רבים יותר ייקחו חלק בשלטון. גם תהליך זה, כמו תהליכים רבים שהחלו בתקופה הארכאית, נמשך שנים רבות ולא הסתיים למעשה מעולם, כי הכוחות השונים שפעלו בפוליטיקה היוונית מעולם לא הצליחו לגבור באופן מוחלט אלה על אלה.
המחוקקים הופיעו על רקע מנהג שהיה קיים ביוון העתיקה, על פיו נהגו היוונים להבדיל בין "תקנות" ל"חוקים". התקנות ניתנו על ידי גוף מוסמך כמו אספה והיו יכולות להתבטל בכל עת ללא הליך פוליטי מורכב. החוקים, לעומת זאת, נקבעו בהליך מיוחד על ידי ועדה מיוחדת שכונסה לצורך זה בלבד או על ידי אדם שהוענקו לו סמכויות מיוחדות לצורך חקיקת החוק. החוקים האלה היו משוריינים והיו יכולים להתבטל רק בהליך זהה - על ידי מחוקק חדש או ועדה חדשה שתבטל אותם. כמו כן, לפני שמינו ועדה או אדם לתפקיד זה נשבעו מראש לקיים את החוקים שיקבלו. כתוצאה מכך, המחוקקים שקיבלו מנדט מהציבור לפעול לשינוי החוק נהנו מעמדת כוח רבה וחוקיהם התקבלו על ידי הציבור ובאופן תאורטי היו יכולים להשתמר מאות שנים.
היות שליוונית לא היה כתיב בתקופת המעבר, החוקים לא היו כתובים, אלא הועברו בעל פה בתוך שושלות האצילים והסתמכו בעיקר על מנהג. אריסטוקרטים שירשו את השלטון בראשית התקופה הארכאית המשיכו את המסורת הזאת כי היא חיזקה את כוחם, וזה חרף העובדה שהאלפבית הגיע כבר ליוון והייתה אפשרות מעשית לפרסם את החוקים. יתרה מכך, האצילים עצמם הם אלה שישבו בדין. אמצעי כוח זה אפשר לאריסטוקרטים לשלוט ביד רמה בפוליטיקה של הפוליס.
כדי להתמודד עם הכוח הגדול של האצולה, ביקשו האזרחים את פרסום החוקים. התנועה החלה במושבות היווניות, שם לא יכלו האריסטוקרטים לטעון למסורת ארוכת שנים, היות שהמושבות זה מקרוב באו. המחוקק הראשון שמוזכר במקורות כמפרסם חוקים הוא זלאוקוס (Ζάλευκος; Zaleucus) מלוקרי שבחצי האי האפניני שפעל בסביבות שנת 660 לפנה"ס.
המחוקקים לא הסתפקו בכתיבת החוקים, אלא עסקו באספקטים רבים של חיי החברה היוונים. המחוקקים שינו סדרי עולם בפולייס רבים וחוקיהם נשמרו מאות שנים לאחר הסתלקותם מהזירה הפוליטית. בחלק מהמקרים אפילו ייחסו חוקים שחוקקו זה עתה למחוקק שפעל בעבר הרחוק כדי לתת לו תוקף מוסרי חזק יותר. אחד התחומים החשובים שבהם פעלו המחוקקים הוא תיקון חברתי ופוליטי. המחוקקים ניסו לפשר בין שאיפות השכבות החברתיות החדשות לכוח פוליטי, לבין חוסר הרצון של האריסטוקרטיה המסורתית לוותר על מוקדי הכוח שלה.
עם זאת, המחוקקים לא פגעו ביסודות המשטר האריסטוקרטי, גם אם הגבילו אותו. רוב המחוקקים באו מקרב האריסטוקרטיה ומיעוטם היו אנשים מבחוץ שנתפסו כחסרי פניות. במרבית המקרים, המתחים הפוליטיים בתוך הפוליס נותרו כשהיו והתפרצו מדי פעם בפעם גם במהלך התקופה הקלאסית. אף על פי כן, בחלק מהמקרים, כמו בדוגמה של ספרטה, החוקים שיוחסו למחוקק ליקורגוס התקבעו בה למשך מאות שנים ונותרו ללא שינוי מהותי עד התקופה ההלניסטית.
טיראניה
ממוזער|קוטלי הטיראנים - פסל המציג את דמויותיהם של הארמודיוס ואריסטוגיטון, רוצחי הטיראן האתונאי היפרכוס. העתק רומי של פסל אתונאי מסביבות שנת 477 לפנה"ס.
הטיראניה התקיימה ביוון העתיקה החל מהופעתו של קיפסלוס מקורינתוס (Κύψελος; Cypselus), הטיראן הראשון שהגיע לשלטון באמצע המאה ה-7 לפנה"ס, ועד היעלמותה במאה ה-2 לפנה"ס. אך צורת שלטון זו הייתה אופיינית במיוחד רק עד לשלטונו של פייסיסטראטוס בשנת 510 לפנה"ס.
הטיראניה קשה להגדרה, בין היתר כי המקורות העתיקים לא קובעים גבול ברור בין מלך שיורש את שלטונו בצורה חוקית ושלטונו עובר בירושה, לטיראן - אדם שמשתלט בכוח הזרוע על השלטון או פונה לשכבות רחבות של העם וזוכה מהן לתמיכה גורפת שמאפשרת את שלטונו גם בלי שימוש בכוח הזרוע. יתרה מכך, גם המחוקקים נהנו מכוח פוליטי רב עד כדי כך שלעיתים קרובות היטשטשו הגבולות בינם לבין הטיראנים.
שליטים אלו, שבאו בדרך כלל מקרב האריסטוקרטיה, החליפו את שלטון האריסטוקרטי בדיקטטורה אישית. בדרך כלל באה ההחלפה כתוצאה מהפיכה אלימה, שכללה השתלטות על מרכזי השלטון באקרופוליס. אף שהטיראנים באו בדרך כלל מקרב האצולה, הם התבססו בדרך כלל על השכבות העממיות ושילבו יסודות דמוקרטיים מסוימים בשלטונם. בדרך כלל ניסו הטיראנים לכונן שושלות בדומה למלכים, אך לרוב לא צלח הדבר בידם כי השכבות העממיות שעליהן התבסס שלטונם נטשו את יורשיהם.
הסיבות הפוליטיות להופעת הטיראנים דומות לאלה שגרמו לצמיחת המחוקקים. בדרך כלל הסיבות נשאו אופי חברתי-כלכלי, כמו קרע באריסטוקרטיה והופעת השכבות החברתיות החדשות, ועליהם נוספה האמביציה האישית שבגללה ניסו חלקם לתפוס את השלטון בכוח. התפוצה הנרחבת של השלטון הטיראני שהופיע בכל רחבי יוון והמושבות היווניות מצביעה ככל הנראה על משבר בקרב ההנהגה הוותיקה.
לעיתים קרובות היחס לאדם מסוים כאל "מחוקק" לעומת "טיראן" נובע מרגשות חיובים או שליליים שהוא עורר בקרב ההיסטוריונים העתיקים ולא כתוצאה מפועלו. הייחוס של תכונות רעות ואכזריות כלפי הטיראנים נובע מאופי המקורות. הטיראנים פעלו פעמים רבות נגד האריסטוקרטיה ואילו כותבי ההיסטוריה היו פעמים רבות אריסטוקרטים בעצמם וכך נקשר השם הרע לטיראנים. עם זאת, פעמים רבות הטיראנים לא היו שליטים אכזריים כמו שמרמז שמם, אלא פיתחו את הפוליס והיו הכוח המוביל שפתח בסופו של דבר את הדרך לדמוקרטיה על ידי הרס השלטון האוליגרכי. יתרה מכך, הטיראנים הם אלה שביססו את שלטון החוק, על ידי נטילת המשפט מידי האריסטוקרטיה.
גם שליטי היחיד באיוניה שבחוף המזרחי של אסיה הקטנה כונו בדרך כלל טיראנים, אך הם לא זהים לטיראנים של הבלקן, אלא היו שליטים מטעם השלטון הפרסי הזר שנתמכו על ידו. בדרך כלל מינו השליטים הזרים אציל מקומי שיעלה להם מס וישמור על קשר בין העיר לבין השלטון המרכזי, ולא התערבו באוטונומיה הפנימית של הערים.
גיבוש המשטר הספרטני
ממוזער|פסל בדמותו של ליקורגוס, המחוקק הספרטני הנודע
ספרטה אימצה משטר ייחודי בדברי ימי יוון העתיקה. היא שילבה יסודות מלוכניים, אוליגרכיים ודמוקרטיים, כשכל צד קיבל את הביטוי שלו בממשל. הצד המלוכני בא לידי ביטוי בקיומם של שני בתי מלוכה: השושלת האוריפונטידית והשושלת האגידית. המלכים היו בעלי תפקידים דתיים וצבאיים, אך לא התערבו במינהל היומיומי. היסוד האוליגרכי בא לידי ביטוי בגרוסיה - מועצת הזקנים. האפורים, שנבחרו על ידי העם, היו מוסד ייחודי לספרטה והם פיקחו על המלכים ועל הגרוסיה. היסוד העממי מצא ביטוי גם באספה הכללית, אך משקלה היה נמוך. האספה הייתה יכולה בתאוריה להטיל וטו על החלטות הגרוסיה, אך הגרוסיה הייתה יכולה למשוך את ההצעה אם ראתה שלא התגבש רוב להצעותיה. כללים אחרים התייחסו לבעלות על הון ועל אדמה, שגם הם היו ייחודיים לספרטה.
צורת שלטון זו הייתה ייחודית ביוון - בשאר הפולייס התגבש משטר אוליגרכי או דמוקרטי, שהחליפו זה את זה מדי פעם. בנוסף, בניגוד לפולייס אחרות שהחליפו את משטרן לעיתים קרובות, המשטר הספרטני היה יציב מאוד. מקבלת החוקים של ליקורגוס ועד לשלב מאוחר מאוד בתולדותיה לא היו הפיכות שלטוניות בספרטה. לא שרדו מקורות כתובים מהתקופה הארכאית ולא ברור מתי בדיוק קיבלו הספרטנים את החוקים האלה, המוכרים בשם הרטרה הגדולה (Μεγάλη Ῥήτρα - ההצהרה הגדולה).
לפי המסורת, העביר ליקורגוס את החוקים האלה במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפנה"ס, אך ידוע גם שהספרטנים נהגו להמציא חוקים חדשים יש מאין ולייחס אותם למסורות קודמות. לתוספת החוקים המאוחרת עזרה העובדה שהרטרה הגדולה לא הייתה כתובה אלא הועברה בעל פה מדור מדור. קושי נוסף לשחזור התהליך שבו התקבל המשטר הספרטני נובע מהעובדה שהספרטנים עצמם לא השאירו מספיק ממצאים כתובים. כמעט כל מה שידוע על המשטר הספרטני נובע ממקורות חיצוניים ולכן לא ניתן לשחזר באופן מדויק את התהליך שבו קיבלו הספרטנים את חוקתם. סביר שהם התגבשו בתהליך ארוך ולא התקבעו בבת אחת על ידי מחוקק יחיד.
כינון הדמוקרטיה וכניסה לתקופה הקלאסית
ממוזער|פסל מודרני בדמותו של קלייסתנס, אבי הדמוקרטיה האתונאית
ההופעה הראשונה של הדמוקרטיה ביוון העתיקה מתוארכת למאה ה-6 לפנה"ס. המשטר הדמוקרטי הופיע בערים שונות ברחבי העולם היווני החל מכיוס ומגארה עד אתונה. הפיזור הגאוגרפי הרב של המשטרים הדמוקרטיים מצביע על כך שלא הייתה זו תופעה ייחודית לאזור מסוים. בבסיס הרעיון הדמוקרטי עמד ערך השוויון שהתפשט ביוון העתיקה בין 525 ל-490 לפנה"ס.
המשטרים הדמוקרטיים התבססו על מעמד חדש שהתפתח והיה נפוץ בעיקר בפולייס המסחריות הגדולות דוגמת אתונה - דלת העם. אזרחים עניים אלה היו חסרי זכויות פוליטיות של ממש לאורך התקופה הארכאית ורק עם עליית הטיראנים התחילו לקבל מעמד פוליטי מסוים, אך עדיין השפעתם הייתה קטנה מאוד. אזרחים אלה היו חסרי רכוש של ממש והועסקו בעיקר כחותרים בצי הסוחר או בצי הלוחם של הפוליס שלהם. התפתחות המסחר הביאה לגידול ניכר במספרם של האנשים האלה. שאיפותיהם הפוליטיות, שמצאו מענה חלקי בלבד, דרשו דרך אחרת לביטוי עצמי והמשטר הדמוקרטי ענה על שאיפותיהם לכוח פוליטי. המון זה היה מוסט בקלות על ידי דמגוגיה ולעיתים התדרדרה הפוליס לאוכלוקרטיה (שלטון ההמון).
החדירה של הדמוקרטיה לתוך המרקם הפוליטי של יוון העתיקה הייתה איטית עם עליות ומורדות. פעמים רבות משטר דמוקרטי נפל ופינה מקומו למשטרים האוליגרכיים הוותיקים. עם זאת, משטרים אלה נותרו פופולריים והיו נפוצים מאוד במהלך התקופה הקלאסית (480 לפנה"ס - 323 לפנה"ס). בהמשך התפשטו ערכים רבים הקשורים לדמוקרטיה ברחבי העולם ההלניסטי. בתקופה ההלניסטית דרשו היוונים יחס מיוחד מהשלטונות בזכות ערכי החופש והחירות שניצניהן נזרעו בתקופה הארכאית.
כלכלה בתקופה הארכאית
ממוזער|250px|המטבעות הראשונים של קרויסוס מלך לידיה, עשויים מאלקטרום; אמצע המאה ה-6 לפנה"ס.
כלכלת יוון התבססה בעיקר על חקלאות וכ-80% מתושבי של יוון העתיקה התפרנסו מחקלאות, כאשר מספר זה כולל עובדי אדמה ורועי צאן. מרבית הגידולים היו דגנים, זית וענבים, אך בשל האדמה הלא פורייה (ביוונית: סטנוכוריה – στενοχωρία), גדל במהרה הביקוש על ההיצע, והיוונים נאלצו להקים מושבות באסיה הקטנה כדי לפזר את אוכלוסייתם ולפתח את מסחרם כדי לייבא חיטה.
אף ששינויים היסטוריים ותרבותיים של התקופה הארכאית חלו במאה ה-8, השינויים הכלכליים החשובים ביותר התחילו רק במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, בד בבד עם התגברות הקולוניזציה והעמקת ההשפעה שלה על יוון. המושבות היוונית היו למרכזים חשובים של החלפת טכנולוגיות ורעיונות. האלפבית הפיניקי אומץ על ידי היוונים, שהיו אנאלפביתים, ליצירת האלפבית שלהם. אימוץ האלפבית איפשר רישום שסייע בהסדרת המסחר.
המצאה מזרחית חשובה נוספת היא המטבע, שמקורו בלידיה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. במאה ה-6 התחילו היוונים לאמץ מטבעות ואף לטבוע מטבעות משלהם. אימוץ המטבעות בכל אגן הים התיכון אפשרו ליוונים לכונן יחסי מסחר המבוססים על אמצעי חליפין שהיה הילך חוקי בכל העולם המוכר להם. כעת הסוחר לא היה צריך לנחש איזה מוצר הוא צריך לקחת עמו כדי להחליפו במוצר אחר, אלא היה יכול להסתפק בצרור מטבעות. בשל הקושי בגידול יבולים חקלאיים ביוון בגלל מיעוט קרקע זמינה, נאלצו היוונים לפתח שוק יבוא דגן נרחב שהתפתח משמעותית בזכות המצאת המטבע.
הקמת הקולוניות פתחה שווקים חדשים לסוחרים היוונים. היוונים בקולוניות סחרו לא רק עם הזרים, אלא שימשו גם כמתווכים בין התושבים הזרים לארץ האם היוונית. ההתיישבות היוונית הגדולה בגולה יצרה דרישה מוגברת לסחורות ואלה בתורן יצרו דרישה לבתי מלאכה. הדרישה המוגברת לידיים עובדות בבתי המלאכה, אף שאלה לא היו גדולים במיוחד, הייתה מנוע לעיור מואץ באזורים שבהם התפתח סחר. התפתחות זו של השווקים גרמה לירידת קרנה של האצולה הוותיקה ולהופעת מוקדי כוח חדשים, בעיקר מקרב הסוחרים והאמנים שהתעשרו על ידי סחר עם ארצות זרות.
תרבות התקופה הארכאית
אמנות
פיסול
ממוזער|קורוס מתבאי
התרבות היוונית הושפעה מאוד מתרבויות שקדמו לה. היא פיתחה שפה תרבותית שהפכה זמינה לכל העמים שישבו סביב לה ולכן גם זכתה להשפעה רבה. התקופה הארכאית באמנות הושפעה מאוד מהפיסול המצרי. לרוב לא ידוע מי היו נושאי הפיסול, לכן חילקו פסלים אלו לשני סוגים: פסלי גברים שנקראו "קורוס" ("בחור" ביוונית), ופסלי נשים שנקראו "קורה" ("בחורה").
הגבר מזוהה לפי כמה מאפיינים, כגון: הדמות היא פרונטלית, קפואה, ללא תזוזה. הידיים לצדי הגוף, השיער מסוגנן ומזכיר את הפאה של המצרים, וקיים עיוות מבחינה אנטומית. המאפיינים השונים מהשפעות קודמות הם: עירום מלא, כל הפסל מעוצב (גם גבו), הרגליים אינן צמודות. מאפיין נוסף של הפיסול היווני הוא ה"חיוך הארכאי" שאינו חיוך או הבעת פנים, אלא ניסיון של האמן ליצור דימוי ריאליסטי.
גם לדמות האישה יש מאפיינים קבועים. עיצובה מושפע מהאמנות המסופוטומית: דמות האישה אינה נאמנת למציאות אלא נראית כעמוד שעליו הלבישו שמלה. דמויות הנשים צבועות, לבושות תמיד, וברגליים צמודות. השיער מסוגנן והבעת הפנים היא החיוך הארכאי. בניגוד לדמות הגבר, הידיים בדרך כלל בתנועה.
בהמשך החלו להתפתח דפוסי עיצוב ריאליסטיים יותר. התרבות היוונית העריצה את הגוף הגברי, הספורט היה מקובל ולכן כל הספורטאים מתקבלים שם כאלים או גיבורי מלחמה. התרבות היוונית סברה כי היפה הוא ביטוי לטוב האלוהי.
ציור
הציור הגאומטרי המאוחר
הציור בתקופה זו מוגבל בעיקרו של דבר לציור על חרסים, בעוד שציור על פנלים ועל קירות הופיע רק בשלהי התקופה הארכאית, במחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס, ואילו פסיפס הופיע רק בשלב מאוחר יחסית של התקופה הקלאסית.
הציור הגאומטרי המאוחר, המתוארך ל-750 - 700 לפנה"ס, הוא השלב האחרון של הציור הגאומטרי שהחל עוד בתקופת המעבר בסיבות שנת 900 לפנה"ס. האמנות הגאומטרית מתאפיינת בקווים ישרים, זוויות ישרות ובעיטורים מעוגלים. מקורו של הסגנון הגאומטרי באטיקה והוא התפשט משם לשאר אתרי הייצור.
נהוג להתייחס ליצירתו של אמן דיפליון, שפעל בסביבות 760 - 750 לפנה"ס, כתחילתו של הסגנון הגאומטרי המאוחר. הסגנון מתאפיין באגרטלים המונומנטליים שהוצבו מעל קברי אריסטוקרטים אמידים. אגרטל עם בטן גדולה וצוואר צר הוצב מעל קבר של אישה ואילו אגרטל עם בטן צרה וצוואר רחב הוצב מעל קבר של גבר. תקופה זו באמנות היוונית מתאפיינת בפריחה ובקשרים מתהדקים עם האמנות המזרח תיכונית. בתקופה זו גם הופיע לראשונה אפריז שמציג בעלי חיים באמנות היוונית.
ציור בסגנון הדמות השחורה
ממוזער|אגרטל קורינתי המציג את פרסאוס, אנדרומדה וקטוס (מפלצת ים); מבוצע בסגנון הדמות השחורה
סגנון הדמות השחורה התפתח ככל הנראה בקורינתוס בהשפעת סגנונות ציור מהלבנט וממצרים. השפעה זו התאפשרה הודות לתהליך הקולוניזציה שהתחיל לפרוח בתקופה זו. ניצני הסגנון, המכונה פרוטו-קורינתי מוקדם, הופיע בסביבות שנת 720 לפנה"ס והסגנון הגיע לבשלות בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. הדמות השחורה היה סגנון הציור הדומיננטי במשך כ-100 שנים עד הופעת סגנון הדמות האדומה בסוף המאה ה-6 לפנה"ס. עם זאת, לא נעלם סגנון זה לחלוטין והתקיים במקביל לסגנון הדמות האדומה גם בתקופות מאוחרות יותר.
בסגנון ציור זה נחרטו פרטים רבים על גבי החרס עם כלי חד והודגשו קווי המתאר. סגנון הדמות השחורה התבסס על ארבעה צבעים עיקריים: שחור, שבו נצבעה הדמות; הרקע האדמדם, שהוא צבעו הטבעי של החרס; צבע לבן הוסף להדגשת העור, במיוחד של דמויות נשיות; צבע אדום כהה שימש לצביעת שיער, רעמת סוסים וכיוצא באלה. המרכז החשוב ביותר של סגנון ציור זה היה בקורינתוס ואחריו באתונה.
ספרות
שירה
השירה האפית
הומרוס הוא אחד משני היוצרים החשובים של האפוס היווני. שירתו קיבלה מעמד של נכס צאן ברזל בתרבות היוונית. שני החיבורים החשובים ביותר של הומרוס הן "איליאדה", העוסקת בשלהי מלחמת טרויה, ו"אודיסאה", המספרת על חזרתו הביתה של אודיסאוס, משתתף מלחמת טרויה. מלבדן מיוחסות לו כמה יצירות נוספות, אך חשיבותן הספרותית וההיסטורית קטנה יותר. לא ידוע בוודאות מתי נולד הומרוס, אך תחילת התקופה הארכאית היא המועמד המתאים ביותר. ככל הנראה הומרוס לא ידע קרוא וכתוב ולא נעזר בלבלר שיסייע בכתיבת השירים שלו. נראה שהומרוס היה יוצא דופן בקרב המשוררים האפיים שפעלו בזמנו. יצירתו ארוכה בהרבה מיצירות דומות ונראה שאיכותה גבוהה בהרבה מהמקבילות לה.
תהליך כינוס היצירה ההומרית היה ארוך. תחילה הועבר האפוס ההומרי בעל פה ורק כמה מאות שנים לאחר מותו הועלה על הכתב. סידור וכינוס הפואמות נמשך על ידי מלומדים יוונים במשך כמה מאות שנים עד שהגיע לצורתו הסופית רק במאה ה-2 לפנה"ס.
הסיודוס הוא המשורר האפי החשוב השני שפעל בתקופה זו. לא ידוע אם ידע קרוא וכתוב ולא ידוע מתי בדיוק פעל, אך נראה שאפשר לתארך אותו לסוף המאה ה-8 לפנה"ס. הוא המשורר האירופאי הראשון שמזכיר את עצמו ביצירתו הספרותית. הסיודוס מפורסם בזכות שתי יצירות ששרדו: "מעשים וימים", בה השתמש ברקע של עמל כפיים להוראות מוסר, ו"תאוגניה", שמפרטת את הגנאלוגיה של אלים אולימפיים ואלילים יוונים אחרים. בנוסף להן, מיוחסות לו עבודות נוספות, כמו "מגן הראקלס".
האלים מוצגים ביצירות האפיות בצורה מאונשת וחשיבותם ההיסטורית היא בהצגת הדת היוונית. חשיבותם לקודיפיקציה של הפרקטיקה הדתית הוכרה עוד בעת העתיקה. הרודוטוס התייחס להומרוס ולהסיודוס כאל מייסדי התאולוגיה היוונית, אם כי הדת היוונית העתיקה הייתה דוגמתית כמו הדתות המודרניות.
הסיודוס והומרוס לא פעלו בחלל ריק ולא היו המשוררים האפיים היחידים בתקופה הארכאית. שירה זו כונסה למחזור האפי והוקראה בפני קהל בחגיגות ובתחרויות שירה. רק חלק קטן משירה זו שרד, אך חלקים משמעותיים השתמרו בצורתם המקוצרת. החלק הגדול והחשוב ביותר במחזור ששרד הוא הכרסטומתיה, שמיוחסת לפילולוג אוטיכיוס פרוקלוס (Εὐτύχιος Πρόκλος; Eutychius Proclus). מחזור זה כולל את כל תולדות מלחמת טרויה. מלבדו, השירה האפית התייחסה למלחמת האלים בטיטאנים (טיטאנומאכיה) והמחזור התבני התייחס למיתוסים הקשורים לתבאי.
השירה הלירית
250px|שמאל|ממוזער|סאפפו, אחת מתשעת המשוררים הליריים הבולטים; העתק רומי של פסל-חזה יווני מהמאה ה-5 לפנה"ס
השירה הלירית היא שירה שמלווה בנגינת לירה. השירה הלירית הראשונה הולחנה עבור מקהלה. שירים אלה הוצגו בחגיגות דתיות, בתחרויות ספורטיביות, בחתונות ובהילולות ניצחון. שירת המקהלה הלירית חזרה לאופנה רק בשלהי התקופה הארכאית ונמשכה עמוק לתוך התקופה הקלאסית. המשורר הלחין הן את השיר והן את המנגינה שליוותה אותו.
אלקמן, שפעל במאה ה-7 לפנה"ס, הוא המשורר הלירי החשוב הראשון שהעלה את יצירתו על הכתב, אך שירה בליווי לירה קדמה בהרבה לזמנו ומוצגת כבר ביצירותיו של הומרוס. היות ששירת המקהלה הלירית התפתחה באזורים דוריים, ניכרת בה השפעת הניב הדורי.
המשוררים הליריים הושפעו מאוד מהמיתולוגיה היוונית, ששימשה השראה לא רק לטקסטים אלא גם להוראות מוסריות שהעבירו המשוררים לקהל שומעיהם. מקור השראה חשוב נוסף היו חיי היום יום, אופנת היופי היוונית, תולדות הפוליס והאגדות המקומיות.
במאה ה-6 לפנה"ס פינתה שירת המקהלה את מרכז הבמה לשירה לירית מונודית (שירת יחיד). בעוד ששירת המקהלה הושפעה מהניב הדורי, השירה המונודית הושפעה מניב המשורר. השירה המונודית היא בעלת אופי אישי ולעיתים ארוטי הרבה יותר משירי המקהלה. השירה הוצגה בקרב חוג חברתי מצומצם שהכיר באופן אינטימי את המשורר או בחצרו של שליט שהזמין את המשורר. עם זאת, החלוקה של השירה הלירית למונודית ולמקהלתית היא מלאכותית מעט, כי משוררים ששירתם מונודית במובהק חיברו מדי פעם גם שירי מקהלה ואילו משוררי מקהלה הלחינו גם שירים מונודיים.
השירה המונודית נולדה באיי הים האגאי במאה ה-6 לפנה"ס והמייצגת הראשונה שלה היא סאפפו, שנולדה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. מייצגים חשובים נוספים של השירה המונודית הם אלקאיוס, אנאקראון ואיביקוס. מרבית המשוררים הליריים המונודיים נולדו מחוץ ליבשת: סאפפו היא ילידת לסבוס ורבים מהמשוררים האחרים מאזור יוון הגדולה ומהאיים.
פרוזה
הפרוזה הייתה נפוצה הרבה פחות מהשירה. היצירות החשובות ביותר בתחום זה נוצרו על ידי איזופוס (Αἴσωπος) שפעל באמצע התקופה הארכאית ועל ידי הלוגוגרפים. איזופוס היה ממשיל משלים. הוא לא העלה את דבריו על הכתב ואחרים עשו את זה במקומו כמה מאות שנים מאוחר יותר כשהם אספו את משליו ליצירה ספרותית אחת. נראה שאיזופוס כתב את יצירותיו בפרוזה כי אפלטון מייחס לסוקרטס את העברתם לשירה אם כי אין ערובה לכך.
לוגוגרפים היו כרוניקאים יוונים שפעלו בתקופה הארכאית. אלה כתבו היסטוריה שהייתה מעורבבת במעשי כשפים ונסים. לוגוגרפים עסקו בעיקר ביסודות המיתיים של ייסוד ערים ותולדות שושלות אריסטוקריות. מרביתם הגיעו מאיוניה וכתבו בניב האיוני.
פילוסופיה
ממוזער|תאלס איור מהמאה ה-19
יוון הארכאית היוותה את ערש הפילוסופיה המודרנית. הפילוסופים בתקופה זו מכונים כיום קדם-סוקרטים והם אשר החלו לשאול את השאלות שמלוות את הפילוסופיה המערבית עד ימינו, כגון "מהם החיים?", "איך החל היקום?" ו"האם אנחנו באמת קיימים?".
הסיבה העיקרית לכך שחוקרים יוונים בתקופה הארכאית נחשבו פילוסופים היא דחייתם את ההאנשה, שהייתה דרכם של מרבית מחפשי האמת בעולם המערבי והתבטאה לרוב במציאתם של אלים אנושיים אשר אחראים לטבע, ובמקומה חיפוש מקורות תאורטיים מובהקים, המניחים כי העולם הוא אחדותי ובעל שלמות. פילוסופים אלו הצטיינו בידיעת הטבע ונודעו ביוון בעיקר ביכולתם להתמודד עם בעיות מעשיות שונות, כגון קביעת עונות השנה המדויקות, מרחקה המדויק של ספינה מן החוף, ריפוי מחלות ובעיות דומות. בשל היותם של פילוסופים אלו ראשונים, ניכרה בהם השפעה חזקה של המיתולוגיות הקדומות של העמים באגן הים התיכון ובעיקר היוונית והמצרית.
תאלס, אשר נחשב כראשון לפילוסופים אלו, ויורשיו אנכסימנדרוס ואנכסימנס, הניחו את היסודות לפילוסופיה היוונית בכך שעסקו בחיפוש אחר הראשית, מקור כל הדברים, וראו את העולם כמקום אחדותי. הם האמינו כי אחדות זו ניתן למצוא בחומר אחד ממנו עשוי העולם והניחו כי מדובר במים. פילוסופים נודעים נוספים הם פיתגורס, אשר נודע גם כמתמטיקאי, ופרמנידס ותלמידו זנון, אשר נודעו בשל הפרדוקסים שמוכיחים, לטענתם, כי העולם אינו קיים.
הלוחמה בתקופה הארכאית
לוחמת יבשה
שמאל|ממוזער|250px|אגרטל קיגי - הציור הראשון שמוקדש לפלנקס יווני; מתוארך לאמצע המאה ה-7 לפנה"ס
לוחמת תקופת המעבר התאפיינה בלוחמת אצילים לצד לוחמים משכבות נמוכות יותר. ייתכן שבשלהי תקופת המעבר נלחמו אלה על גבי סוסים ונראה שבתחילת התקופה הארכאית האריסטוקרט רכב על הסוס אל עבר שדה הקרב, ירד ממנו ונלחם כרגלי. בתקופה זו היו הלוחמים חמושים בכידונים להטלה ומוגנים במגן בעל פתחים בצדדיו. מגן כזה לא מתאים ליצירת חומת מגנים בצורה שאפיינה את הלוחמה בתקופה הארכאית והקלאסית. אמנם הומרוס מתאר קבוצות לוחמים שנלחמים אלה לצד אלה, אך נראה שלא מדובר במערך הטקטי הצפוף המכונה פלנקס. שליטתם של האריסטוקרטים האמידים בשדות הקרב נגמרה באמצע המאה ה-8 לפנה"ס, עת הופיע הרגלי הכבד המכונה הופליט, שחייליו נלחמו במערך זה.
ההופליטים היו מוגנים היטב במגן גדול וכבד, שריון גוף, מוקיים וקסדה. לתקיפה השתמשו בחנית (דורי) כבדה ובחרב ששימשה כנשק משני. הם לחמו כצוות מגובש, וכוחם נבע משיתוף פעולה הדוק בין הלוחמים בפלנקס, שסוככו זה על זה הן בהגנה והן בהתקפה, ולא מפעולות של יחידים. הפלנקס תפקד היטב בשטח מישורי, אך התקשה לפעול בשטח משובש. כמו כן, היה חשוף להתקפות באגפיו על ידי כוחות ניידים. חרף החולשות של הפלנקס נראה שבתקופה הארכאית לא נעשה ניסיון לפתח כוחות קלים או פרשים שיהוו גורם בעל משמעות בקרב. הפרשים היו נפוצים בצפון יוון, בעיקר בתסליה ובמוקדון, אך השפעתם בתקופה זו על האירועים ביוון הדרומית הייתה נמוכה.
לוחמה ימית
ממוזער|דו-טורית יוונית; עיטור על אגרטל יווני, המוזיאון הבריטי
בתקופה הארכאית התחוללו שינויים מרחיקי־לכת הן במבנה אניית המלחמה והן בתפקיד שמילאה. ספינות המלחמה היווניות בשלהי תקופת הברונזה, אלו המתוארות על ידי הומרוס ב"איליאדה ואודיסיאה", היו ספינות משוט פתוחות, ששימשו להובלת לוחמים־חותרים מחוף אחד למשנהו כשהלחימה עצמה נערכת ביבשה. את השינוי חוללה הופעתו של איל הניגוח הימי, שהומצא בין 1150 ל-850 לפנה"ס, בתקופת השנים המכונה "ימי האופל". האיל, שבלט מקצה השדרית בגובה קו המים ונועד להלום בספינת האויב, לפעור בה חור ולהטביעה, הפך את האנייה עצמה לכלי נשק ובזה חשיבותו.
השימוש באיל הניגוח להכרעת האויב בקרב ימי הצריך עריכת שינויים במבנה האונייה. מהלומת הניגוח הפעילה מאמצים ניכרים על גוף האונייה התוקפת, ואת הפתרון לבעיה מצאו חרשי האוניות של התקופה הארכאית על ידי חיזוק החרטום, הגבהת הדפנות והוספת סיפון מרכזי למלוא אורכה של האונייה, בין שני טורי החותרים. הבעיה השנייה עימה התמודדו בוני האוניות בתקופה זו הייתה כיצד להגדיל את מספר החותרים ועל ידי כך את כוח ההנעה ועוצמת הניגוח, וזאת מבלי להאריך את האונייה ועל ידי כך לגרום להחלשתה. הפתרון נמצא על ידי סידור החותרים בשני טורים, אחד מעל השני, כשבכל משוט אוחז חותר אחד כמקודם. חותרי הטור העליון הניחו את משוטיהם על הלזבזת ואלו של הטור התחתון חתרו דרך פתחים בדופן. שינוי נוסף שהתחולל בתקופת השנים 500-600 לפנה"ס נוגע לצורת איל הניגוח. אילי הניגוח הראשונים היו מחודדים וצופו במעטפת ברונזה; איל ניגוח שחדר לדופן אניית היריב ביקע בה חור, אך בה בעת יכול היה להיתקע מבלי יכולת להיחלץ. את מקומו תפס איל ניגוח פחוס חוטם, מצופה גם הוא במעטפת ברונזה, שעוצבה לעיתים קרובות בדמות ראש חזיר בר. אוניית המלחמה הסטנדרטית ביוון במאת השנים האחרונה של התקופה הארכאית הייתה אוניית החמישים הדו-טורית, אך לצדה הוסיפו להתקיים גם ספינות המשוט החד-טוריות מן הדור הקודם, בעלות עשרים, שלושים וחמישים משוטים. היא עצמה עתידה לפנות את מקומה בסביבות 500 לפנה"ס לטריארה המתקדמת והמהירה יותר, בעלת שלושה טורי משוטים. לתקופה זו שייכת גם העדות הכתובה הקדומה ביותר הידועה לנו של שימוש באילי ניגוח בקרב ימי, הלא הוא קרב אלאליה, שניטש ב-535 לפנה"ס במימי סרדיניה ומתואר על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס.
מלחמות ומאבקים מזוינים בתקופה הארכאית
ממוזער|מפה סכמטית של פלופונסוס בראשית התקופה הארכאית
מלחמות ומאבקים מזוינים היו אחד המאפיינים החשובים של כל ההיסטוריה היוונית בעת העתיקה. לגבורה בקרב הייתה משמעות תרבותית ראשונה במעלה. בכל האמור במלחמות לא שרד תיעוד כתוב מהתקופה הארכאית וכל הידיעות שבידינו מאוחרות בהרבה, ונכתבו לעיתים במרחק של מאות שנים מהאירועים המתוארים. כתוצאה מכך, לא ניתן להפריד באופן חד משמעי בין האמת ההיסטורית למיתוסים בתיאורי מלחמות בתקופה הארכאית.
בתקופה זו נוצרו הקואליציות הראשונות בין מספר פולייס נגד פוליס אחת כמו במלחמת הקודש הראשונה, או נגד קואליציה של פולייס אחרות כמו במלחמה על מישור ללנטוס. בחצי האי הפלופונסי התרחשו מספר מלחמות חשובות. בסדרת מלחמות/קרבות שהתרחשה במאה ה-8 לפנה"ס, שנודעה בשם המלחמה המסנית הראשונה , כבשה ספרטה את מסניה ושעבדה את אוכלוסייתה. המסנים מרדו כמה דורות לאחר מכן, אך הספרטנים הצליחו להדביר את המרד.
מאבק חשוב אחר שהתנהל בחצי האי היה בין ספרטה לארגוס. במהלך המאה ה-8 השתלטה ארגוס על מרבית האזור שקיבל את השם ארגוליס והייתה לאחת הפולייס החשובות בחצי האי הפלופונסי. המאבק בין ספרטה לארגוס החל במאה ה-7, עת ניצחו הארגיבים בקרב היסיאי. הספרטנים נלחמו בשתי מלחמות נוספות נגד הארגיבים, שבסופן הפכו לפוליס הדומיננטית בחצי האי ומרבית הפולייס בפלופונסוס נאלצו להצטרף אל הליגה הפלופונסית, שהייתה תחת הגמוניה ספרטנית, ולקבל את מרותה של ספרטה.
לקריאה נוספת
משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס, 1998.
ג'ון בגנל ברי, תולדות יוון, תל אביב, הוצאת ש. פרידמן, 1976.
מוזס י. פינלי, יוון העתיקה - תקופת הברונזה והתקופה הארכאית, תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ח.
מוזס י' פינלי, עולמו של אודיסאוס, תרגם והוסיף מבוא גבריאל הרמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ח.
קישורים חיצוניים
התקופה הארכאית באתר שמוקדש לעת העתיקה
אמנות התקופה הארכאית באתר מוזיאון המטרופוליטן לאמנות
הערות שוליים
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה | 2024-01-05T22:45:38 |
יוון הקלאסית | כרונולוגיה של יוון בתקופה הקלאסית תאריך אירועים המאה ה-5 לפנה"ס 500 לפנה"ס - 494 לפנה"ס - המרד האיוני
490 לפנה"ס - קרב מרתון
480 לפנה"ס - 479 לפנה"ס - הפלישה הפרסית ליוון
480 לפנה"ס - קרב תרמופילאי
480 לפנה"ס - קרב ארטמיסיון
480 לפנה"ס - קרב סלמיס
479 לפנה"ס - קרב פלאטאיה
479 לפנה"ס - קרב מיקלה
477 לפנה"ס - 449 לפנה"ס - מלחמת הליגה הדלית
470 לפנה"ס - לידתו של סוקרטס
465 לפנה"ס - מרד תאסיה
464 לפנה"ס - רעידת אדמה בספרטה
464 לפנה"ס - מרד ההלוטים בספרטה
461 לפנה"ס - עלייתו של פריקלס על קדמת הבמה הפוליטית באתונה
460 לפנה"ס - 445 לפנה"ס - המלחמה הפלופונסית הראשונה
449 לפנה"ס - שלום קאליאס
449 לפנה"ס - 448 לפנה"ס - מלחמת הקודש השנייה
447 לפנה"ס - קרב קורונאה
431 לפנה"ס - 404 לפנה"ס - המלחמה הפלופונסית
431 לפנה"ס - 421 לפנה"ס - המלחמה הארכידמית
430 לפנה"ס - 429 לפנה"ס - מגפה באתונה
425 לפנה"ס - קרב פילוס
421 לפנה"ס - שלום ניקיאס
415 לפנה"ס - 413 לפנה"ס - מסע המלחמה האתונאי לסיציליה
411 לפנה"ס - שלטון הארבע מאות באתונה
404 לפנה"ס - קרב אייגוספוטמוי
404 לפנה"ס - ניצחון ספרטה במלחמה הפלופונסית
404 לפנה"ס שלטון שלושים הטיראנים
401 לפנה"ס מסע הרבבה וקרב קונקסה המאה ה-4 לפנה"ס 400 לפנה"ס או 399 לפנה"ס - 394 לפנה"ס - מלחמה בין ספרטה לפרס
395 לפנה"ס - 387 לפנה"ס - המלחמה הקורינתית
387 לפנה"ס - שלום אנטלקידס
385 לפנה"ס - יסוד האקדמיה האפלטונית
378 לפנה"ס - כינון הליגה האתונאית השנייה
371 לפנה"ס - קרב לאוקטרה
362 לפנה"ס - קרב מנטינאה
359 לפנה"ס - עלייתו של פיליפוס השני, מלך מוקדון על כס המלכות במוקדון
357 לפנה"ס – 355 לפנה"ס - מלחמת בעלות הברית של אתונה ופירוק הליגה האתונאית השנייה
355 לפנה"ס - 346 לפנה"ס מלחמת הקודש השלישית
338 לפנה"ס - קרב כירונאה
336 לפנה"ס - עליית אלכסנדר הגדול לשלטון
335 לפנה"ס - יסוד בית הספר של אריסטו בליקיאון
334 לפנה"ס - הפלישה של אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית
יוון הקלאסית הוא כינוי מקובל לתקופה היסטורית בת כ־150–200 שנה בתולדות יוון העתיקה, שתחילתה במאה ה־5 לפנה"ס וסופה במאה ה־4 לפנה"ס. הייתה זו תקופת פריחה גדולה בכל תחומי החיים ביוון, ובה הגיעה התפתחות הפוליס לשיאה. בין השאר, נוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה, חלה התפתחות רבה במדע, בשיטות הלוחמה ובחיי החברה היווניים. התפתחות חשובה הייתה בתחומי האמנות, ובמיוחד בפיסול ובארכיטקטורה. בתקופה זו הונחו יסודות ההיסטוריוגרפיה עם פעילותו של הרודוטוס, שנחשב להיסטוריון הראשון.
בתקופת יוון הקלאסית נודעה השפעה רבה לפולֵייס הגדולות – אתונה, ספרטה, ובמאה הרביעית גם תבאי. פולייס אלה נאבקו במשך כמאה שנה במאבק עיקש להשגת ההגמוניה ביוון, מאבק שהגיע לשיאו במלחמה הפלופונסית בין אתונה לבין ספרטה במחצית השנייה של המאה ה־5 לפנה"ס. ניצחונה של ספרטה במלחמה זו לא הביא שקט ליוון, והמלחמות על ההגמוניה נמשכו לאורך כל התקופה, עד אמצע המאה ה־4 לפנה"ס, אז עלתה לגדולה השכנה הצפונית, מוקדון, בהנהגתו של פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול.
הפולייס לא פעלו בחלל ריק. מאפיין חשוב של תקופה זו הוא כינוס הפולייס לליגות, שהיו בריתות מדיניות וצבאיות ארוכות טווח. מקורן של הליגות בתקופה הארכאית, אך הן קיבלו דחיפה גדולה במהלך התקופה הקלאסית. בדרך כלל נשלטה הליגה על ידי פוליס חשובה, שסביבה התקבצו פולייס קטנות יותר. פרישה מברית כזאת הייתה נתקלת בדרך כלל בתגובה צבאית מצד הפוליס העיקרית, ולעיתים אף הוטל עונש על בעלת הברית הסוררת.
תקופה זו, אף שהייתה קצרה יחסית, סימנה את תחילתו של עידן תרבותי בתולדות אירופה. כיבושיו של אלכסנדר הגדול הביאו להפצת התרבות היוונית ברחבי העולם ההלניסטי. גם אחרי כיבוש יוון בידי הרפובליקה הרומית, שאימצה חלקים ניכרים מהתרבות היוונית, נפוצה התרבות היוונית בחלקים נרחבים של אירופה המערבית ואסיה.
כרונולוגיה
התיחום הכרונולוגי של תחילת התקופה הקלאסית שונה מעט בין הגישות השונות. גישה אחת קובעת את ראשית התקופה הקלאסית במרד האיוני בשנת 500 לפנה"ס, בעוד גישות אחרות קובעות את תחילת התקופה בקרב מרתון, בשנת 490 לפנה"ס, ולעיתים במלחמת פרס–יוון בשנת 480 לפנה"ס, או אף בתבוסת הפלישה הפרסית בשנת 478, כנקודת ההתחלה של התקופה. לפי הגישות המתארכות את תחילת התקופה למאוחרת יותר, התקופה שבין הרפורמות של קלייסתנס (508–507 לפנה"ס) לתחילת מלחמות פרס-יוון נחשבת לתקופת מעבר. כך או כך, נהוג לקבוע את סוף התקופה עם קץ שלטונו של פיליפוס השני, מלך מוקדון, בשנת 336 לפנה"ס, או עם מותו של אלכסנדר הגדול, בשנת 323 לפנה"ס.
רקע
רקע היסטורי
שמאל|ממוזער|250px|אזורים עיקריים ביוון
התקופה הארכאית, שנהוג לתארכה למאה השמינית עד החמישית לפנה"ס, הייתה עידן של שינויים רבים ביוון: מבנים פוליטיים חשובים שהתקיימו גם בתקופה הקלאסית נוצרו בתקופה הארכאית והתפתחו מאוד במהלך התקופה הקלאסית. עם זאת, מבנים אחדים נותרו כשהיו, ללא שינויים גדולים.
הפּוֹלִיס - עיר המדינה היוונית, שהייתה צורת הממשל העיקרית של התקופה הקלאסית, נולדה בתקופה הארכאית. כל פוליס הייתה ישות מדינית בפני עצמה, עם מערכת חוקים, ממשל, צבא ומשפט עצמאיים. כל פוליס ניהלה את ענייני הפנים והחוץ שלה באופן עצמאי. לעיתים קרובות התקבצו מספר פּולֵייס (צורת הרבים היוונית של המילה "פוליס") ביחד בברית זמנית או קבועה, המכונה במחקר "ליגה". בדרך כלל נוצרו הליגות על בסיס גאוגרפי.
צורת המשטר הדמוקרטית הישירה שהופיעה בסוף התקופה הארכאית התפתחה מאוד בתקופה הקלאסית, אך צורות משטר נוספות, ובמיוחד הטיראניה והאוליגרכיה, נותרו נפוצות. טיראנים היו שליטים יחידים שתפסו את השלטון בכוח הזרוע או הוצבו על ידי כוח דומיננטי ששלט באזור (כמו במקרה של הפולייס היווניות באסיה הקטנה, שבהן הוצב הטיראן בפקודת השלטון הפרסי). הטיראניה נעלמה ברובה ביוון גופא, אך הייתה נפוצה יחסית בפזורה היוונית, שנוצרה כתוצאה מהקולוניזציה הענפה, במיוחד במזרח, באסיה הקטנה ובמערב, בסיציליה.
רקע גאוגרפי
שמאל|ממוזער|250px|העולם היווני
250px|ממוזער|שמאל|חלוקת הניבים היווניים לאחר השלמת הקולוניזציה היוונית
בעת העתיקה לא הייתה קיימת מדינה ששמה "יוון". המונח "הֶלַאס" (Ελλάς), "יוון", ציין תרבות משותפת ושפה משותפת (שהייתה מחולקת לכמה ניבים) להלנים (יוונים) ולא מדינה אחת. יוון הייתה מפוצלת בין ערי מדינה רבות, שנקראו "פוליס". כל פוליס שלטה על שטח מצומצם ומספר תושביה היה נמוך. היוצאות מהכלל היו אתונה וספרטה, ששלטו על שטחים גדולים יחסית שהגיעו לכמה אלפי קמ"ר. מלבד ארץ האם, הביא תהליך הקמת מושבות (קולוניזציה) להרחבת גבולות ההתיישבות היוונית. חלק מהמושבות היווניות התפתחו לערים גדולות, והיוונים כתרבות כוללת שלטו על שטחים ניכרים באזורים רבים.
עיקר ההתיישבות היוונית היה: במערב, באזור המכונה "יוון הגדולה" – החלק הדרומי של חצי האי האפניני (איטליה) והחלק המזרחי של סיציליה; במזרח, באיוניה – החלק המערבי של אסיה הקטנה ולחופי הים השחור (בעיקר טורקיה של ימינו); ובדרום, באזור קירנאיקה שבצפון אפריקה (לוב של ימינו). ההתיישבות היוונית התרכזה בחופים, ואילו החדירה לפנים היבשת לא הייתה גבוהה ובדרך כלל לא עלתה על כמה עשרות קילומטרים.
ההלנים חילקו את עצמם לארבע קבוצות עיקריות: הדורים, שמרכזם היה בחצי־האי פלופונסוס ובאי כרתים ומספר מושבותיהם היה קטן יחסית. הפוליס הדורית החשובה והמפורסמת מכולן הייתה ספרטה. הדורים נודעו בעיקר במסורות הלחימה שלהם; האיונים שכנו בחבל אטיקה – עירם המפורסמת ביותר היא אתונה – ובתפוצה היוונית באיים, וייסדו מושבות רבות במהלך הקולוניזציה היוונית. האיונים נודעו בחיבתם לפילוסופיה ולאמנות. הקבוצה השלישית הייתה האיולים ששכנו במרכזה של יוון, בעיקר בבויאוטיה ובתסליה. הקבוצה האחרונה והקטנה מכולן הייתה האכאים, ששכנו באכאיה בצפון חצי האי פלופונסוס. האכאים התנחלו ביוון הגדולה בדרום חצי האי האפניני. בניגוד לשלושת השבטים הראשונים, לאכאים לא היה ניב משלהם והם דיברו בניב הדורי.
קבוצה נוספת, הפֶּלַסְגִים (Πελασγοί), נותרה עוד מהתקופה המיקנית. שרידי קבוצה זו המשיכו להתקיים לצד ההלנים. מספרם והליכותיהם לוטים בערפל ואזכורים אודותיהם בספרות היוונית העתיקה דלים.
רקע פוליטי
העימותים הפוליטיים של התקופה הארכאית השפיעו מאוד גם על התקופה הקלאסית. העימות בין השלטון האוליגרכי שניסה לשמור על נכסיו למשטרים דמוקרטיים שעלו בשלהי התקופה הארכאית באו לידי ביטוי בתקופה הקלאסית. בפולייס רבות התחלף השלטון בין דמוקרטיה לאוליגרכיה וחוזר חלילה. כמו כן, ירשו הפולייס את היריבויות שנולדו בתקופה הארכאית.
האימפריה הפרסית שעלתה לגדולה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס והשתלטה על המושבות היווניות בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס הייתה הגורם החיצוני החזק ביותר שהשפיע על האירועים בתוך יוון. תחילה המעורבות הפרסית הייתה ישירה על ידי פלישות מזוינות וניסיונות כיבוש. לאחר שניסיונות אלה עלו בתוהו ניסו הפרסים להתערב בעייני הפנים של היוונים על ידי מימון פיננסי. כך מימנו הפרסים את הספרטנים במלחמתם באתונה וניסו למנוע בדרך זו לשמור על נכסיהם באסיה הקטנה.
מדינות מן הדרג השני בתקופה הקלאסית
מלבד המעצמות החשובות שנתנו את הטון – אתונה וספרטה במאה ה-5 לפנה"ס ותבאי באמצע המאה ה-4 לפנה"ס – התקיימו גם מעצמות מן הדרג השני והשלישי ביוון. בדרום-מערב יוון, בחצי האי הפלופונסי, לצד ספרטה, שהייתה הפוליס הדומיננטית בחצי האי, התקיימו מספר ערים חשובות נוספות: קורינתוס, שהייתה יריבה חשובה של אתונה על הסחר במימי הים התיכון, וארגוס, שהייתה יריבתה העיקרית של ספרטה בתקופה הארכאית. היריבות העתיקה בין ספרטה לבין ארגוס נמשכה אל תוך התקופה הקלאסית, ופעמים אחדות שילבו בני ארגוס כוחות עם פולייס נוספות כדי להילחם בספרטנים. מלבדם היו מספר גורמים חשובים נוספים, כגון הליגה הארקדית ואליס.
במרכז יוון שכנה תבאי, שהייתה מעצמה מן הדרג השני במאה ה-5 ועלתה לגדולה באמצע המאה ה-4 לפנה"ס. תבאי הייתה ראש הליגה הבויאוטית, שמקורה עוד בתקופה הארכאית, והיא נתנה את הטון במרכז יוון. במאה ה-5 לפנה"ס הצטרפה תבאי לברית ההלנית נגד פרס, אך אחר כך חזרה בה ושילבה כוחות עם פרס. לאחר התבוסה הפרסית הייתה בעלת ברית חשובה של ספרטה, ובהמשך הצליחה לבסס את עצמה כפוליס הדומיננטית באמצע המאה ה-4 לפנה"ס.
צפונית לתבאי שכנה תסליה, שבה נמצא ההר הקדוש ליוונים – האולימפוס. התסאלים לא היו מאורגנים בערי מדינה, בדומה לחלקים הדרומיים של יוון, אם כי במאה ה-5 לפנה"ס החלו להופיע כמה ערים גדולות יחסית. המעמד האריסטוקרטי היה בעל עוצמה גדולה בהרבה בתסליה מאשר בחלקים הדרומיים של יוון. התסאלים גם לא היו מאורגנים בברית מסודרת כלשהי, אף על פי שהיה להם מבנה פדרלי רופף, והם נותרו כוח משני בלבד בתקופה הקלאסית. יאסון מפראי ניסה לאחדם באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, אך כשל בכך.
אזורים נוספים, כגון פוקיס, שבה נמצא האורקל המפורסם של דלפי, ויריבתה לוקריס, היו כוחות משניים. בעת מלחמת הקודש השלישית השתלטה פוקיס על דלפי, אך ניסיונותיה לזכות בעמדת בכורה במרכז יוון עלו בתוהו והיא נותרה חסרת השפעה של ממש על הפוליטיקה היוונית. אטוליה, שעלתה לגדולה בתקופה ההלניסטית, התאפיינה בחברה אגררית ולא נבנו בה ערי מדינה בולטות.
בצפון, בגבול עם תראקיה ועם מוקדון, שכנו מספר ערים, החשובה בהן הייתה אולינתוס. חשיבותה עלתה במאה ה-4 לפנה"ס לאחר ירידת כוחה של אתונה ופירוק הליגה האטית-דלית. מלבד אזורים אלה, פולייס רבות התקיימו באיי הים האגאי. האיים החשובים ביותר מבחינה זו היו כיוס, ובמאה ה-4 לפנה"ס, ואחר כך ביתר שאת בתקופה ההלניסטית, רודוס.
יחסים בין פולייס
היחסים בין הפולייס השונות נעו בין יריבות גלויה וארוכת שנים שנמשכה לעיתים לאורך דורות לבין כריתת בריתות. חלק מהבריתות הפכו ל"ליגות" קבועות כמעט בראשותה של פוליס דומיננטית, כדוגמת הליגה האטית-דלית, הליגה הבויאוטית והליגה הפלופונסית, או ליגות אחרות כמו האיגוד הארקדי. לעיתים, המדינות הוכנסו בכפייה לליגה ונאסר עליהן לפרוש ממנה תחת איום צבאי מצד הפוליס הדומיננטית בליגה.
עם זאת, הבריתות לא היו קבועות. כך, למשל, אתונה כרתה ברית עם תבאי בשנת 395 לפנה"ס, למרות העובדה שתבאי דרשה את הריסתה בתום המלחמה הפלופונסית, רק עשור אחד לפני כן, ואילו באמצע המאה ה-4 לפנה"ס כרתה ברית עם ספרטה, יריבתה הוותיקה, נגד תבאי, כשנדמה היה לה שתבאי מתחזקת יתר על המידה ומשתלטת על יוון.
מוסדות דיפלומטיים מקצועיים לא התקיימו ביוון, אך היו מנהגים שונים שהבטיחו את שלום הנציגים. לעיתים החוזים הבטיחו גם פתרון מחלוקות בדרכי שלום, למשל בתיווכו של צד נייטרלי, אם כי לא היה מוסד משפטי מוסכם שבו ניתן היה לערוך משפט מסודר.
המאה ה-5 לפנה"ס
מלחמות פרס יוון
שמאל|ממוזער|250px|זירת המלחמה
המרד האיוני
בראשית התקופה הקלאסית, ניצבה יוון מול איום מפרס. הפרסים כבשו את אסיה הקטנה עוד בימיו של כורש, מייסד האימפריה הפרסית, באמצע המאה ה-6 לפנה"ס. כך נפלו המושבות היווניות באסיה הקטנה, שמקורן בקולוניזציה שביצעו היוונים, לידי השלטון הפרסי.
במשך שני דורות התנהלו הדברים על מי מנוחות, והפרסים לא התערבו בענייני הפנים של היוונים, אך לבסוף פרץ מרד גדול נגד הפרסים בשנת 500 לפנה"ס, הידוע בשם המרד האיוני. הרודוטוס הוא המקור המשמעותי היחיד למהלכי המרד. על פיו, אריסטגורס (Aristagoras Αρισταγόρας), החתן של היסטיאיוס (Histiaeus Ἱστιαῖος), מושל מילטוס יזם את המרד כי לא יכול היה לשלם את חובו על איסוף צבא לכיבוש נקסוס. עם זאת, נראה שהיו סיבות עמוקות יותר למרד זה.
יהיו אשר יהיו הסיבות למרד, הוא דוכא תוך כמה שנים, וכבר בשנת 494 לפנה"ס תמו מעשי האיבה האחרונים עם תבוסת היוונים בקרב לאדה. בכך היה אמור להסתיים פרק זה של המפגש בין היוונים לפרסים, אלמלא שלחו המורדים בתחילת המרד בקשת עזרה לאתונה ולעוד מספר פולייס. האתונאים הסכימו ושלחו כוח צבאי קטן. לכוח קטן זה לא הייתה השפעה של ממש על מהלך המרד, אך הפרסים נטרו טינה לאתונאים.
הפלישות ליוון
הנקמה הפרסית לא איחרה לבוא וכמה שנים לאחר דיכוי המרד שלחו הפרסים בשנת 490 לפנה"ס משלחת עונשין גדולה שכללה כמה עשרות אלפי חיילים להעניש את אתונה על תמיכתה במרד. הפלישה הפרסית נהדפה בקרב מרתון.
בינתיים עלה מדינאי בולט באתונה בשם תמיסטוקלס. תמיסטוקלס חשש שהפרסים עשויים לחזור, הפעם עם כוח גדול יותר. הוא הצליח לשכנע את האתונאים להשתמש בהכנסות מפיתוח מכרות כסף להרחבת הצי האתונאי. ראיית הנולד של תמיסטוקלס הניחה את היסודות לניצחון היווני במלחמה נגד הפרסים ובהמשך לכינון הכוח הימי של אתונה.
תמיסטוקלס אכן לא טעה. הפרסים לא אמרו נואש בגלל תבוסתם וגייסו בשנת 480 לפנה"ס צבא עצום בממדי העולם העתיק - 300,000 רגלים ועוד 60,000 פרשים בראשותו של מלך פרס, חשיארש הראשון.
זה לא היה מסע עונשין, אלא מסע כיבוש של ממש והיוונים התייחסו אליו בהתאם. כונסה ועידת פסגה גדולה בקורינתוס והוסכם על הקמת ברית הגנה כלל יוונית נגד האיום הפרסי. תמיסטוקלס היה בין יוזמי הברית ומקדמיה. הברית, המכונה הליגה ההלנית, כללה את כל הפולייס החשובות של יוון העתיקה באותה תקופה ובראש כוחותיה הצבאיים הועמד מפקד ספרטני. הייתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה שבה כמעט כל היוונים שילבו כוחות יחד נגד פולש זר. למרות האיחוד, כוחות הברית היו קטנים בהרבה מהכוח הפרסי ולא עלו בהרבה על 100,000 לוחמים.
הפרסים נחלו הצלחות אחדות והצליחו לפרוץ את דרכם במרכז יוון אחרי ניצחונם בקרב תרמופילאי ובקרב ארטמיסיון. הפרסים אף הצליחו לשרוף את אתונה, אך ניגפו בקרב ימי ליד סלמיס ליד אתונה. לאחר הפסדם בקרב, הסיג חשיארש את מרבית צבאו חזרה לפרס, תוך כדי שהוא משאיר צבא גדול בראשותו של מרדוניוס. צבא זה הובס בקרב פלטאיה בשנת 479 ובכך תמה הפלישה היבשתית ליוון.
התבוסה הפרסית לא סיימה את המלחמה. אתונה הקימה ברית גדולה ויצאה לבדה בלי עזרתה של ספרטה, להילחם בפרסים. מעשי האיבה האחרונים תמו בשנת 449 לפנה"ס.
עליית אתונה וכינון הברית האטית דלית
ממוזער|350px|הליגה הדלית בשיאה
שמאל|ממוזער|250px|פריקלס, אחד המדינאים הבכירים של אתונה וממקימי גדולתה
הברית האטית דלית, נוסדה במקור בשנת 478/477 לפנה"ס כדי להילחם בפרסים ולשחרר את היוונים באסיה הקטנה מעול השלטון הפרסי. מרכז הברית היה באתונה וחברות הברית העיקריות היו איי הים האגאי והחוף המערבי של אסיה הקטנה. הברית אכן המשיכה את המלחמה בפרסים, פולייס רבים באסיה הקטנה שוחררו, משלחות צבאיות נשלחו עד מצרים בשנת 460 לפנה"ס כדי לתמוך במרד המצרי נגד הפרסים.
בהתחלה הייתה הברית שוויונית, אך עד מהרה השתלטה אתונה על הברית. גם קופת הברית שנשמרה באי דלוס הועברה על ידי פריקלס לאתונה בשנת 454 לפנה"ס. אפילו תום המאבק נגד פרס, הסיבה הרשמית לכינון הברית, לא סיים את השליטה האתונאית. פולייס שביקשו לפרוש נענשו קשות על ידי אתונה.
הכספים הרבים שהתקבלו כמס שהוטל על חברות הברית נוצלו לא רק למלחמה נגד הפרסים, אלא בעיקר לביצור מעמדה של אתונה. מיזמי בנייה ענקיים שיזמו האתונאים מומנו על ידי כספי הברית.
מלחמות בין אתונה לספרטה
המלחמה הפלופונסית הראשונה
האחדות היוונית הייתה קצרת ימים. פחות מ-20 שנים לאחר תבוסת הפלישה הפרסית פרצה מלחמה גדולה בין בעלי הברית לשעבר. היחסים בין ספרטה לאתונה היו טובים והאתונאים אפילו הגלו את תמיסטוקלס באוסטרקיזם ובמקומו עלה קימון, הפרו-ספרטני, לקדמת הבמה הפוליטית באתונה. עם זאת, ביטלה אתונה את הברית שלה עם ספרטה ואף חברה לארגוס, יריבתה הוותיקה של ספרטה. רעידת האדמה בלאקוניה בשנת 464 לפנה"ס גרמה למרד גדול של הלוטים נגד ספרטה. קימון שכנע את האתונאים לשלוח כוח גדול לעזרת הספרטנים, אך הספרטנים לא רצו את עזרתם והחזירו את החיילים בחזרה לאתונה. האתונאים רתחו על קימון והגלו אותו באוסטרקיזם. אירועים אלה ואחרים היו הגורמים לפרוץ המלחמה בשנת 460 לפנה"ס.
הצדדים הלוחמים היו הליגה הפלופונסית בראשותה של ספרטה ובעלות ברית נוספות והליגה האטית דלית בראשותה של אתונה. הספרטנים נהנו מעדיפות בצבא היבשה ואילו האתונאים היו בעלי הצי החזק יותר. המלחמה החלה בהצלחה אתונאית, אך התבוסה של חיל המשלוח האתונאי למצרים בשנת 454 לפנה"ס הייתה מהלומה קשה לאתונה. לפחות 40 אוניות על צוותיהן - כ-8,000 אנשים אבדו בקרב. אירועים אלה גרמו לאתונאים לפנות לקימון, שהגלייתו הסתיימה, כדי שינהל משא ומתן לשביתת נשק עם ספרטה. קימון הצליח להגיע לשביתת נשק לחמש שנים ובכך תמו מעשי האיבה בין הצדדים. אתונה ניצלה את ההפוגה לחיזוק כוחה בים האגאי, אך נאלצה לוותר על החזקותיה במרכז יוון אחרי תבוסתה בידי תבאי בשנת 447 לפנה"ס בקרב קורונאה. שביתת הנשק שהשיג קימון אושררה על ידי הצדדים ונחתם חוזה שלום בין אתונה לספרטה ל-30 שנים.
המלחמה הפלופונסית השנייה
שמאל|ממוזער|250px|תיאור שלבי המלחמה העיקריים
המלחמה הפלופונסית השנייה, הידועה יותר בשם המלחמה הפלופונסית (431 לפנה"ס - 404 לפנה"ס) נפתחה, על פי עדותו של תוקידידס, בעיקר בגלל חששה של ספרטה מעליית כוחה של אתונה והיסטוריונים מודרניים מקבלים את הערכתו.
נהוג לחלק את המלחמה לשלושה שלבים: המלחמה הארכידמית (431 לפנה"ס - 421 לפנה"ס), המשלחת האתונאית לסיציליה (415 לפנה"ס - 413 לפנה"ס) ומפלתה של אתונה (413 לפנה"ס - 404 לפנה"ס).
המלחמה הארכידמית
השלב הראשון, שנמשך עשר שנים ומכונה "המלחמה הארכידמית" על שמו של מלך ספרטה ארכידאמוס, התנהל בפשיטות ספרטניות לאטיקה ופעולות נגד של הצי האתונאי נגד בעלות בריתה של ספרטה ופשיטות על חופי לאקוניה. בשיטת הלוחמה הזאת, הספרטנים לא הצליחו לגרום לנזק ממשי לכלכלה האתונאית. הם הצליחו אמנם לפגוע באופן חלקי בספר החקלאי האתונאי, אך חיל הפרשים האתונאי מנע מהספרטנים את ההרס המוחלט של השדות. יתרה מכך, צי הסוחר הגדול של אתונה אפשר לה לייבא את כל צורכי המזון שלה מבחוץ, כך שלא היה די בפשיטות אלה כדי להכניעה.
גם האתונאים מצדם נכשלו בניסיונם לגבור על הליגה הפלופונסית. חרף ניצחונותיהם הימיים, כגון קרב ריון וקרב נאופקטוס, לא נגרמה פגיעה משמעותית בספרטה או בבעלות בריתה.
עם זאת, אילצו הפשיטות התכופות על אטיקה את האתונאים להסתופף בתוך אתונה עצמה והצפיפות הרבה סייעה להתפשטות מגפות. באחת המגפות נפטר המנהיג הפוליטי הבולט ביותר של אתונה - פריקלס. פריקלס, שהיה בין המדינאים החשובים של אתונה, הצליח לשכנע את העם להגיע להחלטות סבירות שלא סיכנו את עצם קיום הברית האטית דלית. לאחר מותו, נוצר חלל גדול שלא מולא די צורכו עד סוף המלחמה. התוצאה הייתה החלטות פזיזות רבות שקיבלה אספת העם שהביאו בסופו של דבר להפסד אתונאי במלחמה.
בסופו של דבר הסתיימה המלחמה לאחר ניצחון אתונאי בקרב פילוס. המצביא האתונאי, הצליח לכתר כמה מאות הופליטים מצבא הליגה הפלופונסית, מהם כ-200 בני ספרטה. הספרטנים לא יכלו להרשות לעצמם לאבד כמות גדולה כל כך של לוחמים (מספרם של כל בני ספרטה בשירות צבאי לא עלה על כמה אלפים) וביקשו שלום. שלום ניקיאס נכרת בשנת 421 לפנה"ס.
המסע לסיציליה
שמאל|ממוזער|250px|אלקיביאדס, מיוזמי המסע לסיציליה
שלום ניקיאס שהיה רווי במעשי איבה כמו קרב מנטינאה, שהיה בין הקרבות היבשתיים הגדולים ביותר בתולדות יוון, לא החזיק מעמד זמן רב. תוך שש שנים פרצה מלחמה כוללת. בשנת 415 לפנה"ס החליטו היוונים לתקוף את סירקוסאי, העיר החשובה ביותר בסיקיליה (בשטחי סיציליה המודרנית). אלקיביאדס, שהיה התומך הבולט ביותר בעד היציאה למסע סולק בסופו של דבר מהנהגת הצבא שנשלח לסיקיליה וסילוקו היה בעוכרי חיל המשלוח. ניקיאס, שבהתחלה התנגד ליציאה למסע זה, מונה בסופו של דבר למפקדו.
למרות ההכנות הקפדניות וצבא גדול שכלל כ-6,000 הופליטים, מהם כ-5,000 מאתונה והיתר מבנות בריתה ו-1,300 חי"ר קל, לא הצליחו האתונאים לגבור על סירקוסאי. היו לכך שתי סיבות: ראשית, האתונאים לא לקחו איתם פרשים כי סמכו על שיתוף פעולה של פולייס עוינות לסירקוסאי באי ושנית, המשלחת הייתה פשוט חלשה מדי. סירקוסאי הייתה פוליס גדולה מאוד במונחי יוון העתיקה תוקידידס טוען שהיה לה צבא של למעלה מ-5,000 הופליטים ועוד 1,200 פרשים (לעומת כ-16,000 הופליטים ועוד כ-1,200 פרשים בצבא האתונאי כולו בתחילת המלחמה הפלופונסית).
במקום לנטוש את המשימה ולשוב לביתם, החליטו האתונאים לשלוח עוד 5,000 הופליטים וחיילים רבים קלי חימוש. הסירקוסאים יצרו קשר עם ספרטה ואלה שלחו לסירקוסאי את אחד ממצביאיהם בשם גליפוס. גליפוס הצליח לארגן את ההגנה הסירקוסאית ולמרות התגבורות האתונאיות, הצליחה סירקוסאי לנצח את כוח המשלוח בשנת 413 לפנה"ס. הניצחון היה מוחץ וכל חיילי המשלחת נהרגו או נפלו בשבי ונמכרו לעבדות.
התאוששות אתונה ומפלתה
המפלה האתונאית הפיחה רוח קרבית חדשה בספרטנים. הם בנו צי של 100 אוניות וחלק מבעלות בריתה של אתונה החלו לנטוש אותה. האתונאים נאלצו להשתמש בעתודה הכספית האחרונה שלהם שנשמרה לעת צרה לבניית צי חדש. גרוע מכך, ספרטה החלה להתקרב לפרס ובשנת 412 לפנה"ס כרתו הספרטנים ברית עם הפרסים. ברית זו זכתה לאשרור מחדש בשנת 411 לפנה"ס. הספרטנים הסכימו להחזרת המצב באסיה הקטנה לקדמותו, לפני שחרור הערים היווניות על ידי הברית האטית דלית. הפרסים הבטיחו עזרה צבאית (שלא הגיעה מעולם) ומימון כספי בהיקף ניכר.
התבוסה בסיציליה הייתה זרז לחידוש המאבק הפוליטי מבית באתונה. האוליגרכים, שמזה זמן רב טפחו תקווה לשוב לשלטון, הצליחו להשתלט על אתונה בשנת 411 לפנה"ס וכוננו משטר המכונה הארבע מאות. המשטר לא היה פופולרי ושרד רק חודשים אחדים.
בינתיים, התאוששו האתונאים והצליחו להדביר את המרידות בערים החשובות בברית האטית דלית ואף זכו במספר ניצחונות חשובים כמו קרב קיזיקוס (410 לפנה"ס) וקרב ארגינוסאי (406 לפנה"ס). עם זאת, בקרב ארגינוסאי ספגו האתונאים אבדות כבדות בשל טביעתם של מלחים רבים בים. האתונאים זעמו על המצביאים שלא עשו די להצלת הנפשות והוציאו אותם להורג. ההוצאה להורג הייתה מהלומה קשה למאמץ המלחמתי והתבוסה לא איחרה לבוא. יתרה מכך, האירועים גרמו לחזרתו של ליסנדרוס הפעלתן לעמדת בכורה. בעזרת תושייתו ניצחו הספרטנים בקרב אייגוספוטמוי (404 לפנה"ס). הצי האתונאי הושמד והאתונאים, שהיו נתונים במצור נאלצו להיכנע.
תוצאות המלחמה היו קשות לאתונה. הספרטנים המנצחים כוננו משטר אוליגרכי - משטר שלושים הטיראנים ואף מינו נציב (הרמוסט) בעיר. המשטר האוליגרכי החדש לא החזיק מעמד ובדומה למשטר ה-400 נפל עד מהרה. בנוסף לכך, ספגה אתונה מכה כלכלית קשה. מחצית מאוכלוסייתה נהרגה במלחמה והצי המלחמתי צומצם לכדי תריסר אוניות בלבד. כתוצאה ממפלתה של אתונה, עלתה במאות הבאות חשיבותן של ערים אחרות, במיוחד רודוס, כמרכזי סחר חשובים בים האגאי.
מסע הרבבה
האירועים שסגרו את המאה התרחשו לא על אדמת יוון, אלא על אדמת פרס. דריווש השני, מלך פרס, נפטר ובנו, ארתחששתא השני, ירש אותו בשנת 404/405 לפנה"ס. אך אחיו הצעיר של ארתחששתא השני, כורש הצעיר, לא קיבל את הדין. כורש היה בעל עמדת כוח גדולה במערב אסיה הקטנה והחליט לגייס צבא גדול ואף שכר חיל שכירים יווני גדול שמנה כ-12,000 חיילים, מהם 10,000 הופליטים שעל שמם נקרא המסע "מסע הרבבה". אירועי המסע מתוארים בספרו של קסנופון, אנבסיס, שלקח חלק במסע והיה אחד ממפקדי הכוח היווני. המרד נכשל בסופו של דבר, אך השפעת קרב קונקסה על פרס הייתה גדולה. הקרב סימן נקודת מפנה ביחס הפרסים לשכירי החרב היוונים ומאותו הקרב גייסו פרסים שכירי חרב רבים מקרב היוונים.
חשוב מכך, היה הרושם שהותיר מסע חיל השכירים היווני בחזרה לביתם בתוך לבה של ארץ עוינת. הם הצליחו להגיע ליעדם מבלי שהשלטון הפרסי והמושלים המקומיים הצליחו לעכבם. המסע היה קרקע פורייה לתעמולה אנטי-פרסית במאה ה-4 לפנה"ס והיווה השראה ליוונים רבים לצאת למסע מלחמה נגד הפרסים. בסופו של דבר, מימש אלכסנדר הגדול את החזון הזה וכבש את פרס.
המאה ה-4 לפנה"ס
ההגמוניה הספרטנית
כינון ההגמוניה הספרטנית
ספרטה הייתה המנצחת בעימות הארוך עם אתונה. במקום לשחרר את חברות הליגה האטית דלית, ניכסה אותם לעצמה. בנוסף, החליטה בעצמה כיצד לנהוג באתונה המובסת, בלי התחשבות בטענות בעלות בריתה.
כדי להתאים את עצמה למצב החדש נאלצה ספרטה, שהייתה רגילה לבדלנות, לצאת את גבולות פלופונסוס. מבנה החברה הספרטנית לא התאים למצב החדש. ספרטה ניסתה לשמר את כוחה ככוח הדומיננטי ביוון. לצורך כך פעלו הספרטנים להחלפת השלטון הדמוקרטי בפולייס רבות לאוליגרכי ובראשן קבוצה של עשרה נאמנים ועליהם הועמד בדרך כלל נציב ספרטני. האוליגרכים, שהיו בעלי קרקעות, נטו פחות להרפתקאות מלחמתיות ונטו לשמור על השלום, בניגוד למשטרים דמוקרטיים. ליסנדרוס היה אחד המצביאים הספרטנים הבולטים שניסה לממש את החזון הזה, אך למרות מאמציה של ספרטה, הדבר לא עלה בידה. המשטרים האוליגרכים לא החזיקו מעמד. ספרטה הטילה מס כבד על הערים היווניות אותן "שחררה" מהשלטון האתונאי וגרמה למרמור רב בקרבם. וגם בעלות בריתה לשעבר לא נטו לה חסד וביקשו להצר את דרכיה.
ספרטה עצמה, אף שיצאה מנצחת מהמלחמה הפלופונסית נחלשה מבפנים. רעידת האדמה הגדולה של שנת 464 לפנה"ס פגעה באוכלוסייתה והאבדות במלחמה גרמו לירידה נוספת במספר האזרחים. גרוע מכך, זרם הממון למדינה בדלנית זו שאפילו מטבעות כסף לא היו מקובלות בה גרם לזעזוע עמוק בחברה. בנוסף, נראה שבתקופה זו משפחות רבות ויתרו על חלקות האדמה שלהם ובכך איבדו את אזרחותן. מגמה זו המשיכה לאורך המאה ה-4 וגרמה לדלול הולך וגובר במספר האזרחים הספרטנים ועל ידי כך להקטנת צבאה: מספר הספרטנים ירד משיא של כ-9,000 במאה ה-7 לכ-1,000 בשנת 330 לפנה"ס.
הפעולה הצבאית הראשונה שנקטה ספרטה לאחר מלחמת פלופונסוס הייתה הפלישה לאליס, חבל ארץ בצפון מערב חצי האי פלופונסוס בשנת 401 לפנה"ס. הסיבות לפלישה נעוצות בהסתלקותה של אליס מהליגה הפלופונסית לאחר שלום ניקיאס או ייתכן אפילו שהסיבות היו אימפריאליסטיות גרידא ונגעו לרצון הספרטני לספח חלק משטחי חבל ארץ זה. המלחמה עצמה הייתה חסרת מאורעות. אליס לא יכולה להתנגד למעצמה הספרטנית ולאחר הפלישה הסכימה לדרישות הספרטניות.
המלחמה בין ספרטה לפרס
מלבד מלחמותיה ביוון, הסתבכה ספרטה במלחמה עם פרס. הפולייס היווניות באסיה הקטנה ששוחררו בעקבות מלחמת יוון-פרס של ראשית המאה ה-5 לפנה"ס נמסרו לידי פרס בהסכם שנכרת בשנת 411 לפנה"ס בין ספרטה לפרס כדי להבטיח את העזרה הכספית הפרסית למלחמתה נגד אתונה. ערים אלה, כמו גם פולייס ביוון גופה תמכו בכורש הצעיר. לאחר תבוסת המרד והחזרת השלטון הפרסי חשו ערים אלה מאוימות, וביקשו את עזרת הספרטנים בהגנה מפני הפרסים. בתגובה, שיגרו הספרטנים בסתיו 400 לפנה"ס או בראשית 399 לפנה"ס צבא שכלל כ-5,000 חיילים רגלים ו-400 פרשים בראשותו של המצביא תיברון.
בהמשך, צירף תיברון כ-6,000 חיילים משרידי מסע הרבבה. תיברון לא הצליח להביס את הכוחות הפרסיים בפיקודו של טיספרנס והוחלף על ידי דרקילידס, אך גם הוא לא היה טוב ממנו. בעקבות כישלונם של תיברון ודקרילידס יצא מלך ספרטה, אגסילאוס השני, בראש כוח של 8,000 חיילים נוספים לאסיה הקטנה. אגסילאוס הצליח לגבור על הצבא הפרסי שהוצב נגדו ולהגיע עד סרדיס, אך העדר ציוד מצור ונחיתותו בחיל הפרשים לא אפשרה לו להשיג הכרעה. הפרסים העדיפו להימנע מקרבות הכרעה ובמקום לצאת למאבק גלוי בחיל המשלוח הספרטני החזק, בחשו בתוך הפוליטיקה היוונית והפיחו את אש המלחמה בתוך יוון.
המלחמה הקורינתית
שמאל|ממוזער|250px|הצדדים היריבים במלחמה; הספרטנים בסגול יריבותיה באדום
העילה המידית למלחמה הייתה סכסוך גבול פעוט בין פוקיס, שנתמכה על ידי ספרטה ללוקריס, שנתמכה על ידי תבאי, אך שורשיו ברגשי הזעם שעוררה ספרטה נגדה והחשש היווני מעלייתה של רודנות ספרטנית. המלחמה פרצה בשנת 395 לפנה"ס, והיריבים נחלקו לשני מחנות: המחנה הספרטני, יחד עם בעלות בריתה בליגה הפלופונסית, כנגד אוסף פולייס חשובות ביוון כגון אתונה, תבאי שהייתה בעבר בעלת ברית ספרטנית וכעת אחת מיריבותיה העיקריות, ארגוס, קורינתוס ועוד כמה בעלות ברית שוליות יותר. בנוסף לכך, צידדה ממלכת פרס החזקה באויביה של ספרטה ותמכה בהן מבחינה כספית ואף שלחה כוחות צי ניכרים.
הספרטנים יצאו כשידם על העליונה בקרב היבשה הגדול הראשון במלחמה - קרב נמאה, אך הובסו בקרב ימי - קרב קנידוס (שניהם בשנת 394 לפנה"ס). התבוסה הימית שברה את כוחו של הצי הספרטני שהושמד למעשה. כתוצאה מתבוסת הצי הסתלקה ספרטה מרוב החזקותיה בחלקו המזרחי של הים האגאי ובמיוחד לאורך חופי איוניה. הדבר לא הטריד את ספרטה יתר על המידה, שכן כוחה תמיד היה בצבא היבשה ולא בצי. אתונה ניצלה את התבוסה הספרטנית כדי לחזור ולבנות את החומות הארוכות שחיברו את העיר עם נמל פיראוס. חומות אלה נהרסו בסוף המלחמה הפלופונסית וכעת חשו האתונאים בטוחים בעצמם די הצורך כדי לשקמם. המלחמה נמשכה עם ניצחונות ספרטניים נוספים, מלבד תבוסתם בקרב לכאיון (391 לפנה"ס) שבמהלכו איבדו כ-250 הופליטים מידיו של איפיקרטס.
כוחה של ספרטה לא עמד לה נגד כוחן המשולב של בעלות הברית שאליהן נוספה העוצמה הפרסית. בסופו של דבר, נאלצה ספרטה לבקש את תיווך הפרסים. הפרסים איימו שאם בעלות הברית היווניות לא יקבלו את תנאי ההסכם, יעניקו את תמיכתם לספרטה ובכך גרמו להפסקת המלחמה. ההסכם שסיים את המלחמה ידוע בשם שלום אנטלקידס (387 לפנה"ס). על פי ההסכם קיבלו הפרסים השפעה ניכרת בתוך הפוליטיקה היוונית ואף קיבלו לידם בחזרה את כל ערי איוניה ואת קפריסין. ספרטה יצאה מנצחת מהמלחמה וחיזקה את אחיזתה ביוון. ההגמוניה שלה הוכרה על ידי קבלת הסכם אנטלקידס. אחיזתה של תבאי על בויאוטיה נשברה ופלטאיה הוקמה מחדש. ייתכן שאף נאלצה להיכנס בעל כורחה לברית עם ספרטה.
שיא ההגמוניה הספרטנית וקריסתה
שמאל|ממוזער|250px|ירידה במספר האזרחים הספרטנים בתקופה הקלאסית - אחת הסיבות החשובות לקריסתה של ההגמוניה הספרטנית
בדומה למעשיה לאחר סיום המלחמה הפלופונסית, גם לאחר המלחמה הקורינתית בשנת 385 לפנה"ס יצאה ספרטה למלחמה נגד בעלת ברית סוררת - הפעם מנטינאה. העונש היה חמור - חומות העיר נהרסו והפוליס חולקה לכמה כפרים.
לאחר מכן יצאה ספרטה בשנת 382 לפנה"ס להסדיר עניינים בכלקידיקי ולהצר את צעדיה של אולינתוס שביקשה לבסס את עצמה כפוליס הדומיננטית באזור. תבאי סירבה לקחת חלק במסע המלחמה, והגנרל הספרטני פבידס כבש את המצודה התבנית - הקדמאה, וכונן משטר פרו ספרטני בה ובערי בויאוטיה אחדות. הפעולה נעשתה ללא אישור הרשויות הספרטניות, אך לבסוף הוחלט להשאיר נוכחות ספרטנית בקדמאה. הספרטנים החליפו מספר מפקדים, ובשנת 379 לפנה"ס הסתיימה המלחמה בניצחון הגנרל הספרטני פוליביאדס במצור על אולינתוס. העיר נענשה בצורה מתונה: היא אולצה להיכנס לברית עם ספרטה ונאלצה לוותר על הליגה הכלקידיקית בראשותה. במקביל, ניצח אגיסלאוס את פילוס, עיר קטנה בדרום מערב פלופונסוס. בתקופה זו הגיעה ההגמוניה הספרטנית לשיאה.
הצרות החלו בשנת 379/8 לפנה"ס - הגולים התבנים חזרו והפילו את המשטר הפרו-ספרטני, והמפקד הספרטני נסוג מקדמאה. הספרטנים פלשו כמה פעמים לבויאוטיה. פולייס נוספות, ביניהן אתונה, התערבו לטובת תבאי. בכך לא תמו הצרות הספרטניות - בשנת 375 לפנה"ס הובסו שתי מורות ספרטניות בקרב טגירה על ידי התבנים. ההכרעה הסופית הייתה בקרב לאוקטרה בשנת 371 לפנה"ס; המצביא התבני אפמינונדס הצליח להביס את הצבא הספרטני העיקרי תחת קלאומברוטוס הראשון, שנהרג בקרב. ההפסד הספרטני בקרב זה סימן את סופה של ההגמוניה הספרטנית ביוון. הבכורה עברה לזמן קצר לתבאי, מנצחת קרב לאוקטרה. המשבר הגדול קרה לא רק בשל מותו של מלך ספרטה והאבדות הכבדות שספגו הספרטנים - היו קרבות שבהם הספרטנים הפסידו והיו קרבות שבהם ספגו אבדות כבדות, אך הייתה זו הפעם הראשונה שבה כוח כלשהו הצליח להביס בצורה מוחצת כל כך צבא ספרטני שלם שנהנה מעדיפות בכוח אדם. בקרב זה נשבר מיתוס העוצמה הצבאית הספרטנית.
שיקומה של אתונה והקמת הברית האתונאית השנייה
אתונה נפגעה בצורה קשה מאוד במלחמה הפלופונסית וירדה מגדולתה, אף שהמשיכה להיות פוליס חשובה. חלק ניכר מהמסחר עבר לרודוס וקורינתוס, אך עדיין נותרו מקורות הכנסה איתנים לאתונה. מצבת האזרחים קוצצה באופן דרסטי; מלמעלה מ-50,000 בתחילת המלחמה הפלופונסית, לכ-25,000 בסופה. למרות צירופה לברית בראשות ספרטה, נותרה אתונה אויבת והמשיכה לבחוש בפוליטיקה היוונית. אתונה נמנעה מלצאת בגלוי כנגדה, אך סייעה לכוחות אופוזיציוניים לספרטה: כך למשל קיבלה פליטים מתבאי ואולינתוס אחרי שאלה הסתבכו עם ספרטה, ואילו המצביא האתונאי קונון היה מפקד הצי הפרסי בקרב קנידוס (394 לפנה"ס) שבו מוטטו הפרסים את העוצמה הימית הספרטנית.
אתונה ניצלה את מעורבותה של ספרטה במלחמה הקורינתית, והחלה לשקם את עצמה במהירות. חומות פיראוס נבנו מחדש בשנת 394/395 לפנה"ס, ובשנת 392 לפנה"ס החלה לשקם את צייה ולהחזיר לעצמה כמה מהאיים שאבדו לה. מסירת השליטה על האוכלוסין היוונים באסיה הקטנה לידי פרס על פי תנאי שלום אנטלקידס נראתה לרבים כבגידה מבישה והיוותה קרקע פורייה ליצירת ברית אתונאית חדשה בשנת 378 לפנה"ס, אם כי ניצניה נזרעו עם כריתת ברית הגנה עם כיוס בשנת 384/3 לפנה"ס. בניגוד לברית הראשונה שכוונה בראש ובראשונה נגד פרס, כוונה הברית הנוכחית כנגד ההגמוניה הספרטנית, אך לא זנחה גם את היוונים תושבי אסיה הקטנה. אתונה הבטיחה שיתוף רב יותר של בעלות הברית בקבלת ההחלטות, אך עד מהרה חזרה לשלוט בברית ביד רמה. הקלרוכיות (צורת התנחלות צבאית) השנואות נאסרו, ויתרה מכך, אזרחים אתונאים לא הורשו להחזיק ברכוש כלשהו על אדמות חברות הברית. בעקבות כינון הברית וחוסר שביעות הרצון הכללית מהתנהלותה של ספרטה, העזה אתונה לצאת נגדה בגלוי. כבריאס הביס את הצי הספרטני בקרב נקסוס בשנת 376 לפנה"ס, ובהמשך כרתה אתונה ברית עם תבאי לאחר שזו הביסה את ספרטה בקרב לאוקטרה (371 לפנה"ס).
אף על פי ששוקמה וייסדה ברית חדשה, לא חזרה אתונה לעמדת הבכורה שהייתה לה במאה ה-5. אמנם מסחרה שגשג וחיי התרבות פרחו עם פעילות הפילוסופים הבולטים של העת העתיקה, אך זה לא הספיק לשימור מעמדה. הברית השנייה פורקה בעקבות מלחמה עם בעלות בריתה בשנים 355-357 לפנה"ס ודור אחד לאחר מכן, ולאחר תבוסתן של אתונה ותבאי בקרב כירונאה (338 לפנה"ס), עברה ההגמוניה באופן סופי לידי מוקדון, שהותיר את אתונה כפוליס בולטת, אך לא חשובה כבעבר.
ההגמוניה התבנית
שמאל|ממוזער|250px|יוון בשנת 362 לפנה"ס ערב קרב מנטינאה - שיא כוחה של תבאי
תבאי הייתה פוליס חשובה בבויאוטיה וחלק ניכר מהזמן הנהיגה את הליגה הבויאוטית, אך השפעתה הייתה מוגבלת לתחומי בויאוטיה בלבד ובמהלך התקופה הקלאסית נותרה מעצמה מהדרג השני. הניצחון הדרמטי בקרב לאוקטרה פתח תקופה חדשה, ותבאי הוזנקה לעמדת בכורה בפעם הראשונה בתולדותיה.
שחרור קדמאה והחזרת המשטר הדמוקרטי הציבה את תבאי במסלול התנגשות ישיר מול ספרטה. מעשי האיבה לא איחרו לבוא. קרב טגירה הסתיים בניצחון תבני בשנת 375 לפנה"ס ואחריו באו ניצחונות בפוקיס ובפלאטיה שנהרסה על ידי תבאי בשנת 373/2 לפנה"ס. בנוסף, כרתה ברית עם יאסון מפראי, מדינאי תסלי חשוב שניסה לאחד את תסליה תחת הנהגתו. בשנת 372/1 לפנה"ס יצאה שוב תבאי נגד פוקיס והפעם הגיבו הספרטנים במלוא כוחם. צבא ספרטני גדול נשלח בפיקודו של המלך קלאומברוטוס הראשון, אך הניצחון התבני המפתיע בקרב לאוקטרה בפיקוד אפמינונדס שבר את הכוח הספרטני.
התבנים לא הסתפקו בניצחון בלאוקטרה, אלא פלשו לתוך פלופונסוס עצמו בחורף שנת 370/369 לפנה"ס. המדינות האחרות חששו מעליית כוחה של תבאי. אתונה ניתקה את עצמה מהברית עם תבאי וצידדה בספרטה. מעשי האיבה חודשו בשנת 362 לפנה"ס בהתנגשות גדולה בקרב מנטינאה. התבנים ניצחו, אך אפמינונדס נהרג בקרב. תבאי נותרה הפוליס החזקה ביותר ביוון עד סוף מלחמת הקודש השלישית, אך איבדה את ההגמוניה עם מותו של אפמינונדס שהיה אחראי במידה רבה להצלחותיה.
שידוד המערכות בפלופונסוס
האבדות הכבדות במלחמה נגד תבאי הותירו את ספרטה מרוקנת מכוחה. גרוע מכך - הליגה הפלופונסית התפרקה למעשה. מנטינאה שחומותיה נהרסו רק לפני 15 שנים הקימה את חומותיה מחדש בשנת 370 לפנה"ס והליגה הארקדית התכנסה מחדש. מסניה הוּצאה משליטת ספרטה, מה שפגע באופן קשה ביותר בבסיס כוחה הכלכלי. יסוד מגלופוליס הייתה בעיה חריפה נוספת שספרטה נאלצה להתמודד עמה. בהמשך נוסדה הליגה האכאית בחלקו הצפוני של הפלופונסוס. כל אלה הביאו לירידה תלולה בכוחה של ספרטה שירדה מעמדת הבכורה שלה לעמדה משנית בתקופה ההלניסטית.
עליית מוקדון
מוקדון לפני פיליפוס
שמאל|ממוזער|250px|התפשטותה של ממלכת מוקדון
מוקדון הייתה מלוכה בצפונה של יוון. היוונים ראו את המוקדונים כחצי ברברים, אך המוקדונים עצמם ראו עצמם כבני התרבות היוונית. במשך מאות בשנים הייתה מוקדון מחוץ למשחק הפוליטי היווני. השלטון המרכזי בה היה חלש, מלכיה היו תלויים בגורמים פוליטיים רבי עוצמה וצבאה היה חסר סיכוי מול היוונים.
במהלך התקופה הקלאסית נותרו המוקדונים בשולי הפוליטיקה היוונית. בעת הפלישה הפרסית לסקיתיה בשנת 514 לפנה"ס נכנע להם אמינטס הראשון. בעת הפלישה הפרסית בשנים 480 לפנה"ס - 479 לפנה"ס היה אלכסנדר הראשון, מלך מוקדון בעל ברית פרסי, אך שמר על יחסים טובים עם היוונים והשתתפותו במלחמה הייתה מועטה. בעת המלחמה הפלופונסית הצליח פרדיקס הראשון לנווט את ארצו בין המחנות הנצים מבלי להסתבך במלחמה עצמה. יורשו ארכלאוס ביסס את הממלכה, חיזק את השלטון המרכזי והעביר את הבירה מאגַאי (ורגינה המודרנית) לפלה. מותו של פרדיקס השלישי בשנת 359 לפנה"ס הובילה להכתרתו של פיליפוס השני.
הכתרתו של פיליפוס
פיליפוס השני, אשר בילה את שנות נעוריו בתור בן ערובה בתבאי ועלה לכס המלוכה בשנת 359 לפנה"ס, היה השליט החשוב ביותר של מוקדון בכל שנות קיומה מאז היווסדה של הממלכה. הוא ירש ממלכה מרוששת ומפולגת, נתונה לאיומי האילירים והתראקים מבחוץ ושסועה ממאבקים פוליטיים מבפנים. הוא הצליח לייצב את הממשל המרכזי, פתח מכרות ישנים וביסס את כלכלת הממלכה וערך רפורמות מקיפות בצבא המוקדוני.
פיליפוס לא הסתפק בביסוס הכלכלי של הממלכה, אלא יזם שורה ארוכה של מסעות כיבוש. נלחם עם שכניו התראקים והאילירים ובסדרת מאבקים ארוכה הצליח להכניעם. המערכה נגד התראקים והאילירים הייתה הארוכה מכולן ונמשכה למעשה עד סוף שלטונו ורק בנו, אלכסנדר, הצליח להדבירם באופן סופי.
מלבד שכנותיו הברבריות, ניהל פיליפוס מלחמה ארוכה נגד אמפיפוליס. המאבק נגד אמפיפוליס היה חשוב במיוחד כי פתח בפני מוקדון את הגישה לים, שנמנעה ממנה לפני כן, והמאבק הסתיים בכיבוש העיר בשנת 357 לפנה"ס. אתונה לא ראתה בעין יפה את בחישותיו בשטח שהיה בתחום השפעתה, אך לא הייתה יכולה למנוע מפיליפוס את כיבושיו.
מלחמת הקודש השלישית
מלחמת הקודש השלישית (355 לפנה"ס - 346 לפנה"ס) פרצה כתוצאה מהשתלטות פוקית על אוצרות המקדש בדלפי. פוקיס הייתה אזור בצפון מרכז יוון בעל חשיבות משנית בתקופה הארכאית והקלאסית ולא היו לה שאיפות להגמוניה. עם זאת, המלחמות הבלתי פוסקות שהרעידו את יוון במשך מאה השנים האחרונות פתחו את הדרך לניסיונות פוקיים לבסס את מעמדם באזור.
ההשתלטות הפוקית על אוצרות המקדש גרמה להכרזת מלחמת קודש מצדה של הליגה האמפיקטיונית של דלפי. ראשיתה של ליגה זו עוד בתקופה שקדמה להיווסדות הפוליס כישות פוליטית נפוצה. הליגה הייתה חסרת השפעה פוליטית של ממש, אך דאגה לניהול תקין של המקדש בדלפי. כמו כן, הייתה לה סמכות דתית להעניש את החוטאים על פגיעתם בקדושת דלפי. הפוקים השתמשו בכסף הרב שהיה אגור במקדש להקמתו של צבא שכירי חרב גדול והמלחמה עירבה את מרבית הערים החשובות ביוון, כשחלקן תמכו בפוקים מסיבותיהן שלהן וחלקן, ובראשותן תבאי, התנגדו לה.
המלחמה התרחשה כמעט ללא אירועים חשובים והסתיימה בתבוסתה של פוקיס כשהתרוקנו אוצרות המקדש ולא היה באפשרותם לשלם לשכירים. האירוע החשוב במלחמה נגע למעורבותו של פיליפוס, אשר נכנס למלחמה לצדה של תבאי ובשנת 352 לפנה"ס הצליח לנצח את הפוקים בקרב שדה הכרכום. הניצחון זה היה חשוב במיוחד כי כתוצאה ממנו נפלה תסליה לידיו והוא התמנה לטגוס - שליטה של תסליה. יתרה מכך, הפוקים שהפסידו במלחמה איבדו את מושביהם במועצת האמפיטיונית ואלה עברו לפיליפוס - וכך קיבל פיליפוס דריסת רגל חשובה בתוך הפוליטיקה היוונית. תוצאה חשובה נוספת היא דילול כוחן של ערי המדינה העיקריות ביוון. תבאי, שלקחה חלק פעיל במלחמה, נחלשה והדבר היקשה עליה להתנגד לניסיונותיו של פיליפוס לכבוש את יוון כמה שנים לאחר סיום המלחמה.
ביסוס כוחה של מוקדון וכיבוש יוון
פיליפוס לא הסתפק בצירופה של תסליה למוקדון, אלא ניצל את מעורבותן של ערי המדינה העיקריות במלחמת הקודש השלישית, כדי לבסס את אחיזתו בצפון יוון ובתרקיה. עיקר פועלו נגד היוונים היה באזור כלקידיקי. היריבה העיקרית באזור הייתה אולינתוס - העיר החשובה ביותר באזור זה, ופיליפוס ניהל מערכה דיפלומטית מתוחכמת נגדה: בהתחלה אף כרת עמה ברית הגנה נגד אתונה ומסר לה בשנת 356 לפנה"ס את פוטידיה, אך במקביל המשיך לחתור תחתיה, ובשנת 349 לפנה"ס, כשחש עצמו בטוח בניצחונו, הטיל עליה מצור. אתונה שקלה להתערב ויריבו הראשי, דמוסתנס, כמעט שכנע את האספה לתמוך באולינתוס, אך פיליפוס ניצל את המרד באביה נגד אתונה, והצליח להימנע מהתנגשות עמה. אולינתוס נכבשה בשנת 348 לפנה"ס ודמוסתנס טען שפיליפוס הוא זה שמימן את המורדים והפך ליריבו המר.
פיליפוס המשיך בהרחבת גבולותיה של מוקדון בשנות ה-40 ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-4 לפנה"ס, ועסק בעיקר בהרחבת השפעתו בתראקיה ובאיליריה בגבולה הצפוני והמזרחי. אזורים אלה היו חסרי שלטון מרכזי ולכן ניצחון נגד שבט אחד לא הבטיח את כניעתו של השבט האחר. הדבר גרם לכך שהיה צורך במסעות מלחמה רבים כדי להכניע את שבטי האזור כולם, ולמנוע מהם את האפשרות לפלוש למוקדון למטרות שוד וביזה.
אתונה מצדה, הייתה מעורבת במלחמה נגד בעלות בריתה. המלחמה הייתה קצרה (357 לפנה"ס – 355 לפנה"ס) והסתיימה בתבוסתה של אתונה ובפירוקה של הליגה האתונאית השנייה. הדבר הותיר את אתונה חלשה וחשופה להתקפתו של פיליפוס שהגיעה לאחר שביסס את מעמדו.
בשנת 339 לפנה"ס פרצה מלחמת קודש נוספת. הפעם על טענות פעוטות של חילול קודש אתונאי. המועצה קראה לפיליפוס כדי שיגן על האל אפולו והוא שמח להיענות לבקשה, כשהוא בשיא כוחו הפוליטי והצבאי. דמוסתנס טען שהכל פרי מזימתו של פיליפוס, שגם שיחד את הנציגים במועצה.
אתונה הצליחה לשים בצד את מחלוקותיה ארוכות הימים עם תבאי, וכרתה עמה ברית. ערים נוספות הצטרפו והקרב הסופי נערך במישור כירונאה בשנת 338 לפנה"ס. פיליפוס יצא מקרב כירונאה כשידו על העליונה, הצבא היווני הובס, וצבאות מוקדון איימו על אתונה ותבאי. בכינוס בקורינתוס שנערך בשנת 337 לפנה"ס הכריז פיליפוס על כינונה של הליגה הקורינתית וכל היוונים מלבד ספרטה קיבלו על עצמם את בכורתו. חילות מצב הוכנסו לכמה ערי מדינה, ביניהן תבאי וקורינתוס. אתונה איבדה את מרבית החזקותיה מלבד כמה איים. כך זכה פיליפוס בהגמוניה על יוון.
התרבות בתקופה הקלאסית
הספרות היוונית בתקופה הקלאסית
לצד השירה האפית והשירה הלירית מן התקופה הארכאית, התפתחו בספרות היוונית בתקופה הקלאסית סוגות חדשות: בשירה, התפתחו שירי המקהלה של התקופה הארכאית לדרמה, המשלבת דקלום ושירי מקהלה. בפרוזה, שראשיתה ב"לוגוגרפים" של שלהי התקופה הארכאית, התפתחה הכתיבה ההיסטורית, הפילוסופית והרטורית.
שירה
שירה אפית ולירית
ביוון העתיקה היו מקובלים שלושה סגנונות שירה: אפית, לירית ודרמטית. השירה האפית, שמשורריה העיקריים הם הומרוס והסיודוס, הייתה הבסיס לפירוש הדת היוונית. בדומה לשירה הלירית, הייתה גם שיאה של השירה האפית בתקופה הארכאית, אך השפעתה חרגה מגבולות תקופת השיא שלה והיא ניכרת גם בתקופה הקלאסית. בתקופה זו המשיך סידור וכינוס הפואמות נמשך על ידי מלומדים יוונים במשך כמה מאות שנים עד שהגיע לצורתו הסופית רק במאה ה-2 לפנה"ס.
שירה לירית, כלומר שירה המלווה בנגינה בלירה, הייתה אחת הצורות הנפוצות של שירה ביוון העתיקה (לצד שירי מקהלה). שיאה של השירה הלירית היה בתקופה הארכאית, אך היא המשיכה גם מחצית הראשונה של התקופה הקלאסית. השירה המונודית, כלומר שירתו של אמן יחיד המלווה בלירה התפתחה כבר תקופה הארכאית במאה ה-6 לפנה"ס ושירה לירית מקהילתית נעלמה כמעט לחלוטין בין תקופתו של סטייכסיכורוס (Stesichorus Στησίχορος; 640 לפנה"ס - 555 לפנה"ס) עד תקופתו של סימונידאס (556 לפנה"ס - 468 לפנה"ס) בעקבות העלייה בפופולריות של החגיגות הדתיות וניצחונות על הפרסים במזרח ועל הקרתגים במערב הפיחו רוח.
שירה לירית הוצגה בפסטיבלים רבים, בתחרויות ספורטיביות ובחגיגות דתיות. סימונידס השפיע רבות על פינדרוס, שנחשב למשורר הלירי המבריק ביותר של התקופה הקלאסית. עבודתו מתפרסת על חצי מאה משנת 498 לפנה"ס עד 446 לפנה"ס. שירי הניצחון של פינדרוס הם העבודות החשובות ביותר של פינדרוס ששרדו עד ימינו והם היצירות המקהלתיות ליריות החשובות ביותר שנוצרו ביוון. שירה לירית המשיכה גם לאחר אמצע המאה ה-5 לפנה"ס, אך הפופולריות שלה ירדה והיא פינתה את מרכז הבמה לשירה הדרמטית.
שירה דרמטית
השירה הדרמטית, שראשיתה בשירת מקהלה בחגיגות דתיות, קיבלה תנופה גדולה מאוד בתקופה הקלאסית וזהו סוג השירה הנפוץ בתקופה זו. הדרמה התחלקה לשלושה סוגים: קומדיה, טרגדיה ומחזה סטירים. המחזות שהשתמרו הם בעיקר ממקור אתונאי וכתובים בניב האטי של השפה היוונית. השפעת הדרמה היוונית חרגה מעבר לגבולות התקופה והמשיכה לעבר התקופה ההלניסטית ועברה גם לרומא העתיקה. הדיאלוגים נכתבו בדרך כלל במשקל הטרימטר היאמבי ואילו שירי המקהלה נכתבו על פי כללי המקהלה הלירית.
הטרגדיה התבססה בדרך כלל על אירוע מיתולוגי כלשהו, שהיה מוכר היטב לצופים, ובמרכזה הקונפליקט הגורם לגורלו הטרגי של הגיבור. הגורם לאירוע הטרגי משתנה בהתאם להשקפת עולמו של המחזאי: האלים, האדם, או שילוב של השניים - האדם שבמעשיו חטא וחרג מהגבולות שהוקצו לו על ידי האלים (היבריס). ההזדהות עם גיבור הטרגדיה וסיפור עלייתו ונפילתו אמורה, לפי אריסטו, לעורר רגשות עזים של פחד וחמלה אצל הצופה ולהביאו לידי קתרזיס - חוויית היטהרות והזדככות.
הקומדיה באתונה הייתה קומדיה אקטואלית שניזונה מחיי היומיום. אתונה בשיאה הייתה דמוקרטיה מלאה בעלת חופש ביטוי לא מוגבל, עיר פתוחה מחשבתית, תוססת פוליטית ורוחנית, שדיונים ציבוריים בענייני המדינה ובענייני האמנות, הרוח והפילוסופיה, היו חלק מחיי היומיום שלה ונחלת מרבית אזרחיה. תאוריות חברתיות, פילוסופיות ומדעיות נולדו חדשות לבקרים, והאוויר היה מבעבע ורוחש רעיונות חדשים.
באווירה כל כך פעילה, רוגשת ורוחשת, התבקש אמצעי לתגובה ולביקורת על הקורה סביב, והקומדיה, שהייתה מסגרת בידורית היתולית וסאטירית, משוחררת מתכתיבי תוכן (להבדיל מהטרגדיה שנשענה בעיקר על המיתוסים), התאימה להיות כלי קיבול לביקורת כזו. הקומדיה הפכה לבמה לביקורת פוליטית חברתית חינוכית, שניזונה מהחיים באתונה והשפיעה עליהם בחזרה.
עיון ופרוזה
תיעוד אירועים היסטוריים לא החל ביוון בכלל ובתקופה הקלאסית בפרט. קדמו להם לוחות עם תיאור קצר של אירועים, כתיבת דברי ימיו של מלך מסוים, תיאור אירועים על קירות מקדשים וכיוצא באלה. עם זאת, כתיבה היסטורית המבוססת על חקירה (פירוש המלה "היסטוריה" ביוונית הוא "חקירה") פעילה של העבר החלה ביוון בתקופה הקלאסית. הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה" בגלל הצורה שבה הציג את האירועים והמחקר הענף שביצע, התחיל את פועלו בראשית התקופה הקלאסית. כתיבה היסטורית המשיכה גם אחרי מותו. תיאורים של תוקידידס, קסנופון ואחרים מתארים בפירוט רב אירועים מהמאות ה-5 לפנה"ס וה-4 לפנה"ס. כתיבת ההיסטוריה לא הייתה מוגבלת לתיאור קורותיו של שליט מסוים או עיר מסוימת, אלא נעשה ניסיון לתאר את האירועים החשובים שעברו על כלל יוון והארצות הגובלות בה.
הפרוזה הפילוסופית נכתבה הן בצורת דיאלוגים והן כחיבורים עיוניים. שיאה במחצית השנייה של התקופה הקלאסית, החל מהמאה ה-4 לפנה"ס. סוקרטס פעל אמנם במאה ה-5 לפנה"ס, אך לא השאיר כתבים אחריו וחלקים ממשנתו הגיעו לעת המודרנית הודות לתלמידיו וממשיכי דרכו שפעלו במאה ה-4 לפנה"ס והעלו את הדברים על הכתב.
תיאטרון ביוון הקלאסית
שמאל|ממוזער|250px|תמונת פסיפס של מסכות לטרגדיה ולקומדיה
התיאטרון ביוון העתיקה, שהתבסס על השירה הדרמטית היוונית, התפתח והגיע לשיאו בסוף המאה ה-6 לפנה"ס ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ומרכזו היה באתונה. שירה זו השפיעה רבות על הספרות המערבית כולה והתוותה את יסודות הספרות הדרמטית עד ימינו. פריחתה הפוליטית והמדינית של אתונה השליכה על התפתחות החיים הרוחניים והתרבותיים כפועל ישיר של הקשר ההדוק בין הפוליס לחיי האזרחים, ובמרכזם הטרגדיה שהתפתחה בתקופה זו, העמיקה והעשירה עד שהפכה למחזה הפיוטי הגדול.
ההצגות הוצגו תחת כיפת השמים. התיאטרון היווני נבנה על מורד גבעה לא תלולה, אך גבוהה דיה לאפשר ליושבי השורות האחרונות לראות. האודיטוריום נבנה בצורת פרסה והקיף כשני שלישים של חלל ההצגה - האורכסטרה, ששימשה את המקהלה. מאחורי האורכסטרה ניצבה הסקנה (skene), מבנה בן שתי קומות ולו שלושה פתחים ששימשו לכניסה ויציאה של שחקנים. במת השחקנים, הפרוסקניון (proskenion), הייתה בין הסקנה לאורכסטרה. בתקופה הקלאסית הייתה הבמה מוגבהת במעט מן האורכסטרה ובתקופה ההלניסטית היה גובהה שלושה מטרים מעל משטח המקהלה.
כל השחקנים היו גברים, שביצעו גם את התפקידים הנשיים. השחקנים נהגו לעטות מסכות בעת ההצגה. בתקופה הקלאסית פעלו מאות מחזאים, אך רק יצירות של ארבעה מהם שרדו בצורה טובה: סופוקלס, אייסכילוס, אוריפידס ואריסטופאנס. שלושת הראשונים חיברו מחזות טרגיים והאחרון מחזות קומיים.
פילוסופיה ביוון הקלאסית
ממוזער|שמאל|אפלטון (משמאל) ואריסטו. פרט מתוך אסכולת אתונה של רפאל
הפילוסופיה הפרה-סוקראטית שהתקיימה בתקופה הארכאית עסקה בעיקר בקוסמולוגיה, אונטולוגיה ומתמטיקה. היא אופיינה בדחיית הסברים המתבססים על המיתולוגיה, בהעדפה של דיון מנומק המתבסס על עובדות ובניסיון למצוא חוקים כלליים. הפילוסופים הפרה-סוקרטיים הסתובבו ברחבי יוון ולימדו רטוריקה, אסטרונומיה, קוסמולוגיה וגאומטריה.
התקופה הקלאסית מתחילה עם לידתו של סוקרטס ב-470 לפנה"ס, תאריך זה נחשב לנקודת מפנה של הפילוסופיה המערבית ושל הפילוסופיה היוונית בפרט. בתקופת חייו עברה הפילוסופיה להתמקד באדם במקום עולם הטבע. הנואם והפוליטיקאי הרומי קיקרו אמר על כך כי "סוקרטס הוא הראשון שהוריד את הפילוסופיה מהשמיים, הציבה בערים, ואף אל תוך הבתים הביא אותה, והכריחה לבחון את דרכי החיים, המנהגים, הטוב והרע".
סוקרטס ותלמידיו אפלטון ואריסטו הניחו בחקירותיהם את היסודות למטאפיזיקה, אפיסטמולוגיה, אתיקה, לוגיקה, תורת הספרות, תורת המדינה והמתודה המדעית. הם חקרו שאלות של ידע ואמת וכיצד ניתן להגיע אליהם. כתביו של אריסטו נחשבים גם לספרים המדעיים השיטתיים הראשונים. תורתו ותצפיותיו היוו בסיס למחקרים בתחומי האסטרונומיה, הפיזיקה והביולוגיה.
הפילוסופיה הקלאסית התווה את נתיב הפילוסופיה והמדע במשך אלפיים השנים הבאות. בתקופה ההלניסטית היא השפיעה על האסכולה הסטואית, האסכולה האפיקוראית, הפירוניזם והנאופלאטוניזם, ומאוחר יותר גם על הפילוסופיה המוסלמית והנוצרית בימי הביניים. השפעה מכריעה זו מתבטאת בדבריו של הפילוסוף והמתמטיקאי בן המאה העשרים אלפרד נורת' וייטהד כי "הפילוסופיה האירופאית מאופיינת כסדרה של הערות למשנתו של אפלטון".
אמנות בתקופה הקלאסית
האמנות עברה שינוי גדול בתקופה הקלאסית, היא הפכה למזוהה יותר עם הלכי רוח דמוקרטיים ומפסלי הקורוי שאפיינו את הדומיננטיות האריסטוקרטית עברו לפסלים מציאותיים יותר דוגמת הרכב מדלפוי. ניכרת גם השאיפה לממדים אידיאליים. הפסלים היו גם נפוצים יותר ומקדשים רבים, דוגמת הפרתנון קושטו בעשרות פסלים שונים. כמו כן, שמותיהם של חלק מהפסלים, דוגמת פידיאס, שפעלו בתקופה הקלאסית ידועים לנו. ציור הכדים המוכר מתקופה זו מתאפיין בדמויות אדומות על רקע שחור.
פיסול
ממוזער|"הרמס נושא את דיוניסוס התינוק", פרקסיטלס
ניתן לראות בשני מישורים את ההתפתחות שחלה בפיסול מהתקופה הארכאית ועד התקופה הקלאסית. ראשית, חלה התפתחות ניכרת בתיאור האנטומי של גוף האדם. התפתחות זו בולטת בייחוד בתיאור גופם של הגברים. לעומת זאת, בתיאור דמויות הנשים עדיין לא הגיעו האמנים לכדי תיאור חופשי, אפילו בעיטורים המאוחרים יותר. התקדמות נוספת בתיאור הגוף היא העובדה כי נעדר מן הדמויות "החיוך הארכאי" המאפיין את הפיסול מן התקופה הארכאית. שנית, ניכרת התפתחות בבניית מערך הפיסול לקראת תכנון מערך פיסולי דינאמי יותר ובעל עומק פיסולי רחב יותר. הדמויות הותאמו לצורתו המשולשת של הגמלון בתנוחות טבעיות.
בפיסול הקלאסי שידרו הדמויות בעיני החוקרים שלווה סטואית והתעלו מעל מצוקות הגוף והנפש. עבור גוטהולד אפרים לסינג "מהותה של שפת העיצוב היוונית מתגלה בכל זאת במרותו של האיפוק הרגשי, הכפוף לאידיאל היופי וההרמוניה הפלאסטית של הגוף". מבחינה אמנותית הציגה האמנות הקלאסית יכולת בפתרונן של בעיות פיסוליות אשר העסיקו את האמנות היוונית בדורות הקודמים - שלמות ביכולת לתאר את האנטומיה של הגוף ותנוחתו הטבעית, אשר הובילה את האמנים הקלאסיים לתיאור עלילתי של האדם ושל העולם היווני.
עבודתו של פוליקליטוס גיבשה את נוסח הפיסול של האמנות הקלאסית. הישג פיסולי מרכזי בעבודתו היה יצירתו של קאנון פיסולי, המכונה גם "הקאנון של פוליקליטוס" (או "הקאנון הפוליקליטי") ובמסגרתו גובשו מעין כללים לתיאור הגוף ולפרופורציות בין חלקי הגוף השונים, באופן המקביל לפילוסופיה של האסכולה הפיתגוראית ולהגדרות הפרופורציה של הסדרים הקלאסיים באדריכלות. הקאנון הפוליקלטי גילם לא רק את היחס הגופני הפנימי, אלא ביסס אסתטיקה שנקודת המוצא שלה נשענה על הרעיון כי יש קשר בין מידות גוף האדם "וליחסים הפנימיים השוררים בטבע".
תרומה משמעותית נוספת הייתה גיבוש תנוחת ה"קונטרה פוסטו". התנוחה, על פיה עוצבה עמידתן של דמויות פיסוליות רבות, אפשרה ליצור שילוב בין מתח לרפיון השרירים בתנוחת הגוף. לשם כך יצרו הפסלים מערכת של צירי תנועה בין חלקי הגוף השונים, צירים המנוגדים זה לזה. כל איבר שרוי בתנועה אינדיבידואלית משלו וחיבורם בגוף השלם יצר תיאור הרמוני. בתנוחת ה"קונטרה פוסטו" רגל אחת היא פעילה, והשנייה רק משיקה לקרקע. היד הנגדית לרגל הפעילה, פעילה, וכל הגוף (והראש בפרט) נוטה לכיוון הרגל הפעילה. תנוחה זו גרמה לפסלים להיות היקפיים, ניתן לנוע סביבם ולהבין את האיזון שלהם מכל כיוונם, ולא רק מהחזית.
בתקופה הקלאסית המאוחרת מזוהה התקדמות בתיאור הגוף הנשי. בעבודותיהם הצליחו הפסלים היוונים הקלאסיים, אשר הנורמות החברתיות של התקופה מנעו מהם לתאר עירום נשי, לתאר את הגוף הנשי דרך תיאור עיצובם של בגדי הדמויות וליצור קפלי בד מפוסלים בטבעיות. בנוסף התחולל ערעור על מעמדם של האלים על ידי הצגתם באור אנושי. לצד שינוי תפיסת האלים, הוצגה בסיום התקופה שבירה של תנוחת הפיסול הקלאסי, וניתן ביטוי להיעלמותו של האיפוק הפיסולי בעיצוב דמות האישה. הגוף תואר כדינמי ומלא בתנועה וכיוצר דגמים המנותקים מן התיאור האנטומי של הגוף.
התקופה הקלאסית השפיעה רבות על סגנונות פיסול מערביים מאוחרים יותר. הפיסול הרומי היה המשך ישיר להתפתחותו של הסגנון היווני. פסלים רומיים, כמו גם אמנים ואנשי רוח רומיים בתחומים אחרים, ראו עצמם כממשיכי דרכם של הפסלים של יוון העתיקה. פסלים רומיים רבים אף העתיקו בשלמותם פסלים יווניים ידועים תוך ניסיון ליצור העתק מושלם ללא שום פרשנות חדשה. בתקופת הרנסאנס והבארוק, ניסו פסלים שונים באיטליה להחיות את סגנון הפיסול היווני, גם אם "סגנון" זה לא תאם תמיד לרוח הפיסול היווני כפי שידוע בימינו. פסלים כגון מיכלאנג'לו וברניני יצרו פסלים של דמויות תנ"כיות, במקום דמויות מן המיתולוגיה היוונית, ואימצו את סגנון הפסלים העתיקים אשר נתגלו מחדש בתקופתם. בפיסול מתקופת הרנסאנס נעשתה הקפדה על שלמות, פרופורציות ודיוק אנטומי בדומה לפיסול היווני. כמו כן הושם דגש על מרכזיותו של האדם ואידיאליזציה של המציאות, בדומה לפיסול של התקופה הקלאסית. פסל דוד של מיכלאנג'לו הוא דוגמה ידועה ומוצלחת במיוחד של החייאת הסגנון הפיסולי.
ציור
עיטורי כדים
שמאל|ממוזער|200px|אמפורה מעוטרת בדמויותיהן של אדיפוס והספינקס (440-430 לפנה"ס) מאת צייר אכילס, אוסף העתיקות הלאומי, מינכן.
אף על פי שבתקופה הקלאסית התבטא הציור בטכניקות שונות, כגון ציורי קיר או בפסיפסים, הרי שמרבית העדויות על אמנות הציור השתמרו כעיטורים על גבי כלים ככדים, קערות וכלי קרמיקה אחרים. מבט על היצירות שנשתמרו מציג את המעבר של האמנות בתקופה מתיאור סכמתי לתיאור נטורליסטי. הביטוי להשתרשות שפה אמנותית חדשה שהתבטאה בתוכן ובצורה חדשים.
מיכאל אבי יונה ציין כי ביצירותיהם של אמנים מסוף התקופה הארכאית, כאופרוניוס ואותימדס, או ביצירותיו של אמן צעיר מהם - אפיקטטוס הצעיר - ניתן להרגיש את המעבר של האמנות מתיאור טקסי וסכמטי, לכזה המעמיד במרכזו ביטויי רגש אנושיים, אף בתיאור של דמויות אויב.
סגנון הדמות האדומה מתאים יותר להצגת האנטומיה האנושית הגוף והתנועה. בנוסף ניתן לראות את היעלמותם של המוטיבים הדקורטיביים מן הרקע של התיאור, לטובת עיצוב מרחב ממשי. גם בעיצוב הכלים. הדבר התבטא בעיצוב כלים מעודנים יותר, כגון כלים בעלי צוואר מאורך ועדין.
מבחינה עיטורית הקדרות היוונית בתקופה זו מאופיינת בשימוש בשתי טכניקות עיטור עיקריות - "סגנון הדמות השחורה" ו-"הדמות האדומה". הכינוי "סגנון הדמות שחורה" מתייחס אל סגנון ציור שראשיתו המאה ה-7 לפנה"ס. ביצירות בסגנון זה נצבעו הדמויות בצבע שחור והפרטים נחרתו בצבע לפני השרפה על ידי שימוש בהחסרה של צבע. במהלך המאה ה-6 לפנה"ס הופיע סגנון שונה שכונה "סגנון הדמות האדומה", ובו הדמויות הושארו ללא חיפוי צבע, וצבען היה צבע החומר האדמדם. הדמות האדומה הראשונה מתוארכת לשנת 530 לפנה"ס בתחילה הופיעו הדמויות האדומות יחד עם דמויות שחורות, אך בהמשך הופיעו בלעדיהן. ציור הדמויות האדומות החל בטכניקה דומה לציור הדמות השחורה, אך בהמשך השתמשו בשיטות שאפשרו ליצור גוונים נוספים מחום עד צהוב וציפוי הכד בחומר מחזיר ברק כדי להשתמש במשחק האור בצבע. במהלך המאה ה-4 לפנה"ס קיבלו הכדים צורה מעודנת יותר והופיעו כדים עם צוואר מוארך ועדין יותר.
סגנון זה תפס את הבכורה בתקופה הקלאסית. טכניקה זו אפשרה לצייר את פרטיהן של הדמויות בקווים חופשיים, שעזרו לתיאור אנטומי מדויק יותר. הדמויות, כמו ב"אמפורה של תסאוס התוקף אמזונה", לא נדמו עוד כקפואות, והציירים החלו להשתמש בתיאור דמויות בפרופיל 3/4, שהדגישו את נפח הגוף ואת התנועה שבו. יתר על כן, מגמה זו באה לביטוי גם בנושאי הציור בכל הקשור לתיאור בגדי הדמויות. במקום תיאור גאומטרי, נטו האמנים לתיאור של קפלי בגד, בדומה לפיסול בן התקופה. בין האמנים שעשו שימוש בטכניקה זו "צייר קליאופרדס" (Kleophrades Painter), "צייר ניאוביד" (Niobid Painter) ואחרים.
ציירי התקופה הקלאסית בשיאה, כגון פוליגנוטוס, הצליחו ליצור בעבודותיהם תיאור מרחבי, תוך שהם עושים שימוש בטכניקות של שימוש במישורים שונים, בהסתרה של דמויות ופרטים. בנוסף, טכניקת הציור שלהם אפשרה ליצור גוני ביניים ביצירתו.
סגנון ציור נוסף, שהופיעה בסוף המאה ה-6 לפנה"ס ונעשה בו שימוש רב בתקופה נקרא "סגנון הרקע הלבן", והוא התבסס על עיטור כדים שנוצרו מחומר לבן. על האמנים המרכזיים שעשו שימוש בטכניקה בתקופה זו נמנים "צייר אכילס" ו-"צייר פיסטקסון" (Pistoxenos Painter). בעבודות, כמו ב"כד המוזה", שצויר בטכניקה זו, האמן צייר את קווי המתאר על הרקע הבהיר, והבליט את חלקי הדמויות בעזרת צבע. טכניקה זו ידועה בעיקר בציורי כדים מסוג לקיתים, ששימשו כמנחות מוות. ביצירות אלו בולט הרגש האנושי, המבוטא על ידי רמיזות גופניות כתנוחות ידיים.
שיטות ציור נוספות
מלבד עיטור הכדים היה גם הציור על קירות ועל לוחות עץ נפוץ מאוד. ציורי הקיר היו בעיקר מסוג פרסקו - הצבע הונח על הטיח הלח והתייבש איתו. לוחות עץ שויפו בעדינות כדי להציג חזית חלקה ככל האפשר. הצבעים היו מבוססים על חלמון ביצה ועל צבעי שמן. הציור בתקופה הארכאית התאפיין בשימוש בארבעה צבעים בלבד: (לבן, אדום, אוכרה ושחור). ושאבו השראה מארבעת יסודות הטבע - אוויר, מים, אדמה ואש. הציור בארבעה צבעים נותר אחד הסגנונות הנפוצים ביוון העתיקה, אך בתקופה הקלאסית נוספו צבעים נוספים.
הדמויות בציור התקופה הארכאית היו דו-ממדיות וקפואות במידת מה, אך הצייר אפלודורוס, שפעל ברבע האחרון של המאה ה-5 לפנה"ס, הצליח להעביר דמות תלת־ממדית על לוח דו־ממדי באמצעות שימוש בהצללה וגוונים שונים של צבע אפור.
הפסיפס הופיע רק לקראת סוף המאה ה-5 לפנה"ס באמנות היוונית. הפסיפסים הראשונים היו עשויים מאבנים קטנות והצבעים היו מוגבלים לארבעת צבעי הבסיס. ההופעה של הפסיפס מיוחסת לשינוי בסגנון האירוח היווני - כינוסים בבתים פרטיים נהיו תכופים יותר וכך גדל הצורך לעטר את חדר האירוח בצורה אקסקלוסיבית יותר. הפסיפסים השתכללו במהלך המאה ה-4 והפכו גדולים יותר, אך חומרי הגלם הבסיסיים נותרו עד התקופה ההלניסטית, בה נעשה שימוש בטכניקות ריצוף מתקדמות שאפשרו הצגת תמונות מורכבות יותר בפסיפס.
כלכלה ביוון הקלאסית
שמאל|ממוזער|250px|הדרכמה האתונאית - מהמטבעות הנפוצים בתקופה
חקלאות
החקלאות הייתה הענף הכלכלי העיקרי ביוון העתיקה בכלל ובתקופה הקלאסית בפרט. הקרקעות היו מחולקות בדרך כלל לחלקות משפחתיות קטנות שאפשרו את פרנסת המשפחה הגרעינית, כאשר תנובת מזון על חלקה של עשרה דונמים הספיק לתזונתו של אדם אחד.
החקלאות התבססה על משקעים טבעיים והשקיה מלאכותית הייתה מועטה. באדמות החקלאיות הפוריות גידלו את "השלישייה הים תיכונית": ענבים, דגנים (בעיקר חיטה ושעורה) וזיתים. מזונות אלה סיפקו כ-70-75% מהצריכה הקלורית. גידול הדגן ביוון לא הספיק לצורכי האוכלוסייה והיוונים נאלצו לייבא כמויות דגן גדולות בעיקר מהחופים הצפוניים של הים השחור, אפריקה וסיציליה. ענבים וזיתים לעומת זאת היו בעודף והיו מוצר יצוא. גידולים חשובים נוספים היו קטניות שונות שהשלימו את התזונה וסייעו להחזרת החנקן לקרקע. עצי פרי השלימו את הגידול החקלאי.
למעלה ממחצית מהאדמות ביוון לא התאימו לגידול דגנים. אדמה זו נוצלה לרעיית צאן. בנוסף, גדלו בשטח זה אגוזים, עשבי תבלין ונבנו בה כוורתות. בנוסף, אדמות אלה סיפקו חרסית לתעשיית הקדרות, עצים ואבנים לבנייה, מתכות מהמכרות וכיוצא באלה.
כוח עבודה והון
כוח העבודה במשק היווני בעידן הקלאסי התבסס על שני מרכיבים עיקריים: אנשים חופשיים ועבדים. צורכי המשק האגררי דרשו נפח עבודה גבוה, ומשום כך עבדה מרבית האוכלוסייה בעבודות קשות מבחינה פיזית, ורק שכבה קטנה התפרנסה מעמלם של אחרים. מרבית האזרחים עיבדו את חלקותיהם הפרטיות ועבודה בשכר של אזרח אצל אחרים לא הייתה מקובלת, מלבד כשכיר חרב בצבא או חותר באוניות משוטים. בדרך כלל מי שביקש לעבוד כשכיר בתחום אחר, היגר לפוליס אחרת והיה למטויקוס. אפשרות תעסוקה אחרת הייתה בעבודות ציבוריות בפוליס עצמה.
עבדות ביוון העתיקה הייתה עניין מקובל. לעיתים אוכלוסיות שלמות דוגמת ההלוטים שועבדו לפוליס. העבדים עסקו בכל קשת העבודות החל מעבודות בית קלות עד לעבודות קשות ומסוכנות במכרות.
מטבעות הונהגו ביוון עוד בתקופה הארכאית במאה ה-6 לפנה"ס, אך ריכוז ממון נזיל ניכר בידיים פרטיות לא היה נפוץ עד המאה ה-4 לפנה"ס. מרבית ההון הנזיל רוכז בידי המדינה שניצלה אותו לעבודות ציבוריות שונות והקמת חיל שכירים. מאידך, מערכת מיסוי מסודרת טרם הוקמה, ולא נוהל תקציב מדינה במובן המודרני של המילה. לרוב הוטלו מיסים עקיפים בשיעור נמוך, ובנוסף לכך תרמו האזרחים העשירים כסף לפרויקטים ציבוריים או למלחמה.
מרבית המטבעות היו עשויים כסף והמקור העיקרי להן היה מכרות כסף בסיפנוס שליד לאוריון באטיקה, רכס פנגואיה ליד אמפיפוליס בחוף הצפוני של הים האגאי וליד תסוס שבאפולוניה. מקורות הון משניים היו מקורות זרים, דוגמת הפרסים, ששכרו את שירותי היוונים בצבאם. כל פוליס טבעה את מטבעותיה אך השימוש הכללי בכסף איפשר את המסחר בין הפולייס השונים. ספרטה הייתה יוצאת דופן וטבעה מטבעות ברזל שלא היה להן שימוש מחוץ לשטחה.
מסחר ושינוע סחורות
אמצעי השינוע הפשוטים של העת העתיקה הקשו מאוד על שינוע סחורות למרחקים גדולים בדרכים יבשתיות. בנוסף לכך, חופיה המפורצים של יוון היו אידיאליים לשינוע דרך הים, שהיה יעיל בהרבה. וכך, פולייס רבות הקימו נמלים לקליטת סחורה. הים האגאי סוער בחורף, ומרבית השינוע הימי התקיים בחודשים נוחים יותר לשיט.
הסוחרים ניהלו חוזי מסחר מסודרים וייתכן שאף קיימו רישום חשבונאי פשוט. המסחר הקמעונאי התנהל בדרך כלל באגורה. מחירי הסחורות לא היו קבועים ונקבעו על פי תנאי השוק, אם כי מחירי דגן גבוהים הובילו לעיתים לניסיונות המדינה להתערב באופן מלאכותי במחירים כדי להבטיח אספקת דגן לאוכלוסייה. אף על פי שהמדינה לא נטתה להתערב במחירים, המסחר באגורה היה מפוקח על ידה. תפקיד המפקחים היה לדאוג לתקינות סחורה ולהבטחת איכותה.
לוחמה בתקופה הקלאסית
לוחמה ביבשה
שמאל|ממוזער|250px|אגרטל כיגי - הציור הראשון שמוקדש לפלנקס יווני; מתוארך לאמצע המאה ה-7 לפנה"ס
התקופה הקלאסית הייתה לא רק עת פריחת הפילוסופיה, האמנות והחיים האזרחיים. גם הלוחמה התפתחה מאוד בתקופה זו. מקורם של מרבית המבנים הטקטיים והחידושים הטכנולוגיים שאומצו בתקופה הקלאסית, הגיע מהתקופה הארכאית. בתקופה הקלאסית זכו החידושים הללו לתנופת פיתוח שהגיעה לשיאה בשלהי התקופה, עם פלישתו של אלכסנדר הגדול בראש צבא יווני-מוקדוני לפרס.
המבנה הטקטי הבסיסי בשדות הקרב נותר כשהיה הפלנקס. שורות צפופות של הופליטים נלחמו אלה באלה להשגת הכרעה. עם זאת חלו שינויים טקטיים חשובים בצבא ובשדה הקרב. בתקופה הארכאית כמעט שלא היה נהוג להשתמש בפרשים או בכוחות רגלים קלים. ניצחונו של איפיקרטס בקרב לכאיון בשנת 391 לפנה"ס בראש כוחות קלים על מורה (יחידה צבאית גדולה) שלמה (כ-600 הופליטים) סימן את סוף שליטת ההופליטים בשדות הקרב. הפולייס שלא החזיקו כוחות פרשים בתקופה הארכאית החלו להקים יחידות כאלה בתקופה הקלאסית. אתונה הצליחה להקים חיל בן 1,200 פרשים. אפילו הספרטנים שמעולם לא היו מיומנים בתחום זה, הקימו חיל פרשים קטן. שיתוף הפעולה בין החילות השונים היה עדיין בחיתוליו, אך לעיתים כמו בקרב דליום (424 לפנה"ס) היה מכריע.
החידושים היו לא רק בתוספת חילות חדשים, אלא גם חידושים טקטיים חשובים. המצביא התבני אפמינונדס שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-4 לפנה"ס ושבר סופית את ההגמוניה הספרטנית נודע בחידושיו הטקטיים, כגון החלוקה הלא שוויונית של אגפי הפלנקס כדי ליצור יתרון מקומי בנקודת הכובד. חידושיו קיבלו תנופה גדולה בדורות הבאים בשכנתה הצפונית של יוון - מוקדון. פיליפוס שהעלה את מוקדון לגדולה ובמיוחד אלכסנדר ניצלו היטב את הגמישות הטקטית שהקנה להם צבאם כדי להשיג הכרעה בקרב.
חידושים גדולים היו גם בתחום החימוש האישי: ההופליטים ויתרו על שריון גוף כבד והסתפקו לרב בשריון בד - לינותורקס. זהו שריון העשוי משכבות פשתן דבוקות זו לזו. ראשיתו של השריון הזה עוד בתקופה הארכאית. שריון זה היה קל בהרבה משריון הארד הנהוג בתקופה הארכאית והיה חזק די הצורך כדי לעמוד בתנאי שדה הקרב. בשלהי התקופה הקלאסית ויתרו מרבית ההופליטים על שריון גוף כלל והסתפקו בהגנה שסיפק להם המגן הגדול. גם הקסדה עברה שינוי: מקסדה קורינתית שכיסתה את כל הראש עברו להשתמש מרבית הצבאית בקסדה מסוג פילוס שנראית כמו חרוט ולא מסתירה את אוזני הלוחם ומשאירה פתח רב יותר בפנים כדי לאפשר מבט טוב יותר על שדה הקרב. חנית הדורי היוונית שאורכה כ-2 מטר התפתחה במוקדון לרומח בשם סריסה באורך שהגיע עד 5 או 6 מטרים בשלהי התקופה הקלאסית.
השימוש בשכירי החרב החל עוד בתקופה הארכאית, אך התרחב מאוד בתקופה הקלאסית וביתר שאת במאה ה-4 לפנה"ס. אפילו פולייס כמו ספרטה התחילו לגייס שכירי חרב ופולייס אחדות כמו פוקיס ביססו את רוב כוחן על השכירים. שכירי החרב היו בדרך כלל מאומנים טוב יותר מהמיליציה העירונית, אך היו אמינים פחות.
חידושים רבים נוספו בשיטות המצור: השיטה העיקרית בתקופה הארכאית לכיבוש עיר הייתה הקפתה בכוחות צבא שמנעו הספקה והרעבת האוכלוסייה. שיטות אלה השתכללו במאה ה-5 לפנה"ס והגיעו לשיאן במאה ה-4 לפנה"ס. במאה ה-4 לפנה"ס הומצאו כלי מצור מתקדמים מאוד כגון קטפולטה ובליסטרה שאפשר את פריצת החומות ולא רק המתנה לכניעת העיר.
לוחמה ימית
גם תחום הלוחמה הימית השתנה: אוניית הקרב העיקרית של התקופה הקלאסית היא התלת-חתרית, שמקורה עוד בתקופה הארכאית. תלת חתרית היא ספינת משוטים מהירה המסוגלת להכריע את האויב בניגוח. פולייס רבים החזיקו ציים גדולים של תלת חתריות ואחדות מהן, דוגמת אתונה, החזיקו ציים שהגיעו ל-100 אוניות ויותר. אוניות אלה אפשרו את ביסוס השליטה על הימים ומסעות הרחק מבסיס האם.
כמו ביבשה, לא נעצרו החידושים רק בחידוש סוג אוניית הקרב, אלא גם בטקטיקה: תמרונים טקטיים מורכבים שהיו מעורבות בהן אוניות רבות היו נפוצים מאוד בתקופה הקלאסית. האוניות ניסו להתקרב לצד האחורי והלא מוגן של היריב (פריפלוס) או לשבור את משוטיו (דייקפלוס) היו שיטות תקיפה נפוצות. להגנה נהגו להסתדר בשורה או מול כוח עדיף במעגל כך שאיילי הניגוח בולטים החוצה (קיקלוסיס).
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
היסטוריונים עתיקים רבים עסקו בתיאור התקופה הנדונה. יצירות רבות אבדו, אך חלק גדול מהן שרד עד ימינו. להלן רשימה של היצירות העיקריות ששרדו מהעת העתיקה שעניינן התקופה הקלאסית בתולדות יוון.
כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה-תרצ"ו. 2 כרכים. עותק דיגיטלי בתוך: אתר דעת.
הרודוטוס, היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. תל אביב, פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
תוקידידס, תולדות מלחמת פילופוניס. תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי. הקדים מבוא א' פוקס. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ט.
קסנופון, הלניקה (לא תורגם לעברית)
פלוטארכוס חיי אישים - אנשי יוון. תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א. (הביוגרפיות של סולון, תמיסטוקלס ואלקיביאדס תורגמו על ידי מ"ה בן שמאי.) (קיימים תרגומים נוספים)
דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה (לא תורגם לעברית)
מקורות מודרניים
קישורים חיצוניים
אתר שמוקדש לכמה ערים יווניות עתיקות
יוון הקלאסית, באתר ערוץ ההיסטוריה
נשים ביוון הקלאסית, באתר מוזיאון המטרופוליטן לאמנות
יוון הארכאית והקלאסית, באתר אוניברסיטת מסצ'וסטס
Military and political participation in archaic-classical Greece, באתר אוניברסיטת פרינסטון
Classical Greece And The Hellenistic World, באתר אוניברסיטת ידיטפה
Genital Depilation and Power in Classical Greece, באתר אוניברסיטת קליפורניה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה | 2024-07-10T14:40:59 |
גדילן מצוי | גְּדִילָן מצוי (שם מדעי: Silybum marianum; קרוי על שם הקוצים הנראים כגדילים) הוא צמח חד-שנתי ממשפחת המורכבים. שמו באנגלית thistle.
מיון
'גדילן מצוי' הוא מין השייך לסוג גדילן (Silybum) הכולל שני מינים בלבד, אך הגדילן המצוי הוא היחיד המצוי בארץ ישראל. מקור הצמח באגן הים התיכון ובעיקר במזרח התיכון ובדרום אֵירסיה, אם כי כיום הוא נפוץ בכל העולם.
מאפיינים
לצמח פרחים גדולים ועגולים בצבעים ורוד עד סגול. עלי הצמח שסועים וקוצניים, גדולים בבסיס הצמח והולכים וקטנים ככל שהם ממוקמים גבוה יותר. העלים בעלי אזורים בהירים לאורך העורקים. לעלים כתמים לבנים. הצמח מתנשא עד 2 מטרים ויותר. באחרונה נפוץ בישראל תת-מין בעל פרחים לבנים.
הגדילן המצוי מזכיר במראהו את הברקן הסורי, אבל שני המינים משתייכים לסוגים שונים.
הגדילן רעיל לצאן ולכן תפוצתו הרחבה פוגעת לעיתים באיכות שדות המרעה. זרעיו אהובים במיוחד על החוחית ומהווים חלק נכבד מתפריטה. חלזונות נוהגים להתקבץ בין קוציו למשך הקיץ.
גדילן מצוי שימש כצמח מרפא עוד מתקופת יוון העתיקה ומיוחסות לו סגולות מסוימות בהקלה על מחלות כבד, או אף של הכשת נחש ארסי או דיכאון. החומר הפעיל העיקרי בצמח נקרא Flavonol. מאמרים לא מדעיים, טוענים כביכול, ליעילות תמצית הצמח כטיפול תומך במחלות הכבד וניקויו מהצטברות רעלים. מזרעי הגדילן ניתן להכין "פופ-גדילן" בדומה לפופקורן, על ידי חימום הזרעים עד שהם מתפצחים.
הגדילן גדל כצמח בר בישראל ובמדינות אחרות במזרח התיכון. בשנים האחרונות גבר הביקוש לגדילן בתחום הרפואה הטבעית בישראל ומחוצה לה, לכן החל גידול חקלאי מסחרי של צמח המרפא.
שמאל|ממוזער|450px|חלקי הקוץ
גלריה
ממוזער|דבורה על פרח הגדילן: רבבה
קישורים חיצוניים
גדילן מצוי, באתר עולם צמחי המרפא
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1791
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוזף גרטנר
קטגוריה:מורכבים
קטגוריה:צמחי מרפא
קטגוריה:ארץ ישראל: מורכבים
קטגוריה:פרחים סגולים בארץ ישראל | 2024-08-01T02:42:43 |
סטיבן, מלך אנגליה | ממוזער|שמאל|סטיבן, מלך אנגליה
סטיבן (באנגלית: Stephen; סביבות 1095 – 25 באוקטובר 1154), היה אחרון המלכים הנורמנים בממלכת אנגליה, שלט מ-1135 עד ל-1154, ולאחר מכן ירש אותו הנרי השני, ראשון המלכים האנגווינים.
חייו
סטיבן נולד בבלואה בצרפת, בנו של אטיין-אנרי, רוזן בלואה, ואדלה, בתו של המלך ויליאם הראשון. הוא נעשה רוזן מורטיין בסביבות שנת 1115, ונישא למתילדה, בתו של רוזן בולון בסביבות שנת 1125.
לפני מות המלך הנרי הראשון ב-1135, רוב ברוני אנגליה נשבעו אמונים לקיסרית מוד, הנקראת גם מתילדה, בתו של הנרי, והסכימו לתמוך בתביעתה לכס המלוכה. אולם סטיבן מבלואה, שטען כי הוא צאצא של ויליאם הראשון דרך אימו, אדלה, וגודל בחצרו של הנרי, תבע את המלכות לעצמו. תביעתו נתמכה על ידי רוב הברונים ועל ידי האפיפיור אינוקנטיוס השני. השנים הראשונות לשלטונו היו שקטות, אך עד 1139 כבר החלו לראות בו מלך חלש וחסר החלטיות, שמוביל את המדינה למלחמת אזרחים, שכונתה האנרכיה.
באפריל 1141 הובס סטיבן ונכלא בבריסטול. אשתו, מתילדה, נשארה נאמנה, וצבאה של מוד גורש מלונדון, אשר נותרה בשליטת אנשיו של סטיבן. המלחמה בין שני הפלגים המשיכה, אולם עם תפיסתו של הסגן הנאמן ביותר שלה, אחיה-למחצה הממזר, רוברט מגלוסטר , נאלצה מוד לשחרר את סטיבן משביו, והוא הוחזר לכס המלכות בנובמבר של אותה שנה. בדצמבר 1142 צרו על מוד באוקספורד, אך היא הצליחה להימלט.
סטיבן שמר על אחיזתו בכס למשך שארית חייו. עם זאת, בעקבות מות בנו ויורשו, יוסטס, ב-1153, שכנעו אותו להגיע לפשרה עם מוד, על פיה בנה, הנרי (מנישואיה השניים לז'ופרואה החמישי, רוזן אנז'ו), יירש את כס המלוכה לאחר מות סטיבן.
סטיבן מת בדובר ממחלת בטן, ונקבר בכנסיית פברשם, אותה ייסד.
מלבד יוסטס, היו לסטיבן ולמתילדה שני בנים נוספים, בולדווין (מת לפני 1135) ויליאם, רוזן מורטיין ובולון, ורוזן וארנה (Warenne) וסארי (Surrey). לסטיבן ומתילדה היו גם שתי בנות, מתילדה ומארי.
יחס ליהודים
ב-1144 התרחשה עלילת הדם הראשונה בבריטניה לאחר מותו של ויליאם מנוריץ', עם תחילת מסע הצלב בגרמניה והרצח ההמוני של היהודים בה, עצר המלך סטפן את המהומות באנגליה כמעט לגמרי, ויהודים רבים ניצלו ממוות.
הערכה
ההערכה המודרנית של שלטונו של סטיבן מבוססת על תיאורים של כותבי היסטוריה שחיו באמצע המאה ה-12, או בסמוך אליה, ויוצרות תיאור עשיר יחסית של התקופה. רוב הכרוניקות בנות זמנו נושאות הטיה כלשהי בעד או נגד סטיבן, רוברט מגלוסטר או דמויות מפתח אחרות באנרכיה. אלה שכתבו עבור הכנסייה לאחר אירועי שלטונו המאוחרים של סטיבן, כמו ג'ון מסולסברי למשל, מציירים את המלך כרודן בשל הוויכוח שלו עם הארכיבישוף מקנטרברי; לעומת זאת, אנשי דת בדורהאם התייחסו לסטיבן כאל מושיע, בשל תרומתו לתבוסת הסקוטים בקרב הסטנדרד. כרוניקות מאוחרות יותר שנכתבו בתקופת שלטונו של הנרי השני היו בדרך כלל שליליות יותר: וולטר מפה, למשל, תיאר את סטיבן כ"אביר משובח, אבל מבחינות אחרות כמעט טיפש". במהלך שלטונו של סטיבן הוצאו מספר כתבי קודש, לעיתים קרובות נותנים פרטים על אירועים אקטואליים או שגרת יומיום, ואלה הפכו בשימוש נרחב כמקורות על ידי היסטוריונים מודרניים. היסטוריונים מודרניים מגוונים בהערכותיהם לגבי סטיבן כמלך. הביוגרפיה המשפיעה של ההיסטוריון R. H. C. Davis מציירת תמונה של מלך חלש: מנהיג צבאי מוכשר בשטח, מלא פעילות ונעים, אך "מתחת לפני השטח... חסר אמון וערמומי", בעל שיקול דעת אסטרטגי לקוי שערער בסופו של דבר את שלטונו. היעדר שיקול דעת המדיני של סטיבן וההתנהלות השגויה שלו בעניינים בינלאומיים, שהובילו לאובדן נורמנדי וכתוצאה מכך חוסר יכולתו לנצח במלחמת האזרחים באנגליה, מודגש גם על ידי ביוגרף אחר שלו, דייוויד קראוץ'. ההיסטוריון קית' סטרינגר מספק תיאור חיובי יותר של סטיבן, בטענה שכישלונו האולטימטיבי כמלך היה תוצאה של לחצים חיצוניים על המדינה הנורמנית, ולא תוצאה של כשלים אישיים.ללא|ממוזער|197x197 פיקסלים|מלך אנגליה
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:מלכים נורמנים
קטגוריה:דוכסי נורמנדי
קטגוריה:נפטרים ב-1154 | 2024-04-07T03:43:30 |
סדנה | 2020-12-15T23:42:14 | |
הנרי השני, מלך אנגליה | הנרי השני לבית פלנטג'נט (באנגלית: Henry II of England; בצרפתית: Henri Plantagenêt, "אנרי פלאנטאז'נה"; 5 במרץ 1133 – 6 ביולי 1189) היה רוזן אנז'ו ומלך אנגליה (1154–1189). כמו כן, בזמנים שונים, הוא שלט בחלקים מוויילס, סקוטלנד, מזרח אירלנד ומערב צרפת. כונה, בין השאר, "Curt Mantle" (מעיל קצר, בשל הגלימות הקצרות שלבש), "Fitz Empress" (בן הקיסרית), ולעיתים "אריה הצדק", כינוי שניתן אף לסבו הנרי הראשון. הוא נודע כראשון מבין שושלת מלכי פלנטג'נט. בניגוד לשלטונו הכאוטי של קודמו על הכס ובן דודה של אימו, המלך סטפן, שלטונו של הנרי היה יעיל יחסית והוא זכה להכרה כשליט מוכשר.
תולדות חייו
הנרי נולד למתילדה הקיסרית, בתו של הנרי הראשון, ולבעלה השני, ז'ופרואה החמישי, רוזן אנז'ו (בנו של פולק מאנז'ו, מלך ממלכת ירושלים). הוא העביר את ילדותו באנז'ו וביקר בממלכת אנגליה ב-1142 כדי לעזור לאימו במאבקה על כס המלכות האנגלי נגד בן דודה סטפן שגזל ממנה את השלטון.
לפני שעלה על כס המלכות, כבר שלט הנרי על נורמנדיה ואנז'ו. נישואיו לאלינור מאקוויטניה ב-1152 הוסיפו לו את אדמותיה, כולל שטחים נרחבים בטוריין וגסקוניה. כתוצאה מכך, נעשה הנרי חזק יותר ממלך צרפת (אף שלהלכה עדיין היה וסאל שלו). כמלך, הוא הפך את אירלנד לחלק משטחי ממלכתו. כמו כן, היו לו יחסים חמים עם מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.
באוגוסט 1152, אחרי שלחם בבעלה לשעבר של אלינור, לואי השביעי מלך צרפת ובבני בריתו, חזר הנרי אל אשתו והם בילו מספר חודשים יחדיו. לקראת סוף נובמבר של אותה שנה הם נפרדו: הנרי נסע לבלות כמה שבועות עם אימו, ולאחר מכן הפליג לאנגליה, והגיע לשם ב-6 בינואר 1153. כמה היסטוריונים מאמינים שילדם הראשון של הזוג, ויליאם רוזן פואטיה, נולד ב-1152. ייתכן שבשל כך הנרי חזר לביתו באותו זמן, והמסע שעשו דרך אדמות אלינור נועד לציין את הולדתו של היורש החדש – כלומר, שהצהרתם על כוונתם "להציג את הרוזן החדש" לעם התייחסה לרוזן ויליאם, ולא להנרי עצמו. אחרים מאמינים כי ויליאם נולד ב-1153, ומציינים כי ייתכן שהנרי עוד שהה עם אלינור תשעה חודשים לפני שויליאם נולד.
חקיקה וסדרי שלטון
בזמן שלטונו של סטפן לפניו, חתרו האריסטוקרטים תחת החקיקה הקיימת במטרה לערער את שלטון המלך. הנרי ראה בניצחון עליהם תחנה ראשונה בדרכו להטות את מאזן הכוחות לטובתו. בימי שלטונו נוצרה שורת רפורמות, שנועדו במקור להגביל את כוחם של האריסטוקרטים, אולם הפכו, בסופו של דבר, לאחד מהבסיסים המשפטיים של אנגליה עד לימינו. טירות, שנבנו ללא אישור בזמן שלטון סטפן, נהרסו, וצורה מוקדמת של מיסוי החליפה את השירות הצבאי כחובתם הראשונה של הווסלים. שימור התיעוד שופר באופן דרמטי במטרה לתמוך במיסוי זה.
הנרי השני ייסד בתי משפט בחלקים שונים של המדינה, והיה המלך הראשון שהעניק לשופטים את הכוח לשנות בשם המלך החלטות חוקיות בטווח רחב של עניינים ציבוריים. תחת שלטונו נוצר ספר החוקים הכתוב הראשון. ספר החוקים שלו סיפק את הבסיס למשפט המקובל. בעקבות בית הדין של קלדרנון (1166) הפך משפט על ידי מושבעים לנורמטיבי. מאז הכיבוש הנורמני, הוחלפו בדרך כלל משפטי מושבעים במשפט על ידי ניסיון ומשפט על ידי קרב (שבוטל באנגליה רק ב-1819). שינויים אלו היו מתרומותיו העיקריות של הנרי להיסטוריה החברתית של אנגליה.
הנרי והכנסייה
כתוצאה מהשיפורים במערכת המשפט, פחת כוחם של בתי המשפט הכנסייתיים. הכנסייה התנגדה לכך, ודוברה הבולט ביותר היה תומאס בקט, ארכיבישוף קנטרברי, אשר בתפקידו הקודם כלורד צ'נסלור היה חבר קרוב של הנרי. הנרי מינה את בקט לארכיבישוף מקנטרברי, בדיוק משום שרצה להימנע מקונפליקט. הסכסוך עם בקט החל בשל ויכוח על שיפוטם של כמרים שביצעו עבירה חילונית בבתי המשפט החילוניים. הנרי ניסה להחליש את בקט וחבריו לכנסייה על ידי חיובם להישבע לציית ל"מנהגי הממלכה", אך הייתה מחלוקת לגבי מהו תוכנם המדויק של אותם מנהגים, והכנסייה סירבה להיכנע.
ב-1164 דאג הנרי, שרצה להיפטר מבקט, להעמידו לדין על עברות שהוא ביצע כביכול כאשר היה לורד צ'נסלור. בקט סירב להכיר בסמכות בית הדין ונמלט מאנגליה לצרפת כדי לבקש באופן אישי את תמיכת האפיפיור, אלכסנדר השלישי, ואת תמיכת מלך צרפת, לואי השביעי. האפיפיור סירב להתערב בסכסוך, אך הוא ומלך צרפת נתנו לו את הגנתם בצרפת. לאחר פיוס בין הנרי לבקט בנורמנדי ב-1170, חזר האחרון לאנגליה, אולם המתח ביניהם לא פסק. בקט התעמת שוב עם הנרי, הפעם על הכתרת הנסיך הנרי. מילותיו של הנרי, שצוטטו מאז ללא הפסקה, מהדהדות דרך המאות: "מי יפטור אותי מהכומר הטורדני הזה?". ארבעה מאביריו הבינו את מלכם מילולית (וייתכן שהוא התכוון שהם יבינוהו כך, אף על פי שמאוחר יותר הנרי הכחיש זאת), ונסעו מייד לממלכת אנגליה, שם רצחו את בקט בקתדרלת קנטרברי ב-29 בדצמבר 1170.
רציחתו של בקט גרמה נזק עצום לשלטונו של הנרי. לא זו בלבד שאביריו רצחו את ראש הכנסייה באנגליה, הם עשו זאת לאחר מיסה, בנוכחות עדים ובתוך הקתדרלה שלו. הרצח עורר זעם גדול באנגליה ובעולם הנוצרי. בחיקוי מצמרר להליכה לקנוסה, הסכים הנרי שכמרים ילקוהו, כדי לכפר על פשע זה.
צאצאיו וקשרים אחרים
שמאל|ממוזער|150px
ויליאם, רוזן פואטיה, מת בינקותו. ב-1170 הוכתר בנה בן ה-15 של אלינור, הנרי, למלך, אך הוא מעולם לא שלט. הוא ידוע כהנרי המלך הצעיר במטרה להבדילו מאחיינו, הנרי השלישי.
להנרי ולאשתו, אלינור מאקויטניה, היו חמישה בנים ושלוש בנות. להנרי היו גם כעשרה ילדים מלפחות ארבע נשים שונות, ואלינור ציוותה שכמה מילדים אלו יגודלו בחדר הילדים המלכותי יחד עם ילדיה שלה. חלק מילדים אלו נותרו חברים במשק הבית בבגרותם. ניסיונו של הנרי לגזול ממנה את השליטה באדמותיה (ומהיורש שלה, ריצ'רד) הוביל לעימות בין הנרי מצד אחד ובין אשתו וילדיו החוקיים מצד שני.
הרומן הידוע של הנרי עם רוזמונד קליפורד, "רוזמונד היפה", החל ככל הנראה ב-1165, בזמן אחת מהמערכות שלו בוויילס, והמשיך עד למותה ב-1176. ממנה גם נולד לו בן לא-חוקי, ויליאם וודסטוק. עם זאת, רק ב-1174, בערך בזמן פרידתו מאלינור, הכיר הנרי ברוזמונד כפילגשו. כמעט בו זמנית, הוא החל במגעים לגירושים מאלינור ונישואים לאליס, בתו של לואי השביעי מלך צרפת, שכבר הייתה מאורסת לבנו, ריצ'רד. הרומן שלו עמה נמשך כמה שנים, ונטען כי גם אליס ילדה להנרי מספר ילדים לא-חוקיים.
ניסיונו של הנרי השני לחלק את תאריו בין בניו, אך לשמור לעצמו את הכוח המתלווה לתארים אלו, עורר אותם לניסיון להשתלט על האדמות שניתנו להם, מה שהיה מעשה בגידה, לפחות בעיניו של הנרי. למזלו של הנרי, עמד לצידו אביר, שהיה הן נאמן והן בלתי מנוצח בקרב: ויליאם מרשל; בנו הבלתי חוקי של הנרי, ג'פרי פלנטג'נט (1151–1212), הארכיבישוף מיורק, עמד אף הוא לצידו בזמן זה, והיה הבן היחיד שעמד לצידו של הנרי בעת מותו.
כאשר בניו של הנרי מרדו נגדו, הם נעזרו במקרים רבים בעזרתו של לואי השביעי מלך צרפת. אחרי מותו של הנרי המלך הצעיר ב-1183, מת גם המועמד הבא לכס, ג'פרי, דוכס בריטני, שנדרס למוות על ידי סוס ב-1186. בנו השלישי, ריצ'רד לב הארי, בעזרת פיליפ השני אוגוסט, תקף והביס את הנרי ב-4 ביולי 1189; הנרי מת בשינון ב-6 ביולי 1189, ונקבר במנזר פונטוורו, ליד שינון וסומור באזור אנז'ו, שכיום הוא חלק מצרפת.
ממוזער|פסל של הנרי השני על קברו
את הכס האנגלי ירש אחריו בנו, ריצ'רד הראשון.
אישיותו ומראהו
כותבים בני זמנו אמרו על הנרי שהוא יפה מראה, אדום שיער, מנומש, עם ראש גדול; היה לו גוף קצר וחזק והיה לו קשת רגליים מרכיבה. לעיתים קרובות הוא היה לבוש בזוהר. הנרי לא היה מאופק כמו אימו ולא מקסים כמו אביו, אבל הוא היה מפורסם בזכות האנרגיה והדחף שלו. הוא היה חסר רחמים אך לא נקמן. הוא גם נודע לשמצה במבט הנוקב שלו, בבריונות, בפרצי מזג שלו ולעיתים גם בסירובו הזועף לדבר בכלל. ייתכן שחלק מההתפרצויות הללו היו תיאטרליות ובעלות השפעה. נאמר כי הנרי הבין מגוון רחב של שפות, כולל אנגלית, אך דיבר רק לטינית וצרפתית. הנרי כנער נהנה ממלחמה, ציד ועיסוקים הרפתקנים אחרים; ככל שחלפו השנים הוא השקיע אנרגיה גוברת בעניינים משפטיים ומנהליים ונעשה זהיר יותר, אך לאורך חייו הוא היה נמרץ ולעיתים קרובות אימפולסיבי. למרות גליי הכעס שלו, הוא בדרך כלל לא היה לוהט או מתנשא; הוא היה שנון בשיחה ורהוט בוויכוחים עם מוח אינטלקטואלי וזיכרון מדהים והעדיף בהרבה את הבדידות של ציד או פרישה לחדר שלו עם ספר מאשר בידור של טורנירים או טרובדורים. להנרי הייתה גם דאגה לאנשים רגילים, והורה מוקדם בתקופת שלטונו כי יש להתייחס היטב לאותם ספינות טרופות ולקבוע עונשים כבדים לכל מי ששודד את סחורותיהם. ראלף מדיצ'טו מתעד שכאשר רעב הכה את אנז'ו ומיין בשנת 1176, הנרי רוקן את אוצרו הפרטי כדי להקל על מצוקה בקרב העניים. להנרי היה רצון נלהב לשקם את שליטתו בשטחים שבהם שלט פעם סבו, הנרי הראשון. ייתכן בהחלט שהוא הושפע מאימו בהקשר זה, שכן למטילדה הייתה גם תחושה חזקה של זכויות אבות ופריבילגיות. הנרי לקח בחזרה שטחים, החזיר לעצמו אחוזות והקים מחדש השפעה על האדונים הקטנים יותר שסיפקו פעם את מה שהיסטוריון ג'ון גילינגהם מתאר כ"טבעת מגן" סביב שטחי הליבה שלו. הוא כנראה היה המלך הראשון של אנגליה שהשתמש בעיצוב הרלדי: טבעת חותם שעליה חרוטים נמר או אריה. העיצוב שונה בדורות מאוחרים יותר כדי ליצור את סמל הממלכה המאוחדת.
הנרי בספרות ובקולנוע
הבגידה, המיוחסת למאבק הירושה, הייתה הנושא העיקרי במחזה "אריה בחורף" (The Lion in Winter), שהפך לסרט בכיכוב פיטר או'טול וקתרין הפבורן. הנרי השני ובניו, ריצ'רד וג'ון, היו אף נושא לסדרה של ה-BBC2, "כתר השטן" ולספר מ-1978 בעל אותו שם, שנכתב על ידי ריצ'רד ברבר ופורסם כמדריך לסדרת הטלוויזיה, בה כיכבו בריאן קוקס וג'יין לאפוטייר כהנרי ואלינור.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
וינסטון צ'רצ'יל, היסטוריה של העמים דוברי האנגלית, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת עם הספר, 1965 תשכ"ה.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה מפורטת, עובדות וציטוטים מתוך אתר בית המלכות האנגלי
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:מלכים נורמנים
קטגוריה:בית פלנטג'נט
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:דוכסי נורמנדי
קטגוריה:ילידי 1133
קטגוריה:נפטרים ב-1189 | 2024-09-05T11:43:50 |
פרדי מרקיורי | פרדי מרקיורי (באנגלית: Freddie Mercury; 5 בספטמבר 1946 – 24 בנובמבר 1991) היה זמר, פסנתרן, מלחין, פזמונאי ומפיק מוזיקלי בריטי, וסולן להקת הרוק קווין. מרקיורי ניחן באישיות בימתית ראוותנית, ובמנעד קולי יוצא דופן של ארבע אוקטבות. הוא חיבר והלחין את רוב השירים הגדולים ביותר של הלהקה.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|להקת קווין
נולד בשם פארוך בולסרה (Farrokh Bulsara, בגוג'ראטית: ફારોખ બલસારા) בסטון טאון, זנזיבר שבאפריקה (כיום חלק מטנזניה) למשפחה שהשתייכה לקהילה הפארסית-הודית במחוז גוג'ראט שבהודו הבריטית, קהילה שהיגרה מפרס לתת-היבשת ההודית במאה השביעית עקב רדיפות דתיות. הוריו, בומי (1908–2003) וג'ר (1922–2016) בולסרה, היו בני הדת הזורואסטרית. שם משפחתו "בולסרה" נגזר מהעיירה בולסר שבמחוז גוג'ראט. למרקיורי הייתה אחות קטנה בשם קשמירה. משפחתו עברה לזנזיבר כדי שאביו יוכל להמשיך בעבודתו כקופאי במשרד המושבות הבריטי. מרקיורי נולד עם ארבע שיניים עודפות, מה שגרם ללסתו העליונה לבלוט. הוא בילה את רוב נעוריו בהודו והתחיל ללמוד נגינה בפסנתר בגיל שבע. כשהיה בן שמונה נשלח לפנימייה הבריטית לבנים "סנט פיטר" ליד מומבאי. במומבאי הוא הקים להקה בית ספרית בשם The Hectics, שניגנה בעיקר גרסאות כיסוי לזמרי רוק אנד רול כמו ריצ'רד הקטן ואלביס פרסלי. בפנימייה החל לקרוא לעצמו פרדי בולסרה. בפברואר 1963, והוא בן 17, חזר מרקיורי לדירת הוריו בזנזיבר.
באותה השנה נאלצו מרקיורי ומשפחתו לברוח מזנזיבר בגלל מהפכת זנזיבר העקובה מדם, שבה מצאו אלפי ערבים והודים את מותם. המשפחה עברה לבית קטן בפלתהם, מידלסקס, שבלונדון. הוא התקבל לקולג' איזלוורת' פוליטכניק במערב לונדון, ושם למד אומנות. הוא קיבל דיפלומה באומנות ובעיצוב גרפי מקולג' האומנויות אילינג. מרקיורי נולד כאזרח בריטי ונשאר כך כל חייו.
אחרי סיום לימודיו הצטרף מרקיורי למספר להקות, ומכר בגדי יד-שנייה בשוק קנסינגטון עם חברתו מרי אוסטין. הוא גם עבד בנמל התעופה לונדון הית'רו. בשנת 1969 הצטרף ללהקה הליברפולית Ibex. כשהלהקה לא צלחה הצטרף ללהקה שנייה, בשם Sour Milk Sea. גם להקה זו התפרקה בתחילת 1970.
באפריל 1970 חבר מרקיורי לגיטריסט בריאן מיי ולמתופף רוג'ר טיילור להקמת להקת קווין. טיילור ומיי היו יחד בלהקה בשם "סמייל", שהתפרקה לאחר עזיבת הסולן, טים סטאפל. בסביבות תקופה זו שינה את שם משפחתו מבולסרה למרקיורי. ב־1971 צורף אל קווין נגן הבס ג'ון דיקון, אחרי שבסיסיטים אחרים שניסו - מייק גרוס, בארי מיטשל ודאג בוגי - לא הצליחו להשתלב בלהקה. מרקיורי בחר ללהקה את שמה ועיצב את הלוגו המפורסם שלה.
מרקיורי סיפר בראיונות כי הוא מעריץ אדוק של ג'ימי הנדריקס, של אריתה פרנקלין ושל זמרת האופרה מונסרט קאבאייה, ושאלו שימשו השראה רבה בשבילו.
קריירה
קול
שמאל|ממוזער|150px|מנעדו הקולי של מרקיורי
המנעד הקולי של מרקיורי היה רחב בצורה יוצאת דופן והשתרע על ארבע אוקטבות. מונסראט קאבאייה, שהופיעה איתו והוציאה אלבום משותף איתו, אישרה שהוא הגיע מתו הפה הנמוך של קול בס עד לתו הפה הגבוה של סופראנו, שאותו אפשר לשמוע ב"It's Late". קול הדיבור שלו היה בריטון, אך את רוב שיריו הוא שר בטנור צלול.
כתיבת שירים
מרקיורי כתב עשרה מתוך 17 מהשירים שבאוסף "Greatest Hits", הנמכר ביותר של קווין. המאפיין הבולט ביותר של כתיבתו היה השילוב בין ז'אנרים מוזיקליים שונים ומגוונים, שכלל בין השאר רוקבילי, רוק פרוגרסיבי, הבי מטאל, גוספל ודיסקו. את רוב שיריו כתב על הפסנתר, אף על פי שידע לנגן גם בגיטרה ובנעוריו נהג להקשיב לאומנים שהשתמשו בה, כמו דייוויד בואי, הביטלס וג'ימי הנדריקס. לעיתים הוא שילב צ'מבלו וסינתיסייזר.
הופעות חיות
מרקיורי נודע בכישרונו ובכריזמה שלו בהופעות. הופעותיו היו תאטרליות מאוד ושלהבו את הקהל במידה רבה. הוא נהג להופיע בתלבושות ססגוניות ושערורייתיות.
קריירת סולו
ב־1972 אימץ מרקיורי את השם הבדוי לארי לורקס וביצע גרסאות כיסוי לשירים "I Can Hear Music" ו-"Goin' Back", שפורסמו יחד כסינגל ב־1973.
בשנת 1984 פרדי מרקיורי שיתף פעולה עם המוזיקאי האיטלקי ג'ורג'יו מורודר, והוציא את הסינגל "Love Kills".
מרקיורי הוציא שני אלבומי סולו, "Mr. Bad Guy" (יצא ב־1985) ו"Barcelona" (יצא ב־1988). אלבומים אלו הצליחו והתברגו במקומות הראשונים במצעד הפזמונים הבריטי. אלבום הסולו הראשון שלו, "Mr. Bad Guy", נחל הצלחה גדולה ונכנס לעשירייה הפותחת במצעד האלבומים הבריטי. רמיקס של "Living on My Own", שיר מתוך האלבום, הגיע בשנת 1993 (סביב יום השנה השני למותו) למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי. האלבום כלל שילוב כבד של כלי הסינתיסייזר.
"Barcelona" נעשה בשיתוף מונסראט קאבייה והיה להצלחה מסחרית. זהו אחד האלבומים הראשונים ששילב אלמנטים מז'אנר הפופ ומז'אנר האופרה. שיר הנושא מהאלבום שימש שיר הפתיחה לאולימפיאדת ברצלונה, וגם הצליח בספרד. אותו אלבום כלל גם שיר The Golden Boy.
אחד מלהיטיו של מרקיורי בתור זמר סולו היה גרסת הכיסוי שלו לשיר "The Great Pretender" של הפלאטרס. בספטמבר 2006 יצא אלבום אוסף של קריירת הסולו של מרקיורי בבריטניה לכבוד יום הולדתו השישים. האלבום נכנס לעשירייה הפותחת של מצעד האלבומים הבריטי.
ב־1981 חבר מרקיורי למייקל ג'קסון וביצע איתו כמה שירים שמעולם לא יצאו לאור באופן רשמי, בהם "There Must Be More To Life Than This" ו-"State Of Shock". בסופו של דבר יצא השיר הראשון, בביצוע מחודש של מרקיורי לבדו, ב־1985 באלבום "Mr. Bad Guy". השני יצא ב־1984 בביצוע מחודש של חמישיית הג'קסונים עם מיק ג'אגר.
מחלת האיידס ומותו
מייד לאחר סבב ההופעות הגדול של קווין בשנת 1986, שהסתיים ברצף הופעות באצטדיון ומבלי ובנבוורת, הפסיקה הלהקה להופיע. היא הסבירה כי למרקיורי לא נותר כוח להמשיך לאחר סיבוב הופעות כה אינטנסיבי. באוקטובר אותה שנה נפוצו בתקשורת הבריטית שמועות שלפיהן מרקיורי חולה באיידס, בתגובה לידיעה כי כמה מבני זוגו לשעבר נפטרו מהמחלה, לבדיקת דם שעשה ולהפסקה הפתאומית של ההופעות. מרקיורי התעלם מהדעות הללו ולא הודיע על מחלתו בציבור. לטענת בן זוגו, ג'ים האטון, מרקיורי אובחן באפריל 1987.
בשנים 1989–1990 הקליטה הלהקה את אלבומה האחרון, "Innuendo". צילומי הקליפ "These Are the Days of Our Lives" במאי 1991 היו הפעם האחרונה שבה הופיע מרקיורי מול עדשת המצלמה. הלהקה המשיכה לפעול ולהקליט; מרקיורי, שגסס מאיידס, הגיע לאולפן למשך שעה או שעתיים ביום כשהוא חלוש ומתקשה ללכת ולשיר. לאחר סיום ההקלטות, ביוני 1991, פרש מרקיורי ממוזיקה. לקראת סוף ימיו החל לאבד את ראייתו ומצבו הידרדר עד שלא היה יכול לצאת ממיטתו. מרקיורי החליט לזרז את מותו על ידי סירוב לקיחת התרופות פרט למשככי כאבים.
ב־23 בנובמבר 1991, פורסמה בשמו של מרקיורי הצהרה לעיתונות העולמית:
קצת יותר מיממה לאחר פרסום ההצהרה, ב־24 בנובמבר 1991, נפטר מרקיורי בגיל 45 בביתו שבקנזינגטון, בנוכחות חבריו הקרובים. סיבת המוות הייתה דלקת ריאות כתוצאה ממחלת האיידס בה חלה.
את הלווייתו של מרקיורי ערך כומר זרתוסטראי והוזמנו אליה בני משפחתו ו־35 חבריו הקרובים ביותר, ובכללם חברי להקת קווין ואלטון ג'ון. גופתו נשרפה והאפר ניתן למרי אוסטין על פי בקשתו. אוסטין קברה את האפר במקום סודי, שהצהירה כי לעולם לא תגלה היכן הוא.
חברי קווין הנותרים הקימו בשנת 1992 את "קרן עוף החול של מרקיורי" למאבק באיידס, וארגנו מופע צדקה לזכר פרדי מרקיורי. במופע זה שרו את שירי קווין, לצד חברי הלהקה, מוזיקאים רבים כגון רוברט פלאנט, מטאליקה, רוג'ר דלטרי, אנני לנוקס, אלטון ג'ון, Guns N' Roses, דייוויד בואי, בוב גלדוף, ג'ורג' מייקל ועוד.
מרקיורי הוריש את ביתו, תמלוגים ורוב הונו לחברתו ובת זוגו לשעבר, מרי אוסטין, ואת היתר – למשפחתו. נוסף על כך הוא הוריש 500 אלף פאונד לג'ים האטון, בן זוגו באותה התקופה, 500 אלף לשף האישי שלו, 500 אלף לעוזר האישי שלו ו־100 אלף לנהג שלו.
חיים אישיים
מרקיורי הצהיר בריאיון שהוא הומוסקסואל, ובריאיון אחר אמר שהוא ביסקסואל.
במהלך שנות ה־70 קיים מערכת יחסים עם מרי אוסטין, שאותה הכיר דרך בריאן מיי. הוא גר איתה כמה שנים במערב קנזינגטון בלונדון לפני שהצטרף לקווין. כשגילה לה על נטייתו המינית נגמר הקשר הרומנטי ביניהם, אך השניים נשארו ידידי נפש עד יומו האחרון. מרקיורי טען כי לעולם לא תשתווה אהבתו למרי לאהבתו לאדם אחר, ואף שהזוגיות ביניהם הסתיימה טען כי היא אשתו. הוא כתב על מרי כמה שירים, המוכר בהם הוא "Love of My Life". בתחילת שנות ה־80 החל מרקיורי לבלות במועדוני הומוסקסואלים בניו יורק, ושם נהג להשתכר ולהשתמש בסמים לעיתים קרובות. רוב מערכות היחסים של מרקיורי היו עם גברים ולא נמשכו זמן רב.
בשנת 1985 החל מערכת יחסים עם מעצב השיער שלו, ג'ים האטון, שאותו פגש בבר גיי בלונדון. האטון אובחן נשא HIV ב־1990. הוא סעד את מרקיורי בחוליו ונכח במותו, ושימש למרקיורי כתף תומכת. האטון חי עם מרקיורי בשש השנים האחרונות של חייו, ולאחר מותו פרסם את הספר "Mercury and Me", שבו תוארה מערכת היחסים ביניהם.
מורשת
שמאל|ממוזער|150px|האנדרטה של פרדי מרקיורי במונטרה על חוף אגם ז'נבה בשווייץ
מרקיורי נותר דמות פופולרית בבריטניה עד היום. בסקר מאה הבריטים הגדולים שערך BBC בשנת 2002, הוא הגיע למקום ה־58. הוא אף הוזכר במכתב ההתאבדות של קורט קוביין, שבו כתב קוביין כי הוא מעריץ את יכולתו של מרקיורי להתלהב מהקהל ולהפגין נוכחות בימתית מרשימה.
שניים משיריו של מרקיורי, "Bohemian Rhapsody" ו-"We Are the Champions", נבחרים פעם אחר פעם בסקרים שונים כשירים הטובים ביותר אי פעם. "Bohemian Rhapsody" אף צוין כשיר ה־34 המושמע ביותר ברשת "ספוטיפי".
בשנת 2011 החלה קווין בשיתוף פעולה עם הזמר אדם למברט, יוצא העונה השמינית של "אמריקן איידול", במטרה להחיות מחדש את הלהקה. קווין החלה לפעול מחדש אך עם הרכב חלקי: אדם למברט, בריאן מיי ורוג'ר טיילור, ללא מרקיורי והבסיסט ג'ון דיקון, אשר פרש מהלהקה ב־1997. כיום הם יוצאים לסיבובי הופעות מסביב לעולם וממשיכים להופיע, לפי בקשתו של מרקיורי ש"ההצגה חייבת להימשך" (The Show Must go on).
בול המילניום
שמאל|ממוזער|250px|בול המילניום, המציג את פרדי מרקיורי
הדואר המלכותי הבריטי הכריז שבול המילניום יוקדש לפרדי מרקיורי. עד אז הופיעו רק בני משפחת המלוכה הבריטית על בולים בממלכה המאוחדת.
אסטרואיד
לרגל ציון 70 שנה להולדתו של מרקיורי הוחלט לקרוא על שמו אסטרואיד – "17473 פרדימרקיורי". האסטרואיד התגלה ב־1991, שנת מותו של מרקיורי.
סרט
בנובמבר 2018 יצא לאקרנים הסרט "רפסודיה בוהמית", על אודות חייו של מרקיורי ולהקת קווין. את דמותו של מרקיורי גילם בסרט רמי מאלק. הסרט זכה להצלחה רבה מאוד והפך לסרט הביוגרפי המכניס ביותר בכל הזמנים, ואף נכנס למקום ה־62 ברשימת הסרטים המכניסים ביותר בכל הזמנים. הוא גם זכה בארבעה פרסי אוסקר, ובהם הפרס לשחקן הטוב ביותר. אחת הביקורות על הסרט הייתה שכדי לקבל את הזכות להשמיע את שירי קווין לא הוצגו בו פרטים בוטים.
דיסקוגרפיה
אלבומי סולו
1985 – Mr. Bad Guy
1988 – (Barcelona (with Montserrat Caballé
1992 – The Freddie Mercury Album
אוספים
2000 – The Solo Collection (10 CDs and 2 DVDs)
2006 – Lover of Life, Singer of Songs
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי להקת קווין
קטגוריה:מוזיקאים בריטים
קטגוריה:זמרי רוק בריטים
קטגוריה:זמרי פופ בריטים
קטגוריה:זמרים להט"בים בריטים
קטגוריה:ביסקסואלים בריטים
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית
קטגוריה:זמרים בעלי מנעד קולי של 4 אוקטבות
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:פארסים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אנגלים ממוצא הודי
קטגוריה:אמני הוליווד רקורדס
קטגוריה:בריטים שנפטרו מאיידס
קטגוריה:בריטים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:מהגרים מהודו לממלכה המאוחדת
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1946
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1991 | 2024-10-17T15:03:46 |
ג'פרי השני, דוכס בריטני | ג'פרי השני, דוכס בריטני (באנגלית: Geoffrey II, Duke of Brittany; 23 בספטמבר 1158 - 19 באוגוסט 1186) היה בנם הרביעי של הנרי השני, מלך אנגליה, ושל אלינור, דוכסית אקוויטניה. ביולי 1181 נישא לקונסטנס, בתו של דוכס בריטני, וירש את התואר דרכה כמה חודשים מאוחר יותר.
ג'פרי נהרג בתאונה במהלך תחרות רכיבה בשנת 1186. בשעת מותו היה השני בסדר הירושה לכתר אנגליה, אחרי אחיו ריצ'רד לב-הארי ולפני אחיו ג'ון. בנו של ג'פרי, ארתור מבריטני, שנולד שבעה חודשים אחרי מותו, ירש את מקומו בסדר הירושה. ריצ'רד הומלך בשנת 1189, ומת בשנת 1199. ארתור נלחם על הכתר נגד דודו ג'ון, נשבה ונרצח. בתו של ג'פרי, אלינור מבריטני, נכלאה בקורפה, ומתה ב-1241 כאסירת המלוכה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אצולה אנגלית
קטגוריה:אנגליה: היסטוריה
קטגוריה:בית פלנטג'נט
קטגוריה:ילידי 1158
קטגוריה:נפטרים ב-1186 | 2021-04-04T08:08:15 |
אלינור מבריטני | אלינור, "הבתולה הנאווה מבריטני" (באנגלית: Eleanor, Fair Maid of Brittany; סביבות 1184 – 10 באוגוסט 1241), ידועה גם העלמה מבריטני, פנינת בריטני, או היופי של בריטני, הייתה בתם הבכורה של ג'פרי, דוכס בריטני (בנו הרביעי של הנרי השני) וקונסטנס, דוכסית בריטני . לקראת מותו של ריצ'רד "לב-ארי", החל מאבק כוחות בין אחיה ארתור מבריטני לבין ג'ון, שנעשה מאוחר יותר למלך ג'ון הראשון. בקרב מירבו , ארתור, אלינור ואביריו של ארתור נשבו. אלינור נכלאה בטירת קורפה. ואילו ארתור, אחיה, נרצח בהשלכה מהחלון.
אף על פי שזכותה לכתר הייתה גדולה מזכות בניו של ג'ון, פסחו עליה, כשהיא עדיין שבויה, לטובת הנרי, בנו של ג'ון, שהוכתר ב-1216. אלינור, בת דודתו הראשונה והמבוגרת ממנו, הייתה עדיין בחיים.
למרות שתמיד התייחסת לכבוד כמנסיכה, אלינור בסופו של דבר בשבי 1241.
בשנת 1268 הורה הנרי השלישי לאמסבורי להזכיר את ארתור ואלינור יחד עם כל המלכים והמלכות.
ילדות
אלינור מבריטני נולדה בסביבות 1184, לג'פרי השני, דוכס בריטני, בנו הרביעי של מלך אנגליה ולקונסטנס, הדוכסית מבריטני. היא התיימה מאביה בגיל שנתיים וגדלה אצל דודה ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה וסבתה אלינור, הדוכסית מאקיטן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אנגליה: היסטוריה
קטגוריה:בית פלנטג'נט
קטגוריה:נשות אצולה במאה ה-13
קטגוריה:נשות אצולה במאה ה-12
קטגוריה:ילידי 1182
קטגוריה:נפטרים ב-1241 | 2024-01-20T09:21:50 |
מאידנק | redirect מיידנק | 2004-04-26T05:30:49 |
ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה | ריצ'רד הראשון (באנגלית: Richard I of England; 8 בספטמבר 1157 – 6 באפריל 1199) היה מלך אנגליה ושליט האימפריה האנגווינית בשנים 1189–1199. נודע גם בכינויו ריצ'רד לב הארי (בצרפתית: Richard Coeur de Lion ובאנגלית: Richard the Lionheart) ונחשב בתקופתו כגיבור מלחמה, כמפקד הקרבות נגד צלאח א-דין ופטרון מסע הצלב השלישי לארץ ישראל. דימויו האבירי והמוניטין כלוחם ללא חת הם חלק מהמיתוסים של אנגליה, אף־על־פי ששהה בה תקופות קצרות לאורך חייו.
ביוגרפיה
שנות חייו המוקדמות
ריצ'רד היה בנו החוקי השלישי של המלך הנרי השני ואלינור, שכיהנה קודם לכן כמלכת צרפת. אף־על־פי שגדל והתחנך באנגליה, החל כבר בגיל צעיר להזדהות עם תרבות צרפת. לאחר פרידת הוריו נותר תחת טיפולה של אימו והוכתר בצרפת לדוכס אקוויטניה (1168) ופואטייה (1172). יש המייחסים תארים אלו להיותו הבן המועדף בעיני אימו, וכפרס ניחומים מטעמה על הכתרת אחיו הבכור הנרי למלך אנגליה.
מגיל צעיר ניחן ביכולות פוליטיות וצבאיות מרשימות. ריצ'רד זוהה בציבור הרחב כאביר ואמיץ לב, לאור התמודדותו עם האצילים ששכנו על קרקעותיו והתמרדותו כנגד סמכות אביו. שלט בדיאלקטים שונים של השפה הצרפתית וחיבר שירים בשפות אלו. על פי תיאורי בני תקופתו גובהו היה כ-1.90 מטר ושערו אדמוני. גובהו המדויק אינו ניתן לאימות, משום שגופתו אבדה לאחר המהפכה הצרפתית.
יחסיו עם אביו ואחיו
בשנת 1170 הוכתר אחיו הבוגר הנרי (המכונה הנרי הצעיר על מנת להבדיל בינו לבין אביהם, הנרי השני) למלך אנגליה, במשותף עם אביהם.
באביב 1173 ריצ'רד הצטרף לאחיו הנרי וג'פרי בניסיון להדיח את אביהם מכס המלוכה ולהותיר את הנרי הצעיר כשליט יחיד. המרד צלח בתחילה והמלך הנרי השני נסוג לנורמנדיה, משם הצליח לדכא את המרד. במהלך הלחימה פלש הנרי השני לשטחי אקוויטניה ופואטייה, שטחיה של אשתו בנפרד ואימם של הנסיכים, ואסר את אימם. אחיו, הנרי וג'פרי, נכנעו במערכה וריצ'רד בן ה-17 נותר אחרון בהנהגת המרד להדחת אביו מכס המלוכה. בשנת 1174 סירב להילחם מול אביו, נכנע ונשא שבועת אמונים לאביו.
לאחר כישלון ההדחה ריצ'רד נאלץ לשוב ולהתמקד בהסדרת יחסיו עם האצילים בשטחי אקוויטניה. עיסוקיו המתמידים בהשקטת המרידות יצרו עבורו מוניטין אכזרי, אשר הוביל למרד כולל נגדו בשנת 1179. האצילים המורדים פתחו במרד להדחתו וגייסו לסיועם את שני אחיו, הנרי וג'פרי. המרד שכך לאחר קרב ממושך, שבו חדר ריצ'רד למצודה ממוגנת ונטרל את הכוחות הלוחמים. בקרב זה הוכחה מיומנותו בלחימה ולאחריו נפסק המרד. בשנים 1181–1182 נלחם ריצ'רד על כיבוש מחוז אנגולם. הלחימה נערכה נגד מלך צרפת פיליפ השני ופשטה למחוזות שכנים. חייליו הואשמו בביזה ובאונס שנערכו בעידודו, אך לאחר התערבותם של אביו ואחיו הוסכם על שביתת נשק כוללת. עם זאת, הרגיעה בשטחיו שלו הביאה את ריצ'רד לניסיון הדחה נוסף כנגד אביו. בשנים 1180–1183 גבר המתח בין השניים עקב דרישת האב שריצ'רד יתמוך כספית באחיו הבכור. בשנת 1183 החלו האחים הנרי וג'פרי בניסיון כיבוש נוסף של שטחיו של ריצ'רד. האצולה הצטרפה אל האחים בלחימה. במהלך תקופה זו נפטר האח הנרי, אך הלחימה נמשכה בהוראת אביהם. ריצ'רד לא פסק להגן על שטחיו, אף־על־פי שלאחר מות אחיו הוא היה יורש העצר לכס המלוכה של אביו באנגליה.
קשריו של ריצ'רד עם מלך צרפת, פיליפ השני, התהדקו בתקופה זו ואף נרמז בסיפורים על קשר הומוסקסואלי בין השניים. בתמורה לברית הלחימה בין השניים הבטיח ריצ'רד להשיב לפיליפ את זכויותיו על נורמנדי ואנז'ו. בשנת 1189 יצאו השניים יחד במסע נוסף להדחת אביו של ריצ'רד מכס המלוכה. ניסיונם צלח עם הסכמתו של הנרי השני למנות את ריצ'רד באופן רשמי ליורש העצר. כעבור יומיים נפטר המלך, וריצ'רד מונה למלך ריצ'רד הראשון, דוכס נורמנדי ורוזן אנז'ו.
מלך אנגליה
ריצ'רד ירש את כס אביו ב-6 ביולי 1189. הוא הוכתר רשמית לדוכס ב-20 ביולי ולמלך, במנזר וסטמינסטר, ב-3 בספטמבר 1189.
שמאל|ממוזער|250px|פסלו של ריצ'רד הראשון בפתח ארמון וסטמינסטר בלונדון.
יחסו ליהודי הממלכה
ב-1182 החל גל הגירה של יהודים מצרפת לאנגליה, אחרי שהמלך פיליפ גירש אותם מנחלותיו והחרים את רכושם. בספטמבר 1189, בטקס הכתרתו של ריצ'רד, נמנעה כניסתם של נשים ויהודים והם לא הורשו להגיש את מתנותיהם. תקרית זו, אשר פירושים שונים הובאו לה, בתוספת לחוסר שביעות הרצון מצד הסוחרים האנגלים על התחרות, שהיהודים יצרו, הביאה לגל רדיפות של יהודים בלונדון, שהתפשט ברחבי המדינה. יהודים שלא הסכימו להמיר את דתם הוכו למוות (ובראשם רבי יעקב מאורליינש) ורכושם נבזז ונשרף. ריצ'רד התנגד לרדיפות אלו והתיר למומרים לחזור לאמונתם הדתית, אם כי יש המייחסים זאת לרצונו בתמיכתם הכספית של היהודים למימון מסעות הצלב שהחל בהכנתם. הרודפים הוענשו על ידו והרדיפות גונו בצו מלכותי, אך האכיפה לא נערכה בתקיפות, והקהילה היהודית ספגה מכה קשה .
משפחתו
כאשר הומלך ריצ'רד, הוא נאלץ לוותר על כוונתו להינשא לנסיכה אליס מצרפת, לאור הכרזת אביו על אליס כפילגשו וההשלכות הדתיות מיחסיו עימה. בטרם יצא מקפריסין לארץ ישראל הוא נישא לנסיכה ברנגריה מממלכת נווארה. למשך תקופה קצרה המשיכו יחדיו במסע הצלב, אך ברנגריה החליטה לשוב לאנגליה. קשיי מסעה הביאו לכך שמעולם לא נפגשה שוב עם ריצ'רד, שנפטר טרם חזרתה.
לאורך שנות כהונתו ריצ'רד חי רק כשישה חודשים בתחומי אנגליה, כשמרבית זמנו הוקדש לשטחיו בצרפת ולמסע הצלב. אנגליה הופקדה בידיהם של נאמניו, בהם גם אימו. לאור זרותו לתרבות האנגלית ושאיפותיו מחוץ לממלכה, ריצ'רד לא ראה צורך בידיעת השפה האנגלית.
מסע הצלב השלישי
מעט לאחר שירש את הכס, בין היתר בהשפעת הידיעות על המצור הצלבני על עכו וזעמו על אובדן ירושלים ל"כופרים" תחת פיקודו של צלאח א-דין, החליט ריצ'רד לצאת למסע הצלב השלישי. ריצ'רד חשש כי בהיעדרו יגזלו הצרפתים את אדמותיו, ועל כן ניסה לשכנע את פיליפ להצטרף למסע הצלב. פיליפ הסכים, ושניהם נשאו את שבועת הצלבנים שלהם באותו תאריך. למסע הצלב היה אמור להצטרף גם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרידריך ברברוסה, אולם הם התבשרו במהלך המסע על מותו של ברברוסה שטבע בים השחור בדרך לארץ הקודש.
ריצ'רד לא הטריד עצמו בשאלת עתידה של אנגליה. הוא רצה להיות מעורב בהרפתקה, שתגרום לטרובדורים להפוך את שמו לבן אלמוות, כמו גם להבטיח בכך את מקומו בגן עדן. עדויות מצביעות על כך שהיו לו צרכים רוחניים עמוקים, והוא נשבע לוותר על חולשות עברו במטרה להיות ראוי לשאת את הצלב. ריצ'רד החל להקים צבא צלבנים אנגלי חדש, אף שמרבית לוחמיו היו נורמנים. מרבית ממונה של הממלכה הושקע בהקמת הצבא וציודו, ואילץ את ריצ'רד להעלות מסים ולמכור תוארי אצולה ושטחים, ובעלי התארים הוותיקים נאלצו לשלם כדי להבטיח את זכותם לתואר. מלך סקוטלנד ויליאם הראשון שוחרר משבועתו לשרת את הממלכה האנגלית בתמורה ל-10,000 מארקים.
ב-1190, לאחר הקמת הצבא והשבת כוחותיו מקרקעות הממלכה בצרפת, ריצ'רד החל במסעו לארץ ישראל. הוא מינה כעוצרי הכתר את בישוף דורהאם ואת ויליאם דה מנדוויל, שהוחלף לאחר מותו על ידי ויליאם לונגשאמפ. ג'ון, אחיו של ריצ'רד, לא היה מרוצה מהחלטה זו, והחל לחתור תחת ויליאם.
כיבוש סיציליה
אחותו של ריצ'רד, ג'ואן, הייתה אשתו של מלך סיציליה, גוליילמו השני, אשר מת ב-1189 (שנה לפני שהגיעו ריצ'רד ופיליפ לסיציליה, בספטמבר 1190). את מקומו עתידה הייתה לתפוס דודתו, קוסטנצה (אשת קיסר האימפריה הרומית הקדושה היינריך השישי), אך דודו של גוליילמו, טנקרד (Tancred), הנהיג מרד והוכתר ב-1190 כמלך סיציליה טנקרד הראשון.
במהלך המרד שהנהיג טנקרד נכלאה ג'ואן, אלמנתו של גוליילמו ואחותו של ריצ'רד, ונמנעו ממנה כספי ירושתה. טנקרד היה אמנם אהוד בידי עמו וזכה לתמיכת האפיפיור, אך נוכחות ריצ'רד וצבאו גרמו למהומות. אנשי מסינה (Mesina) התמרדו במהלך אוקטובר, ודרשו שהצבאות הזרים ינטשו את האי. ריצ'רד תקף את העיר, כבש אותה (ב-4 באוקטובר 1190) והקים בה את מקום מושבו. הוא נשאר באי עד למרץ 1191, תוך הצבת דרישות בפני טנקרד לשחרורה של ג'ואן.
עקב הכרה בכוחו הצבאי של ריצ'רד, טנקרד התרצה וחתם עמו באותו חודש ברית, שעיקריה:
שחרורה של ג'ואן, יחד עם הנדוניה שאביה נתן לגוליילמו, והכרה בזכאותה לירושה.
ריצ'רד ופיליפ הכירו בטנקרד כמלך סיציליה ונשבעו לשמור על שלום בין שלוש הממלכות.
ריצ'רד הכריז רשמית על יורשו - אחיינו, בנו של ג'פרי המנוח, ארתור מבריטני בן הארבע. טנקרד הבטיח לחתנו בעתיד עם אחת מבנותיו.
לאחר חתימת הברית עזבו ריצ'רד ופיליפ את סיציליה. הברית ערערה את יחסיה של ממלכת אנגליה עם האימפריה הרומית הקדושה, והייתה בין הגורמים למרד של הנסיך ג'ון כנגד אי מינויו ליורש העצר.
כיבוש קפריסין
באפריל 1191 ריצ'רד עצר באי הביזנטי רודוס, כדי להימנע ממזג אוויר סוער. הוא עזב במאי, אך סערה חדשה הניעה את הצי בהנהגתו לקפריסין, וב-6 במאי 1191 נכבשה על ידם עיר הנמל למסוס. שליט האי, איסאאקיוס קומננוס, הגיע לעצור את הצלבנים, אך גילה כי איחר את המועד ונסוג לקולוסי. ריצ'רד הזמין את קומננוס למשא ומתן, אך קומננוס תבע את יציאתם מן האי. ריצ'רד הורה לפרשיו לצאת לקרב כנגד קומננוס בטרמטוסיה, כשאליהם מצטרפים הקתולים והאצילים שבאי. אף־על־פי שאיסאאקיוס ואנשיו לחמו באומץ, צבאו של ריצ'רד היה גדול וחזק יותר וניצחונו היה מובטח. איזאק המשיך להתנגד מטירות פנטדקטילוס, אולם לאחר המצור על טירתו בקנטרס, הוא נכנע. ריצ'רד הפך לשליטה החדש של קפריסין.
במהלך שהותו בקפריסין ריצ'רד נישא ב-12 במאי 1191 לארוסתו, הנסיכה ברנגריה, בתו של המלך סנצ'ו השישי, מלך נווארה.
ריצ'רד ומרבית צבאו עזבו את קפריסין לארץ הקודש ביוני. בהיעדרו, קפריסין נשלטה על ידי ריצ'רד קמוויל.
כיבוש ארץ ישראל
ריצ'רד הגיע לעכו ביוני 1191, והצטרף לצלבנים שצרו על עירו של צלאח א-דין, אך מצא את עצמו לפתע ללא בעלי ברית. הוא ננטש על ידי פיליפ ולאופולד החמישי, דוכס אוסטריה הסיר את תמיכתו ממנו.
הטקטיקות של ריצ'רד הבטיחו את הצלחתו במצור על עכו ובמסע שלאחריו לדרום. אנשיו של צלאח א-דין לא יכלו לפתות את הצבא הצלבני לפעולה אימפולסיבית, שיכלה לפעול לרעתם. עם זאת, עריקת המלך הצרפתי היוותה מכה רצינית, ממנה הם לא יכלו לקוות להתאושש. לאחר שריצ'רד הבין כי במצבו הנוכחי אפסה תקוותו להחזיק בירושלים, גם לו כבש אותה, הורה ריצ'רד בעצב על נסיגה. אף על פי שקרב למרחק מיילים אחדים מהעיר, הוא סירב להניח עליה את עיניו, מאחר שאלוהים, לטענתו, הורה כי לא הוא יהא זה שיכבוש אותה. אף־על־פי שלא הצליח לכבוש את ירושלים, הצליח לכבוש כמה מערי החוף בסוריה עבור ממלכת ירושלים.
הוא הבין לבסוף כי לא ניתן לדחות עוד את חזרתו הביתה, מאחר שגם פיליפ וגם ג'ון ניצלו את היעדרותו לחזק את כוחם.
ריצ'רד תכנן להשאיר את קונראד ממונפרה (Conrad of Montferrat) כ"מלך" ממלכת ירושלים ואת קפריסין בידיו של גי דה ליזיניאן (Guy of Lusignan), אך ריצ'רד ספג מהלומה נוספת כאשר קונראד נרצח בידי החשישיים לפני שהוכתר. החליף אותו אחיינו של ריצ'רד, אנרי משמפאן. ב-1192 חתם ביפו על הסכם עם צלאח א-דין אודות גבולותיה של ממלכת ירושלים.
החזרה לאנגליה
בחזרתו לאירופה בסתיו 1192, ריצ'רד נלכד בידי הדוכס לאופולד, אותו הוא העליב בציבור במהלך מסע הצלב, והועבר כאסיר לידי הקיסר היינריך השישי. אף־על־פי שנסיבות כליאתו לא היו חמורות, הוא תוסכל מחוסר יכולתו לנוע בחופשיות. כליאתו עוררה את אגדת בלונדל. לאחר תשלום כופר של 150,000 מארק (שהקבילו אז לכ-2.5 טונות כסף, 2-3 שנות מס באנגליה של התקופה), שהותיר את אנגליה במחסור לשנים, הוא שוחרר וחזר לאנגליה ב-1194. לאחר ששוב הכה על חטאיו, עבר ריצ'רד הכתרה שנייה. אולם הוא העביר את שארית תקופת שלטונו בניסיונות להשיג מחדש את הטריטוריות שאבדו לו בצרפת. לאחר עזיבתו ב-1194, הוא לא חזר שוב לאנגליה. במהלך היעדרותו, אחיו ג'ון כמעט ותפס את כס המלכות; ריצ'רד סלח לו, ואף הכריז עליו כיורשו במקום אחיינם, ארתור מבריטני.
פטירתו ומורשתו
ריצ'רד מת ב-6 באפריל 1199, כתוצאה מנמק שהתפתח מפציעת חץ, שפגע בו במהלך המצור על שלוס (Chalus) בצרפת, הפגיעה באה מחץ של נער צעיר, שעל פי חלק מהמקורות ירה בריצ'רד כנקמה על כך שהוא הוציא להורג את אביו, למרות זאת ריצ'רד ביקש שיחוסו על חיי הנער ויביאו לו 100 שילינג. ריצ'רד נקבר לצד הוריו במנזר פונטוורו (Fontevraud Abbey) ליד שינון וסומור, צרפת. ליבו של ריצ'רד טמון בנפרד מגופו, בעיר רואן.
ריצ'רד הפגין מספר תכונות מנוגדות: הוא היה טקטיקן בעל תבונה פוליטית, אף על פי שלא תמיד הפעיל תבונה זו. הוא לא הסכים לוותר לדעת הקהל, גילה הן ענווה והן שחצנות, אהב את משפחתו, אך נהג בחוסר רחמים כלפי אויביו. כובד על ידי יריביו, צלאח א-דין והקיסר היינריך השישי, אולם היה שנוא על רבים מחבריו, במיוחד מלך צרפת. לעיתים נהג בחוסר זהירות באשר לביטחונו שלו: הפצע שגרם למותו היה נמנע אילו לבש את שריונו. דבר דומה אירע עשר שנים קודם לכן, במהלך המרד נגד הנרי השני, אז נתקל ריצ'רד הבלתי חמוש בוויליאם מרשל, מאבירי אביו, ונחלץ בעור שיניו, לאחר שמרשל החליט לחוס עליו. קיומו של ריצ'רד הורכב מסדרה של סתירות. אף־על־פי שהוא הזניח את אשתו, וכמרים נאלצו לפקוד עליו להיות נאמן לה, היא כמעט ונשברה מהידיעה על מותו.
במהלך עשר שנות מלכותו שהה באנגליה תקופות כה קצרות, שכולן יחד מסתכמות בכשישה חודשים בלבד. בכל זאת נותר חרות בזיכרון האנגלים כשמעליו מרחפת הילת גבורה.
במקומו של ריצ'רד עלה על כס המלוכה באנגליה אחיו, ג'ון. אולם הטריטוריות הצרפתיות שלו לא הסכימו לקבל את ג'ון כיורש, והעדיפו את אחיינו, ארתור מבריטני, בנו של ג'פרי המנוח, שטענתו לכתר הייתה מוצדקת מזו של ג'ון.
אישיותו
בני זמנו החשיבו את ריצ'רד כמלך וגם אביר המפורסם בשל כושר לחימה אישי; זה היה, ככל הנראה, המקרה הראשון כזה של השילוב הזה. הוא נודע כמנהיג צבאי מוכשר ולוחם בודד שהיה אמיץ ונדיב. יחד עם זאת, הייתה לו נטייה לחטאים של תאווה, גאווה, חמדנות ובעיקר אכזריות מוגזמת. ראלף מקוגשל, שכתב על שלטונו של ריצ'רד, אמר על כך שהמלך היה אחד מ"הקבוצה העצומה של החוטאים". הוא זכה לביקורת על ידי כרוניקנים כמרים על כך שהטיל מס על הכמורה הן עבור מסע הצלב והן עבור הכופר שלו, בעוד שהכנסייה והכמורה היו פטורים ממיסים בדרך כלל. ריצ'רד היה פטרון ומגן של הטרוברים והטרובדורים של פמלייתו; הוא גם היה משורר בעצמו הוא התעניין בכתיבה ובמוזיקה, ומיוחסים לו שני שירים. הראשון הוא sirventes בצרפתית עתיקה, Dalfin je us voill desrenier, והשני הוא קינה שכתב במהלך מאסרו בטירת דורנשטיין, Ja nus hons pris, עם גרסה באוקסיטנית עתיקה וגרסה בצרפתית עתיקה.
בספרות הבדיונית
סיפורי רובין הוד ממוקמים באופן מסורתי בתקופת ריצ'רד הראשון. עם זאת, הוודאות היחידה לגבי רובין הוד היא שהוא חי במאה ה-13 או במאה ה-14. רק מאוחר יותר החלו לספר על קשר בין שני האנשים הללו. באגדות רובין הוד, בדרך כלל נטען כי מטרתו העיקרית של מלחמתו של רובין הייתה להחזיר את ריצ'רד לשלטון לאחר שהנסיך ג'ון גזל אותו.
בסרט "הרפתקאות רובין הוד" (1938), הוא מגולם על ידי איאן הנטר
בסרט "רובין הוד: נסיך הגנבים" הוא מגולם על ידי שון קונרי
בסרט "רובין הוד: גברים בגטקעס" הוא מגולם על ידי פטריק סטיוארט
בסרט "רובין הוד" משנת 2010 הוא מגולם על ידי דני יוסטון
הספר "אייבנהו", מאת וולטר סקוט, נסב על אנגליה בתקופת שלטונו של ריצ'רד הראשון, ומתאר אותו באור אגדתי כמעט, כמלך גיבור ורב חסד.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
John Gillingham, Richard I, Yale University Press, 1999
Jacob Abbott, History of King Richard the First of England, Harper, 1857
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אישים שלבם קבור בנפרד מגופם
קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
קטגוריה:בית פלנטג'נט
קטגוריה:דוכסי נורמנדי
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:מסע הצלב השלישי
קטגוריה:רובין הוד: דמויות
קטגוריה:אוקסיטנים
קטגוריה:ילידי 1157
קטגוריה:נפטרים ב-1199 | 2024-09-05T16:18:41 |
ריצ'ארד הראשון | REDIRECT ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה | 2007-07-11T12:13:48 |
יוהן פרידיך שטרואנזה | הפניה יוהאן פרידריך שטרואנזה | 2009-08-29T23:58:13 |
אמדאו מודיליאני | שמאל|ממוזער|250px|אמדאו מודיליאני
אָמָדֶאוֹ קלמנטה מוֹדִיליאני (באיטלקית: Amedeo Clemente Modigliani; 12 ביולי 1884 – 24 בינואר 1920) היה צייר ופסל יהודי-איטלקי, מהחשובים שבציירי תחילת המאה העשרים.
קורות חיים
מודיליאני נולד במשפחה יהודית-איטלקית בורגנית בליבורנו בחבל טוסקנה שבאיטליה, בן רביעי לפלאמיניו ואֶזֶ'נִי מודיליאני. משפחתו הייתה נצר לאנוסי ספרד, ומקור שמה בעיירה מודיליאנה, השוכנת בין פירנצה לפורלי, שם חיו בני המשפחה מאות שנים לפני בואם לליבורנו.
מודיליאני פרש מלימודים סדירים עקב מחלות קשות בילדותו. אביו נפטר כשהיה עדיין ילד. אמו, שהבחינה בכישרונו, שלחה אותו ללמוד ציור ב"בית הספר החופשי לציור עירום" (Scuola Libera di Nudo), של . שנה לאחר מכן עבר ללמוד ב, ובשנת 1905 עבר לפריז.
הוא התמקד בציור פורטרטים, ובשנת 1908 החל להשתתף בתערוכות ציור. בשנת 1912 הציג בתערוכה כמה פסלי ראשים מאבן. בשנת 1917 הציג ציורי עירום, אך המשטרה אסרה להציגם מטעמי צניעות.
מודיליאני הוא בעל סגנון ייחודי, ואחד ממאפייניו הוא הצוואר הארוך של הנשים שבציוריו. בסגנון יצירותיו בולטת השפעת אמנותם של שבטים אפריקאיים ושל אמני הרנסאנס. בציורי העירום שלו נטה לחקות את התנוחות והרקע האופייניים לאמני הרנסאנס, ובמיוחד האיטלקיים, דוגמת טיציאן ובוטיצ'לי. גם השפעתם של ציירים מהמאות האחרונות ניכרת מאוד בציורי הנשים שלו. ציוריו מצטיינים בפשטות וברגישות אמנותית. כפסל הושפע גם מהפסל הרומני שחי בצרפת, קונסטנטין ברנקושי. בנוסף לציורים השאיר אחריו אוסף של רישומים ופסלים,
הוא בחר בעיקר לצייר בני אדם רגילים מהרחוב, תוך הדגשת אישיותם. הוא צייר בהרכב גוונים מרשים, תוך ניגודי כהה ובהיר ושימוש בקווים עגולים וארוכים, אך פני המצוירים מביעים תמיד בדידות, רפיון ועצבות.
בין השנים 1914 – 1916 חי מודיליאני עם המשוררת האנגלייה . בשנת 1917 פגש את ז'אן אבוטרן, ציירת קתולית בת 19, ועבר לגור עמה. על אף אהבתה של ז'אן הוא היה בריב מתמשך עם הצייר המפורסם פבלו פיקאסו, איתו חייתה ז'אן לפני שפגשה את מודיליאני. מודיליאני הרבה לציירה, וידוע במיוחד ה"פורטרט של ז'אן אבוטרן" משנת 1919, שבו הוא משווה לה מראה אובאלי-מוארך טיפוסי, אך תווי פניה המובהקים והנקיים מזכירים ציורים מסורתיים של מרים הבתולה. בשנת 1918 נולדה להם בת, וב-1919 חתם על מסמך בו הוא מבטיח להינשא לה (אבוטרן הייתה אז בהיריון שני למודיליאני).
בשנת 1920 מת מודיליאני בפריז ממחלת השחפת שהסתבכה עקב אלכוהוליזם וצריכת סמים, והוא רק בן 36. כעבור יומיים קפצה אבוטרן, בחודש השמיני להריונה, מחלון בית הוריה, ושמה קץ לחייה ולחיי עוברה. מודיליאני נקבר בבית הקברות פר לשז שבפריז.
על שמו רחובות בתל אביב ובבת-ים.
לאחר מותו
בחייו לא זכה מודיליאני להערכה רבה, אך לאחר מותו הוכר ערך יצירותיו, ושווין גדל. בנובמבר 2015 נמכר ציורו "עירום בנחת" משנת 1917 בבית המכירות הפומביות "כריסטי'ס", למיליארדר הסיני , בסכום שיא של 170 מיליון דולר.
ב-2004 יצא סרטו של הבמאי "", בו גילם השחקן אנדי גרסיה את מודיליאני. הסרט מספר על שנים ואירועים נבחרים בחייו של מודיליאני, בהם היריבות עם פבלו פיקאסו, הפגישה עם אהובתו ז'אן, הצנזורה על ציוריו, ומותו.
בעקבות פרסום מסמכי פנמה באפריל 2016, החרימו שלטונות שווייץ את ציורו "איש יושב עם מקל" שנחשד שנגנב בידי הנאצים. שווי הציור מוערך בכ-25 מיליון דולר.
מציוריו
קישורים חיצוניים
תמונות נוספות באתר מוזיאון הכט
ד"ר אורנה ליברמן, אמדאו מודיליאני וחיים סוטין: הבוהמיינים האחרונים של מונפרנאס, באתר פרנקופילים אנונימיים.
השורשים היהודיים-ספרדיים של מודיליאני, באתר בית התפוצות, מאי 2017
הערות שוליים
קטגוריה:ציירים יהודים איטלקים
קטגוריה:פסלים יהודים איטלקים
קטגוריה:אמנים יהודים איטלקים
קטגוריה:צאצאי אנוסים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:פסלים איטלקים במאה ה-19
קטגוריה:פסלים איטלקים במאה ה-20
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-19
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-20
קטגוריה:איטלקים שנפטרו משחפת
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1884
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1920 | 2024-09-30T09:38:47 |
אנתרופולוג | ממוזער|שמאל|200px|אי.וו.פ. צ'ינרי, אנתרופולוג מטעם ממשלת אוסטרליה, בעבודת שדה בפפואה גינאה החדשה בסביבות 1920
אנתרופולוג הוא מדען העוסק בענף האנתרופולוגיה, קרי מדען החוקר את ההתנהגות האנושית בהקשרה התרבותי והחברתי. מאחר שהדיסציפלינה האנתרופולוגית חוקרת את האדם כחלק מהתרבות בה הוא חי, ניתן לומר כי האנתרופולוג חוקר תרבויות.
האנתרופולוגים הראשונים חקרו תרבויות שהיו רחוקות וזרות להם, בעיקר שבטים וחברות פשוטות באפריקה ובצפון ודרום אמריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו אנתרופולוגים רבים לחקור גם תרבויות קרובות יותר לתרבות ממנה באו. כמחצית ואף יותר מעבודות השדה האנתרופולוגיות בשנות החמישים והשישים, נערכו בקהילות כפריות קטנות במדינות מודרניות או מתפתחות. בשנים שלאחר מכן החלו אנתרופולוגים רבים לחקור בשכונות עירוניות, בהרבה מקרים בשכונות עירוניות של התרבות ממנה בא האנתרופולוג עצמו.
כיום האנתרופולוגים חוקרים תרבויות זרות ומוכרות כאחד, כאשר כל שדה מחקר - זר או מוכר - מציג בפני האנתרופולוג יתרונות וחסרונות שונים.
כלי המחקר הראשי של האנתרופולוג, הוא האנתרופולוג עצמו. האנתרופולוג צופה, משתתף ומשתדל לחוות את שדה המחקר גם דרך העיניים של הנחקרים. האנתרופולוגים הקדימו בכך את שאר החוקרים במדעי החברה בהיותם החלוצים שחקרו בשיטות מחקר איכותניות שאינן מתבססות על מחקר כמותני.
אנתרופולוגים ידועים:
אל-בירוני
פרנץ בועז
ברוניסלב מלינובסקי
אלפרד רדקליף-בראון
מרגרט מיד
קליפורד גירץ
קלוד לוי שטראוס
מרי דאגלס
ויקטור טרנר
מקס גלקמן
ג'יין גודול
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אנתרופולוגיה
קטגוריה:מקצועות המדע והטכנולוגיה | 2024-08-27T09:18:59 |
טריומווירט | שמאל|ממוזער|250px|פסליהם של יוליוס קיסר, מרקוס ליקיניוס קראסוס וגנאיוס פומפיוס מגנוס (מימין לשמאל), שלושת המדינאים הרומאים ששלטו למעשה ברפובליקה הרומית בשנותיה האחרונות, בהסדר פוליטי הידוע כטריומווירט הראשון.
טְרִיוּמְווִירָט (מלטינית: Triumviratus) הוא כינוי לממשל שבראשו עומדים שלושה אנשים (triumviri). במקור כונו כך שני ממשלים ברומא העתיקה. כיום משמש המונח בהשאלה לתיאור גופים אזרחיים שבראשם עומדים שלושה אנשים.
היתרונות באופן ממשל זה, הוא האיזון שנוצר (או אמור להיווצר) בין שלושת מוקדי הכוח. בניגוד לשליט יחיד המרכז בלעדית את מלוא העוצמה, ושלטון זוגי בו מוקדי הכוח נמצאים במלחמה קרה מתמדת, טריומווירט יוצר איזון בין שלושת המוקדים. במידה ומוקד כוח אחד יוצא משליטה, שני האחרים מרסנים ומאזנים אותו. עם זאת, עלול להיווצר מצב דומה לאוליגופול, בו שלושת מוקדי הכוח מתאמים צעדים ביניהם על מנת לקדם אינטרסים אישיים.
הטריומווירטים הרומים
הטריומווירט הראשון
בראש הטריומווירט הראשון עמדו יוליוס קיסר, קראסוס, ופומפיוס הגדול, והוא הוקם בשנת 60 לפנה"ס. שלושת אלו כרתו ברית לפיה לא ייעשה דבר במדינה כנגד רצונו של אחד משלושתם; הברית לא הייתה ברית רשמית והטריומווירט ניהל את רומא מאחורי הקלעים באמצעות הבטחת הבחירות של אנשי שלומם למגיסטראטורות הרמות וסילוק יריביהם הפוליטיים מרומא. בסופו של דבר הטריומווירט לא החזיק מעמד, קראסוס נהרג בקרב חרן בשנת 53 לפנה"ס והמתח בין פומפיוס לקיסר הביא בסופו של דבר לפרוץ מלחמת האזרחים בשנת 49 לפנה"ס שבסופה ביסס קיסר את שלטונו האוטוקרטי ברומא כדיקטטור.
הטריומווירט השני
בראש הטריאומווירט השני עמדו אוקטביאנוס, מרקוס אנטוניוס ומרקוס אמיליוס לפידוס. טריומווירט זה השתלט על רומא לאחר רצח יוליוס קיסר, והחזיק מעמד כעשר שנים (43 עד 33 לפנה"ס) ובניגוד לטריומווירט הראשון, הוכר באופן רשמי כגוף השולט במדינה. למרות שהמוסדות הרפובליקאים המשיכו להתקיים, ניתנה לחבריו היכולת לשלוט במדינה ללא מיצרים על פי גחמותיהם. שטחי רומא חולקו בין השלושה: לפידוס קיבל את אפריקה, אוקטביאנוס קיבל את איטליה והפרובינקיות המערביות ואנטוניוס קיבל את הפרובינקיות המזרחיות.
אך גם ההסדר הזה לא החזיק מעמד לאורך זמן, ונפל קרבן לשאיפות האישיות של חבריו. תחילה, לפידוס ניסה לפעול כנגד אוקטביאנוס בשנת 36 לפנה"ס לאחר שנחת בסיקיליה והצליח להשתלט על חלק מצבאו של סקסטוס פומפיוס. ניסיון זה נכשל מכיוון שאוקטביאנוס הצליח לשכנע את צבאו לעבור לצידו, וכתוצאה מכך לפידוס איבד את השפעתו הפוליטית והודח ממשרתו. מלחמת האזרחים פרצה שנית בשנת 31 לפנה"ס, הפעם בין אוקטביאנוס לאנטוניוס וקלאופטרה השביעית. המלחמה הסתיימה בקרב אקטיום, בו הביסו כוחותיו של אוקטביאנוס את כוחותיהם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה השביעית.
אוקטביאנוס התפטר מן המשרה בשנת 28 לפנה"ס, כחלק מניסיונו להעניק מראה של חוקיות רפובליקנית לשלטון היחיד שלו.
טריומווירטים מאוחרים יותר
הטריומווירט העות'מאני
ב-1908 התחוללה באימפריה העות'מאנית 'המהפכה החוקתית', שהובלה על ידי תנועת הטורקים הצעירים אשר נחלקה בתוכה בין הפלג הליברלי שדגל באימוץ דפוסי ממשל פלורליסטים ובין אלמנטים מהקצונה העות'מאנית הבכירה שדגלו בקו לאומני וחלקם גם לאומני-דתי. ב-1909 הודח הסולטאן עבדול חמיד השני. ב-1913 לאחר הכישלון העות'מאני במלחמת הבלקן הראשונה התחוללה הפיכה שהובלה על ידי הלאומנים מקרב מועצת האיחוד והקידמה. לאחר שינוי חקיקה הפכה מועצת האיחוד והקידמה למפלגת השלטון היחידה המותרת באימפריה. ניהול האימפריה העות'מאנית התבצע למעשה על ידי טריומווירט שכלל את שלושת המנהיגים של מועצת האיחוד והקידמה, אשר היו ידועים בשם "שלושת הפאשות": מהמט טלעת פאשה - שר הפנים, איסמעיל אנוור פאשה - שר המלחמה ואחמד ג'מאל פאשה - שר הימייה. טריומווירט הנהיג את האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בעקבות השתדלותו של אנוור פאשה הצטרפו העות'מאנים למלחמה לצידם של מעצמות המרכז- גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. במהלך מלחמת העולם הראשונה אנוור פאשה לקח תחת פיקודו את הארמייה השלישית ובראשה יצא למסע מלחמה כושל בקווקז תוך שהוא מפקיד את הארמייה הרביעית בידיו של אחמד ג'מאל פאשה, שהוביל את המתקפה הכושלת על תעלת סואץ והפך למושל הצבאי של סוריה וארץ ישראל במהלך המלחמה. לשלושה מיוחסת אחריות אישית לרצח העם הארמני. לאחר המלחמה השלושה נשפטו בטריבונל של מדינות ההסכמה שלא בפניהם, לאחר שהם יצאו לגלות, ונגזר עליהם גזר דין מוות. טלעת וג'מאל פאשה נרצחו ב-1921 וב-1922 (בהתאמה) במבצע נמסיס על ידי הפדרציה המהפכנית הארמנית ואילו אנוור פאשה נהרג ב-1922 במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה.
הטרויקה הרוסית
טריומווירטים היו במהלך השלטון הקומוניסטי בברית המועצות ונקראו טרויקה (Тройка). הטרויקה המפורסמת ביותר הורכבה מחרושצ'וב, מלנקוב ומולוטוב, אשר תפסו את רסן השלטון לאחר מותו של סטלין ב-1953. ברית זאת התפרקה בשנת 1957 כאשר חרושצ'וב הפך למנהיג הבלעדי של ברית המועצות. גם לאחר סיום כהונתו של חרושצ'וב עלתה לשלטון במקומו טרויקה שכללה את פודגורני, קוסיגין וברז'נייב.
טריומווירטים בני ימינו
נשיאות בוסניה והרצגובינה
משנת 1996 עומדים בראש בוסניה והרצגובינה טריומווירטים הנקראים נשיאות בוסניה והרצגובינה, אשר ראשיהם הם נבחרי שלוש הקבוצות האתניות העיקריות במדינה: בוסניאקי וקרואטי מן הפדרציה של בוסניה והרצגובינה וסרבי מרפובליקה סרפסקה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:רומא העתיקה: חוק ומשפט
קטגוריה:שיטות ממשל
קטגוריה:3 (מספר) | 2024-06-24T14:27:42 |
אוקסיטוצין | אוקסיטוצין (Oxytocin) הוא הורמון פפטיד ונוירופפטיד המיוצר בדרך כלל בהיפותלמוס ומשוחרר על ידי יותרת המוח האחורית. קיים בבעלי חיים מאז שלבי האבולוציה המוקדמים. בבני אדם הוא ממלא תפקידים בהתנהגות הכוללים קשר חברתי, אהבה, רבייה, לידה, והנקה. באורגזמה, לידה או הנקה, האוקסיטוצין גם פועל על שרירי איברי הרבייה וגורם להתכווצותם. ממלא תפקיד בקשרים חברתיים, ולפי מחקרים עדכניים, עשוי להשפיע על יצירת האמון הבין-אישי.
גילוי
בשנת 1953, וינסנט דו ויניו גילה, הפריד וערך סינתזה של האוקסיטוצין ושל הווזופרסין (ADH – Antidiuretic hormone).
על עבודתו על תרכובות גופרית ובפרט על הסינתזה הראשונית זו, זכה ב-1955 בפרס נובל לכימיה.
לאוקסיטוצין ולווזופרסין מבנה דומה, השונה בשתי חומצות אמיניות.
Cys-Tyr-Ile-Gln-Asn-Cys-Pro-Leu-Gly-NH2 - לאוקסיטוצין
Cys-Tyr-Phe-Gln-Asn-Cys-Pro-Arg-Gly-NH2 - לווזופרסין
ייצור ושחרור
האוקסיטוצין מיוצר בהיפותלמוס על ידי ה- Magnocellular neurosecretory cells הנמצאים ב- Paraventricular nucleus.
קבוצה של חלבונים, ה-Neurophysin I משמשים כנשאי האוקסיטוצין עד בלוטת יותרת המוח והוא משתחרר לדם מן הנוירוהיפופיזה (הנוירוהיפופיזה, האונה האחורית של בלוטת יותרת-המוח, מאחסנת ומפרישה הורמונים שיוצרו בגופי התאים ההיפותלמיים).
לאחסון זמני של ההורמון הגוף מנצל גופי הרינג.
מבנה
אוקסיטוצין הוא נונאפפטיד - פפטיד המורכב משרשרת בת תשע חומצות אמינו. רצף חומצות האמינו שלו הוא:
ציסטאין - טירוזין - איזולאוצין - גלוטמין - אספרגין - ציסטאין - פרולין - לאוצין - גליצין. שיירי הציסטאין יוצרים גשר גפריתי (קשר קוולנטי בין אטומי הגופרית שבשני השיירים).
המסה המולקולרית של האוקסיטוצין היא 1007 דלטון. 1 IU של אוקסיטוצין שווים ל-2 מיקרוגרם של הפפטיד הטהור.
אופן פעולה
האוקסיטוצין פועל כהורמון היקפי וגם כמוליך עצבי במערכת העצבים המרכזית.
פעולות הורמונליות היקפיות
הנוירוהיפופיזה מפרישה את ההורמון אוקסיטוצין שבזמן לידה משפיע על הרחבת צוואר הרחם וגם להתכווצויות במשך הלידה. הוא ממריץ פעולתם של שרירים חלקים באזור החלציים וסביב בלוטת החלב בשדיים.
בשבועות הראשונים של ההנקה האוקסיטוצין מכווץ את הרחם ובכך מסייע להקרשת הדם של נקודת האחיזה של השליה.
האוקסיטוצין מופרש אצל נשים וגברים בזמן אורגזמה. כנראה האוקסיטוצין מסייע למעבר הזרע בזמן פליטה.
פעולות במוח
אחרי שבלוטת יותרת המוח מפרישה את האוקסיטוצין, מחסום הדם-מוח אינו מאפשר כניסה חוזרת של האוקסיטוצין למוח. גירוי היקפי כמו הנקה לא משפיע על ריכוז האוקסיטוצין בנוזל מוחי שדרתי (CSF). רמת האוקסיטוצין בפלזמה עולה עם ירידה ברמות ההורמון אדרנוקורטיקוטרופי (ACTH), והמסקנה היא שכנראה האוקסיטוצין מווסת את שחרור ה-ACTH בתנאים מסוימים.
קולטני האוקסיטוצין נמצאים במוח, בחוט השדרה, באמיגדלה, ventromedial hypothalamus septum ובגזע המוח.
השפעה על ההתנהגות – מחקרים עם חיות מעבדה מצביעים על השפעה של האוקסיטוצין בעוררות מינית, מונוגמיה, קשר אימהי, הפחתת תגובות גמילה לחומרים ממכרים.
נראה שלאוקסיטוצין תפקיד בהתנהגות חברתית, המעודד התנהגות הפוכה מתגובת הילחם או ברח, על ידי הפחתת תחושת הפחד והגברת האמון. אצל אוטיסטים נמצאו רמות נמוכות של אוקסיטוצין במוח.
עוד נמצא שאוקסיטוצין למעשה משמש מגבר בקליטה של אותות חברתיים שונים, ולפיכך עלול לגרום גם לתחושות שליליות של חרדה ותוקפנות.
שימוש
ממוזער|שקית עירוי פיטוצין בחדר לידה
אוקסיטוצין סינתטי מיוצר בשם פיטוצין או סינטוצינון. החומר מופץ למתן תוך ורידי או שרירי וגם כמשאף. מידת הספיגה במתן דרך הפה נמוכה מאוד. החומר נהרס על ידי אנזימים במערכת העיכול, מחצית חיים פלסמטי קצר (כמה דקות).
החומר מתפרק בכבד ובכליות. השימושים העיקריים הם:
תרופה לזירוז לידה ושליטה בדימום לאחר לידה
רפואה וטרינרית
בדיקת אי ספיקת השליה
לקריאה נוספת
יורם יובל, סערת נפש, הוצאת קשת, עמ' 379–381
קישורים חיצוניים
אוקסיטוצין - דף מידע, באתר ויקי רפואה, מטעם איגוד רופאי המשפחה בישראל.
הערות שוליים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:מוליכים עצביים
קטגוריה:תרופות יתומות
קטגוריה:אורגזמה | 2024-10-01T01:20:18 |
דופמין | דופמין (באנגלית: DA - Dopamine) הוא תרכובת אורגנית ממשפחות הקטכולאמינים והפנתילאמינים. הוא מתפקד הן כהורמון והן כמוליך עצבי (נוירוטרנסמיטר) וממלא מספר תפקידים חשובים במוח ובגוף.
הדופמין פועל הן במערכת העצבים המרכזית והן במערכת העצבים ההיקפית והוא אחד החומרים המשתתפים במהלך הסינתזה של אפינפרין ונוראפינפרין.
לחוסר או עודף של דופמין השפעה גדולה במספר גדול של הפרעות ומחלות, ובתוכן סכיזופרניה, מחלת פרקינסון, דיכאון מז'ורי, הפרעה דו-קוטבית והפרעות קשב. על בסיס ידע זה פותחו תרופות רבות במטרה להתערב בפעילות הדופמין.
שמאל|ממוזער|250px|מולקולת דופמין
הנוסחה הכימית של הדופמין היא (C6H3(OH)2-CH2-CH2-NH2). הדופמין משתייך למשפחת הקטכולאמינים, יחד עם אדרנלין ונוראדרנלין. זוהי קבוצת משנה של קבוצת התרכובות המונואמינים, המכילה גם את הסרוטונין.
השפעות קוגניטיביות-התנהגותיות
במוח האנושי ישנם כמעט מיליון תאי עצב המכילים דופמין. ישנה הכרה רחבה בחשיבותו של הדופמין לפעילותה של קליפת המוח הקדם-מצחית, המעורבת בתפקודים מחשבתיים גבוהים.
למעשה, הדופמין חיוני לשליטה על הפעילות הקוגניטיבית בקליפת המוח הקדם-מצחית.
הדופמין מעורב גם בתהליכי ויסות ושליטה של עיבוד מידע מלמעלה-למטה המאפשרים מתן עדיפות למידע רלוונטי על פני מידע לא רלוונטי.
בהתאם לזאת, לדופמין יש תפקיד מרכזי בתפקודים קוגניטיביים, בהם השימוש בזיכרון העבודה ותפקודים ניהוליים בראשם תכנון, קבלת החלטות והוצאתן לפועל.
בנוסף, הדופמין מעורב במספר תפקודים חשובים כמו תנועה, קשב ולמידה. יש לו תפקיד מרכזי במערכת החיזוק והוא מעורב גם בנטייה לחוויית זרימה. הדופמין מקושר גם ליכולת החשיבה המסתעפת וליצירתיות. כמו כן, הוא חיוני להערכה של מטרות ולתכנון הפעולות המיועדות להגשמתן.
מספר סוגים של גנים של דופמין קשורים לקשב וויסות עצמי.
למשל: הפרעת קשב מקושרת לשונות בגנים של קולטני דופמין, כמו DRD4 ו-DRD5.
האלל 7R של DRD4 אותר כמצביע על סיכון להפרעת קשב.
הגן DAT1 מכיל את הקידוד הגנטי לנשא הדופמין. וריאציות בגן זה מקושרות להפרעת קשב.
בהתאם לכך, פגמים בגן DAT1 מפריעים לפעילות הדופמין ומקושרים אל אופן ההשפעה של תרופות מסוג מתילפנידאט, אשר נמצאו יעילות בהקלת תסמיני ההפרעה.
הגן DAT1 מקושר אומנם להיפראקטיביות ולאימפולסיביות, אך לא לפגיעה בתפקודי הקשב. נמצא קשר גם בין הפרעת קשב לאללים שונים של גן ה-COMT, שהוא אנזים שמפרק תרכובות אורגניות מסוג קטכולאמין (כמו דופמין) בנוזל החוץ-תאי. האנזים COMT הוא המנגנון החשוב ביותר לפירוק הדופמין בקליפת המוח הקדם-מצחית.
העברה סינפטית של דופמין
ממוזער|300px|תהליך יצירת הדופמין וקולטני דופמין DRD בסינפסה.
פעילות הדופמין במערכת העצבים היא מורכבת, כך שיכולות להיות לו השפעות שונות במקרים שונים. השפעות אלו מקושרות בין היתר לתהליכי העברה סינפטית של המוליך העצבי דופמין.
באופן כללי הדופמין מיוצר ומאוחסן בקצות הנוירונים ומשוחרר לסינפסות שלהם בעקבות דחף עצבי מתאים. הדופמין ששוחרר למרווח הסינפטי מפעיל קולטני דופמין אשר מעבירים את המידע לתא שאליו הם מחוברים. בתום פעולת הדופמין הוא מפונה מהסינפסה במספר דרכים.
הדופמין יכול ליצור פוטנציאל פוסט-סינפטי מעכב או מעורר.
אופן ההשפעה של הדופמין תלוי בסוג הקולטן שאליו הוא נקשר ובתא המחובר לקולטן זה. בנוסף, מעבר לקשרים בין נוירונים ספציפיים, קיימות במוח גם שלוש מערכות דופמינרגיות. מערכת הקשב, מערכת החיזוק, ומערכת קידוד הזיכרון ההצהרתי, בהן הדופמין מתפקד כהורמון לכל דבר.
יצירה של דופמין
הייצור של דופמין הוא אחד הצעדים ביצירת נוראפינפרין ואפינפרין.
הסינתזה של דופמין בגוף מתבצעת בעיקר בקצות העצבים של הרקמות העצביות ובבלוטת יותרת הכליה.
תהליך יצירת הדופמין מורכב ממספר שלבים.
חומצת האמינו טירוזין (TYR) היא מולקולת הקודמן ממנה נגזר הדופמין. היא משמשת גם כקודמן עבור נוראפינפרין (מוליך עצבי נוסף מסוג קטכולאמין). זוהי חומצת אמינו בלתי חיונית שנוצרת בגוף מחומצת אמינו פנילאלנין.
הטירוזין הופכת לחומר הנקרא "דופא" DOPA (שהוא קיצור ל-dihydroxyphenylaline) שממנו נוצר הדופמין.
ל-DOPA יש שני איזומרים, שהם שני חומרים בעלי אותו הרכב בסיסי, אך שונים במבנה המרחבי.
האיזומר המשמש ליצירת הדופמין נקרא "אל דופא" L-DOPA או "לבו דופא" LEVO-DOPA.
הטירוזין הופך ל-L-DOPA על ידי כך שהוא קושר אליו קבוצת הידרוקסיל באמצעות האנזים Aromatic L-amino acid decarboxylase. בשלב הבא מאבדת מולקולת אל-דופה קבוצת קרבוקסיל בהשפעת פעילותו של האנזים דופה דקרבוקסילאז והופכת לדופמין. במידת הצורך בשלב הבא יכולה להצטרף לדופמין קבוצת ההידרוקסיל והופכת לנוראפינפרין (נוראדרנלין).
מונואמין אוקסידאז (MAO) הוא האנזים המווסת את תהליך ההפקה של הדופמין ושל יתר המוליכים העצביים הקטכולאמינים.
האנזים טירוזין הידרוקסילאז הוא האנזים אשר קובע את קצב הסינתיזה.
התאים הדופימינרגיים חסרים את האנזים דופמין הידרוקסילאז, ולכן הם אינם מייצרים נוראפינפרין.
הדופמין במרווח הסינפטי: אחסון, שחרור והסרה
הדופמין שנוצר בקצות העצבים מתרכז בתוך השלפוחיות הסינפטיות.
השחרור של הדופמין לסינפסה משופעל על ידי גירוי של תא העצב הקדם סינפטי.
הוא מאוחסן בשלפוחיות עד שמגיע דחף עצבי, אשר משחרר את הדופמין מהשלפוחיות אל המרווח הסינפטי שבין התא הקדם-סינפטי והתא הבתר-סינפטי.
אחסון הדופמין בשלפוחיות הסינפטיות ושחרורו מהן, הם פעולות הזקוקות לאנרגיה.
כאשר הדופמין עובר את המרווח הסינפטי הוא מפעיל את הקולטנים המיוחדים לו בתא הפוסט סינפטי וכך הוא מעביר אליו את המידע.
הדופמין ממשיך לפעול על הקולטנים הבתר-סינפטיים כל עוד הוא נמצא במרווח הסינפטי.
קולטנים קדם סינפטיים תורמים לוויסות של כמות הפרשת הדופמין לסינפסה.
הסרת הדופמין מהמרווח הסינפטי
הסרה מהירה של המוליכים העצביים מהמרווח הסינפטי מאפשרת העברה מדויקת של האות הקדם סינפטי לתא המטרה.
בהתאם לכך, לאחר שהדופמין ביצע את פעילותו יש להסיר אותו מהמרווח הסינפטי. הסרת הדופמין יכולה להתרחש על ידי פירוקו או הזזתו למקום אחר. הדופמין יכול להיקלט חזרה אל תא העצב הקדם סינפטי שממנו שוחרר. הוא יכול גם להיספג על ידי תאי גלייה תומכים, או על ידי פעפוע לנוזל החוץ תאי.
הסרת הדופמין מהמרווח הבין תאי מערבת את החלבון נשא הדופמין ואת האנזים COMT המשתתף בניטרולו.
קולטני דופמין
קולטני דופמין (DR - Dopamine Receptors) מופעלים על ידי הדופמין שנמצא במרווח הסינפטי ומעבירים את המידע לתא שעליו הם מקושרים. זהו המנגנון שבאמצעותו הדופמין ששוחרר מהתא הקדם סינפטי פועל על התאים הפוסט סינפטיים.
כל קולטני הדופמין הם קולטנים מצומדים לחלבון G (המכונים GPCRs), אשר האיתות (signaling) שלהם מתווך על ידי אינטראקציה ושפעול של חלבון G (המכונה GTP-binding proteins).
סוגים של קולטני דופמין
ישנם סוגים שונים של קולטני דופמין.
השפעת הדופמין תלויה בסוג הקולטן שאליו הוא מתחבר. הדופמין יכול ליצור פוטנציאלים בתר-סינפטיים מעוררים או מעכבים, בהתאם לקולטן הבתר-סינפטי שאיתו נוצר המגע.
סוגי הקולטנים השונים מפוזרים באזורים מוחיים שונים, כך שבאזורים מסוימים יכולים להיות יותר או פחות קולטנים מסוג מסוים בהשוואה לאזורים אחרים.
עד כה זוהו חמישה סוגים של קולטני דופמין. הקולטנים מסומנים באות D שאליה מצטרף המספר הרלוונטי. מספור הקולטנים נקבע על ידי סדר הגילוי שלהם.
DRD1: קולטני דופמין D1 - קולטנים אלו נפוצים יחסית. קולטני D1 הם קולטנים בתר-סינפטיים. גירוי קולטני D1 מביא לעלייה ברמת השליח השניוני cAMP בתא. קולטני D1 נמצאים באזור הסטריאטום ובמיוחד באזורים האחראים על תנועה. באזור זה יש קשר הפוך בין פעולות האצטילכולין לבין פעולת הדופמין.
DRD2: קולטני דופמין D2 - קולטנים אלו נפוצים יחסית. קולטני D2 יכולים להיות בתר-סינפטיים ויכולים להיות בעמדות קדם-סינפטיות. במקרים רבים הם משמשים כקולטנים עצמיים של התא הקדם סינפטי, אשר מווסתים את קצב ההפקה והשחרור של הדופמין. גירוי קולטנים אלו מפחית את רמת ה-cAMP. הם נמצאים באזור גרעיני הבסיס, כמו הגרעין הזנבי והפוטמן (Putamen), גרעין האקומבנס, ב-Olfactory Tubercle ובסטריאטום. קולטני D2 קשורים באופן משמעותי למערכת החיזוק. עלייה בזמינות של קולטני D2 קשורה לאימפולסיביות נמוכה, יציבות רגשית, אפקט חיובי ונטייה לחוויית זרימה. ירידה בכמות קולטני D2 מקושרת להשמנת יתר, אך לא ברור אם היא הגורם או התוצאה
DRD3: קולטני דופמין D3 - גירוי קולטנים אלו מפחית את רמת ה-cAMP בתא. קולטנים אלו נמצאים בחלק הקדמי של גרעין האקומבנס ובאזורים לימביים, כגון הגופים הממילריים ואזור הספטום, אך הם נפוצים יותר בסטריאטום, בהשוואה לאזורים אחרים במוח. קולטנים אלו מווסתים את כמות הפרשת הדופמין אל תוך הסינפסה.
DRD4: קולטני דופמין D4 - גירוי קולטנים אלו מפחית את רמת ה-cAMP בתא. לקולטני DRD4 יש תפקיד חשוב בתיווך האותות הדופמינרגיים בסינפסה. הם נפוצים יותר בקליפת המוח הקדם-מצחית בהשוואה לאזורים מוחיים אחרים. הגן האחראי על DRD4 נמצא בכרומוזום 11p15.
DRD5: קולטני דופמין D5 - גירוי קולטנים אלה מעלה את רמת ה-cAMP בתא. הגן של DRD5 נמצא קשור להפרעת קשב. קולטנים אלו נמצאים רק באזורים לטרליים של הגופים הממילריים ובאזורים ההיפוקמפיים.
קולטנים עצמיים מצויים בדנדריטים, בגופי התא ובכפתורים הסופיים של נוירונים דופמינרגיים. הפעלתם גורמת היפר-פולריזציה ומפחיתה את הירי העצבי. הם דומים ל-D2.
קבוצות של קולטני דופמין
ממוזער|350px|הקבוצות העיקריות של קולטני דופמין: משפחת D1 ומשפחת D2
חמשת קולטני הדופמין מחולקים לשתי קבוצות עיקריות:
משפחת D1 (באנגלית: D1-like dopamine receptors) - כוללת את קולטני דופמין D1 ו-D5. קולטנים אלו מופעלים בעזרת אדניל ציקלז (Adenyl Cyclase) על ידי חלבון G הידוע בשם Gso.
משפחת D2 (באנגלית: D2-like dopamine receptors) - כוללת את קולטני דופמין D3, D2 ו-D4. קולטנים אלו אינם זקוקים לאדניל ציקלז, והם מופעלים על ידי חלבון הידוע בשם Gio.
לקולטנים שבכל אחת מהקבוצות יש מאפייני איתות (signaling) המשותפים לקולטנים האחרים באותה הקבוצה, עם זאת ישנם גם הבדלים בין סוגי קולטנים שונים באותה הקבוצה. כלומר, הקבוצות מאחדות בתוכן קולטנים שונים שחלק מהמאפיינים שלהם דומים.
היבטים רפואיים
משום שלקולטנים שונים ישנה השפעה שונה, אחת המטרות של הפרמקולוגיה היא לפתח תרופות שתפעלנה באופן ספציפי על סוג מסוים של קולטנים מבלי שתשפיע על הסוגים האחרים.
כך ניתן להעלות את יעילותה של תרופה מסוימת תוך צמצום תופעות לוואי בלתי רצויות.
פעילות פאזית וטונית של דופמין
ישנם שני דפוסי תגובה של תאי עצב הפועלים באמצעות המוליך העצבי דופמין, אשר מתרחשים באמצעות שני מנגנונים עצמאיים: טוני (tonic) ופאזי (phasic).
הפעלה פאזית (phasic) של דופמין
הפעלה פאזית (phasic) של דופמין היא תגובה חולפת וקצרה הנגרמת מדחף עצבי של תאי עצב דופמינרגיים. ההפעלה הפאזית היא תגובה לאירועים מסוימים בסביבה.
הפעילות הפאזית של הדופמין מווסתת את הגמישות או הפלסטיות plasticity של מצבי השפעול של קליפת המוח.
ככל הנראה, לפעילות הפאזית של הדופמין בקליפת המוח הקדם-מצחית יש חשיבות ליכולת לעדכן את הייצוגים שבזיכרון העבודה ולערוך עליהם מניפולציות.
הפעלה טונית (tonic) של דופמין
ההפעלה הטונית (tonic) של דופמין היא בעלת אופי יציב ומתמשך הקובע את רמות הרקע של הדופמין והיא מווסתת על ידי קליפת המוח הקדם-מצחית.
הטונוס של הדופמין מעיד על תחושת הרווחה של האדם והיכולת שלו ליהנות. בהתאם לכך, אצל אנשים עם נטייה לחיפוש ריגושים או אימפולסיביות, נמצא טונוס דופמין נמוך יותר בהשוואה לשאר האוכלוסייה.
הפעילות הטונית של הדופמין מווסתת את היציבות של מצבי השפעול של קליפת המוח.
כמו כן, הפעילות הטונית של הדופמין מווסתת את קליפת המוח הקדם מצחית ואת התפקודים הקוגניטיביים שהיא אחראית עליהם (כמו: זיכרון העבודה, קשב סלקטיבי ותפקודים ניהוליים) ביחס של צורת U הפוכה, כך שהתפקוד המיטבי הוא ברמות בינוניות או מתונות, בעוד שרמות גבוהות או נמוכות מידי של דופמין טוני פוגעות בתפקודים אלו.
הפולימורפיזם Val158Met מקושר להבדלים בין אישיים ביעילות של האנזים COMT, שהוא המנגנון החשוב ביותר לפירוק הדופמין בקליפת המוח הקדם-מצחית. בהתאם לכך, הפולימורפיזם Val158Met מקושר גם לרמות הטוניות (tonic) של המוליך העצבי דופמין בקליפת המוח הקדם-מצחית.
האלל met של הפולימורפיזם Val158Met מעלה את הפעילות הטונית של הדופמין.
השפעת הפעילות הטונית על תגובת מערכת העצבים לפעילות הפאזית
השילוב בין שני דפוסי התגובה של המערכת הדופמינרגית מאפשר לדופמין לווסת את התגובה העצבית של תאי המטרה לאותות הדופמינרגיים.
הפעילות הטונית קובעת את רמת הרקע של גירוי קולטני הדופמין, אשר משנה את מידת התגובתיות של המערכת לפעילות הפאזית של הדופמין באזורים אלו.
באופן זה הפעילות הטונית של הדופמין יכולה לווסת את ההשפעה של הפעילות הפאזית שלו ואת תגובת המערכת אליה.
כתוצאה מכך, לנוכחות או היעדרות של סביבה דופמינרגית טונית, יכולה להיות השפעה על מגוון של מנגנונים פזיולוגיים שהשילוב ביניהם יוצר טווח דינאמי של תגובות עבור שינויים חולפים ברמות הדופמין.
מערכות דופמינרגיות עצביות
ממוזער|מערכות דופמינרגיות עצביות במוח האנושי: המערכת המזולימבית - בירוק המערכת המזו-קורטיקלית - בכתום המערכת הניגרו-סטראיטלית - באדום
ממוזער|250px|אזורים מוחיים המעורבים במערכות של נוירונים דופמינרגיים
במוח ישנן כמה מערכות של נוירונים דופמינרגיים. מערכות אלו מובחנות מבחינה אנטומית ותפקודית, כך שכל אחת מהן נמצאת ומשפיעה על אזורים שונים.
שלוש מהמערכות הדופמינרגיות יוצאות מהמוח האמצעי, מהחומר השחור ומאזור הטגמנטום הגחוני.
במערכת המזולימבית (Mesolimbic system): המערכת המזולימבית היא מערכת של נוירונים דופמינרגיים היוצאת מאזור הטגמנטום הגחוני ומסתיימת בגרעין האקומבנס באמיגדלה ובהיפוקמפוס. היא מעורבת בתהליכים הקשורים לחיזוק. לנאוסטראטום יש תפקיד בבקרת התנועה של גופי התא שבמערכת המזולימבית. גרעין האקומבנס ממלא תפקיד חשוב בהשפעות המחזקות של כמה סוגי גירויים (סמים אסורים).
במערכת המזו-קורטיקלית (): המערכת המזו-קורטיקלית היא מערכת של נוירונים דופמינרגיים היוצאת מאזור הטגמנטום הגחוני ומסתיימת בקורטקס הקדם-מצחי. לנוירונים הללו יש השפעה מעוררת על קורטקס המצח, ולפיכך הם משפיעים על תפקודים כגון יצירת זכרונות קצרי-טווח ועל תכנון והכנת אסטרטגיות לפתרון בעיות.
במערכת הניגרו-סטראיטלית (): המערכת הנור-סטריאטלית היא מערכת נוירונים דופמינרגיים היוצאת מהחומר השחור ומסתיימת בנאוסטריאטום. גופי התא הללו מצויים בחומר השחור ושולחים את האקסונים שלהם לנאוסטריאטום לגרעין הזנבי ולפוטמן. התנוונות נוירונים דופמינרגיים במערכת הניגרו-סטראיטלית נמצאה כקשורה למחלת פרקינסון. המחלה מאופיינת ברעד, קשיות איברים, שיווי משקל לקוי וקושי בהתחלת תנועות.
הפורניקס מכיל שלוחות של אקסונים דופמינרגיים מהטגמנטום הגחוני.
המערכת הניגרו-סטריאטלית, המזולימבית והמזו-קורטיקלית פועלות באופן מתואם לשליטה על ההתנהגות, הקשב וקבלת ההחלטות.
בהתאם לכך, כל אחת מהן מעורבת בהפרעת קשב.
היבטים התפתחותיים
המערכות הדופמינרגיות עוברות שינויים רבים במהלך ההתפתחות של האדם.
מערכות דופמינרגיות תת-קורטיקליות (subcortical) מגיעות לשיאן בתקופת ההתבגרות.
לעומת זאת, ההתפתחות של המערכות הדופמינרגיות הקורטיקליות (cortical system) היא איטית יותר ומגיעה לשיאה רק בבגרות המוקדמת.
לרמות הדופמין בקליפת המוח הקדם-מצחית יש דפוס התפתחות לא-ליניארי.
מיד לאחר הלידה רמות הדופמין בקליפת המוח הקדם-מצחית גבוהות ודומות לאלו של האדם הבוגר, אך הן קודם יורדות ורק אז עולות בחזרה.
במהלך ההזדקנות הטבעית חלה הנמכה ברמת התפקוד של המערכות הדופמינרגיות, באופן דומה למערכות אחרות של מוליכים עצביים כמו הסרוטונין והאצטילכולין שגם בהן ניכרת ירידה בגילאים הזקנה.
מעורבות במערכת החיזוק
מערכת החיזוק היא מכלול המבנים והמסלולים העצביים במוח שיוצרים תחושה של עונג בתגובה לגירויים מסוימים. מערכת זו משפיעה על ההתנהגות בכך שהיא מגדילה את הסיכוי שההתנהגויות המחוזקות יחזרו על עצמן בעתיד.
לדופמין יש תפקיד מרכזי במערכת החיזוק. הוא מתפקד כמתווך בתהליך העברת אות החיזוק במוח. יש לו תפקיד חיוני בתהליכי וויסות המוטיבציה - בלמידה מהם הדברים הרעים והטובים בעולם, כמו גם בבחירת הפעולות שיובילו להשגתם של הדברים הטובים ולהימנעות מהדברים השליליים.
המבנים המוחיים המקושרים למערכת החיזוק באופן משמעותי מעוצבבים על ידי שלוחות דופמינרגיות מהמוח האמצעי. לתאי העצב הדופמינרגים של המוח האמצעי יש תגובה חזקה לחיזוקים ותפקיד חיוני ביצירה של מוטיבציה חיובית.
משום שהדופמין הוא חומר שמעורר תחושה של מוטיבציה, הימצאותו תורמת לתהליך הלמידה גם במקרים בהם מקורו בפעילות שאינה קשורה ישירות לחומר הלימוד או לשיעור המועבר בכיתה.
השפעת הערך וההסתברות של הגמול על התגובות הדופמינרגיות
הפעילות של תאי עצב דופמינרגיים מעבירה מידע אודות שני מאפיינים מקורבים אך מובחנים של הגמול: ערכו ורמת הוודאות בנוגע להתרחשותו.
הפעלה פאזית (phasic) של דופמין - התגובות הפאזית הקצרות של הדופמין במערכת החיזוק מייצגות את הערך של הגמול. הן מושפעת ממידת ההתאמה שבין הגמול הצפוי לגמול הממשי ולא מההסתברות להתרחשותו של הגמול.
הפעלה טונית (tonic) של דופמין - ההפעלה הטונית של הדופמין במערכת החיזוק מושפעת מרמת אי הוודאות להתרחשות הגמול ומשקפת את מידת חוסר הוודאות להופעתו של הגירוי המחזק. הקידוד של חוסר הוודאות מצביע על התפקיד של הדופמין בלמידה מבוססת קשב והתנהגות סיכון.
תאי עצב דופמינרגיים מקודדים את טעות החיזוי של הגמול באופן דו-כיווני, כך שהתגובה הדופמינרגית שווה לגמול שהתרחש פחות הגמול שנצפה.
קידוד דו כיווני מסוג זה יכול לשמש כאות לימודי אידיאלי עבור הפלסטיות של מערכת העצבים, משום שהוא מאפשר למערכת העצבים להתאים ולשפר את התפקוד שלה ביחס למידע המופק מתוך ההתנסות עם הסביבה.
אפנון עצבי, יחס אות לרעש והתפקוד של מערכת העצבים
לאפנון העצבי של יחס אות לרעש בתהליך עיבוד המידע יש השלכות על הקיבולת והתנודתיות של המערכת הנוירו-קוגניטיבית.
היחס בין התפקוד הקוגניטיבי לרמת הרעש במערכת העצבים הוא בצורת U הפוכה, כך שהביצוע המיטבי מתרחש ברמות רעש מתונות והוא נפגע ברמות רעש גבוהות או נמוכות מידי.
בהתאם לכך, מחסור או עודף של אפנון עצבי פוגע ביכולת עיבוד המידע העצבי.
מידה לא מתאימה של אפנון עצבי מובילה לירידה במובחנות של ייצוגים עצביים ופגיעה ביעילותן של התנהגויות תפקודיות.
לתופעה זו יש מספר הסברים. ראשית, לסנכרון בין תאי עצב יש תפקיד חשוב לאינטגרציה של יחידות תפקודיות במוח והוא מושפע רבות מהרעשים של המוח. ייתכן שרעשים אלו אף תורמים ליכולת הסנכרון העצבי במוח. כמו כן, התופעה של תהודה אקראית במערכת העצבים מראה גם היא עקומת U הפוכה, בה רמת התפקוד מגיעה לשיא ברמות מתונות. למעשה, השיא של עקומת התהודה האקראית של מערכת העצבים תלוי ברמת המוליך העצבי דופמין, אשר משפיע על רמת התנודתיות והקיבולת של המערכת הנוירו-קוגניטיבית.
בהתאם לכך, הקשר בין הדופמין לתפקודים קוגניטיביים אינו ליניארי אלא בעל צורה של U הפוכה, כך שעודף או חוסר של דופמין יכולים להוביל לפגיעה בתפקוד.
תאי עצב יכולים ליצור כמות משמעותית של רעש פנימי. הרעש הפנימי של מערכת העצבים מקושר לרמות הרקע (tone) של המוליך העצבי דופמין והוא מאפשר לשפר את התפקוד של מערכת העצבים גם בסביבות שקטות שבהן לא קיים רעש חיצוני.
מכאן שהדופמין תורם לעיבוד אותות מיטבי של מערכת העצבים על ידי שיפור יחס אות לרעש.
רעש שנמצא בסביבה החיצונית של האדם ונקלט על ידי החושים, יכול גם הוא להכניס רעש למערכת העצבית דרך תהליכי התפיסה.
בהתאם לכך, נמצא שרעש חיצוני יכול לשפר את התפקוד הקוגניטיבי של אנשים עם רמות דופמין נמוכות, כמו למשל - אנשים עם הפרעת קשב, שצריכים יותר רעש עבור תפקוד קוגניטיבי מיטבי ביחס לאוכלוסייה.
דופמין ויצירתיות
היצירתיות מוגדרת כיכולת ההפקה של תגובות חדשות תואמות הקשר ולכן לא כל הפקה של תוצר חדש או מקורי נחשבת לפעולה יצירתית. בהתאם לכך, חשיבה יצירתית מערבת שני תהליכים מחשבתיים שונים. התהליך הראשון הוא יצירה של דברים חדשים באמצעות חשיבה מסתעפת והשני הוא הערכה של הדברים שנוצרו על ידי חשיבה מתכנסת.
מבחינה נירולוגית, היצירתיות מתבססת על האפנון הדופמינרגי של המערכת הפרונטו-סטראיטלית , כאשר הדופמין שבקליפת המוח הקדם-מצחית מווסת את ההתמדה של תהליכי המחשבה היצירתיים והחשיבה המתכנסת, בעוד שהדופמין בסטריאטום מווסת את הגמישות של תהליכי המחשבה היצירתיים והחשיבה המסתעפת.
הקשר בין רמת הדופמין במערכת הפרונטו-סטריאטלית לבין היצירתיות הוא בצורה של U הפוכה.
כתוצאה מכך, ההשפעות של ירידה או עליה ברמות הדופמין על היצירתיות של אדם מסוים, תלויות ברמת הבסיס שלו.
מנגנון נוסף אשר יכול להסביר את הקשר בין דופמין ליצירתיות הוא הנטייה להתנהגות של חיפוש חידושים , המקושרת לאזורים מוחיים שמכילים תאי עצב דופמינרגיים או מקושרים לתאי עצב דופמינרגיים מאזורים אחרים של המוח, כמו למשל: הסטריאטום הגחוני Ventral striatum, החומר השחור, הטגמנטום הגחוני והיפוקמפוס.
שינויים ברמת הדופמין ופתולוגיה
תסמונות ומחלות רבות הסתברו כמושפעות מרמת הדופמין ומידת פעילותו. לרמת הדופמין בקליפת המוח הקדם-מצחית יש השפעה על ההתנהגות.
כמו כן, עלייה בכמות הדופמין במוח קשורה להגברת קשב וריכוז.
נהוג לחשוב שעלייה ברמת הדופמין באזורים מסוימים במוח גורמת לשיפור במצב הרוח. אך רמה גבוהה מדי, או פעילות יתר של דופמין מובילה אף היא לפתולוגיה: פעילות דופמינרגית של הטגמנטום הגחוני מעלה את רמת הדופמין לא רק בסטריאטום, אלא גם לאמיגדלה - שם הוא יכול לעורר פעילות הקשורה לצפייה לאיום ולא רק לצפייה לגמול.
כלומר, קליפת המוח הקדם-מצחית מתפקדת באופן מיטבי כאשר כמות הדופמין מיטבית. עודף או חוסר של דופמין עלול לפגוע בצורה משמעותית בתפקוד שלה.
צורת ה- U ההפוכה המקושרת לתפקוד הדופמינרגי מובילה לכך שההשפעה של גנים המקושרים לדופמין יכולה להיות עוצמתית יותר בתקופות חיים או מצבים שבהם קיים חסך או עודף בפעילות של האותות הדופמינרגיים. ישנם מספר מצבים המקושרים לחוסר איזון בתפקוד הדופמינרגי, למשל: הפרעה ביפולרית, הפרעת קשב, מחלת פרקינסון וסכיזופרניה. כל אחד ממצבים אלו מאופיין בפגיעה דופמינרגית שונה, אשר מובילה לביטויים שונים ומצריכה טיפול שונה אצל אנשי המקצוע המתמחים בתחומים הרלוונטיים.
הפרעות במצב הרוח (הפרעות אפקטיביות)
לדופמין יש תפקיד חשוב בהפרעות מצב רוח.
מחקרים העלו קשר מובהק וחזק בין תת-פעילות של המערכת הדופמינרגית לבין תסמונת הפרעה דיכאונית מז'ורית, ובין רמת פעילות גבוהה מהרגיל למצב המאניה בהפרעה דו-קוטבית ("מאניה-דיפרסיה"), ובהתאם תת-פעילות של המערכת הדופמינרגית בשלב הדיכאון. על סמך מחקרים אלו פותחו תרופות רבות, אגוניסטים לדופמין ומעכבי ספיגת דופמין שמעלים את פעילות המערכת הדופמינרגית כתרופה לדיכאון (הן לדיכאון מז'ורי והן לשלב הדיכאון אצל חולים בהפרעה דו-קוטבית), ומייצבי רמת דופמין לשיכוך התנודה שבין מאניה לדיכאון אצל חולים בהפרעה דו-קוטבית.
הפרעת קשב
שלושת הנוירוטרנסמיטרים העיקריים המעורבים בהפרעת קשב הם דופמין, נוראפינפרין וסרוטונין, והאיזון ביניהם הוא גורם בעל השפעה רבה בקשב וריכוז.
בהתאם לכך האטיולוגיה של הפרעת קשב מקושרת לשונות בגנים של קולטני הדופמין.
נראה שקשיי למידה הקשורים להפרעת קשב נובעים מ"נפילות קשב", אשר נגרמות מבעיות במטבוליזם של הדופמין.
פרקינסון
חוסר במוליך העצבי דופמין קשור בתנועתיות ובשרירים. בהתאם לכך, הדופמין מעורב במחלת פרקינסון.
פרקינסון היא הפרעה הקשורה בשיבוש הדרגתי ומתמשך ביכולת המוטורית, אשר יכול להחמיר עד כדי מצבי סיכון חיים ומוות.
מחלת פרקינסון נגרמת מהתנוונות של תאי העצב המייצרים את רוב הדופמין במוח.
הפתולוגיה הראשונית במחלת פרקינסון היא בחומר השחור (Substantia Nigra), גרעין שנמצא במוח האמצעי. כאשר באזור זה נהרסים הנוירונים הדופמינרגים (המפרישים דופמין) וכשנפגעים הסיבים של המסילות הנקראות Nigro-striatal Tracts, נגרם חוסר בדופמין, המוביל לקושי בשליטה על השרירים.
נראה שקשיי למידה הקשורים למחלת פרקינסון נובעים מ"נפילות קשב", אשר נגרמות מבעיות במטבוליזם של הדופמין.
סכיזופרניה
הדופמין מעורב בסכיזופרניה, שהיא הפרעה נפשית כרונית מורכבת והטרוגנית בביטוייה, השייכת לקבוצת המחלות הפסיכוטיות.
בסכיזופרניה חלה ירידה מתמשכת בפעילות של קליפת המוח הקדם-מצחית, אשר מובילה להפחתה בפעילות הטונית (פעילות מתמשכת) של הדופמין. לאורך זמן, ההפחתה בפעילות הטונית של הדופמין מעלה את התגובתיות הפאזית (פעילות חזקה וקצרת טווח) באופן שאינו נורמלי. בהתאם לכך, בקרב אנשים עם סכיזופרניה, ישנן רמות גבוהות מאוד של המוליך העצבי דופמין.
עלייה קיצונית ברמת הדופמין קשורה להזיות.
תסמונת הרגליים חסרות המנוחה
תסמונת הרגליים חסרות המנוחה, הוא מצב נוירולוגי הקשור בחסר ברמות דופמין. מתן של אגוניסטים לדופמין היה קשור בשיפור התסמינים של התסמונת.
היבטים רפואיים
את הדופמין אפשר לקחת כתרופה המופצת לתאי הגוף על ידי מחזור הדם. באופן זה ניתן להשפיע על מערכת העצבים הסימפתטית, לצורך הגדלת קצב פעילות הלב ולחץ הדם.
עם זאת, מחסום דם-מוח אינו מאפשר לדופמין להגיע אל המוח ממחזור הדם. על כן, אם יש צורך להעלות את רמת הדופמין במערכת העצבים המרכזית, לא תהיה תועלת במתן זריקות או כדורים המכילים דופמין. כמו כן, באופן דומה לא תהיה השפעה גם לתזונה עשירה בדופמין.
על כן, במקרים אלו על הרופאים לחפש דרכים חלופיות המתבססות על אופן פעולת הדופמין במוח.
השפעת חומרים שונים על פעולת הדופמין במערכת העצבים המרכזית
חומרים מסוימים יכולים להגביר או להחליש את הפעולה של הדופמין על התא הבתר-סינפטי בכל אחד משלבי ההעברה הסינפטית. הם מתחלקים לשני סוגים עיקריים על פי אופן ההשפעה שלהם:
אגוניסט (AGO) - חומר הגורם לשפעול הפעולה של הדופמין על התא הבתר-סינפטי.
אנטגוניסט (ANT) - חומר שמתנגד או מעכב את הפעולה של הדופמין על התא הבתר-סינפטי.
בנוסף, לחומרים הפעילים בתרופות יכולה להיות יותר מהשפעה אחת.
כאמור, הדופמין משתייך למוליכים עצביים מסוג קטכולאמין יחד עם אדרנלין ונוראדרנלין. מוליכים עצביים אלו שייכים לקבוצה הגדולה יותר המכונה מונואמינים הכוללת גם סרוטונין והיסטמין. משום שקבוצה זו של מוליכים עצביים דומה מבחינת המבנה המולקולרי שלה, יש תרופות המשפיעות בו זמנית על כל המוליכים העצביים הכלולים בה במידות שונות. כלומר, תרופות המשפיעות על פעילות הדופמין יכולות להשפיע גם על מוליכים קטכולאמינים או מונואמינים אחרים.
בהמשך יתוארו החומרים השונים המשפיעים על פעילות הדופמין על פי השלב הרלוונטי בתהליך ההעברה הסינפטי, אופן פעולתם והשפעתם על מוליכים עצביים אחרים מאותה הקבוצה.
חומרים המשפיעים על הכנת הדופמין באקסון
סם הAMTP נקשר לאנזים ההופך טירוזין לאל-דופה וכך משבש את פעולתו ולפיכך נחשב לאנטגוניסט של קטכולאמינים.
התרופה רזרפין שהייתה בעבר בשימוש נגד יתר לחץ דם מונעת אגירת מונואמינים בשלפוחית סינפטית ולכן הוא אנטגוניסט של מונואמינים.
חומרים המשפיעים על פעולת הדופמין בקולטנים
קיימות מספר תרופות המשמשות כאגוניסטים לדופמין. תרופות אלו מחקות את פעילותו של דופמין בתאים הפוסט סינפטיים וגורמים לשרשרת תהליכים תוך תאית בדומה לזה שנעשה על ידי הצמדות דופמין לקולטן.
התרופה אפומורפין היא דוגמה לאגוניסטים אלו ומשמשת בטיפול במחלת פרקינסון קשה.
חומרים המשפיעים על פינוי הדופמין מהסינפסה
ממוזער|250px|הקוקאין פועל על ידי חסימת נשא הדופמין. בכך הוא חוסם את הספיגה החוזרת של המוליך העצבי דופמין מהמרווח הסינפטי.
ישנם מספר חומרים אגוניסטיים המעכבים את הספיגה החוזרת של הדופמין מהסינפסה. שלושת החומרים המוכרים ביותר הם אמפטמין, קוקאין ומתילפנידאט.
אמפטמין - גורם פליטה של נוראדרנלין ודופמין ביחד על ידי שינוי כיוון הפעולה של הנשאים שלהם. משום שהוא גורם לנשאים שלהם לפעול בכיוון הפוך מהרגיל, הם לא מסוגלים לפנות את הדופמין מהסינפסה.
קוקאין - חומר החוסם את הספיגה החוזרת של הדופמין (ושל נוראדרנלין). בנוסף, הוא חוסם גם תעלות נתרן תלויות מתח. בגלל התכונה האחרונה הוא שימש פעם כתרופה לאלחוש מקומי, למשל בצורת טיפות עבור ניתוחי עיניים וכן בהתערבויות של רפואת האף והשיניים. הוחלף לרוב בנגזרות פחות פסיכואקטיביות. בכלל הקוקאין ידוע כסם פסיכואקטיבי מקבוצת הממריצים-מעוררים (פסיכוסטימולנטים). הוא בעל פוטנציאל ממכר חזק. בהרעלת קוקאין ניתן לצפות מצב מרומם או אפקט שטוח, עוררות יתר, רגזון, אי שקט, דופק מהיר, שינויים בלחץ דם, לפעמים תופעות פסיכוטיות כמו מחשבות פאראנואידיות, הזיות שמיעה, ראייה או מגע. אלו האחרונות קשורות לעלייה ברמת הדופמין. תסמונת הנסיגה שבאה אחרי צריכת הסם מתאפיינת בעיקר בתשישות ודיכאון ובשלב מסוים חיפוש חוזר אחרי הסם.
מתילפנידאט (MPH) - תרופה זו מוכרת יותר בשם המסחרי ריטלין והיא משמשת לטיפול בהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות ונרקולפסיה. מתילפנידאט חוסם את הספיגה החוזרת של הדופמין (ושל נוראדרנלין). כתוצאה מכך הוא מעלה את הרמות הסינפטיות של דופמין וקטכולאמינים אחרים.
קישורים חיצוניים
Dopamine in action- סרטון הסבר על פעולת הדופמין במוח
Dopamine and the frontal lobes דופמין והאונה הקדמית
Your brain is more than a bag of chemicals – על המורכבות של הפעילות הדופמינרגית במוח. הרצאה של David Anderson מאתר TED, באנגלית עם כתוביות בעברית
Dopamine Functions על התפקוד של דופמין במוח האנושי
ראו גם
משקה דופמין
הערות שוליים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:מוליכים עצביים
קטגוריה:מונואמינים
קטגוריה:קטכולאמינים
קטגוריה:קשב
קטגוריה:הפרעת קשב | 2024-08-23T11:39:01 |
סומטוסטטין | סומטוסטטין (Somatostatin) הוא הורמון מעכב שעושה שימוש במנגנון פאראקריני ופועל במגע ישיר, ללא צורך בצינור הובלה אל תאי המטרה. הוא מייצג כמה אוליגופפטידים המורכבים משרשראות של 14–28 חומצות אמינו, בהתאם לרקמה ממנה הם באים. כאשר הסומטוסטטין פועל לעיכוב הורמון אחד, הוא גורם כך לשחרור הורמון שני בכמה זוגות הורמונים המנוגדים בפעילותם זה לזה.
הסומטוסטטין מיוצר על ידי רקמות שונות בגוף. הוא נוצר על ידי ההיפותלמוס לשם עיכוב ושחרור לסירוגין את הורמון גדילה (GH) ולחלופין את ההורמון שמעורר את בלוטת התריס (TSH) שמיוצרים בעצמם על ידי בלוטת יותרת המוח (אדנוהיפופיזה) וכך משפיע על גדילה וחילוף חומרים. הוא מיוצר על ידי הלבלב כדי לעכב ולשחרר לסירוגין את האינסולין והגלוקגון המופרשים מאיי הלנגרהנס שבלבלב לשם שמירה על רמת סוכר מאוזנת בדם. כמו כן משמש סומטוסטטין כמעכב חזק מאוד של חומרים נוספים במערכת העיכול כולל עיכוב הפרשת חומצה הידרוכלורית בקיבה, ועיכוב תהליכי ספיגת מזון במעיים ושולט כך על תחושת הרעב והשובע.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:נוגדי שלשול
קטגוריה:הורמוני הלבלב | 2024-06-20T10:48:06 |
הורמון אדרנוקורטיקוטרופי | הורמון אדרנוקורטיקוטרופי (ACTH - adrenocorticotropic hormone), המכונה גם הורמון הדחק, הוא פפטיד המופרש מההיפופיזה הקדמית, ומשפיע על בלוטת יותרת הכליה ועל הפרשת הורמונים קורטיקוסטרואידיים המעכבים בין היתר את מערכת החיסון. זהו הורמון טרופי.
ה-ACTH הוא אחד מההורמונים בפעולת המערכת הסימפתטית. במצב חירום (עקה או הלם) הגוף מפריש את ה-ACTH אל מחזור הדם, והוא משפיע על בלוטת יותרת הכליה וגורם להפרשת אדרנלין, קורטיזול ונוראדרנלין (שהוא מוליך עצבי).
לאחר הפרשת ההורמון מופיעים סימני פעילות סימפתטית:
הרחבת אישונים
הרחבת סימפונות
הגברת ייצור גורמי קרישה
הגברת תפוקת הלב (ועלייה בלחץ הדם)
האטת תהליך העיכול
הפחתת תפקוד הכליות
חרדה
הורמון ה-ACTH שימושי במצבי לחץ, כשיש צורך בהפניית המשאבים לצרכים דחופים יותר, ולכן מעוכבים תהליכים לא דחופים כמו עיכול או ייצור שתן, כחלק מתגובת הילחם או ברח. בנוסף הורמון זה פעיל נגד תסמונת וסט, הפרעה אפילפטית נדירה בתינוקות.
בזמן עליית רמת ה-ACTH בגוף רמת הסוכר בדם עולה בנוסף לפעילות הסימפתטית. ה-ACTH יכול לגרום אף להרעלה בגוף (כמו כל חומר) אם נמצא בכמות גדולה מהרגיל.
ראו גם
היפואדרנליזם
מחלת אדיסון
תסמונת נלסון
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הורמונים | 2024-03-21T23:04:30 |
הורמון גדילה | ממוזער|250px|המבנה המרחבי של ההורמון
סוֹמָטוֹטרוֹפִּין או הורמון גדילה (באנגלית: GH - Growth Hormone) הוא הורמון פפטידי סומטי המופרש מבלוטת יותרת המוח ותפקידו בין היתר לווסת ייצור חלבונים ולהמריץ צמיחת עצמות אצל ילדים ומתבגרים. הורמון הגדילה מופרש במהלך כל שנות החיים, כאשר לאחר גיל 21 יורדת הכמות המופרשת ממנו בכ-14% בכל עשור. מחסור בהורמון זה אצל ילדים יגרום לעצירת הגדילה, לקומה נמוכה ואף לגמדות. לחלופין, עודף בהורמון יגרום לאקרומגליה או לקומה גבוהה וענקות. חוסר בהורמון גדילה יכול לנבוע גם במקרים של אנורקסיה ואנורקסיה נרבוזה חריפה.
מאפיינים מבניים
פפטיד שלם שאורכו 191–199 חומצות אמינו ומשקלו 22 kD. כולל שני גשרי ציסטאין וראש חומצי שטבעת קטנה בקצהו, מה שיוצר מבנה של לולאה גדולה ולולאה קטנה.
ההפרשה של ההורמון היא פולסטיבית (בפולסים)- ההורמון מופרש יותר בלילה ולאחר השינה, אולם גם במהלך היום קיימים פולסים בהם ההורמון משתחרר. בדיקת הפרשה תקינה של הורמון גדילה מתבצעת על ידי גירוי אלפא-אדרנרגי המביא לשחרור של הורמון גדילה (קלונידין).
תפקידים ופעולה
תפקידיו מגוונים והוא פועל באופן ישיר ועקיף.
באופן ישיר ההורמון מסייע בסינתזת החלבונים ובמניעת פירוקם, מסייע בגידול מסת השריר ובהקטנת מסת השומן, מגביר את קליטת הגלוקוז בשרירים, מעודד את ההתפתחות המינית, מעלה את תפוקת הלב והכליות, מוריד כולסטרול, מאיץ ריפוי פצעים ועלייה בפעילות החיסונית, מסייע בהפחתת לחץ הדם ובחיזוק רקמת העצם ואף מגביר שנת חלומות וסינתזת חלבונים במוח החיוניים להגברת הזיכרון לטווח ארוך.
נוסף לפעילותו הישירה, פועל הורמון הגדילה באופנים עקיפים:
נקשר לקולטנים על גבי ממברנות תאי הכבד, הכליה והשריר וגורם לשחרור של IGF, מעוררי גדילה, למחזור הדם. מעוררי גדילה אלה משפיעים על תאים סומטיים תוך השראת גדילת תאים, חלוקת תאים והם בעלי חשיבות מכרעת בצמיחת סחוסים. עם זאת, מחקרים עדכניים על הקשר בין הורמון גדילה והזדקנות מצביעים על כך שבתפקידו זה מעודד או מאפשר הורמון הגדילה, ככל הנראה גם התפתחות מחלות כגון סוכרת, וסרטן ומאיץ את ההזדקנות.
נקשר לקולטנים בתאי שומן ומביא לעלייה בחומצות שומן חופשיות על ידי העלאת פרוק השומן.
מתרכב עם רקמות וסקולריות. התרכבות זו מביאה לפירוק פוליסכרידים לגלוקוז שנכנס לזרם הדם.
בקרת הורמון הגדילה
הבקרה על הורמון הגדילה נעשית באופנים רבים: ברמה ההורמונלית הבקרה נעשית בראש ובראשונה בהיפותלמוס, על ידי הפקטור לשחרור הורמון הגדילה GHRH אשר מעודד את הפרשת ההורמון ועל ידי סומטוסטטין אשר מעכב את הפרשתו. גם הורמון הגדילה עצמו מעכב את הפרשתו על ידי מנגנון של משוב שלילי.
בקרת הורמון הגדילה קשורה אף במצבו הפנימי והחיצוני של הפרט. מצב של רעב יגביר את הפרשת הורמון הגדילה, בעוד שאכילה תביא לדיכוי ההפרשה. רמה גבוהה של גלוקוז בדם תדכא את הפרשתו (היפרגליקמיה). באופן דומה, מאמץ גופני הדורש אנרגיה רבה וזמינה מעודד הפרשת הורמון הגדילה, דבר המביא לניצול שומן ויצור גליקוגן לשרירי הלב והשלד. כמו כן, עליה ברמת חומצות האמינו החופשיות תגרום להפרשת הורמון הגדילה, דבר שיגרום להחדרתן לתוך התאים. אולם עלייה בחומצות השומן החופשיות תגרום לירידה ברמתו של ההורמון.
מחלות הקשורות בהורמון הגדילה
חוסר בהורמון גדילה
יכולים להיות שיבושים שונים בציר הגדילה אשר עשויים לגרום לבעיות התפתחות שונות.
כך למשל, הפרעות שינה או סטרס כרוני, גורמים לפגיעה בציר הורמון הגדילה ולכמויות מופחתות של הורמון גדילה.
שיבושים נוספים כוללים פגיעה בהפרשה של הורמון הגדילה: למשל, חוסר מוחלט של הורמון הגדילה- אוטוזומלי רצסיבי. חוסר יכול להיות חוסר רק בהורמון זה או חוסר המשולב בחוסר של הורמונים נוספים המופרשים מבלוטת יותרת המוח, כך למשל פגם בפקטור השעתוק PIT1 יגרום למחסור בביטוי של מספר גנים (חוסר משולב)- הגן להורמון הגדילה, הגן לפרולקטין, והגן ל- TSH. ילד עם פגם בפקטור זה יהיה נמוך, עם היפו-תיירואידיזם, וחוסר בפרולקטין.
חוסר משולב נוסף הוא חוסר ב- PROP1- דומה לחוסר ב- PIT1 אולם יחד עם חוסר בגונדוטרופינים (הורמוני המין LH, FSA).
שיבושים בציר הגדילה שאינם ברמת ההיפופיזה יהיו, לדוגמה, מצבים בהם יש חוסר או פגם ברצפטור- תסמונת לרון (חוסר של הרצפטור ל- GH).
בנוסף יכולה להיווצר עמידות להורמון הגדילה- למשל, במחלת הסוכרת מסוג 1 (עמידות להורמון הגדילה בקולטן בכבד), במחלות כבד ראשוניות או בתת-תזונה.
באופן כללי, הסימפטומים של מחסור בהורמון גדילה הם השמנה מרכזית וכללית, במקביל לירידה במסת השריר, ובנוזל החוץ-תאי, ירידה בצפיפות העצם והתייבשות של העור. חולים בעלי מחסור בהורמון גדילה סובלים מהיפרליפידמיה, תנגודת לאינסולין, ירידה בזרימת הדם לכליות ובקצב הסינון בפקעית, ירידה ביכולת לבצע מאמץ ובכוח השריר, תשישות מוקדמת, פגיעה בתפקוד הלב והופעה מוקדמת של טרשת.
אבחון מחסור בהורמון גדילה: ניתן לאבחן האם יש מחסור בהורמון הגדילה באמצעות מספר מבחנים-
מבחן ITT- זהו מבחן תנגודת לאינסולין. מביאים להיפוגליקמיה אצל חולים, ובודקים האם יש עליה מוגברת בהורמון הגדילה כתוצאה מכך.
מבחן GHRH - מזריקים את ההורמון GHRH אשר אמור להביא לעליה משמעותית ב-GH, ובודקים האם אכן חלה עליה כאמור.
מבחן IGF1- מדד אמין, אולם מצביע על רמות GH נמוכות בעיקר בחוסר חמור.
עודף בהורמון גדילה
מצבים אחרים קשורים לעודף בהורמון גדילה: הורמון גדילה אשר מופיע בעודף כאשר לוחית העצם עוד פתוחה, גורם לענקיות- Gignatism, בעוד שאם ההורמון מופיע בעודף לאחר סגירת לוחיות העצם, מתקבלת אקרומגליה - האיברים שגדלים הם אלו אשר מגיבים עדיין להורמון הגדילה, כגון הלסת. כפות הרגליים מתעבות, הופעה של בצקות מאחר שהורמון הגדילה גורם לאגירת נוזלים, וכן הופעה שכיחה יותר של גידולי מעיים.
שימושים אחרים
אצל אתלטים וספורטאים
הורמון הגדילה הוא בעל תכונות של בניית שרירים ועצמות, ועלכן ספורטאים והעוסקים בפיתוח גוף נוהגים להשתמש בו, וכן אתלטים בתחומים של הרמת משקל, כוח מתפרץ, וכדומה. ההורמון אמנם נחשב סם בלתי חוקי (ראו סמים בספורט), אך רק כשהוא ניתן ללא מרשם או פיקוח של צוות רפואי.
כתרופה תקינה
הורמון גדילה ניתן כתרופה במצבים של ליקוי בתפקוד בלתי-תקין של העצמות במקרים חריפים של אוסטרופורוזיס וכן במקרים של ליקרופורוזיס. לרוב, מחלות אלו נגרמות כתוצאה מאנורקסיה, ובכך משתבשת הפעילות התקינה של מערכת ההורמונים בגוף. כמו כן, ניתן ההורמון גם כתרופה במצבים חריגים של רזון קיצוני ותפקוד לקוי של התפתחות השרירים בגוף.
טענות ל"אנטי-אייג'יניג"
לאור תכונותיו, הייתה מקובלת בעבר בקרב רופאים ומרפאים מהאסכולה הפסאודו-מדעית של האנטי אייג'ינג. הטענה, כי מתן תוספת של הורמון גדילה עשויה להאט את ההזדקנות. טענה זו שנויה במחלוקת בעולם הרפואה, ובמדינת ישראל רפואת אנטי אייג'ינג באמצעות הורמון גדילה אינה-חוקית. מחקרים עדכניים בנוגע לקשר בין הורמון הגדילה והזדקנות, אף מצביעים על כך שהורמון הגדילה אינו בהכרח מסייע באנטי אייג'ינג.
אם כי, מחקר שנערך בקנדה הוכיח שמתן הורמון גדילה עשוי למנוע שיער לבן ואף להאיץ את צמיחת השיער בגוף ובקרקפת,ה למנוע מחלות לב וכלי דם ולשחזר את מצב ומראה הגוף שהיה בתקופת הנעורים לפני תחילת ההזדקנות שמתחיל ככל הנראה בשלהי שנות ה-20 בגוף האדם. לאור כך נקשר הקשר של הורמון הגדילה לאנטי אייג'ינג. בהתאם להוכחות קליניות מסוג זה, נמצא קשר ישיר בין מתן הורמון גדילה לבין עליה חדה בייצור הקולגן בתאי הגוף ובכך ככל נראה נוצרת השפעה של אנטי אייג'ינג.
ראו גם
Bovine somatotropin
DAF-2
סינתיה קניון
הורמון גדילה והזדקנות
קישורים חיצוניים
הורמון גדילה והטיפול בילדים נמוכים, באתר מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, 26 במרץ 2015
המוטציה שמאריכה חיים, באתר מכון דוידסון - מכון ויצמן למדע, 19 ביוני 2017
הערות שוליים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:סמים בספורט | 2024-10-01T01:20:28 |
פרולקטין | שמאל|ממוזער|250px|מבנה תלת־ממדי של חלבון הפרולקטיןפרולקטין (PRL - PROLACTIN) הוא סוג של הורמון פפטידי סומטי, המכונה גם הורמון לקטוגני (lactogenic hormone), מופרש על ידי האונה הקדמית של בלוטת יותרת המוח (היפופיזה) (Adenohypophysis), ותפקידו קשור בעיקר בתהליכי הרבייה. אצל גברים הוא מסייע בייצור תאי זרע ואצל נשים הוא מסייע בייצור חלב בבלוטות החלב שבשד האם לאחר הלידה.
לאחר הלידה, מעודדת פעולת היניקה של התינוק ייצור מוגבר של פרולקטין באם. רמות גבוהות של פרולקטין גורמות לדיכוי מחזור הביוץ, כתוצאה מעיכוב של ייצור הורמון מגרה זקיק (FSH) והורמון משחרר גונדוטרופינים (GnRH). עלייה ברמת הפרולקטין יכולה להעיד גם על פרולקטינומה, גידול של תאים מפרישי פרולקטין.
פרט לייצור חלב לפרולקטין תפקידים נוספים בבני אדם ובחולייתנים אחרים (אצל דגים למשל פעולת ההורמון קשורה כנראה לוויסות מים ומלחים). פרולקטין פועל גם כציטוקין וכמווסת של מערכת החיסון. לפרולקטין תפקיד חשוב בבקרת מחזור התא כמעודד צמיחה והתמיינות ומונע אפופטוזה. כמעודד גדילה הנקשר לקולטני ציטוקינים הוא משפיע משמעותי על יצירת תאי דם (hematopoiesis), אנגיוגנזה וקרישת דם. פרולקטין פועל במנגנון אוטוקריני (על התא המפריש עצמו), במנגנון פאראקריני וכהורמון באמצעות קשירה לרצפטור ספציפי ולרצפטורים ציטוקינים.
פרולקטין (יחד עם אוקסיטוצין) אחראי לחוויית האורגזמה והוא מנטרל את השפעת הדופאמין האחראי לעוררות המינית וזו הסיבה ל"זמן ההפוגה" שבו הגבר אינו מעורר מינית לאחר פעילות מינית.
פרט להיפופיזה מיוצר ההורמון גם בשליה, בתאי דם לבנים ובבלוטת הערמונית.
ראו גם
יתר פרולקטין בדם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:תזונה בינקות | 2024-02-03T10:48:31 |
תירוטרופין | ממוזער
תירוטרופין (Thyrotropin), המכונה גם הורמון מעורר בלוטת התריס (TSH – Thyroid Stimulating Hormone), הוא הורמון פפטידי טרופי המופרש על ידי בלוטת יותרת המוח הקדמית.
תירוטרופין שולט על הפרשת התירוקסין, הורמון בלוטת התריס, ובכך שולט בקצב חילוף החומרים בגוף. ידועים שני מצבים קליניים הקשורים בהפרשת הורמון זה:
היפותיאורודיזם (תת-תריסיות): ירידה בקצב חילוף החומרים.
היפרתיאורודיזם (יתר-תריסיות): עליה בקצב חילוף החומרים.
על מנת לזהות בוודאות מצבי תת-או יתר פעילות של הבלוטה יש לערוך בדיקת דם מתאימה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:גליקופרוטאינים | 2024-10-18T08:20:59 |
הורמון מגרה זקיק | שמאל|ממוזער|250px|מבנה תלת־ממדי של הורמון מגרה זקיק (ירוק וכתום) המצומד לקולטן FSH (כחול)
הורמון מגרה זקיק (FSH – Follicle Stimulating Hormone) הוא הורמון טרופי מסוג גונדוטרופין. הורמון זה מופרש על ידי בלוטת יותרת המוח הקדמית, ושאיבר מטרתו הוא בלוטת המין (אשך או שחלה). הפרשתם של גונדוטרופינים, בהם FSH, מתחילה בעקבות הפרשתו של GnRH, הנמנה עם ההורמונים המשחררים, מההיפותלמוס והשפעתם על בלוטת יותרת המוח הקדמית. ההורמון FSH מופרש אצל הנקבה ואצל הזכר, אך מביא למהלכם של תהליכים שונים בקרב בני שני המינים.
ההורמון הוא גליקופרוטאין המורכב משתי תת-יחידות: אלפא, המשותפת לו, לLH, לTSH ול-hCG, ובטא, המיחדת כל הורמון. התת-יחידות קשורות ביניהן בקשרי גופרית.
ההורמון FSH בנקבה
FSH פועל באופן כפול בשחלה במהלך המחזור החודשי:
השפעה על התפתחות הזקיק - בתחילת המחזור, מפרישה בלוטת יותרת המוח הורמון זה והוא מביא לכך שהזקיק הראשוני הנמצא בשחלה יתפתח. לקראת אמצע המחזור החודשי יופרש הורמון LH והוא יגרום לתהליך הביוץ.
גורם להפרשתם של אסטרוגנים מהזקיק הבשל - בהשפעת האסטרוגנים מתחלקים תאי רירית הרחם וכלי הדם ברחם נעשים רחבים, בנרתיק מתרחבים תאי אפיתל ומפרישים נוזלים ריריים וכן מתפתחים צינורות החלב.
הפרשת ההורמון FSH מופעלת במנגנון משוב שלילי - ריכוז גבוה של אסטרוגן בדם יגרום לעיכוב הפרשת ההורמון.
ההורמון FSH בזכר
ההורמון FSH גורם להופעתם של סימני מין משניים וכן מעודד את התפתחותם של צינורירי הזרע באשכים וחיוני ליצירת תאי זרע באבוביות הזרע. הפרשת ההורמון מעוכבת על ידי ספירת זרע גבוהה, הגורמת לתאי סרטולי להפריש אסטרדיול, ABP ואינהיבין, לו ההשפעה המעכבת.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:גליקופרוטאינים
קטגוריה:הורמוני מין | 2024-05-14T18:42:17 |
הורמון מחלמן | הורמון מחלמן או הורמון הצהבה (LH – Luteinizing hormone) הוא גונדוטרופין, הורמון פפטידי המופרש על ידי בלוטת יותרת המוח, המגרה ביוץ, יצירת גופיף צהוב, מגרה את השחלות לייצר פרוגסטרון ואת האשכים לייצר אנדרוגן. הורמון זה משתתף גם בהבשלת ביציות ותאי זרע.
ההורמון מופרש מהחלק הקדמי של ההיפופיזה, מתאים המפרישים גונדוטרופינים. המשרה ליצירתו ושחרורו הוא הורמון ה-GnRH, המופרש מההיפותלמוס. ההורמון הוא גליקופרוטאין המורכב משתי תת-יחידות: תת-יחידה אלפא, המשותפת לו, ל-FSH ול-TSH, ותת-יחידה בטא, האופיינית לכל הורמון בנפרד.
אצל נשים, רמת ההורמון תלויה במחזור, ורמתו מקסימלית כ-72 שעות לפני הביוץ (שלב שמכונה באנגלית LH Surge). אצל גברים, לעומת זאת, רמתו די קבועה.
קישורים חיצוניים
הורמון הצהבה במילון המונחים של "InfoMed"
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:גליקופרוטאינים
קטגוריה:הורמוני מין | 2024-05-14T18:41:27 |
וזופרסין | וזופרסין (Vasopressin) הוא הורמון סומטי המורכב מ-9 חומצות אמינו המכונה גם הורמון נוגד השתנה (הורמון אנטי-דיורטי) (ADH – Antidiuretic hormone) מסונתז על ידי ההיפותלמוס ומופרש מההיפופיזה (בלוטת יותרת המוח), משפיע על הכליות כשהוא מווסת את הפרשת השתן בהתאם לרמת המלחים בדם וכמות הנוזלים בגוף. במינים שונים ישנן גרסאות שונות להורמון זה: בבני האדם זהו הArginine vasopressin או Argipressin בו חומצה אמינית מס' 8 היא ארגינין ואילו אצל החזירים זהו הLyspressin בו הארגינין מתחלף בליזין. וזופרסין משמש גם מוליך עצבי ממשפחת הנוירופפטידים במערכת העצבים.
כאשר הגוף חש בירידת שיעור המים בדם (ובעליית שיעור המלחים) מופרש ההורמון מבלוטת יותרת המוח, ההיפופיזה, אל הדם ומגיע דרך מערכת ההובלה אל הכליות שם, באמצעות הגברת הספיגה החוזרת של מים מהנפרון שבכליה אל הדם, הוא מקטין את כמות המים אשר יגיעו לשלפוחית השתן. כך ייווצר איזון בין אחוז המלחים בגוף ולבין אחוז המים בו, ותישמר כמות מתאימה של נוזלים בגוף. ההורמון עושה זאת על ידי סטימולצית תאים המקיפים את הצינור המאסף ("Collecting duct"), בצינור זה נערך הסינון האחרון של השתן המופרש לפני ההגעה לשלפוחית השתן. ADH מגרה תאים אלו לייצור ושחרור שלפוחיות המכילות חלבונים הנקראים "אקוופורינים" (ובמקרה זה- AQP2). חלבונים אלו משמשים תעלות להולכת מים. השלפוחיות מתמזגות עם קרום התא הפונה אל הצינור המאסף וריכוז תעלות המים שבקרום עולה משמעותית. בעקבות כך, מים יוצאים מהצינור המאסף אל תאים אלו ומשם בפעפוע אל מחזור הדם.
השפעות קליניות
מצב בו קיים חסר בהפרשת ההורמון וזופרסין נקרא תפלת השתן (סוכרת תפלה), ובו מופרשות כמויות גדולות מאוד של שתן והחולה נמצא בסכנת התייבשות. הטיפול במחלה הוא מתן ההורמון בזריקה.
עוד מצב בו יש ירידה ברמות הADH בגוף הוא שכרות. אלכוהול גורם לדיכוי של הפרשת ADH, לכן כאשר אחוז האלכוהול בדם גבוה, רמת ייצור הADH נמוכה ומופרשות כמויות גבוהות באופן מופרז של מים בשתן (לכן השתן המופרש בעת שתייה מרובה חסר צבע), מה שגורם בסופו של דבר להתייבשות ולחמרמורת (הנג-אובר) המוכרת.
במינים רבים, ריכוז גבוה של ADH בדם גורם לעליה מרחבית בריכוז העורקיקים הגוררת עליה בלחץ הדם העורקי. בבני אדם בריאים ADH משפיע באופן מזערי בלבד על לחץ הדם.
מבנה
מבנה הווזופרסין:
מקור ההורמון בגן הממוקם על כרומוזום 20. לגן 3 אקסונים שרק אחד מהם (אקסון A) קשור לרצף התרגום של הוואזופרסין, אולם לרצפים באקסונים נוספים יש גם חשיבות פיזיולוגית:
האקסון הראשון A מקודד את הרצף של ה- signal peptide, ומכיל גם את הרצף בעל 9 חומצות האמינו המהווה את ההורמון עצמו.
האקסון השני B מקודד לנוירופיזין 2, אשר קשור להורמון הווזופרסין.
האקסון השלישי C מקודד לגליקופפטיד נוסף בעל תפקיד לא ידוע, אשר קשור גם הוא לווזופרסין.
מבנה ההורמון דומה למבנה הורמון האוקסיטוצין (שתפקידו בעיקר בכיווץ שריר הרחם). ההבדל ביניהם הוא שבמקום חומצת האמינו לאוצין יש ארגינין (בקצה הקרבוקסילי) ובמקום איזו לאוצין יש פניל אלנין. הורמון ה- DDAVP שהוא הורמון סינתטי הניתן במקרים של תפלת השתן (סוכרת תפלה) כאשר יש מחסור בהורמון הווזופרסין, הוא הורמון בעל משך חיים ארוך יותר (שעות ולא דקות) ובעל שתי מודיפיקציות עיקריות המבדילות בינו לבין ה- ADH האנדוגני.
הורמון ה-ADH הוא פפטיד המורכב מתשע חומצות אמינו. סדר החומצות האמיניות בפפטיד הוא: ציסטאין-טירוזין-פנילאלנין-גלוטמין-אספרגין-ציסטאין-פרולין-ארגינין-גליצין-אמיד.
ייצור הווזופרסין
הווזופרסין מיוצר בהיפותלמוס, תחת השפעתה של המערכת הסימפתטית והלוקוס צרוליוס. בהיפותלמוס שני סוגי תאים נוירונלים הקשורים לייצורו:
א. תאים פרבי סלולריים (parvicellular): אלו הם תאי נוירון אשר נמצאים בגרעין הפרא-וונטריקולרי בהיפותלמוס. הם מייצרים בעיקר את ההורמון CRH אולם יודעים לייצר גם את הווזופרסין (בי פונקציונליים). תאים אלו משפיעים בעיקר על ההיפופיזה הקדמית- הוואזופרסין משתחרר אל ההיפופיזה הקדמית ומביא לשחרור של ההורמון ACTH.
ב. תאים מגנו סלולריים (magnicellular): אלו הם תאי נוירון אשר נמצאים בגרעינים הסופרה-אופטיים שבהיפותלמוס. האקסונים של תאים אלו מגיעים להיפופיזה האחורית ומפרישים שם את הוואזופרסין. מלבד ההשפעה על ההיפופיזה האחורית, קצוות של אקסונים מאזור זה מגיעים למערכת הפורטלית המגיעה אל ההיפופיזה הקדמית, כך שהפרשת התאים המגנו סלולריים מתבצעת הן על ההיפופיזה האחורית והן על ההיפופיזה הקדמית.
גופי הרינג משמשים מאגר זמני של ADH עד לשחרורו.
מנגנון שחרור הוואזופרסין
בהיפותלמוס קיימים אוסמו-רצפטורים המופעלים על ידי שינוי בתכולה התוך תאית של מים. רצפטורים אלו מכילים תעלות מים, אשר הופכות אותם לחדירים למים ומאפשרים למים תנועה חופשית לפי מפלי הריכוזים. במצבים של התייבשות מים יעברו מתוך התא (המשמש כאוסמו- רצפטור) אל התווך החוץ תאי, וכתוצאה מכך נפח התא יצטמצם. הקטנת נפח התא תביא להפעלת תעלות קטיוניות (stretch inactivated cation channels) ותחול דה-פולריזציה בתא, אשר תגרום לשחרורו של ההורמון ואזופרסין.
מצב של התייבשות, אשר מביא למעבר מים מתוך התא אל חוץ התא, מופעל בעיקר על ידי היפרנתרמיה (יתר נתרן בדם)- הרצפטורים כאמור לעיל חשים בשטף העודף של הנתרן וכתוצאה מכך מווסתים את ההפרשה של הוואזופרסין. מכאן, שהנתרן הוא האוסמו-רגולטור העיקרי אשר קובע את מידת ההפרשה של ואזופרסין. רגולטור נוסף המשפיע על שחרור של הוואזופרסין הוא גלוקוז, בעיקר במצבים של סוכרת לא מאוזנת: כאשר רמת הסוכר עולה בדם, ישתחרר אינסולין אשר יכניס את הגלוקוז לתאים, אולם במצבים של סוכרת לא מאוזנת, המאופיינת ברמות גבוהות של סוכר ולעיתים במחסור או בסבילות לאינסולין, התא ישווה ריכוזי אוסמולליות על ידי הוצאת מים החוצה, נפח התא יקטן והאוסמו-רצפטורים כאמור לעיל יביאו להפרשת ואזופרסין.
רצפטורים לווזופרסין
קיימים כמה רצפטורים לווזופרסין. מבנה הרצפטורים הוא G פרוטאין רצפטור, עם 7 לולאות טרנסממברנליות.
רצפטור מסוג V1- רצפטור זה נמצא על כלי דם, בעיקר עורקים. לאחר היקשרות הורמון הוואזופרסין לרצפטור זה, מתבצעת הפעלה של פוספוליפאז C אשר מפרק PIP2 לאינוזיטול תלת זרחתי(IP3). כתוצאה מהגעתו של IP3 לרטיקולום האנדופלסמטי (ER), משתחרר סידן, ומתרחש כיווץ. הפעלת הרצפטור בכליה מביאה גם לשחרור של פרוסטגלנדין. short loop negative feedback effect: הפרשת ההורמון ואזופרסין מביאה להפרשה של פרוסטגלנדין ופרוסטציקלין. חומרים אלו מפריעים לפעילותו של ההורמון בכליה וגם לפעילותו בכיווץ כלי דם. כלומר, ההורמון מפעיל חומרים אשר מעכבים את פעילותו.
רצפטור מסוג V3- אלו רצפטורים הקשורים להשפעת ההורמון על ההיפופיזה הקדמית והפרשת ACTH.
רצפטור מסוג V2- אלו רצפטורים הקשורים בהשפעה הנוגדת למתן השתן של ההורמון: ההורמון מגיע אל הכליה וגורם לחדירה של מים בחזרה אל הגוף דרך תעלות מים מסוג aqua-porin 2, בדרך הבאה: ההורמון מגיע מכיוון הסירקולציה, נקשר לרצפטור מסוג V2 אשר נמצא בצד הבאזו-לטרלי של האבובית המאספת- collecting duct. על ידי ההיקשרות לרצפטור, יש שפעול של אדנילאט ציקלאז המביא לשחרור של cAMP, אשר בתורו מביא לשינוי של אנזים ה- PKA המביא לפוספורליציה של תעלות המים מסוג aqua porin 2. תעלות אלו נמצאות בצד הלומינלי (שפונה ללומן) ולא בצד הבאזולטרלי, ועל כן מים חודרים דרכן לתוך התא, אולם על מנת לצאת ולחזור בחזרה לגוף יש צורך בתעלות מסוג aqua porin 3 ו- 4. כאשר נפסקת פעולת הווזופרסין, תעלות אלו עוברות אנדוציטוזה לתוך התא.
פעילותו של ההורמון גורמת לריכוז השתן- כדי לרכז את השתן יש צורך שהמדולה (ראה- כליה) תהיה היפרטונית- מרוכזת. לעיתים, במצבים של שתייה מוגזמת, המדולה אינה היפרטונית מספיק והיכולת להגיב לווזופרסין נמוכה. במצבים של מתן משתנים כגון פוסיד, הרה-אבסורפציה קטנה ויש שיבוש ביכולת לרכז שתן.
ראו גם
תסמונת ההפרשה הלא תואמת של הורמון ADH
קישורים חיצוניים
אתר מט"ח
גלילאו - מגזין ישראלי למדע ואקולוגיה
הערות שוליים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:מוליכים עצביים
קטגוריה:כליה | 2024-04-09T09:08:16 |
הליגה הפלופונסית | הליגה הפלופונסית (ידועה גם כברית הפלופונסית) הייתה ברית בין מספר ערי מדינה בראשות ספרטה, ביוון העתיקה. הרכב הליגה השתנה עם השנים, אך מרכזה היה בחצי האי פלופונסוס, שם כללה את כל המדינות פרט לאכאיה וארגוס.
שמאל|ממוזער|150px|פלופונסוס, תצלום לוויין
שיאה של הליגה היה בין הקמתה בשנת 555 לפנה"ס למחצית הראשונה של המאה ה-4 לפנה"ס, כאשר כמעט כל הפולייס היווניות, כולל אתונה ותבאי, היו חברות בליגה. לאחר הדיפת הפלישה הפרסית בשנת 479 לפנה"ס, הספרטנים רצו להתרכז בבעיות פנים יווניות והאתונאים הקימו ליגה משלהם - הליגה האטית-דלית. בשנת 431 לפנה"ס פרצה מלחמה בין שתי הליגות, המלחמה הפלופונסית. לאחר יציאת אתונה מהברית, עדיין כללה הברית ערים ושטחים נרחבים ביוון (כל פלופונסוס ורוב יוון המרכזית).
לאחר הניצחון על אתונה כוח הספרטנים נחלש. הם הסתבכו במלחמה עם הפרסים, שלא הצליחו בה יותר מדי. בשנת 398 לפנה"ס היה מרד נגד הספרטנים ביוון. הם הצליחו להתגבר עליו בקושי רב ובשנת 371 לפנה"ס תבאי הכריזה עליהם מלחמה. במלחמה זו, הצבא הספרטני הובס בפעם הראשונה מזה 300 שנה (קרב לאוקטרה, 371 לפנה"ס). כתוצאה מכך הליגה התפרקה מרוב חברותיה ונשארה בגבולות הפלופונסוס בלבד. לאחר התבוסה הראשונית התבאיים עזרו לארקאדים לפרוש מהברית עם ספרטה וכעבור כמה שנים פלשו שוב לאדמת ספרטה. הספרטנים הצליחו לנצח אותם הפעם, אך במחיר גבוה מדי. כתוצאה מהמלחמות האחרונות הספרטנים ירדו מגדולתם ולא הצליחו להשתקם עוד לעולם והפכו לפוליס משני. במשך הזמן הם שולבו בכוח בליגה האכאית
על ידי האימפריה הרומית.
ראו גם
הליגה האכאית
הליגה האיטולית
מלחמת פרס–יוון
הליגה הבויאוטית
הליגה האטית-דלית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית
קטגוריה:ספרטה
קטגוריה:המלחמה הפלופונסית | 2023-07-19T18:03:24 |
ממברנה | מֶמְבְּרָנָה או קרומית הוא שם כולל לקרום דק. | 2017-08-02T17:54:16 |
חשבון מודולרי | חשבון מוֹדוּלַרי (הידוע גם כחשבון קונגרואנציות) הוא שיטה מתמטית, בה מחליפים מספרים בשארית החלוקה במספר קבוע. לדוגמה, בחשבון מודולו 7 מתקיים השוויון , מכיוון ש: , ושארית החילוק של 11 ב-7 היא 4.
ממוזער|300px|שמאל|חישובי שעות בשעון זה הם מודולו 12
הדוגמה הידועה ביותר לחשבון מודולרי היא החשבון על-פני השעון, שהוא חשבון מודולרי מודולו 24. כאשר השעה כעת היא 20:00, ואנו רוצים לדעת מה תהיה השעה 9 שעות מאוחר יותר, הפעולה שאנו עושים היא
.
הגדרה פורמלית
יהי n מספר טבעי. המספרים a,b שקולים מודולו n אם n מחלק את ההפרש a-b. המספרים a,b שקולים אם ורק אם הם נותנים אותה שארית בחלוקה ב-n. במקרה זה מסמנים . (אומרים גם ש-a,b קונגרואנטיים מודולו n).
החשבון המודולרי מודולו מתבצע באופן פורמלי על אוסף מחלקות שקילות של המספרים השלמים, כאשר יחס השקילות הוא היחס שהוגדר בפסקה הקודמת. אפשר לבחור במספרים השלמים מ- ועד כנציגים סטנדרטיים של המחלקות, ואז התוצאה של חישוב מודולרי תהיה מוגבלת לקבוצת השאריות האפשריות המתקבלות מחילוק מספר כלשהו ב.
תכונות השקילות המודולרית
יחס השקילות המודולרית הוא אכן יחס שקילות, כלומר הוא
רפלקסיבי: .
סימטרי: אם שקול ל- אז שקול ל-.
טרנזיטיבי: אם וכן אזי .
בנוסף לזה, פעולות החיבור והכפל בין מחלקות השקילות מוגדרות היטב: אם וכן , אז וכן . לכן קבוצת המספרים השלמים מודולו מהווה חוג קומוטטיבי, עם הכפל והחיבור הטבעיים, שאותו מסמנים ב- או ב- (הסימון האחרון רומז לכך שזהו חוג מנה של חוג המספרים השלמים ביחס לאידיאל של המספרים המתחלקים ב-n). החוג הזה הוא תחום שלמות אם ורק אם מספר ראשוני (ואז הוא שדה).
הופכי ביחס לכפל
איבר הוא הפיך אם קיים כך ש- . במקרה זה, b הוא ההופכי כפלי של a. את ההופכי שלו מסמנים כנהוג ב- .
מציאת הופכי כפלי מודולרי, כלומר פתרון המשוואה , נעשית באמצעות אלגוריתם אוקלידס המורחב, המספק ערכים x,y המקיימים , משום שאז . לדוגמה: ההופכי כפלי של הוא כיוון ש- לכן .
חילוק
כפל של , בהופכי כפלי של שלם כלשהו שקול לחילוק ב-, כלומר שקול ל- (מודולו ).
מכיוון שלא כל מספר הפיך מודולו n, לא תמיד אפשר לחלק שוויונות מודולריים. למעשה, אם , אז מובטח רק ש- .
משפט אוילר
שני מספרים שלמים נקראים זרים אם המחלק המשותף המרבי שלהם הוא 1. פונקציית אוילר המסומנת מייצגת את מספר השלמים בטווח הזרים ל-. כלומר שהמחלק המשותף המרבי שלהם עם הוא . אם ראשוני אזי כל המספרים עד זרים ל-, כיוון שמספר ראשוני אינו מתחלק באף אחד מהמספרים הנמוכים ממנו מעצם ההגדרה. משפט אוילר קובע שעבור כל שלם שזר ל-
מתקיים . כאשר מספר ראשוני מתקבל כמקרה פרטי המשפט הקטן של פרמה: , לכל שלא מתחלק ב-.
חבורות מודולריות
פעולת החיבור בחשבון מודולרי היא, בדומה לחיבור הרגיל, קומוטטיבית ואסוציאטיבית, וכן יש בה איבר יחידה (0), ולכל מספר יש איבר נגדי. לפיכך חיבור בחשבון מודולרי יוצר חבורה קומוטטיבית שהיא החבורה הציקלית מסדר n.
גם פעולת הכפל בחשבון מודולרי היא קומוטטיבית ואסוציאטיבית, ואיבר היחידה בה הוא 1, אך לא לכל איבר יש איבר הופכי (כלומר, כזה שמכפלתם של שני האיברים תהיה איבר היחידה 1). לכן אוסף השאריות מודולו n הוא מונואיד ולא חבורה. במונואיד הזה יש מחלקי אפס, כגון . לאבר שהוא מחלק אפס לא יכול להיות הפכי כפלי; ובמונואיד של השאריות מודולו n זו המניעה היחידה לקיומו של הפכי. מספר הוא הפיך מודולו n אם הוא זר ל-n, ומחלק אפס אחרת. אוסף השאריות השונות מאפס הוא חבורה אם ורק אם n ראשוני. באופן כללי יותר, אוסף השאריות ההפיכות נקרא חבורת אוילר של n.
קישורים חיצוניים
גדי אלכסנדרוביץ', אז מה זה בעצם חשבון מודולרי?, באתר "לא מדויק"
קטגוריה:חשבון מודולרי
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:תורת המספרים | 2024-06-01T08:10:09 |
סומטוטרופין | REDIRECT הורמון גדילה | 2007-03-30T15:47:37 |
תיארוך פחמן-14 | תיארוך פחמן-14 הוא שיטת תיארוך רדיומטרי לקביעת גילו של עצם המכיל חומר אורגני באמצעות תכונותיו של פחמן רדיואקטיבי, איזוטופ רדיואקטיבי של פחמן. זו אחת מהשיטות המדויקות ביותר להערכת גילם של ממצאים גאולוגיים וארכאולוגיים אורגניים. את השיטה פיתח הכימאי האמריקאי וילארד פרנק ליבי ב-1949, וזכה בפרס נובל על עבודתו בשנת 1960.
השיטה מבוססת על העובדה שפחמן רדיואקטיבי מסוג פחמן-14, נוצר באופן תמידי באטמוספירה של כדור הארץ על ידי אינטראקציה של קרניים קוסמיות עם חנקן באטמוספירה. פחמן-14 שהתקבל מתחבר עם חמצן אטמוספירי ויוצר פחמן דו-חמצני רדיואקטיבי, שנקלט בצמחים בפוטוסינתזה; לאחר מכן בעלי חיים מקבלים פחמן-14 על ידי אכילת הצמחים. כאשר בעל החיים או הצמח מתים, הוא מפסיק להחליף פחמן עם סביבתו, ולאחר מכן ריכוז הפחמן-14 ברקמות מתחיל לרדת, בעקבות דעיכה רדיואקטיבית.
ניתן להשתמש בשיטה זו לתארוך דגימה מתוך שריד של חיה או צמח, או מתוך חומרי גלם שהופקו מהם כמו חתיכות עץ, בד, עצם. ככל שהחפץ ישן יותר כך יש בו פחות פחמן-14, בהתאם לקצב דעיכה של זמן מחצית חיים (פרק הזמן שבו מחצית מכמות האיזוטופ דועכת והופכת לחומר אחר). זמן מחצית חיים של פחמן-14 עומד על כ-5,730 שנים. התאריכים העתיקים ביותר שניתן למדוד באופן מהימן על ידי תהליך זה מתוארכים לפני כ-50,000 שנה, אם כי שיטות הכנה מיוחדות שנעשות מדי פעם, מאפשרות ניתוח מדויק של דוגמאות ישנות עוד יותר.
תארוך טבעות עצים באמצעות דנדרכרונולוגיה משמש כ"עמוד השדרה העיקרי" של כיול פחמן רדיואקטיבי לפרקי הזמן שבהם זה אפשרי. מדידת טבעות עצים מאפשרת מציאת השנה המדויקת של גיל הממצא על ידי השוואה אחורה של סדרות רצפים חופפות. נכון לשנת 2020 שיטה זו מאפשרת תארוך עד 13,910 שנים אחורה לפני זמננו, או ראשית האלף ה-12 לפני הספירה. שיטות אחרות מעבר לטבעות העצים, מאפשרות לכייל את עקומה של תארוך פחמן 14 לשנים קדומות יותר. שילוב של טבעות מאלמוגים ימיים, ספלאותמים, מאקרו מאובנים, ומשקעים באגמים, ומגיעה נכון לשנת 2020 חזרה ל-55,000 שנים לפני זמננו.
הבסיס המדעי
שמאל|ממוזער|250px| 1: יצירת פחמן-14
2: דעיכה של פחמן-14 3:. השוויון מייצג אורגניזמים חיים ואי-השוויון מייצג אורגניזמים מתים, שבהם כמות הפחמן-14 פוחתת עם הזמן
בטבע מצויים שלושה איזוטופים של פחמן: "פחמן-12" (המהווה כ-99% מהפחמן בטבע), "פחמן-13" (המהווה קצת פחות מ-1% מהפחמן בטבע), ופחמן-14, המהווה טריליונית מהפחמן בטבע (0.0000000001%). בעוד שסוגי הפחמן האחרים הם איזוטופים יציבים, פחמן-14 הוא איזוטופ רדיואקטיבי, כלומר, הוא דועך עם הזמן, והופך ליסוד אחר (חנקן-14).
קצב הדעיכה הוא קבוע, ונמדד בזמן מחצית חיים. זמן מחצית החיים של פחמן-14 הוא כ־5,730 שנים, כלומר בהינתן כמות מסוימת של פחמן-14, הרי שבמשך תקופת זמן זו, כחצי ממנו דועך והופך לגרעינים אחרים.
ריכוז הפחמן-14 באטמוספירה הוא יציב למדי, וזאת מכיוון שבמקביל לדעיכת פחמן-14 והפיכתו לחנקן-14, אטומים של חנקן-14 הופכים בגובה האטמוספירה לפחמן-14, עקב אינטראקציה בה מחליף נייטרון את אחד הפרוטונים בחנקן-14 (מקור הנייטרונים הוא פגיעת קרינה קוסמית באטמוספירה). תהליך זה מביא לשיווי משקל בין היצירה להתפרקות, וכך מתקבל באטמוספירה ריכוז קבוע של האיזוטופ פחמן-14 יחסית לאיזוטופים האחרים של הפחמן.
פחמן-14 מוטמע בצמחים יחד עם האיזוטופים האחרים של הפחמן תוך כדי תהליך הפוטוסינתזה. מהצמחים הוא עובר ליצורים חיים אחרים באמצעות שרשרת המזון. בתהליך הפוטוסינתזה יש הבדל מסוים בספיגה של צמחים מסוגים שונים את שלושת האיזוטופים של הפחמן, אך הבדל זה כמעט ואינו בא לידי ביטוי במדידות של מרבית הדגימות ובכל מקרה נלקח בחשבון. שיעורו היחסי של פחמן-14 ביחס לאיזוטופים האחרים של הפחמן בצמח נותר זהה לשיעורו באטמוספירה.
תהליך ספיגת הפחמן נעצר כמעט לחלוטין עם מותו של הצמח או של בעל החיים, ומאותו רגע שיעור הפחמן-14 בחומר הולך ופוחת עקב הדעיכה הרדיואקטיבית. לכן, אם ידוע היחס בין הפחמן-14 לאיזוטופי הפחמן האחרים באטמוספירה בתקופת החיים של הצמח או בעל החיים – ניתן לחשב את הזמן שעבר מאז על ידי מדידת היחס בין כמות הפחמן-14 בחומר, לבין כמותם של האיזוטופים היציבים של הפחמן.
לדוגמה, כיוון שזמן מחצית החיים של פחמן-14 הוא כ־5,730 שנים:
אם מצויה בחומר רק מחצית מהכמות שהייתה מצויה באוויר בימי חייו של החומר, גילו של החומר כ־5,730 שנים.
אם כמותו ביחס לאוויר רק רבע, גיל החומר כ-11,460 שנים.
אם כמות פחמן-14 רק שמינית מהכמות באוויר, גילו של החומר כ-17,190 שנים, וכך הלאה, עד שבלתי אפשרי למדוד כמות מדויקת של האיזוטופ.
ההנחה הראשונית של השיטה הייתה שרמת הפחמן-14 באוויר (שממנו מגיע הפחמן לצמחים) קבועה, ולכן ניתן לשער ששיעור הפחמן-14 באוויר בזמן חיי החומר הייתה זהה לשיעורו באוויר בזמן הבדיקה (כלומר כיום). הנחה זו התבררה כלא מדויקת, כיוון שגורמים שונים יכולים להשפיע על שיעורו של הפחמן-14 באטמוספירה. על מנת לפתור בעיה זו יש לכייל את הנתונים הגולמיים המתקבלים מהמדידות (ראו כדלקמן).
תהליך המדידה
בעבר המדידות נעשו על ידי שיטות המונות את אטומי הפחמן-14 שדועכים בזמן המדידה. עבור דגימות בגודל מתאים (המכילות לפחות מספר גרמים של פחמן) השיטה הזו עדיין בשימוש נרחב גם בשנות ה-2000. לדוגמה, כל טבעות העצים המשמשות לצורכי כיול (ראו לקמן) נמדדו בשיטת המדידה הזו. אולם שיטת המדידה הזו, אינה רגישה באופן יחסי, וקיים בה חוסר ודאות סטטיסטית עבור דגימות קטנות. זאת מכיוון שכאשר בדגימה יש כמות קטנה של פחמן-14, רק מספר קטן של אטומים מתפרקים במהלך הזמן המיועד לבדיקה, דבר שמשפיע על דיוק הבדיקה.
שיטת בדיקה חדשה העושה שימוש ב"ספקטרומטר מסות מאיץ" (Accelerator mass spectrometry) היא רגישה ומדויקת יותר. באמצעות הטכניקה הזו ניתן למנות באופן ישיר את כמות אטומי הפחמן-14 בדגימה, ולא רק את אלו מתוכם שדועכים במשך זמן הבדיקה. באמצעות שיטה זו ניתן לתארך גם דגימות המכילות מיליגרמים בודדים של פחמן.
לרוב, תארוכי פחמן-14 גולמיים (לא מכויילים), מסומנים בשנות "BP", כלומר, במספר שנים "לפני ההווה" (Before Present). כאשר ההווה לצורך העניין נחשב שנת 1950. תיארוך BP מבוסס על שיעורו היחסי של הפחמן-14 באטמוספירה כפי שהיה בשנת 1950 (כלומר, מניחים לצורך המדידה ששיעור הפחמן-14 בזמן החיים של הדגימה היה זהה לשיעורו בשנת 1950). גם ערך זמן מחצית החיים שבאמצעותו מתקבלים התיארוכים הגולמיים, הוא בעל סטייה קלה מזמן מחצית החיים האמיתי, ומבוסס על הערכות ישנות פחות מדויקות. משתמשים בצורת המדידה הזו, על מנת לשמור על עקביות במינוח עם מדידות ישנות יותר.
ישנו גבול גיל, שעד אליו ניתן לעשות תיארוך באמצעות פחמן-14, דגימות מבוגרות יותר מגבול הגיל, לא יכולות להימדד כיוון שהכמות המועטה של אטומי פחמן-14 שהן מכילות, נמהלת בכמות קטנה של אטומי פחמן-14 החודרים לדגימה מסביבתה, דבר שמביא לתוצאות מוטעות. נכון לשנת 2007, הגבול המקסימלי המקובל שבו דגימה המכילה מיליגרם אחד של גרפיט (צורה מוצקה של פחמן) יכולה להימדד, הוא 60,000 שנה בקירוב. מעבר לגבול זה לא ניתן לקבל תאריכים נכונים בגלל הבעיה שהוזכרה. כך למשל דגימות של יהלומים טבעיים שגילם על פי הסטנדרטים הגאולוגיים המקובלים הוא כ-100 מיליון שנה, הניבו בבדיקת פחמן-14 גיל של 64,920±430 BP.
ממוזער|300px|שמאל|עקומת כיול לפחמן 14 בכחול התאריכים המתקבלים בבדיקה, באדום תאריכים מכויילים. Data sources: Stuiver (1998) Samples with a real date more recent than AD 1950 are dated and/or tracked using the N - & S-Hemisphere graphs. See preceding figure.
כיול
הצורך בכיול
לא ניתן להשתמש בתאריכים הגולמיים ישירות על מנת לקבל תאריך אמיתי, מכיוון שרמת הפחמן-14 באטמוספירה לא הייתה קבועה באופן מוחלט במהלך השנים.
רמת הפחמן-14 מושפעת משינויים ברמת הקרינה הקוסמית, שהיא עצמה מושפעת משינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ. בנוסף לכך, ישנם מאגרים גדולים של פחמן בחומרים אורגניים, באוקיינוסים, במצבורי המתאן שבאוקיינוסים ובסלעי משקע. שינויים באקלים כדור הארץ, יכולים להשפיע על זרימת הפחמן בין מאגרים אלו לאטמוספירה, מה שמוביל לשינוי בשיעור היחסי של פחמן-14 באטמוספירה.
מלבד השינויים שהם תוצאה של תהליכים טבעיים, רמות הפחמן-14 משתנות גם כתוצאה מפעילות אנושית.
מתחילת המהפכה התעשייתית במאה ה-18 עד שנות ה-50 של המאה ה-20, החלק היחסי של פחמן-14 באטמוספירה ירד, כתוצאה מתוספת של כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני לאטמוספירה, כתוצאה משימוש נרחב בדלקי מאובנים.
לעומת זאת, כמות הפחמן-14 באטמוספירה כמעט הוכפלה במהלך שנות ה-50 ושנות ה-60 של המאה ה-20 עקב הניסויים בנשק גרעיני שנעשו בתקופה זו.
שיטות כיול
על מנת להתגבר על הבעיה הנובעת משינוי רמות הפחמן-14, הוכנסו לשימוש עקומות כיול שבאמצעותן מכיילים את התיארוכים הגולמיים (המדווחים ב"שנות BP"), עקומות הכיול מבוססות על השוואה של התיארוך המתקבל באמצעות פחמן 14, לתיארוך המתקבל על ידי שיטות אחרות, כמו תיארוך באמצעות טבעות עצים (דנדרוכרונולוגיה), מדידת שכבות של סלעי משקע, שכבות אלמוגים ונטיפי מערות.
גרף הכיול הסטנדרטי בגרסתו משנת 2004 (INTCAL04), נמשך לאורך 26,000 השנים האחרונות. שיעור השגיאה המקסימלי שלו הוא 16± שנים עבור 6,000 השנים האחרונות. ולא יותר מ-163± שנים לאורך כל 26,000 השנים שעליהן הוא מוסב.
למרות זאת, צורתו של הגרף בתקופות מסוימות, גורמת לכך שלא תמיד יהיה ניתן לקבל תיארוך חד-משמעי. כיוון שעקב השינויים ברמת הפחמן 14 באטמוספירה בתקופות מסוימות, דגימות בעלות שיעור זהה של פחמן 14, יכולות להיות שייכות לזמנים שונים. במהלך עשרת אלפים השנים האחרונות חוסר הוודאות הממוצע הוא 335 שנים, אף על פי שבאזורים מסוימים בגרף אי הוודאות מגיעה רק ל-113 שנה, ובאזורים אחרים היא יכולה להגיע עד ל-801 שנה.
ב-2009 פורסם גרף כיול רשמי נוסף (INTCAL09), המרחיב את הגרף הקודם ל-50,000 שנה אחורנית. ב-2020 פורסם גרף כיול רשמי נוסף (INTCAL20) שאמור להרחיב את הגרף עד 55,000 שנים אחורנית.
הקטנת טעות הדגימה
בתחילת השימוש בשיטה, לפני הכנסת ספקטרומטרי מסה, היו זקוקים לכמויות גדולות של חומר אורגני על מנת לבצע את הבדיקה ולכן השתמשו בגזעי עצים. עם השנים התברר שלעיתים קרובות בנאים, בעיקר באזורים מדבריים למחצה כמזרח התיכון, השתמשו בקורות עצים שנלקחו מתוך בניינים ישנים יותר (שימוש משני), דבר שהביא לתוצאות שגויות כאשר קבעו את תיארוך הבניינים החדשים יחסית בעזרת הקורות העתיקות יותר. כך לדוגמה, בעת בניית מסגד אל-אקצא במאה השביעית לספירה, השתמשו הבנאים בקורות ארז הלבנון וברוש עתיקות יותר. לאחר שיפוץ שנערך בשנות ה-30 של המאה ה-20 נחשפו הקורות וחלקן נבדקו מאוחר יותר בבדיקות פחמן 14. התברר שחלקן מהמאה הראשונה לפני הספירה ואחת מהמאה התשיעית לפני הספירה. לפיכך על פי ההיסטוריה המקובלת הקורות הן מבית המקדש ההרודיאני ואף מבית המקדש הראשון. כדי להימנע מטעות זאת משתמשים בדגימות של חומר אורגני קצר חיים שאינו ממוחזר כזרעי דגנים וגלעיני זיתים.
בנוסף, התברר כי לעיתים קרובות נספחים לפני השטח של הדגימה חלקיקים מתקופות אחרות המטים גם הם את תוצאות הדגימה ולכן יש להשתמש בחומר מעומקה של הדגימה.
תיארוך לתקופות שונות
חשיבותו של פחמן-14 בתיארוך חומרים אורגניים לתקופות של עשרות אלפי שנים, גדולה ביותר בגלל זמן מחצית החיים המתאים למדידות בטווחי זמן כאלו. לעומת זאת ישנם גם איזוטופים רדיואקטיביים אחרים שלהם זמן מחצית חיים ארוך בהרבה כמו אשלגן 40 שזמן מחצית החיים שלו הוא יותר ממיליארד שנה. לעומת זאת, זמן מחצית החיים של האיזוטופ הרדיואקטיבי קובלט 60 שנעשה בו שימוש לשם טיפול קרינה (רדיותרפיה), הוא 5.26 שנים. לפיכך דגימה שמכילה שמונה גרם מהחומר תכיל לאחר 5.26 שנים רק ארבעה גרם. כמות זאת נתונה בדיוק לאותו חוק של "זמן מחצית חיים" וגם מחצית ממנה תיעלם ותהפוך לחומר אחר בתוך 5.26 שנים ויישארו אז רק שני גרם שיהיו נתונים לאותו חוק ולכן, לאחר 5.26 שנים נוספות יישאר רק גרם אחד של החומר וכך הלאה.
דוגמה לשימוש בפחמן -14 היא כדי לדייק את התאריכים במדידת כרונולוגיה המצרית. כרונולוגיה זו מסדרת את תקופת שלטונם של שושלות הפרעונים במצרים, ועל פיהם גם את סדר האירועים ההיסטוריים בלבנט, במסופוטמיה וביוון. מסיבה זו היא מהווה את אחד היסודות החשובים במדע הארכאולוגיה של העת העתיקה. מחקרים שנערכו בתארוך פחמן-14, בהם מחקר מקיף ביותר שפורסם בשנת 2010, אימתו את הכרונולוגיה הקונבנציונלית ועזרו להכריע במחלוקות מקומיות.
היסטוריה של המחקר
האפשרות לתארך באמצעות פחמן-14 פורסמה לראשונה בשנת 1949 על ידי וילארד ליבי וצוותו באוניברסיטת שיקגו. במדידות שנערכו אז ובשנים שאחריהן לעצמים שגילם היה ידוע ממקורות אחרים, הוכח שההנחה ששיעור הפחמן-14 קבוע באטמוספירה היא נכונה בקירוב, ומביאה לשגיאות לא גדולות במקרה הגרוע.
בעבודות מאוחרות יותר של זיס ואחרים הוכח שכמות הפחמן-14 נתונה לתנודות תקופתיות, שיש לקחת אותן בחשבון אם רוצים להגיע לתיארוך מדויק יותר. עקב כך, החל משנות ה-60 של המאה ה-20 פותחו עקומות כיול שהתבססו על שיטות תיארוך אחרות.
בזמן הגילוי, ליבי היה סבור שזמן מחצית החיים של פחמן-14 הוא 5568±30 שנים, מספר זה ידוע כ"זמן מחצית החיים של ליבי". בוועידה שהתקיימה באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1962, הוסכם בהתבסס על ניסויים מאוחרים יותר, על זמן מחצית חיים מדויק יותר: 5730±40 שנים (מספר זה ידוע כ"זמן מחצית החיים של קיימברידג'").
יושב ראש ועידת קיימברידג', הארי גודווין, המליץ להמשיך את השימוש בזמן ליבי בפרסומים מדעיים, כיוון שיש היתכנות שזמן קיימברידג' עצמו ישתפר על ידי ניסויים מאוחרים יותר. במעבדות היום ממשיכים להשתמש בזמן ליבי, על מנת לשמור על עקביות עם פרסומים קודמים, וזאת אף על פי שזמן מחצית החיים של קיימברידג' הוא עדיין זמן מחצית החיים המדויק ביותר שידוע. לחוסר הדיוק של זמן ליבי אין השפעה על התיארוך הסופי, כיוון שהתאריכים הגולמיים עוברים כיול (ראו לעיל).
בספרות
ג'פרי ארצ'ר, כבוד בין גנבים. זייפן מקפיד להשתמש בנייר בגילו של המסמך אותו הוא מזייף, מכיוון שאינו מסוגל לזייף תוצאות בדיקה בפחמן-14.
קישורים חיצוניים
, 26 במרץ 2010
שי שמש, סדרת הזמן העמוק: דנדרוכרונולוגיה, באתר מדע גדול, בקטנה, 15 ביולי 2018
הערות שוליים
קטגוריה:מונחים בחפירה ארכאולוגית
קטגוריה:גאוכרונולוגיה
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
קטגוריה:שיטות תיארוך
קטגוריה:איזוטופים של פחמן | 2024-09-14T20:29:39 |
פאביוס מאקסימוס | ממוזער|לוח לזכרו של פֿאביוס מקסימוס, מוצב כיום בפירנצה
קווינטוס פֿאביוס מקסימוס וֶרוּקוֹסוּס (בלטינית: Quintus Fabius Maximus Verrucosus; 260 לפנה"ס – 203 לפנה"ס), שנודע בכינויו פֿאביוס קוּנקטַאטוֹר (Fabius Cunctator - "המתמהמה"), היה קונסול ומצביא רומי. התפרסם באסטרטגיה שנקט במהלך המלחמה הפונית השנייה נגד חניבעל, מצביא קרתגו.
ביוגרפיה
המלחמה הפונית השנייה פרצה בשנת 218 לפנה"ס. חניבעל, מפקד צבא קרתגו, הפתיע את רומא כשהגיע לאיטליה דרך מעברי האלפים, אך למרות הצלחותיו נגד הרומאים נמנע מלתקוף את רומא ישירות. לאחר מספר מפלות מוחצות לרומא, החליטו הרומאים בשנת 217 לפנה"ס למנות את פאביוס מקסימוס לדיקטטור, שזכה לכינוי "קונקטטור" שמשמעו המתמהמה, על העדפתו להימנע מקרב ישיר עם חניבעל אלא להתישו בהדרגה. פאביוס אכן הצליח בדרך הזו ובין היתר הצליח לנתק את חניבעל ממקורות האספקה שלו ומנע הגעת תגבורת מקרתגו.
מייד לאחר מינויו לדיקטטור, החליט למנות את מרקוס מינוקיוס רופוס כמפקד על חיל הפרשים (מגיסטר אקוויטום). בנוסף, פאביוס ביקש מהסנאט הרומי לאפשר לו לרכוב על סוס כאשר ייצא למלחמה, מה שהיה אסור עד אז עקב חוק ישן.
כשחניבעל רצה לגשת עם צבאו לעיר קאסינום, הוא התקשה בהגיית שמה של העיר, ולפיכך הובילוהו מורי הדרך לעיר קאסינילום. כשהגיע חניבעל עם צבאו לעיר הוא נתקל בתנאים גאוגרפיים שפעלו לרעתו. פאביוס, שהיטיב להכיר את האזור, השיג את צבאו של חניבעל ואלה החלו להילחם בקרב קאסילינום. חרף הפתעתו של פאביוס, הצליח חניבעל לנצח בקרב בעור שיניו. בסיום הקרב הצליח חניבעל לשבות 240 חיילים רומיים. פאביוס הצליח לשחרר את השבויים באמצעות מכירת קרקעותיו. לאחר הקרב פרש פאביוס מניהול הקרבות, והותיר אותם בידי מפקדו מרקוס מינוקיוס רופוס. מינוקיוס הצליח לנצח את כוחותיו של חניבעל ללא פגע, מה שעורר את חמתו של פאביוס. הטריבונים הרומאיים שכנעו את פאביוס לחזור בו מאיבתו כלפי מינוקיוס, והלה מונה לשותפו של פאביוס בניהול המלחמה. מינוקיוס ניצל את מעמדו החדש כשותף בניהול הצבא, ועקב איבתו לפאביוס, הוביל פרישה של חלק מהצבא כדי ליצור מחנה שיתמוך בו. חניבעל ניצל את הפיצול בצבא הרומי כדי להפתיע את מינוקיוס ולנצח את מחנהו בקרב.
לאחר סיום כהונתו של פאביוס הרומאים יצאו לקרב הכרעה, קרב קאנאי (216 לפנה"ס), שבו נגרם להם הפסד צורב (מתוך 80,000 חיילים כ-60,000 נהרגו, נפצעו או נשבו). תוצאה זו המחישה את תבונתו של פאביוס מקסימוס בדרך שבה הוא ניהל את הלחימה בחניבעל.
בהמשך המלחמה הוביל פאביוס את סיעת השמרנים בסנט הרומי בהתנגדות לתוכניתו של סקיפיו אפריקנוס לתקוף את קרתגו באפריקה. פאביוס חשש עדיין מכוחו של חניבעל וראה בכל משימה לאפריקה כמסוכנת ובזבוז למאמץ המלחמתי. לבסוף הצליח סקיפיו בתוכניתו והביא לסיום המלחמה וניצחון רומא, אולם פאביוס לא זכה לראות זאת כיוון שנפטר שנתיים קודם לכן.
על שמו נתבע המונח "טקטיקה (או אסטרטגיה) פביאנית" המתייחס לטקטיקות של השהייה והימנעות מעימות על מנת להתיש את האויב ולצבור כוח.
תנועת הפביאנים שקמה באנגליה במאה ה-20, נקראה על שם פאביוס "המתמהמה", משום שניסתה לעשות תיקונים חברתיים בצורה הדרגתית.
פאביוס כיהן כקונסול חמש פעמים.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:רומאים במלחמה הפונית השנייה
קטגוריה:דיקטטורים ברומא העתיקה
קטגוריה:רומאים בתקופת הרפובליקה
קטגוריה:קונסולים ברפובליקה הרומית
קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס | 2024-08-01T02:42:53 |
ינווילם ואן דה וטרינג | ינווילם לינקולן ואן דה וטרינג (בהולנדית: Janwillem Lincoln van de Wetering; 12 בפברואר 1931, רוטרדם, הולנד – 4 ביולי 2008, בלו היל, מיין) היה סופר הולנדי-אמריקאי, וקודם לכן, נזיר בודהיסטי, איש עסקים ושוטר במשטרת אמסטרדם. זכה בפרס הראשון לספרות משטרתית בצרפת לשנת 1984. ספריו נסמכים על חייו בשש יבשות. שלושה מספריו הפכו לסרטי קולנוע ורבים מסיפוריו האחרים, לתוכניות טלוויזיה ורדיו בארצות הברית, גרמניה והולנד.
ספריו
ינווילם ואן דה וטרינג התפרסם בעיקר בזכות שתי סדרות אשר יצר: שוטרי אמסטרדם (חרייפסטרה ודה חיר), שברבות הימים הפכו לבלשים פרטיים, וטרילוגיית זן-בודהיזם. הוא כתב כל סיפור פעמיים, באנגלית ובהולנדית, בגרסאות המותאמות לציבור הקוראים בכל מדינה. כן כתב ביוגרפיה לסופר, הסינולוג והדיפלומט ההולנדי ד"ר רוברט ואן גוליק, חמישה ספרי ילדים ומאמרים וסיפורים קצרים רבים.
כל ספריו וסיפוריו (גם כאלה שלא ראו אור בשפת המקור) תורגמו לגרמנית. כן מתורגמים ספריו לכ-20 שפות נוספות. בשנים 2004-2006 שודרה סדרה עם סיפוריו בערוץ לוקסמבורג בהולנדית (RTL4). בגלל אורך הסדרה נכתבו סיפורים חדשים המושתתים על דמויותיו של ואן דה וטרינג בידי מחברים אחרים.
תרגומים לעברית
מבין ספריו, רק שלושה בלשים משטרתיים בסדרת "שוטרי אמסטרדם" ראו אור בעברית:
זר באמסטרדם, הוצאת מודן, 1983 (מאנגלית: יותם ראובני)
גלגל קוצים, הוצאת כרם, 1980 (מאנגלית: דניאלה אתגר)
הבבון הבלונדיני, הוצאת עם עובד, 1987 (מאנגלית: קלרה כהן)
טרילוגיית הזן-בודהיזם הנודעת של ואן דה וטרינג טרם ראתה אור בעברית.
קישורים חיצוניים
ביבליוגרפיה בעם עובד
קטגוריה:סופרים הולנדים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער הולנדים
קטגוריה:סופרי מתח ואימה אמריקאים
קטגוריה:מתרגמים הולנדים
קטגוריה:מסאים הולנדים
קטגוריה:בודהיסטים
קטגוריה:אמסטרדם: אישים
קטגוריה:רוטרדם: אישים
קטגוריה:מהגרים מהולנד לארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1931
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2008 | 2024-08-08T02:08:04 |
הימנון ברית המועצות | REDIRECTהמנון ברית המועצות | 2005-06-06T18:27:44 |
פורטל | פּוֹרְטַל (מאנגלית: web portal; על־פי קביעת האקדמיה ללשון העברית: פּוֹרְטָן) הוא אתר אינטרנט המספק נקודת התחלה או שער למקורות אחרים ברשת האינטרנט או האינטראנט, או גישה לתכנים מגוונים. המונח רווח במיוחד בשנות התשעים של המאה ה-20 ובתחילת שנות האלפיים. פורטלים למטרות פנים-ארגוניות (אינטראנט) מכונים בדרך כלל "פורטל ארגוני" או "פורטל מקצועי".
הגדרה
המונח פורטל (באנגלית: portal) הצביע על אתרי אינטרנט המשמשים כ'שער' כניסה לרשת, מכילים בדרך כלל מנוע חיפוש, אינדקס של אתרים לפי נושאים, מגוון עשיר של מדורים וכן שירותים נוספים המיועדים למשוך אליהם מבקרים, כגון תיבות דואר אלקטרוני, פריטי מידע עדכניים, משחקי רשת ועוד. חלופה עברית שקבעה האקדמיה: פּוֹרְטָן.
הפורטלים בתצורתם הרווחת כללו תוכן, מידע חדשותי, סקירות תרבותיות, חברתיות ומקצועיות ולמעשה הציעו למבקרים "להישאר מעודכנים" במה שקורה, ברשת ובכלל.
פורטלים הציעו למבקרים בהם גם אפשרות הרשמה וכך זיהוי המשתמש בכניסות הבאות, וכך אפשרות להציג תכנים המותאמים לו.
עם התפתחות רשת האינטרנט והופעתם של יישומים מקוונים חדשים, איבדו הפורטלים מהמרכזיות שבהם. עלייתו של מנוע החיפוש גוגל היוותה גורם מהותי בצמצום כמעט מוחלט של אחד היתרונות ותכונה מרכזית אצל הפורטלים - אפשרות החיפוש ברשת. הופעתה של פייסבוק ולאחר מכן רשתות חברתיות אחרות כדוגמת טוויטר פגעו אף הם במרכזיות ובעוצמת הצורך ממנה נהנו הפורטלים - בספקם בעצמם עדכונים וחדשות בתדירות גבוהה (לעיתים גבוהה מהפורטלים עצמם), גם באמצעות המבקרים עצמם, ואף אפשרו דיונים סביב ידיעות חדשותיות או נושאיות.
סוגי פורטל
פורטלי ווב סווגו לעיתים כאופקיים או אנכיים, או כפורטלים רחבים/כלליים לעומת פורטלים נישתיים. פורטל אופקי משמש כפלטפורמה למגוון רחב יותר של תחומי תוכן. פורטל אנכי (הידוע גם כ"vortal") הוא נקודת כניסה ספציפית לשוק ספציפי או לתעשיית נישה, אזור נושא או עניין. חלק מהפורטלים האנכיים נקראו גם "פורטלי מידע אנכיים" (v.i.p). אתרי v.i.p. מספקים חדשות, תוכן מערכתי, פרסומים דיגיטליים ומסחר אלקטרוני. בניגוד לפורטלים מסורתיים אנכיים, v.i.p. מספקים גם אפליקציות מולטימדיה הכוללת רשתות חברתיות, פרסומי וידאו ובלוגים. כיום, השימוש במונח פורטל רווח פחות, וניתן לשמוע הרבה יותר את המונח פאבלישר, המצביע על אתרי תוכן גדולים, מרובי תחומים, או על אתרי תוכן נישתיים, המתמחים בתחום אחד עיקרי.
פורטל אופקי
מטרת הפורטלים האופקיים הייתה למקד קהלים רחבים ומגוונים. אתרים אלה הכילו גם מנועי חיפוש ואפשרו למשתמש למצוא את התכנים והשירותים המקוונים המעניינים אותו, ולהתרגל לדרכי הניווט למידע המעניין אותו כגון מזג אוויר מקומי, שערי מניות או עדכוני חדשות. פורטלים אלה מהווים גם שערים למידע ושירותים של מציעים אחרים.
פורטל אנכי
באינטרנט, פורטל אנכי הוא אתר אינטרנט המספק שער למידע הקשור ספציפית לענף מסוים כמו שירותי בריאות, ביטוח, רכב או ייצור מזון. (תעשייה אנכית מתמקדת בקשת צרה יחסית של מוצרים או שירותים בעוד שתעשייה אופקית מכוונת לספק קשת רחבה של מוצרים ושירותים. מכיוון שרוב התעשיות נוטות להתמחות בנושא ספציפי רוב התעשיות נוטות להיות אנכיות, אך ניתן להשוות את הפורטל המקוון האופקי ל"סופרמרקט" לעומת חנות מתמחה אותה ניתן להנגיד לפורטל אנכי). מונח נוסף שיכול להיות בשימוש הוא "אתר אינטרנט חברתי" וזאת מכיוון שכל תעשייה אנכית מפגישה אנשים החולקים אינטרס קניה, מכירה או החלפת מידע בנוגע לענף מסוים. פורטלים אנכיים נראים גם כקהילות עסקים-לעסקים, לדוגמה, אנשי עסקים קטנים עם משרדי ביתיים עלולים להימשך אל פורטל אנכי שמציע רעיונות ומוצרי מידע הקשורים בהקמה ותחזוקה של עסקים קטנים.
פורטל קולי
פורטל קולי (לפעמים נקרא vortal) הוא פורטל שניתן לגשת אליו אך ורק על ידי הקול. באופן אידיאלי כל סוג של מידע, שירות או עסקה ניתן למצוא באינטרנט על ידי פורטל קולי. משתמש סלולרי עם טלפון סלולרי עשוי לחייג לפורטל קולי ולבקש מידע באמצעות תוכנת קול מיוחדת באתר האינטרנט. אינטראקציית פורטל קולית עשויה להיות כרוכה בזיהוי קולי או ממשק מקשה של הטלפון. בהתאם לצורכי המשתמש, פורטלי קול יכולים לגשת למידע ממגוון מקורות (קובץ שטוח, מסדי נתונים רבי ממדים ותוכן דפי האינטרנט). ישנן שתי קטגוריות עיקריות: פורטל קול הצרכן מספק גישה כללית למידע; פורטל קול מספק גישה מותאמת אישית ותמיכת לקוחות. פורטלי קול לצרכן הופיעו בסוף 1990. רשתות TEELME ו-QUACK.COM היו בין הספקים הראשונים לשירותים משולבים זיהוי דיבור והפיכת דיבור לטקסט. דבר זה נעשה על ידי יכולת טכנולוגית מבוססת אינטרנט כגון מסדי נתונים ושרתי יישומים. AOL רכשה את QUACK בשנת 2000 והשיקה מחדש את השירות כמו AOL באמצעות הטלפון. סוגי המידע הניתנים לגישה על ידי פורטל קולי כוללים מזג אוויר, תוצאות ספורט ושערי מניות.
פורטל ארגוני
פורטל ארגוני הוא אתר אינטרנט או אינטראנט (= אינטרנט פנימי לחברה), המשמש כשער כניסה למקורות אחרים ברשת עבור כלל עובדי ארגון או חברה, ומתמקד בנושאי תקשורת פנים-ארגונית, משאבי אנוש, רווחה ומאגד בתוכו מידע שימושי לעובד.
לצד הפורטל הארגוני (ולעיתים משולב בתוכו), פועל בדרך כלל פורטל מקצועי, שער למידע מקצועי המשותף לבעלי עניין בתוך הארגון. הפורטל המקצועי מאפשר למשתמש גישה ושיתוף של מסמכים מקצועיים, דעות, תובנות, טיפים ודיונים בתחום המקצועי וביצוע פעולות בצורה התומכת בקבלת החלטות עסקיות.
הפורטל הארגוני משקף את מבנה הארגון, הוא מורכב מדף בית של הקבוצה כולה, אתרים לחברות השונות ותתי-אתרים לסניפים ולחברות בנות, והמידע הכלול בהם מוצג ברמה הרלוונטית.
אתרי הפורטל מספקים עדכונים לגבי דיני עבודה, נהלים ארגוניים, הודעות על ביקורת בסניפים, מידע אודות קורסים, מצגות מקצועיות, ספר טלפונים ארגוני מלא, יומן אירועים, פורמטים לביצוע סקרים ועוד - מרביתם כקובצי Office. מנהלי הסניפים מדווחים באמצעות הפורטל על מהלכי מכירה.
מגה פורטלים מספקים מגוון רחב של אפשרויות, שירותים, תוכן ושותפים מסחריים, דוגמאות לכך בם: יאהו ונטסקייפ.
פורטלים בישראל
בישראל קמו פורטלים שונים שניסו לשכפל את המודלים שהציגו עמיתיהם האמריקאיים. בין החלוצים ניתן לציין את "וואלה", הפורטל הישראלי לו נתוני החשיפה הגבוהים ביותר, "נענע 10", "תפוז אנשים" וכן, הגרסה העברית של MSN. פורטל "נטקינג" נסגר באמצע שנת 2001 ו-"IOL" (ראשי התיבות של "ישראל און ליין") מוזג עם וואלה!.
ynet, אתר החדשות מקבוצת ידיעות אחרונות נוסד ביוני 2000, יחסית באיחור לעומת קודמיו, אך מיצב עצמו כאתר של תוכן חדשותי המתבסס על העיתון הפופולרי בישראל דאז. מאקו, האתר מבית קשת, עלה לאוויר בשנת 2008 כגרסה מחודשת לאתר האינטרנט של קשת.
פורטלים אנכיים (או אתרי תוכן נישתיים) שהיו בין החלוצים באינטרנט הישראלי הם One בספורט, גלובס בכלכלה, ואוטו בתחום הרכב.
כאמור, כיום מכונים אתרי התוכן הפופולריים, רוחביים או נישתיים - פאבלישרים.
לצד הפורטלים שקמו, עלו אתרים קטנים יותר שעיקר תפקידם היה לשמש כ"שער" לאינטרנט או אינדקס אתרים ופחות תכנים (אם כי חלקם הציעו גם תכנים בצורה כזו או אחרת), עליהם ניתן למנות את:
a - הפורטל הראשון בו ניתן היה לבצע חיפוש משולב במספר מנועי חיפוש.
start - הוקם בשנת 1997 כאחד מפורטלי האינטרנט הראשונים בעברית, בהתחלה איפשר חיפוש במספר מנועי חיפוש במקביל, והתפתח אחרי שמייסדיו קלטו את הפוטנציאל המסחרי שבו. הפורטל איפשר כבר בהתחלה פרסונליזיה, כלומר התאמת האתר לצרכיו האישיים של הגולש, וזאת על ידי אפשרות לקבוע באיזה מנוע חיפוש ייעשה שימוש, איזה תיבות שיחה יופיעו ואיזה לא, והאם יוצגו גם נתוני ספורט/מזג אוויר/פנאי/ כלכלה וכדומה. בשנת 2001 נחתם הסכם שיתוף פעולה בין אתר סטארט (שהיה אז מקבוצת זאבי) ובין MSN וכתוצאה שונתה כתובתו הראשית של הפורטל ל: start.msn.co.il.
Kafe.co.il - אינדקס אתרים נוסף המהווה מעין "שער" ו"מראה מקום" לגישה מהירה לשירותים ומקורות מידע שונים.
אתרים אלו פופולריים היום הרבה פחות מבעבר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניהול ידע | 2024-07-07T10:55:32 |
תותחנים | הפניה חיל תותחנים | 2014-01-02T15:29:05 |
פרש | 2021-11-30T19:47:48 | |
חיל פרשים | ממוזער|293x293 פיקסלים|לוחם בחיל הפרשים הממלוכי במאה ה-13. ציור AI בעריכת מנדי מגדל לפי תיעודים היסטוריים.
חיל פרשים הוא חיל שבו משרתים חיילים הרכובים על גבי סוסים, ולעיתים רחוקות יותר על גבי גמלים, פרדות או בהמות משא אחרות. חיילים אלו מכונים פרשים. פרשים היו נפוצים בצבאות האסיאתיים, הצפון אפריקאים והאירופאים מהעת העתיקה עד המאה ה-20. לאחר מלחמת העולם השנייה פחת מאוד השימוש בפרשים עקב המיכון הנרחב של הצבא, אם כי פרשים המשיכו לשרת בכוחות הביטחון של מדינות שונות, בעיקר בתפקידי שיטור או באזורים גאוגרפיים שבהם הגישה לכלי רכב ממונעים קשה.
עקב מחירו הגבוה של סוס קרבי, והנוהג המקובל בחלקים נרחבים של העולם בעת העתיקה ובימי הביניים שחיילים אחראים לרכישת ציודם מכספם שלהם, נוצרה מסורת בה חיל הפרשים מורכב מבעלי האמצעים שבין החיילים. בחברות רבות הפכו הפרשים למעמדות של ממש, כמו למשל באירופה של ימי הביניים, שבה הפכו הפרשים הכבדים למעמד האבירים. גם בעת העתיקה השתייכו הפרשים לעילית החברתית, ושמו של אחד המעמדות ברומא נבע מיכולתם לממן סוס רכיבה, הלא זהו מעמד הפרשים.
היסטוריה של חילות הפרשים
הקרקע להתפתחותם של חילות פרשים הוכשרה עם ביות הסוס. מאחר שרק באירופה ובאסיה היו סוסים בטבע, שניתנים לביות ומתאימים לרכיבה, התפתחו חילות הפרשים ההיסטוריים ביבשות אלה בלבד. באמריקה, באפריקה ובאוסטרליה לא היו חיות מתאימות שניתן לביית (הזברה הייתה פראית מדי לביות, מדבר סהרה חצץ בין תרבויות ולא איפשר את מעבר הטכנולוגיה דרומית לו, ואילו הסוסים באמריקה נכחדו אלפי שנים לפני-כן). אי לכך, חילות הפרשים היו קיימים רק באסיה, צפון אפריקה ואירופה עד אשר האירופאים הגיעו לאמריקה ועקפו בדרך הים את מדבר סהרה והביאו סוסים גם לאזורים שמדרום וממזרח לסהרה.שמאל|ממוזער|250px|הוסר מהמאה ה-19
תחילת הדרך
ראשיתו של חיל הפרשים במרכבות הרתומות לבהמות משא. ככל הידוע, נעשה לראשונה שימוש במרכבות בשומר סביב שנת 2700 לפנה"ס. מרכבות אלה היו מסורבלות ודמו יותר לעגלות גדולות מאשר למרכבות המהירות שהתפתחו מהן. המרכבות השומריות זכו להתפתחות משמעותית במיתני באלף ה-2 לפנה"ס, ובהדרגה נפוצו בכל המזרח התיכון והגיעו עד מצרים וממלכת החתים. בסביבות המאה ה-8 לפנה"ס פלש למזרח התיכון עם של נוודים – הקימרים, שרובם ככולם היו רכובים על סוסים. בהשפעתם הוקם באוררטו (באזור ארמניה המודרנית) חיל כזה, ובהמשך גם באימפריה האשורית שהייתה במצב מלחמה תמידי עם אוררטו.
הפרשים הראשונים התקשו מאוד לשלוט בסוסים, ונעדרו ציוד רכיבה בסיסי כאוכף וארכופים. ככלל, החיל לא היה יעיל במיוחד, אך לפרשים היה יתרון על פני המרכבות המסורבלות בגמישותם הרבה. בשל הקושי לשלוט בסוסים, היו הפרשים הראשונים חמושים בדרך כלל בנשק קל דוגמת חץ וקשת וכידוני הטלה כי שימוש בנשק כבד היה מוציא את הפרש משיווי משקל והוא היה מסתכן בנפילה מהסוס. בתקופה זו פעלו הפרשים לעיתים קרובות בזוגות – פרש אחד ירה בזמן ששותפו החזיק את סוסו. הצורך בשותף נעלם כאשר השתפר ציוד הרכיבה של הפרש ואיפשר לו לשלוט בסוס באמצעות רגליו.
התפתחות בעת העתיקה
ממוזער|250px|ציור המתאר קרב בין שני חילות פרשים כבדים מהמאה ה-15
ההתפתחות המשמעותית הראשונה בחיל הפרשים חלה בעקבות התפתחות הסוס המבוית. במאה ה-8 לפנה"ס הצליחו האשורים להשביח גזע של סוס מספיק גדול על מנת לשאת פרש על כתפיו הגבוהות (ולא על גבו האחורי, כמו שנעשה קודם לכן). מי שהיטיבו לנצל את ההשבחה שביצעו האשורים לסוס היו הסקיתים, עם פרשים שמוצאם מערבות איראן, שעשו שמות באימפריה הבבלית והאשורית, ואף הטרידו את האימפריה הפרסית.
רוב הפרשים הסקיתים היו קשתים רכובים, המוגנים רק בשריון עור. כוח המחץ הסקיתי הורכב מפרשים כבדים שגם סוסיהם היו מוגנים בשריון. הטקטיקה הסקיתית כללה הטרדת האויב במטר חיצים באמצעות הפרשים הרכובים והתשתו. כששורות האויב נפגעו ממטר החיצים, דהרו לתוכן הפרשים הכבדים במטרה להכריע את מערכי האויב. לאחר שבירת האויב והברחתו, נהגו הסקיתים לנהל מרדף בעזרת הפרשים הקלים על מנת למוטטו סופית. אף שהסקיתים נעלמו במאה ה-1 לפנה"ס, שיטות הלחימה שלהם לא נשכחו, ואומצו (עם הפיתוחים הטכנולוגיים המתבקשים) בידי שאר העמים הנוודים, שהמשיכו להטיל את חיתתם על הציוויליזציה.
התפתחות הפרשים הכבדים
פרשים המוגנים בשריון הופיעו עוד בעת העתיקה, אך חימושם היה לרב קל יחסית והם לא נועדו להסתערות על מערכים צפופים של האויב כי ציוד הרכיבה שלהם לא איפשר לרוב רכיבה מהסוג הזה.
יתרה מכך, הסוסים הראשונים של חיל הפרשים היו נמוכים יחסית ולא התאימו לנשיאת משקל כבד. עם הופעת גזעי סוסים גדולים וחזקים יותר הופיעו גם פרשים שעטו שריון על גופם.
בערך בתקופה המקבילה לזריחת האימפריה הפרסית, נכנסו היוונים לעידן הקלאסי. הגיבורים המיתולוגיים באיליאדה נלחמו על גבי מרכבות, אך האיליאדה מתארת התרחשויות של המאה ה־13 או ה־12 לפנה"ס. בתקופה הארכאית (המאה ה-8 לפנה"ס) זנחו היוונים את המרכבות.
בין מאפייני צבאות היוונים בתקופה הקלאסית היו ההופליטים, שהם חיל רגלים כבד. לפרשים נותר תפקיד מסייע בלבד. לספרטה, למשל, כמעט שלא היו פרשים משלה והיא השתמשה בפרשי בעלות הברית. גם לאתונה ולתבאי לא היו בשום שלב יותר מ-1,000 פרשים כל אחת. האזור היחיד שבו הפרשים נשארו החיל הדומיננטי היה תסליה, שהיא גם המקום היחיד ביוון בו השתמשו בפרשים כבדים.
התפתחות נוספת חלה במוקדון, שם חימש פיליפוס השני את פרשיו ברומח ארוך הנקרא קסיסטון. בנוסף לרומח הארוך, היה להם שריון שהגן על גוף הפרש. פרשים אלה באו משכבת האצולה, ונקראו רעי המלך. אומנם במקדוניה היו פרשים כבדים כמה מאות שנים לפני הרפורמות של פיליפוס, אך החידוש שלו היה בארגונם ביחידות קבועות עם מספר לוחמים קבוע, בשינוי קל של צורת לחימתם, ומעל הכול – בהגברת שיתוף הפעולה בין הפרשים הכבדים לחיל הרגלים הכבד. לראשונה במקדוניה, לא נלחמו הפרשים בנפרד מחיל הרגלים אלא בשיתוף פעולה ותיאום, שילוב שאיפשר לפיליפוס לכבוש את יוון. מאוחר יותר הצליח בנו של פיליפוס, אלכסנדר הגדול, למוטט את האימפריה הפרסית בעזרת הרפורמות של אביו. לפני ואף אחרי הרפורמות של פיליפוס, נהגו העמים לבחור בין חי"ר לפרשים להכרעת המערכה, אך שילובם של השניים לא היה נפוץ. הסיבה לכך נעוצה באופי הצבאות של אותם הימים: בדרך כלל היו אלו צבאות שהתבססו על מתנדבים, או על מיליציות שחימושן לא היה אחיד. אימונו של צבא כזה היה לקוי ברוב המקרים, ותמרונים מסובכים שכללו שיתוף פעולה בין חילות היו בלתי אפשריים. רק בימי האימפריה הרומית, שהחזיקה צבא קבע גדול, וכן בעת החדשה, שבה הוקמו צבאות קבע מקצועיים, שיתוף הפעולה בין חילות הצבא הפך למחזה נפוץ.
בתקופה זו, אומנם, טרם הומצא האוכף המוכר כיום, אך באמצעות אביזר דומה הייתה לפרשים שליטה טובה בסוס. רומא, האימפריה שירשה את העולם ההלניסטי, לא הכניסה שינויים משמעותיים בחיל זה, והוא היה חיל מסייע בלבד ללגיונרים. את ההתפתחות החשובה הבאה הביאו דווקא הברברים, שלראשונה הכניסו את האוכף המוכר לנו כיום. הברברים כבשו את רומא, ובמהלך השנים התפתח באירופה מעמד האבירים.
שכלול ציוד הרכיבה והשפעתו על חיל הפרשים
ממוזער|250px|הארכוף אפשר שימוש ברומח בצורה יעילה יותר, תוך ניצול התנופה של הסתערות הסוס להגברת עוצמת המכה.
השיפורים במבנה האוכף ובמיוחד המצאת הארכוף שינו את פני הקרב. אומנם כבר לפני ספירת הנוצרים ישבו הרוכבים על סוג של אוכף, אך הוא היה לא נוח במיוחד ואפשר היה ליפול ממנו בקלות. הוספת הארכוף איפשרה לרוכב לעמוד על רגליו בעת שימוש בקשת וכך להגדיל מאוד את דיוק הפגיעה. הארכוף איפשר גם לפרשים הכבדים להשתמש ברומח בצורה יעילה יותר – לפני המצאת הארכוף הרוכב יכול היה לדקור את האויב כשהוא מניף את הרומח מעל הראש או מצד הגוף, וכעת הרוכב היה יכול לשים את הרומח מתחת לבית השחי, וכך הייתה מהירות הדהירה של הסוס באה לידי ביטוי בפגיעה. ללא הארכוף והיכולת להשעין רגליים מיושרות בסד תמיכה זה, היה הרוכב נופל מהסוס בעת ההתנגשות עם המטרה.
הארכוף הומצא ככל הנראה בסין במאות הראשונות לספירה, והוא הגיע למערב בתחילת ימי הביניים המוקדמים.
עמי הסוסים של הערבה
הערבות הגדולות של מרכז מערב אסיה וחלקים גדולים מאירופה המזרחית סיפקו שפע כרי מרעה לסוסים ולמקנה. מאחר שהיו פחות טובים לחקלאות מתורבתת מאשר אזור הסהר הפורה ועמקי הנהרות של סין, סיפקו ערבות אסיה מקום מחיה לעמי נוודים שהתבססו על פשיטות על יישובים חקלאיים וביזה כדי לקיים את עצמם. עמי נוודים אלה הסתמכו על חיל פרשים קטלני במהלך פשיטותיהם, שהיו מהירות וקטלניות. בשבילם המלחמה לא הייתה רק תכלית אסטרטגית אלא גם אורח חיים. מתוך עמי נוודים אלה, המונגולים הם הידועים ביותר אך גם השבטים הטורקים, הצ'רקסים ההונים והקוזאקים.
למעשה, מאז המאה החמישית לספירה החלו גלים של עמי פרשים לתקוף את פרס, ביזנטיון ומזרח אירופה. עמי פרשים אלה כללו את ההונים ההפתליטים
(הונים לבנים), הבולגרים והאווארים. התקיפות החוזרות והנשנות שלהם היוו למעשה את אחד הגורמים להתשתן הצבאית, שהפכה אותן לפגיעות ביותר ומוכנות ליפול בידי המוסלמים.
במאה השישית לספירה עלה כוחם של השבטים הטורקיים והם הקימו אימפריה שהשתרעה מגבולות הקיסרות הסינית עד לגבולות הקיסרות הביזנטית. מי שבלם את הפלישות הטורקיות היו דווקא הערבים. הללו לא היו עם פרשים מובהק אך תרמו רבות להתפתחות חיל הפרשים באמצעות השבחת וטיפוח סוסי רכיבה וסוסי מלחמה איכותיים. הערבים נעזרו בגמלים על מנת לחצות מדבריות שנחשבו אז לבלתי עבירים ולתקוף את האויב במקומות שבהם הוא לא מצפה להם. במאה התשיעית לספירה, עקב סכסוכים פנימיים בעולם המוסלמי, החלו הח'ליפים להנהיג את שיטת העבדות הצבאית – כלומר: רכישת לוחמים לצבא בתור עבדים. את החיילים הם רכשו בעיקר מקרב עמי הפרשים של הערבה וגם דאגו לאסלם אותם. הללו התגלו כמצביאים מוצלחים ביותר, לעיתים אף יותר מהערבים עצמם, ובהחזיקם את הרסן הצבאי הם לאט לאט השתלטו על החליפות הערבית הגדולה באסיה ובמזרח התיכון. הבולטים בשבטים אלה היו הטורקים, הסלג'וקים והממלוכים. הללו הסתמכו בעיקר על חיל פרשים קל, והטקטיקה שלהם התבססה על נסיגות והימנעות ממגע כאשר המצב בשדה הקרב נטה לרעתם – זאת בניגוד לאתוס המערבי, שנוצר ביוון אך השתכלל בימי הביניים וגרס שבשם הכבוד יש לחתור למגע בכל מחיר, לא משנה מה המצב.
ממוזער|250px|פרשים מונגולים
למרות הכיבושים הנרחבים של ההונים והטורקים, עם הפרשים שכבש הכי הרבה שטחים והטיל הכי הרבה מורא היו המונגולים. המונגולים התבססו על פרשים קלים, החמושים בקשתות מורכבות שמהן אפשר לירות תוך כדי רכיבה. הפרשים העדיפו להימנע ממגע ישיר עם כוחות חי"ר ופרשים כבדים, ונהגו לביים נסיגת פתע כדי למשוך את האויב למלכודת ואז להמטיר עליו גשם של חיצים. מאחר שהפרשים המונגולים היו קלים, הם היו מסוגלים לתמרונים מהירים ומורכבים. פרש מונגולי טיפוסי היה חמוש בקשת מורכבת, חרב, רומח קל והיה לבוש בשריון קל ועליו חולצה ממשי, שנועדה לרכך פגיעות של חיצים. בניגוד לעמי פרשים קודמים, הפרשים המונגולים כבר היו מצוידים באוכף וארכוף (משוורת) שאפשר להם שליטה הרבה יותר טובה בסוסים (זה היה, אולי, אחד היתרונות הגדולים שלהם על ההונים והטורקים). ואכן, האימפריה המונגולית הגיעה לשיאה במאה ה-13 תחת הנהגתו של ג'ינג'יס חאן ויורשיו, כאשר המונגולים שלטו באימפריה שהשתרעה מסין עד פאתי ארץ ישראל ואף כללה חלקים מטורקיה. המונגולים נבלמו לבסוף, כאשר צבאם הובס ב-3 בספטמבר 1260 בקרב עין ג'אלות בידי הממלוכים ממצרים, שהונהגו בידי הסולטאן ביברס. לאחר מכן המונגולים התפצלו לכמה מדינות נפרדות וכוחם דעך עד שבמאה ה-16 נכבשו רוב שטחיהם על ידי שכנים חזקים מהם.
ימי הביניים באירופה – עידן האבירים
ממוזער|250px|תחרות הפלה ברומח בין פרשים כבדים (אבירים בשריון לוחות)
ממוזער|250px|דו-קרב בין אבירים בשריון לוחות, ציור מאת אז'ן דלקרואה.
לאחר חורבנה של רומא, נכנסה אירופה לתקופת ימי הביניים. לאחר שבתחילת ימי הביניים הגיע הארכוף מסין לאירופה ושיפר את ביצועי הפרשים, החלו לקראת המאה ה-8 להופיע האבירים. אנשים אלה היו לא רק לוחמים מקצועיים, אלא היוו מעמד משל עצמם. מעמד זה נקרא מעמד האצולה, אך לא כל אציל היה אביר – את התואר "אביר" נדרש האציל הצעיר להרוויח בשדה הקרב. עם הזמן ההבדל הזה נחלש, ואצילים רבים נחשבו לבעלי מעלות מיוחדות כגון אומץ, נאמנות וכו' מתוקף לידתם. האבירים נלחמו בדרך כלל כפרשים, אך לעיתים ירדו מסוסיהם ונלחמו כחי"ר כבד. בשלבים המוקדמים התבסס מיגונם על שריון שרשראות ומגן גדול, אך שריון זה לא היה עמיד בפני פגיעות קשות, ולכן, החל מהמאה ה-14 הוחלף בהדרגה בשריון הלוחות. גם סוסיהם של האבירים היו מוגנים בשריון, לרוב בד עבה או שריון מתכת אצל אריסטוקרטים עשירים. על השריון נהגו ללבוש בגד כלשהו על מנת להגן על השריון מקרני השמש ולמנוע את התחממותו. לרוב, הבגד כלל ציור של צלב או סמל הרלדי של האביר.
בראשית ימי הבינים כלי הנשק היו קלים יותר מאשר בסופה. כלי הנשק העיקריים הגיעו מהעת העתיקה וכללו מיני חניתות, חרבות וגרזנים. החרב העיקרית ששימשה את האבירים בתחילת ימי הביניים היא הספאטה שמקורה ברומא העתיקה. זוהי חרב ישרה שאורכה מגיע ל 60–80 ס"מ. עם התפתחות השריון הזדקקו האבירים לכלי נשק כבדים יותר שיכולים לפצח את השריון הכבד. כך נוספו להם קרדומים, פטישי קרב, מורג פרשים, נשקי מוט ואחרים. החרב עברה שינויים רבים ומחרב באורך של עד 80 ס"מ הגיעה לממדי ענק של מטר וחצי בתחילת הרנסאנס (זו הייתה חרב דו-ידנית ולצידה תפעלו האבירים חרבות שניתן היה להניף ביד אחת ואורכן כ-100 עד 120 ס"מ).
האבירים נשאו רומח כבד לצורך ההסתערות הראשונית, שבהמשך הקרב הוחלף בחרב ארוכה או חרב קצרה על מנת לקצור בשורות האויב מטווח קצר. הטקטיקה הייתה בדרך כלל הסתערות במבנה טריז, על מנת לשבור את קווי האויב.
עמי ערב אימצו בחום את חיל הפרשים. בתחילת מסעי הכיבוש שלהם במאה ה-7 הורכב רובו של הצבא הערבי מפרשים, על פי רוב פרשים קלים. הפרשים הערבים היו שונים מאלה האירופאים, לא רק במאפייניהם הטקטיים אלא גם במאפייניהם התרבותיים ובתורת הלחימה שלהם. ההבדל העיקרי בין הפרשים הערבים לאירופאים היה בצורת הלחימה. במקום הסתערות בטריז דחוס, הערבים נטו להשתמש יותר בקשתות וחיצים. עם הזמן, גם הערבים התחילו להשתמש בשריון עבה יותר ופרשיהם הכבדים היו דומים בחימושם לפרשים האירופאים הכבדים, למעט הרומח. בהשפעת מסעי הצלב והשימוש הנרחב של הערבים בקשתים רכובים, הופיעו פרשים קלים גם בצבאות אירופאים. הפרשים הקלים היו מוגנים בדרך כלל בשריון קל ומגן קטן ותפקידם העיקרי היה שמירת פרשי האויב הרכובים הרחק מהצבא העיקרי. לאחר מכן, הפרשים הכבדים היו מגיעים למרחק דהירה קצר ומסתערים על האויב.
השפעת הנשק החם
הכנסתו של הנשק החם לזירת הקרבות באירופה, גרמה לירידת קרנם של הפרשים. אם בשיאם, בתקופת ימי הביניים, היוו הפרשים כמחצית עד כשני שלישים מהצבא, הרי שבתקופת נפוליאון ירד מספרם עד כדי שישית ואף שביעית מכלל הכוח.
בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 פיתחו הפרשים טקטיקה חדשה לשימוש בכלי הירי – במקום להסתער על האויב עם חרבות שלופות, הפרשים היו מגיעים לקרבת גושי הרגלים של האויב וחגים סביבם תוך כדי שהם יורים בהם מאקדחיהם. טקטיקה זו כונתה קרקול. השימוש של הקרקול בשדה הקרב המיט אסון על חיל הפרשים מאחר שהטקטיקה נטלה מהחיל את כוחו העיקרי – כושר ההבקעה שלו. הטקטיקה בוטלה על ידי המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס שאסר על פרשיו להשתמש בה. אחרי ביטולה בשוודיה, הטקטיקה לא חזרה לשימוש רחב בשדות הקרב והשימוש המתועד האחרון בטקטיקה זו נרשם בקרב מינדן באמצע המאה ה-18. עם ביטול הקרקול, חזר כושר ההבקעה לידי חיל הפרשים. הם המשיכו להיות אחד מכוחות המחץ עד אמצע המאה ה-19, ונותר להם תפקיד חשוב ברדיפה אחרי האויב, הכנסתו לריבועים ועוד.
ממוזער|200px|חרב פרשים מעוקלת
בסביבות המאה ה-17 הופיע שילוב של פרש עם חייל רגלי – הדרגון (dragoon). הדרגונים היו חיילים אשר אומנו להילחם הן כפרשים והן כחיילים רגליים. הם נשאו רובה מוסקט מיוחד, "מוסקט דרגונים", שהיה קצר יותר וקל יותר מהמוסקט הסטנדרטי. היו סוגי פרשים נושאי רובים נוספים, דוגמת הקרבינרים, אך אלו לא אומנו לרדת מהסוסים ולהילחם כחיילים רגליים – סוג לוחמה זה היה סגולתם הייחודית של הדרגונים.
עם התפתחות נוספת בכלי הירי שונו תפקידיו של חיל הפרשים. החיל, שבעבר הכריע קרבות, שינה את ייעודו, ותפקידיו העיקריים הפכו לרדיפה אחרי האויב, סיור, אבטחת הקווים, אבטחת הצבא בעת מסעות, וכן הכרעת קווי הרגלים, לאחר שאלה רוככו באש תותחים או הותשו בכל דרך אחרת.
שקיעת חיל הפרשים
שמאל|ממוזער|250px|הסתערות הבריגדה הקלה הרת האסון בקרב בלקלווה (1854) מסמלת את דעיכתו של חיל פרשים
שמאל|ממוזער|250px|פרשים אוסטרלים משחזרים את קרב באר שבע לציון 90 שנה להתרחשותו
במלחמת האזרחים האמריקנית במחצית השנייה של המאה ה-19 חומשו כל הפרשים ברובים, כך שיוכלו להילחם כחיל רגלים. במלחמה זו צומצם מספרם עוד יותר והם איבדו חלק ניכר מתפקידיהם המסורתיים. מכח הכרעה ועתודה חשוב התפתחו הפרשים בתקופה זו לרגלים רכובים, אך שמרו לעצמם גם על חלק מתפקידיהם המסורתיים כגון תצפית, אבטחה וכיוצא באלה.
לקראת מלחמת העולם הראשונה, עדיין אימנו צבאות אירופאים יחידות נרחבות של פרשים. זכרונות של חיילים מאותה תקופה תארו לפרטי פרטים את אופי האימונים, שתוכניתם נקבעה על יסוד התפיסה שחיל הפרשים ימלא תפקיד חשוב במלחמה הבאה, כפי שמילא במאה ה-19, גם במלחמת האזרחים בארצות הברית וגם במלחמת פרוסיה-צרפת שהסתיימה ב-1871.עזריאל הירש, נועדים ביום קרב, ירושלים, ראובן מס, 1995, פרק ד'.
במלחמת העולם הראשונה לא באו חילות פרשים לידי ביטוי באירופה. זאת משום שהשיפורים הטכנולוגיים העבירו את הלוגיסטיקה מעגלות לרכבות, וכן משום שהמלחמה הפכה במהירות לסטטית. לעומת זאת, דיוויזיית הפרשים של אנז"ק (חיל משלוח אוסטרלי וניו זילנדי כמו גם פרשים הודים, כחלק מהכוחות של האימפריה הבריטית) סייעה רבות בהבסת האימפריה העות'מאנית באמצעות פרשים רכובים על סוסים וגמלים.
מלחמת האזרחים ברוסיה הייתה כנראה ההופעה הגדולה האחרונה של חיל פרשים כחיל עצמאי וחשוב. המרחבים העצומים, התעשייה הדלה, מספר החיילים הלא גבוה שהיו לשני הצדדים הפכו את הפרשים לחיל מבוקש. גם במלחמה זו חלק הארי של תפקידי הפרשים נעשה כרגלים רכובים.
בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, תכנן הצבא הרוסי להקים מאה דיוויזיות פרשים תוך עשר שנים, אך ההתפתחות הטכנולוגית שחלה בכלי רכב קרביים משוריינים גרמה לכך שרוב התקציבים הופנו לעבר חיל השריון. במהלך מלחמת העולם השנייה עשה הצבא האדום שימוש נרחב בחיל פרשים, בעיקר במשימות סיור וחדירה עמוקה לעורף האויב. פרשים אלה היו למעשה חיל רגלים רכוב. הם רכבו על סוסים במקום לצעוד ברגל במסעותיהם, אך נלחמו, בדרך כלל, במערך רגלי. תנאי קרקע ומזג אוויר קשים חייבו לעיתים שימוש בחיל פרשים באזורים בהם קשה היה לנוע בכלי רכב ממונעים (ביצות, יערות צפופים, בוץ/שלג עמוק). גם הוורמאכט השתמש בפרשים בחזית המזרחית, אם כי במספרים קטנים בהרבה.
המיכון הגבוה שהתפשט לאחר מלחמת העולם השנייה גרם לכך שחיל הפרשים התיישן מבחינה טכנולוגית ושקע במדינות מפותחות מבחינה כלכלית. כיום, יחידות מבצעיות קטנות של חייל פרשים בשירות משמר הגבול, המיועדות ללחימה בתנאים הרריים קשים, קיימות ברוסיה ובקזחסטן.
סוגי הפרשים
ממוזער|250x250 פיקסלים|הסתערות פרשים עות'מאנים במלחמת העולם הראשונה, ארץ ישראל
בחילות הפרשים מקובל היה להבחין בין שלושה סוגים עיקריים של פרשים: "כבדים", "בינוניים" ו"קלים".
הפרשים הכבדים היו ממוגנים בשריון ובדרך כלל חמושים ברומח כבד לדקירה, אם כי החל מהמאה ה-16 זנחו הפרשים הכבדים את הרומח לטובת החרב. תפקידם העיקרי בקרב היה הבקעת שורות האויב או הבסת פרשיו. בקרב הם נלחמו בשורות צפופות – זאת כדי להביא למקסימום את אפקט ההבקעה של המסה המשוריינת המסתערת לעבר שורות האויב. בשדה הקרב, השורות הצפופות היו מסימני ההיכר הבולטים של חיל זה, היינו פרשים שלא נלחמו בשורות צפופות לא סווגו כ"כבדים" אף אם עטו שריון. הפרשים הכבדים יכולים היו להתפזר מעט בשדה הקרב ושורותיהם עשויות להיפתח או להימתח על מנת לענות על בעיות טקטיות בקרב, אך בהינתן להם האפשרות, כמעט תמיד העדיפו לסגור את השורות. האבירים של ימי הביניים היו מהנציגים הבולטים של סוג זה של פרשים.
הפרשים הבינוניים גם כן מוגנו בדרך כלל בשריון, לעיתים היה שריונם קל יותר מזה של הפרשים הכבדים. גם חימושם דמה לזה של הפרשים הכבדים. ההבדל העיקרי בין הפרשים הבינוניים לכבדים התבטא בצורת הלחימה. פרשים שעטו שריון גוף ונלחמו בשורות מפוזרות קמעה, סווגו על פי רוב כ"בינוניים". בין הדוגמאות הבולטות לחיל זה ניתן למנות את רוב חילות הפרשים עוטי השריון של העת העתיקה. בעת החדשה, נהוג היה לסווג במרבית הצבאות את הדרגונים כפרשים בינוניים.
הפרשים הקלים היו חסרי שריון לאורך מרבית ההיסטוריה, אם כי בימי הביניים מוגנו בדרך כלל בשריון דל – לרוב שריון שרשראות או קשקשים. חימושם כלל בדרך כלל חץ וקשת או כידון הטלה. בעת החדשה נזנחו כלי נשק אלה לטובת חרבות ואקדחים. תפקידם העיקרי של הפרשים הקלים בימי הביניים ובעת העתיקה היה התשת האויב במטר חיצים או כידוני הטלה, והכנת הקרקע לפריצתם של הפרשים הכבדים. הם העדיפו לפעול בשורות פזורות ולתקוף באגפים, על מנת להגביר את יכולת התמרון שלהם בשדה הקרב. במקרים בהם רוב הצבא היה מורכב מפרשים קלים, כגון במונגוליה, שאיפתם תמיד הייתה להגיע לאגפי האויב. הלחימה באגפים היא מסימני ההיכר הבולטים של הפרשים הקלים. תפקידים נוספים של הפרשים הקלים שהשתמרו עד המאה ה-20 היו אבטחת האגפים של צבאם, רדיפה אחרי אויב מובס, איסוף מודיעין על תנועות האויב וכדומה.
סוגי הפרשים בעת החדשה
שמאל|ממוזער|300px|פרשי משטרת ישראל
עם התפתחות הצבאות בעת החדשה, החלה הבחנה יותר פרטנית בין סוגי הפרשים.
קירסירים (Cuirassier): מלשון קיראס – שריון גוף, אשר נלבש כמו סינר ומגן על החזה והבטן של הפרש (ולעיתים רחוקות גם על הגב). זהו פרש כבד. חימוש – חרב כבדה באורך 80–90 ס"מ ו-2 אקדחים. תפקידים עיקריים – הכרעת הקרב על ידי שבירת האויב אשר כבר עומד להפסיד עקב פעילות החי"ר והתותחים.
הוסארים (Hussar): מהונגרית הוס – 20. ברוב הצבאות האירופיים היה זה פרש קל. בהתחלה היו אמורים ההוסרים להביא איתם 20 שכירי חרב, ומכאן השם. עם הזמן הפכו לפרשים קלים ברוב צבאות אירופה. נשק עיקרי – חרב באורך 75–80 ס"מ ו-2 אקדחים. תפקידים עיקריים – שמירה על הצבא בעת תנועה, רדיפה אחרי אויב, איסוף מודיעין, השמדת חיילים רגלים אשר יצאו מהמבנה.
דרגונים (Dragoon): פרש קל. תפקידו ונשקו דומים לקירסירים אך ללא מגן החזה. במקור הדרגונים היו חילי חיל רגלים שהתניידו על סוסים ובשדה הקרב ירדו מהם ונלחמו כמו חיל רגלים, בעת החדשה הדרגונים הפכו לפרשים קלים.
נושאי רומח רכובים (Lancers): פרש אשר נשקו העיקרי הוא רומח. מקורם באימפריה האשורית בתקופת 700 לפנה"ס. הרומח היה כלי נשק נפוץ בקרב פרשים ברוב התקופות, בעת החדשה אומץ הרומח לשירות הפרשים הקלים.
אולנים (Ulan): מקור החיל בפולין. חימוש עיקרי – רומח באורך של 3.5–4 מטר, חרב ו-2 אקדחים. תפקידים – זהים לתפקידי ההוסאר. גם זה מוגדר כפרש קל.
שאסרים רכובים: פרשים קלים. חימוש עיקרי – רובה וחרב. תפקידים זהים להוסארים.
קארבינרים: מלשון קארבין. מדובר בפרשים כבדים אשר פרט לקיראס היו בעלי רובי קרבין. תפקידים זהים לתפקידי הקיראסירים.
קוזאקים: פרש מזרח אירופאי לא סדיר. חימוש עיקרי – רומח קל, כמו לאולן. תפקידים עיקריים – הטרדת האויב במסע, הצתת מחסנים וכו'. חסרי משקל משמעותי בקרב מסודר.
ראו גם
הטקטיקה של חיל הפרשים
סוסים במלחמה
לקריאה נוספת
Philip Sidnell, Warhorse: Cavalry in Ancient Warfare, Continuum, 2006; limited preview online.
קישורים חיצוניים
ניתוח הצבא האמריקאי על חיל הפרשים הסובייטי
חיל הפרשים של נפוליון
הערות שוליים
*
קטגוריה:עיסוקים קרביים | 2024-09-29T08:57:32 |
יוזף גבלס | פאול יוזף גֶּבֶּלְס (בגרמנית: ; 29 באוקטובר 1897 – 1 במאי 1945) היה פושע מלחמה נאצי שהיה שר התעמולה של גרמניה הנאצית מ-1933 עד 1945, קנצלר גרמניה במשך יום אחד, והגאולייטר של ברלין. מחסידיו הקרובים והמסורים ביותר של אדולף היטלר. היה ידוע בכישוריו בדיבור בפני קהל ובנאומיו ובמאמריו גדושי האנטישמיות, אשר מילאו תפקיד מרכזי בהכשרת דעת הקהל לרדיפה גזענית של היהודים, ולבסוף להשמדתם בשואה. על כל אלו הוגדר כפושע מלחמה נאצי.
גבלס, ששאף להיות סופר, השלים לימודי דוקטורט בפילולוגיה באוניברסיטת היידלברג ב-1921. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1924, ועבד עם גרגור שטראסר בסניף הצפוני שלה. הוא מונה לגאולייטר של ברלין ב-1926, שם החל להתעניין בשימוש בתעמולה לקידום המפלגה הנאצית ותוכניותיה. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, השיג משרד התעמולה הנאצי בראשות גבלס את השליטה על כלי התקשורת, על שירותי המידע ועל האמנות בגרמניה הנאצית. גבלס היה מיומן יחסית בשימוש ברדיו ובקולנוע למטרות תעמולה. נושאי התעמולה המפלגתית כללו אנטישמיות, תקיפות נגד הכנסייה, והחל מראשית מלחמת העולם השנייה, גם ניסיון לשפר את מורל האזרחים במדינה.
ב-1943 החל גבלס ללחוץ על היטלר להכניס אמצעים שיביאו ל"מלחמה כוללת", לרבות סגירת עסקים לא חיוניים למאמץ המלחמתי, גיוס נשים לכוח העבודה, וגיוס גברים שמקצועותיהם הקנו להם בעבר פטור משירות צבאי. לבסוף מונה גבלס על ידי היטלר ב-23 ביולי 1944 כ"נציג הרייך למלחמה כוללת". במהלך כהונתו בתפקיד נקט צעדים במטרה להגדיל את מספר האנשים הזמינים לייצור נשק לוורמאכט, אך מאמצים אלה נכשלו.
ב-22 באפריל 1945, ימים ספורים לפני תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, הצטרפו מגדה גבלס, רעייתו של גבלס, וילדיהם להיטלר, ועברו להתגורר ב"פורבונקר", שבקומפלקס הבונקרים התת-קרקעיים של היטלר בברלין. היטלר התאבד ב-30 באפריל, ובהתאם לרצונו ירש אותו גבלס כקנצלר המדינה. למחרת התאבדו גבלס ואשתו, לאחר שהרעילו בציאניד את ששת ילדיהם.
שמו של גבלס הפך לשם נרדף לתועמלן פופוליסט ודמגוג ארסי, שאינו בוחל בהפצת שקרים בוטים כדי לשרת את האינטרסים של המשטר הנאצי. באמצעות הרדיו והעיתונות שטף גבלס את מוחם של הגרמנים במשך שתים-עשרה שנים בתעמולה נאצית ואנטישמית שקרית וארסית.
ראשית חייו, לימודיו ומערכות יחסים
ממוזער|גבלס, 1916
גבלס נולד ב-29 באוקטובר 1897 ב, עיירת תעשייה מדרום למנשנגלדבך, כ-25 ק"מ ממערב לדיסלדורף שבקיסרות הגרמנית. הוריו השתייכו לכנסייה הקתולית. אביו, פריץ, היה פקיד במפעל, ואימו, קתרינה מריה (לבית אודהאוזן), נולדה בכפר בהולנד הסמוך לגבול גרמניה–הולנד ומוצאה היה הולנדי וגרמני. לגבלס היו חמישה אחים (אחת מהם מתה בגיל חצי שנה): קונרד (1893–1949), הנס (1895–1947), מריה (1896), אליזבת (1901–1915) ומריה (1910–1949), שנישאה לבמאי הקולנוע הגרמני ב-1938. ב-1932 הורה גבלס על פרסום אילן היוחסין שלו כדי להפריך שמועות על כך שלסבתו מצד האם היו שורשים יהודיים.
במהלך ילדותו הייתה בריאותו של גבלס לקויה, והוא חלה בהתקף ארוך של דלקת בריאות. הוא סבל מקלאב פוט ברגלו הימנית עקב מום מולד, והיא קוצרה והייתה עבה יותר מרגלו השמאלית. לפני תחילת לימודיו התיכוניים עבר ניתוח כדי לשקם את רגלו, אך הניתוח לא הצליח. גבלס הלך עם סד מתכת ונעל נעל מיוחדת על רגלו הימנית, ובשל כך צלע. בעקבות זאת נפסל מלהתגייס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.
גבלס למד בגימנסיה, והשלים את מבחן הכניסה לאוניברסיטה ב-1917. הוא היה התלמיד המצטיין בכיתתו וקיבל את הכבוד המסורתי לנאום בטקס הענקת הפרסים. בתחילה קיוו הוריו שבנם יהפוך לכומר קתולי, דבר שגבלס שקל ברצינות. הוא למד ספרות והיסטוריה באוניברסיטאות בון, וירצבורג, פרייבורג ומינכן, בסיוע מלגה מאגודת אלברטוס מגנוס. בשלב זה החל גבלס להתרחק מהכנסייה הקתולית.
היסטוריונים, כגון ריצ'רד ג'. אוונס, משערים שהמרדף של גבלס אחר נשים לאורך כל חייו היה פיצוי על נכותו הפיזית. בפרייבורג פגש והתאהב באנקה סטלהרם, שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים. סטלהרם עברה לווירצבורג כדי להמשיך בלימודיה, וכמוה גם גבלס. קשריו עם סטלהרם הסתיימו עד שנת 1920. הפרידה הציפה את גבלס במחשבות על התאבדות. ב-1921 הוא חיבר רומן חצי אוטוביוגרפי בשם "מיכאל ", יצירה בת שלושה חלקים שרק החלק הראשון והשלישי שלה שרדו. לטענתו, הרגיש גבלס כי הוא כותב "סיפור משלו". גבלס הוסיף לספר תוכן אנטישמי שכלל תיאור של מנהיג כריזמטי, וייתכן שהתוכן נוסף רק זמן קצר לפני פרסום הספר ב-1929 על ידי בית ההוצאה לאור של גרמניה הנאצית.
במהלך לימודיו באוניברסיטת היידלברג, כתב גבלס תזה על המחזאי בן המאה ה-19, וילהלם פון שטיץ. הוא קיווה לכתוב את התזה שלו תחת הדרכה מההיסטוריון הספרותי פרידריך גונדולף. נראה כי היותו של גונדולף יהודי לא הפריעה לגבלס. כיוון שגונדולף הפסיק ללמד באותה עת באוניברסיטה, עבר גבלס להנחיה של מרצה אחר. ב-1921 השיג את תואר הדוקטור שלו. לאחר מכן החל לעבוד כמורה פרטי וכעיתונאי שפרסם כתבות במקומונים. מכתיבתו באותה עת ניתן לראות את ניצני האנטישמיות שחדרו בו. בקיץ 1922 החל לנהל מערכת יחסים עם מורה בבית ספר. משנודע לו שהמורה היא יהודיה למחצה, התערערו היחסים ביניהם, והם נפרדו ב-1927.
גבלס המשיך לנסות להפוך למוציא לאור במשך מספר שנים. מיומנים שכתב באותן שנים ניתן לראות את רצונו הרב לדבוק בכתיבה. גבלס לא הרוויח רבות מעבודתו הספרותית. לראיה, ב-1923 הוא כתב שני מחזות שלא הועלו בתיאטראות. בשל כך החל גבלס לעבוד בבורסה בקלן, עבודה שלא אהב ואף פוטר ממנה כעבור זמן קצר. גבלס הושפע מהגותם של אוסוואלד שפנגלר, פיודור דוסטויבסקי ויוסטון סטיוארט צ'מברלין. ספריו של צ'מברלין היו מקובלים בקרב חוגי הימין הקיצוני בגרמניה. כתבים נוספים שנהג לקרוא היו משל קרל מרקס, פרידריך אנגלס, רוזה לוקסמבורג, אוגוסט בבל וגוסטב נוסקה.
ראשית פעילותו במפלגה הנאצית
ממוזער|גבלס בשנת 1922
גבלס החל להתעניין באדולף היטלר ובנאציזם ב-1924. בפברואר החל משפטו של היטלר בגין בגידה בעקבות ניסיונו הכושל לתפוס את השלטון בפוטש במרתף הבירה בנובמבר 1923. המשפט סוקר בהרחבה בעיתונות, וסייע בהפצת התעמולה של היטלר. היטלר נידון לחמש שנות מאסר, אך שוחרר ב-20 בדצמבר 1924, לאחר שריצה קצת יותר משנת מאסר. גבלס נמשך למפלגה הנאצית בעיקר בשל הכריזמה של היטלר ומחויבותו לאמונותיו. בערך בזמן הזה הצטרף למפלגה הנאצית, והפך לחבר ה-8762 שלה. בשלהי 1924 הציע גבלס את שירותיו ל, שהיה הגאולייטר (מפקד ומושל אזורי מטעם המפלגה הנאצית) של מחוז ריין-רואה. קאופמן קשר אותו עם גרגור שטראסר, מנהיג נאצי מוביל בצפון גרמניה, ששכר את גבלס לעבוד בעיתון השבועי שלהם ולבצע עבודות מזכירות בעבור משרדי המפלגה האזוריים. גבלס אף היה דובר המפלגה ונציגה בריינלנד-וסטפאליה. שטראסר ייסד ב-10 בספטמבר 1925 את , קבוצה קצרת מועד של 12 גאולייטרים מצפון וממערב גרמניה. גבלס הפך למנהל עסקיה ולעורך כתב העת הדו-שבועי "NS-Briefe". חברי הסניף הצפוני של המפלגה הנאצית בראשות שטראסר, כולל גבלס, היו בעלי השקפה סוציאליסטית מאשר קבוצתו של היטלר במינכן, יריבתם. שטראסר לא הסכים עם היטלר על חלקים רבים במצע המפלגה הנאצית, ובנובמבר 1926 החל לעבוד על תיקונו.
היטלר ראה בפעולותיו של שטראסר איום על סמכותו, וזימן 60 גאולייטרים ומנהיגי מפלגה נוספים, וגבלס בכללם, אל . בנאומו בה דחה את תוכניתו החדשה של שטראסר. היטלר התנגד לנטיותיו הסוציאליסטיות של האגף הצפוני של המפלגה, וקבע שמשמעות הדבר היא "בולשביזציה פוליטית של גרמניה". מלבד זאת, תמך היטלר במערכת משפט נקיה מהניצול ומהגזל שיוחסו ליהודים. גבלס נחרד מהאפיון של היטלר את הסוציאליזם כ"יצירה יהודית" ומקביעתו שממשלה נאצית לא תפקיע רכוש פרטי. הוא כתב ביומנו: "אני כבר לא מאמין לגמרי בהיטלר. זה הדבר הנורא: התמיכה הפנימית שלי נלקחה ממני. אני עכשיו רק חצי מהאדם שהייתי."
לאחר שקרא את ספרו של היטלר "מיין קאמפף", מצא עצמו גבלס מסכים עם קביעתו של היטלר בדבר "דוקטרינת המרקסיזם היהודית". בפברואר 1926 נשא גבלס נאום שכותרתו הייתה "לנין או היטלר?" שבו טען כי קומוניזם או מרקסיזם אינם יכולים להציל את הגרמנים, אך האמין שזה יגרום להקמת "מדינה לאומנית סוציאליסטית" ברוסיה. באותה שנה פרסם חוברת בשם "נאצי-סוזי" אשר ניסתה להסביר כיצד הנציונל-סוציאליזם שונה ממרקסיזם.
מתוך תקווה לנחול הישג על פני האופוזיציה, ערך היטלר פגישה במינכן עם כמה חברים במפלגה הנאצית, וביניהם גבלס. גבלס התרשם כאשר היטלר שלח לו את מכוניתו לתחנת הרכבת. בערב הזה נשאו היטלר וגבלס שניהם נאומים במרתף הבירה. כתוצאה מהפגישות שנערכו במינכן וכן בבמברג, פורקה התנועה שהתיימרה להחליף את המפלגה הנאצית. מצע התנועה, שנערך בידי גרגור שטראסר, נגנז, המצע המקורי של המפלגה הנאצית מ-1920 הושב, וכוחו של היטלר במפלגה הנאצית התחזק.
גבלס הוזמן על ידי היטלר לנאום בישיבות המפלגה הנאצית ובקונגרס המפלגה השנתי שנערך בוויימאר ב-1926. עבור האירוע של השנה שלאחר מכן, היה גבלס מעורב בתכנונו בפעם הראשונה. בין היתר, ארגן עם היטלר את צילום הקונגרס. קבלת שבחים על הצלחתו באירועים אלו הובילה את גבלס לעצב את רעיונותיו הפוליטיים כך שיתאימו לאלו של היטלר, ולהעריצו אפילו יותר.
תועמלן בברלין
מינויו לגאולייטר
לגבלס הוצע לראשונה לכהן כגאולייטר של ברלין מטעם המפלגה באוגוסט 1926. באמצע חודש ספטמבר נסע לברלין, ובאמצע חודש אוקטובר היה לגאולייטר שלה. כתוצאה מכך הצליחה תוכניתו של היטלר לפצל ולפזר את קבוצת הגאולייטרים הצפון-מערבית, שגבלס שירת בה תחת שטראסר. היטלר העניק לגבלס סמכות רבה על האזור, ואיפשר לו לקבוע את המסלול לארגון ומנהיגות עבור הגאו. גבלס קיבל שליטה על סניפי האס אה והאס אס המקומיים ודיווח ישירות רק להיטלר. מספר החברים במפלגה הנאצית מנה כ-1,000 איש כאשר הגיע גבלס, והוא צמצם אותו לגרעין של 600 איש, שנחשבו לחברים הפעילים והמבטיחים ביותר במפלגה. על מנת לגייס כספים, החל גבלס להנהיג מדיניות דמי חבר ולגבות על כניסה לישיבות המפלגה. גבלס, שהיה מודע ליכולת ההשפעה של הפרסום (לטוב ולרע), ערך קרבות באולמות בירה במטרה לעורר פרובוקציות וקטטות רחוב, כולל התקפות אלימות על המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. גבלס התאים את ההתפתחויות האחרונות בתחום הפרסום המסחרי לתחום הפוליטי, כולל שימוש בסיסמאות קליטות ובמסרים תת-ספיים. רעיונותיו החדשים לעיצוב פוסטרים כללו שימוש בכתב גדול, דיו אדום וכותרות סתמיות אשר נועדו לעודד את הקורא לבדוק את האותיות הקטנות על מנת לקבוע את משמעותן.
כמו היטלר, תרגל גבלס את כישורי דיבורו מול מראה. קדמו למפגשים מצעדים ואירועי שירה חגיגיים, והמקומות קושטו בדגלונים חגיגיים. כניסתו (המאוחרת תדיר) תוזמנה לקבלת רגשיות מרבית. בדרך כלל תכנן גבלס בקפידה את נאומיו מבעוד מועד, תוך שימוש בהטיה ומחוות מתוכננות מראש וכוריאוגרפיות, אך גם הצליח לאלתר ולהתאים את הפרזנטציה שלו כדי ליצור קשר טוב עם קהלו. הוא השתמש ברמקולים, מדים ועוד כדי למשוך תשומת לב לנאומיו.
הטקטיקה של גבלס להשתמש בפרובוקציה על מנת להסב את תשומת הלב למפלגה הנאצית, יחד עם אלימות בישיבותיה של המפלגה ובהפגנותיה הפומביות, הביאו את משטרת ברלין להכריז על המפלגה כלא-חוקית ואסרו עליה לשאת נאומים בציבור בגרמניה הפרוסית, החל מ-5 במאי 1927. עם זאת, נמשכו התקריות האלימות כולל תקיפות אקראיות של יהודים ברחובות. עד סוף אוקטובר נאסר על גבלס לדבר בפני קהל. בתקופה זו ייסד את העיתון דר אנגריף ("ההתקפה" בגרמנית) ככלי תעמולה באזור ברלין, שם היו תומכים מעטים במפלגה. סגנון העיתון היה מודרני עם נימה תוקפנית; בשלב מסוים עמדו 126 תביעות דיבה נגד גבלס. לאכזבתו הייתה התפוצה בתחילה רק 2,000. חומר העיתון היה אנטי-קומוניסטי ואנטישמי. בין מטרותיו האהובות של העיתון היה סגן מפקד משטרת ברלין היהודי ברנהרד וייס. גבלס העניק לו את כינוי הגנאי "איזידור" והכפיף אותו למסע בלתי פוסק של פיתיונות יהודים בתקווה לעורר פרובוקציה שיוכל לנצלה. במקביל, המשיך גבלס לנסות לפרוץ לעולם הספרותי, כאשר יצאה לאור גרסה מתוקנת של ספרו "מיכאל", והפקה לא מוצלחת של שניים ממחזותיו (Der Wanderer ו-Die Saat). המחזה האחרון היה ניסיונו האחרון של גבלס בכתיבת מחזות. בתקופה זו שהה בברלין וניהל מערכות יחסים עם נשים רבות, כולל אנקה סטלהרם, שהייתה נשואה באותה העת וגידלה ילד קטן. מערכת היחסים ביניהם הסתיימה תוך זמן קצר. הוא חשש מכך שמערכת יחסים דוגמת זו עשויה לפגוע בקריירה שלו.
בחירות 1928
ממוזער|גבלס השתמש ברצח הורסט וסל ככלי תעמולה נגד "תתי-אדם קומוניסטים".
האיסור על המפלגה הנאצית הוסר לפני הבחירות לרייכסטאג שנערכו ב-20 במאי 1928. המפלגה איבדה כמעט 100,000 מצביעים וזכתה רק ל-2.6% מהקולות ברחבי גרמניה. בברלין היו התוצאות גרועות עוד יותר, שם השיגה המפלגה רק 1.4% מהקולות. גבלס היה אחד מ-12 חברי המפלגה הנאצית הראשונים שזכו בבחירות לרייכסטאג. כתוצאה מכך היה חסין מהעמדה לדין בגין שורה ארוכה של אישומים, כולל עונש מאסר של שלושה שבועות שנגזרו עליו באפריל בגין העלבת סגן מפקד המשטרה וייס. הרייכסטאג שינה את תקנות החסינות בפברואר 1931, וגבלס נאלץ לשלם קנסות על חומר בעל לשון הרע שהכניס ל"דר אנגריף" במהלך השנה הקודמת. גבלס נבחר לרייכסטאג בכל הבחירות שנערכו לאחר מכן במהלך תקופת רפובליקת ויימאר וגרמניה הנאצית.
בעיתונו Berliner Arbeiterzeitung (עיתון הפועלים בברלין) מתח גרגור שטראסר ביקורת רבה על כישלונו של גבלס למשוך את ההצבעה העירונית. עם זאת, הצליחה המפלגה כולה הרבה יותר באזורים הכפריים, ומשכה עד 18% מהקולות באזורים מסוימים. זאת, בין היתר, משום שהיטלר הצהיר בפומבי רגע לפני הבחירות שסעיף 17 של תוכנית המפלגה, שקבעה הפקעת קרקעות ללא פיצויים, יחול רק על ספקולנטים יהודים ולא על בעלי קרקעות פרטיים. לאחר הבחירות מיקדה המפלגה מחדש את מאמציה כדי לנסות למשוך עוד יותר קולות בקרב החקלאים. במאי, זמן קצר לאחר הבחירות, שקל היטלר למנות את גבלס לאחראי על התעמולה של המפלגה. אך הוא היסס, כיוון שחשש שהדחתו של שטראסר מהתפקיד תוביל לפילוג במפלגה. גבלס ראה עצמו מתאים לתפקיד, והחל לגבש רעיונות כיצד ניתן להשתמש בתעמולה בבתי ספר ובתקשורת.
עד 1930 הייתה ברלין בסיס התמיכה השני בעוצמתו של המפלגה, אחרי מינכן. באותה שנה, הביאה האלימות בין הנאצים לקומוניסטים לכך שמנהיג חיילי האס אה המקומי, הורסט וסל, נרצח על ידי שניים מחברי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. תוך ניצול הירצחו של וסל, הפך אותו גבלס למרטיר עבור המפלגה הנאצית ואף הכריז רשמית על שירו של וסל כהמנון המפלגה.
השפל הגדול, עליית הנאצים לשלטון ומינויו לשר התעמולה
השפל הגדול השפיע מאוד על גרמניה ועד 1930 חלה עלייה דרמטית באבטלה. במהלך תקופה זו החלו האחים גרגור ו לפרסם עיתון יומי חדש בברלין, "הנציונלר סוציאליסט". כמו פרסומים אחרים שלהם, העביר העיתון את זרם הנאציזם של האחים, שכלל לאומנות, אנטי-קפיטליזם, רפורמיזם חברתי ואנטי-מערביות. גבלס התלונן בלהט על יריבות עיתוני האחים, והודה שהצלחתם גורמת לעיתונים בברלין שבבעלותו "להידחף אל הקיר". בסוף אפריל 1930 הכריז היטלר בפומבי ובתקיפות על התנגדותו לגרגור שטראסר ומינה את גבלס במקומו כאחראי הרייך על תעמולת המפלגה הנאצית. אחד ממעשיו הראשונים של גבלס היה לאסור את מהדורת הערב של ה"נציונלר סוציאליסט". גבלס קיבל גם שליטה בעיתונים נאציים אחרים ברחבי המדינה, כולל העיתון הלאומי של המפלגה, פלקישר באובכטר (הצופה העממי). ב-3 ביולי הכריזו אוטו שטראסר ותומכיו על עזיבתם את המפלגה הנאצית. עם קבלת החדשות, הוקל לגבלס כי "המשבר" עם האחים שטראסר הסתיים סוף סוף והוא שמח על כך שאוטו שטראסר איבד את כוחו.
הידרדרותה המהירה של כלכלת גרמניה הביאה להתפטרותה ב-27 במרץ 1930 של ממשלת הקואליציה שנבחרה ב-1928. פאול פון הינדנבורג מינה את היינריך ברינינג לקנצלר גרמניה. קבינט חדש הוקם, והינדנבורג השתמש בכוחו כנשיא גרמניה כדי למשול באמצעות צווי חירום. גבלס היה אחראי על הקמפיין הלאומי של גרמניה הנאצית לקראת הבחירות לרייכסטאג שנערכו ב-14 בספטמבר. הקמפיין נערך בהיקף עצום, וכלל אלפי פגישות ונאומים שנערכו בכל רחבי גרמניה. נאומיו של היטלר התמקדו בהאשמת הצרות הכלכליות של המדינה ברפובליקת ויימאר, במיוחד עמידתה בתנאי חוזה ורסאי, שבמסגרתו גרמניה נדרשה לשלם פיצויי מלחמה שהוכחו כהרסניים לכלכלתה. הוא הציע חברה גרמנית חדשה המבוססת על גזע ואחדות לאומית. המפלגה קיבלה ב-6.5 מיליון קולות ברחבי גרמניה וזכתה ב-107 מושבים ברייכסטאג, מה שהפך אותה למפלגה השנייה בגודלה במדינה.
ממוזער|שמאל|בני הזוג גבלס בחתונתם, דצמבר 1931. אדולף היטלר מאחור.
בסוף 1930 פגש גבלס את רעייתו לעתיד מגדה, שפיתחה בעבר קשר עם חיים ארלוזורוב, לימים ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. מגדה הצטרפה למפלגה הנאצית כמה חודשים טרם פגשה את גבלס. היא עבדה כמתנדבת במשרדי המפלגה בברלין, וסייעה לגבלס לארגן את עיתוניו הפרטיים. דירתה בווסטנד הפכה עד מהרה למקום מפגש מועדף עבור היטלר ובכירים אחרים במפלגה. השניים נישאו ב-19 בדצמבר 1931 בכנסייה פרוטסטנטית. היטלר היה האיש הטוב ביותר של גבלס.
מלבד קשריה של מגדה עם ארלוזורוב, היא נחשבה לבתו המאומצת של ריכרד פרידלנדר היהודי, לו הייתה נשואה אמהּ בשנים 1908–1914, ורק ב-2018 הוברר, עם גילוי תעודת האזרח שלו בארכיב ברלין, כי הייתה למעשה בתו הביולוגית שנולדה טרם נישואי הוריה, וכי הליך האימוץ נדרש רק נוכח רישומם המאחר. נישואיה לגבלס בשנת 1931, ופעילותה כנאצית לכל דבר, התאפשרו חרף הרקע היהודי הבלתי ברור, וכך הפכה לאחת הנאציות הקנאיות, בתואר "הגברת הראשונה". כאשר ביקר ארלוזורוב בברלין בשנת 1933, ניסה ליצור עמה קשר ולנצל את השפעתה וקשריה להצלת רכוש יהודי. מגדה סירבה להיפגש עמו, או להפגישו עם בעלה, שנודע כרודף נשים, במעמדו בקולנוע ובתיאטרון הגרמניים.
ממוזער|שמאל|גבלס בנאום, 1932
לשתי מערכות בחירות נוספות שנערכו ב-1932 ארגן גבלס מסעות פרסום מסיביים שכללו עצרות, מצעדים ונאומים. היטלר טס ברחבי גרמניה עם מטוס, עליו הייתה כתובה הסיסמה "הפיהרר מעל גרמניה". גבלס כתב ביומנו כי על המפלגה הנאצית לצבור כוח ולהכחיד את המרקסיזם. הוא ערך סיבובי נאומים רבים במהלך מערכות הבחירות הללו ופרסם כמה מהם על גבי תקליטי גרמופון וכעלונים. גבלס היה מעורב גם בהפקה של מספר סרטים אילמים קצרים שניתן היה להקרין בפגישות המפלגה, אם כי עדיין לא היה בידיהם מספיק ציוד לשימוש נרחב בסרטים אלה. פוסטרים רבים במהלך מסע הבחירות של גבלס השתמשו בדימויים אלימים, כגון בענק לבוש למחצה המשמיד את יריביו, או לחלופין אויבים כגון "הממון הבינלאומי". תעמולתו הגדירה את האופוזיציה בגרמניה כ"פושעי נובמבר", "מושכי חוטים יהודים" או כאיום קומוניסטי. התמיכה במפלגה הלכה וגברה, אולם אף אחת ממערכות הבחירות לא הובילה לממשלת רוב. עקב כך, ובמאמץ לייצב את המדינה ולשפר את תנאיה הכלכליים, מינה הינדנבורג את היטלר לקנצלר גרמניה ב-30 בינואר 1933.
באחד מנאומיו המפורסמים לאחר ניצחון המפלגה הנאצית הכריז גבלס:
כדי לחגוג את המאורע ארגן גבלס מצעד לפידים שבו השתתפו כ-60,000 איש בליל אותו היום. רבים מהצועדים היו לבושים במדי האס אה והאס אס. המצעד שודר בשידור חי בתחנת רדיו ממלכתית ולווה בפרשנות של הרמן גרינג, חבר ותיק במפלגה שבהמשך יהיה שר התעופה בממשלתו של היטלר. עם זאת, התאכזב גבלס מכך שלא קיבל תיק בממשלה החדשה. ברנהרד רוסט מונה לשר החינוך, התיק שבו חפץ גבלס. כמו בכירים אחרים במפלגה הנאצית, נאלץ גבלס להתמודד עם סגנון מנהיגותו של היטלר שכלל מתן פקודות סותרות לפקודיו, תוך הצבתם בתפקידים שבהם חופפים חובותיהם ואחריותם. בדרך זו טיפח היטלר חוסר אמון, תחרות ומאבק פנים בין הכפופים לו כדי לבסס ולמקסם את כוחו. המפלגה הנאצית ניצלה את שרפת הרייכסטאג ב-27 בפברואר 1933, כאשר העביר הינדנבורג למחרת את צו שרפת הרייכסטאג לדרישת היטלר. בעקבות השרפה פעל גבלס ככל יכולתו כדי להסית את העם כנגד הקומוניסטים וליצור אווירת משבר. זה היה הראשון מבין כמה סעיפי חקיקה שפירקו את הדמוקרטיה בגרמניה והחליפוה בדיקטטורה טוטליטרית בהנהגת היטלר. ב-5 במרץ התקיימו בחירות נוספות לרייכסטאג. אלו היו הבחירות האחרונות שנערכו לפני תבוסת הנאצים בתום מלחמת העולם השנייה. המפלגה אמנם הגדילה את מספר מושביה ברייכסטאג ואת אחוז הקולות, אך לא היה זה הניצחון המכריע שציפה להנהגתה. גבלס קיבל לבסוף את מינויו של היטלר לקבינט והפך רשמית לשר הרייך לתעמולה ולהשכלת העם ב-14 במרץ.
תפקידו של המשרד החדש, שמשרדיו שכנו מול לשכת קנצלר הרייך, היה לרכז את השליטה הנאצית בכל ההיבטים של חיי התרבות והאינטלקטואליות הגרמנית. ב-25 במרץ אמר גבלס כי הוא מצפה להגדיל את התמיכה העממית במפלגה מ-37 אחוזים שהושגו בבחירות האחרונות ל-100 אחוז תמיכה. מטרה לא מוצהרת הייתה להציג בפני עמים אחרים את הרושם שיש למפלגה הנאצית גיבוי מלא ונלהב של כל אוכלוסיית גרמניה. מלבד זאת, ריכז גבלס בידיו עוצמה אדירה בכל הנוגע לתרבות ברייך השלישי: כל העיתונים היו חייבים להעביר לאישורו את כתבותיהם לפני פרסומן; לא היה סרט, ספר או יצירה אמנותית בגרמניה שלא הועבר אליו בטרם פורסם. בתפקיד זה היה לו הכוח לשלוט במידע שהועבר לתושבי גרמניה, להעלים ידיעות מסוימות ולהבליט אחרות, ולמעשה לשלוט במוחותיהם של האזרחים באופן חסר תקדים. שליטה זו נוצלה לתעמולה בלתי פוסקת. אחת מהפקותיו הראשונות של גבלס הייתה אירוע העברת השלטון החגיגית מהינדנבורג להיטלר, שנערך בפוטסדאם ב-21 במרץ, וכונה "יום פוטסדאם". גבלס חיבר את נוסח הצו של היטלר המתיר את חרם אחד באפריל 1933, שהיה הפעולה הראשונה שנערכה בגרמניה הנאצית נגד היהודים. מאוחר יותר באותו החודש נסע גבלס בחזרה למקום הולדתו, , שם זכה לקבלת פנים. תושבי העיירה עמדו לאורך הרחוב הראשי, ששמו שונה לכבודו, ולמחרת האירוע הוכרז כגיבור מקומי.
ממוזער|אירוע שרפת הספרים בברלין, שיזם וניהל גבלס במאי 1933
גבלס הפך את אחד במאי מחגיגה למען זכויות הפועל לחגיגה של המפלגה הנאצית. זאת כיוון שרבים ראו במתכונתו הקודמת חג קומוניסטי. במקום החגיגות שנועדו למען הפועל, ארגן גבלס עצרת גדולה בשדה "טמפלהוף" בברלין. למחרת פורקו כל משרדי האיגודים המקצועיים בגרמניה בכוח על ידי האס אה והאס אס, ובמקומם הוקמה , שנוהלה על ידי הנאצים. ב-3 במאי כתב ביומנו: "אנחנו המאסטרים של גרמניה". פחות משבועיים לאחר מכן יזם וניהל את אירוע שרפת הספרים בברלין ונשא נאום בליל האירוע ב-10 במאי. בנאום אמר בין היתר:
בינתיים החלה המפלגה הנאצית להעביר חוקים לדחיקת יהודים לשוליים ולסילוקם מהחברה הגרמנית. החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שעבר ב-7 באפריל 1933, אילץ את כל הלא-ארים לפרוש ממקצועם המשפטיים ומשירות המדינה. חקיקה דומה שללה במהרה מיהודים שעבדו במקצועות אחרים את זכותם לעסוק במקצוע. מחנות הריכוז הנאצים הראשונים (שנועדו בתחילה למתנגדים פוליטיים) נוסדו זמן קצר לאחר שעליית היטלר לשלטון. בתהליך שנקרא גְלָיְכְשָׁלְטוּנְג (האחדה), החלה המפלגה הנאצית לכונן שלטון טוטליטרי על חיי הפרט, ובתיאום הדוק בכל היבטי החברה והמסחר. הנהגת כל הארגונים האזרחיים, לרבות קבוצות חקלאיות, ארגוני מתנדבים ומועדוני ספורט, הוחלפה באוהדים נאצים או בחברי המפלגה. ביוני 1933 היו הצבא והכנסיות הארגונים היחידים שלא היו בשליטת המפלגה. ב-2 ביוני העניק לו היטלר דרגת רייכסלייטר, הדרגה הפוליטית השנייה בהיררכיה של המפלגה. ב-3 באוקטובר, עם הקמת , מונה גבלס לחבר בה ולחבר הוועד המנהל שלה. כדי לשנות את דעתו של מעמד הביניים הגרמני ולעצב את הדעה העממית, העביר המשטר ב-4 באוקטובר את "חוק העורך" (Schriftleitergesetz; בתעתיק עברי שטאדטפרזידנט), שהפך לליבת שליטת המפלגה בעיתונות העממית. מורשם עד לגבול מסוים מהמערכת של בניטו מוסוליני באיטליה, הגדיר החוק את השריפטלייטר ככל מי שכתב, ערך, בחר טקסטים או אייר חומר להוצאה לאור. אנשים שנבחרו למקצוע זה היו זקוקים להשכלה, טוהר הגזע וניסיון. החוק חייב את העיתונאים "להסדיר את עבודתם בהתאם לנאציזם כפילוסופיית החיים וכתפיסת ממשל".
בסוף יוני 1934 נעצרו ונרצחו בכירים באס אה ומתנגדי המשטר, כולל גרגור שטראסר בליל הסכינים הארוכות. גבלס נכח במעצרו של ראש האס אה ארנסט רהם במינכן. ב-2 באוגוסט מת נשיא גרמניה פון הינדנבורג. בשידור ברדיו הודיע גבלס כי משרות הנשיא והקנצלר אוחדו, והיטלר שימש מעתה גם כקנצלר גרמניה וגם כנשיאה.
פעילות משרדו של גבלס
במשרד התעמולה היו 7 אגפים: מינהל ומשפט; עצרות המוניות, בריאות הציבור, נוער וגזע; רדיו; עיתונות לאומית וזרה; סרטים וצנזורה עליהם; אמנות, מוזיקה ותיאטרון; והגנה מפני תעמולה נגדית זרה ומקומית. סגנון מנהיגותו של גבלס היה סוער. הוא נהג לשנות כיוון לפתע ולהעביר את תמיכתו בין מקורבים בכירים; הוא היה נוקשה ואהב לנזוף בצוות משרדו בפומבי. אולם הוא הצליח בתפקידו; במגזין "לייף" נכתב ב-1938 ש"[אישית] הוא לא אוהב אף אחד, לא מוצא חן בעיני אף אחד, ומנהל את המחלקה הנאצית היעילה ביותר." כתב ב-1940 שגבלס הוא "החכם מכל הנאצים", אך לא יכול היה לרשת את היטלר כי "כולם שונאים אותו".
לשכת הקולנוע של הרייך, שכל חברי תעשיית הקולנוע במדינה נדרשו להצטרף אליה, הוקמה ביוני 1933. גבלס קידם פיתוח סרטים בעלי נטייה למפלגה הנאצית, וכן סרטים שהכילו מסרי תעמולה תת-סיפיים או גלויים. בחסות לשכת התרבות של הרייך, שהוקמה בספטמבר, הוסיף גבלס תת־לשכות נוספות שהתמקדו בשידור, אמנות יפה, ספרות, מוזיקה, עיתונות ותיאטרון. כמו בתעשיית הקולנוע, היה חייב כל מי שמעוניין להמשיך בקריירה בתחומים אלה להיות חבר בלשכה המקבילה. כך ניתן היה לסלק את כל מי שדעותיו מנוגדות למשטר מעיסוק בתחום שבחר בו ובכך להשתיק את דעותיו. בנוסף נדרשו עיתונאים, שעתה נחשבו למשרתי המדינה, להוכיח כי אבותיהם שחיו עד שנת 1800 היו כולם ממוצא ארי. גם נשותיהם נתבקשו לעשות אותו הדבר. חברי כל הלשכות לא הורשו לצאת מחוץ לגבולות גרמניה לצורך עבודתם ללא אישור מראש לשכתם. ועדה לצנזור ספרים הוקמה, ולא ניתן היה לפרסם יצירות מחדש אלא אם כן היו ברשימת היצירות שאושרו. אסדרות דומות חלו על בידור ואומנויות אחרות וניתן היה לצנזר גם מופעי קברט. אנשי רוח ואמנים רבים בגרמניה עזבו את מדינתם בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה על מנת שלא לעבוד תחת הגבלות אלו.
גבלס התעניין במיוחד בשליטה ברדיו, שהיה אז עוד אמצעי תקשורת המונים חדש למדי. לפעמים תחת מחאה של מדינות בודדות בגרמניה (בעיקר פרוסיה, בראשות הרמן גרינג), השיג גבלס שליטה בתחנות רדיו ברחבי המדינה, והציבן תחת תאגיד השידור של הרייך ביולי 1934. גבלס קרא ליצרנים לייצר מקלטי רדיו ביתיים זולים, שנקראו פולקסאמפפנגר (מקלט העם), ועד 1938 נמכרו כמעט 10 מיליון מקלטי רדיו כאלה. רמקולים הוצבו בשטחים ציבוריים, במפעלים ובבתי ספר, כך ששידורי המפלגה החשובים יושמעו לרוב אזרחי גרמניה בשידור חי. ב-2 בספטמבר 1939 (יום לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה), הודיעו גבלס ומועצת השרים כי האזנה לתחנות רדיו זרות היא לא חוקית. דין הפצת ידיעות מתחנות רדיו זרות היה עונש מוות. אלברט שפר, אדריכלו האישי של היטלר, טען מאוחר יותר כי המשטר "עשה ככל שביכולותו כדי להגיע לשליטה מלא על המדינה שלו. באמצעות כלים טכנולוגיים, לרבות הרדיו, מ-80 מיליון איש נבצרה יכולת החשיבה החופשית".
מוקד עיקרי של התעמולה הנאצית היה היטלר בעצמו, שזכה להילולים ותואר כמנהיג הירואי וחסין מטעויות והפך למוקד של פולחן אישיות. הרבה מזה היה מקרי, אבל חלק מזה נוהל כחלק ממסע התעמולה של גבלס. הערצת היטלר הייתה במרכזה של עצרת נירנברג ב-1934. חומרי התעמולה שנועדו לכך עברו כוריאוגרפיה בקפידה. היא הייתה נושא הסרט "ניצחון הרצון", אחד מסרטי התעמולה הנאציים שביימה לני ריפנשטאהל. הסרט זכה בפסטיבל הסרטים של ונציה ב-1935. בעצרת הקונגרס של המפלגה הנאצית בנירנברג ב-1935, הכריז גבלס כי "הבולשביזם הוא הכרזת המלחמה של תתי-אדם בינלאומיים, בראשות יהודים, נגד התרבות עצמה".
גבלס היה מעורב בתכנון אולימפיאדת ברלין ב-1936, וניצל אותה לתעמולה נאצית, ולהצגת הפנים ה"נורמליות" של המשטר כמשטר הראוי למקום בין האומות. האולימפיאדה – אירוע שזכה לחשיפה המונית, וגרם למאות אלפי מבקרים להגיע לגרמניה לראשונה מאז עליית הנאצים לשלטון – נוצלה באופן בוטה כבימת תעמולה. גבלס פעל בשיתוף פעולה עם הבמאית לני ריפנשטאהל, ושניהם הפיקו את הסרט "אולימפיה", שיצא בשני חלקים, אשר מציג את האולימפיאדה באור התעמולה הנאצית, תוך שימוש באסתטיקה הפאשיסטית והנאצית ובאוצר הדימויים הנאצי שלני ריפנשטאהל הייתה בעלת יכולת מדהימה לתת לו דימוי ויזואלי, והעלאת ערכי ה"גזע" וה"פולק", אשר ודאי לא היו גם אז ברוח התנועה האולימפית.
גבלס ארגן את התערוכה "אמנות מנוונת" בשנת 1937, שהתגלתה כפופולרית במיוחד, וביקרו בה כשני מיליון איש. תערוכת מוזיקה מנוונת נערכה שנה לאחר מכן. אך למרות זאת התאכזב גבלס בינתיים מאיכותם הירודה של יצירות האמנות, הסרטים והספרות הנאצית.
המאבק בכנסייה
ב-1933 חתם היטלר על קונקורדט הרייך, הסכם עם הוותיקן שבמסגרתו התחייבה גרמניה להגן על חופש הדת של הכנסייה הקתולית במדינה. עם זאת, המשיך המשטר הנאצי בשנים שלאחר מכן לפגוע בחופש הדת הנוצרי במדינה. בין השנים 1935 ל-1936, נעצרו אנשי דת רבים שהועללו עליהם עלילות שווא. במסגרת התעמולה שהפיץ, הציג גבלס את אנשי הדת באור שלילי ביותר. בתי ספר קתוליים נדרשו להמעיט בשיעורי הדת שלהם, ונאסרה הצגת צלבים על בניינים בבעלות המדינה. היטלר מעולם לא השיב לשאלה האם המאבק בכנסייה אמור להיות בראש מעינייו של המשטר הנאצי, אך גבלס המשיך בפעילותו לשם דיכויה. בפברואר 1937 הצהיר כי הוא מעוניין לחסל את הכנסייה הפרוטסטנטית.
בתגובה לרדיפה, פרסם האפיפיור פיוס האחד עשר את האנציקליקה "מיט ברננדר זורגה" ("בדאגה יוקדת"), שגינתה את עוינות המשטר הנאצי כלפי הכנסייה. בתגובה חידש גבלס את התקפותיו על הכנסייה ואת הפצת התעמולה נגד הקתולים. ב-28 במאי נאם בברלין מול 20,000 חברי המפלגה הנאצית, ששודר גם ברדיו, בו טען כי הכנסייה הקתולית היא מושחתת מבחינה מוסרית. כתוצאה ממסעות התעמולה של גבלס, צנחה ההרשמה לבתי הספר הדתיים בחדות. ב-1939 הוצאו כל בתי הספר האלה מחוץ לחוק. מעצרים רבים של אנשי הכמורה גרמה להם להיזהר יותר מביקורת על המשטר. כדי לשפר את מדיניות החוץ שלו, הורה היטלר על סיום המאבק בכנסייה ביולי 1937.
אנטישמיות והשואה
גבלס היה אנטישמי כבר מגיל צעיר. לאחר הצטרפותו למפלגה הנאצית ופגישתו עם היטלר, הלכו והקצינו דעותיו האנטישמיות יותר. גבלס החל לראות ביהודים ככוח הרסני בעל השפעה שלילית על החברה הגרמנית. ב-1930 מתח ביקורת על שליט איטליה הפשיסטית בניטו מוסוליני על חוסר עוינותו היחסית כלפי יהודים, וקבע כי "נראה שמוסוליני לא הכיר בשאלה היהודית." לאחר עליית הנאצים לשלטון דחק גבלס שוב ושוב בהיטלר לנקוט בפעולה נגד היהודים.
מטרת המפלגה הנאצית הייתה סילוק יהודים מחיי התרבות והכלכלה הגרמנית, ובסופו של דבר להוציאם מגרמניה. בנוסף למאמצי התעמולה שלו, קידם גבלס באופן פעיל רדיפת יהודים באמצעות פוגרומים, חקיקה ופעולות אחרות. אמצעים מפלים שהנהיג בברלין בשנות השלטון הראשונות של גרמניה הנאצית כללו איסורים על שימוש של יהודים בתחבורה ציבורית ודרישה לסמן חנויות יהודיות.
ב-11 בספטמבר 1937, בנאום על המצב בספרד, תקף גבלס את היהודים והאשים אותם באחריות ל"טרור הבולשביסטי":
בנובמבר 1938 נרצח הדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט בפריז על ידי צעיר יהודי בשם הרשל גרינשפן. בתגובה דאג גבלס להפיץ חומר אנטישמי בעיתונות, וכתוצאה מכך החל פוגרום. יהודים הותקפו ובתי כנסת נהרסו בכל רחבי גרמניה. המצב הסלים עוד יותר לאחר שגבלס נשא נאום בפגישת המפלגה הנאצית בליל 8 בנובמבר, שם קרא בעקיפין לחבריה להסית לאלימות נוספת נגד יהודים. לפחות מאה יהודים נרצחו בפוגרום, כמה מאות בתי כנסת ניזוקו או נהרסו ואלפי חנויות יהודיות הושחתו באירוע שנקרא ליל הבדולח. כ-30,000 גברים יהודים נשלחו למחנות ריכוז. ב-12 בנובמבר התקיימה ישיבת מפלגה בהוראת היטלר, שם ציין הרמן גרינג שהשמדת רכוש יהודי הוא למעשה הרס של רכוש גרמני שכן הכוונה הייתה שכל זה יוחרם בסופו של דבר.
בעוד שגבלס לחץ לגרש את יהודי ברלין מאז 1935, עדיין חיו בעיר 62,000 יהודים בשנת 1940. חלק מהעיכוב בגירושם היה בשל נחיצותם כעובדים בתעשיית החימוש. גירושים של יהודי גרמניה החלו באוקטובר 1941, עם יציאת המשלוח הראשון של יהודים מברלין ב-18 באוקטובר. חלק מהיהודים נורו מייד עם הגעתם ליעדים כמו ריגה וקובנה. כהכנה לגירושים, הורה גבלס לכל יהודי גרמניה לענוד טלאי צהוב החל מ-5 בספטמבר 1941. ב-6 במרץ 1942 קיבל עותק של הפרוטוקולים של ועידת ואנזה, שציינו בעקיפין כי יהודי אירופה אמורים להישלח למחנות ההשמדה בפולין ולהישמד. מרישומי יומנו מהתקופה עולה כי היה מודע היטב לגורל היהודים.
היטלר וגבלס דנו כמעט בכל פעם שנפגשו על גורלם של היהודים, והם ניהלו דיונים תכופים בנושא. גבלס היה תמיד מודע שהיהודים מושמדים, ותמך בכך לחלוטין. הוא היה אחד מהבודדים מבין בכירי הממשלה הנאצית שעשו זאת בפומבי.
אחריותו של גבלס לשואה רבה. התעמולה הנאצית והאנטישמית הבלתי פוסקת במשך שתים-עשרה שנים שימשה חלק מרכזי בהפיכת היהודים ל"תת-אדם" ובמתן ההכשר המוסרי לרציחתם. גבלס יזם סרטים אנטישמיים – "היהודי הנצחי" ו"היהודי זיס" – אשר נתנו דימוי ויזואלי חי וממשי ליהודי כאחראי לכל העוולות הקיימות בעולם, וליהדות כמגפה המופצת על ידי עכברושים, הם היהודים.
מלחמת העולם השנייה
ממוזער|280x280 פיקסלים|גבלס במדי הנאצים
כבר בפברואר 1933 הודיע היטלר כי יש להתחמש מחדש, אם כי בתחילה עשה זאת בחשאי, שכן הדבר מהווה הפרה של חוזה ורסאי. שנה לאחר מכן אמר למנהיגיו הצבאיים ש-1942 הוא תאריך היעד ליציאה למלחמה במזרח. בזמן כיבוש חבל הריין מחדש ב-1936, סיכם גבלס את גישתו הכללית ביומנו: "עכשיו זה הזמן לפעולה. המזל מעדיף את האמיצים! מי שלא מעז כלום לא מרוויח כלום." לקראת ועידת מינכן ב-1938, יזם גבלס פעם אחר פעם להשתמש בתעמולה כדי לעורר אהדה לגרמנים בחבל הסודטים תוך כדי קמפיין נגד ממשלת צ'כיה. ובכל זאת, ידע גבלס היטב שיש "בהלת מלחמה" הולכת וגוברת בגרמניה, ולכן ניהלה העיתונות עד יולי מאמצי תעמולה ברמת אינטנסיביות נמוכה יותר. לאחר שמעצמות המערב האיצו את דרישותיו של היטלר בנוגע לצ'כוסלובקיה ב-1938, הכווין גבלס במהרה מחדש את מכונת התעמולה שלו כנגד פולין. ממאי ואילך הניע מסע תעמולה נגד פולין, והפיק סיפורים על זוועות נגד גרמנים בדנציג ובערים אחרות. למרות זאת, הוא לא הצליח לשכנע את רוב הגרמנים לקבל בברכה את הסיכוי למלחמה. הוא היה מסופק לגבי החוכמה של סיכון מלחמה ממושכת נגד בריטניה וצרפת על ידי תקיפת פולין.
לאחר הפלישה לפולין בספטמבר 1939, השתמש גבלס במשרד התעמולה ובלשכות הרייך כדי לשלוט בגישה למידע מקומי של פולין. לצערו, ערער ללא הרף שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, שהיה מיריביו, על סמכות השיפוט של גבלס בנוגע להפצת תעמולה בינלאומית. היטלר סירב לקבוע החלטה נחרצת בנושא, ולכן נותרו שניהם יריבים למשך שארית תקופת הרייך השלישי. גבלס לא השתתף בתהליך קבלת ההחלטות הצבאי, והוא גם לא היה מסודר למשא ומתן דיפלומטי עד לאחר מעשה.
משרד התעמולה השתלט על מתקני השידור של מדינות כבושות מיד לאחר שנכנעו, והחל לשדר חומר תעמולתי שהוכן מראש. רוב התקשורת, הן המקומית והן במדינות שנכבשו, נשלטו על ידי גבלס ומשרדו. עצרות המפלגה, הנאומים וההפגנות נמשכו; נאומים שודרו ברדיו וסרטי תעמולה קצרים הוקרנו. היטלר הפחית בהופעות ובשידורים פומביים ככל שהמלחמה התקדמה, כך שגבלס הפך יותר ויותר לקולו של המשטר הנאצי. ממאי 1940 כתב מאמרי מערכת בעיתון "Das Reich" אשר הוקראו מאוחר יותר ברדיו. גבלס הגיע למסקנה שסרטים הם אמצעי התעמולה היעיל ביותר. בתחילה התעקש שמחצית מהסרטים שהופקו בגרמניה בזמן המלחמה יהיו סרטי תעמולה.
גבלס האמין שככל שתהיה מעורבות במאמץ המלחמתי, כך ישתפר מורל הגרמנים. הוא יזם תוכנית לאיסוף בגדי חורף וציוד סקי לחיילים שלחמו בחזית המזרחית. במקביל, קבע בסוף 1942 ש-20 אחוז מהסרטים יהיו סרטי תעמולה ו-80 אחוז מהם יהיו סרטי קומדיה. כגאולייטר של ברלין, התמודד גבלס עם מחסור חמור במזון וביגוד, כמו גם בצורך לקצוב בירה וטבק. ב-15 בינואר 1943 מונה על ידי היטלר לראש הוועדה לפגיעה בהפצצות אוויריות, וגבלס היה אחראי על הגנות אוויריות ועל המקלטים ברחבי גרמניה, כמו גם על הערכה ותיקון של מבנים שניזוקו. למעשה, נותרה ההגנה על אזורים אחרים מלבד ברלין בידי הגאולייטרים האחרים, ומשימותיו העיקריות היו בעיקר מתן סיוע מיידי לאזרחים שנפגעו ושימוש בתעמולה לשיפור מורלם.
בתחילת 1943 יצרה המלחמה משבר עבודה עבור גרמניה הנאצית. בעקבות זאת הקים היטלר ועדה בת שלושה אנשים עם נציגי גרמניה, הצבא והמפלגה בניסיון לרכז את השליטה בכלכלת המלחמה. חברי הוועדה היו הנס לאמרס, פילדמרשל וילהלם קייטל, ראש הפיקוד העליון של הוורמאכט ומרטין בורמן. הוועדה, שנודעה עד מהרה בשם Dreierausschuß (ועדת השלושה), התכנסה 11 פעמים בין ינואר לאוגוסט 1943. עם זאת, הם נתקלו בהתנגדות מצד שרי הקבינט של היטלר והודחו מהוועדה.
בעקבות זאת, לחץ גבלס על היטלר לנקוט בצעדים שיובילו ל"מלחמה כוללת", לרבות סגירת עסקים שאינם חיוניים למאמץ המלחמתי, גיוס נשים למעגל העבודה וגיוס גברים למקצועות בוורמאכט, שמהם קיבלו פטור בעבר. חלק מהצעדים הללו יושמו בצו מ-13 בינואר, אך למורת רוחו של גבלס, דרש גרינג שהמסעדות האהובות עליו בברלין יישארו פתוחות, ולאמרס הצליח לשכנע את היטלר לפטור אמהות מגיוס. לאחר שקיבל תגובה נלהבת לנאומו ב-30 בינואר 1943 בנושא, האמין גבלס שיש לו את תמיכת הציבור הגרמני בעניין עמדתו בפתיחת מלחמה כוללת. בנאום בארמון הספורט מ-18 בפברואר 1943, טען גבלס שמלחמה כוללת היא הדרך היחידה להציל את העם הגרמני מהשמדה. בנאום נרמזה השמדת העם היהודי שכבר הייתה בעיצומה. הנאום שודר בשידור חי ברדיו והוסרט. כשנשא את נאומו, החל גבלס בשגגה לציין את "השמדת" היהודים. חלק זה הושמט בגרסתו המודפסת של הנאום.
למאמציו של גבלס הייתה מעט השפעה לעת עתה, משום שהיטלר, שבאופן עקרוני היה בעד מלחמה כוללת, לא היה מוכן לבצע יישום שינויים על רקע התנגדויות שריו. בזמן הזה נתגלה קבר אחים של קצינים פולנים שנהרגו על ידי הצבא האדום בטבח יער קאטין ב-1940. גבלס ניצל זאת למטרות תעמולה בניסיון לתקוע טריז בין הסובייטים לשאר בעלות הברית.
נציג הרייך למלחמה כוללת
לאחר פלישת בעלות הברית לסיציליה (יולי 1943) והניצחון הסובייטי בקרב קורסק (יולי-אוגוסט 1943), החל גבלס להכיר בכך שלא ניתן עוד לנצח במלחמה. בעקבות פלישת בעלות הברית לאיטליה ונפילת משטרו של מוסוליני בספטמבר, הוא העלה עם היטלר את האפשרות לשלום נפרד עם הסובייטים או עם בריטניה. היטלר דחה את שתי ההצעות הללו.
כאשר מצבה הצבאי והכלכלי של גרמניה החמיר בהתמדה, מונה היינריך הימלר לשר הפנים ב-25 באוגוסט 1943, והחליף את וילהלם פריק. הפצצות אוויריות אינטנסיביות על ברלין וערים אחרות גבו את חייהם של אלפי אנשים. בדצמבר 1943 ביקש היטלר מגבלס לקבל על עצמו את תפקיד ה"שטטפרזידנט" (Stadtpräsident), כלומר ראש עיריית ברלין. גבלס הסכים לכך כיוון שבכוונתו הייתה להשיג שליטה ישירה על הרשויות העירוניות. זאת על אף שהיטלר עיכב את המינוי במספר חודשים. בעוד שתעמולתו של גבלס באותה העת הראתה כי בפתח עמדה נקמה ענקית, שעטו פצצות V-1 על מטרות בריטיות החל מאמצע יוני 1944. בפועל היו לפצצות אלה השפעה קטנה. רק 20% אכן הגיעו ליעדיהן. כדי להעלות את המורל, המשיך גבלס לפרסם תעמולה שלפיה ככל שהכלים הללו ישופרו, תהיה להם השפעה מכרעת על תוצאות המלחמה. בה בעת, הצליחו בעלות הברית לנחות בחופי נורמנדי ב-6 ביוני 1944 ולפתוח ראש גשר בצרפת.
במהלך יולי 1944 המשיכו גבלס ושפר ללחוץ על היטלר להביא את הכלכלה לבסיס מלחמה כוללת. קשר העשרים ביולי, בו כמעט נהרג היטלר מפגיעת פצצה במפקדת השדה שלו בפרוסיה המזרחית, שיחק לידיהם של אלה שדחפו לשינוי: בורמן, גבלס, הימלר ושפר. על רקע התנגדותו של גרינג, מונה גבלס ב-23 ביולי לנציג הרייך למלחמה כוללת, המופקד על מקסום כוח האדם עבור הוורמאכט ותעשיית החימוש על חשבון מגזרי הכלכלה שאינם קריטיים למאמץ המלחמתי. באמצעות מאמצים אלה הצליח לגייס לשירות צבאי חצי מיליון איש נוספים. עם זאת, מכיוון שרבים מהמתגייסים החדשים הללו הגיעו מתעשיית החימוש, הכניס אותו המהלך לעימות עם שר החימוש שפר. עובדים ממקומות אחרים שלא היו מאומנים לא נקלטו בקלות בתעשיית החימוש. כמו כן, המתינו הטירונים החדשים בוורמאכט בצריפים עד שהגיע תורם להתאמן.
ב-25 בספטמבר 1944 הורה היטלר להקים מיליציה כלל-ארצית של גברים שנחשבו כלא מתאימים לשירות צבאי - הפולקסשטורם (סערת העם); הוא הוקם ב-18 באוקטובר. בהיותו גאולייטר ושר הביטחון של הרייך, כונה גבלס החל מיום זה בשם "הפיהרר של הפולקסשטורם הגרמני בברלין רבתי". הוא נשבע אמונים לכוחות הפולקסשטורם בברלין ב-12 בנובמבר אותה שנה. גבלס רשם ביומנו כי 100,000 מתגייסים הושבעו רק מהגאו שלו. עם זאת, קיבלו הגברים, בעיקר בני 45 עד 60, הכשרה בסיסית בלבד ורבים לא התחמשו כראוי. גבלס חשב שזה יהיה לא מציאותי אם אנשים אלה יוכלו לשרת ביעילות בחזית מול טנקים וארטילריה סובייטית. התוכנית לא זכתה לפופולריות רבה.
גבלס הבין שהשפעתו תפחת בזמן המלחמה. הוא נכשל פעמים רבות כאשר פחתה חשיבות התעמולה בהשוואה ללוחמה, לכלכלת המלחמה ולהפצצות בעלות הברית על ערים גרמניות. ההיסטוריון קובע כי מ-1942 ואילך, גבלס "איבד שליטה על המדיניות הנאצית כלפי העיתונות ועל הטיפול בחדשות באופן כללי." סוכנויות יריבות התרחבו. משרד החוץ הנאצי לקח אחריות על התעמולה מחוץ לגרמניה. הצבא הקים חטיבת תעמולה משלו, המספקת דיווחים יומיים על התקדמות המלחמה ותנאי הכוחות המזוינים. המפלגה הנאצית גם הפיקה והפיצה תעמולה משלה במהלך המלחמה. גבלס היה עדיין בעל השפעה כשהזדמן לו להיפגש עם היטלר, שהפך לפחות זמין ככל שקירב את מפקדתו לקווי החזית הצבאיים. יתר על כן, היטלר כמעט ולא נשא נאומים או השתתף בעצרות באותה התקופה. לאחר חזרתו של היטלר לברלין ב-1945, נהרס משרדו של גבלס בתקיפה אווירית של בעלות הברית ב-13 במרץ, והוא התקשה מאוד להפיץ תעמולה. באפריל 1945 הצליח לנצח את הסוכנויות היריבות ולקח אחריות מלאה על התעמולה. אך הצבא האדום הסובייטי כבר נכנס לברלין.
תבוסתו ומותו
בחודשים האחרונים למלחמה קיבלו נאומיו ומאמריו גוון אפוקליפטי יותר ויותר. בתחילת 1945, כשהסובייטים היו על נהר אודר ובעלות הברית המערביות התכוננו לחצות את נהר הריין, כבר לא היה יכול להסוות את העובדה שתבוסת גרמניה היא בלתי נמנעת. לברלין היו מעט ביצורים וארטילריה, ואפילו יחידות הפולקסשטורם היו במחסור, שכן כמעט כל לוחמיה נשלחו להילחם בחזית. גבלס ציין ביומנו ב-21 בינואר שמיליוני גרמנים בורחים מערבה. הוא דן בהיסוס עם היטלר בסוגיית השלום עם בעלות הברית המערביות, אך היטלר שוב סירב. באופן פרטי, היה גבלס מסוכסך בניהול התיק עם היטלר, מאחר שהוא לא רצה לאבד את ביטחונו של היטלר בו.
כאשר מנהיגים נאצים אחרים דחקו בהיטלר לסגת מברלין ולהקים מרכז התנגדות חדש ב בבוואריה, התנגד גבלס לכך, כשהוא טוען שהוא "הגיבור היחיד העומד בברלין". משפחתו (פרט לבנה של מגדה, ששירת בלופטוואפה ונשבה על ידי בעלות הברית) עברה לגור בביתם שבברלין כדי להמתין לסוף המלחמה. ייתכן שהוא ומגדה דנו בהתאבדות ובגורל ילדיהם הקטנים בפגישה ארוכה ביניהם שהתקיימה בליל 27 בינואר. הוא ידע כיצד העולם החיצון יראה את המעשים הבלתי חוקיים שביצע המשטר הנאצי ולא היה לו רצון להציג עצמו כגורם לקריסת התיק. הוא שרף את מסמכיו הפרטיים בליל 18 באפריל.
גבלס ידע כיצד לפתח את שאיפותיו של היטלר, והוא דחק בו לראות את עצמו כהשגחה העליונה לאחר מותו של נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט ב-12 באפריל. אולם לא ידוע אם היטלר באמת ראה באירוע זה נקודת מפנה כפי שהכריז גבלס. עד הזמן ההוא השיג גבלס את עמדת השליטה לה ייחל זמן רב - עמדת שליטה לצידו של היטלר. הימלר, שמינויו למפקד קבוצת הצבא ויסלה הוביל לאסון באודר, החל להתבייש בהיטלר. רוב המעגל הפנימי של היטלר, שכלל את גרינג, הימלר, ריבנטרופ ושפר, התכוננו לעזוב את ברלין מייד לאחר חגיגת יום ההולדת של היטלר ב-20 באפריל. לפי איאן קרשו, אפילו בורמן "לא היה לחוץ" לסיים את חייו עם היטלר. ב-22 באפריל הודיע היטלר שיישאר בברלין עד סוף חייו ויתאבד. באותו היום עבר גבלס עם משפחתו להתגורר ב, שהיה מחובר לחלקו התת-קרקעי של הפיהררבונקר. הוא אמר ל כי הוא לא יחשוב להיכנע או לברוח. ב-23 באפריל הורה להפיץ את ההכרזה הבאה לתושבי ברלין:
"...אני קורא לכם להילחם למען עירכם. הילחמו בכל מה שיש לכם, למען נשותיכם וילדיכם, אמהותיכם והוריכם. זרועותיכם מגנות על כל מה שיקרנו אי פעם, ועל כל הדורות שיבואו אחרינו. היו גאים ואמיצים! היו יצירתיים וערמומיים! הגאולייטר שלכם נמצא ביניכם. הוא ועמיתיו יישארו בקרבכם. גם אשתו וילדיו נמצאים כאן. הוא, שכבש בעבר את העיר יחד עם 200 איש, ישתמש כעת בכל האמצעים כדי להמריץ את הגנת הבירה. הקרב על ברלין חייב להפוך לאות לכל האומה להתרומם בקרב."
לאחר חצות, ב-29 באפריל, כשהסובייטים החל להתקדם יותר ויותר לעבר מתחם הבונקר, נישא היטלר לאווה בראון בטקס אזרחי קטן בפיהררבונקר. לאחר טקס החתונה אכלו הנוכחים ארוחת בוקר צנועה. לאחר מכן לקח היטלר את המזכירה טראודל יונגה לחדר אחר והיא הדפיסה את צוואתו.
בצוואתו האחרונה לא מנה היטלר יורש לתפקיד הפיהרר או מנהיג המפלגה הנאצית. במקום זאת, החליט למנות את גבלס לקנצלר; את האדמירל קרל דניץ לנשיא גרמניה; ואת בורמן לשר המפלגה. ביומנו כתב גבלס שלראשונה בחייו החליט לסרב לפקודתו של היטלר שבצוואתו ציווה עליו לעזוב את ברלין. הוא נימק זאת בכך שחש צורך להישאר עם היטלר "מסיבות של אנושיות ונאמנות אישית". גם אשתו וילדיו נשארו בברלין כדי שיסיימו את חייהם "זה לצד זה עם הפיהרר".
באמצע אחר הצהריים של 30 באפריל התאבד היטלר בירייה. גבלס היה מדוכא, ואמר שיסתובב בגן לשכת קנצלר הרייך עד שייהרג מהפגזה סובייטית. ווס סיפר מאוחר יותר כי גבלס אמר: "חבל מאוד שאדם כזה [היטלר] אינו איתנו יותר. אבל אין מה לעשות. מבחינתנו, הכל אבוד עכשיו והדרך היחידה שנותרה לנו כדי לצאת היא זו שבחר היטלר, ואני אלך בה."
ב-1 במאי ביצע גבלס את הפעולה הרשמית היחידה שלו כקנצלר: הוא הכתיב מכתב לגנרל וסילי צ'ויקוב והורה לגנרל הגרמני הנס קרבס למסור אותו תחת דגל לבן. צ'ויקוב, אז מפקד ארמיית המשמר השמינית, פיקד על הכוחות הסובייטיים במרכז ברלין. במכתבו, הודיע גבלס לצ'ויקוב על מותו של היטלר וביקש הפסקת אש. לאחר שהאחרון דחה זאת, החליט גבלס שמאמצים נוספים יהיו חסרי תועלת.
מאוחר יותר באותו היום ראה ווס את גבלס בפעם האחרונה: "בזמן שנפרדתי ביקשתי מגבלס להצטרף אלינו. אבל הוא ענה: 'אסור לקפטן לעזוב את הספינה הטובעת שלו. חשבתי על הכל והחלטתי להישאר כאן. אין לי לאן ללכת כי עם ילדים קטנים אני לא אוכל לעשות זאת, במיוחד עם רגל כמו שלי'." בשעות הערב הורה גבלס לרופא השיניים הלמוט קונץ, שהיה חבר האס אס, לתת לששת ילדיו זריקות של מורפין, כך שכאשר היו מחוסרי הכרה, ניתן היה להרעילם באמצעות ציאניד. על פי עדותו המאוחרת של קונץ, הוא נתן לילדיהם של הזוג גבלס זריקות מורפיום, אך מגדה גבלס ולודוויג שטומפפגר, הרופא האישי של היטלר, היו אחראים להרעלה.
בסביבות השעה 20:30 עזבו גבלס ומגדה את הבונקר והלכו לגן לשכת קנצלר הרייך, שם התאבדו. ישנם מספר גרסאות שונות לגבי ביצוע ההתאבדות. האחת היא שכל אחד מהם נשך אמפולת ציאניד ליד קברו של היטלר. לפי שלישו של גבלס, , הלך לפניו הזוג גבלס במעלה מדרגות הבונקר ויצאו אל גן לשכת קנצלר הרייך. בעת שהמתין בחדר המדרגות שמע יריות, לאחריהן עלה במעלה המדרגות הנותרות וברגע שיצא החוצה ראה את גופותיהם. בעקבות פקודה מוקדמת של גבלס, הורה שווגרמן לחייל אס אס אחר לירות מספר יריות בגופתו של גבלס.
לאחר מכן נשרפו הגופות באופן חלקי בעזרת בנזין ובתחילה לא נקברו. כמה ימים לאחר מכן, החזירו הסובייטים את ווס לבונקר כדי לזהות את גופותיהם של בני הזוג גבלס. שרידי הגופות של משפחת גבלס, קרבס וכלביו של היטלר נקברו והוצאו מקבריהם שוב ושוב. הקבורה האחרונה של שרידי הגופות התרחשה במתקן של סמרש במגדבורג ב-21 בפברואר 1946. ב-1970 אישר מנהל הק.ג.ב. יורי אנדרופוב מבצע להשמדת שרידי הגופות. ב-4 באפריל 1970 הוציא צוות של הק.ג.ב. את שרידי הגופות מהמתקן במגדבורג, שרף, מחץ ופיזר אותם מעל נהר בידריץ, יובל של האלבה הסמוך.
במשפטי נירנברג הועמד לדין הממונה על שידורי הרדיו במשרד התעמולה, הנס פריטשה, שעשה קריירה מן העובדה כי קולו דומה לקולו של גבלס. פריטשה עמד למשפט יחד עם פושעי המלחמה העיקריים, אנשים כהרמן גרינג ורודולף הס, אולי בשל העובדה שגבלס עצמו התאבד ובכך נמנע מלהישפט בשל פשעיו. פריטשה זוכה בדין במשפטי נירנברג, אך נשפט לאחר מכן במשפטים המשניים והורשע בדין.
חיים אישיים
200px|שמאל|ממוזער|גבלס ואשתו עם ששת ילדיהם. למעלה צורפה דמותו של בנו החורג של גבלס
שמאל|ממוזער|250px|גבלס וילדותיו מצדיעים במועל יד
היטלר אהב מאוד את מגדה גבלס ואת ילדיהם של הזוג. למגדה הייתה מערכת יחסים קרובה עם היטלר. הוא נהנה לשהות בדירת הזוג גבלס בברלין, שם היה מסוגל להירגע. מגדה גם הפכה לנציגה לא רשמית של המשטר הנאצי, וקיבלה מכתבים מכל רחבי גרמניה מנשים עם שאלות על ענייני בית או נושאי משמורת ילדים.
בערך בזמן תכנון אולימפיאדת ברלין ב-1936 פגש גבלס את השחקנית הצ'כית לידה בארובה ועד לחורף 1937 ניהל איתה מערכת יחסים אינטנסיבית, אם כי שמר עימה על קשר עד 1938. מגדה ניהלה שיחה ארוכה עם היטלר על כך ב-15 באוגוסט 1938. היטלר, שלא היה מוכן להשלים עם שערורייה זו, דרש מגבלס לסיים קשר זה. לאחר מכן, נראה היה שיוזף ומגדה הגיעו להפוגה עד סוף ספטמבר, אז שוב התעמתו על הנושא, היטלר התערב בשנית, והתעקש שהזוג יישאר ביחד. לגבלס היו גם רומנים ומערכות יחסים קצרות טווח עם נשים רבות אחרות. גם למגדה היו רומנים, כולל מערכת יחסים עם ב-1933 וקרל האנקה ב-1938.
משפחת גבלס כללה את האראלד קוונדט (בנה של מגדה מנישואיה הראשונים; יליד 1921), הלגה (ילידת 1932), הילדה (ילידת 1934), הלמוט (יליד 1935), הולדה (ילידת 1937), הדה (ילידת 1938), והייד (יליד 1940). האראלד היה בן המשפחה היחיד ששרד את המלחמה. הוא מת בהתרסקות מטוס ב-1967.
דמותו של גבלס בתרבות
עוד בחייו, הופיעה דמותו של גבלס במגוון סרטים, מחזות, ספרים ושירים, שבין היתר הם:
בקולנוע
גארביג', דמות המבוססת על דמותו של גבלס, גולמה בידי בסרט הדיקטטור הגדול.
דמותו של גבלס מופיעה בסצנת הפתיחה של סרט ההנפשה פני הפיהרר. גבלס נראה בסרט כשהוא מנגן בטרומבון יחד עם תזמורת גרמניה הנאצית, את שיר הורסט וסל.
ניקולאי פטרונקין גילם את דמותו של גבלס בסרט התעמולה והעלילתי נפילת ברלין.
הנס שטורמן גילם את דמותו של גבלס בסרט בסרט התעמולה הגרמני-מזרחי ארנסט תלמאן.
דייוויד מאורו גילם את דמותו של גבלס בסרט ההינדנבורג.
גילם את דמותו של גבלס בסרט הנפילה.
גילם את דמותו של גבלס בסרט מבצע ואלקירי.
גילם את דמותו של גבלס בסרט ממזרים חסרי כבוד.
מוריץ בלייבטרוי גילם את דמותו של גבלס בסרט היהודי זיס: סרט ללא מצפון, המבוסס על סרט תעמולה נאצי בעל שם דומה שיצא לאקרנים ב-1940.
גילם את דמותו של גבלס בסרט המרוץ.
בתיאטרון
ג'וזה גיבולה, דמות המבוססת על דמותו של גבלס, מופיעה במחזה עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי.
בספרות
ברומן אמא לילה מוזכר כי לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, הווארד ד. קמפבל הבן (הדמות הראשית) החל לפלס את דרכו דרך משרד התעמולה של גבלס.
ברומן המתח ארץ אבות מאת רוברט האריס מוזכר גבלס כמי שהמשיך לשרת כשר התעמולה עד למותו ב-1964.
בשירה
בביצוע הנפוץ ביותר של שיר התעמולה הבריטי Hitler Has Only Got One Ball נטען כי גבלס חולה באנורכיה, שמועת תעמולה שהופצה בזמן מלחמת העולם השנייה.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פעילי התעמולה הנאצית
קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:פוליטיקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מתאבדים: נאצים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בון
קטגוריה:תעמולה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:גרמניה: אנטישמיות
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1897
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וירצבורג
קטגוריה:גאולייטרים | 2024-10-04T09:04:02 |
שריון | ממוזער|250px|שריון לוחות גותי, מדגם "מקסימיליאן". שריון זה היה שיא בייצור השריון בכלל ושריון הלוחות בפרט.
שריון הוא מעטה הגנה, המספק מחסה מפני פגיעות שונות, לרוב על ידי ספיגתן במקום המטרה. בדרך כלל מדובר בלבוש המורכב מחומר בדרגות קשיחות שונות, שנועד להגן על הגוף מפגיעה.
היסטוריה
שריון הגוף היה חלק חשוב בציודו של הלוחם לאורך ההיסטוריה ואמצעי חשוב להישרדות בקרבות. השריון תוכנן כך שיספק הגנה לגופו של הלוחם, מבלי שיעמיס עליו יותר מדי ויגביל באופן משמעותי את תנועתו.
שריון הגוף היה חלק חשוב בציודו של הלוחם לאורך ההיסטוריה ואמצעי חשוב להישרדות בקרבות. השריון תוכנן כך שיספק הגנה לגופו של הלוחם, מבלי שיעמיס עליו יותר מדי ויגביל באופן משמעותי את תנועתו.
השריון האישי לווה באמצעי מיגון אישיים נוספים, ביניהם הקסדה, כפפות השריון והמגן. כמו כן, לשריונות בעת העתיקה נלוו גם מגיני שוקיים ומגיני זרועות. התפתחות השריון הייתה תלויה בעיקר בטכנולוגית עיבוד המתכות של אותה תקופה.
בעקבות השימוש ההולך וגובר בנשק החם, שחדר בקלות אף את שריוני הלוחות החזקים ביותר, החלה מגמה של הפחתת כמות השריון ואמצעי המיגון שנושא הלוחם, ומגמה זו התגברה ככל שהשתכללו הרובים, עד שבסוף המאה ה-19 השריון נעלם כליל.
במלחמת העולם הראשונה עבר הדגש ממיגון אישי לחייל למיגון הנישא על גבי רכב קרבי משוריין וכך נולד הטנק ששלט בשדה הקרב במשך עשורים רבים. במחצית השנייה של המאה ה-20 שב והופיע שריון גוף, בדמות אפוד מגן העשוי מקוולר ומחומרים קראמיים שונים. בדרך כלל מגן אפוד המגן רק על הפלג העליון של הגוף: החזה והבטן.
מגן
שמאל|ממוזער|250px|מגן רומי, בלטינית: "סקוטום" .
ממוזער|alt=קסדת לגיונר רומאי
המגן הוא החלק החשוב והעתיק ביותר בשריונו של הלוחם. המגן משמש להגנה עיקרית מפני המכות היותר קשות של היריב וביכולתו לעצור כמעט כל מכה, פרט למכת רומחו של אביר מסתער במלוא מהירותו, שהייתה יכולה לנפץ אפילו את המגן עשוי הפלדה. המגנים הראשונים היו בנויים מעץ או עור בהמשך נוספו להם פסי ארד לחיזוק. העם הראשון שהשתמש במגנים באופן נרחב הם השומרים. חייליהם סודרו במערך הפלנקס ולמגן היה תפקיד מפתח לשמירת המערך. כל החיילים הכבדים חומשו במגנים, בדרך כלל גדולים עד גודל של מטר על מנת שיוכלו לכסות בקלות על כל גופו של הלוחם.
בתקופת יוון הארכאית (המאה ה-8 לפנה"ס) המגנים קיבלו דחיפה נוספת. החיילים היוונים הכבדים ההופליטים השתמשו במגן על מנת לייצב את מערך הפלנקס, בדומה לשומר. המגן היה עשוי בדרך כלל מעץ עם חיזוקי ארד, אם כי אחוז המתכת עלה בהרבה יחסית לעת העתיקה יותר. בצבא הספרטני החייל היה מקבל עונש חמור על איבוד המגן לעומת עונש קל או העדר עונש כלל על איבוד חלק אחר משריונו, כי המגן נועד לשמור על מערך הפלנקס, ואילו פרטי שריון אחרים היו אמורים לשמור על חייו האישיים של הלוחם. גם בצבא הרומי למגנים היה תפקיד מפתח בשמירת המערך. החייל הרומי נהג להדוף את האויב בעזרת מגנו הגדול ולדקור אותו עם חרבו.
לאחר נפילת האימפריה הרומית הייתה ירידה כללית בטכנולוגיה ויחד עם ירידה זו ירדה גם איכות המגנים. הייתה חזרה למגני עץ פשוטים עם טבעת מתכת מסביב. בהמשך ימי הביניים המגן זכה לפריחה מחודשת והיה לאחד מכלי הנשק החשובים ביותר של האביר.
בסוף ימי הביניים עם המצאת שריון הלוחות המלא, המגנים החלו לאבד מחשיבותם, אם כי השתמשו בהם עד סוף ימי הביניים ובתחילת העת החדשה. במאה ה-17 המגנים יצאו מכלל שימוש בצבאות האירופאים וחזרו רק במחצית המאה של המאה ה-20 בידי המשטרה.
קסדה
ממוזער|250px|קסדה של שריון
שמאל|ממוזער|250px|קסדה מסוג Great Helm, ימי הביניים.
הקסדה היא כובע משוריין שנועד להגן על הראש. הקסדה היא הפריט השני בחשיבותו בשריונו של הלוחם אחרי המגן. הקסדות הראשונות היו עשויות מארד והופיעו לצד המגן בשומר. הקסדות היו מסוגלות לבלום כמעט כל מכה בתקופה העתיקה. לפני מעצבי הקסדה ניצבה בעיה - מצד אחד היה על הקסדה לספק הגנה מקסימלית ומצד שני הקסדה אמורה לא לגרום לפגיעה משמעותית בשמיעה ובשדה הראיה של הלוחם. הקסדות הראשונות היו בעלות מבנה דמוי חרוט ללא מיגון לפנים, אך בראשית בתקופה הארכאית ביוון הופיעה הקסדה הקורינתית שהייתה מורכבת מחתיכת ארד אחת עם כיסוי מלא לאזניים, לחיים וחלק מהאף. הקסדה נתנה הגנה טובה, אך החייל התקשה לשמוע את הפקודות ושדה ראייתו היה מוגבל. הרומאים הלכו בכיוון שונה וקסדתם הבנויה על פי הדגם הקלטי הייתה מורכבת ממספר חלקים זזים שנתנו הגנה טובה בלי לפגוע ביכולת השמיעה ובשדה ראייתו של הלוחם.
בימי הביניים הקסדות חזרו לצורת החרוט, אך כמו בעבר, הן לא הצליחו לתת הגנה מתאימה ללוחם. על מנת להתגבר על הבעיה הזו האבירים התחילו לחבוש קסדות כבדות, הדומות לקסדה הקורינתית. הקסדה הזאת הייתה עשויה מחתיכת פלדה אחת עם כיסוי מלא לפנים (סנוורת) שאפשר היה להרימ ולהורידו בעת הסכנה. בעת הקרב האביר היה מוריד את הכיסוי שדה ראייתו היה מוגבל לשני חרכים בקדמת הקסדה. עם ירידה בקרנו של השריון, ירדה גם קרנה של הקסדה והיא יצאה מכלל שימוש מציודו של החייל הרגלי במהלך המאה ה-18. חלק מחילות הפרשים שמרו על קסדת המתכת.
בסוף המאה ה-19 קסדת המתכת יצאה סופית משירות חיל הפרשים והחיילים נשארו עם כובע עשוי מחומרים קלים, שתפקידו העיקרי היה להגן על הלוחם מפני הקור או השמש. חלק מהצבאות השתמשו בקסדות עור שלא נתנו מענה מספיק לסכנות בקרב ולכן במהלך מלחמת העולם הראשונה הקסדה חזרה לשימוש עקב הסכנות הרבות שנשקפו לחיילים. ממלחמה זו ועד היום הקסדות הן חלק אינטגרלי מציודו של הלוחם המודרני.
בנוסף ללוחמים גם השוטרים, הבנאים, הכבאים ואנשים אחרים שעוסקים בעבודות מסוכנות חובשים קסדות.
שריון גוף
שמאל|ממוזער|250px|שריוני לוחות גרמניים בסגנונות גותי ומקסימיליאן, מהמאה ה-16
שריון הגוף הוא מעטה שריון או חליפת שריון הנלבשת על ידי הלוחם ומגינה על חלקי גופו. העיקרון של השריון בנוי על מעטה מחומר קשיח שיוכל למנוע מחרב או חץ לחדור בעדו ומתחתיו שכבה של בולם זעזועים (בדרך כלל בד עבה) שנועדה לספוג מכות חזקות ולרככן. מאחר שהלוחם היה צריך להילחם בזמן שהוא לבוש שריון, תוכנן השריון כך שיגביל כמה שפחות את חופש התנועה של הלוחם.
שריון הגוף הראשון הופיע בשומר יחד עם שאר חלקי השריון. השריונות הראשונים היו עשויים מעור ועם הזמן נוספו להם יריעות ארד וכך התקבל שריון הקשקשים המוזכר במקרא. השריון קיבל התפתחות נוספת ביוון וההופליטים עטו שריון כבד מברונזה שכיסה על כל גופם. הרומאים פיתחו את שריון המקטעים הבנוי ממקטעי פלדה שהיו קלים יותר מהדגם היווני וסיפקו הגנה טובה יותר.
בימי הביניים השתמשו בהתחלה בשריון השרשראות ובהמשך בשריון לוחות. שריון הלוחות היה יקר מאוד ורק האבירים העשירים יכלו להרשות לעצמם לקנות שריון כזה. בעת החדשה מעמד השריון ירד ורק חיל הקירסירים שמר על שריונו עד המאה ה-19. במאה ה-20 לחיילים לא היה שריון עד המחצית השנייה של המאה עם הפיתוח חומרים קרמיים ופלסטיים, שמסוגלים לבלום כדורי נשק קל, החיילים קיבלו את השריון המוכר לנו אצל חיילי צה"ל: אפוד מגן המכונה גם שכפ"ץ.
שריון לכלי רכב
שמאל|ממוזער|250px|הטנק הוא כלי הרכב הממוגן ביותר בשדה הקרב היבשתי.
שמאל|ממוזער|250px|מיגון הרק"מ לא כולל רק לוחות שריון מפלדה, אלא גם מערכות מיגון ריאקטיביות ואף אקטיביות.
עם התפתחותן של אוניות המלחמה במהלך המאה ה-19 וכניסתן לעידן הקיטור, החלו להופיע גם האוניות המשוריינות הראשונות. אלו היו כלי הרכב הראשונים בעידן המודרני שזכו למיגון שהגיע לשיאו באוניות המערכה. טנקים הופיעו בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה, ועם הופעתם של כלי טיס באותה מלחמה הוחל לצייד גם אותם במיגון.
במאה ה-20, בעקבות עליה חדה בכוח האש, החל פיתוח מהיר של מעטה שריון ואמצעי מיגון לכלי רכב ממונעים. בניגוד לאדם הפשוט ואפילו ללוחם המיומן, כלי הרכב יכול היה לשאת עליו כמויות גדולות בהרבה של שריון מבלי שהדבר יפגע באופן משמעותי בביצועיו. במלחמת העולם הראשונה הופיע לראשונה הטנק שהיה למעשה טרקטור זחלי שצויד בתותחים ומקלעים, וכוסה במעטפת לוחות פלדה שהגנו על הצוות ועל המנוע. במלחמת העולם השנייה השתכללו הטנקים ונהפכו לכלי רכב גדולים יותר ומהירים יותר, המצוידים בתותח גדול המסוגל לחדור שריון של טנקים אחרים. הטנק סיפק מיגון טוב לצוות (למעט נגד ארטילריה כבדה ונשק נ"ט) ונהפך לאחד הכלים המרכזיים בשדה הקרב. בעקבות הצלחתם של הטנקים, החלו צבאות למגן בלוחות שריון גם כלי רכב צבאיים אחרים דוגמת נושאי גייסות (כך נולד הנגמ"ש), תותחים מתנייעים, משאיות תובלה וכלי צמ"ה. השימוש בטנקים ורכבים משוריינים העניק לחיל המפעיל אותם את שמו: חיל שריון.
המיגון הבסיסי של רכב קרבי משוריין הוא מעטפת לוחות שריון עבים (העשויים מפלדה, סגסוגת מתכות שונות, חומרים קראמיים או חומרים מרוכבים ורב-שכבתיים) המכסה את הרכב ומונעת חדירה של תחמושת וקליעים על ידי הדיפתם או ספיגתם בלוח השריון (במקום שיפגעו במערכות הפנימיות של הרכב). בנוסף לכך, סוגי המיגון של כלי רכב משוריינים (רק"מ) הם מגוונים ורב-שכבתיים ובהחלט לא מוגבלים ללוחות שריון בלבד. מאחר שהמפתחים הבינו שלא משנה כמה השריון חזק, תמיד יומצא הנשק שיהיה מספיק חזק לחדור אותו, ניסו מהנדסים ומדענים צבאיים בשנות ה-80, ה-90 של המאה ה-20 והמאה ה-21 לנקוט בגישות חדשות כדי להגן על הרכבים, ביניהן מיגון ריאקטיבי ואף מיגון אקטיבי שנועד למנוע מהאיום לפגוע במטרה. למרות זאת, השיטה הבסיסית של לוחות שריון עדיין הוכיחה את עצמה כהכרחית, לפחות כגיבוי. סוגי מיגון נוספים כוללים זכוכית משוריינת, מעטה "כלוב" כנגד רש"ק חלול, בלטנים, רשתות ועוד.
קישורים חיצוניים
שריון באתר של מוזיאון מטרופוליטן
מילון חלקי השריון עם תמונות
ספריית השריון של אראדור, מיועד לחובבים ובוני שריונות
עבודת המאסטר של תום ריצ'רדסון, מתמקדת בתקופה שמתחילה בשנת 1320 ונגמרת בשנת 1410
*
קטגוריה:אמצעי לחימה | 2024-04-24T19:29:08 |
מלחמת אפגניסטן | 2023-07-14T12:16:23 | |
100 מושגי יסוד | 100 מושגים במורשת, בציונות ובדמוקרטיה היא תוכנית המיועדת לכיתות ז', ח' ו-ט' בבתי ספר עבריים שיצאה בשנת 2003 מטעם משרד החינוך, התרבות והספורט. על המושגים המופיעים ברשימה נבחנו התלמידים במבחני המיצ"ב.
מאז החלה התוכנית בבתי הספר, נמתחה ביקורת על כך שהמגזר הערבי נבחן על מושגי ציונות כמו "כ"ט בנובמבר" וכמו שמות ארגונים צבאיים לפני קום המדינה. בעקבות הביקורת החל משרד החינוך בהתאמת הערכים למגזר הערבי. נציגי המגזר החרדי סירבו להשתתף בבחינות בגלל המושגים המצויים בקטגוריה "ציונות".
רשימת מאה מושגי היסוד ספגה ביקורת חריפה. בין המבקרים היו אנשי חינוך באוניברסיטאות. אנשי חינוך שונים טענו כי בניית רשימה מצומצמת של מושגים היא מעשה שאינו מקצועי ואינו חינוכי, וכי המושגים נותנים ידע חלקי בלבד. כמו כן, קיימת בעייתיות בעריכת הרשימה ללא דיון ציבורי הולם.
ביקורת נוספת נוגעת לתוכנה של הרשימה ונוגעת לאי אזכור מושגי מפתח כמו השואה. היחס בין המושגים העוסקים בזהות דתית-לאומית לעומת אלו העוסקים בזהות אזרחית אינו מאוזן.
הביקורת מתייחסת להטיות פוליטיות בהחלטה על מגוון הערכים, כמו חוסר אזכור תולדות יוצאי אסיה ואפריקה ותרבותם, והטיות הנוגעות לפירוש הערכים. למשל, בתיאור מלחמות ישראל יש ערפול של העובדות. בערך "מלחמת ששת הימים" אין אזכור של כיבוש יהודה שומרון ועזה אלא הסתפקות במשפט: "מלחמת ששת הימים השפיעה על תחומים שונים בחיי המדינה והייתה לקו פרשת מים בתולדותיה".
כתגובה, הוציאה האוניברסיטה העברית רשימת מונחים משלה שיועדה לבתי הספר הערביים בה הופיעו מושגים כמו: אזרחות, אירועי אוקטובר 2000, דו"ח ועדת אור, דתות, האינתיפאדה, החלטת החלוקה, הכיבוש, הממשל הצבאי, חופש האמונה, יום האדמה, הנכבה, פרשת כפר קאסם, ועוד.
באוקטובר 2006 החליט משרד החינוך לבטל את התוכנית, בטענה כי יש להעדיף ידע מעמיק והבנה על פני שינון.
המושגים
במורשת יהודית
אבות ואמהות האומה
אבלות
ארץ ישראל וירושלים
בית כנסת ואביזריו
"בית ראשון" ו"בית שני"
בר מצווה ו-בת מצווה
ברית מילה
גלות בבל ושיבת ציון
גמילות חסדים
הבעל שם טוב
הלוח העברי
הלכה
זמירות ופיוט
חגים לאומיים
חופה וקידושין (ראו גם נישואין)
חז"ל – תנאים ואמוראים
ימי אבל וצום
ימים נוראים
יציאת מצרים ומעמד הר סיני
כיבוד הורים ומורים
כשרות
מיסטיקה, קבלה וזוהר
סידור ומחזור תפילה
רב ורבנות
רמב"ם
רש"י
שבת
שלוש רגלים
תור הזהב וגירוש ספרד
תורה שבעל פה
תנועת ההשכלה
תנ"ך
תפילות וברכות
תשמישי מצווה וקדושה בציונות
שרה אהרנסון
מחתרות עבריות בארץ ישראל
מנחם בגין
חיים נחמן ביאליק
דוד בן-גוריון
אליעזר בן-יהודה
הכרזת המדינה
הצהרת בלפור
בנימין זאב הרצל
חיים ויצמן
זאב ז'בוטינסקי
חומה ומגדל
יד ושם
אלי כהן
כ"ט בנובמבר
מוסדות לאומיים
מוסדות לחינוך גבוה
מלחמות ישראל
משפט אייכמן
הנרייטה סאלד
חנה סנש
ש"י עגנון
עלייה ב' – עלייה בלתי ליגאלית
עליות לפני קום המדינה
עליות לאחר קום המדינה
צה"ל
צורות התיישבות
העלייה ההמונית
יצחק רבין
הברון רוטשילד
הרב ריינס
תיאטרון הבימה
תל חי בדמוקרטיה ישראלית
אדם נברא בצלם
אמנה חברתית
אמנות ז'נבה
אמנות זכויות האדם
אמנת זכויות הילד
בג"ץ – בית המשפט הגבוה לצדק
בחירות
בתי דין דתיים
בתי המשפט – הרשות השופטת
גזענות
דגל
דמוקרטיה
הומניזם
המנון
הפרדת רשויות
חברה אזרחית
חוק ביטוח בריאות ממלכתי
חוק השבות
חוק חינוך ממלכתי
חירות – הזכות לחירות
כנסת ישראל – הרשות המחוקקת
מגילת העצמאות
מדינה יהודית ודמוקרטית
מיעוטים
ממשלה – הרשות המבצעת
נשיא
סובלנות
סמל המדינה
פלורליזם
קו העוני
קואליציה – אופוזיציה
שוויון – הזכות לשוויון (שוויון הזדמנויות)
תקשורת
לקריאה נוספת
סדרת מאה מושגים של "שרי - הוצאה לאור"
מיכל ברגמן, יפעת שרעבי, 100 מושגים שלי - מורשת, שרי הוצאה לאור, 2005.
יפעת שרעבי, רינתיה ברוכים, 100 מושגים שלי - דמוקרטיה, שרי הוצאה לאור, 2006.
יפעת שרעבי, רינתיה ברוכים, סיגל חזק, 100 מושגים שלי - ציונות, שרי הוצאה לאור, 2006.
יואל רפל ואיתמר לוין, מורשת, ציונות, דמוקרטיה - 100 מושגי יסוד, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.
קישורים חיצוניים
מאה מושגים במורשת, בציונות ובדמוקרטיה, באתר משרד החינוך, התרבות והספורט
מושגי יסוד לייט, באתר האייל הקורא
הערות שוליים
קטגוריה:יהדות
קטגוריה:ישראל: מיזמי חינוך
קטגוריה:ציונות | 2024-01-22T21:23:01 |
בית ראשון | 2017-08-02T17:23:09 | |
בית שני | 2020-06-02T12:59:45 | |
מאה מושגי יסוד | redirect 100 מושגי יסוד | 2015-09-26T11:07:30 |
100 מושגים במורשת, בציונות ובדמוקרטיה | REDIRECT 100 מושגי יסוד | 2004-04-27T11:10:10 |
מאה מושגים במורשת, בציונות ובדמוקרטיה | REDIRECT 100 מושגי יסוד | 2004-04-27T11:10:44 |
תקופת האבות | תקופת האבות היא תקופה מקראית בה, לפי המקרא, חיו אבות עם ישראל: אברהם, יצחק ויעקב. במחקר המדעי המוקדם נטו להניח כי מדובר בתקופה היסטורית של ממש, בעוד שהמחקר המודרני נוטה לשלול הנחה זו.
תקופת האבות במסורת המקראית והיהודית
תקופת האבות לפי מה שעולה מסיפורי המקרא היא התקופה שבין הולדת אברהם (לפי מדרש סדר עולם בא'תתקמ"ח - 1812 לפנה"ס) ובין פטירתו של יעקב (לפי המדרש בשנת ב'רנ"ה - 1505 לפנה"ס). יחזקאל קויפמן קובע את זמנה במאות ה-14–15 לפני הספירה, ואילו בנימין מזר מקדים אותה למאות ה-17–18 לפני הספירה.
האבות, אבות האומה ואימותיה, שעל שמם נקראת תקופה זו, הם שלושת האבות וארבע האמהות: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל ולאה - המהווים את ראשיתם של הדת היהודית, העם היהודי ואמונת הייחוד, לפי המסופר בספר בראשית. הקבצה אחרת שלהם היא שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב, וארבע האמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה. אף שבלהה וזלפה ילדו ליעקב ילדים שמהם נולדו ארבעה משנים-עשר השבטים, אין הן נכללות באמהות האומה, משום שהיו שפחות. עם זאת, במספר מקורות משמשים ראשי התיבות "ברזל" לציין את נשות יעקב: בלהה, רחל, זלפה ולאה כקבוצה אחת.
על פי המקרא, אלוהים התגלה לאבות, סייע להם וכיוון אותם בדרכם, ואף הבטיח להם שיבחר בזרעם כעם סגולה שיירש את ארץ כנען. על-פי המסורת וכמתואר בספר בראשית, האבות והאמהות קבורים במערת המכפלה בחברון, מלבד רחל שנקברה בדרך לבית לחם, בקבר רחל.
בתחילת תקופת האבות, על פי המסופר בתנ"ך, עם עזיבת אברהם את חרן והליכתו לארץ ישראל, היה אברהם לבדו בעולם, ללא ילדים. בסיומה, מנה עם ישראל שבעים נפש מלבד נשי בני יעקב. תקופת האבות מסופרת בחומש בראשית.
"תקופת האבות" בראי המחקר הביקורתי
התחלות חקר המזרח הקדום והמחקר הארכאולוגי
חקר המזרח הקדום
בתחילת פענוח תעודות המזרח הקדום נוצר הרושם כי תעודות אלה מעידות על אותנטיות של פרטים המופיעים בסיפורי האבות ועל קדמותם. שמות אנשים ומקומות, ומנהגים שונים הנזכרים בסיפורי האבות, הופיעו בתעודות אלה מהמחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס, במקביל בערך לתקופת הברונזה התיכונה בארץ ישראל.
אולם ככל שהתקדם המחקר במאה העשרים, התברר כי אישים, מקומות ומנהגים אלו אינם בהכרח מאותם פרקי זמן או אותם מקומות, וחלקם בפירוש לא התקיימו במקביל. מכאן הסיקו כי בסיפורי האבות אמנם השתמרו פרטים קדומים אותנטיים, אולם הם משקפים פרק זמן ארוך, ובחלקם אנכרוניסטיים ומשקפים ביחד פרק זמן של כ-1,500 שנה ויותר.
ראשיתה של הארכאולוגיה המקראית
בראשית ימיה של הארכאולוגיה המקראית, גרמו התגליות בחקר המזרח הקדום לארכאולוגים להאמין כי אכן תקופת האבות משתקפת בממצא הארכאולוגי, לרוב בהתייחסות לתקופת הברונזה התיכונה. רבים מהארכאולוגים הראשונים היו נוצרים דתיים, ולעיתים אף אנשי דת, והללו נטו מראש לקבל את העדות המקראית כאותנטית, ופירשו לאורה את ממצאיהם. כך נוצר הרושם, המתקיים לעיתים עד היום, כאילו הארכאולוגיה המקראית מוכיחה את עיקרי המסופר בתנ"ך כאמת היסטורית, ואת ההיסטוריות של תקופת האבות בכלל זה.
גם כאן, ככל שהתקדם המחקר במחצית השנייה של המאה העשרים, הלך והתברר כי לא זה המצב.
המחקר הביקורתי המודרני
המחקר הביקורתי המודרני אינו רואה ב"תקופת האבות" תקופה היסטורית ממשית, שהתקיימה בזמן היסטורי מוגדר.ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 53–63. תקופת האבות המקראית אמורה הייתה להיות מאות שנים לפני תקופת ההתנחלות וימי ממלכות ישראל ויהודה, שזמנן תקופת הברזל, כלומר בערך בתקופת הברונזה התיכונה. אולם סיפורי האבות משופעים באנכרוניזמים ביחס לתקופתם המשוערת. כך למשל מופיעים בהם גמלים, שביותם והשימוש בהם אירעו רק בתקופת הברזל; סחורות מחצי האי ערב, שהסחר בהן בהיקף המתואר בסיפורי האבות התקיים בתקופת הברזל 2, בימי האימפריה האשורית; גם הפלשתים הנזכרים רבות בסיפורי האבות עלו על במת ההיסטוריה והגיעו לארץ ישראל רק בתקופת הברזל 1; ואילו העיר גרר, מושבו של אבימלך מלך פלשתים, הפכה לעיר של ממש רק בתקופת הברזל 2.ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 53–55. אמנם בסיפורי האבות יש גם הדים לתקופת הברונזה במזרח הקדום, אולם גם הללו אינם באים מפרק זמן אחד במהלך תקופת הברונזה, ומכל מקום יש לתארך את זמן כתיבת הסיפורים לתקופה המאוחרת ביותר המשתקפת בהם, היינו תקופת הברזל 2 (תקופת המלוכה) או אחריה. מכל זה עולה כי בסיפורי האבות לא משתקפת תקופה היסטורית אחת מוגדרת, אלא הם משקפים מסורות מפרק זמן ארוך של אלף שנים ויותר, וממילא "תקופת האבות" אינה תקופה היסטורית ממשית.
אישים מתקופת האבות לפי הסיפור המקראי
שמאל|ממוזער|500px|תרשים - תולדות האבות והאמהות של האומה
אברהם ושרה
יצחק ורבקה
יעקב, לאה ורחל, והשפחות בלהה וזלפה
בני יעקב, שהם אבותיהם של שבטי ישראל
ראובן
שמעון
לוי
יהודה
יששכר
זבולון
דן
נפתלי
גד
אשר
יוסף
אפרים (בנו של יוסף, יסד שבט)
מנשה (בנו של יוסף, יסד שבט)
בנימין
דינה (בתו של יעקב, לא יסדה שבט)
ראו גם
התקופה הכנענית
כרונולוגיה של המקרא
קישורים חיצוניים
פרופ' ישראל פינקלשטיין, ראשית האומה: החיפוש אחר האבות, אוניברסיטת תל אביב, המחלקה לארכאולוגיה, 12 בספטמבר 2010
סיפורי האבות – בין אגדה ומיתוס למציאות היסטורית עם פרופ' ישראל פינקלשטיין, פרק 49 בפודקאסט "עושים תנ"ך"
הערות שוליים
קטגוריה:תנ"ך
קטגוריה:תקופות בתולדות ארץ ישראל
קטגוריה:ספר בראשית
קטגוריה:אבות ואמהות עם ישראל | 2024-09-30T10:43:13 |
אבלות (יהדות) | אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.
התחלתה של האבלות היא כאשר המת נקבר. הזמן עד הקבורה מוגדר כאנינות.
בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת. לחלק ממנהגי האבלות יש מקור בתורה וחלק אחר מקורו בתקנות חז"ל. לדעת הרבה פוסקים האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: . מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת.
עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים בראשית נ, י.. למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, כלומר רק כשהקבורה נעשתה ביום הפטירהגאונים, רי"ף ורמב"ם., אמנם לפוסקים אחרים אין אבלות מהתורה כלל, אלא רק מדרבנןר"ת, ר"י, רא"ש, רמב"ן, רבינו יונה, רמ"א ועוד. . משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה.
אבלות מהתורה או מדרבנן
לדעת הגאונים, הרי"ף והרמב"ם חיוב האבלות ביום הראשון שלה, כאשר הוא יום מיתה וקבורה, הוא מדאורייתא. ואילו לדעת ר"ת, ר"י, רא"ש, רמב"ן ורבינו יונה אין שום אבלות מדאורייתא, אלא אנינות היא דאורייתא.
השו"ע פסק כשיטה שאבלות היום הראשון אם הוא יום מיתה וקבורה יחד הוא מדאורייתא, והרמ"א פסק כשיטה שאין שום אבלות דאורייתא.
גם הסוברים שאבלות היום הראשון (שהוא יום קבורה ויום מיתה) דאורייתא, מודים שזה כאשר מדובר בשבעה הקרובים שאבלים עליהם מהתורה, אך אלו שהוסיפו חכמים – אין בהם אבלות דאורייתא.
שבעת הקרובים הם - אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו בתולה ואשתו הנשואה לו. לשיטת הרמב"ם האבלות על אשתו היא מדרבנן, ולשיטת הרמב"ן היא מהתורה. לשיטת הרמב"ם האבלות על אחותו שאינה בתולה היא מהתורה ולשיטת הרמב"ן היא מדרבנן. אח או אחות מאם בלבד, האבלות עליהם היא מדרבנן.
לשיטת הראב"ד איסור הכיבוס והתספורת שלושים יום גם הוא מהתורה (נוסף לאבלות היום הראשון).
הרי"ף הביא שיש הסוברים ששבעת ימי האבלות אסורים מהתורה.
התוספות כתבו שגם לסברה שמקור האבלות הוא בתורה, איסור עשיית המלאכה בימי האבלות הוא מדרבנן.
אבלות בתנ"ך
בספר דברים מובא הציווי: . המפרשים ביארוהו כהוראה שלא לשרוט בבשר או בשיער כאות אבל.
אבלו הכבד של יעקב אבינו על יוסף, התבטא בקריעת בגדים וביגון קודר (אף שההלכה קובעת אבל על ילד למשך שלושים יום). זמן שבעת ימי האבל מוזכר בהתאבלות בני יעקב עליו. מוטיב של קריעת בגדים, ואיתו לפעמים גם צום וישיבה על הארץ, חוזר במקומות נוספים, למשל באבל דוד המלך על שאול ויהונתן, ואבלו על בנו אבשלום. מאבלו של דוד על אבשלום זכורה קינתו: . בכי והספד מפורסמים היו לדוד גם על שאול ויהונתן: "הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו".
מספר ירמיהו ניתן ללמוד על מנהג לנחם את האבל על ידי מזון ומשתה. מנהג זה נשמר עד היום באמצעות "סעודת ההבראה" המוגשת לאבלים. .
במגילת אסתר מופיע הביטוי בהקשר נוסף: "וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ"
בכמה מקומות בתנ"ך מוזכרות מקוננות: נשים שהתמחו בקינה. תפקידן היה להביא את הנוכחים לידי בכי באמצעות השמעת יללות וזעקות צער.
טעם האבלות
האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר. מסיבה זו אין מתאבלים על רשע ופורק עול. כמו כן האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם כמו שנאמר "והחי יתן אל לבו". וכמו שכתב הרמב"ם .
מקובל גם, כי המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עמו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה. כמו כן, הוצאת הכאב מהלב היא תענוג למתאבל כלשון הרמב"ם .
פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך להיות צלקת.
גדרי האבלות
על מי מתאבלים
שמאל|ממוזער|200px|מצבה יהודית בבית קברות באטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית.
לפי ההלכה היהודית, אָבֵל הוא אדם שמת אחד משבעת הקרובים לו: אב, אם, אח, אחות, בן או בת זוג, בן, בת. אף על פי שמהתורה האבלות היא רק על אח ואחות מאב אך לא לאחים ואחיות מצד האם וכן לא לבן/בת זוג, תיקנו חז"ל שקיימת אבלות גם לקרובים אלו. קיימת אבלות אף על נפל שהוא תינוק שמת בתוך שלושים יום מהיוולדו, אך לא קיימת אבלות על תינוק שנולד מת או באופן שלא היה יכול לחיות כגון מחותך לחתיכות.
על פי היהדות, מתאבד ודאי שהרג עצמו מתוך מודעות - אין מתאבלים עליו, לא קורעים עליו ולא מספידים אותו. בימינו נוהגים להקל בהלכה זו, בין השאר מתוך הנחה שיש לתלות במצבים נפשיים קשים הקרובים ל'אונס', שהם שגרמו לו לשים קץ לחייו, ואולי המתאבד התחרט ברגע האחרון.
לא קיימים דיני אבלות על אנשים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות ביודעין ובזדון, או על אפיקורוס, מומר או מוסר, ולא עוד, אלא שאחיהם ושאר קרוביהם לובשין בגדי שבת, ואוכלים ושותים ושמחים, על כך שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא ובכך הם מקיימים את הפסוק .
ילדים באבלות
עושים קריעה לילד קטן כדי לגרום לקהל עגמת נפששולחן ערוך יורה דעה סימן שמ סעיף כז., אך מנהגי האבלות לא חלים על ילד שפחות מבן שלוש עשרה.שולחן ערוך יורה דעה סימן שצו סעיף ג. ט"ז וש"ך שם.
זמן האבלות
האבלות מתחילה רק לאחר קבורת המת. בתקופה שבין המוות לקבורה, נמצא קרוב המשפחה במצב ביניים והוא מוגדר כאונן, שזהו מצב של אבלות חלקית ובו מקיימים רק חלק קטן מדיני האבלות.
עם כל מנהגי האבלות, יש לזכור שאבלות מופרזת מורחקת ביהדות: "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי... שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש". בהלכה הוגדרו לאבלות כללים ברורים .רב הונא אף קבע כי . כך גם הזהיר אשה שהתגוררה בשכנותו שאחד מבניה מת, שתפסיק להרבות בבכיה על בנה, וכשלא נענתה לאזהרה הוא הוסיף והזהיר אותה כי אם היא ממשיכה בבכייתה עליה להכין תכריכים לבא בתור. עקשנותה של האשה לא ידעה גבולות, וגם כאשר בצורה זו מתו שבעת בניה היא המשיכה בבכייה, ולאחר שרב הונא הזהיר אותה כי היא עצמה הבאה בתור ולא התייחסה לאזהרה, היא מתה.
אבלות תכופה
מי שמתו לו קרובים בהפרשים קצרים - מקיים דיני אבלות קלים יותרראה לדוגמה: טור ושו"ע יו"ד שפט א'; שו"ע יו"ד שפא ד'..
רגל מפסיק אבלות
אם חל ראש השנה, יום כיפור או אחת משלוש רגלים במהלך השבעה, הוא מפסיק את קיום מנהגי האבלות של השבעה. וימי חול המועד עולין למניין השלושים.
כאשר אדם נפטר בתוך ימי חול המועד, אין נוהגים אבלות במועד מלבד דברים שבצנעה, ולאחר ימי החג יש לו ליישב את ה'שבעה'.
על אף ששמיני עצרת מהווה "רגל בפני עצמו", אין הוא מבטל את ימי השבעה, מאחר ש"לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל"יו"ד שצט, ב'., ולכן אדם שמת לו מת בימי חול המועד סוכות צריך ליישב שבעה לאחר ימי החג.
אדם שישב שבעה קודם החג, ונמצא כעת בימי ה'שלושים', החג מבטל את מנהגי 'השלושים' לגמרי, מלבד במי שאבל על מות אביו ואמו.
שמועה קרובה ורחוקה
שמועה קרובה – קרוב שלא נודע לו על פטירת קרובו בעת הפטירה והשבעה, ונודע לו אחר כך בתוך השלושים או ביום השלושים למיתה, נקראת שמועה זו 'שמועה קרובה'.
בשמועה קרובה חייב האבל לנהוג אבלות שבעה ושלושים מיום השמועה.
שמועה רחוקה – אם הגיעה אליו השמועה אחר שלושים למיתה אפילו בליל שלושים ואחד, נקראת שמועתו 'שמועה רחוקה'. בשמועה רחוקה נוהג אבלות רק שעה קלה, וגם אז אינו נוהג כל דיני האבלות רק די במעשה אחד של אבלות, כגון חליצת הנעליים או להתיישב על גבי קרקע, ומיד אחר כך הוא יכול לנעול נעליו או לקום מהקרקע. ודברים אלו לעניין דינים החלים בדרך כלל בשבעה, אבל לעניין דינים שחלים לאחר השלושים, נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חבריו, ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו, וכן בשאלת שלום ולהיכנס לבית המשתה. ומונה את שנים עשר החודשים מיום המיתה ולא מיום השמועה. לפיכך אם באה לו שמועה על אביו ואמו לאחר י"ב חדש, אינו נוהג אלא יום אחדש"ך וט"ז – כלומר שעה אחת. אף בדינים אלהדיני שמועה מפורטים ב..
אם שמע שמועה ביום השלושים שחל בשבת או ברגל ובמוצאי שבת או רגל היא תהיה שמועה רחוקה, נוהג לאחר השבת או הרגל כדין שמועה רחוקה שעה אחת ובשבת ורגל אסור בדברים של צנעה. השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל, אינו נוהג אפילו דברים שבצנעה, ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחתיו"ד ת"ב, ה' - ו'..
דיני האבלות
250px|ממוזער|שמאל|נשיא המדינה, יצחק הרצוג, מגדל זקן בתקופת אבלו על פטירת אמו, אורה הרצוג
שמאל|ממוזער|250px|נעל שאינה מעור. על פי ההלכה, לאבלים אסור לנעול נעליים מעור. איסור דומה חל גם ביום כיפור ובתשעה באב.
מנהגי האבילות כוללים תשעה איסורים:
איסור תספורת.
אסור לבישת בגדים מכובסים.
איסור רחיצה.
איסור סיכת הגוף בשמן למטרת הנאה.
איסור תשמיש המיטה.
איסור נעילת נעלי עור.
איסור עשיית מלאכה.
איסור לימוד תורה.
איסור שמחה.
כמו כן חלים על האבל שני חיובים, אך למעשה הם אינם נוהגים היום:
הפיכת (בלשון ההלכה: כפיית) המיטות בבית.
עטיפת הראש, יש מהעדות שנוהגות בחיוב זה עד היום.
מקור
תספורת
המקור לכך שהאבל אסור בתספורת הוא מהאזהרה שהזהיר משה רבנו את אלעזר ואיתמר בני אהרון, כמות אחיהם נדב ואביהוא: ויקרא י, ו. מכאן לומדים שכל המתאבל אסור לספר שיערו אלא מגדל את שיערו פרע. וכשם שאסור לגלח שיער ראשו כך אסור לגלח שיער זקנו וכל שיער שיש בו. אסור לגלח שפה וליטול ציפורניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל ציפורן בציפורן מותר.
כביסה, רחיצה וסיכה
המקור לכך שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך הוא מהפסוק שמכאן לומדים שיש לקיים דין אבלות בלבישת הבגדים ולא להחליף לבגדים חדשים ומגוהצים. הרחיצה אסורה מכיוון שגם היא בכלל "סיכה" והיא נחשבת כהכנה לסיכה, כמו שנאמר . וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש בגדים לבנים חדשים ומגוהצין. מי שהוא איסטניס (בעל גוף מפונק במיוחד) ויש לו צער מכך שאינו רוחץ את גופו, מותר לו להתרחץ במים פושרים. כיום, במקומות חמים בהם הזיעה מרובה, נהוג להחשיב את תושבי המקום כ"אסטניס", מכיוון שבמקומות חמים בהם הזיעה מרובה והמנהג הוא להתרחץ בכל יום, צער גדול הוא לאדם שלא להתרחץ - לכל הפחות במים פושרים.
כיום המנהג הנפוץ הוא, שאותם הבגדים הצמודים לגוף ומתלכלכים ביותר מזיעה, נוהגים להחליפםפתחי תשובה, סי' שפט ס"ק ב. אך הבגדים העליונים כחולצה וכדומה אין להחליף לבגד מכובס, אלא אם כן לבשו אותו לפני האבלות. במקרה שאין לו בגד שלבש קודם, יש שכתבו להתיר לזרוק את הבגד על הארץ וללכלכו קצת עד שלא יראה כל כך כבגד מכובס, ברמ"א מובא שנוהגים שאחר ילבש את הבגד, אפילו לזמן קצר, ואז יוכל האבל ללבוש אותו.
אסור לסוך גם חלק מהגוף, אך אם הסיכה נעשית אך ורק כדי להעביר את הזיעה, מותר.
אסור להתרחץ במים חמים אפילו חלק מהגוף, אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים קרים.
יחסי אישות
יחסי אישות אסורים, כמו שנאמר על דוד המלך לאחר מלאות שבעת ימי האבל על מות בנו: שמכך נראה שהיה אסור מקודם. אך יחוד עם אשתו מותר. כמו כן אסור להינשא בשבעת ימי האבלות.
נעילת מנעלים
אסור לנעול נעלי עור. נוהגים לנעול נעליים מבד או חומר אחר שאינו עור. נעליים אלו, נוהגים לנעול גם ביום כיפור ובתשעה באב. המקור לאיסור הוא מהפסוק שנאמר ליחזקאל מכלל שכל העם, שהיו שרויים באותה עת באבלות היו אסורים. אדם ההולך בדרך לבדו מחוץ לעיר מותר לנעול נעליים עד שמגיע לעירו.
עשיית מלאכה
אסור לאבל לעשות מלאכה, לעבוד לצורכי רווח או בהתנדבות. כרמז לאיסור נאמר בפסוק , ומכאן למדו חז"ל . כמו כן אסור משא ומתן לצורך מסחר, ונסיעה לצורכי מסחר. איסור זה עומד וקיים גם על עני המתפרנס מן הצדקה כל שלושת ימים הראשונים ואחריהם, אם האבל עני כך שאם לא יעבוד לא יהיה לו כלל אוכל לאכול, עושה בצנעה בתוך ביתו והאשה טוה בפלך בתוך ביתה. שני אחים או שני שותפים שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן נועלין את החנות כל שבעה. קיימת עצה לכך: האבל מסלק את עצמו מהשותפות בקניין סודר בפני בית דין או בפני הקהל, ואז מותר השותף השני לעסוק במלאכה ואין אפילו חשש של מראית עין.
עיטוף
תקנת חז"ל היא שהאבל יכסה את ראשו בבגד כל שהוא באופן שיכסה במקצת גם את פיו והאף, תקנה זו היא רק כאשר אין אנשים שבאו לנחמו שאז מגלה את העיטוף לכבודם. כיום אין נוהגים לעשות עיטוף, מפני שלפי המנהג העכשווי הדבר נחשב למוזר, אך יש לנהוג בעטיפה קצת, ולמשוך את הכובע קצת למטה יותר לפני העיניים. יהודי תימן נוהגים לעשות עיטוף (בטלית) גם היום.
כפיית המיטה
בזמן חז"ל נוהג היה חיוב על האבל לכפות (להפוך) את כל המיטות שהיו לו בבית על פיהן. לדברי בר קפרא בתלמוד הבבלי הסיבה לכך היא שהשכינה הקדושה אומרת:
.
משמעות הדברים היא שהקודש ברוך הוא ברא את האדם בצלמו, אך בעקבות העוונות של האדם הוא מת, ופניו "נהפכים" ומשתנים. האבלים מצווים לזכור ולציין באופן טיקסי את אבדן ו"היפוך" צלם הפנים על ידי כפיית (כלומר היפוך) המיטה.
כיום נפסק בשולחן ערוך על פי תשובה בספר אור זרוע המרחיב היתר מתקופת הגאונים ומבטל לחלוטין את המנהג:
.
שמחה
האבל אסור באופן כללי בכל שמחה וצחוק. דין זה קיים זמן ארוך יותר מאשר שאר ההלכות שקיימים רק בימי השבעה; הם קיימים שלושים יום, אך באבל על אחד מהוריו האיסור לשמוח ולהשתתף בשמחות קיים שנים עשר חודש, מסיבה זו, אסור לו בשבעה להרים תינוק ולישא אותו בחיקו שמא יבוא לידי שחוק. אסור להשתתף בחתונות בשעה שהתזמורת פועלת בכל זמן זה. יש המתירים לאבל להיכנס לחתונה באופן חלקי לאכלו יחד עם המלצר, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים, אך מותר לו לשהות בחתונה כמלצר ולאכול את המנה בביתו ולא באולם.
אסור להיכנס למקום החופה שלא בשעת האכילה והתזמורת, כדי לשמוע הברכות יש מתירים, ויש האוסרים אלא יעמוד מחוץ למקום כדי לשמוע הברכות. אם החופה מתקיימת במקום אחר מהחתונה כגון בבית הכנסת יש המקילים להיכנס מיד אחר השבעה, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים.
אם האבל הוא אחד מאנשים המובילים את החתן והכלה לחופה, מותר לו לעשות זאת בזמן האבל אחרי השלושים, ואף מותר לו ללבוש בגדי שבת באותה שעה, אך גם באופן זה אסור להשתתף בשמחת החתונה עצמה אלא אם כן קיום החתונה תלוי בכך שהוא ישתתף בה.
קיים איסור נישואים לאבל.
שאלת שלום
האבל אסור לשאול בשלום אחרים בשלושת הימים הראשונים של האבלות. כיוצא מן הכלל, כאשר באו רבים לנחם אותו, מותר לו לברך אותם "לכו לבתיכם לשלום" משום כבוד רבים.
שלבי אבלות על מת
הלוויה וקבורה
ממוזער|250px|חתונה יהודית בהר הזיתים בשנת 1865 - חופה של יתום ויתומה בבית הקברות כסגולה אשכנזית לעצירת מגפה שפשטה בירושלים באותה שנה
בתחילת ההלוויה, שקרויה גם "חסד של אמת", קורעים לאבל קריעה סמלית בחולצתו - לילדי הנפטר קורעים בצד שמאל באזור הלב ("עד שמגלים את ליבו"), ולשאר האבלים בצד ימין באותו מקום, לאות אבל. במהלך הטקס, לפני ואחרי הקבורה, נהוג להספיד את הנפטר ולספר בשיבחו ובמעלותיו, להוציא חודשים מסוימים בהם אין מספידים, כמו בחודש ניסן. כמו כן, אומרים האבלים ביחד תפילת "קדיש יתום" ולעיתים גם מספר תפילות נוספות לעילוי נשמת המת. על פי מנהג ירושלים אין צאצאי הנפטר מלווים אותו לבית הקברות עצמו. בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר לבוש בתכריכים לבנים, כשם שגונזים ספר תורה שנפסל, באשר היא היוותה לפי האמונה הדתית משכן לנשמה נצחית בחייו, וגם כחלק מהאמונה בהשארות הנפש ותחיית המתים. בספר ההלכה "קיצור שולחן ערוך" קובע: "משנקבר המת ונגמרה סתימת הקבר בעפר, מיד מתחילה האבלות". החל מרגע זה מתחילים דיני השבעה.
שבעה
לאחר הלוויה האבלים "יושבים שבעה" – שבעה ימים שבהם האבלים יושבים בבית ואסור להם לצאת אף לדבר מצווה, וחבריהם ומשפחתם באים לנחמם. במהלך השבעה אסור האבל בשגרה היומית וברבות מהנאות החיים: לימוד תורה (למעט לימוד דיני האבל), יציאה מהבית, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, שאילת שלום, ביגוד חדש, גיהוץ, גילוח ותספורת, בילויים וכל מיני שמחה. המקפידים באבלות יושבים את השבעה על הרצפה או על ספסל נמוך מאוד, ויש אף מחמירים לישון על מזרן שמונח על הרצפה במהלך השבעה.
שלושת הימים הראשונים של השבעה דינם חמור יותר מאשר שאר ימי השבעה לגבי כמה הלכות: עשיית מלאכה בצנעה כשאין לאבל ממה להתפרנס, יציאה מביתו למצווה והשבת שלום לשואלים בשלומו שלא ידעו שהוא אבל.
שלושים
230px|ממוזער|מצבות בהר הזיתים. ביהדות האבלים נוהגים להניח אבן על המצבה.
השלושים נמנים החל מיום הקבורה, כלומר, 23 יום לאחר תום השבעה. במהלך השלושים חלים על האבלים דיני אבלות, אבל במידה פחותה בהרבה מימי השבעה. אסורה תספורת או גילוח ונטילת ציפורניים, אסור להתחתן (אלא אם כן התאריך נקבע קודם), רחיצה מותרת - אך אשכנזים נוהגים שלא לרחוץ במים חמים.
תום השלושים
ביום השלושים נוהגים לעלות שוב לבית הקברות לטקס של גילוי מצבה שנבנית בימים שקדמו לכך. לאחר מכן רשאים להסתפר ולהתגלח, להוציא את הבנים ואת הבנות, שעבורם איסור התספורת אינו פוקע אלא עד שיעור של "עד שיגער בו חברו", ונוהגים עד שלושה חודשיםיו"ד ש"צ, ד..
אישה רשאית להתחתן שלושה חודשים לאחר מות בעלה. גבר צריך להמתין שיעברו שלוש רגלים ממות אשתו. ההסבר להבדל: הפוסקים העריכו שגבר יתקשה יותר לשכוח את רעייתו, ועל כן על נישואין מוקדמים יותר יעיב זיכרון אשתו הראשונה.
שנים עשר חודש
אבלות על אב ואם שונה בהלכה היהודית מאבלות על קרוב משפחה אחר, בכך שהיא נמשכת תקופה ארוכה יותר - שנים עשר חודש ולא חודש אחד בלבד. הטעם לכך הוא חובת כיבוד הורים. בפרק זמן זה נמנעים האבלים מאירועים המבטאים שמחה מיוחדת כגון השתתפות בחתונת אחרים (אך במקרה הצורך, יש דרכים הלכתיות לאפשר נוכחות בחתונה), השתתפות במסיבות והימנעות מקניית מלבושים חדשים, וכן אסור לשמוע מוזיקה. כמו כן האבל אינו מסתפר עד "שיגערו בו חבריו" (כלשון ההלכה). אחד עשר חודש אחר הקבורה נוהגים האבלים על הוריהם לומר קדיש יתום פעמים אחדות בכל אחת מהתפילות: שחרית, מנחה וערבית. הסיבה למנהג זה היא שעל-פי היהדות אמירת הקדיש מצילה את הנפטר מדין גיהנום. במקומות רבים אף נוהגים, שהאבל עובר לפני התיבה בכל התפילות (חוץ מאשר בימים של שמחה, כגון: שבת, ראש חודש, או יום טוב). כמו כן, למנהגים מסוימים, עולה האבל לתורה בכל "קריאת התורה" המתרחשת בשנת אבלותו.
שמאל|ממוזער|230px|ביום הזיכרון נהוג להדליק נר זיכרון, הנקרא גם נר נשמה
נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר על פי הכלל הידוע "מקצת היום ככולו", שדי לנהוג אבלות בבוקרו של היום האחרון של י"ב חודשי האבלות, כמו שדי לנהוג אבלות בבוקרו של היום השביעי של ימי האבלות. התרומת הדשן, קובע שלא ניתן לומר על היום האחרון שמקצתו ככולו, כי אם כן, היינו צריכים לומר ש"מקצת החודש ככולו", כי מכיוון דין האבלות מוזכר בתלמוד כ"י"ב" חודש" נמצא שהוא תלוי במספר החודשים העובר ולא במספר הימים, וברור וידוע שאין כך ההלכה. אך הרדב"ז חולק עליו סובר שהמספר "12" חודש הוזכר רק כסימן מקוצר למספר הימים - 355 יום. לדעתו יש להקל ולומר שניתן לומר גם "מקצת היום ככולו", מפני שספק דרבנן לקולא. לעומת זאת, בערוך השולחן נפסק להלכה להחמיר.
בחלק מקהילות צפון אפריקה, ובפרט ביהדות אלג'יריה, נהגו לכנות את טקס הסיום של תקופות האבלות השונות בשם הֶסְגֵּר (או הַסְגִּיר), שמבטא את היסגרותו של האבל בביתו.
שמו של הטקס מבוסס על הפסוק: ”וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית” (ויקרא, י"ג, ה').
בדומה למצורע, על פי ההלכה היהודית, אדם אשר נמצא באבל מסגיר את עצמו בבית במשך שבוע.
כהרחבה לרעיון הזה, השם הֶסְגֵּר נמצא בשימוש לציין את סוף השבעה, סוף החודש, ה-11 חודש, השנה וכן יום הפטירה בכל שנה שלאחר מכן.
רעיון נוסף מאחורי המושג הֶסְגֵּר הוא עניין של סגירת מעגל נוסף בסוף של כל תקופת אבל.
ניתן למצוא מקור ופירוט של טקס ההֶסְגֵּר בספר "חסד ואמת" לרב אליהו גג' על מנהגי אלג'יר.
יום זיכרון
ביום השנה לפטירה על פי התאריך העברי (הידוע בעדות אשכנז בשם יארצייט),יש הנוהגים שהאבל צם, וכן נוהגים להוסיף בלימוד תורה. כמו כן נהוג כיום לתרום לבית הכנסת מעט אוכל ומשקה על מנת שהציבור יברכו על האוכל את ברכות הנהנין. הברכות הן לעילוי נשמת הנפטר. בקרב עדות אשכנז מקובל לעשות זאת לאחר תפילת שחרית, ובקרב עדות הספרדים מקובל לעשות זאת בעיקר בין מנחה לערבית. ביום השנה נהוג גם שבני המשפחה וחברים פוקדים את הקבר, וקוראים פרקי תהילים. עוד נהוג ביום השנה לומר קדיש, להדליק נר נשמה שבנוי לדלוק במשך כיממה שלמה. כמו כן, לדעות שונות, ביום זה עובר לפני התיבה האבל בכל התפילות (ערבית, שחרית ומנחה). מנהגים נוספים: עליה למפטיר בשבת לפני יום השנה; עליה לתורה ביום השנה; ועוד.
אבלות ישנה
לעיתים יש ביהדות אבל על דבר שקרה בעבר ועברו ימי אבלו. כלומר, חזרה השגרה לחיים ואז מכניסים שוב את האבל וחוזרים להתבונן בו. כשמעוררים מחדש אבלות שעברה, זה נקרא אבלות ישנה. בדרך כלל המושג מתייחס לאבלות על חורבן בית המקדש.
דוגמאות לכך הן ימי הזיכרון, וצומות החורבן. בגלל ההבדל שבין אבלות חדשה לאבלות ישנה, גם סדר הדברים הוא אחר. באבלות חדשה, מגיע המאורע עליו מתאבלים, אז מתאבלים עליו ויוצאים מהאבל לאט לאט. לעומת זאת, באבלות ישנה המטרה היא לעורר את הרגש לצער שעבר מזמן ולכן התהליך הוא אחר - לאט לאט נכנסים לאבל עד שמגיעים לשיאו. דוגמה לכך הם ימי בין המצרים ואחריהם תשעת הימים ושבוע שחל בו, כשמגיעים לבסוף לצום תשעה באב. לעומת אבלות חדשה שתהליך ההשתחררות הוא ארוך, באבלות ישנה התהליך מואץ. בתשעה באב עצמו, אחרי חצות, כבר מפסיקים חלק מדיני האבלות. חלקם מפסיקים בערב, וחלקם נשארים עד חצות היום למחרת. בעשירי באב, בסוף היום, כבר חוזרים לשגרה מלאה.
ראו גם
כבוד המת
שיקום מאבל
לקריאה נוספת
קיצור שולחן ערוך, סימן קצה-רכא
יקותיאל יהודה גרינוואלד, כל בו על אבלות, הוצאת פלדהיים.
יאיר אלדן, נידוי מוות ואבלות, הוצאת רסלינג, 2011.
ניסן רובין, קץ החיים - טקסי קבורה ואבל במקורות חז"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
גבריאל גולדמן, מעולם ועד עולם - ספר הדרכה לאבלים לכלל עדות ישראל, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ירושלים, תשס"ו.
יעל שמש, אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן ושכול בסיפורת המקראית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הילל בן-חיים, תל אביב תשע"ו.
יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, חלק א, חלק ב, וחלק ג.
חיים בנימין גולדברג, פני ברוך, ירושלים, תשמ"ו.
הרב יוסף צבי רימון והרב יצחק ריגר, הלכות אבלות.
קישורים חיצוניים
אסופת מאמרים בנושא אבלות, באתר ספריית אסיף
אבלים .נט - כל המידע הנדרש לאבלים במדינת ישראל, הלכתית ובירוקרטית.
סיכומים בהלכות אבלות למבחני הרבנות הראשית לישראל מאת הראל שפירא
רונית חכם, מנהגי קבורה ואבלות, מתוך "כעץ שתול: תוכנית לימודים בנושא גדילה, צמיחה ואריכות ימים" בעריכת אילה יפתח, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
אבלות במגזר החרדי, "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית"
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנתרופולוגיה
קטגוריה:מוות: היבטים דתיים ופסיכולוגיים
קטגוריה:אירועים משפחתיים
קטגוריה:פרשת אמור
קטגוריה:פרשת שמיני | 2024-10-15T03:43:34 |
אס דה | אֵס דֵה (SD) הם ראשי תיבות שמה של סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, "שירות הביטחון" (בגרמנית: Sicherheitsdienst). האס דה נוסד ב-1932 במסגרת האס אס, על ידי היינריך הימלר ובפיקודו של ריינהרד היידריך, יד ימינו. תפקידו העיקרי היה איסוף מודיעין ופיקוח על כל גורם העלול לסכן את המפלגה.
במשך זמן מה, הייתה מין תחרות בין האס דה לבין ארגון נאצי מרכזי אחר - האס אה, שלבסוף הסתיימה אחרי ליל הסכינים הארוכות.
היסטוריה
תחילה התמקד האס דה בסוכנויות ממשלתיות כגון משטרת רפובליקת ויימאר וכן בפיקוח פנימי בתוך המפלגה הנאצית עצמה. כאשר עלו הנאצים לשלטון, הם הרחיבו את פעילותם כלפי כל מי שנחשב כאויב הרייך ברחבי גרמניה – שהרי המדינה והמפלגה היינו הך הן. האס דה הפעיל רשת ביון שהורכבה בעיקר ממלשינים, ובשיאה מנתה 100,000 איש. כמו כן השתמש באמצעי האזנה משוכללים לתקופתו. דוגמה למעשיו הייתה בדיקת העונים "לא" במשאלי העם של היטלר. בתקופה זו, עסק הארגון ברדיפה ומעצר של מתנגדי משטר, סוציאליסטים, קומוניסטים, עיתונאים ויהודים.
הארגון תרם רבות לתהליך של סיפוח אוסטריה בידי גרמניה בשנת 1938, בעיקר באמצעות תעמולה המונית, ארגון של הפגנות המוניות, וטיפול בהתנגדויות פוליטיות, אשר לעיתים רבות הסתיימו בשליחה למחנה הריכוז מאוטהאוזן. בזמן הסיפוח, הארגון גם פעל בסתר ואסף מודיעין צבאי ברחבי צ'כוסלובקיה, ובמיוחד בחבל הסודטים, אשר אכלס 3 מיליון אזרחים ממוצא אתני גרמני- דבר שעזר מאוד לפלישה הגרמנית לחבל זה בספטמבר 1938. לאחר הסיפוח, הארגון נשאר פעיל מאוד בתחום איסוף המודיעין, דבר שהפריע לשר החוץ הנאצי יואכים פון ריבנטרופ. הוא התלונן על כך להיטלר, דבר שבפגע באמון בין הפיהרר לארגון.
ב-31 באוגוסט 1939 הארגון השתתף בתקרית גלייביץ - תקרית שבה רשויות הביטחון הגרמניות ביימו השתלטות פולנית על תחנת רדיו גרמנית. דבר שהיווה תירוץ לפלישה הגרמנית לפולין ביום שלאחר מכן - ולמעשה לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
הארגון התפתח רבות עם השנים, והרחיב את פעילותו כלפי חוץ – ריגול וריגול נגדי – ועם פירוק המודיעין הצבאי של הוורמאכט (האבווהר) ב-1944 עקב השתתפותו בקשר נגד היטלר, היה לגוף היחיד בתחום זה. תחרות עזה בפעילות הביון בתוך גרמניה הנאצית שררה בין האס דה לגסטפו עקב חפיפת תחומי האחריות ביניהם, ועל אף ששניהם היו בפיקוד היידריך. התחרות לא פסקה גם בשנת 1939, עת אוחד האס דה עם משטרת הביטחון לארגון רב עוצמה בפיקודו של היידריך: "המשרד הראשי לביטחון הרייך" (RSHA). שירות הביטחון פוצל לשניים במסגרת זו – משרד III למודיעין פנים בפיקוד אוטו אולנדורף, ומשרד VI למודיעין חוץ בפיקוד היינץ יוסט. האס דה היה אחראי בשיתוף עם משטרת הביטחון על האיינזצגרופן שפעלו בשטחים הכבושים במזרח אירופה במלחמת העולם השנייה.
ב-30 בינואר 1943 מונה ארנסט קלטנברונר למפקד המשרד הראשי לביטחון הרייך, אשר כלל את "משטרת הביטחון" (SIPO) ואת "שירות הביטחון", האס דה. הוא מונה במקומו של היידריך, אשר נהרג בידי פרטיזנים פטריוטים צ'כים ביוני 1942. קלטנברונר החזיק במשרה זו עד סוף המלחמה. אחרי המלחמה הארגון הוצא אל מחוץ לחוק ואנשיו נשפטו כפושעי מלחמה.
לקריאה נוספת
רוני ברבש, לוחמה חשאית במלחמת העולם השנייה, אוריון הוצאת ספרים, 2023, עמ' 306–323.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אס אס
קטגוריה:גרמניה הנאצית: צבא וביטחון
קטגוריה:המשרד הראשי לביטחון הרייך
קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית | 2024-07-17T14:28:28 |
העליות בשנים 1700–1881 | ממוזער|שמאל|250px|מפת ארץ ישראל מעשה ידי ג'ון קארי, 1801
שמאל|ממוזער|250px|שלט מחוץ לבית הכנסת היפואי לעולי לוב
ממוזער|שמאל|250px|יהודים בנמל אלג'יר בדרכם לארץ ישראל (1841) מאת הצייר ויליאם ווילד
ממוזער|שמאל|250px|כיפת בית הכנסת החורבה שנחנך בשנית בשנת 1864, מצד ימין בין בתי העיר העתיקה בירושלים, ב-1934
שמאל|ממוזער|250px|ליד נמל יפו, 1873
ממוזער|שמאל|250px|טבריה על פי האמן אדריאן אגרון, 1837
שמאל|ממוזער|200px|ביצות כבארה במפת הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1880
שמאל|ממוזער|200px|קבר הרמח"ל בבית קברות יהודי בכפר יאסיף.
בגלי העליות לארץ ישראל מראשית המאה ה-18 ועד הרבע האחרון של המאה ה-19 עלו מעת לעת אלפי עולים, שתרמו לגידולו והתפתחותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים. העולים ביססו וחיזקו את קיומו הרעוע של היישוב היהודי והחלו ביוזמות חדשות. ממחצית המאה ה-19 ניכרו תמורות רבות ביישוב היהודי, בסיועם של ארגונים יהודים בתפוצות ובארץ ישראל, ובשל התערבותן והשפעתן הגוברת של המעצמות הזרות.
בשנת תרמ"ב 1881, בתקופת היישוב הישן ולפני תחילת גל העלייה הראשונה, נאמד היישוב היהודי כ-26,000 נפש על אף האסונות והפגעים הקשים שפקדו את היישוב ואת הארץ במהלך תקופה זו.
בשלהי המאה ה-17
תנועת הגאולה שעורר בתורו משיח השקר שבתאי צבי וההתנגדות לה בקרב רבים מיהודי ארץ ישראל והתפוצות, בשנות השישים של המאה ה-17 הסתיימה בכישלון והתרסקות, כאשר התאסלם ב-1665 לפקודת השלטונות העות'מאניים, אולם הטלטלה הרעיונית והרגשית ברחבי עולם היהודי לא שככה והמשיכה בהסתר. המתח המשיחי שצמח בתקופת הפולמוס עם השבתאים שרד זמן רב בתודעתם ובליבם של רבים בתפוצות ישראל. אישים שונים, שבתאים ושאינם שבתאים, ערכו חישובי קיצים, לפיהם ציפו המאמינים לעת קרובה של גאולה. השנים 1700, 1706, 1740 ושנים נוספות חושבו כמסוגלות לביאת המשיח. צפייה זו באה לידי ביטוי ברצונם ונסיונותיהם לעלות לארץ ישראל. בין העולים היו שבתאים נסתרים, וכאלה שלא היו מספיחי השבתאות, חלקם מקובלים ותלמידי חכמים ומנהיגי קהילות. ביניהם רבי יהודה חסיד, רבי אברהם רוויגו, נחמיה חיון, הרופא ד"ר יצחק קנטריני, הרמח"ל - רבי משה חיים לוצאטו, רבי ישראל יעקב אלגאזי, רבי רפאל טריביש, רבי חיים אבולעפיה, רבי חיים בן עטר, רבי פרץ בן משה ורבי שמחה מזאלוזיץ.
בן-ציון דינור כותב על תקופה זו: .
במאה ה-18
מבין העליות והאישים שעלו לארץ ישראל בתקופה זו ניתן לציין גם את האירועים הבאים:
בשנת 1700 הגיעה לארץ שיירת העולים בראשות רבי יהודה חסיד, לאחר מסע עלייה מרובה תחנות באירופה במהלכו הצטרפו לשיירה עולים מארצות שונות עדי לכדי 1500 איש. כאלף איש מהם עלו לבסוף בשתי שיירות מקושטא ומוונציה לירושלים. (באותה עת מנתה כל אוכלוסיית היהודים בעולם פחות ממיליון נפש). בשנים הסמוכות לפני עלייתם לארץ, נעשו הכנות בשיתוף עם היישוב האשכנזי בירושלים והוקמו עבורם 40 בתים לדירות וכן הוקמו בית כנסת, בית מדרש, מקווה ובורות מים לקליטתם הראשונית. המאה הקודמת בארץ ישראל התאפיינה בדלדול ניכר של כל היישוב היהודי, כך שעלייה זו הביאה בבת אחת לכמעט הכפלת מספר היהודים בירושלים שמנו ערב העלייה כ-1200 נפש. לדעת ההיסטוריון בן-ציון דינור סימנה החבורה את ראשית בנייתו וכינונו של היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה (היישוב הישן), על אף שגם לפני כן התקיים בה יישוב יהודי וותיק, רבים ממנו ממוצא ספרדי אשר הגיעו לארץ מעת לעת מרחבי האימפריה העותמאנית וכן משאר התפוצות. לימים בעקבות התעמרות מוכוונת של השלטון בעקבות פרשיית חוב של קהילת רבי יהודה החסיד יימנעו אשכנזים באשר הם, מלהיכנס לירושלים ולהקים בה קהילה, עקב חשש מאסר מיידי. חשש שיוסר רק לאחר כמאה שנים.
בשנת 1701 בקירוב, עולה רבי אפרים נבון מטורקיה, ומצטרף לישיבת "נוה שלום" שייסד רבי יצחק די מאיו (התקיימה לפחות עד 1847). בירושלים המצב היה קשה ליהודים, והם סבלו מהתנכלויות רבות מצד השלטון. לפי התיאורים השונים, הוטלו על היהודים מסים רבים, קנסות וגזרות שונות. בעקבות כך יהודים רבים ברחו מהעיר, הרב נבון נשאר בעיר ולאחר כעשור שימש בה כמנהיג היהודי הכמעט יחידי בה.
בשנת 1702 הקים אברהם רוויגו בירושלים ישיבה אשר שימשה בין היתר חלק מסיעת ר' יהודה החסיד. (מוסד זה התקיים לפחות עד 1835).
בשנת 1718 בקירוב עלה הרב המקובל עמנואל חי ריקי מאיטליה לצפת. חיבוריו בתורת האר"י והפצתה באירופה השפיעה גם על התפתחות תורת החסידות. בערוב ימיו חזר ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים וניסה לייסד בה מרכז ללימוד משנתו.
בשנת 1726 הוקם ועד פקידי קושטא אשר יסייע רבות לעלייה ולישוב היהודי בארץ ישראל. בעקבותיו יוקמו גופים דומים במדינות בעלות השפעה ושבהן קהילות יהודיות משמעותיות.
בשנת 1733 ניסה הבעש"ט לעלות אך נאלץ לשוב על עקבותיו בטרם הצליח.
הגם שהבעש"ט לא הצליח לעלות הרי שלמעשהו היה רושם רב כך שבשנים לאחר מכן התעוררה עליית חסידים לארץ ישראל.
בשנת 1737 עלה מטורקיה רבי גדליה חיון והקים בירושלים את ישיבת המקובלים בית אל, מוסד חשוב אשר הביא לבואם של חכמים נוספים; ביניהם ר' ישראל יעקב אלגאזי ובנו ר' יום טוב אלגאזי, שלימים שימשו בתפקיד הראשון לציון. הישיבה קיימת ובולטת עד היום. באותה שנה הוקמה גם "ישיבת גדולת מרדכי". (התקיימה לפחות עד שנת 1840).
בשנת 1740 הקים ועד פקידי קושטא בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים, ואשר היה החאן היהודי היחיד שפעל בעיר עבור עולים יהודים. המבנה נודע גם בשם "בית זונאנה" על שמו של רבי יעקב בן דוד זונאנה, הגביר היהודי שרכשו, וכלל גם מקווה טהרה. ומתקופה זו החלה להתפתח ביפו קהילה יהודית.
בשנת 1740 הגיע לטבריה הרב חיים אבולעפיה מאיזמיר בראש משלחת של עשרות אנשים, ובברכת מושל הגליל דאהר אל עומר, חידש את היישוב היהודי בטבריה אשר היה חרב במשך 70 שנה. רבי חיים אבולעפיה התמסר להתפתחות העיר ודאג למקורות פרנסה ליושביה. הוא בנה בעיר בית כנסת מפואר, סלל דרכים, הקים חנויות ליום השוק, בית בד לשמן שומשמין ו-בית מרחץ. בעידודו נרכשו שדות וכרמים באזור וכן בשפרעם, פקיעין, ובעזרת שלמה עבדי גם בכפר יאסיף. הרב אבולעפיה סייע בקליטתם של עולים נוספים מטורקיה, צפון אפריקה ומזרח אירופה. רבי חיים אבולעפיה אמנם עלה מאיזמיר אבל למעשה נולד בעצמו בארץ ישראל - בטבריה כבן לאנשי היישוב היהודי הוותיק.
חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה, לפיכך, התגברה העלייה לארץ. בתקופה זו עלה רבי אלעזר רוקח אבי משפחת רוקח; וכן, בשנת תק"א (1741) עלו ר' חיים בן עטר עם משפחתו, עשרות תלמידיו ובני משפחותיהם ממרוקו ומאיטליה בדרכם מעכו לטבריה פגשו בעיר קבוצת עולים מפולין.
בשנת 1743 עלה רבי משה חיים לוצאטו עם משפחתו וכמה מתלמידיו מהולנד לעכו והגליל.
בשנת 1743 הוקמה בירושלים "ישיבת כנסת ישראל" בראשות אור החיים ובחסות יהודי איטליה. (התקיימה לפחות עד שנת 1866)
בשנת 1747 עלה ר' אברהם גרשון מקיטוב גיסו של רבי ישראל בעל שם טוב והתיישב בחברון, ואחר הצטרף לישיבת המקובלים בית אל בירושלים.
בשנת 1748 הוקמו בירושלים מוסדות ישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה (התקיימה לפחות עד 1922).
בשנת 1751 הצטרף ר' שלום שרעבי מתימן לישיבת בית אל, ואף עמד בראשה ובהנהגת ירושלים, לימים עמדו בראשה גם שני בניו.
בשנת 1752 עלו מאלג'יר ר' יהודה עייאש ובנו ר' יעקב משה עייאש, אף הוא שימש בתפקיד הראשון לציון.
בשנת 1757 הקימו יהודים יוצאי קושטא בירושלים את "ישיבת דמשק אליעזר" בחסות יהודי טורקיה.
יש לציין שב-30 באוקטובר וב-25 בנובמבר 1759 - התרחשו שתי רעידות אדמה גדולות בצפון הארץ - ההערכה היא שרעידת האדמה הראשונה הייתה בעוצמה 6.6 בסולם מגניטודה לפי מומנט ורעידת האדמה השנייה הייתה בעוצמה 7.4 בסולם מגניטודה לפי מומנט. הרעש הורגש ברוב שטחי ארץ ישראל וסוריה. האחרונה הורגשה עד מצרים. לפי הערכות שונות נהרגו 10,000- 40,000 איש מכלל האוכלוסייה במרחב העות'מאני בו פגע הרעש, אלפים מהם בארץ. רעידה אחת התרחשה בצפת והשנייה בבקעת הלבנון. היה הרס בצפת, טבריה, סאסא, גוש חלב, עין זיתים, סג'רה, עכו ונצרת. תזוזה נוספת התרחשה גם במיצד עתרת, חציו זז בחצי מטר. בעכו פגעו גלי צונאמי של 2.5 מטר מעל בתי המגורים (יש לזכור שעכו מוגבהת וחלקה אף מוגן בחומה).
בשנת 1760 בקירוב ניסה הגאון מווילנא לעלות מליטא לארץ ישראל אך לא מצליח בכך. תלמידיו בדור הבא יקימו תנועת עלייה.
בשנת 1764 הגיעה קבוצת עולים מליטא וברודי עמם נמנה הדרשן המקובל ר' שמחה מזאלזיץ. בכתביו הוא מספר על הנדבן ר' יעקב בן דוד זונאנה מקושטא שבנה באותו זמן ביפו חומה ובית אכסניה עבור עולי רגל יהודים שבו יוכלו לנוח לפני הטלטלם שוב בדרכים.
על האכסניה השתלטו בהדרגה הערבים תושבי המקום. באותו זמן הקימו גם בעכו אכסניה דומה שכן אלו היו שתי ערי הנמל העיקריות עבור העולים ולא היה מקום מתאים ללון בו עבור המגיעים זה עתה לארץ.
מספר שנים לאחר ר' שמחה, עלה מברודי גם המקובל ר' פרץ בן משה מחבר הקונטרס שבח ותהילה לארץ ישראל.
בשנת 1764 הגיעה שיירה בראשות תלמידי הבעש"ט ר' מנחם מנדל מפרמישלן ור' נחמן מהורדנקא (שעלה לא"י בפעם השלישית). כאמור רבים מסיעת החסידים שכבר היו בארץ שקדמו בעלייתם ובהשקפותיהם לתלמידי הבעש"ט הצטרפו לסיעתם ודרכם החסידית החדשה של אלה.
בשנת 1770 בקירוב, עלה ר' יעקב מקרלין לטבריה ומייסד את הגרעין החסידי הראשון. בשנים הבאות המשיכו אדמורי חסידות זו לעודד משפחות מקרבן לעלות ולהצטרף לקהילות החסידות אשר בארץ.
בשנת 1771 הוקמה בירושלים "ישיבת מגן דויד" בחסות יהודי אמסטרדם (התקיימה לפחות עד 1921).
בשנת 1772 הגיעה מליטא שיירה בת מספר משפחות בראשות רבי עזריאל משקלוב, במטרה להעמיד על תילה את הקהילה האשכנזית בירושלים. נכדו ר' ישראל משקלוב יהיה בין מובילי עליית תלמידי הגר"א 37 שנים מאוחר יותר.
בשנת 1777 בגל עלייה הבולט בראשותו של רבי מנחם מנדל מויטבסק באו לארץ כ-300 נפשות. בין מנהיגי השיירה היו תלמידי המגיד ממזריטש.
רבים מהחסידים התיישבו ביישובי הגליל: צפת וטבריה וחלקם התיישבו בכפר יאסיף ובפקיעין. באותו זמן הגיעו לארץ כ-130 עולים מתוניס.
בשנת 1779 הוקמה בירושלים "ישיבת מרפא לנפש" עבור יוצאי סוריה, בחסות יהדות ארם צובא.
בשנת 1782 עלה מאיטליה ר' דוד פארדו.
בשנת 1794 הגיע מליטא רבי שלמה מטולוצין מבכירי תלמידי הגר"א והראשון שעלה לארץ עוד בחיי רבו והתיישב בחברון. כמו כן החלו לעלות חסידים מחבל ווהלין ומייסדים ב-1796 את כולל ווהלין לעולי פולין.
בשנת 1798 הצליח ר' נחמן מברסלב להגיע לארץ ישראל אך שוהה בה זמן קצר בלבד. עם זאת ביקורו זה היה לנקודת מפנה במשנתו. לאחר חזרתו ביקש לא לצטט את אמרותיו מהתקופה שקודם הביקור בארץ. הוא נהג לומר מאז: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל" וכן "מי שרוצה להיות יהודי, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל".
כאמור חכמים בולטים מעין אלה במסעות עלייתם לארץ ישראל עוררו רושם ותהודה ניכרת בקרב יהדות התפוצות והצטרפו למנהיגות קהילות העולים והיושבים זה מכבר בארץ ישראל.
בשנת 1798 נכנס לארץ צבא נפוליאון ממצרים, בניסיון לכבוש אותה מהטורקים. במקביל, הכריז נפוליאון כי בכוונתו לסייע לתקומתם המדינית של היהודים במולדתם ההיסטורית. הקיסר הצרפתי קרא ליהודים להזכר בעברם ההיסטורי המפואר בארץ ישראל, להקים ישות מדינית יהודית עצמאית בארץ ישראל. מנשר נפוליון אל היהודים. פורסם בעיתון הצרפתי מוניטר ב-20 באפריל 1799, וכן גם הופץ ככרוז בארץ ישראל ובקהילות היהודים באסיה ובאפריקה. נפוליון קרא ליהודים "להתלכד סביב דגלו לשם 'הקמת ירושלים העתיקה'. בידיעות מאותה תקופה נאמר כי אכן יהודים רבים הצטרפו אז לחילותיו של נאפוליון, שבדעתו להקים גדוד יהודי 'כדי לשוב ולהקים את ממלכת ירושלים". לפרסומו ותוכנו של הכרוז הייתה תהודה ניכרת. בעקבות המנשר פרסם הרב אהרן בן לוי מירושלים כרוז רבני לגיוס לצבא נפוליאון. אמנם מסע נפוליאון בארץ ישראל נכשל, אולם הוא סימן את התערבותן המדינית הגוברת של מעצמות אירופה בארץ ישראל, ומעורבותן בנעשה בה, בין השאר באמצעות הסכמי הקפיטולציות, אשר השליכו על תנאי העלייה לארץ וההתיישבות בה במאה ה-19.
בשנת 1800, מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל 274,850 נפש בקירוב, מתוכם 6,700 יהודים שהיוו 2.4% מכלל האוכלוסייה.
במאה ה-19
200px|ממוזער|הרב יהודה מרגוזה יליד סרייבו עלה לארץ ב-1801 ולימים שימש כרבה של יפו.
שמאל|ממוזער|200px|דיוקן עצמי של הגאוגרף היהודי יהוסף שוורץ עלה ב-1833 מבוואריה.
ממוזער|שמאל|200px|חותמת "קהל עדת בני ישראל ביפו", המאה ה-19
שמאל|ממוזער|200px|בול "הלבנון", 1963, עם הכיתוב "מאה שנה לעיתונות בארץ". הבול מציג סדר יד בעבודתו
שמאל|ממוזער|200px|הרב הקונסול יעקב חי עבו ורעייתו אסתר מלכה, עם שומר הראש הטורקי, הקאוואס, אביו שמואל עבו עלה מאלג'יר לצפת ב-1817.
ממוזער|שמאל|200px|חיים אמזלג סוחר וקונסול בריטניה, מראשי הקהל ביפו, משפחתו יוצאת מרוקו, עלתה לא"י ב-1834 מגיברלטר.
200px|ממוזער|יואל משה סלומון יליד ארץ ישראל, סבו אברהם שלמה זלמן צורף עלה מליטא ב-1811 בעליות תלמידי הגר"א.
ממוזער|שמאל|250px|בית אהרן שלוש ביפו בשלהי המאה ה-19. בפתחו יושב אהרן שלוש ומאחוריו שלושת בניו
200px|ממוזער|שמאל|יהושע שטמפפר, דוד גוטמן, יהודה ראב וזרח ברנט, ממייסדי פתח תקווה
היישוב היהודי בארץ סבל מתנאי מחיה ופרנסה קשים, מרעידות אדמה רעב ומגפות; אלה גרמו לתמותה רבה בקרב תושבי העיר ירושלים, כמו גם בשאר היישוב בארץ ומשכך להידלדלות חוזרת חרף מאמצי הקהילות היהודיות להשתקם. כמחצית מן היהודים בארץ ישראל היו נתינים זרים. אלו סבלו אף יותר מן העוינות וסדרי הממשל של השלטונות הע'ותמאניים כמו גם מתושבי הארץ.
בתחילת המאה התגוררה הקהילה היהודית בירושלים לעדותיה השונות בעיר העתיקה, וכללה בעיקר יהודים ספרדים. בבית הכנסת הספרדי "יוחנן בן-זכאי" היו מכתירים את הרב הממונה על יהודי האימפריה העות'מאנית "החכם באשי" הראשון לציון.
בגליל, סייעו מעמדו ופעולותיו של חיים פרחי לצמיחתו של היישוב היהודי ובימיו מנתה קהילת עכו כ-800 נפשות, ב-1820 מנתה קהילת יהודי ירושלים כמחצית מתושבי העיר, בטבריה היו היהודים כבר רוב תושבי העיר, וגם בצפת ערב רעידת האדמה בשנת 1837 היו היהודים מרבית תושביה. אולם בשל הירצחו של חיים פרחי, והאסונות הנוספים שפקדו את היישוב הן מידי הטבע והן מידי תושבי הארץ הידלדלו שוב קהילות היהודים הגדולות.
ביפו בשלהי המאה ה-18 השתלטו הערבים על חלק מנכסי היהודים ובנוסף פקדו את העיר מלחמות תכופות ומגפות מה שהביא לדלדול הקהילה היהודית. אך בשנת 1817 עת עבר אהרן מטלון מירושלים החלה להתחדש הקהילה היהודית במקום. ב-1820 עלה מאיסטנבול לירושלים הגביר ישעיהו אג'ימן. הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה לעולים המגיעים אליה בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יהוד" - חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מניין יהודים ביפו. ומאז ולאורך המאה ה-19 התפתחה בחסות ובעידוד הקהילה היהודית של יפו התשתית הרעיונית, החברתית והכלכלית שתמכה בהתעוררות הלאומית של היישוב היהודי בכלל שטחה של ארץ ישראל.
בין השנים 1807–1840 עלו לארץ לפחות 5,000 איש (בהם גם מאות משפחות מאלג'יר אולם רבים מהם היו בין כ-2400 הניספים בגליל ברעידת האדמה בצפת (1837)).
עולים רבים הגיעו לארץ ישראל מן הפזורה של היהודים מגורשי ספרד באירופה ומרחבי האימפריה העות'מאנית חלקם הגיעו כפליטי חרב מקהילות שנפגעו בזמן מרד היוונים נגד הטורקים בשנת 1822, וחלקם נטשו אזורים באימפריה העות'ומנית בשל המשבר הכלכלי שפקד אותה בעקבות חיסול חיל הינצ'ירים בשנת 1826.
ב-1829 עורך הגאוגרף היהודי יהוסף שוורץ שעלה מבוואריה מפה של ארץ ישראל תוך שימת דגש על האתרים הקשורים לעם היהודי.
קהילת יהודי יפו גדלה והתרחבה במשך המאה ה-19. נמל יפו היה לשער עלייה עיקרי לעולים לארץ. ביפו הונחה התשתית המוסדית, הכלכלית, התרבותית והמנהלית לעליות הבאות. למשל, ב-1842 רכש הרב יהודה הלוי מרגוזה רבה של העיר, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה), ונטעו בה 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר. בשנת 1855 נרכשו החלקה והפרדס על ידי משה מונטיפיורי כדי להעסיק בה יהודים עניים; לימים הוקמה על קרקע זו שכונת מונטיפיורי. בקרקעות שנרכשו ליד יפו, הוקם בשנת 1870 בית הספר החקלאי הראשון בארץ - מקוה ישראל, אשר חנך צעירים ילידי הארץ ומתפוצות ישראל. בשנת תרל"ח 1878 הוקמה המושבה פתח תקווה על ידי אנשי ירושלים, ובהם יואל משה סלומון.
עליות מהאימפריה הרוסית: עליית תלמידי הגר"א, החלה בשנת 1808, בשלש השנים הראשונות עלו כ-150 עולים, וכך לאורך כל המאה ה-19 המשיכו רבים נוספים לעלות משם לארץ; בין השאר הקימו עולים אלה מחדש את בית הכנסת החורבה ברובע היהודי, לאחר שהתגברו על הגבלות השלטון העות'מאני שמנע מאשכנזים להתגורר בירושלים. אחד העולים ר' מרדכי צורף יזם הקמת כפרים של עובדי אדמה בארץ ישראל, ושלח את תוכניתו אל הנדבן משה מונטיפיורי. עם הצטרפותם של חסידים לירושלים הוקם גם בית הכנסת "תפארת ישראל". בשנת 1819 עלו 15 משפחות אשכנזיות לחברון והחל משנת 1822 עלו חסידי חב"ד ממזרח אירופה והתיישבו בחברון והגדילו את הקהילה היהודית בעיר באופן ניכר. אף גזירת גיוס החובה לצבא הרוסי בשנת 1827 גרמה למשפחות שלמות לברוח מרוסיה, וחלקן עלו לארץ ישראל. היישוב האשכנזי בירושלים צמח מבודדים לכ-9,000 איש.
ב-1831 עולה ישראל ב"ק מברדיצ'ב (כיום אוקראינה) לצפת, מחדש את הדפוס העברי בארץ ישראל לאחר הפסקה של יותר ממאתיים שנה. בשנת 1863 מוציא לאור את העיתון הארצישראלי בעברית החבצלת, חתנו ישראל דוב פרומקין שעלה ממוהילב (כיום בלארוס) ממשיך את הוצאת העיתון לאורך שנים ובתפוצה לקהילות ישראל ברחבי העולם אליהם העיתון מביא חדשות על היישוב היהודי בארץ ישראל ועל קהילות היהודיות ברחבי העולם. באותה שנה מוציאים העולים יחיאל בריל ומיכל הכהן יחד עם יליד הארץ יואל משה סלומון את העיתון העברי הלבנון בבית הדפוס השני בארץ אותו הקימו יחד בשם דפוס סלומון.
במשך המאה ה-19 עלו כ-1,500 יהודים אשכנזים וספרדים מרומניה, ו-800 עד 1,000 יהודים יוצאי בסרביה ובוקובינה.
ב-1854 - אלברט כהן עורך את מסעו הראשון בארץ ישראל ובארצות האזור לבקשת הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת לבחינת מצבם של היהודים בהן. בעקבות מסעותיו אלה ישפיע על בניית תשתיות קהילתיות חשובות כבתי חולים, מוסדות חינוך ומוסדות סיוע.
עליה מהונגריה של תלמידי החתם סופר. מקרב עלייה זו קמו בהמשך אישים בולטים ביישוב הישן ואחר כך, בעדה החרדית. בשנת 1856 נבדלו עולי הונגריה בארגון משלהם בשם כולל אונגרין - כולל שומרי החומות.
כ-30 משפחות מפרס עלו לארץ בשנת 1815 והתיישבו בצפת ובגליל.
עליות מצפון אפריקה: בראשית המאה ה-19 עלתה קבוצה של כ-180 איש מתוניס. 150 מהם התיישבו בטבריה ו-30 בצפת. קבוצתו של ר' נתן אדרי באה מלוב. ב-1810 הצטרפה אליהם קבוצת עולים מלוב בראשות ר' אברהם כלפון. משפחת עבו השתקעה בצפת, ובמשך שלושה דורות רצופים שימשו בני המשפחה כקונסולים של צרפת בגליל ותרמו רבות לחיזוק ההתיישבות בגליל. ב-1818 עלתה קבוצת עולים נוספת מלוב, ובהם משפחתו של ר' אברהם חיים אדאדי והתיישבו בצפת. בשנת 1817 התיישבו עולים ממרוקו ומאלג'יר בחיפה. בין השנים 1830–1837 עלו לארץ מאלג'יר כ-400 משפחות, חלקם ברחו ממנה מפני הרדיפות שהחלו בה בשנת 1830. כשלושים משפחות מעולים אלה התיישבו בשפרעם. ב-1840 עלתה מאלג'יר קבוצה נוספת בת כ-150 איש בראשות אברהם שלוש מאושיות הקהילה היהודית ביפו, חלק מעולים אלה נספו בים בדרכם באוניות.
בשנים 1848–1860 עלו מאות עולים ממרוקו בהם הרב יוסף ארווץ, הרב יצחק אסולין (1852). באותה שנה הגיע מגיברלטר חיים אמזלג ששימש כסגן קונסול בריטניה. ממרוקו עלו ליפו גם הרב משה אלקיים ותלמידיו בשנת 1856. בני משפחת מויאל (1860) שהיו מנהיגי הקהילה היהודית ביפו: יוסף ביי מויאל ששימש כסגן קונסול ספרד ואחיו אברהם מויאל ששימש כממונה מטעם הברון רוטשילד, חברת כי"ח ואגודת חובבי ציון בניהול ענייניהם בארץ.
חלק מן העולים נמנו בין מבשרי הציונות או היו מבין המושפעים מהם; ביניהם הרב ד"ר יהודה ביבאס שעלה ב-1852 והתיישב בחברון, ותלמידו הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי שעלה בשנת 1874. הרב אלקלעי היה "גדול המעוררים להחייאת היישוב בארץ-ישראל"; הוא פעל למען יישוב ארץ ישראל משנת 1857, הציע להקים אגודה לבניית אוניות ומסילת ברזל, וייסד את 'חברת יישוב ארץ-ישראל'.
על אודות קורות היישוב היהודי בארץ במאות ה-18 וה-19 ראו -
בשלהי המאה ה-19
הגידול המואץ באוכלוסיית הארץ, ובכלל זה בקהילות היהודיות, בשל הגירה רבה של יהודים ואינם יהודים, תרם ליציאת תושבים מבין החומות הערים: ירושלים, יפו וטבריה, אל כפרים ושכונות חדשות. בשלהי המאה ה-19 התגבש רוב יהודי בירושלים; 17,000 יהודים לעומת 14,000 שאינם יהודים. בשנת 1881 התגוררו בשכונות שמחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים: ימין משה, נחלת שבעה ומאה שערים, למעלה מ-2,000 יהודים. בשנת 1895 מנה היישוב היהודי בירושלים 28,112 נפש, אשר התגוררו בשכונות חדשות רבות.
הקהילה היהודית בחיפה גדלה ובשנת 1875 כללה כ-1,000 נפש. ביפו שגשגה הקהילה היהודית ובשנת 1888 היה מספר היהודים כ-1500 נפש; "וגם הם מתחלקים לספרדים (אלף נפשות) ואשכנזים (חמש מאות)"; בשנת 1891 התאחדו שתי הקהילות הספרדית והאשכנזית ביפו לקהילה אחת.
על היישוב היהודי בארץ משנות השמונים ואילך ראו -
ראו גם
שד"ר
עליות לארץ ישראל
מסעות ארץ ישראל
זכרונות ארץ ישראל
עריצות שלטונית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
אנשי עליות קודמות
אנשי היישוב הוותיק ילידי הארץ
לקריאה נוספת
יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים במאה התשע-עשרה, א-ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז.
מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1917-1777, ירושלים: הוצאת כתר, 1978.
דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו.
ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשמ"א.
אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, הוצאת שלם, ירושלים ה'תשס"ז.
אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה.
יעקב ברנאי, יהודי ארץ-ישראל במאה הי"ח בחסות פקידי קושטא, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב.
קישורים חיצוניים
אגרות ארץ ישראל - שכתבו היהודים היושבים בארץ לאחיהם שבגולה, מימי גלות בבל ועד שיבת ציון שבימינו, קיבצן וביארן אברהם יערי (תל אביב, תש"ג), באתר היברובוקס.
.
הנרי טולדנו, עליית היהודים המערביים וא"י מהתחדשות היהודי בטבריה ובמאה ה-19 (1740-1917), מים מדליו תשנ"ג
הערות שוליים
*
קטגוריה:עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
קטגוריה:היישוב הישן
קטגוריה:המאה ה-19
קטגוריה:המאה ה-18
קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל | 2024-07-16T20:00:01 |
סיבתיות | סיבתיות היא מושג המתייחס ליחסים של גרימה בהם מאורע אחד, תופעה, תהליך או אובייקט (הסיבה), תורמים (באופן מלא או חלקי) להתרחשות מאורע אחר, תופעה, תהליך או אובייקט (התוצאה). עקרונית, לתוצאה יכולות להיות סיבות רבות. באופן דומה, התוצאה עצמה יכולה להיות גורם או סיבה לתוצאות אחרות. משמעות המושג סיבתיות כפי שהוא בשימוש היום נקבעה במאה השמונה-עשרה על ידי דייוויד יום. אריסטו השתמש באותו מושג אך במשמעות שונה לחלוטין.
סיבתיות בפילוסופיה
סיבתיות לפי אריסטו
אריסטו הגדיר סיבתיות, לא כיחסים של גרימה בין סיבה לתוצאה, אלא כתשובה לשאלה למה דבר מסוים הוא כזה ולא אחר? במילים אחרות, סיבתיות על-פי אריסטו שואלת מה קובע את זהותו של דבר מסוים. סיבתיות יכולה להיות מהסוגים הבאים:
סוגי סיבתיותשם הגדרה הסבר במילותיו של אריסטו סיבתיות חומרית החומר ממנו עשויים דברים, למשל ברונזה או כסף X הוא מה ש-Y עשוי ממנו עץ הוא מה ששולחן עשוי ממנו צורה הצורה [במובן 'מהות'] של הדבר X הוא תיאור של Y משטח להנחת חפצים ושימוש בהם הוא שולחן פועלת מקור הזהות של הדבר, למשל אב של ילד המורה לו כיצד לפעול X הוא מה שיוצר את Yנגר מייצר שולחנות טלאולוגית התכלית לשמה דבר מסוים הוא עצמו X הוא מה ש-Y משמש לושולחן משמש לאכילה ולכתיבהרק איחוד ארבעת סוגי הסיבתיות יוצר הסבר שלם. לדוגמה: הנגר יוצר שולחן כשהוא נותן לחומר מסוים (עץ) צורה מסוימת (משטח עם רגליים), לשם תכלית מסוימת (כדי שאנשים יכתבו ויאכלו עליו).
מקור הסיבה הטלאולוגית
ישנה ביקורת חריפה על טענתו של אריסטו לפיה גם לישויות טבעיות (למשל עץ, כלב, סוס) יש סיבה טלאולוגית. הוא טען שתכלית העצמים הטבעיים אינה חיצונית להם, כמו שהנגר לשולחן, אלא פנימית. למשל, תכליתו של בלוט היא לגדול ולהיות עץ אלון.
במאה ה-13, כשהכנסייה עברה מאפלטון לאריסטו, נטען על ידי תאולוגים כמו תומאס אקווינס שלכל הישויות בטבע סיבה טלאולוגית חיצונית, והיא אלוהים.
לייבניץ ועקרון הטעם המספיק
המתמטיקאי והפילוסוף בן המאה ה-17, גוטפריד וילהלם לייבניץ התמודד עם הפרשנות הכנסייתית הרווחת לסיבתיות של אריסטו וקבע את עקרון הטעם המספיק, לפיו:
קיים הסבר לכל ישות
קיים הסבר לכל עובדה
לייבניץ נסמך על המציאות נמצאת של פרמנידס ואריסטו וביקר את דקארט שבדרישתו להסבר ודאי נסוג וחזר לאלהים יודע הכול של אקווינס.
סיבתיות לפי יום
לפי הפילוסוף דייוויד יום, סיבתיות היא קביעת עמדה עבור הזמן, לפיה כל שינוי גורר שינוי מאוחר עוקב, המתחייב ממנו ומאוחר לו בזמן. סיבתיות היא המגדירה הבדל בין עתיד, שהוא השינוי המאוחר, לבין עבר, שהוא השינוי המוקדם. למעשה, סיבתיות, עתיד ועבר, הן מקשה פילוסופית אחת בלתי ניתנת להפרדה.
סיבתיות הכרחית ומספיקה
ניתן לבצע הבחנה בין סיבות משני סוגים: הכרחיות ומספיקות. סוג שלישי של סיבתיות, שאינו דורש הכרחיות או מספיקות אך תורם לתוצאה, נקרא "סיבה תורמת".
סיבה הכרחית
X נחשב לסיבה הכרחית להתרחשות Y, אם כל פעם ש X נעדר אז Y לא מתרחש.
סיבה מספיקה
X נחשב לסיבה מספיקה להתרחשות Y, אם כל פעם ש X נוכח אז Y מתרחש.
סיבות תורמות
גורם תורם הוא אחד מבין מספר גורמים מקבילים שמעמדם ההכרחי ליצירת התולדה הספציפית לא-קבוע; ייתכן והוא הכרחי וייתכן שלא. גורם תורם אינו מספיק, מכיוון שמעצם הגדרתו הוא מלווה בסיבות אחרות, אשר לא היו נחשבים כסיבות אילו הגורם התורם לבדו היה מספיק.
הפילוסוף ג׳ון לסלי מאקי טוען כי בשיח השגרתי על אודות "סיבות" למעשה על-פי רוב מתייחסים למה שהוא כינה ״תנאי INUS״ (גורמים בלתי-מספיקים אך לא-יתירים של שרשרת סיבתית שהיא עצמה לא-הכרחית אך מספיקה לצורך יצירת התולדה הסיבתית). דוגמה לכך היא קצר חשמלי כגורם לשריפת בית. לדידו של מאקי יש לקחת בחשבון את מכלול האירועים: הקצר, הקרבה של חומר דליק והיעדרם של כבאים. יחדיו תנאים אלה הם יתירים אך מספיקים לשריפת הבית (מכיוון שישנם מכלולי אירועים רבים אחרים שבהחלט היו יכולים להוביל לכך שהבית נשרף, למשל לירות בבית עם להביור נוכח חמצן וכדומה). בתוך מכלול זה, הקצר הוא לא גורם מספיק (מכיוון שהקצר בפני עצמו לא היה גורם לשרפה) אבל לא יתיר (מכיוון שהאש לא הייתה ניצתת בלעדיו, כשכל שאר התנאים שווים) אלא חלק משרשרת סיבתית שהיא כשלעצמה יתירה אך מספקת להופעת האפקט - שרפה. מכאן הקצר הוא גורם INUS לתולדה שריפת הבית.
סיבתיות בפיזיקה
בפיזיקה סיבתיות הוא שמה של הנחה לפיה מצבה של מערכת בזמן מסוים תלוי אך ורק במצבה קודם לכן, ולא במצבה בזמן מאוחר יותר. הנחה זו קובעת כיווניות לזמן ובכך מגדירה את חץ הזמן. אולם, אין זו קביעה הנשענת על ניסויים ועל כן אין היא נחשבת כאישוש לקיומה של אסימטריה בין עבר לעתיד.
סיבתיות הסתברותית
רקע והגדרה
הפירוש הדטרמיניסטי לסיבתיות אומר כי A גורם ל-B, הרי שאם A נוכח אזי B חייב להתרחש ואם A לא נוכח אז גם B לא יתרחש. במובן הזה, מלחמה אינה גורמת למוות, שהרי יש אנשים שנלחמו במלחמה או חוו אותה ולא מתו. לפי אותו הגיון עישון אינו גורם לסרטן או מחלות לב, ותרופה עם התוויה כנגד כאבים אינה גורמת להפסקת הכאב או אף להקלה בו, גם אם פעולת התרופה נבדקה בניסויים קליניים.
כתוצאה מכך, הוצע רעיון הסיבתיות ההסתברותית (הסתברות מותנית). באופן לא פורמלי, על פי עיקרון זה התנאי A האומר כי "אדם מעשן" גורם למצב B שהוא המאורע "האדם חולה או יחלה בסרטן בזמן כלשהו בעתיד" אם המידע על A גורם לעליה בסבירות (likelihood) כי B יתרחש. כלומר, מתייחסים אל A כגורם ל-B אם .
הגדרות מסוג זה הוצעו בין היתר על ידי הפילוסופים יו מלור ופטריק סאפס, והסטטיסטיקאי ומדען המחשב יהודה פרל.
הוכחת סיבתיות, גם לפי הגדרה זו, היא קשה. על פי ההגדרה הזו, A ו-B הם מאורעות הסתברותיים שאינם בלתי תלויים, אך באופן אמפירי ניתן לצפות בדרך כלל רק במתאם סטטיסטי בין שני המאורעות. האמירה הידועה כי "מתאם אינו מעיד על סיבתיות" מבטאת בצורה לא מדויקת את הקושי הזה. למעשה המשמעות של אמירה זו היא שלעולם לא ניתן להסיק קשר סיבתי מתוך נתונים תצפיתיים. לכן לעיתים הקשר הסיבתי/הסתברותי מנוסח בצורה זהירה כגון "עישון כנראה גורם לסרטן".
הסקה סיבתית והקריטריונים של ברדפורד היל
סטנדרט הזהב להוכחת סיבתיות הסתברותית הוא ניסוי מבוקר, אך לעיתים לא ניתן לבצע ניסויים כאלה, מסיבות אתיות, מעשיות או אחרות, וכל הנתונים או רובם מבוססים על תצפיות פאסיביות (כלומר, שלא נאספו באופן מבוקר). לכן הסטטיסטיקאי אוסטין ברדפורד היל ניסח ב-1965 9 קריטריונים להסקת קשר סיבתי בין גורם אפשרי ואפקט נצפה על סמך נתונים תצפיתיים. הקריטריונים הם:
עוצמת הקשר הסטטיסטי בין המשתנים - ככל שעוצמת הקשר בין משתנים גבוהה יותר כך סביר יותר שקיים קשר סיבתי. הכוונה לקשר סטטיסטי במובן הרחב (association), ולאו דווקא במובן הצר של מקדם המתאם הליניארי של פירסון.
עקביות או שחזוריות - קיומן של עדויות דומות ממספר תצפיות בלתי תלויות (למשל תצפיות שנערכו בזמנים שונים ומקומות שונים).
ספציפיות - אין הסבר סביר אחר לקיומו של האפקט הנצפה.
טמפורליות - הגורם הסיבתי האפשרי חייב להתקיים לפני האפקט.
גרדיינט ביולוגי - חשיפה גדולה יותר לגורם האפשרי יוצרת אפקט גדול יותר.
המנגנון המוצע לקיום הקשר הסיבתי מתקבל על הדעת.
קוהרנטיות (לכידות) בין הנתונים התצפיתיים וניסויי מעבדה.
יש אפשרות לבצע ניסוי מבוקר להערכת האפקט הסיבתי.
אנלוגיה - גורמים אפשריים דומים יוצרים אפקט דומה.
רק קריטריון הטמפורליות הכרחי, ולעיתים ניתן לקבוע בוודאות גדולה כי קיים אפקט סיבתי גם אם חלק מהקריטריונים אינם מתקיימים.
ראו גם
רמזים לסיבתיות
הסבר סיבתי
גורם מבלבל
המטאפיזיקה של אריסטו
אטיולוגיה
קישורים חיצוניים
האם עקרון הסיבתיות חל על כל דבר? באתר מכון דוידסון-שאל את המומחה
Crash Course - על ההבחנה בין מתאם/קורלציה לסיבתיות
הערות שוליים
קטגוריה:לוגיקה
קטגוריה:פילוסופיה של המדע | 2024-09-25T07:15:51 |
זוטה לבנה | ממוזער|תפרחת של זוטה לבנה
זוטה לבנה (שם מדעי: Micromeria fruticosa) הוא עשב תיבול ממשפחת השפתניים, משמש בעיקר לחליטת תה. תת-המין המצוי בארץ הוא M. f. subsp. barbata. ושמו המדעי העדכני הוא Clinopodium barbatum. בערבית היא מכונה עִשְבִֵֵּת אלשָּאי - "עשב התה", ובקרב עדות מסוימות היא מכונה גם "פלאיו". משרעת תפוצתה מזרח ים-תיכונית, מצויה בבלקנים, בטורקיה, בסוריה, בלבנון ובישראל.
טקסונומיה
מאגרי הצמחים הבינלאומיים מציינים שמות אחרים לצמחים בישראל וסביבתה והנושא עדיין בבירור. זוטה לבנה (Micromeria fruticosa (L.) Druce) משויכת בישראל מאז 1913, הן במילונים והן באתרי האינטרנט, לסוג Micromeria ואילו בעולם היא משויכת משנת 2006 לסוג קְלִינוֹפּוֹדְיוֹן (.Clinopodium L) המונה 168 מינים, ולא רק זאת היא נחשבת כשם נרדף לתת-מין (Clinopodium serpyllifolium subsp. fruticosum). המוזר הוא שתת-מין זה נחשב לאנדמי לספרד. ועל כן, ייתכן ששמו המדעי הנוכחי הוא Clinopodium barbatum (P.H.Davis) Melnikov ששונה מהשם M. f. subsp. barbata.
לסוג זה נציג נוסף הגדל בחרמון - קְלִינוֹפּוֹדְיוֹן מְנֻצֶּה (Clinopodium vulgare). בערך זה השם המדעי הוא כפי שמופיע באתר צמחיית ישראל וסביבתה.
מורפולוגיה
בן שיח, שגובהו עד 100 ס"מ, מסתעף מהבסיס ומכל אורכם של הגבעולים. גובה הצמח עד 70 ס"מ. בעל גבעולים נגדיים ורְבוּעִים, זקופים ומתפשקים וגובהם 40 עד 100 ס"מ. והגבעולים מהשנה שעברה מעוצים בבסיס הצמח. העלים בעלי פטוטרת קצרה, תמימים או מפורצים במקצת. העלים קטנים, ביציים ומוארכים, אורכם 0.8 ס"מ עד 2 ס"מ ואף 3 ס"מ, והם בעלי כסות קטיפתית צהבהבה של שערות מהודקות, צפופות וקצרות. צורת העלה אליפטית ואורכו שווה לפעמיים רוחבו, ובדרך כלל מוצרים בבסיסם. העלים העליונים על פי רוב מוארכים-אליפטיים. ריחם של העלים ייחודי והוא מזכיר נענע ואזוב מצוי.
חפי הפרחים קטנטנים. צבע הכותרת לבן או שמנת, והאוגן בעל כתמים לילכיים. רוחב דורי הפרחים 1.5 עד 3.0 ס"מ, כל דור מסועף פעמים אחדות, והתפרחות נישאות על עוקצים ארוכים. הגביע דמוי צינור או פעמון, בעל 13 עורקים ו-5 שיניים קצרות ושוות כמעט אחת לשנייה. הגביע, שאורכו כ-0.3 ס"מ שעיר ולועו סתום בשערות ארוכות. הכותרת דו שפתנית, צינור הכותרת בולט מתוך הגביע, חסר טבעת שערות, השפה העליונה זקופה ושטוחה כמעט. השפה תחתונה בעלת 3 אונות וארוכה קצת מהעליונה. האבקנים שמספרם 4, זקופים, הזוג הקדמי ארוך מהזוג האחורי. ארבע הפרודות חלקות.
פֵנוֹלוֹגְיָה (מחזור חזותי)
הבדל גדול נצפה בין גודל העלה בקיץ לבין גודלו בחורף-אביב, עלי הקיץ קטנים במחצית. תחילת הפריחה ביוני, שיאה בספטמבר וסיומה בדצמבר, אם כי מספר מועט של פרחים נשאר על הצמח גם לאחר 9 חודשים מתחילת הפריחה. ככל שעולה אחוז הפרחים, מכלל חלקי הצמח, בעונת הפריחה, כך יורד אחוז העלים.
שיא הפריחה של זוטה לבנה בחבל הים-תיכוני הוא בסוף הקיץ, אך מתברר כי אוכלוסיות רבות ממשיכות בשיא פריחה גם בחודשי הסתיו עם חודשיו גשומים. הפריחה בישראל מתחילת יוני עד אמצע דצמבר.
רפואה עממית
הזוטה הלבנה נחשבת גם כצמח מרפא ומשתמשים בה ברפואה העממית בחליטות להורדת לחץ הדם, וכנגד כאבי בטן, הצטננות, שיעול ולחיטוי פצעים והפה.
קישורים חיצוניים
זוטה לבנה כתבה על הזוטה הלבנה החומרים הפעילים בצמח והתכונות הרפואיות
הערות שוליים
קטגוריה:עשבי תיבול
קטגוריה:צמחי מרפא
קטגוריה:תבלינים
קטגוריה:שפתניים | 2022-10-31T22:44:46 |
מוסדות לחינוך גבוה בישראל | הפניה השכלה גבוהה בישראל | 2013-06-03T05:47:18 |
מארי אנטואנט | ממוזער|160px|מארי אנטואנט בגיל 8 בציורו של ז'אן-אטיין ליוטאר
מריה אנטוניה יוזפה יוהאנה (בגרמנית: Maria Antonia Josepha Johanna ), ידועה גם בשם מארי אנטואנט (בצרפתית: Marie Antoinette; 2 בנובמבר 1755 – 16 באוקטובר 1793), הייתה ארכידוכסית אוסטריה, מלכת צרפת האחרונה לפני המהפכה הצרפתית ואשתו של לואי ה-16, מלך צרפת בעת המהפכה.
מארי אנטואנט הייתה בתם של הקיסרית מריה תרזה ושל הקיסר פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (פרנץ מלורן). ב-16 במאי 1770 נישאה ללואי ה-16, ולזוג המלכותי נולדו ארבעה ילדים. היא הוצאה להורג באמצעות עריפת ראש בגיליוטינה, תשעה חודשים לאחר הוצאתו להורג של בעלה.
היא זכורה בעיקר בשל האמרה המפורסמת המיוחסת לה, "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות", שהציגה אותה כשליטה מפונקת ומנותקת מהעם. למעשה מדובר בייחוס שגוי שכן משפט זה נכתב על ידי ז'אן-ז'אק רוסו בספרו "הווידויים", ופורסם ב-1767 כאשר מארי אנטואנט חיה כנסיכה צעירה באוסטריה ולא יועדה עדיין להיות מלכת צרפת. המשפט הידוע היה חלק מסיפור של רוסו על אחת ממלכות צרפת הקדומות, אך בתקופת המהפיכה עשו בו שימוש להשחרת דמותה של מארי אנטואנט.
ילדותה ונעוריה
מארי אנטואנט נולדה בשם מאריה אנטוניה יוזפה יוהנה לבית הבסבורג-לורן ב-2 בנובמבר 1755 בארמון הופבורג בווינה, כבתה החמש-עשרה של הקיסרית מריה תרזה, שהשיאה את ילדיה לתועלתה הפוליטית, בהצהירה: "אומות אחרות ינהלו מלחמות ואת, אוסטריה בת המזל, הינשאי". כילדה הייתה מאריה מחוננת בנגינה ובשירה. בזכות יכולתה להקסים את מוריה היא הצליחה להתחמק מרוב מטלותיה הלימודיות עד שאמה גילתה שהיא מתקשה לכתוב. אנקדוטה המתארת את יכולתה להקסים את סובביה מתוארת בזיכרונותיו של מוצרט, המספר כי הגיע פעמים רבות לנגן בחצר המלכות באוסטריה בהיותו ילד ויצר קשרי חברות עם הנסיכה בת גילו ובגין התרשמותו ממנה ומטוב לבה ביקש להינשא לה לכשיגדל. יופייה ואופייה היה הגורם שהניע את אמה לבחור בה להינשא ליורש העצר של ממלכת צרפת, שכן השידוך איפשר יצירת ברית בעלת חשיבות רבה לאוסטריה, בגין ההתקרבות בין אויבתה הגדולה, פרוסיה לממלכה המאוחדת. מאריה אנטוניה בת ה-14 הובטחה לנכדו של לואי ה-15, שעלה לבסוף לכס כלואי ה-16.
מרגע ההחלטה נעשו מאמצים רבים להכשיר אותה לחצר המלכות הצרפתית. תרבות החצר בוורסאי נחשבה לתרבות עילית והצרפתים התייחסו בזלזול לבית המלוכה האוסטרי, אותם ראו כברבריים מבחינה תרבותית. על מנת להתאים לדרישות הצרפתים עברה מאריה השתלמות מדוקדקת בצרפתית, בנימוסים ובמנהגים המקומיים, עברה טיפולים קוסמטיים כמו יישור שיניה (שכן תמונתה שנשלחה לוורסאי זכתה להערות כי אינה יפה דיה), ונרכשה עבורה מלתחה ראוותנית על פי כללי הטקס הצרפתים.
ההודעה על השידוך האוסטרי התקבלה בהסתייגויות ובהתנגדויות בצרפת כבר מתחילת הדרך. מורת רוח הובעה מצד אנשי ממשל ואצילים ואף מקרב בנותיו של לואי ה-15, אולם השפעת המלך ניצחה והשידוך יצא אל הפועל. ב-7 במאי 1770, בגיל 14, הגיעה מאריה אנטוניה לצרפת על מנת להנשא ליורש העצר העתידי, לואי ה-16. קבלתה של הנסיכה האוסטרית לחצר הצרפתית נעשתה על פי כללי הטקס המלכותיים, שדרשו כי על הנסיכה להסיר כל סממן לתרבותה הקודמת בטרם הגעתה לארמון. על כן מקום המפגש נקבע בגבול אוסטריה-צרפת, על אי בנהר הריין בקרבת העיר שטרסבורג שבאלזס. שם נבנה בית עץ ארעי אליו נכנסה מאריה אנטוניה ונפרדה ממשפחתה, מארצה ומחפציה, וקיבלה את שמה החדש. אנשים רבים באו לקבל את הנסיכה הצעירה עם הגעתה לצרפת וחזו בנסיכה מאריה אנטוניה האוסטרית הופכת לנסיכה מארי אנטואנט הצרפתייה. מרגע זה לא שבה מארי אנטואנט לראות את משפחתה ומולדתה.
נסיכה ומלכה
מארי אנטואנט התקבלה בתחילה בצרפת בברכה ובהתלהבות בקרב הצרפתים ונערכה עבורה קבלת פנים מרהיבה ומחבקת. עם זאת הקשיים הכלכליים והשינויים הפוליטיים בצרפת הובילו לתהפוכות רבות, חוזרות ונשנות, ביחס האזרחים למלכה בהתאם להלך הרוחות במדינה.
בתחילת דרכה בצרפת ניתן למצוא תיעודים רבים על מעשיה של מארי אנטואנט, התנהגותה, לבושה ויחסה לאחרים. בכל התיעודים תוארה מארי אנטואנט הצעירה כדמות אהודה. יחסה אל העם הצרפתי היה חם ואכפתי והיא כבשה את לבבות ההמון באמירותיה כי ברצונה להיות חלק מהעם הצרפתי ולא רק מלכתו. מתיעוד פגישתה הראשונה עם ראש העיר, אשר בא לקבל את פניה עם הגעתה לצרפת, נמצא כי הוא פנה אליה בגרמנית, שפת אמה, והיא ביקשה שלא ידבר עימה בגרמנית, כי מכאן והלאה היא אינה מבינה שום שפה זולת צרפתית (" Non! Ne parlez point Allemand, s'il-vous-plaît. À dater d'aujourd'hui je n'entends plus d'autre langue que le français"). מארי אנטואנט זכתה להערצת העם הצרפתי בעיקר בזכות משאלתה לרצות את כל רואיה ונוכחותה הפיחה תקווה בקרב הצרפתים שקיוו ששלטונם החדש של לואי ה-16 ומארי אנטואנט יביא לשיפור במצב הכלכלי בצרפת ולהקלה בחיי האזרחים. צעדיה הראשונים של הנסיכה האוסטרית בצרפת היו מבשרי טובות.
נישואיה של מארי אנטואנט ללואי ה-16 ב-30 במאי 1770 לוו בחגיגות בארמון ורסאי ובכל צרפת. תאונה קטלנית שנגרמה משרפה בעקבות מופע זיקוקין די-נור בסיום חתונת הזוג (וגרמה למותם של 130–400 אנשים), העיבה על החגיגות, אך העידה על החשיבות שייחסה מארי אנטואנט לצרפתיים שגורלם לא שפר עליהם. השרפה תועדה וכן הטיפול האישי של מארי אנטואנט, שנחשב בעיני אנשי האצולה כהתנהלות חריגה ביחס לחצר המלכותית: מארי אנטואנט החליטה כי היא תשלם מהונה האישי הכנסה חודשית למשפחות הקורבנות שנמחצו במנוסת ההמון בפריז, והדבר תועד במסמכי הארמון. תשומת הלב האישית של המלכה החדשה לנתיניה הוביל לתיאורים אוהדים על אופיה הרחום והקשוב והפופולריות שלה הייתה חסרת תקדים. הדרך הנלהבת בה התקבלה מארי אנטואנט בצרפת מתועד בתיאורי הכתרת לואי ה-16 ומארי אנטואנט למלכי צרפת, כאשר ההמון שנכח בהכתרה קטע את טקס ההכתרה בקריאות "תחי המלכה" במשך כ-15 דקות רצופות.
בשנים שלפני המהפיכה הצרפתית לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו ידועים ברצינות הרבה בה לקחו את תפקידם כמגיני העניים והנזקקים ובגין מעשיהם אלה זכו לפופולריות רבה בקרב פשוטי העם. תיאור הערצת ההמון את המלך והמלכה מתועדת בתיאור קבלת הפנים אותה ערכו למלך ולמלכה בביקורם הראשון והרשמי בפריז, ביוני 1773 וכוללים את תיאוריה של מארי אנטואנט כ"מלכת החסד והמתיקות". מעשיה של מארי אנטואנט לסייע לעם הצרפתי החלו מיד לאחר הכתרתה, ב-1774, כאשר ביקשה לשחרר את העם מעולו של מס שנקרא "חגורת המלכה" שנהוג היה לגבות עם עלייתו לשלטון של מלך חדש. בבקשתה לוותר על המס התבדחה כי "כבר לא נהוג לחגור חגורות בימינו".
מקורות מידע מן התקופה כוללים את זכרונותיה של מאדאם קמפיין, האומנת של ילדי המלך והמלכה ובהן מתוארים תשובותיה השנונות של מארי אנטואנט בנושאים שונים ויחסה טוב המזג כלפי אנשי החצר. דוגמה ליחסה השנון והמשועשע של המלכה לכובד ראשם של אנשי חצר המלכות ניתן למצוא באנקדוטה על הרופא המלכותי, שנהג לספר על מות מטופליו במשפט "זה עתה איבדתי את אחד מחבריי הטובים". מארי אנטואנט אמרה על כך כי "אם הוא מאבד את כל המטופלים שהם חבריו, מה עולה בגורלם של אלה שאינם חבריו?"
מארי אנטואנט הביאה לחצר המלכות בצרפת את ההתנהלות המוכרת לה מחצר המלכות באוסטריה. חצר המלוכה הצרפתית לוותה בכללי טקס ברורים ונוקשים, כובד הראש ורצינות לכל פרט גדול כקטן מחיי היום יום של המלך והמלכה, אשר היו חקוקים באורח החיים של מלכי צרפת מתקופתו של לואי ה-14. חצר המלוכה האוסטרית התנהלה בסגנון נוצרי, חם ומשפחתי, המקדש את חיי הזוגיות ומאפשר למלך ולמלכה להקדיש זמן רב לחיי המשפחה. בעקבות זאת התנהלותה של מארי אנטואנט היו שונות מההתנהגות המלכותית הנהוגה בצרפת והיא סירבה להיכנע לדרך הצרפתית בה נעשו הדברים. עדויות רבות שנשכחו במהפיכה הצרפתית מציגים את פעולותיה לסייע לפצועים צרפתיים באמצעות פינויים בכרכרה המלכותית, סירובה להשתתף במסעות ציד הנערכים תוך רמיסת שדות ויבול של איכרים הגרים בשכנות לארמון וורסאי ועוד. כמו כן, מארי אנטואנט הקפידה לאמץ לטיפולה ילדי עניים אליהם התייחסה כילדיה שלה, יש המשערים כי היה זה על מנת למלא את מקום הילדים שלא נולדו לה בשנות נישואיה הראשונות. תיעוד מיוחד במסמכי המלוכה מתאר את תהליך כניסתו, מימונו וגידולו עד לבגרות של ילד כפרי עני, אותו פגשה באחד מטיוליה בכרכרתה סביב ארמון ורסאי וגילתה כי הוא מתגורר עם סבתו ואחיותיו בעוני ובעליבות רבה. ציון יוצא דופן לילד זה היה בגין החלטתה של מארי אנטואנט להעבירו למגורים בארמון וורסאי, לגדל אותה כילדה ולסייע כלכלית למשפחתו.
פעולותיה של מארי אנטואנט ויחסה האוהד לעניי צרפת לא הייתה מקובלת על ידי אנשי האצולה שהתגוררו בוורסאי. הבדלי המעמדות בצרפת הגדירו נוהלי התנהגות ברורים שלא ראו בעין יפה ערבוב בין מעמד האצולה לאזרחים קשיי יום. חצר וורסאי התנהלך בלוח זמנים של נשפים, חיי מותרות והוללות, מרוחק מפריז ומחיי היום יום של האזרחים. התנהגותה הפילנתרופית של מארי אנטואנט ואהדתה לכפריים סביב הארמון הייתה לא אופנתית באורח שערורייתי בעבור אצולת החצר, שראתה אותה כמסכנת את הפריווילגיות של מעמד האצולה על תושבי צרפת הכפריים והעניים. יחסה האוהד של מארי אנטואנט לעניים בצרפת הטריד את אצולת חצר המלוכה. היא צוטטה פעמים רבות בגין משפטים יוצאי דופן שנאמרו על ידה, אשר נכתבו ותועדו במכתבים רבים כגון מסמכי רופאו המנתח של המלך (Loustonneau), שסיפר כי מארי אנטואנט דיברה על מספרם הרב של העניים בצרפת ואמרה שאילו דלק נר בחלונו של כל עני בממלכה, הייתה נוצרת תאורה יוצאת דופן בצרפת.
פרוטוקולים ותיעודים של חצר המלכות מציגים את מארי אנטואנט הצעירה כמלכה עדינה ורגישה הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות, וזאת מול תיעוד מזלזל של אנשי האצולה בחצר וורסאי כלפיה המתעב את "האוסטרית" שנדחפה למעמד זה של מלכה בגין שידוך לא אהוד עליו החליט לואי ה-15. המחקרים העדכניים המציגים את הפרדוקס שבתיעוד אישיותה של מארי אנטואנט אל מול שנאת ההמון הצרפתי בתקופת המהפיכה הצרפתית וכן ההתקפות הזדוניות והאישיות כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט, עוסקים בחיפוש אחר הסיבה לשנאה העזה ולתדמיתה השלילית.
ההשערות שעלו במחקרים עדכניים מסתמכים על עדויות בגין המימון שהוקצה לתעמולת המהפכה על ידי מקורבים למלך ולמלכה, על מנת למוטט את שלטונם שסיכן את מעמד האצולה וההטבות הכלכליות שנהנו מהם במטרה להמליך תחתיהם שלטון שיאפשר את המשך חיי המותרות בוורסאי. עם זאת, ההתנגשות בין שלושת המעמדות בצרפת, ערש המהפכה, הובילה לשלטון טרור רצחני וסאדיסטי, במהלכו נרצחו המונים, הושמדו יצירות אומנות, מבנים ומסמכים. הכאוס הוביל לכתיבת ההיסטוריה מחדש ותדמית השלטון המלוכני השתנה לאורך תקופת מלחמות נפוליאון, חזרתה של המלוכה עם לואי ה-18 והגלות השנייה של משפחת המלוכה. השחרת דמותם של המלך והמלכה, הצדקת הוצאתם להורג, רצח יורשים פוטנציאלים והאדרת המהפיכה הצרפתית שירתו את מעבר צרפת ממלוכה לרפובליקה, וההיסטוריה נכתבה בהתאם.
חיי החצר בארמון ורסאי
ממוזער|שעשועי אצילים בחצרות ארמון ורסאי, 1779
הארמון ורסאי התנהל בשונה מהערכים הנוצרים והתרבות האוסטרית ממנה הגיעה מארי אנטואנט. מודל חצר המלכות שהנחיל לואי ה-14 הפך את וורסאי למקום מגוריהם של אנשי האצולה, שנהגו לשהות במקום דרך קבע על מנת להיות קרובים פוליטית למלך ולמלכה. לואי ה-14 קבע כי ורסאי פועלת על פי לוח הזמנים של המלך וכל מהלך היום הורכב מטקסים שאליהם הוזמנו אנשי החצר על מנת לצפות בו בעודו אוכל, מבלה ואף מטופל באופן אישי, כאשר הוא מלווה בקהל אצילים רב שנוהה על פי גחמותיו. במטרתו להעצים את כוחו אל מול מעמד האצולה, שהיה בעל כוח עצום בתחילת מלכותו, העביר לואי ה-14 את מגוריו ואת מרכז העצבים הפוליטי לוורסאי, הרחק מפריז, על מנת שאנשי אצולה המעוניינים בכח פוליטי יאלצו להתרחק מבתיהם ולהתגורר איתו, תחת חוקיו, בוורסאי. תפקידם היה להיות הקהל בחצר הארמון ולואי ה-14 היה השחקן הראשי.
לואי ה-15 המשיך את דרכו של לואי ה-14 ונודע בבזבזנותו ובחיי הפריצות שניהל. מגוון רב של פילגשים, פרוצות ונשים ממעמדות שונים התגוררו בוורסאי ומחוץ לוורסאי על מנת לשעשע את המלך ואת אורחיו. מארי אנטואנט הצעירה הגיעה לחצר מלוכה שערורייתי אל מול חצר המלוכה עם ערכי המשפחה בהן דגלה: בוורסאי בעלים ונשים חיו בנפרד עם פילגשיהם ומאהביהן ולא נפגשו אלה עם אלה, אף לא בסעודות משותפות. המתגוררים בחצר המלכות בילו את זמנם בהימורים, מסיבות, משחקים מיניים, שתייה ואכילה מרובה, נשפים ראוותניים ובעיקר נהנו מהפצת רכילות רבה אלה על אלה.
התנהלות זו צמצמה את חייהם האישיים, הזוגיים והמשפחתיים של לואי ה-16 ומארי אנטואנט. חייהם האישיים היו חלון ראווה, ואף הלידה המלכותית הייתה הצגה אליה הוזמנו כל אנשי החצר לצפות ברגע שבו הם מגיחים לעולם - בעת לידת בתה הבכורה, מארי תרז שרלוט, הגיעו כל אנשי החצר לצפות במארי אנטואנט כורעת ללדת. עומס ההמון היה כה רב, עד כי הקהל פרץ את דלתות חדר השינה ומילא את החדר, יצר מחנק כה רב עד שמארי אנטואנט לא יכלה לנשום וכמעט התעלפה מהחום. כתוצאה מהאירוע אסר לואי ה-16 את הזמנת אנשי החצר ללידות מלכותיות. שינוי זה היה הראשון מני רבים ואלה קוממו את מעמד האצולה על המלך והמלכה, אשר פעלו לצמצם את מעורבותם בחייהם.
מארי אנטואנט ביקשה לאמץ את נוהלי חצר המלוכה האוסטרית אשר התנהלה באופן פרטי ומשפחתי, חיי המשפחה זכו למקום הראשון והפרטיות הייתה ערך עליון. משפחת המלוכה בה גדלה מארי אנטואנט נהגה לעזוב את ארמון המלוכה מדי קיץ לחופשה משפחתית לארמון פרטי וחייהם התנהלו שם ללא התערבות חיצונית של האצולה האוסטרית. באופן דומה ביקשה מארי אנטואנט לנהל חיים אישיים בטריאנון הקטן ולצמצם את מעורבות אנשי החצר בפרטי חייה. ערכים אלה של משפחתיות, פרטיות, זוגיות המלך והמלכה, קרבה לילדים ולחברים, היו ערכים שונים בתכלית מערכי המלוכה הצרפתית וניגוד זה ערער את כוחם של אצילי החצר.
ממוזער|מארי אנטואנט מנגנת בנבל בחוג חבריה המצומצם, 1777
מבין השינויים שהנחילה מארי אנטואנט בחצר וורסאי היו הקביעה כי הזכות לשרתה לא תקבע על פי מעמדו של האדם. עד לשינוי זה תפקידים רבים של הלבשת המלכה, התארגנותה בבקרים או בערבים ניתנו לנשות החצר אשר בעליהן היו בעלי קרבה ועוצמה פוליטית. הנוכחות לצד המלכה שימשה את אנשי החצר לקבלת הטבות כלכליות שונות ומלכת צרפת הייתה מוקפת בנשים רבות שלא היו חברותיה או נשות אמונה. השינוי שהובילה מארי אנטואנט הביא לכך שהנשים שזכו לאמונה זכו לתפקידי מפתח בקרבתה. החוג החברתי החדש שנוצר היה שונה מהנהוג, מנוגד לכללי הטקס בארמון ומנותק מתככי האצולה, הרכילות והפוליטיקה. היא הצליחה ליצור לעצמה חברות וחיי משפחה, אולם גרמה לכעס רב מצד אצילי הממלכה שהיו רגילים שהגישה לארנק המלכותי ולהטבות פוליטיות עוברת דרך חדר השינה של המלכה והזכות להלבישה בבוקר.
החיכוכים הרבים שבין מארי אנטואנט לאנשי החצר החלו עם הגעתה לארמון, כאשר דודותיו של לואי ה-16, שתי בנותיו של המלך לואי ה-15, ניסו להשתמש בנסיכה הצעירה לצרכיהן. לואי ה-15 ניהל קשר רומנטי בערוב ימיו עם מאדאם דו בארי, אישה ממעמד נמוך שכניסתה לוורסאי לוותה בסימני שאלה רבים. לואי ה-15 היה ידוע במערכות היחסים הרבות שניהל עם נשים שונות, אחת ממאהבותיו הידועות הייתה מאדאם דה פומפדור ומערכת היחסים ארוכת השנים שניהל עימה הפכה אותה לדמות רבת השפעה בחצר המלכות הצרפתית ומעמדה בחצר המלוכה היה רם ונישא אף יותר ממעמדה של רעייתו של המלך, המלכה מריה לשצ'ינסקה, ויותר מילדיו. בנותיו חששו מעלייתה של מאהבתו החדשה של המלך, מאדאם דו בארי, אישה פשוטה וחסרת נימוסי חצר. דודות המלך זעזעו את מארי אנטואנט הצעירה, שאך הגיעה מחצר המלכות האדוקה באוסטריה, בסיפורים על פריצותה של מאדאם דו בארי, מעמדה הנמוך, התנהגותה ההמונית ובעיקר היותה מאהבתו הידועה לשמצה של המלך. תחת השפעתן של דודותיו של לואי ה-16, יצרה מארי אנטואנט משבר דיפלומטי חמור שהגיעה עד לאוזניה אימה, מריה תרזה באוסטריה. מקור המשבר: סירובה של מארי אנטואנט הצעירה לפנות בדברים אל מאדאם דו בארי, מה שמנע ממאדאם דו בארי, על בסיס כללי הטקס הצרפתיים, לפנות בדברים אל מארי אנטואנט שהייתה בעלת מעמד גבוה יותר משלה. כאשר מארי אנטואנט הצעירה לא פנתה בדברים למאדאם דו בארי, מורת רוחה של האחרונה הייתה רבה וכל חצר המלכות צפו בשעשוע בהתנגשות בין שתי הנשים. המלך לואי ה-15 זעם על העלבון לפילגשו. השגריר האוסטרי הרוזן דה מרסי, אשר הוצב בארמון וורסאי בהוראתה של מריה תרזה, אמה של מארי אנטואנט אשר ביקשה לעקוב אחר בתה, דיווח במהירות לארמון באוסטריה על התקרית, כחלק ממשימותיו לדווח למריה תרזה אחר המתרחש בארמון ואחר מעשיה של מארי אנטואנט מחשש למזימה הנרקמת כנגדה. הרוזן דה מרסי היה היועץ הנאמן של מארי אנטואנט וסייע לה בהלכות החצר בצרפת ובטרם מזימת דודות המלך הפכה למשבר, אשר היה מגרש את מארי אנטואנט בחזרה לאוסטריה, הצליח השגריר לגשר בין הצדדים ולשכנע את מארי אנטואנט לסיים את הפרשה באומרה למאהבת המלך את המילים "אנשים רבים הגיעו הבוקר בורסאי". בכך נפתר המשבר הראשון אך לא האחרון של מארי אנטואנט בחצר הארמון.ממוזער|ארמון הטריאנון הקטן, שהעניק לואי ה-16 למארי אנטואנט
תקרית זו גרמה למארי אנטואנט להזהר ולא לתת אמון בשוחרי טובתה בחצר המלוכה, שכן גם דודות המלך, לכאורה חברותיה, התנגדו לשידוך בינה לבין לואי ה-16 כשידוך צרפתי-אוסטרי עוד מראשיתו. יש הטוענים כי מערכת היחסים הלא תקינה בין מארי אנטואנט ללואי ה-16 הביאו לסברה כי עם מעט לחץ על לואי ה-15, הוא יבטל את השידוך השנוא ויחזיר את מארי אנטואנט לווינה. מקרה דו בארי היה עלול לגרום לכך. בעקבות התנהלותן והשפעתן השלילית של דודות המלך בנושא זה וההשלכות הרסניות למארי אנטואנט, היא נהגה בזהירות רבה יותר בקשריה החברתיים בחצר המלכות בעתיד, התרחקה מכל עיסוק בפוליטיקה של החצר והקיפה את עצמה באנשי אמונה שנבחרו בגין קשרי חברות ונאמנות למלכה ולא בשל דרגות האצולה שלהם.
ממוזער|״כפר המלכה״ של מארי אנטואנט בגני ורסאי
המגורים בארמון וורסאי כמוקד כוח פוליטי העיקו על לואי ה-16 ומארי אנטואנט שהיו אנשים פרטיים וסגורים וכללי הטקס של לואי ה-14 ולואי ה-15 לא לא היו נוחים להם. לואי ה-16 נהג להסתגר בחדריו ולעסוק במחקריו בנושאים שונים כגון חקלאות ומכניקת שעונים. על מנת להקל על מארי אנטואנט את חיי הארמון המלחיצים הוא העניק לה את ארמון הטריאנון הקטן, לאחר שהביאה את ילדיהם לעולם. הטריאנון הקטן נבנה על ידי סבו של לואי ה-16, לואי ה-15, בעבור פילגשיו. כאשר עבר לשימושה האישי של מארי אנטואנט הפך להיות מקום המפלט האישי שלה ממזימות ארמון ורסאי, כללי הטקס המלכותיים ואנשי האצולה. העברת הטריאנון הקטן על שמה של מארי אנטואנט היווה סקנדל בפני עצמו שכן העברת אחד מנכסי צרפת באופן חוקי ורשמי לידיה של אישה ועוד אישה אוסטרית, לא הייתה דבר מקובל. עם זאת, הוא הפך לרכושה של מארי אנטואנט, והיא שינתה את ראשי התיבות שהיו טבועים בקישוטי הטריאנון מראשי התיבות של לואי ה-15 לראשי התיבות של שמה. מארי אנטואנט אירחה בטריאנון הקטן את חוג חבריה ואת ילדיה. לבתה, מארי תרז', היה חדר משלה שם. מארי אנטואנט העבירה את רוב זמנה שם והכניסה למקום הייתה מותנית בהזמנתה בלבד. אורחים לא הגיעו מבלי שהוזמנו, גם לא המלך לואי ה-16 שכיבד את רצונה בשקט ובפרטיות. הוא הוזמן והגיע לערבי קונצרטים ותיאטרון, אולם לא נשאר מעולם לישון. "שם אני יכולה להיות עצמי ולא המלכה", אמרה מארי אנטואנט על הטריאנון הקטן.
לצד ארמון הטריאנון הקטן תכננה מארי אנטואנט את הקמתה של חווה כפרית בשם "כפר המלכה". זהו כפר חקלאי קטן שסיפק לה את תחושת החופש אליה ערגה ואת הפנטזיה לחיות חיים פשוטים ולא מלכותיים. הכפר החקלאי סיפק תוצרת טרייה של ירקות, ביצים וחלב לה ולילדיה באמצעות עובדי משק שטיפחו וטיפלו בגינות הירק ובחיות המשק. מארי אנטואנט שכרה לתפקידי צוות העובדים בכפר את בני משפחות האיכרים העניים בסביבת הארמון וכך סיפקה פרנסה לתושבים העניים אותם פגשה בטיוליה מחוץ לוורסאי. בכפר המלכה נבנו חדרים פרטיים ופשוטים בהם התגוררה מארי אנטואנט ושם היא החליפה את חיי הפאר והלבוש המלכותי בשמלות מוסלין וכובעי קש, בניסיון לחיות חיים פשוטים וטבעיים ולספק לילדיה את חיי המשפחה הנורמלים אותם חוותה כילדה בחצר המלוכה באוסטריה. יש הטוענים כי בניית הכפר היא כתוצאה מהכרותה עם ספריו של רוסו, המטיפים לחזרה לטבע ולפשטות. לעומתם יש המפקפקים בהשכלתה הרחבה של מארי אנטואנט. אולם בין אם הכירה את רוסו ובין אם לא, "כפר המלכה" נבנה ופעל בהתאם לחזונו של רוסו, כחווה בעלת תוצרת עצמית בה חיים בפשטות, גם המלכה, ילדיה וחבריה.
בחירתה של מארי אנטואנט להתנתק מארמון וורסאי במגוריה והעדפת חוג חבריה הייתה שערורייתית לאנשי החצר הוותיקים, שנהגו לנופף בקשרי משפחתם ותאריהם על מנת להשיג את רצונם. הם דרשו לפגוש את המלכה כרצונם, בתוקף נוכחותם בארמון וורסאי. כאשר מארי אנטואנט צימצמה בהדרגה את מעגל המקורבים אליה, אנשי האצולה הפגועים התרחקו מארמון וורסאי ומוקדי הכוח עברו למחוזות אחרים ברחבי צרפת. צעד זה קידם במידה רבה את תהליך ההתנגדות ללואי ה-16 ומארי אנטואנט בקרב אנשי אצולה המקורבים למלוכה. כיום ידוע כי היו אלה מקורבים למלך ולמלכה, ביניהם הדוכס מאורליאן, בן דודו של לואי ה-16, שמימנו וגייסו מתנגדים למלוכה, הפיצו פרסומים המכפישים את המלך והמלכה וקידמו את המהפיכה הצרפתית במטרה לסלק את לואי ה-16 ואת מארי אנטואנט, האוסטרית השנואה.
סגנון ואופנה
ממוזער|איור של מארי אנטואנט כפי שהופיע במגזין האופנה ״גאלרי דה מוד״
סגנון לבושה של מארי אנטואנט ידוע לשמצה ושמה של מארי אנטואנט כאייקון אופנה פורץ דרך ידוע עד היום. מארי אנטואנט נמנעה מלקחת חלק בפוליטיקה הצרפתית אולם עשתה שימוש בבגדיה על מנת להעביר את מסריה. האופנה הצרפתית הייתה כלי לחיזוק השלטון והמעמדות השונים תחת קוד חוקים נוקשה, האוסר על פריטי לבוש מסוימים לבני מעמדות נמוכים ומעודדת ראוותנות מנקרת עיניים לבני המעמדות הגבוהים. המלך והמלכה שאמורים להיות מורמים מן העם וממעמד האצולה, נדרשו להתלבש באופן ראוונתי ויקר המוכיח את עוצמת שלטונם.
מארי אנטואנט נבחנה בכל מעשיה בהופעותיה בארמון וורסאי ועשתה שימוש באופנה על מנת להעביר את המסרים אותם היא מעוניינת להעביר אך אינה יכולה לומר. לבושה שהיה שונה מהאופנה הרווחת עד אז וחידושיה הוצגו לא בארמון ורסאי, בו זכתה להתנגדות נחרצת מצד אנשי האצולה, אלא בפריז, העיר הגדולה, בה ביקרה ערב אחר ערב בנשפים, בתיאטרון ובאופרה. האופנה איפשרה לה להעביר מסרים ישירות לבני המעמדות השונים בצרפת. סגנון לבושה היה לנושא השיחה העיקרי בקרב כל מעמדות המדינה, והיא זכתה להערכה בגין תעוזתה הסגנונית בלבושה ובתסרוקותיה. סגנונה של מארי אנטואנט הפך למקור להערצה ולחיקוי בקרב כל נשות צרפת ואף מעבר לים, כאשר דיווחים על האופנה הצרפתית החדשה הגיעו לרחבי אירופה. מארי אנטואנט הייתה הראשונה שדמותה ועיצוביה צוירו על גבי גלויות וחוברות והופצו בכל אירופה והסגנון הצרפתי החדש הופץ כך ברחבי העולם.
מבין השינויים האופנתיים שמארי אנטואנט הובילה ניתן לציין את תסרוקת ה"פוף" המוכרת בצרפת: פאה מהודרת וגבוהה, המשלבת בתוכה אלמנטים סגנוניים שונים כגון פרחים וסרטים. מארי אנטואנט לא המציאה את ה"פוף", אך הפכה את התסרוקת לסימן ההיכר שלה ועשתה בה שימוש להעברת מסרים אישיים. לדוגמה, על מנת להציג את תמיכתה בצרפת לציון ניצחון הצי הצרפתי על האנגלי הורכבה על ראשה של מארי אנטואנט פיאה ובה דגם קטן של ספינה, תסרוקת ובה שזורים ירקות ופירות מתוצרת צרפת בתוך תסרוקותיה נעשו על מנת לסמל את תמיכתה ונאמנותה של מארי אנטואנט בצרפת והאנשים העמלים בה. נשות האצולה הבינו כי עליהם לאמץ את סגנונה של מארי אנטואנט אם ברצונן לשמור על מעמדן ובכך נקבעה האופנה החדשה.
ממוזער|מארי אנטואנט בתלבושת ציד, 1778
מתנגדי המלכה, ובתוכם רבים מבני מעמדות האצולה, עשו שימוש בחידושי לבושה על מנת לערער את מעמדה. תסרוקות ה"פוף" הפכו לגבוהות יותר ויותר ככל שהפכו פופולריות יותר ושמועות הופצו כי מארי אנטואנט הורתה על שבירת קירות ותקרות בארמון על מנת שתוכל לעבור בחדרים עם תסרוקתיה הגבוהות. שמועה זו הכתה גלים ובחלוף הזמן היא פגעה ברגשות העם שראה בארמון ורסאי את קודש הקודשים הצרפתי. בעקבות זאת עזבה מארי אנטואנט את תסרוקות הפוף ושינתה את סגנון לבושה ותסרוקותיה. ב-1776 היא נטשה באופן סופי את שמלות הארמון הכבדות והמסורבלות לטובת שמלות פשוטות בעלות גזרה משוחררת, שלא דרשו את המחוך בסגנונו הצרפתי, אותו שנאה עוד מימיה הראשונים בצרפת. היא בחרה לנטוש גם את תכשיטיה היקרים ולהחליפם בסרט משי דקיק שנקשר סביב צווארה. מלתחתה התעדנה והתבססה על סגנון נקי ופשוט המתבסס על שמלות לבנות מבד מוסלין אוורירי, אשר נחשב באותם הימים ללבוש תחתון של נשים. שמלות אלו לא דרשו קונסטרוקציה מורכבת של מחוכים ותחתיות, חידוש פורץ דרך לנשות התקופה על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במלכת צרפת. דוגמה לסגנון לבוש זה היא הדיוקן של מארי אנטואנט מ-1783, של אליזבט ויז'ה-לה ברן.
כבכל סגנון אופנתי של מארי אנטואנט גם סגנון פשוט זה הפך להיות מודל לחיקוי. עם זאת, שמלות פשוטות אלה היו זולות לאימוץ ועד מהרה הפכו שמלות המוסלין הדקיקות לסגנון הלבוש המועדף על נשות האצולה ובנות המעמד הנמוך כאחד, שיכלו, ללא מאמץ רב, להיות אופנתיות כמו המלכה. שבירת מחסום הלבוש בין המעמדות השונים יצר שערורייה שאין כדוגמתה בעיני מתנגדי המלכה: בת אצילים ובתו של סוחר לבושות באופן דומה ולא ניתן עוד להבחין מי זו מי על פי לבושן. האצילים אף קראו לעברה: "אם את מסרבת ללדת לנו יורש, לפחות אל תעליבי אותנו במראה בטנך המשוחררת!" הדברים הגיעו עד לאמה, מריה תרזה, ובמכתביה לבתה היא הורתה לה לשוב למחוכים ולהתנהגות מקובלת.
סגנון רכיבתה של מארי אנטואנט על סוס היה אף הוא שנוי במחלוקת ופורץ מוסכמות. במקום לרכב כשם שנהגו נשים לרכב בתקופה זו, באוכף רכיבה צידי, מארי אנטואנט רכבה באוכף רגיל, של גברים. רכיבתה בדומה לגברים היו הבסיס לטענות כנגדה כי היא השולטת בבעלה, לואי ה-16. לבוש הרכיבה שלה שילב שמלות פשוטות ומשוחררות עם ג'קט רכיבה גברי שנתפר במיוחד בעבורה ותואר בציור כשהיא יושבת בשמלתה הלבנה ובג'קט רכיבה כחול. התנהגותה ולבושה ליבו את השמועות שהיא, למעשה, "הגבר" במשפחתה. אל מול דמותו השקטה והגמלונית של לואי ה-16, מארי אנטואנט השאירה רושם של אישה חזקה, שאינה מהססת לשנות סדרי עולם ואינה נכנעת לתכתיביו של איש. בתקופת המהפיכה הצרפתית טענות אלה נגדה היו בעוכריה.
חיי אישות ומשפחה
מערכת היחסים בין לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו מעורערים בתחילת נישואיהם. הם לא מימשו את נישואיהם במשך 7 השנים שלאחר החתונה וכתוצאה מכך מארי אנטואנט לא מילאה את תפקידה העיקרי, אם לא היחיד, כמלכה - להביא יורש עצר לכתר הצרפתי. מצבה העגום של המלכה היה מקור לשעשוע אצל כל אנשי החצר, שהעבירו שמועות רבות בגין הנעשה בחדר המיטות של המלך והמלכה. חצר ורסאי הייתה גדושה בפילגשים ובמאהבים, ויחסיהם המיניים של אנשי האצולה היו ידועים בפומבי, כולל שלל המאהבות של לואי ה-15. התנזרותם של המלך והמלכה במאורת הפריצות המינית של ורסאי גרמה להשתוממות רבה, לבדיחות רבות אך בעיקר לתדמית הרסנית שמיתגה את המלך כחלש ואת המלכה כקרירה. בניגוד ללואי ה-15, לואי ה-16 לא רק שלא החזיק במאהבות רבות בנוסף לאשתו, אלא אף לא קיים יחסים עם אשתו. דמותו של המלך התקבעה כחלש אופי ללא און גברי, לא בחדר המיטות ולא כמלך. לעומתו, מארי אנטואנט צוירה כאישה שבעלה אינו מתעניין בה, ולכן היא מוצאת את סיפוקה בנהנתנות, פזרנות וניאוף עם גברים ועם נשים. הסיפורים על פריצותה המינית של מארי אנטואנט הנובעת מכך שבעלה אינו מתעניין בה, החלו להתפרסם בשנים הארוכות בהן המלך והמלכה לא חלקו את חדר המיטות. אלה שימשו כנשק בתקופת המהפכה נגד המלך והמלכה.
השנים הארוכות בהן יורש פוטנציאלי לא נראה באופק, הובילו את בני משפחתו של לואי ה-16 המקורבים לכתר לתכנן את דרכם לרשת את המלוכה והדבר תרם למרד העתידי של האצולה בלואי ה-16, שראו בו מלך זמני. יש הטוענים כי לואי ה-15 ידע אף הוא ולא עשה דבר על מנת לסייע לזוג בקשיי הזוגיות שלו, והעדיף לעודד את הקרירות שנוצרה בין בני הזוג כי חשב לקחת את מארי אנטואנט לעצמו. אלה הטוענים כך מסבירים כי לואי ה-15 היה זה שהחליט לשכן את לואי ה-16 ומארי אנטואנט בדירות רחוקות שהקשו עליהם את המפגשים הנחוצים לשם הפיכתם לחברים ולבעל ואישה, וכי למעשה המחרוזת הידועה לשמצה (ר' להלן) הוזמנה במקור על ידי לואי ה-15 כמתנה של מלך לאשתו העתידית (ויש הטוענים כי חשב על מארי אנטואנט לתפקיד) ורק לאחר מכן יועדה למאדאם דו בארי.
בין אם אכן היה לואי ה-15 מעורב בקשיים בני הזוג ובין אם לא, עם מותו נותרו מלך ומלכת צרפת בקיבעון של חיים נפרדים: לואי ה-16 התעניין בעיקר בציד ובתחביביו השונים, ומארי אנטואנט נמשכה לחיי הלילה בוורסאי ובפריז, אשר כללו מסיבות מפוארות ונוצצות בארמון, נשפים, תיאטרון, אופרה וחיי חברה עשירים. במסיבות אלו היא יצרה לעצמה את חוג הידידים שהיה כה חשוב לה ליצור, על מנת לספק לעצמה חברה בארמון ורסאי. שם היא פגשה את הרוזן השוודי האנס אקסל פון פרסן (Hans Axel von Fersen), שהפך לידיד אמת שלה, וחוקרים טוענים כי ניהלו מערכת יחסים רומנטית ארוכת שנים. באפלת המהפכה הרוזן פרסן פעל רבות על מנת לחלץ אותה ואת משפחתה מפריז עד לרגעיה האחרונים. תכתובת ענפה התקיימה בין הרוזן השוודי למארי אנטואנט וחשיפת חלקים מצונזרים ממכתבים אלה חושפים מערכת יחסים מיוחדת ורומנטית.
ידידה נוספת שפגשה הייתה אשת החברה הפריזאית הנסיכה מארי תרז לואיז דה סבואה-קריניאן שמשכה אותה אל חיי הזוהר והבילויים, והייתה לידידתה הטובה ביותר. גורלה של זו לא שפר עליה, היא אמנם ברחה מצרפת, אולם חזרה כדי לשהות לצד מארי אנטואנט בימיה העקובים מדם של המהפכה. היא נרצחה יחד עם רבים אחרים במהלך טבח ספטמבר 1792.
ממוזער|מארי אנטואנט עם בעלה לואי ה-16 ואחיה יוזף בעת ביקורו בארמון ורסאי, 1777
ככל שנקפו השנים ועדיין לא מומשו הנישואים, הלכו וגברו השמועות בחצר המלוכה על האימפוטנציה של המלך ועל העדפותיה המיניות והסוטות של מארי אנטואנט. במכתבים אשר החליפו מארי אנטואנט ואמה, הפצירה בה מריה תרזה לעשות הכל כדי למשוך את תשומת לבו של בעלה, שכן מריה תרזה פחדה מפני משבר דיפלומטי נוסף שבו יבוטלו נישואיהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16, מפאת אי מימושם. ככל שעברו השנים ודבר לא השתנה בין השניים, הפכו מכתביה של מריה תרזה לנואשים יותר, והיא החלה להעביר ביקורת על מארי אנטואנט על היותה חסרת יכולת לעורר תשוקה בבעלה, על כך שהיא כבר אינה יפה ואיבדה את כל החן שלה.
ניסיונותיה של מארי אנטואנט להיות יפה יותר, משעשעת יותר, מושכת ואופנתית, הביא אותה להשקיע יותר בהופעתה החיצונית ובבגדיה, נעליה, תכשיטיה ותסרוקותיה. אולם הדבר לא משך עדיין את תשומת לבו של בעלה. בעיית הקרירות המינית של לואי ה-16 לא נראתה כבעלת פתרון ועל כן, הייתה זו הקיסרית מריה תרזה, שהביאה לסיום המשבר: אמה של מארי אנטואנט שלחה לבסוף לצרפת את בנה, יורש העצר של כס המלכות באוסטריה יוזף השני, שבמסווה של ביקור אחים, ישים סוף למצב הלא טבעי שהתקיים בין הבעל לאשתו ויביא למימוש את נישואיהם ולהולדת יורשי העצר הנדרשים כל כך למשפחת המלוכה הצרפתית. מכתביו של יוזף השני לאמו מבהירים כי מטרת שליחותו היא להביא לפתרון הבעיה ואכן, במהלך שהייה בת חודשיים בצרפת ב-1777 הוא כתב ועדכן את אימו, מריה תרזה, כי נדמה שאין בעיה יוצאת דופן בתפקודו של לואי ה-16, מלבד אי הבנה בסיסית בדרך בה יש לקיים יחסי מין. לאחר התערבותו של יוזף השני ועזיבתו את פריז, נפתרה הבעיה "העדינה", כלשונו של יוזף השני, ובמהרה עדכנה מארי אנטואנט את אימה כי היא בהיריון.
מבין ההשערות על הסיבה לאי מימוש הנישואים נטען כי המלך היה צריך לעבור ניתוח קצר (כנראה מילה לפתרון בעיית פימוזיס), אולם לא נמצא תיעוד לניתוח שכזה (ובזמן שבו כביכול עבר ניתוח זה הוא היה באמצע ציד). סברה אחרת טוענת שהפתח הווגינלי של מארי אנטואנט היה צר, ולכן היה מכאיב במיוחד. יש הטוענים כי לואי ה-16 חונך על ברכי השנאה לאוסטריה, וכי מימוש נישואיו עם אישה אוסטרית היה יותר מכפי שהיה ביכולתו לשאת. עם זאת פתרון הבעיה במהירות בעקבות שיחתם של יוזף השני ולואי ה-16 מעלה את הטענה כי לואי ה-16 לא קיבל מעולם את ההכוונה וההנחיה הנדרשת להתנהלות בחיי הנישואים.
ילדים
שמאל|ממוזער|250px|מארי אנטואנט עם ילדיה מארי תרז ולואי ז'וזף. צייר אדולף אולריק פון ורטמולר, 1788שמאל|ממוזער|250px|מארי אנטואנט עם ילדיה מארי תרז, לואי-שארל ולואי ז'וזף. ציירה אליזבט ויז'ה-לה ברן, 1787
מארי אנטואנט ילדה ארבעה ילדים, אולם בנוסף נהגה לדאוג לילדים היתומים והעניים אשר חיו בסביבת הארמון. היא אימצה באופן רשמי שמונה ילדים, אשר חלקם חיו עימה בארמון וורסאי וחלקם נשארו להתגורר אצל קרובי משפחה כשהם מקבלים קיצבה לאורך כל חייהם.
מארי אנטואנט ראתה את עצמה כאחראית לחינוכם של ילדיה, בניגוד לנהוג בחצר הצרפתית בה הופקדו אומנות ומשרתים על כך, והקדישה את עיקר זמנה להם על אף הביקורת של אנשי החצר. ארבעת ילדיה הביולוגים היו:
מארי תרז, נסיכת צרפת, שרלוט, 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851. היחידה שהגיעה לבגרות מבין כל ילדיהם של לואי ומארי. מתה בגלות.
ז'וזף לואי פרנסואה קסבייר, 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, יורש העצר. מת ממחלה בגיל שמונה, בעת אספת המעמדות.
לואי שארל, דופן צרפת, לואי ה-17, יורש העצר למלך צרפת, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795. ירש את אחיו ז'וזף כיורש העצר. לפי החוק הישן הפך למלך לואי ה-17 עם הוצאת אביו להורג, אך המלוכה בטלה. מת ממחלה בכלאו. דודו לואי השמונה עשר כיבד את אחיינו והכתיר עצמו כ-18 בשל כך.
סופי ביאטריס (1786–1787), מתה בגיל 11 חודשים.
ערב המהפכה ופרשת המחרוזת
הזוג המלכותי לא נהנה מאהדה יתרה בקרב אנשי האצולה המתגוררים בוורסאי בגין מופנמותו של לואי ה-16 והסתגרותו בחדריו, חוג הידידים המצומצם של המלכה וזרותה למנהגי ורסאי. גם מוצאה האוסטרי היה בעוכריה. גיסתה הנסיכה מארי אדלייד הטביעה לה את הכינוי הלא-מחמיא ״האוסטרית״, שדבק בה לאורך כל חייה. "הבעיה המלכותית", היה הכינוי של אנשי החצר לרכילות היומיומית על המצב הבין-אישי של המלך והמלכה, אשר בגינו לא זכו ליורש עצר. רכילות והשמצות כלפיה רווחו בוורסאי, ומארי אנטואנט צוטטה באומרה כי הרכילות היא זו שתביא בסופו של דבר למותה.
אנשי האצולה ובראשם דודו של לואי ה-16, לואי פיליפ ז'וזף, דוכס אורליאן התאכזבו מכך שאנטואנט הביאה לו לבסוף ילדים שכן הכתר היה אמור לעבור מלואי ה-16 אם היה נותר חשוך ילדים. המרירות כלפיה בחוגי האצולה השיקה מסע תעמולה נרחב כלפי המלכה בשלהי שנות ה-80. מ-1787 היה ברור שצרפת מצויה במשבר כלכלי חמור שדרש את יישום כל הרפורמות שהמלך היסס לגביהן מזה שנים בגין התנגדות גורפת של מעמד האצולה. כזרה אוסטרית שנחשבה מתנשאת, המלכה הייתה מטרה קלה להשמצות. ראיות רבות מפנות את האצבע למעורבותם של אנשי אצולה, ובראשם לואי פיליפ ז'וזף, דוכס אורליאן, בהפצת רכילות פרועה המערערת את מעמד המלך והמלכה. נטען שילדיה הם פרי ניאוף, שכן לא הגיוני שהמלך הצליח להביא יורש לאחר שנים של כישלונות, היא הוצגה כבזבזנית הוללת, פרוצה, לסבית, כוחנית ומרגלת של הכתר האוסטרי. תיאורים אלה דבקו בתדמיתה ההיסטורית, אך חוקרים מצאו כי הייתה להם השפעה מועטה על דעת הקהל בשנים הרלוונטיות ונמצא כי המתקפות על מארי אנטואנט כמעט לא תרמו דבר לפרוץ המהפכה הצרפתית.
פרשת מחרוזת היהלומים
אחת השערוריות המפורסמות שנקשרו אז בשמה הייתה "פרשת מחרוזת היהלומים". לואי ה-15 רכש ענק יקר מאוד עבור פילגשו מאדאם דו בארי, אך זה לא הושלם טרם מותו. המלכה הסכימה לקבל את הצורפים לפגישה, אך סירבה לקנותו. חבורת גנבים ובראשם נוכלת ידועה, ז'אן דה-ולואה סן-רמי, שמעו על המחרוזת וארגנו הונאה מתוחכמת: אנשיה זייפו מכתב מהמלכה לחשמן לואי-רנה דה רואן, שהיה להוט לשפר את יחסיו עם מארי אנטואנט, ובו מסר שהמלכה מעוניינת במחרוזת זו. החבורה מצאה אישה הדומה למלכה שהתחפשה ופגשה במסווה בגני וורסאי. רואן שוכנע כי "המלכה" מבקשת שירכוש בשמה את הענק היקר בסתר וכספו יוחזר לו בהמשך. המחרוזת נמסרה לגנבים והחשמן המתין עד לשווא לקבלת כספו בחזרה, עד שכתב למלכה בבקשה לקבל את כספו שהופתעה וזעמה על הסיפור. לואי הורה על מעצרו של החשמן באולם המראות בוורסאי, במטרה להעמידו למשפט ולהסיר כל ספק מחפותה של מארי אנטואנט בפרשה זו. במשפט נחשפה התרמית כולה וחפותה של המלכה אכן הוכחה, אולם השערורייה שנוצרה הייתה גדולה והנזק התדמיתי היה גדול מנשוא. במשפט הוכח שמארי אנטואנט לא ביקשה את המחרוזת, אולם השופט זיכה את הקרדינל מאשמה, בטענה כי התרמית הצליחה הודות להתנהגותה הלא מוסרית והפזרנית של המלכה. המלכה הואשמה בכך שהתנהגותה יצרה מצב בו הקרדינל הלך שולל להאמין למתחזה שטענה כי המלכה מעוניינת לרכוש את הענק בכל מחיר. גזר הדין והשתלשלות הפרשה פגע קשות בתדמיתה.
בעקבות פרשה זו והבנת הנזק התדמיתי שנגרם למארי אנטואנט הוחלט על מסע יחסי ציבור למלכה. הוזמנו ציירים שציירו אותה עם ילדיה ובבגדים אלגנטיים אך פשוטים, על מנת להציג את מארי אנטואנט כמלכה שהיא רעיה ואם. מאמצים אלה עלו בתוהו.
פרוץ המהפכה
ממוזער|הדיוקן הרשמי האחרון של מארי אנטואנט שצויר על ידי אליזבט ויז'ה-לה ברן, 1788
בשנת 1788 כונסה אספת המעמדות שהכריזה על עצמה "האספה הלאומית". לואי ה-16 שוכנע על ידי שר האוצר ז'אק נקר כי כינוס האספה יביא להעברת הרפורמות הכה נחוצות לכלכלה הצרפתית. אולם האספה התפוצצה בחוסר שביעות רצון של בני המעמד השלישי מהמקום שניתן להם וזכויות ההצבעה שלהם על החלטות האספה. בתקופה זו חלה יורש העצר בשחפת, והזוג המלכותי היה טרוד עד מאוד במחלתו של בנם כמו גם באירועים המטרידים של התנגשות שלושת המעמדות בצרפת. הרפורמות החשובות לא אושרו ושר האוצר פוטר. המתנגדים למלוכה ולצידם המון נזעם ואלים, ראו בפיטוריו של שר האוצר האהוד ובתוצאות האספה סימן לכך שהשלטון אינו רואה את מצוקתם ופרצו בזעם לבסטיליה ב-14 ביולי 1789, הרס אותה ושחרר את אסירי המלכות שהיו כלואים בה.
מארי אנטואנט דרשה שלואי ה-16 יגיב בכוח על הפריצה לבסטיליה, אולם המלך סירב. בחצר המלכות שררה פאניקה ויועצי המלך הציעו לו לעזוב את ורסאי, אך שר המלחמה מרשל ברולי סירב להמליץ על כך ושכנע את המלך המהסס. מארי אנטואנט החליטה אף היא להישאר. היה ברור כי נשקפת סכנה ממשית לבני האצולה והמלוכה ורבים מקרובי משפחת המלוכה נמלטו מצרפת. החלטת משפחת המלוכה להישאר בפריז נוכח הסכנה לא עזרה לשכנע את הצרפתים בטוהר כוונותיו של המלך. הם המשיכו לראות במלך אדם פסיבי והססן ואילו מארי אנטואנט תפסו כחזקה וכוחנית, ושולטת בו.
אויביה של מארי אנטואנט מתוך חצר המלכות ומחוצה לה ובראשם לואי פיליפ ז'וזף, דוכס אורליאן, דודו של לואי ה-16, עשו שימוש בזעם ההמון על מצבם הכלכלי הקשה כדי להתסיסם כנגד שלטון המלוכה. מארי אנטואנט הפכה יותר ויותר לסמל השחיתות השלטונית בעיני המהפכנים. הם השחירו את תדמיתה והפכו אותה לדמות מפלצתית שיש לרצוח על מנת לשים קץ לסבלם. ב-5 באוקטובר 1789 ארגן דוכס אורליאן צעדת נשים מפריז לוורסאי מתוך מטרה מוצהרת להביא את המלך ומשפחתו לארמון בפריז, אך עם מטרה מוסווית לרצוח את המלכה. בעבור פעולות אלה גורש דוכס אורליאן מצרפת, אך חזר אליה בהמשך ואף היה מבין החותמים על גזר דין מוות ללואי ה-16. צעדת הנשים נועדה לאפשר למהפכנים לפרוץ לחדרי השינה של המלכה ולרצוח אותה במיטתה. עשרות אלפי נשים צעדו לוורסאי נגד המלכה, כאשר בתוך ההמון צעדו גם גברים המחופשים לנשים, חיילים נושאי כידון ומהפכנים שמלהיטים את האווירה. עם הגיעם אל הארמון פרצו המהפכנים את דלתות חדר השינה של המלכה והתעמתו עם חיילי המשמר שהגנו על חדריה. חיילי המשמר נרצחו במאבק, אך העניקו למלכה דקות יקרות מפז, שאפשרו לה להימלט מחדר השינה שלה דרך דלת סודית אל חדר השינה של המלך, באמצעות מעבר מסדרונות סודי. ההמון הזועם אשר לא מצא את המלכה במיטתה כילה את זעמו בחפצים, קרע את הסדינים ונעץ כידונים במזרן. נאמר כי אילו היו מוצאים את המלכה במיטתה היו קורעים אותה לגזרים.
בפריצה לארמון ורסאי נלקחה המשפחה המלכותית בשבי, והמהפכנים דרשו כי המלך והמלכה יחזרו איתם לפריז. בלית ברירה עלתה המשפחה המלכותית על כרכרות במסע איימים לפריז, כאשר במהלכו מלווים אותם המון אלים, משולהב, שר, מגדף וצועק בעודו מחזיק כידונים שעל חודם נעוצים ראשיהם הכרותים של משמר המלוכה ששילם בחייו על הגנת המלך והמלכה. בסיום התהלוכה הובלה המשפחה המלכותית לארמון טווילרי הריק, על מנת שישהו שם ולא יחזרו עוד לוורסאי.
לואי ה-16 היה המום מהתפנית ומהיחס של אזרחיו אליו, והתקשה להחליט על הצעדים הבאים. הוא נטה להסכים עם דרישות המהפכנים לצמצום סמכויותיו ולהישבע אמונים למהפיכה, תוך איומים יום יומיים על חייו ועל חיי משפחתו. משפחת המלוכה שהתה בארמון טווילרי 18 חודשים, במעצר בית. בתגובה לחוסר האונים של לואי ה-16, החלה מארי אנטואנט לקחת חלק אקטיבי יותר בהחלטות הפוליטיות, בניסיונות הרפורמה לטובת האזרחים השרויים במצב כלכלי קשה ובניסיונות לחלץ את משפחתה מצרפת באמצעות עזרה מבני משפחתה באוסטריה ובכל רחבי אירופה. תכתובת מכתבים ענפה שכתבה מארי אנטואנט, שחלקה נעשתה בצופן סודי מעידה על מצוקת המלך והמלכה בשנים אלה. לבסוף שוכנע לואי ה-16 להסכים לחוקה החדשה, על כל המשתמע מצעד זה (ביטול המלוכה כפי שהייתה נהוגה עד כה), על מנת להגן על ילדיהם.
המנוסה לגבול
שהותם של המלך והמלכה בארמון טווילרי הייתה למעשה שהות כפויה של מעצר בית על ידי האזרחים וההמון הפריזאי. חייהם של המשפחה המלכותית היו בסכנה מדי יום כאשר האספסוף היה מתפרע ברחובות, פורץ לארמון ומאיים על חייהם. ללא המשמר המלכותי המגן עליהם היו לואי ה-16, מארי אנטואנט וילדיהם נתונים לחסדי המהפכנים. לעיתים קרובות היו אזרחים זועמים מנסים לפרוץ לארמון ולנהוג באלימות כלפי המשפחה המלכותית. הסכנה למשפחה המלכותית ואף לחיילי המשמר שסיכנו את חייהם אל ההמון האלים, הייתה רבה.
לואי ה-16 ומארי אנטואנט ניסו למנוע שפיכות דמים ועל כן הצהיר לואי ה-16 כי כל אזרח צרפתי שירצה להגיע אליו מוזמן לעשות זאת, שכן הוא כאן בשביל האזרחים והמונים נכנסו אל הארמון ללא שפיכות דמים. אזרחי צרפת שהגיעו עד למלך עצמו דיברו עמו ונשארו לצפות במלכה ובילדיה. אירוע זה הסתיים ללא אלימות, אולם הקלות שבה יכלו המהפכנים לפגוע בהם לא נעלמה מעיניהם. במקרה אחר התקבלו ידיעות כי מתארגנת פריצה לארמון של מהפכנים חמושים וכי חיילי המשמר ככל הנראה יירצחו בקרב. כתוצאה מכך החליטו לואי ה-16 ומארי אנטואנט כי הם יצאו אל גני טווילרי וישהו שם על מנת שהמהפכנים שפורצים לארמון לא יוכלו להגיע אליהם והחיילים לא ידרשו להגן עליהם בחייהם. המשפחה אכן עשתה זאת, המלך המלכה, מאדאם אליזבת ששהתה עימם, מארי תרז ולואי שארל יצאו אל גינות הארמון, והסתתרו שם. אולם אירוע זה לא הסתיים ללא אלימות. חיילי המשמר נטבחו על ידי המהפכנים בכל זאת, וגופותיהם נזרקו בקבר אחים בכנסיית סנט מרגוט.
כתוצאה מהסכנה היומיומית החלה מארי אנטואנט לחפש אחר פתרון חילוץ שיארגן את בריחתם ובתמורה לכך סיפקה לקרובי משפחתה בכל אירופה מידע מודיעיני על מהלכי הצבא הצרפתי אשר ניהל באותם הימים מלחמה מול אוסטריה. מלחמתה של צרפת במדינות אירופה בתקופת המהפיכה הייתה מלחמה על שלטון המלוכה בצרפת: אם צרפת תפסיד במלחמותיה, המהפכנים ייאלצו להניח למשפחה המלכותית לחזור לשלטון, בעוד ניצחון של צרפת יביא לנפילתה שלה ושל משפחתה כמו גם לנפילת המלכות של אוסטריה – אחיה של מארי אנטואנט. מכתבים אלה נכתבו בצופן מיוחד ששימש את מארי אנטואנט לא רק לתכתובת זו אלא אף לתכתובת פרטית שניהלה מול הרוזן אקסל פון פרסן.
הצעות חוזרות ונשנות על אפשרויות בריחה מהארמון הועברו למשפחה: הוצע שהמלך ימלט עם יורש העצר לאנגליה, ולמארי אנטואנט הוצע להימלט לבדה, ללא בעלה וילדיה, שכן ההכפשות הקשות ביותר וסכנת החיים המיידית הייתה בעיקר עבורה. אולם המלכה חזרה ואמרה באוזניי מאדאם דה לאמבל שהיא לעולם לא תעזוב לבדה "אין לי כל משאלה לעצמי. חיי או מותי יהיו בחיק משפחתי ובעלי. איתם בלבד אחיה או אמות". במסמכי הזיכרונות של הקרובים למשפחת המלוכה שהתפרסמו לאחר המאורעות נאמר על כך כי: אם הייתה אישה על פני האדמות שעבורה מעשה זה היה מוצדק על רקע ההתרחשויות הקיימות, הייתה זו מארי אנטואנט, אולם לא היה ניתן לשכנע אותה לברוח לבדה. על אף שעודדה את חבריה וקרוביה לברוח עוד בימים הראשונים של המהפכה, היא עצמה לא חשבה לעשות זאת ללא בעלה וילדיה.
ב-1791 תכננה מארי אנטואנט בסיועו של הרוזן פרסן את ניסיון הבריחה של המשפחה המלכותית מפריז. הרוזן פרסן עשה מאמצים רבים להציל את משפחת המלוכה ובסופו של דבר עלה בידו לארגן בעבורם בריחה באישון הלילה אל גבול אוסטריה. הבריחה מהארמון התנהלה כשורה, ומשפחת המלוכה הצליחה לעבור כברת דרך ארוכה, כמעט עד לגבול, אולם במונטמדי (Montmédy) זיהה אותם אחראי דואר חד עין, הם נעצרו בעיר וארן והוחזרו בבושת פנים לפריז. ניסיון בריחה זה הבאיש את תדמיתם של המלך והמלכה והמהפכנים הציגו את הבריחה כעדות לכך שלואי ה-16 למעשה אינו בעל ברית לרפורמה המתרקמת בשלטון הצרפתי. בעקבות זאת הוחלט לכלוא את המשפחה במקום שמור יותר, במקום ארמון טולירי הועברה המשפחה למצודת טמפל, שם הוחזקו כאסירים תחת משמר כבד.
חייהם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו בסכנה גם ללא ניסיון הבריחה; אולם יש הטוענים כי מנוסתם זירזה את הוצאתם להורג. נוכחותם של המלך והמלכה הייתה תזכורת מתמדת לאפשרות כי הם ישובו לשלטון. המלוכנים, אשר התנגדו למהפכנים, קיוו להחזיר את גלגל המהפכה לאחור ולהשיב את השלטון הישן על כנו. עד שלא הוציאו אותם להורג האפשרות להחזירם לשלטון איימה על המהפכנים.
ההוצאה להורג
שמאל|ממוזער|200px|מארי אנטואנט מובלת לגיליוטינה. (רישומו המפורסם של הצייר ז'אק-לואי דויד)
ניסיון נוסף של הרוזן פרסן לעזור למשפחה נחל אף הוא כישלון. הוא ביקש מדוכס ברונסוויק, מפקד הכוחות הפרוסים בארצות השפלה, שיודיע שאם ייפגעו המלך והמלכה תיהרס פריז. איגרת זו, הנקראת איגרת ברונסוויק, החריפה את המצב. היא הדגישה כי יש ברית בין המלך והמלכה לבין צבאות האויב.
פריז המשיכה לבעור ואלימות השתוללה בעיר. רצח חפים מפשע הפך לדבר שבשיגרה. במהלך שלושה ימים רצופים בחודש ספטמבר לבדו, נערך טבח המוני ברחובות. 14 אלף איש נרצחו על ידי המונים ובהם גם מאדאם דה-למבל, שחזרה לפריז להיות עם המלכה בשעתה הקשה, בעקבות מכתב מזויף שנשלח אליה לכאורה מהמלכה. יש הטוענים כי המכתב נשלח מאת הדוכס אורליאן שתכנן את רציחתה על מנת לקבל לידיו את הונה של דה למבל אשר במותה עבר בירושה לאחותה, אשתו של דוכס אורליאן. עם הגעתה של דה למבל לפריז היא נתפסה והועברה לשלטונות לצורך משפט על שיתוף הפעולה בינה לבין משפחת המלוכה. היא התבקשה לגנות ולקלל את המשפחה המלכותית במהלך המשפט, ומשסירבה לעשות זאת, הובלה מאולם המשפט דרך מסדרון המוביל אל הרחובות הסוערים במקום להוביל אותה בחזרה לכלא. היא נדחפה מהדלתות אשר נפתחו אל הרחוב אל המון זועם שהקיף את אולם המשפט וכבר הכה עד מוות אנשים אחרים שגופותיהם נותרו ברחבה. מאדאם למבל נרצחה במקום, איבריה נכרתו וההמון המשתולל נעץ את ראשה הכרות על מוט גבוה וצעד ברחובות העיר להציג את הניצחון. במהלך תהלוכת האימים הגיעו הצועדים אל חלון כלאה של מארי אנטואנט וקראו אליה שתגש אל החלון ותראה את ראש חברתה המתה במו עיניה. ההמון צעק אליה שתצא אל החלון לנשק את שפתי חברתה הלסבית (בהתאם לשמועות כי מארי אנטואנט מנהלת יחסים לסביים עם חברותיה), אולם לואי ה-16 ומלוויה של המלכה לא איפשרו לה להתקרב לחלון.
ההצלה למשפחת המלוכה לא הגיעה. צבאות מדינות אירופה איימו על צרפת, אולם האיום המיידי הוסר כאשר בקרב ואלמי הביסו הכוחות הצרפתים את כוחות האויב האוסטרים והפרוסים. על אף שלא היו עדויות לבגידת המלך או המלכה וחליפת המכתבים בין מארי אנטואנט לאוסטרים לא נודעה, החליטו המהפכנים לשפוט את לואי ה-16 בגין בגידה בצרפת. גזר הדין הוחלט מראש כי יהיה הוצאתו להורג. רובספייר, ממובילי המהפכה הצרפתית ויוצרי שלטון הטרור, אמר כי הוצאתו להורג של המלך הכרחית למהפכה, על מנת למנוע את שובו לכס המלכות ולהבטיח את הצלחתה של החירות הצרפתית. לואי ה-16 הוצא להורג ב־21 בינואר 1793.
לאחר הוצאתו להורג של בעלה נשארה מארי אנטואנט בכלאה שבמצודת טמפל עם בתה, בנה הקטן ואחות בעלה, מאדאם אליזבת. שלושתם ניסו להמשיך לשמר את חייהם כרגיל. עם זאת, כאשר לואי ה-16 הוצא להורג, האיום הבא על המהפכנים היה המלך החדש. אף על פי שלא הומלך מעולם, בנה הקטן של מארי אנטואנט, לואי שארל בן ה-8, היה יורש העצר. על כן, החליטו המהפכנים כי יש להפריד בין יורש העצר למשפחתו ול"חנכו מחדש" לא כמלך לעתיד, אלא כאזרח מהשורה. במסמכי המהפכנים נמצאו עדויות כי ניתוק הילד ממשפחתו נועדה למגר את האיום בקיומו שכן אם יתעללו בו, ימנעו ממנו טיפול, אוכל ועזרה ככל הנראה ימות בעצמו ויפטור אותם מקיומו. הם הגיעו ב-3 ביולי 1793 והודיעו כי הם לוקחים איתם את לואי שארל. מארי אנטואנט לא הסכימה לתת את בנה אפילו לאחר שהם איימו להורגה, אולם רק לאחר שאיימו להרוג את בתה הצעירה היא שחררה את לואי שארל, שעתיים לאחר שנכנסו הנציגים לראשונה לתא. המשפחה לא הורשתה לראות עוד את יורש העצר הקטן והילד בן ה-8 לא ראה עוד את אמו ואת אחותו. מארי אנטואנט נהגה לעמוד ליד חלונה שעות, רק על מנת להצליח לשמוע את הדי קולו כאשר יצא לחצר הכלא ושר שירים אשר לימדו אותו השומרים, בגנות המלך והמלכה ובזכות המהפכה.
כשנרצח המנהיג המהפכני ז'אן-פול מארה, דרש ההמון הזועם נקמה, והוצאתה להורג של המלכה נחשבה לצעד הבא בחיסול השלטון המלוכני בצרפת. מארי אנטואנט הועברה לקונסיירז'רי, הכלא שממנו נשלחו הנידונים אל מותם, אך עדיין לא נערך משפטה. בתקופה ארוכה בה נכלאה בחדר צר, משמרות המהפכה שמרו על חדרה יום ולילה. החדר היה פתוח לקהל, אשר שילם כסף לבוא ולצפות ב"מלכה האחרונה של צרפת", כשעשוע דומה לזה של צפייה בבעלי חיים בגן חיות. התעללות המהפכנים במארי אנטואנט והמצוקה בגין הדאגה לילדיה הובילו לשינוי דרמטי במראה של המלכה. עדויות מתקופת המהפכה מתארים בכתב ובציור את פניה הקמוטים ושערה שהלבין כמעט בין לילה. תסמונת מארי אנטואנט, תסמונת המעידה על מצב חרדה ומצוקה כה גדולים הגורמים לשערו של אדם להלבין במהירות, נקראת על שמה .
לאחר שנכלאה 76 יום, נערך משפט בן יומיים שנועד להרשיע את המלכה ולהביא להוצאתה להורג. לשם כך הוצגו אישומים המתבססים על השמועות והרכילויות שפשטו בצרפת לאורך השנים, על התנהגותה הבלתי מוסרית והקלוקלת, פזרנותה, יחסיה המיניים הלא הולמים וראוותנותה. ההוכחות והעדויות היו קטעי העיתונות המחתרתית והקריקטורות שקדמו למהפכה הצרפתית ואלה הפכו לכתב האישום.
כמו כן, ניסו התובעים לטעון כי מארי אנטואנט לוקה בפריצות מינית כה איומה, עד כי קיימה יחסי מין עם בנה בן ה-8. על מנת לעשות זאת, הם הביאו את עדותו של לואי שארל, שכחלק מחינוכו מחדש על ידי המהפכנים היה להסיתו כנגד משפחתו, אם בסיפורים, אם בצעקות ואם במכות, עד כי הילד הסכים לטעון כל מה שרצו שיטען. אשמה זו הייתה כה מופרכת, עד כי הצגתה הביאה לראשונה את אהדת הקהל למלכה. תגובתה להאשמות הביעה יותר מכל עד כמה החשיבה מארי אנטואנט את דעת העם הצרפתי על פני דעתם של מקבלי ההחלטות: היא הסתובבה לקהל שליווה את המשפט והיה נוכח בדיונים, ופנתה במיוחד לאמהות בקהל ואמרה כי "הטבע עצמו לא עונה להאשמה כה בלתי מתקבלת על הדעת". הטענה, כי האשמה זו מנוגדת לטבע האימהי, גרמה להבנה כי מטרת המהפכנים היא להרוג את המלכה וכי הם אינם בוחלים בדבר על מנת להביא לתוצאה זו. התנהגותה של מארי אנטואנט ותשובותיה שבו את לבם של הנוכחים במשפט, שקראו להפסיק את ההליך ולשחררה, אך ללא הועיל. מארי אנטואנט הורשעה בבגידה.
גזר הדין הידוע מראש ניתן לאחר הליך משפטי בן יומיים בלבד, בשעות הבוקר, על מנת שההוצאה להורג תתבצע עוד באותו יום. ההוצאה להורג התרחשה ב-16 באוקטובר 1793 בשעה 16:00 בגיליוטינה לשמחתם של המוני הצופים וראשה הכרות הוצג בפני הקהל הצוהל. מארי השאירה מכתב מוכתם בדמעותיה, אותו הפנתה לגיסתה, מאדאם אליזבת, דודתם של ילדיה והיחידה שנותרה מבני משפחת המלוכה בצרפת ואשר שהתה עימם במהלך כלאתם בארמון טווילירי ובמצודת הטמפל. המכתב לא הגיע ליעדו מעולם ונשאר בידי המהפכנים. שנים לאחר מכן הגיע המכתב ומילותיה האחרונות של מארי אנטואנט לידי בתה, מארי תרז שרלוט, היחידה ממשפחת המלוכה ששרדה את המאסר בארמון טוילירי וכיום הן חרוטות בקפלת אקספיואטורי בפריז.
לאחר הוצאתה של מארי אנטואנט להורג, "מחנכיו" החדשים של לואי שארל עזבו את מצודת הטמפל והשאירו אותו לבדו ללא השגחה. לואי שארל הושם בתא נפרד בקומה אחרת מאחותו, ואיש לא נכנס לטפל או לדבר איתו במשך כשנה. לאחר שנה הגיע רובספייר לבדוק את מצבו וראה כי הילד גוסס וכי הוא סובל מתזונה לקויה וממצב נפשי ירוד. לואי שארל נשאר למות לבדו בתאו, ורק בחודשיו האחרונים לחייו ולאחר בקשות רבות אושרה הגעתו של רופא להגיע ולטפל בו. לאחר מותו נערכה נתיחה לגופתו, אשר הושלכה לקבר אחים בכנסיית סנט מרגוט. דבר מותו של הילד הקטן השאירה רבים מאזרחי צרפת בתדהמה, שכן בזאת תמה תקוותם של המלוכנים להשיב את המלך לכסאו. במשך שנים רבות עלו שמועות כי הילד ברח וכי גופתו של ילד אחר הושמה במקומו. אולם ליבו של הילד, שנשמר בסתר על ידי אחד מהמנתחים בביתו, סייע לקבוע שנים רבות לאחר מכן כי אכן היה זה לואי שארל שמת במצודה כתוצאה מהזנחה.
בתה של מארי אנטואנט, מארי תרז, נותרה לבדה בתאה, כאשר היא אינה יודעת מה עלה בגורלה של אמה ושל דודתה. כל שידעה היה כי הן הועברו ממצודת הטמפל אל הקונסיירז'רי, אולם איש לא הסכים לענות על שאלותיה ולספר לה על דבר הוצאתן להורג. היא ביקשה שוב ושוב לראות את אחיה ולטפל בו, אולם בקשתה לא נענתה. לבסוף, לאחר שלוש שנים במצודת הטמפל, כאשר היא בת 17 בלבד, היא שוחררה בהחלפת שבויים עם אוסטריה והוגלתה מצרפת. רק לאחר שחרורה, גילתה מה עלה בגורלם של בני המשפחה.
ההוצאה להורג של מארי אנטואנט ושל כל בני משפחת המלוכה נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים ברציחות המוניות שהתנהלו באין מפריע ברחובות על ידי אספסוף פרוע שבזז ורצח משתפי פעולה עם המלוכה, מנזרים וכנסיות, וכל מי שנטען שאינו חלק מתומכי המהפיכה. הגופות הרבות שנערמו הושלכו לקברי אחים, באחד מהם נזרקה גם גופתה של מארי אנטואנט בחצר כנסיית מדלן, שם הושלכו גם גופותיהם של רבים מחיילי המשמר ששמרו על המשפחה המלכותית וגם גופתו של לואי ה-16.
כאשר שבה מארי תרז, בתה של מארי אנטואנט, לצרפת לאחר גלות של 20 שנה מאירועי המהפיכה, היא החלה בחיפושים נרחבים אחר גופותיהם של בני משפחתה. בינואר 1815 הוצאו עצמותיה של מארי אנטואנט יחד עם עצמות לואי ה-16 ונקברו בבזיליקת סן-דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת. עם זאת, במקום בו הושלכו הגופות הקימה מארי תרז את קפלת אקספיואטורי המוקדשת להוריה ולרבים שנקברו בקבר האחים שם, בתקופת הטרור של המהפיכה הצרפתית. יש הטוענים כי מארי תרז לא רצתה להעביר את גופות הוריה המתפוררות מחצר כנסיית מדלן, שכן לא היה ניתן להעבירם בשלמותם, אך לואי ה-18 דרש את טקס הקבורה המלכותי על מנת לחזק את שלטונו המחודש בצרפת. מארי תרז לא נכחה בטקס העברת הגופות וקבורתם המחודשת, במקום זאת בנתה את קפלת אקספיואטורי שכל עיטוריה ולוחות הזיכרון שבה מוקדשים לטבח של החפים מפשע בכלל ושל מארי אנטואנט ולואי ה-16 בפרט.
כיום מקום קבורתם הרשמי של מארי אנטואנט ולואי ה-16 הוא בבזיליקת סן-דני, בו קבורים כל מלכי צרפת. כמו כן, שם מוצג ליבו של לואי ה-17, בנם הקטן של מארי אנטואנט ולואי ה-16, השריד היחיד שנותר מגופתו.
"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות"
מארי אנטואנט זכורה בעיקר בשל האמרה המיוחסת לה "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" (בצרפתית "S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche", בתרגום מילולי: "אם אין להם לחם, שיאכלו בריוש"), שהפכה במהרה לציטוט מפורסם המייצג היטב את התקופה. אולם אמרה זו, כרבים מהסיפורים שסופרו על המלכה, התבררה כסילוף שנועד להכפשת שמה בידי המהפכנים של צרפת אשר תלו בה את האשמה למשבר הכלכלי הקשה שהוביל למהפכה.
הציטוט המפורסם הוא אחד מני רבים שתרמו להצגת דמותה של מארי אנטואנט כמלכה מנותקת מהעם, מושחתת ואטומה לסבלו. משפט זה נצרב בזיכרון ההיסטורי ומיוחס לה כציטוט דברים בשם אומרם, אף שכיום כבר ידוע כי המשפט נאמר זמן רב טרם הגעתה לצרפת. בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו, "הווידויים" אותו סיים לכתוב בשנת 1767 (כאשר מארי אנטואנט הייתה בת 12) ופרסם בשנת 1782, סיפר רוסו את האנקדוטה על המלכה שאמרה זאת על נתיניה. היה זה סיפור ידוע בתרבות הצרפתית, שעבר מפה לאוזן שנים רבות לפני הגעתה של מארי אנטואנט לחצר המלוכה. כאשר פורסם הספר, כבר כיהנה מארי אנטואנט כמלכת צרפת והייתה אם לשני ילדים (מתוך ארבעה שילדה בחייה) לאחר שנים רבות של המתנה. הקושרים נגדה בחצר המלוכה עשו שימוש בספרו של רוסו ובציטוט שהביא, על מנת לטעון שהיא-היא הדמות המדוברת בספרו ובכך להשניא אותה על העם.
יש הטוענים כי המשפט נאמר על ידי אחותה של מארי אנטואנט, מריה קרולינה, מלכת נאפולי, טענה שעשויה להסביר מדוע הושלך הציטוט על מארי אנטואנט, בגין קשרי המשפחה בינה לדמות האלמונית שאמרה את המשפט המפורסם. אולם מועד כתיבת ספרו של רוסו מפריך טענה זו, ומציב את הציטוט כרונולוגית בתקופה מוקדמת יותר לתקופת מלכותה של מארי אנטואנט ואחיותיה. השערה אחרת, מקובלת יותר, היא כי ככל הנראה אמרה זאת מריה תרסה, נסיכת ספרד, אשתו של לואי ה-14, כמאה שנים קודם לכן. בין אם אכן הייתה זו מריה תרסה או כל אישיות אחרת, כיום אין עוד ספק כי הציטוט המפורסם לא נאמר על ידי מארי אנטואנט.
כיום קיימים מסמכים רבים המעידים על עשייה פילנתרופית של מארי אנטואנט, על הרפורמות שהכניסה בחצר המלוכה ועל תמיכתה בעניי הממלכה, וכן מסמכים המעידים על התנגדותם הנחרצת של בני מעמד האצולה ואנשי חצר המלכות לשינויים אלה. בכל אלה יש כדי לספק הסבר להשחרת דמותה של מארי אנטואנט, לדחיקתה מן ההיסטוריוגרפיה כדמות משמעותית וחיובית בתולדות צרפת, ולהפיכתה לידועה לשמצה בגין חומרניותה וקלות דעתה. מסמכים שונים מציגים כי היו אלה בני מעמד האצולה בצרפת שרצו לשמר את כוחם ואת שליטתם במלך, ובכך הביאו למפלתה של המלכה, למפלת המלוכה כולה, ובכך אף גזרו את דינם שלהם, כאשר בני האצולה עצמם איבדו נכסיהם ואת ראשם במהלך המהפכה הצרפתית.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
שטפן צווייג, מארי אנטואנט, (תרגום ראשון: תל אביב: מצפה, תרצ"ד, מתרגם ש' הרשברג) תל אביב: הוצאת זמורה-ביתן, תרגום מגרמנית צבי ארד, תשמ"ז 1987.
סנה ג'טר נסלונד. שפע - סיפורה של מארי אנטואנט (תרגום ראשון: מושב בן שמן, 2008, מתרגמים רותי ונעם אור), מודן הוצאה לאור.
אלכסנדר דיומא, מחרוזת המלכה (תרגום מצרפתית: מיכה פרנקל), הוצאת מזרחי, 1993.
אנראה מורואה, דברי ימי צרפת (תרגום מצרפתית: לאה וייץ כהן), הוצאת מסדה, תש"ך.
הופמן, עמוס. מהפכה של הרוח. נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18. הוצאת רסלינג, 2012.
ברק אדמונד, מחשבות על המהפכה הצרפתית. הוצאת שלם, 2000.
Deborah Cadbury, The lost king of France, Fourth Estate, London, 1988
Sanche De Gramont, Epitaph for Kings, Hamish Hamilton, London, 1967
Evelyn Farr, Marie Antoinette and Count Fersen - The untold story, Peter Owen, London and Chicago, 2013
Antonia Fraser, Marie Antoinette - The Journey, Phoenix, 2001
Evelyne Lever, Marie-Antoinette, Reunion des musées nationaux, Paris, 2006
The Question of Marie‐Antoinette: The Queen and Public Opinion before the Revolution, Vivian R. Gruder1, French History (2002) 16 (3): 269-298.
קישורים חיצוניים
זכרונותיה של הנסיכה מארי תרז, בתה של מארי אנטואנט, פרויקט גוטנברג
זכרונותיה של קמפיין, אומנת ילדי המלוכה, על מארי אנטואנט, פרויקט גוטנברג
זכרונותיה של מאדאם דה הוסט, מלוות הגברות בארמון ורסאי, פרויקט גוטנברג
אדמונד ברק והלקחים מהמפכה הצרפתית
נאום הביקורת של אדמונד ברק על מותה של מארי אנטואנט
ז'אן ג'ק רוסו, וידויים, הוצאת כרמל, עמוד 250
A Dictionary of Quotations
מכתבה האחרון של מארי אנטואנט לגיסתה, מאדאם אליזבת׳, לאחר מתן גזר הדין
מארי אנטואנט: אייקון אופנה צרפתית, אריאלה גויכמן גארבר, פרנקופילים אנונימיים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בית הבסבורג
קטגוריה:אצולה אוסטרית
קטגוריה:אצולה צרפתית
קטגוריה:המהפכה הצרפתית: אישים
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג בצרפת
קטגוריה:שליטי ארצות שהוצאו להורג
קטגוריה:צרפתים ממוצא גרמני
קטגוריה:מלכות
קטגוריה:אישים הקבורים בקבר אחים
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג בעריפת ראש
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בצרפת
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בעריפת ראש
קטגוריה:אישים הקבורים בבזיליקת סן-דני
קטגוריה:צרפתיות שנולדו ב-1755
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1755
קטגוריה:נפטרות ב-1793
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1793 | 2024-10-16T14:31:31 |
קונספציית האמנה החברתית | REDIRECT אמנה_חברתית | 2015-09-26T11:07:31 |
מיעוטים | REDIRECTמיעוט | 2004-04-27T15:27:36 |
הימנון | REDIRECTהמנון | 2011-11-06T13:32:39 |
אירגון צבאי לאומי | REDIRECTארגון צבאי לאומי | 2004-04-27T15:44:11 |
צורות התיישבות | REDIRECTהתיישבות | 2004-04-27T15:47:19 |
תסליה | שמאל|ממוזער|250px|פרש תסלי בצבאו של אלכסנדר הגדול.
תסליה או תסאליה (ביוונית מודרנית: Θεσσαλία) הוא חבל היסטורי בצפון יוון, כיום אחד ממחוזות יוון המודרנית. בטרם תקופת המעבר ביוון הייתה תסאליה ידועה בשם איוליה, ומכאן מקור שמו של הניב האיולי.
בניגוד לערי המדינה (פוליס) שקמו בחבלי הארץ הדרומיים יותר (בעיקר אטיקה, בויאוטיה והפלופונסוס), התסאלים התגוררו ביישובים כפריים, תחת שלטון אוליגרכי של משפחות מיוחסות, במצב שניתן לתארו כמעין פאודלי.
בדומה ליחס למוקדון, שאר היוונים התייחסו אל התסאלים כאל פראים שאינם ראויים להיקרא "הלנים", אולם עם כיבוש החבל בידי פיליפוס השני מלך מוקדון, באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, והקמת האימפריה היוונית על ידי בנו, אלכסנדר, נטמעו התסאלים בשאר היוונים.
ככוח לוחם, התבססו התסאלים על חיל הפרשים המצוין שלהם, בניגוד לשאר יוון, שם תפסו ההופליטים את הבכורה. הפרשים גויסו מקרב האצולה התסאלית ונודעו כאיכותיים ביותר ביוון הקלאסית. גם בצבאו של אלכסנדר הגדול היוו הפרשים התסאלים נדבך מרכזי, ולא נפלו אפילו מההטיירוי. המקורות מספרים כי במלחמות הדיאדוכים, שפרצו עם מותו של אלכסנדר הגדול, הביסו הפרשים התסאלים מספר פעמים את ההטיירוי בקרב.
בתסליה נמצא אחד האתרים המפורסמים ביוון, הר אולימפוס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יוון העתיקה: גאוגרפיה
קטגוריה:יוון: מחוזות
קטגוריה:טריטוריות היסטוריות | 2024-03-13T03:54:47 |
תלמוד | 250px|ממוזער|שמאל|ספרי התלמוד במרכז הספרייה הלאומית בירושלים
תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים, חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו בזמן התנאים ומשמעו לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים, כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה בו בזמן בבבל ובארץ ישראל, מה שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.
התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסתמאים, הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר לצד המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים. חיבורים רבים חוברו עליו, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.
היסטוריה
שני מרכזי התורה שבארץ ישראל ובבל הצמיחו שני תלמודים: תלמוד בבלי, שנוצר בישיבות בבל, ותלמוד ירושלמי, שהוא פרי לימודם של חכמי ארץ ישראל. על אף ששני תלמודים אלה מבוססים על אותה משנה, ונוצרו במרכזים שהיו ביניהם קשרים רבים, הם שונים בשפתם, בהיקפם, בתוכנם, בסגנונם ובמקרים רבים גם במסקנותיהם ההלכתיות.
לאחר שנחתמו שני חיבורים אלה, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בתלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר (בעיקר באזורי יהדות אשכנז ויהדות איטליה). בעקבות הרי"ף והרמב"ם, התקבל תוכנו של התלמוד הבבלי כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, כמעט ללא עוררין. הרמב"ם מנמק זאת בהקדמה למשנה תורה, "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל".
חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסתמאים והסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. בהלכה הנימוק המקובל להעדפתו של התלמוד הבבלי, שהוא נחתם אחרון ו"הלכה כבתראי", מפני שלעיניהם של עורכי התלמוד הבבלי עמד התלמוד הירושלמי שנחתם מאות שנים קודם לכן.
התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא", מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למגמר - ללמוד). בלשון האמוראים שימשה המילה "גמרא" במשמעות צרה יותר, והיא נגזרת מן המונח המתאר ידע שנתקבל במסורת (כמו: גמרא גמיר לה) בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה, וכן רומזת לכך שחיבור זה מהווה גמר וסיום של עיקרי התורה שבעל פה. ואולם, מדפוס בזל ואילך, בעקבות החלטות ועידת טרנטו ב-1564, החליפו הצנזורים הנוצרים את המילה "תלמוד" במילים "גמרא" או "ש"ס", ומאז היטשטש ההבדל בין המילים, והשם "גמרא" נעשה שגור בקרב ציבור הלומדים ככינוי לתלמוד הבבלי.
מאפייני התלמוד
שני התלמודים אינם קובצי הלכות לפי נושאים ערוכים, אלא סיכומי דיונים של בתי המדרש. הדיונים ערוכים באופן אסוציאטיבי, ההולך אחר חוט המחשבה של המתדיינים והדינמיקה של הדיון. אמנם המשא ומתן (שקלא וטריא) התלמודי מסודר על פי דיונים על כל משנה בודדת, שכאשר הדיון בנושאיה השונים מסתיים התלמוד עובר לדון במשנה הבאה אחריה. לעיתים ניתן למצוא את אותו דיון במספר מסכתות בהקשרים שונים, ולעיתים במהלך דיון בנושא אחד משתרבבים דברים הקשורים לתחום אחר. כמו כן ישנם מעברים חדים מנושאים הלכתיים לענייני אגדה. כתוצאה מ"חוסר ארגון" זה (יש המפרשים בדיוק רב את תנועת הדברים בכל סוגיה) נדרש עמל רב על מנת לשלוט היטב בסוגיות התלמודיות.
250px|ממוזער|מאמר של מר עוקבא מתוך בתרגום לעברית: אמר מר-עוקבא: בנושא הבא אני כמו "חומץ בן יין" ביחס לאבי (כלומר, אבא שלי היה יותר טוב ממני בנושא זה, כמו שיין עדיף מחומץ):
אם אבי היה אוכל בשר עכשיו, הוא לא היה אוכל גבינה עד מחר בשעה זאת (הוא היה מחמיר בהפרדה בין בשר וחלב), ואילו אני רק בסעודה זאת אינני אוכל בשר, אבל בסעודה אחרת אני כן אוכל בשר (אני פחות מחמיר בהפרדה בין בשר וחלב)
התאולוגית האמריקאית רוזמרי רדפורד רות'ר עמדה על מאפיין זה:
לימוד התלמוד
לימוד התורה בכלל והתלמוד בפרט נחשב לאורך כל הדורות למוטיב מרכזי ועיקרי ביהדות, וישנן אמרות רבות של חכמי ישראל בכל דור ודור על חשיבות לימוד התורה ועל חובתו של כל יהודי באשר הוא לעסוק בה. בהתאם לכך לימוד התלמוד נחשב בכל הישיבות בארץ ובעולם כמושא הלימודים העיקרי, התופס את עיקר הנפח של הלימוד. הלימוד של התלמוד, ובמיוחד הדיונים ההלכתיים שבו, נחשב לקשה במיוחד בשל התמציתיות והקצרנות שבו, שימוש במונחים מקצועיים, חוסר סימני פיסוק והארמית המשולבת בו. לימוד תלמוד בשיטה עיונית כולל עיון בספרים רבים שנכתבו על התלמוד מכל חכמי הדורות, החל בגאונים, המשך בראשונים ובאחרונים וכלה בימינו אנו. התלמוד נחשב לחיבור עמקני שדרושה מיומנות כדי להבינו, ועוד יותר מיומנות כדי להבינו ב"עיון" - בהעמקה מיוחדת. תלמוד ירושלמי נלמד בהיקף קטן יותר במידה משמעותית מתלמוד בבלי, מעטים יותר בקיאים בסגנונו, והוא משמש בעיקר ללימוד תאורטי ועיוני ופחות לפסיקת הלכה.
התלמוד עצמו, במקומות שונים, עומד על היחס בו נדרש אדם לחלק את לימוד תורתו: . על פי חלוקה זו, לימוד התלמוד עומד בשורה אחת עם לימוד התנ"ך והמשנה. לעומת האמור במקורות אלו התלמוד עומד במקום אחר על חשיבותו: . ראשונים רבים טענו לטובת עליונות לימוד הגמרא על פני מקצועות התורה האחרים. רש"י על המשפט "מדה ואינה מדה" תלה את ההתמקדות בתלמוד בטעמים היסטוריים שהיו נכונים לתקופת הגמרא: . רבנו תם המובא בדעת התוספות טוען שעקב כך שהתלמוד כולל בתוכו גם מקרא ומשנה, יש להעדיף לימודו.
הרמב"ם היה מודע לקושי בלימוד התלמוד, והתייחס ללימודו כדבר הדורש "דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך". על כן מטרת ספרו, משנה תורה, הייתה להגיש ללומדים ספר הלכה מקיף שיסכם את ההלכה למעשה, ובכך לייתר את לימוד התלמוד עצמו. באופן כללי, בתקופות הגאונים והראשונים התעצב עולם ההלכה לפי התלמוד שהפך להיות ספר פסיקה שאין עליו עוררין, ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה על סמך התלמוד.
ראו גם
דרכי לימוד בתלמוד
פרשנות התלמוד הבבלי
מושגי יסוד בתלמוד הבבלי
לוגיקה תלמודית
דפוסי התלמוד הבבלי
לקריאה נוספת
הרב עדין שטיינזלץ, התלמוד לכל, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים בשיתוף הוצאת עידנים, 1977.
ש"י פרידמן (עורך), שלושה כרכים בסדרת התלמוד עם פרשנות על דרך המחקר, הוצאת האיגוד לפרשנות התלמוד, 2008.
מבוא לתורה שבעל-פה (יחידות 7-5), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב 1992.
עדין שטיינזלץ ויניב מזומן, נתיב לתלמוד, הוצאת ידיעות ספרים והוצאת מא"י, 2017.
רוחמה וייס ואבנר הכהן, אימהות בטיפול: מסע פסיכולוגי-ספרותי עם גיבורות התלמוד, תל אביב: ידיעות ספרים, 2012.
קישורים חיצוניים
התלמודים: הבבלי, הירושלמי, במאגר ספרות הקודש של סנונית
שישה סדרי תלמוד בבלי באתר מכון ממרא
אוצר כתבי-יד תלמודיים באתר הספרייה הלאומית
התלמוד ברשת
מבוא לתלמוד, באתר הידברות
יובל בלנקובסקי, מאמר על פרשנות התלמוד, אתר "דעת"
פשיטא - פשוט ללמוד תלמוד, פרויקט של מכללת עלמא והמרכז לטכנולוגיה חינוכית
אתר גמראנט, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
קישור לאתר פורטל הדף היומי
מילון ארמי עברי ויקי מבית פשיטא
מבוא לדף גמרא, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך אתר הרב
הראל שפירא, 101 סיבות למה כדאי וחשוב ללמוד גמרא
, מתוך: מחניים נ"ז, תשכ"א
מדריך - איך ללמוד גמרא לבד מתוך אתר אשובה
כתבות ומאמרים על התלמוד, מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית.
הערות שוליים
*
קטגוריה:משפט עברי: חיבורים
קטגוריה:ספרות חז"ל | 2024-10-09T06:46:16 |
התיישבות | שמאל|ממוזער|250px|התיישבות טיפוסית של חומה ומגדל: טירת צבי, 2007
התיישבות היא פעולה, שמהותה:
הבאת אנשים (הנקראים מתיישבים) למגורי קבע באזור (או תחום) גאוגרפי מסוים (הנקרא אזור ההתיישבות) או הגעתם של מתיישבים בכוחות עצמם, כדי להתגורר באופן קבוע באזור זה.
הכנת התשתית (או להשתמש בתשתית קיימת) לאכלוס אזור ההתיישבות באנשים, לשם מגורי קבע.
תשתית זו כוללת לכל הפחות תשתית מגורים (בתים), אך עשויה לכלול גם מבנים אחרים, תשתיות מים, אנרגיה, ביוב, תחבורה וכיוצא באלו.
מוטו ציוני
המרכזית במסכת הרעיונות הציונית, לצד גאולת קרקע, כיבוש השמירה ועבודה עברית היא ההתיישבות. אמר יוסף טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". ואכן, ראשון התהליכים שהתרחשו קודם להקמת המדינה ותרמו לעיצוב גבולותיה היה ייסוד מטולה ב-1896. "...קיומה של התיישבות במטולה במשך עשרים וחמש השנים שקדמו לדיוני הגבולדיונים בין בריטניה לצרפת לקראת חלוקת המנדטים במזרח התיכון בשטחי האימפריה העות'מאנית טרם מלחמת העולם הראשונה, הביא גם הואבנוסף לתוכניות הציוניות לפיתוח ארץ ישראל ובעיקר הצורך במים להשקיה שהשאיר את נהר הירדן כולו בתחומי ארץ ישראל לקביעתו של קו הגבול במקום שנקבע"ארץ רבת גבולות: מאה השנים הראשונות של תיחום גבולותיה של ארץ ישראל 1947-1840, מאת גדעון ביגר, בתוך פרויקט בן יהודה..
ההתיישבות נקשרת גם ליכולת לתחזק גבולות בני הגנה. כתב משה דיין בספרו 'הלנצח תאכל חרב': "רק אם תהיה אוכלוסייה יהודית אזרחית בגושים גדולים, כמו בקעת הירדן, גוש עציון וגב ההר בשומרון, תוכלנה יחידות צה"ל להימצא באזורים אלה לא ככובשים זרים, אלא למען המטרה להבטיח את שלום ישראל, שאוכלוסייתה הצפופה מתרכזת בגזרה צרה, על חוף הים התיכון".
יישוב
המילה יישוב מציינת, בדרך כלל, תחום גאוגרפי, שבו נעשית ההתיישבות. היישוב מהווה יחידה אחת, בעלת מאפיינים מוגדרים. המאפיין הבולט ביותר של יישוב הוא המאפיין הגאוגרפי, כלומר - הפרדה אזורית בין היישוב לבין השטח הלא מיושב שסביבו ויישובים סמוכים. מאפיין אחר של היישוב הוא מאפיין השלטון, כלומר - ליישוב שלטון אוטונומי במידה מסוימת (גם אם והוא כפוף לשלטון מרחבי).
מלבד מאפיינים אלו, קיימים לעיתים מאפיינים כלכליים, תרבותיים ואחרים המגדירים את היישוב. כמו כן, מתקיימת כמעט בכל המקרים רמה כלשהי של זיקה רגשית של האדם ליישובו.
בישראל יישובים נקראו גם בשם "נקודות" או "נקודות יישוב" (למשל: 11 הנקודות).
המילה יישוב משמשת גם לתיאור פעולת האכלוס של מקום נתון בתושבים (למשל: יישוב ארץ ישראל).
המונח היישוב, המשמש לציון היישוב היהודי או היישוב העברי בארץ, קשור גם הוא במונח "התיישבות" ונגזר מאותו שורש.
פירושים נוספים
התיישבות במובן התאגדות: המונח התיישבות מהווה לעיתים כינוי לציון אוסף יישובים הקשורים זה לזה באופי, בסדר-היום או בנסיבות ההתיישבות בהם - כך למשל השם "ההתיישבות העובדת" מתייחס ליישובי תנועת העבודה בארץ (קיבוצים, מושבים).
התיישבות במובן קולוניה: ההתיישבויות האירופאיות שנעשו במהלך המאות שחלפו בעיקר בשטחי העולם המתפתח זוכות בלשונות הזרות לכינוי Colony, אולם בעברית נקראים אנשיהן גם "מתיישבים" והן עצמן, נקראות על פי רוב, "מושבות".
ראו גם
פיזור אוכלוסין
תוכנית המצפים בגליל
יישובי הכוכבים
התנחלות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית
קטגוריה:אנתרופולוגיה
קטגוריה:מוטואים ציוניים | 2024-04-04T11:28:43 |
יישוב |
יישוב הוא תחום גאוגרפי המהווה יחידה אחת בעלת מאפיינים מוגדרים ומשמש למגורי קבע של בני אדם. היישוב הוא המקום בו נעשתה התיישבות.
המאפיין הבולט ביותר של יישוב הוא המאפיין הגאוגרפי, כלומר – הפרדה אזורית בין היישוב לבין השטח הלא מיושב שסביבו ויישובים סמוכים. מאפיין אחר של היישוב הוא מאפיין השלטון, כלומר – ליישוב (בדרך כלל, אך לא בכל מקרה) שלטון אוטונומי במידה מסוימת (גם אם הוא כפוף לשלטון מרחבי). מלבד מאפיינים אלו, קיימים לעיתים מאפיינים כלכליים, תרבותיים ואחרים המגדירים את היישוב. כמו כן, קיימת כמעט בכל המקרים זיקה רגשית של האדם ליישובו.
סוגי יישובים
ממוזער|250px|נוף עירוני מלוס אנג'לס.
ממוזער|250px|נוף כפרי באוקראינה.
ממוזער|250px|נוף מקיבוץ רמת הכובש.
שמאל|ממוזער|250px|הכפר הבדואי ערב אל נעים.
היישובים מתחלקים לשני סוגים עיקריים: יישובים עירוניים ויישובים כפריים.
היישובים העירוניים הם, בדרך כלל, גדולים יותר מן היישובים הכפריים ומאופיינים בצפיפות אוכלוסייה גבוהה. ביישובים העירוניים נמצאים המרכזים הגדולים וכן הריכוזים הגדולים של שירותים, מסחר ותעשייה. סוגי יישוב עירוני הם ערים ועיירות. עיר גדולה נקראת גם בשם "כרך". אוסף של יישובים (בעיקר עירוניים) המקיימים זיקה אל עיר־אם נקרא מטרופולין.
היישובים הכפריים (הנקראים בדרך כלל כפרים) מאופיינים על ידי הימצאותם בחיק הטבע ובדרך כלל, בעיסוק התושבים, או חלק גדול מהם, בחקלאות. בעבר הם הקיפו את רוב האוכלוסייה, אולם, עם המהפכה התעשייתית במאה ה-18 ובמאה ה-19, החל תהליך של עיור (אורבניזציה), דהיינו – מעבר תושבים מן הכפרים לערים. תהליך זה החל באירופה, התפשט בהדרגה על פני כל העולם, ונמשך עד היום. בעוד שבשנת 1800 מנתה האוכלוסייה הכפרית כ-97% מסך האוכלוסין על פני כדור הארץ, הרי בשנת 1900 ירד השיעור לכ-86%, ב-1950 – לכ-70%, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד לחצות את גבול ה-50%.
סוגי יישובים בישראל על פי החוק הישראלי (משרד הפנים)
סוגי היישובים
יישוב: מקום ששמו נקוב בצו;
יישוב שיתופי: קיבוץ, קבוצה, מושב עובדים, מושב שיתופי, כפר שיתופי, לרבות יישוב שלפחות שמונים למאה מתושביו שהם בני 17 ומעלה מאוגדים באגודה שיתופית להתיישבות ושהמועצה מכירה בו כיישוב שיתופי לצורך צו זה;
יישוב שאינו שיתופי: יישוב שאינו קיבוץ, קבוצה, מושב עובדים, מושב שיתופי, כפר שיתופי.
עירייה: כל אחת מהעיריות אשר שמה נקוב בצו.
מועצה מקומית: כל אחת מהמועצות המקומיות אשר שמה נקוב ב"צו המועצות המקומיות (א), תשי"א–1950" וב"צו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג–1953";
מועצה אזורית: כל אחת מהמועצות המקומיות בצירוף תחום יישוביה ואשר שמה ושמותיהם מפורטים ב"צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי״ח–1958".
מועצה כפרית: צירוף תחום היישובים אשר שמותיהם מפורטים בצו מתחת לשמה של אותה מועצה אזורית ושאף אחד מהם אינו יישוב שיתופי או כפר שיתופי כמשמעותו בתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל״ג–1973;
מועצה אזורית שבתחומה אין יישוב שיתופי: מועצה אזורית שאין בתחומה יישוב שיתופי או כפר שיתופי כמשמעותו בתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל״ג–1973;
הרשויות: סוג וניהול
רשות מקומית: רשות מקומית היא מוסד ציבורי העוסק בניהול העניינים המוניציפליים/המקומיים (תכנון/רישוי, חינוך, תשתיות, תברואה, תרבות, מים ועוד תחומים רבים שנקבעו בחוק) של יישוב/קבוצת יישובים. הרשויות המקומיות הן העיריות, המועצות המקומיות, המועצות האזוריות/הוועדים המקומיים. מועצה אזורית מאגדת בתוכה יישובים שאינם שיתופים ו/או יישובים שיתופיים.
ועד מקומי: ועד מקומי הוא מוסד ציבורי שנבחר או שנתמנה לפי הוראות צו לניהול ענייניו של יישוב. לוועד מקומי יהיו בתחום הנהלתו, כל סמכויות המועצה שבתחומה, ככל שאצלה לו המועצה על פי החלטתה ובהתאם לתנאים שנקבעו בה, לרבות התנאים והמגבלות בסמכויות אלה. הוועד המקומי יהיה רשאי לעשות שימוש בסמכויותיו, ככל שלא יהיה בכך סתירה להחלטות המועצה שהודיעה עליהן לוועד ולחוקי העזר שלה. המועצה רשאית לבטל אצילת סמכות לוועד המקומי כאמור ובלבד שנתנה לוועד המקומי הזדמנות להשמיע את טענותיו.
ניהול היישוב: העניינים המקומיים של יישוב/קובצת יישובים מנוהלים על ידי רשות מקומית (עירייה, מועצה מקומית, מועצה אזורית/ועד מקומי) ועל ידי ועד מקומי ביישוב שאינו רשות מקומית. מוסדות ציבור אלו מעניקים לתושביהם שירותים מוניציפליים (תכנון/רישוי, חינוך, תשתיות, תברואה, תרבות, מים ועוד) ובתחומים רבים שנקבעו בחוק.
סמכויות הניהול: סמכויות הניהול ברשויות נתונות כדלקמן: א) עירייה: למועצה וליו"ר העירייה. ב) מועצה מקומית: למועצה וליו"ר המועצה. ג) תחום עודף במועצה אזורית: למועצה וליו"ר המועצה. ד) יישוב שאינו שיתופי: למועצה וליו"ר המועצה ו/או לוועד המקומי וליו"ר הוועד. ה) יישוב שיתופי: למועצה וליו"ר המועצה ו/או לוועד האגודה/לועד המקומי וליו"ר האגודה/ליו"ר הוועד.
הרשויות: זכויות הצבעה של תושב
א. עירייה: ליו"ר העירייה ולמועצה. ב. מועצה מקומית: ליו"ר המועצה ולמועצה. ג. תחום עודף במועצה אזורית: ליו"ר המועצה ולמועצה. ד. יישוב שאינו שיתופי: ליו"ר המועצה, למועצה ולועד המקומי. היו"ר הוועד נבחר על ידי הוועד. ה. יישוב שיתופי: ליו"ר המועצה, למועצה ולועד האגודה/לועד המקומי. היו"ר האגודה/הועד נבחר על ידי הוועד.
סוגי יישובים בישראל, על פי ההלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מ-9 בינואר 2014
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אספה, עיבדה, ניתחה ופרסמה מידע אודות היישובים במדינת ישראל, בהמשך לפעילותן של המחלקה לסטטיסטיקה של ממשלת המנדט והמחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית. לכאורה, הלשכה/המחלקה לסטטיסטיקה הצליחו לאסוף בזמן אמת את הניתונים, ובכך לקדים את גופי הממלכה האחרים להציג את מצב/שמות היישובים במדינת ישראל ובארץ ישראל.
יישוב: מקום המאוכלס בקביעות והמקיים את התנאים האלה: א) גרים בו בקביעות 40 תושבים בוגרים או יותר, תאריך העדכון 23 במרץ 2016. ב) בעל מינהל עצמי (עירייה, מועצה מקומית, או ועד מקומי ביישוב שאינו רשות מקומית). ג) אינו נמצא בתחום המוניציפלי של יישוב אחר. ד) מוסדות התכנון אישרו את הקמתו.
סמל יישוב: היישובים בישראל מְסוּמָּלים ב-4 ספרות, לדוגמה: עין שריד 0880, יד מרדכי 0358. בנוסף, קיימים בארץ יישובים בלתי מוכרים.
סוג היישובים על פי אופיים וגודל אוכלוסייתם
יישוב עירוני: יישוב שאוכלוסייתו מונה 2,000 תושבים או יותר, תאריך העדכון 10 בנובמבר 2016.
יישוב כפרי: יישוב שאוכלוסייתו מונה פחות מ-2,000 תושבים (גם אם אינו חקלאי ואינו בעל אופי כפרי). א. מושבים, מושבים שיתופיים וקיבוצים שבהם 2,000 תושבים או יותר מסווגים כיישובים עירוניים. ב. היישובים הכפריים מסווגים לצורות היישוב האלה: מושב, מושב שיתופי, קיבוץ, יישוב קהילתי, יישוב מוסדי ויישוב כפרי אחר.
מושב: יישוב כפרי המאורגן כאגודה שיתופית ויש לו זכות לנחלות חקלאיות (כמשמעות מונח זה ברשות מקרקעי ישראל). זהו יישוב של יחידות משפחתיות, אשר כל אחת מהן היא ישות כלכלית עצמאית. חלק מהייצור ומהמינהל הכלכלי הוא בידי האגודה השיתופית ורמת השיתוף נקבעת על ידי התושבים.
מושב שיתופי: יישוב כפרי שיתופי שבו הייצור והשיווק משותפים ואילו הצריכה מתנהלת באופן פרטי.
קיבוץ: יישוב כפרי שיתופי שבו הייצור, השיווק והצריכה מאורגנים על בסיס שיתופי.
יישוב קהילתי: יישוב כפרי המאוגד כאגודה שיתופית שאין לו זכות לנחלות חקלאיות, ותחומי הפעולה של האגודה השיתופית (היצרני, הצרכני, המוניציפלי והחברתי) והיקפה נקבעים על ידי התושבים.
יישוב מוסדי: מוסד עם מאפיינים של יישוב, שאינו כלול בתחום המוניציפלי של יישוב אחר (יישוב מוסדי עשוי לכלול מספר מוסדות), כדוגמת בית ברל.
יישוב כפרי אחר: יישוב כפרי המונה פחות מ-2,000 תושבים ואינו מושב, מושב שיתופי, קיבוץ, יישוב מוסדי או יישוב קהילתי.
סוג היישובים על פי דת תושביו
יישוב מעורב: יישוב שבו רוב מכריע של תושבים יהודים ומיעוט ניכר של תושבים ערבים. בקבוצה זו נכללים שמונה יישובים עירוניים: ירושלים, תל אביב יפו, חיפה, עכו, רמלה, לוד, מעלות תרשיחא, נוף הגליל (מ-1983) ויישוב כפרי אחד נווה שלום (מ-1985). היישובים המעורבים נכללים הן ביישובים היהודיים והן ביישובים הלא יהודיים. בכלל היישובים במדינה הם נכללים פעם אחת בלבד.
יישוב לא יהודי: יישוב שרוב תושביו אינם יהודים.
יישוב יהודי: יישוב שרוב תושביו יהודים.
שימושים אחרים
המילה "יישוב" משמשת גם לתיאור פעולת האכלוס בתושבים (למשל: יישוב ארץ ישראל).
המונח היישוב, המשמש לציון היישוב היהודי או היישוב העברי בארץ, קשור גם הוא במונח "התיישבות" ונגזר מאותו שורש.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית
קטגוריה:סוציולוגיה | 2024-08-01T02:43:13 |
ישוב | REDIRECTיישוב | 2006-11-02T18:29:08 |
תלמוד בבלי | ממוזער|260x260 פיקסלים|דף גמרא
תַּלְמוּד בָּבְלִי (כינויים נוספים: גְּמָרָא, שַ"ס, תלמודה של בבל) הוא אחד משני התלמודים המפרטים את הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5 עת חתימת התלמוד הבבלי, שהתגוררו בבבל (מסופוטמיה) ובארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, בפרט על המשנה ועל הברייתות. התלמוד הבבלי נחשב לטקסט המרכזי של היהדות הרבנית לאחר התנ"ך, ולמקור העיקרי של ההלכה היהודית הדתית והתאולוגיה היהודית.
בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" – חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).
שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצידם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.
תלמוד או גמרא
התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל, והיא נגזרת מן המונח המתאר ידע שנתקבל במסורת (כמו: גמרא גמיר לה) בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה.
בתקופת הגאונים החלו להשתמש במונח "תלמוד" לציון החיבור עצמו. ואולם, במחצית השנייה של המאה ה-15, עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצרים, הוחלפו בדפוסי התלמוד כל מופעי המילה "תלמוד" במילה "גמרא". כתוצאה מכך, היטשטש ההבדל בין שתי המילים, והשם "גמרא" לציון החיבור נעשה שגור בציבור הלומדים המסורתי, בעוד בחוגים האקדמיים מקפידים לכנותו "תלמוד".
תוכן התלמוד
מבנה התלמוד הבבלי
בתלמוד הבבלי ישנן 37 מסכתות. שיטת החלוקה המקובלת מתבססת על העימוד שנעשה במהדורה המלאה הראשונה של התלמוד, שהודפסה בשנים ר"פ–רפ"ג (1520–1523) בבית הדפוס של דניאל בומברג בוונציה. במהדורה ההיא תפס התלמוד כולו 2,690 דפים.
שמות המסכתות הן (בסוגריים – מספר הדפים לפי מהדורת וילנא, וכמקובל מאז דפוס ונציה):
סדר זרעים: ברכות (63)
סדר מועד: שבת (156) | עירובין (104) | פסחים (120) | ראש השנה (34) | יומא (87) | סוכה (55) | ביצה (39) | תענית (30) | מגילה (31) | מועד קטן (28) | חגיגה (26)
סדר נשים: יבמות (121) | כתובות (111) | נדרים (90) | נזיר (65) | סוטה (48) | גיטין (89) | קידושין (81)
סדר נזיקין: בבא קמא (118) | בבא מציעא (118) | בבא בתרא (175) | סנהדרין (112) | מכות (23) | שבועות (48) | עבודה זרה (75) | הוריות (13)
סדר קדשים: זבחים (119) | מנחות (109) | חולין (141) | בכורות (60) | ערכין (33) | תמורה (33) | כריתות (27) | מעילה (21) | תמיד (8)
סדר טהרות: נידה (72)
על מסכת שקלים לא נכתב תלמוד בבלי, והמסכת המצויה בדפוסי התלמוד הבבלי שייכת למעשה ל, אף שהיא כלולה כחלק ממחזור הדף היומי.
מספר הדפים בכל מסכת אינו חופף למסכתות הארוכות ביותר, בשל אורך משתנה של מפרשי התלמוד שנדפסו בדף הגמרא.
הדיאלקטיקה התלמודית
בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מאין נשאב הדין האמור במובאה, האם הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם יש בו מילים מיותרות שאינן נצרכות להבנת הדין העולה ממנו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.
לעיתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה שבה התחבטו רבים.
לעיתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.
הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעיתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעיתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" ('קשה', אך ביטוי זה מתפרש כאמירה לפיה השאלה אינה מוצקה די הצורך לפרוך את השיטה הנידונה לדעת רוב רבותינו הראשונים, אך עי' רשב"ם ב"ב נב) או "תיובתא" ('תשובה', כלומר הקושיא על השיטה הנידונה אכן משיבה עליה ומפריכה אותה).
התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני.
אגדה בתלמוד
בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. לעיתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך בצורה אליגורית בדרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטורית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.
בין פרשני התלמוד חלוקות הדעות איזו מידת סמכות יש לאגדות. יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל, הרמבן ואחרים המטעימים שאין לאגדות את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.
הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות נפוצות בימיו בלימוד אגדות התלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמד מסר עמוק באגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.
עריכת התלמוד
התלמוד עצמו מציין שרב אשי ורבינא הם "סוף הוראה", כלומר בהם נסתיימה תקופת חכמי התלמוד. קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רב שרירא גאון באיגרתו מזהה את רבינא עם רב אבינא בריה דרב הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי, ונפטר בי"ג בכסלו ד'ר"ס (499).
הדעה הרווחת היום במחקר היא שרב אשי ורבינא הם מאחרוני האמוראים המוזכרים בשמם בתלמוד, אינם עורכיו. עורכי התלמוד, אשר הכניסו בו את כל קטעי הקישור והקטעים האנונימיים המכונים 'הסתם' או 'סתמא', היו ה'סתמאים'. הם פעלו אחרי האמוראים הנקובים בשמם בתלמוד, ולמעשה הם אלה ששיוו לתלמוד את צורתו המוכרת לנו, המורכבת מסוגיות בהן מקובצים מקורות תנאיים, אמוראיים וסתמאיים.
לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה". תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה.
העלאה על הכתב
סביר להניח שחלקים מהתלמוד הבבלי הועלו על הכתב בתקופת האמוראים עצמם, וייתכן שחלקים ממנו נכתבו במועד קדום יותר. אולם, יש להבחין בין המתואר לעיל לבין העלאת חיבור התלמוד על הכתב כחיבור שלם וגמור ובנוסח קבוע. מועד העלאתו על הכתב כחיבור שלם אינו ידוע, והחוקרים חלוקים על כך בהשערותיהם, אולם ניתן להתחקות אחר העדויות הראשונות המתייחסות לקיומם של נוסחים כתובים של התלמוד כחיבור גמור.
עדויות לקיומם של כתבי יד של חיבור התלמוד הבבלי (בצורתו הסופית) ישנן בידינו החל מאמצע המאה ה-8 לספירה; כבר רב שרירא גאון, בן המאה ה-10 לספירה, נשאל באגרתו המפורסמת, אגרת רב שרירא גאון – "כיצד נכתב התלמוד". בדברי הגאונים מוזכר על קיומם של כתבי יד תלמודיים מהמאה ה-8 לספירה. סמוך למאה ה-9 נמסר שרב פלטוי גאון . רבי שמואל הנגיד, בן המאה ה-11 לספירה, מוסר על אדם בשם נטרונאי בר חכינאי . הרמב"ם, בן המאה ה-12, מספר שהגיע לידו ממצרים גוויל כתב יד של התלמוד הדומה לכתבי יד שנכתבו 500 שנה קודם לזמנו (המאה ה-7 לספירה) .
עדות עקיפה נוספת עולה משני מקומות בתלמוד, ב וב, בהם מובאת מעין ברייתא 'תנא דבי אליהו', העוסקת בתאריכים, וכך כתוב בה: "ששת אלפים שנה הוי העולם: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח. ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו ועדיין משיח בן דוד לא בא."
במקום 'יצאו מהם מה שיצאו' הסתמי בתלמוד שבדפוס, כתוב בכתבי היד של התלמוד במפורש כמה יצאו. כלומר בשני המקומות מופיעים תאריכים בתוך הברייתא.
בכתב יד מינכן 95 – שנכתב על פי הקולופון שבסופו בשנת 1343, התאריך הכתוב בברייתא בסנהדרין הוא שש מאות ותשע עשרה (859 לספירה).
התאריך הקדום שבכולם מצוי בכתב יד תימני למסכת סנהדרין שנמצא בספריית יד הרב הרצוג שבו כתוב: 'יצאו מהן חמש מאות ותשעים שנה' שהיא שנת 830 לספירה ובגיליון יש הערה: 'נ"א חמש מאות שלשים ושמנה' היינו שנת 778.
מעבר לעדויות עקיפות אלו, מצויים בידינו כתבי יד קדומים של התלמוד הבבלי שצוין עליהם תאריך כתיבתם. בכתב יד לנינגרד (על מסכתות כתובות וגיטין) צוין לפי עדות אחת כי הוא נכתב בשנת ד'תתל"ב (1072). במסכת כריתות בכתב יד בודלי 2673 צוין התאריך ד'תתפ"ג (1123) חלק קדשים שבכתב יד פירנצי משנת ד'תתקל"ז (1177) הוא כתב היד הקדום ביותר של מסכת שלמה שנקוב בו תאריך. כתב יד מינכן 95, שנכתב בשנת ה'ק"ג (1343), הוא כתב היד היחיד ששרד המכיל את כל התלמוד.
כתבי היד לתלמוד
משום שריפות ורדיפות התלמוד לא שרדו בימינו כתבי יד רבים לתלמוד (יחסית), לפנינו נמצא רק כתב יד אחד שלם על כל התלמוד, כתב יד מינכן 95 שנכתב בשנת ה'ק"ג. צילום חלק מכתבי היד של התלמוד, נגיש באתרים שמפרסמים אותם, וכן על ידי המכון לתצלומי כתבי יד של הספרייה הלאומית.
קטלוג של כל כתבי היד התלמודיים בעולם שאותרו, של המשנה, תוספתא, תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי והרי"ף, יצא לאור בשנת תשע"ב (2012) בשם "אוצר כתבי-היד התלמודיים". נרשמו בו כל כתבי היד בעולם הידועים, השלמים וכל הקטעים, עד לגודל מזערי. הקטלוג כולל כ-8,000 פריטים. לכל פריט מצורפות הערות על מצב כתב היד, ביבליוגרפיה ועוד.
תפקידו והשפעתו של התלמוד
סמכות הלכתית
לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. לתלמוד על שני יסודותיו – האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודעה חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד.
תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:
התלמוד מהווה אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה. לצד פירוט של דינים וביאוריהם, יש בו ידיעות כלליות רבות שעוסקות בתחומים ארציים כגון רפואה, משפט, עבודת האדמה ועוד. התלמוד היה איפוא מעין כל-בו של היהדות, של חכמת ישראל וחכמת העמים בימים ההם. גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה. בהיותו בסיס לספר חוקים, קיים התלמוד את הייעוד שהורו עליו יוצרי התורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה".
פרשנות התלמוד
עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד תקופת ההשכלה היה בפרשנות התלמוד – במישרין או בעקיפין (כלומר: דרך ספרות השו"ת, אגדה וכיוצא בזה). התלמוד על פרשניו מכיל תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד.
לימוד התלמוד
לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. לעומת זאת, ב"כוללים" ניתן למצוא דגש רב יותר ללימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו טור ובית יוסף וכן ה"שולחן ערוך" ונושאי-כליו.
ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון").
דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את התלמוד בתוך שבע שנים וחצי. לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת (גמרא פירוש רש"י תוספות), וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות. המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים וישיבת נתיבות יוסף) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי.
לימוד העיון נעשה בסגנונות שונים. בעבר נפוצה שיטת הפלפול, וכיום השיטה המקובלת בישיבות הליטאיות היא שיטת בריסק ועיבודים שלה. ברוב הישיבות הליטאיות, משקל לימוד העיון נכבד ביותר לעומת לימוד הבקיאות, למרות התנגדותם של כמה מגדולי ראשי הישיבות, ובהקשר זה ניתן לציין למשל את הרב שך, ואת הרב שלמה זלמן אויערבך. ברוב הישיבות מתמקדים בלימוד ארבע עשרה "מסכתות ישיבתיות" בלבד (מתוך שלושים ושבע): שבת, פסחים, סוכה, יבמות, כתובות, נדרים, גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות ושבועות. בחלק מהישיבות נהוג לימוד "אליבא דהלכתא", שבו מודגש הפן ההלכתי-מעשי של הסוגיה.
ומנגד שיטת העיון הספרדית, בה ניתן דגש רב על הבנת עומק הסוגיה על כל פרטייה ולנתח את מסקנות הסוגיא של כל שיטה בראשונים, על בסיס הבנה חד משמעית של כל ראשון בסוגיא.
בממסד החסידי ניכרת נטייה – לעיתים גם העדפה – ללימוד הבקיאות לצד לימוד העיון. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז. בחסידות גור היה מקובל להתמקד בלימוד העיון, אך האדמו"ר רבי יעקב אריה אלתר החליט על ביטול לימוד העיון בישיבות גור. בדרך כלל יש עירוב בין השיטות.
דפוסים ומהדורות
מסכתות ראשונות מן התלמוד הודפסו בספרד בשנת ה'רמ"ב ואילך. דפוסים אלה אבדו כמעט כולם בגירוש ספרד עשור לאחר מכן, ושרדו מהם שרידים בלבד. באיטליה האחים שונצינו הדפיסו מסכתות אחדות בשנת ה'רמ"ד (גמר"א), והדפסה מלאה ראשונה של התלמוד נעשתה בידי דניאל בומברג בוונציה בשנים ה'ר"פ–ה'רפ"ג, וזכתה לכינוי ש"ס ונציה. על פי עימוד ש"ס ונציה נקבע עימוד התלמוד (=צורת הדף) בכל הדפוסים שאחריו, עד ימינו.
בשנת ה'שי"ד גזר האפיפיור יוליוס השלישי על שרפת התלמוד, ואסר על הדפסתו באיטליה. אפיפיורים אחריו התירו להדפיס את התלמוד במקרים מסוימים, אך רק תחת צנזורה כבדה. כך הודפס התלמוד במאות השנים הבאות בערים רבות באירופה (בזל, לובלין, קראקא, ברלין, אמשטרדם, פפד"א, ורשה, ז'יטומיר, ועוד). עם השנים, השתכללו מהדורות התלמוד ונוספו בהן פירושים שנדפסו לצד התלמוד או בסוף הכרך. החל מדפוס שונצינו נקבע הנוהג להדפיס את פירושי רש"י ותוספות על העמוד לצד התלמוד, כאשר רש"י בפנים העמוד ותוספות בצד החיצוני. החל מדפוס אמסטרדם (ה'תקט"ו) מצורפים בסוף הכרך הערות וחידושי המהרש"א, מהרש"ל ומהר"ם לובלין.
ראויה לציון מיוחד מהדורתו השלישית של ש"ס וילנא בדפוס ראם (ה'תר"ם–ה'תרמ"ו). מהדורה מפוארת זו עברה הגהת נוסח נרחבת, ולתלמוד לתלמוד פירושים רבים, לרבות פירושי ראשונים שנדפסו לראשונה מכתבי יד, כפירוש רבנו חננאל וקונטרס מגנצא המיוחס לרבנו גרשום. בצוות הכנת המהדורה היו שותפים חכמים ומלומדים רבים, בהם רבי שלמה הכהן מווילנא, ורבי רפאל נתן נטע רבינוביץ בעל "דקדוקי סופרים". למהדורה זו צורפו הערות וחידושים של רבני זמנם, כגון רבי שמואל שטראשון. מהדורת וילנא זכתה לתפוצה רבה, ורוב המהדורות שיצאו מאז ועד ימינו הן מהדורות צילום שלה או מהדורות המבוססות עליה.
תרגומים
תרגומים לעברית
למרות היות התלמוד כתוב באותיות עבריות ושפתו בלולה בעברית, הרי שחלקו הגדול כתוב בארמית. התרגומים החלקיים הראשונים לעברית הופיעו בארץ ישראל במהלך המאה השמינית, שחוותה פריחה בספרות העברית וספרות תרגומית מארמית לעברית. קטעים כאלו הופיעו בקטע מן הגניזה הקהירית בשם הלכות על סדר הפרשיות, וכן בספר והזהיר, מדרש השכם ובהלכות ראו, שהן תרגום עברי להלכות פסוקותעל פי שלמה זלמן הבלין בערך תלמוד פסקת תרגומים באנציקלופדיה העברית..
בשנות החמישים של המאה העשרים החלה הוצאת מהדורה מתורגמות לעברית של התלמוד בעריכת י"נ אפשטיין. המהדורה כללה חלקים מהתלמוד.
ב-1967 החלה הוצאת תלמוד שטיינזלץ, שהוא תרגום לעברית של התלמוד בעריכת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, שהושלם ב-44 כרכים ב-2010.
מהדורות נוספות שאינן כוללות רק תרגום מילולי אלא גם פירוש נרחב, הן מהדורת שוטנשטיין שיצאה לאור במקור באנגלית, ופירוש מתיבתא של הוצאת עוז והדר.
תרגומים לערבית
על פי המסופר בספר הקבלה של אברהם אבן דאוד, התרגום הראשון של התלמוד לערבית נעשה על ידי רבי יוסף אבן אביתור, בן המאה העשירית, עבור "מלך ישמעאל", הוא ככל הנראה הח'ליפה הפאטמי אל-חאכם, אליו היה מקורב בעת שהותו במצרים.
בראשית המאה העשרים נעשה ניסיון לתרגם את התלמוד לערבית במצרים, בשיתוף פעולה בין העיתון אל הילאל ושמעון מויאל. בפועל עלה בידי מויאל רק להוציא תרגום לפרקי אבות והקדמה לתלמוד.
ב-2012 הושלם תרגום התלמוד הבבלי במלואו לערבית, שנעשה בידי 90 חוקרים מהמרכז ללימודי המזרח התיכון בעמאן, ירדן.
תרגומים אירופאים
התרגומים הראשונים לשפות לטיניות נעשו בקטעים שנועדו לניגוח היהדות על ידי נוצרים ומומרים.
בדברי הפתיחה ללחם הפנים, תרגום ללאדינו של חלקים מהשולחן ערוך שנדפס בסלוניקי ב-1568, מספר המדפיס כי שמע שבאנגליה נדפס באותה עת תרגום התלמוד ללטינית. אין ידיעות אחרות על תרגום זה.
התרגום המלא הראשון של המשנה ללטינית נעשה על ידי ויליאם סונהוזין , היבריאסט הולנדי, בין 1698 ו-1703.
ב-1737 החל ג'יקוב פונדהם, מומר הולנדי, בתרגום התלמוד הבבלי להולנדית. התרגום, שכלל קטעים ממרבית מסכת ברכות, הוא הניסיון הראשון לתרגום התלמוד לשפה אירופית שאינה לטינית.
תרגומים של ספרים שלמים מן התלמוד לשפות אירופיות החל במאה ה-19.
ב-1831 הוציא לאור אפרים משה פינר "קיצור תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי", שכלל תרגום של קטעים משני התלמודים לגרמנית. הספר, שנועד להיות הקדמה לתרגום מלא של שני התלמודים, ספג ביקורת נוקבת מחכמים שונים, ביניהם שד"ל ויצחק שור. ב-1842 יצא לאור כרך של תרגום גרמני למסכת ברכות, שהיה לכרך האחרון במהדורה. רבי משה סופר, החתם סופר, העניק הסכמה למהדורה אך גם חזר בו ממנה.
ב-1896 החל לזרוס גולדשמידט בפרסום תרגום מלא ומבואר של התלמוד הבבלי מארמית ועברית לגרמנית, לפי הגרסה הבלתי-מצונזרת של ש"ס ונציה שנדפסה על ידי דניאל בומברג בין 1520 ל-1523. עבודתו של גולדשמידט בוקרה בחריפות על ידי הרב דוד צבי הופמן זמן קצר לאחר שיצא לאור סדר זרעים בגרמנית; החוקר השיב לו בחיבור "ביקורתו של האדון הר' ד' הופמן על מהדורת התלמוד שלי לאור האמת" ("Die Recension des Herrn Dr. D. Hoffmann über Meine Talmudausgabe im Lichte der Wahrheit"). עד 1909 הודפסו כל הסדרים בשמונה כרכים. מהדורה חדשה ומתוקנת של התרגום הודפסה בתריסר כרכים, בני 10,000 עמודים בסך הכל, בהוצאת "יודישר פרלאג" בברלין בין 1929 ל-1936.
התרגום הראשון של התלמוד לאנגלית נעשה בידי מיכאל לוי רודקינסון, בעשרה כרכים שנדפסו מ-1896 ועד 1903. התרגום לא היה תרגום מלא, שכן רודקינסון השמיט קטעים כפולים, אותם תרגם במקום אחד בלבד, וקיצר את המשא ומתן התלמודי. המהדורה ספגה ביקורת רבה בידי יהודה דוד אייזנשטיין, שטען כי רודקינסון לא עשה מלאכתו נאמנה, וכי ההשמטות הזיקו למפעל.
התרגום הבא של התלמוד הבבלי לאנגלית נעשה בין 1935 ו-1952 בידי האנגלית. המהדורה נערכה על ידי יחזקאל (איזידור) אפשטיין, שגייס עורכים שונים למשימה. המהדורה כללה שלושים וחמש כרכים, ולא נכלל בה הטקטס המקורי.
ב-1989 החל תרגום מהדורת שטיינזלץ' לאנגלית.
ב-1990 יצא לאור הכרך הראשון במהדורת שוטנשטיין, תרגום מקיף של התלמוד לאנגלית שנעשה בארצות הברית, הכולל 73 כרכים והושלם בכחמש עשרה שנה. מהדורה זו כללה בתוכה את צורתו המקובלת של התלמוד הבבלי במקור, לצד תרגום רחב. במקביל התפתחה מהדורה עברית של שונטשטיין, שהושלמה ב-2012, ומהדורה צרפתית.
ב-2016 הוצאה מהדורה באיטלקית.
שפות נוספות
ספר עיון אודות התלמוד בשם "5,000 שנות חוכמה יהודית" שנכתב ביפנית ותורגם גם לקוריאנית היה נפוץ בשנות ה-70 ביפן ובקוריאה, וגם כיום יש המתעניינים בו.
תגובות לתלמוד
צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד
מאז חתימת התלמוד היו מי שהתנגדו לו, במה שראו פסקאות בתלמוד כמסיתות לשנאת נוצרים או סותרות את ההשקפה הנוצרית. יש סוגיות שצונזרו מהגמרא מאחר שעסקו או ששוער שעסקו במייסד הנצרות, ישו (ראו גם ישו ביהדות). לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח". כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.
במחצית השנייה של המאה ה-16 התמסד הטיפול בצנזור התלמוד (וספרים נוספים), בעיקר באיטליה. צנזורים – לעיתים קרובות יהודים מומרים – עברו על הטקסטים ומחקו בדיו חלקים בעייתיים מנקודת מבטם. אחד הצנזורים המפורסמים היה שמואל ויוואס, רב ודיין צפתי שהפך לרופא ולאחר שנים המיר את דתו לנצרות ושינה את שמו לדומניקו ג'רוזלימיטנו. ויוואס כתב את ספר הזיקוק, המכיל כללי צנזור ורשימת ספרים יהודיים הדורשים צנזורה. לפי הנחיותיו נדרשה מחיקה גם של אמירות שלפיהן אלוהים משתתף בצערם של ישראל, שעתיד לעמוד להם משיח, או שמכנות חכם יהודי מתקופה מאוחרת לישו כחכם או כצדיק.
הקטעים שצונזרו, ונמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים (כמו בדפוס ונציה), לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, המופיע בחלק מהוצאות התלמוד.
שריפת התלמוד
במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שרפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.
ראו גם
מושגי יסוד בתלמוד הבבלי
תלמוד ירושלמי
תלמוד תורה לנשים
לקריאה נוספת
מבוא לתורה שבעל-פה (יחידות 7-5), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב 1992
אורי בריליאנט, כל התלמוד על רגל אחת, הוצאת דביר, 2019.
שמא פרידמן, סוגיות בחקר התלמוד הבבלי, ניו יורק וירושלים תש"ע
הרב יעקב ידיד, 'תורה שבעל פה מארץ בבל - מדוע?', בתוך: "ממגד גבעות עולם", קובץ ד', הוצאת ישיבת ברכת יוסף, אלון מורה, ה'תשס"א, 2001, עמ' 146–170
קישורים חיצוניים
תלמודים
אוצר כתבי-יד תלמודיים, בית הספרים הלאומי
תלמוד בבלי, כולל אפשרות חיפוש, במאגר ספרות הקודש של סנונית
שישה סדרי תלמוד בבלי, כולל אפשרות להורדה למחשב האישי, באתר מכון ממרא
תלמוד בבלי בפורמט ש"ס וילנא, אתר היברובוקס
הכי גרסינן, אתר עדי נוסח לתלמוד הבבלי
תלמוד בבלי המבואר "חברותא", באתר "תורת אמת"
מאמרים ועזרים
פשיטא - פשוט ללמוד תלמוד, באתר מט"ח
יובל בלנקובסקי, מאמר על פרשנות התלמוד, באתר "דעת", תשע"ג
ציר זמן של תקופת התלמוד, באתר מט"ח
מודלים של סוגיות תלמודיות הרב עדין אבן ישראל באתר 'שפע'
התלמוד: ספרים, כתבי יד, מאמרים ועוד, באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:משפט עברי: חיבורים
קטגוריה:ספרות חז"ל
קטגוריה:יהדות בבל
קטגוריה:יצירות יהודיות בארמית
קטגוריה:תקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:יצירות שצונזרו | 2024-10-09T10:48:57 |
אמנה חברתית | אמנה חברתית היא תאוריה במדעי המדינה המתארת את התהליך בו בני-אדם התקבצו לחברות מטעמים אינטרסנטיים, דבר שהוביל אותם להגביל את חירותם לפי החלטת רצון הרוב או השליט. התאוריה מדגישה כי העם הוא מקור הסמכות של שליט מסוים, וההבדל בין הוגים שונים מתרכז בעיקר סביב הנחות היסוד והטיעונים בגינם מצב מדיני עדיף על "מצב הטבע", בו אין מדינה.
רעיון האמנה החברתית מזוהה עם התגבשות הנאורות והליברליזם באירופה, ופותח על ידי הוגים שונים כגון תומאס הובס, ג'ון לוק, ז'אן-ז'אק רוסו ואחרים.
האמנה החברתית היא לא הסכם כתוב אלא תאוריה המבקשת להסביר את תהליך הקמת המדינות כהתאגדות של פרטים למטרות שימור האינטרסים שלהם. תהליך זה אינו היסטורי והוא מייצג מודל תאורטי בלבד.
מושג זה פותח בהרחבה בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו "על האמנה החברתית", בו מתאר רוסו חברה אוטופית קדמונית בה שוררת הרמוניה בין הפרט לבין השלטון בעקבות "חתימה" של האזרחים על אמנה חברתית. ישנן פרשנויות שונות, ולעיתים אף מנוגדות, לספרו המכונן של רוסו, החל בפרשנות ליברלית ועד פרשנות טוטליטרית. אחד ממבטאי הפרשנות הטוטליטרית היה פרופסור יעקב טלמון בספרו "דמוקרטיה טוטליטרית". כך ניתן לראות את רוסו כאבי הליברליזם והטוטליטריות בעת ובעונה אחת.
עקרונות הקונספציה
בבסיס רעיון האמנה עומדות מספר הנחות:
כוחניות - רעיון האמנה החברתית מניח כי האדם הוא אינטרסנט ואנוכי, באופן ראשוני. בניסוח אחר, הטוב עבור האדם הוא בראש ובראשונה קידום מצבו החברתי על חשבון בני אדם אחרים. המציאות, לפיכך, היא מציאות כוחנית בהכרח, ומטרת האדם לשמר את כוחו.
חלוקת הכוח - כוח ניתן לחלוקה בין בני אדם שונים. חלוקה זו עשויה לבטא בעיקר חלוקת משאבים – רכוש, וחלוקת זכויות פוליטיות.
שוויון טבעי - אין יתרון, טבעי או מולד, חזק מספיק, על מנת להכריע את חלוקת הכוח. כל יתרון הוא נרכש. לדוגמה, מונח כי אין אדם חזק מספיק על מנת שיוכל להיאבק בבני אדם אחרים לאורך זמן, בלא שתיווצר התאחדות כנגדו שתשיב את שוויון הכוחות על כנו. הנחה זו מבוססת על כך שגופו הביולוגי של האדם אינו הגורם המרכזי הקובע את מעמדו, וכי יכולות כגון כריזמה, אומץ, חוכמה, עורמה, נחישות וכדומה, מכריעות יותר, ואינן מולדות (תורת הגזע שוללת הנחה זו, שכן היא מניחה כי תכונות אלו מולדות אף הן). כמו כן, הנחה אחרת היא שהבדלים אישיים בתכונות האופי, ניתנים לפיצוי, על ידי מאמץ וסבלנות או על ידי התאגדות. לדוגמה, אדם חזק עשוי להיות מוכרע על ידי אדם ערמומי, המצליח לפגוע בו, על ידי אדם נחוש, שהמתין עד שהחזק יישן, או על ידי התאגדות של פרטים חלשים, שמתגברים עליו בכוחות משותפים.
על פי קונספציה זו, ייתכן מצב בו אדם מסוים יצבור כוח, ובכך יגיע לרמה המאפשרת לו להטיל מרות על בני אדם אחרים. במקרה זה, הופך האדם לשליט, והאחרים לנשלטים. השליט ימשיך לצבור כוח על מנת לשמר את כוחו. על פי רעיון האמנה החברתית, מצב זה נובע מניגוד עניינים, ומחייב ניגוד עניינים.
ההנחה המוסרית הראשונה של הקונספציה המדוברת, היא שמצב זה של מרות סותר את רעיון הצדק. על דרך ההפשטה, נהוג להמשיל את חלוקת הכוח החברתי לחלוקת עוגה בין כמה משתתפים, כאשר כל משתתף מעוניין אך ורק בהגדלת חלקו.
האמנה החברתית עצמה היא ביטוי להסכם תאורטי או ממשי בין פרטים, אשר התאגדו על מנת למנוע מצב בו תהיה ביניהם מרות בלתי צודקת, שאינה מייצגת את מעשיהם. השאיפה היא ליצור מערכת בה קיים שוויון כוחות בסיסי, בו אין לאף פרט נחיתות בשל מוצאו או מעמדו החוקי. האמנה החברתית היא חלופה לשני מצבים תאורטיים: מצב בו כל הפרטים במלחמה מתמדת חסרת הגבלה, המביא לפגיעה בכול, ומצב של מוקד כוח מרכזי המנצל חוזק יחסי על מנת לשמר את כוחו.
בהשלכה על חלוקת העוגה, רעיון האמנה החברתית הוא הסכם בין הפרטים על דרך חלוקת העוגה, בה לא יוכל אף אחד "להתלונן" על החלק אותו קיבל, שכן החלוקה הוגנת (אין מעשה זה מחייב כי החלקים יהיו שווים).
הגבלת הכוח
הרעיון המרכזי של האמנה החברתית הוא הגבלת הכוח בידי הפרטים השונים, על מנת למנוע פגיעה בצדק. על פי תפיסה זו, דפוסי הפעלת כוח מסוימים מוגדרים כבלתי צודקים, כדוגמת פגיעה פיזית מכוונת.
מכיוון שהאמנה החברתית נקבעה על-מנת להביא לכינון מאזן כוח התואם את האינטרסים של כלל הפרטים, עליה למנוע מצב של מלחמה חסרת גבולות, וזאת על ידי הגבלת הפרטים. כל עקרונות האמנה החברתית נקבעים לאור הגבלה זו, המאפשרת את המשך קיום מאבק הכוחות.
על מנת לקיים רעיון זה, האמנה החברתית יוצרת שדה חוקי מוסכם, המאפשר זאת. עם זאת, הגדרות האמנה החברתית מביאות לכך כי הפרט אינו מעוניין בקיום האמנה החברתית באופן יום-יומי, שכן היא מגבילה את כוחו, וזאת אף על פי שעצם קיום האמנה מועיל לו. ניתן להסביר זאת בכך, שהפרט מרוויח מכך שאחרים מקיימים את האמנה, אך לא מכך שהוא מקיים אותה. לכן, הוא שואף לקיום האמנה באופן כללי, אך מנסה להפר אותה באופן ספציפי.
על מנת להתמודד עם מצב זה, נקבעת מערכת סנקציות מוסכמת. מערכת הסנקציות מאפשרת את הגבלת הכוח, אך יוצרת סוגיה מתבקשת, שכן היא עצמה מבטאת הפעלת כוח. על כן, על מערכת הסנקציות להיות מאוזנת עם כוחות אחרים, על מנת למנוע מצב של ריכוז כוח בידיה, שהוא המצב אותו היא אמורה למנוע. ריכוז כוח זה מסוכן, שכן הפרטים המופקדים על קיומו, בהתאם להנחיות הקונספציה, שואפים להגדלת כוחם, ועל כן ישאפו להתרחבות מתמדת של מערכת הסנקציות. המסגרת החברתית העיקרית המבטאת עיקרון זה הוא מערכת החוק, ובעיקר מערכת המשפט, המכילה בתוך עצמה איזונים על מנת למנוע השתלטותה על המדינה.
שוויון כוחות
לשוויון הכוחות באמנה החברתית שתי משמעויות אפשריות, הגוזרות שני דפוסי חברה עיקריים:
שוויון הזדמנויות
המשמעות הראשונה של שוויון הכוחות היא שהוא מחולק בהתאם לשוויון הזדמנויות, כלומר: כמות הכוח של האדם נקבעת באופן ישיר כתוצאה ממעשיו, וכי במאבק על השגת הכוח אין תנאי פתיחה שונים, מלבד כוח נצבר מהעבר. שוויון ההזדמנויות מבוסס בעיקרו על תחרות כלכלית או אחרת בין הפרטים, כך שכל מוקדי הכוח חסומים רק על סמך מאפיינים נרכשים. לדוגמה: שוויון הזדמנויות מחלק את ההשכלה (הנתפסת ככוח חברתי), על פי מדד המאמץ, מיומנויות הלמידה, והמצב הכלכלי של האדם. שלושה מאפיינים אלה הם מאפיינים נרכשים, אשר תולים את יכולתו של האדם להשיג כוח חברתי בהחלטותיו. ההשכלה הנרכשת, מהווה בתורה תנאי לצבירת כוח אחר, כדוגמת שכר.
על פי קונספציית האמנה החברתית, שוויון ההזדמנויות מקביל למצב החייתי הטבעי, בו החיה ניזונה על-פי מאמציה. רעיון שוויון ההזדמנויות הוא להפוך את האדם למעין בעל חיים, הרואה בסביבתו, הטבעית והאנושית-חברתית, מקור חיצוני להשגת צרכיו, שעליו לנצלו ככל הניתן. בהתאם למאמציו ולתבונתו בניסיון לצבור כוח, כך יזכה בו.
בהשלכה על חלוקת העוגה, שוויון ההזדמנויות מקביל למצב בו נקבע כי נעשה חתך אחד בעוגה ממרכזה. הסכין במאונך מוחזקת במרכז העוגה, וסובבת בקצב אחיד על צירה. כאשר אחד המשתתפים מכריז על חלקו, חותכת הסכין חתך נוסף מהמרכז, והוא מקבל חלק זה. לאחר מכן, סובבת הסכין מחדש. כך, אין איש יכול להתלונן על חלקו (גם אם נותר בלא כל עוגה), שכן הוא בחר בו, וזאת אף על פי שהחלקים אינם שווים.
אחת הסוגיות המפורסמות בתחום זה היא שאלת ההגבלה בין הדורות. מחד, כוח צבור משמש קרש קפיצה להשגת כוח נוסף, ועל כן לבנו של אדם עשיר ולבנו של אדם עני, לא יהיה שוויון הזדמנויות. מאידך, העובדה כי האדם רשאי לעשות בכוחו ככל העולה על רוחו, מצריכה את האפשרות להעביר את הישגיו לילדיו, ופגיעה בזכות זו נחשבת לכפייה, במונחי מאבק הכוחות.
המוסד החברתי העיקרי הנגזר מהחתירה לשוויון הזדמנויות הוא כלכלת שוק, בה הבדלי תעסוקה וצריכה הם נרכשים בלבד. מלבד השוק עצמו, קיימים מנגנונים שתפקידם לאפשר את קיומו של השוק כשוק תחרותי, ולמנוע פגיעה בשוויון הזכויות.
שליטה שווה
שליטה שווה המשמעות האפשרית השנייה של הצדק, היא שהכוח מחולק באופן שוויוני. לצורך עניין זה, יש לרכז את הכוח כך שהוא לא יהיה ניתן להעברה ולקבוע מדדים שווים באופן מתמטי. הפרטים השונים מקבלים זכויות שליטה שוות, ומנצלים אותן במאבק הכוחות כך שלא ניתן יהיה לצבור כוח מעבר למנה המוסכמת. הדוגמה הבולטת ביותר היא זכות בחירה. כמות כוח מסוימת נקבעת כמוסד ממשלתי, הנבחר על ידי כלל הפרטים. ריכוז הכוח מצריך חלוקתו באופן שווה, ועל כן ניתן לכל פרט השפעה חלקית בהתאם ליחסו לכלל.
בעייתיות אחת שבמצב זה, היא שהוא מצריך מנגנון ארגוני אשר יקיים את שליטת כל הפרטים כפי שנדרש ממנו. חשש זה נובע מכך שעל פי הגדרת המצב, שאיפת הפרטים היא לצבור כוח, וכך גם שאיפת הפרטים המופקדים על השלטון. לשם כך, מוקמים מוסדות מפקחים (שגם עליהם יש צורך בפיקוח, וכן נבנים מבני שליטה מפוצלים המאזנים זה את זה.
בהשלכה על חלוקת העוגה, רעיון זה מקביל לחלוקת העוגה לפרוסות שוות. על מנת שחלוקת העוגה תעשה באופן שוויוני באמת, נקבע כי מחלק העוגה יוכל לבחור אך ורק את הנתח האחרון.
בעייתיות נוספת היא שאלת שלטון הרוב. על פי חלוקה זו לא ניתן להעביר את הכוח מפרט לפרט (שכן העברה זו הייתה מביאה לצבירתו), אך ניתן ליצור התאגדות של כמה פרטים, לצבירת כוח משותף. כוח משותף זה עשוי להביא למצב של מרות הרוב על המיעוט, שהוא חריגה מגבולות האמנה החברתית.
המסגרת החברתית המבטאת עיקרון זה היא הממשלה הנבחרת. בניגוד לרובם המוחלט של המשטרים, הממשל על-פי האמנה החברתית כפוף לחוק, שכן החוק מייצג את עקרון הצדק, בעוד הממשל מייצג אך ורק את מימושו. רעיון האמנה החברתית מניח כי בניגוד לרוב המשטרים, במשטר זה דווקא השלטון ישאף לביטול החוק, ועל מוסדות חברתיים אחרים (כדוגמת הרשות המחוקקת) לאזנו.
האמנה החברתית על פי רוסו
רוסו הציג את משנתו הפוליטית בספרו הנודע "על האמנה החברתית" שיצא לאור באמסטרדם בשנת 1762. לאחר שכמה שנים קודם לכן, פרסם את המאמר על "המקורות והיסודות לאי השוויון בין בני אדם", בו החל לעסוק במשנתו המדינית, החליט רוסו להרחיב את היריעה ולכתוב חיבור מקיף יותר שתכנן לקרוא לו "יסודות המשטר". ברבות הזמן זנח את התוכנית, לאחר שהגיע למסקנה כי על מנת לסיים כתיבת ספר מקיף כזה הוא זקוק לשנים רבות של עבודה, שאותן לא רצה להשקיע.
"האמנה החברתית", היא למעשה מסכת מקוצרת של החלקים החשובים אותם הצליח רוסו לסיים מ"יסודות המשטר". על פי דבריו של רוסו בפתיחת הספר אלה היו "החלקים הראויים ביותר להיות מוצעים בפני הצבור". את שאר החלקים הלא גמורים הוא העלה באש.
רוסו שאף ליצור דפוס של מערכת חברתית ומדינית בה לא תשרור מתיחות בין השלטון לאוכלוסייה. בדומה להוגים אחרים בתקופתו, כמו הובס, לוק ושפינוזה - גם רוסו התייחס בתורתו המדינית למשטר האידיאלי מבחינתו. הניתוח שלו מתחיל במצב שקדם מבחינה תאורטית למשטר המדיני, זהו ה"מצב הטבעי" שבו חיו בני האדם לפני היווצרות הציוויליזציה. אם כי זה מצב תאורטי שלא התרחש במציאות. רוסו, במאמר על "המקור ויסודות לאי השוויון בין בני אדם", התייחס לעמדותיהם של הפילוסופים שקדמו לו, ולגרסתם אודות "המצב הטבעי". רוסו הדגיש שתפיסתו את המצב הטבעי שונה באופן מובהק מתפיסתם של הובס, לוק, שפינוזה ואחרים. לדעת רוסו, קודמיו התייחסו למצב הטבעי מתוך קונספט שגוי, שלא מצליח להתנתק כראוי מההוויה העכשווית שלהם. קונספט, אשר לדעת רוסו, לא היה נטול השפעות זרות: "...כולם דיברו ללא הרף על הצורך, על חמדנות, על דיכוי, על תחושות, על יוהרה, ובכך העתיקו אל מצב הטבע מושגים ששאפו מן הקיום החברתי". לטענת רוסו, על-מנת לבחון בצורה הטובה ביותר את המצב הטבעי, צריך להתעלם ממה שכתוב בכתבי הקודש - שכן, ברור מתוכם כי האדם הראשון קיבל מהאל באופן מיידי את תכונות המוסר הבסיסיות: "אם נאמין בתורת משה, כראוי לכל פילוסוף נוצרי, הרי שיש לשלול את הדעה כי אפילו לפני המבול נמצאו אנשים אי-פעם במצב טבע טהור...". לכן רוסו, בניגוד לקודמיו, ניגש לחקר וניתוח היסודות הטבעיים של בני-האדם בצורה טהורה - ללא כל התייחסות לידע מוקדם או השפעות אחרות.
רוסו שאף להגיע למצב שבו כל אדם יהיה עצמאי בדעותיו, ולא יהיה נתון להשפעה של החברה, או להשפעתם של אנשים אחרים, כאשר הוא מעורב בעשייה הפוליטית: "צריך שלא תהיינה בתוך המדינה חברות חלקיות, ושכל אזרח ואזרח יחווה את דעתו אך ורק על פי מה שהוא חושב בעצמו" . החופש האמיתי, על פי רוסו, הוא לא "לעשות את מה שרוצים לעשות, אלא דווקא לא לעשות את שאין רוצים לעשות..." אבל אנשים נוטים לעשות אותם בגלל הלחץ החברתי.
ז'אן ז'אק רוסו לא ראה מקום לקיומן של מפלגות פוליטיות בתוך המשטר המדיני שלו. הוא שנא "כל השתייכות לסיעות, מחנות ולפלגים למיניהם". ההתנגדות הזאת נבעה, בין היתר, מהעובדה שאנשים, כאשר הם מאוגדים בקבוצה, עלולים לאבד את החשיבה העצמאית שלהם. זו גם הסיבה שרוסו התנגד לשיטת "הנציגים הנבחרים" שתפקידם לייצג בצורה הנאמנה ביותר את האינטרסים של כלל האנשים שבחרו בהם - אותה שיטת ממשל שאומצה על ידי הדמוקרטיה המודרנית.
לקריאה נוספת
ז'אן ז'אק רוסו, על האמנה החברתית, הוצאת מאגנס.
קישורים חיצוניים
מסכת אבות, פרק ג' משנה ב', הכוללת רעיונות המופיעים גם באמנה החברתית - באתר ויקיטקסט
קטגוריה:פילוסופיה מדינית | 2023-12-19T06:53:40 |
דגל עיראק | דגל עיראק (בערבית: علم العراق) הוא דגלה הלאומי של עיראק. עיצובו שלושה פסים אופקיים: אדום, לבן ושחור כאשר על הפס הלבן המרכזי המילים "الله أكبر" (אללה אכבר) בכתב כופי ובצבע ירוק המסמל את האסלאם. דגל זה אשר נתקבל ב-22 בינואר 2008, די דומה בעיצובו לדגל שנקבע על ידי סדאם חוסיין ב-1991, אך ללא הכוכבים ובהחלפת הכתב שבמרכז הדגל.
היסטוריה
1921–1958
דגלה הראשון של עיראק, היה למעשה דגלה של ממלכת עיראק, שאומץ בשנת 1921. היה זה דגל אופקי בשחור, לבן וירוק עם טרפז אדום המשתרע מצד התורן - בהשראתו של דגל המרד הערבי. על הטרפז היו מצויים שני כוכבים שמסמלים את העמים העיקריים בממלכה - הערבים והכורדים. לכל כוכב 7 קודקודים המציינים כולם יחד את 14 המחוזות של הממלכה.
1958
בשנת 1958 כתגובה למיזוג של מצרים וסוריה - שתי הממלכות ההאשמיות של עיראק וירדן הקימו את האיחוד הערבי. הדגל המשותף היה בבסיסו דגלה של ירדן, אולם ללא הכוכב המשובע, כלומר דגל זה הועתק לדגל פלשיתנה כינוי שנתנו הבריטים לאזור ). איחוד זה בין המדינות לא החזיק זמן רב והופסק על ידי המהפכה העיראקית בשנת 1958.
1959–1963
לאחר המהפכה, הפכה עיראק מממלכה לרפובליקה ואימצה דגל שהיה מורכב מטריקולור אנכי בצבעים: שחור, לבן וירוק. עם כוכב בעל שמונת קודקודים במרכז הדגל ועיגול צהוב במרכז הכוכב. אדום, שחור, לבן וירוק הם צבעי הפאן-ערביזם ואילו השמש הצהובה מייצגת את המיעוט הכורדי. הכוכב האדום מייצג את מורשת עיראק העתיקה ואת המיעוט האשורי שבה. בדגל זה עדיין נעשה שימוש באזורי המיעוט הכורדי במדינה.
1963–1991
כאשר השתלטה מפלגת הבעת' אימץ השלטון העיראקי דגל טריקולור אופקי באדום, לבן ושחור - דגל שהיווה את הבסיס לרפובליקה ערבית מאוחדת. במרכז הדגל ממוקמים 3 כוכבים שמסמלים את מצרים, סוריה ועיראק המאוחדות. בשנת 1986 נשאר הדגל בעינו אולם הפירוט לשלושת הכוכבים שונה לשלושת עקרונות מפלגת הבעת': אחדות, חירות וסוציאליזם.
1991–2004
לאחר הפלישה העיראקית לכווית נתווספו המילים "الله أكبر" (אללה אכבר, מילולית: "האל גדול", "האל הוא כביר" או "האל הוא הגדול ביותר") בכתב רוקאע (ויש אומרים בכתב ידו של סדאם חוסיין). פירשו את הוספת הטקסט האיסלאמי הקדוש כניסיון להשיג תמיכה בזמן המלחמה ממנהיגים דתיים עיראקים שבעבר היו מחוץ לחוק ובנוסף על כך לעצור את חוסר הכבוד כלפי הדגל העיראקי בכווית שהיית כבושה על ידי עיראק, ולחזק את המוניטין האיסלאמי של ממשלת עיראק בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ.
2004–2008
בשנת 2004 לאחר מפלתו של סדאם חוסיין והחלפת השלטון, שונה הגופן של המילים לכתב המכונה כתב כופי (זהו כתב מסוגנן שפותח בימי הביניים בעיר כופה שבעיראק, והוא משמש בעיקר לעיטור מסגדים וכותרות בספרים).
2008 - היום
בשנת 2008 הוחלט בפרלמנט העיראקי על הסרת שלושת הכוכבים שמרכז הדגל שסימלו את מפלגת הבעת'.
הצעות נוספות
150px|שמאל|גבול|ממוזער|הצעה לדגל עיראק (נדחתה ב-2004)
ב-26 באפריל 2004 לאחר התחלפות השלטון, הציעה מועצת השלטון הזמני בעיראק עיצוב שונה לדגל שכולל סהר, סמל האסלאם, בצבע תכלת על רקע לבן ומתחתיו שני פסים כחולים שמייצגים את נהרות הפרת והחידקל ופס צהוב ביניהם שמיצג את המיעוט הכורדי. עיצוב זה ספג ביקורת, בין היתר בשל דמיונו לדגל ישראל, ולבסוף נדחה.
דגלי מיעוטים
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
עיראק
קטגוריה:עיראק: סמלים לאומיים
עיראק
עיראק
עיראק
עיראק
קטגוריה:תכביר | 2024-10-07T21:23:08 |
נסים אלוני | 250px|ממוזער|שמאל|נסים אלוני (שורה שנייה, שני משמאל) בטקס קבלת פרס "כינור דוד", 1964
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתו של נסים אלוני ברח' דיזנגוף 223 בתל אביב
נסים אלוני (24 באוגוסט 1926 – 13 ביוני 1998) היה מחזאי, במאי תיאטרון, סופר, עיתונאי, תסריטאי, מתרגם ופזמונאי ישראלי, חתן פרס ישראל לשנת 1996, הנחשב לאחד ממחזאי ישראל הבולטים והחשובים ביותר.
ביוגרפיה
אלוני נולד בשם נסים לוי, בשנת 1926, למשפחה קשת יום שהתגוררה בשכונת וולפסון בתל אביב. השכונה והדינמיות בה התנהלו ענייניה על ידי הילדים, סיפקו כר נרחב לדמיונו הפורה, ושנים רבות לאחר מכן תיאר אותה בסיפורי "הינשוף" שלו. בתום לימודיו התיכוניים בבית הספר "השכלה", התגייס לנוטרות ושם החל לכתוב לשבועון במחנה. עם סיום שירותו הצבאי התמנה אלוני לעורך הספרותי של "אשמורת" ולחבר מערכת "בעין".
במלחמת העצמאות שירת בגדוד 52 של חטיבת גבעתי, וסיים בהצלחה קורס קצינים. בין היתר, השתתף בקרב על משלט עיבדיס. מוראות המלחמה השפיעו עליו לאורך כל שנות כתיבתו.
למד היסטוריה כללית ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים.
קריירה מקצועית
מחזאי
ב־1953 הועלה מחזהו הראשון "אכזר מכל המלך" בתיאטרון הלאומי "הבימה", בבימויו של שרגא פרידמן, ועורר הד גדול בקרב שוחרי התיאטרון. המחזה עוסק בדמותו של המלך ירבעם בן נבט, ובעלילת המחזה משרבב אלוני השקפות עולם ועמדות אישיות בנושאים על סדר היום הציבורי.
ב־1961 הועלה ב"הבימה" מחזהו "בגדי המלך" שמיקם אותו כמחזאי ישראלי מוביל.
רבים ממחזותיו של אלוני עוסקים בבני האצולה, במלכים ובנסיכים, כמו: "בגדי המלך", "הנסיכה האמריקאית", "אכזר מכל המלך" ו"אדי קינג".
מחזות נוספים שכתב וביים אלוני, הם: "הצוענים של יפו", "המהפכה והתרנגולת", "כמו כולם" (או בשמה הנוסף: "לוקאס הפחדן"), "הנפטר המתפרע", "נפוליון - חי או מת" ו"שעיר אחד לעזאזל".
נסים אלוני העריך במיוחד את שחקנית "הבימה" חנה רובינא, לה אף כתב מחזה המוקדש לה בשם "דודה ליזה", שבו גילמה את התפקיד הראשי.
ב-1972 ביים דוד פרלוב את סרט הקולנוע "הגלולה" על פי תסריט עשיר בהמצאות עלילתיות ולשוניות שכתב אלוני, ובו השתתפו אבנר חזקיהו, יוסי בנאי, שרגא פרידמן, אדית אסטרוק, ז'רמן אוניקובסקי, גדעון זינגר וזהרירה חריפאי.
ב-1974 ביים רם לוי את סרט הטלוויזיה "הכלה וצייד הפרפרים", על פי מחזה של אלוני (שגם כתב את התסריט, יחד עם לוי), ובו השתתפו יוסי בנאי בתפקיד גץ, גילה אלמגור בתפקיד מי ויוסי פולק.
ההצגות האחרונות שכתב אלוני היו "שמחת קבצנים" (עם שייקה אופיר) שהוצגה ב-1984 בהפקת התיאטרון העממי של אברהם דשא פשנל ו"שפריץ" של להקת ילד מבחנה (אלי יצפאן, גדי פור, מיכאל מורים, דבי קליידר, נולי עומר, שמוליק לוי) בהפקת טמירה ירדני ב-1988.
כתיבת פרוזה
אלוני פרסם קובץ פרוזה בשם "רשימותיו של חתול רחוב". הקובץ מהווה לקט של טורים שכתב לעיתונים 'דבר', 'הארץ' ו'ידיעות אחרונות', על סיוריו במקומות שונים בארץ ושפתה, מכתבים מפריז, אמסטרדם וברלין המספרים חוויות מעניינות מסוף שנות החמישים, סיפורים על חבריו הטובים הציירים יוסל ואודרי ברגנר, וסיפורים על הצגות שכתב.
הקמת תיאטרון העונות
ב־1963 הקים אלוני, עם חבריו השחקנים יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, את "תיאטרון העונות", שבמסגרתו העלה כמחזאי-במאי את "הנסיכה האמריקאית". מכאן ואילך ביים אלוני את כל מחזותיו. תיאטרון "העונות" שרד עונות בודדות, שקע בחובות ונאלץ לנעול שעריו.
מערכונים ופזמונים לגשש החיוור
אלוני כתב מערכונים לשלישיית הגשש החיוור וביים שתיים מתוכניותיהם: "סינמה גשש" ו"קנטטה לשווארמה". כתיבתו לשלישייה התאפיינה בחידודי לשון ויש שרואים בו כממציאה של "השפה הגששית" המוכרת לקהל הישראלי. אלוני כתב גם מספר פזמונים ללהקה, ובהם "יפות יפות", "כולם חכמים כולם" (יחד עם ירון לונדון) ו"שירת הבִרבור". פזמון מוכר נוסף שכתב הוא "שיר כלולות", שהלחין עודד לרר והתפרסם בביצועו של יזהר כהן.
חיים אישיים
אלוני היה נשוי פעמיים, בראשונה לרות לבית זיידמן, לה היה נשוי 12 שנים, ובשנייה לשחקנית הצעירה אילנה עדן (זו זכתה לקריירה קצרה בהוליווד). השניים נישאו ב-1962 והתגרשו ב-1965. כמו כן, קיים מערכות-יחסים עם השחקניות ז'רמן אוניקובסקי, אדית אסטרוק, הפסיכולוגית נירה ירון ושחקנית הקולנוע הרומנית-צרפתית, נדיה גריי (Nadia Gray).
אחיו היה השופט שאול אלוני.
ב-1993 לקה אלוני באירוע מוחי ולאחר תקופת שיקום חזר לעבוד.
ב-13 ביוני 1998 נפטר אלוני בגיל 71 ונטמן בבית העלמין ירקון.
פרסים והוקרה
220x400 פיקסלים|שלטים המציינים את רחוב נסים אלוני בתל אביב|טקסט=שלטים המציינים את רחוב ניסים אלוני בתל אביב|ממוזער
פרס כינור דוד למחזאי - 1964
פרס נשיא המדינה לספרות - 1971
פרס משה הלוי - 1971
פרס ביאליק - 1983
עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל - 1992
פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה - 1993
פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים - 1995
פרס ישראל לתיאטרון - 1996
פרס התיאטרון הישראלי למתרגם השנה (עבור "התאומים מוונציה") - 1997
פרס התיאטרון הישראלי למתרגם השנה (עבור "אותלו") - 1998
ערב מחווה הקאמרי לציון 80 שנה להולדתו של ניסים אלוני 2006
בשנת 2008 הופיעה הביוגרפיה שלו "נמר בוער", מאת העיתונאית ומבקרת התיאטרון שרית פוקס. פוקס נעזרה באלוני עוד בחייו, התייעצה עם אחיו, שאול אלוני וראיינה 200 אנשים לצורך הכתיבה. לטענת הביוגרפית סבל אלוני מהלם קרב מתמשך והדבר עיצב במידה רבה את חייו וכתיבתו. הספר עורר דיון ציבורי נוקב והפך לספר לימוד לשחקנים ולסטודנטים לתיאטרון.
בשנת 2014 הופיעה הביבליוגרפיה המקיפה הראשונה ליצירתו, "נסים אלוני, ביבליוגרפיה 2014-1948" בעריכת אילן בר-דוד ודור ורטהיימר.
בשנת 2015 הוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב, הסרט התיעודי של דורון ג'רסי "הָיֹה הָיָה מלך - נסים אלוני בשלוש מערכות, שתי תמונות ביניים ואפילוג" על חייו ופועלו של נסים אלוני. הסרט משלב אנימציות מרהיבות המבוססות על ציוריו ואיוריו של יוסל ברגנר לדמויותיו של אלוני.
הנצחה
עיריית ת"א מעניקה את פרס המחזאות מטעם קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות על שמו.
עיריית ת"א קראה רחוב על שמו בשנת 2009 במתחם פארק צמרת.
עיריית ראש העין קראה רחוב על שמו בשנת 2017 במתחם פסגות אפק.
לוחית זיכרון הושמה על ביתו ברח' דיזנגוף 223 בתל אביב
בתאריך 27 בדצמבר 2005 דאר ישראל הנפיק בול דאר לזכרו של אלוני הנושא את דיוקנו, שעוצב על ידי האמן משה פרג . על השובל: תצלום של סצנה מתוך המחזה "הצוענים של יפו" .
מחזותיו שנדפסו
אדי קינג, מחזה בשתי מערכות, מפעלים אוניברסיטאיים, תל אביב, 1975
הכלה וצייד הפרפרים והנפטר מתפרע, מחזה בשני חלקים שונים, הקיבוץ המאוחד, 1980
נפוליון - חי או מת!, מחזה עם פזמונים, מוזיקה מאת גארי ברתיני, כתר, ירושלים, 1993
אכזר מכל המלך, משכל תל אביב, 1997
הצוענים של יפו, מחזה בשתי מערכות, רישומים - יוסל ברגנר, משכל, 2000
בגדי המלך, מחזה בשלושה חלקים: סתיו, חורף, אביב, ציורים ואיורים - יוסל ברגנר, עריכת המחזה לדפוס - דורי פרנס, משכל תל אביב, 2004
דודה ליזה, מלודרמה ישראלית בשתי מערכות, ציורים ורישומים - אודרי ברגנר, משכל תל אביב, 2004
הנסיכה האמריקאית, מחזה אחד בשתי גרסאות, ציורים ורישומים - יוסל ברגנר, עריכת מחזה לדפוס - דורי פרנס, משכל, 2004
לא יצא לאור
האם יש מקקים בישראל?
מספריו
רשימות של חתול רחוב, הופיע בהוצאת ספרי פרוזה
רוץ, חייל טורקי, הספרייה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה (2006) - חידוש של ארבעה סיפורים שפורסמו לראשונה בספר 'הינשוף' בספריית תרמיל, וכונסו במהדורה זו לנובלה אחת.
הינשוף, ספריית תרמיל. עובד למחזה "משחיז הסכינים הסיני" בידי דניאל הורוביץ והוצג בתיאטרון החאן, בבימויה של מור פרנק, בשנת 2009
השממית, כנרת, זמורה ביתן, דביר - 2017 סדרת רטרו
לקריאה נוספת
יהונתן גפן, פרצוף של צועני - נסים אלוני: המקום, הזמן, הדמויות, העלילה, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2022
אוריאל זוהר, תיאטרון מגלם מיתוס (בעיקר על חנוך לוין וניסים אלוני), עיתון 77 ירחון לתרבות וספרות, מספר 170, עמ' 30–33, 42, תל אביב, 1994
משה נתן, כישוף נגד מוות: התיאטרון של נסים אלוני. ערך וצירף הקדמה ונספחים זאב שצקי; איורים: יוסל ברגנר, אודרי ברגנר, שלמה ויתקין, משה מוקדי. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1996
יצחק בן-מרדכי, ליידיס אנד ג'נטלמן אנד ליידיס: עיון ביצירתו של נסים אלוני, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ד, 2004
נורית יערי (עורכת), על מלכים, צוענים ושחקנים - מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
שרית פוקס, נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008
מאיה בז'רנו, על שלושה מחזות של נסים אלוני, עמדה 22, 2010, עמודים 137–155
קישורים חיצוניים
יעל רנן, ספרות המערב: הנסיכה האמריקאית 2.7
"המלך הגולה של התיאטרון הישראלי", פודקאסט "גיבור תרבות" להאזנה המוקדש כולו לניסים אלוני וליצירתו, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת]
נורית יערי, חייו ויצירתו של נסים אלוני, באתר תיאטרון החאן
שמעון שלוש, על שני סיפורים של נסים אלוני מתוך "הינשוף", באתר סימניה, 3 באוגוסט 2010
המחזה "הנסיכה האמריקאית", באתר תיאטרון החאן
"ניסים אלוני - מחשבות נוספות" מסדרת התוכניות "גיבור תרבות"
שרית פוקס, נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני
אברהם עוז, "נסים אלוני: מארץ הקודש לארץ נוֹד: אלוני והשיח הפוסט־קולוניאלי", מתוך: שדות ומזוודות: הדרמה העברית והסיפר הציוני ת"א: רסלינג, 2014, ע"ע 187–206.
נחום מוכיח, אוזניו היו כרויות לדרמות באתר הבמה, 25 באוגוסט 2015
סיפור מאת ניסים אלוני ברשת: "הממזר - סיפור על יפתח הגלעדי", פורסם ב"יקום תרבות", 2020
סיפור מאת ניסים אלוני ברשת: "המעשה במלך אדוני בזק והמלכים קצוצי האצבעות", פורסם ב"יקום תרבות", 2020
זיוה שמיר, "הינומת כלה ובגדי שחורים" על שני מחזותיו של נסים אלוני "הכלה וצייד הפרפרים" ו"הנפטר מתפרע", מעריב ,5 בספטמבר 1980
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:בוגרי בית הספר אחד העם (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:במאי תיאטרון ישראלים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:ישראלים במלחמת העצמאות
קטגוריה:סגל במחנה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לתיאטרון
קטגוריה:זוכי פרס התיאטרון הישראלי
קטגוריה:זוכי פרס התיאטרון הישראלי: מפעל חיים
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס משה הלוי
קטגוריה:זוכי פרס רוזנבלום
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:עמיתי כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:זוכי פרס נשיא המדינה לספרות
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1926
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1998 | 2024-09-10T16:59:15 |
אדיס אבבה | אדיס אבבה (באמהרית: ), מילולית: "פרח חדש" היא בירת הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה, העיר הגדולה בה ואחת ממדינותיה. העיר משמשת גם כבירת האיחוד האפריקאי. לפי תחזית רשמית לשנת 2022 אוכלוסייתה מונה כ-3.86 מיליון תושבים, שהם כ-80 לאומים הדוברים 80 שפות שונות, יש בה גם קהילות נוצריות ומוסלמיות. המקום הנמוך ביותר בעיר הוא נמל התעופה הבינלאומי אדיס אבבה בולה, הנמצא בגובה 2,445 מטר, והמקום הגבוה ביותר בה הוא הרי אנטוטו, המתנשאים לגובה של כ-3,200 מטר.
יש בעיר אוניברסיטה, בתי ספר למוזיקה ואמנות, ומכוני מחקר. דבר זה השפיע רבות על צמיחתה והתפתחותה והביא להקמתם של מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע, מועדונים, בתי הימורים, ברים וכדומה.
היסטוריה
לפני היווסדה של העיר, ל לא הייתה עיר בירה במשך זמן רב. משנת 1881 התגורר הקיסר מנליק השני, שבאותה תקופה עדיין היה מלך שאווה, על ההר אנטוטו, בסמוך למקומה הנוכחי של העיר. למיקום העיר היו שני יתרונות משמעותיים: האחד הוא מיקומה הדרומי של העיר ביחס לבירות קודמות של אתיופיה, מה שהקל על איחוד דרום המדינה עם צפונה. השני הוא החשיבות ההיסטורית של האתר, כמקום מושבם של מלכים מימי הביניים. בנובמבר 1886 העבירה אשתו של מנליק, טאיתו בטול, את המחנה אל העמק הסמוך, מיקומה הנוכחי של העיר. על פי הדיווחים, העבירה טאיתו את המחנה בגלל הטמפרטורות הנמוכות שעל ההר והמעיינות החמים שבעמק.
בשנת 1889 הוקם בעיר ארמון לקיסר מנליק השני והונחה הצנרת המרכזית הראשונה במדינה. העיר כמעט ננטשה עקב המחסור בעץ להסקה, עד שהובאו אליה אקליפטוסים מאוסטרליה, ולכן נקרא האקליפטוס עד היום "בָּהַר זָף" (באמהרית: ባህር ዛፍ), שפירושו -"עץ הים". על פי המסורת המקומית, התפעלותו של הקיסר מהתפרחת של עץ האקליפטוס, תפרחת שנקראה "פרח חדש" בהיעדר שם מקומי לעץ, היא זו שקבעה את שם העיר ב-1892. על פי מסורת אחרת, אשתו טאיתו העניקה את השם לעיר. באותה שנה הפכה העיר לבירתה הרשמית של האימפריה האתיופית.
בשנת 1936 פלשו כוחות איטלקים לעיר כחלק מהמלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, ולאחר המלחמה הפכו את העיר לבירת מזרח אפריקה האיטלקית. העיר נכבשה בחזרה ב-1941 על ידי כוחות בריטים ואתיופים כחלק מהמערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה.
כלכלה
250px|ממוזער|הרכבת הקלה של אדיס אבבה
העיר מהווה שער כניסה לאתיופיה עבור תיירים מכל רחבי העולם, בהיותה המרכז הפוליטי, התרבותי והמסחרי של המדינה.
ב-2003 נפתח בנמל התעופה של העיר, נמל התעופה הבינלאומי אדיס אבבה בולה, טרמינל חדש. דרך נמל התעופה של העיר הועלו כ-14,400 מיהודי אתיופיה במבצע שלמה בשנת 1991.
העיר הייתה מחוברת לג'יבוטי במסילת רכבת, אך המסילה אינה פעילה.
בשנת 2015 נחנכה מערכת הרכבת הקלה של אדיס אבבה שכוללת 39 ק"מ של מסילה ושני קווים.
חינוך
האוניברסיטה המקומית, אוניברסיטת אדיס אבבה, נקראה בעבר אוניברסיטת היילה סלאסי, על שם הקיסר הקודם של אתיופיה. היא הוקמה ב-1950.
אתרים
קתדרלת השילוש הקדוש.
קתדרלת גאורגיוס הקדוש.
המוזיאון האתנולוגי באדיס אבבה.
המוזיאון הלאומי של אתיופיה.
מוזיאון אנטוטו.
הנציבות הכלכלית של האומות המאוחדות לאפריקה
שוק המרקאטו - הגדול ביותר בכל אפריקה, ואחד הגדולים בעולם.
תיאטרון האגר פיקר
גן האריות
אנדרטת 12 ביכתית
אנדרטת מיאזיה 27
אנדרטת מנליק השני
אנדרטת תיגלצ'ין
אנדרטת גור אריה יהודה
תחנת הרכבת של אדיס אבבה
כיכר מסקל
אקלים
באדיס אבבה אקלים סוב-טרופי הררי עם שינויי מזג אוויר קלים של כ-10 מעלות, המעניקים תחושה של אביב תמידי בעיר.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
אדיס אבבה באתר אתיופיה
אדיס אבבה באתר לומדה
אדיס אבבה - גלריית תמונות
הערות שוליים
*
קטגוריה:שאווה
קטגוריה:אפריקה: ערי בירה
קטגוריה:אתיופיה: ערים
קטגוריה:ערי מדינה
קטגוריה:ערי בירה של יחידות מנהליות
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1886 | 2024-08-24T20:21:29 |
אוטווה | ממוזער|260px|רחוב באוטווה
ממוזער|שמאל|260 פיקסלים|אנדרטת המלחמה הלאומית של קנדה
אוטווה (באנגלית ובצרפתית: Ottawa) היא בירת קנדה.
אוכלוסיית אוטווה מונה כ-883,000 תושבים, ואוכלוסיית המטרופולין של העיר מונה כ-1,200,000 תושבים. העיר ממוקמת בעמק אוטווה, על הגדה הדרומית של נהר אוטווה, בפרובינציית אונטריו, בגבול הפרובינציה עם פרובינציית קוויבק. העיר מרוחקת 400 ק"מ מטורונטו (שהיא בירת הפרובינציה אונטריו – אך לא של המדינה) הממוקמת מערבית לה, ו-190 ק"מ ממונטריאול הממוקמת מזרחית לה.
בניגוד לפדרציות אחרות, כמו ארצות הברית, מקסיקו, ברזיל, הודו ואוסטרליה הבירה לא נמצאת במחוז פדרלי נפרד אלא באונטריו, שהיא אחת הפרובינציות של המדינה. יתרה מזו, אוטווה היא אף לא בירתה של אונטריו, בירת אונטריו היא טורונטו.
היסטוריה
אזור אוטווה היה מקום מושבם של אינדיאנים משבט אלגונקווין אשר קראו לנהר אוטווה "קיצ'י סיבי" או "הנהר הגדול". ההתיישבות האירופאית הראשונה באוטווה הייתה קהילה שהוקמה בצד קוויבק של הנהר בשנת 1800 על ידי פילמון רייט. רייט גילה כי ניתן להעביר עצים בדרך הנהר למונטריאול והקים במקום תעשיית כריתת עצים.
בעקבות מלחמת 1812 הוחלט ליישב במקום משפחות של חיילים, וכן הממשל הבריטי מימן תוכניות ליישב במקום מתיישבים אירים קתוליים שהיגרו לאזור קנדה.
השלמת הקמת תעלת רידו שהוקמה על ידי קולונל ג'ון ביי בשנת 1831 וחיברה את העיר לקינגסטון הביאה לפיתוח העיר. צידה המערבי של התעלה כונה "העיר העליונה" בו ממוקם כיום בניין הפרלמנט, וצידה המזרחי "העיר התחתונה" שהייתה אזור צפוף שהיווה שכונות עוני ורבו בו המגפות, כגון מגפת החולירע של שנת 1832 ומגפת הטיפוס של שנת 1847.
עם השלמת התעלה הפכה אוטווה למרכז של כריית עצים ואף כונתה על שמו של הקולונל "ביטאון" – עירו של ביי, עד שהושב לה שמה הקודם – אוטווה בשנת 1855.
ב-31 בדצמבר 1857 התבקשה המלכה ויקטוריה לבחור בירה לפרובינציית קנדה (שאז כללה את שטחי קוויבק ואונטריו) והיא בחרה את אוטווה שבאותה עת הייתה רק כפר קטן. הבחירה במיקום זה, מלבד יופיו הטבעי של המקום, נבעה מכך, שהיה על אזור הגבול בין אזורים המאוכלסים באוכלוסייה צרפתית גדולה מצד מזרח, לבין אזורים שבהם אוכלוסייה דוברת אנגלית, בצד הדרום-מערבי. בנוסף, לאור התבוסה במלחמת 1812, ולאור פגיעותן של הערים האחרות לצבא האמריקאי בשל היותן קרובות לגבול עם ארצות הברית נבחרה עיר הרחוקה מהגבול. סיבה נוספת הייתה המרחק ממרכזי האוכלוסייה של צפון אמריקה הבריטית של אותה עת – ומיעוט האוכלוסייה בעיר, דבר שהבטיח קושי רב למרוד במוסדות השלטון.
בשנת 1867 נוסדה מדינת קנדה ואוטווה הפכה לבירתה הרשמית של המדינה העצמאית החדשה. בנייני השלטון המקוריים בסגנונם הגותי נהרסו באופן חלקי בשריפה שפרצה ב-3 בפברואר 1916. בית הנבחרים עבר זמנית בשל השריפה לבניין המשמש כיום המוזיאון לטבע של קנדה ובאותה עת נקרא "המוזיאון לזכר המלכה ויקטוריה", ובשנת 1922 שוחזרו מחדש בנייני השלטון שהפכו עם הזמן לסמל העיר.
ב-5 בספטמבר 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה אירע באוטווה האירוע שהחל למעשה את המלחמה הקרה – נספח הצפנים של שגרירות ברית המועצות איגור גורזנקו ערק למערב עם ניירות המוכיחים שברית המועצות מפתחת פצצת אטום.
ב-2001 אוחדה העיר העתיקה של אוטווה (בה היו 350,000 תושבים באותה שנה) עם הפרוורים נפין (135,000 תושבים), קנטה (70,000), גלוסטר (120,000), רוקלייף פארק (2,100), ואנייה (17,000), וקמברלנד (55,000). כמו כן אוחדה העיר עם הערים וסט קרלטון (55,000), אוסגוד (13,000), רידו (18,000) ו-גולבורן (24,000).
מבנים בעלי חשיבות
אחד המבנים הידועים בעיר הוא מבנה הפרלמנט, וכן בית ראש ממשלת קנדה. אתר חשוב נוסף הוא אחוזת רידו – ביתו של המושל הכללי של קנדה.
בעיר מספר רב של מוזיאונים ובהם הגלריה הלאומית של קנדה, מוזיאון המלחמה הקנדי, מוזיאון המדע והטכנולוגי הקנדי, המוזיאון האווירי הקנדי, המוזיאון לטבע של קנדה, והמוזיאון הקנדי לתרבות הממוקם מעברו השני של נהר אוטווה, בפרובינציית קוויבק. בעיר גם האנדרטה הלאומית לשואה.
גאוגרפיה
העיר ממוקמת בגדה הדרומית של נהר אוטווה וחוצים אותה נהר רידו ותעלת רידו.
החלק העתיק בעיר מכונה "העיר התחתונה" והוא ממוקם בין התעלה והנהרות.
אוטווה מורכבת מ-11 ערים היסטוריות שאוחדו כיום לעיר אחת.
תחבורה
ממוזער|260px|שמאל|רכבת ה-או, הרכבת הקלה של אוטווה
בקרבת העיר נמצא שדה התעופה הבינלאומי מקדונלד קרטייה, כמו כן מגיעים לעיר קווי אוטובוסים רבים וקווי רכבת.
בעיר פועלת רכבת קלה הקרויה "רכבת ה-או".
תעלת רידו היוצאת מקינגסטון מסתיימת בעיר בין גבעת הפרלמנט ושאטו לורייה. בחורף, קופאת התעלה ומאפשרת החלקה על הקרח למרחק של 7.8 ק"מ ובכך התעלה היא משטח ההחלקה הארוך בעולם.
כלכלה
רוב תושבי העיר מועסקים על ידי הממשל הפדרלי הקנדי או בתעשיות היי טק. בעיר משרדים של החברות: אלקטל, IBM, בל קנדה, ג'נרל דיינמיקס, TELUS, קורל, קוגנוס, בנק MBNA.
ספורט
באוטווה פועלת שתי קבוצות מקצועניות בכירות – אוטווה סנטורס, קבוצת הוקי קרח שהוקמה בשנת 1992 ומשחקת בליגת ה-NHL, ואוטווה רדבלאקס המשחקת בליגת הפוטבול הקנדית (CFL) מאז 2010.
בעיר פועלות קבוצות כדורסל וכדורגל החברות בליגות משניות.
פוליטיקה
ממוזער|260px|שמאל|משרדי ראש ממשלת קנדה בבית לנגוין
מרבית תושבי העיר תומכים במפלגה הליברלית. עיקר התמיכה במפלגה באה מקרב דוברי הצרפתית בעיר, בעיקר מאזורי ואנייה וגלאוסטר. מרכז העיר נוטה לתמוך במפלגה הדמוקרטית החדשה. דרום ומערב העיר תומכים במפלגה השמרנית של קנדה.
ככל שמתרחקים ממרכז העיר לפרווריה נוטים התושבים לתמוך במפלגה השמרנית.
העיר הישנה של אוטווההעיר החדשה של אוטווהאוכלוסייה (2001)337,031774,072אוכלוסייה (1996)323,340721,136% שינוי(1996–2001)4.27.3בתי מגורים פרטיים155,536310,132צפיפות אוכלוסין לקמ"ר3059.7278.6שטח בקמ"ר110.152,778.64
השכלה
250px|ממוזער|מפה המראה את ריכוז דוברי הצרפתית בעיר
בעיר פועלות המכללות והאוניברסיטאות הבאות המלמדות בשפה האנגלית או הצרפתית:
אוניברסיטת אוטווה
אוניברסיטת סנט פול
אוניברסיטת קרלטון
לה סיטה קולג'יאל
מכללת אלגונקווין
תרבות
אירועים הנערכים בעיר
פסטיבל המחולות של קנדה
פסטיבל מרוץ סירות הדרקון
וינטרלוד פסטיבל חורף שנתי הנערך מדי שנה בחודש פברואר
פסטיבל המוזיקה הקאמרית של אוטווה – אחד הפסטיבלים הגדולים בעולם למוזיקה קאמרית
אקלים
שיא הטמפרטורה שנמדדו בעיר היו בקיץ 1986, ו- בחורף 1943 (ועל כן אוטווה היא הבירה השלישית בטמפרטורה הנמוכה שנמדדה בה בעולם, אחרי אולן בטור שבמונגוליה ואסטנה שבקזחסטן.
הטמפרטורה הממוצעת הנמוכה של חודש ינואר היא מעלות, אף שנפוצות טמפרטורות של . סופות קרח נפוצות בעיר ומתרחשות מדי חורף.
חודשי הקיץ נעימים יחסית, אם כי לעיתים לחים. הטמפרטורה הממוצעת המקסימלית בחודש יולי הן 26.5 °C אף שטמפרטורות 30 °C נמדדות לעיתים רחוקות.
בחודשי האביב מזג האוויר הפכפך, וטמפרטורות משתנות ויכולות לנוע מקור מקפיא עד 25 מעלות ויותר.
בעיר יורדים בממוצע 235 ס"מ שלג בשנה, ו-943 מילימטרים של גשם מדי שנה. בעיר בממוצע 2,060 שעות שמש בשנה.
אוכלוסין
ממוזער|שמאל|260px|אזור בייוורד במרכז העיר
ממוזער|שמאל|260px|שאטו לורייר, אחד המלונות החשובים בעיר
אוכלוסין באוטווהאוכלוסיןהעיר: 774,072 העיר רבתי: 1,063,664גיל חציוני:סך הכל: 36.6 גברים: 35.8 נשים: 37.4קצב גידול האוכלוסייה:1.3%שיעור הילודה:12.4 לידות ל-1,000 תושבים בשנהשיעור התמותה:6 מיתות ל-1,000 תושבים בשנהשיעור ההגירה אל העיר:6.6 מהגרים ל-1,000 תושביםשיעור הפוריות:1.79 ילדים לאישהHIV / איידסאנשים הנושאים HIV / חולי איידס: 2,600חולים מכלל האוכלוסייה הבוגרת: 0.3%דתות:(2001 )79.3% נוצרים (קתולים, אנגליקנים, אורתודוקסים ופרוטסטנטים)3.9% מוסלמים1.0% יהודים0.8% בודהיסטים1.3% אחרים13.7% חסרי דת שפות:50.9% אנגלית (שפה רשמית)32.6% צרפתית (שפה רשמית)16.5% אחרות (לרבות איטלקית, סינית, ערבית, הינדית, גרמנית)
ערים תאומות
הערים התאומות של אוטווה הן:
קישורים חיצוניים
אתר אוטווה-סטארט
מצלמת רשת גבעת הפרלמנט
מוזיאון בייטאון
פסטיבל המוזיקה הקאמרית של אוטווה
אונטריו תמונות: אוטווה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמריקה הצפונית: ערי בירה
קטגוריה:אונטריו: ערים
קטגוריה:קנדה: ערי בירה קולוניאליות לשעבר
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1850 | 2024-07-01T01:09:01 |
בוגוטה | בּוֹגוֹטַה (בספרדית: Bogotá) היא עיר הבירה של קולומביה והיא העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בקולומביה. אוכלוסייתה נאמדת ב-7.8 מיליון איש בעיר, וכמיליון נוסף בפרווריה.
היסטוריה
בוגוטה נקראה בהתחלה "בוקטה" (שדות שתולים בשפה המואיסקנית). היא הייתה אז מרכז התרבות של המואיסקנים לפני הפלישה הספרדית של הקונקיסטאדורים.
העיר בוגוטה המודרנית החלה להיבנות על ידי האירופאים ב-6 באוגוסט 1538. מייסד העיר הוא גונסאלו חימנס דה קסאדה שקרא לה "סנטה פה דה בוקטה" על שם עיר הולדתו סנטה פה והעיר של המואיסקנים "בוקטה".
השם שונה לבוגוטה במאה ה-16, כאשר העיר הייתה בירתה של הממלכה החדשה של גרנדה, אשר הייתה חלק ממלכות המשנה של פרו ולאחר מכן מלכות המשנה של גרנדה החדשה. תוך זמן קצר הפכה בוגוטה לאחת הערים המרכזיות של הקולוניאלים הספרדים בדרום אמריקה.
בשנים 1810–1811 נערך מרד בעיר נגד ממשלת ספרד והוקמה ממשלה עצמאית. אולם ויכוחים ופילוג העם גרמו לספרדים להשתלט על העיר ב-1816.
בשנת 1819 כבש סימון בוליבר את בוגוטה, שהפכה לעיר הבירה של רפובליקת קולומביה הגדולה. בשנת 1830, לאחר שהתפרקה רפובליקת קולומביה הגדולה, נשארה בוגוטה להיות עיר הבירה של "הממלכה החדשה של גרדנה" ולאחר שזו התפרקה - נעשתה לעיר הבירה של קולומביה.
גאוגרפיה
בוגוטה ממוקמת במרכז המדינה, בגובה 2,640 מטר מעל פני הים, מה שהופך אותה לעיר הבירה הגבוהה השלישית בעולם אחרי לה פאס וקיטו. העיר גובלת בהרי האנדים במזרח העיר, מה שמונע ממנה להתרחב בכיוון זה. גבולה המערבי של העיר הוא נהר בוגוטה. מצפון ומדרום לה ממוקמים פרברים.
אקלים
טווח הטמפרטורה נע בין C° 8 לבין C° 28, כאשר הטמפרטורה הממוצעת היא C° 14.
החודשים היבשים הם מדצמבר עד מרץ, והחודשים הגשומים הם אפריל ומאי וגם ספטמבר, אוקטובר ונובמבר.
יוני ויולי הם חודשים המתאפיינים בכמות גשם קטנה אך מזג אוויר קר. חודש אוגוסט מתאפיין במזג אוויר שמשי, אך מזג האוויר קר.
בתקופות של כפור הטמפרטורה מגיעה ל-C° 4− בלילה. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שתועדה הייתה C° 8−. הטמפרטורה הגבוהה שתועדה הייתה C° 28.
פשע
בשנות התשעים נחשבה בוגוטה לאחת הערים המסוכנות בעולם עם כמות עצומה של מקרי רצח (הנאמדת ב-81 מקרי רצח ל-100,000 אנשים) ושל תאונות דרכים. חלקים לא מבוטלים של העיר לא היו מחוברים לביוב ולמים, השחיתות גאתה במוסדות הציבוריים, וקרטלי סמים אלימים שלטו בכל.
בשנת 1995, נבחר לראשות העיר ברוב גדול אנטנס מוקוס, בעל תואר דוקטור בסוציולוגיה ופילוסופיה. בדחיפתו, הממשלה, העירייה והמשטרה יצאו בקמפיין "מדיניות ביטחון" אשר זכה להצלחה. כדי להפחית את מקרי האלימות, ולמגר את תופעת הנהגים השתויים, מוקוס הורה לסגור את מקומות הבילוי באחת בלילה. הוא עורר את זעמם של הבליינים, אך גם הוריד בכך, באופן דרסטי, את כמות הקטטות ותאונות הדרכים. פעולות נוספות, כגון: תגבור כוח שיטור עירוני, התקנת קו חירום לילדים לצורך דיווח על אלימות במשפחה, ומלחמה בסוחרי סמים, הביאו לירידה משמעותית של מקרי האלימות הקשים, ושל מקרי הרצח בבוגוטה. אחרי מוקוס, אנריקה פנלוסה נבחר לראשות העיר, והוא השלים את המהפכה של קודמו, ושיפר ללא הכר את פני העיר. הוא חרת על דגלו יצירת שוויון ואחריות חברתית, באמצעות עידוד מעורבות חברתית, תחושת קהילה, סובלנות ואדיבות, ובניית סביבה לאנשים מאושרים, בעיקר באמצעות פתיחת המרחב הציבורי לכל, פיתוח תחבורה שוויונית ודאגה לילדי העיר. הוא הרס שכונות פשע ומילא את העיר בפארקים ירוקים, הקים ספריות, תחבורה ציבורית מפוארת ושבילי אופניים, וחיבר את כלל התושבים לחשמל ולמים.
ממשלה
בוגוטה היא בירת קולומביה, ובה שוכנים כל המשרדים הממשלתיים של המדינה. בנוסף שוכנים בה בית המחוקקים, בית המשפט העליון ומרכז הרשות המבצעת.
העיר מחולקת ל-20 רשויות מקומיות. לכל רשות מקומית יש מנהל אדמיניסטרטיבי המייצג את הרשות בעירייה.
כלכלה
בוגוטה היא המרכז הכלכלי הגדול ביותר בקולומביה. רוב חברות התעשייה והמסחר המקומיות ממקמות את משרדיהן הראשיים בעיר וכך גם רוב החברות הזרות.
כמו כן, בוגוטה היא גם מרכז המסחר הגדול בקולומביה. בעיר ממוקמת הבורסה לניירות ערך של קולומביה, שנחשבת לאחת החשובות בדרום אמריקה. העיר היא גם מרכז טלקומוניקציה ובה ממוקמים אזורי התעשייה החשובים והגדולים בכל קולומביה.
כ-15 ק"מ ממרכז העיר פועל נמל התעופה הבינלאומי אל דוראדו, שהוא הגדול ביותר בדרום אמריקה.
השכלה
בבוגוטה מספר אוניברסיטאות ומכללות. אוניברסיטת סנטו טומאס היא האוניברסיטה הוותיקה ביותר בעיר ופועלת עד היום. היא נבנתה ב-1580 על ידי המסדר הדתי של סנטו דומניגו. בשנת 1623 נבנתה אוניברסיטה נוספת בעיר - Pontificia Universidad Javeriana, על ידי הישועים, והיא מתמקדת בהנדסה, כימיה, רפואה, משפטים, ארכיטקטורה ואמנות. בשנת 1659 הוקמה אוניברסיטת Universidad Colegio Mayor de Nuestra Señora del Rosario. האוניברסיטה הגדולה ביותר היא האוניברסיטה הלאומית של קולומביה אשר הוקמה ב-1867. בנוסף לאלו הוקמה ב-1886 אוניברסיטה פרטית, בה רוב הסטודנטים מגיעים ממשפחות מבוססות.
ספורט
הספורט העיקרי בקולומביה, כמו בשאר דרום אמריקה, הוא כדורגל. נכון לעונת 2016, ארבע קבוצות מבוגוטה משחקות בליגת העל הקולומביאנית (Categoria Primera A), והן:
אינדפנדיינטה סנטה פה. הקבוצה הוקמה בשנת 1941. אצטדיונה הביתי הוא אצטדיון אל קמפין, ומדי הקבוצה הם בצבעי אדום-לבן.
קלוב דפורטיבו לוס מיונאריוס. הוקמה בשנת 1937 בשם "יובנטוס בוגוטה", אך בשנת 1946 שונה שמה לדפורטיבו מיונאריוס. אצטדיונה הביתי הוא אצטדיון אל קמפין, ומדי הקבוצה הם בצבעי כחול-לבן. נכון לעונת 2016, סך הזכיות של הקבוצה באליפות קולומביה (14 במספר) הוא השני הגבוה ביותר, כאשר האליפות האחרונה שלה הייתה ב-Finalización של עונת 2014.
לה אקידד. הוקמה בשנת 1982. אצטדיונה הביתי הוא Estadio Metropolitano de Techo, ומדי הקבוצה הם בצבעי ירוק-לבן.
פורטלסה C.E.I.F. הוקמה בשנת 2010. אצטדיונה הביתי הוא Estadio Metropolitano de Techo, ומדי הקבוצה הם בצבע כחול (התלבושת החלופית היא בצבע לבן).
תוכניות פיתוח
כיום, תחת הנהגתו של ראש העיר פניאלוסה, נערכת העיר לקראת השגשוג הצפוי של כלכלת המדינה לאחר החתימה על הסכם פירוק מחתרת ה-FARC, ובעקבות כך צפויה אוכלוסיית העיר להכפיל את עצמה בעשרות השנים הקרובות והמדינה צפויה לפגוש עליה מסיבית במספר התיירים המגיע.
כחלק מההיערכות לכך הושקו הפרויקטים הבאים:
בניית שכונות רבות נוספות המיועדות לאכלס מיליונים נוספים של תושבים, בעיקר שכונות של מגורים ברמת חיים גבוהה.
הרחבת היקף מסלולי האופניים על מנת שיקיף ויחצה את כל העיר
בניית מסלולי טיול, ריצה ואופניים סביב העיר, כולל על רכס ההרים שמעליה
בניית מתחם תיירותי בראש רכס ההרים שלצד העיר
טיהור הנהר והבאת מימיו לאיכות של שימוש חקלאי ותעשייתי
בניית מרחבים ירוקים וטיילת לאורך הנהר המטוהר
הבאת תעשיות עתירות ידע לאזורי התעשייה של העיר
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
אנריקה פנלוסה - פוליטיקאי של אושר
*
קטגוריה:אמריקה הדרומית: ערי בירה
קטגוריה:קולומביה: ערים
קטגוריה:מחוזות קולומביה: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-16 | 2024-06-28T19:36:10 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.