title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
בודפסט | REDIRECT בודפשט | 2004-05-27T07:10:55 |
בורסה לניירות ערך | שמאל|ממוזער|250px|מסך המציג את שערי המניות בבורסת המבורג, אוקטובר 2004
בורסה לניירות ערך היא גוף עסקי, לרוב חברה בע"מ, המקיימת שוק מוסדר למסחר בניירות ערך. לעיתים נקראת בורסה לניירות ערך גם "השוק המשני", שכן זהו השוק שבו נסחרים ניירות ערך לאחר ההנפקה הראשונית לציבור (השוק הראשוני).
הבורסה היא פלטפורמת מסחר בניירות ערך, כדוגמת מניות, איגרות חוב, כתבי אופציה וכדומה, ומשמשת כמתווכת בין קונים ומוכרים של ניירות אלה. המסחר בבורסה מתקיים במרבית המדינות המודרניות. בכל בורסה קיים אוסף של ניירות ערך הנסחרים בה, וגופים אשר מעוניינים להציע את ניירותיהם באמצעותה חייבים לעמוד בכללי אסדרה שונים לשם כך – הן כאלה המוטלים על ידי הבורסה, והן על ידי הרשויות הממשלתיות המפקחות על המסחר בבורסה באותה המדינה. במדינות רבות קיימות מספר בורסות המתחרות זו בזו על המשקיעים ומציעי ניירות הערך.
במדינת ישראל פועלת בורסה יחידה לניירות ערך, הבורסה לניירות ערך בתל אביב, המהווה מונופול על המסחר בניירות ערך בישראל, ובה רשומים למסחר ניירות ערך של כ-450 חברות עם שווי שוק של כ-860 מיליארד שקל. באסדרה הממשלתית על בורסה זו משתתפים בין השאר רשות ניירות ערך, רשות שוק ההון ביטוח וחיסכון והרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור.
בורסת ניירות הערך המובילה בעולם היא הבורסה לניירות ערך בניו יורק (NYSE). רשומים בה למסחר ניירות ערך של כאלפיים חברות ששווי השוק הכולל שלהן עלה בתחילת 2006 על 16,000 מיליארד דולר ובשנת 2022 הגיע לסכום של 30 טריליון דולר.
אטימולוגיה
קיימות שתי גרסאות לגבי מקור השם "בורסה". לפי גרסה אחת, מדובר במקור מהשפה הלטינית: "bursa" אשר משמעו תיק, ארנק. כמו המילה היוונית "בירסה", שמשמעותה "עור" (גם המילה העברית "בורסקאי" – מעבד עורות, מקורה באותה מילה). לאחר מכן, הפכה המילה לתיאור של שק עור המכיל כסף, בדומה למילה Purse באנגלית.
לפי גרסה שנייה, מקור השימוש המודרני במילה בורסה החל במאה ה-13 בעיר ברוז', בלגיה, בפונדק משפחת הסוחרים ון דר בורס אשר נקרא Huis ter Beurze. על הבית היה תלוי שלט ועליו צוירו שלושה שקיקי עור, וליד ביתם נהגו להתאסף סוחרים וחלפני מטבעות אשר החליפו ביניהם שירותים ומוצרים, ואספו מידע אודות מחירי סחורות. הסוחרים נהגו לקרוא למקום זה "דלה בורסה" (של בורס). כאשר נפתח מאוחר יותר באנטוורפן, מבנה מיוחד לסחר בינלאומי הוא נקרא בהתאם "בורסה".
התפתחות המסחר בבורסה
שמאל|ממוזער|250px|אולם מסחר בבורסה של ניו יורק
הספר הראשון בהיסטוריה על הבורסה לניירות ערך, Confusion of Confusions, נכתב על ידי יוסף דה לה וגה, סוחר יהודי-הולנדי.
בטרם התפתחות המחשוב, התנהל המסחר הבורסאי בהכרזות בין נציגים של חברי הבורסה, הנקראים מבצעים, אשר התרכזו באולם המסחר. הוראות המשקיעים הועברו למבצעים בפתקים – לכל מבצע מהשולחן האחורי שלו, והמבצעים בקריאות ביצעו עסקאות ביניהם.
עם התפתחות הטכנולוגיה הלך המחשב והחליף שלבים אנושיים במהלך המסחר, ומרבית ההוראות מתבצעות באופן ממוחשב לחלוטין דרך מערכת אותה מפעיל חבר בורסה. פרסום השערים בהם נקשרו עסקאות הוא מקוון, ומנגנון הסליקה נעשה ממוחשב. בורסות רבות בעולם הפכו את זירת המסחר עצמה לזירה מקוונת. בזירה מקוונת נפגשות ההוראות מחברי הבורסה במחשב הבורסה ומבוצעות שם עסקאות ללא אולם מסחר.
בורסת נאסד"ק (NASDAQ) שהחלה לפעול בשנת 1971 בארצות הברית הייתה הבורסה המקוונת הראשונה, והצלחתה שכנעה בורסות רבות בעולם, ובהן הבורסה בתל אביב, להמיר את אולם המסחר בזירה מקוונת. עם זאת הבורסה לניירות ערך בניו יורק, שהסוחרים בה אנושיים, נותרה הבורסה המובילה בעולם.
הצורך בבורסה
הצורך בבורסה לניירות ערך נובע ממספר יעדים:
מאפשרת לחברות לגייס כספים לצורך השקעה. הדבר בעצם מאפשר לחברות לגייס כסף מהציבור במקום מאפיקים אחרים כמו בנקים.
היא מאפשרת לציבור להשקיע ולקבל תשואה על כסף שיש לו, וזה במקום לקבל תשואה על פיקדונות בבנק.
מאפשרת משיכת משקיעים זרים למדינה.
מגבירה את השקיפות של המגזר העסקי על ידי פרסום דוחות כספיים של החברות המשתתפות במסחר.
מאפייני בורסות לניירות ערך
לבורסות לניירות ערך ישנם ארבעה מאפיינים עיקריים:
שוק מאורגן למסחר בניירות ערך שבו מתרכזים מרבית ההצע והביקוש. הבסיס לקביעת המחירים הוא האיזון בין הביקוש להיצע.
גוף המסדר את עצמו (Self Regulated Body) – הבורסה היא זו שקובעת את כללי המסחר ותנאי החברות בה.
הגבלת המסחר לחברים בלבד – רק חברי בורסה אשר עומדים בקריטריונים מסוימים רשאים לבצע מסחר בבורסה.
מפקחת על הנכסים הנסחרים – הבורסה בודקת את ניירות הערך הרשומים בה ולעיתים גם מפקחת על החברות שניירות הערך שלהן רשומות בה.
מנגנון הבורסה
בורסות לניירות ערך הן ישויות משפטיות, בדרך כלל חברות בע"מ.
כדי לשמור על תקינות המסחר נקבע תקנון המפרט את חובות חברי הבורסה, את סדרי המסחר ואת החובות של החברות שניירות הערך שלהם נסחרים בבורסה.
הבורסה גובה עמלות מחברי הבורסה, ואגרות מהחברות שניירותיהן נסחרים בה. חברי הבורסה גובים עמלות מלקוחותיהם עבור ביצוע ההוראות. הבורסה אחראית על תקינות המסחר בה, ועל פרסום שערי ניירות הערך הנסחרים.
הבורסות מפוקחות על ידי רשות ניירות ערך ממשלתית של המדינה שבה הן פועלות.
תפקיד רשות ניירות ערך הוא להתקין תקנות אשר יסדירו את ההנפקות והמסחר בבורסות ולאכוף אותן, במטרה לשמור על מסחר הוגן ושקוף, ולהגן על זכויות המשקיעים. רשות ניירות ערך מאשרת את תקנון הבורסה, מכתיבה לחברות שניירות הערך שלהן נסחרים בבורסה איזה מידע עליהן לפרסם למשקיעים ובאיזה אופן, מפקחת על האיתנות הפיננסית של חברי הבורסה, ומנטרת את המסחר על מנת לאתר אירועים חריגים בהם יש חשש לפלילים.
חברי הבורסה אחראים על ביצוע המסחר. הם מקבלים הוראות מלקוחותיהם, מעבירים אותן לזירת המסחר, רושמים את העסקאות וגובים עמלות על שירותי התיווך שנתנו.
תקנון הבורסה
תקנון הבורסה הוא מסמך המסדיר את כללי הרישום למסחר של חברות, סדרי המסחר, החובות של הבורסות שניירות הערך שלהן רשומות למסחר ואת תחומי הפעילות המותרים לחברי בורסה. מטרת התקנון היא לקבוע כללים שיאפשרו ניהול תקין והוגן של הבורסה. התקנון מהווה תקנה בת פועל תחיקתי.
התקנון מחולק לשבעה חלקים:
מדריך לחברי הבורסה – הכולל בתוכנו תנאי קבלה, הפרות משמעת, חובות כלפי הבורסה וחובות כלפי הלקוחות.
מדריך לחברות נסחרות – אופן רישום ניירות הערך למסחר של חברות חדשות וחברות נסחרות.
מדריך המסחר – מועדי מסחר ושיטת מסחר.
מדריך לחברות – הפסקות מסחר וכללי שימור.
פרסום מידע על ידי הבורסה – הכוללים מדדי מסחר ונתוני ניירות ערך.
עמלות מסחר וסליקה
רישום נגזרים ולמסחר
המסחר בבורסה ותפקידיה
ניירות ערך אשר נסחרים בבורסה יכולים להיות כאלה שהונפקו על ידי תאגידים (בדרך כלל חברות ציבוריות או חברות ממשלתיות ועירוניות) או איגרות חוב שהונפקו על ידי ממשלות ועיריות בעצמן. בבורסה נסחרות מניות, קרנות נאמנות, תעודות סל, איגרות חוב, כתבי אופציה, חוזים עתידיים וחוזי החלף.
בבורסות לניירות ערך מתקיימים שני שווקים:
השוק הראשוני הוא שוק ההנפקות, שבו נפגשים הגופים המעוניינים לגייס הון וציבור המשקיעים (המיוצג בעיקר על ידי גופי השקעה).
השוק המשני הוא השוק בו נערך המסחר היומי בניירות הערך הרשומים בו ובו נפגשים המשקיעים (המוכרים והקונים) זה עם זה.
חברה המעוניינת לגייס כסף מהציבור לצורך הרחבת פעילותה, יכולה להנפיק בבורסה מניות, איגרות חוב או שילוב של שניהם.
בהנפקה של מניות, החברה מגייסת הון תמורת מכירת חלק מהבעלות במניותיה לציבור. בהנפקה של איגרות חוב מגייסת החברה הון תמורת התחייבות להחזירו בתוספת ריבית והצמדה, ושעבוד על נכסי החברה כאמצעי להבטחת החוב.
חברה המעוניינת לגייס כסף מפרסמת תשקיף המספק לציבור המשקיעים גילוי נאות אודות החברה, תחומי פעילותה, תוצאותיה הכספיות והסיכונים להם היא נחשפת בפעילותה, וכן אודות ניירות הערך המוצעים לציבור והשימוש שהיא מייעדת לתמורה שתתקבל מהנפקתם.
התשקיף עובר את אישורם של גופים מאסדרים (בישראל, הרשות לניירות ערך) בטרם יתפרסם. לצורך ההנפקה מקובל להשתמש בשרותיהם של חתמים אשר דואגים להפצת ניירות הערך, מעניקים להנפקה חותם של מכובדות ומשמשים רשת ביטחון לחברה המנפיקה במקרה של חוסר היענות או היענות חלקית מצד הציבור.
חברה המנפיקה בבורסה זוכה ביתרונות הבאים:
בהנפקת מניות – גיוס הון ללא עלויות ריבית ותוך שיפור החוסן הפיננסי
שיפור תדמית החברה
המניות של בעל השליטה מקבלות שיעור גבוה יותר של יחס ביטחונות כנגד אשראי
בסיס לגיוסי הון נוספים בעתיד
המסחר בבורסה הוא פומבי. הקונים והמוכרים מגישים את הוראות הקנייה והמכירה שלהם דרך חברי הבורסה, והללו מגיעות לזירת המסחר. בזירת המסחר נפגשות ומותאמות הוראות הקנייה והמכירה ואם נמצאת התאמה מתבצעת עסקה. בעסקה מחליפים הקונה והמוכר ניירות ערך תמורת כסף.
שיטות מסחר
מסחר רב-צדדי – בשיטת מסחר זו נקבע מחיר אחיד שבו מתבצע מספר רב של עסקאות. בין אם במחיר ידוע שנקבע במסחר קודם לכן, או במחיר שהוא תוצאה של מפגש הקונים והמוכרים. בשיטה זו משתמשים בדרך כלל לקביעת מסחר בשערי הפתיחה והנעילה (תחילת וסוף יום המסחר), או כאשר הסחירות בניירות ערך מסוימים נמוכה ונקבע להם רק שער אחד ביום.
מסחר דו-צדדי – בשיטת מסחר זו נפגשות הוראות הקנייה והמכירה זו עם זו באופן רציף, כך שבכל עת מוצגות הוראת הקנייה בשער הגבוה ביותר (bid) והמכירה בשער הנמוך ביותר (ask או offer). אם מופיעה הוראת קנייה חדשה המתאימה למחיר המכירה מתבצעת עסקה במחיר זה בין הצדדים. כל עסקה עומדת בפני עצמה ויש לה שער משלה. זו השיטה בה נסחרים ניירות הערך ברוב בורסות העולם.
הבורסה לניירות ערך בתל אביב, הבורסה הרשמית במדינת ישראל, משתמשת בשתי שיטות המסחר: במסחר הרב-צדדי סוחרים בשערי הפתיחה והנעילה של ניירות הערך ובמסחר הדו-צדדי סוחרים במהלך יום המסחר.
סליקה
הואיל ועסקאות רבות נקשרות במהלך יום מסחר, ויש להבטיח את כספי המשקיעים, קיים בבורסות מנגנון של סליקה בין חברי הבורסה. הליך הסליקה נועד לוודא שהתמורה על כל העסקאות שולמה למוכרים וניירות הערך נמסרו כהלכה לקונים.
בישראל הסליקה נעשית בתום יום המסחר במנגנון "שולחן האחורי" (Back Office) של חברי הבורסה. החל משנת 2012 יום ערך הסליקה מוגדר כ-T+1 , כלומר יום הסליקה הוא יום העסקים שלאחר ביצוע העסקה. לפיכך, תשלום המתקבל ממכירת נייר ערך יכנס לחשבון המוכר רק ביום העסקים הבא, הסמוך ליום הביצוע.
מסחר אלגוריתמי
השתכללות השימוש במחשבים הביאה לכך שתוכנות מחשב תוכננו למסחר עצמאי בבורסות – לזהות מצבי שוק מסוימים ולהעביר הוראות קנייה ומכירה בעצמן. המסחר האוטומטי תרם לכשל השוק של "יום שני השחור" באוקטובר 1987, שבו צללו מדדי המניות בארצות הברית בעשרים אחוזים תוך מספר שעות. עקב כך נקבעו תקנות המגבילות את המסחר באמצעות תכנות למצבי שוק מסוימים בלבד (Uptick Rule). גם כך בימי מסחר מסוימים הגיע מחזור המסחר של תוכנות מחשב עד כדי מחצית מסך כל המחזור במניות בארצות הברית.
עם מחשוב הבורסות והתקדמותן הטכנולוגית, בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים התפתח העיסוק במסחר יומי גם לכדי מקור פרנסה.
מיסוי המסחר בבורסה
קיימים מספר מודלים למיסוי הבורסה:
מס מחזור – מס אשר מוטל על ביצוע פעולות בבורסה. יתרונו של מס המחזור הוא בפשטותו, שכן הוא נגבה עם ביצוע הפעולה, ללא קשר לשיקולי רווח או הפסד. חיסרון של מס זה הוא בכך שהוא אינו מתחשב ברווח והפסד.
מס רווחי הון – מס אשר מוטל על רווח ממשי שנוצר במסחר בכל פרק זמן (בדרך כלל כשנה). ניתן לקזז מהרווחים שנעשו בעסקאות, הפסדים שנעשו בעסקאות אחרות באותה התקופה.
מס הכנסה במסגרת חובת דיווח – עבור גופים או מדינות בעלי חובת דיווח, ניתן להכניס את הרווחים מהמסחר בבורסה כחלק מהמאזן הרווחים הכללים, ולשלם מס במסגרת חוקי מס ההכנסה הרגילים.
השלכות המסחר הבורסאי
המסחר בבורסה נחשב לאחד המרכזים החשובים והמכריעים של הכלכלה המודרנית. על-אף שבבורסה לא קיימת החלפה ממשית של סחורות, המתרחש בבורסה משפיע על המתרחש בשאר מגזרי המשק, (נוסף על החברות המונפקות) על ידי הזרמת כספים בין משקי הבית והשפעה על מצב רוחם הכלכלי.
בבורסה מיוצגות החברות בממד אחד בלבד שלהן – רווחיות. לרוב ממד זה הוא היחיד או העיקרי המגדיר עבור הסוחרים בבורסה את פעולותיהם.
כשלי שוק בבורסות ניירות ערך
השקעה לא רציונלית
ההשקעה בבורסה מורכבת, וניתוח הסיכונים ופוטנציאל הרווח מההשקעות בה מורכב מדי עבור רבים מהמשקיעים. אף על פי כן, אנשים רבים משקיעים בה משיקולים שטחיים, ובלי להבין לעומק את הסיכון והסיכוי לרווח מהשקעתם. אנשים אלה נמצאים בסיכון גבוה להפסיד את השקעותיהם בגלל ניתוח שגוי של מצב הבורסה.
מקרה קיצוני של התנהגות בלתי רציונלית זו ניתן לראות בהיווצרות בועות כלכליות במחירי מניות – לאחר תקופה ארוכה של עליות במחירי המניות, מתחילים להגיע לבורסה משקיעים רבים בתקווה להשיג תשואה גבוהה בזמן קצר, בדרך פשוטה, ולכאורה בסיכון מינימלי. משקיעים אלה מנסים להצטרף לאפיק ההשקעה המניב, בלי לנתח אותו בעצמם, ומתוך ההנחה שמגמת העליות תימשך. התנהגות זו מעצימה את עליית המחירים, מזינה עצמה ומעודדת את המשקיעים להמשיך ולהגדיל את השקעותיהם, מה שמביא להעצמת העליות. עם זאת, מאחר שכמות הכסף הפנוי של האזרחים המשקיעים בבורסה חסומה, בשלב מוקדם או במאוחר, הזרמת הכספים לבורסה נעצרת, ומגמת העלייה מתהפכת. במצב זה, חלק מהמשקיעים, אלה שהצטרפו בסוף התהליך, ואיחרו למכור את השקעותיהם, מאבדים את הכסף שהשקיעו.
דוגמה למפולת מניות שכזו ניתן לראות בתחילת השפל הגדול בארצות הברית, וזאת לאחר תקופה ארוכה בה התהליך הנגדי (של השקעות רווחיות והשקעות חוזרות בכל הבורסה) התקיים במדינה.
במרבית המדינות קיימות רשויות אשר קובעות אסדרה למסחר בניירות ערך, במטרה להקטין את סיכון היווצרות אסונות פיננסיים בהיקפים גדולים.
ניגוד אינטרסים בין משקיעים וחברי בורסה
בשל מורכבות ההשקעה בבורסה, מושקע מרבית החסכונות הציבוריים בבורסה באמצעות מתווכים, לרוב חברי בורסה, או לעיתים אפילו מתווכים מסדר שני, אשר מקשרים בין האזרחים לבין חברי בורסה. האינטרסים של חברי הבורסה ולקוחותיהם עשויים להיות מנוגדים. מגוון ניגודי האינטרסים האפשריים רב משיתואר כאן, אך ייסקרו המקרים הפשוטים ביותר.
למניעת ניגודי אינטרסים כאלה מוטלת אסדרה ממשלתית אשר נועדה למנוע ניצול לרעה של חברי הבורסה את אמון לקוחותיהם.
היפטרות מניירות ערך לא רווחיים
חברי הבורסה עשויים לנסות להיפטר מניירות ערך לא רווחיים על ידי מכירתם ללקוחותיהם (אשר יספגו את ההפסדים במקומם).
מימון חברה אחות באותו התאגיד
חברי בורסה, אשר לרוב מהווים חלק מפירמידה הכוללת מספר חברות אשר חלקן זקוקות למימון, עשויים להשתמש בכספי לקוחותיהם למימון חברות אלה.
הרצת מניות
אחת האינדיקציות המשמשות משקיעים להערכת כדאיות השקעה, היא סחירות של נייר ערך מסוים. כלי נפוץ למדידת סחירות זו הוא מדידת נפח המסחר בנייר בתקופה נתונה. (נתון אשר מפורסם על ידי הבורסה) על כן, חברי בורסה אשר מבצעים השקעות עבור מספר לקוחות, יכולים להעביר את הניירות ביניהם על מנת לייצר נפח מסחר פיקטיבי, ולזייף סחירות במניות שאינן סחירות באמת.
במרבית מדינות העולם, לרבות ישראל, מהווה הרצת מניות עבירה על החוק. בישראל אסורה הרצת המניות לפי חוק ניירות ערך.
ראו גם
הבורסה לניירות ערך בתל אביב
לקריאה נוספת
חיים לוי, משה סמיט ומרשל סרנת, הבורסה וההשקעה בניירות-ערך, הוצאת שוקן, 1999
מהי בורסה - אתר מיטב לימוד עצמי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בורסות
קטגוריה:ניירות ערך
קטגוריה:שוק ההון
קטגוריה:בלגיה: המצאות | 2024-10-01T07:48:07 |
צ'כיה | שמאל|ממוזער|200px|חייל משמר צ'כי בכניסה לארמון הנשיאות
צֶ'כְיָה, או בשמה הרשמי: הָרֶפּוּבְּלִיקָה הַצֵּ'כִית (צ'כית: Česká republika, ), היא מדינה במרכז אירופה – ללא מוצא לים. היא גובלת בצפונה בפולין, במערבה בגרמניה, בדרומה באוסטריה ובמזרחה עם סלובקיה. היא מורכבת משני אזורים עתיקים בשם בוהמיה ומוראביה וחלקים מאזור שלזיה. בירתה של המדינה, והעיר הגדולה ביותר בה, היא פראג. במרץ 1999 הצטרפה הרפובליקה הצ'כית לברית נאט"ו ובמאי 2004 הפכה לחברה באיחוד האירופי.
בשטחה של צ'כיה התקיימו בימי הביניים הממלכות הסלאביות של בוהמיה ומוראביה. לאחר מכן הייתה נתונה לשלטון בית הבסבורג, והיוותה חלק מן האימפריה הרומית הקדושה ומאוחר יותר מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. אחרי מלחמת העולם הראשונה השתחררה מהשלטון האוסטרי ויחד עם סלובקיה, שכנתה ממזרח, הייתה למדינה פדרטיבית עצמאית שנקראה צ'כוסלובקיה, אשר בה הייתה צ'כיה הרכיב הדומיננטי. במלחמת העולם השנייה נכבשה בידי גרמניה הנאצית. לאחר המלחמה הפכה שוב לחלק מצ'כוסלובקיה, שבה כוּנן משטר סוציאליסטי הנתון לשליטתה של ברית המועצות. ב-1989, בעקבות קריסת ברית המועצות, נפל המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, וכעבור זמן קצר התפרקה המדינה בהסכמה לשני מרכיביה, צ'כיה וסלובקיה, שהפכו למדינות עצמאיות ב-1993. בצ'כיה מתקיים משטר דמוקרטי פרלמנטרי יציב. כלכלתה היא כלכלת שוק חופשי מפותחת, מהמצליחות שבין מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר.
אוכלוסיית צ'כיה הומוגנית למדי, וברובה הגדול מורכבת מבני העם הצ'כי, עם סלאבי מערבי, הדובר את השפה הצ'כית.
היסטוריה
באזור צ'כיה התקיימה התיישבות אנושית למן התקופה הפלאוליתית. במאה השלישית לפני הספירה התיישבו באזור שבטים קלטיים. בכתב העת Antiquity, פורסם ב-2023, כי נמצאו שרידים מסדנת הזכוכית הקדומה ביותר מלפני 2,000 שנים באתר נמצ'יצה הנחשב אחד מאתרי ההתיישבות החשובים ביותר במאה ה-3–2 לפנה"ס, בתקופת לה טאן, בו היו מרכז ייצור, מסחר, מושב לאליטות ומרכז פולחני.
בין המאה ה-1 למאה ה-5 לספירה היגרו אליו שבטים גרמאניים.
במהלך נדידת העמים הגדולה, בין המאה ה-5 למאה ה-7 לספירה, היגרו לאזור שבטים גרמאנים נוספים ולאחריהם עמים סלאבים. התיעוד המוקדם ביותר לממלכה סלאבית עצמאית, שכללה גם את שטחי צ'כיה, הוא מהמאה ה-7.
במאה ה-9 נכלל שטחה של צ'כיה בדוכסות מוראביה. שושלת פשמישל , שראשיתה בנסיכות זעירה בסביבות פראג, השתלטה במהלך המאה התשיעית על בוהמיה, ולאחר קריסת דוכסות מוראביה נעשתה לכוח השליט בצ'כיה כולה. בוהמיה, שהפכה לממלכה במאה ה-12, נכללה בתחומי האימפריה הרומית הקדושה, אך נהנתה בימי הביניים ממעמד עצמאי למעשה. למן המאה ה-16, איבדה צ'כיה את מעמדה העצמאי בתוך האימפריה הרומית הקדושה, אשר הייתה מאוחר יותר לאימפריה האוסטרו-הונגרית.
לאחר נפילת האימפריה במלחמת העולם הראשונה, נוצרה צ'כוסלובקיה כאיחוד בין השטחים הצ'כיים לשטחים הסלובקיים. צ'כיה, שבה שוכנת בירת המדינה המאוחדת פראג, הייתה הרכיב הדומיננטי בפדרציה מבחינה כלכלית ופוליטית. המיעוט הגרמני הגדול במדינה, שישב בעיקר בחבל הסודטים שבצפונה של צ'כיה, קיים יחסים מתוחים עם השלטון הצ'כוסלובקי. גרמניה הנאצית השתמשה במיעוט זה כתירוץ לפלישתה לחבל הסודטים בשנת 1938 וליתר חלקי צ'כוסלובקיה במרץ 1939. לאחר הפלישה הנאצית הפכה צ'כיה לפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה וניתנה תחת שליטה נאצית ישירה ודיכוי אכזרי, ואילו סלובקיה הייתה למדינת חסות נאצית. במלחמת העולם השנייה שחרר הצבא האדום את שטחי צ'כוסלובקיה מיד הנאצים, ולאחר תקופת מעבר קצרה כוֹננו בה הסובייטים שלטון קומוניסטי שהיה נאמן לברית המועצות. המשטר הקומוניסטי במדינה, אף שהיה חד-מפלגתי ומדכא, היה פחות נוקשה מאשר ברוב מדינות מזרח אירופה. בשנת 1968 הנהיג שליט צ'כוסלובקיה, אלכסנדר דובצ'ק, ליברליזציה חלקית במדינה, צמצם את הפגיעה בחופש העיתונות ובזכויות האזרח, שחרר חברי המפלגה שנאסרו או הוגלו במהלך השנים ואף החל במהלכי התקרבות למערב. צעדים אלה, שקיבלו את הכינוי "האביב של פראג", עוררו דאגה רבה במוסקבה. ב-20 באוגוסט 1968 נערכה הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ששמה קץ לליברליזציה והשליטה מחדש משטר קומוניסטי נאמן למוסקבה, תחת הנהגתו של גוסטב הוסאק.
בקיץ 1989, בעקבות נפילת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, הופל המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה ב"מהפכת הקטיפה" והמדינה שבה לדמוקרטיה. לאחר זמן קצר הפסיקה צ'כוסלובקיה להתקיים כמדינה אחת ובינואר 1993 נפרדה לשתי מדינות עצמאיות: הרפובליקה הצ'כית וסלובקיה. הרפובליקה הצ'כית שמרה לעצמה את ההמנון והדגל של צ'כוסלובקיה.
צ'כיה הצטרפה לארגון נאט"ו בשנת 1999 והפכה לחלק מהאיחוד האירופי בשנת 2004.
בספטמבר 2024 המדינה סבלה מהצפות בעקבות סופת בוריס.
פוליטיקה
צ'כיה היא דמוקרטיה פרלמנטרית. חוקת צ'כיה מגדירה את מבנה המשטר. נשיא צ'כיה מהווה את ראש המדינה, עם מספר סמכויות חשובות. על פי החוקה, יש לו הסמכות לפעול במספר תחומים שלביצוע שינויים בהם נדרשת חתימתו לצד חתימת ראש הממשלה. עם זאת, עיקר סמכויות השלטון מסורות בידי ראש הממשלה, הזקוק לאמון הפרלמנט.
הפרלמנט הצ'כי מורכב משני בתים. הבית העליון הוא הסנאט בן 81 החברים והבית התחתון הוא בית נבחרים שבו 200 מושבים. חברי הסנאט נבחרים במחוזות בחירה של נציג יחיד לתקופה של שש שנים ואילו חברי בית הנבחרים נבחרים לתקופה של ארבע שנים ב-14 מחוזות בחירה, החופפים למחוזות המנהליים של צ'כיה. שליש מחברי הסנאט עומדים לבחירה בכל שנתיים, בדומה לנוהג בסנאט של ארצות הברית.
אחוז החסימה בבחירות לבית הנבחרים עומד על 5%.
הבחירות האחרונות לבית התחתון התרחשו באוקטובר 2017 ותוצאותיהן:
78 מושבים – ANO
המפלגה האזרחית הדמוקרטית – 25 מושבים
מפלגת הפירטים – 22 מושבים
חרות ודמוקרטיה ישירה – 22 מושבים
המפלגה הקומוניסטית של בוהמיה ומוראביה – 15 מושבים
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית – 15 מושבים
האיחוד הנוצרי והדמוקרטי – 10 מושבים
טופ 09 – 7 מושבים
ראשי עיר ועצמאים – 6 מושבים
בסנאט לעומת זאת יושבים נציגים של 20 מפלגות שונות. הסיעה הכי גדולה היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית עם 25 מושבים מתוך 81.
יחסי ישראל–צ'כיה
בין מדינת ישראל וצ'כיה מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים החל משנת 1948, אשר החלו עם הכרתה של צ'כוסלובקיה במדינת ישראל, והמשיכו להתקיים ביתר שאת עם התפרקותה של צ'כוסלובקיה והפיכתה של צ'כיה למדינה עצמאית בתאריך 1 בינואר 1993. היחסים בין ישראל לצ'כוסלובקיה, ובהמשך עם צ'כיה, עברו שינויים גדולים במהלך השנים, כאשר מאז קבלת עצמאותה של צ'כיה בתחילת שנות ה-90 שתי המדינות מקיימות שיתוף פעולה הדוק בתחומי מדיניות חוץ, כלכלה, מסחר ותרבות. בעיני ישראלים רבים, נכון לעשור השני של המאה ה-21 צ'כיה נחשבת לאחת מידידותיה הגדולות של ישראל באירופה.
ביום ירושלים ה-50 (2017) הכיר הפרלמנט הצ'כי בירושלים כבירתה של מדינת ישראל.
צבא וביטחון
צ'כיה הצטרפה לנאט"ו ב-12 במרץ 1999.
חלוקה מנהלית
הרפובליקה הצ'כית מורכבת מ-13 מחוזות (קראייה – kraje; יחיד: קראי – kraj), ועיר בירה אחת:
קרלובי וארי
פלזן
אוסטי נד לבם
ליברץ
פראג
בוהמיה המרכזית
בוהמיה הדרומית
הראדץ קראלובה
פרדוביצה
ויסוצ'ינה
מורביה הדרומית
אולומואוץ
מורביה-שלזיה
זלין
כלכלה
הכלכלה הצ'כית נחשבת ליציבה והמצליחה מבין המדינות הפוסט-קומוניסטיות. היא התאוששה מהמיתון ומאז אמצע 1999 צמיחתה הובלה על ידי יצוא לאיחוד האירופי, במיוחד לגרמניה, והשקעת חוץ, בעוד הביקוש הפנימי התחדש. התמ"ג לנפש, נכון ל-2016 הוא $32,622, מעט מתחת לממוצע בכלכלות האירופאיות המובילות.
תעשייה, מחצבים וסחר חוץ
בצ'כיה כורים בממוצע שנתי 11 מיליון טון פחם, פחם חום בתפוקה של 66 מיליון טון בשנה, וכן מעט גז בישול ונפט לשימוש מקומי. כן כורים בצ'כיה נחושת, אבץ, עופרת, מגנזיום, כסף, ואף אנטימון. התעשיות העיקריות המיוצאות חוץ למדינה הן: ייצור פלדה, מכונות, ציוד תעשייתי, ציוד חקלאות, כלי רכב, כימיקלים, נשק וחומרי נפץ, מוצרי מזון, מוצרי חרסינה ועוד.
המדינה מייבאת בעיקר נפט, אלומיניום, ציוד אלקטרוני, מחשבים, ציוד תעשייתי ופלדה. המסחר מתנהל בעיקר עם המדינות: גרמניה, סלובקיה השכנה, איטליה, רוסיה, פולין, ושאר מדינות האיחוד האירופי.
התיירות משמשת מקור חשוב להכנסותיה של המדינה, שכן מדי שנה פוקדים אותה למעלה מ-20 מיליון תיירים.
גאוגרפיה
צ'כיה שוכנת ברובה בין קווי רוחב 48 ו-51 צפון, וקווי אורך 12 ו-19 מזרח. בוהמיה שבמערב היא עמק המנוקז על ידי הנהרות אלבה וולטאבה המוקף בהרים נמוכים, כמו רכס הסודטים, ששם נמצאת הפסגה הגבוהה במדינה – הר סניישקה (1,602 מ') mount snezka.
מוראביה, חלקה המזרחי של צ'כיה, אף הוא משופע גבעות. הוא מנוקז בעיקר על ידי נהר המורבה, שהוא יובל של הדנובה. כמו כן, הוא מנוקז על ידי יובלים של נהר האודר.
דמוגרפיה
האוכלוסייה בצ'כיה הומוגנית למדי מבחינה אתנית, מרבית האוכלוסייה הם צ'כים (95%), על-פי מפקד מ-1980. במדינה קיימים מספר מיעוטים קטנים: סלובקים, גרמנים, צוענים, הונגרים, אוקראינים ופולנים, וכן מיעוט קטן של מהגרים מווייטנאם (כ-30,000).
חלק מתושבי מוראביה מגדירים את זהותם הלאומית כמוראבית, אך מרביתם רואים עצמם כצ'כים, ומתייחסים למוראביוּת כאל זהות אזורית ולא לאומית, ואל לשונם כדיאלקט של צ'כית ולא כשפה נפרדת. במפקד אוכלוסין משנת 2011 הגדירו עצמם כ-522,000 מן התושבים (כ-4.9% מכלל אוכלוסיית צ'כיה, וכשישית מאוכלוסיית מוראביה) כמוראבים מבחינה לאומית, עלייה קלה לעומת כ-380,000 שהגדירו עצמם כך ב-2001, אך ירידה לעומת 1.3 מיליון ב-1991. במפקד של 2011, 63% מתושבי צ'כיה הגדירו עצמם כצ'כים ו-26% לא הגדירו עצמם כשייכים לקבוצה כלשהי.
אחרי חלוקת צ'כוסלובקיה בשנת 1993, נותר מיעוט של סלובקים ברפובליקה הצ'כית והם מהווים כ-2% מכלל האוכלוסייה. הגבול בין צ'כיה לסלובקיה נותר פתוח למעבר חופשי לאזרחי צ'כוסלובקיה לשעבר.
ההתפלגות הדתית במדינה: 34.5% מהתושבים מגדירים עצמם חסרי דת. 10.5% קתולים, 1% פרוטסטנטים.
צ'כיה סבלה בעבר מגידול אוכלוסייה שלילי עקב שיעור ילודה שלילי (שנותר נמוך עד היום – 1.5 לאישה), אך עקב גלי ההגירה בעשור השני של המאה ה-21 המדינה חזרה לגידול אוכלוסייה חיובי. תוחלת החיים הממוצעת במדינה היא 79 שנים. 76 לגברים ו-82 לנשים.
השפה הרשמית במדינה היא השפה הצ'כית, והיא מכונה לפעמים גם "בוהמית". הצ'כית היא שפה סלאבית מערבית, מתוך קבוצת השפות הסלאביות של משפחת השפות ההודו אירופאיות.
עיור
גלריה
קישורים חיצוניים
פורטל צ'כיה – הפורטל הרשמי
הסנאט הצ'כי – האתר הרשמי
תוצאות מפקד האוכלוסין של 2011
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1993 | 2024-10-03T12:10:58 |
נורית | שמאל|ממוזער|200px|נורית אסיה בצבע אדום
נורית (שם מדעי: Ranunculus) היא סוג של צמחים במשפחת הנוריתיים המונה מעל 400 מינים ונפוץ בכל היבשות. רוב מיני נורית הם רב-שנתיים, בעלי פרחים אדומים, צהובים או לבנים. כל המינים בעלי טעם חריף ורעילים מאוד לצאן ולאדם כשהם טריים. עם זאת, הרעל מתפרק בייבוש ולכן מספוא שהוכן מן הצמחים אינו רעיל. מינים אחדים משמשים כצמחי נוי, ואחרים ברפואה עממית. לפרח 5 עלי גביע ו-5 עלי-כותרת.
הנורית פורחת בחודשי האביב, סוף פברואר עד סוף מרץ. ניתן לזהותה לפי ברק עלי הכותרת שלה ולפי עלי הגביע הצמודים אליהם. בישראל, מבחינת סדר הפריחה של הפרחים האדומים, היא תפרח לאחר פריחת הכלניות ולפני פריחת הפרגים (סדר זה מכונה כנ"ף בר"ת). זמני הזריעה המקובלים של הנוריות הן בתקופת האביב לרוב צמוד לסוף החורף.
שם הפרח
עם תחיית הלשון העברית חודשה מילה לפי השם הארמי נוּרִיתָא והשורש נו"ר המשותף לעברית ושפות שמיות נוספות וזאת עקב הפריחה בצבעי האש של המין Ranunculus asiaticus (נורית אסיה) אשר גדל בארצנו.
לפי משפחת הראובני, שם הפרח הוא "ניצנים". הם פירשו את הפסוק משיר השירים (): "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" ניצנים משורש נ.צ.צ ואכן עלי הנורית מתאפיינים בכך שהם נוצצים והנוריות מסמלות את פריחת ראשית האביב. יתרה מזו שם הפרח בשומרית ואכדית נִיסוּנֻ ומכאן גם שמו של חודש ניסן.
שם הפרח באנגלית "Buttercup" ניתן למין הצהוב של הפרח בגלל צבעו הצהוב דמוי החמאה.
שמאל|ממוזער|200px|נורית ורודה
שמאל|ממוזער|200px|נורית המים (בשלולית חורף)
מינים בארץ ישראל
נורית אסיה (Ranunculus asiaticus) - הנורית הנפוצה בישראל, בצבע אדום
נורית ירושלים (Ranunculus millefolius) - נורית צהובה, גדלה בהרי ישראל ובפרט בהרי ירושלים
נורית המלל (Ranunculus marginatus) - נורית צהובה, גדלה בצפון ישראל
נורית ארסית (Ranunculus sceleratus)
נורית הלב (Ranunculus ficaria)
נורית המים (Ranunculus aquatilis)
נורית הביצות ( Ranunculus ophioglossifolius), הייתה נפוצה בעבר
קישורים חיצוניים
נורית אסיה - אגדות ומידע מפורט מתוך האתר טיולים בארץ מגדיר צמחים
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:נוריתיים | 2024-04-01T16:23:00 |
דולב (יישוב) | שמאל|ממוזער|250px|בניין בית הכנסת ובסיס מגדל המים ששימש את ראשוני המתיישבים במקום, 2006
דֹּלֶב היא התנחלות ויישוב קהילתי דתי בהרי גופנה שבמערב בנימין, המשתייך למועצה אזורית מטה בנימין.
היישוב שוכן כ-3 קילומטרים צפונית־מערבית לרמאללה, ובסמוך מדרום ליישוב טלמון, בגובה של כ-620 מטר מעל פני הים. מהיישוב תצפית צפונה להרי מערב בנימין, מערבה לשפלה ומישור החוף ודרומה להרי ירושלים.
מקור השם
שמה של דולב כשם הנחל הסמוך - ואדי דילב בשמורת דלבים, בו צומחים עצי הדולב המזרחי – אוכלוסיית הדלבים הטבעית היחידה ביהודה ושומרון, והדרומית ביותר בעולם.
הקמה
בכ"ב באב ה'תשמ"ג, 1 באוגוסט 1983, הוקמה במקום היאחזות נח"ל צבאית בשם נח"ל דולב. בי"ט תשרי ה'תשמ"ד, 26 בספטמבר 1983, אוזרחה ההיאחזות על ידי אמנה. חמש משפחות עלו למקום בסוכות של אותה שנה, ואחריהן הצטרפו עוד 12 משפחות שהיוו את הגרעין המייסד של היישוב. היישוב הוא הראשון בגוש דולב-טלמונים (גוש טלמונים) והדרומי ביותר בגוש זה.
דולב הוא יישוב קהילתי דתי ובו כ-320 משפחות. משפחות בוגרות וצעירות, בהן בוגרי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, בוגרות אולפנות ומכללות, עולים חדשים לצד ותיקים, בעלי מקצועות חופשיים, מקצועות טכניים ואנשי חינוך.
בעשור האחרון הוקמו שכונות חדשות ביישוב - כרמי דולב וגופנא, ובהן שילוב של דיור זמני ובתי קבע למשפחות צעירות.
מיקום
דולב שוכנת במערב בנימין, בראש הר מיוער הצופה על שמורת הטבע נחל דולב מצפון, ונחל מז'ור מדרום ליישוב. היישוב שוכן מערבית לרמאללה וצפונית מזרחית למודיעין. במרחק נסיעה של 20 דקות ממודיעין וכ-45 דקות מירושלים ותל אביב. גובה כ-620 מטרים מעל פני הים. אקלים הררי. דולב משקיפה על שפלת החוף, גוש דן והרי ירושלים.
היישוב דולב שייך לשרשרת המזרחית של יישובי מערב בנימין, צפונית לנחל דולב ממוקמים היישובים טלמון, נריה, חרשה, כרם רעים, נחליאל, נווה צוף (חלמיש) ועטרת. דולב מוקפת בכרמים.
דרכי גישה
מאז ייסוד דולב מצאו רבים מהתושבים את פרנסתם בירושלים. היישוב שגשג הודות לדרך הראשית הסמוכה אליו (כביש 443), שחיברה את ירושלים עם מישור החוף. לאחר הסכמי אוסלו וחסימת כביש ביתוניא לנסיעת יהודים, נפרץ ונסלל כביש עוקף ביתוניא המחבר לכביש 443. בשנת 2000 עם התפרצות האינתיפאדה השנייה נחסמה הגישה מהיישוב לכביש 443. עדי מינץ, אז מנכ"ל מועצת יש"ע ותושב דולב, עתר לבג"ץ לחייב את המדינה לסלול "כביש מרקם חיים" עבור תושבי גוש דולב-טלמונים. בג"ץ קבע כי המדינה חייבת לספק חלופה תחבורתית סבירה לכבישים הכולל כביש עוקף ליישוב שהיא מונעת מאזרחיה לנסוע בהם. פתיחת כביש 443 לתנועה פלסטינית אפשר מחדש לחבר את יישובי האזור לכביש 443.
אתרי טבע ועניין
שמאל|ממוזער|250px|עין בובין למרגלות היישוב, 6/08
בתוך היישוב נתגלתה גת עתיקה, הכוללת משטח דריכה, בור שיקוע ובור איגום אשר שימשה את תושביו היהודים של אזור גופנה הסמוכה, בתקופת בית המקדש השני להכנת יין.
סביב היישוב נובעים מעיינות רבים שהמוכרים שבהם עין בובין ועין מזור. בקיץ 2016 נחנכה על ידי נוער דולב בריכה המכונה מעין דולב. הבריכה ממוקמת בעליה ליישוב.
את היישוב מקיפים שבילים רבים, חלקם מתאימים ל4×4, וחלקם לאופניים, אשר עוברים בין נקודות עניין ואתרי טבע, חלקם דרך החורש היפה שבאזור.
בצפון היישוב, קיים צניר מרשים במיוחד. בו הוקם מצפה אלישיב, לזכרו של אלישיב טיימנס שנהרג מול מקום זה בתאונת אופנוע.
ממזרח ליישוב הוקם על גבעה קטנה מצפה לזכרה של רינה שנרב שנרצחה בעין דני הסמוך, אשר צופה על כל המרחב.
באוקטובר 2005 נכרתו עצי הדולב שבוואדי בידי פלסטינים לצורכי הסקה. בפברואר 2006 ניטעו עצים חדשים תחתיהם על ידי תושבי היישוב.
מוסדות חינוך
ביישוב הוקם בית ספר יסודי אזורי הקולט ילדים מכל גוש טלמונים. במשך הזמן פוצל בית הספר לבית ספר בנות "דרך יהודית" בדולב, ע"ש יהודית (אידה) אוסטרןאשר נרצחה בדרך מדולב בליל הושענא רבה תשנ"ג, ובית ספר בנים "אריאל" בטלמון. חלק מהבנים לומדים בתלמוד תורה בנריה. ביישוב פועל סניף של תנועת הנוער בני עקיבא.
בדולב קיימת גם אולפנה לבנות - חלקן ממשפחות במצוקה וחלקן בעלות בעיות קשב והתנהגות. הבנות מתארחות אצל משפחות ביישוב והתושבים שותפים בעבודה ובליווי חינוכי של הבנות. בשנת 2014 זכתה האולפנה בפרס יושב ראש הכנסת על פועלה בתחום "מניעת אלימות, שכרות ושימוש בסמים, בקרב ילדים ובני נוער".
שירותים לתושבים
מכולת, ספרייה, שירותי בריאות במסגרת קופ"ח לאומית וטיפת חלב, מרפאת שיניים, אולם שמחות, חדר כושר, מגרש כדורסל ואולם ספורט, בריכת שחייה חצי אולימפית (שעות נפרדות לגברים ונשים), סניף של תנועת-הנוער בני עקיבא. את הנוער מלווים רכזי נוער ורכזי נוער צעיר. ביישוב חוות סוסים לרכיבה מערבית וטיפולית.
מפעל לייצור נייר טואלט, מסגריה, מפעל ליצור ומילוי טונרים למדפסות וכרם ענבים.
שירותי דת
250px|ממוזער|בית הכנסת "עץ החיים"
שני בתי-כנסת (בית-כנסת מרכזי בלב היישוב, בית-כנסת נוסף בשכונת כרמי דולב), מקווה, בית-מדרש עם ספרייה תורנית ובית חב"ד. ביישוב מתקיים אחת לחודש בית מדרש יישובי. רב היישוב הוא הרב יעקב ידידיה לוי.
יד יאיר
ב-26 במרץ 1991 נרצח על ידי מחבלים יאיר מנדלסון, תושב היישוב, בדרכו לביתו. לזכרו הקימו התושבים מאחז כ-3 ק"מ ממזרח ליישוב, בדרך הישנה לרמאללה.
במקום הוקמה אנדרטה לזכרו של יאיר, וכן הוקם פארק, בית כנסת ומאחז צבאי.
בשנת 2003, הוחלט על ידי צה"ל להעתיק את המוצב הצבאי אל ההר ממול, ובשנת 2004, לאחר מאבקים משפטיים רבים מצד המתיישבים, פינה צה"ל את חייליו מהמקום, אך עדיין המשיכו להתפלל בבית הכנסת.
לאחר הפינוי בית הכנסת הושחת ואף הוצת מספר פעמים על ידי פלסטינים, ואף האנדרטה הושחתה. על אף ההצתות וההשחתות, דאגו התושבים לנוכחות קבועה במקום, ובעיקר לתפילות בבית הכנסת. ב-10 בספטמבר 2008 הגיע כח צה"ל למאחז על מנת לפנות גנרטורים. על פי גרסת "מטה המאבק בבנימין" החיילים הכו תושבים. על פי מקורות בצה"ל עשרות מתנחלים הגיעו למוצב סמוך, דחפו קצין שידו נשברה, וכלב של המתנחלים תקף קצין אחר. ב-18 בספטמבר 2008 עלו דחפורי המנהל האזרחי והרסו את רוב המאחז ואת האנדרטה. מכיוון שצה"ל הרס את המאחז בניגוד לצו בג"ץ, הוגשו ביולי 2009 תביעות נזיקין אזרחיות כנגד שלושת הקצינים שהורו על הפינוי, על סך של 432 אלף ש"ח. בינואר 2010 נקנסו כל אחד מהקצינים שנתבעו ב-1,500 ש"ח על ידי בית המשפט לאחר שנקטו בסחבת ולא הגישו כתב הגנה, ובנוסף בית משפט השלום הורה לצבא לשלם 432 אלף ש"ח לתושבי "יד יאיר" כפיצוי.
קישורים חיצוניים
הטבע והאנשים אשר בדולב והסביבה, כולל הגת שנחשפה ביישוב.
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים דתיים ביהודה ושומרון
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:גוש טלמונים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1983
*
קטגוריה:היאחזויות נח"ל | 2024-09-25T20:30:00 |
דגל צ'כיה | דגל הרפובליקה הצ'כית זהה לדגל צ'כוסלובקיה. הוא מכיל את שלושת צבעי הלאומיות הכלל-סלאבית: אדום-לבן-כחול שבסידורים שונים מופיעים ברוב דגלי המדינות הסלאביות: רוסיה, סרביה, קרואטיה, סלובקיה, סלובניה, יוגוסלביה. לאחר פירוק צ'כוסלובקיה, הסכימו המדינות החדשות צ'כיה וסלובקיה לא להשתמש בסמלים הלאומיים של המדינה לשעבר, אולם לאחר שנתקלה בקשיים למצוא דגל חדש, אימצה צ'כיה את הדגל הקודם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
צ'כיה, דגל
קטגוריה:צ'כיה: סמלים לאומיים
צ'כיה
צ'כיה
צ'כיה | 2022-06-03T07:58:18 |
אסטוניה | 250px|ממוזער|שמאל|עמוד הניצחון במלחמת העצמאות של אסטוניה (1918–1920) בטאלין
ממוזער|כלים של תרבות הקונדה, המוזיאון להיסטוריה של אסטוניה.
רֶפּוּבְּלִיקַת אֶסְטוֹנְיָה (באסטונית: Eesti Vabariik, בפינית: Viron tasavalta, ברוסית: Эстонская Республика) היא מדינה בצפון-מזרח אירופה, חלק משלוש המדינות הבלטיות, יחד עם לטביה וליטא. אסטוניה נמנית עם מדינות ברית המועצות לשעבר והפכה למדינה עצמאית ב-20 באוגוסט 1991. בשנת 2004 היא הצטרפה לברית נאט"ו ול.
אסטוניה גובלת במערב ב, בצפון במפרץ פינלנד, במזרח ברוסיה, ובדרום בלטביה.
היסטוריה
אסטוניה יושבה לראשונה בתום עידן הקרח. ליד העיר קונדה שבצפון אסטוניה נמצאו עדויות לקיומן של קהילות ציידים ודייגים בסביבות שנת 6,500 לפנה"ס. אבות אבותיהם של האסטונים היגרו ממפגש הנהרות וולגה וקאמה, מקום מוצאם של העמים הפינו-אוגריים, וחיו בשבטים, באיים הדרום־מזרחיים של הים הבלטי, לפני יותר מ־5,000 שנים.
בימי הביניים, היו רוב האסטונים בעלי שטחי קרקע קטנים ומשקים. השלטון האסטוני היה מבוזר, בעל חלוקות־משנה פוליטיות ומנהליות מאז המאה הראשונה לספירה. אוכלוסיית אסטוניה מנתה אז יותר מ־150,000 איש והתנצרה אחרונה באירופה הביניימית.
ב־1193 קרא האפיפיור סלסטינוס השלישי לערוך מסע צלב נגד הפגאנים בצפון אירופה. צלבנים גרמנים הקימו את מבצר ריגה בתחום לטביה של ימינו, והתחילו לפשוט על אסטוניה בעזרת שבטי לטביה. השבטים האסטונים התנגדו להתקפות, ולעיתים חמסו שטחי צלבנים. מאוחר יותר, צפון אסטוניה נכבשה על ידי צלבנים דנים, וב־1227 הביס מסדר צלבנים גרמני את אחרון מבצרי האסטונים.
לאחר הכיבוש אולצו האסטונים להתנצר וחיו במושבות; ניסיונות לשמר את העצמאות דוכאו, ואסטוניה חולקה בין המסדר הליבוני, בישופות טאלין ובישופות אוסל-וויק. אסטוניה הצפונית הייתה בבעלות דנמרק עד 1346.
ב-1343 פרץ מרד (התקוממות ליל ג'ורג' הקדוש) של תושבי אסטוניה הצפונית ותושבי האי סארמאה נגד השלטון של הגרמנים הבלטיים, אך הוא דוכא. למרות רצף של מרידות, של פשיטות רוסיות ושל פלישות ב-1481 וב-1558, הוסיפו הברונים הגרמנים המקומיים לשלוט באסטוניה.
ב־1561 נמסרה אסטוניה הצפונית לשלטון שוודיה, וב-1625 הייתה כל אסטוניה היבשתית תחת שליטת שוודיה. ב-1721 הביסה רוסיה את שוודיה ב, והחוק הרוסי נכפה באזור.
ב-1819 היו המחוזות הבלטיים המחוזות הראשונים ב, שמעמד האצולה אִפשר בהם לאיכרים בעלות על האדמות והגירה לערים. נוסדה "הקרן לתרבות הלאומית של אסטוניה", שפעלה למען התעוררות לשונית ולאומית אשר דוכאה במשך יותר מ-600 שנות שלטון זר. התנועה הלאומית האסטונית עודדה את הכנסת האסטונית כשפת ההוראה בבתי הספר, עודדה ספרות לאומית בלשון האסטונית ומשנת 1869 ואילך התקיימו באופן סדיר פסטיבלי שירה אסטוניים.
המאה ה-20
עם התפשטות מהפכת 1905 מרוסיה לאסטוניה, קראו האסטונים לחופש עיתונות ולחופש בית-המחוקקים, לזכות הצבעה אוניברסלית ולאוטונומיה לאומית. התוצאות היו זניחות, אך המתח שגבר בין 1905 לבין 1917 עודד את האסטונים לשאוף לעצמאות מדינית. בנובמבר 1917 לאחר מהפכת פברואר, עם התפרקותה של האימפריה הרוסית, הכריזה על עצמה כרשות המחוקקת של הממשל האוטונומי של אסטוניה , והאסיפה הזמנית של אסטוניה , שנבחרה באביב אותה שנה, הכריזה על עצמה כסמכות העליונה באסטוניה. זמן קצר לאחר מכן פירקו הבולשביקים את האספה ואילצו את חבריה לרדת למחתרת בבירה טאלין. כמה חודשים לאחר מכן, תוך ניצול מרווח הזמן שבין הנסיגה של הצבא האדום לבין הגעת הצבא הגרמני, הכריזה המועצה הזמנית על העצמאות אסטוניה בטאלין ב-24 בפברואר 1918 והקימה את הממשלה הזמנית של אסטוניה . ביום למחרת פלש הצבא הגרמני למדינה. בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה ונסיגת צבאה מאסטוניה פלש הצבא האדום לשטחה של המדינה הצעירה ב-28 בנובמבר 1918, והגיע במרחק של 30 ק"מ מטאלין. בכך החלה מלחמת העצמאות האסטונית. בינואר 1919 יצא הצבא האסטוני, בראשות יוהאן ליידונר, שמנה כ-75,000 חיילים, בעזרת צבא מתנדבים מפינלנד, שוודיה, דנמרק והצי המלכותי הבריטי למתקפת נגד והצליח להדוף את הצבא האדום מתוך שטח אסטוניה בתוך מספר חודשים.
התקפות הנגד הסובייטיות נכשלו, ובאביב התקדם הצבא האסטוני בשיתוף פעולה עם הכוחות הרוסים הלבנים לרוסיה וללטביה.
ב־2 בפברואר 1920, נחתם חוזה טארטו בין הרפובליקה האסטונית לרוסיה הבולשביקית, שבו הסתיימה מלחמת העצמאות האסטונית בהכרה רוסית בעצמאותה של אסטוניה ונקבע גבול מוסכם בין שתי המדינות.
בשנת 1920 סוכם על חוקת המדינה ונערכו בחירות לפרלמנט. בהתאם לחוקה לנשים היו זכויות שוות, אמה אסון הייתה האישה הראשונה שנבחרה לפרלמנט האסטוני.
ממוזער|חפצי אמנות מתקופת הברזל השייכים למטמון קומנא.
העצמאות ארכה 22 שנים. אסטוניה עברה מספר רפורמות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, שנדרשו כדי שתגיע למעמדה כמדינה ריבונית. במהלכן הפכו סקנדינביה, בריטניה ומדינות נוספות באירופה המערבית לשווקיה הראשיים, במקביל לייצוא לארצות הברית ולרוסיה. הוקמו בתי ספר ששפת ההוראה בהם הייתה אסטונית, חיי תרבות מגוונים שגשגו, וניתנה אוטונומיה תרבותית למיעוטים, ביניהם ליהודים.
בשנת 1921 הצטרפה אסטוניה לחבר הלאומים.
ממוזער|הכרזת העצמאות של אסטוניה
ממוזער|הכרזת העצמאות של אסטוניה שהתקיימה בפארנו ב-23 בפברואר 1918. זו אחת התמונות הראשונות מהרפובליקה העצמאית.
ממוזער|351x351 פיקסלים|טירת קורסארה בסארמה
ממוזער|353x353 פיקסלים|ציור של בירת אסטוניה - טאלין, מהמחצית הראשונה של המאה ה-17. מאת אדם אולאריוס. חלק מהמבנים הנישאים נותרו עד היום.
ממוזער|354x354 פיקסלים|אסטוניה מפורסמת באחוזות הרבות בהן התגוררה האליטה הגרמנית הבלטית.
הסכם אי-התקפה בין אסטוניה לגרמניה הנאצית נחתם בברלין ב־7 ביוני 1939. אחת הסיבות שגרמו להנהגה האסטונית לחתום על ההסכם הוא החשש מפני איום הכיבוש מצד ברית המועצות.
ברית המועצות הגישה אולטימטום לאסטוניה, שבו התחייבה האחרונה לאפשר לצבא האדום הקמת בסיסים והצבת 25,000 חיילים בשטחה. אולטימטום דומה הוגש גם ללטביה. בעקבות כך חתמה אסטוניה ב-28 בספטמבר על הסכם לסיוע הדדי עם ברית המועצות.
ב-16 ביוני 1940, בעקבות פרובוקציה של סוכני הנקוו"ד, טענה ברית המועצות להפרת ההסכם לסיוע הדדי והגישה אולטימטום לאסטוניה, שבו דרשה ממנה להחליף כמה שרים בממשלתה באישים קומוניסטים. למחרת פלש הצבא האדום למדינה. גורמים קומוניסטים הכריזו ב-21 ביולי 1940 על הקמתה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אסטוניה, שהצטרפה רשמית לברית המועצות ב-9 באוגוסט אותה שנה.
לכיבוש נלוו החרמת רכוש, כגון עסקים, קרקעות ונדל"ן, סובייטיזציה של חיי התרבות וחדירת הקומוניזם הסטליניסטי לחיים הפוליטיים. ב-14 ביוני 1941 נערכו גירושים המוניים בכל שלוש המדינות הבלטיות (כעשירית מיהודי אסטוניה היו בין המגורשים), ושבוע לאחר מכן, ב-22 ביוני, תקפה גרמניה הנאצית את ברית המועצות. האסטונים קיוו לזכות שוב בעצמאותם, אך מדינתם נהפכה לחלק מ"אוסטלנד". הגדודים הגרמנים עצרו כ־5,500 איש. עם פלישת הנאצים לאסטוניה נמלטו רוב היהודים לשטחי רוסיה, ובאסטוניה נשארו תחת הכיבוש הנאצי כ-1,000 מיהודי אסטוניה. רוב היהודים שנשארו נרצחו ומיעוטם הועסק בעבודות כפייה.
ב-1944 החריבו פשיטות אוויר סובייטיות את נרבה, ושליש ממבני המגורים בטאלין נהרסו. עד סוף ספטמבר אותה שנה הצליח הצבא האדום לגרש את הצבא הגרמני מכל שטחי אסטוניה. באותה שנה העבירה ברית המועצות את מחוזות הספר האסטוניים נרבה ופטסרי, שתושבים רוסים רבים התגוררו בהם, לשליטה רוסית, ותומכים בפועל בכיבוש הגרמני או אזרחים שלא גילו נאמנות מספקת לברית המועצות נעצרו.
במלחמת העולם השנייה סבלה אסטוניה קשות: נמלים הושמדו, 45% מהתעשייה ו-40% ממסילות הברזל ניזוקו. אוכלוסיית אסטוניה קטנה בחמישית (כ-200,000 איש) ו־10% מהאוכלוסייה (יותר מ-80,000 איש) גלו למערב. יותר מ־30,000 חיילים נהרגו בתקיפה.
לאחר המלחמה נהפכה המפלגה הקומוניסטית של הרפובליקה הסוציאליסטית האסטונית־סובייטית לארגון , ומספרם של האסטונים במפלגה פחת. לאחר מות סטלין הרחיבה המפלגה את בסיסה החברתי כדי לכלול אסטונים רבים יותר בשורותיה, ועד אמצע שנות ה-60 התייצב אחוז חברות האסטונים בארגון בסביבות 50%. באפריל 1988 נוסדה מפלגת "החזית האסטונית העממית", עם מצע עצמאי, מנהיגות וציבור בוחרים רחב. המועצה העליונה של הרפובליקה נהפכה לגוף המחוקק, ורשות זו הכריזה על ריבונות בתאריך 16 בנובמבר 1988 וחוקקה חוק עצמאות כלכלית, חוק שהעניק לאסטונית מעמד של שפה רשמית וחוקי הצבעה מקומיים וממלכתיים. שנה לאחר מכן התרחב הספקטרום הפוליטי ונוצרו מפלגות חדשות.
אסטוניה ערכה בחירות חופשיות למועצה העליונה ב־18 במרץ 1990. כל האזרחים היו זכאים להשתתף בבחירות, בכללם 50,000 החיילים הסובייטים שנמצאו בתחומי אסטוניה. החזית העממית, שהייתה מורכבת ממפלגות שמאל ומרכז, צברה רוב פרלמנטרי. במאי 1990 הוחלט לשמור את השם "רפובליקת אסטוניה" ורק חוקי אסטוניה הוכרזו כתקפים.
אחרי יותר משלוש שנות משא ומתן, ב־31 באוגוסט 1994, עזב צבא הפדרציה הרוסית את אסטוניה, ומאז הייתה למדינה עצמאות מלאה.
פוליטיקה
ממוזער|החוף הצפוני של אסטוניה מורכב בעיקר מקו חוף גיר סלעי.
ממוזער|Osmussaar הוא אחד מהאיים הרבים שבמים הטריטוריאליים של אסטוניה.
צורת השלטון היא דמוקרטיה פרלמנטרית. באספה הלאומית הריגיקוגו (Riigikogu) ישנם 101 צירים הנבחרים אחת ל־4 שנים ב־11 מחוזות בחירה. נשיא המדינה נבחר לרוב בידי האספה הלאומית לכהונה בת חמש שנים. עקב היותה של אסטוניה דמוקרטיה פרלמנטרית אין לנשיא תפקיד שלטוני ממשי, ואין בידיו את הסמכות הביצועית (בדומה לישראל), אולם הוא משמש כראש הכוחות המזוינים של אסטוניה.
לאחר הבחירות הפרלמנטריות מקיים הנשיא התייעצויות עם נציגי המפלגות וממליץ לריגיקוגו על מועמד לראשות הממשלה. המועמד צריך להיבחר בהצבעה בפרלמנט. בעל הסמכויות הביצועיות במדינה הוא ראש הממשלה.
בעקבות בחירות שנערכו בשנת 2019 חמש מפלגות נכנסו לפרלמנט. מפלגת העם השמרנית אסטוניה שהיא המפלגה השלישית בגודלה צפויה לראשונה להיות חלק מהממשלה.
בינואר 2021, התפטר ראש ממשלת אסטוניה, יורי ראטס, לאחר שנפתחה חקירה פלילית נגד מפלגתו.
חוקה
החוקה הראשונה של אסטוניה אומצה בשנת 1920. החוקה השנייה אומצה ב-1934. חוקתה השלישית של אסטוניה אומצה בשנת 1938 והייתה בשימוש גם מיום חידוש העצמאות (20 באוגוסט 1991) ועד לאימוצה של החוקה הנוכחית (הרביעית) במשאל עם, שנערך ב-28 ביוני 1992 (נכנסה לתוקף ב-29 ביולי 1992).
יחסים עם ישראל
מדינת ישראל הכירה ברפובליקת אסטוניה ב-4 בספטמבר 1991 וכוננה עמה יחסים דיפלומטיים ב-9 בינואר 1992. בשלב הראשון מינתה ישראל את השגריר שלה בריגה, בירת לטביה, כשגריר באסטוניה שאינו תושב. משנת 2003 שגריר ישראל לפינלנד, הוא גם השגריר לאסטוניה.
בשנת 1995 נחתם בין ישראל לבין אסטוניה הסכם לעידוד ואבטחת השקעות. ב-1997 חתמו שתי המדינות על הסכם לשיתוף פעולה בתחומי התקשורת, הדואר והמחשוב. בשנת 1998 נחתם בין ישראל לבין אסטוניה הסכם לשיתוף פעולה בתחומי התרבות, המדע והחינוך. ב-2001 חתמו שתי המדינות הסכם לביטול הדדי של הצורך באשרות כניסה.
במאי 2007 הוקמה הקבוצה הפרלמנטרית אסטוניה-ישראל בפרלמנט של אסטוניה. בסוף 2009 נוסדה ב קבוצת-הידידות הפרלמנטרית ישראל-אסטוניה בראשותה של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי.
אסטוניה פתחה שגרירות בישראל ב-18 בנובמבר 2009. לפני כן פעל בתל אביב קונסול הכבוד של אסטוניה ואילו שגריר אסטוניה לישראל ישב בטאלין.
בשנת 2012 במסגרת ברית ערים תאומות, כוננו יחסים רשמיים בין המועצה המקומית רמת ישי לעיר ווימסי באסטוניה. זוהי ברית ערים תאומות היחידה בין ישראל לאסטוניה.
ב-29 ביוני 2009 חתמו ישראל ואסטוניה על אמנה למניעת כפל מס.
באופן מסורתי אסטוניה הצביעה יחד עם מדינות האיחוד האירופי בנוגע למעשיה של ישראל במרחב יהודה ושומרון, ואולם ב-15 בנובמבר 2022 הכריז משרד החוץ על שינוי מדיניות ועל תיאום הצבעות יחד עם ארצות הברית בנוגע למעשיה של ישראל
צבא וביטחון
אסטוניה הצטרפה לנאט"ו ב-29 במרץ 2004.
כלכלה
אסטוניה היא המדינה בה מספר החובות הוא הנמוך ביותר ביחס לשאר המדינות באיחוד האירופי.
נכון לשנת 2017 התמ"ג לנפש של אסטוניה עמד על 32,918 דולר לפי הבנק העולמי.
בשנים 2004–2007 עמדו אחוזי הצמיחה במדינה על מעל 10% בשנה. אחוזי האבטלה היו הנמוכים ביותר, החוב הציבורי היה אפסי והאוכלוסייה משכילה ונוטה לאמץ טכנולוגיות חדשות. כל אלה מביאים לחיזוק תדמיתו של האזור כנמר הבלטי. למרות היותה חלק מברית המועצות לשעבר ומדינה קומוניסטית לשעבר, הצליחה אסטוניה לעבור בנתונים הכלכלים מדינות קפיטליסטיות ותיקות כגון פורטוגל וקפריסין וצומחת מהר מהן בקצב של עד פי חמישה.
רוב המסחר מתבצע עם מדינות צפון-מערב אירופה. חברות טכנולוגיה רבות ממוקמות במדינה, מהמפורסמות שבהן היא סקייפ. המדינה נהנית מיחסים חמים במיוחד עם פינלנד שבה מדברים בפינית, שפה הדומה לשפה האסטונית.
2000 2001 2002 2003 2004 2005 2006 2007 אסטוניה 7.9% 7.7% 8.0% 7.1% 8.1% 10.5% 11.2% 7.1% לטביה 6.9% 8.0% 6.4% 7.5% 8.5% 10.2% 11.9% ליטא 4.1% 6.6% 6.9% 10.3% 7.3% 7.6% 7.4%הנתונים הובאו מקרן המטבע הבינלאומית ומלשכת הסטטיסטיקה האסטונית
כ־92% מכוח העבודה באסטוניה הם עובדים מועסקים (שכירים). אחוז האנשים המועסקים־עצמית הוא 5%, ומספר העסקים הפרטיים בעלי העובדים המקבלים משכורת הוא 16,500, שמקבץ כ־3% מהאוכלוסייה העובדת.
נשים מהוות כ־49% מכוח העבודה. יש פחות אבטלה בקרבן, ו־51.4% מהנשים הנמצאות בגיל העבודה אכן עובדות.
המשכורת החודשית הממוצעת בשנת 2007 הייתה 738 אירו (ברוטו). המשכורת היא מקור ההכנסה החשוב ביותר עבור המשפחות באסטוניה (65%), ואחר כך פנסיות (18%) והטבות שונות (7%). עבודה אינדיבידואלית, בעיקר חקלאות, מספקת 6% מההכנסה.
4.2% מאוכלוסיית אסטוניה מובטלים, ושיעורם הולך וקטן (שיעור זה הוא אחד מהנמוכים באיחוד האירופי). סיבות האבטלה העיקריות הן אי-ידיעת השפה האסטונית בקרב המיעוט הרוסי במדינה ושמבוגרים רבים חסרים את הכישורים החדשים הדרושים, וחלק מהאנשים מתנגד לשינוי תחום עיסוקו או לקבלת הדרכה מקצועית, וזאת על רקע העובדה שאפשרויות ההדרכה בדרך־כלל אינן בנמצאות או יקרות מדי עבור האדם המובטל. שינוי מקום המגורים מהווה בעיה גם הוא, שכן קיימים הבדלים משמעותיים במחירי הנדל"ן באסטוניה, ומכאן ששיעור האבטלה במדינה מלווה בחוסר בכוח עבודה מוסמך.
כ־62% מכוח העבודה באסטוניה עוסקים בענפים שונים של מגזר השירותים ו־32% בתעשייה. כ־6% עובדים לפרנסתם בחקלאות, כ־2.5% עובדים בדייג ו־1.5% ביערנות. ענף החקלאות מספק בעיקר תפוחי־אדמה, ירקות, דגים, מוצרי מקנה ומוצרי מחלבות.
היער נמנה עם המשאבים הטבעיים החשובים ומתפקד כמקור לכמות משמעותית של חומר גלם (אסטוניה עשירה גם בפצלי שמן, כבול, פוספט, ענבר, חימר כחול קמבריאני, אבן גיר ודולומיט). למרות קוטן הענף, הוא אחראי ל־2% מהתוצרת הכוללת, המסופקת כחומר גלם לתעשיות הרהיטים, הנייר והעץ.
בתוך התעשייה, מגזרי הכלכלה החשובים הן תעשיות העיבוד (9% מהתוצרת הכוללת), המשלוח, המחסנאות והתקשורת (15.5%), ההובלה (יותר מ־14%) והנדל"ן, ההשכרה ושירותי העסקים (יותר מ־11%).
החשובות שבתעשיות העיבוד הן תעשיות העץ, הנייר והריהוט, אחריהן תעשיית עיבוד המזון (16% מהתעשייה), המפיקה בעיקר בשר וחלב, ושלישית היא תעשיית ייצור המשקאות, הלחמים ודברי המתיקה.
בתעשיות העיבוד, שיותר מחמישית מהן משתייכת לתחום התעשייה הקלה, המייצרת ביגוד והנעלה אך משתנה תדיר, כ־12% חולשים על תעשיית המתכות ויותר מ־14% על ענפי הנדסאות שונים. מוצרי הנדסאות וציוד המיוצרים באסטוניה נעים מכבלים, טלפונים ניידים ומחשבים עד לציוד בטיחותי למכוניות, ציוד מעבדה, מנופים מגוונים וציוד אחר עבור תעשיות שונות.
בגלל זעירותה של אסטוניה, לא ניתן להקים ולייצר מקומית את כל השירותים והמוצרים להם נזקקת האוכלוסייה, ולכן, על־מנת לייבאם, יש לייצא, וזו סיבת גודל ענף הייצוא. למעשה, יותר משני שלישים מתעשיית הייצור מיועדים לכך. בממוצע, ייצוא הסחורות השנתי מכניס כ־4.075 מיליארד דולר.
מוצרי הנדסאות ומכונאות הן הסחורות המיוצאות החשובות ביותר, ואחריהן מוצרי-עץ (נייר, רהיטים, בתי־עץ). אסטוניה מייצאת גם מוצרי מתכת, מוצרים כימיים, מוצרי תעשייה קלה (ביגוד, הנעלה), מוצרי מזון וחומרי בניין. בין המזונות המיובאים ישנם מוצרי חלב, דובדבנים מעובדים ופראיים, פטריות והפקה טהורה אקולוגית.
33% מהייצוא הוא בצורת שירותים. אסטוניה מייצאת שירותי הובלה, תיירות, בנייה, טלקומוניקציה (עקב אירוחה את מרכזי ההתקשרות המחוזיים והבינלאומיים של חברות רבות), פיננסיים ועוד. 7% מסחורות הייצוא מיועדים ללטביה, 4% מיועדים לרוסיה, 2.5% מיועדים לארצות־הברית ו־1.8% מיועדים לאוקראינה. בנוסף, אסטוניה מייצאת לפינלנד, שוודיה וגרמניה, ובמידות קטנות יותר להונגריה, פולין, בריטניה, דנמרק והולנד.
בקרב הסחורות המיובאות לאסטוניה נמצאים מוצרי הנדסאות, מכוניות, כלי רכב שונים, אמצעי הובלה, חומר גולמי (דלק, מתכות, עץ וכו'), מאכלים, ביגוד ומוצרי עיצוב. כמו כן, אסטוניה מייבאת שירותים; מרביתם שירותי טיולים והובלה.
הסחורות המיובאות מורכבות מ־33.5% מכונאות וציוד, 11.6% מוצרים כימיים, 10.3% טקסטיל, 9.4% מוצרי מזון ו־8.9% אמצעי הובלה.
הייבוא מגיע בעיקר מפינלנד, כמו גם מגרמניה, שוודיה, איטליה, צרפת, בריטניה ודנמרק.
באסטוניה ביקרו 3.5 מיליון תיירים בשנת 2007, רובם הגיעו מפינלנד. כמו כן רוב התיירות הפינית מרוכזת בטאלין ורוב התיירים הפינים אינם באים להתרשם מהטבע אלא מהבארים/פאבים הרבים ומהאלכוהול הזול (בפינלנד האלכוהול יקר מאוד). אספקת סוגים שונים של שירותים – משירותים אישיים (ספרות, קוסמטיקאיות וכו') ועד לספורט ובידור – מתפתחים במהירות גבוהה. התיירות עודדה את התפתחות ענף המסעדנות והמלונאות, תיירות הפנים צוברת פופולריות גם היא.
ב-12 במאי 2010 הנציבות האירופית אישרה לאסטוניה להצטרף לגוש האירו מ-1 בינואר 2011.
שלטון מקומי
אסטוניה מחולקת ל-15 מחוזות (Maakond) שונים והם:
האריו
היושמאל|400px|מפת מחוזות אסטוניה
אידה-וירו (וירו המזרחי)
לאנה-וירו (וירו המערבי)
יארבה
ייגבה
לאנה
פרנו
פילבה
ראפלה
סארה
טרטו
ולגה
ויליאנדי
וורו
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפה פיזית של אסטוניה
ממוזער|תמונת לוויין של אסטוניה
ממוזער|אסטוניה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-2004 וחתמה על אמנת ליסבון ב-2007.
אסטוניה היא ארץ נמוכה ושטוחה, המכסה 45,226 קילומטרים רבועים: 43,211 קמ"ר של יבשה, ו־2,015 קמ"ר של מים. לאסטוניה קו חוף רדוד וארוך לאורך הים הבלטי המתאפיין על ידי מפרצים ומצרי ים רבים לאורך 3,794 קילומטרים, יחד עם 1,520 איים המנקדים את החוף. הגדולים שבאיים הם סארמאה והיומאה.
במדינה רמות מתחברות לסירוגין עם מישורים ועמקים. צורות נוף אלו, לצד צוקי אסטוניה הצפונית והמערבית, הן התכונות הבולטות יותר של אסטוניה. כמו כן, אדמתה ביצתית ובה שפלות; היא שטוחה בצפון והררית בדרום.
אסטוניה מכוסה ב־18,000 קמ"ר של יער, והאחאים בה מכסים שטח של 2,520 קמ"ר. גדול אגמיה הוא פייפסי (3,555 קמ"ר), המעצב את רוב הגבול בינה לבין רוסיה.
ממוזער|296x296 פיקסלים|באסטוניה יש כ-7,000 ביצות, והן מכסות עד 22.3% משטחה של המדינה.
רמות אסטוניה הן בדרך־כלל שטוחות, ותבליטן מושפע ממישורי מורנה. מראן תלוי בעיקר ביסוד הטופוגרפי. שתי הרמות הגבוהות באסטוניה הן רמת פנדיוורה (Pandivere kõrgustik), המגיעה עד ל־166 מטרים מעל פני הים, ורמת סאקאלה (Sakala kõrgustik), המגיעה עד ל־146 מטרים מעל פני הים.
לרמות המצטברות, לעומת זאת, יש טופוגרפיה הררית; מראן אינו תלוי בטופוגרפיה היסודית, אלא מושפע מגבעות ועמקים. שלוש הרמות המצטברות באסטוניה הן רמת האנייה, המגיעה עד ל־317 מטרים מעל פני הים, רמת אוטפה, המגיעה עד ל־217 מטרים מעל פני הים ורמת קארולה, המגיעה עד ל־137 מטרים מעל פני הים.
אזורים גבוהים יותר כוללים גם רמות מסוג נוסף, בהן המשטח השטוח בדרך־כלל נחתך על ידי עמקי נהר וביטויי תכונות הקרסט. רמות מסוג זה הן האריו ווירו, הממוקמות באסטוניה הצפונית. שתיהן מגיעות עד ל־30-70 מטרים מעל פני הים.
המישורים מכסים עד חצי משטח אסטוניה; המישורים הגדולים ביותר נמצאים במערב אסטוניה.
המישור המערבי הוא ביצתי, עם גבעות אבני גיר המגיעות עד ל־20 מטרים מעל פני הים, מלבד לאזורים הגבוהים יותר, בהם התבליט שטוח ברובו. מישור זה מגיע לארכיפלג המערבי (גבעות קירבלה, מיכקלי סאלומגי (Mihkli Salumägi), סאלאוורה סאלומגי (Salavere Salumägi) ועוד). מישורים ביצתיים מכסים יותר מחמישית שטחה של אסטוניה, ונמצאים בחלקם מערבה וצפונה לאגם פייפסי וסמוך לאגם ווירטסיירב.
שקעים ועמקים הם חלקים אופייניים לתבליט דרום אסטוניה, שם הם מפרידים את הרמות. העמקים תלולים, ובאגניהם שוכנות שרשראות אגמים. שקע ולגה, לדוגמה, שגובהו 40–80 מטרים מעל פני הים, ממוקם בין רמות הסאקארולה ורמת קארולה, ושקע ההרלגה, שגובהו 70–100 מטרים מעל פני הים, ממוקם בין רמות האנייה וקארולה.
כמו כן, מאפיין נוסף של הדרום הוא שפלות גדולות, המהוות גם רמות מצטברות נפרדות.
אסטוניה המערבית, שטח מיוער וזרוע ביצות, מתפרשת מלהמה עד לטביה; ניתן להגדירה כחגורות נפרדות של יערות. חלקה הצפוני, מרמת האריו ועד רמת פנדיוורה, נקרא קירבמאה (Kõrvemaa); חלקה הדרומי, על המדרון המערבי של רמת סאקאלה, נקרא סומאה.
קרקעות אסטוניה המערבית הן קרקעות סידיות־קרחוניות בגבהי 40–70 מטרים מעל פני הים, ורמת שפלתם גבוהה. עיצובי קרח שוליים רבים – תלוליות, מורנות, תלי־קרח קטנים וצורות שפלות אחרות קמות כנגד רקע זה.
ממוזער|511x511 פיקסלים|שמורת הטבע אנדלה, מאופיינת בביצות רבות.
האיים הגדולים – סארמאה, היומאה ו-וורמסי – שוכנים למערבה של אסטוניה היבשתית.
סארמאה (2,672 קילומטרים רבועים), האי הרביעי בגודלו בים הבלטי, הוא אי נמוך המשופע ביערות עצי־מחט. שפלתו שטוחה, וישנם 80 אגמים בו.
היומאה (989 קמ"ר) הוא האי השני בגודלו באסטוניה. קו חופו (310 קילומטרים) שקוע, ומרבית שטחו מכוסה יערות.
וורמסי (98 קמ"ר) נמצא בקרבת חוף אסטוניה הצפון־מערבי; קו חופו שקוע גם הוא. האי נמוך ושטוח, והוא מכוסה בעיקר בסבך ערער, יערות ואחאים (יערות מכסים כשליש משטח האי).
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|400px|התפתחות האוכלוסייה באסטוניה (1960-2016)
מבנה גילאים באסטוניה הוא (נכון לשנת 2018):
0-14: 16.3% (גברים: 110,684; נשים: 104,542).
15-64: 64.1% (גברים: 422,008; נשים: 423,517).
65 ומעלה: 19.6% (גברים: 88,392; נשים: 169,990).
שיעור פוריות: 1.59 ילדים על כל אישה.
שיעור פטירות: 11.81 פטירות על כל 1,000 איש.
שיעור גידול אוכלוסייה: 0.26%
ההתפלגות האתנית במדינה היא (נכון לשנת 2018):
אסטונים – 68.7%
רוסים – 24.9%
אוקראינים – 1.8%
בלארוסים – 0.9%
פינים – 0.6%
מיעוטים אחרים – 3.1%.
עד למלחמת העולם השנייה אחוז האסטונים במדינה היה גבוה מאוד, ועמד על 88%. אחוז האסטונים במדינה ירד באופן משמעותי בזמן השלטון הסובייטי, עד לכדי 61.5% בשנת 1989.
ההתפלגות הדתית במדינה היא (נכון לשנת 2011):
ללא דת – 54.14%
נצרות אורתודוקסית – 16.5%
נצרות לותרנית – 9.91%
בפטיסטים – 0.41%
נצרות קתולית – 0.41%
יהדות – 0.20%
אסלאם – 0.14%.
עקב שיעור ילודה מתחת לממוצע הנדרש לקיום חילופי דורות (2.11 ילדים לכל אישה) והגירה שלילית מהמדינה אוכלוסיית אסטוניה בדומה למדינות רבות במערב פוחתת משנה לשנה. באסטוניה כמו ברוב המדינות הקומוניסטיות לשעבר שבהן הדת הוצאה מחוץ לחוק, הזיקה אל הדת היא נמוכה.
השפות המדוברות באסטוניה הן אסטונית, רוסית, פינית ועוד.
יהדות אסטוניה
אסטוניה לא הייתה חלק מתחום המושב היהודי, לכן לא ישבו בה יהודים רבים. היהודים הראשונים שקיבלו מהשלטונות של האימפריה הרוסית אישור להתיישב באסטוניה היו ברובם חיילים משוחררים של צבא רוסיה.
ברפובליקת אסטוניה העצמאית (1918–1940) זכו היהודים לאוטונומיה תרבותית, שבוטלה עם סיפוחה של המדינה לברית המועצות באוגוסט 1940 לפי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. בשנים שלפני הסיפוח, 1918–1940, פעלו באסטוניה ארגונים יהודיים וציוניים רבים, בהם מכבי, בית"ר, השומר הצעיר וקק"ל. בשנות ה-30 ביקרו במדינה המנהיגים הציוניים דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי. באוניברסיטה שבעיר טרטו פעלה אגודת הסטודנטים היהודים ובחוג לתאולוגיה נלמדו מדעי היהדות (הדת היהודית, תנ"ך והשפה העברית). ד"ר אוקו מסינג (Uku Masing), ראש החוג לתאולוגיה, הציל אחד מהסטודנטים היהודים שלו מהנאצים ובזכות זה הוכרז כחסיד אומות העולם. בכל בתי הספר היהודיים נלמדה השפה העברית ורבים מבני הנוער עלו לארץ-ישראל. יוצאי אסטוניה היו בין מקימי הקיבוצים כפר בלום ועין גב.
ב-14 ביוני 1941 (י"ט בסיוון, תש"א) גירשו שלטונות הכיבוש הסובייטיים כ-10,000 אזרחי אסטוניה לאזורים הנידחים של סיביר, בעיקר אנשי דת, פוליטיקאים, אנשי עסקים ובעלי המקצועות החופשים. בין המגורשים נכללו כ-500 יהודים, אשר 'הודות' לגירוש שרדו את השואה. ביולי 1941, כאשר פלשה גרמניה הנאצית לאסטוניה, ברחו כ-3,000 יהודים לשטחים הפנימיים של ברית המועצות (חלקם גויסו ל של הצבא האדום).
כאלף יהודים שנותרו אולצו ללבוש טלאי צהוב, ונכסיהם הוחרמו. יחידות המוות הגרמניות (איינזצגרופה) יחד עם יחידות משטרה מקומית של משתפי פעולה אסטוניים, החלו ברצח שיטתי של היהודים, כמעט מיד עם כיבוש אסטוניה. הרב ד"ר חיים אבא גמר, הרב הראשי של יהודי אסטוניה, ומנהיגים יהודים נוספים מהבירה טאלין, עונו ונרצחו מיד עם הפלישה בקיץ 1941. בדוח של ועידת ואנזה מינואר 1942 (שבט תש"ב) נרשם שאסטוניה 'נקייה מיהודים' ('יודן פריי').
ב-1942 החלו לשלוח יהודים מגטאות בארצות השכנות לתוך אסטוניה. חלקם עבד במחנות עבודת כפייה ורבים מהמבוגרים או הילדים שמתו מתנאי המחיה הקשים. רובם נרצחו ביריות בידי שוטרים מקומיים בסיוע האיינזצגרופן - ('צוותי חיסול') יחידות המוות הגרמניים, או הומתו בזריקות בידי "הצוות הרפואי" של המחנות. שני אתרי רצח נתגלו ותועדו בידי הסובייטים, ונמצא גם תיעוד גרמני ואסטוני לרצח זה: אתר הרצח בדיונות החול של קאלבי-ליווה, בקרבת מחנה ריכוז שהוקם שם, וטבח היהודים הנותרים במחנה העבודה קלוגה עם נסיגת הגרמנים. מהרציחות בקאלבי-ליווה נתגלתה תמונה של 'שוטר' מקומי אסטוני חמוש המוביל בידו נערה עירומה על רקע קבוצת אנשים עירומים הנראים במטושטש מאחור. בנוסף, נמצא שבמתחם מחנות העבודה 'ואיווארה', היה גם מחנה מוות לרציחת יהודים באופן שיטתי.
יש חוקרים הסבורים ש'משאיות המתה בגז', אשר נוסו לראשונה ביוני 1942 (חמישה חודשים אחרי ועידת ואנזה) שימשו את אנשי יחידות המוות הגרמניות (האיינזצגרופן - 'צוותי חיסול') באסטוניה.
בסוף 1943 (תחילת תש"ד) כמה חודשים לאחר חיסול גטו וילנה, החלו ברצח התינוקות הקשישים והילדים בגטו קובנה, וצעירים רבים משם נשלחו ל-20 מחנות עבודה ומוות ברחבי אסטוניה. הערכות לגבי מספר הנרצחים לאור חפירות שנערכו בקאלבי-ליווה בשנת 1960 ותיעוד סובייטי מהממצאים בלאגדי ובקלוגה, עולה כי בראש השנה תש"ה ה-18 בספטמבר 1944, עם התקרבות הרוסים, נרצחו במחנה לאגדי 426 יהודים, ולמחרת ביום השני של ראש השנה, כ-2,500 היהודים במחנה קלוגה, יחד עם 73 אסירים סובייטיים ואסטוניים. כ-80 יהודים ניצלו בקלוגה.
עד למלחמת העולם השנייה היו בתי כנסת מפוארים בערים טרטו וטאלין (זאת לצד בתי כנסת קטנים בערים נרבה, פרנו, ראקוורה, ולגה, וורו וויליאנדי), אך הם נהרסו בהפצצות חיל האוויר הגרמני וחיל האוויר הסובייטי במלחמת העולם השנייה.
ב-1961 נערך משפט ראווה בידי השלטון הקומוניסטי האסטוני, במועדון הקצינים הימיים בעיר טאלין, למשתפי פעולה אסטוניים שהובילו את הרצח של 125,000 מזרח אירופאים, רובם יהודים. משפט נוסף בהיעדר הנאשמים נערך כשנה לאחר מכן, ותוצאותיו הודלפו בטרם החל המשפט. משפטים נוספים נערכו לפושעי המלחמה הנאצים ומשתפי הפעולה איתם, החל מכיבוש אסטוניה בידי רוסיה, ועד 1968. חלק מהאחראים הוצאו להורג.
בשנת 1974 נמצאו באסטוניה כ-5,000 יהודים. אסטוניה, לטביה וליטא היו הרפובליקות היחידות של ברית המועצות שבהן לא קופחו היהודים על ידי השלטון ועובדה זו משכה אליהן יהודים רבים מברית המועצות וגרמה להגירתם לאסטוניה בשנות ה-70 וה-80. יהודים רבים ממוסקבה ולנינגרד בילו את חופשותיהם בעיר-הנופש פרנו. בשנות ה-70 הבדיחה אמרה שבקיץ השפה הרשמית בפרנו היא יידיש. באותן שנים אסטוניה נחשבה לפיסת מערב-אירופה בתוך ברית המועצות.
ב-2007 נחנך במדינה בית-הכנסת הראשון מאז מלחמת העולם השנייה.
תרבות
ספרות אסטונית
בשנת 1525 נדפס בגרמניה ספר התפילות הראשון, שכלל פרקים באסטונית. בשנת 1632 החינוך באסטוניה קיבל חיזוק משמעותי עם הקמת אוניברסיטת טרטו. תרגום כתבי הקודש באסטונית נדפס בשנת 1739. בשנת 1806 נוסד העיתון האסטוני הראשון "Tarto maa rahwa Näddali-Leht". אף על פי שהחברה הספרותית האסטונית נוסדה רק בשנת 1872, המשורר האסטוני הראשון כריסטיאן יאק פטרסון פרסם את שיריו כבר בשנות ה-20 של המאה ה-19. המשוררת הלאומית לידיה קוידולה (Lydia Koidula) פעלה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 יחד עם שורה של משוררים וסופרים כמו קרל רוברט יעקובסון, פרידריך קולבארס ופרידריך ריינהולד קרויצוואלד (Friedrich Reinhold Kreutzwald). בין הסופרים החשובים במאה ה־20: אנטון הנסן טמסארה (Anton Hansen Tammsaare), אדוארד וילדה, אוסקר לוטס (Oskar Luts), פרידברט טוגלאס, גוסטב סויטס (Gustav Suits), יאן קרוס וויוי לואיק. בשנת 2005 ראה אור בארץ הספר האסטוני הראשון שתורגם לעברית - "מדינת גבול" ("Piiririik") מאת אמיל טודה (Emil Tode) (שם העט של טנו אנפלו (Tõnu Õnnepalu)) בסדרת "צפון" של הוצאת הקיבוץ המאוחד ובתרגום רמי סערי, שתרגם בהמשך גם את ספרו של יאן קפלינסקי "הקרח והטיטניק" (2008) וכן את האסופה "כובעים וכפפות", אנתולוגיה הכוללת מבוא לשירה העכשווית של אסטוניה ואסופה משירתם של עשרה משוררים אסטונים צעירים: קאופו מיל, קריסטה אויסאר, איגור קוטיוח, יאק אורמט, יורגן רוסטה, אנדרוס קסמאה, קרולינה פיהלגס, קאור ריסמאה, מאריה פרטנה ואדה אהי. עם משוררי אסטוניה הוותיקים יותר נמנים מארי אונדר, בטי אלוור, יאן קפלינסקי, מרי וליסו ואלן ניט.
בכתבי עת שראו אור בישראל התפרסמו בעברית אחדים משיריהם של אלן ניט, יאן קפלינסקי ומרי וליסו.
ראו גם
הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אסטוניה
שירות ביון החוץ של אסטוניה
אסטוניאן אייר - חברת התעופה הלאומית של אסטוניה בעבר
E-estonia - מדיניות האינטרנט של אסטוניה
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של הקהילה היהודית באסטוניה , פרטים על החיים היהודיים באסטוניה (באסטונית, באנגלית וברוסית)
מיכאל קומיסרצ'יק, חופים, איים ומגדלורים, באתר את, 13 באפריל 2015
אתר תיירותי על טאלין - אתר שימושי באנגלית וברוסית עם מידע על טאלין
אתר תיירותי על אסטוניה - אתר שימושי באנגלית וברוסית עם מידע על אסטוניה
מזג האוויר באסטוניה - אתר מקומי ומדויק על מזג האוויר כולל מצלמות הממוקמות בערים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1918
קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-1940
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991 | 2024-09-23T06:00:02 |
מאגמה | שמאל|ממוזער|250px|זרם לבה בהוואי
ממוזער|שמאל|250px|מפל לבה מהר הגעש קילוואה בהוואי
מאגמה (מיוונית: Μάγμα – בצק או משחה) היא סלע מותך וחם, בטמפרטורות שבין C° 600–1,300 ולעיתים אף בין C° 1,600–1,800, הנוצר בעומק כדור הארץ בתהליכי התכה שונים. כשמאגמה נפלטת אל פני השטח באמצעות התפרצות געשית, היא נקראת לבה. במאה ה-18 ניתן שם זה לנוזל הגעשי ששימש לרקיחת תמיסות שונות, ובכימיה להכנת משחות. בפטרולוגיה נקראה המאגמה באותה עת "לבה תת-קרקעית".
הרי געש ומאגמה נמצאים גם בכוכבי לכת ובירחים נוספים במערכת השמש. המאגמה עשויה להכיל בתוכה גבישי מינרלים ובועות גז, והיא נוטה להצטבר בתאי מאגמה לפני שהיא פורצת לפני השטח. התפרצות מאגמה מהרי געש נעשית דרך צינורות הזנה או דרך סדקים בקרום כדור הארץ. לאחר התפרצותה היא יוצרת סלעי יסוד געשיים, נקרשת בעומק לסלעים פלוטוניים, או חודרת לתוך סדקים בשכבות הקרום כמחדרים פלוטוניים דוגמת דייק וסיל.
המאגמה אינה אחידה בהרכבה ובהתנהגותה: לרוב מדובר בתערובות סיליקטיות בריכוזים שונים. סוגי מאגמה אחדים עשירים בגז מומס ובאדי מים, הגורמים להתפרצויות געשיות עזות וליצירת סלעים נקבוביים. סוגים אחרים, הדלים במומסים, זורמים מתוך הרי געש או מתוך סדקים בקרום ויוצרים סלעים חסרי-נקבוביות וסלעים אמורפיים. בהתקרשותה מתחת לפני השטח יוצרת המאגמה מגוון של סלעים ומחדרים פלוטוניים.
אזורי ההיווצרות של המאגמה מגוונים וכוללים אזורי הפחתה, בקעים יבשתיים, רכסים מרכז אוקייניים ונקודות חמות המצויות מעל תימרות מעטפת. על אף היווצרותה במגוון רחב של אזורים, ההתכה אינה של חומר מוצק לחלוטין: מרבית הקרום והמעטפת אינם מוצקים לחלוטין אלא ראידים – "מוצקים זורמים" – מוצקים כביכול בעלי מרקם צמיגי.
בשל הקושי לחקור את המאגמה ישירות, רבים מן הנתונים המגדירים את היווצרותה, תכונותיה ואת התהליכים המתקיימים בה, לקוחים ממחקרים וולקנולוגיים של הרכב הלבה, ומבדיקות פטרולוגיות של הסלעים הנחשפים על-פני השטח. עם זאת, בשלושה מקרים נצפתה מאגמה אין סיטו (במקומה המקורי) במהלך קידוחים: פעמיים בהוואי ופעם נוספת באיסלנד.
סוגי מאגמה
שמאל|ממוזער|400px|סוגי המאגמה באזורים געשיים שונים
סוגי המאגמה נבדלים זה מזה באופן ובמקום היווצרם, בהרכבם הכימי, בצמיגותם ובטמפרטורות הפליטה שלהם. הבדל נוסף בין המאגמות הוא תכולת המומסים שנכלאו בהן בעת היווצרן: מים, פחמן דו-חמצני, מימן גופרתי, חומצה גופרתית ותחמוצות נוספות.
צמיגותן של המאגמות נובעת מכמות הסיליקה שבהן:
מאגמה בזלתית – כ-45% סיליקה – צמיגותה דומה לזו של שמן זית
מאגמה אנדזיטית – כ-55% סיליקה – צמיגותה דומה לזו של סירופ מייפל
מאגמה גרניטית – כ-75%–80% סיליקה – צמיגותה דומה לזו של דבשה קרה.
הימלטות המומסים מתוך המאגמה מושפעת מצמיגותה: ככל שהמאגמה צמיגה יותר, כך קשה יותר לגזים ולאדים ליצור בועות, להתרומם מתוך הנוזל ולהיפלט ממנו. על-מנת שהמומסים יוכלו ליצור בועות בתוך המאגמה ולהתרומם, נדרשת תזוזה של חלק מן הנוזל המאגמטי הצידה. מאגמה בצפיפות נמוכה מאפשרת היווצרות בועות והימלטות של מומסים. לעומתה, במאגמה בצפיפות גבוהה מתאפשרת תנועה מועטה בלבד, כך שהגזים והאדים נותרים כלואים בה, ויוצרים לחץ רב כאשר המאגמה נפלטת. מסיבה זו קיים הבדל בין עוצמת ההתפרצות הגעשית שיוצר כל סוג של מאגמה.
שלושת סוגי המאגמה שונים בתכונותיהם והם נפוצים בחלקים שונים של כדור הארץ.
מאגמה בזלתית
מאגמה בזלתית דלה יחסית בסיליקה (45%–55%) ועשירה במגנזיום ובברזל. הרכבה הכימי נע בין מאפי לאולטרה-מאפי, והיא יוצרת סלעי יסוד פלוטוניים וגעשיים דוגמת בזלת תולאיטית – סוג הבזלת הנפוץ ביותר בקרום, בזלת פיקריט, גברו, סקוריה, טוף, קומטיט, בוניניט, טרכיט ופלגוניט.
צמיגותה הנמוכה של המאגמה הבזלתית מאפשרת הימלטות גזים המומסים בה. פליטתה של המאגמה אינה אלימה, והיא מתבטאת בזרימה שקטה של לבה ובהתפרצויות הוואיות, סטרומבוליאניות ווולקניות בעוצמה של 2-0 VEI.
מאגמה בזלתית אופיינית לרכסים מרכז-אוקייניים, לנקודות חמות ימיות ולסביבה של העתקים.
בזלות של קרקעית האוקיינוס
שמאל|ממוזער|250px|רכס מרכז אוקייני
בזלות נפוצות בקרקעית האוקיינוסים, והן בונות קרום אוקייני בשוליים הפעילים של הלוחות הטקטוניים ברכסים מרכז אוקייניים. המאגמה נוצרת כתוצאה מהפרדה בין שני לוחות, המאפשרת לסלעי פרידוטיט מהמעטפת לעלות ולהינתך. פרידוטיט מורכב מאוליבין, אורתופירוקסן, קלינופירוקסן ומינרלים של אלומיניום דוגמת פלגיוקלז, ספינל או גארנט, והתכתו יוצרת מאגמה בזלתית.
התכה מתחת לרכסים האוקייניים מתרחשת בטווח עומקים רחב ותלויה בטמפרטורה של המעטפת. הנתך נקרש ויוצר קרום, או מתפרץ לקרקעית האוקיינוס ויוצר "MORB" (ראשי תיבות באנגלית של Mid Ocean Ridge Basalt, בזלת של רכס מרכז אוקייני) בדגם כרים. סוג זה של בזלת דל בנתרן ומכיל כ-50% סיליקה, ובמגעו בקרום הקר הוא מתקרר ומתקרש.
בזלות של איים געשיים
שמאל|ממוזער|200px|היווצרות הרי געש במעבר הקרום מעל נקודה חמה
תהליך שני בחשיבותו להיווצרות מאגמה בזלתית מתקיים מתחת לאיים אוקייניים געשיים דוגמת הוואי, טהיטי, אי הפסחא והאיים האזוריים. הרי געש אלה מרוחקים מרכסים מרכז אוקייניים, ונמצאים באזורים פנים-לוחיים מעל נקודות חמות או בסמוך לשולי לוחות פעילים, שבהם אין התכה של סלעי קרום או ליתוספירה אלא התרוממות של מעטפת חמה.
התהליך מתחיל בנקודה חמה כאשר תימרת מעטפת שולחת "אצבעות" של חום המגיעות לחלק העליון של האסתנוספירה. בגבול בין האסתנוספירה והליתוספירה נוצרת נקודה חמה – מקום שבו מותכים סלעים ונוצרת מאגמה של איים אוקייניים (OIB – Ocean Island Basalts). המאגמה החמה פחות צמיגה מסלעי הקרום, והיא פורצת דרכם אל פני השטח. תימרות מעטפת מתרחשות מתחת לליתוספירה ימית ויבשתית כאחת, והן חלק אינטגרלי מזרימה של מסה וחום במעטפת. מקורן בעומק רב, במקרים רבים סמוך לתחום אי הרציפות וייכרט-גוטנברג, המהווה גבול בין המעטפת לגלעין, ומכיוון שהמעטפת בתוך התימרה העולה חמה יותר מאשר המעטפת הסובבת אותה – היא יכולה להתחיל התכה כתוצאה מירידת לחץ בעומק גדול יותר מאשר מתחת לרכסים המרכז אוקייניים. עם זאת, שלא כמיקומם של רכסים מרכז אוקייניים, חלקו העליון של אזור ההתכה מוגבל בעובי של הלוח או של הליתוספירה שמעליו. לכן בזלות OIB נוצרות בעומק ממוצע גדול יותר מאשר בזלות MORB, וכמות הנתך המיוצרת קטנה יותר. כתוצאה מכך, בזלות של איים נוטות להיות עשירות יותר במתכות אלקליות ובברזל ודלות יותר בסיליקה בהשוואה לבזלות MORB.
על-אף שינוי זה במשטר ההתכה, איים גדולים שנמצאים מעל תימרות מעטפת (למשל הוואי), ואיים מעל תימרות מעטפת המתרוממים בשוליים פעילים של לוחות (למשל איסלנד), שניהם מייצרים בזלות תולאיטיות. לעומתם, איים שנמצאים מעל תימרות קטנות יותר או מעל ליתוספירה אוקיינית עבה וקדומה, מאופיינים במגוון בזלות בעלות תכולת סיליקה נמוכה יותר ותכולה גבוהה יותר של תחמוצות נתרן (Na2O) ואשלגן (K2O) מאשר בזלות תולאיטיות. בזלות כאלה נקראות "בזלות אוליבין אלקליות", או בקיצור "בזלות אלקליות". שני הסוגים נוצרים במקביל באיי הוואי.
הגיוון המינרלוגי של בזלות אלקליות רב, ונובע מהורדת תכולת הסיליקה ומעליית תכולת האלקלים ויסודות קורט אחרים. נטייה זו לעלייה בתכולת האלקלים יוצרת בנוסף הרכבי מאגמה מחוץ לתחום הבזלות האלקליות, הנקראות בדרך-כלל בסניטים (Basanites) ופוידיטים (Foidites). אלה נוטים להיות תוצאה של התכה חלקית מצומצמת יותר מזו האחראית ליצירת בזלות אלקליות, ובמקרים נדירים משקפת את השפעת הפחמן הדו-חמצני על התכת המעטפת בעומק רב. סוגי הסלעים הנוצרים בדרך זו כוללים בסניט, נפליניט, לוסיט ומליליט, המצויים לרוב באיים אוקייניים קטנים או בשלבים הסופיים של פעילות געשית באיים גדולים.
בזלות של קשת איים
מקום אוקייני שלישי שבו נוצרות בזלות הוא אזורי הפחתה, במקום שבו ליתוספירה אוקיינית כבדה וקרה נוחתת לתוך המעטפת מתחת ללוח אחר. כתוצאה מכך, זרימת החום באזורי הפחתה נמוכה במבט ראשון, ונדיר שתתרחש בהם התכה. עם זאת, הלוח הנוחת נושא עמו מים הלכודים בסלעי משקע שנוצרו על-פניו. מים אלה מתחממים כשהם באים במגע עם המעטפת החמה, ונוצרת התכת שטף הנובעת מהורדת נקודת ההתכה של הפרידוטיט במעטפת. הבזלות הנוצרות בסביבה זו נוטות להיות תולאיטיות, והן בונות קשתות איים. במקומות בהם נוחת לוח אוקייני מתחת ללוח יבשתי, המאגמה הבזלתית עשויה להיכלא מתחת לקרום עבה בצפיפות נמוכה. כתוצאה מכך מתפתחת מאגמה בזלתית עם תכולת ברזל נמוכה, הנקראת מאגמה אנדזיטית.
בזלות יבשתיות
שמאל|ממוזער|200px|שפכי בזלת בפארק צ'אזם, קולומביה הבריטית
בלוחות יבשתיים, כמו בלוחות אוקייניים, נוצרת בזלת תולאיטית ובזלת אלקלית לאורך בקעים גאולוגיים (שקעים צרים ומוארכים הנוצרים לאורך העתקים), דוגמת הבקע הסורי-אפריקני, בהם נפוצות בזלות אלקליות, בסניטיות ונפליניטיות. באזורים אלה הקרום והליתוספירה נמתחים, ונוצרים בהם העתקים ובקעים. התפשטות הקרום והליתוספירה במקומות אלה מועטה, והיווצרות המאגמה מהתכת המעטפת מוגבלת לעומקים הדומים לאלה שמתחת לאיים געשיים, אך התכה זו מתרחשת מתחת לליתוספירה יבשתית עבה יותר מזו האוקיינית. כתוצאה מכך, המאגמה והלבה הבזלתיות באזורים אלה דומות לאלו של איים אוקייניים, הרכבן של הבולטות בהן אלקלי, ונוצרים מהן סלעים דוגמת טרכיט ופונוליט.
בניגוד להן, שפכי בזלת יבשתיים (CFB – continental flood basalt) יוצרים משטחי בזלת נרחבים, המכילים בזלת תולאיטית בנפח גדול (>106 ק"מ מעוקב), והם היו עשויים להתפרץ במשך תקופת זמן קצרה יחסית במונחים גאולוגיים: 2-1 מיליון שנים. שפכי בזלת אלה מייצגים אירועים קטסטרופיים, ובמקרים אחדים נחשדו כקשורים לאירועי הכחדה המונית – כפי שהוצע קשר בין הכחדת קרטיקון-שלישון לפני כ-65 מיליון שנים לבין התפרצות מדרגות דקאן (Deccan Traps) בהודו. שפכי בזלת אלה עשויים להיות קשורים להתפרקות של יבשות-על ולהתפתחות אגנים אוקייניים חדשים. רבים מהם מתרחשים על קרקעית אוקיינוס סמוך, בסופו של רצף הנובע מנקודה חמה – מיקום המצביע על קשר לתימרת מעטפת. באופן כללי, לנפח העצום נחוצה טמפרטורת מעטפת גבוהה במיוחד, ולכן מתבקש קשר בין היווצרות שפכי בזלת לבין תימרות מעטפת.
הבדלים בנפח, בהרכב ובמשך ההתפרצות של שפכי בזלת שונים עשויים להצביע על כך שמקורות המאגמה והסיבות להתכה החלקית שונים מאחד לשני, וכי מקור ההתכה והמאגמה בחלק המעטפת של הליתוספירה היבשתית. המעטפת הליתוספרית, המצויה מתחת לקרום ומשתרעת לעומק שבין 100–200 ק"מ, היא החלק הקר והקשה יחסית של המעטפת. כמו הליתוספירה האוקיינית, גם המעטפת מתחת לקרום היבשתי נחשבת לשריד של התכה חלקית, ולכן אינה מסוגלת לייצר מאגמה נוספת. עם זאת, אם היא מכילה כמות קטנה של מים הכלואה בפאזה נוזלית של מינרלים דוגמת אמפיבול או נציץ, יש בכך להוריד את נקודת המוצקות של המעטפת, כך שיכולה לחול בה התכה במקרה שהליתוספירה מתחממת. תימרת מעטפת הנושקת לבסיס הליתוספירה עשויה לספק את החום הדרוש באמצעות הסעת חום, כאשר שחרור של חומרים נדיפים – בעיקר מים – מבטיח את היווצרותה של מאגמה תולאיטית באמצעות התכת שטף. לכן, שפכי בזלת עשויים להיווצר גם בתהליך של הסעת חום בשלבים מוקדמים של מתיחה והיפרדות יבשת, באמצעות התכה בתהליך אדיאבטי המתרחש ללא מעבר חום בתוך תימרות המעטפת באזורי ההשקה בינן לבין אזורי המתיחה המידקקים של הליתוספירה, או באמצעות התכה של אזורי חום חריג במעטפת, הקשורים להתפתחות תימרת המעטפת.
מאגמה אנדזיטית
ימין|ממוזער|150px|התפרצות בהר סנט הלנס, 4 באוקטובר 1980
שמאל|ממוזער|200px|אזור ההפחתה בין לוח חואן דה פוקה לבין הלוח הפסיפי, האחראי לקשת געשית בה נמצאים בין היתר הרי הגעש הר סנט הלנס והר ריינייר
מאגמה אנדזיטית – הנקראת על-שם הרי האנדים, שם נחקרה לראשונה – אופיינית לקשתות געשיות מעל אזורי הפחתה. מאגמה זו מצויה בצמיגות בינונית המאפשרת הימלטות חלקית בלבד של גזים, כך שנותרים בה מספיק גזים ליצור התפרצויות מתפוצצות וולקניות, פלאניות ופליניאניות, בעוצמה של 7-2 VEI דוגמת אלה שהתרחשו בהר סנט הלנס, בפינטובו, בסופרייר הילס ובטמבורה. כמות הגזים המעורבים קובעת את עוצמת ההתפרצות.
מאגמה אנדזיטית נחשבת מבחינת הרכבה הכימי כ"בינונית" – בין פלסית לבין מאפית. תכולת הסיליקה במאגמה 55%–65%, תכולת החמרן נמוכה מאוד ולרוב היא עשירה במגנזיום ובברזל. במאגמה זו ניתן למצוא פנוקריסטים קטנים – גבישים נראים לעין, לרוב אמפיבול ופירוקסן, שהתגבשותם החלה בתוכה. מאגמה בהרכב זה יוצרת סלעי אנדזיט ודקיט.
במקומות בהם מופחת לוח אוקייני מתחת ללוח יבשתי, עשויה המאגמה הבזלתית להיכלא מתחת לקרום עבה שצפיפותו נמוכה. מאחר שהמאגמה הבזלתית צפופה מהקרום היבשתי ואינה יכולה להתרומם מעליו, נוצר מפגש בין גבולות בעלי צפיפות שונה – כמו תחום אי הרציפות מוהורוביצ'יץ' בין המעטפת לקרום או גבולות בתוך הקרום. בנוסף, המאגמה עשירה במים הספוגים בסלעי משקע ימיים בליתוספירה המופחתת, יותר מאשר בזלות OIB או MORB. להבדלים אלה בהרכב ולתהליכי ההתגבשות ההדרגתית המתרחשים בה השפעה עמוקה על הרכב המינרלים המתגבשים בתוכה, וכתוצאה מכך נוצרת מאגמה בזלתית שיורית בעלת תכולה נמוכה של ברזל.
תהליכים נוספים שבהם נוצרת מאגמה אנדזיטית הם עירוב מאגמות בזלתיות וגרניטיות, התגבשות הדרגתית של מינרלים עשירים בברזל ומערכת תגובות בין מעברי פאזה במהלך ההתגבשות לבין הנוזל המגמטי. שלבים מאוחרים יותר של התגבשות הדרגתית במאגמה אנדזיטית – לעיתים בשילוב של חומרים שהותכו מן הקרום – מובילים ליצירת הרכבים עתירי-סיליקה כמאגמה דקיטית וריוליטית. בהמשך ההתגבשות ההדרגתית עולה ריכוז המים במאגמה, מאחר שהמינרלים שהתגבשו אינם מכילים מים. התוצר הסופי של מאגמה עתירת-סיליקה ומים ושחרורם האלים של אדי המים כאשר המאגמה מגיעה אל פני השטח, הוא התפרצויות מתפוצצות.
מאגמה גרניטית
ימין|ממוזער|150px|מעיין חם בילוסטון
שמאל|ממוזער|300px|חתך בילוסטון – התהוות מאגמה גרניטית
מאגמה גרניטית עשירה בסיליקה (יותר מ-65%), בקוורץ (יותר מ-10%) ובגזים, והיא נוטה להיפלט בטמפרטורה של כ-C° 950. צמיגותה הגבוהה נובעת ממרכיביה: סיליקה, חמרן, אשלגן, נתרן וסידן, היוצרים פולימר נוזלי סמיך ועשיר בפצלת השדה ובקוורץ.
המאגמה הגרניטית נוצרת מהתכה של קרום גרניטי המתרחשת במקרים נדירים בהם מתחת לסלעי הגרניט עולה מאגמה בזלתית חמה מאוד. המאגמה הבזלתית מתיכה את חלקו התחתון של הקרום ומדקקת אותו. בקרום הדק נוצרים סדקים עגולים, דרכם פורצת המאגמה הגרניטית.
צפיפותה הרבה של המאגמה הגרניטית מותירה את הגזים לכודים בתוכה, ומים וחומרים נדיפים אחרים משתחררים לאט יותר. לחצם בתוך המאגמה גורם להתפרצויות פליניאניות מתפוצצות בעוצמה גבוהה של 7–8 VEI, דוגמת התפרצות-העל שיצרה את שלוש הקלדרות רחבות-הממדים של ילוסטון. התפרצויות אלה מלוות בזרמים פירוקלסטיים כבדים, בכמות רבה של טפרה, ובזרמי לבה סמיכים ועבים הזורמים למרחק של קילומטרים ספורים.
מאגמה גרניטית אופיינית לנקודות חמות יבשתיות דוגמת הרמה האתיופית, ויוצרת שכבות עבות של סלעי איגנימבריט (טוף מולחם), פומיס וריוליט.
סיכום
סוג המאגמה תכולת סיליקה תכולת קוורץ תכולת מומסים טמפרטורה (C°) צמיגות סלעים פלוטוניים סלעים געשיים צבע סלעים גרניטית – פלסית 65%< 10%< גבוהה 950> גבוהה גרניט ריוליט, איגנימבריט, פומיס בהיר אנדזיטית – בינונית 55%–65% 10%> בינונית 1,000> בינונית דיוריט אנדזיט בינוני בזלתית – מאפית 45%–55% 0% נמוכה 1,100> נמוכה גברו בזלת, סקוריה כהה בזלתית אולטרה-מאפית 45%> 0% נמוכה מאוד 1,100< נמוכה מאוד פרידוטיט קומטיט, בוניניט כהה
הנפח היחסי של היווצרות מאגמה ויחס הסלעים הפלוטוניים והגעשיים הנובעים ממנה משתנה באזורים המגמטיים השונים:
ברכסים מרכז-אוקייניים נוצרים 62% מהמאגמה, מנפח זה 86% הם סלעים פלוטוניים ו-14% סלעים געשיים.
בקשתות איים וקשתות געשיות נוצרים 26% מהמאגמה, מנפח זה 93% הם סלעים פלוטוניים ו-7% סלעים געשיים.
בנקודות חמות נוצרים 12% מהמאגמה, מנפח זה 88% הם סלעים פלוטוניים ו-12% סלעים געשיים.
מקור המאגמה – תהליכים מגמטיים
שמאל|ממוזער|250px| מחזור הסלעים: 1 – מאגמה; 2 – התגבשות; 3 – סלעי יסוד; 4 – בליה; 5 – השקעה; 6 – סלעי משקע; 7 – התמרה; 8 – סלעים מותמרים; 9 - המסה
כל התופעות הקשורות בסלע מותך או מותך-חלקית בעומק כדור הארץ נובע ממאגמה, או לבה כאשר היא נפלטת אל פני השטח – לרוב באמצעות התפרצות געשית מהר געש. תהליכים מגמטיים – הנקראים גם תהליכי יסוד – מתרחשים בשלושה שלבים:
היווצרות מאגמה מסלעים מוצקים באמצעות התכה
הובלת והסעת המאגמה ממקום למקום
התקררות המאגמה עד להתמצקותה ויצירת סלעי יסוד.
התהליכים המגמטיים הם חלק חיוני במחזור הסלעים: הם מובילים להיווצרות מגוון רחב של סלעים ומהווים תהליך בסיסי שבו כדור הארץ וכוכבי הלכת מבדלים את מרכיביהם לקרום ומעטפת.
פעילות מגמטית אזורית
פני השטח של כדור הארץ משקפים חומרים ותהליכים הקיימים בעומק רב, בהובלת החומר אל פני השטח וחשיפתו על-פני הקרום באמצעות שחיקה, בליה וסחיפה. תהליכים אלה מספקים לגאולוגים וגאוכימאים מידע חיוני ממנו ניתן להסיק את התכונות הכימיות, המינרלוגיות והתרמיות של פנים כדור הארץ. על-פני השטח קשורים תהליכים אלה באופן הדוק בטקטוניקת הלוחות, מאחר שתהליכים מגמטיים מתרכזים בשולי הלוחות בגבולות פתיחה – דוגמת רכסים מרכז אוקייניים, וגבולות סגירה – דוגמת אזורי הפחתה, אם כי ידועים גם תהליכים מגמטיים פנים-לוחיים – דוגמת נקודות חמות כזו הנמצאת מתחת להוואי. תהליכי יסוד וסלעי יסוד הנוצרים בעקבותיהם אופייניים לאזורים הטקטוניים השונים, לכן משמשים סלעי יסוד עתיקים – ביחד עם מרכיבים מבניים, מותמרים ומשקעיים – לזיהוי סביבה טקטונית עתיקה בהשוואה לדגמים מודרניים.
התוצר האחרון של התהליכים המגמטיים הם סלעי היסוד. יצירת סלעים כבזלת, גברו וקומטיט נובעת מהתכה חלקית של מעטפת מאפית ואולטרה-מאפית בהרכבה. בכדור הארץ ניתן לצפות בתהליך זה ברכסים מרכז-אוקייניים, במשטחי בזלת נרחבים, בגב קשת איים, בבקעים גאולוגיים, בנקודות חמות פנים-לוחיות ובאזורי הפחתה. היווצרות סלעים בינוניים ופלסייים כאנדזיט, דיוריט, ריוליט, אובסידיאן וגרניט מוגבלת לקרום יבשתי מעל אזורי הפחתה. מרבצי עפרות רבים בעלי חשיבות כלכלית קשורים לפעילות של מאגמה פלסית עתירת סיליקה ומכונים "עפרות מגמטיות".
גבולות פתיחה
המאגמה הנוצרת בגבולות פתיחה היא בזלתית, ומקורה בהתכה חלקית של סלע פרידוטיטי מהמעטפת הליתוספירית, המתרחשת בעומק רב ובטמפרטורה גבוהה. לדוגמה, התכה של סלע גארנט-פרידוטיט, המתרחשת בעומק של כ-90 ק"מ ובלחץ של יותר מ-25 קילובר, יוצרת מאגמה אלקלית כהה. הנוזל המגמטי נאגר בתאי מאגמה בבסיסם של רכסים מרכז-אוקייניים, משם חודרת המאגמה לרווח הנוצר בין שני הלוחות המתרחקים זה מזה, ויוצרת דייקים בזלתיים המתקררים באיטיות יחסית. באזורים אלה נוצרים בעיקר סלעי גברו בעלי גבישים גסים, דיאבז – הדומה לגברו בהרכבו הכימי אך גבישיו בינוניים, וסלעי הצטברות פרידוטיטיים משוכבים.
מתוך המאגר מובלת המאגמה אל פני הקרום. במהלך התפרצות תת-ימית ומפגש עם מי האוקיינוס נוצרת בזלת כרים או "לבת כרים" – מבנה בזלתי הדומה לכרים הבנוי מגבישים זעירים במעטה זכוכיתי. בגבולות פתיחה יבשתיים נפלטת המאגמה מבעד לסדקים ויוצרת שפכי בזלת יבשתיים.
גבולות סגירה
המאגמה הנוצרת בגבולות סגירה נוצרת בהתכה חלקית של סלעי בזלת מקרום אוקייני החודר אל המעטפת מתחת לקרום אחר – אוקייני או יבשתי. המאגמה נוצרת בתהליך של התכת שטף ונאגרת בתאי מאגמה. מתחת לקרום אוקייני תיווצר מאגמה בזלתית ובפליטתה ייווצרו קשתות איים, ומתחת לקרום יבשתי תיווצר מאגמה אנדזיטית ובפליטתה ייווצרו קשתות געשיות. געשיות זו של אזורי הפחתה היא המאפיין הגעשי הבולט בגבולות סגירה, אם כי היא עשויה להיווצר גם במקומות שאינם אזורי הפחתה.
מעטפת
המעטפת מורכבת בעיקרה מסלעים פלוטוניים אולטרה מאפיים כהים, דלים בסיליקה אך עשירים בתחמוצות מגנזיום וברזל. הסלע הנפוץ ביותר במעטפת הוא פרידוטיט, המורכב מאוליבין ופירוקסן. סלעים אחרים הם דוניט וקימברליט. נדיר למצוא סלעי מעטפת על-פני השטח, וקיימות שלוש דרכים עיקריות לצפות בהם:
אופיוליטים – אזור המפגש בין הקרום והמעטפת העליונה הנחשפים על-פני השטח בעקבות פעילות טקטונית
קסנוליתים של פרידוטיט ודוניט שנאספו על ידי המאגמה מדפנות המאגר בדרכה אל מחוץ לקרום ונראים בתוך סלעים געשיים
צינורות קימברליט נושאי יהלומים מתחתית המעטפת המרפדים צינורות הזנה חשופים.
תהליכי התכה
שמאל|ממוזער|250px|עקומות מוּצקיוּת ונוֹזליוּת של התכת סלעים
התכה בפיזיקה פירושה תהליך חימומו של חומר מוצק עד לנקודה שבה הוא הופך לנוזל. נקודה זו נקראת נקודת התכה: הטמפרטורה שבה מצבי הצבירה המוצק והנוזל נמצאים בשיווי משקל תרמודינמי. מקובל להציג נקודת התכה כאשר הלחץ החיצון הוא אטמוספירה אחת בטמפרטורת החדר. להתכה נחוץ חום כמוס – כמות האנרגיה בצורה של חום הדרושה לחומר מסוים כדי לשנות מצב צבירה.
היבט חשוב בהבנה של תהליכים מגמטיים הוא היותו של פנים כדור הארץ מוצק בעיקרו – עובדה שהוצגה במאה ה-19 על ידי לורד קלווין, אשר הוכיח זאת על בסיס המשיכה הכבידתית של השמש והירח. לא ניתן היה להוכיח זאת קודם לניתוח גלים סייסמיים, וגאולוגים סברו כי התפרצות לבה מהרי געש נובעת מזרימה כלפי מעלה של חומר המצוי במצב נוזלי תמידי במעמקי כדור הארץ. כיום ידוע כי הלחץ בחלקה העמוק של המעטפת גבוה דיו לשמור על הסלעים במצב מוצק למרות הטמפרטורות הגבוהות השוררות בה. לכן, מובן כי אזורים של פעילות געשית הם אלה שבהם נוצרת מאגמה באמצעות התכת סלעים שהיו מוצקים בעבר.
קיימות שלוש דרכים להתכת סלעים, והאסוציאציה הראשונית העולה בהקשר להתכתם היא עליית טמפרטורה, בדיוק כפי שקרח נמס בתנאים אלה. אולם, אין הדבר כך בהתכת סלעי המעטפת: במרבית המקרים מתרחשת התכת סלעים ללא עלייה בטמפרטורה וללא הסעת חום, אלא כתוצאה מירידת לחץ או משינוי בהרכב הכימי – בעיקר בשל תוספת מים המורידה את נקודת ההתכה. שני מצבים אלה מאפשרים התכה מאחר שהאנרגיה הדרושה לה כבר מצויה בסלעים בתנאים המתאימים. בנוסף, סלעים הם תערובת של מינרלים שונים, שלכל אחד מהם נקודת התכה משלו – עובדה הגורמת להרחבת טווח הטמפרטורות של התכה חלקית, גם בלחץ קבוע. נקודת ההתחלה של התכה – בה הסלע עדיין מוצק – נקראת "נקודת המוּצקוּת" (solidus), ואוסף של נקודות כאלה נקרא "עקומת מוּצקיוּת". נקודת הסיום של ההתכה – בה הסלע על גבישי המינרלים המרכיבים אותו מותך לגמרי – נקראת "נקודת הנוֹזליוּת (liquidus), ואוסף של נקודות כאלה נקרא "עקומת נוֹזליוּת". עקומות אלה מראות את טווח התנאים בהן מתרחשת המסת סלעים במעטפת העליונה ובאזורים טקטוניים וגעשיים שונים.
התכה בעליית טמפרטורה
המולקולות בחומר מוצק ערוכות במבנה מסודר והרווחים ביניהם קטנים. כאשר מחממים חומר הנמצא במצב מוצק, הטמפרטורה הפנימית שלו עולה עד שהיא מגיעה לנקודת ההתכה של חומר זה. בנקודה זו גורמת הטמפרטורה לשבירת הקשרים בין חלקיקי החומר ולהפיכתו לנוזל – מצב שבו נותר רווח קטן בין מולקולות החומר, אך הן איבדו את המבנה המסודר בו היו ערוכות קודם-לכן, כך שהתנועה בין המולקולות רבה יותר. סלעים נוהגים ככל חומר אחר במצב זה, והם יותכו כאשר הטמפרטורה בה הם נתונים תעלה לנקודת ההתכה שלהם.
התכה של שחרור לחץ
כאמור, הלחץ בחלקה העמוק של המעטפת גבוה דיו לשמור על הסלעים במצב מוצק על אף הטמפרטורות הגבוהות השוררות בו, בכך שהוא שומר על המבנה הפנימי הסדור של הסלע. שחרור הלחץ מפריע למבנה הפנימי ובכך הוא מאפשר לחום הרב להתיך סלעים. שחרור הלחץ מוביל להתכה של מאגמה בזלתית ופליטתה ברכסים מרכז-אוקייניים, בנקודות חמות ובגב קשתות איים, ועשוי לתרום במידה מסוימת להמסה גם באזורי הפחתה ובקשתות יבשתיות. התכה בתנאי שחרור לחץ תלויה במבנה הטמפרטורה של כדור הארץ, ביחסי הפאזות של סלעי המעטפת ובקיומם של זרמים אנכיים באסתנוספירה, שביכולתם להסיע חומר במהירות ללא חילופי חום משמעותיים עם הסביבה.
התכה של שחרור לחץ היא תהליך של התכה חלקית, ותמיד נשאר במעטפת תוכן מוצק מהחומר הסלעי המקורי, שאינו נכלל במאגמה. היפרדות המאגמה הנוזלית משארית התוכן המוצק הנותר במעטפת היא תוצאה של הולכת המאגמה ולא של התכה מלאה. נפח או שטף המאגמה הנוצר בהתכה תלוי באותם משתנים המשפיעים על עצם ההתכה: עובי הליתוספירה, הטמפרטורה הפוטנציאלית ונוכחות מים, כמו גם שיעור זרימת סלעי המקור במעטפת מאזור ההתכה.
שמאל|ממוזער|200px|קשת איים – באזור ההמסה מעל הלוח המופחת, מתרחשת התכת שטף
התכת שטף
התכת שטף (Flux Melting) היא התכה בנוכחות נוזלים, בעיקר מים. העובדה כי באזורי הפחתה ובקשתות איים מתרחשת התכת שטף הועלתה לראשונה בשנת 1972, על אף שהטבע המדויק של התכה מסוג זה עדיין שנוי במחלוקת. באזורים אלה חודר גוש עתיק, קר וכבד של ליתוספירה אוקיינית ("הלוח הנוחת") הנושא עליו סלעי משקע ספוגים במים אל המעטפת המצויה מתחת ללוח אחר ("הלוח הרוכב"). נוכחות המים בלוח הנוחת מורידה את נקודת ההתכה של הסלעים בתחתית הלוח הרוכב וגורמת ליצירת המאגמה.
הלוח הנוחת נותר קר יחסית, ורק סלעי המשקע שהצטברו עליו מותכים ישירות. התכה זו יוצרת נוזל מגמטי הנע כלפי מעלה לחלקה הרדוד של המעטפת מתחת ללוח הרוכב ומשנה את הרכבה. במרכיבים הבבזלתיים המצויים בעומק רב יותר בקרום הנוחת מתרחשת דהידרציה (dehydration) – תגובה הגורמת לפליטת מולקולת מים ממולקולה גדולה יותר – היוצרת נוזל עשיר במים, דבר הגורם למאגמה להיות נפיצה יותר.
נתך סלעים
קיימת הבחנה בין "דוֹרוֹת" של מאגמה, החשובה להבנת מוצאם של הסלעים הנוצרים ממנה:
נתך ראשוני – כאשר סלע ניתך, הוא יוצר נוזל הנקרא "נתך ראשוני". נתכים ראשוניים קודמים לתהליך של גיבוש מפריט, ולכן מייצגים את נקודת המוצא של ההרכב המגמטי. בטבע נדירים נתכים ראשוניים, ודוגמה לנתך ראשוני כזה הוא עורקים ועדשות גרניטיים של מיגמטיטים. נתכים ראשוניים הנובעים מהמעטפת חשובים במיוחד ונקראים "נתכים פרימיטיביים" או "מאגמה פרימיטיבית". בהגדרת ההרכב של מאגמה פרימיטיבית ברצף מגמטי הנוצר בהתכה ניתן לדגום את הרכב הסלעים מהם נוצר הנתך – נתון חשוב המאפשר להכיר באופן עקיף את הרכב המעטפת.
נתך הורי – הרכב מאגמה ממנו נובע טווח של הרכבים לאחר גיבוש מפריט. במקרה שלא ניתן לנתח את הרכב הנתך הראשוני ישירות, ניתן לנסות ולנתח אותו מהרכבים שניוניים. דוגמה: סדרה של זרמי בזלת עשויים לנבוע מנתך הורי אחד, וניתוח הרכבם וההבדלים ביניהם באמצעות מודלים של גיבוש מפריט יוביל להגדרת הנתך ההורי.
סלע הצטברות – גיבוש מפריט והצטברות הגבישים שנוצרו במהלכו יוצרים סלעי הצטברות, שזיהויים ככאלה חיוני לזיהוי הנתך הראשוני ממנו נוצרו. הבחנה חשובה נוספת נוגעת לזיהוי המינרלים המצטברים שנפרדו מהמאגמה, גם במקרה של סלעים שאינם נושאים פנוקריסטים.
גיבוש מפריט
שמאל|ממוזער|250px|גיבוש מפריט: טווחי התגבשות של מינרלים במאגמה: מעל הטווח – מוצק, מתחת לטווח – נוזל; הקו האדום מציין הרכבים דומים בין הסלעים
גיבוש מפריט הוא שורת תהליכים הדרגתיים של התבדלוּת והתגבשות מינרלים שונים במאגמה במהלך התכתה, התקררותה, הובלתה והתפרצותה כלבה. לכל מינרל נקודת התכה משלו כאשר הטמפרטורה עולה, שהיא גם נקודת ההתגבשות שלו כאשר הטמפרטורה יורדת.
התגבשות המאגמה לסלעים היא תהליך ממושך ומורכב, המתחיל בהתגבשותם של המינרלים בתוך התמיסה המגמטית. כל מינרל מתגבש כאשר הוא שואב את האטומים הנחוצים לו מתוך הנוזל המגמטי. לאחר התגבשותו ישתנה הרכב הנוזל ויכיל ריכוז נמוך יותר ויותר של האטומים ששימשו לבניית המינרל.
בהתגבשותם מתוך המאגמה במאגר כלשהו – תא מאגמה או סדק בקרום – יוצרים המינרלים סלעי יסוד פלוטוניים וגעשיים. הגיוון בהרכב סלעי היסוד נובע מהתפתחות מאגמות שונות בהרכבן, שהובלו ממקום היווצרן המקורי לעומק רדוד בו החלו להתגבש או אל פני השטח. מערכת התהליכים הראשונית המתרחשת במאגמה לאחר הובלתה כוללת:
התגבשות חלקית – תהליך המתרחש במהלך התקררות המאגמה ובו צומחים גבישים מתוך הנוזל ונבדלים כימית ופיזיקלית מהנוזל המשתנה.
התמזגות של חומרים זרים – מנגנון המעלה את תכולת הסיליקה במאגמה ומתרחש כאשר מאגמה בסיסית חמה חודרת אל סלעי קרום פלסיים קרים, מתיכה אותם וסופגת מהם מרכיבים המשנים את הרכבה המקורי.
התחדשות מלאי המאגמה –הזרקת מאגמה חדשה, חמה ולא מובדלת גורמת להפרעות בהתגבשות המינרלים באמצעות תוספת חום, שינוי הרכב כימי ושינוי בנקודה האוטקטית בה מתקיימת השפעת גומלין בין שני מינרלים, המורידה את נקודת ההתכה וההתגבשות שלהם בהתאם לנוכחותם היחסית בתמיסה.
עירוב מאגמות – תהליך המעיד על מפגש בין שני סוגים של מאגמה, בו נוצר הרכב כימי משותף לשניהם, באמצעות התכת סלעי סביבה וחדירת מאגמה זרה, שונה בהרכבה מהמאגמה המקורית, למאגר.
הובלת המאגמה
זרימת לבה או התפרצויות מתפוצצות הן הביטוי האלים לפעילות המתרחשת עמוק בתוך כדור הארץ. תהליכי ההתכה החלקית יוצרים תערובת נוזלית הנפרדת מהמאגר ומובלת לעומקים רדודים. הובלתה זו של המאגמה מאזורי ההתכה לאזורי הפליטה וההתפרצות הוא תהליך מגמטי יסודי.
קיימים כמה מנגנוני הובלה של מאגמה, והגורם העיקרי המניע אותם הוא כוח עילוי, המושפע מהבדלי הצפיפות בין המאגמה לסלעי הסביבה.
זרימה בנקבוביות
שמאל|ממוזער|150px|זרימת מאגמה לאורך גבולות גבישים
השלב הראשוני של היפרדות הנתך מן הסלע הוא זרימה בנקבוביות הנוצרות בסלע עם תחילת ההתכה. מרקם סלעים בהרכב מעטפת מראה כי בשלבים ראשוניים של ההתכה חלקית בטמפרטורות השוררות במעטפת, הנתך מאורגן ברשת של צינוריות לאורך גבולות הגבישים היוצרים את המשקע המוצק. הנתך יוצר אם כן רשת דרכה הוא יכול לזרום ביחס לגבישים המוצקים, זרימה המונעת על ידי מפל לחצים הנובע בעיקר מכבידה אך גם בשל חדירוּת הסלע וכוחות גזירה הפועלים במהלך עיוותו. אף-על-פי שהקשר המדויק אינו ידוע, חדירות היא פונקציה גדלה והולכת של כמות הנתך הקיים, כך שיותר נתך יכול לזרום באזור בו קיים יותר נתך. זרימה בנקבוביות היא תהליך איטי למדי של הובלת נתך, והיא נחשבת כמאפשרת איזון כימי מתמשך בין הנוזלים והמוצקים בתנאי מעטפת. במקרים מסוימים, איזון כימי כזה יכול לגרום להתכת-יתר ולהגדלת נפח הנתך. מאחר שהגדלת נפח זו מגבירה כאמור את החדירות, זרימה מוגברת עשויה להוביל להתכת-יתר נוספת ולהתפתחות חוסר יציבות המגדילה את הנקבוביות של מסת האם הסלעית. תהליך זה חשוב להפרדה של מאגמה בזלתית מן המעטפת, לקביעת המאפיינים הכימיים של בזלת ברכסים מרכז אוקייניים ולהסבר סוגי הסלעים השונים ותפוצתם במחשופים שהיו בעבר חלק מהמעטפת האוקיינית. דוגמה לכך ניתן לראות ברצועות הדוניט וההרצבורגיט באופיוליט הנחשף בעומאן.
דיאפיריות
שמאל|ממוזער|250px|מבט ממסוק: מסיב קונדיור במזרח רוסיה נוצר מדיאפיר מגמטי
בנוסף לזרימה היחסית בין נתך נוזלי לבין מוצקים בהתכה חלקית, צבר גדול של נתך כזה עשוי לנדוד מן הסביבה בה נוצר. כאשר מסה של צבר כזה זורמת כלפי מעלה באמצעות כוח הציפה, הוא נקרא דיאפיר, וזרימה כלפי מעלה של חומרי מעטפת באמצעות תימרת מעטפת נקראת "דיאפיר מעטפת". הדיאפיר מגיב כחומר פלסטי כאשר מופעל עליו מאמץ בעומק רב, והוא חודר לסלעי הסביבה, נקרש ויוצר בהם מעין פקק.
ניתוח של ראיות גאולוגיות ומודלים נומריים במסיב קונדיור (Кондёр) – מחדר עגול שקוטרו כ-8 ק"מ במזרח רוסיה – מראים כי דיאפיר מעטפת טרנס-ליתוספרי (חוצה ליתוספירה) אינו זקוק לפעילות טקטונית אזורית כדי להתקיים אלא נובע מהפרעה ראולוגית המאפשרת זרימת מאגמה. מסקנת המחקר היא כי תהליך זה נפוץ ועשוי להסביר תוואים דמויי-מכתש בכדור הארץ העתיק ובכוכבי לכת ארציים אחרים. התהליך במסיב קונדיור מוסבר בכך שסלעי המעטפת הליתוספרית הגיבו בחריפות לנתכים הנובעים ממקורות עמוקים, וחוסר היציבות שנבע מהצטברות של נתך עשיר במומסים דחק סלעי דוניט אל הקרום כדיאפיר. תוצאות המחקר מראות כי דיאפיריות טרנס-ליתוספרית היא מנגנון שריר להעתקת נתך, ועשוי להיות מנגנון נפוץ לתחילת ביקוע יבשות שתוצאתו שבירת הליתוספירה מעל תימרות מעטפת. מסקנה נוספת של המחקר היא כי דיאפיר מעטפת טרנס-ליתוספרי הוא דרך חשובה להעברת מסה בכדור הארץ. מחקר נוסף, הנשען על ראיות שהתקבלו מלוויין למיפוי כבידה, גורס כי רעידות אדמה בעוצמות גבוהות נגרמות על ידי דיאפיריות ראולוגית של חומרי קרום-מעטפת.
הזרקת דייק
שמאל|ממוזער|150px|דייק במכתש רמון
זרימה בנקבוביות בתוך הליתוספירה הופכת אמצעי לא יעיל להובלת נתך מאחר שהטמפרטורות הנמוכות ביחד עם הסעת החום גורמות להולכה איטית של המאגמה במעטפת ולכן לקרישתה. תהליך זה הופך על פניו את החדירוּת באסתנוספירה וחוסם את צינוריות ההובלה באמצעותן יוצר הנתך מגע עם הסלעים. כמו כן, החוזק הפלסטי של המינרלים גובר עם ירידת הטמפרטורה לנקודה בה הגבישים המארחים אינם יכולים לנוע על-מנת לאפשר שינויים בנתך. מצד שני, מצב זה מאפשר ללחץ הדיפרנציאלי להתעצם במקום להיחלש. הלחץ הדיפרנציאלי גורם לחולשה בסלע, וכתוצאה ממנה לפריכותו וסדיקתו, ולכן הובלת הנתך בעומקים רדודים נשלטת על ידי היווצרות סדקים דרכם נע הנתך. תהליך זה נקרא "הזרקת דייק", והנתך שהתגבש בסדקים אלה וחוצה את שכבות הסלע שקדמו לחדירתו נקרא דייק.
מטבעה, הזרקת דייק היא תהליך אפיזודי-מקומי, מאחר שדרוש מאמץ רב ליצירת נקודות חולשה וסדקים בסלע ולהובלת צבר גדול של מאגמה מבעד לסדקים אלה. מצד שני, זרימה בנקבוביות היא תהליך מתמשך, והמעבר בינה לבין הזרקת דייק – הקשורה בהובלת המאגמה מהאסתנוספירה לליתוספירה – כרוכה באגירת הנוזל המגמטי במאגרים זמניים, שהם למעשה תאי מאגמה בהם מתרחש הגיבוש המפריט.
התפרצות געשית
שמאל|ממוזער|200px|התפרצות אטנה, 2002
השלב האחרון בהובלתה של המאגמה הוא פריצתה אל פני השטח כזרמי לבה או כאפר געשי בהתפרצות געשית. המאגמה הנתונה בלחץ רב במאגר מחפשת מוצא באמצעות סדקים בקרום. סדקים אלה עשויים להיות חסומים ואינם מובילים אל פני השטח אלא כלואים בתוך הקרום, דוגמת מחדרים פלוטוניים דוגמת סיל ודייק. לעומת זאת, סדקים המובילים אל פני השטח נקראים צינורות הזנה, ואלה נפערים באמצעות הלחץ העצום הדוחף את המאגמה כלפי מעלה. צינור הזנה עשוי להיסתם בין התפרצות אחת לשנייה באמצעות פקק געשי או כיפה געשית, ובמהלך ההתפרצות הבאה עשויה המאגמה לפוצץ ולפורר את הפקק או לפרוץ צינור הזנה חדש.
המקום בו התוצרים של התהליכים המגמטיים השונים – בצורה של לבה או אפר געשי – זורמים או מתפוצצים בפני השטח, נקרא הר געש.
תפוצה
שמאל|ממוזער|200px|תמונת לווין של האי טנריפה, במרכזו מתנשא הר הגעש טיידה
כאמור, מאחר שלא ניתן כמעט לראות מאגמה במקום היווצרה, העדויות לקיומה הן הרי געש וסלעי יסוד, גם בכדור הארץ וגם במערכת השמש.
מאגמה בכדור הארץ
אם כי סלעי משקע מכסים את מרבית הקרום, נפחו נשלט על ידי סלעי היסוד – תוצריה של המאגמה. קל לשער קיום מאגמה ותהליכים מגמטיים בשולי לוחות – בגבולות פתיחה וסגירה גם יחד. עם זאת, אזורים געשיים רבים הם פנים-לוחיים, דוגמת איי הוואי, האיים האזוריים, האיים הקנריים ואיי קייפ ורדה – המצויים בתוך לוחות אוקייניים, הגם שחלקם סמוכים לגבול לוח. געשיות פנים-לוחית מצויה גם בלוחות יבשתיים: מישור הנהר סנייק באיידהו, קלדרת ילוסטון במונטנה, קו התלים הישראלי ומרכזים געשיים רבים באפריקה הם רק חלק ממאות ריכוזים געשיים פנים-לוחיים הפעילים בהווה.
מאגמה מחוץ לכדור הארץ
שמאל|ממוזער|200px|אולימפוס מונס במאדים
בגופים שונים במערכת השמש קיימים הרי געש – חלקם פעילים וחלקם כבויים. שרידים לפעילות געשית בירח נמצאו בימות, שרבות מהן מהוות משטחי בזלת נרחבים. גם במאדים התקיימה פעילות געשית, שהשתמרה באולימפוס מונס – הר הגעש הגבוה ביותר במערכת השמש. קרוב ל-90% מפני השטח של נוגה נראים כמכילים לבה בזלתית קרושה חדשה יחסית ועל פניו נראים הרי געש נישאים. על איו, ירחו של שבתאי, מתנשא הר הגעש טוושטר (Tvashtar). זוהו הרי געש גם על טריטון – ירחו של נפטון, על אנקלדוס – ירח נוסף של שבתאי, ובגופים אחרים כגון אירופה, טיטאן, גנימד, מירנדה וקווה-וואר בחגורת קויפר.
ראו גם
גאולוגיה - מונחים
וולקנולוגיה
לבה
הר געש
התפרצות געשית
פטרולוגיה
סלע יסוד
סלע הצטברות
סביבת היווצרות
לקריאה נוספת
Encyclopedia of Volcanoes, Academic Press, ,עמ' 55–245
Encyclopedia of Geology, Elsevier Academic Press, First edition 2005, , כרך 3, עמ' 209–217
Marjorie Wilson, Igneous Petrogenesis: A Global Tectonic Approach, 1987, וגם בגוגל ספרים
קישורים חיצוניים
שלמה שובאל, צפונות כדור הארץ, האוניברסיטה הפתוחה (דורש הרשמה לאתר) ובגוגל ספרים
הערות שוליים
*
קטגוריה:וולקנולוגיה
קטגוריה:פטרולוגיה | 2024-10-18T18:31:05 |
לבה | שמאל|ממוזער|300px|מזרקת לבה בהוואי
שמאל|ממוזער|300px|לבה זורמת בהוואי
לַבָּה היא סלע מותך הנפלט מהר געש במהלך התפרצות געשית, ומקורה במאגמה שנפלטו ממנה מרבית הגזים. הלבה הנפלטת נוזלית, חמה מאוד – C° 700–1,200, ועשויה להיות צמיגה מאוד – בערך פי 100,000 ממים. בהתקררותה יוצרת הלבה סלעים געשיים, הנקראים גם "סלעי פרץ". בהתמצקותה שותפה הלבה לבניית הרי געש ורמות געשיות. מקור השם בלטינית: Lavo – לשטוף.
הלבה נפלטת מהר הגעש בכמה אופנים:
קילוחי לבה – פליטה מתונה של לבה דלה בגזים מלועו של הר געש או מסדקים במורדותיו ובסביבתו. הקילוח מחולק למתלול – חזית הקילוח, וגב – חלקו העליון של הקילוח. ככל שהקילוח מתרחק ממקורו, כך הופכת הלבה צמיגה ואיטית יותר, ומתלול הקילוח הופך גבוה יותר.
שפכי לבה – זרמים מתונים הנפלטים מסדקים הנוצרים במורדותיו ובסביבתו של הר געש.
וילונות לבה – פליטה של יריעות לבה רציפות.
מזרקות לבה – התפרצות לא מתפוצצת מתוך הלוע הפולטת לאוויר זרמי לבה גבוהים (עד 500 מטרים), בזרם רציף או בסדרת זרמים קצרים. מזרקות לבה אופייניות להתפרצות הוואית וסטרומבוליאנית.
הרכב ותכונות
שמאל|ממוזער|250px|אגם לבה בארטה אלה
הרכב הלבה הנפלטת בהתפרצות געשית שונה מהר געש אחד למשנהו, והוא משפיע על סוג ההתפרצות הגעשית, על הסלעים הנוצרים בה ועל מבנה הר הגעש. הלבה, כמו מאגמת-האֵם שקדמה לה, מורכבת ממספר קטן של יסודות: חמצן, צורן, חמרן, ברזל, מגנזיום, טיטניום, סידן, נתרן, אשלגן וזרחן. מאחר שחמצן וצורן הם היסודות הנפוצים ביותר בלבה, מוגדרים ההבדלים בהרכבן של לבות מסוגים שונים על-פי תכולת הסיליקה (SiO2) והקוורץ היחסית בהן. בנוסף לחומרים המרכיבים את הלבה עשויים להיפלט עמה גם גבישי מינרלים וקסנוליתים שנכלאו בה.
לתכולה היחסית של הסיליקה והקוורץ ולכליאת בועות גז השפעה על חומה של הלבה, וכתוצאה מכך גם על צמיגותה. השפעה נוספת חלה על אופן פליטתה של הלבה, על הסלעים הנוצרים בקרישתה ועל המבנים שהיא יוצרת. ככל שהלבה מכילה כמות יחסית גדולה יותר של סיליקה וקוורץ, היא נוטה להיות צמיגה וקרה יותר, לפרוץ בעוצמה רבה ולזרום באיטיות. לבה שצמיגותה נמוכה נוטה לזרימה מהירה ולהתפרצויות מתונות.
ההבדלים בין סוגי הלבה:
סוג הלבה תכולת סיליקה תכולת גז טמפרטורה צמיגות סוג התפרצות סוגי סלעים צבע סלעים פלסית 65%< גבוהה C° 800> גבוהה וולקנית-פליניאנית ריוליט, טוף, פומיס, אובסידיאן, דקיט בהיר בינונית 55%–65% בינונית C° 1,000> בינונית סטרומבוליאנית אנדזיט בינוני מאפית 45%–55% נמוכה C° 1,100> נמוכה הוואית בזלת, טוף, סקוריה כהה אולטרה-מאפית 45%> נמוכה מאוד C° 1,100< נמוכה מאוד הוואית קומטיט, בוניניט כהה
לבה פלסית
שמאל|ממוזער|150px|פומיס
לבה פלסית עשירה בסיליקה (יותר מ-65%), בקוורץ (יותר מ-10%) ובגזים, ולבה ריוליטית עשירה בסיליקה יותר מלבה דקיטית. לבה מסוג זה נוטה להיפלט בטמפרטורה נמוכה יחסית ולהיות צמיגה מאוד. צמיגותה הרבה של לבה פלסית נובעת ממרכיביה: סיליקה, חמרן, אשלגן, נתרן וסידן, היוצרים פולימר נוזלי סמיך ועשיר בפצלת השדה וקוורץ. מים וחומרים נדיפים אחרים משתחררים לאט יותר, והלבה נפלטת בהתפרצויות פליניאניות מתפוצצות המלוות בזרמים פירוקלסטיים כבדים, בכמות רבה של טפרה ובזרמי לבה סמיכים ועבים (50 עד 500 מ') הזורמים למרחק קצר (קילומטרים ספורים). לבה פלסית נפלטת בטמפרטורות נמוכות יחסית: C° 650–750. הרי הגעש הפולטים לבה מסוג זה הם שכבתיים, יבשתיים ואופייניים לגבולות סגירה כטבעת האש (פינטובו) והים התיכון (וזוב). הסלעים הנוצרים מלבה פלסית נוטים להיות בהירים: טוף, פומיס, אובסידיאן ודקיט.
סוג נוסף של לבה פלסית הוא לבה ריוליטית, הנפלטת בטמפרטורה גבוהה יחסית: יותר מ-C° 950 ואופיינית לנקודות חמות יבשתיות דוגמת ילוסטון והרמה האתיופית. לבה מסוג זה יוצרת שכבות עבות של איגנימבריט (טוף מולחם), פומיס בנפח של 10–100 ק"מ מעוקב, וסלעי ריוליט.
שמאל|ממוזער|150px|סלעי אנדזיט
לבה בינונית
לבה בינונית המכילה פחות חמרן וסיליקה (55%–65%) ובדרך-כלל עשירה יותר במגנזיום ובברזל, הנקראת גם "לבה אנדזיטית". צמיגותה של לבה זו קטנה מזו של לבה פלסית כתוצאה מהרכבה, ומאחר וטמפרטורת הפליטה שלה (עד C° 1,000) נוטה לפגוע בקשרי הפולימר נוצר נוזל דליל יותר. בסוג זה של לבה ניתן למצוא פנוקריסטים קטנים – גבישים נראים לעין, לרוב אמפיבול ופירוקסן, שהתגבשותם החלה בתוך המאגמה. לבה זו נוטה לפרוץ בהתפרצויות מתפוצצות בעוצמה של 2-7 VEI והיא אופיינית לשולי אוקיינוסים, לקשתות איים וקשתות געשיות, לדוגמה: פריקוטין במקסיקו, סטרומבולי, הר ארבוס באנטארקטיקה, הר סנט הלנס ברכס קסקייד והרי האנדים. לבה בהרכב זה יוצרת סלעי אנדזיט.
לבה מאפית
שמאל|ממוזער|150px|משושי בזלת
לבה מאפית דלה יחסית בסיליקה (45%–55%) ועשירה במגנזיום וברזל. צמיגותה של לבה זו נמוכה מאחר שטמפרטורת הפליטה שלה (C° 1,100) נוטה לפגוע בקשרי הפולימר וליצור דיפוזיה בתוך הנוזל. הלבה זורמת בנקל ומשחררת במהירות את מעט הגזים המומסים בה. בלבה מאפית ניתן למצוא פנוקריסטים גדולים שצמיחתם מתאפשרת בגלל התקררות איטית. לבה מסוג זה אופיינית להרי געש ימיים ברכסים מרכז אוקייניים (איסלנד) או מעל נקודות חמות (קו התלים הישראלי והאיים הגעשיים של הוואי). הלבה נפלטת בהתפרצויות הוואיות דרך צינורות הזנה או ממערכת סדקים, ונוטה לזרום למרחק רב. זרימה זו יוצרת חרוטי טוף, חרוטי מגן ורמות געשיות. מבנים אופייניים לסוג זה של לבה הם "לבת אא", "לבת פהויהוי" ובזלת כרים. הסלעים הנוצרים מלבה זו נוטים להיות כהים: בזלת, טוף, סקוריה, טרכיט ופלגוניט.
לבה אולטרה-מאפית
שמאל|ממוזער|150px|קומטיט
לבה אולטרה-מאפית דלה בסיליקה (פחות מ-45%) ועשירה בברזל ובתחמוצות מגנזיום. צמיגותה נמוכה מאוד וקרובה לזו של מים, מאחר שבטמפרטורה של יותר מ-C° 1,100 לא מתאפשר פילמור. סוג זה של לבה התקיים בשעה שכדור הארץ היה חם מאוד, דבר שאיפשר כמות גדולה של מגנזיום בלבה בפרוטרוזואיקון ובתחילת הפנרוזואיקון. לבה אולטרה-מאפית אחראית להיווצרות שני סוגי סלעים געשיים:
קומטיט (Komatiite) – סלע דל בסיליקה (40%–45%) ועתיר ברזל, המכיל כ-18% תחמוצת מגנזיום. מקורו במאגמה מתחתית המעטפת והוא נוצר מלבה חמה במיוחד שהגיעה לטמפרטורה של C° 1,600. מקור שמו: נהר קומאטי (Komati) בדרום אפריקה. הקומטיט הצעיר ביותר נמצא באי גורגונה (Gorgona) בקולומביה, וגילו כ-90 מיליון שנה. גילם של שאר הקומטיטים שנמצאו עולה על 3 מיליארד שנה, ולא ידועים סלעים נוספים מתקופות מאוחרות יותר. מאפיין מרהיב במיוחד של קומטיט הוא מרקמו הייחודי המורכב מפנוקריסטים דקיקים וארוכים של אוליבין.
בוניניט (Boninite) – סלע עתיר מגנזיום שמקורו באזורי הפחתה והעתקי חילוף. מקור שמו באיי בונין, דרומית ליפן.
בזלת פיקריט (Picrite basalt) – בזלת עתירת מגנזיום המכילה פנוקריסטים של אוליבין.
סוגים מיוחדים
שמאל|ממוזער|250px|עמודי פונוליט באזור אוסטי נד לבם בצ'כיה
לבות אלקליות
דרך נוספת לסיווג כימי של לבה היא תכולת תחמוצות של מתכות אלקליות (Na2O ו-K2O). בניגוד לסוגים המפורטים למעלה, מצויים סוגים נדירים של לבה המכילים כמויות שונות של מתכות אלקליות. סוגי לבה אלה עשויים להיווצר באזורים טקטוניים שונים, אך נמצאים לרוב בהעתקים, בגבן של קשתות איים ובנקודות חמות תוך-לוחיות.
לבות אלקליות אופייניות לדעיכות געשיות, כפי שניתן לראות בשלבים האחרונים של חרוטים טפילים ובזרמי הלבה בחרוטי המגן של הוואי. לבות טרכיטיות ופונוליטיות הנוצרות לאחר גיבוש מפריט נפלטות בהתפרצויות בעוצמה נמוכה וזורמות למרחק רב, כמו גאיות הפונוליט במערב ערב הסעודית. עם זאת, זרמים נרחבים של לבות אלה ניכרות גם בהעתקים, דוגמת הרמה האתיופית הנחצית על ידי הבקע הסורי-אפריקני.
לבה קרבונטיטית ונטרוקרבונטיטית
לבה קרבונטיטית מכילה יותר מ-50% מינרלים קרבונטיים (CO3) שבהרכבם פחות מ-10% סיליקה. סוג לבה זה נוטה להיפלט בטמפרטורות נמוכות, C° 500–600. ידועים רק כמה מאות מקורות בעולם לסלעים קרבונטיטים, ורובם הם סלעים פלוטוניים עתירי קלציט היוצרים מחדרים רדודים כגון פקקים געשיים ודייקים. סלעים קרבונטיטיים געשיים נדירים יותר, והם מוגבלים להעתקים יבשתיים כעמק הריין ומערכת ההעתקים במזרח אפריקה. מרבית הלבות הקרבונטיטיות אינן צמיגות עקב תכולת סיליקה נמוכה, ולכן זרמיהן דקים ואינם עולים על סנטימטרים ספורים.
שמאל|ממוזער|250px|זרמי לבה
לבה נטרוקרבונטיטית היא לבה קרבונטיטית המועשרת בתחמוצות אלקליות (בעיקר של נתרן ואשלגן). לבה זו כהה, אך מיד עם פליטתה היא מתקררת במהירות ומלבינה כתוצאה ממגע עם מים. הלבות הנטרוקרבונטיטיות נוצרות ישירות מתוך מאגמה: בלבות אלה ניכרות חתימות איזוטופיות המצביעות על מוצאן הישיר ממעטפת. הלבה הנטרוקרבונטיטית העשירה בתחמוצת נתרן (Na2O) ודלה בתחמוצת מגנזיום (MgO) הנמצאת בהר הגעש אול דויניו לנגאי (Ol doinyo Lengai) בטנזניה מצביעה על גיבוש מפריט גבוה של המאגמה. באול דויניו לנגאי נמצאו גם לבות קרבונטיטיות, והוא נותר המקור הפעיל היחיד ללבות אלה.
על מקורן של הלבות הקרבונטיטיות קיימת מחלוקת. יש מדענים הגורסים כי שני סוגי הלבה – קרבונטיטית ונטרוקרבונטיטית – נוצרו ישירות מתוך מאגמה. לעומתם גורסים מדענים אחרים כי הלבות הקרבונטיטיות נוצרו מתוך לבות נטרוקרבונטיטיות עשירות בפחמת נתרן, הנוטה להיות מסיסה מאוד ונמסה במגע עם מי מעיינות חמים וגשמים. ראיה לכך היא הימצאות כל הלבות הנטרוקרבונטיטיות על-פני כדור הארץ באתרי התפרצות היסטוריות ואי-הימצאותן בסלעים עתיקים יותר.
סוגים נוספים
לבה המכילה סולפיד נחושת נמצאה בהרי געש בצ'ילה ובבוליביה.
לבה המכילה תחמוצות ברזל, המהווה עפרות ברזל שנפלטה בפרוטרוזואיקון בקירונה שבשוודיה ונמצאה גם ברחבי צ'ילה, קשורה לסלעי יסוד עתירי תחמוצות אלקליות.
לבה של נפליניט (Nephelinite, סלע יסוד המורכב מנפלין ואוגיט) המכיל אוליבין – סוג נדיר של לבה שמקורו בעומק רב במעטפת המכילה נודולות של פרידוטיט.
תוצרי לבה
שמאל|ממוזער|200px|לבת "אא"
תכונותיה והתנהגותה של הלבה בעת זרימתה יוצרים תוצרי זרימה שונים. אלה ניתנים לזיהוי גם לאחר שכוסו בזרמי לבה חדשים וגם לאחר שנקברו וחלה בהם התמרה.
תוצרים של זרימת קילוח
תוצרי לבה הנוצרים בגב הקילוח במהלך הזרימה:
לבת גושים – גושי סלעים הבולטים על-פני גב הקילוח לבה מקרישה של הקרום החיצוני, כאשר הזרם המותך בתוך הקילוח ממשיך לנוע וסודק את הקרום.
קלינקר געשי (Volcanic clinker) – שברי לבת גושים. התקררות גב הקילוח חוסמת את דרכן של בועות הגז ונוצר קרום נקבובי ופריך. זרימת הלבה מתחת לקרום שוברת אותו לפיסות הנישאות עם הזרם עד מתלול הקילוח, שם הן נקברות מתחת לזרם.
לבת טרשים, אַאַ (בהוואיית: a'a') – לבה צמיגה נטולת גזים, שבמהלך זרימתה מבקיעה את קרומה החיצוני הנוצר מהתקררות השוליים החשופים לאוויר. כתוצאה מכך נוצר משטח מחוספס וטרשי. השם "אא" ניתן לשטח כביטוי לקושי ללכת עליו, בעיקר בשל היותו חד משברים זכוכיתיים של הקרום החיצוני הקרוש.
לבת מקלעות, לבת חבלים, פַּהוֹיהוֹי (בהוואיית: Pāhoehoe – "דומה לחבל") – לבה נוזלית מאוד שנקרשה ומכילה גזים מומסים. שטח פניה חלק או נראה כאילו נקלע לחבלים. צורת החבלים נוצרת כשקרום הזרם מתחיל להיקרש בעוד הזרימה תחתיו נמשכת, ותבנית פיתולי הזרימה משתמרת בקרום המתקשה. לבת הפהויהוי עשויה להתקדם בסדרה של זרמים שקרומם מתקשה ונבקע, ומתוך הבקעים זורמת לבה שקרומה מתקשה, וחוזר חלילה.
צינורות לבה – נוצרים על ידי לבת פהויהוי במהלך זרימתה. צדו החיצוני של הזרם מתקרר ויוצר קרום. הלבה הזורמת בתוך הקרום אינה מאבדת חום ונותרת נוזלית, וכך היא ממשיכה לזרום בתוך הצינור למרחק גדול יותר מבלי להצטנן, ועשויה אף לרוקן את הצינור לחלוטין ולהותירו חלול.
מערות לבה – חללים גדולים הנוצרים מבועות ענקיות של גז ואדי מים אשר הלבה שהכילה אותם נקרשה סביבם.
תוצרים של התמצקות קילוח
שמאל|ממוזער|250px|בזלת כרים
תוצרי לבה הנוצרים כאשר הקילוח מתמצק:
מנסרות בזלת משושות – מנסרות נוצרות כאשר הבזלת שזרימתה פסקה נקרשת, ונוצרים בה סדקים כתוצאה מהתקררות בלתי אחידה והתקשות של השטחים החשופים לאוויר, בדומה לסדקים בבוץ שהתייבש. המנסרות נוצרות מהתכווצות הקילוח בחלקו העליון כתוצאה ממגע עם אוויר. תהליך דומה מתרחש בחלקו התחתון של הקילוח כתוצאה ממגע עם הקרקע, אם כי הוא איטי יותר. כתוצאה מהתקררות לא אחידה בשני חלקי הקילוח נוצרות שתי שדרות של מנסרות, הנפגשות בדרך-כלל בנקודה הנמצאת בשליש הדרך מתחתית הקילוח אל ראשו.
ממוזער|בזלת כרים בניו זילנדבזלת כרים או "לבת כרים" (Pillow lava) – מבנה בזלתי הדומה לכרים ובנוי מגבישים זעירים במעטה זכוכיתי. מבנה זה אופייני להתפרצויות תת-ימיות ותת-קרחוניות, ונוצר כאשר הלבה מתקררת במהירות בבואה במגע עם מים קרים, תוך שהיא מתכווצת ומתכדררת. זרימת הלבה מבקעת את הקרומים ויוצרת "כרים" חדשים. הכרים עטופים במעטה זכוכיתי הנוצר מהתקררות מהירה.
ברקציית "כרים" – שברי לבה קרושה המאוחדים במבנה "כרים".
מערות – בועות-ענק של אדים וגזים שנלכדו בלבה בטרם נקרשה נותרות כחללים ריקים בסלע הקרוש.
תוצרים של מזרקות לבה
מזרקות לבה פולטות טיפות געשיות – פיסות של סלע מותך – במגוון צורות וגדלים:
ימין|ממוזער|150px|"דמעות פלה"
שמאל|ממוזער|150px|"שערות פלה"
אפר געשי – פיסות קטנות של לבה (עד 2 מ"מ) הנקרשות בעת מעופן באוויר ומצטברות מסביב להר הגעש.
לפילי – פיסות בינוניות של לבה (2–64 מ"מ) במצבי קרישה שונים במבנה אווירודינמי.
פצצות געשיות – פיסות גדולות של לבה (יותר מ-64 מ"מ). קרומן החיצוני נקרש, אך בשל גודלן תוכנן נשאר נוזלי. שמן נובע מהתפוצצותן בעת פגיעתן בקרקע, כאשר התוכן הנוזלי ניתז לכל עבר.
"חביתיות" – נוצרות כאשר טיפות לבה צמיגה וקרושה חלקית פוגעות בקרקע והופכות שטוחות.
"דמעות פלה" ו"שערות פלה" – הדמעות הן טיפות בזלת זגוגיתית הנקרשות במבנה אווירודינמי הדומה לדמעה. השערות הן "דמעות" שנמתחו במעופן באוויר והפכו ארוכות ודקיקות. לעיתים תימצא "דמעה" בקצה הקדמי של "שערה". הן קרויות על שם פלה – אלת האש והרי הגעש של הוואי.
סלעים
שמאל|ממוזער|200px|ברקציה געשית
שמאל|ממוזער|200px|איגנימבריט – טוף מולחם
הסלעים הנוצרים מלבה הם בדרך-כלל זעירי גביש כתוצאה מהתקררות מהירה של גבישי המינרלים שאינם מספיקים לגדול. בתוך הלבה נוצרים מרכזי גיבוש רבים, וההתקררות המהירה מונעת מהם להתפתח. מרקמם של סלעים אלה עשוי להיות פורפירי והוא נובע מהימצאות פנוקריסטים – גבישים נראים לעין שנכלאו בתוך הלבה ונותרו בה כשנקרשה. התקררות מהירה מאוד של הלבה יוצרת סלעים אמורפיים: הלבה הצמיגה המתקררת במהירות אינה מאפשרת תנועה של אטומים אל מרכזי הגיבוש, ולכן הסלעים נקרשים לפני שמתאפשרת התארגנות במבנה גבישי מסודר.
סלעים הנוצרים מלבה:
אגלומרט – הצטברות של טיפות געשיות בגדלים שונים – בעיקר פצצות געשיות – לסלע
איגנימבריט – טוף מולחם
אנדזיט – סלע בינוני המורכב בעיקר מאנדסין
בוניניט – סלע אולטרה-מאפי עתיר מגנזיום
בזלת – סלע בעל קשיות גבוהה וכהה מאוד
בזלת פיקריט – בזלת עתירת מגנזיום המכילה פנוקריסטים של אוליבין
ברקציה געשית – סלע המורכב משברים זוויתיים של תוצרי לבה
דקיט – אנדזיט המכיל קוורץ
זכוכית געשית – סלע אמורפי, זכוכית טבעית
טוף – סלע פירוקלסטי הנוצר מדחיסה ומילוּט (מלשון מלט) של אפר געשי
טרכיט – סלע שהתגלה לראשונה בתראקיה, ומקור שמו ביוונית מעיד על חספוסו הרב
לפיליסטון – הצטברות טיפות לפילי לסלע
נטרוקרבונטיט – קרבונטיט עשיר בתחמוצות אלקליות
סקוריה – סלע כהה ונקבובי מאוד
פומיס – סלע נקבובי שמשקלו הסגולי נמוך
פונוליט – סלע המכיל כמות רבה של תחמוצות אלקליות
פלגוניט – סלע מאפי
קומטיט – סלע שמקורו בתחתית המעטפת הנוצר מלבה חמה במיוחד
קרבונטיט – סלע המורכב ביותר מחציו ממינרלים קרבונטיים
ריודקיט – שילוב של ריוליט ודקיט
ריוליט – סלע המכיל בעיקר קוורץ ופצלת השדה
מבני לבה
זרמי לבה יוצרים מבנים אופייניים, השונים זה מזה בגודלם ובתכונותיהם של הזרמים שיצרו אותם.
שמאל|ממוזער|250px|שדה לבה באיסלנד
משטחי זרימה ורמות בזלתיות
הגורם המשמעותי בהיווצרות זרם לבה הוא קצב ההשתפכות או קצב הפליטה, הנמדד במ"ק לשנייה. ככל שקצב ההשתפכות גבוה יותר, כך גדל מרחק הזרימה בטרם התקררות עוצרת את הזרם. קצב ההשתפכות של אנדזיט ודקיט (0.05 עד 10 מ"ק לשנייה) נמוך בהרבה מזה של לבה בזלתית (0.5 עד 5,000 מ"ק לשנייה). כאשר קצב ההשתפכות של לבה בזלתית נמוך, נוצרים כמה זרמים סמוכים במבנה זרימה מורכב, אולם קצב השתפכות גבוה מאפשר ללבה הבזלתית לזרום למרחקים ארוכים מאוד וליצור משטחי זרימה נרחבים. משטחי זרימה אלה יוצרים רמות בזלתיות כגון אלה שברמת הגולן, ואף משטחי בזלת נרחבים הנוצרים במשך מאות אלפי שנים או אף מיליוני שנים כמדרגות סיביר, מדרגות אומיישאן בסין ומדרגות דקאן בהודו. רמות בזלתיות נוספות המכסות שטחים בגדלים שונים קיימות במקומות רבים בעולם, למשל רמת תוליאן, הרמה האתיופית ורמת קולומביה בצפון-מערב ארצות הברית.
שדות לבה
שדה לבה הוא אזור שטוח ונרחב (עשרות ואף מאות קמ"ר) הנוצר מקרישת לבה בזלתית דלילה. אחד משדות הלבה העתיקים ביותר נמצא בשילד הקנדי והוא נוצר במהלך הפרקמבריון.
חרוטי מגן וערוצי לבה
הגם שלבה בקצב השתפכות גבוה נוטה לזרום במורד כיריעה נרחבת, היווצרות יריעות כאלה נדירה בתיעוד ההיסטורי. לרוב, נוטה הלבה הבזלתית לזרום במבנה מורכב לתוך ערוצים קיימים מבעד למקורות פליטה רבים, למשל, פליטה מתוך מערכת סדקים. במערכת ערוצית זו עשויים להיווצר סכרים, כאשר הזרם מציף את הערוצים והלבה נקרשת בשולי הערוצים. מערכות ערוצים אלה בונות בהדרגה חרוטי מגן, דוגמת הרי הגעש של הוואי ואיסלנד.
שמאל|ממוזער|250px|"וילונות" במפל לבה
אגמי לבה ומפלי לבה
לבה נוזלית עשויה להצטבר בלועות געשיים וליצור אגמי לבה. אם קצב ההשתפכות גבוה, מפלס הלבה עשוי לעבור את שולי הלוע וליצור מפלי לבה הזורמים במורד הר הגעש. מפל כזה נוצר באגם הלבה של קופאיאנאיה (Kupaianaha, נקרא Puʻu ʻŌʻō בפי המקומיים) בהוואי בשנת 1986. דוגמה ותיקה יותר מצויה בערב הסעודית, כ-150 ק"מ צפונית-מזרחית למכה, בחרוט הסקוריה של ג'בל היל (Jabal Hil) הנמצא בשדה הלבה קישב (Harrat Kishb), שהחל להיווצר בפליסטוקן והוא מורכב מזרמי לבת אא ופהויהוי שגלשו מעבר לשולי לוע הר הגעש.
טומולוס
טומולוס (Tumulus) הוא תלולית אובלית כיפתית ונמוכה (1 עד 10 מ') הנוצרת מהידוק הקרום של זרם לבה הנובע מלמטה למעלה. הצורה הכיפתית מתקבלת כאשר הזרימה הנמשכת מתחת לקרום הנקרש מותחת ומגביהה אותו. השם נגזר מתלי קבורה עתיקים הדומים לו במראם החיצוני.
קיפוקה
קיפוקה (מקור השם בהוואי – Kipuka) הוא "אי" המוקף בזרמי לבה, הנוצר כאשר זרימת הלבה אינה מכסה מבנים הקיימים בשטח. קיפוקה יכול להיות הר, גבעה או אף כיפה געשית שנוצרו קודם לפליטת הלבה.
צינורות לבה
לבה והשדה המגנטי
זרמי לבה קדומים משמשים לחקר הפליאומגנטיזם – חקר עברו של השדה המגנטי של כדור הארץ, שימוש הנובע מהימצאותם של מינרלים כמגנטיט (תחמוצת ברזל) בתוך הלבה. תוך כדי התגבשותם נערכים גבישי המינרלים בהתאם לכיוון השדה המגנטי, היערכות המשתמרת בלבה הקרושה. מגנטיות זו מוטבעת בסלע ואינה משתנה עוד, אלא אם הסלע מתחמם עד לנקודת קירי – שבה הוא מאבד את התכונות המגנטיות. טמפרטורת קירי של ברזל היא C° 770. מדידות מראות שעוצמת השדה המגנטי משתנה לאורך השנים, וגם כיוונו של השדה המגנטי של כדור הארץ מתהפך מפעם לפעם: היו תקופות גאולוגיות שבהן הצביעה מחט המצפן לכיוון דרום. ההיפוך האחרון התרחש לפני כ-780 אלף שנים, ותועדו אירועים רבים נוספים של היפוך שדה מגנטי בתקופות קדומות יותר. ברמת הגולן קיימים מספר מקומות שבהם השתמרה בזלת שהתמצקה בתקופה של שדה מגנטי הפוך.
סכנות
שמאל|ממוזער|250px|זרם לבה חודר לשכונת מגורים באיסלנד, 1973
בזרמי לבה טמונה סכנה רבה לחיי אדם ולרכוש, אם כי הזרמים נעים באיטיות ומאפשרים לאנשים לסור מדרכם. פגיעות ממגע ישיר הן נדירות ביותר. עם זאת, עדיין נגרמים מוות וכוויות, מאחר שדרכי המילוט נחסמות או בשל חוסר זהירות. אחת הסיבות לכך היא קרומי זרם קרושים המסתירים את הזרימה הלוהטת בתוכם.
לעיתים נדירות נע הזרם במהירות, דבר הנובע מהתמוטטות הלוע, כפי שקרה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בשנת 1977 בעת התמוטטות הר ניאראגונגו (Nyragongo) המכיל את אגם הלבה הגדול בעולם, בעת התפרצות שאירעה בשעות הלילה, במהלכה התרוקן אגם הלבה בפסגתו במהירות של כ-100 קמ"ש. התרוקנות האגם ארכה כשעה והפתיעה תושבים בכפרים סמוכים.
ראו גם
גאולוגיה - מונחים
מנורת לבה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
עמנואל מזור, לבה ותוצריה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
סרטון: היווצרות לבת אא
סרטון: היווצרות לבת פהויהוי
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:וולקנולוגיה | 2024-10-10T06:41:15 |
רגבה | רֶגְבָּה הוא מושב שיתופי של התנועה הקיבוצית המאוחדת שהוקם בשנת 1946, השוכן בגליל המערבי, בסמוך לעיר נהריה. במושב נמצא בית ספר יסודי המשמש את יישובי הסביבה. שייך למועצה אזורית מטה אשר.
המושב שוכן כיום באזור הגובל בכפר מזרעה מצפון, קיבוץ לוחמי הגטאות מדרום, ממזרח - מטעים המגיעים עד לנס עמים, וממערב כביש 4 ומושב שבי ציון.
היסטוריה
המושב נוסד ב-1946 על ידי קבוצת עולים אשר שירתו יחד בבריגדה היהודית. גרעין ההתיישבות כלל מספר מצומצם של מתיישבים, ומשפחותיהם הצטרפו במהלך ההקמה. המייסדים היו בעיקר אומנים בענף העץ והריהוט. חזונם היה להנחיל את הידע והערכים המקצועיים בתחום העץ בארץ. האדמות שנבחרו להתיישבות היו ממוקמות בין שני כפרים ערבים, מצפון מזרעה ומדרום סמריה (אשר נכבש במבצע בן עמי), מה שהוביל לחיכוכים בין התושבים השכנים למתיישבים.
תחילה הוקם המקום כקיבוץ, אך ב-1949 הוא הפך למושב שיתופי, משום שהעולים מגרמניה לא הסכימו לוותר על השגרה המשפחתית לטובת לינה משותפת של הילדים מחוץ לבית.
ההפרטה במושב החלה בשנת 1997, ובשנת 2002 הופרט המושב סופית.
ענפי משק עיקריים במושב הם תעשייה ("מטבחי רגבה" - מפעל רהיטים, "רגבה קל" - מפעל לייצור תבניות ליציקת פלסטיק) וחקלאות (רפת לחלב וגידולי בקר לבשר, לול רבייה ופיטום, אבוקדו, פרדס וגידולי שדה). מפעל מטבחי רגבה נמכר למשקיעים חיצוניים בשנת 2021
אמת עכו העתיקה עוברת בתוך רגבה, וחלקה גדול ושמור ממנה מצוי בין רגבה ללוחמי הגטאות ולאחר מכן בין לוחמי הגטאות לקיבוץ שמרת. חלק מאבני אמת המים נחצבו מתוך מערות סלעים שהיו משמאל לכניסה למושב השיתופי. במערות היו גם עטלפי פרי.
חיי קהילה
כיום פועלת ברגבה קהילה של תושבים הממשיכים את הקו השיתופי של יצירת אירועי תרבות בחגים ובאירועים השונים והחינוך המשותף.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
רגבה, באתר הרשות לפיתוח הגליל
מיכאל יעקובסון: סיבוב בבית העם ואתר ההנצחה לשואה ברגבה, באתר 'חלון אחורי', 18 ביולי 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1946
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:מקבלי נס הקוממיות | 2023-10-13T12:00:55 |
טבעת מביוס | ממוזער|350px|טבעת מביוס שהוכנה בעזרת מספריים ונייר דבק
טבעת מֶבְּיוּס (או רצועת מביוס, או חגורת מביוס, או לולאת מביוס) היא צורה דו-ממדית שיש לה צד אחד בלבד. מבחינה מתמטית, זהו משטח עם שפה, שאינו ניתן לכיוון. מלבד התפקיד החשוב של דוגמה זו בטופולוגיה של משטחים, טבעת מביוס נחשבת לקוריוז מתמטי עבור חובבים. הטבעת קרויה על שמו של המתמטיקאי והאסטרונום הגרמני אוגוסט פרדיננד מביוס (August Ferdinand Möbius).
תכונות של טבעת מביוס
ממוזער|טבעת רגילה אפשר לצבוע בשני צבעים באופן שהסביבה של כל נקודה אדומה תכלול רק נקודות אדומות, והסביבה של כל נקודה ירוקה תכלול רק נקודות ירוקות. בטבעת מביוס צביעה כזו היא בלתי אפשרית.
ניתן לבנות טבעת מביוס באופן הבא: לוקחים סרט ארוך, מסובבים את אחד הקצוות מחצית הסיבוב, ואז מדביקים אותו לקצה השני. בניגוד לטבעת רגילה, שהשפה שלה כוללת שני מעגלים נפרדים, השפה של טבעת מביוס כוללת רק מעגל אחד: אם מעבירים אצבע לאורך השפה, משלימים את התנועה לאחר ביקור בכל נקודות השפה.
אם נחתוך טבעת מביוס לאורכה, באמצע, נקבל טבעת עם ליפוף כפול, שיש לה שני צדדים, כמו לטבעת רגילה. אם נחתוך את הרצועה החדשה הזו, נקבל אומנם שתי רצועות רגילות, אך הן תהיינה משולבות זו בתוך זו, מקופלות בצורת "8". אם, לעומת זאת, נחתוך טבעת מביוס לאורכה, ולא באמצעה, תתקבלנה שתי טבעות, האחת טבעת מביוס, והשנייה היא טבעת שאורכה כפול מטבעת המביוס בעלת ליפוף כפול. כלומר, אם מסמנים קו בשליש הרוחב (ולא באמצע) של טבעת מביוס וגוזרים לאורכו. המספריים נעים פעמיים מסביב לרצועה, אבל מבצעים רק חיתוך רצוף אחד. התוצאה הסופית של חיתוך זה היא שתי טבעות המשולבות זו בזו. האחת היא טבעת דו-צדדית והאחרת היא טבעת מביוס.
תיאור מתמטי
שמאל|120px
את רצועת מביוס ניתן ליצור מהריבוע הבא, על ידי זיהוי השפה הימנית עם השפה השמאלית, והדבקתן זו עם זו כך שכיווני החצים יתלכדו. למשל: הנקודה (0,0) מזדהה עם הנקודה (1,1). ניתן לראות שהדבקה כזאת תגרום לפיתול של הרצועה סביב עצמה. דרך נוספת לבנות את טבעת מביוס היא לנפח את המישור בראשית הצירים.
החבורה היסודית
טבעת מביוס שקולה הומוטופית למעגל, ולכן החבורה היסודית שלה היא החבורה הציקלית האינסופית.
קטע החוצה את הריבוע שבאיור, במאוזן, לשני מלבנים שגובהם 0.5, הופך למעגל העתקת המנה המדביקה את הקצוות. מעגל זה הוא נסג עיוותי של הטבעת (ההטלה של כל נקודה (u,v) על הטבעת לנקודה (u,0.5) שעל המעגל, היא הסגה), אך השפה עצמה איננה נסג של הטבעת (כמוסבר בהמשך).
משפט מוכר בטופולוגיה אלגברית, מבטיח לנו שהעתקת ההסגה במקרה של נסג עיוותי משרה שקילות הומוטופית, במקרה זה בין הטבעת למעגל האמצעי.
כאמור, לטבעת אין נסג לשפה שלה, שאף לה חבורה יסודית ציקלית אינסופית. ניתן להוכיח שההעתקה המושרית מהעתקת ההכלה מעבירה את היוצר של השפה לפעמיים היוצר של הטבעת. מסקנה ראשונית מטענה זו היא שהשפה איננה נסג של הטבעת - אחרת הייתה הפיכה משמאל, מה שלא נכון. לטענה זו גם שימוש רב בתרגילים, בהם מחשבים חבורה יסודית של הדבקות שונות עם טבעת מביוס, בעזרת משפט ואן קמפן.
בתרבות
שמאל|ממוזער|180px|"צווחת דרקון בריק הקוסמי", יויו יאנג, 1991; פלדת אלחלד
הצייר מאוריץ קורנליס אֶשֶר השתמש בצורה זו באחד מציוריו המפורסמים, שבו נראות נמלים הולכות במסלול סגור לאורכה של טבעת מביוס.
"הלכדות ברצועת מביוס" מוסברת כסיבה לתקלה במחשב HAL 9000 בסרט הנודע 2001: אודיסיאה בחלל.
באלבומם הראשון, ההרכב "Hiatus kiayote" פרסם שיר ששמו "Mobius streak", בו הוא מתייחס לטבעת זו.
בסריגה בשני שיפודים ובסריגה בצינורה (Crochet) יוצרים "צעיף מוביוס" המבוסס על הטבעת.
בסרט הנוקמים: סוף המשחק טוני סטארק מייצר מכונת זמן בעולם הקוונטי שצורתה מבוססת על טבעת מביוס.
בסדרה 39 רמזים, בסוף הספר התשיעי, טבעת מביוס משמשת כפתרון לחידה "כל הצדדים צד אחד הם".
ראו גם
בקבוק קליין
טופולוגיה
קשר לוויין
פלקסגון
לולאה מוזרה
מאוריץ קורנליוס אשר
קישורים חיצוניים
תמונות של יריעות מתמטיות ובהן רצועת מביוס
הערות שוליים
קטגוריה:יריעות טופולוגיות
קטגוריה:מרחבים טופולוגיים יחידאים | 2024-04-13T06:41:17 |
פוספט | REDIRECT זרחה | 2005-02-27T16:29:34 |
פרובינקיה סיקיליה | סיקיליה הייתה הפרובינקיה הרומית הראשונה שיוסדה ושכנה באי הנקרא כיום סיציליה. היא הייתה מיושבת עוד מהעת העתיקה והייתה אחד האתר המרכזים להתיישבות יוונית מחוץ ליוון עם העיר הגדולה סירקוזי.
הפרובינקיה סופחה לשטחה של הרפובליקה הרומית בשנת 241 לפנה"ס, לאחר שנכבשה מידי קרתגו במהלך המלחמה הפונית הראשונה.
לאורך תקופת הרפובליקה ידעה הפרוביניקה מרידות עבדים ואיכרים רבות, בייחוד לאור הניצול הקשה שהפעילה רומא בשטחי האי וחוות העבדים הענקיות שהיו קיימות בה.
קטגוריה:פרובינקיות רומיות | 2024-07-31T19:03:46 |
סיציליה | סיציליה (Sicilia; בהגייה לטינית קלאסית: סיקיליה, בהגייה איטלקית: סיצ'יליה) היא האי הגדול ביותר בים התיכון. שטחו של האי הוא כ־26,000 קילומטר רבוע. הוא המחוז הגדול ביותר בשטחו באיטליה, אחד מחמשת האזורים האוטונומיים במדינה, ואוכלוסייתו מונה חמישה מיליון תושבים.
גאוגרפיה
האי סיציליה שוכן מול קלבריה (המחוז שבקצה ה"מגף" של איטליה) ומופרד מאיטליה על ידי מצר מסינה. הר הגעש אטנה, השוכן קרוב לעיר קטניה, הוא הר הגעש הגבוה ביותר באירופה והוא מתנשא לגובה 3,320 מטר. סיציליה מוקפת איים השייכים לה מבחינה מנהלתית והם האיים הליפאריים (נקראים גם האיים האאוליים) בצפון, האיים האגאדיים והאי פנטלריה במערב, האי אוסטיקה בצפון-מערב, ואיי פלאגי בדרום-מערב. כ־93 ק"מ מדרום נמצאים האיים של מלטה, כשביניהם מפרידה תעלת מלטה. איי מלטה שייכים לרפובליקת מלטה מ־1964 (לפניה היו שייכים לאימפריה הבריטית).
Marianna Armenise Sposa di Cristo Gesù e dell'Uomo di Dio Incarnato Roberto Amatulli
בשנת 1831, בעקבות פעילות געשית, עלה על פני המים האי פרדיננדאה, אך בשנת 1832 ירד מתחת למים, ובתחילת המאה ה־21 הוא נמצא בעומק של כשישה מטרים מתחת לפני הים.
Marianna Armenise Sposa di Cristo Gesù e dell'Uomo di Dio Incarnato Roberto Amatulli
נהר האימרה מרידיונלה , שאורכו 144 קילומטר, הוא הנהר הארוך ביותר בסיציליה ונשפך אל הים התיכון. בדרכו הוא חוצה שלוש נפות בסיציליה – העיר המטרופולינית של פלרמו, נפת אנה ונפת קלטניסטה – שם הוא נשפך לים התיכון. נהרות נוספים בסיציליה: נהר השימתו, באורך כ־113 קילומטרים, והנהרות סימטו , בליצ'ה , דיטאינו והפלטני , שאורך כל אחד מהם עולה על 100 קילומטר. הנהר אלקנטרה במזרח האי יצר קניון מרשים בקילוחי הבזלת של הר האטנה, ובחלקו משמש כפארק גאולוגי ובוטני בשם גולה אלקנטרה.
באלפיים השנים האחרונות ידועה סיציליה כמקור לחיטה. זיתים ויין הם מוצרים חקלאיים נוספים שהיא מייצאת. המכרות בנפת קלטניסטה הפכו למוקד לייצור גופרית במאה ה־19 אך גוועו בשנות ה־50 של המאה ה־20.
ערים ויישובים
הערים הגדולות באי סיציליה כוללות את בירתו פלרמו (המאכלסת 700 אלף תושבים), ובירות הנפות: קטניה, מסינה, סירקוזה, טרפאני, אנה, קלטניסטה, אגריג'נטו ורגוזה.
ערים מפורסמות נוספות הן צ'פלו, טאורמינה, ברונטה, קורלאונה, קלטג'ירונה, קסטלמארה דל גולפו, מרסלה וטריפי.
היסטוריה
מיקומה של סיציליה בלב הים התיכון הפך אותה ליעד לכיבוש על ידי כוחות צבאיים רבים שביקשו לשלוט על אגן הים התיכון. אלו הותירו את חותמם בתרבות הסיצילאנית זמן רב לאחר חילופי המשטרים.
טרום־היסטוריה
העת העתיקה
ימין|ממוזער|תחומי שלושת העמים הסיציליים הקדומים, לפני הגעת הפיניקים והיוונים לאי
המקור לשמה של סיציליה הוא התושבים הראשונים המוזכרים בהיסטוריה של האי, שבטי הסיקלים שחיו במזרח האי; בנוסף להם חיו במרכז האי הסיקניים , ובמערבו האלימים .
ממוזער|211x211 פיקסלים|הפסל הכנעני שנמצא ליד סיציליה
עדויות לסחר בין סיציליה לכנען נמצאו עוד מהמאה ה־13 לפנה"ס, בדמות פסל כנעני קדום שהתגלה שם בים הסמוך לה . לפיניקים היו בתקופות קדומות, עוד לפני המאה ה־8 לפנה"ס, תחנות מסחר בכל האי: הם ביצרו מקומות על החוף והתיישבו באיים הקטנים הסמוכים, ומשם סחרו עם הסיקלים; אך כשהיוונים מצאו את דרכי הים לאי, נסוגו הפיניקים מרובו, התאחדו סביב מטוא , כפרא וציץ בשכנות לאלימים, חלקית משום שסמכו על הברית עם האלימים וחלקית משום שזה היה האזור הקרוב ביותר לעירם החשובה קרתחדשת.תוקידידס, תולדות המלחמה הפלופונסית, 6.2.6
אימפריית קרתחדשת נלחמה עם היוונים שהגיעו לאי: בתחילת המאה ה־5 לפנה"ס תקפו אנשיה את הערים היווניות בסיציליה , בתיאום עם הפרסים שתקפו את היוונים במולדתם (מלחמות יוון–פרס), פעולה שנעשתה, כנראה, לפי הוראות שקיבלו בקרתחדשת מִצור, עיר האם של קרתחדשת ובעלת בריתם החשובה של הפרסים.
עיר מרכזית בסיציליה בעת העתיקה הייתה סירקוסאי (כיום סירקוזה). סירקוסאי הייתה יישוב דורי ועירו של ארכימדס.
לפני המלחמה הפונית הראשונה שלטה אימפריית קרתחדשת על רוב האי; במהלך המלחמה, הרומאים כבשו את סירקוסאי העצמאית, ובהמשך את רוב האי (בחלקו המזרחי). בשנת 227 לפנה"ס הפכה סיציליה לפרובינקיה הרומית הראשונה בשם סיקיליה וגאיוס פלאמיניוס מונה למושל. הזירה הסיציליאנית במלחמה הפונית השנייה הייתה משנית במלחמה הפונית השנייה, אך הקרתחדשתים השקיעו בה מאמצים רבים, ובקטעים מהמלחמה הצליחו להעביר לצדם חלק מערי האי, אך לבסוף נגמרה המלחמה בשליטה של רומא על כל האי.
סופה של סירקוסאי בא לה במלחמה הפונית השנייה כאשר הפנתה עורף לבעלת בריתה, רומא, ונשרפה. עם פיצולה של האימפריה הרומית עברה סיציליה לחזקתה של ביזנטיון, רבים מן המוסדות החוקתיים נקבעו על ידי הקיסרות המזרחית, מוסדות אלו המשיכו בתפקודם עד לסוף ימי הביניים.
ימי הביניים
ב־535 הפך יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית את סיציליה למחוז ביזנטי. כאשר כוחה של האימפריה הביזנטית דעך, הכוחות הערבים של הח'ליף עות'מאן בן עפאן פלשו לסיציליה ב־652, אספו שלל רב ונסוגו לסוריה. קונסטנס השני, קיסר האימפריה הביזנטית חשב להעביר את עיר הבירה מקונסטנטינופול לסירקוסה ואף העביר לשם כך ב־660 חלק מאוצרות הממלכה לסיציליה. הוא השתמש בסיציליה כבסיס לתקיפת הלומברדים.
בסוף המאה ה־7, עם הכיבוש האומיי של צפון אפריקה, נכבשה גם העיר קרתגו ושהייתם שם אפשרה לערבים לבנות מספנות ובסיס קבוע שממנו ביצעו התקפות ממושכות יותר על סיציליה. בשנת 700 לערך המוסלמים כבשו את האי פנטלריה, ורק פילוג בקרב הערבים מנע ניסיון פלישה לסיציליה. למרות הסכמי מסחר שאפשרו לסוחרים מוסלמים לסחור בנמלי סיציליה המוסלמים תקפו פעמים רבות בניסיון לכבוש את האי. האע'לבים כבשו את סיציליה מידי האימפריה הביזנטית והקימו את אמירות סיציליה המוסלמית שהתקיימה בשנים 965–1072 ובירתה הייתה פלרמו. למרות השפה הערבית והאמונה המוסלמית של הכובשים התפתחה תרבות ביזנטו־איסלמית תוך שרוב האוכלוסייה שומרת על אמונתה הנוצרית ושפתה היוונית.
במאה ה־11 נכבשה סיציליה על ידי הנורמנים בהנהגתו של רובר גיסקאר ורוג'רו הראשון – הרוזן הגדול של סיציליה. המנהיגות הנורמנית עודדה הגירה של קתולים, אך לא נעשה ניסיון לנשל את האוכלוסייה המקומית הוותיקה – המוסלמים, הנוצרים אורתודוקסים והיהודים. השושלת הנורמנית הגיעה לקיצה בשנת 1194, עם הצטרפות סיציליה לקיסרות הרומית הקדושה בהנהגתו של היינריך השישי, ששלט בסיציליה בזכות היותה של אשתו קונסטנצה בתו של מלך סיציליה. בנם של היינריך וקונסטנצה פרידריך השני השפיע על שיטת הממשל בסיציליה למשך שנים רבות. ב־1266 עברה סיציליה לשלטון צרפת תחת לואי התשיעי, וב־1282 עבר השלטון לפדרו השלישי מלך אראגון, אך סיציליה שמרה על מידה רבה של ממשל עצמי. לאחר תבוסת האצילים הסיצילאנים במרד נגד ממלכת אראגון בשנת 1392 ניתנו האחוזות הגדולות לאצילים קטלונים והתהליך הדרגתי סופחה סיציליה למרותה הישירה של ממלכת אראגון, מוסדותיה העצמאיים איבדו מכוחם ושליטה בסיציליה ניתנה בידיו של המשנה למלך בשנת 1415. בשנת 1460 אוחדו באופן פורמלי ממלכת אראגון עם האיים סרדיניה וסיציליה תחת שלטונו של פרננדו השני. אחד החוקים שנאכפו בסרדיניה היה צו גירוש היהודים משנת 1492 – גירוש ספרד.
העת החדשה
במלחמת העולם השנייה, בטרם פלשו בעלות הברית לאיטליה, הם פלשו תחילה לסיציליה.
המאפיה המודרנית הראשונה בעולם התפתחה בסיציליה במאה ה־19.
יהדות סיציליה
יהדות סיציליה כללה קהילות יהודיות אחדות באי סיציליה שבים התיכון. היהודים הראשונים התיישבו באי במאה ה־1 לספירה. ב־1493 גורשו יהודי סיציליה בעקבות גירוש ספרד.
ראו גם
הברדלס
קישורים חיצוניים
ממוזער|חוף הים בעיר טאורמינה בסיציליה
ממוזער|הטריסקל – סמל האי סיציליה
מפות עתיקות (סרוקות) של סיציליה, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:איטליה: מחוזות
קטגוריה:איים בים התיכון
קטגוריה:יוון העתיקה: גאוגרפיה
קטגוריה:איטליה: איים
קטגוריה:הים היוני
קטגוריה:אזורים בעלי שלטון עצמי | 2024-09-10T16:59:27 |
ג'יהאד | ג'יהאד (בערבית: جهاد; תעתיק מדויק: גִ'האד) הוא מונח המתאר את חובתו של מוסלמי לשמור את חוקי האסלאם. בפועל משמש המושג כיום בעיקר לתיאור מלחמת דת ומאבק אלים בשם דת האסלאם, בייחוד נגד "כופרים" שאינם מוסלמים או השייכים לפלג אחר. בפלגים אסלאמיים אחדים בסונה, בעיקר הקיצוניים שבהם, הג'יהאד מוזכר כ"עמוד השישי" של האסלאם, וזאת כדי לתת כבוד למעמד הדתי שלו, אף על פי שאין שום עדות לכך בקוראן ואף לא בחדית'. בשיעה הג'יהאד נחשב לאחד מעשרת המאפיינים של הדת. המשמעות שניתנה למונח "ג'יהאד" היא לא על פי הפירוש המילולי של הפועל, שהוא "פעל באופן נמרץ" או "התאמץ".
כל אדם שמת במהלך ביצוע ג'יהאד נקרא "שהיד" ("עֵד" - קדוש מוסלמי) כי הוא מת על קידוש האל.
מקור הג'יהאד
לאחר שמוחמד כבש את העיר מכה, הצטרפו אליו שבטים בחצי האי ערב. הוא רצה להפיץ את דת האסלאם ובכך להגדיל את השפעתו באמצעות הכרזת מלחמת "ג'יהאד" נגד כל הכופרים.
אפיון המושג
ג'יהאד חיצוני וג'יהאד פנימי
בקוראן מדובר על ג'יהאד חיצוני - מאמץ צבאי, ואף מלחמה, נגד פגאנים (עובדי אלילים) כדי שיקבלו על עצמם את דת האסלאם, או נגד לא-מוסלמים בכלל אם הם תוקפים מוסלמים או מורדים בשלטון מוסלמי. כינוי אחר לג'יהאד חיצוני הוא "הג'יהאד הקטן" (الجهاد الصغير או الجهاد الأصغر), מה שרומז, לפי כמה מאסכולות האסלאם, על כך שהוא משני בחשיבותו ואינו נכלל בחמשת עמודי האסלאם.
ישנם גם מקורות לקיומו של ג'יהאד פנימי - מאמץ אישי של המאמין לשיפור עצמי נגד תשוקותיו השפלות וכיבוש יצרו, או הגברת הרגשות השליליים כלפי הכופרים והחוטאים, כגון שנאה ותיעוב כלפיהם. כינוי נוסף לג'יהאד זה הוא "הג'יהאד הגדול" (الجهاد الكبير או الجهاد الأكبر). יש המפרשים את הביטוי "ג'יהאד פנימי" כהשקעת מאמץ בהקמת משפחה, בניית בית וגידול ילדים. בעת החדשה, וגם בימינו, שימש הביטוי במשמעות של רפורמות פנימיות בשלטון ובכלכלה במדינות מוסלמיות.
מקור הג'יהאד הפנימי אינו מצוי בקוראן, אלא בקובצי חדית' שבהם מוחמד מזכיר את הביטויים. לפי אחד מהם, אמר מוחמד ללוחמים ששבו משדה הקרב: "באתם מהמקום הטוב ביותר - מן הג'יהאד הקטן אל הג'יהאד הגדול. שאלו: מהו הג'יהאד הגדול? אמר: כאשר האדם כובש את יצרו". יש לציין כי זהו סיפור ממקור רעוע ביותר ואינו מקובל על המוסלמים.
ג'יהאד הגנתי וג'יהאד התקפי
הבנת הג'יהאד שנויה במחלוקת בקרב המוסלמים כיום.
ג'יהאד הגנתי
הקוראן פוסק כי:
מאבק צבאי נגד שלטון לא-מוסלמי בשטח הנתפס כדאר אל-אסלאם (כלומר טריטוריה מוסלמית, שרוב תושביה מוסלמים ו/או נשלטה בעבר על ידי האסלאם), בייחוד אם הוא מדכא את האסלאם או נתפש ככובש זר, נחשב כג'יהאד אשר לדעת רבים הוא הג'יהאד הרלוונטי כיום. בתקופות הקולוניאליות אוכלוסיית המוסלמים קמה לעיתים קרובות נגד השלטונות תחת דגל הג'יהאד (כגון המאבק הצ'צ'ני נגד השלטון הרוסי או מלחמת העצמאות של אלג'יריה נגד השלטון הצרפתי). לפי הבנה זו הג'יהאד אינו שונה מהזכות להתנגדות צבאית כלפי כיבוש, אשר אושרה לפי האו"ם ולפי החוק הבינלאומי.
על פי דעת רוב הפוסקים, המלחמה במדינת ישראל היא ג'יהאד לגיטימי בשל מיקומה, המצוי בבית האסלאם, תפיסה שכיום מקובלת על מנהיגי איראן, אל-קאעידה, חזבאללה וחמאס.
ג'יהאד התקפי
כיבוש של אדמות המוגדרות דאר אל-חרב (מדינות בית המלחמה), והבאתן תחת ידי שלטון מוסלמי, או מלחמה לצורך המרת דת, נקרא גם הוא מבחינה היסטורית ג'יהאד. על כך נכתב: "הרגו את המְשַתפים בכל מקום אשר בו תמצאום" (סורה 9, פסוק 5, תרגום אורי רובין). פסוק זה נקרא "פסוק החרב" (בערבית: آية السيف) ("המְשַתפים" הם עובדי-אלילים לא-מוסלמים, כלומר שאינם יהודים או נוצרים).
בשנת 632, בעת בקורו האחרון של מוחמד במכה, קבע ופסק כי כל המוסלמים אחים הם, ואל להם להילחם זה בזה, אבל עליהם להילחם למען יומרו כל בני האדם.
סמכות
מוסלמים מאמינים כי רשות ההכרזה על ג'יהאד חיצוני ניתנת אך ורק לרשות או סמכות חוקית אשר היא בעצמה מוסלמית.
רוב המוסלמים מכירים בכך שהשליט במדינתם הוא למעשה אותה סמכות חוקית והוא הרשאי להכריז על ג'יהאד על ידי התייעצות עם יועציו.
ההלכה האסלאמית קובעת גם כי ג'יהאד כזה מותר רק כנגד אלה אשר בצורה פעילה מדכאים או רודים במוסלמים או פולשים לאדמות אסלאמיות.
ישנו דיון רחב לגבי שתי הדרישות. מפלגות אסלאמיות במדינות דמוקרטיות לדוגמה, מקבלות את תוקפה של הרשות החוקית של המדינה ואת חוקי המלחמה אשר קובעים סטטוס לא-קרבי. עובדה זו מגבילה את פעילות הג'יהאד לאלה אשר מקבלים את ההגדרות הללו.
ארגוני טרור אסלאמיים כגון חזבאללה, אל-קאעידה, דאעש, הג'יהאד האסלאמי, בוקו חראם, וא-שבאב הכריזו על ג'יהאד באופן עצמאי וכך הן מתעלמות מהרשויות ומסמכותן. הן גם חולקות על המגמה הרווחת בקרב מוסלמים לגבי ההגדרה של הדיכוי. את ההתעלמות מהממשלות ומהרשויות המוסלמיות השונות הם מסבירים בכך שמוסדות אלה מונהגים בידי כופרים באסלאם. תנועות אלו משקיעות מאמץ תעמולתי בהצגת ממשלות ערביות מסוימות או מנהיגים ערביים מסוימים כאילו באו ממוצא זר, או כאילו הם חוטאים ומסיתים נגד האסלאם.
טרור
כיום פעולות טרור אסלאמי רבות נחשבות על ידי רבים כביטוי של ג'יהאד. שתי קבוצות אסלאמיות אף קוראות לעצמן "ג'יהאד אסלאמי": הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והג'יהאד האסלאמי המצרי (בשנות השמונים הייתה קיימת בלבנון קבוצת טרור בשם "הג'יהאד האסלאמי" שממנה צמח החזבאללה), אך למעשה כל ארגוני הטרור המוסלמים הפונדמנטליסטים רואים עצמם חלק מהג'יהאד האסלאמי. קבוצות אלה זוכות לתומכים רבים בתוך העולם האסלאמי הרואים צידוק דתי חזק להבנה צבאית של המושג ג'יהאד.ממוזער|סמלילה של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיניישנם אנשי דת מוסלמים המעודדים ג'יהאד נגד המערב ובעיקר נגד ישראל וארצות הברית, גם באמצעות פיגועי התאבדות. רבים מאנשי דת אלו נמצאים תחת חסות של ממשלות ערביות, או עומדים בראשן של תנועות קיצוניות (כגון השיח אחמד יאסין שעמד בראש החמאס).
ישנם פסקי-דין אסלאמיים שרואים בכל הריגה של אזרח דבר שאינו מוצדק, אינו מוסרי ומנוגד לאתיקה של האסלאם. בכל אופן, קיימת הדעה אשר סוברת כי מותר לבצע פיגוע התאבדות אסטרטגי אם הוא אושר על ידי המפקד הצבאי המקומי. ישנם המבחינים בין אזרחים לחיילים בהקשר זה, אך גם אלו לרוב רואים בכלל האוכלוסייה יעד לגיטימי. לרוב, גם ילדים ונשים הם יעד אפשרי, שכן גם הם חלק מן החברה שלוחמים בה. המתנגדים לפיגועים מעין אלו מתנגדים לרוב מסיבות פוליטיות ולא דתיות. בינואר 2008 יצא השייח' אחמד חסון, המופתי של סוריה, והאישיות הדתית הבכירה במדינה, בהצהרה גינוי חריפה בתקדימה כנגד הג'יהאד בנאום בפני הפרלמנט האירופי. השייח' חסון אמר בין היתר: "שאלוהים יקלל כל מי שהורג ילד או בן אנוש כלשהו, אם זה פלסטיני, ישראלי או עיראקי - כיוון שהוא הורג את האדם אשר אלוהים נתן לו הכבוד ובירך מעל כל היצורים בעולם".
יש לציין כי אין אף לא עמדה אחת עליה מסכימים כל המוסלמים בנוגע לסוגיה זו, שכן מדובר במונח סובייקטיבי, אשר הדעות עליו חלוקות.220px|שמאל|השהאדה, המהווה סמל עבור רבים מלוחמי הג'יהאד|ממוזער
ראו גם
מוג'אהדין
טרור אסלאמי
הג'יהאד הסלפי
מלחמת מצווה
מסעי הצלב
קישורים חיצוניים
ג'האד עד מוות - המניע הדתי, ד"ר אהרון יפה
צוואותיהם של מבצעי פיגועי ההתאבדות בריאד, אתר מכון ממר"י
עיון מחדש במחשבת הג'יהאד, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
יונתן גונן, תופעת "ג'יהאד ג'יין" - הדור הנשי של אל-קאעדה
מתיאס קונצל, ג'יהאד ושנאת היהודים; על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר, דצמבר 2019, באתר מורשת יהודי מרוקו
הסתננתי לחוליית מחבלים סרט תעודה של העיתונאי מוחמד סיפאוי, שתעד קבוצת טרור של אל-קעדה בצרפת.
ד"ר מרדכי קידר, זה ג'יהאד, טפשון, באתר מידה, 1 באוקטובר 2015
הערות שוליים
קטגוריה:ג'יהאד
קטגוריה:מושגים באסלאם | 2024-08-11T10:12:19 |
החרמון | הפניה הר חרמון | 2024-02-07T14:02:26 |
אבל (פירושונים) | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-11-19T15:56:01 |
יוון ההלניסטית | כרונולוגיה של יוון בתקופה ההלניסטית תאריך אירועים המאה ה-4 לפנה"ס 10 או 11 ביוני 323 לפנה"ס - מותו של אלכסנדר הגדול
323 לפנה"ס - 322 לפנה"ס - מלחמת לאמיה
322 לפנה"ס - קרב קראנון
319 לפנה"ס - 315 לפנה"ס - מלחמת הדיאדוכים הראשונה
319 לפנה"ס - התבססותו של פוליפרכון באתונה
317 לפנה"ס - ניקנור, המצביא של קסנדרוס משתלט על מוניכיה באתונה
317 לפנה"ס - 307 לפנה"ס - שלטונו של דמטריוס מפלרון באתונה בחסותו של קסנדרוס
315 לפנה"ס - פרסום המנשר של אנטיגונוס מונופתלמוס המבטיח עצמאות ליוונים
305 לפנה"ס - 304 לפנה"ס - המצור על רודוס המאה ה-3 לפנה"ס 280/1 לפנה"ס - כינון הליגה האכאית
279 לפנה"ס - הגאלים פולשים למוקדון וליוון
279 לפנה"ס - ניצחון אייטולי בקרב קרב תרמופילאי
277 לפנה"ס - ניצחון אנטיגונס גונאטס בקרב ליסימאכיה
273 לפנה"ס - ניצחון פירוס על אנטיגונס השני גונאטס בקרב אאוס
272 לפנה"ס - המצור על ספרטה
272 לפנה"ס - מות פירוס בארגוס
267 לפנה"ס - 261 לפנה"ס - המלחמה הכרמונידית
251 לפנה"ס - אראטוס משתלט על סיקיון
249 לפנה"ס - מרידתו של קראטרוס בממלכת מוקדון
243 לפנה"ס - אראטוס כובש את קורינתוס ומצרף אותה לליגה האכאית
244 לפנה"ס - 241 לפנה"ס - רפורמות של אגיס הרביעי בספרטה
227 לפנה"ס - הפיכה צבאית בספרטה ורפורמות של קלאומנס השלישי
228 לפנה"ס - רעידת אדמה ברודוס
222 לפנה"ס - הפסד בקרב סלסיה שם קץ לניסיון הרציני האחרון של ספרטה לזכות בהגמונה המאה ה-2 לפנה"ס 200 - 197 לפנה"ס - המלחמה המוקדונית השנייה
התקופה ההלניסטית הוא שם שנטבע במאה ה-19 על ידי יוהאן גוסטב דרויזן. זוהי תקופה בהיסטוריה של יוון העתיקה שתחילתה במותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 323 לפנה"ס וסופה בכיבוש הרומי של יוון בשנת 146 לפנה"ס. יוון, ערש התרבות ההלניסטית, הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. חשיבותה הייתה ביוקרתה הרבה ולא כל כך במעמדה המדיני, הצבאי או החברתי. יוון הייתה ונותרה מפולגת בין הפולייס, שירדו בינתיים מגדולתן ביוון היבשתית (אם כי באסיה הקטנה, יוון הגדולה ואזורי ספר נוספים של העולם היווני ה נותרו ישויות מדיניות חשובות) ומוסדות פוליטיים חלופיים שהתבססו על מבנים פדרליים. ישויות אלה התאגדו בשתי בריתות עיקריות: הליגה האכאית והליגה האיטולית. בתחום הימי שקעו הפולייס הוותיקות של התקופה הקלאסית ובראשן אתונה ואת הבכורה בתחום זה תפסה רודוס, אם כי עוצמתה הימית לא הגיעה אף פעם לזו שהייתה נחלתה של אתונה בשיא כוחה.
מבחינה מדינית עבר מוקד הכוח הפוליטי והתרבותי מארץ האם היוונית לממלכות ההלניסטיות העיקריות: מוקדון, מצרים והאימפריה הסלאוקית. שכנתה הגדולה מצפון, מוקדון, שלטה באופן ישיר בחלקים ניכרים מיוון והציבה שליטי בובה בחלקים רבים אחרים. גם מעצמות הלניסטיות אחרות ובמיוחד מצרים התלמיית התערבו באופן פעיל בענייני הפנים שלה ואף שלטו בפועל בכמה איים יווניים בים התיכון.
התקופה ההלניסטית, בדומה לתקופה הקלאסית שקדמה לה, התאפיינה במעשי איבה כמעט בלתי פוסקים על אדמת יוון. שתי הליגות העיקריות התחרו האחת בשנייה על הגמוניה וניסו להתנגד לשליטתה של מוקדון שראתה ביוון נחלה שנכבשה בכוח הזרוע על ידי אביו של אלכסנדר הגדול, פיליפוס השני במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. הממלכות ההלניסטיות האחרות הוסיפו דלק משלהן לתבערה כללית זו. בסופו של דבר נכבשה יוון בסערה על ידי הרפובליקה הרומית העולה.
לצד ירידה בכוחה המדיני והפוליטי סבלה יוון גם בירידה במידת ההשפעה התרבותית שלה כשחלק ניכר ממוקדי התרבות העיקריים עברו מזרחה. עם זאת, עדיין הייתה יוון מאגר חשוב של מהגרים שהתנחלו ברחבי המזרח והיו לבסיס הכוח של המשטרים ההלניסטיים באזורים אלה. מרכזים תרבותיים חשובים עדיין המשיכו לפרוח בה, גם אם במידה קטנה יותר. הכיבוש הרומי לא כפה את התרבות הרומית על היוונים, אלא שילב אותה ליצירת תרבות מאוחדת שהושפעה הן מהיסודות הרומיים והן ממרכיבים יווניים.
רקע
רקע גאופוליטי
יוון
ממוזער|שמאל|יוון והממלכות ההלניסטיות
תקופה זו, בניגוד לתקופה הקלאסית, שקדמה לה, מתאפיינת בהשפעה גדולה של גורמים חיצוניים בענייניה של יוון. בחלק הראשון של התקופה ההלניסטית מוקדון, הממלכה ההלניסטית הגדולה והחשובה ביותר באזור, הייתה הגורם הזר בעל ההשפעה הגדולה ביותר ביוון. מוקדון ראתה ביוון נחלה מנחלותיה בזכות כיבושיו של פיליפוס השני במלחמת הקודש הרביעית במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס ובחשה בפוליטיקה הפנימית היוונית. השליטה המוקדונית הייתה בדרך כלל עקיפה דרך שליטי בובה מטעמם, ובעיקר על ידי שליטה במספר נקודות מפתח שפוליביוס תיאר כ"כבליה של יוון", החשובה בהם הייתה קורינתוס, ששלטה על המעבר היבשתי בין פלופונסוס לבלקן. מידת השליטה המוקדונית ביוון הייתה תלויה הן בכוחה הגאופוליטי של מוקדון עצמה והן במלכים ששלטו בה. מלכים נמרצים יותר נטו המוקדונים להתערב יותר בענייניה של יוון ואילו בתקופות אחרות השאירו את היוונים לעצמם, בלי הפעלת לחץ רב.
גם שתי הממלכות ההלניסטיות הגדולות האחרות - מצרים והאימפריה הסלאוקית ראו ביוון היבשתית קרקע חשובה לפעילות דיפלומטית ואף צבאית. היו לכך שתי סיבות עיקריות - היוקרה של ארץ האם היוונית בעולם ההלניסטי והרצון להצר את צעדי של מוקדון. איים רבים בים האיגאי, לעומת זאת, חוו שליטה ישירה של המעצמות ההלניסטיות שהצליחו לשלוט בהם בעזרת הצי החזק שלהן. ארצות חשובות נוספות שהשפיעו על ההיסטוריה היוונית בתקופה הלניסטית היא אפירוס שנמצאת בצפון מערב ליוון, קרוב לאיטוליה ואיליריה הצפונית לאפירוס. שני אלה פלשו מדי פעם ליוון, אם כי השפעתם על תולדותיה של יוון היבשתית היא מוגבלת. עם זאת, כמה איים יוונים בים האדריאטי נפלו לידי האילירים בשלהי המאה ה-3 לפנה"ס.
גורם חשוב נוסף היו הליגות האזוריות שהתבססו על מוסדות שבטיים, בניגוד למוסדות עירוניים שאפיינו את התקופה הקלאסית. הפוליס, המוסד הפוליטי החשוב ביותר של התקופה הקלאסית, שראשיתו עוד בתקופה הארכאית, שקע ותפקיד הבכורה עבר אל השבט. הפולייס (רבים של פוליס) המשיכו להיות גורמים חשובים ביוון, אך כעת תפקידם היה משני. שתי הליגות החשובות בתקופה זו היו הליגה האכאית שמרכזה באכאיה שבחצי האי פלופונס ואיטוליה בצפון-מזרחה של יוון.
מהפולייס הגדולות של התקופה הקלאסית נותרו רק שתיים - אתונה וספרטה ואילו תבאי נהרסה ונשרפה בפקודתו של אלכסנדר הגדול. אתונה שעושרה היה מבוסס על מסחר שמרה על מרבית נכסיה, אך ספרטה ירדה לחלוטין מגדולתה. רפורמות אחדות שבוצעו בה כשלו בהשגת המטרה העיקרית - השבת העטרה ליושנה ובסופה של דבר נכבשה על ידי הליגה האכאית.
העולם ההלניסטי
שמאל|ממוזער|350px|העולם ההלניסטי; הסגול מייצג את מצרים התלמיית; המספרים מייצגים את הארצות הבאות: 8 - קפדוקיה, 7 - ביתיניה, 6 - פרגמון, 5 - מחוזות תלמיים מעבר לים, 4 - הליגה האכאית, 3 הליגה האיטולית, 2 - אפירוס
יוון הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי שנוצר כתוצאה מהקולוניזציה היוונית וממסע כיבושיו של אלכסנדר הגדול. במזרח הגיע תחום ההשפעה ההלניסטי בתוך יבשת אסיה עד הודו, במערב עד אזור פרובאנס של ימינו, בצפון לאזור חצי האי קרים, ובדרום כלל את מצרים וחלקים גדולים מלוב. הישויות המדיניות העיקריות הוקמו על ידי הדיאדוכים, שהיו רובם ככולם קצינים בכירים בצבאו של אלכסנדר הגדול. הדיאדוכים נלחמו אלו באלו במשך עשרות שנים בעימות הידוע בשם מלחמות הדיאדוכים. הם הורישו את הסכסוך לצאצאיהם שהמשיכו בו, בעוצמה נמוכה יותר, עד שקיעת העולם ההלניסטי ועלייתה של רומא. למרות האיבה הגלויה בין הממלכות ההלניסטיות, הן שיתפו פעולה בתחומים רבים בהם כלכלה, תרבות ועוד.
הממלכות ההלניסטיות שניסו להתערב בענייניה של יוון נשאו סיסמה חלולה של "חופש ליוונים" שהחל בה עוד אנטיגונוס מונופתלמוס בראשית התקופה ההלניסטית, תוך כדי שהוא פועל להרחבת שליטתו ביוון. שליטים אחרים המשיכו עם סיסמה זו. האחרונים שהשתמשו בה היו הרומאים עצמם. המצביא הרומאי לוקיוס קורנליוס סולה האשים במאה ה-1 לפנה"ס, זמן רב אחרי שהרומאים עצמם השתלטו על יוון, את מיתרידטס השישי, מלך פונטוס בכך שהוא "גזל את החופש של היוונים".
לממלכות ולישויות המדיניות שהרכיבו עולם זה היו מאפיינים שונים, לעיתים הפוכים זה לזה, אך כולם היו נאמנים לתרבות ההלניסטית, אם כי מאפייניה היווניים היו חזקים יותר בארצות שנמצאו קרוב לחופיו המזרחיים של הים התיכון, והשפעתה של תרבות זו הלכה והצטמצמה בשטחים מרוחקים מהאזור הים תיכוני.
הרפובליקה הרומית
ממוזער|הרפובליקה הרומית לאחר המלחמה הפונית השנייה
המגעים בין היוונים לרומאים החלו במערב, כשתושבי יוון הגדולה באו במגעים עם הרפובליקה הרומית. היחסים בין הפולייס של יוון הגדולה לרומא הקצינו במחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס. התערבות רומית לצדה של תורוי (יוונית: Θούριοι, בלטינית: תוריי Thurii) בשנת 282 לפנה"ס גרמה לטרנטום (כיום טרנטו באיטליה), העיר היוונית הגדולה והחזקה בדרום חצי האי האפניני לפנות לפירוס, מלך אפירוס לעזרתה. רומא ניצחה את פירוס במלחמה גדולה שנמשכה משנת 280 לפנה"ס עד 275 לפנה"ס והשתלטה עד שנת 272 לפנה"ס על כל הפולייס היווניות בחצי האי האפניני, בכללן טרנטום.
במאה ה-3 הייתה רומא עסוקה במלחמות הפוניות נגד קרתגו, אך היו לה מספר מגעים דיפלומטיים עם הממלכות ההלניסטיות. התערבות רומית בענייניה של יוון התרחשה בשנות ה-30 כאשר פנו האראקנים לרומאים בבקשה שיתערבו לצדם נגד האיטולים הרומאים הסתפקו במסר דיפלומטי לאיטולים ולא שלחו כוח צבאי. מעורבות צבאית של הרומאים בענייני הבלקן החלה רק כמה שנים לאחר מכן ב-229 לפנה"ס, כאשר נלחמה נגד איליריה. מטרתם הייתה כפולה - מצד אחד לצמצם את השוד הימי של האילירים ומצד שני למתן את שאיפות ההתפשטות שלהם. מעורבות גדולה יותר הייתה בעשור השני של המאה ה-3 לפנה"ס כאשר פיליפוס החמישי, מלך מוקדון כרת ברית עם קרתגו שנלחמה ברומא במלחמה הפונית השנייה. המעורבות הרומית הייתה מצומצמת כי עיקר כוחה היה עסוק במלחמה העיקרית נגד קרתגו.
מצב דברים זה השתנה בראשית המאה ה-2 לפנה"ס. מלחמה המוקדונית השנייה (200 לפנה"ס - 197 לפנה"ס) הביאה למעורבות רומית ישירה וגדולה בענייני הבלקן. רומא השכילה לכרות בריתות עם כוחות חזקים ביוונים והניצחון הרומי על מוקדון היה שלם.
לאחר תבוסת מוקדון, הייתה הרפובליקה הרומית לגורם החוץ הדומיננטי. קשריהם של היוונים עם הרומאים החלו במערב, באזור שמכונה יוון הגדולה. במסגרת כיבוש חצי האי האפניני, כבשו הרומאים גם את הפולייס היווניות שנוסדו במהלך הקולוניזציה היוונית. הפולייס היווניות בסיציליה ובראשם סירקוסאי נפלו גם הם. הכיבוש הסתיים הלכה למעשה במאה ה-3 לפנה"ס והרומאים היו פנויים לעימות נוסף עם המזרח. הניצחון הרומאי על המעצמות ההלניסטיות (הרבע הראשון של המאה ה-2 לפנה"ס) הותירה חלל מדיני שאליו נכנסה הרפובליקה הרומית. הרומאים שלטו בעקיפין, בלי לקיים חילות מצב או שליטי בובה, אך בכל זאת השפעתם הייתה גדולה מאוד.
רקע גאוגרפי
האזורים העתיקים של יוון שמרו על מאפייניהם הוותיקים, אך הגיוון המדיני והחברתי-כלכלי היה רב. חלק מערי מדינה המשיכו את המסורת של יוון הקלאסית וכללו מוסדות דמוקרטיים שהתחלפו מדי פעם בשליטים ובטיראנים מטעם הממלכות ההלניסטיות. שתי הפולייס החשובות של התקופה הקלאסית - אתונה וספרטה שמרו על המבנה הפוליטי שלהן, גם אם תוך שינוי גדול. בשאר האזורים ירדה קרנה של הפוליס ועלו במקומה ישויות פדרטיביות. שתי הישויות העיקריות האלה הן הליגה האיטולית מצפון מערב יוון שהתבססה על מבנה שבטי והליגה האכאית מחצי האי פלופונסוס. אמנם היסוד העירוני בליגה האכאית היה גדול למדי, לא עלתה בה פוליס מרכזית אחת ששלטה בשאר החברות, אלא גם שם כונן מבנה פדרטיבי דמוקרטי.
רקע היסטורי
ממוזער|אלכסנדר הגדול - פועלו פתח את התקופה ההלניסטית
במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס עברו על יוון מספר שינויים גדולים. פיליפוס השני, מלך מוקדון (שלט בין 359 לפנה"ס ל-336 לפנה"ס) הצליח לרומם את ממלכתו מעמדת ארץ נחשלת וחצי ברברית בעיני היוונים. פיליפוס לא הסתפק בשיפור מעמדה הגאו-פוליטי של מוקדון ובהרחבת גבולותיה על חשבון שכניה הצפוניים והמערביים - התראקים והאילירים. פיליפוס התערב באופן פעיל בתוך ענייניה של יוון. תחילה חבר לתבאי והתערב במלחמת הקודש השלישית (355 לפנה"ס - 346 לפנה"ס). בשנת 352 לפנה"ס הצליח לנצח את הפוקים בקרב שדה הכרכום. הניצחון זה היה חשוב במיוחד כי כתוצאה ממנו נפלה תסליה לידיו והוא התמנה לטגוס - שליטה של תסליה - אזור חשוב במרכזה של יוון.
פיליפוס לא עצר בהשתלטות על תסליה ובמהלך מלחמת הקודש הרביעית (339 לפנה"ס - 338 לפנה"ס) הצליח להביס את הצבאות המאוחדים של תבאי ושל אתונה בקרב כירונאה (338 לפנה"ס). התוצאה של הניצחון המוקדוני היה כינוסן של הפולייס היווניות בקורינתוס והקמתה של הליגה הקורינתית (337 לפנה"ס) שביססה את ההגמוניה המוקדונית ביוון.
אלכסנדר הגדול (שלט בין 336 לפנה"ס ל-323 לפנה"ס), בנו של פיליפוס, המשיך את פועלו של אביו. אלכסנדר לא הסתפק בהגמוניה ביוון, אלא יצא בשנת 334 לפנה"ס למסע כיבושים נרחב במהלכו כבש את פרס, הממלכה החשובה והגדולה ביותר באזור באותה התקופה. נהוג למנות את התקופה ההלניסטית עם מועד כיבושיו, בין אם כוללים את הכיבושים ובין אם לאו. היוונים ניסו למרוד ולהשיב את עצמאותם, אך ניגפו בפני הצבאות של המצביאים המוקדונים.
אף על פי שיתוף הפעולה של המצביאים נגד היוונים, לא החזיקה האימפריה של אלכסנדר הגדול מעמד ומצביאיו, שכונו הדיאדוכים חילקו בינם לבין עצמם את שטחה העצום. כל אחד חמד את שטחו של רעהו וכך פרצה סדרה ארוכה של מלחמות הדיאדוכים שנמשכה עם הפסקות עד 281 לפנה"ס.
יוונים ניסו לנצל את היחלשותה של מוקדון והקימו כמה בריתות אזוריות וחלק מהפולייס ניסו לזכות מחדש במעמד שהיה להן בתקופות קודמות, אך ככלל הייתה יוון נתונה להשפעה חזקה מאוד של מוקדון על תולדותיה בתקופה זו.
היסטוריה
מלחמות הירושה
ממוזער|חלוקת האימפריה של אלכסנדר הגדול לאחר מותו
מלחמת לאמיה
יוון הייתה הראשונה לנצל את מותו של אלכסנדר הגדול כדי לפרוק את עול האימפריה שהקים. אתונה ורודוס היו הראשונות למרוד. המאבק קיבל את השם מלחמת לאמיה על שם העיר לאמיה, עליה צרו המורדים. פולייס רבות אחרות הצטרפו תוך כדי המאבק לאחר ההצלחות הראשוניות של המרד. אנטיפטרוס, הנציג של אלכסנדר הגדול במוקדון ויוון שבידיו הופקדה השמירה על הנכסים האירופאים של אלכסנדר הגדול עם דרגת סטרגוס נתפס בלתי מוכן, אך עד מהרה זרמו תגבורות גדולות מאוד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול שהתגייסו למלחמה במורדים היוונים. הכוח המשולב של הדיאדוכים הצליח להביס את הצבא היווני המאוחד בקרב קראנון. (תחילת ספטמבר 322 לפנה"ס). הצי היווני נכנע לאדמירל המוקדוני קליטוס הלבן ליד אמורגוס כמעט ללא מאבק, ככל הנראה בגלל חוסר הרצון של הקצונה האתונאית הבכירה להילחם נגד המוקדונים.
שנה לאחר מכן פנה אנטיפטרוס נגד הליגה האיטולית. למרות הצלחות ראשוניות, תככיו של פרדיקס שזמם לסלק את אנטיפטרוס ממעמדו בתור המשנה למלך במוקדון וביוון מנעו ממנו את הניצחון הסופי. האיטולים השיגו תנאים קלים בהרבה מאלה שנפלו בחלקה של אתונה. הצתת המאבק בין הדיאדוכים הסירה הלכה למעשה את האיום המוקדוני מעל איטוליה. איטולים השתמשו בהסתלקות המוקדונים לביסוס הליגה שלהם, תוך שהם משתדלים לשמור על פרופיל נמוך והחליפו את נאמנותם במהלך מלחמת הדיאדוכים. מדיניות נבונה זו אפשרה להם לבסס את מעמדם כאחד הכוחות הבכירים בפוליטיקה של ארץ האם היוונית בתקופה ההלניסטית.
מבחינת שאר היוונים, התבוסה במלחמה הייתה קשה. אנטיפטרוס חשד שהמשטר הדמוקרטי של אתונה, הוא האשם בפרוץ מעשי האיבה. לכן, משטרה הדמוקרטי של אתונה הוחלף באוליגרכיה בהוראתו. אזרחים אתונאים רבים איבדו את זכות הצבעתם. אתונאים רבים גלו מאטיקה והתיישבו בתראקיה. פולייס רבות אחרות מיהרו להיכנע ללא מאבק וקיבלו על עצמן את המשטרים האוליגרכיים שכוננו בהם המוקדונים. האחדות בקרב מצביאיו של אלכסנדר הגדול לא נותרה על כנה זמן רב. הסכמי בבל שנחתמו תחת הנהגתו של פרדיקס שקיבל את תפקיד העוצר למלך הינוקא אלכסנדר הרביעי לא החזיקו מעמד. פרדיקס נתקל בהתנגדות מצדו של תלמי הראשון שליט מצרים ואנטיגונוס מונופתלמוס, שליט פריגיה. פרדיקס נפטר במהלך מסע המלחמה נגד מצרים בחורף 320/321 לפנה"ס. כתוצאה ממותו והעדר שליט מוסכם התפרקה האימפריה של אלכסנדר הגדול לחלוטין ויוון הפכה לאחת מזירות הלוחמה העיקריות. צבאות רבים עברו אותה לאורכה ולרוחבה והותירו בה הרס וחורבן.
מלחמות הדיאדוכים
בימי מלחמות הדיאדוכים וספיחיהן (319 לפנה"ס - 272 לפנה"ס) שהתחרו על השליטה באימפריה העצומה שהותיר אחריו אלכסנדר הגדול התנהלו תולדותיה של יוון בצל האירועים שכפו עליה המעצמות הגדולות. המעצמות הגדולות התחרו בינן לבין עצמן על השליטה ביוון בגלל סיבות פוליטיות, ענייני יוקרה מדינית ועוד. חלק מהיוונים ניסו לנצל את האירועים לטובתם כדי מצד אחד להשתחרר מהעול המוקדוני שנכפה עליהם לאחר כינון הליגה הקורינתית על ידי פיליפוס השני, אחרים ניסו להרחיב את גבולותיהם.
שלטונם של פוליפרכון ושל קסנדרוס
ממוזער|סטאטר עם דמותו של קסנדרוס, שליט מוקדון בין 317 לפנה"ס ל-297 לפנה"ס
אנטיפטרוס הקשיש נפטר בשנת 319 לפנה"ס, אך במקום להעביר את השלטון במוקדון וביוון לבנו קסנדרוס, העביר אותה לפוליפרכון. פוליפרכון היה המצביאים של אלכסנדר שהתחיל לבלוט בעת כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה. קסנדרוס קיבל רק את הסגנות עם התואר כיליארך. עם זאת, קסנדרוס שחש שמגיע לו יותר, לא היה מוכן להשלים עם גורלו. הוא נכנס לברית צבאית עם אנטיגונוס מונופתלמוס ותלמי הראשון, שהיו יריביו של פוליפרכון כדי לחזק מעמדו.
פוליפרכון ניסה לנצל את פרוץ מלחמת הדיאדוכים השנייה (319 לפנה"ס - 315 לפנה"ס) והחל לבסס את מעמדו, אך ללא הצלחה. אתונה, שבמצדותה במוניכיה אשר בפיראוס התבצר ניקנור, המצביא של קסנדרוס, אבדה לו עוד בתחילת 317 לפנה"ס. צרה גדולה יותר נפלה בחלקו לאור תבוסתו במגלופוליס וחלק ניכר מבעלי בריתו בדרום יוון זנחו אותו. מצבו של פוליפרכון התדרדר עוד יותר והשליטה במוקדון עברה לידיו של קסנדרוס. פוליפרכון ניסה לקשור גורלו עם זה של הרקלס, בנו של אלכסנדר הגדול משפחתו ברסינה, אך רציחתו של הנער בשנת 309 לפנה"ס סתמה את הגולל על תקוות אלה ופוליפרכון התבצר במספר ערים בפלופונסוס שעדיין שמרו לו אמונים. קסנדרוס מצדו פעל במרץ כדי להשתלט על אזורים שעדיין לא סרו למרותו ביוון.
שלטונם של אנטיגונוס מונופתלמוס ושל דמטריוס פוליורקטס
השליטה של קסנדרוס ביוון לא עברה חלק. בשנת 315 לפנה"ס הוציא אנטיגונוס מונופתלמוס הכרזת "עצמאות ליוונים" לפיה היוונים צריכים למשול בעצמם ללא השפעה של גורמי חוץ. אף על פי שהצהרה זו הייתה תעמולתית גרידא, היא קנתה אחיזה באתונה שבה שלט דמטריוס מפלרון, עושה דברו של קסנדרוס. הברית בין אנטיגונוס לקסנדרוס לא החזיקה מעמד זמן רב. אנטיגונוס, שהיה החזק בין הדיאדוכים, ניצל מלחמה חדשה בין הדיאדוכים ושלח את בנו דמטריוס פוליורקטס לאתונה (יוני 307 לפנה"ס). אתונאים שקצה נפשם משלטונם של קסנדרוס ושל דמטריוס מפלרון, עושה דברו קשרו קשר עם אנטיגונוס והכניסו את בנו ללא קרב לפיראוס.
דמטריוס, בהוראת אביו, שרצה להשתמש בכיבוש לשם צבירת הון פוליטי, הרעיף מתנות על האתונאים. בין היתר העניק להם משלוחי מזון, עצים לבניית ספינות מלחמה ועוד. לאחר שחש שמעמדו בטוח הפליג לקפריסין והביס שם צי מצרי גדול בקרב סלמיס (306 לפנה"ס). המצור שהטיל דמטריוס על רודוס היה מוצלח פחות והוא הסתלק וחזר לאתונה בלי שהשיג את מטרותיו העיקריות. עם זאת, מעמדו ביוון היה איתן והוא אפילו הפיח רוח חדשה בליגה הקורינתית (303 לפנה"ס) שנוסדה על ידי פיליפוס השני.
קסנדרוס מצדו שמעמדו הלך והחמיר בעקבות השתלטותו של דמטריוס פוליורקטס על אתונה ניסה לשאת ולתת עם אנטיגונוס, אך ללא הועיל. בסופו של דבר, הוכרע גורל המלחמה בסמוך לאיפסוס. שם בקרב גדול בשנת 301 לפנה"ס הביסו הצבאות המשותפים של סלאוקוס הראשון וליסימאכוס את הצבא של אנטיגונוס ושל בנו דמטריוס פוליוקרטס. אנטיגונוס נהרג ובנו ברח ליוון. למרות תבוסתו הקשה בקרב איפסוס ומות אביו, הצליח דמטריוס, תוך ניהול מערכה דיפלומטית יעילה, לשקם את מעמדו.
לאחר שביסס את מעמדו פנה דמטריוס אל עבר אתונה שפרקה את עולו לאחר תבוסתו בקרב איפסוס והשתלט עליה מחדש. יחסו אליה היה מתון ומתנגדיו לא סבלו באופן קשה. לאחר הכנעתה של אתונה המשיך לבסס את מעמדו ביוון ובמוקדון. בשנת 294 לפנה"ס הצליח להשתלט על כס מוקדון והכניע כמעט את כל הפולייס החשובות ביוון, למעט תבאי שהתנגדה לו.
לאחר השתלטות על מוקדון ניסה דמטריוס לבסס את עצמה גם ביוון. הוא הושיב חילות מצב באובויה והטיל מס כבד על ערי בויאוטיה. שלטונו של דמטריוס לא האריך ימים. טעויות דיפלומטיות הביאו לברית חזקה בין הדיאדוכים שצרפו אליהם גם את פירוס, מלך אפירוס ממלכה יוונית ממערב למוקדון. חייליו של דמטריוס מרדו בו והוא מצא מחסה אצל סלאוקוס הראשון (288 לפנה"ס).
הפלישה הגאלית וייצוב המערכת המדינית
הפלישה הגאלית
ממוזער|נתיבי הפלישות הגאליות במאה ה-3 לפנה"ס
ממוזער|הגאלי הגוסס, העתק רומי ממקור יווני
עם הסתלקותו של דמטריוס מהזירה הפוליטית, עבר על יוון ועל מוקדון עשור נוסף של מלחמות ומאבקים על כס השלטון. ליסימאכוס, דיאדוך חשוב שממלכתו גבלה במוקדון ממזרח הצליח להשתלט על מוקדון לכמה שנים (288 לפנה"ס), אך תבוסתו בקרב קורופדיון (281 לפנה"ס) הותירה את הכס פנוי. תלמי קראונוס, בנו הבכור של תלמי הראשון לא זכה לרשת את אביו על כס מצרים והשלטון בארץ זו עבר לאחיו הצעיר, תלמי השני. תלמי קראונוס חבר לליסיכמאוס ולאחר מותו בקרב קורפודיון רצח את סלאוקוס הראשון ושכנע את אספת החיילים בליסימכיה לתמוך במועמדותו לכתר המוקדוני ובמקום השתלט על מוקדון לתקופה קצרה (281 לפנה"ס - 279 לפנה"ס).
בזמן זה, השבטים הקלטים (גאלים) שחדרו לבלקן עוד בסוף המאה ה-4 לפנה"ס, החליטו לנצל את חוסר היציבות ביוון ובמוקדון ופלשו עם צבא גדול למוקדון (279 לפנה"ס - 277 לפנה"ס). תחילה הביסו את האילירים, והמשיכו דרום מזרחה לעבר מוקדון. תלמי קראונוס ניסה לעמוד בדרכם, אך נהרג בקרב (279 לפנה"ס). הקלטים חזרו לפאנוניה (אזור דרום הונגריה וצפון קרואטיה המודרניות) עמוסי שלל רב.
הקלטים לא הסתפקו בפשיטה אחת וחזרו שוב, הפעם עם צבא גדול עוד יותר. האיום הקלטי היה גדול והיוונים החלו להתארגן להגנה. צבא יווני מאוחד התייצב בתרמופילאי. אמנם הקלטים הצליחו לאגף את היוונים בקרב תרמופילאי, אך היוונים נסוגו באופן מסודר. הקלטים המשיכו דרומה וניסו לפשוט על דלפי, אך הובסו על ידי צבא יווני גדול שהורכב בעיקר מחברי הליגה האייטולית ולא הצליחו לחדור למרכז יוון ולדרומה. שאריות הקלטים פלשו מזרחה, לעבר אסיה הקטנה, שם ביקש ניקומדס הראשון, מלך ביתיניה לשכור את שירותיהם. חלקם עברו לשרת בצבאו וחלקם הובסו על ידי אנטיגונוס השני גונאטס ליד ליסיכימאכיה (277 לפנה"ס) הקלטים ניסו להמשיך פנימה לתוך אסיה הקטנה, אך הובסו שוב, הפעם על ידי אנטיוכוס הראשון והתיישבו בסוף במרכז אסיה הקטנה באזור שקיבל את שמם ונקרא גאלאטיה.
אירועים אלה גרמו לשתי תוצאות חשובות מבחינתה של יוון. מצד אחד אנטיגונוס השני גונאטס הצליח לשקם את יוקרתו והשתלט מחדש על מוקדון (277 לפנה"ס) ואילו הליגה האיטולית זכתה ליוקרה גדולה בקרב היוונים בתור מצילה של יוון מהאיום הקלטי. הליגה האייטולית ניצלה בתבונה את הוואקום המדיני הזמני שנוצר באזור להרחבת השפעתה וגבולותיה. שתי הממלכות הגדולות מצפון יצאו זמנית מן המשוואה - מוקדון הייתה צריכה ללקק את פצעיה בעקבות הפלישה ואילו פירוס, מלך אפירוס, היה עסוק במלחמותיו באילטיה. היא עשתה את זה בשתי דרכים - הראשונה שילוב קהילות קטנות שגבלו בשטחיה הקיימים לתוך הליגה והשנייה - כינון בריתות עם ישויות פוליטיות מרוחקות יותר. כתוצאה מכך, הפכה הליגה, שעד אז הייתה שחקנית משנה בפוליטיקה היוונית לאחד משחקני המפתח והתחרתה באופן פעיל במוקדון ובליגה האכאית מפלופונסוס על עמדת בכורה ביוון.
אנטיגונוס השני גונאטס וייצוב המערכת המדינית
ממוזער|אנגטיגונוס השני גונאטס, ביסס את שליטת השושלת האנטיגונידית במוקדון
אנטיגונוס מיהר למנף את ניצחונו בקרב ליסימאכיה להצלחה פוליטית. כשהוא נישא על גלי האהדה שצבר על ניצחונו, הצליח להשתלט על כס מוקדון. עוד לפני שהצליח לבסס את עצמו על כס מוקדון, פלש פירוס, בתמיכת תלמי השני, שחזר בינתיים ממלחמתו נגד הרפובליקה הרומית (280 לפנה"ס - 275 לפנה"ס) שהסתיימה בניצחון הרומאי, למוקדון והצליח להביס את אנטיגונוס השני גונאטס, מלכה החדש של מוקדון בקרב אאוס לאחר שלוחמי הפלנקס המוקדונים עקרו לפירוס (273 לפנה"ס). פירוס ראה כי טוב וניסה את מזלו בדרום יוון בעקבות הפצרותיו של קלאונימוס (Cleonymus), הנסיך הספרטני המנושל, אך הובס במצור על ספרטה (272 לפנה"ס). ניסיון נוסף לצבירת הישגים מדיניים מצדו הסתיים במותו של פירוס בקרב רחוב בארגוס, שנמצאת מעט מזרחית לספרטה בחצי האי פלופונסוס.
לאחר מותו של פירוס נפטר אנטיגונוס מיריבו העיקרי והתפנה לחיזוק שלטונו במוקדון והיוונים זכו למנוחה קצרה לפני שמוקדון שבה לתבוע את ההגמוניה שלה ביוון. כמו כן, דור הדיאדוכים הראשון הלך לעולמו וצאצאיהם זנחו את רעיון איחוד האימפריה של אלכסנדר הגדול. כעת כל אחד מאותם צאצאי דיאדוכים היה מלך בזכות עצמו והתמקד בביסוס שלטונו בנחלתו החדשה ומלחמות גבול שהיו מוגבלות בדרך כלל בהיקפן ולא טלטלו עוד את העולם ההלניסטי, בדומה לטלטלה שעברה עליו בעת מלחמת הכול בכול שניהלו הדיאדוכים.
ההגמוניה המוקדונית בשיאה
במאה השלישית התמקדו האירועים במשולש שכלל מצד אחד את מוקדון שניסתה לחזור למעמדה הקודם כגורם הדומיננטי ביוון, הליגה האיטולית שניסתה להרחיב את השפעתה והליגה האכאית שניסתה לבסס את עצמה ככוח הדומיננטי בחצי האי פלופנסוס. גורמים מדיניים אלה נאבקו באופן תדיר האחד בשני, לעיתים כרתו ברית ביניהם ונאבקו גם עם גורמים נוספים בתוך יוון שניסו לפרוק את עול הליגה או לחלופין להחזיר לעצמן את מעמדן הקודם, דוגמת ספרטה, שהייתה הכוח הדומיננטי בחצי האי הפלופונסי עד המחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס.
תמורות בפלופונסוס וכינון הליגה האכאית
ממוזער|אראוס הראשון, מלכה הנמרץ של ספרטה
עם שוך הקרבות נגד פירוס נוצר ואקום מדיני-פוליטי בחצי האי הפלופונסי. אנטיגונוס השני גונאטס ששלט ביוון טרם החזיר לעצמו את מלוא כוחו לאחר כיבוש הכס המוקדוני וכך נוצרה הזדמנות מדינית ביוון. בספרטה עלה לכס השלטון המלך הנמרץ אראוס הראשון (שלט בין 308 לפנה"ס/309 לפנה"ס ל-265 לפנה"ס), שהיה המלך הספרטני הראשון שהפגין סממני שלטון הלניסטיים. אראוס שניסה כבר להתערב במלחמות בין הדיאדוכים, ביקש לנצל את הוואקום הזמני הזה. הוא ביצר את מעמדו בספרטה, פיתח רשת ענפה של קשרים דיפלומטיים ואף ניסה להחיות את העצמאות המדינית של היוונים וקרא להם להתלכד תחת הנהגתה של ספרטה. קריאתו נפלה על אזניים ערלות וספרטה לא חזרה לעמדת הבכורה שהייתה לה בעבר, אם כי נראה שהייתה לה נקודת זוהר בסוף שנות ה-80 של המאה השלישית לפנה"ס.
במקביל, ארבע פולייס מצפון חצי האי הפלופונסי: דימי, פאראי, פאטראי (הגייה מודרנית: פטרס) וטריטאיה החיו ברית עתיקה שהתפרקה בסוף המאה ה-4 לפנה"ס. ערים אלה התאחדו בברית בשנת 280/281 לפנה"ס שקיבלה את השם הליגה האכאית, על שם האזור - אכאיה שבו שכנו. בניגוד לבריתות של התקופה הקלאסית, הברית הזאת (כמו גם הברית האייטולית) לא התבססה על עיר מרכזית אחת שביקשה לבסס את כוחה בעזרת הברית, אלא כיישות מדינית פדרלית. תחילה ההצטרפות לברית הייתה מהוססת ואפילו לא כל הערים באכאיה הצטרפו אליה, אך ברבות השנים התפתחה ברית זו לאחד הכוחות המדיניים החשובים ביותר ביוון העתיקה.
התפשטות הליגה האיטולית
ממוזער|נהר ספרכיוס - קהילות רבות ששולבו בליגה התגוררו בעמק הספרכיוס
שמאל|ממוזער|250px|אזור איטוליה בעת העתיקה
האיטולים שהצליחו לשמור על עצמאותם במהלך מלחמות הדיאדוכים ויצאו עם ידם על העליונה במאבק מול הגאלים חשו בטוחים מספיק להרחיב את שליטתם במרכז יוון. האייטולים מיהרו לנצל חלון הזדמנויות שנפער עבורם: הכס המוקדוני היה רעוע והתנדנד בין טוענים שונים לכתר. פירוס, מלך אפירוס היה עסוק במלחמתו ברומאים. ואילו האייטולים עצמם נהנו מיוקרה רבה שהתלוותה לניצחונם על הגאלים.
המקורות מתעדים רישום של נציגים איטולים באמפיקטיונה של דלפי, שבה לא הופיעו לפני כן, ככל הנראה כהוקרת תודה על הדיפת הגאלים מדלפי. ייתכן שאלה מרמזים על גידול בגודל השטח האיטולי מבחינה גאוגרפית הליגה הייתה די מוגבלת ביכולת ההתפשטות שלה. דרומית מזרחית לה נמצאה הליגה הבויוטית שאיבדה אמנם מעצמתה, אך עדיין הייתה חזקה למדי. בצפון מערב שכנה פוקיס ששמרה על עצמאותה. מדרום הים ואילו מהמזרח נמצאו שטחי התסלים. אי לכך, כיוון ההתפשטות שנבחר היה צפוני. הראשונה להצטרף הייתה דולופיה (Δολοπία). לאחר מכן שילבו האייטולים את אייניס (כיום אנידה) הסמוכה ללאמיה בקרבת החלק הצפוני של עמק הספרכיוס. אייניס שולבה בליגה במהלך חורף 273/2, ייתכן במקביל למלחמה בין פירוס מלך אפירוס ואנטיגונס השני גונאטס.
דוריס ולוקריס שולבו אף הן בשנת 270 לפנה"ס. השילוב של לוקריס היה איטי. הקהילות של לוקריס היו מאורגנות בכעשרים יישובים ונראה שנחתם הסכם עם כל קהילה בנפרד. אקרנאניה הייתה הבאה בתור. לפני כן הייתה תחת חסותה של אפירוס, אך לאחר מותו של מלכה הנמרץ, פירוס, חשה עצמה מבודדת וביקשה את החסות האייטולית. נראה שההסכם היטיב עם שני הצדדים ואקרנאניה נכנסה אליו מרצונה החופשי.
בסוף תהליך ההתפשטות הליגה התבססה כמדינה פדרלית עם כינוסים דמוקרטיים שנערכו פעמים בשנה ובהם הוחלט על עניינים החשובים של הליגה. לצד הכינוסים הכללים פעלה באופן קבוע מועצה מצומצמת בשם אפוקטוי (apoketoi).
המלחמה הכרמונידית
המלחמה הכרמונידית (267 לפנה"ס - 261 לפנה"ס), שנקראת על שמו של כרמונידס (Χρεμωνίδης; Chremonides) מצביא ומדינאי אתונאי בן המאה השלישית לפנה"ס, התנהלה בין מוקדון לברית צבאית בין אתונה, ספרטה ומצרים. התעמולה של כרמונידס הדגישה את החירות ושחרור מהתערבות המוקדונים בענייניהם הפנימיים של היוונים אך למעשה, שורשי המאבק נעוצים בניסיונות בית תלמי להתערב בשליטה המוקדונית בארץ האם היוונית. התלמיים פתחו במסע תעמולה אנטי-מוקדוני נרחב והצליחו להביא לברית בין אתונה לספרטה.
אנטיגונוס ניצל היטב את יתרונותיו האסטרטגיים: מצרים הייתה מרוחקת ולא היה לה גבול משותף עם יוון, לכן כל סיוע היה חייב לעבור דרך הים. אמנם הייתה למצרים אחיזה קטנה בפלופונסוס במתאנה אשר נמצאת בחצי אי קטן בפלופונסוס לא רחוק מאטיקה, אך שליטת הצי המוקדוני מנעה מהתלמיים את העברת התגבורות לאטיקה. בנוסף, פתח אנטיגונוס במערכה דיפלומטית והתקרב לאנטיוכוס השני שיזם מלחמה חדשה בסוריה נגד המצרים, מה שחייב את העברת מוקד העניין של מצרים קרוב לביתה.
תחילה מנע הצי מוקדוני הנחתת גייסות מצריים משמעותיים באטיקה ובהמשך אף הביס את הצי התלמיי לחופי האי קוס. הצי האתונאי שהיה הגדול ביותר ביוון בתקופה הקלאסית איבד את עצמאותה במלחמת לאמיה וחדל מלהתקיים הלכה למעשה ולא היה יריב של ממש לצי המוקדוני. הספרטנים לא הצליחו לפרוץ את המחסום המוקדוני החזק באיסתמוס של קורינתוס שנשלט על ידי חיל מצב מקדוני חזק. היות שלא היה להם צי משלהם והצי המוקדוני מנע את חיבור הצי התלמיי עם יוון, לא נותרה להם ברירה, אלא לחזור כלעומת שבאו. אלכסנדר השני, מלך אפירוס, בנו של פירוס, חידש את המאבק במוקדון שהחל אביו וניסה לנצל את מעבר עיקר הגייסות המוקדוניים דרומה לעבר אטיקה ותקף את מוקדון, אך נהדף על ידי יורש העצר של אנטיגונוס, דמטריוס השני איטוליקוס (Demetrius II Aetolicus).
כך יצא שעיקר נטל המלחמה נפל על כתפיה של אתונה. הכוחות המצריים המעטים שכן הצליחו לנחות בחופי אטיקה הופנו להגנת המשאבים הקיימים ולא נוצלו להרחבת הפעילות מעבר לגבולות אטיקה. חילותיו של אנטיגונוס השני גונאטס חנקו לאט לאט את ההתנגדות האתונאית ולאחר תבוסת הצי המצרי לא נותרה להם ברירה, אלא להיכנע. כרמונידס ברח למצרים ואילו באתונה עצמה הוקם משטר ידידותי למוקדון. מציתי המלחמה נענשו וחלקם הוצאו להורג.
התערערות ההגמוניה המוקדונית ביוון
התרחבות הליגות היווניות
לניצחון במלחמה הכרמונידית היו השפעות ארוכות טווח על ההיסטוריה היוונית. כישלון שיתוף הפעולה בין אתונה לספרטה הותיר את מוקדון ככוח הדומיננטי ביוון. אחיזתה בקורינתוס הייתה חזקה מאי פעם ואתונה סבלה מחיל מצב מוקדוני שהוצב במספר מקומות באטיקה, במיוחד בגבעת המוניכיה למניעת התמרדות עתידית. אמנם חיל המצב המוקדוני נסוג מגבעת המוזיאון בשנת 256/5 לפנה"ס, אך עיקר הכוח המוקדוני נותר והשפעת מוקדון באתונה נותרה איתנה. הברית שכונן אריאוס התפוררה. הייתה זו הפעם האחרונה שבה ספרטה הצליחה לכונן ברית צבאית משמעותית. מותו של אראוס בקרב נגד המוקדונים (264/3 לפנה"ס) הותיר את ספרטה חשופה. התרופפות השליטה הספרטנית במגלופוליס הביאה לעלייתו של הטיראן אריסטודמוס במגלופוליס. התקפתו של אקרוטאטוס השני (Acrotatus), מלכה של ספרטה, על מגלפוליס בשנת 262 לפנה"ס הסתיימה בתבוסתו ובמותו בקרב. אריסטודמוס לא הסתפק בהדיפת ההתקפה הספרטנית על מגלופוליס, אלא יזם פשיטה נועזת נגד ספרטה שהסתיימה בניצחונו ובבזיזת אוצרותיה של ספרטה.
המוקדונים שמרו על אחיזתם ביוון בעיקר על ידי תמיכה במשטרים טיראניים. לאחר הניצחון במלחמה הכרמונידית המשיכו המוקדונים במגמה זו. התלמיים המשיכו אמנם להחזיק במתאנה, אך זה לא היווה איום של ממש על מוקדון. מצב זה הופר בשנת 251 לפנה"ס. בחור צעיר בשם אראטוס הוביל הפיכה דמוקרטית מוצלחת, בתמיכה כלכלית של המצרים או של המוקדונים שייתכן שניסו לקשור יחסים טובים עם הליגה האכאית נגד הטיראן של סיקיון, ניקוקלס (יוונית: Νικοκλῆς). עד מהרה, השתלבה סיקיון בהנהגתו של אראטוס בליגה האכאית.
האחיזה המוקדונית בארץ האם התערערה לאחר מותו של קראטרוס, אחיו למחצה של אנטיגונוס השני גונאטס. קראטרוס שמר על נאמנות לאחיו המלך ופעל באופן לויאלי, מיתן את ההתנגדות היוונית במוקדון וניסה לשפר את מעמדה של מוקדון ביוון. אלכסנדר, בנו של קראטרוס שירש אותו בשנת 250 לפנה"ס. אלכסנדר, לא נהג כמו אביו. הוא מרד במוקדון הכריז על עצמאות (ככל הנראה 249 לפנה"ס), ייתכן שאף בתמיכת התלמיים. המרד היה אסון מדיני כבד לאנטיגונוס: שני חילות מצב חשובים האחד בכלקיס והשני בקורנתוס, שבה קבע אלכסנדר את מושבו, עברו לצדו של אלכסנדר, אם כי חיל המצב בפיראוס שמר על נאמנות לאנטיגונוס. אלכסנדר מיהר לנצל את שעת הכושר ופתח במסע תעמולה נמרץ במסגרתו אף הסיג חילות מצב מכמה ערים. לאחר מכן, פתח במסע מלחמה ביוון עצמה ותקף את ארגוס ואת אתונה. כישלונו של אנטיגונוס להגן על החזקותיו, שהיה עסוק במלחמה הסורית השלישית (246 לפנה"ס - 241 לפנה"ס) לצדה של האימפריה הסלאוקית נגד מצרים, ערערה את אחיזתו ביוון. עם זאת, שלטונו של אלכסנדר לא האריך ימים. הוא נפטר בשנת 245 לפנה"ס. ניקאה, אלמנתו של אלכסנדר התחתנה עם דמטריוס איטוליקוס, בנו של אנטיגונוס, שמעמדו התחזק לאחר ניצחון בקרב אנדרוס (246 לפנה"ס), והשליטה בקורינתוס חזרה לידיים מוקדוניות.
איטולים המשיכו בהרחבת הליגה שלהם. בשנת 255 לפנה"ס נכרתה הברית הראשונה בין הליגה האיטולית לישות מדינית מחוץ ליבשת. הייתה זו כיוס שבאה בברית עם הליגה האיטולית. בנוסף, לחצו האיטולים על הליגה הבויאוטית להצטרף אליהם. הבויאוטים ניסו להתנגד ואף כרתו ברית צבאית עם הליגה האכאית (245 לפנה"ס). אראטוס שלח חיל משלוח לעזרת הבויאוטים. חיל המשלוח האכאי פלש ללוקריס כדי לאגף את האיטולים ולמשוך חלק מכוחותיהם, אך עזרה אכאית לא הצילה את הבויאוטים. הבויאוטים הובסו בקרב כירונאה ואבדו את עצמאותם.
זמן קצר לאחר מכן ניצל אראטוס את מותו של אלכסנדר בקורינתוס (245 לפנה"ס) ותקף בהפתעה בשנת 243 לפנה"ס את קורינתוס. הניצחון האכאי היה שלם. השליטה בקורינתוס נשמטה מידיה של מוקדון ואכאים זכו בשלל רב וחשוב מכך ביוקרה מדינית. המוקדונים החליטו לא להגיב בכוח על ההתקפה האכאית, אלא קשרו במקום ברית עם הליגה האיטולית, שיחסה אל האכאים התדרדר עקב התערבותו של אראטוס בענייני בויאוטיה.
בסופו של דבר, המאבק בין הליגה האיטולית לליגה האכאית הגיע לסיום ובשנת 239 לפנה"ס נכרתה ברית ביניהן. פרטי ההסכם לא השתמרו, אך נראה שהיא כוונה ולו מן הפה אל החוץ כנגד מוקדון. כמו כן, ששתי הליגות החשובות חילקו בינן לבין עצמן את אזורי ההשפעה ביוון והתחייבו על עזרה צבאית הדדית.
הברית עם הליגה האכאית שחררה את הרסן מהליגה האיטולית והם פתחו במסע התרחבות גדול. הם הצליחו להגדיל את שטחם על ידי צירופה של מאליס ושל מערב אכאיה פתיאוטיס. מותו של אלכסנדר השני, מלך אפירוס בשנת 242 הותירה על כס האפריוטי את בנו הינוקא פירוס השני. האיטולים מיהרו לנצל את התוהו ובוהו הפוליטי שנוצר באפירוס להרחבת שטחיהם על חשבון הממלכה הזאת שגבלה בהם מצפון. אולימפיאס ניסתה לתקן את מצבה על ידי חיתון בתה עם דמטריוס השני איטוליקוס, מלך מוקדון. דמטריוס אכן פלש ליוון והצליח להטות לכיוונו את הבויאוטים והשיג מספר הצלחות נוספות. ניצחונות אלה הקנו לו את התואר "איטוליקוס". למרות הצלחותיו, חזר על עקבותיו בגלל פלישת הדרדרנים בצפון. בהמשך ניסה לשלוח צבא לפלופונסוס, אך האירועים בצפון ממלכתו לא אפשרו לו להחזיק חיל משלוח גדול ביוון והוא החזירו.
האכאים היו נאמנים לבריתם עם האיטולים וסייעו להם. אכאים ערכו פשיטות לאטיקה כדי לרתק את הצבא המוקדוני לאתונה. בהמשך, ביקש אראטוס, שנבחר שוב למשרת הסטרטגוס, את עזרת האיטולים במאבקיו בפלופונסוס. אלה הגיעו בשנת 236 ופתחו ביחד עם האכאים בפעילות צבאית מתואמת, אם כי ללא הצלחה יתרה. עם זאת, ניכרה ההזנחה המוקדונית בפלופונסוס. דמטריוס לא טרח לבוא לעזרת בעלי בריתו המותקפים על ידי שתי הליגות.
בשנת 235 פתח אראטוס במתקפה על ארגוס והצליח להשתלט על קלאונאי הקרובה לארגוס. אריסטיפוס, טיראן ארגוס ניסה להחזיר את העיר לידיו, אך נפל למארב ונהרג. בעקבות התחזקותה של הליגה האכאית על חשבון ממלכת מוקדון ביקש לידאדס, טיראן מגלופוליס להצטרף אל הליגה. בעקבות מגלופוליס הצטרפו לליגה האכאית מספר ערים ארקדיות נוספות.
גם אתונה יצאה נשכרת ממצבה הדחוק של מוקדון. האמצעים של דמטריוס איטוליקוס הלכו והתדלדלו והוא הסכים להוציא את חיל המצב שלו מאתונה תמורת 150 כיכרות כסף.
עלייתה של רודוס במאה ה-3 לפנה"ס
ממוזער|הקולוסוס מרודוס - ציור מהמאה ה-16 מאת מארטן ואן היימסקרק הממחיש את הפסל כניצב מעל הכניסה לנמל
רודוס נוסדה ב-408 לפנה"ס, אך במהלך התקופה הקלאסית (480 לפנה"ס - 323 לפנה"ס) הייתה בעלת חשיבות משנית בפוליטיקה היוונית, אם כי ידוע שכבר אז הייתה מרכז מסחרי פורה. עלייתה הגדולה התרחשה בתקופה ההלניסטית, במיוחד נוכח ניצחונם על צבאו הגדול של דמטריוס פוליוקרטס בין 305 לפנה"ס ל-304 לפנה"ס. אין מידע רב על תולדותיה של העיר במהלך רוב המאה ה-3 לפנה"ס, אך ידוע שייצוב העולם ההלניסטי לאחר קרב איפסוס הניב תשואה נאה לרודוס שהציעה את שירותיה למלכים ההלניסטים השונים. בנוסף הסחר הרודי התרחב מאוד בתקופה זו, במיוחד נוכח השקיעה של אתונה.
כמו כן, סביר שבתקופה זו מתישהו בין מותו של אלכסנדר הגדול (323 לפנה"ס) לקרב קורופדיום (281) השתלטה רודוס על חלק מהחוף הקארי שהייתה תחת שליטה רופפת של ליסימאכוס. האזור קיבל את השם "החוף הרודי" (Peraea), בהמשך הרחיבו את אחיזתם בקאריה והשתלטו על שתי ערים: קאונוס (לטינית: Caunus יוונית: Καῦνος) שאותה קנו בשנת 191 תמורת 200 כיכרות כסף בשנת 191 לפנה"ס מתלמי החמישי וסטראטוניקי (לטינית: Stratonicea יוונית: Στρατoνικη) הרודים מסרו לסנאט הרומי שקיבלו את העיר במתנה מאנטיוכוס וסלאוקוס, אך לא ברור די הצורך לאיזה מלכים התכוונו. סביר להניח שהכוונה לסלאוקוס השני קליניקוס ואחיו, אנטיוכוס הירקס שמרד בו. המלחמה ביניהם התרחשה בשנות ה-30 של המאה ה-3 לפנה"ס ומועד זה הוא סביר להשתלטות הרודית על העיר.
רודים ניסו לשמור על מאזן כוחות ימי שייטיב עמם במהלך המאה ה-3 לפנה"ס. החשש הרודי מהשתלטות הצי המצרי על הימים דחפה אותם לזרועות הסלאוקים. הם קשרו ברית צבאית עם הסלאוקית במהלך המלחמה הסורית השנייה כדי להצר את צעדיו של הצי המצרי. אזכור נוסף של רודוס במקורות מגיע רק בשנת 228 כאשר רעידת אדמה גדולה פקדה את האי ובמהלכה נהרס הקולוסוס מרודוס. מלכים הלניסטיים שהיו זקוקים לשירותיה של רודוס בתור המעצמה הימית החשובה באזור מיהרו לשלוח לה עזרה כספית.
רפורמות בספרטה
שמאל|ממוזער|250px|ירידה במספר האזרחים הספרטנים בתקופה הקלאסית וההלניסטית - אחת הסיבות החשובות לירידת כוחה
מצבה של ספרטה התחיל להתדרדר עוד בשלהי התקופה הקלאסית, אך הגיע לשיאו השלילי בתקופה ההלניסטית. הבעיה החמורה ביותר של ספרטה הייתה התדלדלות גוף האזרחים שלה. על פי החוקים הספרטנים אזרח ספרטני היה חייב להחזיק בחלקת אדמה ברשותו ולהיות זמין לשירות בצבא. עם השנים, התמעטו האזרחים הן בגלל האבדות בקרבות, אך לא פחות מכך בגלל שינויים כלכליים מפליגים בספרטה. החברה השוויונית שאפיינה את ספרטה בתקופתו של ליקורגוס פינתה מקומה לקיטוב הולך וגובר בין עניים ועשירים ואזרחים ספרטנים רבים איבדו את נחלתם. איבוד הנחלה הביא בהכרח גם לאיבוד האזרחות. כך התמעט מספר האזרחים הספרטנים מכמה אלפים בתקופה הקלאסית לכמה מאות בלבד בתקופה ההלניסטית. לדבר זה הייתה השפעה מכרעת על חולשתה הצבאית של ספרטה.
שני מלכים ניסו לתקן את המצב: אגיס הרביעי מהשושלת האאוריפונטידית (שלט בין 244 לפנה"ס ל-241 לפנה"ס) ניסה להפוך מגמה זו על ידי רפורמות חברתיות-כלכליות מרחיקות לכת. הוא התמקד בעיקר בשמיטת חובות, אך הרפורמות שלו הוכשלו על ידי השמרנים ובראשם האפורים. בסופו של דבר, הוצא להורג במשפט ראווה - דבר חסר תקדים בתולדותיה של ספרטה. השני היה קלאומנס השלישי שעלה לשלטון בשנת 235 לפנה"ס. בניגוד לאגיס, שניסה לפעול במסגרת ההליך החוקי הקיים, ביצע קלאומנס הפיכה של ממש בשנת 227 לפנה"ס. קלאומנס השתמש במערכה הצבאית נגד מגאלופוליס כדי להסתיר את תוכניתו להפיכה צבאית. הוא הותיר את עיקר הצבא באזור בחזית, וחזר עם קומץ שכירי חרב נאמנים לספרטה. בעזרתם של אלה ביצע את ההפיכה.
הרפורמה של קלאומנס הייתה מקיפה הרבה יותר מזו של אגיס. לא רק שהושמטו חובות עבר, אלא האדמה חולקה מחדש. בנוסף, פתח קלאומנס גם בסדרת רפורמות בממשל הספרטני. בסופו של התהליך גדל מספר האזרחים הספרטנים מכ-700 ל-4,000.
שאיפות לבכורה בספרטה
ממוזער|מפה המתארת את המלחמה הקלאומנית
ממוזער|קלאומנס על גבי טטרה דרכמה; הצד השני של המטבע מציג את האלה ארטמיס
ספרטה אף פעם לא זנחה את שאיפותיה לחזור לעמדת הבכורה שהייתה מנת חלקה בתקופה הקלאסית והארכאית. קלאומנס פתח במעשי איבה כבר בסוף שנת 229 או בתחילת 228 עם כיבוש כמה ערים חשובות בפלופונסוס אך פנה לאחר מכן לטפל בבעיות הפנים של ספרטה והשקיע את מרצו ברפורמות חברתיות. בהתחלה התנהלה המלחמה בצורה שקולה. קלואמנס הצליח, אמנם, ללכוד את מנטינאה בעזרת בגידת הסיעה הפרו-ספרטנית, אך אראטוס הצליח להביס כוח ספרטני ליד אורכומנוס עם זאת, מצבה של הליגה האכאית היה קשה. מצבה הכלכלי התדרדר וחברותיה התקשו לעמוד במשימות השעה.
לפני חידוש מעשי האיבה פנה קלאומנס לטפל בבעיות הפנים של ספרטה ולאחר השלמת הרפורמות, יצא בשנת 226, לעזרת בעלי בריתו האלים שהיו נתונים תחת לחץ אכאי. הצבא האכאי תחת פיקודו של הסטרטוס היפרבטס נערך ליד הקטומבאיון הסמוכה לדימי כדי לחסום את דרכו של קלאומנס. בקרב שהתחולל במקום ספגו האכאים תבוסה מוחצת. יתרה מכך, הצליח קלאומנס לזכות בסיוע מצרי נכבד. מצרים שהתחרתה במוקדון על השליטה ביוון תמכה מזה שנים רבות בליגה האכאית, אך כעת משראתה את קשייה של הליגה האכאית ובמיוחד לאחר שנודע לה על משא ומתן בין אכאים למוקדון, התחילה לחפש לעצמה בעל ברית חדש וספרטה בראשותו של קלאומנס נראתה כמו בחירה טובה. לכן, העבירה מצרים את תמיכתה הכספית לספרטה. אראטוס ראה את חולשת הליגה האכאית ונשא ונתן עם המוקדונים אך דרישת התשלום המוקדונית - החזרת השליטה בקורינתוס, הייתה כבדה מדי והאכאים סירבו.
לאחר הניצחון הספרטני והצלחתו הדיפלומטית של קלאומנס מול המצרים, חשו האכאים שעדיף להם לנסות ולפתור את המשבר בדרכי שלום. בשיחות שלום שנערכו בארגוס דנו הצדדים על מינויו של קלאומנס לכהונת "הגמון" (שליט) הליגה האכאית. שני הצדדים פירשו את המשרה בצורות. האכאים ביקשו לראות בכך תואר מכובד אך נבוב חסר השפעה של ממש, בדומה לזה שהם העניקו בזמנו למצרים ולמוקדונים. קלאומנס לעומת זאת, ראה בתואר זה סמכויות של ממש וביקש הלכה למעשה להשתלט על הליגה האכאית כולה. יתרה מכך, ביקש לעצמו את השליטה בקורינתוס. האכאים לא יכלו לקבל את התנאים של ספרטה והשיחות הסתיימו במשבר.
קשייה של הליגה האכאית לא תמו עם המשבר בשיחות. חברות ליגה רבות פרשו ממנה. לפרישה זו היו סיבות רבות. מצד אחד העליונות הצבאית הספרטנית שבאה בשילוב עם עוצמת המדינית נוכח התמיכה המצרית הכספית וגם נטיות פרו-ספרטניות שהחלו לקונן בלבם נוכח הרפורמות החברתיות המקיפות שערך קלאומנס. עם זאת, אראטוס הצליח להבטיח לעצמו את תפקיד המצביא העליון (strategos autokrator) ואף הפיל על קלאומנס את הכישלון במשא ומתן.
קלאומנס ניצל את חולשת הליגה והשתלט על כמה ערים בפלופונסוס כמו ארגוס וכמה ערים נוספות. ואף הטיל מצור על קורינתוס. לאכאים לא נותרה ברירה והם חידשו את משא ומתן עם מוקדון. צבא מוקדוני גדול הגיע לפלופונסוס ומצבו של קלאומנס הורע מיד. ארגוס מרדה וחברה למוקדון, כמה ערים חשובות ובראשון קורינתוס עברו אף הן לידיים מוקדוניות. ארעו, אמנם, מספר קרבות מקומיים בין המוקדונים לספרטנים, בעיקר באזור לאכיון, אך הצדדים לא הגיעו לכדי קרב הכרעה.
בזמן שהותו בפלופונסוס ביקש מלך מוקדון, אנטיגונוס השלישי דוסון, לחדש את הברית בין מוקדון ליוונים, בדומה לליגה הקורינתית שיצר פיליפוס השני. אזורים שהיו כפופים למוקדון כמו פוקיס ואחרים שלחו נציגים לאייגיון. גם האכאים הגיעו. פרטי הברית לא השתמרו, אך נראה שאנטיגונוס ביקש בעיקר לפקח על מדיניות החוץ של הגופים היוונים השונים ולא להתערב בענייני הפנים או להטיל עליהם מיסים. הברית הייתה חלשה והאכאים הסכימו לה בעיקר, כדי לזכות בתמיכתו של אנטיגונוס נגד ספרטה.
המוקדונים חזרו לארצם כדי לתת מנוחה לחיילים ולאפשר את זריעת השדות, אך חזרו בקיץ 222 לפנה"ס. קלאומנס עשה ככל שיכול היה כדי להגדיל את צבאו ואף אפשר להלוטים לפדות את עצמם כדי לגייס כסף, אך ברגע גורלי זה בגד בו תלמי והשעה כל סיוע כספי נוסף. הסיבה להפסקת הסיוע המצרי לא ברורה די הצורך. ייתכן שהיא נבעה מלחץ סלאוקי או ייתכן שתלמי פשוט ביקש להפטר מקלאומנס שהיה כרגע בעמדת חולשה מובהקת. הצדדים התנגשו בקרב סלאסיה (222 לפנה"ס) שבו צבא הליגה האכאית ובעלי בריתו המוקדונים נהנו מיתרון מספרי חשוב על פני הספרטנים (כ-30,000 לעומת כ-20,000). הקרב הסתיים בתבוסה ספרטנית מוחצת. קלאומנס ברח לאלכסנדריה ואילו הרפורמות החברתיות שהוא יזם בספרטה בוטלו.
חזרת ההגמוניה המוקדונית
מלחמת בעלות הברית
העוצמה המוקדונית שהתדלדלה מעט בשלהי שלטונם של אנגטינוס השני גונאטס ובנו דמטריוס הראשון איטוליקוס שוקמה על ידי אנטיגונוס השלישי דוסון. אנטיגונוס השלישי, דודו של יורש העצר, מונה לעוצר למלך הינוקא פיליפוס החמישי, בנו של המלך הקודם, דמטריוס איטוליקוס, שנפטר בעוד פיליפוס בן 9. אנטיגונוס השלישי ניהל את ענייני מוקדון בצורה טובה ומונה למלך. אנטיגונוס השלישי הצליח להדוף את התקפות השבטים הברבריים על מוקדון ויתרה מכך, ניצל היטב את האיום שיצר קלאומנס השלישי, מלך ספרטה, על הליגה האכאית והחזיר לעצמו את השליטה בקורינתוס. בנוסף, קידם את חידושה של הברית הצבאית בין מוקדון ליוונים כדי לבסס את ההגמוניה המוקדונית ביוון. אנטיגונוס השלישי נפטר זמן קצר לאחר ניצחונה של מוקדון ובעלות בריתה בקרב סלסיה. בתוך מציאות זו עלה על הכיסא המוקדוני פיליפוס החמישי, אחרון מלכיה החשובים של מוקדון.
מצב הדברים החדש הפריע מאוד לליגה האיטולית שהצליחה להתבסס בשנות החולשה המוקדונית במרכז יוון ובצפונה-מערבה.
המלחמה הכרתית
עלייתו של נאביס בספרטה
ממוזער|דמותו של נאביס על גבי מטבע
לאחר קרב סאלסיה ובריחתו של קלאומנס השלישי מספרטה, נעשה ניסיון בידי מוקדון להפוך את ספרטה לרפובליקה. היא התחייבה לשלוח כוחות לעזרת הליגה האכאית במקרה של מלחמה, אולם עם פרוץ מלחמת בעלות הברית שלחה רק כוחות קטנים כדי לצאת ידי חובה. לאחר מכן בשנת 219 לפנה"ס, ליקורגוס מזרע המלוכה ביצע הפיכה והחזיר לשלטון את המונרכיה. אולם הוא שלט כמלך יחיד, בלי מלך נוסף לצדו כפי שנהוג על פי המסורת הספרטנית. ליקורגוס הצטרף למלחמה לצד הליגה האיטולית, אולם מת בסביבות שנת 211 לפנה"ס במהלך פשיטה מוקדונית על ספרטה.
כמלך החדש הוכתר בנו הפעוט של ליקורגוס פלופס. בשל גילו הצעיר מונה מצביא בשם מאכאנידס כעוצר למענו. ההיסטוריה של ספרטה בתקופה זו כה מעורפלת, עד שלא ידוע כלל כיצד הגיע מאחאנידס לתפקיד. מאכאנידס היה מנהיג נמרץ, ופעל בתוקפנות נגד הליגה האכאית. מצביא אכאי צעיר בן מגלופוליס בשם פילופוימן, הביס אותו בקרב נהר לאריסוס בשנת 206 לפנה"ס. בעקבות כך זכה פילופוימן בתפקיד סטרטגוס הליגה לשנת 207 לפנה"ס. פילופוימן החליט לחסל את האיום הספרטני, לשם כך הוא ביצע רפורמות מקיפות בצבא האכאי. לאחר מכן הוא חש בטוח לצאת לקרב נגד ספרטה. מאכאנידס כבש את העיר טיגיאה, וחפץ להשתלט גם על מנטיניאה ששכנה 15 קילומטרים משם. פילופוימן גייס את כל צבאו, שכלל גם תגבורות מאת מלך מוקדון, וצעד אל מנטיניאה. המערכה התפתחה לקרב שכונה קרב מנטיניאה. הקרב הסתיים בניצחון אכאי מוחץ, 4,000 ספרטנים נהרגו כולל מאכאנידס עצמו.
במקום מאכאנידס מונה כעוצר מצביא בשם נאביס, אולם בשנת 199 לפנה"ס ביצע נאביס הפיכה צבאית רצח את פלופס ועלה לשלטון. המקורות העתיקים העוינים כולם את נאביס, מכנים אותו "טיראן". אולם במטבעות הספרטניים מאותה תקופה הוא מכונה "מלך" (μονάρχης - בזילאוס). שלטונו מתואר כשלטון של עריצות, אימה וטרור. הוא גרש את האזרחים העשירים והמיוחסים, ולאחר מכן ירה בהם למוות דרך חלונות בתיהם. את רכושם ונשותיהם העניק לשכירי החרב שלו. הוא הרשה לשומרי ראשו לבזוז מכל הבא ליד, ונתן מקלט לאנשים ש-"לא הורשו לדרוך בארצותיהם בשל פשעיהם נגד אלוהים ואדם". הוא מימן פיראטים ושודדים בכרתים תמורת השתתפות ברווחים, וכן שודדי דרכים ובוזזי מקדשים. הוא ניסה לחדש את הרפורמות של אגיס הרביעי וקלאומנס השלישי, אם כי בצורה אלימה וברוטלית בהרבה. הוא כינס את אספת העם, אולם היא התכנסה בפיקוח חייליו. מהאפורים והגרוסיה הוא נפטר לגמרי, כמו גם מכל מעמד האצולה. הוא ארגן שמיטת חובות שאפשרה לתושבים שהתרוששו לקבל שוב מעמד של אזרחים. הוא הניח להלוטים לפדות את עצמם, וארגן חלוקת קרקעות מחדש. הוא יצר צי מלחמתי, והקיף את ספרטה בחומות. לטענת המקורות הוא עשה זאת למען עצמו בלבד, אולם ככל הנראה התכוון לשרת בכך גם את האינטרסים של ארצו.
יוון בצל הענק הרומי
המלחמה המוקדונית השנייה והשפעתה על יוון
מלחמת נאביס
התרחבות הליגה האכאית
ממוזער|פסל בדמותו של פילופוימן מעשה ידי הפסל הצרפתי דויד ד'אנז'ה
ממוזער|הליגה האכאית בשיאה
המלחמה האיטולית
השקיעה של רודוס
ממוזער|הריסות של מקדש אפולו באקרופוליס של רודוס
המלחמה האכאית וסוף העצמאות היוונית
ממוזער|לאחר הריסתה של קורינתוס נותרה העיר שוממה ברובה הגדול עד שיוליוס קיסר הקימה מחדש כמושבה רומית; ציור מאת טוני רובר-פלרי
החברה היוונית בתקופה ההלניסטית
תמורות במבנה המשטר
ממוזער|דמטריוס מפלרון - שליט בובה מטעם מוקדון ששלט באתונה בשלהי המאה ה-4 לפנה"ס
בתקופה הארכאית והקלאסית התקיים ביוון העתיקה מעגל המשטרים (ביוונית: κύκλος לפי אפלטון או ἀνακύκλωσις לפי פוליביוס) שבמסגרתו התחלף השלטון בין חלופות רבות: טיראניה, אוליגרכיה, מלוכה, דמוקרטיה ועוד. מדי פעם צורת משטר מסוימת השתלטה על האזור ולאחר מכן התחלפה בצורת שלטון אחרת ולפעמים הכוחות השמרניים היו חזקים מספיק כדי למנוע את שינוי המשטר. בתקופה ההלניסטית נעצר המחזור הטבעי על ידי התערבות מעצמות זרות, בראש ובראשונה מוקדון. השליטים ההלניסטיים התערבו בענייני הפנים של היוונים על ידי הצבת חילות מצב, מינוי שליטי בובה ותמיכה בפוליטיקאים שתמכו במדיניותם.
שינוי גדול נוסף היה עליית המדינות הפדרטיביות. מבנה פדרטיבי היה מקובל גם בתקופות קדומות יותר, אך הן נגעו לשולי העולם היווני ולא עלו על קדמת הבמה. בתקופה הארכאית וביתר שאת הקלאסית הליגות התרכזו סביב עיר מרכזית אחת שניסתה לשלוט בחברי הברית, לעיתים תוך שימוש בכוח ברוטאלי וניהול מלחמה נגד חברות הברית שסירבו לקבל את ראשות העיר המרכזית. בתקופה ההלניסטית עלו במקום הליגות הישנות ליגות חדשות שהתבססו על שיתוף פעולה דמוקרטי בין חברות הליגה.
צירוף דמוקרטי זה הושג על ידי כינון ברית איסופוליטאה (ἰσοπολιτεία) שבמקור היה ברית בין שתי פולייס שהעניק זכויות אזרחיות שוות לבני שני הפולייס, תוך שמירה על עצמאותן. בתקופה ההלניסטית שימשה האיסופוליטאה את הליגה האייטולית לכונן יחסים המושתתים על בסיס שווה בין חברות הברית. סוג אחר, חזק יותר, של ברית שהייתה מקובלת הוא סימפוליטאה (συμπολιτεία) שאיחד את המשטרים של חברות הברית. הסימפולטאה הייתה מקובלת בשתי הליגות הגדולות - גם האכאית וגם האיטולית.
כלכלה יוונית בתקופה ההלניסטית
ממוזער|טטרה-דרכמה מקימי אשר באיוליס
תרבות יוון בתקופה ההלניסטית
ספרות
שירה
השירה עברה שני שינויים גדולים בתקופה ההלניסטית. השינוי הראשון היה גאוגרפי. אתונה ירדה ממעמדה כמרכז התרבותי של יוון ובמקומה עלו מרכזים אחרים, החשוב שבהם באלכסנדריה במצרים. השינוי החשוב הנוסף היה שינוי בתפקידה של הספרות בכלל ושל השירה בפרט: גודלו של העולם ההלניסטי והתמורות הפוליטית הגדולות שערבבו מסורות מקומיות עם מסורות יווניות הזמינו חזרה לשורשים היווניים שהציעה הספרות בכלל ושירה בפרט. בנוסף לכך, השירה לא נכתבה לביצוע ציבורי, אלא לקריאה פרטית. שינוי מגמה זה הזמין גרם לשינוי בנושאים שבהם עסקה השירה. לא עוד נכתבה שירה במיוחד לחגיגות דתיות או טקסים והמשורר כתב בעיקר לחוג שומעים מצומצם. זה שחרר את המשורר מכבלי המסורת ואפשר את פריחת דמיונו האישי. כך עסקה השירה היוונית לא רק במעשי האלים, אלא גם בענייני היום יום וקשיי החיים.
כתוצאה ממעבר מרכז התרבות מיוון גופא למצרים, מרבית המשוררים היוונים החשובים פעלו בארץ זו ובהשפעתה. עם זאת, כמה מהם התגוררו ביוון היבשתית או באי הים האיגאי. המשורר ההלניסטי החשוב ביותר פיליטס (Philitas; Φιλίτας; נכתב לעיתים גם כפילטס Philetas; 340 לפנה"ס - 285 לפנה"ס), נולד באי קוס, שהיה מרכז חייו, אם כי ייתכן שביקר באלכס. פיליטס היה המשורר הראשון בתולדות יוון ששילב חקר מדעי עם עיסוק בשירה. כמו כן, היה המחנך הפרטי של תלמי השני, שנולד בקוס. מרבית יצירתו אבדה, אך השפעתו על השירה ההלניסטית הייתה עצומה. הוא הניח את היסודות לסגנון ההלניסטי בשירה היוונית.
משורר יווני חשוב נוסף היה אפולוניוס מרודוס שפעל במחצית השנייה של המאה ה-3 לפנה"ס. מעט מידע שרד אודותיו, אך הוא היוצר של ארגונאוטיקה, הפואמה האפית היחידה ששרדה מהתקופה ההלניסטית. פואמה זו המספרת על מסע הארגונאוטים בודדת ששרדה מראשית שרדה כמעט בשלמותה. הוא פעל בספריה הגדולה של אלכסנדריה והיה המחנך של תלמי השלישי. אף שאפלוניוס התייחס לארגונאוטיקה כאל יצירה הומרית, אין היא חיקוי פשוט של היצירה ההומרית, אלא היא יציאה עצמאית היונקת מהמסורת היוונית, תוך שמירה על עצמאות מלאה.
עיון ופרוזה
ממוזער|פוליביוס, אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר של התקופה ההלניסטית
פילוסופיה
ממוזער|זנון מקיטיון, מייסד האסכולה הסטואית
התקופה ההלניסטית בפילוסופיה מתחילה עם מותו של אריסטו ונגמרת עם תחילת הנאופלאטוניזם. בתקופה זו המשיכו לפעול בתי הספר שנוסדו בתקופה הקלאסית ונוסדו בתי ספר חדשים, בהם: הפיתוגוראים, סופיסטים, ציניקנים, פלאוטוניסטים, פריפטטים, פירונים, אפיקוראים, סטואים.
אמנות
פיסול
ממוזער|ניקה מסמותרקיה - אחד הפסלים המפורסמים שנוצרו ביוון בתקופה ההלניסטית
ממוזער|האריה מוונציה - אחת הדוגמאות הבודדות של הפיסול בברונזה ששרדו מהתקופה ההלניסטית
הלוחמה ביוון בתקופה ההלניסטית
לוחמת יבשה
בתקופה הארכאית ובתקופה הקלאסית התבססו הצבאות היווניים על רגלים כבדים המכונה הופליטים שנערכו במערך פלנקס הצפוף. בשלהי התקופה הקלאסית עלתה חשיבותם של רגלים קלים, הפלטסטים וגם חלה התקדמות בחיל הפרשים. הרפורמות של פיליפוס השני בצבא מוקדון הביאו לשינוי המערך של חיל הרגלים. לוחמי הפלנקס של פיליפוס היו חמושים ברומחים ארוכים המכונים סריסות ואמנות הקרבית של החילות הקלים ושל הפרשים הגיעה לשיא תחת הנהגתו של בנו, אלכסנדר הגדול.
שינויים גדולים אלה השפיעו גם על יוון. הפלנקס היווני הובס בקרב כירונאה (338 לפנה"ס) על ידי הפלנקס המוקדוני שנתמך בחיל פרשים יעיל. בנוסף, נחשפו היוונים לפלישה של הכוחות הקלטים ברבע הראשון של המאה ה-3 לפנה"ס. בתגובה לכך פיתחו היוונים מספר שינויים במבנה הצבא. מערך ההופליטים המסורתי נזנח ברובו. היוונים הלכו בשני כיוונים עיקריים: אימוץ השיטה המוקדונית ובמיוחד הפלנקס המוקדוני החמוש בסריסות ושימוש בסוגי חיילים חדשים.
התוראופורוס (thureophoros/thyreophoros ;θυρεοφόρος) על שם תוראוס - מגן סגלגל גדול עם חיזוקי מתכת. חיילים אלה היו חמושים בחנית דקירה חזקה, כידונים להטלה וחרב. חיילים אלה היו גמישים יותר מההופליטים והתאימו טוב יותר לצרכים של התקופה. הם היו יכולים להילחם במערך פזור ולתמוך בפלטסטים, אך גם במערך צפוף יותר אם התעורר הצורך לכך. תוראקיטס היה לוחם שהיה חמוש באופן דומה לתורופורוס (thorakites ; θωρακίτης), אך בנוסף לחימוש של תורופוס השתמש גם בשריון גוף. גם לוחמים אלה היו גמישים יותר מההופליטים המסורתיים והיו יכולים להילחם במערך פזור או צפוף לפי הצורך. לוחמים מסוג זה היו נפוצים לא רק ביוון היבשתית, אלא גם כשכירי חרב ברחבי העולם ההלניסטי.
חיל הפרשים נותר זרוע משנית וחלשה יחסית ביוון. הקשיים שאפיינו את גידול הסוסים בתקופות קודמות נותרו ומנעו את התפתחותו של חיל פרשים חזק.
ראו גם
התקופה ההלניסטית
התרבות ההלניסטית
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
אפיאנוס, רומאיקה.
דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה.
פאוסניאס, תיאור יוון.
פוליביוס, היסטוריה. כרך ראשון - ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א (1991).
פלוטארכוס, חיי אישים, יצא בתרגומים אחדים לעברית.
פליניוס הזקן, תולדות הטבע; ספרים 33–37, על אודות הפיסול, הציור והאדריכלות, תרגם לעברית והוסיף מבוא, מפתחות ומפות רוני רייך, הוצאה עצמית, ירושלים, תשס"ט.
מקורות מודרניים
דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה) תשמ"ז (מהדורה שנייה).
ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
Richard M. Berthold, Rhodes in the Hellenistic Age, Cornell University Press, 2009.
Paul Cartledge and Antony Spawforth, Hellenistic and Roman Sparta, Routledge, second ed, 2002.
Arthur M. Eckstein, Rome Enters the Greek East, Blackwell Publishing, 2008.
Waldemar Heckel, The Marshals of Alexander's Empire, Routledge, 1992
Graham Shipley, The Greek World After Alexander, 323-30 B.C., Routledge, 2000.
F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient history, vol 7, Cambridge university press, 1984.
F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, 3 vols (1957, 1967, 1979).
F. W. Walbank, The Hellenistic World, Harvard University Press, 1981.
קישורים חיצוניים
יוון ההלניסטית באתר שמוקדש ליוון העתיקה
אתונה בתקופה ההלניסטית
התקופה ההלניסטית באתר אוניברסיטת סאות'ווסטרן בטקסס
הערות שוליים
קטגוריה:התקופה ההלניסטית
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה | 2024-10-05T20:35:48 |
וארשה | REDIRECTורשה | 2004-06-28T12:35:42 |
קיסרי האימפריה הביזנטית | להלן רשימה של קיסרי האימפריה הביזנטית.
ישנה בעיה בקביעה מתי נפסקת שרשרת הקיסרים של האימפריה הרומית ומתחילה שרשרת קיסרי האימפריה הביזנטית, ולכן יש מידה של הקבלה בין שתי הרשימות בנקודות מסוימות. חלק מהמתארכים מתחילים את המניין בשליטים שעלו אחרי דיוקלטיאנוס שפיצל את האימפריה הרומית לחלק מזרחי ומערבי מסיבות מנהליות בשנת 284, כך שהמניין מבחינתם צריך להתחיל עם קונסטנטינוס. נקודת פיצול אחרת היא קרב אדריאנופול בשנת 378 בתקופת שלטונו של ואלנס ותיארוכים אחרים קובעים את הפיצול ברשימה רק החל מתקופת תאודוסיוס הראשון שאחריו פוצלה האימפריה באופן סופי. ישנם עוד כאלו המתארכים את מועד תחילת המניין לתקופת הרקליוס, שהמיר את התואר האימפריאלי המסורתי אוגוסטוס בתואר בזילאוס (המילה היוונית למלך) והמיר את השימוש בלטינית בשימוש ביוונית.
תמונה שם שנות שלטון שושלת הערות 70px קונסטנטינוס הגדול 306–337שושלת קונסטנטינוס מייסד השושלת, שלט על האימפריה בשלמותה קונסטנטיוס השני 337–361 בחלק מכהונתו שלט על האימפריה בשלמותה 70px יוליאנוס 361–363 שלט על האימפריה בשלמותה יוביאנוס 363–364 לא שושלתי שלט על האימפריה בשלמותה 70px ואלנס 364–378שושלת תאודוסיוס-ולנטינינוס שלט בשלב מסוים גם על החלק המערבי של האימפריה 70px תאודוסיוס הראשון 379–395 מייסד השושלת. השליט האחרון ששלט בשלב מסוים באימפריה המאוחדת 70px ארקדיוס 395–408 70px תאודוסיוס השני 408–450 בשנים 414–447 העוצרת והשליטה בפועל היא אחותו של הקיסר, פולכריה מרקיאנוס 450–457 אינו בן ביולוגי לשושלת תאודוסיוס-ולנטינינוס, אך נישא לפולכריה לאחר מות אחיה ועל כך נחשב לחלק משושלת זו. 70px לאון הראשון 457–474שושלת לאון מייסד השושלת 70px לאון השני 474 זנון 474–491 שלט במשותף עם בסיליסקוס בשנים 475–476 ועם לאונטיוס הראשון בשנים 484–488 בסיליסקוס 475–476 שלט במשותף עם זנון 70px אנסטסיוס הראשון 491–519 חתנו של לאון הראשון יוסטיניוס הראשון 518–527שושלת יוסטיניאנוס מייסד השושלת. בשנים 523–527 שלט עם אחינו יוסטיניאנוס 70px יוסטיניאנוס הראשון 527–565 שליט בפועל כבר מ-523 70px תאודורה 527–548 אשתו של יוסטיניאנוס, שלטה בשיתוף עם בעלה עד למותה יוסטינוס השני 565–578 שושלת יוסטיניאנוס טיבריוס השני קונסטנטינוס 578–582 בנו המאומץ של יוסטיניוס השני מאוריקיוס 582–602 חתנו של טיבריוס פוקאס 602–610 לא שושלתי הרקליוס 610–641שושלת הרקליאנוס עם בנו קונסטנטינוס השלישי 612–641. החליף את התואר המסורתי "אוגוסטוס" בתואר "בזילאוס", שמשמעו ביוונית מלך. בתואר זה נשאו כל הקיסרים הביזנטים אחריו קונסטנטינוס השלישי 641 שלט עם הירקלונס ב-641 הירקלונס 641 שלט עם קונסטנטינוס השלישי ב-641 קונסטנס השני 641–668 שלט במשותף עם גרגוריוס בשנים 646–647 ועם אולימפיוס ב-649–653 70px קונסטנטינוס הרביעי 668–685 שלט במשותף עם מיזיזיוס ב-669 יוסטיניאנוס השני 685–695 תקופת שלטונו הראשונה לאונטיוס השני 695–698 לא שושלתי טיבריוס השלישי 698–705 לא שושלתי יוסטיניאנוס השני 705–711 שושלת הרקליאנוס תקופת שלטונו השנייה פיליפיקוס ורדאניס 711–713 לא שושלתי אנסטסיוס השני 713–715 לא שושלתי תאודוסיוס השלישי 716–717 לא שושלתי לאון השלישי 717–741השושלת הסורית מייסד השושלת, הדף את הערבים מעל חומות קונסטנטינופול קונסטנטינוס החמישי 741, 743–775 שלט במשותף עם ארטאבסדוס בשנים 741–743 לאון הרביעי הכוזרי 775–780 קונסטנטינוס השישי 780–797 אירנה, אמו, עוצרת 780–795 70px אירנה 797–802 ניקפורוס הראשון 802–811 לא שושלתי סטאוראקיוס 811 לא שושלתי 70px מיכאל הראשון 811–813 לא שושלתי 70px לאון החמישי 813–820 לא שושלתי מיכאל השני 820–829השושלת האמוריאנית מייסד השושלת, שלט במשותף עם תומאס בשנים 821–823 תאופילוס 829–842 השושלת האמוריאנית מיכאל השלישי 842–867 השושלת האמוריאנית בסיליוס הראשון 867–886השושלת המקדונית מייסד השושלת לאון השישי 886–912 70px אלכסנדר השלישי 912–913 70px קונסטנטינוס השביעי פורפירוגניטוס 913–959 שלט במשותף עם רומנוס הראשון לקפנוס בשנים 919–944 רומנוס השני 959–963 70px ניקפורוס השני 963–969 70px יוחנן הראשון צימיסקס 969–976 70px בסיליוס השני בולגרוקטונוס 976–1025 קונסטנטינוס השמיני 1025–1028 70px זואי 1028–1050 בתו של קונסטנטינוס השמיני, שלטה עם בעליה עד למותה. רומנוס השלישי 1028–1034 בשיתוף עם זואי מיכאל הרביעי פפלגוניאן 1034–1041 בשיתוף עם זואי מיכאל החמישי קלפאטס 1041–1042 בשיתוף עם זואי קונסטנטינוס התשיעי 1042–1055 בשיתוף עם זואי עד 1050 תאודורה 1055–1056 בתו של קונסטנטינוס השמיני, אחותה של זואי. מיכאל השישי סטרטיוטיכוס 1056–1057 לא שושלתי איסאאקיוס הראשון קומננוס 1057–1059שושלת קומננוס מייסד השושלת קונסטנטינוס העשירי 1059–1067 מיכאל השביעי דוקס 1067–1078 שלט במשותף עם רומנוס הרביעי דיוגנס – 1067–1071 70px ניקפורוס השלישי בוטניאטס 1078–1081 שלט במשותף עם ניקפורוס ברייניוס ועם ניקפורוס בסילאקיוס. בשנים 1080–1081 שלט עם ניקפורוס מליסנוס. 70px אלכסיוס הראשון – קומננוס 1081–1118 יוחנן השני 1118–1143 70px מנואל הראשון 1143–1180 אלכסיוס השני 1180–1183 אנדרוניקוס הראשון 1183–1185 איסאאקיוס השני 1185–1195, 1203–1204השושלת האנגלנית מייסד השושלת. שלט יחד עם אלכסיוס הרביעי אלכסיוס השלישי 1195–1203 אלכסיוס הרביעי 1203–1204 יחד עם איסאאקיוס השני – 1203–1204 אלכסיוס החמישי 1204 תאודורוס הראשון לסקריס 1204–1221השושלת הלסקרנית מייסד השושלת יוחנן השלישי 1222–1254 תאודורוס השני לסקריס 1254–1258 יוחנן הרביעי לסקריס 1258–1261 מיכאל השמיני פלאולוגוס 1259–1282השושלת הפלאולוגנית מייסד השושלת אנדרוניקוס השני 1282–1328 שלט במשותף עם מיכאל התשיעי בשנים 1294–1320 אנדרוניקוס השלישי 1328–1341 יוחנן החמישי 1341–1376, 1379–1391 במשותף עם יוחנן השישי קנטקוזנוס בשנים 1347–1354, עם מתאוס קנטקוזנוס בשנים 1354–1357 ועם אנדרוניקוס הרביעי בשנים 1373 ו-1376–1379 יוחנן השביעי פלאולוגוס 1390 שלט למשך חמישה חודשים 70px מנואל השני 1391–1425 מנואל היה בנו של יוחנן החמישייוחנן השביעי פלאולוגוס, קיסר במשותף פעם נוספת – 1399–1402 יוחנן השמיני 1425–1448 70px קונסטנטינוס האחד עשר 1448–1453 אחיו של יוחנן השמיני
ראו גם
קיסרי רומא
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:האימפריה הביזנטית
ביזנטית, קיסרי האימפריה ה- | 2024-09-30T04:15:23 |
מועצת המדינה הזמנית | 250x250px|ממוזער|חיים ויצמן נואם במועצת המדינה הזמנית|טקסט=
250px|ממוזער|שלט בכניסה לבית וילהלם אברלה ששימש כלשכת ראש הממשלה בתל אביב
מועצת המדינה הזמנית הייתה הגוף המחוקק הראשון של מדינת ישראל, החל מסיום המנדט הבריטי ועד להקמת הכנסת. המועצה היא המשכה של מועצת העם - גוף שהוקם על-ידי ההנהלה הציונית כחלק מן ההכנות להקמת המדינה. המועצה תפסה את מקומה של המועצה המלכותית הבריטית, בה חוקקו חוקי ארץ-ישראל המנדטורית באמצעות דבר המלך במועצה.
היסטוריה
מועצת המדינה הזמנית הוכרזה במעמד הכרזת המדינה במגילת העצמאות, בה נכתב:
מיד לאחר הכרזת העצמאות פרסמה המועצה מנשר הקובע את מעמדה כגוף המחוקק, מבטל את הספר הלבן משנת 1939 ואת ההגבלות על העלייה, וכן קובע כי כל חוק שהיה בתוקף עד אותה עת יישאר בתוקפו כל עוד לא בוטל ביד המועצה.
סמכויותיה של מועצת המדינה הזמנית נקבעו בפקודת סדרי השלטון והמשפט, שהיא דבר החקיקה הראשון שפורסם במדינת ישראל. בפקודת סדרי השלטון והמשפט נמנו שמותיהם של 38 חברי מועצת המדינה הזמנית. לנשיא המועצה מונה חיים ויצמן.
תפקידה העיקרי של מועצת המדינה הזמנית היה לנסח חוקה זמנית, חוקי ייסוד וקביעת שיטת הבחירות. לצורך כך הוקמה "ועדת החוקה". הוועדה הציגה בנובמבר 1948 את הכללים לבחירת הנשיא והרכבת הממשלה באופן דמוקרטי, כללים שכונסו ב"חוק המעבר". אחת ההחלטות החשובות אותה קיבלה מועצת העם הייתה בדבר שיטת הבחירות לאספה המכוננת. שיטת הבחירות היחסית שהייתה מבוססת על המסורת של המוסדות הציוניים, הייתה אמורה להיות בשימוש חד פעמי לצורך קיום הבחירות הללו בלבד. כאשר על דעת הכל הוסכם כי שיטת הבחירות "הקבועה" תיקבע במסגרת חוקת המדינה.
במסגרת הדיונים על "חוק המעבר" עלתה ההצעה כי תפקיד הכנסת הראשונה יוגבל לקבלת חוקת ייסוד למדינת ישראל, וכי תקופת כהונתה תוגבל לשנתיים בלבד. שתי ההצעות נדחו והמועצה קיבלה את דעתו של ראש הממשלה בן-גוריון, כי אין היא, המועצה הזמנית, מוסמכת להטיל תפקידים והגבלות על האספה המכוננת. בפועל באספה המכוננת, שהפכה לכנסת הראשונה, התפתח ויכוח האם יש עליה חובה לחוקק חוקה לישראל. בסופו של דבר החליטה הכנסת, ב-13 ביוני 1950, שלא לכונן חוקה מיידית. תחת זאת הוחלט לחוקק חוקי יסוד שיצטרפו לכדי חוקה בבוא הזמן, כהצעתו של ח"כ יזהר הררי.
חוקי מועצת המדינה הזמנית נקראו פקודות ופורסמו ב"עיתון רשמי" (שלימים הפך ל"רשומות").
ב-25 בינואר 1949 נערכו הבחירות לאספה המכוננת. ב-16 בפברואר 1949 קיבלה האספה את חוק המעבר. כתוצאה מחוק המעבר הפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה.
זמן קצר לפני שסיימה את תפקידה, אושרה על ידי מועצת המדינה הזמנית, ב-11 בפברואר 1949, "פקודת החנינה הכללית לאסירים ועצירים", כל האסירים שנכלאו בתקופת המנדט קיבלו חנינה למעט אנשים שהורשעו ברצח.
בסך הכל חוקקה מועצת המדינה הזמנית 52 פקודות ותקנות שעת חירום, ומאז כמעט כולן בוטלו או הוחלפו. עם הפקודות שנותרו בתוקף נמנות, בנוסף לאלה שצוינו לעיל:
פקודת שטח השיפוט והסמכויות: החילה את המשפט הישראלי גם על שטחי ארץ ישראל שבשליטת מדינת ישראל ונמצאים מעבר לגבולות תוכנית החלוקה.
פקודת מאכל כשר לחיילים: מחייבת לספק מזון כשר לחיילי צה"ל היהודים
פקודת צבא הגנה לישראל: הורתה על הקמתו של צבא הגנה לישראל.
פקודת שטח נטוש.
מקום מושבה של המועצה
עם הקמתה התנהלו ישיבות מועצת המדינה בבית קק"ל בתל אביב. בהפוגה הראשונה בחודש יוני חזרו אנשי הקרן הקיימת מירושלים הנצורה, ומועצת המדינה נדרשה לפנות את הבית. על פי מגילת העצמאות הבחירות לאספה המכוננת היו עתידות להיערך בקיץ, ולכן הוחלט לשכן את מועצת המדינה במקום זמני – לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב (בית וילהלם אברלה). שני חדרי שינה בקומה השנייה חוברו לחדר אחד רחב ובמרכז החדר הוצבו ארבעה שולחנות שחוברו לשולחן אחד רחב, ומסביב ישבו 13 שרי הממשלה ו־24 חברי מועצת המדינה הצטופפו לאורך הקירות. הישיבות התקיימו שם כחודש, בין י' בסיוון לח' בתמוז. בעקבות קרבות עשרת הימים בחודש יולי 1948 הוחלט על דחיית הבחירות, ומשך כהונת מועצת המדינה הזמנית התארך. לכן הוחלט לחפש אולם ישיבות רחב שיתאים לישיבות המועצה. בניין הבימה לא התאים בשל הבולטות הטופוגרפית שלו שהיוותה סכנה מהפצצות מצריות, ולכן נבחר מוזיאון תל אביב ששכן בבית העצמאות שבשדרות רוטשילד. כדי לא להפריע לפעילות המוזיאון, התקיימו הישיבות רק בחודשי הפגרה ובשעות הערב לאחר סיום הפעילות במוזיאון (ולא בערבים של קונצרטים). הספסלים סודרו לפני כל ישיבה באולם, ובין הישיבות הם אוכסנו במחסן.
תמונות
הרכב מועצת המדינה הזמנית
חברי מועצת המדינה הזמנית, כפי שפורסמה בנוסח הראשון של פקודת סדרי השלטון והמשפט (לאחר מכן חלו שינויים ברשימה זו):
+מועצת המדינה הזמניתסיעהמושבים במועצהמס'חבריםנשיא : חיים ויצמןיושב ראש המועצה: יוסף שפרינצקמפלגת פועלי ארץ ישראל10דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, מאיר ארגוב, אליהו דובקין, גולדה מאיר, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, דוד רמז, מרדכי שטנר, משה שרתמפלגת הפועלים המאוחדת5מרדכי בנטוב, צבי לוריא, נחום ניר-רפאלקס, אהרן ציזלינג, ברל רפטורהציונים הכלליים4דניאל אוסטר, אליהו ברלין, פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבויםהמפלגה הפרוגרסיבית3אברהם גרנות, משה קול, פנחס רוזןברית הציונים הרוויזיוניסטים3הרצל רוזנבלום, צבי סגל, בן-ציון שטרנברגהמזרחי3זאב גולד, יהודה לייב פישמן מימון, דוד צבי פנקסהפועל המזרחי2זרח ורהפטיג, משה שפיראאגודת ישראל2יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטייןפועלי אגודת ישראל1קלמן כהנאהמפלגה הקומוניסטית הישראלית1מאיר וילנרהתאחדות התימנים בישראל1סעדיה כובשיספרדים ועדות מזרח1בכור-שלום שטריתויצו1רחל כהן-כגן
טקסט=|ממוזער|358x358 פיקסלים|תמונת חברי המועצה
בגלל הקושי של חברי מועצת המדינה הזמנית להגיע לישיבות המועצה במקום מושבה בתל אביב בתנאי המלחמה ששררו בארץ, מונו גם 27 ממלאי מקום:
משה אונא, אריה אופיר, בבה אידלסון, זאב איסרזון (און), יהודה בורלא, מאיר בר-אילן (ברלין), דוד בר-רב-האי (בורובוי), יחיאל דובדבני, מנחם הגר, מאיר הרטמן, יזהר הררי, עמי אסף (וילקומיץ), משה טצה, אידוב כהן, ישראל כהן, יונה כסה (קוסוי), רחל כצנלסון, שמואל למברגר, יעקב לנדוי, אליהו מזור, יהודה משאט, מרדכי נורוק, אברהם סטופ, דניאל סירקיס, יוסף סרלין, יעקב רובין, קופל שוורץ.
ראו גם
מועצת העם
האספה המכוננת
הכנסת
קישורים חיצוניים
סקירה היסטורית של מועצת המדינה הזמנית באתר הכנסת
פרוטוקול הישיבה הראשונה של מועצת-המדינה הזמנית.
חברי מועצת המדינה הזמנית באתר הכנסת
מועצת המדינה מקבלת את הנשיא חיים ויצמן, אוקטובר 1948, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: היסטוריה פוליטית
קטגוריה:היסטוריה של הכנסת
קטגוריה:הנהגת היישוב והמדינה במלחמת העצמאות
קטגוריה:הכרזת העצמאות של מדינת ישראל | 2024-10-01T13:20:43 |
ביזנטיון | ביזנטיון (ביוונית: Βυζάντιον, ההגייה ביוונית מודרנית: "ויזאנדיון", בלטינית נכתב השם: Byzantium. לעיתים מוזכרת בשם ביזנץ) הייתה עיר מהתקופה הקלאסית אשר נודעה גם בשמות קונסטנטינופול וכאיסטנבול (עיר בטורקיה) כיום. ביזנטיון הוקמה במאה השביעית לפני הספירה על ידי יוונים ממגארה, ונותרה ברובה יוונית עד שהאימפריה העות'מאנית כבשה אותה בשנת 1453. העיר שכנה במיקום אסטרטגי בפתח מצר הבוספורוס, והתפרנסה במשך הדורות מהסחר בין הים השחור והים התיכון ומדיג.
אטימולוגיה
המקור של השם ביזנטיון אינו ידוע, אך הוצע כי ייתכן שמקור השם הוא מהשפה התראקית. ייתכן שהשם נלקח משמו של ביזאס , מקים העיר האגדי ומנהיג המתיישבים ממגארה.
פליניוס הזקן מזכיר בספרו תולדות הטבע התיישבות תראקית בשם ליגוס, שככל הנראה קדמה לביזנטיון.
ביוונית עתיקה נקראו התושבים "ביזנטיוי" (Βυζάντιοι) וביחיד "ביזנטיוס" (Βυζάντιος) או ביזנטינוס. במאות ה-15 וה-16, השם תועתק לאנגלית בצורות שונות, מ-Bezantin(e) ועד Byzantian.
גם לאחר ששם העיר השתנה לקונסטנטינופול, השם ביזנטיון נעשה שם נפוץ ב לחלק המזרחי שלה, שנהפך לאחר מכן לאימפריה הביזנטית. למרות זאת, המונח נטבע כשם לכלל האימפריה הביזנטית רק בשנת 1555 על ידי היירונימוס וולף , כמאה שנים לאחר הנפילה הסופית של האימפריה, בעוד שתושביה המשיכו להתייחס אל עצמם כשרידי האימפריה הרומית.
מקומות נוספים בעולם נקראו בשם ביזנטיון, כולל עיר בלוב שהוזכרה במילון של סטפנוס מביזנטיון, ועיר נוספת במערב הודו שנזכרה בפריפלוס "השיוט בים האריתריאי". בשני המקרים מקור שמות הערים ככל הנראה נשאלו משמות אנשים בשפה המקומית. פאוסטוס מביזנטיון הגיע מעיר בשם זה בקיליקיה.
היסטוריה
ביזנטיון נוסדה על ידי מתיישבים יוונים מן העיר מגארה סביב 667 לפנה"ס. בתחילת המאה ה-6 לפני הספירה נשלטה ביזנטיון בידי ממלכת פרס לאחר שנכבשה על ידי אוטאנס, ומאוחר יותר הצטרפה לליגה האטית-דלית כבת חסותה של אתונה. ביזנטיון מרדה באתונה פעמיים, בשנת 440 לפנה"ס ובשנים 408 - 411 לפנה"ס, אך שתי המרידות דוכאו. בשנת 405 לפנה"ס נכבשה על ידי ספרטה, אך חזרה לידי אתונה בשנת 390 לפנה"ס. היא הצליחה לעמוד במצור שהטיל עליה פיליפוס מלך מוקדון בשנים 339-340 לפנה"ס, אך מספר שנים לאחר מכן הכירה בשלטון בנו, אלכסנדר הגדול, עליה.
בזמן מלחמות הדיאדוכים שבה וקיבלה את עצמאותה. בשנת 279 לפנה"ס תקפו את ביזנטיון שבטי הסקיתים והטילו עליה מס כבד, שכדי לממנו גבתה דמי מעבר מכל ספינה השטה במצר הבוספורוס. דמי מעבר אלו עוררו מלחמה בין ביזנטיון לרודוס וביתיניה, שתקפוה על מנת להכריחה להפסיק את גביית המיסים מאוניותיהן וגם הצליחו בכך.
במאה ה-2 לפנה"ס הייתה ביזנטיון בת בריתה של רומא, ומאוחר יותר שילמה לה מיסים.
על פי המסורת הנוצרית, אנדראס הקדוש מינה בשנת 38 את איסטכיס לבישוף הראשון של ביזנטיון וזה הבסיס לפטריארכיה של קונסטנטינופול.
הקיסר הרומי ספטימיוס סוורוס צר על העיר בשנים 196-193 לספירה והרס אותה, כנקמה על שתמכה ביריבו פסקניוס ניגר. מאוחר יותר שוקמה והורחבה ביזנטיון על ידי הקיסר הרומי קונסטנטינוס שחנך אותה מחדש ב-330 כבירתה החדשה של האימפריה הרומית והסב את שמה לקונסטנטינופול.
מאז חלוקת האימפריה הרומית ב-395 שימשה במשך אלף שנה בירתה הבלתי מעורערת של האימפריה הרומית המזרחית. כיום נקרא שמה איסטנבול, הגדולה בערי טורקיה.
סמלי העיר
כבר בסוף התקופה ההלניסטית ובתחילת התקופה הרומית, מוטיב הכוכב והסהר היה מקושר עם ביזנטיון. אף על פי כן, שימוש נרחב יותר התחיל רק כשהסמל שימש כסמל של מיתרידטס השישי, מלך פונטוס (העיר נכללה באימפריית פונטוס לזמן קצר).
מטבעות שנטבעו בביזנטיון במאה ה-1 לפנה"ס מראים את ראשה של ארטמיס עם קשת ואשפת חיצים, וסהר בצורת כוכב הפוך בעל שמונה קרניים. על פי מקורות שונים, בשנת 340 לפנה"ס נערך מצור בהובלת פיליפוס השני על ביזנטיון, בה נמצאו הביזנטים ובעלי בריתם האתונאים. פיליפוס ניסה לתקוף בהפתעה בלילה חשוך במיוחד, אך עצר כשראה אור בהיר בשמים. ישנה מחלוקת בין המקורות האם מקור האור היה הירח או מטאור. על מנת לחגוג את ניצחונים הביזנטים הקימו פסל של הקטה (הנקראת מביאת האור). נשמרו קטעים מהסיפור שנכתבו על ידי הסיכיוס ממילטוס, שחי בזמנו של יוסטיניאנוס הראשון. הסיפור סופר גם בספרים של סטפנוס מביזנטיון ויוסטסיוס מסלוניקי .
ראו גם
קונסטנטינופול
איסטנבול
האימפריה הביזנטית
קישורים חיצוניים
תולדות הסהר באתר של הוצאת ענבר
הערות שוליים
קטגוריה:פולייס ביוון העתיקה
קטגוריה:איסטנבול
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו | 2024-08-13T14:15:58 |
מגילת זכויות האדם | REDIRECT ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם | 2004-04-28T11:34:16 |
עזריה אלון | ממוזער|250px|עזריה אלון, 1969
ממוזער|קברו של עזריה אלון בקיבוץ בית השיטה
ממוזער|טקסט=עזריה אלון מצלם חצב, 1969|עזריה אלון מצלם חצב, 1969
עזריה אלון (י"א בכסלו ה'תרע"ט, 15 בנובמבר 1918 – י"ח בשבט ה'תשע"ד, 19 בינואר 2014) היה ממייסדי החברה להגנת הטבע שפעל רבות לתיעוד טבע הארץ, שמירתו והפצת מורשתו. זוכה שני פרסי ישראל, אחד כנציג החברה להגנת הטבע (במשותף עם אמוץ זהבי ויואב שגיא), והשני על מפעל חיים לשנת תשע"ב (2012).
קורות חיים
שנים ראשונות
אלון נולד ב-15 בנובמבר 1918 בעיירה הורושקי שבאוקראינה לשרה וחיים קוזירובסקי. אביו נעצר בשנת 1924 ובמשך 9 שנים נדד בסיביר בבתי סוהר. אלון עלה לארץ ישראל בשנת 1925 עם אמו ושתי אחיותיו, באוניה איליץ'. המשפחה התיישבה במושב כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. עם הגעת אביו לארץ ישראל עברה המשפחה לקריית חיים. את לימודיו עשה בבית הספר הריאלי העברי בחיפה והיה חניך בתנועת הנוער המחנות העולים את לימודי התיכון סיים בשנת 1936. בשנת 1938 חזר לעמק יזרעאל והצטרף כחבר לקיבוץ בית השיטה, מקום מגוריו עד פטירתו. בשנות ה-40 טייל רבות בכל רחבי ארץ ישראל, ונעצר מספר פעמים על ידי משטרת המנדט, על טיול באזורים אסורים לטיול. בשנת 1944, בעת טיול לחרמון, נעצר על ידי הסורים, נשפט וקיבל קנס. לחם במלחמת העצמאות.
לאחר הקמת המדינה
אלון נמנה עם אבות נושא שמורות טבע בישראל והיה ממייסדי החברה להגנת הטבע בשנת 1953. הוא פעל שנים רבות כמורה דרך ומדריך לידיעת הארץ. במהלך השנים היה אלון מזכיר או יו"ר החברה להגנת הטבע, עסק בהקמת בתי ספר שדה ובמאבקים ציבוריים של החברה.
בשנת 1987 נבחר אלון ליקיר האו"ם בנושא איכות הסביבה. מאז 1992 לימד בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון.
אלון נהג להדגיש את זיקתו לטבע ולפשטות גם בהופעתו החיצונית. בשנת 2011 הוצגה התערוכה "עזריה אלון-תצלומים, מדבר-קיבוץ-טבע, 1940-1990" במשכן לאמנות על שם חיים אתר ובמוזיאון בית שטורמן בעין חרוד.
בשנת 2012 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים, על תרומתו הייחודית להגנת הטבע בישראל.
בשנת 1952 נישא לרות אלון (לבית דיאמנט), קרובת משפחה רחוקה של בנימין זאב הרצל. נולדו להם שלושה ילדים, ובביתם גדל גם בנה של רות מנישואיה הראשונים ליצחק קוטנר.
ספרים
בשנת 1955 יצא ספרו הראשון בנושא הטבע ומאז הוציא עשרות ספרים בנושאי טבע וידיעת הארץ. בשנת 1969 ערך את ספרו של וולטר פרגסון, "מדריך לציפורי ארצנו". שימש עורך ראשי של האנציקלופדיה "החי והצומח של ארץ ישראל", שנכתבה ויצאה לאור בשנים 1983–1984. חיבר ספרי ילדים המקרבים את הקוראים הצעירים לנושא הטבע ושמירתו ובשנת 1987 הוציא מגדיר צמחי בר המלווה בצילומיו.
רדיו
בשנת 1959 החל להגיש את התוכנית "נוף ארצנו" (שנקרא בשנתו הראשונה: "ישראל במבט חטוף") ב"קול ישראל" ועשה זאת ברציפות במשך למעלה מ-50 שנה. הוא נכנס ל"ספר השיאים של גינס" כמגיש הוותיק ביותר של תוכנית ברדיו. העיתון "מעריב" תיאר את סגנונו: . בנוסף לתוכנית "נוף ארצנו" שהייתה במתכונת של פינה קצרה, שודרו מדי פעם תוכניות ארוכות יותר "פגישות עם עולם החי והצומח". בשנת 1966 זכה בפרס רשות השידור (ראשון מקבלי הפרסים מטעם הרשות) על תוכניתו.
עמדותיו
אלון השתתף במאבקים רבים, גדולים וקטנים, בנושאי שמירת הטבע והנוף, אך גם בתחומים אחרים. בין מאבקיו בנושא שמירת הטבע והנוף נאבק נגד לקיחת מים מנחל ערוגות בידי אנשי קיבוץ עין גדי, על הגנת פרחי הבר ונגד הבנייה על הכרמל. כן התנגד לגביית דמי כניסה לגנים לאומיים.
אלון נהג להדגיש שבאקלים ארץ ישראל יש רק שתי עונות ואין סתיו ואביב והתנגד לכינוי רמת הגולן שניתן לגולן.
החל ממלחמת ששת הימים, ובתחילת שנות ה-70 ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הרבה להביע עמדות נגד חלוקת הארץ ובעד ארץ ישראל השלמה (מאמריו בנושא זה נאספו בספר "כשרון לארץ ישראל"), אך בספרו האוטוביוגרפי "טבע ואדם" שפרסם ב-2012, הבהיר, כי לאחר שהבין שלא ניתן לספח בהסכמה את יהודה ושומרון, הוא נסוג מרעיון זה וכי הוא מסכים לפתרון שתי המדינות.
פרסים ותוארי כבוד
אלון זכה בפרסים רבים כהוקרה על עבודתו למען איכות הסביבה ולמען הטבע בישראל:
1977 - פרס צימרמן לאיכות הסביבה
1980 - פרס ישראל לחברה להגנת הטבע, תוך ציון שמם של אלון, זהבי ושגיא
1984 - פרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים
1987 - 500 Global של UNEP, תואר המוענק מדי שנה למוסדות ולאישים נבחרים על תרומתם המיוחדת לאיכות הסביבה.
1991 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן
1994 - פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי
2008 - "אות מפעל חיים להגנה על הסביבה" מטעם המשרד להגנת הסביבה
2008 - פרס פראט
2010 - פרס הרצל מטעם עיריית הרצליה
2011 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
2012 - פרס ישראל על מפעל חיים
לרגל הגיעו לגבורות, יצא לכבודו בשנת תש"ס הספר "נופי ארץ ישראל - מבחר מאמרים על טבע, נוף וידיעת הארץ", בהוצאה משותפת של "אריאל" והחברה להגנת הטבע.
מספריו
לקריאה נוספת
עזריה אלון, טבע ואדם (אוטוביוגרפיה), עם עובד, תשע"ב 2012.
קישורים חיצוניים
ניר מן, "נקודת המכשלה נעוצה בטִמטום" (גבורות לעזריה אלון), הקיבוץ, 20 במאי 1999, עמ' 12–14
עזריה אלון, באתר קיבוצו בית השיטה
עזריה אלון - כישרון לארץ ישראל: ריאיון עם עזריה אלון, בחגיגות 50 השנה לפינתו הרדיופונית בקול ישראל
יואב איתיאל, הטבע להגנת החברה: ריאיון עם עזריה אלון לאחר שנודע כי יוענק לו פרס ישראל, מגזין המושבות, 16 במרץ 2012
בני פירסט, העמוד החמישי של שמירת הטבע, אקולוגיה וסביבה, דצמבר 2014
מבחר כתבות פרי עתו
עם מותו
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:שיאני גינס ישראלים
קטגוריה:פעילי איכות הסביבה ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הרצליה)
קטגוריה:זוכי פרס יגאל אלון
קטגוריה:זוכי פרס יו"ר הכנסת
קטגוריה:זוכי פרס פראט
קטגוריה:זוכי פרס רשות השידור
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:בוגרי בית הספר הריאלי
קטגוריה:החברה להגנת הטבע
קטגוריה:החברה להגנת הטבע: אישים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:זוכי פרס הגלובוס הירוק
קטגוריה:בית השיטה: אישים
קטגוריה:בוגרי המחנות העולים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית השיטה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2014
קטגוריה:ארץ ישראל: חוקרי טבע | 2024-10-12T16:13:59 |
משחתת | ממוזער|אח"י אילת, משחתת מסדרה Z, בשירות חיל הים הישראלי, 1955
מַשְׁחֶתֶת (באנגלית: Destroyer) היא אוניית מלחמה בינונית בגודלה, מהירה, בעלת כושר תמרון גבוה וטווח גדול, שמשימתה ליווי אוניות גדולות יותר בצי מלחמתי, בשיירה או בכוח משימה ימי, והגנה עליהן מפני מתקפות מצד אוניות מלחמה קטנות יותר. המשחתת פותחה בסוף המאה ה-19 על ידי קצין הצי הספרדי פרננדו ויאמיל (Villaamil) כהגנה מפני ספינות הטורפדו שהחלו אז להיכנס לשירות והיוו איום משמעותי על אוניות הצי הגדולות. מכיוון שתפקידן היה להרוס את ספינות הטורפדו נקראו האוניות החדשות "משחיתת ספינות טורפדו" (Torpedo Boat Destroyer), אך בתוך מספר שנים קוצר השם והתקבל הכינוי המקוצר "משחתת".
עד מלחמת העולם השנייה היו המשחתות אוניות קלות יחסית, גדולות מפריגטה וקטנות מסיירת. למשחתות בתקופה זו לא הייתה יכולת לפעולה עצמאית כאונייה בודדת במשימה ארוכת טווח, ובדרך כלל פעלו המשחתות בתקופה זו בקבוצה, בליווי אוניית סיוע למשחתות (Destroyer Tender). לאחר המלחמה, עם הופעתם של טילים מונחים, החל להופיע טיפוס חדש של משחתת, משחתת טילים מונחים. משחתות מסוג זה החלו לבצע משימות שבעבר היו תפקידן של אוניות מלחמה גדולות ממנה, הסיירת ואוניית המערכה. משחתות אלה הפכו גדולות יותר ולהן יכולת לבצע משימה באופן עצמאי.
בעשור השני של המאה ה-21 מהוות המשחתות את אוניית השטח העיקרית בציי המלחמה בעולם. נכון ל-2019, אין אף צי מלחמה המפעיל אוניית מערכה או סיירת מערכה, ורק שתי מדינות מפעילות סיירות, ארצות הברית ורוסיה. למרות שמן, המשחתות המודרניות שוות בהדחק שלהן להדחק של סיירת מזמן מלחמת העולם השנייה, אך כוח האש שלהן עוצמתי לאין שיעור משל אותן סיירות, ולחלק מן המשחתות הנושאות טילים מונחים יכולת לשאת טילים בעלי ראש נפץ גרעיני. המשחתות מסדרת ארלי ברק, הנמצאות בשירות צי ארצות הברית גדולות בפועל אף מאוניות שהוגדרו בעבר כסיירות טילים מונחים.
בכמה ציים של מדינות אירופאיות, ובהן הציים של ספרד, גרמניה וצרפת, נעשה שימוש במונח "פריגטה" עבור המשחתות, דבר המוביל לבלבול מסוים.
רקע
פיתוח הטורפדו
שמאל|ממוזער|250px|ספינת טורפדו, סוף המאה ה-19. הטורפדו נורה מחרטום הספינה.
הופעתה והתפתחותה של המשחתת קשורים להמצאת הטורפדו, בשנות ה-60 של המאה ה-18. למרות חבלי הלידה היה ברור שמדובר באמצעי לחימה מהפכני, שבאמצעותו יכול גם כוח ימי חלש לפגוע בכוח ימי חזק ממנו בהרבה. כדי לשגר את הטורפדו אין צורך באוניית מלחמה מורכבת ויקרה, וניתן להסתפק בסוג חדש של ספינות קטנות, מהירות וזולות, שנקראו ספינות טורפדו. ספינות קלות כאלו אמנם אינן יכולות להפליג בלב ים, אך הן תוכלנה לפגוע באוניות האויב הגדולות סמוך לחוף. עד 1880 כבר היו בשירות ספינות טורפדו בעלות הדחק של 50 - 100 טון, שהיו מהירות דיין כדי לחמוק מסירות משמר של האויב.
בתחילה נתפס האיום מצידן של ספינות הטורפדו כמשמעותי רק כנגד אוניות בעודן עוגנות בנמל, אך עם פיתוחם של טילי טורפדו מהירים יותר ובעלי טווח ארוך יותר התחוור שגם אוניות בלב ים חשופות לפגיעתם. כמענה לאיום החדש החלו הציים השונים להפעיל סירות משמר חמושות, שנקראו "תופסות" (Catchers), שנועדו ללוות את צי המלחמה בים. כדי שתוכלנה למלא את משימתן היו ספינות אלו צריכות להיות כשירות לשיט בים הפתוח ועמידות בשיט ממושך, וכדי לעמוד בדרישות אלו החלו המתכננים להגדיל את ממדיהן של ספינות אלו. כלי שיט אלו נודעו רשמית כ"משחיתות ספינות טורפדו" (Torpedo Boat Destroyers), ועד מלחמת העולם הראשונה קוצר שמן ל"משחתות". גם בשפות אחרות מעיד שמן של אוניות אלו על מטרתן המקורית, ככלי שיט שנועדו להילחם בספינות טורפדו: בצרפתית (contre-torpilleur), באיטלקית (cacciatorpediniere), בפורטוגזית (contratorpedeiro), בצ'כית (torpédoborec), ביוונית (antitorpiliko,αντιτορπιλικό), בהולנדית (torpedobootjager) ובפולנית (kontrtorpedowiec, מינוח שהיה מקובל עד מלחמת העולם השנייה אך אינו בשימוש מאז).
עם התפתחותן של המשחתות התברר שניתן להטיל עליהן את תפקידן של יריבותיהן, ספינות הטורפדו, ולחמש אותן בטילי טורפדו בנוסף לתותחים. עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה אלו היו תפקידיהן של המשחתות: הגנת הצי שלהן מתקיפות ספינות טורפדו ומשחתות אויב, ותקיפת אוניות המערכה והסיירות של האויב.
פיתוחים ראשונים
ממוזער|אוניית הצי הקיסרי היפני קוטקה
ב-1884 השיק הצי המלכותי הבריטי את ספינת הטורפדו אה"מ סוויפט, שמאוחר יותר סומלה מחדש TB 81. זו הייתה ספינת טורפדו גדולה, בעלת הדחק של 137 טון, שהייתה חמושה בארבעה תותחים מהירי ירי בקוטר 47 מ"מ ושלושה צינורות טורפדו. מהירותה הייתה 23.75 קשר (כ-44 קמ"ש), מהירות שלא היה בה די כדי להתמודד בצורה יעילה עם ספינות הטורפדו, אך החימוש שנשאה היה מספק לקרב עמן.
ספינה נוספת שבישרה את הופעתה של המשחתת הייתה ספינת הטורפדו קוטקה, שנבנתה ב-1885 עבור הצי הקיסרי היפני. הספינה נבנתה במספנת יארו בגלאזגו על פי אפיון יפני ונשלחה בחלקים ליפן, שם הורכבה והושקה ב-1887. "קוטקה" הייתה באורך 50 מטרים ולה הדחק של 203 טון. היא הייתה חמושה בארבעה תותחי ליטרה אחת (37 מ"מ) מהירי ירי וששה צינורות טורפדו ומהירותה עמדה על 19 קשר (35 קמ"ש). במהלך הניסויים שערך הצי היפני עלה כי "קוטקה" יכולה להתלוות לאוניות הצי בים הפתוח. לדעתם של אנשי מספנות יארו, "היפנים המציאו למעשה את המשחתת".
ספינות תותחים נושאות טורפדו
ממוזער|אה"מ מלכותה ספיידר, ספינת תותחים נושאת טורפדו, 1887
כלי השיט הראשונים שמשימתם הוגדרה כהשמדת ספינות טורפדו היו סיירות קטנות, שנקראו "ספינות תותחים נושאות טורפדו" (Torpedo Gunboat). אוניות אלו היו חמושות בצינורות טורפדו ותותחים, שנועדו לאפשר להן להילחם בספינות טורפדו ולהטביע אותן. הספינה הראשונה שנבנתה במתכונת זו הייתה אה"מ רטלסנייק (Rattlesnake), שתוכננה ב-1885, והושקה כמענה למשבר המדיני בין האימפריה הבריטית לאימפריה הרוסית ב-1885. ספינת התותחים הייתה חמושה בטורפדות ונועדה לרדוף אחרי ספינות טורפדו קטנות ממנה ולהשמיד אותן. אורכה של הספינה היה 61 מטרים, רוחבה המרבי 7 מטרים וההדחק שלה היה 550 טון. "רטלסנייק" הייתה בנויה מפלדה אך ללא מיגון, למעט סיפון ממוגן, בעובי 19 מ"מ. הספינה הייתה מצוידת בתותח בקוטר 4 אינץ' (101.6 מ"מ)/25 ליטראות, שלושה תותחי 3 ליטראות וארבעה צינורות טורפדו בקוטר 14 אינץ' (360 מ"מ), שניים בחרטום ושניים בכל אחד מצידי האונייה. הספינה נשאה ארבעה טילי טורפדו.
משחתות ספינות הטורפדו, שהיו מהירות יותר, החלו להיכנס לשירות בשנות ה-90 של המאה ה-19 והפכו את ספינות התותחים למיושנות.
משחתות ראשונות
ממוזער|אה"מ דיירינג, 1893
כלי השיט הראשונים שנקראו רשמית "משחתת ספינות טורפדו" היו שתי הספינות מסדרה דיירינג (Daring) ושתי הספינות בסדרת האבוק (Havok) שיוצרו עבור הצי המלכותי הבריטי. ייצורם של כלי שיט אלו נעשה על פי הוראתו של הלורד השלישי של הימיה (Third Sea Lord), ב-1892, אדמירל משנה ג'קי פישר, לימים אדמירל והלורד הראשון של הימיה. פישר היה מודע לחסרונותיהן של ספינות הטורפדו הקיימות, שהיו איטיות וקצרות טווח, ולכן לא היו יכולות ללוות את אוניות הצי שעליהן היו אמורות להגן. בתפקידו כלורד השלישי של הימיה היה פישר אחראי לתכנון ובנייה של כלי שיט עבור הצי המלכותי, ובמסגרת תפקידו הורה על פיתוח סוג חדש של ספינות, שתהיינה מצוידות בדוודי חימום חדשניים ובתותחים מהירי ירי בעלי קליבר קטן. על פי האפיון שהפיצה האדמירליות הבריטית בין מספנות שונות יוצרו כמה דגמים שונים, אם כי לכולם היה מאפיין דומה - סיפון הקדמה (Foredeck) היה מעוגל, בתצורה שכונתה "שריון צב" (turtleback). אה"מ דיירינג ואה"מ דיקוי (Decoy) נבנו על ידי מספנת ת'ורניקרופט, והיו בעלות הדחק של 260 טון. אורכן היה כ-56 מטרים והן היו חמושות בתותח 12 ליטראות אחד ושלושה תותחי 3 ליטראות, וכן צינור טורפדו אחד קבוע בחרטום ושני צינורות נוספים על תושבת מסתובבת מאחורי שתי הארובות. בהמשך הוסר צינור הטורפדו מן החרטום ובמקומות הותקן תותח 3 ליטראות נוסף. מנוע המשחתות הפיק 4,200 כוח סוס שהביאו אותן למהירות מרבית של 27 קשר (50 קמ"ש). ביצועי המנועים איפשרו למשחתות את המהירות והטווח הנדרשים כדי לפעול עם צי המערכה.
לצי הצרפתי היה ניסיון נרחב בשימוש בספינת טורפדו. הצרפתים השיקו את סדרת משחתות ספינות הטורפדו הראשונה שלהם ב-1899, המשחתות מסדרת דוראנדל. צי ארצות הברית השיק משחתת ראשונה משלו, הביינבריג', ב-1902. ב-1906 כבר הפעיל הצי 16 משחתות.
המשך הפיתוח
ממוזער|אה"מ וייפר, 1899
משחיתות ספינות הטורפדו המשיכו להתפתח עם סיומה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בכמה תחומים מרכזיים. שינוי מרכזי ראשון היה עם המצאתה של טורבינת הקיטור. יעילותו של מנוע זה הודגמה באופן דרמטי במהלך סקירת הצי ב-1897 שנערכה בספיטהד, לכבוד יובל ה-50 למלכותה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת. במהלך הסקירה הופיעה טורביניה, האונייה הראשונה שהונעה באמצעות טורבינת קיטור. ממציא האונייה, צ'ארלס אלג'רנון פרסונס, הגיע אל סקירת הצי ללא הזמנה, אך הדהים את קהל הצופים ובראשם הנסיך מוויילס, ראשי האדמירליות ונכבדים נוספים במהירותה הרבה של אונייתו ויכולת התמרון הגבוהה שלה. "טורביניה" הייתה בגודל של משחתת, ועובדה זו הייתה משמעותית לצי הבריטי; מפקדי הצי הזדרזו להזמין אבטיפוס של משחתת מונעת בטורבינת קיטור. משחתת זו, אה"מ וייפר, הושקה ב-6 בספטמבר 1899. זו הייתה אוניית המלחמה הראשונה בעולם שהונעה בטורבינה, ומהירותה הגיעה ל-36 קשר (כ-67 קמ"ש), מהירות גבוהה בכל קנה מידה. עד 1910 אימצו כל הציים המודרניים את טורבינת הקיטור כאמצעי הנעה לאוניות המלחמה המהירות שלהם.
נושא שני שבו חלה התפתחות בתכנון ובבניית המשחתות היה עיצוב מחדש של סיפון הקדמה. החל מסדרת המשחתות מטיפוס ריבר ב-1903 בוטל סיפון הקדמה המעוגל ובמקומו נבנה סיפון קדמה מוגבה, דבר ששיפר את תכונות השיט של האוניות והגדיל את השטח מתחת לסיפון. תחום שלישי של שינוי היה מקור האנרגיה של המשחתות: המשחתת אה"מ ספייטפול הייתה אוניית המלחמה הראשונה שהונעה באמצעות דלק נוזלי. ניסויים שערך הצי הבריטי ב-1904 הוכיחו את יעילותו של דלק זה, אך מכיוון שפחם היה זמין בבריטניה ואילו דלק נוזלי היה צריך לייבא נותר הפחם כמקור האנרגיה העיקרי של אוניות הצי הבריטי עוד כ-15 שנים. ציי מלחמה אחרים אימצו את הדלק הנוזלי, ובהם צי ארצות הברית שהשיק את המשחתות מסדרת פאולדינג בשנת 1909.
ממוזער|המשחתת הצרפתית הלברד, תחילת המאה ה-20
למרות השוֹנוּת, היו כמה מאפיינים משותפים לכל המשחתות. גוף האוניות יהיה ארוך וצר, עם שוקע רדוד יחסית. החרטום היה מוגבה עם סיפון קדמה מוגבה או מכוסה בסיפון קדמה מעוגל, "שריון צב". מגורי הצוות היו מתחת לחרטום ונמשכו עד רבע או שליש גופה של המשחתת. מאחורי מגורי הצוות, לכיוון ירכתי האונייה, היו מנועי המשחתת ודוודי המנועים. על הסיפון היו כמה תותחים מהירי ירי שמוקמו בחרטום, ועוד כמה בירכתיה ובאמצעה. שני צינורות טורפדו הותקנו באמצע האונייה; בהמשך הוגדל מספרם.
המשחתות תוכננו כך שתהיינה קטנות וזריזות, ובעלות מנועי קיטור גדולים, שיכלו לייצר את המהירות הנדרשת. אפיון זה יצר כלי שיט קטן וצפוף שכלל מנוע גדול ואספקת פחם עבורו, תותחים מהירי ירי ותחמושת עבורם; הצפיפות הרבה באה על חשבון צוות כלי השיט. בשל כך החלו להיכנס לשירות אוניות סיוע למשחתות, שבהן שהה חלק מאנשי הצוות עד לפעולה מבצעית. לאוניות העזר צוותו גם אנשי צוות שלא היה להם מקום במשחתות: טבחים, צוות מינהלי וצוות רפואי וכן צוות טכני שסייע לטפל במנועי האוניות. לצוותים אלה לא היה מקום במשחתות הקטנות, אך לכל שייטת המשחתות היה צורך בכישוריהם. בנוסף לצוותים נשאה אוניית העזר חלקי חילוף עבור המכונות באוניות השייטת. חלק מאוניות הסיוע היו אוניות שהוסבו למטרה זו; אחרות נבנו במיוחד לביצוע המשימה.
בנוסף לאוניות הסיוע נבנו מובילות שייטת (Flotilla leader), שנועדו לקצין דגל שפיקד על שייטת משחתות. בשל ממדיהן הקטנים של המשחתות, לא היה בהן מקום לקצין (בתפקיד קומודור, ובדרך כלל בדרגת קפטן) ולצוות הפיקוד שלו, כמו גם לציוד הקשר שנדרש לו. בשל כך נוספה לשייטת המשחתות אוניית פיקוד, משחתת מוגדלת או סיירת קטנה, שבה היה מקום לכל אלו, ושהייתה יכולה לנוע במהירות ולהילחם יחד עם שאר אוניות השייטת.
בין השנים 1892 ל-1914 גדלו המשחתות באופן משמעותי. סדרת המשחתות הראשונה של הצי הבריטי, סדרת "האבוק", היו באורך 50 מטרים ובעלות הדחק של 275 טון. לעומתן, המשחתות עימן החל הצי הבריטי את מלחמת העולם הראשונה היו באורך 91 מטרים ובעלות הדחק של 1,000 טון. עם זאת, הדגש העיקרי בתכנון ובבניית המשחתות נותר בשאיפה ליצור גוף קטן ככל האפשר ובו מנוע חזק ככל האפשר. מגמה זו הביאה לבניית גופי אוניות קטנים וחלשים יחסית, שעובי דפנותיהם עמד לעיתים על כ-3 מילימטרים בלבד.
תחילת השירות המבצעי ומלחמת העולם הראשונה
ממוזער|משחתת הצי הקיסרי היפני קאסומי, מסדרת אקאצוקי, 1902
מטרתן המקורית של משחיתות ספינות הטורפדו הייתה, כאמור, לחימה בספינות טורפדו. אולם תוך זמן קצר הבינו אדמירלים את גמישותן המבצעית של האוניות החדשות ואת יכולתן המגוונת. הצי הבריטי הגדיר את המשימות הבאות כתפקידן של משחתות:
הגנה על הצי מפני ספינות טורפדו;
סיור לאורך חופי האויב, כהכנה למעבר הצי;
סיור ליד נמלי האויב, במטרה לתקוף את ספינות הטורפדו היוצאות מהם ולמנוע מהן לשוב לאחר משימה.
תנאי המחיה של צוותי המשחתות היו קשים מאוד בתחילה. המשחתות היו צפופות מאוד, והיו אמנם אוניות מלחמה מצוינות, אך לא היו יכולות לעמוד בפגעי מזג אוויר גרוע. מפקד המשחתת היפנית "אקאצוקי", שלחמה כנגד הרוסים במלחמת רוסיה–יפן ב-1904 תיאר את תקופת פיקודו: "לפקד על משחתת במשך תקופה ארוכה, במיוחד בעת מלחמה... אינו דבר טוב לבריאותך". הוא מתאר שהחל את תקופת הפיקוד כשהוא חזק ובריא, אך "החיים במשחתת בחורף, עם אוכל גרוע, ללא הזדמנות לרגיעה, יתישו גם את כוחותיו של האדם החזק ביותר לאורך זמן. המשחתת תמיד נוחה פחות מכל האוניות האחרות והגשם, השלג ומי הים פועלים יחד כדי לעשות אותה לחה ורטובה; למעשה, לא הייתה במשחתת פינה יבשה אחת שבו יכול אדם לנוח לרגע." הקצין היפני הוסיף: "אתמול הבטתי בעצמי במראה לזמן רב; הופתעתי לרעה לראות את פני רזות, מלאות בקמטים, ומראיהן כאילו הייתי בן חמישים. מדי אינם מכסים דבר מלבד שלד, ועצמותי מלאות בראומטיזם".
שירות מבצעי ראשון
מלחמת רוסיה יפן
הקרב הראשון בו מילאו משחתות תפקיד מרכזי היה קרב פורט ארתור, שהיה הקרב הפותח למלחמת רוסיה–יפן. בלילה שבין 8 ל-9 בפברואר 1904 תקפו 3 משחתות יפניות בהפתעה את צי האוקיינוס השקט של הצי הקיסרי הרוסי וירו 18 טילי טורפדו אל האוניות הרוסיות העוגנות. שתי אוניות מערכה (פרה-דרדנוט) וסיירת ממוגנת אחת ספגו פגיעות קשות, אך טילי טורפדו רבים נתקעו ברשתות הטורפדו שפרשו האוניות הרוסיות.
מלחמת העולם הראשונה
ממוזער|משחתות בריטיות תחת אש גרמנית בקרב מפרץ הלגולנד, 28 באוגוסט 1914
ממוזער|משחתת הצי הגרמני הקיסרי V99
משחתות היו מעורבות בקרבות רבים במלחמת העולם הראשונה, לעומת אוניות המערכה שכמעט ולא התעמתו זו עם זו. היריות הראשונות בזירה הימית נורו על ידי משחתת בריטית שפתחה באש על מקשת עזר של הצי הקיסרי הגרמני והטביעה אותה. אחד הקרבות הימיים הראשונים במלחמה, קרב מפרץ הלגולנד, החל והתנהל ברובו כקרב בין משחתות, אם כי בשלביו המאוחרים היו מעורבות בו גם סיירות וסיירות מערכה של הצי הבריטי. גם במערכת גליפולי מילאו משחתות תפקידים רבים ובהם ליווי אוניות נושאות גייסות ומתן סיוע באש לכוחות הקרקעיים, בצד תפקידן המסורתי בהגנה על הצי. בקרב יוטלנד, הקרב הימי הגדול ביותר במלחמה, נטלו חלק יותר מ-80 משחתות בריטיות ו-60 גרמניות. אלו היו מערבות בקרבות ביניהן בשלבים שונים של הקרב, כמו גם בהתקפות פרועות ללא סיוע על אוניות מערכה. קרב יוטלנד הסתיים בקרב לילה מבולבל בין צי הים הפתוח הגרמני וחלק מכוח המשחתות הבריטי.
עם התקדמותה של המערכה באוקיינוס האטלנטי ובמיוחד עם התפתחותן של הצוללות, החלו המשחתות למלא משימה חדשה - לוחמה נגד צוללות. מהירותן וכושר התמרון שלהן איפשרו להן לפגוע בצוללות בטרם צללו באמצעות ניגוח או ירי תותחים, אך בשלבים הראשונים של המערכה היו המשחתות חסרות אמצעים מתאימים לגלות אותן לאחר צלילתן; הדרך היחידה להילחם בצוללות הייתה כאשר היו עדיין אל פני המים. הצורך להילחם בצוללות בעודן שקועות מתחת לפני המים הוביל לפיתוחים רבים: גוף המשחתות חוזק כדי שתוכלנה לנגוח את הצוללות; הותקנו בהם הידרופונים, כדי לאפשר גילוי תת-מימי של הצוללות; וניתנה להן היכולת לשגר פצצות עומק כדי לפגוע בצוללת לאחר גילויה.
בשל איום הצוללות הועסקו יותר ויותר משחתות בפעילות כנגדן. עם הכרזתה של גרמניה על לוחמת צוללות בלתי מוגבלת בינואר 1917 והנהגת שיירות הוקצו משחתות רבות למשימות הליווי. עם כניסת ארצות הברית למלחמה באפריל 1917 היו משחתות של אמריקאיות מן היחידות הראשונות שנשלחו למלחמה, למשימות ליווי. לאור הברית בין הקיסרות היפנית ובריטניה, ולבקשת הבריטים, נשלחו משחתות יפניות לליווי שיירות בים התיכון.
בין שתי מלחמות העולם ומלחמת העולם השנייה
ממוזער|אה"מ וימיירה, משחתת מסדרת V ו-W
ממוזער|משחתת הצי הקיסרי היפני פובוקי
ממוזער|משחתת הצי הקיסרי הגרמני וילהלם היידקמפ
ממוזער|אה"מ קוזק (Cossack), משחתת מסדרת טריבאל
במהלך מלחמת העולם הראשונה נבנו משחתות גדולות יותר ויותר, שהיו חמושות בתותחים כבדים יותר ובמספר רב יותר של צינורות טורפדו. המשחתות שנחשבו לגדולות ולטובות ביותר במלחמה היו המשחתות מסדרת V ו-W שנבנו עבור הצי הבריטי החל מ-1916. משחתות נוספות מסדרה זו נבנו גם אחרי המלחמה, עד 1924. ההדחק של אוניות אלו נע בין 1,100 ל-1,200 טון, ומהירותן עמדה על 34 קשר (כ-63 קמ"ש). הן נשאו תותחים בקוטר 3 ו-4 אינץ' (76 מ"מ ו-102 מ"מ) ועד 6 צינורות טורפדו. מספר צינורות הטורפדו הוגדל כלקח ממלחמת העולם, כאשר משחתות הצליחו להגיע לעמדת ירי על אוניות ראשה אך לא הצליחו לבצע את הירי בגלל מחסור בטורפדו. המשחתות מסדרה זו קבעו את הרף לכל המשחתות שנבנו באותה תקופה וגם בשנים הבאות, בעשור השני של המאה ה-20.
המשחתות מסדרת פובוקי שנבנו עבור הצי הקיסרי היפני היו השלב הבא בתכנון המשחתות. באוניות אלו, שתוכננו ב-1923 ונכנסו לשירות ב-1928, הותקנו 6 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) ותשעה צינורות טורפדו, בשלושה כנים - החימוש הכבד ביותר של משחתת כלשהי עד אז. בקבוצת האוניות השנייה מסדרה זו הותקנו תותחים בעלי זווית הגבהה גדולה, לירי נגד מטוסים, וטילי טורפדו בקוטר 24 אינץ' (61 ס"מ) מטיפוס 93, מונעים בחמצן, שכונו "לונג לאנס" (Long Lance). סדרת המשחתות הבאה, האצוהארו, שיפרו עוד יותר את יכולתן לירות טילי טורפדו על ידי אחסנת טילי טורפדו נוספים במבנה העילי וכך קוצר זמן הטעינה מחדש ל-15 דקות.
ציים של מדינות אחרות הגיבו בבניית כלי שיט דומים. צי ארצות הברית השיק בין 1933 ל-1937 את סדרת המשחתות פורטר, שנשאו שמונה תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ). בסדרת המשחתות הבאה, סדרת מאהאן, שהושקה בין 1934 ל-1937, גדל מספר צינורות הטורפדו ל-12, ובסדרת המשחתות הבאה, גרידלי (שנבנתה בין 1935 ל-1938) הוגדל עוד יותר מספר צינורות הטורפדו, ל-16.
בזירת הים התיכון בנה הצי האיטלקי החל מ-1928 סדרת סיירות מהירות מאוד בשם קונדוטיירי. אוניות אלו הגיעו למהירות של 34 - 37 קשר (63 - 69 קמ"ש) והיו חמושות בתותחים בקוטר 6 אינץ' (152 מ"מ). בתגובה השיק הצי הצרפתי שורה של משחתות יוצאות דופן בגודלן ובביצועיהן. מתכנני האוניות הצרפתים חיבבו משחתות גדולות עוד קודם לכן; ב-1922 השיקו הצרפתים את המשחתות מסדרת שאקאל, שהי בעלות הדחק של יותר מ-2,000 טון והיו חמושות בתותחים בקוטר 130 מ"מ. בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הושקה סדרת פאנטאסק, משחתות שנשאו חמישה תותחים בקוטר 138 מ"מ ותשעה צינורות טורפדו, והגיעו למהירות של 45 קשר (83 קמ"ש), המהירות הגבוהה ביותר של משחתת אי-פעם והמהירות הגבוהה ביותר שהושגה אי-פעם על ידי אונייה מונעת בקיטור. משחתות איטלקיות באותה תקופה היו גם הן מהירות מאוד, והגיעו ל-38 קשר (70 קמ"ש). הן נשאו ארבעה או שישה תותחים בקוטר 120 מ"מ וצינורות טורפדו.
גרמניה הנאצית החלה בבנייה מחודשת של צי המלחמה שלה לאחר שהודיעה על ביטול הסכם ורסאי. סדרת המשחתות הראשונה של הקריגסמרינה המתחדש, המשחתות מטיפוס 1934, הייתה גדולה - בעלת הדחק של 3,000 טון, אך עם זאת החימוש שנשאו היה כזה של משחתות קטנות יותר, בקוטר 127 מ"מ. החל מהמשחתות מטיפוס 1936 הוגדל קוטר התותחים, ל-150 מ"מ. האוניות הגרמניות הונעו על ידי טורבינות קיטור בלחץ גבוה, אמצעי הנעה חדשני אך כזה שסבל מבעיות טכניות מרובות.
נסיגתן של גרמניה הנאצית מהסכם ורסאי ושל הקיסרות היפנית מאמנת וושינגטון באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 הבהיר לבריטניה ולארצות הברית את הצורך בבניית כוחן הימי מחדש. בבניית משחתות התמקדו ציים אלה במשחתות קטנות יותר, שניתן יהיה לבנות במספרים רבים יותר. המשחתות הבריטיות שנבנו בתחילת שנות ה-30 היו בעלות הדחק של כ-1,400 טון, עם חימוש שכלל ארבעה תותחים בקוטר 4.7 אינץ' (120 מ"מ) וארבעה צינורות טורפדו. גם לסדרת המשחתות בנסון, שנבנתה בארצות הברית החל מ-1938, היו מאפיינים דומים. במחצית השנייה של העשור הכירו הבריטים בצורך בחימוש כבד יותר, והמשחתות מסדרת טרייבאל שהוזמנו ב-1936 והחלו להיכנס לשירות ב-1938 היו חמושות בשמונה תותחים בקוטר 4.7 אינץ' (119 מ"מ), בארבעה צריחים וארבעה צינורות טורפדו. סדרות המשחתות הבאות, המשחתות מסדרה J והמשחתות מסדרה L היו חמושות בשישה תותחים בקוטר 4.7 אינץ' ושמונה צינורות טורפדו.
המשחתות הבריטיות היו מצוידות בסונאר (שכונה אז ASDIC) אך האימון בשימוש באמצעי זה היה מועט, והיחס לתחום זה היה אדיש; ההנחה הייתה שאיום הצוללות עבר מן העולם עם המצאת הסונאר. גם כלי הנשק נגד צוללות שופרו אך במעט מאז מלחמת העולם הראשונה: באותה מלחמה הוטלו פצצות העומק מירכתי אוניית המלחמה, אל השטח שבו עברה זה עתה. שיטה זו מנעה את חסימת אמצעי הגילוי (שהתפוצצויות פצצות העומק "החרישה" אותם) אך הקלה על התחמקות הצוללת. קושי זה העלה את הצורך בחימוש שישליך את פצצות העומק מקדמת האונייה אל שטח המים שלפניה. הצורך עלה כבר במלחמת העולם הראשונה, אך בשנים שבין המלחמות נזנח הנושא ולא הייתה בו התקדמות כלשהי.
בין שתי המלחמות ומלחמת העולם השנייה
בשנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-20 הופעלו משחתות לעיתים קרובות באזורי משבר דיפלומטי (כמו במהלך מלחמת האזרחים בספרד) או אסונות הומניטריים. משחתות בריטיות ואמריקאיות פעלו לאורך חופי סין וגם במעלה נהרותיה, ומלחים מהמשחתות הללו אף נטלו חלק בפשיטות ובפעולות קרקעיות.
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם השנייה הביאה עמה איומים שהיו קיימים במלחמת העולם הקודמת, ועתה הופיעו בעוצמה ובתחכום רבים יותר: הצוללות הופעלו בדרך יעילה יותר, ומטוסים הפכו לחלק חשוב בלוחמה הימית. בתחילת המלחמה לא היו המשחתות של בעלות הברית מוכנות לאיומים הללו, וחימושן כלל תותחים דו-תכליתיים (נגד אוניות שטח ונגד מטוסים), צינורות טורפדו ופצצות עומק. בהמשך המלחמה הוגבר ושונה החימוש: הותקנו בהן תותחי נ"מ קלים ויעילים יותר בצד תותחים דו-תכליתיים - נגד מטרות שטח ונגד מטוסים, מכ"ם ומרגמות לירי נשק נגד צוללות אל לפני האונייה; חלק מן האמצעים הללו הותקנו על חשבון חלק מן החימוש המסורתי, שהוסר כדי לפנות מקום עבורם. מתכנני המשחתות היו צריכים לאזן בין מאפיינים שונים: יכולתן להפליג בים הפתוח ובאוקיינוסים; טווח פעילות; מהירות; חימושן של המשחתות - נגד אוניות שטח, נגד מטוסים, או נגד צוללות, ואופיו: טורפדו, תותחים (מאיזה סוג ובאיזה קוטר), פצצות עומק; וכן הלאה. האיזון בין מרכיבים אלה הושפע גם מהזירה שבה הייתה המשחתת אמורה לפעול. עם התקדמותה של המלחמה הפכו המשחתות לאוניות גדולות, רב תכליתיות ויקרות מאד; הן הפכו למטרה כדאית עבור האויב בפני עצמן, ואחוז המשחתות שנפגעו היה מן הגבוהים בין כלי השיט השונים.
ממוזער|המשחתת "סוזוצוקי" של הצי הקיסרי היפני תחת התקפה אווירית של מטוסים אמריקאיים, 7 באפריל 1945
ממוזער|אוניית צי ארצות הברית "רינגולד", שהועברה לצי המלכותי הבריטי במסגרת הסכם החכר-השאל
ממוזער|אוניית צי ארצות הברית "ניקולס", משחתת מסדרת "פלטשר"
משחתות פעלו לעיתים לבדן, אך בדרך כלל היו חלק משייטת או אסקדרון. הן הופעלו במגוון רחב של תחומים, הרבה מעבר לייעודן המקורי. משחתות זרעו מוקשים ימיים ושימשו כזקיפי מכ"ם, אוניות שהוצבו מחוץ לטווח כיסוי המכ"ם של אוניות הצי העיקריות, כדי להרחיב את כיסוי המכ"ם ולאפשר התראה מוקדמת על התקרבות מטוסי אויב. במהלך קרב גוודלקנל הובילו משחתות של הצי הקיסרי היפני תגבורות ואספקה ליחידות יפניות שהיו מכותרות על האי, ושהדרך הימית והאווירית אליהן הייתה בשליטת האויב ומסוכנת מדי לאוניות ולמטוסי תובלה להפליג בהן, ומשימה זו נשנתה גם בזירות אחרות ועל ידי משחתות של ציים אחרים. משחתות שימשו כאוניות ליווי שיירות ולאוניות מלחמה גדולות מהן: משחתות הליווי הגנו על האוניות שליוו מפני איומים אוויריים, מפני אוניות שטח אחרות ומפני צוללות. משחתות לחמו נגד כל סוגי אוניות המלחמה, החל מנושאות מטוסים ואוניות מערכה וכלה בספינות טורפדו וצוללות: בקרב כף הצפון הצליחו משחתות בריטיות לפגוע קשות בסיירת המערכה הגרמנית שרנהורסט, ואיפשרו לאוניות המערכה והסיירות הבריטיות להטביע אותה; בקרב מפרץ לייטה התמודדו משחתות של צי ארצות הברית מול כוח המשימה העיקרי של הצי הקיסרי היפני, ובהן אוניית המערכה הגדולה ביותר בעולם, יאמטו, ובסיוע נושאות מטוסים קלות הדפו את הכוח היפני. משחתות סיפקו אש סיוע לכוחות שהונחתו מן הים; בשל ממדיהן הקטנים יחסית היו והמשחתות יכולות להתקרב מאוד אל החוף ולירות אש מדויקת אל מטרות קטנות, לעומת אוניות המערכה והסיירות שלא היו יכולות להתקרב ולדייק כל כך.
עם התקדמות המלחמה הסתבר שהמשחתות אינן מתאימות בהכרח לתפקידי ליווי שיירות. התפקידים הרבים אותן מילאו יצרו צורך מתמשך במשחתות בזירות ובמשימות שונות, ולפיכך לא תמיד היו מספיק משחתות לתפקידי ליווי. בנוסף, המשחתות שהותאמו לכתחילה לפעול עם אוניות השטח הגדולות לא התאימו לליווי שיירות: הן היו מהירות מדי ובעלות טווח קצר מיד, ועלותן הייתה גבוהה מדי. בשל כך בנו ארצות הברית ובריטניה אוניות קטנות וזולות יותר שהתמחו בתחום זה, שנקראו קורבטות ופריגטות בצי הבריטי ומלוות משחתות (Destroyer Escort) בצי ארצות הברית. גם הצי הקיסרי היפני החל בתוכנית בניית כלי שיט ללוחמה נגד צוללות, אך בשלב מאוחר בהרבה במלחמה. אוניות אלו, מסדרת מאטסו, היו בגודלן של משחיתות ספינות טורפדו המקוריות, שמהן צמחה המשחתת המודרנית.
המשחתות של הצי הקיסרי היפני היו בדרך כלל גדולות מהמשחתות בציים אחרים, למעט הצי הצרפתי. בשנים הראשונות של המלחמה היווה גודלן של המשחתות היפניות יתרון חשוב, שאיפשר להן להביס בהצלחה את הכוחות הקטנים והלא מאורגנים של בעלות הברית ואת כלי השיט שלהן, שהיו בדרך כלל מאיכות נמוכה יותר. יתרון חשוב נוסף של הצי היפני היו הטורפדות המעולים שלהן, מטיפוס 93, שכונו על ידי בעלות הברית "חנית ארוכה" (Long Lance). עם זאת, בהמשך המלחמה החלו היפנים לפגר אחרי בעלות הברית ברמה הטכנולוגית (למשל, במשחתות היפניות לא הותקן מכ"ם), וצי המשחתות היפני הלך ונשחק. הצי היפני שם דגש על משחתות שתפעלנה עם צי המלחמה, ולא ניתנה תשומת לב למשחתות ליווי לשיירות, בניגוד לדגש המרכזי שקיבל תפקיד זה אצל ארצות הברית ובריטניה. הדבר בא לידי ביטוי חריף במערכת הצוללות של בעלות הברית נגד יפן. עד תום המלחמה הוטבעו חצי מהמשחתות היפניות.
בתחילת המלחמה עמדו לרשות הקריגסמרינה, הצי של גרמניה הנאצית, 22 משחתות בלבד, שכן עם תום מלחמת העולם הראשונה לא נותרו בידי גרמניה משחתות. עם זאת, היה בכך יתרון, שכן בשל כך לא היו לגרמנים משחתות מיושנות כלל. במהלך המלחמה נבנו עבור הקריגסמרינה 19 משחתות ועוד כמה נתפסו מציים זרים, כמו משחתות של הצי האיטלקי שנתפסו לאחר כניעת איטליה.
בתחילת המלחמה עמדו לרשות הצי המלכותי הבריטי 173 משחתות, מדגמים חדישים וגם מיושנים יותר, ו-52 משחתות נוספות בשלבי ייצור. רוב המשחתות הבריטיות בנקודת זמן זו היו מבוססות על המשחתות מסדרת V ו-W המוצלחות, שנבנו במהלך מלחמת העולם הראשונה. בכל שנה יוצרו מספר משחתות, שהיו מבוססות על תכנון זה, עם שיפורים ושדרוגים שונים. פרוץ מלחמת העולם הביא לכך שנוצר צורך דחוף לייצור משחתות בהיקף נרחב, גם כתגבורת לצי הקיים וגם כדי למלא את החסרון שנוצר בשל אבדות בקרב. חלק מן המענה לחוסר במשחתות התמלא על ידי העברתן של 50 משחתות אמריקניות, במסגרת הסכמי החכר השאל, ובנוסף החלו הבריטים בתוכנית חירום לבניית אוניות מלחמה, במהלכה יוצרו משחתות מתכנון פשוט יותר וזול יותר לייצור, עם חימוש מוגבר נגד צוללות ונגד מטוסים. עד תום המלחמה שירתו בצי הבריטי 461 משחתות מסדרות שונות, מתוכן הוטבעו 153.
צי ארצות הברית הפעיל 100 משחתות עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה, ב-7 בדצמבר 1941. הטורפדו אותו נשאו היה נחות יחסית לטורפדו של הצי היפני, ולרובן היו ארבעה תותחים לעומת שישה תותחים במשחתות היפניות. כאמור, 50 משחתות אמריקניות הועברו לצי הבריטי ב-1940, למרות התנגדותם של ראשי הצי. עם תחילתה של המלחמה באירופה החל מטה הצי בתכנון משחתת חדשה בעלת חמישה תותחים וגוף גדול יותר. זה היה הבסיס שעל פיו יוצרו המשחתות מסדרת פלטשר, סדרת המשחתות הגדולה ביותר בכל צי אי פעם: 175 אוניות יוצרו מסדרה זו. בנוסף, יוצרו עוד 67 משחתות מסדרת אלן מ. סמנר ו-45 מסדרת גירינג, שהיו מבוססות על התכנון של סדרת פלטשר. יש הרואים בסדרות אלו את המשחתות המוצלחות ביותר בין כל המשחתות במלחמה. עם סיום המלחמה הפעיל צי ארצות הברית 377 משחתות, מכל הסוגים. 87 משחתות אבדו במלחמה.
אחרי מלחמת העולם השנייה
ממוזער|משחתת מסדרת סקורי של הצי הסובייטי, שנבנו לאחר מלחמת העולם השנייה
לקראת סוף המלחמה השיק הקריגסמרינה צוללות חדישות מטיפוסים XXI וXXIII, שמהירותן הייתה כפולה ממהירותן של הצוללות מדגם VII, "סוס העבודה" של הצי הגרמני במלחמת העולם השנייה. בנוסף למהירותן הגבוהה, הצוללות החדשות היו בעלות כושר שהייה מתחת למים גדול בהרבה ויכולת צלילה מהירה והיו חרישיות הרבה יותר. יכולות חדשות אלו שמטו את הקרקע, למעשה, מתחת לכל תורת הלחימה בצוללות שגובשה במהלך המלחמה, אך מכיוון שעד סוף המלחמה הצליחו הגרמנים להכניס לשירות מבצעי רק צוללות ספורות מדגמים אלה. לא הייתה להן השפעה על מהלכה. עם זאת, בתום המלחמה הצליחו שני הצדדים - ברית המועצות וארצות הברית - להשיג את הידע הגרמני, ושני הצדדים החלו לפתח צוללות משלהם,
איום נוסף שהופיע בסוף המלחמה היו מטוסי הסילון. מטוסי סילון ראשונים (בעיקר של הלופטוואפה הגרמני) נטלו חלק בלחימה בשלהי המלחמה, ומיד לאחריה החלו חילות האוויר השונים לקלוט מטוסי סילון במספרים גדלים והולכים. מערכות בקרת האש הקיימות לא היו יכולות להתמודד עם המהירות הגבוהה של מטוסים אלו, ויכולת התגובה של הנשק נגד המטוסים שעל האוניות ירדה. מול אתגרים החדשים שהציבו הצוללות ומטוסי הסילון היה על הציים השונים לפתח משחתות חדישות, שתהיינה מהירות יותר, בעלות אמצעי גילוי (מכ"ם וסונאר) ומערכות שליטה ובקרה משופרות, ובעלות כלי נשק שיוכלו להתמודד עם האיום החדש. נדרשה גם הטמעת לקחים שונים שנלמדו במהלך המלחמה.
בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 נבנו מספר סדרות של משחתות קונבנציונליות, שבהן היה מענה ראשוני לאתגרים החדשים. הן היו גדולות משמעותית מן המשחתות ששירתו בזמן המלחמה: ההדחק של המשחתת הבריטיות במלחמת העולם היה בסביבות 1,700 טון, ואורכן בין 105 ל-110 מטרים. לעומתן, המשחתות מסדרת דיירינג שהושקו בין 1949 ל-1959 היו בעלות הדחק בשל 2,830 טון ובאורך 120 מטרים. משחתות אלה היו חמושות בדרך כלל בתותחים ראשיים אוטומטיים, מנועים ותמסורות שהיו בנויים ביחידות נפרדות (כלומר כל מנוע ויחידת תמסורת היו בנויים בנפרד, כדי לצמצם את הנזק בעת פגיעה באונייה), מכ"ם, סונאר מתקדם יותר, מחשבים אנלוגיים להתמודדות עם מהירותן הרבה של המטרות ומרגמות נגד צוללות. במקביל, הוסבו משחתות ישנות, מעודפי מלחמת העולם, לשאת עליהן אמצעי גילוי טובים יותר וכלי נשק יעילים יותר. זאת, כדי לחסוך זמן עד לכניסת המשחתות החדשות לשירות וכדי לחסוך במשאבים.
במהלך מלחמת העולם השנייה נשמרה הבחנה בין המשחתות, ובין אוניות שנועדו בעיקר לליווי שיירות וללוחמה נגד צוללות: פריגטות, שהיו זולות יותר לייצור, חימושן קל יותר מזה של המשחתות, ומשימתן בעיקר לוחמה נגד צוללות, וקורבטות, שהיו קטנות וקלות עוד יותר מהפריגטות. אולם, עם הופעתן של פריגטות מהירות ללוחמה נגד צוללות החל מעמדה של המשחתת המסורתית להשתנות. השינוי בהגדרות העמיק עוד כאשר החלו להופיע כלי נשק חדשים בזירה הימית - טילים נגד מטוסים וטורפדות מונעות בטילים (ASROC). כלי נשק חדישים אלה איפשרו גם לספינה קטנה יחסית לתת מענה טוב נגד מטוסים ונגד צוללות.
בשנים הבאות הופיעו פריגטות שהיו בגודלן של משחתות ממלחמת העולם השנייה, חמושות בתותחים אך ממוקדות בעיקר בלוחמה נגד צוללות או נגד מטוסים. כלי השיט שהוגדרו משחתות היו גדולים עוד יותר, והגיעו לממדיהן של סיירות קלות במלחמת העולם. כך למשל, המשחתות מסדרת קאונטי, שנכנסו לשירות בצי המלכותי הבריטי בין 1962 ל-1970, היו בעלות הדחק של 6,200 טון ובאורך 158 מטרים. המינוח בצי ארצות הברית היה שונה גם הוא: המונח "פריגטה" ניתן לאוניות שהיו למעשה בגודלן של סיירות והיו חמושות בטילים נגד מטוסים. הן נועדו לליווי נושאות מטוסים, להגנה מפני מטוסים וטילי שיוט, והיו אמורות לפעול יחד עם סיירות קונבנציונליות, ישנות יותר. לפריגטות אלו הייתה גם יכולת ללוחמה נגד צוללות, שלא הייתה לסיירות הישנות יותר, וחלקן הונעו על ידי כור גרעיני. ב-1975 החליט צי ארצות הברית על שינוי בהגדרות. הפריגטות הוגדרו מחדש כסיירות טילים, והמונח "פריגטה" הוחזר לאוניות קטנות ממשחתות, שמשימתן לוחמה בצוללות במטוסים.
ממוזער|משחתת מסדרת זומוואלט של צי ארצות הברית, 2015
בעשורים הבאים של המאה ה-20 נוספו למשחתות אמצעים רבים. הן הותאמו לנשיאת מסוקים, שמשימתם גילוי צוללות ותקיפתן. לצורך נשיאת המסוקים נבנה בירכתי המשחתת סיפון טיסה, ולעיתים גם האנגר לאחסון המסוקים. נוספו אמצעי גילוי חדשים ומשודרגים, ובהם סונאר נגרר, מערכת הידרופונים הנגררת בכבל אחרי המשחתת ורחוקה מהרעש שמפיקה האונייה, וכך משופרת מאוד יכולתה לקלוט רעשים וקולות תת-מימיים; מסוקים המותאמים במיוחד לגילוי צוללות ולתקיפתן; מערכות מכ"ם מתקדמות, מערכות לוחמה אלקטרונית, ועוד. את סוללות התותחים החליפו תותח אוטומטי אחד או שניים, בקוטר 4 או 5 אינץ' (100 או 127 מ"מ). תותחים אלו מוכוונים על ידי מערכות בקרת אש משוכללות ורמת הדיוק שלהם גבוהה בהרבה מתותחי המשחתות מהדורות הקודמים, וגם מתותחי אוניות גדולות יותר. בנוסף לתותחים מצוידות המשחתות בטילי ים-ים, טילים נגד מטוסים ולעיתים גם טילי שיוט. המשחתות מסדרת ארלי בורק, סדרת המשחתות שממנה נבנה המספר הרב ביותר של משחתות נכון ל-2020, בנויה סביב מערכת AEGIS, מערכת שליטה ובקרה מתקדמת המאחדת מערכות מכ"ם מתקדם, בקרת ירי ומערכת תומכת קבלת החלטות. המערכת מזינה נתונים ישירות למערכות פלנקס להגנה בטווח קרוב ומערכת טילי סטנדרט, שבה טילים נגד מטוסים ונגד טילים בליסטיים. מערכת AEGIS יכולה לזהות, לעקוב, לשגר ולהכווין חימוש כנגד יותר מ-100 מטרות בעת ובעונה אחת, וכך יכולה משחתת AEGIS לתת מענה כאוניית ליווי לצי מלחמה.
מרכיב חדשני נוסף המוטמע במשחתות בעשורים האחרונים הוא החמקנות. משחתות, כמו גם באוניות מלחמה אחרות. החומרים מהן נבנות המשחתות ומבנה הגוף האוניות בנוי כך שיספוג קרינת מכ"ם ושטח חתך המכ"ם שלהן יהיה קטן ככל האפשר. המשחתות מסדרת זומוואלט הן דוגמה בולטת לתכנון חדשני מאוד בתחום זה, כמו גם בתחומים נוספים.
מפעילות נוכחיות
ממוזער|"אלפינו", משחתת המוגדרת פריגטה של הצי האיטלקי, בעת ביקור בבולטימור, 2018
ממוזער|המשחתת "קונגו" של כוח ההגנה העצמית הימי של יפן, 2009
- הצי המלכותי האוסטרלי מפעיל שתי משחתות מסדרת הובארט ומשחתת נוספת מסדרה זו נמצאת בשלבי בניה. אלו האוניות האוסטרליות הראשונות המפעילות את מערכת AEGIS, ותכנונן מבוסס על הפריגטות מסדרת אלווארו דה באזאן הספרדיות.
- הצי האיטלקי מפעיל שתי פריגטות מסדרת הורייזון ושתי פריגטות רב תכליתיות מסדרת FREMM. אוניות אלו מוגדרות כפריגטות, אם כי מבחינת גודלן וחימושן הן מוגדרות במדינות אחרות כמשחתות. עוד עשר פריגטות מסוג זה ייקלטו בצי האיטלקי בשנים הקרובות, במקום פריגטות אחרות שיימכרו לציים אחרים. כמו כן מפעיל הצי האיטלקי שתי משחתות מסדרת דורנד דה לה פן.
הצי האיראני מפעיל פריגטה אחת מסדרת מוג'ו, ונמצא בשלבי קליטת ארבע אוניות נוספות מסדרה זו. האונייה מוגדרת כמשחתת באירן, אך דומה בממדיה לאוניות המוגדרות פריגטות בציים אחרים. בנוסף לאוניות אלו, בונה איראן ארבע משחתות מסדרת חליז'ה פארס.
- הצי הארגנטינאי מפעיל ארבע משחתות מסדרת אלמיראנטה בראון ומשחתת אחת מטיפוס 42.
- צי ארצות הברית מפעיל 67 משחתות מסדרת ארלי בורק, ושתי משחתות מסדרת זומוואלט. 15 משחתות נוספות מסדרת ארלי בורק נמצאות בשלבי בנייה.
- הצי המלכותי הבריטי מפעיל שש משחתות מסדרה 45, הנקראת גם סדרת "דארינג".
- הצי הגרמני הפעיל שלוש פריגטות מסדרת זאכסן וארבע פריגטות מסדרת הפריגטות מסדרת באדן וירטמברג. בגרמניה מוגדרות אוניות אלו כפריגטות, אך בשל גודלן וחימושן הן מוגדרות במדינות אחרות כמשחתות.
- הצי ההודי מפעיל 3 משחתות מסדרת קולקטה וכן משחתות מסדרות דלהי ורג'פוט. ארבע משחתות מסדרת ויסאקהאפאטנאם נמצאות בשלבי בנייה.
- הצי המלכותי ההולנדי מפעיל שבע פריגטות מסדר דה זבן פרובינציין. הצי ההולנדי מגדיר אוניות אלו כפריגטות, אם כי מבחינת גודלן וחימושן הן מוגדרות במדינות אחרות כמשחתות.
- הצי של הרפובליקה הסינית מפעיל ארבע משחתות מסדרת קיד, שנרכשו מארצות הברית.
- כוח ההגנה העצמית הימי של יפן מפעיל משחתות מסדרות אטאגו וקונגו. המשחתות הללו מפעילות את מערכת אגיס. בנוסף מפעילה יפן שתי משחתות מסדרת האטאקאזה, ארבע משחתות מסדרת אקיזוקי, חמש מסדרת טאקנאמי, תשע מסדרת מוראסאמה, שמונה מסדרת אסאגירי, שלוש מסדרת האטסויוקי, שש מסדרת אבוקומה ושלוש מסדרת שימאיוקי. אלו האחרונות משמשות לאימונים. ב-2018 השיקה יפן שתי משחתות מסדרת אסאהי, שייעודן לוחמה נגד צוללות. כוח ההגנה הימית של יפן מתכנן לבנות עוד ארבע משחתות שתהיינה מצוידות במערכת AEGIS וכן נמצא בשלבי אפיון והגדרת הדור הבא של המשחתות: פרויקט 25DD למשחתות ללוחמה ייעודית נגד טילים ופרויקט 30FF ללוחמה נגד צוללות.
- הצי המצרי מפעיל משחתת אחת מסדרת FREMM, ומשחתת אחת לאימונים מסדרה Z.
ממוזער|משחתת מסדרה KD-1, של הצי של דרום קוריאה
- הצי המלכותי של מרוקו מפעיל משחתת אחת מסדרת FREMM.
- הצי של צבא השחרור העממי של סין מפעיל 2 משחתות מסדרות לויאנג I, 2 מסדרת לויאנג II, 11 מסדרת לויאנג III (9 נוספות בבנייה) ו-2 מסדרת 051C. בנוסף מפעיל הצי מספר משחתות ישנות יותר: 2 מסדרת לודה, 2 מסדרת לוהו ואחת מסדרת לוהאי. הצי הסיני נמצא בשלבי קליטת 18 משחתות מטיפוס 052D ולפחות שש משחתות מטיפוס 055.
- הצי הספרדי מפעיל חמש פריגטות מסדרת אלווארו דה באזאן. הצי הספרדי מגדיר אוניות אלו כפריגטות, אם כי מבחינת גודלן וחימושן הן מוגדרות במדינות אחרות כמשחתות.
- הכוח הצבאי הימי של פולין מפעיל משחתת אחת מסדרת גרום, ה"בויסקאוויצה", הנשמרת בין האוניות הפעילות של הצי בשל חשיבותה ההיסטורית.
- הצי הפקיסטני מפעיל חמש משחתות מסדרת טאריק.
- הצי הצרפתי מפעיל שתי פריגטות מסדרת הורייזון ושתי פריגטות מסדרת FREMM. בנוסף מפעיל הצי הצרפתי שתי פריגטות מסדרת קאסאר ושש מסדרת ז'ורז' לייגואז. בצי הצרפתי מקובל לכנות אוניות אלה כ"פריגטה סוג א'", והן מקבילות למעשה למשחתות. הצי הצרפתי נמצא בשלבי קליטת 8 פריגטות נוספות מסדרת FREMM, מחד, ומכירת פריגטות אחרות לצי היווני ולצי מלכותי הקנדי מאידך.
- הצי של קוריאה הדרומית מפעיל כמה סדרות של משחתות, ובהן סדרת סג'ונג הגדול (KDX-III), צ'ונגמוגאונג יי סון שין (KDX-II) וגוואנגאטו הגדול (KDX-I). משחתות נוספות מסדרת סג'ונג הגדול נמצאות בתהליכי בנייה, וכן גם דגם מתקדם של סדרת צ'ונגמוגאונג יי סון שין (KDX-IIA).
הכוחות הימיים של רומניה מפעילים את המשחתת מרששט (Mărășești). ב-2001 שונה סיווג האונייה לפריגטה, אך לא נעשה שינוי כלשהו באונייה.
הצי הרוסי מפעיל 21 משחתות סוברמני ותשע משחתות מסדרת אודלוי. ב-2023 אמורה להתחיל בנייתן של המשחתות מסדרת לידר שתהיינה בעלות מערכת הנעה גרעינית.
- הצי המלכותי התאילנדי מפעיל משחתת ליווי אחת מסדרת קאנון למטרות אימונים.
ממוזער|המשחתת אח"י "אילת" במבט מלמעלה, 1967
שירות בחיל הים הישראלי
ב-1954 החל חיל הים הישראלי לבחון רכש של משחתות, במקום הפריגטות שהיו ברשות החיל באותה תקופה. נשקלה רכישת משחתות מאיטליה, אך בסופו של דבר נרכשו ב-1955 שתי משחתות מסדרה Z, מתוצרת בריטניה. המשחתות היו משחתות בריטיות ששירתו בצי המלכותי הבריטי עוד במהלך מלחמת העולם השנייה. בחיל הים הישראלי נקראו המשחתות אח"י יפו ואח"י אילת, והן הגיעו לישראל ב-1956. במבצע קדש השתתפו המשחתות במבצע לכידת המשחתת המצרית איבראהים אל-אוול. המשחתת המצרית נקלטה בחיל הים ונקראה אח"י חיפה.
אף על פי ששתי המשחתות הבריטיות עברו שיפוץ בבריטניה טרם הגעתן לארץ, היה ברור באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 שהן אינן כלי השיט המתאימים לחיל הים. שלוש המשחתות היו מיושנות, חסרו אמצעי גילוי ובקרה וחימושן לא היה מספק. הופעתם של טילי ים-ים בזירה העצימה עוד קביעה זו. חיל הים הישראלי נערך לבניית וקליטת ספינות טילים, שהיו קטנות יותר, זריזות, מצוידות באמצעי בקרה ולוחמה אלקטרונית וחמושות בטילי ים ים מתקדמים.
לקראת סוף שנות ה-60 החל חיל הים להוציא משירות את המשחתות. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, ב-21 באוקטובר 1967, עוד לפני שהחל תהליך קליטת ספינות הטילים והוצאת המשחתות משירות, הוטבעה אח"י אילת על ידי טילי ים-ים מדגם סטיקס שנורו מספינת טילים מסוג קומאר של הצי המצרי.
אח"י חיפה הוצאה משירות ב-1968, וב-7 באפריל 1969 הוטבעה כמטרת אימון בניסוי ירי טילי גבריאל, שנורו מספינת סער 2 שירשה את שמה, אח"י חיפה. אח"י יפו הוטבעה גם היא כמטרת אימונים, מטילים שנורו מספינות הטילים אח"י חרב ואח"י געש, באימון שנערך ב-1970.
לקריאה נוספת
*
Evans, David C. Kaigun: Strategy, Tactics, and Technology in the Imperial Japanese Navy, 1887–1941, Mark R. Peattie. Naval Institute Press, Annapolis, Maryland
Gardiner, Robert (Editor). Conway's All the World's Fighting Ships (1860–1905): Naval Institute Press, 1985.
Gove, Philip Babock (Editor in Chief). Webster's Third New International Dictionary of the English Language Unabridged. (2002) Merriam-Webster Inc., Publishers, Massachusetts, USA.
Grant, R. Captain. Before Port Arthur in a Destroyer; The Personal Diary of a Japanese Naval Officer. London, John Murray; first and second editions published in 1907.
Howe, Christopher. Origins of Japanese Trade Supremacy: Development and Technology in Asia from 1540 to the Pacific War, The University of Chicago Press
Jentschura, Hansgeorg. Warships of the Imperial Japanese Navy, 1869–1945. United States Naval Institute, Annapolis, Maryland, 1977
Lyon, David, The First Destroyers. Chatham Publishing, 1 & 2 Faulkner's Alley, Cowcross St. London, Great Britain; 1996..
Sanders, Michael S. (2001) The Yard: Building a Destroyer at the Bath Iron Works, HarperCollins
Preston, Anthony. Destroyers, Bison Books (London) 1977. *
קישורים חיצוניים
destroyerhistory.org, אתר המוקדש להיסטוריה של המשחתת
התפתחות המשחתת, באתר Naval History and Heritage Command
The Best Destroyers of World War II, באתר Chuckhawks.com
Greyhounds of the Sea, סקירת משחתות מלחמת העולם השנייה באתר צי ארצות הברית
משחתות בזירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, באתר The Pacific War Online Encyclopedia
ג. רינשטיין, אוניית המשחית, 'מערכות ים', י"ד ינואר 1953, עמ' 40.
פרדריך ל. אוליבר תרגום ש. מוזר, המשחתות- מיזוג ורב צדדיות, 'מערכות ים מ"ג', אוקטובר 1959, עמ' 23.
הרולד הלפר, "השובבה אינה גברת", 'מערכות ים' 76, פברואר 1966. עמ' 8.
אלי שחף, סוג משחתות חדש, 'מערכות ים' 81, דצמבר 1966, עמ' 34.
בוב פורת, זיהוי כלי שיט - משחתות "מערכות ים", 83 אפריל 1967, עמ' 10.
משחתת - מילון
ביאורים
*
קטגוריה:כלי שיט מלחמתיים | 2024-09-22T07:07:04 |
לוחמה ימית | לוחמה ימית מתייחס לכלל ההיבטים של לחימה בים, כאשר הלחימה מתבצעת לרוב על גבי כלי שיט ובין צבאות, אך לעיתים גם בין כלי שיט צבאיים או אזרחיים לשודדי ים.
התפתחות ספינות המלחמה החלה עוד בימי קדם. תחילה שימשו הספינות מעין פלטפורמות שנשאו לוחמים ולא היו חמושות, ובהמשך הפכו לכלי נשק בזכות עצמן.
העת העתיקה
בעת העתיקה ספינות המלחמה הונעו בכוח הזרוע של החותרים. המפרשים היו כלי מסייע בלבד ולא היו בשימוש בעת קרב. עקב מספר החותרים הרב בכל ספינה נאלצו להכין צי אספקה שישוט לצד הצי הקרבי. בדרך כלל הימאים בעת העתיקה לא התרחקו מהחופים היות שהניווט ללא מכשירים היה קשה. הניווט היה בעיקר על פי השמש והירח. ספינות אלו לא התאימו לשיט באוקיינוס.
ההתחלה - פיניקיה (המאה השמינית או התשיעית לפנה"ס)
ממוזער|שמאל|250px|איל ניגוח ימי
פיניקיה (בלבנון של היום) הייתה דלה בקרקע פורייה. מצד אחד יש בה הרים גבוהים ומהצד השני היא גובלת בים התיכון. הקרקע הדלה לא הספיקה לקיים את האוכלוסייה המתרבה, ולכן היה זה טבעי שבאזור יתפתח שיט ימי. הפיניקים פתחו במסע קולוניזציה ברחבי הים התיכון. הקולוניה הידועה ביותר היא קרתגו.
בתחילה היוו הספינות מעין גשר שעליו נערכו קרבות פנים אל פנים, ולא כלי מלחמה בזכות עצמו. הפיניקים שינו גישה זו, כשהמציאו את אניית-החמישים, שבה היו 50 חותרים ואיל הניגוח בחרטום, שהפכו את האוניה לכלי נשק אימתני. היוונים, שאימצו את האוניה, קראו לה פנטקונטורוס (pentekontoros) (פנטה - 50).
בעיית התכן העיקרית הייתה שהספינה הייתה ארוכה מדי ולכן היא הייתה קשה לתמרון והיה קל יחסית לפגוע בה. הפתרון שמצאו הפיניקים הוא הושבת החותרים בשתי שורות, אחת מעל השנייה, שיטה זו איפשרה להושיב יותר חותרים על פחות אורך. הספינה נקראה דו-טורית (biremis בלטינית). כך נוצרה אחת מספינות המלחמה הראשונות בהיסטוריה. ספינה זו הייתה מהירה יחסית ושימשה כדגם הראשי של ספינות קרב עד המאה ה־6 לפנה"ס.
יוון (המאה ה-5 לפנה"ס והמאה ה-4 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|250px|תלת-טורית
הגאוגרפיה של יוון דומה לזו של פיניקיה. גם בה היו הרבה מאוד הרים ומעט מאוד קרקע פורייה. כמו כן, הארכיפלג היווני בים האגאי היה קרקע פורייה להתפתחות הספנות.
היוונים התחילו במסע ההתנחלות שלהם כמאה שנה אחרי הפיניקים ולכן הם נתקלו בהם במסעותיהם. עד מהרה התפתחו תגרות ומלחמות ביניהם על זכויות מסחר, יישוב וכדומה.
היוונים העתיקו את הדגם הפיניקי: הספינה הדו-טורית, אך במאה ה־6 לפנה"ס הוסיפו לו שורת חותרים שלישית. כך נולדה האוניה התלת-חתרית (טרירמה). לספינה זו היו 150–200 משוטים (חותר אחד לכל משוט), וכ־50-30 חיילים רגלים לשימוש בקרבות פנים אל פנים. את המשוטים סידרו בצורת זיג־זג. המפרש היה כלי הנעה משני. ברוב המעצמות הימיות של התקופה הקלאסית החותרים היו אנשים חופשיים, שקיבלו שכר עבור עבודתם ולא עבדים. החימוש העיקרי של הספינה היה איל הניגוח.
הטקטיקה העיקרית בקרבות ימיים הייתה להסתובב ולנסות לנגח את דופן ספינת היריב, או לעבור במהירות על פניו ולשבור את משוטיו. הספינה הייתה בעלת כושר תמרון מעולה ויכלה לשוט במהירות שיא של כ־10 קשר (מייל ימי לשעה). מהירות זו הייתה אפשרית רק לפרקי זמן קצרים מאוד. המהירות הממוצעת הייתה 5–6 קשר. זה היה הדגם הראשי של ספינות הקרב בכל ציי העולם העתיק הקלאסי עד המאה ה-3 לפנה"ס. ספינות תלת טוריות השתתפו בקרבות ידועים רבים: קרב סלמיס, המלחמה הפלופונסית ועוד. ספינות אלו הוצאו משירות פעיל במאה ה־3 לפני הספירה.
קרתגו
קרתגו (נמצאת בתוניס של היום) הייתה מעצמה ימית מובהקת. בשיא כוחה צי המלחמה שלה כלל כמה מאות ספינות. הדגם העיקרי שבו הם השתמשו השתנה עם השנים. תחילה היו אלו הספינות הדו־טוריות ולאחר מכן הספינות התלת-טוריות. במאה ה־3 לפנה"ס הוכנסה לשירות ספינה גדולה יותר - החמש חתרית (קווינקוורמה). המדובר בספינה בעלת שלוש שורות משוטים אחת מעל השנייה, כשבשורה העליונה והאמצעית תופסים שני חותרים משוט אחד ובשורה התחתונה כל חותר תופס משוט אחד. הפונים (השם שהרומאים נתנו לבני קרתגו) שלטו בכל האגן המערבי של הים התיכון עד סוף המאה ה־3 לפנה"ס, והפסידו את הבכורה לרומא במלחמה הפונית השנייה.
התקופה ההלניסטית
בעולם ההלניסטי הצי הגדול והחזק ביותר היה במצרים התלמיית. דגם האוניות לא היה שונה בהרבה מהדגם שבו השתמשו ביוון הקלאסית ובקרתגו. הצי מילא תפקיד משני במלחמות הדיאדוכים ועיקר המאבק היה על היבשה.
רומא (המאה ה-2 לפנה"ס עד המאה ה-3)
שלא כמו היוונים, הרומאים לא היססו להשתמש בעבדים לצורך הפעלת המשוטים.
הקרבות הימיים הגדולים היחידים שרומא ניהלה נגד יריב כלשהו היו נגד קרתגו במלחמה הפונית הראשונה. במהלך המלחמה לא הצליחו הרומאים להתמודד עם הצי הקרתגי בטקטיקות הימיות הרגילות, ולכן פיתחו גשרים ניידים (corvus) שאפשרו להם לנצל את יתרונם בלוחמה היבשתית ולהשתלט על הספינות הקרתגיות.
היו גם התנגשויות ימיות גדולות במהלך מלחמת האזרחים בין מרקוס אנטוניוס לאוגוסטוס (קרב אקטיום), אך היה זה היוצא מהכלל. בדרך כלל גורל המלחמה נקבע בקרב יבשתי ולא בהתנגשות ימית. מלחמות ימיות קטנות יותר נוהלו נגד מיתרידטס השישי מלך פונטוס ואנטיוכוס הגדול. בעיית שודדי הים הקיליקים נפתרה רק לקראת המחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס, כאשר גנאיוס פומפיוס מגנוס הרס את קני השודדים בקיליקיה.
דגם הספינות לא היה שונה מהמקובל בעולם העתיק. החידוש היחיד היה ה־7 חתרית שהשתתפה בקרב אקטיום. הייתה זו ספינת ענק עם מגדלים על הסיפון הקדמי והאחורי. היו בה כ־1,000 חיילים. היא הייתה כה כבדה שבקושי היה אפשר לתמרן אותה. במגדלי הסיפון שמו את הארטילריה של אותה תקופה - בליסטראות.
ימי הביניים (476 - המאה ה-15)
בימי הביניים חלה ירידה בכל תחומי החיים וכמובן גם תחום הספינות סבל מירידה זו. מספינות ענק שיכולות לשאת מאות חיילים עברו לדגם ספינה הרבה יותר קטן - גליאה. המשוטים סודרו בשורה אחת בלבד ומספרם היה קטן הרבה יותר מזה שהיה בספינות העתיקות (לא יותר מכמה עשרות). שלא כמו ברומא העתיקה, היות שהעבדות לא הייתה מפותחת באותה עת באירופה, את מלאכת החתירה על המשוטים ביצעו שבויי מלחמה ואסירים. המוסלמים השתמשו בעבדים לצורך העניין. כעקרון הגליאה לא שונה בהרבה מספינות המשוטים של העת העתיקה, כלומר עיקר ההנעה נוצרה באמצעות המשוטים ולא המפרש. הציים הגדולים ביותר היו ברשות ונציה, ג'נובה, פיזה, האימפריה הביזנטית וממלכות שונות. הטקטיקה נשארה זהה. שוב ניסו לנגוח בדופן היריב או לשבור את משוטיו.
באימפריה הביזנטית היה דגם שונה של ספינת משוטים, הקרוי דרומון. ההבדל העיקרי הוא בצורה ובחימוש. בחרטום האניה היה מתקן להטלת האש היוונית מעוררת האימה. זה היה הלהביור של ימי הביניים. עד היום לא יודעים את ההרכב הכימי של האש היוונית, ידוע רק, שאי אפשר היה לכבותה במים ולכן היה זה כלי נשק הרסני נגד ספינות עץ. סוד ההרכב הכימי נשמר באדיקות רבה, ולכן הביזנטים הצליחו לשמור על ההמצאה הזו מבלי שלצי כלשהו יהיה נשק דומה. הקרבות העיקריים של התקופה היו בין ערי-מדינה מאיטליה או נגד המוסלמים. פלישות רוסיות לים השיש נגד הביזנטים היו תכופות במאה ה־10 לספירה, אך הן לא קצרו הצלחה יתרה.
באירופה המערבית החלו להופיע ממלכות חזקות, אך בדרך כלל הן היו חסרות צי מלחמה קבוע, ואם היה להן צי כזה, לרוב הוא היה חלש יחסית לצי המדינות האיטלקיות.
לקראת סוף ימי הביניים התחילו להופיע ציי מלחמה באנגליה ובצרפת. לספינה הזאת קראו קוג, בדומה לספינה הוויקינגית, אך השוני העיקרי היה בכך שלא היו להן משוטים וצורתן הייתה שונה. קוג אירופאי מכונה לעיתים "ספינה עגולה" כי בניגוד לספינות קרב מקובלות, בעלות סיפונים צרים, ספינה זו נועדה לשאת מטען ולא רק להילחם.
ויקינגים (המאה ה-8 - המאה ה-12)
הויקינגים ישבו בסקנדינביה של היום. הגאוגרפיה שם דומה לפיניקיה ויוון העתיקות - שוב המון הרים ומעט מאוד אדמה שאפשר לעבד. ההיסטוריה חזרה על עצמה ועם הגדלת האוכלוסייה הוויקינגים מצאו את פרנסתם בים. כמו הפיניקים והיוונים בזמנם, הם התחילו להתנחל בחופי הים הצפוני והים הבלטי.
הוויקינגים היו הראשונים במערב להשתמש במצפן. הם גילו את התכונות המגנטיות הטבעיות של הברזל ובעזרת המצאה זו הצליחו להגיע לאזורים רחוקים מארץ האם. משלחות יישוב ויקינגיות הגיעו עד איסלנד וקנדה. ידוע גם על פלישות ויקינגיות בים התיכון. אפילו ביזנטיון סבלה מנחת זרועם. קיסרי ביזנטיון אפילו שכרו כמה מהם לתפקיד שומרי ראש הקיסר. היו אלו חיילי "המשמר הורנגי" מטיל האימה, החיילים המובחרים ביותר בצבא הביזנטי.
כלי השיט העיקרי של הוויקינגים היה ה'ספינה הארוכה'. הדגם דומה לגליאה עם הבדל משמעותי אחד: הספינה התאימה למסע ארוך באוקיינוס. הציים הוויקינגיים לא היו גדולים, אך היות שבאירופה המערבית לא היה צי מלחמה ראוי לשמו לאף מדינה כמעט, זה הספיק.
המזרח התיכון (המאה ה-8 ־ המאה ה-14)
במאה ה־8 לספירה המוסלמים כבשו את רב המזרח התיכון. עד מהרה החליפות התפרקה למדינות קטנות יותר. לחלקן, בעיקר אלו הנמצאות בצפון אפריקה, היה צי רציני למדי, שהתחרה בהצלחה בציים האירופיים השונים. הדגם העיקרי שהיה בשימוש הציים המוסלמיים הוא הגליאה המוכרת. החימוש היה זהה פחות או יותר לחימוש הגליאות האירופיות. הציים הערביים לא ניהלו מלחמות מסודרות, אלא יצאו לרב למסעות שוד וגזל.
בתקופה זו המציאו במזרח התיכון את אחד ממכשירי הניווט החשובים ביותר - האצטרולב.
העת החדשה (המאה ה-15 - המחצית הראשונה של המאה ה-19)
רקע כללי, סוף עידן הגליאות ותחילת עידן המפרש
בעת החדשה, עם המצאת דגמי ספינות חוצות האוקיינוסים הקאראק והקרוולה שסימנו את תחילת מסע התגליות הנרחב, נפתח העידן האוקייני בציי המלחמה.
הדגש בצורת ההנעה החל לעבור משימוש בכוח הזרוע הבא לידי ביטוי במשוטים, לשימוש בכוח הרוח, סימן שנתן את שמו לתקופה חדשה-עידן המפרש (Age of Sail). ההתפתחות הרצינית ביותר של ספינות המפרש החלה באירופה המערבית ובפרט הושגה התקדמות משמעותית על ידי הפורטוגלים, שהייתה להם מוטיבציה גדולה להגיע למזרח הרחוק בדרך ימית, עקב הקושי הרב להגיע דרך היבשה ושליטת המוסלמים והוונציאנים במסחר בים התיכון. באופן מעניין, התקדמות זו הושגה בזכות ידע שהושג מהמוסלמים המורים (המפרש המשולש והגאוגרפיה), בהם נאבקו ברקונקיסטה.
המפרש הרוחבי המרובע, המוכר מספינות הקוג של ימי הביניים החל להיעלם ואת מקומו תפש המפרש האורכי המשולש. השינוי בצורת המפרשים הגדיל את אפשרויות התמרון של הספינה. אם מקודם המפרש היה מרובע ומיקומו היה קבוע פחות או יותר יחסית לתורן, כעת הומצא המפרש האורכי, שאיפשר לשוט לא רק ברוח גבית, אלא אף ברוח שבאה ב־90 מעלות יחסית לאוניה, ואפילו בזויות גדולות יותר. זה אפשר את העלייה בכושר התמרון, שהייתה בלתי אפשרית בספינות עם מפרשים רוחביים, שהיו מאוד תלויות ברוח ולעיתים נאלצו להיעזר בגרירה על ידי גליאות. בנוסף לשינויים בצורת המפרש, מספר התרנים עלה מאחד לשניים - שלושה, וכמות המפרשים גדלה מאוד.
לצד התפתחות אוניות המפרש, הגליאות הגיעו לשיא התפתחותן (בעיקר בים התיכון) ואף נוצר דגם ענק הנקרא גליאס שהיא מעין גליאה ענקית. הקרב הגדול ביותר של ציי גליאות הוא קרב לפנטו ב־1570. עם הזמן השימוש בגליאות פחת והן נעלמו לגמרי במאה ה־18.
בממלכות אירופה המערבית בימי הביניים לא היו סוגים מיוחדים של ספינות קרב, למעט האוניות הוויקינגיות. אצל רוב הממלכות האירופאיות, וספינות משא או מסחר היו גם ספינות קרב עם שני סיפונים מוגבהים הבנויים בצורת מגדל שבהם עמדו הקשתים. בעת החדשה החלה התפתחות רצינית בספינות המלחמה ולצד ספינות הסוחר הגדולות שחומשו בתותחים גדולים הופיעו גם ספינות מלחמה ייעודיות. ספינת הסוחר החמושה הידועה ביותר היא הגליאון הספרדי שהביא את אוצרות העולם החדש לאירופה. סוגים קלים יותר של ספינות קרב הופיעו בהמשך.
עם המרת דתם, הפסיקו הוויקינגים עם הפשיטות שלהם, והציים החזקים ביותר היו בספרד ובפורטוגל. החימוש העיקרי של הספינות האלה היו התותחים. בהתחלה אף אחד לא ערער על העליונות הספרדית ופורטוגזית, והעולם אף חולק בצו האפיפיור בין ספרד ופורטוגל (ראה חוזה טורדסיאס). הצרה של פורטוגל הייתה השטח הקטן של ארצם והעושר הספרדי, שהגיע מדרום אמריקה. לכן לא היו להם האמצעים לעמוד מול ספרד וכעבור 100 שנה בערך, במאה ה־16 כובד המשקל היה בלעדית בידי ספרד. בערך באותו הזמן האנגלים החלו לתבוע חלק מהשלל. גם שאר ארצות אירופה כמו הולנד וצרפת החלו להתעניין ברכישת קולוניות.
לגבי ציים אחרים-ראו בהמשך.
נוסף על השינויים שנערכו בבניית הספינות גם הניווט השתפר מאוד. הומצא הסקסטנט, מכשיר המאפשר לדעת את מיקום האוניה על פי הכוכבים. במפות שרטטו קווי האורך, ורוחב. קווי רוחב הם קווים דמיוניים המשורטטים על הגלובוס ומקבילים לקו המשווה. קווי האורך הם קווים מאונכים לקו המשווה, כאשר קו האורך 0 עובר בעיר גריניץ' ליד לונדון. כדי לדעת את מיקום הספינה השתמשו בטכניקות של מציאת קו האורך. הבעיה העיקרית הייתה שלא היו שעונים מדויקים שניתן לסמוך עליהם לחישוב קו האורך. רק באמצע המאה ה-18 הצליח בונה השעונים ג'ון הריסון להמציא שעון מספיק מדויק שיאפשר למדוד את הזמן בצורה טובה. שעון זה כונה כרונומטר והוא הווה מהפכה בתורת הנווט.
פרט למכשירים אלו הומצא הברומטר - מכשיר המודד את לחץ האוויר וכך ניתן לדעת אם מתקרבת סופה (אם הלחץ יורד, אז יש תנאים טובים להתפתחות סערה). לפני המצאת המכשיר רב החובל היה צריך לסמוך על הניסיון והמזל.
המאבק בין אנגליה לספרד (המאה ה־16)
המאבק בין אנגליה לספרד החל בתקופת המלכה אליזבת הראשונה. פרנסיס דרייק, קיבל אישור לצאת למסע שוד ימי בקולוניות הספרדיות. חלק ניכר מהשלל הוא נתן כמס למלכה. פיליפ השני, מלך ספרד, רתח מזעם. כעבור מסע שוד נוסף, כשלא קיבל את הפיצויים שדרש, הכריז מלחמה על האנגלים. שיא המאבק הימי היה בתבוסת הארמדה במימי התעלה.
לאחר תבוסה קשה זו, הספרדים לא הצליחו להשתקם וציים התחיל לשקוע. ונפתחה תחרות עזה בין שלושה כוחות על שליטה באוקיינוסים: צרפת, הולנד ואנגליה, תחרות שהסתיימה בניצחון אנגלי מוחץ.
המאבק בין אנגליה והולנד
שמאל|ממוזער|250px|ויקטורי - דוגמה לאוניית מערכה מהעת החדשה
במאה ה־17 הופיעו סוגי ספינות חדשות: קורבטה, פריגטה, סלופ, בריג, והחשובה מכל אונית המערכה (ship of the line) לפעמים קוראים לה גם "אונית קרב" (battle ship), בתחילת התקופה כונו ספינות אלו Man'o'War.
עיקר הקרבות היו בתעלה האנגלית או כפי שהצרפתים קוראים לה - תעלת למאנש.
למרות הצלחות ראשוניות להולנדים, האנגלים הצליחו לנצח לא מעט בזכות העובדה, שהולנד הייתה צריכה צבא יבשתי גדול כדי להתגונן מאויבים יבשתיים כמו צרפת וספרד, ואילו אנגליה היא אי, ולכן לא הייתה צריכה צבא יבשתי חזק ויכלה להשקיע את כל מרצה בים.
הספינות, שהרכיבו את הציים היו מהדגם החדש - שדרת הצי הייתה בנויה על אוניות המערכה, כאשר הפריגטות משמשות לסיור והעברת ידיעות. באופן כללי אונית מערכה נשאה לפחות 60–90 תותחים ב־2–3 סיפונים ופריגטה בין 20 ל־50 בסיפון אחד או שניים. באוניית מערכה שירתו כמה מאות מלחים ונחתים, ובפריגטה לא יותר מ־100–200 איש בסך הכול. הספינות האחרות היו קטנות מדי ולא השתתפו בדרך כלל בקרבות גדולים, אלא נועדו לשמירת חופים, רדיפה אחרי שודדי ים וכדומה. כשאומרים ששייטת מסוימת כוללת 10 ספינות, הכוונה היא תמיד, אם לא צוין אחרת, שהיא כוללת 10 ספינות מערכה. הספינות הקטנות אינן נספרות. אם יש גם כמה פריגטות, הן יצוינו בנפרד.
הציים פיתחו טקטיקה חדשה, הלא היא טקטיקת הטור העורפי. האוניות הסתדרו בשורה ארוכה (מכאן השם האנגלי - ship of the line), והמטירו אש זו על זו עד כניעת אחד מכלי השיט. הבעיה הטמונה בשיטה היא התותחים הלא מפותחים יחסית של התקופה. אלה לא היו חזקים מספיק והתקשו להרוס ספינה גדולה במהירות. כתוצאה מכך, הקרבות היו ארוכים מאוד ונמשכו שעות שלמות. לא רק זאת, אלא שהצי הפגוע יכול להסתלק לפני שהורסים אותו לגמרי.
אם אדמירל הובס בקרב, אך נקט בטקטיקת הקו, קידומו לא נפגע. היו אלו תקנות הצי האנגלי. לעומת זאת, לשבירת הקו היו תוצאות הרסניות על הקריירה במקרה של הפסד. פעם אחת אפילו הוצא אחד האדמירלים להורג על הפסד בקרב תוך כדי שבירת הקו.
המאבק בין אנגליה וצרפת
המאבק בין אנגליה לצרפת נמשך כ־200 שנה (מהמאה ה-17 עד המאה ה־19). דגמי האוניות היו דומים לדגם, שנלחם במלחמות הקודמות עם ההולנדים. הטקטיקות נשארו זהות - הקו. המאבק החל עוד בתקופת ימי הביניים (עם פלישתו של ויליאם הכובש לאנגליה וטענות הכתר האנגלי על אדמות בצרפת (בעיקר אקוויטניה ונורמנדי).
עם רפורמות של קולבר, שר האוצר של לואי ה-14 במחצית השנייה של המאה ה-17 צרפת התחילה לפתח את ציה בצורה רצינית. עיקר המאבק היה במושבות - בהודו ובצפון אמריקה. המאבק הגיע לשיאו במחצית השנייה של המאה ה־18 בתקופת מלחמת שבע השנים. כתוצאה ממלחמה זו צרפת אבדה את השליטה בקוויבק (בקנדה של היום) ואת כל הטריטוריות שהיו לה בהודו. הסיבות העיקריות לכישלון בשתי החזיתות דומות - היתרון המספרי של המתיישבים האנגלים. הצרפתים, שלא כמו האנגלים, לא מיהרו לחפש את מזלם בארצות חדשות והתוצאה הבלתי נמנעת הייתה ההפסד הצבאי.
מהבחינה הימית ניצחה האסכולה האנגלית. הצרפתים נטו להסתדר בצד הרוח (כלומר אם יש רוח משמאל לימין, הצרפתים תפסו את הצד הימני). הסידור הזה אפשר להם לברוח במהירות מהקרב. עוד הבדל רציני היה נעוץ בכיוון הירי. הצרפתים ניסו לחבל בחיבל (סך כל החבלים והמפרשים של האוניה) כדי להקשות את התמרון ואת המרדף במקרה של תבוסה. האנגלים התמקדו יותר בירי על הסיפונים במטרה לפגוע באנשים.
שיא חדש היה בתקופת מלחמות נפוליאון (1799 -1815). היות שנפוליאון ראה באנגליה אויב, הוא רצה לפלוש לתחומה. הצבא האנגלי היה קטן מאוד (היחס המספרי הוא בערך 1:4 לטובת הצרפתים), ולכן האנגלים לא יכלו להרשות לו לנחות על אדמת האיים הבריטיים. למזלה של אנגליה התעלה מפרידה בינה לבין צרפת וכך הצי האנגלי העדיף יכול לבוא לידי ביטוי.
בשנת 1805 הצי המאוחד של צרפת וספרד יצא מהים התיכון כדי להתאחד עם השייטות הנמצאות בצידו של האוקיינוס האטלנטי (שייטת ברסט). בקרב טרפלגר נלסון הביס את הצי הזה, תוך כדי שהוא מטביע מחצית מאוניות והיתר נלקחות בשבי או בורחות בחזרה לנמלים. הצי הצרפתי מעולם לא הצליח להשתקם מהתבוסה הקשה בקרב טרפלגר, והבכורה בימים עברה סופית לידי האנגלים. במשך המלחמה עיקר עיסוקו של הצי האנגלי היה להטריד את חופי צרפת, לפלוש לקולוניות צרפתיות (אלו שעוד נותרו) וכו'. לאחר הניצחון על נפוליאון לא היו מתחרים לצי האנגלי ובאמצע המאה ה-19 הוא הגיע למספרי ענק: 200 אוניות מערכה ועוד 250 פריגטות, ועוד אלפי ספינות קטנות. סך הכול מאות אלפי מלחים שירתו בצי הבריטי.
ציי המלחמה של מדינות אחרות
ספרד: לאחר התבוסה במאבק עם אנגליה הספרדים הלכו מדחי אל דחי וציים המפואר נזנח. היו מלחמות נוספות עם האנגלים (במאה ה-17 וה-18) אך ברובן הצי הספרדי הובס. לאחר פלישות נפוליאון (1808–1814) ספרד ספגה מכה אנושה וב־1818 החל המרד באמריקה הדרומית. עד מהרה ארצות אמריקה הדרומית השתחררו מהעול הספרדי. ספרד שלעולם לא פיתחה תעשייה מפותחת משלה, אלא הסתמכה על הזהב שהגיע לה מהקולוניות שקעה במהירות אחרי איבוד הקולוניות.
פורטוגל: פרט לתקופת המאה ה-15, בעת מסע התגליות הגדול, פורטוגל לא הייתה בעלת צי מרשים. במחצית השנייה של המאה ה-16 היא אף נכבשה על ידי ספרד. בתקופת מלחמות נפוליאון, לא היה לה צי ראוי לשמו.
שוודיה: שוודיה היא המעצמה הוויקינגית היחידה (פרט לדנמרק) ששמרה על כוחה הימי. לשיא פריחתה היא הגיעה במאה ה־17 בראשותו של המלך גוסטב אדולף. בשיאה כללה את כל סקנדינביה (נורווגיה, שוודיה ופינלנד) וחלקים מרוסיה ארצות בלטיות ופולין. היה לה צי חזק למדי ששלט על מימי הים הבלטי. הם לא השתתפו במסעי תגליות ברחבי האוקיינוסים. כמובן שציה היה קטן יותר מהצי הצרפתי או האנגלי של התקופה המקבילה, אך בהתחשב בעובדה שלאף מעצמה אחרת לא היה צי גדול יותר בים הבלטי, זה הספיק.
לאחר התבוסה במלחמה הצפונית (1700-1721) נגד רוסיה, ירדה שוודיה מנכסיה. במחצית השנייה של המאה ה-18 לא שלטה על אזורים נוספים פרט לשוודיה וכוחה הימי התפוגג.
דנמרק: דנמרק היא מדינה בעלת עבר ויקינגי מפואר אך ציה היה חלש יחסית. משלחות המחקר שלהם היו מעטות, ולרוב הדנים לא התערבו יותר מדי במלחמות בין המעצמות.
הולנד: לאחר התבוסה מול האנגלים במאה ה־17 הצי ההולנדי התחיל לשקוע ובעת מלחמות נפוליאון לא היה להם צי חזק.
רוסיה: התחלת הצי הרוסי הגיעה מאוחר יחסית בזמנו של פיוטר הגדול. הם הצליחו להתגבר על הצי השוודי והטורקי במאה ה־18, אך כעקרון היה זה צי חלש יחסית לצי האנגלי. בעיה נוספת הייתה בכך שרוסיה הייתה צריכה לפצל את ציה לכמה ימים (למשל הים הבלטי והים השחור), ואילו אנגליה שמרה על ציה מאוחד וכך היתרון הכמותי הכפיל את עצמו בזכות העובדה הזאת.
טורקיה: בתחילת המאה ה־18 החלה השקיעה של האימפריה העות'מאנית וזה נתן את אותותיו בצי. אם בקרב לפנטו (1570) הם הצליחו לגייס כ־300 גליאות עם 30,000 מלחים לקרב בודד, הרי שבמאה ה־18 השייטת הממוצעת לא עלתה על 5–6 אוניות מערכה או מקסימום 10 (לשם השוואה בקרב טרפלגר השתתפו 27 אוניות אנגליות נגד 33 צרפתיות וספרדיות).
הצי היה במצב כה עגום, שבעת מלחמת העולם הראשונה, כשמדינות ההסכמה פלשו לגליפולי (1915), הצי הטורקי אפילו לא ניסה להתערב.
תחילת העידן המשוריין (1918-1862)
שמאל|ממוזער|250px|דרדנוט
אומנם היו ניסיונות לשים לוחות פלדה על ספינות מעץ (קוריאה, המאה ה־16) והיו אי אלו ניסיונות ליצור סוללות תותחים צפות המוגנות בשריון (בעת המצור על סבסטופול במלחמת קרים, 1854–1856), אך בדרך כלל מקובל להתחיל את העידן הזה בקרב האמפטון רודס המפורסם (1862) בין שתי ספינות הקרב "וירג'יניה" ו"מוניטור" בעת מלחמת האזרחים האמריקנית. הניסיונות האלו לא היו אפשריים ללא פיתוח מנוע קיטור ימי יעיל. עד מהרה כל המעצמות התחילו לבנות ספינות משוריינות תוך שהן זונחות את הסוג הישן, המונע על ידי מפרשים. גם הצורה השתנתה. במקום לשים את התותחים בדופן הספינה, הכניסו אותם לצריחים מוגנים על ידי לוחות פלדה. במקום להתייחס לקוטר התותח במונחי משקל הקליע (למשל 9 פאונד או 12 וכו') התחילו למדוד אותו במ"מ או אינצ'ים.
החלוקה הפנימית נשארה. שוב היו ספינות ענק (ספינות הקרב, battleships) וספינות קטנות יותר - סיירות, משחתות וכו.
בהתחלה ספינות הקרב (מדובר בספינות הצי העיקריות, מה שנקרא באנגלית battleship) חומשו ב־4–6 תותחים גדולים 10–12 תותחים בינוניים וכ־20 תותחים קטנים יותר. הדבר יצר בלבול בכיוון, היות שבזמנו הכיוון העיקרי נעשה על פי נתזי המים הנוצרים מפגיעת הפגז, וממרחק רב קשה להבדיל בין התפוצצות של פגז גדול או קטן.
לכן בשנת 1906 הבריטים הגו רעיון פשוט אך יעיל. במקום לחמש את הספינה בתותחים בקליבר שונה, הוחלט לחמש אותן בקליבר אחד. כמובן שהיו אלו תותחים אימתניים.
כך נוצרה אה"מ דרדנוט (HMS dreadnought). אחרי בריטניה, כל המעצמות החלו לבנות ספינות מהדגם החדש ונוצר מרוץ חימוש. בהתחלה התותחים היו בקליבר של 12 אינץ' (300 מ"מ), אך במלחמת עולם הראשונה השתתפו תותחי ענק בקליבר של 15 ואף 18 אינץ' (450 מ"מ).
המלחמות העיקריות של העידן המשוריין
מלחמת רוסיה–יפן (1904–1905). במלחמה זו היפנים ביקשו לסלק את הרוסים ממנצ'וריה. היות שיפן מורכבת מאיים, היה ברור שיהיה לפחות קרב ימי אחד להכרעת המערכה. אכן כך היה. הרוסים שלחו שייטת מהים הבלטי שהגיע לאוקיינוס השקט, ובקרב צוסימה הצי הרוסי הוטבע כולו, פרט לאי אלו סיירות ומשחתות שהצליחו לברוח.
מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). אף על פי שהייתה זו מלחמה בין מעצמות בעלות צי חזק, כמו אנגליה וגרמניה, התנגשויות בין הציים העיקריים היו מעטות, או יותר נכון הייתה רק התנגשות אחת - קרב יוטלנד (1916). בקרב הזה הגרמנים הצליחו להטביע 14 ספינות אנגליות במחיר 11 ספינות גרמניות, אך המטרה - פריצת המצור הימי לא הושגה.
היו אי אלו התנגשויות באוקיינוס האטלנטי בין כמה סיירות, אך זה היה גם כן נדיר. במלחמה זו הצוללת הופיעה לראשונה כנשק מבצעי, שיכול להכריע את גורל המערכה.
1918 ואילך
פיתוח המטוס איפשר לצרף לציי העולם את נושאת המטוסים. בהתחלה, בשנות ה־20, ראו במטוסים רק כלי לאיסוף מודיעין, הטרדת האויב וכו'. למרות זאת, עד שנות ה־40 כל הציים העיקריים כללו לפחות נושאת מטוסים אחת.
העימותים העיקריים
העימות העיקרי הוא מלחמת העולם השנייה. מבחינה ימית נהוג לחלק את זירת המלחמה לשתי חזיתות עיקריות - החזית האטלנטית והחזית הפסיפית (מלשון פסיפיק - האוקיינוס השקט באנגלית)
מלחמת העולם השנייה הביאה לסופה של אוניית הקרב. קרב טאראנטו, התקיפה הבריטית בטאראנטו, בה הושמד עיקר הצי המלכותי האיטלקי בנובמבר 1940, והתקיפה היפנית על פרל הארבור בה נפגע קשות צי ארצות הברית בדצמבר 1941, וכל זאת באמצעות כוח אווירי שהמריא מסיפון נושאות מטוסים, הראו את עוצמתה של נושאת המטוסים, ורוב המעצמות הימיות החלו לבנות אותן במספרים הולכים וגדלים.
בחזית האטלנטית הגרמנים ניסו לחבל בשייט הטראנס-אטלנטי בעיקר בעזרת צוללות אך גם בעזרת אוניות מערכה וסיירות. בסך הכול עד סוף המלחמה הגרמנים בנו יותר מ-800 צוללות גדולות (כל צוללת כוללת צוות של כ־100 מלחים). הניסיון הגרמני להרעיב את אנגליה, באמצעות חסימת קווי האספקה מארצות הברית לא צלח, בעיקר בזכות תפיסת האניגמה, מכונת ההצפנה הנאצית ופיענוח קודה. בזירה זו כמעט ולא היו קרבות גדולים בין הציים.
לעומת זאת בחזית הפסיפית רוב הקרבות החשובים היו קרבות ימיים, כאשר בקרבות היבשתיים לרוב לא השתתפו יותר מכמה דיוויזיות (לשם השוואה בקרבות יבשתיים באירופה השתתפו עשרות דיוויזיות שכללו לעיתים עד מיליון חיילים מכל צד). בזירה זו האמריקאים הצליחו לעשות ליפנים מה שהגרמנים ניסו לעשות לאנגלים - קרי להרעיב אותם בעזרת מצור ימי.
הטקטיקה שונתה. במקום טור עורפי ארוך, הציים נבנו סביב נושאת המטוסים, המשגרות את מטוסיהן להשמדת צי האויב. יתר הספינות שימשו מעין מטרית נ"מ לנושאות המטוסים.
היו כמה קרבות בין סיירות יפניות לסיירות אמריקאיות במלחמה, אך היו אלו עימותים משניים.
ממוזער|300px|נושאת המטוסים האמריקנית "ג'ון סטניס (CVN-74)" (משמאל) ונושאת המטוסים הבריטית "אילסטריוס" (R-06) במפרץ הפרסי, אפריל 1998.
המלחמה הקרה ולאחריה
לאחר מלחמת העולם השנייה, נותרו רק שתי מעצמות עיקריות – ברית המועצות וארצות הברית.
עיקר כוחה הימי של ברית המועצות היה בצוללות תקיפה גרעיניות ובצוללות טילים בליסטיות הנושאות נשק גרעיני. צי אוניות השטח הרוסיות היה אומנם גדול, אבל סבל ממחסור בבסיסים מחוץ לאדמות ברית המועצות שהקשו עליו לפעול הרחק מאדמותיה.
האמריקאים המשיכו לבנות נושאות מטוסים, וכיום היא בין המדינות הבודדות שיש להן כלי שיט זה. ההנעה הגרעינית שרוב נושאות המטוסים האמריקאיות מצוידות בה הגדילה במידה רבה את זמן השהיה של הספינה מחוץ לנמל, וכך ניתן היה להקטין את צי נושאות המטוסים בלי לפגוע ביכולת ההרתעה והזמינות של הספינות למבצעים שונים. הדחק של נושאת מטוסים מודרנית יכול להגיע ל-100,000 טון ומשרתים עליה כ-6,000 ימאים. פותחו אמצעי לחימה חדשים - הטילים. כל הספינות ללא קשר לגודל חומשו בטילים ואילו התותחים הפכו לנשק משני. אונית הקרב האימתנית סיימה את שירותה במלחמת העולם השנייה, ולא נבנו אוניות קרב לאחר מכן. גם סיירות התבררו כגדולות מדי, והסיירות שבנתה ארצות הברית מסוף שנות ה-60 שימשו לרוב כאוניות חיפוי וליווי לקבוצות נושאות מטוסים ולהגנה ממטוסים וטילים. הספינה הגדולה היחידה ששרדה היא נושאת המטוסים. כיום לארצות הברית תשע נושאות מטוסים גרעיניות (כלומר מונעות באמצעות כור גרעיני) ומספר נושאות מטוסים קטנות יותר המונעות בדלק קונבנציונלי. כמו כן צי ארצות הברית כולל מאות כלי שיט קטנים יותר. לא היו עימותים בינה לבין אף מעצמה אחרת על הימים..
לא היו קרבות ימיים בין המעצמות בתקופה הזאת.
עימותים משניים - מלחמת פוקלנד, מלחמות ישראל ועוד.
חיל הים הישראלי
התחלתו של חיל הים הישראלי היא במלחמת העצמאות. בהתחלה היו אלו ספינות רעועות, שהוסבו לספינות מלחמתיות. החימוש כלל כמה תותחים ומקלעים. החל ממלחמת ששת הימים התחיל להתעצם הצי הישראלי, ביחד עם התעצמותו של צה"ל.
בשנות ה־60 וה־70 היו בצי הישראלי כמה משחתות ופריגטות. כניסת טילי ים-ים לזירה, שעוצמתם הומחשה בטיבוע אח"י אילת ב־1967, הביאה להחלפתן בכלי שיט קטנים יותר.
כיום הספינות העיקריות של הצי הישראלי הן סטי"לים וספינות בט"ש (כגון ה"דבור") וכמה צוללות. מבחינה מספרית הצי הישראלי הוא השני בגודלו באזור, לאחר הצי המצרי (שתמיד היה גדול יותר). במונחים גלובליים הצי הישראלי קטן מאוד - הספינות הכי גדולות בו הן בגודל קורבטה (קורבטה יכולה להיות ספינת טילים).
ראו גם
מלחמה
טקטיקה ימית
מים טריטוריאליים
לקריאה נוספת
מאיר שָׂשׂ, המערכה על הימים - תולדות העוצמה הימית. תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.
מאיר שש, משוטים ומפרשים. משרד החינוך והתרבות, הוצאת המכון לאמצעי הוראה, 1971.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:כלי שיט מלחמתיים | 2024-08-01T02:43:53 |
מיכאיל קסיאנוב | מיכאיל מיכאילוביץ' קסיאנוב (ברוסית: Михаи́л Миха́йлович Касья́нов; נולד ב-8 בדצמבר 1957) הוא פוליטיקאי רוסי שכיהן בעברו כראש ממשלת רוסיה, מינואר 2000 ועד פברואר 2004.
ביוגרפיה
קסיאנוב נולד ברובע סולנצבו במוסקבה. לאחר סיום בית הספר החל ללמוד הנדסה במוסקבה. בשנת 1976 גויס לצבא ושירת בגדוד הקרמלין. עם סיום שרות חובה בשנת 1979 המשיך את הלימודים וסיים אותם בשנת 1981. הוא מילא תפקידים שונים בתחום הכלכלה בברית המועצות ואחר כך ברוסיה העצמאית. בשנת 1995 מונה לסגן שר האוצר. טיפל בנושא תשלום החובות של רוסיה לבנקים באירופה, בעקבות משבר הרובל. בעקבות ההצלחות בנושא בשנת 1998 קודם לסגן ראשון של שר האוצר.
ב-25 במאי 1999 מונה לשר האוצר. ב-10 בינואר 2000 קודם לסגן ראשון של ראש הממשלה. ב-17 במאי 2000 קודם לתפקיד ראש הממשלה והרכיב את ממשלתו. כראש הממשלה פעל להמשך הרפורמות הכלכליות במדינה ומעבר לכלכלת שוק ויזם רפורמת מס. קסיאנוב טען כי תהליך הפרטת החברות הממשלתיות של רוסיה בשנות ה-90 אולי היה פגום, אך הניב, מנגד, יתרונות רבים, והוסיף כי החברות הממשלתיות מנעו כל תחרות בענף בו פעלו טרם ההפרטה.
קסיאנוב, שהיה המקורב האחרון לבוריס ילצין שנשאר לכהן בממשלה הרוסית, פוטר יחד עם כל ממשלת רוסיה בפברואר 2004 על ידי הנשיא ולדימיר פוטין. אחרי הפיטורים הפך לאחד מבכירי האישים באופוזיציה לפוטין ברוסיה. הסיבה לפיטורים הייתה התנגדות של קסיאנוב להוראות פוטין לעצור את מנהיג האופוזיציה, האוליגרך מיכאיל חודורקובסקי ולהלאים את חברת הנפט שלו "יוקוס". בזמן כהונתו כראש מממשלה קיים יחסים טובים עם מדינת ישראל, ראש הממשלה אריאל שרון ערך ביקור רשמי במדינה בספטמבר 2001, והוא פעל לשיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי עם ישראל.
במסיבת עיתונאים לציון שנה לפיטוריו, ב-24 בפברואר 2005, הדגיש קסיאנוב את רצונו לרוץ בבחירות לנשיאות רוסיה שיתקיימו במרץ 2008, הוא קרא לאופוזיציה להתלכד, והאשים את פוטין בדיכוי ערכים דמוקרטיים. הוא קיבל תמיכה נלהבת מצד לאוניד נבזלין ובוריס ברזובסקי, כמו גם מצד אלוף העולם בשחמט גארי קספרוב. במאי 2005, אמר כי שמשפטם של מנכ"ל חברת הנפט "יוקוס" לשעבר, מיכאיל חודורקובסקי, ושל שותפו פלטון לבדב הוא "פארסה". "המשפט הזה אמור להוכיח, לשיפוטי הברור, שניתן יהיה לנקוט באותם צעדים או בצעדים קשים יותר נגד כל אדם ברוסיה". ביולי 2005 הודיעה התביעה ברוסיה, שבכוונתה לפתוח בחקירה פלילית נגדו, בחשד שרכש נכסים בעסקה בלתי חוקית. בדיווחים בעיתונות הואשם קסיאנוב כי השתמש בחברת קש לקניית אדמות מדינה משובחות תמורת סכום הקטן פי כמה מערכן האמיתי ביום שעזב את משרתו. קסיאנוב הכחיש בתוקף את ההאשמות ואמר "ב-25 שנותיו כאיש ציבור, לא היה לו חלק או מניות בחברה כלשהי".
קסיאנוב הוא המועמד היחיד של האופוזיציה הדמוקרטית שרץ בבחירות לנשיאות רוסיה בבחירות 2008, לאחר שבוריס נמצוב וגריגורי יבלינסקי הודיעו שהם פורשים מהמירוץ עקב היותו לטענתם, בלתי הוגן ובלתי דמוקרטי. בסופו של דבר גם קסיאנוב ירד מהמרוץ כי מועמדותו לא אושרה בוועדת הבחירות, בנימוק ש-13% מתוך 2 מיליון החתימות הנדרשות לצורך הגשת מועמדות היו מזויפות. לאחר הבחירות כינה אותן "מבצע של השירות החשאי הקג"ב להעברת השלטון מפעיל אחד למשניהו... אין בין זה לבין בחירות לא כלום... אין מנצחים – רק 140 מיליון מפסידים, תושבי רוסיה".
קסיאנוב נחשב לאחד ממנהיגי האופוזיציה הליברל-דמוקרטית והוא עומד בראש תנועת האיחוד הדמוקרטי העממי הרוסי (Российский народно-демократический союз), תנועה פוליטית שייסד ב-2006. מספר פעמים ניסה לרשום את מפלגתו אצל רשם המפלגות אך נענה בשלילה מסיבות שונות. החל מיוני 2012 הוא אחד מיושבי ראש של המפלגה הרפובליקנית של רוסיה - מפלגת החופש העממי.
בשנת 2009 פרסם את ספרו "ללא פוטין" על הפוליטיקה של רוסיה.
לאחר הירצחו של בוריס נמצוב, בפברואר 2015, הפך במקומו למנהיג מפלגת החופש העממי. בינואר 2016 המנהיג הצ'צ'ני, רמזאן קדירוב, המקורב לפוטין, פרסם סרטון שבו הופיעה תמונתו של קסיאנוב, מבעד לכוונת של מתנקש. הסרטון פורסם שבועות אחדים לפני יום השנה הראשון לרצח נמצוב.
חיים אישיים
מיכאיל נשוי לאירינה קסיאנובה (פרלטוב), ילידת 1956, בוגרת הפקולטה לכלכלה של אוניברסיטת מוסקבה. הייתה מרצה בתחום הכלכלה הפוליטית. כיום פנסיונרית.
לזוג יש בת בשם נטליה קלינובסקאיה, ילידת 1984, בוגרת הפקולטה לפוליטולוגליה של המכון המוסקבאי ליחסים בינלאומיים (MGIMO). ב-2006 נישאה לאנדריי קלינובסקי, בנו של טימור קלינובסקי, איש עסקים, מייסד חברת "אפיצנטר מרקט" ומנכ"ל "שלטר קורפ".
בתו הצעירה של קסיאנוב היא ילידת 2005. לקסיאנוב שתי אחיות גדולות.
לקריאה נוספת
ללא פוטין, מאת מיכאיל קסיאנוב
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלת רוסיה
קטגוריה:שרי האוצר של רוסיה
קטגוריה:אנשים שהוכרזו ברוסיה כ"סוכנים זרים"
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1957 | 2024-07-10T12:36:36 |
העלייה החמישית | ממוזער|המפה האחרונה שהודפסה בדפוס היהודי בווינה לפני שנסגר בידי הנאצים בשנת 1938. מדובר במפה של מרכז ארץ ישראל באותה שנה, לקראת סופה של העלייה החמישית, וניתן לראות במיוחד את תוואי מסילות הברזל (קווים אדומים). היישובים היהודים מודגשים באדום
העלייה החמישית היא גל העלייה הגדול שבא לאחר העלייה הרביעית. העולים הגיעו מאירופה, צפון אפריקה ומאסיה לארץ ישראל בין השנים 1932–1939.
העלייה החלה בממדים צנועים והתגברה בשנים 1932–1935 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המאורעות שהחלו עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 החלישו את זרם העלייה, אך בשנים 1938–1939 הוסיפו לעלות רבבות עולים, חלקם באורח בלתי חוקי.
סיום העלייה היה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. מספר העולים מוערך בכ-250,000 נפש. העלייה החמישית מכונה לעיתים "עליית היקים" משום שכרבע מהעולים (כ-60 אלף איש) הגיעו לארץ מגרמניה. לפי מקור אחר: 186,000 סה"כ, ומהם 36,000 עולים מגרמניה ו-76,500 עולים מפולין .
גורמי העלייה החמישית
עליית הנאצים לשלטון – עלייתם של היטלר ומפלגתו לשלטון בגרמניה גרמה לזעזוע גדול בחיי היהודים בה והרעה את מצבם מבחינה חברתית וכלכלית. רוב היהודים בגרמניה הנאצית החליטו להגר מהמדינה. מרביתם היגרו לארצות המערב, בעיקר, לארצות הברית ובריטניה, ולדרום-אמריקה, אך היו גם רבים שהחליטו לעלות לארץ ישראל. באוגוסט 1933 נחתם הסכם ההעברה בין הסוכנות היהודית לשלטון הנאצי, שתוכנו: המרת רכושם של היהודים הנאלצים לעזוב את גרמניה (לפי החוק הגרמני באותה תקופה, אם יהודי היה עוזב את גרמניה – היה רכושו מוחרם על ידי השלטונות), בסחורות גרמניות שתיוצאנה לארץ ישראל ולארצות שכנות. ההסכם, ששירת את שני הצדדים, נתן יד להמשך העלייה.
התגברות האנטישמיות במזרח אירופה – בחלק ממדינות מזרח אירופה חוגים רבים תמכו בהשקפות פשיסטיות ואנטישמיות ועובדה זו עודדה יהודים רבים במדינות אלו לעזוב למקומות אחרים.
הפריחה הכלכלית בארץ – הסכם ההעברה עם גרמניה וסכומי הכסף הגדולים שהביא היוו מנוף ונקודת מוצא לשיקום המשק הארץ-ישראלי לאחר המשבר הכלכלי שפקד את הארץ בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20. פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 הרע שוב את המצב הכלכלי וגרם גם להחלשות זרם העלייה.
הנציב העליון החדש – הנציב העליון הבריטי החדש, ארתור ווקופ, שנכנס לתפקידו בשנת 1931 וכיהן בו עד 1938 היה פרו-ציוני ונתן היתרי עלייה רבים, עודד את הכלכלה היהודית ואת היישוב הציוני באופן כללי.
מדיניות ההגירה של ארצות הברית – בשנת 1924 החליטה ארצות הברית לצמצם את ההגירה אליה, וגם בתקופת העלייה החמישית שעריה לא היו פתוחים לכל המהגרים, אלא רק לחלקם. בסך הכל היגרו לארצות הברית מאז עליית הנאצים לשלטון ועד סוף שנות השלושים 95,000 יהודים מגרמניה. יהודים אחרים שעזבו את גרמניה היגרו ליעדים אחרים, ביניהם כ-62,000 איש לארץ-ישראל.
אישורי עלייה
שמאל|ממוזער|250px|תעודת עליה שהוצאה בוורשה, ספטמבר 1935
שמאל|ממוזער|250px|מכתב מרכז תנועת החלוץ בפולין, לסניף ורבה, העוסק בסידורי עליית החבר יחיאל אוני לארץ, בשנת 1937
הבריטים נהגו להעניק רישיונות עלייה על פי מדיניות ההגירה שקבעו. ממשלת ארץ ישראל נדרשה מתוקף סעיף 6 של כתב המנדט להקל "על ההגירה היהודית בתנאים נאותים". בפועל הורשו לעלות רק אלו שענו לקריטריונים שהשתנו כל פרק זמן. באמצע שנות ה-30 היו בתוקף הקריטריונים הבאים:
סוג א (1) – בעלי הון של לפחות 1,000 לירות, רשאים היו להיכנס לקונסוליה בריטית כלשהי, בצירוף הוכחת הון, ולקבל ויזה. הוויזה הקיפה גם את אשתו ובנותיו של בעל ההון, וכן את בניו שטרם מלאו להם 18.
סוג א (2) – בעלי מקצוע חופשי שברשותם לפחות 500 לירות, עלו כתלות בקביעת מנהל מחלקת העלייה של המנדט אשר החליט האם קיים בארץ צורך במקצועם.
סוג א (3) – בדומה ל-א(2), אלא שכאן מדובר באלו שברשותם לפחות 250 לירות.
סוג א (4) – אנשים שפרנסתם בארץ מובטחת.
סוג א (5) – עולים בעלי לפחות 500 לירות שיוכיחו כי באפשרותם להסתדר בארץ.
סוג ב (1) – יתומים שעוד לא מלאו להם 16 ושהוזמנו למוסד ציבורי בארץ ובלבד שהמוסד התחייב לכלכל את היתום עד הגיעו לגיל 18.
סוג ב (2) – אנשי דת שפרנסתם בארץ מובטחת.
סוג ב (3) – תלמידים שפרנסתם מובטחת בעת לימודיהם.
סוג ג – אנשים הבאים לעבודה בארץ ושיש להם סיכוי מוחלט לקבל עבודה. הסוכנות היהודית, אשר קיבלה רישיונות עלייה כאלה, חילקה אותם לחלוצים, לבעלי מקצוע ולפועלים.
סוג ד – אנשים התלויים בפרנסתם בתושבים קבועים או בעולים מסוגי א, ב(2) ו-ג. בקבוצה זו אלו נכללו בני משפחה.
עלייה בלתי ליגלית
היות שהיו עולים שהיו מעוניינים לעלות לארץ ולא עמדו בקריטריונים להגירה על פי חוקי השלטון הבריטי התפתחו מגוון של שיטות לכניסה לארץ בדרכים אחרות:
נישואים פיקטיביים עם נתינים ארץ-ישראלים.
הרשמה ללימודים במוסד להשכלה גבוהה אך באופן מעשי לא להתייצב ללימודים
כניסה בלתי חוקית – בדרכי הים והיבשה.
אופייה החברתי
שמאל|ממוזער|175px|הכנר ברוניסלב הוברמן, מייסדה של התזמורת הפילהרמונית בשנת 1936
העלייה החמישית הייתה בעיקרה עליית המעמד הבינוני: בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים ותעשיינים. שיעור החלוצים היה קטן מבעליות קודמות, ושיעור האקדמאים, בעלי ההון והידע המקצועי גדול יותר. עולים רבים פנו לערים, ויישובים בעלי אופי כפרי הפכו לבעלי אופי עירוני. העיר תל אביב הפכה לעיר הגדולה בארץ, ובחיפה הפכו היהודים לרוב. כמאה יישובים חקלאיים חדשים הוקמו ברחבי הארץ – כפול ממספרם בחמישים השנים הקודמות. חלק מהעולים הקימו את "יישובי המעמד הבינוני", כגון נהריה.
ארצות המוצא
כ-40% מהעולים הגיעו מפולין. קרוב לרבע הגיעו מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. מרומניה עלו כ-6% מהעולים ומתימן כ-3%. כ-2.5% עלו מליטא ואחוז דומה מיוון; ה"סלוניקאים" שבעולי יוון תרמו רבות להפעלת הנמל החדש בתל אביב ובפעילות בנמל חיפה. 2.4% מהעולים הגיעו מארצות הברית. כ-2,600 עולים – מעט יותר מאחוז – הגיעו בדרכים עקלקלות מברית המועצות, אשר נעלה את שעריה.
העלייה מגרמניה
ממוזער|אוניית נוסעים מביאה עולים מגרמניה לנמל יפו, 1933
על אף שהעולים מגרמניה היו כחמישית מכלל העולים הייתה תרומתם רבה במגוון תחומים. העולים מגרמניה תרמו לשינוי הדפוסים המקובלים בתחומי ההשכלה, כלכלה ותרבות, ויצרו טיפוס חדש של מעמד בורגני-עירוני בארץ ישראל. מבחינה פוליטית מרביתם היו בעלי השקפות ליברליות-דמוקרטיות מבוססות והם החזיקו בעמדות מתונות בקשר לסכסוך הישראלי-ערבי.
העולים הגיעו כשברשותם הון פרטי, שאותו השקיעו בפיתוח כלכלת הארץ. הם תרמו למגוון התרבותי בארץ, ומספר העוסקים במקצועות חופשיים ובעלי ההשכלה בקרבם היה רב. העולים גילו חריצות ונכונות לעסוק בכל עבודה שתינתן להן. הם שינו את פני הבנייה העירונית, הקימו מפעלים, קידמו את הרפואה, פתחו בתי קפה וחנויות מעוצבות. הם יזמו הקמת מפעלי תרבות (כמו התזמורת הפילהרמונית), אשר תרמו לפיתוח התרבות בארץ. חלק מבעלי ההשכלה שולבו במוסדות כמו האוניברסיטה העברית והטכניון, ובכך תרמו לקידום החינוך הגבוה.
עליית הנוער
בשנים 1934–1939 עלו לישראל כ-5,000 נערים ונערות מגרמניה ומאוסטריה, במסגרת מפעל הצלה וחינוך שנהגה על ידי רחה פראייר ויושם על ידי הנרייטה סאלד, וכונה "עליית הנוער". מרבית בני הנוער נקלטו בקיבוצים ובמושבי עובדים, ולאחר תקופת הכשרה הצטרפו לקבוצות השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד ובני עקיבא בהקמת יישובים חדשים.
קליטת העולים בארץ
ממוזער|שמאל|250px|קבוצת חניכי "השומר הצעיר" על סיפון אניה בדרכם לארץ ישראל, 1934
שמאל|ממוזער|250px|בבית אריזה לתפוזים במושבה הרצליה, בין העומדים מימין אנשי ארגון "בני בנימין", 1933
מאות האלפים שזרמו לארץ, ושילשו את גודל היישוב בפרק זמן של שבע שנים, חוו חבלי קליטה לא פשוטים. קליטתם עוררה תופעות כמו ספסרות מקרקעין, העלאת שכר הדירה ואבטלה (מ-1936). חנוונים וסוחרים העלו את מחירי המצרכים החיוניים, תוך ניצול חוסר ידיעתו של העולה. ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף ניסה למגר את התופעות השליליות, וממשלת המנדט נתבקשה לחוקק חוק שיגביל את גובה שכר הדירה. קרוב למותו התייחס לנושא המשורר חיים נחמן ביאליק שבנאום שנשא הגדיר את היישוב כחולה: "סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון בגרמניה ובארצות האחרות. במקום לדאוג להם להכין להם פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולו יהא בצריפים, ניצלנו את אסונם למען בצע כסף... הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה, האוכלת אותנו כעש... דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד, וכל פעם עולה מחירו".
יחס היישוב הוותיק לעולים מגרמניה היה מורכב. מחד גיסא הגבירו עולים אלו מאוד את כוחו של היישוב; מאידך גיסא, התבדלו עולי גרמניה ושימרו את תרבותם. האווירה בארץ, אשר שמה דגש על מטרות שיתופיות ולאומיות, נגדה את ההתבדלות ה"יקית". העיתונות העברית ניהלה נגד ה"יקים" מערכה בשל נוהגם להוציא עיתונים בשפה הגרמנית. נטען כנגד העולים כי הם אינם נאמנים דיים ללאומיות העברית ולציונות. היו אף מקרים שבהם הותקפו חנויות בבעלות עולי גרמניה בשל שילוט בשפה הגרמנית. העולים ממרכז אירופה נתפסו כקפדנים וכמנומסים באוכלוסייה שבה הפשטות והישירות הייתה לסמל.
הסבה מקצועית
עולי גרמניה כללו אלפי סוחרים, אקדמאים ואנשי רוח, אך היישוב התקשה למצוא להם תעסוקה שתתאים לעיסוקם הקודם, והם נדרשו לבצע הסבה מקצועית. רבים הפכו לפועלי בניין, לפועלי מתכת, לפועלים בענף העץ ולנהגים. חלקם (קצת פחות מ-30%) הפכו לחקלאים.
העלייה והישגיה
בשל היקפה הגדול של העלייה, הייתה לה תרומה רבה לגידול היישוב ולהתעצמותו הכלכלית והארגונית. 180,000 העולים העלו את מספר אנשי היישוב ל-400,000 נפש בקירוב, קצת יותר מ-30% מכלל האוכלוסייה בארץ. זרימת העולים הייתה לכיוון הערים הגדולות. ההתפתחות העירונית תרמה להתפתחות ענפי התעשייה והמסחר.
חינוך, מדע, תרבות ואמנות
העלייה החמישית הביאה להישגים רבים בתחום האמנות, התרבות, הפנאי והחינוך ושינתה את פניו של היישוב. עולים החיו מחדש את תיאטרון "הבימה" והיו בין מקימי התזמורת הפילהרמונית.
בשנת 1941 הקימה קבוצת שחקנים מיוצאי גרמניה את מועדון הקריאה החיפאי (Haifaer Lesegruppe). הקבוצה העלתה למעשה הצגות בשפה הגרמנית, אולם באופן רשמי, עקב הגבלות הצנזורה הבריטית ומאוחר יותר זו הישראלית, הוקראו ספרים ושירה בגרמנית. הכניסה לאירועים אלה הותרה רק לחברי העמותה. בין השחקנים נמנו הרמן ולנטין , הרמן הויזר, היינץ ברוצן והרטה וולף. אלו לא שלטו בעברית במידה מספקת על מנת להופיע בתיאטרון העברי. כמו כן, רמת המחקר וההוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובטכניון בחיפה עלתה בשל הגעתם של בעלי מקצועות חופשיים רבים, ובהם פרופסורים. נוסף לכך עלתה רמת הרפואה בארץ עם קליטתם של רופאים רבים. גם תרבות הפנאי ביישוב השתנתה. בתל אביב נפתחו מסעדות ובתי קפה רבים בסגנון אירופאי, בהיקף שלא היה נהוג עד אז.
התפתחות הכלכלה
בעלי הון שעלו מארצות מזרח אירופה ומגרמניה הביאו ידע רב בנוסף למימון הכרחי. על ידי פתיחת מפעלים חדשים וקידום ההשקעה בעיר, התעצם כוחה התעשייתי של ארץ ישראל. נפתחו מפעלי תעשייה רבים בתל אביב ובחיפה בעיקר. הכלכלה שגשגה עד כדי מצב שבו היהודים הפיקו יותר מ-50 אחוזים מהתוצרת בארץ ישראל למרות שהיוו רק שליש מתושביה. שכבת בעלי ההון גדלה גם היא, והגיעה לכרבע מכלל האוכלוסייה היהודית.
נפתח נמל תל אביב. בעקבות המרד הערבי הגדול שאירע באותן שנים (כתגובה לעלייה היהודית הגוברת ולהתעצמות הציונות בארץ), נסגר נמל יפו. הבריטים אישרו ליהודים לפתוח את נמל תל אביב, שהפך לנמל חשוב והועסקו בו פועלים יהודים רבים.
הונח צינור הנפט כירכוכ-חיפה (ב-1934), ונבנו בתי הזיקוק, על ידי הבריטים (ב-1938), בחיפה.
התיישבות חקלאית
בניגוד להתפתחות העירונית הגדולה, נראה כי נחלש כוחה של ההתיישבות החקלאית ורכישת הקרקעות לכך. אולם, התרחבות שטח המטעים, גילוי מקורות מים חדשים והרחבת השוק ששימש להפצת התוצרת החקלאית, תרמו להמשך ההתיישבות החקלאית. בהתיישבות החקלאית השתתפו גם יהודי גרמניה, שמעולם לא עסקו קודם לכן בחקלאות. רצונם היה להכות שורשים בארץ החדשה ולשנות את אורח חייהם.
מפעלי התיישבות חשובים היו:
התיישבות עמק חפר – יהושע חנקין רכש קרקעות בעמק חפר. היישובים בעמק חפר התבססו על גידול הדרים בעיקר, והיו בחלקם מושבים ובחלקם קיבוצים. היישובים יצרו רצף טריטוריאלי בשרון.
התיישבות האלף – התיישבות האלף הייתה תוכנית לעבות 11 מושבות קיימות בחגורה נוספת של 1,000 משפחות פועלים סביבן, על מנת להגן עליהן. התוכנית לא צלחה, ועקב בעיות מימון התיישבו רק 430 משפחות.
יישובי חומה ומגדל – בעקבות המרד הערבי הוחלט ביישוב המאורגן, ליישב את האזורים שבהם אין מספיק נוכחות יהודית .היה צורך להקים יישובים במקומות מרוחקים, או על מנת ליצור רצף טריטוריאלי. התוכנית זכתה לתמיכה בריטית עד 17 במאי 1939 – מועד פרסום הספר הלבן של מקדונלד. השיטה הייתה להכין את מבני היישוב והחומה בצורה מודולרית. חלקי המבנים הוסעו בשיירות ארוכות שנעו אל מקום ההתיישבות. מעלות השחר הוקמו מבני עץ, מגדל וחומה במשך כל היום, כדי שלעת ערב יהיה היישוב מוכן להגנה בלילה מהתקפה ערבית. יישובי חומה ומגדל הוקמו בליווי נוטרים יהודים נושאי נשק בריטי. הם כללו חומה, מגדל שמירה, עמדות שמירה, מספר צריפים וגדר תיל. היישובים עסקו בחקלאות, אך עזרה כלכלית ניתנה ליישובים כשחבריהם גויסו למשטרה הבריטית וקיבלו משכורת. הם היו מעין בסיס צבאי מול הערבים, העוסק גם בחקלאות. יישובי חומה ומגדל אוכלסו בעיקר על ידי בני נוער.
שמאל|ממוזער|250px|עבודות ניקוז בתל מונד לקראת נטיעות, 1931
ראו גם
אנשי העלייה החמישית שיש עליהם ערך בוויקיפדיה.
לקריאה נוספת
בצלאל עמיקם, הפרקים "ראשית העלייה החמישית", "שלוש השנים הסוערות" ו"המשק היהודי במאמץ המלחמתי", בתוך: בנימין אליאב (עורך), היישוב בימי הבית הלאומי, הוצאת כתר, ירושלים, 1976, עמ' 391-337.
ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, תרע"ח-תרצ"ו / 1935-1917, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט 1979.
דן גלעדי, תת-הפרק "העלייה החמישית: התבססותו של היישוב היהודי בארץ", בתוך: יהושע פורת, יעקב שביט (עורכים), המנדט והבית הלאומי (1947-1917), סדרת "ההיסטוריה של ארץ ישראל" כרך ט', הוצאת כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1983, עמ' 172-169.
מרדכי נאור, ספר העליות, גבעתיים: הוצאת מסדה, תל אביב: ההוצאה לאור - משרד הביטחון, 1991.
יואב גלבר, התגבשות היישוב היהודי בארץ-ישראל, 1947-1936, בתוך: משה ליסק (עורך כללי), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, חלק שני, (עורכים: משה ליסק, אניטה שפירא וגבריאל כהן), ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תשנ"ה 1995, עמ' 461-303.
יואב גלבר, מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם, 1933-1948, יד יצחק בן-צבי, 1990.
אביבה חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2006.
קישורים חיצוניים
(מפה)
הערות שוליים
*
קטגוריה:עלייה בתקופת המנדט הבריטי
העלייה ה5
קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם | 2024-08-01T02:44:03 |
קוצן זהוב | קוצן זהוב (שם מדעי: Acomys russatus) הוא מין מכרסם מדברי השייך לסוג קוצן. אורך גופו כ-12.5 ס"מ, וזנבו - כ-6 ס"מ. משקלו הממוצע הוא כ-53 גרם.
מאפיינים
חלקו האחורי של הראש וגבו של הקוצן הזהוב מכוסים בזיפים קוצניים שצבעם חום-אדמדם-זהוב, והוא מצוי בעיקר באזורי מדבר סלעיים ובמדבר יהודה והר הנגב. הוא ניזון מזרעים, מירקות, מחלזונות, מחרקים וכדומה. פעיל בשעות היום וחי בנקיקי סלעים ובמחילות. פעילותו של הקוצן בשעות היום נובעת מדחיקה תחרותית על ידי הקוצן המצוי, ובמקומות בהם הוסר הקוצן המצוי, הרחיב הקוצן הזהוב את שעות פעילותו והחל להיות פעיל גם בשעות הלילה.
קישורים חיצוניים
קוצן זהוב באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1840
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן אנדראס וגנר
קטגוריה:קוצניים (עכברים)
קטגוריה:ארץ ישראל: עכבריים | 2024-05-15T07:44:56 |
גולם | גולם הוא השלב השלישי בהתפתחות של חרקים מתת-מחלקה בעלי גלגול מלא. אלו מתפתחים במספר שלבים:
שמאל|ממוזער|250px|זחל מתגלם
שמאל|ממוזער|250px|גולם של דנאית הדורה
שלב הביצה המוטלת על ידי הנקבה בצברים או בודדים. לאחר מספר ימים עד מספר שבועות, זחלים מגיחים מהביצים.
שלב הזחל. הזחלים אוכלים כמויות הגדולות פי כמה ממשקל גופם. כשהם מגיעים לגודל מסוים, או כשתקופה מסוימת בשנה מגיעה, הזחלים מתגלמים, לרוב במקום מוגן (מתחת לאדמה כמו זחלי הדובון המנומר למשל).
השלב השלישי בחייו של חרק בעל גלגול מלא הוא הגולם. הזחל בסוף שלב התפתחותו הופך לגולם. אצל חלק מהחרקים הגולם עוטה מעטה קשיח בתוכו עובר הזחל שינוי לחרק בוגר. חלק מהגלמים עוטים מעטה קורים שהזחל טווה לפני ההתגלמות. הגלמים משמשים סביבה מוגנת בה גוף הזחל מתפרק ומורכב מחדש בצורת הבוגר. לאחר זמן, היכול להתקצר עד כדי שבועיים, או להתארך עד כדי מספר חודשים (במקרה של דיאפאוזה), הבוגר מגיח מהגולם.
השלב האחרון הוא הבוגר.
משך
תקופת הגולם יכולה להתקצר עד כדי שבועיים, או להימשך חודשים רבים במקרה של דיאפאוזה, בה הגולם נשאר בתרדמת למשך הקיץ או החורף, והבוגר מגיח בסתיו או באביב. פרפרים לרוב מגיחים בשעות הבוקר, בעוד יתושים מגיחים לרוב בערב או בלילה.
הגנה
הגלמים הם לרוב חסרי יכולת תנועה והגנה על עצמם. הזחל לרוב מתגלם במקום לא בולט, למשל בין צמחים, בין עלים, על גדרות, קירות וכו'. הגלמים של טוואי המשי, טוואי הברוש, טוואי הארכובית, שבתאי השקד ודו-זיפן הצפצפה נמצאים בתוך פקעות מעל פני האדמה. הגלמים של טוואי גדול וטוואי התלתן נמצאים בתוך פקעות מתחת לפני האדמה. במקרים שונים, כמו בגלמים מסוימים של רפרפים ותנשמיות שונות, הגלמים נמצאים מתחת לפני האדמה, במעין תא עריסה המורכב מגרגרי אדמה מהודקים על ידי הפרשה נוזלית. גלמים הנמצאים במקומות לא מוסתרים, מוסווים על ידי צבעיהם הדומים לרקע בו הם נמצאים. כך במקרים של לבנין הכרוב הגדול, לבנין הכרוב הקטן, לבנין משויש וקיסרית הקטלב. במקרים אחרים הגלמים מוסווים בכך שהם נצמדים לענפים וקוצים, כמו גלמים של לבנין מזרחי ולבנין ירוק הפסים. יש חרקים המתגלמים בתוך מבנים הגנתיים, כמו הססתיקיים, המתגלמים בתוך מעין תיק המורכב מגזרי ענפים יבשים או גרגרי חול שהזחל בונה סביב עצמו לאחר בקיעתו מהביצה, נושא אותו כל הזמן, ולבסוף מתגלם בו. ישנם חרקים המוגנים על ידי נמלים בשלב הגולם. אחרים יכולים להפיק קולות ולרטוט כדי להרתיע טורפים. מינים מעטים מפרישים רעל מתוך הגולם.
פקעת
מטווה משי הנטווה על ידי זחלי עשים רבים כהגנה לגולם.
מגוון הפקעות בעולם נע בין שקופות לאטומות, רכות לקשיחות, מורכבות משכבה אחת או רבות, צבעוניות או לא. סוג הפקעת נקבע על ידי הזחל שטווה אותה. הפקעות יכולות להכיל שערות שהזחל השיר, ואם השערות מגרות, כי אז גם הפקעת תהיה מגרה למגע. יש זחלים המוסיפים לפקעת ענפים קטנים, הפרשות או חתיכות צמחים כמסווה מפני טורפים.
חרקים המתגלמים מפקעת צריכים גם לצאת ממנה, ויש לכך מספר שיטות:
הבוגר קורע את דרכו החוצה מהפקעת.
הבוגר מפריש חומר מסוים שמרכך את הפקעת.
הזחל טווה את הפקעות עם נקודות תורפה המאפשרות את פתיחתן מבפנים.
הזחל טווה חורי יציאה המאפשרים מעבר לכיוון אחד בלבד.
בני האדם משתמשים בפקעות של טוואי המשי כמקור להפקת משי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנטומולוגיה
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך | 2024-06-22T18:50:57 |
גנאלוגיה | שמאל|ממוזער|250px|אילן יוחסין (עץ משפחה) הוא אחת מצורות התיעוד הגנאלוגי הנפוצות ביותר, בתמונה: תרשים אילן היוחסין של ויליאם הראשון, מלך אנגליה
גֵּנֵאָלוֹגְיָה, או בעברית חקר יוחסין, היא מדע עזר בהיסטוריה ואנתרופולוגיה לחקר ההקשר הגנטי של קבוצת אורגניזמים. במובן הצר, המונח מתייחס לחקר היוחסין והשתלשלות הדורות. המונח הרשמי שנקבע בעברית למילה הלועזית Genealogy הוא: חֵקֶר יֻחֲסִין, והגנאלוג, אשר נקרא באנגלית Genealogist, הוא חוקר יוחסין.
הגנאלוג אוסף מידע על קשרי שארות, בין אם מדובר באנשים שעודם בחיים, ובין אם המדובר בנפטרים, ומבסס את היחסים המשפחתיים ביניהם, לצורך בניית אילן יוחסין, או עץ משפחה. המילה גנאלוגיה לקוחה מיוונית. genum פירושו גזע, או משפחה, בצירוף הסיומת לוגיה – תורה.
במושג גנאלוגיה משתמשים גם בהשאלה, כדי לתאר רצף היסטורי של ישויות מדיניות, כלכליות או אחרות, שירשו זו את זו או מוזגו זו לתוך זו.
בצורתה המקורית, שימשה הגנאלוגיה בעבר לחקר משפחות אצולה, ובמיוחד על מנת לתת לגיטימציה לתביעות לכוח ולעושר הנובעות מן היוחסין. חלק ניכר מעצי המשפחה של משפחות האצולה לקה באי דיוקים ובזיופים מכוונים, ובמיוחד אלו שהתיימרו להגיע לדמויות אגדיות או לאלים (לדוגמה, יומרתו של יוליוס קיסר להיות צאצאה של האלה ונוס). רישומים לגבי אנשים שלא היו שייכים למשפחות אצולה או מלוכה החלו במאה ה-16, עם נטייתן של ממשלות לעקוב אחרי קורות אזרחיהן. עם תחילת תיעוד המשפחות נוצרה אפשרות לעקוב אחרי השתלשלות הדורות למשך מאות בשנים.
רישומי חיים: תעודות לידה, מוות, נישואין וגירושין, תעודות גיוס לצבא ומפקדי אוכלוסין החלו להישמר בארכיונים, שיהיו לאחד ממקורות המידע העיקריים של גנאלוגים.
הגנאלוג נעזר במידע המתועד בכתובים, ובהיעדרו, במידע הנמסר בעל פה – עובדה המפחיתה מתוקפו של המחקר. עניינו של הגנאלוג אינו רק בשמות ובמספרים, אלא גם באורח החיים, הביוגרפיה, המניעים, מערכת האמונות והדעות והיחסים האישיים בין האנשים שהוא חוקר. הדבר דורש ידע בתחומים רבים: גאוגרפיה, חוק, דת, הגירה, היסטוריה וסוציולוגיה.
גנאלוגיה בעת העתיקה
לארוך ההיסטוריה עמים רבים ייחסו חשיבות למוצא גנאלוגי שלהם. הספרות ביוון העתיקה עשירה בתיאורים גנאלוגים. הסיודוס חיבר את התיאוגוניה ואת קטלוג הנשים, רשימות גנאלוגית של האלים, הגיבורים ואבות השבטים היוונים. הרודוטוס מספר (ספר ב') על פגישתו של הקאטיוס איש מילטוס עם כהן דת מצרית שהראה לו רשימת דורות, ארוכה למדי, של אבותיו. הומרוס הותיר באיליאדה את קטלוג הספינות, חיבור המתאר את קורות היוונים יוצאי מלחמת טרויה. גם הספרייה מאת אפולודרוס מרכיבה רשימות גנאלוגיות של דמויות חשובות מהמיתולוגיה היוונית.
מסופוטמיה הקדומה הותירה לידי החוקרים אוצר בלום של גלילים חרוטים בהם נקובים רשימות של מלכי ערי מסופוטמיה הקדומה, המוכרת ביותר היא רשימת המלכים השומרית, אשר לה דמיון רב לרשימת הדורות המצויה בתנ"ך.
במצרים העתיקה נשמרו גם לוחות בהן רשימת שושלות המלכים, כמו למשל אבן פלרמו ולוח סקארה.
במזרח הרחוק. סה-מה צ'אן, ההיסטוריון הסיני הותיר את רשימות ההיסטוריון, תיעוד רחב היקף של היסטוריה הסינית מבריאת העולם עד ימיו. במהאבהראטה, האפוס ההודי, מכיל תיאורים גנאלוגים מפורטים של המשפחות הלוחמות בהודו.
הכרוניקה היפנית הראשונה היא תיעוד רציף של קיסרי יפן הידוע בשם ניהון שוקין וקוג'יקי.
גנאלוגיה יהודית
העם היהודי ייחס תמיד חשיבות ליוחסין. בתנ"ך פרקים שלמים המתארים את שושלות היוחסין, החל מאדם וחוה, דרך אבות האומה וכלה במלכי יהודה וישראל. בירושלמי, ברכות פ"ד, מופיע סיפור על רבי אלעזר בן עזריה, שנתמנה לראש ישיבה בן 18 שנה, והיה רבי עקיבא יושב ומצטער ואמר: "לא שהוא בן תורה יותר ממני, אלא בן גדולים יותר ממני, אשרי אדם שזכו לו אבותיו, אשרי אדם שיש לו יתד להתלות בה".
שימוש מעשי בגנאלוגיה נועד לקביעת יהדות, אך משפחות מסוימות נוהגות מדורי דורות לשמור רישומים על קורותיהן, ובמיוחד משפחות רבניות (לדוגמה, משפחת , משפחת יפה, משפחת הורוביץ, משפחת אלישר, משפחת פרנקו ומשפחת לייפער), המונות את ייחוסן מזה מאות בשנים, ויש המגיעות עד לדוד המלך.
דוגמה יפה היא ספרו מ-2006 של הגנאלוג היהודי ניל רוזנשטיין The Unbroken Chain, המונה את כל הצאצאים הידועים של שאול ואהל, רב שחי במאה ה-16. הרשימה מונה היום אלפי אנשים וכוללת אנשים כמו קרל מרקס והלנה רובינשטיין. באחרונה כתב רוזנשטיין ספר דומה על ייחוסה של משפחת לוריא.
חשיבות מיוחדת קיבלה הגנאלוגיה היהודית לאחר השואה, כאשר אחת מהבעיות העיקריות שנתקל בהן הגנאלוג היא הפער שפערה השואה במידע הזמין על יהודי אירופה, והתחושה הנוצרת כאשר נערך עץ המשפחה ומסתבר שענפים שלמים הושמדו בשואה. עם זאת, אחת המוטיבציות הקיימות ב לגנאלוגים היהודים היא הנצחת קורבנות השואה והעלאת זכרם. נדבך עיקרי בהנצחת קורבנות השואה וכלי עזר במחקר הגנאלוגי אודות משפחותיהם הוא מפעל 'דפי העד' של יד ושם בו מתועדים כארבעה מיליון שמות של קורבנות והרשימה מוסיפה להתעדכן.
פרענומעראנטן ביידיש או Pre subscribers באנגלית, היא מעין רשימת תודה המכילה את שמות המזמינים מראש את הספר בטרם יצא לאור, אשר השלישו את תמורתו מראש, ובכך סייעו להופעתו. לרשימות הללו ערך גנאלוגי וגאוגרפי כיוון שלצד כל מזמין מראש מצוין שם היישוב בו הוא חי. הרב יהודה אהרן הלוי הורוויץ אסף אלפי רשימות פרענומעראנטין מתוכן דלה ידע גניאולוגי מקיף על משפחות יהודיות רבות מהמאות האחרונות באירופה.
גנאלוגיה רבנית
מקצוע בפני עצמו הוא מחקר הגנאלוגיה הרבנית, המכונה "יוחסין" או "יִחֶוס" ביידיש ('ח' בסגול 'ו' בלי ניקוד). בחברה החרדית נחשב מחקר זה לנושא חשוב ביותר היות שערך האדם עולה בזכות אבותיו אם היו גדולי תורה וחסידות. ספרות היוחסין כוללת ביוגרפיות, רשימות של שושלות משפחתית ובעשור האחרון מוספים מיוחדים בעיתונות החרדית, בעיקר ב"המודיע" ו"המבשר", המוקדשים לעניין. החוקרים הידועים כמומחים גדולים בנושא הם: הרב אנגלרד (האדמו"ר מראדזין) המתמחה במשפחות רבניות עתיקות; הרבנים: נפתלי אהרן וקשטיין מאשדוד, בנימין פנטילאט מפתח תקווה בעל הבלוג "תולדות ושרשים", יהודה אהרן הלוי הורוויץ מירושלים המתמחה גם במשפחות "יקיות", דוב בריש וובר מניו-יורק ועוד רבים.
ישנן משפחות שאף התאגדו והקימו ארגונים כמו "העמותה של משפחות הורוביץ", שושלת משפחת פרץ ואיגוד צאצאי האדמו"ר הראשון של חב"ד.
גנאלוגיה יהודית בארץ ישראל
מקורות טובים לתחילת מחקר גנאלוגי בישראל הם מפקדי מונטיפיורי של יהודי ארץ ישראל אשר נערכו בשנים 1839, 1849, 1855, 1866, 1875. המפקדים נערכו על ידי משה מונטיפיורי כדי לקבוע את הסכומים לחלוקה ביישוב היהודי בארץ ישראל. מפקדים אלה כוללים שמות של כל בני המשפחה, מקום לידה, תאריך עליה, גיל, מקצוע, שמות הנשים והילדים וגילאיהם, מצב כלכלי ולעיתים הערות בדבר ייחוס משפחתי, ובמפקד התושבים הבריטי משנת 1922.
מקורות טובים אחרים הם מצבות בתי הקברות דוגמת בית הקברות בהר הזיתים, רישומי חברה קדישא, ופנקסי העתקות של מצבות בעבר דוגמת הספר חלקת מחוקק.
מקורות אחרים מצויים בבתי הדין השרעיים, מאחר שרכישות מקרקעין, מינוי אפוטרופסים, מינוי בעלי מקצועות שונים, וחלק ניכר מהסכסוכים שבין התושבים בירושלים בפרט, ובארץ ישראל בכלל, נדונו בבתי דין אלה. לאחרונה, החל מפעל גדול של תרגום ופרסום תעודות בתי הדין על ידי אמנון כהן.
חיפוש סבוך יותר יכול להתנהל באמצעות ארכיוני כתובות ישנות, ספרי מסע לארץ ישראל, פנקסי קהילות בארץ ישראל ומחוצה לה (כאגרות הפקידים והאמרכלים), ארכיוני הקהילות המיישבות, מפקדי הבוחרים היהודיים לכנסת ישראל, וכן איתור כתבי הסכמה שונים.
שמות משפחה בקרב יהודים
אינדיקציה מסוימת למוצא הוא שם המשפחה. היהודים נהגו לקרוא לעצמם בשם ובשם האב, על פי רוב במתכונת "יצחק בן אברהם". במקרים מסוימים היו משפחות, לרוב משפחות רבניות, שאימצו לעצמן שם משפחה כגון "הורוביץ" או "שור" ו"כהן", "לוי", או "סג"ל" (סגן לוי). אך אימוץ שמות המשפחה החל בצורה המונית רק במאה ה-18, כתכתיב של הממשלות, ובמיוחד באזורי האימפריה האוסטרו הונגרית והאימפריה הרוסית. גם יהודי צפון אפריקה נשאו במקרים מסוימים שמות משפחה מדורי דורות, אולם גם במקרה זה נשיאת שם המשפחה החלה לרוב כיוזמה של הממשל הקולוניאלי השליט בארצות אלו – צרפת, איטליה, בריטניה וספרד.
המחקר הגנאלוגי המורמוני
תרומתם של המורמונים למחקר הגנאלוגי העולמי לא תסולא בפז.
המורמונים (וטעמיהם עמם – האמונה שהטבלת אב קדמון, גם לאחר מותו, הופכת את כל צאצאיו למורמונים גם כן) מצלמים מזה למעלה ממאה שנה ארכיונים של רשומות חיים (לידה, נישואין-גרושין ומוות) במזרח אירופה ומקומות אחרים. ללא הצילומים הללו לא היה נותר זכר לחומר הגנאלוגי הנ"ל שנשמד ברובו במהלך המלחמות שעברו על אירופה. את הצילומים ממירים למיקרופילמים שניתנים לחיפוש ואיחזור על ידי הציבור בכל אחת מ'מרכזי לימוד המשפחה' – הספריות המורמוניות הפרוסות במקומות רבים בעולם, אך לא בישראל.
גנאלוגיה ממוחשבת
העברת מידע גנאלוגי הפכה לשימוש נפוץ באינטרנט. הפורמט הגנאלוגי הנפוץ GEDCOM מאפשר אחידות ומשלוח מידע גנאלוגי בדואר אלקטרוני, וכן שיתוף במידע באתרים גנאלוגיים משפחתיים.
אתרים רבים מציעים גישה למידע גנאלוגי ולמרשמי אוכלוסין וארכיבים של מדינות שונות.
קיימות תוכנות ייעודיות לצורך עריכת תרשימים גנאלוגיים ואיחזור מידע גנאלוגי. הידועות יותר הן: GenoPro, דורותרי, Family Tree, ו-Gramps.
חלק מתוכנות אלו ייעודיות לגנאלוגיה יהודית וכוללות מרכיבים כאזכור מיוחד לאנשים שנרצחו בשואה, או המרת תאריכים מתאריך עברי לתאריך לועזי.
יש גם אתרי אינטרנט ישראלים, "חמולה" ו"משפוחה", המהווים מקומות מפגש מקוונים לבני משפחה, לרבות אפשרות של שמירת מתכונים משפחתיים, עצי יוחסין ואלבומי תמונות. באתר "בונים עולם יהודי" של הסוכנות היהודית עוסקים בנושא בהרחבה.
אתר Geni, שהתחיל את פעולתו ב-2007 הוא אתר גנאלוגי המהווה גם רשת חברתית מקוונת, בה יש מיליוני משתמשים רשומים. האתר מאפשר בניית עץ משפחה, וחיבורו לעצים שיצרו משתתפים אחרים, תוך שמירה על פרטיות המשתמשים, כך שככל שהמרחק המשפחתי בין המשתמשים גדל, כך כמות המידע שניתן לקבל על המשתמש האחר פוחתת.
אתר נוסף הוא MyHeritage, שהוא כיום (2013) האתר השני בגודלו בעולם העוסק בחקר המשפחה ובבניית אילנות יוחסין. לאתר תמיכה מלאה בעברית, וניתן להפיק את האילן בצורה מודפסת או כקובץ PDF. Myheritage מציע שתי אפשרויות: האחת היא עבודה מקוונת באתר, והשנייה היא עבודה באמצעות תוכנה (שניתן לעדכן דרכה את האילן שבאתר).
גנאלוגיה באמצעות מיפוי גנטי
בשנות ה-2000 פותחו שיטות המשוות בין מסדי נתונים גנטיים, לצורך קביעה של מידת הקרבה של הקשר המשפחתי. שיטה אחת שפותחה על ידי חברת Family Tree DNA מאפשרת למצוא קרבה משפחתית בין שני נדגמים (בדומה לבדיקות האבהות), ובאמצעות שיטה זו ניתן לכאורה לאתר קרבה משפחתית משוערת עד רמת קרבה של בני דודים מדרגה רביעית. מפתחי השיטה טוענים כי ניתן גם למצוא מוצא גנאלוגי משותף לקבוצות אנשים ודמיון משפחתי, מהלך מאות בשנים לאחור.
במאמר שפורסם בשנת 2018 על ידי ד"ר אדם רתרפורד (Adam Rutherford) נטען כי אפשר להתחקות אחר שושלת היוחסין של כל אדם על ידי בדיקה גנטית פשוטה והכנסת הנתונים למודל מתמטי. במחקר שביצע ב-2013 עלה כי גם אוכלוסיות ששמרו על בידוד לאורך שנים "הצליחו" להיכנס לרשת הגנאלוגית הרחבה יותר שנפוצה בעולם כולו בדורות שלאחר מכן. כמו כן הוא טען שאפילו האוכלוסייה המבודדת של השומרונים שהיו בישראל לא הצליחה לשמור על הגנים שלה מבודדים. במחקרו ד"ר רתרפורד טען כי בכל אדם ניתן למצוא שאריות גנטיות של אנשים מההיסטוריה העתיקה של האנושות, כמו נפרטיטי, קונפוציוס ועוד.
מחקר גנאלוגי בישראל
בישראל פועלות שתי עמותות העוסקת במחקר גנאלוגי ומסייעות לחוקרים בתחום.
עיל"ם (החברה הגנאלוגית הישראלית) – העמותה הישראלית לחקר שורשי המשפחה. העמותה נוסדה בשנת 1983 בירושלים ופועלת ברחבי הארץ.
העמותה למחקר גנאלוגי בישראל.
ראו גם
ספר יוחסין
עץ משפחה של דמויות מקראיות
עבודת שורשים
ספר יוחסין (תלמוד)
גנאלוגיה גנטית
קישורים חיצוניים
הג'ואישג'ן - אתר הגג של הגנאלוגיה היהודית העולמית
העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה (עברית, אנגלית)
חיפוש שורשים: שירות המסייע בחיפוש שורשי המשפחה באתר הספרייה הלאומית
"עקבות" - בסיס הנתונים הגנאלוגי של יהודי הולנד - המכון לחקר יהדות הולנד באוניברסיטה העברית.
WikiTree.org
השורשים שלי - כיצד לכתוב עבודת שורשים, מבית סנונית.
השוואה בין תוכנות גנאלוגיה (בוויקיפדיה האנגלית)
תולדות ושורשים בעם ישראל - בלוג לתולדות רבנים ומשפחותיהם.
המרכז לגנאלוגיה יהודית ע"ש דגלס א. גולדמן בבית התפוצות - מאגר עצי משפחה המכיל יותר מ-3,000,000 שמות.
שרית מנחם, דווידוביץ הוא "בן דוד"; רבינוביץ - "בן רב"; חדד היה בעצם "נפח" - מה שם המשפחה אומר עליכם?, דה מרקר, 4 בספטמבר 2009
Dan Rottenberg, Finding Our Fathers: A Guidebook to Jewish Genealogy, Genealogical Publishing Com, 1986
הערות שוליים
*
קטגוריה:היסטוריה
קטגוריה:שארות ומוצא
קטגוריה:עצים (גרפים) | 2024-08-01T02:44:13 |
שפתניים | השִׂפְתָנִיִּים (שם מדעי: Lamiaceae Martinov, שם נרדף: Labiatae) היא משפחת צמחים המקיפה עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים, בני שיח או שיחים מאוחי עלי כותרת ומכילים על פי רוב שמנים ריחניים. המשפחה משויכת לסדרת הצינוראים (Lamiales Bromhead). במשפחה נמנים 269 סוגים ו-8,135 מינים, שנפוצים בכל העולם, במיוחד באזורים ממוזגים וסובטרופיים. אך, רובם גדלים באזור הים התיכון, באסיה המרכזית וגם במחוזות ההרריים של האזורים הטרופיים. בצמחיית ישראל כ-33 סוגים וכ-180 מינים ממשפחה זו.
ממוזער|240px|Lycopus europaeus
ממוזער|240px|פרח של אורגנו.
למשפחת השפתניים נציגות מכובדת בין צמחי התבלין והבושם מאז ימי קדם ועד היום, וגם בין צמחי המרפא. במיני המשפחה נעשה שימוש נרחב ברפואה העממית אם כי פחות ברפואה המודרנית (התרופה דיגוקסין לחיזוק פעולות הלב מוצה מצמח אצבעונית ארגמנית (הדיגיטליס)).
מאפייני המשפחה
ממוזער|כף-זאב אירופית
משפחת השפתניים היא משפחת עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים, בני שיח או שיחים על פי רוב ריחניים. קיום חפיות, שהן חפים זעירים היושבים על עוקץ הפרח, או חסרונן, גודלן וצורתן הם סימנים חשובים במיון הסוגים ממשפחת השפתניים בכלל והמינים בפרט.
הגבעולים רְבוּעִים (בעלי 4 מקצועות) או לעיתים רחוקות גליליים (למשל, מרווה צחורה).
העלים נגדיים (לעיתים רחוקות ערוכים בדורים מדומים או מסורגים). הלוואים נעדרים.
התפרחות אמיריות (צומחות מקצה הגבעול) מסוג תִּפְרַחַת מְסֻיֶּמֶת שנושאת 2 פרחים או רבים, ובתחתיתה עלים או חפים, או לעיתים רחוקות הן חיקיות (יוצאות מחיק העלה) ונושאות פרח בודד. החָפֶה הוא עלה קטן, ירוק או צבעוני או קרומי, בדרך כלל שונה מהעלה הגבעול, שמחיקו יוצא עוקץ הפרח או עוקץ התפרחת. לעיתים החפים יוצרים מעטפת המלווה תפרחת
הפרחים על פי רוב דו-מיניים, בלתי-נכונים (דו-סימטריים), לעיתים רחוקות כמעט נכונים (רב-סימטריים). הם מקובצים לאורך התפרחת בקבוצות של אשכולות או מכבדים, מסוג מסוימת חד בדית או דו-בדית (למשל, נפית כפופה). הקבוצות ערוכות על מפרק הגבעול בזוגות נגדיים, או בדור מדומה. כל דור נמצא בחיק זוג עלים נגדיים או זוג חפים נגדיים, שלעיתים נושר במהרה ולא נראה בפרח הבוגר (למשל במרווה צחורה).
חפיות הפרחים מצויות או לא מצויות. (למשל, לאשבל זוהרי יש חפיות גדולות המלוות את הפרחים, ואילו לאשבל ערבי אין חפיות).
הגביע נכון (בעל סימטריה רדיאלית) או בלתי נכון (דו-שפתני, למשל כלמנתה) מאוחה חלקית, בעל 5 שיניים או אונות שלפעמים אין מבחינים בהן. הוא משתייר לאחר נשירת הכותרת ועוטף את הזרעים, לעיתים הגביע מתפרה, כלומר גדל לאחר ההפריה ובמהלך הבשלת הזרעים.
הכותרת על פי רוב דו-שפתנית פחות או יותר, דהיינו היא בעלת צינור כותרת שקצהו העליון שסוע לשתי שפות. הכותרת לעיתים רחוקות בעל שפה אחת פחות או יותר, השפה העליונה מנוונת או חסרה (לדוגמה מיני חד-שפה וגעדה). הכותרת לעיתים רחוקות בעלת סימטריה רדיאלית כמעט, ולה 4 או 5 אונות שוות כמעט (למשל, נענע). השפה העליונה לעיתים קרובות בת 2 אונות והשפה התחתונה בעלת 3 אונות. לא תמיד ניתן להבחין באונות.
האבקנים 2 או 4, מעורים בדרגות שונות בצינור הכותרת, מופרדים האחד מן השני או לעיתים רחוקות מאוחים בחלקם התחתון (למשל, נדנונית). אם מספר האבקנים 4 אז שניים מהם קצרים ו-2 ארוכים יותר. לעיתים ימצא אבקן מנוון.
המאבקים עם 1 או 2 לשכות, שמתפצלים על פי רוב, ובדרך כלל נפתחים בסדק לאורך.
המצעית משתיירת בפרי כמו הגביע.
השחלה עילית, והיא בעלת 2 עלי שחלה, 2 מגורות שבכל אחת מהן 2 ביציות ואז עמוד העלי אינו יוצא מבסיס השחלה, או השחלה בעלת 2 עלי שחלה המתחלקים בשלב מוקדם על ידי מחיצה מדומה ל-4 מגורות ובכל מגורה ביצית אחת זקופה ואז עמוד העלי יוצא מבין המגורות, מבסיס השחלה (gynobasic). הצלקת שבראש עמוד השחלה שסועה לשתיים.
ממוזער|פרי של אשבל ארך-שיבולת
הפרי הוא מסוג מַפְרֶדֶת (schizocarp) שמורכבת 1 עד 4 פרודות (אגוזיות יבשות) מופרדות או משתי זוגות. הפרודות עטופות בגביע משתייר. הפרי נראה מחולק ל-4 פרודות על ידי שני קווים מצטלבים. המפרדת עטופה בגביע משתייר, לעיתים הגביע מתפרה, כלומר גדל לאחר ההפריה ובמהלך הבשלת הזרעים.
הזרעים בעלי עובר ישר, בדרך כלל בלי אנדוספרם או עם אנדוספרם אבל מועט ביותר.
שימושים ביד האדם
סוגים רבים במשפחה מכילים שמנים אתריים ריחניים בעיקר על פני האיברים הווגטטיבים (צמחיים), שמטרתם למנוע את אכילת הצמח בידי אוכלי צמחים (הֶרְבּיבוֹרים). נוכחות השמנים האתריים היא גם הסיבה שמינים רבים מהמשפחה טופחו בתור עשבי תיבול נפוצים, במיוחד במטבח הים-תיכוני למשל: ריחן, נענע (מנטה), אזובית, אזוב וקורנית המכונים זעתר. וכן להפקת שמנים במיוחד לבושם למשל מיני האזביון והנענע. בנוסף, יופיין וקלות רבייתם מחתך גבעול או מזרעים הפכה אותם לצמחי תרבות. חשיבות מסוימת נודעת לשפתניים כצמחי גן ונוי, ולצורכי מסחר, למשל מיני מרווה, רוזמרין ועוד.
ברפואה העממית מיני השפתניים ממלאים תפקיד חשוב ומינים כמו מרווה רפואית, בן אזוב רפואי ואחרים משמשים בה כתרופות.
שמות ומיון
שמה המדעי הקודם של משפחת השפתניים היה labiatae, נגזרת של מילת הרבים בלטינית החדשה, labia, וביחיד labium, ופירושה שפתיים. שמה העברי של המשפחה ניתן במילון "צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים" משנת 1946 בסעיף 491.
שמה המדעי הנוכחי של משפחת השפתניים הוא Lamiaceae, שנלקח משמו של הסוג הנפוץ והמוכר ממשפחת השפתניים, Lamium (נִזְמִית) שהוא תרגום השם הנפוץ של נזמית, dead nettle, מלטינית ללטינית חדשה lamium mortuum (סרפד מת, סרפד כוזב). השם "סרפד כוזב" ניתן לנזמית במילון "ילקוט הצמחים" (הערה 490) משנת 1930 מפי תלמידי מקווה ישראל ושונה לשמה הנוכחי במילון "צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים" משנת 1946 בסעיף 500.
ייתכן ומראה הנזמית מזכיר את המפלצת המיתולוגית למיה (lamia monster) ומכאן שמה הלועזי. למיה היא מפלצת עם גוף אישה או עם גוף של נחש וראש ושדיים של אישה שטרפה ילדים של אחרים.
מינים בצמחיית הבר של בישראל וסביבתה
ברשימה זו "אותר"- הכוונה היא שהמין התגלה בישראל ובסביבתה. המונח "נדחה" משמעותו שהמין לא נמצא או נכחד, או אקראי (אפזודי). המונח "בסכנת הכחדה" כולל גם פגיע.ממוזער|סידור התפרחות שיח-אברהם מצוי
ממוזער|240px|Leucas aspera
ממוזער|240px|Origanum dictamnus
240px|ממוזער|צמר מפוצל
ממוזער|240px|Tripora divaricata
ממוזער|240px|Anisochilus carnosusאזוב מצוי כלול בסוג אזובית. זוטה לבנה כלולה בסוג קלינופודיון. קורנית מקורקפת כלולה בסוג צתרנית.
אבובית (Ziziphora) - 3 מינים אותרו, 1 רק בחרמון. ראה הסבר בערך הסוג.
אודנה (Otostegia) - מין אחד אותר, 0 בישראל, 1 בסביבתה (אודנה שיחנית).
אזוביון - (Lavandula) 4 מינים אותרו, 3 בישראל 1 בסביבתה. ראה הסבר בערך הסוג.
אזובית (Origanum) - 7 מינים אותרו, 3 בישראל ובכללם אזוב מצוי, 4 בסביבתה. ראה הסבר בערך הסוג.
אשבל (Stachys) - 16 מינים אותרו, 2 נידחים, 5 רק בחרמון, 7 בסכנת הכחדה. ראה הסבר בערך הסוג.
בר-גביע (Moluccella) - 2 מינים אותרו. ראה הסבר על המינים בערך הסוג.
ברזילון (Sideritis) - 5 מינים אותרו, 1 נדחה, 1 בחרמון. ראה הסבר בערך הסוג.
בת-קורנית (Thymus) 2 מינים אותרו 1 בישראל, 1 בסביבתה (סיני) אה הסבר בערך הסוג.
גלונית (Ballota) - 4 מינים אותרו, 3 נידח. ראה הסבר בערך הסוג.
געדה (Teucrium) - 13 מינים אותרו, 11 בישראל, 2 בסביבתה. ראה הסבר בערך הסוג.
זוטה (Micromeria) - 5 מינים אותרו, 2 בישראל, 3 בסביבתה. ראה הסבר בערך הסוג.
חד-שפה (Ajuga) - 3 מינים ו-2 תת-מינים של חד-שפה מצוי אותרו, אחד מהם בירדן. ראה הסבר בערך הסוג.
כף-זאב (Lycopus) - מין יחיד בסוגו בישראל. ראה הסבר על הסוג בערך כף-זאב אירופית.
מליסה (Melissa) - מליסה רפואית מין יחיד בסוגו בישראל
מניפנית (Lallemantia) - 2 מינים אותרו, 1 בישראל ובירדן ובסיני. ראה על הסוג והמינים בערך מניפנית גרוזית.
מרווה (Salvia) - ראה הסבר על המינים בערך הסוג.
מרמר (מרוביון, Marrubium) 4 מינים אותרו, 2 בישראל, 1 רק בחרמון, 1 בדרום ירדן. ראה הסבר בערך הסוג.
נזמית (Lamium) - 6 מינים אותרו, 4 בישראל ו-2 נדחים. ראה הסבר בערך הסוג.
נענע (Mentha) - 4 מינים אותרו, 3 בישראל ו-1 נידח בחרמון. ראה הסבר בערך הסוג.
נפית (Nepeta) - 8 מינים אותרו, 5 בישראל (4 רק בחרמון), 1 בסיני ו-2 בירדן. ראה הסבר בערך הסוג.
פרסיון (Prasium) - מין יחיד בסוגו בישראל. ראה הסבר על הסוג בערך פרסיון גדול.
צמר (Phlomoides) - מין יחיד בסוגו בישראל. ראה הסבר על הסוג בערך צמר מפוצל.
צתרה (Satureja) - צתרה ורודה מין יחיד בסוגו בישראל.
צתרנית (Thymbra) - ראה הסבר על המינים בערך הסוג.
קלינופודיון (Clinopodium) - 3 מינים אותרו, 3 בישראל. ראה הסבר בערך הסוג.
קערורית (Scutellaria) - 4 מינים אותרו, 3 בישראל, ואחד נידח. ראה הסבר בערך הסוג.
שיח אברהם (.Vitex L) - שיח-אברהם מצוי מין יחיד בסוגו בישראל. ראה הסבר בערך הסוג.
שלהבית (Phlomis) - 12 מינים אותרו, 8 בישראל, 1 בסיני, 1 בירדן, 2 נדחים בחרמון. ראה הסבר בערך הסוג.
מיני תרבות בישראל
רוזמרין
ריחן
אוזן-ארי (leonotis) -
מרווה צחורה
נדנונית (.Coleus Lour) בשמו המוכר קולאוס הוא סוג צמחים עשבוניים או בני שיח המונה 301 מינים. סוג זה דומה לפלקטרנתוס ועדיין המיון של שני הסוגים לא הושלם, ומינים עוברים מסוג לסוג. נדנונית נבדלת מפלקטרנתוס בזירי האבקנים מאוחים בחלקם התחתון ויצרים כעין נדן מסביב לעמוד השחלה. בישראל גדלים בתרבות מספר מינים: נדנונית מצויה (Coleus scutellarioides) ונדנונית משובלת (Coleus caninus).
פְּלֶקְטְרַנְתּוּס (.Plectranthus L'Hér) - סוג צמחים רב-שנתיים ושיחים המונה 83 מינים. הגבעול רבוע, העלים נגדיים, משוננים, הפרחים קטנים, ערוכים במכבדים ובאשכולות או מאוגדים. דורי הפרחים בעלי 2 או 3 בדרך כלל. החפים נשירים. הגביע פעמוני, הגביע דו-שפתני, העליונה שונה מהאחרות, אבל אין לה יותרת, בעל 5 שיניים אורך שיני הגביע כאורך הצינור או יותר עד כפליים מאורכו. צינור הכותרת ארוך מן הגביע, נפוח בבסיסו, דו-שפתני, השפה העליונה בעל 4 אונות, השפה התחתונה קעורה. ארבעת האבקנים בשני זוגות. הפרי היא מפרדת שמורכב מ-4 אגוזיות חלקות או מגובששות. סוג זה דומה לנדנונית, ונבדל ממנה בזירי האבקנים הנפרדים. בישראל גדלים מינים: פלקטרנתוס אהרטנדל (Plectranthus oertendahlii).
פלקטרנתוס פורסטר (Plectranthus forsteri) הוא כנראה נדנונית פורסטר (Coleus forsteri).
פלקטרנטוס מדגסקרי (Plectranthus madagascariensis) הוא כנראה נדנונית מדגסקרי (Coleus madagascariensis).
שיח-אברהם משולש
שיח-אברהם מכבדני
מינים בעולם
פוגוסטמן (Pogostemon)
Pogostemon cablin
תמונות
קישורים חיצוניים
משפחת השפתניים פרחי בר בארץ ישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1820
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי איוואן מרטינוב
קטגוריה:משפחות צמחים | 2024-08-01T02:44:23 |
אשבל | קטגוריה:שמות משפחה עבריים | 2024-05-18T11:00:04 |
הומוסקסואל | REDIRECT הומוסקסואליות | 2023-05-14T17:22:15 |
טדי קולק | שמאל|ממוזער|250px|טדי קולק (שני מימין) בין חלוצי עין גב, שנות ה-30
שמאל|ממוזער|250px|טדי קולק בתקופת כהונתו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, 1956
טדי (תיאודור) קוֹלֶק (27 במאי 1911, כ"ט באייר ה'תרע"א – 2 בינואר 2007, י"ב בטבת ה'תשס"ז) היה ראש עיריית ירושלים במשך 28 שנה, בשנים 1965–1993, חתן פרס ישראל לשנת תשמ"ח (1988) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
ביוגרפיה
טדי (תיאודור) קולק נולד בעיירה קטנה נג'וואז'ון באזור וספרם בהונגריה. הוריו, גרטה (רחל) לבית פליישר ואלפרד (אברהם), קראו לו בשם תיאודור, וכינויו היה טדי. לימים סיפר כי החליט לדבוק בכינוי זה, למרות צלילו הנוכרי, כאשר גילה כי לחומת הר הבית בימי בית המקדש השני היה שער צפוני שנשא את השם "שער טדי" ().
בשנת 1918 עברה המשפחה לווינה, בירת אוסטריה. אביו שימש מנהל בנק רוטשילד.
בתחילת שנות ה-20 היה פעיל בתנועת הנוער "בלאו וייס" בווינה. משנת 1931 פעל במסגרת תנועת "החלוץ" בצ'כוסלובקיה, בגרמניה ובאנגליה.
קולק עלה לארץ ישראל ב-30 בדצמבר 1935 באניה Gerusalemme (ירושלים) של החברה האוסטרית לויד טריאסטינו שאניותיה פעלו על קו טרייסט – נמל יפו. בשנת 1937 הצטרף לגרעין מייסדי קיבוץ עין גב.
באותה שנה נשא קולק לאישה את תמר קולק (אנה הלנה), בתו של הרב והקודיקולוג ארתור זכריה שוורץ, ילידת וינה.
משנת 1938 פעל בשליחות "החלוץ" באנגליה והצליח לשחרר כ-3,000 צעירים יהודים ממחנות ריכוז ולהעבירם לאנגליה.
באביב 1939 ביקר במטה של אדולף אייכמן בווינה, שנקבע בארמון משפחת רוטשילד. אייכמן אישר את בקשתו של קולק להתיר לצעירים יהודים שהיו עבורם אשרות כניסה לאנגליה, לצאת מאוסטריה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, מילא קולק תפקידים מרכזיים במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בין היתר בקישור עם פקידים מרכזיים במשטר הנאצי על מנת להציל יהודים ולנסות להעלותם לארץ ישראל.
בשנת 1944 התמנה לראשות "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בסוכנות היהודית. במסגרת תפקידו זה סיפק קולק, במהלך ה"סזון", מידע נרחב לבריטים, כסוכן של ארגון הביון הבריטי MI5, על האצ"ל והלח"י, כדי שישמש את שלטון המנדט הבריטי במלחמתו במחתרות. (ראובן שילוח עשה זאת לפני קולק, וזאב שרף המשיך אחריו).
בשנת 1947, יצא בראש משלחת מטעם "ההגנה" לארצות הברית, במטרה לקנות ולהעביר נשק שנועד לקרבות נגד הערבים שהיה צפוי שיפלשו לישראל עם סיום המנדט וההכרזה על הקמת המדינה. במסגרת תפקיד זה היה אחראי גם לגיוס המח"ל שם.
לאחר קום המדינה, בשנים 1950–1952 שימש ציר בוושינגטון, שם קשר את הקשרים הראשונים בין קהילות הביון הישראלית והאמריקאית. בעת ששהה כנציג "המוסד" במטה ה-CIA בלאנגלי (וירג'יניה), נחרד קולק לזהות במסדרון את קים פילבי, בעת ההיא איש הקשר של המודיעין הבריטי עם סוכנויות הביון האמריקאיות, אותו הכיר מהתרועעות משותפת בחוגי השמאל בווינה בשנות ה-30, כמי שפעל בשרות המודיעין הסובייטי באותה העת. קולק עדכן על כך את עמיתו האמריקאי.
קולק נקרא לחזור ארצה ומונה על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהיה מקורב אליו, למנכ"ל משרד ראש הממשלה. בתפקידו זה כיהן מ-1952 עד 1964, שנה שבה נרתם למען מוזיאון ישראל אותו הקים וניהל בירושלים. בנוסף, עמד בראש החברה הממשלתית לתיירות.
בזמן מעצרו של אדולף אייכמן בישראל, היה קולק ממונה על ההכנות הטכניות למשפטו.
ראש עיריית ירושלים
בשנת 1965 הצטרף טדי קולק לדוד בן-גוריון בהקמת רפ"י. באותה שנה נבחר מטעם רפ"י לכהונת ראש עיריית ירושלים, לאחר שהקים קואליציה עם מפלגות הימין והדתיים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים הפך לראש העירייה של העיר המאוחדת. איחוד העיר הכפיל את שטחה המוניציפלי ואת אוכלוסייתה.
בבחירות העירוניות של 1969 עמד בראש רשימת המערך ובשנים מאוחרות יותר הקים רשימה על מפלגתית בשם "ירושלים אחת". שיא התמיכה ברשימתו ירושלים אחת היה בבחירות באוקטובר 1983 בהן זכתה הרשימה ב-17 מושבים במועצה לעומת 4 של הליכוד. קולק זכה ב-63% מהקולות לעומת 19% של שלמה תוסיה כהן, מועמד הליכוד. קולק כיהן בתפקיד ראש העירייה במשך 28 שנים. לאחר איחוד העיר החל קולק בפעילות נמרצת של פיתוח העיר מבחינה תרבותית, והקים מוסדות ומרכזי חינוך. תרומתו העיקרית מתבטאת בפיתוח האורבני וביצירת "המייל התרבותי" במרכז העיר. הוא התעקש על שמירת הריאות הירוקות בעיר ועל שימור שכונות ישנות ומבנים חשובים, למעט כמה חריגים, כמו שכונת נחלת-שבעה, מתחם עומריה, בנין טליתא קומי, ועוד.
בבחירות המוניציפליות ב-1993 החליט קולק שלא לרוץ לקדנציה נוספת, בין היתר מפאת גילו (82), אך לא עמד בלחצים פוליטיים של אנשי ציבור והחליט להתמודד בכל זאת. קולק הפסיד את הכהונה לאהוד אולמרט, בין היתר בגלל אי התייצבותם של הבוחרים הערבים לקלפי, בגלל אחוז הצבעה נמוך בקרב היהודים החילוניים ובשל פרישתו של המועמד החרדי – מאיר פרוש – ברגע האחרון וקריאתו של פרוש לתמוך באולמרט.
קולק היה נשוי לתמר (1917–2013). לשניים נולדו שני ילדים: האמנית אסנת והקולנוען עמוס קולק.
טדי קולק נפטר בשנת 2007, בגיל 95, בבית האבות בו התגורר בירושלים. על פי החלטת הממשלה, נערכה לו הלוויה ממלכתית והוא הובא למנוחות בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
הוקרה
פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית, 1985
הדלקת משואה ביום העצמאות, 1986.
פרס ישראל על תרומה מיוחדת למדינה, 1988.
פרס הסובלנות מטעם האקדמיה האירופית למדעים ואומנויות, 1997
אזרחות כבוד מטעם עיריית וינה, 2001
ביקורת ציבורית
למרות תרומתו המרשימה של קולק לפיתוחה של העיר ירושלים, שהתבצעה על ידי מערכת גיוס הכספים שלו – "הקרן לירושלים" – הושמעה כלפיו לא פעם ביקורת על התנהלותו ה"אליטיסטית" בכל הנוגע לפיתוח מזרח ירושלים. הוא השקיע מעט מאוד בשכונות הערביות, והזניח כמעט כליל את הרובע המוסלמי. קולק טען שההבדל אינו תלוי בהחלטתו האישית, אלא הוא תוצאה ישירה של היות רוב התורמים ל"קרן ירושלים" יהודים, שדרשו כי כספם יופנה לציבור יהודי בלבד. כן תלה את הבדלי התקציב שמעבירה העירייה בפועל בשוני שבין קבוצות האוכלוסין.
מחליפיו בתפקיד פעלו גם הם באופן דומה. יש הטוענים כי אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שרוב תושבי ירושלים הערבים מחרימים בקביעות את הבחירות לעירייה. בכך בחירתו של ראש עיריית ירושלים כמעט שאינה תלויה בהם.
ביקורת אחרת קשורה לתוכניות הפיתוח הגרנדיוזיות שהגה לאזורים שונים בירושלים, על חשבון הריסת בניינים עתיקים – חלקן יצא לפועל וחלקן נגנז. אחת התוכניות הייתה להרוס את שכונת נחלת שבעה שבמרכז העיר, ולהקים במקומה בניינים רבי-קומות. תוכנית זו נגנזה וכיום השכונה משומרת ברובה. תוכנית אחרת שלו הייתה להקים בניינים רבי קומות באזור חורשת עומריה, שבו שוכן היום גן הפעמון. רק בנין אחד מהתוכנית הוקם. הוא גם הגה תוכנית להרחיב את מגרש הפועל בקטמון לכדי קיבולת גדולה בהרבה מהמגרש שהיה קיים אז. תוכנית זו לא יצאה לפועל, לאחר התנגדות תקיפה של תושבי האזור, שחששו מההשלכות על איכות חייהם.
ממוזער|טדי קולק ושמעון פרס עם דוד בן-גוריון במהלך כנס בניו יורק
הנצחתו
על שמו קרוי "אצטדיון טדי", האצטדיון הביתי של בית"ר ירושלים והפועל ירושלים בכדורגל. קולק פעל רבות לזירוז הקמת האצטדיון, לאחר שנכשלה כוונתו להקים אצטדיון עירוני בלב שכונת קטמון הישנה, במקום "מגרש הפועל". האצטדיון נקרא על שמו מהיום שנחנך ב-1992, 15 שנה לפני פטירתו של קולק. כמו כן נקראה על שמו חטיבת הביניים בשכונת פסגת זאב, בצפון ירושלים, אשר הורחב לכלול גם את התיכון הצמוד בשנת 2015 והפך לבית ספר שש שנתי בשם "תיכון טדי פסגת זאב".
ב-2 במאי 2013 נפתח פארק ציבורי מול שער יפו שנקרא "פארק טדי" על שמו.
בווינה הוצב שילוט על הבית בו התגוררה המשפחה בשנים 1918–1934.
שמו של הפיל "טדי" שבגן החיות התנ"כי ניתן לו לכבודו של טדי קולק.
ב-26 ביוני 2012, הנפיק דאר ישראל בול דאר לזכרו של קולק הנושא את דיוקנו. האמן דוד הראל עיצב את הבול. על מעטפת יום ההופעה (מיר), מופיעה חתימת ידו של קולק.
טדי קולק היה ממייסדי בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים. זכה בתואר עמית כבוד של בית הספר לשנת 1998.
גלריה
לקריאה נוספת
טדי קולק (בשיתוף בנו עמוס), ירושלים אחת – סיפור חיים, ספריית מעריב, תל אביב 1979
טדי קולק, ירושלים של טדי, ספריית מעריב, ירושלים 1994
רות בקי-קולודני, זהו טדי – ביוגרפיה מפי חברים, הוצאת משרד הביטחון, ירושלים 1995
טדי קולק ומשה פרלמן, ירושלים : 4000 שנות היסטוריה של עיר הנצח, תל אביב: ספרית מעריב, שקמונה, [תשל"א], 1971 .
קישורים חיצוניים
אוסף טדי קולק באתר ארכיון המדינה
טדי קולק במחלקה לחינוך יהודי ציוני
על טדי קולק במרכז לטכנולוגיה חינוכית
טדי ותמר קולק
ביום הקמת עין גב. ארכיון שפילברג (התחלה 5:00 עד 5:18)
על חלקו של טדי קולק בהקמת מוזיאון ישראל, פרסום משותף של ארכיון המדינה ומוזיאון ישראל, 15 בנובמבר 2015
מפת ירושלים עליה מסומנים פרויקטים שהוקמו בתקופת היות טדי קולק ראש העירייה, 1983. אוסף המפות ע"ש ערן לאור הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:חברי בלאו וייס
קטגוריה:ישראלים ילידי הונגריה
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:מנכ"לי משרד ראש הממשלה
קטגוריה:ראשי עיריית ירושלים
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם רפ"י
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1988
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1986
קטגוריה:זוכי פרס יגאל אלון
קטגוריה:זוכי פרס בן-גוריון
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:זוכי פרס השלום של התאחדות הסופרים הגרמנית
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:עמיתי כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה
קטגוריה:יהודים הונגרים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1911
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2007 | 2024-09-10T20:13:54 |
נתיב הל"ה | שמאל|ממוזער|250px|בית התרבות בתכנון האדריכל חנן הברון, 2012
250px|ממוזער|אחת האנדרטאות לזכר הל"ה ליד הכניסה לקיבוץ
נְתִיב הַל"ה (קרי: נתיב הלמד-הא) הוא קיבוץ בעמק האלה, מדרום לעיר בית שמש, על כביש 375. הקיבוץ שייך למועצה אזורית מטה יהודה.
היסטוריה
הקיבוץ הוקם בתאריך 16–17 באוגוסט 1949 על ידי יוצאי פלוגה ד' בגדוד העמק מחטיבת יפתח של הפלמ"ח (גרעין פל"ד, תל כף – הכשרת עין חרוד בית השיטה). אליהם הצטרפה קבוצה של ניצולי שואה מפולין וגרמניה, שעברו הכשרה בבית השיטה במסגרת עליית הנוער. הקיבוץ הוקם על ידי תנועת הקיבוץ המאוחד על אדמות הכפר הערבי בית נטיף, שנכבש על ידי חטיבת הראל במבצע ההר, וננטש. הוא קרוי על שם מחלקת הל"ה, שניסתה להגיע לגוש עציון המנותק, וכל לוחמיה נפלו בקרב. בתחילה קראו לעצמם חברי הקיבוץ "קבוצת פלד" (ראשי תיבות: פלוגה ד') ובשילוב עם שם הכפר הערבי - "פלד - בית נטיף". בספטמבר 1949 החליטה ועדת השמות הממשלתית להחזיר לנקודה את שמה העברי מתקופת בית שני ולקרוא לקיבוץ "בית נֵֵטֶף". בעקבות בקשתם של הורי מחלקת הל"ה, שביקרו בקיבוץ ביום השנה השני לנפילת המחלקה, הוחלף שמו ל""נתיב הל"ה". השינוי הוכרז בטקס רשמי ביום השנה השלישי לנפילת המחלקה. המילה 'נתיב' בשם הקיבוץ משמרת את שמו של הכפר בית נטיף. טקס העלייה על הקרקע לנקודת הקבע וקריאת הקיבוץ בשם "נתיב הל"ה", נערך ב-11 בינואר 1951. בטקס נכחו הורי מחלקת הל"ה. ראובן מס נאם בשם ההורים, והסופר והמשורר פוצ'ו מטעם מייסדי הקיבוץ. על ראש הגבעה שמעל הקיבוץ ניטעו 35 עצי ברוש בשתי שורות ובחצי קשת לזכר 35 הנופלים.
ביולי 1953 צורף הקיבוץ למועצה האזורית "עציונה" שהוקמה באותה עת ואיגדה את יישובי האזור (אחר כך קיבלה את השם "מועצה אזורית האלה" וב-1964 מוזגה לתוך מטה יהודה). חבר הקיבוץ, אהרן הראל, נבחר לתפקיד ראש המועצה.
בשנים הראשונות לאחר הקמתו היה הקיבוץ יישוב ספר מול הגבול הירדני, וסבל מפעולות של מסתננים וחילופי אש. התקרית החמורה ביותר אירע ביולי 1954, כאשר אש נפתחה על שלושה חברי הקיבוץ מהצד הירדני, בשעה שעבדו בשדות הקיבוץ סמוך לגבול. מדינת ישראל הגישה תלונה למועצת הביטחון על התקרית. במהלך חקירת התקרית טען הצד הירדני כי השלושה עברו את קו הגבול, עיבדו אדמה בצד הירדני, והמשיכו להתקדם בתוך שטח ירדן למרות האזהרות.
ב-27 בינואר 1955 נערך טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה לל"ה שהוקמה ליד הקיבוץ. בטקס נכחו יגאל אלון, חיים הרצוג ונציגי ההורים. במקום נערך טקס זיכרון מאז מדי שנה.
בשנת 1960 ויתר הקיבוץ על חלק מהשטחים החקלאיים שהוקצו לו, לטובת המושבים נווה מיכאל (במקור רוגלית) ואביעזר שהוקמו ב-1958.
באוגוסט 1961 הושלמה הקמתו של בית תרבות, בתכנון האדריכל חנן הברון, שהוקדש לזכר הל"ה.
ממוזער|250px|שושן צחור בגן בוטני נתיב הל"ה.
בשנת 1962 הקים עתי יפה, ביולוג ומחנך חבר הקיבוץ, גן בוטני במרכז הקיבוץ. במהלך השנים התרחב הגן בהדרגה והפך לאוסף טבע גדול וייחודי, בשטח של כ-.
במשך השנים קלט הקיבוץ גרעיני נח"ל, מרביתם בוגרי המחנות העולים, וכן קבוצות עולים מארגנטינה וברזיל.
בקיבוץ פעלה בשנים 2002–2006 המכינה הקדם צבאית "נחשון" - המדרשה הישראלית למנהיגות חברתית, שלפני כן ישבה ביישוב הקהילתי ניל"י ומהקיבוץ עברה למצודת יואב.
בשנת 2003 הוחלט בקיבוץ על מעבר למתכונת של קיבוץ מתחדש במסגרתו הופרטו חלק מהשירותים ובהמשך הופרטו כלל השירותים. עם זאת הקיבוץ מקיים מנגנון ערבות הדדית בין חבריו.
בשנת 2007 הוקם בקיבוץ כפר האמנות האקולוגי של להקת המחול ורטיגו, ביוזמת הכוריאוגרפית והמנהלת האומנותית של הלהקה נעה ורטהים. בכפר מקפידים על ערכים ירוקים, מיחזור, אוכל אורגני והפחתה בצריכה. הכפר מפעיל סדנאות מחול ותנועה בשילוב עבודה חקלאית חווייתית.
בספטמבר 2014 הוקם בית הספר סאדברי עמק האלה, תחילה בגבעת ישעיהו, ונכון ל-2017 פועל בקיבוץ נתיב הל"ה, ויש בקהילתו כ-60 תלמידים.
כלכלה
לקיבוץ רפת משותפת "רפת יהודה" עם הקיבוצים צרעה וצובה, פעילות חקלאית ענפה הכוללת גידולי שדה כמו: חמצה, פלפלת, חמניות ועוד מגוון של גידולי שדה; כרם ומטעי שקדים; הקיבוץ מחזיק גם שטחים חקלאיים רבים באזור קריית גת שבהם מתבצעת פעילות חקלאית ענפה, בקיבוץ גם קיים תאגיד נוי ופעילויות נוספות.
בקיבוץ ממוקם "יקבי עמק האלה", שהוקם בשנת 2001, והינו בבעלות משותפת של מספר משקיעים. הכרמים של היקב ניטעו בשנת 1998 בשלושה מוקדים: עמק האלה, סמוך לקיבוץ נתיב הל"ה ומושב נס הרים. ביקב מיוצרים מעל 300 אלף בקבוקים בשנה, מחציתם נמכרים לשוק המקומי בישראל ומחציתם לייצוא. ביקב מועסקים כ-20 עובדים.
מפעל תמי 4
בשנת 1970 הוקם בקיבוץ מפעל אלקטרוניקה - תנ"ה (תעשיות נתיב הל"ה) ביוזמת חבר הקיבוץ מאיר ויזל, במטרה לספק מקור פרנסה נוסף, מאחר שענף החקלאות לא סיפק הכנסה מספקת. המפעל החל את דרכו כמפעל לזיווד אלקטרוני בקבלנות משנה ועד אמצע שנות ה-70 עבדו בו 15 חברים. כדי להבטיח הכנסה קבוע ויציבה במפעל, הוחל בחיפוש אחר מוצר אותו יכלו לייצר ולשווק כמוצר מדף. בשנת 1975 רכשה תנ"ה את חברת "קור", מפעל לייצור מכשירים לקירור משקאות, ובשנת 1978 החל המפעל לפתח מכשיר טיהור מים ביתי - תמי 3, באמצעות שיתוף מומחים מהטכניון, שהציעו לתנ"ה טכנולוגיה חדשנית לטיהור מים.
במהלך השנים מכר הקיבוץ את רוב מניות המפעל למשקיעים שונים, אך המשיך להחזיק בכשליש מהבעלות.
ביולי 2009 רכשה חברת שטראוס את מלא הבעלות בחברת תנ"ה לפי שווי של 325 מיליון שקל. הקיבוץ החליט להעביר לחברים רק חלק מהתמורה ממכירת החברה. מהסכום שקיבל הקיבוץ לאחר ניכוי מס שהסתכם ב-90 מיליון שקל. 45 מיליון שקל מהתמורה הפריש הקיבוץ לצבירת פנסיה לחבריו, 10 מיליון שקל יועדו להקמת קרן לעזרה הדדית ושיקום תשתיות וכ-30 מיליון שקל חולקו לחברים.
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על מועדון לחבר בקיבוץ נתיב הל"ה, אתר "חלון אחורי", אפריל 2012
צחי אבנור, תמונות מהגן הבוטני של עתי יפה בנתיב הל"ה, פליקר
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:עמק האלה
קטגוריה:קיבוצים במחוז ירושלים | 2024-09-11T18:06:09 |
תכנות פרוצידורלי | REDIRECT תכנות_פרוצדורלי
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2017-02-26T19:26:57 |
מצפה שלם | מִצְפֵּה שָׁלֵם הוא התנחלות וקיבוץ במדבר יהודה, כקילומטר מחוף ים המלח, סמוך לכביש 90, כ-13 ק"מ מצפון לקיבוץ עין גדי, בתחום המועצה אזורית מגילות. זהו היישוב הדרומי ביותר בתחומי המועצה האזורית.
היסטוריה
הקיבוץ הוקם בשנת 1971 כהיאחזות נח"ל והתאזרח כקיבוץ של איחוד הקבוצות והקיבוצים ב-6 בינואר 1977, היום משתייך לתנועה הקיבוצית.
מצפה שלם נקרא על שם ד"ר נתן שלם, חוקר מדבר יהודה. השם נבחר על-פי המלצתו של רחבעם זאבי, תלמידו של שלם.
שטח השיפוט של מצפה שלם הוא 35,408 דונם, דומה לשטחה של פתח תקווה.
בקיבוץ שוכנת המכינה הקדם-צבאית "מלח הארץ".
כלכלה
כלכלת הקיבוץ מבוססת על חקלאות ותיירות. בתחום החקלאות לקיבוץ מטע תמרים כ-1,000 דונם ולול לגידול תרנגולי הודו לפיטום. ענפי התיירות בקיבוץ: "טרנקילו" - מתחם גלמפינג וקמפינג, אכסניית "מצוקי דרגות", "מצוקי דרגות - כפר מטיילים" וחוף מינרל עד שנסגר.
בכניסה לקיבוץ נמצא מפעל מעבדות ים המלח, המייצר ומשווק את המותג "אהבה", מוצרים קוסמטיים המבוססים על מינרלים מים המלח.
קישורים חיצוניים
מצפה שלם, באתר המועצה האזורית מגילות
הערות שוליים
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:יישובים באזור ים המלח
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1970
קטגוריה:בקעת ים המלח
קטגוריה:היאחזויות נח"ל | 2024-09-25T20:56:33 |
חדית' | החדית' (בערבית: الحديث) הוא אוסף של הלכות, סיפורים על אודות (הנביא) מוחמד ודרך חייו, אשר מופיעים בסונה, הכוללת גם את הביוגרפיה שלו (הסירה), ואת הצהרותיו ועצותיו בנושאים שונים. החדית' מהווה יסוד הלכה השני בחשיבותו רק לקוראן.
מוחמד גאי
אטימולוגיה
המילה חדית' היא מהשורש הערבי ח–ד–ת' (حدث), המקביל מבחינה אטימולוגית לשורש העברי ח–ד–ש. משמעות המילה היא "חדשה" או "שיחה". כלומר, המשמעות המילולית של המושג חדית' הוא ידיעה או סיפור על הנביא מוחמד, דבריו ופועלו. מאוחר יותר התפתח המושג חדית' כאוסף סיפורים ואמרות על חיי מוחמד.
מבנה
כל חדית' בנוי משני חלקים:
אִסְנאד (إسناد שפירושו: סימוכין) – שושלת המוסרים מדור לדור. שושלת החדית' תמיד מתחילה אצל אחד מחבריו של מוחמד או בני משפחתו.
מַתְן (متن שפירושו: תוכן) – תוכן החדית', כלומר הסיפור או הידיעה עצמם.
מסורת
החדית' הועבר בעל פה מדור לדור, ויש הטוענים שברבות הימים נוספו לו פרטים לא מקוריים. המוסיפים היו היסטוריונים, שליטים או חכמי דת שרצו לחולל רפורמות, והשתמשו בדברי מוחמד כדי לבסס את הרפורמות שלהם. החדית'ים השונים הועלו על הכתב כ־200 שנה לאחר מותו של מוחמד. בהקשר למסורות החדית' השונות יש מחלוקות בקשר לאותנטיות הדברים.
במשך השנים נוצרו מספר אוספים שונים של חדית'. היות שלאמינות החדית' ישנה משמעות כבירה, והמאמינים המוסלמים נוהגים לפיו, עלה צורך לוודא את אמינות המסורות. כדי לבדוק האם חדית' ספציפי הוא מהימן או לא, בדקו אותם מלומדים מוסלמים קדומים וקבעו את מידת המהימנות שלהם, בתחילה לפי שושלת המוסרים (האם השושלת הגיונית? האם היה קשר או ייתכן שהיה קשר בין כל שתי חוליות בשרשרת? האם הוטל דופי במי מהמוסרים?), ולאחר מכן על פי התוכן.
כל חדית' יכול להיכלל באחת מתוך שלוש קטגוריות של מהימנות:
צחיח (صحيح)
(ההגייה בקירוב: סחיח) – חדית' איתן, כלומר לא נמצא פגם בשושלת המוסרים.
הגדרה לשונית: הסחיח הוא ההפך מהמופרך והלא מאומת.
הגדרה שרעית: המסורות (אחאדית') אשר שרשרת המוסרים שלהן נקשרת עם ההגינות והדיוק, מתחילת השרשרת ועד סופה, ולא היה בה מישהו או משהו חריג ובלתי אמין.
חמשת התנאים של החדית' הסחיח
חמשת התנאים של החדית' הצחיח הם: רצף השרשרת, הגינות המוסרים, דייקנות המוסרים, אי ספק במוסרים, ואי חריגות.
רצף השרשרת: משמעותה שכל מוסר ממוסרי החדית' קיבל ישירות מזה אשר מעליו, מהתחלת השרשרת ועד סופה.
הגינות המוסרים: המוסר חייב להיות הוגן, מוסלמי, בוגר, שומר הלכה, שאינו מופקר, ולא ידוע עליו שמידותיו המוסריות רעות הן.
דייקנות המוסרים: א. דייקנות בשמיעה: המוסר זוכר דברים בעל פה באופן מדויק, בדיוק כפי ששמעם. ב. דייקנות בכתיבה: זה שכותב את הדברים בדיוק כפי שהוא שמע אותם.
אי ספק במוסרים: לא ייתכן שחדית' יהיה מנוגד למה שאמרו המוסרים האמינים.
אי חריגות: היעדרו של דבר מוזר ומסתורי אשר גורם לחדית' להיות בלתי מפוענח, אפילו שעל פניו הוא נראה מאומת. אם אחד התנאים הללו לא התקיים, אזי לא נקרא ניתן לקרוא למסורה "חדית' סחיח".
הלכת החדית' הסחיח
חובת קיומו, על פי הסכמתם הגורפת של מומחי החדית', מפני שהוא הוכחה מהוכחות ההלכה האסלאמית, וסמכות מסמכויותיה.
דרגות החדית' הסחיח
מה שהסכימו עליו האימאם אל-בוח'ארי והאימאם מוסלים.
מה שהצהיר עליו כמאומת רק האימאם אל-בוח'ארי.
מה שהצהיר עליו כמאומת רק האימאם מוסלים.
מה שעמד בתנאים של מסורה מאומתת אך לא נמסר על ידיהם.
מה שעמד בתנאים על פי אל-בוח'ארי אך הוא לא מסר אותו.
מה שעמד בתנאים על פי מוסלים והוא לא מסר אותו.
מה שאומת אצל אחרים מהאימאמים המלומדים כמו אבן חוזיימה, אבן חבאן.
חסן (حسن)
"טוב", "יפה", חדית' מהימן למדי, אך המילים של החדית' (מתן) לא הועבר בדיוק כפי שסופר על ידי הנביא מוחמד.
לשונית: היפה, האיכותי, הטוב.
שרעית: החדית' אשר היה רצף בשרשרת המוסרים האמינים שלו, אך הייתה דלות בדייקנות שלהם, מתחילת השרשרת ועד לסוף השרשרת, בלי חריגות וללא ספקות.
הן בחדית' הסחיח והן בחדית' החסן, המוסרים בשרשרת המוסרים הוגנים ודייקנים, ואין בהם רבב. בכולם אתה מוצא את הגינות המוסר ודייקנותו, אך ההבדל ביניהם ש"הסחיח" יהיה שלם מבחינת הדייקנות ו"בחסן" תהיה דלות בדייקנות.
הלכתו של החדית' החסן: הוא כמאומתת בחובה כלפיו.
ד'עיף (ضعيف)
(ההגייה בקירוב: דעיף) – "חלש" או רעוע, כלומר, נמצאו פגמים בשושלת המוסרים, ואין להסתמך עליו.
החדית' הדעיף הוא זה שלא הגיע לדרגת ה"סחיח" או ה"חסן", והוא מי שלא היו בו תכונות הקבלה המוכרות, שהן: רציפות השרשרת, ההגינות, הדייקנות, אי החריגות ואי ספקות.
סוגי החדית' הדעיף
חדית' מוגדר כ"דעיף" מכמה סיבות, וביניהן:
אי-רציפות בשרשרת.
מסירת החדית' על ידי פלוני, מאדם אחר שחי בתקופתו, אף על פי שהם מעולם לא נפגשו, או שלמרות שהיה מפגשם ביניהם הוא לא שמע ממנו את החדית'.
מציאת ספקות מובהקים בשרשרת המוסרים, או בתוכן החדית', או גם וגם.
התוכן מנוגד לתוכנו של חדית' סחיח (או לקוראן) וסותר אותו.
החדית' נמסר על ידי אדם בעל מוניטין מפוקפק.
הלכתו של החדית' הדעיף:
מותר למוסלמי לפעול על פי המצווה בחדית' שמוגדר דעיף, רק אם מדובר במעשים טובים הקשורים להלכה קיימת (כגון לתת יותר לצדקה, או להתפלל יותר), ובתנאי שדרגת אי האותנטיות של החדית' אינה גבוהה מדי. כמו כן, בעת ההתייחסות לחדית' מהסוג הזה, צריך להזכיר שהוא נחשב לפחות מאומת.
אלמַוְדוּע (مَوْضُوع)
הגדרה לשונית: הכזב, הבדוי.
הגדרה שרעית: חדית' אשר מכיל שקרים או בדיות אשר ייחסו לנביא מוחמד, למרות שהוא מעולם לא אמר את הדברים שמיוחסים לו בחדית' הזה או לא עשה את הדברים אשר מיוחסים לו בחדית' הזה ואפילו לא הסכים בשתיקה על הדברים אשר מיוחסים לו בחדית' שכזה.
הסיבות להימצאותו של חדית' בדוי
יש כמה סיבות לכך שניתן למצוא מסורות בדויות, וביניהן:
מפלגות פוליטיות אשר טענו שהנביא מוחמד עשה או אמרים דברים, שהוא לא באמת עשה או אמר, וזאת רק כדי לתמוך באג'נדה הפוליטית שלהם.
אנשים אשר התנגדו לאסלאם, וטענו שהנביא מוחמד עשה או אמר דברים שהוא לא באמת עשה או אמר, וזאת רק כדי להתנגח באסלאם.
מספרי סיפורים אשר רצו ליצור עניין בקרב הקהל שלהם, ולכן סיפרו על הנביא מוחמד דברים שלא באמת התרחשו.
מוסלמים אשר רצו לתמוך בעשיית המעשים הטובים (כמו עזרה לזולת) אך לא באמת החזיקו בידע שרעי, טענו, בין אם בכוונה ובין אם שלא בכוונה, שהנביא מוחמד עשה או אמר דברים אשר תומכים בעשיית המעשים הטובים הללו.
הלכת המסורה המזויפת או הבדויה
הסכימו המוסלמים על אי קבלת המסורות אשר קיים חשש ממשי לכך שהן מזויפות או בדויות.
הנביא מוחמד הזהיר את המוסלמים מאמירת שקרים, ובעיקר אמירת שקרים בנוגע אליו, בחדית' שבו אמר "זה שבדה עלי שקר, שיתפוס את מקומו בגיהנום".
כל מסורת בדויה, דחויה, לא מתקבלת, לא פועלים על פיה, כי היא שקרית.
סיפור עסמא בת מרוואן נכלל בחדית שאמינותו נמוכה.
שני האופנים העיקריים לעריכת קובצי חדית'
מוסנד (مسند) – עריכה על פי שמו של האחרון בשרשרת המסירה (אִסְנאד).
מוסנף (مسنف) – עריכה על פי נושא הדיון של החדית'.
עבור רוב המוסלמים, החדית' הוא המקור המוסמך לפרשנות הקוראן, ומקור להלכה ולמערכת הערכים הרצויה, בדומה למה שמכונה ביהדות "התורה שבעל פה". כמו כן, החדית' הוא מקור ידע על חיי מוחמד ועל תקופתו.
ישנם קטעי חדית' רבים המקבילים לסיפורי המקרא, וכן לאגדות מתוך התורה שבעל פה של היהדות הרבנית.
יש מספר רב של אוספי חדית'. בקרב הסוניים מקובלים שישה אוספים כמהימנים ביותר, בראשם צחיח אל-בח'ארי וצחיח מוסלם, ולאחריהם סונן אבו דאוד, סונן א-תרמיד'י, סונן א-נסאאי וסונן אבן מאג'ה. בקרב השיעים מקובלים אל-אִסְתִבְּסאר ואוצול אל-כאפי בין היתר.
זרם הקוראניסטים וההתנגדות לחדית'
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 ייסד המצרי ד"ר אחמד סובחי מנסור את זרם "הקוראניים", القرآنية, שביסוד תפיסתו האמונה שהקוראן הוא המקור התקף היחידי של דת האסלאם ומצוותיה (בדומה לפרוטסטנטים ולקראים). הקוראניסטים דוחים לחלוטין את החדית', את חוקי השריעה וכתבים מסורתיים אחרים על מוחמד, מעשיו, קורות חייו ואמרותיו. על פי תפיסת זרם הקוראניים, התוספות לקוראן ובכללן החדית', הן מקור לשנאה, פונדמנטליזם, פגיעה בזכויות אדם, אנטי הומניזם, טרור ומלחמות. בשל תפיסותיו נרדף מנסור במצרים עד כדי איום לחייו, ונאלץ לגלות לארצות הברית בשנת 2001.
ראו גם
צחיח אל-בוח'ארי
צחיח מוסלם
גני הצדיקים
קישורים חיצוניים
The Hadith Library
חדית' באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוחמד
קטגוריה:חוק אסלאמי
קטגוריה:אסלאם | 2024-10-14T01:53:48 |
אוניית מלחמה | שמאל|ממוזער|250px|סיירת טילים של הצי האמריקאי
אוניית מלחמה היא ספינה שמטרתה העיקרית היא לוחמה ימית. אוניית מלחמה נושאת צוות, אמצעי לחימה, חימוש, תחמושת ואספקה עבור הצוות והמערכות השונות, אך בניגוד לאוניות אזרחיות, אוניית מלחמה אינה נושאת מטען או נוסעים מעבר לצוותה. אוניות מלחמה נבנות בדרך כלל בדרך שונה מאוניית סוחר: הן נושאות חימוש, ובדרך כלל הן ממוגנות ויכולות לספוג נזק משמעותי ללא פגיעה ביכולת השיט והלחימה. אוניות מלחמה הן בדרך כלל מהירות יותר ובעלת כושר תמרון רב יותר מאוניות סוחר. אוניות מלחמה שייכות בדרך כלל לחיל ים או צי מלחמה, אך היו מקרים בהיסטוריה בהם הופעלו אוניות מלחמה על ידי יחידים או חברות מסחריות.
למרות הבחנה זו, בעת מלחמה עשוי ההבדל שבין אוניות מלחמה לאוניות סוחר להיטשטש. בעת מלחמה מורכב לעיתים חימוש על אוניות סוחר, והן עשויות לשמש כאוניות עזר, כפי שהיו אוניות Q במלחמת העולם הראשונה, או אוניות סוחר חמושות ששימשו אף כנושאות מטוסים קלות במלחמת העולם השנייה. עד המאה ה-17 היה מקובל לגייס אוניות סוחר לשירות מלחמתי, ולעיתים היה צי המלחמה מורכב ממספרים גדולים של אוניות סוחר מגויסות, יותר מחצי מעוצמתו. אוניות סוחר כמו גליאונים נשאו חימוש גם שלא בעת מלחמה, כדי להתמודד עם איום מצד שודדי ים. מאידך, באוניות מלחמה נעשה לעיתים שימוש המתאים יותר לאוניית סוחר, בעיקר לצורך הובלת גייסות. שימוש כזה נעשה על ידי הצי הצרפתי במאה ה-18, ועל ידי הצי הקיסרי היפני במהלך מלחמת העולם השנייה.
היסטוריה
העת העתיקה
שמאל|ממוזער|250px|דגם של תלת חתרית (טרירמה) רומאית
ספינת המלחמה הנפוצה בזמן העתיק, בציי ממלכת פרס, יוון העתיקה ורומא העתיקה הייתה הגליאה. הגליאה הייתה ספינת משוטים בעלת כמה שורות משוטים: אוניית חמישים (פנטקונטורוס), בעלת שורה אחת של משוטים; דו-חתרית (בירמה), בעלת שתי שורות משוטים; ותלת חתרית (טרירמה), בעלת שלוש שורות משוטים. היו אלה כלי שיט ארוכים וצרים, שבהם ישבו שורות של חותרים. מטרתן הייתה לנגח ולהטביע כלי שיט של האויב (בעזרת איל ניגוח שהיה מותקן בחרטומה), או להתקרב אליהן עד כדי כך שחיילים יוכלו לעבור מספינה אחת לשנייה ולהשתלט על אונית האויב. בסביבות המאה ה-4 לפני הספירה החלו להתקין באוניות גם קטפולטות. לממלכות ההלניסטיות היו כבר ציי אוניות נושאות ארטילריה. ואולם, כאשר הייתה הקיסרות הרומית בשיא כוחה דעכה ספינת המלחמה; הים התיכון, שהיה הזירה העיקרית להתנגשויות הימיות, נשלט כולו על ידי הצי הרומאי, ולא היה אויב שמולו היה צורך באוניות מלחמה משוכללות. בצפון אירופה הייתה הסירה הארוכה (Longship) הוויקינגית ספינת המלחמה העיקרית. ספינה כזו לא נשאה חימוש, והייתה יותר אמצעי לתובלה מהירה של לוחמים.
עד סוף העת העתיקה וגם ברוב ימי הביניים, עד המאה ה-16, היה החימוש העיקרי של ספינת המלחמה איל הניגוח שלה, כלי הנשק של אנשי צוותה, ובליסטראות וקשתות שהותקנו בה. כתוצאה מכך, ניתן היה להסב בקלות יחסית אוניות שונות לתפקידים קרביים.
תותחים ומפרשים
שמאל|ממוזער|250px|דגם של גלאון ספרדי
ציים של מדינות בצפון אירופה החלו לחמש, החל מהמאה ה-12, אוניות סוחר שנקראו קוג. אוניות סוחר אלו היו בעלות יכולת להפליג בים הפתוח, יכולת חדשנית באותה תקופה, ובכך היו עדיפות על הגליאות והסירות הארוכות של הויקינגים שהיו אוניות המלחמה העיקריות עד אותה תקופה. על הקוג הוקמו מעין בימות גבוהות בקדמת הספינה ובסיפון האחרה, שעליהן התמקמו קשתים, שירו אל אוניות האויב. בימות אלו נקראו "מבצרים" (castels). עם הזמן הן הלכו וגדלו, התרוממו לגובה רב יותר, ונבנו כחלק אינטגרלי ממבנה הספינה.
החל מן מאה ה-14 החלו אוניות לשאת תותחים. גם הגליאות נשאו תותחים, אך היו להן כמה חסרונות: ראשית, הן היו נמוכות יותר, ולכן הנזק שגרמו התותחים היה קטן יותר; שנית, החותרים והמשוטים תפסו מקום רב, ואפשרו פחות מקום לתותחים ולתחמושת. בשל כך, נשאו הגליאות תותחים בעלי קליבר קטן יחסית. בקוג ניתן היה להציב את התותחים גבוה יותר, והיה הרבה יותר מקום עבורם. כאשר נפרצו בדפנות פתחים מיוחדים עבור התותחים, היו התותחנים יכולים לירות מגבוה על הגליאות, ולהשיג תוצאות טובות בהרבה.
מעבר ליתרון זה, הקוג הייתה בעלת תכונות הפלגה טובות יותר, ומכיוון שהייתה גבוהה יותר הייתה מוגנת יותר מניסיונות השתלטות בעת קרב, והייתה עמידה יותר בפני אש תותחים. היעדר המשוטים והחותרים פינה מקום רב, ואיפשר נשיאת חימוש, ציוד ואספקה. עם זאת, היעדרם של משוטים חשף את האוניות לרחמיה של כל רוח, ולעיתים קרובות היה צורך בגליאות כדי לגרור את האוניות הגדולות אל הקרב, וגם במהלכו.
הגליאות נבנו כאוניות מלחמה, ולכן היה להן יתרון מסוים על קוגים, במיוחד בתנאי רוח לא טובים וכאשר היה לגליאות יתרון מספרי על הקוגים. ואולם, עם השנים גדלו הקוגים יותר ויותר, והופיעו דגמי אוניות שהתפתחו מהקוג, הקאראק והגליאון. אוניות אלו שלטו כבר במים האירופיים, ובסביבות שנת 1600 החלו להופיע יותר ויותר בים התיכון. הגליאות והגליאסות (גליאות גדולות ומשופרות יותר) הלכו ונדחקו. במאה ה-16 היו כל אוניות המלחמה מונעות בכוח הרוח.
שמאל|ממוזער|250px|אה"מ ויקטורי, אחת מאוניות הקו המפורסמות ביותר
אוניות המלחמה הלכו וגדלו, ונשאו מספר גדל והולך של תותחים. תותחי האוניות עצמם הלכו וגדלו, ומשקל הפגזים שירו גדל גם הוא. תותחי האוניות היו מסודרים לאורכה של הספינה, ופנו אל צידה; מטח יריות התותחים נקרא בשל כך "מטח דופן" (Broadside). אוניות המלחמה היו מנהלות ביניהן דו-קרב כאשר הן מפליגות זו בצד זו, או במסלולים מקבילים מנוגדים. עד אמצע המאה ה-17 התגבשה הטקטיקה שנקראה "שדרת הקרב", או מערך טורי (Line of Battle): אוניות הצי היו מסתדרות בקו ארוך, זו אחר זו, כך שכולן היו יכולות להפנות את מטח הצד שלהן אל האויב. אוניית המלחמה שהתפתחה על פי תורת לחימה זו נקראה אוניית קו, כלומר אונייה היכולה להשתלב בשדרת הקרב - יכולה לירות מטח כבד דיו, ולספוג פגיעות של האויב. אוניות קטנות יותר, כמו הפריגטה והסלופ (Sloop) לא היו יכולות לעמוד בקו האש, ועברו לתפקידי סיור וליווי שיירות.
קיטור, פלדה ופגזים
שיאן של אוניות הקו היה בעת המלחמות הנפוליאוניות, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. ואולם, כבר בעשורים הראשונים של המאה החלו שינויים מרחיקי לכת לתת את אותותיהם באוניות המלחמה. ברבע השני של המאה החלו אוניות מלחמה להצטייד במנועי קיטור, תחילה כאמצעי עזר להנעה ולאחר מכן כאמצעי העיקרי והיחיד. במלחמת קרים, באמצע המאה, נעשה שימוש ראשון בפגזים, כלומר קליעים נפיצים. עד אז ירו האוניות קליעים מוצקים, שנועדו לגרום נזק על ידי מהירותם הרבה ומשקלם. פגז מכיל מטען מתפוצץ, הגורם נזק רב הרבה יותר. כאמצעי נגד לפגזים אלה הוחל בהוספת שריון לאוניות, והחלו להופיע אוניות מחופות שריון (Ironclad). הופעתן של אלו הפכה את אוניות הקו העשויות מעץ למיושנות. בתחילה נבנו אוניות מחופות שריון מעץ שצופה בברזל, אך תוך זמן קצר נבנו אוניות המלחמה מברזל בלבד, ולאחר מכן מפלדה; תהליכי ייצור הפלדה במחצית המאה ה-19 הפכו מתכת זו לזמינה וזולה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 נוצר סוג חדש של אוניית מלחמה, שנקרא אוניית מערכה. אוניות אלו החליפו את אוניות הקו. בנוסף, הוחלפו הפריגטות הבנויות מעץ בסיירות משוריינות. גם החימוש התחלף: התותחים הותקנו בצריחים מסתובבים, שאיפשרו לתותחים זוויות הגבהה שונות ואפשרות לירות בקשת רחבה, זאת לעומת שורות התותחים שהיו מסודרים בצידי אוניית הקו, שהיו מוגבלים מאוד בזווית ובקשת הירי. הצריחים והפגזים איפשרו להסתפק במספר קטן בהרבה של תותחים.
יחד עם התפתחות אוניות המערכה במהלך המאה, הופיע באותה תקופה נשק ימי חדש: הטורפדו. המצאת הטורפדו איפשרה בניית אוניות מלחמה זולות, קטנות ומהירות, אוניות הטורפדו, שהיו יכולות לשגר טילי טורפדו ולפגוע באוניות מלחמה גדולות מהן בהרבה. בשלב מסוים נדמה היה כי זהו פתרון חלופי לבניית ציים גדולים של אוניות מערכה, ואולם הציים הגדולים הגיבו בבניית סוג חדש של אוניית מלחמה, שנקרא "משחתת אוניות טורפדו" ומאוחר יותר פשוט משחתת.
דרדנוט וצוללות
שמאל|ממוזער|250px|אה"מ דרדנוט
תחילת המאה ה-20 הביאה עימה שלוש מהפכות טכנולוגיות משמעותיות בתחום אוניות המלחמה. השפעתה של אחת מהן - השקתה של דרדנוט - ניכרה מיד והסעירה את ציי המעצמות, אך שתי האחרות - הצוללת והמטוס - לא הובנו מיד. המהפכה הראשונה הייתה השקתה של אוניית המערכה הבריטית אה"מ דרדנוט ב-1906. "דרדנוט" הביאה עמה חידושים רבים בתחום החימוש, ההנעה, ומערכות בקרת האש; כאשר הושקה הייתה מהירה מכל אונייה אחרת ובעלת חימוש כבד מכל אונייה אחרת. עם השקתה הפכו כל האוניות שנבנו לפניה למיושנות; אוניות אלו כונו פרה-דרדנוט, והאוניות שנבנו לפי הסטנדרט החדש כונו "דרדנוט". כל ציי העולם החלו בייצור אוניות מערכה לפי הסטנדרט החדש, ונפתח מרוץ חימוש עולמי, בעיקר בין בריטניה לגרמניה, מרוץ חימוש שהסתיים רק במלחמת העולם הראשונה.
בנוסף לשינויים באוניות המערכה, נכנס לשירות סוג נוסף של אוניית מלחמה שנקרא סיירת מערכה. הדגש בסיירות אלה היה על מהירותן, על חשבון המיגון שלהן. הרעיון היה ליצור אונייה שתוכל להטביע כל אונייה חלשה ממנה, ולחמוק מכל אונייה חזקה ממנה. הרעיון עצמו נראה מבריק, אך תוצאות הקרבות במלחמה הוכיחו שסיירות המערכה היו פגיעות מאוד, וסבלו אבדות משמעותיות. לאחר המלחמה כמעט ולא נבנו עוד סיירות מערכה.
במקביל לאוניות הגדולות יותר, התפתחה הסיירת: לאחר בניית סיירות משוריינות הופיעו סיירות ממוגנות שהיו מהירות יותר ומוגנות יותר. בתחילת המאה החלו להופיע סיירות קלות, שמהירותן וזריזותן הועידו אותן לתפקידי סיור עבור הצי העיקרי.
שינויים אלה התרחשו במהירות רבה, ואוניות שהיו בשלב מסוים אוניות המלחמה המשוכללות ביותר התיישנו תוך כמה שנים. כל הציים עסקו ללא הרף בשיפור ובשינוי אוניות השטח שלהם, וציי המעצמות הגדולות (הצי המלכותי הבריטי, הצי הגרמני הקיסרי, צי ארצות הברית, הצי הקיסרי היפני, הצי הצרפתי, הצי האיטלקי והצי הרוסי הקיסרי, כמו גם ציים של מדינות דרום אמריקה) הצטיידו במספר רב ככל האפשר של אוניות מערכה וסיירות.
שמאל|ממוזער|250px|צוללת מניחת מוקשים גרמנית מסדרת UC-1, מלחמת העולם הראשונה
תשומת לב מועטת ניתנה לצוללות. הצוללות הראשונות שהיו מעשיות הופיעו בשלהי המאה ה-19, והחיבור בינם לבין טילי הטורפדו נעשה בתחילת המאה ה-20. הצוללות הראשונות היו עדיין איטיות ומסורבלות, ונתפסו ככלי שיט שיכולתם מועטה. ואולם, תוך כדי מלחמת העולם הראשונה הופיעו דגמים מתקדמים יותר ויותר. צי הצוללות של הצי הגרמני הקיסרי הטיל באמצעותן מצור ימי על בריטניה. ההתמודדות מול הצוללות הגרמניות הייתה קשה וממושכת, ורק לקראת סוף המלחמה הצליחו הבריטים למצוא את אמצעי הנגד המתאימים. כל הצדדים הבינו כעת היטב את כוחה של הצוללת.
חידוש טכנולוגי נוסף שהופיע במלחמת העולם הראשונה היה, כאמור, המטוס, וכבר בימיו הראשונים נבדקו אפשרויות שונות לשילובו בפעילות הצי. עוד לפני המלחמה, ב-1910, התבצעה הנחיתה הראשונה של מטוס על סיפון אוניית מלחמה, וב-1913 הפעיל הצי הצרפתי ספינה שהייתה נושאת מטוסי ים. בעת המצור על צ'ינגדאו בתחילת המלחמה הופעלו לראשונה מטוסים שהמריאו מאונייה למטרה צבאית. אלו היו נושאות המטוסים הראשונות. בשונה מן המקובל היום, הן נשאו בדרך כלל מטוסי ים, ולא מטוסים רגילים או כאלה שהותאמו לנחיתה והמראה מאוניות.
נושאות מטוסים, צוללות גרעיניות וטילים
שמאל|ממוזער|250px|נושאת המטוסים היפנית "היריו", 1939
אמנת וושינגטון שנחתמה ב-1922 בין חמש המעצמות הגדולות (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, איטליה ויפן) נועדה למנוע מרוץ חימוש ביניהן. כדי להשיג מטרה זו נקבעו מגבלות לבניית אוניות מערכה ונושאות מטוסים. פיתוח אוניות המערכה נעצר למעשה, אך פיתוח נושאות המטוסים המשיך, והחלה להיווצר נושאת המטוסים הייעודית, המטיסה מטוסים שפותחו במיוחד להמראה ולנחיתה על נושאת מטוסים. אמנת לונדון שנחתמה ב-1930 דנה גם בפיתוח סיירות, והגדירה סוג חדש של סיירת - סיירת כבדה.
מלחמת העולם השנייה סימנה את סופה של אוניית המערכה, ואת עלייתה של נושאת המטוסים. קרב טאראנטו והמתקפה על פרל הארבור הן דוגמאות בולטות להטבעת אוניות מערכה על ידי מטוסים שהמריאו מנושאת מטוסים. במהלך המלחמה הפכו נושאות המטוסים למרכזו של הצי, ואוניות המערכה נדחקו לתפקידי ליווי והפגזת חופים.
גם במלחמה זו תפסו הצוללות מקום מרכזי. מערכת הצוללות נמשכה לכל אורך המלחמה, והביאה עמה פיתוח אוניות ייעודיות ללוחמה נגד צוללות. דגמים חדשים של אוניות כונו בשמות שנעלמו עם אוניות המפרש: הסלופ, הקורבטה והפריגטה היו אוניות קטנות, שהותאמו במיוחד ללוחמה נגד צוללות ולליווי שיירות.
שמאל|ממוזער|250px|צוללת סובייטית מסדרת טיפון
המלחמה הקרה, שהתנהלה בין ארצות הברית ובעלות בריתה ולבין ברית המועצות ובעלות בריתה בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה הביאה גם היא לחידושים ימיים. נושאת המטוסים המשיכה לגדול, ועד היום מהווה את מרכזו של צי המלחמה. המעבר להנעה בכור גרעיני, בעיקר בצי ארצות הברית, העניק לנושאת המטוסים טווח בלתי מוגבל. נושאות המטוסים הגדולות ביותר נקראות "נושאות על" (Supercarrier), והן מן האוניות הגדולות ביותר שנבנו אי פעם.
הצוללות הפכו אף הן לאחד הכלים המרכזיים בארסנל של ציי המלחמה. שיטות חדישות להנעה שפותחו על ידי הצי הגרמני לקראת תום מלחמת העולם השנייה (למזלן של בעלות הברית לא הספיקו הגרמנים ליישם שיטות אלה לפני סוף המלחמה) אומצו על ידי שני הצדדים במלחמה הקרה, והפכו את הצוללות למהירות ושקטות יותר. הצוללות הפכו לכלי שיט בעלי חשיבות אסטרטגית כאשר עברו להנעה בעזרת כור גרעיני והותקנו עליהן טילים בליסטיים או טילי שיוט.
הופעתם של טילים שינתה גם את כלי השיט המסורתיים. לטיל נגד אוניות יש טווח גדול מזה של כל התותחים, דיוק הפגיעה של הטיל גדול לעין ערוך מפגזים הנורים מתותח, וניתן לשגר אותו מספינה קטנה יחסית. התקנת טילים על גבי האוניות ייתרה את הצורך באוניות הגדולות המסורתיות; בציי העולם נותרו סיירות בודדות, ואילו אוניות המערכה נעלמו כמעט לגמרי. האוניות הקטנות יותר - המשחתת והפריגטה - הן כיום האוניות העיקריות בציי העולם. אוניות אלה מצוידות בדרך כלל במגוון טילים, כנגד מטרות בים, באוויר ומתחת לים, וכן במערך מתוחכם ומורכב של אמצעי גילוי והנחיה אלקטרוניים, כמו גם בציוד לוחמה אלקטרונית משוכלל. אוניות אלה אינן נושאות שריון כבד, בדרך כלל, והן מהירות וזריזות בהרבה מקודמותיהן.
סוגי אוניות מלחמה
נושאת מטוסים
ממוזער|250px|ארבע נושאות מטוסים מציים שונים במשט משותף. מקדמת התמונה לאחוריה: נושאת המטוסים הספרדית "פרינסיפה דה אסטוריאס", אוניית הנחיתה האמריקאית וואספ, נושאת המטוסים האמריקאית פורסטאל, ונושאת המטוסים הבריטית אה"מ אינבינסיבל. ניתן להבחין בהבדלים בגודל בין האוניות
מטרתן של נושאות מטוסים היא לשמש בסיס צף למטוסים. על האונייה נמצאים כל המתקנים והאספקה הנדרשים לתחזוקת המטוסים, כמו דלק, תחמושת, ציוד ומתקנים לתיקון ותחזוקת המטוסים, וכדומה. באונייה גם אמצעים לשליטה, פיקוח ובקרת טיסה, ומערכות אלקטרוניות מתוחכמות נוספות.
ישנם סוגים שונים של נושאות מטוסים. ניתן לסווגן על פי ייעודן – לוחמה נגד צוללות, מבצעים אמפיביים (אוניות כאלה נושאות, לא רק מטוסי סיוע ומסוקים, אלא גם כלי שיט שיוכלו לבצע את הנחיתה ועוד), נושאות מסוקים, נושאות כטב"מים ונושאות מטוסים. סיווג אחר לאוניות אלה הוא על פי גודלן. בעת מלחמת העולם השנייה היו נושאות מטוסים לליווי שיירות, שהיו קטנות יחסית, כיום המשרע נע בין נושאות מטוסים קטנות יחסית, כמו אה"מ "אינבינסיבל" הבריטית, שאורכה 210 מטרים ובעלת הדחק של 22,000 טון או נושאת המטוסים הספרדית "פריניספה דה אסטוריאס", אונייה באורך 195 מטרים ובעלת הדחק של כ-16,000 טון, עד לנושאות על מסדרת "נימיץ" של צי ארצות הברית שאורכן 317 מטרים וההדחק שלהן הוא למעלה מ-100,000 טון. נושאות המטוסים הקלות יותר נושאות צוות שגודלו בין 750 ל-1,000 איש; בנושאות העל עולה מספר אנשי הצוות על 5,500 איש. הבדל אחר בסיווג נושאות המטוסים הוא בדרך ההמראה והנחיתה של המטוסים. בנושאות הגדולות ממריאים המטוסים בסיוע מעוט, ונוחתים בסיוע כבל עצירה. בנושאות אחרות ממריאים המטוסים אנכית, ונוחתים בעזרת כבל עצירה, או בנחיתה אנכית.
סיירת
סיירת הן כיום אוניות השטח הגדולות ביותר. רוב הציים מתבססים על אוניות קטנות יותר, כמו משחתות, ורק הציים הגדולים, צי ארצות הברית והצי הרוסי מפעילים סיירות. חימושן העיקרי של סיירות אלה הוא טילים ובהם טילי ים-ים. הסיירות מסדרת קירוב של הצי הרוסי הן אוניות השטח הגדולות ביותר כיום, ויש המסווגים אותן כסיירות מערכה. הצי של פרו הוא הצי האחרון המפעיל סיירת שחימושה העיקרי הוא תותחים.
משחתת
שמאל|ממוזער|250px|משחתת מסדרת ארלי בורק, צי ארצות הברית
המשחתת היא כיום כלי השיט העיקרי בציים הגדולים. המשחתת מצטיינת במהירותה ובזריזותה. המשחתות הראשונות, שהופיעו בסוף המאה ה-19 כמענה לאוניות הטורפדו, היו בעלות טווח קצר ויכולת מצומצמת לפעול במשימות ארוכות. המערכה נגד הצוללות במלחמת העולם הראשונה הדגישה את יתרונן של המשחתות, ועם השנים הוגדלו הטווח והיכולות. למרות השינויים הרבים, נותר תפקידה של המשחתת בעינו: ללוות כלי שיט גדולים יותר, שיירות או כוחות משימה ימיים, ולהגן עליהן. משחתות כיום מצוידות במגוון של אמצעים, כדי לגלות ולהשמיד מטרות באוויר, בים ומתחת לו. המשחתות גדלו מאוד במשך השנים, ומשחתת ממוצעת כיום גדולה מסיירת קלה מזמן מלחמת העולם השנייה.
פריגטה
המונח פריגטה נטבע עוד בתחילת העת החדשה, והתייחס אז לאוניות מלחמה קלות בעלות מפרש. בדרך כלל נשאו אוניות אלה תותחים בסיפון אחד בלבד, ולכן לא היו יכולות להיות חלק משדרת הקרב (ראו לעיל). תפקידן היה סיור וליווי שיירות. במלחמת העולם השנייה חודש המונח והוגדר לאוניות קטנות ממשחתת שנועדו ללוחמה נגד צוללות. כיום מהוות הפריגטות חלק חשוב של הציים הגדולים, והן נושאות טילים וחימוש ללוחמה נגד צוללות.
קורבטה
ממוזער|250px|הקורבטה אח"י אילת (סער 5)
גם המונח קורבטה התייחס בתקופת אוניות המפרש לאוניית מלחמה קטנה מפריגטה. המונח הוא צרפתי בעיקרו, ואילו הצי הבריטי קרא לאוניות כאלה סלופ מלחמתי (Sloop of War). המונח התחדש בתחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר היה צורך ליצור מענה מהיר וזול לאיום הצוללות; הקורבטה הייתה אוניית ליווי ללוחמה נגד צוללות, שהייתה קטנה ופשוטה מן הפריגטה. כיום מתייחס המונח לאוניית מלחמה קטנה מפריגטה אך גדולה מספינת טילים. כמו הפריגטה והמשחתת, הקורבטה חמושה בטילים ובאמצעים ללוחמה נגד צוללות ונגד מטוסים. אוניות סער 5 של חיל הים הישראלי מוגדרות קורבטות.
ספינת טילים
אוניות טילים הן למעשה תולדה של אוניות הטורפדו שהיו מקובלות עד שנות ה-60 של המאה ה-20. הן נושאות כמה טילים נגד אוניות, ומהוות פתרון זול לציים קטנים, המאפשר להם לפגוע באוניות גדולות בהרבה בעלות נמוכה יחסית. עם השנים הלכו אוניות אלה וגדלו, וכיום הן נושאות גם אמצעים נגד מטוסים ונגד צוללות.
ספינת סיור ובט"ש
ספינת סיור היא אונייה קטנה ומהירה שמשמשת לביטחון שוטף (בט"ש) ומטרתה לשמור על החופים והמים הטריטוריאליים שבקרבת החופים. תפקידיה כוללים שמירה על הגבולות, מניעת חדירת מחבלים וגורמים עוינים, מניעת הברחות, מניעת שוד ימי, הגנה על שדות דיג ואכיפת חוקי ההגירה. היא בדרך כלל חמושה בתותח אוטומטי מיוצב בקליבר 25–40 מ"מ ומספר מקלעים, ולעיתים גם באמצעים נוספים.
שולת מוקשים
מוקשים ימיים הם כלי נשק יעיל מאוד, ביחס עלות/תועלת של הפעלתם. בשתי מלחמות העולם וברבות מזירות העימות לאחריהן נעשה שימוש רב במוקשים ימיים, שגרם לנזק נרחב. כדי להתמודד עם איום זה מפעילים ציי העולם שולות מוקשים. אוניות אלו נבנות כך שיהיו פגיעות פחות למוקשים - גוף הספינה מעוצב כך שהחתימה שלו תהיה נמוכה, ונבנה מחומרים לא מתכתיים (כמו עץ או פיברגלאס). שולות מוקשים נושאות ציוד מיוחד לגילוי ולניטרול המוקשים, בדרכים מגוונות. סוג אחר של ספינה המתמודדת מול מוקשים ימיים היא ציידת מוקשים. ספינה זו תוקפת מוקשים יחידים, בעוד שולת מוקשים מטהרת שטח שלם.
צוללות
שמאל|ממוזער|250px|הצוללת אח"י דולפין
מלחמות העולם הראו את כוחה הרב של הצוללת, והמלחמה הקרה הוסיפה להן יכולות רבות, שהפכו אותן לנשק אסטרטגי של מעצמות העל. כוחה העיקרי של הצוללת הוא ביכולתה להיות בלתי נראית. לאורך השנים הושקע מאמץ רב בהפיכת הצוללת לשקטה ככל הניתן, ובציודה באמצעים שיסייעו לה לשהות מתחת למים זמן רב ולהיות רואה ולא נראית. חלק גדול מהצוללות מונעות בעזרת כור גרעיני, וכך יכולות להיות זמן רב מתחת למים ללא צורך בהיחשפות. צוללות אסטרטגיות נושאות טילים בליסטיים וטילי שיוט, אותם ניתן לשגר אל שטח האויב ללא התרעה ובהפתעה גמורה. בין שאר תפקידי הצוללות ניתן למנות ציד צוללות, כלומר תקיפת צוללות אחרות, וכן תקיפת אוניות סוחר ואוניות מלחמה של האויב - השימוש הקלאסי של הצוללות. חשאיותה של הצוללת הופכת אותה לכלי חשוב באיסוף מודיעין צבאי, בהחדרת מרגלים לשטח האויב, ועוד.
נחתות
הוא כלי שיט קטן (לרוב לא חמוש) שנועד לסייע לכוח פולש מהים ולקרב אותו לחוף. במלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב מאוד בנחתות, להנחתת כוחות יבשתיים מן הים. גם כיום נשמרת יכולת זו בציי העולם. במלחמת העולם נבנה מגוון רחב מאוד של נחתות, החל בכלי שיט קטנים שנשאו כמה עשרות חיילים, וכלה באוניות גדולות שהיו יכולות להתקרב אל החוף ולפרוק מהן נחתות קטנות יותר. נחתות היום יכולות להנחית בחוף טנק מערכה ואף כמה טנקים, וכן מספר רב של חיילים, ציוד ואספקה. מבצעי נחיתה מלווים בנושאות מטוסים ייחודיות, שיכולות לספק סיוע אווירי ממסוקים ומטוסים, וכן נושאות עימם נחתות וציוד נחיתה רב.
סירות וכלי שיט קטנים
בציי העולם קיים מגוון של סירות וכלי שיט קטנים. ביניהם יש למנות סירות גומי וסירות קטנות המיועדות לפעילות כוחות מיוחדים. סירות אלה מושקות מאוניות גדולות יותר, והן מהירות מאוד. לעיתים הן חמושות במקלעים וחימוש קל נוסף, ואף מצוידות במכ"ם. סוג נוסף הוא ספינת תותחים ספינה קטנה, המצוידת בתותח אחד או יותר, ולעיתים גם במקלעים וחימוש נגד צוללות. מטרתה בעיקר הגנת חופים וסיורי ביטחון שוטף.
אוניות עזר
שמאל|ממוזער|250px|ספינת עזר מתדלקת אוניית מלחמה בלב ים
ספינת עזר אמנם אינה אוניית מלחמה, אך היא חלק חשוב של הצי. אוניות עזר מסייעות לאוניות המלחמה להשלים מלאי של תחמושת, מזון, דלק ואספקה, כך שאוניות המלחמה לא יצטרכו לשוב לבסיסן ויוכלו להמשיך את הפעילות המבצעית ללא הפסקה. אוניות עזר מסוימות נועדו לתמוך באוניות מלחמה קטנות, במיוחד צוללות. אוניות עזר משמשות גם בתפקידי תובלה, במיוחד של כוחות לוחמים לזירת מלחמה. תפקיד נוסף של אוניות עזר הוא להוות מערך טכני תומך, וצוותיהן יכולים לתקן תקלות ונזקי קרב באוניות מלחמה. אוניות כאלה יכולות לחבור לאוניית מלחמה בלב ים, או לסייע בנמל. אוניות שנועדו למטרה זו כוללות למשל גוררות, מבדוק צף, ואוניות שעליהן ציוד טכני רב כמו עגורנים וכדומה. אוניות עזר יכולות לשאת ציוד שנועד לתחזוקת הנמל או לסיוע באתגרים פיזיים של הצי, כמו העמקת תעלות, תחזוקת נמלים, ועוד.
אוניות עזר מסוימות עוסקות בריגול: הן עשויות להוביל סוכנים לקראת חדירה לארצות אויב, או לעסוק במודיעין אותות או לוחמה אלקטרונית. בכמה מציי העולם ישנן אוניות מחקר, העוסקות במחקר ימי ובחינת טכנולוגיות חדשות.
גלריה
אוניות חלל וספינות חלל
השמות והסיווגים של אוניות המלחמה הושאלו גם לאוניות מלחמה בחלל, או בשמן הנפוץ והמקובל יותר: ספינת חלל. חלליות קרב נפוצות בעיקר בסרטי וסיפורי המדע הבדיוני. בעוד ספינות חלל קרביות קלות קיבלו
שמות הלקוחות מעולם מטוסי הקרב, כגון "interceptor" או "fighter" או "bomber" או "attack ship", אוניות חלל קרביות גדולות שאלו את שמותיהן מעולם הלחימה הימית: פריגטה, משחתת-כוכבים, סיירת ועוד. כדי להבדיל בין ספינה ימית לספינת חלל, מוסיפים לעיתים את הקידומת "space" או "star" לשם החללי. למשל: Star Destroyer.
קישורים חיצוניים
Worldwarships.com, פירוט על אוניות מלחמה בציים בכל העולם
Warship, סדרה של רשת PBS על כמה סוגים של אוניות מלחמה
ספר Flottes de combat על ציי העולם
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
* | 2024-09-16T09:41:19 |
ציצרו | REDIRECTמרקוס טוליוס קיקרו | 2004-04-28T22:07:17 |
רוטרדם | שמאל|ממוזער|250px|ב-14 במאי 1940, בעקבות הפצצה קשה של הלופטוואפה על רוטרדם ואיום להפציץ ערים הולנדיות אחרות, נכנעה הולנד לגרמניה הנאצית. בהפצצה נהרס מרכז העיר בשטח של 2.6 קמ"ר כמעט לחלוטין, 900 מתושביה נהרגו ו-85,000 איש נותרו ללא קורת גג. בכל שנה, ביום ההפצצה, מוארים שמי העיר בזרקורים לזכר האירוע.
רוטרדם (בהולנדית: Rotterdam, ) היא עיר נמל בהולנד, השנייה בגודלה במדינה אחרי אמסטרדם הבירה. הנמל בעיר הוא הגדול באירופה, השני בגודלו בעולם (אחרי סינגפור) ואחד הפעילים בעולם כיום. עד 2004 היה גם הפעיל ביותר בעולם. העיר שוכנת על נהר המז החדש (קטע נהר שזורמים בו מים מהמז ומהריין) שהמשכו בתעלה החדשה, והוא מוביל לים הצפוני. בעיר מתגוררים קרוב ל-650,000 בני אדם.
שכונות
רוטרדם מחולקת ל-14 מחוזות כששני מחוזות נמצאים הרחק מהעיר (מעל 10 קילומטר) ולא קשורים פיזית אליה.
מבין 12 המחוזות האחרים בתחום המוניצפלי של רוטרדם החלוקה היא כדקלמן:
מערב רוטרדם - מחוז דלפסהאוון -שכונות:
דלפסהאוון (שכונה וגם מחוז) - פירוש: "הנמל של דלפט" (על שם העיר הקרובה לרוטרדם),מתאפיינת בבתים ציורים עתיקים ובנהר פסטורלי העובר בה.
שפאנגן - שכונת מהגרים שמתאפיינת בפשיעה יחסית גבוהה במונחים של הולנד ובמעמד סוציו אקונומי נמוך.
שכונות "המערב החדש", "מידלאנד", "המערב הישן" - שלוש השכונות הללו גובלות אחת בשנייה ומהוות רצף אורבני אחיד שאותו חוצה רחוב "ניו ביננווך" - "הדרך הפנימית החדשה" שממשיך את רחוב "אאודה ביננווך" שמגיע ממרכז העיר,
רחובות חשובים אחרים שחוצים את שלוש השכונות הם "מטנרסלאן" ו"מידלאנדפליין" השוקקים.
ניתן למצוא ברחובות המרכזיים בתי קפה, סופרמרקטים שונים, מספרות, קופי שופס ומסעדות מהגרים שונות מכל רחבי העולם.
שכונת מידלאנד נמצאת בין המערב החדש לישן, ה"מערב הישן" גובל במרכז רוטרדם ברובע "קול".
מרכז רוטרדם ("COOL") - האזור היקר ביותר של העיר, מתאפיין בבניינים מודרניים, במדרחוב "ליינבאן" המפורסם, בית העירייה של רוטרדם, תחנת הרכבת החדשה (2014) קולנוע ורחובות מפורסמים אחרים כמו "ויטה דה ויט", שידוע במסעדות וחיי הלילה שבו.
במרכז רוטרדם נמצאת גם שכונת ה"מערב הישן" שיושבת על התפר בין מערב רוטרדם למרכזה, כמו כן, יש לציין עוד 2 שכונות שנמצאות בדרום ושייכות למרכז רוטרדם ובהם מצוי מגדל התצפית המפורסם של רוטרדם והפארק סביבו.
במרכז רוטרדם מצויים גם מבנים כמו בית החולים "ארסמוס", "בתי הקובייה" המפורסמים ו"מלון מריוט".
רחובות חשובים שניתן למנות הם רחוב "בלאק" ורחוב "ויינה" הראשיים.
מזרח רוטרדם
קרלינגן - אזור מגורים יוקרתי וקרוב לאונברסיטת ארסמוס.
דרום רוטרדם
בין רוטרדם לדרום רוטרדם מפריד נהר שמפריע לרצף האורבני של העיר, ישנה אוטוסטרדה וגשר שמחברים את הדרום לשאר העיר אך הפער שנוצר בין הדרום "העני" לשאר רוטרדם עדיין גדול.
הפער מודגש בפערי המחירים של הדירות, במעמד הסוציו אקונומי הנמוך יחסית ובהזנחה.
בדרום רוטרדם מצויות השכונות "צ'רלויס", "פיינורד" (שהוא גם רובע), "זאודפליין" ועוד.
נקודות ציון חשובות בדרום רוטרדם הן האצטדיון של קבוצת הכדורגל פיינורד, הקניון הגדול ביותר בהולנד "זאודפליין" ועוד.
היסטוריה
במהלך מלחמת העולם השנייה, הופצצו מרכז העיר והנמל . צבא גרמניה הנאצית פלש להולנד ב-10 במאי 1940, במטרה לכבוש את המדינה ביום אחד בלבד. התנגדות קשה מצד ההולנדים מנעה זאת, אך צבא הולנד נאלץ להיכנע ב-14 במאי 1940, בעקבות הפצצה גרמנית קשה על רוטרדם, ואיום להפציץ ערים הולנדיות אחרות. בהפצצות נהרס מרכז רוטרדם כמעט לגמרי, 900 מתושבי העיר נהרגו, ו-80,000 תושבים נותרו ללא קורת גג.
לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר בשנות החמישים והשישים, נבנה מחדש מרכז העיר, מה שנתן לעיר חזות מודרנית, בשונה משאר הערים ההולנדיות, להן חזות מסורתית וארכיטקטורה עתיקה. אזורים אחדים הושארו ריקים לפיתוח עתידי ובמהלך השנים נבנו בהם גורדי שחקים.
היסטוריה יהודית
היהודים הראשונים שהגיעו לרוטרדם בערך ב-1610, היו קהילה קטנה של יהודים ספרדים ופורטוגזים. הם באו מאנטוורפן לאחר שקיבלו רשות מהרוב המקומי של רוטרדם להתיישב שם, רשות זו הייתה נחוצה מפני שהיה צורך לדאוג לעניי המקום שעל פי החוק היו בטיפול הכנסיות והיהודים לא היו חברים בקהילות של הכנסיות. ועוד לא היה מוסד שיטפל ביהודים עניים כי הם היו היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר. מועצת העיר בחנה האם אפשר לצפות שהתושבים החדשים יהיו עצמאיים מבחינה כספית. במקרה או שלא במקרה היהודים הרוטרדמיים הראשונים היו יהודים ספרדיים עשירים. במשא ומתן לקראת בואם לעיר הם גם קיבלו אוטונומיה דתית ורשות לבנות בית כנסת אחרי שתהיינה 30 משפחות בעיר. בראש הקהילה מונו שני נציגים שלהם הייתה הסמכות להרשות או לאסור כניסת יהודים נוספים. היהודים הפורטוגזים עזבו את אנטוורפן שבה היה משבר כלכלי מאז הסגר השיט על נהר סכלדה [Schelde] ב-1585 על ידי ההולנדים במלחמתם המסחרית נגד ספרד. ב-1612 נלקח רישיון המגורים בעיר רוטרדם מכמה עשרות יהודים שעברו לאמסטרדם, אך כמה משפחות נותרו בעיר. ב-1621 יש רישום על נישואים בין 2 יהודים רוטרדמיים, קספר פרננדז וואגה [Caspar Fernandes Vega] ופיליפה לופס [Philipa Lopes ].
ב-1647 מבקשת קבוצה חדשה של יהודים רשות להתיישב ברוטרדם, ביניהם האנוסים גיל לופז דה פינטו [Gil Lopes de Pinto] וורודריקה אלוורז דה פינטו [Rodrique Alvares de Pinto] שמיד עם בואם שבים ליהדות ומביאים לשם כך את הרב פרדו [Pardo] מאמסטרדם. יחד עם בניהם הם נימולים ונקראים מאז אברהם דה פינטו (גיל) ודוד דה פינטו. דוד חלה ונפטר ב־1649. אברהם שהיה התושב עשיר ביותר של רוטרדם שאף להקים ברוטרדם קהילה יהודית ראויה לשמה והקים בבית מגוריו, באזור מכובד של העיר ליד נמל היין [Wijnhaven] ישיבה בשם ישיבת דה לוס פינטוס [Jesiba De Los Pintos]. שבה למדו תריסר בחורים עניים ומחוננים תלמוד. בראש הישיבה עמד הרב ישעיהו פרדו [Josiau Pardo]. לאחר מות המייסד ב-1669, הועברה הישיבה על פי צוואתו לאמסטרדם. ב-1650 הגיעו גם אשכנזים מפולין ויוצאי גרמניה. ב-1657 נדחית בקשתם של איזק ומישיל לימנס [Isaac & Michiel Lemans ] להתקבל כחברים בגילדת מוכרי הספרים. בתחילת שנות השישים של המאה -17 היו כבר מספיק יהודים יוצאי גרמניה שיעלו להתארגן כקהילה, בשנות השבעים של המאה ה-17 יש להם רב, בית כנסת ובית קברות. הרב האשכנזי הראשון היה יהודה לייב בן שלמה [Jehuda Leib ben Sjelomo] שמונה לרב ב-1674 וכהן בה בערך עד 1700.
עד להפצצת והרס מרכז העיר על ידי הגרמנים גרו שם ברחוב האלמארס [Helmersstraat] וברחוב עמאן [Ammanstraat ] רוב היהודים הפרולטאריים .90% מיהודי רוטרדם השתייכו לשכבה זו.לפני המלחמה נהגו לעשות לערוך ברוטרדם את 'תחרות הרחוב המקושט ביותר' ליום המלכה וילהלמינה [ Koningin Wilhelmina] [31 באוגוסט], רחוב האלמארס זכה בפרס באופן קבוע והיה ידוע בקישוטים המיוחדים תערובת של סמלים יהודיים, מגן דוד וסמלי נאמנות לבית המלוכה ההולנדי.
יהודי רוטרדם בשואה
לפני מלחמת העולם השנייה גרו ברוטרדם 12.000 יהודים. מתוך 8000 יהודים שגורשו למחנות רק מעטים שבו. כ-1400 ניצלו בעיקר על ידי הסתתרות. בהפצצה הגרמנית הגדולה במאי 1940, נפגעו הרבה בתים של יהודים שגרו באזור העתיק.
הנאצים התחילו לגרש את היהודים ב-30 ביולי 1942. 2000 יהודים קיבלו כמה ימים קודם לכן הודעה שעליהם 'להתיצב לעבודה' במחנות משטרתיים בגרמניה[ Politietoezichtstaande Werkveruiming ] 1120 התייצבו עם אריזות בגדים במחסן 24 [Loods] סימן שרבים הסתתרו או ברחו. לצו הגיוס השני התייצבו 800 ולשלישי רק 520. בספטמבר 1942, גרשו הגרמנים טרנספורט נוסף שכללו בו יהודים מרוטרדם, שהגיעו מגרמניה וממזרח אירופה. ב-8 באוקטובר גרשו יהודים בני 60 עד למחנה המעבר וסטרבורק ומשם נשלחו למחנות ההשמדה. שבוע אחרי זה נשלחו כל הנשים והילדים של אנשי המשלוח הקודם. בסוף אוקטובר 1942 התחילו הנאצים לאסוף אנשים מהבתים ב-26 בפברואר 1943 רוקנו את בית היתומים, בית האבות ובית החולים היהודי. סך הכל 269 אנשים זקנים, חולים ותינוקות. ב-22 אפריל 1943 צריכים היו עשרות היהודים האחרונים לצאת מדרום הולנד ביניהם ה'מועצה המייעצת היהודית' [Joodse Raad] של רוטרדם שנשלחה לפוכט.
תיירות
לרוטרדם מספר מוקדי משיכה תיירותיים, ביניהם הארכיטקטורה הייחודית בכל אזורי העיר;
שיט בנמל רוטרדם;
גשר ארסמוס על נהר המז החדש - מלבד המבנה המרשים, תלוי בינו לבין הגדה פסל סביבתי הנקרא בפי תושבי רוטרדם "חבל הכביסה";
גשר "דה הף" (De Hef, המעלית, רשמית: "גשר קונינגסהאבן") מעל נהר קונינגסהאבן. הגשר פעל בשנים 1927 עד 1993 כחלק ממסילת הרכבת, והוא מוכר בזכות החלק המרכזי שלו שעולה באופן אופקי כדי לאפשר לכלי שיט לעבור תחתיו. היה הראשון מסוגו במערב אירופה;
מגדל אירו;
כנסיית לאורנס;
האנדרטה למלחמה, ליד הנהר;
בניין הקונצרטים "דולן" (Doelen);
אצטדיון פיינורד, "דה קויפ" (De Kuip);
גן חיות "בליידורפ" (Blijdorp);
וכן מרכז העיר ורחובות הקניות "ליינבאן" ו"קוֹוְלסינגל".
מוקד משיכה נוסף הוא הפסל "רוטרדם ההרוסה" של הפסל אוסיפ זאדקין. הפסל מנציח את ההפצצה הקטלנית של חיל האוויר הגרמני במאי 1940.
רוטרדם נבחרה לארח את אירוויזיון 2020 אך הוא בוטל בעקבות מגפת הקורונה שפרצה במהלך ההכנות. בחודש מאי 2021 נערכה בעיר תחרות אירוויזיון 2021.
מוסדות חינוך ותרבות
בעיר ממוקמת אוניברסיטת ארסמוס.
ראו גם
התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם
שואת יהודי הולנד
אוסיפ זאדקין
יודסה ראד
מועדון הכדורגל פיינורד
קישורים חיצוניים
אמנון דירקטור, הגשר הצהוב של רוטרדם, במגזין שפת רחוב, 15 בנובמבר 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:הולנד: ערים
קטגוריה:הולנד: ערי נמל
קטגוריה:דרום הולנד | 2024-05-26T16:03:05 |
קומנדו ימי | שמאל|ממוזער|250px|כוח של הקומנדו הימי הצרפתי מתרגל השתלטות על כלי שיט
יחידת קומנדו ימי היא יחידה צבאית של כוחות מיוחדים, שפעולותיה נעשות בעיקר במרחב הימי, כנגד נמלים, כלי שיט ומטרות אויב אחרות, וכן במשימות יבשתיות שבהן ההגעה אל היעד נעשית בדרך כלל דרך הים. אנשי היחידה מכונים לעיתים אנשי הצפרדע (Frogman) או לוחמי הצפרדע.
אלא כי, לעיתים רבות אותן יחידות קומנדו ימי אינן מגיעות ומבצעות רק דרך הים, אלא בכל צורות הלחימה.
מבצעי הקומנדו הימי כוללים לעיתים קרובות פעילויות משולבות של צלילה, צניחה ואחרות.
היסטוריה
בעת העתיקה
בזמנים העתיקים של רומא ויוון, ישנם תיאורים של גברים שעסקו בשחייה או בצלילה לצורכי קרב, ולעיתים עשו שימוש בגבעול חלול או בעצם ארוכה לשם נשימה תת-ימית. אריסטו מתאר שימוש בשנורקל בתקופת המאה ה-4 לפנה"ס.Aristotle, On the Parts of Animals, ii, 16, transl. by W.Ogle, London, 1882, p. 51:
"Just then as divers are sometimes provided with instruments for respiration, through which they can draw air from above the water, and thus may remain for a long time under the sea, so also have elephants been furnished by nature with their lengthened nostril, and, whenever they have to traverse the water, they lift this up above the surface and breathe through it." העדויות הראשונות לשימוש בלוחמי צלילה מופיעות ב"תולדות המלחמה הפלופונסית" מאת תוקידידס. המקרה הראשון מתואר בשנת 425 לפנה"ס, כאשר הצי האתונאי צר על הספרטנים באי ספקטריה במהלך הקרב על ספקטריה. הספרטנים הצליחו לקבל אספקה מהיבשת באמצעות שחיינים שגררו שקי אספקה מתחת לפני המים. באירוע נוסף, בשנת 415 לפנה"ס, האתונאים השתמשו בלוחמי צלילה בנמל סירקוזה שבסיציליה. הסירקוזים הציבו עמודי עץ אנכיים בקרקעית הים סביב הנמל, כדי למנוע מהטרירמות האתונאיות להיכנס. העמודים היו שקועים ולא נראו מעל פני הים. האתונאים השתמשו באמצעים שונים כדי לנסר את המכשולים, לרבות צוללנים עם מסורים.Thukydides, History of the Peloponnesian War, edition Ambrosio Firmin Didot, Paris, 1842, book 4, 26, and b. 7, 25. In Greek and Latin. משערים שהניסור התת-ימי דרש שימוש בשנורקלים לנשימה ומשקולות צלילה לשמירה על יציבות הצוללים.Pierros D. Nick, The tactics of the enemies in the sea warfare during the Peloponnesian War. 1st Pan-Corinthian Congress, Corinth, Greece, 2008. In Greek. N. Pierros is a Civil Engineer and author of historical essays.
בכתביו של אל-מקריזי, נטען שכוחות הצי של החליפות הפאטימית, בקרב מול כוחות ביזנטיים מול חופי מסינה המכונה , השתמשו בטקטיקה הדומה לזו של הקומנדו הימי המודרני. לפי היינץ האלם, שחקר ותירגם את כתביו של אל-מקריזי ושל היסטוריונים מוסלמים בני התקופה, הלוחמים הפאטימים היו צוללים לעבר ספינות האויב, קושרים חבלים לחרטומן, ולאחר מכן היו מגלגלים כדים המכילים אש יוונית לאורך החבל אל עבר ספינת האויב, ושוברים אותם על עמוד ההגה שלה. הטקטיקה הזו, ככל הנראה, הובילה להטבעתן של ספינות ביזנטיות רבות, והקרב הסתיים בניצחון פאטימי גדול. על פי היסטוריונים ערביים, אלף שבויים נלקחו, בהם האדמירל הביזנטי ניקטס וקציניו הבכירים, וכן חרב הודית שנשאה כיתוב המצביע על כך שבעבר הייתה שייכת למוחמד.
לוחמה מודרנית
הכינוי "לוחם צפרדע" הופיע לראשונה כשם הבמה "הצפרדע חסר הפחד" של פול בויטון, שבשנות ה-1870 שבר שיאים בשחייה למרחקים ארוכים כדי להדגים חליפת גומי חדשה בעלת מכסה מתנפח. לוחמי הקומנדו הימי המודרניים הראשונים היו לוחמי הקומנדו הימי האיטלקי ביחידת השייטת העשירית בפיקודו של יוניו ולריו בורגזה שהוקמה ב-1938 ויצא לפעולה הראשונה ב-1940 במהלך מלחמת העולם השנייה. לוחמים אלה כונו תחילה "Uomini Gamma" בשל השתייכותם ליחידת סוד מיוחדת בשם "Gruppo Gamma", שנקראה כך על שם חליפת גומי מיוחדת של חברת פירלי שכונתה מוטה גמא. מאוחר יותר כונו "אומיני רנה" (אנשי צפרדע) בשל סגנון השחייה הדומה לזה של צפרדעים, או משום שהסנפירים שלהם דמו לכפות רגלי צפרדע.Manuale Federale di Immersione - author Duilio Marcante לזכות יחידה זו נזקפים חידושים טכנולוגים רבים, כגון מוקשים ימיים, סירות נפץ ורכבים לתובלת צוללים (טורפדו מאויש). פעילויות היחידה במלחמה היו מוצלחות, וכללו הטבעתן של 31 ספינות בתפוסה כוללת של 256,352 טון.
בראשית הקמת החוליה לחבלה ימית בארץ בתקופת המנדט במסגרת הפלי"ם, סייעו יוצאי "השייטת הקלה העשירית" לאימון הלוחמים, בהם מרדכי "מוקה" לימון.
הקומנדו הימי בישראל
ממוזער|250px|לוחמי שייטת 13 - הקומנדו הימי של צה"ל.
יחידת הקומנדו הימי של חיל הים הישראלי היא שייטת 13, הנחשבת לאחת הטובות בעולם מסוגה. יחידות מיוחדות ישראליות נוספות הקשורות לים: יחידת סנפיר (יב"ן), יחידה למשימות תת-מימיות (ילת"מ) ויהל"ם של חיל ההנדסה הישראלי.
ראו גם
יחידת הקומנדו הימי של חיל הים הרוסי
כוחות מיוחדים
אריות הים
לקריאה נוספת
יוניו ולריו בורגזה, שדי הים, הוצאת מערכות, 1970.
מייק אלדר, שייטת 13, ספרית מעריב.
קישורים חיצוניים
כך חולץ ריצ´רד פיליפס
הערות שוליים
*
קומנדו ימי
קומנדו ימי
קטגוריה:איטליה: המצאות
קטגוריה:עיסוקים קרביים | 2024-09-30T11:26:45 |
דרקון | ממוזער|פסל של דרקון יורק אש
דרקון הוא יצור מיתי בעל מאפיינים של זוחל ענק. זהו אחד מהיצורים הנפוצים ביותר במיתולוגיות של עמים שונים. תכונותיו הפיזיות ויכולותיו העל-טבעיות תוארו באופנים שונים ומגוונים, ובתרבויות שונות התפתחו מיתוסים נפרדים לגביו.
היצורים מהם נלקחו הדרקונים הם רבים ושונים, ואפשר לכלול בהם נחשים שונים (בייחוד קוברות יורקות), תנינים, עטלפים (בעיקר בגלל הכנפיים), לטאות ענק, ובעידן המודרני גם דינוזאורים ופטרוזאורים נכחדים. נראה שמאובניהם הענקים של דינוזאורים ופטרוזאורים בעלי מאפייני זוחלים הם מקור ההשראה לדרקונים ענקיים בעלי שיניים חדות וכנפי עור.
ישנם כמה זוחלים ובעלי חיים נוספים המכונים "דרקונים", בהם: לטאת הענק דרקון קומודו, משפחת החרדוניים המכונה "לטאות דרקון" (ביניהם דרקון מים, דרקון מצליף, המולך הקוצני המכונה "דרקון קוצני" והלטאה הדואה דרקון מעופף), סוסון האצה וסוסון עשב המכונים "דרקון ים עלי/עשבי", "דגי הדרקון" (בני הסדרה סטומיי תהומות ודרקוניים), הדג פגסוס דרקוני (Eurypegasus draconis) והחילזון הימי הדרקון הכחול. השפיריות מכונות גם "זבובי דרקון", בנוסף לעצי הדרקון (Dracaena).
לדרקונים יש מקום חשוב בהרלדיקה, הם מופיעים בדגלים ובסמלים רבים באירופה. בנוסף, דרקונים תופסים מקום חשוב בספרות הפנטזיה, במשחקי מחשב ובמשחקי לוח כמו מבוכים ודרקונים. לדרקונים בספרות הפנטזיה והאגדות מייחסים תכונות שונות, כגון חוכמה, אגרסיביות, אצילות ועוד. מאפייני הדרקונים משתנים בין מיתולוגיות שונות ובין יצירות ספרותיות שונות.
הדרקון בתרבויות שונות
דרקון כמפלצת כאוס, המייצגת את התוהו-ובוהו הבראשיתי
הדרקון כמפלצת הרסנית שמייצגת את התוהו-ובוהו הבראשיתי, הרשע והאופל הוא מוטיב נפוץ בדתות רבות, החל מדתות המזרח הקדום, בו ניתן לפגוש יצורים דוגמת תיאמת מהמיתולוגיה הבבלית והלווייתן מהמיתולוגיות השמיות, דרך התרבויות ההודו-אירופיות הקדומות, שם המיתוס התבסס יותר, ועד לתרבויות יותר "חדשות" דוגמת הנצרות. במחקר, מפלצות כאלו נקראות "מפלצות כאוס", והמוטיב בו מפלצת הכאוס נאבקת בדמות (שעשויה להיות אנושית או אלוהית) המייצגת את הטוב בעולם נקרא "Chaoskampf", מונח שנטבע על ידי החוקר הגרמני הרמן גונקל.
אף על פי שהמוטיב הזה נפוץ בעיקר בתרבויות אירופיות, ניתן להרחיק אפילו עד תרבות השינטו מיפן שם מסופר סיפור המאבק בין אל הים והסערות סוסאנו לבין דרקון מרובה ראשים בשם אורוצ'י.
הדרקון בתרבות המערבית
במזרח הקרוב
ממוזער|תחריט מאת גוסטב דורה משנת 1865, בו אלוהים משמיד את הלווייתן שנחשב לדרקון.
המיתולוגיות הבבלית והשומרית משופעות במפלצות דמויות דרקון. בתור דוגמה ניתן להביא את סיפור הבריאה הבבלי, העוסק בקרב בין האל מרדוך לדרקון ממן נקבה, שלה תשעה (או חמישה) ראשים בשם תיאמת.
במיתולוגיה הכנענית קיימים הלויתן והתנין (השונה מהתנין המודרני), במקביל לאלה המופיעים במקרא, בכינויים מקבילים ("לויתן נחש ברח, לויתן נחש עקלתון").
בתרבות היהודית ההלכה מודעת להקשרים האליליים בהם מופיע הדרקון, ולכן מי שמוצא כלי שמצויר עליו דרקון אסור לו להשתמש בכלי מחשש של איסור עבודה זרה. על תבליט מנורת המקדש בשער טיטוס שברומא מופיעים דרקונים, אך כפי הנראה, הללו נוספו בידי הרומאים ולא הופיעו במנורה המקורית.
יש המזהים את הדרקון עם הלווייתן שמופיע בספר ישעיהו ואיוב ובתלמוד פעמים רבות. בנוסף, המרדכי מפרש כי הדרקון הנזכר במשנה הוא "נחש בריח בשמים, ושמו תלי הגדול ומושל במזלות"מרדכי, מסכת עבודה זרה, דף מג:. גם בספר יצירה מופיע יצור בשם "תלי", וספר הכוזרי מפרש שהוא
בהקשר אחר בתלמוד הבבלי, מוזכרת המילה "דרקון" אבל במשמעות של נחש. לדוגמה (קטע מאגדות החורבן במסכת גיטין נ"ו עמוד ב'):
באירופה
ממוזער|קדמוס קוטל את הדרקון, ציור על כד, אובויה, אמצע המאה ה־6 לפנה"ס
אזכורים ראשונים לדרקונים בתרבות המערב ניתן למצוא במיתולוגיה היוונית. הדרקון במיתולוגיה היוונית היה מפלצת לטאית איומה, אשר שמרה על מקומות קדושים או קסומים כגון עץ תפוחי הזהב של ההספריאדות או גיזת הזהב. הדרקון לא תואר כמפלצת נושפת אש, ולא ניחן בכוח הדיבור או בתבונה יתרה.
לחלקי גופו של הדרקון יוחסו תכונות מיוחדות: בסיפור האודיסיאה של הומרוס, מתוארת זריעה של שיני דרקון בשדה, בדומה לחיטה, כאשר מכל שן שנזרעה מזנק לוחם שש-לקרב. לדמו של הדרקון יוחסה יכולת להעניק הבנה ושליטה בשפות כל בעלי החיים.
קדמוס הפיניקי, בהגיעו לבויוטיה, נלחם בדרקון המקודש לארס לאחר שהדרקון הרג את חבריו, הרג אותו, ובעצת אתנה זרע את שיניו; משיניים אלה צמחו הלוחמים האגדיים ספרטויאובידיוס, מטמורפוזות, ספר 3 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית).פסאודו־אפולודורוס, ביבליותקה, 3.4.1–3.4.2היגינוס , Fabulae, 178 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)
הדים למוטיבים מיתולוגיים אלו ניתן למצוא במיתולוגיה הנורדית. הדרקון מתואר כיצור צמא דם וחמדן, הדורש שכר מעבר מעוברי אורח וספינות חולפות. במיתולוגיה זו הדרקון כבר ניחן בכוח דיבור, אך עדיין אינו מתואר כנושף להבות.
במיתולוגיה הסלאבית אחת מדמויות הפולקלור הידועות הוא הדרקון זמיי גוריניץ', שפירוש שמו הוא נחש בן-הר. דרקון הזה הוא יצור מעופף ענק דמוי לטאה, בעל כנפיים ושלושה ראשים הנושפים אש.
בימי הביניים המוקדמים התגבשה באירופה התמונה המוכרת של הדרקון ה"קלאסי". הדרקון, בהיותו מפלצת, הפך לכזה הקשור עם כוחות הרשע ועם השטן, ותואר בתור יצור מרושע, נבון ורושף להבות וצמחו הסיפורים על נסיכים ואבירים המצילים עלמות במצוקה שנחטפו על ידי דרקון. גם שמו של הרוזן דרקולה נגזר מדרקון.
ב"זיגפריד", מאת ריכרד וגנר, מופיע הענק פאפנר לאחר שהפך לדרקון, ונהרג בידי הגיבור.
בהתאם לדוקטרינה הקתולית של הטלת אימה מפני חטא, הדרקון שימש ככלי להענשת כופרים, הנשלח מהגיהנום. ציורים מימי הביניים תיארו את לועו של הדרקון כשער לגיהנום שבו החוטאים מתבשלים בכבשן.
בשל טבעו הדמוני, שאינו סובל תום, ייחסו לדרקון נטייה להעדפת בתולות וילדים בתור מזון.
דרקון כזה תואר כלטאה אדירה בעלת שש גפיים (ארבע רגליים וזוג כנפיים), אשר לראשה זוג קרניים ומפיה בוקעים להבות ועשן.ממוזער|גאורגיוס הקדוש קוטל את הדרקון|ימיןסיפור הדרקון המוקדם ביותר במיתולוגיה הנוצרית הוא סיפורו של גאורגיוס הקדוש, שבו מציל הקדוש בתולה ממפלצת המתוארת כדרקון, אך מתאימה יותר למיתוס הבסיליסק. מפלצת זו הטילה את חיתתה על תושבי השפלה בארץ ישראל הקדומה, ותוארה כיצור דמוי לטאה גדולה, בעל שתי רגליים ושתי כנפיים, אשר מראו כה מבעית עד שכל הרואה אותו מת. באחת הגרסאות לסיפור, הקדוש הביט במפלצת בעקיפין בעזרת מגינו והרג אותה ברומח (בדומה לפרסאוס והמדוזה). בגרסה אחרת, הקדוש הראה למפלצת את דמותה במראה והיא מתה מיד. לכבוד הקדוש הוקמה כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, בעיר לוד.
הדרקון בתרבות המזרח הרחוק
ממוזער|איור של דרקונים יפנים.
בניגוד לדמותו המאיימת במיתולוגיה המערבית, הדרקון זכה ליחס חיובי בהרבה במזרח הרחוק. הדרקון בתרבות המיסטית אומר כוח, שלמות, חוכמה וידע. חלק גדול מהדתות והמנהגים הקדומים במזרח ייחסו את הדרקונים לפנתיאון שכונה "המועצה השמימית". במסגרת פנתיאון זה, הדרקונים נתפסו בתור מעין רוחות טבע, אשר אחראיות לתופעות כגון סופות, גשמי ברכה, רעידות אדמה ואפילו הבשלת יבולים.
הדרקון המזרחי תואר לרוב כיצור לטאי בעל גוף ארוך ונחשי, ללא גפיים או עם זוג רגליים קטנות, ללא כנפיים, ועם גדילים דמויי שפם בקצה חרטומו.
היחס לדרקון היה סגידה מעורבת בפחד והערצה. לכל דרקון יוחס תחום אחריות והוקם מזבח, כאשר בהתאם לצורך הקריבו לו קורבנות כגון פרחים, קטורת ולעיתים חפצי אומנות. הדרקון נחשב סמל מביא מזל, ולכן הוא מופיע על פריטים רבים מתקופות קדומות במזרח.
אומני פנג-שואי טוענים כי יש ביכולתם לגלות דרקונים קבורים, וכי אין זה דבר חכם לבנות בית על זנבו של אחד מהם.
דרקון סיני
ממוזער|צועדים בעלי תחפושת דרקון סיני בתהלוכה בבלגיה.
הדרקון הסיני הוא יצור אגדי המופיע במסורת הסינית, ומשמש בה כסמל מבשר טובות. הוא מהווה את התגלמות היאנג, ומקושר עם מזג האוויר והמים בתור מביא הגשם.
במערב נתפס הדרקון הסיני כסמל המייצג את סין, אך שימוש זה גם ברפובליקה העממית של סין וגם ברפובליקה הסינית בטאיוואן הוא נדיר ביותר.
סוגי דרקונים
דרקונים בתרבויות אסיאתיותדרקון סינילוּנְג
80pxהדרקון הסיני הוא יצור מיסטי שמופיע גם בתרבויות אסיאתיות אחרות, ונקרא גם דרקון מזרחי. הוא מתואר כיצור ארוך דמוי-נחש, בעל 4 טפרים. יצור זה נחשב כסמל רב עוצמה המבשר טובות בפולקלור ובאומנות הסינית.דרקון
הודינאגהדרקון מפותל המשותף לכל התרבויות שהושפעו מההינדואיזם. לרוב, ראשם של דרקונים אלה מתואר כראש של קוברה ולעיתים בעל מספר ראשים. בדרך כלל הנאגה מתואר כחסר רגליים או ידיים, אך בעל גפיים כשל הדרקון הסיני.דרקון אינדונזי/מָלָאִינאגה או נוֹגוֹבדומה לנאגה ההודית, האמונה בדרקון האינו-מלאי התפשטה בחצי האי המלאי ביחד עם ההינדואיזם. במלאית, דרקונים מכונים בשם נאגה באופן כללי. בדומה לעמיתו ההודי, הנאגה נחשב קדוש מטבעו, נדיב, ולעיתים קרובות משייכים אותו להרים, יערות או מקווי מים קדושים.דרקונים
יפנייםרְיוּ
80pxדרקון זה דומה לדרקון הסיני, ונראה שמקורו הוא מתקופת ההשפעה הסינית על יפן העתיקה. בניגוד לדרקון הסיני, דרקון זה הוא בעל שלושה טפרים במקום ארבעה. הם נחשבים נדיבים, משויכים למים, ובעלי יכולת הגשמת משאלות.אורוצ'ילדרקון מרושע זה, שמקורו במיתולוגיה של דת שינטו, היו שמונה ראשים, והוא נקטל על ידי סוסאנו, אל הים והסערות השינטואיסטי. דרקונים קוריאנייםיוֹנג (מִירֶאוּ)דרקון שמיים, דומה בעיקרו לדרקון הלונג הסיני. בדומה ללונג, יונג ושאר הדרקונים הקוריאניים משויכים עם המזג האוויר והמים. בקוריאנית טהורה, דרקון זה ידוע בשם מיראו.גְיוּדרקון הרים. האות בכתב הסיני למילה זאת משמשת גם למילה אימוגי.אֵימוּגִידרקון חסר קרן החי באוקיינוסים. לעיתים דומה לנחש ים.דרקון
פיליפיניבָּאקוּנָוָואהדרקון זה מתואר כנחש ים ענק. ילידים קדמונים האמינו כי הבאקונוואה גרמו לירח או לשמש להיעלם בזמן ליקוי. נאמר שבזמנים מסוימים בשנה, הבאקונוואה מגיח מהאוקיינוס ומתחיל לבלוע את הירח בשלמותו. כדי למנוע מהבאקונוואה מלאכול את הירח כולו, הילידים היו יוצאים מבתיהם עם סירים ומחבתות בידם על מנת להרעיש מספיק כדי להפחיד את הבאקונוואה, ובכך שיירק את הירח חזרה לשמיים.דרקון
וייטנאמירוֹנְג או לוֹנְגדרקונים אלה בעלי גוף גמיש ומפותל, בצורת סינוס, ובעל שנים עשר מקטעים, המייצגים את שנים עשר החודשים של השנה. הדרקונים מסוגלים לשנות את מזג האוויר והם אחראיים על היבול. על גבם של הדרקונים יש סנפירים קטנים. ראשם בעל רעמה ארוכה, זקן, עיניים בולטות, אף גדול וללא קרניים. הלסת של דרקונים אלה גדולה ובעלת לשון ארוכה וצרה; הם מחזיקים צָ'אוּ (אבן חן) בפיהם, כסמל של אנושיות, אצילות וידע.דרקונים מסופוטמייםקוּרהזוחל המיתולוגי הראשון שהופיע בקרב עמי המזרח הקדום, מקורו מן המיתולוגיה השומרית. על פי האגדה, דרקון זה שמר על עולם השאול, ששכן במעמקי האדמה.אבסויחד עם תיאמת, אבסו (או אפסו) מתואר במיתולוגיה הבבלית כאבי כל האלים. כתוצאה ממיזוג מימיו עם מימיה של תיאמת, נולדו האלים לַחְ'מוּ ולַ'חַמוּ, ומהם נולדו האלים האחרים. האלים החדשים וצאצאיהם מילאו את העולם והפרו את ההרמוניה הסטטית ששררה בו לפני הולדתם. כתוצאה מכך מחליט אפסו להשמיד את צאצאיו, אך האל אאה, שמזהה נכונה את כוונותיו של אפסו, מקדים ורוצח אותו ומכונן על גופתו את מקדשו.תיאמתבמיתולוגיה הבבלית תיאמת היא אלת הים הקדומה ואם הדור הראשון של האלים. באפוס אנומה אליש מתוארת המלחמה שניהלה נגד צאצאיה האלים, ובראשם מרדוך בן האלים. תיאמת מתוארת לעיתים קרובות כדרקון מרובה ראשים, דימוי שהתחזק בתרבות המודרנית בעקבות המשחק מבוכים ודרקונים; כאן תיאמת היא דרקון מפלצתי ונורא ממן נקבה, בעלת חמישה ראשים צבעוניים, כל ראש בצבע אחר.דרקוני
הלבנטלווייתןמפלצת ימית מן המיתולוגיה הכנענית והיהודית (ובעקבותיה הנוצרית), מתוארת כיצור מפלצתי בדמות דרקון או נחש ים אימתני. אצל הכנענים היה משרתו של האל ים מן המיתולוגיה הכנענית, מפלצת ימית בדמות דרקון שהובסה על ידי אל הסערה בעל. גם במקרא הביס יהוה את הלויתן: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ספר ישעיהו פרק כ"ז, א)תניןבשונה מהמשמעות המודרנית למילה תנין (המייחסת אותו לתמסח), במיתולוגיה הכנענית והיהודית התנין היה דרקון הדומה ללויתן בסיפוריו ובתפקידיו.דרקון
חתיאִילוּיַנְקַשדרקון דמוי-נחש מהמיתולוגיה החיתית אשר הובס על ידי אל הסערה החיתי בזכות עצותיה של אשה בת תמותה.דרקון
פרסיזאח'אקמתואר כנחש, או דרקון, בעל שלושה ראשים, כשאחד מהם הוא ראש אדם, אם כי יש מקורות שמתארים את היצור הנ"ל כיצור דמוי אדם ששני נחשים צומחים מכתפיו. מקורו בדת הפרסית העתיקה, והגיע מאוחר יותר גם לדת הזורואסטרית. דרקונים בתרבויות אירופאיותדרקונים
יוונייםדְרָאקוֹן
80pxקדמוס נלחם ביצור מפלצתי שכונה הדרקון האיסמני באגדות היווניות. תפקידם של הדרקונים במיתולוגיה היוונית הוא כשומרים, לרוב יוצב דרקון לשמירה על מקום או דבר מה היקר מאוד לאלים. בנוסף לכך, מספר מפלצות מן המיתולוגיה היוונית מתוארות כנחש מפלצתי או כדרקון, ביניהן ההידרה, הטיפון, הפיתון והלאדון.הידרהמפלצת ימית זו מתוארת כנחש או דרקון מרובה ראשים, ונשיפת רעל. ההידרה היא בתם של טיפון ואכידנה והיא נהרגה על ידי הרקולס כאחת משתים עשרה המטלות שהוטלו עליו.פיתוןנחש הפיתון הגדול נקטל על ידי אפולו, אל השמש.טאראסקאגדה מספרת כי הטאראסק היה מפלצת ששכנה באזור נרלוק (Nerluc) שבפרובאנס, וזרעה הרס רב באזור. הטאראסק היה סוג של דרקון בעל שש רגליים קצרות, גוף דמוי שור המכוסה בשריון צב, בזנב מקושקש שבקצהו היה עוקץ של עקרב ובעלת ראש של אריה. נטען שמוצאו של הטאראסק הוא מאזור גלטיה. מלך נרלוק תקף את הטאראסק עם אביריו וקטפולטות, ללא הועיל, עד אשר מַרְתָּא הקדושה הקסימה את המפלצת בעזרת מזמורים ותפילות, והובילה את המפלצת המאולפת חזרה לעיר. התושבים, שנבעתו מהמפלצת, תקפו אותה. המפלצת לא יכלה להתנגד ונהרגה בעיר. אז מַרְתָּא הטיפה לתושבים והמירה רבים מהם לנצרות. תושבי העיר שהתנצרו, בצערם על שעשו למפלצת המאולפת, שינו את שם העיר לטאראסקון.דרקון
סרדיניסקוּלְטוֹןהדרקון נקרא סקולטון או אסקולטון הוא אגדה בסרדיניה, איטליה במשך הרבה דורות. היה לו הכוח להרוג בני אדם בעזרת מבטו. הוא היה דומה במראו לבסיליסק, חי בערבות והיה בן אלמוות.דרקונים סקנדינביים וגרמאנייםלִינְדוֹורְם
80pxאלה הם דרקונים דמויי נחש בעלי שתי רגליים או ללא רגליים כלל. באגדות הגרמניות והנורדיות, הלינדוורם נראה כמו ויוורן. לינדוורמים נפוצים במיתולוגיה הנורדית כללו את:
פאפניר, בנו של הגמד הריידמאר, קולל והפך לדרקון מפלצתי, ונקטל מאוחר יותר על ידי הגיבור סיגרוד (זיגפריד בגרמנית).
יורמונגנד, זוחל אימתני שיכול ללפף את עצמו בכדור הארץ משום גודלו, וגורלו יהיה להיקטל על ידי ת'ור בראגנארוק.
נידהוג, מפלצת שמכרסמת בעץ העולם ייגדראסיל. עם זאת לא תמיד הוא מתואר כדרקון או זוחל.דרקונים מאנגליהוִיבְרֶןדרקונים אלה נפוצים באגדות ימי הביניים. הם מתוארים לרוב כעומדים בעמידת אריה. לרוב ויברנים מוצגים כבעלי זוג רגליים וזוג כנפיים.ווירם (תולע)"ווירם" (Wyrm) הוא מונח נפוץ למפלצת ים חסרת חוליות, שהופיעה הרבה באגדות אנגליות בימי הביניים. "תולע למבטון" למשל, היה מפלץ אגדי שעל פי האגדות שכן סמוך לפאטפילד שבצפון אנגליה, היה ניזון מבני אדם, בקר וצאן, ונקטל על ידי האביר סר ג'ון למבטון.דרקון
וולשיהדרקון האדום (אִי דְרַיְיג קוֹךְ)
80pxבמיתולוגיה הוולשית מסופר כי לאחר קרב ארוך (שנכח בו המלך הוולשי ווֹרְטִיגֶרְן) דרקון אדום הביס דרקון לבן; מרלין הסביר למלך כי הדרקון האדום מסמל את הוולשים (לכן הדגל הלאומי של הוולשים הוא דרקון אדום), והדרקון הלבן מסמל את האנגלו-סקסים – ולכן הניצחון מנבא את התבוסה המוחלטת של האנגלים בידי הוולשים.דרקונים הונגריים
(סָארְקַאנְיוֹק)זוֹמוֹקנחש גדול החי בביצות, בדרך כלל הורג חזירים וכבשים. קבוצה של רועי צאן מסוגלת להרוג אותו בקלות.סָארְקַאנְיַיקִיגְיוֹזהו נחש ענק מכונף, אשר למעשה הוא זומוק בוגר. לרוב הוא משרת כבהמת תעופה את הגָארַאבּוֹנְסִיאַס (סוג של מכשפים). יצורים אלה שולטים בסערות ובמזג אוויר רע.סָארְקַאנִידרקון בצורת אנושית. רובם הם ענקים בעלי ראשים רבים. כוחם נובע מראשיהם, והם נחלשים בהדרגה ככל שהם מאבדים את ראשיהם.
בהונגרית בת ימינו המילה סארקאני מתארת כל מיני סוגים של דרקונים.דרקונים סלאבייםזְמֶיְי, זְמִי או דראק או סמוֹק
80pxיצורים אלה דומים לדרקונים אירופאים רגילים, אך הם בעלי מספר ראשים. הם נושפים אש או משאירים שובל זוהר אחריהם במעופם. במסורות הסלאביות הדרקונים מסמלים רוע. יש דרקונים שנקראים בשמות טורקיים (לדוגמה זִילַאנְט, ראה מטה) המסמלים את המאבק המתמשך בין הסלאבים לטורקים. אולם בפולקלור הסרבי והבולגרי, דרקונים הם מגיני היבולים באזורם ונלחמים נגד השד ההרסני אָלָא על ידי ירי ברקים.
ברוסיה דרקון נקרא זמיי, באוקראינה ובסלובניה הם נקראים זמי, זמאג' הוא שם הדרקונים בסרביה, קרואטיה וסלובניה וזמיג' בפולנית. רוב השמות באים מהמילה הסלאבית "נחש". ברומנית יש מפלצת הדומה לדרקון הסלאבי ונקראת זְמֶיוּ. בתרבות הפולנית והביילורוסית קיימת המילה סמוק.דרקון סיבירייִילְבֶּגַאןדומה לדרקון הטורקי והסלאבי.דרקון רומניבָּאלַאוּריצורים אלה דומים לזמיי הסלאבי; הם גדולים, בעלי סנפירים קטנים, ומספר ראשים.דרקון כוואשיוֶרֶה סֶלֶןדרקונים אלה מתוארים במיתולוגיה הקדם-איסלמית במחוז כוואש (מערב רוסיה).דרקון אָסְטוּרִי
(כיום בספרד)קְיוּלֶבְּרֶהבמיתולוגיה האסטורית יצורים אלה הם נחשים מכונפים ענקיים, שחיים במערות, שומרים על אוצר וחוטפים קְסַאנוֹת (סוג של פיות). הם יכולים לחיות במשך מאות שנים, וכאשר הם מזדקנים הם משתמשים בכנפיהם בשביל לעוף. נשיפתם רעילה והם לרוב אוכלים בקר. המילה האסטורית קיולברה מגיעה מהמילה הלטינית קוֹלוּבְּרַה, שמשמעה נחש.דרקון
אלבנידְרַגוּאָהבמיתולוגיה האלבנית ליצורים אלה יש ארבע רגליים וזוג כנפי עטלף. הם בעלי קרן יחידה על ראשם ובעלי אוזניים גדולות. הדרגואות חיים ביערות ולא ניתן לראותם אלא אם הם רוצים בכך. דרגואה יכול לחיות כמאה שנים, ובני אנוש לא יכולים להורגו. לאחר הפלישה העות'מאנית, יצורים אלה הפכו למגינים.דרקון
פורטוגזיקוֹקָהבמיתולוגיה הפורטוגזית, קוקה היא דרקון ממין נקבה הנלחמת בקדוש ג'ורג'. היא מאבדת את כוחה כאשר גאורגיוס הקדוש כורת את אחת מאוזניה.דרקון
טטריזִילַאנְט
80pxדומה מאוד לוויברן, הזילאנט הוא סמלה של קאזאן, בירתה של רפובליקת טטרסטן ברוסיה. המילה זילאנט באה מהמילה הטטרית יִילַאן, שפירושה נחש.דרקון
טורקיאֵגְ'דֶרְחַה או אֵבְרֶןהדרקונים הטורקיים מוציאים אש מזנבותיהם ואין זכר באגדות לכך שיש להם כנפיים או אפילו רגליים. ברוב המקורות הטורקיים (ולאחר מכן האסלאמיים) הם מתוארים כנחשים ענקיים.דרקון
ליטאידְרַקוֹנָאסיצורים אלה דומים יותר להידרות בעלות מספר ראשים, אף על פי שלעיתים הם מתוארים כבעלי ראש אחד. דרקונים בתרבויות אפריקניותדרקון
דהומייאיידה-וואדו"נחש הקשת בענן", רוח-אליל שמזוהה עם פריון, אש, מים, והקשת בענן. הגיע גם אל דת הוודו.דרקונים מצרייםאפפ (אפופיס)"נחש הכאוס" המזוהה במיתולוגיה המצרית עם הכאוס, התוהו ובוהו שהיה קיים לפני יצירת העולם.אוּרוֹבוֹרוֹסמיוונית "οὐροβóρος": "בולע זנב", הדרקון הבולע את עצמו מהמיתולוגיה המצרית. יצג מושגים רבים לאורך הדורות, בין השאר מחזוריות, אחדות בראשיתית, התייחסות עצמית ואחד מהארכיטיפים בפסיכולוגיה האנליטית היונגיאנית, ומוזכר גם בספר הזוהר.
הדרקון בספרות ובמשחקי תפקידים
השימוש הראשוני בדרקונים בספרות הפנטזיה המודרנית מיוחס לג'.ר.ר. טולקין, בספר ההוביט בתור הדרקון "סמאוג", שמופיע גם בסרטים: ההוביט בדיבובו של בנדיקט קמברבאץ'.
הדרקונים הם יצורים פופולריים בספרות הפנטזיה והסרטים הנלווים להם: מולאן, היפהפייה הנרדמת, החרב באבן, סדרת ספרי רומח הדרקון מאת מרגרט וייס וטרייסי היקמן, הירושה מאת כריסטופר פאוליני רוכבי הדרקונים של פרן מאת אן מק'קפרי, בנות הדרקון מאת מרית בן ישראל, שיר של אש ושל קרח מאת ג'ורג' ר. ר. מרטין, סיפורי נרניה: המסע בדרך השחר, הארי פוטר מאת ג'יי. קיי. רולינג, מגנס צ׳ייס ופטיש הרעם מאת ריק ריירדן, "דרקון הוד מלכותו" מאת נעמי נוביק וכן סרטי הדרקון הראשון שלי והבן השביעי.
הדרקון הוא מפלצת המצויה בשימוש נרחב במשחקי תפקידים כמו מבוכים ודרקונים, בתור אחת המפלצות העוצמתיות ביותר ומבין היצורים הגדולים במשחק, כשחלקם טובים מטבעם וחלקם מרושעים וצדים אנשים. מצבם החזק ביותר של הדרקונים הוא כאשר הם בני אלפי שנים, ובעלי היכולת להטיל לחשים לצד נשקי נשיפה שונים (להבות, ברקים, קרח ועוד). הדרקונים מופיעים בצבעים שונים כאשר כל צבע מלמד על מין שונה עם נשק נשיפה שונה.
ראו גם
ויוורן
מבוכים ודרקונים
עקומת דרקון
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:זוחלים מיתולוגיים
קטגוריה:יצורים בדיוניים
קטגוריה:יצורים מיתולוגיים
קטגוריה:מטענים הרלדיים | 2024-08-12T04:36:10 |
קוריאה הצפונית | {{מדינה
| שם = קוריאה הצפונית
| מדינה = הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה
| שם בשפת המקור = 조선민주주의인민공화국
| מוטו לאומי = אומה חזקה ומשגשגת
| המנון = תן לי לזרוח
| יבשת = אסיה
| שם ראש הרשות המושלת = קים טוק-הון
| שפה רשמית = קוריאנית
| עיר בירה = פיונגיאנג
| קואורדינטות של הבירה =
| העיר הגדולה ביותר = פיונגיאנג
| משטר = מדינה קומוניסטית חד-מפלגתית תחת דיקטטורה טוטליטרית תורשתית| ישות קודמת = המנהל האזרחי הסובייטי
| אירועי הקמה = עצמאות מהאימפריה היפנית
| תאריכי הקמה = 9 בספטמבר 1948
| אירועי פירוק =
| תאריכי פירוק =
| אחוז מים = 0.1%
| מטבע = וון צפון קוריאני
| סימון מטבע = KPW
| אזור זמן = +9
| סיומת אינטרנט = kp
| קידומת טלפון = 850
| מפה =
| דגל = Flag_of_North_Korea.svg
| סמל = Coat of Arms of North Korea.svg
| תמונה = DPRK - (27085215948).png
}}
ממוזער|266x266px|קרב אינצ'ון, מלחמת קוריאה.|טקסט=
ממוזער|קים איל-סונג, אבי האומה והנשיא הנצחי של הרפובליקה|300x300 פיקסליםקוריאה הצפונית, ובשמה הרשמי הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (בקוריאנית: 조선민주주의인민공화국, תעתיק מדויק: צ'וֹסוֹן מִינְג'וּג'וּאִי אִינְמִין גּוֹנְגְּחְוָאגּוּק), היא מדינה במזרח אסיה, בחלקו הצפוני של חצי האי הקוריאני. בירתה של המדינה והעיר הגדולה ביותר בה היא פיונגיאנג. האזור המפורז הקוריאני, הנמצא בחלק הדרומי של המדינה, משמש כשטח חוצץ בין המדינה לקוריאה הדרומית. היא גובלת גם ברפובליקה העממית של סין בצפון ובמערב, ויש לה גבול קצר גם עם רוסיה בצפון-מזרח.
חצי האי הקוריאני היה בשליטתה של האימפריה הקוריאנית עד 1905, עת סופח בפועל על ידי יפן בעקבות מלחמת רוסיה–יפן, ומשנת 1910 נשלט רשמית על ידי האימפריה היפנית. לאחר מלחמת העולם השנייה חולק חצי האי לאזורי חסות בין ברית המועצות לארצות הברית: החלק הצפוני של חצי האי עבר לחסותה של ברית המועצות, והחלק הדרומי עבר לחסותה של ארצות הברית. ב-1948 נערכו בחירות כלליות בחצי האי בפיקוחם של אנשי ארגון האומות המאוחדות. קוריאה הצפונית סירבה להשתתף בבחירות, דבר שהוביל להקמתן של שתי ממשלות קוריאניות נפרדות. שתי הממשלות טענו לריבונות על כל חצי האי, וב-1950 הובילה מחלוקת זו למלחמת קוריאה. הסכם שביתת הנשק שנחתם בין האו"ם לקוריאה הצפונית בשנת 1953 סיים את מעשי האיבה. קוריאה הדרומית לא חתומה על הסכם זה ולכן, נכון להיום (2024), שתי המדינות עודן נמצאות במצב מלחמה, שכן הסכם שלום ביניהן מעולם לא נחתם, והסכם הפסקת האש אינו חתום על ידי הדרום. ב-1991 התקבלו שתי המדינות לארגון האומות המאוחדות.
המשטר בקוריאה הצפונית הוא חד-מפלגתי, כשהמפלגה השולטת היא מפלגת הפועלים של קוריאה הצפונית. ממשלת קוריאה הצפונית פועלת לפי אידאולוגיית ג'וצ'ה שפיתח קים איל-סונג, נשיאה הראשון של המדינה, הדוגלת ב"הסתמכות עצמית" וניהול משק אוטרקי. קים איל-סונג הוא היחיד בהיסטוריה של קוריאה הצפונית שהחזיק בתואר "נשיא המדינה", ולאחר מותו הוכרז כנשיאה הנצחי של המדינה. אף על פי שקים איל-סונג פעל לפי אידאולוגיית ג'וצ'ה כבר ב-1955, הג'וצ'ה הפכה לאידאולוגיה הרשמית של המדינה רק ב-1972, לאחר אשרור החוקה החדשה במדינה.
לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991 וסדרה של אסונות טבע, שרר רעב המוני במדינה שהביא למותם של בין 800,000 ל-3.5 מיליון איש. לנוכח נסיבות אלו, אימץ שליט המדינה באותה תקופה, קים ג'ונג איל, את ה"סונגון" הידועה כמדיניות "קדימות לצבא העם". מדיניות זו דגלה בהפניית משאביה של המדינה לצבא בעדיפות ראשונה ונועדה לחזק את המדינה ואת ממשלתה. ב, קוריאה הצפונית היא אחת המדינות המיליטריסטיות ביותר בעולם והיא בעלת יכולת גרעינית.
קוריאה הצפונית מתוארת על ידי גורמים רבים כדיקטטורה טוטליטרית סגורה בסגנון סטליניסטי בעלת פולחן אישיות סביב משפחת קים, וכאחת המדינות שמפרות זכויות אדם בצורה החמורה ביותר. על פי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, בקוריאה הצפונית יש כ-200 אלף אסירים המוחזקים במחנות מעצר פוליטיים שונים ברחבי המדינה.
היסטוריה
היסטוריה קדומה והתקופה שלפני פילוג קוריאה
ההיסטוריה העתיקה של קוריאה מתבססת על המיתולוגיה הקוריאנית המגוללת את קורותיה של ממלכת קו-ג'וסון שהוקמה בשנת 2333 לפני הספירה על ידי דנגון. במהלך הזמן, גבולותיה של קו-ג'וסון הורחבו עד שהממלכה שלטה על החלק הצפוני של חצי האי הקוריאני ועל חלק ממנצ'וריה. לאחר עימותים רבים עם שושלת האן הסינית, ממלכת קו-ג'וסון התפרקה ו-170 שנה לאחר מכן קמו במקומה שלוש הממלכות של קוריאה: קוגוריאו, פקצ'ה ושילה (וכן קאיה) ששלטו על רובו של חצי האי הקוריאני.
הצפון הוחלש על ידי תקיפות של קיסרויות סווי וטאנג הסיניות החל מסוף המאה השישית ובשנת 676 לספירה הצליחה ממלכת שילה לאחד את הממלכות והפכה לממלכה השלטת המרכזית של דרום חצי האי הקוריאני. תחת ממלכת שילה המאוחדת, שגשגו השירה, האומנות והדת הבודהיסטית. היחסים בין קוריאה לסין היו שקטים בתקופה זו. אף על פי כן, הממלכה נחלשה לאחר סדרה של מאבקים פנימיים ובשנת 935 נאלצה להיכנע לממלכת קוראיו.
ממלכת קוראיו, תחת שלטונו של הקיסר טאייג'ו, הצליחה לאחד מחדש את חצי האי הקוריאני בשנת 936. בדומה לממלכת שילה, ממלכת קוראיו הייתה ממלכה בעלת תרבות מפותחת וענפה. פלישות המונגולים לקוריאה במאה ה-13 החלישו במידה רבה את קוראיו ולאחר קרוב ל-30 שנות מלחמה, קוראיו אומנם הצליחה לשמר את שליטתה על קוריאה, אולם נאלצה לצורך כך לשלם מיסים קבועים למונגולים. קריסתה של האימפריה המונגולית הביאה עמה מהומות פוליטיות בממלכה. ב-1388, בשיאם של המהומות הללו, מרד הגנרל איי סיאונג-גאיי בשליטי הממלכה והביא להחלפת ממלכת קוריאו בשושלת ג'וסון. שושלת זו שלטה במרבית חצי האי פרט לפלישות טויוטומי הידיושי היפני בשנית 1592–1598 שבפועל הרסו את מרבית המדינה והרגו רבים מתושביה. החל מסוף המאה ה-19 החלה תחרות בין סין, יפן ורוסיה על השליטה בחצי האי. הסינים יצאו מהתחרות לאחר תבוסתם במלחמת סין-יפן הראשונה 1895 והרוסים יצאו מהתמונה בעקבות כישלונם במלחמת רוסיה–יפן 1905, כשהם מותירים את יפן ככוח החזק בקוריאה שהפכה מממלכה לקיסרות (בשם בלבד). בשנת 1910 הפכו היפנים משליטים בכוח לשליטים בפועל כשסיפחו את קוריאה ליפן.
חלוקת חצי האי הקוריאני
לאחר כניעת האימפריה היפנית לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה, חולקה סמכות השליטה על חצי האי קוריאה בין הסובייטים שקיבלו את השליטה מצפון לקו הרוחב 38 לבין האמריקאים ששלטו מדרום לקו זה. בין השנים 1948 ל-1949 עזבו מרבית הכוחות האמריקאים את קוריאה הדרומית והארמייה ה-4 של הסובייטים את קוריאה הצפונית. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (קוריאה הצפונית) הוכרזה רשמית ב-9 בספטמבר 1948.
הסובייטים העדיפו להעלות לשלטון פעילים קוריאנים קומוניסטים שהעבירו את שנות מלחמת העולם השנייה בברית המועצות. לפיכך, בפברואר 1946, הקצין הקוריאני הגולה, קים איל-סונג, הועמד בראש "הוועד העממי הזמני". ב-1948 הוחלט בממשלה של המדינה על שמה הרשמי החדש של המדינה – הרפובליקה הדמוקרטית העממית קוריאה. קים איל-סונג התמנה לראש הממשלה של המדינה החדשה, ולאחר מכן גם לנשיא. החל משנת 1972. ממשלתו של קים איל-סונג יישמה במהירות מערכת בסגנון קומוניסטי כמו בברית המועצות, כשכל הכוח השלטוני נמצא בידי מפלגת הפועלים של קוריאה, שקים איל-סונג עמד בראשה.
במקביל, החל היישום של כלכלה קומוניסטית-ריכוזית. הרפורמה האגררית של 1946 חילקה מחדש את האדמות החקלאיות לאיכרים העניים וחסרי האדמה. ההלאמה של מפעלי התעשייה המסחר והבנקים שהיו ברובם בבעלות יפנית או יפנית-קוריאנית הביאה לכך שכ-70% מאמצעי הייצור ב-1946, וכ-90% ב-1949, היו בבעלות המדינה.
מלחמת קוריאה
ב-1950 פרצה מלחמת קוריאה. קים איל-סונג רצה לאחד את חצי האי קוריאה תחת שלטונו. מתחילת 1949 קיבלה קוריאה הצפונית נשק רב מברית המועצות ומהרפובליקה העממית של סין כדי לכבוש את קוריאה הדרומית, במטרה לאחד את חצי האי.
ביוני 1949, לא הייתה נוכחות צבאית אמריקאית בקוריאה הדרומית, וההגנה של הדרום בוצעה על ידי צבא חלש ולא מנוסה. בניגוד לכך, צבא קוריאה הצפונית היה גדול, חזק ומאומן. בנוסף, הצבא קיבל ייעוץ מהסובייטים והיה לו גרעין של יוצאי צבא שנלחמו בגרילות אנטי יפניות עם הסינים הקומוניסטים.
בתחילה דחה סטלין פעם אחר פעם את בקשותיו של קים איל-סונג לפלוש לקוריאה הדרומית, אולם בסוף 1949, לאחר עלייתם לשלטון של הסינים הקומוניסטים ולאחר שברית המועצות פיתחה נשק גרעיני הוא שקל מחדש את הבקשה, ובינואר 1950 ניתן סופית האישור לארגן פלישה לקוריאה הדרומית. יועצים ומדריכים סובייטים החלו לתכנן את הפלישה לדרום ולאמן יחידות צבא צפון קוריאניות. עם זאת, סטלין הבהיר שכוחות סובייטים לא יתערבו ישירות במלחמה ולא ישלחו כוחות סובייטים גם במקרה של משבר צבאי קשה. צבאו של קים איל-סונג פלש במפתיע לקוריאה הדרומית ב-25 ביוני 1950, כבש את סיאול והגיע לדרום חצי האי.
באוקטובר כבשו מחדש כוחות של קואליציית מדינות מערביות בראשות ארצות הברית את סיאול, והתקדמו צפונה עד פיונגיאנג. ממשלת קוריאה הצפונית נמלטה לסין. בנובמבר חצו כחצי מיליון חיילים סינים את נהר יאלו (הגבול בין סין וקוריאה הצפונית), חברו לחיילי קוריאה הצפונית וכבשו את פיונגיאנג בדצמבר 1950 ואת סיאול בינואר 1951. במרץ, כבשו כוחות הקואליציה שוב את סיאול והתקדמו לעבר קוריאה הצפונית. ב-1953 חתמו בפנמונג'ום קוריאה הצפונית וסין על הסכם שביתת נשק עם כוחות האו"ם.
בסיום המלחמה ביצר מחדש קים איל-סונג את שליטתו הגמורה בקוריאה הצפונית. הצבא תמך בו והוקיר את ההתמדה שלו נגד הכיבוש היפני, שנופחה על ידי תעמולה ופולחן אישיות מסיבי. מנהיג הקומוניסטים הדרום קוריאנים, פאק הון יונג הואשם בכישלון לגרום לדרום קוריאנים לתמוך בקוריאה הצפונית במהלך הכיבוש, והוצא להורג לאחר משפט ראווה ב-1955.
רבים מהדרום קוריאנים שערקו לקוריאה הצפונית בשנים 1945–1953 הואשמו בריגול למען קוריאה הדרומית ובפשעים אחרים ונרצחו, נכלאו או הוגלו לכפרים נידחים. יריבים פוטנציאליים מקבוצות אחרות כמו קים טו בונג הוצאו להורג גם כן.
המלחמה הקרה
ב-1954, לאחר מלחמת קוריאה, בוצעה תוכנית הלאמה של החוות החקלאיות וזו לוותה במרידות איכרים ובשימוש בכוח מצד המדינה. ב-1958 הסתיים סופית תהליך ההלאמה של החקלאות, המסחר, הבנקאות וכן של שאר הסקטורים של כלכלת המדינה.
לאחר מלחמת קוריאה הוחל בשיקום מסיבי של הכלכלה הצפון קוריאנית, בתוכנית החומש של השנים 1954–1956 הוחזרה רמת התפוקה של לפני המלחמה. בשנות ה-50 וה-60 עלתה בהתמדה רמת החיים של הצפון קוריאנים והייתה טובה אף מזו של אנשי קוריאה הדרומית, הודות לסיוע כלכלי מסיבי מצד שתי הענקיות הקומוניסטיות השכנות - ברית המועצות וסין. באמצע שנות ה-60 הלך והסתבך מעמדה של קוריאה הצפונית עקב הפיצול הסיני-סובייטי. ברית המועצות טענה כי קוריאה הצפונית עומדת לצד סין, אך למעשה קים איל-סונג קיווה שיהיה סכסוך בין המעצמות, וכך תוכל קוריאה הצפונית לקיים מדיניות יותר עצמאית.
התוצאה הייתה ירידה חדה יחסית בסיוע הסובייטי שלא היה יכול להיות מוחלף בסיוע הסיני. האהדה של קים איל-סונג למדיניות של מאו דזה-דונג הייתה מוגבלת: בעוד שתמך במדיניות "הזינוק הגדול קדימה" הוא התנגד למדיניות "מאה הפרחים" ומהפכת התרבות בטענה שהן מסוכנות.
האידאולוגיה הרשמית של קוריאה הצפונית הייתה "מרקסיזם-לניניזם", אותה האידאולוגיה של ברית המועצות. בחוקת 1972 אידאולוגיית הג'וצ'ה החליפה את המרקסיזם-לניניזם כאידאולוגיה הרשמית של המדינה. עיקרה של אידאולוגיה זו היא שעל המדינה להיות עצמאית ככל האפשר, במטרה להתנתק מתלות במדינות אחרות וכך להבטיח נאמנות מוחלטת למנהיג. כדי לבסס את עריצותו עודד קים איל-סונג פולחן אישיות קיצוני כלפיו. הוא העניק לעצמו את התואר "המנהיג הגדול" ופעל להאדרת שמו בעזרת אמצעי התקשורת ומערכת החינוך.
מאמצע שנות ה-70 הידרדר המצב הכלכלי במדינה מסיבות שונות, אך במקום שיימצאו לכך פתרונות מעשיים מטעם המדינה, החלו השלטונות בקיום תעמולה מסיבית לעידוד התפוקה. בתחילת שנות ה-80 החל קים ג'ונג איל, בנו של קים איל-סונג המנהיג להשתלב בהנהגה והוא נבחר למעשה ליורשו של קים איל-סונג. הוא סילק פקידי מפלגה ומינה במקומם צעירים שהיו נאמנים לו.
בשנות ה-80 המשיך המצב הכלכלי במדינה להידרדר והתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש עמד על כשמינית מזה של קוריאה הדרומית. ב-1991 נותרה קוריאה הצפונית מבודדת עוד יותר בזירה העולמית לאחר שברית המועצות התפרקה וסין בעצמה כבר הייתה במהלך מעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק.
לאחר המלחמה הקרה
מאז שנות ה-70 החלה המדינה להעשיר אורניום במטרה להשיג יכולת גרעינית, זאת למרות מחאות האו"ם. ב-1994 נפגש ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית לשעבר, בשליחותו של הנשיא ביל קלינטון, עם קים איל-סונג, וקוריאה הצפונית הסכימה להפסיק להעשיר אורניום ובתמורה קיבלה סיוע של מיליארדי דולרים בנפט, מזון ושאר מוצרי טובין.
ב-1994 מת קים איל-סונג מהתקף לב, ובנו קים ג'ונג איל ירש אותו והמשיך במדיניות תוקפנית כלפי חוץ ובמדיניות פנים הכוללת דיכוי ותעמולה בלתי פוסקת. בנוסף למורשתו של אביו, הג'וצ'ה (הסתמכות עצמית), הוסיף איל סונג את מורשתו שהיא הסונגון (הקדימות לצבא העם). המשאבים והשליטה בפועל עברו לרשות הצבא וירדה קרנה של המפלגה.
מאמצע שנות ה-90 ידעה המדינה רעב קשה שבמהלכו מתו בין 800,000 ל-3,500,000 איש. בעקבות המצב הקשה, מאז 1997 מתבצעים ניסיונות בריחה מקוריאה הצפונית לסין, אף על פי ששלטונות שתי המדינות מנסים למנוע זאת. יעד מבוקש יותר עבור הבורחים הוא קוריאה הדרומית, אשר מעניקה מעמד של פליט לכל אדם הנמלט מקוריאה הצפונית, ואף מענקים כספיים נדיבים וסיוע. המכשול המרכזי אשר מונע הימלטות ועריקה מקוריאה הצפונית הוא הגבול והשטח המפורז שבין המדינות, אשר שמורים היטב וכמעט בלתי אפשרי לחצותם. לכן, ישנו מסלול אחר, קשה אך אפשרי, דרכו עברו מספר גדול של בורחים: עליהם לחצות את הגבול לסין (שגם הוא שמור, אולם פחות מהגבול הדרומי), להמשיך בחשאיות עד תאילנד, ורק שם אפשר לגשת לשגרירות קוריאה הדרומית ולקבל סיוע. מכשול נוסף הוא מעמד המשפחה הנותרת מאחור ונענשת בשל הבגידה של בן משפחתם.
בין קוריאה הצפונית ובין קוריאה הדרומית ויתר מדינות המערב קיימת מתיחות מתמשכת. מפעם לפעם מתיחות זו מחמירה על רקע איומים צבאיים, פרשיות ריגול, ניסיונות התחמשות של קוריאה הצפונית בנשק רקטי ובלתי קונבנציונלי והתגרויות שונות כמו ניסיון לרצוח את הנהגת קוריאה הדרומית, להפיל מטוסי נוסעים ולהטביע כלי שיט דרומיים. כך למשל, בשנת 1996 חדרה צוללת צפון קוריאנית למים הטריטוריאליים של קוריאה הדרומית והנחיתה אנשי מודיעין בשטחה.
ב-15 ביוני 2000 נערכה פגישה היסטורית בין קים ג'ונג איל לבין נשיא קוריאה הדרומית קים דה-ג'ונג, שבמהלכה הוסכם על איחוד משפחות מוגבל. כמו כן חתמו השניים על הצהרה משותפת למען איחוד עתידי בין שתי הקוריאות. במשך עשור נקטה קוריאה הדרומית במדיניות "זריחת השמש" כדי לחמם את היחסים ולהמס מתיחויות, דבר שפסק בשובה של המפלגה השמרנית לראשות הדרום בשנת 2008. מאז לא חלה התקדמות משמעותית ביחסים.
באוגוסט 2005 נערכו דיונים בין קוריאה הצפונית ונציגי ארצות הברית, סין, רוסיה, קוריאה הדרומית ויפן, במהלכם התחייבה קוריאה הצפונית להפסיק לפתח נשק גרעיני בתמורה לסיוע בשווי מיליארדי דולרים. עם זאת, המדינה לא הפסיקה את ניסיונות הפיתוח, ובחודש יוני 2006 ערכה קוריאה הצפונית מספר ניסויי שיגור של טילים לטווח ארוך, ובכך העצימה את המתיחות עם יפן וארצות הברית. ב-9 באוקטובר 2006 דווחה סוכנות הידיעות הצפון קוריאנית על ביצוע ניסוי גרעיני מוצלח. גורמים ביטחוניים בקוריאה הדרומית אישרו כי רעד תת-קרקעי נמדד באזור באותו בוקר. ב-25 במאי 2009 בוצע הניסוי הגרעיני השני של הצפון קוריאנים.
בעקבות ביצוע שני הניסויים הגרעיניים הללו, הטילה מועצת הביטחון של האו"ם סנקציות בינלאומיות על קוריאה הצפונית. ב-14 במאי 2011, חשף דו"ח סודי של צוות מומחים שמינתה מועצת הביטחון, כי קוריאה הצפונית ואיראן מפרות סנקציות אלה, כאשר הן מחליפות ביניהן באופן מתמשך וסדיר, טכנולוגיות טילים בליסטיים, דרך "מדינה שלישית שכנה" (לדברי דיפלומטים – סין).
במהלך השנים 2009 ו-2010 היחסים בין דרום וצפון קוריאה התערערו עוד יותר בעקבות מספר תקריות צבאיות. השתיים המשמעותיות ביותר הן הטבעת ספינת הטילים הדרום קוריאנית צ'אונאן במרץ 2010 ותקרית יאונפיאונג בנובמבר 2010.
ב-6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי כור גרעיני בסוריה, שנבנה בעזרתה של קוריאה הצפונית, ובכך התגלתה מעורבותה של מדינה זו בנעשה במזרח התיכון.
ב-17 בדצמבר 2011 מת קים ג'ונג איל מהתקף לב בעת נסיעה ברכבת, והשלטון עבר לבנו השלישי, קים ג'ונג און. ביום מותו של ג'ונג איל ערכה קוריאה הצפונית ניסוי טיל בליסטי נוסף.
ב-13 באפריל 2012, חרף מחאות רבות, שגרה קוריאה הצפונית טיל בליסטי בין-יבשתי, שלדבריה נועד להציב לוויין בחלל, אך הטיל נפל לים לאחר דקה. ב-12 בדצמבר 2012 הצליחה לראשונה קוריאה הצפונית לשגר לוויין על גבי טיל בליסטי לחלל. שיגור הטיל נעשה בניגוד להחלטות 1718 ו-1874 של מועצת הביטחון האוסרות על קוריאה הצפונית לבצע ניסויים רקטיים תוך שימוש בטילים בליסטיים.
בספטמבר 2017 ערכה קוריאה הצפונית ניסוי בפצצת מימן, שגרם לרעידת אדמה, והודיעה כי ביכולתה לשגר פצצות מימן על גבי טיל בליסטי בין יבשתי. הניסוי גרר שורה של גינויים חריפים בעולם.
ב-12 ביוני 2018 התקיימה פגישת פסגה בין מנהיגי ארצות הברית וקוריאה הצפונית במלון "קפלה" באי סנטוסה בסינגפור. הייתה זו הפגישה הראשונה בהיסטוריה בין נשיא ארצות הברית המכהן לבין המנהיג העליון של קוריאה הצפונית. הפגישה התקיימה לאחר שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ איים על קוריאה הצפונית והבטיח מאידך הטבות למדינה אם תקויים הפגישה, זאת לצד נקיטת סנקציות והצבת כוחות ותמרונים באזור. ההישג הגדול של הפסגה היה התחייבות קוריאה הצפונית לפירוק מלא של חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני.
פוליטיקה וממשל
ממוזער|האנדרטה הגדולה בגבעת מאנסו|טקסט=|300x300 פיקסלים
קיימת מחלוקת לגבי הצורה שבה יש לאפיין את המשטר בקוריאה הצפונית. ישנן טענות הדוחות את הטענה שקוריאה הצפונית היא מדינה קומוניסטית וטוענים מנגד שהמשטר במדינה משתמש במושגים השאולים מתוך האידאולוגיה הקומוניסטית באופן ציני רק כדי להצדיק את שליטתו. המשטר במדינה הוגדר פעמים רבות כדה פקטו מונרכיה אבסולוטית או דיקטטורה העוברת בירושה, אשר כוללת פולחן אישיות מובהק סביב דמותם של המנהיגים.
קים איל-סונג, נשיאה הראשון של קוריאה הצפונית, קיבל את התואר "נשיאה הנצחי של הרפובליקה" לאחר מותו ב-1994 והוחלט שאף אדם לא ירש או יחליף אותו בתפקיד. גופתו של איל סונג נחנטה והוצבה בארמון השמש קומסוסאן במרכז העיר פיונגיאנג הבירה. מאז ועד היום, מחזיק איל סונג המנוח באופן סמלי בתפקיד נשיא המדינה, אולם בפועל אחרי מותו של איל סונג, הפך בנו, קים ג'ונג איל, לשליט העליון של המדינה. בדצמבר 2011, לאחר מותו של ג'ונג איל, החליף אותו בנו, קים ג'ונג-און, בתפקיד שליטה העליון של המדינה.
מבנה השלטון במדינה מתואר בחוקת קוריאה הצפונית שנוסחה הנוכחי התקבל בשנת 2016. מבחינה פרקטית, החוקה דוחה באופן רשמי את אידאולוגיית הקומוניזם. המוסד המחוקק במדינה הוא אספת העם העליונה וחברים בו 687 צירים הנבחרים בבחירות כלליות אחת ל-5 שנים. המפלגה השלטת במדינה היא החזית הדמוקרטית לאיחוד המולדת המאגדת בתוכה את מפלגת הפועלים של קוריאה ושתי מפלגות קטנות, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של קוריאה הצפונית ומפלגת צ'ונדוייסט צ'ונגו שנשלטות הלכה למעשה על ידי מפלגת הפועלים של קוריאה. אנשי מפלגות אלה בלבד מחזיקים בכל המושבים של אספת העם העליונה ובזרועות השלטון השונות של המדינה. נכון ל-2012, קים יונג נאם משמש כיושב ראש אספת העם העליונה וצ'ו יונג רים כראש ממשלת קוריאה הצפונית.
חופש הביטוי במדינה מוגבל במידה רבה על ידי הממשלה. אזרחים שמבטאים עמדות שסוטות ממדיניותה של הממשלה נשלחים לרוב למחנות עבודה לצורך "חינוך מחדש". אלה שמשתקמים בהצלחה משתחררים בחזרה לחברה ורשאים לתפוס עמדות בממשל. מתנגדי משטר עיקשים ומי שמוגדרים כאויבי העם ו"יוצרי פילוג חסרי תקנה" נאסרים יחד עם ילדיהם ומשפחתם הקרובה במחנות עבודה לחיים של עבודת פרך. אזורים מיוחדים במדינה הוקצו לצורך מחנות אלו בלבד. כך לדוגמה שטחו של מחנה העבודה "מחנה 22", משתרע על פני כ-225 קילומטרים רבועים ואוכלוסייתו עומדת על כ-50 אלף איש. אסירים שעוברים על חוקי המחנה או מנסים להימלט ממנו מוצאים להורג או נשלחים לאזור כליאה מיוחד בתוך המחנה. קיימים שישה אזורים של מחנות עבודה כאלה שממוקמים כולם בצפונה של המדינה. המחנות משמשים לאסירים פוליטיים בלבד. עבריינים רגילים נכלאים בבתי כלא נפרדים.
חוק ומשפט
מערכת המשפט בקוריאה הצפונית מבוססת על מערכת המשפט שהייתה קיימת בברית המועצות לשעבר. מערכת זו כוללת את בית המשפט העליון של קוריאה הצפונית, בתי משפט אזוריים, בתי משפט לאכיפת פשעים אידאולוגיים (בתי משפט עממיים), וכן בתי המשפט מיוחדים המתכנסים בנסיבות מיוחדות.
בית המשפט העליון של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה הוא בית המשפט העליון במדינה, אשר שופטיו ממונים ישירות על ידי אספת העם העליונה. על פי חוקת קוריאה הצפונית, בית המשפט העליון כפוף ומחויב במתן דין וחשבון לאספת העם העליונה (בניגוד לעקרון הפרדת הרשויות), ושופטי המדינה מחויבים לפסוק ״משפט צדק״, ונושאים באחריות פלילית אם מתרשלים במלאכתם.
גאוגרפיה
ממוזער|360x360 פיקסלים|טופוגרפיה של קוריאה הצפונית
קוריאה הצפונית שוכנת במזרח אסיה, בחציו הצפוני של חצי האי הקוריאני.
המדינה חולקת גבול יבשתי עם שלוש מדינות; בצפון נהר יאלו מפריד בינה לבין סין, ובצפון מזרח נהר טומן מפריד בינה לבין רוסיה. בדרום שוכנת קוריאה הדרומית, כאשר בין שתי המדינות חוצץ האזור המפורז הקוריאני. הים הצהוב ומפרץ קוריאה שוכנים מעבר לחופה המערבי של המדינה, ומעבר לחוף המזרחי שוכן ים יפן, אשר כינויו השגור בפי הצפון קוריאנים הוא ים קוריאה המזרחי.
רוב שטחה היבשתי של קוריאה הצפונית הוא למעשה סדרה של רכסי הרים בינוניים בשילוב עם גבעות גבוהות, אשר מופרדים האחד מהשני על ידי עמקים צרים ועמוקים. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא הר פאקטו, הממוקם לאורך גבולה הצפוני של המדינה עם סין ומתנשא לגובה של 2,744 מטרים מעל פני הים, בעוד שהנקודה הנמוכה ביותר במדינה היא גובה פני הים הנושק לחצי האי משני עבריו.
בעוד שהחוף המערבי של קוריאה הצפונית מתאפיין באזור מישורי יחסית, החוף המזרחי של המדינה מתאפיין במישורים צרים המסתיימים ברכסי הרים.
בדומה לקוריאה הדרומית, עשרות איים קטנים נושקים לקו החוף המערבי של המדינה.
הנהר הארוך ביותר בקוריאה הצפונית הוא נהר יאלו, המסמן את גבולה עם סין, כאשר נהרות גדולים אחרים כוללים את נהר הטומן, נהר טאדונג ונהר אימג'ין.
צבא וביטחון
צבאה של קוריאה הצפונית נקרא "צבא העם הקוריאני" והוא כפוף למשרד הכוחות המזוינים העממיים. מפקד הצבא הוא שליט המדינה, קים ג'ונג-און. שר הכוחות המזוינים העממיים הוא סגן המרשל קים יונג צ'ון והרמטכ"ל הוא סגן המרשל רי יונג הו. הצבא של קוריאה הצפונית תופס תפקיד חשוב ביותר בחברה היות שקוריאה הצפונית היא מדינה מיליטנטית ביותר. התקציב השנתי של הצבא על פי הערכות הוא 6 מיליארד דולר, כ-15% מהתמ"ג של קוריאה הצפונית. לשם השוואה תקציבו השנתי של צבא הגנה לישראל מהווה 7–8 אחוז מהתמ"ג של ישראל, ותקציבו של צבא ארצות הברית מהווה כ-4 אחוז מהתמ"ג האמריקאי. תקציב הצבא לא צומצם למרות המשבר הכלכלי החמור שפקד את קוריאה הצפונית בשנות ה-90 וגרם למותם של מאות אלפי אזרחים. משך תקופת השרות לגברים הוא 10–13 שנים, ונשים משרתות עד גיל 23. ברשות הצבא כ-1.2 מיליון חיילים וכן אנשי מילואים רבים. פרט לפעילות שוטפת, הצבא גם משתתף בעבודה בחקלאות ובמפעלים. לצבא חיל אוויר מיושן, חילות קרקע רבים ושני ציים במזרח ובמערב, שאינם יכולים לתמוך זה בזה.
יחסיה עם ישראל
מאז הקמתה, לקוריאה הצפונית אין יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל ושתי המדינות לא מכירות זו בזו. לאורך השנים סיפקה קוריאה הצפונית נשק וטכנולוגיה צבאית למדינות אויבות של ישראל. במהלך מלחמת יום כיפור אף שלחה קוריאה הצפונית טייסות קרב למצרים.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 נעשה ניסיון לכונן קשרים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות שיכלול סיוע ישראלי לכריית זהב בקוריאה והפסקת מכירת הנשק שלה למדינות ערב – אך השיחות נזנחו בלחץ ארצות הברית והמוסד הישראלי. במסגרת התמיכה של קוריאה הצפונית במדינות אויב של מדינת ישראל, ניתן סיוע מדעי וצבאי מקיף לסוריה, לשם הקמת כור גרעיני לייצור פלוטוניום.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|תמונה של חצי האי הקוריאני בלילה. קל להבחין בפער בין היקף התאורה בקוריאה הדרומית ובצפונה, הבדל המשקף את הפערים הכלכליים בין המדינות.
כלכלת קוריאה הצפונית היא מתוכננת, כלומר ענפי הכלכלה נמצאים בשליטת המדינה. החוות מולאמות וכך גם מפעלי התעשייה, המסחר והבנקים. לאחר מלחמת העולם השנייה תועשה קוריאה הצפונית בסגנון סובייטי והיא שמה דגש על תעשייה כבדה.
בשנות ה-80 נכנסה למשבר כלכלי, שהגיע לשיאו באמצע שנות ה-90 לאחר התפרקותה של ברית המועצות, שקוריאה הצפונית הייתה בת חסותה. אסונות טבע קשים שפקדו את המדינה גרמו לרעב כבד שהביא למותם של למעלה מחצי מיליון איש. עד היום סובלים צפון קוריאנים רבים ממחסור בחשמל, מים ואוכל, הן עקב אסונות הטבע והן בגלל המשטר במדינה.
העוני במדינה כבד, וההכנסה הממוצעת לנפש היא מהנמוכות בעולם, 1,700 דולר לנפש בשנה.
מאז הרעב הגדול של אמצע שנות התשעים (ואולי בשל דעתו של ג'ונג איל שעלה באותה תקופה), החלה להיווצר כלכלת שוק כמשלימה לכלכלה המתוכננת הרשמית. כלכלה זו של שוק שחור אף על פי שלא קיבלה אישור רשמי זכתה להכרה של השלטונות שהעלימו עין, ומאמציהם להילחם בתופעה היו קטנים.
המדינה אינה יכולה לייצר את כל צרכיה, ובמיוחד באנרגיה ומזון, ולמרות מדיניות הג'וצ'ה קונה את הדרוש בכסף קשה המגיע ממכירת ידע צבאי, מוצרים צבאיים ומכירת זכויות כרייה לסין, וכן במעט התיירות הנכנסת.
דמוגרפיה
האוכלוסייה של קוריאה הצפונית מונה כ-25.5 מיליון תושבים והיא אחת האוכלוסיות היותר הומוגניות בעולם כולו מבחינת המגוון האתני, כאשר האוכלוסייה הלא קוריאנית היחידה במדינה הן קהילות קטנות מאוד של סינים ויפנים. שאר האנשים שאינם קוריאנים הם תושבים זמניים, בעיקר רוסים, מזרח אירופאים ווייטנאמים.
מבחינה פורמלית האוכלוסייה הקוריאנית היא אוכלוסייה אתאיסטית, וזאת אף על פי שיש לה מורשת עתיקה של בודהיזם, שמאניזם וקונפוציאניזם. הנצרות הגיעה למדינה בסביבות המאה ה-16, אך היא תפסה תאוצה רק במאה ה-19 כאשר האירופים הקימו בשטחי קוריאה בתי ספר, בתי חולים ומבנים מודרניים אחרים. אף על פי שיש במדינה קבוצות דתיות שונות, מרבית הראיות מצביעות על כך שהממשלה אוסרת כל פעילות דתית.
תוחלת החיים היא כ-72.2 שנים. בשנת 1970, היה ממוצע הילודה 4.3 ילדים לאישה, וכיום הוא עומד על 1.9 ילדים לאישה.
חינוך
מערכת החינוך בקוריאה הצפונית היא מערכת חינוך ציבורית, המנוהלת וממומנת באופן מלא על ידי המשטר הצפון קוריאני. בהתאם לנתונים הפומביים המפורסמים מטעם המשטר, שיעור האוריינות של תושבי המדינה מגיל 15 ואילך עומד על 100%.
לפני שנת 2012, מסלול החינוך הצפון קוריאני כלל שנת לימודים אחת בגן ילדים, ארבע שנות לימודים בבית-ספר יסודי, שש שנות לימודים בבית ספר על-יסודי, ובהמשך לימודים אקדמאים לתושבי המדינה הזכאים לכך. בהתאם לדיווח צפון קוריאני מספטמבר 2012, רפורמה חדשה הנחילה מבנה של שש שנות בית ספר יסודי – שלוש שנות חטיבה ושלוש שנות תיכון (בדומה למצב בקוריאה הדרומית ובמדינת ישראל), אך נכון לשנת 2018, לא ברור האם הדבר אכן יושם בפועל.
בשנת 1988, סוכנות אונסק״ו דיווחה כי בקוריאה הצפונית פעלו בסך הכל כרבע מיליון מורים, מתוכם 35,000 הועסקו בגני ילדים, 59,000 בבתי ספר יסודיים, 111,000 בבתי ספר על-יסודיים, 23,000 במערכת החינוך האקדמית (מכללות ואוניברסיטאות), ו-4,000 במסגרות על יסודיות אחרות.
האוניברסיטה הראשונה והגדולה ביותר בקוריאה הצפונית היא אוניברסיטת קים איל-סונג, אשר ממוקמת במרכז פיונגיאנג.
בשנת 2017 פאנל מומחים של האו"ם פרסם מסקנתו שנשים בקוריאה הצפונית מצויות בפערים רבים לעומת הגברים, ושבמקרים רבים, ובוודאי בהשוואה לגברים, אינן זוכות להשכלה ולהזדמנויות עבודה ראויות.
תקשורת המונים
תקשורת ההמונים בקוריאה הצפונית היא בין ענפי התקשורת הסגורים והמפוקחים ביותר בעולם.
אף שהחוקה הצפון קוריאנית מכירה להלכה בזכויות חופש הביטוי וחופש העיתונות, בפועל, הממשלה מונעת את מימוש זכויות אלו, אלא אם כן הדבר נעשה בשבחה ולטובתה של המדינה והמנהיג העליון. הממשלה הצפון-קוריאנית לא מסתפקת רק בשליטה מלאה על כל אמצעי התקשורת במדינה, אלא מבקשת גם לעצב את החדשות עצמן, תוך התאמה למטרותיו של המשטר. כך לדוגמה, הטלוויזיה הצפון-קוריאנית דיווחה על פטירתו של המנהיג העליון קים ג'ונג-איל בשנת 2011, רק בחלוף יומיים ממועד הפטירה בפועל.
ארגון עיתונאים ללא גבולות מדרג באופן עקבי את קוריאה הצפונית בתחתית הרשימה במדד חופש העיתונות המפורסם מדי שנה מאז שנת 2002. בדירוג של שנת 14–2013, קוריאה הצפונית דורגה במקום ה-178 מתוך 179 מדינות, כאשר מתחת לה דורגה רק אריתריאה.
סוכנות הידיעות של קוריאה הצפונית, סוכנות הידיעות המרכזית הקוריאנית, מהווה מקור המידע היחידי עבור כל אמצעי התקשורת בקוריאה הצפונית גופה, כמו גם עבור אזרחי המדינה.
תחבורה
ממוזער|300x300 פיקסלים|תחנת הרכבת של פיונגיאנג
מערכת התחבורה בקוריאה הצפונית פותחה מאוד תחת השלטון היפני, אך ניזוקה קשות במלחמת קוריאה. לאחר המלחמה שוקמה התחבורה בצורה אינטנסיבית. כיום סובלת מערכת התחבורה במדינה ממחסור בדלק ומתחזוקה רעועה. אין נתונים רשמיים על מערכת התחבורה במדינה או שאינם מהימנים.
רכבות
הרכבת היא אמצעי התחבורה החשוב ביותר בקוריאה הצפונית. 80% מתנועת האנשים, ו-86% מתנועת התוצרת התעשייתית במדינה מתבצעות באמצעות מערכת הרכבות במדינה.
נכון לשנת 2018, בקוריאה הצפונית פרוסה רשת מסילות ברזל באורך של למעלה מ-6,000 ק״מ, כאשר רובה המכריע היא מסילה ברוחב סטנדרטי. עם זאת, כ-400 ק״מ מרשת המסילות מורכבת ממסילה צרה (762 מילימטר), אשר פרוסה במקומות שונים ברחבי המדינה.
רשת הרכבות בקוריאה הצפונית מנוהלת על ידי רכבת קוריאה (בקוריאנית: 조선 민주주의 인민 공화국 철도성), הסוכנות הממשלתית אשר מחזיקה בהיתר בלעדי להפעלת רכבות בקוריאה הצפונית, כמקובל במדינה הדוגלת בכלכלה מתוכננת.
כבישים
אורכם הכולל של הכבישים במדינה מוערך בכ-31,200 ק"מ. חלקם של הכבישים בהובלה של משאות ובני אדם קטן ביחס לרכבת. יש מעט כבישים מהירים במדינה (פיונגיאנג-ווונסאן החשוב שבהם).
נמלי ים
הנמלים החשובים שלא קופאים הם: בחוף המזרחי רג'ין, סונבונג, צ'ונגג'ין, המהונג (הונגנאם) ווונסאן, ובחוף המערבי נאמפו והאג'ו. בצי הסוחר אוניות מסוגים שונים עם נפח כולל בסביבות המיליון טון.
נמלי תעופה
נכון ל-2003 בקוריאה הצפונית היו 78 שדות תעופה פעילים. במדינה נמל תעופה בינלאומי אחד, נמל התעופה הבינלאומי סונאן. חברת התעופה הלאומית אייר קוריאו מפעילה שירותי תעופה פנימיים וחיצוניים ולה כ-25 מטוסי נוסעים מתוצרת רוסית. נמלי תעופה חשובים נוספים נמצאים בצ'ונגג'ין ורג'ין.
תיירות
ענף התיירות בקוריאה הצפונית מנוהל תחת פיקוח הדוק מצד המשטר הצפון-קוריאני. לפי הערכות, מספר התיירים ממדינות המערב המבקרים במדינה מדי שנה עומד על בין 4,000 ל-6,000, כאשר במהלך שנת 2016, ביקרו במדינה כ-30 אלף מטיילים ממדינות שונות בעולם, רובם המוחלט מסין העממית.
ענף התיירות במדינה מאורגן ומתופעל באמצעות מספר מצומצם של לשכות תיירות, כולן בבעלות המדינה.
בהתאם להוראות המשטר, תיירים המבקשים לבקר בקוריאה הצפונית נדרשים לעשות זאת במסגרת טיול מאורגן, דרך לשכת תיירות רשמית, ובליווי מלווה רשמי צפון-קוריאני. נכון לשנת 2020, לא קיימת אפשרות לתיירים מערביים לבקר בקוריאה הצפונית באופן עצמאי.
בדומה למרבית מדינות העולם, החל משנת 2016 גם תיירים המחזיקים בדרכון ישראלי רשאים להיכנס לקוריאה הצפונית לצורך ביקור, בכפוף לקבלת ויזת כניסה דרך חברת ״תרבותו״, אשר קיבלה זיכיון בלעדי בישראל להנפקת ויזות תייר רשמיות לקוריאה הצפונית. בקשה לויזה יש להגיש מספר חודשים מראש, כאשר הויזות עצמן מונפקות על ידי שגרירות קוריאה הצפונית בסין העממית (לא ניתן לפנות בבקשה לויזה באופן עצמאי).
למרות הקושי הרב לבקר במדינה, בקוריאה הצפונית אתרים רבים המשלבים את יצר התיירות של הנוהים אחר מונומנטליות קומוניסטית, לבין העניין בתרבות המסורתית הקוריאנית השמורה גם היא היטב. פיונגיאנג, בירת הרפובליקה, היא מופת למונומנטליות הסטליניסטית, עיר נקייה ביותר, מורכבת מבתי מגורים ומונומנטים קומוניסטיים סמי-רליגיוזיים מרשימים, המפארים את המהפכה הקומוניסטית. בין המונומנטים המרשימים בולט במיוחד מגדל ג'וצ'ה. למרגלות מונומנט זה ניצבים מספר פסלים מרשימים המייצגים מספר תפקודים חברתיים בקומוניזם הצפון קוריאני אשר בו, בניגוד לאחיו הסובייטי, קיימים שלושה מעמדות: הפועל, החקלאי והמשכיל. שלושת אלו מרכיבים יחד את סמלה הייחודי של מפלגת הפועלים של קוריאה.
מונומנטים נוספים הם האנדרטה הגדולה בגבעת מאנסו: פסל דו צדדי אדיר ממדים בעל מאות דמויות חקוקות במתכת אשר במרכזו דמותם של המנהיגים קים איל-סונג וקים ג'ונג איל בגובה עשרות מטרים; "קשת האיחוד של חצי האי הקוריאני" שנבנתה לציון יום ההולדת 70 של קים איל-סונג, בו נראות שתי דמויות נשים קוריאניות מחזיקות את מפת חצי האי השלמה; "שער הניצחון" הגבוה משער הניצחון בפריז, "פסל ה"צ'ולימה", מונומנט מיוחד שנבנה לציון 60 שנה לייסוד מפלגת הפועלים של קוריאה בה מוצג רעיון הסוס המיתולוגי המרחף (הפגסוס הסיני והקוריאני) כסמל לזינוק הגדול קדימה; בקו הרקיע של פיונגיאנג שולט מלון ריוגיונג בצורת פירמידה בגובה 105 קומות אשר רק שלדת המבנה הושלמה כאשר הבין המשטר כי השלמתו תהא כרוכה בהוצאה כה רבה.
חברה
שיוך מעמדי
ממוזער|300x300 פיקסלים|מופע אומנותי לרגל יום היווסדות הרפובליקה ה-69 (2017)
לפי מסמכים צפון קוריאניים ועדויות פליטים, כל תושבי צפון-קוריאה משויכים לקבוצות מעמדיות בהתאם לשיטת הסונגבון המוסדרת. השיטה מתבססת על התנהגות האדם הספציפי, על הרקע הפוליטי החברתי והכלכלי של משפחתו במשך שלושה דורות אחורה וכן על התנהגותם של קרובי משפחה בטווח דורות זה. נטען כי השיטה היא שקובעת איזו אחריות תוטל על האדם, אילו הזדמנויות יוענקו לו או אפילו אם יקבל מזון הולם.
שיטת הסונגבון לכאורה משפיעה על החינוך והזדמנויות התעסוקה שמקבל האדם ובמיוחד על זכאותו להתקבל למפלגת שלטון צפון-קוריאנית. קיימים 3 סיווגים עיקריים וכ-50 תת-סיווגים. לפי דבריו של קים איל-סונג ב-1958, "מעמד הליבה" הנאמן מונה כ-25% מאוכלוסיית צפון-קוריאה, ה"מעמד המתנדנד" 55%, ו"המעמד העוין" 20%. המעמד הגבוה ביותר ניתן לצאצאי אלו שהשתתפו במאבקו של קים איל-סונג להתנגדות לכיבוש היפני במהלך מלחמת העולם השנייה, או לאלו שהיו עובדי מפעלים, פועלים או איכרים בשנת 1950. "המעמד העוין" הוא מעמד של אזרחים שסווגו על ידי המשטר כבעלי עבר בעייתי ובעלי יכולת להביע התנגדות למשטר. המעמד כולל בתוכו אנשים שלחמו בצבא קוריאה הדרומית במלחמה, משפחות שהחזיקו באדמות או בעסקים מצליחים לפני עליית קים איל-סונג לשלטון, בעלי קשר לכנסייה, או אזרחים שיש להם קרובי משפחה מקוריאה הדרומית, יפן או סין. המעמד העוין אינו יכול להתקבל לחלק מהלימודים הגבוהים, והם בעלי ייעוד מקצועי נחות יחסית, שמתוכנן על ידי השלטון. אנשי המעמד העוין גם אינם יכולים להשיג חברות במפלגת הפועלים שמקנה לחברים בו זכויות יתר רבות. בני המעמד העוין מתויגים כסכנה למשטר והם סובלים מסד פיקוח שלטוני הדוק יותר מאחרים. אין אפשרות לעלות מעמד, אך פעולה שמנוגדת להיגיון של המשטר, כמו חתונה בין מעמדות, עבירות קלות ועוד יכולות לגזור על המשפחה ירידה במעמד.
בשנות התשעים החלוקה עברה טשטוש מסוים, המצוקה הכלכלית הקשה של המשטר והידרדרות מעמד הליבה לעוני, והבידוד הבינלאומי שהלך והחמיר, גרם למשטר להכריז ש"הדם הנגוע" (של המעמד המתנדנד והעוין) מתנקה לאחר כמה דורות, זאת כדי לנסות לקדם חלק מהאוכלוסייה ולאפשר למדינה להתייצב מבחינה כלכלית, וכדי למלא את המחסור החמור בכוח אדם ובהון אנושי, וכך למשל אנשי מעמד עוין זכו להתקבל למוסדות מסוימים שלא יכלו להתקבל אליהם בעבר. על אף הטשטוש החלוקה נשארה בעינה.
בעוד שחלק מהאנליסטים המנתחים את המצב בקוריאה הצפונית מאמינים כי המסחר הפרטי השפיע ושינה את שיטת השיוך המעמדי במידה מסוימת, רוב הפליטים הצפון-קוריאנים טוענים כי לשיטה יש נוכחות מצווה המשפיעה על חיי היום-יום. לעומת זאת, ממשלת קוריאה הצפונית טוענת כי כל האזרחים שווים ומכחישה קיום כל אפליה הנובעת מהרקע המשפחתי של האזרחים.
זכויות אדם
ארגוני זכויות אדם בינלאומיים רבים טוענים שצפון-קוריאה היא אחת המדינות בה מתרחשת הפרת זכויות האדם החמורה ביותר, בקנה מידה עולמי. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל דיווח על הגבלות חמורות של חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וחופש התנועה, מעצרים שרירותיים, עינויים ודרכי פעולה לקויות נוספות אשר סופן במוות ובהוצאות להורג. ארגוני זכויות האדם דורשים את סגירתם של מחנות המאסר והעבודה, בהם חיים לפי ההערכות 200,000 אסירים ובני משפחותיהם ב"תנאים התת-אנושיים ביותר שניתן לדמיין". בשל ההגבלות המשמעותיות אשר מוטלות על החופש הפוליטי והכלכלי של הצפון-קוריאניים, התייחס אליהם ארגון משמר זכויות האדם כ"חלק מהאנשים שמתייחסים אליהם בברוטאליות הרבה ביותר בעולם".
בשנות ה-90 האזנה לרדיו דרום-קוריאני לבדה יכלה לגרור עונש מוות. אחרים נשלחו לכאורה למחנות האסירים בשל שירת שיר דרום-קוריאני.
מחנות מאסר פוליטיים
בקוריאה הצפונית מתבצעת הפרה שיטתית של זכויות אדם. אמנסטי אינטרנשיונל מדווח כיום על לפחות שישה מחנות עבודה (הערכות אחרות מדברות על 12) בהם נכלאים אסירים על רקע פוליטי. אין מספרים מדויקים אולם ממשלת קוריאה הדרומית מעריכה שבצפון כלואים כ-154 אלף אסירים במחנות עבודה בכפייה ואילו משרד החוץ של ארצות הברית סבור שמספרם קרוב יותר ל-200 אלף, קרוב לאחוז מהאוכלוסייה. חלק מהמחנות כוללים מסגרת ל"חינוך מחדש" ולעיתים האסירים ממחנות אלו יוצאים לחופשי, אך לעומתם קיימים מחנות אחרים הקרואים "אזורי שליטה מוחלטת" בהם אין לאסירים תקווה להשתחרר לעולם. במחנות אלו מועבדים האסירים בכפייה וברעב עד מוות. מחנות העבודה קיימים מאז 1950, והמשטר הצפון-קוריאני משתמש בהם לשם השתקת מתנגדי המשטר או אנשים החשודים בהתנגדות כזו. לפי דיווחים מאוחרים יותר, נראה שקוריאה הצפונית מרחיבה את מחנות העבודה.
בניגוד לדיקטטורות אחרות, האסירים לא נכלאים על פשעיהם בלבד (על פי רוב: התנגדות למשטר או חשד להתנגדות למשטר) אלא נכלאים גם על פשעי בן משפחה. כך, נכלאות משפחות שלמות מסיבות פוליטיות. במחנות חשופים האסירים לתנאי מחיה תת-אנושיים, הכוללים עינויים ורציחות לפי גחמה של השומרים, אונס, הרעבות ועבודה בכפייה, ונעשים ניסויים כימיים על האסירים. לפי הדיווח האחרון של אמנסטי, 25% מאסירי המחנות מתים מדי שנה. על פי עדויות של עריקים צפון-קוריאנים, משפחות שלמות מושמדות בתאי-גזים שקופים, בזמן שמדענים צופים בהם ורושמים מסקנות. ניצולי המחנות מספרים גם על הוצאות פומביות להורג, רצח תינוקות בני יומם, והפלות בכפייה. אחד המחנות הגדולים, "מחנה 22", נמצא בקרבת העיר הואריונג בצפון-מזרח המדינה, ושטחו גדול משטחה של העיר לוס אנג'לס. נכון ל-2015, תמונות לוויין עדכניות, מראות שהמחנה נסגר.
האסיר היחיד הידוע כיום כמי שהצליח לברוח ממחנה "אזור שליטה מוחלטת" לאחר שנולד וגדל שם הוא שין דונג היוק, המספר על כך שאמו ניתנה לאביו כפרס, שהריונו תוכנן על ידי הרשויות, ושהסגיר את אמו ואת אחיו לרשויות (לאחר ששמע על תוכניתם לברוח) לאור החינוך הנוקשה שקיבל. שין מספר בין היתר על הוצאות להורג ראוותניות, קברי אחים, והתעללויות בנשים שנכנסו להיריון לא-מאושר, הוצאת העובר מבטנן, ורציחתן. שין החליט לברוח לאחר שנכלא ושוחח לראשונה עם אסיר שגדל מחוץ למחנה. האסיר הנוסף התחשמל מהגדר החשמלית בניסיון הבריחה, ואילו שין הצליח לטפס עליה ולברוח. כיום הוא חבר בארגון LINK.
מספר ארגוני זכויות אדם עוסקים בהתנגדות להפרה השיטתית והמתמשכת של זכויות האדם בקוריאה הצפונית, בהם "ICNK – The International Coalition to Stop Crimes Against Humanity in North Korea" ו-"LINK – Liberty in North Korea". לאור העדויות שנאספו החליט האו"ם במרץ 2013 לפתוח חקירה בינלאומית בעניין.
ראו גם
היסטוריה של קוריאה הצפונית
ממשלת קוריאה הצפונית
קומוניזם
מלחמת קוריאה
ציר הרשע
לקריאה נוספת
ברברה דמיק, אין מה לקנא – חיי היום-יום בקוריאה הצפונית, הוצאת כרמל, 2012
בליין הרדן, הבריחה ממחנה 14, הוצאת ספרית מעריב, 2013
אדם ג'ונסון, בנו של אדון היתומים''', הוצאת מחברות לספרות, 2013
קישורים חיצוניים
דניאל אדלסון, An Israeli's Journey to North Korea, באתר ynet, 30 באוגוסט 2015
ברית האזרחים למען זכויות האדם בקוריאה הצפונית
ארגון ידידי הרפובליקה העממית של קוריאה, משמש גם כאתר חצי רשמי של הרפובליקה, שאין לה אתר רשמי
North Korea country profile, BBC
אלי אשד, "שושלת האלים של צפון קוריאה", מאמר במגזין "יקום תרבות", ינואר 2012: חלק א' - השליט הנצחי, חלק ב' - במאי הקולנוע מהגיהנום, חלק ג' - השלישי בשושלת
Human Rights and Freedom from State Tyranny: Country Studies - North Korea, Democracy Web
״סיפור שמתחיל בענק״ - פרק על ההיסטוריה של חצי האי הקוריאני בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:קוריאה
קטגוריה:מדינות קומוניסטיות
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1948
קטגוריה:מדינות הגוש המזרחי
קטגוריה:מדינות בעלות נשק גרעיני | 2024-09-22T08:42:59 |
אשחר (יישוב) | אֶשְׁחָר הוא יישוב קהילתי שנמצא בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב קרוי על שם השיח אשחר הצומח באזור.
מיקום
היישוב ממוקם על גבעת קרד בגליל התחתון ממנה נשקפים בקעת סכנין, בקעת בית הכרם, הרי הגליל, רמת הגולן, הים התיכון, יישובים וערים, כפרים וכרמים. גובה היישוב הוא כ-360 מטר מעל פני הים.
היסטוריה
היאחזות נח"ל בשם אשחר, הוקמה באתר בו נמצא היום קיבוץ אשבל, ב־30 באפריל 1979. בשנת 1982 שונה שמה של ההיאחזות ל"אשבל".
במרץ 1984 החליטה הוועדה המשותפת של הממשלה והסוכנות על הרחבת היישוב אשחר.
אשחר נוסד בשנת 1986 במסגרת תוכנית המצפים ל"ייהוד הגליל", על ידי גרעין שעלה בחלקו הגדול משיקגו. עד מהרה התפתח היישוב וקלט משפחות רבות מעבר לגרעין המייסד.
המחייה באשחר
האידאולוגיה שבה דוגל היישוב היא קידום חיים משותפים של דתיים וחילונים בקהילה אחת, תוך פתיחות, סובלנות, פלורליזם ודמוקרטיה. תושבי היישוב מציבים לעצמם מספר כללים בסיסיים, כגון הימנעות מנסיעה בשבת בתחומי היישוב (במידת האפשר) ושמירה על כשרות באירועים ציבוריים. פרט לכך, מקיים כל אחד מהם אורח חיים הנראה בעיניו, ללא כפייה מכל צד שהוא. טווח הגילאים הוא 0 עד 70, אך רוב הזוגות בשנות ה-30–50 לחייהם.
כיום מתגוררות ביישוב למעלה ממאתיים משפחות.
חינוך
ילדי היישוב לומדים בגנים ביישוב ומשם עוברים לבית הספר האזורי החילוני, בבית ספר אזורי דתי, או בבית ספר יסודי משולב בו לומדים דתיים וחילוניים בצוותא, זאת מתוך מתן חינוך העונה על דרישות הורים משני הזרמים. במקום פועל "שבט אשחר" של תנועת הנוער הצופים הדתיים שמקיימת פעילות לכיתות ד'-י"ב.
בית הספר הוקם בשנת 2007. הגן מתקיים בשטחי היישוב.
בני נוער העוברים ללמוד בתיכון, לומדים לרוב בבית הספר "על יסודי משגב" ובבתי ספר וישיבות אחרים באזור.
בנוסף לכך, קיימת תבנית חינוך נוספת והיא בית הספר הדו-לשוני ”גליל” בו לומדים בצוותא ילדים מן המועצה האזורית וילדים מהיישובים הערבים הסמוכים כמו סחנין ושעב, במסגרת וולדורף ברוח האנתרופוסופיה.
קישורים חיצוניים
250px|ממוזער|ימין|"הרועה", פסלו של האמן המקומי אביגדור בר יוסף, המוצב בכניסה ליישוב אשחר
אשחר, באתר המועצה האזורית משגב
אשחר באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1986
קטגוריה:תוכנית המצפים
קטגוריה:היאחזויות נח"ל | 2024-09-25T20:10:58 |
גלפגוס (ספר) | גלפגוס (באנגלית: Galápagos) הוא שמו של רומן מאת הסופר האמריקאי קורט וונגוט. הספר יצא לאור בשנת תשנ"א, 1991.
על הספר
הספר מתאר את השתלשלות האירועים הבדיונית המובילה להשמדת הציווילזציה ולאבולוציה של האדם לכדי יונק ימי. חלקו הראשון של הספר מתאר את הפלגתה של ה"באהיה דה דרווין", ספינת פאר שאמורה הייתה לשאת אורחים מפורסמים למסע לאיי גלאפגוס. משבר כלכלי עולמי חמור ופריצתה של מלחמה באמריקה הדרומית גורמים לכך שרק נוסעים מעטים נמצאים על הספינה, כשזו עולה על שרטון ליד האי הבדיוני סנטה רוסליה. מגפה הגורמת לעקרות משמידה את כל האנושות מלבד הבודדים שנקלעו לסנטה רוסליה. במיליון השנים הבאות, בני האדם עוברים אבולוציה כך שיתאימו לחייהם החדשים כיונקים ימיים - בין השאר, ראשם קטן, ידיהם מתנוונות והופכות לסנפירים.
הספר מסופר מנקדות מבטו של ליאון טראוט, בנו של סופר המדע הבדיוני קילגור טראוט, דמות שמופיעה בהרבה מספריו של וונגוט. רוח הרפאים של ליאון עוקבת אחרי בני האדם במשך מיליון שנה ומספרת את ההיסטוריה של תושבי האי וכן של עצמה.
קישורים חיצוניים
איי גלפגוס והברירה הטבעית, מסע אחר
דליה קרח-שגב, יונה זילברמן, מסע הפלא איי גלפגוס
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי 1985
קטגוריה:ספרי זמורה ביתן
קטגוריה:ספרי קורט וונגוט
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית) | 2023-04-01T22:17:23 |
גיהנום | שמאל|ממוזער|300px|"מלאכים נפילים בגיהנום", מאת ג'ון מרטין, צייר אנגלי מן המאה ה-19
שמאל|ממוזער|250px|איור של הגיהנום מימי הביניים (שנת 1180 לערך)
לפי אמונה נפוצה בדתות השונות, גיהנום הוא המקום שאליו נשלחות לאחר המוות או בעולם הבא נשמותיהם של אלה שחטאו בחייהם, ובו הן סובלות ייסורים שונים, הכוללים לדוגמה שרפה באש, מכות וחבלות על ידי מלאכי חבלה ועוד. לגיהנום גרסאות שונות, המנוסחות בידי הדתות השונות, אך לכולן בסיס זהה: מקום נורא, לפי חלק מהן הוא שוכן מתחת לפני האדמה.
במקביל לאמונה בקיום הגיהנום מתקיימת אמונה בקיומו של גן עדן, אליו מגיעות נשמותיהם של צדיקים (כולל חוטאים שחזרו בתשובה).
מקור השם העברי "גיהנום"
"גיהנם" מופיעה לראשונה במשנה כמקום משפט הרשעים. מקורה של המילה אינו ברור. בסביבות המאה ה-17 או ה-18 שינו המדקדקים את הכתיב מגיהנָם בקמץ לגיהנום בחולם חסר או מלא, בעקבות השערה הקושרת בין הגיהנום ושם המקום גיא בן הנום, המופיע במקרא בגרסאות שונות (גיא בן הנם, גי-הינום וכו').
גיא בן הנום מוזכר לראשונה בתיאור גבולות שבטי יהודה ובנימין בספר יהושע: . זהו שמו של אפיק עמוק בגבול המערבי-דרומי של העיר העתיקה של ירושלים.
בימי המלוכה בישראל בנו תושבי ירושלים בגיא זה במות לאל מולך הכנעני, הקריבו לו את ילדיהם הרכים ו"העבירו אותם באש" לפי לשון המקרא. גם אחדים ממלכי יהודה קיימו מנהג זה, שהרגיז נביאים ומלכים אחרים. יאשיהו המלך יצא נגד העבודה הזרה שפשתה בישראל: . הגיא שימש מקום פולחן עבודה זרה סמוך לירושלים בזמנו של הנביא ירמיה, שהתנבא כי למקום זה יקראו גיא ההרגה, כלומר כה רבים יהיו המתים בו בחורבן, עד שימלאו את גיא בן הנום במתים. והנביא מחמיר עוד יותר, ואומר שהמתים שיהיו שם, יהיו ().
לפי סברה זו, מכיוון שבגיא בן-הינום הייתה העבודה הזרה של הרשעים ועל פי נבואת ירמיהו גם מקום ענישתם, קיבל השם הוראה מיוחדת: מקום הרשעים לאחר מותם, לעומת גן עדן של הצדיקים. מכאן נולדה האגדה שפתחו של הגיהנום נמצא בירושלים. בשיפולי גיא בן-הינום הייתה התופת, הנזכרת יחד אתו. אגדה זו מוזכרת בתלמוד בבלי:
מקור השם בן-הינום אינו ידוע. לפי סברה אחת, הינום הוא שם אדם.
ההשערה הרואה את גיא בן הינום כמקור למילה "גיהנום" אינה מוסכמת, ויש הרואים בה אטימולוגיה עממית.
גיהנום ביהדות
ממוזער|שלט הקורא לשחרור החטופים במהלך מלחמת חרבות ברזל עם הכיתוב "תוציאו אותם מהגיהנום"
בספרות התלמודית והמדרשית מוזכר הגיהנום כמקום שבו נידונים הרשעים אחרי החיים בעולם הזה.
לדוגמה: "וסופו יורש גיהנם" (). לפי המדרש, ברא הקב"ה את חללו של גיהנום אלפיים שנה קודם לבריאת העולם, כשהוא ריק. אש הגיהנום עצמה נבראה ביום השני לששת ימי הבריאה. בגיהנום נידונים הרשעים חצי שנה באש וחצי שנה בברד ובשלג, כאשר מסופר שהצינה קשה מן האשילקוט ראובני פרק ג.
מעשים רעים מחמירים את עונשו של אדם בגיהנום: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: , ולעומתם מעשים טובים מקלים על עונשו שם: .
במסכת עירובין נאמר: .
גם במסכת שבת ישנו אזכור של הגיהנום בהקשר של חמי טבריה: . הסבר: בחמי טבריה יש מעיינות שמהן נובעים מים רותחים בחום של כ-60 מעלות, והתלמוד מתייחס אליהן כ-"תולדות האור" מכיוון שהם "התחממו בפתח הגיהנום", ומכאן ניתן להבין שהגיהנום הוא מתחת לאדמה.
המונח "גיהנום" עצמו לא מוזכר בתנ"ך, אבל על פי התלמוד לגיהנום יש שבעה מדורים (), והמדרשים זיהו את שבעת שמות הגיהנום כשמות המדורים השונים:
קיים מנהג של אמירת קדיש במשך אחד עשר חודשים לאחר פטירת קרוב. אחד ההסברים לכך הוא שלפי חז"ל תקופת שהותם של הרשעים בגיהנום היא שנים עשר חודשים (למשל "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש", ). כדי שהנפטרים לא ייראו כרשעים הזקוקים להצלה כל אותם שנים עשר החודשים, אומרים קדיש רק במשך אחד עשר חודשים. ממקור זה וממקורות נוספים עולה כי הגיהנום אינו בהכרח עונש נצחי, אלא לפעמים משמש כתחנת מעבר וכעונש זמני. עם זאת יש חטאים כבדים שעליהם, על פי חז"ל: (תוספתא, סנהדרין, פרק יג, הלכה ה).
הראשונים נחלקו אם הגיהנום הוא מצב פיזי, ייסורים, סבל וכליה בעולם הזה (רמב"ם, הקדמה לפרק חלק), או ענישת הנשמות לאחר המוות (רמב"ן, שער הגמול).
גיהנום בנצרות
שמאל|ממוזער|250px|לוציפר מעונה באגם האש, מתוך הספר המאויר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי
הגיהנום הוא מושג מרכזי בנצרות ומופיע במפורש כבר בברית החדשה. חלק המופעים במקור היווני הם של המלה Γέεννα (שמתורגמת לאנגלית כ-Gehenna) שהיא תעתיק או תרגום של "גיהנום" בעברית ובארמית, כמקום בו נשפטים המתים. בנוסף מופיעה המלה ᾅδης (Hades), לרוב בציטוטים מהמקרא כתרגום למונח "שאול", ובמקום אחד מופיעה המלה ταρταρῶ (Tartarus), כמקום אליו נשלחו המלאכים המורדים. בגרסאות האנגליות של הברית החדשה שלוש המילים מתורגמות למילה Hell.
בזרמים השונים של הנצרות התפתחו תיאורים שונים של הגיהנום, שהמשותף להם הוא קישורם עם סבל, אומללות ואימה. קיימות מחלוקות בשאלות רבות כגון האם השהייה בגיהנום היא זמנית או נצחית, האם הגיהנום הוא מקום או מצב רוחני, והאם האל נוכח גם בגיהנום או נעדר ממנו. שאלות אלה הן חלק מהדיונים בתאולוגיה הנוצרית עד ימינו. בתרבות המערבית הייתה תהודה רבה לתיאורו הלירי של הגיהנום ביצירתו של דנטה אליגיירי, "הקומדיה האלוהית".
לאיום בגיהנום היה תפקיד חשוב בהשלטת מרותה של הכנסייה על המאמינים בעיקר בימי הביניים, על ידי רעיון המחילה המוענקת עלי ידי הכנסייה כנציגתו של ישו עלי אדמות.
על פי הנצרות הקתולית יש בנוסף לגן עדן וגיהנום מקום הידוע בשם "כור המצרף" (פורגטוריום) שתפקידו לזכך אנשים שחטאו, אך הגיעו לגאולה וטרם שילמו עבור חטאיהם. בניגוד לגיהנום, שם הסבל הוא נצחי, בכור המצרף הסבל זמני, וניתן אף לקצרו בעזרת האשראי השמימי של הכנסייה. התאולוגיה הכרוכה בכך אפשרה מתן כתבי מחילה תמורת כסף לצדקה. זה היה הזרז שהניע את מרטין לותר לפרסם את ביקורתו על הכנסייה, שהניעה את הרפורמציה ועליית הנצרות הפרוטסטנטית.
בקרב תאולוגים ואנשי דת נוצרים הייתה מאז ומתמיד הסתייגות מרעיון הגיהנום בדמותו הנפוצה – בשל הסתירה בינו למושגי אהבת האל והישועה שהבטיח לחוטאים. אוריגנס, מהחשובים שבאבות הכנסייה הקדומים אך גם אחד השנויים ביותר במחלוקת, החזיק בדעה שהגיהנום הוא מקום אמיתי, המכיל אש בוערת; אך גם שאף אדם לא יסבול עונש נצחי, ושהגאולה היא אוניברסלית ולא מוגבלת לחלק מהאנושות (הוגים אוניברסליים יותר אף הטיפו לכך שגם השטן והמלאכים שנפלו יוושעו בסופו של דבר). דעות כאלו, אף שאומצו חלקית על ידי תאולוגים משפיעים, נדחו על ידי הקונצנזוס. במערב הלטיני התקבע רעיון הגיהנום המוכר במאה השביעית לכל המאוחר. מראשית המאה ה-19, התכרסמה תקפות האמונה המסורתית בעונש נצחי. בקרב הפרוטסטנטים הליברלים, מאז שליירמאכר והלאה, אומצו שוב הרעיונות אודות ישועה אוניברסלית והוודאות שאיש לא יסבול לעד, והפכו לדעה הרווחת והמקובלת בזרמים אלו במאה ה-20. הפרוטסטנטים האוונגליסטים, שהתגבשו מתוך ריאקציה פונדמנטליסטית נגד הליברלים והרבו להדגיש את ממשות אש הגיהנום, נקלעו למחלוקת בנושא משנות ה-1970. מספר מנהיגים ידועים, כמו ג'ון סטוט, אימצו את הרעיון לפיו נשמת החוטאים תימוג לאחר זמן-מה ולכן הם לא יסבלו לעד, ראייה זו צברה תנופה לקראת סוף המאה. תאולוגים קתולים בולטים, כמו קרל רהנר והנס אורס פון בלתזר, נטו לעמדות של ישועה אוניברסלית באופן פרטי, בספריהם. הכנסייה הקתולית כגוף אשררה את נצחיות הגיהנום, ואת שילוחם שמה של מי שחטאו חֵטְא מָוֶת ולא כיפרו עליו בחייהם, בקטכיזם הכללי המעודכן שלה מ-1992. הנצרות האורתודוקסית, שמבחינה היסטורית הייתה סובלנית יותר מן המערב כלפי האפשרות לגאולה כללית, דבקה אף היא במסורת של עונש נצחי וממשי לחוטאים הקשים, אף על פי שבישופים אורתודוקסים הצטרפו למגמה האוניברסלית בעולם הנוצרי.
בנוסף לאימוץ של הגיהנום כמושג דתי ולכינויים השונים שלו, נשמר גם השימוש בשם העברי המקורי - Gehenna. בין היתר השתמשו בו אזרחי פולין כדי לתאר את הגלות בברית המועצות בתקופת מלחמה"ע השנייה.
תיאור הגיהנום בספרות העברית
"מחברת התופת והעדן" היא המחברת ה-28 בספרו של עמנואל הרומי "מחברות עמנואל", שפורסם בשנת 1320 לערך. היא כוללת תיאור מפורט של סיור בגיהנום, ובו למשל:
מקום נרחב מוקדש לתיאורם של אלה שבחייהם נחשבו מוסריים ונכבדים, אך בגיהנום נחשפה דמותם האמיתית, כגון . רעיון דומה מופיע בסאטירה "עמק רפאים" מאת יצחק בר לווינזון - חולה מסוכן המבקר בגיהנום רואה בו "כמה אנשים שהיו מוחזקים אצלנו לאנשים ישרים, ויש מהם שנחשבים אצלנו לצדיקים גדולים וחסידים ועמודי עולם".
בספר "ראשית חכמה" של אליהו וידאש איש צפת (מתלמידיו של הרמ"ק) שהודפס לראשונה בשנת 1578, ניתן תיאור מפורט של שבעת מדורי הגיהנום וסוגי החוטאים המאכלסים אותם.
ספר "שבט מוסר", מאת אליהו הכהן מאיזמיר, שיצא לאור בשנת 1712, כולל אף הוא תיאורים של הגיהנום, שנועדו לקורא "הרוצה לדעת מהו גיהנום כדי לשמוע ולכניע לבבו הערל לשוב אל ה' ולזכות ולנחול חלקו בגן עדן". בתיאורים: "יש מי שתולין וחונקים אותו ויש מי שהורגים אותו וחונקים אותו ויש מי שנוקרים את עיניהם ויש מי שתולין אותם בקדקדי ראשיהם. הכל כפי כבדות העבירות שעשה".
תיאור של הגיהנום מופיע גם בסיפורו של ש"י עגנון "המשל והנמשל" (הנכלל בקובץ "עיר ומלואה"). בניגוד לתנאי החום והקור הקיצוניים המופיעים ברבים מתיאורי הגיהנום, מתאר עגנון: "באותו המדור לא חם ולא קר ולא פושר".
גיהנום בתרבות הפופולרית
לרוב, בתרבות הפופולרית הגיהנום מתואר ככבשן לוהט או "תופת" (Inferno) עם להבות בכל מקום, הנמצא במעמקי האדמה. קירות הגיהנום הם בצבעי אדום עזים ובין הסלעים המחודדים זורמים נהרות לבה רותחת. האנשים בגיהנום עוברים עינויים שונים ואכזריים בידי השטן ומשרתיו. השטן מתואר לרוב כשד אדום, גדול ובריון בעל קרני תיש גדולות על המצח וקלשון בידו.
בקומיקס
סדרת הקומיקס "הלבוי", שיוצאת לאור על ידי חברת ההוצאה לאור Dark Horse Comics ואף עובדה למספר סרטים, מתרכזת סביב דמותו של שד שהובא לכדור הארץ מהגיהנום על ידי הנאצים אך נתפס בידי בעלות הברית וחונך להיות טוב. גם סדרת הקומיקס "ספון" מתאפיינת כסדרה בעלת מאפיינים דתיים, כאשר היא מעלה סוגיות הקשורות במלחמה בין גן עדן לגיהנום, כאשר בני האדם נלכדים באמצע (כמו גם ניצולו של חייל בן אנוש בידי הגיהנום כדי להוביל צבא כנגד ממלכת גן-עדן).
במוזיקה
סגנון תרבותי ומוזיקלי אשר ידוע בהתעסקותו בגיהנום, בשטן ובמוות הוא ההבי מטאל. שירי המטאל אשר נכתבו על נושא הגיהנום והשטן רבים מספור. עם המפורסמים שבהם נמנים "Highway to Hell" ("כביש ראשי לגיהנום") ו-"Hells Bells" ("פעמוני הגיהנום") של AC/DC, "The Number of the Beast" ("המספר של החיה") של איירון מיידן, "Burn in Hell" ("להישרף בגיהנום") של טוויסטד סיסטר, "Dante's Inferno" ("התופת של דנטה") של Iced Earth ורבים אחרים (ראו פולחן השטן ברוק הכבד).
סרט הקומדיה "שטן על הזמן" ("Little Nicky") מציג באופן הומוריסטי את התעסקותה של תרבות המטאל בנושא הגיהנום והשטן.
בטלוויזיה
הסדרה "לוציפר" עוסקת בשטן שפורש מגיהנום עובר לגור בלוס אנג'לס. על פי הסדרה (שמבוססת על סדרת קומיקס באותו השם) אדם מגיע לגיהנום רק אם מרגיש אשם על מעשיו בתקופת חייו. לכל אדם יש מקום מוגדר בגיהנום החתום בדלת לא נעולה. יש שני סוגי עינויים: פיזי ומנטלי. אם האדם נידון לעינוי מנטלי – הוא יחווה את הרגע בחיים שעליו הוא מתחרט יותר מכל שוב ושוב, עם שינויים קלים בכל פעם.
משחקי וידאו
שלוש סדרות משחקים בולטות שהגיהנום (ואף מחוזות אחרים של העולם הבא) משחק בהן תפקיד מרכזי הן סדרת Doom, Painkiller, Diablo. בסדרת Doom הוכנסו אלמנטים רבים מתחום המדע הבדיוני, כאשר השער לגיהנום נפתח בטעות/בכוונה (תלוי במשחק) במהלך ניסויים מדעיים בטלפורטציה, ואף השדים המופיעים בגיהנום משופרים בחלקם בטכנולוגיות של בני אנוש, תוצאה של ניסויים מרושעים ושטניים. העיצוב של שלבי הגיהנום במשחק תואם, פחות או יותר, את התיאור הנפוץ שהופיע לעיל, יחד עם סמלים שטניסטיים רבים.
סדרת Painkiller לעומתה מתאפיינת במוטיבים דתיים רבים כאשר בנוסף לגיהנום מופיע גם כור המצרף וניתן לפגוש בדמויות מהמיתולוגיות היהודית והנוצרית כמו סמאל, לוציפר, אשמדאי, איב (חווה) ועוד. הגיהנום, שמופיע בשלב האחרון במשחק, מעוצב בצורה יוצאת דופן מהמקובל, והוא נראה כמו גרסה מעוותת של שדות קרב שונים ממלחמות שהתרחשו במשך ההיסטוריה, מעין פרפרזה לאמרתו של ויליאם ט. שרמן "מלחמה היא גיהנום".
בסדרת Diablo המשחק הוא ROLE PLAYING GAME או בקיצור RPG, מטרת המשחק היא להביס את השטן שמתהלך לו בארץ באמצעות בחירת דמות מתוך רשימת הדמויות: ברברי, רופא אליל, צייד צללים, נזיר, מכשף ואביר.
לכל דמות יש סט יכולות שונה וחופש הבחירה בין צורת משחק אחת לאחרת גמיש, מפתיע ושונה מכל פעם לפעם מכיוון שעולים רמות (levels) ועם כל רמה מתחזקים
העלילה: השטן שולח את צבאותיו ארצה והנפיל (דמות השחקן) מגיע לעיירה שהמתים בה קמו לתחייה ותקפו, בהמשך העלילה מצטרפות דמויות npc ביניהן בוסים שמספרות את סיפור העולם כשבנוסף לכך ניתן לשחק עם חברים להרפתקה להציל את גן עדן מ-diablo ובכך לשמר את העולם מכוחות הגיהנום שפלשו אליו וגרמו להריגות רבות.
ראו גם
גן עדן
האדס
כור המצרף
אגם האש
הפלוטוניון בהייראפוליס
סיג'ין
עולם המתים
שְׁאוֹל
עולם המתים בתרבות הקלאסית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:חיים לאחר המוות
קטגוריה:מיתולוגיה יהודית
קטגוריה:מיתולוגיה נוצרית
קטגוריה:אסלאם
קטגוריה:שטן
קטגוריה:תורת הגמול
קטגוריה:דברים שנבראו לפני בריאת העולם על פי חז"ל | 2024-10-20T06:20:58 |
שאול ואהל | רבי שאול וָאהל (קצנלנבוגן; 1545, פדובה – 1617, ברסט ליטובסק) היה רב וראש ישיבה, איש ציבור יהודי בן המאה השש עשרה, שזכה לפרסום רב בשל אגדה שלפיה כיהן כמלך פולין ללילה אחד.
קורות חייו
נולד בשם שאול קצנלנבוגן בעיר פדובה שבאיטליה בשנת ה'ש"ה (1545) לרב שמואל יהודה קצנלנבוגן לימים רבה הראשי של ונציה. סבו היה הרב מאיר קצנלנבוגן (מהר"ם פדובה), המגיה והמדפיס הראשון של ספר משנה תורה לרמב"ם.
משפחת קצנלנבוגן, נחשבת כאחת המשפחות המיוחסות בישראל, לשושלת רבנית עתיקת יומין וכתב ייחוס המגיע עד לבעלי התוספות ומשם לרש"י ועד דוד המלך.
בשנת ה'שט"ו (1560 לערך), הוזמן אביו, הידוע בכינויו המהרשי"ק, לשמש כדיין וחבר ועד הרבנים בעיר ונציה. שאול הצעיר למד עד אותה עת בישיבתו של סבו בפדובה, שהייתה הגדולה והוותיקה שבישיבות איטליה, ואביו שימש בה כר"מ. שאול שהה עוד כשנתיים בוונציה תחת צִלו של אביו, ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבות בפולין והשתקע בבריסק, שם נישא לדבורה רבקה בת ר' דוד דרוקר. בתחילה שימש כראש ישיבה בישיבה שהייתה שייכת קודם לכן לקרוב משפחתו המהרש"ל, ולאחר מכן נכנס למסחר. ב-1580 חכר את מכרות המלח של מלך פולין לשנתיים, ולצורך זה עבר להתגורר בעיר קרקוב. לאחר מכן קיבל זיכיון להכנסות ממבצר המלך בבריסק לעשר שנים. היה מקורב למלך פולין, ונחשב ליועצו הקרוב. נפטר בשנת 1617.
בנו ר' אברהם אברשקה כיהן אחריו כראש הישיבה בקלויז בבריסק, כרבה של ורונקי (וורניק) ובהמשך אב"ד לבוב. הוא היה מחותנו של רבי יום-טוב ליפמן הלר, מחבר "תוספות יום טוב".
יסד קלויז (בית מדרש) בבריסק.
מלך פולין ללילה אחד
על פי אגדה שנשתמרה עד ימינו, הנסיך הפולני מיקולאי קשישטוף רדזיוויל ביקר באיטליה ואזל כספו. או אז פגש את המהרשי"ק בוונציה, אשר האכיל אותו, דאג למחייתו, ונתן לו מתנת כסף שהספיקה לו לחזור לפולין. כשהגיע הנסיך לפולין עבר מישיבה לישיבה עד שמצא את רבי שאול קצנלנבוגן, בנו של המהרשי"ק. הוא קירב אותו אליו, והפך אותו ליועצו הקרוב. קרבתו של הנסיך רדזיוויל למלך פולין סטפאן באטורי הביאה גם את רבי שאול קצנלנבוגן אל שערי הארמון. היהודי הממולח נשא חן בעיני המלך, והוא מינה אותו לאחד משרי המלוכה שלו ואף העניק לו את הכינוי "שאול יודיטש" (כלומר: "שאול היהודי שלי"; אם כי יש הטוענים כי הוא נקרא כך על שם אביו יהודה, כלומר שאול בן יהודה).
שמאל|ממוזער|180px|סטפאן באטורי, נסיך טרנסילבניה ומלך פולין בין השנים 1576–1586
כשמת המלך סטפאן באטורי נחצתה פולין בין שני טוענים לכס – בן קיסר האימפריה הרומית הקדושה וזיגמונט השלישי בן יוהאן השלישי מלך שוודיה. על פי חוקת פולין המלך נבחר על ידי האצילים, ומשך זמן ההכרעה אסור שיעלה על עשרים ואחד יום. הדיונים התארכו, ומועצת האצילים והשרים לא הגיעה עדיין לכלל הכרעה. משהגיע הלילה העשרים ואחד ועדיין לא הגיעו הצדדים לעמק השווה, הציע הנסיך רדזיוויל למנות באופן זמני את השר שאול קצנלנבוגן כמלך זמני (rex pro tempore), על מנת שלא ייווצר מצב של אנרכיה; טענתו הייתה כי מתוך הכרותם של האצילים עמו, ברור כי היהודי שלהם לא יטען מאוחר יותר לכתר, מה שלא היה ברור לגבי שאר הנסיכים והאצילים שנכחו במפגש. וכך היה – שאול הוכתר כמלך פולין ללילה אחד. אז הוענק לו שם המשפחה ואהל (Wahl), שפירושו בגרמנית (השפה הרשמית שבה השתמשו האצילים והמלכים בפולין בעת ההיא): "נבחר". הדיונים המרתוניים נמשכו אל תוך הלילה, ואילו המלך הנבחר אף הוא לא שקט על שמריו ובמשך כל הלילה ביטל גזירות וחוקים שונים כנגד היהודים, וחוקק חוקים לטובתם, למשל: חוק הקובע כי יוחל עונש מוות גם על רוצחי יהודים (עד אז היה העונש על רצח נוצרי מוות, לעומת רצח של יהודי שמבצעו נפטר בקנס או במאסר); מתן זכאות ליהודים לרכוש יותר מבית אחד, הרחבת תחומי החכירה של היהודים, ועוד. למחרת בבוקר, הגיעה מועצת השרים והאצילים להצבעה ששוב הורתה על תיקו. המלך הנבחר שאול התבקש להביע את דעתו, אשר תכריע בין הצדדים שהיו שקולים (מאחר שעם בחירתו של שאול ואהל למלך הפך מספר המתדיינים לזוגי). רבי שאול הכריע לטובת הנסיך זיגמונט, שאכן מונה למלך זיגמונט השלישי, מלך פולין. הוא מלך על פולין במשך 46 שנה ונטה חסד ליהודים.
ספר תורה קטנטן, וספר תהילים עתיק, בני כארבע מאות שנה, המיוחסים לרבי שאול ואהל, נמצאים בגנזי האדמו"ר מסקווירא, בשיכון סקווירא שבמחוז רוקלנד, מדינת ניו יורק, ארצות הברית. גם הספרייה הלאומית טוענת שיש אצלה ספר תורה המיוחס לו.
מחקר גנאלוגי
לא מוטל ספק כי שאול ואהל הוא דמות היסטורית אמיתית, אופיינית לזמנה ולמקומה, והתבססותו והגעתו לתפקידים בכירים במדינה הפולנית מדגימות את האופן בו קיבלה פולין את יהודיה בתקופה ההיא. לסיפור על אודות המלכתו לא נמצא ביסוס במקורות לא-יהודיים.
כיום ישנם מאות אלפי אנשים המתייחסים במוצאם לשאול ואהל. ספר בשם "The Unbroken Chain" שנכתב ב-2006 על ידי הגנאלוג היהודי ניל רוזנשטיין מונה את כל צאצאיו הידועים לו של שאול ואהל, ובהם קרל מרקס והלנה רובינשטיין. ככל שמדובר בגנאלוגיה יהודית, מהווה שאול ואהל דוגמה לאב קדמון אשר משפחתו מאז המאה ה-16 ועד היום הקפידה על רישום מדוקדק יחסית שמאפשר לצאצאיו עריכת אילן יוחסין המגיע עד אליו ואף מעבר לכך.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
איסידור זינגר ויוליוס גוטליב,
. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית.
הערות שוליים
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:ראשי ישיבה פולנים
קטגוריה:רבנים פולנים
קטגוריה:ילידי 1541
קטגוריה:נפטרים ב-1617 | 2024-08-06T08:48:30 |
מסכת פאה | ממוזער|ציור מתוך פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת פאה, פרק ז' משנה ב', דפוס וילנה, 1880
מסכת פֵּאָה היא המסכת השנייה בסדר זרעים, לאחר מסכת ברכות. המסכת קרויה על שם מצוות פאה העוסקת בהקצאת חלק מהקמה בשדה (עוד לפני הקציר) עבור עניי העם, וכן עוסקת במתנות עניים וביניהן פאה, לקט ופרט, שכחה, עוללות ומעשר עני.
במסכת מפורטות בין השאר ההלכות הקשורות במצוות אלו, כגון למי מותר לקחת מהפאה, מה גדלו של החלק שצריכים להקצות לפאה, מתי מותר לעניים לקחת מהפאה, וכדומה.
כרוב המסכתות בסדר זרעים (למעט מסכת ברכות) אין למסכת פאה מקבילה בתלמוד הבבלי. מסכת פאה זמינה רק במשנה, תוספתא ותלמוד ירושלמי. בתלמוד הירושלמי, הפרק הראשון של מסכת זו כולל בתוכו הלכות תלמוד תורה ולשון הרע ועיקרו כולל דברי מוסר.
מיקומה של המסכת בסדר זרעים
בהקדמתו של הרמב"ם למשנה, מצוין כי הסיבה לכך שמסכת פאה היא המסכת הראשונה בסדר זרעים (מבין המסכתות העוסקת במצוות התלויות בארץ) היא מכיוון שמתנות העניים ניתנות עוד בשעת הגידול ואילו המצוות האחרות התלויות בארץ חלות לאחר הקציר או איסוף הפרי.
פרקי המסכת
אֵלּוּ דְּבָרִים (שש משניות) - שיעור הפאה, אלו גידולים חייבים בפאה.
אֵלּוּ מַפְסִיקִין (שמונה משניות) - מה נחשב לשדה נפרד לפאה? קצירת חצי שדה.
מַלְבְּנוֹת (שמונה משניות) - המשך מה נחשב לשדה, גודל שדה מינימלי לעניין מצוות שונות.
הַפֵּאָה (אחת עשרה משניות) - לקיחת הפאה, התחלת לקט.
גָּדִישׁ (שמונה משניות) - המשך לקט, התחלת שכחה.
בֵּית שַׁמַּאי (אחת עשרה משניות) - שכחה בתבואה.
כָּל זַיִת (שמונה משניות) - שכחה בפירות, פרט ועוללות.
מֵאֵימָתַי (תשע משניות) - מי רשאי לקחת מתנות עניים, נאמנות העניים לעניין מעשרות, מינימום נתינה לעני.
בסה"כ במסכת 69 משניות.
משניות מיוחדות
המשנה הראשונה במסכת פאה נאמרת בתפילה בנוסח האשכנזים לאחר ברכות התורה (בשילוב ברייתא המופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת שבת קכז) כי היא משנה יסודית ביהדות, טעם נוסף נאמר היות שבסוף המשנה כתוב 'ועיון תפילה' ולכן אומרים זאת לפני התפילה. המשנה עוסקת במצוות שאין להם כמות מינימלית מהתורה ומציינת דרך אגב מצוות שיש להם שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
המשנה האחרונה במסכת פאה מברכת את העני אשר נמנע מלהזקק למתנות עניים על אף שהוא רשאי לקחת תוך ציון הפסוק: .
פרשני המסכת
על המשניות (פאה)
פירוש המשניות להרמב"ם - לרבי משה בן מימון.
פירוש רע"ב - לרבי עובדיה מברטנורא.
תוספות יום טוב - לרבי יום-טוב ליפמן הלר.
תפארת ישראל - לרבי ישראל ליפשיץ.
הלכתא גבירתא - לרבי ישראל ליפשיץ.
מלאכת שלמה - לרבי שלמה העדני.
פירוש רבינו יצחק בן מלכי צדק סימפונטי.
פירוש הרא"ש - לרבינו אשר.
פירוש רבינו שמשון - לרבי שמשון משאנץ.
משנה ראשונה - לרבי אפרים יצחק מפרמיסלה.
תוספות רע"ק - לרבי עקיבא איגר.
חדושי מהרי"ח - לרבי יואל חסיד מאמצ'יסלוב.
משנת רב יוסף - לרבי יוסף רייזין.
חדושי הג"מ רא"ג - לרבי אליהו גוטמכר.
גיליון מהרא"י - לרבי אברהם יונה יוונין מהורודנה.
יין הרקח - לרבי אלעזר רוקח.
אור גדול - לרבי ירוחם יהודה ליב פרלמן.
לחם שמים - לרבי יעקב אמדין.
הגהות וחדושי הרש"ש - לרבי שמואל שטראשון.
זרע יצחק - לרבי יצחק חיות אב"ד סקוליה.
לשון הזהב - לרבי דוד טעבל שיף מלונדון.
בית שאול - לרבי יוסף שאול נתנזון.
מלא הרועים - לרבי יעקב צבי יאליש.
משנת רב - לרבי ברוך תאומים פרנקיל אב"ד לייפניק.
תפארת יעקב - לרבי יעקב צבי שפירא אב"ד אסטרין.
הגהות וחדושים - לרבי משולם זלמן אשכנזי אב"ד לובלין.
שנות אליהו - להגאון מווילנה.
ראשון לציון ויש סדר למשנה - לרבי ישעיה פיק ברלין.
חדושי מהרש"א - לרבי שמואל אליעזר אידלש.
הגהות וחדושים - לרבי אלעזר משה הורוויץ.
מראה כהן - לרבי בצלאל הכהן מווילנה.
מצור דבש - לרבי דוד צימרינג.
אמרי המז"ג - לרבי מאיר זאב גולדברגר.
גליונות קהילות יעקב - לרבי יעקב ישראל קנייבסקי.
על תלמוד ירושלמי (פאה)
פירוש פני משה - לרבי משה מרגלית.
הגהות הגר"א - להגאון מווילנה.
נר מערבי (כולל מסורת הש"ס, עין משפט ונר מצווה) לרבי יוסף שאול נתנזון.
גיליון אפרים - לרבי אפרים דב הכהן לאפ אבד"ק וורז'בלובה.
שערי ירושלמי - לרבי דב בריש אשכנזי אבד"ק לובלין.
על תוספתא (פאה)
מנחת בכורים - לרבי שמואל אביגדור תּוֹסְפָאָה.
מצפה שמואל - לרבי שמואל אביגדור תּוֹסְפָאָה.
חסדי דוד - לרבי דוד פארדו.
הגהות הגר"א - להגאון מווילנה.
בנוסף לפרשני המשנה והירושלמי הקלאסיים פורש התלמוד הירושלמי על מסכת פאה על ידי הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) במסגרת פירושו על התלמוד (תלמוד שטיינזלץ). הפירוש נדפס בתשמ"ח (1988) ונכון ל-2019, זו המסכת היחידה מהתלמוד הירושלמי שפורשה במסגרת מפעל זה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
פאה | 2024-02-01T12:28:58 |
סדר נזיקין | ממוזער|250px|בול של רשות הדואר המוקדש לסדר נזיקין. מעצבת הבול: דנה זדה.
סֵדֶר נְזִיקִין הוא הסדר הרביעי מבין ששת סדרי המשנה.
הסדר עוסק בסדרים חברתיים, ובפרט בהלכות נזקי רכוש, פגיעות באדם, הלכות שכנים ושותפים לדירה, סדרי בתי המשפט, סדר הדין הפלילי והלכות שופטים ודיינים. כמו כן מכיל הסדר אמרות חכמים, המרוכזות במסכת אבות, עדויות של חכמים על הלכות קדומות ויוצאות דופן (מסכת עדויות) ודיני עבודה זרה (במסכת עבודה זרה). כבר נאמר בגמרא, "הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות".
בתלמוד נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." על שישה סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר נזיקין היא "יְשׁוּעֹת", משום שהסדר מזהיר שלא להזיק ולא להתחייב ממון וחיסכון בכסף הוא ישועה.
המסכתות בסדר נזיקין
בסדר נזיקין נכללות המסכתות הבאות:
מסכת נזיקין (בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא)
סנהדרין-מכות (שעל פי כתבי היד העתיקים היו בתקופת המשנה מסכת אחת, ופוצלו מאוחר יותר בתקופת התלמוד שלאחר מרד בר כוכבא)
ועוד חמש מסכתות (או כפי שנקראו במקור: מסַּכות) נוספות הקשורות בסנהדרין למרות שאינן עוסקות ישירות בנושא נזיקין:
שְׁבועות – העוסקת בשבועה, הנדרשת בסנהדרין.
עדויות – איסוף הלכות שנאמרו בבית המדרש בשעת גזירה רומאית נגד התכנסות הסנהדרין.
עבודה זרה – העוסקת באיסורים וההרחקות מעבודה זרה.
אבות – העוסקת בדרישות מוסריות – חלקן בתוך מערכת המשפט וחלקן דרישות מוסריות לעם כולו.
הוריות – העוסקת אמנם בקרבנות חטאת של מנהיגים לפי האמור בפרשת ויקרא (חטאת כהן משיח וחטאת בית דין), אך חלק משמעותי במסכת קצרה זו מקביל למדרשי הלכה דווקא על הסנהדרין שטעתה.
במקור היו בסדר שבע מסכתות, אלא ש"מסכת נזיקין" שפתחה את הסדר פוצלה בימי התלמוד הבבלי לשלוש "בבות" (שערים) בשל גודלה בתלמוד הבבלי, ומסכת "סנהדרין" פוצלה ל"סנהדרין" ו"מכות", ולכן בחלוקה המקובלת עשר מסכתות.
הסבר סידורן של המסכתות בסדר נזיקין
הרמב"ם, הסבור שחלוקת מסכת נזיקין לשלוש אינה שרירותית אלא מכוונת ובעלת משמעות, מסביר את סידורן של כל המסכתות בתוך סדר נזיקין כך:
סדר נזיקין פותח בדיון בדיני ויכוח על כסף ורכוש (שאינם שייכים לזוגיות). דיון זה נחלק לשלושה:
מסכת בבא קמא סודרה ראשונה מפני שיש להתחיל במניעת נזק, ורק אחר כך לפרט את הדין בתוצאות הנזק. גם בתורה תחילה מופיעים דיני השור שיש למנוע את נזקו, ורק לאחר מכן דיני מנזק שחל בעת שמירה שהייתה אולי לקויה.
מסכת בבא מציעא, המדברת על פקדונות והלוואות וטענות הצדדים, באה אחרי בבא קמא על פי הסדר המקראי המסודר בהיגיון משפטי, שכן זהו נזק שנובע בתחילתו מהסכמות והסכמים בין הצדדים.
מסכת בבא בתרא סודרה אחרונה מפני שכולה סברות ואין לה מקורות מפורשים בתורה.
מסכת סנהדרין העוסקת בשופטים.
מסכת מכות העוסקת בעונשים חמורים כמלקות וגלות הניתנים בידי בית הדין, כהמשך לסופה של מסכת סנהדרין המדברת על עונש ההוצאה להורג.
מסכת שבועות, העוסקת בשבועה המוטלת על ידי השופטים והניתנת לחיזוק ואימות דברי הטוענים בעת המשפט.
מסכת עדויות – המדברת על איסוף הלכות (משפטיות) שנקבעו בעת גזירה רומאית שאסרה על קיום הסנהדרין
מסכת עבודה זרה – הדרושה לדיין בבואו לגזור את דינו של בן-ישראל שעבד אלילים.
מסכת אבות סודרה בסוף סדר נזיקין משתי סיבות:
א. השתלשלות התורה שבעל-פה, ותקפו המשפטי הבא ממסורת מסירה יחד עם התורה שבכתב.
ב. מוסר השופטים – ומוסר הנשפטים. הנדרש כדי לקיים חברה ובתוכה בתי משפט.
מסכת הוריות – על טעויות הדיינים
הסדר מחוץ למשנה
בתלמוד הבבלי וכן בתלמוד הירושלמי מופיעות כל המסכתות שבסדר, חוץ ממסכת אבות שאינה עוסקת בנושאים הלכתיים, ומסכת עדויות שהיא מקבץ של הלכות פסוקות שרובם הובאו במסכתות אחרות.
הספרים המקבילים לסדר נזיקין במשנה תורה לרמב"ם הם ספר נזיקין, ספר קנין, ספר משפטים וספר שופטים. אך הדינים המופיעים במסכת שבועות נמצאים בספר הפלאה והדינים המופיעים במסכתות אבות ועבודה זרה, נמצאים בספר המדע.
בשולחן ערוך רוב דיני הסדר הנוגעים לזמן הזה מופיעים בחלק חושן משפט, חוץ מהלכות עבודה זרה ושבועות, הנמצאות בחלק יורה דעה.
מיקום סדר נזיקין
סדר נזיקין ממוקם במשנה אחרי סדר נשים. הרמב"ם אומר, שהסיבה לכך היא שבספר שמות, דיני נזיקין מופיעים אחרי דיני הנשים – "וכי ימכור איש את ביתו לאמה... וכי ינצו אנשים ונגפו אישה... כי יגח שור את איש".
קישורים חיצוניים
כולה נזיקין חדא מסכתא היא אלישיב שרלו, במאמר המסכם את הערת השוליים הממצה והמפורטת של יעקב זוסמן ומאמרו הנרחב של יעקב נחום אפשטיין לגבי חלוקת מסכת נזיקין. (אתר academia.edu)
המבוא לפירוש על מסכת נזיקין מאת הרב פרופסור ישראל לוי בית המדרש לרבנים בברסלאו. בסופו של דבר עם השנים הספיק רק לפרסם את הפירוש על בבא קמא. (עיתון נטעים – מהדורה מקוונת, אתר מכון הרב הרצוג)
סדר נזיקין מאתר ויקיטקסט
הערות שוליים
סדר נזיקין | 2024-07-24T16:11:14 |
מועצה אזורית | ממוזער|681x681 פיקסלים|מפת המועצות האזוריות בישראל מתוך: אתר השלטון האזורי בישראל
מועצה אזורית בישראל היא צורת שלטון מקומי המאגדת, מבחינה מוניציפלית, מספר יישובים כפריים או קהילתיים באזור גאוגרפי מסוים. בישראל וביהודה ושומרון פועלות 54 מועצות אזוריות המאוגדות בעמותת מרכז השלטון האזורי בישראל.
מאפיינים
מועצה אזורית שבתחומי הקו הירוק פועלת מכוח צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 ומועצה אזורית בשטחים יהודה ושומרון (ובעבר גם בשטח רצועת עזה) פועלת מכוח צו של המושל הצבאי.
שטחה של מועצה אזורית כולל את היישובים בתחומה ואת השטח ביניהם. השטח לא כולל יישובים עירוניים בעלי רשות מקומית משל עצמם (ערים, מועצות מקומיות ומועצות תעשייתיות).
המועצות האזוריות מספקות שירותים ליישובים המוגדרים להן מוניציפלית ולכלל הישויות הנמצאות בשטחן, בסיסי צה"ל, שמורות טבע, אתרי תיירות, מוסדות חינוך ועוד.
בחלק מהמקרים, שטח המועצה האזורית כולל שטחים נרחבים שאין בהם נקודות יישוב, בשל הגישה הממשלתית בקום המדינה, שהתעתדה להכניס תחת השלטון המקומי את כלל הקרקעות בארץ. בשל מדיניות זו נוצרו "מובלעות" עירוניות בעלות הגדרה מוניציפלית נפרדת, המוקפות על ידי מועצה אזורית אחת או יותר ואינן באחריות מועצה אזורית. היו שהתנגדו לגישה מרחיבה זאת ובקשו שהמועצות האזוריות תקפנה רק את היישובים עצמם ושטחים מחברים מצומצמים הנדרשים לחיבור ביניהם, אך עמדתם כמעט ולא נתקבלה.
לחלק מהמועצות האזוריות זהות, תרבות ויסודות כלכליים משותפים במידה זו או אחרת, מעבר להגדרה הגאוגרפית. כך למשל, באותו אזור יכולות להיות שתי מועצות אזוריות, אחת ליישובים דתיים והאחרת ליישובים חילוניים. לדוגמה, מועצה אזורית שדות נגב מאגדת בנגב המערבי את היישובים הדתיים, ובסמוך לה נמצאת מועצה אזורית שער הנגב המאגדת יישובים חילוניים. בדומה לכך, מועצה אזורית נחל שורק, מועצה אזורית חבל יבנה ומועצה אזורית שפיר מאגדות בתוכן יישובים דתיים באזור השפלה. מועצה אזורית אלונה מאגדת בתוכה שלושה יישובים של תנועת החרות ונבדלת ממועצה אזורית מנשה הסמוכה לה. באצבע הגליל, מועצה אזורית מבואות החרמון מאגדת את המושבים, בעוד מועצה אזורית הגליל העליון מאגדת את הקיבוצים.
רוב המועצות האזוריות נקראות על שם חבל הארץ שבה הן נמצאות. עם זאת, מספר מועצות אזוריות נקראות על שמות אנשים, בהן: מועצה אזורית אשכול, מועצה אזורית מעלה יוסף, מועצה אזורית ברנר ומועצה אזורית יואב.
המועצות האזוריות הראשונות היוו המשך לגישת הגושים שרווחה ביישוב היהודי החל משנות ה-30 של המאה ה-20 והראשונה שבהן – מועצה אזורית עמק חפר הוקמה במרץ 1940. עד סיום המנדט הבריטי ב־1948 הוקמו חמישה מועצות אזוריות בארץ: נהלל, קישון, אפרים (לימים מגידו) ויזרעאל.
מועצה אזורית מטה בנימין היא בעלת מספר התושבים הגדול ביותר, כ-73,673 תושבים. מועצה אזורית מטה יהודה היא בעלת מספר היישובים הגדול ביותר, עם 57 יישובים. מועצה אזורית רמת נגב היא בעלת השטח הגדול ביותר – כארבעה מיליון דונם, שהם כ-18% משטחה של ישראל.
מועצה אזורית אלונה היא בעלת מספר היישובים הקטן ביותר (3 יישובים).
מועצות אזוריות
להלן רשימה מעודכנת לסוף שנת 2019 של המועצות האזורית בישראל, לפי כמות יישובים ואוכלוסייה, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נתוני האוכלוסייה לקוחים מאומדני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לסוף חודש ינואר 2023.
מספרמועצה אזוריתסמלמחוזמספר יישוביםמספר תושבים (2023)מאוכלס על ידי1מטה בנימין 50px|מרכז יהודה ושומרון
<small>מכונן בצו המושל הצבאי2876,265 יישובים יהודים2מטה יהודה 50px|מרכז ירושלים5863,020 יישובים יהודים וערבים3שומרון 50px|מרכז יהודה ושומרון
מכונן בצו המושל הצבאי2843,813 יישובים יהודים4עמק חפר 50px|מרכז מרכז (השרון)4443,354 יישובים יהודים5עמק יזרעאל50px|מרכז צפון3840,650 יישובים יהודים ובדואים6חוף הכרמל 50px|מרכז חיפה2636,448 יישובים יהודים ויישוב ערבי7דרום השרון 50px|מרכז מרכז (השרון)3134,539 יישובים יהודים8הגלבוע50px|מרכז צפון3232,681 יישובים יהודים וערבים9מטה אשר50px|מרכז צפון3231,715 יישובים יהודים, יישוב ערבי ויישוב בדואי10משגב50px|מרכז צפון3530,820 יישובים יהודים ובדואים11גזר 50px|מרכז מרכז (השפלה)2527,756 יישובים יהודים12גוש עציון 50px|מרכז יהודה ושומרון
<small>מכונן בצו המושל הצבאי1426,653 יישובים יהודים13חבל מודיעין 50px|מרכז מרכז (השפלה)2424,128 יישובים יהודים14באר טוביה 50px|מרכז דרום2323,824 יישובים יהודים15לב השרון 50px|מרכז מרכז (השרון)1923,672 יישובים יהודים16מנשה 50px|מרכז חיפה2422,206 יישובים יהודים וערבים17גולן50px|מרכז צפון3120,095 יישובים יהודים18הגליל העליון50px|מרכז צפון2920,074 יישובים יהודים (קיבוצים)19חוף אשקלון 50px|מרכז דרום2119,577 יישובים יהודים20אל קסום 50px|מרכז דרום718,100 יישובים בדואים21מרום הגליל50px|מרכז צפון2416,096 יישובים יהודים, יישוב דרוזי ויישוב צ'רקסי22שדות דן (עמק לוד) 50px|מרכז מרכז (השפלה)915,910 יישובים יהודים23אשכול 50px|מרכז דרום3215,393 יישובים יהודים24חוף השרון 50px|מרכז מרכז (השרון)1414,975 יישובים יהודים25עמק המעיינות50px|מרכז צפון2414,847 יישובים יהודים26מרחבים 50px|מרכז דרום1714,836 יישובים יהודים27עמק הירדן50px|מרכז צפון2214,697 יישובים יהודים28לכיש 50px|מרכז דרום1914,155 יישובים יהודים29זבולון 50px|מרכז חיפה1413,976 יישובים יהודים ובדואים30נווה מדבר 50px|מרכז דרום413,887 יישובים בדואים31שפיר 50px|מרכז דרום1413,368 יישובים יהודים32הגליל התחתון50px|מרכז צפון1812,950 יישובים יהודים33מגידו50px|מרכז צפון1312,329 יישובים יהודים34בני שמעון 50px|מרכז דרום1311,591 יישובים יהודים (וגם יישובים בדואים לא חוקיים).35מעלה יוסף50px|מרכז צפון2211,498 יישובים יהודים36שדות נגב 50px|מרכז דרום1611,243 יישובים יהודים37הר חברון 50px|מרכז יהודה ושומרון
<small>מכונן בצו המושל הצבאי1410,563 יישובים יהודים38נחל שורק 50px|מרכז מרכז (השפלה)710,240 יישובים יהודים39שער הנגב 50px|מרכז דרום129,392 יישובים יהודים40יואב 50px|מרכז דרום139,294 יישובים יהודים ויישוב בדואי41רמת נגב 50px|מרכז דרום148,852 יישובים יהודים42אל-בטוף50px|מרכז צפון48,594 כפרים ערבים ובדואים43בוסתאן אל-מרג'50px|מרכז צפון48,263 כפרים ערבים44ברנר 50px|מרכז מרכז (השפלה)68,038 יישובים יהודים45מבואות החרמון50px|מרכז צפון137,789 יישובים יהודים46חבל יבנה 50px|מרכז מרכז (השפלה)76,870 יישובים יהודים47גן רווה 50px|מרכז מרכז (השפלה)96,649 יישובים יהודים48ערבות הירדן 50px|מרכז יהודה ושומרון
<small>מכונן בצו המושל הצבאי206,478 יישובים יהודים49גדרות 50px מרכז (השפלה)75,182 יישובים יהודים50חבל אילות 50px|מרכז דרום124,834 יישובים יהודים51הערבה התיכונה 50px|מרכז דרום73,995 יישובים יהודים52אלונה 50px|מרכז חיפה32,256 יישובים יהודים (מושבים)53מגילות ים המלח 50px|מרכז יהודה ושומרון
<small>מכונן בצו המושל הצבאי62,150 יישובים יהודים54תמר 50px|מרכז דרום51,583 יישובים יהודים
בחירות במועצות אזוריות
במועצות האזוריות שיטת הבחירות שונה מזו הנהוגה בבחירות לרשויות המקומיות. המועצה מורכבת מנציגי היישובים. בדרך כלל לכל יישוב נציג אחד, אך לעיתים יש יותר מנציג אחד, בהתאם לגודל היישוב ולמספר היישובים במועצה, ואופן החלוקה נקבע עבור כל מועצה בנפרד. במועצה האזורית מטה יהודה, למשל, שבה 57 יישובים, רק ליישוב הגדול ביותר, צור הדסה, היו שני נציגים, עד שהפכה למועצה מקומית נפרדת. לעומת זאת, במועצה האזורית ברנר, שבה שבעה יישובים בלבד, 15 חברי מועצה, ארבעה מהם מהיישוב הגדול ביותר, גבעת ברנר. בנוסף לבחירת נציגי היישובים, בוחרים כלל תושבי המועצה האזורית בראש המועצה בבחירות ישירות, בדומה לאופן שבו נבחר ראש עירייה. עם בחירתו, הופך יושב ראש המועצה האזורית גם לחבר המועצה.
ההוראות בדבר הזכות לבחור ולהיבחר דומות להוראות הקיימות ביתר הרשויות המקומיות, למעט ההוראות בדבר תקופת צינון לקצינים בכירים.
עד סוף ספטמבר 1951 התקיימו בחירות רק בארבע מועצות אזוריות: מועצה אזורית ברנר, מועצה אזורית הדר השרון, הגליל העליון ועמק חפר. באמצע ינואר 1952 דווח שכבר התקיימו בחירות בתשע מועצות אזוריות, בנובמבר 1952 על קיום בחירות ב-20 מועצות אזוריות ובסך הכל התקיימו בחירות ב-30 מתוך 50 מועצות אזוריות בשנים 1951-1953. בתחילת 1956 היו אמורות להתקיים בחירות ב-12 מועצות אזוריות, אך אלו נדחו בטענה שיש צורך לעדכן את חוק הבחירות ולבטל סעיפים שסבכו את הליך הבחירה. בשנת 1958 עודכן חוק המועצות האזוריות ובפברואר 1959 הוחל בהכנות לקיום בחירות ב-39 מהמועצות האזוריות. באוגוסט 1959 התקיימו בחירות לשמונה מועצות אזוריות ראשונות ועד סוף 1959 התקיימו בחירות ב-19 מועצות. מתחילת 1960 ועד סוף אוקטובר התקיימו בחירות ב-10 מועצות אזוריות.
הבחירות במועצות האזוריות נערכות מדי חמש שנים, אך בעבר התקיימו במועד שונה מזה שבו נערכות הבחירות ליתר הרשויות המקומיות, ולא כל המועצות האזוריות קיימו בחירות באותו מועד. במהלך שנות התשעים וראשית שנות האלפיים נערכו מספר שינויים במועדים, במטרה להביא לכך שבסופו של דבר יאוחדו כל המועדים. עם זאת, ככל שנערכו בחירות הכוללות מספר רב יותר של מועצות אזוריות, נוכח משרד הפנים כי יתקשה מבחינה לוגיסטית לערוך בחירות בכל המועצות האזוריות באותו היום, ולכן נקבע כי הן יחולקו לשתי קבוצות. הבחירות בקבוצה האחת נערכו ב-20 בינואר 2009 (כ"ד בטבת ה'תשס"ט) ובקבוצה השנייה הן נערכו ביום 4 בדצמבר 2012 (כ' בכסלו ה'תשע"ג). פירוט הקבוצות מצוי בתוספת לחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005. במועצות המנויות בחלק א' נערכו הבחירות ב-2012, ובאלה המנויות בחלק ב' נערכו הבחירות ב-2009, למעט אל-בטוף ובוסתאן אל-מרג', שהועברו מאוחר יותר לחלק א'.
באוקטובר 2018 נערכו לראשונה בחירות לכל הרשויות המקומיות והמועצות האזוריות באותו יום.
ראו גם
מועצות אזוריות לשעבר
קישורים חיצוניים
מרכז השלטון האזורי בישראל
מפת המועצות האזוריות באתר מרכז השלטון האזורי בישראל
הערות שוליים
* מועצה אזורית
קטגוריה:שלטון מקומי בישראל
קטגוריה:צורות התיישבות בישראל | 2024-08-30T16:30:34 |
זכות | זְכוּת היא מושג סוציולוגי, היסטורי, משפטי ופילוסופי, המציין יכולת אנושית פורמלית לביצוע פעולה מסוימת מבחינה מוסרית או נורמטיבית.
עקרונות המושג
הזכות היא תיאור מצב אנושי מופשט. הנחת היסוד המונחת בבסיסו של תיאור זה היא קיומם של רצונות בבעל הזכות, שאינם תלויים בסביבתו. הזכות מקיימת הפרדה בין רצון זה לכוחות חיצוניים לאדם, ומהווה הכרעה כי רצון מסוים הוא בר-הגשמה מבחינה מוסרית.
דוגמה: נתון אדם אשר במצב מסוים הוא בעל זכות למגורים בבית מסוים, בתנאי שלא ירעיש לשכניו. זכות זו היא מופשטת, כלומר – אינה נוגעת למעשיו בפועל (כל עוד הם במסגרת זכותו והוא אינו מרעיש), או למצב הבית. גם אילו לא הייתה לו אף סיבה רציונלית להיכנס לבית (לדוגמה – אילו היה לו בית טוב ממנו מכל בחינה), זכותו הייתה בתוקף, שכן היא אינה מתייחסת למצבו הממשי של הבית ביחס לאדם.
תיאור המצב המופשט אינו נוגע בעצם ההגשמה או אי-ההגשמה של הרצון, אלא אך ורק ביכולתו המוסרית של האדם לפעול בתוך המצב המתואר. המשמעות המוסרית של הגשמת רצון האדם, תלויה בהקשר הממשי של רצונו, וזאת לאור הקביעה המופשטת כי לבעל הזכות קיים אישור מוסרי לכל בחירה אותה יקיים במסגרת זכותו, במנותק מהקשרה המוסרי הממשי.
בדוגמה: משמעותה של זכות זו היא שלאדם אישור מוסרי (לכל הפחות – בעיני מי שמייחס לו את הזכות) לגור או לא לגור בבית. כלומר, כל פעולה בה יבחר, תאושר מבחינה מוסרית. קביעה זו מנותקת מההקשר הממשי, כך שגם אם מגוריו בבית יביאו לנזק לו עצמו (אם, לדוגמה, הבית היה רעוע) או של אדם אחר (אם, לדוגמה, הוא נותר ללא מגורים), בחירתו תהיה בעלת תוקף מוסרי.
כמו כן, מניח מושג הזכות כי מעשיו של האדם הם בגבולות בחירתו בלבד, וכי הוא בעל יכולת מימוש של רצונותיו, במסגרת זכותו. מושג הזכות אינו נוגע במקורות בחירתו של האדם ובסיבות למעשיו, אלא מקבל את רצונותיו כמוגמרים ומוחלטים, בלא חשיבות למקורותיהם.
מסיבות אילו, הזכות היא אובייקטיבית, כלומר – היא מייצגת התייחסות חיצונית לאדם כמנגנון שלם, אשר מעשיו, רצונותיו, ומוסרו הם חטיבה אחת, בלתי-ניתנת לפירוק. גם כאשר עוסק אדם בזכותו שלו, התייחסות מסוג זה אינה עוסקת במורכבות נפשו, אלא אך ורק במצבו הפורמלי.
בדוגמה: זכותו על הבית אינה נוגעת במורכבויות נפשו. גם אילו לא היה מכיר, מבחינה סובייקטיבית, באפשרות נאותה אחרת מלבד לגור בבית, הייתה זו זכותו. לדוגמה, אין זה משנה אילו החינוך אותו קיבל מנעוריו מביא אותו להאמין כי המגורים בבית הם הבחירה הנכונה, או אילו שוכנע בכך מחוסר מידע אחר.
כל אדם המכיר בזכותו של אדם אחר לדבר מה, מחויב מבחינה מוסרית לאפשר את האפשרות הטכנית של מימוש הזכות. מחויבות זו תקיפה לגבי מעשים פסיביים ואקטיביים, אם כי לעיתים תלויה בתפקיד, ואינה מוחלת על כל אדם.
בדוגמה: אם אדם אחר מכיר בזכותו של הראשון למגורים בבית, אזי הוא מחויב שלא לחסום לו את הכניסה לבית. אם הכניסה חסומה (על ידי גורם דומם או אדם שלישי שאינו מכיר בזכות), יהיה על האדם המכיר בזכות לפנות את הבית עבור בעל הזכות. ייתכן, כמובן, כי לא יהיה זה תפקידו אלא של בעל תפקיד מיוחד (כגון עובד עירייה), אך הוא בכל מקרה יעניק את האישור המוסרי לכך.
הבחנה בין מהויות שונות של הזכות
זכות תאורטית מול זכות ממשית
ניתן לבחון את מושג הזכות בשתי גישות שונות:
מבחינה ממשית, הזכות מתארת את המצב הטכני בו נתון האדם, כך שעומדות בפניו שתי אפשרויות או יותר בתחום זכותו, אשר אף אחת מהן לא תפגע בו בצורה משמעותית. לדוגמה: בחירה בין מקצועות שונים אשר לכולם יכול האדם להתקבל.
מבחינה תאורטית, זכות היא עצם הגדרת מצבו של האדם, בלא נגיעה למצב הטכני. זכות זו היא פורמלית טהורה וקיימת במימד התאורטי בלבד, כבסיס תודעתי. הזכות התאורטית היא, למעשה, הכרה תודעתית בלבד בצורה מסוימת של מושג הבחירה – כתיאור של מעשיו הממשיים של האדם בדיעבד.
דוגמה: דוגמה זו מתארת זכות תאורטית. לאדם זכות תאורטית לגור בבית, מעצם הרשות לגור בו. אילו הבית לא היה ראוי למגורים, אזי זכות הממשית לגור בבית הייתה מבוטלת.
לעיתים אין שתי הגישות השונות סותרות. ניתן להתייחס אליהן כזוויות בחינה שונות של הקיום האנושי, כאשר הזכות התאורטית היא תיאור הנפש האנושית, והזכות הממשית היא תיאור החברה.
עם זאת, ניתן גם להתייחס אל שתי הזכויות כסותרות, כאשר הזכות התאורטית מהווה בסיס לתיאור החברה בה לא מתקיימת הזכות הממשית. במצב זה, השימוש במונח "זכות" לציון משמעויות נפרדות, עשוי להיות מקור לחילוקי דעות רבים סביב רעיון הזכות ומימושו.
באופן גס ניתן להכליל ולציין כי בעוד הזכות הממשית מחייבת התייחסות פעילה של אדם המכיר בה לקיום המצב בפועל והתערבות בחיי בעל הזכות, התייחסות תאורטית היא אישור וחיוב מוסריים לאי-התערבות בחייו של בעל הזכות.
דוגמה: אדם אחר אשר היה מכיר בזכותו התאורטית של בעל הזכות בלבד, לא היה מתעניין במצבו של הבית, אלא מחויב שלא להתערב בו לרעה. אדם אשר היה מכיר בזכותו הממשית, היה מחויב לתיקון הבית אם הוא אינו ראוי למגורים.
זכות טבעית מול זכות נרכשת
זכות טבעית היא זכות המיוחסת לבעליה, לרוב מרגע לידתו, אשר אין האדם נצרך או יכול להשיגה בכל דרך. זכות טבעית היא בלתי-נפרדת מתכונה אישית הטבועה באדם, אשר כל פגיעה בה מכל סיבה שהיא מהווה עבירה על איסור מוסרי. מתיאור זה עולה כי זכות זו מתייחסת לעבר כמוקד ההתייחסות המגדיר את קיומה או אי-קיומה של הזכות.
זכות נרכשת היא זכות המותנית בעשייה מסוימת מצד בעל הזכות, המקנה לו אותה. הזכות הנרכשת עשויה להינתן בעקבות תנאי מסוים אשר אותו מבצע בעל הזכות, שעשוי להיות שימוש בכוח (כיבוש, קנייה וכו'), או מוסרי (שימוש לטובה כתנאי, שיתוף פעולה וכו').
זכות וכוח
למושג הזכות יחס הדוק למושג הכוח, והם מגדירים זה את זה באופן הדדי. באופן גס ניתן לנסח כי זכות היא מיסוד הכוחות הפועלים בחברה, והגדרה מוסרית של הכוחות המותרים והאסורים בה.
לדוגמה, זכות הירושה מגדירה את היכולת לשמר כוח מסוג מסוים (שהוא העובר בירושה) בין דורות, ומבטלת מבחינה מוסרית את השימוש בכוח נגדי, כגון אלימות.
מכיוון שכל זכות היא בהכרח הפעלת כוח, ניתן להביא אדם שינהג בהתאם לזכות מסוימת גם בלא להכיר בה. לדוגמה, ניתן לחוקק חוק שבו תיקבע זכות הירושה, ולכונן משטרה אשר תכפה זכות זו על פרטים שאינם מכירים בה מבחינה מוסרית.
מבחינת ההבחנה בין זכות ממשית לזכות תאורטית בצורתן הסותרת, לרוב קיימת ההתאמה הבאה:
זכות ממשית מחלישה את כוחו של המכיר בה ביחס לבעליה, מבחינת יחסי הכוחות. הזכות הממשית מחייבת את המכיר בה ליצור את המצב הטכני עבור בעל הזכות, עניין אשר לרוב דורש השקעת אנרגיה או ויתור על כוח מסוים.
זכות תאורטית מקבעת את יחסי הכוחות הקיימים, שכן היא קובעת אי-התערבות פעילה בהם. אי ההתערבות זו היא אישור מוסרי למצב כפי שהוא מתרחש בפועל.
בדוגמה: אילו הבית לא היה ראוי למגורים, ואדם אחר היה מכיר בזכותו הממשית של בעל הזכות למגורים, אזי היה האדם האחר מתקן את הבית, ובכך משקיע אנרגיה. אולם, אילו לא היה מכיר בזכות ממשית זו, היה מגדיר את המצב כמצב בו קיימת הזכות באופן מובן מאליו, והיה משאיר את המצב כמו שהוא.
סוגי זכויות
במהלך ההיסטוריה התפתחו הזכויות ועברו שינויים רבים. הזכויות התפתחו הן במימד החברתי-משפטי, בצורת מוסדות משמרים וחוקים תואמים, והן מבחינה פילוסופית.
זכויות אצולה
זכויות אצולה הן זכויות טבעיות ברובן אשר מוחלות על בני אדם מיוחסים בלבד, מתוקף מסורת או דת. זכות האצולה אינה ניתנת לניתוק מהאצולה עצמה, ומתקבלת עם התואר התואם (בירושה או במינוי).
זכות האצולה משמרת יחסי כוחות אריסטוקרטיים, ומשמעותה יחס סמלי וממשי של נתינים ואצילים אחרים כלפי האציל. האציל מסוגל לנהוג התנהגויות שאינן מותרות לאלו שאינם אצילים, וכן צפויה לו התנהגות ייחודית (מס, השתחוות וכו').
במקרים קיצוניים זכויות האצולה הוגדרו על ידי כוחו של האציל, כלומר – זכותו הייתה לכל התנהגות אשר הייתה בכוחו, מתוך הנחה כי הוא זכאי לציות מוחלט של נתיניו. במקרים מתונים יותר הוגבלו זכויות האצולה בחוקים או בנורמות שונות, אשר הכפיפו את האצילים לסמכות מוסרית, דתית או אחרת.
זכויות אצולה עשויות לכלול את הגורמים הבאים:
זכות לאחוזה
זכות לבעלות על צמיתים ולציותם
זכות למס (עשוי לכלול גם מס עובד)
זכות לתנאי מחיה מסוימים: מגורים, תחבורה וכו' (בהתאם לכוחו או לתארו)
זכות לסמלי אצולה (בהתאם לתוארו)
זכות לשירותים ייחודיים מנתיניו (ביניהם זכות הראשונים המפורסמת)
זכות הקניין
זכות הקניין היא זכות אשר צמחה מתוך זכויות האצולה, אך הוחלה על צורות אחרות של קניין. בתחילתה היוותה זכות על קרקע, אך עם התפתחות המהפכה התעשייתית הושתתה גם על קניין מסוגים אחרים, כדוגמת הון.
זכות הקניין היא זכות הממוקדת בעבר. כלומר – זכות לקניין מסוים היא מתוקף בעלות קודמת על קניין זה. מסיבה זו, זכות קניין היא זכות בעלת אופי משפטי מובהק, שכן קביעת קיומה או אי-קיומה של זכות זו, מתייחסת לתיאור מדויק ככל הניתן של ההיסטוריה, כפי שמתחייב מהמערכת המשפטית.
במדינות קפיטליסטיות מודרניות זכות הקניין קיימת באופן תאורטי עבור כל בני האדם, ומייצגת את מנגנוני שינוי ושימור הכוח בחברה.
זכויות אזרחיות
עם התפתחות המדינה, נוסד דפוס זכויות מתוקף הסדר אזרחי-רציונלי. זכויות אלו מגדירות את יחסי השליטה במדינה מתוך עצמם, כאשר העיקרית שבהן היא זכות ההצבעה בבחירות.
במהלך השנים התרחבו הזכויות האזרחיות למעגלים רחבים של החברה, לרבות זכויות עובדים, כך שבתחילת המאה ה-21 זכאים רוב תושבי המדינות המערביות לזכויות אזרח.
זכויות אזרחיות עשויות לכלול את הגורמים הבאים:
זכות בחירה (במובן של הצבעה).
זכות להיבחר למוסד ממשלתי.
זכות לשירותים ממלכתיים שונים המוצעים במדינה.
זכות להתמנות לתפקיד ציבורי, בהתאם לגורמים הנוגעים ישירות לתפקיד זה.
זכויות האדם
זכויות האדם הן זכויות מאוחרות יחסית, מבחינה היסטורית, אשר מוחלות על כל אדם באשר הוא. אף על פי שעצם קיומן ומידתן תלוי באדם המכיל את הזכות, קיימת הסכמה כללית בעולם המערבי על מספר זכויות בסיסיות.
התורה העוסקת בזכויות האדם, מתוך הנחה פילוסופית כי לכל אדם קיימות זכויות שוות וכי על החברה לאפשר את מאבקי הכוח המוגדרים על-פיהן, היא הליברליזם.
זכויות אלו נקבעו במספר אמנות שנקבעו כאבני דרך בציון התפתחות הזכויות. בין האמנות החשובות ניתן לציין את:
הצהרת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית
מגילת זכויות האדם של האומות המאוחדות
חוקת ארצות הברית
בשנת 1989 אשררה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את אמנת זכויות הילד.
זכויות לאומיות
זכויות אלו התפתחו עם התפתחותם של הלאומים, וקיבלו חיזוק משמעותי בעזרת תנועות הפאשיזם השונות. זכויות לאומיות הן ברובן זכות על שטח מסוים, אשר מבחינה היסטורית או תרבותית הוא קניינו של הלאום. זכות הקיום מקנה למדינת לאום זכות לקום או להתקיים.
זכות לאומית עשויה להיות זכות טבעית (בתוקף העבר) או זכות נרכשת (מתוקף ההווה). כך, לדוגמה, עשויה זכותו של עם מסוים על ארץ כלשהי להיות מתוקף התיישבות שלו בארץ זו בעבר, או מתוקף מצב בהווה. המצב בהווה עשוי להיות מצב של כיבוש או החזקה בכוח, לדוגמה, שמתוקפו ניתנת הזכות, או מצב של שימוש מפתח בשטח, שמתוקפו היא ניתנת.
ראו גם
מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
זכויות בעלי חיים
לקריאה נוספת
Gad Barzilai, Communities and Law: Politics and Cultures of Legal Identities. Michigan University Press, 2003 – תאוריה המצדיקה זכויות קיבוציות למיעוטים, בצד זכויות פרט
קישורים חיצוניים
אתר
מנוע הזכויות הלאומי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:אתיקה
קטגוריה:מונחים משפטיים
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:זכויות
eo:Juro
es:Derecho subjetivo
fr:Droit subjectif
pt:Direito subjectivo | 2024-06-18T07:29:34 |
גנו (מערכת הפעלה) | ממוזער|הלוגו של GNU|125px
גנו (באנגלית GNU, ה-G מבוטאת) היא מערכת הפעלה שהייתה אמורה להיות הבסיס של פרויקט גנו. כתיבתה של הליבה של המיזם (Hurd) התעכבה ובהמשך שימשו חלקים חשובים ממנה למערכות לינוקס, בשילוב שנודע גם בשם GNU/Linux. השם GNU הוא ראשי תיבות רקורסיביים של "GNU's Not Unix" (גנו אינו יוניקס). בין התוכנות שנכתבו במסגרת הפרויקט: המהדר GCC, הליבה Hurd והמעטפת Bash.
היסטוריה
יוניקס היא מערכת הפעלה קניינית בשימוש נרחב; כיוון שהארכיטקטורה שלה הייתה מוכחת היטב, מערכת GNU תוכננה להיות תואמת לה. הארכיטקטורה של יוניקס אפשרה ל-GNU להיות מתוכנתת כרכיבי תוכנה נפרדים: רכיבים שכבר היו זמינים באופן חופשי, כמו מערכת סידור הדפוס TeX והמערכת הגרפית X11, אומצו ונעשה בהם שימוש חוזר, אחרות נכתבו מהבסיס.
הפרויקט הוכרז לציבור ב-27 בספטמבר 1983 בקבוצות הדיון net.unix-wizards ו ו-net.usoft. העבודה על הפרויקט החלה באופן רציני ב-5 בינואר 1984, כאשר ריצ'רד סטולמן התפטר מעבודתו ב-MIT, כך שהוא יכול היה להשקיע את זמנו ב-GNU. ההודעה המקורית לוותה במנשר של גנו (GNU Manifesto) ומאמרים אחרים של סטולמן אשר פרשו את המניעים שלו בנוגע לפרויקט גנו. אחד מהם היה "להחזיר את תחושת שיתוף-הפעולה אשר שלטה בקהילת המחשוב בימים עברו".
כדי להבטיח שהתוכנה של GNU תישאר חופשית לכל משתמשיה "להרצה, העתקה, שינוי והפצה", יצא הפרויקט תחת רישיון אשר מיועד לתת לכל אחד את ההיתרים הנ"ל, בעת שהוא גם מונע מכולם להוסיף הגבלות משל עצמם לרישיון המקורי. רעיון זה, אשר מוזכר כ-copyleft (משחק מילים באנגלית עם הביטוי "copyright", אשר מתורגם כ"זכויות יוצרים"), הפך מאוחר יותר לבסיס ה-GPL, הוא "הרישיון הציבורי הכללי של GNU".
ב-1985 ייסד סטולמן את "המוסד לתוכנה חופשית" (FSF), מוסד הפטור ממס, כדי לספק תמיכה לוגיסטית, חוקית ופיננסית לפרויקט גנו. כמו כן, המוסד העסיק מתכנתים אשר תרמו ל-GNU, אם כי את החלק העיקרי של הפיתוח ביצעו (וממשיכים לבצע) מתנדבים. כאשר גנו החלה לצבור פרסום, חברות מגלות עניין החלו לתרום לפיתוח או למכירה של תוכנה של GNU ושל עזרה טכנית. הבולטת והמוצלחת מבין החברות הללו הייתה Cygnus Solutions, כעת חלק מ-Red Hat.
ב-1990 היה למערכת גנו כבר עורך תמלילים בר-הרחבה בשם Emacs, מהדר יעיל ומצליח בשם GCC, ומרבית ספריות הגרעין והכלים של הפצת יוניקס סטנדרטית. המרכיב העיקרי שעדיין היה חסר היה הליבה (Kernel).
במנשר של גנו הזכיר סטולמן ש-"ליבה ראשונית קיימת אך תכונות רבות עדיין נדרשות כדי לחקות את יוניקס". הוא התייחס ל-TRIX, ליבת RPC (קריאה להליכים מרחוק) שפותחה ב־MIT, שעורכיה החליטו להפיצה בחינם והייתה תואמת עם גרסה 7 של יוניקס. בדצמבר 1986 התחילה עבודה לשינוי ליבה זו, אך מפתחיה החליטו לבסוף שהיא לא מתאימה כנקודת התחלה, בעיקר מאחר שהיא רצה רק על "ארכיטקטורת 68000 היקרה והאלמונית" והיה צורך להתאים אותה לארכיטקטורות אחרות לפני שאפשר היה להשתמש בה. ב־1988 נשקלה במקומה ליבת "מאך", אשר פותחה ב-CMU (אוניברסיטת קרנג'י מלון), על אף שתחילה נדחה פיתוחה מפני שמפתחיה נדרשו להוריד קוד שהיה שייך לחברת AT&T.
בתחילה הוחלט לקרוא לליבה Alix, אך המפתח מייקל בושנל העדיף מאוחר יותר את השם Hurd, כאשר השם הקודם נדחק לתת-מערכת ובסופו של דבר נעלם לחלוטין. גם הפיתוח של Hurd נעצר בסופו של דבר בעקבות בעיות טכניות ועימותים מתמשכים בין המפתחים.
ב־1991 כתב לינוס טורבאלדס את הקרנל (ליבה) תואם-היוניקס שלו - לינוקס. על אף שבתחילה היא לא הייתה תוכנה חופשית, ב־1992 שינה טורבאלדס את רישיון ההפצה ל־GPL של גנו. מתכנתים שונים ברחבי האינטרנט המשיכו לפתח את לינוקס, וב־1992 שולבה לינוקס עם מערכת גנו, ושתיהן יחד יצרו מערכת הפעלה חופשית פועלת ומלאה. התצורה עם קרנל הלינוקס היא התצורה הנפוצה כיום של מערכת גנו, והיא מכונה בדרך-כלל "מערכת גנו/לינוקס" או "הפצת לינוקס". נכון לשנת 2009, Hurd עדיין בפיתוח פעיל, וקיימת גרסה ניסיונית של מערכת גנו שמשתמשת ב-Hurd ולא בלינוקס. ישנו גם פרויקט אשר עובד על הסבת מערכת גנו לליבה של FreeBSD.
ישנם מקרים בהם רכיבים של גנו מותקנים על מערכות יוניקס קנייניות במקום תוכנות היוניקס המקוריות, מאחר שהם הגיעו לרמה גבוהה מזו של תוכנות המקור של יוניקס. רכיבים אלה קיבלו את הכינוי הקבוצתי "כלי גנו". תוכנות גנו רבות הוסבו גם למערכות ההפעלה Windows ו־Mac OS X.
מערכות גנו
מערכת ההפעלה של גנו הייתה אמורה להיות מבוססת על ליבת ה־HURD. אולם ליבה זו לא הצליחה "להתרומם" והסתבכה בבעיות ביצועים ותכנון קשות.
לעומת זאת, כלי GNU היוו את התשתית למערכות עם ליבת לינוקס. בעקבות כך נותק במינוח של גנו הקשר הישיר בין ליבת מערכת הפעלה למערכת ההפעלה עצמה. מערכת גנו יכולה לרוץ על ליבת לינוקס או על ליבת HURD. כיום קיימות מערכות הפעלה שונות שלהן אפשר לקרוא ״גנו״:
לינוקס כלומר GNU/Linux
HURD כלומר GNU/HURD
GNU/kFreeBSD כלומר מערכת GNU שרצה מעל ליבה (kernel) של FreeBSD. מערכת כזו תהיה ככל הנראה חלק מהגרסה הבאה (6.0) של מערכת דביאן
GNU/Solaris מערכת Nexenta מבוססת ברובה על גרסה של הפצת הלינוקס אובונטו אולם משתמשת בתשתית של Solaris - הן בליבה והן ב־libc.
Cygwin אפשר לכלול ברשימה גם את Cygwin, מכיוון שהיא עובדת בעיקרון דומה: מממשת מחדש את כל מה שמחוץ לליבה (כולל libc) מעל "ליבה" אחרת. אולם במקרה הזה ה"ליבה" היא מערכת Windows וספריות המערכת הבסיסיות שלה.
בעבר החלה עבודה להסבת מערכת דביאן גם על ליבת NetBSD, אולם הפרויקט ננטש באוקטובר 2002. בשנת 2010 החלה עבודה על היסב של דביאן מעל מערכת מיניקס.
ראו גם
פרויקט גנו
הרישיון לשימוש חופשי במסמכים של גנו
תוכן חופשי
גנו/לינוקס
קישורים חיצוניים
אני רוצה גנו/לינוקס!
ההכרזה מ-1983 של סטולמן על פרויקט גנו
דו"ח אישי ארוך של סטולמן על הפרויקט וההיסטוריה שלו
The Free Universal Encyclopedia and Learning Resource, מאמרו של סטולמן בנוגע לאנציקלופדיה של GNU
הסבה של עזרי גנו לסביבת חלונות
Debian GNU/kFreeBSD - ההיסב של דביאן לליבת FreeBSD
Nexenta היסב של אובונטו למערכת סולריס
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנה חופשית
קטגוריה:מערכות הפעלה דמויות יוניקס | 2024-09-03T11:48:15 |
זכויות האדם | ממוזער|220px|בול ישראלי לכבוד חגיגות העשור להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. על הבול מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך" בשפות שונות וסמלו של ארגון האומות המאוחדות.
זכויות האדם הוא רעיון שפותח במסגרת ההגות הליברלית וההומניסטית, הקובע כי קיימות זכויות להן זכאי כל אדם מעצם היותו אדם. אדם הפועל לקידום ושמירה על זכויות האדם מכונה פעיל זכויות אדם.
הגדרה
המושג "זכויות האדם" נטבע על ידי הפילוסוף ג'ון לוק, שטען כי לכל אדם "זכויות טבעיות" שעליהן יכול האדם להגן בטבע, כאשר הוא עדיין אינו שותף בחברה, ולחברה אין זכות לפגוע בהן מרגע שהאדם נעשה שותף בחברה. כמו חלקים רבים נוספים מתורתו של לוק, גם מושג הזכויות אומץ על ידי המדינאי האמריקאי תומאס ג'פרסון ומצא את ביטויו בהצהרת העצמאות של ארצות הברית ובעשרת התיקונים הראשונים לחוקת ארצות הברית (הקרויים גם "מגילת הזכויות").
ב-1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שמשמשת מאז כמסמך היסוד של הקהילה הבין-לאומית בנושא זכויות האדם והאזרח. "זכויות האדם" הוא מונח שגבולותיו אינם ברורים, אך הוא מבטא בבירור את העיקרון ההומניסטי, שמכורח אנושיותו יש לכל אדם באשר הוא זכויות מסוימות, המוסכמות בעיני כל בן תרבות.
זכויות האדם מחייבות את השלטון לנקוט מחד גיסא בפעולות אקטיביות על מנת להגן ולאפשר לציבור האזרחים לנצל וליהנות מזכויותיהם, ומאידך גיסא להימנע מלנקוט כל פעולה שתגביל את הציבור מליהנות מזכויות אלה.
לזכויות האדם שני ענפים עיקריים. הראשון, והמוכר יותר, הוא ענף הזכויות האזרחיות-פוליטיות הכוללות את הזכות לחיים, לחופש מצפון, חופש ביטוי, פרטיות, קניין וכדומה. הענף השני של זכויות האדם הוא ענף הזכויות הכלכליות-חברתיות הכוללות את הזכויות לעבודה, לתנאי עבודה הוגנים, למנוחה ולחופשה, לרמת חיים מינימלית, לבריאות, לביטחון סוציאלי ולחינוך ולתרבות.
מקור התפיסה של הזכויות הטבעיות בעידן ההשכלה ובמשנת הזכויות הטבעיות, אך הביסוס העיקרי לזכויות אלו נעוץ במהפכה האמריקנית ובמהפכה הצרפתית. בהכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 נכתב, כי "מקובלות עלינו אמיתות אלו שמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ושהבורא העניק להם זכויות מסוימות שלא ניתן לשלול מהם, ובתוכן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר".
בהכרזת זכויות האדם והאזרח, שנתקבלה באספה הלאומית בפריז ב-1789, נכתב כי "מטרתה של כל התאגדות מדינית היא השמירה על הזכויות הטבעיות של האדם אשר אינן ניתנות לביטול. זכויות אלו הן החירות, הקניין, הביטחון וההתנגדות לדיכוי".
מאוחר יותר, עם התגבשות תאוריה דמוקרטית-ליברלית מפותחת, נוספו לזכויות האדם סדרה של פעולות האסורות על השלטון, ובתוכן פגיעה בחופש הביטוי, פגיעה בחופש ההתאגדות, פגיעה בחופש התנועה, מעצר כפוי, מעצר ללא משפט, ענישה ללא משפט והזכות למשפט הוגן.
מדינות רבות בעולם מקבלות את העיקרון שיש להעניק לכל אזרח חירויות יסוד מסוימות, אך הן לא תמיד נוהגות כך הלכה למעשה. ממשלה רודנית, כמו סין שיש בה משטר קומוניסטי, אינה מתירה לאזרחיה לנצל את חירויות היסוד שלהם, גם אם אלה כלולות בחוק או בחוקת המדינה. במדינה שבה רשומות זכויות היסוד בחוקה, העדיפה על פני חוק רגיל, יש לאזרח סיכוי להגן על זכויות האזרח שלו מפני איומים עליהן על ידי פנייה לבית המשפט. אבל יש מדינות רודניות שלא מאפשרות לעורכי דין להגן על חירות האזרח למשל במקרה של עו"ד גאו ג'י-שנג בסין.
סוגי זכויות
נהוג להבחין בין שלושה סוגים שונים של זכויות אדם: זכויות טבעיות, זכויות פוליטיות (אזרחיות) וזכויות חברתיות.
אין רשימה אחת ויחידה של זכויות אדם ויש מחלוקות רבות על אופייה של כל זכות. להלן פירוט של מספר זכויות מקובלות.
זכויות טבעיות (בסיסיות)
הזכויות הטבעיות הן הזכויות העוסקות בחירותו הפרטית של כל אדם, ובהגנתו מעריצות השלטון. ההגות הליברלית, בעקבות הפילוסוף ג'ון לוק, רואה בזכויות הטבעיות זכויות יסוד. זכויות אלה קיימות לאדם מעצם היותו אינדיבידואל, בעל תבונה ויכולת לנהל את חייו ולקחת אחריות על מעשיו. לכן, לפי גישה זו, זכויות אלה אינן תלויות בשלטון – אין הוא מעניק אותן ואין לו את הסמכות לשלול אותן. הזכויות הן:
הזכות לחיים
הזכות לביטחון אישי
הזכות לחירות, שממנה נגזרים:
חופש המחשבה והדעה שמשמעותה חירותו של אדם לגבש את דעתו בחופשיות, בכל נושא. אסור למנוע את זכות זאת, גם אם דעתו נחשבת למסוכנת ומזיקה, כל עוד היא לא באה לידי ביטוי חיצוני.
חופש המצפון שמשמעותה חירותו של האדם להחזיק בדעותיו בתחום המוסר והערכים, ולפעול או לסרב לפעול, על פיהם. הזכות לפעול או לסרב לפעול, על פיהם, מוגבלת לעיתים.
חופש הדת וחופש מדת
חופש התנועה
חופש העיסוק
חופש הביטוי הכולל את:
חופש העיתונות
חופש ההפגנה
חופש הביטוי
זכות הקניין הכוללת קניין חומרי וקניין רוחני
הזכות להליך הוגן
הזכות לכבוד, שממנה נגזרות:
הזכות לשוויון בפני החוק
הזכות לפרטיות
זכויות אזרחיות
ההוגים הליברלים הראשונים, דוגמת ג'ון לוק, השתמשו רק במונח "זכויות אזרחיות" ולא במונח זכויות האדם. זכויות אלה נחשבו בעיניהם כזכויות טבעיות המוקנות לכל אדם. לוק מנה את אותן זכויות כזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לחירות, וזכות הקניין.
בהצהרת זכויות האדם והאזרח, שפורסמה במהלך המהפכה הצרפתית. בהקשר זה נראה שהכוונה הייתה להבחין בין זכויות האדם, שמוקנות לכל אדם באשר הוא, וזכויות המוקנות לאזרחים בלבד, כמו הזכות להשתתף בתהליך החקיקה ולשאת במשרות ציבוריות. זכויות אלה נקראות כיום לעיתים "זכויות פוליטיות". זכויות אחרות שעניינן החירות ביחסים בין הפרט לבין המדינה (להבדיל מזכויות המחייבות מעורבות של המדינה) ונקראות זכויות אזרחיות כוללות בין היתר את חופש התנועה, האיסור על עינויים, האיסור על מאסר בשל אי יכולת לשלם חוב, חופש המצפון, הדת והמחשבה, חופש ההתאספות וחופש ההתאגדות.
בארצות הברית משמש המונח "זכויות אזרחיות" בעיקר בהקשר של המאבק לשוויון הזכות של האפריקאים-האמריקאים. לפיכך המונח מתקשר שם בעיקר עם הזכויות לשוויון אזרחי ופוליטי.
זכויות חברתיות
בסיווג זה מאוגדות כל הזכויות שהן חירות חיובית וכפועל יוצא לצורך סיפוקן דרושים משאבים ציבוריים, ובהן: הזכות לחינוך, לבריאות, לדיור, זכויות עובדים, והזכות לקיום בכבוד.
בעוד שבמדינות הדמוקרטיות יש תמימות דעים לגבי הזכות לבחור ולהיבחר וחופש ההתאגדות, קיימת מחלוקת לגבי יישום הזכות לחינוך, הזכות לבריאות, הזכות לדיור, זכויות עובדים ותנאי העסקה והזכות לקיום בכבוד במעמד חוקי שווה לזה של זכויות אדם אחרות. המתנגדים להם, הבאים ברובם מצדה הימני של המפה הפוליטית, טוענים כי יישום זכויות אלה אינו מעשי ויצריך פגיעה קשה מדי בזכויות אחרות, ובעיקר בזכות הקניין, עקב הטלת המיסים הנדרשים למימונן – מה שעלול להוביל דווקא לפגיעה במצב הכלכלי של כלל החברה, ובפרט בשכבות החלשות.
מצד שני, המצדדים בזכויות אלה – סוציאל-דמוקרטים, סוציאליסטים וקומוניסטים – טוענים, כי הזכויות החברתיות הן תנאי הכרחי לכך שאדם יוכל לממש את זכויותיו האחרות ולשוויון אמיתי בחברה. שהרי ללא ביטוח בריאות, תיפגע זכותו של אדם עני לחיות; בלעדי חינוך ממלכתי, לא יהיה למעשה שוויון הזדמנויות בין עשירים לעניים; וכן הלאה.
מינוח סותר
כשדנים בזכויות האדם, משתמשים לפעמים גם בביטוי "זכויות האזרח" או "זכויות אזרחיות". עם זאת, התפתחו במשך הדורות השקפות סותרות על משמעות המונח.
לעומת זאת, יש המשתמשים במונח "זכויות אזרחיות" כדי להבחין בין הזכויות המוענקות בכוח החוק לבין הזכויות הטבעיות שמוקנות לכל אדם. על פי הגדרה זו, הזכויות האזרחיות מכונות לפעמים גם "זכויות חוקיות" (אנגלית: Legal rights). אפשר גם לומר שכל זכות אדם הופכת לזכות אזרחית ברגע שהיא מקבלת הגנה מכוח החוק במדינה.
ההיסטוריה של זכויות האדם
שמאל|ממוזער|250px|המגנה כרטה היא אחד המסמכים הראשונים שהכילו התחייבות של השליט לאנשיו לכבד זכויות חוקיות מסוימות
בעת העתיקה
במובנים מסוימים, המושג זכויות אדם קיים במשך מאות שנים, אם כי עמים והוגים לא תמיד חשבו על זכויות אדם אוניברסליות, זכויות אדם לכל אדם באשר הוא, באותה דרך שבה הדבר נתפס כיום.
אחת הבולטות שבתרבויות העולם העתיק הייתה התרבות הפרסית, שמוסד העבדות כמעט ולא היה קיים בה, והונהג בה חופש דת. בשנת 539 לפנה"ס כבשו צבאותיו של כורש הגדול את האימפריה הבבלית החדשה. עם כיבוש הממלכה פרסם כורש את גליל כורש שהעניק זכויות אדם כמו שחרור העבדים חופש לסגוד לדת המקומית ושוויון אתני. המסמך נחשב מסמך זכויות האדם הראשון בהיסטוריה.
התנ"ך, חוקי אשוקה וחוקת מדינה הן דוגמאות לכתבים הכוללים זכויות אדם מהעת העתיקה.
בעקבות הנהגת זכויות אדם ברחבי האימפריה הפרסית האחמנית, שהייתה בשעתה האימפריה הגדולה ביותר וחלשה על רובו של המזרח התיכון, התפשט הרעיון של זכויות אדם לתרבויות שכנות כמו הודו, יוון ובסופו של דבר גם לרומא. ברומא צמח הרעיון של "משפט הטבע", בעקבות הבחנה לפיה במשך החיים אנשים נוטים לעקוב אחר חוקים בלתי כתובים, וכי על החוק הרומאי צריך להתבסס על רעיונות רציונליים שנובעים מחוקי הטבע.
עם המעבר לשלטון אבסולוטי ברבות ממדינות העולם נפגעה ההכרה בכפיפות השלטון לזכויות האדם. מסמך חשוב בהיסטוריה של זכויות האדם בימי הביניים הוא המגנה כרטא.
רעיון שוויון בני האדם
בתקופה המודרנית הופיעו שלושת הסיווגים השונים של זכויות האדם בזמנים שונים. ראשונות הופיעו הזכויות האזרחיות בעקבות מספר תהליכים מקבילים שאירעו במאה ה-18. במישור הרעיוני, הופעת תנועת הנאורות, שבליבה עמד ההומניזם שגרס כי "כל בני האדם נולדו שווים", הביאה למעבר מתפיסה תאורטית של זכויות-יתר לכזו של זכויות אדם. במישור החומרי, החלפת המשטר הפאודלי במשטרים אחרים (ובעיקר במונרכיה אבסולוטית), חלו שני תהליכים מקבילים: מצד אחד, ירדה קרנו של מעמד האצילים, תהליך שאפשר את הפיכת היתרונות שמהם נהנו לזכויות כלל-עולמיות, ומצד שני – השתרשות השיטה הקפיטליסטית חייבה מתן מספר חירויות שיבטיחו את חופש המסחר, ובהן בעיקר חופש התנועה, זכות הקניין וחופש העיסוק.
עד אמצע המאה ה-19 היו הזכויות האזרחיות לעניין מובן מאליו בארצות מערב אירופה וצפון אמריקה, לפחות בנוגע לגברים לבנים. באותו זמן, קשה היה לדבר על זכויות פוליטיות – ההשתתפות בהליך הפוליטי, גם בארצות שנקראו דמוקרטיות, כמו ארצות הברית או שהתקיימו בהן בחירות לפרלמנט (בריטניה), הייתה מוגבלת לגברים לבנים בעלי רכוש – ולמעשה רק חלק קטן מהאוכלוסייה השתתף בבחירות. זכויות חברתיות לא היו מוכרות כלל.
הדרישה לשיתוף ורווחה מהממשל
בסוף המאה ה-19 החל תהליך התרחבות הדדי של הזכויות הפוליטיות והחברתיות. במדינות דמוקרטיות, ובעיקר בבריטניה. קבוצות חברתיות שונות, ובעיקר מעמד הפועלים ולאחר מכן נשים ומיעוטים אתניים, החלו לדרוש את הרחבת זכות הבחירה כך שתכלול את כל קבוצות האוכלוסייה, ואכן השיגו מטרה זו. בבריטניה, לדוגמה, הורחבה זכות הבחירה לכלל הגברים בשנת 1918 והורחבה עוד כך שתכלול גם את הנשים בשנת 1928. מרגע שהשיגו המעמדות הנמוכים את היכולת להשפיע על המערכת הפוליטית, החלו ליישם יכולת זו על-מנת להרחיב את זכויותיהם – וכך החלו להיווצר הזכויות החברתיות, שיישומן המעשי היה במסגרת מדינת הרווחה.
התהליך שאירע במונרכיות, בעיקר במרכז אירופה, היה הפוך. דרישות של ליברלים לרפורמות שלטוניות ולדמוקרטיזציה ושל סוציאליסטים למהפכה, היוו איום על המשטר. על מנת להתמודד עם איום זה, הנהיגו מנהיגי מדינות אלו, ובראשם אוטו פון ביסמרק, תוכניות רווחה שהבטיחו את רווחתם של ההמונים – אך באופן שקשר אותם לשלטון, וכך מנעו את הופעתן של הזכויות הפוליטיות, למעשה עד שהובסו במלחמת העולם הראשונה.
שנות החמישים עד שנות השבעים של המאה ה-20 היו תקופת הפריחה של הזכויות החברתיות. הזכויות הקיימות הורחבו וזכויות חדשות נוספו באופן רציף.
מסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 התבסס המושג "מדינת רווחה". מושג זה מעניק אחריות על המדינה לדאוג לרווחתם של אזרחיה, גם אם המדינה נוקטת במדיניות שוק חופשי. הרציונל מאחורי תפיסה זו הוא להשתמש במנגנון של השוק החופשי על מנת להגדיל את נתח עוגת התקציב המדיני ולהשתמש בו כדי לספק לאזרחים שירותים כמו חינוך, רווחה תשתיות ובריאות.
מסמכים מרכזיים
שני מסמכים שנחשבים למבשרי עידן זכויות האדם המודרני הם מגילת הזכויות שנוספה לחוקת ארצות הברית (מ-1787 ועד 1789), והצהרת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית (שנת 1789). המסמך שנחשב מכונן לזכויות האדם בזירה הבין-לאומית הוא ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם שאימץ ארגון האומות המאוחדות בשנת 1948.
בישראל מעוגנות זכויות האדם בשני חוקי יסוד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.
מגבלות על זכויות האדם
מטבען, זכויות האדם הן יחסיות ולא ניתן ליישמן באופן מוחלט. כאשר שתי זכויות של פרטים שונים מתנגשות זו עם זו, או כאשר יש התנגשות בין זכות לבין אינטרס ציבורי (אף אם הוא אינו מגיע כדי זכות מוכרת), יש לקבוע לאיזה מבין הערכים המתנגשים יש לתת עדיפות תוך פגיעה מזערית באחר. לדוגמה, תיתכן התנגשות בין חופש הביטוי לבין זכותו של אדם לכבוד, כאשר מדובר בביטוי מבזה. לכן יש מגבלות על חופש הביטוי, אם כי הן עצמן מוגדרות באופן צר על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי. הקביעה אילו אינטרסים מצדיקים פגיעה בזכויות נעשית בחקיקה ופסיקה. האיזון במקרים קונקרטיים בין הערכים המתנגשים הוא על פי רוב תפקידה של מערכת המשפט.
ישנה מחלוקת לגבי תחולתן של זכויות אדם בעת מלחמה. הגישה הרווחת בעולם היא שבעת מלחמה, דיני זכויות האדם חלים יחד עם דיני המלחמה, על בסיס ראיית שתי מערכות הדינים כמשלימות זו את זו. זאת בפרט בהקשר של תחולת שתיהן על השטחים הכבושים על ידי ישראל מאז 1967. זו הגישה המקובלת, למשל, בבית הדין האירופי לזכויות אדם. מאידך, ארצות הברית, ישראל והממלכה המאוחדת טוענות לתחולת דיני המלחמה בלבד, מתוך הכרה בשינוי הנסיבות שאינו מאפשר משטר רגיל.
תפקיד המדינה בהבטחת זכויות האדם
למדינה תפקיד כפול בכל הנוגע להבטחת זכויות האדם:
תפקיד סביל: למדינה אסור לפגוע ללא הצדקה בזכויות האדם. בלשונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.".
תפקיד פעיל: המדינה מחויבת לפעול כדי להגן על זכויות האדם מפני פגיעה על ידי צדדים שלישיים (למשל, להגן על זכותם של תושבי המדינה לשלמות גופנית על ידי חקיקה שאוסרת תקיפה, שימוש במשטרה למניעת פשע, והעמדה לדין של מי שתקף אנשים אחרים), ולספק לתושבי המדינה תנאי מחיה נאותים שיאפשרו מימוש זכויותיהם. הדעות חלוקות בנוגע למידת האקטיביות שעל המדינה לגלות.
שני סעיפים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ממחישים את ההבחנה בין תפקידה הסביל לתפקידה הפעיל של המדינה:
בסעיף 2 נאמר: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". זוהי חובתה הסבילה של המדינה – אסור לה לפגוע בזכויות המנויות בסעיף זה.
סעיף 4 מרחיב את חובתה של המדינה ביחס לזכויות אלה וקובע: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". בסעיף זה נדרשת המדינה לפעול באופן פעיל להבטחת הזכויות.
מגבלות משאבים
הרחבתן של זכויות האדם לתחומים שבהם נדרשת מעורבות אקטיבית של המדינה ולא רק אי-התערבות מצידה מעוררת שאלה של היחס בין החובה של המדינה להבטיח זכויות לבין חופש הפעולה שלה בחלוקת משאבים ציבוריים. הבטחתן של זכויות רבות כרוכה בהשקעת משאבים כלכליים. לא לכל מדינה יש משאבים פנויים רבים, ולמדינות שונות סדרי עדיפויות שונים לגבי יעדי ההשקעה. עקרונות של אי התערבות – בין-לאומית, שיפוטית – מגבילים את היכולת להכתיב למדינה כיצד להשקיע את משאביה. נוכח זאת יש פערים גדולים ברמת ההבטחה של זכויות בין מדינות שונות, במיוחד בתחומים כמו חינוך, בריאות, ורווחה סוציאלית. מקובל לציין את מדינות העולם השלישי כאלו שמתקשות להעניק זכויות אלה ברמה הנראית מובנת מאליה במדינות המערב. לדוגמה, הזכות לחינוך בישראל כוללת חינוך חובה חינם עד כיתה י"ב וחינוך מסובסד בכל מערכת החינוך, כולל בחלקים מהחינוך האקדמי, זאת לעומת מדינות רבות במרכז אפריקה, הנאבקות לגייס את המשאבים הנדרשים לאפשר חינוך חינם לילדים עד כיתה ד'. עם זאת, ישנם סטנדרטים בין-לאומיים שנחשבים הכרחיים לכל מדינה, יהא מצבה הכלכלי אשר יהא. למשל, על פי אמות המידה הבין-לאומיות, חובתה של כל מדינה לספק חינוך יסודי חינם.
ארגונים לזכויות אדם
שמאל|ממוזער|200px|מרטין לותר קינג הבן, אקטיביסט חברתי אקטיביזם
יש לזכור כי ללא הגנה בפועל על זכויות אלו הן עלולות להפוך לאות מתה. במהלך השנים קמו ארגונים לא ממשלתיים רבים שלקחו על עצמם תפקיד זה.
מודל זה התפתח בארצות הברית בשנות החמישים והשישים, עם תחילת המאבק של אפרו-אמריקנים בדרישה להשוות את זכויותיהם לאלו של הלבנים. הוביל את המאבק הכומר מרטין לותר קינג, שהקים את התנועה לזכויות האזרח שנאבקה ועדיין נאבקת על קיום זכויות אלו.
לאור הצלחתה של התנועה לזכויות האזרח, קמו ארגונים לא ממשלתיים רבים שהציבו לעצמם כמטרה את השמירה על זכויות האזרח, בין אם בארצם הם או בצורה בין-לאומית. שניים מהבולטים בארגונים הללו הם אמנסטי ומשמר זכויות האדם.
בישראל
בשנת 1972 הוקמה האגודה לזכויות האזרח בישראל, שהיא עד היום (2021) ארגון זכויות האדם הגדול בישראל. בעקבות האגודה, שהחלה דרכה כארגון היחיד בישראל לזכויות אדם, צמחו לאורך השנים ארגוני זכויות אדם לנושאים מסוימים (למשל: זכויות עובדים, הזכות לבריאות ועוד) או לקבוצות אוכלוסייה מסוימות (למשל: ילדים, נשים, פלסטינים שהם אזרחי ישראל ואלה שחיים תחת השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, עובדים זרים, אנשים עם מוגבלויות ועוד).
ראו גם
אמנת האו"ם בדבר מניעת רצח עם
ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם
האמנה האירופית לזכויות אדם
ועדת האו"ם לזכויות אדם
זכויות להט"ב
:קטגוריה:ארגוני זכויות האדם בישראל
מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
זכויות בעלי חיים
זכויות האדם בישראל
מדינת רווחה
יום זכויות האדם
לקריאה נוספת
חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 1988
רות גביזון, זכויות אדם בישראל, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 1994
אדי קאופמן, זכויות אדם במערכת הבינלאומית, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 2001
ציון אברוני, זכויות האדם ביחסים הבין-לאומיים: סוגיות מרכזיות, האוניברסיטה הפתוחה, 2011
ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, צפרירים: נבו, 2016
נעמה כרמי, זכויות אדם: מבוא תאורטי, הוצאת רסלינג, 2018
קישורים חיצוניים
אתר בצלם, נוסח עברי של אמנות בין-לאומיות בנושא זכויות האדם
האגודה לזכויות האזרח בישראל, האתר הרשמי
אתר אמנסטי אינטרנשיונל ישראל, האתר הרשמי
פורטל זכויות האדם, המרכז האקדמי לעסקים
החלטה 53/144 של העצרת הכללית של האו"ם, הכרזה בדבר זכותם ואחריותם של יחידים, קבוצות ואורגנים בחברה לקדם ולהגן על זכויות אדם וחירויות יסוד שזכו להכרה בין-לאומית, אומצה ב-8 במרץ 1999, תרגום לעברית (לא רשמי)
נעמי יוספסברג, מהן זכויות האדם ומה תפקידן בחברה שראוי לחיות בה?, מתוך הספר "זכויות חברתיות – מציאות ואתגרים", אתר האגודה לזכויות האזרח
הערות שוליים
*
קטגוריה:העת החדשה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:ליברליזם | 2024-10-08T06:40:33 |
מנחם פליקס | הרב ראובן מנחם צבי פליקס (נולד כ"ו באלול ה'תש"ו, 23 בספטמבר 1946) הוא מבוגרי ישיבת מרכז הרב וישיבת ניר קריית ארבע. תלמיד הרב צבי יהודה קוק ומראשי גוש אמונים.
ביוגרפיה
נולד ברומניה לאליהו ולאה פליקס, בשנת תש"י עלה לישראל.
הקמת קריית ארבע
למד בישיבת מרכז הרב מספר שנים אצל רבותיו הרצי"ה קוק והרב אברהם אלקנה שפירא, באותה העת במקביל ללימודיו החל את דרכו הציבורית בהיותו שותף להתנחלות הראשונה במלון פארק בחברון, שם שהה יחד עם קבוצה של משפחות ורווקים במשך תקופה, עד שהועברו לבניין הממשל הצבאי שבלב העיר חברון. מאמצי ההתיישבות האזרחית של הקבוצה נשאו לבסוף פרי, כאשר התקבלה החלטת ממשלה לבנות יישוב עירוני בקרבת מקום, וכך הוקמה קריית ארבע.
יישוב השומרון
לאחר הקמת קריית ארבע, החליט הרב מנחם פליקס יחד עם בני קצובר, לפתוח במאמץ ליישב את אזור השומרון, שהיה ריק מיהודים עד לאותו זמן. בשנת תשל"ג (1973) הם גיבשו גרעין של משפחות להתיישבות בשומרון. מלחמת יום הכיפורים גרמה לעיכוב בתוכניות, אך מיד לאחר שהשתחררו מן השירות הצבאי הממושך, חזרו הרב מנחם פליקס, בני קצובר וחבריהם לנסות להתיישב בשומרון.
לאחר שהתייאשו מקבלת אישור ממשלתי להקמת יישוב, ניסו חברי הקבוצה להקים יישוב ללא אישור ליד הכפר רוג'ייב. משפונו משם על ידי חיילי צה"ל, המשיכו בניסיונות התיישבות בסבסטיה. באחד הראיונות שהעניק הרב מנחם פליקס באותה תקופה, אמר כי "אנו יודעים שאנו מטיחים את ראשנו בקיר, אך ראשנו חזק ובסופו של דבר הקיר ישבר". לאחר הניסיון השמיני, אישרה ממשלת ישראל את הקמת היישוב קדומים בתוך המחנה הצבאי "קדום".
אלון מורה – שכם
לאחר שבקדום החל להתפתח היישוב קדומים, המשיכו הרב מנחם פליקס, בני קצובר וחלק מחברי הגרעין וניסו להתיישב במקום סמוך יותר לעיר שכם. בתיאום עם גורמי הצבא וממשלת ישראל, הופקעה אדמה ליד הכפר רוג'יב ובה התיישבה הקבוצה. אולם תושבי הכפר הסמוך יחד עם חברי תנועות שמאל ישראליות פנו לבג"ץ בתביעה לפנות את ההתנחלות החדשה, ובג"ץ פסק כי על הממשלה לפנות את אלון מורה מאדמות רוג'יב.
בשבט ה'תש"ם (1980) עברו הרב מנחם פליקס ומשפחתו יחד עם חבריהם אל הר כביר שם הוקם מחדש היישוב אלון מורה על ידי משרד השיכון יחד עם ההסתדרות הציונית.
בה' בשבט ה'תשנ"ה (6 בינואר 1995) שכל הרב מנחם פליקס את בתו, עפרה, בפיגוע טרור בעת שחזרה מבית אחותה בירושלים לביתה באלון מורה. בעקבות הרצח קיים פליקס שביתת רעב מול הכנסת.
הרב פליקס כיהן במשך שנים כר"מ בישיבת ההסדר קרני שומרון. תקופה קצרה אף כיהן כראש ישיבת ימית בנווה דקלים.
פליקס הוא חבר המזכירות של תקומה ומפרסם מאמרים מעל במות שונות, ביניהם, מעט מן האור, עלון פרשת שבוע של תקומה.
פעילות פוליטית
ב-1981 הופיע פליקס במקום התשיעי ברשימת התחיה לכנסת העשירית.
בתגובה להסכם אוסלו, כתב במאמרו בעיתון נקודה בדצמבר 1993: "לשלטון הנוכחי במדינת ישראל אין כל סמכות להמשיך ולשלוט במדינת היהודים. שלטון... המנתק את מדינת ישראל מההיסטוריה של עם ישראל ומן הייעוד שלו, הינו שלטון בלתי לגיטימי".
בשנת 1994 הפגין במשך כמה שבועות מול ביתו של הרב עובדיה יוסף במחאה על שותפות ש"ס בממשלה שאישרה את הסכמי אוסלו, עד שהוכה על ידי בריונים ונזקק לאשפוז בבית החולים.
כאשר עלתה ירושלים על שולחן המשא ומתן ביולי 2000, שב פליקס וקיים שביתת שבת מול הכנסת, בגן הוורדים. לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות הביע תמיכה בדעתו של הרב אברהם שפירא שיש לסרב פקודה לבצע פינוי יישובים.
חיים אישיים
נשוי לטובה ומתגורר באלון מורה, להם ארבעה בנים ושתי בנות. ביניהם:
הרב יוסף (יוסי) פלאי, עורך כמה מספריו של הרב יצחק גינזבורג, ור"מ בישיבת עוד יוסף חי ובישיבת "ירדן יריחו" בבית חגלה.
הרב משה פליקס, משמש כראש ישיבת "לב חדש" בשילה.
נאוה - נשואה לדיין הרב אברהם זרביב (בנו של הרב עמנואל זרביב).
לאה - נשואה לעמיחי רמר, מנכ"ל מכון פוע"ה (בנו של הרב אברהם רמר).
קישורים חיצוניים
כל הכתבות על הרב מנחם פליקס, באתר ערוץ 7
הערות שוליים
קטגוריה:פעילי גוש אמונים
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:בוגרי ישיבת מרכז הרב
קטגוריה:תלמידי הרצי"ה קוק
קטגוריה:בוגרי מדרשית נעם
קטגוריה:מייסדי התנחלויות
קטגוריה:תלמידי הרב אברהם אלקנה שפירא
קטגוריה:רבני ישיבת ההסדר קרני שומרון
קטגוריה:רבני ישיבת ימית
קטגוריה:פעילי מפלגת התחיה
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:רבנים שקראו לסרב לפקודת פינוי שטחים
קטגוריה:אלון מורה: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946
קטגוריה:בוגרי ישיבת ניר קריית ארבע
קטגוריה:אבות שכולים: נפגעי פעולות האיבה | 2024-07-04T10:02:00 |
חגים לאומיים בישראל | הפניה חגי ישראל ומועדיו#מועדים ממלכתיים | 2022-04-15T23:37:32 |
יום ירושלים | 250px|ממוזער|שמאל|העצרת הממלכתית לציון יום ירושלים יוני 2024
יום ירושלים הוא יום חג לאומי הנחגג בישראל בכ"ח באייר לציון איחוד העיר ירושלים תחת ריבונות ישראלית בכ"ח באייר ה'תשכ"ז, לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. היום נקבע על ידי הכנסת ב"חוק יום ירושלים". בנוסף לשמו הרשמי, יש המכנים אותו יום שחרור ירושלים, יום חרות ירושלים או יום איחוד ירושלים, מתוך תפיסה הרואה בכינון הריבונות הישראלית בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים שחרור מעול כיבוש זר. השקפה זו קיבלה רוח גבית בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל.
ביום ירושלים נערכים טקסים חגיגיים בירושלים ומחוצה לה. האירוע הבולט ביותר הוא מצעד "ריקוד דגלים" המתקיים ברחובות ירושלים, סביב חומות העיר העתיקה ובתוכה, ומסתיים ברחבת הכותל המערבי בעצרת תפילה חגיגית. במקביל נערכים טקסי זיכרון ממלכתיים לחללים שנלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים.
באותו יום מצוין גם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, בשל מסירות הנפש שהפגינו בכיסופיהם לציון.
תהליך מיסוד החג
250x250px|ממוזער|חגיגות יום ירושלים הראשון סמוך לכותל המערבי. עומד הרב הראשי לישראל הרב איסר יהודה אונטרמן, ומאחוריו הרב משה צבי נריה, שני מימין זבולון המר, ולידו אליעזר שפר
בראש חודש סיון ה'תשכ"ז, יומיים לאחר סיום הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, החליטה מועצת הרבנות הראשית לקיים בשבת הסמוכה תפילת הודיה חגיגית, ולדון בקרוב ב. בי"א בכסלו ה'תשכ"ח (13 בדצמבר 1967), בכינוס רבני הפועל המזרחי, קראו הרבנים לרבנות הראשית לקבוע את כ"ח באייר כחג הודיה על שחרור ירושלים. בח' בטבת החליטה המועצה: .
בתחילת מרץ 1968 כינסה הרבנות הראשית כנס רבנים כדי לדון בצורה של יום ההודיה ובתפילה הראויה בו. הרב שלמה יוסף זוין הציע לומר הלל בלי ברכה; הרב טכורש והרב שאול ישראלי הציעו לומר הלל בברכה. בכינוס דנו הרבנים גם בתאריך החגיגות. כמה רבנים ציינו ששני ימי חג בחודש אייר הם עומס גדול מדי, והרב משה לוין הציע להעביר את יום העצמאות לכ"ח באייר.
ב-12 במאי 1968 קבעה הממשלה את כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים. באותה שנה ביקשו צעירי המפד"ל לערוך לכבוד יום ירושלים הראשון עצרת גדולה ברחבת הכותל המערבי, אך נתקלו בהתנגדות של הממשלה. בסופו של דבר העצרת התקיימה בסמוך לעיר העתיקה, בהשתתפות הרב הראשי לישראל, איסר יהודה אונטרמן, ומשתתפים רבים.
השם "יום ירושלים" שאול ממזמור תהילים קל"ז ("על נהרות בבל"), שם הוא מופיע בהקשר הפוך, ככינוי ליום שבו חרבה העיר: .
חוק יום ירושלים
בשנת 1998 העניקה הכנסת למועד זה מעמד בחקיקה, באמצעות , ה`תשנ"ח-1998, שנחקק על פי הצעת החוק של חבר הכנסת חנן פורת (מפד"ל). בדברי ההסבר להצעה נאמר:
רעיון דומה של קביעת היום בחוק העלה כבר בשנת 1979 עו"ד שמואל להיס, מנכ"ל הסוכנות היהודית, בפני ההנהלה הציונית.
אירועי החג
ממוזער|250x250px|הרב צבי יהודה הכהן קוק ביום ירושלים תשמ"א (1981) בישיבת מרכז הרב עם הרב שלמה גורן והרב אברהם שפירא (משמאל לימין)בעבר, יום או יומיים לפני החג התקיימה מדי שנה צעדה גדולה תחת הכותרת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" ובה השתתפו אלפי צועדים, רובם אנשי ההתיישבות העובדת והחינוך ההתיישבותי.שמאל|ממוזער|250px| ראש ישיבת מרכז הרב הרב יעקב שפירא עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס יום ירושלים, תשע"הביום ירושלים מתקיימת מדי שנה עצרת הודיה גדולה בישיבת מרכז הרב, בהשתתפות רבנים רבים מחוגי הציבור הדתי לאומי ואישי ציבור. פעמים רבות מגיעים הרבנים הראשיים לישראל, נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרים, ראש עיריית ירושלים, חברי כנסת והרמטכ"ל לעצרת זו. בעבר התקיימה עצרת זו בליל יום ירושלים ולאחר חצות הלילה התקיימה צעדה מהישיבה אל הכותל המערבי. כיום, העצרת מתקיימת ביום ירושלים אחר הצהריים, העצרת מתחילה סמוך לשקיעה ונמשכת אל תוך הלילה. בשנים בהם יום ירושלים חל ביום שישי, העצרת מתקיימת בליל יום ירושלים, כבעבר.
החל משנת 2011 מתקיימת תפילת שחרית בכותל המערבי בהשתתפות אלפים רבים מבחורי הישיבות הגבוהות, ישיבות ההסדר, ישיבות קטנות וישיבות תיכוניות מהציונות הדתית. את התפילה יזם וארגן הרב אלישע אבינר. בדרך כלל משתתפים גם רבים מרבני הציונות הדתית והרבנים הראשיים לישראל.
250x250px|ממוזער|בסוף כל ריקודגלים מתקיימת עצרת תפילה ברחבת הכותלהאירוע המרכזי של היום הוא ריקוד דגלים, שמתקיים בשעות אחר הצהריים. במהלך אירוע זה, מגיעים לירושלים עשרות אלפי אנשים, רובם בני נוער מן הציונות הדתית. החוגגים מקיימים תהלוכה גדולה מלווה בשירים, ריקודים ודגלים. התהלוכה יוצאת ממרכז העיר (גן סאקר וגן העצמאות), נכנסת אל העיר העתיקה משעריה ומסתיימת בכותל המערבי לתפילה המונית.
אירועי היום כוללים טקס ממלכתי בגבעת התחמושת, שהייתה מאתרי הלחימה הקשים בקרבות בירושלים. עיריית ירושלים עורכת ביום זה את טקס חלוקת אותות יקיר ירושלים. עוד מתקיימים בבירה סיורים, הופעות ותערוכות.
האגודה החרדית "קדושת ציון" מקיימת ביום זה או בסמוך לו את הוועידה השנתית שלה, שבו היא עוסקת בחזונה ובתכנון פעילותה. באירוע משתתפים מאות חרדים, בהם רבנים ואישי ציבור.
מנהגים דתיים
בבתי הכנסת הדתיים לאומיים נחגג היום באמירת הלל. בקרב היהדות החרדית היו דעות שונות בעניין. כיום היום אינו מצוין ברוב הקהילות החרדיות.
בישיבות מועצת הרבנות הראשית מי"ז באדר תשכ"ח (17 במרץ 1968) הוחלט לקבל את הצעתו של הרב איסר יהודה אונטרמן שבה נאמר:
, וכן:
כאשר חל כ"ח באייר ביום שישי, מוקדמים הטקסים ליום חמישי, כ"ז באייר, כדי להימנע מחילול שבת, אבל החלק הדתי של היום (אמירת ההלל ומזמורי התודה) ממשיך להיערך ביום שישי, כ"ח באייר. כמו כן, לפי החלטת הרבנות הראשית משנת 2012 (ה'תשע"ב), כאשר כ"ח באייר חל ביום ראשון נדחים האירועים ממוצאי שבת למחרת היום.
נכתבו גרסאות מיוחדות לתפילת על הנסים עבור יום זה, אך אף אחת מהן לא התקבלה בציבור הרחב.
תמיכה והתנגדות פוליטית
ממוזער|250x250 פיקסלים|ממשלת ישראל השלושים ושבע בישיבה מיוחדת לכבוד יום ירושלים במנהרות הכותל, 2023
ביום ירושלים ה'תשנ"ב (1992) נחתמה אמנת ירושלים, הצהרת אמונים של מדינת ישראל לעיר, במשכן הנשיא.
ביום ירושלים ה'תשנ"ה (1995) בטקס בגבעת התחמושת, ראש הממשלה יצחק רבין, הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, הביע אמונים לירושלים מאוחדת, בהצהרה שבאה כתגובה לטענות הימין על כך שתוכנית אוסלו תביא לחלוקת ירושלים ושסלילת כביש 1 בחלקו הטבעתי לאורך קו התפר ובין מזרח העיר למערבה, היא למעשה הצהרת כוונות של הממשלה לקבוע שם את הגבול.
חלק מהשמאל ומהציבור הערבי במדינת ישראל רואים ביום ירושלים יום המציין את כיבושם של יהודה והשומרון וחבל עזה, על הכוחנות הכרוכה בכך לדעתם. בשנת 2014 הגישה סיעת מרצ הצעת חוק לביטול חוק יום ירושלים. כמו כן ישנה התנגדות לריקוד הדגלים עקב גילויי אלימות וגזענות במצעד, וקיימת מחלוקת על עצם קיומו ועל נתיב מסלולו.
ביום ירושלים ה'תשפ"א (10 במאי 2021) במהלך ריקוד הדגלים, שיגר ארגון הטרור חמאס כעשר רקטות לאזור ירושלים מרצועת עזה. הדבר הוביל לפתיחת מבצע שומר החומות, וכן לדחיית חגיגות צעדת הדגלים בעיר העתיקה בירושלים ובשער יפו ושיר שכם ליום ה-15 ביוני 2021-ה' בתמוז ה'תשפ"א יום השלישי בשבוע, שאכן נחגג בשנית בתהלוכה גדולה.
הציבור העיקרי החוגג את יום ירושלים הוא בני הציונות הדתית. רבים מהם אומרים הלל ביום זה, בדומה ליום העצמאות.
מחוות ומתנות לכבוד יום ירושלים
לכבוד יום ירושלים ה-50 (ה'תשע"ז, 2017) הכיר הפרלמנט הצ'כי בירושלים כבירתה של מדינת ישראל.
לקראת יום ירושלים ה-51 (ה'תשע"ח, 2018) נשיא פרגוואי הוראסיו קארטס הודיע שבכוונתו להעביר את שגרירות פרגוואי לירושלים עד סוף כהונת ממשלתו. הנשיא ופמלייתו הגיעו לישראל לטקס חנוכת השגרירות בירושלים ואז התקיים הטקס הרשמי לקביעת השגרירות בעיר.
ב-25 במאי 2018 כ"ח באייר ה'תשע"ח אישרה כנסת ישראל, ביוזמת שר התיירות יריב לוין את פרויקט הרכבל בירושלים, שמתעתד להיות הרכבל לכותל ועתיד לעבור בחלקיה התיירותים של ירושלים.
לקראת יום ירושלים ה-56 (ה'תשפ"ג, 2023) ב-31 במאי 2023 הוחלט בפרלמנט הקנדי של קנדה לרגל חגיגות יום השנה ה-56 לאיחודה מחדש של ירושלים, שארגון בעלות הברית של ישראל בפרלמנט הקנדי (CPIAC) יארח את אירוע יום ירושלים לראשונה בתולדות קנדה באמריקה. חברי הקוקוס, המגיעים ממגוון מפלגות פוליטיות, צורפו למנהיגים יהודים ונוצרים בפרלמנט וציינו ביום ירושלים את אירוע מיוחד זה, בהשתתפות השר עמיחי שיקלי שהצטרף לשדולת בעלות הברית של ישראל בפרלמנט הקנדי לרגל החגיגה בהכרתם והכרזתם; כי ״ירושלים היא בירת ישראל, מזה 3000 שנה״.
תכנים נוספים ביום ירושלים
חג ששת הימים
יש הטוענים שחובה לחגוג, לספר את סיפורי הניצחונות ולהודות לה' בכל ששת ימי המלחמה. חגי בן ארצי, מהוגי הרעיון, ייחד את ספרו "מגילת מלחמת ששת הימים" לקריאה בששת ימי החג. הוא מחלק את סיפור המלחמה, כך שבכל יום מימי החג קוראים על קרבות באזור אחר (האזור שכיבושו הושלם באותו היום):
ביום הראשון (כ"ו באייר) - חבל עזה (באותו יום קוראים גם את סיפור מבצע מוקד).
ביום השני (כ"ז באייר) - השומרון.
ביום השלישי (כ"ח באייר) - ירושלים.
ביום הרביעי (כ"ט באייר) - הרי חברון.
ביום החמישי (א' בסיון) - סיני.
ביום השישי (ב' בסיון) - הגולן.
יום שעלבים
בזמן מלחמת ששת הימים נכנס היישוב שעלבים המשתייך למועצה אזורית גזר לכוננות עליונה בשל סמיכותו לגבול עם ירדן. עם פרוץ המלחמה החלו הירדנים להפגיז את הקיבוץ באש תותחים. מגיני הקיבוץ השיבו באש מקלעים ומרגמות לעבר הירדנים במשך מספר שעות. בהמשך, לטרון נכבשה בזמן קצר על ידי כוחות צה"ל, והאיום הירדני הוסר. בתום המלחמה מסר דובר צה"ל כי במפקדת החטיבה ההאשמית הירדנית ליד רמאללה נמצאו תוכניות מבצעיות לפשיטות על יישובים ישראליים ובהם שעלבים. באחת הפקודות, מאפריל 1967, נכתב: . בעקבות פרסום הידיעה, הייתה תחושה של נס גדול בקיבוץ ובישיבה הסמוכה לו. אנשי היישוב נוהגים לציין את יום ירושלים, כ"ח באייר, גם כ"יום שעלבים", בו מודים לאלוהי ישראל כל שנה על נס ההצלה.
יום הזיכרון לנספים בעליית יהודי אתיופיה
עדת ביתא ישראל מעולי אתיופיה נוהגים לקיים ביום ירושלים טקס לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל וזאת בשל הסיסמה שלוותה את עלייתם ל"ירושלים". בשנת 2004 החליטה ממשלת ישראל להפוך טקס זה לטקס ממלכתי המתקיים באתר ההנצחה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל בהר הרצל.
מאז הפיכת הטקס לממלכתי, שותפו אף יהודי הפלשמורה, שעלו אחרי מבצע שלמה והתגיירו, אף על פי שכקבוצה אינם משתתפים בחג הסיגד הנחוג בערב ראש חודש כסלו בטיילת ארמון הנציב מול הר הבית.
לקריאה נוספת
פרופ' נחום רקובר, הלכות יום העצמאות ויום ירושלים, ירושלים תשמ"ה.
הרב אורי בצלאל פישר, הלכות יום העצמאות ויום ירושלים: מעבדות לחירות, ממוות לחיים, מחושך לאור גדול, ראשון לציון תשס"ח.
ד"ר חגי בן ארצי, מגילת ששת הימים: ליום ירושלים ולששת ימי הישועה, ירושלים תשע"ד.
קישורים חיצוניים
חוק יום ירושלים באתר הכנסת.
הסרט המרכזי - יובל לשחרור יום ירושלים.
יום ירושלים, באתר "ישיבה"
ירושלים באתר הספרייה הלאומית
הרב שי הירש (עורך), המחזיר שכינתו לציון א-ג: מבט תורני על מלחמת ששת הימים ויום ירושלים, ירושלים תשע"ז
ירושלים: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
פיוטים ליום ירושלים מתוך הזמנה לפיוט.
מאגר שירי יום ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועדים לאומיים
קטגוריה:חגי ישראל ומועדיו
קטגוריה:אירועים בחודש אייר | 2024-09-01T01:13:34 |
מרלן דיטריך | מאריה מגדלנה ("מַרְלֵנֶה") דיטריך, הידועה יותר כמרלן דיטריך (Marlene Dietrich; 27 בדצמבר 1901 – 6 במאי 1992) הייתה שחקנית קולנוע וזמרת ילידת גרמניה. דיטריך נשארה פופולרית לאורך הקריירה שלה על ידי גילום מגוון רחב של דמויות. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 היא שיחקה בתיאטרון ובסרטים אילמים. הופעתה בסרטו של הבמאי יוזף פון שטרנברג, "המלאך הכחול", בתור "לולה-לולה" זיכתה אותה בהצלחה בינלאומית וחוזה עם חברת ההפקה, "סרטי פרמאונט". סרטים כמו "שנגחאי אקספרס" ו"תשוקה" ביססו את מעמדה בהוליווד כאחת השחקניות המרוויחות ביותר בתקופתה. בשנת 1939 דיטריך קיבלה אזרחות אמריקאית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה היא התנדבה לבדר חיילים בשדות הקרב. למרות הופעותיה בסרטים, במהלך שנות ה-50 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20 היא בעיקר התמקדה בקריירת המוזיקה שלה.
ב-1999, מכון הסרטים האמריקאי דירג אותה כשחקנית התשיעית הטובה ביותר בכל הזמנים.
קורות חיים
ילדות
מאריה מגדלנה דיטריך נולדה ב-27 בדצמבר 1901 ב-Leberstrasse 65, Rote Insel, שנברג - כיום מחוז בברלין, גרמניה, כשנה אחרי אחותה היחידה, אליזבת. היא בתם של לודוויג אריך אוטו דיטריך ווילהלמינה אליזבת יוזאפינה פאלסינג שהתחתנו ב-1898. אמה של דיטריך באה ממשפחה מבוססת בעלת חברת שעונים ואביה היה קצין במשטרה. הוא נפטר ב-1907. בשנת 1916 אמה של דיטריך, וילהלמינה, נישאה בשנית לאדוארד פון לוסך. פון לוסך מת מפציעה במלחמת העולם הראשונה. אדוארד פון לוסך מעולם לא אימץ את בנותיה של וילהלמינה ולכן דיטריך לא השתמשה בשמו. בגיל 11 היא שילבה את שני שמותיה וכך נוצר הכינוי "מרלן".
דיטריך למדה בבית ספר לבנות "אוגוסטה-ויקטוריה" בין השנים 1907–1917. בשחרותה, היא ניגנה בכינור והתעניינה בשירה ותיאטרון. היא רצתה להפוך להיות נגנית מקצועית אך היא נפצעה בפרק כף ידה. ב-1922 היא ניגנה בלהקה של סרטים אילמים, מה שהפך לעבודתה הראשונה, אך היא פוטרה לאחר ארבעה שבועות בלבד.
קריירה מוקדמת
ממוזער|180px|אפילו בתחילת דרכה דיטריך לבשה בגדים גבריים, מה שנתן לה חזות אנדרוגינית.|טקסט=
הופעתה המקצועית הראשונה של דיטריך הייתה בתור נערת מקהלה במספר להקות בברלין. ב-1922 היא ניסתה ללא הצלחה לקבל תפקיד בהפקתו של מקס ריינהרדט. לבסוף היא קיבלה תפקידים קטנים בהפקותיו מבלי למשוך תשומת לב בהתחלה. באותה שנה היא קיבלה תפקיד משני בסרט "So sind die Männer".
במהלך שנות ה-20, דיטריך המשיכה לשחק בסרטים ומחזות ברחבי ברלין ו-וינה. בתיאטרון היא שיחקה בהצגות חשובות - "קופסת פנדורה" (של פרנק ודקינד), "אילוף הסוררת", "חלום ליל קיץ" (של ויליאם שייקספיר), "Back to Methuselah" ו-"Misalliance" (של ג'ורג' ברנרד שו). אולם הופעותיה במיוזיקלים פרצו את הדרך להופעות נוספות בסרטים כמו - "Café Elektric" (1927), "Ich küsse Ihre Hand, Madame" (1928) ו-"Das Schiff der verlorenen Menschen" (1929).
פריצתה בסרט "המלאך הכחול"
בשנת 1930 זכתה בתפקיד מרכזי בסרט הקולנוע הגרמני "המלאך הכחול" בבימויו של יוזף פון שטרנברג. תפקידה בסרט זה היה של נערת קברטים בשם "לולה לולה", המביאה לאובדנו של מורה מבוגר ושמרן (שאותו גילם השחקן אמיל יאנינגס). הסרט זכה להצלחה רבה והביא את מרלן דיטריך למעמד של כוכבת בגרמניה. בנוסף, בסרט היא שרה את השיר "Falling in Love Again" שהתחיל את קריירת המוזיקה שלה.
בחברת ההפקה "פרמאונט"
ממוזער|180px|תמונה מתוך הסרט "שנגחאי אקספרס" (1932). הבמאי יוזף פון שטרנברג השתמש באפקטי צילום מיוחדים כדי להדגיש את קווי המתאר של דיטריך. צילום זה היווה השראה לעטיפת האלבום "Queen II".|טקסט=
בעקבות ההצלחה המסחררת, קיבלו פון שטרנברג ודיטריך בשנת 1932 הצעה מאולפני "סרטי פרמאונט" ונסעו לארצות הברית. דיטריך שווקה כתשובה הגרמנית לשחקנית השוודית של אולפני "מטרו גולדווין מאייר", גרטה גרבו.
דיטריך שיחקה בשישה סרטים של פון שטרנברג באולפני "פרמאונט" בין השנים 1930 עד 1935. פון שטרנברג עיצב את דמותה הקולנועית של דיטריך בתור פאם פאטאל. הוא עודד אותה לרזות ואימן אותה כשחקנית. והיא בתמורה שיתפה פעולה עם דבריו למרות הביקורות שהופנו אליהם.
בסרט האמריקאי הראשון שלהם, "מרוקו", דיטריך שיחקה זמרת קברטים. הסרט זכור בעיקר עקב תלבושתה הגברית ונשיקתה לאישה, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. בסרט זה דיטריך זכתה במועמדותה היחידה לפרס אוסקר.
לאחר מכן היא שיחקה "הקלון", "בלונד ונוס" ו"שנגחאי אקספרס" (שהפך לסרט המצליח ביותר של דיטריך ופון שטרנברג). "השטן הוא אישה" ו"הקיסרית האדומה" היו פחות מוצלחים אף על פי שדיטריך ציינה שבראשון היא הייתה בשיא הקריירה שלה.
פון שטרנברג השתמש בטכניקות צילום מיוחדות של אור וצל. שיא הטכניקות האלו הוצגו בסרט "שנגחאי אקספרס" שזכה בפרס אוסקר לצילום הטוב ביותר. מבקרים טענו שלדיטריך יש חלק ניכר בשימוש בהם. אבל כש"פרמאונט" פיטרו את פון שטרנברג וכתוצאה מכך הם הפסיקו לעבוד יחדיו הקריירה של שניהם דעכה.
הסרט הראשון של דיטריך ללא פון שטרנברג היה סרטו של פרנק בורזייגי "תשוקה", שהיה הצלחה כלכלית וגרם לדיטריך להשתתף בסרטים רומנטיים נוספים. מנגד, סרטה הבא "אהבתי חייל" נחל כישלון עקב מחלוקות בינה לבין הבמאי.
כישלון כלכלי בקופות
משכורות עתק הוצעו לדיטריך כדי לעבור מ"פרמאונט". היא שיחקה בסרטו של המפיק העצמאי דייוויד או. סלזניק "גנו של אללה" (1936) שעליו היא קיבלה משכורת של 200,000 דולר. בנוסף, היא שיחקה בסרטו של אלכסנדר קורדה "אביר ללא שריון" (1937) שעליו היא קיבלה משכורת של 450,000 דולר. למרות שמשכורותיה היו גבוהות הסרטים נחלו כישלון כלכלי והיא הוגדרה כ"רעל לקופות" (ביחד עם פרד אסטר, ג'ואן קרופורד, מיי וסט, דולורס דל ריו וקתרין הפבורן).
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ניסו ראשי הנאצים יוזף גבלס ויואכים פון ריבנטרופ להניעה לחזור לגרמניה ולהירתם למכונת התעמולה הנאצית, במה שקיוו להציג כניצחון הרייך השלישי הארי על הוליווד היהודית. בהיותה אנטי נאצית דיטריך סירבה לחזור. בעקבות כך כינוה הנאצים "בוגדת שקשריה הממושכים עם היהודים השפיעו על אופייה והפכו אותו ללא-גרמני". דיטריך עוד חזרה לשחק בסרטו של ארנסט לוביטש "מלאך" (1937) ב"פרמאונט", שזכה לביקורות פושרות, וכשסרטים נוספים שלה נכשלו יצאה עם משפחתה לחופשה באירופה.
הקאמבק ב"שובו של דיסטרי"
ב-1939, דיטריך הסכימה לשחק במערבון של ג'ו פסטרנק, "שובו של דיסטרי", אחרי שנתיים הפסקה ממשחק. בסרט היא מגלמת את דמותה של פרנצ'י לצד ג'יימס סטיוארט. הסרט נחל הצלחה ושיר הנושא מהסרט שבוצע על ידה "The Boys in the Back Room" הפך ללהיט. היא שיחקה גם במערבונים "שבעת החוטאים" ו-"המקלקלים", שניהם לצד ג'ון ויין.
במלחמת העולם השנייה
בשנת 1939 קיבלה דיטריך אזרחות אמריקאית ויצאה לחופשה בדרום צרפת, אך אז פרצה מלחמת העולם השנייה, והיא פתחה את שערי ביתה בפני גולים מאירופה ובייחוד מגרמניה ומפריז לכשנכבשה על ידי הנאצים. אחד הגולים היה השחקן הצרפתי ז'אן גאבן שעמו ניהלה רומן שהסתיים כשגאבן התגייס למלחמה בנאצים כחלק מכוחות צרפת החופשית של דה גול.
שמאל|ממוזער|220px|מרלן דיטריך מעודדת חיילים בבלגיה (1944).
ממוזער|מרלן דיטריך בביקור בישראל מנשקת את המספר המקועקע על ידה של ניצולת שואה
כאזרחית אמריקאית, ביקשה דיטריך לתרום את חלקה במלחמה מול הנאצים, ועם הצטרפות ארצות הברית למלחמה, תרמה רבות בהצטרפה למיזם הוליוודי שנקרא "הקנטינה של הוליווד" שבידר את החיילים האמריקאים טרם צאתם למלחמה. בהמשך דיטריך הופיעה באירועים ברחבי אמריקה למכירת אגרות מלחמה, אך כל אלו לא סיפקו את רצונה לתרום למאמץ המלחמתי, ודיטריך יצאה להופיע כבדרנית וזמרת מגויסת בפני חיילי בעלות הברית. היא הופיעה באלג'יריה, בסיציליה ובאיטליה. אז עברה לחזית הצפונית והופיעה בפני הכוחות בגרינלנד, איסלנד, בריטניה וצרפת. היא הביעה את רצונה להיות חלק מהכוחות הלוחמים ולא "נציגה הוליוודית" שבאה לביקור קצר, והכוחות הלוחמים הביעו את הערכתם אליה כל אותה העת ועד מותה. היא גם שידרה בשטח תוכניות רדיו לחיילים הלוחמים שבחזית.
לבקשת ה-OSS (גוף הביון שקדם ל-CIA), דיטריך הקליטה מספר שירי תעמולה בשנת 1944 וביניהם גם להיטה "לילי מרלן". התוכניות שודרו כנגד הצבא והעם הגרמנים במאמץ לשכנע אותם לשים קץ למלחמה ולהיכנע ועוררו הדים רבים בגרמניה. לאחר מכן חזרה דיטריך להופיע בחזית גרמניה, בקרב על הבליטה שאחריו התבקשה לחזור לארצות הברית, אך סירבה וביקשה להיכנס לגרמניה עם הכוחות הלוחמים, שם התאחדה לראשונה עם משפחתה.
בתום המלחמה התאחדה דיטריך עם אחותה אליזבט ועם בן-זוגה ובנם המשותף בעיירה בלזן, שבה הפעילה המשפחה במהלכה, אולם קולנוע לשירות הכוחות הנאצים ששירתו בעבר במחנה הריכוז ברגן-בלזן הנשקף ממנו, בעוד אמה של דיטריך ואחותה נשארה בברלין במשך המלחמה. דיטריך, ערבה לאחותה ובעלה במקרה תביעה אפשרית נגדם, באשם שיתוף פעולה עם המשטר הנאצי. ברבות הימים בחרה דיטריך לנתק כל קשר עם משפחת אחותה, כולל בנם, להתכחש לקיומם, ולנהוג כבת יחידה לאמה.
.בזמן שהותה בצרפת, הפכה דיטריך אחת החברות הטובות ביותר של זמרת השאנסונים הצרפתייה המפורסמת אדית פיאף. ב-1946, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כתבה פיאף את המילים לאחד השירים המפורסמים ביותר בעולם דאז - la vie en rose, שבהמשך דיטריך ופיאף שרו יחד באנגלית. על פעולתה ההתנדבותית במהלך המלחמה העניק לה משרד המלחמה האמריקאי ב-18 בנובמבר 1947 את עיטור החירות. צרפת, בלגיה וישראל העניקו לה אף הן עיטור דומה מטעמן.
חזרה להוליווד
למרות הצלחתה היחסית, דיטריך מעולם לא שבה למעמדה משנות ה-20 וה-30. חרף זאת, היא המשיכה לשחק בסרטים של במאים כמו בילי ויילדר, פריץ לאנג, אלפרד היצ'קוק ואורסון ולס - "רומן זר" (1948), "פחד במה" (1950), "ראנצ'ו נוטוריוס" (1952), "עד התביעה" (1957) ו-"מגע של רשע" (1958). סרטה הבא, "משפטי נירנברג" (1961) היה אתגר קשה בעיניה, היות שהתפקיד שהיא שיחקה היה בניגוד מוחלט לדעותיה. עם זאת, היא שכתבה קטעים מהתסריט, וכתבה "לא ידענו" בהקשר של ידיעת הגרמנים את מה שנעשה ליהודים במהלך המלחמה.
במה וקברט
שמאל|ממוזער|200px|ציור של דיטריך במהלך הופעתה (1957).
ימין|ממוזער|200px|דיטריך בירושלים (1960).
מתחילת שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70 עברה דיטריך כאמנית קברט והופיעה בתיאטראות בכל רחבי העולם. ב-1953 הוצע לדיטריך 30,000$ כדי שתופיע במשך שבוע במלון סהרה בלאס וגאס. תלבושתה החושפנית עוררה הדים. ההופעה הצליחה ודיטריך חתמה חוזה להופיע גם ב"קפה דה פריז" שבלונדון.
במהלך שנות ה-50, דיטריך העסיקה את ברט בכרך כמנהלה המוזיקלי וביחד הם תכננו את הופעותיה. ההופעות כללו שירים מפורסמים מסרטים. בכרך אימן את דיטריך לפתח קול וחזות דרמטית בהופעותיה. ביחד הם חיברו ארבעה אלבומים וכמה סינגלים בין השנים 1957 ל-1964. במהלך הופעותיה החליפה את בגדיה משמלות למלבושי גברים, מה שאיפשר לה לשיר שירים גבריים כמו "One for My Baby (and One More for the Road)" ו-"I've Grown Accustomed to Her Face".
בגרמניה שלאחר המלחמה הייתה בציבור התנגדות ניכרת לדיטריך. 15 שנים אחרי תום המלחמה, ב-1960, יצאה דיטריך לסיבוב הופעות בגרמניה. בברלין היא התקבלה בגלים של אהדה, אך מחוץ לברלין היא זכתה לקבלת פנים צוננת, בדרכה לאחת ההופעות פרצה נערה את המחסומים וירקה בפניה. ב-1996 הוצע לקרוא את רחוב הולדתה על שמה, אך מספר תושבים התנגדו בתוקף, בגלל תמיכתה בבעלות הברית במלחמת העולם השנייה. אך שנה לאחר מכן נחנך מרכז לזכרה. דיטריך לא הרגישה יותר שייכת לגרמניה, האשימה את התקשורת הגרמנית בעוינות, והחליטה שהיא לא תחזור לשם יותר, וכך עשתה עד מותה.
במהלך שנות ה-60 דיטריך ביקרה בישראל פעמיים. ביקורה הראשון נערך סמוך לסיומו של משפט אייכמן ב-1960. בביקורה השני נפגשה עם נשיא המדינה, זלמן שזר. גיורא גודיק הביא אותה להופעות ויוסי גרבר שימש בהן כמנחה. היא הופיעה בפני יוצאי גרמניה, ביניהם גם ניצולי השואה רבים. ההופעות התקבלו בברכה ולאחר אישור הקהל, היא אף שרה מספר שירים בגרמנית למרות הטאבו נגד השפה באותה תקופה. מסופר שהיא הפסיקה את הופעתה ושאלה את הקהל: "לא חשבתי שבישראל יבקשו ממני לשיר בגרמנית. אני מוכנה. אבל אם יש אדם אחד באולם שמתנגד אני אמשיך באנגלית". בשנת 1964 בהופעה של דיטריך בלונדון היא שרה בעברית את "שיר התן" שכתבו משה סחר ויוחנן זראי. שיר זה אף יצא בתקליט ההופעה שלה מלונדון בהוצאת חברת פיליפס.
ב-1964 וב-1965 הופיעה דיטריך בפסטיבל אדינבורו. לאחר מכן היא הופיעה בברודוויי פעמיים וזכתה בפרס טוני מיוחד על הופעתה. בנובמבר 1972 צולמה גרסה של ההופעה שלה בלונדון. דיטריך קיבלה 250,000$ אך לא הייתה מרוצה מהתוצאה. ההופעה שודרה בארצות הברית ובבריטניה בינואר 1973. בשנות ה-70, הדרדרה בריאותה של דיטריך. בשנת 1965 היא החלימה מסרטן צוואר הרחם. כתוצאה מכך, היא הרבתה להשתמש במשככי כאבים ואלכוהול. ב-1973 במהלך הופעה היא פצעה את ירכה ושנה לאחר מכן שברה את רגלה. בראיון מפורסם הודתה דיטריך שהיא ממשיכה להופיע רק בשביל הכסף.
שנים אחרונות
שמאל|ממוזער|160px|קברה של דיטריך בברלין.
קריירת עסקי השעשועים של דיטריך פסקה ב-29 בספטמבר 1975, כאשר שברה את רגלה במהלך הופעה באוסטרליה. ב-1979 שיחקה תפקיד משנה בסרטה האחרון "רק ג'יגולו", לצד דייוויד בואי בבימויו של דייוויד המינגס. בסרט היא שרה את שיר הנושא. לעת זקנה חדלה מלהופיע בסרטים, וב-16 שנותיה האחרונות הסתגרה מרצון בביתה בפריז, ללא מגע עם הציבור מלבד קשרי מכתבים וטלפון. היא פרסמה אוטוביוגרפיה בשם "Nehmt nur mein Leben" (בתרגום לאנגלית: Just Take My Life) בשנת 1979. במהלך שנות ה-80 כתבה ותרמה למספר ספרים.
בשנת 1982, דיטריך הסכימה להשתתף בסרט דוקומנטרי על חייה בשם "מרלן", אך סירבה להצטלם בו. הבמאי מקסימיליאן של, הקליט אותה והשתמש בהקלטות בסרטו. הסרט זכה בכמה פרסים אירופיים ובמועמדות לפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. בשנותיה האחרונות, היא התחברה לדייוויד ברט, מהאחרונים מחוץ למשפחתה שאיתם נפגשה. בנוסף, הייתה בקשר מתמיד עם בתה היחידה. בבדידות זו נפטרה ב-6 במאי 1992 לאחר סיבוך בכליות. היא הובאה לקבורה בברלין. ב-2004, הלמוט ניוטון נקבר לצידה .
את ארכיונה העשיר הותירה בעיזבונה לעיריית ברלין, והוא מוצג שם כיום. בחלוף השנים הפשיר היחס כלפיה בגרמניה, וכיום היא נחשבת לאחת מגדולות השחקניות הגרמניות. הדואר הגרמני אף הוציא בול לזכרה.
חייה האישיים
מרלן דיטריך, פרוטסטנטית במהלך חייה, שמרה על חייה הפרטיים הרחק מאור המצלמות. ובהיותה ביסקסואלית היא הייתה שייכת לקהילה הגאה של ברלין אך בעת מלחמת העולם השנייה איבדה את אמונתה באלוהים. במאי 1923 נישאה דיטריך לרודולף סייבר, עוזר במאי (שהפך מאוחר יותר לבמאי בחברת סרטי פרמאונט).
דיטריך פגשה את בעלה לעתיד, רודולף סייבר, על הסט של סרט נוסף שצולם באותה שנה, "Tragödie der Liebe". והם נישאו בטקס נישואים אזרחי ב-17 במאי 1923 בברלין. ביתה היחידה, מריה אליזבת סייבר, נולדה ב-13 בדצמבר 1924.נישואיה לסייבר היו למעשה נישואים פתוחים. סייבר נפטר מסרטן ב-24 ביוני 1976. בתה היחידה של דיטריך, מריה אליזבת' סייבר, נולדה ב-13 בדצמבר 1924. ב-1948 נולד לדיטריך נכד ראשון.
במהלך חייה דיטריך ניהלה מספר רומנים מחוץ לנישואיה. בעת צילומי הסרט "מרוקו" היא ניהלה רומן עם גרי קופר (שניהל רומן במקביל עם לופה ולז). במהלך צילומי הסרט "שובו של דיסטרי" היא ניהלה רומן עם ג'יימס סטיוארט שנגמר לאחר סיום הסרט. ב-1938 היא ניהלה רומן עם הסופר אריך מריה רמארק וב-1941 עם השחקן הצרפתי ז'אן גאבן. בשנות ה-40 היא ניהלה מערכת יחסים עם הסופרת הלסבית מרסדס דה אקוסטה שהייתה גם מאהבתה של גרטה גרבו. בשנות ה-50 של המאה ה-20, היא ניהלה רומן עם יול ברינר שנמשך למעלה מעשור.
דמותה של דיטריך
מרלן דיטריך הייתה אייקון אופנה שהפך למודל של מעצבי בגדים ושחקניות. תדמיתה אף הייתה מושפעת ממיניות וביסקסואליות. דמותה הקולנועית של דיטריך הצטיירה כאב טיפוס לדמות האישה המניפולטיבית כפאם פאטאל. בשנת 1992, במקום הולדתה נחשפה לוחית לזכרה. באוגוסט 1997 גרמניה הוציאה בול דואר מיוחד הנושא את דמותה. בנוסף, חברת העטים "Montblanc" הוציאה מהדורה מיוחדת של עטים לזכרה. בשנת 2002 היא אף נעשתה אזרחית כבוד של העיר ברלין. בשנת 2000 יצא לאקרנים סרט ביוגרפי גרמני על חייה של דיטריך בשם "מרלן" בבימויו של יוזף פילסמאייר (Joseph Vilsmaier), והשחקנית קטיה פלינט כדיטריך.
פילמוגרפיה
שנה סרט תפקיד במאי הסרט הערות1919Im Schatten des Glücks ללא קרדיט רוברט לפלר סרט אילם 1923The little Napoleon קתרין גאורג יאקוביMan by the Wayside קרמרסטושר ויליאם דיטרלהLove Tragedy לוסי ג'ו מאי1924Der monch from Santarem ללא קרדיט לותאר מנדזDer Sprung ins Leben מאדכן אם סטרנד יוהאנס גוטר1925Der Tänzer meiner Frau רקדנית אלכסנדר קורדה1926Manon Lescaut מיכאליין ארתור רוביסוןMadame wünscht keine Kinder רקדנית (ללא קרדיט) אלכסנדר קורדה 1927Eine Dubarry von heute קוקוטDer Juxbaron סופי וילי וולףKopf hoch, Charly אדמה מראשנדHis Greatest Bluff אייבט הארי פילCafe Elektric ארני גוסטב אוטשיצקי [uˈtʃitski]1928Prinzessin Olala שרלוט דה גוסטון רוברט לנד1929Dangers of the Engagement Period אבלין פרד זאוורIch küsse Ihre Hand, Madame לורנאס גארנד רוברט לנדThe Woman One Longs For סטשה קרטיס ברנהרדThe Ship of Lost Men את'ל מארלי מוריס טורנר1930 המלאך הכחול לולה-לולה יוזף פון שטרנברג הופעתה הראשונה של דיטריך בסרט מדברמרוקו מדמוזל אמי ג'ולי מועמדותה היחידה לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר1931 הקלון מארי קולבר1932 שנגחאי אקספרס שנגחאי לילי הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר בלונד ונוס הלן פארדי1933 שיר השירים לילי זקנאק רובן ממוליאן1934 הקיסרית האדומה יקטרינה הגדולה יוזף פון שטרנברג1935 השטן הוא אישה קונצ'ה פרז1936 אהבתי חייל אנה סאדלק הנרי האת'ווייתשוקה מדלין דה בופרה פרנק בורזייגיהגן של אלה דומיני אנפילאן ריצ'רד בולסלבסקי 1937 אביר ללא שריון אלכסנדרה ולדינוף ז'אק פיידהמלאך מריה ברקר ארנסט לוביטש1939 שובו של דיסטרי פרנצ'י ג'ורג' מרשל מועמדות לרשימת הגיבורים של מכון הסרטים האמריקאי1940 שבעת החוטאים ביג'ו בלאנש טיי גראנט1941 השלהבת של ניו אורלינס קלייר לדוקוס רנה קליירכוח אדם פיי דאבל ראול וולש 1942 הגבירה מוכנה אליזבת' מאדן מיטשל לייסןהמקלקלים שרי מאלוט ריי אנרייטפיטסבורג ג'וסי וינטר מיטשל לייסן1944 קיסמט ג'אמילה ויליאם דייטרללעקוב אחרי הילדים עצמה אדוארד סאתרלנד1946 החדר למעלה בלאנש פרנרד ז'ורז' לקומב1947 עגילי זהב לידיה מיטשל לייסן1948 רומן זר אריקה פון סכלוטאו בילי ויילדר1949 ג'יגסו ללא קרדיט פרשר מייקל1950 פחד במה שרלוט ינווד אלפרד היצ'קוק1951 ללא דרך בשחקים מוניקה טסדייל הנרי קוסטנר1952 ראנצ'ו נוטוריוס אלטר קיין פריץ לאנג1956 מסביב לעולם בשמונים יום ללא ציון קרדיט מייקל אנדרסון הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר1957 סיפורה של המונטה קרלו מריה דה כויראור סמואל טיילורעד התביעה כריסטין וול בילי ויילדר מועמדות יחידה לפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט דרמה מועמדות לרשימת הנבלים של מכון הסרטים האמריקאי1958 מגע של רשע טניה אורסון ולס1961 משפטי נירנברג גברת ברטהולט סטנלי קריימר זכייה מיוחדת בפרס דוד דה דונטלו1962 קופסה שחורה: עלייתו ונפילתו של אדולף היטלר קריינית לואיס קלייד סטומן הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר1964 נוצצים בפריז עצמה ריצ'רד קוויאן1979 רק ג'יגולו הברונית פון שסמרינג דייוויד המינגס1984 מרלן עצמה מקסימיליאן של הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר
קישורים חיצוניים
דן לחמן, מרלן דיטריך - דיוות האינטליגנציה
על מרלן דיטריך בתוך כתבה על אנשי קולנוע גרמניים שהיגרו לארצות הברית לפני מלחמת העולם השנייה, באתר יד ושם
גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת למרלן דיטריך, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה גרמניות
קטגוריה:שחקניות תיאטרון גרמניות
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה אמריקאיות
קטגוריה:זוכי פרס טוני לשם כבוד
קטגוריה:להט"בים גרמנים
קטגוריה:ביסקסואליות אמריקאיות
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: תרבות: אישים
קטגוריה:זמרות גרמניות
קטגוריה:אנשי המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS)
קטגוריה:אישים הקבורים בברלין
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:שחקנים להט"בים
קטגוריה:זמרות אמריקאיות
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות (1945)
קטגוריה:ברלין: אישים
קטגוריה:מתנגדות גרמניות למשטר הנאצי
קטגוריה:מפקדים בלגיון הכבוד
קטגוריה:שחקניות ראינוע
קטגוריה:גרמניות שנולדו ב-1901
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1901
קטגוריה:נפטרות ב-1992
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1992 | 2024-08-27T06:55:36 |
מעריב | מעריב הוא עיתון יומי ישראלי שיצא לאור בישראל מ-15 בפברואר 1948 ועד לאפריל 2014. העיתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך לשני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות". עד שנות ה-90 של אותה מאה הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים, והיה עד לשנת 2012 בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.
בשנותיו האחרונות עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.
באפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור, שאיחד אותו עם השבועון סוף שבוע, ושינה את שמו ל"מעריב השבוע". מהדורת סוף השבוע של העיתון, החל מ-2 במאי 2014 מוזגה עם השבועון "סופהשבוע", והמהדורה המשולבת מופיעה בשם "מעריב סופהשבוע", לאחר איחוד העיתון עם "מעריב" מלבד מהדורת "סופהשבוע" הוא הפך לעיתון יומי ומותג מחדש בשם "מעריב השבוע", לו מהדורה חינמית מקוצרת בשם "מעריב הבוקר". עורכי העיתון הם דורון כהן וגולן בר יוסף.
היסטוריה
הקמה
שמאל|ממוזער|250px|כותרת הדף הראשון של הגיליון הראשון של "מעריב"
תחילתו של "מעריב" בסכסוך שהתגלע בין עורך "ידיעות אחרונות", עזריאל קרליבך, לבין הבעלים, יהודה מוזס. יחד עם רוב אנשי המערכת, המנהלה והדפוס עזב קרליבך את "ידיעות אחרונות", וייסד בן לילה עיתון חדש, שלו קרא "ידיעות מעריב", ב-15 בפברואר 1948. המחלוקת בין מוזס וקרליבך, משקפת, בין היתר, את הפער שבין הגישה הרואה בעיתון עסק כלכלי גרידא, אותה ייצג מוזס, לבין הגישה שעיתון משמש קודם כמכשיר ציבורי. בעקבות צעד זה, שכונה "הפוטש", ירדה מאוד תפוצת "ידיעות אחרונות", בעוד שתפוצת "מעריב" הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים.
גיליונו הראשון של העיתון נשא את המילה "ידיעות" באותיות גדולות, ומתחת, באותיות קטנות, נכתבה המילה "מעריב". מוזס תבע את קרליבך, ודרש את סגירת העיתון. בית המשפט קבע שהקמת העיתון חוקית, אולם על מנת למנוע הטעיה, יש לוודא שהמילה "מעריב" תהיה גדולה מהמילה "ידיעות". לאחר מספר חודשים, כשבתודעה הציבורית התקבע השם "מעריב", הוסרה המילה "ידיעות" משמו של העיתון, ושמו החדש נותר "מעריב", שם המתאר את היותו עיתון ערב (באותה עת).
כיוון שלא היה בידי מקימי "מעריב" מספיק הון להקמתו ואחזקתו הסדירה של עיתון יומי, הוחלט להיעזר במשקיעים חיצוניים (ובראשם משפחות חפץ ובן-עמי), שרכשו כמחצית ממניותיה של חברת ההוצאה-לאור שהוקמה לצורך כך, הוצאת מעריב-מודיעין בע"מ. יתר המניות נמסרו לידיהם של העובדים. בעיתון החדש הונהגה הפרדה גורפת בין המערכת ובין הבעלים. עם זאת, ובניגוד לרושם שעשוי היה להיווצר מהצהרת הכוונות של המקימים, מערכת העיתון לא התנהלה באופן דמוקרטי לחלוטין, שכן בישיבות הנהלת המערכת לקחו חלק אך ורק אנשי דור המייסדים.
ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הבולטים שבהם, בנוסף לעורך: אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז"ק, ד"ר דוד לאזר, דוד גלעדי, אהרן אבן-חן ואחרים. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. כך גם אהרן קלאוס, שכיהן כעורך החדשות של העיתון מ-1949 ועד 1961.
"מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות.
מעריב, שבניגוד ל"ידיעות אחרונות" נשלט על ידי העיתונאים עצמם, הצליח להפוך לעיתון הנפוץ בישראל והתהדר בתואר זה שנים רבות: בראש העיתון, מתחת לשמו התנוססה במשך שנים רבות הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". העיתון הוסיף לשגשג גם אחרי מותו הפתאומי של קרליבך ב-1956 והעברת שרביט העורך לאריה דיסנצ'יק.
שנות ה-60 של המאה ה-20
שמאל|ממוזער|200px|מהדורה שלישית של גיליון "מעריב" ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים
בראשית שנות ה-60 היה עדיין הפער בין שני העיתונים של אחד לשלושה – תפוצה של 60 אלף גיליונות ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם דב יודקובסקי, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות ה-70 התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה.
שפל שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20
שמאל|ממוזער|200px|עמוד שער של העיתון מ-1987 עם הפונט כסלו, שהחליף לזמן קצר את פרנק-ריהל
בשנות ה-70 וה-80 ירדה קרנו של "מעריב". שלא כעיתון "הארץ", הוא לא קנה לו אחיזה חזקה בחוגי האליטות, ומצד שני הציבור הרחב החשיב אותו למשעמם ול"כבד". מתחרהו, "ידיעות אחרונות", שנחשב "צהוב" ועממי יותר, גבר עליו בפופולריות. סיסמתו של "מעריב", "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", הוסיפה להתנוסס מתחת לשם העיתון עוד שנים אחדות לאחר שחדלה לשקף את המציאות.
עורכי העיתון בשנים אלו, שלום רוזנפלד ואחריו שמואל שניצר ועידו דיסנצ'יק, לא הצליחו להתגבר על המשבר.
בסוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע. העיתון נקלע להפסדים כבדים.
ב-1987 השיקו דיסנצ'יק והמעצב שמעון זנדהאוז מהפכה עיצובית ב"מעריב", ובכללה החלפת הגופן הנפוץ והמסורתי שבו נדפס הטקסט - פרנק-ריהל, בגופן חדש שעוצב במיוחד עבור העיתון, "כסלו". הכותרות המשיכו להידפס בגופן הקודם. השינויים לא התקבלו אצל הקוראים, ותפוצת העיתון, שגם כך הייתה בירידה, ירדה באופן תלול. כעבור שנתיים וחצי חזר בו העיתון מהשינוי.
ב-11 באוקטובר 1989 ערק לישראל בסאם עאדל, טייס של חיל האוויר הסורי, עם מטוסו מדגם מיג 23ML. "מעריב" נחפז להוציא מהדורה מיוחדת ובה סיפור העריקה, אך לא היו בידיו כל פרטים, מלבד עצם הידיעה על העריקה. כדי להתגבר על בעיה זו, פרסם העיתון בעמודו הראשון ידיעה בדויה, פרי דמיונו של כותב הידיעה, שתיארה את הגעתו של העריק לישראל ואת קבלת הפנים שנערכה לו.
הרכישות וההתאוששות
שינוי חל לאחר כניסתו של רוברט מקסוול כמשקיע בעיתון ב-1988. איל ההון היהודי בעל העבר הססגוני, שרכש בתחילה רבע ממניות העיתון, ניסה להפיח רוח חדשה בעיתון. פורמט הגיליון השתנה חדשות לבקרים. הוכנסו לשימוש מכונות דפוס צבעוניות, והמטרה המוצהרת הייתה החזרת "מעריב" למעמד הבכורה שהיה לו בעבר. בתחילת שנות ה-90 הגדיל מקסוול את אחזקתו והפך לבעל המניות העיקרי.
מותו המסתורי של מקסוול בלב ים וקריסת האימפריה הפיננסית שלו הובילו לטלטלה נוספת ב"מעריב". בתחילת שנת 1992, קנתה את היומון משפחת נמרודי תמורת כ־15 מיליון דולר. עופר נמרודי, המו"ל החדש, תיאר את מצב עיתונו כך: "הוא היה על סף פשיטת רגל. קנינו, למעשה, גל של מכונות דוממות, גרוטאות ברזל ועיתון שאיבד את דרכו".
לעורך מונה דן מרגלית. מרגלית ונמרודי לא הצליחו לשמור על יחסי עבודה תקינים לאורך זמן. לדברי מרגלית, נמרודי התערב ללא הרף בנושאי עריכה והעיתון נאלץ להתיישר לפי אינטרסים כלכליים וחברתיים שלו ושל משפחתו. סופר כי פעם אפילו נעצרה מכונת הדפוס, למנוע פרסום תמונה של אחד ממקורבי נמרודי שלא הייתה מחמיאה.
בינתיים הגיעה התחרות בין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" לשיא. נחשפה פרשה חמורה של האזנות סתר, שהיו מעורבים בה בכירי שני העיתונים. בעקבותיה נשלח עופר נמרודי לכמה חודשי מאסר, וגם אנשים מ"ידיעות אחרונות" הורשעו בפלילים.
"מעריב", שעורכו אחרי מרגלית היה יעקב ארז, המשיך בתהליך הפיכתו לקליל יותר. על תהליך זה נמתחה גם ביקורת. העיתונאי אמנון אברמוביץ', בעצמו חבר מערכת "מעריב", קבל ב-1993 על הכיוון שנטלו עיתונו והעיתון המתחרה, ידיעות אחרונות:
משנדמה היה שלעיתון מגיע עידן של שלווה, באה פרשה חדשה, חמורה יותר, וערערה אותו. נמרודי הואשם כי קשר קשר לרצח והושם במעצר. העיתון, הלום מהסתבכותו של בעליו, דיווח על המתרחש באובייקטיביות ולא ניסה לטשטש את ההאשמות החמורות. בהמשך, נתווספה פרשה נוספת, בהובלתו ומעורבותו של האב, יעקב נמרודי, (ומי שהיה אז מקורבו, הסופר אריה קרישק), שהסתיימה אף היא בהרשעות.
בהדרגה התברר כי אין הוכחות העומדות מאחורי הפרסומים, ואף שנמרודי הורשע לבסוף, בפעם השנייה, היה זה על עבירות קלות יחסית. בעת הזו כבר שב "מעריב" לעמוד מאחורי המו"ל שלו. בין המגינים עליו בלט העיתונאי אמנון דנקנר.
בספטמבר 1995 עורר העיתון סערה ציבורית כאשר חשף את פרשת הסיליקון בחלב.
תחקיר אחר חשוב של "מעריב" הוביל לחקיקת חוק השבת נכסי הנספים בשואה. חוק זה בא בעקבות דו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית בראשות ח"כ קולט אביטל, שנוסדה בעקבות שני תחקירים מאת עו"ד דוד לביא שפורסמו ב-24.12.99 וב-17.3.00 ב"מעריב". תחקירים אלה חשפו לראשונה שמדינת ישראל מחזיקה ברשותה רכוש של קורבנות השואה. ח"כ יוסף לפיד, שר המשפטים לשעבר, שיזם את החוק להשבת נכסי הנספים בשואה, אמר כי "זה אחד החוקים החשובים ביותר בתולדות המדינה. חבל שהוא לא נחקק לפני 50 שנה".
תקופת אמנון דנקנר
שמאל|ממוזער|250px|בית מעריב
מששב נמרודי לניהול העיתון, מינה את דנקנר לעורך. "מעריב" המשיך לנסות ולהשיג את מתחרהו. אף על פי שחלה עלייה בתפוצתו לעומת המצב בסוף שנות ה-80, עדיין הפער בינו לבין "ידיעות אחרונות" היה גדול ביותר.
עריכתו של דנקנר התאפיינה בהמשך הניסיון להפוך את "מעריב" לעממי יותר. הידיעות החדשותיות היו קצרות, התמונות והתצלומים הצבעוניים תפסו מקום רב, והכותרת הראשית, שבעבר נשמרה אך ורק לאירועים מדיניים-פוליטיים-כלכליים מרכזיים, ניתנה מדי פעם גם לאירועי ספורט חשובים ולשאר נושאים המקבלים את התעניינותו של הציבור - כמו בעיתון המתחרה.
בדנקנר הוטחה ביקורת קשה על חילופים תכופים מדי של כתבים ועורכים, על פיטורים שרירותיים ועל אווירה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות, שנגרמה בעטיים של אלו.
המשקעים שנותרו מהחקירות נגד נמרודי התבטאו לעיתים באופן שבו סוקרה ב"מעריב" עבודתה של פרקליטות המדינה, ומעל דפי העיתון הרבו לתקוף את אלו שכונו "כנופיית שלטון החוק".
חברת האם של "מעריב" - "מעריב החזקות בע"מ" הונפקה בבורסה בידי משפחת נמרודי. בינתיים לא הצליחה להגיע לרווחיות ולהניב תשואה למשקיעים. ברוב המניות החזיקה קבוצת הכשרת היישוב, בראשות עופר נמרודי ואביו, יעקב נמרודי. ברבע מהן החזיק איל ההון היהודי-רוסי ולדימיר גוסינסקי.
בשנות ה-90 החלה קבוצת "מעריב" להוציא לאור גם מקומונים רבים. תחילה "זמן תל אביב", שצורף באזור המרכז למהדורות ערב שבת, ואחר כך בכל הארץ.
ביוני 2004 השיקה "מעריב החזקות", בהשקעה גדולה ולאחר כמה גרסאות קודמות, אתר אינטרנט חדש, "nrg מעריב". בניגוד לאתר "מעריב" הקודם, nrg כולל מערכת נפרדת ותכנים מקוריים, נוסף על מאמרים, ידיעות וכתבות מהעיתון המודפס.
בספטמבר 2004 הורשע התאגיד המחזיק בעיתון בעבירה של פרסום מתן שירותי זנות.
בעקבות האינתיפאדה השנייה בחר "מעריב" לנקוט בקו ממלכתי-מרכזי-ביטחוניסטי, דבר שהתבטא בעיקר בטורי העורך, הפרשנויות, מדורי הדעות וכתבות המגזין. הצטרפותו של אמנון רובינשטיין לכותבי "מעריב" חיזקה את הקו החריף במדורי הדעות כנגד השמאל הקיצוני, קו שנקט עורך מדור הדעות בן-דרור ימיני. לטענתם, ההסתה של השמאל נגד ישראל בחו"ל היא אחד הגורמים להתפרצות גל האנטישמיות באירופה בשנים 2002–2004. באותה תקופה פרסם העיתון דיווחים רבים על תקיפות אנטישמיות באירופה וחולל סערה כאשר ב-2003 פרסם אמנון דנקנר מאמר ובו גינה את נשיא צרפת ז'אק שיראק כ"אנטישמי" בעקבות מעשיו של האחרון לטרפוד החלטת גינוי של האיחוד האירופי להצהרה אנטישמית של מאהאטיר מוחמד, ראש ממשלת מלזיה.
בשנת 2005 יצא העיתון בקמפיין "איפה הבושה?", שמטרתו לעורר את הציבור למחות ולהפגין בקול נגד השחיתות הפושה בשלטון ובממשל הציבורי. הקמפיין נפתח בעקבות מאמר מערכת בשם "עברתם כל גבול" מאת דנקנר ודן מרגלית, שהודפס בכותרתו הראשית של העיתון. הקמפיין דעך לאיטו לקראת שלבי הביצוע של תוכנית ההתנתקות. בסיקור ביצוע תוכנית ההתנתקות נקט העיתון בקו ממלכתי וסיסמת הסיקור הייתה "נעבור את זה יחד". אף על פי שרוב העיתונאים הבכירים היו בעד ההתנתקות, ניתנה במה לביטוי למתנגדיה ולמפונים. בניגוד לעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" שנקטו קו תוקפני כנגד מחאת מתנגדי ההתנתקות, "מעריב" נקט קו מתון ושיבח אותה כמחאה דמוקרטית למופת.
בתחילת 2006, לקראת סיום כהונתו של מישאל חשין בבית המשפט העליון, יצאו העיתון, פרשנו המשפטי משה גורלי, והעורך אמנון דנקנר, בהתקפה חסרת תקדים על חשין כשופט וכאדם. "מעריב" העלה טענות על יחסו הנוקשה של חשין למתדיינים לפניו, עוינותו לחרדים, מיעוט הזיכויים שיצאו תחת ידו, והוסיף כי יש פן של צביעות בהתנהגותו השיפוטית - בין השאר חשף העיתון שחשין לא שמר על קשר עם בתו שמחוץ לנישואים, אך התרעם על הורים ביולוגיים שזנחו את ילדם. חשין ידוע כמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אך לטענת "מעריב" לא היה עקבי בעמדה זו בפסיקותיו בנוגע למטרות שהיו קרובות ללבו. אפילו לשונו של חשין גונתה על שימושה הלא מעודן והרעשני בשפה העברית, לטעמו של העיתון (גילוי נאות: בפסק דינו של מישאל חשין, בג"ץ 4736/98, נדחתה עתירתם של "מעריב" ויו"ר מועצת המנהלים שלו, עופר נמרודי, להגשת כתב אישום נגד ארנון מוזס).
ב-15 באוגוסט 2006 חשף "מעריב", בידיעה של כתבו יהודה שרוני, כי ב-12 ביולי, שעתיים לאחר חטיפת החיילים שהחלה את מלחמת לבנון השנייה, הורה הרמטכ"ל, דני חלוץ, למכור את תיק ההשקעות שלו. חשיפה זו זכתה להד רב בכל אמצעי התקשורת בישראל.
לאורכה של שנת 2006, ועל רקע תוצאות עסקיות קשות של העיתון, החלו מתפרסמות ידיעות על מגעים עם אנשי עסקים שונים לרכישת העיתון, בהם ארקדי גיידמק, חיים סבן, שלדון אדלסון ואחרים. מגעים אלה לא הבשילו לכלל עסקה.
ביולי 2007 הודיע דנקנר כי הוא מתכוון לפרוש מתפקידו כעורך בתחילת 2008, אך הוא צפוי להישאר בעיתון. עם המשך הפרסומים על תוצאות עסקיות קשות, נמשך גם גל ההתפטרויות והעזיבות של בכירי העיתון בהם סגן העורך הוותיק אבי בטלהיים, הפובליציסט הוותיק דן מרגלית, המשנה לעורך חיליק שריר ובכירי מינהל למיניהם.
לאחר תקופת אמנון דנקנר
בדצמבר 2007 נכנסו דורון גלעזר ורותי יובל לתפקיד עורכי "מעריב", במקום דנקנר. במהלך כהונתם, פרסם "מעריב" על מלוא שערו קריאה לשחרור גלעד שליט, שנעשתה בעיבוד של כתב ידו. הפרסום עורר מחלוקת, והיו שטענו שמעריב חרג מתפקידו העיתונאי. גם לאחר כניסתם לתפקיד המשיך העיתון לספוג הפסדים, והשניים נאלצו לבצע שורה של צעדי ייעול. ביולי 2008 התפטר מתפקידו יו"ר הדירקטוריון דוד קמחי, בנובמבר של אותה שנה מכר גוסינסקי את החזקותיו ב"מעריב". במאי 2009, לאחר פחות משנתיים בתפקיד, התפטרו גלעזר ויובל על רקע סירובם לבצע קיצוצים נוספים במצבת העובדים ובשכר. במקומם מונה לתפקיד העורך הראשי יואב צור. כהונתו אופיינה במהלכי ייעול דרסטיים, שהובילו לצמצום ניכר במצבת כוח האדם של מערכת העיתון. בתקופת כהונתו של צור ניהל "מעריב" קמפיין נגד מינויו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. זאת, בעקבות חשיפת עיתונאי "מעריב", קלמן ליבסקינד, כי גלנט השתלט על שטחים במושב עמיקם. פרסומים אלה הובילו לביטול מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ"ל.
במאי 2010 נחתם הסכם למכירת 30% ממניות "מעריב החזקות" ממשפחת נמרודי לאיש העסקים זקי רכיב, מינויו של רכיב ליו"ר הדירקטוריון ואופציה לשליטה משותפת. בדצמבר 2010 מינה רכיב את אבי משולם לתפקיד עורך העיתון. רכיב הצהיר מן היום הראשון כי בכוונתו לשים דגש על מהדורה דיגיטלית של העיתון, ומינויו של משולם, שלא היה לו ניסיון קודם בעיתונות מודפסת, נתפש כחלק מאסטרטגיה זו. אך במאי 2011, פחות משנה לאחר שהשלים את רכישת "מעריב", מכר רכיב את רוב החזקותיו בעיתון, מבלי שיישם כלל את תוכניותיו לדיגיטציה של העיתון. ככל הנראה, המכירה נעשתה לאחר שהבין עד כמה מצבו הכלכלי של "מעריב" קשה.
בשנת 2010 הוביל העיתון קמפיין לשחרור החייל החטוף גלעד שליט שנקרא "למען גלעד". בגיליון יום שישי, 25 ביוני חולקו סרטים צהובים לקוני העיתון.
רכישת השליטה ב"מעריב החזקות" על ידי IDB
ביוני 2011 רכשה חברת "דיסקונט השקעות" מקבוצת IDB שבשליטת איש העסקים נוחי דנקנר כ-61% ממניות "מעריב החזקות" בהשקעה כוללת של 147 מיליון ש"ח, ונכנס לתוקף הסכם בעלי מניות בינה ל"הכשרת היישוב" שבבעלות עופר נמרודי שבבעלותה נותרו 27% ממניות החברה. בחודש זה החל העיתון לשנות פניו: עיצוב סולידי הועדף על פני סגנון צעקני, טקסט על פני תצלומים ושחור-לבן על פני גופנים צבעוניים. "מעריב", שהיה מזוהה עם הסגנון שמאפיין את "ידיעות אחרונות", הלך ונעשה דומה בעיצובו ל"הארץ". בנוסף, חודשו מוספי התרבות והכלכלה היומיים של העיתון שקודם לכן צומצמו עד לכדי סגירה, מונו להם עורכים חדשים, ובחודש אוגוסט הוחלף גם עורך העיתון. מינויו של ניר חפץ במקום אבי משולם, שכיהן בעברו כדובר ראש הממשלה בנימין נתניהו ובהמשך כיועץ בתשלום לבעלי הון שונים (בהם נוחי דנקנר), העלה חשש לניגודי עניינים אפשריים בקרב בעלי מניות ועובדים ב"מעריב". לפי אותן טענות, חפץ יתקשה להתנהל כעורך מקצועי ובלתי תלוי בעת סיקור עניינים שונים הנוגעים למקורביו. הועלו טענות כי בתקופה זו הפרשנות בעיתון נטתה לתמוך באינטרסים הכלכליים של ה"טייקונים" כגון הבעלים נוחי דנקנר.
כחלק מהניסיון ליצור תדמית חדשה לעיתון הוא עבר בתקופה זו שינוי: העמוד הראשי מלא טקסט בדמות פתיחי כתבות ומאמרי דעה, והעיתון החל ללבוש ארשת יותר רצינית מבעבר. מאמרי הפובליציסטיקה החלו מוצאים את מקומם בעמוד הראשי גם בימים ללא אירועים מיוחדים, ועמודי הדעות נדדו מ"המגזין" לתוך דפי הכותרת.
בדו"ח שהגישו לבית המשפט כתבו הנאמנים שמונו לעיתון: "תקופת דסק"ש מאופיינת בניהול בזבזני מחד, ובהתערבות בתוכני העיתון מאידך, לצורך מציאת חן בעיני הנהלת אי.די.בי. השליטה של העורך הראשי, ניר חפץ (שמונה על ידי דנקנר; נ"ט), בתוכן העיתון הייתה רבה, אך השימוש בשליטה זו נעשה בחלק מהמקרים גם לטובת בעלי העיתון ואחרים שהעורך הראשי חשב כי יש צורך להגן עליהם". תביעה שהוגשה נגד 13 הדירקטורים של "דיסקונט השקעות", בעיקר על רקע רכישת "מעריב", הסתיימה בפשרה שבה התחייבו הדירקטורים לשלם ל"דיסקונט השקעות" 100 מיליון ש"ח.
המשבר שהוביל למכירת העיתון
250px|ממוזער|שמאל|עמוד השער של "מעריב", 23 באוקטובר 2012
ביולי 2012 הודיע העיתון על קיצוצים חדים נוספים, לרבות צמצום מסיבי של המהדורה המודפסת והתרכזות במהדורה הדיגיטלית של העיתון. בנוסף למהדורה הדיגיטלית, נפתחה גם המהדורה המודפסת של העיתון, בימי א'-ה', לקריאה בחינם לכל הגולשים באתר האינטרנט "nrg מעריב". בדו"חות הכספיים של "מעריב החזקות" לרבעון השני של 2012 נרשם הפסד של 244 מיליון ש"ח, רובו עקב הפחתה חד-פעמית בערך הנכסים של העיתון.
המשבר הוביל את מערכת העיתון לצעדים לא שגרתיים:
ב-3 בספטמבר 2012 פורסמו בעיתון בהבלטה ארבעה מאמרי דעות שאוגדו תחת הכותרת "מה האינטרס האמיתי מאחורי המתקפה של כנופיית 'דה-מרקר' על 'מעריב' ו-IDB", וכותביהם התראיינו בנושא זה גם ברשתות הארציות ברדיו.
ב-23 באוקטובר 2012 העיתון יצא לאור עם עמוד שער לבן, ובמרכזו רק בקשה של עובדי העיתון לאפשר לעיתון להמשיך להתקיים.
ב-20 בספטמבר 2012 נחתם הסכם למכירת "מעריב" (יחד עם יתר כתבי העת של הקבוצה ואתר האינטרנט nrg מעריב) למו"ל שלמה בן-צבי, תמורת 70 מיליון ש"ח (סכום שעשוי לגדול ל-74 מיליון ש"ח, בהתאם להצלחה בגביית חובות לעיתון). במהלך המשא ומתן על מכירת העיתון יצאו עובדי העיתון להפגנות, מחשש לפגיעה בזכויותיהם ובשל הגילוי כי משך שנים לא הופרשו להם כספי הפנסיה והפיצויים במלואם. חברת "מעריב החזקות" הצהירה שבכוונתה לייעד את התמורה בגין מכירת העיתון לכיסוי התחייבויותיה לעובדיה. במקביל להסכם הגישה "מעריב החזקות" בקשה לצו הקפאת הליכים. הצו ניתן, ונקבע בו שהנאמנים אינם מחויבים להסכם המכירה שנחתם, ובסמכותם למצוא הסדר טוב יותר. לאחר בדיקה, הנאמנים מכרו את העיתון לבן צבי.
בד בבד עם פרוץ המשבר, התאגדו עיתונאי "מעריב" תחת ארגון העיתונאים בישראל והקימו את ועד עיתונאי מעריב. ועדי העובדים ב"מעריב" הם שהובילו את ההפגנות, ואת המשא ומתן עם הנאמנים שמונו לעיתון על ידי בית המשפט ועם הרוכש בן-צבי.
תקופת שלמה בן-צבי והסגירה
עורך העיתון ובעליו מנובמבר 2012 היה שלמה בן-צבי. עם העברת העיתון לשליטתו חתם בן-צבי על הסכם קיבוצי עם העובדים, שהוא הסכם קיבוצי ראשון בעיתונות הפרטית בישראל זה שנים ארוכות. בין הצדדים התגלע סכסוך על מימוש ההסכם, שהוביל לשביתה בת יום, שבה העיתון לא יצא לאור.
יום לאחר ששבו לעבוד, פוטרו כ-100 מעובדי "מעריב" ובהם בן כספית, יהודה שרוני, ליאור דיין ויעקב זיו. המוסף הכלכלי "עסקים" נסגר והוחלף בידי מוסף שמסופק על ידי "גלובס". "ז'ורנל" נסגר ואף "המגזין" צומצם לשלושה כותבים.
באוקטובר 2013 פינה העיתון את "בית מעריב" שברחוב קרליבך. מרבית עובדי העיתון הועברו לירושלים, בסמוך למערכת "מקור ראשון", וחלק קטן נותר במגדל רובינשטיין, השוכן אף הוא בצומת "מעריב". בית מעריב נהרס בדצמבר 2019, ותחתיו יוקם מגדל בן 55 קומות.
בנובמבר 2013 החל מעריב להפיץ מהדורה ערב חינמית (חינמון) שמחולקת בתחנות רכבת ובצמתים מרכזיים, בנוסף למהדורת הבוקר הרגילה.
ממוזער|שמאל|200px|שער הגיליון הראשון של "מעריב סופהשבוע", שיצא לאור ב-2 במאי 2014
ממוזער|שמאל|200px|שער הגיליון הראשון של "מעריב השבוע", שיצא לאור ב-12 במאי 2014
ב-9 במרץ 2014 לא הופץ העיתון ורק נמצא בגרסה הדיגיטלית באתר nrg. באותו יום אושרה בקשתו של בן צבי לצו הקפאת הליכים לחודשיים. למחרת העיתון לא יצא בשום פלטפורמה, דבר שסימן את סוף עידן מעריב היומי, למרות שחינמון הערב עדיין יצא עד סוף חודש אפריל.
מכירה לאלי עזור, פתיחה מחדש, איחוד ושינוי השם
ב-6 באפריל 2014 אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את מכירת "מעריב" לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבבעלות אלי עזור תמורת 4 מיליון ש"ח. ימים אחדים קודם לכן אישר בית המשפט את מכירת אתר האינטרנט "nrg מעריב" לעיתון "ישראל היום" כך שלמעשה הופרדו העיתון והאתר שעבדו יחד עד אז. שתי העסקאות קיבלו את האישור של הממונה על ההגבלים העסקיים. העיתון קיבל שם חדש, "מעריב השבוע" וגרסה חינמית מקוצרת בשם "מעריב הבוקר, והעיתון בימי שישי נקרא "מעריב סופהשבוע" והוא איחוד של "מעריב" והשבועון "סופהשבוע" של קבוצת "ג'רוזלם פוסט". אתר מעריב החדש נקרא מעריב אונליין.
עורכים ראשיים
מבנה העיתון
בעשור הראשון של המאה ה-21 כלל "מעריב" בימי החול את החלקים הבאים:
קונטרס החדשות - כולל דעות.
המגזין - כתבות מורחבות על ענייני היום, חדשות מהעולם, מדורי פנאי ורכילות. כולל גם את תוכני התרבות של מוסף ז'ורנל, שיצא לאור בדצמבר 2011 עד ליוני 2012.
עסקים - המוסף הכלכלי הכולל חדשות מעולם הכלכלה והעסקים, ניתוחים ופרשנויות למתרחש בבורסות העולם ובשוק ההון.
ספורט - חדשות הספורט.
מוספים המצורפים למעריב בימי החול:
יום שלישי: לוח "מעריב" - מוסף פרסומי הכולל עסקי נדל"ן ורכב, מדור דרושים וכו'.
בעשור הראשון של המאה ה-21 כלל "מעריב" ביום שישי את החלקים הבאים:
קונטרס החדשות - בשונה מימי חול בהם קונטרס החדשות מודפס בפורמט טבלואיד, בימי שישי פורמט הקונטרס הוא כפול בגודלו (ברואדשיט).
מוספשבת - מתמקד בפרשנות וניתוח של אקטואליה השבוע.
גלובס על הבוקר - מוסף כלכלי לקוראי 'מעריב'.
סופשבוע - המגזין השבועי, כתבות נרחבות, טורים וראיונות. במוסף נמצאים טוריהם הקבועים של יהונתן גפן ואודטה.
המשבצת - מוסף התשבצים של "מעריב".
ערב שבת - מוסף ייחודי ליהדות, חברה ואמנות המחולק למנויי העיתון בלבד. מוסף זה, שחלק מתכניו מקבילים למוסף 'שבת' של מקור ראשון, מכיל חומרים ייחודיים ובהם טור שבועי של דב אלבוים (במתכונת המזכירה את 'שישי' של אדם ברוך) וטור של יאיר שלג. (נוסף בתקופת בן-צבי)
סגנון הוא חלק מחבילת המנוי, אך אינו מופיע בכל שבוע.
את הוא חלק מחבילת המנוי, אך אינו מופיע בכל שבוע.
מעריב לילדים - מוסף לילדים הכולל כתבות, קומיקסים, מדורי בדיחות ותשבצים לילדים. (נוסף בתקופת בן-צבי)
לקריאה נוספת
דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל, עם עובד, 1992.
קישורים חיצוניים
מעריב באתר עיתונות יהודית היסטורית
גליונות סרוקים של "מעריב" באתר עיתונות יהודית היסטורית, שנים זמינות 1948 עד סוף 1974, 1976 עד 1991. חסרים גיליונות רבים בשנות ה-'70 וה-'80.
מעריב יפיק תוכן כלכלי עצמאי; השת"פ עם גלובס יופסק, באתר אייס
הערות שוליים
*
קטגוריה:עיתונות בעברית
קטגוריה:ישראל: עיתונים
קטגוריה:תאגידים שהורשעו בדין בישראל
קטגוריה:ג'רוזלם פוסט
קטגוריה:תל אביב-יפו: תקשורת
*
קטגוריה:השקעות דיסקונט | 2024-10-01T17:39:21 |
חז"ל | חָזָ"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרונם לברכה) או רז"ל (ראשי תיבות: רבותינו זיכרונם לברכה) היו המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל לאחר חתימת המקרא, מימי אנשי כנסת הגדולה, ובעיקר מתקופת בית שני במאה ה-3 לפנה"ס עד לחתימת התלמוד הבבלי בתחילת המאה ה-6 לספירה. ספרות חז"ל הניחה את היסודות לכל הספרות התורנית של היהדות, והיא מהווה תשתית לכרונולוגיה וההיסטוריה בתולדות עם ישראל, במיוחד בדורות הרבים שבהם לא הייתה לעם ישראל הנהגה מדינית אחרת.
תקופות חז"ל
שמאל|ממוזער|250px|מתחם קבר רבי עקיבא בבית מעון שבטבריה. נחשב לגדול התנאים.
חז"ל נחלקים לקבוצות אחדות, על-פי תקופתם והיצירה העיקרית בתקופה זו:
זוגות
תקופת הזוגות נפתחה עם שני החכמים שמעון הצדיק ואנטיגונוס איש סוכו, והמשיכה עם חמישה זוגות של חכמים מימי בית שני, אחד שימש כנשיא הסנהדרין והאחר כאב בית דין. הידועים שבהם הם הלל ושמאי.
תנאים
התנאים היו חכמי המשנה. הם חיו בארץ ישראל עד שנת 220 לספירה, ובנוסף למשנה נשמרו דבריהם בברייתות המפוזרות ברחבי התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, בתוספתא ובמדרשי ההלכה. עם התנאים הבולטים נמנים רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה הנשיא (רבי), עורך המשנה.
אמוראים
האמוראים היו חכמי התלמוד. הם פעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה ועד לסיום כתיבת התלמוד (משנת 220 עד שנת 500). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל (בטבריה ובציפורי), ובבבל. בנוסף לתלמודים (בבלי וירושלמי) נשמרו דבריהם במדרשי אגדה, שהמרכזיים שבהם הם מדרש רבה ומדרש תנחומא.
סבוראים
הסבוראים היו חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתחילת תקופת הגאונים (סוף המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). הסבוראים ערכו את התלמוד ופעלו להטמעת תכניו בקרב עם ישראל.
תקנות חז"ל
שמאל|ממוזער|250px|קבר רבי יהושע דסכנין, האמורא המצוטט ביותר במדרשי האגדה, בסכנין.
עד סוף תקופת התנאים, בזמן שהייתה סנהדרין, היה כוח לחז"ל לגזור גזירות ולתקן תקנות חדשות שלא נכתבו בתורה ולא נמסרו מסיני, בכל עניין שראו בו צורך. דוגמאות למצוות ואיסורים מחז"ל: קריאת מגילת אסתר בפורים, איסור טלטול מוקצה בשבת, חובת נטילת ידיים לפני אכילת לחם, חובת תפילה שלוש פעמים ביום ועוד רבות.
ספרות חז"ל
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת בברעם. כמאה בתי כנסת מתקופת חז"ל נתגלו בארץ, בעיקר בגליל, בגולן ובדרום הר חברון.
לשון חז"ל
שמאל|ממוזער|250px|פסיפס כתובת רחוב מתקופת התלמוד, בו מצוטטת ברייתא הלכתית במלואה.
לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.
ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה".
בדרך כלל תוחמים את לשון חז"ל בין תום תקופת הזוגות וחורבן בית שני (כלומר, בסביבות 50–70 לספירה) לבין חתימת התלמוד הבבלי (בערך 485 לספירה). לפני לשון חז"ל דיברו בלשון המקרא, ובדרך כלל בוחנים את לשון חז"ל לפי הדמיון והשוני בינה ללשון המקרא. בתקופה שבין חתימת המקרא למאה הראשונה לספירה אפשר להתייחס לשכבת לשון נוספת, שבה נכתבו מגילות מדבר יהודה וספר בן סירא.
בתוך לשון חז"ל מבחינים בשלוש תקופות משנה:
"משנה ראשונה"
בתוך המשנה אפשר לזהות בבירור משניות שהן קדומות מצד תוכנן ולשונן. מתארכים את המשניות האלה לזמן שבו בית המקדש השני היה קיים, כלומר, לפני שנת 70 לספירה. רוב המשניות האלה עוסקות בהלכות הנוגעות לבית המקדש (למשל: מסכת תמיד ומסכת מידות).
לשון התנאים (לשון חכמים א')
זו הלשון שבה נכתבו המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה. כאמור, בתקופה זו לשון חז"ל עדיין הייתה מדוברת בפי העם. מניחים שהדיבור פסק במהלך המאה השנייה לספירה.
לשון האמוראים (לשון חכמים ב')
העברית שמופיעה בתלמודים (הבבלי והירושלמי). בתקופה זו העברית כבר לא הייתה מדוברת, והשפה הכתובה מעורבת בארמית. מחלקים את לשון האמוראים לשני חלקים: לשון אמוראי ארץ ישראל (שמופיעה בתלמוד הירושלמי ובחלק מהמדרשים) ולשון אמוראי בבל (שמופיעה בתלמוד הבבלי).
ראו גם
ספרות חז"ל
קישורים חיצוניים
החברה היהודית לאחר החורבן, ניתוח עולמם של החכמים, באתר מט"ח
מתיה קם, היצירה הספרותית של חז"ל
הערות שוליים
* | 2024-10-19T16:36:01 |
טסית דם | טַסִּית דָּם (בלועזית: platelet או thrombocyte בבע״ח שאינם יונקים) היא תא חסר גרעין (ביונקים) והקטן ביותר בזרם הדם. לטסית הדם צורה דיסקואידית בקוטר של כ-3 מיקרון. התפקיד העיקרי של הטסיות הוא בתהליך קרישת הדם, תהליך שבו משתתפים גם חלבונים בפלסמת הדם ונקראים גורמי קרישה, ותאים בדופן כלי הדם. תפקיד משני לטסיות בעירור תהליכים דלקתיים סביב תאי דופן כלי הדם. הטסיות מצטברות במקום בו כלי הדם נפגע, סותמות את החור כמו "פקק" (מבנה הקרוי ״פקק המוסטטי״), ומפרישות גורמי גדילה המעודדים ריפוי פצעים.
מחלות קרישה מסוימות תלויות בטסיות ותפקודן. לדוגמה מחלות הנובעות ממבנה לא תקין, מהרס או מקצב ייצור לקוי של טסיות הדם, עלולות להתבטא בקרישה מואטת. יתר טסיות עלול להתבטא בקרישה מוגברת, ועקב כך לחסימה לא רצויה של כלי דם, למשל אוטם שריר הלב או אוטם מוחי.
במקרה של מיעוט טסיות דם או אי תפקוד שלהן, ניתן לתת עירוי טסיות דם. טסיות דם נשמרות בבנק הדם למשך שבוע בטמפרטורת החדר בטלטול. ניתן לתת עירוי מתורם יחיד או מנה של 6 תורמים שונים.
פיזיולוגיה
ייצור טסיות הדם בגוף
טסיות הדם נוצרות במח העצם כמו שאר תאי הדם: כדוריות הדם האדומות ותאי הדם הלבנים. הטסיות עצמן נוצרות מתאי ענק במח העצם הנקראים מגהקריוציטים, בתהליך מיוחד שבו המגהקריוציטים מייצרים שלוחות פלזמטיות שבקצותן מתארגנות הטסיות. המבנה מכונה קדם-טסיות (proplatelets).
ריכוז הטסיות בדם נע בין 150,000 ל-400,000 טסיות למיקרוליטר (מילימטר מעוקב) דם. ייצור הטסיות מואץ על ידי תרומבופויאטין, הורמון המופרש בעיקר על ידי הכבד, שנקשר לטסיות בזרם הדם.
מחזור חיים
אורך חיי הטסיות נע בין שבוע ל-10 ימים. בתום תקופה זו, הטסיות מפורקות על ידי הטחול. לכן, פגיעה בתפקוד הטחול עלולה לגרום לעלייה בכמות הטסיות בדם, בעוד שפעילות יתר של הטחול (היפרספלניזם), (המתרחשת, למשל, במחלת גושה ובלוקמיה), יכולה להביא לסילוק מוגבר של הטסיות ולרמות נמוכות (תרומבוציטופניה) שלהן בספירת הדם.
תפקוד
טסיות הדם מופעלות כאשר הן באות במגע עם חומר מפעיל. חומרים עיקריים שיכולים לגרום להפעלה של טסיות דם הם:
קולגן, שנחשף כתוצאה מפגיעה בתאי האנדותל של דפנות כלי הדם
טרומבין
ADP
רצפטורים המבוטאים על-גבי תאי דם לבנים
כתוצאה מההפעלה, טסיות הדם מפרישות חומרים כמו ADP ותרומבקסן, שמפעילים טסיות דם נוספות. ההפעלה גורמת
גם להעברה של פוספוליפידים טעונים שלילית מהצד הפנימי לצד החיצוני של ממברנת הטסית (תנועת flip-flop), שיוצרים סביבה הנחוצה לפעילות פקטורי הקרישה. טסיות הדם נצמדות אחת לשנייה בעזרת חלבון הפיברינוגן, המשמש כגשר בין טסיות שכנות, וכך נוצר מעין "פקק". בזמן שפעול הטסיות, ריכוזי המיוזין והאקטין הגבוהים שבשלד התוך-תאי עוברים שפעול שגורם לשינוי צורה של הטסית, השתטחות שלה, והתכווצות הקריש לאחר שנוצר.
רמות חריגות של טסיות דם ומחלות
בספירת דם, הרמות התקינות של הטסיות הן בין 150,000 ל-450,000 טסיות לכל מיקרוליטר (מילימטר מעוקב) של דם. אצל 95% מהאנשים הבריאים, רמת טסיות הדם תימצא בטווח זה. אומנם ייתכן שאצל אדם בריא רמת הטסיות תחרוג מטווח זה, אך החריגה יכולה גם להצביע על מצב של מחלה.
רמות נמוכות באופן חריג של טסיות דם (תרומבוציטופניה) קשורות לבעיה בייצור טסיות, הרס מוגבר של הטסיות (ייצור נוגדנים עצמיים נוגדי טסיות), צריכה מוגברת של טסיות עקב דימומים, הרס טסיות בטחול מוגדל או מחלות גנטיות.
בדרך כלל ירידה ברמת הטסיות לא תגרום תסמינים ותתגלה במקרה בספירת דם, אך מתחת ל-50,000 טסיות למיקרוליטר יכולים להופיע שטפי דם תת-עוריים, ונטייה לדימום מוגבר בזמן חבלה, ומתחת ל-10,000 עלולים להופיע דימומים פנימיים.
מתחת ל-5,000 (מצב נדיר בדרך כלל) הסכנה לדימום פנימי ספונטני גבוהה מאוד ודרוש טיפול מיידי, עירוי של טסיות או טיפול נגד נוגדנים ההורסים את הטסיות כמו קורטיזון או עירוי של IVIG לווריד.
רמות גבוהות באופן חריג של הטסיות (תרומבוציטוזיס) יכולות לנבוע ממגוון מחלות, כגון זיהומים, מחלות דלקתיות, ומחלות טרום סרטניות. ברמה גבוהה מאוד של טסיות הדם עלולים להיווצר קרישי דם באופן ספונטני בגוף.
לרוב, מצב זה נגרם ברמת טסיות מעל 1,000,000 (מיליון) למיקרוליטר, רמה שבדרך כלל נובעת ממחלה ספציפית ונדירה של מח העצם הנקראת תרומבוציטוזיס ראשוני.
ירידה בתפקוד הטסיות יכולה לנבוע מטיפול תרופתי (למשל אספירין ופלאביקס, המיועדים למעשה להפחית את תפקוד הטסיות על מנת למנוע קרישת יתר), או ממחלות גנטיות.
הטיפול ברמות נמוכות של טסיות כולל לרוב מעקב אחר רמתן בדם, טיפול בגורם לירידה ברמתן, הפסקת תרופות הפוגעות בייצור הטסיות, ובמקרים מיוחדים עירוי דם – כאשר הספירה היא מתחת ל-5,000 טסיות למילימטר מעוקב, במצב שבו נגרמה חבלה חמורה לגוף או לפני ניתוח שקיימת בו סכנה לדימום.
היסטוריה
על פי אחת הגרסאות, הראשון שתיאר את טסיות הדם היה הרופא הגרמני מקס שולצה . הוא תיאר ב-1865 את הטסיות כתאים הקטנים בהרבה מתאי הדם האדומים, שמשתתפים לעיתים ביצירה של חומר פיברילי. בהתבסס על ממצאים אלה, ג'וליו ביצוזרו , שחקר את זרימת הדם בדו-חיים, צפה לראשונה ב-1881 במיקרוסקופ בהצטברות של תאים אלה באתרים של פגיעה בצינורות הדם, וביצירה של קרישי דם. תצפיות אלה אישרו את תפקידן של הטסיות בתהליך הקרישה.
ראו גם
CITP
עירוי טסיות דם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מערכת הדם | 2024-10-04T09:10:40 |
ימי צום ואבל לאומי | ארבעה ימי צום ואבל לאומי נקבעו על ידי חז"ל בשל חורבן בית המקדש והיציאה לגלות:
תשעה באב: היום שבו נחרבו שני בתי המקדש.
עשרה בטבת: נקבע בתקופת המקרא כיום תענית, המציין את תחילת המצור על ירושלים, שהוא תחילת התהליך שהביא לחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון בידי נבוכדנצר השני מלך בבל.
שבעה עשר בתמוז: היום שבו הובקעה חומת ירושלים.
צום גדליה: חל בג׳ בתשרי. הוא היום שבו נרצח גדליה בן אחיקם, מאורע שבעקבותיו עזבו את ארץ ישראל אחרוני היהודים. שארית הפליטה.
בדורות האחרונים נקבעו עוד שני ימי זיכרון ואבל לאומי:
יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לזכר שישה מיליון היהודים שנספו בשואה, שנקבע ליום דיכוי מרד גטו ורשה.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לזכר החללים שנפלו על שמירת ביטחונה של המדינה (והיישוב היהודי שקדם לה), שנקבע יום אחד לפני יום העצמאות.
ליום עשרה בטבת ניתנה משמעות נוספת על ידי הרבנות הראשית לישראל: הוא נקבע כיום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה שמקום קבורתם ותאריך מותם לא נודע.
קטגוריה:חגי ישראל ומועדיו | 2021-06-28T07:53:32 |
עמוס קולק | עמוס קולק (נולד ב-15 בספטמבר 1947 בעין גב) הוא סופר, במאי, תסריטאי, מפיק ושחקן קולנוע.
ביוגרפיה
בנם של תמר וטדי קולק, שהיה שנים רבות ראש עיריית ירושלים. בוגר האוניברסיטה העברית בפסיכולוגיה ופילוסופיה.
הרומן הראשון שלו, "אל תשאלי אם אני אוהב" עוּבד לסרט, כשהוא משמש התסריטאי והמפיק, וכן גם השחקן הראשי. קולק כתב עבור הסרט את השירים "פגישה ראשונה" ששרה אילנה אביטל ו"אל תשאלי אם אני אוהב" ששר דויד ברוזה. את שני השירים הלחינה נורית הירש.
בשנת 1985 ביים ושיחק בסרט הקולנוע "מניו יורק באהבה" בכיכובו של דודו טופז. בשנת 1992 ביים ואף שיחק בסרט "להב חצוי", לצד השחקנית פיי דאנאוויי.
היה שותף עם אביו, טדי קולק, לכתיבת הספר "ירושלים אחת", וכן יצר סרט תיעודי על אביו. ("טדי קולק, מווינה לירושלים" 1995).
עיקר פעילותו הקולנועית נעשתה בניו יורק, במסגרת הקולנוע העצמאי האמריקני. סרטו "אוכל מהיר, נשים גנובות" (2000) היה מועמד לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן.
ב-2008 עלה לאקרנים בישראל סרטו "חסר מנוחה" בכיכובם של משה איבגי ורן דנקר.
ב-2017 יצא לאור ספרו "אלון כרום".
קולק נשוי ליבנת ואב לשתי בנות. לאחר מספר שנים שבהן התגורר בניו יורק, חזר לירושלים ב-2004.
קישורים חיצוניים
, פברואר 2008
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:במאי קולנוע ישראלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-05-12T10:13:15 |
בית המשפט העליון | 300px|שמאל|ממוזער|בית המשפט העליון, 1953. במרכז: משה זמורה. איתו שמעון אגרנט, שמחה אסף, יצחק אולשן, שניאור זלמן חשין ומשה זילברגבית המשפט העליון הוא המוסד השיפוטי הגבוה ביותר של מדינת ישראל. תפקידיו העיקריים של בית המשפט העליון הם דיון בערעורים על פסיקות שניתנו בבתי המשפט המחוזיים, ודיון בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה כבית המשפט הגבוה לצדק.
בבית המשפט העליון יכולים לכהן במקביל עד 15 שופטים. שופטי בית-המשפט העליון, ככל שופט, נבחרים על-ידי הוועדה לבחירת שופטים. נכון לחודש אוקטובר 2024, בבית המשפט העליון מכהנים 12 שופטים במינוי קבע ושתי רשמות. כהונת שופט בבית המשפט העליון נמשכת עד פרישתו בגיל 70, אלא אם חדל לכהן קודם לכן. ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון הוא השופט יצחק עמית. מספר התיקים שבהם דנים שופטי בית המשפט העליון נע בין 9,500 ל-11,500 מדי שנה לערך.
משכנו של בית המשפט העליון בירושלים. תחום שיפוטו הוא כל שטח מדינת ישראל. בנוסף הוא מוסמך לדון בחלק מהעניינים הפליליים והאזרחיים (בעיקר של אזרחים ישראלים) הקשורים לשטחי יהודה ושומרון (במסגרת ערעור על פסקי דין של בתי משפט מחוזיים), וכן בפעולות המדינה שם.
חוק יסוד: השפיטה קובע כי פסיקת בית המשפט העליון יוצרת תקדים מחייב לכל בית משפט בישראל, זולת בית המשפט העליון עצמו.
סמכויות בית המשפט העליון
לבית המשפט העליון ארבע סמכויות עיקריות:
בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ), כלומר כבית משפט העוסק בעתירות נגד המדינה ונגד גופים ציבוריים ובנוסף רשאי לדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.
ערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות המתקבלות בבית המשפט המחוזי. ערעורים על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, הם ערעור בזכות. ערעורים על פסקי דין שנתן בית המשפט המחוזי כאשר הוא עצמו היה ערכאת הערעור (כלומר תיקים שהחלו בבית משפט השלום), וכן החלטות ביניים שניתנו בבית המשפט המחוזי – הם ערעורים ברשות בלבד, ויש לבקש את הרשות, בדרך של "בקשת רשות ערעור". בסמכות בית המשפט העליון לקבוע שאין הצדקה לדון בערעור ב"גלגול שלישי", וכך לדחותו על הסף ללא דיון בנוכחות הצדדים.
החלטה על קיומו של משפט חוזר, בבית המשפט העליון או בבית משפט מחוזי, בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם התברר כי ראיה שנתקבלה יסודה בשקר או בזיוף או אם נתגלו עובדות חדשות או התעורר חשש של ממש כי נגרם עיוות דין.
דיון נוסף על פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון. כל בעל דין רשאי לבקש דיון נוסף אך הבקשה מתקבלת באופן נדיר למדי. דיון נוסף יתקיים באחד מהמצבים הבאים:
עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט עם מתן פסק דינו שיתקיים בו דיון נוסף בחמישה או יותר.
ההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון.
יש בפסיקה חשיבות, קושי או חידוש מהותיים ומשמעותיים.
הסמכות להורות על העברת מקום דיון לבית משפט אחר (למשל: העברת תיק תעבורה הנדון בבית המשפט לתעבורה בנצרת לבית משפט לתעבורה בת"א) – נתונה בידי נשיא בית המשפט העליון.
ערכאת ערעור לבתי דין אחרים
בישראל מספר מערכות שיפוט נוספות, ובכללם בתי הדין הרבניים, בתי הדין לעבודה, ובתי הדין הצבאיים. בראש כל מערכת כזו עומד בית-דין ראשי. בשנת 1986 נקבע ב לחוק השיפוט הצבאי שניתן לערער לבית המשפט העליון על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים. בית המשפט העליון אינו מהווה ערכאת ערעור על פסיקות של יתר בתי הדין, אך במהלך השנים קבע בית המשפט העליון שניתן לעתור לבג"ץ נגד החלטות בתי הדין האלה, ורק במקרים חריגים תהיה התערבות של בג"ץ בהחלטות אלו (במקרים שאינם חריגים הערעור נדחה על הסף). מספר דוגמאות לכך:
בפסק הדין בעניין בבלי הפך בג"ץ את החלטת בית הדין הרבני הגדול ביחס לשיתוף הנכסים בין בני זוג שהתגרשו, וקבע כי גם בית הדין הרבני מחויב לדין האזרחי, בכל הקשור לחלוקת הרכוש.
בפסק הדין בעניין דנילוביץ, אישר בג"ץ את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שקבע שהחלטת אל על לא להעניק כרטיס טיסה חינם לבן זוגו של דנילוביץ, שעבד כדייל באל-על, הייתה החלטה מפלה.
תקדים
, קובע את עקרון התקדים המחייב, באומרו:
(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו.
(ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון.
משמעותו של עיקרון זה היא שפסקי הדין של בית המשפט העליון משפיעים לא רק על המחלוקת הספציפית שהובאה להכרעתו, אלא גם על הנורמה הכללית בנושא זה. פסקי הדין מהווים לפיכך דרך שלישית (בנוסף לחקיקה ראשית וחקיקת משנה), לעיצוב הדין – תקדים מחייב.
ממוזער|שמאל|300px|נשיאי בית המשפט העליון מאיר שמגר, משה לנדוי ואהרן ברק באירוע לכבוד השופט לנדוי
קביעת הרכבי השופטים בדיונים בבית המשפט העליון
רוב הדיונים בבית המשפט מתקיימים לפני הרכב של שלושה שופטים. צווי מניעה זמניים (בערעורים), עיכוב ביצוע פסקי דין, מעצרים, וצווי ביניים של בית המשפט בשבתו כבג"ץ, ניתנים על ידי שופט יחיד. במקרים מסוימים, רשאי הרכב השופטים הדן בתיק להחליט על הרחבת ההרכב. גם לנשיא בית המשפט סמכות להרחיב את ההרכב. בדיון נוסף ההרכב יהיה של חמישה שופטים לפחות. ככל שהנושא הנדון חדש ועקרוני יותר, ההרכב רחב יותר. בכל מקרה, ההרכב יכיל מספר אי-זוגי של שופטים.
על פי חוק בתי המשפט, הרכב השופטים נקבע על פי החלטת נשיא בית המשפט העליון. על פי מחקר של מירון גרוס ויורם שחר משנת 1999, שמתבסס על ניתוח נתונים, הרכב השופטים בדיונים לא נקבע באקראיות בשנים שנבחנו (1954–1958, 1969–1973, 1984–1988).מירון גרוס ויורם שחר "לשאלת דרכי השיבוץ של מותבי בית המשפט העליון – ניתוחים כמותיים" משפטים כט 567 (1999) לפי עדותה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור בנאומה בכנס לשכת עורכי הדין, תיקים רגישים מועברים על ידי צוות היומן ללשכת הנשיאה שמעבירה הנחיה שקובעת את זהותו של ראש ההרכב שישב בדין; יתרה מכך, בתיקים שבהם נערך דיון נוסף ההרכבים נקבעים באופן בלעדי על ידי הנשיאה, ולפי עדותה היא בוחרת אותם בדרך כלל משיקולי ותק ואילוצי לוח זמנים. התוצאה מהדברים היא שנשיא בית המשפט יכול לקבוע ששופט מסוים לא ישב בתיק ספציפי גם בלי לתת הנחיה מפורשת וזאת על ידי קביעת ראש הרכב עם ותק נמוך יותר. בנוסף, כיוון שלנשיא בית המשפט העליון יש סמכות להרחיב את המותב (חבר השופטים היושבים בדין במשפט מסוים) או לאשר קיומו של דיון נוסף, בפועל יש לו השפעה רבה על הפסיקה בכלל ההרכבים בבית המשפט העליון.
נעמי לוויצקי בספרה "העליונים" טענה שהנשיאה מרים נאור ניהלה ויכוח סוער עם השופט מני מזוז שהתנגד להריסת בתי מחבלים, שלאחריו חדל מזוז להיות משובץ בהרכבים העוסקים בסוגיה זו, על אף שעד לוויכוח עם נאור ישב מזוז בעתירות בעניין הריסות בתים כמעט ארבע פעמים בחודש. נאור והשופטת אסתר חיות הכחישו שתיהן את הטענות.
מעת לעת נשמעות טענות על כך שנשיא בית המשפט מעורב בקביעת ההרכבים. הדבר מעלה ביקורת על מתן כוח מופרז בידי נשיא בית המשפט העליון:שמואל שילה, "הארץ" 29 במרץ 1996 לטענת שמואל שילה, "הרכב השופטים הוא עניין חשוב ביותר, במיוחד כשמדובר בשאלות ציבוריות עקרוניות. הנוהג אצלינו הוא שנשיא ביהמ"ש העליון קובע מי ישב בדין. כוחו של אדם אחד, עם כל הכבוד למעמדו, גדול ביותר. לעיתים קרובות הבחירה בהרכב השופטים יכולה לחרוץ את גורל העתירה או הערעור. קביעה סוביקטיבית, הנוטה להעדיף שופט פלוני על שופט אלמוני, אינה עולה, לדעתי, בקנה אחד עם האובייקטיביות הדרושה בהכרעת סכסוכים. באירופה נוהג זה של בחירה אישית של הרכב שופטים אינו קיים. שם מקפידים שחלוקת התיקים תהיה אקראית, והרכב השופטים נקבע קודם שיודעים באיזה משפט יישבו."
תורנות שופטים
בבית המשפט העליון קיימת תורנות בין השופטים המכהנים, כאשר הנשיא והמשנה לנשיא פטורים ממנה. במסגרת התורנות מקבל השופט התורן עתירות לבג"ץ הנשמעות בפני "דן יחיד", והוא מטפל בתיק בשלביו המוקדמים עד להחלטה אם לדחות את התיק על הסף או להעבירו לדיון בפני הרכב שופטים. על-פי הנוהג, יש סיכוי רב יותר שהשופט שמלכתחילה קיבל את התיק יהיה אחד משלושת חברי ההרכב, בשל היכרותו המקדמית עם התיק.
קביעת ההרכב בדחיית עתירות על הסף
כאשר מוגשת עתירה לשופט התורן והוא מחליט לדחותה על הסף, עליו לצרף שני שופטים נוספים לפסק הדין. ב-2017 נמתחה ביקורת על ההסדר לפיו השופט התורן קובע את זהות חבריו להרכב ועם כניסתה של אסתר חיות לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון - נקבע נוהל לפיו השופטים הנוספים ישובצו לפי סדר רשימת השופטים התורנים.
היסטוריה
הקמת בית המשפט העליון וההיסטוריה המוקדמת שלו
ממוזער|אולם ג' – האולם הראשי של בית המשפט העליון
300px|שמאל|ממוזער|שופטי בית המשפט העליון על גג משכנו הישן של בית המשפט במגרש הרוסים, 1992
300px|ממוזער|שמאל|טקס לציון 50 שנה למערכת בתי המשפט בישראל שנערך בבית המשפט העליון בנוכחות נשיא המדינה, עזר ויצמן וראש הממשלה בנימין נתניהו
ממוזער|300px|שמאל|נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושופטי בית המשפט העליון בטקס השבעתה של מרים נאור לנשיאת בית המשפט העליון, ינואר 2015
ממוזער|300px|שמאל|שרת המשפטים איילת שקד, נשיא המדינה ראובן ריבלין ושופטי בית המשפט העליון בטקס השבעתה של אסתר חיות לנשיאת בית המשפט העליון, אוקטובר 2017
בתקופת המנדט הבריטי פעל בית המשפט העליון המנדטורי ב"מגרש הרוסים" בירושלים וכלל שישה-שבעה שופטים קבועים. בתחילה היו שני שופטים מוסלמים, שני שופטים יהודים, שופט נוצרי ושופט בריטי ומשנת 1944 בית המשפט כלל ארבעה שופטים בריטים, שופט מוסלמי ושופט יהודי.
בית המשפט העליון הישראלי הוקם ב-22 ביולי 1948, בהצבעה חשאית של מועצת המדינה הזמנית שאישרה את חמשת השופטים שהוצעו על ידי שר המשפטים והממשלה הזמנית. בית המשפט העליון הישראלי נפתח בטקס חגיגי ב-14 בספטמבר 1948 במקום מושבו של בית המשפט העליון המנדטורי.
חמשת השופטים שנבחרו היו משה זמורה, שנבחר לנשיא, שהיה שותפו של שר המשפטים, פנחס רוזן, במשרד עורכי דין בעבר ובמהלך הזמן הוכיח בקיאות בדין, עצמאות שיפוטית ומנהיגות. כן נבחרו ד"ר יצחק אולשן, לימים מחליפו של זמורה בכהונת הנשיא, מנחם דונקלבלום, שניאור זלמן חשין שהיה שופט מחוזי בתל אביב בימי המנדט הבריטי והרב פרופ' שמחה אסף. השופט גד פרומקין, ששימש כשופט בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי במשך 28 שנים לא נכלל במועמדים לבית המשפט העליון, למרות היותו מועמד טבעי לתפקיד והיות מרבית ההרכב חסר ניסיון שיפוטי. הרב אסף, שהיה קודם למינויו רקטור האוניברסיטה העברית, היה חסר השכלה משפטית פורמלית, אך נבחר כדי לתת ייצוג גם לחוגים הדתיים, וכפי הנראה לא נמצא ביניהם משפטן בדרגה ראויה באותה תקופה.
ממוזער|300px|טקס פרידה של נשיא המדינה ראובן ריבלין מבית המשפט העליון. עומדים: שופטי בית המשפט העליון. יושבים: המשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר חנן מלצר, נשיאי בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש ואהרן ברק, נשיא המדינה ריבלין, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, ונשיאי בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס ומרים נאור, יוני 2021
בעת הקמת המדינה ההנחה הרווחת הייתה שבית המשפט העליון יתמקם בתל אביב, מאחר שטרם הוכרה ירושלים כחלק ממדינת ישראל. תזכיר של מנחם דונקלבלום הציע למקם את בית המשפט העליון בתל אביב או בחיפה. בעקבות בעיות במציאת מבנה הולם ודיור לשופטים בתל אביב, הוצע במשרד המשפטים לשכן את בית המשפט העליון בנתניה. אולם הדרישה לקבוע את משכנו בירושלים הייתה על העליונה ונקבע שבית המשפט העליון ישכון בירושלים. בכך הוא היה אחד מהמוסדות הראשונים במדינת ישראל שקבעו מושבם בירושלים. שנים רבות היה משכנו במגרש הרוסים, עד שעבר בתחילת שנות ה-90 למשכנו החדש בקריית הממשלה בגבעת רם.
המשפט הראשון שבו דנו שופטי בית המשפט העליון היה ע"פ 1/48 סילבסטר נ. היועץ המשפטי פ"ד א, 19 עניין זה היה עניינו של אדם, עובד חברת החשמל, שהורשע בריגול. בית המשפט זיכה אותו מחמת הספק, בפסק דין המהווה עד היום תקדים בדיני הדיון הפלילי.
שנות החמישים
בשנים 1953–1954 חל מפנה בבית המשפט העליון, הן מבחינה מוסדית והן מבחינה פרסונלית. במישור המוסדי, הונהג הליך מינוי שהעניק לשופטים דומיננטיות ועצמאות מנהלית גדולה מבעבר. הליך מינוי זה עוגן בחוק השופטים שנחקק באוגוסט 1953, בו נקבע כי השופטים בכל הערכאות ימונו על ידי ועדה שבה יש רוב למשפטנים על פני פוליטיקאים: שלושה שופטי בית המשפט העליון (ובהם נשיאו), שני שרים (ובהם שר המשפטים), שני חברי כנסת ושני עורכי דין. בכך בוטלה המעורבות הישירה שהייתה לכנסת ולממשלה במינוי השופטים עד לאותה עת.
במישור הפרסונלי, זמן קצר לאחר חקיקת חוק השופטים מונו לבית המשפט העליון ארבעה שופטים חדשים במינוי קבוע: יואל זוסמן, משה לנדוי, צבי ברנזון ודוד גויטיין. זאת, במקביל לסיום כהונתם של שניים מחמשת השופטים הראשונים (דונקלבלום נפטר ב-1951, ואסף נפטר ב-1953). באוגוסט 1954 פרש משה זמורה ובמקומו מונה אלפרד ויתקון. השינויים הללו השלימו את החילופים המקיפים הראשונים בהרכב בית המשפט העליון. גרעין השופטים שהתגבש בבית המשפט העליון בשנים 1953–1954 כיהן ללא תוספת או גריעה עד שנת 1960. שישה מביניהם הוסיפו לכהן עד שנות ה-70, והנשיאים השני עד החמישי (אולשן, אגרנט, זוסמן ולנדוי) צמחו מתוך גרעין זה וכיהנו ברצף עד שנת 1982.
מבנה בית המשפט העליון
על פי חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, ועל פי , מושבו של בית המשפט העליון הוא בירושלים.
בבית המשפט העליון מכהנים שופטים במינוי של קבע, כשבראשם נשיא בית המשפט העליון (כיום ממלא מקום הנשיא הוא השופט יצחק עמית), ולצדו משנה לנשיא. בנוסף, לעיתים כיהנו בבית המשפט העליון שופטים מעטים במינוי זמני. בעבר היה זה תנאי לקבלת מינוי של קבע בעליון אך מאז שנת 2007, אז מינה שר המשפטים דניאל פרידמן את עורכי הדין מהשוק הפרטי חנן מלצר ויורם דנציגר לשופטים בבית המשפט העליון מבלי שכיהנו קודם לכן במינוי זמני ואף לא כיהנו כשופטים כלל, הופסק הנוהג של מינוי זמני לעליון.
קובע כי כהונת שופט תסתיים בגיל 70. קובע כי בתום תקופת כהונתו מוקצבים לשופט שלושה חודשים נוספים כדי להשלים את פסקי הדין שהחל לכתוב לפני מועד יציאתו לגמלאות.
מספר השופטים
קובע כי: כיום התקן למספר השופטים הקבוע עומד על 15, אך בפועל מכהנים רק 12 שופטים.
בעת הקמת בית המשפט העליון עמד מספר השופטים על שבעה, כאשר רק חמישה אוישו בפועל. בשנת 1950 עלה מספר השופטים ל-7 עם מינויים של שמעון אגרנט ומשה זילברג. בשנת 1953 הועלה מספר השופטים ל-9. כבר בשנת 1958 בקשו שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון להרחיב את מספר השופטים ל-11 בגלל עומס העבודה על השופטים, אולם מספר השופטים הוגדל ל-10 רק בתחילת 1963. באמצע שנות השבעים הורחב מספר השופטים בבית המשפט העליון מ-10 ל-11 עם מינויו של מאיר שמגר. בית המשפט הורחב שוב בתחילת 1992 עם מינויו של מישאל חשין לשופט ה-12. בשנת 1994 הורחב מספר השופטים ל-14 ובשנת 2009 הועלה מספר השופטים ל-15.
לא תמיד היו כל תקני השופטים בבית המשפט העליון מאוישים. כך למשל בשנים 1996–1999 מונה רק שופט אחד לבית המשפט העליון, אף על פי שבשנים 1997–1998 פרשו שלושה שופטים, וכך ירד מספר השופטים ל-12. בשנת 2004 חזר מספר השופטים להיות 14, אולם לאחר פרישת ארבעה שופטים בשנים 2004–2006 ירד מספר השופטים ל-10 מכיוון שהוועדה לבחירת שופטים לא הגיעה להסכמה על מינוי שופטים.
בשנת 2023 נמנע שר המשפטים, יריב לוין, מלכנס את הוועדה לבחירת שופטים, אף שהיה ידוע על פרישתם הצפויה של שופטים. כתוצאה מכך ירד במהלך השנה מספר שופטי בית המשפט העליון ל-13, עם פרישתן לגמלאות של השופטות ענת ברון ואסתר חיות. בשנת 2024 כונסה הוועדה אך לא בחרה שופטים לבית המשפט העליון, ומספר השופטים בו ירד ל-12 עם פרישתו לגמלאות של השופט עוזי פוגלמן.
שופטי בית המשפט העליון
הכשרה
ככלל, שופטי בית המשפט העליון הם עורכי דין מוסמכים. יוצא דופן היה שמחה אסף שלא היה עורך דין. לשם הכשרת מינויו נחקק חוק לאישור מינויי שופטים של בית המשפט העליון, שנתן תוקף למפרע למינוי זה, וזכה לכינוי "חוק הרב אסף". בשנת 1953 נקבע בחוק השופטים כי לכהונת שופט בית המשפט העליון יכול להיבחר גם אדם שהוא "משפטאי מובהק", כדוגמת הרב אסף. מאז מינויו של אסף לא נעשה שימוש בסעיף זה, אך בשנת 1994 הציע השופט אהרן ברק לרב הדיין שלמה דיכובסקי להתמנות לשופט בבית המשפט העליון, אולם הרב דיכובסקי סירב לאחר ששאל בעצתו של הרב יוסף שלום אלישיב.
מרבית שופטי בית המשפט העליון מגיעים לתפקיד לאחר שכיהנו שנים רבות בבתי משפט מחוזיים. בנוסף, רבים מאלו שכיהנו בתפקיד פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה מונו ישירות כשופטים בבית המשפט העליון, בהם חיים כהן, מאיר שמגר, גבריאל בך, פרופ' אהרן ברק, פרופ' יצחק זמיר, אליקים רובינשטיין, דורית ביניש ועדנה ארבל. החוק תוקן וישנה תקופת צינון בת 18 חודשים על מינוי של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה לבית המשפט העליון. מינוי עורכי-דין מהמגזר הפרטי ישירות לכהונת שופט בבית המשפט העליון הוא נדיר. ביוזמת שר המשפטים דניאל פרידמן מונו בשנת 2007 לבית המשפט העליון השופטים חנן מלצר ויורם דנציגר, שהיו עורכי דין במגזר הפרטי. כמו כן בשנת 2022 מונה לבית המשפט העליון השופט יחיאל כשר, אף הוא מהמגזר הפרטי.
בחירת שופטים לבית המשפט העליון
שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי הוועדה לבחירת שופטים. לפי תיקון בחוק משנת 2008, שיזם חבר הכנסת גדעון סער, שופטי בית המשפט העליון נבחרים על ידי רוב מיוחס של חברי הוועדה לבחירת שופטים – כלומר, לפחות שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. לפני הקמת הוועדה לבחירת שופטים בשנת 1953, שופטי בית המשפט העליון מונו על ידי שר המשפטים, באישור ממשלת ישראל והכנסת.
מינוי נשיא בית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון מתמנה על ידי הוועדה לבחירת שופטים מבין שופטי בית המשפט העליון המציעים את מועמדותם. כאשר נשיא מסיים את תפקידו, הנוהג בין השופטים הוא כי רק השופט הוותיק ביותר מציע את מועמדותו ("שיטת הסניוריטי"), וזאת כדי למנוע סכסוכים בין השופטים, להפחית את התלות בחברי הרשות המחוקקת והמבצעת, ולמנוע פגיעה במעמד בית המשפט שעלולה להיווצר בגין העלאת טענות נגד המועמדים במסגרת ההשוואה ביניהם. התוצאה היא ששופט שבעת מינויו לבית המשפט העליון הוא צעיר יותר מכל שופטי העליון המכהנים צפוי להפוך, בסופו של דבר, לנשיא.
תיקון בחוק משנת 2007, ביוזמת שר המשפטים דניאל פרידמן, קצב את כהונת נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא, לתקופה מרבית של שבע שנים.
הדמוגרפיה של בית המשפט העליון
להרכבו של בית המשפט העליון נודעת לא רק משמעות משפטית, אלא גם משמעות ציבורית וחברתית, משום חשיבות הנושאים הנדונים בבית המשפט ובגלל עקרון התקדים. לפי גישת הריאליזם המשפטי, ביושבו על כס השיפוט, מביא איתו השופט לא רק את כישוריו המשפטיים, אלא גם את השקפת עולמו. על כן, לפי גישה זו, יש חשיבות לניתוח דמוגרפי של בית המשפט העליון.
עם הקמתו בשנת 1948 היה בית המשפט העליון מורכב משופטים גברים יהודים אשכנזים בלבד, שאחד מהם דתי. במהלך העשור הראשון למדינת ישראל לא כלל בית המשפט העליון אישה, איש עדות המזרח או ערבי. בתקופה זו אף לא התמנו לבית המשפט העליון שופטים שזוהו עם מפלגות שחרגו מהמרכז הפוליטי, כגון מפ"ם, "חרות", "אגודת ישראל", "פועלי אגודת ישראל" ומק"י.
כעבור 14 שנה מונה שופט ספרדי ראשון, אליהו מני. בהרכב הנוכחי (נכון לאוגוסט 2023) נכללים 11 שופטים ממוצא אשכנזי (בהם שניים שגדלו בברית המועצות ובאנגליה ועלו לישראל ואחד ממוצא הולנדי), שלושה שופטים ממוצא מזרחי-ספרדי ושופט אחד ערבי. עד לשנת 2012 כיהנו בבית המשפט העליון 5 שופטים מזרחים מתוך 82 שופטים (מתוכם 64 קבועים ו-18 זמניים).
אישה ראשונה, מרים בן-פורת, מונתה לבית המשפט העליון בשנת 1977, 29 שנים לאחר הקמתו, ובשנת 1982 הצטרפה אליה שושנה נתניהו. לאחר פרישתה של נתניהו בשנת 1993 שב בית המשפט העליון להיות ללא ייצוג נשי, אולם בשנת 1994 מונו שתי שופטות חדשות – דליה דורנר וטובה שטרסברג כהן. לאחר מינוין של דורית ביניש (1995) ואילה פרוקצ'יה (2001) הגיע מספר השופטות המכהנות לארבע. בשנים 2003–2004 פרשו שטרסברג כהן ודורנר, ותחתיהן מונו מרים נאור, עדנה ארבל ואסתר חיות, כך שבין השנים 2004–2011 כיהנו בבית המשפט העליון חמש שופטות. בשנת 2011 פרשה פרוקצ'יה, בשנת 2012 פרשה ביניש, באותה השנה מונתה דפנה ברק-ארז. בשנת 2014 פרשה ארבל וב-2015 מונתה ענת ברון. בשנת 2017 פרשה נאור ומונתה יעל וילנר. ב-2022 מונו גילה כנפי-שטייניץ ורות רונן.
נכון לאוקטובר 2023 מכהנות ארבע שופטות בבית המשפט העליון: דפנה ברק-ארז, יעל וילנר, גילה כנפי-שטייניץ ורות רונן. הגידול במספר הנשים משקף לא רק את השינוי במעמד האישה, אלא גם את הגידול המשמעותי במספר הנשים במערכת המשפטית, בפרט בשירות המדינה. כהונה ראשונה של אישה בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון החלה בספטמבר 2006, לאחר פרישתו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. במועד זה התמנתה לתפקיד דורית ביניש, שהייתה השופטת הוותיקה ביותר בבית המשפט העליון באותה עת.
מבין 12 נשיאי בית המשפט העליון לאורך השנים, כיהנו שלוש נשים (דורית ביניש, מרים נאור ואסתר חיות).
בשנת 2004 מונה לראשונה שופט ערבי, סלים ג'ובראן, למינוי של קבע בבית המשפט העליון (השופט ג'ובראן השתתף בהרכבו של בית המשפט העליון גם קודם לכן, במינוי זמני. לפני כן כיהן במינוי זמני גם השופט הערבי עבד א-רחמן זועבי).
כיום מכהנים בבית המשפט העליון שלושה שופטים דתיים: נעם סולברג, דוד מינץ ויעל וילנר.
ההרכב הנוכחי של בית המשפט העליון
תפקיד דיוקן שם (שנת לידה) תחילת הכהונה מועד פרישה צפוי תפקידים קודמים הערותממלא מקום הנשיאמרכז|105x105 פיקסליםיצחק עמית (1958)2009 2028 (20 באוקטובר) שופט בית משפט מחוזיהיה צפוי להתמנות לנשיא בית המשפט העליון בשנת 2023 לאחר שפוגלמן ויתר על התפקיד.
כיהן כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-25
חבר הוועדה לבחירת שופטיםשופטמרכז|105x105 פיקסליםנעם סולברג (1962) 2012 2032 (22 בינואר) שופט בית משפט מחוזיצפוי להתמנות לנשיא בית המשפט העליון בשנת 2028
יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-26שופטתמרכז|105x105 פיקסליםדפנה ברק-ארז (1965) 2035 (2 בינואר)דיקאן הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביבצפויה להתמנות לנשיאת בית המשפט העליון בשנת 2032שופטמרכז|105x105 פיקסליםדוד מינץ (1959)2017 2029 (8 במאי)שופט בית משפט מחוזישופטמרכז|93x93pxיוסף אלרון (1955) 2017 2025 (20 בספטמבר)נשיא בית משפט מחוזישופטתמרכז|105x105 פיקסליםיעל וילנר (1959) 2029 (22 בספטמבר)שופטת בית משפט מחוזישופטמרכז|101x101 פיקסליםעופר גרוסקופף (1969) 2018 2039 (12 באוקטובר)פרופסור למשפטים, שופט בית משפט מחוזיצפוי להתמנות לנשיא בית המשפט העליון בשנת 2035שופטמרכז|100x100 פיקסליםאלכס שטיין (1957) 2027 (27 באוקטובר)פרופסור למשפטיםשופטתמרכז|104x104pxגילה כנפי-שטייניץ
(1958)20222028 (אוקטובר)סגנית נשיא בית משפט מחוזישופטמרכז|105x105 פיקסליםח'אלד כבוב
(1958)2028 (3 במרץ)שופט בית משפט מחוזישופטמרכז|100x100 פיקסליםיחיאל כשר
(1961)2031 (9 ביוני)עורך דין פרטישופטתמרכז|105x105 פיקסליםרות רונן
(1962)2032 (נובמבר)שופטת בית משפט מחוזי
לכל שופט צוות ובו שני עוזרים משפטיים (בכיר וזוטר) – שניהם עורכי דין בהסמכתם, וכן שני מתמחים לתקופה של שנה (כאשר לרוב החלפתם היא לסירוגין – אחד בכל חצי שנה) ומנהלת לשכה.
כרשמת בבית המשפט העליון מכהנת (החל מחודש יוני 2024) מורן יהב, המכהנת גם כשופטת בבית-משפט שלום.
שופטי בית המשפט העליון בעבר
שנת לידה שם תחילת כהונה בעליון סיום כהונתונשיא תפקידים קודמים סיבת סיום1888 משה זמורה 1948 19541948 - 1954עורך דין פרטי, יו"ר בית הדין של ההסתדרות הציונית פרש עקב מחלה1895 יצחק אולשן 19651954 - 1965עורך דין פרטיהגיע לגיל פרישה1889 מנחם דונקלבלום 1951 נפטרו1903 שניאור זלמן חשין 1959 שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב1889 שמחה אסף 1953 פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים1900 משה זילברג 1950 1970 שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב הגיעו לגיל פרישה1906 שמעון אגרנט 19761965 - 1976 נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה1907 צבי ברנזון 1953 1977 עורך דין, תפקידים בשירות המדינה1910 יואל זוסמן 19801976 - 1980 שופט בבית המשפט המחוזי פרש עקב מחלה1900 דוד גויטיין 1961 עורך דין פרטי, שגריר נפטר1912 משה לנדוי 19821980 - 1982 שופט בית המשפט המחוזי בחיפה הגיעו לגיל פרישה1910 אלפרד ויתקון 1954 (החליף את זמורה) 1980 שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים1911 חיים כהן 1960 (החליף את חשין) 1981 היועץ המשפטי לממשלה1907אליהו מני 1962 (החליף את גויטיין) 1977 נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים1910בנימין הלוי 1963 (הגדלת מספר השופטים)1969 שופט בבית המשפט המחוזי פרש1905 יצחק קיסטר 1965 (החליף את אולשן) 1975 שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב הגיעו לגיל פרישה1913 יצחק כהן 1970 (החליף את הלוי) 19831982 - 1983 שופט בבית המשפט המחוזי בחיפה1908 משה עציוני 1971 (החליף את זילברג) 1978 נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה1907 בן ציון שרשבסקי 1975 (החליף את קיסטר) 1977 נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים1925 מאיר שמגר 1975 (הגדלת מספר השופטים) 19951983 - 1995 היועץ המשפטי לממשלה1918 מרים בן-פורת 1977 (החליפה את אגרנט) 1988 נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים1910 שלמה אשר 1977 1980 שופט בבית המשפט המחוזי1923 מנחם אלון1993 פרופסור למשפט עברי1910 דוד בכור 1978 1980 שופט בבית המשפט המחוזי1936 אהרן ברק20061995 - 2006 היועץ המשפטי לממשלה1921 משה בייסקי 1979 1991 שופטים בבית המשפט המחוזי1933 שלמה לוין 1980 20031919 משה כהן 1981 1982 נפטר1914 יהודה כהן 1982 1984 הגיעו לגיל פרישה1925 דב לוין19951927 גבריאל בך1997 פרקליט המדינה1923 שושנה נתניהו1993 שופטים בבית המשפט המחוזי1919 אברהם חלימה 1984 (החליפו את יצחק ויהודה כהן)19891931 אליעזר גולדברג1998 התמנה למבקר המדינה1923 יעקב מלץ 1988 (החליף את בן-פורת) 1993 שופט בבית המשפט המחוזי, מבקר המדינה הגיעו לגיל פרישה1934 תיאודור אור 1989 (החליף את חלימה) 2004 שופטים בבית המשפט המחוזי1935 אליהו מצא 1991 (החליף את בייסקי)20051936 מישאל חשין 1992 (הגדלת מספר השופטים) 2006 משנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורך דין פרטי1931 יצחק זמיר 1994 2001 היועץ המשפטי לממשלה1934 דליה דורנר2004 שופטים בבית המשפט המחוזי1927 צבי טל19971933 טובה שטרסברג-כהן20031930 יעקב קדמי2000 ראש אגף החקירות, שופט בבית המשפט המחוזי1935 יעקב טירקל 1995 (החליף את דב לוין) 2005 נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע1942 דורית ביניש 1995 (החליפה את שמגר) 20122006 - 2012 פרקליטת המדינה1933 יצחק אנגלרד 1997 (החליף את טל) 2003 פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים1942 אליעזר ריבלין 2000 2012 שופט בבית המשפט המחוזי1941 אילה פרוקצ'יה 2001 2011 שופטת בבית המשפט המחוזיאדמונד לוי שופט צבאי, שופט בבית המשפט המחוזי1944 עדנה ארבל 2004 2014 שופטת בבית המשפט המחוזי, פרקליטת המדינה1945 אשר דן גרוניס 2003 20152012 - 2015 שופט בבית המשפט המחוזי1952 צבי זילברטל 2012 2017 סגן נשיא בבית משפט מחוזי פרש1947 אליקים רובינשטיין 2004 מזכיר הממשלה, שופט בבית המשפט המחוזי, היועץ המשפטי לממשלה הגיעו לגיל פרישה סלים ג'ובראן שופט בבית המשפט המחוזימרים נאור20032015 - 2017סגן בכיר לפרקליט המדינה, שופטת מחוזי, סגנית נשיא לבית משפט לעניינים מנהליים1953יורם דנציגר20072018עורך דין פרטי, מרצה למשפטיםפרש1948 אורי שהם 2012 שופט בבית המשפט המחוזי, הפרקליט הצבאי הראשי הגיעו לגיל פרישה1951 חנן מלצר 2007 2021 עורך דין פרטי1955 מני מזוז 2014 היועץ המשפטי לממשלה פרש1952ניל הנדל20092022סגן נשיא בית משפט מחוזיהגיע לגיל פרישה1952ג'ורג' קרא2017סגן נשיא בית משפט מחוזיהגיע לגיל פרישה1953ענת ברון20152023שופטת בית המשפט המחוזיהגיעה לגיל פרישה 1953אסתר חיות 20032017 - 2023שופטת בית המשפט המחוזיהגיעה לגיל פרישה 1954עוזי פוגלמן 20092024מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, שופט בית משפט מחוזיהגיע לגיל פרישה
שופטים שכיהנו במינוי זמני בבית המשפט העליון
ראו הערה:
שנת לידה שם תחילת כהונה בעליון סיום כהונה זמנית תפקידים קודמים הערות1906 שמעון אגרנט 1948 1950 נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה מונו במינוי קבע מיד אחר סיום המינוי הזמני1900 משה זילברג שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב1908 צבי עלי בקר 1950 1952 משנה ליועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט המחוזי בירושלים לא מונו במינוי קבע1905 בנימין זהר 1951 שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים ובחיפה1910 יואל זוסמן 1953 שופט בבית המשפט המחוזי כיהנו שנתיים במינוי זמני ומייד אחר כך מונו במינוי קבע1912 משה לנדוי שופט בית המשפט המחוזי בחיפה1904 ישראל לוין 1952 שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא מונה במינוי קבע1910 אלפרד ויתקון שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים לאחר כשנתיים מונה במינוי קבע1907 בן ציון שרשבסקי לאחר 23 שנה מונה במינוי קבע1909 זאב צלטנר 1952 1953 שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא מונה במינוי קבע1910בנימין הלוי שופטים בבית המשפט המחוזי לאחר 10 שנים מונה במינוי קבע1913 בנימין כהן 1966 1966 לא מונה במינוי קבע1908 משה עציוני 1967 נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה לאחר שלוש שנים מונה במינוי קבע1913 יצחק כהן 1967 1970 כיהן מספר קדנציות במינוי זמני שבסיומן מונה במינוי קבע1910 שלמה אשר 1974 1975 שופטים בבית המשפט המחוזי לאחר שנתיים מונה במינוי קבע1921 משה בייסקי 1975 1976 לאחר 3 שנים מונה במינוי קבע1918 מרים בן-פורת 1976 1977 נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים מונו במינוי קבע מייד לאחר סיום המינוי הזמני1910 דוד בכור 1977 1978 שופטים בבית המשפט המחוזי1933 שלמה לויןלאחר שנתיים מונה במינוי קבע1935 יעקב טירקל 1980 1981 שופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע שימש בכהונה זמנית נוספת בין 1983 - 1984 ולאחר 10 שנים מונה במינוי קבע1926 הדסה בן-עתו שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא מונתה במינוי קבע1925 דב לוין 1981 1982 שופט בבית המשפט המחוזי מונה במינוי קבע מייד לאחר סיום המינוי הזמני1913 יצחק שמשון שילה שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא מונה במינוי קבע1914 יהודה כהן שופטים בבית המשפט המחוזי מונו במינוי קבע מיד לאחר סיום המינוי הזמני1923 שושנה נתניהו אלישע שינבוים 1982 שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא מונה במינוי קבע1919 אברהם חלימה1983 שופטים בבית המשפט המחוזי לאחר שנה מונה במינוי קבע1934 תיאודור אור לאחר 6 שנים מונה במינוי קבע1931 אליעזר גולדברג 1983 1984 מונה במינוי קבע מייד לאחר סיום המינוי הזמני1919 חנה אבנור 1983 שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא מונו במינוי קבע יהודה וייס 1984 1984 שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים1933 טובה שטרסברג-כהן שופטת בבית המשפט המחוזי לאחר 10 שנים מונתה במינוי קבע1925 מרדכי בן דרור 1985 1985 שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא מונה במינוי קבע1923 יעקב מלץ 1986 1987 שופט בבית המשפט המחוזי מייד לאחר המינוי הזמני מונה למבקר המדינה ושנה לאחר מכן מונה במינוי קבע1926 אליהו וינוגרד 1987 שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא מונו במינוי קבע1925 שולמית ולנשטיין 1988 19891929 חנוך אריאל שופט בבית המשפט המחוזי בחיפה לא מונה במינוי קבע אך 10 שנים אחר כך ב-1998 מונה שוב לכהונה זמנית עד 1999 שאול אלוני 1989 1990 שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא מונה במינוי קבע1935 אליהו מצא שופטים בבית המשפט המחוזי לאחר שנה מונה במינוי קבע1930 יעקב קדמי 1989 לאחר חצי שנה מונה למנהל בתי המשפט. החל משנת 1994 מונה במינוי קבע1942 מיכאל בן יאיר 1990 1990 שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים לא מונה במינוי קבע1927 צבי טל 1993 1994 שופטים בבית המשפט המחוזי מונו במינוי קבע מייד לאחר סיום המינוי הזמני1934 דליה דורנר1936 יוסף גולדברג 1997 1998 החליף את בך. לא מונה במינוי קבע1951 יוסף אלון 2007 2008 שופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע לא מונו במינוי קבע1931 מנחם אילן 1998 1999 נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב1932 עבד א-רחמן זועבי 1999 1999 סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת1942 אליעזר ריבלין 2000 שופטים בבית המשפט המחוזי מונו במינוי קבע מייד לאחר סיום המינוי הזמני1941 אילה פרוקצ'יה 2000 2001אדמונד לוי שופט צבאי, שופט בבית המשפט המחוזי1947 מרים נאור 2001 2002 שופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים לאחר כשנה מסיום הכהונה הזמנית מונתה במינוי קבע1945 אשר דן גרוניס 2002 2003 שופט בבית המשפט המחוזי מונה במינוי קבע מייד לאחר סיום המינוי הזמני1946 דבורה ברלינר 2006 2007 סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב לא מונתה במינוי קבע1947 סלים ג'ובראן 2003 2004 שופט בבית המשפט המחוזי מונו במינוי קבע מייד לאחר סיום המינוי הזמני1953 אסתר חיות שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב1942 יהונתן עדיאל 2004 2005 שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים לא מונו במינוי קבע1948 דוד חשין 2006 20071954 עוזי פוגלמן 2007 2008 לאחר שנה מונה במינוי קבע1955שאול שוחט20212022סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביבלא מונה במינוי קבע
מעמדו הציבורי של בית המשפט העליון
תקדימים אחדים של בית המשפט העליון עוררו מחלוקת בקהילה המשפטית, ולעיתים הביאה פסיקה, שלא מצאה חן בעיני המחוקק, לתיקונו של החוק. דוגמאות:
פסק דין אפרופים, שניתן בשנת 1995 ושינה את ההלכה הנוהגת בפרשנות החוזה. מבקריו של פסק הדין טענו שהוא פוגע בעקרונות של ודאות מסחרית ומשפטית בהקשר לפרשנות חוזים. בינואר 2011 התקבל בכנסת תיקון לחוק החוזים שנועד לשנות את הלכת אפרופים ולהגביר את הוודאות המשפטית, אולם עד שבית המשפט יפסוק בעניין זה, קשה להעריך אם מטרה זו הושגה.
פסק דין ורד פרי, שניתן בשנת 2009, הביא להכרה בהוצאות של אם עובדת להשגחה על ילדיה. תוצאת הפסיקה לא הייתה לרוחה של רשות המסים בישראל, לא רק בשל השפעתה הישירה על גביית מס הכנסה מהורים עובדים (להערכת האוצר התרת הוצאות השגחה על ילדים כרוכה באובדן הכנסות ממיסים בסך 2.5 מיליארד ש"ח בשנה), אלא גם בהשפעתה על הכרה בהוצאות נוספות בעלות אופי דומה (כגון הוצאות נסיעה למקום העבודה וחזרה). עקב כך תוקנה פקודת מס הכנסה, ונקבע בה במפורש שהוצאה כזו לא תוכר.
חשיבותו של בית המשפט העליון בהוויה הציבורית בישראל רבה. לפי הסקרים אמון הציבור בבית המשפט העליון גבוה בהרבה מאמון הציבור בגופים אחרים (הכנסת, הממשלה, המפלגות) וגם נמצא בשחיקה מתמדת. לפי סקר "המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה" שנערך בשנת 2008 ירד האמון בבית המשפט מתחת ל-50%. לפי סקר "מדד שלטון החוק" שערך הפרופסור אריה רטנר, אמון הציבור בבית המשפט העליון ירד מאמון של 80% בשנת 2000 ל-60% בשנת 2014 ול-49% בשנת 2017. לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2020 ירד אמון הציבור היהודי לרמה של 52% ואילו אמון הציבור הערבי עלה ל-60%.
לפתחו של בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, מגיעות פעמים רבות עתירות בעלות משמעות פוליטית, העוסקות בנושאים השנויים במחלוקת בציבור. על פסיקתו של בג"ץ בעתירות כאלה נמתחת ביקורת הן מהמתנגדים לעצם התערבותו בנושאים אלו, הן על ידי מי שהפסיקה אינה לרוחו.
בשנת 2011, במסגרת דיון בכנסת בחוקים שנועדו לשנות את פני בית המשפט העליון, מתח השר עוזי לנדאו ביקורת חריפה על בית המשפט העליון: "אין בהרכב שופטי בית המשפט העליון פלורליזם, אלא יש בו אליטיסטיות אשכנזית. הוא שמאלני, פוליטי, מנותק מיהדות ולעיתים מהמציאות ומרשה לעצמו לפלוש לתחומים לא לו". בנאום יוצא דופן שנשאה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, כשבועיים לאחר מכן, אמרה כי "משך מספר שנים מתנהל מסע התופס תאוצה משנה לשנה, במטרה להחליש את מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון. זהו מסע של דה-לגיטימציה שבראשו עומדים מספר פוליטיקאים, חברי כנסת ואף שרי ממשלה, שמנצלים את חסינותם ומוסרים לציבור הרחב מידע מוטעה ומטעה שהידרדר להסתה המופנית נגד בית המשפט, נגד חבר שופטיו ונגד עבודתו השיפוטית".
לעיתים, מי שהוגדרו כתומכי צמצום מעורבות בית המשפט העליון תמכו בפסקי דין שהתערבו בעבודת הממשלה.
בקרב חלק מחוגי הימין ישנה תחושה כי בית המשפט העליון מקדם אידאולוגיה שמאלנית וכי מבחינה פוליטית חסר בו ייצוג מאוזן של חלקי העם. למשל, כתב מעריב לשעבר מנחם רהט כתב: "באמצעות מערכת משפטית אליטיסטית, שאיש לא בחר בה, והמשכפלת עצמה בשיטת חבר מביא חבר, מצליח השמאל הקיצוני להכניע את הדמוקרטיה". גם ח"כ יריב לוין מתח פעמים רבות ביקורת חריפה על החלטות בית המשפט העליון ועל הליך המינויים של שופטיו. מנגד, חלק מחוגי השמאל סבורים שבית המשפט העליון מאמץ יותר מדי את עמדות מערכת הביטחון, וכך למשל טען עורך הדין מיכאל ספרד: "בג"ץ הכשיר כל פרקטיקה, כל מדיניות, ב-99% מהמקרים צה"ל קיבל את מה שביקש... להבנתי, בג"ץ הוא אחת הרגליים המרכזיות שעליהן עומד הכיבוש".
אישי ציבור חרדים נמנעים באופן מסורתי מלעתור לבית המשפט העליון נגד עוולות הפוגעות בציבור החרדי, בשל אי הכרה בסמכותו של בית המשפט (המבוססת על תפיסה שהסמכות העליונה היא הלכתית ולא אזרחית-ממלכתית) ועקב חוסר אמון בבית המשפט. אפילו במרבית העתירות בנושאי חרדים (שהגישו גורמים לא חרדים), נמנעו אישי ציבור מלהציג את תשובתם בפני בית המשפט, ומתוך הנחה ש"המשחק מכור מראש".
בניין בית המשפט העליון
שמאל|ממוזער|250px|מבנה בית המשפט העליון בקריית הממשלה
בית המשפט העליון שוכן בגבעת רם שבירושלים, על אדמות הכפר שייח' באדר. המבנה הוקם בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, בתכנונם של האדריכלים עדה כרמי-מלמד ואחיה רם כרמי שזכו בו בתחרות אדריכלים בשנת 1986. עד להקמת בניין זה, שכן בית המשפט במשך עשרות שנים בבניין ותיק במגרש הרוסים שבעיר. קרן יד הנדיב הציעה לממן בניין חדש בקריית הממשלה, כדי להשלים את "המשולש הדמוקרטי" בגבעה: הרשות המחוקקת (הכנסת), הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת (בית המשפט העליון); וכן בשל הרצון לשכן את הגוף השיפוטי הגבוה ביותר במדינת ישראל במבנה שהוקם במיוחד לצורך מטרותיו (המבנה במגרש הרוסים שימש בעברו כאכסניית צליינים נוצרים).
הבניין הושלם ונחנך בשנת 1992. חמשת אולמות המשפט, השונים זה מזה בגודלם בהתאם לצרכים, מתאפיינים בעיצוב זהה ובשימוש רב באור שמש טבעי. המבנה כולל גם את לשכות השופטים, 'חצר הקשתות', הספרייה וחלון פנורמי המשקיף לעבר העיר.
ראו גם
בתי המשפט בישראל
אקטיביזם שיפוטי
בית המשפט העליון של ארצות הברית
בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת
לקריאה נוספת
יצחק זמיר, בית המשפט העליון, הוצאת שוקן, 2022
גד ברזילי, אפרים יער-יוכטמן, זאב סגל, בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית, הוצאת פפירוס, 1994
אליקים רובינשטיין, שופטי-ארץ: לראשיתו ולדמותו של בית המשפט העליון בישראל, הוצאת שוקן, תשמ"א 1980
פניה עוז-זלצברגר ועלי זלצברגר, "מקורותיו הגרמניים של בית המשפט העליון בישראל", עיוני משפט 21, 1998
פנינה להב, העוז והמשרה: בית-המשפט העליון בעשור הראשון לקיומו עיוני משפט, י"ד, תשמ"ט, ע’ 479-501
נעמי לויצקי, העליונים: בתוככי בית המשפט העליון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
דניאל פרידמן, הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושִברה, הוצאת ידיעות ספרים, 2013.
שלמה מזרחי ואסף מידני, מדיניות ציבורית בין חברה למשפט, הוצאת כרמל, 2006
מנחם מאוטנר, משפט ותרבות בישראל בפתח המאה ה-21, הוצאת עם עובד, 2008
משה לנדוי, "מגמות בפסיקתו של בית המשפט העליון", עיוני משפט ח, (תשמ"א-תשמ"ב)
מחברים שונים, ללא גלימה - שיחות עם שופטי בית המשפט העליון, הוצאת ידיעות ספרים, 2017
דוד גליקסברג, כיצד שופטים מחליטים? : עיונים אמפיריים בפסיקת בית המשפט העליון, הוצאת נבו, 2021
קישורים חיצוניים
פרסומים רשמיים על בית המשפט העליון
פרסומים כלליים על בית המשפט העליון
מה במשפט - גיליון חגיגי לכבוד 60 שנה למערכת השיפוט, מרץ 2009
אורן חייקין, "בג"ץ בשידור חי - רקע והיסטוריה" משפט ועסקים (2014).
מדיה
פורטל תמונות של ירושלים בית המשפט העליון
בית המשפט העליון ותפקידו בחברה הישראלית, מרצים: איל בנבנישתי, ידידיה שטרן, מנחם מאוטנר, שמעון שטרית, עלי זלצברגר, יום עיון באוניברסיטת תל אביב, מאי 2008
מאמרים אקדמיים על בית המשפט העליון
יורם שחר, "מרחב הסמך של בית המשפט העליון, 2004–1950, הפרקליט נ(1) (2008), עמ' 29–69
מנחם מאוטנר, בית המשפט העליון – שלוש תקופות: "זרות", "עימות", "הכלה", משפט ועסקים י (2009), עמ' 585–598
רון חריס, העבר המדומיין של בית המשפט העליון: השימוש בנרטיבים היסטוריים על ידי מבקרי בית המשפט, "עיוני משפט"
שאול שארף, "שופט פוליטי בחברה דמוקרטית", מאזני משפט יד (2021).
כתבות על בית המשפט העליון
שופטים בשר ודם - פרקים מלאים לצפייה ישירה, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי
מאמרי דעה על בית המשפט העליון
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ארגונים ממשלתיים
עליון
ישראל
קטגוריה:קריית הממשלה
ישראל | 2024-10-15T18:00:37 |
תותח מתנייע | 300px|ממוזער|תותח מתנייע M-109 "דוהר" של צה"ל, בעת ירי אימון
תותח מתנייע (בראשי תיבות תומ"ת) הוא רכב קרבי משוריין המורכב מקנה ארטילרי המותקן על תובה זחלית או אופנית המאפשרת לו כושר ניידות עצמאי.
היסטוריה
הרכבת תומ"ת הפכה אפשרית אחרי מלחמת העולם הראשונה עם פיתוח הרק"מ והטנק. עם זאת, עד תחילתה של מלחמת העולם השנייה כמעט ולא נעשה ניסיון לפתח כלים שכאלה, ורק עם פיתוח דוקטרינת הבליצקריג (בעברית: מלחמת בזק) התגלה בצבא הגרמני הצורך בכוחות סיוע באש שיכולים לנוע בקצב הגייסות המסתערים. במהלך המלחמה פיתחו כל המדינות גרסאות משלהם לתומ"תים. גרמניה אף תכננה את התותח המתנייע הגדול ביותר בהיסטוריה, הלנדקרוזר P.1500 אך בנייתו לא יצאה אל הפועל. עם זאת, עד סוף המלחמה עדיין היוו התותחים הנגררים את רוב כוחה של הארטילריה בקרב שני הצדדים הלוחמים.
בחצי השני של המאה ה-20 הפכו התומ"תים לכלי חשוב בקרב היבשה, בשל חלקו המהותי בדוקטרינת הקרב המשולב ולוחמת השריון באופן כללי. תפקידם של התומ"תים בקרבות היה מכריע במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם, והן בקרבות היבשה במלחמת המפרץ הראשונה ובמלחמת המפרץ השנייה.
וראה בהמשך: "תומ"תים בישראל":
בשנותיו הראשונות השתמש חיל התותחנים הישראלי בארטילריה נגררת. במלחמת העצמאות השתמשו בתותח הנפוליונצ'יק, אך כבר לקראת מלחמת ששת הימים עבר חיל התותחנים לשימוש בתותחים נגררים שהורכבו על פלטפורמות של טנקים, כמו ה-M-68 שהורכב על טנק שרמן ותותחים נגררים כמו ה-M-71 חתרן, שתאמו את דוקטרינת לוחמת התמרון הצה"לית. כיום כל המערך הארטילרי של חיל התותחנים הישראלי מתנייע, ומורכב מתומ"תי M-109AL ומשגרים מתניעים MLRS ואחרים.
ב-2014 נסגר האגד האחרון של תותחים נגררים M-71 (חתרן).
דגמי תומ"תים מודרניים עיקריים
ארצות הברית
M-109 תומ"ת אמריקאי שפותח בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 ושופר רבות במהלך השנים. קצב אש של 4 פגזים לדקה. 6 אנשי צוות. טווח מ-3.9 ק"מ ועד 29 ק"מ עם תחמושת לטווח ארוך.
שמאל|ממוזער|250px|פרויקט אמריקאי של מיליארדי דולרים שבוטל: "הדור הבא" תומ"ת ה-Crusader
M-109A6 "פאלאדין" הוא הדגם החדש ביותר, המהווה את עמוד השדרה של הגדודים הארטילריים האמריקאים היום. את התותח מתפעלים 4 אנשי צוות והוא מתאפיין בטעינה אוטומטית. ה"פאלאדין" הוא תותח עצמאי בשטח המסוגל לנווט, לקבל ולחשב תוכניות אש ללא עזרה תוכנית מבחוץ ולשחרר פגז ראשון תוך 60 שניות בלבד. קצב האש של ה"פאלאדין" הוא 6 פגזים לדקה וטווח הירי המרבי הוא כ-30 ק"מ. בנוסף, ה"פאלאדין" מסוגל להתחבר לנגמ"ש "אלפ"א" למילוי תחמושת.
M110A2 הוא תותח בקליבר 203 מ"מ והוא התותח הכבד ביותר בצבא ארצות הברית. דגם ה-A1 פותח בתקופת מלחמת וייטנאם והיווה כוח ארטילרי כבד במלחמה זאת. בעל בסיס ומראה דומה לתומ"ת M107 ששירת בצה"ל עד סוף שנות ה-90 של המאה ה-20. הדגם מופעל על ידי 8 אנשי צוות וקצב אש שלו הוא 2 פגזים לדקה. הטווח המרבי עומד על 28.8 ק"מ.
XM2001 פרויקט אמריקאי שבוטל על ידי שר ההגנה דונלד רמספלד במאי 2002 לאחר שהושקעו בו יותר מ-11 מיליארד דולר. תומ"ת 155 מ"מ שהיה אמור להוות את "הדור הבא" בתומ"תים האמריקאים. לפי התוכנית היה אמור התומ"ת להכיל טעינה אוטומטית, מערכות מתוחכמות לשיפור שרידות אנשי הצוות, מערכת ניווט מתקדמת ומנוע חדיש.
תומ"תים רוסים וסובייטים
התומ"תים הסובייטים ידועים לרוב לפי השם שניתן להם על ידי המערב. השם ניתן לרוב לפי השנה בו נצפה הכלי לראשונה על ידי צבאות המערב. התומ"תים הסובייטים בעלי מספר מאפיינים ברורים: 1. הנדסת אנוש ירודה. 2. לרוב מערכת החימוש כוללת טעינה אוטומטית. 3. המנוע ממוקם באחורי הכלי ולא בקדמתו. 4. הכלי מצויד במערכות הגנה מפני אב"כ. 5. מתאפיינים בשרידות מכנית מצוינת.
M1973 "אקטסיה" הוא תומ"ת בקוטר 152 מ"מ שנכנס לשירות צבא ברית המועצות ב-1973 (2S3). התותח עצמו דומה להוביצר D-20 הנגרר והאמין. טווח מרבי של 18 ק"מ או 24 ק"מ עם תחמושת מיוחדת. הרכב עצמו מבוסס על תובת רכב טילי SA-4.
M1974 "גווזידקה". זהו תומ"ת רוסי בקוטר 122 מ"מ, המבוסס על נגמ"ש הMT-LB, ונכנס לשירות ב-1974 (2S1). טווח מקסימלי של 15 ק"מ או 21 ק"מ כאשר מדובר בתחמושת ייעודית לטווח ארוך. התותח שימש בסיס לרק"ם ייעודי ויוצא למדינות רבות בעולם, כולל סוריה ואיראן.
M1985 הוא תומ"ת 120 מ"מ סובייטי (2S9). בשימוש כנשק ארטילרי וכנשק נ"ט. התותח מופעל על ידי 4 אנשי צוות ומנגנון האש מבוסס טעינה ידנית. קצב האש של התומ"ת נע בין 6 עד 8 פגזים בדקה. הדגם מתאפיין בהיותו נשק אמפיבי בעל יכולת הצנחה. ישנו שיפור של התומ"ת הנקרא 2S23.
M1981 תומ"ת 153 מ"מ (2S5). טווח עד 17.3 ק"מ. 5 אנשי צוות. מהירות עד 65 קמ"ש.
2S19 Msta-S הוא תומ"ת מתקדם בקוטר 152 מ"מ שנכנס לשירות ב-1990. התותח עצמו מבוסס על תותח נגרר משנות השמונים, והרכב הורכב מרכיבים של הT-72 והT-80. טווח מרבי של 24 ק"מ או 40 ק"מ עם תחמושת מיוחדת.
Koalitsiya-CB הוא מיועד להחליף את הדגם המבצעי הנוכחי, 2S19 MSTA-S SPA. כלים מייצגים של דגם התומ"ת החדש נראו במהלך מצעד הצבאי השנתי לציון הניצחון במלחמת העולם השנייה. דגם התומ"ת החדש צפוי להיות מצויד בתותח חדיש בקוטר 152 מ"מ הכולל מערכת מודולרית. אף כי המערכת החדשה מבוססת על גוף הטנק הרוסי החדש, Armata, מבנה התומ"ת שונה ממנו מאוד. בעוד הקשת הקדמית ועמדות הצוות דומות לאלו של הטנק החדש, המרכב דומה לזה של דגמי הטנקים הקודמים, ה- T-72 וה-T-90, בכך שהוא מצויד בשישה גלגלים. משקלו של ה-2S35 Coalition-SV נאמד ב-55 טון.
תומ"תים אחרים
ממוזער|250px|התומ"ת הגרמני Panzerhaubitze 2000
Panzerhaubitze 2000 או בקיצור PzH 2000. תומ"ת 155 מ"מ גרמני הנחשב לתומ"ת המבצעי המתקדם ביותר. הוא בעל יכולת ירי בקצב מהיר של 3 פגזים ב-9 שניות, או 10 פגזים ב-56 שניות. טווחו עומד על 30 ק"מ ועד 40 ק"מ עם תחמושת לטווח ארוך. התומ"ת מופעל על ידי 5 אנשי צוות והוא בעל מערכת טעינה אוטומטית. מלבד הצבא הגרמני משמש התומ"ת גם את צבאות יוון ואיטליה.
AS-90 תומ"ת "הברייבהארט" הבריטי 155 מ"מ, הוצג לראשונה ב-1993 ומשמש עד היום כאחד התומ"תים המרכזיים בצבא בריטניה. מגיע לטווח של 24.5 ק"מ ועד ל 38 ק"מ עם תחמושת לטווח ארוך. 5 אנשי צוות. בעל מערכות ניווט וכינון מתקדמות. קיים גם גרסת AS-90D המותאמת ללחימה במדבר.
K9 Thunder תומ"ת דרום קוריאני 155 מ"מ, שפותח על ידי הסוכנות לפיתוחי הגנה וסמסונג עבור צבא דרום קוריאה. התומ"ת מיוצא למדינות נוספות בהם: פינלנד, אסטוניה, נורווגיה ומהווה בסיס לתומ"תים אחרים גמו ה-T-155 Firtina הטורקי וה-AHS Krab הפולני.
AHS Krab תומ"ת פולני 155 מ"מ, המשלב את תובת ה-K9 הדרום קוריאני עם צריח ה-AS-90 הבריטי ותותח 52 קליבר. הצבא הפולני הזמין 120 תומ"תים מהסוג הזה.
שמאל|ממוזער|250px|ארצ'ר (תותח מתנייע)|ארצ'ר
ארצ'ר (ARCHER Artillery system) הוא מיזם בינלאומי לפיתוח תותח מתנייע (תומ"ת) עבור שוודיה, דנמרק ונורווגיה. מערכת "ארצ'ר" כוללת תותח אוטומטי בקוטר 155 מ"מ ובאורך 52 קליבר, המותקן על גבי משאית 6x6. בנוסף, המערכת כוללת רכב נושא תחמושת, רכב לקימוש כללי (תמיכה) ויכולת ירי של פגזים מונחים מסוג "אקסקליבר". מגיע לטווח של 50 ק"מ ותשעה פגזים לדקה. 4 אנשי צוות ובמצב חירום 2.
Autonomous Truck Mounted Howitzer System) ATMOS) היא מערכת ארטילריה מודרנית מתוצרת סולתם מערכות. היא מורכבת מתותח הוביצר 155 מ"מ שנישא על משאית בעלת עבירות גבוהה (6x6). התותח משתמש בקליבר 155 מ"מ, קליבר נאט"ו הסטנדרטי ואורכו עומד על 52 קליברים. מערכת זו, תוכננה כדי לענות על דרישות הצבא המודרני במאה העשרים ואחת: קצב אש גבוה, מערכת טעינה אוטומטית, טווח מקסימלי גדול, מגוון מערכות המאפשרות להשיג דיוק גבוהה במגוון תנאים, ויכולות פרישה מהירה. בין מפעילי המערכת צבא אזרבייג'ן (מפעיל 5 מערכות), צבא קמרון (18 מערכות), צבא תאילנד (18), וצבא אוגנדה (6).
תומ"ת SIGMA 155 "רועם" הוא תותח מתנייע מודרני ישראלי המורכב מתותח הוביצר בקליבר 155 מ"מ הנישא על גבי משאית בעלת עבירות גבוהה (10x10), מערכת בקרת ירי מתקדמת, קצב אש גבוה, מערכת טעינה אוטומטית, טווח מקסימלי גדול, מגוון מערכות המאפשרות להשיג דיוק גבוה במגוון תנאים, ויכולות פריסה מהירה. מערכת זו עתידה להיות התומ"ת של חיל התותחנים של צה"ל.
תותח AGM ראשי תיבות של Artillery Gun Module - זוהי מערכת תותח 155 מ"מ אוטומטית המתבססת על התותח של ה-Panzerhaubitze 2000 הגרמני, הניתנת להתקנה על גבי תובה של מגוון רק"מים. היא אוטומטית, קלה, זולה ודורשת פחות מפעילים מה-PZH 2000 עליה היא מתבססת. התותח הוצע לצה"ל כאופציה להצטיידות עתידית כתחליף ל-M-109.
תומ"תים בישראל
תותחים מתנייעים מהווים כיום את רובו המוחלט של המערך הארטילרי של חיל התותחנים הישראלי.
בשנותיו הראשונות השתמש החיל בארטילריה נגררת, אך כבר לקראת מלחמת ששת הימים החל החיל לעבור לשימוש בתותחים מתנייעים שתאמו את דוקטרינת לוחמת התמרון הצה"לית. החיל השתמש בעיקר בתותחים מתנייעים מתוצרת ארצות הברית, אך גם פיתח תומ"תים. רוב התומ"תים שפותחו על ידי החיל התבססו על תותח כבד (כגון 155 מ"מ או 175 מ"מ) שהותקן על תובה של טנק ללא צריח (כגון טנק השרמן).
כיום צה"ל משתמש בתומ"ת "דוהר" תומ"ת M-109 משודרג.
שולף הוא פיתוח ישראלי ייחודי של תומ"ת על בסיס של טנק מרכבה בעל טעינה אוטומטית וטווח של עד כ-40 ק"מ. הדגם מופעל על ידי 4 אנשי צוות וקצב אש שלו הוא 10 פגזים לדקה. בעל יכולת ירי ארטילרי מדויק תוך כדי תנועה עם שילוב GPS. השולף פותח בישראל באמצע שנות השמונים אך מעולם לא נכנס לשירות. בסך הכל יוצרו 2 כלים, אשר משמשים את התעשיות הביטחוניות לניסויים. בשנת 1987 הושלם התכנון, ודגמים ראשונים לאחר בדיקות מבצעיות היו אמורים להיות מוכנים בשנת 1993. עם זאת, דגם ניסיוני של השולף ביצע ירי מבצעי אחד בלבד, ממוצב סוג'וד, בכינון ישיר, בשנת 1990, במסגרת מבצע "נעים הליכות".
מסקנת דו"ח מבקר המדינה הייתה כי "אין מחלוקת במערכת הביטחון על רמתם הגבוהה של ביצועיו, אך צה"ל אינו מתכוון להצטייד בו בשל מחירו הגבוה".
ראו גם
חיל תותחנים
מרגמה
ATMOS
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
מתנייע | 2024-09-29T02:44:58 |
הכרזת המדינה | REDIRECT הכרזת העצמאות | 2004-04-30T18:16:07 |
איתמר בן-אב"י | איתמר (בן-ציון) בן-יהודה (31 ביולי 1882 – 8 באפריל 1943) היה עיתונאי עברי, פעיל ציוני ונמנה עם מייסדי נתניה ואבן יהודה. בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן-יהודה (וידוע בשל כך כ"ילד העברי הראשון").
ביוגרפיה
נולד בשם בן-ציון בן-יהודה בעיר העתיקה בירושלים ב-31 ביולי 1882 (ט"ו באב התרמ"ב) על אף כי שם משפחתו המקורי הוא : פֶּרלמן (בכתיב יידיש: פערלמאַן) לאחר שינויו של אביו הוסב לבן-יהודה, למחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה ואשתו הראשונה, דבורה. אב"י הוא ראשי תיבות של שם אביו (אליעזר בן יהודה) .
טקס ברית המילה שלו נערך על ידי מוהל ספרדי (משום שהרבנים האשכנזים בירושלים החרימו את אביו), ואביו בחר לו את השם "עֵבֶר", אך נתקל בהתנגדות הסובבים בטקס. אמו רצתה בשם "אִיתָמָר", על שם איתמר הכהן, משום שאהבה את השם ואת עץ התמר שגדל בחצר ביתם; אולם גם השם הזה לא התקבל על ידם בהסכמה, ואביו הציע את השם "בן-ציון". בהגיעו לבגרות, החליט בן-ציון לשנות את שמו הפרטי לאיתמר.
בשם "בן-אב"י" הוא השתמש בעיקר כשמו הספרותי. הוא גם כונה "הילד העברי הראשון" – יליד ארץ ישראל הראשון, בזמן המודרני, ששפת אמו הייתה עברית.
הוריו לימדו אותו לדבר רק עברית, כלשון דיבור יומיומית בתקופה שמיעוט קטן הבין אותה. לפי עדות בני המשפחה, איתמר לא דיבר כלל עד גיל 3. אמו שרה לו ברוסית בסתר, וכשאביו גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. חייו כילד העברי הראשון היו קשים: על איתמר נאסר לצאת מהבית ולהתרועע עם בני גילו (שלא דיברו את שפתו), וגם בביתו סבל מבדידות שכן אביו היה עסוק מאוד במפעלו האדיר והקשה של החייאת השפה העברית. יתרה מזאת, אביו שלח אותו ללמוד בבית הספר אוולינה דה רוטשילד אף שהיה זה בית ספר לבנות בלבד, משום שבית ספר זה היה היחיד שלימד בשפה העברית. לכל זאת נוספו קשיי היום-יום שהיו נחלתם של כל תושבי הארץ: עוני, רעב ומחלות.
משפחתו הוחרמה על ידי החרדים האשכנזים מהיישוב הישן בירושלים בגלל פועלו של אביו; לדעתם, העברית היא שפת הקודש שאין לעסוק בה בענייני חולין. בני גילו בודדו אותו והתנכלו לו. מכה קשה נחתה עליו עם מות אמו כשהיה בן 9.
קריירה עיתונאית
בשנת 1900 יצא בן-אב"י לפריז, שם למד בבית המדרש למורים של כי"ח, אולם במהלך לימודיו סולק מבית הספר. בגיל 19 שב לארץ ישראל והתגורר ביפו במשך שבעה חודשים. עם שובו הציעה לו רוזה יפה ללמד בבית הספר לבנות ביפו, אולם לאחר שלימד במשך חודש אחד, קיבלה יפה הוראה לפטרו. בשנים 1904–1908 למד מדעי הרוח באוניברסיטת ברלין. בברלין התגורר עם אחותו, ימימה.
לאחר הפיכת הטורקים הצעירים ב-1908, חזר בן-אב"י לירושלים לשמש כעורכו של עיתונו של אביו, "האור", שהפך באותו הזמן לעיתון יומי במקום דו-שבועי.
לדברי בן-אב"י, לאחר שתורגמו דבריו לשלטונות העות'מאניים, על כך שהם עתידים להפסיד במלחמה נגד איטליה (מה שאכן קרה), עצרה אותו המשטרה וסגרה את "האור".
בן-אב"י המשיך את מפעלו של אביו לאחר שזה נפטר, ויש לו חלק גדול בהתפתחות העיתונות העברית. היה המייסד והעורך של העיתון "דואר היום" בין השנים 1919–1929 בשיתוף עם קבוצת הסוללים.
מ-1924 ערך בן אב"י שבועון בלשון האנגלית בירושלים, "Palestine Weekly". הוא הכניס לתוך העיתונים שערך סגנון מודרני של העיתונות הפופולרית האירופית והאמריקאית של אותה התקופה.
הוא שימש גם ככתב בירושלים של "הטיימס" וה"דיילי מייל" וכתב גם בעיתונים צרפתיים.
איתמר בן אב"י נמנה עם מעריציו של זאב ז'בוטינסקי. ב-1929 הוא מסר את העיתון "דואר היום" לידי מפלגת צה"ר, אותה הנהיג ז'בוטינסקי, אולם המשיך לפרסם מאמרים בעיתון בתור אורח. ב-1 וב-4 בפברואר 1929, לאחר שז'בוטינסקי השהה את פרסום מאמרו של בן אב״י במשך ימים רבים, לבסוף פורסם בעיתון מאמר פרי עטו של בן אב"י בשם "פלשתיניות", בו דיבר על "יישותם של דוברי הערבית בארץ ישראל", שזכותם עליה אינה נופלת מזו של "שבי הגולה", ובו אף כתב כי "אין לנו צורך ברוב עברי בארץ האבות" והביע תקוה כי הערבים "יתחברו לגוף העברי הגדול". ז'בוטינסקי מחה בפניו בחריפות על הדברים הללו.
התייחסותו לטבח בארמנים
ב-4 במאי 1909, לאחר טבח אדנה שהחל בחודש אפריל, פרסם בן-אב"י, כעורך "הצבי", מאמר־מערכת בשם "אנחנו", בו האשים את היהודים בעמידה מן הצד ואדישות אל מול הטבח שעורכים הטורקים בארמנים: "חמשה־עשר אלף ארמנים נשחטו...והמספר הזה אינו אומר לנו כלום!... יש עוד עם אחר בעולם הסובל כיהודים". בן-אב"י טען במאמר כי היהודים בירושלים אינם אוספים כספים לתרומה, למרות בקשת העדה הארמנית, וזאת מתוך אתנוצנטריות, ומשום כך החליט לפתוח בעיתון מגבית "לטובת הארמנים הנשחטים" ולפרסם קול קורא ליהודי ארץ ישראל: "הנה קוראים אנחנו לכל היהודים בארצנו למסֹר לידינו, במערכת, לשם הארמנים את נדבותיהם... הישמעו היהודים? הימלאו אחר קריאתנו?". בהמשך אותו החודש, המשיך בן אב"י לפרסם בעיתון ידיעות על הטבח המתחולל ומצבם של הארמנים.
"פרשת ענתבי"
שמאל|ממוזער|250px|פתיחה עוקצנית למאמר ביקורת נגד אלברט ענתבי, מאת בן אב"י, 'הצבי' 1909
לאור רצונו של בן אב"י לחזק את עיתונו הצבי כעיתון מוביל, וכחלק מיישום אסטרטגיה שנפוצה בתקופתו להרחבת קהל קוראי עיתונו, הוא בחר להיטפל לאברהם אלברט ענתבי באמצעות סדרה בת 19 כתבות שפרסם כנגדו. רוב הכתבות פורסמו בעמוד הראשון של "הצבי", ועל כולן חתם בן אב"י.
במסגרת מסע ההשמצה שהחל באביב 1909, בן אב"י ואביו, אליעזר בן-יהודה, פרסמו מאמרים רבים התוקפים את ענתבי. רוב המאמרים הכילו את הכותרת "הנרגנות הגדולה" והתפרסמו בשער העיתון, כשבסופם חתם בן אב"י. נקודת המוצא של סדרת הכתבות הוצגה בעיתון כמלחמתו של עיתונאי חלש אל מול איש רב עוצמה. תוכן המאמרים הכיל השמצות כנגד ענתבי, וחשף אמנם התנהגות לא נאותה, אך לא פלילית. בין המאמרים שפרסם בן אבי, היו ידיעות שחשפו איך ענתבי חתר כביכול תחת נסים בכר והביא לפיטוריו, איך השפיל מורים שעבדו לצדו, ואיך רימה את אנשי בית חולים "משגב לדך" בעסקת מקרקעין. את הידיעה האחרונה הכחישו נמרצות אנשי בית החולים.
ב-25 במאי 1909 פורסמה ב"הצבי" ידיעה קצרה שההנהלה הראשית של כי"ח פקדה על ענתבי לחזור לפריז להתייעצות בנוגע לתפקידו. לאחר מספר ימים פרסם העיתון ידיעה לפיה ענתבי יודח בקרוב בשל ה"תלונות" הרבות נגדו בארץ, כביכול.
לאור מסע ההשמצה, עיתון "החרות", שהחל לצאת לאור באותה תקופה, עמד לצדו של ענתבי, בעוד "הצבי" חזר והכפישו.
בן אב"י הודיע שבתוך מספר שבועות יחשוף עדויות על מעשי שחיתות של ענתבי, וכוונתו הייתה להשתמש במסע ההשמצה כסדרת מתח, שפרטיה יפורסמו בהדרגה. אולם למרות הבטחותיו, לא הצליח בן אב"י לספק הוכחות להאשמותיו, ו"החרות", ביודעו כי אין בידי הראשון אף מסמך, דרש ממנו בלעג להציג את המסמכים נגד ענתבי, אם אכן לטענתו נמצאים בידיו. עם זאת, היעדר ההוכחות לא גרם לבן אב"י להפסיק את מסע ההשמצה כנגד ענתבי, והוא המשיך להשתמש במגוון טקטיקות רטוריות כדי להכפיש את שמו.
עם ריבוי ההאשמות חסרות הבסיס כנגד ענתבי מצד בן אב"י, נפוצו שמועות כי ענתבי עומד לתבוע את "הצבי" על הוצאת דיבה, אולם שמועות אלו לא גרמו לבן אב"י להפסיק להשתלח בו. הוא לא הסתפק רק בפרסום כתבות בעיתונו, ויזם עצרת מחאה נגד ענתבי בבית העם בירושלים, שלוותה במסע פרסום נרחב בעיתונו וכללה כ-200 משתתפים. בן אב"י נשא את נאום הפתיחה, ואחריו יצחק בן-צבי נשא נאום חברתי-כלכלי. בסוף העצרת ניסחו המשתתפים מכתב משותף הקורא להנהלת כי"ח לפטר את ענתבי מתפקידו.
העיתון "הפועל הצעיר" התייחס בלגלוג למסע ההשמצה כנגד ענתבי, ולדבריו, מאמריו אלו של בן אב"י היו מלאי התפארות ריקה.
"פרשת ענתבי" החלה לדעוך בחודש יולי 1909, ונפסקה לחלוטין בתחילת חודש אוגוסט של אותה השנה. אמנם מסע השמצה זה העלה את תפוצת "הצבי", אך הביא עמו פגיעה כלכלית, כשהברון רוטשילד, שתמך בעיתון כספית, כעס על מסע ההשמצה וקיצץ את תמיכתו בעיתון בחצי. למרות ההשמצות כנגד ענתבי, חזרו השניים להיות ידידים, וזה האחרון סייע לבן אב"י להיחלץ ממשפט בחודש ספטמבר 1909, ולאחר מכן סייע לו ליישב את ההדורים עם משפחת אבושדיד, משפחתה של אשתו לעתיד.
בן אב"י כתב בזיכרונותיו כי סיבת פתיחת מסע ההשמצה באה בעקבות שמועה שהגיעה אליו על השפלתו של אחד ממורי כי"ח ופיטוריו בידי ענתבי. במקום אחר בזיכרונותיו הודה שהחליט להפוך את המאמר הראשון כנגד ענתבי לסדרת מאמרים במטרה להגדיל את תפוצת העיתון. טענה נוספת לסיבת מסע ההשמצה היה סכסוך עסקי ששרר בין משפחת בן יהודה לענתבי.
טענות אחרות הסבירו כי העימות בין בן אב"י לענתבי נבע בעיקר מהשקפותיו הפוליטיות של ענתבי, שהסתייג אמנם מהציונות המדינית, אך שאף לשתף פעולה עם הציונים. עם זאת טען ענתבי כי הציונות מזיקה לאינטרסים של העם, ולדעתו הציונים היו חייבים להימנע ממעשים שיכולים להסעיר את הרוחות בעולם, כדי לא לשמש כמקור להסתה בעיתונות הערבית.
עסקנות ציונית
שמאל|ממוזער|150px|איתמר בן אב"י, 1933
כילד העברי הראשון נתפס בן אב"י כ"אדם שנועד לגדולות", אך בשל זיהויו כבן העלייה הראשונה נמנעה ממנו השתלבות מלאה בחיים הפוליטיים וכך נזכר כ"הבטחה שלא מומשה".
לדברי בן-אב"י, פעילותו כנואם החלה במהלך ירח הדבש שלו, ב-1912, כאשר התבקש על ידי הציונים בקובנה לשאת בפניהם נאום בעברית על ערביי ארץ ישראל, תמורת תשלום. בעקבות הצלחת הנאום, הוא הוזמן לערים נוספות, ובהן ורשה, לודז' וברדיצ'ב, ונאם בהן בעברית בהגייה ספרדית. בעקבות הצלחת נאומיו, החליט ללטש את כישורי הנאום שלו גם בשפות אחרות שידע. את משכורתו הראשונה קיבל לדבריו ב-1915, עבור תרגום לעברית של החוברת מאת אהרן אהרנסון, שעסקה בארבה ודרכי המלחמה בו.
בן אב"י עסק גם בפעילות ציונית למען המדינה שבדרך, שכונתה בפיו "יהודה העצמאית".
הוא אף ניהל במשך תקופה מסוימת משרד בשם "יהודה העצמאית" בירושלים. ב-1914–1915 הוא נאסר על ידי השלטון העות'מאני.
לאחר מכן נסע עם רעייתו לארצות הברית, שם נפגשו עם אליעזר וחמדה בן-יהודה, ובן-אב"י ערך מסע נאומים מעיר לעיר בנושא העם היהודי בגולה.
ב-1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים בפילדלפיה, שנשיאו היה טומאש מסריק. ב-1919 היה נספח למשלחת הציונית בועידת השלום בפריז. במשך תקופה קצרה שימש כמזכירו של חיים ויצמן.
בנובמבר 1921 התקיימו שיחות בלונדון בין מספר מנהיגים ציוניים בבריטניה, ובהם חיים ויצמן, לבין ריאד א-סולח, שעסקו בשתי טיוטות להסדר בין היהודים והערבים בארץ ישראל, שאחת מהן הוכנה על ידי בן-אב"י, תוך התייעצות עם סולח עצמו. הקשר בין בן-אב"י לסולח נוצר על ידי אשר ספיר, חברו ללימודים של סולח ועמיתו של בן-אב"י בהוצאת "דואר היום". הצדדים לא הגיעו להסכם.
בן-אב"י הצטיין כנואם והיה שליח קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל בארצות שונות, וגם שליח מטעם ארגון ההתיישבות "בני בנימין", שהוא תרם לייסודו.
ב-1929 נאסר על ידי השלטון הבריטי בשל מאמריו החריפים בנושא הכותל המערבי ומאורעות תרפ"ט.
אחד מהישגיו הציבוריים הגדולים היה חלקו בייסוד העיר נתניה. שכונת נוה איתמר הסמוכה לעיר קרויה על שמו וכן שדרות בן אב"י בעיר. כמו כן, קיים בעיר בית ספר הנושא את שמו.
בן אב"י היה גם ממייסדי אבן יהודה.
כעיתונאי וכעסקן ציוני, ראה בן אב"י בעיני רוחו את הימאות העברית וכתב על כך כמה מאמרים נלהבים מעל דפי העיתונות העברית בשם "חזון הימאות העברית" (1913) עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מיד עם סיום המלחמה בשנת 1918, הוקמה ועדת המים ו-15 שנים לאחר שהתפרסמו מאמריו הראשונים על ימאות עברית, הוקמה ב-1928 האגודה הימית הראשונה "זבולון". עד סוף ימיו לא הפסיק בן אב"י לתמוך רוחנית באגודת יורדי ים זבולון וכתב מאמרים נלהבים בזכות האגודה, שתרמו לא מעט להצטרפות לשורותיה. מאוחר יותר בראשית שנות הארבעים, התמנה כנציגה של התנועה הימית בארצות הברית ממנה פעל לגיוס תומכים ותורמים לתנועה הימית הארצישראלית.
בן אב"י הטיף לחלוקת ארץ ישראל לאזורים (קנטונים) יהודיים וערביים עם אוטונומיה משל עצמם, כדוגמת הקנטונים של שווייץ.
הוא הציע ליצור "ברית כנען" עם מרונים, דרוזים, מתואלים ומיעוטים נוספים, שחששו מהתנועה הפאן-ערבית. הוא היה בין הציונים הראשונים, שתבעו בשנות ה-20 לצרף את חצי האי סיני לתחום ההתיישבות היהודית.
הוא גם מחה נגד מגמת ההתרכזות של היישוב היהודי במישור ובעמקים בלבד - בהם היה רוב יהודי, והציע לבנות עיר עברית חדשה בהר כנען אל מול שקיעתה של צפת ולהקים חברון חדשה לצדה של העיר הערבית העתיקה. הוא סבר כי הוויתור על אזור ההר מאפשר לערבים לכבוש אותו. הוא צידד בהקמת "יהודה מידית" וסבר שבהגיע מלחמה עולמית שנייה, יזכו היהודים ל"יהודה החלומית". אף על פי שגדל בבית חילוני, אימץ לעצמו עמדה חיובית כלפי דת ישראל וגרס כי התחייה הלאומית בארץ ישראל, כאשר היא חסרה התעוררות דתית, תגרור אחריה התנוונות נפשית.
מחדש השפה העברית
בן אב"י המשיך את מפעלו של אביו בפיתוח השפה העברית. מבין המילים הרבות שהמציא: ימאות, עצמאות, מכונית, אכזבה, עיתונאי, ביטאון, אלחוט, מרפאה, מדינאי, מטרייה, סיפון, משוריין, תקרית, תקדים ועוד.
לדבריו, יצר גם את המילים: סביבון, רעשן ומפית.
למוסד בית-מחוקקים חידש את המילה "מורשון" ולמונח "פאטריוטיזם" חידש את המילה "אבותיות".
במקביל לחידוש מילים בעברית, תמך בן אב"י גם בשפה הבינלאומית אספרנטו. הוא גם קרא להחלפת האלפבית האשורי בלטיני (ליטון), כדי להקל על הפיכת הלשון העברית ל"אספרנטו יהודית". פעמיים ניסה להוציא שבועונים עבריים בכתב הלטיני, ha Savuja ha Palestini ("השבוע הפלשתיני"), בירושלים ב-1928, ו-Deror ("דרור"), בתל אביב ב-1934, אולם הם לא האריכו ימים.
אהבתו ללאה אבושדיד
שמאל|ממוזער|250px|שיר האהבה "שלום", עיתון 'הצבי', 5 בינואר 1910, שבו רמז בן-אב"י על כוונתו לשלוח יד בנפשו בשל הרחקת אהובתו ממנו.
ממוזער|250px|מערכת עיתון דואר היום בשנות ה-20. בשורה הראשונה יושבת שנייה משמאל: לאה אבושדיד, משמאלה יושב איתמר בן אב"י ולצידו ישעיהו קרניאל (עזמות). בשורה השנייה שני מימין - העיתונאי והסופר אהרן אבן-חן. מימינו: רעייתו עטרה אבן-חן. שלישי משמאל עומד העיתונאי אורי קיסרי.
סיפור אהבתו של בן אב"י ללאה אבושדיד זכה לפרסום רב. אבושדיד הייתה בת למשפחה עשירה ומיוחסת מעדת המערבים, חלק מהיישוב הספרדי הישן, בן-אב"י התאהב בה בגיל 26 והיא עודנה נערה, ולמרות אהבתה לו, לא העזה להמרות את פי אמהּ, שהתנגדה לנישואים בין השניים. הסיבה להתנגדות לשידוך הייתה בעיקר בגלל מוצאו של בן-אב"י, שהיה אשכנזי ממשפחה ענייה ולא מרוקאי, ובגלל אופיו הסוער. היישוב הקטן בארץ עקב בדריכות אחר סיפור האהבה, שהתנהל כמעט בפומבי באמצעות שירי אהבה לוהטים שפרסם איתמר ללאה מעל דפי עיתונו "האור". את השירים הכתובים בעברית עשירה ופיוטית הקדיש לאהובתו, המכונה בשיריו בשם "אלה" (שיכול אותיות שמה) או "אלתי". שירי האהבה גרמו למשפחתה מבוכה רבה והם אסרו על בתם להיפגש עמו.
אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו המילים:
השיר, שעורר סערה רבה בקרב יושבי ירושלים, הביא לראשונה את אביו של איתמר, אליעזר בן-יהודה, להתערב במתרחש. הוא פנה בבהילות לאלברט ענתבי, שהיה מקורב למשפחת אבושדיד ולאחיה של לאה, הרופא אברהם אבושדיד, ובהתערבותו פנתה האם ללאה ושאלה אותה לרצונה. לאה ענתה לה "לא אמרה את פיך, אך לא אנשא לאיש אחר". האם, בקבלה תשובה זו, נאותה "לקבל את גזר הדין" ולאפשר לבתה להינשא לבחיר לבה. גם אז נאלץ איתמר להמתין כמעט שנתיים, עד שהתנאים נחתמו, ובהם סעיפים תמוהים כמו חובתו של איתמר לשעבד את כל משכורתו לאשתו הטריה, וכן להתחייב כי אם תיפרד מעליו - ישלם לה כפל נדוניה, שאותה כלל לא קיבל. השניים נישאו בערב פסח שנת תרע"ב במלון אמדורסקי.
הפרשה הונצחה בספר "אהבת איתמר" של דבורה עומר, וכן בשירו של הפזמונאי דודו ברק, "אהבת איתמר בן אב"י".
אחרית דבר
בשנת 1939 הוסיף מצבו הכלכלי להידרדר, והפך לקשה מנשוא. על כך כתב במכתב שפרסם לידידיו ולמכריו, "לקולל אני רוצה" (להשמיע קול). אולם קולו לא נשמע. לאחר מכן היגר לארצות הברית עם בני משפחתו.
בשנת 1943 (י"ג בניסן תש"ג) נפטר מהתקף לב בארצות הברית בגיל 60. בשנת 1947 (י"ב באדר תש"ז) הועלו עצמותיו לקבורה בבית הקברות בהר הזיתים שבירושלים.
במותו ספד לו המשורר אביגדור המאירי:
הנצחה
זמן קצר לאחר פטירתו של איתמר בן אב"י נוסדה במזרח נתניה שכונת פועלים חדשה ונקראה על שמו - נווה איתמר. בן אב"י היה דוברה של קבוצת מייסדי נתניה והוא שהציע את השם נתניה על שם נתן שטראוס. כשהובא ארונו לישראל הוא עבר דרך נתניה ומשם הובא לקבורה בירושלים.
ביתו - "בית איתמר בן אב"י" - שוכן בשדרות בן אב"י בנתניה, שנקראו על שמו. כמו כן על שמו של בן אב"י נקראו שמות רחובות במספר ערים נוספות בישראל, ובהן: ירושלים, תל אביב, ראשון לציון, כפר סבא והוד השרון. רחוב איתמר ברמת גן נקרא על שמו.
הגן הציבורי הראשון של המושבה אבן יהודה (שנקראה על שם אליעזר בן יהודה, ושבן אב"י היה ממייסדיה), שהוקם בשנת 1964, נקרא על שם איתמר בן אב"י - "גן איתמר". מסע ההלוויה של בן אב"י מחיפה לירושלים עצר גם באבן יהודה, בנקודה שבה נמצא הגן, ועל כן הוחלט לקרוא לגן על שמו.
כמו כן נקראו על שמו בתי ספר במספר ערים בישראל, ובהן בנתניה, בראשון לציון ובתל אביב.
טקסט=רחוב איתמר בן אב"י, נתניה|ממוזער|רחוב איתמר בן אב"י, נתניה
משפחה
לאיתמר ולאה נולדו שלוש בנות: דרור-אילת, הבת הבכורה – נולדה בניו יורק ונפטרה בגיל 4 (ב-3 בספטמבר 1921), דרור, הבת האמצעית - נקראה על שם אחותה שנפטרה (שינתה את שמה לדרורה) ורינה, הבת הצעירה. דרורה הייתה עובדת בכירה בתחנת־הרדיו "קול ישראל" ונישאה לאיש הרדיו משה חובב. בנם הוא גיל חובב. רינה נישאה לרוקח אבי רז, בעל בית המרקחת "אלבא" בירושלים ולימים יו"ר הסתדרות הרוקחים. בנם הוא פרופסור איתמר רז, יושב ראש המועצה הלאומית לסוכרת.
ספרים
איתמר בן אב"י חיבר מספר ספרים, העוסקים בעיקר בשאלות ארץ ישראל והמדיניות הציונית. חמישה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית.
בין הספרים שהוציא:
כנען ארצנו, 5,000 שנות ישראל על אדמתו, ללא הפסקה, תרצ"ב (1931).
עם שחר עצמאותנו - זכרונות חייו של הילד העברי הראשון, הוצאת הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב"י, 1961.
ברקים, ירושלים: האור, 1914.
ראו גם
אליעזר בן-יהודה (שיר) - אחד הבתים מספר על איתמר.
לקריאה נוספת
"בן־אבי (בן־יהודה), איתמר (בן־ציון)", בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 83–84
הימה! - אוסף מאמריו הימיים הראשונים של איתמר בן־אב"י. הוצאת "זבולון" בשנה הראשונה לנמל תל אביב [1939]
חמדה בן-יהודה, נושא הדגל: חיי איתמר בן-אב"י. הוצאת בן-יהודה, תש"ד (1944)
נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939
איתמר בן-אב"י - קובץ זיכרון ליום שובו אל אדמתו, הוצא על ידי מועצת העיר נתניה, אדר, תש"ז (1947)
דבורה עומר, הבכור לבית אב"י. הוצאת עם עובד, 1967
"50 שנות זבולון", יובלה החמישים של האגודה. ספטמבר 1978
דבורה עומר, אהבת איתמר. הוצאת עם עובד, 2001
גיל חובב, סוכריות מהשמיים. הוצאת מודן בשיתוף קרפד, 2007
מרדכי נאור, רבותי, העיתונות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, הפרק "העיתון היומי הראשון והעיתונאי הראשון", עמ' 25–32
גיל חובב, לאהוב בעברית: מכתבי האהבה של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, קרפד ומודן, 2023
קישורים חיצוניים
שמואל מייזליש, הילד העברי הראשון, פורסם ב"על מה: כתב עת לקידום מעמד האישה" (מאי 2003, גיליון 12), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
מאמרי בן אב"י בעיתונות בענייני ים ותחיית הימאות העברית, בתוך: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה, התחייה והיישוב, 1948-1856.
חן מלול, כשהילד העברי הראשון פגש את אבי הטורקים, באתר הספרייה הלאומית, מרץ 2017
"היום בו נולד קנטון יהודה", על תוכנית הקנטונים שהגה בן אב"י, באתר של יואב קרני
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: יחידת עוקץ והכלב העברי הראשון, גלי צה"ל, 16.7.2024
עשרים וארבע דלתות, גיל חובב
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרות בית הספר אוולינה דה רוטשילד
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית ביישוב
קטגוריה:עורכי עיתונים ביישוב
קטגוריה:מחיי הלשון העברית
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:אספרנטיסטים
קטגוריה:ימאות ביישוב
קטגוריה:אליעזר בן-יהודה
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:רצח העם הארמני: אישים
קטגוריה:יורדים מארץ ישראל
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הקדושים
איתמר
קטגוריה:סגל דואר היום
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים יהודים
קטגוריה:סגל הצבי
קטגוריה:ירושלים: אישים
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1882
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1943 | 2024-09-17T15:57:31 |
חידון התנ"ך | שמאל|ממוזער|350px|ראש הממשלה, שמעון פרס, מעניק את הפרס לחתן התנ"ך העולמי לנוער, אוהד זכריה, ביום העצמאות תשמ"ה 1985
חידון התנ"ך הוא חידון לבקיאות בתנ"ך, שנערך בישראל והפך למסורת מאז הוחל בו במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל. במהלך השנים ירדה קרנו של חידון התנ"ך והופסק החידון למבוגרים, אך חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי ממשיך להתקיים מדי יום עצמאות, והוא משודר בערוץ כאן. בשנת 2010 חזר החידון למבוגרים להתקיים, במקביל לחידון לנוער.
על חידון התנ"ך נאמרו גם דברי ביקורת, בצד המודעות לחשיבותו התרבותית והחינוכית. אחת הביקורות הייתה שהוא מביא לשטחיות של הפגנת ידע טריוויאלי, במקום התעמקות בתנ"ך. בין הבולטים שבמבקרי החידון היו הפרופסורים מרטין בובר וברוך קורצווייל.
חידון התנ"ך הפך לנושא לפרודיה מפורסמת (המערכון "חידון התנ"ך") במסגרת התוכנית הבידורית "לול" בכיכובם של אורי זוהר ואריק איינשטיין, ונתן השראה לחידוני ידע אחרים כמו "חידון הגשש" במלאת "בר מצווה" לפעילות שלישיית "הגשש החיוור" וכן חידון הזמר העברי במסגרת "חגיגות הזמר העברי בערד".
היסטוריה
חידון התנ"ך הראשון
250px|ממוזער|שמאל|יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, יצחק נבון וטדי קולק בחידון התנ"ך הראשון, 1958
במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל, בשנת 1958, התקיים ביוזמת פרופ' חיים גבריהו, ראש החברה לחקר המקרא, ואורה הרצוג, מזכ"לית ועדת העשור, חידון תנ"ך למבוגרים, אליו נרשמו אלפים מתושבי המדינה שהוזמנו לבחינות קבלה. הטובים שבמתמודדים הוזמנו לחידונים מחוזיים שנערכו בארבעה מקומות בישראל. אלה שקיבלו את המקומות הטובים בתחרויות המחוזיות הוזמנו להשתתף בחידון הארצי, כשביניהם דמויות ידועות כמו המשורר יצחק שלו, נציג חיפה, הבלשן רפאל ספן, נציג תל אביב, והמחנך וכותב ספרי הלימוד מנשה דובשני.
בחידון הארצי שנערך ב-4 באוגוסט 1958 בהיכל התרבות בתל אביב, ושודר ברדיו בשידור ישיר, כיכב צעיר כבד לשון, פקיד בבית חינוך עיוורים בירושלים, שבגלל מצב כלכלי קשה נאלץ לשאול חליפה מחבר. הצעיר, עמוס חכם שמו, הפך לסמל של ידענות. הרוח החיה בחידון היה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שנודע כחובב מקרא מושבע, והוא העניק בהתרגשות את התואר "חתן התנ"ך הארצי" לעמוס חכם, כשהוא מלווה את הטקס בדברי שבח ותהילה לאיש (במקום השני זכה יצחק שלו ובשלישי - הרב יחיא אלשיך שזכה 3 שנים מאוחר יותר בתואר חתן התנ"ך העולמי).
הזוכה, עמוס חכם, עבר לשלב "החידון הבינלאומי", שבו לקחו חלק משתתפים מרחבי העולם, ובהם גם לא-יהודים. החידון נערך ב-19 באוגוסט בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. השלב המוקדם נערך בשעה 10 בבוקר באותו יום באולם "קפלן" א' בקמפוס ובסיום שלב זה היה נציג ישראל בראש הדירוג. העיתון "ידיעות אחרונות" יצא בהוצאה שנייה עם הכותרת: "חכם בראש - במבחן מוקדם של החידון". השלב האחרון נערך בשעה 20:30 באמפיתיאטרון של האוניברסיטה בנוכחות נשיא המדינה וראש הממשלה. החידון הועבר במלואו בשידור ישיר ברדיו, ורבים האזינו לשידור. על פי סקר של המכון למחקר חברתי שימושי האזינו לשידור כ-66% מהציבור היהודי בישראל.
המשתתפים התקבלו בכבוד מלכים והפכו לגיבורים וכוכבים בינלאומיים. במהלך החידון בלטה נציגת צרפת, סימון דימון, וכן אירנה סנטוש מברזיל. עמוס חכם גבר עליהן כמעט ללא קושי, והפך ל"חתן התנ"ך הבינלאומי הראשון".
בעקבות החידון הראשון
ממוזער|250px|חידון התנ"ך העירוני בהשתתפות בתי ספר מרחבי העיר קריית גת
בעקבות הצלחת חידון התנ"ך התפתחה מסורת של קיום חידוני תנ"ך בכל רחבי ישראל, בבתי ספר וברשויות מקומיות. התקיימו חידונים נוספים למבוגרים והתקיים חידון צה"ל לחיילים. בשנת 1963 הוחל בקיום חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי ביום העצמאות, חידון התנ"ך היוקרתי ביותר.
חידונים אחרים
חידוני התנ"ך למבוגרים עד שנות השמונים
שמאל|ממוזער|250px|נשיא המדינה זלמן שזר מקבל את ספר התנ״ך הרשמי של החידון מאת מארגן האירוע יהודה אילן, 1964
בשנת 1959 התקיים בישראל חידון תנ"ך ארצי שני, בו זכה ד"ר יהושע השל ייבין, אף על פי שאיבד את מאור עיניו ורעייתו עזרה לו בקריאת השאלות. בחידון הארצי השלישי, בשנת 1961, זכה הרב יחיא אלשיך. באותה שנה התקיים פעם נוספת חידון בינלאומי וכדי לקבוע מי יהיה נציג ישראל התקיים מבחן מכריע בין ייבין ואלשייך, בו גבר אלשייך, שלאחר מכן זכה בחידון הבינלאומי, כשגבר בשאלה מכריעה לאחר תיקו בגמר החידון, על נציגת ברזיל, הפרוטסטנטית יולנדה דה סילבה.ולמקום השלישי הגיע עו"ד טוביה גולדמן מירושלים שייצג את ארצות הברית.
יושב ראש חבר השופטים הקפדן בחידוני התנ"ך הראשונים היה איש החינוך ברוך בן-יהודה.
בשנת 1964 זכה רואה חשבון נוצרי מאוסטרליה, גראהם מיטשל, שגבר על הישראלי יום טוב קרסניאנסקי, אברך בן 24 שלמד בכולל בתל אביב. אף על פי שקרסניאנסקי לא ניצח הוא לא ויתר והגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בדרישה להכריז עליו כזוכה, אולם בית המשפט סירב להתערב בתוצאות החידון.
בשנת 1969 נערך חידון התנך הבינלאומי הרביעי. בחידון זה זכה בתואר נציג ישראל יעקב חומרי, פועל במפעל למוצרי גומי בן 44 מנתניה. היה הוא הזוכה השלישי מישראל בחידון הבינלאומי והשני יליד תימן. לאחר זכייתו לא התקיימו חידונים למבוגרים במשך 12 שנה.
שמאל|ממוזער|270px|חידון התנ"ך למבוגרים חנוכה תשע"א, 2010
ב-1981, נערך חידון התנך הבינלאומי החמישי. בחידון זה זכה נציג ישראל הרב אהרן בן שושן. הרב בן שושן היה עיוור וראש הממשלה, מנחם בגין, חרג מכללי הטקס וניגש אליו כדי לתת לו את התעודה. החברה הישראלית למדליות ולמטבעות הנפיקה לכבוד החידון מדליה. לאחר מכן פסק החידון לכשלושה עשורים.
חידוש חידוני התנ"ך למבוגרים
לקראת חגיגות ה-60 למדינת ישראל בעקבות הפצרותיו הנשנות של הנשיא לשעבר יצחק נבון, הבטיח ראש הממשלה אהוד אולמרט לקיים חידון נוסף למבוגרים, אולם הדבר לא יצא אל הפועל. בחידון התנ"ך העולמי לנוער בשנת תשס"ט (2009) הבטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו ליצחק נבון כי הוא יקיים את הבטחתו של אולמרט, ובחנוכה תשע"א התקיים חידון תנ"ך ארצי למבוגרים מגיל 18 ומעלה, שבו זכה רפאל מיוחס מנתניה. בין המשתתפים היה המורה שאדי אבו עראר, ערבי ראשון מישראל שהשתתף בחידון, מתוך רצון לגשר בין העמים. שאדי השתתף במחוז דרום, גרף תוצאות מצוינות בסיבוב הראשון ועלה לסיבוב השני.
בחנוכה תשע"ב התקיים החידון המחודש למבוגרים בשנית, וזכה בו שמואל עמרוסי מאלעד. בשנת תשע"ג לא התקיים חידון ארצי, אלא רק חידון עולמי, בו השתתפו הזוכים בחידון הארצי של ישראל משנים קודמות. זכה בחידון העולמי, רפאל מיוחס מנתניה, זוכה החידון הארצי בשנת תשע"א. בשנת תשע"ד זכה מנחם שמשי מאלון מורה בתואר חתן התנ"ך הארצי.
בשנת תשע"ה התקיים חידון עולמי נוסף בהשתתפות שני הנציגים הישראלים שזכו בחידון הארצי בתשע"ד, ובו זכה חננאל מלכה מאור עקיבא. בשנת תשע"ו התקיים חידון ארצי, ובו זכו ביחד הרב לוי סודרי מבית שמש ויפית סלימן מכפר יעבץ. בחידון העולמי שנערך בשנת תשע"ז זכו במקום הראשון במשותף יפית סלימן מישראל ויאיר שחק מארצות הברית.
בשנת תשע"ח זכה ידידיה מיוחס, מחנך בבית ספר יסודי, ממודיעין מכבים רעות בחידון הארצי ובשנת תש"ף זכה בחידון העולמי. ידידיה הוא אחיו של רפאל מיוחס שזכה בשנת תשע"א.
בשנת תשע"ט נערך החידון בפורמט 'אלוף האלופים', בו המתמודדים היו זוכים בחידוני תנ"ך קודמים. בחידון זכה אליאור בביאן וסגניתו הייתה צורית מולה.
בשנת תש"פ זכה ידידיה מיוחס, החתן הארצי, בחידון העולמי.
בשנת תשפ"א זכה לירון בן משה בחידון הארצי.
בשנת תשפ"ב זכו לירון בן משה ויאיר גוגנהיים בחידון העולמי.
בשנת תשפ"ג זכו שני חתני תנ"ך שלמה מונדשיין ושמשון ג'יקוב, בחידון הארצי.
החידון העולמי שנועד להתקיים בשנת תשפ"ד, נדחה עקב מלחמת חרבות ברזל.
חידון התנ"ך לילדים
180px|ממוזער|שמאל|שמעון שטרית, חתן התנ"ך לילדים, תשי"ט
בעקבות חידון התנ"ך למבוגרים, התקיימו חידוני תנ"ך רבים בכל רחבי ישראל. עיתון דבר לילדים, בשיתוף המרכז לתרבות של ההסתדרות, ועדת העשור, הסתדרות המורים והחברה לחקר המקרא, קיים חידון לילדים, שנקרא "מבחן תנ"ך ארצי לילדי ישראל". בשלבים המוקדמים התחרו כ-10000 ילדים, מתוכם הגיעו 230 ילדים לשלבים המחוזיים שנערכו ב-15 מקומות, ומהם עלו לגמר 18 נבחנים. גמר החידון נערך בהיכל התרבות אל מול קהל של כ-3000 איש, בנוכחות ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. בחידון זכה שמעון שטרית בן ה-13, שבתום החידון זכה גם לנשיקה מצלצלת מדוד בן-גוריון, ולביקור של בן-גוריון בביתו שבעיר טבריה. במקום השני זכה מתניה בן ארצי, צעיר הנבחנים, שהיה אז בן עשר וחצי, ובמקום השלישי סמי דהרי. מתמודד נוסף בחידון, היה אליקים רובינשטיין.
בסיום החידון אמר בן-גוריון: "יש שלשה דברים שהם אחד... ארצנו - המולדת של העם היהודי, 'ספר הספרים' שממנו בא לנו הייחוד והסגולה... הדבר השלישי והוא העיקר: העם היהודי עצמו. אם נצליח לקשר את העולם היהודי המפוזר בגולה עם ארץ ישראל המתפתחת וגדלה, עם אותו הקשר רוחני העמוק העשיר והמעשיר - התנ"ך - לא יינתק אותו חוט משולש לעולם ועד...".
חידון התנ"ך של צה"ל
החל משנת 1960 עד 1972 התקיים מדי שנתיים חידון התנ"ך של צה"ל, לרוב בערב חג שבועות. החידון אורגן על ידי הרבנות הצבאית ושפטו בו הרב הצבאי וסגנו. לחידונים של שנות ה-60 הגיע נשיא המדינה, זלמן שזר.
חידוני התנ"ך של צה"ל התקיימו גם בשנות ה-80, הפעם באמצע הקיץ בסביבות ט"ו באב. בתקופה זאת השתתפו בחידוני התנ"ך של צה"ל משתתפים רבים מחידון התנ"ך העולמי לנוער והזוכים היו לרוב חתני תנ"ך עולמיים לנוער, בהם נריה פנחס (1984, חתן לנוער ב-1980), יואב שלוסברג (1988, חתן לנוער ב-1986) ויחזקאל שץ (1990, חתן לנוער ב-1987).
+חידוני התנ"ך של צה"לשנהמקוםחתן התנ"ךסגניםתש"ךהיכל התרבותבנימין אליאסףמרדכי שוורץ, יעקב ספירתשכ"בירושליםחיים פנחסיחזקאל כהן, חנוך לינדנמן, אביביה דובשניתשכ"דתיאטרון חיפהמאיר פוריפתל מצליח, שמואל בן ששוןתשכ"וקולנוע גילת, באר שבעיעוד גליבטרשלמה חיבה ונתן שכטרתשכ"חבית העם, ירושליםמשה כהןאליהו מועלם, חיים כהןתש"לבית העם, ירושליםרפי נוירטעמי גלוסקה, יגאל אשריתשל"בבית העם, ירושליםאבנר כהןרפאל תורג'מן, יגאל כהןתשמ"דהרובע היהודינריה פנחסתשמ"ואמפיתיאטרון צמחיעקב שץרון קליימן, נפתלי מכלוףתשמ"חמויזאון ארץ ישראל, תל אביביואב שלוסברגיחזקאל שץ, נפתלי מכלוףתש"ןאמפיתיאטרון הר הצופיםיחזקאל שץאורן כץ, לוי סודרי
חידון התנ"ך לנוער
בשנת 1963 הוחל בקיום חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי ביום העצמאות. חומר הלימוד לחידון התנ"ך לנוער כולל לרוב למעלה מ-400 פרקים, מתוך 929 הפרקים שבתנ"ך. רשימת הפרקים מוחלפת בכל 3 שנים.
החל משנת תש"ע (2010), חידון התנ"ך הארצי לנוער נערך במתכונת חדשה, לפיה מתמודדים בחידון תלמידים מזרם החינוך הממלכתי ומזרם החינוך הממלכתי - דתי בנפרד. זאת כדי לעודד תלמידי בתי ספר ממלכתיים להשתתף בחידון. מאותה שנה, ארבעת נציגי מדינת ישראל לחידון העולמי היו שניים מהחינוך הממלכתי ושניים מהחינוך הממלכתי דתי.
ראו גם
נוער חובב תנ"ך
לקריאה נוספת
שמעון שטרית, "חידון התנ"ך הארצי והעולמי", בספר ואלה שנות ..., שבעריכת ניסים משעל, 1997.
נריה פנחס מחבר שאלות לחידון התנ"ך העולמי.
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של חידוני התנ"ך - משרד החינוך
רשימה חלקית של הזוכים
דף חידון התנ"ך של מקראנט הכולל את חוזר מנכ"ל, נושאי החידון ותאריכי החידון
בן-גוריון וחשיבותו של חידון התנ"ך בבלוג של ארכיון צה"ל
חידון התנ"ך, תמונות ומסמכים מחידון התנ"ך הראשון באתר "נוסטלגיה אונליין"
חידון התנ"ך הראשון, סרטי גבע (בפולנית), 1958
חידון התנ"ך הבינלאומי השני, סרטי גבע, ארכיון הסרטים הישראלי, 1961
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: תרבות
קטגוריה:תחרויות מדע וידע
קטגוריה:התנ"ך בישראל
קטגוריה:יום העצמאות
קטגוריה:הערוץ הראשון: תוכניות וסדרות
קטגוריה:המקרא בתרבות ובאמנות
קטגוריה:תחרויות בישראל | 2024-06-18T13:32:27 |
סורה | שמאל|ממוזער|250px|סורת אל-פאתִחה.
סוּרָה (בערבית: سُورَة. ברבים: سُوَر, סֻוַר. מתורגם לעברית לעיתים כחזוןבתרגום רקנדורף או כפרשהבתרגום ריבלין) היא מילה בשפה הערבית שמשמעותה "פרק". יש המייחסים את המילה "סורה" למילים שונות בשפה העברית, כגון "בשורה" או "שורה". המילה בדרך כלל מתייחסת ל-114 הסורות אשר מרכיבות את הקוראן.
סורות הקוראן ערוכות לפי אורכן, מן הסורות הארוכות ביותר (סורת "הפרה" שאורכה 286 פסוקים) ועד לסורות קצרות שאורכן פסוקים מועטים. פסוק נקרא "אַ֫יַה" (פירוש המילה בערבית: "אות", "סימן") וברבים "אַיַא֫ת". "איה" פירושו כל סימן לקיומו של אלוהים. הקוראן כולו מורכב מ-6235 איאת. הספירה הכוללת של איאת עשויה להשתנות. לפעמים זה תלוי בספירה של ה"בסמלה" ("בשם האלוהים") או לא. אם נספור את ה"בסמלה" נקבל יותר איאת.
עם זאת, יש כמה חריגות מכלל זה כפי שאפשר לראות בהמשך. הסורה הראשונה היא סורת הפתיחה - "סורת אל-פַאתִחַה", בת שבעה פסוקים - תפילה קצרה לאללה. סדר זה אינו תואם את סדר התגלות הסורות לנביא מוחמד.
הסורות מחולקות לסורות שנתגלו במכה, והן הראשונות בהתגלותן, ולרוב הקצרות יותר, ומכילות במיוחד את חזיונות הנביא, ועיקרי אמונה; ולסורות שנתגלו באל-מדינה, והן מאוחרות יותר, ארוכות יותר, ומכילות הוראות מעשיות, חוקים ומצוות. למעשה מתייחסת החלוקה לסורות שנתקבלו לפני ההג'רה, כלומר כשהיה מוחמד במכה, ולאלו שנתנו אחריה, עת שהה מוחמד רוב הזמן באל-מדינה. כך, סורות שקיבל מוחמד לאחר ההג'רה, גם אם שהה במכה, נחשבות כסורות שנתנו באל-מדינה. בנוסף, לא שוררת תמימות דעים בקרב מפרשי הקוראן השונים לגבי המקום בו ניתנו כמה סורות.
רשימת 114 הסורות
מספר שם הסורה משמעות בעברית (בתרגום רובין) משמעות בעברית (בתרגום רקנדורף)משמעות בעברית (בתרגום ריבלין) מספר האיות מקור הסורה1 סורת אל-פאתִחהסורת הפתיחהחזון פותח הספר / אם הספרפרשת הפתיחה7במכה2 סורת אל-בַּקַרהסורת הפרהחזון הפרהפרשת הפרה286במדינה3 סורת אאל עִמְראןסורת בית עמרםחזון עמרםפרשת בית-עמרם200במדינה4 סורת א-נִסאאסורת הנשיםחזון הנשיםפרשת הנשים176במדינה5 סורת אל-מאאידהסורת השולחן הערוךחזון השולחןפרשת השולחן120במדינה6 סורת אל-אנעאםסורת המקנהחזון הבהמהפרשת המקנה165במכה7 סורת אל-אעראףסורת ממרום החומהחזון המחיצהפרשת המחיצה206במכה8 סורת אל-אנפאלסורת המלקוחחזון השללפרשת השלל75במדינה9 סורת א-תַוּבַהסורת ההצהרהחזון התשובהפרשת התשובה129במדינה10 סורת יונֻססורת יונהחזון יונה עליו השלוםפרשת יונה109במכה11 סורת הודסורת הודחזון הודפרשת הוד123במכה12 סורת יוסֻףסורת יוסֶףחזון יוסף עליו השלום פרשת יוסף111במכה13 סורת א-רעדסורת הרעםחזון הרעםפרשת הרעם43במכה14 סורת אִבְראהיםסורת אברהםחזון אברהם עליו השלוםפרשת אברהם52במכה15 סורת אל-חִג'רסורת אל-חִג'רחזון חגרפרשת אלחגר99במכה16 סורת א-נַחְלסורת הדבוריםחזון הדבוריםפרשת הדבורה128במכה17 סורת אל-אִסְראאסורת המסע הליליחזון מסע הלילפרשת מסע הליל111במכה18 סורת אל-כַהְףסורת המערהחזון המערהפרשת המערה110במכה19 סורת מַרְיַםסורת מריםחזון מריםפרשת מרים98במכה20 סורת ט.ה.סורת ט.החזון הט"הפרשת ט.ה.135במכה21 סורת אל-אנביאא'סורת הנביאיםחזון הנביאיםפרשת הנביאים112במכה22 סורת אל-חג'סורת העלייה לרגלחזון החגפרשת החג78במדינה23 סורת אל-מואמנוּןסורת המאמיניםחזון המאמיניםפרשת המאמינים118במכה24 סורת א-נוּרסורת האורחזון האורפרשת האור64במדינה25 סורת אל-פֻרְקאןסורת הפורקאןחזון הפורקןפרשת ה"פרקאן"77במכה26 סורת א-שֻעַראא'סורת המשורריםחזון המשורריםפרשת המשוררים227במכה27 סורת א-נַמְלסורת הנמליםחזון הנמלהפרשת הנמלים93במכה28 סורת אל-קַצַץסורת סיפור המעשהחזון הסיפורפרשת הסיפור88במכה29 סורת אל-עַנְכַבוּתסורת העכבישחזון העכבישפרשת העכביש69במכה30 סורת א-רוּםסורת בני ביזנטיוןחזון הרומייםפרשת הרומים60במכה31 סורת לֻקְמאןסורת לוקמאןחזון לקמאןפרשת לקמאן34במכה32 סורת א-סַגְ'דהסורת ההשתחויהחזון ההשתחויהפרשת ההשתחויה30במכה33 סורת אל-אחְזאבסורת המחנותחזון הקושריםפרשת עובדי האלילים73במדינה34 סורת סבאסורת סבאחזון שבאפרשת שבא54במכה35 סורת פאטִרסורת היוצרחזון המלאכיםפרשת המלאכים45במכה36 סורת י.ס.סורת י.ס.חזון י"ספרשת י.ס.83במכה37 סורת א-צאפאתסורת הערוכיםחזון המתיצבים במערכהפרשת המתיצבות במערכה182במכה38 סורת צ.סורת צ.חזון הצ'פרשת צ.88במכה39 סורת א-זֻמַרסורת החבורותחזון הצבאותפרשת המחנות75במכה40 סורת ע'אפִרסורת הסולחחזון המאמיןפרשת המאמין85במכה41 סורת פֻצִלַתסורת המוצגים אחד אחדחזון המבואריםפרשת בוארו מפורש54במכה42 סורת א-שוראסורת המועצהחזון המועצהפרשת המועצות53במכה43 סורת א-זֻחִ'רֻףסורת עטורי הזהבחזון פאר הזהבפרשת פאר הזהב89במכה44 סורת א-דח'אןסורת העשןחזון הקיטורפרשת העשן59במכה45 סורת אל-ג'את'יהסורת כורעת הברךחזון הכריעהפרשת הכריעה37במכה46 סורת אל-אחקאףסורת גבעות החולחזון האחקאףפרשת אלאחקאף35במכה47 סורת מוחמדסורת מוחמדחזון מחמד אלהים יגן בעדו וישם לו שלוםפרשת מוחמד38במדינה48 סורת אל-פַתְחסורת ההכרעהחזון התשועהפרשת הכיבוש29במדינה49 סורת אל-חֻגַ'ראתסורת החדריםחזון חדרי חדריםפרשת חדרי החדרים18במדינה50 סורת ק.סורת ק.חזון הק'פרשת ק.45במכה51 סורת א-ד'אריאתסורת הזורותחזון המפיצותפרשת המזרוח60במכה52 סורת א-טוּרסורת ההרחזון ההרפרשת ההר49במכה53 סורת א-נַגְ'םסורת הכוכבחזון הכוכבפרשת הכוכב62במכה54 סורת אל-קַמַרסורת הירחחזון הירחפרשת הירח55במכה55 סורת א-רחמןסורת הרחמןחזון הרחמןפרשת הרחמן78במכה56 סורת אל-ואקִעהסורת המאורעחזון הממהר לבואפרשת החלה96במכה57 סורת אל-חדידסורת הברזלחזון הברזלפרשת הברזל29במדינה58 סורת אל-מֻגַ'אדִלַהסורת המתנצחתחזון המריבהפרשת העצומות22במדינה59 סורת אל-חַשְרסורת ההגליהחזון הגולהפרשת האספה24במדינה60 סורת אל-מֻמְתַחִנַהסורת העומדות למבחןחזון הנבחנתפרשת הנבחנת13במדינה61 סורת א-צַףסורת שורות שורותחזון המערכהפרשת המערכה14במדינה62 סורת אל-גֻ'מועהסורת יום השישיחזון הקהלפרשת הקהל11במדינה63 סורת אל-מונאפיקוןסורת המתחסדיםחזון החנפיםפרשת הסעפים11במדינה64 סורת א-תַע'אבֻןסורת הנופלים בפחחזון המרמהפרשת העקבה18במדינה65 סורת א-טלאקסורת הגיטיןחזון שילוח הנשיםפרשת השילוחים12במדינה66 סורת א-תחריםסורת האיסורחזון האיסורפרשת האיסר12במדינה67 סורת אל-מולקסורת המלכותחזון המלוכהפרשת המלוכה30במכה68 סורת אל-קַלַםסורת הקולמוסחזון קנה הכתיבהפרשת העט52במכה69 סורת אל-חאקהסורת שעת האמתחזון הנאמןפרשת הודאית52במכה70 סורת אל-מַעארִג'סורת הרקיעיםחזון המעלותפרשת המעלות44במכה71 סורת נוּחסורת נֹחחזון נחפרשת נח28במכה72 סורת אל-גִ'ןסורת השדיםחזון השדיםפרשת הג'ין28במכה73 סורת אל-מֻזַמִלסורת המתעטףחזון המתעטףפרשת המתעטף20במכה74 סורת אל-מֻדַתִ'רסורת המתכסהחזון המתכסהפרשת המתכסה56במכה75 סורת אל-קיאמהסורת תחיית המתיםחזון התקומהפרשת התקומה40במכה76 סורת אל-אִנְסאןסורת האדםחזון האדםפרשת האדם31במכה77 סורת אל-מֻרִסַלאתסורת המשולחותחזון השלוחיםפרשת השלוחות50במכה78 סורת א-נבאסורת החדשהחזון הבשורהפרשת הדבר40במכה79 סורת א-נאזִעאתסורת המושכיםחזון הלוקחים בחזקהפרשת העוקרות46במכה80 סורת עַבַסַסורת זה שהזעיף פניוחזון עקם את מצחופרשת קמט מצחו42במכה81 סורת א-תַכְוירסורת האפלהחזון הגלילהפרשת הקיפול29במכה82 סורת אל-אִנְפִטארסורת ההבקעותחזון הבקיעהפרשת הבקע19במכה83 סורת אל-מֻטפִפיןסורת המחסרים במשקלחזון השוקלים במאזני מרמהפרשת מחזירי המידה והמשקל36במכה84 סורת אל-אִנְשִקאקסורת הנחציםחזון הקריעהפרשת הפרץ25במכה85 סורת אל-בֻרוג'סורת כוכבי המזלותחזון המגדליםפרשת המזלות22במכה86 סורת א-טארִקסורת המופיע בלילהחזון כוכב הלילפרשת הכוכב המופיע בלילה17במכה87 סורת אל-אעלאסורת העליוןחזון העליוןפרשת העליון19במכה88 סורת אל-ע'אשיהסורת הכובשתחזון המכסהפרשת האופפת26במכה89 סורת אל-פַגְ'רסורת השחרחזון השחרפרשת השחר30במכה90 סורת אל-בַלַדסורת חבל הארץחזון המדינהפרשת המדינה20במכה91 סורת א-שַמְשׁסורת השמשחזון השמשפרשת השמש15במכה92 סורת א-לילסורת הלילהחזון הלילהפרשת הלילה21במכה93 סורת אל-צֻ'חאסורת אור היוםחזון הצהריםפרשת עצם-היום11במכה94 סורת אל-אֶנְשִרַאחסורת הרווחהחזון הלא פתחנופרשת האם לא הרחבנו8במכה95 סורת א-תיןסורת התאניםחזון התאנהפרשת התאנה8במכה96 סורת אל-עַלַקסורת טיפת הדםחזון הדם הקפואפרשת הדם הנקפא19במכה97 סורת אל-קַדְרסורת ליל אלקדרחזון אלקדרפרשת ליל אלקדר5במכה98 סורת אל-בַינהסורת הרְאָיָהחזון המופתפרשת ההוכחה8במדינה99 סורת א-זַלזַלַהסורת רעש האדמהחזון הרעשפרשת הרעש8במכה100 סורת אל-אעדיאתסורת השועטיםחזון הסוסים הקליםפרשת הסוסים הקלים11במכה101 סורת אל-קארִעהסורת ההולמתחזון הדופקפרשת הדופקת11במכה102 סורת א-תַכאתֻ'רסורת רדיפת הבצעחזון תאות ההוןפרשת התאווה להרבות8במכה103 סורת אל-עַצְרסורת בין השמשותחזון אחר הצהריםפרשת בין-הערביים3במכה104 סורת אל-הֻמְזַהסורת המלעיזחזון הולך רכילפרשת מוציא דיבה9במכה105 סורת אל-פילסורת הפּילחזון השנהבפרשת השנהב5במכה106 סורת קֻרַיְשסורת קֻרַיְשחזון הקוריישיםפרשת קורייש4במכה107 סורת אל-מַאעוּןסורת הסעדחזון המשגבפרשת המחסור7במכה108 סורת אל-כַוּתְ'רסורת השפעחזון הכושרפרשת השפע3במכה109 סורת אל-כאפִרוּןסורת הכופריםחזון הבוגדיםפרשת הכופרים6במכה110 סורת א-נַצְרסורת הניצחוןחזון הישועהפרשת התשועה3במדינה111 סורת אל-מַסַדסורת הסיביםחזון תספינהפרשת תוכרחנה5במכה112 סורת אל-אִחְ'לאץסורת טוהר האמונהחזון הייחודפרשת הייחוד4במכה113 סורת אל-פַלַקסורת השחר הבוקעחזון השחרפרשת בקיעת השחר5במכה114 סורת א-נאססורת בני האנושחזון בני האדםפרשת בני-האדם6במכה
ראו גם
פרשה
לקריאה נוספת
הקֻראן - ספר הספרים של האסלאם, תרגם מערבית ד"ר אהרון בן שמש, הוצאת ספרים קרני, תל אביב, 1978.
הקוראן - תרגם מערבית פרופ' אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת ת"א, 2005.
קישורים חיצוניים
The Noble Qur'an תרגום הקוראן לאנגלית
קובצי mp3 להורדה של כל הסורות
הערות שוליים
*
קטגוריה:הקוראן | 2024-10-01T01:20:58 |
איזופוס | ממוזער|160px|איזופוס, בציור מאת דייגו ולסקס (מוזיאון הפראדו, מדריד)
אַיְזוֹפּוֹס או אַיְסוֹפּוֹס (מיוונית: Αἴσωπος; 620 לפנה"ס – 562 לפנה"ס) היה ממשיל מְשלים יווני.
הוא מוכר גם בגלל משלי איזופוס, אוסף של משלים המיוחס לו.
חייו
מקום היוולדו לא ידוע בוודאות; גרסאות שונות מציעות את פריגיה, אתונה, סרדיס, תראקיה או מקומות אחרים. בין היתר תואר כמוקיון בעל חטוטרת, מכוער, כבד פה, אך בעל שכל חריף וכישרון הלצה ושנינה.
כוהני דלפי הרגו את איזופוס משום שעלב בדבריו את האורקל שלהם, ששכן במשכן האלים והיה משיב לשאלות של האזרחים הפשוטים. איזופוס אמר שהאורקל מסייע לכוהנים להרוויח ממצוקותיהם של המאמינים הפשוטים. בתגובה הסתירו כוהני דלפי קערת זהב קדושה בין חפציו של איזופוס, האשימו אותו בגנבה, וכעונש זרקו אותו מראש צוק אל המים.
איזופוס הוזכר לראשונה בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס מן המאה ה-5 לפנה"ס, אך הרודוטוס אינו מציין את תכונותיו הגופניות (כיעור, חטוטרת וכדומה), ואלו התווספו לדמותו בתקופה מאוחרת בהרבה. הרודוטוס גם אינו מסביר את הסיבות להריגתו, וגם הסבר זה הופיע מאוחר יותר, אצל היסטוריונים רומאים.
משלי איזופוס
במשך דורות רבים נלמדו משלי איזופוס, אוסף משלים המיוחס לו. המשלים משתמשים בדמויות של אדם וחיה בצורה אלגורית. כמו האפוסים של הומרוס, גם משלי איזופוס עברו במשך שנים רבות מפה לאוזן, עד שבערך בשנת 300 לפנה"ס הם תועדו בכתב. בתקופה ההלניסטית נלמדו משליו בבתי הספר, ופילוסופים השתמשו בהם להבהרת טיעוניהם. אף חז"ל עשו בהם שימוש (למשל רבי יהושע בן חנניה במשל האריה והחסידה). משליו הם מקור למטבעות לשון רבים, כגון "ענבים חמוצים" (ראו השועל והענבים). משלי איזופוס תורגמו לשפות רבות.
מחברים רבים הלכו בעקבותיו של איזופוס, ובהם המשורר וממשיל המשלים הנודע ז'אן דה לה פונטן (1621–1695).
ממשלי איזופוס הידועים:
"הצב והארנב"
"הצרצר והנמלה"
"השועל והאריה"
"השועל והכרם"
"השועל והעורב"
"הילד שצעק זאב"
"עכבר העיר ועכבר הכפר"
"התרנגולת שהטילה ביצי זהב"
"השועל והחסידה"
"האריה והעכבר"
"האריה והחסידה"
"השועל והענבים"
"העורב והכד"
קישורים חיצוניים
ג'וזף ג'קובס, משלי איזופוס, 1996 -
משלי איזופוס, באתר Out of Print Library
משלי איזופוס מאוירים
Aesopica: משלי איזופוס באנגלית, בלטינית וביוונית
משלי איזופוס בגרסת אודיו, באתר LibriVox
משלי איזופוס, בפרויקט גוטנברג
Laura Gibbs, Aesop Illustrations: Telling the Story in Images
Laura Gibbs, Life of Aesop: The Wise Fool and the Philosopher
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:ממשילי משלים
קטגוריה:סופרים יוונים
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בארצות אירופה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-7 לפנה"ס | 2024-08-09T06:48:31 |
דייב ברובק | שמאל|ממוזער|250px|דייב ברובק ב-1954
שמאל|ממוזער|250px|דייב ברובק ב-2009
דייוויד וורן "דייב" ברובק (באנגלית: David Warren "Dave" Brubeck; 6 בדצמבר 1920 – 5 בדצמבר 2012) היה פסנתרן ג'אז אמריקאי שהלחין שורה של סטנדרטי-ג'אז, בהם "In Your Own Sweet Way" ,"The Duke".
סגנונו של ברובק הושפע הן מהנגינה הקלאסית שניגנה אמו, והן מיכולות האלתור שלו. ברבים מקטעי הנגינה שלו נעשה שימוש במקצבים בלתי שגרתיים.
ביוגרפיה
אמו של ברובק למדה נגינה בפסנתר באנגליה והתעתדה להיות פסנתרנית קונצרטים. היא לימדה נגינת פסנתר בביתה כהשלמת הכנסה. ברובק לא התעניין בלמידה על פי שיטה כלשהי, אלא העדיף ליצור את מנגינותיו בעצמו, וכך נמנע מלימוד קריאת תווים. כשאחד ממוריו במכללה גילה שברובק אינו יודע לקרוא תווים, הוא כמעט סולק מלימודיו. כמה ממוריו יצאו חוצץ נגד החלטה זו בזכות יכולות ההרמוניה והקונטרפונקט של ברובק, אך בית הספר חשש מיצירת שערורייה. לבסוף, הסכימה הנהלת המכללה לתת לברובק לסיים את לימודיו, אך ורק בתנאי שיתחייב שלא ילמד נגינה בפסנתר לעולם.
לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה ב-1942, התגייס ברובק לצבא ושירת בארמייה השלישית של ג'ורג' פטון. הוא שוחרר מהשתתפות בקרב על הבליטה (1945-1944) לאחר שהתנדב לנגן על פסנתר בהופעות לפני החיילים. הצלחתו הייתה כה גדולה עד שנתבקש להקים הרכב מוזיקלי. הוא גיבש במהירות הרכב מוזיקלי ונעשה מקובל וייחודי בעת ובעונה אחת. הוא חזר למכללה אחרי ששירת כמעט 4 שנים בצבא, והפעם למד אצל דריוס מיו, שעודד אותו ללמוד פוגה ותזמור אך לא נגינה קלאסית בפסנתר. (עם זאת, רוב מבקרי המוזיקה רואים בברובק פסנתרן קלאסי המנגן ג'אז).
לאחר שסיים את לימודיו תחת מיו, הקים ברובק הרכב מוזיקלי של שמינייה שכללה את קל צ'יידר ופול דזמונד. השמינייה הייתה ניסיונית במיוחד, הקליטה מספר קטעים, והשיגה מספר קטן של הופעות. מעט מאוכזב מכישלונה של השמינייה, ברובק הקים שלישייה עם שניים מחברי השמינייה, ללא דזמונד, שהופיע לבדו, ובילה מספר שנים בנגינה של סטנדרטי ג'אז בלבד. לאחר מספר שנים הקים ברובק את רביעית דייב ברובק, שהייתה מורכבת מג'ו דודג' בתופים, בוב בטס בבס, פול דזמונד בסקסופון, ודייב ברובק בפסנתר.
באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 הוחלפו בטס ודודג' ביוג'ין רייט וג'ו מורלו. בגלל מוצאו של יוג'ין רייט כאפריקאי-אמריקאי, ביטל ברובק הופעות רבות כיוון שבעלי המועדון ששכרו אותו רצו שיביא בסיסט אחר. הוא ביטל גם הופעה בטלוויזיה כשגילה שההפקה התכוונה שלא לכוון את המצלמה אל רייט. ב-1959 הוציאה הרביעייה את התקליט "Time Out". כיוון שהאלבום הכיל רק מנגינות מקוריות, וכמעט אף אחת מהן לא במקצב מקובל, היה לחברת התקליטים ספק בקשר להוצאתו לשוק. אף על פי כן, לאחר שחרורו, התקליט הגיע במהירות לדרגת תקליט פלטינה.
עמיתו, של ברובק, סקסופוניסט האלט פול דזמונד, הלחין את מה שנחשב לקטע המפורסם ביותר של הרביעייה, "Take Five" (שמשקלו חמישה רבעים), שנהפך לקלאסיקת ג'אז. היצירה נכללה באלבום "Time Out" שיצא ב-1959. היצירה ידועה במקצב הלא רגיל שלה, ובסולו הסקסופון הידוע בה. היא נהפכה לאחת מיצירות הג'אז הראשונות שכבשה את לב המיינסטרים - והגיעה עד למקום החמישי בדירוג הסינגלים של "בילבורד". ברובק התנסה במקצבים שונים רב שנות יצירתו. בין השאר הקליט את "Pick Up Sticks" במשקל שישה רבעים, "Unsquare Dance" בשבעה רבעים, ואת "Blue Rondo A La Turk" בתשע שמיניות. ניסיונות אלו החלו בניסיון להלחין מנגינות למקצבים משונים שהפיקו מכונות שונות בסביבת חוות הבקר של הוריו בעיירה קטנה במערב ארצות הברית. "Blue Rondo A La Turk" הוא משחק על "Rondo alla Turca" של מוצארט, ומשקל התשע שמיניות של המוזיקה המסורתית של טורקיה, המדינה בה הופיעה הלהקה כשנכתב הקטע.
הרביעייה התפרקה ב-1967. ברובק המשיך לנגן עם דזמונד ואז החל להקליט עם ג'רי מאליגן. דזמונד נפטר ב-1977 והוריש את כל רכושו, כולל תמלוגים נכבדים על "Take Five" לצלב האדום האמריקאי. מאליגן וברובק ניגנו יחד במשך שש שנים, שלאחריהם הקים ברובק להקה אחרת עם ג'רי ברגונזי בסקסופון, ושלושה מבניו: דן, דריוס, וכריס, בתופים, בס וקלידים. ברובק המשיך לכתוב יצירות חדשות, ביניהן תזמורים ויצירות לבלט, והופיע בכ-80 ערים מדי שנה, בדרך כלל 20 מהן באירופה באביב. בשנים האחרונות הרביעייה שלו כללה את סקסופוניסט האלט בובי מיליטלו, הבסיסט אלק דנקוורת' (שהחליף את ג'ק סיקס), והמתופף רנדי ג'ונס.
דייב ברובק נפטר ב-5 בדצמבר 2012 כתוצאה מהתקף לב, יום לפני יום הולדתו ה-92.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נגני ג'אז: פסנתרנים
קטגוריה:פסנתרנים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:מלחיני ג'אז
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:אמני A&M רקורדס
קטגוריה:בוגרי מכללת מילס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הפסיפיק
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1920
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2012
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות
קטגוריה:אמני דקה רקורדס | 2024-07-16T20:13:44 |
אמיל יאנינגס | 250px|ממוזער|שמאל|יאנינגס (שני מימין) עם שר התעמולה הנאצי גבלס (שלישי מימין), 1938
אמיל יאנינגס (בגרמנית: Emil Jannings; ) היה שחקן קולנוע גרמני, האדם הראשון שזכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. יאנינגס התפרסם בזכות הופעתו בסרטים אילמים הוליוודיים רבים, והיה שחקן מפורסם גם בימי המשטר הנאצי. הופעתו בסרטי תעמולה נאציים הביאה להחרמתו ולקץ הקריירה שלו לאחר מלחמת העולם השנייה.
תולדות חייו
יאנינגס נולד בשווייץ לאם שהייתה גרמניה אתנית ילידת רוסיה ואב אמריקאי. בנעוריו עברה משפחתו לגרמניה והוא הופיע כשחקן תיאטרון בלייפציג ובברמן ולאחר מלחמת העולם הראשונה בלהקת התיאטרון של מקס ריינהרדט בברלין.
בשנות העשרים הפך לשחקן ראינוע בחברת הפקת הסרטים הגרמנית UFA. הוא שיחק את אותלו, את טרטיף, את לואי ה-15 בסרט "דו-בארי" של ארנסט לוביטש ואת מפיסטופלס בגרסת פרידריך וילהלם מורנאו ל"פאוסט". בשנת 1926 עבר להוליווד לפי הזמנת אולפני סרטי פרמאונט, שם השתכר 400,000 דולר לשנה וביתו הפך למרכז חברתי למהגרים מעריצים מגרמניה. ב-1929 זכה בשני פרסי אוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידיו בסרטים "דרך כל בשר" ו"הפקודה האחרונה".
עם כניסת הסרטים המדברים לא יכול היה יאנינגס להמשיך ולהופיע בארצות הברית מכיוון שלא ידע כמעט אנגלית ודיבורו לא היה מובן. הוא שב לגרמניה ואף שכנע את במאי "המלאך הכחול", יוזף פון שטרנברג, לשוב אף הוא לגרמניה מארצות הברית על מנת לביים סרט מדבר שבו יככב יאנינגס בתפקיד הראשי, למרות יחסים אישיים קשים וסבוכים בין שניהם, שכללו כמעט התעללות של פון שטרנברג ביאנינגס. יאנינגס השלים את הסרט אך לא שב עוד לעבוד עם יוזף פון שטרנברג.
עם עליית הנאצים לשלטון היה יאנינגס, שנהנה מהחנופה שהרעיף עליו יוזף גבלס לשחקן מוביל ב-UFA, שהפכה להיות מחלקה במשרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם שהפיקה סרטי תעמולה נאציים. עם כניסת בעלות הברית לברלין ב-1945 הציג יאנינגס בפני הוועדה לדה-נאציפיקציה את פסלון האוסקר שלו כניסיון להוכיח את עברו האמריקאי.
הוא הוחרם ופרש לזלצבורג, שם מת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קצרמר גרמנים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה גרמנים
קטגוריה:זוכי אוסקר: השחקן הטוב
קטגוריה:פעילי התעמולה הנאצית
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: תרבות: אישים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:זוכי גביע וולפי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1884
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1950 | 2024-02-06T00:52:18 |
אדמירל | ממוזער | שמאל
אדמירל היא דרגת קצונה בכירה בציים בעולם. דרגת אדמירל מקבילה לדרגת גנרל בצבאות יבשה; הדרגה מעליה היא אדמירל צי, ומתחתיה תת אדמירל. היא נחשבת (בצבאות הרלוונטיים) כדרגת ארבעה כוכבים.
מקור המילה
מקור המילה בשיבוש של הצירוף הערבי אמיר-אל-בחר - "נסיך הים", בערבית: أمير البحر (תעתיק לטיני: Amir al baHr). במסעות הצלב במאה ה-12, ואולי עוד לפני כן, למדו הצלבנים את המילה, ובלטינית של ימי הביניים התקבלה המילה אדמירלוס (admirallus).
האדמירל הראשון היה ככל הנראה גיאורגוס מאנטיוכיה, אמיר האמירים הראשון, שהיה הווזיר הראשי של המלך הנורמני רוג'רו השני, מלך סיציליה. בין שאר תפקידיו היה גיאורגוס שר הימיה ולכן קיבל את הכינוי אמיר אל בחר.
בסיציליה, ומאוחר יותר בג'נובה, למדו הנוצרים את המילה מיריביהם הקטלוניים, כאשר שתי המילים הראשונות - אמיר אל - הפכו למילה אחת, אמירל (amiral). הצרפתים והספרדים הכתירו את המפקדים הימיים בציים שלהם באותו מונח, ואילו בפורטוגל השתנתה המילה לאלמירנטה (almirante). מכיוון שהמילה הייתה בשימוש עמים דוברי לטינית או שפות שמוצאן מלטינית, נוספה למילה האות D; התואר עבר כמה שינויים, החלפת סיומת וכתיב, עד שהגיע למילה האנגלית admyrall, במאה ה-14, ולכתיב - המקובל עד היום - admiral, במאה ה-16.
גרסה שונה במעט של השתלשלות השם אומרת כי מי שהיה אחראי על מיסוי הסחר הימי נקרא בסיציליה (שם דיברו בליל שפות) אמיר אל מאר (אמיר הים) ושם זה השתבש לאדמירל.
התפקיד
דרגת אדמירל ציינה את מפקד הצי. עם התפתחות הטקטיקה הימית נוצר הצורך במינוי מפקד המשנה. בשל כך מונה לאדמירל סגן, שנקרא בצי הבריטי Vice Admiral, סגן אדמירל; המפקד שמונה ליחידת הצי שהפליגה בעורף, והייתה, לפיכך, משנית, נקרא Rear Admiral - "אדמירל משנה" (מילולית: אדמירל אחורי). דרגות אלה נשתמרו עד היום בצי הבריטי.
אף על פי שדרגת אדמירל נחשבה בדרך כלל כדרגה הבכירה ביותר, הרי שהיו ציים שהנהיגו דרגות בכירות לאדמירל, או דירוג בתוך הדרגה עצמה. בממלכת ספרד הייתה הדרגה הבכירה ביותר בצי דרגת קפיטן גנרל (Capitán General); אחריה הייתה דרגת אדמירל גנרל (Almirante General), ורק אחריה דרגת אדמירל. בדומה, בקריגסמרינה, הצי הגרמני במלחמת העולם השנייה, הייתה הדרגה הבכירה ביותר בצי דרגת גרוס-אדמירל, אחריה דרגת גנרל-אדמירל, שהייתה מקבילה לדרגת אדמירל בצי הבריטי (ארבעה כוכבים), ואחריה דרגת אדמירל, מקבילה לדרגת תת-אדמירל בצי הבריטי.
בצי האמריקני התקיימה דרגת אדמירל הצי (Admiral of the Navy) שבה החזיק רק ג'ורג' דיואי החל מ-1899, כהערכה על ניצחונו המוחץ בקרב מפרץ מנילה ב-1898; עם מותו של דיואי ב-1917 הדרגה לא הוענקה יותר ובעצם התפוגגה. בהחלטת הקונגרס על כינון דרגת אדמירל צי (Fleet Admiral) נקבע כי היא זוטרה לדרגת אדמירל הצי (Admiral of the Navy). ארבעה הועלו לדרגת אדמירל צי בסוף מלחמת העולם השנייה: ויליאם ליהי, ארנסט קינג, צ'סטר נימיץ ו-ויליאם הולסי.
דירוג בתוך דרגת אדמירל
בצי הבריטי התפתחה שיטת דירוג בין האדמירלים, שהגיעה לשיאה בזמן המלחמות הנפוליאוניות. כל אדמירל הניף דגל בצבע מסוים על אוניית הדגל שלו; צבע הדגל קבע את בכירותו. מפקד הצי נקרא "אדמירל השייטת האדומה" (Admiral of the Red); האדמירל הבא אחריו נקרא "אדמירל השייטת הלבנה" (Admiral of the White); והשלישי בסדר הוותק והבכירות נקרא "אדמירל השייטת הכחולה" (Admiral of the Blue). סדר זה המשיך בדרגות הבאות: תת-אדמירל של השייטת האדומה, תת-אדמירל של השייטת הלבנה, תת-אדמירל של השייטת הכחולה, אדמירל משנה של השייטת האדומה, אדמירל משנה של השייטת הלבנה, ואדמירל משנה של השייטת הכחולה. הייתה גם דרגה לאדמירלים שראשות הצי לא רצתה להעסיקם, והם נקראו אדמירל של השייטת הצהובה. סדר זה בוטל ב-1864, אך דרגות האדמירלים (אדמירל, תת-אדמירל ואדמירל משנה) נותרו עד היום.
טבלה משווה של דרגות אדמירל בציי העולם
הצי המלכותי הבריטי צי ארצות הברית קריגסמרינה חיל הים הישראלי אין Admiral of the Navy אדמירל הצי אין אין אין Admiral of the Fleet אדמירל הצי Fleet Admiral אדמירל צי Großadmiral גרוס-אדמירל Адмирал флота אדמירל פלוטא אין Admiral אדמירל Admiral אדמירל General Admiral גנרל-אדמירל адмира́л אדמירל אין Vice Admiralתת אדמירל Vice Admiral תת-אדמירל Admiral אדמירל ви́це-адмира́л ויצה-אדמירל אין Rear Admiral אדמירל משנה "Rear Admiral "upper half אדמירל-משנה (בכיר) Vizeadmiral ויצה-אדמירל ко́нтр-адмира́л קונטר-אדמירל אלוף Commodore קומודור (Rear Admiral (lower half אדמירל-משנה זוטר Konteradmiral קונטר-אדמירל תת-אלוף
ראו גם
אדמירל (הצי המלכותי הבריטי)
אדמירל (גרמניה)
קומודור (דרגה)
דרגות צה"ל
דרגות הכוחות המזוינים של ארצות הברית
קישורים חיצוניים
דרגות חיל הים הישראלי בהשוואה לצי הבריטי והצי האמריקני.
הערות שוליים
*
קטגוריה:דרגות צבאיות
קטגוריה:מילים וביטויים בערבית | 2024-09-26T17:49:30 |
יום א-נכבה | הפניה יום הנכבה | 2024-03-19T23:37:51 |
בית המשפט הגבוה לצדק | בית המשפט הגבוה לצדק (בראשי תיבות: בג"ץ) הוא אחד התפקידים שממלא בית המשפט העליון במדינת ישראל. במסגרת זו בית המשפט דן בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים או אישים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. בסמכותו של בג"ץ לדון בכל עניין שהוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק, ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר. כללי הדיון בבג"ץ מוסדרים על פי , ועוצבו בפסיקות בג"ץ לאורך השנים. מעמדו של בג"ץ, סמכויותיו ודרכי פעולתו הם בין מאפייניו הייחודיים של המשפט בישראל.
ממוזער|השופטים יצחק עמית גילה כנפי שטייניץ ועופר גרוסקופף בדיון בג"ץ בעתירה לשחרור גופת וליד דקה, אוגוסט 2024
היסטוריה
לפני הקמת בית המשפט העליון מילא בית המשפט המחוזי בתל אביב את תפקיד בית הדין הגבוה לצדק. התכנסות ראשונה של בית המשפט הגבוה לצדק הייתה ב-8 ביולי 1948 בדרישת הביאס קורפוס לגבי עצורי האלטלנה. בית הדין, בהרכב של נתן ברדקי, שניאור זלמן חשין ושלום קסאן הוציא צו על תנאי נגד המדינה. צו על תנאי נוסף של בג"ץ התל אביבי ניתן נגד המדינה על סירוב לתת לאישה לצאת מהמדינה. לאחר הקמת בית המשפט העליון עברו אליו סמכויות בית הדין הגבוה לצדק.
ברבות השנים עלה העומס על בית המשפט העליון. בשנת 1980 הציעה ועדת לנדוי מתווה להקלת העומס, אולם הצעותיה לא יושמו. בשנות ה-90 החל בג"ץ להעביר נושאים לבית המשפט המחוזי בדרך של פסיקה. בראשית שנות ה-90, בבג"ץ פסטרנק, הועברו ענייני מכרזים לבתי המשפט האזרחיים. לאחר מכן הועבר הדיון בחברות ברשות מקומית לבתי משפט אזרחיים ברע"א 1287/92. בבג"ץ 1921/94 הועברו ענייני התכנון והבנייה לבתי המשפט האזרחיים. בעקבות זאת, אישרה הכנסת בשנת 1997 חוק להקמת בתי משפט מנהליים העוסקים בענייני תכנון ובנייה. בשנת 2000 אושר חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, שהעביר עניינים נוספים לבתי משפט לעניינים מנהליים.
ביולי 2018 השלימה שרת המשפטים איילת שקד, עם שר הביטחון אביגדור ליברמן והח"כים ניסן סלומינסקי ובצלאל סמוטריץ', מהלך שיזמה והמעביר סמכויות שיפוט ביהודה ושומרון מבג"ץ לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, כערכאה ראשונה.
ב-16 באפריל 2020 שודר לראשונה בשידור חי דיון משפטי בבג"ץ, על פי עקרון פומביות הדיון.
סמכותו של בג"ץ
סמכויותיו של בג"ץ מוגדרות בחוק יסוד: השפיטה, ב:
ביולי 2023 אישרה הכנסת תיקון לחוק יסוד: השפיטה שבו נקבע שבית משפט לא ידון בעניין סבירות החלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר. כנגד התיקון הוגשה עתירה לבג"ץ שנידונה בהרכב מלא של כל שופטי בית המשפט העליון, ובינואר 2024 התיקון בוטל.
בית המשפט העליון מהווה ערכאת ערעור על החלטות של בתי משפט נמוכים ממנו בהיררכיה של מערכת המשפט, אך אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות של בתי דין שמחוץ להיררכיה זו, כגון בית הדין הרבני ועל חלק מההחלטות של בית הדין לעבודה. עם זאת, ניתן לעתור לבג"ץ נגד החלטות של בתי דין אלה, כאשר נפל בהן פגם מהותי, ההופך אותן לבלתי סבירות ביותר. אך במקרים המעטים יחסית שבהם דן בג"ץ לגופן של עתירות כאלה, קורה לעיתים שהוא הופך על פיה את החלטת בית הדין.
בין נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מנחם גולדברג, לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, התקיימה מחלוקת משפטית בשאלת היחסים בין בית הדין לעבודה לבג"ץ. גולדברג, כקודמו בר-ניב, ראה את בית הדין הארצי לעבודה כערכאה עליונה בנושאים הנדונים בו. ברק, לעומתו, התיר עתירות לבג"ץ נגד פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה.
בתי המשפט לעניינים מינהליים הוקמו בישראל מכוח חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, במטרה להסמיך את בית המשפט המחוזי (בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים) לדון בעניינים מנהליים אשר נדונו בעבר בבג"ץ. לפני כן, החל בג"ץ להעביר נושאים לבית המשפט המחוזי בדרך של פסיקה.
בהתייחס להחלטות בתי דין רבניים מנה בג"ץ את המקרים הבאים שבהם יראה מקום להתערב:
ההכרעה ניתנה בחריגה מסמכות
ההכרעה פוגעת בכללי הצדק הטבעי
ישנה בהכרעה סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי
מצב בו נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר.
הפולמוס סביב גבולות סמכותו של בית המשפט
ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת מקובלת למדי, ונחשבת לכלי חיוני בשמירה על זכויות האדם וכגורם מאזן לכוחה של הרשות המבצעת. ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המחוקקת מקובלת במרבית המדינות הדמוקרטיות (לרבות ישראל), אך מתבצעת בתדירות נמוכה יותר מביקורת שיפוטית על החלטות הממשלה.
שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט קבע ב-1970 כי "האזרח הבא לקבול על החלטה או פעולה של רשות ציבורית אינו חייב עוד להראות, לעניין זה, כי אותה החלטה או פעולה פוגעת בזכות שלו". למרות זאת, במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 נקטו בתי המשפט מדיניות זהירה ומצמצמת כשנתבקשו להתערב בהחלטות גופי שלטון. ב-1970 עתרו חיילי מילואים נגד שר הביטחון בשל הפטור שהוענק לאברכים משירות בצה"ל. העתירה נדחתה בנימוק ש"לא הצליחו העותרים לבסס זכות עמידה, אשר מצדיקה דיון בבית-משפט זה בנושא שעל-פניו נראה כבלתי-שפיט".
החל משנות ה-80 של המאה ה-20 אימץ בג"ץ מדיניות של ביטול החלטות מנהליות גם כשהתקבלו לפי סמכות שבחוק, במקרים שבהם סבר שההחלטות לוקות בחוסר סבירות קיצוני. בנוסף הרחיב בג"ץ את זכות העמידה ופתח את דלתותיו בפני עותרים ציבוריים כדוגמת האגודה לזכויות האזרח והתנועה למען איכות השלטון בישראל, בניגוד לתפיסה הקודמת לפיה רק מי שנפגע אישית רשאי להגיש עתירה לבג"ץ. "זכות העמידה" שימשה בעבר ככלי מרסן, והיא זכורה מן העתירה להעמיד לדין את לאה רבין, אשר נדחתה על הסף בטענה שמגיש העתירה לא נפגע אישית, ועל כן אין לו זכות עמידה.
אהרן ברק ואחרים קשרו את השינויים לשינויים דומים שהתרחשו בפסיקה במדינות מערביות אחרות. הנשיא מאיר שמגר הצביע על שינויים בפסיקה האנגלית, בהקשר לשינוי עמדתו בעניין זכות העמידה.
תחת הנהגתו של הנשיא אהרן ברק אימץ בג"ץ את הגישה המכונה אקטיביזם שיפוטי, שבעיני אישים מסוימים יצרה מצב שבו "בית המשפט העליון הרחיב במידה משמעותית את תחומי ההתערבות שלו". לכך מצטרפת המהפכה החוקתית, שגם אותה הוביל ברק, ולפיה פסקאות ההגבלה שבשני חוקי יסוד, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו בשנת 1992, מקנות לבתי המשפט סמכות להכריז על בטלותם של חוקים שעומדים בסתירה לחוקי היסוד. בנוסף, גם חוקים שקדמו לחוקי היסוד ואינם כפופים לפסקאות ההגבלה, פורשו לפי עקרון המידתיות: הסמכות המוקנית בהם לפגיעה בחירויות הפרט כפופה לכך שהפגיעה אכן צפויה להוביל להשגת המטרה, שלא יהיה ניתן להשיגה באמצעות פגיעה פחותה יותר, ושיש יחס ראוי בין חומרת הפגיעה לבין גודל התועלת. במקרים שבהם סברו שופטי בג"ץ כי החלטה של גורמי הממשל אינה ממלאת תנאים אלה הם פסלו אותה.
בעיני אישים מסוימים, לצד השינוי בגבולות מעורבותו, הרחבת זכות עמידה והנכונות לבחון סוגיות ולהעריך סבירות ומידתיות יצרו רושם כאילו בית המשפט הוא גורם מרכזי, אך בפועל, הנטייה המובהקת של בג״ץ היא להימנע מלהתערב בהכרעות השלטוניות. כך העותרים המשחרים לפתחו של בית המשפט, כמו גם חלק ממבקריו של בית המשפט, מניחים כי תחומי ההתערבות רחבים יותר מכפי שהם למעשה. עילת הסבירות עצמה וכלים משפטיים אחרים לעיתים משמשים ככלי מרסן.
יש שטענו כי התערבותו של בית המשפט העליון בשיקול דעתה של הרשות המבצעת והסמכות שנטל לעצמו לבטל חוקים של הכנסת מהווים פגיעה משמעותית בדמוקרטיה, משום שהכנסת והממשלה נבחרו בבחירות דמוקרטיות, בניגוד לשופטים. עוד טענו גורמים משפטיים ואחרים שהתערבות זו פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות ובשלטון החוק, המסמיכים את הכנסת והממשלה לפעול בתחומי סמכותם.
מנגד, המצדדים באקטיביזם השיפוטי טענו כי הוא מאזן את כוחו של השלטון ומעניק הגנה רחבה יותר לזכויות הפרט. עוד הם טענו כי תפקיד בית המשפט העליון, בין השאר, למתוח ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת.
גבולות סמכותו של בג"ץ מעסיקים לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את המשפטנים. ויכוח ציבורי התעורר סביב הסכמתו של בג"ץ לדון בעתירה נגד מינויו של דני חלוץ לרמטכ"ל. דוגמה לכך הם דבריה של פרופ' רות גביזון:
גם שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל הביע דעתו שבג"ץ דן בנושאים שאינו אמור להתערב בהם.
ביחס לחקיקה, בית המשפט העליון בישראל נוהג בריסון יחסי לפי משפטנים. נכון לשנת 2022, נפסלו בישראל 22 חוקים בתקופה של 27 שנה. המכון הישראלי לדמוקרטיה והשופט בדימוס אליהו מצא פרסמו השוואה של מספר הפסילות הממוצע לשנה ביחס למדינות אחרות, כדי להמחיש את הטענה כי בהשוואה לנהוג בעולם, נוהג בג"ץ בישראל בריסון רב בהתערבות בחקיקת הכנסת. ד"ר בל יוסף, חוקרת משפט ציבורי, מוסיפה וטוענת כי יש לכנסת יכולת להגיב לפסיקת בית המשפט העליון והיא משתמשת בה בפועל. מחקרה הראה כי מקרב כל החוקים שבית המשפט ביטל עד סוף שנת 2016 – 73% הובילו לתגובה פוליטית של המחוקק.
היו שטענו בג"ץ הוא גוף שמרני מדי, הנוטה כמעט באופן אוטומטי לאמץ את עמדות הממשלה, וזאת בעיקר בסוגיות הקשורות לביטחון המדינה ולאופייה היהודי של המדינה. כך גם ביחס להתערבות של בית המשפט העליון בהגנה על זכויות חברתיות.
עוד היו שטענו כלפי בג"ץ שבעקבות "המהפכה החוקתית" והאקטיביזם השיפוטי שהנהיג אהרן ברק, נטו שופטי בג"ץ לפסוק לפי ערכיהם ותפישותיהם ולא לפי החוק שחוקקה הכנסת. היו שטענו כי בג"ץ פועל כ"דיקטטורה שיפוטית".
אופן פעולתו של בג"ץ
עתירה עשויה להיות מוגשת כנגד מעשה או מחדל של רשות מרשויות המדינה (הממשלה, משרדי הממשלה, פקידי ציבור, הכנסת וכדומה), שלדעת העותר עומדים בסתירה לעקרונות הצדק או לחוקי המדינה. רק מיעוטן של העתירות לבג"ץ מתקבלות. מספרן הרב של העתירות מטיל עומס על שופטי בית המשפט העליון.
אף על פי שבג"ץ הוא הערכאה הראשונה לדיון בעתירות בחלק מהמקרים, הוא ממעט לעסוק בבירורים עובדתיים, ובמחלוקות לגבי העובדות הוא נוטה לקבל את עמדת המשיבים, בהתאם לחזקת התקינות המנהלית. בעבר בג"ץ שמע עדים. אולם כיום בירורים עובדתיים נעשים כמעט אך ורק על ידי הגשת תצהיר.
תנאי סף לקבלת סעד
בפסיקות בית המשפט העליון פותחו במהלך השנים מספר תנאי סף שבהם על העותר לעמוד על מנת שבית המשפט יעניק לו סעד. עם זאת, מאז שנות ה-80 מסתמנת מגמה של היחלשות תנאי הסף.
זכות עמידה – על מנת לקנות זכות עמידה נדרש העותר לבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות הרשות הציבורית שנגדה הוא עותר. בעבר נקבע בפסיקה כי עניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה:
הדרישה מעותר לבג"ץ הייתה להוכיח כי נגרם לו נזק 'אישי, ממשי, ישיר וייחודי' כדי שיזדקקו לעתירתו. כך שימשה זכות העמידה במשך שנים רבות כמחסום בפני תביעות נגד מדינת ישראל. דוגמה: תביעות נגד דחיית שירות בצבא לבחורי ישיבות, שזכו לדיון בשנות ה-90 של המאה ה-20, נדחו על הסף בשנות ה-70 בגלל היעדר זכות עמידה, שכן הפגיעה הנטענת לא הייתה ייחודית לעותר, אלא כללית. אולם, בתהליך הדרגתי הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה. תחילה קבע בית המשפט כי הדרישה לזכות עמידה איננה תנאי נוקשה. כך למשל בבג"ץ שמחה מירון, שצוטט לעיל, כתב השופט ויתקון בעניין זה: "עלינו להשתמש בשיקול-דעתנו ולהכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו". בשנות השמונים החל בית המשפט להקל את הדרישה לזכות עמידה, בנימוקים שונים. בשלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 כבר בוטלה הדרישה להוכחת נזק אישי וניתנה הכרה לעותר הציבורי שטוען לפגיעה באינטרסים כלליים, כמו שלטון החוק:
עם זאת, נקבע שכאשר יש נפגע פרטי שאינו פונה לבית המשפט נגד פעולת המדינה, לא יוכל עותר ציבורי להביא את העניין בפני בית המשפט, אלא אם נסיבות העניין יוצאות דופן בחשיבותן הציבורית.
בעוד שזכות העמידה במשפט המינהלי הכללי הוכרה על ידי בג"ץ באופן רחב יחסית, והיא אף ניתנת לעותרים שאינם יכולים להוכיח פגיעה באינטרס אישי, הרי שביחס לזכות העמידה במכרזים ציבוריים התפתחה בבג"ץ ובבתי המשפט לעניינים מנהליים גישה נדיבה פחות.
פנייה מוקדמת – בטרם פנייה לבג"ץ על העותר לפנות לרשות שבכוונתו לעתור נגדה ולאפשר לה להשיב לפנייתו. בהיעדר פנייה מוקדמת עשויה העתירה להידחות ללא כל בדיקה נוספת על ידי בג"ץ. בג"ץ גם דורש שיינתן לרשות די זמן להגיב ולהתייחס לפנייה המוקדמת ואינו נוהג להתערב בלוח הזמנים שקובעת הרשות לטיפול בפנייה. עתירה נגד היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה רק חודש אחרי הפנייה המוקדמת נדחתה על הסף בגלל אי מיצוי הפנייה המוקדמת. הפנייה המוקדמת חייבת להיעשות על ידי העותר עצמו, והוא אינו יכול להסתמך על פניות קודמות של אחרים שפנו באותו עניין. הפנייה המוקדמת נדרשת לכלול "מיצוי הליכים", כלומר שימוש בכל אמצעי הערעור העומדים לרשות העותר, לפני הפנייה לבג"ץ. במקרה שבו עותרת טענה שהיא פנתה לבג"ץ ולא לערעור בגלל לוח הזמנים קצר והחשש שהמתנה לתוצאות הערעור לא תאפשר פנייה בזמן לבג"ץ, דחה השופט יורם דנציגר את העתירה וכתב שלכל הפחות היה על העותרת לצרף לעתירה את כתב הערעור שעתיד היה להיות מוגש ביחד עם הצהרה על כוונה להגיש את הערעור.
פנייה ללא שיהוי – תנאי סף זה הוא מעין תמונת ראי של תנאי הסף בדבר "פנייה מוקדמת". על העותר לפנות לבג"ץ מייד לאחר שהעניין הופך אקטואלי (אך לאחר שביצע פנייה מוקדמת לרשות ולא קיבל מענה מספק). עיכוב בלתי מוצדק בפנייה לבג"ץ, בפרט כאשר הרשות או אחרים כבר הסתמכו על ההחלטה שנגדה מבוקש הסעד, יביא לדחיית העתירה. במיוחד, "כשמדובר בקיומן של בחירות, חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר, שאם לא כן תלקה הפנייה בשיהוי". כך למשל, כאשר תשובת המדינה לפניית העותרים נתקבלה שבוע לפני הבחירות לרב העיר אשדוד והעתירה עצמה הוגשה ביום הבחירות, סירבה השופטת אסתר חיות להוציא צו ביניים נגד קיום הבחירות, כאשר אחד מנימוקיה הוא שיהוי.
היעדר סעד חלופי – בג"ץ ידחה עתירה אם העותר יכול היה לקבל סעד בערכאה משפטית אחרת או במקום אחר.
ניקיון כפיים – העותר חייב לבוא לבג"ץ בידיים נקיות, לאחר שהציג בעתירתו את כל העובדות הרלוונטיות באופן אמיתי ומלא. ניקיון כפיים בא לידי ביטוי גם בהתנהגותו של העותר: נטילת החוק לידיים ועשיית דין עצמית יביאו לדחיית העתירה. .
כלל זה שימש את השופטים בעת דחיית העתירה של תושבי עמונה נגד הריסת תשעה בתים ביישוב, כאשר פורסם בתקשורת שהעותרים יתנגדו להריסת הבתים אם בית המשפט ידחה את העתירה. כלל זה שימש את בית המשפט גם במקרה של נואף צבח שעתירה שנייה שלו לבג"ץ, נגד גירושו מן הארץ, נדחתה על הסף משום שלא עמד בסיכום בעקבות העתירה הראשונה שלו.
הימנעות מעניינים תאורטיים – בג"ץ לא ידון בעתירה כאשר מדובר במעשה עשוי, והסעד המבוקש הוא תאורטי בלבד. לפיכך, גם אם טענות העותר נכונות העתירה עשויה להידחות מסיבה זו.
היעדר בשלות – בג"ץ לא יקבע כי חוק אינו חוקתי, אם העתירה נעדרת תשתית קונקרטית המוכיחה שהפגיעה הנטענת בזכויות איננה השערתית גרידא ועשויה שלא להתקיים כלל.
שימוש בלשון נאותה – עתירה המנוסחת בלשון בוטה עשויה להידחות ולו מטעם זה בלבד.
סדר הדין
עם הגשת העתירה, יערוך בדרך כלל בג"ץ בירור ראשוני בעניינה. אם נראה לבית המשפט שיש בעתירה ממש, יינתן בעתירה צו על תנאי, שבו נדרשת הרשות לנמק את צעדיה או את מחדליה שנגדם הוגשה העתירה. אם תיכשל הרשות במתן נימוק משכנע לצעדיה, יוציא בג"ץ צו מוחלט, האוסר ביצוע צעדים אלה או המורה לרשות לפעול באופן מסוים.
לעיתים מלווה הדיון בעתירה בצו ביניים מטעם בית המשפט, האוסר על הרשות לשנות את המצב הקיים בצעדים בלתי-הפיכים כל עוד מתנהל הדיון בעתירה. לדוגמה: בעת דיון בעתירה שנועדה למנוע הריסה של בית, מורה צו ביניים שלא להרוס את הבית עד לסיום הדיון בעתירה; ללא צו כזה, תוכל הרשות להרוס את הבית, והדיון בבית המשפט יהפוך חסר תועלת.
סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק נקבע בתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, ובנהגים שהשתרשו. בתיק טיפוסי, סדר ההתרחשויות הוא כדלקמן:
אתחול העתירה – קרי הגשת בקשה למתן צו על תנאי – על ידי העותר. (סעיפים 1–4 לתקסדבג"ץ)
הבקשה מובאת תחילה בפני שופט יחיד; זה רשאי לתת צו על תנאי, להורות על הזמנת העותר לפניו, או להעביר את הבקשה להרכב תלתא (הרכב של שלושה שופטים). (סעיף 5 לתקסדבג"ץ)
הועברה הבקשה להרכב תלתא, רשאי ההרכב לדחות את העתירה על הסף (במקרה כזה ניתן להטיל הוצאות על העותר), לתת צו על תנאי, או להורות על הזמנת העותר לפניו (דהיינו, לכנס דיון בבקשה). (סעיפים 5–6 לתקסדבג"ץ)
היה וכונס דיון בבקשה, רשאי בית המשפט (אך אינו חייב) לזמן גם את המשיב לדיון. במקרה כזה, על המשיב להגיש גם תגובה בכתב לעתירה, לפני הדיון. אם בית המשפט הרשה זאת, רשאי העותר להגיש תשובה לתגובת המשיב. (סעיף 7 לתקסדבג"ץ)
אם (לאחר או ללא דיון) נתן בית המשפט צו על תנאי, השאלה כעת היא האם יהפוך לצו מוחלט (קבוע). בשלב זה, רשאי המשיב להגיש תצהיר תשובה לצו על תנאי. (סעיפים 8–10 לתקסדבג"ץ)
בשלב זה, העותר והמשיב רשאים, כל אחד, למסור אל הצד השני דרישת פרטים נוספים באשר לתצהיר התשובה או לעתירה. אם הצד השני לא מסר את הפרטים הנוספים בתוך תקופת הזמן הקבועה בתקנות, יכול הצד הדורש לפנות לבית המשפט ולבקש שיצווה על הצד השני למסור את הפרטים. לאחר שקיבל אחד מהצדדים את הפרטים מן הצד שנגדו, הוא רשאי לתת תצהיר נוסף לעניין פרטים נוספים. (סעיפים 11–13 לתקסדבג"ץ)
הדיון בדבר הפיכתו של צו על תנאי לצו מוחלט מתקיים בפני הרכב שופטים. לפני הדיון, כל צד מגיש עיקרי טיעון, הכוללים בצורה תמציתית את טענותיו של כל צד, בנקודות שהוא רשאי לטעון על פי הצו על תנאי. בדיון עצמו נוכחים שני הצדדים, והם רשאים לתת בו הצהרות בעל פה, ולחקור נגדית את המצהירים של הצד השני. (סעיפים 14–18 לתקסדבג"ץ)
כעבור תקופה נוספת, ייתן בית המשפט פסק דין.
בית המשפט יכול לתת צווי ביניים ככל שיראה לנכון. (סעיף 19 לתקסדבג"ץ)
ניתן לעיין בתיקים באמצעות מנגנון הצגת התיקים של בית המשפט העליון, אשר מספק פירוט של כל הדיונים, ההודעות וההחלטות בתיק נתון.
שיבוץ השופטים לתיקים
נשיא בית המשפט העליון מוסמך לקבוע את הרכבי השופטים שידונו בכל התיקים המגיעים לפתחו, ובכלל זה בעתירות לבג"ץ. בפועל, מסוף העשור השני של המאה ה-21, השיבוץ נעשה במרבית המקרים באופן אקראי לפי לוח תורנויות, למעט עתירות בנושאים רגישים כפי שהוגדרו על ידי הנשיא. באשר לעתירות הנדחות על הסף, עד שנת 2017, השופט היחיד שהיה דן בתחילה בעתירה היה בוחר את שני השופטים שיצורפו אליו לאישור ההחלטה על דחיית העתירה ללא זימון העותר. אסתר חיות – עם כניסתה לתפקיד הנשיאה – הורתה ששני השופטים הנוספים ייבחרו אף הם לפי לוח התורנויות.
השפעה
לעיתים על בית המשפט להתמודד עם לאקונה בחוק או חוסר בחקיקה. כך, המערכת האזרחית, ובראשה בית המשפט העליון, מצאה עצמה תחת אילוץ לספק מענה משפטי לשאלה של ההשלכות הכלכליות של גירושין כאשר המחוקק שותק, היינו, אין חוק שקובע מה יעלה בגורל רכוש המשפחה והרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים. היו ניסיונות חקיקה קודם לכן, ברם מסיבות שונות הם לא צלחו. לכן בג"ץ פיתח בהדרגה את הלכת השיתוף שמהווה חקיקה שיפוטית. הלכת השיתוף יצרה מערכת מורכבת של הלכה פסוקה שיצרה מסגרת נורמטיבית מקיפה ומפורטת. חוקים מאוחרים יותר (כמו חוק יחסי ממון בין בני זוג) ביטלו את הלכת השיתוף ביחס לזוגות שנישאו.
יש להבחין בין חקיקה שיפוטית, שנועדה להשלים חוסר בחקיקה ובמשפט המקובל, לבין אקטיביזם שיפוטי, שנוגע לתחומים רבים ובהם ביקורת שיפוטית על חוקים, משפט מנהלי ועוד.
עם התגברות המעורבות של בג"ץ לכאורה בהתאם לאקטיביזם השיפוטי נכנס לשיח הציבורי דיון במה שנקרא "מבחן בג"ץ" – "האם פעולה מסוימת של השלטון תיפסל בעתירה לבג"ץ?" ומוסדות השלטון נמנעים מלכתחילה מלבצע פעולות שיש סיכוי גבוה שייפסלו על ידי בג"ץ או כפי שהדבר מכונה – "לא יעמדו במבחן בג"ץ". כך למשל, המדינה בחרה את האמצעים שננקטו כנגד אלג'זירה תוך לקיחה בחשבון של "מבחן בג"ץ"; בלשכת השר לביטחון פנים הסבירו את אי ההיענות לבקשת ראש הממשלה למנוע צעדה של אנשי ימין בסילוואן בכך ש"היועץ המשפטי לא חשב שזה יעבור מבחן בג"ץ"; השר אביגדור ליברמן ביקש מאנשי משרדו לבחון האם התניית השתתפות בקורס צוערים בשירות צבאי ולאומי תעמוד במבחן בג"ץ. בהתאם לכך, ההשפעה של בג"ץ חורגת בהרבה מההחלטות עצמן בכך שהחלטות שונות לא הגיעו לידי עתירה בפני בית המשפט שכן כבר בתהליך קבלת ההחלטות שוקללה עמדת בית המשפט כפי שנראתה על בסיס פסיקות קודמות, על מנת למנוע את התערבות בג"ץ מלכתחילה.
במשך שנים, מעמדו והמוניטין של בג"ץ העניק לחיילי וקציני צה"ל כמו גם לפוליטיקאים ישראלים, חסינות משפטית מפני העמדה לדין בבתי משפט בעולם, וגם בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג. מדינת ישראל הצליחה להדוף בקשות מעצר בבתי המשפט במדינות מערביות. בדין הבינלאומי מדובר בעקרון המשלימות. הכלל קובע כי ההליך בבית הדין הבינלאומי יתקיים רק כאשר המדינה המעורבת אינה מסוגלת או אינה רוצה לנהל הליך ראוי. העיקרון הזה לא היה רלוונטי עבור מדינת ישראל, אם לבג"ץ לא היה מוניטין שהולך לפניו. כך למשל בפרשת סלאח שחאדה: התביעה הספרדית הסבירה לבית המשפט בספרד שהפרקליטות הצבאית בישראל טיפלה בפרשה, שהיועץ המשפטי לממשלה טיפל בה וגם בית המשפט העליון בישראל.
ביקורת
בג"ץ סופג ביקורת בחוגים רבים שאינם מרוצים מפסיקותיו, וכן מאלה המבקשים להגבילו ולצמצם את מרחב שיקול הדעת שלו, או לשנות את שיטת מינוי השופטים כך שהרכבו ייצג טוב יותר לתפיסתם את אזרחי המדינה הן מבחינת התמהיל החברתי הן מבחינת מגוון הדעות הרווחות בציבור. פעמים רבות תוקפים אנשי ימין את בג"ץ על פסקי-דין שבעיניהם יש בהם לסייע להשגת מטרות השמאל. במיוחד יש המוטרדים מהמגבלות שמטיל בג"ץ על פעולתה של מערכת הביטחון בעקבות עתירות של פלסטינים ועמותות המייצגות את ענייניהם. מאידך, לעיתים תוקפים אנשי שמאל את בג"ץ על כך שלדבריהם הוא מקבל כמעט תמיד את עמדות מערכת הביטחון, גם כאשר יש בכך לדעתם פגיעות חמורות בזכויות האדם.
בקרב הציבור החרדי והדתי קיימת תחושת ניכור כלפי בג"ץ, בשל פסקי-דין המובילים לתוצאה השונה לעיתים מהשקפת עולמם הדתית. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון, שנערכה בשנת 1999, ובעצרות ענק שליוו למאסר את הורי עמנואל בשנת 2010, שעיקרו המרכזי היה מחאה נגד מה שנתפס על ידם כהתערבות פסולה של בג"ץ במהות החינוך החרדי.
עמותת השמאל בצלם פרסמה מאמרים ודוחות תחת הכותרת "בג"ץ מכשיר הכיבוש"https://btselem.org/hebrew/supreme_court_of_occupation תוך האשמה באחריות לנישול פלסטינים, כולל שופטים שבוקרו מימין. נמתחה ביקורת על כך שהוא מפלה לרעה בדין על סמך נטייה והשתייכות פוליטית. ביוני 2010 פרסמה עמותת רגבים, עמותת ימין העוסקת בבנייה בקרקעותתנועת רגבים - "ימין רך ועדין, בבקשה, אל תקימו לנו את מדינת פלסטין... - Facebook, דו"ח השוואתי המצביע לדבריה על עדיפות הניתנת בבית המשפט העליון לארגוני שמאל בשל פסיקותיו בסוגיית הקרקעות. הדו"ח בחן "מקרי ראי" לטענתו, עתירות שהגישו ערבים וארגוני שמאל נגד בנייה בלתי חוקית בהתנחלויות לעומת עתירות זהות שהגישו ארגוני ימין נגד בנייה ערבית בלתי חוקית והשווה את המרכיבים הפרוצדורליים של ההליך המשפטי בעתירות השונות. על פי מחברי הדו"ח קיימת אפליה בבית המשפט העליון לטובת ארגוני שמאל המתבטאת בפסיקות לטובתם, בזירוז הליכים, במתן צווים על תנאי למדינה ובהתערבות בהחלטות של רשויות המדינה. ביוני 2018 פורסם הארגון דו"ח נוסף ומקיף יותר, הבוחן 113 עתירות מימין ומשמאל, בנוגע למבנים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון, שהוגשו בין השנים 2005 ו־2017. הדו"ח מצא פער משמעותי לטובת עתירות השמאל בכל הפרמטרים שנבדקו. אזור יהודה ושומרון עבר לחזקת מדינת ישראל לאחר כיבושו במלחמת ששת הימים. ממשלת ישראל העדיפה להשאיר את מעמד האזור כשטח הנתון בממשל צבאי, ולא לספחו ולהחיל עליו את החוק הישראלי (למעט אזור מזרח ירושלים). עם ראשית השליטה הישראלית פורסם צו צבאי לפיו חוקי הקרקעות ותכנון הבנייה שחלו על האזור לפני מלחמת ששת הימים ימשיכו לחול באזור, כל זמן שלא שונו על ידי צווים צבאיים שהוצאו על ידי אלוף הפיקוד (בהתאם לנאמר באמנת האג הדנה במערכת החוק בשטחים הנתונים לכיבוש צבאי). על כן חלים ביהודה ושומרון חוקי הקרקעות העות'מאניים, החוקים הבריטיים והחוקים הירדניים (כאשר החוקים החדשים מבטלים את הישנים במקרה של תיקונים לחוק), תקנות שעת חירום של ממשלת ישראל, וכן הצווים הצבאיים שהוצאו על ידי צה"ל במהלך השנים. חוקי התכנון והבנייה הישראלים שחוקקו לאחר 1948 אינם בעלי מעמד רשמי באזור. מצב זה משפיע על פסיקות בית המשפט. מאז 2018 בג"ץ הפך לערכאת ערעור בסוגיית הקרקעות.
נגד תיקונים לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) הוגשו שלוש פעמים עתירות לבג"ץ, שפסל בשלושת המקרים חלקים מתיקונים אלה. לאחר התיקון השלישי, שבא בעקבות שתי הפסילות הקודמות, פסק בג"ץ באוגוסט 2015 שמרבית הוראות החוק צולחות את מבחן החוקתיות, אך קיצר את התקופה המרבית להחזקה במרכז השהייה הנקובה בתיקון זה לשנים-עשר חודשים, וקבע ששוהים השוהים במרכז השהייה ביום מתן פסק הדין שנים-עשר חודשים או יותר ישוחררו ממנו לאלתר. בעקבות זאת יצאו תושבי דרום תל אביב, שראו עצמם נפגעים מפסק הדין, להפגנות נגד בג"ץ. באוגוסט 2017, בעקבות התערבות נוספת של בג"ץ בהסדר לגירוש מסתננים למדינה שלישית, החלו הפגנות מחאה שבועיות נגד נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור שהתקיימו מול ביתה בשכונת רחביה.
ביולי 2015 פסק בג"ץ כי יש להרוס בניינים לא חוקיים בבית אל, אף על פי שהמדינה פועלת להכשרתם. בעקבות כך ובעקבות דו"ח של עמותת רגבים שטען כי הפסיקות מוטות בצורה עקבית נגד יהודים בלבד קמה מחאה שקראה "די לגזענות של בג"ץ" שבמסגרתה היו הפגנות בירושלים ועל כביש 60 והתקיימה קריאת מגילת איכה מול בג"ץ בתשעה באב. לאחר פסק הדין אמר חבר הכנסת מוטי יוגב שיש להרים "כף טרקטור D-9" על בית המשפט, ומאוחר יותר חזר בו מדבריו. בעקבות כך יצא היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין להגנת בג"ץ. באוקטובר אותה שנה, לאחר שבג"ץ עיכב הריסת בתי מחבלים יצא חבר הכנסת יוגב פעם נוספת בביקורת על בג"ץ, ואליו הצטרף שר התיירות, יריב לוין.
מאידך, בעקבות ההיתר שנתן בג"ץ להריסת הכפר ח'אן אל-אחמר, נמתחה עליו ביקורת משמאל. מאז נדחה פינוי המקום כמה פעמים לאור בקשה של הממשלות השונות, ברקע גם לחץ בינלאומי.
בדצמבר 2017 פסק בג"ץ שלמדינה אין סמכות להחזיק בגופות מחבלים לצורכי משא ומתן, והקציב שישה חודשים לחקיקת חוק שיעניק סמכות זו. על פסיקה זו נמתחה ביקורת על ידי שרת המשפטים איילת שקד, שר החינוך נפתלי בנט ושר התיירות לוין, ועל ידי משפחות שכולות של קורבנות טרור. הקבינט המדיני-ביטחוני החליט לפעול לפי המלצת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ולבקש דיון נוסף בבג"ץ בעניין גופות מחבלים, ועד לתום הדיון לא לקדם את החקיקה שעליה המליץ בג"ץ. בדיון הנוסף, בהרכב מורחב, הוחלט כי "תקנה 133(3) לתקנות ההגנה מסמיכה את המדינה להחזיק בגופות מחבלים לצורכי משא ומתן".
לפי סקר "מדד שלטון החוק" שערך הפרופסור אריה רטנר, אמון הציבור בבית המשפט העליון ירד מאמון של 80% בשנת 2000 ל-60% בשנת 2014 ול-49% בשנת 2017. עם זאת, מחקרי דעת קהל מלמדים שמבין שלוש הרשויות, בית המשפט העליון הוא זה שזוכה באמון הגבוה ביותר בקרב הציבור. מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2022 מציג שיעור תמיכה של 42% מהציבור בבית המשפט העליון, לעומת תמיכה של 24% בממשלה, 18.5% בכנסת, ו־8.5% במפלגות. מגמה זאת ניכרת לאורך השנים, כאשר בית המשפט זוכה מאז תחילת המדידות (2003) באופן קבוע לאמון גבוה מכל המוסדות הנבחרים; בממוצע רב־שנתי, בית המשפט זוכה ל־59.5% אמון, בעוד הממשלה זוכה ל־37.5%, הכנסת ל־36.1% והמפלגות ל־21.2%.
ממוזער|מפגינה מניפה שלט "בגץ מסייע לאויב" בזמן דיון בעתירה לקבורתו של ואליד דקה
במערכת הבחירות לכנסת העשרים ואחת יצאה מפלגת "הימין החדש" בקמפיין שסיסמתו: "שקד תנצח על בג"ץ, בנט ינצח את החמאס", וגם מפלגת "איחוד מפלגות הימין" הכריזה כי תגביל את כוחו של בג"ץ.
לעיתים, מי שהוגדרו כתומכי צמצום מעורבות בג"ץ תמכו בפסקי דין שהתערבו בעבודת הממשלה. לפי העיתונאי ברוך קרא, חלק מאותם פונים לבית המשפט יתקפו את בג"ץ במילים הכי בוטות שהם רק יכולים אם הפסיקה לא תהיה לטובתם, ויתייחסו כברורה מאליה אל פסיקה שתהיה בעדם.
ראו גם
ביקורת שיפוטית
אקטיביזם שיפוטי
פסקי דין של בג"ץ
לקריאה נוספת
יצחק זמיר, בית המשפט העליון, הוצאת שוקן, 2022
גד ברזילי, אפרים יער-יוכטמן, זאב סגל, בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית. הוצאת דיונון/פפירוס, 1994.
רענן הר זהב, סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק.
רות גביזון, מרדכי קרמניצר, יואב דותן, אקטיביזם שיפוטי - בעד ונגד, הוצאת ידיעות ספרים, 2000.
אמנון רובינשטיין, "סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק", עיוני משפט א, תשל"ב.
קישורים חיצוניים
אתר הרשות השופטת
אורן חייקין, "בג"ץ בשידור חי - רקע והיסטוריה" משפט ועסקים (2014).
יצחק זמיר, בית המשפט הגבוה לצדק, הרצאה באתר האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, אוקטובר 2017
מאיסאנה מוראני, תפקוד בג״ץ במצבי חירום - קריאה בהחלטות בית המשפט העליון בתחילת משבר הקורונה, באתר עדאלה, אוגוסט 2021
שופטים בשר ודם - פרקים מלאים לצפייה ישירה, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
גבוה לצדק
קטגוריה:בית המשפט העליון | 2024-09-09T12:58:10 |
ליל הסכינים הארוכות | שמאל|ממוזער|250px|היטלר בעצרת של המפלגה הנאצית בנירנברג, מוקף באנשי אס אה. לפניו בתמונה הרמן גרינג עטור בשפע אותות ומדליות. סביבות 1928ליל הסכינים הארוכות (בגרמנית: Die Nacht der langen Messer) הוא כינוי למסע רציחות שערך אדולף היטלר נגד בכירי ארגון האס אה ב-30 ביוני 1934, אירוע שמערכת התעמולה הנאצית כינתה "הפוטש של רהם" (Röhm-Putsch).
הרקע ההיסטורי
שמאל|ממוזער|250px|ארנסט רהם, מנהיג האס אה, פברואר 1933
עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה ב-30 בינואר 1933 התאפשרה הודות לברית של הנאצים עם בעלי אינטרסים ועם השמרנים, בראשות פרנץ פון פאפן, ונשיא המדינה פאול פון הינדנבורג. פון פאפן והינדנבורג סברו כי יצליחו לרסן את "ה הבוהמי", כפי שכינה הינדנבורג את היטלר, ולשמור בידם נתח מהשלטון. אמנם, עם שריפת הרייכסטאג כמה חודשים לאחר מכן, וקבלת "חוק ההסמכה", ניתנו להיטלר סמכויות דיקטטוריות למעשה, אך בה בעת נותרו עדיין באותה תקופה מספר גורמי כוח עצמאיים ובלתי תלויים בהיטלר.
גורם הכוח הראשון היה הצבא הגרמני, בראשותו עמד הגנרל ורנר פון בלומברג. חרף המגבלות החמורות שהוטלו על הצבא הגרמני בחוזה ורסאי, עדיין היה הצבא בעל עוצמה שיכולה הייתה להתחרות בעוצמתה של המפלגה הנאצית, ובשל ההיסטוריה הגרמנית והתרבות הגרמנית, היה בעל מעמד שלא ניתן לערערו. הצבא נטה באותה העת לטובת השמרנים, בשל ההערכה שרחשו ראשיו לאישיותו של הנשיא הינדנבורג, ובשל העובדה כי רבים מאנשי הצבא באו משורות האצולה ובעלי האחוזות הגדולות, שעדיין לא ראו בהיטלר את נציגם. הצבא לא ראה בעין יפה את עליית האס אה, ואת הפיכתו לכוח החמוש הגדול במדינה.
האס-אה, בראשותו של ארנסט רהם, היה גורם הכוח השני שניסה להכתיב מדיניות עצמאית. האס-אה, שהיה מורכב ברובו מבעלי אגרוף, פושעים זעירים ובריונים למיניהם, נטה שמאלה, ולא ראה בעין יפה את בריתו של היטלר עם השמרנים, שייצגו את בעלי ההון, התעשיינים והצבא. אנשי האס-אה סברו כי לאחר עשר שנים של מאבק, אלים ברובו, הגיע הזמן לממש את חזונם באשר לגרמניה, חזון שכלל את סילוק השמרנים מעמדות הכוח שלהם, השתלטות על גרמניה והפיכתה למדינת אס-אה, במה שכונה על ידי רהם "המהפכה השנייה".
בין היתר הועלתה הדרישה למזג את האס-אה עם הצבא, מה שהיה מביא להשתלטות האס-אה, הגדול יותר מבחינה מספרית, והטמעת הצבא, המבוסס על האצולה המשרתת בו מדורי דורות, באס-אה, הפרולטרי וההמוני. ארנסט רהם היה האדם היחיד ברייך השלישי שהרגיש שווה-ערך להיטלר, והיה יכול לקרוא לו בגוף שני, "אתה" (du), במקום הפנייה המנומסת "הוא" (sie). עתה היה רהם על מסלול התנגשות ישיר עם היטלר. החזון של היטלר באשר לצבא היה שונה לחלוטין מזה של רהם. היטלר רצה להפוך את הצבא למכונת לחימה מודרנית ויעילה, ולא מיליציה של בריונים ומכי יהודים כפי שהתנהל האס-אה, הן באופן פעולתו והן במעמדם החברתי הנמוך של האנשים שהרכיבו אותו.
השמרנים, מצדם, הבינו כי תוכניתם לשלוט בגרמניה באמצעות היטלר כעושה דברם נדונה לכישלון, עקב האמביציה נטולת הרסן והנטיות הדיקטטוריות של היטלר. פון פאפן, שעדיין היה סגנו של היטלר, מצא עוז בנפשו, ונשא נאום פומבי באמצע יוני, שבו ביקר את היטלר על האופי הטוטליטרי והדיקטטורי של משטרו. פון פאפן, שהיה אדם זהיר וערמומי, ידע כי מאחוריו עומדים בעלי ההון הגדול, התעשיינים, ובמובן מסוים אף חלק מאנשי הצבא. אלו התמרמרו על הדרישות למהפכה נוספת, על התנהגותם הברברית של אנשי האס-אה, על המעצרים הרבים, ואף על רדיפות היהודים. על כל אלו נוספה בריאותו הרופפת של הינדנבורג, שכבר היה ברור כי ימיו ספורים. הדבר הכניס אלמנט של דחיפות לקונפליקט, שבו בחשו כבר ידיים רבות.
הקאנצלר לשעבר, הגנרל קורט פון שלייכר, החל לנהל מגעים עם אישים בכירים במטרה לחזור לשלטון. רייכסמרשל הרמן גרינג ורייכספיהרר אס אס היינריך הימלר (ראש האס אס, שעדיין היה כפוף לכאורה לרהם ולאס-אה), החלו בפעולות שמטרתן הייתה למצב את עצמם טוב יותר מול האס-אה, וגייסו כוח מזוין של כמה אלפי אנשים, שהועמד בכוננות בבית הספר לקצינים "ליכטרפלדה" שבפאתי ברלין. היטלר חשש כי בדמדומי גסיסתו יורה הינדנבורג על שלטון צבאי בראשות אחד ממתחריו, מה שיכול היה להביא את הקץ לקריירה הפוליטית של היטלר.
הימים האחרונים שלפני הפוטש
ב-21 ביוני 1934 נפגש היטלר עם בלומברג והינדנבורג בנוידאק, אחוזתו הפרוסית של הנשיא. שניים אלו הבהירו לו כי אם לא יושם קץ למצב המתיחות, יכריז הינדנבורג על שלטון צבאי וימסור את הנהגת המדינה לידי הצבא. במצב זה הורה היטלר לרהם לאסור על כל פעילות פומבית של האס-אה במהלך חודש יולי. רהם קיבל את הפקודה, וכינס את אנשיו לדיונים ולמנוחה באתר נופש ליד מינכן בשם באד ויסזה.
עם זאת, לגרינג, להימלר, ואף ליוזף גבלס, היה סדר יום שונה. היה ברור כי הצבא דורש את חיסולה הפיסי של הנהגת האס-אה, אך אין זה נאה לצבא לבצע זאת בעצמו. גרינג והימלר עמדו מתוקף תפקידם בראש מליציות מזוינות - הימלר כראש האס אס, וגרינג כשר הפנים הפרוסי והממונה על הגסטפו. הם שמחו לקחת את העניין לידיהם. פקפוקיו של היטלר, שעדיין היסס בשלב זה לפעול נגד ידידו וחברו למאבק במשך תריסר השנים האחרונות, ארנסט רהם, לא מצאו נתיב לליבם. הם הבינו כי יש לפעול, ואחת היא אם רהם אכן מתכנן פוטש או אם בכוונתו לנוח ולהרגע באתר נופש. מבחינתם היה זה חלון הזדמנויות שבו האינטרס של הצבא תאם את האינטרס האישי שלהם - להיפטר מכמה מאויביהם הגדולים מימין (השמרנים) ומשמאל (הנהגת האס-אה), תוך כדי כריתת ברית עם הצבא. חלון הזדמנויות זה ייסגר עם מותו של הינדנבורג, אם לא תהיה עד אז אחדות דעים בקרב ההנהגה, ויתחיל מאבק ירושה.
ליל הסכינים הארוכות
ביום 28 ביוני 1934 יצא היטלר להשתתף בחתונה בעיר אסן. ולאחר מכן לן במלון בעיר גודסברג. אל המלון הגיעו גרינג, גבלס והימלר, כשבפיהם ידיעות על כך שרהם הורה לאס-אה לפתוח במרד. היטלר החליט לדכא את המרידה, שכפי הנראה הייתה פרי דמיונם של גרינג והימלר. בלילה שבין 29 ביוני ו-30 ביוני יצא היטלר, בתחילה במטוס ולאחר מכן בשיירת מכוניות, אל ריכוז אנשי האס-אה בבאד ויסזה. כשאקדח בידו נכנס היטלר עצמו לחדרו של רהם במלון האנזלבאואר (היום לדרר), העיר אותו משנתו, ומסר לו כי הוא במעצר. הייתה זו אך תחילתו של מרחץ דמים.
כל הנהגת האס-אה נעצרה, והיטלר הורה על גל של הוצאות להורג ללא משפט. בזה אחר זה הובאו המנהיגים אל הקיר שלפני בית הספר לקצינים בליכטרפלדה (Lichterfelde, Berlin), ונורו בידי כיתות יורים של האס אס והגסטאפו. בסך הכול נהרגו בלילה זה למעלה מ-200 פעילים, ביניהם גם קארל ארנסט מנהיג האס אה בברלין, שנישא בצהרי יום הוצאתו להורג. רהם עצמו שרד יום אחד נוסף. על שולחנו הונח אקדח וכן עיתון בו מתואר המרד של האס-אה, וכיצד דיכא אותו היטלר. רהם סירב להתאבד - סוהריו ירו בו דרך צוהר תא הכלא והרגוהו.
בינתיים ניצלו גרינג והימלר את האירוע לחיסול חשבונות כללי ברחבי גרמניה. במסע רצח מאורגן נרצחו דמויות כקאנצלר לשעבר קורט פון שלייכר, שר ההגנה לשעבר פרדיננד פון ברדוב, המנהיג הנאצי לשעבר גרגור שטראסר, ומדכא הפוטש במרתף הבירה ומנהיגה לשעבר של מדינת בוואריה, גוסטב פון קאהר. כן נורו רבים ממנהיגי השמרנים. פון פאפן הושאר בחיים בשל יחסו המיוחד של הינדנבורג אליו, והחשש להכעיס את הנשיא הזקן. בסך הכול נרצחו למעלה מ-200 איש משורות הנהגת האס-אה והנהגת השמרנים גם יחד.
בשבוע שלאחר ה"פוטש" בירכו את היטלר על פעולתו הנשיא הינדנבורג, שרבים מאנשיו נרצחו במסע הרציחות, והגנרל בלומברג, אשר ידידו פון שלייכר, חבר מרכזי בכת הקצינים, היה בין הנרצחים. היטלר הצדיק את פעולתו בנאום בפני הרייכסטאג, בו האשים את רהם בבגידה ובניהול ארגון מושחת, תוך האשמתו בשחיתות מינית. אמנם רהם היה הומוסקסואל ידוע, ונטייה זו הייתה רווחת בקרב הנהגת האס-אה, אך הדבר לא הפריע להיטלר עד אז.
תוצאות האירוע
בעקבות הסרת האיום של החלפת הצבא הגרמני הסדיר באס-אה (כפי שרצה רהם), גברה התמיכה בהיטלר בשורות הצבא והגנרלים הגרמנים, מה גם שהיטלר הבטיח שלצבא יהיה מונופול על הכוח המזוין בגרמניה.
בנוסף, ירד כוחו של האס-אה, שהפך לארגון חסר חשיבות, והוחלף בידי האס אס שהיה לזרוע הצבאית הראשית של המפלגה הנאצית.
כמו כן, היו נקמות דם אחדות ברחבי גרמניה של אנשי אס-אה באנשי אס-אס שהשתתפו בהריגת עמיתיהם.
בסך הכל, נרצחו לפחות 85 אנשים ב"ליל הסכינים הארוכות".
אזכורים בתרבות
תיאור אמנותי מרשים של "ליל הסכינים הארוכות" מצוי בסרטו של לוקינו ויסקונטי "הארורים" (1969).
אירועי המחזה עקומים (1979) מתרחשים על רקע "ליל הסכינים הארוכות".
תיאור אחר נמצא ב"רועת העץ" מאת ריצ'רד יוז (עברית: הוצאת זמורה, 1994).
בבריטניה הודבק הכינוי "ליל הסכינים הארוכות" לשני סבבי תיקים שנעשו בשנות השישים והתשעים, ובמסגרתם פוטרו שורה של שרים בכירים בממשלותיהם של הרולד מקמילן וג'ון מייג'ור.
בשיר "the last day of June 1934" של אל סטיוארט מוזכר האירוע, וספציפית מותו של ארנסט רהם
לקריאה נוספת
ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1961.
יואכים פסט, היטלר - דיוקנו של לא איש, בית הוצאה כתר, 1986.
שארל בלוך, "המאבקים הפנימיים בתוך המפלגה הנאצית וליל הסכינים הארוכים", זמנים 4, קיץ 1980
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:גרמניה הנאצית: היסטוריה
קטגוריה:1934 בגרמניה | 2024-10-02T09:21:56 |
קיבוץ עין גדי | REDIRECT עין גדי (קיבוץ) | 2006-09-13T21:47:34 |
ג'ושוע נורטון | שמאל|ממוזער|192x192px|ג'ושוע אברהם נורטוןג'ושוע אברהם נורטון (17 בינואר 1811 או 4 בפברואר 1818 – 8 בינואר 1880) היה יהודי אמריקאי מסן פרנסיסקו, קליפורניה שהתפרסם כשהכריז על עצמו הקיסר נורטון הראשון, "קיסר ארצות הברית ומגן מקסיקו" בשנת 1859.
על אף שנחשב לא שפוי, או לפחות למוזר ביותר, תושבי סן פרנסיסקו (והעולם בכלל) מצאו עניין בפעולותיו – בהן "פקודתו" לפיזור הקונגרס של ארצות הברית בכוח (פקודה שהקונגרס וצבא ארצות הברית התעלמו ממנה). צו מפורסם נוסף, שאכן התבצע זמן רב אחרי מותו, היה לבנות גשר מעל מפרץ סן פרנסיסקו. דמותו של נורטון הונצחה בתרבות הפופולרית, ואף היוותה מקור השראה לסופרים מארק טוויין ורוברט לואיס סטיבנסון שביססו עליה דמויות בספריהם.
ראשית חייו
נורטון נולד באנגליה. קיימות כמה גרסאות לגבי התאריך המדויק של לידתו. בשנת 1820 היגרו הוריו של נורטון לדרום אפריקה וככל הנראה יסדו שם עסק מצליח. לאחר שירש מאביו $40,000, היגר נורטון מדרום אפריקה לסן פרנסיסקו ב-1849. הוא נהנה מהצלחה ראשונית מרשימה. עם זאת, כאשר סין, שסבלה מרעב חמור, הכריזה על החרמת יצוא של אורז זינק מחיר האורז בסן פרנסיסקו מ-4 ל-36 סנט לפאונד. כאשר נורטון שמע שספינה הנושאת 91 טונות של אורז מגיעה מפרו, הוא קנה את כל האורז בתקווה להפיק רווחים. לרוע מזלו, זמן קצר לאחר שחתם על חוזה הרכישה הגיעו מטענים נוספים רבים של אורז מפרו, ומחיר האורז צנח. נורטון הכריז על פשיטת רגל בשנת 1858.
לא ידוע אם התנהגותו המוזרה של נורטון התקיימה עוד קודם לכן, אולם לאחר איבוד יציבותו הכלכלית הוא החל להתנהג באופן מוזר והופיעו אצלו סימפטומים שאפשר ליחסם ל"שגעון גדלות".
תקופת הקיסרות
הכרזה עצמית
לאחר שהתאכזב לחלוטין מהליקויים במבנה הפוליטי בארצות הברית, לקח נורטון את העניינים לידיו ב-17 בספטמבר 1859, כאשר באמצעות מכתבים למספר עיתונים באזור הכריז על עצמו כ"קיסר ארצות הברית האלו" ("Emperor of These United States"):
"לפי דרישת הרוב הגדול של התושבים של ארצות הברית האלו, אני, ג'ושוע נורטון, לשעבר ממפרץ אלגואה, כף התקווה הטובה, ועכשיו במשך תשע שנים ועשרה חודשים מסן פרנסיסקו, קליפורניה, מכריז בזאת על עצמי קיסר ארצות הברית האלו."
לעיתים היה מוסיף להגדרת תפקידו גם את התואר "מגן מקסיקו". כך התחיל את שלטונו ה"בלתי מעורער" בן 21 השנים על אמריקה.
צווים קיסריים
בנסותו לחקות התנהגות הראויה לקיסר, שלח נורטון לעיתונים מספר מכתבים המנוסחים כצווים בנושאי מדינה. לטענתו, כעת, כשהמונרכיה קיבלה על עצמה שליט, לא יהיה יותר צורך ברשות מחוקקת, וכך, ב-12 באוקטובר 1859 פרסם במכתב צו שפיזר רשמית את הקונגרס של ארצות הברית. בנוסף, ציין במכתבו ש"הונאה ושחיתות מונעים ביטוי הוגן וראוי של דעת הציבור; שהפרה חופשית של החוקים מתרחשת באופן קבוע על ידי אספסוף, קבוצות, סיעות והשפעה מוגזמת של פלגים פוליטיים; שהאזרח לא מקבל את הגנת הפרט והרכוש לה נטען". כתוצאה מכך דרש ש"כל קבוצות האינטרסים" יתאספו בהיכל המוזיקה של פלאט בסן פרנסיסקו בפברואר 1860 כדי "לתקן את הרוע".
דרישתו זכתה להתעלמות מצד הפולטיקאים בוושינגטון, ולכן פרסם צו נוסף בינואר 1860, ובו זימן את הצבא לטפל בהם:
"בעוד שקבוצה של אנשים המכנים את עצמם הקונגרס הלאומי עכשיו באספה בוושינגטון הבירה, תוך הפרה של הצו הקיסרי של 12 באוקטובר אשתקד, המכריז כי הקונגרס המדובר מבוטל;"
"בעוד שהיענות לצו המדובר נדרשת לקיום השקט בקיסרותנו;"
"עכשיו, כתוצאה מכך, אנו מכריזים בזאת ומורים לגנרל סקוט, מפקדו העליון של צבאנו, מיד עם קבלה של צוונו זה, להתקדם עם כוח ראוי ולנקות את היכלי הקונגרס."
לאכזבתו הרבה התעלם ממנו גם הצבא. הוא שלח מכתבים נוספים ב-1860 שבהם הכריז על פירוק הרפובליקה ואסר כל צירוף של חברי הקונגרס לשעבר. קרב מדומה זה נגד מנהיגי ארצות הברית נמשך לאורך תקופה מסוימת, ונראה שלבסוף הניח לעניין.
נורטון פרסם גם דרישות לטובתם של האזרחים. ב-4 באוגוסט 1869 דרש לבטל את המפלגה הדמוקרטית ואת המפלגה הרפובליקנית. בנוסף, הכישלון בניסיון לגרום לציבור להתייחס אל עיר "הולדתו" המאומצת בכבוד הראוי לה, הוביל להכרזת מכתב-צו מחמיר ביותר ב-1872:
"כל מי שלאחר אזהרה מפורשת והולמת יישמע מבטא את המילה המתועבת "פריסקו", החסרה כל ערובה לשונית או אחרת, יימצא אשם בעברה חמורה, וישלם לאוצר הקיסרי כקנס סכום של עשרים וחמישה דולרים."
היו מי ששיערו שנורטון היה סכיזופרני, מכיוון ש"שגעון גדלות" הוא סימפטום שמקושר לעיתים קרובות עם מחלה זו. בכל אופן, ייתכן גם שהיה שפוי לגמרי.
למרות מוזרותו חלק מדרישותיו של נורטון התגשמו בסופו של דבר. הוא הורה בין היתר להקים ליגה של העמים, הוא גינה מפורשות כל צורה של ריב או סכסוך בין דתות או בין כתותיהן השונות. נורטון דרש במספר הזדמנויות לבנות גשר תלוי שיחבר בין אוקלנד לסן פרנסיסקו. דרישה זו התגשמה עם בניית גשר שער הזהב בשנות השלושים של המאה ה-20.
נורטון העביר את ימיו בבחינת ממלכתו – רחובות סן פרנסיסקו – כשהוא לבוש בחליפות כחולות בעלות כותפות מצופות זהב (שניתנו לו על ידי קצינים מצבא ארצות הברית בבסיס הצבאי בפרסידיו בסן פרנסיסקו), להן הוסיף אביזרים כמו כובע מפרוות בונה שעליו עיטורים בדמות נוצת יען או טווס, ורוזטה.
נורטון מת בדרכו להרצאה בסן פרנסיסקו, בגיל 68 או 61.
לקריאה נוספת
ג'יילס מילטון, קיסר ארצות הברית בתוך: הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה, לעברית: סמדר ויוסי מילוא, כתר ספרים, 2017. עמ' 231–233.
קישורים חיצוניים
ערן מינהר ואורן נהרי, "קיסר אמריקה" - פרק על חייו של ג'ושוע נורטון בפודקאסט "מינהר הזמן", באתר תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:סן פרנסיסקו: אישים
קטגוריה:מהגרים מדרום אפריקה לארצות הברית
קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1811
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1880 | 2024-10-14T16:36:18 |
אליקים העצני | 220px|ממוזער|שמאל|אליקים העצני בסוף שנות ה-50
אליקים העצני (22 ביוני 1926 – 18 בספטמבר 2022) היה עורך דין ופובליציסט ישראלי, חבר במועצת יש"ע וחבר הכנסת ה-12 מטעם מפלגת "התחיה".
ביוגרפיה
נולד בשם גאורג בּוֹמְבַּךְ בעיר קיל שבגרמניה, בנם של שמאי וחנה. ב-1933 החל לימודיו בבית ספר גרמני (בקיל לא היה בית ספר יהודי). היה היהודי היחיד בבית הספר. אחר הצהריים בילה בבית הכנסת של הקהילה, שם למד עברית.
עלה עם משפחתו לאחר ליל הבדולח, בסוף 1938, לארץ ישראל. המשפחה השתקעה בירושלים. למד בבית ספר דתי ברחביה ובסמינר הדתי למורים ע"ש ליפשיץ. סיים תואר ראשון בהצטיינות במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים והוסמך כעורך דין, עשה את התמחותו בבית משפט השלום ובמשרדו של עורך הדין מנדל שרף.
היה פעיל במשמרת הצעירה של מפא"י וחבר ארגון ההגנה. במלחמת העצמאות לקח חלק בליווי שיירות ונפצע קשה בהפגזה ירדנית בירושלים.
העצני היה מפעילי ארגון שורת המתנדבים בשנים 1953–1957. בסוף 1958 הוסמך כעורך דין. בין היתר כעורך דין יצג את עוזי אורנן בעתירה לבג"ץ נגד סעיף בחוזה החכירה של מינהל מקרקעי ישראל, האוסר על החוכר לעבוד בשבת, ייצג משפחה שפונתה משכונת סומייל בצפון תל אביב, ועמד בראש ועדת משפטנים שפעלה נגד מתן עונשים קלים לפושעים נאציים במערב גרמניה.
לאחר מלחמת ששת הימים החל ללמוד ערבית וכן נמנה, יחד עם אהרן אמיר ואחרים, על מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
היה מיוזמי וממנהיגי ההתיישבות ביהודה ושומרון ובשנת 1972 עזב עם משפחתו את ביתם בשכונת רמת חן שברמת גן וקבע את מקום מושבו בקריית ארבע. כשהוקמה שכונת רמת ממרא, עבר להתגורר בה.
העצני היה חבר במועצת יש"ע ובפורום המדיני של המועצה, והיה בין החילונים הבודדים בה. הוא עזב את המועצה לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות, בשל התנגדותה לפריצה אל גוש קטיף במהלך המחאה נגד תוכנית ההתנתקות. במשך שנים היה חבר המועצה המקומית בקריית ארבע.
בשנת 1988 מונה כחבר במליאת רשות השידור.
היה חבר המזכירות של מפלגת "התחיה" עד לפירוקה. כיהן כחבר הכנסת מטעם הסיעה בכנסת ה-12 (החל מ-31 בינואר 1990), והיה חבר בוועדות הכנסת השונות. מיד עם כניסתו לכנסת הגיש הצעת אי-אמון בראש הממשלה יצחק שמיר, עקב הסכמתו של שמיר להכליל מגורשים מיו"ש במשלחת הפלסטינית לשיחות השלום שיזמה ארצות הברית. בבחירות לכנסת השלוש עשרה הוצב במקום השלישי ברשימה, אך היא לא עברה את אחוז החסימה.
שורת המתנדבים
השורה הייתה קבוצה של אזרחים בעלי מודעות חברתית ופוליטית שקמה בישראל בראשית שנות ה-50. היא הוקמה בעקבות הרצאתו של הסופר ס. יזהר בתא הסטודנטים של מפא"י באוניברסיטה העברית בשנת 1951. העצני סיפר: . הוא ושותפו חנן רפפורט, יחד עם סטודנטים נוספים החליטו לצאת למעברות ולישובי עולים במטרה להנחיל את הלשון העברית לתושבים ולטפל בבעיותיהם האישיות. הוא עבר להתגורר בפחון ב"מעברת תלפיות" בירושלים, שם הורה תנ"ך. בשנת 2007, בריאיון בשבועון "מקור ראשון", סיכם את מצבה של המעברה במשפט: .
בשלב מסוים החלה שורת המתנדבים לעסוק בתופעת השחיתות הציבורית. אף על פי שכמעט כל מייסדיה וראשיה, כולל העצני עצמו, היו אנשי מפא"י, החלה "השורה" לטפל בשורת מעשי שחיתות שלטונית. הפרשה הידועה ביותר בהקשר זה הייתה זו שהפכה בהמשך לתביעת דיבה של סגן המפקח הכללי של המשטרה עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה, כנגד ארבעה ממנהיגי שורת המתנדבים ובראשם העצני. במהלך המשפט נדרש לגלות את מקורות המידע של "השורה". הוא סירב לגלותם ונידון ל-10 ימי מאסר על בזיון בית המשפט. באותה פרשה שילמה שורת המתנדבים לתובע עמוס בן-גוריון, בסופו של דבר, פיצוי סמלי בלבד. מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר, שהיה העד העיקרי לטובתו, הורשע במתן עדות שקר במשפט זה ונידון לקנס ומאסר על תנאי. השורה לא המשיכה עוד זמן רב בקיומה. בשיאה, במחצית השנייה של שנות החמישים, היא מנתה כ-750 חברים.
פעילות למען ההתיישבות ביהודה ושומרון
העצני הוא מיוזמי מפעל ההתיישבות ביש"ע. בשנת 1972 עבר עם משפחתו מרמת גן לקריית ארבע, שם הקים משרד עורכי דין ששירת ערבים ויהודים כאחד. התגורר עד מותו בשכונת רמת ממרא.
על פעילותו בתחום זה לאורך השנים הוענק לו בשנת ה'תשפ"ב פרס ירושלים להתיישבות מטעם ערוץ 7.
יחסו לערבים
העצני החזיק בדעה ברורה נגד טרנספר. כתב "הארץ" נדב שרגאי הביא את דעתו של העצני בעניין במאמר מיום 29 במאי 2002. שרגאי מציין כי העצני היה הראשון שהשווה בין הטרנספר לערבים לטרנספר ליהודים, ופסל קטגורית את שניהם. לדעתו, "מי שפוסל ובצדק טרנספר לערבים, אינו יכול להכשיר טרנספר ליהודים". בשנת 2002 (מועד הכתבה) הפכה גישתו של העצני בעניין שני הטרנספרים, הרואה בשניהם מעשים בלתי מוסריים מוחלטים, לקו הרשמי של מועצת יש"ע.
אומר העצני. .
ביחס לבריחת הפליטים הפלסטינים במלחמת העצמאות, סבר העצני כי היא התחוללה בסערת מלחמה. , הוא אמר. .
חיים אישיים
היה נשוי לציפורה (שימשה מזכירתו של פנחס ספיר כשכיהן כשר המסחר והתעשייה) עד לפטירתה ב-2018 ואב לשלושה בנים ובת אחת. בנו הבכור, בעז העצני, פעיל בארגוני המאבק לשלמות הארץ, והיה במקום ה-34 ברשימת הליכוד לכנסת ה-18.
בנו השני, נדב העצני, הוא עורך-דין ועיתונאי ב"מעריב". בנו השלישי, ישי העצני, מילא תפקיד מנכ"ל במרכז שלם. נכדתו שרה העצני-כהן היא מראשי תנועת "ישראל שלי" ומנהלת תוכניות חינוכיות בתנועת בית"ר העולמית.
העצני נפטר ב-18 בספטמבר 2022 בגיל 96.
לקריאה נוספת
אליקים העצני, שורת המתנדבים, הוצאת מוסד ראובני, 1953
אליקים העצני, הלם הנסיגה בארץ-ישראל , אלישע, 1986
פולה קבלו, שורת המתנדבים: קורותיו של ארגון אזרחים, הוצאת עם עובד בשיתוף אוניברסיטת תל אביב, 2007
קישורים חיצוניים
אליקים העצני, מאמרים - ערוץ 7
אליקים העצני, מאמרים - Nfc אתר התחקירים של ישראל
יעקב בר און, זליכה של שנות ה-50, מקור ראשון, 12 אוקטובר 2007
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם התחיה
קטגוריה:בוגרי מכללת ליפשיץ
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:עורכי דין ישראלים
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:קריית ארבע: חברי הכנסת
קטגוריה:חברי כנסת מתנחלים
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי מועצת קריית ארבע
קטגוריה:מפעל ההתנחלות
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות היהודי בחברון
קטגוריה:זוכי פרס ירושלים (ערוץ 7)
קטגוריה:חברי הכנסת: משפטנים
קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1926
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2022 | 2024-08-01T08:55:24 |
משוואה | משוואה היא שוויון בין שני ביטויים שמופיע בו משתנה אחד או יותר. כמו בכל שוויון, שני הביטויים מופרדים באמצעות הסימן "=".
פתרון של המשוואה הוא ערך של המשתנה שהצבתו נותנת למשוואה ערך אמת, כלומר לאחר ההצבה מתקיים השוויון בין שני אגפי המשוואה. אם כל הצבה נותנת ערך אמת, כמו בדוגמה , המשוואה היא זהות, ואז אין בהתרתה כל אתגר. במקרים אחרים יש למצוא פתרון כלשהו למשוואה, או את כל הפתרונות האפשריים. למשל, המשוואה נכונה רק לשני ערכים של X, ופתרונותיה הם . במקרים מסוימים משתמשים בסימון מיוחד, סימן השקילות , כדי לציין זהות ולהבדיל אותה ממשוואה רגילה.
מאפיינים
אם השוויון אמיתי, אפשר להפעיל כל פונקציה על שני האגפים יחד, והשוויון ביניהם יישמר. בפרט, אפשר לחבר, לחסר, להכפיל ולחלק את אגפי השוויון בכל מספר, וכל פתרון של המשוואה המקורית יהיה פתרון גם של המשוואה החדשה. אם הפעולה הפיכה (כגון חיבור, שאפשר להפוך על ידי חיסור מתאים, או כפל במספר השונה מאפס), התהליך אינו מוסיף למשוואה פתרונות חדשים. אם הפעולה אינה הפיכה (פורמלית, אם מפעילים פונקציה שאינה חד-חד-ערכית), היא עלולה להוסיף פתרונות חדשים, ובכך היא מאבדת חלק מהמידע הטמון במשוואה המקורית. במקרה קיצוני, כגון כפל באפס, המשוואה הופכת לזהות, שהיא משוואה טריוויאלית.
סוגים נפוצים של משוואות
משוואה פולינומית: משוואות מהצורה .
משוואה ליניארית: משוואה שכל המשתנים בה הם ממעלה ראשונה, כלומר מופיעים ללא חזקות.
משוואה ממעלה שנייה או משוואה ריבועית: משוואה מהצורה כאשר הם מקדמים בשדה נתון (למשל, המספרים הרציונליים). ו-איננו אפס. פתרונות המשוואה עלולים להיות שייכים לשדה המרחיב את השדה המקורי.
משוואה ממעלה שלישית או משוואה מעוקבת: משוואה מהצורה כאשר הם מקדמים בשדה נתון.
משוואה ממעלה רביעית: משוואה מהצורה , וכן הלאה.
משוואה מעריכית: משוואה שהנעלם נמצא בה במעריך של חזקה, כמו
משוואה לוגריתמית: משוואה שהנעלם נמצא בה בלוגריתם. דוגמה: .
משוואה טריגונומטרית: משוואה שהנעלם נמצא בה בפונקציה טריגונומטרית. דוגמה: .
משוואה דיופנטית: משוואה שקבוצת הפתרונות שלה מוגבלת לקבוצת המספרים השלמים.
משוואה דיפרנציאלית: משוואה הכוללת משתנים, פונקציות של המשתנים הללו, ונגזרות של פונקציות אלה, וכן קבועים (מספרים). במשוואות כאלה הנעלם הוא הפונקציה, ואותה יש למצוא.
משוואה דיפרנציאלית רגילה, שבה יש משתנה יחיד, פונקציות שלו ונגזרותיהן.
משוואה דיפרנציאלית חלקית, שבה יש פונקציות של משתנים אחדים ונגזרות חלקיות שלהן.
משוואה אינטגרלית: משוואה שבה הנעלם הוא פונקציה המופיעה תחת סימן האינטגרל.
ראו גם
אי-שוויון
מבנה אלגברי
משוואה מודולרית
משוואה פרמטרית
משוואה כימית
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מושגים במתמטיקה | 2023-02-08T04:04:58 |
אתנולוגיה | ממוזער|שמאל|250px|כלי חרס מטיוואנאקו במוזיאון האתנולוגי בברלין
אתנולוגיה (Ethnology מיוונית: Εθνολογία) היא ענף של אנתרופולוגיה שעוסק בהשוואה בין אמונות ומנהגים של חברות שונות. בין מטרותיה נמנות שחזור ההיסטוריה האנושית וניסוח חוקים על תרבויות, על שינויים תרבותיים ועל הכללות לגבי טבע האדם.
מחקרים אתנולוגיים מבוססים בדרך כלל על ממצאים אתנוגרפיים.
תולדות האתנולוגיה
ממוזער|אדם פרנץ קולאר, בשנת 1779.
המונח "אתנולוגיה" הומצא בשנת 1783 על ידי החוקר אדם פרנץ קולאר , זמן קצר לפני מותו. בספרו "ההיסטוריה והחוק של ממלכת הונגריה" שיצא לאור בווינה כתב: "אתנולוגיה היא מדע העמים והאומות, מחקר שבו מלומדים מעמיקים את ידיעותיהם לגבי המוצא, השפות, המנהגים והמוסדות של אומות שונות, ולאחר מכן גם לגבי מולדתם וארצם, כדי להיות מסוגלים להבין טוב יותר את העמים והאומות בתקופתם."
התעניינותו של קולאר במגוון לשוני ותרבותי התעוררה בזמן שניסה למצוא את מקומו, כיליד סלובקיה בממלכת הונגריה, שחיו בה קבוצות אתניות רבות שדיברו בשפות שונות. בהונגריה שלטה אז האימפריה העות'מאנית, אך זו החלה לסגת באותה עת מהרי הבלקן.
בין מטרות האתנולוגיה נמנים שחזור ההיסטוריה האנושית, גילוי מכנים משותפים אוניברסליים לתרבויות שונות (כמו למשל הטאבו על גילוי עריות), זיהוי שינויים תרבותיים, וגיבוש כללים המזהים את "טבע האדם", מושג מרכזי באתנולוגיה. על מושג זה נמתחה ביקורת מאז המאה ה-19 על ידי פילוסופים שונים, בהם הגל, מרקס, וגישת הסטרוקטורליזם.
האתנולוגיה נחשבת לתחום מחקר אקדמי מאז סוף המאה ה-18, במיוחד באירופה. קיימת חפיפה בין תחומי המחקר של אתנולוגיה, אנתרופולוגיה תרבותית ואנתרופולוגיה חברתית, במיוחד בארצות הברית ובממלכה המאוחדת.
תפיסות מרכזיות באתנולוגיה
חקר העמים החל כבר במאה ה-15, בתקופה של מסעות מוקדמים ליבשת אמריקה, על ידי חוקרים אירופאים שניסו להבין את העמים החדשים שהתגלו להם. הם גיבשו את המונח "העולם המערבי" כנקודת מבט מרכזית, ומי שמחוצה לו כונה "אחר". אנשי המערב היו בעלי "ציוויליזציה", בני תרבויות אחרות שנאבקו נגד השפעת המערב כונו "ברברים", ומשתפי פעולה עם האירופאים כונו "פרא אציל".
במהלך המאה ה-20 אומצו מושגים מורכבים יותר בתחום האתנולוגיה, בעיקר בזכות מחקריהם של קלוד לוי-שטראוס וז'אן רוש. לוי-שטראוס טען כי התפיסות האתנולוגיות של המאה ה-19 מוגבלות ופשטניות, כי הן מציגות בעיקר דיכוטומיות. כמו כן טען שתרבויות שצברו הון ומשאבים מתנשאות על תרבויות אחרות. הוא אימץ גישה אוניברסליסטית הגורסת שקיים מכנה משותף המהווה בסיס לכל התרבויות האנושיות, כמו למשל התנגדות לגילוי עריות. בהקשר זה הזכיר מאמר מהמאה ה-16 בו הצביע מישל דה מונטן על התנגדות לקניבליזם כדוגמה מוקדמת לאוניברסליזם. אולם גישת האוניברסליזם נתקלה בביקורת מצד הוגים חברתיים רבים, בהם קרל מרקס, פרידריך ניטשה, מישל פוקו, ז'אק דרידה, לואי אלתוסר וז'יל דלז.
תחומי מחקר
ממוזער|ילדים בני 9-10 משבט היאו במלאווי, בטקס חניכה ומילה.
האתנולוגיה היא מדע בין-תחומי המקיף כמעט את כל הנושאים החברתיים-מדעיים כתחומי מחקר, ומשתלבים בהם תחומי מחקר נוספים כמו סטטיסטיקה או פרמקולוגיה. שיטות המחקר מיועדות לאפשר השוואה בין תרבויות שונות בתקופות שונות ובמיקומים שונים, ולהבין את ההשפעה ההדדית בין תרבויות שונות, כמו גם בתוך כל תרבות כשלעצמה.
הענפים העיקריים בחקר האנתרופולוגיה הם:
אתנו-אקולוגיה (יחד עם אתנו-בוטניקה)
אתנולוגיה עסקית (ארגון כלכלי)
אתנו-סוציולוגיה (ארגון חברתי, תחום זה נקרא "אנתרופולוגיה חברתית" בבריטניה)
אתנולוגיה פוליטית (ארגון פוליטי)
חקר דתות
אנתרופולוגיה משפטית
אנתרופולוגיה רפואית (תחום זה כולל תתי-תחום רבים, בהם אתנו-פרמקולוגיה, אתנו-פסיכיאטריה ועוד)
אתנו-מוזיקולוגיה
ראו גם
דת
אתנוביולוגיה
קישורים חיצוניים
The Ethnology Database - מאגר של מעל 70,000 פריטים אתנולוגיים מאזור האוקיינוס השקט.
*
קטגוריה:אנתרופולוגיה | 2024-03-11T09:27:20 |
מעלית חלל | שמאל|ממוזער|250px
מעלית חלל היא אמצעי שינוע תאורטי מפני השטח של כוכב לכת כלשהו אל החלל.
מעלית חלל על פני כדור הארץ תאפשר שליחת עצמים ואסטרונאוטים לחלל. מספר סוגים של מעלית כזו הוצעו בעבר ומוצעים גם כיום. לכולן אותה המטרה, והיא להחליף את השיגור הרקטי על ידי מבנה מכני יציב החוצה את האטמוספירה.
ההצעה המבנית הרווחת עבור מעלית החלל היא של רצועה או של כבל הנמתח מפני השטח אל נקודה כלשהי הנמצאת מעבר למסלול הגאוסטציונרי. סיבוב הפלנטה גורם לאינרציה בכבל כשבצדו השני עצם כלשהו המשמש כמשקל נגד ושומר על הכבל מתוח תוך "ביטול" כוח המשיכה של כדור הארץ. כך יכולים עצמים לעלות בכבל ולהתגבר על כוח הכובד של כדור הארץ ללא שימוש בכוח הנעה רקטי. מבנה תאורטי זה יכול לאפשר העברת ציוד ובני אדם למסלול בחלל בעלויות נמוכות בהרבה משיטות היציאה לחלל כיום.
בניית מעלית חלל תהיה מורכבת ויקרה. המעלית תצטרך להיבנות מחומר שיוכל לסבול לחץ גדול מאוד ולהיות קל משקל, זול וקל לייצור. כדי שחזון מעלית החלל יתממש יצטרכו לפתור מספר בעיות הנדסיות קשות.
ההצעות האחרונות למעלית חלל משלבות ננו-צינוריות פחמן בתכנון הכבל עליו תנוע המעלית, כך רעיון המעלית משלב בין חקר החלל לננוטכנולוגיה.
היסטוריה
תכנונים ראשוניים
הרעיון של מעלית חלל הופיע לראשונה ב-1895 כאשר מדען רוסי בשם קונסטנטין ציולקובסקי בהשראת מגדל אייפל בפריז חשב על מגדל שמגיע כל הדרך לחלל. הוא דמיין מצודה שמיימית בסופו של הכבל הדק הנעה סביב כדור הארץ במסלול גיאוסטציונרי. המגדל יבנה מהאדמה לגובה של 35,800 קילומטרים (מסלול גיאוסטציונרי). הערות מניקולה טסלה רומזות שגם הוא הגה את רעיון המגדל והערותיו נשלחו אחרי תקופת מסך הברזל לאחר מותו.
מגדלו של טסיולקובסקי יהיה מסוגל לשלוח עצמים למסלול ללא טיל. מהרגע שבו המעלית תשיג מהירות מסלולית כאשר תנוע על-גבי הכבל, עצם שישוחרר מראש המגדל יהיה גם הוא בעל מהירות מסלולית הנדרשת כדי להישאר במסלול גיאוסטציונרי.
המאה ה-20
בנייה מהקרקע מעלה הוכחה כמשימה בלתי אפשרית: אין חומר קיים בעל כוח דחוס מספיק כדי לתמוך במשקלו תחת תנאים כאלו. לקח עד 1957 בשביל עוד מדען רוסי, יורי נ. ארטסוטאנוב, כדי להגות תוכנית ישימה יותר לבניית מגדל חלל. ארטסוטאנוב הציע להשתמש בלוויין גיאוסטציונרי כבסיס ממנו יבנה המגדל. באמצעות שימוש במשקל נגד, כבל יורד ממסלול גיאוסטציונרי לפני השטח של כדור הארץ בעת שמשקל הנגד משתרע מהלוויין אל מחוץ לכדור הארץ ומרכז המסה של הכבל ישמר ללא תנועה ביחס לכדור הארץ. ארטסוטאנוב פרסם את הרעיון שלו במוסף יום ראשון של קומסומולסקאיה פרבדה ב-1960.
עשיית כבל באורך של למעלה מ-35,000 קילומטרים זאת משימה קשה. ב-1966 ארבעה מהנדסים אמריקאיים החליטו לקבוע איזה סוג של חומר יהיה נדרש כדי לבנות מעלית חלל, בהנחה שזה יהיה כבל ישר ללא שוני בקטע ההצטלבות שלו. הם מצאו שהכוח הנדרש הוא כפול פי שניים מהכוח של כל חומר קיים, כולל גרפיט, קוורץ ויהלום.
ב-1975 מדען אמריקני נוסף, ג'ירום פירסון, תכנן קטע הצטלבות מתחדד שיתאים יותר לבניית המגדל. הכבל המוכן יהיה עבה במרכז המסה שלו, היכן שהמתיחה היא עצומה, ויהיה צר יותר בקצה כדי להוריד את סכום המשקל שהמרכז צריך לתמוך בו.
בספרו מסוגת המדע הבדיוני משנת 1997, "3001: האודיסאה הסופית", מתאר ארתור סי. קלארק ארבע מעליות חלל כאלו שמגיעות אל טבעת במסלול הגאוסטציונרי (שהוא עצמו הביא לעין הציבור, אגב, בשנת 1945) שמשמשת כתחנת חלל מאסיבית.
המאה ה-21
לאחר פיתוח ננו-צינוריות הפחמן בשנות ה-90, דייוויד סמיתרמן, מהנדס של נאס"א, הבין שחוזקם של החומרים הללו עשוי להתאים, ושרעיון מעלית החלל בר ביצוע.
בעקבות כך הוא פתח קורס במרכז מרשל, זימן מדענים ומהנדסים שדנו ברעיונות חדשים ותכנונים מודרניים של המעלית כדי להפוך את הרעיון למציאות. הוא פרסם את המאמר "מעליות חלל: תשתית מתקדמת בין ארץ לחלל במילניום החדש"", (Space Elevators: An Advanced Earth-Space Infrastructure for the New Millennium) שכלל מידע על עבודתו ורעיונותיו כדי להשיג תרומות ומימון לפיתוח הטכנולוגיות שהגה.
באותו זמן, מדען אמריקני נוסף בשם בראדלי אדוארדס, הגה רעיון ליצור רצועה באורך 100,000 ק"מ העשויה גם כן מננו צינוריות פחמן מרוכבות. השוני ברעיונות היה שבעוד סמיתרמן מציע כבל עגול, האחרון הציע כבל בעל מבנה של רצועה (פס) בטענה שצורה זו יעילה ועמידה יותר בפגיעות מטאוריטים.
בתמיכת המוסד לרעיונות מתקדמים של נאס"א (NASA Institute for Advanced Concepts), המשיך בראדלי לפתח את רעיונו ולעצב את תא המעלית, מערכת ההנעה הראשית, הימנעות מהתנגשות בפסולת חלל, מערכת עגינה, מערכת חמצן, הימנעות מפגיעות ברקים וסופות הוריקן על ידי הצבת תחנת הבסיס באזור קו המשווה במערב האוקיינוס השקט. בנוסף לכך אמד את עלות הבנייה, תכנן את לוחות הזמנים לתכנון וביצוע הפרויקט כולו והתחשב בגורמי סיכון סביבתיים. העיכוב הארוך ביותר לרעיונו של אדוארדס נגרם ממגבלות הטכנולוגיה ליצור הרצועה עליה ינוע תא המעלית.
חישוביו הסתמכו על סיבים מרוכבים של ננו צינוריות פחמן אפוקסי בעלי כושר מתיחה מינימלי של 130 ג'יגהפסקל (בחישוביו לקח מקדם ביטחון של 2). אולם, ניסויים שונים ורבים הצליחו להניב חומר בעל כושר מתיחה של עד 63 ג'יגהפסקל.
כדי לזרז את מימוש הרעיון של מעליות החלל, תומכי הרעיון מארגנים מספר תחרויות, בדומה ל-X-Prize, של פיתוח טכנולוגיות ועיצובים חדשים. ביניהן תחרות Elevator:2010 לעיצוב תא המעלית. ישנן תחרויות נוספות כמו Robolympics Space Elevator Ribbon Climbing competition ו-Centennial Challenges במימון נאס"א וגופים אחרים בהן המתחרים מעצבים ומפתחים את מערכות ההנעה הראשיות, ופיתוח של שיטות ייצור מתקדמות של הכבל וכו'.
במרץ 2005, הוכרז על שותפה לחברת Spaceward Foundation (המפעילה של תחרות Elevator:2010), בעקבות כך עלה סכום כלל הפרסים ל-400,000 דולר.
ב-2005, קבוצת ליפטפורט הודיעה שתבנה קטע ניסיוני של הכבל במפעלה בניו ג'רזי. למרות הצהרתה של ליפטפורט היא תוכל לייצר כבל באורך 100,000 ק"מ רק לאחר שתגייס מימון לניהול המחקר ופיתוח שיטות ייצור מתקדמות. ב-13 בפברואר 2006, קבוצת ליפטפורט הודיעה שבתחילת אותו חודש היא ייצרה מייל אחד ניסיוני מהכבל העשוי מסיבי פחמן מרוכבים ופיברגלס ברוחב 5 ס"מ ובעובי מ"מ אחד והועלתה לאוויר בעזרת בלונים.
בשנת 2007, Elevator:2010 כללה שתי תחרויות ששווי הפרס בכל אחת 500,000 דולר (מיליון דולר סה"כ) וכן פרס נוסף בסך 4 מיליון דולר לחמש שנים הבאות עבור פיתוחים טכנולוגיים הקשורים למעלית החלל. אף קבוצה לא ניצחה בתחרות עד כה, אך הקבוצה המייצגת את המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס הכניסה לתחרות מקטע מכבל פרי פיתוחה העשוי כולו מננו צינוריות פחמן. בנובמבר 2008, התקיימה ועידה ביפן כדי לקבוע לוחות זמנים עבור בניית מעלית החלל.
ב-2008, פורסם ביפנית הספר "עוזבים את הפלנטה במעלית חלל" ("Leaving the Planet by Space Elevator") על ידי דוקטור בראד אדוארדס ופיליפ רגן, ונכנס לרשימת רבי המכר ביפן. פרסום הספר הוביל להצהרה יפנית שכוונתה לבנות ולממש את רעיון מעלית החלל בעלות כוללת של 5 מיליארד דולר. בדיווחו של ליאו לואיס, כתב של עיתון הטיימס הבריטי, הוצגו התוכניות שנחשפו על ידי סואיצ'י אונו (Shuichi Ono), יו"ר אגודת מעלית החלל היפנית.
פיזיקה ומבנה
שמאל|ממוזער|250px|איור של מעלית חלל
ישנם מספר תכנונים עבור תצורת מעלית החלל ואופן פעולתה. המשותף לכולם הוא תחנת הבסיס, הנמצאת על פני השטח של כוכב הלכת, כבל עליו נע תא הנוסעים ומסה המהווה משקל נגד בקצה הכבל.
תחנת בסיס המעלית
בסיס המעלית יוקם כנראה על אי מלאכותי באוקיינוס, או על יבשת גדולה.
כבל
שמאל|ממוזער|250px|ננו-צינורית פחמן - צינוריות אלה עשויות להתאים כחומר גלם לבניית הכבל עליו תנוע המעלית.
שמאל|ממוזער|250px|
כבל מחודד
שמאל|ממוזער|250px|
טיפוס
שמאל|ממוזער|250px|המעלית יוצאת מתוך העננים
משקל נגד
מומנט זוויתי
שמאל|ממוזער|250px|כוחות הפועלים על המעלית
היציאה מהאטמוספירה
פעילות המעלית בחלל החיצון
בנייה
בדרכי הבנייה מקובלות
הצעתו של בראד אדוארדס
דרכי בנייה נוספות
קשיי בנייה ובטיחות
לוויינים
לוויינים עלולים להתנגש במעלית וכך לגרום להריסתה ונפילתה של המעלית.
מטאורואידים
מטאורידים עלולים להתנגש במעלית ולגרום לריסוקה.
סכנת נפילה
הכבל שקושר את המעלית עם הכוכב עלול להיקרע, ואז המעלית (יחד עם הנוסעים) תיפול מטה ותתרסק. היא גם עלולה להיהרס בזמן הנפילה בגלל החיכוך והחום הרב.
קורוזיה
קרינה
בגלל הקרינה המסוכנת של כוכבי לכת רבים, המעלית תקלוט קרינה רבה ותהפוך למסוכנת עד למאוד.
פגמים
בעת פגמים במעלית יהיה כמעט בלתי אפשרי לשפץ את המעלית.
מזג אוויר
בעת מזג אוויר סוער המעלית עלולה להיפגע.
חבלה
גורמים עוינים עלולים לחבל במעלית ולגרום לנפילתה על כדור הארץ.
רטט הרמוני
תאונות ומצבי חירום
קרעים בסמוך לנקודת העגינה
אם המעלית ניתקת בנקודת העוגן שלה על פני כדור הארץ, כוח חיצוני המופעל על ידי משקל הנגד יגרום למעלית לעלות כלפי מעלה למסלול לא יציב בחלל. הגובה הסופי של הקצה התחתון של הכבל המנותק תלוי בהתפלגות המסה של המעלית. בתאוריה, אפשר יהיה לחבר את המעלית שוב לנקודת העוגן שלה על פני כדור הארץ, אך עם זאת זה יהיה מבצע מסובך ביותר, שידרוש התאמה של מרכז הכובד של הכבל במטרה להביא אותו בחזרה אל פני השטח במיקום הנכון. במצב כזה עשוי להיות קל יותר לבנות מערכת חדשה.
קרעים בגבהים של 25,000 ק"מ ומעלה
אם ניתוק הכבל יתרחש בנקודה גבוהה יותר, מעל 25,000 ק"מ, החלק התחתון של המעלית ירד לכדור הארץ כשהוא עוטף את עצמו לאורך קו המשווה, ואילו החלק העליון יעלה למסלול גבוה יותר בחלל . בכל אופן, ברוב התכנונים, החלק העליון של הכבל שייפול לכדור הארץ יישרף באטמוספירה. בנוסף, בגלל שלכבלים המוצעים יש מסה נמוכה מאוד (בערך 1 ק"ג לקילומטר), והם שטוחים, קרוב לוודאי שהחלק התחתון של הכבל יונחת על כדור הארץ עם פחות כוח מפיסת נייר, בשל התנגדות האוויר בדרך למטה.
עצירת המעלית באמצע המסלול
אם המעלית תעצור באמצע המסלול (בגלל תקלה למשל) יהיה כמעט בלתי אפשרי לחלץ את הנוסעים מהמעלית. החילוץ יהיה מבצע מסובך ביותר ויעלה מיליארדי דולרים.
חגורת ואן אלן
שמאל|ממוזער|250px|חגורת ואן אלן
כלכלה
אינטרסים פוליטיים
ראו גם
מבנה על
מושבת חלל
לקריאה נוספת
מזרקות גן העדן - ארתור סי. קלארק (1979), בהוצאת "אודיסאה הוצאה לאור"
קישורים חיצוניים
אל החלל במעלית במחיר של כרטיס טיסה לאירופה
הערות שוליים
קטגוריה:מדעי החלל
קטגוריה:האדם בחלל
חלל | 2024-10-03T17:18:33 |
ויקטור הוגו | 150px|ממוזער|שמאל|פסל ראש של ויקטור הוגו מאת אוגוסט רודן בני קרלסברג גליפטוטק
ויקטור-מארי הוגו (בצרפתית: Victor-Marie Hugo; 26 בפברואר 1802 – 22 במאי 1885) היה משורר, סופר, מחזאי, אינטלקטואל ופוליטיקאי צרפתי. בנוסף היה ממייסדי זרם הרומנטיקה ונחשב לאחד מגדולי הסופרים. ספריו המוכרים ביותר הם "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים". הוא התעניין גם באמנויות הפלסטיות והחזותיות. הוא השאיר רישומים בתחום האדריכלות, והיה ממובילי תנועת התחייה הגותית בצרפת.
ביוגרפיה
הוגו נולד ב-26 בפברואר 1802 בעיר בזאנסון (Besançon) בפראנש-קונטה. אביו היה קצין צבא מקצועי שכיהן כגנרל בצבא נפוליאון. הוא נהג לקחת את בנו לאימונים ולתרגילי מלחמה על מנת שהילד יחבב את חיי הצבא. המשפחה נדדה בעקבות האב, ולכן לא זכה הוגו ללימודים מסודרים. החוויות שצבר בנדודיו, אשר בהם היה עד לסבל, למצוקה ואי-צדק חברתי, באו לידי ביטוי בשיריו ובספריו.
הוריו נפרדו בילדותו. אביו חי עם רוזנת ספרדייה, ואימו נישאה לגנרל אחר בצבא נפוליאון. אחיו הבוגרים מתו בילדותם. כילד היה חולני מאוד וכמעט מת בלידתו. בגיל 11 החל לכתוב שירים, שעסקו לרוב בנושאים פוליטיים. עמדותיו הפוליטיות בילדותו הושפעו מעמדותיה המלוכניות של אימו. אביו המאמץ הוצא להורג באשמת קשירת קשר נגד משטר נפוליאון ומותו השפיע על חייו ויצירתו.
בהיותו תלמיד בית ספר תיכון הקדיש הוגו את חרוזיו הראשונים לשירת ורגיליוס, שהיה המשורר האהוב עליו ביותר ואשר ממנו שאב השראה. שירו "לורגיליוס" הוא שיר אהבה למשורר הרומאי, לידידתו ז'ולייט דרואה ולטבע.
מי שניחמה אותו בצערו הייתה אדל פושה, לימים אשתו ואם חמשת ילדיו. פושה ניהלה מאוחר יותר רומן עם משורר שהיה ידיד המשפחה. גם להוגו הייתה ידידה ומאהבת - ז'ולייט דרואה - שחקנית שפגש לראשונה ב-1833 איתה היה מתבודד בחיק הטבע. נוצר ביניהם קשר עמוק שנמשך 50 שנה.
בהיותו בן 28 פרצה התקוממות ביוון נגד הכיבוש הטורקי. צעירים צרפתיים רבים תמכו במהפכנים היוונים, ביניהם הוגו, אף על פי שבאותה תקופה דגל בשלטון מלוכני, ואף זכה לקצבה קבועה מהמלך לואי ה-18 על כתביו.
ב-1830 פרצה מהפכה נוספת בצרפת במחאה על צנזורה שהוטלה על ידי המלך על הספרות והעיתונות. המהפכנים כבשו את פריז והדיחו את המלך מהשלטון. באותה עת, שינה הוגו את דעותיו הפוליטיות והפך ממלוכני נלהב לתומך במהפכה.
בעקבות מהפכת 1848, הוכרזה בצרפת הרפובליקה השנייה ונפוליאון השלישי, אחיינו של נפוליאון בונפרטה, עלה לשלטון. הוגו נבחר לאספה הלאומית של צרפת והטיף לשלום בין העמים ולצדק חברתי. לנוכח הפיכתו של הנסיך הרפובליקני לדיקטטור, הפך הוגו לאחד ממתנגדיו התקיפים של נפוליאון השלישי וטען שהוא יחריב את הרפובליקה השנייה, כפי שדודו החריב את הראשונה. ב-1851 יצא לגלות בבריסל ואחר כך באיי התעלה, באי ג'רזי (1852–1855) ובאי גרנזי (1855–1870), שם כתב את קובץ שיריו "הרהורים" (1856), את קובץ שיריו "אגדת הדורות" (1859) ואת הרומן עלובי החיים (1862), שזכה להצלחה עצומה. ב-1870, אחרי מלחמת צרפת–פרוסיה שב הוגו לצרפת.
אנקדוטות רבות סופרו על העממיות של ויקטור הוגו. באחת מהן הוא סיפר כי בערב קר מאוד חזר ברגל לביתו והיה לו צורך עז להטיל את מימיו ועשה זאת על קיר הבית. עובר אורח שראה זאת נזף בו ואמר: אינך מתבייש? זהו ביתו של ויקטור הוגו. "עכשיו הבנתי באמת כמה מפורסם" סיפר ויקטור הוגו.
ויקטור הוגו נפטר בפריז ב-22 במאי 1885 ונקבר בטקס לוויה מפואר בפנתאון של פריז, בו נטמנים גדולי בניה של צרפת.
יצירתו
בגיל 14 החליט הוגו להיות משורר, ובגיל עשרים זכה למלגה על ספר שיריו הראשון. הוא נהג לכתוב שירים יום יום, במשך שנים רבות, וחולל מהפכה בשירה הצרפתית. הוא עמד בראש קבוצת סופרים ומשוררים שהתחילו זרם חדש – הרומנטיזם. הוא עצמו מעיד על מהפכה זו: "במילון הישן שמתי מצנפת אדומה; בתחתית קסת הדיו עשיתי סערה". בין קובצי שיריו: "עלי הסתיו", "הקולות הפנימיים", "קרני האור והצללים", "אגדת הדורות", "הרהורים", ו-"האמנות בלהיות סבא". בקובץ "הרהורים" הוא מתאר, בין היתר, את חיי משפחתו ובמיוחד את אבלו על מות בתו לאופלדין, שטבעה עם בעלה בסן ליד ווילקייר שעל גדות הנהר בשנת 1843, חודשיים בלבד לאחר נישואיהם. בתו הקטנה אדל סיימה את חייה בבית חולים לחולי נפש בשל אהבה נכזבת.
הוגו היה בין המשוררים המפורסמים בתקופתו, וכונה על ידי בלזק, בהקדשה לספר "אשליות אבודות", "משורר גדול בתקופה בה שאר האנשים הם ילדים". בניגוד למשוררים שהעריכו אותו הכותבים הצרפתים המודרניים התייחסו לשירתו בהסתייגות. כששאלו את אנדרה ז'יד מיהו המשורר הצרפתי הגדול ביותר הוא ענה: "ויקטור הוגו, לדאבוננו".
שמאל|ממוזער|250px|הקרב על הרנני - 1830
ב-25 בפברואר 1830 הוצג בקומדי פראנסז בפריז מחזהו של הוגו "הרנני", שהיה אחד המחזות הראשונים בזרם הרומנטיזם. מחזה זה הסעיר את פריז ועורר וויכוחים סוערים שפרצו בתיאטרון בין הצופים מיד לאחר הצגתו (הקרב על הרנני). ויכוחים אלה היוו חלק ממסורת ארוכה של מאבקים לגבי טוב טעם אמנותי בתיאטרון הצרפתי, ונערך בין תומכי הקלסיציזם שצידדו בסגנון כתיבה תיאטרלי קפדני, לבין תומכי הסגנון החדש של הרומנטיזם. ניצחונם של הוגו ותומכיו בוויכוח זה מתואר על ידי אנשי התקופה ובהם תאופיל גוטייה.
ב-8 בנובמבר 1838 הוצג לראשונה בתיאטרון הרנסאנס בפריז מחזהו של הוגו "רואי בלה" - דרמה רומנטית המתחוללת בספרד בסוף המאה ה-17.
ספרו הראשון של הוגו נכתב בשנת 1823 ושמו "הנס מאיסלנד" (Han d'Islande). הספר מתאר מרד בדיקטטורה רוויה אלימות והוצאות להורג המתרחש באיסלנד.
בשנת 1826 פרסם את הספר "בוג-ז’רגל". "בוג ז'רגל" חובר על ידיו כבר בגיל שש-עשרה, לאחר התערבות עם ידיד, ואף קדם ל"הנס מאיסלנד". הוא היה הסופר הלבן הראשון אשר ניסה להבין את מצבם של השחורים, וזה היה אחד מהרומנים הראשונים שגיבורם היה שחור.
ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם דה פארי (פריז) - גיבורת ספרו של הוגו "הגיבן מנוטרדאם"
בשנת 1831 פורסם הרומן הגדול הראשון שלו "הגיבן מנוטרדאם". כתיבת הרומן, שהוגו קרא לו "נוטרדאם דה פארי", נועדה להציג את מכמני קתדרלת נוטרדאם בפריז לציבור הרחב, אחרי החורבן שעשה בה ההמון בימי המהפכה הצרפתית, אשר ראה בה את סמל השלטון. הרומן זכה להצלחה בצרפת, שעוררה, בין השאר, את התנועה לשימור המבנים מן התקופה הגותית בכלל ולשימור קתדרלת נוטרדאם בפרט. הספר תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה רבה בכל העולם, עובד למחזות ולסרטים והיווה השראה ליצירות במאה ה-20.שמאל|ממוזער|250px|קוזט מתוך "עלובי החיים" - ציור של Émile Bayard
הוגו היה חבר במועדון החשישאים, כמו סופרים רומנטיים נוספים בני התקופה.
ממוזער|ויקטור הוגו על ערש דווי, צולם בשנת 1885 על ידי הצלם נדאר.
שמאל|ממוזער|250px|מסע הלוויה של הוגו, שנטמן בפנתאון של פריז
בתרבות הפופולרית
השפעתו של הוגו היא כלל-עולמית, וחורגת בהרבה מגבולות התרבות המערבית. מעבר לתפוצה האוניברסלית של יצירותיו הגדולות, בחלק מהקולוניות הצרפתיות לשעבר, כגון וייטנאם, נודעה גם חשיבות גדולה לדמותו שלו עצמו. קאו דאי, דת דרום וייטנאמית סינקרטיסטית עם מיליוני מאמינים בכל רחבי העולם, רואה בו את אחד מקדושיה העיקריים, לצדם של ז'אן ד'ארק, המהפכן הסיני סון יאט-סן והמשורר הווייטנאמי בן המאה ה-16 . לפי אמונתם של אנשי קאו-דאי, הוגו היה מאדריכלי הברית האלוהית בין הדת הסינית לנצרות - ברית שיצרה את דת הקאו-דאי, ותמונתו מוצבת כאובייקט סגידה במקדש הראשי של קאו-דאי בעיר טאי-נין.
ספריו שתורגמו לעברית
הגבור בכבלים, עברית מאת ז. אריאל, תל אביב, 1972. (תרגום נוסף של "עלובי החיים")
המכשפה מפריס, תרגם יעקב שטיינברג, אמנות, תל אביב, 1954. ()
מלחמת אחים, מתורגם על ידי י"ב ליונר, הוצאת תושיה, ורשה, 1913.
עובדי הים, עם ארבעה רישומים מאת המחבר, מצרפתית - מנשה לוין, ספרית פועלים, תל אביב, 1986.
עלובי החיים, עברית - אביטל ענבר, כתר ספרים, ירושלים, 1988.
עלובי החיים, תרגום נוסף, עברית - זאב הרטבי, תל אביב, 1962.
עלובי החיים, תרגום נוסף, תרגם יעקב שטינברג, אמנות, תל אביב, 1954.
קוזט, תרגם מצרפתית : יצחק לבנון, ציורים: רבקה רינד.
פנטין, סיפור, תרגם מצרפתית - יצחק לבנון, תל אביב, 1972.
הגיבן מנוטר דאם, תרגם מצרפתית - יצחק לבנון, תל אביב, 1964.
הגיבן מנוטר דם, תרגום נוסף, עברית - דן סואן, תל אביב, 1975.
הגנובה, תרגום מצרפתית, ירושלים, ש"י שיריזלי, אלף תתל"ו לגלותנו, תרס"ה, 1905.
היום האחרון בחיי הנידון למיתה, ספור, תרגום זפר"ן, ורשה, תושיה, 1898.
בוג-ז’ארגאל, מצרפתית - אביטל ענבר, מעריב, תל אביב, 1987
בוג ז'רגל, מצרפתית - מיכה פרנקל, זמורה-ביתן, תל אביב, 1987
האדם הצוחק, רומן, תרגמו א’ ו’. לוין, ערך א’ יואל, תל אביב, 1929.
.
שנת התשעים ושלוש; תרגום נוסף: ח' אברבאיה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב 1961. ()
תותח הקורבטה, עברית - יואב הלוי, משרד הביטחון, תל אביב, 1984.
שירים נבחרים , השירים מתורגמים מן המקור ומוגשים על ידי ד"ר שלמה לוי, 1987.
יומו האחרון של נידון למוות, קלוד גה, (תרגם: ניר רצ'קובסקי, הקדמה: דניס שרביט, "מאבקו של ויקטור הוגו בעונש המוות"), ירושלים, הוצאת כרמל, 2008.
להיות גולה, תרגם מצרפתית והוסיף הערות: שי סנדיק, נהר ספרים, 2010.
זיכרון מליל הארבעה, שיר מאת ויקטור הוגו, מצרפתית: דורי מנור, בתוך "בריטוֹן", שירים ותרגומי שירה מאת דורי מנור, הוצאת אחוזת בית, תל אביב 2005.
לילו של השטן, שיר מאת ויקטור הוגו, מצרפתית: דורי מנור, בתוך "בריטוֹן", שירים ותרגומי שירה מאת דורי מנור, הוצאת אחוזת בית, תל אביב 2005.
שירו של מֶליה, שיר מאת ויקטור הוגו, מצרפתית: דורי מנור, בתוך "בריטוֹן", שירים ותרגומי שירה מאת דורי מנור, הוצאת אחוזת בית, תל אביב 2005.
כתובת מצבה, שיר מאת ויקטור הוגו, מצרפתית: דורי מנור, בתוך "מיעוט", שירים ותרגומי שירה מאת דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2001.
מסה על הגרוטסקי, מניפסט התיאטרון הרומנטי, תרגם ערן הורוביץ, רסלינג, 2023
ראו גם
בית ויקטור הוגו
לקריאה נוספת
גרהם רוב, ויקטור הוגו - ביוגרפיה, הוצאת דביר, 2004.
בין מקור לתרגום: על תרגום השיר "בעז נרדם" לוויקטור הוגו, מאת ז'ולייט חסין, נדפס בבקורת ופרשנות, 28, 1992.
"הרומנטיציזם מת, יחי הרומנטיציזם!" על הרומן "שנת התשעים ושלוש", מאת מיכל פרם כהן, במגזין "אנוכי", 2019.
קישורים חיצוניים
יעל (פרוינד) אברהם, מוסף 'שבת', מקור ראשון, אזרח האנושות כולה, ט"ז באייר תשע"א, 20 במאי 2011
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ויקטור הוגו, באתר התוכנית, 22 במאי 2011
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים צרפתים
קטגוריה:משוררים צרפתים
קטגוריה:מחזאים צרפתים
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז
קטגוריה:קצינים בלגיון הכבוד
קטגוריה:פציפיסטים צרפתים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:צרפתים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1802
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1885 | 2024-09-22T20:51:52 |
זכויות | REDIRECT זכות | 2004-05-01T10:15:00 |
לגיונר | REDIRECTהצבא הרומי | 2016-09-04T11:41:17 |
מלחמת איטליה–אתיופיה | 2019-08-08T13:15:35 | |
מלחמת איטליה-אתיופיה השניה | REDIRECT המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה | 2004-05-01T12:56:37 |
חוק אוהם | ממוזער|250px|בול גרמני מ-1994, המוקדש לחוק אוהם, אשר מציג קשר פשוט ושימושי בין המתח, הזרם וההתנגדות החשמלית.
ממוזער|150px|חוק אוהם - V מסמן מתח חשמלי בין שתי נקודות בגוף, I מסמן זרם חשמלי בין שתי נקודות בגוף ו-R מסמן את התנגדות הגוף העשוי מחומר אוהמי.
חוק אוהם (מבוטא חוק אוֹם, באנגלית: Ohm's Law) הוא קשר פשוט ושימושי בין מתח, זרם והתנגדות חשמלית בחומרים מסוימים. חוק אוהם הוא אחד החוקים הבסיסיים בתורת המעגלים החשמליים. החוק התפרסם ב־1826 על ידי גאורג סימון אוהם ונקרא על שמו.
אוהם גילה שבחומרים מסוימים (בעיקר מתכות) המוגדרים כ"חומרים אוהמיים" ובתנאים מסוימים, היחס בין המתח המושרה בין שתי נקודות בחומר לזרם העובר ביניהן, הוא גודל קבוע שאינו תלוי בגודלם ובכיוונם של המתח והזרם. גודל זה מוגדר כהתנגדות החשמלית בין שתי הנקודות. כלומר בגופים העשויים מחומרים אלו מתקיים:
ערך קבוע =
כאשר:
(לעיתים מסומן באות ) – מתח חשמלי בין שתי נקודות בגוף העשוי מחומר אוהמי. מתח נמדד ביחידות וולט (V). יחידה זו נקראת על שם הפיזיקאי האיטלקי אלסנדרו וולטה.
– זרם חשמלי בין שתי הנקודות. זרם נמדד ביחידות אמפר (A). יחידה זו נקראת על שם הפיזיקאי והמתמטיקאי הצרפתי אנדרה-מארי אמפר.
– ההתנגדות החשמלית בין שתי הנקודות. התנגדות נמדדת ביחידות אוהם (Ω). יחידה זו נקראת על שם הפיזיקאי הגרמני גאורג סימון אוהם.
חומרים אוהמיים
לגוף בעל שתי נקודות קצה מוגדרות המקיים את חוק אוהם נהוג לקרוא נגד אידיאלי. קיימים רכיבים חשמליים הנקראים נגדים מעשיים (או בקיצור נגדים), אשר תגובתם לזרם ולמתח קרובה לתגובה של נגד אידיאלי. לנגדים יש התנגדות קבועה בקירוב בתחומים מוגדרים של תנאי סביבה (כגון טמפרטורה), זרמים ומתחים.
חומרים אוהמיים בעלי מקדם התנגדות נמוך במיוחד נקראים מוליכים. חומרים בעלי מקדם התנגדות גבוה במיוחד נקראים מבדדים.
חוק אוהם הדיפרנציאלי
עבור זרמים העוברים בתווך שאינו אחיד ופשוט, ניתן להשתמש בצורה מקומית של חוק אוהם – חוק אוהם הדיפרנציאלי:
כאשר הוא וקטור צפיפות הזרם, היא מקדם ההתנגדות ו־ הוא וקטור השדה החשמלי. במקרה הכללי ביותר, מקדם המוליכות תלוי בכיוון המרחבי של הזרם, ואז היא טנזור מדרגה שנייה ולא סקלר.
ניתן לנסח את החוק גם כך:
כאשר היא מקדם המוליכות.
חוק אוהם היחסותי
בכתיב קו-וריאנטי ניתן לכתוב את חוק אוהם הדיפרנציאלי על ידי:
,
כאשר הוא 4-וקטור המבטא את צפיפות הזרם החשמלי, מבטא את 4-וקטור המהירות ו - הוא טנזור השדה האלקטרומגנטי. מאחר שההתפתחות בזמן של המטען החשמלי תלויה בהתפתחות בזמן של הזרם החשמלי (על ידי משוואת הרציפות), ניתן להוסיף לכתיב זה רכיב המייצג את צפיפות המטען החשמלי:
,
כאשר מייצג את צפיפות המטען של נושאי הזרם כפי שנמדד במערכת העצמית של המוליך.
תוקף החוק
ממוזער|תרשים המייצג את חוק אוהם והדרכים השונות להשתמש בו
ממוזער|אופן השימוש בחוק אוהם - ניתן לחשב את הפרמטר שהוסתר על ידי שני הפרמטרים שלא הוסתרו.
חוק אוהם הוא חוק אמפירי. ישנם מספר מודלים על פיהם חוק אוהם נגזר מתוך התורה האלקטרומגנטית, כמו מודל דרודה. במקרים רבים הנחות המודל אינן מתקיימות. במערכות כאלו, גם חוק אוהם אינו מתקיים. בפרט, היחס הליניארי אותו חוק אוהם מתאר בין המתח לזרם, מתקיים בטווח טמפרטורות מסוים ואינו נכון באופן כללי (לדוגמה בטמפרטורות גבוהות או נמוכות מאד).
החוק תקף בחומרים ספציפיים (בעיקר מתכות, תמיסות אלקטרוליטיות וגרפיט) וכלל לא מתקיים במוליכים למחצה, שם היחס בין המתח לזרם אינו ליניארי. כמו כן, שדות חשמליים חזקים (הנוצרים בעיקר במתחים גבוהים) יוצרים תופעות פריצה חשמלית כגון ברקים, קשת חשמלית וכשלים במבודדים, אשר מורידים את ההתנגדות משמעותית - כלומר חוק אוהם מפסיק להיות תקף בתנאים אלה.
קישורים חיצוניים
מצגת בחוק אוהם
חוק אוהם מתוך הבלוג "רשימות בפיזיקה עיונית"
אוהם | 2024-09-07T19:53:50 |
פסילוי | ממוזער|פסילוי מוקמו בדרך כלל לפני המערך הרגלי העיקרי בצבאות יווניים והלניסטיים
פְּסִילוֹי (מיוונית עתיקה: ψιλοί, וביחיד ψιλός, "פסילוס") היו סוג של חיל רגלים קל בצבאות יוון העתיקה. החימוש של חיילים אלה היה דל, וכלל לרוב כידוני הטלה, קשתות, קלע וכדומה. על פי רוב היו החיילים חסרי מיגון. חיילים בחיל זה אבטחו את אגפי הפלנקס, והתפרסו לפניו למנוע מקשתי האויב לפגוע בו. בצבאם של פיליפוס השני וצבאו של אלכסנדר הגדול הפסילוי התפרסו בין יחידות הפלנקס על מנת לעזור לחיל מגושם זה בשטח קשה למעבר. צבאות אחרים השתמשו בחיילים אלו לתמיכה בפרשים.
ראו גם
לוחמה יוונית בעת העתיקה
לוחמה בתקופה ההלניסטית
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית
קטגוריה:חיל רגלים
קטגוריה:האימפריה הביזנטית: צבא וביטחון | 2018-11-21T20:20:41 |
פלטסט | 250px|ממוזער|שמאל|פלטסט עם חימוש אופייני
פלטסט (πελταστής מלשון πέλτη פֶּלְטֶה - מגן מעוגל בצורת חצי סהר) הוא שמו של חייל רגלי בעל חימוש בינוני בצבאות יוון העתיקה. שמם בא להם ממגנם העגול, העשוי מעץ שנקרא פלטה. ראשיתם בימי יוון הארכאית, אך רק בזמן המלחמה הפלופונסית החיל הזה התחיל לפרוח. הגנרל האתונאי המפורסם איפיקרטס הצליח לגבור על הפלנקס הספרטנית המפורסמת בעזרת חיל זה.
חימוש ודרכי לחימה
הפלטסטים היו חמושים בדרך כלל בחרבות באורך בינוני, כידונים וכלי הטלה אחרים. להגנתם היה להם מגן וקסדה. נגד מבנים מוצקים כמו הפלנקס, הפלטסטים נלחמו במערך מפוזר, כשהם מנסים לאגף אותה. נגד כוחות קלים מהם, יכלו להילחם במערך מוצק יותר. פלטסטים היו חיל גמיש מאוד, מתאים לכל קרקע (שלא כמו הפלנקס שהייתה מתפרקת על קרקע הררית). פלטסטים איישו את חילות המצב במבצרים, שירתו על ספינות קרב והסתערו על ספינות האויב ועוד. השירות בחיל זה דרש אומץ לב ניכר, כי בניגוד להופליט המוגן ב-30 קילו מתכת, הפלטסט חשוף יחסית ודרך לחימתו מסוכנת יותר. מסיבה זו, רב הפלטסטים היו שכירים או אזרחים עניים, שלא יכלו לממן את הפנופליה (כלי הנשק) של ההופליט.
מוצא
רוב הפלסטסים היו שכירי חרב ובהתחלה, רובם באו מתראקיה. ידועים הפלטסטים המעולים מבני שבט האגריאנים שתרמו תרומה מכרעת לניצחונו של אלכסנדר הגדול בקרב גאוגמלה ובקרבות נוספים. עם התפרקות הפולייס הקלאסיים.
ראו גם
לוחמה יוונית בעת העתיקה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית
קטגוריה:חיל רגלים | 2023-07-19T18:17:05 |
וליטים | וליטים (בלטינית: Velites, ולס, Veles ביחיד) הוא סוג של חיל רגלים קל שהיה בשימוש בצבא הרומי בתקופת הרפובליקה הרומית התיכונה. השימוש בחיילים אלו החל עם המעבר של הצבא הרומי משיטת הפלאנקס לשיטה המאניפולוס במהלך המאה ה-4 לפנה"ס. הווליטים הורכבו מהאזרחים הצעירים והעניים ביותר שהיו חייבים בשירות צבאי ברפובליקה הרומית.
חימוש
ממוזער|381x381 פיקסלים|וליטים
חימושם כלל גלדיוס (סוג של חרב קצרה) ומספר כידוני הטלה (hasta velitaris, ידוע גם בשם Verutum). כידון זה היה באורך מטר, בעל חוד קצר ממתכת רכה והוא התכופף לאחר שפגע במטרתו, מה שמנע מהאויב להשתמש בו בשנית. כידון זה היה קצר וקל בהרבה מהפילום, בו השתמשו הלגיונרים הרומים.
להגנתם הצטיידו הווליטים בקסדת ארד, מגן עגול ושריון קל, לרוב מעור או בד עבה. סימן היכר של הווליטים היה עור הזאב שנהגו לעטות על גופם. בזכות שריונם וזיונם הקל, היו הווליטים הרגלים הניידים ביותר בצבא הרומי.
תפקוד
בדרך כלל, בלגיון בעל סדר כוחות מלא היו כ-1,200 וליטים.
הווליטים נפרסו לפני הלגיון, אך לא הסתדרו בקו מוצק דוגמת קווי הלגיונרים. כעקרון, לא נהוג לספור את מערכם במספר קווי הלגיון. הווליטים היו הראשונים שיצרו מגע עם האויב על ידי הטלת כידוניהם לעברו. לאחר מכן היו הווליטים נסוגים לאחור דרך הרווחים שבין המניפולים, או שתיגברו את אגפי הכוח.
הווליטים החליפו בעת המלחמה הפונית השנייה את הרוראריאי. על פי טיטוס ליוויוס הדבר קרה בעת המצור על קפואה. השימוש בווליטים נמשך עד לרפורמה של גאיוס מאריוס שביטל את הסידור המניפולארי וארגן את הצבא הרומי במסגרת החדשה והאחידה בנשקה של הקוהורטה.
לקריאה נוספת
פוליביוס, היסטוריה, ספר 6, 22. (לקריאה מקוונת)
ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת מאגנס 1990, עמ' 247-251.
קישורים חיצוניים
קטע אצל ליוויוס שמתאר את כינון גיס הווליטים (פרויקט גוטנברג, אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:חיל רגלים
קטגוריה:הצבא הרומי | 2019-12-24T09:11:08 |
הופליט | שמאל|ממוזער|250px|פסל של הופליט יווני. בתמונה החייל חובש קסדה קורינתית ומוגן במגן ושריון גוף
שמאל|ממוזער|250px|שחזור הופעתו של הופליט יווני
ממוזער|הופליט על כד בסגנון הדמות השחורה מהמאה ה-5 ללא שריון גוף. מעשה ידיו של הצייר אתנה; במאה ה-5 ויתרו לעיתים קרובות על שריון הגוף כדי להגביר את ניידות הלוחמים.
הוֹפְּלִיט (יוונית: òπλίτης) היה חייל רגלי בעל חימוש כבד נושא חנית בצבאות יוון העתיקה. הוא הופיע לקראת אמצע המאה ה-8 לפנה"ס, אם כי השפעתם ניכרת החל משנת 700 לפנה"ס לערך. הופליטים הרכיבו את מערך הפלנקס. בעת העתיקה הלוחמים נדרשו בדרך כלל לקנות את כלי נשקם בעצמם, לכן בדרך כלל רק בעלי הרכוש בני-החורין יכלו לשרת בתור הופליטים. בתקופות מוקדמות בדרך כלל אזרחי הפוליס שירתו בתור ההופליטים, אך בתקופות מאוחרות יותר, החל מהמאה ה-4 לפנה"ס, היו שכירי חרב רבים, אשר שירתו בתור הופליטים.
ההופליטים היו נפוצים מאוד ביוון העתיקה, במיוחד בתקופה הארכאית והקלאסית. גם ארצות אחרות באגן הים התיכון השתמשו בחיילים בעלי חימוש דומה לזה של ההופליטים, אלה היו נפוצים בחצי האי האפניני אצל האטרוסקים, ברומא העתיקה עד המאה ה-4 לפנה"ס, ובקרתגו עד מסעותיו של חניבעל. היתר הסתמכו בדרך כלל על חיל רגלים קל וחיל רגלים בינוני. אפשר לראות גם בחיילים כבדים ממצרים העתיקה סוג של הופליטים, כי גם הם נלחמו במערך המזכיר פלנקס (וראו הצבא של מצרים העתיקה).
מעמד חברתי
בתקופה הארכאית החל מהפך שלם בלוחמה יוונית. שכבה חברתית חדשה, שהתבססה על איכרים מבוססים ופועלים אמידים, הצטרפה לצבא. לוחמים אלה שירתו כהופליטים. לוחמים אלה לא השתייכו למעמד האריסטוקרטיה, אך היו עשירים דיים כדי לרכוש מערכת נשק. אמנם מערכת כלי הנשק של ההופליטים מתוארכת לאמצע המאה ה-8 לפנה"ס, אך נראה שבתקופה זו מספרם לא היה גבוה במיוחד ונדרש זמן רב עד שחיילים אלה תפסו את הבכורה בצבאות היווניים.
יש מחלוקת בקרב החוקרים לגבי מועד הופעת ההופליטים וכתוצאה מכך גם על מידת השפעתם על הפוליטיקה הפנים יוונית. אחדים דוגמת סנודגראס תומכים בתהליך הדרגתי ואילו אחרים דוגמת קרטלדג' טוענים להפיכה חדה ומהירה שהגיעה בבת אחת. אחרים דוגמת מוריס דוחים את עצם קיומו של השינוי מהותי בטקטיקת הלחימה ודרך כך את עצם יצירת מעמד רחב וגדול של לוחמים שדרשו שינוי.
באמצע המאה ה-20 החוקרים חשבו שמדובר בשכבה צרה יחסית של איכרים עשירים, מה שלא מסביר את הענקת הזכויות הפוליטיות לשכבות רחבות של פשוטי העם. מחקר נוסף העלה שמחיר הציוד של ההופליט לא היה גבוה במיוחד ועמד ככל הנראה על שכר של שלושה חודשים ושכר חודש אחד היה מספיק לקנייתו של ציוד בסיסי. נראה שהצמיחה הכלכלית הייתה רבה וכנראה ששכבות רחבות בציבור היו יכולות להרשות לעצמן לממן ציוד כזה וייתכן שעד מחצית מאזרחי הפוליס היו מסוגלים לשרת כהופליטים.
התפתחות
הופליטים הופיעו לראשונה במאה השמינית לפנה"ס ביוון העתיקה. מקור השם נגזר מהמילה היוונית הופלון - מערך כלי הנשק ההתקפיים. הם קיבלו את התנופה הגדולה ביותר ביוון התיכונה והדרומית, המשופעת בעמקים צרים ורמות טרשיות, קרקע שלא מתאימה ללוחמת פרשים. השירות בחיל זה נחשב למעשה מכובד ביותר והשתמטות משירות לא הייתה מקובלת. ההופליטים היו בדרך כלל לוחמים לא סדירים. רוב השנה עסקו בפעילות אזרחית, אך בעתות מלחמה ארזו את ציודם שהיה שמור בדרך כלל בביתם ולא במחסן מרכזי והתייצבו לשירות.
מבחינה קרבית, נדרשו מההופליט משמעת וכושר גופני מעולה כדי שלוחם חלש לא יביא לקריסת המערך כולו. היות שהתוצר החקלאי המקומי היה מצרך חשוב, היעד הישיר של הביזה בידי הצבאות היווניים, היו שדות אויביהם המובסים. לפיכך, העונות שבהן נערכו הקרבות היו עונות הקציר והאסיף.
המערכות היו בדרך כלל קצרות ולרוב הוכרעו בקרב אחד, בשל שתי סיבות עיקריות:
החיילים הם אנשים בעלי אדמה שזקוקה לעיבוד ולכן אינם מסוגלים להיעדר לתקופה ארוכה.
הכנות לקרב נעשו בידי החייל האינדיבידואלי ונבצר מההופליט לסחוב עמו מזון רב היות שציודו הכביד עליו מאוד.
ההופליטים הטובים ביותר בתקופה הארכאית (בסביבות 800 לפנה"ס - 500 לפנה"ס) ותקופה הקלאסית (בסביבות 500 לפנה"ס - 323 לפנה"ס) באו מספרטה. ההופליטים הספרטנים התאפיינו במדים אחידים, דבר שלא היה נפוץ בעת העתיקה. על מגנם צוירה אות למבדה גדולה המסמלת את ארצם (לאקדמון בלשונם), ולגופם עטו גלימה בצבע אדום עז. ההופליטים הספרטנים סודרו בדרך כלל בעומק של שמונה שורות, בעוד שהופליטים מפולייס (רבים של פוליס) סודרו בדרך כלל בעומק של 12 שורות.
ההופליטים הוכיחו את עליונתם על פני החי"ר הקל והבינוני במלחמת פרס–יוון (ראשית המאה ה-5 לפנה"ס) שבמהלכה הביסו צבאותיהם את הפרסים בקרב פלטאיה וגרמו להם אבדות איומות בקרב תרמופילאי. אחרי קרב קונקסה (אמצע המאה ה-5 לפנה"ס), שסימן את שיאו של מרד אחיו של מלך פרס, כורש הצעיר, קיבלו הפרסים החלטה אסטרטגית לשכור שכירי חרב הופליטים מיוון, וכמאה שנה לאחר מכן, בזמן פלישתו של אלכסנדר הגדול, היו בפרס כ-50,000 הופליטים.
עם הזמן, הפכו ההופליטים לחיל הדומיננטי בצבאות יוון, ודחקו את רגלי החיילים הקלים, והקרבות הוכרעו למעשה בעזרתם. לוחמת ההופליטים הגיעה לשיאה תחת מנהיגותו של סטרטגוס יליד תבאי, אפמינונדס. הוא היה הראשון שחילק את ההופליטים שלו באופן לא-שווה וחיזק את אחד האגפים על חשבון המערך הכללי. היו אמנם ניסיונות מוצלחים לחזק את האגפים על חשבון המרכז, כמו למשל בקרב מרתון, אך היו אלו פתרונות מקומיים, שלא התפתחו לכדי טקטיקה כוללת כמו אצל אפמינונדס.
אחרי מותו של אפמינונדס בקרב מנטיניאה ה-2 (362 לפנה"ס) ירד קרנה של תבאי, אך ההופליטים המשיכו לשלוט בטקטיקה עד הרפורמות של פיליפוס השני, אשר שינה את חימושם של ההופליטים ויצר את הפלנגיט. לפי רוב העדויות, הפלנגיטים צוידו במגנו של הפלטסט הנקרא פלטה, והחליפו את הדורי הקצרה יחסית בסריסה שהגיעה לאורך של עד 6 מטרים. למרות החניתות האימתניות, הפלנקס המקדונית הייתה ניידת מאוד, הודות לתרגול הרב ושילובו של חי"ר קל כתמיכה ללוחמים הכבדים. הפלנגיטים נפוצו בכל העולם ההלניסטי, למעט בארץ האם היוונית, שם הם נזנחו לטובת הפלטסטים, ורק ספרטה שמרה על ההופליטים שלה עד כיבושה על ידי רומא באמצע המאה ה-2 לפנה"ס.
החימוש
הופליט היה צריך לרכוש לעצמו חנית (דורי - δόρυ), חרב קצרה, קסדה, שריון גוף, מוקיים, מגן יד, ומגן גדול עגול.
שריון
ממוזער|שריון "פעמון" עשוי ארד מהמאה ה-6 לפנה"ס
להגנתו חבש ההופליט קסדה כבדה לראשו. ביוון העתיקה היו מקובלים שני סוגים עיקריים של קסדות. לשתי הקסדות היו וריאנטים מקומיים, שלא היו שונים באופן מהותי מהדגמים העיקריים.
הדגם הראשון הוא הקורינתי. קסדה זו סוגרת את הראש מכל צדדיו ללא חרכים לאוזניים, לכן היא מקשה על השמיעה וכאן טמונה נקודת התורפה שלה. בנוסף לכך, הקסדה מגנה על הלחיים, חלק מהלסת התחתונה, המצח והסנטר. הקסדה מורכבת מיציקת ברונזה אחת, והיא עוטרה עם שיער בהמות צבוע. עם הזמן החלו להוסיף חרך לאוזניים לקסדה זו.
הקסדה השנייה היא קסדת "פילוס" עם מגנים ללחיים או בלעדיהם. קסדה זו הייתה קלה יותר ואיפשרה שדה ראייה רב יותר ואף שמרה על אוזני החייל פתוחות לשמוע פקודות. על אף יתרון שדה הראייה ויכולת טובה יותר לשמוע, הקסדה הקורינתית הייתה נפוצה יותר מקסדת "פילוס" שכן ההגנה שהיא נתנה הייתה טובה יותר. הפקודות שניתנו במערך הפלנקס היו מעטות ולכן אפשר היה להזניח את יכולת ההקשבה לטובת ההגנה. הפקודות החשובות ניתנו בעזרת חצוצרות ואפשר היה לשמוע אותן בקלות גם עם קסדה מהסוג הקורינתי.
היו גם סוגים אחרים שהיו שילוב של שני הסוגים הראשונים.
בנוסף לקסדה, החייל הגן על עצמו במגן עץ עם ציפוי ברונזה גדול הנקרא "אספיס". המגן היה עגול בצורתו וקוטרו הגיע לגודל אימתני של מטר אחד לערך. המגן שקל בין 6 ל-8 קילוגרם. הוא כוסה בעור משני צדיו כאשר על החלק החיצוני הופיע ציור כלשהו, בדרך כלל של בעל חיים או נושא כלשהו מהמיתולוגיה. פולייס מסוימים קבעו סימן זהה על מגיני כל החיילים, כך הספרטנים ציירו את האות למדא (האות הראשונה במילה "לאקדמונים"). על מנת לבדל את עצמם מיתרת היוונים, האתונאים ציירו את הינשוף ואילו התבאים את הספינקס.
פרט למיגון זה הופליט חבש שריון גוף עשוי ברונזה. השריון היה קשיח והקשה על התנועה. הוא היה חזק מאוד ועמד בהצלחה בפגיעתם של מרבית כלי הנשק של התקופה. השריון עבר התפתחות משריון "פעמון", שנקרא כך בשל צורתו, הדומה לפעמון - השריון התרחב כלפי מטה על מנת להקל על תנועת הגפיים, לשריון "שרירי" שנקרא כך כי דימה את מבנה הגוף הגברי המושלם עם שרירים בולטים וחטובים. הסוג השני היה יקר יותר, אך נוח יותר. הופליטים דלי-אמצעים הסתפקו בשריון עשוי פשתן מחוזק שיכול היה להגן בהצלחה לא מבוטלת נגד פגיעות חצים, אך לא עמד כמובן נגד פגיעת חניתות וחרבות.
בנוסף לכך הגן ההופליט על רגליו ועל ידו הימנית, אשר לא הייתה מוגנת במגן, עם לוחיות ברונזה. הציוד הסטנדרטי שקל כ-30 קילוגרם.
כלי הנשק
בשל מערך הלחימה הסטנדרטי של ההופליטים במבנה צפוף של פלנקס, כלי הנשק האופייני לחייל זה היא חנית הדקירה. חניתו של ההופליט היווני נקראת "דורי" ואורכה הגיע לכדי 2 עד 3 מטרים. החנית הייתה עשויה מעץ קשה עם חוד מברונזה יצוקה. למאזן הייתה לה גולת ברונזה בתחתיתה. המאזן איפשר גם להשעין את החנית על הקרקע בלי לחשוש מחדירת רטיבות לתוך העץ.
בנוסף הייתה להופליט חרב קצרה למדי בשם "קסיפוס" אשר אורכה לא עלה על 60 ס"מ. ההופליט השתמש בחרבו רק אם החנית נשברה. החנית הייתה הנשק הראשי שכן במערך צפוף כל כך אין מספיק מקום להנפת חרב יעילה.
טקטיקה
הערכות ומבנה קרבי
ממוזער|איור שמדגים קבוצת לוחמים מלפנים
חימושם של ההופליטים הכתיב את האופן שבו הם יתפרסו בשדה הקרב. המגן העגול הגדול היה כבד מדי להדיפת מהלומות האויב והיה קשה לתמרן איתו כדי להימנע מפגיעת חצים. יתרה מכך, חלקו השמאלי של המגן הגדול לא כיסה את גופו של החייל והיה "מבוזבז". מצד שני, חלקו הימני של החייל היה חשוף לפגיעה. כתוצאה מכך, מערך צפוף של חומת מגנים כשחלקו השמאלי של המגן מסוכך על החייל שעומד מימין התבקש בנסיבות האלה.
חומת מגנים זו נקראת פלנקס. עומקה של פלנקס טיפוסית מהתקופה הקלאסית היה 8–12 שורות. יחד עם זאת, היו גם פולייס שנערכו בפלנקס עמוקה יותר. התבנים, למשל, הקימו מערך עמוק יותר של 25 שורות ובמחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס הגדוד הקדוש נערך בעומק של 50 שורות. צורת הלחימה הזאת הייתה מקובלת בעולם העתיק ואפשרה את ניצול המיגון הכבד של חיל הרגלים בלי אימונים מיוחדים דוגמת אלה שזכו להם הלגיונרים ברומא.
המערך הצפוף לא אפשר ניידות וגמישות גדולים. דאגתו העיקרית של המפקד הייתה נתונה לשמירת השורות כדי למנוע פרצות בחומת המגנים. ברגע שהשתבשו השורות היו ההופליטים טרף קל לחיילים קלי-חימוש ולפרשים.
היות שהחייל החזיק את המגן ביד שמאל, ההופליטים נטו לנוע ימינה לאורך הקרב, על מנת להכניס את פלג גופם הימני החשוף מתחת למגן של החייל השכן. לכן האגף הימני נחשב למובחר, ושם הוצבו החיילים האמיצים ביותר. השורות הראשונה, השנייה והאחרונה נשמרו לעשירים והמכובדים שבלוחמים והשורות הפנימיות נשמרו לנחותים שבלוחמים. למרות שהפלנקס נראתה כגוף מגושם, היא הייתה בעלת יכולת ניידות רבה בשטח פתוח והסתערותה בדרך כלל הייתה מצליחה לשבור התנגדות של חיילים קלים יותר.
הטקטיקה הייתה פשוטה למדי: שני הגושים התקרבו אחד לשני, האיצו את ההליכה לריצה קלה לקראת ההתנגשות והתנפלו אחד על השני. בשל מבנה הפלנקס רק השורות הראשונות היו יכולות להשתמש בחניתותיהן כדי לפגוע באויב. השורות האחרות שימשו כעתודה להחלפת החיילים מהשורה הראשונה שנפלו בקרב. תפקיד אחר היה דחיפת השורות הראשונות קדימה כדי שאלה ימוטטו את המערך היריב.
לוחמת מצור
צבאות המורכבים מהופליטים לא הצטיינו בלוחמת מצור. כמה גורמים היו אחראים לבעיה זו. במרבית המקרים, אפילו ביצור קל היה יכול לעמוד בפני הסתערות ההופליטים. כתוצאה מכך, במרבית המקרים העדיפו הצרים את הרעבת חיל המצב ולא הסתערות ישירה על המעוז המבוצר. בנוסף לעבודת הביצור המצוינת שעשו הארכיטקטים היוונים, גם ההופליטים עצמם לא התאימו ללחימה מהסוג הזה.
על מנת לפרוץ למעוז מבוצר היה על ההופליט לצלוח את החומה. היו לו שלוש אפשרויות לעשות כן: לעלות עליה בסולם, לחפור מנהרה תחתיה או להפילה. המיגון הכבד שנשא התאים בעיקר לקרבות פנים מול פנים והיה למעשה חסר תועלת בטיפוס על סולם, לכן רק במקרים נדירים ביותר ניסו ההופליטים את מזלם בטיפוס על החומה. בנוסף לכך, ההופליטים היו מאומנים להילחם במבנה צפוף בחברת הופליטים אחרים ולא בקרבות יחידים על שטח צר ורעוע כמו חומה.
גם חפירת מנהרות לא הייתה מקובלת עליהם. הקרקע ביוון היא סלעית ברובה וקשה מאוד לחפירה. בנוסף לכך, המגינים היו יכולים לגלות את התעלה ולצאת להתקפת נגד חזקה נגד החופרים. כתוצאה מכך, גם השימוש באופציה הזאת היה נדיר ביותר.
האופציה האחרונה הייתה הפלת החומה. הפלת חומות אבן בעזרת קליעים לא הייתה אפשרית בתקופה הקלאסית בשל העדר מכונות מצור מתאימות ולכן המקום היחיד שניתן היה להפיל בעזרת איל ניגוח היה השער. המהנדסים היוונים הכירו בעובדה זו ולכן השערים היו מבוצרים במגדלים רבים ובביצורים נוספים שהקשו מאוד את מלאכת הפריצה על הצרים.
יתרה מכך, גם אילו הצליחו לפרוץ את החומות היו הצרים נכנסים למבוך רחובות מתפתלים וצרים ולא היה להם סיכוי ליצור את הפלנקס שהייתה המבנה היחיד שיכול היה להביא לידי ביטוי את מלוא עוצמתו של ההופליט.
ראו גם
לוחמה יוונית בעת העתיקה
הצבא הספרטני
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים רבים סוקרים את ההופליטים, ביניהם קסנופון והרודוטוס. גם המחקר המודרני הקדיש משקל רב לנושא. ספרים אחדים על הנושא:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית
קטגוריה:חיל רגלים | 2024-03-15T14:58:40 |
עריסת חתול | עריסת חתול (באנגלית: Cat's Cradle) הוא ספר מדע בדיוני סאטירי שנכתב על ידי קורט וונגוט בשנת 1963 ועוסק בקשרים בין מדע וטכנולוגיה, דת ומצוות, נשק להשמדה המונית וסוף העולם. שם הספר הוא שמו האנגלי של המשחק המכונה בעברית "סבתא סורגת".
אוניברסיטת שיקגו, שדחתה את התזה הראשונה של וונגוט בתחום האנתרופולוגיה, קיבלה לאחר מכן את ספרו "עריסת חתול" כתזה, והעניקה לו את התואר.
עלילה
היצירה נפתחת בתקופה שבה המספר, שהוא עצמו סופר, מתכנן לכתוב ספר העוסק בדברים שאמריקאים חשובים עשו ביום שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה. בעודו חוקר נושא זה, המספר מתוודע לילדיו של פיזיקאי בדיוני מפורסם, פליקס הויניקר, שעזר בבניית פצצת האטום. בשנים שלאחר המלחמה פיתח אותו הויניקר חומר המכונה קרח תשע - מערכת גבישית חלופית למים מוצקים שנקודת ההתכה שלה 45.8 מעלות צלזיוס, גבוהה מטמפרטורת החדר. החומר נועד בתחילה לסייע לנחתים האמריקאים לחצות ביצות מבלי להירטב, אך מעולם לא נעשה בו שימוש למטרה זו.
הספר עוקב אחר ההיסטוריה של החומר המחולק בין ילדיו של הויניקר, שהמידע על הימצאותו גורם למדינות להילחם עליו בשיטות יוצאות דופן. בסופו של דבר משתחרר קרח תשע בחוף הים של האי הקריבי הבדיוני "סאן לורנצו", והשחרור מוביל לקטל רוב החיים עלי אדמות, שכן כל המים בעולם הופכים ממים נוזליים למצב הצבירה המוצק של קרח תשע.
בוקונוניזם
הספר מתאר דת דמיונית - בוקונוניזם, ובנוסף כמה מהעקרונות המרכזיים שבה. ביניהם:
קאראס - קבוצה של אנשים שמבלי ידיעתם שותפים לגורל אחד; קבוצה שפועלת בלא יודעין להגשים מטרה כל-שהיא של האלוהים.
גראנפאלון - קאראס מזויף; קבוצה של אנשים שמאמינים בשגגה שהם שותפים לגורל, גורל שאיננו קיים.
וואמפטר - הנקודה סביבה סובב הקאראס.
במילותיו של וונגוט (מתוך וואמפטרים, פומה וגראנפאלונים):
מספר אנשים שמאסו במה שיש לדתות הקיימות להציע, החליטו להמיר את דתם לבוקונוניזם.
תרגומים לעברית
הספר היה ספרו הראשון של וונגוט שתורגם לעברית, ב-1978. התרגום נעשה בידי אמציה פורת ויצא בהוצאת עם עובד. בשנת 2001 יצא תרגום נוסף של יענק'לה רוטבליט, בהוצאת זמורה-ביתן. הספר הוא אתגר קשה למתרגמים, בשל שפע משחקי המילים שבו, והעובדה שחלקים ממנו כתובים (במקור) בעגה בדיונית המכונה בספר "סן-לורנצית".
ראו גם
קרח תשע - להקת רוק ישראלית ששמה לקוח מהספר
קישורים חיצוניים
ספרי בוקונון
הגדרת קאראס
הגדרת גראנפאלון
קטגוריה:ספרי 1963
קטגוריה:ספרי מדע בדיוני
קטגוריה:ספרי קורט וונגוט
קטגוריה:אי-אלימות באמנות
קטגוריה:ספרי ספריה לעם
קטגוריה:ספרי זמורה ביתן | 2024-01-11T07:12:36 |
הסנאט של ארצות הברית | הסנאט של ארצות הברית (באנגלית: United States Senate) הוא הבית העליון של הקונגרס של ארצות הברית – הפרלמנט (הרשות המחוקקת) של ארצות הברית – אשר מורכב מהסנאט ומבית הנבחרים (הבית התחתון).
בסנאט מכהנים שני סנאטורים מכל אחת ממדינות ארצות הברית והוא ממוקם באגף הצפוני של בניין הקפיטול בוושינגטון הבירה. מקור שמו הוא בסנאט הרומי.
סמכויות הסנאט
חוקת ארצות הברית, בפרק הראשון, מעניקה לסנאט את הסמכויות הבאות:
כל חוק חייב להיות מאושר על ידי הסנאט ובית הנבחרים.
חוקים המטילים מסים דורשים את אישור הסנאט כשאר החוקים אך הסנאט אינו רשאי להציע אותם, סמכות זו נתונה בלעדית בידי בית הנבחרים. בנוסף, הנוהג הוא שהסנאט אינו מוסמך ליזום חקיקה העוסקת בהקצאת כספים.
הנשיא תלוי ב"עצתו והסכמתו" (advice and consent) של הסנאט בבואו לאייש תפקידים בכירים בממשל הפדרלי – חברי הקבינט של ארצות הברית, שופטים פדרליים, שגרירים וראשי הסוכנויות הפדרליות כולם טעונים את אישור הסנאט. עם זאת, רשאי הנשיא לאייש את התפקידים זמנית בלא אישור הסנאט כאשר זה האחרון נמצא בפגרה. מינויים אלה תקפים באופן זמני עד שיאושרו או יידחו על ידי הסנאט לכשיתכנס.
אמנות בין-לאומיות טעונות את אישור הסנאט ברוב מיוחס של שני שלישים. עם זאת, לא כל הסכם בין-לאומי דורש אישור והקונגרס חוקק חוקים המאפשרים לנשיא לחתום על הסכמים בלא כל אישור או להביאם לאישור בתי הקונגרס ברוב רגיל בלבד.
במקרה שבית הנבחרים מצא לנכון לפתוח בהליך של הדחה (impeachment) כנגד מי שנושא משרה פדרלית בגין "בגידה, שוחד או פשעים חמורים אחרים", תפקידו של הסנאט לשפוט את אותו אדם. אם המודח הוא הנשיא, ישב בראש המשפט נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. הרשעה במשפט דורשת רוב מיוחס של שני שלישים והתוצאה שלה היא הדחה מיידית מן המשרה הציבורית. הסנאט רשאי גם לפסול את המודח מלהתמנות בעתיד לתפקיד בממשל אך אינו יכול להטיל עונשים מלבד אלו. מי שהודח עשוי לעמוד למשפט רגיל על עבירות פליליות שביצע, ללא קשר למשפטו בסנאט.
במקרה שאף מועמד לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית אינו מצליח להשיג רוב בחבר האלקטורים קובע התיקון ה-12 לחוקה כי הסנאט יבחר את סגן הנשיא מבין שני המועמדים שצברו את מירב הקולות. הסמכות המקבילה לבחירת הנשיא נתונה בידי בית הנבחרים. עד כה נקרא הסנאט לעשות שימוש בסמכות זו פעם אחת בלבד, ב-1837.
הבחירות לסנאט
לכל מדינה יש זכות לשלוח לסנאט שני נציגים, כך שבסנאט מאה סנאטורים. הייצוג השווה של מדינות בסנאט הוא אחד הסעיפים הבודדים בחוקה שלא ניתנים לשינוי על ידי תיקון של החוקה בהסכמת שני שלישים מהמדינות, אלא נדרשת הסכמת כל המדינות המעורבות.
כהונתו של סנאטור נמשכת שש שנים, אך בחירות לסנאט נערכות אחת לשנתיים (ביום שלישי שאחרי יום שני הראשון של נובמבר). הסנאטורים מאורגנים במסגרת שלוש קבוצות (Classes), באופן שכל שנתיים מועמדים לבחירה חברי אחת מהן, כשליש מחברי הבית. שני המושבים של אותה מדינה בסנאט לעולם אינם עומדים לבחירה באותה שנה (למעט בחירות מיוחדות). הסנאטור בעל הוותק הגדול יותר ממדינה מסוימת ידוע בתור "הסנאטור הבכיר" מאותה המדינה והשני בתור "הסנאטור הזוטר".
הסנאטורים נבחרים על ידי אזרחי המדינה שלהם. בעבר הייתה הזכות לבחור סנאטורים בידי בתי המחוקקים של המדינות אך התיקון השבעה עשר לחוקה העביר אותה לתושביהן. נגע השחיתות שדבק בבתי המחוקקים של המדינות היה המניע מאחורי התיקון אך כתוצאה ממנו נלקח מהמדינות כגופים ריבוניים הייצוג היחיד שהיה להן בקונגרס, ייצוג שעמד לעיני האבות המייסדים של ארצות הברית כשכוננו את הסנאט. כמעט בכל המדינות נערך סיבוב בחירות אחד לתפקיד ומנצח זה שזכה במירב הקולות (לאו דווקא רוב מוחלט). בכמה מדינות נערכים שני סיבובי בחירות, במקרה שלא היה מועמד שזכה ברוב מוחלט בסיבוב הראשון.
סנאטור שנבחר יכהן עד תום כהונתו, מותו או התפטרותו אלא אם כן יחליט הסנאט ברוב של שני שלישים להרחיקו. בסמכות זו עשה הסנאט שימוש כשהרחיק בתקופת מלחמת האזרחים את נציגי שבע המדינות הפורשות. במקרה שמתפנה מקום בסנאט כתוצאה ממוות, התפטרות או הרחקה קובע התיקון השבעה עשר לחוקה כי מושל המדינה ימנה סנאטור באופן זמני עד שייערכו בחירות מיוחדות (בדרך כלל במועד הבחירות הבא). סנאטור שנבחר בבחירות מיוחדות ישלים את הזמן שנותר משש שנות הכהונה המקורית.
לסנאט זכאים להיבחר אנשים שהם אזרחי ארצות הברית לפחות תשע שנים, בני שלושים שנה ומעלה המתגוררים במדינה אותה הם נבחרים לייצג. הסנאט עצמו הוא זה שקובע האם מועמד שנבחר זכאי לכהן והיו מקרים בהם התקבלו סנאטורים שלא עמדו בדרישת הגיל המינימלי.
מנגנוני הבית
שמאל|ממוזער|250px|אולם המליאה של הסנאט
החוקה קובעת כי סגן נשיא ארצות הברית הוא נשיא הסנאט, ומעבר למשמעות הטקסית היא נותנת בידו את הזכות להצביע במקרה של תיקו. בתקופת ממשל קלינטון הגיעו מספר הצבעות לכדי תיקו וסגן הנשיא אל גור הכריע אותן. לרוב, סגן הנשיא אינו משתתף בישיבות הסנאט. בנוסף בוחר הסנאט את הנשיא הזמני, שהוא סנאטור שיושב בראש הישיבות בהיעדר סגן הנשיא. הנשיא הזמני רשאי להאציל סמכותו זו לסנאטורים נוספים, שיישבו ראש בישיבות, בתנאי שסגן הנשיא נעדר מהן.
המפלגה בעלת המספר הגדול ביותר של מושבים בסנאט היא "מפלגת הרוב" בסנאט. בהתאם לכך ממנות המפלגות את הסנאטור שיכהן כמנהיג הרוב או המיעוט ולצדו את ה"מצליף" על מנת שיכוונו את מדיניות המפלגה בבית. למנהיג הרוב השפעה רבה כיוון שהוא קובע את סדר היום של הסנאט. במקרה של שוויון מפלגתו של סגן הנשיא היא מפלגת הרוב, אם כי במקרה כזה אין לה את כל היתרונות והסמכויות שיש למפלגת רוב באופן רגיל. לעיתים יש בסנאט חברים עצמאיים, והם יכולים להצטרף לגוש של אחת המפלגות לשם קביעת הרוב, בלי להיות חברים בה, ובתמורה לקחת חלק בחלוקת התפקידים של המפלגה בסנאט.
הסנאט עושה שימוש נרחב בשש עשרה הוועדות הרגילות שלו כמו גם בוועדות מיוחדות. כאשר המפלגות הגדולות מחלקות ביניהן את המושבים בוועדות. חשיבותן של הוועדות ביכולתן להעביר או לעכב יוזמות חקיקה ומינויים הנופלים בתחום השיפוט שלהן. מועמד לתפקיד שופט בית המשפט העליון, למשל, יצטרך לעבור קודם את ועדת המשפט ורק אחר כך לבוא לפני מליאת הסנאט. כמו כן רשאיות הוועדות לערוך שימוע בתחום אחריותן ולזמן לפניהן עדים. ליושב ראש הוועדה יש את הסמכות למנוע מחוק או ממועמד מלעבור את הוועדה. יושבי הראש של כל הוועדות הם ממפלגת הרוב, ובדרך כלל הם החברים בעלי הוותק הרב ביותר מבין חברי מפלגת הרוב בוועדה. הנציג הבכיר ביותר של מפלגת המיעוט מכונה בדרך כלל "Ranking Member".
הסנאט נחשב לאיטי והמהסס מבין שני בתי הקונגרס וחבריו אינם ממהרים לאמץ גישות חדשות ורפורמות. הגורם המרכזי לכך הם כלליו של הסנאט המאפשרים לחבריו לעכב עד אין קץ ולמעשה למנוע הצבעות על ידי שימוש בפיליבסטר או בוועדות השונות.
במסגרת ניסיון כושל למנוע חקיקה למען זכויות השחורים ב-1957, דרך פיליבסטר, נאם הסנאטור הדמוקרטי מהדרום סטרום ת'רמונד את הנאום הארוך ביותר בהיסטוריה של הסנאט שארך למעלה מיממה.
לפי כללי הסנאט, על מנת לסיים פיליבסטר דרושה הסכמה של רוב מיוחס בן שלוש חמישיות (קרי, 60 סנאטורים) שאותו קשה להשיג בלא מאמץ משותף של שתי המפלגות גם יחד. על מנת לשנות את כללי הסנאט דרושים שני שלישים של חברי הבית.
הייצוג בסנאט
האבות המייסדים של ארצות הברית ראו בסנאט מכשיר שנועד להגן על המדינות המרכיבות את האיחוד ועל זכויותיהן. כתוצאה מכך ניתנו לכל מדינה, ללא קשר לגודל אוכלוסייתה, שני מושבים בסנאט. יתר על כן, חוקת ארצות הברית מונעת בפירוש את שינוי המצב בקובעה כי לא יילקח ממדינה ייצוגה השווה בסנאט בלא אישורה. כמו כן מונעת החוקה איחוד של מדינות או חלקיהן בלא הסכמת בתי המחוקקים של המדינות והקונגרס.
הסנאט היה כאמור מלכתחילה גוף ללא ייצוג שוויוני של אזרחי ארצות הברית, אולם שינויים דמוגרפיים הקצינו את המצב עם השנים עד שכיום המדינה המאוכלסת ביותר, קליפורניה, גדולה פי 74 במספר אזרחיה מויומינג דלילת האוכלוסייה.
כל שינוי במצב עניינים זה יצטרך להיות מאושר על ידי המדינות והסנאט והסבירות לכך היא נמוכה. למרות זאת ישנן יוזמות החותרות לסנאט ייצוגי יותר על ידי פיצול של המדינות המאוכלסות ביותר (שלוש המאוכלסות ביותר הן קליפורניה, טקסס ופלורידה) לתתי-מדינות.
בחוקת ארצות הברית נקבע במקור כי הסנאטורים יבחרו על ידי בתי הנבחרים של מדינות ארצות הברית, אך בתיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית שנקבע ב-1913 הועברה לבחירות על ידי אזרחי המדינות.
ראו גם
חברי הסנאט של ארצות הברית
נשים בסנאט של ארצות הברית
סמל הסנאט
קישורים חיצוניים
ביוגרפיות של חברי הסנאט ובית הנבחרים
ביאורים
*
קטגוריה:הקונגרס של ארצות הברית
סנאט של ארצות הברית, ה
סנאט של ארצות הברית, ה
סנאט של ארצות הברית, ה
סנאט של ארצות הברית, ה
ארצות הברית | 2024-07-19T18:38:43 |
ג'ון אדגר הובר | ג'ון אדגר הובר (ידוע בעיקר בשם ג'יי אדגר הובר; באנגלית: John Edgar Hoover; 1 בינואר 1895 – 2 במאי 1972) היה בלש אמריקאי וראש הלשכה הפדרלית לחקירות (FBI) משנת 1924 ועד מותו בשנת 1972. הובר הפך את הלשכה מסוכנות פדרלית אחת מני רבות לכלי מרכזי באכיפת החוק בארצות הברית, ושילב מספר חידושים בפעולה המשטרתית של הסוכנות. אופן פעולתו והדרכים שנקט כדי להגן על הסוכנות שאת דמותה עיצב, כללו התנכלות למתנגדים פוליטיים, צבירת מידע חסוי ואף סחיטה – ואלו הפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת. (אף שלא נשפט מעולם על פעולות אלה, אשר לו הורשע בהן היו נחשבות לפשעים חמורים) הובר החזיק במשרת ניהול של סוכנות פדרלית בארצות הברית זמן ארוך יותר מכל ראש סוכנות אחרת. הוא שירת תחת שמונה נשיאים, מקלווין קולידג' ועד ריצ'רד ניקסון. משך כהונתו החריג תרם להגבלת משך כהונת ראש ה-FBI לעשר שנים.
ראשית חייו
ג'ון אדגר הובר נולד ב-1 בינואר 1895 בוושינגטון די. סי. להוריו, אנה מריה (לבית שייטלין, 1860–1938) ודיקרסון ניילור הובר (1856–1921). אביו היה מנהל מחלקת הדפוס של משרד המיפוי הגאודטי ומיפוי החופים של ארצות הברית . משפחתו הייתה ממוצא גרמני ואנגלי; אחד מקרובי משפחתו מצד אמו, ג'ון היץ, היה קונסול כבוד של שווייץ בארצות הברית. מבין בני משפחתו היה ג'ון הצעיר הקרוב ביותר לאמו, שהשליטה משמעת וגם הנחילה ערכים מוסריים. בית מגורי משפחת הובר, בילדותו של ג'ון, היה סמוך לגבעת הקפיטול, בדרום מזרח וושינגטון די. סי.
הובר חי את כל חייו בעיר וושינגטון. במהלך לימודיו התיכוניים השתתף במקהלת בית הספר, נטל חלק בתוכנית אימונים לקציני מילואים (ROTC) ובנבחרת הדיבייט הבית ספרית. במהלך הוויכוחים הללו טען נגד זכות בחירה לנשים ונגד ביטול עונש המוות. עיתון בית הספר הריע לדרך שבה הציג את טיעוניו, ב"הגיון קריר ולא מתפשר". הובר סבל מגמגום כנער, אך למד להתגבר על כך באמצעות דיבור מהיר, סגנון דיבור שאפיין אותו לאורך כל חייו הבוגרים. בסופו של דבר דיבר כה מהר עד שהקצרנים נאלצו לעמול קשה כדי להספיק ולתעד את דבריו. בגיל 18 החל הובר בעבודתו הראשונה - נער שליח בספריית הקונגרס, שהייתה במרחק חצי מייל מביתו (כ-800 מטרים). הובר למד רבות מעבודתו זו, ומאוחר יותר כתב: "העבודה הזו... לימדה אותי על ערכו של איסוף החומר. היא נתנה לי בסיס מצוין לעבודתי ב-FBI, שם היה צורך לאסוף מידע וראיות".
הובר למד משפטים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, בלימודי ערב, במסגרתם סיים תואר ראשון ב-1916 ותואר שני (LL.M) ב-1917.
לאחר שסיים את לימודי המשפטים התקבל למחלקה במשרד המשפטים האמריקני שעסקה במעקב אחר "זרים לא רצויים" ובטיפול בהם. בשנה זו פרצה הפיכת אוקטובר ברוסיה, והובר ראה בקומוניסטים את מוקד עבודתו. הובר הכין כרטיסייה ובה עשרות אלפי שמות חשודים בקומוניזם, וביום השנה השני למהפכה הרוסית עצר כעשרת אלפים מהם. ניסיונו לגרש את העצורים נכשל, שכן רבים מהם זכו בינתיים באזרחות אמריקנית. הובר שם לו למטרה את הפעילה האנרכיסטית-קומוניסטית האמריקנית ממוצא רוסי אמה גולדמן. גולדמן הואשמה שבנאומיה הייתה הכוח המניע לרצח הנשיא האמריקני ויליאם מקינלי. הובר הצליח להביא לגירושה ולגירוש משפחתה, כמו גם לגירוש אנרכיסטים וקומוניסטים בולטים נוספים.
פעילות זו הביאה בשנת 1921 למינויו כסגן המנהל של "הלשכה לחקירות" (Bureau of Investigations), גוף פדרלי שעסק בכל מיני עניינים של אכיפת חוק. הלשכה לחקירות לא נהנתה מסמכויות רבות. 650 אנשיה (מתוכם 441 סוכנים שהיו פזורים ברחבי ארצות הברית) לא נשאו נשק ולא הייתה להם סמכות לבצע מעצרים. ב-10 במאי 1924 מינה הנשיא קלווין קולידג' את הובר לעמוד בראש הלשכה.
ראש ה-FBI
ראשית הקריירה
שנות פעילותו הראשונות של הובר כראש הלשכה עמדו בצל האיסור על מכירת משקאות חריפים, שהוביל להתפתחות פשיעה מאורגנת וגנגסטריזם. בשנת 1929 פרץ השפל הגדול, שהוביל לפרץ של פשיעה ברחבי ארצות הברית. עם כניסתו לתפקיד הדגיש הובר את שאיפתו למקצוענות ולכשירות של אנשי הלשכה. הוא פיטר מיד עובדים שנראו בלתי כשירים, ויצר סטנדרטים חדשים של קידום שלא לפי ותק אלא לפי כישורים. הובר ביקש לגייס סוכנים בעלי כישורים באכיפת החוק, ובמיוחד ביקש למצוא עורכי דין ורואי חשבון. בינואר 1928 יצר הובר תוכנית אימונים להכשרת סוכנים חדשים, וקבע מגבלת גיל לגיוס הסוכנים, בין גיל 25 לגיל 35. הלשכה החלה לפעול בשיטות מדעיות מודרניות, ויצרה מערכת לזיהוי פושעים שבמרכזה כרטסת ארצית של טביעות אצבעות.
הובר היה מומחה בתחום יחסי הציבור, וידע לתת באותן שנים נופך הֵרואי למאבקם של אנשי הלשכה בפשיעה. למאבק בפושעים מסוימים ניתן סיקור עיתונאי נרחב, והשודד הנמלט ג'ון דילינג'ר, שנהג להתחמק ממעצר באמצעות חציית הגבולות בין המדינות בארצות הברית, הוכרז "אויב הציבור מספר 1" ולאחר מכן נרדף בכל רחבי ארצות הברית על ידי הלשכה לחקירות, שנהנתה מסמכות חוצת גבולות. לכידתו של דילינג'ר והריגתו, כמו גם תפיסתם של פושעים אחרים, העניקו ללשכה שם והגבירו את המוניטין שלה, כמו גם את המוניטין של הובר. בשנת 1935 הוכתרו בהצלחה מאמציו של הובר לקדם את מעמדה של הלשכה, כאשר הקונגרס של ארצות הברית הפך את "הלשכה לחקירות" ל"לשכה הפדרלית לחקירות" (Federal Beaureu of Investigations או בראשי תיבות FBI).
מלחמת העולם השנייה
הצורך בחקירת ארגונים בעלי נטייה פוליטית קיצונית המשיך להתחזק בשנות השלושים של המאה העשרים. עוד בשנת 1936 שכנע הובר את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט להעניק לו סמכויות לחקירת ארגונים מסוג זה, שכן מלחמת האזרחים בספרד הביאה לגל של תמיכה במטרות הרפובליקנים הספרדים, ולהקמת ארגונים כ"בריגדת אברהם לינקולן" אשר יצאו לסייע לרפובליקנים במלחמתם בפשיסטים. הובר סבר כי אנשי השמאל הקומוניסטים היוו סכנה לארצות הברית וביקש להחדיר את אנשיו לתוך ארגוניהם. הוא חתר גם לחדור אל תוך ארגונים פרו-פשיסטיים ופרו-נאציים שנפוצו באותה תקופה. צעדים חוקיים נוספים בכיוון זה ננקטו בשנת 1939 עם פרוץ המלחמה, ובשנת 1940. עם פרוץ המלחמה התמקדה הלשכה בחיפושם ובאיתורם של סוכנים נאצים, אשר חדרו לארצות הברית למטרות חבלה וריגול, אך לא זנחה את המעקב אחר קומוניסטים.
המלחמה הקרה
לאחר מלחמת העולם השנייה, ועם התמוטטות הברית המלחמתית בין ברית המועצות לארצות הברית, שבו הקומוניסטים לעמוד במוקד החקירות של הלשכה ושל הובר. בין השאר סייע המעקב שערכה הלשכה בחשיפת המרגל הרוסי אלג'ר היס, שהיה עוזרו של הנשיא הארי טרומן ובכיר במחלקת המדינה. עוד סייעה הלשכה באותה תקופה בחשיפת פרשיות ריגול שהיו קשורות בהעברת סודות פצצת האטום לרוסיה, כמו חשיפת המרגלים יוליוס ואתל רוזנברג. הובר תמך בחשאי, ובמיוחד במידע, במאמציהם של אנשים כסנטור ג'וזף מקארתי לחשוף קומוניסטים בשירות המדינה. הסברה הרווחת היא כי עיקר המידע שעמד לרשותו של מקארתי הועבר אליו על ידי הלשכה הפדרלית לחקירות.
מאוחר יותר, במהלך שנות השישים, הפנה הובר את תשומת לבו אל מתנגדי מלחמת וייטנאם ואל פעילי זכויות האזרח. הבולשת בראשותו ניהלה גם מעקב אלקטרוני אחר מרטין לותר קינג, והובר ניסה להשתמש במידע אישי על קינג כדי לסחוט אותו, להכפישו וליצור ניכור בינו לבין הציבור השחור בארצות הברית – התנהלות שהתבררה כמונעת ממניעים פסולים.
חייו האישיים
הובר מעולם לא התחתן. יחסיו האישיים הקרובים ביותר היו עם מזכירתו במשך עשרות שנים, הלן גאנדי, אך כפי הנראה לא היה מדובר ביחסים בעלי אופי מיני. הוא חלק את דירתו עם אמו עד מותה, כשהיה בן 43. לאחר מכן חי לבדו. סגנו בראשות הסוכנות, קלייד טולסון, רווק אף הוא, שימש אותו בנאמנות במשך עשרות בשנים, והשניים אף נהגו לבלות ולנפוש יחד, ובין השאר חלקו חיבה למרוצי סוסים. כמה מכותבי הביוגרפיות של הובר, וכמה ממכריו, טענו כי הובר היה הומוסקסואל ומשערים כי הקשר בינו לבין טולסון היה רומנטי או מיני. שמועות הופצו גם כי הובר חיבב לבישת בגדי נשים, אך לידיעה זו, כמו גם להערכה כי היה הומוסקסואל, לא ניתנו חיזוקים עובדתיים חד-משמעיים. הובר עצמו דחה את השמועות, וכמה מכותבי הביוגרפיות שלו מצביעים על קשרים רומנטיים שהיו לו עם כמה נשים. הובר טען כי גדל כנוצרי אדוק, ואף שקל להצטרף לשורות הכמורה, ובכך די היה, לדעתו, על מנת להפוך את מנהגיו האישיים לעניין שאין לדון בו.
מסך הערפל שהטיל הובר על חייו האישיים עמד בניגוד למידע שצבר באופן שיטתי על חייהם וסודותיהם של מנהיגים פוליטיים בארצות הברית. רבים מייחסים את הישרדותו לאורך שנים רבות, גם בתקופת כהונתם של נשיאים שביקשו להדיחו מתפקידו, לעובדה כי החזיק בידיו סודות שמנעו מהם לפעול נגדו. עם עלותו של ג'ון פיצג'רלד קנדי לשלטון, ומינויו של אחיו רוברט פ' קנדי לתובע הכללי, נעשה ניסיון להוציא את הובר, שהיה קרוב לגיל 70, לגמלאות. ייתכן שהובר עשה שימוש במידע שצבר על הרפתקאותיו המיניות של הנשיא ועל שערוריות אחרות שהיו קשורות במשפחת קנדי כדי למנוע את הדחתו. יורשו של קנדי, לינדון ג'ונסון, מינה את הובר לראש הלשכה לכל ימי חייו.
הובר מת בשנתו, בשנה ה-48 לתפקידו, ונקבר בבית הקברות של הקונגרס בוושינגטון. לאחר מותו השמידה מזכירתו, הלן גאנדי, את ארכיונו האישי ואת התיקים הסודיים שבהם שמר את המידע על מנהיגי ארצות הברית.
ראו גם
ג'יי אדגר (סרט)
בניין ג'יי אדגר הובר
סיפורה של בולשת
לקריאה נוספת
Beverly Gage, G-Man: J. Edgar Hoover and the Making of the American Century, Viking, 2022
קישורים חיצוניים
פודקאסט על ג'י אדגר הובר, מתוך חיים של אחרים, בהגשת ערן סבג
מיני ביוגרפיה, אתר "ספרטקוס"
ביוגרפיה מקיפה, באתר ה-FBI
הערות שוליים
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:אנשי ה-FBI
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של הקונגרס
קטגוריה:זוכי פרסי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1895
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1972 | 2024-05-30T11:22:46 |
ג'. אדגר הובר | REDIRECT ג'ון_אדגר_הובר | 2015-09-26T11:07:33 |
מלריה | 250px|ממוזער|שמאל|פסל יתוש אנופלס בפתח בית הספר להיגיינה ולרפואה טרופית בלונדון
מָלַרְיָה (בלטינית: Malaria; או קדחת הביצות) היא מחלה זיהומית הנפוצה בעיקר באזור הטרופי.
המלריה היא אחד מגורמי המוות העיקריים בעולם, בפרט בקרב ילדים בעולם השלישי. ב-2009 חלו במלריה 225 מיליון אנשים, וב-2010 מתו ממנה 655 אלף חולים. ב-2018 מעריכים כי חלו במלריה כ-228 מיליון בני אדם ומתוכם מתו כ-405,000, רובם בני פחות מ-15. רוב מקרי המוות ממלריה הם באפריקה שמדרום לסהרה.
המלריה מופצת על ידי יתושות אנופלס ופוגעת בעיקר בכדוריות הדם האדומות. במקרים קשים, נגרם נזק גם לאיברים חיוניים בגוף עקב אנמיה וחסימת כלי דם.
היצור החד-תאי הגורם למלריה, Plasmodium, נתגלה על ידי שארל לואי אלפונס לבראן (Charles Louis Alphonse Laveran), שהיה רופא בצבא הצרפתי, ועל גילוי זה הוענק לו פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה ב-1907. פרס נובל נוסף לרפואה הוענק ב-1947 לפאול הרמן מילר, שגילה ב-1939 את תכונותיו של ה-די-די-טי כקוטל חרקים, לאחר שחומר זה שימש למניעת מלריה על ידי הדברת יתושים. בשנת 2015 הוענק עוד פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה לטו יויו על גילוי החומר ארטמיסינין, המשמש תרופה למלריה.
אטימולוגיה
מקור המונח מלריה באיטלקית מימי הביניים: mala aria — "אוויר רע", חלק מתורת מיאזמה; המחלה נקראה בעבר קדחת ביצות בשל הקשר שלה עם ביצות ואדמות ביצות. המונח הופיע באנגלית לפחות כבר ב-1768. מלריה הייתה פעם שכיחה ברוב אירופה וצפון אמריקה, שם היא כבר לא אנדמית, אם כי מקרים מיובאים מתרחשים.
גורמי המחלה
המלריה בבני אדם נגרמת על ידי חמישה מינים של הפרוטיסט החד-תאי פלסמודיום (Plasmodium), ממערכת הנבגוניות. זוהי המחלה הקטלנית ביותר הנגרמת על ידי פרוטיסט.
שני המינים הנפוצים הם Plasmodium falciparum (המסוכן ביותר) ו-P. vivax; מינים נוספים, נפוצים פחות הם P. ovale, P. malariae ו-P. knowlesi. טפיל זה מועבר על ידי יתוש האנופלס. היתושה (תמיד נקבה) מוצצת דמו של אדם נגוע; אחרי שמונה ימים של התפתחות הפלסמודיום בגופה הוא מצוי בבלוטות הרוק שלה (שם ישכון עד מותה), זמין להעברה.
תסמינים
התסמינים של המלריה כוללים חום גבוה, רעד, כאבי מפרקים, כאב ראש עז, הקאות העשויות להכיל דם, הזעה מרובה, צמרמורת, שלשול, כאבי בטן והרגשה כללית לא טובה. עלולה גם להיות הרגשה של דקירות בעור וחוסר סוכר בדם, בעיקר במלריה הנגרמת מ-P. falciparum.
תסמינים אלה מופיעים במחזוריות של יומיים עד ארבעה ימים.
סיבוכים של מלריה כוללים תרדמת, ובכ-20% מהמקרים של מלריה לא מטופלת - מוות. ילדים צעירים פגיעים במיוחד.
פתופיזיולוגיה
יתושות אנופלס נושאות נבגי פלסמודיום בבלוטות הרוק שלהן. כאשר הן עוקצות אדם, דבר הנפוץ בעיקר בשעת בין הערביים ובלילה, הספורוזואיטים נכנסים לגוף דרך הרוק של היתושה, נודדים לכבד ומתרבים בתאי הכבד. בשלב המרוזיטי (merozoites) הם מגיעים לתאי הדם האדומים, שם הם מתרבים, ניזונים מהמוגלובין ומפרישים רעלנים. ומזמן לזמן פורצים אל תוך הגוף. הקדחת מתפרצת מדי שלושה או ארבעה ימים, עם יציאת המרוזויטים מתאי הדם. כאשר יתושה עוקצת אדם הנגוע במלריה, הטפיל מגיע עם הדם אל קיבתה, מתרבה שם ועובר לבלוטות הרוק שלה.
הטפיל מוגן יחסית מתגובת הנגד של המערכת החיסונית כיוון שהוא נמצא בכבד ובתאי הדם האדומים. עם זאת, תאי דם שהודבקו במחלה ונעים בחופשיות מושמדים בטחול. למניעת גורל זה הטפיל מייצר ציפוי חלבוני המקשה על הפעולה החיסונית.
בשנת 2002 הודיע צוות חוקרים כי הצליח לפענח בו זמנית את הגנום של כל הגורמים למחלה. החוקרים פענחו את הגנום של סוג טפיל המלריה הנפוץ והמסוכן ביותר - P. falciparum - ואת זה של יתוש האנופלס גמביה, המשמש נשא המעביר את הטפיל באפריקה.
בשנת 2012 חוקרים מצאו כי הטפיל הגורם למלריה בבני אדם משפר את יכולות יתושות אנופלס לשרוד רעב ממושך ובכך מקנה ליתושות שנדבקו בו יתרון על פני אחרים. באותה השנה הצליחו חוקרים מהאוניברסיטה העברית להבין את מנגנון ההסוואה של הטפיל מהמערכת החיסונית, הטפיל מסוגל להציג למערכת החיסון חלבון אחד בעוד הוא תוקף את הגוף בחלבון אחר וכך מתחמק מגילויו.
תולדות המחלה
המלריה תוארה כבר על ידי היפוקרטס במאה החמישית לפנה"ס. בימי הביניים ניתן לה השם "מלריה" - הֶלְחֵם של המילים באיטלקית של אותה תקופה: "מלה אריה" (mala aria) שפירושן: "אוויר רע", שכן חשבו שהיא נגרמת מהאוויר העולה מהביצות. כבר במאה הראשונה לספירה כתבו קולומלה וארו שמקור המחלה הוא דווקא מ"בעלי חיים קטנים" החיים בביצות, והמחלה מועברת דרך האוויר.
בשנת 1897, גילה רונלד רוס כי מלריה מועברת באמצעות נקבת היתוש מהסוג אנופלס. הרופא הצרפתי שארל לואי אלפונס לבראן גילה בשנת 1880 כי המחלה נגרמת על ידי טפיל הנמצא בתאי הדם האדומים של החולים.
תרופת הכינין הומצאה בידי אינדיאנים מפרו, אשר למדו כי משקה מקליפת עץ הכינין מועיל לחולים. המידע עבר למערב באמצעות איש דת ישועי. בעבר חשבו שלכינין יש גם תועלת מניעתית, אך הדבר התברר כלא נכון.
במדינות המתועשות כבר כמעט שלא קיימת מלריה, אבל במדינות המתפתחות היא עדיין גורמת לסבל רב.
בספרות היהודית ההיסטורית ניתן למלריה בדרך כלל הכינוי "קדחת".
בנטיעת האקליפטוסים קיוו החלוצים בארץ ישראל לבער את הביצות ואת יתושי האנופלס נושאי המלריה, מתוך הנחה מוטעית כי המלריה נגרמת מ"אוויר רע" העולה מהביצות, שאותו יטהר העץ ואף יסייע לייבוש הביצות. מאוחר יותר נוכחו כי השפעת האקליפטוס על הביצות שולית והמלריה מופצת על ידי יתושות אנופלס, והוחל בניקוז הביצות.
בשנים הראשונות שאחרי קום המדינה דווח על 1,000 חולים חדשים בשנה (יותר מפרומיל מהאוכלוסייה). השימוש ב-DDT ובאמצעים אחרים הביא להקטנת התחלואה, וזה ארבעים שנה אין בישראל מלריה מקומית. כמעט אין יתושי אנופלס ואין חולים שמהם ירכשו היתושות את הטפיל. עם זאת, כמה עשרות חולים מאובחנים בישראל מדי שנה, רובם ישראלים שבאו מאפריקה, שם תיירו או משם היגרו. מיעוטם הם תרמילאים ששבו מהמזרח הרחוק, בדרך כלל כאלו שלא הקפידו על טיפול הולם בעת שהותם באזורים נגועים.
בוונצואלה אושר ב-1936 חוק ההגנה ממלריה. באותה תקופה החל לנהל את הקמפיין נגד מלריה הרופא ארנולדו גבלודון (Arnoldo Gabaldón). במסגרת הקמפיין להדברת המלריה, שהתמקד תחילה באזורים העירוניים שבהם היה כלכלי יותר לבצעו, ערכו הרשויות טיפולים להדברת יתושים ובפרט הדברה באמצעות פירטרינים ובהמשך שימוש ב-DDT. הקמפיין הצליח לצמצם מאוד את ההידבקות במלריה, וב-1961 הכריז ארגון הבריאות העולמי על הדברתה של המלריה מ-68% מאזור המלריה בוונצואלה. בעקבות המשבר הכלכלי שחוותה ונצואלה בעשור השני של המאה ה-21, ועימו גל הגירה פנימית, אירעה התפרצות של מלריה.
דרכי טיפול
התרופות לקדחת מבוססות על הכינין, המופק מקליפתו של עץ הכינין או על כינין המיוצר ייצור סינתטי. הכינין היה ידוע בעבר כטיפול הידוע היחיד למלריה.
קשה לרפא באמצעות תרופות אלה את הפלסמודיום, ולשם כך נדרשות תרופות נוספות.
מניעת המחלה
150px|ממוזער|שמאל|בול ישראלי משנת 1962 שהונפק לרגל הפעלת תוכנית ארגון הבריאות העולמי לביעור המלריה
האמצעי היעיל ביותר להילחם במלריה המתפשטת בקרב האוכלוסייה הוא לחסל את הדגירה של יתושי האנופלס על ידי ריסוס מקומות הדגירה, ייבוש הביצות, החדרת דגי גמבוזיה למקווי המים על מנת שיטרפו את הרימות והביצים של היתושים או, כמוצא אחרון, כיסוי הביצות בשכבת נפט שאינה מאפשרת לרימות היתושים לנשום וקוטלת אותן.
מניעת הידבקות במלריה היא אחת המטרות המרכזיות של מערכות הבריאות באפריקה שמדרום לסהרה בגלל היקף התמותה ממלריה ובהיעדר חיסון כנגדה.
בשנת 2021, אישר ארגון הבריאות העולמי חיסון נגד מלריה. לפני כן, החיסון אושר על ידי הסוכנות האירופית לתרופות בשנת 2015.
התגוננות אישית
דרכי התגוננות אישית לנמצאים באזורים נגועי מלריה כוללים:
הקפדה על שינה מתחת לכילות, רישות חלונות, מריחת הגוף בחומר דוחה יתושים, לבישת בגדים ארוכים והימנעות מיציאה בלילה, מכיוון שהיתושים פעילים בעיקר בשעות הקרירות של הלילה.
נטילת תרופות התגוננות ממלריה במהלך השהיה באזור הנגוע.
תרופות
הדרך היעילה ביותר להתגוננות אישית מפני מלריה באזורים נגועים היא נטילת תרופות המיועדות לכך. קיימות תרופות המקנות 90%-95% הגנה מפני כל סוג של מלריה. סוג התרופה הניתנת תלוי באזור השהות היות שבכל אזור קיים סוג שונה של הטפיל. תרופת המנע נלקחת החל מיום לפני הכניסה לאזור נגוע במלריה ועד ארבעה שבועות לאחר היציאה מהאזור. התרופה החדשנית והיעילה ביותר נקראת "מלרון" אשר מאופיינת במיעוט תופעות לוואי (נוסף על כך קיימות תרופות כגון מפלוקווין, מלרון, כלורוקווין, דוקסילין). מנגנון הפעולה של תרופות אלו פוגע ביכולת ההתרבות של הטפיל הגורם למלריה.
שימוש בתרופות הוא דרך יעילה להימנעות מהידבקות במחלה אצל מטיילים, שמשך שהייתם באזור הוא זמני ומוגבל. אולם תושבים באזורים נגועי מלריה אינם יכולים פרקטית וכלכלית ליטול את התרופות במשך כל ימי חייהם. נוסף על כך, טיפול תרופתי ארוך טווח של אוכלוסייה רחבה יגרום לטפיל לפתח עמידות לתרופה במרוצת הזמן.
מניעת היעקצות
שמאל|ממוזער|200px|כילה - רשת להגנה מפני יתושים, עוטפת מיטה בקניה
הגנה נוספת מתרכזת בהקטנת הסיכוי לעקיצת היתושה. לפי מחקרים רבים שיטה זו מוכחת כיעילה ביותר באזורים נגועי מלריה באפריקה. שיטה זו כוללת:
הדברה ביתית המתמקדת בריסוס בתי האב בחומרי הדברה כנגד היתושים. ידוע כי היתושה עוקצת בעיקר בשעות הערב והלילה ולכן ההדברה תיעשה בשעות הללו. ריסוס קירות הבית חשוב היות שהחומרים הרעילים פוגעים ברגלי היתושים והורגים אותם. נוסף על כך, הדברת הקירות יעילה גם במקרה שהיתושה עקצה את אחד מיושבי הבית, שכן לאחר העקיצה על היתושה לנוח כדי להתחיל את תהליך העיכול. בזמן מנוחתה על הקירות גוברים הסיכויים שתמות וכך לא תעביר את המחלה ליושבי הבית האחרים. קיימים חומרי הדברה שונים, אך הוכח כי היעיל מכולם הוא ה-DDT. עם זאת, השימוש ב-DDT עורר ביקורת. ארגון הבריאות העולמי ממליץ על שימוש ב-12 סוגים שונים של חומרי הדברה, אחד מהם הוא ה-DDT.
רשתות נגד יתושים (כילות) - כפי שצוין לעיל, היתושה עוקצת בעיקר בשעות הערב והלילה, ולכן שימוש ברשתות (כילות) במהלך הלילה תורם למניעת העקיצות והעברת המחלה. השימוש ברשתות מקטין את הסיכוי להיעקץ ב-70% לערך. עם זאת, הוכח כי רשתות אלו אינן מחסום מוחלט מפני היתושים, ולכן החלו בריסוס הרשתות בחומרי הדברה אשר יקטלו את היתושים וימנעו את העקיצות. כספים רבים ותרומות הושקעו בקנייה ובהפצה של הרשתות באזורים מוכי המלריה באפריקה. עם זאת, קיים קושי באימוץ הרגלי שינה מתחת לרשתות, היות שהאקלים באזורים אלו הוא טרופי (חם ולח) והרשתות חוסמות את זרימת האוויר. השימוש ברשתות על ידי האוכלוסייה הוא בסדר גודל של רק 50%-70%, למרות יעילותן.
אלמנטים פרסונליים נוספים - קיימות דרכים נוספות בהגנה פרסונלית מפני עקיצת היתושה, כגון לבישת בגדים ארוכים לכיסוי הגוף ומריחת חומר דוחה יתושים על חלקי הגוף החשופים.
מאבק אזורי
הדברה
שמאל|ממוזער|250px|הדברה נגד מלריה
הזרוע המרכזית במלחמה במלריה שואפת להקטין את מספר היתושות המסוגלות לשאת את הטפיל, בכמה דרכים:
ייבוש ביצות וגופי מים עומדים המשמשים בתי גידול של היתוש. שיטה זו יעילה, אולם לא תמיד אפשרית, כי באזורים טרופיים כמות הגשמים גבוהה וכך נוצרים בכל פעם מקווי המים מחדש. זאת ועוד, הטיפול הזה יקר ולעיתים מסובך.
הדברת שטחים בקרבת ביצות ומקווי מים באמצעות חומר הדברה (למשל DDT) - ברוב האזורים באפריקה שיטה זו שונתה לידי הדברה פרסונלית, כלומר ריסוס בבתי האב באזור הנגוע במלריה. שיטה זו נמצאה יעילה, אך ארגוני איכות הסביבה מתנגדים לה בטענה שחומרי ההדברה פוגעים בסביבה לטווח הארוך וכן כי חומרים אלו עלולים לפגוע בבני אדם. על אף התנגדות זו, השימוש ב-DDT נמשך מאחר שלא נמצאה חלופה יעילה יותר. כמו כן, מחקרים חדשים מראים כי באזורים שבהם השתמשו בחומרי הדברה, אחוז החולים במלריה קטן בהיקפו במידה ניכרת וכן אין נזקים לבני האדם ולחי באזור.
טיפול במקווי המים (שאיננו ייבוש). במקומות מסוימים קיים ניסיון לפגוע בתהליכי ההתפתחות וההתרבות הביולוגיים של היתושים. ניסיונות אלו כוללים החדרת דגי גמבוזיה אשר אוכלים את הזחל שממנו היתושים מתפתחים. טיפול נוסף הוא כיסוי תחתית הביצות בשכבת נפט שאינה מאפשרת לזחל לנשום והורגת אותו. טיפול זה איננו נפוץ, מכיוון שיש להתחשב באזורים הגאוגרפיים ובאופייה הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה באזור (הטיפול יקר). אמצעי זה סופג ביקורת מארגוני איכות סביבה בהתבסס על הטענות שלעיל.
מאמצים למניעת התפתחות המלריה על ידי חיסול היתושים נמצאו יעילים באזורים נרחבים בעולם אשר נחשבו בעבר מוכי מלריה (דוגמת ישראל). לעומת זאת, על אף מאמצים של ארגונים שונים ותרומות ממדינות ומגופים בין-לאומיים, היקף המלריה באפריקה רחב ביותר. למרות השימוש באמצעים השונים המלריה באפריקה עדיין נחשבת לגורם תמותה מרכזי ביבשת.
חינוך והסברה
ארגונים שונים ותוכניות בין-לאומיות משלבים יחד עם פעולות למניעת ההידבקות במחלה תוכניות של חינוך והסברה לקהילות המקומיות. הרעיון המרכזי שבבסיס גישה זו הוא כי הכתבת מדיניות התמודדות עם המחלה ומניעתה איננה יעילה ללא שיתוף הקהילות והקניית ידע וכלים לאוכלוסייה. שכן, באמצעות חינוך ניתן ליצור דור חדש של תושבים שיכירו בחשיבות האמצעים למניעת המחלה כדי ליצור מצב שבו שיעורי התמותה ממלריה באפריקה יקטנו בצורה ניכרת.
להגברת המודעות למחלה הוכרז על ידי ארגון הבריאות העולמי יום המלריה הבין-לאומי, החל בכל שנה ב-25 באפריל.
פיתוח חיסון
משך שנים נכשלו הניסיונות לפיתוח חיסון כנגד מלריה, היות שאחד הטפילים הגורם למחלה הוא בעל מחזור חיים מורכב אשר מסייע לו להתחמק ממערכת החיסון המנסה לתקוף אותו ועל כן מקשה את ניסיונות פיתוח החיסון.
חיסון ה־RTS,S הוא הראשון שהדגים הישגים קליניים בטיפול בטפיל, ובשנים 2009–2014 נכנס לניסוי שלב 3 בהיקף גדול יחסית, באזורים בהם העברת מלריה נחשבת גבוהה או בינונית. בשלב זה בוצע הניסוי בסמיות כפולה על כ־15,000 משתתפים. הניסוי הראה כי מקרי המלריה בקרב המחוסנים ירדו ביותר ממחצית בשנה הראשונה לאחר החיסון, וירדו ב-40% במהלך 4 שנות המעקב.
לאחר תוצאות ניסוי שלב 3, קיבל החיסון מספר אישורים בינלאומיים, בין היתר של סוכנות הבריאות של האיחוד האירופי, ה־CHMP , והחל פיילוט בהכנסת חיסון ה־RTS S למערכות הבריאות בגאנה, קניה ומלאווי. הפיילוט הביא להפחתה משמעותית במקרי מלריה שנחשבים לחמורים, ולירידה במקרי מוות של ילדים ובאשפוזים, כאשר על פי הערכת ארגון הבריאות העולמי הציל החיסון את חייהם של 1 מכל 200 ילדים שהתחסנו במסגרת הפיילוט.
הגנה מולדת מפני מלריה: המחלה כגורם ברירה טבעית
מחלת המלריה היא המחלה שהיוותה את גורם הברירה הטבעית החזק ביותר על הגנום האנושי בעת האחרונה. זאת עקב העובדה כי מחלת המלריה גורמת לשיעורי תמותה ותחלואה גבוהים ביותר באזורים מוגבלים בעולם.
ההשפעה של טפיל מחלת המלריה על מבנה הגנום האנושי נלמדה במיוחד אצל חולי אנמיה חרמשית. במחלת האנמיה החרמשית קיימת מוטציה בגן המוגלובין B (HBB) המקודד את החלבון בטא גלובין. בעוד שאלל נורמלי מקודד חומצה גלוטמית במקטע השישי של הבטא גלובין, המוטציה גורמת לקידוד ולין. שינוי זה מחומצת אמינו הידרופילית לחומצת אמינו הידרופובית מעודד היקשרות בין מולקולות ההמוגלובין, עם פלמור ההמוגלובין נגרם עיוות לתא הדם האדום והוא מקבל צורה "חרמשית". תאים כאלה מפונים במהירות ממחזור הדם, במיוחד בטחול, שם הם נהרסים.
בשלב המרוזיטי במעגל החיים של הטפיל, הטפילים מתרבים בתוך תאי הדם האדומים והמטבוליזם של הטפיל גורם לשינויים כימיים בהרכב תא הדם. תאי דם בריאים (ללא המוטציה של אנמיה חרמשית) שורדים עד לסיום ההתרבות של הטפיל ופריצתו אל נוזל הדם, אולם אם התא האדום מכיל המוגלובין מעורב - נורמלי וכזה עם מוטציה של אנמיה חרמשית - רבים סיכוייו לעוות את מבנה התא ולכן הוא יהרס בטחול לפני שהטפיל יספיק להתרבות ולצאת מן התא למחזור הדם. לכן אנשים להם הטרוזיגוטיות לאלל בעל המוטציה - שהם נשאי המוטציה לאנמיה חרמשית - יחיו בדרך כלל עם אנמיה חסרת חשיבות מבחינת תפקוד הגוף, אולם ייהנו מהגנה טבעית כמעט מוחלטת מפני המלריה. אנשים הומוזיגוטיים למוטציה של אנמיה חרמשית יסבלו ממלוא התסמינים של המחלה ובחברות לא מערביות תוחלת חייהם קצרה מאוד. אולם בחברות בהם מחלת המלריה אנדמית, שכיחות המוטציה לאנמיה חרמשית היא בשיעור של כ-10% מן האוכלוסייה. שכיחותה הגבוהה של מוטציית האנמיה החרמשית דווקא באזורים נגועי מלריה, מצביעה על קשר אבולוציוני בין השניים.
מוטציות ספציפיות בגנים המקודדים לשרשרות הגלובין, שמרכיבות את ההמוגלובין, נמצאות באוכלוסיית אפריקה שמדרום לסהרה בקורלציה ישרה לתפוצת המלריה. מוטציות אלה, אשר העיקריות בהן גורמות לאנמיה חרמשית, המוגלובין C ותלסמיה, משפיעות הן כמותית והן איכותית על תפקוד ההמוגלובין. תפקוד לקוי של המוגלובין משפיע על משך שרידות האריתרוציטים במחזור הדם, דבר אשר גורם להפרעה במחזור החיים של טפילי המלריה בתוכם.
זו דוגמה לשקלול תמורות אבולוציוני: האנמיה החרמשית פוגעת באיכות חייו של החולה ואף עשויה לקצר את חייו, אך מנגד מביאה לכך שתהיה לו עמידות מוגברת למלריה. כך הוא עשוי להגיע לגיל פוריות ולהעביר לצאצאיו את המוטציה בגן שנושאת את האנמיה החרמשית. יש לו עדיפות בהישרדות על פני בני סביבתו שלא נושאים את הגן לאנמיה חרמשית, כי אלה ימותו צעירים ממלריה, לפני שיתרבו, וכך לא יצליחו להעביר את הגנים שלהם לצאצאיהם. כך מתפשט הגן לאנמיה חרמשית באוכלוסיית אפריקה שמדרום לסהרה.
גם מחלות גנטיות אחרות הקשורות למוטציות בייצור המוגלובין, וכן חסר באנזים G6PD (הגורם לרגישות לפול), מקנות עמידות חלקית למלריה, ונפוצים בעיקר באזורים מוכי מלריה, ולפיכך משערים שזו הסיבה לתפוצתם.
מלריה באפריקה שמדרום לסהרה
באפריקה שמדרום לסהרה, שבמדינות רבות בה שורר מצב תברואתי קשה, קיימת התפשטות של היתושים מעבירי המחלה, ויכולות המניעה והטיפול אינן גבוהות, שיעור התחלואה ושיעור התמותה ממחלת המלריה הם מהגבוהים בעולם.
באפריקה שמדרום לסהרה, מלריה היא גורם התמותה החמישי בקרב ילדים, והיא הגורם הראשון הנגרם על ידי מחולל מחלה יחידה.
המלריה בארץ ישראל
עם פלישת הבריטים לצפון אפריקה וישראל במלחמת העולם הראשונה, נאלץ הצבא הבריטי להתמודד עם המלריה שהפילה חללים רבים. ב-1922 פרסמו רשויות הבריאות הבריטיות את דרכי הפעולה שנקטו למלחמה במלריה. הספר מזהה את המקורות המרכזיים של המלריה בבארות המים הרבות שחפרו הערבים באזור והביצות לאורך מישור החוף. עם התקדמות הצבא מוקדי מלריה רבים נוקזו והודברו בחומר הורג יתושים או טופלו בשמן אם היו בארות מים לצורך שתייה.
רוב היישובים החקלאיים שנוסדו בשנים הראשונות של תחיית היישוב העברי בארץ ישראל נוסדו בשלושה אזורים שהיו קטנים יחסית ומישוריים - בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל ובמישור החוף של חבל השרון. הקרקע הייתה טובענית ופורייה מאוד, אך עם זאת גם הייתה נתונה למכירה משום שבאותה העת שרצה בה מחלת המלריה ולכן לא ניתן היה לעבד אותה. באזורים הגבוהים יותר שבהם המים לא עמדו, היתושים לא יכלו להתרבות (כגון אזור יהודה ושומרון) והיו מעט יישובים יהודיים, אם היו בכלל. בכך, הייתה למלריה השפעה של ממש על גבולות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
מחלת המלריה האנדמית הודברה סופית במדינת ישראל בשנת 1966 הודות למאמציהם של אישים דוגמת ג'ון קרופר, הלל יפה, ישראל קליגלר, צבי סליטרניק, גדעון מר ורודולף רייטלר. ייבוש הביצות תרם תרומה ניכרת לחיסול המלריה בארץ.
אטימולוגיה
פירוש שם המחלה באיטלקית הוא "אוויר רע" (mala aria), בשל האמונה שהייתה קיימת בעבר כי אוויר הביצות הרע הוא הגורם לה.
קישורים חיצוניים
ארגון הבריאות העולמי
המרכז האמריקאי למניעת הפצת מחלות מידבקות
דוגמה להסתגלות אבולוציונית בקרב נגיף המלריה, בכתבה של רשת ב (19.5.15) הדנה במחקר לשם פיתוח חיסון מפני המלריה.
הקרב נגד המלריה בעמק חפר, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחלות חד-תאיים | 2024-06-28T12:37:43 |
אברהם דשא (פשנל) | 250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון לאברהם דשא בתל אביב
אברהם "פשה" דשא (פָּשָנֶל) (6 בנובמבר 1926 – 28 באפריל 2004) היה אמרגן, מפיק מוזיקלי, מנהל תיאטרון, מפיק קולנוע ומגלה כישרונות. חתן פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.
ביוגרפיה
ילדותו ותחילת דרכו
פשנל נולד בארץ ישראל בשם אברהם גרינברג, לעדינה גרינברג, עולה מליטא, ופנחס גרינברג, יליד הארץ, לאחר קשר קצר בין השניים. גדל עם אמו בדחק במרכז תל אביב, כשהם נודדים מבית לבית. היה פוגש באביו רק לעיתים, כיוון שאביו נישא והקים משפחה אחרת.
בגיל 16 זייף את אישורה של אמו, התנדב לצבא הבריטי ושרת בחיל התובלה; שם קיבל את הכינוי "פשנל". לאחר שחרורו החל לעבוד כנהג מונית, ועִברת את שמו ל"דשא". בתקופה זו חלק את מגוריו במרתף תל אביבי עם אריק לביא. במהלך עבודתו נזדמן לו להיות אחד מנהגי המוניות שעמדו לשירות התיאטרון הקאמרי. בתקופה זו התיידד עם שייקה אופיר, שאותו ואת שני חניכיו עמוס אריכא וזיוה רודן שחקני להקת הפנטומימה, הסיע להופעות ברחבי הארץ. לימים עברה ידידותם של פשנל ושייקה לפסים מקצועיים, ופועלם המשותף הניב הישגים חשובים בתחום התיאטרון.
בשנת 1956, כשתיאטרון זירה נקלע למשבר ניהולי וכספי, פנה מייסדו ומנהלו, הבמאי מיכאל אלמז, לפשנל והציע לו לנהל ביחד את התיאטרון, ששחקניו לא קיבלו את שכרם מזה זמן רב. לאחר זמן קצר הבין פשנל כי מחזות מודרניים מדי משל בקט, יונסקו ושון או'קייסי לא יוכלו להניב רווחים גדולים. לפיכך יזם שינוי באופיו האמנותי והניהולי של התיאטרון, כדי שיוכל לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות המינימליות. ההצגות הפכו לעממיות, ונחשפו לציבור הרחב באמצעות פרסום אגרסיבי שיזם פשנל, ואשר נחשב לעיתים למקורי ונועז. בעקבות תמורות אלה שחלו באופיו של התיאטרון ובדרך ניהולו, הוא הפך לרווחי. בעיקר תרמה לגידול בהכנסות ההצגה פרנסואה ראש גזר וההצגה "מוישה וינטלטור" בכיכובו של יעקב בודו, שזכו להצלחה גדולה.
כמפיק עצמאי
תיאטרון זירה במתכונת של 'תיאטרון מודרני' מוביל דעך לקראת סוף שנות החמישים, ומיכאל אלמז היגר לאנגליה שם עבד בבי.בי.סי., ואילו פשנל בנה את עצמו כמפיק עצמאי. בשנת 1958 נמנה עם מייסדי להקת "בצל ירוק", בעזרת הלוואה שקיבל מאורי זוהר וחיים טופול, שאותם פגש ליד קפה כסית. ב-1960 הקים גם את להקת "התרנגולים". עם אורי זוהר הקים את משרד ההפקות "התיאטרון העממי". ב־1964 הגה רעיון של להקת בידור ישראלית חדשה ומקורית, שאותה ייסד עם שלושה שחקנים כמעט אלמונים, שנודעו לימים כשלישיית "הגשש החיוור": גבריאל בנאי (גברי), ישעיהו לוי (שייקה), וישראל פוליאקוב (פולי), שלושתם יוצאי להקת התרנגולים. השלישייה פעלה במשך יותר מ-30 שנה בתיאטרון ובקולנוע וזכתה להצלחה רבה. לפשנל היה חלק משמעותי בכל מערכון ויצירה של הגששים, והוא תרם לגיבושם. הזדהותו עם "הגשש החיוור" הייתה כה גדולה, עד כי בחר לקרוא לבנו בשם "גשש".
ב-1966 שירם של הגששים, "שיר הטלפון", הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים. באותה שנה הכיר את אשתו ניצה, בת 22 באותה עת. כעבור שנתיים נולדה בתם הבכורה, שירילי (שנקראה על שם השיר "שירי לי כי טוב").
ב- 1968 הצטרף למשרדו יוסי פלג כעובד מן המניין ולאחר כשנה מונה למנהלו של המשרד ומנהלה של שלישיית "הגשש החיוור". לאחר כמה שנים נוספות צורף כשותף במשרד.
באותן שנים הפיק את הסרטים "כל ממזר מלך", "השכונה שלנו", "התרוממות" ו"התרנגול".
בסוף העשור צירף את המחזאי נסים אלוני לצוות הכותבים של הגשש החיוור, שילוב שהניב את התוכניות "סינימה גשש" ו"קנטטה לשווארמה".
כעבור שנים רבות, כשהוחלט להעניק את פרס ישראל לשחקני "הגשש החיוור" על "מפעל חיים", מחו הזוכים על כך שפשנל לא קיבל את הפרס לצדם. בסדרה שהוצגה לאחרונה בטלוויזיה על חייו של פשנל אמר ישראל פוליאקוב: "בלי פשה לא היה הגשש", "הוא המציא אותו, הוא יצר אותו, הוא היה הלב שלו."
בסוף שנות השישים הצטרף למשרדו נעם סמל. סמל שימש כמנהל הצגה, וכעבור מספר שנים הפך גם הוא לאמרגן והקים את "בידור לעם", חברה בת ל"תיאטרון העממי" של פשנל. הניסיון שרכש סמל ב"תיאטרון העממי" וב"בידור לעם" הוביל אותו לקריירה ארוכת שנים בבידור ובתיאטרון הישראלי.
בשנות השבעים הפיק את המופעים הראשונים של להקת כוורת, שהפכה להצלחה גדולה. הלהקה הופיעה באירוויזיון, וזכתה בתואר שיר השנה שלוש שנים ברציפות. לאחר מסע הופעות בארצות הברית פורקה השותפות עם פשנל. לאחר מכן הקים את להקת שוקולד מנטה מסטיק שגם היא הופיעה באירוויזיון שנתיים אחרי "כוורת". אז גם הפיק את הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", עם שלישיית הגשש. בשנים שלאחר מכן, הפיק מחזות זמר עם אורי זוהר וחיים טופול, ביניהם "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ", "אוויטה", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" וגרסה חדשה של "כנר על הגג" ב-1997. כמו כן הפיק את המופע "ארץ טרופית יפה" (ב-1977) וגם את "ארץ טרופית משגעת" (ב-1987) ביחד עם מתי כספי, ואת המחזמר "בן המלך והעני" ב-1996.
בין 1994 ל-1997 הפיק פשנל, בהפקה משותפת יחד עם אשתו ניצה ("פשנל וניצה דשא"), את סדרת הטלוויזיה "איצ'ה". הקומדיה שודרה בערוץ 2 עבור הזכיינית רשת. בימוי השחקנים בוצע על ידי בתם של מפיקי הסדרה שירילי דשא, ובימוי הסדרה, על ידי בני כרמלי.
שנותיו האחרונות
בשנותיו האחרונות זכה להצלחה פחותה. המרירות גרמה לו לבצע מהלכים שגויים שהעיקו עליו, בעיקר נוכח דאגתו לעתיד משפחתו. פשנל נפטר ברמת גן, לאחר מאבק במחלת הסרטן, והוא בן 77. נטמן בקיבוץ עינת.
הותיר את אשתו ניצה ושלושת ילדיו: שירילי דשא (במאית, עורכת, תסריטאית ושחקנית), גשש (למד משפטים בבלגיה והשתקע שם) ונועז (קולנוען, מתגורר בארצות הברית).
סדרת הטלוויזיה אודותיו
בשנת 2007 שודרה בישראל "פשה" - סדרה בת שלושה חלקים, שנוצרה על ידי בתו שירילי דשא, ובה שוחזרה באמצעות קטעי ארכיון וראיונות דרכו המקצועית לאורך יובל שנים. בסדרה נחשף פשנל במלוא צבעוניותו, החל מילדותו ונעוריו בסמטה פלונית בלב תל אביב הקטנה והציורית ועד לשיאי תהילה בעולם התיאטרון הבידורי. מעורבותו העמוקה בחוגי הבוהמה התל אביבית מאמצע שנות החמישים ועד למותו.
כישרונות מפורסמים שגילה
בין הכישרונות שגילה וטיפח אברהם דשא פשנל, נמנים: הגשש החיוור, רבקה מיכאלי, ירדנה ארזי, להקת שוקולד מנטה מסטיק, להקת כוורת, רבקה זהר, מירי אלוני, גדי יגיל, ספי ריבלין, ציפי שביט, להקת הכל עובר חביבי, עפרה חזה, עזרא דגן, ניצה שאול, מוטי גלעדי, יעקב בודו, אריק איינשטיין, חיים טופול, אורי זוהר ודבורה דותן.
הנצחה
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבניין בו היה משרד ההפקה שלו, ברחוב דיזנגוף 108.
תקליטים שהפיק
ללא מספור
מכל טוב - חמישה תקליטים ממיטב המערכונים והפזמונים של הגשש החיוור
יוסי בנאי - שיכור ולא מיין (1983)
"עוץ לי גוץ לי" (1985)
הגשש החיוור - "בעבור חוקן דולרים" (1985)-שלושה תקליטים
ארץ טרופית משגעת
"אוויטה"
יוסי בנאי - שובו של הסורמלו
רבקה זוהר - סבתא רבקה
קישורים חיצוניים
חיים שכאלה,עם אברהם דשא פשנל - חלק א', רשות השידור הישראלי, הועלה לאתר יוטיוב ב-26 בינואר 2014
אבישי מתיה, קדחת הדשא: חייו ומותו של האמרגן אברהם פשנל, הסיפור המלא, באתר סופהשבוע, 28 באפריל 2014
הערות שוליים
קטגוריה:מפיקים ישראלים
קטגוריה:אמרגנים ישראלים
קטגוריה:מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:אישים הקבורים בעינת
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2001
קטגוריה:זוכי פרס התיאטרון הישראלי: מפעל חיים
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1926
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004 | 2024-08-27T09:19:50 |
אס איי | REDIRECT אס_אה | 2015-09-26T11:07:33 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.