title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ס.ד. | REDIRECT אס_דה | 2015-09-26T11:07:34 |
אי-שוויון (מתמטיקה) | אי-שוויון הוא שם משותף לשני סוגי טענות במתמטיקה. הטענה הראשונה היא ששני ערכים a ו־b שונים זה מזה, שאותה מסמנים . הטענה השנייה היא שאחד מן הערכים גדול מהשני, שאותה מסמנים או , טענה זו נקראת אי-שוויון חזק. הטענה שאחד הערכים גדול או שווה לשני, שאותה מסמנים או , נקראת אי-שוויון חלש.
פעולות באי-שוויונות
יחס הסדר על הישר הממשי הוא ליניארי, כלומר, מבין כל שני מספרים שונים, אחד מוכרח להיות גדול מן השני. תכונה זו מאפשרת לשאול, בהינתן שני מספרים (או "תבניות מספר" - ערכים התלויים במשתנה אחד או יותר) a,b, איזה יחס הוא הנכון: ,
או . בפרט, כל מספר ממשי אפשר להשוות לאפס - וכך מתקבלת החלוקה למספרים חיוביים, או בעלי "סימן חיובי" (אלו הגדולים מאפס) ושליליים, או בעלי "סימן שלילי" (אלו הקטנים מאפס).
משוואות כמו אפשר לחבר, לחסר ולהכפיל (כל אגף בנפרד), והתוצאה המתקבלת היא משוואה חדשה. באי-שוויונות, הפעולות המותרות הבסיסיות הן כדלקמן:
אם אז לכל c, ;
אם ו- חיובי, אז גם ; אם שלילי, אז ;
אם , אז גם .
החוק השני מקנה לאיבר האפס מעמד מיוחד. כפי שהכפל באיבר חיובי שומר על כיוון האי-שוויון, כפל באיבר שלילי תמיד הופך אותו. (בפתרון של אי-שוויונות קורה שמכפילים בגודל שהסימן שלו אינו ידוע, וכדי לשמור על האי-שוויון שהוכפל, יש לבדוק בנפרד את שתי האפשרויות).
מן החוקים שהוזכרו לעיל, יחד עם התכונות הבסיסיות של יחס הסדר (ובפרט, הטרנזיטיביות שלו) נובע גם ש-
אם ו- אז ;
אם ו- אז .
מערכת של אי-שוויונות ליניאריים
האלגברה הליניארית עוסקת במערכות של משוואות ליניאריות בכמה נעלמים. הצעד הבסיסי בחקירת אי-שוויונות הוא הבנת המבנה הגאומטרי של מערכת השוויונות המתאימה (המתקבלת מהחלפת כל סימן אי-שוויון בסימן השוויון). כפי שמשוואה ליניארית מגבילה את הפתרון לעל-מישור (שממדו קטן ב-1 מממד המרחב המקורי), כל אי-שוויון מגביל את הפתרון לחצי המרחב ("מעל" לשוויון ומתחתיו). מערכת של אי-שוויונות מגדירה פאון (לאו-דווקא חסום), העשוי להיות ריק אם אין למערכת פתרון. בעיות אופטימיזציה על קבוצות כאלה כרוכות בתכנון ליניארי.
כדי שלמערכת של משוואות ליניאריות (כמו ) לא יהיה פתרון, מוכרחה להיות תלות ליניארית בין המשוואות. בדומה לזה, כדי שלמערכת של אי-שוויונות
() לא יהיה פתרון, מוכרח להיות צירוף ליניארי עם מקדמים חיוביים של האי-שוויונות, השווה לאפס; כלומר, מוכרחים להיות קבועים , שאינם כולם אפס, כך ש- .
הכללה
יחס הסדר המוגדר על שדה המספרים הממשיים הופך אותו לשדה סדור; הסימונים, הפעולות והתכונות של יחס הסדר של הממשיים חלים באותו אופן בכל שדה סדור.
קישורים חיצוניים
אי-שוויונות, באתר לרגו
*
קטגוריה:אלגברה בסיסית
קטגוריה:יחסים מתמטיים
קטגוריה:קבוצות סדורות | 2024-09-21T13:50:40 |
SD | 2023-07-31T05:27:38 | |
SA | 2017-11-23T10:08:48 | |
גירוש ספרד | שמאל|ממוזער|250px|צו הגירוש משנת 1492
גירוש ספרד היה סילוקם בכפייה ב-1492 (ה'רנ"ב) של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש בתנאים שונים במקצת נגזר חמש שנים אחר כך, ב-1497 (ה'רנ"ז) גם על יהודי פורטוגל. כעבור שנה נוספת, ב-1498 (ה'רנ"ח) גורשו גם יהודי ממלכת נווארה.
הגירוש הוטל בצו אלהמברה שנחתם בידי פרננדו השני, מלך אראגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, ב-31 במרץ 1492 (ג' בניסן הרנ"ב), ופורסם ב-29 באפריל. הצו אסר בחוק ישיבת יהודים בקסטיליה ואראגון, כשהוצבה בפניהם הברירה להתנצר או לעזוב עד ל-31 ביולי (ז' באב).
לפי ההיסטוריון ז'וזף פרז, רוב ההיסטוריונים אומדים את מספר מגורשי ספרד ב-1492 בין 40,000 ל-100,000 נפש, כאשר מיעוטם אומדים את המספר המקסימלי ל-160,000. מקורות אחרים מציינים כי האומדן המקובל של מספר המגורשים המינימלי הוא כ-100,000 איש, בעוד המספר המקסימלי שננקט הוא עד 500,000 מגורשים. המגורשים גלו לארצות השוכנות לחופי הים התיכון, למדינות צפון אפריקה למדינות הבלקן שבאימפריה העות'מאנית אך גם לפורטוגל בה רבים מהם עברו המרת דת לנצרות בכפייה.
חלק גדול מהיהודים, אשר מספרם נאמד בין 50,000 ל-200,000 על ידי היסטוריונים שונים בחרו להתנצר – לפחות למראית עין – ונותרו בספרד ובפורטוגל.
לאחר התנצרות המונית זו היו בספרד מאות אלפי אנשים שכונו "נוצרים חדשים" או בשם הגנאי "מראנוס" ("חזירים" בספרדית), אשר נוספו לצאצאי יהודים שהתנצרו עוד במאה ה-14 אחרי גזירות קנ"א. אותם "נוצרים חדשים" לא נטמעו בחברה הספרדית הכללית, שהוסיפה לנהוג בהם בחשד מסוים. רבים מהמומרים הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר כאנוסים, וחלקם היגר החוצה למדינות מערב אירופה ואף למושבות ביבשת אמריקה.
הצו שיקף את שאיפת הכתר הספרדי ליצירת חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. פרופ' הרסגור מציג תזה לפיה הגירוש בספרד נובע מלחץ של הבורגנות העירונית של ה"נוצרים החדשים" (יהודים לשעבר), לגרש את היהודים וזאת על מנת להוכיח את נאמנותם לדת הנוצרית ולמנוע תחרות כלכלית מצד היהודים.
במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סדרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב, ובעקבותיו בחרו רבים מהמוסלמים להתנצר לפחות למראית עין. כל היתר גורשו (המומרים ממוצא מוסלמי התמרדו מספר פעמים והוסיפו לעורר חשש; ב-1609 גורשה אוכלוסייה זו על אף היותה נוצרית להלכה). בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של בית המלוכה הספרדי: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.
גירוש היהודים מספרד סימן את קיצה של תקופה בתולדות עם ישראל. הוא הותיר את רישומו המשמעותי בתרבות, בשירה, בספרות ההלכה של הדורות הבאים, בפילוסופיה ועוד. כמו כן החלה השפעה והתפתחות תרבותית של הקהילות היהודיות אליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי, ומאוחר יותר גם צאצאי "האנוסים".
רקע
עד תחילת המאה ה-12 התקיים ברוב חצי האי האיברי שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי המיעוט היהודי הגדול בספרד. בתקופה זו היה בחצי האי האיברי הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים השתלבו בכל רובדי החברה הספרדית המוסלמית. הקהילות היהודיות בחצי האי האיברי זכו למעמד משפטי מוכר בספרד המוסלמית. הם נהנו מאוטונומיה שיפוטית ויכלו לקיים את פולחן דתם. תרבות היהודים שגשגה, מצבם הכלכלי היה שפיר והם יכלו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד", ובמהלכה כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופיים ודתיים, ועסקו גם ברפואה, ובמדעים כאסטרונומיה ומיפוי העולם (קרטוגרפיה).
השינוי ביחס ליהודים התחולל במקביל להשלמת הרקונקיסטה, הכיבוש-מחדש הנוצרי של ספרד מידי המוסלמים. התהליך נמשך מאות שנים, בד בבד עם עלייתן של תנועות קנאיות יותר בקרב המוסלמים. במהלך המאה ה-14 והמאה ה-15 חזרה ספרד כולה לשלטון נוצרי חוץ מממלכת גרנדה. ב-1391 הביא המצב החדש לגל של פרעות – גזירות קנ"א – בקהילות שונות ברחבי ספרד. כמחצית מיהודי ספרד המירו את דתם, ואז החלה התופעה של קהילות מומרים, או אנוסים, במספרים גדולים, שיצרו יחידה חברתית מובחנת של "נוצרים חדשים", שעוררה חשש מתמיד אצל הכנסייה, וכן את קנאת "הנוצרים המקוריים", ה"אמיתיים".
בין 1411–1412 עבר בערי קסטיליה נזיר דומיניקני, ויסנט פרר, שהטיף להמרת דתם של היהודים. ב-1412 הוציאו האפוטרופוסים של המלך הקטין חואן השני גזירות על היהודים. מטרתם הייתה לבדל את היהודים מכלל האוכלוסייה בהקצאת שכונות מגורים מיוחדות, קביעת לבוש אופייני, ולעיתים נכפה עליהם אם לגדל זקן או לא. נאסר עליהם לקבל משרות ציבוריות, שלא לתת בידם שררה על התושבים הנוצרים. ב-1413 התקיים ויכוח פומבי בין נוצרים ליהודים בעיר טורטוסה שבאראגון. היהודים היו מפולגים במשלחתם. הוויכוח נמשך יותר משנה וגרם לאי-ודאות בקרב הציבור היהודי שנותר ללא הנהגה, שכן מנהיגיהם הרוחניים היו בזירת הדיונים. התוצאה הייתה, בין השאר, התגברות תהליך ההתנצרות. כך למשל, בעירו של רבי יוסף אלבו שרדו עשרה יהודים, רובם במאסר, מתוך 40 משפחות.
בשנת 1415 בשל התקפות חוזרות ומתמשכות על יהודים, כ-50,000 נוספים המירו את דתם.
מותו של האנטי-אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר (שגורש מאביניון בשנת 1403 אך הוכר כאפיפיור באראגון) ב-1423 הביא לשיפור במצב היהודים. הם הצליחו לחדש את המוסדות האוטונומיים בקהילותיהם, אך לא חזרו למצבם המכובד כבראשונה, בתקופה שלפני גזירות קנ"א. הצלחת השיקום באה לידי ביטוי בתקנות ואיאדוליד ממרץ 1432.
בשלהי המאה ה-15 שלטו בספרד המלכים הקתוליים. האינקוויזיציה הספרדית כיהנה כבית דין של הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור "מינים" נוצריים; כך נרדפו "נוצרים חדשים" שנחשדו בהתייהדות (קיום מצוות התורה, הנחשב לעוון חמור בנצרות, מראשיתה). האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה לבתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים, ככפרה על עוונותיהם, או למוות איום בהעלאה על המוקד, או תלייה.
מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה סבר כי המיעוט היהודי שנותר משפיע לרעה על "הנוצרים החדשים" ועוזר להם לשמור על מנהגי דתם הישנה, ולכן שכנע את המלך פרננדו ואשתו איזבלה ב-1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל יהודי ספרד. הצו נועד בעיקרו למנוע השפעה של היהודים על המומרים. עקב כך פסקו המלכים הקתולים שעל כל היהודים שלא יתנצרו – לעזוב את ספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה הכוללת של הספרדים בכל ריכוזי האוכלוסייה הלא-נוצרית ברחבי ספרד. אברהם שניור קורונל שהיה מקורב מאוד למשפחת המלוכה ניסה למנוע את הצו, אך לא הצליח – ונאלץ להתנצר בעצמו.
צו הגירוש
שמאל|ממוזער|250px|איזבלה מקסטיליה ופרדיננד מאראגון
הצו (בספרדית: "Edicto de Granada" – "צו גרנדה"), שנחתם ב-31 במרץ 1492, הוכרז רק ב-29 באפריל. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתוך שלושה חודשים, עד 31 ביולי, אלא אם יתנצרו. במקביל נאסר על נוצרים להסתיר יהודים, או לעזור להם בגלוי או בסתר. הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר נכונותם של היהודים לעזוב את דתם.
הנימוקים לגירוש
בפקודת גירוש היהודים מספרד, עליה חתומים פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה, כתוב (בין השאר):
המלכים הקתולים העידו בפקודת הגירוש כי קודם לכן ניסו לפתור את הבעיה בריכוז היהודים בשכונות מיוחדות משלהם בתוך הערים (גטאות), בייסוד האינקוויזיציה, ובגירוש היהודים מאנדלוסיה, ורק לאחר שנכשלו בפעולות אלו החליטו על גירוש כללי של כל מי שלא חפצו להיטבל.
איסור הוצאת כספים וכפייה נדל"נית
על המגורשים נאסר לקחת עמם דברי ערך כזהב, כסף ותכשיטים, בהתאם לכלכלת המרקנטיליזם ששלטה אז, אך הותר להם להוציא רכוש אחר. למכירת בתיהם ונכסיהם ניתנה להם ארכה של שלושה חודשים, עד סוף יולי 1492, שלפי הלוח העברי הסתיים באותה שנה בליל ח' באב, ערב תשעה באב. הספרדים ציפו שהיהודים ייאלצו למכור נכסיהם בזול – או להפקירם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו שמכרו את חפציהם, אך היו רבים יותר שלא הספיקו, ונטשו רכושם.
מספר המגורשים
אומדן סך כל היהודים בממלכות הספרדיות ובפורטוגל ערב הגירוש, ואומדן מספר המגורשים הוא נושא להערכות שונות בין היסטוריונים. המספרים נעים בין 100,000 ל-200,000, אם כי חלק מהאומדנים גבוה בהרבה עד 500,000.
אומדן מפורט שערך סוארז פרננדז ב-1991 על בסיס רשומות מס הביאו למסקנה ש-100,000 הוא ההערכה המקסימלית, לגבי ספרד. מלבדם היו הרבה – כנראה סביב 220,000, ואולי לפי הערכות מסוימות הרבה יותר, עד פי שלושה ממספר היהודים – של "נוצרים חדשים" מזוהים, שנותרו כמגזר נפרד בחברה הספרדית, ולא נטמעו בה.
לפי יצחק בער, עם הגירוש, בחרו בין 20,000 ל-50,000 יהודים להתנצר ולהישאר בספרד. מספר המגורשים נע בין כ-40,000 לכ-160,000.
לפי ז'וזף פרז, מספר מגורשי ספרד ב-1492 נע בין 400,000 ל-100,000 נפש, וכ-200,000 יהודים, העדיפו להתנצר ונותרו בספרד.
רבי יצחק אברבנאל, שהיה במגורשים, מציין את המספר 300,000. עוד כ-7,000 מאלה שבו לאחר מכן לביתם והתנצרו.
הערכות של חוקרים מאוניברסיטת ברצלונה העריכו את מספר היהודים הספרדים במהלך המאה ה-15 ב-400,000 מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-7.5 מיליון איש בכל ספרד, מתוכם כמחצית (לפחות 200,000Gerber J : The Jews of Spain: A History of the Sephardic Experience, 1st ed. New York: Free Press, 1994.) או מעט יותר (300,000) נותרו בספרד כמתנצרים.
לפי הנרי קמן, כ-40,000 מתוך סך 80,000 היהודים שחיו בספרד גורשו.Henry Kamen, The Spanish Inquisition. A Historical Revision, 1999. .p 29-31
ההערכות של אטלס להיסטוריה היהודית מאת מרטין גילברט גבוהות מאלו של הנרי קמן. לפי אטלס זה, בסוף המאה החמש עשרה, חיו בחצי האי האיברי כ-230,000 יהודים, מתוכם כ-50,000 יהודים נותרו כמתנצרים לאחר הגירוש.Martin Gilbert, Jewish History Atlas, Londen, 1969, 1976 (revised edition), , p.45
אמנון רז קרקוצקין ואורה לימור מסכמים כי ההערכה המינימלית למספר המגורשים בקרב החוקרים היא כ-100,000 איש, וכי ישנן הערכות גבוהות בהרבה עד כ-500,000 מגורשים.
יציאת היהודים מספרד
שמאל|ממוזער|350px|גירוש של יהודים במחצית השנייה של ימי הביניים
גולי ספרד חיפשו להם מקום מגורים חלופי. רבים ביקשו להיקלט בשכנה הקרובה לספרד, פורטוגל, שדמתה לספרד הן מבחינת התרבות והן בתנאים הגאו-פוליטיים, ובנוסף – היו גם קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות.
קיימות עדויות של סופרים בני התקופה, על ניסיונות לשכנע את העוזבים להמיר את דתם ולהישאר, ועדויות על גורלם המר של מי שלא הסכימו לכך. הללו, משעלו על האוניות – נבזזו, נאנסו, נרצחו ונמכרו לעבדים. הנותרים פנו אל יעד לא נודע, כשהארצות השכנות סירבו לקבל את היהודים לתחומן. תלאותיהם של הגולים מפורטות – הן בהקדמות לכתבי הרבנים ששרדו את הגירוש והן אצל נוצרים בני התקופה.
לאחר שהוחלו גזרות הגירוש גם על יהודי פורטוגל ב-1497, ניסו יהודים את מזלם במציאת מקלט בצרפת, השכנה הצפונית, אליה עברו לגור ומשם יכלו להמשיך עסקיהם בספרד ובפורטוגל. המעבר ליעד הבא – ארצות השפלה – היה כרוך בניתוק כל קשר עם חצי האי האיברי. ברם, היציאה ההמונית הייתה בדרך הים. סולטאן האימפריה העות'מאנית באיזיט השני קלט את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד ופתח את שערי ממלכתו בפני המגורשים; הוא תמה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרננדו ששמט מידיו אוצר יקר כל כך. מרביתם של גולי ספרד פנו לחופי האימפריה העות'מאנית, שהשתרעה אז מן הבלקן דרך המזרח הקרוב ועד לצפון אפריקה.
רבים מהאנוסים בספרד המשיכו לשמור על מנהגי היהודים בסתר, תוך שלמדו ולימדו תורה (ובמקרים מסוימים קבלה). במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17 המשיכה ההגירה, ומשפחות רבות של נוצרים עם עבר יהודי עזבו את ספרד, כמו משפחתם של שלמה מולכו ושל דונה גרציה נשיא.
נוסע ספרדי אלמוני שביקר בארץ ישראל באמצע המאה ה-16, פגש בצפת יהודים ספרדים ובהם אנוסים שברחו מהאינקויזיציה: "בכל המקומות האלה מצאו להם היהודים מפלט מפני הפחד....בכל מקום הם נפוצים, ובכל המקומות האלה הם גורמים לכך שהלשון הספרדית תישמע שוב".
מעורבותה של פורטוגל
המגורשים מספרד פנו תחילה למדינה השכנה בחצי האי האיברי – פורטוגל, אך "המלכים הקתולים", יוזמי הגירוש, התנגדו לכך שפורטוגל תהווה מקלט לבורחים מהאינקוויזיציה הספרדית. כשהם השיאו את בתם איזבלה מאסטוריאס, למנואל הראשון, מלך פורטוגל, הם התנו עימו כי מדינתו לא תעניק מקלט לאנוסים הבורחים. ב-1497 יזם מלך פורטוגל מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפייה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. האינקוויזיציה הספרדית דרשה את הסגרת האנוסים שברחו מספרד לפורטוגל, בהתאם לבולה של אינוקנטיוס השמיני מ-1487, אך פורטוגל סירבה להסגיר יהודים לספרד. כשהאינקוויזיציה חפצה בהסגרתו של אנוס שברח, היה עליה לנקוט ביוזמה פרטית. רק לאחר הקמת מוסד מקביל בפורטוגל בסוף שנות השלושים של המאה ה-16, החלו גם אנוסי פורטוגל לסבול מנחת זרועה של האינקוויזיציה בארצם.
ב-1602 יזמו אנוסי פורטוגל פנייה למלך ספרד ופורטוגל פליפה השלישי, ולראש השרים שלו, בבקשת מחילה וכפרת עוונות כללית בתמורה לתשלום נאות. ב-1605 הוציא האפיפיור "בריווי" (Breve) חנינה כללית שאי אפשר לערער עליה, לה היו שתי מגבלות: לא יפורסם ההסדר הכספי שלאפיפיור היה חלק בו והיא לא תחול על מקרים של אנוסים שנשפטו בעבר. המחילה הייתה חד-פעמית וחלה על שתי אוכלוסיות: לאלה שנשארו בחצי האי האיברי ניתנה מחילה וכפרה על עוונות התייהדותם ולרוצים לצאת נפתחו נמלי היציאה.
ב-1609 הוקמה ועדה עליונה מטעם "מועצת המצפון והמסדרים" כדי לדון ביציאת האנוסים מהמדינה. מסקנותיה היו שיש לבטל את החנינה הכללית, שכן האנוסים מפורטוגל, כמו אלה שהיגרו לצרפת, ניצלו לרעה את יציאתם. ב-1610 הוחלט לעצור את היציאה משתי המדינות. רק ב-1630, כעבור עשרים שנה, התאפשרה שוב היציאה – תחת פיקוח. כל אזור קיבל היתר לאפשר יציאה דרך נמל אחד בלבד, בפיקוח צמוד של האינקוויזיציה ותוך הקפדה שלא תהיה הברחת הון. המטרה הייתה לגרום לכך שרק אנוסים שמעמדם כ"נוצרים חדשים" הוכח כדין – יורשו לצאת מהמדינה.
דרכי היציאה מחצי האי האיברי
היציאה דרך הנמלים לא הייתה קלה. היה פיקוח של השלטונות ושל האינקוויזיציה. נדרש גם להגיע להסכם עם בעל האונייה על תנאי ההפלגה ועל יעדה, שלא היה ודאי. ההפלגה הייתה קלה יותר כאשר האוניות לא היו מספרד או מפורטוגל, אם כי גם באוניות זרות נערך חיפוש.
דרכי הבריחה הקרקעית לצרפת היו בטוחות יותר, אם כי במעברים היו שומרים ממונים על ידי השלטונות ובפונדקים היו נזירים, בשליחות האינקוויזיציה, מחופשים בבגדי אנשים פשוטים. ההברחות היו של יחידים, משפחות וקבוצות קטנות – של עד שבעה אנשים, כמספר הנוסעים במרכבה. סכנה גדולה ליוצאים הייתה במקום ריכוזם במדריד. אחד המקומות הידועים היה "שער אלקלה". משם היו יוצאים בדרך המלך אל פמפלונה, בירת מחוז נווארה ומשם ממשיכים לצרפת ביבשה, דרך הרי הפירינאים או בדרך הים, דרך נמלי הדייגים באזור סן סבסטיאן. המבריחים היו פשוטי העם, בעלי פרדות או עגלות משא. מידע מפורט על שיטות ההברחה, תחפושות האנוסים ותעריפי ההברחה התקבל מרישומים במשפטים שנערכו לאלה שנתפסו.
ל"עולם החדש"
בעקבות גילוי אמריקה הגיעו האנוסים גם ל"עולם החדש". הסיבות לכך לא היו דתיות: המניע להגירה היה כלכלי. כך גם התייחס לתופעה מוסד האינקוויזיציה, שהוקם גם ביבשת החדשה ולכאורה לא הטיל מכשולים על הגירת היהודים אליה.
חוקר יהדות ספרד, חיים ביינארט מביא את סיפורו של רודריגו אלברס די מדריד מהעיר מאלגה שהשיג בשנת 1512 היתר יציאה דרך הים והיבשה אל מדינות נוצריות אחרות. מי שקבל "צו" מסוג זה, לא רק שזכה להשתחרר מכבלי האינקוויזיציה אלא שבנוסף, שַעֳרֵי ספרד היו עתה פתוחים בפניו.
למערב אירופה
בעוד שהיציאה לארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה הייתה אל קהילות קיימות, הרי שבמערב אירופה מגורשי ספרד הקימו קהילות חדשות. יוצאי ספרד הקימו קהילות בצרפת, בארצות השפלה, באנגליה ובצפון מערב גרמניה.
לצרפת
באוגוסט 1550 העניק אנרי השני, מלך צרפת, זכות ישיבה לפורטוגזים "בכל מקום מלכותו, כפי שייראה בעיניהם, לעסוק בה במסחר, לרכוש נכסים וליהנות מכל אותן זכויות כמו שנהנים מהם הצרפתים". בכך נפתחו שערי ההגירה לאנוסים. להגירה לצרפת היה אופי מיוחד. הסוחרים היהודים הקימו בצרפת מושבות של "סוחרים פורטוגזים": באזור הרי הפירינאים, בערים כמו: סן ז'ן דה לוס ובדרום צרפת, בבורדו, לה רושל והגיעו עד פריז. תחילה העבירו את עסקיהם ולאחר זמן את משפחותיהם. כך הוקמו הקהילות הספרדיות בצרפת, שבהמשך יצאו מהן היהודים שהקימו את קהילות יהדות פיימונטה בצפון איטליה.
בנובמבר 1602 התבקש מפקד הצבא בדרום מערב צרפת להכין דו"ח על מצב היהודים באזור ביון, לפי הזמנת מועצת המדינה הספרדית. הוא דיווח כי בחופי גיפוסקואה (Guipuzcoa) וויסקאיה (Vizcaya) יש מאה משפחות יהודיות ובהן שמונה מאות נפש. תושבי המקום הביעו את מורת רוחם מכך "שהללו נוטלים את פרנסתם ומתעתדים להקים בית כנסת" וביקשו להרחיק את היהודים לתוך המדינה. האנוסים עברו ביוזמתם לבורדו, מחשש לפגיעה בהם, ואחר כך לאזור אביניון. במקומות אלה היה קיים חופש דת. מפקד הצבא הוסיף כי חלק מהיהודים חזרו ל"סן ז'ן די לוס" ולפי הערכתו הם מביאים לצרפת ולפלנדריה הכנסות גבוהות והוא סיכם כי היהודים אינם מעיזים לגלות את שמם האמיתי לפני הגעתם לאביניון או ל"ארצו של הדוכס הגדול של פיזה". לפי דרישת הכנסייה הממונה על היצוא מספרד היה צריך לקיים מעקב אחרי הקשרים המסחריים של האנוסים עם ספרד.
לצפון איטליה
ב-4 בספטמבר 1572 הזמין אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה, את האנוסים לבוא לשטח הדוכסות בצפון איטליה. נציגי ספרד בטורינו ובמילאנו הביעו את חששם כי בואם של היהודים לחבל הארץ החדש יגרום להפיכת נמל ניס לחוף הים התיכון לנמל מרכזי למסחר עם הלבנט. הדוכס הבטיח ליהודים הגנה מפני האינקוויזיציה. שלטונות הכנסייה חסמו את הכניסה לפיימונטה דרך נמלי הים התיכון והיהודים הגיעו ליעדם דרך ונציה. הדבר ארך זמן קצר: בסוף 1573 ניתן צו גירוש ליהודי פיימונטה. עם זאת, יש עדויות כי ב-1575 היו עדיין יוצאי ספרד באזור.
למושבות פורטוגל
ישנן עדויות כי כבר באמצע המאה ה-16 התקיימה קהילה יהודית דוברת ספרדית בעיר הורמוז, שבמצר הורמוז, שהיה אז תחת שלטון פורטוגל. ב-4 באפריל 1601 הורשו אנוסי פורטוגל להגר למושבות מעבר לים: הודו וברזיל. היה זה בעקבות הסכם רשמי עם ראשי האנוסים כי תמורת תשלום גבוה במיוחד יורשו למכור את רכושם, לצאת מהמדינה ואם ירצו – לשוב אליה. כמו כן תחול חנינה ומחילה על מה שקרה בינם לבין הרשויות. שלטונות פורטוגל נקטו בצעד זה אחרי משבר כלכלי שנבע מהגירה מוגברת מהמדינה, מחלות ומגפות וההוצאות שהיו כרוכות בכישלון משלוח הארמדה לאנגליה.
לארצות השפלה, גרמניה ובריטניה
חלק אחר ממגורשי ספרד הפליגו אל "ארצות השפלה" – באזור הולנד ובלגיה של היום. משם המשיכו לגרמניה ולאיים הבריטיים. כרוניקה שהודפסה בשנת 1933 מתארת את נסיעתם בדרך הים של עשרה בתי אב אל צפון אירופה בשנים 1603–1604. לפי המסמך נראה כי הייתה הגירה מאורגנת דרך הים, אשר הגיעה עד המבורג.
לאימפריה העות'מאנית ולצפון אפריקה
הרוב המוחלט של המגורשים היגרו לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העות'מאנית, בעיקר לארצות הבלקן והמזרח התיכון וכן לארץ ישראל. בארצות הבלקן התפתחו קהילות חשובות של מגורשים, ומהן התפרסמו רבנים, הוגים ומשוררים ידועי שם. מהם: רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, ספר היסוד של הפסיקה היהודית; רבי אברהם זכות, רב ואסטרונום ידוע, וכרוניקן של היהדות. רבי יעקב בן חביב פרשן ומרבני ומנהיגי יהדות סלוניקי בדור הגירוש, ורבים אחרים.
במרוקו קיבל הסולטאן הווטאסי, מוחמד א-שייח', בזרועות פתוחות גלי הגירה גדולים של מגורשים שהתיישבו בכל ערי ממלכתו. בני התקופה כינו אותו "חסיד אומות העולם". בירתו, העיר פאס, הפכה ליעד הגירה לחכמים גדולים מספרד וממילא למרכז רוחני ואינטלקטואלי. בין החכמים הספרדים שהתיישבו בפאס היו: רבי משה חלאוה, רבי חיים גאגין, רבי דוד בן זמרה, אברהם סבע, רבי יעקב בירב, רבי יהודה בן שם טוב, רבי יהודה עוזיאל, רבי משה אבן זברה, רבי משה דאנון, רבי אברהם דיליאון, רבי נחמן אבן סונבאל, רבי יוסף מינדה, רבי יצחק בן יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב, רבי יהושע קורקוס ורבי שלמה אדרוטיל (אבי רבי אברהם אדרוטיל). המגורשים בפאס ובערים אחרות שמרו על ייחודם ועל מנהגיהם הדתיים, לשם כך הם חיו במסגרת קהילתית נפרדת – קהילות מגורשים. קהילות אלה התקיימו לצד קהילות התושבים. רבני ומנהיגי המגורשים השפיעו על כלל יהדות מרוקו ובמהלך השנים היטשטשו הגבולות בין הקהילות. המגורשים התאקלמו היטב במרוקו כבר בשנים הראשונות לאחר הגירוש. כמה מהם שימשו במשרות בכירות בממלכה, כמו משפחת הדיפלומטים , שמבניה נודע הדיפלומט דון שמואל פאלאג'י. וכן ידוע הדיפלומט הספרדי, רבי אברהם בן זמרה, שכיהן גם כרב העיר אספי.
מורשת יהדות ספרד
היהודים שגורשו מספרד נקראו בהמשך "ספרדים", ושמרו על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילה בספרד גם בארצות שאליהן היגרו. רבים מהם הוסיפו להשתמש בשפת הלאדינו (היהודית הספרדית). בהמשך התערבו בקהילות המקומיות בארצות מושבם תוך כדי הטמעת מנהגים ספרדיים רבים.
תוצאות הגירוש
גירוש ספרד שונה היה מגזירות קנ"א, שהוטלו על חלק מיהדות ספרד כמאה שנים קודם, בשנת 1391. הגירה זו של יהדות ספרד החלה בשל פרעות ביהודים. הפליטים היהודים, ואלה שהתנצרו למראית עין, היגרו לערים אחרות בספרד ולארצות מחוץ לספרד. הגירוש הרשמי מ-1492 הקשה על האנוסים לחיות כיהודים גם בשאר חלקי ספרד. תרמה לכך גם העובדה כי רבני הקהילות בחצי האי האיברי המשיכו לראות בהם יהודים לכל דבר למורת רוחה של האינקוויזיציה הספרדית והחילו על מי שנאנסו להמיר את דתם את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה".
בספרות הרבנית, המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים הוא תוצאה של צירוף מספר אירועים רבי משמעות שקרו בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16. אחד המרכזיים שבהם היה גירוש ספרד, שהביא לפיזור גדול של היהודים ברחבי אירופה וארצות האסלאם וביטל את המצב שהיה קיים בתקופת הראשונים עם שני מוקדים מרכזיים של יצירה תורנית: יהדות אשכנז ויהדות ספרד.
יש האומרים שגילוי אמריקה התאפשר במידה רבה עקב מעורבותם של יהודים ואנוסים במסעו של כריסטופר קולומבוס. אנוסים בורחים שלא הסתדרו עם חזרתם ליהדות בקהילות אחרות, היו גם ביסוד מהפכות מחשבתיות ומשיחיות, לדוגמה שלמה מולכו, ולאנוסים השבים היה גם חלק בתנועת השבתאות (באיזמיר ובסלוניקי), בתנועת הפרנקיזם וגם בתנועת הנאורות – דוגמת ברוך שפינוזה ואחרים.
בתאריך 22 בפברואר 1812 בוטלה האינקוויזיציה על ידי הקורטס הספרדי שישב בעיר קאדיס. היא הוחזרה על כנה בשנת 1815 ובוטלה שוב במרץ 1820 לאחר המהפכה הליברלית. ביטול הישגי המהפכה הליברלית בנובמבר 1823, היה צריך להחזיר את האינקוויזיציה הספרדית לפעולה, אולם האינקוויזיציה לא חזרה לפעול חרף תמיכתם של הגורמים השמרנים ובוטלה סופית בשנת 1834.
ב-17 בדצמבר שנת 1968, ארבע מאות ושבעים ושש שנים לאחר הגירוש, הכריזה ממשלת ספרד בטקס סמלי על ביטול צו הגירוש בבית כנסת במדריד.
ב-2012 הכריזה ספרד שהיא מאפשרת לכל יהודי עם שם משפחה ספרדי, או שיכול להוכיח שהוא נצר למשפחה ממוצא ספרדי, לקבל אזרחות ספרדית. בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה להגשה הצעת חוק (שטעונה אישור הפרלמנט), במטרה לאפשר לצאצאיהם של המגורשים לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים. עם זאת, התיקון לחוק האזרחות הספרדי כולל תנאים רבים, בהם: מבחני שפה ומורשת בספרדית, הוכחת קשר היסטורי לקהילת המגורשים, וזיקה עכשווית לספרד. נכון למרץ 2017, עמדו רק 7 מתוך 885 ישראלים שביקשו לקבל דרכון ספרדי בתנאים אלה.
ראו גם
גזירות קנ"א
הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות
עליית מגורשי ספרד
לקריאה נוספת
יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1965
בן-ציון דינור, תנועת עליה מספרד לארץ ישראל לאחר גזירת קנ"א, ציון ל"ב, תשכ"ז, עמודים 161–174
חיים ביינארט, יציאת אנוסים מחצי האי האיברי במאות הט"ז-הי"ז, בתוך: ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ברוך סרמוניטה, דניאל קארפי, ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון, קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, ירושלים: הוצאת מוסד שלמה מאיר ומוסד רפאל קאנטוני, תשל"ח, עמודים 63–106
משה אורפלי ומ"א מוטיס-דולדר, עיון בנוסחי צו הגירוש הכללי מספרד ומחקרו, פעמים מ"ו–מ"ז, תשנ"א, עמודים 148–168
מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, גירוש ספרד 1492, דפוס דורות, 1992
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש, מרכז זלמן שזר, 1992
חיים ביינארט, גירוש ספרד, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשנ"ה 1994
עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999
יום טוב עסיס ויוסף קפלן (עורכים), דור גירוש ספרד, קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשנ"ט 1999
קישורים חיצוניים
חיים ביינארט, גירוש ספרד: סוף מעשה במחשבה תחילה, באתר "תולדוט"
שעה היסטורית - מי את, המלכה איזבלה - על גירוש ספרד
תערוכת ספרים מספרד בשנת החמש מאות לגירוש ספרד באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:יהדות ספרד
קטגוריה:הגירה בכפייה
קטגוריה:ספרד: היסטוריה
ספרד
קטגוריה:מגורשי ספרד ופורטוגל
קטגוריה:ספרד: דת
קטגוריה:המרת דת באונס
קטגוריה:התנגדות להגירה | 2024-10-07T13:49:10 |
מועצה אזורית משגב | ממוזער|פארק אוסטרליה במועצה האיזורית משגב
שמאל|ממוזער|250px|מבט כללי על אזור המועצה האיזורית, בין מושב יודפת והיישוב הקהילתי רקפת
ממוזער|250px|מיצג אמנותי המדמה את הקופסה הכחולה של קרן קימת לישראל בפארק אוסטרליה
מועצה אזורית משגב (בערבית: مجلس إقليمي مسغاف) היא מועצה אזורית מעורבת במחוז הצפון שבישראל, השוכנת בלבו של הגליל העליון; בין הערים שפרעם, סח'נין, עכו וכרמיאל.
המועצה האיזורית משגב מורכבת מ-35 יישובים, מרביתם יישובים קהילתיים יהודיים (שלהן כ־1,500 נפשות) מספר קיבוצים מתחדשים, 6 כפרים בדואים המהווים כ-25.7% מכלל האוכלוסייה במועצה.
שטח השיפוט של המועצה האזורית משגב; הוא כ-162 אלף דונם.
היסטוריה
אזור משגב היה מאוכלס בערבים בלבד בימי המנדט הבריטי ונכלל באזור המיועד למדינה הערבית על-פי תוכנית החלוקה. האזור נחשב למאוכלס בצפיפות בערבים ונעדר קרקעות חקלאיות זמינות להתיישבות יהודית ועל כן לא הוקמו בו יישובים. בשנת 1956 הוקם "כפר חוצבים" שגב שהיה אמור להתבסס על עבודות במחצבה סמוכה, אך כשל ובמשך מעל עשור המוסדות המיישבים עשו מאמצים למצוא פתרון ליישוב זה ולא התפנו להקמת יישובים נוספים באזור. עם זאת, במהלך שנות ה-60 הוקם המושב יודפת.
בראשית שנות ה-70 חלה התעוררות ברצון להתיישב באזור שהיה קרוב יחסית לחיפה ולקריות. גרעין התיישבותי של התנועה להפצת התורה קיבל מידי המוסדות המיישבים את הבתים הריקים של שגב, שנותרו בו רק כ-18 משפחות ועשרות בתים ריקים, כדי להקים במקום יישוב המבוסס על מוסדות חינוך. סכסוכים אלימים עם התושבים הוותיקים הביאו לביטול התוכנית ולאנשי התנועה להפצת התורה הובטח יישוב אחר באזור. במקביל, התגבש גרעין של בוגרי מדעי המחשב מהטכניון שבקשו להקים יישוב באזור. אלו נענו להצעה של המוסדות המיישבים להקים כפר תעשייתי מבוסס מפעלים עתירי ידע ועלו בשנת 1974 לאתר זמני לקראת הקמת המושב יעד. אתר ליישוב יעד אותר בסוף שנת 1976, יחד עם שני אתרים נוספים ליישובים שכניה ומנוף שהוקצו לגרעינים של עולים מארצות הברית ודרום אפריקה. בשנת 1977 נוספה קורנית ליישובים שהתעתדו לקום באזור שגב.
בשנת 1975 פנו קבוצה של עובדי רפא"ל למוסדות המיישבים בבקשה להקים יישוב קהילתי, שאינו מתבסס על פרנסה ביישוב. המוסדות המיישבים דחו בקשה זו בטענה שאינם מעוניינים להקים יישוב וילות. אולם, התעקשות חברי הגרעין הביאה לפשרה ובתחילת 1977 נאמר לחברי הגרעין שהם מיועדים להתיישבות באותה שנה. בתחילת 1978 התפצל הגרעין ואנשיו הקימו את יובלים (גרעין גילון) ואת עצמון על חורבות שגב שננטש.
בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, במסגרת תוכנית המצפים בגליל, שקודמה על מנת לייהד את הגליל, היה גוש שגב אחד משלושה "גושים" בהם הוקמו מצפים. בנוסף ליישובים שנמנו לעיל הקים גרעין "סוף מערב" את היישוב הקהילתי שורשים, וגרעין מארצות הברית הקים את היישוב הקהילתירקפת.
בסוף 1982 נוסדה המועצה האזורית משגב שאיגדה את יישובי גוש שגב, וחלק מיישובי הגושים צלמון ותפן, שקיבלו קודם לכן שירותים ממועצות שכנות ומרוחקות.
דמוגרפיה
נכון לשנת 2023, המועצה מונה כ-30,000 תושבים, יהודים, ערבים, בדואים. בשטח המועצה נמצאות פזורות בדואיות לא מוכרות, ביניהן הכפר חמדון ליד קיבוץ לוטם, ו'קובסי מערב' ליד יישוב לבון .
גאוגרפיה
מועצה אזורית משגב נמצאת בלב הגליל, מזרחית לעכו ועמק זבולון ומערבית לשטח המועצה האזורית מרום הגליל. המועצה עוטפת את העיר כרמיאל וגובלת ברשויות ירכא, ג'וליס ומעלה יוסף בצפונה, ובמועצה האזורית עמק יזרעאל בדרומה.
יישובי המועצה
מספר צורת היישוב יישוב שנת הקמה 1 יישוב קהילתי אבטליון 1987 2 קיבוץ אשבל 1979 3 יישוב קהילתי אשחר 1986 4 יישוב קהילתי גילון 1980 5 כפר בדואי ד'הרה ? 6 כפר בדואי דמיידה המאה ה-17 7 יישוב קהילתי הר חלוץ 1985 8 יישוב קהילתי הררית 1980 9 כפר בדואי חוסנייה 1996 10 יישוב קהילתי חרשים 1980 11 יישוב קהילתי טל-אל 1980 12 יישוב קהילתי יובלים 1982 13 מושב יודפת 1960 14 קיבוץ יחד 1981 15 מושב יעד 1974 16 קיבוץ כישור 1976 17 כפר בדואי כמאנה ? 18 יישוב קהילתי כמון 1980 19 יישוב קהילתי לבון 1980 20 יישוב קהילתי לוטם 1978 21 קיבוץ מורן 1977 22 יישוב קהילתי מורשת 1996 23 יישוב קהילתי מכמנים 1980 24 יישוב קהילתי מנוף 1980 25 יישוב קהילתי מעלה צביה 1979 26 יישוב קהילתי מצפה אבי"ב 1981 27 כפר בדואי סלאמה 1976 28 יישוב קהילתי עצמון-שגב 1953 29 כפר בדואי ערב א-נעים 1999 30 קיבוץ פלך 1980 31 יישוב קהילתי צורית 1981 32 יישוב קהילתי קורנית 1978 33 כפר ערבי ראס אל-עין 1996 34 יישוב קהילתי רקפת 1981 35 יישוב קהילתי שורשים 1985 36 יישוב קהילתי שכניה 1980 37 קיבוץ תובל 1981
שם המועצה
המועצה נקראת על פי ציטוט מספר "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" של יוסף בן מתתיהו בתיאורו את כיבוש יודפת (שהייתה ליישוב הראשון במועצה בעידן המודרני): .
מוסדות חינוך ותרבות
משרדי המועצה האזורית שוכנים בבניין במרכז השירותים המרכזי המצוי ליד היישוב רקפת. במרכז ממוקמים גם המרכז לפרט ולמשפחה, ספריה אזורית, סניפי קופות החולים, בית הספר העל יסודי (חטיבה ותיכון אזורי) שהחל מ-2015 החל בתהליך הפיכה ל'קמפוס חינוכי' הכולל שלושה תיכונים - 'אסיף- משגב', 'קציר- משגב' ו'עומר- משגב', בי"הס היסודי "משגב", מרכז קהילתי (מתנ"ס), מתקני ספורט, מרכז לגיל השלישי 'מרחבים' ומועדון כפרי. ברחבי המועצה ממוקמים ארבעה מרכזים נוספים, שבכל אחד מהם פועל בית ספר יסודי ושלוחה של המתנ"ס - בהר גילון, הר שכניה, מורשת, ובכפר סלאמה, בו פועל גם תיכון מרשת 'אורט' לאוכלוסיית היישובים הבדואים. בתי ספר נוספים בתחום המועצה: בית הספר הדו-לשוני "גליל" בקיבוץ אשבל, בי"הס האנתרופוסופי 'עודד' ביודפת, ch, xpr תבנית החינוך המוזהב במעלה צביה ובי"ס יסודי נוסף ביישוב הבדואי כמאנה. ב-2018 נפתח בית ספר יסודי חדש ביישוב לבון עבור יישובי המועצה הצפוניים.
ליד מתחם המועצה נמצא "פארק אוסטרליה" שהוקם בתרומות ידידי הקרן הקיימת באוסטרליה. בפארק יש מתקני שעשועים לילדים ואמפיתיאטרון פתוח בו נערכות הופעות ואירועים שונים. בפארק יש אנדרטה לחללי המועצה ופסלים נוספים, ביניהם פסל אבן של קופסת הקרן הקיימת המוצבת על מפת אוסטרליה,
ביער שגב הסמוך למתחם המועצה ממערב, נמצאים שבילי טיול, חניוני יום ומסלול 'סינגל' מעגלי לרוכבי אופניים.
במשגב פועלות שלוש תנועות נוער: הנוער העובד והלומד, האיחוד החקלאי והצופים.
בנוסף כמאה חמישים ילדים משתתפים בפעילות של ארגון הנוער חוגי סיירות של הקק"ל.
תעסוקה
בפארק תעשיות משגב ופארק תעשיות בר-לב וכן ביישובים עצמם פועלים מאות מפעלים ועסקים פרטיים בתחומי תעשייה, תיירות ושירותים, המספקים תעסוקה לתושבי משגב והסביבה.
בתחום המועצה נמצא מכון 'לשם' של חברת רפאל המעסיק רבים מתושבי המועצה.
ישובי משגב קרובים גם למוקדי התעסוקה והשירותים בכרמיאל, הקריות, תפן, מגדל העמק ויקנעם.
ספורט במשגב
על פי סקר צרכנים נרחב שנערך ב-2014 תושבי משגב עוסקים בפעילות ספורטיבית בשיעור גבוה של כ־76% (שיעור זה גבוה ב-5% מהממוצע במועצות אזוריות אחרות שבהם בוצע סקר צרכים דומה). אוכלוסיית משגב גדלה במרוצת השנים, ועמה גדל, בהתאם לדרישות האוכלוסייה, הצורך בפיתוח התשתיות לספורט ופנאי.
עיקר הפעילות המאורגנת של הספורט מתקיים במרכז האזורי-המועצתי במתחם משגב, כיוון ששם מצויים המרכז הקהילתי, מרבית מתקני הספורט של המועצה (מגרשי טניס ומגרשי כדורגל, אולמות ספורט, חדרי כושר, בריכת שחיה מקורה ומחוממת, בריכה פתוחה, ויער שגב, כמרחב לפעילות שטח) ובתי הספר האזוריים בהם קיימת תשתית בסיסית של מתקנים לפעילות של ספורט וחינוך גופני. מיעוט הפעילות של הספורט מתקיים ביישובים עצמם, כי היישובים ברובם קטנים ולא תמיד יכולים לקיים פעילות מקומית שעלותה גבוהה, בגלל מיעוט משתתפים.
פעילויות ספורט מועצתיות - אזוריות
המשגביאדה – אליפות היישובים במשגב למבוגרים בענפים: שחיה, ריצה, טניס, אופני הרים, קט רגל, כדורסל, פטאנק, כדורשת, טניס שולחן ומשיכת חבל.
מרוץ משגב וצעדת הילה בגליל (הולכים יחד לבריאות האישה), פסטיבל ספורט ובריאות-מפעל ספורט אזורי (וארצי) שזוכה להצלחה ולצמיחה בכל שנה, בו משתתפים אלפי אנשים בכל הגילים. האירוע כולל גם הפנינג והפעלות ספורט לכל המשפחה במטרה להגביר את המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד ובריאות האישה.
פסטיבל אופניים משגב- תחרות פתוחה וייחודית לרוכבים תחרותיים בכל הגילים והרמות ביער שגב. במקביל לתחרות מתקיימים טיולי אופניים, פעילויות לחובבי האופניים והפנינג.
ספורט תחרותי במשגב
במועצה האזורית משגב מתקיימת פעילות ספורט תחרותי רבה בתחומים: רכיבת אופניים, שחיה, כדורגל, כדורעף, כדורסל, טניס, בייסבול, ריצה וטריאתלון.
שיתופי פעולה אזוריים
מועצה אזורית משגב שותפה מאז 2014 באשכול רשויות בית הכרם ביחד עם כרמיאל, ראמה, נחף, בענה, דיר אל-אסד ומג'ד אל-כרום. אשכול הרשויות הוא תאגיד עירוני המהווה פלטפורמה ליצירת שיתופי פעולה אזוריים בין רשויות שכנות, אחד מחמישה אשכולות שהוקמו על ידי המכון למנהיגות וממשל, קרן אלכא- ג'וינט ובסיוע משרד הפנים.
משגב גם חברה באיגוד ערים גליל מערבי לאיכות סביבה, גוף הפועל לפיקוח, תיאום וקידום בנושאים סביבתיים במרחבי הרשויות והמרחב המשותף.
ראשי המועצה לדורותיהם
אריק רז (יעד) (1982–1996) - שימש קודם לכן כיושב ראש ועד יישובי גוש שגב
ארז קרייזלר (עצמון-שגב) (1996–2007)
רון שני (מצפה אבי"ב) (2007–2018)
דני עברי (יודפת) (2018–)
ראו גם
אשכול יישובי בית הכרם
קישורים חיצוניים
קמפוס משגב - שלושה על גבעה אחת מבטים מרובים על תהליך שינוי רחב היקף בתוך מערכת מורכבת הקמת קמפוס משותף לשלושה בתי ספר על יסודיים: ותיק, צומח וחינוך מיוחד. מחקר ייעוץ וכתיבה: יעל גוראון
הערות שוליים
*
קטגוריה:הגליל המערבי
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1982
קטגוריה:מועצות אזוריות במחוז הצפון
קטגוריה:הגליל התחתון: מועצות אזוריות | 2024-10-12T18:47:53 |
יחד (קיבוץ) | יחד הוא קיבוץ בגליל, בתחומי המועצה האזורית משגב. הקיבוץ מצוי על רכס יודפת, מערבית להררית, ומשקיף על בקעת בית נטופה. בקיבוץ יחד מתגוררות 46 משפחות.
היסטוריה
בשנת 1981 הוקם יחד על ידי גרעין של חברים העוסקים במדיטציה טרנסצנדנטלית שהחל את דרכו בהכשרה בקיבוץ עין דור. מאז עבר הקיבוץ מקום מספר פעמים (פלך, מחנה יבור שליד צומת אחיהוד ולבסוף במחנה קרוואנים בהררית).
הקיבוץ עלה לקרקע סופית במקומו הנוכחי בשנת 1992.
קיבוץ יחד והררית נחשבים כישוב מוניציפלי אחד. הם מנוהלים באמצעות ועד מקומי משותף. החיים הקהילתיים מנוהלים באמצעות שתי אגודות שיתופיות נפרדות.
כיום הקיבוץ בתהליך הרחבה וכ-24 בתים חדשים בשלבי אכלוס או שלבי בנייה מתקדמים, בנוסף לתהליך הרחבה הקיבוץ מופרט.
לבתי הספר באזור נוסעים התלמידים על ידי הסעות של המועצה האזורית משגב ולשאר בתי הספר על ידי מערכי ההסעה הייעודיים להם.
החברים בקהילה מתפרנסים ממגוון מקצועות בתחומים שונים כגון: הייטק, ייעוץ, הנדסה, הוראה, טיפול אלטרנטיבי ועוד.
קישורים חיצוניים
יחד - אתר מועצה אזורית משגב
יחד יישובים גליל מערבי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:מדיטציה טרנסצנדנטלית
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1992
קטגוריה:מועצה אזורית משגב
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2022-09-05T01:18:38 |
גירוש יהודי ספרד | REDIRECT גירוש_ספרד | 2015-09-26T11:07:35 |
אבטליון (יישוב) | אַבְטַלְיוֹן הוא יישוב קהילתי בגליל התחתון, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב נמצא על רכס יודפת, מערבית לקיבוץ יחד ודרומית לעראבה, בדרך להררית, ומשקיף על בקעת בית נטופה. גובה היישוב הוא 450 מטר מעל פני הים. היישוב ממוקם כ-15 קילומטרים ממערב לכנרת, וכ-35 ק"מ מזרחית לעיר חיפה.
היישוב קרוי על שמו של אחד מחכמי הזוגות במשנה (שמעיה ואבטליון), אבטליון היה דמות מוכרת מהתקופה הראשונית של המשנה.
היסטוריה
הממשלה החליטה על הקמת היישוב בדצמבר 1983, במסגרת תוכנית המצפים לייהוד הגליל. היישוב נוסד כמושב שיתופי בשנת 1987, על ידי גרעין של עולים מארגנטינה חברי תנועת "ישראל הצעירה" (תנועת הנוער של הציונים הכלליים) שחלמו לייסד מושב שיתופי בארץ, יישוב ראשון לתנועתם. באוגוסט נערך טקס העלייה לקרקע של המושב.
חברי ההנהגה העולמית (יו"ר ההנהגה פנחס מאירוביץ, ראש דסק חינוך אריה לויט, ראש דסק אירופה ומאוחר יותר המזכ"ל יצחק אשר) פעלו ללא הרף כדי לקבל את האישור מוועדת ההתיישבות כדי לבסס את המושב, יצחק מודעי קידם את הרעיון עד התגשמותו וגדעון פת התכבד בטקס גזירת הסרט. בשנת 1992 הפך אבטליון ליישוב קהילתי. כיום מתגוררות ביישוב כ־115 משפחות.
אוכלוסייה
לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2012, המועצה האזורית משגב, בה שוכן היישוב אבטליון, מדורגת 9 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת תשע"ב (2011–2012) היה 95.3%.
קישורים חיצוניים
אבטליון, באתר מועצה אזורית משגב
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:ציונות כללית
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1987
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-09-25T11:16:01 |
גילון | גִּילוֹן הוא יישוב קהילתי בגליל התחתון בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב שוכן על הר גילון (מכאן נובע שמו), שברכס שגור, כ-7 ק"מ מערבית לכרמיאל.
על ההר גם מרכז אזורי ובו בית ספר יסודי, הר גילון, ואולם ספורט. מהיישוב תצפית יפה לבקעת בית הכרם.
ביישוב מתגוררות 280 משפחות.
היסטוריה
היישוב גילון הוא יוזמה של גרעין עובדי רפא"ל שבקשו החל משנת 1975 להקים יישוב קהילתי בגליל, תוך שהם ממשיכים לעבוד במקומות העבודה הקודמים שלהם. המוסדות המיישבים דחו את בקשתם בטענה שאינם מעוניינים להקים לחברי הגרעין סביון בגליל, שכן באותה תקופה הוקמו רק יישובים שפרנסתם במקום ההתיישבות. אנשי הגרעין דחו את ההצעה להיות כפר תעשייתי שאנשיו עובדים במפעלים שיוקמו ביישוב, מכיוון שהם היו כבר אנשים מבוססים שעבדו בתחומי התמחותם. במהלך שנת 1976 הועלתה פשרה שאנשי המקום ימשיכו לעבוד במקומות עבודתם, אולם הם יקימו יחד מפעל תעשייתי אחד במקום, שאם יתפתח יעברו חלק מהתושבים לעבוד בו. בראשית 1977, כשבגרעין היו 170 משפחות, הודיעו לאנשי הגרעין שהם מועמדים להתיישב באותה שנה. העלייה על הקרקע התעכבה ובינתיים גרעין רפא"ל התפלג לשני גרעינים: גרעין גילון שביקש להקים יישוב קהילתי וגרעין עצמון שביקש להקים מושב.
הגרעין גדל לכ-300 משפחות, אך העלייה לקרקע התעכבה. בשלב מסוים חברו אנשי הגרעין להתאחדות האכרים ששמשה כתנועה מיישבת. באפריל 1979 הוקצה תקציב להקמת היישוב.
היישוב עלה לקרקע בנובמבר 1980 במסגרת תוכנית המצפים בגליל, על ידי תנועת משקי חירות בית"ר, הסוכנות היהודית ושר החקלאות דאז אריאל שרון.
בתחילתו כלל היישוב גרעין של חמש עשרה משפחות עם שנים עשר ילדים.
בשנת 1982 הצטרפו עוד שבע משפחות ליישוב, ובשנת 1984 התחילו להבנות מבני הקבע הראשונים.
גאוגרפיה
היישוב נמצא על הר גילון, שפסגתו בגובה 372 מטרים. מדרונו המזרחי ומדרונו הדרומי של ההר מצוקיים ואילו צידו הצפוני מתון.
היישוב עצמו בנוי על צידו הדרום מערבי של ההר, בגובה 270–340 מטרים.
מדרום להר זורם נחל חילזון. מצפון להר מצויה בקעת בית הכרם, המפרידה בין הגליל התחתון לגליל העליון.
תעסוקה
רוב התושבים עובדים מחוץ ליישוב במקצועות החופשיים, בעיקר באזור חיפה והמפרץ. רבים עובדים ברפא"ל. חלקם עצמאיים העובדים באזורי התעשייה של המועצה האזורית משגב, תרדיון ובר-לב.
חברה ותרבות
לגילון יש אגודה שיתופית, שמארגנת פעילויות חברתיות ותרבותיות לחבריה: נשף פורים, קפה-תרבות, נטיעות בט"ו בשבט, יום השנה לגילון ועוד. האספה הכללית של חברי האגודה נפגשת פעם בשנה לאישור התקציב השנתי ולדיון.
היישוב מנוהל על ידי ועד מקומי שנבחר פעם בחמש שנים, ועד אגודה שנבחר כל שנה (מתקיימת זהות ועדים) וועדות של מתנדבים: ועדת הנהלה, חינוך, נוער, תרבות, קליטה, ביטחון, איכות סביבה ועוד.
מוסדות חינוך
ילדי הגנים לומדים בגני ילדים אשר ממוקמים ביישוב.
על ההר קיים בית הספר היסודי "הר גילון", שם לומדים ילדים מהמועצה האזורית. תלמידי חטיבת הביניים והתיכון לומדים בבית ספר השוכן בלב המועצה האזורית, ברקפת, בבית הספר "על יסודי משגב".
תנועת הנוער הפועלת ביישוב היא "האיחוד החקלאי" אשר קהל היעד שלו הוא לתלמידי כיתה ד' ומעלה.
קישורים חיצוניים
גילון, אתר הבית של היישוב
גילון - סיפור מקומי, ארכיון קהילתי מבוסס ציר זמן, מוצג באמצעות תמונות, מסמכים וזכרונות
גילון, באתר הרשות לפיתוח הגליל
בית ספר הר גילון
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:משקי חרות בית"ר
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2022-12-17T08:48:41 |
דמיידה | דמיידה (בערבית: ضميدة) הוא יישוב בדואי בגליל, הדרומי מבין יישובי המועצה האזורית משגב, סמוך לכפר מנדא.
היישוב הוקם במאה ה-17 והוכר על ידי מדינת ישראל בשנת 1995. בתחילת 2004 נעשו עבודות פיתוח משמעותיות בכניסה ליישוב.
גלריה
קישורים חיצוניים
דמיידה, באתר של המועצה האזורית משגב
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-17 | 2023-10-22T07:39:54 |
הר חלוץ | הַר חָלוּץ, ובשמו הרשמי חָלוּץ, הוא יישוב קהילתי בגליל העליון, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב מצוי צפונית לכרמיאל ודרומית למעלות תרשיחא, מעל בקעת בית הכרם, בגובה 752 מ' מעל פני הים על גבעות המכוסות חורש טבעי. היישוב מצוי מרחק נסיעה קצר מהערים כרמיאל ומעלות.
תולדות היישוב
היישוב נוסד באוקטובר 1985 על ידי גרעין עולים מארצות הברית בהובלתו של חיים שרת בנו של משה שרת, בתמיכת התנועה הרפורמית והסוכנות היהודית. היישוב נועד להיות קהילה בעלת תפיסת עולם פלורליסטית.
שמו הראשוני של היישוב היה הר חלוץ, עברות של השם הערבי של ההר הסמוך - ג'בל אל-חאלצ'ה. שמו הרשמי נקבע כחלוץ.
תרבות
בהר חלוץ פעילות חברתית ותרבותית מגוונת לכלל הקהילה, פעילויות והרצאות למבוגרים, מסיבות ואירועים משותפים בחגים. חברי היישוב נוהגים לחגוג את רוב החגים יחדיו. לעיתים נערכים אירועים ומסיבות בארגון ועדת תרבות או ביוזמה פרטית במועדון היישוב.
ביישוב קיימת פעילות ברוח התנועה הרפורמית הכוללת קבלת שבת, תפילות וחוגי לימוד. בנוסף, ביישוב פועלת תנועת הנוער העובד והלומד ומערבת את ילדי השכבות: ד' – יב'.
עסקים
ביישוב פועלים בעיקר עסקים קטנים ופרטיים כגון: סדנאות לחמי מחמצת ייחודיות, בר, עיצוב פנים ועוד. עסקים אלה פועלים בבתים הפרטיים של התושבים או במבנים ציבוריים בתוך היישוב. בנוסף, קיימות גם מספר בקתות נופש בסגנון סקנדינבי.
קישורים חיצוניים
הר חלוץ לחיות את הגליל
אתר היישוב הר חלוץ
הר חלוץ, באתר המועצה האזורית משגב
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1985
קטגוריה:תוכנית המצפים
קטגוריה:יישובים רפורמים | 2024-08-25T06:51:55 |
הררית | שמאל|ממוזער|300px|הררית, מבט מצפון מזרח
הֲרָרִית הוא יישוב קהילתי בגליל התחתון, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב שוכן על הר נטופה בקצהו המזרחי של רכס יודפת בסמוך ליישובים עראבה ואבטליון.
מהישוב נשקף לדרום נוף בקעת בית נטופה והר תורעאן, מצפון בקעת סכנין, הר כמון ורכס הרי מירון, וכן ממזרח ומערב נשקפים הכנרת והים התיכון. בקצהו הצפון-מזרחי של היישוב שוכנת לאורת נטופה. נכון לשנת 2018, היישוב מונה כ-160 משפחות ומתגוררים בו 446 תושבים.
היסטוריה
היישוב נוסד בשנת 1980 במסגרת תוכנית המצפים בגליל על ידי התאחדות האיכרים והוקם על ידי גרעין מודטים אשר עסקו במדיטציה טרנסצנדנטלית לפי מהרישי מהש יוגי. במשך שנים העיסוק בתחום זה היווה תנאי כניסה לקהילה ולישוב.
בשנת 1992 הצטרפה ליישוב כאגודה שיתופית נפרדת קיבוץ יחד.
בשנת 2005 נפתח היישוב לקליטת תושבים כללית ונבנתה הרחבה גדולה, בנוסף הוסר התנאי לעיסוק במדיטציה. מאז ועד היום היישוב נמצא בתהליך הרחבה ופיתוח.
היישוב כיום
ניהול
ביישוב הררית קיימות שתי אגודת שיתופיות שמטרתן ניהול החיים הקהילתיים לרווחת התושבים: אגודת "הררית" ואגודת "יחד", שתיהן אגודות שיתופיות חקלאיות רשומות. בדומה ליתר היישובים במועצה האזורית משגב היישוב מנוהל מוניציפלית כיום על ידי ועד מקומי נבחר.
כיום היישוב נמצא בעיצומה של בניית הרחבות קהילתיות של כ-69 בתים.
תעסוקה
רבים מתושבי הררית מתפרנסים מעסקים קטנים וכעצמאים בתחומים שונים ומגוונים כגון רפואה אלטרנטיבית, יוגה, מדיטציה, הדרכה אישית, מוזיקה, תיירות, בניה, הוראה ועוד. בסביבת הררית קיימים מספר מתחמי תעשייה מרכזיים: פארק התעשייה לשם (רפאל), פארק התעשיות משגב (תרדיון), אזורי התעשייה בכרמיאל ובקריות.
בנוסף, ביישוב קיימים מרכזי משרדים המשרתים תושבים מהישוב ומחוצה לו.
תיירות טבע ונוף
בשל מיקומו והנוף המרשים הנשקף ממנו היישוב הוא יעד תיירותי בפני עצמו וככזה הוא נפקד לאורך השנה על ידי תיירים רבים המגיעים לטיולים קצרים בסביבתו. ביישוב מספר יחידות אירוח וכן בתים רבים המוצעים מדי פעם לטובת אירוח לטווח קצר. בסמוך ליישוב ובמרחק הליכה קצר נמצאת לאורת נטופה שהיא מנזר פעיל, המשקיף על נוף הגליל המזרחי, הכנרת ורמת הגולן.
חינוך ותרבות
ביישוב פועלים שני מוסדות חינוך לגילים 3–5 המתנהלים על פי עקרונות החינוך האנתרופוסופי וכן מספר משפחתונים לגילי 1–3. בנוסף קיימת פעילות אחר הצהריים ענפה לגילי הנוער.
ביישוב מתקיימות פעילויות תרבות רבות המשותפות לכלל התושבים כגון חגים ושבתות, הופעות אורחים, מופעים וחוגים שונים.
ראו גם
יחד (קיבוץ)
מדיטציה טרנסצנדנטלית
קישורים חיצוניים
הררית באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1982
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:מדיטציה טרנסצנדנטלית
קטגוריה:תוכנית המצפים
קטגוריה:מועצה אזורית משגב
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים | 2024-03-01T05:19:09 |
חוסנייה | חוסנייה (בערבית: حسينية) הוא כפר בדואי בגליל בתחומי המועצה האזורית משגב. הכפר הוכר בשנת 1996. הכפר מצוי דרום מזרחית לכרמיאל. תושבי הכפר נמנים עם שבט סואעד.
לפי "תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מען), תשל"ד-1974" חוסנייה היא מקום הכלול במועצה האזורית משגב והודעה על מען תכלול את שם המועצה האזורית לצד שם המקום.
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1996 | 2024-04-18T18:05:58 |
ברית הקנאים | ברית הקנאים הייתה מחתרת יהודית דתית שפעלה בישראל בשנים 1949–1951 להקמת מדינת הלכה במדינת ישראל. המחתרת כללה כמה עשרות צעירים דתיים, נערים ונערות. חברי המחתרת גנבו נשק וחומרי נפץ, ביצעו פעולות כנגד רכוש של מחללי שבת ומוכרי טרפות, ונעצרו לאחר שנכשלה תוכניתם להטיל בכנסת פצצת עשן בעת דיון על גיוס נשים לצה"ל.
מעצרם של חברי המחתרת העלה לסדר היום הציבורי נושאים של יחסי דת ומדינה ויחסי דתיים וחילוניים, אך גם נושאים של יחס ראוי לעצירים, ושימוש בכללי המעצר המנהלי על מנת לאכוף את החוק על תנועות פוליטיות ודתיות קיצוניות.
שניים מחברי הקבוצה הגיעו לימים למשרות ציבוריות משמעותיות במדינת ישראל: הראשון לציון הרב מרדכי אליהו וחבר הכנסת שלמה לורינץ.
רקע היסטורי
עם הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, היו שלא קיבלו את סמכות מוסדות המדינה, והמשיכו בדפוסי פעולה שירשו מהמחתרות שקדמו להקמת המדינה. ניסיונו של דוד בן-גוריון להקנות למדינה החדשה דפוסי פעולה ממלכתיים, שהביא לפירוק המחתרות, נתקל בקיצוניים, מימין ומשמאל, שהמשיכו את דפוסי המאבק מלפני קום המדינה גם לאחר תקומתה, וכנגד מוסדותיה הרשמיים, וזאת מתוך תחושה כי המדינה, למענה נאבקו, אינה מגשימה את התקוות שתלו בה, וכי הממסד החדש ההולך ומתגבש במדינה בוגד במטרות למענו נוסד.
פעולות מסוג זה נמשכו במהלך כל שנות ה-50. בנוסף להתארגנות "ברית הקנאים" פעלו רבים נוספים. בין הפעולות בלטו פעולת מחתרת צריפין, שפעלה כנגד מוסדות ברית המועצות מתוך מגמה אנטי-סובייטית, פעולתו של דב שילנסקי כיחיד, שניסה להניח פצצת שעון במשרד החוץ, והניסיון לפגוע בשר התחבורה דוד צבי פנקס בגינו נעצרו עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר וזוכו מחוסר הוכחות. קבוצות ואישים שכונו בשמות קוד כמו "המגף השחור" ו"המגף הלבן" שלחו מכתבי איום למערכות העיתונים, ויחידים והתארגנויות ביצעו פעולות כפגיעה בידו של הכנר יאשה חפץ שניגן מיצירות ריכרד שטראוס והותקף על ידי אלמוני ב-1953. הפעולות מסוג זה הגיעו לשיא בין 1951 ל-1953 ולאחר מכן שככו מעט. תוספת טראגית, מאוחרת, לפעולות מסוג זה הייתה רציחתו של ישראל קסטנר בשנת 1957.
המניעים להקמת המחתרות היו שונים ומגוונים. חלקן היו מוּנעות ממאבקים פוליטיים בני התקופה, כגון שאלת היחס לברית המועצות, וחלקן ממאבקי הדת והמדינה בשנותיה המוקדמות, בשאלות כשמירת שבת וגיוס נשים לצה"ל.
הקמת המחתרת
פעולות מסוג אלה שביצעה "ברית הקנאים" החלו עוד בשנת 1949, וכפי הנראה בוצעו על ידי חברי המחתרת כבודדים. חברי המחתרת, צעירים דתיים מירושלים, חלקם קשורים בעבר בפלג דתי של לח"י, היו קשורים במספר התארגנויות מסוג זה שפעלו בו זמנית בכינויים כ"ברית הקנאים", ו"המחנה", "ארגון לוחמי יהדות" ו"בני פנחס". ראשיתה ה"רשמית" של "ברית הקנאים" במפגש של חמישה מצעירים אלו בחול המועד פסח בשנת 1950. מנהיגי ההתארגנות ויוזמיה היו הרב מרדכי אליהו, אליהו רפול ויהודה רידר. לפי דברי מיכאל בר-זוהר, פעולות המחתרת אושרו בידי הרב צבי פסח פרנק.
ארגון המחתרת ודרכי פעולתה
הארגון מנה כ-35 חברים גברים, שחולקו לחוליות בנות שישה חברים, וכן תא של נשים שכונה "תא יהודית" שעסק בעיקר בהשגת ידיעות. הרב מרדכי אליהו, שכינה עצמו "יאיר", היה גובה 5% (בלשונם: חצי מעשר) ממשכורתם של החברים, ובכסף רוכש נשק גנוב. אליהו היה מקבל חברים חדשים, מראיין אותם, ומחתים אותם על שאלון שנשא את הכותרת "איגוד דתי ספורטיבי של חיילים משוחררים". לאחר מכן היה המועמד מושבע בבית כנסת בטקס חשאי, בו היה המשביע אומר לו, בין היתר:
לאחר מכן ניתן למועמד כינוי מחתרתי, ובאמצעות מנהיגי ההתארגנות, או ראש החוליה, קיבל את משימותיו.
פעולות המחתרת
המחתרת פעלה בעיקר כנגד מחללי שבת ומוכרי טרפה. הם שלחו מכתבי איום לחברות מוניות בירושלים שפעלו בשבת. בינואר 1951 הציתו 13 מכוניות בירושלים. חברי המחתרת סיירו בירושלים, סימנו לעצמם מכוניות הנוסעות בשבת, ורשמו את מספרי הרישוי שלהן באמצעות קיפול מספרי דפים בספרי תנ"ך שנשאו עמם, על מנת להימנע מחילול שבת, ולאחר שאיתרו את מקום חניית המכונית, הציתו אותה באמצעות בקבוק מלא נפט שלתוכו נתחב סמרטוט בוער. כן הציתו אטליז שמכר בשר טרף, והטילו פצצה למסעדת "אקספרסו" ברחוב המלך דוד.
ב-1 במאי ערכו חברי הארגון סיור בשכונת מאה שערים כשבידם אקדח גנוב שנרכש על ידי הרב מרדכי אליהו. מטרת הסיור הייתה "להגן על השכונה" לאחר שנפוצה שמועה כי ביום זה יתקפו צעירי מפ"ם את השכונה.
שירות הביטחון הכללי, בראשות איסר הראל, הצליח להחדיר לארגון סוכנים, שדיווחו לו על תנועותיו. במאי 1951 החריפו כוונות פעילי הארגון. בכוונתם היה להפציץ אטליזים לאור יום בבקבוקי מולוטוב, ולשרוף את לשכת הגיוס בירושלים. הראל החליט לשבור את הארגון, אך חיכה לשעת כושר.
מבצע כלה
שמאל|ממוזער|200px|איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, שפעולתו הביאה למעצר אנשי המחתרת
ב-14 במאי 1951 נערך בכנסת דיון בנושא הרגיש של גיוס בנות לצה"ל. לקראת דיון זה החליטה המחתרת להשליך פצצת עשן לאולם המליאה. יהודה רידר הכין פצצה מקופסת סיגריות אנגליות עשויה מפח, לתוכה הכניס פילם וקפצונים לשם הרעש. בקופסה ניקב חור על מנת שהעשן יצא ממנה וימלא את האולם. את התערובת היה אמור להדליק באמצעות סיגריה, ולהשליכה אל הכנסת בעת הדיון. הכנסת שכנה אז בבית פרומין בירושלים ומקור החשמל הגיע ממלון עדן הסמוך. בעת זריקת הפצצה, היה אמור פעיל נוסף, בשם נח וורמסר, לנתק את זרם החשמל אל הכנסת, ולשם כך הצטייד במוט ברזל, בו אמר לפרוץ את הדלת שליד השנאי. לפעולה זו ניתן הכינוי המחתרתי "מבצע כלה".
השב"כ ידע מראש על הפעולה, ואיסר הראל נפגש עם יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק והזהירו מפני המתרחש. הראל הבהיר לשפרינצק כי יש חשיבות לתפיסת המבצעים בעת המעשה, וכי עליו להמשיך בישיבה ולהמתין עד שאיש המחתרת ינסה להשליך את הפצצה, וייתפס על ידי אנשי שירות הביטחון.
הישיבה הייתה סוערת, ובקהל נמצאו רבים שקראו קריאות גנאי. שפרינצק חש מאוים וחרד בעת הישיבה, ולכן נעל אותה לפני זמנה, ובטרם היה ספק בידי רידר להתחיל בפעולת הטלת הפצצה. רידר יצא מן הבניין, פגש בוורמסר שנמצא ליד מלון עדן, ומסר לו כי הישיבה בוטלה, וכי הפעולה נדחתה למועד בלתי ידוע. הוא מסר לו את הפצצה על מנת שיחביאה בביתו עד לפעולה הבאה.
מעצר חברי המחתרת
מיד לאחר כישלון הפעולה, החליט הראל כי אין להמתין עוד, והורה על מעצר אנשי המחתרת. בגל מעצרים שנערך בימים שלאחר מכן נעצרו 40 חברי המחתרת, בהם שתי נשים. עשרים מהחברים נעצרו במעצר מנהלי לפי תקנה 111 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שהופעלה בפעם הראשונה מאז הפעולה כנגד הלח"י בעקבות רצח ברנדוט.
בחיפושים שנערכו במוסדות חינוך בהם למדו חברי המחתרת (ובמיוחד ב"מדרשת סיני" בה נמצאו אליהו, רידר ורפול) נתגלה מחסן של נשק ותחמושת שכלל 2 תת מקלעים מסוג סטן, שלושה אקדחים, מחסניות של טומי גאן, 1,764 כדורים מסוגים שונים, 6 רימוני יד מסוג מילס, נפצים, חומרי נפץ, וכן ארגזים מלאים בבקבוקי מולוטוב וחומרים להכנת פצצות תבערה. כן נמצאו בחיפוש מסמכים הקשורים לפעילות המחתרת, וכמות של 277 גרם חשיש.
במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר מעצר חברי המחתרת, בנוכחות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אהוד אבריאל, אמר ניצב לוי אברהמי, מפקד מחוז ירושלים של המשטרה, כי .
פרשת ג'למי
מעצר חברי המחתרת לווה בתקרית חמורה. העצורים נשלחו למחנה ג'אלמה, שליד שער העמקים, שם התעללו בהם השוטרים. העצורים טענו כי קיללו אותם, הריצו אותם, כפו עליהם לערוך תרגילי סדר, פגעו בכבוד הנשים שביניהם, ומסרו להם ניירות לכתיבת מכתבים למשפחותיהם אך לא שלחו את המכתבים והשתמשו בהם לצורך השוואת כתבי יד. בנסיעה מג'אלמה לירושלים, שארכה ארבע וחצי שעות, לא אפשרו להם לעשות צורכיהם. היחס לעצורים עורר סערה מספר חברי כנסת העלו הצעה לסדר המורה לממשלה לשחרר חלק מן האסירים המנהליים. הדבר עורר ויכוח בשאלת הפרדת הרשויות, והתעוררה התהיה האם הרשות המחוקקת רשאית להורות לרשות המבצעת לפעול בצורה מסוימת.
משפטם של אנשי המחתרת
דעת הקהל שסערה בתחילה עקב גילוי מחתרת חמושה שבכוונתה לכפות את חוקי הדת על המדינה, פנתה עד מהרה לביקורת על המשטרה באשר ליחסה אל העצורים. לבסוף הוחלט כי רוב העצורים ישוחררו, ולמשפט הועמדו רק מנהיגי המחתרת - אליהו, רפול, וורמסר ורידר. כנגד הארבעה הוגש כתב אישום חמור ביותר, שכלל 27 סעיפי אישום, ובראשם סעיף בגידה, בשל הכוונה לקשור קשר ולאסור מלחמה על ממשלת ישראל בשל גיוס הנשים, וכן סעיפים נוספים הנוגעים לפעולה בכנסת, לפעולות הצתת המכוניות, לשימוש בנשק בלתי חוקי, לאיומים ולהחזקת החשיש. את המשפט ניהל פרקליט המדינה ארווין שימרון ולצדו סגניתו, מרים בן-פורת. בסיום המשפט, במרץ 1952, הורשעו הנאשמים במרבית סעיפי האישום, והוטלו עליהם עונשי מאסר לתקופה שבין חצי שנה לשנה, וזאת בשל "גילם הצעיר ורגשותיהם הדתיים", ובשל כך ש"למדו לקח". גזר הדין ניתן בהמלצת השב"כ, שלא רצה בהרס חיי מנהיגי המחתרת, אלא רק בשבירת הארגון, ובמניעת פעולות עתידיות של מנהיגיו.
בעקבות מעצר המחתרת
בעקבות הטענות על יחסה של המשטרה אל העצורים הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת ההאשמות אלו. בראשות הוועדה עמדה חברת הכנסת חנה למדן ובה היו חברים גם חברי הכנסת יוחנן באדר, הרצל ברגר, דוד הכהן, זרח ורהפטיג, אידוב כהן ויוסף ספיר. הוועדה מצאה כי ההתנהגות כלפי העצורים הייתה "בניגוד לחוק, פוגעת בעצורים ובכבוד האדם, במקרים רבים בלתי הוגנת ומשפילה", ומצאה כי המדובר בהתנהגות מתוכננת ומנוהלת מגבוה, ולא במקרה בודד של התנהגות לא ראויה של קצין או שוטר. הומלץ כי הממשלה תבחן דרכים למנוע התנהגות מסוג זה בעתיד, וכי ועדת הפנים של הכנסת תמנה ועדת מומחים לשינוי היחס לעצורים.
סערה נוספת עורר המעצר המנהלי, תוך שימוש בתקנות ההגנה לשעת חירום, ששימשו את שלטונות המנדט הבריטי כנגד אנשי היישוב בימים שלפני קום המדינה. בדיון סוער שהתקיים בכנסת לאחר מעצר החשודים העלו חברי כנסת רבים מן האופוזיציה, ובהם מנחם בגין, אנשי מפ"ם ואנשי החזית הדתית את טענותיהם כנגד הפעלת "סעיף 111" למעצרם המנהלי של אנשי המחתרת. משה שרת השיב כי כאשר מדובר במעשים כה חמורים, יש מקום להשתמש בחקיקת החירום על מנת להגן על הדמוקרטיה. שרת כינה את ההתארגנות "ארגון טרוריסטי" וקבע כי בסיומו של הדיון הסוער החליטה הכנסת לבטל את תקנות שעת החירום, ולחקוק חוק חדש להגנת המדינה, וזאת ברוב של 53 כנגד 49 חכ"ים. נקבע אף הרכבה של ועדת שרים בראשות שר הפנים חיים משה שפירא שתפקידה "לברר את כל השאלות הכרוכות בהפעלת 'הסעיף 111' כנגד קבוצת הצעירים החשודים במעשי אלמות" החלטה זו הייתה הצהרתית בלבד, התקנות נשארו בתוקף שנים רבות וועדת השרים לא מסרה את מסקנותיה.
מורשת ברית הקנאים
שמאל|ממוזער|200px|שלמה לורינץ, עם בחירתו לכנסת, חודשים ספורים לאחר מעצרו כחבר במחתרת ברית הקנאים
מעשי המחתרות האלימות בעלות האופי הקיצוני-דתי, המשיכו במהלך השנים 1951–1953, עד שגוועו בעקבות פעילות השב"כ ושינוי האווירה הציבורית. נראה כי גם במחתרת "מלכות ישראל" המכונה "מחתרת צריפין" היו חברים בהתארגנויות "המחנה" ו"ברית הקנאים". "מלכות ישראל" פורקה על ידי השב"כ בשנת 1953 והוכרזה "ארגון טרור".
אנשי "ברית הקנאים" זכו להגיע לעמדות מפתח במדינה. הרב מרדכי אליהו היה לדיין, ולאחר מכן מונה לראשון לציון - הרב הספרדי הראשי במדינת ישראל. הוא נחשב לאחד ממנהיגיו החשובים של הזרם הדתי לאומי, עד מותו בשנת 2010. שלמה לורינץ (שלא הועמד לדין על חברותו ב"ברית הקנאים") היה לחבר הכנסת עוד בשנת 1951, שבועות ספורים לאחר שחרורו מן המעצר, וכיהן בכנסת ברציפות עד לשנת 1984. לורינץ כיהן בתפקיד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת. יהודה רידר היה לימים לראש המועצה המקומית קריית ארבע.
לימים התבטא הרב אליהו באשר לברית הקנאים במילים - .
לקריאה נוספת
מיכאל בר זהר, הממונה, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, 1970.
איסר הראל, ביטחון ודמוקרטיה, עידנים, 1989.
אברהם דסקל, התנהגות אופוזיציונית חוץ פרלמנטרית בראשית המדינה, ברית קנאים ומלכות ישראל, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ן.
קישורים חיצוניים
, יומני כרמל אוקטובר 1950 (התחלה 4:26)
הערות שוליים
קטגוריה:ארגוני טרור יהודים בישראל
קטגוריה:ישראל: יחסי דת ומדינה | 2024-09-30T03:55:22 |
חמדון | חמדון (בערבית: حمدون) הוא כפר לא מוכר בדואי, השוכן בסמוך ליישוב לוטם בגליל. היישוב שוכן בתחומי המועצה האזורית משגב, כשני ק"מ מצפון לדיר חנא.
הכפר אוכלס ככפר לא מוכר בשנת 1952 על ידי בני שבט בדואי שהיו מפוזרים באזור הגליל. ביישוב מתגוררים 10 משפחות, ושטחו הוא 16 דונם.
הסרט כבר לא אחמד מתעד את ניסיונותיו של תושב המקום, להשתלב בחברה הישראלית.
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:יישובים בלתי מוכרים | 2024-03-25T00:11:37 |
חרשים | חָרָשִׁים (בקמצים גדולים; ריבוי מן חָרָשׁ) הוא יישוב קהילתי בגליל, הצפוני מבין יישובי המועצה האזורית משגב, צפונית לכרמיאל, ליד פסגת הר שזור בגובה של כ-850 מ' ובסמוך לשמורת הטבע הר מירון. חרשים הוא המקום המיושב הרטוב ביותר בישראל.
היסטוריה
היישוב נוסד בשנת 1980 במסגרת תוכנית המצפים בגליל. היישוב נקרא על שם אתר ארכאולוגי סמוך, "תל חָרָשִׁים", שהיה יישוב עברי קדום בתקופת הברזל, ואשר תושביו נודעו כחרשי ברזל.
חרשים הוא בין היישובים הבודדים בארץ בהם שימור הסביבה מיושם הלכה למעשה, ואופן ההשתלבות הסביבתית מהווה מקור השראה ליישובים אחרים. היישוב ממוקם בתוך יער האופייני להר הגבוה של הגליל העליון, ובו תצורות סלעים ונוף ייחודיות. היער מאופיין במגוון רב מאוד של צמחים ובעלי חיים. האהבה והכבוד הרב שרוחשים תושבי המקום, מוצאים ביטוי בהשתלבותו הייחודית של היישוב בסביבתו ובמזעור הפגיעה בחורש המקיף אותו ונמצא בתוכו. בשנת 2015 בוצע תכנון אסטרטגי לפיתוח מרוסן ומבוקר של היישוב ל-25 שנה - עד לשנת 2040, במתווה של ישוב לדורות.
בקרבת היישוב תצפיות נוף ושבילי הליכה בחורש. מסלול טיול פופולרי (המסומן במפת סימון השבילים של החברה להגנת הטבע) יוצא מחרשים ויורד על פני מצוק נחל פקיעין אל הכפר פקיעין.
מזג האוויר בחרשים אופייני לאזור הרי הצפון והוא מתאפיין בטמפרטורות נמוכות יחסית ומשקעים מרובים. כמעט בכל חורף מתרחש אירוע שלג ובשל מיקומו הטופוגרפי, כמות המשקעים השנתית היא כ-1,000 מ"מ (אחד המקומות הגשומים ביותר בישראל). ביישוב ממוקמת תחנה של השירות המטאורולוגי הישראלי, שהחלה לפעול בשנת 1986.
אַקלִים
חרשים אקלים ים תיכוני חם (סיווג האקלים Köppen Csa). כל המשקעים מרוכזים בעונת החורף והקיץ יבש לחלוטין. הטמפרטורה השנתית הממוצעת בחרשים היא 16 מעלות צלזיוס. כמות המשקעים הרב שנתית עומד על בערך 986 מילימטרים.
קישורים חיצוניים
חרשים, באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:תוכנית המצפים
קטגוריה:הגליל העליון: יישובים | 2024-09-04T15:55:24 |
טל-אל | טַל־אֵל הוא יישוב קהילתי בגליל, בתחומי המועצה האזורית משגב. זהו היישוב המערבי ביותר מבין יישובי המועצה האזורית. היישוב נמצא בסמוך לצומת אחיהוד, ונוסד בשנת 1980.
היישוב הוקם על ידי 12 משפחות חלוצות – 10 מהן עלו מברית המועצות ו-2 משפחות ישראליות. כיום כולל היישוב כ-330 משפחות ויותר מ-1,000 תושבים.
היישוב הוקם בראשיתו כמושב עובדים השייך לתנועת המושבים. מאחר שלא ניתן היה להשתית את היישוב על משקים חקלאיים בגלל מגבלות של קרקע חקלאית זמינה ומגבלת מכסות מים, שונה היעוד וכיום מוגדר הכפר כיישוב קהילתי. הוא רשום כאגודה שיתופית במסגרת "המרכז החקלאי".
מקור השם בברכת משה, . טל-אל נמצא מעל ואדי יצהר, הנטוע כולו בכרמי זיתים אשר היו אחד מיסודות החקלאות הקדומה ואחד מהסמלים של השפע והעושר. טל פירושו שפע הניתן מידי שמים.
בתחילת יולי 2022, הפגינו תושבים מול ביתה של השרה לאיכות הסביבה תמר זנדברג נגד הקמת בית מטבחיים גדול בסמוך ליישוב. כשלושה שבועות לאחר מכן הודיע משרד הכלכלה והתעשייה על סגירת התוכנית והפסקת קידום התכנון.
קישורים חיצוניים
טל-אל - האתר הרשמי של היישוב טל-אל
טל אל באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-07-03T11:20:44 |
יודפת | יוֹדְפַת הוא מושב שיתופי הנמצא בגליל התחתון, צפונית לאתר בו הייתה מצויה העיר הקדומה יודפת, 22 ק"מ דרום מזרחית לעכו ו־9 ק"מ צפונית לציפורי. שייך למועצה אזורית משגב.
יודפת הוא היישוב המערבי ביותר ברכס יוטבת (יודפת), עליו מצויים גם היישובים אבטליון, יחד והררית.
היסטוריה
בשנת 1958 נוסד גרעין, שחבריו כונו "שכטריסטים", בשל היותם מתלמידיו של ד"ר יוסף שכטר, המורה הרוחני מבית הספר הריאלי בחיפה, אשר הטיף לרוחניות יהודית הנוצרת על ידי עדה יוצרת. הגרעין יועד להתיישב באזור יודפת בשטח של כ-2,700 דונם שנרכשו על ידי הקרן הקיימת. בשנת 1960 עלתה למקום קבוצה ראשונה של כ-30 מחברי הגרעין שהתפרנסו מעבודות ייעור והכשרת אדמה. בנובמבר 1961 יצאה למקום משלחת של המוסדות המיישבים לבחור את המיקום המדויק של היישוב.
היישוב שהוקם נתמך על ידי קק"ל והעומד בראש תחום ההתיישבות יוסף וויץ, ונקרא על שם היישוב הקדום המצוי כקילומטר דרומית לו. המבנה הראשון ביודפת היה "המצפה", ומסביבו נבנו חומה וחדרי מגורים, במתכונת הדומה לטירה. בשנים הראשונות עבדו החברים כשכירים של הקק"ל ביעור האזור ובהכשרת אדמות ההר לחקלאות שהפכה למקור הפרנסה הבלעדי של המושב השיתופי במשך שלושה עשורים.
בשנת 1968 נסלל כביש גישה חדש למקום.
מאמצע שנות ה-90 המושב מאמץ מאפיינים של יישוב קהילתי ופרנסת תושביו מגוונת. חלק מחברי היישוב אימצו את תורתו הרוחנית של גאורג איבאנוביץ' גורדייף.
בעשור האחרון נבנתה ביודפת שכונת הרחבה שרבים ממשתכניה הם בני המושב. נכון לשנת 2017 גרות ביודפת כ-300 משפחות.
חינוך
לקהילה ביישוב ישנה זיקה לשיטת החינוך האנתרופוסופית, ותורה זו קנתה לה אחיזה בתחום החינוך של המושב. בשנת 2003 נפתח במתחם המועצה האזורית משגב "בית ספר עודד", מוסד חינוכי (כיתות א'-ח') הפועל לפי שיטת "וולדורף" האנתרופוסופית בהנהלת גיורא אבידור, ובשנת 2011 עבר בית הספר למשכן קבע בכניסה ליודפת.
בשנת 2019 התחלפה ההנהלה כאשר עפרה מתן החליפה את גיורא בתפקיד מנהלת בית הספר.
תלמידי התיכון לומדו בעבר בעיקר בתיכון וולדורף הרדוף ובתיכונים בקמפוס משגב.
ב-2020 הוקם תיכון חדש אשר נמצא כרגע במשכן זמני במבנים הישנים של בית הספר המקצועי של וורטהיימר שבמשגב, ועתיד לעבור למשכן קבע ביודפת.
את התיכון מנהלים ומקימים אילאיל מתן וגיורא אבידור.
ענפים ועסקים
לאחר שבעשורים הראשונים התגלו קשיים רבים בפיתוח אדמות ההר בגליל, מחסור במים ובשטחי עיבוד, נוספו למושב תחומי פרנסה אחרים מלבד חקלאות.
בתחומי המושב פעל מפעל גדול לטקסטיל, בעיקר לגרביים, אשר נסגר לאחר שחברת "דלתא" רכשה אותו.
במושב קיים "יער הקופים" - גן חיות הכולל גם שטח מגודר בו קופים מסוג קוף סנאי מסתובבים באופן חופשי, וניתן לצפות בהם בהתנהגותם הטבעית. כן מצויים ביישוב עסקים קטנים ומשתלה.
בשנת 2015 נפתח בכניסה ליודפת מרכז מסחרי ותיירותי ייחודי הנקרא "בואכה יודפת". המבנים נבנו מאבנים מקומיות ובהשתלבות בחורש הטבעי. במרכז בתי עסק רבים וכן מרכז מבקרים יודפת העתיקה המופעל בידי מתנדבים מהמושב ומקהילת משגב.
קישורים חיצוניים
אתר המושב יודפת
יודפת, באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1960
* | 2024-08-01T02:45:03 |
יעד | יַעַד הוא מושב בגליל התחתון, הנמצא בתחומי מועצה אזורית משגב, ליד שעב. המושב נושק ליער שגב.
היסטוריה
גרעין יעד התגבש סביב כ-15 בוגרי המחזור הראשון של לימודי מדעי המחשב בטכניון בראשית שנות ה-70. בסוף 1974, עוד לפני כינונה הרשמי של תוכנית המצפים ל"ייהוד הגליל", שרצו להמשיך לגור בסמיכות. מנהל מחוז הצפון של הסוכנות היהודית, שמעון רביד, שבאותה תקופה חיפש גרעין להקמה של כפר תעשייתי (כפ"ת) מצא אינטרס משותף עם גרעין יעד, וכך הוקם הכפ"ת הראשון. בסוף 1974 עלו לאתר זמני וביוני 1975 התגוררו 17 משפחות מהגרעין באתר הקראוונים יבור ובגרעין היו עוד כ-13 משפחות שהתכוונו לעבור לאתר היישוב עם הקמת יישוב הקבע. בדצמבר 1976 פורסם שהיישוב יוקם בקרוב ושהשטח להקמת היישוב כבר אותר.
המושב הוקם על אדמות הכפר הערבי מיעאר, אשר נכבש ופונה מתושביו ב-18 ביולי 1948 במסגרת מבצע דקל. הכפר הערבי הוקם על שרידי חורבת מיעאר. מאז ובמשך העשורים הבאים ניסו תושבי מיעאר לחזור לכפרם, אך בקשותיהם נדחו מסיבות שונות. ב-1967 נהרסו בתי מיעאר האחרונים. השריד הבנוי היחיד שנותר ממיעאר כיום הוא בית הקברות של הכפר, שנמצא בשטח יעד.
אנשי יעד עלו לאתר הקבע שלהם בנובמבר 1978. בתחילת 1979 היו ביישוב 24 משפחות שהתפרנסו ממכירת שירותי מחשוב, חממת ורדים לייצוא, משרד אדריכלי ומפעל אלקטרוניקה.
חברי יעד מילאו תפקיד חשוב בהקמתה של המועצה האזורית משגב על מוסדותיה: אריק רז, ראש המועצה הראשון, הוא אחד ממייסדי יעד, כמו גם ד"ר אלי מנברג, המנהל-מקים של בית הספר האזורי; אליהו שטרן הוא מנהל-מקים של החממה הטכנולוגית וצביקה וייסברוד, ששימש כמנהל החברה הכלכלית של המועצה.
בין תושבי יעד יזמים רבים. בתקופה השיתופית הוקמו בית תוכנה, מפעל אלקטרוניקה שהתמחה בשקילה ובקרה, משרד תכנון שהיה הגדול בצפון הארץ. לאחר שיעד הפך למושב עובדים, המשיכו מפעליו לפעול, הפעם בבעלות פרטית ובנוסף אליהם הוקמו עסקים רבים נוספים כדוגמת חברת בי.או.אס. שהוקמה על ידי איזי גל, משרד תכנון נוף, שהוקם על ידי עליזה רפפורט-רוטמן או סדנת נפחות, שהוקמה על ידי שוקי זרח.
למרות זאת מרבית התושבים עובדים מחוץ למושב.
חינוך ותרבות
במושב פעוטונים, גנים ומסגרות לילדים עד שעות אחר הצהרים. רוב ילדי המושב לומדים בבי"ס יסודי משגב ולאחר מכן בחטיבת ביניים ותיכון משגב.
פעילות נוער מגוונת מתקיימת באמצעות רכזי הנוער, מטעם תנועת הנוער "האיחוד החקלאי". בנוסף מאורגנת פעילות חברתית ענפה בחופשות.
חיי הקהילה באים לידי ביטוי בדרכים שונות – מערכת חינוך שפועלת ביישוב, ניהול עצמי של היישוב באמצעות ועדות שמבוססות על התנדבות, פעילות תרבותית-קהילתית כמו ערבי תרבות, שירה, הרצאות, מסיבות, פעילות ויוזמות שונות.
קישורים חיצוניים
יעד, באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:מועצה אזורית משגב
קטגוריה:יישובים במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1974
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-08-01T08:30:42 |
כישור (קיבוץ) | כִּישׁוֹר הוא קיבוץ וכפר קהילתי בגליל בתחומי המועצה האזורית משגב, צפון-מערבית לכרמיאל.
השם "כישור"
שמו של הקיבוץ על פי כִּישׁוֹר - כלי עבודה הקשור למלאכת האריגה: "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר" .
שמו הארעי הקודם של הקיבוץ היה תפן א'. סמוך לקיבוץ שוכנת מצודה הלניסטית - מצודת תפן.
היסטוריה
כישור נוסד כהיאחזות נח"ל ב-8 בינואר 1976 על ידי גרעין של השומר הצעיר. בינואר 1980 קויים טקס להתאזרחות הקיבוץ והחל בבניית מבני הקבע. בהיעדר קרקע חקלאית, חברי הקיבוץ תוכננו לעבוד במפעל לעיבוד שבבי בגעתון, במתפרה קטנה ובעבודות חוץ בקיבוצי הסביבה. ב-24 ביוני 1980, לאחר השלמת מבני הקבע, התקיים טקס לאזרוח היישוב בנוכחות נשיא המדינה. כשנתיים לאחר הקמת הקיבוץ פרשו ממנו 17 מתוך 40 החברים על רקע הדרישה שלקיבוץ יצורפו רק חברים בודדים שיזדהו עם דרכו באופן מלא, ולא גרעינים קבוצתיים. כמחצית מהעוזבים הקימו קיבוץ עירוני בירושלים.
בשנותיו הראשונות, הקיבוץ היה ידוע בקיצוניות האידאולוגית שלו וכונה "קיבוץ אנרכיסטי". הוא תואר ביולי 1985: "בכישור אין תקציבים אישיים. כאן פועל הסוציאליזם האמיתי. איש איש לוקח מן התקצב הכללי לפי צרכיו — מי יותר ספרים או תקליטים, מי יותר נעליים, בגדים ומזון. אין חופשות קבועות בכישור, המגיעות על־פי תקנון. כל אחד עובד על פי יכולתו, ולוקח חופשה רק כאשר הוא נזקק לה. ... חברי כישור בונים את בתיהם בעצמם, ואינם מסתייעים בכוחות עזר ובאנשי מקצוע מבחוץ."
באותה תקופה היו בקיבוץ כחמישים חברים ועוד 30 נפשות ממשפחות שבאו מקיבוצים אחרים לסייע לקיבוץ. בין החברים לא היו זוגות נשואים.
בשנים הראשונות התקיים בקיבוץ ענף של צביעה וטוויה של צמר מיובא, צמחי בושם, דיר עיזים, וענף של ייצור מוצרי קרמיקה על אובניים.
במקום פועל כפר "זיו-כישורית" שהוא כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. כישורית משתייך לקיבוץ הארצי, והוא הקיבוץ הראשון לאנשים עם מוגבלויות.
קישורים חיצוניים
כישור באתר הרשות לפיתוח הגליל
כישור באתר המועצה האזורית משגב
כישורית אתר הקיבוץ
הערות שוליים
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:היאחזויות נח"ל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1976
* | 2023-06-12T15:38:39 |
כמאנה | כמאנה (בערבית: كمانة) הוא כפר בדואי בגליל, בתחומי המועצה האזורית משגב. הכפר שוכן על הר כמון בשכנות ליישובים הקהילתיים כמון ומכמנים. תושבי הכפר הם בני השבט הבדואי סַוָאעִד.
הכפר מחולק לשלוש שכונות עיקריות: כמאנה המזרחית, כמאנה המערבית וג'אלסה. בנחל כמון שמפריד בין שכונות הכפר נמצא מעיין קטן- עין כמאנה הנובע לכל אורך השנה.
משכונות הכפר ישנן תצפיות להרי הגליל התחתון ובקעותיו, מצפון-מזרח ניתן לראות את רמת הגולן, מצפון את העיר צפת באופק הרחוק ואת הרי מירון. קרוב יותר נראים כפרי בקעת בית הכרם (בקעת אל-שאג'ור) עין אל-אסד, ראמה, סאג'ור, נחף, בענה, דיר אל-אסד ומג'ד אל-כרום. הבקעה המשתרעת למרגלות הכפרים, מכוסה בעצי זית עתיקים.
היסטוריה
כפר כמאנה היה כפר דרוזי, במהלך התקופה העות'מאנית הגיעו לאזור הר כמאנה (עוברת לכמון) בני שבט ערב אל־סואעד, טבחו בדרוזים שהתיישבו שם, וכבשו את הכפר שלהם.
חלק משבט ערב אל-סואעד ישבו קודם לכן בעמק החולה. בשכונה המזרחית נמצאת ח'רבת כמאנה ובה שרידים מהתק' ביזנטית והמאה ה-15–16, מסביבה נבנו בתי האבן הראשונים של הכפר. בתקופת המנדט הבריטי הוקמו בתי קבע נוספים שנפרסו על שטח נרחב. ממשלת המנדט הפקיעה חלק מקרקעות השבט לטובת שטח אש, ששימש גם את צה'ל לאחר הקמת מדינת ישראל. הכפר מעולם לא הוכר רשמית על יד מדינת ישראל ובתחילת שנות ה-60 אנשי הממשל הצבאי על ערביי ישראל החליטו, לפנות את הכפר יחד עם הכפר הסמוך חוסנייה, זאת בטענה שהמבנים בכפר נבנו לא כחוק, אף על פי שחלקם נבנו עוד לפני הקמת מדינת ישראל. עם הקמתה של העיר כרמיאל בסמוך החל פינוי ופיצוץ של בתים בבעלות אל־סואעד באזורים שסמוכים לעיר העתידית. ב-16 ביולי 1963 פונו ופוצצו שלושה בתים, באוגוסט 1964 פונו ופוצצו 15 בתים. אך התושבים המשיכו להתגורר במקום באוהלים. במקביל החל משא ומתן על הכרה בכפר כמאנה ולפינוי של אנשי השבט שישבו בשטחה העתידי של כרמיאל. לאנשי השבט הובטח דונם תמורת דונם והשקעה בבנית תשתיות, מרפאה ובית ספר. מדינת ישראל לא כיבדה את ההסכם ושנה אחר כך איימה שוב לפוצץ את כל בתי הכפר.
בתחילת שנות השמונים, במסגרת תוכנית המצפים בגליל הוקמו בצמוד לכפר ממערב ומזרח היישובים מכמנים וכמון. אל המצפים החדשים נסלל כביש צר והם חוברו למים וחשמל, אשר לא הגיעו לבתי כמאנה. התושבים הביאו מים מהיישובים או מכרמיאל במכלים נגררים לטרקטור, והחלו להפעיל גנרטורים לאספקת חשמל. בשנת 1989 אף פרצה בכפר מגפת צהבת בגלל מקורות מים מזוהמים. מצב זה נמשך עד אמצע שנות ה-90.
הכפר הוכר על ידי מדינת ישראל בשנת 1995, למרות זאת לא קיבל הכפר שירותים בסיסיים דוגמת חיבור למים, חשמל ופינוי אשפה מהמועצה האזורית משגב. התושבים נאלצו להקים אותם בעצמם, כולל חיבור מאולתר לרשת החשמל. אישורה של תוכניות המתאר של הכפר התעכב במשך שנים רבות, ותושבי כמאנה הואשמו בבנייה לא חוקית. חיבור הכפר למערכת הביוב האזורית החל רק בסוף שנות התשעים.
בשנת 2006, תרמה קרן צ'ארלס קלור כסף להקמת מרכז שירות רב-תכליתי לכפר, מבנה שמרכז פעילויות פנאי וחוגים, מרכז טיפול לגיל הרך, משרדים לעובדים סוציאליים ומשרד לוועד היישוב.
תוכנית מתאר
ליישוב הוכנה תוכנית מפורטת שאושרה ב-2000, אך התושבים עתרו לבג"ץ נגדה בתביעה להכליל בתחום התוכנית המפורטת שטח נוסף, שלא נכלל בתחום התכנית המפורטת. ולבטל את החלטת מוסדות התכנון שהשאירה מחוץ ליישוב את השכונות הערבית והמזרחית, שבהן מתגוררים 1,640 תושבים. התוכנית המפורטת התקבלה במקום תוכנית אחרת שאישרה את הכללת השכונות ביישוב, בעקבות לחצים פוליטיים שהפעילו יהודים תושבי היישוב הסמוך כמון. בספטמבר 2001 ניתן פסק דין ובו נקבע כי יש להרחיב את תחום התוכנית המפורטת של היישוב כך שהיא תכלול גם את השטח הנוסף.
תוכנית מתאר אושרה ב-2009 אך במסגרת תוכנית זו נכללו רק שתי שכונות. בניית התשתיות והבתים בתחום התוכנית החלה ובמקביל הוכנה תוכנית חדשה ורחבה יותר אשר אושרה ב-2015, במסגרתה נמצאות שלוש השכונות ושטח מרכזי למבני ציבור. תשתיות הכפר מפותחות על פי התוכנית בהדרגה ונכון ל-2018 עדיין לא הושלמו. על הר כמון עוד 3 פזורות המקבלות שירותים במסגרת כמאנה אך לא נכללות בשטח הכפר ותוכנית המתאר, ואין בהם תשתיות, ביניהן משפחת שחאדה שבתיה נמצאים בתוך תחום היישוב כמון.
מתקנים ותשתיות
מאז אישור תוכנית המתאר, בנוסף לחלוקת המגרשים ובניית בתי המגורים הוקמו ממזרח לשכונה המערבית בשטח שהיה ריק בית ספר, מבנה רב תכליתי לשימושים קהילתיים ומנהליים, מגרשי ספורט, אמפי תיאטרון, מרפאת קופ"ח כללית ומסגד. מסגד נוסף נמצא בשכונה המזרחית. בבית ספר היסודי "הר כמאנה" לומדים ילדי הכפר וילדים מהכפרים הבדואים השכנים חוסנייה, ראס אל-עין וערב אל נעים. ילדי התיכון לומדים בתיכון בכפר הבדואי סלאמה ובנחף.
שיתוף עם היישובים כמון ומכמנים
כמון ומכמנים, אשר נבנו במסגרת תוכנית פריסת מצפים בגליל ההררי, הוקמו בתחילת שנות השמונים. מבחינתם של תושבי כמאנה, היישובים נבנו בתוך המרחב המסורתי של תושבי הכפר והם משפיעים מאז באופן ישיר על אורחות חייהם. בנוסף הוכרזה שמורת טבע שחוצצת בין שכונות הכפר במרחב נחל כמון, וגן לאומי במדרון המזרחי של ההר ונחל צלמון, דבר אשר משנה ומגביל את גם הוא את המרחב. הכפר כמאנה והישוב כמון הם יישובים צמודים אחד לשני, כך שבתי השכונה המזרחית של כמאנה חופפים עם גדרות המגרשים המערביים ביותר של כמון.
לשלושת יישובי ההר, ובעיקר לכמון וכמאנה המזרחית, ישנו הכרח לשיתוף וניהול משותף של סוגיות שעולות כמו שימוש במתקני ספורט ופנאי ותשתיות, רעש מאירועים וחתונות בכפר, שמירה על החורש והטבע על ההר וכן מתחים שונים על רקע אירועים בפוליטיקה הארצית. בשנים האחרונות עולה בכל קיץ סוגיית רעש מחתונות בחצרות הבתים בכמאנה המזרחית ותושבי ההר מנסים לרתום את המשטרה והמועצה האזורית להסדרת הנושא. הועלתה הצעה להקמת מינהלת הר כמון שתהיה משותפת ליישובים ולמועצה.
קישורים חיצוניים
שכנות מפתיעה? – בעקבות סיור של דוגרינט בכמאנה וכמון. באתר דוגרינט
האתר הרשמי של המועצה אזורית משגב
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל | 2023-11-06T07:18:03 |
כמון (יישוב) | כַּמּוֹן הוא יישוב קהילתי בישראל, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב שוכן על שתי הפסגות המזרחיות של הר כמון, הגבוה בהרי הגליל התחתון, כחמישה קילומטר מזרחית לכרמיאל, בגובה 602 מטר.
שם היישוב כשם ההר, אשר עוברת מהשם הערבי 'כמאנה' ("מסתור"\"מחבוא") על פי הדמיון בצליל לשם התבלין ולא על פי משמעותו. אל היישוב מוביל כביש 8556, דרך נופית שארכה כשבעה ק"מ, היוצאת מכביש עכו-צפת 85, סמוך לאזור התעשייה ולמרכזי הקניות של כרמיאל.
היסטוריה
היישוב נוסד כ'מצפה' באוקטובר 1981 (עלה לקרקע ב-1980) כחלק מ'תוכנית המצפים', שמטרתה העיקרית הוגדרה למען "יהוד הגליל". שבע המשפחות הראשונות התיישבו בצריפי אזבסט בגבעה הדרומית, אשר נבנו על ידי הסוכנות, בנוסף למגדל מים ומבני ציבור יבילים.
ב-1982 הוקמה המועצה האזורית משגב, שאיגדה את רוב יישובי הגושים שגב, צלמון וחבל תפן. בדומה לרוב היישובים שהוקמו כמצפים הפך כמון ל'יישוב קהילתי'.
ב-1995 נבנתה שכונת ההרחבה בגבעה הצפונית, שהגדילה את מספר המשפחות המתגוררות ביישוב מ-70 ל-110.
היישוב כיום
הקהילה מקיימת את עצמה מבחינה חברתית (ועד מנהל ברוטציה; ועדות; אסיפות חברים) והיישוב מנוהל כאגודה שיתופית, ללא שותפות כלכלית, חקלאות או תעסוקה בתוך היישוב. התושבים עובדים במקצועות חופשיים במוקדי תעסוקה שונים, כגון כרמיאל, תפן, מכון לשם של רפא"ל, חיפה והקריות.
היישוב גדל בהדרגה בשלבי בנייה מרוכזת ופרטית, וב-2018 מנה כ-170 משפחות, המתגוררות בשתי שכונות על שתי פסגות ההר, בגבעה הדרומית ובגבעה הצפונית. מעת לעת קולט היישוב משפחות בהרחבות של 10–20 מגרשים. לפי תוכנית המתאר, גודלו הסופי יעמוד על 350 משפחות.
ביישוב יש ספרייה, מועדון חברים, מועדון נוער, מבנה עסקים, מגרשי ספורט, וכן פאב וקפה קהילתי. בשטחים הציבוריים ובמגרשים הפרטיים נשמרה צמחיית חורש ים תיכוני טבעית ומגוונת.
בצמידות ליישוב נמצאת השכונה המזרחית של היישוב הבדואי כמאנה. בתחום כמון, בסמוך לבתי הגבעה הצפונית, נמצא מתחם משפחת שחאדה, אשר אינו מוכר במסגרת תוכנית המתאר של כמאנה. במערב הר כמון נמצאים היישובים מכמנים וכמאנה המערבית.
תיירות ביישוב
בקצה הרחוב הראשי נמצא מצפור כמון, המציע תצפית ייחודית על הכנרת ורמת הגולן במזרח; הים התיכון ומפרץ חיפה במערב; רכס שגור; יישובי בקעת בית הכרם; הרי מירון וצפת בצפון; בקעת סכנין, הר תבור והרי נצרת בדרום; וכן הרי הגלבוע והגלעד (בימים של ראות טובה). ביישוב מספר צימרים. במרכז היישוב נמצא "גן עומר", ובו מתקני משחק, פינות ישיבה מוצלות, ומדשאה לקיום אירועים. הגן נבנה לזכרו של עומר פסחוב, בן היישוב, שנהרג מפגיעת קטיושה במושב מירון במלחמת לבנון השנייה.
משער היישוב יוצא מסלול טיול לכל המשפחה, העובר בנחל כמון. הנחל זורם עד לפאתי הכפר סלאמה דרך חורש סבוך. בסמוך לנחל מעיין קטן, הקרוי "עין כמאנה", או "עין כמון" .
חינוך
ילדי היישוב לומדים בבתי הספר היסודיים לבון, מעלה צביה, גליל, עודד והר גילון, ובבתי הספר העל יסודיים משגב, תפן והרדוף. במרכז היישוב גני ילדים ופעוטונים.
כמון לוקחת חלק בתנועת הנוער הנוער העובד והלומד. את הפעילות מובילים רכז יישובי ורכזים מטעם התנועה, והיא מתקיימת במועדון הנוער החדש שנפתח בשנת 2017 ביישוב. בתנועה משתתפים ילדים וילדות, נערים ונערות, מכיתה ד' ועד כיתה יב'. פעילות התנועה מפגישה בין בני הנוער הלומדים בבתי הספר השונים, מעודדת יוזמות, ומאפשרת תרומה לקהילה ולישוב במגוון דרכים.
קישורים חיצוניים
אתר היישוב כמון
היישוב כמון - באתר המועצה האזורית משגב
כמון באתר הרשות לפיתוח הגליל
שכנות מפתיעה? – בעקבות סיור של דוגרינט בכמאנה וכמון. באתר דוגרינט
השכנים שמבחוץ ומבפנים – ביישוב כמון. באתר דוגרינט
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:מועצה אזורית משגב
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-07-27T19:50:18 |
לבון | לָבוֹן הוא יישוב קהילתי בגליל העליון, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב נמצא כ-2 ק"מ צפונית לכרמיאל. במקום גן תעשייתי קטן, מסונף לגן התעשייה בתפן. היישוב, אשר שימש בעבר בית ספר מקצועי ובסיס צבאי, קרוי על שמו של פנחס לבון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות ושר הביטחון. במתכונתו הנוכחית כיישוב קהילתי הוקם בשנת 2000. מונה כ-220 משפחות (נכון ליולי 2022 ).
בקרבת היישוב נמצא הכפר הבדואי הלא מוכר אלקובסי (בערבית: عرب القبسي).
היסטוריה
החל משנת 2000 נבנה היישוב בשלושה שלבים, כאשר כל שלב הוא שכונה ביישוב.
בשכונה א' ישנם כ-50 בתי אב, בשכונה ב' כ-50 ובשכונה ג' ישנם 72 בתי אב. בלבון אין בנייה מרוכזת וכל תושב בונה את ביתו לפי ראות עיניו, אך עם זאת ישנן תקנות בנייה של היישוב על מנת לשמור על קו אדריכלי אחיד אשר משתלב בטבע ובנוף הגלילי. שכונה רביעית (שלב ד'), שבה נקלטו 38 משפחות חדשות, נמצאת בתהליכי בנייה ואכלוס (נכון ליולי 2022). תוכניות היישוב הן לגידול עד לסף עליון של 400 משפחות.
ביישוב בתי עסק, שני גני ילדים ופעוטון, וסניף של תנועת הנוער של האיחוד החקלאי, המקיימת ביישוב פעילות שוטפת לשכבות ד' עד י"ב, כמו גם השתתפות באירועים וקורסים ארציים כמו קורס מדריכים צעירים, מחנה קיץ, פסח וכדומה.
קישורים חיצוניים
לבון, באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הגליל העליון: יישובים
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:פנחס לבון
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2022-09-21T04:30:35 |
לוטם (יישוב) | לוטם הוא יישוב קהילתי וקיבוץ ב בתחומי מועצה אזורית משגב. היישוב ממוקם על הר חילזון, בקרבת הערים כרמיאל וסח'נין. למרגלותיו נמצא נחל צלמון ונחל חילזון. היישוב נקרא על שם פרח הלוטם הגדל בסביבתו.
ביישוב מתגוררות כיום כ-180 משפחות חברות הקהילה.
תולדות הקיבוץ
הקיבוץ נוסד בקיץ 1978 כקיבוץ של הקיבוץ המאוחד, שמקימיו קיבלו הכשרתם בגבת. טקס עלייה על הקרקע התקיים ב-9 באוקטובר 1978. הגרעין המייסד כלל 12 משפחות עם 27 ילדים, ו-18 רווקים. באוגוסט 1980 דרשו ביישוב תקציב לבניית מבנים לצורך קליטה נוספת. בסוף שנת 1980 הפקיעה המדינה 117 דונם של ערבים בסביבה לצורך פיתוח הקיבוץ, לאור העדר קרקעות בסביבת הקיבוץ הנדרשים לפיתוחו.
בסוף שנות ה-90 חדל היישוב לתפקד כקיבוץ ועבר שינוי מדורג ליישוב שיתופי או קהילתי והיה הקיבוץ הראשון בישראל שעבר שינוי כזה. בתחילת שנת 2004 נחתם הסכם עם קבוצת "הלה" של רפאל אלאלוף להקמת ההרחבה ובעקבותיה נוסף ליישוב שלב נוסף המשמש כיישוב קהילתי המונה כיום 180 משפחות.
בסוף שנת 2021 עתיד להתחיל פיתוח שלב חדש בהרחבה הקהילתית בצידו המזרחי של הקיבוץ.
חינוך
בשנותיו הראשונות של היישוב למדו הילדים בכיתות רב גילאיות בקיבוץ עצמו. בספטמבר 1984 הוקם בית ספר אזורי בקיבוץ פרוד, בו למדו גם ילדי לוטם.
כיום קיימות בלוטם מספר מסגרות חינוכיות מגיל 0–6: פעוטון, גנים ושירותי צהרון. לוטם משתייך לתנועת הנוער העובד והלומד.
תרבות
ביישוב בריכת שחייה שפתוחה בחופשת הקיץ.
"בוסתן"- מפעל ומעדנייה לממכר קונפיטורות בוטיק, ממרחים, שמן זית ודבש איכותיים.
יקב אורגני, מחלבה וחנות המחלבה, צימרים, בוטיק שוקולד, חדר בריחה, מגרש כדורסל וגן שעשועים.
המועדון הקהילתי (מועדון "רימון" על שם רימון בן דור ז"ל) מיועד לאירועים וטקסים קהילתיים לתושבי היישוב, אך ניתן לשכור אותו גם לאירועים פרטיים. במועדון מתקיימים חוגים ומפגשים וגיל הזהב במהלך השבוע.
בנוסף למועדון הקהילתי ישנו מועדון נוסף, "החילזון", אשר משמש את התושבים כפאב קהילתי בסופי שבוע (פאב חילזון) ולאירועים חברתיים נוספים, בצמוד למועדון נמצאת ספרייה שבה אפשר לשאול ספרים וגם לשבת ולקרוא בה. כשהיא פתוחה, מתקיימת שעת סיפור לגיל הרך.
סביבת היישוב
בסמוך ליישוב נמצאים שני מסלולי טיול: נחל צלמון, שנמצא כ-8.7 קילומטר מן היישוב ונחל כמון שנמצא במרחק 5.2 קילומטר מהיישוב. בצמוד ליישוב נמצא יער לוטם.
קישורים חיצוניים
לוטם באתר הרשות לפיתוח הגליל
שיחה מפתיעה - בעקבות סיור דוגרינט בלוטם-חמדון. באתר דוגרינט
הערות שוליים
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1978 | 2024-09-18T12:52:32 |
מורן (קיבוץ) | מוֹרָן הוא קיבוץ בבקעת בית הכרם, על הגבול בין הגליל העליון לגליל התחתון, בקצה המזרחי של תחום השיפוט של המועצה האזורית משגב. מיקומו על גבעה כ־13.3 קילומטרים מזרחית לכרמיאל, סמוך לכביש 85.
הקמת הקיבוץ
הקיבוץ נוסד בשנת 1977, על ידי הקיבוץ המאוחד. מייסדיו היו קבוצת צעירים, מרביתם עירוניים, שהוכשרו בחבורות בקיבוץ גינוסר, ואליהם הצטרפו בשנים שלאחר מכן כמה גרעיני נח"ל.
מקור השם
הקיבוץ קרוי על שם השיח מורן שגדל בגליל. בסמוך ליישוב זורם נחל מורן.
הקיבוץ כיום
בשנת 2000 הוחלט להקים בקיבוץ שכונת הרחבה ובמסגרתה נוספו ליישוב 74 משפחות. היישוב מתנהל כאגודה שיתופית קהילתית שחברים בה כל תושבי הקבע. כיום גרות במורן כ-125 משפחות אשר מאוגדות ביחד באגודה. בשנת 2004 הפך הקיבוץ להיות חלק ממשגב ולא מרום גליל השיתופית.
ענפי הקיבוץ
חקלאות – מטעי מנגו וליצ'י, בקר לחליבה ובשר ולולים
אירוח כפרי – יש בקיבוץ מאפייה, בית קפה, מבשלת בירה ופאב, ואף מפעל שוקולד
מוסך מורשה
מסגרייה
מרפאה וטרינרית – ניתן לקבל בקיבוץ שירותי רפואה וטרינריים
שירותים בקיבוץ
בקיבוץ בריכת שחייה, מרפאה, פעוטונים, ספרייה, גן ילדים, מועדון נוער, חנות לבגדים יד שנייה, גלריית תכשיטים, גלריית אומנות ובית כנסת.
קישורים חיצוניים
מורן, באתר המועצה האזורית משגב
מורן באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1977
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ המאוחד | 2024-08-08T11:48:12 |
מורשת (יישוב קהילתי) | 250px|ממוזער|רחוב טיפוסי ביישוב
מוֹרֶשֶׁת הוא יישוב קהילתי דתי-לאומי בגליל התחתון בתחומי המועצה האזורית משגב המשתייך ליישובי האיחוד החקלאי, בסמוך לצומת הכבישים 784 ו-781, ולכפר כאוכב אבו אל-היג'א. נכון לשנת 2020 מתגוררות ביישוב כ-350 משפחות.
הקמה
ראשיתה של מורשת בגרעין של "התנועה להפצת התורה" שביקש להתיישב בגליל באמצע שנות ה-70. מכיוון שלא רצו בשיוך מפלגתי הם התאגדו דרך האיחוד החקלאי. בינואר 1979 נטען שבגרעין כ-120 משפחות. תוכנית היישוב התבססה על מוסדות חינוך ותעשייה. במרץ 1980 צוטט ישראל קניג, הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים שבגרעין 90 משפחות ושמקימים עבורם 30 אשקוביות.
היישוב קיבל חיזוק מגרעין של דתיים לאומיים תושבי הצפון אשר חיפש מקום להתיישב בגליל במרחק נסיעה סביר מחיפה. בשנת 1991 התיישב הגרעין בחוות יבור (מחנה יקיר) וחי שם באופן זמני עד המעבר למקום הקבע הנוכחי בשנת 1996. היישוב הוקם במסגרת תוכנית המצפים ל"ייהוד הגליל", בסיועה של תנועת ההתיישבות אמנה. באתר הסמוך ליישוב הקבע התגוררו מאז ראשית שנות השמונים גרעין של כעשרות משפחות דתיות (שמכונה היום "מורשת הישנה"). רק שלוש משפחות מהגרעין המקורי עדיין מתגוררות ב"מורשת הישנה".
מערכות חינוך
ביישוב מערכת חינוך דתית הכוללת מעונות, גנים ומרכז אזורי הכולל בית ספר יסודי. בגילאי תיכון לומדים רוב תלמידי היישוב במוסדות חינוך דתיים באזור: בקריית מוצקין, טבריה, מירון, שדה יעקב, בקריית שמואל, עכו, מגדל העמק, כרמיאל ומעלות
ביישוב פועל סניף בני עקיבא וכן סניף תנועת עוז לילדים.
ביולי 2022 זכתה רויטל וולך תלמידת אולפנת הרב בהר"ן בגדרה, שמתגוררת ביישוב, במדליית הזהב באולימפיאדת הפיזיקה הבין-לאומית. וולך התמודדה מול 370 משתתפים מ־74 מדינות. כמו כן זכתה גם בתואר "המנצחת המוחלטת" (Absolute Female Winner), כלומר "התלמידה המצטיינת בעולם בפיזיקה".
מתחם בתי הכנסת
בשנת 2013 נסתיימה הקמתו של מתחם בתי הכנסת ביישוב, ונערך טקס לחנוכת בתי הכנסת בהשתתפות הרב הראשי לישראל שלמה עמאר. בתי הכנסת מהווים מרכז תורני לכלל יישובי האזור, עקב העובדה שמורשת הוא היישוב הדתי היחיד במועצה האזורית משגב. בית הכנסת המרכזי, המהווה את בית הכנסת הגדול ביותר במתחם, מכיל מאות מקומות ישיבה.
כחלק מהמתחם הוקמה פינת הנצחה לבתי הכנסת שפונו בפינוי גוש קטיף, שעוצבה על ידי האומן אהרן שבו.
מצפים ביישוב
"מצפה הנוער" - הוקם על ידי נוער היישוב.
"מצפה גבריאל" - הוקם לזכר הבחור גבריאל שירן, תושב היישוב שנהרג בתאונת דרכים בכביש מתחת למצפה.
"מצפה מיכאל" - הוקם על ידי משפחת שלומוביץ לזכר אחיו של אב המשפחה, המצפה ממוקם בכניסה ליישוב והוא המצפה הראשון שהוקם ביישוב.
קישורים חיצוניים
מורשת - אתר הבית
מורשת באתר המועצה האזורית משגב
"מורשת" בגליל-נט
מורשת באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:יישובים דתיים בישראל
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1996
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-08-02T06:30:30 |
מכמנים | מִכְמַנִּים הוא יישוב קהילתי בגליל התחתון בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב מצוי על הר כמון מזרחית לכרמיאל. נוסד בשנת 1980.
משמעות השם "מכמנים" היא "דברים נסתרים". משמעות השם קשורה לשם הערבי של הר כמון "ג'בל כמאנה", שמשמעותו מקום "מחבוא או מסתור".
מכמנים יוסדה על ידי חמש משפחות, ולאחר זמן קצר שבע. כיום מונה היישוב כ-125 משפחות.
רחובות ביישוב נקראים על שם להקות ישראליות ובהן תמוז, תיסלם, הגבעטרון ולהקת כוורת.
מערכת החינוך המקומית כוללת תינוקיה, פעוטון, גן ילדים וצהרון. מרבית ילדי היישוב מתחנכים בבית הספר היסודי שבהר גילון ובתיכון של המועצה האזורית.
קישורים חיצוניים
מכמנים באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-04-12T09:20:00 |
מנוף (יישוב) | מָנוֹף הוא יישוב כפרי קהילתי בגליל התחתון בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב ממוקם על הר שכניה בגובה 350 מטר מעל פני הים וצופה אל הים התיכון מעכו ועד חיפה.
שם היישוב סמלי, והוא מסמל תעשייה.
היסטוריה
בדצמבר 1976 פורסם שאותר שטח מתאים להקמת היישוב, אך טרם נמצא גרעין מתיישבים ליישוב המקום. הגרעין להקמת היישוב נוצר בראשית 1977 וכלל משפחות שעלו מדרום אפריקה והתארגנו תחת האיחוד החקלאי להקים כפר תעשייתי. 19 מתוך כ-50 משפחות הגרעין התרכזו באופן זמני במרכז הקליטה בכרמיאל. היישוב הוקם על ידי סולל בונה. עד נובמבר 1978 הושלמו היסודות, אך דרישות של סולל בונה להגדלת התשלום עיכבו את העבודות. בניית היישוב הייתה בעיצומה בינואר 1979. במרץ 1980 היו בתי היישוב בתהליכי השלמה, אולם טרם נבנו מבני ציבור.
במהלך השנים הצטרפו ליישוב משפחות אנגלוסקסיות מארצות אחרות וכן גם משפחות שאינן דוברות אנגלית.
זמן קצר לאחר הקמת היישוב, החלה מסורת "מרוץ משגב" הידוע גם בכינוי "על הנוף למנוף".
, האירוע גדל כל שנה והפך לאירוע בקנה מידה ארצי המתקיים מדי שנה בסתיו וסיומו במנוף.
היישוב מקפיד על ביצוע פרויקטי קליטה והרחבה כל חמש שנים, בכל קליטה כ-25 משפחות. במנוף מתגוררות כיום 200 משפחות להן כ-450 ילדים. מספר המשפחות המתוכנן בפיתוח הסופי - 350.
שירותים ביישוב
ביישוב גני ילדים פרטיים, רכז נוער, מועדון לתושבים ומועדון נוער, בית כנסת, ספרייה, צרכנייה, מרכז ספורט ונופש הכולל מגרשי טניס, כדורסל וכדורגל, פינת חי ומגרשי משחקים לילדים. ביישוב קיימת פעילות של תנועת הנוער של האיחוד החקלאי.
היישוב מנוהל על ידי ועד הנהלה מקומי מתנדב הנבחר מתוך חברי היישוב, הוועד כפוף לאספה הכללית שהחלטותיה מתקבלות על ידי רוב ומחייבות את כולם. מתחת להנהלה פועלות ועדות רבות: חינוך, נוער, תרבות, קליטה, פיתוח, סביבה, בנייה, ביקורת, ספריה, בית כנסת, ביטחון, פינת חי, תקשורת.
קישורים חיצוניים
מנוף באתר המועצה האזורית משגב
מנוף באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:יישובי האיחוד החקלאי
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-09-29T07:53:20 |
מנוף | 2024-10-10T05:48:01 | |
מעלה צביה | שמאל|ממוזער|250px|מעלה צביה, 1987
צְבִיָּה הוא יישוב קהילתי על שם צביה לובטקין, מלוחמות מרד גטו ורשה, בגליל התחתון, בתחומי המועצה האזורית משגב.
היסטוריה
היישוב נוסד בשנת 1979 כקיבוץ של התק"ם, אך בשנת 1986 נסגר הקיבוץ והאתר הועבר לאחריות גרעין "עתיד" אשר התארגן כיישוב קהילתי בתמיכת הסוכנות היהודית והמועצה האזורית משגב.
באמנת היישוב הוא מוגדר כ"יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן", ועל המבקשים להתיישב בו להיות חלק מתנועת האימן, תנועה פילוסופית־יישומית. בתי היישובים בולטים בצבעוניותם, בהתאם לתפישת העולם של התושבים, לפיה לצבעים יש השפעה על החיים האנושיים.
ביישוב מרכז קהילתי, מבנה מוזיקה, בית ספר יסודי וחטיבת ביניים ברוח היישוב, תנועת נוער בשם "תבנית השלום" ועוד.
חברי מעלה צביה עוסקים בפעילות קהילתית שוטפת באזור משגב וברחבי הארץ.
נערי ונערות תנועת הנוער של היישוב, "תבנית השלום", מאמצים יחידת צבא.
בין חברי היישוב לתושבי הכפר הבדואי חוסנייה מתקיימת פעילות משותפת קבועה לעידוד וחיזוק ערך השכנות והקיום המפרה והסובלני עם השונה והייחודי.
תושבי וילדי היישוב מקיימים פעילויות שוטפות לטיפוח איכות הסביבה באזור, כולל ניקוי נחלים וכבישים, מיחזור, לימוד חוגי איכות הסביבה של בתי ספר, כנסים ארציים ופיתוח שיטות מיוחדות לטיפוח הסביבה.
חברי "מעגל הטורקיז" מקיימים פעילויות התנדבותיות בתחום סיפור סיפורים המשקפים ומעבירים ערכים.
חברי היישוב פעילים בוועדות של המועצה האזורית משגב וכן שותפים לפרויקטים אזוריים.
עשרות קבוצות באות מדי שנה לבקר במעלה צביה, להתרשם מייחודיותו של היישוב בהדרכת תושביו. כן מקיימים חברי היישוב סדנאות בהם מציגים ומלמדים את דרך האימן.
חברי היישוב מפעילים את "פריזמה 21 - האקדמיה לחיים" המקושרת לתנועת האימן, שמטרתה הכנה לחיים אפקטיביים.
קישורים חיצוניים
מעלה צביה באתר המועצה האזורית משגב
מעלה צביה, באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1979
קטגוריה:תוכנית המצפים
קטגוריה:מועצה אזורית משגב | 2023-03-19T17:28:24 |
מצפה אביב | הפניה מצפה אבי"ב | 2006-12-15T12:09:09 |
סלאמה (הגליל) | סלאמה (בערבית: سلامة) הוא יישוב בדואי בגליל המערבי השייך למועצה אזורית משגב והיישוב הגדול במועצה. הכפר הוכר על ידי מדינת ישראל בשנת 1976. הכפר מצוי בסמוך לנחל צלמון, שבו עובר מסלול טיולים העובר ליד עצים עתיקים, טחנות קמח עתיקות, ומים זורמים. בסלאמה מתגוררים כ-3,500 תושבים (נכון לשנת 2022).
משערים כי הכפר סלאמה מצוי במקומו של היישוב הקדום צלמון אשר מופיע גם כ
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
250px|ממוזער|ימין|השכונה הצפונית בכפר סלאמה, סמוך לנחל צלמון, ומטעי הזיתים שלידה
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1976
קטגוריה:מועצה אזורית משגב | 2023-02-22T18:09:58 |
עצמון-שגב | ממוזער|טקסט=ילדים הולכים ביישוב, 1966. בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית|ילדים הולכים ביישוב, 1966. בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
ממוזער|טקסט=חדר האוכל במושב, 1966|חדר האוכל ביישוב, 1966. בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
ממוזער|עצמון מהר עצמון בשנת 2011
עַצְמוֹן (שֶׂגֶב) (שם קודם ראשוני: שגב, לאחר מכן התווסף השם עצמון) הוא יישוב קהילתי במועצה אזורית משגב אשר נוסד לראשונה כהיאחזות נח"ל בשם נח"ל שגב בשנת 1953, סבל מקשיים ושינה כיוון מספר פעמים, ולבסוף התחדש על ידי גרעין עצמון שנוסד בשנת 1975. גרעין עצמון עלה לקרקע בשנת 1978 באתר הקרוונים יבור[2]. ועלה לאתר הקבוע בשגב בשנת 1983.
היסטוריה
במקום בו נמצא היישוב עצמון-שגב שכן לפני מלחמת העצמאות כפר ערבי בשם מִעאר. הכפר נכבש על ידי צה"ל מעט לאחר תום מבצע דקל, ולאחר מכן היווה זירת קרבות בין צה"ל לערבים מקומיים ולצבא ההצלה, בעיקר בימי ההפוגה השנייה, עד שנכבש סופית במבצע חירם.
היאחזות הנח"ל מיאר – שגב
היאחזות מיאר הוקמה באוגוסט 1953 במסגרת מבצע "ייהוד הגליל", שמטרתו הייתה "לשנות את המצב הקיים, שבו ההתיישבות היהודית בגליל מרוכזת בעיקר בשפלת הירדן שבמזרח ובשפלת החוף שבמערב. כתוצאה מכך התהוו מקומות תורפה רבים, ודבר זה איפשר למבריחים ומסתננים לפעול וגם להתנכל לתחבורה בכבישי הצפון".
סיבה נוספת שלא נאמרה בטקס, הייתה תוכניתו של שר החוץ האמריקאי דלאס להוציא את הגליל מידי מדינת ישראל.
ההיאחזות הוקמה על ידי גרעינים של "איחוד הקבוצות והקיבוצים". בתחילה נקראה "נחלאים ח' מיאר". באוקטובר 1953 נקראה על ידי ועדת השמות "שגב", ההסבר לשם: "לציון שגב הנוף ושגב המשימה של החייאת הגליל".
המקום לא התאים לחקלאות בגלל חוסר בקרקע ובמים, ולאחר זמן קצר הבינו כל המעורבים, הקק"ל, מחלקת ההתיישבות והתנועה המיישבת, שאין אפשרות לחקלאות במקום זה, לפחות עד שיימצאו מים, ולכן הוחלט לסגור את ההיאחזות. נמסר כי הנח"ל יפנה את המקום במרץ 1954, חצי שנה בלבד לאחר הקמתו, ובמקום יישאר כוח אבטחה צבאי, כדי לשמור על המחנה ועל קידוח סמוך.
כפר חוצבים
בגלל החשיבות המדינית והביטחונית של המקום, נמשכו המאמצים למצוא דרך להקים יישוב. לאחר כשנה וחצי נמצאו מים בקידוחים באזור, שבוצעו על ידי המחלקה להתיישבות, וכך נפתרה בעיית המים, אך עדיין נשארה בעיית מיעוט השטח המתאים לחקלאות.
באוגוסט 1955 התקיים טקס להקדשת המקום. בטקס השתתפו חברי הוועד הפועל הציוני וראשי קק"ל. כן השתתפו בטקס נשיא ההסתדרות הציונית בקנדה וחברות ארגוני הדסה וויצו בקנדה. ארגונים אלו מקנדה הודיעו שיגייסו 400,000 דולרים לצורך הקמת היישוב שגב.
מלבד טקס זה, לא נעשתה שום פעולה בשטח במשך קרוב לשנה. הכסף מקנדה לא הוזכר יותר במהלך הקמת שגב.
במאי 1956 פורסם שהיישוב יתבסס על עבודת חציבה במחצבה סמוכה ומעט חקלאות על שטח של 1,000 דונם, שניתן להשקות מקידוח מים של 250 ממ"ק שנעשה במקום. במקום הוקמו פחונים עבור המתיישבים שבשלב ראשון יגורו בהם ויבנו את בתי הקבע. בסוף יוני 1956 עלו למקום קבוצה של חיילים משוחררים, אליהם הצטרפו בסוף יולי 1956 עולים מצפון אפריקה. באפריל 1957 סיכם דבר: "הניסיון ... עלה יפה. כיום מועסקים כבר במחצבה 40 מתושבי הכפר ו-15 מועסקים בעבודות בניה. 10 מתיישבים אחרים עוברים עתה קורס מקצועי ובקרוב יפתח קורס נוסף ל-10 מתיישבים אחרים". אולם פחות משנתיים מאוחר יותר הציג מעריב תמונה אחרת: "רעיון של הקמת ישובי חוצבים עלול להיתקל בהתנגדות עקב ישוב־חוצבים אחד שלא הצליח ביותר. ביישוב זה, ששמו שגב (לפנים הכפר הערבי מיאר), מועסקים שלושים מתיישבים במחצבה של "סולל בונה". אלא שהחברה אינה שואבת נחת ממחצבה זו. אולם המומחים מציינים, כי שגב אינה יכולה לשמש דוגמה הואיל והמחצבה לא אותרה על ידי משרד הפיתוח והישוב הוקם במידה רבה בניגוד לדעת הגאולוגים.". במרץ 1959 ערכו שתי משפחות מהיישוב שביתת שבת מול הסוכנות בדרישה להעבירם לקריית שמונה או נתניה. המוסדות פנו למועצות האזוריות באזור לסייע למקום, שטרם חובר לחשמל ולא הייתה בו פרנסה, אך אלו לא מנעו את מגמת הנטישה. כן התיישבו במקום גרעין "יובלים" של צעירים שחיכו להתיישבות ביודפת וסייעו לתושבי המקום.
במחצית הראשונה של 1960 נסגרה המחצבה והוחלט להפוך את שגב לכפר עבודה בחסות הקרן הקיימת. כן נקבע שיוצב במקום גנרטור וחיבור טלפוני, הוחל בחלוקת אדמות למתיישבים וניטע כרם שקדים על 150 דונם. טלפון ראשון הותקן בפברואר 1961. למקום הובאו משפחות מעולי הודו מקרית שמונה, שדרשו לחזור חזרה לקריית שמונה כשהתברר שבשגב אין עבודה. בתחילת 1963 פוטרו 26 מתושבי המקום מעבודתם בקק"ל כדי לעבור לעבוד במטעים, אך אלו מחו על הפיטורין והעבודה במטעים לא צלחה. בראשית 1965 היו בשגב 30 משפחות, ש-18 מהן הודיעו על כוונת עזיבה והשאר קיבלו אחריות על השטחים החקלאיים שכללו 400 דונם מטע, 500 דונם זיתים, 300 דונם שקדים ו-800 דונם פלחה. לקראת סוף השנה הסתכסכו אנשי המקום עם בני יודפת על קרקעות ששני הצדדים טענו לזכות לעבדן.
בשנת 1969 היו במקום 17 משפחות.
בראשית 1972 נותרו ביישוב כ-20 משפחות. כבר בשנת 1966 הוקמו בבתים הריקים במקום ישיבה ובית ספר חרדי לבנות, למגינת ליבם של חלק מתושבי המקום. הצקות לבית הספר לבנות מצד נערי היישוב הביאו אותו להתרכז במעלה הגבעה. בשנת 1971 הוחכרו הבתים הריקים ביישוב לתנועה להפצת תורה שקיימה במקום ישיבה. ותיקי המקום מחו נגד התרחבות הקהילה הדתית במקום וטענו שכל הבתים דרושים להם עבור דור העתיד שלהם. ביוני 1975 הגיע הסכסוך במקום לנקודת רתיחה לאור התחלת שיפוצים של המבנים במקום עבור התנועה להפצת תורה. ותיקי המקום נחלקו לשתי קבוצות. 7 משפחות של נתמכי סעד ביקשו לעזוב, בעוד 11 המשפחות האחרות ביקשו לגרש את הדתיים מהמקום. הם החזירו את תעודות הזהות שלהם ופנקסי המילואים ומשזה לא עזר בקשו למנוע בכוח את השיפוצים. ועדת הפנים של הכנסת ביקרה במקום בניסיון למצוא פתרון לסכסוך. המשטרה קיימה במקום נוכחות קבועה כדי למנוע עימותים.
אנשי התנועה להפצת תורה הקימו את מורשת והמושב התפרק ונותרו בו 11 משפחות. בספטמבר 1976 תואר המושב כנטוש. ב-11 בדצמבר 1980 נהרסו 6 בתים בשגב, בהם גם בתים שהיו מאוכלסים, כדי לאפשר את הקמת היישוב עצמון במקום.
עצמון
גרעין עצמון היה חלק מגרעין עובדי רפא"ל שביקשו החל משנת 1975 להקים יישוב קהילתי בגליל, תוך שהם ממשיכים לעבוד במקומות העבודה הקודמים שלהם. המוסדות המיישבים דחו את בקשתם בטענה שאינם מעוניינים להקים לחברי הגרעין סביון בגליל, שכן באותה תקופה הוקמו רק יישובים שפרנסתם במקום ההתיישבות. אנשי הגרעין דחו את ההצעה להיות כפר תעשייתי שאנשיו עובדים במפעלים שיוקמו ביישוב, מכיוון שהם היו כבר אנשים מבוססים שעבדו בתחומי התמחותם. במהלך שנת 1976 הועלתה פשרה שאנשי המקום ימשיכו לעבוד במקומות עבודתם, אולם הם יקימו יחד מפעל תעשייתי אחד במקום, שאם יתפתח יעברו חלק מהתושבים לעבוד בו. בראשית 1977, כשבגרעין היו 170 משפחות, הודיעו לאנשי הגרעין שהם מועמדים להתיישב באותה שנה. הגרעין הצטרף לתנועת המושבים בפברואר 1977. העלייה על הקרקע התעכבה ובינתיים גרעין רפא"ל התפלג לשני גרעינים: גרעין גילון שביקש להקים יישוב קהילתי וגרעין עצמון שביקש להקים מושב.
מקור שם היישוב הוא הר עצמון הסמוך ליודפת.
29 משפחות ראשונות עלו באופן זמני למחנה יבור, בנובמבר 1978. ב-12 בפברואר 1979 התקיים ביישוב הזמני טקס אבן פינה ליישוב הקבע, בנוכחות אריאל שרון. אולם הקמת היישוב התעכבה בגלל מגבלות תקציב. ביוני 1980 הפגינו חברי הגרעין בדרישה לתקצב את הקמת היישוב שלהם. בפברואר 1981 הוחל בעבודות הכשרת השטח להקמת היישוב.
נח"ל מרווה
היאחזות נח"ל עצמון עלתה על הקרקע ב-2 באפריל 1979 וטקס רשמי התקיים במאי 1979. במהרה שונה שם ההיאחזות ל"מרווה". היאחזות זו הייתה מרוחקת 5 ק"מ מעצמון-שגב, וללא כל קשר אליו. במאי 1981 הוסבה ההיאחזות לבסיס גדנ"ע.
היישוב
ביישוב נבנו 11 שלבי בנייה ומתגוררות בו כ-342 משפחות.
היישוב ממוקם כ-379 מטר מעל הים ונשקף ממנו נוף של מפרץ חיפה עד נהריה, גוש תפן, הר שכניה ועוד. את היישוב מקיף יער שגב.
במרכז היישוב יש ספרייה גדולה, מכולת ומספר גני ילדים (תינוקייה, גן טרום חובה, גן חובה ועוד).
ממוזער|250px|מבט כללי על עצמון-שגב מכוון יודפת. עצמון שגב משמאל למעלה
לקריאה נוספת
בני גשור, "הקרבות באזור מעאר-שעב במלחמת העצמאות", קתדרה 178, 2021, עמ' 127–150.
קישורים חיצוניים
עצמון (שגב) - מרכז מידע להתיישבות בגליל של תנועת אור
עצמון באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1953
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:תוכנית המצפים
שגב | 2024-09-25T21:53:35 |
פלך (קיבוץ) | פֶּלֶךְ הוא קיבוץ בגליל המערבי בתחומי המועצה האזורית משגב, צפון מערבית לכרמיאל. פלך מוגדר כקיבוץ קבוצות שיזּוּרִי בו מתגוררות (2023) כ-200 נפשות ב-9 קבוצות שונות. חברי הקיבוץ מקיימים מספר פעילויות לקידום ערכים של חברה טובה וצודקת יותר תחת "דעה - עמותה לתיקון חברתי".
היסטוריה
קיבוץ פלך נוסד על ידי גרעין נח"ל מתנועת 'הקיבוץ הארצי השומר הצעיר' ב-1980, ועלה לקרקע בשנת 1983. בשנים הראשונות לא היה כביש סלול אל הקיבוץ. במהלך העשור הראשון לקיומו באו והלכו מספר גרעינים אך אוכלוסיית הקיבוץ לא הצליחה להתייצב.
בתחילת שנות התשעים פלך יושב על ידי עולים מברית המועצות אך מרביתם עזבו ובראשית שנות ה-2000 נותרו בקיבוץ 5 משפחות בלבד
בשנת 2001 הוחלט על ניסיון נוסף לאכלוס הקיבוץ והוא הוגדר על ידי תנועת השומר הצעיר כיעד הגשמה לבוגריה. בשנים שאחרי ההחלטה הצטרפו לקיבוץ מספר גרעינים אליהם חברו קבוצות נוספות. שאינן מבוגרי השומר הצעיר.
בשנת 2007 לאחר תהליך להבטחת מקומם של החברים הוותיקים, התקבלו כ-20 חברי קבוצות חדשות לחברות ונכנסו להובלת הקיבוץ במזכירות ובמוסדותיו השונים. מהלך זה פתח את הפרק הנוכחי בחיי הקיבוץ.
הקיבוץ כיום
כיום מתגוררות בפלך כ-200 נפשות, מרביתם משפחות וצעירים בגילאי 30–50 וכ-100 ילדים ותינוקות. בשנת 2012 הוצא הקיבוץ מרשימת היישובים בתת-אכלוס.
הקיבוץ מקיים חיי תרבות עשירים, מציין את החגים והמועדים יחד ומקיים פעילויות נוספות.
בינואר 2016 הוחל בקיבוץ מנגנון חדש של ערבות הדדית בתחומי הבריאות והחינוך. במסגרתו מממן הקיבוץ את מרבית הוצאות הבריאות של חבריו וכרבע מההוצאות בגין חינוך. למימון הערבות ההדדית, כל חבר משלם 16% מהכנסתו לקופה המשותפת.
ענפי ייצור
לקיבוץ מספר ענפים חקלאיים - רפת חלב משותפת עם קיבוץ אילון, לול פטם המהווה חלק מאינטגרציית הפטם של תשלובת מילואות, מטע אבוקדו ושטח גידולי שדה בעמק עכו. בענפים עובדים חברי הקיבוץ ושכירים.
דעה - עמותה לתיקון חברתי
בשנת 2014 הקימו חברי הקיבוץ את "דעה - עמותה לתיקון חברתי" במטרה לאגד מספר פעילויות לשינוי חברתי שהתקיימו בקיבוץ.
פרדס - מרכז לחינוך ערכי
פרדס הוא מרכז להעצמת החינוך הערכי-חברתי במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית.
פרויקטים נוספים
בנוסף לפרדס, קיימה העמותה במהלך השנים פעילויות בתחומי קידום קואופרציה, קיימות, חשיבה כלכלית ביקורתית, פעילות כפרים תאומים בין קיבוץ פלך והכפר הפלסטיני סאוויה ועוד.
ראו גם
פרדס (מרכז לחינוך ערכי)
קישורים חיצוניים
סרטון על הקיבוץ
"יום רודף יום", מחזמר משירי יענקל'ה רוטבליט (2016) בהפקת חברי הקיבוץ, ביוטיוב.
תיאור על חיי הקיבוץ ואורח החיים השיזורי, בעיני טייל שהתארח בו ללילה
דף הקיבוץ באתר מועצה אזורית משגב
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1982
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:תוכנית המצפים
* | 2024-09-03T05:27:38 |
צורית | צוּרִית הוא יישוב קהילתי בגליל בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב שוכן על הר גילון, מערבית לכרמיאל. היישוב על שם צמח הבר צורית, הנפוץ באזור.
מקימי היישוב התגבשו במרכז הארץ ב-1979 כ"גרעין סחלב". "צורית" עלה לקרקע כמצפה באפריל 1981 (13 משפחות) וב-2008 מנה 180 משפחות.
ילדי היישוב לומדים בגני ילדים אשר נמצאים ביישוב, בבית הספר האזורי הר גילון הסמוך, ובבית הספר התיכון במשגב. ביישוב בית כנסת, ספרייה, מועדון נוער, אמפיתיאטרון פתוח, ומספר חנויות. תושבי היישוב עובדים באזורי התעשייה הסמוכים ובמקצועות חופשיים.
ביישוב קיים מסלול הפתוח למטיילים הנקרא שביל ילדי צורית.
צורית הוא יישוב קהילתי בתחומי המועצה האזורית משגב שבגליל, השוכן על הר גילון, מערבית לכרמיאל.
הקמת היישוב
מקימי היישוב התגבשו במרכז הארץ ב-1979 כ"גרעין סחלב". "צורית" עלתה לקרקע כמצפה באפריל 1981
שירותים קהילתיים
ילדי הגנים לומדים בגני ילדים אשר ממוקמים ביישוב.
על ההר קיים בית הספר היסודי "הר גילון", שם לומדים ילדים מהמועצה האזורית. תלמידי חטיבת הביניים והתיכון לומדים בבית ספר השוכן בלב המועצה האזורית, ברקפת, בית הספר "על יסודי משגב".
תנועת הנוער הפועלת ביישוב היא "האיחוד החקלאי" אשר קהל היעד שלו הוא לתלמידי כיתה ד' ומעלה.
ביישוב קיימים בית כנסת, ספרייה, מועדון נוער, אמפיתיאטרון פתוח ומכולת.
שכונות
שכונת "היישוב הזמני" היא השכונה הראשונה שהוקמה בצורית. השכונה הוקמה במטרה לאפשר מגורים זמניים עד להשלמת מבני הקבע הראשונים בצורית. השכונה כללה מבני "צריפים": 14 צריפי מגורים למשפחות ועוד 4 צריפים עבור גני ילדים, מזכירות, מועדון חברים, בית כנסת ומרפאה. אל הצריפים נוספו לאחר מספר שנים 7 קרוואנים עבור מגורי משפחות.
בהמשך הוקמו בצורית השכונות הבאות:
שכונת שלב א' נבנתה בהתאם לתב"ע ג/5357.
שכונת שלב ב' נבנתה בהתאם לתב"ע ג/5357.
שכונת שלב ג' נבנתה בהתאם לתב"ע ג/5357.
שכונת שלב ד' שכוללת 48 יח"ד (יחידות דיור). השכונה נבנתה בהתאם לתב"ע ג/במ/127.
שכונת שלב ה' נבנתה בהתאם לתב"ע ג/במ/127.
שכונת שלב ו' שכוללת 41 יח"ד. השכונה נבנתה בהתאם לתב"ע ג/12575.
שכונת שלב זית שכוללת 23 יח"ד. השכונה נבנתה בהתאם לתב"ע ג/16385. השכונה נבנתה בשטח שבו עמדו חלק ממבני שכונת היישוב הזמני. פיתוח התשתיות בשכונה החל ב-2017.
תיירות
בשנת 2016 הוקם שביל אופניים וטיולים לתיירים ולתושבי היישוב הנקרא "סובב הר גילון" אשר מקיף את ההר ואורכו כ- 12.5 ק"מ. הנוף הנראה מן השביל הם יישובי משגב השונים.
קישורים חיצוניים
צורית באתר הרשות לפיתוח הגליל
צורית במלאת 25 שנים לעלייה לקרקע
צמח השדה- צורית גבוהה
e ירוק מטיילים עם קק"ל- סובב גילון
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:משקי חרות בית"ר
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1981
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-09-01T01:13:44 |
קורנית (יישוב) | קוֹרָנִית הוא יישוב קהילתי בגליל בתחומי המועצה האזורית משגב.
היסטוריה
הקמת היישוב, שיועד לגרעין עתיר, אושרה עוד במחצית הראשונה של 1977. ביולי 1978 הוחלט במשרד השיכון על התחלת בניית מבני קבע ביישוב.
היישוב נוסד בספטמבר 1978 על ידי גרעין של ישראלים מרחבי ישראל שאורגן על ידי האיחוד החקלאי. בעת העלייה על הקרקע באתר הזמני במושב שגב נקבע שעד המעבר ליישוב הקבע הוא יתנהל כמושב שיתופי. במרץ 1980 היו ביישוב 15 משפחות ולא היה ניתן להוסיף עוד משפחות בהיעדר מבנים נוספים למגורים. באותה עת טרם אושר תקציב ליישוב הקבע וחברי הגרעין הפגינו נגד הסחבת בהקמת היישוב.
גאוגרפיה
קורנית נמצאת על הר שְׁכַנְיָה, בצמוד ליישוב שכניה ומול כאוכב אבו אל-היג'א. הוא משתייך למועצה אזורית משגב. האזורים העירוניים הסמוכים ליישוב הם כרמיאל והקריות. קורנית נמצאת במרחק 13.7 קילומטר מכרמיאל ובמרחק של 20.5 קילומטר מהקריות.
מקור השם
היישוב נקרא על שם שיח התבלין קורנית הנפוץ באזור.
מתקנים קהילתיים
ביישוב יש כמה מתקנים קהילתיים : מגרש ספורט, מועדון חברים, גינות ציבוריות, אמפיתיאטרון, מועדון נוער שפועלת בו התנועה 'הנוער העובד והלומד' ומגרש כדורגל מדשא סינתטי. ביישוב ישנו גן משחקים, גן ציבורי קטן ובו אמפיתיאטרון, וכן פארק ששמו "הדרך של בן", על שם יליד היישוב, , שנפל במלחמת לבנון השנייה.
קורנית היום
כיום מתגוררות ביישוב כ-200 משפחות, והמספר הולך וגדל. בשכניה, היישוב הסמוך, יש בית ספר יסודי, שבו לומדים רוב ילדי קורנית.
גלריה
קישורים חיצוניים
קורנית, באתר הרשות לפיתוח הגליל
קורנית, אתר משגב
קורנית, יישוב קהילתי בגליל - אתר האינטרנט של היישוב
הדרך של בן - פרטי מסלול לטיול דרך הפארק, באתר "מטיילים בלב גליל"
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1978
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-09-02T12:32:57 |
ראס אל-עין (הגליל) | ראס אל-עין (בערבית: راس العين) הוא כפר בדואי־ערבי בגליל במחוז הצפון שבישראל, ממערב לעיר כרמיאל, בתחומי המועצה האזורית משגב. הכפר הוכר ב־1996 על-די הרשויות. פירוש שמו בשפה הערבית הוא "ראש המעיין". רוב תושבי הכפר הם בדואים־מוסלמים (כ־56%), בני חמולת סֻעָאד (سعاد); לצד מיעוט משמעותי של הם ערבים־נוצרים (כ־44%), נצר לשושלת ניקולא (نيقولا). על־פי הלמ"ס, נכון לסוף 2022, התגוררו בכפר זה 412 תושבים.
כיום ממוקם הכפר על כביש 804, כשהיישוב הקהילתי כמון נמצא כקילומטר ממערב, פר ראמה נמצא כשני ק"מ מצפון, וכפר סלאמה נמצא כ־2.5 ק"מ מדרום.
גאוגרפיה
ממוזער|שלטי הכוונה תלת־לשוניים לכפר ראס אל עין
הכפר ממוקם בגליל העליון, בגובה של כ־221 מטרים מעל פני הים.
סמוך לכפר מצוי נחל צלמון, ובו מסלול טיולים העובר בין עצים עתיקים, טחנות עתיקות ואגני מים זורמים. קרן קיימת לישראל בשיתוף עם המועצה האזורית משגב, יזמו פעילויות חינוכיות ואקולוגיות לילדי הכפר, למען טיפוח שבילים בשמורות הטבע השוכנות למרגלותיו של הר כמון.
ראו גם
ערביי ארץ ישראל
הגליל
הגליל העליון
ערביי ישראל
מועצה אזורית משגב
נפת עכו במחוז הצפון (שבמדינת ישראל)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1996
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:יישובים ערביים-נוצריים בישראל
קטגוריה:הגליל: יישובים | 2024-10-11T10:54:16 |
רקפת (יישוב) | רַקֶּפֶת הוא יישוב קהילתי בגליל התחתון בתחומי המועצה האזורית משגב. גובה היישוב הוא כ-340 מטרים מעל פני הים. היישוב נמצא בקרבת העיר סח'נין, ובסמוך אליו נמצאים המרכז האזורי בו מצויים המועצה האזורית, מרכז הספורט, מועדון כפרי משגב, המרכז לטיפוח יזמות, בתי הספר, יער שגב ועוד.
היסטוריה
ממוזער|צומת הרחובות אלה ואלון ברקפת מבט לכיוון צפון
היישוב החל את דרכו בשנת 1981 כמושב שיתופי ובאוגוסט 1989, עם הפרטת אמצעי היצור, הפך המושב ליישוב קהילתי. מקור שם היישוב הוא פרח הבר שנפוץ מאוד באזור. נכון ל-2018, מתגוררות ביישוב כ-220 משפחות, להן למעלה מ-300 ילדים. כאשר היישוב יסיים את התפתחותו צפויות להיות בו כ-350 משפחות. היישוב נמצא כ-29 ק"מ מחיפה, 21 ק"מ מקרית מוצקין, 15 ק"מ מכרמיאל ו-20 ק"מ מעכו.
צמחייה
ברקפת ישנן שלוש גבעות, עליהן צומחים צמחים חד-שנתיים ורב שנתיים כגון רקפות, כלניות, סחלבים פרפרניים, דבורניות, אצבעוניות, סתווניות, בני חצב יקינתוניים, צהרון מצוי, דודאיים, צבעונים, נוריות, אדמומיות, כרמליות, נורית אסיה, צמחי חורש נפוצים, תלתן תריסני, בוצין מפורץ, טופח, דם-המכבים האדום, פרגים, סייפנים, תגיות, ולנסיה, לוף ועוד.
ניהול היישוב
היישוב בעל מבנה של אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית, שהקהילה בו מנהלת ואחראית לרוב פעילויותיה. האספה הכללית היא הגוף העליון באגודה המונה את כל החברים באגודה. האספה הכללית מתכנסת על פי דרישת ועד ההנהלה או ועדת הביקורת, ודנה בנושאים אשר על סדר היום. האספה הכללית בוחרת את ועד ההנהלה, הוועדות השונות ומאשרת את תקציב האגודה.
ועד הנהלה אחראי על ניהול היישוב בפועל. לשם כך נעזר במספר ועדות משנה כגון ועדת ביקורת, ועדת קליטה, ועדת נוער, ועדת תרבות, ועדת בינוי וגינון, ועדת חיילים ועוד. כל הוועדות מורכבות ממתנדבים.
האגודה מעסיקה מספר עובדים בשכר: שתי מזכירות היישוב, רכז נוער, מנהלת מערכת החינוך וקבלנים שונים.
תקציב האגודה מאושר על ידי האספה הכללית ועל פיו נקבעים גובה מיסי החבר החודשיים.
ביישוב התקיים בעבר "כפר נופש רקפת", אשר פעל במתכונת מלאה והציע חדרי אירוח, בריכת שחייה ומסעדה. לאחר שהסתיים הזיכיון להפעלת האתר הוא חדל לפעול. כיום שוכרות משפחות את בתי כפר הנופש, בעת שיפוץ בתיהן הקבועים או לטווח ארוך. בנוסף ליד האתר ישנה מכולת, אשר הייתה פתוחה שבעה ימים בשבוע, לאחר סגירת כפר הנופש, המכולת נסגרה בשבת. במבני כפר הנופש לשעבר פועל גן אנתרופוסופי. ביישוב קהילה מפותחת, המציינת יחדיו אירועים וחגים בלוח השנה העברי. בנוסף מתקיימות חגיגות סוף הקיץ לכבוד הילדים העולים לכתה א', ובספטמבר או אוקטובר מתקיים חג המעלות מטעם תנועת הנוער הנוער העובד והלומד הפועלת ביישוב.
גלריה
קישורים חיצוניים
רקפת באתר הרשות לפיתוח הגליל
אתר היישוב רקפת
אינדקס העסקים של רקפת
אודות רקפת - רקפת יישוב קהילתי בצפון
הערות שוליים
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1981
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2023-09-14T02:43:41 |
שורשים (יישוב קהילתי) | שורשים (שָׁרָשִׁים) הוא יישוב קהילתי בגליל התחתון בתחומי המועצה האזורית משגב בקרבת העיר כרמיאל. היישוב הוא בעל זיקה לתנועה המסורתית.
היישוב שוכן בגובה 180 מטר מעל פני הים על שלוחה דרומית מזרחית של הר גילון.
היסטוריה
בשנת 1976, נוסד גרעין "סוף מערב" בקליפורניה. בנובמבר 1977 אישרה ועדת השרים לענייני התיישבות הקמת כפר תעשייה עבור הגרעין, אולם טרם נמצא אז מיקום ליישוב. בראשית 1979 היו בגרעין 12 משפחות שהיו עדיין בקליפורניה. הוקמה אז שלוחה נוספת של הגרעין בניו יורק לגיוס חברים נוספים. הגרעין שכן במחנה זמני במושב שכניה ועלה על הקרקע באתר שורשים בנובמבר 1985. בראשית דרכו היה שורשים מושב שיתופי בו הוקמו מספר מפעלים שיתופיים. בשנת 1992/3 החליטו חברי המושב לפרק את המושב השיתופי. העסקים המשותפים עברו לידי אותם חברי מושב שהפעילו אותם. בתי המושב נרכשו על ידי התושבים והיישוב הפך ליישוב קהילתי.
בצדו המערבי של היישוב בטיילת המערבית, הוקם בשנת 2004 "מצפור תומר" לזכרו של תומר מטס בן היישוב שנהרג בעת טיול בנגב בגיל 20. מהמצפור אפשר להשקיף על העיר חיפה ועל היישובים הסובבים את שורשים.
היישוב כיום
ביישוב יש 165 משפחות ו-504 תושבים.
ביישוב פועלים 2 גנים: פעוטון וגן רב גילאי כולל גן חובה.
עד שנת 2017 פעלה ביישוב תנועת הנוער נוע”ם נוער מסורתי, וב-2017 הוחלפה בתנועת הנוער האיחוד החקלאי.
החל ממאי 2019 ועד דצמבר 2021 היה רב קהילה במקום - הרב רענן מלק.
אופי האוכלוסייה
היישוב הוא בעל זיקה לתנועה המסורתית ובישוב חיים חילונים ודתיים יחד. בית הכנסת ביישוב הוא קונסרבטיבי וגברים ונשים מתפללים בו יחד. הרב רענן מלק החל לכהן כרב קהילה במאי 2019.
כיום קיים ביישוב גם בית כנסת אורתודוקסי.
פינות ביישוב
בצדו המערבי של היישוב בטיילת המערבית, הוקם בשנת 2004 "מצפור תומר" לזכרו של תומר מטס, בן היישוב שנהרג בעת טיול בנגב כשהוא בן 20. מהמצפור אפשר להשקיף על העיר חיפה ועל היישובים הסובבים את שורשים.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
שורשים, באתר הרשות לפיתוח הגליל
סיפור הקמת היישוב, ריאיון ערוך עם אחדים מהמקימים
מצפור תומר, באתר יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1985
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-08-25T08:10:10 |
רקפת (פירושונים) | קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לנשים
קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם בצמחים | 2024-06-13T05:58:34 |
שכניה | שְׁכַנְיָה הוא יישוב קהילתי בגליל המערבי בתחומי המועצה האזורית משגב.
היסטוריית היישוב
היישוב הוקם על ידי גרעין של אנשי תנועת הנוער "מצדה" מארצות הברית שהתגבשו באופן זמני בשבי ציון בשנת 1975. משם עברו למחנה הזמני בעצמון-שגב.בדצמבר 1976 פורסם שהיישוב יוקם בקרוב ושהשטח להקמת היישוב כבר אותר. היישוב הוקם על ידי סולל בונה. בראשית 1979 פורסם שבמחנה הזמני 15 נפשות חברי הגרעין ושיישוב הקבע בהליכי בנייה מתקדמים. היישוב עלה לקרקע בשנת 1980, כחלק מתוכנית המצפים בגליל. היישוב שוכן על רכס ממזרח ומעל הכפר כאבול (כָּבוּל המקראית), בו ישבו בתקופת המשנה והתלמוד מספר חכמים, ובהם רבי זכאי דכבול, וכן בני משמר הכהנים שְׁכַנְיָה, ומכאן השם שנבחר לו.
בשכניה מתגוררות כיום 195 משפחות, כאשר מספר המשפחות המתוכנן בפיתוח סופי הוא 250. היישוב התחיל את דרכו כאגודה חקלאית שיתופית שחלק מחבריו הסתמך לפרנסתו על חקלאות מקומית כדוגמת חממות וכו'. עם הזמן הפך ליישוב קהילתי ובהרחבות האחרונות נמנות המשפחות המצטרפות בעיקר עם בעלי המקצועות החופשיים.
ליד היישוב שכניה הוקמה בשנת 2004 טיילת באורך של כ-800 מטרים. כיום הטיילת מגיעה מהקצה הנמוך של ההר (כביש 7933) ועד ליישוב מנוף.
שכניה נמצאת על פסגתו של רכס הר שכניה (460 מטר מעל פני הים) וביום בהיר ניתן לראות ממנו את כל אזור הצפון מרמת הגולן ועד ראש הנקרה. מתחת לטיילת נמצאת גם מערת עטלפים. בטיילת יש אתר זיכרון לשומר ישראל בן זאב שנרצח על ידי ערבים ב-1938 וגופתו נתגלתה ב-1990 במערה באזור שכניה.
אקלים
על הר שכניה, בצמוד ליישוב שכניה, נמצאים היישובים קורנית ומנוף. היישוב צופה על הים התיכון וחיפה ממערב, ועל יישובי משגב האחרים וכרמיאל בשאר הכיוונים. ההר מכוסה בחורש ים תיכוני צפוף של קטלבים מצויים, אלונים מצויים ואלה ארץ-ישראלית. מזג האוויר בשכניה אופייני לגובהו (460 מטר) והוא קריר יותר ולח פחות מיישובי מישור החוף הסמוכים. על הר שכניה צומח סחלב נדיר בשם רצועית הגליל. ישנם מספר פרטים של הסחלב ולאחרונה מתקיימים בשכניה טיולים לאיתור ומיפוי הצמח הנדיר.
פנאי
באזור התעשייה של היישוב נבנה זו חרקים (גן חיות לחרקים וזוחלים),
בין רחובות היישוב אפשר לפגוש שטחי נוי מטופחים, מגרש כדורסל וגני שעשועים שאחד מהם הוא "הגן של נועם" שנבנה בשנת 2016 לזכרה של חיילת מהישוב שנפטרה בטיול בזמן הצבא.
קישורים חיצוניים
שכניה, אתר הבית של היישוב
שכניה באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:מועצה אזורית משגב
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2024-08-01T02:45:23 |
תובל | תּוּבַל הוא קיבוץ בגליל התחתון בתחומי המועצה האזורית משגב. הוא קרוי על שם תובל קין, בנו של למך, מצאצאי קין בן אדם.
היסטוריה
הוקם כגרעין נח"ל בפברואר 1980 ואוזרח בינואר 1981.
הקיבוץ נוסד בשנת 1981 בידי חברי תנועת הצופים ותנועת הבונים דרור מאנגליה ומדרום אפריקה. בשנת 1999 הוקמה בצמוד אליו הרחבה קהילתית.
תובל מתנהל כקיבוץ מתחדש. פרנסתו, מלבד עבודת חברים, נשענת על רפת משותפת עם סאסא, מטע קיווי ולול במסגרת האינטגרציה, וכמו כן מרכז לסמינרים. בשנת 2004 הוקם יקב שטרן המייצר יין בוטיק. בשנת 2014 הוקם חברת תובל פתרונות תפעוליים (ת.פ.ת.) המתעסקת בפתרונות לטיהור שפכים ומים. בשנת 2015 הוקם ביישוב מרכז בריאות - 'בית בריאות', הדוגל בשיטת הריפוי הטבעי.
בכניסה לקיבוץ תובל ניטע יער הגאווה. בסמוך לקיבוץ נמצא גם האתר הארכאולוגי חורבת בליה.
קישורים חיצוניים
תובל - קיבוץ והרחבה קהילתית
תובל, במאגר המידע "אדם בגליל" של בית יגאל אלון
תובל באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:תוכנית המצפים
*
קטגוריה:היאחזויות נח"ל | 2024-09-25T21:19:48 |
קיבוץ יחד | הפניה יחד (קיבוץ) | 2011-01-19T13:34:23 |
סמלי האיחוד האירופי | לאיחוד האירופי מספר סמלים שמציינים את האיחוד ומוסדותיו.
דגל אירופה
דגל אירופה הוא הסמל האירופי המוכר ביותר, המכיל שנים-עשר כוכבים זהובים מסודרים במעגל עם רקע כחול. הכוכבים אינם מסמלים את מספר המדינות באיחוד (בניגוד לדגל ארצות הברית) ומספרם קבוע לאורך השנים. המספר 12 מסמל דיוק, שלמות ואחדות. שימוש בכפולות של 12 נעשה בשעות יום, בזויות מעגל, חודשי השנה וכדומה.
הדגל נוצר עוד בשנת 1955 לפני הקמת האיחוד האירופי כשהיו מספר גופים שקדמו לו. הוא עוצב על ידי אירלנד והתקבל במועצת אירופה ב-8 בדצמבר 1955. ב-26 במאי 1986 הוא אומץ על ידי האיחוד האירופי.
ההמנון האירופי
ההמנון האירופי נקבע להיות החלק האחרון בסימפוניה התשיעית של בטהובן שמתבסס על היצירה האודה לשמחה (בגרמנית: An die Freude) של פרידריך שילר. בגלל המספר הגבוה של השפות באיחוד ההמנון הוא מוזיקלי בלבד ללא מילים. ההמנון התקבל על ידי מועצת אירופה בשנת 1972.
יום אירופה
יום אירופה נקבע ב-9 במאי לזכר הצהרתו של שר החוץ הצרפתי רובר שומאן שפורסמה באותו היום בשנת 1950 על הקמת הגוף הראשון של האיחוד, קהילת הפחם והפלדה האירופית שלפי חזונו התרחב עם השנים להיות האיחוד האירופי.
היום מוקדש במדינות החברות באיגוד לאירועים וחגיגות לציון האירוע שמוקדשות לקירוב בין העמים השונים שמרכיבים את האיחוד.
יש אירופים המעדיפים לציין את יום אירופה דווקא ב-5 במאי לכבוד יסוד מועצת אירופה בתאריך זה בשנת 1949.
המוטו האירופי
שמאל|ממוזער|200px|פסל אירופה בבריסל כסמל של "מאוחדים בגיוון"
המוטו האירופי, "מאוחדים בגיוון" (באנגלית: United in diversity) נקבע לראשונה בתהליך לא פורמלי בשנת 2000 כשנבחר בהצבעה באתר האינטרנט www.devise-europe.org (אינו פעיל עוד) מתוך הצעות שהעלו תלמידי בתי ספר. במקור הוא היה "איחוד בגיוון" (Unity in diversity). הוא שונה כשאומץ על ידי האיחוד.
המוטו עוד לא עבר תהליך אישור פורמלי אבל הוא מופיע בפרסומי האיחוד ובחוקת אירופה שממתינה לאישור. כמו כן, הוא עומד במרכז הכרזה הרשמית של האיחוד ליום אירופה בשנת 2004.
המטבע האירופי
המטבע האירופי הוא האירו ובכך הוא מוכר גם כסמל של האיחוד. מכיוון שרק 15 מתוך מדינות האיחוד עושות בו שימוש (נכון ל-2008) הוא מהסמלים החלשים של האיחוד.
קישורים חיצוניים
דגל אירופה באתר האיחוד האירופי
המנון אירופה באתר האיחוד האירופי - כולל קובצי MP3 של ההמנון
יום אירופה באתר האיחוד האירופי - כולל הטקסט של הצהרת שומאן ואוסף כרזות
המנון אירופה באתר יוטיוב
*
*
איחוד האירופי, ה-
קטגוריה:מועצת אירופה | 2024-04-23T03:26:33 |
זבוב (סוג) | זבוב (שם מדעי: Musca) הוא סוג במשפחת הזבוביים.
סוג זה כולל כמה מינים כגון זבוב הבית, הנפוץ והמוכר מאוד. כל המינים בסוג זה עלולים להיות נשאים של טפילים או מחלות שונות. מיני זבובי הפנים עלולים להיות נשאים של תולעת טפילית מסוג Thelazia המתרבה באזור העיניים. תולעת זו לרוב פוגעת ביונקי בר או חיות בית ולעיתים רחוקות גם באדם.
השפעות בריאותיות
טפילים: זבובים מסוג Musca עשויים לשאת טפילים כמו תולעת העין Thelazia , המתרבה באזור העיניים וגורמת לגירוי ועיוורון זמני.
מחלות: זבובי הבית נושאים פתוגנים כמו חיידקים ווירוסים הגורמים למחלות מעיים, כולל שלשולים, טיפוס בטן ודיזנטריה.
רשימה חלקית של מינים בסוג זה
זבוב הבית (Musca domestica)
זבוב פנים (Musca autumnalis)
זבובי שיחים (M. sorbens, M. fergusoni, M. terraereginae, M. hilli)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:זבוביים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2024-07-12T05:39:34 |
פיני גרשון | שמאל|ממוזער|250px|פיני גרשון, מאמנה של מכבי תל אביב, בפסק זמן במשחק מול הפועל חולון באולם הפחים
שמאל|ממוזער|250px|פיני גרשון, בימים שאימן את הפועל גן שמואל
פנחס יאיר 'פיני' גרשון (נולד ב-11 בנובמבר 1951) הוא כדורסלן בעבר ומאמן כדורסל ישראלי בהווה.
נחשב לאחד המאמנים המצליחים בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי והאירופאי. בין תאריו: 3 אליפויות אירופה, 8 אליפויות המדינה ו-8 גביעי המדינה עם קבוצות מכבי תל אביב, הפועל גליל עליון ועם הפועל ירושלים.
ביוגרפיה
גרשון נולד, גדל והתחנך בתל אביב למשפחה שחיה בדרום תל אביב, אמו עלתה מיהדות מרוקו ואילו אביו מיהדות בולגריה.
אביו היה רוויזיוניסט, וגרשון הבן נקרא בשם "פנחס יאיר" ואילו אחותו נקראה רזיאלה, על שם מפקד אצ"ל דוד רזיאל.
הוא חווה ילדות קשה, כאשר אביו הביולוגי נטש את משפחתו בגיל שנה והותיר אותו עם אמו ואחותו, בתנאי עוני קשים ועבר לאנגליה. אביו החורג היה אלים כלפי בני המשפחה, ואף הכה את אמו, לבסוף גרשון התעמת עמו.
עד גיל 13, שיחק גרשון כדורגל, במדי הפועל תל אביב יחד עם רוני קלדרון.
בנעוריו גרשון היה כדורסלן ושיחק בקבוצת מכבי דרום תל אביב, שהייתה קבוצה בת של מכבי תל אביב והיה אחד מכוכבי נבחרת הקדטים. הוא שיחק מספר שנים גם בקבוצתה הבוגרת של מכבי דרום תל אביב, אך קריירת המשחק שלו נגדעה בשנת 1974, עקב פציעה בירך.
קריירת אימון
לאחר קריירת המשחק הקצרה, הוא החל לאמן בקבוצות שונות, ביניהן את קבוצת מכבי ראשון לציון, הפועל גליל עליון, הפועל גן שמואל מנשה, הפועל תל אביב, הפועל ירושלים ואף היה עוזר מאמן הנבחרת הלאומית.
ב-, זכה באחד מהישגיו הגדולים, כאשר זכה באליפות המדינה עם הפועל גליל עליון, אחרי שהדיח את מכבי תל אביב בסדרת חצי גמר הפלייאוף, וניצח בסדרת הגמר את הפועל תל אביב. עונה זו, שבה הוביל את הגליל לתואר וכונתה על ידו "עונת הדובדבנים", הייתה הפעם הראשונה מאז עונת 1968/1969, שבה מכבי תל אביב לא זכתה באליפות המדינה בכדורסל.
ב-, הוביל את הפועל ירושלים לזכייה ראשונה בגביע המדינה, לאחר ניצחון על מכבי תל אביב 67:65, מסל של עדי גורדון בשניות הסיום. גורדון, שהיה אז הכוכב והסמל של הקבוצה, התעקש בניגוד לדעתו של גרשון, להחזיק בכדור ברגעים האחרונים של המשחק. החגיגות לאחר המשחק, ובעיקר המשפט "אמא, הבאתי גביע", זכורות כנדבך חשוב בקריירה של גרשון ובהיסטוריה של הפועל ירושלים. בעונה שלאחר מכן, לא הצליח גרשון לשחזר את ההצלחה עם ירושלים מעונת 1996, ופוטר לאחר הפסד למכבי תל אביב ב-37 נקודות הפרש.
בראיונות שונים התבטא בחריפות כנגד מכבי תל אביב וכנגד שליטתה המוחלטת בכדורסל הישראלי. על כן הייתה זו הפתעה מסוימת כאשר נתמנה למאמנה בסוף שנת , כשבאותה העת הייתה מכבי תל אביב במשבר מקצועי אחרי כמה שנים, שבהן לא הצליחה להגיע אל צמרת הכדורסל האירופי. באותה עונה מכבי לא פתחה טוב תחת המאמן יורם חרוש, שפוטר ובמקומו הגיע גרשון. תחת המאמן החדש, הצליחה מכבי לזכות באליפות ובגביע, שניהם על חשבונה של קבוצתו לשעבר הפועל ירושלים, ובליגה האירופית הוביל גרשון את מכבי עד שלב ההצלבה - ונעצר רק מול קינדר בולוניה, שסיימה את אותה עונה כסגנית אלופת אירופה (הפסידה בגמר לז'לגיריס קובנה).
שנה לאחר מכן, גרשון - יחד עם עוזרו דייוויד בלאט - קיבלו את המנדט להרכבת הקבוצה, הביאו שחקנים שנחשבו עד אז לאלמונים, ביניהם - הרכז אריאל מקדונלד מלובליאנה, והסנטר נייט האפמן מקבוצת פואנלברדה הספרדית. מקדונלד והאפמן, יחד עם שחקנים כמו דורון שפר, נדב הנפלד, גור שלף, דרק שארפ ואחרים, עברו את השלב הראשון והשני בליגה האירופית - ולאחר מכן עברה סדרת הצלבה מותחת מול פאף בולוניה האיטלקית. כך העפילה מכבי, לאחר שנים רבות, לפיינל פור האירופי שנערך אז בסלוניקי. בחצי הגמר מכבי גברה על ברצלונה 51:65, ושוב הייתה רחוקה משחק אחד מהגביע. בגמר הפסידה מכבי לפנאתינייקוס (בכיכובו של עודד קטש) 67:73.
בשנה שלאחר מכן, גרשון ובלאט המשיכו בבניית הקבוצה וצירפו אמריקאי בשם אנתוני פארקר, מי שעתיד להפוך לאחד מגדולי הזרים בישראל. באותה שנה חלק מקבוצות הצמרת האירופיות השתתפו בטורניר מתחרה. מכבי עברה את השלבים המוקדמים, והדיחה בדרך לפיינל פור גם את וורוצלאב ופזארו, עד לפיינל פור 2001 - שנערך בהיכל הספורט בשכונת ברסי שבפריז (אקור הוטל ארנה) בליווי אלפי אוהדי מכבי. בחצי הגמר מכבי עברה את צסק"א מוסקבה 80:86, ובגמר שוב נפגשה עם פנאתינייקוס, הפעם בלי קטש, שהיה פצוע. למרות פיגור בחלק משלבי המשחק, מכבי הצליחה לנצח 67:81 ולזכות בגביע אירופה, אז אליפות הסופרוליג, ראשון מזה עשרים שנה. פיני גרשון נכנס להיסטוריה, יחד עם רלף קליין ורודי דאמיקו בתור המאמן השלישי שזכה עם הצהובים בגביע אירופה. בסוף העונה גרשון פרש מתפקידו ובלאט החליפו כמאמן ראשי.
לאחר פרישתו, גרשון פנה להתעסק בחיפוש עצמי ובמסעות סביב לעולם, אך כעבור שנתיים ללא גמר אירופי ובעקבות החלטת היורוליג לקיים את הפיינל פור בתל אביב, בשנת , שב גרשון לקבוצה כדי להוביל אותה. במשימה זו נחל הצלחה גדולה. במשחק שהכריע את העלייה לפיינל פור, נגד ז'לגיריס קובנה, הצליחה מכבי לשוב מפיגור משמעותי בדקה האחרונה עם סל של דרק שארפ (ידוע גם כ"נס ז'לגיריס"). במשחק הגמר הביסה מכבי את סקיפר בולוניה 74:118 - הפרש שיא של כל הזמנים - וזכתה ביורוליג בפעם הראשונה, ובגביע אירופי רביעי בסך הכל.
גם ב-, הוביל גרשון את מכבי תל אביב לזכייה בגביע היורוליג. לאורך כל העונה הצטיירה מכבי תל אביב כקבוצה הטובה באירופה, לצד צסק"א מוסקבה. בפיינל פור במוסקבה הפסידה צסק"א בחצי הגמר במפתיע, ומכבי תל אביב פגשה בגמר דווקא את טאו ויטוריה, שאותה ניצחה בתוצאה 78:90. בכך היה גרשון למאמן הישראלי היחיד שזכה בשלוש אליפויות אירופה. לאחר זכיותיו שידרו בטלוויזיה ראיונות מבודחים שלו עם ראש הממשלה אריאל שרון, ראיונות שזכו לתהודה רבה.
בשנת , המשיך כמאמן מכבי תל אביב. חניכיו של פיני גרשון, שסיימו במקום הראשון בשלב המוקדם ובטופ 16, חלפו על פני אולימפיאקוס ברבע הגמר, פתחו את הפיינל פור במשחק גדול מול טאו ויטוריה וניצחו 85:70. בגמר הפסידה מכבי לצסק"א מוסקבה. עוד במהלך עונת , הודיע פיני גרשון כי זוהי כנראה עונתו האחרונה בתור מאמן ראשי.
ב-29 ביוני 2006, עבר גרשון לאמן את קבוצת הכדורסל היוונית אולימפיאקוס, לאחר שעזב את מכבי תל אביב בעקבות ריב מתוקשר עם אחד מבעלי הקבוצה, רענן כץ, והודעה מוקדמת על הרצון לפרוש מהקבוצה בתום העונה. ב-2 בפברואר 2008, קיבל הודעת פיטורין מאולימפיאקוס.
ב-9 בדצמבר 2007, התמנה גרשון למאמן נבחרת בולגריה, מדינת המוצא של משפחתו. בספטמבר 2008, רשם גרשון הישג מרשים ראשון כמאמן נבחרת, לאחר שהוביל את בולגריה להעפלה מפתיעה לאליפות אירופה, על חשבונה של נבחרת איטליה.
ב-24 בנובמבר 2008, חתם מחדש במכבי תל אביב על חוזה למשך 3 שנים, כמו כן הביא עמו את שרון דרוקר כעוזרו ובכך החליף את הצמד אפי בירנבוים ורועי חגי, שפוטרו. ב-2009, זכה עם מכבי תל אביב בעוד אליפות, האחרונה שלו. ביוני 2010, פוטר ממכבי תל אביב לאחר ההפסד להפועל גלבוע גליל במשחק האליפות.
ב-יולי 2011, הצטרף גרשון לצוות הניהולי של קבוצת הפועל חולון, אך במרץ 2013, התפטר.
ב-אוגוסט 2014, התמנה גרשון לעוזר המאמן במכבי תל אביב תחת גיא גודס לעונה אחת.
ב-ינואר 2015, מונה ליועץ ומפתח כדורסל הגברים באיגוד הכדורסל, וגם למנהל מקצועי של כל נבחרות ישראל בכדורסל גברים.
ב-2018 ו-2019, כמנהל המקצועי של הנבחרות, היה שותף לזכייה של נבחרת העתודה באליפות אירופה.
פרסים
2005, תואר מאמן השנה ביורוליג
2008, נבחר להיות בין 50 התורמים הגדולים ליורוליג והיה למאמן הישראלי הראשון ברשימה.
בתקשורת
באוקטובר 2010 גרשון הצטרף לכותבי הטורים באתר הספורט ONE, וכן לתוכנית הספורט ברדיו ללא הפסקה. גרשון הנחה גם את "One on One" - תוכנית ראיונות בערוץ הטלוויזיה של ONE. בקיץ 2013 עבר גרשון לערוץ הספורט שם הוא מפרשן את משחקי מכבי תל אביב וכן את משחקי נבחרת ישראל.
מיוני 2017, החל להיות חלק מהפאנל בתוכנית הספורט של רדיו 103FM המשודרת בימים א' - ה'.
באפריל 2018, השתתף בתוכנית הדוקו-ריאליטי "אף פעם לא מאוחר" בערוץ רשת 13.
בדצמבר 2020, החל גרשון להגיש תוכנית ראיונות ברשת בשם "מחליטים מהבטן".
בינואר 2021 החל גרשון להגיש פודקסט ספורט יחד עם העיתונאי נדב צנציפר, בשם ״פיני וצנצי״, מבית All•in.
פרשיות מעוררות מחלוקת
בשנת 1999 העפיל גרשון לסדרת גמר הפלייאוף עם קבוצתו מכבי תל אביב. במהלך סדרת הגמר דיווח טלפונית דייוויד בלאט, מאמן הפועל גליל עליון וחבר קרוב של גרשון, בזמן אמת למאמן הכושר אבי קובלסקי על התכנונים של אפי בירנבוים, מאמן ירושלים (יריבתה של מכבי תל אביב בסדרת גמר הפלייאוף) כפי שפורטו וצולמו בפסקי הזמן. המידע הועבר במהירות לגרשון, שהגיב בהתאם עוד בטרם יצאו הדברים לפועל. בעונה הבאה מונה בלאט לעוזרו של גרשון במכבי תל אביב.
בנובמבר 2001 עורר גרשון סערה כאשר במהלך הרצאה סגורה, בפני פורום ניהולי בכיר, אמר: "גם בין השחורים יש צבעים. יש שחור כהה ויש מוקה. המוקה הם יותר חכמים. בדרך כלל השחורים הכהים הם מהרחוב, אלה שטיפה יותר מעורבים, כמו אנדרו קנדי למשל, אתה רואה את המעמד שלו, האישיות שלו. השחורים האחרים הם באמת טמבלים". היו שראו בדברים גזענות. גרשון הגיב לאחר פרסום הדברים כי הדברים נאמרו בבדיחות הדעת. לאחר פרשה זו סיים גרשון את תפקידו בקבוצתו, והוחלף בדייוויד בלאט אך שב לאמן את הקבוצה כעבור שנתיים.
באוגוסט 2024 התבטא גרשון בתוכנית “הישראלים” בערוץ החדשות i24news כאשר במהלך התכנית, נשאל גרשון על העובדה ששרת התחבורה, רגב, מארגנת את הטקס. בתגובה, ענה גרשון: “בוא ניתן לסינוואר לארגן את הטקס”.
הדבר עורר זעם גדול בסביבתה של השרה, שם אמרו “נחצו הקווים: פיני גרשון בערוץ i24 משווה את תא״ל במיל׳ השרה מירי רגב לרב המרצחים יחיא סינוואר”. רגב עצמה הגיבה גם כן ואמרה: “אני מזועזעת ומאוכזבת, מאמן בכיר שהיה מחנך ילדים ונוער”.
חיים אישיים
גרשון גרוש ואב לחמש בנות. אחותו היא מעצבת האופנה רזיאלה גרשון. מאז 2005 נמצא בזוגיות עם דורית, שהייתה האדריכלית שתכננה את הבית שבנה אחרי גירושיו.
לגרשון יש אמונה, שהשגחה אלוהית עומדת מאחורי הצלחותיו הספורטיביות, אמונה שהוא מבטא בהתלהבות ובפומבי.
פעילות ציבורית
גרשון פעיל במיזמי צדקה. התפרסם מיזמו בצוותא עם הרב יעקב גלויברמן, חלוקת ילקוטים לילדים ממשפחות מעוטות יכולת.
תארים ופרסים כמאמן
תארים
אליפות הסופרוליג והיורוליג: 2001, 2004, 2005 (3 עם מכבי תל אביב).
מאמן השנה ביורוליג: 2005 (מכבי תל אביב).
אליפות המדינה בכדורסל: 1993, 1999, 2000, 2001, 2004, 2005, 2006, 2009 (1 עם הפועל גליל עליון ו-7 עם מכבי תל אביב).
גביע המדינה בכדורסל: 1996, 1999, 2000, 2001, 2004, 2005, 2006, 2010 (1 עם הפועל ירושלים ו-7 עם מכבי תל אביב).
פרסים נוספים
בשנת 2008 נבחר להיות בין 50 התורמים הגדולים ליורוליג, והיה למאמן הישראלי היחיד שהגיע למעמד זה (לצד מיקי ברקוביץ' שנבחר לרשימה כשחקן).
קישורים חיצוניים
תוכנית הספורט ברדיו 103FM
אביעד פוהורילס וחגי סגל, "אני לא מוכר את אמא שלי בשביל ארקדי", nrg ספורט, 12 באפריל 2006
הערות שוליים
קטגוריה:כדורסלנים ישראלים
קטגוריה:כדורסלני מכבי אשדוד
קטגוריה:מאמני כדורסל ישראלים
קטגוריה:מאמני מכבי תל אביב בכדורסל
קטגוריה:מאמני מכבי חיפה בכדורסל
קטגוריה:מאמני הפועל גליל עליון
קטגוריה:מאמני מכבי ראשון לציון
קטגוריה:מאמני הפועל תל אביב בכדורסל
קטגוריה:מאמני הפועל חולון
קטגוריה:מאמני נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל
קטגוריה:זוכי טקס נבחרי הילדים: ספורט
קטגוריה:מאמני אולימפיאקוס בכדורסל
קטגוריה:סגל ערוץ הספורט
קטגוריה:פרשני כדורסל ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס מאמן השנה ביורוליג
קטגוריה:משתתפי אף פעם לא מאוחר
קטגוריה:תל אביב-יפו: כדורסלנים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951 | 2024-10-01T01:21:18 |
מועצה איזורית משגב | REDIRECT מועצה אזורית משגב | 2005-06-11T09:21:14 |
שוויון | למושג שוויון, במשמעותו החברתית, שתי משמעויות: נורמטיבית ותיאורית (דיסקריפטיבית). במשמעות הנורמטיבית, יש הרואים בשוויון , ערך, ושמו להם, למדינתם ולעולם מטרה לשאוף לשוויון בהיבטים מסוימים של חיי האדם; כגון שוויון בזכויות ובחובות, שוויון כלכלי ושוויון הזדמנויות. במשמעותו התיאורית, השוויון הוא תיאור מצב: בני האדם כבר שווים בהיבטים מסוימים של חייהם; לדוגמה: ערך החיים של אדם אחד שווה לערך החיים של האחר. כמה מהאידאולוגיות הדוגלות בשוויון כאידיאל, מבססות את דרישתן זו על ההנחה ששוויון, במובנים אחרים, הוא תיאור מצב.
קטגוריות של שוויון
יש להבחין בין כמה סוגים ורמות שונות של תפיסות השוויון המגדירות באופן שונה את מערך הזכויות השוויוניות:
שוויון מוסרי
שוויון מוסרי או שוויון ערך האדם – רעיון העומד בבסיס מרבית תפיסות השוויון ומהווה נקודת מוצא לדיון בשוויון. שוויון זה מבוסס על כך שמבחינה מוסרית ומעשית, קיים יסוד מהותי בלתי-ניתן לכימות, השווה בכל בני האדם ונמדד ביחס לעצמו. שוויון ערך האדם מניח כי קיימת שונות טבעית בין בני האדם, ועל כן כל צורה של שוויון חיצוני (כלומר – שוויון הנמדד ביחס למדד קבוע) פוגע בשוויון ערכם, הנמדד ביחס לעצמו. משמעותו שכל אדם הוא בעל ערך שווה וכאשר אנו מארגנים את ההסדרים המוסדיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים אנחנו צריכים להתייחס לאינטרסים של כל יחיד, אינטרסים כחירויות ומשאבים, כשווים. לכן כאשר קיימת חלוקה בלתי שוויונית של חירויות, הזדמנויות ומשאבים אנו צריכים להציג הצדקה לאי השוויון. במונחים של הפילוסוף והמשפטן רונלד דבורקין – כאשר המדינה ואזרחיה מעצבים את המוסדות הציבוריים שלהם, העיקרון המנחה צריך להיות – להתייחס לאינטרסים של כל אחד בכבוד ודאגה שווים.
רעיון השוויון הבסיסי מאותגר על-ידי רעיונות המכונים "קורלטיביסטים". על-פי רעיונות אלה, ישנן תכונות המצדיקות את היחס השוויוני, ותכונות אלה אינן זהות לתכונה "היותך אדם". על-פי עמדה קורלטיביסטית טיפוסית, יחס שוויוני אינו יחס אידיאלי, אלא עניין של קירוב, או כזה הנדרש משום שיחס אחר יפגע בכבודם של אלה שאינם ראויים ליחס שווהA Defense of Basic Equality. Lipshitz, Nethanel 2018. University of Chicago.. לעומת זאת, העמדה השוויונית השכיחה היא עמדה שוויונית-פרספקטיבית (כזו המייחסת לבני האדם ערך שווה), הומניסטית, לפיה האינטרסים של כלל בני האדם שווים, ומובחנים בחשיבותם מאלה של בעלי חיים אחרים. כך, על-פי העמדה השכיחה, לבני אדם יש מעמד מוסרי גבוה יותר משל בעלי חיים, אך אלה שווים ביניהם.
אף שבשיח הציבורי ולעיתים אף פילוסופים מסוימים נוטים להדגיש שכיום "כולם שוויונאים-פרספקטיביים", הנטייה הזו זוכה לגישה הרבה יותר ביקורתית בחוגים פילוסופיים מסוימים, ובתוכם פילוסופיה אנליטית. הפילוסוף Louis Pojmas מתאונן על כך שעמדות ספקניות כלפי שוויון-פרוספקטיבי בין בני אדם נדחקות לקרן זווית בקלות מדי, במהלך שהוא מכנה "reducto ad Nazium" (בפרפרזה על המהלך הלוגי Reductio ad absurdum (אנ'))Pojman, Louis. 1995. "Theories of Equality: A Critical Analysis." Behavior and Philosophy 23 (2):1-27.לפילוסופים נוספים שהסכימו עימו, ראו גם Narveson, Jan. 2015. "Equality, Universality, and Impartiality—How They Work and Why They Matter." In Do All Persons Have Equal Moral Worth? On 'Basic Equality' and Equal Respect and Concern, edited by Uwe Steinhoff, 96-123. Oxford: Oxford University Press., וכן Steinhoff, Uwe. 2015. "Against Equal Respect and Concern, Equal Rights, and Egalitarian Impartiality." In Do All Persons Have Equal Moral Worth? On 'Basic Equality' and Equal Respect and Concern, edited by Uwe Steinhoff, 142-172. Oxford: Oxford University Press..
אף בקרב הדוגלים בשוויון בסיסי בין בני אדם בשלל גרסאותיו, ישנה מחלוקת לגבי מהו הקריטריון המגדיר את המעמד המוסרי. יש הדוחים את הרעיון של מעמד מוסרי מכל וכלSinger, Peter. 1986. "All Animals are Equal." In Applied Ethics, edited by Peter Singer, 215-228. Oxford: Oxford University Press., אך גם בקרב אלה שמאמינים בשוויון הומניסטי, בדרך כלל היותו של מישהו "אדם" אינו מספק כשלעצמו כמבסס את המעמד המוסרי. בין הפרמטרים המועמדים להצדיק את המעמד המוסרי, ניתן למנות sentient (היכולת לחוש רגשות), רציונליות, סוכנות, סובייקטיביות, ועוד.
השאלה מה מבסס את המעמד המוסרי הייחודי לקבוצת בני האדם היא שאלה סבוכה בפילוסופיה, שכן הפרמטרים המועמדים השונים סובלים משלל בעיות. ראשית, יש קושי להסביר מדוע פרמטרים אלה מתקשרים למעמד מוסרי. שנית, עבור כל פרמטר בנפרד, ישנו קושי לעמוד בדרישות הנובעות מהתפיסה של שוויון בסיסי. בין הדרישות הבולטות, ניתן למנות את דרישת ה-Significance, לפיה הפרמטר צריך להיות משמעותי מספיק כדי להצדיק את המעמד המוסרי. Uniqueness, לפיה בעלי חיים וישים אחרים אינם נהנים ממעמד מוסרי זה. ו-Universality, הדרישה לפיה אין בני אדם המודרים מקבוצת המעמד השוויוני הרלוונטי.
כך, למשל, באשר לרציונליות, זו נכשלת בעיקר בדרישת ה-Universality וה-Uniqueness, משישנם בני אדם הסובלים ממחלות מסוימות שאינם מתאפיינים בכזו, ובכל מקרה בני אדם נבדלים זה מזה במידה בה הם מתאפיינים ברציונליות תאורטית. באשר ל-Uniqueness, הרי שנראה כי גם לבעלי חיים יש יכולת רציונלית, ואף סוכנותבאשר לסוכנות, היו מי שהטילו בכך ספק. ראו למשל Davidson, Donald. 2001 [1982]. "Rational Animals." In Subjective, Intersubjective, Objective, 95- 105. Oxford: Oxford University Press. לטענתו של הכותב, סוכנות דורש יכולת שפתית ותפיסת מושגים מופשטים, ועל-כן מניה וביה שבעלי חיים אינם מתאפיינים בה. . יש החושבים כי רציונליות אף אינה עומדת בדרישת ה-Significance, אך זו נחשבת לבעיה הפחות קשה עבור רציונליות.
שוויון בפני החוק
תפיסה הגורסת כי על חוקים לחול באופן אחיד על כל אזרחי המדינה ויישומם צריך להיעשות ללא משוא פנים. לפי תפיסה זו על ספר החוקים שלא להכיל כל התייחסות למגדר, מוצא אתני, גיל וכדומה אלא להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם באופן זהה. גישה זו מזוהה לרוב עם זרם הליברליזם.
שוויון פוליטי
שוויון פוליטי או שוויון כוח – שוויון פוליטי אמור להבטיח שאלה הכפופים לחוק ייהנו מזכות בסיסית שווה להיות שותפים ביצירתו. המשמעות המינימלית של שוויון פוליטי היא ליהנות מהזכות לבחור ולהיבחר, מהזכות לחופש הביטוי ולחופש ההתאגדות. אולם כאן צריך להבחין בין זכויות פוליטיות פורמליות לבין יכולת מימושן. כלל אזרחי מדינה יכולים ליהנות משוויון זכויות פוליטיות פורמליות אולם ודאי שאין להם את אותה נגישות אפקטיבית להבעת דעתם כמו לפוליטיקאים ולאנשי תקשורת, למשל. לכן אחת הטענות המרכזיות של חלק מהאנשים המצדדים בשוויון פוליטי היא שתנאי הכרחי למימוש ערך זה היא לצמצם אי שוויון חברתי וכלכלי המשפיע על שוויון פוליטי.
שוויון זה מתאר מצב בו הכוח החברתי מחולק כך שלכל אדם כמות כוח זהה. שוויון זה מצריך שיטת מדידה מסוימת של הכוח, ולפיכך משתנה משמעותו בהתאם לשיטת מדידת הכוח. ראיית שוויון זה כמוסרי מבוססת על הנחה כי האדם כוחני מטבעו. דוגמה לשוויון כוח היא הצבעה שוות-קולות, כגון זו שבבחירות. הצבעה זו מבוססת על כך שחלוקת הקולות מבטאת את חלוקת הכוח, ועל-פי הנחה זו, משמעות קולות שווים היא כוחות שווים. מדדים אחרים לחלוקת כוח, כדוגמת סמכות ניהולית או כמות ממון, הופכים שיטה זו לאי-שוויון, ומעמידים את השוויון בצורה שונה.
שוויון חברתי
300px|ממוזער|שמאל|נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין נפגש עם מובילי השוויון בחינוך ברווחה: חילי טרופר, אבי דבוש, מאיר רובינשטיין, דוידי פרל, אבי רואה ומיכאל ביטון
שוויון חברתי, שוויון הזדמנויות או שוויון סטטוס הוא יחס שוויוני לכל אדם, הן מצד שאר האנשים הן מצד מוסדות הציבור. היעדר שוויון חברתי הוא מצב שבו חלק מהאנשים נהנים מיחס טוב יותר מאחרים, בשל מעמדם החברתי והכלכלי, הזהות האתנית והלאומית או מאפיינים אחרים שאינם כישוריהם האישיים. חברה בלתי שוויונית, במובן זה, היא חברה שבה חלק מהאנשים נהנים מסיכוי טוב יותר להצליח, שלא בזכות כישוריהם. במחקרים שנערכו בקופים ובבבונים, בעלי חיים הדומים מאוד לבני אדם, התגלה שמעמד חברתי נמוך גורם לפגיעה בבריאות הפיזית.
בחברה שוויונית, לכל אדם אותן ההזדמנויות – אותו הסיכוי לשפר את מצבו באמצעות קבלת החלטות נכונות. שוויון הזדמנויות דורש מערכת חברתית גמישה, אשר חלוקת התפקידים ומצבי המחיה בה נתונה לשינוי על-פי בחירה אוטונומית של הפרטים בה. צורה זו של שוויון מחייבת שבירה מתמדת של מנגנוני שימור הכוח בחברה, על מנת למנוע חלוקת כוח המקיימת את עצמה (אנשים בעלי כוח נוטים לכונן מנגנונים שמשמרים את הכוח בידיהם או בידי דומיהם; הדבר פוגע בשוויון ההזדמנויות בחברה, משום שחלוקת ההזדמנויות נתונה יותר בידיהם של קבוצות מסוימות, ואלה מחלקות את ההזדמנויות באופן שאינו שוויוני). כינון מדינת רווחה, על סוגיה השונים, היא ניסיון להפוך את החברה לשוויונית יותר, על ידי סיפוק שירותי יסוד המהווים בסיס לבחירה שאינו תלוי בחלוקת ההכנסות (שאינה שוויונית).
שוויון ההזדמנויות, לאורך זמן, קובע את חלוקת הכוח בחברה.
מאפיין נוסף של חברה שוויונית הוא היעדר שליטה – היעדר יכולת של אנשים מסוימים להכתיב לאנשים אחרים כיצד לנהוג. דוגמה לשליטה כזו היא עבדות, או, בחברות מסוימות, שליטת גברים בחייהן של נשים בשל מוסכמות חברתיות נוקשות. "חברה של שווים" היא חברה שבה לכל פרט שליטה עצמאית ובלעדית על חייו, במסגרת החוק, ואף אחד אינו יכול להכתיב לאחר כיצד לנהוג.
שוויון בחינוך
שוויון הזדמנויות בחינוך בא לידי ביטוי במתן הזדמנות שווה לכל תלמיד לפתח את אישיותו כאדם המסוגל להשתתף באופן יעיל בתהליך הדמוקרטי של קביעת יעדי החברה.
למרות ההסכמה הרחבה אודות חיוניותו של שוויון ההזדמנויות בחינוך, ישנה מחלוקת על הדרך בה ראוי ליישמו.
שוויון כלכלי
ניתן להבחין במספר גישות של שוויון כלכלי:
א. מצוינות (או מריטוקרטיה בלעז). בניגוד לחברה פיאודלית שבה ההזדמנויות והתפקידים שבהם זכה אדם נקבעו על פי שייכותו המעמדית, החברה המודרנית מבוססת על עקרון שהזדמנויות ותפקידים צריכים להיות מוענקים על פי כישורים רלוונטיים. אולם, היכולת לפתח את הכישורים תלויה גם בנסיבות חברתיות וכלכליות, ואי שוויון בנסיבות אלה פוגע בעקרון המצוינות.
ב. שוויון קרקעי – הקרקע ומשאבים טבעיים אחרים הופכים לקניין ציבורי כאשר השימוש בהם מחייב את המשתמש בתשלום מס לטובת החברה. (רעיון זה זכה בשנים האחרונות לפופולריות רבה בקרב ליברטריאנים משמאל, מחנה המעמיד במרכז ערכים כבעלות עצמית על הגוף וחירות). מבחינה זו כל מי שמוכן לשלם את המס על השימוש במשאבים זכאי להעמדתם לרשותו באופן שוויוני.
ג. שוויון באמצעי ייצור ובתנאי המחיה (הכוללים קרקע, מפעלים וטכנולוגיות) זהו הרעיון המרקסיסטי העומד בבסיס הקומוניזם ובעל פרשנויות סוציאליסטיות ואנרכיסטיות שונות. שוויון זה, מתאר מצב בו כמות המשאבים בחברה והמאמץ המושקע בהפקתם מחולקים כך שמתקיים שוויון כמותי בין בני האדם בחברה. טענה כי שוויון זה מוסרי, מבוססת בין היתר על הנחה כי קיים שוויון בצרכים וביכולת המאמץ של בני האדם.
מדד המודד את אי-השוויון הכלכלי במדינות העולם הוא מדד ג'יני, המהווה כלי להצגת מידת השוויוניות בהתפלגות ההכנסות.
הומניטריות ושוויון
הבחנה רלוונטית חשובה אחרת, היא ההבחנה בין שיקולים הומניטריים לבין שיקולים של שוויון. כאשר אנו טוענים שאנשים הם רעבים או אינם יכולים לספק לעצמם צרכים בסיסיים הדגש הוא על סיפוק רעבונם, דרישה שניתן לספק ללא התייחסות למצבם של אחרים. בעוד שכאשר מדובר בשיקולים של שוויון הכוונה היא לבחון את מצבם של אנשים ביחס למצבם של אנשים אחרים. כך גם אדם הטוען כי הוא מכיר בזכות של אנשים לקיום מינימלי בכבוד, עשוי בה בעת לקבל חברה בלתי שוויונית שבה הפערים בין קבוצות אוכלוסייה שונות הם עצומים.
מטרת השוויון
קיימת הבחנה בין סוגי שוויון שונים על פי יחסי הגומלין שבין תכלית הפעילות לבין האמצעים המשמשים להשגתה.
שוויון אינסטרומנטלי
לשוויון יכול להיות ערך אינסטרומנטלי, כלומר אנחנו מעוניינים בשוויון כיוון שהוא משרת ערכים אחרים.
לדוגמה, שוויון הזדמנויות אינסטרומנטלי בחינוך שואף ליצירת ניעות חברתית, בעיקר בקרב הקבוצות החלשות בחברה. ההנחה היא שתכלית החינוך לפתח כישורים שיאפשרו לתלמידים להשתלב בעולם העבודה על פי יכולתם ורצונם.
כך למשל הדרישה לשוויון כלכלי יכולה לנבוע מכך שהיא תורמת לשיפור מצבם של העניים, או כיוון שהיא יוצרת סולידריות קהילתית. לעיתים הדרישה לשוויון כלכלי היא לשם השגת שוויון מסוג אחר, למשל שוויון פוליטי. פערים כלכליים גדולים פוגעים ביכולת השווה של אזרחים לעצב את חייהם הפוליטיים. שוויון כלכלי גם תורם לשוויון של סטטוס חברתי, כיוון שקיום פערים כלכליים גדולים בין אנשים יוצר חברה מעמדית מקוטבת שבה בעלי ההון הכלכלי מתייחסים בבוז לקבוצות חסרות האמצעים הכלכליים. שוויון כלכלי הוא גם אינסטרומנטלי בתרומה להיעדר שליטה של אנשים בחייהם של אנשים אחרים.
כך גם הערך של שוויון פוליטי יכול להיות אינסטרומנטלי, כלומר לשמש ככלי לקידום שוויון של סטטוס חברתי. כך שלילה של זכות הצבעה מקבוצה מסוימת משפילה ומבזה את חברי אותה קבוצה.
שוויון אינטרינזי
בפעילות לא-אינסטרומנטלי לא ניתן להבחין בין האמצעים לתכלית, משום שפעילות זו נעשית לשם עצמה (גם אם היא מובילות למטרות נוספות).
מכאן שאפשר לרצות בערך השוויון לא רק כיוון שהוא אמצעי להשגת ערכים אחרים אלא גם כיוון שערך זה הוא צודק והוגן כשלעצמו.
לדוגמה, שוויון הזדמנויות אינטרינזי בחינוך תובע מתן הזדמנות לכל תלמיד לפתח את אישיותו באופן מלא כאדם מחונך.
כך יחס שווה לאנשים שמאפייניהם הרלוונטיים שווים מבטא את רעיון הצדק הפורמלי.
כך שוויון חוקי מחייב אותנו להחיל את החוק באופן שווה. אולם אם אנחנו דוגלים בשוויון מוסרי, הדרישה לצדק פורמלי אינה מספיקה. כך למשל חלוקה שווה של משאבים חברתיים וכלכליים לאנשים בעלי צרכים שונים נראית בעינינו בלתי צודקת.
שוויון בחוקי מדינת ישראל
כבר במגילת העצמאות נאמר שמדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".
חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק אינם מזכירים את עקרון השוויון, אך יש בהם קישור למגילת העצמאות – הסעיף הראשון בכל אחד משני חוקי יסוד אלה, שכותרתו "עקרונות יסוד", קובע: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הוגשה הסתייגות להוספת סעיף השוויון לחוק, אולם סעיף זה נדחה בהצבעה במליאת הכנסת. משמעות הדבר שחברי הכנסת דחו את כניסתו של ערך השוויון לחוק הפוזיטיבי, ובכל זאת בית המשפט מפרש שוויון כנגזרת של כבוד האדם וחירותו.
אחדים מחוקי מדינת ישראל מבטיחים שוויון זכויות בהקשרים שונים. חוקים אלה הם:
חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א–1951, שנועד להבטיח שוויון זכויות לנשים.
חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח–1988, האוסר הפליה בעבודה לפי שלל מאפיינים: מין, נטייה מינית, מעמד אישי (היות אדם רווק, נשוי, גרוש או אלמן), הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, הורות, גיל, גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, השקפה, מפלגה, שירות במילואים.
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998, המבטיח שוויון זכויות לאדם עם מוגבלות.
אביעד הכהן מציין כי:
למרות הדיבורים הרמים בהכרזת העצמאות על הענקת 'שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה', עד היום עוגן עקרון השוויון לא בחוקי היסוד של מדינת ישראל אלא בחוקים 'רגילים'. תופעה זו אינה מקרית: מכיוונים שונים הובעה התנגדות לעיגון עקרון היסוד החוקתי של השוויון כחוק-על, חוק יסוד, והתנגדות רבתי לו הובעה מצד המפלגות הדתיות. אלה חששו כי עיגון עקרון השוויון עשוי לאפשר קיומם של נישואי תערובת ונישואין אזרחיים, ולמנוע החלת כמה מחוקי ההלכה – בייחוד בתחום האישות – המפלים לרעה בין המינים. יתר על כן, הכרה בעקרון השוויון הייתה עשויה לפתוח פתח להכרה בנישואין דתיים שנערכים על ידי זרמים לא אורתודוקסיים.
מרכיב עיקרי בהתנגדות לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שאושר ביולי 2018, היא הטענה לפגיעתו בעקרון השוויון, בהקנותו, לדעת מתנגדי החוק, עדיפות לאזרחיה היהודים של ישראל.
מצדדי החוק גורסים שהעדיפות (הגדרה עצמית ייחודית ללאום היהודי) לאזרחיה היהודים של ישראל נגזרת מעצם הגדרתה של מדינת ישראל במגילת העצמאות כמדינתו של העם היהודי.
ראו גם
הזכות לשוויון במדינות דמוקרטיות
מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
פמיניזם בישראל ומאבקן של נשים לשוויון הזדמנויות
לקריאה נוספת
ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, הוצאת נבו, 2017, פרק 2: שוויון, עמ' 275–430.
אלעזר וינריב, על שוויון ואישוויון: מבט פילוסופי, חיפה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת פרדס, 2007
קישורים חיצוניים
יהונתן אלשך, דני פילק, נווה פרומר, איתי שניר, ״שוויון״, מפתח 6, 2013.
לאה מזור, אידיאל השוויון בין בני האדם על פי בראשית א
אורית קמיר, מדוע עדיף (שוויון) כבוד האדם על שוויון החירות?, המשפט 23, מרץ 2007.
פיטר סינגר, מוסר הלכה למעשה, ירושלים: מאגנס, 2009.
מני מאוטנר,
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:זכויות האדם | 2024-09-23T19:05:28 |
שיויון | REDIRECT שוויון | 2005-06-11T11:21:28 |
גלפאגוס | הפניה איי גלאפגוס | 2011-09-25T12:12:31 |
שוויון (מתמטיקה) | ממוזער | שמאלבמתמטיקה ובלוגיקה, שוויון בין שני עצמים מציין זהות מוחלטת ביניהם, בכל מאפייניהם. השוויון הוא יחס, המסומן ב"=", ומתקיים: x=y אם ורק אם x ו-y שווים זה לזה.
שוויון הוא מושג המופיע בכל תחומי המתמטיקה, תוך התייחסות לעצמים שבכל תחום. כך מוגדר שוויון בין מספרים, קבוצות, פונקציות, גרפים וכדומה. בכל ביטוי מתמטי של שוויון ישנם שני אגפים: ימני ושמאלי.
דוגמה: שוויון בין מספרים:
2 + 4 = 6
שוויון זה מציין שני מספרים, הראשון הוא המספר "6", והשני "2 + 4". השוויון מראה כי שני צדדיו של סימן השוויון מייצגים את אותו מספר כפי שמתקבל מהגדרת החיבור.
באופן פורמלי שוויון בין איברי קבוצה מוגדר בתור היחס:
שוויון הוא יחס שקילות, כלומר הוא יחס רפלקסיבי, סימטרי וטרנזיטיבי. משמעות תכונות אלה כאשר מדובר בשוויון:
רפלקסיביות: a=a כל עצם שווה לעצמו.
סימטריות: אם a=b אז b=a.
טרנזיטיביות: אם a=b וגם b=c אז a=c – זוהי המוסכמה האוקלידית לפיה שני גדלים השווים לגודל שלישי, שווים ביניהם.
שוויון הוא עידון של כל יחס שקילות אחר, כלומר הוא מתאים לחלוקה הטריוויאלית של כל קבוצה. שוויון הוא יחס אנטי-סימטרי ולכן הוא גם יחס סדר מנוון. זהו היחס היחיד שהוא גם יחס שקילות וגם יחס סדר, ובאופן כללי יותר היחס היחיד שהוא רפלקסיבי, סימטרי ואנטי-סימטרי.
שוויון מקיים גם את תכונת ההחלפה: לכל A ו-B ופונקציה F, אם A=B, אז גם (F(A)=F(B. לדוגמה:
עבור A, B, C ממשיים – אם A=B אז A+C=B+C
עבור A, B, C ממשיים – אם A=B אז A-C=B-C
עבור A, B, C ממשיים – אם A=B אז AC=BC
עבור A, B, C≠0 ממשיים – אם A=B אז A/C=B/C
בתורת ההיסק, תכונות השוויון נקבעות כאקסיומות.
ראו גם
זהות (מתמטיקה)
משוואה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יחסי שקילות | 2024-09-23T20:46:15 |
פלסטיק | שמאל|ממוזער|250px|מוצרים שונים העשויים מחומרים פלסטיים
פלסטיק (באנגלית: Plastic) הוא שם כולל למגוון רחב מאוד של חומרים סינתטיים וחצי סינתטיים מעשי ידי אדם, שאפשר להעניק להם כמעט כל צורה רצויה – לרוב על ידי חימום והפעלת לחץ.
מבחינה כימית החומרים הפלסטיים הם פולימרים, כלומר שרשרות מולקולריות ארוכות הנוצרות על ידי חיבור רצוף של מולקולות קטנות יותר – מונומרים, בתהליך הנקרא פִּילְמוּר.
המילה "פלסטי" (מיוונית: πλαστικός) פירושה נוח לעיצוב, וזה יתרונם העיקרי של החומרים הללו.
לעיתים קרובות, מטשטשת ההבחנה בין פלסטיק לפולימר. המונח פלסטיק ניתן לפולימר או לתערובת פולימרים שעברה עיבוד או השבחה במטרה לעשותה למוצר שימושי. בדרך כלל, העיבוד כולל הוספה של כימיקלים שתפקידם: לייצב את החומר הפלסטי או לרככו, למנוע את חמצונו, או לצבוע אותו.
מרכיבי הפלסטיק
ממוזער|פולימר – מקרומולקולהממוזער|150x150 פיקסלים|פיגמנטים
פולימר – זהו המרכיב העיקרי של הפלסטיק הקובע כמעט את כל תכונותיו. הפולימר הוא תערובת של שרשרות מולקולריות (מקרומולקולות) ענקיות המורכבות מיחידות חוזרות הקשורות ביניהן בקשר קוולנטי. מרבית הפולימרים הם מוצקים בטמפרטורת החדר, זאת הודות לגודלן של שרשרות הפולימר המכתיב אינטראקציות קישור בין מולקולריות חזקות. עקרונית, ככל ששרשראות הפולימר ארוכות יותר, כך החומר מוצק יותר.
חומרי צבע – פיגמנטים ממקור מינרלי או אורגני מוספים על מנת להקנות צבע לפלסטיק, שבדרך כלל שקוף או לבן (כתלות בפולימר).
מרככים – חומרים שמטרתן להקל את תהליך העיבוד של הפלסטיק.
חומרי זיון – לעיתים מוסיפים לחומרי פלסטיק חומרי מילוי, המיועדים להוסיף להם חוזק. תהליך זה נקרא "זיון". חומרי הזיון העיקריים הם סיבי זכוכית או סיבי פחמן (ובעבר היה גם נפוץ השימוש באזבסט).
חומרי הקצפה – ניתן להזריק לפלסטיק גזים שונים בשלב העיבוד על מנת להקנות לפלסטיק מבנה תאי חלול המאפשר הורדה של הצפיפות, ומקנה יכולות ציפה משופרות. הגזים הנפוצים לצורכי הקצפה הם: חנקן ופחמן-דו-חמצני. לעיתים כתחליף להזרמת גז באופן ישיר, מוסיפים לפלסטיק תרכובות המשחררות גזים.
מעכבי בעירה ונוגדי חמצון – תרכובות שמטרתן למנוע את חמצונו של הפלסטיק או של חומרי הצבע שבו ולהפחית את דליקותם בעת בעירה. חמצון הפלסטיק עשוי להביא לפירוק של מולקולות הפולימר ובהמשך לפגיעה בתכונות המכניות של הפלסטיק.
שימושים
תעשיית חומרי האריזה צורכת כשליש מכל חומרי הפלסטיק המיוצרים בעולם. מיד אחריה, נמצאת תעשיית הבנייה, שצורכת כרבע מכלל החומרים הפלסטיים המיוצרים. הבנאים משתמשים בחומרים פלסטיים לריצוף, לציפוי קירות, למערכות החשמל והצנרת, לבידוד, למסגרות חלונות ועוד. תעשיית הרכב היא הצרכנית השלישית בעולם של חומרי פלסטיק. מאז שנות השמונים, עם הצלחתו של אקדח גלוק, נעשה שימוש משמעותי בפלסטיק לייצור אקדחים.
מבט עולמי
ייצור
תעשיית הפלסטיק היא אחת מהתעשיות הכימיות הגדולות והחשובות בעולם. באירופה לבדה, יש כ-60,000 מפעלים לייצור חומרי פלסטיק, המעסיקים באופן ישיר כ-1.45 מיליון בני-אדם.
היקף הייצור העולמי של חומרי פלסטיק לשנת 2015 היה 322 מיליון טון.
סין היא, כיום, היצרנית הגדולה בעולם של חומרי פלסטיק, עם נתח של כרבע מהייצור העולמי.
ייצור עולמי של פלסטיק על-פי אזורים (2013)
היקף הייצור העולמי של פלסטיק במיליוני טונות (1950–2015)
פולימרים בתעשיית הפלסטיק – ייצור עולמי (2015)דירוגהפולימראחוז מהייצור העולמישימושים עיקרייםקוד זיהוי1פוליאתילן (PE)15% (HDPE)בקבוקים למשקאות, אביזרי פלסטיקלא ממוסגר|45x45 פיקסלים17% (LDPE+ LLDPE)שקיותלא ממוסגר|45x45 פיקסלים2פוליפרופילן (PP)23%קשיות לשתייה, פקקים לבקבוקים, מיכלי פלסטיק למעדנים, פסי האטה, חבלים, אביזרי פלסטיקלא ממוסגר|45x45 פיקסלים3פוליוויניל כלוריד (PVC)16%צנרת ביוב, וילונות אמבטיה, מסגרות לחלונות, ריצוף, יריעות לביגוד אטום למים ולביגוד מגן תעשייתי, סרטים נעים בפסי ייצור, ציפויי לכבלי חשמללא ממוסגר|45x45 פיקסלים4פוליסטירן (PS)7%ייצור חומרי בידוד ואריזה מוקצפיםלא ממוסגר|45x45 פיקסלים5פוליאתילן טרפתאלט (PET)7%בקבוקים למשקאותלא ממוסגר|45x45 פיקסלים6פוליאוריתן (PU)6%חומרי ריפוד מוקצפים לרהיטים, למושבי מכוניות ולמיטות.7אקרילוניטריל בוטאדיאן סטירן (ABS)3%ייצור חלקי פלסטיק נוקשים עם מראה נוצץ (חלקי לגו, תושבות טלפון, חזיתות של מכוניות)לא ממוסגר|45x45 פיקסלים8פוליקרבונט (PC)1%ייצור כלים חזקים ושקופים העמידים בחום (בקבוקים לתינוקות, חלונות לחממות, שמשות ועדשות משקפיים)9פוליאמיד (PA)1%ייצור סיבי טקסטיל (כגון ניילון), סיבים למברשות שיניים, חוטי דייג, מסבים כדוריים, ייצור חלקי מכונות עדינים ומדויקיםלא ממוסגר|45x45 פיקסליםאחר4%
יצוא
נכון לשנת 2015, היקף הייצוא העולמי של חומרי פלסטיק עמד על כ-66 מיליארד דולר.
5 המדינות המובילות בייצוא של מוצרי פלסטיק הם: סין, אחראית על כ-27% מכלל היצוא העולמי, גרמניה (11.8%), ארצות הברית (9.5%), איטליה (3.9%) וצרפת (3.5%).
טבלת 15 היצואניות הגדולות בעולם של חומרי פלסטיק (2015)דירוגמדינהיצוא (במיליארדי דולרים)נתח מהיצוא העולמי124px סין1827.2%224px גרמניה7.811.8%324px ארצות הברית6.39.5%424px איטליה2.63.9%524px צרפת2.33.5%624px טאיוואן1.92.9%724px הונג קונג1.82.8%824px מקסיקו1.72.6%924px יפן1.72.6%1024px הולנד1.72.6%1124px בריטניה1.52.3%1224px צ'כיה1.42.1%1324px פולין1.42.1%1424px בלגיה1.31.9%1524px קוריאה הדרומית1.21.8%שאר העולם13.420.4%סך הכול66.6100%
תעשיית הפלסטיק בישראל
ענף הפלסטיק בישראל כולל בתוכו כ-500 יצרנים, ומועסקים בו כ-23,700 עובדים.
היצוא השנתי של ענף זה הוא בהיקף של כ־2.6 מיליארד דולר, המהווים כ־6% מתוך כלל היצוא התעשייתי של ישראל.
מוצרי הפלסטיק העיקריים ליצוא הן: יריעות, לוחות וצנרת עבור ענפי הבנייה, התשתיות, והחקלאות, חלקים של ציוד רפואי, אריזות גמישות חכמות וחלקי רכב ותעופה.
שיטות עיבוד של חומרים פלסטיים
ממוזער|210x210px|מכונת שיחול
ממוזער|125x125px|שבבי פלסטיק גולמיים
יציקה בלחץ
בשיטה זו, כמות מדודה של אבקה מוכנסת לחלקה התחתון של תבנית פלדה חלולה. המחצית העליונה של התבנית מעוצבת בצורת חלקו החיצוני של הפריט. היא יורדת על האבקה המחוממת ומפעילה עליה לחץ חזק. אז מתרחשת תגובה כימית, והחומר הפלסטי מתקשה.
למינציה
בשיטה זו, מורחים את המשטח שאותו מבקשים לצפות בחומר הפלסטי, ולאחר מכן, כובשים את המשטח במכבשי פלדה מחוממים.
שיחול
בתהליך זה נדחק חומר הגלם דרך חור בתבנית, ויוצא ממנו כמוט רצוף בקוטר הרצוי. אם יש חריץ דק במקום חור, אזי יוצאת ממנו יריעה דקה. בדרך דומה אפשר לייצר גם צינורות, שפופרות וכדומה.
שיחול היא שיטת הייצור הנפוצה ביותר בתעשיות הפלסטיק. ייצור פלסטיק בשיטה זו נחשב למהיר ומדויק מאוד, מה שמאפשר גם ייצור המוני של מוצרי פלסטיק ושל חלקי פלסטיק.
יציקת הזרקה
בשיטת ייצור זו מחממים את החומר עד שהוא נעשה נוזלי, ואז מזריקים אותו בלחץ לתבנית סגורה, שם הוא מתקרר ומתמצק. לבסוף פותחים את התבנית ומוציאים את הפריט המוגמר. שיטה זו פשוטה יחסית, והיא מאפשרת ייצור במהירות ובאיכות גבוהה. השימושים הנפוצים ביותר לשיטת עיבוד פלסטיק זו הן בתעשיות כמו ייצור צעצועים, פקקים, חלקי מכוניות, או חלקים תבניתיים ופשוטים שיכולים להיעשות על ידי הטבעות חומרי גלם בתבניות ייעודיות.
יציקת נשיפה
משמשת ליצירת פריטים חלולים (כגון בקבוקים). מכניסים את החומר הנוזלי המחומם לתבנית ומזרימים פנימה אוויר בלחץ, המצמיד את חומר הגלם לדופנות התבנית.
יציקה בסיבוב
בשיטה זו, הנקראת גם רוטציה (רוטציית פלסטיק), מכניסים את החומר הפלסטי לתוך תבנית חלולה ומסובבים אותה על שני צירים לארבעה רוחות. במהלך החימום החומר הפלסטי ניתך ומתחיל לזרום על כול חלקה הפנימי של התבנית תוך שהוא מקבל בכך את צורתה. לאחר מכן, מקררים את התבנית ומוצאים את המוצר. בשיטה זו נהוג לייצר מכלים חלולים גדולים מאוד (פחי ענק, קיאקים, בובות ענק ועוד).
הדפסה
בשיטה זו מורחים על גבי משטח העבודה שכבות דקות של חומר פלסטי נוזלי ולאחר מכן מקשיחים אותו (באמצעות קירור או הקרנת אור, כתלות בפולימר) וחוזרים על התהליך עם שכבות נוספות, עד לקבלת התוצר המוגמר.
לאחר התמצקותם של החומרים הפלסטיים, ניתן כמעט תמיד, לעבדם בדרכים הדומות לאלו של החומרים המסורתיים – ליטוש, חריטה, קידוח והדבקה.
היסטוריה
העת העתיקה
ממוזער|200x200 פיקסלים|גומי טבעי
ממוזער|200x200 פיקסלים|בובה העשויה מצלולואיד
ממוזער|181x181 פיקסלים|מכונה לייצור בקליט, 1935
ממוזער|200x200 פיקסלים|מעבדה למחקר ופיתוח בקליט, 1935
ממוזער|170x170 פיקסלים|טלפון העשוי בקליט, 1931
ממוזער|243x243 פיקסלים|גרבי ניילון מוצגים בפומבי
ממוזער|230x230 פיקסלים|גומי סינתטי מגיע למפעל העיבוד, 1941
ממוזער|130x130 פיקסלים|מצנח ניילון
ממוזער|309x309 פיקסלים|כרזה ממלחמת העולם השנייה אודות צמיגים מגומי סינתטי
ממוזער|130x130 פיקסלים|אריג פוליאסטר
ממוזער|144x144 פיקסלים|סיבי קוולאר המשמשים באפודי מגן
בני האדם השתמשו בחומרים פלסטיים טבעיים, כגון שרפי עצים ושעוות, כבר בעת העתיקה. פולימר ממקור צמחי הנקרא תאית, היה המרכיב שהעניק חוזק לחבלים בספינות עד המאה ה-19.
הגומי הטבעי והמצאת תהליך הגיפור
הגומי הטבעי, היה ללא ספק אחד מהחומרים הפלסטיים החשובים ביותר בעידן המודרני, בתקופה שקדמה להמצאת החומרים הפלסטיים הסינתטיים.
אולם השימוש הנרחב בגומי הטבעי החל רק לאחר המצאת תהליך הגיפור שאפשר את כניסתו של הגומי למגוון רחב של יישומים בעיקר בתחום תעשיית הרכב הצומחת של ראשית המאה ה-19.
תהליך הגיפור נתגלה ב-1839, על ידי הממציא האמריקני צ'ארלס גודייר. גודייר, ערך סדרת ניסיונות שמטרתם הייתה שיפור תכונות הגומי הטבעי באמצעות הוספת חומרים כימיים שונים. במהלך אחד הניסויים נשכחה תערובת של גומי טבעי וגופרית בכבשן למשך הלילה ולמחרת בבוקר החומר שנמצא היה עמיד בטמפרטורות גבוהות, עמיד באור ובעל אורך חיים ממושך בהרבה מגומי לא מעובד. גודייר ערך ניסויים נוספים בכיוון זה עד שהושג תהליך תעשייתי – הוולקניזציה (שמו הלועזי של תהליך הגיפור). התהליך נקרא וולקניזציה על שם הנפח ואל האש במיתולוגיה הרומית וולקן בזכות החום הרב שהוא דורש. לאחר תהליך זה, הגומי נשאר מקובע בצורה בה הוא נתון וניתן לעצב אותו רק באמצעות חיתוך או שיוף. גילוי תהליך הגיפור גרם לתנופת מחקר ופיתוח של שימושים חדשים לגומי כאשר בהם המצאת הצמיג והבידוד החשמלי שחוללו מהפכה של ממש בתחום התחבורה והתעשייה העולמית.
המצאת הצלולואיד – חומר פלסטי חצי-סינתטי
סיפורו של הפלסטיק החל בתערוכה גדולה בלונדון בשנת 1862, כשאלכסנדר פרקס (1813–1890) הציג לראווה את תגליתו החדשה, "שנהב סינתטי" – או בשמו המסחרי "פרקסין". חומר זה לא היה אלא חנקית של התאית (החומר שממנו עשויים דפנות תאיהם של הצמחים, הקרוי בלעז צלולזה). על פיתוח זה זכה פרקס במדליית הארד של היריד העולמי.
למרות ההצלחה הראשונה נכשל פרקס ברמה התעשייתית הואיל והמוצרים מפרקסין נקרעו ונשברו אחרי תקופת שימוש קצרה.
המדפיס והממציא האמריקני ג'ון וסלי היאט, המשיך את עבודתו של פרקס בנקודה שבה הופסקה. היאט הבין, שהחלפת הממס ששימש בתהליך הייצור של ה"פרקסין" עשויה להביא לשיפור התכונות המכניות של המוצר הסופי. היאט השתמש בקמפור שהוא ממס אורגני מעט קוטבי, ובכך הצליח לפתח את הצלולואיד (1863). היה זה חומר קשוח ועמיד, אבל דליק במיוחד.
אחד המוצרים הראשונים מצלולואיד היה שיניים תותבות, אם כי הייתה בעיה חמורה היות שצלולואיד מתרכך בחימום. הפריצה האמיתית של הצלולואיד הייתה ביצור בגדים אטומים למים. הם דחו כתמים ומים, והיאט מכר אותם בכמויות עצומות. גם מחוכים מצלולואיד היו פופולריים באותה תקופה, כי הלחות לא גרמה לחלודה, כמו שהיה קורה למחוך שבנוי על בסיס מתכת.
צלולואיד התגלה כחומר רבגוני ביותר, תוך כדי שהוא מספק חלופה זולה ואטרקטיבית לשנהב, שריונות צבים וכדומה. חלק מהמוצרים העשויים מתאית מקושטים בצורה מרהיבה.
תחום נוסף שבו השתמשו בצלולואיד בכמות גדולה הוא תעשיית סרטי הצילום שהתחילה להתפתח לקראת סוף המאה ה-19.
למרות יתרונותיו הרבים, היו לצלולואיד גם כמה חסרונות. עם הזמן הצהיב הצלולואיד ונעשה שביר, וחמור יותר – זהו חומר דליק ביותר (צלולוזה יחד עם חומצה חנקתית היו ממרכיבי אבק השרפה).
במשך שנים רבות היה זה החומר הפלסטי היחיד בשימוש.
לקראת סוף המאה ה-19 הצטרף אל הצלולואיד חומר פלסטי חדש, צלולוז אצטט, שבניגוד לצלולואיד לא היה דליק, ועוד פותחו חומרים פלסטיים קסאיניים, נוחים לצביעה. כל אלה נוצרו מחומרי גלם טבעיים: תחילה סיבי כותנה שנפסלו לשימוש, ואחר כך עיסת עץ או חלבוני חלב. עוד בימינו משתמשים בחומרים אלה, למשל לכדורי טניס שולחן. בצלולוז אצטט עושים שימוש נרחב יותר, הן כחומר אריזה הן לפריטים יצוקים כמו ידיות למברשות שיניים. בצורתו הסיבית קרוי הצלולוז אצטט בשם "זהורית".
המצאת המשי החצי-סינתטי
בשנת 1884 הציג הכימאי הצרפתי הרוזן דה שרדונה את החוט העשוי מתאית, שנקרא לאחר מכן על שמו "משי שרדונה". אף על פי שהבגד היה אטרקטיבי הוא לא היה בטיחותי כי בדומה לצלולואיד הוא היה דליק מאוד. דבר שהביא ליציאתו של הבד החדש מהשוק.
ב-1894 רשמו שלושה מדענים בריטיים (צ'ארלס קרוס, אדוארד באבן וקלייטון בידל) פטנט על משי מלאכותי חדש. הבד החדש היה בטיחותי בהרבה. השלישייה מכרה את הפטנט לחברת קורטלנד הצרפתית, אחת מיצרניות המשי הגדולות בזמנה, וזו החלה לייצרו בשנת 1905. המשי המלאכותי ידוע יותר בשמו המסחרי "ריון" (Rayon) והוא יוצר בכמויות גדולות עד שנות ה-30 של המאה ה-20.
המצאת הבקליט – החומר הפלסטי הסינתטי הראשון, ותחילתה של תעשיית הפלסטיק המודרנית
הכימאי האמריקאי ממוצא בלגי, לאו הנדריק בייקלנד, חיפש לכה מבודדת לציפוי תיילים חשמליים. הוא גילה שתרכובת הפנול (C6H5OH) ופורמלדהיד (HCOH) יוצרת חומר דביק. אם מערבבים את שני החומרים יחד, מחממים אותם ואז מקררים ומיבשים, התוצר המתקבל הוא קשה מאוד. התרכובת החדשה נקראת פלסטיק פנולי או פלסטיק פנול-פורמאלדהידי.
בייקלנד המשיך במחקרו וגילה שהחומר החדש יכול ליצור תערובות עם נסורת עץ, אזבסט וכדומה, תוך כדי יצירת חומר חדש בעל תכונות שונות מהחומר המקורי. רוב החומרים החדשים היו חזקים ולא דליקים. הבעיה היחידה הייתה שהחומר נטה להקציף בזמן הייצור, ואם זה קרה היה התוצר באיכות גרועה ביותר.
בייקלנד בנה שפופרות לחץ כדי למנוע היווצרות בועות אוויר ולייצר תוצרים חלקים ואחידים. הוא הכריז באופן פומבי על המצאתו בשנת 1909 וקרא לה "בקליט". בתחילה השתמשו בבקליט רק לייצור חלקי מכונות, ציפוי תיילים ושימושים דומים כמבודד בתעשיית החשמל, אך לאחר פקיעת הפטנט ב-1927 רכשה חברת קאטאלין את הזכויות לפטנט, והוציאה חומר חדש שניתן לשימוש במגוון רחב של מוצרים.
בקליט היה הפלסטיק האמיתי הראשון, שכן הוא היה סינתטי לגמרי, ולא התבסס על חומר גלם טבעי. היה זה גם הפלסטיק התרמוסטי הראשון. בשל חוזקו ועמידותו הרבה של הבקליט, הוא נבחר לשימוש במוצרים רבים כמו: מכשירי רדיו, שעונים, וכדורי ביליארד. הבקליט נמצא בשימוש גם בימינו.
שנות ה-20 – תגליות חדשות
ב-1926 פותח חומר פלסטי חדש, שתנן פורמאלדהידי, הידוע ברבים בשמו המסחרי פורמייקה – חומר ציפוי נוקשה, מבריק ועמיד ביותר.
החומרים הפלסטיים המבוססים על פורמאלדהיד ושתנן או מלמין נקראים אמינופלסטיים, משום שהאמוניה ממלאת תפקיד חשוב בייצורם.
בשנות ה-20 מצאו החוקרים כי אפשר ליצור חומרים פלסטיים חדשים מפולימרים ארוכים. שלושת החומרים המצויים ביסוד התעשייה הפלסטית של ימינו נוצרו במעבדות בשנות ה-30, והם פוליאתילן, פוליוויניל כלוריד (PVC) ופוליסטירן. למעשה, הן פוליסטירן והן PVC נתגלו כבר במאה ה-19, אולם הכימאים שנתקלו בהם במקרה לא ידעו מה לעשות בהם. הפוליאתילן התגלה ב-1933, בעקבות מחקר מוכוון. הוא עשוי משרשרות של החומר הגזי אתילן, המופק מנפט גולמי.
שנות ה-30 – המצאת הניילון, פיתוח הפוליאתילן, והזכוכית האקרילית
חידוש משמעותי בשנות ה-30 של המאה ה-20 היה פיתוחו של הניילון, שהוצג לראשונה על ידי חברת דופונט ביריד העולמי בניו יורק בשנת 1939:
ב-1927 החלה דופונט בפרויקט פיתוח סודי בשם "סיב 66" (Fiber66). מנהל הפרויקט היה וולאס קרותרס. אף על פי שנשכר כדי לעסוק במחקר בלבד, עסק גם ביישומים המעשיים של החומרים שהוא יצר ובמבנה המולקולרי שלהם. הוא היה הראשון שעלה על דרך המלך ב"עיצוב מולקולרי" של חומרים.
עבודתו הובילה להמצאת סיב הניילון, אשר מתאפיין בחוזקו וגמישותו הרבים. היישום הראשון היה במברשות השיניים. המטרה העיקרית שלמענה התבצע המחקר הייתה משי, ובמיוחד גרביוני המשי.
פיתוח המוצר ארך 12 שנים ודופונט השקיעה הון של 27 מיליון דולר כדי לזקק את הניילון ולפתח את שיטות הייצור. אין זה מפתיע שיחד עם ההשקעה הרבה לא היססה דופונט להשקיע הון רב במסע פרסום תוך כדי הטבעת המושג "ניילומניה".
ב-1936 ייצרו חברות גרמניות, אנגליות ואמריקאיות את "פולימתיל מתאקרילט" (PMMA), הידוע יותר כ"זכוכית אקרילית". זוהי משפחת חומרים שנמצאים בשימוש נרחב בצבעים ובסיבים סינתטיים (למשל ב"פרוות סינתטיות"), אך למעשה הם קשים מאוד ושקופים יותר מהזכוכית, והם משמשים כתחליפי זכוכית ובסתימות שיניים.
חומר חשוב נוסף הוא הפוליאתילן שהתגלה ב-1933 על ידי רג'ינלד גיבסון ואריק פאווסט, שעבדו במפעל הבריטי הענק "התעשיות הכימיות הקיסריות". החומר נוצר בשני דגמים עיקרים: בעל צפיפות גבוהה ובעל צפיפות נמוכה.
פוליאתילן הוא חומר זול, גמיש ועמיד. הפוליאתילן בעל הצפיפות הנמוכה משמש לייצור שקיות קנייה. בעוד שהפוליאתילן בעל הצפיפות הגבוהה, משתמש ליצור חלקי פלסטיק קשיחים כגון תבניות וצינורות.
מלחמת העולם השנייה – גיוס תעשיית הפלסטיק למאמץ המלחמתי
ה"ניילומניה" הגיעה לקיצה בסוף 1941 כאשר נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. הייצור הוסב מגרביונים למצנחים. רק לאחר המלחמה חזרה דופונט למכור ניילון לציבור והשיקה קמפיין חדש בשנת 1946 תוך כדי יצירת "מהומות הניילון".
חומר פלסטי נוסף שהיה קריטי למאמץ המלחמתי הוא הגומי הסינתטי, שיוצר במגוון רחב של צורות.
יישום הטכנולוגיה נולד מתוך מחקרים שפורסמו בשנות ה-30 של המאה ה-20, שנכתבו על ידי קאורותרס והמדען הגרמני הרמן שטאודינגר. מחקרים אלו הובילו בשנת 1931 ליצירת אחת הצורות היותר מוצלחות של גומי סינתטי הידוע בתור "נאופרן". נאופרן עמיד מאוד לחום ולכימיקלים כגון נפט ודלק. משתמשים בו בצינורות דלק ובתור חומר בידוד במכונות.
ב-1935 הצליחו המדענים הגרמנים לסנתז את הראשון מתוך סדרה של חומרים סינתטיים הידועים בשם "גומיות בונא". הם היו "קופולימרים", כלומר הפולימר שלהם נוצר לא ממונומר יחיד, אלא משני מונומרים. אחד החומרים האלו, קופולימר של בוטדין וסטירן הידוע כ-"GR-S" (ראשי תיבות של Government Rubber Styrene), הפך לבסיס הייצור של הגומי הסינתטי בארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה.
בעיה נוספת הייתה שגומי טבעי הוא נדיר יחסית בטבע, ועד אמצע שנת 1942 עברו לשליטה יפנית מרבית השטחים בהם ניתן להפיק את הגומי הטבעי. כתוצאה מכך יזם הקבינט של ארצות הברית פרויקטים עצומים כדי לזרז את ייצור הגומי הסינתטי, ועד סוף 1944 ייצרו את החומר יותר מ-50 מפעלי ענק. תפוקת ארצות הברית לבדה הייתה כפולה מייצור הגומי הטבעי בשנים שלפני המלחמה.
לאחר המלחמה לא שב עוד הגומי הטבעי למעמדו הקודם, במיוחד אחרי שהמדענים גילו דרך לסנתז איזופרן. ה-GR-S הגרמני נשאר כגומי הסינתטי המועדף בייצור גלגלי מכוניות. הגומי הסינתטי שיחק תפקיד חשוב במרוץ לחלל ובמרוץ החימוש הגרעיני.
שנות ה-50
לאחר מלחמת העולם השנייה נכנס לשימוש חומר משופר, הנקרא פוליפרופילן, שפותח בתחילת שנות ה-50 על ידי ג'וליאו נאטה. התעוררו בעיות משפטיות לגבי זהות הממציאים, וכיום מוכרים רשמית "פיליפס פטרולאום" מהולנד, פול הוגן ורוברט בנקס כ"ממציאי הפוליפרופילן". הפוליפרופילן דומה לקודמו, הפוליאתילן, אך הוא הרבה יותר חזק ממנו. משתמשים בו לייצור בקבוקי פלסטיק, רהיטי פלסטיק ובמכוניות.
בשנת 1950 נכנס לשימוש הפוליאסטר.
ב-1953, מיוצר הפוליקרבונט לראשונה הן על ידי ג'נרל אלקטריק האמריקאית (על ידי דניאל פוקס) והן על ידי חברת באייר הגרמנית.
משנות ה-50 הורחב משמעותית השימוש בפוליסטירן בתעשיית האריזה והבנייה כחומר מבודד, על ידי חברת דאו כימיקלים
משנות ה-60
ב-1960 הוצגו לראשונה בקבוקי פלסטיק מפוליאתילן בצפיפות גבוהה כתחליף זול ואיכותי לבקבוקי המשקאות המסורתיים מזכוכית.
בשנת 1965 הוצג הקוולאר לראשונה על ידי חברת דופונט. הקוולאר פותח על ידי הכימאית סטפני קוולק. הקבוצה בה קוולק עבדה חיפשה תחליף קל לסיבי המתכת בצמיגים, שיסייע בחיסכון בצריכת הדלק של מכוניות. קוולק פיתחה פולימרים של פאראפנילן וטרפטלאמיד, שהיו קלים מאוד וחזקים פי חמישה מסיבי פלדה. היא הגיעה לתוצאה כאשר שינתה את הטמפרטורות בהן עיבדה את הפולימרים, אשר עד אותו זמן הניבו סיבים קלים אך חלשים מידי. החומר שהתגלה נרשם בשם קוולאר.
הקוולאר נמצא בשימוש רחב עד היום, בעיקר כחומר מגן באפודי משטרה, כפפות עבודה, מכשירי ספורט, כבלי גשרים, צמיגים, ביגוד כבאות ועוד.
איכות הסביבה
ממוזער|220x220px|מתקן לאיסוף בקבוקי שתייה מפלסטיק, לשם מחזורם
ממוזער|משאית לפינוי פסולת פלסטיק למפעל המיחזור
ממוזער|180x180px|אריזות פלסטיק המיועדות למיחזור
פלסטיק הוא חומר בעייתי בהיבט של פגיעה בסביבה. זאת משום שהוא חומר שמתכלה בקצב איטי ביותר, וכן משום שייצורו כרוך בפליטת מזהמים. השימוש בביופלסטיק, חומר בעל תכונות מכניות דומות לתכונות הפלסטיק הרגיל, נותן לבעיות אלה פתרון חלקי.
בתחילת המאה ה-21 החלו במדינות רבות לקבוע הגבלות שונות ורגולציה על השימוש בפלסטיק.
סילוק אשפה
החומרים הפלסטיים בעייתיים מבחינת איכות הסביבה, כיוון שהם עמידים ומתפרקים לאט מאוד. תופעה זו מובילה לבעיה של הררי אשפה ובעיית סילוקם. שריפת פלסטיק כפתרון לסילוק האשפה אינה באה בחשבון היות שבמקרים רבים עלולה לשחרר גזים רעילים.
עד שנות ה-90 הפכו תוכניות למיחזור למקובלות בעולם. חומרים תרמופלסטיים ניתנים למיחזור ואפשר להשתמש בהם אחר כך. השימוש בחומרים פלסטיים אחרים הוא בעייתי יותר ולכן מיחזורם קשה יותר.
המיחזור נתקל בבעיות קשות. הבעיה החמורה ביותר היא הקושי הקיים במיון אוטומטי ובעקבותיו התהליך יקר. בעוד שמכלים למיניהם עשויים בדרך כלל מסוג אחד בלבד של פלסטיק, מוצרים אחרים כמו טלפונים סלולריים, מכילים הרבה חלקים קטנים שעשויים מעשרות סוגי פלסטיק. היות שמחיר המוצר הוא נמוך, מיחזור הפלסטיק איננו כלכלי.
ייצור
בעיה נוספת, בייצור חומרים אלה, הייתה כמות רבה של מזהמים כימיים כתוצרי לוואי.
זיהום פלסטיק
חיות רבות, ביבשה ובים, אוכלות פלסטיק בצורות שונות: שקיות, שאריות וחלקיקי פלסטיק, קלקר. בעקבות כך קיבתן נסתמת, או ניזוקה, והן יכולות להגיע למצב של רעב / הרעלה / חנק ואף מוות כתוצאה מאלו.
הסיבות לאכילה הן שונות: צורה דומה למזון (צבי ים בולעים שקיות כיוון שהן נראות כמו מדוזות), אם כיוון שהפלסטיק מריח ממזון, או מריח ונראה כמו מזון (קלקר במים מפתח ריח המזכיר אצות) שציפורים אוכלות. המיקרופלסטיק ששוקע על קרקעית הים כמעט שלא מתפרק גם לאחר עשרים שנה.
ניסיונות להיפטר מפסולת פלסטיק באופן שלא יגרום זיהום נתקלים בבעיות מורכבות. בתחילת המאה ה-21, עם העלייה במודעות לנושא, מדינות מסוימות קיבלו תשלום ממדינות אחרות כדי לקבל אליהן את פסולת הפלסטיק. סין הייתה מדינה שבלטה בנכונותה לקבל לשטחה פסולת פלסטיק, אולם בעשור השני של המאה ה-21 התקשתה גם היא להתמודד עם הסכנה לזיהום הסביבה והפסיקה את המדיניות הכלכלית הזו. בשנת 2020 חשף עיתון הניו יורק טיימס ששדלנים אמריקאים מנסים ליזום הסכם באמצעותו יקלטו קניה ומדינות נוספות באפריקה כמויות גדולות של פסולת פלסטיק מארצות הברית. באותן שנים העבירו קניה תקנות מחמירות יחסית להגבלת השימוש בפלסטיק, והחשיפה של הניו יורק טיימס עוררה את מחאתם של ארגונים סביבתיים באפריקה.
בשנת 2019 מרבית פסולת הפלסטיק שהועברה בין מדינות באופן דומה הגיעה בסופו של דבר לנהרות ואוקיינוסים.
בראשית 2021, הוחלט בצעד תקדימי באיים המלדיביים, לאסור על שימוש חד פעמי בפלסטיק, שצפוי להיכנס לתוקף בשנת 2023. ההחלטה התקבלה עקב כמויות אשפה גדולות מאוד, שמיוצרות מדי שנה על ידי התושבים והתיירים, אשר המדינה מתקשה להתמודד איתן.
על פי מחקר שפורסם בספטמבר 2024, בני אדם יוצרים מדי שנה 57 מיליון טונות של זיהום פלסטיק. הודו מדורגת ראשונה ברשימת המדינות המייצרות זיהום פלסטיק, והיא מייצרת 10.2 מיליון טונות של זיהום פלסטיק בשנה. אחריה בדירוג נמצאות: ניגריה, אינדונזיה, סין, פקיסטן, בנגלדש, רוסיה וברזיל. שמונה מדינות אלו ביחד אחראיות ליותר מ-50% מזיהום הפלסטיק העולמי. העיר שיוצרת את כמויות זיהום הפלסטיק הגדולות ביותר היא לאגוס. אחריה בדירוג: ניו דלהי, לואנדה, קראצ'י וקהיר.
מיקרופלסטיק
ממוזער|400px|"מחזור החיים" של מיקרופלסטיק – ממוצרי פלסטיק שונים, התפרקות לחלקיקים, סחיפה אל הסביבה הימית, משם על בעלי חיים ימיים ומשם לאדם.
ממוזער|upright=1.3|סרטון הדגמה כיצד יכול להיווצר מיקרופלסטיק.
מיקרופלסטיק (באנגלית: Microplastic) הוא אוסף גדול של חומרים פלסטיים המופיעים כפיסות זעירות, סיבים וגרנולות, שגודלן יכול לנוע מעשרות מיקרונים ועד למילימטרים בודדים. המיקרו פלסטיק יכול להיכנס לגוף בעלי החיים והאדם דרך האוויר העור והבליעה. מעבר לבליעה עצמה של גוף שאינו מתעכל בגוף (אך יכול להצטבר), קיימת סכנה של זיהום כיוון שגופים זעירים בעלי פני שטח גדול מהווים משטח ספיחה מצוין, ובכך נספחים למיקרופלסטיק רעלים שונים. השפעתו המלאה על האדם עדיין לא ידועה מספיק.
על פי מחקר שפורסם בתחילת 2024 ב"ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין" נמצא קשר בין נוכחות מיקרו-פלסטיק וננו-פלסטיק ברקמות אנושיות לבין סיכון מוגבר להתקף לב, שבץ מוחי או מוות. ממצאים דומים נמצאו במחקרים נוספים מהשנים האחרונות.
באופנה ובאמנות
פלסטיק משנה את צורתו בקלות בהשפעת חום או לחץ ולכן מהווה חומר גלם ליצירות אמנות שונות. אמנים השייכים לתנועה הקונסטרוקטיביסטית היו הראשונים שעשו שימוש נרחב בפלסטיק ביצירותיהם.
בסוף שנות ה-60 הפכו החומרים הפלסטיים לסמל של תרבות צריכה מיושנת משנות ה-50. המונח "פלסטיק" הפך למילת גנאי, לתיאור מוצר חסר נשמה. בסוף שנות ה-60, הביטלס אפילו כתבו את השיר Polythene Pam לתיאור התופעה.
בחלקה הייתה זאת רק הצהרת אופנה, היות שחומרים פלסטיים נשארו בשימוש רחב ובמקרים רבים היו עדיפים מאשר מקביליהם הטבעיים.
ראו גם
כימיה פולימרית
ביופלסטיק
סמל מיחזור
לקריאה נוספת
פולימרים וחומרים פלסטיים, מאת לוי שגיב, הוצאת קרוננברג ספרות מקצועית, תל אביב.
קישורים חיצוניים
Plastics and Polymers, באתר יוטיוב
Sci Eye Plastics and Polymers, באתר יוטיוב
BBC Technical Studies Manufacturing with Plastics, באתר יוטיוב
BBC Short Circuit Polymers and Crude Oil, באתר יוטיוב
AT&T Archives: The Physical Chemistry of Polymers, באתר יוטיוב
ד"ר נועה לכמן, קופסאות פלסטיק, באתר "מדע גדול, בקטנה"
הערות שוליים
קטגוריה:תרכובות אורגניות
קטגוריה:חומרי גלם
קטגוריה:הנדסה כימית
קטגוריה:פולימרים
קטגוריה:חומרי אריזה
קטגוריה:מוצרי נפט
* | 2024-09-22T12:57:50 |
ספרות רומיות | שמאל|ממוזער|250px|שעון רחוב בגרמניה, עם ספרות רומיות
שמאל|ממוזער|250px|שלט בברצלונה, "שנת 1503", השנה בספרות רומיות
שמאל|ממוזער|250px| טקסט בכיכר טרפלגר בלונדון, השנה - 1910 בספרות רומיות
ספרות רומיות הוא שמה של שיטת ספירה שמוצאה ברומא העתיקה, משם התפשטה לשאר חלקי העולם התרבותי של אז, עד אשר הוחלפה בשיטת הספרות ההודיות-ערביות בשל פשטותה ונוחות השימוש בה ביחס לשיטה הרומית.
אלה הספרות הרומיות:
I-1
V-5
X-10
L-50
C-100
D-500
M-1000
כיום, הספרות הרומיות נותרו לשימוש בעיקר כאמצעי דקורטיבי, למשל בשעונים. בנוסף, הן מופיעות גם בטקסטים רשמיים כגון חוקת ארצות הברית, במרשמים רפואיים ולשם מספור רשימת פריטים או סעיפים קצרה או למספור מקבץ עמודים מועט, דוגמת הקדמה של ספר.
תיאור השיטה
השיטה מבוססת על הקבצה - כל מספר מיוצג כאוסף של סימנים, כאשר כל אחד מהסימנים מייצג כמות קבועה מראש, למרות שהיא כן תלויה במיקומו במספר. ערכו של המספר נקבע על פי סכום ערכי הסימנים המופיעים, כאשר חלק מהסימנים עשויים להיות מחוסרים מהסכום, בהתאם למיקומם במילה.
שיטת הספרות הרומיות מכילה שבעה סימנים שמקורם באלפבית השפה הלטינית:
I = אחת
V = חמש
X = עשר
L = חמישים
C = מאה (מקורו במילה centum שפירושה מאה)
D = חמש מאות
M = אלף (מקורו במילה mille שפירושה אלף)
ערכה של כל ספרה נקבע לפי האות המסמנת אותה.
אף שבחירתם של הרומאים באותיות מיוחדות לציון המספרים נעשתה במתכוון, ישנן מספר סברות לגבי כל אחת מהבחירות.
אחת הטענות הקיימות היא שהאות I נבחרה לסימון הספרה 1 מפני שהיא קו יחיד.
איש המאה ה-16, מתאוס הוסטוס, הניח כי האות V מסמלת יד פתוחה, כאשר כל זוג אצבעות, למעט האגודל, צמודות, ומכאן שהאות X היא שתי ידיים שכאלה. ישנה גם סברה כי X מצביע על ההרגל להעביר שני קווים מוצלבים על עשר יחידות כתובות, ואם כך, ה-V נובע כחצי מהקו המוצלב.
ההיסטוריון הגרמני תאודור מומזן, שהיה מומחה להיסטוריה של האימפריה הרומית, סבר שהאות C היא ראשי תיבות של centum (מאה) וכי M היא ראשי תיבות של mille (אלף). ייתכן כי האותיות L ו-D נבחרו כי הן האותיות הדומות ביותר מתוך האלפבית הרומי לחציין המדויק של C (חצי ממאה-חמישים), ו-M בהתאמה.
למספרים גדולים משתמשים בקו עליון מעל הספרה. קו עליון מעל ספרה או מספר רומיים מסמל הכפלתם פי 1,000 (ראו הרחבה כאן):
= 5,000
= 10,000
בכתיבת מספר, הספרות נרשמות משמאל לימין, מהגדולות לקטנות. אם מופיעה ספרה קטנה משמאל לספרה הגדולה ממנה, יש לחסר את הספרה הקטנה מהמספר הכולל. למשל:
V מסמל את המספר 5.
IV מסמל את המספר 4 - המספר 5 שמסומל על ידי V, פחות המספר 1 שמסומל על ידי I ומופיע משמאל ל-V.
VI מסמל את המספר 6: כאשר I מופיע מימין ל-V, ולכן הוא אינו מחוסר מהמספר הכולל אלא מחובר אליו.
23 מסומן ב-XXIII שהוא צירוף של X+X+I+I+I.
מטרת החיסור היא לפשט צירופים: במקום לכתוב IIII עבור 4, די לכתוב שתי ספרות: IV.
השימוש בשיטת החיסור נעשה עבור הספרות הבאות: I יכול להופיע משמאל ל-V או ל-X. X יכול להופיע משמאל ל-L או ל-C, ו-C יכול להופיע משמאל ל-D או ל-M.
לדוגמה:
19 יסומן כך - XIX, כלומר עשר ואחריו 9
40 יסומן כך - XL, כלומר 10 שבא לפני ה-50, ולפי הנוסחה, היות שמדובר במספר ממעלה ראשונה יחסית לעשר, הוא יסומן בדרך הנקובה.
49 יסומן כך - XLIX או כך IL
המספר 2321 יכתב כך - MMCCCXXI
והמספר 2449 כך - MMCDXLIX
והמספר 1494 כך - MCDXCIV
בעת העתיקה השימוש בשיטת החיסור היה מקובל פחות מאשר בימינו, ועל כן לרוב השתמשו ב-IIII על מנת לייצג 4, ולא ב-IV, וכדומה. עד היום, כזכר לשיטת כתיבה זו, מוצגת בדרך כלל הספרה 4 על פני לוח השעון כ-IIII ולא בצורה ה"תקנית" IV. בנוסף, היה נהוג להשתמש באות היוונית Ϛ לייצוג 6, ברונה ᛎ לייצוג 50 וב-C הפוכה (Ↄ) לייצוג 100.
טבלת המרה של ספרות רומיות
רומיספרהN 0I1II2III3IV 4V5VI6VII7VIII8IX9X10XI11XII12XIII13XIV14XV15XVI16XVII17XVIII18XIX19XX20XXI21XXX30XL40L50LX60LXX70LXXX80XC90XCIX99C100CC200CD400D500DCLXVI666CM900M1,000MM2,000MMM3,0004,0005,00010,00050,000100,000500,0001,000,000
המספר הגדול ביותר שניתן לייצגו באופן רשמי בספרות רומיות הוא: 3,999,999, והוא נכתב כך: MCMXCIX
למספרים גדולים יותר (כמו מיליארד) אין ייצוג רשמי בספרות רומיות. אם נלך בעקבות הכלל לפיו קו עליון מכפיל ב-1,000 את ערך המספר שמתחתיו, נוכל לייצגו כ"אלף מיליון" על ידי סימון קו מעל המספר הרומי מיליון (). כלומר, בסך הכל שני קווים מעל הספרה הבסיסית אלף (M), ונקבל: .
בספרות הלטיניות, אשר מבוססות ברובן על השיטה העתיקה, אין שימוש באות M או בקו העליון. במקומם ישנם סימונים מיוחדים לייצוג המספרים 1,000 עד 100,000.
לטיניספרהↀ1,000ↀↀ2,000ↀↀↀ3,000ↀↁ4,000ↁ5,000ↂ10,000ↇ50,000ↈ100,000
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
רומיות
קטגוריה:רומא העתיקה: תרבות | 2024-07-25T12:24:25 |
עבד | הפניה עבדות | 2024-08-25T12:16:28 |
טחינה | ממוזער|250px|טחינה בפחית שימורים
ממוזער|200px|טחינה בצנצנת זכוכית
טחינה (בערבית: طَحِينَة או طَحِينِيَّة, תעתיק מדויק: טַחִינַה, טַחִינֵיַּה) היא מחית של זרעי שומשום. הטחינה מהווה מרכיב עיקרי בחלווה ומרכיב חשוב בחומוס, ומהווה מרכיב במאכלים מסורתיים רבים במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובמזרחה ובאגן הים התיכון. הטחינה עתירה בשומן בלתי רווי, בחלבון, בסידן ובמינרלים נוספים ודלה בפחמימות, על כן נחשבת מזון בריא.
ברוב מדינות המערב, טחינה אינה מוצר מדף, והיא יקרה יחסית למחירה במזרח התיכון. באירופה, ניתן למצוא טחינה בחנויות מזון אשר משווקות חומרי גלם מזרח תיכוניים, כמו גם בחנויות בריאות.
סוגים
טחינה גולמית היא מחית של גרעיני שומשום.
טחינה לבנה (צבעה נוטה לגוון בז' בהיר) עשויה מזרעי שומשום קלופים.
טחינה מלאה עשויה מזרעי שומשום שלמים עם קליפתם. היא עשירה יותר בחלבון, סיבים ומינרלים.
סלט טחינה הוא טחינה המדוללת במים, בתוספת מלח ולעיתים בתוספת עשבי תיבול.
אטימולוגיה
מקור המילה טחינה בערבית: "طَحِينَة", שורש המילה הוא ט.ח.נ, המשמש במשמעות דומה בעברית.
בערבית, משמשת המילה בהוראה כללית למוצר שנטחן. דוגמה: קמח נקרא "קמח טַחִין". זאת, על אף העובדה שמשמעות צמד המילים הערביות: "طحين قمح" (תעתיק: "טַחִין קַמְח") הוא "קמח חיטה" ולא "קמח טחון".
בעברית, בערבית, ובאנגלית בקהילות מסוימות, נתייחדה המילה "טחינה" (במלעיל) – לטחינת זרעי שומשום בלבד.
הגיית המילה בערבית תלויה בניב המקומי: בערבית פלסטינית מקובלת ההגייה הקרובה לטַחִינֵה, ואילו בערבית הסורית מקובלת הגייה שהותירה חותמה גם על ההגייה האנגלית – "טַחִינִי". כיום, משמשת המילה "טחינה" לרוב לתיאור טחינת שומשום גולמית או "ממרח טחינה" העשוי ממנה, אולם מוכר גם השימוש בטחינה לתיאור מחיות שונות, שמקורן אינו שומשום, דוגמת "טחינת אגוזים" או "טחינת פיסטוק".
צורות שיווק והגשה
טחינה גולמית
הן טחינה "מלאה", העשויה שומשום שאינו קלוף, והן טחינה משומשום קלוף – מכונות "טחינה גולמית"; כלומר, ממרח העשוי אך ורק מגרעיני שומשום (ולא מזרעים אחרים כלשהם). גרעיני השומשום יכולים להיות קלויים או בצורתם הטבעית, ולרמת הקלייה השפעה על עומק הטעם וכהות גוון הממרח.
הטחינה היא קולואיד של מוצקי השומשום בשמן השומשום, היא שמנונית וניתן לראות בה מקבילה לחמאת הבוטנים. בשתיהן נעשה שימוש במאכלים ובדברי מתיקה, ושתיהן בעלות ערכים תזונתיים גבוהים: הן עתירות שומנים בלתי רוויים וחלבונים, והן דלות בפחמימות.
בדומה לבוטנים ולזרעים שונים אחרים, ניתן להפיק מזרעי השומשום שמן. בטחינה גולמית שעמדה זמן מה ולא עורבבה, נפרדים שמן השומשום ומוצקי השומשום, הדבר אינו מעיד על מוצר פגום ואפשר שדווקא מאשש את היעדרם של תוספים, יש פשוט לערבב המוצר ביסודיות לקבלת נוזל סמיך וחלק.
שמן השומשום ניתן לסינון. לאחריו, נותרים מוצקי השומשום בלבד, ואלו משמשים להכנת ממרחים מופחתי שומן, אם כי עדיין בעלי אחוז שומן ניכר. בשמן השומשום ניתן להשתמש לתיבול ולטיגון. עם חימומו, מפיץ השמן ניחוח דומה לחמאה, ויכול להוות תחליף לחמאה בתיבול בשרים לצורך שמירה על כשרות (כלומר, שמן שומשום במקום חמאה, שהיא מוצר חלבי – כתיבול לבשרים).
טחינה עם מים
טחינה גולמית מורכבת ממוצקי שומשום הידרופיליים ושמן שומשום הידרופובי.
בהכנת "סלט טחינה" או "רוטב טחינה", מדללים טחינה גולמית במים ובמרכיבים נוספים. בתחילה, כשכמות המים קטנה, מוצקי השומשום נצמדים זה לזה ונוצרים גושים ולכן התערובת נעשית מוצקה יותר. רק לאחר שנוספים עוד מים, מוצקי הטחינה מתמוססים במים. לאחר ערבוב נוצר תחליב של שמן השומשום ומוצקי השומשום הממוסים במים.
בעת אכילת טחינה גולמית, העתירה בשומן, לא מתרככת העיסה הצמיגה ברוק – עובדה המקשה על בליעתה; בשל סיבה זו, יעדיפו חלק מסועדיה לאכלה כמטבל מדולל.
"רוטב טחינה" מוגש במסעדות ערביות מסורתיות, בחומוסיות, בדוכני פלאפל ושווארמה. המתכון המסורתי כולל: טחינה גולמית, מים, לימון, שום, פטרוזיליה ומלח. ערכם התזונתי של "רוטב הטחינה" ו"סלט הטחינה" נמוך ביחס לזה של הטחינה הגולמית.
בסלטי טחינה תעשייתיים, אשר ערכם התזונתי נמוך אף הוא ביחס לערכה התזונתי של הטחינה הגולמית, מוסיפות חברות הייצור לרוב עמילנים, המגדילים את נפח הסלט ומוזילים את עלות ייצורו. כמו כן, מוסיפות החברות לטחינה חומץ וחומרים משמרים שונים – במטרה להאריך את חיי המדף של המוצר.
בשביל מתוקים
טחינה גולמית יכולה לשמש גם עבור חלווה, גלידות, עוגות, ועוגיות.
הפקת טחינה
ממוזער|250px|טחינת שומשום באבן ריחיים בשוק מחנה יהודה
"טחינה מלאה" מופקת בשיטה זהה לזו בה מופקת טחינה משומשום קלוף. לאחר טחינת השומשום הקלוף באבני ריחיים מוסיפים לה מחית קליפות שומשום. שכם הייתה ועודנה מרכז מסורתי לייצור טחינה לצד יצרנים גליליים. בעבר גידלו בישראל שומשום, אך מרבית החקלאים המקומיים זנחו גידול זה בשל רווחיות נמוכה. מרביתו ככולו של השומשום המשמש לייצור טחינה מיובא מהודו ומאתיופיה. בשנים האחרונות פותחו בפקולטה לחקלאות זני שומשום עתירי יבול המותאמים קציר ממוכן, שמאפשרים להשיב את הגידול לארץ.
טחינה בעולם
טחינה בישראל
ממוזער|250px|מפעל טחינה בעיר העתיקה בירושלים
ממוזער|250px|מפעל טחינה "השומרונים" בהר גריזים, אוקטובר 2016
בעבר, הייתה הטחינה נפוצה בעיקר על שולחנם של ערבים, יהודים אנשי היישוב הישן ועולים יוצאי מדינות המזרח התיכון. אף על פי כן, במשך שנים רבות, נפוץ היה "רוטב הטחינה" בדוכני הפלאפל.
עד שנת 1967 הטחינה בישראל הופקה משומשום מזן "בלדי" שגודל בארץ ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים החל בישראל שיווק של טחינה שיוצרה בשכם. עם הזמן עברה הפקת טחינה בישראל לשימוש בשומשום מאתיופיה מזן הומרה, אשר נקרא על שם העיר הומרה שבמחוז תיגראי שבצפון המדינה.
הטחינה החלה להיות נפוצה יותר החל משנות ה-80', תחילה בצורה של מטבלי טחינה מוכנים, ומאוחר יותר – בצורתה הגולמית.
מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987 חל שינוי בשוק הייצור של הטחינה, אשר עבר ברובו לתוך שטחי הקו הירוק.
ב-1988 הוקם מפעל טחינה הנסיך.
ב-1989 הוקם המפעל של טחינה "אל ארז" על ידי משפחת זהר. המפעל נקרא על שם עץ ארז שבחצר בית המשפחה בנצרת.
ב-2012 הישראלי הממוצע צרך כ-5 קילוגרם טחינה בשנה, וישראל נחשבת לצרכנית השומשום הגדולה בעולם (לפי נפש).
ב-2014 הוענק לאיברהים בשיר, מנכ"ל ובעלים של רושדי תעשיות מזון, פרס מפעל חיים מטעם איגוד תעשיות המזון.
באוגוסט 2016 הורה משרד הבריאות על הפסקת רישיון יצור ושיווק טחינת הנסיך עקב גילוי חיידקי סלמונלה בטחינה גולמית ששווקה למפעלי תעשייה, אך לאחר בדיקה חוזרת התיר את שיווק הטחינה שנועדה לשוק הקמעונאי (אך לא את הטחינה שנועדה לתעשייה). 176 טונות של טחינה פגומה הועברו להשמדה.
צריכת הטחינה הגולמית בישראל עמד על כ-7.5 טון בשווי של כ-166 מיליון ש"ח ב-2019. מתוכו כמות טחינה של 38% שווק על ידי "אחוה", כ-26% על ידי "בארכה", ו-10% על ידי "אל ארז".
החל מינואר 2020 ניתן לסמן בתו ירוק מוצרי טחינה גולמית ללא תוספות, סלט טחינה מוכן ללא תוספות למעט תבלינים ומלח (עד 200 מ"ג נתרן ב־100 גרם).
בעקבות מגפת הקורונה דווח בישראל על עלייה חדה של כ-50% בצריכת הטחינה הגולמית.
בשנת 2020 מותג הטחינה "אל ארז" תרם כספים למוקד סיוע טלפוני ללהט"ב בחברה הערבית. כתגובה לכך הכריזו גורמים במגזר חרם על המותג.
ועדת מומחים מספר 554902 במכון התקנים הישראלי מוקדשת לנושאי טחינה, והיא הוציאה את תקן מספר 642: "טחינה מזרעי שומשמין". בין השאר חברים בוועדה נציגי שירות המזון הארצי, וחברות מסחריות כגון שטראוס, טחינה הנסיך, רושדי תעשיות מזון, ואחדות ביח"ר לחלבה טחינה וממתקים. מבין קביעות התקן:
טחינה חייבת להכיל 100% שומשום ואין להוסיף דבר פרט למים ומלח
חובת סימון תכולת מלח (נתרן כלורי) אם היא גדולה מ-0.5% מהמוצר
גודל תקני לאריזות לשיווק: 100 גרם, 250 גרם, 500 גרם וכפולות של 1 ק"ג.
בין מותגי הטחינה המשווקים בישראל ניתן למצוא:
טחינה גולמית: טחינה "היונה", טחינה הנסיך, טחינה בארכה, טחינה "אל ארז", טחינת הר ברכה, טחינה "אחוה", טחינה "הרדוף" (אורגנית), טחינה "זהב", טחינה "ירושלים" טחינה "טורקיז" וטחינה ישראלית בגידול מקומי של מסיק-מגל.
מוצרים נוספים: סלטי חומוס עם טחינה (עד 40%); טחינה בתוספת תבלינים; סלטי טחינה עם חצילים, פלפלים, עגבניות; טחינה בתוספת ספירולינה; ממרח טחינה עם שוקולד; מעדנים מבוססי טחינה (כ-7%).
"טחינה ישראלית בגידול מקומי" מיוצרת מזני שומשום שפותחו בפקולטה לחקלאות ומגודלת בישראל כחלק מביטחון מזון ושמירה על אחידות הייצור ואיכותו.
טחינה ומוצרי שומשום במזרח הרחוק
טחינה קיימת במזרח הרחוק כבר אלפי שנים ואופן הכנתה משתנה ממדינה למדינה. בסין, למשל, נהוג להכין טחינה מזרעי שומשום קלויים מזרעים לבנים או שחורים. ואילו היפנים אשר גם קולים את השומשום לפני ההכנה, נוהגים להוסיף לטחינה טעמים דומיננטיים כגון סויה, מירין, סאקה וכדומה.
טחינה ומוצרי שומשום בצפון ודרום אמריקה
טחינה בהלכה
הכנתה בשבת
במהדורה הישנה של הספר שמירת שבת כהלכתה מובא לאסור את הכנת הטחינה בשבת משום מלאכת לש. זאת מכיוון שהמים הנוספים אינם מתרכבים עם השמן ונעשית הבלילה יותר עבה (סמיכה). לעומת זאת, יש פוסקים המתירים את הכנתה באופן גורף. ובמהדורה החדשה (תש"ע) של שמירת שבת כהלכתה מתיר בשעת הצורך להכין טחינה כשנותן בתחילה הרבה מים, שאז הבלילה מדוללת מיידית, ובלבד שלא יערבב את הטחינה בדרך הרגילה.
בישולי עכו"ם
לדעת הרב מרדכי אליהו, אין להשתמש בטחינה ובמוצריה אשר הכנתם נעשתה על ידי מי שאינו יהודי, בשל איסור בישולי עכו"ם. זאת, בשונה ממדיניותם של גופי כשרות רבים, הנוהגים לתת הכשר לטחינה במקרה שכזה.
ברכת הטחינה
על טחינה מברכים שהכל, ובורא נפשות ככל פרי שנעשה משקהערוך השולחן. בטחינה גולמית שניכר צורת השומשום, ברכתה בורא פרי האדמה.
קישורים חיצוניים
פרויקט הטחינה הגדול
פרק 100: חיות ביס - פרק הטחינה הגדול, 17 במרץ 2019
הערות שוליים
קטגוריה:ממרחים
קטגוריה:רטבים
קטגוריה:טחינה
קטגוריה:המטבח הערבי
קטגוריה:המטבח המזרח-תיכוני
קטגוריה:המטבח הערבי: ממרחים | 2024-10-19T12:14:42 |
פיתה | שמאל|ממוזער|200px|פיתה מסורתית
ממוזער|אפיית פיתות בנצרת
פיתה היא לחם חיטה שטוח העשוי מקמח ולפעמים גם שמרים.
הפיתה היא מאכל מסורתי במזרח הים התיכון: בין היתר, בבלקן, טורקיה, והלבנט. פיתה משמשת לטבילה ("ניגוב") ברטבים או במטבלים כמו חומוס וגם להכנת כריכים. לפיתה גרסאות מגוונות, חלקן עם כיס פנימי.
מקור השם
המילה התגלגלה לעברית משפות הבלקן ומיוונית. משפות אלה נשאלה pita/pitta לשפתם של היהודים דוברי לאדינו ומהם לעברית בת זמננו.
באוזניהם של דוברי עברית דמתה המילה פיתה למילה העברית הקרובה במשמעותה פַּת ולמקבילה לה בארמית פִּתָּא.
המילה נכתבת בתי"ו, אף על פי שכללי התעתיק מורים לכתוב אותה בטי"ת. הכתיב בתי"ו הטעה בלשנים עבריים, שסברו כי מקור המילה העברית הוא בארמית, אבל ההטעמה המלעילית של המילה מסגירה את מוצאה הלועזי.
במספר שפות רומאניות מכונה הפיתה לעיתים בשם "לחם ערבי". באנגלית בריטית הפיתה בעלת הכיס מכונה לעיתים "לחם יווני" ("Greek Bread").
שימושים
בגרסתה המודרנית והתעשייתית (שהופיעה בשנות ה-50) נאפית הפיתה זמן קצר מאוד – מספר דקות בחום גבוה – 200 מעלות צלזיוס בתנורים ביתיים, או כדקה בטמפרטורה של 400–500 מעלות (בתנורים תעשייתיים). בשל הטמפרטורה הגבוהה נכלא בתוך הפיתה קיטור שגורם להתנתקות הדפנות ולהתנפחותה ליצירת מעין כדור. לאחר האפיה, נפלט הקיטור מהפיתה והיא חוזרת לצורתה השטוחה, אך הדפנות נותרות נפרדות מבפנים. לאחר מכן, אפשר לחתוך את הפיתה ולפתוח אותה לצורת כיס, ולהכניס מרכיבי מזון שונים לתוכה.
סוגי פיתות
פיתה תימנית
פיתה נוספת היא הפיתה התימנית לסוגיה (צאלוף, קלוב ועוד), שהייתה הלחם העיקרי בתפריטם של יהודי תימן.
פיתה דרוזית
הפיתה המסורתית (המכונה בישראל פיתה עיראקית, "לאפה", או פיתה דרוזית, בעגה ירושלמית נקראת לעיתים "אשתנור"), היא פיתה שטוחה שאינה מתנפחת בזכות שיטת האפייה השונה שלה: היא נאפית בסאג' או בטאבון (תנור כיריים המופעל על ידי אש חמה או גחלים).
פיתה דרוזית היא סוג של פיתה שטוחה וגדולה יותר הנאפית בטאבון או על סאג'. מקורה בעדה הדרוזית אך היא נפוצה כיום במטבח הים התיכוני ובמטבח המזרחי. מכיוון שבפיתה הדרוזית, בדומה ללאפה, אין כיס, הפיתה הדרוזית משמשת לעטיפתם של מאכלים המוכנסים לתוכה.
מאכלים בפיתה
מאכלים נפוצים שנהוג להגיש בישראל בתוך פיתה כמזון מהיר: פלאפל, חומוס, סביח.
ראו גם
לחם
לאפה
לחוח
פאנה קאראסאו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חיטה
קטגוריה:סוגי לחם
קטגוריה:מוצרי בצק שמרים
קטגוריה:המטבח הים-תיכוני
קטגוריה:המטבח הערבי
קטגוריה:המטבח המזרח-תיכוני | 2024-07-31T11:58:36 |
סיירת | 2017-08-02T18:01:08 | |
מלחמת אוסטריה–פרוסיה | מלחמת אוסטריה–פרוסיה, (או בשמותיה הנוספים: מלחמת שבעת השבועות, מלחמת האיחוד, מלחמת העצמאות השלישית של איטליה, מלחמת האזרחים הגרמנית, מלחמת 1866, מלחמת האחים, מלחמת האחווה, המלחמה הגרמנית) הייתה מלחמה שהתחוללה בשנת 1866 בין אוסטריה לבין פרוסיה, איטליה ומדינות גרמניות קטנות שהצטרפו לאוסטריה או לפרוסיה. בסופה, השיגה פרוסיה את השליטה על מדינות גרמניה ואיטליה זכתה באזור ונציה.
באוסטריה ובגרמניה נקראת המלחמה "מלחמת האחים", ובאיטליה נקראת המלחמה "מלחמת העצמאות השלישית".
רקע
בתקופת האימפריה הרומית הקדושה (962–1806), היו באזור הקיסרות מעל ל-300 מדינות/נסיכויות קטנות וכמה מדינות גדולות. ברוב האזור דיברו התושבים בשפה הגרמנית והתושבים במקום היו מבחינת השתייכותם בני העם הגרמני. עם זאת, בכל מדינה היה שלטון עצמאי. במהלך המאה ה-19 גברו קולותיהן של תנועות לאומיות גרמניות, ששאפו לאיחוד הארץ ולשחרורה מכובש זר.
אוסטריה הייתה המנהיגה הדומיננטית באימפריה הרומית הקדושה, אך לקראת סוף המאה ה-18 עלה כוחה של פרוסיה, אשר הקטינה את ההשפעה והשליטה האוסטרית באימפריה.
בשנת 1806 כבש נפוליאון את שטח הקיסרות הרומית הקדושה, ואיחד את מאות ערי המדינה והנסיכויות לכ-30 מדינות גדולות, איחוד שֶכּונה הקונפדרציה של הריין. האיחוד הותיר את מדינות האזור כקונפדרציה של מדינות אוטונומיות בעלות שלטון עצמי מוגבל, בשליטת צרפת. האיחוד נכפה על המדינות בפריז, וכלל רפורמות בתחומי הממשל, הכלכלה והמודרניזציה החברתית. לרפורמות הייתה השלכה גם על מעמד היהודים במדינות הפדרציה, ומיעוטים נוספים, אשר הושפע מן האמנציפציה הצרפתית, ולראשונה הוכרו זכויות המיעוט שלהם ונאסרה אפלייתם. הקונפדרציה שנכפתה על תושבי האזור הסתיימה בשנת 1813 עם תבוסתו של נפוליאון.
בשנת 1814 התכנס קונגרס וינה, קונגרס שלום בינלאומי בהשתתפות דיפלומטים ומנהיגים מכל מדינות אירופה (למעט האימפריה העות'מאנית). את הקונגרס אירח קנצלר האימפריה האוסטרית בווינה, על מנת להשיב את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי באירופה שלאחר מלחמות נפוליאון. במסגרת החלטות הקונגרס הוקמה "הקונפדרציה הגרמנית תחת הנהגה אוסטרית".
מספרן של המדינות החברות בקונפדרציה, שבעבר מנה מאות ישויות פוליטיות נפרדות, קוצץ לכ-30 מדינות, ביניהן פרוסיה, האימפריה האוסטרית, בוואריה, וירטמברג, הנובר, ועוד. המדינות היו עצמאיות וזכו לריבונות מלאה ולהכרה דיפלומטית גורפת. עם זאת הן קשרו עצמן בברית הגנה משותפת, החזיקו יחדיו בביצורים משותפים בגבולות החיצוניים לקונפדרציה וקיימו אספה פדרלית שהתכנסה באופן קבוע בעיר פרנקפורט.
בשנת 1848 נעשה הניסיון הראשון לאחד את גרמניה, במהלך אביב העמים, אך הניסיון נכשל עקב סכסוכים רבים בין נציגי המדינות הגרמניות השונות, ובין תומכי ההגמוניה הפרוסית מול ההגמוניה האוסטרית בגרמניה.
ביסמרק שמונה בשנת 1862 לקנצלר פרוסיה, חתר להביא לאיחוד גרמניה באמצעות מהלכים צבאיים, ומהלכים מדיניים שנלוו אליהם. בשנת 1864, בעקבות מחלוקת ארוכת שנים בנוגע לשאלת השתייכותן של הטריטוריות שלזוויג והולשטיין לדנמרק או לקונפדרציית הריין (הטריטוריות היו אז תחת שלטון דני), עמדה בפני ביסמרק הזדמנות להתערבות צבאית, בעקבות חילופי שלטון בממלכת דנמרק. בפברואר 1864 החליט ביסמרק לפתוח במלחמת שלזוויג השנייה נגד דנמרק בשיתוף פעולה של פרוסיה עם אוסטריה. במלחמה זו, נכבשו ונלקחו אזורים אלה מידי דנמרק. הסכם שלום נחתם בווינה ב-30 באוקטובר 1864, ובו נמסרו שלזוויג לפרוסיה והולשטיין לאוסטריה.
הגורמים למלחמה
המחלוקת סביב השליטה בגרמניה כבר הייתה קיימת זמן רב קודם לכן, וכמעט גרמה למלחמה בשנת 1850. משום כך שאף ביסמרק למלחמה נגד אוסטריה, על מנת להכריע אחת ולתמיד את השליטה בגרמניה. העילה למלחמה הייתה סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על אופן השליטה במחוזות שלזוויג והולשטיין שנכבשו שנתיים קודם מדנמרק, אולם, היסטוריונים רבים טוענים שלביסמרק הייתה תוכנית לגרום לפרובוקציה מכוונת, כדי לפתוח במלחמה ולהחליש את עמדת אוסטריה בגרמניה.
הצדדים הלוחמים
פרוסיה חתמה עם ממלכת איטליה על ברית, שבה נקבע שבעד עזרה מאיטליה נגד אוסטריה, תקבל איטליה לאחר הניצחון את ונציה. כמו כן הצטרפו לפרוסיה מדינות מקלנבורג-שוורין, מקלנבורג-שטרליץ, אולדנבורג, אנהלט, בראונשווייג, סקסוניה-אלטנבורג, סקסוניה-קובורג-גותה, ליפה, שוורצבורג-זונדרסהאוזן, ולדק, ברמן, המבורג, וליבק.
בנוסף, על מנת למנוע סיוע לאוסטריה ממדינות אירופה האחרות, הבטיח ביסמרק לנפוליאון השלישי שטחים לאורך הריין, או לחלופין את בלגיה ולוקסמבורג, אם צרפת תישאר נייטרלית, ואילו האימפריה הרוסית עדיין נטרה טינה לאוסטריה מפעולותיה במלחמת קרים.
לעומת זאת, אל אוסטריה הצטרפו מדינות דרום גרמניה; בוואריה, וירטמברג, באדן, הסן-קאסל, הסן-דרמשטאדט, נסאו, ופרנקפורט. וכן הצטרפו אליה סקסוניה, סקסוניה-מיינינגן, רויס-גרייץ, ושאומבורג-ליפה. הנובר בתחילה ניסתה להישאר נייטרלית, אך לבסוף נאלצה עקב דעת הקהל לחבור לאוסטריה.
מהלך המלחמה
גיוס
עם פרוץ המלחמה גייסו הפרוסים את צבאם במהירות, בעזרת רשת מסילות הברזל המפותחת שלהם. לעומתם, נאלצו האוסטרים לגייס את צבאם באיטיות, עקב העדר רשת מסילות מפותחת. בנוסף, הצבא הפרוסי אורגן על בסיס מקומי, וחיילי המילואים היו קרובים לבסיסם, ובשל כך התגייסו במהירות. לעומת זאת, הצבא האוסטרי הציב את יחידותיו הרחק מבתיהם, על מנת למנוע סיוע מצד יחידות הצבא למרידות בדלניות, ומשום כך הגיוס האוסטרי היה הרבה יותר איטי.
חימוש
הצבא הפרוסי היה מצויד ברובה דרייזה נטען בריח עם מנגנון מחט, שהיה ניתן להטעינו אף בשכיבה, ואפשר לירות חמישה כדורים בדקה ואפילו יותר. לעומת זאת הצבא האוסטרי היה מצויד ברובה נטען לוע, שהיה ניתן להטעינו אך בעמידה, ואפשר לירות רק שלושה כדורים בדקה. כמו כן, הצבא הפרוסי היה מצויד בתותחים נטעני מכנס, לעומת הצבא האוסטרי שהיה מצויד בתותחים נטעני לוע.
מהלך הקרבות
ב-14 ביוני 1866 הכריזו הצדדים על מלחמה, והחלו לרכז את צבאותיהם; הצבא הפרוסי התרכז ועבר במהירות לעבר הגבול עם סקסוניה ובוהמיה. ואילו הצבא האוסטרי התרכז בבוהמיה, לקראת פלישה לשלזיה. ב-17 ביוני 1866 חצו צבאות פרוסיה את הגבול לממלכת סקסוניה, ממלכת הנובר ונסיכות הבוחר מהסן, שצבאותיהם נסוגו אל קווי ההגנה של אוסטריה.
ב-27 ביוני נחל הצבא הפרוסי שתי מפלות - בקרב טרוטנוב כנגד הצבא האוסטרי, ובקרב לאנגנזאלצה כנגד הצבאות ההנוברי והבווארי. אולם, במהלך הימים שלאחר מכן הביסו הפרוסים את האוסטרים בשורה של קרבות, ונחלו ניצחון מכריע בקרב קניגרץ, שלאחריו החלו האוסטרים לחתור לשביתת נשק. מלבד סקסוניה, שאר בעלות בריתה של אוסטריה לא היו מעורבות בקרבות גדולים. הצבא הפרוסי פלש לבוואריה לאורך נהר המיין, וכבש את פרנקפורט ואת נירנברג, אך כשל בניסיונו לכבוש את וירצבורג.
בחזית האיטלקית נחלו האוסטרים בתחילה הצלחה גדולה, והביסו את האיטלקים בקרב קוסטוצה ובקרב ליסה, אך בקרב בצקה נחלו מפלה על ידי כוחותיו של גריבלדי.
הקרבות העיקריים במלחמה היו:
קרב קוסטוצה שנערך ב-24 ביוני בין אוסטריה לאיטליה; ניצחון אוסטרי נגד איטליה.
קרב טרוטנוב שנערך ב-27 ביוני בין פרוסיה לבין אוסטריה; אוסטריה עוצרת את התקדמות הפרוסים, אך סופגת אבדות גדולות.
קרב לאנגנזאלצה שנערך ב-27 ביוני; הנובר מביסה את פרוסיה, אך נכנעת לה אחרי יומיים.
קרב קיצין שנערך ב-29 ביוני; ניצחון פרוסי.
קרב קניגרץ שנערך ב-3 ביולי; ניצחון פרוסי מוחץ.
קרב ליסה שנערך ב-20 ביולי; הצי האוסטרי נוחל ניצחון מכריע נגד הצי האיטלקי.
קרב בזקה שנערך ב-21 ביולי; ניצחון איטלקי נגד האוסטרים.
קרב למקס שנערך ב-22 ביולי; אוסטריה מצליחה לעצור את פרוסיה מלהתקדם לברטיסלבה.
קרב טאוברבישופסהיים שנערך ב-24 ביולי; הצבא הפרוסי מנצח את צבאות וירטמברג, נסאו, הסן ובאדן.
השלכות המלחמה
כדי למנוע התערבות במלחמה על ידי צרפת או רוסיה, וכדי למנוע רגשות נקמה מאוסטרים, דחף ביסמרק את וילהלם, מלך פרוסיה לעשות שלום עם האוסטרים במהירות, ולא להמשיך במלחמה בתקווה לרווחים נוספים. בתיווך צרפתי, הסתיימה המלחמה בשלום פראג בניצחון פרוסי. הסכם השלום בפראג הביא לפירוקה של הקונפדרציה הגרמנית, לסיפוח הפרוסי של ממלכת הנובר, נסיכות הבוחר מהסן, דוכסות נסאו, פרנקפורט, ושלזוויג-הולשטיין, ולהדרה רשמית וקבועה של אוסטריה מאיחוד המדינות הגרמניות. כמו כן, נאלצה אוסטריה להעביר את אזור ונציה לאיטליה.
תוצאתה העיקרית של המלחמה הייתה ביצירת הקונפדרציה הצפון-גרמנית, על ידי פרוסיה. שלא כקודמתה, הקונפדרציה הגרמנית, הייתה הקונפדרציה הצפון-גרמנית מדינה של ממש. שטחיה חפפו את שטחי הקונפדרציה צפונית לנהר מיין כולל את מחוזותיה המזרחיים של פרוסיה ואת דוכסות שלזוויג אך ללא שטחי אוסטריה, בוואריה, וירטמברג, באדן וחלקה הדרומי של הדוכסות הגדולה של הסן, והיא איחדה את צפונה של גרמניה תחת הנהגתה של פרוסיה באמצעות איחוד המכס הגרמני (Deutscher Zollverein) והסכמי שלום חשאיים עם מדינות הדרום (שנחתמו יום לפני החתימה על שלום פראג).
הקונפדרציה התבטלה לאחר איחודה של גרמניה בשנת 1871. למרות זאת, ניתן לומר שתוצאות המלחמה והקמת הקונפדרציה, שימשו אבן יסוד לכינונה של החוקה הגרמנית באותה השנה. חוקה זו העניקה לקנצלר החדש אוטו פון ביסמרק סמכויות רבות שכן היא הפכה אותו ל"אחראי" אך לא חייבה אותו לתת דין וחשבון בפני הבונדסטאג והעבירה לידיו את הסמכויות על התקציב הצבאי (לאחר המשבר החוקתי אליו נקלע וילהלם הראשון בשנת 1862).
בנוסף, עקב התבוסה שספגה אוסטריה במלחמה, נאלץ פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה חודשים אחדים לאחר שביתת הנשק עם פרוסיה, להסכים לחלוקת השלטון עם ההונגרים, ובכך הפכה הקיסרות לאימפריה האוסטרו-הונגרית.
בנוסף לכל האמור, נסיכות ליכטנשטיין הפכה למדינה עצמאית לחלוטין לאחר המלחמה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחמות אוסטריה
קטגוריה:מלחמות פרוסיה
קטגוריה:מלחמות העצמאות של איטליה
קטגוריה:האימפריה האוסטרית
קטגוריה:ממלכת איטליה | 2024-07-20T08:51:01 |
סיירת (אונייה) | סיירת (באנגלית: cruiser) היא טיפוס של ספינת מלחמה, ששמה והגדרת תפקידה השתנו במידה רבה במהלך השנים. כיום מהוות סיירות את אוניות השטח הכבדות ביותר שבשימוש ציי העולם (למעט נושאות מטוסים, שאינן אוניות שטח במובן הצר), ואולם בעבר היו סיירות אוניות המלחמה המשניות, שניות בגודלן לאוניות מערכה, ובזמן המלחמות הנפוליאוניות היה המונח "סיירת" ביטוי למשימה ולא לסוג אונייה; בדרך כלל מילאו פריגטות משימות אלה.
"סיירת" כמשימה
שמאל|ממוזער|250px|דגם של הפריגטה הצרפתית Flore
במהלך המאה ה-17 הופיע המושג "סיירת", cruiser, לראשונה. במונח זה התכוונו לאונייה שפעלה באופן עצמאי, ולא כחלק משייטת או צי. המונח התייחס למשימתה של האונייה, ולא לדגם או לטיפוס של אונייה. עם זאת, בשל אופיים של התפקידים שהוטלו על הסיירת - שיפורטו להלן - אוניות שמילאו תפקיד זה היו בדרך כלל קטנות ומהירות יותר מאוניית הקו הרגילה. הסיירת נועדה לפעול בעצמה, כאמור, במרחק רב מבסיסה, לסיור ואיסוף מודיעין, ולפשיטות על ציי הסוחר של האויב ועל בסיסיו. במקביל, נשלחו סיירות גם לליווי שיירות. תפקידים אלה דרשו אונייה מהירה וזריזה, מחד, אך גם אחת כזו שניתן לוותר על השתתפותה בצי המרכזי, האחראי על הגנת האינטרסים החשובים של המדינה. אוניית הקו הרגילה הייתה איטית מדי, מסורבלת מדי, יקרה מדי וחשובה מדי כדי שתשלח למשימות אלה, ולכן הסיירת הרגילה הייתה הפריגטה. ההולנדים עשו שימוש רב בסיירות במאה ה-17, וציי בריטניה, צרפת וספרד החרו-החזיקו אחריהם בשנים שלאחר מכן.
במאה ה-18 היו הפריגטות הדגם העיקרי של סיירות. הפריגטה הייתה קטנה, מהירה, בעלת טווח ארוך, ובעלת חימוש קל יחסית (סיפון תותחים אחד, לעומת שניים ואפילו שלושה באוניות הקו). הפריגטה שימשה לסיור, תקשורת, ותקיפת אוניות סוחר של האויב. עם זאת, היו טיפוסים נוספים של אוניות שגם הן נקראו "סיירות", העיקרית שבהן הסלוּפּ (sloop).
סיירות משוריינות
במהלך המאה ה-19 החלו אוניות המלחמה לעבור להנעה בעזרת מנועי קיטור, והחלו בבניית אוניות משוריינות בברזל ופלדה. המושג "סיירת" החל לעבור גם לאוניות משוריינות. האוניות המשוריינות הראשונות (שנקראו אונייה מחופת שריון) הוגדרו כפריגטות, משום שהיה להן רק סיפון אחד של תותחים. הצרפתים בנו מספר אוניות משוריינות שנועדו לפעילות מעבר לים. במהלך העשור הבא של המאה השיקו ציים נוספים אוניות משוריינות מהירות, שנועדו לפעול באורח עצמאי, לסיור ולפשיטה. עם הזמן הוגדרו אוניות אלו כ"סיירות משוריינות", ואילו אוניות גדולות מהן החלו להיקרא "אוניות מערכה".
סיירות טורפדו
סיירת טורפדו הייתה טיפוס של סיירת קטנה יותר, לא משוריינת, שהופיעה בעשורים האחרונים של המאה ה-19. אוניות אלה היו מסוגלות להגיע למהירויות של כ-20 קשר, והיו חמושות בתותחים בקליבר קטן עד בינוני, ובנוסף בטורפדות. משימתן של אוניות אלו הייתה סיור ומשמר חופים, קישור בציים גדולים (העברת איתותי דגלים, ועוד), ותפקידים נוספים שיועדו לספינות קטנות יותר. אוניות אלו שימשו גם כאוניות פיקוד לשייטות של ספינות טורפדו. בתחילת המאה ה-20 הוחלף טיפוס זה של סיירות בדגמים מהירים יותר וטובים יותר לשיט באוקיינוס.
סיירת מערכה
בתחילת המאה ה-20 הופיע סוג חדש של סיירת, סיירת מערכה. סיירת המערכה צמחה בצי הבריטי ומטרתה הייתה לשלב את מהירותה של הסיירת ויכולת התמרון שלה עם עוצמת האש של אוניית המערכה. ככלל, סיירות המערכה היו אוניות קלות משמעותית מאוניות המערכה, אך היו כבדות ומסורבלות יותר מאשר סיירות רגילות (אפילו הכבדות שבהן), כדי שיוכלו לעמוד במשקל ובעוצמה של תותחים כבדים. הרעיון בכללותו היה שאונייה מטיפוס זה תוכל להטביע כל כלי שיט אחר למעט אוניות מערכה, שמהן תוכל לנתק מגע במהירות.
לאחר קרב יוטלנד ביטלו הבריטים את רוב ההזמנות לבניית אוניות מסוג זה והעדיפות חזרה לאוניות המערכה. התקדמות הטכנולוגיה אפשרה לבנות אוניות מערכה שהצליחו לשלב מהירות גבוהה עם שריון מתאים וחימוש כבד, ובכך למעשה היו יכולות ליטול על עצמן את תפקידה של סיירת המערכה.
סיירת קלה
ככל שנכנסו סיירות המערכה לשירות, הסתבר שתפקידן ישאיר אותן בצמוד לצי העיקרי. לפיכך, נוצר הצורך בסיירת קלה. סיירות אלה שילבו שריון יחד עם מהירות, מהירותן הגיעה ל-29 קשר, ונועדו למשימות הקלאסיות של הסיירות: סיור, פשיטה, ליווי, וכיוצא בזה. בשנת 1909 נכנסו לשירות בצי הבריטי סיירות מסדרת טאון ואלו היו הסיירות הקלות הראשונות. סדרה נוספת של סיירות קלות, סדרת ארת'וסה נכנסה לשירות ב-1911.
סיירת כבדה
באמנת לונדון, שנחתמה ב-1930 ונועדה להוות המשך למהלך צמצום החימוש הימי, הוגדרו מחדש טיפוסי הסיירות. סיירת כבדה הוגדרה כנושאת תותחים כבדים יותר, עד קוטר 8 אינץ' (203 מ"מ) ובהדחק של 10,000 טון, לכל היותר. ככל שהתברר שהמלחמה בלתי נמנעת, החלו המדינות השונות לפרוש מהאמנה ולבנות כלי שיט בעלי הדחק רב יותר, ותותחים בעלי קוטר גדול יותר. יפן בנתה את סדרת הסיירות הכבדות מוגאמי, שהיו בעלי הדחק של למעלה מ-13,000 טון, ותותחים בקוטר 6.1 אינץ', שהוחלפו בתחילת המלחמה (כפי שתוכנן מראש) לתותחים בקוטר 8 אינץ'.
הצי הגרמני בנה את סדרת הסיירות הכבדות אדמירל היפר, שההדחק שלהן הגיע ל-18,000 טון, ונשאו תותחי 8 אינץ'. לאחר מכן נבנו שלוש סיירות כבדות, שנקראו בפי הגרמנים panzerschiffe, "אוניות משוריינות". אוניות אלה היו קטנות מאוניות מערכה ומסיירות מערכה, ולמעשה היו קרובות במידותיהן לסיירות כבדות, אך הייתה להן עוצמת אש גדולה בהרבה משלהן. בשל כך הגדירו אותן הבריטים כ"אוניית מערכה זוטא" (pocket battelship).
סיירות ייעודיות
יחד עם זאת, מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה שבה ירדו אוניות השטח מגדולתן. מטוסים וצוללות הוכיחו את יכולתם לפגוע קשות באוניות השטח, ודרך הפעולה הקלאסית, שבה הפליגו מספר מצומצם של אוניות למשימה עברה מן העולם; אוניות השטח החלו להפליג בציים גדולים, סביב נושאות מטוסים, והחלו להופיע טיפוסים ייעודיים של סיירות שנועדו להגנת נ"מ ולוחמה נגד צוללות. סיירות נגד צוללות (Anti-Submarine Cruiser) נועדו להילחם בצוללות האויב, וכמשחתות שנועדו לתפקיד זה, הן צוידו בפצצות עומק וטורפדו, וצוידו בסונאר ובמכשירי גילוי אחרים על מנת לאתר את האויב.
שמאל|ממוזער|250px|הסיירת אטלנטה, סיירת נ"מ בצי ארצות הברית
סיירות נ"מ הופיעו למעשה כבר בסוף שנות העשרים של המאה ה-20, כאשר הצי הבריטי הכשיר כמה סיירות
קלות כדי שישמשו להגן על אוניות שטח גדולות יותר מפני התקפות אוויריות. ככל שגבר הכוח האווירי נעשו מאמצים רבים יותר לספק הגנה אווירית יעילה יותר. תחילה הותאמו סיירות רגילות, קלות וכבדות, לנשיאת נשק נ"מ נוסף, ואולם בהמשך המלחמה החלו להיבנות סיירות ייעודיות, שעיקר תפקידן היה הגנת נ"מ; מכיוון שחימושן העיקרי הוחלף לטובת נשק נ"מ, היה צורך בסיירות אחרות שיגנו עליהן מפני אוניות שטח של האויב.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה היו נושאות המטוסים והצוללות כלי השיט העיקריים בציי העולם הגדולים. בשל הכוח האווירי המכריע, שוב לא יכולה הייתה אונייה, או קבוצה קטנה של אוניות, לפעול באורח עצמאי. הציים הגדולים התארגנו בשייטות, שהיו מרוכזות סביב נושאת מטוסים, כאשר לאוניות המלוות תפקידים ייעודיים משלהן. אוניות המערכה, סיירות המערכה וגם רוב הסיירות חלפו מן העולם; תפקידן העיקרי של הסיירות שנותרו בשירות המשיך להיות הגנת נ"מ. בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו להיכנס לשירות טילים, ואז החל חימושן של הסיירות להשתנות מתותחי נ"מ לטילי ים-אוויר. למעשה, רק ארצות הברית, רוסיה ופרו מפעילות כיום סיירות.
סיירת טילים
שמאל|ממוזער|250px|הסיירת הרוסית פרונזה, סיירת כבדה מסדרת קירוב
בצי הסובייטי המשיכו סיירות להיות האוניות המרכזיות שסביבן נבנו השייטות. בשנים שלאחר המלחמה היו אלו סיירות כבדות, נושאות תותחים בעלי קוטר גדול, ואולם במהלך שנות ה-50 הופיעו סיירות גדולות, נושאות מספר רב של טילי ים-ים וטילי נ"מ. הסיירות החדישות ביותר מדגם זה הן הסיירות מסדרת קירוב. סיירות אלה מונעות בהנעה גרעינית, ולהן הדחק של 28,000 טון כאשר הן טעונות במלואן. הן נושאות חימוש מגוון, הכולל טילי ים-ים, טורפדות המשוגרים ברקטה ובצינורות טורפדו רגילים, טילי נ"מ, פצצות עומק, ותותחי 130 מ"מ ו-30 מ"מ.
בצי ארצות הברית מהוות נושאות המטוסים את האוניות המרכזיות שסביבן מאורגנות השייטות. יחד עם זאת, בשנות ה-80 של המאה ה-20 נבנו בארצות הברית סיירות מסדרת טיקונדרוגה (Ticonderoga). אוניות אלו הוגדרו בתחילה כמשחתות, ואולם עם התקנת מערכת האגיס (AEGIS) המשוכללת באוניות אלו, השתנה מעמדן לסיירות. מערכות אלו משלבות מערכות ניהול אש, מכ"ם ומערכות מחשבים מתקדמות מאוד, מסוגלות לזהות, לנתח ולהגיב לכל איום מתקרב לאונייה, כולל אוניות שטח אחרות, צוללות ומטוסים. המערכת יכולה להפעיל לא רק את חימושה של האונייה שבה היא מותקנת, אלא גם להעביר מידע ולקבל מידע מאוניות אחרות שסביבה. יכולת גבוהה זו מאפשרת לסיירות אלה להוות בעצמן את האונייה המרכזית שסביבה נבנית שייטת. בנוסף למערכת האגיס, נושאות סיירות אלה גם מערכות לשיגור טילים מונחים מדגם BGM-109 טומהוק, טילי נ"מ וטילי ים-ים, טילים נגד צוללות, טורפדות ותותחים בקוטר 127 מ"מ ו-20 מ"מ.
סיירת נושאת מטוסים
שמאל|ממוזער|250px|סיירת המסוקים הצרפתית ז'אן ד'ארק
סיירות נושאות מטוסים היו רעיון שנולד בשנות ה-30. הרעיון היה לשלב את יתרונותיה של נושאת המטוסים יחד יתרונות הסיירת. אוניות אלו חומשו בתותחים כבדים יחסית, טורפדות ומוקשים, ונשאו מספר מטוסי ים. התפתחותם המהירה של המטוסים בשנות ה-30 הפכה את התפיסה למיושנת.
לאחר מלחמת העולם השנייה נבנו נושאות מסוקים, שהוגדרו כסיירות מסוקים. דוגמה לאונייה כזו הן נושאות המטוסים הבריטיות מסדרת אינווינסיבל (Invincible), וכן סיירת המסוקים הצרפתית ז'אן ד'ארק. סיירת זו, שהושקה ב-1964, היא בעלת הדחק של 10,575 טון. היא יכולה לשאת עשרה מסוקים קלים או בינוניים. מעבר לכך, חמושה האונייה בטילי ים-ים ותותחי 100 מ"מ. כיום משמשת האונייה לאימונים ולהכשרת פרחי קצונה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סיירות מלחמה
קטגוריה:כלי שיט מלחמתיים | 2023-11-29T20:13:34 |
קבב | border|ממוזער|300px|שישקבב
קבב (בגאורגית : ქაბაბი - תעתיק מדויק: כבאב, בטורקית: Kebap) משמעו כבשר צלוי בטורקית. ברחבי העולם, ובעיקר באזור דרום הקווקז וטורקיה, רווחות גרסאות רבות של קבב, ומשמעות המונח משתנה במדינות השונות. גם בישראל הוא מאכל פופולרי.
בתלמוד בבלי מופיעה המילה הארמית כַּבַּבָא במובן של בשר הצלוי על גחלים.
קבב מזרחי
שמאל|ממוזער|250px|דוכן קבב ברמאללה
הקבב הנפוץ במטבח המזרח תיכוני, הוא קציצה מאורכת, עסיסית ומתובלת מבשר בקר או בשר כבש טחון, המשופדת לאורכו של שיפוד ונצלית בגריל.
בישראל, על פי רוב מתייחס המושג לקציצת בשר טחון בתבלינים שונים, הנצלית על מנגל, עם או בלי שיפוד. במקרים רבים הקבב מוגש בפיתה או בלאפה עם חומוס, טחינה וסלטים שונים.
סוגי הקבבים כוללים:
קבב דובדבנים
אדנה קבב
קבב אירופאי
באירופה, קבב עשוי בדרך כלל מבשר כבש ומבשר בקר, אם כי ניתן להכינו גם מבשר עוף ודגים בסגנונות מסוימים. בשר חזיר נפוץ גם כן בקרב מוכרי קבב לא-מוסלמים.
באירופה, המושג "קבב" מתייחס לכמה סוגי מאכלים:
דונר קבב (Döner Kebab) - מילולית "בשר מסתובב", פיסות בשר עוף או כבש צלויות לאט על מוט מסתובב. מכונה "שווארמה" במזרח התיכון וצפון אפריקה, "גירוס" ביוון, שם עשוי לרוב מבשר חזיר, "גירוש" בהונגריה.
קבב סאמאק (Samak Kebab) - דג צלוי בצורת "שישקבב".
שישקבב (Shish Kebab) - קוביות בשר צלויות על מקל.
קופט קבב (Kofte Kebab) - פיסות בשר כבש שנקלה ואז נצלה על מקל.
מיטיטיי (Mititei) - אלה קציצות קבב רומני. סוג של כדורי בשר מוארכים של בשר טחון לרוב בשר בקר או שליש בקר שליש כבש ושליש חזיר המתובלים בשום, פלפל שחור וסודה לשתייה, שניצלים על גריל, שבישראל נהוג לקרוא לו "קבב רומני".
קבבים מוגשים לרוב בפיתה עם סלט. מסעדות קבב נפוצות בכמה אזורים של אירופה. דונר קבב (שווארמה) דווח בתור המאכל הזמין הנמכר ביותר בגרמניה. יש המוסיפים בשר בקר לפיצה ומכנים את המאכל "פיצה-קבב".
קבב אמריקאי
בארצות הברית, קבב הוא שיפוד עם קוביות קטנות של כל סוג של בשר או עוף וירקות הצלויים על הגריל.
סוגי הקבב האמריקאי כוללים:
קבב בקר (Beef kebab)
קבב עוף (Chicken kebab)
קבב טופו (Tofu kebab)
קבב ירקות (Vegetable kebab)
קבב הודו (Turkey kebab)
הקבבים האמריקאים מכילים בשר וירקות המוחזקים יחד על שיפוד ואז נצלים על הגריל. ירקות בהם משתמשים: חצילים, עגבניות, פלפלים, בצלים ופטריות.
שישקבב לאכילה במקום כמעט ואינו נפוץ בארצות הברית, אך גירוס הוא נפוץ למדי.
קבב הודי
בהודו, קבב נחשב לקציצה מתובלת העשויה מבשר טחון הצלויה על הגריל, מטוגנת או מבושלת.
סוגי הקבב ההודים כוללים:
טונדה קבב
שאמי קבב
קבב קווקזי
במדינות הקווקז ומרכז אסיה, קבב מורכב מבשר בקר או כבש המעורבבים יחד עם שומן ונצלים על רוטיסרי אנכי.
סוגי הקבבים כוללים:
לולה קבב (Lülə Kabab)
איסקנדר קבב (Iskəndər Kabab)
שישליק (Şaşlık)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:המטבח הים-תיכוני
קטגוריה:המטבח הסורי
קטגוריה:המטבח העיראקי
קטגוריה:המטבח הלבנוני
קטגוריה:המטבח הפלסטיני
קטגוריה:המטבח הישראלי
קטגוריה:המטבח הטורקי
קטגוריה:המטבח הבלקני
קטגוריה:המטבח המזרח-תיכוני
קטגוריה:המטבח המרכז-אסייתי
קטגוריה:המטבח הערבי
קטגוריה:מאכלי בשר
קטגוריה:אוכל רחוב
קטגוריה:המטבח הערבי: אוכל רחוב | 2024-10-19T18:45:14 |
סווינג | סווינג (באנגלית: Swing music) הוא תת-ז'אנר של מוזיקת ג'אז, שהתפתח בשנות ה-20 של המאה ה-20 ומאופיין בקצביות שיש לה ביטוי חיצוני בתנועה בולטת לעין (של מתופף, של רגל, הכאה באצבע צרדה או תנועת גוף), או קלילות והתאמה לריקוד. שמו ניתן לו מהתכונה של קטע ג'אז או של ביצועו, הגורמת לו להישמע קליל, במקצב מיטלטל קלות ומעט קופצני. כדי ליצור את תחושת הסווינג משתמשים במקצב של ארבעה רבעים, והדגשים הם על הרבע השני והרביעי (בשונה ממוזיקה קלאסית ורוק בו הדגשים הם ברבע הראשון ובשלישי). כמו כן המקצב מחולק לצמדים של שמיניות. שמיניות אלו נקראות "שמיניות סווינג" ולעיתים נשמעות כטריולה שאורך השמינית הראשונה בה הוא רבע.
בין מובילי הביג בנדס המפורסמים בתחום הסווינג נמצאים בני גודמן, קאונט בייסי ודיוק אלינגטון.
יש גם סגנון ריקוד הנקרא סווינג.
בג'אז המודרני משתמשים לרוב במקצב סווינג.
הסווינג היה אסור בגרמניה הנאצית לפני מלחמת העולם השנייה כיוון שנכתב גם על ידי יהודים ושחורים. מועדוני סווינג היו בלתי-חוקיים ונסגרו על ידי הממשל הנאצי. הסרט "נערי הסווינג" עוסק בתקופה זו ובהתמודדות בני הנוער (שנקראו "נערי הסווינג") עם האיסור על האזנה וריקוד לצלילי הסווינג.
ה"סווינג הצועני" נוצר על ידי הגיטריסט הצועני ג'אנגו ריינהארדט שנחשב אחד מנגני הג'אז האירופאיים הבודדים שהשפיעו גם על הג'אז האמריקאי.
במאה ה-21 זכה הסווינג לתחייה מחודשת, כחלק מאופנת הרטרו והווינטג' המאפיינים זרם תרבותי זה. התחייה המחודשת הזו כללה גם את לידתו של סגנון מוזיקלי חדש, אלקטרו סווינג, שמשלב את הסווינג עם מוזיקת האוס וסוגים אחרים של מוזיקה אלקטרונית.
קישורים חיצוניים
Swing Music Net - אתר מקיף על מוזיקת הסווינג.
*
קטגוריה:ג'אז
קטגוריה:הקהילה האפרו-אמריקאית | 2024-09-28T17:32:37 |
אורה זיטנר | אורה זיטנר (1946 – 15 בספטמבר 2020) הייתה זמרת, פסנתרנית ומנצחת מקהלות ישראלית. זיטנר הייתה בוגרת האקדמיה למוזיקה על שם רובין בתל אביב; היא התמחתה שם בהלחנה, ניצוח מקהלות ונגינה בפסנתר. במשך תקופה ארוכה נמנתה עם "חבורת רננים" ועם מקהלת רינת.
ביוגרפיה
הקריירה של זיטנר כזמרת החלה במופע של שירי סשה ארגוב שנערך בשנת 1979. החיבור שלה עם ארגוב נוצר כאשר הוא ראה אותה מנצחת על מקהלה ומבצעת קטע שירה. מאז, היא הייתה מזוהה יותר מכל זמרת אחרת עם המלחין. כתוצאה מהמופע המשותף שלהם הופקו שני תקליטים, שבהם זיטנר ביצעה את שירי ארגוב בלוויית פסנתר בלבד. השיר הידוע ביותר בביצועה הוא "שיר ארץ" ("ארץ שיושביה היא אוכלת") למילותיו של נתן יונתן.
בפסטיבל שירי הילדים מספר 13 (1982), הופיעה זיטנר עם השיר "בחלון שלי יש ים".
בשנת 1987 ערכה זיטנר מסע הופעות שבמסגרתו הופיעה בתיאטרון העירוני של פריז. בשובה העלתה את מופע היחיד שלה "תחת גגות פריז", שבו היא שרה וליוותה את עצמה בפסנתר בתוכנית של שאנסונים צרפתיים.
מלבד הופעות היחיד שלה, הרבתה זיטנר לשתף פעולה במופעים עם אמנים והרכבים אחרים, כמו ההופעות המשותפות עם רביעיית "קולן" ועם ישראל גוריון (בתוכנית בשם "דואט").
זיטנר קיבלה פרס על שם אֶמה שייבר מבית שלום עליכם בשנת 1995 על תקליט שירי יידיש שהוציאה. היא הייתה יוזמת אירועי זמר ברחבי ישראל, מפגשי זמר במועדון "צוותא", וכן לקחה חלק בפסטיבל אבו גוש למוזיקה קלאסית.
זיטנר התגוררה בתל אביב. בן זוגה היה הבמאי דוד ברגמן.
נפטרה ב-15 בספטמבר 2020 והובאה למנוחות בקיבוץ נגבה .
דיסקוגרפיה
"סשה ארגוב מנגן משיריו, שירה: אורה זיטנר" (1979) - אלבומה הראשון של זיטנר, המורכב משירי סשה ארגוב
"אורה זיטנר שרה סשה ארגוב" (1981) - אלבום שני, המורכב מעוד משירי ארגוב
"שיר, חליל וגדי נחמד" (1990) - אלבום שלישי של גרסאות כיסוי לשירי עם ישראלים ידועים
"א ניגון וואס לויפט מיר נאך" (1993) - אלבום מצליח המורכב משירים מוכרים ביידיש
"בעיקר אהבה" (1993) - אלבום גרסאות כיסוי ללהיטים ישראלים משנות השישים ושנות השבעים
"למדבר" (עם יובל מיצנמכר) (1995) - אלבום נוסף של גרסאות כיסוי ללהיטים ישראלים, הפעם של שנות החמישים
"פיוטים" (2007) - אלבום המורכב מפיוטים מוכרים ביהדות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:ישראליות זוכות פרסים
קטגוריה:פסנתרניות ישראליות
קטגוריה:פסנתרנים ישראלים
קטגוריה:מנצחות מקהלות ישראליות
קטגוריה:משתתפות פסטיבל שירי הילדים
קטגוריה:בוגרות בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:אישים הקבורים בנגבה
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2020
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2020 | 2024-08-27T09:19:59 |
פלאפל | שמאל|250px|ממוזער|כדורי פלאפל
פלאפל (בערבית: فلافل ) הוא מאכל מזרח תיכוני מסורתי מטוגן בשמן עמוק בצורת כדור או קציצה העשוי מגרגרי חומוס, פול, או שילוב של שניהם. כדורי הפלאפל מוגשים בפיתה או בלאפה, ומלווים לרוב בסלטים, ירקות כבושים, סחוג, עמבה, חומוס וטחינה.
מנות פלאפל נפוצות מאוד כמאכל רחוב ברחבי המזרח התיכון.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|פלאפל בפיתה
ממוזער|מסעדת פלאפל בתל אביב, 1958
שורשיו של הפלאפל אינם ידועים בוודאות. ההשערה המקובלת היא שמקורו בפרובינקיה מצרים (איגיפטוס, לפני הכיבוש הערבי), בסביבות המחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה, שם הוכן מפול מצרי. ככל הנראה פותח הפלאפל על ידי הקופטים כמנה חליפית למנת בשר בחגים שבהם נאסרה אכילת בשר. מאוחר יותר התפשט המאכל צפונה למדינות הלבנט שם הוכן בעיקר מגרגירי חומוס. כיום הפלאפל נפוץ בכל רחבי המזרח התיכון, כולל ישראל, ערב הסעודית עיראק ותימן. בעקבות הגירה של ערבים וישראלים לארצות הברית ומערב אירופה, ניתן למצוא אותו החל מאמצע המאה ה-20 גם בערים הגדולות שם. באופן מסורתי מטגנים את הפלאפל בשמן עמוק ומגישים עם טחינה וסלט, בתור כריך בפיתה, או כמתאבן. בתחילת המאה ה-21, יש האופים את הפלאפל, מטעמי בריאות ושמירה על משקל גוף תקין.
עקב תפוצתו הנרחבת של הפלאפל במהלך זמן כה רב נוצרו גרסאות רבות למאכל. עם זאת, ניתן להבחין בשני סוגים עיקריים: כדורים קטנים של גרגרי חומוס גרוסים גס, או קציצות בגודל בינוני מגרגרי פול, הנפוצות בעיקר במצרים ובסודאן ומכונות שם טעמיה. במצרים משתמשים גם בשעועית להכנת המאכל.
בארץ ישראל היה המאכל נפוץ בקרב התושבים הערבים ובשנות ה-30 של המאה ה-20 החל להיות פופולרי גם בקרב בני היישוב העברי. בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, שבהם היה הפלאפל מזון מהיר עיקרי, נתפס הפלאפל כמאכל לאומי, אף על פי שמקורו במצרים. ב"שיר הפלאפל" של להקת איילון משנות ה-50 ניתן לראות ביטוי לכך. גם בסקר דעת קהל שנערך בשנת 2022, בחרו רוב הנשאלים בפלאפל כמאכל הלאומי. התייחסויות נוספות בתרבות הישראלית למאכל הן במשחק הרשת הפופולרי "מלך הפלאפל" (2002), בסרט "פלאפל אטומי" (2015) ובכינוי בעגה הצה"לית לדרגות קצונה של רב-סרן ומעלה.
הישראלים אימצו את הגרסה הלבנונית של הפלאפל העשויה מגרגירי חומוס. עם הגיען של העליות מארצות ערב, הלכה וגברה הפופולריות של הפלאפל והוא הפך לעממי וליחסית זול. יש הטוענים, כי הסיבה האמיתית להפסקת המנהג של הכנת פלאפל מפול הייתה העובדה שחלק מעולי עיראק רגישים לפול, ולכן נעשה המעבר המלא לגרגירי חומוס. רבים מדוכני הפלאפל בישראל מגישים מנה בפיתה עם חומוס, צ'יפס, סלט וטחינה, אולם בדוכנים הוותיקים נפקד מקומם של החומוס והצ'יפס. עם השנים, ובעיקר בעשור השני של המאה ה-21, מחיר הפלאפל האמיר הרבה מעבר לצפוי על פי האינפלציה. ישנן מספר חנויות פלאפל פופולריות ברחבי הארץ, ביניהן – פלאפל בריבוע, פלאפל התאומים, פלאפל הזקנים, פלאפל אוריון, ועוד.
פלאפל מצרי (טעמיה)
פלאפל עשוי שעועית או גרגירי פול מטוגנים.
פלאפל סורי
פלאפל העשוי מפולי שעועית עם גרגירי חומוס טחונים ומטוגן בצורת בייגלה עם חור באמצע ומצופה בסומסום.
פלאפל מחשי
שמאל|ממוזער|מסעדת פלאפל ברמאללה
פירוש המילה "מחשי" בערבית (בערבית: محشي) הוא "ממולא" . "פלאפל מחשי" הן קציצות מטוגנות של עיסת פלאפל, ממולאות במילוי של בצל מטוגן עם תבלינים ולעיתים גם עם בשר. הקציצות גדולות בהרבה מכדורי פלאפל רגילים (קוטרן כעשרה סנטימטרים). המאכל נפוץ במיוחד בתקופת חודש הרמדאן, אז הוא מהווה חלק מהאפטאר (ארוחת שבירת הצום בערב בחודש הרמדאן). בישראל אפשר למצוא אותו בעיקר ביישובים ערביים ישראלים ובמזרח ירושלים.
ערך תזונתי
מנה של פלאפל בפיתה היא מנה צמחית חמה, המבוססת על קטניות.
הפלאפל מעובד מחִמצה (חומוס), נטול כולסטרול, ובו כ-30 גרם חלבון צמחי ל-100 גרם. הערכים התזונתיים בו קרובים לערכי ממרח החומוס, אלא שבניגוד לממרח החומוס, הפלאפל מטוגן בשמן. ככל שהשמן חומם מספר רב יותר של פעמים, כך הוא רווי יותר ברדיקלים חופשיים. הדבר נכון גם לתוספת הצ'יפס המטוגן, המצורפת לעיתים למנה. הפיתה עשויה לרוב מקמח לבן. עם זאת, במנה זו נמצאים הן חומוס והן ירקות, העשויים לשפר את ערכה התזונתי.
בתרבות
יום הפלאפל הבינלאומי
12 ביוני נקבע להיות יום הפלאפל הבינלאומי. היום נקבע במטרה לקדם את המנה המסורתית ולחגוג את התרבות הישראלית ברחבי העולם.
ראו גם
מבצע דוגו
קישורים חיצוניים
מתכון לפלאפל של אמירה, באתר 'מטעמים'
שירים ישראליים על אוכל ומאכלים מתוך פרויקט "לאישה ולבית" באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מאכלי קטניות
קטגוריה:המטבח הים-תיכוני
קטגוריה:המטבח הערבי
קטגוריה:טיגון עמוק
קטגוריה:מאכלים לאומיים
קטגוריה:ישראל: אוכל רחוב
קטגוריה:המטבח המזרח-תיכוני
קטגוריה:חומוס
קטגוריה:המטבח הישראלי
קטגוריה:אוכל רחוב
קטגוריה:המטבח הערבי: אוכל רחוב | 2024-10-19T18:44:54 |
כרמי יוגב | כרמי יוגב (17 בנובמבר 1918 – 11 בינואר 2010) היה איש חינוך ישראלי, מנהל גימנסיה הרצליה.
ביוגרפיה
יוגב נולד בבאר יעקב וסיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה ב-1936. לאחר מכן למד באוניברסיטה העברית, שם סיים בתואר מוסמך למדעים. עשה דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
בשנת 1945 החל ללמד בגימנסיה הרצליה את מקצועות המתמטיקה והפיזיקה. מ-1953 שימש כסגן-מנהל, ומ-1963 כמנהל, בתחילה במשותף עם הד"ר ברוך בן-יהודה. החל משנת 1989 החל לשמש כנשיא הגימנסיה.
עם כניסתו לתפקיד מנהל הגימנסיה, הנהיג ד"ר יוגב חידושים בגימנסיה: הפריעה לו במיוחד העובדה שהימים הראשונים והאחרונים של שנת הלימודים הם ימים מבוזבזים: שעות הלימודים אינן רבות, והאווירה היא של חופשת קיץ. בהתאם להנחיה שלו, למדו התלמידים החל מיום הלימודים הראשון שש ושבע שעות, וכך היה עד ליום הלימודים האחרון. התעודות לא חולקו ביום הלימודים האחרון, אלא רק שלושה ימים לאחר תחילת החופש הגדול. יוזמה נוספת של כרמי הייתה מוסד ערב השבת, שנועדה לספק תעסוקה לתלמידים בליל שבת. בכל ליל שבת, בשעה תשע בערב, נערכה לתלמידים מסיבה במועדון הגימנסיה, שהשתתפות בה לא הייתה חובה. כדי לשמור על סדר במסיבה, ולהרגיע את ההורים המודאגים, הוצב בכל ליל שבת מורה אחד על משמר השקט והסדר.
במסגרת פעילותו הפדגוגית יזם את הקמת ה"פנימייה הצבאית" שהייתה מסונפת לגמנסיה, וכן פעולות חברה מחוץ ללימודים הפורמליים. ביצע שיפורים בשיטות ההוראה ופעל לרה-ארגון של החינוך בתיכון בישראל ולשינוי במערכת בחינות הבגרות. כמו כן שמש כמרצה להוראת המתמטיקה באוניברסיטה העברית. השתתף בפורמים רבים לענייני חינוך וכן בהרצאות במסגרות שונות בתחום.
נמנה עם מערכת האנציקלופדיה "בריטניקה לנוער". נפטר בגיל 92.
קישורים חיצוניים
קרין ספינגולד, מורה לחיים: פרידה מד"ר כרמי יוגב, nrg, 16.1.2010
הערות שוליים
קטגוריה:מנהלי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:סגל גימנסיה הרצליה
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 1993
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2010 | 2024-08-25T16:58:37 |
מרדכי בן שחר | 200px|ממוזער|שמאל|מרדכי בן שחר עם חיילים, שנות ה-50
מרדכי בן שחר (18 בפברואר 1926 - 17 בינואר 2017) היה זמר בריטון ישראלי בתחום אופרה ובתחום החזנות.
ביוגרפיה
נולד ב-1926 בקראיובה שברומניה ובגיל צעיר עבר עם משפחתו לבוקרשט, שם גם סיים את לימודיו התיכוניים. בשנת 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, נהרג אביו, שמואל, בהפצצה על מקום עבודתו. לאחר מכן עלה בן שחר לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער והגיע לקיבוץ עין שמר. מאוחר יותר עבר לקיבוץ אפיקים, שהה שם שנה והשתתף בהצגה של הקיבוץ מאת שטפן צווייג. מן הקיבוץ הגיע לתל אביב, זכה במלגה מקונסרבטוריון "שולמית" ולמד אצל אלי קורץ. אמו עלתה לארץ בעקבותיו.
היה חבר בלהקה הצבאית כרמל.
סיים את הסטודיו הדרמטי של תיאטרון הבימה בהדרכתו של צבי פרידלנד, ושל האהל.
היה שחקן בתיאטרון "האהל" וזמר בריטון ראשי באופרה הישראלית. כן הופיע כסולן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בשנת 1956 זכה במלגה מקרן התרבות אמריקה-ישראל ונסע ללמוד באקדמיה לאמנויות הווקאליות (, AVA) שבפילדלפיה. בשנת 1957 הופיע בגרנד אופרה של פילדלפיה .
ב-1958 שב לישראל והמשיך להופיע באופרה. הוא לקח חלק בהופעות הבכורה של האופרות "הרמאי" של מנחם אבידום, "יעקב ומשה" מאת ברגל ו"מות משה" מאת יוסף טל.
ב-1963 השתתף בביאנלה של ונציה יחד עם תיאטרון חיפה ב"מעגל הגיר הקווקזי". באותה שנה זכה בפרס כינור דוד, וכן בפרס אדיס דה פיליפ עבור תפקידיו באופרות "לה טרוויאטה" בתפקיד ז'רמון, ועבור תפקיד פיגארו באופרה "הספר מסביליה".
בשנת 1964 היה שותף להפקה הראשונה בארץ (של גיורא גודיק בשיתוף תיאטרון "הבימה") של המחזמר "גבירתי הנאווה".
מקיץ 1964 עד סתיו 1966 שימש כבריטון הראשי באופרה של ציריך (שווייץ) והשתתף עמה בפסטיבל ברלין.
ב-1968 הופיע עם צבי בורודו בהצגה היידית "אגדת מרדכי גבירטיג", שהפיק שמואל פישר.
בפברואר 1970 הופיע עם אינו טופר במופע "קמץ אלף והגדי הלבן", על מרק ורשבסקי ואברהם גולדפדן. התוכנית הגישה את סיפור חייהם בעברית וכללה שירים ביידיש ובעברית.
הופיע בארץ בתוכניות הטלוויזיה "שרתי לך ארצי" עם דן אלמגור ו"אלגרו" עם יצחק שמעוני.
בן שחר זכה בפרס מטעם הנוער המוזיקלי על יסודה וניהולה של שלישית בן שחר, שהרבתה להופיע בפני בני נוער.
בן שחר היה נשוי לחנה לבית לוי והשניים התגוררו בשנותיו האחרונות בבית אבות ברמת גן.
נפטר ונטמן בבית העלמין ירקון. הותיר אחריו את רעייתו ושלושה בנים.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר "דודיפדיה"
, 2007
הערות שוליים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים ישראלים במוזיקה הקלאסית
קטגוריה:חזנים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:עולים בעליית הנוער
קטגוריה:חברי להקת הכרמל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:זמרי בריטון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2017 | 2023-01-23T07:21:20 |
המנון הממלכה המאוחדת | "אלוהים נצור את המלך" (באנגלית: "God Save the King") הוא ההמנון הלאומי של הממלכה המאוחדת (המנון זה אינו מוגדר כהמנון הרשמי, אך משמש באירועים רשמיים). מחבר ההמנון אינו ידוע, אך יש המייחסים את ההמנון למחבר ג'ון בול.
המילה "מלך" או "מלכה", ובהתאמה גם יתר ההתייחסויות לשליט בשיר, מוחלפות לפי מין המונרך שעל כס המלוכה. "אלוהים, נצור את המלך" משמש גם כהמנון השני הרשמי של ניו זילנד וכהמנון המלכותי של מדינות רבות בחבר העמים הבריטי.
מקור הלחן של "אלוהים, נצור את המלך" מגיע דווקא מצרפת, שם אותו הלחן שימש כשיר הודיה לאל על החלמתו של המלך לואי הארבעה עשר מניתוח מסובך.
המנון דומה שימש גם את הקיסרות הגרמנית לפאר את הקייזר ואת האימפריה הרוסית לפאר את הצאר. כיום, להמנון ליכטנשטיין יש לחן זהה.
מילות השיר
להלן הגרסה הסטנדרטית של ההמנון בן שלושת הבתים:
תרגום לעברית (מלך) אנגלית (מלך) אלוהים נצור את מלכנו רב החסד,
יאריך ימים מלכנו האציל,
אלוהים נצור את המלך:
שלח לו ניצחון,
אושר ותהילה,
כדי שיארכו שנות מלכותו עלינו:
אלוהים נצור את המלך.
הו האדון, אלוהינו, קום,
הנס את אויביו,
והבא לנפילתם.
בלבל את מדיניותם,
סכל את תכסיסיהם הנבזיים,
בך אנו תולים את תקוותינו,
אלוהים נצור את כולנו.
את מתנותיך המובחרות,
המטר עליו בטובך;
שימלוך שנים ארוכות:
ויגן על חוקינו,
ויתן לנו תמיד סיבה
לשיר בלבנו ובקולנו
אלוהים נצור את המלך. God save our gracious King,
Long live our noble King,
God save the King:
Send him victorious,
Happy and glorious,
Long to reign over us:
God save the King.
Oh Lord, our God, arise,
Scatter his enemies,
And make them fall.
Confound their politics,
Frustrate their knavish tricks,
On Thee our hopes we fix,
God save us all.
Thy choicest gifts in store,
On him be pleased to pour;
Long may he reign:
May he defend our laws,
And ever give us cause
To sing with heart and voice,
God save the King.תרגום לעברית (מלכה)אנגלית (מלכה)אלוהים נצור את מלכתנו רבת החסד,
תאריך ימים מלכתנו האצילה,
אלוהים נצור את המלכה:
שלח לה ניצחון,
אושר ותהילה,
כדי שיארכו שנות מלכותה עלינו:
אלוהים נצור את המלכה.
הו האדון, אלוהינו, קום,
הנס את אויביה,
והבא לנפילתם.
בלבל את מדיניותם,
סכל את תכסיסיהם הנבזיים,
בך אנו תולים את תקוותינו,
אלוהים נצור את כולנו.
את מתנותיך המובחרות,
המטר עליה בטובך;
שתמלוך שנים ארוכות:
ותגן על חוקינו,
ותיתן לנו תמיד סיבה
לשיר בלבנו ובקולנו
אלוהים נצור את המלכה. God save our gracious Queen,
Long live our noble Queen,
God save the Queen:
Send her victorious,
Happy and glorious,
Long to reign over us:
God save the Queen.
Oh Lord, our God, arise,
Scatter her enemies,
And make them fall.
Confound their politics,
Frustrate their knavish tricks,
On Thee our hopes we fix,
God save us all.
Thy choicest gifts in store,
On her be pleased to pour;
Long may she reign:
May she defend our laws,
And ever give us cause
To sing with heart and voice
God save the Queen.
גרסה עברית
ביהדות בריטניה משמש בהקשרים דתיים שונים נוסח עברי של ההמנון, השונה מן התרגום המילולי שלעיל. למשל, בנוסח זה נעשה שימוש בחנוכת בית הכנסת "חברת קראקא" בוייטצ'אפל שבלונדון ב-1892, בימי המלכה ויקטוריה. נוסח דומה שימש בסדר התפילות שקבע הרב הראשי של בריטניה לכבוד הכתרתו של צ'ארלס השלישי.
מדיה
גרסת יובל הפלטינה למלכות אליזבת השנייה
ביוני 2022 נחגג יובל הפלטינה למלכות אליזבת השנייה בממלכה המאוחדת לציון 70 שנה למעבר הכתר אל אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת ב-6 בפברואר 1952. יום חג צוין בממלכה המאוחדת ויום החג המסורתי במאי הועבר לתחילת יוני, כדי ליצור סוף שבוע באורך ארבעה ימים לציון יובל הפלטינה. לאחר מכן, הוחלט להקליט את "God Save the Queen" מחדש, כמחווה למאורע. הגרסה הוקלטה על ידי הזמרת-יוצרת והסופרן האנגלייה שרה ברייטמן, ביחד עם זמר הטנור האנגלי אלפי בו .
בנוסף לשרה ברייטמן ואלפי בו, השתתפו בהקלטה המחודשת מקהלת ה-NHS Voices of Care והתזמורת הפילהרמונית המלכותית.
רקע והפקה
ב-17 במאי 2022 פורסם בחשבון הטוויטר של ברייטמן ציוץ עם הצהרה: "שרה לוקחת חלק בהוצאה העולמית של 'God Save the Queen', עם , מקהלת ה-NHS Voice of Care והתזמורת הפילהרמונית המלכותית. ההוצאה תופץ באייטונס, באמזון מיוזיק ובמגוון פלטפורמות הסטרימינג הדיגיטליות ביום שישי, 27 במאי!". באותו היום, פורסמה גם העטיפה של הגרסה, בה נראית אליזבת השנייה בצעירותה, כשהיא אוחזת בשרביט אדוארד הקדוש וגלובוס הריבון, כשלראשה כתר האימפריה הממלכתי.
בהמשך, פורסם שעל ההפקה המוזיקלית של הגרסה היו אחראים המפיקים המוזיקליים מייגן קוטון וניק פטריק. ב-20 במאי פורסם ריאיון של ברייטמן שרה ב-BBC בו היא דיברה על היוזמה לגרום למלכה להגיע לראש מצעד הסינגלים לפני חגיגות היובל שלה, תוך גיוס כספים לצלב האדום הבריטי – במטרה לעזור לאנשים במשבר. ב-25 במאי, חמישה ימים לאחר מכן, פורסמה הצהרה בה נאמר שוורנר מיוזיק UK תתרום ליש"ט לצלב האדום הבריטי עבור כל עותק ש-"God Save the Queen" הן בפורמטים הפיזיים והן בדיגיטליים.
קידום
ביום יציאתו של "God Save the Queen" קראו ברייטמן ובו לאנשים ברחבי העולם להאזין לגרסה המחודשת, במטרה להכיר תודה לאליזבת השנייה, תוך שהצטלמו יחדיו עם דגלי הממלכה המאוחדת. ברייטמן הצטרפה לבו במהלך ריאיון שאירע בתוכנית Good Morning Sunday במהלכו דיברו השניים על תהליך הקלטה הגרסה. ב-2 ביוני הוצגו השניים על השער הראשי של מגזין בזכות תרומתם לממלכה המאוחדת ועל הקלטת הגרסה המחודשת של המנון המדינה.
בהמשך לכך, אתרי מוזיקה, כתבי עת ומגזינים נוספים הציגו את השניים ואת תהליך הקלטת הגרסה המחודשת.
היסטוריית יציאות לאור
אזורתאריך יציאהפורמטחברת תקליטיםמקורכלל העולם27 במאי 2022הזרמת מוזיקה • הורדה דיגיטליתפרלופון • האחים וורנר
ראו גם
אל, נצור את הצאר!
קישורים חיצוניים
המנון ומפות אנגליה
הערות שוליים
קטגוריה:סינגלים מ-2022
הממלכה המאוחדת, המנון
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: סמלים לאומיים
קטגוריה:המלוכה האוסטרלית
קטגוריה:המלוכה הניו זילנדית
קטגוריה:המלוכה הקנדית
קטגוריה:המלוכה הבריטית
קטגוריה:שירי שרה ברייטמן
קטגוריה:שירים באנגלית
קטגוריה:שירים על אוסטרליה
קטגוריה:שירים על הממלכה המאוחדת
קטגוריה:שירים על מלכות
קטגוריה:שירים על ניו זילנד
קטגוריה:שירים על קנדה
קטגוריה:שירים פטריוטיים בריטיים
קטגוריה:מחלוקות במוזיקה
קטגוריה:סינגלים בהוצאת וורנר רקורדס | 2024-09-13T18:46:05 |
אטילה (פירושונים) | 2018-03-24T11:11:08 | |
עלייה לארץ ישראל | עלייה לארץ ישראל (לעיתים נקרא בקיצור עלייה לישראל, או פשוט עלייה) הוא מונח מרכזי בהווייה היהודית ובציונות, המציין את הגירתם של יהודים אל ארץ ישראל. המונח "עלייה" הוא שם ייחודי שקיים רק אצל עם ישראל ביחס לארץ ישראל, והוא מבטא את החשיבות של ארץ ישראל ואת היותה גבוהה רוחנית משאר הארצות בעיני המסורת היהודית. הפעולה ההפוכה, של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה בהתאם.
ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.
לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות. בשנת 2016 נקבע יום העלייה כיום ציון לאומי במדינת ישראל, לכבודן של העליות לארץ ישראל.
מקור ומשמעות המונח
אזכור מוקדם של המונח "עלייה" מצוי בתנ"ך בספר בראשית כאשר בני יעקב, שבאו ממצרים לארץ, כדי לקבור את אביהם, נקראו "עולים" בספר במדבר י"ג ל' אומר כלב בן יפונה: " וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".מאז היציאה של עם ישראל לגלות מארץ ישראל, נעשה שימוש במונח זה בכל הדורות כאשר יהודים חתרו לעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברישיון וללא רישיון, וביקשו לחיות ולהיקבר בה. המונח מבוסס גם במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין". ועל המימרא, מילתא אגב אורחא, בתלמוד בבלי לפיה "וארץ ישראל גבוה מכל הארצות".
המונח "שיבת ציון", הנזכר בשיר המעלות, מציין גם הוא עלייה לארץ. הוא נטבע, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון. במונח "עלייה" השתמשו גם הנביאים בנבואותיהם על שיבת ציון לאחר חורבן בית ראשון, 586 לפנה"ס. שיבת ציון הייתה חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הכרזת כורש, בשנת 538 לפנה"ס. המונח "שיבת ציון המודרנית" נקבע כהגדרה לעליות ההמוניות לארץ ישראל מאז המאה ה-19 ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה.
התנועה הציונית הציבה את העלייה לארץ ישראל כיעד עיקרי בהגותה בפועלה. אחד ממנהיגיה, בנימין זאב הרצל, סבר כי תנועת העלייה לארץ תהיה בעיקר מכוח הרעיונות והתודעה, וכך כתב בספרו מדינת היהודים:
בעת החדשה
ממוזער|שמאל|260px|עולים בנמל יפו, פסיפס שיצר נחום גוטמן
התחדשות היישוב היהודי במהלך המאות ה-18 וה-19 הביאה עמה גלי עלייה, בהם לקחו חלק יחידים, משפחות, קבוצות ושיירות מאורגנות, ממגוון ארצות. עשרות ומאות העולים הצטרפו אל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים; בעיקר אל הקהילות היהודיות בירושלים, אשר בשלהי המאה ה-19 כבר היוו רוב באוכלוסיית העיר, ואל הקהילה בעיר יפו.
תופעה זו ראויה לציון, על רקע העוינות הרבה של השלטונות העות'מאניים, תנאי המחיה הנחשלים, פגעי הטבע, המגפות והתמותה הרבה שפקדו את תושבי ירושלים, כמו גם את שאר חלקי היישוב בארץ.
רבים מהעולים הגיעו לארץ ישראל בשל קשיים שחוו בגולה, כמו עוני, אפליה, גיוס כפוי לצבא ועוד. עולים אלה היו לא פעם עול בצווארם של ראשי הכוללות שהתקשו לפרנס רבים כל כך באמצעות הקופה הציבורית המידלדלת מכספי החלוקה. בשלב מסוים אף נעשה ניסיון לעצור את זרם העולים ולהגביל אותו לתלמידי חכמים בלבד אך ניסיון זה לא צלח, כפי שמעיד מכתבו של ר' נתן נטע, בנו ר' מנחם מנדל משקלוב משנת 1837:
יחיאל מיכל פינס, שעלה ארצה מפולין במאה ה-19, והיה מורה ומנהיג ציבור, חיבר מעין מורה דרך לעולה, ובו המלצות שונות לעולים לארץ ישראל. החיבור מנוסח בסגנון משנה תורה שחיבר הרמב"ם. בין היתר התייחס פינס לזמן המתאים ביותר לצאת לדרך מאירופה לארץ ישראל:
אחרי פרסום ממדי השואה, יצאו כתבות מאשימות על אי עידוד עלייה המונית מקרב "גדולי התורה והחסידות", "ואילו קראו האדמו"רים לעלייה, היו הדרכים משחירים מהמון אדם עולה, אלא שהם לא קראו. להפך, הם מנעו מיליונים מלעלות ארצה".
עליות בולטות בתקופה זו
עליית החסידים או עליית תלמידי הבעל שם טוב היא גלי עליית החסידים לארץ ישראל בקבוצות וביחידים משנת ה'תק"ז (1747) ביניהם רבים הקשורים לרבי ישראל בעל שם טוב. את עלייה זו מציינת במיוחד שיירה המונית שבאה בשנת ה'תקל"ז (1777) והתיישבה בגליל, הייתה השיירה המשמעותית הראשונה של חסידים שהגיעה לארץ והגדולה מבין הקבוצות שהגיעו באותה תקופה.
עליית תלמידי הגר"א היא גלי העליות של קבוצות עולים מליטא שהתיישבו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ובמהלכה. עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך מפני שכמה מהבולטים שבהם הכירו את הגר"א והיו קרובים למשנתו. עלייה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים. אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים".
עליית אעלה בתמר הוא כינויה של עלייה של יהודים מתימן אשר עלו לארץ ישראל בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881) כחלק מהעלייה הראשונה. העולים קישרו את עלייתם עם הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים, ז', ט'), משום שהמילה "בתמר" היא שינוי סדר האותיות של תרמ"ב.
העליות הגדולות עד להקמת המדינה
שמאל|ממוזער|250px|תעודת עלייה שהוצאה על ידי הסוכנות היהודית בוורשה, ספטמבר 1935
שמאל|ממוזער|250px|אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", מאי 1947
ברבע האחרון של המאה ה-19 התגברה ההגירה של היהודים, בעיקר במזרח אירופה, וזאת בשל משברים כלכליים, התגברותה של אנטישמיות ורדיפות ופוגרומים נגדם. רובם הגרו אל אמריקה ומערב אירופה. הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל ועלייתה של התנועה הציונית, הניעו חלק קטן מהם לעלות לארץ ישראל. חלק מהם ביקשו לחיות חיי עבודה ומתוך הכרה לאומית חדשה. עולים אלה הביאו לתוספת ותרומה משמעותית עבור היישוב היהודי בארץ.
מקובל לחלק את העליות ההמוניות משלהי המאה ה-19, אשר בנו את היישוב החדש, לחמש, בשל הבדלים במאפייניהן או בגורמים להן:
תקופת העלייה הראשונה החלה ב-1881 תרמ"ב. נכללת בה עליית אעלה בתמר של יהודים מתימן. כשנה לאחר מכן החלוץ איש ביל"ו חיים חיסין תיאר ביומנו (ב-21 באוגוסט 1882) את בואו עם חבריו לחופי הנמל העיקרי של ארץ ישראל:
העלייה השנייה: גל עולים שהגיע לארץ ישראל שבשלטון האימפריה העות'מאנית, משנת תרס"ד (1904) עד קיץ 1914, כאשר נקטע על ידי מלחמת העולם הראשונה. בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ כ-35,000 עולים, רובם ממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה) וכן מתימן. בסיומה, בקיץ שנת תרע"ד (1914), נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ-85,000 נפש.
העלייה השלישית: גל עלייה גדול לארץ ישראל, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, החל משנת 1919 ועד ראשית 1924, כאשר הסתיים המשבר הכלכלי. רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים. אומדן העולים בתקופה זו הוא כ-35,000.
העלייה הרביעית: נקראת גם "עליית גרבסקי", התקיימה בין השנים 1924–1931. מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, באותה תקופה ירדו כ-20,000.
העלייה החמישית: מראשית שנות ה-30 עד מלחמת העולם השנייה, ובה עולים שהגיעו מאירופה ומאסיה. העלייה החלה בממדים צנועים, התגברה בשנים 1933–1935 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המאורעות שהחלו עם פרוץ המרד הערבי הגדול שפרץ ב-1936 החלישו את זרם העלייה, אך בשנים 1938–1939 הוסיפו לעלות רבבות עולים, חלקם באורח בלתי חוקי. סיום העלייה היה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. מספר העולים מוערך בכ-180,000 נפש. העלייה החמישית מכונה לעיתים "עליית היקים" משום שכשליש מהעולים (כ-60 אלף איש) הגיעו לארץ מגרמניה.
בשנות ה-40 באו עולים רבים בתנועת ההעפלה, שנבלמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי.
בתקופת המנדט 86% מהעולים הגיעו מאירופה.
מתקופת "העלייה הראשונה" מ-1881 ועד ליום הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מכ-28,000 נפש ל-650,000 נפש.
לאחר הקמת המדינה
שמאל|ממוזער|250px|עולים מתימן במעברת ראש העין 1949, הצלם: זולטן קלוגר
שמאל|ממוזער|250px|יוסף ריימונד בן ה-13, עולה חדש מבומביי שבהודו, עם חברו הצבר, עמוס סולומון, אשדוד, 1962
280px|ממוזער|בנות מדרשה עורכות קבלת פנים לעולים חדשים.
לאחר הקמת מדינת ישראל באו גלי עלייה רבים מתפוצות ישראל. לכל אחת מהעליות היו מאפיינים ייחודיים משלה, לפי ארצות המוצא ותרומת העולים. כל עלייה הביאה מנהגים, הרגלים ותרבות חדשה ושונה למדינת ישראל.
העלייה תפסה מקום נכבד במגילת העצמאות, שבה צוין:
ובהמשך נאמר:
והופנתה קריאה לעם היהודי:
מיד לאחר קום המדינה החלה העלייה ההמונית. הייתה זו עליית פליטים ברובה - ניצולי השואה מאירופה והפליטים היהודים ממדינות ערב. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים. זהו שיעור גידול חסר תקדים בהשוואה לארצות קולטות הגירה.
העולים הגיעו ממספר רב של מדינות וחלקי עולם: מאירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. חלקם הביאו מסורת תרבותית שונה מזו של התושבים הוותיקים, אשכנזים ברובם. הקשיים שפקדו את המדינה הצעירה בתקופה זו נעוצים, לפחות בחלקם, בגידול המהיר של האוכלוסייה. המפגש בין עולים וותיקים, והשפעתו על הקולטים והנקלטים כאחד, היה אירוע משמעותי מאוד בתהליך התפתחותה של החברה הישראלית.
ב-1950 נחקק חוק השבות, המעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה, אלא "אם נוכח שר הפנים שהמבקש – (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם לחוק האזרחות הישראלי תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית.
מבצעי עלייה בולטים נערכו במשך כל שנות המדינה:
מבצע על כנפי נשרים: העלאתם של יהודי תימן ויהודי עדן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950.
מבצע עזרא ונחמיה: העלאת יהודי עיראק לישראל במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20. בתחילה, אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מהמדינה, אך למרות העונשים הכבדים שאיימו עליהם, הצליחו יהודים רבים לצאת מעיראק ולעלות לישראל, בעיקר דרך פרס השכנה. המבצע החל באפריל 1950, לאחר שממשלת עיראק הסכימה להתיר את יציאתם של היהודים מתחומה, והוא אורגן ובוצע על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, באמצעות טיסות של חברת "ניר איסט" שטסו מעיראק לקפריסין. בין המארגנים הישראליים נמנו שלמה הלל ומרדכי בן-פורת. ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד. רובו הגדול של המבצע נערך בשנים 1950–1951, כאשר גם בשנת 1952 הועלו יהודים לארץ. בסופו של דבר עלו לארץ יותר מ-120,000 יהודים, ובעיראק נותרו אלפים בודדים של יהודים. רכושם של העולים הוקפא על ידי הממשלה העיראקית ונאמד אז ביותר משלושים וחמישה מיליון דולר,
עליית גוֹמוּלְקַה: נערכה בין השנים 1956–1960, והייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית לישראל, לאחר השואה.
מבצע יכין: העלאת יהודי מרוקו. המבצע החל ב-28 בנובמבר 1961 ונמשך עד שנת 1964, ובמסגרתו עלו לישראל כ-80 אלף יהודים. המבצע נערך מתוך הסכם חשאי עם חסן השני מלך מרוקו, שהרשה ליהודים לעזוב את מרוקו, בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל והגוף שמטפל בהגירתם אינו גוף ציוני. ארגון ההגירה שנבחר היה היא"ס (H.I.A.S. – Hebrew Sheltering and Immigrant Society). ממשלת ישראל שילמה 50 דולר עבור יציאתו של כל עולה.
העלייה מברית המועצות בשנות ה-70: לאורך העשור של שנות ה-70 של המאה ה-20 עלו לישראל כ-163,000 איש מברית המועצות.
עליית ביתא ישראל: בסוף שנות השבעים החלה רשמית עלייתם של ביתא ישראל כאשר שתי קבוצות של כ-200 יהודים הועלו לארץ, לאחר מכן החלה העלייה דרך סודאן ששיאה היה במבצע משה ובמבצע שבא עלייה זו גבתה את חייהם של כארבעת אלפים נפש. החיסול הרשמי של ההתיישבות היהודית באתיופיה התרחש בסוף שנות השמונים כאשר עשרות אלפי יהודים נטשו את בתיהם ועלו במבצע שלמה לאחר מכן בין 1992–1999 עלו לישראל יהודי קווארה. ב-1993 החלה עליית הפלאשמורה וב-1999 התפרסם מפקד אפרתי שקבע שישנם 28 אלף בני פלאשמורה ועל פי זה המשיכה עלייתם. ב-2008 נשארו כ-8,700 איש מהמפקד שעדיין לא עלו לישראל.
העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90: החלה למעשה עוד בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת 2000 הגיע העולה המיליון.
הפולמוס על הגבלת העלייה
המטפלים בהבאת העולים וקליטתם עמדו מול שתי מטרות על, הצלת חיי יהודים בגולה, במיוחד על רקע אירועי השואה, והקמת מדינת ישראל וחיזוקה. בדרך כלל המטרות השלימו זו את זו, כי הגעת העולים לישראל מילטה אותם מסכנות והצטרפותם לאוכלוסיית ישראל חיזקה את מדינת ישראל על ידי הגדלת הכוח הלוחם שעמד לרשותה ועל ידי הגדלת מספר הידיים העובדות במשק, אך היו גם עולים שלא תרמו לכוח הלוחם או למשק והיו לנטל על המדינה הצעירה, עולים זקנים, נכים, חולים כרוניים ועוד. גם ילדים קטנים היוו נטל, אך הם נשאו פוטנציאל לתרומה עם התבגרותם.
כבר בשנת 1933, בקונגרס הציוני הי"ח, אמר דוד בן-גוריון:
הקמת המוסד לתיאום
באפריל 1950, ביוזמת חסידי הגבלת העלייה, לוי אשכול וגיורא יוספטל, הוקם "המוסד לתיאום", גוף בראשותו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, מתנגד עקבי להגבלת העלייה, שכלל נציגי ממשלה ונציגי הסוכנות היהודית. המוסד לתיאום שלח לכל מדינה ממונה על העלייה מטעם הסוכנות ורופאים שהיו אמורים לבדוק את העולים הפוטנציאליים.
קביעת סדר עדיפויות לפי ארצות מוצא
שמאל|ממוזער|250px|הפגנת יוצאי עיראק ממעברת קסטינה למניעת עצירת העלייה מבבל, רחובות 1950 - המדינה הצעירה התקשתה לשאת את קליטת שתי העליות הגדולות, מעיראק ומרומניה, בו-זמנית
מדינת ישראל הצעירה התקשתה בקליטת העלייה ההמונית ובמציאת המשאבים הדרושים לשם כך. לאחר הכרזת העצמאות נפתחו שערי הארץ בפני המעפילים שנכלאו בקפריסין, ובפני יושבי מחנות העקורים בגרמניה. בנוסף להם כמהו להגיע לארץ עולים מפולין, מרומניה, מעיראק ומתימן - המאגר הגדול ביותר של מבקשים לעלות היה ברומניה. מקבלי ההחלטות הבינו שיצטרכו להחליט ולנקוט, לפחות זמנית, בעלייה סלקטיבית. הרעיון של סלקציה בין סוגי העולים מאותו מקור נתקל בקשיים ונדחה, לכן פנו לקביעת סדר עדיפויות בעידוד העלייה מארצות שונות ויהדות רומניה הפסידה ליהדות עיראק,
בשידור בקול ישראל, ב-10 בפברואר 2008, טענה פרופ' אורה כהן שהסיבה לעצירת עליית יהודי רומניה בתקופה זו הייתה נעוצה בכך, שישראל הוצפה בגלי עולים, בעיקר מעיראק ומרומניה. לדבריה (ולדברי משתתפים נוספים בדיון הרדיופוני), לממשלת ישראל לא היו מספיק משאבים לקליטת הגל האדיר, לכן ניסתה להאט ולווסת את העלייה ובישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני עולי רומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מרומניה. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם, לעומת החשש ליהודי רומניה.
אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אישורי יציאה נוספים. ללא קבלת סיוע כספי מרבית יהודי רומניה, שרצו לעלות לישראל, לא היו מסוגלים לשלם את האגרות, שהוטלו עליהם ולכסות את הוצאות הדרך עד לנמל קונסטנצה.
בתרבות
ב-30 בדצמבר 1955 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו בעיתון דבר את השיר "ריצתו של העולה דנינו". השיר מתאר יהודי-מרוקאי הסובל מצליעה שמעוניין לעלות, ומנסה בכל כוחו להסתיר את מומו כדי לעבור את הסלקציה. השיר הולחן בידי שלמה בר והוא מופיע באלבום "מתוך כלים שבורים" של להקת הברירה הטבעית (1985).
חשיבותה של העלייה למדינת ישראל
קליטת העלייה היא אחד היעדים המרכזיים של מדינת ישראל מיום הקמתה והיא ניצבת במקום מרכזי בסולם העדיפויות של ממשלת ישראל. עלייה גדולה וקליטתה הטובה אינן רק מטרות על לעם ולמדינה, אלא בה בעת - מנוף אדיר לקידומה של מדינת ישראל.
מיליון עולים שהגיעו לישראל בשנות התשעים (בעיקר מברית המועצות לשעבר) שינו את פניה של החברה הישראלית, הביאו לצמיחה כלכלית חסרת תקדים, לעושר תרבותי ולפריחה בתחום הטכנולוגי. רבבות מהנדסים, אקדמאים, אלפי מדענים ואמנים הם "הון אנושי" משכיל מקצועי ויקר ערך לקידום המשק, המדע הטכנולוגיה והתרבות בישראל.
כל קבוצת אוכלוסייה נתקלת באתגרים הייחודיים לה, הדורשים מענה ייחודי שיענה על אותן דרישות מיוחדות של אותה קבוצה. אצל העולה קיים רצון להשתלב בחברה הישראלית ועם זאת גם לשמר את ייחודו האתני ואת המנטליות שהוא הביא עמו. הגבול כאן מאוד דק וזהו תהליך מאוד לא פשוט עבור העולה. תהליך קליטה מוצלח הוא המפתח להשתלבות העולה בחברה. תרומתו לחברה תהיה גדולה יותר ותוסיף גוון נוסף לרב-גוניות הישראלית. עם זאת, גם בעליות טרום הקמת מדינת ישראל וגם בעליות שלאחריה, ניתן להבחין במגמה של עולים הרואים בישראל רק תחנה שבדרך ומהגרים מישראל בעיקר למדינות המערב לאחר חניה בישראל.
ובנוסף לכך-מאחר ש"חוק השבות" מאפשר עלייה, כמעט אוטומטית, ליהודים, בני זוגם, ילדיהם, נכדיהם ובני הזוג, התפתחה מתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים (בעיקר), תעשייה שלמה שנועדה לאפשר לרבים שבקשו לעזוב את מדינותיהם על מנת לשפר את מצבם הכלכלי או מסיבות אחרות, לקבל אזרחות ישראלית במרמה. כך ניסו להגיע ארצה רבים במסמכים מזויפים, בזהויות שאולות, על סמך נישואים פיקטיביים או גיורים פיקטיביים ועוד. ברשויות בישראל נאלצו - ועדיין נאלצים - להתמודד עם בעיות אלה. שפגעו קשות במדינה ובעולים ישרי הדרך.
מספר העולים לפי שנים
על פי נתוני הלמ"ס.
טווח שניםמספר העוליםהערות202346,0332020–2022123,556כ-60 אלף, רבים מתוכם עלו במסגרת מבצע עולים הביתה2016–2019113,831 2011–2015 102,410 2007–2010 63,043 2002–2006 118,194 1990–2001 1,060,091 העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 1985–1989 70,196 1980–1984 83,637 1970–1979 346,260 העלייה מברית המועצות בשנות ה-70 1965–1968 82,244 1961–1964 228,793 כ-80 אלף מתוכם עלו במבצע יכין 1958–1960 75,970 1955–1957 166,492 עליית גומולקה 1952–1954 54,676 מאי 1948–1951 687,624 העלייה ההמונית 1946–מאי 1948 56,467 1939–1945 81,808 1939–1932 כ-180,000 העלייה החמישית 1924–1931 81,613 העלייה הרביעית 1919–1923 50,958 העלייה השלישית 1904–1914 כ-35,000 העלייה השנייה 1882–1904 כ-29,000 העלייה הראשונה
ראו גם
מצוות יישוב ארץ ישראל
עולה חדש
דונה גרציה נשיא
צפת במאה ה-16
יהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16
עלייה לרגל
סל קליטה
משרד העלייה והקליטה
לקריאה נוספת
מקורות
ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשמ"א.
חיים חיסין, מרשומות אחד הביל"ויים, (עורכת: שולמית לסקוב), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי ומוסד ביאליק, תשנ"א 1991.
תיאודור הרצל, מדינת היהודים, (תרגום: שמואל פרלמן), ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תש"י-1950.
משה בסוק (עורך), ספר החלוץ, ירושלים, הוצאת הסוכנות היהודית, ת"ש-1940.
מחקרים
מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור, שיבת ציון הקדומה והמחודשת, ה'תשס"ו-2006.
שמואל אבא הורודצקי, עולי ציון, לקורות העליות לארץ-ישראל, הוצאת "גזית" תש"ז-1947.
אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז-2007.
יואל רפל ואוריאל רפפורט (עורכים), הערך: "עלייה", אנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל, הוצאת מודן ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
אביבה חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, יד יצחק בן-צבי, 2006.
שאול אריאלי, ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ספרי עליית הגג והוצאת ידיעות אחרונות, 2021, הפרק "היהודים רצו לעלות לארץ ישראל והבריטים מנעו זאת מהם", עמ' 145–167.
קישורים חיצוניים
.
אוסף תמונות העלייה מתימן 1943-1944, המרכז למדיה דיגיטלית, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה.
.
.
.
אברהם יערי, עליית החסידים ההמונית לא"י מאתר דעת, מחניים, מ"ו.
אברהם יערי, עליית תלמידי הגר"א והשתרשותם בארץ מאתר דעת, מחניים, ע"ז.
עולים חדשים יורדים מהאניה "רומא" בנמל חיפה (1935).
העלייה מרומניה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
החלטות הסוכנות על הגבלת העלייה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
טופס בקשה לקבלת תעודת עולה באתר של משרד הפנים הישראלי.
100 שנים של עלייה לישראל ב-4 דקות, כמות העולים לפי מדינת הלידה
אגרות ארץ ישראל - שכתבו היהודים היושבים בארץ לאחיהם שבגולה, מימי גלות בבל ועד שיבת ציון שבימינו, קיבצן וביארן אברהם יערי (תל אביב, תש"ג), באתר היברובוקס.
דן שיפטן, היעדים הלאומיים של ישראל - פרספקטיבה כוללת, המכון למחקרי ביטחון לאומי, עדכן אסטרטגי, דצמבר 2020.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארץ ישראל
קטגוריה:הגירה
קטגוריה:ציונות
קטגוריה:מסעות
קטגוריה:ישראל: היסטוריה
קטגוריה:ישראל: הגירה וכניסה למדינה | 2024-09-01T11:00:31 |
עליות לאחר קום המדינה | עליית יהודים לארץ ישראל לאחר קום מדינת ישראל נעשתה בגלי הגירה אחדים. רוב המניעים לעליה היו ציוניים וכלכליים, בנוסף לגלי העלייה הרשומים מטה היה רצף של עליית קבוצות ובודדים ממדינות שונות במשך כל השנים מאז הקמת המדינה ועד היום.
עליות מרכזיות
העלייה ההמונית (עם קום המדינה ואחרי קבלת חוק השבות הקובע שכל יהודי ומשפחתו זכאים לעלות לישראל) - 1,550,000 מאז הקמת המדינה ומארצות שונות. לתקופה זו שייכים המגורים במעברות והעלייה בצל המלחמות.
עליות חיסול גלויות שהיו חלק מהעלייה ההמונית, הכוללות בתוכן את:
מבצע מרבד הקסמים להעלאת יהודי תימן בין 1948 ל-1950.
מבצע עזרא ונחמיה להעלאת יהודי עיראק בין 1950 ל-1951.
עליית פליטי השואה ושארית הקהילות באירופה.
העלייה מרומניה שבמסגרתה עלו מקום המדינה ועד שנת 1995 272,291 יהודים, בנוסף ל-41,105 שעלו בתקופה המנדטורית ועוד מספר לא ידוע בתקופה העות'מאנית.
עליית גומולקה 1956–1957, העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית, במסגרתה עלו כ-35 אלף נפש.
מבצע יכין להעלאת יהודי מרוקו. 1961–1964 במסגרתו עלו כ-80 אלף נפש.
העלייה מברית המועצות בשנות השבעים - עלייה שהחלה בשנת 1969. תחילה, דרשו יהודי ברית המועצות לעלות ארצה אחרי מלחמת ששת הימים, כששמעו על המדינה היהודית הקטנה שהצליחה להביס את צבאות ערב. המשטר הסובייטי והאנטי- ציוני סירב לתת ליהודים לעלות, ואז החל לחץ בינלאומי על ברית המועצות להעלות את היהודים. בשנת 69' החלו ראשוני היהודים לעלות. ב-1973 נעצרה העלייה, וחודשה רק בשנת 1987.
המבצע להעלאת יהודי אתיופיה - מבצע שהחל בראשית שנות השמונים והגיע לשיאו במבצע משה ב-1984 ובמבצע שלמה ב-1991, בהם הועלו מספר שיא של יהודים מאתיופיה וכן קבוצות יהודיות קטנות ממדינות קרובות. המבצע תם בשנת 1991, משנותרו רק שבטים וקבוצות של יהודים שלא הוכרו כיהודים על ידי הרבנות הראשית לישראל. במבצע זה "חוסלה" יהדות אתיופיה.
העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים (1987–2005) - עלייה שבה הועלו רוב יהודי ברית המועצות ארצה. מספר העולים הוא כמיליון נפשות. המבצע החל ב-1987, אם כי במספרים קטנים מאוד, וב-1989, עקב שינויים פוליטיים וכלכליים בברית המועצות וקריסתה ב-1991, מספר היהודים העולים גבר משנה לשנה. כיום מונה אוכלוסיית העולים מברית המועצות לשעבר כ-1.1 מיליון נפש.
מספר העולים
מאז הקמת המדינה ועד 2010 עלו לישראל כ-3 מיליון יהודים, 60% מהם ממדינות אירופה, 16% מארצות אפריקה, 14% מאסיה ו-8% מאמריקה ומאוסטרליה. בשנת 2011 מהווים ילידי חו"ל כרבע מאוכלוסיית המדינה, וכשליש מכוח העבודה בה.
נתוני עליות לפי שנים:
שנים 1948–1951- 687,624 נפש (כולל את מבצע עזרא ונחמיה ומבצע מרבד הקסמים).
שנים 1952–1954 - 54,676 נפש
שנים 1955–1957- 166,492 נפש (בעיקר ממרוקו, תוניסיה, מצרים, פולין והונגריה).
שנים 1958–1960- 75,970 נפש (בעיקר מרומניה ואלג'יריה).
1961–1964 - 228,793 (מהם כ-80 אלף ממרוקו)
1965–1968 - 82,244
1969–1971 - 116,791
1991–1992 - 375,646 (מהם כ-330,000 מברית המועצות וכ-25,000 מאתיופיה)
1993–1999 - 589,252 (מהם כ-490,000 מברית המועצות)
2000–2009 - 285,390 (מהם כ-160,000 מברית המועצות,)
העלייה לארץ מסוף המאה ה-20 ועד היום
בשנים 1990–2009, עלו מברית המועצות לשעבר כמיליון בני אדם, מאמריקה הלטינית כ-40,000 (מתוכם 7,000 ב-2002), מארצות הברית וקנדה כ-50,000, מאנגליה כ-10,000, מצרפת כ-40,000, מאתיופיה כ-70,000 (מתוכם 20,000 ב-1991), וממדינות אחרות כ-60,000.
בין השנים 1999 – 2002 המשבר הפוליטי והכלכלי שפקד את ארגנטינה גרם למהלומה לענף הבנקאות, בעקבותיו נעלמו מיליארדי דולרים בפיקדונות ונוצרה פגיעה קשה במעמד הביניים במדינה. רוב יהדות ארגנטינה (200,000 איש בערך) הושפעה ישירות מהמצב. חלקם בחרו בעקבות כך להתחיל מחדש ולעלות לישראל משום שראו בכך הזדמנות לשינוי במצבם.
בעקבות אנטישמיות מוסלמית אותה היהודים חווים בצרפת החל משנות התשעים, עלו בין השנים 2000 עד 2020 כ-40 אלף יהודים מצרפת. מספר הדומה ליהודים שעלו מהמדינה מקום המדינה ועד לאמצע שנות התשעים.
בין השנים 2000-2015 עלו מארצות שונות באמריקה הלטינית כ-30,000 יהודים.
מאידך, בשנים אלו מספר העולים מארצות הברית לא עלה. ומספר העולים מארצות הברית מאמצע שנות השישים הוא באזור ה-2,000 עולים מדי שנה ללא תנודות חריגות. מניתוח של אורי רדלר עולה כי הגידול באוכלוסייה היהודית בישראל על בסיס העולים מתקזז כמעט לגמרי עם מספר הישראלים ש'יורדים' מישראל.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21, גברה העלייה מרוסיה, בלארוס ואוקראינה בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה.
ראו גם
הגירה
עליות לפני קום המדינה
עליות לארץ ישראל
לקריאה נוספת
אבי פיקאר, עולים במשורה: מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951, קריית שדה-בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2013.
קישורים חיצוניים
פילוג העולים (לפי תקופת עלייה, ארץ לידה וארץ מגורים אחרונה) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
עלייה למדינת ישראל: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
* | 2024-02-10T18:37:00 |
שמעון אבן | שמעון אבן (15 ביוני 1935 - 1 במאי 2004) היה מחלוצי מדעי המחשב בישראל, פרופסור מן המניין בפקולטה למדעי המחשב בטכניון.
ביוגרפיה
אבן נולד ברמת גן. ב־1959 קיבל תואר בוגר בהנדסת חשמל מהפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, ב-1961 קיבל תואר מוסמך במתמטיקה מאוניברסיטת קרוליינה הצפונית, וב־1963 קיבל תואר דוקטור במתמטיקה שימושית מאוניברסיטת הרווארד, בהנחייתו של האו ואנג (Hao Wang).
היה חבר סגל באוניברסיטת הרווארד, בטכניון ובמכון ויצמן למדע, שם הוביל, בשנת 1969, את פתיחתו של מסלול הלימודים הראשון לתואר במדעי המחשב בישראל. בשנים 1975-1970 לימד גם באוניברסיטת תל אביב, בקורסים הראשונים שניתנו במסלול מדעי המחשב שבמסגרת המחלקה למתמטיקה. משנת 1974 היה פרופסור בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, ופעמיים עמד בראשה. זכה פעמים רבות בפרסים למרצה מצטיין. לאחר פרישתו מהטכניון היה ראש המגמה למדעי המחשב במכללה האקדמית תל אביב יפו וסגן הנשיא לעניינים אקדמיים.
בשנת 1965 היה חבר בצוות שפיתח את המחשב "אלביט 100", שהיווה פריצת דרך בהיותו המיני-מחשב המסחרי הראשון בעולם והמחשב המסחרי הראשון שיוצר בישראל.
תחומי המחקר העיקריים שלו היו אלגוריתמים, תורת הגרפים, קריפטוגרפיה וסיבוכיות חישובית. מעבודותיו הידועות: האלגוריתם הפולינומי הראשון שבודק האם ניתן לשכן גרף נתון במישור (האם הוא מישורי), ההוכחה הראשונה כי בעיה קומבינטורית "טבעית" היא שלמה ל-PSPACE, ואלגוריתמים יעילים לבדיקת קשירות של גרף. מתלמידיו הבולטים: ברוך אוורבוך, אלון איתי, ראובן בר-יהודה, עודד גולדרייך, מיכאל רודה ויוסי שילוח.
שמעון אבן נפטר בישראל בשנת 2004. הותיר אישה ושלושה ילדים. אחד מבניו הוא פרופ' גיא אבן, שעוסק באלגוריתמיקה באוניברסיטת תל אביב.
ספריו
Algorithmic Combinatorics, Macmillan, 1973
Graph Algorithms, Computer Science Press, 1979
כמו כן פרסם יותר ממאה מאמרים. הקורס "אלגוריתמים בתורת הגרפים", שניתן במסגרת האוניברסיטה הפתוחה, מתבסס על הרצאות מוסרטות של פרופ' אבן.
קישורים חיצוניים
דף הבית של פרופ' אבן בטכניון
עודד גולדרייך, אודות שמעון אבן, נובמבר 2003
The Shimon Even Memorial Page
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קרוליינה הצפונית
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:מדעני מחשב ישראלים
קטגוריה:סגל מכון ויצמן למדע: מתמטיקה ומדעי המחשב
קטגוריה:סגל הטכניון: מדעי המחשב
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004 | 2023-05-10T19:49:27 |
הסכמי לוקרנו | שמאל|ממוזער|250px|מימין לשמאל גוסטב שטרזמן, אוסטן צ'מברלין ואריסטיד בריאן בתקופת המשא ומתן על הסכמי לוקרנו
הסכמי לוקרנו 1925 הם מערכת הסכמים בין גרמניה לבין בלגיה וצרפת, בריטניה ואיטליה לגבי הגבול בין גרמניה, לבין צרפת, פולין וצ'כוסלובקיה. הסכמי לוקרנו נידונו בלוקרנו שבשווייץ ב־5–16 באוקטובר 1925 ונחתמו רשמית בלונדון ב־1 בדצמבר.
בהסכמים נקבע כי יישמר הסטטוס־קוו כפי שנקבע בחוזה ורסאי לגבי הגבול המערבי, ולגבי הגבול המזרחי יקבעו הסכמי בוררות לגבי הסכמים עתידיים. גרמניה חתמה על חוזה עם צרפת ועם בלגיה, חוזה שערב בלי תנאים לגבולותיהן המשותפים. כן חתמה גרמניה על חוזי בוררות עם פולין ועם צ'כוסלובקיה שלא ערבו לגבולות הקיימים ביניהן, אך חייבו אותן לא לחתור לשינויים אלא במשא ומתן, דיון או בוררות. צרפת חתמה על חוזים עם פולין ועם צ'כוסלובקיה והבטיחה להן סיוע צבאי אם גרמניה תתקוף אותן. כך השיגה צרפת מטרה חשובה במדיניותה: איזון העוצמה הגרמנית באמצעות ברית דיפלומטית ובאמצעות תמיכה ב"ברית הקטנה", כפי שנקראה הברית הפוסט מלחמתית בין צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה ורומניה. בריטניה ערבה בחוזים אלה לגבולות צרפת ובלגיה והבטיחה סיוע צבאי נגד התקפה גרמנית אם תהיה. היא לא נתנה ערבויות דומות לפולין וצ'כוסלובקיה.
חוזי לוקרנו הביאו יציבות בגרמניה והביאו להכנסתה לחבר הלאומים ב־1926. כמו כן הרגיעו החוזים את המצב באירופה לשנים אחדות.
חוזי לוקרנו החלישו את הברית בין צרפת ופולין בכך שגרמניה הכירה בגבולה עם צרפת ובלגיה אך לא בגבולה עם פולין וצ'כוסלובקיה. בעקבות זאת, יוזף פילסודסקי ויוזף בק הטילו ספק בשאלה האם צרפת תבוא לעזרתם כנגד גרמניה אם יהיה בכך צורך, וגבשו מדיניות של שמירת יחסים טובים עם שתי המעצמות שאיימו על פולין ממזרח וממערב, בלא לכרות ברית איתן.
סעיפי ההסכם
ההסכם נפתח כך-
"נשיא הרייך הגרמני, הוד רוממותו מלך הבלגים, נשיא הרפובליקה הצרפתית, הוד רוממותו מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ושל הדומיניונים הבריטיים מעבר לים, קיסר הודו, והוד מעלתו מלך איטליה, ברצונם להגשים את השאיפה לביטחון והגנה המפעמת בלב העמים שנפגעו ממכת המלחמה בשנים 1918-1914; ובהביאם בחשבון את ביטול אמנת הנייטרליות של בלגיה, ובהיותם מודעים לצורך להבטיח שלום באזור שהיה כה תכופות זירה לסכסוכים באירופה; ובהיותם מונעים גם מן השאיפה הכנה להעניק לכל המעצמות החתומות הנוגעות בדבר ערובות משלימות בתוך מסגרת אמנת חבר הלאומים והאמנות התקפות שיש ביניהן;"
לאחר מכן, מכיל עשרה סעיפים. עיקרי הדברים-
"הסכימו לפיכך על הסעיפים הבאים:
סעיף .1 הצדדים העיקריים לחוזה זה, באופן קיבוצי וכל אחד לחוד, ערבים באופן המפורט בסעיפים הבאים לשמירת הסטטוס קוו הטריטוריאלי הנובע מתוואי הגבולות בין גרמניה לבין בלגיה ובין גרמניה לבין צרפת, ולקביעותם הבלתי ניתנת להפרה של הגבולות האמורים כפי שנקבעו על פי או ברוח הסכם השלום שנחתם בוורסאי ב־28 ביוני ,1919 וכן לציות להוראות סעיפים 42 ו־43 בהסכם האמור ביחס לאזור המפורז.
סעיף .2 גרמניה ובלגיה וכן גרמניה וצרפת, מתחייבות הדדית כי בשום מקרה לא יתקפו זו את זו או יפלשו זו לזו או יפתחו במלחמה זו כנגד זו. עם זאת, תנאי זה לא יחול במקרים האלה: 1- הפעלת הזכות להגנה לגיטימית, כלומר, התנגדות להפרת ההתחייבות הכלולה בפסקה הקודמת או לעבירה בוטה על הסעיפים 42 ו־43 בחוזה ורסאי האמור, אם עבירה זו מהווה מעשה תוקפנות ללא התגרות, וכאשר עקב כניסת כוחות מזוינים לאזור המפורז נדרשת פעולה מיידית; 2- פעולה על פי סעיף 16 באמנת חבר הלאומים; 3- פעולה כתוצאה מהחלטה שהתקבלה במליאה או במועצה של חבר הלאומים או על פי סעיף ,15 פסקה ,7 באמנת חבר הלאומים, ובתנאי שבמקרה אחרון זה, הפעולה מכוונת נגד מדינה שהייתה הראשונה לתקוף.
סעיף .3 לנוכח ההתחייבויות הניתנות מכוח סעיף 2 להסכם זה, גרמניה ובלגיה, וגרמניה וצרפת, מתחייבות ליישב בדרכי שלום ובאופן המפורט כאן כל סוגיה מכל סוג שהוא העלולה להתעורר ביניהן ואשר אולי אי אפשר ליישבה בשיטות הדיפלומטיות הרגילות.
סעיף .4 אם אחד הצדדים העיקריים להסכם טוען שהתבצעה או מתבצעת הפרה של סעיף 2 בהסכם זה או עבירה על סעיף 42 או 43 בחוזה ורסאי, עליו להביא מיד את השאלה לדיון במועצת חבר הלאומים.
סעיף .6 תנאי הסכם זה אינם משפיעים על הזכויות והחובות של הצדדים להסכם על פי חוזה ורסאי או במסגרת הסדרים משלימים לחוזה ורסאי, ובכלל זה ההסכמים שנחתמו בלונדון ב־30 באוגוסט .1924
סעיף .7 ההסכם הנוכחי, המיועד להבטיח את שמירת השלום, והעולה בקנה אחד עם אמנת חבר הלאומים, לא יפורש כמגביל את חובת חבר הלאומים לנקוט כל פעולה נבונה ויעילה על פי שיקול דעתו להבטחת שלום העולם.
סעיף .9 ההסכם הנוכחי לא יכפה כל חובה על הדומיניונים הבריטיים או על הודו, אלא אם הממשלות בדומיניונים אלה או בהודו יודיעו על הסכמתן לחובה זו.
סעיף .10 ההסכם הנוכחי יאושרר (בידי חבר הלאומים) ומסמכי האשרור יופקדו בארכיון חבר הלאומים בז'נבה בהקדם האפשרי. ההסכם ייכנס לתוקף ברגע שכל מסמכי האשרור יופקדו, וגרמניה תהפוך לחברה בחבר הלאומים."
ביקורת על ההסכם
בספרו "דיפולומטיה" של הנרי קיסינג'ר הוא מציג שלושה כשלים עיקריים להסכמי לוקרנו. ראשית, הסכמי לוקרנו לא יצרו תנאים להאכיפת ההסדרים שגובשו. שנית, הם אינם התבססו על המציאות. שלישית, הם אמנם עסקו בפירוט רב בנושאים רבים אך התעלמו באופן כמעט מוחלט מנושאים מסוכנים אחרים.
אכיפת ההסכם
ועידת לוקרנו עמדה בסימן של מדינאים שהבטיחו הבטחות ללא מהות של ממש. הערבות להגנה על הגבולות הקיימים בין צרפת, גרמניה ובלגיה, שניתנה במשותף על ידי בריטניה ואיטליה, התבררה כחסרת משמעות בשל המבנה הדו-צדדי שלה. ההבטחה הסתמכה על תוכניות הגנה סודיות שחולקו בין הצדדים, דבר שלא היה סביר שיקרה. היעדר תיאום צבאי הפך את הערבות לחסרת שיניים. בנוסף, הכוחות הבריטיים הזמינים באירופה היו מינימליים, והנחת היסוד האסטרטגית שלהם לא צפתה מלחמה. ההכללה של איטליה בלוקרנו נבעה ממניעים אישיים ולא מכוח אמיתי. הוועידה יצרה אשליה של כוח איטלקי, ועיוותה עוד יותר את התפיסות.
התעלמות מחיכוך אפשרי
הסכם לוקרנו לא הצליח לטפל במקורות חיכוך פוטנציאליים בין צרפת לגרמניה. הוא אינו חייב במפורש את גרמניה למלא את סעיפי הפירוק מנשק של חוזה ורסאי. צמצום המשקיפים הצבאיים הזרים בגרמניה הפחית את הסיכויים לגלות תוכניות חימוש סודיות. גם אם יתגלו הפרות, לא יינקטו צעדים של ממש. צרפת התחייבה שלא ליזום פעולה צבאית אלא אם כן גרמניה תבצע מתקפה בוטה, שתעניק לגרמניה חופש להזניח את הפיצויים וההגבלות לפירוק הנשק. ניסיונות צרפת להעניש את גרמניה הסתמכו על פנייה לאמריקאים, אך בהסכם לוקרנו לא היה מנגנון לסנקציות כאלה.
התעלמות ממזרח אירופה
הסכם לוקרנו התעלם מבעיות משמעותיות והחריג דיונים עליהם. הוא לא התייחס לגבולות המזרח של גרמניה ולא דרשה הסכמי בוררות עם פולין וצ'כוסלובקיה. הערבויות שניתנו על ידי בריטניה ואיטליה הוגבלו למערב אירופה, והותירו את מזרח אירופה ללא הגנה. ההסכם קבע היררכיה של גבולות גרמניה, התייחס לגבולות המערביים כקדושים ומקבל באופן מרומז את פוטנציאל השינוי במזרח. נציגים ממזרח אירופה הודחו מהמשא ומתן, מה שהדגיש עוד יותר את דחיקתם לשוליים. מצב זה היווה שלוש סכנות: הדלקת חשדות סובייטים, הזנחת חיכוך פוטנציאלי עם פולין וצ'כוסלובקיה וערעור יעילותן של הבריתות עם צרפת במזרח אירופה. ההגבלות הצבאיות שהוטלו על צרפת הגבילו את יכולתה לתמוך בבנות בריתה המזרחיות, שכן חציית הריין נאסרה בהסכם לוקרנו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
לוקרנו
לוקרנו
קטגוריה:1925
לוקרנו
לוקרנו
לוקרנו
קטגוריה:יחסי פולין–צרפת | 2024-05-23T08:50:06 |
פילוסופיה יוונית | הפילוסופיה היוונית עסקה בתפקידם של ההיגיון והחקירה בבניית מאגר הידע והאמונות האנושי. המדע והפילוסופיה המערבית המודרנית נשענים על יסודות רבים שהניחה הפילוסופיה היוונית.
הרקע לצמיחת הפילוסופיה היוונית
לפני היות הפילוסופיה היוונית, שהיא ראשיתה של הפילוסופיה המערבית לפי הגדרתה המקובלת, ההסברים שניתנו לתופעות העולם היו מיתיים. הפילוסופים הראשונים חיו באתוס של בני-זמנם, וככל שהשקפתם הייתה חלוצית, והאופן בו נבחרו מושאיה ונחקרו לא שאב השראה משיח קודם, היא נעשתה מבעד לאספקלריה של התפיסה המיתית.
ניתן לראות זאת בהצהרתו של תאלס לפיה "מקור כל הדברים במים", אשר היא כנראה ביטוי מושגי לרעיון מהמיתולוגיה המצרית והבבלית הקובע שמקור העולם באלי המים הקדומים (האלה נון והאל אנכי או אאה, בהתאמה), ובהנחה המרכזית של ראשוני הפילוסופים בדבר עקביותו של העולם, אשר בבסיסו אחדות כלשהי על אף הריבוי הנצפה בו – הנחה שעוצבה על ידי המגמות הגנטיות-אנתרופומורפיות של המיתולוגיה המסורתית, למשל בתיאוגניה של הסיודוס המתארת את הקוסמולוגיה במונחים גנאלוגיים.
מאפייני הפילוסופיה, שראשיתם כבר בחקירותיהם של ראשוני הפילוסופים, הם המודעות, הכוללנות והרפלקסיביות, ובהם היא נבדלת הן מהתפיסה המיתולוגית שקדמה לה, והן ממסגרות החקירה המאוחרות יותר שנפרדו ממנה. מודעות פירושה חקירה מכוונת, בניגוד להסברים אד-הוקיים. כוללנות פירושה חקירת כל התופעות באשר הן תופעות, בניגוד לחקירת פרגמנטים מובחנים של המציאות או של עולם המושגים (כמו שנעשה למשל בדיסציפלינות המדעיות, כגון הפיזיקה והמתמטיקה). והרפלקסיביות פירושה שמהות החקירה הפילוסופית מהווה בעצמה מושא לחקירה פילוסופית.
מטבע הדברים, אף אילו היה בידנו תיעוד של כל הוגי העת העתיקה, היה קשה לקבוע בנחרצות היכן בדיוק החלה הפילוסופיה, ואכן בשאלה זו אין הסכמה גורפת בין החוקרים. יש המקדימים ומזכים בתואר "ראשון הפילוסופים" את הסיודוס ויש המאחרים עד פארמנידס. אך הרוב מקבלים את עמדתו של אריסטו, לפיו תאלס הוא הראוי לתואר. הוא היה הראשון שנתן הסבר המשקף חיפוש אחר חוקיות ועקרונות מאחדים, וחשוב אף יותר, הסבר אימננטי לעולם (בניגוד לסיפורים מיתולוגיים, שמסבירים דברים באמצעות ישויות "שמחוץ לעולם").
פילוסופיה קדם סוקרטית
פילוסופיה קדם-סוקראטית הוא השם הכולל שניתן לכלל הגותם של הפילוסופים היוונים שפעלו לפני תקופת סוקרטס, וכן לאלו שתקופת פעילותם חפפה לזו של סוקרטס או אף נמשכה לאחריה, אך במרוחק ממנו, כך שלא נודעה לו כל השפעה עליהם.
הפילוסופים הקדם-סוקרטיים עסקו בעיקר בחקר הטבע והעולם (קוסמולוגיה), כלומר בניסיון לספק הסברים לעולם החיצוני כפי שאנו פוגשים אותו בחושינו. כך הם עסקו למשל בתופעות החומריות, כמו מבנה החומר, מהותו והרכבו. הם גם עסקו בשחזור תולדות הטבע עד הגיעו למצבו הנוכחי (קוסמוגוניה), אך לא במה שעתיד לבוא.
רבים מהם הציגו תאוריות המציגות את העולם כמורכב מיסוד אחד, או ממספר יסודות מוגבל.
לא נשתמרו כתבים שלמים מתקופת הקדם סוקראטים, אלא רק מקטעים בודדים וקטעים שצוטטו מדבריהם ביצירות מאוחרות יותר. המקורות עברו סינון, עיצוב ובחירה, לפי תחומי העניין של אלה שמסרו אותם, והגיעו אלינו בדרך כלל כדעות ללא הנמקה.
לרשימת הפילוסופים הקדם סוקרטים
סוקרטס
הפילוסופיה הסוקראטית צמחה על רקע הסופיזם. הסופיסטים היו מורים פרטיים לרטוריקה. חלקם היו פילוסופים בעצמם (למשל פרוטגורס). המקור העיקרי למידע על הסופיסטים הם כתבי אפלטון, וכתבים נוספים של מתנגדיהם. מכתבים אלו עולה כי הסופיסטים ייחסו חשיבות מועטה לאמת, משום שלא חשבו שניתן להשיגה ומכיוון שלא הייתה לה משמעות פוליטית רבה.
סוקרטס פותח את התקופה הקלאסית בפילוסופיה היוונית. הוא היה פילוסוף אתונאי ומהדמויות הבולטות ביותר בתולדות הפילוסופיה המערבית. תרומתו הגדולה ביותר להגות המערבית היא שיטת החקירה שלו, המבוססת על העלאת השערות והפרכתן. סוקרטס היה מורם של פילוסופים יווניים חשובים אחרים, הבולט שבהם הוא אפלטון. בשל רעיונותיו הבלתי מקובלים, שפורשו כדברי כפירה וכגורמים להשחתת המידות, נידון סוקרטס למוות. סוקרטס לא השאיר אחריו כתבים משלו. חלק מרעיונותיו הועלו על הכתב על ידי אפלטון, שאף הוסיף עליהם את פרשנותו שלו.
ציניקנים
הציניקנים היו זרם פילוסופי ואורח חיים חשובים בעת העתיקה ביוון. שמם מגיע כנראה או ממבנה באתונה שהיה קרוי צינוסרגס, שאירח את האסכולה בראשיתה, או מהמילה היוונית לכלב ("קואון") שהיה כינויו של דיוגנס – מייסד הזרם. הוא יסד את הזרם הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-4 לספירה. עם שינויים שונים, זרם זה המשיך להתקיים עד קצו של העולם הרומי במאה ה-6 לספירה. יש להתייחס לציניקנים כזרם פילוסופי ולא כאסכולה, היות שמדובר ברצף של אנשים שונים במשך הדורות. הם דגלו בצורה זו או אחרת ברעיונתיו של דיוגנס, רעיונות ששימשו כגרעין תפיסתי והתנהגותי משותף לכל האנשים האלו, אך מבלי לפתח אסכולה משותפת ורשמית. גרעין עיקרי זה אומר שתכלית החיים היא האושר והדרך אל האושר מחייבת חיים על פי המידה הטובה וסיפוק הצרכים בהתאם לטבע.
אפלטון ואריסטו
אפלטון ואריסטו השאירו חותם בל ימחה, כל אחד בדרכו, על ההגות המערבית.
אפלטון
בכתביו של אפלטון ניתן למצוא עשרות חיבורים פילוסופיים הבנויים בצורת שיחות מרובות משתתפים, כשהמשתתף הראשי הוא לרוב סוקרטס. בנוסף לכך השתמרו כמה מאיגרותיו. כתביו עוסקים בנושאים פילוסופיים מגוונים: אתיקה, מטאפיזיקה, פילוסופיה של המדע ועוד. עיקרון חשוב ביצירתו הוא הרעיון שהמבט הישיר בעולם מטעה, ואילו הלימוד שאינו נסמך על התצפיות אלא על ההכרה, ועל הצורה הטהורה של הדברים – האידיאה – אליה הנפש לבדה יכולה להגיע, הוא הלימוד המוביל לאמת. אפשר למצוא באפלטון את שורשי הרציונליזם.
אריסטו
אריסטו היה תלמידו של אפלטון. בניגוד לאפלטון הוא האמין כי מקור הידע הוא בחושים, בתצפיות ובהתנסויות, ובכך שרטט את יסודות המתודולוגיה המדעית. כמו אפלטון, עסק אריסטו בתחומים רבים שכללו פיזיקה, מטאפיזיקה, אתיקה, מחשבה מדינית, לוגיקה ועוד. כמה מכתביו נשמרו לאורך הדורות.
אסכולות פילוסופיות הלניסטיות
האסכולה הסטואית
האסכולה האפיקוראית
פילוסופיה מאוחרת
נאופלאטוניזם
פירוש השם הוא אפלטון החדש, במובן של שיבה להגות של אפלטון.
ראו גם
רשימת פילוסופים יוונים
לקריאה נוספת
שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1997.
שמואל שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית – הפילוסופים הקדם-סוקראטיים, תל אביב: הוצאת "יחדיו", 1981
יוחנן גלוקר, עלייתה של הפילוסופיה היוונית, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1982.
יוחנן גלוקר, פרקי מבוא לאפלטון, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון, 1985.
קישורים חיצוניים
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-08-30T21:01:42 |
חוזה לוקרנו | REDIRECT הסכמי לוקרנו | 2004-05-02T19:26:12 |
טסיות דם | REDIRECT טסית_דם | 2015-09-26T11:07:36 |
אברהם שריר | אברהם (אַבּרָשָה) שָריר (23 בדצמבר 1932 – 24 במרץ 2017) היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
ביוגרפיה
אברהם שריר (שרייר) נולד ביאשי שברומניה, ובילדותו, בשנות ה-40, עלה לארץ ישראל ובה החל ללמוד בבית ספר בורוכוב בגבעתיים. לאחר מכן למד בתיכון חדש בתל אביב. מיד לאחר שחרורו מהצבא עבר לגור בירושלים ונרשם ללימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית והוסמך כעורך דין. הוא היה מתומכיו של שמחה ארליך והתקדם עימו במפלגה הליברלית. הוא היה המזכיר הפרלמנטרי של סיעת הציונים הכלליים בכנסת בשנים 1954–1964, תפקיד בו החל לעבוד בהיותו סטודנט שנה ראשונה למשפטים.
בשנים 1964–1967 היה מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית בארצות הברית תפקיד בו עסק בעליית בני המעמד הבינוני לישראל. בשובו לישראל, בשנים 1967–1970 עבד כמנהל לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים. עם הקמת בית הדין לעבודה ב-1969 נכלל שריר ברשימת נציגי המעסיקים בבית הדין הארצי לעבודה, על פי המלצת לשכת התיאום.
בשנים 1970–1974 כיהן כקונסול כלכלי של ישראל באטלנטה ובמערב ארצות הברית. בשנת 1974 התמנה למזכ"ל המפלגה הליברלית, תפקיד שכיהן בו עד כניסתו לכנסת ב-1977. באותן השנים תמכו בשריר אנשי העסקים מיכאל אלבין ומנחם עצמון, וסייעו לפלג במפלגה הליברלית שהיה בראשותו של שריר. אלבין סיפק לשריר משרדים בבית אסיה אותו ניהל עבור איש העסקים שאול אייזנברג. שריר, בתמורה, עזר לאלבין במאבקו בהנהלת הבורסה כשהיה חבר ועדת הכספים של הכנסת. לאחר מותו של אלבין בשנת 1985, נחקר שריר במשטרה לגבי הכספים שקיבל לחשבונו מאלבין, להגנתו אמר שאלו היו כספי מתנה לחתונת בתו.
בשנת 1977 נבחר לכנסת התשיעית מטעם הליכוד. באותה הכנסת היה חבר בוועדת הכנסת, ועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים. בכנסת ה-10 היה גם חבר בוועדת החוץ והביטחון.
בשנת 1981 מונה לשר התיירות, ובשנת 1986 כיהן גם כשר המשפטים. באותה תקופה נפוצה ביקורת על נהנתנותו, לכאורה – הוא היה חבר הכנסת ששהה בחו"ל הכי הרבה פעמים, ונטען שהשתמש בתפקידו כשר התיירות כדי להתארח במלונות יוקרה. שריר בנה קשרים טובים עם חברי מועצת המפלגה הליברלית ודאג לרבים מהם לתפקידים בחברות ממשלתיות שנמצאו בשליטתו. לאחר הבחירות של נובמבר 1988, בישיבת מרכז הליכוד שנערכה בהיכל יד אליהו, ישב שריר על הבמה ביחד עם כל השרים המיועדים בעת שיצחק שמיר הקריא את שמות חברי ממשלתו. שריר נדהם לגלות שהוא אינו נמנה עם השרים המיועדים. בינואר 1990 עזב שריר את הליכוד ביחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית, אשר לא היו מרוצים מהאיחוד הסופי של המפלגה הליברלית לתוך הליכוד, והם הקימו את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני".
שריר נודע בציבור כ"גיבור" "התרגיל המסריח". בעת ששמעון פרס ניסה להקים ממשלה, לאחר שמפלגת ש"ס הודיעה בלחצו של הרב שך שתתמוך בשמיר, הוא נזקק לעריק מהליכוד והצליח להשיג הסכם עם שריר על הצטרפותו לממשלתו. ההסכם הושג בתיווכו של אברהם בריר, ידיד של שריר, וכלל הבטחה לכך ששריר יהיה שר בממשלה האחראי על שני משרדים, שריון מקום עבור שריר ברשימת המערך לכנסת ה־13, מינוי של מקורבים של שריר למשרות בכירות בחברות ממשלתיות, תמיכה בהקמת מפלגה חדשה בראשות שריר וסיוע כספי למפלגה שתקום. שריר הסביר את חבירתו למפלגת העבודה בכך שנפגע כששמיר לא צירף אותו לממשלתו האחרונה, ולא הכין אותו לצעדו מראש ובכך נגרמה לו עוגמת נפש. לאחר כישלון "התרגיל המסריח" שב לליכוד לאחר קריאתו של שמיר: "אברשה, חזור הביתה!". הקריירה הפוליטית שלו באה אל סיומה למרות היענותו לשמיר. שנים לאחר מכן אמר שריר כי הוא "שמח שהתרגיל התמסמס", טען כי לא יכול היה לחיות עם זה, וכי הוא מניח שהיה מתפטר מממשלתו של פרס תוך זמן קצר אילו קמה.
ב-24 במרץ 2017 שריר הלך לעולמו בבית החולים איכילוב. הותיר אחריו את אשתו רבקה שריר, יושבת ראש קופת חולים מאוחדת לשעבר, ילדים ונכדים.
עמדותיו
שריר היה ידוע בעמדותיו הנוקשות כלפי המחבלים. הוא התבטא בממשלה נגד עסקת ג'יבריל, לאחר שקבוצת מטיילים הותקפה בעת מעבר ליד הכפר ביתא, הוא דרש גירוש מחבלים ואף את מחיקת הכפר כליל וצוטט כאומר שהערבים שקרנים מלידה. כשר משפטים סירב להסגיר את ויליאם נקש לצרפת, שהיה עבריין נמלט, לאחר שהורשע ברצח בצרפת וברח לישראל. שריר סירב לאשר את ההסגרה בטענה שלחייו של נקש נשקפת סכנה אם יוסגר, למרות שבית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון אישרו שהוא בר הסגרה. כנגד החלטה זאת הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי שולמית אלוני ודדי צוקר ומספר פרופסורים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובתחילה אנשי פרקליטות המדינה סירבו לייצג את שריר בפני בית המשפט. לבסוף הסכימה נילי ארד לייצג את עמדת שר המשפטים, אך בג"ץ הכריע שהחלטתו של שריר לא נשענה על בירור עובדתי ועל כן בטלה.
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, ב, פרק א'(1), תל אביב: ירדן, 1988, עמ' 12–37.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המפלגה לקידום הרעיון הציוני
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:בוגרי בית ספר בורוכוב (גבעתיים)
קטגוריה:בוגרי תיכון חדש
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל התשע עשרה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1932
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2017
קטגוריה:נציגי הממשלה בוועדה לבחירת שופטים
קטגוריה:חברי הכנסת: פקידים
קטגוריה:נציגי ציבור בבית הדין הארצי לעבודה
קטגוריה:נציגי ציבור (מעסיקים) בבתי הדין לעבודה | 2024-09-20T15:32:17 |
ספרות בלשית | שמאל|ממוזער|200px|פסל בדמותו של שרלוק הולמס
ספרות בלשית היא ענף ספרותי שהתפתח מאמצע המאה ה-19 והגיע לשיא שגשוגו בעשורים הראשונים של המאה העשרים. בענף ספרותי זה מתוארים סיפורי פשעים – בעיקר רצח – בצורת תעלומה, שבלש (בלש משטרה, חוקר פרטי או בלש מטעם עצמו), גיבור הספר, פותר לקראת סיום הספר באמצעות הגיונו החריף ועל פי רמזים ועקבות השזורים לכל אורך הספר. חלק מספרי הבלשים הם סדרתיים ובהם דמות קבועה של בלש הפותר בכל ספר תעלומה אחרת.
הספרות הבלשית צמחה במקביל לאורבניזציה המואצת של החברה האנושית ולעליית תנועת הנאורות, שגרסה כי האדם יכול בכוח שכלו בלבד לפענח את העולם סביבו ולפתור את מצוקותיו.
סוגה ספרותית זו קרובה לספרי ריגול, סיפורי פעולה ובמידת מה לספרות אימה. חלק מספרים אלה הוסרטו כסרטי קולנוע.
בתרבות המערבית ישנם מופעים מוקדמים של סיפורים עם מאפייני בילוש, כגון המחזה "אדיפוס המלך" לסופוקלס, משפט שלמה, סיפור שושנה שבתוספות לספר דניאל, וסיפור שלושת התפוחים במחרוזת סיפורי אלף לילה ולילה. בניגוד למופעים נדירים אלה במערב, סוגה בלשית עשירה התפתחה בסין, החל מהמאה ה-14.
סוגות משנה בספרות הבלשית
מעבר לתבנית הקבועה של גיבור-בלש וספר הסובב סביב פתרונה של תעלומת פשע, יש מספר סוגות משנה המסתעפות מן הספרות הבלשית:
"מי עשה זאת" (Whodunit) בו נמצא מספר מוגבל של גיבורים במקום מבודד, וכל אחד ואחד מהם הוא בעל מניעים והזדמנות לבצע רצח. הסופרת אגאתה כריסטי התמחתה בסוג זה, המופיע למשל בספרה "רצח באוריינט אקספרס".
"הבלש האפל", המתמחה בתיאור דמויות של בלש פרטי (private eye), הפועל בתחום האפור של החוק, כאשר הוא מודרך על ידי קוד מוסרי משלו. שנות הארבעים של המאה העשרים באמריקה הביאו לשיא את תת-הסוגה הזו. הפליא לגלם דמויות אלו בקולנוע השחקן המפרי בוגארט.
"הבלש המשפטי", העוסק בפתרון תעלומה אגב תיאור הליכים בבתי המשפט (וזאת להבדיל מספרים כגון ספריו של ג'ון גרישם העוסקים בתיאור ההווי המשפטי, ופחות בפתרון תעלומה בלשית, ומהווים סוגה בפני עצמה). דוגמה לכך היא סדרת "פרי מייסון" של ארל סטנלי גרדנר.
"הבלש ההיסטורי", המתאר תעלומה בלשית על רקע היסטורי. לסוגה זו ניתן לשייך את הספר "שם הוורד" מאת אומברטו אקו המתאר תעלומה בלשית במנזר בימי הביניים, אם כי הספר גם מכיל רעיונות דתיים ופילוסופים רבים, שהעסיקו את מחברו, אומברטו אקו, וכן סדרת "תיבת פנדורין" מאת בוריס אקונין.
"מותחן האימה" (Thriller), הנמצא על הגבול שבין ספרות האימה לבין הספרות הבלשית, מערב סיפור מתח בלשי עם אלמנטים על-טבעיים או אלמנטים של מדע בדיוני, כגון ספריו של איירה לוין מחברם של "תינוקה של רוזמרי", ו"הנערים מברזיל".
"הילד הבלש" – סוגה לילדים ונוער, המתארת ילד או חבורת ילדים הפותרים תעלומות בלשיות. לעיתים מדובר בתעלומות "ילדותיות" ולעיתים בתעלומות פשע של ממש. בולטים בסוגה – "השביעייה הסודית", "דני ידעני", "ננסי דרו" והסדרות הישראליות "ג'ינג'י" ו"חבורת כוח-המוח".
"החדר הנעול", בו הבלש פותר תעלומות רצח בלתי אפשריות לכאורה, בהן לא נראית אפשרות לרוצח להיכנס ולצאת מזירת הפשע. ג'ון דיקסון קאר נחשב מגדולי הכותבים של סגנון זה.
כותבים מפורסמים של ספרות בלשית
יוצרי הספרות הבלשית הקלאסית
אדגר אלן פו, המשורר והסופר האמריקאי הידוע, נחשב למבשר סוג ספרות זה.
ארל סטנלי גרדנר, יוצרה של דמות הבלש פרי מייסון.
ארתור קונאן דויל, יוצרה של דמות הבלש שרלוק הולמס.
דשיל האמט, יוצרו של סם ספייד.
אגאתה כריסטי, היוצרת של הרקול פוארו ומיס מארפל.
ז'ורז' סימנון, יוצרו של המפקח מגרה.
ריימונד צ'נדלר, יוצרו של פיליפ מרלו.
ג. ק. צ'סטרטון, יוצרו של האב בראון.
אלרי קווין (שם עט של שני סופרים שכתבו ביחד ושם גיבורם אף הוא אלרי קווין).
רקס סטאוט, יוצרו של נירו וולף חובב הסחלבים.
ג'ון דיקסון קאר, יוצרם של ד"ר פל (באנגלית: Dr. Fell) וסר הנרי מריבל (אנגלית: Sir Henry Merrivale).
יוצרים בני זמננו
רות רנדל, יוצרת המפקח וקספורד
סקוט טורו, וסטיב מרטיני, יוצרים אמריקאים של "בלשים משפטיים".
פ.ד. ג'יימס, יוצרת המפקח אדם דאלגליש.
מיקי ספיליין, יוצרו של הבלש מייק האמר.
ינווילם ון דה וטרינג, יוצרו של חרייפסטרה ודה חיר.
לי צ'יילד, יוצרו של ג'ק ריצ'ר.
רוברט ב. פארקר, יוצרו של ספנסר.
הרלן קובן, יוצרו של מיירון בוליטר.
ג'יימס אלרוי, יוצר "רביעיית אל-איי".
דן בראון, יוצרו של חוקר הסמלים פרופ' רוברט לנגדון
הנינג מנקל, יוצרו של קורט ולאנדר.
בוריס אקונין, יוצר סדרת "תיבת פנדורין".
אלכסנדר מק'קול סמית, יוצרה של מא ראמוצווה.
מייקל קונלי, יוצרו של הארי בוש.
ג'פרי ארצ'ר, יוצר "אסיר מלידה","קין והבל" ו"כבוד בין גנבים".
ג'ון גרישם, יוצר "המייצגים", "משחק המושבעים", "הזימון" ו"הברוקר".
ג'ון ורדון, יוצר "חשוב על מספר", "עצמי עיניים חזק", "תנו לשד לישון" ו"פיטר פן חייב למות".
לורנס סנדרס, יוצרו של אדוארד איקס דילייני.
קלייב קאסלר, יוצרו של דרק פיט.
סטיג לרסון, יוצרה של טרילוגיית מילניום.
יו נסבו, יוצרו של הארי הולה.
דניאל סילבה, יוצרו של גבריאל אלון.
פיטר ג'יימס, יוצרו של רב פקד רוי גרייס.
נאטסואו קירינו, יוצרת "בריחה", "התפוררות".
בתיה גור, יוצרת מיכאל אוחיון.
פיי קלרמן, יוצרת פיטר דקר.
פרנקלין דיקסון, יוצרם של בני הרדי הבלשים הילדים.
אסטריד לינדגרן, יוצרת הבלש הילד קאלה בלומקוויסט.
לאוני סוואן, יוצרת תעלומות בלשיות הנפתרות באמצעותם של בעלי חיים.
סופרים קנוניים
על אף שספרות זו אינה נחשבת ספרות קנונית ישנם סופרים קנוניים ונחשבים ששלחו ידם בכתיבת ספר בלשי. מבשר הסוגה, אדגאר אלן פו, הוא כאמור יוצר נחשב אף בתחומי השירה והפרוזה, ודוגמה טובה נוספת היא המחזאי השווייצרי פרידריך דירנמאט, שכתב את אחד מטובי הספרים בסוגה – "ההבטחה".
ספרות בלשית בישראל
בישראל זכתה הסוגה לקידום משמעותי רק משנות ה-80 של המאה העשרים. אמנם חלוצת הספרות הבלשית העברית הייתה "ספריית הבלש" בשנות ה-30 של המאה ה-20, אך לא היה לה ממשיך במשך עשרות שנים. "ספריית הבלש", נוצרה בשנת 1932 כאשר העיתונאי שלמה בן ישראל פנה אל דוד תדהר, דמות ידועה ופופולרית ביישוב ומי שהיה קצין במשטרת המנדט ולאחר מכן בעל משרד חקירות (לימים מחבר האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו) והציע לו להוציא יחדיו ספרות בלשית מקורית. כך נולדה "ספריית הבלש" שהוציאה חוברות עם סיפורים בלשיים מקוריים, על רקע ארץ ישראל, נופיה ואנשיה, שנכתבו על ידי בן ישראל על יסוד מקרים שתדהר הכיר מעבודתו. כמו כן השאיל תדהר את שמו לחוברות כגיבור עלילותיהן ואת תמונתו לשעריהן. החוברות התפרסמו 28 שבועות ברציפות והיו ללהיט ביישוב. פרסומן הופסק עקב הטרדה שנגרמה לתדהר מלחץ הקוראים שצרו על ביתו ומשרדו כדי לראות את הבלש המפורסם.
הספרות הבלשית העברית התחדשה רק כיובל שנים לאחר מכן.
פרצו את הדרך אמנון ז'קונט ובעקבותיו ראויות לציון בעיקר סופרות: בתיה גור, יוצרת הבלש סגן ניצב מיכאל אוחיון, שהתפרסם לראשונה בספר "רצח בשבת בבוקר", ושולמית לפיד, יוצרת הבלשית העיתונאית ליזי בדיחי, שהתפרסמה לראשונה בספר "מקומון". לשני הספרים באו המשכים שזכו אף הם להצלחה. עוד ידועות כסופרות בלשים, לצד יצירות מרשימות בתחום הספרות הקנונית, הסופרות רות אלמוג ואסתר אטינגר, הכותבות את ספרי הבלשים שלהן במשותף תחת שם העט "אלמוג אטינגר". סופרת נוספת הידועה בכתיבתה בתחום זה היא אדיבה גפן.
סופרים נוספים הפועלים בתחום בישראל – המשורר אריה סיון אשר ספרו "אדוניס" נחשב על ידי רבים לספר הטוב שפורסם בשפה העברית בסוגה זו, אורי אדלמן, ששימש אף כעורך תחום זה בהוצאת כתר, אהוד אשרי, לימור נחמיאס הידועה בנועזות השפה בספריה ובבחירה נועזת של הנושאים, הסופר, העיתונאי והעורך הספרותי רם אורן, העיתונאי, עורך העיתון מעריב, אמנון דנקנר, הסופר והעיתונאי רפאל פוגל, עורך הדין גל אמיר, העיתונאי יוסף שביט, יאיר לפיד והבלש הפרטי שיצר ג'וש שירמן, דרור משעני ופקד אברהם אברהם שיצר, והרשימה עודנה ארוכה.
ראו גם
מותחן
לקריאה נוספת
.
זהר שביט, יעקב שביט (עורכים), הבלש העברי חוזר : מבחר הסיפור הבלשי מפלשתינה (א"י), תל אביב: ספרי מוניטין, 1983.
יונתן דה שליט, קסמו האפל של הכפור – על בלשים ומרגלים, הוצאת כתר, 2021.
גילברט קית' צ'סטרטון, רצח באחוזת העמודים הלבנים; ארבע מסות קטנות על סיפורי בלשים, הוצאת נהר, 2023.
סופר/ת:
קישורים חיצוניים
מתן אהרוני, c.s.i : הבלש החדש מהעולם הישן, במגזין tv-il,1 בינואר 2006
אלי אשד, בעקבות הבלש העברי: הספורת הבלשית בספרות הישראלית, בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", 25 באוקטובר 2010
*
בלשית | 2024-07-11T07:43:11 |
גואם | גואם (הטריטוריה של גואם - באנגלית: U.S. Territory of Guam ) הוא אי מקבוצת איי מריאנה שבמערב האוקיינוס השקט, ושטח חסות של ארצות הברית. 29% משטח האי משמשים את הכוחות המזוינים של ארצות הברית.
היסטוריה
האי יושב לראשונה בסביבות שנת 2000 לפנה"ס על ידי אנשים ממוצא אוסטרונזי שהגיעו מאסיה.
האי גואם התגלה לראשונה לאירופאים על ידי פרדיננד מגלן בשנת 1520. ממלכת ספרד טענה לשליטה בו החל ממסעו של מיגל לופס דה לגאספי ב-1565 ומאז היה האי טריטוריה ספרדית עד לכיבושו על ידי ארצות הברית כחלק ממלחמת ארצות הברית–ספרד בשנת 1898. בעקבות המגע עם האירופאים התחוללה באי מגפת אבעבועות שחורות ב-1688 שהקטינה מאוד את האוכלוסייה הילידית. האי היה נקודה חשובה להתרעננות במסעות הגליאון של מנילה בין מנילה למקסיקו וכדי להגן עליו הספרדים הקימו באי מבצר. לאחר שהאי נמסר לארצות הברית ב-1898 נשלחה אליה האונייה USS יוסמייט , ואנשיה הקימו בסיס של צי ארצות הברית ומחנה של הנחתים. מאז 1898 נמצא האי בשליטת ארצות הברית. ב-8 בדצמבר 1941, מיד לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור, נשלחו כוחות יפניים מאיי מריאנה הצפוניים לצורך כיבוש גואם שתחת שליטת ארצות הברית והעבירו חלק מבני האיים אתם. הכיבוש הסתיים בקרב על גואם בין ה-21 ביולי ל-10 באוגוסט 1944 שבו הצליחו האמריקאים, לאחר מערכה קשה, להשתלט מחדש על גואם (החייל היפני האחרון נכנע רק ב-1972). יום הפלישה האמריקאית ביולי 1944 נקבע כיום העצמאות של האי. האמריקאים הקימו באי בסיס חיל אוויר גדול שנקרא היום בסיס חיל האוויר אנדרסון.
ב-1950 הוסדר מעמדו של האי בחקיקה אמריקאית שהקימה את מוסדות השלטון האזרחיים באי (Guam Organic Act of 1950).
פוליטיקה
בראשות השלטון עומד מושל שנבחר על ידי תושבי האי אחת לארבע שנים, לצד מועצה מחוקקת המונה 15 חברים הנקראים סנאטורים. חברי המועצה נבחרים אחת לשנתיים על ידי תושבי האי.
תושבי האי הם אזרחי ארצות הברית על פי חוק אך אין הם רשאים להשתתף בבחירות לנשיאות ארצות הברית ואין להם חבר בבית הנבחרים של ארצות הברית או בסנאט ארצות הברית. עם זאת, נציג של גואם משתתף בוועדות בית הנבחרים ויכול לנאום בו (אך לא להצביע). בנוסף, המפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית משתפות נציגים מגואם בבחירות המקדימות למועמדיהן לנשיאות.
כלכלה
הכלכלה באי מבוססת בעיקר על פעילותו של צבא ארצות הברית ועל תיירות - מיליון תיירים פוקדים את האי מדי שנה, וכ-33% מכוח העבודה מועסקים בענף זה. 11% משטח האי משמש לגידולים חקלאיים, ובנוסף קיים גידול של בקר וחזירים.
הכוחות המזוינים של ארצות הברית מחזיקים באי שבעה בסיסי ענק המשתרעים על שטח של 156,000 דונם ובהם בסיסים של חיל הים של ארצות הברית, משמר החופים של ארצות הברית, חיל האוויר של ארצות הברית ועוד.
גאוגרפיה
אורכו של גואם הוא 50 ק"מ ורוחבו 6 עד 19 ק"מ, ושטחו 549 קמ"ר (שלושה רבעים מגודלה של סינגפור). גואם הוא האי ה-32 בגודלו של ארצות הברית. זהו האי הדרומי והגדול ביותר בארכיפלג איי מריאנה, כמו גם הגדול ביותר במיקרונזיה כולה.
אקלים האי הוא טרופי-ימי, קיימים לחות וחום לאורך כל עונות השנה ללא שינוי בטמפרטורות הממוצעות.
גשמים יורדים בכל השנה, ומדי פעם פוגעות באי סופות טייפון.
כמות המשקעים העונתית הממוצעת עומדת על 2,300 מ"מ.
דמוגרפיה
כ-48% מתושבי האי הם מיקרונזיים בני שבטים גואמיים, והיתר - 25% פיליפינים, 10% לבנים, סינים, יפנים וקוריאנים. כמעט כל תושבי האי הם נוצרים קתולים.
חלוקה מנהלית
מבחינה מנהלית גואם מחולקת ל-19 מחוזות (כפרים).
ראו גם
הפארק הלאומי ההיסטורי למלחמה באוקיינוס השקט
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס השקט
קטגוריה:ארצות הברית: טריטוריות
קטגוריה:מיקרונזיה (אזור)
קטגוריה:אוקיאניה: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1898 | 2024-09-02T04:52:25 |
איי הבתולה של ארצות הברית | שמאל|ממוזער|כריסטיאנסטד, העיר הגדולה ביותר באי סנט קרואה
שמאל|ממוזער|מפרץ מגנס ביי
שמאל|ממוזער|מפרץ טרנק ביי
איי הבתולה של ארצות הברית (באנגלית: United States Virgin Islands) הם קבוצת איים בים הקריבי. האיים הם שטח חסות של ארצות הברית. גאוגרפית, הם מרכיבים, יחד עם איי הבתולה הבריטיים, את ארכיפלג איי הבתולה, והם חלק משרשרת איי ליווארד שבאיים האנטילים.
איי הבתולה של ארצות הברית מורכבים מהאיים הראשיים והגדולים - סנט קרואה, סנט ג'ון וסנט תומאס - וכן מאיים קטנים יותר. האי ווטר איילנד הוא האי הרביעי בגודלו, והוא עבר לשליטת הטריטוריה בסוף שנת 1996. השטח הכולל של הטריטוריה הוא 346.36 קמ"ר. על פי מפקד האוכלוסין של שנת 2000, אוכלוסיית האיים מנתה 108,612 נפשות.
המקומיים משתמשים לעיתים בכינויים עבור שלושת האיים הגדולים: "רוק סיטי" ("Rock City") לסנט תומאס, "לאב סיטי" ("Love City") לסנט ג'ון ו"טווין סיטי" ("Twin City") לסנט קרואה.
היסטוריה
איי הבתולה יושבו במקור על ידי אינדיאנים בני שבטי הסיבונאי , הקריב והאראווק. האיים התגלו על ידי כריסטופר קולומבוס בשנת 1493 במהלך הפלגתו השנייה לסנט אורסולה, והוא שנתן לאיים את שמם. קולומבוס ביקר באיים ב-1498 והיה לאירופי הראשון שעשה זאת. במהלך מאתיים השנים הבאות הוחזקו האיים בבעלות מדינות שונות, ביניהן אנגליה, ספרד, הולנד וצרפת, עד שעברו לבעלות האימפריה הדנית-נורווגית שהחזיקה בהם כמאתיים שנה.
חברת איי הודו המערבית הדנים התיישבה בסנט תומאס ב-1672, בסנט ג'ון ב-1694, ורכשה את סנט קרואה מהצרפתים ב-1733. האיים הפכו למושבות דניות מלכותיות בשנת 1754, ושמם תורגם לדנית: Jomfruøerne.
באותה עת סחר העבדים הדני היה בשיאו, ואלפי עבדים יובאו לאיים לצורך גידול קנה סוכר. מרד עבדים בשנת 1848, בנוסף לקולות מחאה מבית, חייבו את מושל האיים פטר פון שולטן להכריז על ביטול העבדות באיים ב-3 ביולי 1848. לאחר ביטול העבדות איבדו האיים את מקור ההכנסה העיקרי שלהם כספקי קנה סוכר למדינות המערב, ובהדרגה הפכו לנטל כלכלי כבד על דנמרק. כסף רב הוזרם לרשויות באיים על חשבון תקציב המדינה הדני. בשנת 1867 נחתם הסכם מכירה של האיים סנט תומאס וסנט ג'ון לארצות הברית, אך המכירה לא יצאה אל הפועל. הותקנו רפורמות שמטרתן לשקם את כלכלת האיים, אך ללא הצלחה יתירה. בתחילת המאה העשרים ניסתה דנמרק למכור את השליטה באיים, ופנתה בעניין זה לממשלת ארצות הברית, אך העסקה לא יצאה לפועל עקב אי נכונות מצד האמריקאים לשלם את המחיר הגבוה שדרשה דנמרק. טיוטת הסכם נוספת למכירת האיים לארצות הברית נידונה ב-1902, אך נדחה בפרלמנט הדני.
תחילתה של מלחמת העולם הראשונה הביאה לביטול הרפורמות והאיים נותרו מבודדים וחשופים. במהלך מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה חששה ארצות הברית כי האיים ייכבשו על ידי גרמניה וישמשו בסיס ימי, ולכן פנתה לדנמרק בבקשה לרכוש את האיים. לאחר מספר חודשי משא ומתן, נקבע מחיר המכירה על סך של 25 מיליון דולר. ייתכן כי הדנים מיהרו להסכים לתנאי המכירה מחשש שהגרמנים יפלשו לאיים ויאלצו את ארצות הברית לכבוש את האיים, ודנמרק לא תקבל דבר. הכלכלה הכושלת של האיים ריחפה גם היא מעל ראשם של מקבלי ההחלטות הדנים. קונצנזוס של שתי המפלגות לטובת מכירת האיים התגבש בפרלמנט הדני. משאל עם לא-מחייב שנערך בסוף 1916 אישר את החלטת הפרלמנט למכור את האיים. העסקה הושלמה סופית ב-17 בינואר 1917. ארצות הברית לקחה לחזקתה את האיים ב-31 במרץ 1917 ושינתה את שמה של הטריטוריה ל"איי הבתולה של ארצות הברית".
אזרחות אמריקאית ניתנה לכל תושבי האי בשנת 1927.
ווטר איילנד, אי קטן מדרום לסנט תומאס, לא נכלל במכירה המקורית. האי נשאר ברשותה של חברת איי הודו המערבית הדנית עד לשנת 1944, כאשר נרכש על ידי ארצות הברית תמורת 10,000 דולר. בתחילה שימש האי את מחלקת ההגנה של ארצות הברית, ולא היווה חלק מאיי הבתולה של ארצות הברית. בשנת 1996 הועבר שטח אדמה בגודל של 202.3 דונם (50 אקר) לחזקתם של רשויות איי הבתולה של ארצות הברית. השארית (809.3 דונם; 200 אקר) נרכש על ידי הרשויות ממשרד הפנים של ארצות הברית במאי 2005 תמורת סכום סמלי של עשרה דולרים בלבד, עסקה שציינה את השינוי הרשמי בסמכות השיפוטית.
פוליטיקה
איי הבתולה של ארצות הברית היא טריטוריה של ארצות הברית. לתושבי האי אין זכות הצבעה בבחירות לנשיאות אף על פי שיש להם אזרחות אמריקאית. יחד עם זאת, אזרחי הטריטוריה יכולים להצביע בבחירות המוקדמות.
המפלגות העיקריות בטריטוריה הן המפלגה הדמוקרטית של איי הבתולה, תנועה האזרחים העצמאיים והמפלגה הרפובליקנית של איי הבתולה. מועמדים נוספים מתמודדים כעצמאיים.
ברמה הלאומית, איי הבתולה של ארצות הברית משגרים נציג לקונגרס האמריקני מתוך מחוזות הקונגרס שלהם. ואולם, בעוד שהנציג הנבחר יכול להצביע בוועדות, הוא אינו יכול להשתתף בהצבעות כלליות. הנציגה הנבחרת הנוכחית היא סטייסי פלסקט.
ברמת הטריטוריה, 15 חברי סנאט - שבעה ממחוז סנט קרואה, שבעה ממחוז סנט ג'ון וסנט תומאס, וסנאטור אחד כללי תושב סנט ג'ון - נבחרים לתקופת כהונה של שנתיים בבית המחוקקים של איי הבתולה של ארצות הברית החד-ביתי.
אזרחי הטריטוריה בוחרים מושל כל ארבע שנים מאז 1970. עד אז מונו המושלים על ידי נשיא ארצות הברית.
באיי הבתולה של ארצות הברית פועלים בית משפט מחוזי פדרלי, בית משפט לפשעים חמורים (Superior Court) ובית משפט עליון (Supreme Court), הדן בערעורים על בית המשפט לפשעים חמורים, בעניין של ערעורים שהוגשו אחרי ה-29 בינואר 2007. ערעורים שהוגשו לפני תאריך זה נידונים במחלקת הערעורים של בית המשפט המחוזי הפדרלי. השופטים ממונים על ידי הנשיא והמושל, בהתאמה.
הקונגרס האמריקאי מעולם לא ערך משאל עם מקומי רשמי בנוגע לשאלת ההגדרה העצמית של הטריטוריה. יחד עם זאת, ובדומה לפוארטו ריקו, לתושבים ניתנה הזדמנות לבחור בין עצמאות, סטטוס קוו ומעמד של מדינה, באמצעות משאלי עם מקומיים שלא אושרו על ידי הקונגרס. לכאורה, הסיבה לכך היא הכישלון לעורר עניין בקרב הבוחרים ולשקף את דעתה של מרבית האוכלוסייה. משום כך, האיים צפויים לשמור על הסטטוס הטריטוריאלי שלהם.
כלכלה
הפעילות הכלכלית העיקרית היא תיירות. האיים מארחים כשני מיליון תיירים בשנה, מהם רבים המבקרים באמצעות שיט תענוגות.
מגזר הייצור כולל זיקוק נפט, טקסטיל, אלקטרוניקה, זיקוק רום, פרמקולוגיה והרכבת שעונים. המגזר החקלאי קטן - רוב המזון מיובא. העסקים הבינלאומיים והשירותים הפיננסים קטנים, אך תורמים לצמיחת הכלכלה. הוונסה, אחד מבתי זיקוק נפט הגדולים בעולם, ממוקם בסנט קרואה.
הטריטוריה נמצאת בזמן התקני האטלנטי (AST או GMT-4), והיא מיישמת שעון קיץ.
האיים נתונים לסערות טרופיות והוריקנים. בין ההוריקנים הקשים שגרמו לנזקים כבדים ושאירעו לאחרונה, ניתן למנות את הוריקן הוגו בשנת 1989 ואת הוריקן מרילין בשנת 1995. ב-1996 הכה באיים הוריקן ברתה, ב-1998 - הוריקן ג'ורג' וב-1999 - הוריקן לני, אך הנזק לא היה קשה בסופות אלו.
הטריטוריה של איי הבתולה של ארצות הברית היא האזור היחיד בארצות הברית שבו כלי הרכב נעים בצד השמאלי של הכביש. יחד עם זאת, מרבית כלי הרכב מותאמים לנהיגה בכביש ימני (מאחר שהם מיובאים מארצות הברית).
גאוגרפיה
איי הבתולה של ארצות הברית נמצאים בים הקריבי שבאוקיינוס האטלנטי, כ-145 קילומטרים ממזרח לפוארטו ריקו. הטריטוריה כוללת ארבעה איים מרכזיים: סנט קרואה, סנט ג'ון, סנט תומאס וווטר איילנד, כמו גם כמה עשרות איים קטנים יותר. השטח הכולל של הטריטוריה הוא 346.36 קמ"ר.
הטריטוריה ידועה בחופיה הלבנים, בהם מפרץ מגנס ביי ומפרץ טרנק ביי, כמו גם ערי נמל כגון שארלוט אמאלי וכריסטיאנסטד. מרבית האיים, לרבות סנט תומאס, הם איים וולקניים במקור, ולפיכך הרריים. הנקודה הגבוהה ביותר היא בפסגת הר קראון בסנט תומאס (474 מטר מעל גובה פני הים). סנט קרואה, האי הגדול מבין איי הטריטוריה, שוכן בדרום והוא מישורי יותר.
שירות הפארקים הלאומיים מחזיק בבעלות על מחצית משטח האי סנט ג'ון, כמעט כל האי הסל ודונמים רבים בריף האלמוגים.
איי הבתולה שוכנים על גבול הלוח הצפון-אמריקאי והלוח הקריבי. סכנות טבעיות כוללות רעידות אדמה, הוריקנים וטייפונים.
דמוגרפיה
על פי מפקד האוכלוסין משנת 2000, היו באי 108,612 נפשות, 40,648 משקי בית ו-26,636 משפחות המתגוררת בטריטוריה. ההרכב מבחינת המוצא האתני היה: 76.19% שחורים או ממוצא אפריקאי, 13.09% לבנים, 7.23% ממוצא אחר, ו-3.49% משני מוצאים או יותר. הלטינים היוו 13.99% מהאוכלוסייה.
בשנת 2000 היו 40,648 משקי בית אשר מתוכם, ל-34.7% היו ילדים מתחת לגיל 18 בבית ההורים, 33.2% היו זוגות נשואים החיים יחדיו, 24.9% היו משפחות חד-הוריות, ו-34.5% משקי בית שבהם לא התגוררו משפחות מוגדרות. ב-30.2% מכלל משקי הבית התגוררו יחידים, וב-6.3% מכלל משקי הבית התגוררו יחידים בני 65 שנים ומעלה. מספר הילדים הממוצע בקרב כלל משקי הבית היה 2.64, ואילו מספר הילדים בקרב כלל המשפחות היה 3.34.
פילוג הגילאים היה כלהלן: 31.6% מתחת לגיל 18; 8% בין 18 ל-24; 27.1% בין 25 ל-44; 24.9% בין 45 ל-64 ו-8.4% מעל גיל 65. גיל החציון היה 33 שנים. לכל 100 נשים, היו 91.4 גברים. לכל 100 נשים מעל גיל 18, היו 87.7 גברים. קצב הגידול השנתי היא -0.12%.
חציון ההכנסה למשק בית עמד על 24,407 דולר, ואילו חציון ההכנסה למשפחה עמד על 28,553 דולר. לגברים היה חציון הכנסה של 28,309 דולר, לעומת 22,601 דולר בקרב הנשים. ההכנסה לנפש בטריטוריה עמד על 13,139 דולר. כ-28.7% מהנשים ו-32.5% מהגברים, מכלל האוכולוסייה, חיו מתחת לקו העוני, בהם 41.7% ילדים מתחת לגיל 18 ו-29.8% מבוגרים מעל גיל 65.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
בתולה של ארצות הברית
קטגוריה:ארצות הברית: טריטוריות
איי הבתולה של ארצות הברית
בתולה של ארצות הברית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-07-27T16:53:42 |
אופציות | REDIRECT אופציה | 2015-09-26T11:07:37 |
לידיה | לידיה (גם: לוּדיה; ביוונית: Λυδία; בלטינית: Lydia; בטורקית: Lidya; בעברית המקראית: לוּד) הייתה ממלכה במערב מרכז אסיה הקטנה, סמוך לעיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אך בשיא התפשטותה שלטה על כל חלקה המערבי של אסיה הקטנה, מנהר קיזילאירמאק במזרח ועד לים האגאי במערב. המצאת המטבע בשנת 660 לפנה"ס לערך מיוחסת ללידיה, ולפי גרסה אחרת למלך קרויסוס אשר מלך עליה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.
היסטוריה
לידיה הגיחה כממלכה חתית חדשה לאחר התמוטטות האימפריה החתית במאה ה-12 לפנה"ס, במקום בו שכנה לפנים חלק מממלכת ארזוה. לידיה נודעה לעיתים גם כמיוניה (Μαιονία). לפי הרודוטוס קיבלה לידיה את שמה מלידוס (Λυδός), מלכה הראשון, שהיה לפי המסורת מצאצאיה של האלה קיבלה. לידיה נזכרת גם בתנ"ך ועמה נקרא לוּדִים שהיה ידוע בקשתיו:
(ירמיהו, מ"ו, ט').
ימין|ממוזער|250px|גודלה המקורי של לידיה ובשיא פריחתה
לשיא כוחה ופריחתה הגיעה בעת מלוכת שושלת מרמנד, החל בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס שהייתה השושלת השלישית והאחרונה שמלכה בה. המלך הראשון בשושלת זו, גיגס (מלך עד 657 או 652 לפנה"ס), מזוהה לעיתים עם גוג המקראי, שליט מגוג. גיגס קבע את בירתו בסרדיס ביונית Σάρδεις, בטורקית Sart, או ספרד (Sfard) בלשון הלידית עצמה. מכאן מקור השם המקראי ספרד (עובדיה 20). אומנם באיליאדה כינה הומרוס את בירת לידיה "הידֵה", אך ייתכן שזה שם המחוז הכולל את סרדיס.
סרדיס ניצלה מהחורבן שזרעו הקימרים ברחבי אסיה הקטנה בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס. גירוש הקימרים מתחומי לידיה מיוחס למלך סדייאטס ששלט עליה לקראת סוף המאה ה-7 לפנה"ס, ויורשו, אליאטס השני, שמלך אחריו עד שנת 560 לפנה"ס נחשב כמלך שקיבע בשנת 585 לפנה"ס את נהר הקיזילאירמאק כגבולה המזרחי של לידיה עם מדי. לאחר סיום הלחימה בין הצדדים עקב ליקוי חמה שעל שמו נקרא הקרב במקורות יוונים.
לידיה עלתה למעמד של אימפריה אזורית ושלטה על כל מערב אסיה הקטנה, למעט על הממלכה הקטנה של ליקיה מדרום לה, ששמרה על עצמאותה. לפי אחת הגרסאות, לתקופה זו מיוחסת המצאת המטבע, כנראה על ידי המלך קרויסוס. קרויסוס פיאר את סרדיס ובנה גם את מקדש ארטמיס באפסוס שהיה לאחד משבעת פלאי תבל בעולם העתיק.
לידיה המשיכה לפרוח עד שקרויסוס אזר אומץ והתקיף את הפרסים. הוא הובס על ידי כורש בשנת 546 לפנה"ס, ולידיה ירדה מעל בימת ההיסטוריה כישות פוליטית עצמאית, אך המשיכה להתקיים תחת שלטון זרים. רש"י בפירושו לתלמוד מזכיר אומה בשם לודים שהייתה קיימת לדבריו בימי האמורא ריש לקיש, וכותב שאנשי אותה אומה היו אוכלי אדם, לא ברור אם ישנו קשר בין הלודים המוזכרים על ידי רש"י לבין הלודים המקראיים או ממלכת לידיה.
האסטרואיד 110 Lydia נקרא על שם הממלכה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות לשעבר במזרח התיכון
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:עמים הנזכרים בתנ"ך
קטגוריה:טורקיה: היסטוריה
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי | 2024-08-01T02:45:43 |
לוד (פירושונים) | 2024-10-10T18:13:32 | |
מדי | ממוזער|מפה של מדי על פי כתבי הרודוטוס
ממוזער|250px|ארמון אפדנה, גילוף מהמאה ה-5 לפני הספירה המתאר את חיילי פרס (עם הכובעים המרובעים) וחיילי מדי (עם הכובעים המעוגלים) בלבוש מסורתי)
מָדַי הייתה ממלכה שהתקיימה במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה ברמה המרכזית של איראן המודרנית. מדי הייתה יריבה מרה של אשור ובמאה ה-7 לפנה"ס, כרתה ברית עם בבל ויחדיו עלה בידם להביס את אשור. היא שמרה על עצמאותה כ-100 שנה עד אשר נכבשה על ידי כורש הפרסי בשנת 550 לפנה"ס. היא לא נהפכה לפרובינציה אלא הייתה במעמד שווה לפרס באימפריה. לאחר כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול איבדה סופית את עצמאותה והתבוללה באימפריה.
היסטוריה
בשל חוסר שימוש בכתב מגיע רוב המידע על מדי מהעמים השכנים לה, דוגמת הבבלים, האשורים ובעיקר מההיסטוריון הרודוטוס.
מדי מוזכרת לראשונה במאה התשיעית לפני הספירה, בכתבי שלמנאסר השלישי שפלש אליה בשנת 835 לפני הספירה, ושל סרגון יורשו. הם ניצלו את הפיצול בין היישובים המדיים שבכל אחד הייתה הנהגה עצמאית, דבר שהקל על שליטת האשורים במקום. תחילת ממלכת מדי העצמאית היא בהכתרתו של מנהיג בשם דהיכו מאחד הכפרים של השבטים המדיים למלך. דהיכו שאף להשתחרר מעול הצבא האשורי, דבר שהצליח במלואו רק בשנת 620 לפני הספירה. דהיכו החל באיחוד שבטים וערי מדי, בבניה של צבא וייסוד בירה מבוצרת - היא אַחְמְתָא. לאחר 53 שנות שילטון (על פי הרודוטוס) מת דהיכו ובנו פרוורתי מלך אחריו. פרוורתי המשיך להוביל את איחוד השבטים המדיים. הוא הכפיף את הפרסים והפרתים, והכניע מדינות אחרות באירן העתיקה, בעודו וסאל למלכי אשור. לאחר שלטון של עשרים ושתיים שנים (בערך 675-653 לפנה"ס), הוא נפל בקרב נגד האשורים אשר חזרו לבסס מחדש את שלטונם על המדיים. בעוד בעלי בריתו נוטשים את הקרב והוא נשאר להלחם עם צבאו נגד אשור. לאחר מותו של פרוורתי פלשו הסקיתים למדי ושלטו בה במשך תקופה של עשרים ושמונה שנים. בנו ויורשו של פראוורתי הווחשתרא, הרג את מנהיגי הסקיתים והכריז על עצמו כמלך מדי. בימיו הגיעה האימפריה לשיאה, לאחר שכרת ברית עם בבל שהובילה לניצחון על אשור וכיבוש נינווה בירתה. בנו אסטיאגס היה אחרון מלכי מדי העצמאיים. ממלכתו נכבשה בידי כורש הגדול. לאחר כיבוש זה מעמדה של מדי היה כמעט שווה לזה של פרס ולא הייתה פרובינציה עד נפילת הממלכה האחמנית.
שמות המלכים בממלכת מדי:
שםמשמעותתאריך (לפנה"ס)הערותדהיכומולדת726-675למלך זה מיוחס המעמד של המלך הראשון שייסד את הממלכה והשושלת של מדי, בעוד דעות אחרות גורסות כי קדמו לו מלכים אחרים, ובינם גם מי שלרוב מזוהה דווקא כיורשו ובנו. לצד זאת יש גם שרואים בו לא יותר מדמות מיתולוגית או דמות אפית אך שולית מתוך ההיסטוריה של מדיפרוורתיהמגן השומר675-652ניהל מלחמה נגד האימפריה הנאו-אשורית ובסופה הובס ונהרג בקרב בידי צבאו של אשורבניפלהווחשתראיורה (חץ) ליעד625-585קודם לעליות לשלטון של מלך זה במדי, שרר במקום שלטון סקיתי ישיר, שהופל על ידו. בימיו הגיעה האימפריה של מדי לשיא גדולתה אסטיאגס או אשתוויגאמי שמשליך רומח585-550המלך האחרון הידוע של האימפריה של מדי; ועם נפילתו עבר רוב שטחה לידי האימפריה הפרסית האחמנית,
בלוח העמים במקרא, מתואר מדי, אבי האומה המקראי, כבנו של יפת בן נח.
הצבא
אומנם אין מידע רב על המדיים עד האלף הראשון לפני הספירה, אך קיימת סברה כי בתקופה זו צבאות השבטים המדיים היו מורכבים מיחידות אזרחיות נפרדות להגנת ישובי האזור בפיקודו של ראש שבט שיכול להזעיקם להילחם בעתות מלחמה, ועל כך מעידים כתובות מאזור שומר ואשור. הערכה היא כי חיילי הצבאות הללו היו חמושים בנשק לא אחיד והוא היה כולל: חניתות, מקבות, חרבות קצרות, קשתות, פגיונות, גרזנים ומגנים עשויים עור או נצרים. בדומה לשכניהם הפרסים, המדיים היו ידועים כפרשים מעולים שהציעו את שירותיהם כשכירי חרב. במאה ה-8 לפנה"ס אוחדו שבטי המדיים תחת מלכם הראשון דהיכו שארגן את הצבא, דבר זה הביא לראשית של תהליך לקבלת עצמאות הדרגתי מידי האשורים. בתקופת מלכותו של נכדו הווחשתרא, התפתח הצבא המדי מצבא "אד הוק" לצבא קבע - שהוכשר בהנחיית המלך והובל על ידו. דבר זה גרם לאימפריית מדי להגיעה לשיאה עם כיבוש האימפריה הנאו-אשורית יחד עם בבל. הצבא החדש היה מצויד בחניתות, קשתות, חרבות קצרות ופגיונות. הצבא הורכב מיחידות רגלים, קשתים וחיל פרשים, בעוד מרכבות שימשו רק לתחבורה.
המלחמות הידועות בהם לקח חלק כוח צבא מדיי הם:
פשיטות האימפריה האשורית באיראן
כיבושי מדי באיראן העתיקה
מרד מדי ובעלות בריתה באשור בימי פרוורתי
מרד הווחשתרא בסקיתים
מלחמת מדי בפרתיה
הכיבוש מדיי-בבלי של אשור:
קרב אראפה
המצור על העיר אשור
קרב נינווה
קרב חרן (610 לפני הספירה)
קרב טרביסו
המצור על חרן (609 לפני הספירה)
כיבוש אורארטו
מלחמה נגד הלידים:
קרב הליקוי
הכיבוש הפרסי:
ההתקוממות הפרסית
קרב הירבה
קרב הגבול הפרסי
קרב פסרגאד
הכורדים ומדי
הכורדים של היום רואים עצמם כממשיכי וכצאצאי אנשי מדי, שכן הם שוכנים באזור הגאוגרפי בו הייתה קיימת אימפריית מדי.
לוח השנה הכורדי מונה את השנים מתחילת הממלכה המדית בשנת 678 לפנה"ס. באזור העיר סאקז נמצאו בשנת 1947 תכשיטים מתקופת מדי שהועברו למוזיאון בטהראן.
ראו גם
מדי (דמות מקראית)
כספיאנא
מלכי מדי
צבא מדי (ראו)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מסופוטמיה
קטגוריה:מדינות לשעבר באסיה
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:עמים הנזכרים בתנ"ך
קטגוריה:בני יפת
קטגוריה:כורש הגדול
קטגוריה:מדינות לשעבר במזרח התיכון | 2024-06-20T09:08:55 |
חיל ים | שמאל|ממוזער|250px|מפגן כלי שיט צבאיים
חֵיל יָם הוא הכוח הימי בצבא המדינה. בשימוש יומיומי ולא מדויק, "חיל ים" הוא מונח נרדף ל"צי מלחמה".
הוא הענף של הכוחות המזוינים של אומה המיועד בעיקר ללוחמה ימית ואמפיבית; כלומר, פעולות לחימה המתרחשות באגם, בנהר, בחוף הים, הים או באוקיינוס ותפקודים קשורים. הוא כולל כל דבר שנעשה על ידי ספינות שטח, ספינות אמפיביות, צוללות ותעופה ימית, כמו גם תמיכה נלווית, תקשורת, אימונים ותחומים אחרים.
התפקיד ההתקפי האסטרטגי של חיל הים הוא הקרנת כוח לאזורים שמעבר לחופי מדינה (לדוגמה, הגנה על נתיבי ים, הרתעה או התעמתות עם פיראטיות, העברת והנחתת חיילים או תקיפת ציים אחרים, נמלים או מתקנים על חוף אויב). מטרת ההגנה האסטרטגית של חיל הים היא לסכל הקרנת כוח על ידי אויבים. המשימה האסטרטגית של חיל הים עשויה לכלול גם הרתעה גרעינית באמצעות טילים בליסטיים או טילי שיוט המשוגרים מצוללות. ניתן לחלק את הפעולות הימיות בין פעילות בנהר וחוף (צי מים חומים), פעילות באוקיינוסים פתוחים (צי מים כחולים), ופעילות בתווך שביניהם (צי מים ירוקים), למרות שההבחנות הללו עוסקות יותר בהיקף אסטרטגי, מאשר בחלוקה טקטית או מבצעית.
במעצמות בהווה כמו באימפריות בעבר, תופס חיל הים תפקיד חשוב, שכן הוא מאפשר השפעה צבאית על מדינות מרוחקות. הדבר בא לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר בתקופת הקולוניאליזם. גם במעצמות אזוריות, מדינות איים כגון בריטניה, או במדינות בעלות שטח חוף גדול כגון איטליה עשוי חיל הים לתפוס תפקיד מרכזי.
מקור ואטימולוגיה
הביטוי "חיל ים" מופיע לראשונה בספר נחום:
במקרא מופיעה מספר פעמים המילה "צי" במובן של קבוצת אוניות מלחמה. בספר ישעיהו , ובספר תהילים "
פעולות
צי פועל בדרך כלל מבסיס ימי אחד או יותר. הבסיס הוא נמל המתמחה בפעולות ימיות, וכולל לרוב דיור, מחסן תחמושת, רציפים לכלי השיט ומתקני תיקון שונים. בתקופות מלחמה ניתן להקים בסיסים ארעיים בסמיכות למקומות אסטרטגיים, שכן הדבר מהווה יתרון מבחינת סיורים ואחזקת תחנות. מדינות בעלות כוחות ימיים חזקים היסטורית, מצאו כיתרון השגת זכויות להקמת בסיס במדינות אחרות, באזורים בעלי עניין אסטרטגי.
ספינות חיל הים יכולות לפעול באופן עצמאי או כחלק מקבוצה, שעשויה להיות שייטת קטנה של ספינות דומות, או צי ימי גדול יותר של ספינות מיוחדות שונות. מפקד הצי מפליג באוניית הדגל, שהיא בדרך כלל כלי השיט החזק ביותר בקבוצה. לפני המצאת הרדיו, פקודות מספינת הדגל הועברו באמצעות דגלים. בלילה ניתן להשתמש במנורות איתות למטרה דומה. מאוחר יותר אלו הוחלפו במשדר הרדיו, או בפנס איתות כאשר היה צורך בהדממה של הרדיו.
חלוקת ציי ים
ציי המדינות מחולקים באופן גס לשלושה סוגים:
צי מים כחולים נועד לפעול הרחק ממימי החוף של מדינתו, ויכול לפעול בכל אזור בעולם. אלו הן ספינות המסוגלות לשמור על פעילות לפרקי זמן ארוכים בעומק האוקיינוס, ויהיה להן זנב לוגיסטי ארוך לתמיכתן. רבים מהם גם מופעלים בכוח גרעיני כדי לחסוך את הצורך בתדלוק. צי מים כחולים בדרך כלל יורכב מנושאות מטוסים, סיירות, משחתות, פריגטות וצוללות גדולות. בקטגוריה זו נמצאות מדינות כמו ארצות הברית, בריטניה, וצרפת, ואחריהן סין, רוסיה, איטליה והודו ברמות שונות של יכולת. ארצות הברית היא צי המים הכחולים בדירוג הגבוה ביותר, שיכול לפעול בו-זמנית בכל האוקיינוסים.
מפת מדינות ציי מים כחולים
צי מים ירוקים שפועל באוקיינוסים מסביב למדינה. מעצמות אזוריות עשויות לשמור על צי כזה כאמצעי להקרנת כוח מקומית. צי ים ירוקים מורכב מפריגטות, קורבטות, נושאות מסוקים ונושאות מטוסים קטנות, צוללות בינוניות וספינות אמפיביות. בקטגוריה זו נמצאות מדינות כמו אוסטרליה, ברזיל, קנדה, ספרד, יפן, קוריאה הדרומית, הולנד, פינלנד וטורקיה.
מפת מדינות ציי מים ירוקים
צי מים חומים זהו צי שפועל בפריפריה של החוף ולאורך נתיבי מים פנימיים, שאליהם לא ניתן להיכנס בקלות עם ספינות ימיות גדולות יותר. צי מים חומים מורכב בעיקר מספינות משמר, קורבטות קטנות, נחתות לבני אדם ולכוחות שריון. בקטגוריה זו נמצאות למעשה רוב מדינות העולם.
תפקידי חיל ים
לחיל ים ישנן יכולות מגוונות בהתאם לגודלו וחוזקו מהקל לכבד:
פעולות שיטור לסיכול פעולות הברחה וטרור.
אבטחת נמלים ומתקנים הסמוכים לחוף.
שמירה על נתיבי שיט פתוחים אל המדינה והתמודדות עם מצור.
הגנה מפני פלישת אויב לחופי המדינה.
שמירה על המים הכלכליים של המדינה.
פגיעה באוניות הסוחר של האויב.
השתתפות בפעולות משולבות עם הצבא, כמו הנחתת כוחות והפגזת מטרות מן הים לרבות שימוש בטילים.
איסוף מודיעין.
שמירה על נתיבי שיט עולמיים פתוחים, ליווי אוניות סוחר והתמודדות עם פיראטיות.
שינוע והעברה של כוחות לוחמה שונים.
אכיפת אינטרסים של מדינות ברחבי העולם ובכללו הגשת סיוע למדינות ידידותיות.
תקיפה של מדינות באמצעות מטוסים וטילים.
בסיס ליכולת שיגור נשק גרעיני.
ארגון ימי
ספינות
מבחינה היסטורית, ספינות חיל הים נועדו בעיקר ללוחמה. הם תוכננו לעמוד בפני נזקים ולהסב אותו, אך נשאו רק אמצעי לחימה ואספקה למסע (ולא מטען סוחר). לעיתים קרובות, ספינות אחרות שלא נבנו במיוחד ללוחמה, כמו הגליאון או ספינות הסוחר החמושות במלחמת העולם השנייה, אכן נשאו חימוש. בתקופה האחרונה, ספינות חיל הים התמחו יותר וכוללת ספינות אספקה, הובלת חיילים, ספינות תיקון, מכליות נפט וספינות תמיכה לוגיסטיות אחרות כמו גם ספינות קרב.
ספינות קרב מודרניות של חיל הים מחולקות בדרך כלל לשבע קטגוריות עיקריות: נושאות מטוסים, סיירות, משחתות, פריגטות, קורבטות, צוללות וספינות תקיפה אמפיביות. יש גם ספינות תמיכה ועזר, לרבות ספינת תדלוק, שולת המוקשים, ספינת הסיור, ספינת הסקר ההידרוגרפית והאוקיינוגרפית וספינת העזר. במהלך עידן המפרש, קטגוריות הספינות חולקו לספינת הקו, הפריגטה ואוניית המלחמה.
שמות ספינות חיל הים מקבלים בדרך כלל קידומת של קיצור המציין את הצי הלאומי שבו הן משרתות. לרשימה של הקידומות בשימוש עם שמות אוניות.
כיום הספינות מהירות משמעותית מאשר בשנים עברו, הודות למערכות הנעה משופרות בהרבה. כמו כן, יעילות המנועים השתפרה, מבחינת דלק, ומבחינת מספר המלחים הנדרשים לתפעולם. במלחמת העולם השנייה, ספינות נזקקו לתדלוק לעיתים קרובות מאוד. עם זאת, כיום ספינות יכולות לצאת להפלגות ארוכות מאוד ללא תדלוק. כמו כן, במלחמת העולם השנייה, חדר המכונות נזקק לתריסר מלחים כדי להפעיל את המנועים הרבים, אולם כיום, יש צורך בכ-4–5 בלבד (בהתאם לסוג הספינה). כיום, קבוצות תקיפות ימיות במשימות ארוכות יותר, נעקבות תמיד במגוון של ספינות תמיכה ואספקה המספקות להן כל דבר, החל מדלק ותחמושת, ועד לטיפול רפואי ושירותי דואר. דבר המאפשר לקבוצות תקיפה וספינות קרב להישאר בים מספר חודשים בכל פעם.
סירות
המונח "סירה" מתייחס לכלי שיט קטנים המוגבלים בשימושם בגודלם ולרוב אינם מסוגלים לבצע הפלגות עצמאיות ממושכות בים. הפתגם הישן של חיל הים להבדיל בין ספינות לסירות הוא שסירות מסוגלות להינשא על ידי ספינות.
חיל הים משתמש בסוגים רבים של סירות, החל מסירות 2.7 מטר ועד לספינות נחיתה באורך 41 מטר. הם מונעים על ידי מנועי דיזל, מנועי בנזין חיצוניים או מנוע סילון ימי. רוב הסירות בנויות מאלומיניום, פיברגלס או פלדה. נעשה שימוש גם בסירות מתנפחות בעלות גוף קשיח. סירות סיור משמשות לסיורים באזורי חוף, אגמים ונהרות גדולים.
נחתות מיועדות לשאת חיילים, כלי רכב או מטען מספינה לחוף בתנאי לחימה, לפרוק, לסגת מהחוף ולחזור לספינה. הם קשיחים, בעלי מנועים חזקים, ובדרך כלל חמושים. ישנם סוגים רבים בצי של ימינו כולל רחפות. סירות אלו נישאות לעיתים על ידי ספינות גדולות יותר.
סירות המשמשות בתפקידים לא קרביים כוללות סירות הצלה, סירות דואר, סירות טיפול בקו, סירות מצוף, סירות הצלה של מטוסים, כלי שיט לסילוק מטעני נפץ, סירות שירות, סירות צלילה וסירות עבודה. סירות משמשות גם לעבודות סקר, טיפול בצוללנים, ושליית מוקשים, ולהובלת מטענים וכוח אדם.
חי"ר ימי
חיל רגלים ימי, הידוע בכינויו נחתים, הם קטגוריה של חיל רגלים המהווים חלק מכוחות חיל הים של מדינה ומבצעים תפקידים ביבשה ובים, כולל פעולות אמפיביות, כמו גם תפקידים ימיים אחרים. הם גם מבצעים משימות אחרות, כולל לוחמה יבשתית, בנפרד מפעולות ימיות. כח נוסף הם יחידות מיוחדות ומובחרות של קומנדו ימי שמאומנים ללוחמה תת-ימית ופשיטות חשאיות.
במהלך עידן האימפריה הרומית, כוחות הצי כללו לגיונרים ימיים לפעולות עלייה ימיות. אלה היו חיילים שאומנו בעיקר בלוחמה יבשתית, ולא היו צריכים להיות מיומנים בטיפול בספינה. הרבה יותר מאוחר בעידן השיט, מרכיב של נחתים שימש תפקיד דומה, בהיותם חיילים נישאים בספינות ששימשו לצליפות מדויקות או בפשיטות לאורך קווי החוף.
חיל הרגלים הימי הספרדי נוצר בשנת 1537, מה שהופך אותה לכוח הימי העתיק ביותר בעולם. הנחתים המלכותיים הבריטיים משלבים את היותם כוח מושט שגם מאומנים בפעולות וטקטיקות בסגנון קומנדו, הפועלים בחלק מהמקרים בנפרד משאר הצי המלכותי. לנחתים המלכותיים יש גם יחידת כוחות מיוחדים משלהם.
ברוב המדינות, הכוח הימי הוא חלק בלתי נפרד מהצי, אך ישנן וריאציות כגון קבוצות ימיות הצרפתית שהיא למעשה חלק מהצבא הצרפתי. חיל הנחתים של ארצות הברית הוא שירות חמוש נפרד בתוך מחלקת חיל הים של ארצות הברית, עם דרג פיקודי משלו.
כלים
ספינות מלחמה המהוות את עיקר כוחו של הצי ותפקידן העיקרי להשמיד כלים ימיים של האויב שמירה על נתיבי שיט פתוחים, ופגיעה במטרות יבשתיות באמצעות טילי שיוט.
ספינות סיור קטנות ומהירות שתפקידן העיקרי הוא שמירה על החופים מפני חדירת כוחות קטנים של האויב.
צוללות שתפקידן איסוף מודיעין צבאי, טיבוע כלים ימיים של האויב, תקיפת חוף באמצעות טילים, והנחתה חשאית של כוחות מיוחדים.
נושאות מטוסים המהוות מעין שדה תעופה צף, המפעילות כלי טיס שונים כגון מטוסי קרב, מסוקים ועוד.
נחתות המשמשות להעברה של נחתים, רק"ם ואספקה אל חופי האויב דרך הים.
ראו גם
צי סוחר
הספנות העברית בתקופת המנדט
דגל ימי
קישורים חיצוניים
ים
* | 2024-09-10T15:32:23 |
חיל רגלים | ממוזער|250x250 פיקסלים|חיל רגלים ישראלי עם ציוד מלא
ממוזער|סימון כוח חי"ר במפות
חיל רגלִים (בראשי תיבות: חי"ר) הוא החיל העתיק ביותר ובדרך כלל הגדול ביותר בחילות הלוחמים בצבא המודרני. שמו של חיל זה נובע מאופן התקדמותו של החייל בשדה הקרב, הנעשית ברגל. חימושו העיקרי של רגלי מודרני הוא רובה או נשק אחר שמתאים להפעלה על ידי לוחם בודד או קבוצה קטנה של לוחמים.
היסטוריה
העת העתיקה
שמאל|ממוזער|250px|נושאי רומח שומרים במערך צפוף
חיל רגלים כחיל מובחן הופיעו עוד בתקופה הפרה היסטורית, כאשר כל הלוחמים, היו למעשה חיילים רגלים. עד ביותו של הסוס והפיכתו לבהמת מלחמה היה זה החייל העיקרי וכמעט היחיד, למעט שימוש שעשו מדי פעם בבהמות משא אחרות שנרתמו למרכבות פרימיטיביות. חיל הרגלים הראשון היה נטול שריון משמעותי, למעט שריונות עור ומגני עץ.
עם הזמן התהוו מדינות שהקימו חיל רגלים מסודר. ברוב ארצות העולם העתיק, חיל הרגלים היה החיל הדומיננטי והמכריע, אם כי במדינות המפותחות של העת העתיקה צורף אליו חיל המרכבות באלף השני לפנה"ס ומאוחר יותר, באלף הראשון לפנה"ס צורף אליו חיל הפרשים.
עם התחלת עיבוד המתכת, בהתחלה נחושת ומאחר יותר ארד וברזל הופיעו שריונות חזקים עשויים ממתכת. השריון היה יקר מאוד ורק האריסטוקרטים העשירים יכלו להרשות לעצמם לרכוש שריון זה. בדרך כלל העשירים שרתו בחיל המרכבות ומאוחר יותר בחיל הפרשים, אך בארצות מסוימות, דוגמת יוון האריסטוקרטים התגייסו לחיל רגלים.
כלי הנשק בתקופה זו היו קרים בלבד וכללו מיני חניתות, רמחים, חרבות, אלות, פגיונות ועוד.
כלי הנשק והשריון הכתיבו את הטקטיקה. חיילים החמושים בחניתות סודרו לרב במערכים צפופים שכן לדקירת חנית לא צריך מרחב רב ואילו חיילים החמושים בחרבות דורשים מקום רב כדי שיוכלו להניף בקלות יחסית את החרב והמערך שלהם מעט יותר משוחרר. גם השריון שיחק תפקיד חשוב בפריסה הטקטית. חיילים שעטו שריון רב והיו חמושים במגנים גדולים התייצבו בדרך כלל בגושים צפופים מאוד כך שהמגן של הלוחם הגן גם על חברו משמאל. טקטיקה בסיסית זו קיבלה תנופה גדולה ביוון העתיקה ובה נוצר מערך פלנקס שהביא אמנות זו לשיאה. טקטיקה זו עברה התפתחויות רבות אך נותרה בשימוש עד אמצע המאה ה-19, עת שכלול בכלי נשק חם ביטל את הצורך במערך צפוף.
הרומאים פנו לכיוון אחר וזנחו את שיטת הפלנקס. חיל הרגלים הרומי סודר במבנה רופף יותר ובעל גמישות רבה יותר. הלגיון הרומאי הצליח להביס את הפלנקס המסורבל ובעזרתו כבשו הרומאים את אגן הים התיכון.
לצד לוחמים שסודרו במערכים מוגדרים היו מיני מטילים כידונים, קשתים, קלעים וכיוצא באלה שלרב הגיעו מתרבויות קצת פחות מתקדמות מבחינה טכנולוגית שלא הייתה להם יכולת טכנית או שלא הייתה להם נטייה תרבותית ליצור מערכים סדורים בשדה הקרב. יחידות אלה הטילו מורא גם על החיילים הממושמעים ביותר והיה ביכולתם להביס גם את המערכים הנוקשים ביותר.
ימי הביניים
שמאל|ממוזער|250px|חיילים החמושים ברומח (Pike) – אופייניים לסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה
ממוזער|250px|ציור של שכירי חרב שווייצרים החמושים בהאלברד (Halberd)
תחילת ימי הביניים באירופה התאפיינו בסילוקה של האימפריה הרומית מהזירה הבינלאומית. העמים הברברים שכבשו אותה, רובם ממוצא גרמאני עשו שימוש נרחב מאוד בחיל רגלים, אך התפתחויות טכנולוגיות, דוקטרינה צבאית שדגלה בשימוש בחיל פרשים ושיטת הפיף במסגרתה קיבל האציל קרקע מהמלך כתשלום על שירותיו גרמו לכך שחיל הרגלים נדחק במקומות רבים מהזירה המרכזית של הלוחמה בימי הביניים.
עם זאת, אפילו בשיאם של ימי הביניים היו רגלים נפוצים מאוד בשדות הקרב. היו להם תפקידים שונים: מצור, משמר, איוש חילות מצב, טיפול באבירים, גיוס למיליציה מקומית ועוד.
כמו כן, אזורים אחדים באירופה שמרו על חיל רגלים בתור החיל הדומיננטי. מערכים משולבים של נושאי חניתות ונשקי מוט אחרים בשילוב עם קשתים היו נפוצים מאוד באירופה. הקשתות היו יעילות מאוד ויכלו לנקב אפילו את השריון החזק ביותר ממרחק ניכר. השימוש בקשתות נעלם במאה ה-17 עם התפתחות כלי הנשק החמים.
ידועים בעיקר השווייצרים שחומשו בהאלברד ארוך, בני ג'נובה שהיו ידועים בשימוש הנרחב שעשו בקשת המוצלבת, הקשתים האנגלים והוולשים עם הקשת הארוכה ורבים אחרים.
העת החדשה
בעת החדשה (המאה ה-15 עד המחצית הראשונה של המאה ה-19) החי"ר לא היה מוגן בשריון כלל, פרט לקסדה עד המאה ה-17, אחרי זה גם הקסדה נעלמה.
עם הופעת הנשק החם במאה ה-14 והופעת כלי הירייה הראשונים התחילה דרך החזרה של החי"ר לעמדת הבכורה. במאה ה-15 הופיע הארקבוז. זהו רובה פרימיטיבי מאוד, משקלו הגיע ל-5–6 קילוגרמים. הרובה היה מאוד לא מדויק, אך יחד עם זאת, אימון החיילים היה קצר הרבה יותר מאשר אימון הקשתים, לכן הם התחילו לדחוק את רגליהם. ארקבוזרים סודרו במערכים צפופים של כמה שורות והיו להם נושאי חניתות להגנה נגד הפרשים וחיילים אחרים. הסיבה לצורך בהגנה הזאת הייתה בקצב הירי האיטי של הארקבוז (בערך כדור לדקה).
במאה ה-16 הופיע המוסקט. חיילים החמושים בנשק זה נקראים מוסקטרים. המוסקט היה הרבה יותר כבד מהארקבוז. משקלו היה בערך 10 קילוגרם, ועל מנת לירות בו החייל השתמש בחצובה. קצב האש גדל במקצת, אך עיקר החידוש היה בהגדלת הקוטר (עד לכדי 25 מ"מ במוסקטים מסוימים). המוסקט היה אחראי לסדרת הניצחונות של ספרד במאה ה-16 כאשר הם הפכו לכוח הדומיננטי באירופה. המבנה הטקטי של הספרדים היה - טרסיו. זהו מבנה משולש בגודל של חטיבה. ככלל הוא דומה לבטליה השווייצרית עם הבדל עיקרי - בצדי המבנה המשולש היו המוסקטרים.
במחצית הראשונה של המאה ה-18 הופיע סוג חדש של מוסקט - הפוזיל. החייל החמוש בנשק זה נקרא פוזילר (Fuselier). ככלל, בדרך כלל לא מבדילים בין הפוזיל למוסקט ולשניהם קוראים מוסקט ולחיילים מוסקטרים. הדגם האנגלי של פוזיל נקרא בראון בס (Brown Bess). ההבדל העיקרי בין הפוזיל למוסקט הוא בקוטר (9 מ"מ לעומת 20–25) ובמשקל (5 לפוזאה לעומת 10) ובסוג הבריח. מרבית המוסקטים היו עם בריחי פתיל, ואילו הפוזיל הייתה עם בריח צור. שינוי חשוב נוסף היה בכידון.
הכידון הופיע במאה ה-17, על מנת לתת לחיילים אפשרות להתגונן נגד חיילי האויב, לאחר שירו את הירייה שלהם ולא היה להם זמן לטעון את הנשק מחדש. בהתחלה היה זה פגיון גדול שהוחדר לקנה, וכך הרובה הפך לחנית. הבעיה הייתה, שברגע שהכידונים הוצמדו לרובים, אי אפשר היה לירות בהם. לכן החידוש הגדול של המאה ה-18 היה האפשרות להצמיד את הכידון מהצד, כך שלא יפריע לירות בנשק. הכידונים היו בשימוש מבצעי עד מלחמת העולם השנייה, ונשארו בשימוש מסוים גם אחריה.
על מנת להגדיל את עוצמת הירי, החיילים סודרו בשורות וירו במטחים. בהתקפה החיילים כונסו לשדרה והסתערו עם כידונים אחרי מטח ירי. הדבר יצר אפקט של רובה ציד ענק. הצבאות גדלו והגיעו לגודל מקסימלי של 100,000 (בשדות הקרב). הגודל הממוצע היה 30,000-50,000 איש. היחס בין הפרשים לחי"ר סטה לטובת החי"ר. הפרשים היוו לא יותר משליש הצבא. נגד הפרשים החיילים סודרו בריבועים צפופים, כך שהפרש נתקל מכל כיוון בקיר של כידונים.
השינוי העיקרי בא עם המהפכה הצרפתית והופעת צבא ההמונים. במקום לגייס חלק קטן מהעם, הונהג גיוס חובה והצבאות גדלו לכדי מאות אלפי חיילים (למשל בקרב לייפציג ב-1813 השתתפו כ-400,000 בני אדם). הטקטיקה גם שונתה. במקום לפזר את התותחים בין הגדודים להגברת אפקט רובה הציד, צרפו אותן לסוללות ענק שכללו לעיתים מאות תותחים. האדם שהיה אחראי יותר מכל לשינויים האלה הוא נפוליאון בונפרטה.
המחצית השנייה של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20
שמאל|ממוזער|250px|חיילים רגלים במלחמת העולם הראשונה
במחצית השנייה של המאה ה-19 חלה התפתחות גדולה מאוד ברובים. במקום בריח צור הוכנס בריח מודרני, המשתמש בפיקה לאתחול הצתת אבק השרפה ומבטל את הצורך בפתיל או אבן צור. שינוי זה הביא בהמשך לשימוש בתחמושת מוכנה מראש (כמו זו שמשתמשים בה כיום), שהגבירה את קצב הטעינה ואפשרה את השימוש במחסנית וירי אוטומטי. המנגנון המפורסם היה "מנגנון מיניאה" הנשען על כדור חרוטי, החלול בבסיס, דבר שאפשר לכדור להתרחב ברגע שנורה. הרובים המפורסמים שהשתמשו במנגנון זה הם הספרינגפילד בארצות הברית ואנפילד האנגלי (בהם השתמשו שימוש רב גם במלחמת-העולם השנייה). חידוש מטאלורגי חשוב היה פיתוח הקנה החרוק, שהעניק לקליע לנורה דרכו תנועה סיבובית סביב עצמו. חידוש זה הגדיל את דיוק הכלים וכן אפשר מעבר לייצור רובים אחידים, בעלי קוטר זהה וכך גם לייצור סדרתי של תחמושת, להבדיל מהייצור האישי שנהוג היה קודם לכן. חידוש מדעי נוסף מתקופת המהפכה הטכנולוגית הראשונה הביא את התפתחות הבנת תכונות הגזים ואיתם שיפור אבק השריפה.
כך החיילים יכלו לירות גם ממצב שכיבה ולא רק עמידה. לא רק זאת, אלא שקצב האש גבר בערך פי 3–4 (למשל בקרב גטיסברג דיוויזיית פיקט נטבחה ב-7 מטחים של הצפוניים ומתוך 10,000 איש שיצאו להתקפה הגיעו לקווי הצפוניים רק 300). אילו היו משתמשים ברובה מהסוג הישן היו מספיקים לירות רק 2 מטחים בפרק הזמן הזה. שינויים אלו גררו אחריהם שינויים בטקטיקה. במקום קווים צפופים או ריבועים מסורבלים, החיילים סודרו במבנים רופפים יותר, שהביאו לידי ביטוי את הגברת קצב האש. התחילו להשקיע יותר בביצורים, עד שבמלחמת העולם הראשונה הביצורים והחפירות היו הכלי המרכזי של החייל. אומנם השימוש בכידון לא חלף, אך הוא נועד בעיקר למצעדים צבאיים. הופיעו גם כלי ירייה אוטומטיים (מקלעים).
עם הזמן היה חידוש נוסף ברובים והופיעו הרובים הדומים למודרניים. ברובים האלה הייתה מחסנית, שהספיקה בדרך כלל לאחסון 5–10 כדורים. היה צריך לדרוך את הנשק כל פעם אחרי ירי. קצב האש היה גדול פי 12 יחסית למוסקט וזה גרר חידושים נוספים בטקטיקה והחיילים סודרו ב"גלים". הכוונה לשורות חי"ר, שמתקיפות אחת אחרי השנייה, כאשר יש מרווחים גדולים בין החיילים על מנת למנוע מצב בו פגז אחד, שפוגע באמצע הגדוד מחסל חלק נכבד ממנו. במלחמת העולם הראשונה, קצב האש היה כה הרסני, שכמעט שום התקפה לא הצליחה. כל זה גרר את החי"ר למלחמת חפירות (בחזית המערבית). תחילת מלחמת העולם הראשונה היא שיא כוחו של החי"ר. באותה תקופה הטנקים עוד לא פותחו (הם הופיעו רק במחצית השנייה של המלחמה) והפרשים ירדו מכוחם. אך למרות זאת, זאת הייתה גם המלחמה שגרמה לחי"ר את האבדות הכבדות ביותר (באחוזים). רק עם הופעת המטוסים והטנקים, הצליחו להבקיע את החזית.
ממלחמת העולם השנייה עד היום
במשך המלחמה וגם אחריה היה זה החיל העיקרי של צבאות עולם, אך החי"ר החל למלא תפקיד משני. לא עוד החיל העיקרי שפורץ קדימה ומכריע את האויב, אלא החיל שבא לפתח את ההצלחה של חיל האוויר וחיל השריון, שעוצמת האש שלהם גבוהה עשרות מונים משל החי"ר.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלו שוב לייצר שריון אישי, הלא הוא השכפ"ץ, ובשנות ה-70 של המאה ה-20 החיל קיבל חזרה חלק מהעוצמה שהייתה לו עם הופעת אמצעי נ"ט יעילים (ידועות האבדות הכבדות שספג חיל השריון הישראלי מידי החי"ר המצרי והטילים הסובייטים החדישים שהיו ברשותו במלחמת יום הכיפורים) ועם הופעת המסוקים (מלחמת וייטנאם הייתה מבוססת על כוחות חי"ר מוסקים, שפעלו בעומק השטח וחזרו לבסיסם בתום הפעולה).
אך למרות זאת, השליטה בשדה הקרב לא חזרה לידיו כמקודם, וכיום מטוסים, מסוקי קרב וטילים מונחים בעיקר ממלאים את תפקיד הכרעת האויב, (במלחמות המפרץ הראשונה והשנייה ובבוסניה) אך מובן שבלי החי"ר לא ייתכן שום צבא מודרני. כיום לחיל רגלים שמורה הזכות לפעול בשטח בנוי ובשטח מבוצר אם כי בסיוע צמוד של כוחות שריון וארטילריה, (דבר שחשוב במיוחד במלחמה בטרור של העשור האחרון באפגניסטן, עיראק, צ'צ'ניה וישראל), לפעול בשטחים הרריים וג'ונגלים שבהם הטנקים אינם מסוגלים לעבור או לתפקד כראוי, לפעול בשיתוף עם חיל השריון ולאבטחו, ולטהר שטח אחר כיבושו.
הטקטיקה והאסטרטגיה של חיל הרגלים
הטקטיקה של חיל הרגלים כוללת בתוכה תמרונים ומהלכים אשר שימשו בעת מלחמה משחר ההיסטוריה הצבאית. חיל רגלים הוא החיל העתיק ביותר שיצרו עמי העולם, ומאז ומעולם נחשב לחשוב ביותר בכל צבא והיה בעל תפקיד משמעותי בכל הקרבות החשובים של העולם העתיק, ימי הביניים והעת החדשה. כיום יחידות רגלים מהוות את עלית הצבא המודרני. הטקטיקה של חיל הרגלים משתנה בהתאם לתנאי השטח, סוג כלי הנשק, היריבים ואף סוגי הנשק שהשתנו במהלך הדורות.
בתקופה המודרנית ישנם כמה צורות לחימה עיקריות בחי"ר בהתאם למתאר השטח.
לוחמה בשטח חשוף – לוחמה באזור פתוח וטבעי כמו שטח הררי, גבעי, או מישורי שיכולים להיות בו בעיקר סלעים וצמחייה. בלוחמה זו יש להיעזר בטופוגרפיה ובתכסית השטח. שיטת לחימה זו היא למעשה הבסיס ללוחמת חיילי החי"ר. טקטיקות נפוצות: דילוגים, הסתערות, רתק ואיגוף.
לוחמה בשטח מבוצר – לוחמה באזור של ביצורים, שבו האויב מתבצר במוצב מבוטן או בתעלות. שטח זה מורכב יותר כיוון שהוא בנוי מתעלות בטון וחללים פנימיים בעומק האדמה, שאין אפשרות לטהר אותם ללא כניסה של החיילים לשטח לא מוכר. בשיטת לחימה כזו הסיוע של כוחות חיצוניים כמו חיל אוויר או ארטילריה הוא פחות יעיל.
לוחמה בשטח בנוי או לוחמה אורבנית – לוחמה באזור עירוני שבו האויב מנצל את הבתים והאזור האורבני ללחימה. נחשב למתאר הקשה ביותר בלחימה, מכיוון שהאיום כמעט במעטפת של 360 מעלות, ישנן מקומות רבים שניתן להסתתר בהם, וצריך לטהר אותם, וגם בשל העירוב של אזרחים בלחימה, והקושי להבדיל בין אזרח ללוחם, ומלחמת התעמולה של היריב המשתמש בנפגעים אזרחיים כדי להסיג את הכוחות הלוחמים. הקושי במערכה כזו הודגם היטב במבצע חומת מגן, במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ובמבצע צוק איתן.
בנוסף לכך חי"ר עוסק במארבים, פשיטות, הגנה והתבצרות, ועשוי לעסוק במשימות שיטור והפרות סדר בקרב אוכלוסייה אזרחית.
סוגים של חיל רגלים
חי"ר מעולה / חי"ר רגיל
לוחמי הרגלים שמהווים את עמוד השדרה של חיל הרגלים וזוכים להכשרה הקרבית הגבוהה ביותר בנוסף לחיל ההנדסה הקרבית (למעט כוחות מיוחדים וקומנדו) מכונים לעיתים חי"רם – ראשי תיבות של חיל רגלים מעולה. זאת כדי להבדילם מחי"ר קל ויחידות בט"ש, שלהן הכשרה קרבית נמוכה יותר ודרישות פחות תובעניות.
בצבאות מערביים, וצה"ל בכללם, יחידות החי"ר כוללות על-פי רוב יחידות נ"ט, הנדסה וסיור. (גם חיילי חיל ההנדסה הקרבית נחשבים כחי"ר) חיילי יחידות אלה (בניגוד לחיילי סיור ביחידות שריון) זוכים להכשרת חי"ר מקיפה ובסיומה הכשרה מקצועית משלימה. גודלן ועצמאותן של היחידות משקפות את החשיבות שמיוחסת להן בצבאות השונים.
קומנדו
יחד עם החי"ר הרגיל הופיעו יחידות קומנדו השונות, שמקורן בימי מלחמת העולם השנייה. יחידות הקומנדו הן יחידות מובחרות המתמחות בביצוע משימות מיוחדות ופשיטות בעורף האויב.
יחידות קומנדו מפורסמות כוללות את SAS הבריטית, יחידת ה-Navy SEAL (כשסיל פירושו גם כלבי-ים, וגם ראשי-התיבות של SEa, Air, Land) האמריקנית וסיירת מטכ"ל הצה"לית (שזכתה לתהילה עולמית בעקבות מספר מבצעים לשחרור בני ערובה שהתפרסמו בעולם כגון סבנה ומבצע אנטבה).
ישנם צבאות בעולם בהם רוב הצבא מורכב מיחידות קומנדו. דוגמה לצבא מסוג זה - צבא אירלנד. מובן שצבאות קטנים כאלה אינם שקולים לצבא האמריקאי הענק (המונה כ-1.4 מיליון חיילים לא כולל מילואים). ב-2015 הוקמה בצה"ל חטיבת עוז, המהווה את כוחות הקומנדו של זרוע היבשה וחיל הרגלים בפרט (שאר יחידות הקומנדו של צה"ל כפופות לזרועות אחרות).
חיל רגלים ממוכן ומשוריין
לצד חיל הרגלים פועל גם חיל רגלים ממוכן (חירמ"כ). זהו חי"ר הפועל על גבי נגמ"שים וכלי רכב ממוגנים כגון שריוניות, רכבי שטח ומשוריינים שונים. כאשר החי"ר פועל על גבי נגמ"שי לחימה כסיוע לטנקים וכוחות שריון הוא נקרא "חיל רגלים משוריין" (חרמ"ש). חיל הרגלים עובד גם באופן ממוכן ולא רק רגלי.
בצבאות רבים, בהם צה"ל, לוחמי חיל הנדסה קרבית זוכים גם להכשרה קרבית גבוהה והכשרת ח"יר (בצה"ל - רובאי 07) הם נלחמים ופועלים כחיילים רגליים בשטח המלחמה ומפעילים גם כוח ממוכן.
דיוויזיה לפריסה מהירה
בשנות ה-80 של המאה ה-20 פיתח צבא ארצות הברית מודל של דיוויזיה לפריסה מהירה, שמורכבת רק מיחידות סיור, נ"ט והנדסה קרבית. ייעודו של כוח כזה הוא להשתלט ולאבטח במהירות שטח שלא ניתן להשתלט עליו באמצעות כוחות "סטנדרטיים", שהם בדרך-כלל משוריינים. ניודו של כוח כזה נעשה בדרך-כלל בדרך האוויר (באמצעות מסוקי סער ומסוקי תובלה), במהלך המכונה "איגוף אנכי".
המודל הועתק ונמצא בשימוש בעוד צבאות מערביים, ובפרט בצה"ל ("אוגדה קלה").
חי"ר קל ובט"ש
יחידות חיל רגלים שתפקידם העיקרי הוא ביטחון שוטף ושמירה על הגבולות. הכשרתם הקרבית נמוכה יותר והם לא מיועדים ללחימה אינטנסיבית בשטח האויב ובשדה הקרב. הם פועלים רגלית ועל גבי כלי רכב.
חיל ההנדסה
כיום, חייל ההנדסה חמוש בנשק קל, רימוני יד, ציוד רפואי אישי, אפוד ומחסניות וקסדת מיגון בנוסף עם מחלקת לוחמים המפעילים גם הם נשקים קלים וציוד זהה, לחלקם שימוש במקלעים, משקפות ואמצעי תצפיות, כוונות השלכה וקלעי סער, מטולי רימונים, אמצעי חבלה והנדסה, אמצעים מיוחדים והנדסה וכלי רכב קרביים משוריינים.
אותו חייל מתאמן בלחימה במתארי שטח שונים במסגרות של חוליות, כיתות, מחלקות, פלוגות, גדודים ולבסוף חטיבות תחת אוגדות שמשתפות פעולה עם כוחות נוספים, בניהם משוריניים, חטיבות אש וכלי טיס.
בדומה לסוג חייל ח"יר, נדרש מחייל הנדסה שימוש וידע בחבלה וחומרי נפץ, עמידה ביכולות גופניות ונפשיות בכושר גופני גבוה, צעידות קילומטרים (לעיתים רבים) עם ציוד כבד, מיעוט שינה ואוכל, יכולת הסוואה ושדאות בסיסית, תיקי קרב ונשיאת משקלים כבדים, עמידה בשעון לחימה ונכונות להסתכן במחיר חיים.
בצה''ל, חיילי הנדסה מפלוגות צמ''ה בלבד הם היחידים שעוברים הכשרה ומתעסקים בדבר אחד ויחיד והוא הפעלת הדחפור וכלים דומים מסוג זה.
חייל חי"ר בעידן המודרני
ממוזער|לוחמי חיל רגלי ישראלי במהלך תרגיל צבאי, עם ציוד אופייני לחיל הרגלים המודרני: רובי סער, משקפות, מכשירי קשר, קסדות.
שמאל|ממוזער|150px|חיילי חי"ר אמריקאים עולים לנגמ"ש מסוג בראדלי. נגמ"ש הוא רק"ם אופני לחיל הרגלים המודרני, המשמש בעיקר לניוד כוחות.
ישנם סוגים רבים של חיילי חי"ר, אך אפשר לאפיין באופן כללי את החייל הטיפוסי בצבאות המודרניים במאה העשרים ואחת. חייל כזה נושא ציוד במשקל 20–40 ק"ג, הכולל נשק קל מסוג רובה סער לטווח אפקטיבי של עד 400 מטר, אפוד קרב עם כ-8 מחסניות (כ-250–300 קליעים), מספר רימונים, ציוד רפואי אישי כגון תחבושת אישית וחסם עורקים, נעליים צבאיות המיועדות להליכה, קסדה למיגון הראש, מימיות או מיכל פלסטי גמיש המכיל מספר ליטרים של מים וכן ציוד קרב ייעודי המשתנה מחייל לחייל. לעיתים מצורף מיגון אב"כ המוצמד לירך, משקפת או אמר"ל וקשר ואף אפוד נגד רסיסים (שכפ"צ), או אפוד קרמי כבד (במיוחד בלוחמה בשטח בנוי).
מהחייל נדרש יכולות גופניות ונפשיות: כושר גופני גבוה, כך שיוכל לרוץ מספר קילומטרים ללא ציוד, או שיוכל לצעוד עשרות רבות של קילומטרים עם ציוד כבד, שיוכל לפנות חייל פצוע, ואף שיוכל להסתער עם הציוד מאות מטרים, בתנאי שטח קשים. יכולת נפשית לשאת בקשיים גופניים, מיעוט שינה, עמידה בלחימה ונכונות לסכן חיים. ישנם חיילים בכל מחלקה המתמחים בתפקידים הכוללים שימוש בציוד או כלי נשק מסוים מלבד נשק אישי, כגון מקלע מחלקתי (מקלען), מערכת נשק צלפים (צלף), מטול רימונים (מטוליסט), מכשיר קשר מחלקתי (קשר), עזרה ראשונה (חובש) וכדומה. החייל מתאמן בלחימה במתארי שטח שונים, במסגרות של חוליה, כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד וחטיבה, תוך כדי שיתופי פעולה עם כוחות משוריינים ואף כלי טיס. בשל המגבלה האנושית לשאת משקלים כבדים ולנוע במהירות רבה, כוחות החי"ר בשעת קרב מנויידים על גבי רכבי שטח, נגמ"שים, מסוקי תובלה או מוצנחים ממטוסים.
בחילות החי"ר קיימות יחידות בעלות התמחויות מיוחדות. מלבד לוחם ביחידת חי"ר רגילה, ישנן יחידות המתמחות בסיור, טופוגרפיה והתמצאות בשטח, יחידות המשתמשות בטילי נ"ט, יחידות המתמחות במרגמות בינוניות, ויחידות הנדסה המתמחות בחבלה התקפית שימוש בחומרי נפץ. החיל היחידי בצבאות העולם ובצה"ל שפועל וזהה לשל החי"ר בחייליו, פעילותיו, הכשרה, ציוד אישי ואופי פעילות הלחימה בקרב, הוא חיל ההנדסה.
ראו גם
התפתחות כלי הירי
חיל הרגלים הישראלי
הטקטיקה של חיל הרגלים
לקריאה נוספת
ארווין רומל, "חיל-הרגלים תוקף", הוצאת משרד הביטחון, 1953.
קישורים חיצוניים
ד"ר עזריאל לורבר, על החי"ר בשדה הקרב העתידי, באתר יד לשריון, 24 בנובמבר 2009
*
רגלים
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר | 2024-10-18T22:06:52 |
תרבות פנאי | REDIRECT פנאי | 2004-05-03T12:18:29 |
המלחמה האוסטרו-פרוסית | הפניה מלחמת אוסטריה–פרוסיה | 2019-08-08T13:14:13 |
תסאליה | REDIRECTתסליה | 2004-05-03T14:57:11 |
2001 בספורט | אופניים
בג'ירו ד'איטליה ניצח ג'ילברטו סימוני ()
בטור דה פראנס ניצח לאנס ארמסטרונג (). ניצחונו נפסל מאוחר יותר. לא הוכרז מנצח אחר.
בוואלטה אספניה ניצח אנחל קסרו ()
באליפות העולם באופני כביש ניצח אוסקר פרירה () בפעם השנייה
אתלטיקה
אליפות העולם
3 - 12 באוגוסט אליפות העולם נערכה באדמונטון שבקנדה. באליפות השתתפו 1677 אתלטים.
רוסיה ניצחה באליפות, עם 5 מדליות זהב, 7 מדליות כסף, 6 מדליות ארד ו-18 בסך הכל. ארצות הברית סיימה שנייה עם 5 מדליות זהב, 5 מדליות כסף, 3 מדליות ארד ו-13 בסך הכל. קניה סיימה במקום השלישי עם 3 מדליות זהב, 3 מדליות כסף, 2 מדליות ארד ובסך הכל צברה 8 מדליות, מדליית ארד אחת יותר מגרמניה שסיימה במקום הרביעי.
באליפות לא נשבר אף שיא עולם, אך נשברו שמונה שיאי אליפות, חמישה שיאים לגברים ושלושה לנשים.
בייסבול
MLB
אריזונה דיאמונדבאקס זוכה באליפות ה-MLB לאחר ניצחון 3-4 בוורלד סיריס על הניו יורק יאנקיז.
ג'ודו
אליפות העולם בג'ודו נערכה במינכן שבגרמניה. יפן זכתה ב-4 מדליות זהב (10 בסה"כ), רוסהי זכתה ב-3 מדליות זהב וצרפת זכתה ב-2 מדליות זהב (3 בסה"כ).
אריק זאבי זכה במדליית כסף.
טניס
המנצחות בתחרויות הגראנד סלאם
אליפות אוסטרליה הפתוחה - ג'ניפר קפריאטי ()
אליפות צרפת הפתוחה - ג'ניפר קפריאטי ()
וימבלדון - ונוס ויליאמס ()
אליפות ארצות הברית הפתוחה - ונוס ויליאמס ()
המנצחים בתחרויות הגראנד סלאם
אליפות אוסטרליה הפתוחה - אנדרה אגסי ()
אליפות צרפת הפתוחה - גוסטבו קוורטן ()
וימבלדון - גורן איוואנישביץ' ()
אליפות ארצות הברית הפתוחה - לייטון יואיט ()
גביע דייוויס
נבחרת צרפת () זכתה בגביע לאחר ניצחון 2-3 על נבחרת אוסטרליה ().
כדורגל
קופה אמריקה
נבחרת קולומביה ניצחה את נבחרת מקסיקו בגמר קופה אמריקה 1:0.
גביע הקונפדרציות
נבחרת צרפת ניצחה את נבחרת יפן 1:0 בגמר.
הגביע הבין-יבשתי
באיירן מינכן () זוכה בתואר לאחר ניצחון על בוקה ג'וניורס () 0:1.
ליגת האלופות
באיירן מינכן () זכתה באליפות לאחר ניצחון בגמר על ולנסיה (). לאחר 1-1 בין הקבוצות בתום 120 דקות של משחק, הוכרע המשחק בדו-קרב פנדלים בו ניצחה באיירן מינכן 4-5.
גביע אופ"א
ליברפול () זכתה בגביע לאחר שניצחה בגמר את אלאבס מספרד בתוצאה 4-5.
אמריקה 1:0.
הסופר קאפ האירופי
ליברפול () זוכה בתואר, לאחר ניצחון על באיירן מינכן () 2-3.
גביע ליברטדורס
בוקה ג'וניורס () זוכה בגביע ליברטדורס.
גביע מרקוסור
סן לורנסו () זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה.
פרסים אישיים
כדור הזהב
מייקל אואן () זכה בתואר
כדורגלן השנה
לואיש פיגו () זכה בתואר
כדורגל לפי מדינות
איטליה
רומא זוכה באליפות.
פיורנטינה זוכה בגביע.
רומא זוכה בסופר קאפ האיטלקי בפעם הראשונה.
אנגליה
מנצ'סטר יונייטד זוכה באליפות.
ליברפול זוכה בגביע לאחר ניצחון על ארסנל בתוצאה 1-2.
ארגנטינה
סן לורנסו זוכה באליפות (קלאוסורה) בפעם העשרים ותשע.
ראסינג קלוב זוכה באליפות (אפרטורה).
ברזיל
אתלטיקו פרנאאנסה זוכה באליפות.
גרמיו זוכה בגביע, לאחר ניצחון על קורינתיאנס במפגש הכפול.
גרמניה
באיירן מינכן זוכה באליפות בפעם ה-17.
שאלקה 04 זוכה בגביע בפעם השלישית, לאחר ניצחון על אוניון ברלין בתוצאה 0-2.
ישראל
אליפות המדינה – מכבי חיפה זכתה בתואר.
גביע המדינה – מכבי תל אביב זכתה בתואר.
ספרד
ריאל מדריד זוכה באליפות
ריאל סרגוסה זוכה בגביע בפעם החמישית.
ריאל מדריד זוכה בסופר קאפ הספרדי, לאחר ניצחון על ריאל סרגוסה 4-1 במפגש הכפול.
כדורסל
תחרויות בין-לאומיות
אליפות אירופה
נבחרת סרביה ומונטנגרו () זוכה באליפות לאחר ניצחון על נבחרת טורקיה () 78:69.
אליפות אמריקה בכדורסל
ארגנטינה () זכתה באליפות לאחר ניצחון על ברזיל () 59-78.
סופרוליג
מכבי תל אביב זכתה בגביע לאחר ניצחון על פנאתינייקוס () 67-81.
יורוליג
וירטוס בולוניה () זכתה בגביע לאחר ניצחון בסדרה של 5 משחקים על בסקוניה ().
הגביע האירופי
מארוסי () זוכה בגביע, לאחר ניצחון על אלאן שאלון () 72:74.
גביע קוראץ'
אוניקאחה מאלגה () זוכה בגביע קוראץ', לאחר ניצחון על המופארם ורשאץ' () במשחק כפול 77-47 ו-69-71.
כדורסל לפי מדינות
איטליה
קינדר בולוניה זוכה באליפות.
ארצות הברית
ליגת ה-NBA - לוס אנג'לס לייקרס זכתה באליפות לאחר ניצחון 1-4 בסדרת הגמר על פילדלפיה 76' (ראה עונת 2000/2001 ב-NBA).
ישראל
אליפות המדינה - מכבי תל אביב זכתה בתואר
גביע המדינה - מכבי תל אביב זכתה בגביע
ספרד
ברצלונה זוכה באליפות.
ברצלונה זוכה בגביע לאחר ניצחון על ריאל מדריד בתוצאה 77-80.
מרוצי מכוניות
באליפות פורמולה 1 שכללה 17 מרוצים מנצח מיכאל שומאכר (גרמניה) במכונית מתוצרת פרארי.
פוטבול
NFL
בולטימור רייבנס זוכה באליפות ה-NFL לאחר ניצחון 7-34 בסופרבול ה-35 על הניו יורק ג'איינטס.
שחייה
אליפות העולם
16 - 29 ביולי, אליפות העולם נערכה בפוקואוקה, יפן. באליפות השתתפו 1498 ספורטאים, מ-134 מדינות.
אוסטרליה ניצחה באליפות, לראשונה, עם 13 מדליות זהב ו-25 בסך הכל. סין סיימה שנייה עם 10 מדליות זהב ו-20 בסך הכל וארצות הברית סיימה רק במקום השלישי עם 10 מדליות זהב, ובסך הכל צברה 26 מדליות, כולן במסגרת תחרויות השחייה.
באליפות נקבעו 7 שיאי עולם חדשים כולם בגברים, ו-48 שיאי תחרות חדשים.
איאן ת'ורפ מאוסטרליה, שזכה ב-6 מדליות זהב וקבע 4 שיאי עולם חדשים, היה השחיין הבולט באליפות כולה.
אינגה דה ברוין מהולנד ופטריה תומאס מאוסטרליה, שזכו כל אחת ב-3 מדליות זהב, היו השחייניות הבולטות באליפות.
שיאי עולם
שחיינים
תאריך משחה שם השחיין מדינה מקום תחרות שיא 26 במרץ 800 מטר חופשי איאן ת'ורפ הובארט, אוסטרליה 7:41.59 דקות 27 במרץ 200 מטר חופשי איאן ת'ורפ הובארט, אוסטרליה 1:44.69 דקות 28 במרץ 100 מטר חזה אד מוזס אוסטין, ארצות הברית 1:00.29 דקות 29 במרץ 50 מטר חזה אנתוני רובינסון אוסטין, ארצות הברית 27.49 שניות 30 במרץ 200 מטר פרפר מייקל פלפס אוסטין, ארצות הברית 1:54.92 דקות 31 במרץ 50 מטר חזה אד מוזס אוסטין, ארצות הברית 27.39 שניות 28 ביוני 100 מטר חזה רומן סלודנוב מוסקבה, רוסיה 1:00.26 דקות 29 ביוני 100 מטר חזה רומן סלודנוב מוסקבה, רוסיה 59.97 שניות 22 ביולי 400 מטר חופשי איאן ת'ורפ אליפות העולם פוקואוקה, יפן 3:40.17 דקות 23 ביולי 100 מטר חזה רומן סלודנוב אליפות העולם פוקואוקה, יפן 59.94 שניות 24 ביולי 800 מטר חופשי איאן ת'ורפ אליפות העולם פוקואוקה, יפן 7:39.16 דקות 24 ביולי 200 מטר פרפר מייקל פלפס אליפות העולם פוקואוקה, יפן 1:54.58 דקות 25 ביולי 50 מטר פרפר ג'ף היוגיל אליפות העולם פוקואוקה, יפן 23.44 שניות 27 ביולי 4x200 מטר חופשי שליחים נבחרת אליפות העולם פוקואוקה, יפן 7:04.66 דקות 27 ביולי 200 מטר חופשי איאן ת'ורפ אליפות העולם פוקואוקה, יפן 1:44.06 דקות 29 ביולי 1500 מטר חופשי גרנט האקט אליפות העולם פוקואוקה, יפן 14:34.56 דקות
הערה: שיא של גרנט האקט במשחה של 1500 מ' חופשי החזיק מעמד 10 שנים עד לשנת 2011
שיאי עולם בבריכת 25 מטר
שחייניות
תאריך משחה שם השחיינית מדינה מקום תחרות שיא 10 באוגוסט 4x200 מטר חופשי שליחות נבחרת נוריץ', בריטניה 7:47.14 דקות 2 בדצמבר 800 מטר חופשי שן חוא שאנגחאי, הרפובליקה העממית של סין 8:15.15 דקות
שחיינים
תאריך משחה שם השחיין מדינה מקום תחרות שיא 14 בינואר 200 מטר פרפר פרנק אספוזיטו אנטיב, צרפת 1:51.58 דקות 17 בינואר 50 מטר פרפר מארק פוסטר שפילד, בריטניה 22.87 שניות 21 בינואר 200 מטר גב גורדן קוז'ול ? 1:51.62 דקות 28 בינואר 50 מטר חופשי מארק פוסטר פריז, צרפת 21.13 שניות 3 באוגוסט 800 מטר חופשי גרנט האקט פרת', אוסטרליה 7:25.28 דקות 7 באוגוסט 4x200 מטר חופשי שליחים נבחרת פרת', אוסטרליה 6:56.41 דקות 1 בדצמבר 200 מטר פרפר תומאס רופארט רוסטוק, גרמניה 1:51.21 דקות 14 בדצמבר 100 מטר פרפר תומאס רופארט אנטוורפן, בלגיה 50.26 שניות 15 בדצמבר 100 מטר מעורב אישי פיטר מנקוץ' אנטוורפן, בלגיה 52.63 שניות 18 בדצמבר 50 מטר פרפר ג'ף היוגיל מלבורן, אוסטרליה 22.84 שניות
אירועים עם ענפי ספורט מרובים
המכביה השש עשרה
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:49:29 |
סבסטיאן הפנר | סבסטיאן הַפנֶר (בגרמנית: Sebastian Haffner; 27 בדצמבר 1907 - 2 בינואר 1999) היה כינויו של ריימונד פרצל (Raimund Pretzel), היסטוריון, עיתונאי וסופר גרמני.
ביוגרפיה
הפנר נולד למשפחה אמידה בברלין בירת גרמניה. הוכשר כמשפטן ואף התמחה בבית המשפט העליון של פרוסיה. אך עמדותיו האנטי-נאציות, ומערכת יחסים שניהל עם ארוסתו היהודייה, הביאו אותו לעבור בשנת 1938 לאנגליה מתוך שלא יכול היה לסבול עוד את החיים תחת משטרו של אדולף היטלר. במהלך מלחמת העולם השנייה שהה בלונדון שם עסק בפרסום ספרים ומאמרים אנטי-נאציים. מתוך רצון להגן על משפחתו שנותרה בגרמניה אימץ את שם העט "סבסטיאן הפנר".
הפנר התקדם בעולם העיתונות באנגליה, והפך לעורך האחראי של העיתון "אובזרבר". בשל חילוקי דעות עם ידידו, דייוויד אסטור, אשר הפך למו"ל של העיתון, חזר לגרמניה בשנת 1954, והפך לכתב העיתון בברלין, עמדה בה החזיק עד להקמת חומת ברלין, בשנת 1961. אז החל לכתוב עבור העיתון הגרמני "די ולט", עד 1962, ומאז ועד 1975 כתב עבור המגזין "שטרן". כן הופיע הפנר בתוכניות רבות בטלוויזיה הגרמנית.
במקביל לעבודתו כעיתונאי כתב הפנר ספרים רבים על ההיסטוריה הגרמנית המודרנית, אשר היו מכוונים לקהל הרחב. רוב עבודותיו יצאו לאור בגרמנית וחלקן תורגמו לאנגלית ולשפות נוספות, לרבות עברית.
הפנר הלך לעולמו ב-2 בינואר 1999. לאחר מותו יצאו לאור זכרונותיו, אשר נכתבו בעת קרות האירועים המתוארים בהם, בשנות השלושים, אך נערכו על ידי הפנר בתקופה מאוחרת יותר.
מספריו בעברית ראו אור:
היטלר - החידה האיומה ופשרה (הוצאת שוקן, 1979 תרגם חיים איזק). מונוגרפיה העוסקת בחייו ובמשנתו של אדולף היטלר ובניתוח של המשטר הנאצי והאידאולוגיה הנאצית. הפנר גורס כי מדובר במטורף, אשר גרר עמו עם שלם לתהומות של שפלות מוסרית, מתוך תאוריה גזענית, שמקורה בסטייה אישית. אחד מטיעוניו החשובים ביותר של הפנר בספר זה, היא שכאשר היטלר הבין כי חזונו להשתלט על אירופה כולה עומד בפני כישלון מוחלט, הוא החליט להעניש את העם הגרמני על 'בגידתו', זאת באמצעות הבטחת הרס שיטתי של גרמניה, בין השאר על ידי שליחתם למוות בטוח של מבוגרים וילדים לשירות צבאי, בשלבים האחרונים של המלחמה, ובעיקר בזמן הקרב על ברלין.
סיפור של גרמני 1914 - 1933 (הוצאת חרגול, 2002. תרגום מגרמנית, הערות ואחרית דבר - שולמית וולקוב) אוטוביוגרפיה חלקית של הפנר שיצאה רק לאחר מותו על ידי בנו שמצא את הספר במקרה בעת שחיפש אחר רומן אחר שכתב אביו (שלא נמצא עד היום). המדובר ברשימות שנערכו על ידי הפנר בזמן שהותו באנגליה, אך מעולם לא פורסמו על ידו אלא לאחר מותו. הספר הוא סיפור מרגש והישג ספרותי מחד, ומבט חד עין על תופעת הנאציזם, ויחסו של "האדם מן השורה" אל הנאציזם מאידך. הפנר צפה במאורעות בזמן התרחשותם, והיה מהיר להסיק את מסקנותיו ולהעלותן על הכתב בסגנון כתיבה חד וברור. הועלתה טענה על ידי חוקרי ספרות שהספר נכתב מאוחר יותר מסיבות שונות, לדוגמה בגלל שבספר מוזכרות מדרגות נעות שלפי הטענה לא היו בגרמניה של שנות ה-30, אולם בדיקת מעבדה של מיפלג הפשיעה של המשטרה הגרמנית הוכיחה מעבר לכל ספק כי תיארוך הספר לתקופה בה הוא נכתב נכונה.
ראו גם
התנגדות גרמנית לנאציזם
קישורים חיצוניים
סיפור של גרמני, תסכית בהשתתפות רן דנקר לציון 90 שנים לעליית הנאציזם, גל"צ
אילנה המרמן, על העומדים מן הצד, וואלה
יעל לוטן, הלקח האמיתי, הגדה השמאלית
עליית הנאצים לשלטון וספרו של סבסטיאן הפנר – "סיפורו של גרמני" באתר הספרייה הלאומית
גרמני אחר – נציג מיעוט בין חיות טרף בגרמניה הנאצית
חרגול - סיפור של גרמני - סבסטיאן הפנר
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:היסטוריונים גרמנים
קטגוריה:עיתונאים גרמנים
קטגוריה:מתנגדים גרמנים למשטר הנאצי
קטגוריה:זוכי פרס היינריך היינה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1907
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1999 | 2024-08-01T02:45:53 |
אפס מוחלט | REDIRECT האפס המוחלט | 2004-05-04T03:50:40 |
היידלברג | היידלברג (בגרמנית: ) היא עיר בת כ-149,000 תושבים (נכון ל-2011) במדינת באדן-וירטמברג שבגרמניה. בעיר שוכנת האוניברסיטה העתיקה בגרמניה ומכוני מחקר חשובים. היידלברג מהווה מוקד משיכה לתיירים, בשל הסביבה ההררית שהיא שוכנת בה, הדימוי הרומנטי שלה והעיר העתיקה שלה שהשתמרה היטב ולא ניזוקה באופן משמעותי במלחמת העולם השנייה.
גאוגרפיה
ממוזער|250px|מפת היידלברג וחלוקתה לשכונות. נהר הנקר מצויר בכחול. השטח הבנוי מצוין באדום.
היידלברג ממוקמת בפינה הצפון-מערבית של מדינת באדן-וירטמברג, כ-15 קילומטרים מהגבול עם הסה מצפון וכ-15 קילומטרים מהגבול עם ריינלנד-פפאלץ ממערב. העיר נמצאת כ-80 ק"מ דרומית לפרנקפורט וכ-120 ק"מ צפונית-מזרחית משטוטגרט. היידלברג מרכיבה יחד עם מנהיים ולודוויגסהאפן וסביבתן את האזור המטרופוליטני ריין-נקר.
העיר שוכנת לגדות נהר הנקר, יובלו של הריין, בסביבה בה הנקר עוזב את אזור אודנוולד (Odenwald) ההררי ונכנס לעמק הריין.
שטח העיר הוא כ-109 ק"מ, אך חלק גדול ממנו מיוער ומאוכלס בדלילות. העיר יושבת ברובה בעמק (גובה של כ-114 מ') והיא מוקפת בהרים - הר ההייליגנברג (Heiligenberg) מצפון לעיר (גובהו 445 מ') והקניגשטול (568 מ',Königstuhl) והגייזברג מדרום (375,Gaisberg).
העיר מחולקת ל-14 שכונות (ראו מפה), כאשר העיר העתיקה ומרבית שכונות העיר החדשה נמצאות בצד הדרומי של הנהר, ורק כמה שכונות נמצאות מצפון לנהר.
אקלים
היידלברג שוכנת במקום יחסית מוגן והאקלים בה מתון למדי. הסביבה ההררית בה היא שוכנת מספקת תנאים טובים ליצירת עננים ולכן נהנית היידלברג מכמות משקעים גדולה יחסית של למעלה מ-700 מ"מ לשנה.
היסטוריה
מן הפרהיסטוריה ועד הקמת העיר
ההיסטוריה של העיר היידלברג עצמה מתחילה בימי הביניים, אך הסביבה הייתה מיושבת זמן רב לפני כן. בקרבת העיר נמצאו בשנת 1907 שרידי לסת של מין קדום של אדם מלפני כ-600,000 שנה. מין זה נקרא על שם העיר "הומו היידלברגנסיס" (Homo heidelbergensis).
שרידים קלטיים מן המאה ה-5 לפנה"ס נמצאו על פסגת ההייליגנברג. השרידים מעידים על קיום מקום יישוב מבוצר ומקום פולחן שננטש לאחר כ-200 שנה.
במאה הראשונה לספירה הרומאים הקימו גשר ומחנה צבאי מצפון לנקר. סביב מחנה זה התפתחה גם התיישבות אזרחית. עקב לחץ של שבט האלמאנים נסוגו הרומאים לאחר שנת 260 אל מעבר לריין.
אזור היידלברג המשיך להיות מיושב גם במאות השנים הבאות, אך הידוע עליו מועט. בשנת 506 נכבש האזור בידי כלוביס הראשון, מלך הפרנקים ותושביו נוצרו. על פי קודקס לורש מספר כפרים
(Neuenheim, Handschuhsheim, Rohrbach, Wieblingen, Bergheim) היו קיימים באזור בו נמצאים היום רובעי העיר המודרנית, כבר במאה השמינית, מאות שנים לפני הקמת העיר היידלברג עצמה. בשנת 870 הוקם מנזר על ההייליגנברג. מנזר נוסף הוקם בשנת 1130 לרגלי ההר.
היידלברג בימי הביניים
שמאל|ממוזער|250px|"מגדל המכשפות" (Hexenturm) שבחצר בניין "האוניברסיטה החדשה". המגדל שנבנה בשנת 1380 הוא שריד לחומה מימי הביניים. המגדל שימש כבית סוהר לנשים ומאוחר יותר הוסב לאנדרטה לסטודנטים חללי מלחמת העולם הראשונה.
האזכור הראשון של היידלברג (כ-Heidelberch) הוא ברשומות משנת 1196, כך שסביר להניח שהעיר הוקמה במהלך המאה ה-12. היידלברג הייתה באותה תקופה תחת שליטת בישופות וורמס וכללה מבצר על מורדות הקניגשטול וכפריר באזור בו נמצאת כיום ה-Peterskirsche (כנסיית פטר, הכנסייה העתיקה ביותר בהיידלברג).
במאה ה-13 כבר הייתה קיימת טירה במקום בו נמצאת כיום טירת היידלברג. במהלך מאה זו התפתחה היידלברג והשתרעה על החלק המזרחי של העיר העתיקה (עד לאזור סמטת הGrabengasse במערב). העיר הוקפה חומה ונבנה גשר על הנקר.
בשנת 1225 עברה היידלברג לשליטת רוזנות הפלטינט שעל הריין. לרוזני הפפאלץ לא היה מקום משכן קבוע, והיידלברג שימשה כאחד ממקומות המשכן שלהם החל במאה ה-13. בשנת 1356 קיבלו רוזני הפפאלץ מעמד של נסיך בוחר וכך הפכה היידלברג לאחת הערים החשובות ברייך הגרמני.
בשנת 1386, הוקמה אוניברסיטת היידלברג ביוזמת הנסיך הבוחר רופרכט הראשון, על שמו (בין היתר) קרויה האוניברסיטה. הייתה זו האוניברסיטה השלישית ברחבי האימפריה הקדושה, לאחר אוניברסיטאות פראג ווינה. לימים הפכה אוניברסיטת היידלברג לאחת האוניברסיטאות הנודעות והחשובות באירופה. האוניברסיטה מלאה תפקיד חשוב בהתפתחות זרמים ותנועות שונות (הומניזם, רומנטיקה, הרפורמציה הפרוטסטנטית).
הקמת האוניברסיטה תרמה להתפתחות העיר, שטח העיר הוכפל ובסוף המאה ה-14 היא השתרעה כבר על כל אזור העיר העתיקה של ימינו. בין היתר, התחילה בשנת 1398 בניית כנסיית "רוח הקודש" (Heiliggeistkirche), הכנסייה הגדולה ביותר בהיידלברג. בנייתה ארכה למעלה ממאה שנה והסתיימה ב-1515.
העת החדשה
שמאל|ממוזער|200px|ציור של היידלברג משנת 1620
הרפורמציה הפרוטסטנטית התפשטה באזורי דרום-מערב גרמניה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-16, והתקבלה באופן רשמי על ידי הנסיך הבוחר אוטו היינריך (Ottheinrich, 1556-9). יורשיו נטו אל הקלוויניזם והיידלברג הפכה למרכז של זרם זה.
ימין|ממוזער|200px|ציור המתאר את המצור על היידלברג בשנת 1622
לקראת סוף המאה ה-16 נבנו בעיר מבנים רבים בסגנון הרנסאנס (רובם נהרסו במלחמת תשע השנים). הטירה הורחבה והפכה מטירה ימי-ביניימית למקום משכן מודרני. היידלברג המשיכה לפרוח גם בתחילת תקופת שלטונו של פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ (1610-1623), אך גורלה השתנה עם תחילת מלחמת שלושים השנים. פרידריך החמישי היה ממנהיגי האיחוד הפרוטסטנטי ובשל כך סבלה היידלברג קשות בתקופת המלחמה (כשלושה רבעים מן התושבים נהרגו במלחמה). בשנת 1622 נכבשה העיר בידי המצביא הקתולי הרוזן טילי, אשר בזז את העיר והעביר את אוסף הספרים יקר הערך, ספריית פאלאטינה Bibliotheca Palatina כמתנה לאפיפיור. היידלברג עברה לשליטת מקסימיליאן הראשון, הנסיך הבוחר מבוואריה אשר שלט בה עד לסוף המלחמה (למעט תקופה קצרה בה נכבשה היידלברג בידי השוודים). בסיום המלחמה הוחזרה היידלברג לידי רוזני הפפאלץ, אשר כוחם ירד משמעותית.
שמאל|ממוזער|150px|"בית האביר" (Haus zum Ritter, כיום Hotel Ritter) שנבנה בשנת 1592, הוא
מהיחידים ששרדו בחורבן שעברה העיר בשנת 1693.
בשנת 1685 נפטר קארל השני, רוזן הפפאלץ, ללא יורשים. מאורע זה היה מהגורמים לפריצת מלחמת תשע השנים, במהלכה נכבשה היידלברג פעמיים בידי הצרפתים (בשנים 1688 ו-1693), ונחרבה כמעט כליל. העיר נבנתה מחדש בסגנון הבארוק בסיום המלחמה, אך הטירה שוקמה באופן חלקי בלבד. היידלברג שוקמה באופן חלקי בלבד.
הנסיך הבוחר קארל השלישי פיליפ, שהיה קתולי, הסתכסך עם תושבי היידלברג הפרוטסטנטים. בשל כך העביר הלה בשנת 1720 את חצרו מהיידלברג למנהיים, וכך איבדה היידלברג מחשיבותה הפוליטית. יורשו, קארל תאודור, בנה את ה"גשר הישן" (Alte Brücke). הוא אף ניסה לבנות מחדש את טירת היידלברג, אך העבודות הופסקו לאחר מכת ברק בשנת 1764, שנתפסה כ"אות משמים". הטירה עומדת בחורבנה החלקי עד לעצם היום הזה.
המאה ה-19
בשנת 1803 עברה היידלברג לשליטת מדינת באדן. קארל פרידריך, הדוכס הגדול של באדן (1771–1811), ארגן מחדש את אוניברסיטת היידלברג, הפך אותה למוסד במימון המדינה והחזיר אותה לגדולתה. במהלך המאה ה-19 לימדו בהיידלברג מלומדים בעלי שם רבים (בין היתר: הפילוסוף הגל, ההיסטוריון טרייצ'קה, הכימאי בונזן, והפיזיקאים הלמהולץ וגוסטב קירכהוף) שמשכו אליה סטודנטים רבים.
ימין|ממוזער|200px|ציור 'רומנטי' של טירת היידלברג (קארל רוטמן, 1815)
בתחילת המאה ה-19 הפכה היידלברג למרכז חשוב של תנועת הרומנטיקה בגרמניה. פעלו בה אמנים רבים והיא מוזכרת בשירים ובציורים רבים מתקופה זו.
ענף התיירות התפתח בהיידלברג בעיקר עם חיבורה לרשת הרכבות בשנת 1840, והפך לאחד הענפים הכלכליים החשובים בעיר. לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה עברה על היידלברג תהליך של צמיחה מהירה. מספר התושבים הכפיל את עצמו למעלה מפי 4, מכ-20,000 בשנת 1871 לכ-85,000 בשנת 1933, ונבנו שכונות חדשות. למרות ההתפתחות והצמיחה של העיר היא לא עברה תיעוש ניכר.
המאה ה-20
שמאל|ממוזער|200px|הריסות "הגשר הישן", 1945
פרידריך אברט, הנשיא הראשון של רפובליקת ויימאר, היה בן היידלברג. חרף זאת, הייתה היידלברג מעוז של המפלגה הנאצית. בתקופת הנאצים, הועברו כשליש מחברי סגל האוניברסיטה מתפקידם, עקב יהדותם או מסיבות פוליטיות אחרות (עוד על יהודי היידלברג בתקופה הנאצית ראו להלן). העיר כמעט שלא ניזוקה במהלך מלחמת העולם השנייה.
העיר נתפסה בידי כוחות אמריקאים ב-30 במרץ 1945, לאחר שהכוחות הגרמנים נסוגו ממנה יום לפני כן ופוצצו את הגשרים על נהר הנקר (כולל את ה"גשר הישן"). לאחר סיום המלחמה הקימו האמריקאים בסיסים ומפקדות בהיידלברג. בסיסים אלו שימשו את הכוחות האמריקאים שהוצבו בגרמניה לאחר המלחמה ומאוחר יותר את כוחות נאט"ו.
דמוגרפיה
אוכלוסיית היידלברג מונה (נכון לסוף 2007) כ-145,000 נפשות, מהם כ-17% זרים. בעיר אוכלוסיית סטודנטים גדולה (למעלה מ-30,000), רבים מהם זרים. כמו כן מתגוררים בעיר כ-20,000 אמריקאים, חיילים ואזרחים המועסקים על ידי צבא ארצות הברית, לו בסיסים בעיר וסביבתה.
התפתחות אוכלוסיית העיר על פי שנים מוצגת בטבלה שלהלן. הנתונים המסומנים ב¹ הם על סמך מפקדים רשמיים, בעוד שהשאר מבוססים על הערכות שונות.
שנה מס' תושבים 1439 5,200 1588 6,300 1717 4,800 1784 10,754 1810 10,312 1812 9,826 1830 13,345 1852 ¹ 14,564 1858 ¹ 15,600 1861 ¹ 16,300 1864 ¹ 17,666 1867 ¹ 18,300 1871 ¹ 19,983 1875 ¹ 22,334 שנה מס' תושבים 1880 ¹ 24,417 1885 ¹ 26,900 1890 ¹ 31,739 1895 ¹ 35,190 1900 ¹ 40,121 1905 ¹ 49,527 1910 ¹ 56,016 1916 ¹ 47,554 1917 ¹ 47,483 1919 ¹ 60,831 1925 ¹ 73,034 1933 ¹ 84,641 1939 ¹ 86,467 1945 95,811 שנה מס' תושבים 1946 ¹ 111,488 1950 ¹ 116,488 1956 ¹ 121,910 1961 ¹ 125,264 1965 125,507 1970 ¹ 129,656 1975 129,368 1980 133,227 1985 134,724 1987 ¹ 127,768 1990 136,796 1995 138,781 2000 140,259 2005 142,933
כלכלה
שמאל|ממוזער|200px|בניין ה-"Print Media Academy" מול תחנת הרכבת של היידלברג. הבניין שייך לחברת Heidelberger Druckmaschinen, מהמעסיקים הגדולים בהיידלברג.
שמאל|ממוזער|200px|הכניסה למתחם "המעבדה האירופית לביולוגיה מולקולרית".
היידלברג אינה מרכז כלכלי או תעשייתי חשוב, אך היא מרכז לשירותים באזור. הענפים החשובים ביותר בתחום הכלכלי הם התיירות והחינוך. בהיידלברג כ-107,000 משרות מהן רבות (כשני שלישים) מאוישות על ידי יוממים. למעלה מ-%80 מן המשרות הן בענפי השירותים (כולל בתחומי החינוך השונים ובתחום התיירות) ופחות מ-20% בתחום התעשייה.
אוניברסיטת היידלברג והקליניקות שלה היא המעסיק הגדול ביותר בהיידלברג עם כ-15,000 משרות.
תעשייה פעילה יחסית בהיידלברג היא תעשיית הדפוס (Heidelberger Druckmaschinen).
במדרחוב ה-Haupstrasse שבעיר העתיקה, חנויות ובתי מסחר רבים והוא מהווה מרכז מסחרי לעיר וסביבתה.
חינוך ומחקר
היידלברג היא עיר אוניברסיטאית ובה מוסדות אקדמיים רבים וחשובים. היידלברג היא עיר סטודנטים מובהקת - כרבע מתושבי העיר סטודנטים, השיעור הגדול ביותר בגרמניה.
בעיר נמצאת אוניברסיטת היידלברג, אחת מהיוקרתיות והמבוקשות בגרמניה. האוניברסיטה, ששמה הרשמי הוא אוניברסיטת רופרכט-קרל היא האוניברסיטה העתיקה בגרמניה (נוסדה בשנת 1386). לאוניברסיטה, בה לומדים כ-27,000 סטודנטים, יש שני קמפוסים עיקריים ובנוסף מספר בניינים היסטוריים בעיר העתיקה.
בנוסף לאוניברסיטת היידלברג, שוכנים בעיר גם סניפים של אוניברסיטאות נוספות, מוסדות נוספים להשכלה גבוהה ומכוני מחקר רבים. ביניהם ניתן למנות (לרשימה מלאה):
מכללה להוראה (Pädagogische Hochschule Heidelberg) - אשר נוסדה בשנת 1904 ובה כ-4,000 סטודנטים.
בית ספר גבוה ללימודי יהדות (Hochschule für Jüdische Studien).
המעבדה האירופית לביולוגיה מולקולרית (EMBL - European Molecular Biology Laboratory) ממכוני המחקר הביולוגיים החשובים בעולם.
מכון מקס פלאנק לפיזיקה גרעינית.
מכון מקס פלאנק לאסטרונומיה שוכן על פסגת הקניגשטול.
מכון מקס פלאנק למחקר רפואי.
מכון מקס פלאנק למשפט השוואתי ציבורי ובינלאומי.
המכון הגרמני לחקר הסרטן (Deutsches Krebsforschungszentrum (DKFZ))
אתרי העיר
היידלברג מהווה יעד תיירותי חשוב, וכ-3.5 מיליון תיירים מבקרים בה בשנה. היידלברג מהווה מוקד משיכה לתיירים ממספר סיבות:
להיידלברג דימוי רומנטי שהונצח רבות בשירים ויצירות נוספות.
היידלברג היא עיר קטנה ושלווה, יחסית לא מתועשת השוכנת בסביבה הררית ירוקה, עם אפשרויות רבות לפעילויות פנאי.
העיר העתיקה של היידלברג כמעט שלא נפגעה במהלך מלחמת העולם השנייה, והיא שמורה היטב יחסית לערים אחרות בגרמניה. גם הטירה ההרוסה למחצה והאוניברסיטה העתיקה בעלת השם מהוות אטרקציות תיירותיות.
העיר העתיקה
שמאל|ממוזער|250px|מפת העיר העתיקה של היידלברג
העיר העתיקה של היידלברג, השוכנת בגדה הדרומית של הנקר, מלאה סמטאות צרות ומפותלות, חנויות אזוטריות, מסעדות, פאבים ומבנים עתיקים. רוב המבנים בעיר העתיקה הם מתחילת המאה ה-18 ונבנו בסגנון הבארוק. רבים מהם עשויים אבן חול אדומה, בדומה לטירה.
מספר אתרים הראויים לציון:
הרחוב הראשי (Hauptstrasse) בעיר העתיקה, מהמדרחובים הארוכים באירופה - 1,600 מטרים. לאורך הרחוב בתי כלבו, חנויות ומסעדות רבות.
הרחוב התחתי (Untere Strasse) בעיר העתיקה, מקביל לרחוב הראשי ובו ממוקמים עשרות פאבים ומועדוני סטודנטים.
כיכר השוק (מסחר) (Marktplatz) הכיכר הראשית של העיר העתיקה. בכיכר שוכנים בית העירייה וכנסיית רוח הקודש (Heiliggeistkirche), הכנסייה הראשית של היידלברג.
כנסיות נוספות - כנסיית פטר (Peterskirche) הכנסייה העתיקה ביותר בהיידלברג וכנסיית הישועים (Jesuitenkirche)
כיכרות נוספים - כיכר החיטה (Kornmarkt) וכיכר האוניברסיטה (Universitätsplatz).
כיכר ביסמרק - שוכנת בקצה המערבי של "הרחוב הראשי" (מחוץ לגבולות העיר העתיקה). הכיכר היא מרכז מסחרי ותחבורתי.
הגשר הישן
הגשר הישן (Alte Brücke, שמו הרשמי הוא גשר קרל-תאודור) הוא אחד הגשרים העתיקים בגרמניה. גשר עץ היה קיים כבר במאה ה-13, אולם גשר האבן בצורתו הנוכחית נבנה רק ב-1788 ביוזמת הנסיך הבוחר קרל-תאודור. הגשר נהרס בשלהי מלחמת העולם השנייה ושוקם ונפתח מחדש בשנת 1947. אורך הגשר כ-200 מטר, רוחבו כ-7 מטר והוא משמש לתנועת הולכי רגל וכאתר תיירות.
אוניברסיטת היידלברג
רוב הפקולטות של אוניברסיטת היידלברג ממוקמות כיום בפרברי העיר, אך ישנם עדיין כמה מבנים בעלי עניין בעיר העתיקה:
בניין "האוניברסיטה הישנה" (Alte Universität) נבנה בין השנים 28–1712. ממוקם בכיכר האוניברסיטה (Universitätsplatz) שבמרכז העיר העתיקה. בבניין יש מוזיאון לתולדות האוניברסיטה וניתן לבקר באולמות ההרצאה הישנים.
בניין "האוניברסיטה החדשה" (נחנך ב-1928)
ספריית האוניברסיטה. בספרייה כ-2.5 מיליון ספרים, כולל כתבי יד עתיקים ונדירים.
כלא הסטודנטים (Studentenkarzer) שהיה פעיל בין השנים 1712–1914 ובו נכלאו סטודנטים מפרי סדר. קירות הכלא מכוסים בגרפיטי שציירו ה"אסירים".
טירת היידלברג
הטירה ממוקמת על צלע ההר ממוקמת מעל העיר העתיקה. בטירה מספר מבנים, חלקם הרוסים למחצה, וכולם בעלי פאר רב וסגנון ארכיטקטוני עשיר. בטירה נמצא מוזיאון הרוקחות וכן מרתף יין בו נמצאת חבית בירה עצומה. כמו כן ניתן לבקר בגני הטירה. מן הטירה והגנים נשקף נוף של אלפי גגות רעפים אדומים בעיר העתיקה ושל גבעות ירוקות בגדת הנקר הצפונית. הטירה מחוברת בעזרת פוניקולר לפסגת הקניגשטול וכיכר השוק בעיר העתיקה.
דרך הפילוסופים
דרך הפילוסופים (Philosophenweg) היא שביל המטפס על הגבעות שממול העיר העתיקה, בגדה הצפונית של הנקר. מן הדרך נשקף נוף העיר העתיקה, הטירה והקניגשטול.
הקניגשטול
מפסגת הקניגשטול, שמדרום לעיר העתיקה, נשקף נוף מרהיב של העיר וסביבתה. באזור הקניגשטול מספר שבילי הליכה באזור ההררי והמיוער. הקניגשטול מחובר בעזרת פוניקולר לטירה ולעיר העתיקה.
יהדות היידלברג
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת של היידלברג, 2008
250px|ממוזער|שמאל|אבן זיכרון במקום בו עמד בית הכנסת של קהילת היידלברג שנהרס בליל הבדולח
יהודים גרו בהיידלברג ככל הנראה מסביבות אמצע המאה ה-13. בתחילת המאה ה-14 כבר הייתה קיימת קהילה מסודרת עם בית כנסת ובית קברות. בשנת 1348, בתקופת המוות השחור הושמדה הקהילה, אך בשנה שלאחר מכן היא הוקמה מחדש בידי פליטים מקהילות שפיירא ווורמייזא. בשנת 1390 גירש הנסיך הבוחר רופרכט הראשון את היהודים מהיידלברג. בית הכנסת, בית הקברות ושאר נכסיהם הוענקו לאוניברסיטה.
עד לאמצע המאה ה-17 גרו יהודים בודדים בלבד בהיידלברג. בשנת 1660 עקרה להיידלברג משפחת אופנהיימר המפורסמת. יהודי החצר יוזף זיסקינד אופנהיימר נולד בהיידלברג בסוף המאה. במאה ה-18 כבר מנתה הקהילה כמה עשרות משפחות, ויהודים התקבלו כסטודנטים לאוניברסיטה.
בתחילת המאה ה-19, לאחר סיפוח היידלברג לבאדן, קיבלו היהודים שוויון זכויות. עם זאת, סבלו היהודים בתקופת פרעות הפ הפ (1819). מספר היהודים גדל בצורה משמעותית במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 (עקב ריבוי טבעי והגירה ממזרח אירופה) והגיע לשיא של כ-1,400 בשנת 1925. יהודים רבים למדו או לימדו באוניברסיטת היידלברג. בין המפורסמים שבהם ניתן לציין את שאול טשרניחובסקי ואת יוסף קלוזנר.
בשנת 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון התגוררו בהיידלברג כ-1,100 יהודים, אשר היו מעורים בכל תחומי החיים והכלכלה. לאחר עליית הנאצים לשלטון הועברו מתפקידם באוניברסיטה עשרות פרופסורים ממוצא יהודי. רוב יהודי היידלברג היגרו ממנה לפני השואה. בית הכנסת של הקהילה שנבנה ב-1878 נהרס בליל הבדולח. במקום בו עמד בית הכנסת יש כיום אתר הנצחה. במקום בו עמד ארון הקודש נמצאת אבן שיש עליה חקוק בעברית ובגרמנית כי "במקום הזה עמד בית הכנסת של ק"ק (קהילת קודש) היידלברג שנהרס על ידי אכזרים ב-10 בנובמבר 1938". ב-22 באוקטובר 1940 נשלחו למחנה המעצר גירס 281 יהודים (ומשם נשלחו רובם לאושוויץ), ו-111 לגטו טרזיינשטט באוגוסט 1942. כ-100 יהודים ניצלו בעזרת הכומר פרוטסטנטי הרמן מאס. נקרא רחוב על שמו ("הרמן מאאס") בשכונת היובל ברחובות, עיר תאומה.
הקהילה היהודית הוקמה מחדש לאחר השואה בידי ניצולי השואה ותושבי עבר של היידלברג, אליהם התווספו מאוחר יותר מהגרים מברית המועצות לשעבר וישראלים. הקהילה מונה כיום כמה מאות חברים ולהם בית כנסת אורתודוקסי ורפורמי.
בשנת 1979 הוקם בהיידלברג בית ספר גבוה ללימודי יהדות, בו לומדים (נכון ל-2007) כ-130 סטודנטים (יהודים ולא-יהודים).
ערים תאומות
להיידלברג מספר ערים תאומות ברחבי העולם:
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של אוניברסיטת היידלברג
יהודים באוניברסיטת היידלברג
האתר הרשמי של בית הספר הגבוה ללימודי היהדות בהיידלברג (גרמנית ואנגלית)
מידע על קהילת היידלברג ובתי הכנסת שלה עד השואה (גרמנית ואנגלית)
מידע על קהילת היידלברג ובית הכנסת בהיידלברג לאחר השואה
ראו גם
קהילת יהודי באדן-וירטמברג
הערות שוליים
*
קטגוריה:באדן-וירטמברג: ערים
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:קהילות יהודיות בגרמניה | 2024-02-19T10:58:04 |
איי קוקוס | איי קוקוס (קילינג) הם טריטוריה אוסטרלית המורכבת מ־27 איים קטנים המשתרעים על שני אטולים באוקיינוס ההודי, במחצית הדרך בין פרת' אשר בחוף המערבי של אוסטרליה ובין סרי לנקה. הטריטוריה מרוחקת כ־2,950 קילומטר מפרת, כ־2,250 קילומטר מסרי לנקה וכ־1,000 קילומטר מאינדונזיה. באיים אוכלוסייה של 630 תושבים, רובם מוסלמים.
גאוגרפיה
איי קוקוס (קילינג) מורכבים משתי שוניות אלמוגים שטוחות בשטח יבשתי כולל של 14.2 קמ"ר. לאיים קו חוף של 26 ק"מ, והנקודה הגבוהה ביותר מתנשאת לגובה של 5 מטרים. האי צפון קילינג (North Keeling Island) הוא שונית המכילה אי יחיד בצורת כ'. שטחו של האי הוא 1.1 קמ"ר והוא אינו מיושב. איי דרום קילינג (South Keeling Islands) מכילים עשרים ושישה איונים בשטח כולל של 13.1 קמ"ר. מתוך העשרים ושישה איונים בלבד מיושבים: הום אילנד (Home Island) ווסט אילנד (West Island).
איים
מספר שם אי (עברית) שם אי (אנגלית) שטח (קמ"ר) 1 הורסבורו Horsburgh 1.04 2 דירקשן Direction 0.34 3 פריזון Prison 0.02 4 הום Home 0.95 5 אמפנג Ampang 0.06 6 אמפנג מיינור Ampang Minor 0.02 7 בלקוק Blekok 0.03 8 קמבאנג Kembang 0.04 9 מיזרי Misery 0.24 10 גואט Goat 0.1 11 לאבו Labu 0.04 12 סאות' South 3.63 13 קלפה סאטו Kelapa Satu 0.02 14 איסט קיי East Cay 0.03 15 בוריאל Burial 0.03 16 וסט קיי West Cay 0.01 17 וסט West 6.23 18 טורטל Turtle 0.22 19 בוטון Buton <0.01 20 גנגסה Gangsa <0.01 21 סקאוולה Scaevola <0.01 22 גוסברי Gooseberry <0.01 23 ג'מבטאן Jambatan <0.01 24 קמבלינג Kambling <0.01 25 וורקהאוס Workhouse <0.01
היסטוריה
ההתיישבות הראשונה באיים
רב החובל וליאם קילינג היה האירופאי הראשון אשר גילה את האיים בשנת 1609 בעת שעבד עבור חברת הודו המזרחית הבריטית.
האיים נותרו בלתי מיושבים עד המאה ה-19.
בשנת 1814 עצר באיים רב החובל ג'ון קלוניס-רוס בדרכו להודו כשהוא מניף באי את דגל הממלכה המאוחדת ומכריז על האיים כחלק מהממלכה, מתוך כוונה להשתקע באיים. האנגלי אלכסנדר הייר שאף אף הוא להתיישב באיים והגיע אליהם עם הרמון של 40 נשים מלאיות. קלוניס-רוס שב אל האיים לאחר שנתיים, ויצא עם מלחיו להילחם בהייר על השליטה באיים. נשותיו של הייר נטשו אותו ועברו להתגורר עם מלחיו של קלוניס-רוס, והייר בחר לעזוב את האיים בשנת 1834.
ב-1 באפריל 1836 הגיעה אל האי אוניית הוד מלכותו ביגל בפיקודו של סגן אדמירל רוברט פיצרוי במסגרת ההפלגה השנייה של הביגל. בביקור זה חקר צ'ארלס דרווין את החי והצומח באיי קוקוס. עוזרו של דרווין, סימס קווינגטון ציין כי באי שולט אנגלי בשם רוס, הקורא לעצמו מלך איי קוקוס.
סיפוח האיים לאימפריה הבריטית
בשנת 1857 סופחו האיים לאימפריה הבריטית על ידי קפטן , ומינה את רוס השני (בנו של קלוניס-רוס) כנציב עליון.
בשנת 1901 הוקמה באי תחנת טלגרף קווי (קווים תת-ימיים הועברו למאוריציוס שבג'אווה ולפרימנטל שבאוסטרליה המערבית. בשנת 1910 הוקמה באיים תחנת טלגרף רדיו.
מלחמת העולם הראשונה
בבוקר 9 בנובמבר 1914 התקיים קרב איי קוקוס במסגרתו סיירת קלה גרמנית אמדן ניסתה לכבוש את האיים וניתקה את קווי הטלגרף. אוניית צי אוסטרליה "סידני" הגיעה אל האיים להגנתם. הסיירת הגרמנית נפגעה ועלתה על שרטון באי צפון קילינג, ולאחר מתקפה יבשתית של כוחות אוסטרליים על הספינה, נכנעה הספינה הגרמנית.
מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה פעלה באיים תחנת האזנה של בעלות הברית, אשר אף חששו שגרמניה הנאצית תנסה לכבוש את האיים ולהקים בהם בסיס אווירי. לאחר כיבוש סינגפור בקרב סינגפור עבר ניהול האיים לציילון (סרי לנקה), ובאיים הוקם מחנה צבאי בריטי. צבא יפן לא פלש לאיים במהלך המלחמה.
בלילה שבין 8 ו-9 במאי 1942 פרץ מרד איי קוקוס - חיילים ציילוניים מרדו בצבא הבריטי וניסו להשתלט על תותחי האי. המרד דוכא בו ביום והמורדים הוצאו להורג.
בליל 25 בדצמבר 1942 הפציצה צוללת יפנית את האיים, אך לא גרמה נזק.
המעבר לשליטת אוסטרליה
ממוזער|המלכה אליזבת השנייה ובעלה הנסיך פיליפ מבקרים באיי קוקוס באפריל 1954.
ב-23 בנובמבר 1955 נחקק "חוק איי קוקוס (קילינג) 1955" בפרלמנט האוסטרלי ו"חוק איי קוקוס, 1955" בפרלמנט הבריטי, המעביר את השליטה באיים לאוסטרליה. ו-ה. ג'. הל (H. J. Hull) מונה למנהלן המושל באי. ב-5 בספטמבר 1958 מונה ג'ון ויליאם סטוקס לתפקיד בו כיהן בין 31 באוקטובר 1958 ועד 30 בספטמבר 1960, עת ס. יץ באפט מונה לתפקיד (וכיהן בו עד 30 ביוני 1966).
בשנות ה-70 ממשלת אוסטרליה החליטה לעצור את שליטת משפחת קלוניס-רוס באיים והכריחה בשנת 1978 את המשפחה למכור את נכסיה לממשלת אוסטרליה (למעט בית המשפחה) וב-1983 דרשה אף פינוי של בית המשפחה (המשפחה עתרה לבית המשפט העליון של אוסטרליה וזכתה בעתירה).
ב-1982 החלה ממשלת אוסטרליה לשקול עריכת משאל עם בדבר מתן עצמאות לאיים. בחירות באוסטרליה ב-1983 דחו את עריכת משאל העם, וזה נערך ב-6 באפריל 1984, והצביעו בו כל 261 בעלי זכות ההצבעה באי: 229 הצביעו בעד הפיכה לטריטוריה של אוסטרליה, 21 הצביעו בעד קשרי מסחר חופשיים עם אוסטרליה (אזור סחר חופשי), 9 הצביעו בעד עצמאות ו-2 נמנעו.
כלכלה
חלק מהכנסות האיים נובעות ממכירת סיומת האינטרנט הלאומית. שלטונות האי, כמקור למטבע זר, מסרו את ניהול רישום שמות המתחם לחברת VeriSign, אשר במסע שיווק מוצלח הצליחה למכור שמות מתחם רבים, הן בשל הקרבה הלשונית בין cc לבין com, והן לגופים ששמם מורכב מראשי תיבות האותיות CC. חלק משמות המתחם מוצעים בחינם למשתמשים פרטיים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי
קטגוריה:אוסטרליה: טריטוריות
קטגוריה:אוסטרליה: איים
קטגוריה:אוסטרליה: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1955 | 2024-01-30T14:22:07 |
צרפתית | שמאל|ממוזער|upright=2|הדיאלקטים של השפה הצרפתית
צרפתית (בצרפתית: Français, פְרָאנְסֶה) היא השפה הרומאנית השנייה בתפוצתה בעולם (לאחר השפה הספרדית). הצרפתית התפתחה מן הלטינית הוולגארית שהייתה מדוברת בימי הביניים המוקדמים בשטחים שבהם שלטה בעבר האימפריה הרומית. בימי הביניים המאוחרים, עם העלייה בחשיבותה הפוליטית והתרבותית של פריז, הפך ניב פריז לצרפתית התקנית.
עם התפשטות הקולוניאליזם הצרפתי, התפשטה הצרפתית אל חבלי עולם נוספים מחוץ לאירופה וכיום היא משמשת כשפת אם בפי כ-80 מיליון בני אדם, וסך הכל דוברים את השפה כ-220 מיליון בני אדם, בעיקר באפריקה. השפה הצרפתית היא השפה הרשמית או השפה המשמשת לעניינים אדמיניסטרטיביים במבחר קהילות וארגונים (כמו האיחוד האירופי, הוועד האולימפי הבין-לאומי, האו"ם ואיגוד הדואר העולמי). בעבר, היא הייתה אחת השפות הנלמדות כשפה שנייה במדינות רבות בעולם אך החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 היא הלכה ונדחקה על ידי השפה האנגלית.
בשלוש מדינות אנגלופוניות (בקנדה האנגלופונית, הממלכה המאוחדת ואירלנד) שמרה השפה הצרפתית על הזכות להיות השפה הנלמדת הראשונה ומקדימה בהרבה שפות אחרות. בארצות הברית ספרדית מקדימה את השפה הצרפתית. באזורים מסוימים במדינה ליד קוויבק דוברת הצרפתית, זוהי השפה הנלמדת יותר.
השפה נלמדת כשפה שנייה עיקרית בחבל הסאר, כאשר צרפתית נלמדת מגיל הגן ומעל ל-43% מהאזרחים מסוגלים לדבר צרפתית.
היסטוריה
תחילתה של השפה הצרפתית עם כיבושה של גאליה על ידי הרומאים תחת שלטונו של יוליוס קיסר בשנת 59 לפני הספירה. בעת ההיא אכלסו את גאליה שבטים קלטים רבים שדיברו שפות שונות, רבות מהן שפות קלטיות. לאחר שגאליה נכבשה כולה (בשנת 51 לפנה"ס) ובמהלך מאות השנים שלאחר מכן, תפסה שפת הרומאים (הלטינית) לאט לאט את מקומה כשפה המדוברת ביותר.
הצרפתית התפתחה תחילה משינויים בלטינית המדוברת בה השתמשו החיילים הרומאים. שינויים אלו היו בעיקר שינויי הגייה (פונטיים). בכתיב, התבטא השינוי בהפשטת כללי הדקדוק ביחס ללטינית. שפה מדוברת זו מוכרת בשם "פרוטו-צרפתית" (protofrançais).
לא ידוע באיזו מידה השפיעה השפה הגאלית על הצרפתית. אוצר המלים ממקור משוער גאלי מצטמצם לכמאה מילים, כמו mouton (כבש), char/charrue (עגלה) ו-crème (קרם), שהאטימולוגיה שלהן לא לגמרי ודאית. חלקן יכלו להיות מילים לטיניות שחדרו לגאלית. גם השפעת הגאלית על התחביר ועל ההיגוי הצרפתיים אינה ידועה.
השפה הפרנקית מילאה תפקיד של superstrat והותירה בצרפתית כמה מילים חשובות (gris – אפור, blanc – לבן, blond – בלונדיני, bleu – כחול וכו') וייתכן כי השפיעה מאוד על ההיגוי של הלטינית בצפון גאליה, ובדרך זאת על הלאנג ד'אויל והפרוטו-צרפתית.
העדות הכתובה הראשונה הידועה היא "ההשבעות של שטראסבורג" (Serments de Strasbourg) משנת 842 ואולם נמצאו מסמכים משנת 813 המעידים על קיומה של שפה רומאנית. רק בין השנים 880 ו-881 פורסם הכתב הספרותי הראשון, אם כי הוא נכתב בשפה שדמתה יותר לפיקארדית (שפה רומאנית אשר עדיין מדוברת בחלקים מצפון צרפת ובוולוניה שבבלגיה, שם היא אף מוגדרת כשפה רשמית באחד האזורים) מאשר לצרפתית מודרנית. בשנת 1539 הוכרזה הצרפתית כשפת החוק והמינהל הרשמית על ידי המלך פרנסואה הראשון.
צרפתית נחשבת שפה "אקדמית" במובן שהשפה הספרותית פותחה ונקבעה בקודים שהיו פרי עבודתם של קבוצות אקדמאים, כמו הפלייאד (La Pleïade), ושל מוסדות כמו האקדמיה הצרפתית שהוקמה במאה ה-17 על ידי הקרדינל רישלייה. לחיותה של השפה תרמו השימוש השוטף והספרות הענפה, כולל סופרים דגולים כמו פרנסואה רבלה או מולייר. לפעמים היא מכונה "שפתו של מולייר".
החל מן המאה ה-17 הצרפתית התחילה להחליף את הלטינית בחוגי המדע, התאולוגיה, וההגות. ציון דרך מכונן היווה מבחינה זו הפרסום בצרפתית של הספר של רנה דקארט "שיח על המתודה" (Discours de la méthode).
בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20 חינוך החובה החילוני הציבורי תרם רבות לאיחוד השימוש בצרפתית בכל רחבי צרפת. עד למלחמת העולם הראשונה מעל 50% מתושבי צרפת לא דברו צרפתית אלא שפות אחרות, המהוות חלק מהנוף הלשוני של המדינה: שפות רומאניות כמו האוקסיטנית או פרובנסלית, על גרסאותיה, ביארנית, אוברנית, גסקונית וכו' ושפות שאינן רומאניות כמו ברטונית, פלמית, גרמנית אלזסית, בסקית, איטלקית, קורסיקאית וכו'. עדיין בשנת 1914 מחצית החיילים לא הבינו היטב את פקודות הקצינים. הצבא היווה במידה רבה כור היתוך לשוני בקרב גברים. בהמשך גם מערכת החינוך והמדיה – הרדיו והטלוויזיה תרמו להפצתה בקרב העם.
עם התפשטות האימפריה הקולוניאלית הצרפתית החל מהמאה ה-17, התפשטה השפה הצרפתית אל חבלי עולם נוספים מחוץ לאירופה, בעיקר באפריקה.
דיאלקטים והבדלים אזוריים
לצרפתית דיאלקטים רבים מאוד וקיימים הבדלים לא מעטים בין הלשון המדוברת בפריז, ועל ידי אמצעי התקשורת לבין הגרסאות המקומיות. דיאלקטים (ניבים) קיימים לא רק בתוך מדינת צרפת עצמה (המכונה France métropolitaine) אלא גם ביבשות רבות אחרות ברחבי העולם שבהן הייתה נוכחות של האימפריה הקולוניאליסטית הצרפתית: בראש וראשונה חלקים נרחבים מאפריקה, (כולל מדינות לאום מודרניות בצפון אפריקה, במערבה, ובמרכז אפריקה), אך גם אזורים שונים באוקיאניה (פולינזיה הצרפתית, קלדוניה החדשה וכו'), בהודו (פונדישרי) ובדרום-מזרח אסיה (וייטנאם, לאוס), וכן אצל קבוצות מיעוט לא מבוטלות במזרח התיכון, למשל בלבנון ובישראל.
כל זאת בנוסף למדינות שבהן קיימת אוכלוסייה היסטורית של דוברי צרפתית כגון הוולונים בבלגיה, תושבי אזור רומאנדי בשווייץ ופרובינציית קוויבק בקנדה, שם התיישבו מהגרים רבים מצרפת עצמה.
ארצות הברית
במדינת לואיזיאנה בארצות הברית, בעיקר, אך גם במיין ובניו המפשייר מוסיפה להתקיים קהילה בת כמה עשרות אלפים של דוברי צרפתית כשפת אם. רובם צאצאים של המתיישבים הצרפתים האירופים, שבמאות ה-17 וה-18 גורשו מאדמותיהם בקנדה על ידי הבריטים. הדיאלקט שלהם מכונה "Cajun French" באנגלית (מהמילה Français acadien – צרפתית מאקאדיה) ומרבית הדוברים אותו הם דו-לשוניים באנגלית וצרפתית. עם זאת, בקרב הדור הצעיר האנגלית הולכת ודוחקת את מקומה של הצרפתית, ולכן הדיאלקט נחשב כנתון בסכנת הכחדה.
קיימות הערכות שונות באשר למספר הכולל של דוברי צרפתית בארצות הברית, אך רובן מדרגות אותה במקום השלישי ולעיתים הרביעי ברשימת השפות המדוברות ביותר (אחרי או לפני גרסאות שונות של שפות סיניות).
ההשפעה ההיסטורית של הצרפתית על השפה האנגלית
היבט אחר הקשור לעניין הדיאלקטים הוא ההשפעה הרבה שהייתה לצרפתית על האנגלית לאורך הציר הדיאכרוני (כלומר לאורך ההיסטוריה, במינוח בלשני). בשפה האנגלית המודרנית קיים מספר גדול של פעלים, שמות עצם, שמות תואר ושורשים שמקורם בצרפתית עתיקה , או בלטינית, שהגיעו לאוצר המילים האנגלי דרך "תיווך" של הצרפתית.
תחילת ההשפעה של הצרפתית על השפה והחברה באנגליה הייתה בכיבוש הנורמאני שאותו הוביל ויליאם דוכס נורמנדי, מי שאחר כך נודע בשם ויליאם "הכובש" הראשון, מלך אנגליה. במסגרת הכיבוש החברה באנגליה ספגה השפעות צרפתיות רבות, והשפה הצרפתית הייתה שפתם של מעמד האצולה, המלוכה ואנשי ההשכלה למשך כ-300 שנה.
לפי הערכה אחת, למעלה מ-80% מהשורשים האנגלו-סקסוניים הישנים אבדו במהלך מאות השנים הבאות והוחלפו בשורשים צרפתיים או לטיניים בתיווך צרפתי.
הגיית השפה וכתיבתה
עיצורים
הצרפתית נכתבת תוך שימוש בגרסת האלפבית הלטיני המותאמת עבורה. להלן תיאור של הניב הפריזאי התקני.
+פונמות בצרפתית ענבלי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי/שִנִּי שפתי(־שִנִּי) אפיŋɲnm סותםgkdtbp מחוכךʤ חוכךʁ[χ] xʒʃzsvf מקורב(צדי)wjʷl רוטט[ʀ][r]* פונמות זרות
* תוספת פונמה בהתאמה לסטנדרט
* חילופים חופשיים ל-/ʁ/. [r] נדיר ביותר
העיצורים הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Bb b נהגה כהגיית בי"ת Cc k נהגה כהגיית כ"ף s נהגה כהגיית סמ"ך לפני e i y Çç נהגה כהגיית סמ"ך Ch/ch ʃ נהגה כהגיית שי"ן ימנית k נהגה כהגיית כ"ף Dd d נהגה כהגיית דל"ת Ff f נהגה כהגיית פ"א רפה Gg ɡ נהגה כהגיית גימ"ל ʒ נהגה כהגיית זי"ן גרושה לפני e i y Gu/gu ɡ נהגה כהגיית גימ"ל – מופיע לפני תנועות קדמיות בלבד Gn/gn ɲ נהגה כהגיית נו"ן ויו"ד שוואית בקירוב Hh - אינו נהגה, או כהגיית אל"ף ʔ Jj ʒ נהגה כהגיית זי"ן גרושה Kk k נהגה כהגיית כ"ף Ll l נהגה כהגיית למ"ד Mm m נהגה כהגיית מ"ם Nn n נהגה כהגיית נו"ן Pp p נהגה כהגיית פ"א Qu/qu k נהגה כהגיית כ"ף, בצירוף u אלמת1 Rr ʁ נהגה כהגיית רי"ש מודרנית Ss s נהגה כהגיית סמ"ך z נהגה כהגיית זי"ן בין תנועות Tt t נהגה כהגיית ת"ו Vv v נהגה כהגיית בי"ת רפה Ww - נהגה בהתאם לשפת המקור במילה שאולה Xx ɡz נהגה בעיקר גְּזְ, לעיתים כְּסְ או גְּסְ ks gs Zz z נהגה כהגיית זי"ן
1 - ישנם יוצאים מן-הכלל, כמילה cinq שפרושה 5.
ille – נהגה כאות יו"ד במילה חיים או שמיים, או כצירוף -יִל, כבמילה ville (וִיל – עיר).
האותיות k ו-w משמשות מילים שאולות בלבד.
הגיית עיצורים בסוף מילה
בשפה הצרפתית אין העיצורים מבוטאים, בהיותם בסוף מילה, פרט לעיצורי c, r (פרט לסיומת <er>, המשמשת כסיומת לרוב שמות הפועל ונהגית כסֶגול), f, l. העיצור n אינו נהגה אך מאנפף את התנועה שלפניו.
תנועות
בניגוד למערך העיצורים, מערך התנועות בצרפתית מורכב יחסית.
אחורית מרכזית קדמית סגורהuyi חצי-סגורהoøe אמצעית ə חצי-פתוחה˜ɔ̟˜œ˜/ɛː פתוחה˜ɑä̟* תוספת פונמה בהתאמה
שמאל|ממוזער|250px|מיקום התנועות בצרפתית. לחלקן גרסאות מאונפפות
Aa – בהברה פתוחה נהגית כפתח, בהברה סגורה נהגית מעט פתוחה יותר.Ââ – נהגית כהגיית a בהברה סגורה בלבד, גם כשמופיע בהברה פתוחה.
Ee – בהברה פתוחה נהגית בצורה דומה ל-ö במספר שפות אירופיות, בהברה סגורה נהגית מעט פתוחה יותר, בין צירי ל־ö. בהברה לא מוטעמת נהגית בדומה להגיית ö. בסוף מילה, בדרך־כלל אינה נהגית.Éé – נהגה כהגיית צירי בהברה פתוחה (כהגיית סגול בעברית) גם כאשר מופיע בהברה סגורה, נהגית גם בסוף מילה.Ai ai/Èè/Ei ei ey – נהגים כהגיית e בהברה סגורה מוטעמת בלבד, גם כאשר מופיעים בהברה פתוחה.
Uu – בהברה פתוחה נהגית כחיריק בשפתים מעוגלות – כהגיית ü בגרמנית. בהברה סגורה נהגית מעט פתוחה יותר, אך לפני תנועה אחרת מתקרבת להגיית ו"ו עיצורית.Ou ou נהגה כמו שורוק.Eu eu – בהברה פתוחה נהגית כצליל ביניים בין חולם לצירי כהגיית הצירוף האנגלי ir במילה האנגלית First, בהברה סגורה נהגית מעט פתוחה יותר.
Oo נהגה באנפוף.Au au/Eau eau/Ôô – נהגים כחוֹלָם, כהגיית o בהברה סגורה, כבמילה העברית "חלון", גם כאשר מופיעים בהברה פתוחה.
Ii – נהגית כהגיית חיריק, אך לפני תנועה אחרת מתקרבת להגיית יו"ד עיצורית.Îî – נהגית כחיריק, גם לפני תנועה.''Oi oi oy – נהגה וַּא, כבמילה העברית וַּאלַּה (כהיגוי הצירוף Wa באנגלית).
תנועות מאונפפות
מסימני ההיכר של השפה הצרפתית הוא השכיחות הגבוהה של התנועות המאונפפות. אלו נוצרות כאשר התנועה כפי שהיא נהגית בהברה סגורה קודמת לצליל n (ולפעמים m).
קישור מילים
בצרפתית, בדרך־כלל העיצור האחרון במילה הכתובה אינו נהגה (s, t ועוד), אך כאשר המילה הבאה אחריו מתחילה בתנועה נהגה העיצור האחרון במילה הקודמת יחד עם המילה העוקבת כך שנשמע כאילו שתי המילים מקושרות כאחת. הדבר קורה תמיד במקרים הבאים:
לאחר תוויות יידוע.
לפני/אחרי כינוי גוף.
לאחר שם תואר קודם.
לאחר מילות יחס בנות הברה אחת.
לאחר תוארי הפועל בני הברה אחת.
לאחר est.
אין הדבר קורה לאחר מלת הקישור et.
דקדוק צרפתי
מערכת הפועל הצרפתי
בצרפתית 8 זמנים (כולל ציווי), כשבכל זמן יש לכל פועל 6 נטיות שונות, בהתאם לגוף המבצע אותו. בסך הכל ישנן 18 הטיות לכל פועל.
בנוסף, ישנן 3 קבוצות של פעלים רגילים: פעלים אשר בצורת המקור מסתיימים ב-~er, ~re, ו-.~ir לצד הקבוצות האלו ישנה שורה ארוכה של פעלים יוצאי דופן שהטיותיהם משתנות.
aimer – לאהוב, פועל רגיל er גוף הווה עבר עתיד תנאי פשוט מתמשך ראשון יחיד (je) aime aimai aimais aimerai aimerais שני יחיד (tu) aimes aimas aimeras שלישי יחיד (il/elle/on) aime aima aimait aimera aimerait ראשון רבים (nous) aimons aimâmes aimions aimerons aimerions שני רבים (vous) aimez aimâtes aimiez aimerez aimeriez שלישי רבים (ils/elles) aiment aimèrent aimaient aimeront aimeraient
entendre – להקשיב, פועל רגיל re ראשון יחיד (je) entends entendis entendais entendrai entendrais שני יחיד (tu) entendras שלישי יחיד (il/elle/on) entend entendit entendait entendra entendrait ראשון רבים (nous) entendons entendîmes entendions entendrons entendrions שני רבים (vous) entendez entendîtes entendiez entendrez entendriez שלישי רבים (ils/elles) entendent entendirent entendaient entendront entendraient
finir – לסיים, פועל רגיל ir ראשון יחיד (je) finis finis finissais finirai finirais שני יחיד (tu) finiras שלישי יחיד (il/elle/on) finit finit finissait finira finirait ראשון רבים (nous) finissons finîmes finissions finirons finirions שני רבים (vous) finissez finîtes finissiez finirez finiriez שלישי רבים (ils/elles) finissent finirent finissaient finiront finiraient
צורת "העבר הפשוט" נדירה בדיבור, וקיימת העדפה ברורה לעבר המורכב (passé composé) לביטוי העבר.
צורת העבר המתמשך מתארת פעולות חוזרות ונשנות ופעולות מתמשכות המתרחשות בעבר, וכמו כן משמשת פעלים המתארים רקע ונסיבות. בפעלים המתארים מצב, מועדף בדרך כלל השימוש בצורת העבר המתמשך שלהם על־פני העבר הפשוט או המורכב לציון פעולה כלשהי בעבר, פעלים כמו: aimer, avoir, croire, détester, espérer, être, penser, ו-préférer.
צורת העבר המורכב מתארת לרוב פעולה נקודתית, שהחלה והסתיימה בעבר ונמשכה זמן קצר. למשל, "שתיתי מים היום" – "J'ai bu de l'eau aujourd'hui" או "למדת משהו חדש בחטיבה" – "Tu as appris quelque chose de nouveau au college".
ישנן שלוש צורות תנאי (Conditionel) בצרפתית – הווה ושתי צורות עבר.
שלילה
ליצירת השלילה הבסיסית מקדימים ne לפני הפועל המוטה (או 'n כאשר הפועל המוטה מתחיל בתנועה) ומוסיפים pas מיד אחרי הפועל.
קיימות צורות שלילה נוספות, בהן מוחלפת המילה pas במילים אחרות.
ne...plus – לא עוד, לא יותר
ne...jamais – מעולם לא, לעולם לא, אף פעם
ne...rien – לא כלום
ne...aucun(e) – אף לא אחד, שום
ne...que – רק
ne...personne – אף אחד
ne...ni...ni – לא X ולא X.
ne...nulle part – בשום מקום, לשום מקום
כדי למנוע אי הבנות ולענות בחיוב על שאלה המובאת בצורת שלילה יש להשתמש במלת Si ולא Oui.
פעלים רפלקסיביים
פעלים המשמשים לתיאור פעולה אותה מבצע גוף על עצמו. נוצרת באמצעות תוספות me, te, se, nous, vous, se לפני הפועל המוטה (או לאחריו בצורת הציווי החיובי), או 'm', t', s', nous, vous, s כאשר הפועל המוטה מתחיל בתנועה. למשל, אני מסתרק – "Je me brosse".
הבינוני
בינוני ההווה
צורת בינוני ההווה (Participe Présent) יכולה לשמש כשם תואר, אז היא מוטה לפי נטיית התארים תוך התאמה למספר ומגדר שם העצם או כפועל, אז היא משמשת כשם הפעולה לאחר מלת היחס en. נוצר תוך תוספת הסיומת ~ant על בסיס הפועל. (יוצאי דופן: להיות (être) – étant; שייכות (avoir) – ayant).
בינוני העבר
צורת בינוני העבר (Participe Passé) יכולה לשמש כשם תואר, אז היא מוטה לפי נטיית התארים תוך התאמה למספר ומגדר שם העצם וכפועל, כאשר היא משמשת כפועל היא משמשת בצורות הסביל ובזמנים המורכבים.
בינוני העבר מופק בדרך הבאה:
פעלים המסתיימים ב~er בצורת המקור, מקבלים סיומת -é על הבסיס בצורת הבינוני.
פעלים המסתיימים ב~re בצורת המקור, מקבלים -u על הבסיס בצורת הבינוני.
פעלים המסתיימים ב~ir בצורת המקור, מקבלים -i על הבסיס בצורת הבינוני.
דוגמאות ומרכזיות בולטות משורה ארוכה של יוצאי דופן הן הפעלים להיות être) – été) ופועל הקניין avoir) – eu).
זמנים מורכבים
הזמנים המורכבים מופקים תוך שימוש בצורת הבינוני ובנטיות פועלי העזר avoir ו־être בזמנים השונים.
הזמן המורכב הנוצר מנטיות פועלי העזר בהווה נקרא passé composé ומתייחס לעבר.
הזמן המורכב הנוצר מנטיות פועלי העזר בעבר המתמשך נקרא plus-que-parfait ומתייחס לעבר רחוק, מעין פלאשבקים, מציין שמשהו קרה לפני משהו אחר בעבר.
הזמן המורכב הנוצר מנטיות פועלי העזר בעתיד נקרא מתייחס לעתיד קרוב, מציין שמשהו יקרה לפני משהו אחר בעתיד.
הזמן המורכב הנוצר מנטיות פועלי העזר בתנאי נקרא תנאי עבר ומתייחס לתנאי שהיה ולא התממש בניגוד לתנאי ההווה המתייחס לתנאי היפותטי, ותנאי עתיד המתייחס לתנאי ממשי.
פועל העזר avoir – שייכות גוף הווה עבר עתיד תנאי פשוט מתמשך ראשון יחיד (je) ai eus avais aurai aurais שני יחיד (tu) as auras שלישי יחיד (il/elle/on) a eut avait aura aurait ראשון רבים (nous) avons eûmes avions aurons aurions שני רבים (vous) avez eûtes aviez aurez auriez שלישי רבים (ils/elles) ont eurent avaient auront auraient
רוב הפעלים דורשים שימוש בפועל העזר avoir, אך ישנם 16 פעלים הנוטים תוך שימוש בנטיות פועל העזר être בזמנים השונים.
הסביל
צורות הסביל מופקות תוך שימוש בצורת הבינוני ובנטיות פועל העזר être בזמנים שונים.
פועל העזר être – להיות גוף הווה עבר עתיד תנאי פשוט מתמשך ראשון יחיד (je) suis fus étais serai serais שני יחיד (tu) es seras שלישי יחיד (il/elle/on) est fut était sera serait ראשון רבים (nous) sommes fûmes étions serons serions שני רבים (vous) êtes fûtes étiez serez seriez שלישי רבים (ils/elles) sont furent étaient seront seraient
נטיות שמות עצם
תוויות יידוע והצגה יידוע זכר נקבה רבים הערות בלתי־מסוים un une des - מסוים le la les 'l לפני תנועות (יחיד) תוויות הצגתיות ce cette ces cet זכר לפני תנועה
תוויות שייכות גוף זכר נקבה רבים ראשון יחיד (שלי) mon ma mes ראשון רבים (שלנו) notre notre nos שני יחיד (שלך) ton ta tes שני רבים (שלכם/ן) votre votre vos שלישי יחיד (שלו/ה) son sa ses שלישי רבים (שלהם/ן) leur leur leurs
נטיות שמות תואר
שמות התואר נוטים בהתאם למין שם העצם וכמותו.
מגדר בשמות התואר
מתווספת E~
אם שם התואר בזכר מסתיים כבר ב-E~ ה-e הופך ל-ée.
סיומות il, el ו-eil משתנות בהתאמה ל-ille, elle ו-eille
סיומת en ו-on משתנות בהתאמה ל-enne ו-onne.
כשהזכר מסתיים ב-et הנקבה מסתיימת ב-ète.
כשהזכר מסתיים ב-er הנקבה מסתיימת ב-ère.
סיומת eur בזכר משתנה ל-euse בנקבה כשמקור התואר מהפועל, ל-rice אם התואר שונה מהפועל ול-eure כשמדובר בתואר השוואתי.
סיומת c משתנה ל-che.
כשהזכר מסתיים ב-g הנקבה מסתיימת ב-gue.
כשהזכר מסתיים ב-f הנקבה מסתיימת ב-ve.
כמות בשמות התואר
נקבה רבים מסתיימת ב-s אלא אם כן התואר ביחיד כבר מסתיים ב-s אז דבר לא נוסף.
זכר ברבים מסתיים גם כן ב-s עם כמה יוצאי דופן:
סיומת al ביחיד הופכת לסיומת aux ברבים.
לסיומת eu ביחיד מתווסף x ברבים.
לסיומת eau מתווסף x ברבים.
מספרים
מספרים מונים
un – אחד une – אחת
deux – שתיים
trois – שלוש
quatre – ארבע
cinq – חמש
six – שש
sept – שבע
huit – שמונה
neuf – תשע
dix – עשר
onze – אחת עשרה
douze – שתים עשרה
treize – שלוש עשרה
quatorze – ארבע עשרה
quinze – חמש עשרה
seize – שש עשרה
dix-sept – שבע עשרה
dix-huit – שמונה עשרה
dix-neuf – תשע עשרה
vingt – עשרים
trente – שלושים
quarante – ארבעים
cinquante – חמישים
soixante – שישים
soixante-dix – שבעים (מילולית – שישים ועשר)
quatre-vingt – שמונים (מילולית – ארבע פעמים עשרים)
quatre-vingt-dix – תשעים (מילולית – ארבע פעמים עשרים ועשר)
cent – מאה
deux cents – מאתיים
trois cents – שלוש מאות
quatre cents – ארבע מאות
cinq cents – חמש מאות
six cents – שש מאות
sept cents – שבע מאות
huit cents – שמונה מאות
neuf cents – תשע מאות
מספרים סידוריים
premier – ראשון
deuxième – שני
troisième – שלישי
quatrième – רביעי
cinquième – חמישי
sixième – שישי
septième – שביעי
huitième – שמיני
neuvième – תשיעי
dixième – עשירי
onzième – האחד עשר
douzième – השנים עשר
treizième – השלושה עשר
quatorzième – הארבעה עשר
quinzième – החמישה עשר
seizième – השישה עשר
dix-septième – השבעה עשר
dix-huitième – השמונה עשר
dix-neuvième – התשעה עשר
vingtième – העשרים
הוועד העליון של השפה הצרפתית
ביוני 1989 הוקם בצרפת "ועד עליון של השפה הצרפתית" – Conseil supérieur de la langue française. נשיא הוועד הוא ראש הממשלה. החברים הקבועים הם שר התרבות, שר החינוך, שר הפרנקופוניה, המזכיר הקבוע של האקדמיה הצרפתית (Académie française), המזכירים הקבועים של האקדמיה למדעים (Académie des sciences) ונשיא הוועדה הכללית לטרמינולוגיה ולחידושי לשון. בנוסף לבעלי תפקידים אלה חברים 25 אנשי ציבור שונים (לדוגמה: סופרים, היסטוריונים וגם הומוריסטים).
בקוויבק הוקם ועד עליון לשפה הצרפתית ב-1977 ובבלגיה ב-1985. גם בשווייץ יש נציגות בעלת מטרות דומות. ארבעת הגופים משתפים פעולה ביניהם.
ראו גם
עליית השפה הצרפתית בבריסל
צרפתית אפריקאית
צרפתית יהודית
הארגון הבין-לאומי לפרנקופוניה
ויקיפדיה:כללים לתעתיק מצרפתית
לקריאה נוספת
Le Monde
25.11.2017, Alain Rey L'antiféminisme a laissé son empreinte dans le français''', entretien
קישורים חיצוניים
למה צרפתית חשובה
מאמרים
משה קטן, השפעת הצרפתית על לשון ימינו, לשוננו לעם, כרך מב, חוברת א (תשנ"א), עמ' 24–25, באתר האקדמיה ללשון העברית
למה צרפתית נשמעת כל כך שונה משאר השפות הרומאניות?
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלגיה: תרבות
קטגוריה:צרפת: שפות
קטגוריה:קנדה: תרבות
קטגוריה:שווייץ: שפות
קטגוריה:שפות וויל
קטגוריה:שפות | 2024-07-29T09:41:36 |
לטינית | שמאל|ממוזער|250px|כתובת באנגלית ובלטינית, בתחנת הרכבת וולסנד שבטיין אנד ור שבצפון אנגליה.
שמאל|ממוזער|250px|כתובת דואנוס, אחד הטקסטים הקדומים ביותר בלטינית, המאה השביעית לפנה"ס
לטינית (Lingua latīna, תעתיק: "לִינְגְּוַּה לַטִינַה"), או בשמה האחר רומית, היא שפה אחת מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו-אירופאיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האיטלקי, האזור בו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה), אך מאוחר יותר כשהפכה לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית, הופצה הלטינית באמצעות כיבושי הקיסרות לכל רחבי האימפריה. הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים ניסיונות להחיות אותה.
מהלטינית המדוברת המכונה וולגרית ("עממית"), שהפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות, בהן רומנית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, ורומאנש. כיום לטינית היא השפה הרשמית בקריית הוותיקן והשפה הרשמית של הכנסייה הקתולית בכלל. השפה הוסיפה לשמש בכתיבת ספרות משפטית, מדעית ודתית, ולצורכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה, ולמעשה הייתה הלטינית ללינגואה פרנקה בקרב החוגים המשכילים באירופה של ימי הביניים.
השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה, האסטרונומיה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מילים לטיניות חדרו לאוצר המילים של שפות רבות, וקיימות הקבלות רבות בינה לבין האנגלית, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה השפה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (בהן בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.
הגיית השפה וכתיבתה
הלטינית החלה להיכתב באלפבית הלטיני שנשאל מהשפה האטרוסקית. האטרוסקים קיבלו את האלפבית, ככל הנראה, מדוברי יוונית שישבו באיטליה. הגרסה הלטינית לאלפבית שונה במקצת מן היוונית, והיא הגרסה המשמשת היום לכתיבת רוב שפות העולם (שינויים קלים הוכנסו במהלך ימי הביניים).
מערכת ההגייה להלן היא שחזור צורת הגיית הלטינית הקלאסית:
עיצורים
+פונמות בלטינית סדקי וילוני חכי שִנִּי שפתי(־שִנִּי) אפיnm סותםɡkʷdtbp חוכך hzs f מקורב(צדי)wjl רוטטr * תוספת פונמה בהתאמה
שמאל|ממוזער|250px|כתובת בלטינית, הקולוסאום, רומא
B - נהגה כהגיית בי"ת
C - נהגה כהגיית כ"ף (מתועתק מלטינית קלאסית תמיד כ-"ק"; מלטינית מאוחרת כ"צ'" לפני E, I או Y)
CH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. נהגה בלטינית קלאסית ככ"ף מנושפת (בדומה לכ"ף רפה בעברית). מקביל לאות היוונית Χ ("כי")
D - נהגה כהגיית דל"ת
F - נהגה כהגיית פ"א רפה
G - נהגה כהגיית גימ"ל
H - נהגה כהגיית ה"א
I - נהגה כהגיית יו"ד עיצורית לפני תנועה אחרת
K - נהגה כהגיית כ"ף (מופיע במילים ספורות בלבד, בעיקר ממקור אטרוסקי או פניקי)
L - נהגה כהגיית למ"ד
M - נהגה כהגיית מ"ם
N - נהגה כהגיית נו"ן
P - נהגה כהגיית פ"א
PH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Φ ("פי") היוונית, בדומה לפ"ה רפה בעברית
QU - נהגה כהגיית KW
R - נהגה כהגיית רי"ש (ככל הנראה, רי"ש "מתגלגלת", כמו בספרדית או באיטלקית)
S - נהגה כהגיית סמ"ך
T - נהגה כהגיית ת"ו
TH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Θ ("תטא") ביוונית.
V - נהגה כהגיית ו"ו עיצורית (כמו W באנגלית)
X - נהגה קְס או גְז.
Z - נהגה כ-זי"ן או כ-דְז (מופיע בעיקר במילים ממקור יווני)
תנועות
בלטינית קלאסית (שדוברה על ידי מלומדים) משוחזרות חמש תנועות בסיסיות: a e i o u. כיוון שמשך ההגייה הוא פונמי בלטינית, כל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה, וכפי שקורה בשפות רבות, התנועות הקצרות נוטות להתמרכז (לֵיהגוֹת במרכז חלל הפה). על כן למעשה יש עשר תנועות, ונוספת עליהן תנועת /y/ במילים שנשאלו מיוונית.
A - נהגית כהגיית פתח.
A - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית פתח ארוכה.
E - נהגית כהגיית צירה פתוח (בין פתח לצירי).
E - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית צירה מוארך.
I - נהגית כהגיית חיריק פתוחה (בין חיריק לצירי).
I - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית חיריק ארוכה.
U - נהגית כהגיית קובוץ פתוח (בין חולם לקובוץ).
U - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית קובוץ מוארך.
O - נהגית כהגיית חולם פתוח (בין חולם לפתח).
O - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית חולם ארוכה.
Y - נהגית כהגיית Ü בגרמנית או U בצרפתית (שימשה לרישום מילים שאולות ממקור יווני).
דיפתונגים
AE או Æ - נהגה כהגיית אַי.
OE או Œ - נהגה כהגיית אוֹי.
AV - נהגה כהגיית אַוּ.
EI - נהגה כהגיית אֶי.
EV - נהגה כהגיית אֶוּ.
ניואנסים בהגיית הלטינית
הלטינית איננה שפה מדוברת, ואין כללים מחייבים לגבי אופן הגייתה, אך יש מספר מסורות הגייה. האפיפיור לשעבר בנדיקטוס השישה עשר, למשל, שהוא ממוצא גרמני, קורא את התפילות הלטיניות על-פי המסורת הגרמנית, כלומר, הוא יהגה ecce כ"אקְצה", בשעה שחבריו החשמנים ממוצא איטלקי יהגו "אצּ'ה/אטּשׁה" (ettše).
בישראל הייתה מקובלת בחוגים הקלאסיים הגייה שמקורה בגרמניה, זאת משום שהמורים היו, ברובם, יוצאי גרמניה. מאז חל מהפך, וכיום יש נטייה לדבוק בהגייה הלטינית ההיסטורית. זאת ההגייה המשוחזרת לפי מחקרים בלשניים, המתבססים על תעתיקים עתיקים מהלטינית המדוברת לעברית. לפי מחקרים אלה, אין ספק שהמילה כ-ecce נהגתה, לפני 2,500 שנה, "אקּה". ואכן, בחוגים הקלאסיים בישראל כיום כך נהוג לבטא את המילה. לפיכך נהוג לומר "קיקרו" ולא "ציצרו", כפי שנהגו המורים ממוצא גרמני בעבר, או צ'יצ'רו, כפי שנוהגים האיטלקים כיום.
דקדוק לטיני
שמאל|ממוזער|250px|כתב יד לטיני מעוטר מימי הביניים
ההברות בלטינית
בלטינית מספר ההברות במילה הוא לפי מספר התנועות והדיפתונגים שבה, להלן מספר דוגמאות:
1. Ae-ta-te = Aetate (במילה 3 הברות - 2 אותיות ניקוד ודיפתונג).
2. Au-di-ve-ram = Audiveram (במילה 4 הברות - 4 אותיות ניקוד).
שתי אותיות ניקוד שביניהן אות רגילה לעולם לא תהיינה באותה ההברה (ראה בדוגמאות הנ"ל).את ההברות מחלקים כדלקמן:
1. אות רגילה בין שתי אותיות ניקוד תצטרף תמיד לאות הניקוד שאחריה (ראה בדוגמאות הנ"ל).
2. צירוף שתי אותיות רגילות (או יותר):
א. אות שלאחריה L או R תצטרף אליהן (A-gri, Pu-bli-cus).
ב. בכל שאר האותיות, האות הראשונה בצירוף תצטרף לאות הניקוד שקדמה לה (Vic-to-ri-a, E-ges-tas).
ההברה האחרונה במשפט נקראת ultima (אולטימה), הלפני אחרונה penult (פי-נולט) וזאת שלפניה antepenult (אנטי פינולט).
הצירוף nct מתחלק כך: nc-t.
הטיות שמות עצם ופעלים
לטינית היא שפה שבה משתמשים ב"גזע" המילה, או שורשה, ואליו מוסיפים תוספות, בדרך כלל בסוף השורש על מנת לציין את פרטי המילה - מין, מספר, ויחסה בשמות עצם, שמות תואר, וכינוי הגוף (הליך הקרוי הטיה או בלעז declension), או גוף, מספר, זמן, מנח (פעיל/סביל), ומודוס בפעלים (בדומה לבניינים בדקדוק העברי, ובלעז conjugation).
לדוגמה, שם העצם amicus, שפירושו "חבר" (צורת שייכות amicī, בניין ראשון) מסתיים ב-us, מה שמלמד על מינו (זכר), מספרו (יחיד), והיחסה שלו (יחס ישר - Nominative). ישנם שמות עצם שאי אפשר לדעת מה הוא מינם לפי צורת היחסה הישרה שלו, למשל המילה manus (צורת שייכות manūs, בניין רביעי) שפירושה "יד", והיא ממין נקבה. על מנת להימנע מטעויות תחביריות, יש לדעת את מין שם העצם. דבר זה מקבל חשיבות כאשר משתמשים בשמות תואר, אשר צריכים להתאים לשם העצם אותו הם מתארים במין, יחסה, ומספר. כך "ילד טוב" יהיה "puer bonus" בעוד ש"ילדה טובה" תהיה "puella bona".
הפועל cantō, שפירושו "אני שר" צורתו מלמדת על גוף (ראשון), מספר (יחיד), זמן (הווה), מנח (פעיל), ומודוס (חיווי).
בלטינית יש חמש הטיות לשמות עצם, שמות תואר, וכינויי גוף, וארבעה בניינים לפעלים.
שמות עצם
לשמות עצם ישנן חמש הטיות אפשריות, ולכל הטיה שש יחסות אפשריות.
היחסות הן:
ישרה/נושא (nominative) - יחסת הנושא.
שייכות (genitive) - יחסת השייכות (של X)
עקיפה (dative) - יחסת המושא העקיף (ל- X)
ישירה (accusative) - יחסת המושא הישיר (את X)
שימוש (ablative) - יחסת השימוש (מתוך X)
קריאה (vocative) - לקריאה ישירה לאדם/חפץ (לדוגמה - "הגם אתה, ברוטוס?" בלטינית - "Et tu, Brute" - השם "ברוטוס" מופיע ביחסת הקריאה.
הטבלה הבאה מציגה את ההטיות האפשריות לפי יחסה של מרבית שמות העצם:
שמות עצם יחיד רבים ראשונה שנייה שלישית רביעית חמישית ראשונה שנייה שלישית רביעית חמישית יחסה נקבה זכר סתמי זכר/נקבה סתמי I זכר/נקבה סתמי זכר/נקבה נקבה זכר סתמי זכר/נקבה I סתמי I זכר/נקבה סתמי זכר/נקבה ישרה (nominative) a us um - - - us ū ēs ae ī a ēs - a ia ūs ua ēs שייכות (genitive) ae ī - is - - ūs ū ēī, eī ārum ōrum - um ium - ium uum - ērum עקיפה (dative) ae ō - ī - - uī ū ēī, eī īs īs - ibus - - - ibus - ēbus ישירה (accusative) am um - em [nom] - um ū em as ōs a ēs - a ia ūs ua ēs שימוש (ablative) ā ō - e - ī ū ū ē īs īs - ibus - - - ibus - ēbus קריאה (vocative) a e um - - - - - - ae ī a - - - - - - -
במקום שלא מצוין אחרת, המין הסתמי זהה לזכר.
על מנת לדעת איך להטות שם עצם, יש לדעת מה מינו (זכר, נקבה, או סתמי) ומה ההטיה הנכונה שלו. אפשר לזכור את הפרט הזה אם זוכרים את צורת השייכות של שם העצם. לדוגמה, שם העצם "חבר" - amicus, ביחסת השייכות שלו הוא amicī, ולפיכך יציית על פי רוב להטיה השנייה (לדוגמה, ביחסה הישרה ברבים הצורה תהיה amicōs). לעומתו שם העצם "פרי" frūctus, צורת השייכות שלו היא fructūs, ולכן הוא יציית להטיה הרביעית (לדוגמה, ביחסה הישרה ברבים הצורה תהיה גם כן fructūs).
פעלים
גם בפעלים לוקחים את שורש הפועל, ואליו מוסיפים תוספות אשר מצביעות על הגוף, המספר, הזמן, המנח, והמודוס.
הגופים והמספר - ראשון ביחיד או ברבים (אני / אנחנו); שני ביחיד או ברבים (את/אתה / אתם/אתן); ושלישי ביחיד או ברבים (הוא/היא / הם/הן).
ה - האם הפועל הוא פעיל או סביל.
המודוס - האם הוא במודוס חיווי (בלועזית: אינדיקטיב), ציווי, תילוי (בלועזית: סובג'נקטיב subjunctive) וכדומה.
הזמן - הווה, עתיד, עתיד מושלם (future perfect), עבר לא נשלם (imperfect), עבר (perfect), עבר מושלם (pluperfect).
בנוסף, אפשר להשתמש בשורש הפועל על מנת להרכיב את צורת המקור של הפועל (למשל "לאכול"), את שם הפעולה ("אכילה"), את צורת בינוני הפועל ("אוכל"), ואת צורת הסופינום (supine).
על מנת לדעת כיצד להטות פועל לכל צורותיו, יש לדעת עליו ארבעה פרטים -- צורת הווה יחיד (לדוגמה - אני אוכל - cenō), צורת מקור (cenāre), צורת עבר (cenāvī) וצורת הסופינום (cenātum).
הפעלים מתחלקים לארבעה בניינים ראשיים, ועוד כמה פעלים חריגים אשר אינם מצייתים תמיד לאותם הכללים.
צורות הפועל
בניין ראשון
פעלים בניין ראשון - cenō, cenāre, cenāvī, cenātum. שורש הפועל - cen ציווי imperative הווה (present) עבר לא מושלם (imperfect) עתיד (future) יחיד רבים יחיד רבים יחיד רבים יחיד רבים גוף חיווי סביל תילוי תילוי סביל ח' סב' ת' ת' סב' ח' סב' ת' * ת' סב'* ח' סב' ת' * ת' סב'* ח' סב' ח' סב' ראשון ō or em er mus mur ēmus ēmur bam bar m * r * āmus āmur mus * mur * bō bor bimus bimur שני ā te s ris/ere ēs ēris/re tis minī ētis ēminī bās bāris s * ris * ātis bāminī tis * mīnī * bis beris bitis biminī שלישי t tur et ētur nt ntur ent entur bat bātur t * tur * bant bantur nt * ntur * bit bitur bunt buntur
(*) בעבר לא מושלם, צורת התילוי היא זו של המקור (לדוגמה - cenāre) בתוספת הסופית המופיעה בטבלה.
פעלים בניין ראשון - זמנים מושלמים שורש הפועל בזמנים אלו הוא שורש העבר (לדוגמה -cenāv-) אליו מתווספות הסופיות. עבר (perfect) עבר מושלם (pulperfect) עתיד מושלם (future perfect) גוף יחיד רבים יחיד רבים יחיד רבים אינד. סביל ** תילוי תילוי סביל ** ח' סב' ** ת' ת' סב' ** ח' סב' ** ת' ת' סב' ** ח' סב' ** ת' ת' סב' ** ח' סב'** ח' סב' ** ראשון ī sum+ erim sim+ imus sumus+ erīmus sīmus+ eram eram+ issem essem+ erāmus erāmus+ issēmus essēmus+ erō erō+ erimus erimus+ שני istī es+ erīs sis+ istis estis+ erītis sītis erās erās+ issēs essēs+ erātis erātis+ issētis essētis+ eris eris+ eritis eritis+ שלישי it est+ erit sit+ ēruntēre sunt+ erint sint+ erat erat+ isset esset+ erant erant+ issent essent+ erit erit+ erint erunt+
(**) לצורות הסביל בזמנים אלו משתמשים בשורש הסופינום (לדוגמה cenatum) בתוספת ההטיה המתאימה של sum המופיעה בטבלה.
הבניין השני דומה לבניין הראשון, אך צורת הפעולה היא עם ē במקום ā. לדוגמה - moneō, monēre (לייעץ) ובעבר הצורה היא uī-, לדוגמה - monuī. הצורה הרביעית היא על פי רוב itum- (לדוגמה monitum). שאר השינויים מופיעים בטבלה.
פעלים בניין שני - moneō, monēre, monuī, monitum (לייעץ) ציווי imperative הווה (present יחיד רבים יחיד רבים גוף חיווי סביל תילוי תילוי סביל ח' סב' ת' ת' סב' ראשון am ar āmus āmur שני e te ās āris ātis āminī שלישי at ātur ānt āntur
הבניין השלישי שונה מהשני בכך שה- e בשורש הפועל קצרה ולא ארוכה. צורות העבר והסופינום בבניין זה אינן זהות, ועל מנת להטות נכונה את הפעלים בבניין זה, יש לזכור את צורות אלו. ההבדלים בצורות לבניין זה, ביחס לבניינים הראשון והשני מופיעים בטבלה להלן:
פעלים בניין שלישי- dīcō, dicere, dīxī, dictum (לדבר) שורש הפועל - dic ציווי imperative הווה (present) עבר לא מושלם (imperfect) עתיד (future) יחיד רבים יחיד רבים יחיד רבים יחיד רבים גוף חיווי סביל תילוי תילוי סביל ח' סב' ת' ת' סב' ח' סב' ת' * ת' סב'* ח' סב' ת' * ת' סב'* ח' סב' ח' סב' ראשון am ar imus imur āmus āmur ēbam ēbar ēbāmus ēbāmur am ar ēmus ēmur שני - ite is eris ās āris itis iminī ātis āminī bās ēbāris ēbātis ēbāminī ēs ēris ētis ēminī שלישי it itur at ātur unt untur ant untur ēbat ēbātur ēbant ēbantur et ētur ent entur
הבניין הרביעי מתאפיין ב- ī בשורש הפועל. צורות העבר והסופינום שלו אינן זהות, ועל מנת להטות נכונה את הפעלים בבניין זה, יש לזכור את צורות אלו. ההבדלים בצורות לבניין זה, ביחס לבניינים הראשון והשני מופיעים בטבלה להלן:
פעלים בניין רביעי- veniō, venīre, venī, ventum(לבוא) שורש הפועל - venī ציווי imperative הווה (present) יחיד רבים יחיד רבים גוף חיווי סביל תילוי תילוי סביל ח' סב' ת' ת' סב' ראשון am ar īmus īmur āmus āmur שני ī īte īs ris ās āris ītis minī ātis āminī שלישי t tur at antur iunt untur ant antur
ניתן לראות שישנן צורות שחוזרות על עצמן, כך שמילה כמו dicam יכולה להיות גם מילה בגוף ראשון, הווה, תילוי, יחיד וגם גוף ראשון, עתיד, חיווי, יחיד. תרגום המילה במקרה זה חייב יהיה להתבסס על ההקשר.
סדר המילים במשפט
בשל העובדה שצורת המילה מלמדת על תפקידה התחבירי, אין משמעות רבה לסדר המילים במשפט. זאת בניגוד לעברית מודרנית, שבה סדר המילים עשוי לשנות את המשמעות. לדוגמה, במשפט "ילד ראה כלב", ה"ילד" הוא הנושא, "ראה" הוא הנשוא, ו"כלב" היא המושא הישיר. אם נהפוך את סדר המילים ("כלב ראה ילד") משמעות המשפט תשתנה. בלטינית המשפט "puer canem vidit" ללא קשר לסדר המילים במשפט, יגיד תמיד "ילד ראה כלב". עם זאת, נהוג שמשפט בלטינית יהיה "נושא-מושא-נשוא", אך מבנה זה משתנה תכופות בשירה ובפרוזה.
ראו גם
:קטגוריה:מילים וביטויים בלטינית
לקריאה נוספת
גדליה אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים. ירושלים, הוצאת מאגנס, תשמ"ב (מהדורה שנייה, מתוקנת ומורחבת).
נתן שפיגל ודבורה גילולה, מילון לטיני-עברי. ירושלים, האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודים קלאסיים, תשל"ה.
נתן שפיגל, דקדוק רומי. ירושלים, האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודים קלאסיים, תשכ"ח.
חיים רוזן, יסודות הלשון הרומית. תל אביב, חברת "אמנות" בע"מ, תשכ"ז. 2 חלקים.
אברהם ארואטי, מבוא ללטינית, ספר לימוד מקיף ללימוד יסודות השפה הלטינית, 2022 (הוצאת המחבר).
קישורים חיצוניים
מילון אנגלי-לטיני-עברי
קובצי קול המדגימים את ההגייה הלטינית המשוערת
WORDS - מילון לטינית-אנגלית אנגלית-לטינית מקוון
מבוא ללטינית: קורס מלא ללימוד לטינית קלאסית (מבוסס על ספר הלימוד מאת אברהם ארואטי)
*
קטגוריה:שפות איטליות
קטגוריה:רומא העתיקה
קטגוריה:אנגליה: תרבות
קטגוריה:שפות עתיקות
קטגוריה:שפות | 2024-07-30T12:54:18 |
סולם פנטטוני | שמאל|ממוזער|250px|סולם פנטטוני
סולם פנטטוני הוא סולם או מודוס מוזיקלי המורכב מחמישה צלילים באוקטבה (מיוונית: פנטה = 5). דוגמה לסולם כזה היא סידור של סולם מז'ורי או מינורי עם החסרת צלילים למען הימנעות מחזרה על מרווח של חצי טון. הסולם הפנטטוני נפוץ מאוד במוזיקה עממית במקומות שונים, מוזיקה יוונית, מוזיקה קלטית ומוזיקה סינית.
סוגי פנטטוניקות
פנטטוניקה מז'ורית
זהו סולם הנמצא בשימוש בבלוז, ג'אז ומוזיקה קלאסית אירופאית, שמתקבל על ידי החסרת הדרגות הרביעית והשביעית מהסולם המז'ורי.
הנוסחה הכללית של פנטטוניקה מז'ורית:
I - II - III - V - VI
לדוגמה, סולם דו מז'ור פנטטוני:
דו רה מי פה סול לה סי
פנטטוניקה מינורית
זהו סולם פנטטוני המתקבל באמצעות החסרת הדרגות השנייה והשישית מהסולם המינורי.
הנוסחה הכללית של פנטטוניקה מינורית:
I - III - IV - V - VII
לדוגמה, סולם דו מינור פנטטוני:
דו רה מי במול, פה, סול לה במול סי במול
סולמות פה דיאז מז'ור פנטטוני או רה דיאז מינור פנטטוני מתקבלים על ידי הקלדה על קלידי הפסנתר השחורים בסדר עוקב, עולה או יורד.
"בלו נוטס" (Blue Notes)
תוספת מקובלת לסולמות הפנטטוניים בסגנונות בלוז, ג'אז ורוק היא הבלו נוט, תווים שמוסיפים "פלפל" לסולם הפנטטוני. הבלו-נוט בסולם פנטטוני מינורי הוא לרוב בדרגה חמישית מונמכת (b5).
לדוגמה, סולם דו מינור בלוז:
דו - מי במול - פה - סול במול - סול - סי במול
"בלו-נוט" בדרגה חמישית מונמכת בסולם המינורי יוצר מרווח של טריטון מהתו הראשון בסולם, ומאפשר יצירת תחושת דיסוננס הרמוני שקשה יותר להשיגה בסולם פנטטוני פשוט.
הבלו-נוט בסולם פנטטוני מז'ורי הוא לרוב בדרגה שלישית מונמכת (b3).
לדוגמה, סולם דו מז'ור בלוז:
דו - רה - מי במול - מי - סול - לה
פנטטוניקות נוספות
פנטטוניקה נייטרלית מתקבלת על ידי השמטת הדרגות השלישית והשישית מהסולם המינורי. הנוסחה הכללית:
I - II - IV - V - VII
לדוגמה, הסולם הנייטרלי דו:
דו רה מי פה סול לה סי במול
מקור הסולם הוא במוזיקה הסינית ובמוזיקה יפנית שבהן ישנה פנטטוניקה המבוססת על החסרת הדרגות השלישית והשביעית בסולם המז'ורי.
קישורים חיצוניים
סרטון בו בובי מקפרין מדגים את כוחו האינטואטיבי של הסולם הפנטטוני.
קטגוריה:סולמות במוזיקה
קטגוריה:5 (מספר) | 2024-05-12T06:42:07 |
מוליכות-על | שמאל|ממוזער|200px|מוליך-על המרחף מעל מגנט כתוצאה מאפקט מייסנר, שבו קווי שדה מגנטי נדחים מפני מוליך-על.
מוליכות־על (לעיתים נקראת גם על־מוליכות) היא פאזה (מצב) של חומר בפיזיקה של חומר מעובה, בו מתקיימות תכונות של התנגדות חשמלית אפסית ודיאמגנטיות (התנגדות לחדירת שדה מגנטי חיצוני) מושלמת. תכונה זו מתקיימת בחומרים מסוימים בטמפרטורות נמוכות, שדה מגנטי חיצוני חלש וזרם חשמלי חלש בחומר. מאז גילוייה של תופעת מוליכות-העל על ידי האיקה קמרלינג אונס, נתונה תופעה זו במחקר מתמיד, ועודנה מרתקת אנשי מדע וטכנולוגיה גם יחד. בפרט, תופעת מוליכות-העל בטמפרטורות גבוהות יחסית איננה מוסברת בצורה המקובלת על כלל הקהילה המדעית עד היום ופתרונה יהיה, ככל הנראה, פריצת דרך בפיזיקה של חומר מעובה.
היסטוריה
תופעת מוליכות-העל התגלתה בשנת 1911 על ידי האיקה קמרלינג אונס (שאף טבע את המונח) בעת שחקר את ההתנגדות החשמלית של כספית בטמפרטורות נמוכות בעזרת הליום נוזלי (שהתגלה רק זמן קצר קודם לכן). אונס הבחין כי ההתנגדות החשמלית של הכספית יורדת בצורה חריפה ואף מתאפסת עם קירור המערכת לטמפרטורה של 4.2 קלווין. בעשורים שלאחר מכן, התגלו תכונות מוליכות-על אף בחומרים אחרים.
בשנת 1933 גילו וולטר מייסנר (Walther Meissner) ורוברט אוכסנפלד (Robert Ochsenfeld) כי מוליכי-על דוחים שדות מגנטיים חיצוניים, תופעה הנקראת כיום "אפקט מייסנר". האחים היינץ ופריץ לונדון הראו בשנת 1935 כי אפקט מייסנר הוא תולדה של הדרישה לאנרגיה חופשית מזערית בעקבות זרם בחומר המוליך-על. תיאור פנומנולוגי רחב יותר ניתן על ידי גינצבורג ולנדאו בשנת 1950. תאוריית גינצבורג-לנדאו תיארה היטב את התכונות המקרוסקופיות של מוליכי-העל שהיו ידועים באותה התקופה. יתר על כן, אלכסיי אבריקוסוב הראה כי על סמך תאוריה זו צריכים על המוליכים להתחלק לשני סוגים, שיקראו לימים "סוג ראשון" ו"סוג שני". גינצבורג ואבריקוסוב זכו על תגליות אלו בפרס נובל לפיזיקה לשנת 2003 (לנדאו זכה בפרס נובל שנים קודם, בשנת 1962, על תרומותיו לחקר תופעת נוזליות-העל, ובעת מתן הפרס כבר לא היה בין החיים).
תגלית חשובה נוספת התרחשה אף היא בשנת 1950, כאשר עמנואל מקסוול ובמקביל קבוצתם של ריינולדס, סרין, רייט ונסביט גילו כי הטמפרטורה הקריטית של איזוטופים שונים של אותו החומר שונה. תגלית זו הייתה צעד חשוב לקראת הופעתה של תורה מיקרוסקופית המתארת מוליכי-על בשנת 1957 על ידי ברדין, קופר ושריפר. תורה זו, הנקראת על שם ראשי התיבות של מגליה "תורת BCS", הציגה את תופעת מוליכות-העל כתוצאה של אינטראקציה מיקרוסקופית בין האלקטרונים בחומר לבין הפונונים שבגביש, וזיכתה את מחבריה בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1972. בשנת 1958 הראה ניקולאי בוגוליובוב כי ניתן לקבל את פונקציית הגל האופיינית של התורה, אשר התקבלה על סמך וריאציה, על ידי שימוש בטרנספורמציה קאנונית על ההמילטוניאן. כמו כן, בשנת 1959 הראה לב גורקוב כי תורת BCS מזדהה עם תורת גינצבורג לנדאו בגבול בו הטמפרטורה קרובה לטמפרטורה הקריטית.
בשנת 1962 פותח הכבל מוליך-העל הראשון, העשוי סגסוגת ניוביום-טיטניום, על ידי חוקרים מוסטינגהאוס. פיתוחו של כבל זה הוביל ליצירת המגנטים הראשונים המבוססים על מוליכות-על. באותה שנה, גילה התאורטיקאי בריאן דייוויד ג'וזפסון כי זרם מוליך-על יכול לזרום בין שני על מוליכים המופרדים ביניהם במבודד. תופעה זו, הנקראת כיום "אפקט ג'וזפסון", מנוצלת ליצירת רכיבים אלקטרוניים, ביניהם ליצירת מגנטומטרים רגישים (בעזרתם ניתן ללמוד את הקוונט של שטף מגנטי ובשילוב עם מדידות של אפקט הול הקוונטי למדוד את קבוע פלאנק בצורה המדויקת ביותר כיום). על עבודתו זכה ג'וזפסון בפרס נובל בפיזיקה לשנת 1973.
בשנת 1986, גילו יוהנס גאורג בדנורץ וקרל אלכסנדר מילר, חוקרים של חברת יבמ, תרכובת מבוססת לנתן לה תכונות מוליכות-על עם טמפרטורה קריטית של 35 קלווין, שהיא מעל לערך התאורטי העליון שהיה מקובל באותה התקופה לטמפרטורה קריטית של מוליכי על, שהוא 30 קלווין. תגלית זו זיכתה את מגליה בפרס נובל בפיזיקה בשנה העוקבת. זמן קצר לאחר מכן, גילה צ'ינג וו-צ'ו שתרכובת דומה בה מוחלף הלנטנום באיטריום, חומר המכונה YBCO, היא בעלת טמפרטורה קריטית של 92 קלווין. תגלית זו עוררה עניין רב בין היתר משום שטמפרטורה זו גבוהה מטמפרטורת הרתיחה של החנקן, ולכן ניתן להגיע אליה על ידי קירור בעזרת חנקן נוזלי שהוא יחסית זול ופשוט לשימוש וייצור. מאז התגלו מוליכי-על נוספים בטמפרטורות גבוהות, אך טרם נמצא הסבר תאורטי המקובל בקהילה המדעית למנגנון היוצר את מוליכות-העל בטמפרטורות אלו.
תיאור התופעה
התנגדות חשמלית אפסית
בחומרים רגילים, תלויה ההתנגדות החשמלית בטמפרטורה בקשר הדוק: עם ירידת הטמפרטורה יורדת ההתנגדות החשמלית. באופן כללי, ניתן להסביר תופעה זו על ידי מודל מיקרוסקופי קלאסי ופשטני שלפיו ככל שהטמפרטורה גבוהה יותר, כך מקבלים אטומי החומר יותר אנרגיה קינטית בדמות חום ולכן יכולים להתנגש ביתר קלות עם האלקטרונים בגביש.
בצורה מדויקת יותר, תוך התייחסות לתורת הקוונטים, משפט בלוך קובע כי פונקציית הגל של אלקטרונים בגביש סדור היא מחזורית ולכן בגביש מושלם בטמפרטורה אפסית תיתכן הולכה מושלמת, משום שגל האלקטרון "יחלוף" בצורה מחזורית על פני הגביש. הטמפרטורה גורמת לכך שאטומי החומר מקבלים אנרגיה קינטית ואינם נמצאים בדיוק בנקודות הסריג, אלא מתנודדים סביב נקודת שיווי משקל כלשהי, וגורמים לדעיכות מקומיות של פונקציית הגל של האלקטרון, כך שנדרשת השקעת אנרגיה על מנת לאפשר לאלקטרונים לעבור את הגביש. ככל שיורדת הטמפרטורה, כך יורדת האנרגיה הקינטית של אטומי החומר והם מתקרבים יותר ויותר לנקודת שיווי המשקל. עם זאת, גם בטמפרטורה אפסית, במוליך קלאסי, לא תתאפס ההתנגדות, הן משום שבגביש יש פגמים הגורעים ממחזוריותו המושלמת והן משום שישנן פלקטואציות קוונטיות במיקום האטומים.
עם זאת, ישנם חומרים מיוחדים הנקראים "מוליכי-על" בהם, לפי התאוריות המקובלות, החל מטמפרטורה מסוימת ומטה, עבור שדות מגנטיים מתחת לעוצמה מסוימת ועבור זרמים חשמליים מתחת לסף מסוים, מתאפסת לחלוטין ההתנגדות החשמלית. תכונה זו אושרה פעמים רבות בניסוי, עד לטווח המדידות האפשרי (ניסיונית, ייתכן כי חומרים אלו הם בעלי התנגדות חשמלית שהיא מתחת ליכולת המדידה הידועה כיום, ולכן מאובחנים בטעות כבעלי התנגדות חשמלית אפסית).
דיאמגנטיות
מבחינת מוליכותו החשמלית, מוליך-העל זהה למוליך אידיאלי אך בפועל, מוליך-העל נבדל ממוליך אידיאלי בתכונת הדיאמגנטיות המושלמת: שדה מגנטי חיצוני כמעט שאיננו יכול לחדור לתוך מוליך-על, מעבר למרחק מסוים, בעוד ובמוליך אידיאלי ייתכן מצב של שדה מגנטי שאיננו מתאפס.
לפי חוק לנץ, כל שינוי בשדה החיצוני המופעל על מוליך גורם להופעת זרמים המבטלים את השפעתו. עם זאת, במוליך רגיל, התנגדותו החשמלית גורמת לדעיכתם של זרמים אלו ולכן מופיע שדה מגנטי בחומר. במוליך אידיאלי, לעומת זאת, זרמים אלו לא ידעכו בהיעדר התנגדות ולכן לא ניתן לשנות את השטף המגנטי דרך מוליך אידיאלי. בפרט, אם המוליך האידיאלי נמצא בראשית בתנאים בהם אין שדה מגנטי ואז מופעל שדה מגנטי חיצוני, השדה המגנטי לא יחדור אליו בתהליך זה. לו היה מוליך מסוים מצוי בתנאים של שדה מגנטי ואז מקורר לתנאי מוליך-אידיאלי, שדה מגנטי זה היה "נכלא" בתוכו. מתמטית, טענה זו נסמכת על חוק פאראדיי: עבור טבעת מוליכה בשטח A עם השראות L והתנגדות R הנמצאת בשדה חיצוני מתקיימת הנוסחה . עבור R=0, נוסחה זו שקולה למעשה לקשר
.
עם זאת, כאשר נערך ניסוי בו הופעל שדה מגנטי חיצוני על חומר שקורר למוליך-על, גם אם היה קיים בו שדה בראשית התהליך לפני שקורר עד לטמפרטורה בה הפך למוליך-על, התקבלו תוצאות השונות מאלו של מוליך אידיאלי: כאשר הונח חומר מתאים בשדה מגנטי וקורר עד למצב של מוליך-על, השדה בעומק מוליך העל התאפס. באופן כללי, בניגוד למוליך אידיאלי, מוליך-על כמעט שלא מאפשר לשדה מגנטי לחדור לתוכו, מעבר לסקלת אורך אופיינית מסדר גודל של עשרות או מאות ננומטרים, המסומנת . לכן, במקרה של מוליכי-על מקרוסקופיים, נוהגים לרוב להניח כי השדה הוא פשוט אפסי בתוך מוליך-העל. תופעה זו נקראת "אפקט מייסנר". תיאור החדירה של שדה מגנטי לתוך מוליך-על נתון בנוסחה הבאה, הנקראת "משוואת לונדון".
פתרונותיה של משוואה זו הם תלויי גאומטריה, אך מצביעים ככלל על דעיכה חזקה מאוד של השדה המגנטי בתוך החומר בנוכחות שדה חיצוני, באשר הוא עומק אופייני לחדירת השדה.
מוליכי על מסוג ראשון ושני
החל מערך מסוים של שדה מגנטי ואילך, נפסקת יכולת מוליכות-העל של החומר. ניתן להצדיק תופעה זו מתמטית משיקולים תרמודינמיים (מציאת ערך מזערי של אנרגיה חופשית של גיבס). בתהליך זה מתחיל החומר להיפרד לשתי פאזות: פאזת מוליכות-על ופאזה "רגילה" של מוצק בעל התנגדות סופית.
בתווך בין שני החלקים, הנמצאים בשיווי משקל תרמודינמי, אצורה אנרגיית שטח. ישנם חומרים בהם אנרגיית השטח שלילית ולכן בתנאים מסוימים, מתחת לטמפרטורה והזרם הקריטיים ובין שני ערכים של שדה מגנטי, הם נוטים להפרד למצב ביניים בין מוליכות-על למצב רגיל, הנקרא "מצב מעורב", בו האנרגיה החופשית של גיבס קטנה יותר הן ממצב רגיל והן ממצב מוליך-על. ההיפרדות של חומרים אלו היא למצב בו החומר מופרד לתאים קטנים רבים, קטנים בהרבה מהסקאלה המאפיינת את מעבר הפאזה במוליכי-על עם אנרגיית שטח חיובית.
לחומרים עם אנרגיית שטח חיובית ישנו, כאמור, ערך יחיד של שדה מגנטי קריטי שעבור שדה החזק ממנו החומר לא יהיה עוד מוליך-על. חומרים אלו נקראים "מוליכי-על מהסוג הראשון".
לחומרים עם אנרגיית שטח שלילית, קיימים שני ערכים קריטיים של השדה המגנטי שבהם מתרחש מעבר פאזה: נקודה קריטית נמוכה שמתחת לה נמצא החומר במצב של מוליך-על רגיל, ונקודה קריטית שמעליה לה נמצא המוליך במצב רגיל. ביניהן נמצא החומר במצב של פאזה מעורבת, בה נפרד החומר לתאים-תאים קטנים. חומרים אלו נקראים "מוליכי-על מהסוג השני".
השדה הקריטי של מוליכי על מהסוג הראשון, וכן של השדה הראשון של מוליכי על מסוג שני, הוא נמוך יחסית - סדר גודל של 100–1000 גאוס. לעומת זאת, השדה הקריטי השני של מוליכי על מהסוג השני גבוה בהרבה, עד כדי 2–3 סדרי גודל, כלומר, כמה אלפי קילו-גאוס. מסיבה זו, משתמשים בדרך כלל במוליכי על מסוג שני על מנת ליצור שדות מגנטיים חזקים מאוד, למשל ב-MRI, וזאת מאחר שהם יכולים להפיק אותם על ידי זרמים חזקים מאוד שיזרמו דרכם, וזאת מבלי להשקיע אנרגיה גבוהה במיוחד ביצירת הזרמים.
אפיון תרמודינמי
ממוזער|250px|דיאגרמת פאזות של מוליך-על מהסוג הראשון. מצבים הכלואים בין המשטח האפור לבין הצירים הם מצבים בהם מתקיימת מוליכות-על.
הטמפרטורה, השדה המגנטי החיצוני והזרם הזורם במוליך-העל משנים את האנרגיה בתוכו כך שמעבר לערכים קריטיים מסוימים מצב מוליכות-העל נפסק משום שאיננו עוד עדיף אנרגטית על המצב הרגיל. במרחב התלת הממדי של טמפרטורה, זרם, ושדה ניתן להגדיר "נפח מוליכות-על" כך שעבור צירוף פרמטרים המתאים לנקודה הכלואה בנפח, החומר יהיה בפאזת מוליכות-על. דיאגרמת הפאזות המתאימה לעל מוליכים מהסוג הראשון מובאת באיור משמאל.
שמאל|ממוזער|250px|תלות של קיבול החום וההתנגדות הסגולית של החומר בטמפרטורה שלו
במוליכים, כמו גם בחומרים בעלי תכונות מוליכות-על מעבר לטמפרטורה הקריטית, קיבול החום האלקטרוני של החומר פרופרציוני לטמפרטורה. מעבר הפאזה מלווה בקפיצה אופיינית בקיבול החום של החומר שהופכת לתלות אקספוננציאלית בטמפרטורה, כמתואר בגרף משמאל.
שאלת קיומו של חום כמוס בתהליך מעבר הפאזה המאפיין מוליכות-על ואפיון מעבר הפאזה (היינו – קביעה האם מעבר פאזה זה הוא מסוג ראשון או שני, להרחבה ראו מעבר פאזה) הייתה שאלה פתוחה עד שבשנות ה-80 של המאה ה-20 נקבע הן ניסויית והן תאורטית שמוליכי-על מסוג ראשון עוברים מעבר פאזה מסוג ראשון המלווה בחום כמוס ושמוליכי על מסוג שני עוברים מעבר פאזה מסוג שני וללא חום כמוס.
הסבר לתופעה
אפקט האיזוטופ וחשיבות הסריג
הניסיון מראה כי גם בין איזוטופים שונים של אותו החומר קיימת שונות בטמפרטורת המעבר הקריטית. מכך ניתן להסיק כי התאוריה של מוליכות-על צריכה להתייחס לא רק אל נושאי המטען בחומר, אלא אף לאופי הסריג, ובפרט לאופי היונים המאכלסים אותו. לכן, תאוריה מיקרוסקופית של מוליכות-על צפויה להתייחס גם לתכונותיו של הסריג. בהתאם לצפי זה, פרמטרים רבים של תורת BCS שתתואר בפסקה הבאה המתארת את תופעת מוליכות-העל בצורה מיקרוסקופית תלויים בתדירות אופני התנודה העצמיים של הגביש.
תאוריית BCS
תאוריית BCS למוליכות-על הוצעה בשנת 1957 על ידי המדענים ג'ון ברדין, ליאון קופר וג'ון שרייפר, שעיקרה היא היווצרות קוונטית של זוגות קופר על ידי פוטנציאל משיכה בין האלקטרונים, שנובע מתוך תנאי הסריג והרעידות שלו (פונונים).
בגביש מעשי, מקור תופעת ההתנגדות החשמלית הוא בכך שהאלקטרונים נעים בחומר ומתפזרים ממנו. תמונה מיקרוסקופית של פיזור זה מתארת עירור של אופן תנודה בגביש המתבטא בשחרור פונון, שהוא ערעור בדיד של גל קול בגביש, המקביל לפוטון בגל האור.
ייתכן מצב שבו הפונון ששוחרר על ידי חלקיק מסוים ייקלט על ידי חלקיק אחר באינטראקציה מושכת. באופן כללי, ללא ההפרעה, רמת היסוד של שני האלקטרונים היא אנרגיית פרמי, משום שלפי עקרון פאולי הם אינם יכולים לאכלס רמות אנרגיה נמוכות יותר (בטמפרטורה סופית, קביעה זו נכונה רק בקירוב, אך זהו קירוב טוב יחסית משום שטמפרטורת החדר נמוכה בהרבה מטמפרטורת פרמי האופיינית למתכות). רמת היסוד של הזוג מושפעת מן האינטראקציה של החלפת פונונים כך שפיזור של הצמד מהגביש, אם יתרחש, ניתן לקירוב כהפרעה קטנה ולכן לפי תורת ההפרעות הקוונטית, יגרום להורדת רמת היסוד של הצמד אל מתחת לרמת פרמי.
אם לאלקטרונים גם ספין הפוך, אזי הזוג הנוצר הוא בוזון ולכן לא חייב לקיים את עקרון האיסור של פאולי, ולכן לאחר פיזורים יכולים להתקיים בו זמנית זוגות רבים שהאנרגיה שלהם יכולה להגיע למינימום שהוא אף מתחת לפעמיים אנרגיית פרמי. ניתן להראות כי כאשר התנע הכולל הוא אפס, היינו – לאלקטרונים תנעים בכיוונים מנוגדים, ייווצרו הזוגות הרבים ביותר. לכן, זהו המצב המועדף אנרגטית ולכן נוצרים בחומר צמדים מסוג זה. צמד של אלקטרונים הנמשכים זה לזה בקשר מסוג זה נקראים "צמד קופר". ההגבלה היחידה על מספר הצמדים בחומר נובעת מעקרון האיסור של פאולי, המגביל את מספר המצבים האפשריים של שני אלקטרונים מנוגדי תנע וספין במתכת, בטרם נוצרו הזוגות.
אוסף הצמדים הוא מעין "זורם בוז-איינשטיין מעובה" בטמפרטורות נמוכות דיין. מה קורה אם המערכת נמצאת בטמפרטורה נמוכה בה עברו כל הזוגות עיבוי בוז-איינשטיין? כאשר הזוג עובר פיזור מאלמנט שריג, אם אנרגיית הפיזור קטנה מפער האנרגיה עד לרמת האנרגיה הבאה של הזוג, אזי המפזר לא יכול לשנות את התנע והאנרגיה של הזוג ובכך לשבור אותו (בדומה לאלקטרון המאכלס את רמת היסוד באטום, אך לא מאבד בה אנרגיה עקב האצה). האנרגיה שיכול להעביר המפזר לזוג נקבעת לפי האנרגיה הקינטית של אלמנטי המפזר שהיא, למעשה, אנרגיית חום. לכן, על מנת לשמר את זוגות הקופר במערכת, יש לשמור את המערכת מתחת לרף טמפרטורה מסוים.
אם במצב זה, מסיבה מסוימת, מוסט התנע הממוצע של האלקטרונים בגביש בוקטור תנע קבוע, מרכז המסה של כל צמד קופר ינוע בממוצע עם וקטור התנע המוסט, כאשר התנע והאנרגיה הכוללים של כל זוג לא יכולים להשתנות כיוון שלשם כך יש לעורר את הזוג ולשבור אותו. זרם שכזה, אם לא תשונה האנרגיה של המערכת, יכול להמשיך ללא הפרעה בלא הגבלה של זמן ולכן ההתנגדות החשמלית של החומר מתאפסת.
עולה השאלה – מדוע אלקטרוני ההולכה בחומר, הנמצאים בו בה-בעת עם זוגות הקופר, אינם גורמים לקיומה של התנגדות במערכת? ניתן להתייחס אל מודל המתאר את המערכת הנדונה כסריג המוקף "נוזל-על" של זוגות קופר וגז אלקטרונים "רגילים". כאשר מחברים שני הדקי מקור מתח לדגם, הרי שהדבר דומה לשני נגדים המחוברים במקביל בין הדקי המקור – נגד עם התנגדות אפסית המייצג את אוסף זוגות הקופר ונגד בעל התנגדות סופית הגדולה מאפס המייצג את אלקטרוני ההולכה אשר פיזוריהם גורמים להפסדי האנרגיה. במצב זה, לפי חוקי החשמל, הזרם יזרום במלואו דרך הנגד שהתנגדותו אפסית, היינו – "על הנוזל" של זוגות הקופר.
תאוריית גינצבורג לנדאו
ויטאלי גינזבורג ולב לנדאו הציעו תאוריה מקרוסקופית לתיאור מוליכי-על בה הניחו שני פרמטרים המתארים את החומר וכן פרמטר חופשי מרוכב, אותו סימנו באות היוונית פסי () שהוא פרמטר הגודל של הבעיה. מנקודת מבט מודרנית, בהנחה כי נושאי המטען – הם זוגות קופר – יוצרים נוזל-על, הרי שמשמעותו של היא החלק היחסי מכלל האלקטרונים בחומר שהם זוגות קופר. ניתוח הדורש מציאת ערך מזערי של האנרגיה החופשית בנוכחות שדה חיצוני, אותה פיתחו עד סדר רביעי בפרמטר הגודל , מניב תלות בשני פרמטרים חשובים, הם עומק החדירה שהוזכר לעיל במסגרת הדיון במשוואות לונדון (אף כי במסגרת תורה זו הוא מבוטא על ידי הפרמטרים של תורת גינצבורג-לנדאו) וכן פרמטר נוסף – אורך הקוהרנציה – שבמונחים מודרניים מבטא את סדר הגודל של אורכם של זוגות קופר. היחס ביניהם נקרא "פרמטר גינצבורג-לנדאו". תוצאה חשובה של התאוריה קובעת האם על מוליך מסוים הוא מסוג ראשון או שני בתלות בערכו של פרמטר זה: אם , החומר הוא מוליך-על מהסוג הראשון, אחרת – מהסוג השני.
מוליכי-על בטמפרטורה גבוהה
מוליכות-העל שנדונה בסעיפים קודמים והסברה בצורה מיקרוסקופית על ידי תאוריית BCS מתקיימת בטמפרטורות נמוכות יחסית, כאשר הגבול התאורטי שהוערך בו תוכל מוליכות-על להתקיים לפי תאוריית BCS הוא 30 קלווין. עם זאת, בחלוף הזמן התגלו גם חומרים המגלים תכונות של מוליכות-על אף בטמפרטורות גבוהות יותר, חלקן אף גבוהות יותר מטמפרטורת הרתיחה של חנקן, היא 77 קלווין. לאלו האחרונים חשיבות רבה מבחינה טכנולוגית, שכן קירור בעזרת חנקן נוזלי הוא יחסית זול ופשוט. למשל, טמפרטורת המעבר של החומר YBa2Cu3O7, המכונה לעיתים YBCO, היא 93 קלווין. חומרים אלו נקראים "מוליכי-על בטמפרטורה גבוהה". כיום, לא ידוע מהו המנגנון הגורם לתופעת המוליכות בחומרים אלו ובעיה זו היא מבין הבעיות הפתוחות המשמעותיות בפיזיקת מצב מוצק. בפרט, נשאלת השאלה האם ישנו ערך עליון לטמפרטורה הקריטית של מוליכי על והאם ישנם מוליכי על אשר הטמפרטורה הקריטית שלהם היא מסדר גודל של טמפרטורת החדר, או אף מעליה, שכן מוליכות-על בטמפרטורת החדר יכולה להיות בעלת שימושים טכנולוגיים רבים.
שימושים
סלילים של מוליכי-על יכולים ליצור שדות מגנטיים חזקים למדי שאינם דועכים עקב אי דעיכתו של הזרם הזורם ללא התנגדות. לפיכך, אלקטרומגנטים מבוססי מוליכי-על הם יעילים למדי ומשמשים במספר התקנים בהם נדרשים שדות מגנטיים חזקים, כמו מכשירי תהודה מגנטית גרעינית, דימות תהודה מגנטית, רכבות ריחוף מגנטי ומאיצי חלקיקים.
לאפקט ג'וזפסון, בו זורם זרם דרך שני מוליכי-על שביניהם מבודד (תצורה הנקראת "צומת ג'וזפסון"), מספר שימושים גם כן. התקנים הנעזרים בצמתי ג'וזפסון משמשים כבסיס למגנטומטרים רגישים ולטכנולוגיה הנעזרת בהם, כמו דימות של זרמים חלשים או חלקיקים מגנטיים על פני משטחים.
מעברי הפאזה האופייניים למוליכי-על, כמו גם תכונות קווינטוט אופייניות של הזרמים מוליכי-העל משמשים לצורכי מיתוג וחישה. כך, למשל, במערכת הכריוטרון המשמשת לבקרת זרם, זרימת זרם מעבר לסף מסוים תשרה שדה מגנטי העולה על השדה הקריטי של מוליך-על בו עובר זרם בקרה ותורה למערכת הבקרה על חריגה מהזרם הקריטי.
מקורות
A. C. Rose-Innes and E. H. Rhoderick, Introduction to Superconductivity, (Pergamon Press, Oxford, 1978)
קישורים חיצוניים
TED,ריחוף של מוליך על, באתר Ted
הידען-פיזיקה, מוליך על, באתר הידען
הערות שוליים
קטגוריה:פיזיקה של חומר מעובה
קטגוריה:אלקטרומגנטיות | 2024-04-08T18:20:06 |
על מוליכות | הפניה מוליכות-על | 2008-03-14T19:42:34 |
אריאניות | האריאניות (נודע גם בשמו הלועזי: אריאניזם) הייתה זרם קדום בנצרות שסומן כמינות. האריאנים נקראו על שם מייסדם, אריוס מאלכסנדריה (בערך 256 - 336; Ἄρειος). האריאנים האמינו שהאל הבן שהתגלם בבשר בישו נברא על ידי האל האב, ועל כן הוא פחות ממנו. בכך הם חלקו על הפרשנות האורתודוקסית לשילוש הקדוש, בה האב, הבן ורוח הקודש הם שווים וקדמונים באותה מידה, ועל כן הוקעו ככופרים. המונח "אריאני" נטבע ככינוי גנאי על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה שהתנגד לתורת אריוס והשתמש בכינוי כדי לבדל את החולקים על הדוקטרינה שלו, גם אם לא היו מזוהים לחלוטין עם תורתו של אריוס. שרידי האריאנים נמוגו במאה השביעית. רק כעבור כאלף שנה, עם הרפורמציה, עלו שוב תאולוגיות בלתי-משלשות.
תאולוגיה
כבר במאות הראשונות לספירה, בזמן בו גובשה הדוקטרינה הנוצרית, זיהו המאמינים מתח בין המונותאיזם הנוצרי, לבין האמונה בשילוש ופולחן ישו. המתח הזה לא זכה לתשובה רשמית אחת, אלא נענה על ידי מספר גישות מקומיות, האריאניות היא אחת מהן. על פי אריוס, האל הבן נברא על ידי האל האב. אלוהותו נובעת מהאצלתה עליו בידי האל האב, הבורא שאינו נברא, ועל כן הוא נחות ממנו. האל הבן-הלוגוס שהתגלם בישו לא היה קיים בו-זמנית עם האב ואיננו ישות אלוהית באותה דרגה, ואף על פי כן הוא נחשב כ"אדון" וזוכה להערצה ופולחן. הדוקטרינה התבססה על פסוקים מכתבי הקודש, ביניהם: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי-אָרֶץ" (משלי 22:8), "כִּי הָאֱלֹהִים שָׂם אֶת־יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר צְלַבְתֶּם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ" (מעשי השליחים 36:2). רבים בכנסייה התנגדו לזרם האריאני הן בגלל היותו מערער על מעמדו של ישו הנמצא במרכז הדוקטרינה הנוצרית, והן בגלל שהוא פותח פתח לפוליתאיזם, שהרי הוא מעודד פולחן לשתי ישויות אלוהיות שונות. הזרם המרכזי בכנסייה ראה באל האב כמוליד את הלוגוס, אך לא ייחס לו קדימות בזמן, שכן זוהי מערכת חוץ-זמנית ונצחית שנועדה לבטא את היחסים ביניהם.
היסטוריה
עד ועידת ניקיאה
הפולמוס בדבר מהות השילוש הקדוש קדם לאריאניות. הוא לבש את צורת הוויכוח האריאני בשנת 318, כאשר אריוס, כומר משכיל ממוצא לובי, החל להפיץ את תורתו ברבים, לפיה ישו בן האלוהים אינו נצחי אלא נברא על ידי האל האב, ולכן אינו בעל טבע אלוהי זהה לאל האב, אלא פחות ממנו. בשנת 320, ועידת אלכסנדריה, בראשות אלכסנדר בישוף אלכסנדריה, הכריזה על האמונה שלו כמנוגדת לטוהר האמונה, אך הוא סירב לחזור בו, ועל כן נודה. אריוס הצליח לשכנע בצדקת דרכו את אוסביוס, בישוף ניקומדיה, שהיה מקורב למשפחת הקיסר, ונתן לו מחסה ואפשרות להפיץ את רעיונותיו. המחלוקת בין המחנות הניצים הפכה לאלימה, ואף יצאה מגבולות מצרים כשבישופים נוספים הפכו למעורבים בה, ביניהם אוסביוס מקיסריה. הקיסר קונסטנטינוס חשש לאחדות האימפריה, ושלח את הוסיוס בישוף קורדובה, כדי שילמד את המצב ויברור בין המחנות. כדי ליצור האחדה בקרב הנהגת הכנסייה והמאמינים, כינס הקיסר את ועידת ניקיאה, הוועידה האקומנית הראשונה.
ועידת ניקיאה
בוועידת ניקיאה (325) התכנסו כשלוש מאות בישופים, בחסות וביוזמת הקיסר, כדי ללבן את הסוגיות שיצרו פילוג בין חברי הכנסייה. שני בישופים בלבד צידדו באריוס. הוועידה פסקה כי טבעו של ישו זהה לטבעו של האל האב, עקרון המכונה מאז "homoousios". הוועידה פסלה את תורתו של אריוס והגדירה את האריאניות כמינות. בנוסף הוועידה גינתה את הזרם המונרכי, תיקנה את מועד חג הפסחא ועסקה בסמכויות השיפוט של הבישופים. הוועידה ניסחה את ה"אני מאמין", המכונה גם "הסימבול של ניקיאה", המתמצת את האמונה הנכונה. ניתן לזהות בו את ההתנגדות לזרם האריאני:מסקנות הוועידה קיבלו את אישורו ותוקפו של הקיסר. אריוס ושני הבישופים שתמכו בו הוגלו.
מוועידת ניקיאה לוועידת קונסטנטינופול
הגלות וההתנגדות הנחרצת שספג אריוס בוועידת ניקאה צמצמו את ההשפעה שלו, אך לא עצרו את הפצת הרעיונות האריאניים. אוסביוס בישוף ניקומדיה חתר תחת מסקנות ועידת ניקאה, באמצעות פרשנות מוטה של המושגים בהם השתמשו בוועידה, דוגמת "מהות" (ousia) ו"ישות" (hypostasis). הוא הצליח להביא למינוי של בישופים אריאנים בעמדות מפתח, ולנצל את המתחים הפוליטיים לטובת קידום הדוקטרינה. הקיסרים קונסטנטיוס השני וואלנס היו קרובים לעמדות האריאניות וחיזקו את מעמדן בכנסייה. התחזקות המחנה האריאני הובילה להתנגדות המחנה השמרני.
את המאבק באריאנים הוביל הבישוף אתנסיוס מאלכסנדריה. ביוזמתו התכנסה בשנת 381 הוועידה האקומנית השנייה בקונסטנטינופול, במטרה לאשרר את המסקנות של ועידת ניקאה וכך להוציא סופית את המחנה האריאני מגבולות הכנסייה. בוועידת קונסטנטינופול דנו בדוקטרינת השילוש הקדוש והיא עוצבה סופית לרוחו של אתנסיוס. הקרדו עובד מחדש במטרה לצמצם את האפשרות לייחס לו פרשנות "כופרת". הוועידה כונסה בחסות הקיסר תיאודוסיוס הראשון. בדומה לקונסטנטינוס, גם הוא היה מעוניין באחידות בכנסייה, ודאג להבהיר זאת לבישופים. רוב הבישופים סרו למרותו וחתמו על מסקנות הוועידה, שהפכו לחוק קיסרי. על אף שהאורתודוקסיה שהציג אתנסיוס ביטאה קונצנזוס בקרב הבישופים, היא נקבעה בכפייה מסוימת. אתנסיוס אכף את מסקנות הוועידה בתקיפות ובקפדנות, ובכך חיסל כמעט לגמרי את האריאניות, שמאז נפוצה בעיקר בקרב השבטים הגרמאניים.
האריאניות בקרב השבטים הגרמאנים
השבטים הגרמאנים האמינו בפנתאון פגאני משלהם, אליו נוספו אלים ייחודיים לכל שבט. התנצרותם הייתה תהליך מדורג. בתחילה יחידים התנצרו, בעיקר חיילים תחת השפעת הקיסר, ובשלבים מאוחרים יותר שבטים שלמים, בעיקר בהשפעת מיסיון יזום. אולפילס, בישוף אריאני יליד קפדוקיה, אחראי על נתח משמעותי במיסיון השבטים הגרמאנים. הוא זכה לתמיכת הקיסר האריאני ואלנס, ובשנת 377 החל בהפצת האמונה בקרב השבטים הגותיים שישבו בתוך גבולות האימפריה. הוא התקין את הכתב הגותי ותרגם את כתבי הקודש לגותית, תרגום המושפע מהתפיסות האריאניות, כדי לקרב את השבטים אל הנצרות. בתמיכת הקיסר הוא פעל גם בקרב השבטים הגותיים שישבו מחוץ לגבולות האימפריה, ומאמציו נשאו פירות. מרבית השבטים הגותיים, הוונדלים והלומברדים התנצרו והיו נאמנים לזרם האריאני, גם אם המשיכו לקיים מנהגים פגניים מסוימים. את המיסיון תיאר איזידורוס, בישוף סביליה:השבטים הגרמאנים העדיפו את האמונה האריאנית על פני זו השמרנית כי היא בידלה אותם מהאוכלוסייה הכללית, וכך אפשרה להם לשמור על המבנה החברתי הישן לו הורגלו. התפוררות האימפריה הרומית, שהייתה מזוהה עם הדוקטרינה השמרנית, גם היא עודדה אותם לדבוק בזרם האריאני. במאה הרביעית והחמישית היו תנודות בין הזרמים. חצרות מלוכה גרמאניות שהיו נאמנות לזרם האריאני המירו את נאמנותן והזדהו עם הזרם השמרני, בעיקר בעקבות שיקולים פוליטיים ואידאולוגיים, ולהפך.
כיבושיו של הקיסר יוסטיניאנוס באמצע המאה השישית, צמצמו את השפעתם של האריאנים. המעוז המשמעותי האחרון של האריאניות היה בממלכה הוויזיגותית בחצי האי האיברי, אולם בשנת 589 עברה החצר הוויזיגותית לקתוליות ובעקבותיה שאר העם. לא נותרו עוד קבוצות משמעותיות של אריאנים, והזרם דעך לחלוטין באירופה, ולאחר מכן גם בצפון אפריקה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
אריאנית, המינות ה
אריאנית, המינות ה
קטגוריה:כריסטולוגיה | 2024-07-29T06:44:02 |
פלגיאניזם | הפלגיאניזם הייתה השקפת עולם נוצרית קדומה לפיה החטא הקדמון לא השחית כליל את הטבע האנושי וכי האדם מסוגל לבחור מרצונו בטוב גם ללא חסד האל שיסייע בעדו. הכנסייה סימנה את הפלגיאניזם כמינות.
מנסחה של פילוסופיה זו היה , נזיר שהגיע מרומא לארץ ישראל ב-409. הוא יצא נגד תפיסתו של אוגוסטינוס, שטבע והגדיר את רעיון החסד האלוהי. אוגוסטינוס גרס כי מקורן של נטיותיו הרעות של האדם בחטא הקדמון של אדם הראשון, חטא תאוותו עם חוה. בני האדם, צאצאיהם של אדם וחוה, שותפים לאשמה ורק בחסדו המיוחד של בן האלוהים הם יכולים להינצל מטבעם. פלגיוס ביקש להגן על הבחירה והגאולה באמצעות מעשים טובים. הוא כתב כי חוקי האל והסקרמנטים מטהרים את האדם. הוא כפר בחטא הקדמון וטען, כי "האוכל בוסר תקהינה שיניו, אך לא שיני בניו". בנוסף הוא טען כי כשמטילים על האל את חטאות האדם גורמים להתנוונות הטבע הפנימי של האדם.
ב-415 הזהיר אוגוסטינוס את הירונימוס מפני דעותיו של פלגיוס. בעקבות הוויכוחים הרבים נערך סינוד מזרחי שבו זוכה פלגיוס, אולם במועצה באפריקה שנערכה לאחר מכן בהשפעת אוגוסטינוס, הוכרזה דעתו של פלגיוס ככפירה והאפיפיור אינוקנטיוס תמך בה.
עם מות האפיפיור ותפיסת מקומו על ידי זוסימוס, זוכה פלגיוס מאשמת הכפירה, אולם הקיסר הונוריוס נזף באפיפיור החדש וזה חזר בו. בסופו של דבר בוועידת אפסוס, בשנת 431, הוקעה ההשקפה הפלגיאנית, שהאדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, והוכרזה כמינות.
קישורים חיצוניים
פלגיאנית, המינות ה | 2024-05-16T20:08:25 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.