title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
אריאנים | 2020-05-11T09:37:10 | |
אברהם מאסלו | אברהם מאסלו (באנגלית: Abraham Maslow; 1 באפריל 1908 - 8 ביוני 1970) היה פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקני הנחשב לאחד התאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית.
מאסלו פיתח תאוריה הנקראת "הגישה ההומניסטית", הטוענת כי האדם שואף להגשים את עצמו ולפתח את ה"עצמי" שלו, הכולל את הרגשות, המחשבות והתפיסות שלו בנוגע לעצמו ולסביבתו. מאסלו פיתח את תאוריית הצרכים הקרויה על שמו "מדרג מאסלו".
לטענתו אחד הצרכים של האדם הוא לדעת ולהבין.
מהלך חייו
מאסלו נולד בברוקלין שבניו יורק, למשפחה יהודית שהיגרה לארצות הברית מהאימפריה הרוסית והיה הבכור מבין שבעה ילדים. הוריו היו חסרי השכלה פורמלית, ואביו קיווה כי ילמד משפטים. מאסלו החל ללמוד בסיטי קולג' של ניו יורק ולאחר שלושה סמסטרים עבר לאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, שם קיבל את התואר הראשון, התואר השני והדוקטורט בפסיכולוגיה. בהנחייתו של הארי הארלו, אשר נודע במחקריו בקופי רזוס והתנהגותם. שנה לאחר סיום התואר, חזר לניו יורק לעבוד עם אדוארד לי תורנדייק באוניברסיטת קולומביה.
מאסלו לימד בתחילה בקולג' של ברוקלין. בשנים אלו הושפע מפסיכולוגים אירופאיים ידועים, ובהם אלפרד אדלר ואריך פרום. בשנת 1951, הפך ליושב ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברנדייס, שם החל בעבודתו התאורטית. שם פגש בקורט גולדשטיין, אשר הציג בפניו את רעיון סיפוק הצרכים העצמי.
מאסלו פרש לקליפורניה, שם נפטר מהתקף לב לאחר שנים של מצב בריאותי רעוע.
מדרג מאסלו
שמאל|ממוזער|450px|פרשנות של תאוריית הצרכים של מאסלו, מיוצגת כפירמידה עם הצרכים הבסיסיים בתחתית
מאסלו פיתח את נושא שאיפת ההגשמה העצמית לתיאורית צרכים בעלת חמישה שלבים, הקרויה "הפרמידה של מאסלו", או "מדרג מאסלו". לפי פרמידה זאת כדי לממש צרכים רוחניים נעלים יותר, חייבים קודם להתמלא הצרכים הפיזיולוגיים והבסיסיים, המצויים בבסיס הפרמידה:
ברמה הראשונה, בבסיס הפירמידה, מצויים הצרכים הבסיסיים, שהם הצרכים הפיזיולוגיים בשינה, אוכל, שתייה, אוויר לנשימה וכדומה.
ברמה השנייה של הפירמידה, מצויים צורכי הביטחון, כמו הצורך במקום לישון בו, הצורך בביטחון תעסוקתי, בביטחון בריאותי וכדומה.
ברמה השלישית מצוי הצורך בהשתייכות. זהו כבר צורך חברתי, וכולל את הרצון להשתייך ולהיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. שלב זה קשור לגיבוש הזהות העצמית.
הרמה הרביעית מורכבת מהצורך בהערכה חברתית. זהו צורך להרגיש מכובד ולהגיע למעמד, להערכה ולהכרה חברתית.
הרמה החמישית והאחרונה, קצה הפירמידה, היא הצורך במימוש עצמי. יכולתו של אדם להביא לכלל מימוש את כישוריו הייחודיים ולבטא את הפוטנציאל האישי הטמון בו.
ראו גם
ז'אן פיאז'ה
חוק המכשיר הנקרא גם "הפטיש של מאסלו"
תסביך יונה
קישורים חיצוניים
אברהם מאסלו, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
פירמידת הצרכים של מאסלו, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
Rorschach & Freudians – סרטון הסבר על תאוריות אישיות והערכה פסיכולוגית מתוך CrashCourse, כולל פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו
דב דרום על תאוריה של מאסלו
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:פסיכולוגים חברתיים אמריקאים
קטגוריה:פסיכולוגים הומניסטים
קטגוריה:פסיכולוגים חברתיים יהודים
קטגוריה:פסיכולוגים יהודים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ברנדייס
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:נשיאי האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1908
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1970 | 2024-07-27T12:26:27 |
מניכאיזם | שמאל|ממוזער|250px|כתב יד ובו כמרים מניכאיסטים כותבים בשולחנות שלהם, ממזרח סין
מניכאיזם היא דת גנוסטית-דואליסטית עתיקה שפרחה בין המאה הרביעית לשישית ונקראה על שם נביאה-מייסדה, מַני . מניכאיזם כוללת שילוב של השפעות נוצריות, גנוסטיות ודת זרתוסתרא; מעיקריה: דואליזם ופרישות. היא השפיעה על הפאוליקיאנים , הבוגומולים והאלביגנזים. לתקופה מסוימת, מניכאיזם היוותה את המתחרה העיקרית לנצרות בהחלפת הפאגאניזם עד לעליית האסלאם. יש שטוענים שהמניכאיזם היא המקור למושג "מין" (כופר) ביהדות.
מייסד הדת
מייסד הדת נקרא מַני או מנס (Μάνης), הוא נולד בקטסיפון שבבבל בשנת 216 לספירה ומת ב-276, לאחר שהמלך הסאסאני בהראם פקד לכלוא אותו. מגילת קלף שנתגלתה בשנת 1970 אישרה את המסורות הערביות, לפיהן התחנך הנביא מני בקרב כת האלכסאים, כת-נטבלים יהודית-נוצרית, ששמה ללעג את עולם השדים הפרסי. בשנת 1930 נמצאו אלפי דפים של טקסטים מניכאיים הכתובים בקופטית, ואוסף מאוחר נוסף נמצא בטורקסטן הסינית.
מני נולד במסופוטמיה והיה שייך לבית המלוכה הפרתי, בעודו צעיר נכבשה הממלכה הפרתית על ידי הממלכה הסאסאנית. מגיל 12 טען כי מלאך מתגלה אליו, ובגיל 24 החל להטיף נגד מנהג הטבילה והטיף לגאולה על ידי הידיעה הנסתרת.
בנוסף טען שהמלאך ציווה עליו לבשר על הדת החדשה. מני שהיה צייר מחונן (במסורת הפרסית שמו שימש לתאר יכולות ציור עילאיות גם לאחר השתלטות האסלאם ולמעשה עד המודרנה), ביטא את עיקרי תורתו בתמונות, ובכך יסד את זרם המיניאטורות בפרס. כמו כן חיבר שבעה ספרים, ביניהם השאבורהרגאן, שהוקדש למלך שאפור, ואת ספר הבשורה החיה, שבו הכריז על עצמו כעל רוח הקודש, שעליה דיבר ישו. מני היה גם מוזיקאי מוכשר, ופיתח את האלפבית המניכאי, שנעשה בו שימוש גם על ידי לא-מניכאים.
הוא ביקר בהודו ובפרס במשך שנה ונהנה מחסות המלך הססני-פרסי שאפור הראשון, אך בנו של שאפור, המלך ברהאם הראשון (274–277), בהשפעת הכוהנים של זורואסטר, רדף אותו עד שלבסוף השיגו, העמיד אותו למשפט כבול בשלשלאות, והכניס אותו לכלא, שם מת לאחר 26 ימים.
מאפייני הדת
מני חפץ לשלב בין הדתות של כל הנביאים הקודמים, בעיקר זרתוסתרא, הבודהה וישו (משה לא הוזכר, והדת הייתה עוינת במידה מסוימת ליהדות). לפי מני נביאים אלו היו נביאי אמת, אך ממשיכיהם סילפו את תורתם.
תאולוגיה
עיקרה של המניכאיזם מבוסס על מאבק בין "שני עקרונות גדולים", בדומה לייצוגים נפוצים (ולעיתים קרובות שגויים) של הדת הזורואסטרית כדואליזם של מאבק מתמיד בין הטוב והרע, החושך לאור, כאשר העולם נוצר כתוצאה ממאבק בין מלכות החושך למלכות האור.
במניכאיות, המצב דומה במידה ניכרת: שני העקרונות מתוארים על פני היסטוריה הכוללת שלושה "זמנים" – טרום-בריאה, הווה, ואחר-בריאה. אלו אינם מקבילים לעבר-הווה-עתיד המקובלים, אלא משקפים את המצב היסודי של העולם, בו מלכות החושך והאור מתקיימות זה בצד זה, לאחר מכן את זמן העירוב ביניהן (כוחות החושך גילו במקרה את מלכות האור, וחשקו בה ובאור), וזמן השיבה המלאה לקיום הבלתי מעורב. המלחמה בין החושך והאור מתקיימת בזמן האמצעי, וכוחות האור ניצחו בה (אם כי לא בנקל, להלן). התהליך המתקיים כעת, בהווה של הזמן האמצעי, הוא של חילוץ מספר מצומצם של ניצוצות אור הכלואים בתוך החשכה, או מעורבים איתה, לאחר שהוקרבו באופן זמני על ידי כוחות האור במסגרת המאבק להשבת המצב הקודם.
מיתולוגיה
אל-האור יצר את האדם הקדמון כדי שיסייע לו במלחמתו נגד אל-החושך. האדם הקדמון הוא אל בעל חמשת יסודות האור: אור, רוח, אוויר קל, אש ומים. במהלך המלחמה נפל האדם הקדמון וחמשת היסודות שלו נבלעו על ידי בני החושך שנקראים ארכונטים.
אולם לא היה זה הפסד גמור, שכן האדם הקדמון שימש כסוס טרויאני בגופם של כוחות החושך. הוא קרא לעזרה לאל-האור וזה שלח לעזרתו שלושה גורמים שייצר במיוחד לשם כך: חביב האורות, הבנאי הגדול והרוח החי. הבנאי הגדול בנה חומה גדולה שבה נלכדו הארכונטים; הרוח החי החזיק את העולם בעזרת 5 כוחות: מחזיק הזיו (או ישו הזיוני), שמחזיק את העולם תלוי כנברשת, מלך הכבוד, אדמס, מלך היקר והסבל, שעל גבו נמצא העולם.
כוחות הרוח ביקשו מאל האור לסייע להם בחילוץ כוחות האור, שנבלעו בתוך הארכונטים ולשם כך יצר אל האור את עמוד היקר, שהוא שביל החלב בו עובר האור הטהור בדרכו מהעולם אל הירח. איתו ברא אל האור את ישו והבתולה.
מגופם של הארכונטים נברא העולם, מעורם נעשה הרקיע, מצוֹאתם האדמה, מעצמותיהם ההרים ומהאור שפלטו – השמש והירח. הורדת הגשם והטל וצמיחת כלל הצמחייה, משחררים אור רב מן האדמה. התמלאות הלבנה והתרוקנותה במהלך החודש, מעידים על תהליך מחזורי שבו האור עולה מן האדמה על ידי הצמחייה דרך עמוד היקר, משם אל הירח ודרכו לשמש.
גם אל-החושך ברא אדם הראשון ואתו ברא את חווה. תפקידם היה לאצור בתוכם את האור של ממלכת החושך. ישו נשלח כדי לחלץ את האור מן האדם, על ידי חשיפת מהותו ותפקידיו האמיתיים של האדם.
מצוות הדת המניכאית
המניכאים האמינו כי על האדם לעורר את תודעת הרוח שבתוכו ולשחרר את האור שנמצא בתוכו ובעולם. לאחר שייגמר תהליך הטיהור על ידי האדם, תעלה האדמה באש שתבער במשך 1,468 שנה עד שיטוהר כל האור שבה. הרשעים ואנשי החושך ייאספו לערימת חומר, ובכך יבוא סוף העולם.
המניכאים לא אכלו בשר, וראשי הדת שלהם לא שתו יין, התנזרו מנשים, לא החזיקו רכוש ונדדו ממקום למקום. המניכאים פשוטי העם (שנקראו 'השומעים'), היו צריכים לדאוג למחסורם של ראשי הדת. פירות וירקות (מלפפונים ומלונים) היו המועדפים, שכן נחשבו למחזיקי אור. על השומעים נאסר לעבוד אלילים, לשקר, לרצוח, לנאוף, לכשף, להתרשל בעבודה, להטיל ספק ולחמוד. מלבד אלו, היה עליהם להתפלל בין 4 ל-7 פעמים ביום.
ספריהם וחגם
בין ספרי המניכאים ניתן למנות את האוונגיליון החי, אוצר החיים, פרגמטיה, ספר הרזים וספר הענקים.
המניכאים חגגו את חג הבֶמה (=כיסא הכבוד; מלשון במה), שחל בסוף השנה שלהם (בחודש מרץ); לפני החג הם צמו כל החודש.
התפשטות המניכאיות
בקיסרות הרומית המאוחרת
הדת התפשטה בתחילה בארץ ישראל ובמצרים, וכבר במאה ה-4 נפוצה בכל רחבי האימפריה הרומית, אם כי בדלילות ותוך שימוש במבנה של תאים חשאיים במידה רבה. המניכאים נרדפו על ידי הקיסרות לפני המרתה לנצרות. מוסדות הנצרות נלחמו במניכאיות בתחילה על בסיס מקומי, ועם הזמן על יסוד חקיקה שיטתית כנגד כפירות: בחקיקה זו בולטים המניכאים, המוזכרים פעמים רבות יותר מכל כפירה אחרת (כגון הכתות הגנוסטיות, וקבוצות אחרות). כתוצאה מדחיקת המניכאיזם על ידי הנצרות, עברו מרכזי הדת למזרח – להודו, לטיבט ולסין.
באסלאם
המניכאיות נקראה זנדיק בערבית, ונחשבה לביטוי של דואליזם של שני-עקרונות-גדולים ונצחיים, שבממשקם נוצר העולם (כמתואר לעיל, מדובר בתיאור חלקי בלבד), תאנאוויה בערבית ובערבית-יהודית (השווה מורה נבוכים ב' ל"א). החל מימי הח'ליף אל מאמון המניכאים נרדפו בבגדאד, וגורשו ממנה מספר פעמים (מספר מצומצם המשיך לחיות בבגדאד באופן דיסקרטי, ושימש כמקור להיסטוריונים מוסלמים במאה התשיעית והעשירית). ידועות מספר עלילות דם כנגד מניכאים, בעיקר על רקע שימוש (על פי כל העדויות – מדומיין) בקורבנות אדם פולחניים. מנגד, מדווח כי לאחר עליית השושלת הפאטימית (השיעית) במצרים, נערכו לעיתים קרובות דיונים תאולוגיים בחסות החליף עצמו, וכי מניכאים השתתפו בדיונים אלו.
באימפריה האויגורית
ההצלחה המסיונרית הגדולה ביותר של המניכאים התרחשה במאה השמינית בסין, כאשר שליט העם האוגורי המיר את דתו למניכאיות, ובעקבותיו האצולה והעם. האויגורים שלטו באותה עת על מונגוליה, שטח בגודלה של סין, אם כי מועט בתושבים. האימפריה האויגורית התמוטטה באמצע המאה התשיעית כתוצאה מתככים פנימיים, בצורת, והתקפה חיצונית על ידי קירגיזים . האויגורים גלו לרחבי אסיה, תוך שהם משמרים את המניכאיות למשך מספר מאות שנים (הכתבים המניכאים שהתגלו במרכז אסיה מקורם בממלכה אויגורית בצפון מזרח סין). עם עליית המונגולים, הממלכה האויגורית בצפון-מזרח סין נכנעה, והוכרה כבעלת ברית חשובה של המונגולים, שאף אימצו את האלפבית האויגורי.
בסין הביניימית והמודרנית
בסין גופה המניכאים נרדפו לעיתים קרובות החל מהגעתם לקיסרות בסוף המאה השביעית. עם המרת האויגורים היחס כלפיהם השתנה לחיוב, ועם נפילת האימפריה חודשו הרדיפות. עם זאת, המניכאים שרדו בסין. תחת שושלת יואן המונגולית המניכאיות הותרה בסין. במאה ה 14 מניכאים היו דומיננטיים במרד הטורבנים האדומים, שהוביל לנפילת השושלת. תחת שושלת מינג, שהוקמה על ידי מנהיג המרד, המניכאים נרדפו שוב (יחד עם מספר אגודות חשאיות אחרות שהובילו את המרד). המניכאיות בסין התפוגגה לאיטה, ואינה מוזכרת בכרוניקות סיניות מעבר למאה ה 16. עם זאת, עדויות שנחשפו מצביעות על כך ששרידים של הפולחן המניכאי התקיימו בסין, בצורה מורכבת, עד תחילת המאה העשרים. המקדש שנחשף בגואנגג'ואו הוכר על ידי אונסק"ו כשריד מורשת עולמית.
השפעות על אירופה הביניימית
כתות מסוימות, כגון הקתרים, הפאוליקנים והבוגומילים, תוארו כ'מניכאים', למרות שתורותיהם היו שונות. הפאוליקנים , למשל, שללו את המניכאיות באופן מפורש ונחרץ, שהיה ידוע לנוצרים בני זמנם, ועם זאת עדיין נרדפו כמניכאים. המניכאיות נחשבה למייצגת את תאולוגיית שני-העקרונות-הגדולים, והכתות הנזכרות אכן נטו, לעיתים קרובות, לכיוון זה (בכל אחת משלוש הכתות המוזכרות התקיימו במקביל מספר מערכות תאולוגיות, לעיתים שונות וסותרות). המניכאיות שיקפה קטגוריה משפטית שהתירה וחייבה רדיפה דתית, בכפוף לקריטריוני התאמה תאולוגיים, וייתכן שמכאן השימוש העיקש במונח.
הקתרים נרדפו והושמדו במהלך מאה ה-13, ומספר קהילות שרדו כנראה עד למאה ה-15, הבוגומילים נעלמו עם הכיבוש העות'מאני של הבלקן, והפאוליקנים המירו את דתם לאסלאם סוני או נצרות קתולית, בתהליך איטי שהסתיים בתחילת המאה ה-19.
אוגוסטינוס והמניכאים
אוגוסטינוס מעיד בספרו "וידויים" כי היה מניכאי במשך תשע שנים, אם כי לא הגיע לדרגות הגבוהות בהיררכיה. לאחר חזרתו לנצרות הפך לאויב נחוש למניכאיות, התיר את רדיפתה והשתתף כעד מומחה במשפטים נגד מניכאים שנלכדו. התנגדותו למניכאיות לבשה פנים רבות. בין היתר, הוא מתנגד להשקפה זו משום שתפיסת החטא שלו שונה ורדיקלית יותר, נאו-פלטונית שלפיה הטוב והרע מעורבים זה בזה (אפילו מבחינה לשונית – פילולוגית), על האדם מוטלת האחריות של ההימנעות מן החטא והכפרה עליו. עם זאת, כבר בזמנו העיר יוליאן מאקלנום כי תיזת "שתי ערי האלוהים" של אוגוסטינוס היא בבואה של תאולוגיה מניכאית. בעקבות הבחנה זו נפתח דיון בשאלת ההשפעות המניכאיות על אוגוסטינוס, ודרכו על הנצרות והמערביות בכלל, דיון שעדיין מתקיים.
לקריאה נוספת
אוגוסטינוס, וידויים, ידיעות אחרונות 2001, תל אביב.
ברטרנד ראסל, הפילוסופיה והתאולוגיה של אוגוסטינוס הקדוש, בתוך "תולדות המחשבה המדינית", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דת, מסדרים ותנועות דתיות בימי הביניים
קטגוריה:גנוסטיקה
קטגוריה:צמחונות | 2024-06-24T05:33:33 |
דונאטיזם | ממוזער|אוגוסטינוס מתווכח עם דונאטיסטים, צייר שארל ואן לו במאה ה־18
הדונאטיזם הוא זרם נוצרי שפעל בצפון אפריקה במאות ה־4 וה־5 לספירה, והוקע כמינות על ידי הכנסייה הקתולית. הדונאטיסטים גרסו כי סקרמנטים שבוצעו על ידי כמרים ששיתפו פעולה עם השלטונות הרומיים בזמן הרדיפות האנטי־נוצריות, בטלים.
רקע
התנועה הדונאטיסטית צמחה על רקע רדיפת הנוצרים בימי הקיסר דיוקלטינוס. בשנת 303 ציווה דיוקלטינוס על שריפת הכתבים הנוצריים והרס מקומות הפולחן של הנוצרים. דקיוס חשב שחזרה לדרך הקיסרית הישנה היא זאת שתחזק את הקיסרות, ולפיכך חידש את פולחן הקיסר ודרש שכל אזרח יקבל תעודה בה פקיד השלטון יאשר כי הקריב קורבן כנדרש. מי שסירב נידון למוות. היו בין הנוצרים כאלה שהקריבו קורבנות והיו כאלה שהצליחו לקבל תעודה כזאת גם בלי שהקריבו, או על ידי תשלום שוחד או על סמך היכרות אישית עם הפקיד מנפיק התעודות.
כשפסקו הרדיפות רצו המקריבים ומחזיקי התעודות לחזור לחיק הכנסייה. הבישופים אישרו לבני העם לחזור לקהילה ובתנאי שיביעו חרטה מתאימה על ידי חגירת שק, פיזור אפר על ראשם והודעת חרטה בפני הקהילה, אולם לא אישרו הסדר דומה לכמרים שלא עמדו בניסיון. היו בין הנוצרים כאלה שהסדר החרטה לא מצא חן בעיניהם והם מחו על כך. אחרי רדיפת הנוצרים על ידי הקיסר דיוקלטינוס היו גם כמרים שהורשו לחזור לחיק הכנסייה והמחאה מצד אלה שנשארו נאמנים וסבלו התגברה ונוצרו מתחים בתוך הכנסייה בין נוצרים שנותרו נאמנים לדתם לבין אלה שהתכחשו לנצרות ושיתפו פעולה עם שלטונות רומא.
הקרע
ממוזער|שרידי כנסייה עתיקה בקרתגו
המתיחות הגיעה לכדי קרע גלוי בשנת 311, עם מינויו של אדם בשם קקיליאנוס לבישוף קרתגו. קבוצה של נוצרים, ובראשם דונאטוס, פסלו את המינוי בטענה שקקיליאנוס היה ממשתפי הפעולה, או כלשונם, מן "המוסרים" (traditores). ב־313 מינו הפורשים את דונאטוס עצמו להגמון קרתגו.
בעקבות המשבר כינס הקיסר קונסטנטינוס ועידה כנסייתית ליישוב הסכסוך. הוועידה קבעה את חפותו של קקיליאנוס והורתה כי הוא ראוי לכהן כבישוף קרתגו. הדונאטיסטים סירבו להשלים עם ההחלטה, והקרע הלך והחריף. ב־314 גונו הדונאטיסטים באופן רשמי על ידי ועידת ארל, וב־317 שלח קונסטנטינוס גדודים לקרתגו כדי להילחם בדונאטיסטים. ואולם, הרדיפות רק חיזקו את ההתנגדות לרשויות הכנסייה בקרב הדונאטיסטים, שראו ברדיפות המשך ישיר של הרדיפות האנטי־נוצריות בימי הקיסרות הפגאנית. בשנת 321 נאלץ קונסטנטינוס להוציא צו סובלנות כלפי הדונאטיסטים. הרדיפות חודשו רק בשנת 346, תחת שלטונו של הקיסר קונסטנס.
מהות המחלוקת
המחלוקת המרכזית של הדונאטיסטים עם הכנסייה הקתולית נגעה לשאלת מעמדם של כמרים שבגדו באמונתם. הדונאטיסטים טענו שנוצרים שהתכחשו לאמונתם צריכים לטבול מחדש, שכן טבילתם הראשונה בטלה. יתר על כן, הם גרסו שה"מוסרים" אינם ראויים לכהן כאנשי כנסייה, ושהסקרמנטים שבוצעו על־ידם אינם תקפים. תפיסה זאת עמדה בסתירה לעמדת כנסייה הקתולית, שגרסה שתקפותו של הסקרמנט אינה תלויה בקדושתו של הכהן המבצע אותו. המחלוקת חרגה אפוא משאלת מעמדם של נוצרים שהתכחשו לדתם בזמן הרדיפות – היא נגעה לעצם מהותם של הסקרמנטים ולמעמדם של אנשי הכנסייה כמתווכים.
למחלוקת התאולוגית התלוותה גם אידאולוגיה חברתית. הדונאטיסטים, שזכו לתמיכה רחבה בקרב השכבות הנמוכות, גינו את העוני והעבדות וקראו לשחרור עבדים ולשמיטת חובות. בתקופת הרדיפות הם אף חברו למהפכניים עממיים מן האיכרות הנומידית שנקראו "משוטטים" (circumcellions), אך התנערו מהם בתקופות של שלווה. מחלוקת נוספת של הדונאטיסטים עם הכנסייה הקתולית נגעה למהות המרטיריום. בניגוד לכנסייה הקתולית, שסירבה להכיר בנוצרים שהביאו על עצמם את מותם כמרטירים, הדונאטיסטים הרחיבו מאוד את הגדרת המרטיריום ולעיתים אף זיהו התאבדויות המוניות כמות קדושים.
אוגוסטינוס סיפר על הדונאטיסטים שהם משתמשים בשני שפות בלבד: לטינית ופונית.אורליוס אוגוסטינוס, In Epistolam Ioannis ad Parthos, דרשה 2 פסקה 3
בישופים
ממוזער|170x170 פיקסלים|דונאטוס בכרוניקת נירנברג , המאה ה־15
הבישופים הדונאטיסטים היו:
מיורינוס (311–313)
דונאטוס (313–355; גלה ב־347)
פרמניאנוס (355–391)
פרימיאנוס (391–393)
מקסימיאנוס (393–394)
פרימיאנוס (393–394)
הכרזה כמינות
בשנת 405 הכריז הקיסר הונוריוס על הדונאטיסטים כמינים וקבע כי יש להחרים את רכושם, לאסור את פולחניהם ולהגלות את כהניהם. ב־411 התכנסה בקרתגו ועידה כנסייתית, שקבעה כי הדונאטיזם הוא פשע. בעקבות הוועידה הוגלו הכמרים הדונאטיסטים למקומות נידחים ורכוש הכנסייה הדונאטיסטית הועבר לידי הכנסייה הקתולית. אף על פי כן, שרידים של הכנסייה הדונאטיסטית המשיכו להתקיים בצפון אפריקה גם אחרי הכיבוש המוסלמי.
ראו גם
מחלוקת הטבילה מחדש
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
דונאטיסטית, מינות ה
דונאטיסטית, מינות ה | 2023-12-27T03:59:09 |
דבורה עומר | 250px|ממוזער|שמאל|בילדותה, עם אביה משה מוסנזון
ממוזער|250px|שמאל|דבורה מוסנזון בגיל 19
דבורה עומר (9 באוקטובר 1932 – 2 במאי 2013) הייתה סופרת ילדים ונוער ישראלית. זכתה בפרסים רבים על יצירתה, בהם פרס ישראל לשנת 2006.
ביוגרפיה
דבורה עומר נולדה למשה מוסנזון, אחיו של הסופר יגאל מוסינזון וסופר בפני עצמו, וללאה שרשבסקי. הוריה התגרשו בילדותה, ועומר הצטרפה עם אמה לפלוגת החוגים רעננה, שייסדה את קיבוץ מעוז חיים.
כשעומר הייתה בת 11 נהרגה אמה בתאונת אימוני ירי של "ההגנה". כיוון שאסור היה לומר לבריטים את הסיבה האמיתית, הומצא סיפור כיסוי לפיו אמה התאבדה, ואת סיבת המוות האמיתית של אמה גילתה עומר בוודאות רק בבגרותה. באותה תקופה, אביה היה בצבא הבריטי באירופה וכתב רשימות על חיי החיילים שהתפרסמו בספר.
בגיל 14 החלה דבורה עומר לכתוב יומן בו כתבה את סיפורה האישי כשהוא שזור בסיפורים המשקפים את הווי המדינה שבדרך.
כשבגרה, שלחה ידה בכתיבה, בעקבות אביה, וסיפוריה הראשונים התפרסמו בעיתון הנוער העובד, "במעלה", שאביה ערך.
עומר למדה בסמינר אורנים ועבדה כמורה בקיבוצים מעוז חיים ומשמר השרון, ובמקביל החלה בשנת 1955 לפרסם בעיתון "דבר לילדים" מדור בשם "דפי תמר", שנכתב כיומן של נערה בת קיבוץ. מדור זה הפך מאוחר יותר לסדרת ספרים, שהראשון בהם, "דפי תמר", יצא לאור בשנת 1959. בפברואר 1959 זכתה בפרס יציב. זו הייתה ההתחלה שבעקבותיה באו עשרות ספרים נוספים ודבורה עומר הפכה לאחת הסופרות האהובות על הילדים ובני הנוער בישראל. בין השנים 1960–1964 לימדה בבית ספר יהודי בעיר ויניפג שבקנדה, כאחת השליחות הראשונות שם.
רבים מספריה של עומר הם ביוגרפיות המעובדות לקריאת בני נוער ועוסקות בדמויות מתולדות הציונות והיישוב העברי. היא החלה בכך בשני ספרים שפרסמה בשנת 1967: "הבכור לבית אב"י", על איתמר בן-אב"י, ו"שרה, גיבורת "נילי"", אודות שרה אהרנסון ומחתרת ניל"י. ספרים אחרים עסקו בבעיות התבגרות של ילדים ובני נוער. מרבית ספריה של עומר ראו אור בהוצאת י. שרברק.
אחדים מספריה של עומר הומחזו והפכו להצגות ילדים מצליחות בתיאטרון לילדים ולנוער.
עומר זכתה בפרסים רבים על פועלה בתחום ספרות הילדים והנוער. בשנת 2006 הוענק לה פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית. בנימוקי השופטים נכתב כי "עומר הצליחה להפוך את העבר הישראלי-ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר".
בשנת 2013, זמן קצר לפני פטירתה, קיבלה את פרס אקו"ם על מפעל חיים.
דבורה הייתה נשואה לשמואל עומר (בשעה שנישאו, שמו היה "שמואל ורניק"), לימים מנכ"ל תיאטרון הבימה. לזוג שלושה ילדים: אשת התקשורת טלי עומר, מנכ"ל מוזיאון הילדים חולון ויושב ראש תאגיד השידור הישראלי גיל עומר והשחקן, הדוגמן והעורך רון עומר.
בשנות חייה האחרונות מיעטה להיחשף לתקשורת עקב מצבה הבריאותי הרופף. היא נפטרה ב-2 במאי 2013.
התגוררה במושב כפר מעש, ושם גם נקברה ב-5 במאי 2013.
ארכיונה מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.
הנצחה
לאחר מותה, החליט משרד התרבות והספורט להעניק את "פרס דבורה עומר", שיוענק מדי שנה ב"חודש הקריאה", ביום השנה העברי לפטירתה, כ"ב באייר.
בתי ספר יסודיים בפתח תקווה, בנתניה, בכפר סבא וברמת השרון, קרויים על שמה.
בשנת 2020 הפיק בנה של עומר, רון עומר, סרט תיעוד לזכרה גשם בעיניים.
בינואר 2022 החליטה עיריית תל אביב-יפו לקרוא רחוב על שמה.
ספריה
פרסים
1959 – פרס יציב לספרות הילדים, על "דפי תמר"
פרס סמינר הקיבוצים אורנים לספרות ילדים ע"ש אסתר רבינוביץ (ליצירה לילדים עד גיל 10), על "מעשה בלולי ה..."
1968 – פרס למדן לספרות ילדים ונוער מטעם עיריית רמת גן, על ספריה "הבכור לבית אב"י" ו"שרה, גיבורת ניל"י"
1972 – פרס משרד החינוך והתרבות, על "הגבול שבלב"
1976 – פרס דוד פינסקי למחזה המקורי מטעם עיריית חיפה, על המחזה "שרה גיבורת ניל"י" שהוצג בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער
1979 – פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, על מכלול יצירתה
1981 – פרס זאב לספרות ילדים ונוער, על "לאהוב עד מוות" (זכתה בשנית כעבור עשור)
1985 – פרס בית הספר לחינוך של אוניברסיטת חיפה, על "דמעות של אש"
1986 – עיטור הכבוד ע"ש אנדרסן, על "דמעות של אש"
1987 – מדליית קורצ'אק מטעם אגודת הסופרים הפולנים
1991 – פרס זאב לספרות ילדים ונוער, על "בדהרה"
2005 – פרס שרת התרבות בקטגוריית ילדים ונוער
2002 – פרס קרן הדסה
2006 – פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית
2013 – פרס אקו"ם, על מפעל חייה
קישורים חיצוניים
ציפי גון-גרוס, ריאיון עם דבורה עומר בתוכנית הרדיו "ספרים, רבותי, ספרים", גלי צה"ל, 2007; באתר iCast
; במקור, מתוך "אולפן שישי", חדשות ערוץ 2
; במקור, מתוך "המגזין", חדשות 10
מטוריה של עומר ב"מעריב":
אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: יחידת עוקץ והכלב העברי הראשון, גלי צה"ל, 16.7.2024
הערות שוליים
קטגוריה:נשות היישוב ילידות הארץ
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
דבורה עומר
קטגוריה:סופרות ילדים ונוער ישראליות
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:נשות חינוך ישראליות
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:מעוז חיים: אישים
קטגוריה:זוכות פרס אקו"ם
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:זוכות פרס למדן
קטגוריה:זוכי פרס למדן
קטגוריה:זוכות פרס זאב
קטגוריה:זוכי פרס זאב
קטגוריה:זוכי פרס יציב
קטגוריה:זוכות עיטור אנדרסן
קטגוריה:זוכי עיטור אנדרסן
קטגוריה:זוכות פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 2006
קטגוריה:ביוגרפים ישראלים
קטגוריה:ביוגרפיות ישראליות
קטגוריה:ביוגרפים יהודים
קטגוריה:זוכות פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:בוגרות הנוער העובד והלומד
קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד
קטגוריה:כפר מעש: אישים
קטגוריה:בוגרות אורנים - המכללה האקדמית לחינוך
קטגוריה:בוגרי אורנים - המכללה האקדמית לחינוך
קטגוריה:שליחי הסוכנות היהודית
קטגוריה:שליחות הסוכנות היהודית
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1932
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1932
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2013
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2013 | 2024-09-13T03:03:42 |
נסטוריאניזם | נֶסְטוֹרְיאניזם הוא כינויה בספרות הכנסייה הנוצרית של השקפה, המבדלת בין טבעו האלוהי לטבעו האנושי של ישו עד כדי פיצולו לשתי ישויות נבדלות. תאולוגיה זו הוקעה כמינות. המונח נגזר משמו של נסטוריוס, בישוף קונסטנטינופול בין 428 ל-431, שהואשם באחיזה בדעות כאלו, והודח ונודה בוועידת אפסוס.
ב-429 פרץ בעיר קונסטנטינופול סכסוך על רקע הטפותיו של הכומר אנאסטזיוס לכך שאין להשתמש בתואר "תֵּאוֹטוֹקוֹס", "יולדת האלוהים" ביוונית, עבור מרים, אם ישו. לדעתו ולדעת נסטוריוס, שתמך בו, יצירת הרושם שהצד האלוהי שבישו היה כבול לצדו האנושי-הגשמי עד כדי כך שחלק עמו את חווית הלידה והינקות, היה הרה טעות ועשוי להוביל לגלישה לכפירה מסוכנת. הוויכוח אודות התאוטוקוס היה אך פרט קטן בפולמוס רחב בהרבה, אודות היחס הנאות בין שני טבעיו של ישו, שסער במאות הרביעית והחמישית בין שתי אסכולות המלומדים הגדולות בעולם הנוצרי, האנטיוכית (שנסטוריוס היה מאנשיה) והאלכסנדרונית. בעוד שהראשונה חששה לביטול הפער בין האל הבורא לעולם הנברא וחתרה להפריד ככל האפשר בין הטבעים (במקביל להיצמדות לעקרונות השילוש הקדוש והתגלמות האל בבשר), האחרונה יראה מפני טשטוש הקשר בין האל לאדם, והפגיעה המשתמעת ביכולתה של האנושות החוטאת, באמצעות ישו, לשוב ולתקן את צלם אלוהים שנבראה בדמותו.
קירילוס האלכסנדרוני, בישוף העיר המצרית, התערב בוויכוח בקונסטנטינופול וזכה בתמיכת האפיפיור. הצהרותיו הצורמות של נסטוריוס, לא רק שלילת התואר הפופולרי "מולידת האלוהים" אלא בעיקר סירובו להצהיר שישו זהה עם הלוגוס האלוהי בשילוש, גייסו נגדו את רוב מי שנקראו להביע דעה. אף בעלי-בריתו, הבישופים האחרים שאחזו בעמדות אנטיוכיות, התנערו ממנו והכריזו עליו נידוי לאחר אפסוס, במסגרת מאמצי הפשרה שנערכו בלחץ הקיסר הביזנטי. קירילוס ותומכיו, שאמנם נאלצו אף הם להתפשר אך ניצחו בנוגע לנסטוריוס, ייחסו לבישוף המודח שורה של סטיות חמורות: מן הקביעה שהטבע האלוהי שבישו כלל לא נכח בצליבה, עבור בכך שהפריד בין המהויות של בן האלוהים עד כדי כך שהאמין ב"שני בנים" ולא באחד, וכלה באדופציוניזם , המינות הקדומה שדגלה בכך שישו נולד אנושי ואומץ לבן על ידי הבורא בשלב מאוחר.
כל אלו נקשרו מאז עם השם "נסטוריאניזם", שהפך לכינוי גנאי בפי ההוגים האלכסנדרונים לכל השקפה אנטיוכית שלא הסכימו עמה. ב-553, בוועידת קונסטנטינופול השנייה, הוטל חרם בדיעבד על כתבי כמה מנהיגים אנטיוכיים חשובים, והאסכולה ירדה במידה רבה מבמת ההיסטוריה. עניין בהם התעורר מחדש רק במאה ה-19. אף שנעלמה בעולם היווני-רומי, היא שרדה הרחק במזרח. במחצית הראשונה של המאה החמישית, הנוצרים בשטחי האימפריה הסאסאנית התארגנו כגוף מוכר על ידי השלטונות ונפרד מהכנסייה באימפריה הביזנטית, בשם כנסיית המזרח. גם משיקולים פוליטיים, הם אימצו את הכריסטולוגיה האנטיוכית, ואף הכירו בנסטוריוס כקדוש, אם כי כמעט ולא הושפעו מרעיונותיו שלו עצמו. הקישור בין הבישוף המודח לכל תפישה אנטיוכית שהיא, הביא לכך שכנסיית המזרח והכנסיות שהתפלגו ממנה עם הזמן – הכנסייה האשורית, הכנסייה הכשדית הקתולית ועוד – כונו "נסטוריאנים" בפי האורתודוקסים והקתולים.
ב-1895 התגלה כתב-יד של "ספר הרקלידס" שכתב נסטוריוס ערב מותו. ההשקפה שאחז בה, ה"נסטוריאניזם" לאמיתו של דבר, נחשף לראשונה לעיני אירופאים, והתברר כמתון בהרבה מההאשמות שנקשרו בשמו. נסטוריוס הוסיף לחייב את הקשר בין הטבע האלוהי לאנושי בישו, אך סבר שראיית הקשר ביניהם כאיחוד היפּוֹסטאטי (ברמת המהות העמוקה) לא מוצדק פילוסופית ותאולוגית ופוגע בעצם קיומם של שני הרבדים, עד כדי יצירת "טבע שלישי" מעורבב. הוא ביקש להגדיר את הקשר במונחים של איחוד פּרוֹסוֹפּוֹני, כלומר ברמת האופן שבו דבר מה נתפש ופועל בעולם, שהתקיים בכל זאת גם ברובד המטאפיזי ולא רק במציאות הגלויה לעין.
עם התגברות הדיאלוג הבין-דתי, ולנוכח ממצאי המחקר, הן האקדמיה והן הכנסייה מעדיפות להימנע מן התואר "נסטוריאני" ככינוי לזרמים נוצריים אחרים.
לקריאה נוספת
Nestorius, Nestorianism. בתוך: Brill’s New Pauly. הוצאת בריל, 1996.
קישורים חיצוניים
נסטוריאנית, המינות ה
קטגוריה:כריסטולוגיה | 2024-02-08T08:33:56 |
מונופיזיטיזם | המונופיזיטיזם (מיוונית: מונוס=אחד, פיזיס=טבע/מהות) הוא השקפה כריסטולוגית לפיה הטבעים האנושי והאלוהי של ישו התאחדו לאחד בו. המונופיזיטיזם הוכרז כמינות הן על ידי הנצרות האורתודוקסית והן על ידי הנצרות הקתולית, עוד לפני שהתפלגו.
מהות הוויכוח
המונופיזיטיות צמחה והתפתחה בעת המחלוקות הכריסטולוגיות הגדולות שזעזעו את הכנסייה בין ועידת ניקיאה ב-325 לוועידת כלקדון ב-451. לאחר שהתקבל סופית עקרון השילוש הקדוש בניקיאה, נפנו הוגי הנצרות לעסוק באינספור הבעיות התאולוגיות והפילוסופיות שנבעו ממנו. נקבע אמנם שישו היה אנושי וגם אלוהי, אך היחס בין טבעיו עורר קושיות כבדות משקל. הדגשת האופן בו התמזג האל לתוך הבריאה הייתה, בעיני החוששים מכך, פתח לראייתו כנתון לשינוי ותמורה מצד יצירתו וחילול הקודש, במיוחד בסוגיה אם גם האל סבל על הצלב וכיצד. המחנה שתפס כך את הדברים יוצג בעיקר על ידי אסכולת אנטיוכיה והקפיד על כך שהצד האנושי היה שלם, מלא ומתפקד בזכות עצמו ולכן נשמתו ובשרו יכלו לסבול ולחוות הכל, בעוד שזה האלוהי פעל אמנם בתיאום גמור עמו אך היה גם מנותק במידת-מה. הקוטב השני יוצג על ידי האסכולה האלכסנדרונית שדאגה יותר מכך שפירוד בין הטבעים המעיט באלוהיות ישו וגם איים על אפשרות הגאולה, שהייתה מותנית בכך שעבר את כל חוויות בני-האדם ובכך רומם את האנושי כולו מן החטא הקדמון. בניגוד לאנטיוכים, הם החשיבו דווקא את האחדות והרצף בין שני הטבעים. לשני המחנות היו הוגים קיצוניים שהפתרונות שהציעו הוקעו כמינות. האלכסנדרונים הצמיחו לדוגמה את האפולינריזם, שגרס כי גופו של ישו בלבד היה אנושי ונשמתו ושכלו אלוהיים; האנטיוכי נסטוריוס גיבש את הנסטוריאניזם, ששלל ממרים, אם ישו את התואר "מולידת האל" בטענה כי ילדה רק את צדו האנושי. מצדדי שתי הפילוסופיות נודו והוכרזו ככופרים.
המונופיזיטיות פותחה על ידי אוטיכס ראש המנזר בקונסטנטינופול, כריאקציה לנסטוריאניות. כנגד הדעה כי לישו היו שני טבעים, טבע אלוהי וטבע אנושי, השקפה דיאופיזיטית כדעת פלביאנוס, פטריארך קונסטנטינופול. פלאבינוס כינס בשנת 448 סינוד שגינה את אוטיכס, האשים אותו בכפירה מונופיזיטית (חד-גשמית) ונידה אותו. אך אוטיכס חזר על דעתו וערער בפני הפטריארכים דיוסקורוס מאלכסנדריה וסוורוס מאנטיוכיה. בתמיכתם, כינס הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני (408–450) בשנת 449 ועידה אקומנית באפסוס (שכונתה אחר־כך "לטרוקיניום" - ועידת גזלנים) ובה זוכה אוטיכס ואילו פלביאנוס גונה, וזמן קצר אחר־כך מת. תוצאת החלטה זו הייתה שהכנסייה כולה אימצה את ההשקפה המונופיזיטית/מיאפיזיטית.
ברם, האפיפיור לאו הראשון לא הכיר בהחלטות ועידת אפסוס השנייה (בשנת 449) ולכן בשנת 451 כונסה ועידת כלקדון, ובה תמכו ההגמונים באפיפיור לאו ואישרו את ההשקפה הדיאופיזיטית, שעל פיה היה ישו בחייו משיח בעל שני טבעים שלמים שלא התמזגו לאחד, אף שנמצאו בגוף אחד. על פי השקפה זו ישו היה בעת בעונה אחת גם אל וגם אדם מושלם. כן הוציאה הוועידה מחוץ לכנסייה את אוטיכס, סוורוס ודיוסקורוס.
ועידת קונסטנטינופול השנייה ב-553 התנערה באופן סופי ומוחלט מהתאולוגיה המונופיזיטית/מיאפיזיטית וכתוצאה מכך נוצרה היררכיה חליפית בכנסיות המזרחיות המונופיזיטיות. כך נוצר מצב בו היו ערים בהן היו שני בישופים, האחד מונופיזיטי והשני דיאפיזיטי.
המיאפיזיטיזם
עם השנים, נושא המונופיזיטיזם הפך מוויכוח תאולוגי גרידא לעניין פוליטי, ומחוזות אשר רצו בעצמאות מהאימפריה הביזנטית אימצו את ההשקפה הזו; בנוסף לכך, גם כמה מהקיסרים הביזנטיים תמכו בה בתקופות מסוימות, ובראשית המאה ה-7 אף היה ניסיון לאחד את המונופיזיטיות והדיופיזיטיות באמצעות המונותליטיזם. בסופו של דבר מספר מחוזות כנסייתיים במזרח אימצו דוקטרינה כמעט זהה למונופיזיטיות, הגישה המיאפיזיטית (ביוונית: μία, אחת), הגורסת כי לישו היו שני טבעים שהתאחדו לאחד; כאמור, ההשקפה הדיאפיזיטית טוענת שלישו היו שני טבעים שלא התאחדו, אך התקיימו זה לצד זה בגוף אחד. כנסיות מיאפיזיטיות אלו נקראות היום בשם הכוללני נצרות אוריינטלית אורתודוקסית וגם הן מגנות את המונופיזיטיזם הקיצוני של אוטיכס.
על פי ההשקפה הכריסטולוגית-המונופיזיטית, טבעו האלוהי של ישו הוא החשוב ולכן חג ההתגלות היה עבורם החג החשוב ולא חג המולד.
מונופיזיטיזם במאה השישית
בעשורים השלישי והרביעי של המאה השישית חלה צמיחה מואצת בתנועה המונופיזיטית, בעת בה עמד בראשה סוורוס, הפטריארך המודח של אנטיוכיה, אך המונופיזיטים עמדו בפני כמה קשיים.
ראשית, בעיית ההסמכה לכמורה. הבישופים המונופיזיטים סירבו להסמיך את פרחי הכמורה מחשש לרדיפות על ידי הכלקדונים שהחזיקו בשלטון הכנסייה. אף על פי שלעיתים הסמיכו כמרים בסתר, הם סירבו לקיים הסמכות פומביות. בניסיון לתת מענה לבעיה, סוורוס הגה את הרעיון של בישוף נודד, אשר יסמיך בנדודיו את פרחי הכמורה. רעיון זה היה הכרחי כדי להמשיך לקיים את הסקרמנטים וחיי הדת של הקהילות המונופיזיטיות. בהמשך סוורוס גם כתב לתומכיו כי כל בישוף אשר תומך באמונה המונופיזיטית רשאי להסמיך את הכמרים והדיאקונים. פתרון זה נולד מכורח המצב ונועד להיות זמני, כמו כן הוא הוגבל למנזרים מסוימים, אך הוא סימן את תחילת התהליך ליצירת היררכיה מונופיזיטית נפרדת מההיררכיה הכנסייתית הקתולית.
קושי שני היה המחלוקת הפנימית. עיקר המחלוקת הוא על טבעם של ישו ושל אדם הראשון לפני התחייה מחדש והנפילה מגן העדן. סוורוס הטיף למונופיזיטיזם סטנדרטי וטען כי גופו של ישו לפני תחייתו מחדש היה כגוף של בן תמותה, וגם כי אדם הראשון נברא מהתחלה כבן תמותה. יוליאן מהליקרנאסוס (Halicarnassus) לעומתו, שהיה מקורבו של סוורוס לפני הגעתם לאלכסנדריה, גרס כי שניהם נבראו בלתי ניתנים להשחתה וכי אדם הראשון הפך לבן תמותה לאחר נפילתו מגן העדן. יוליאן נפטר בשנת 527, אך תלמידיו המשיכו את תורתו ונקראו יוליאנים על שמו. עד מהרה סוורוס מצא את עצמו מנהיג של מיעוט בתוך אלכסנדריה. המחלוקת הסלימה והגיעה לכדי אלימות ממשית בשנת 535 כאשר תאודוסיוס, תלמידו של סוורוס, נבחר לפטריארך של אלכסנדריה. באמצע הסמכתו כפטריארך התפרץ לכנסייה המון של נזירים יוליאנים. ההמון הבריח את תאודוסיוס והושיב במקומו את מועמדם על כס הבישוף. תאודוסיוס חזר מלווה בכוח צבאי שניתן לו על ידי הקיסר בראשות הגנרל נארסס והדיח את גאינוס, הבישוף שמינו היוליאנים. תאודוסיוס רדף בכוח הזרוע את היוליאנים במשך 17 חודשים ומינה בישופים מהזרם הסטנדרטי של המונופיזיסטיזם.
הקיסר המשמעותי ביותר של האימפריה הרומית המזרחית במאה השישית היה הקיסר יוסטיניאנוס. מלבד משך שלטונו הארוך יחסית, כיבושיו הצבאיים ורפורמות המשפט שלו, שלטונו של יוסטיניאנוס אופיין ברפורמות דתיות ויחס אמביוולנטי כלפי המונופיזיטיזם. בתחילת שלטונו נראה שהמשיך את דרכו של הקיסר הקודם, דודו הכלקדוני יוסטיניוס. יוסטיניאנוס פרסם אידקטים המגנים את כל האמונות הדתיות מלבד זאת של הכנסייה הנוצרית הכלקדונית, אך במהרה גישתו השתנתה. בשנת 530 או 531 יוסטיניאנוס הפסיק את הרדיפות ומחזיר את הנזירים המונופיזיטים למנזרים שלהם. בשנת 532 יוסטיניאנוס כינס בקונסטנטינופול אספה של כמרים כלקדונים ומונופיזיסטים כדי לנסות לדון ולגשר על הפערים בין הזרמים השונים. באספה הציג יוסטיניאנוס את הנוסחה התאולוגית Theopaschitism, שעמדה בראש הדוקטרינה הדתית שלו. משמעות הנוסחה היא כי "אחד מהשילוש הקדוש סבל בבשרו". הכלקדונים קיבלו זאת אך המונופיזיסטים התנגדו מפני שהנוסחה נתפסה בעיניהם כנסטוריאנית מידי. למרות זאת, השיחות המשיכו ובחורף השנים 534-535 סוורוס מאנטיוכיה הגיע לקונסטנטינופול כדי להשתתף בשיחות בעצמו. אולם בשנת 535 התחלף האפיפיור לאגפטוס הראשון אשר נקט בגישה נוקשה יותר כלפי המונופיזיטים. יוסטיניאנוס רצה לשמור על יחסים טובים עם האפיפיור ערב הפלישה לאיטליה ולכן הורה לפטריארך של קונסטנטינופול להכריז על ראשי המונופיזיטים ככופרים ולגרש אותם מהעיר. בשנת 538 אף הדיח את תאודוסיוס ממשרת הפטריארך של אלכסנדריה.
אך לא בזאת נגמרו מאמציו של יוסטיניאנוס לאיחוד הכנסייה מחדש. בשנת 540 הקיסר החליט לחזור לניסיונותיו לאיחוי הקרע בדת הנוצרית. יוסטיניאנוס החליט להוקיע שלושה פרקים אשר התקבלו בוועידת כלקדון אך היו בעלי נטייה נסטוריאנית. שלושת הפרקים הכילו את כתביהם של תאודור ממסופוטמיה, תאודורט מסיירהוס ואיבס מאדסה. יוסטיניאנוס קיווה כי הוקעת שלושת הפרקים תרכך את הגישה המונופיזיטית ותעזור לגשר על הפער בין שני הזרמים. החלטה זאת הפכה לרשמית בשנת 544 כשהקיסר פרסם אידיקט מלכותי בנושא. עם זאת, ניסיון הגישור שוב נחל כישלון. המערב ראה זאת כתקיפה על ועידה הכלקדון, צפון אפריקה סירבה להכיר בהצהרה וגם האפיפיור סירב לחתום עליה. לבסוף האפיפיור נכנע ללחץ ובועידת קונסטנטינופול השנייה שהתקיימה בשנת 553 התקבלה רשמית הוקעת שלושת הפרקים. למרות זאת, הוועידה לא השיגה את מטרתה המקורית שהייתה פיוס בין המונופיזיטים לכלקדונים. המונופיזיטים ראו בוועידה כפשרה חלקית בלתי מספקת, ודבקו בסירובם לקבל את החלטות ועידת כלקדון. בעקבות זאת נרדפו על ידי יוסטיניאנוס.
אחת הדמויות המרתקות במאה השישית בכלל ובהקשר המונופיזיטי בפרט, היא הקיסרית תאדורה אשתו של יוסטיניאנוס. תאודורה תמכה בגלוי במונופיזיסטים ואף אירחה בארמונה בקונסטנטינופול מונופיזיטים חשובים רבים. תאודורה מימנה את השוהים בארמון ולעיתים הייתה מגיעה לביקור עם בעלה הקיסר שאהב לקיים עמם דיונים תאולוגיים. תאודורה הוקסמה כנראה במיוחד מחייהם הצנועים והפשוטים של מנהיגי המונופיזיטיזם יותר מאשר שהתעניינה בתאולוגיה עצמה. לאחר הגליית ראשי המונופיזיטים מקונסטנטינופול והכרזתם ככופרים, אנטימוס (anthimus) בישוף מונופיזיטי ברח לארמונה ונהנה מהגנתה. תאודורה אף חיתנה את ביתה עם צאצאו של הקיסר אנסטסיאוס, שהיה תומך של המונופיזיטים. ייתכן כי אחת הסיבות לניסיונות הפשרה של יוסטיניאנוס עם המונופיזיטים הייתה השפעתה של תאודורה עליו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נצרות: זרמים שסומנו כמינות
קטגוריה:כריסטולוגיה
קטגוריה:האימפריה הביזנטית: דת | 2024-04-06T22:47:20 |
דני קיי | שמאל|ממוזער|250px|דני קיי עם אורנה פורת בעת ביקורו בישראל, 1958
שמאל|ממוזער|250px|דני קיי בעת ביקור בישראל, יולי 1966
שמאל|ממוזער|250px|דני קיי מתראיין ברדיו הממלכתי הפיני
שמאל|ממוזער|250px|דני קיי ואשתו סילביה פיין, 1945
דֶנִי קֶיִי (באנגלית: Danny Kaye, 18 בינואר 1911 – 3 במרץ 1987) היה שחקן קולנוע, זמר וקומיקאי יהודי-אמריקאי.
קורות חיים
תחילת הדרך
קיי נולד בברוקלין שבניו יורק כדוד דניאל קמינסקי למהגרים יהודים מאוקראינה, יעקב קמינסקי ו-קלרה נימירובסקי, הוא היה בנם השלישי והיחיד שנולד בארצות הברית, לאחר שהיגרו אליה בשנת 1909. את הניסיון הראשון שלו בתחום הבידור הוא צבר ב"חגורת הבורשט" - אזור בתי ההארחה היהודיים שבהרי הקטסקיל במדינת ניו יורק.
ב-1935 כיכב לראשונה בסרט קולנוע קצר, Moon Over Manhattan, והוחתם כקומיקאי בסדרת סרטים קצרים בהם גילם מהגר רוסי מהיר דיבור.
ב-1941 הופיע בברודוויי במחזמר "גברת באפלה" של איירה גרשווין וקורט וייל. תפקידו במחזמר היה הצלחה מקצועית סוחפת, ובמיוחד זכור השיר "צ'ייקובסקי", שבו הוא מונה, בפרק זמן קצר, מספר רב של שמות מלחינים (ופסאודו-מלחינים) רוסיים.
כוכב קולנוע
סרט הקולנוע הראשון באורך מלא שבו כיכב היה Up in Arms (אל הנשק) משנת 1944, עיבוד למחזמר בכיכוב אדי קנטור. סמואל גולדווין ניסה לשכנע את קיי לעשות ניתוח פלסטי באף (בשל מה שראה כמראה "יהודי מדי"). קיי סירב, אך הסכים לחמצן את שיערו, דבר אשר העניק לו שער אדמדם. קיי הפך לכוכב, וסרטיו הקצרים חוברו יחדיו לסרט באורך מלא, The Birth of a Star על ידי מתחריו של גולדווין, שהחזיקו בזכויות להם.
קיי כיכב בסדרה של סרטים לאחר הצלחה זו, והוא זכור במיוחד בשירים "טמבולינה טמבולינה" ו"הברווזון המכוער" מתוך סרטו "הנס כריסטיאן אנדרסן". אשתו, סילביה פיין, כתבה חלק משיריו בסרטים אלה ואחרים. רשימת סרטיו לאורך הקריירה כוללת עשרות סרטים בהם הוא הופיע כרקדן, מנצח על תזמורת, לוליין, אקרובט. אחד מקטעיו הידועים הוא קטע "הכינורית", בו הוא מנהל דיאלוג עם התזמורת תוך כדי חיקוי כלי נגינה בקטעים קלאסיים ידועים. קטעים אלה ידועים בביצועה של ציפי שביט בעברית.
מעבר לפעילותו הקולנועית, קיי גם הופיע כבדרן והקליט תוכניות לרדיו ולטלוויזיה, ביניהם הופעת אורח למופע החבובות בשנת 1978.
בשנת 1956 ביקר קיי לראשונה בישראל, כאשר להופעותו הגיעו אלפי ילדים אשר הקימו מהומה והתפרצו אל הבמה. בעקבות הדוחק נרמסה ילדה בת 12 ופונתה לבית חולים רמב"ם, ועוד מספר ילדים נפצעו וקיבלו עזרה ראשונה.
פעילות הומניטרית
קיי היה פעל רבות בתחום הקהילה כשגריר במסגרת הארגון הבינלאומי UNICEF והתנדב להופיע בפני ילדים בבתי חולים. בנוסף, כמי שהיה גאה במוצאו היהודי, ביקר פעמים רבות בישראל במסגרת פעולות מחווה. במהלך מלחמת יום כיפור ביקר פצועי מלחמה רבים מהצד הישראלי. ניצח גם מספר פעמים על התזמורת הפילהרמונית הישראלית במופעי צדקה.
חייו האישיים ומותו
לפי מקורות שונים נראה שדני קיי היה ביסקסואל, שניהל מערכות יחסים עם גברים ונשים. חלק מהפרסומים עסקו ברומן שניהל קיי עם השחקן הבריטי לורנס אוליבייה, ובמשבר הנפשי שחוותה ויויאן ליי (זוגתו של אוליבייה) כשגילתה את הפרשה.
קיי ואשתו סילביה פיין גדלו בברוקלין, כמה רחובות זה מזו, אך נפגשו רק כשעבדו יחד על הופעה באוף ברודוויי ב-1939 שם סילביה הייתה פסנתרנית לאודישנים.
קיי הציע לה נישואין בטלפון בזמן שעבד בפלורידה, כשפיין הייתה בניו יורק. היא עשתה את הנסיעה לפורט לודרדייל שם הם נישאו ב-3 בינואר 1940.
בתם היחידה דינה קיי, עיתונאית ומנחת טלוויזיה, נולדה ב-17 בדצמבר 1946. הזוג נפרד לשבעה חודשים ב-1947 אך חזר זה לזה ונשאר יחד עד מותו של קיי בשנת 1987.
דני קיי מת ב-1987 בגיל 76 מהתקף לב לאחר מאבק בדלקת כבד. הוא עבר ניתוח מעקפים בשנת 1983, ובתקופה זו קיבל את דלקת הכבד מעירוי דם. קיי נקבר בבית הקברות קנסיקו בוואלהלה, במדינת ניו יורק.
סילביה פיין קיי מתה מאמפיזמה בגיל 78 בדירתה במנהטן ב-1991. היא קבורה עם בעלה.
כבוד והוקרה
הופעתו של קיי כמנחה תוכנית הטלוויזיה "The Danny Kaye Show" זיכתה אותו בפרס אמי בשנת 1963.
בשנת 1981 זכה דני קיי בפרס כבוד ע"ש ג'ין הרשהולט על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע על תרומתו לתעשיית הקולנוע. בשדרת הכוכבים של הוליווד יש שלושה כוכבים על שמו, על עבודתו בתחומי המוזיקה, רדיו וקולנוע.
בשנת 1983, מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק העניקה לקיי תואר אבירות על גילומו של הנס כריסטיאן אנדרסן בסרט באותו שם משנת 1952. באותה שנה זכה קיי גם בפרס גילדת שחקני המסך על מפעל חיים.
ב-24 בפברואר 1986 הוענק לקיי אות הוקרה מטעם לגיון הכבוד על עבודתו בקרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים.
לאחר מותו, ב-23 ביוני 1987, הנשיא רונלד רייגן העניק לקיי את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.
בעיר תל אביב נקרא רחוב על שמו.
פילמוגרפיה חלקית
1944 - "אל הנשק"
1945 - "עושה הנפלאות"
1946 - "הנער מברוקלין"
1947 - "חייו הסודיים של וולטר מיטי"
1948 - "שיר נולד"
1949 - "המפקח הכללי"
1951 - "בריביירה"
1952 - "הנס כריסטיאן אנדרסן"
1954 - "חג מולד לבן"
1954 - "הקש בעץ"
1956 - "ליצן החצר"
1958 - "אנדרו העליז"
1958 - "יעקובובסקי והקולונל" - זכייה בפרס גלובוס הזהב
1959 - "חצוצרת הקסם"
1961 - "על המשמר"
1963 - "בלש בעל כרחו"
1981 - "סקוקי"
קישורים חיצוניים
דני קיי בביקור בישראל, אפריל 1956, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:קומיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מנחי האוסקר
דני קיי
קטגוריה:אמנים אמריקאים הידועים בשם במה
קטגוריה:אמנים יהודים הידועים בשם במה
קטגוריה:שגרירים של רצון טוב - יוניסף
קטגוריה:יהודים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:זוכי אוסקר: פרס ז'אן הרשולט לפעילות הומניטרית
קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - מפעל חיים
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: הופעה בתוכנית מוזיקלית
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקן ראשי בקומדיה או בסרט מוזיקלי
קטגוריה:זוכי פרס טוני לשם כבוד
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: רדיו
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1913
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1987 | 2024-10-10T04:36:50 |
ארל סטנלי גרדנר | ארל סטנלי גרדנר (באנגלית: Erle Stanley Gardner; 17 ביולי 1889 – 11 במרץ 1970) היה סופר ומשפטן אמריקאי. אחד הסופרים הפוריים ביותר בתחום הספרות הבלשית, בוראו של עורך הדין הבדיוני פרי מייסון.
ביוגרפיה
בשנת 1911 עבר בהצלחה את בחינות לשכת עורכי הדין של מדינת קליפורניה והוסמך כעו"ד, למרות שלא למד בשום פקולטה למשפטים, אלא השתלם במקצוע בלימודים עצמיים (דבר שהיה אפשרי באותם ימים). שנים רבות היה עו"ד פלילי מפורסם ומצליח.
עוד לפני שהתפרסם הרומן הבלשי הראשון שלו, כבר היה זה כתריסר שנים סופר מצליח ורב מכר בתחום הסיפורים הבלשיים הקצרים שהתפרסמו בחוברות "pulp fiction".
בשנת 1933 פרסם את ספרו הבלשי הראשון "פרשת ציפורני הקטיפה", בו יצר את דמותו של פרי מייסון, עורך הדין הפותר תעלומות בלשיות בין כותלי בית המשפט ומחוצה לו. מאז ועד מותו כתב כ-120 ספרי בלשים, שחלקם נתפרסם אף אחרי מותו וזכה לתפוצה אדירה בארצות הברית ובעולם כולו.
רוב ספריו היו מסדרת פרי מייסון, אך חלקם מסדרות נוספות, כגון סדרת פרקליט המחוז (.D.A) וסדרת הבלשית והבלש ברטה קול ודונלד לם (היא אשה גדולת ממדים, קולנית, בריונית ורודפת בצע והוא עורך דין נמוך קומה ורזה, שרישיונו נשלל ממנו) שפרסם תחת שם העט א. א. פייר.
הביקורת לא העריכה את הצד הספרותי של ספרי ארל סטנלי גרדנר, אולם ציינה לחיוב את האותנטיות והמקוריות שלהם בתחום המשפטי.
ארל סטנלי גרדנר היה חובב טבע וארכאולוגיה והרבה לסייר בעולם.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:עורכי דין אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס אדגר
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1889
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1970 | 2024-08-31T05:53:16 |
ברקת | בָּרֶקֶת היא אבן חן מהמעלה הראשונה, ומשכך נמנית עם אחת מארבע אבני החן היקרות (שלוש האחרות הן יהלום, ספיר ואודם). כאבן חן, ברקת היא תצורה של המינרל השקוף בריל (Beryl), הצבועה ירוק כתוצאה מחדירת כרום וונדיום לתוך הגביש. בלעז, קרויה ברקת בשמות אִזמרגד ואמרלד (Emerald), שמות שמשמשים גם לתיאור הגוון הירוק האופייני לברקת איכותית.
אטימולוגיה
המילה "ברקת" מקורה בתורה. בעברית המודרנית של ימינו היא מזוהה עם אבן האזמרגד. ייתכן שהברקת קשורה אטימולוגית ל-Marakatam בסנסקריט ול-Barraqtu האכדית. אחרים מזהים את הברקת המקראית כאבן חן השונה מזו המכונה היום ברקת. כך, למשל, על פי תרגום אונקולוס מזוהה האזמרגד דווקא עם האבן המקראית נופך. המקור הראשוני למילה אזמרגד הוא כנראה המילה מרקטה (marakata) (בסנסקריט: ירוק). ממנה נוצרה המילה היוונית סמרגדוס (ביוונית: σμάραγδος -סְמַרַגְדוֹס – אבן חן ירוקה), ומהיוונית נגזרו שמות האבן בשפות רבות.
תכלילים
הברקת היא בין אבני החן העשירות ביותר בתכלילים. התכלילים הם אלמנטים ומינרלים שונים שחדרו אל תוך גביש האבן בעת התגבשותו. אלה מצויים בתוך האבן, מהווים מידע חשוב על מקורה ואיכותה ומשפיעים על ערכה הכלכלי.
היווצרות התכלילים
גביש הבריל הטבעי הוא שקוף וחסר צבע, וחדירה של כרום וונדיום העניקה לו את הצבע הירוק האופייני לברקת. בדרך כלל, יסודות אלה נמצאים בחלקים שונים של קרום כדור הארץ מאלה שבהם נמצא הבריליום, כך שברקת לא הייתה נוצרת אלמלא תהליכים טקטוניים, אורוגנזה ובליה שהפגישו בין היסודות השונים ואיפשרו את היווצרותה של אחת מאבני החן היפות ביותר. הצצה מבעד למיקרוסקופ או לזכוכית מגדלת מספרת הרבה על תהליכי ההתגבשות של הברקת.
תכלילי הברקת נוצרו בכמה שלבים:
תכלילים פרוטוגנטיים - תכלילים אשר נוצרו עוד לפני ההתגבשות ונלכדו בתוכה, למשל תכלילי מוטות הטרמוליט.
תכלילים סינגנטיים - תכלילים אשר נוצרו במהלך ההתגבשות. לרוב יופיעו תכלילים אלה באזורי צמיחה שונים של הגביש, למשל תכלילי התריסים.
תכלילים אפיגנטיים - תכלילים אשר נוצרו לאחר סיום ההתגבשות, למשל כתמי ה"חלודה".
סוגי התכלילים
שמאל|ממוזער|250px|גביש ברקת
צעיפים – תכליל זה מהווה אות לכך שמדובר באבן איכותית וטבעית. תכלילים אלה ידועים גם בשם המסורתי '"הגָן'" (Jardin). הם מורכבים מטיפות זעירות של נוזל הסמוכות זו לזו ומכילים גבישונים או תכלילי שתי פאזות, ויוצרים צורת טביעת אצבעות או וילון.
שתי פאזות – סדקים קטנים באבן או חללים המלאים בנוזל ובבועית גז. למקצתם צורת כרית ולאחרים צורת מנסרות משושות המסודרות בדרך כלל במקביל לציר האורך של הגביש.
שלוש פאזות – סדקים קטנים או חללים שיש בהם בועית גז. חומרים שהיו בנוזל התגבשו לגביש קובייתי זעיר שגם הוא כלוא באותו חלל. סוג תכליל זה הוא המאפיין הבולט ביותר של אבני ברקת.
מוטות – חדירה של מינרלים אחרים היוצרת צורת מוטות. אופייניים: מוטות טורמלין בעלי חתך משולש ומוטות רוטיל וטרמוליט.
גבישים – גבישונים קטנים המפוזרים בחלקים שונים של האבן, קלציט, פיריט ואחרים.
עלעלים – לוחות דקיקים של נציץ מסוג ביוטיט או פלוגופיט (phlogopite) ונראים כעַלְעַלִּים שחורים, חומים צהבהבים.
פתיתי שלג – גבישי קלציט או אפטיט ואחרים בגדלים שונים המפוזרים בחלל הגביש.
פירורי לחם – "ענן" של תכלילים אשר יכולים להיות מורכבים ממקבצים של גבישים קטנים.
תריסים – תכלילים הנראים כקווים מקבילים ונובעים מהפרעות בצמיחה הסדירה של הגביש.
כתמים – כתמי צבע חומים או צהובים המכונים גם "חלודה". מקורם כנראה בחדירה של חומצות שונות לשברים בגביש לאחר השלמת צמיחתו.
תשליל – חלל אשר צורתו כצורת גביש האם. בתוך חלל זה נלכד נוזל שממנו נפלטה בועית גז. לעיתים מופיעים תכלילים אלה בזוגות.
סולמות – רצועות ארוכות של אקטינוליט החוצים את האבן הנראים "חתוכים" לרוחבם כדוגמת קני במבוק.
אלומות דשא – מוטות טרמוליט קצרים צמודים זה לזה.
שילוב של תכלילים מסוימים בשלבי ההתגבשות השונים מהווים "טביעת אצבע" של הברקת ומעידה על מוצאה.
מקורות וסוגים
מקורות עתיקים
יופייה של הברקת הצית את דמיונם של שליטים עוד בעת העתיקה, ואלו השקיעו משאבים רבים במציאתה. כבר בשנת 2000 לפנה"ס נתגלו במצרים העתיקה במחוזות מצרים העליונה (בקרבת עמק הנילוס) מרבצי ברקת הקרויים מכרות קלאופטרה. בימיו של אלכסנדר הגדול היו אלו כורים יוונים שחפרו במכרות במצרים בחפשם אחר האבן, ומאוחר יותר נכרתה הברקת עבור המלכה קלאופטרה. מצרים הייתה ספקית הברקת של העולם העתיק, וזו נסחרה בעיקר באירופה ובהודו. שרידים למכרות ברקת קדומים התגלו במצרים בראשית המאה ה-19 בהר סוכייט ובהר זבארה, בסמוך לחוף הים האדום, מזרחית לאסואן. במקום נתגלתה מערכת מסועפת של מכרות ותעלות, וכמות גדולה של כלי כרייה עתיקים שגילם נאמד ב-4,000 שנה. אבנים ממכרה זה נתגלו באוצרות החנוטים במצרים. במשך שנים רבות סופר במצרים על גבישי ברקת ואבנים מלוטשות המופיעות בחופי אלכסנדריה עם שוך סערה. תחילה נראה היה שהסיפור הוא פרי הדמיון המזרחי, אך בדיקות שנעשו הוכיחו שאבנים אלה הן בעלות אותן תכונות המאפיינות את אבני הברקת ממכרות קלאופטרה, ונראה שמקורן באניות טרופות שהובילו אותן. מקורו הגאולוגי של אזמרגד זה באבק ובנציצי צפחה.
מכרה עתיק אחר, כנראה מתקופת הרומאים, התגלה בהבכטל (Habachtal) אשר באלפים האוסטריים בגובה של 3,000 מ' מעל פני הים. צבע האבנים ממקור זה עמוק ונעים אך הן בדרך כלל קטנות מאוד ומלאות פגמים. מכרה זה אינו פעיל.
מקור עתיק אחר הוא מכרות בהודו, שכנראה נוצלו במידה רבה כבר לפני אלפי שנים ומיקומם נשמר בסודיות במשך דורות. המכרה המוכר ביותר נמצא באז'מרה מרווארה (Ajmere Merwara), מקורן אבני הברקת הקרויות המכרה העתיק (old mine).
מקורות מודרניים
שמאל|ממוזער|250px|"גצ'לה" – הברקת השנייה בגודלה בעולם
קולומביה - אבני ברקת היו ידועות כבר לילידים האינדיאנים שהשתמשו בהן לצורכי פולחן וקישוט. כאשר הגיעו הספרדים לאזור, הם קיבלו מבני האינקה אבני ברקת והכוונה לאזור המכרות, בקרבת בוגוטה. באזור מוּזוֹ (Muzo) כרו בני האינקה ברקת טרם לכיבוש הספרדי, ובשנת 1555 התגלו באזור מכרות חדשים הפועלים עד היום, ואשר היו במשך מאות שנים המקור הבלעדי לאבני ברקת. על מנת שאנשים לא ינסו לקנות אבני ברקת ישירות מן הכורים או לכרות אותן בעצמם, הופצו סיפורים שונים לפיהם האבנים מתפרקות כאשר הן נחשפות לקרני השמש או שהן מאבדות מיופיין באור חזק.
אזור מכרות פעיל נוסף הוא צִיבוֹר (Chivor), כ-75 ק"מ צפונית-מזרחית לבוגוטה.
מבחינה כלכלית, המכרה החשוב ביותר בקולומביה נמצא בעמק קוסקו (Coscuez) ובו מעובדים כ-60 אתרים מתוך כ-150 בקולומביה כולה ותפוקתו מהווה כ-75% מן התפוקה במדינה.
אבני הברקת מקולומביה נבדלות מאחרות בברקן המודגש ובצבען המיוחד - ירוק ללא תוספת של גוונים כחולים, ואבנים נדירות כטרפיץ – סוג ברקת המתאפיין באסטריזם ("כוכביות") של 6 קרניים.
ברזיל - בתחילת המאה ה-20 התגלו כמה מכרות ברקת בברזיל. צבען של אבנים ממכרות אלה עמוק מאוד, בעיקר אלה שנכרו בנובה ארה (Nova Era, "העידן החדש") אך איכותם נמוכה בשל פגמים רבים.
ברזיל היא מוצאן של אבני ברקת מיוחדות ונדירות: סוג של טרפיץ בעל אסטריזם של 6 קרניים ואבנים עם תופעת עין החתול.
רוסיה – בשנת 1830 התגלה מקור ברקת בהרי אורל, סמוך לעיר סברדלובסק המוצאת את פרנסתה בכרייה ובליטוש אבנים יקרות. אבנים ממקור זה גדולות אך צבען חיוור או חלבי.
אוסטרליה – בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התגלו מקורות אחדים לברקת. מכרות אלה עשירים למדי, אך איכות האבנים ירודה. חשיבותן המסחרית של האבנים מועטה, מאחר שכדי לקבל אבן חן ראויה לשיבוץ, יש צורך להסיר ממנה בליטוש חומר רב. רק מכרה אחד הנמצא במקום הקרוי פּוּנָה (Poona) מפיק אבנים באיכות טובה, והוא התגלה במקרה בשנת 1909 כאשר מחפש מתכות חיפש בדיל.
דרום אפריקה – בשנת 1927 התגלה המקור הראשון ביבשת אפריקה, באזור טרנסוַאל (Transvaal), ובשנים שלאחר מכן התגלו מקורות נוספים. איכות האבנים מן המכרות הללו נמוכה מאחר שהתכלילים האופייניים להן מכילים נציץ חום הפוגע באיכות הצבע ובברק האבן.
טנזניה – גילוי המקורות בדרום אפריקה הוביל לחיפוש נרחב ביבשת כולה. בטנזניה התגלו מקורות איכותיים בסמוך למעיינות חמים. במכרות אלה נמצאו אבני ברקת לצד אלכסנדריט.
זימבבואה – אבני הברקת הנכרות בזימבבואה הן העתיקות ביותר בין אבני הברקת וגילן נאמד ב-2,600 מיליון שנה, תחילת עידן הפרוטרוזואיקון.
רודזיה – המקורות הראשונים התגלו בשנת 1956 ובהם אבנים קטנות ובעלות צבע ירוק עמוק. צבען אינו הגורם היחיד לאיכותן – אבנים אלה צלולות מאוד ואינן מכילות תכלילים רבים האופייניים לברקת ממקורות אחרים. במשך עשרות שנים היו מכרות אלה פעילים לסירוגין בשל התקוממות של מורדים, אולם לאחר שהתייצב השלטון שבה על כנה כרייה מסודרת. מכרה סנדָוונה (Sandawana) מפיק אבני ברקת קטנות באיכות טובה שצבען עשיר ועמוק עם שמץ של גוונים צהובים.
זמביה – מכרה קמקנגה (Kamakanga), שהחל לפעול בשנות ה-70 של המאה ה-20, מהווה המקור החשוב ביותר של אבני ברקת ומפיק אבני ברקת בגוונים רבים ובמגוון תכלילים. אבני ברקת מזמביה מתאפיינות בשקיפות טובה. לגבישי הברקת ממכרה זה מאפיינים מיוחדים:
בתחתית כל גביש בולטת מעין "רגל".
תכלילי נציץ חודרים מבחוץ אל מרכז הגביש מששת קודקודי המנסרה, והחתך נראה כפלח לימון.
גבישי כריך - תכלילי הנציץ מופיעים גם כחתכי רוחב שכבתיים המפרידים בין חלקים שונים של הגביש.
עם זאת, לאחר הסרת התכלילים נותר חומר רב, צלול וראוי לעיבוד.
מקורות חשובים נוספים – פקיסטן, אפגניסטן, הודו ומדגסקר.
אבנים מיוחדות
שמאל|ממוזער|250px|סיכת "הוקר אמרלד"
בברזיל נתגלתה אבן הברקת הגדולה ביותר:
ברקת באהיה (Bahia Emerald) - אבן הברקת הגולמית הגדולה ביותר בעולם. האבן נמצאה בשנת 2001 במחוז באהיה במערב ברזיל. משקלה 360 ק"ג, 1,900,000 קרט. האבן נמצאת בארצות הברית, במאבק משפטי מתוקשר לקביעת הבעלות עליה.
קולומביה היא ארץ מוצאן של אבני הברקת המיוחדות ביותר:
טרפיץ (Trapiche) - סוג נדיר של ברקת. טרפיץ מתאפיין באסטריזם ("כוכביות") של 6 קרניים ושמו נובע מגלגל טחינה המשמש לעיבוד קני סוכר באזור. חתך של הגביש יראה תכלילים שחורים, חומים או לבנים החוצים את האבן ויוצרים כעין צלב משושה.
גצ'לה (Gachala Emerald) - אבן הברקת הגולמית השנייה בגודלה, הגביש באורך 5 ס"מ ובמשקל 858 קרט (172 גרם). האבן נמצאה בשנת 1967 במחוז גצ'לה. היא נתרמה על ידי התכשיטן הארי וינסטון למוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בארצות הברית, שם היא מוצגת.
צ'וֹק אמרלד (Chalk Emerald) – אבן מלוטשת צלולה בגוון ירוק עמוק ובמשקל 37.82 קרט (7.56 ג'). האבן משובצת בטבעת בעיצובו של התכשיטן הארי וינסטון ונתרמה למוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בארצות הברית על ידי היזם אוסקר צ'וק ורעייתו. לפני חיתוך וליטוש היה משקלה 38.4 קרט (7.68 ג'). מסופר כי האבן הייתה הקישוט המרכזי בענק שהיה שייך לאשת המהראג'ה של בָּרוֹדָה (Baroda), לשעבר מדינה והיום עיר במדינת גוג'ראט בהודו.
מוּגוֹל אמרלד (Mogul Emerald) – לוח מלבני בגובה 10 ס"מ אשר בצדו האחד חרוטים פסוקים איסלמיות ובצדו השני עיטורים פרחוניים. משקלו של הלוח 217.8 קרט (43.5 גרם) וקיים לגביו תיעוד משנת 1695 מתקופת האימפריה המוגולית. כיום מוצגת במוזיאון לאומנות איסלאמית בדוחה, קטר.
הוּקר אמרלד (Hooker Emerald) – ברקת במשקל 75 קרט (15 גרם) המשובצת בסיכה ומוקפת יהלומים. מסופר כי האבן הייתה משובצת באבזם של סולטאן טורקי. הסיכה שוכנת באוסף המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בארצות הברית.
ייצור סינתטי
בשל ערכה הרב של הברקת, נעשו ניסיונות רבים לייצרה באופן סינתטי. בשנים 1934–1937 עלה בידי מדענים גרמניים מחברת אי גה פארבן (IG Farben) ליצור גביש שנקרא "איגמרלד" (Igmerald)ּ. כיום מיוצרות אבני ברקת סינתטיות במספר ארצות ברחבי העולם, ביניהן ארצות הברית ורוסיה, בשיטת "פלקס-מלט" (Flux-melt) או בשיטה ההידרותרמית.
אבני ברקת סינתטיות שונות מן הטבעיות בסידור התכלילים שבהן, ובמקרים לא מעטים ניתן להבחין בין אבני ברקת סינתטיות לבין אבני ברקת טבעיות גם בעין וללא עדשת יהלומנים. לצד זאת, בדיקה יסודית של התכלילים באמצעות עדשת יהלומנים ופילטר צ'לסי מראה הבדלים בין אבן טבעית לאבן סינתטית בקלות רבה יותר. הבדל נוסף מתבטא בקשיות, כאשר אבנים סינתטיות קשות במעט מן הטבעיות, בעלות שבירה כפולה נמוכה יותר ומשקלן הסגולי נמוך במעט מזה של הטבעיות, ובזאת בשל האופי השונה של התכלילים שמצויים בהן.
חיתוך וליטוש
שמאל|ממוזער|100px|חיתוך אמרלד
הברקת מהווה אתגר למעבדיה: קשיותה הרבה אמנם מונעת ממנה שריטות רבות, אך כמות הסדקים והתכלילים שבה מקשים אף על חותך מקצועי המבקש לנצל כמה שיותר מן הגביש היקר. במשך הזמן התפתח חיתוך מיוחד לברקת – חיתוך אמרלד – ריבוע או מלבן בעלי שיפועים מדורגים ופינות קטומות, המאפשר להפגין את יופייה של הברקת ולהגן עליה מפגיעה מכנית.
הברקת בהיסטוריה
השם ברקת מופיע בתנ"ך בהקשרים שונים, ובעיקר בתיאור החושן:
הברקת המקראית היא האבן השלישית בטור הראשון בחושן הכהן הגדול, והיא מיוחסת לשבט לוי. תרגומים שונים של התנ"ך קושרים אותה ל-Emerald, והעברית המודרנית קיבלה תרגום זה.
הברקת הייתה ידועה עוד מימי קדם, וכבר אז הייתה מוערכת מאוד. היא מוזכרת אצל תאופרסטוס ופליניוס. על פי הרודוטוס, טבעת פוליקרטס הייתה משובצת בברקת.
אמונות ומיסטיקה
לברקת יוחסו תכונות שונות, בעיקר סגולות מרפא: נגד מחלות הכיפיון (מחלת הנפילה) והדיזנטריה ונגד פגיעות בעיניים. נשים האמינו כי הברקת תסייע להן לעבור את הלידה בשלום. האצטקים ובני האינקה האמינו כי הברקת היא אבן קדושה והודות ההודיות מספרות על סגולותיה של הברקת כמשרת מזל ורווחה. לאורך ההיסטוריה ייחסו לברקת השפעות מיסטיות, כגון היכולת להגן על העונד אותה מרוחות רעות. במקומות שונים נחשבת הברקת אבן ההולדת של חודש מאי.
לקריאה נוספת
מ' סברדמיש וא' משיח, אבני חן, הוצאת מדע אבנים יקרות
קישורים חיצוניים
צילום ותיאור של ה"מוגול אמרלד"
ברקת באתר מינדט
קטגוריה:אבני חן
קטגוריה:מינרלים
קטגוריה:מחצבים | 2024-08-19T08:21:04 |
אריה אליאב | אריה לוֹבָה אליאב (21 בנובמבר 1921 – 30 במאי 2010) היה פעיל עלייה, התיישבות ושלום, חבר הכנסת, סופר והוגה דעות, חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשמ"ח (1988).
ביוגרפיה ופעילותו הציבורית
ממוזער|ימין|ביאליק ולובה אליאב בשנת 1933 בתל אביב. על התמונה הקדשה: "לאריה לזיכרון. היה קל כצבי וגיבור כארי לעבוד עבודת עמך. ח"נ ביאליק"
250px|ממוזער|שמאל|לובה אליאב מציג לפני דוד בן-גוריון ולוי אשכול את תוכנית חבל לכיש, אפריל 1954
ממוזער|לובה אליאב במערכת עיתון "דבר", 9 במרץ 1970
250px|ממוזער|שמאל|אריה (לובה) אליאב, 2004
250px|ממוזער|שמאל|מוחמד עאסם אבראהים שגריר מצרים בישראל ביחד עם לובה וטניה אליאב במסיבה, 2006
250px|ממוזער|שמאל|קבר אריה (לובה) אליאב בבית הקברות טרומפלדור
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בכניסה למנהרת אריה לובה אליאב בתל אביב
נולד בשנת 1921 בשם אריה ליפשיץ במוסקבה, השני משלושת ילדיהם של מתילדה לבית פרנס ויוסף ליפשיץ, וניתן לו שם החיבה לובה. אבי סב-סבתו היה הרב ברוך מרדכי אטינגר, רבה של העיר בוברויסק, מגדולי חסידי חב"ד. אליאב עלה לארץ ישראל בשנת 1924, ולמד בבית-הספר "הלפרין" בתל אביב, בגימנסיה הרצליה. בעקבות השתתפותו בתחרות חיבורים נקשר קשר מיוחד בין אריה ליפשיץ הילד ובין ביאליק בשנות חייו האחרונות (1932–1934), וביאליק ורעייתו מניה העריריים אמצוהו כמעין בן. באוניברסיטה העברית בירושלים למד היסטוריה כללית וסוציולוגיה.
בשנת 1936 הצטרף כנער לארגון "ההגנה". בהגיעו לגיל 18 עברת את שמו לאליאב, והסביר זאת: "'אליאב' פירושו אבי הוא אליעזר ליפשיץ יוסף". במלחמת העולם השנייה התנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי, ושירת בו בשנים 1941–1945. לאחר תום המלחמה גויס לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י), ואחר כך למוסד לעלייה ב', שעסק בהעפלה. בשנים 1946–1948 שימש כעוזרו של שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', ועסק בשליחותו בתחומים שונים הקשורים להכנת ניצולים ופליטים יהודיים להעפלה לארץ ישראל. בדצמבר 1946 ובינואר ופברואר 1947 פיקד על מסע העפלה ארוך בן 5,000 ק"מ באוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" תחת דגל הונדורס, ושם הכיר את רעייתו לעתיד טניה.
במלחמת העצמאות היה מלווה-שיירות בחזית ירושלים, גויס לחיל הים ומונה לראש כוח האדם בחיל (לימים - מספן כוח אדם). הוא השתחרר ב-1949 בדרגת סגן-אלוף (אז דרגה אחת מתחת לאלוף). לאחר שחרורו היה עוזרו של לוי אשכול, שכיהן באותה תקופה כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית.
ב-1954, עם שובו מלימודיו באנגליה, התנדב לקלוט בארץ את העולים בני קהילת יהודי קוצ'ין וישב במושב נבטים, שם שימש קולט ומדריך של קבוצת העולים שהתיישבה במקום. בשנים 1955–1957 עמד בראש צוות ההקמה של חבל לכיש, קלט ויישב עשרות אלפי עולים. בימי מבצע קדש, גויס לעמוד בראש פעולת חילוץ יהודי פורט סעיד והצלתם, במסגרת פעולה זו, שכונתה מבצע תושייה, הצטרפו אליאב, אברהם דר וחייל נוסף לכוח הנחיתה הצרפתי, כשהם לובשים מדים צרפתיים. הם שכנעו 67 מיהודי פורט סעיד לעזוב את מצרים באמצעות שתי ספינות ישראליות שהתקרבו לנמל, ולעלות לישראל.
ב-1961 עמד בראש צוות ההקמה של העיירה ערד. בין שני תפקידים אלה שימש בשנים 1958–1960 כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה, תואר שהיה כיסוי לכך שהיה נציג "המוסד לעלייה". בתפקיד זה פעל ברחבי ברית המועצות הקומוניסטית.
ב־1963 עמד בראש צוות ישראלי מטעם תה"ל לשיקום חבל קאזווין באיראן לאחר שהתרחשה שם רעידת אדמה חמורה, שמוטטה גם את מערכת המים הקדומה. ב-1964 התבקש לצאת למרוקו ולייעץ למלך חסן השני בתחום הפיתוח האזורי בדרום המדינה. הוא החל את מסעו בעיר אגאדיר, שהוכתה ברעש אדמה חמור ודן עם מושל המחוז וראש העיר על בעיות שיקומה לאור ניסיונו בחבל קאזווין. משם המשיך לאזורים שבהם נדרש פיתוח נמרץ. הוא סייר בעשרות ערים וכפרים ונפגש עם מושלי המחוזות, ההנהגות המקומיות, המומחים המקומיים ועובדי רשויות הפיתוח. פרקי הדו"ח כללו בעיקר את תחומי התשתית והמים, התחבורה והקרקעות. נוסף על כך חזון פיתוחה של תיירות המדבר במרוקו. את הדו"ח המלא הגיש למלך בפגישת סיכום בארמונו. כעבור שנים, ב-1972, עמד בראש משלחת למנגואה, ניקרגואה, שגם בה אירע רעש אדמה קטלני.
כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י ומפלגת העבודה בשנים 1965–1975. בין השנים 1966–1967 שימש סגן שר (לתיעוש אזורי הפיתוח) במשרד המסחר והתעשייה. בקיץ 1966 התבקש על-ידי ראש הממשלה לוי אשכול לצאת לכורדיסטן בראש משלחת ישראלית חשאית ובה גם בית חולים שדה על מלוא ציודו. הוא נשלח להיפגש עם מנהיג כורדיסטן העיראקית הנאבקת על עצמאותה, מולא מוסטפא בארזאני, לפי הצעתו של מאיר עמית, ראש אמ"ן וראש המוסד כאחד. לבקשת אשכול ועמית נשלח למשימות עלומות גם למלזיה, סינגפור ולמדינות נוספות.
ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, פנה לראש הממשלה לוי אשכול וציין בפניו שהעתיד ייקבע במידה רבה בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים ומשום שהוא אינו מכיר את הנושא, ביקש להתפטר, כדי ללכת ללמוד אותו. לאחר התפטרותו, סייר במשך כחצי שנה במחנות הפליטים ונפגש עם מנהיגים פלסטיניים. במהלך תקופה זאת, עדכן את אשכול בממצאיו והתרשמויותיו. בסיום התקופה, בתחילת 1968, נפגש עם אשכול והציע לנסות לנצל את ההלם בו מצויים הפלסטיניים, כדי לקדם איתם משא ומתן לפתרון בעיית הפליטים. כאחרים תמך אליאב בעידוד הגירה מרצועת עזה, אבל קבע בתוקף שאסור להניח שההגירה תפתור את הבעיה הדמוגרפית. הוא ראה בסוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים (אונר"א, UNRWA) "גוף סרטני", שינציח את בעיית הפליטים במקום לפתור אותה. לכן יש להכין תוכנית מקיפה. הוא גם ביקש לעמוד בראש רשות ארצית לפתרון בעיית הפליטים. אשכול התנגד ליוזמה ופטר את אליאב באמירה "שיברחו כולם...לארצות ערב". טענתו של אליאב ש"הם לא יברחו לשום מקום ואף אחד לא יקבל אותם שם... היום אפילו אי־אפשר לומר שיברחו. כבר אין להם לאן לברוח" - נשארה ללא תשובה. אליאב פנה למזכירת המפלגה, גולדה מאיר, אך זו אמרה לו ש"עניי עירך קודמים". בנסיבות אלה שב לפוליטיקה ובין השנים 1968–1969 שימש כסגן שר במשרד הקליטה. בינואר 1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה. שבועיים לאחר בחירתו התפרסם בשבועון טיים מגזין ריאיון איתו שכלל ציטוטים שביטאו את עמדתו כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. גולדה מאיר, שהפכה בינתיים לראש הממשלה, ביקשה ממנו להכחיש את דבריו, אך הוא נשאר איתן בעמדתו הברורה נגד הקמת התנחלויות בשטחים שנכבשו וכך נוצר קרע עמוק בינו לבין גולדה מאיר ובכירים אחרים בהנהגת מפלגת העבודה. נתן אלתרמן יצא נגדו בלשון חריפה ללא תקדים, כינה הרצאה שאליאב נשא "שטחית ודוחה" והאשים אותו ב"יצירת עם ערבי פלשתינאי ובאחריות לחורבן הציונות". שהרי, לדבריו, "מאותו רגע נעשית הציונות כולה עניין של גזילת מולדת מידו של עם קיים (ובכך)... אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומיישבים אותה על כידונינו בלבד". בקיץ 1970, לאחר כישלון שליחות השלום של נחום גולדמן לגמאל עבד אל נאצר, הועברה באמצעות הסופר פעיל-השלום מארק האלטר והקולונל אחמד חמרוש, מקורבו של נאצר, פנייה בשמו לאליאב, והוא הוזמן למצרים לדון על הסדר בין ישראל למצרים. אליאב קיבל את אישורה של מאיר ואת הסכמתם של משה דיין וישראל גלילי. הפגישה נקבעה ל-7-8 באוגוסט (מועד ההסכם על הפסקת מלחמת ההתשה), אך מועד הפגישה נדחה שוב ושוב, גם בשל אירועי ספטמבר השחור ומחלת הלב של נאצר, ובסופו של דבר לא יצאה לפועל בשל מותו של הנשיא המצרי בסוף ספטמבר 1970.
באפריל 1971 הודיע אליאב שלא יתמודד על קדנציה נוספת בתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה.. לאחר פרישתו מתפקיד המזכ"ל הקדיש את רוב זמנו לכתיבת "ארץ הצבי" (יצא לאור במאי 1972), שבו פרס את חזונו לעתיד ארץ ישראל. הספר עורר עניין רב וויכוח פוליטי, בעיקר על הפרקים המדיניים שבו. ב-15 בספטמבר 1973 כתב "משל קצר" (כהגדרתו האישית) - "השחף". המשל מספר על ספינת תענוגות, שמלחיה כבולים לשרשראות וחותרים ללא הרף, נוסעיה "מדושני עונג ומפוטמים" ועל גשר הפיקוד ניצבים קברניטיה "שיכורים מיין תהילתם" ו"בוטחים בעצמם ובמעמדם". רק שחף אחד המעופף מעל ראשיהם מנסה להזהיר אותם מפני השרטון שנמצא במסלול הספינה - לשווא. הוא ביקש לפרסמו בגיליון ראש השנה תשל"ד של "דבר", אך חנה זמר, עורכת העיתון, התנגדה תחילה לפרסם אותו, בטענה שהביקורת על מנהיגי "העבודה" והמדינה שקופה, וכי אליאב התנגש זה עתה חזיתית עם אותה הנהגה - בדיון על מסמך גלילי. לבסוף הוסכם לפרסם את משל השחף בגיליון החג של שמחת תורה. מלחמת יום כיפור, שפרצה כעבור שלושה שבועות (ב-6 באוקטובר 1973), דחתה את מועד הפרסום עוד בכמה שבועות, עם פרסום העובדה שהמשל נכתב לפני המלחמה.
בעקבות מלחמת יום כיפור התחזק אליאב בדעתו כי מדינת ישראל לא תוכל להחזיק לאורך זמן בשטחים ובתושביהם. ב-1974 יצא עם שלושה חברי כנסת נוספים מהקואליציה ומהאופוזיציה, שלום לוין, שניאור זלמן אברמוב ובנימין הלוי, ב"מנשר הארבעה", שקרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית "מתוך עמדת כוח" למען הסדר שלום. המנשר עורר סערה בליכוד בשל תוכנו וזהות כותביו, ועקב כך פרש הלוי ממפלגת "חרות" (וסיעת גח"ל שבראש הליכוד). באפריל 1975 פרש אליאב ממפלגת העבודה והקים סיעת יחיד בכנסת. ביוני באותה השנה הצטרף למפלגת רצ בהקמת יעד, ולאחר מספר חודשים פרש ממנה יחד עם חברת הכנסת מרשה פרידמן והקים את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית. בשנים 1976–1977 קיים באירופה סדרת פגישות עם נציגי אש"ף וביניהם עיסאם סרטאווי. בבחירות לכנסת התשיעית התמודד במסגרת מפלגת של"י, שזכתה בשני מנדטים. בינואר 1979 פרש מהכנסת ופינה לפי הסכם את מקומו לחבר סיעתו אורי אבנרי. הוא נטל פסק זמן מפעילותו הציבורית והפוליטית ויצא לאוניברסיטת הרווארד בארצות הברית. שם שימש בשנים 1979 - 1980 עמית מחקר במרכז לעניינים בינלאומיים ואחר-כך כפרופסור אורח בבית הספר ע"ש קנדי באוניברסיטה. שם הרצה בסמינר "האופציות הפתוחות בפני ישראל". במסגרת זאת הציג את חזון השלום שלו משני עברי הירדן, פדרציה שאותה כינה "יִש-פַל-אוּר" - ישראל-פלסטין-אורדון (ירדן). הוא הציג תוכנית כלכלית (תעשייתית, מדעית, תחבורתית), דמוגרפית, תשתיתית ומדינית-גאופוליטית במסגרת הסכם שלום משולש בין שלוש המדינות.
בבחירות לכנסת האחת-עשרה (1984), לאחר שנכשלו המגעים לשלבו חזרה במפלגת העבודה, התמודד ברשימה עצמאית אישית - "לובה אליאב לכנסת". הוא קיבל כ-15,000 קולות ולא הצליח לעבור את אחוז החסימה ולחזור לכנסת. ב-1987 שב למפלגת העבודה, נבחר במרכז המפלגה בבחירות חשאיות במקום השני ברשימת הפאנל של המועמדים לכנסת, ונבחר מטעמה לכנסת ה-12 (1988–1992). התנגד להצטרפות העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר והודיע שלא יציג את מועמדותו לתפקיד שר.
במהלך שנות ה-80 עסק בהוראה בבתי ספר, בבתי-כלא ובמכללות. בין היתר לימד מבוגרים באור עקיבא, היה מורה מתנדב בקריית שמונה, בשדרות ובמעלות ושימש כסניטר מתנדב בבית החולים "הדסה" בתל אביב. במקביל, בשנים 1984–1985 קיים מגעים עם ארגוני טרור פלסטיניים, שהחזיקו חיילים שבויים, והיה דמות מפתח בהשלמת עסקת ג'יבריל בה שוחררו מחבלים פלסטינים תמורת חיילים ישראליים. ב-1986 הקים (בסיוע אורי גורדון והסוכנות היהודית) את הקהילייה החינוכית ניצנה שבחולות חלוצה בנגב, על גבול ישראל-מצרים, בה משתתפים בני הנוער במערכת ייחודית של למידה על מורשת הנגב ועתידו ושל הקניית ערכים דמוקרטיים. עמד בראש ניצנה 24 שנים, עד 2008.
ב-1993 התמודד במפלגת העבודה על מועמדות המפלגה למשרת נשיא מדינת ישראל בבחירות במרכז המפלגה, אך הפסיד לעזר ויצמן. בבחירות לכנסת השמונה עשרה הוצב במקום ה-118 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת, אך אחרי הבחירות לא חידש את חברותו במפלגת העבודה. בשנים 1996–1997 הוזמן אליאב כפרופסור אורח ללמד ב"טריניטי קולג'" (בהרטפורד, קונטיקט). המוסד העניק החל ב-1999 פרסים לסטודנטים מצטיינים מ"קרן על שם טניה ואריה אליאב".
לקראת סוף חייו עדיין עסק בפעילות חינוכית במרכזי חינוך של ילדים של מהגרי עבודה ופליטים.
בשנה האחרונה לחייו התערערה בריאותו של אליאב והוא נפטר בשנת 2010 בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 88, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור. במעבר על-פני הארון ובמסע הלווייה השתתפו אלפים רבים ובהם נשיא המדינה שמעון פרס ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין. בישיבת אזכרה במליאת הכנסת אמרה יושבת ראש האופוזיציה, ציפי לבני, כי "לובה חסר בעיקר בשל מה שהיה בחייו, בשל מה שסימל. ונדמה שבעיקר היום יש תחושה עמוקה וקשה כמה הוא לא רק חסר, אלא כמה צריך גם בבית הזה אנשים כמוהו. אנחנו בני דורות אחרים ואנשים כמוהו הם אותם אנשים ישרי דרך, מלאי אמונה, שמוכנים לעמוד על אמונתם גם במחיר פוליטי כזה או אחר, גם במחיר של הליכה למדבר ממש, כפי שעשה. והכל מתוך אמונה עמוקה שזה מה שנכון לא לו עצמו, אלא לבני עמו".
אליאב ואשתו, טניה (1924 - 10 במרץ 2020), הניחו בת ושני בנים. אחותו לאה נישאה לתעשיין ישראל סחרוב.
פרסים ותארים
בשנת 1979 הוענק לו פרס ברונו קרייסקי. בשנת 1988 זכה בפרס ישראל על תרומה לחברה. בשנת 1995 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה. ב-1998 קיבל את אות הנשיא למתנדב כ"הערכה למי שמצוי למעלה מיובל שנים בלב העשייה החלוצית". אליאב זכה באות אביר איכות השלטון בקטגוריית "מפעל חיים" בשנת 2000. ב-2003 זכה בפרס בן-גוריון על מפעל חייו בקליטת עלייה וביישוב הנגב על פי חזון בן-גוריון. אליאב נמנה עם מדליקי משואת יום העצמאות ב-2005. ב-2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן, ובכך היה למי שקיבל את התואר הזה מטעם כל האוניברסיטאות בישראל.
הנצחתו
ניצנה, שאותה ייסד והקים, נושאת את שמו - הקהילייה החינוכית-התיישבותית על שם אריה (לובה) אליאב. על שמו נקרא גם היישוב אליאב בחבל לכיש, שאבן הפינה להקמתו הונחה בידי חברי היישוב ביום פטירתו של אליאב. כמו כן, נקראים על שמו "פארק לובה אליאב" ליד הכניסה הצפונית של קרית-גת, בירת חבל לכיש, ובתי הספר היסודיים בלכיש ובראשון לציון. מכינת בינה, מכינה קדם-צבאית בישיבה החילונית בדרום תל אביב נקראת אף היא על שמו. בחבל ניצנה נקרא על שם לובה אליאב גם מעבר ניצנה על גבול ישראל-מצרים בקרבת הקהיליה החינוכית ניצנה. בתל אביב נמצאת "דרך אריה לובה אליאב", הדרך התת-קרקעית מתחת למתחם שרונה, לאזור הקריה, תחנת הרכבת השלום ומגדלי עזריאלי. גם בחיפה, ליד קריית הטכניון, ובאשדוד נקראו על שמו רחובות, ובלוד - כיכר בשכונת גני אביב.
ספריו
אליאב פרסם 17 ספרים, אחדים מהם וכן חלקים מספרים נוספים תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, הולנדית, איטלקית, שוודית, רוסית וערבית. ספרו החשוב ביותר הוא "ארץ הצבי" שפורסם בשנת 1972, ובו הוא פורס את מכלול רעיונותיו על השלום עם הערבים ועל החברה הישראלית. הספר במלואו ופרקים ממנו תורגמו לשפות אחדות, והוא יצא במהלך השנים בתשע מהדורות בעברית.
בין הפטיש והמגל - ניסיון אישי בקרב יהודי ברית המועצות (תחת שם העט בן-עמי), עם עובד, 1965. זיכה אותו בפרס אוסישקין
הספינה אולואה - סיפורו של ארטור (אוטוביוגרפיה), 1967
יעדים חדשים לישראל (חוברת), 1969
קפיצת הדרך, 1970
ארץ הצבי - הערכת מצב, עם עובד, 1972
הרוח לא יקח, עם עובד, 1974
שלום, 1975
סולם ישראל - חלום ושברו, 1976
עולם מלא, 1980
טבעות עדות (אוטוביוגרפיה), הוצאת עם עובד, 1983
טבעות שחר (אוטוביוגרפיה), עם עובד, 1984
לב חדש ורוח חדשה, עם עובד, 1986
בואי השלום, 1995
שלום, 2005 (מהדורה מעודכנת, עם דני קרוון, הוצאת דניאלה די-נור/עם עובד)
תאומי צביה, עם עובד, 2005
משני עברי המעברה, 2006 (יחד עם יוסי אלפי)
מאמריו
בדרך המחתרת מארץ ישראל לאיטליה, 'מערכות ים כ"ז' ינואר 1956, עמ' 30–41
בדרך המחתרת מארץ ישראל לאיטליה, המשך, 'מערכות ים כ"ח' מרץ 1956, עמ' 23–29
לקריאה נוספת
זאב זיוון, ניצנה של לובה אליאב, הוצאת אריאל, 2014
יובל אליצור, לובה אליאב - המחנך רב-הפעלים, 31 דמויות ממעצבי דור המדינה, הוצאת "כרמל", ירושלים, עמודים 101–105
יהודה בר שלום, הפואמה הפדגוגית של לובה אליאב, הוצאת כרמל, 2007
טניה אליאב, ההיה או חלמתי חלום, הוצאת "החיים עולים על כל דמיון", 2017
קישורים חיצוניים
פרטי עיתונות היסטוריים על אריה אליאב באתר עיתונות יהודית היסטורית
דניאלה רן, ראיון עם ליובה אליאב - איך הגעת לים? מוסד הרצל לחקר הציונות, 1994.
אלי אשד, על פרויקט השלום של לובה אליאב, באתר "רשימות"
איתן קלינסקי, לובה אליאב - הוגה ועושה, חדשות מחלקה ראשונה, 24 בדצמבר 2009
Lova סרט ביוגרפי על חייו של אריה לובה אליאב, באתר ארכיון שפילברג
מסע עם הרבי ברחבי ברית המועצות - ריאיון עם לובה אליאב, בעיתון כפר חב"ד
פגישה עם ראש המחתרת החב"דית - ריאיון עם אריה אליאב, מתוך ערוץ היוטיוב של jem
אריה אליאב בכנס "'ישראל' בקהיר - עיתון ציוני במצרים הלאומית", מתוך ערוץ היוטיוב של אוניברסיטת תל אביב, 6 במרץ 2005
תוכניות רדיו עם לובה אליאב בגלי צה"ל | "כשהייתי בן שש-עשרה", 19 באוקטובר 1972 | "במצב הנוכחי", 28 במאי 1988 | "ציפורי לילה", 24 בדצמבר 1988 | "ספרים רבותיי, ספרים", 27 במאי 2005 |
על אשתו טניה:
ראיון עם טניה אליאב,אשתו של לובה אליאב ז"ל, בערוץ ארגון מעפילי קפריסין באתר יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי ברית המועצות
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1988
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפלגת יעד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מחנה של"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:פעילי ההעפלה
קטגוריה:פעילי התיישבות בארץ ישראל
קטגוריה:ערד: אישים
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2005
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:זוכי פרס ברונו קרייסקי
קטגוריה:מקבלי אות הנשיא להתנדבות
קטגוריה:מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:משפחת סחרוב
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:זוכי פרס בן-גוריון
קטגוריה:מזכ"לי מפלגת העבודה
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:ראשי מספן כוח האדם
קטגוריה:חיילי צה"ל במלחמת סיני
קטגוריה:פעילי עלייה
קטגוריה:אנשי נתיב
קטגוריה:מייסדי עיירות וערי פיתוח בישראל
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1921
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2010 | 2024-09-21T06:32:01 |
אורי אדלמן | אוּרי אַדלמן (3 בספטמבר 1958 – 5 באוגוסט 2004) היה סופר ישראלי שהתמחה בספרות בלשית.
קורות חיים
אדלמן נולד למשפחה ירושלמית ממוצא גרמני, דור שמיני בארץ, הצעיר מבין שלושה אחים, וגדל ברמת גן. הוא למד בתיכון תלמה ילין במגמת מוזיקה. בצבא שירת במרכז המחשבים של צה"ל, ממר"ם.
בגיל 24 החל ללמוד באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב והצטיין בלימודיו. זכה בפרסים על קומפוזיציות שחיבר ויצירתו "סימפוניה קאמרית" בוצעה בדיסלדורף בשנת 1986.
הוא הפסיק את לימודיו ועבר לעבוד בחברת מחשבים. במשך שנים אחדות עבד בסניף הישראלי של חברת המחשבים "דיגיטל". כן עבד ב"מכללת היי-טק", בהרצליה, והיה בין מעצבי תוכנית הלימודים של המכללה. כתב ספרות מקצועית בתחום המחשבים, ועד למותו היה בעל טור בשם "HELP!" בנושא זה בעיתון ידיעות אחרונות.
בגיל 28 נישא לאשתו הראשונה, אורית, שממנה התגרש כעבור שלוש שנים. לשניים נולדו שני ילדים, בנו אסף ובתו עדי, שניהם מוזיקאים.
לאחר גירושיו החל לכתוב את ספרו הראשון, "קונצ'רטו למרגל ולתזמורת", שבכתיבתו נעזר בהכשרתו המוזיקלית. הוא זכה לעידודו של הסופר אמנון ז'קונט, שהיה באותה עת עורך ספרי המתח בהוצאת "כתר", שבה יצא לאור ספרו של אדלמן. ספרו השני "משוואה עם נעלם" היה לרב מכר.
לאחר פרסום הספר חזר אדלמן לאוניברסיטה, והשלים לימודי תואר ראשון בקומפוזיציה והמשיך בלימודי התואר השני. שימש כעורך ספרות מתח בהוצאת "כתר", ובין השאר ערך את ספרו של אמנון ז'קונט, "מבוא לאהבה", ואת ספרו של מישקה בן דוד – "דואט בביירות".
בשנת 1999 נישא לאשתו השנייה, מיכל, שאותה פגש באמצעות האינטרנט, ונולד להם בן, איתי.
אדלמן החשיב מאוד את הקשר עם קוראיו, ובצעד יוצא דופן פרסם בספרו האחרון את כתובת הדואר האלקטרוני שלו, על מנת לקבל משוב מן הקוראים.
ספריו, המתרחשים במציאות הישראלית העכשווית, שהו בדרך כלל זמן רב בראש רשימת רבי-המכר ותורגמו לשפות שונות ובהן יוונית, יפנית וגרמנית.
בשנים האחרונות לחייו עסק אדלמן גם בכתיבת תסריטים. אדלמן שימש כיועץ לסדרת המתח הישראלית "תיק סגור", וכתסריטאי (ויועץ עלילתי) לדרמה המוזיקלית "השיר שלנו". ספרו "בסימן ונוס" עובד לסרט טלוויזיה וספרו "חתונה" עובד למחזה הספר "חתונה" הפך להצגה וב-2009 לסרט "רגליים קרות" בבימויו של דורון ערן.
הוא נפטר מהתקף לב בעת שעסק בכתיבת ספר במלון "רמת אביב" בתל אביב ב-5 באוגוסט 2004 ונטמן בבית העלמין של המושב גבעת ח"ן, שם התגורר עם משפחתו בשנים האחרונות.
ספריו
ספרי מתח
קונצ'רטו למרגל ולתזמורת (כתר, 1993). תורגם לגרמנית: Konzert für Spion und Orchester.
משוואה עם נעלם (כתר, 1998) תורגם לגרמנית: Gleichung mit einem Unbekannten.
בסימן ונוס (כתר, 2000).
חתונה (כתר, 2000).
שעות מתות (כתר, 2004): מתרחש על רקע הקשר שבין הממסד הרפואי, הממסד הביטחוני ותעשיית התרופות.
ספרי מחשבים
לוטוס 1-2-3 למתקדמים – שפת המקרו (הוד עמי, 1988)
DOS 6 שימושים מתקדמים (פוקוס מחשבים, 1993)
חלונות פתוחים: שימושים מתקדמים ב-Windows (הוד עמי, 1995)
!HELP שימושים חכמים בחלונות (ידיעות אחרונות, 1998): מקבץ כתבות שפורסמו בטורו בענייני מחשבים ב"ידיעות אחרונות".
קישורים חיצוניים
אלי אשד, רקוויאם לסופר ריגול
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי תלמה ילין
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:מחברי ספרי לימוד ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1958
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004
קטגוריה:טקס אנשי השנה | 2024-06-17T12:32:58 |
שולמית לפיד | שולמית לפיד (נולדה ב-9 בנובמבר 1934) היא סופרת ומחזאית ישראלית. כיהנה כיו"ר אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל ופרסמה ספרים (ביניהם ספרי ילדים), מחזות וסיפורים קצרים.
ביוגרפיה
שולמית גלעדי נולדה בתל אביב, להֶלֶן, בתו של סוחר ביצים מטרנסילבניה, ולדוד גלעדי, עיתונאי, סופר ומתרגם, שנמנה עם מייסדי העיתון "מעריב". בנערותה שהתה עם משפחתה באירופה כאשר אביה היה שליח "מעריב" בפריז. את שירותה הצבאי עשתה בוועדת שביתת הנשק, הודות לבקיאותה בשפות. למדה מזרחנות וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1959 נישאה ליוסף לפיד. באותה שנה נסעה עם בעלה לארצות הברית בה הוא סייר והתמחה בעיתונות. בשנים 1963–1966 התגוררה בלונדון כאשר בעלה שימש שליח "מעריב" בעיר. למשך זמן מה פעלה בשירות המוסד ולקחה חלק בפעילות חשאית.
בשעות הפנאי שלה מגידול ילדיה, שלחה ידה בכתיבה. לקראת סוף 1966 החלה לכתוב ביקורות על ספרי ילדים בעיתון "מעריב". יצירתה הראשונה שזכתה לפרסום הייתה המחזה "הירושה", שזכה בציון לשבח במסגרת חלוקת פרסי עידוד המחזה המקורי, נרכש על ידי התיאטרון הקאמרי והוצג על ידו. בשנת 1969 פרסמה את ספרה הראשון, קובץ סיפורים בשם "מזל דגים", שיצא בהוצאת עקד.
הספר הידוע ביותר של לפיד הוא "גיא אוני", המספר על נשות ואנשי העלייה הראשונה, מייסדי המושבה ראש פינה. ספר ההמשך, "חוות העלמות", עוסק בגיבורת "גיא אוני" ובגיבורות ובגיבורים נוספים, אנשי העלייה השנייה, שהיוו חלק מ"חוות העלמות" להכשרת נשים לחקלאות, סמוך לחוות כנרת. ספר אחר שלה, "כחרס הנשבר", עוסק בסוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא. את סיפור עלייתו וקליטתו של אביה בארץ ישראל, וכן את סיפור ילדותה בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, תיעדה לפיד בספרה "ואולי לא היו", שיצא בשנת 2011. היא כתבה גם כמה ספרי ילדים, וכן את מילות השיר "רוזה מרציפן", שהלחין ושר שלמה גרוניך.
עיקר פרסומה בא מתחום הספרות הבלשית: היא היוצרת של "ליזי בדיחי", גיבורת שישה ספרי מתח. ליזי בדיחי היא כתבת במקומון באר שבעי בשם "הזמן דרום", ובכל ספר היא מתעקשת לעסוק בתעלומה בלשית שאיש לא הטיל עליה לחקור. הספר הראשון בסדרה, "מקומון", שיצא ב-1989, היה לאבן פינה בספרות הבלשית העברית, והצלחתו סייעה לקידום הסוגה הבלשית בעברית. בעקבות ספר זה באו חמישה ספרים נוספים, בהם פתרה בדיחי תעלומות שונות, תוך ש"היא מדדה ברגליה הגדולות מדי, ועונדת עגילים גדולים מדי", כמו שאוהבת שולמית לפיד לתאר אותה.
מחזות מפרי עטה שהוצגו: "הירושה", "רכוש נטוש", "מפעל חייו", "רחם פונדקאי" ו"הפלגות".
בתחילת שנות ה-80 הייתה חברת ועד באגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל. בשנת 1983 כיהנה כמזכ"ל האגודה ובשנת 1984 נבחרה ליו"ר האגודה תפקיד בו כיהנה עד שנת 1987.
בשנת 2014 התראיינה לפיד ל"ארכיון העתיד", מיזם תיעוד דור המייסדים של אנשי הרוח שהטביעו חותם משמעותי על התרבות הישראלית.
ב-1996 זכתה לפיד בפרס ניומן. ב-2013 זכתה בפרס סטימצקי על ספרה "רכוש נטוש".
חיים אישיים
שולמית לפיד היא אלמנתו של איש הציבור, העיתונאי וחבר הכנסת יוסף לפיד. לזוג נולדו שלושה ילדים: מיכל (נהרגה בתאונת דרכים ב-1984), יאיר (לימים ראש ממשלת ישראל ה-14), ומירב רוט. נכדתה היא השחקנית נטע רוט.
לפיד התגוררה ב"בית מגורי העיתונאים", בניין בשכונת יד אליהו בתל אביב שבו התגוררו כמה עיתונאים בולטים, ובהם שבתי דון יחיא, יגאל לב ולוי יצחק הירושלמי.
ספריה
בין ספרי הילדים מפרי עטה:
שפיץ (מסדה, 1971)
עודד המלוכלך (כתר, 1988)
אורח (כתר, 1988)
השמיכה זהבה (כתר, 1988)
התנין מצרים (איורים: ברכה אלחסיד-גרומר)
יעל מתחבאת (כתר, 2021)
רומנים:
גיא אוני (כתר, 1982)
כחרס הנשבר (כתר, 1984)
אצל באבו (כתר, 1998)
חיבוק דב (בבל, 2002)
חוות העלמות (כתר, 2006)
ואולי לא היו (כתר, 2011)
טעות אנוש (כתר, 2012)
סיפורים
מזל דגים (עקד, 1969)
שלוות שוטים (מסדה, 1974)
קדחת (יחדיו, 1979)
חלומות של אחרים (כתר, 2014)
אנתולוגיה: 16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם (עם דרור משעני; אחוזת בית, 2024)
סדרת ספרי ליזי בדיחי:
מקומון (כתר, 1989)
פיתיון (כתר, 1991)
התכשיט (כתר, 1992)
חול בעיניים (כתר, 1997)
פילגש בגבעה (כתר, 2000)
סוף עונת הלימונים (כתר, 2007)
פרפר במחסן (ידיעות ספרים, 2020)
מחזותיה שהוצגו בישראל
רכוש נטוש, מרץ 1987, תיאטרון הקאמרי, במאי: אהרון אלמוג, תפאורה: אלי סיני, מוזיקה: מישה בלכרוביץ' (הפקות נוספות: 2006, תיאטרון הבימה, במאי: איציק ויינגרטן; 2022, תיאטרון חיפה, במאית: אסי לוי). המחזה יצא לאור בהוצאת אור-עם (תשנ"א 1991).
רחם פונדקי, אפריל 1990, תיאטרון הקאמרי, במאי: אילן רונן, תפאורה: רות דר, מוזיקה: דן הנדלסמן.
מפעל חייו, מרץ 1992, תיאטרון הקאמרי, במאי: אורי פסטר, תפאורה: דודו מזח, מוזיקה: אורי וידיסלבסקי. המחזה יצא לאור בהוצאת אור עם תל אביב (תשנ"ב 1992).
הפלגות, ינואר 1997, תיאטרון הקאמרי, במאי: עמית גזית, תפאורה: טל יצחקי, מוזיקה: אלדד לידור.
לקריאה נוספת
אילת נגב, שולמית לפיד: מי רצח את ג'ודי ביסמוט, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה
נורית גוברין, "עוף-החול. שולמית לפיד: 'גיא אוני'", בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ב', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002.
קישורים חיצוניים
אלי אשד, משולי החברה אל מרכז העניינים : הגיבורות של שולמית לפיד
יעל פלדמן,
זיוה שמיר, "בין אלם לדיבור", על ספרה של שולמית לפיד "קדחת", מעריב, 21 במרץ 1980
מכּתביה:
הערות שוליים
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:מחזאיות ישראליות
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:אגודת הסופרים העברים
שולמית
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:זוכי פרס סטימצקי
קטגוריה:דיירי בית מגורי העיתונאים
קטגוריה:אנשי המוסד
קטגוריה:אמהות של ראשי ממשלות ישראל
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בני זוג של שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:בנות זוג של שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:בני זוג של חברי הכנסת
קטגוריה:יקירות תל אביב-יפו לשנת 2005
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1934
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1934 | 2024-10-08T14:41:43 |
בתיה גור | בתיה גור (1 בספטמבר 1947 – 19 במאי 2005) הייתה סופרת ישראלית ומבקרת ספרות. כתבה בעיקר ספרות בלשית. ספריה של בתיה גור זכו להצלחה רבה בישראל ובעולם. היו שכינו אותה "אגתה כריסטי הישראלית". גור העלתה לתודעה את ז'אנר ספרי המתח באופן שלא נעשה קודם לכן בספרות העברית.
ביוגרפיה
ממוזער|בערוב ימיה התגוררה גור בבית גארבאדיאן ברחוב עמק רפאים בירושלים
נולדה ב-1947 כבתיה מן בתל אביב, גדלה ברמת גן, ושבה ללמוד בתל אביב בתיכון חדש. בצבא שירתה כמורה חיילת באופקים. אחרי השחרור למדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה, וקיבלה תעודת הוראה. היא נישאה לפסיכולוג עמוס גור, איתו ילדה במהלך השנים שלושה ילדים. היא נסעה עימו לארצות הברית לשלוש שנים, כשעשה שם דוקטורט. כשחזרה, לימדה במשך שנה אחת בבית ספר בויאר, ולאחר מכן עברה ללמד ספרות בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, שם לימדה שנים ארוכות.
עבודתה הספרותית
בשנת 1985, לאחר לידת בתה השלישית, רצתה בתיה גור ללמוד משפטים. באוניברסיטה נאמר לה שאם תשלים את עבודת המוסמך שלה בספרות, עבודה שהפסיקה 13 שנים קודם לכן, יגדלו סיכוייה להתקבל לחוג למשפטים. בתיה גור חזרה לכתוב את עבודת המוסמך שלה שעסקה בשירת נתן זך. בראיון לאילת נגב אמרה גור :
לאחר שכתבה כ-50 עמודים הראתה את כתב היד לידידה דוד וינפלד, שעודד אותה להמשיך. היא קנתה מעבד תמלילים, וסיימה הן את עבודת המוסמך והן את הספר. . מאותו כתב יד יצא כאמור ספרה הראשון, "רצח בשבת בבוקר", שפורסם בשנת 1988, כשגור הייתה בת 39.
קיבלה תואר שני בספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית. מאוחר יותר התגרשה גור מבעלה עמוס, ובשנים האחרונות לחייה חייתה עם מבקר הספרות אריאל הירשפלד. בנוסף, לימדה כתיבה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ואף הרצתה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה הפתוחה. שימשה כמבקרת ספרות ומסאית בעיתון הארץ, וכתבה שם עשרות ביקורות ספרות ומאמרים.
בשנת 1988 החלה להתפרסם סדרת ספרי "מיכאל אוחיון" של גור, ספרים אשר הביאו לעולם הספרותי את דמותו של מיכאל אוחיון, בלש משטרתי משכיל, נוגה ואינטלקטואל. הספר הראשון בסדרה, "רצח בשבת בבוקר", שעסק בפיענוח של רצח, שאירע במכון הפסיכואנליטי בירושלים, זכה להצלחה גדולה בקרב הקהל הישראלי. לסדרה נוספו עוד חמישה ספרים, והספר הוסרט והוקרן בטלוויזיה הישראלית ב-1992, כאשר את אוחיון מגלם ארנון צדוק. בכל ספר מן הסדרה מגיע מיכאל אוחיון לעולם סגור ולחברה מבודדת בעלת חוקים משלה. בגישתו היסודית ובהבנה שיש בו לטבע האנושי מצליח אוחיון לפרוץ את מעגל השתיקה ולפתור את תעלומת הרצח.
הבחירה של גור בז'אנר הבלשי כדי לספר סיפור נדמית מקרית. הסיפור הבלשי בספריה הוא תמיד תירוץ כדי להכיר מקרוב יותר קבוצה חברתית סגורה על הקודים הייחודים החברתיים והתרבותיים. ב"רצח בשבת בבוקר", אלה הם הפסיכואנליטיקאים. בתוך העולם הסגור של מטפלים ומטופלים שבדרך כלל אינו חשוף לעיני כל, מתגלה מקרה רצח של פסיכואנליטיקאית. אוחיון נכנס לתמונה ומנסה לגלות באמצעות התקרבות לנפשות הפועלות את מניעי הרצח. בספרה הבא, "רצח בחוג לספרות", אלה הם אנשי האקדמיה שזוכים לתיאור מקיף באמצעות הכרת דינמיקות היחסים בתוך החוג לספרות באוניברסיטה העברית בהר-הצופים. בספרים אחרים בוחנת גור את קהילת המוזיקאים, את אנשי הקיבוץ וקבוצות נוספות.
גור הוציאה לאור בשנת 1990 ספר עיון בשם "מכביש הרעב שמאלה", וכן פרסמה רומנים, ובהם "לא כך תיארתי לי" (1994) ורומן לבני הנוער בשם "מרגל בתוך הבית". ספרה "אבן תחת אבן" נכתב על רקע מותו של החייל אמיר מלט באסון "רולטת הרשת". ספריה תורגמו לשפות רבות, בהן אנגלית, גרמנית, צרפתית, איטלקית, יפנית, הולנדית, דנית וספרדית.
גור עסקה גם בהוראת ספרות וביקורת ספרים. היא העלתה על נס את חשיבות הטקסט הספרותי כטקסט העומד בפני עצמו וראתה ברקע הביוגרפי של המחבר דבר שולי בחשיבותו לעומת היצירה עצמה. עם זאת הודתה כי מיכאל אוחיון, בלש המשטרה, הגיבור הראשי ביצירותיה, הוא למעשה מבחינות רבות מימוש סמוי בלבוש גברי של אישיותה והאופן בו היא ראתה את עצמה.
בשנת 2008, במלאת שלוש שנים למותה, יצא לאור הספר "מבלי דלג על דף", אוסף מסות ומאמרים שכתבה גור במהלך השנים, בעריכת פוני בז'זינסקי ואריאל הירשפלד.
חיים אישיים
גור נולדה בתל אביב, אך התגוררה מרבית שנות חייה בירושלים. בספריה היטיבה לתאר את הוויית חיי היום יום בעיר הבירה על שלל הקבוצות והמתחים המאפיינים אותה. גור הצהירה על עצמה כבעלת רגישות חברתית ופוליטית. בספטמבר 2003 נכנסה לוויכוח עם שוטרות משמר הגבול, ברחוב עמק רפאים בירושלים. השוטרות עיכבו זקן פלסטיני כבן 70. בתגובה נעצרה באשמת הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.
גור גילתה כי היא חולה בסרטן הריאה כשנה לפני מותה. היא נאבקה במחלה ובמקביל המשיכה בעבודתה. בריאיון עיתונאי שהעניקה אמרה: "אני תופסת את החיים כמו מסע חניכה אל המוות. אדם יחיה, יסבול וימות. כל השאר זה חסד - אהבה זה חסד ולכתוב זה חסד".
נקברה בהר המנוחות בירושלים.
יצירותיה
סדרת ספרי "מיכאל אוחיון"
רצח בשבת בבוקר (כתר ספרים, 1988) - עובד לסרט טלוויזיה בשנת 1991
מוות בחוג לספרות (כתר, 1989)
לינה משותפת (כתר, 1991)
המרחק הנכון (כתר, 1996)
רצח בדרך בית לחם (כתר, 2001)
רצח, מצלמים (כתר, 2004) (לפי תסריט שכתבה גור עבור סדרת טלוויזיה בשם זה, שביים רם לוי בשנת 2000)
רומנים נוספים
לא כך תיארתי לי (כתר, 1994)
אבן תחת אבן (כתר, 1998) : רומן שנכתב בעקבות פרשת רולטת הרשת, ובפרט מאבקה של שולמית מלט, אמו של החייל שנהרג באירוע זה. על יצירת הרומן כתבה בתיה גור בהערה בסופו:
"אבן תחת אבן" הוא רומן בדוי, שלצורך כתיבתו השתמשתי בעובדות שהתפרסמו בעיתונות. אף על פי שהמחשבה על שולמית מלט, משפחתה ובנה אמיר הייתה חלק מחיי במשך שנים אחדות, לא נכתבו הדברים האלה עליהם ממש. מעולם לא הכרתי את שולמית מלט ולא דיברתי עם איש מבני משפחתה. למרות מאמצי לא הצלחתי אף לקרוא את הפרוטוקולים של ישיבות בית־הדין הצבאי ולא פגשתי איש מהשופטים, העדים, הנאשמים ושאר הגורמים שנטלו חלק בפרשה זו. דמותה של שולמית מלט ופרשת רולטת הרשת הופקעו מכבר מהקשרם המסוים והיו למשל. את המשל הזה, ורק אותו, ביקשתי לספר כאן.
ספרי נוער
מרגל בתוך הבית (כתר, 2000)
ספרי עיון
מכביש הרעב שמאלה (כתר, 1990)
מבלי דלג על דף, בעריכת פוני בז'ז'ינסקי ואריאל הירשפלד (כתר, 2008)
ספרים שערכה
עושים את זה - סיפורים קצרים (כתר, 2003)
סדרת קלאסי כיס - אמנות לעם (עם עובד, 1997)
קישורים חיצוניים
בקריאה ראשונה, על יצירתה של בתיה גור
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:מבקרות ספרות ישראליות
קטגוריה:מבקרי ספרות ישראלים
קטגוריה:נשות חינוך ישראליות
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:סגל התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:סגל האוניברסיטה הפתוחה
קטגוריה:סגל הארץ
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:בוגרות תיכון חדש
קטגוריה:בוגרי תיכון חדש
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:נפטרות מסרטן הריאה
קטגוריה:ישראליות שנפטרו מסרטן הריאה
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן הריאה
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1947
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2005
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2005 | 2024-09-05T14:15:32 |
רם אורן | רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר, מו"ל, עורך ועיתונאי ישראלי. מרבית ספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית ושפות נוספות. הוא גם עורך דין בהכשרתו ועבד בתפקיד היועץ המשפטי של ידיעות אחרונות.
ביוגרפיה
נולד בתל אביב וגדל בשכונת שפירא. אביו היה כורך ספרים והיה מביא הביתה למשפחתו לקריאה מדי סוף שבוע אחדים מהספרים שנמסרו לו לכריכה. כך נולדה אהבתו של אורן לספרות וכבר בגיל שמונה החליט שכשיהיה גדול יכתוב ספרים. אחדים מסיפוריו ושיריו פורסמו בעיתוני הילדים של התקופה. למרות זאת, בתחילת דרכו כבוגר, שני הספרים הראשונים שכתב נדחו על ידי כל ההוצאות לאור אליהן הוא שלח אותם והוא למד ולאחר מכן עבד, כעורך דין ועיתונאי. רק בגיל מתקדם יחסית החלו ספריו להתפרסם.
את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". פנייתו לכיוון זה נבעה ממחשבה שכעובד בעיתון יוכל איכשהו להשתלב גם בכתיבה ובתחילת דרכו הוא אף הסכים לעבוד כשליח בחינם, כדי להשיג דריסת רגל בתחום. עבודתו העיתונאית הפכה עם הזמן לעבודה של ממש והוא אף הגיע בה להישגים: עורך מוסף 7 ימים, ועריכת מוספים חשובים בעיתון. הוא שילב אותה עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין, והיה במרוצת השנים ליועץ המשפטי של ידיעות אחרונות.
בשנת 1994, כשהיה בן 58 פרסם את ספרו הראשון, "פיתוי" (הוצאת כתר). הספר לא הצליח בתחילה, ונחשב לכישלון מבחינת המכירות עד הופעתו בתוכנית הטלוויזיה של דן שילון, שהייתה אז תוכנית האירוח הפופולרית ביותר. גליה אלבין, שישבה אז במקרה לצדו במעגל המרואיינים, החליטה לעזור לסופר המתחיל וסיפרה שקראה את ספרו והיא מתעתדת להסריטו. הדברים לא היו נכונים והיא אף לא קראה אז את הספר, אך הדבר שימש כמנוף לקידומו של "פיתוי", שהפך לאחד מרבי-המכר הפופולריים ביותר בישראל אי פעם. ב-2002 הופק סרט קולנוע על פי הספר.
לאחר כתיבת ספרו הראשון התפטר מידיעות אחרונות, ויצא ל 4 חדשים לארצות הברית להכיר את מחוזות המו"לות האמריקאית מבלי להכיר איש.
הצלחתו הספרותית, שלא לוותה בהצלחה כלכלית זהה בשל העובדה שהמוציאים לאור לקחו לעצמם חלק גדול מרווחי המכירות, הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת בעיקר את ספריו של אורן.
אורן מנסה לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). מרבית ספריו הם בז'אנר הספרות הבלשית, אך בשנת 2002 פרסם לראשונה רומן היסטורי - לטרון, עליו זכה בציון מיוחד מטעם ועדת פרס יצחק שדה לספרות צבאית. בשנת 2018, במסגרת פרויקט 70 שנה למדינת ישראל, נבחר הספר לטרון על ידי משרד החינוך כאחד משלושת הספרים המומלצים בנושא מלחמות ישראל לגילי התיכון.
בשנת 2004 פרסם ספר נוסף בסוגה זו - המטרה - תל אביב, העוסק בפלישת הצבא המצרי לישראל במלחמת העצמאות.
ביולי 2004 הצטרף לקבוצת התקשורת "כאן" במכרז ערוץ 2. אורן שימש כראש חטיבת התוכן של הקבוצה. הקבוצה לא זכתה במכרז ופורקה ב-2007.
בדצמבר 2009, השיק את הספר הדיגיטלי העברי הראשון המיועד לקריאה באייפון, בשיתוף חברת iDigital (ספרו "ימים אדומים").
בשנת 2007 כתב אורן את הספר "השבועה" העוסקת בחיי חסידת אומות העולם גרטרודה בבילינסקה ושל מיכאל סטולוביצקי אותו היא הסתירה בתקופת השואה.
בשנת 2017 כתב אורן את הספר "הגירוש מן הארמון" העוסק בחייו של פארוק הראשון מלך מצרים.
במשך השנים התבסס רם אורן כסופר ישראלי מצליח ביותר. כל ספריו זכו בפרסי ספר הזהב וספר הפלטינה. "פיתוי" ו"אות קין", שניים מספריו, הם מהספרים הנמכרים ביותר בישראל אי פעם. ספרו על חייה ומותה של סוכנת המוסד סילביה רפאל תורגם לשש שפות, והיה לרב-מכר בינלאומי.
חיים אישיים
אורן נשוי מאז 1961 לניצה, ואב לשלושה ילדים.
מתגורר בתל אביב.
ספריו
ביקורת
כתיבתו של רם אורן זכתה לביקורות מעורבות. המרכיב העיקרי של הביקורת השלילית מתחלק לשתי רמות: רמת התחקיר - נטען כי אורן חושף את קוראיו למקומות וקהלים לא מוכרים, אך בניגוד לצפוי אינו מעמיק בתחקיר על מושאי הכתיבה ומספק לקהל את אותם תיאורים סטריאוטיפיים שציפה לקבל. הרמה הספרותית - נטען כי אורן מרבה בקלישאות ובפאתוס מוגזם. כמו גם בשילוב משלבי שפה שונים למשפט אחד.
קישורים חיצוניים
חוה ליאון, סודות שגיליתי לרב-מכר שלי, מגזין ארץ אחרת
ריאיון עם רם אורן מתוך פוד-קאסט "S-Emek", תוכנית רדיו אינטרנטית של ישראלים המתגוררים בעמק הסיליקון
מכּתביו:
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:רם אורן
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סגל ידיעות אחרונות
קטגוריה:סגל במחנה
קטגוריה:זוכי פרס יצחק שדה
קטגוריה:יועצים משפטיים ישראלים
קטגוריה:מו"לים ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936 | 2024-06-06T14:53:12 |
אינטראקציה סימבולית | גישת האינטראקציה הסימבולית (בעברית: הידוד סמלי) היא פרדיגמה סוציולוגית הטוענת שהמציאות החברתית נבנית על בסיס אינטראקציות בין יחידים בחברה, אשר מבוססות על סמלים ופרשנות. זוהי גישת מיקרו המתבססת על הפרקטיקות של חיי היום יום (לכן נקראת גם: סוציולוגיה של חיי היום יום).
השורשים האינטלקטואלים של הגישה נמצאים אצל גיאורג זימל ובמידה פחותה יותר אצל מקס ובר. זימל, בניגוד לסוציולוגים בני זמנו, חקר את הסוציולוגיה של היום יום. מישור הניתוח לא היה המבנה החברתי, התרבות, המוסדות החברתיים, וכיוצא בזה, אלא אירועים "קטנים" יותר, כמו פעולות גומלין בין בני אדם. הוא כתב, בין השאר, על הדיאדה (פעולת הגומלין בין שני בני אדם), הטריאדה (שלושה בני אדם), על תחושות הזר, ועוד. גם ובר השפיע על התאורטיקנים של גישת האינטראקציה הסימבולית, במיוחד בגישתו הפרשנית כלפי המציאות החברתית (זאת בניגוד לסוציולוגים קלאסיקאים אחרים שהיו פוזיטיביסטים).
גישת האינטראקציה הסימבולית התפתחה באוניברסיטת שיקגו, בתחילת המאה ה-20, והגיעה לשיאה בשנות ה-20 (נקראה גם "אסכולת שיקגו"). התאורטיקנים המרכזיים של הגישה היו רוברט פארק, צ'ארלס הורטון קולי וג'ורג' הרברט מיד. אסכולת שיקגו שקעה בשנות ה-30, אך המשיכה להתקיים גם בשנים שלאחר מכן. התאורטיקן המרכזי בשנים הללו, וזה שטבע את המונח אינטראקציה סימבולית, היה הרברט בלומר. התאורטיקן המרכזי האחרון בגישה זו היה ארווינג גופמן, שפיתח את התאוריה הדרמטורגית. גופמן השפיע רבות על גישת האינטראקציה הסימבולית ועל הסוציולוגיה בכלל, כך שלעיתים, כשמציינים את המושג "אינטראקציה סימבולית", מתכוונים לתאוריה הדרמטורגית של גופמן.
בשנות ה-60 ובשנות ה-70 פרחו גישות תאורטיות, שיחד עם האינטראקציה הסימבולית, עסקו בסוציולוגיה של חיי היום יום. מהן ניתן למנות את הפנומנולוגיה והאתנומתודולוגיה.
התאוריה הדרמטורגית של גופמן
התאוריה מבוססת בעיקרה על ההבנה בין אנשים ועל פרשנות משותפת לסמלים ולגירויים. כך, למשל, בני אותה תרבות מפרשים סלנג בצורה דומה, נוהגים לפי נורמות מקובלות ויש להם ציפיות ביחס לאנשים שעמם הם מקיימים יחסי גומלין.
בכל מפגש בין-אישי ישנו משא ומתן על הגדרת המצב בין כלל השחקנים החברתיים בסיטואציה, כאשר כל שחקן מנסה לכפות את הגדרת המצב הרצויה לו על שאר השחקנים באמצעות ניהול הרושם שהוא יוצר.
ניהול הרושם מורכב מכלל הפעולות התקשורתיות של האדם, הן אלו המודעות (בעיקר דיבור) והן הבלתי מודעות (שפת גוף, אינטונציה). האדם מנסה ליצור את הרושם המיטבי מבחינתו, כך שיוכל לכפות את הגדרת המצב המיטבית מבחינתו על שאר השחקנים ולכן על כל הסיטואציה.
כיוון שכל השחקנים מבצעים ניהול רושם, הגדרת המצב נמצאת במשא ומתן מתמיד ביניהם, וכל אחד מהם נוקט באסטרטגיות שונות ומתחלפות של ניהול רושם, כך שלמעשה מתבצע ביניהם משא ומתן על הגדרת המצב ואף על סוג האינטראקציה ביניהם.
במקרים רבים מתרחשות בין אנשים אי הבנות וההסבר לכך הוא פרשנות שונה לסמלים או לגירוים שנוצרו במהלך האינטראקציה. פרשנות שאינה אחידה לסמלים או להתרחשויות גורמת לכך שגם התגובה תהיה שונה.
גופמן דימה את החברה לתיאטרון ואת בני האדם לשחקנים, ולפי דימויו אינטראקציות מתרחשות על במה. האדם הוא מעין שחקן המופיע על במה והוא יכול לעטות על פניו מסכה ובאמצעותה הוא יציג את עצמו כפי שירצה.
אחת הבעיות שהציג גופמן, היא הפער בין האופן שבו השחקן מציג את עצמו, לבין האופן שבו הוא נתפש על ידי האחרים (הקהל). פער זה הוא הבסיס לחוסר-הבנה ולקונפליקט חברתי. גישה זו דוגלת בכך שהאדם מעצב את התרבות.
התאוריה של תומאס פירי
תאוריה זו כוללת את השימוש בניהול הרושם שמתאר גופמן בתאוריה הדרמטורגית. התאוריה מבוססת בעיקרה על העובדה שהאינטראקציה החברתית היא משא ומתן על הגדרת המציאות. משא ומתן זה הוא פתוח והוא נובע מהעובדה שהשחקנים החברתיים נכנסים לאינטראקציה עם אינטרסים שונים וכוונות שונות.
השימוש בניהול הרושם הוא המכונה לעיתים קרובות בשם "חוכמת רחוב". תומאס פירי מתאר בספרו הביוגרפי את בניית המציאות על ידי השחקנים בפרשה לה היה שותף בימיו הראשונים בהארלם הספרדית שבניו יורק. פירי מתאר כיצד נקלע לסיטואציה בה הסתבך עם הכנופיה המקומית כשהיה בדרכו הביתה.
פירי מדבר בסלנג המקומי ומאתגר את מנהיג הכנופיה (ניהול רושם של אחד מהחבר'ה), תוך שהוא דואג לאתגר רק אותו, ובכך להפרידו משאר הכנופיה. כך, הוא מקווה, ירגיש מנהיג הכנופיה צורך להוכיח את עצמו מול אנשיו. פירי לבסוף מתאר כיצד הצליח לעשות זאת ואיך היה צריך להילחם רק נגד מנהיג הכנופיה ולא נגד הכנופיה כולה.
התיאורמה של תומאס מתארת כיצד מצבים שאנו תופסים אותם כממשיים יהפכו לממשיים בתוצאותיהם. גישה זו בנויה על ההנחה שהמציאות בתחילת האינטראקציה היא מציאות נזילה וכי השחקן יכול לעצב אותה לפי תפיסתו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תאוריות סוציולוגיות
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:עצמי | 2024-07-15T22:31:03 |
ניהול הרושם | תאוריית ניהול הרושם היא תיאוריה בפסיכולוגיה חברתית שלפיה האדם הוא יצור חברתי שמטרתו היא לזכות בהערכה חברתית; לאדם יש מניע להיראות בעיני הזולת כאדם עקבי, כן, ישר, יציב ומוסרי. כך למשל אדם שמתנהג באופן שונה במקומות שונים – הוא אדם המנהל את הרושם של אחרים ממנו. האדם אינו רוצה שייווצר עליו רושם שלילי בעיני הזולת והוא משנה את עמדותיו כדי להרשים את הזולת. שינוי העמדה לא נוצר על מנת לפתור עוררות לא נעימה אלא כדי לפתור בעיה של יצירת רושם לא טוב על אנשים אחרים באמצעות ניסיון לשלוט על הרשמים שלהם.
התיאוריה הוצעה בתחילה על ידי ארווינג גופמן והיא גורסת כי אנשים מנסים לנהל את הרושם שהם יוצרים על ידי הסובבים אותם באמצעות דיבור, התנהגות, שפת גוף, ומגוון התנהגויות אחרות – הן ברמה המודעת והן ברמה הלא-מודעת (לכאורה). כך, אנשים שואפים להצטייר מול אחרים כבעלי תכונות, יכולות וידיעות מסוימות. ניהול רושם הוא אפשרי כמעט בכל מצב, למשל בספורט (לבישת בגדים נוצצים או ניסיון להרשים אוהדים), או בראיון עבודה (ניסיון ליצור רושם שהמועמד מחזיק בכל הנדרש לתפקיד אליו הוא מועמד).
ניהול רושם בדרך כלל משמש שם נרדף להצגה עצמית, שבה אדם מנסה להשפיע על תפיסת הדימוי שלו. לניהול רשמים יכולים להיות מניעים טובים או מניעים זדוניים (למשל, הפגנת כעס או התנהגויות מאיימות כדי לגרום לאחרים לציית לדרישות האדם).Baumeister, Roy F. (1987). "Self-Presentation Theory: Self-Construction and Audience Pleasing". In Mullen, Brian; Goethals, George R. (eds.). Theories of Group Behavior. Springer Series in Social Psychology. pp. 71–87. במקרים רבים, מטרת ניהול הרושם היא רצייה חברתית, מצב בו אנשים נוטים להתנהג באופן שהם מאמינים או צופים שישפיע לטובה על מצבם ותפיסת הסביבה אותם.
הגישה הדרמטורגית
על פי גישתו של גופמן, המכונה הגישה הדרמטורגית, העולם החברתי משול למעין הצגת תיאטרון, שמחולקת ל"במה", ול"אחורי הקלעים". על פי גופמן, הפרט נוהג להציג עצמו בבמה הציבורית באופן שתואם את הסטטוס החברתי שלו, בפעולות שאותן הוא מבצע או נמנע מלעשותן, פעולות שאותן נהוג לכנות כ"ניהול רושם". בתהליך ניהול הרושם, הפרט מבצע גינונים ונימוסים שהולמים את מעמדו המקצועי והחברתי, ונמנע מביצוע של "מחוות בלתי רצויות", כאלה שעלולות לשבש את "ההצגה", ומה שמגדיר גופמן כ"תקריות". תקריות שכאלה עלולות להביא למבוכה רבה ולשבש את מה שמכונה על פי התאוריה של גופמן כ"הגדרת המצב", אותו סדר חברתי שהולם את מעמדו של הפרט.
אולם, בין הזהות האישית לזהות החברתית יש אי-התאמה תמידית; בני אנוש נתונים לדחפים משתנים, למצב רוח ולכמויות אנרגיה לא עקביות – אולם כדמויות הפועלות לעיני צופים, מצפים מהם לשמור על חזות יציבה ועקבית. בלשונו של גופמן: "מצפים מאיתנו שנבצע 'בירוקרטיזציה' מסוימת של רוחנו, כדי שיהיה ניתן לסמוך עלינו שנבצע ביצועים הומוגניים לגמרי בכל רגע ורגע שבו אנו בחברה".ארווינג גופמן, הצגת האני בחיי היומיום, עברית: שלמה גונן, תל אביב: דביר ('ספרי רשפים'), תש"ם 1980, עמ' 55.
באינטרנט
הזהות באינטרנט וברשתות חברתיות מקוונות בפרט, היא תוצר חברתי המשתנה בהקשרים שונים ובהתאם למאפיינים של הסביבה החברתית בה המשתמש נמצא. בהתאם לכך, אנשים יבחרו לתבוע זהויות שיוכלו לעזור להם למקם עצמם בצורה טובה יותר באותה סביבה חברתית. הזהות אמיתית במובן הזה שיש לה השלכות אמיתיות על חייהם של האנשים שבנו אותה מאחר שהעולם החברתי שלנו כולל גם את הסביבה החברתית בעולם הווירטואלי וגם את הסביבה החברתית בעולם המוחשי ולכן המשתמשים למדים כיצד מתאמים התנהגויות אלו בשני העולמות הללו.
המחקר של סיבק (2009) הוכיח שבאמצעי המדיה החברתיים אפשר בקלות לגשר על הפער שבין ה"עצמי הממשי" ל"עצמי האידיאלי". יתרה מכך, אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך להוטים יותר להשתמש בפעילויות מקוונות במטרה להגיע ל"עצמי אידיאלי" שלהם.
ראו גם
ניטור עצמי
קסם אישי שטחי
האדרה עצמית
הונאה עצמית
רושם ראשוני
הצגה עמוקה ושטחית
השערת העולם הצודק
לקריאה נוספת
ארווינג גופמן, הצגת האני בחיי היומיום, עברית: שלמה גונן, תל אביב: דביר ('ספרי רשפים'), תש"ם 1980.
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:התנהגות האדם | 2024-02-08T07:33:07 |
הגדרת מצב | REDIRECT אינטראקציה סימבולית | 2006-04-02T21:02:14 |
הגושרים | שמאל|ממוזער|250px|מפל מים בקיבוץ הגושרים. המקום משמש אתר הנצחה לבני הקיבוץ שנפלו במערכות ישראל. השיחים במקום נקראים "אוזן הפיל"
שמאל|ממוזער|250px|בריכת השחייה בתכנון אדריכל ויטוריו קורינלדי
שמאל|ממוזער|250px|פסל כלי שחמט של אריה אשכנזי בקיבוץ הגושרים
ממוזער|450x450 פיקסלים|נחל בקיבוץ הגושרים
הַגּוֹשְׁרִים הוא קיבוץ באצבע הגליל. שייך למועצה אזורית הגליל העליון. הקיבוץ הוקם בספטמבר 1948 על ידי עולים מטורקיה, בתחילה במבנים הנטושים של יישוב קודם בשם נחלים, ומאוחר יותר הועבר כקילומטר צפונה לנקודה חדשה בסמוך לכביש המקשר בין קריית שמונה לבין קיבוץ דן. בתחומי הקיבוץ מספר נביעות ונחלים, בהם אחד מפלגיו של נחל דן.
העולים בחרו בשם "הגושרים" שמסמל את היותם גשר בין הארץ לבין הגולה. על כך כתב יהודה זיו בספרו, העוסק במשמעויות שמות יישובים בישראל, שהשם .
היסטוריה
באתר קיבוץ הגושרים ישב מסוף 1943 מושב נחלים שהוקם על ידי ארגון ירושלים כאחד ממצודות אוסישקין. היחסים בין אנשי המושב לבין היישובים בסביבה היו עכורים על רקע מחסור בקרקעות ויחסים מתוחים בין דתיים לחילונים, ובמהלך מלחמת העצמאות, לאחר שספגו איומים והתנכלויות, נאלצו אנשי נחלים לעזוב את המקום.
זמן קצר לאחר שאנשי נחלים עזבו את המקום, עלה לקרקע גרעין העולים מטורקיה. הם התיישבו בתחילה במבנים הנטושים של נחלים, אולם עברו לאחר תקופה קצרה למקום הנוכחי, בסמוך לפלג של נחל דן, ליד חורבות ארמונו של האמיר פעור, שמכר את האדמות לקק"ל ב-1940. לאחר מלחמת העצמאות התרחב הקיבוץ אל השטח שבו שכן לפני כן הכפר הערבי אל-ח'יסאס שננטש במהלך מלחמת העצמאות לאחר מבצע של הפלמ"ח שבו נכבש הכפר.
הפילוג בקיבוץ המאוחד בשנות ה-50 של המאה ה-20 הביא לכמה גלים של מתיישבים חדשים שהגיעו מקיבוצים אחרים: איילת השחר וכפר גלעדי (1952), נוה אור (1954) ויד חנה (1955), שתרמו רבות לייצובו ולביסוסו של הקיבוץ הצעיר.
הקיבוץ עבר הפרטה בשנת 2000 והוא פועל במודל של "רשת ביטחון", שמשמעותו הפרטה כמעט מלאה. חברי הקיבוץ מקבלים שכר עבור עבודתם, ובמקביל משלמים מעין מס קהילתי, שנקבע על ידי האספה הכללית.
ענפי המשק
תיירות
בית ההארחה של הקיבוץ הוקם כבר בשנת 1953 על חורבות ארמון החורף של האמיר פאעור, ראש השבט הבדואי ערב אל-פאדל (שמרכזו היה בוואסט שברמת הגולן). האמיר שחי באופן ראוותני ונזקק למזומנים, מכר את אדמותיו באזור לקרן הקיימת לישראל בשנת 1940. אלמנטים מהארמון כמו הקשתות, שולבו במבנה המרכזי של בית המלון.
ב-1997 הוכנס שותף פרטי לניהול בית ההארחה, הוא הפך לבית מלון ושינה את שמו ל"מלון בטבע".
נוסף על בית ההארחה, מפעיל הקיבוץ את "קייקי הגושרים", להשכרת סירות קיאק לשיט בנחל שניר. בתחומי הקיבוץ נמצאת שמורת טבע לא מוכרזת, בשם "עמק הנהר הנעלם". בשמורה יש ריכוז גדול של הצמח הנדיר שבטבט גדול. שמורת עמק הנהר הנעלם הוקמה בשנת 1990 על ידי חבר הקיבוץ אורי דימנד ומלון קיבוץ הגושרים.
בקיבוץ נמצאות שתי טחנות קמח מופעלות בכוח מים זורמים. אינן פעילות. בקיבוץ יש טחנת טורבינות המופעלות בכוח זרם המים לייצור חשמל.
בבית המלון וברחבי הקיבוץ מפוזרים עשרות פסלים של הפסל אריה אשכנזי, חבר הקיבוץ.
בצידו הצפוני של הקיבוץ נמצא אתר ארכאולוגי הגושרים שבו נמצאו ממצאים מהתקופה הנאוליתית והכלקוליתית.
ב-2022 נפתח סניף של "האוזן השלישית" בקיבוץ הגושרים, סניף ייחודי המשלב מכירת תקליטים, דסיקים וסרטים, לצד בית קפה מקומי, המארח אומנים בהופעות חיות, לרוב בסופי השבוע.
חקלאות
במהלך שנות ה-50 התפתחו ענפי הלול, הרפת, התפוחים, הירק, הדגים וההדרים. עם התפתחות ענפי התעשייה והתיירות ירד משקלם של אלה, וחלקם נעלמו. בראשית שנות ה-70 חוסלה רפת החלב.
כיום יש בקיבוץ מטעים, פרדסים, גידולי שדה ולול של עופות לבשר.
תעשייה
ב-1974 רכש הקיבוץ את מפעל "מפרו" לפלסי מים. ב-1986 החל המפעל לייצר מכשירים חשמליים ידניים להסרת שיער, "סופט אנד איזי", שנקראו בהמשך "אפיליידי". מכשירים אלה זכו להצלחה בקנה מידה עולמי, אך הקיבוץ לא השכיל לנצל את ההכנסות האדירות לפיתוח מוצרים נוספים, וכעבור 4 שנים התרסק המפעל כלכלית ונמכר לגורם חיצוני על ידי כונס הנכסים. התרסקות זו האיצה את תהליכי ההפרטה של הקיבוץ. כיום הקיבוץ לא מחזיק מפעלי תעשייה.
קישורים חיצוניים
(לא פעיל)
סיפורו של קיבוץ הגושרים - על גבי ציר זמן שיתופי, סיפור מקומי
זאב גלילי, הפינוי הראשון של ישוב בידי יהודים, 29.9.2004, באתר "היגיון בשיגעון", הטור המקוון של זאב גלילי (פורסם גם ב"מקור ראשון")
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על קיבוץ הגושרים באתר 'חלון אחורי', 26 במאי 2015
זאב ייבין, קברים קדומים בקיבוץ הגושרים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:עמק החולה: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1948
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ המאוחד
קטגוריה:יישובים בצפון ישראל שפונו במלחמת חרבות ברזל | 2024-09-18T04:47:37 |
רבי עקיבא | שמאל|ממוזער|250px|מתחם קבר רבי עקיבא בטבריה
רבי עקיבא בן יוסף (נולד במאה הראשונה - מת בין שנת 132 לשנת 136 לספירה), מגדולי חכמי ישראל, היה תנא ארץ ישראלי, בן הדור השלישי של התנאים והיה מתומכי מרד בר כוכבא. מקובל כי נהרג על קידוש השם כאחד מעשרת הרוגי מלכות, אך יש שפיקפקו בכך. התגורר בבני ברק ובלוד.
היה בר פלוגתא של רבי ישמעאל, רבי טרפון, רבי יוחנן בן נורי ואחרים. פיתח שיטה לפירוש המקרא שעל פיה יש לייחס משמעות לכל מילה ואף לכל אות במקרא. הטביע את חותמו על הלכות רבות ועל ערכים במסורת ובחשיבה היהודית.
ביוגרפיה
מעט ידוע על חייו של רבי עקיבא ממקורות היסטוריים שמחוץ לספרות חז"ל שם המקורות סותרים לעיתים זה את זה, ורובם מעדיפים את העיצוב הספרותי של חייו. כך למשל קובעים חז"ל כי רבי עקיבא היה אחד מארבעה צדיקים שחיו מאה ועשרים שנה: "ארבעים שנה היה רבי עקיבא רועה, ארבעים שנה למד תורה, ופרנס [הנהיג] את ישראל ארבעים שנה”.
ראשית חייו ונישואיו לרחל
שנת לידתו המדויקת אינה ידועה. יש המשערים שנולד בסביבות שנת 50 לספירה ולפי זה היה נער בעת פרוץ המרד הגדול על פי המסורת נולד סביב 16, ונהרג בגיל 120 סביב שנת 136 לספירה. לדעת הרב יצחק אייזיק הלוי הוא נולד בסביבות שנת 17 לספירה, ועוד לפני המרד למד אצל רבי אליעזר ורבי יהושע.
מעט מאוד ידוע על תחילת דרכו, מעבר לשמו של אביו - יוסף. לפי המסורת אביו היה גר, או צאצא של גרים, על פי האגדה, מבני בניו של סיסרא. ידוע שהיה רועה צאנו של כלבא שבוע, אביה של רחל, לימים אשתו.
סיפורם של רבי עקיבא ואשתו מובא כחלק מרצף סיפורים על חכמים שעזבו את ביתם והלכו ללמוד תורה, לעיתים לתקופות ארוכות. החכמים דנים בשאלה לכמה זמן מותר לו לאדם להיעדר מביתו, אך מוסכם כי על אשתו להסכים לכך, ובלי רשותה הוא אינו רשאי לצאת. על פי אחת מהמסורות, רחל, בתו של כלבא שבוע, ראתה שהוא "צנוע ומעולה" והתקדשה לו בתנאי שילך ללמוד תורה. אביה של רחל כעס על כך והדיר אותה מנכסיו והם התגוררו במחסן תבן בעוני רב. חז"ל מתארים את קשיי הפרנסה בהם היה נתון תוך לימוד התורה:
על פי המסופר רחל עודדה את רבי עקיבא ללכת ללמוד תורה, והוא עזב אותה והלך ללמוד בבית המדרש במשך שתים-עשרה שנה בעוד היא וילדיה חיים חיי עוני ומחסור. למרות כל זאת כשחזר רבי עקיבא לביתו, שמע את אשתו אומרת: "אם מציית הוא לי, ישב שתים עשרה שנים נוספות". לאחר ששמע דברים אלה, הבין שאשתו נותנת לו רשות להמשיך בלימוד ושב לבית המדרש לשתים-עשרה שנים נוספות שבהן הוסיף דעת ותלמידים.
כשחזר לבסוף לביתו, והוא כבר רב מפורסם שתלמידיו רבים, יצאו לקראתו כל אנשי העיר, וגם רחל אשתו ביניהם. תלמידיו, שלא הכירו אותה ניסו לסלק אותה, אך הוא עצר בעדם ואמר להם: "שלי ושלכם - שלה הוא!" (כלומר כל הלימוד שלי, שבזכותו לימדתי אתכם - בזכותה הוא נעשה).
מסופר שגם כלבא שבוע בעצמו יצא לקבל את פני הרב הגדול, ולא ידע שהוא חתנו שהתכחש לו ובגללו הדיר את בתו מהצוואה. משהכיר בטעותו ביקש מרבי עקיבא להתיר את נדרו והלה נענה לו.
לימוד התורה
על פי המסופר, החל רבי עקיבא ללמוד תורה רק בגיל 40, ומעמדה כזאת זכה להיות גדול חכמי התורה, דבר זה מתיישב לפי הדעה שנולד בסביבות שנת 17 לספירה, אולם לפי הדעה שנולד בשנת 50 לספירה הדבר מתיישב בקושי עם העובדה שכבר כעשרים שנה לאחר החורבן הוא מופיע כאחד מגדולי חכמי יבנה. ב"אבות דרבי נתן" מתואר המהפך בחייו, מהפך ששימש השראה לרבים בדורות אחריו לחולל שינוי בחיים גם בגיל מבוגר, וכנגד כל הסיכויים:
ילדיו
אין בנמצא פרטים היסטוריים על ילדיו, ומתוך מדרשים המופיעים בתלמוד הבבלי ובמקורות נוספים, ניתן לדלות רק מעט פרטים. אבות דרבי נתן מזכיר כי לרבי עקיבא היו בנים ובנות, אך לא נוקב בשמותיהם או במספרם.
היה לו בן בשם רבי יהושע. לדעת רש"י ורשב"ם זהו רבי יהושע בן קרחה, וכונה כך משום שרבי עקיבא היה קירח. אך תוספות חולקים על כך, וסוברים שהם שני אנשים שונים.
בתלמוד ירושלמי מסופר שעשה משתה לשמעון בנו.
חתנו היה רבי יהושע בן כפוסאי.
בתלמוד הבבלי מסופר על בת, שחוזי הכוכבים אמרו לרבי עקיבא כי ביום חתונתה יכישנה נחש ותמות. כאשר הגיע ליל חתונתה, נעצה סיכה בכותל, ובבוקר התברר כי בכך הרגה את הנחש. ואמרו שהיא ניצלה בזכות צדקה שנתנה את מנתה לעני. מקור נוסף בתלמוד הבבלי מתאר שבתו של רבי עקיבא עשתה לבן עזאי בדומה למה שעשתה אמה, כלומר נישאה לתלמיד חכם שעזב אותה והלך ללמוד תורה.
במסכת מועד קטן מסופר, מעשה ומתו שני בניו של רבי עקיבא ביום אחד ובאו המונים ללוותם. ישב על ספסל גדול ואמר, "לא לכבודי באתם, אלא כך אמרתם תורת אלהיו בלבו".
רבותיו ותלמידיו
רבותיו המובהקים של רבי עקיבא היו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי ומראשי הסנהדרין.
משני רבותיו אלו, רבי עקיבא דבק והתקשר במיוחד לרבי יהושע, ממנו אף למד את תורת הסוד היהודית. בהקשר זה נאמר עליו שמבין הארבעה שנכנסו לפרדס, היה רבי עקיבא היחיד שיצא ממנו בשלום. הוא גם למד אצל רבי טרפון ונעשה לו תלמיד חבר, ואף למד ושימש את נחום איש גמזו, ממנו למד מידות טובות וכן את דרישת התורה בריבוי. וכמו שהיה רגיל לומר "גם זו לטובה", היה רבי עקיבא אומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד".
על פי התלמוד, דמותו של רבי עקיבא הותירה את חותמה בקרב הוגים רבים. התוספתא מאירה את דמותו כתלמיד נועז, ומספרת עליו פעמיים שהכריע במעשה בניגוד לדעתו של רבן גמליאל, בפניו, בעניינים שרבן גמליאל היה בהם בדעת מיעוט, מפני שרבי עקיבא יישם את הכלל, שהלכה כרבים למול מועטים.
היו לו חמישה תלמידים חשובים מוסרי תורתו, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. במדרש רבה נכתב שהיו אלו שבעה תלמידים, ומובאות שם שיטות שונות לגבי זהותם. במקום אחר אמרו "אמר רבי יוחנן: סתם מתניתין - רבי מאיר, סתם תוספתא - רבי נחמיה, סתם ספרא - רבי יהודה, סתם ספרי - רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא." כלומר, משנתו של רבי יהודה הנשיא, אשר הביא לחתימת המשנה, נשענת על מסורותיו של רבי מאיר, שאותן קיבל מרבי עקיבא.
מות תלמידיו
התלמוד מתאר שהיו לרבי עקיבא 24,000 תלמידים מגבת ועד אנטיפטרס, שמתו בזמן אחד – בין פסח לשבועות – מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. ויש גורסים שהיו לו 300 תלמידים (מדרש תנחומא פרשת חיי שרה): "מעשה ברבי עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כולם..." לפי מדרש זה, רבי עקיבא השאיר אחריו שבעה תלמידים, ולא חמישה: "...ואילולי שהעמיד שבעה תלמידים בזקנותו, לא היה תלמיד שיהא קורא על שמו".
על פי הנוסח הספרדי של אגרת רב שרירא גאון, שבה נכתב שתלמידי רבי עקיבא מתו בשמדא, הסיק שי"ר וחוקרים נוספים. ש"המגפה" הנזכרת כאן, היא ביטוי אלגורי הרומז למות תלמידיו במרד בר כוכבא. הם מבססים זאת בעיקר על תמיכתו הברורה של רבי עקיבא במרד זה, על כך שבתי המדרש לא היו יכולים להכיל מספר כה רב של לומדים, ועל כך שהדבר עשוי להסביר מוות של תלמידים רבים כל כך בפרק זמן קצר. לפי דעה זו, "תלמידיו" - מתפרש לא כתלמידים היושבים בבית המדרש, אלא כאלו הדוגלים במשנתו הרוחנית.
ד"ר גוני בן ישראל קסוטו עמדה על כך שהמספר "12" הוא מספר חוזר בסיפור רבי עקיבא ורחל, כנראה לשם העיצוב הספרותי ולא משום שהוא אמת היסטורית: למד שתים-עשרה שנה, וחזר עם שנים-עשר אלף תלמידים. לאחר מכן יצא לשתים-עשרה שנים נוספות וחזר עם עשרים וארבעה אלף תלמידים.
לפי מסורת יהודית, מות תלמידיו ממגפה במהלך ספירת העומר, הוליד את מנהגי האבלות הנוהגים בימים אלו, הכוללים איסור תספורת וגילוח, ואיסור להתחתן.
השפעתו על הדורות שאחריו
לרבי עקיבא השפעה מכוננת על דרך הקריאה בתורה שבכתב והפירוש שלה. הוא ראה בתורה טקסט קדוש ומושלם אשר כתוב באופן מושלם. משכך, אין בה מילים מיותרות ואף לא אותיות מיותרות. כל מה שכתוב הוא נכון ונדרש, ועל החכמים מוטלת החובה להבין מדוע הטקסט נכתב כפי שנכתב. לשם השוואה, בר-הפלוגתא העיקרי של רבי עקיבא היה רבי ישמעאל, אשר שיטתו הייתה פשוטה ואינטואיטיבית יותר, ואשר קבע כי "דברה תורה בלשון בני אדם". לעומתו נאמר על רבי עקיבא ש"היה דורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות", ואכן שיטתו גברה על זו של רבי ישמעאל, ובדורות שאחריו נוהגים לדרוש כמוהו כל מילה וכל אות. שניהם מכונים בספרות חז"ל בתואר "אבות העולם"; .
סמכותו התורנית
רבי עקיבא זכה להערצה כחכם וסמכות תורנית. היה מרבה לדייק בשינויי לשון בתורה ולחדש מזה הלכות, ובתלמוד מסופר כי היה "קושר כתרים לאותיות תורה" ואפילו משה רבנו, לאחר שראה אותו במראה נבואי התפעל ממנו ואמר, "אדם כזה בעולמך ואתה נותן תורה על ידי?".
מאמרו של רבי עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה". התפרש על ידי מפרשים ראשונים רבים, כנוגע בבעיה פילוסופית מפורסמת של הידיעה והבחירה, כלומר שעל אף שהכל צפוי כבר בעיני האל, הרשות ניתנת לאדם לפעול לפי רצונו. אך ישנם כאלו שפירשו את "הכל צפוי" לא מלשון תחזית עתידית אלא מלשון נראות - שאלוהים צופה בכל, לפי הפסוק "עיני ה' משוטטות בכל הארץ" (). לפי פירוש זה המשפט לא מבטא את הסתירה שבין הידיעה והבחירה.
על הפסוק (), "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא: "זהו כלל גדול בתורה". במסכת אבות הובא בשמו שהיה נוהג לומר: "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם". בניסיון לדון בבעיית הרוע בעולם, הוא החזיק בתפיסת התאודיציה, שעל פיה עשייתו של אלוהים תמיד היא לטובה, "כל דעביד רחמנא - לטב עביד" (=כל שעושה הקב"ה - לטוב עושה).
הרב קוק ראה ברבי עקיבא את "איש האהבה" - דמות שמתמזגות בו כל האהבות: האנושית, הלאומית והאלוהית ביחד, באופן יוצא דופן. ידועה אמרתו של רבי עקיבא על ספר שיר השירים כי "כל הספרים קודש ושיר השירים קודש קודשים". כמו כן, ידועה אמרתו שמתנגדת להזדקקות לצדקה: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". הוא היטיב להכיר את הפן של הזדקקות לבריות, הן משום שעם נישואיו לרחל היה עני מרוד, ובהמשך ימיו היה גבאי צדקה עבור עניים.
בתלמוד הירושלמי מסופר שרבן גמליאל רצה לנדות את רבי עקיבא משום שעיכב את העדים שראו את הירח בחידושו, ורבי יהודה (בר אלעאי או הנחתום) הזדעק להכחיש מעשה זה: .
גדולתו
הראה הקב"ה את רבי עקיבא למשה רבינו ותשש כחו -
רבי טרפון אמר עליו: "עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מחייו" - ;
משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה -
רבי יהודה הנשיא ואיסי בן יהודה קראו לו "אוצר בלום" - ;
אמר עליו יונתן בן הרכינס: "אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו" -
רבי דוסא בן הרכינס אמר עליו: "מכירו אני שאדם גיבור בתורה הוא" -
"וכל יְקָר ראתה עינו" זה רבי עקיבא - , ומפרש האר"י שהשיג מה שלא השיג משה רבינו ע"ה בסיני
על אדם הראשון מסופר שראה את ספר תולדות האדם ו"כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, אמר ולי מה יקרו רעיך א-ל" -
מאמרותיו
"ואהבת לרעך כמוך, ר' עקיבא אומר: זהו כלל גדול בתורה" -
"איזה עשיר?... רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים" -
"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל. לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם? – אביכם שבשמים. -
"כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים" -
לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (בתרגום לעברית: כל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה) -
שחוק וקלות ראש, מרגילין לערוה. מסורת, סייג לתורה. מעשרות, סייג לעושר. נדרים, סייג לפרישות. סייג לחכמה, שתיקה. -
חביב אדם שנברא בצלם, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום -
חלקו במרד בר כוכבא
שמאל|ממוזער|250px|מטבע ממרד בר כוכבא המציג את ארבעת המינים ומסביב הכיתוב 'לחרות ירושלם' בכתב עברי קדום. ארבעת המינים מוצגים לשיטת רבי עקיבא - רק אחד מכל מין (גם הדס וערבה), ומכאן שאנשי בר כוכבא נטלו ארבעת המינים לשיטתו.
ישנה מחלוקת באשר למידת השתתפותו והשפעתו של רבי עקיבא על מרד בר כוכבא.
בתלמוד הירושלמי, בסוגיה "נלכדה ביתר", מופיע מקור יחידאי שבו נזכר רבי עקיבא בקשר למרד בר כוכבא. על פי עדותו של תלמידו המובהק רבי שמעון בן יוחאי במקור זה, רבי עקיבא ראה במנהיג המורדים, שמעון בן כוסבא (בר כוכבא), משיח שעתיד לגאול את ישראל ודרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" – "דרך כוזבא מיעקב". מיד לאחר דברי רבי שמעון בן יוחאי, מסופר שכשרבי עקיבא היה רואה את "בר כוזבה" (בר כוכבא) היה אומר עליו: "זהו מלך המשיח", ואילו רבי יוחנן בן תורתא, שהיה בין החכמים שהתנגדו למרד במלכות, ענה לו: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך (כלומר, תקבר באדמה ועשבים יצמחו בה) ועדיין בן דוד לא יבא".
הרמב"ם תיאר את רבי עקיבא כ"נושא כליו של בן כוזיבא המלך". לדידו, רבי עקיבא לא היה היחיד שתמך בבר כוכבא וראה בו משיח, אלא רבי עקיבא דימה "הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג, נודע להם שאינו". הרב י"ל מימון שיער כי דברי הרמב"ם שאובים ממקור קדמון עתיק. דוד רוזנטל חידש בשם אביו כי הנוסח התימני של מסכת סנהדרין (כת"י הרב הרצוג) מכיל את דבריו של הרמב"ם: "תנא ר' עקיבה נושא כלים שלבן כוזבא הוה". עם זאת, רוזנטל לא דחה את האפשרות שהמעתיק של כתב יד זה שילב את דברי הרמב"ם אל תוך נוסח הגמרא. הרב ד"ר מרדכי סבתו סבר שיש לקבל את נוסח כתב יד הרב הרצוג כמשקף נוסח מקורי קדום שממנו שאב הרמב"ם את דבריו.
עמדה הפוכה הציג החוקר הרב יצחק אייזיק הלוי, אשר כתב שרבי עקיבא לא נטל כלל חלק פעיל במרד, בהסתמך על דברי הגמרא שרבי עקיבא נהרג בידי הרומאים על כך שהפר את הגזרה שלא לעסוק בתורה, ואילו היה שותף במרד, היו הרומאים מענישים אותו על המרידה עצמה. וביחס לדברי הרמב"ם כתב: "אין חפצנו לדבר על דברי הרמב"ם... שהדבר ידוע כי בעניינים כאלה לא עסקו רבותינו הראשונים, ולא היה זה מעין מלאכתם".
אגדות הקשורות לעושרו
כאמור רבי עקיבא התחיל את חייו כעני מרוד. אולם לאחר מכן התעשר ונקשרו אגדות שונות בעושרו.
מסכת נדרים מונה שש דרכים בהן זכה בעושרו:
כסף שקיבל מכלבא שבוע חמיו לאחר שהתיר את הנדר שנדר להדיר את בתו רחל מהירושה.
באותם זמנים היה מקובל לשים בראש הספינה כעין איל של עץ, לסימן טוב, ובו היו מטמינים ממון רב. רבי עקיבא מצא תיבה כזו, וממנה נתעשר.
פעם נתן כסף לספנים לקנות לו סחורה, והביאו לו תיבה שהתברר שהייתה מלאה כסף.
רבי עקיבא לווה ממון רב מגבירה אחת, שהעמידה כערבים את הקב"ה ואת הים. במועד הפירעון נמנע מרבי עקיבא לשלם את החוב מחולי, והמלווה יצאה לים וביקשה מהקב"ה שיפרע את החוב. תוך כדי כך גלגלו הגלים לידה תיבה של אבנים טובות ומרגליות, וכאשר רבי עקיבא הגיע לשלם את החוב, היא אמרה לו כי הערבים כבר שילמו את החוב, ואף הביאה לו את העודף על החוב.
אשתו של טורנוסרופוס, שנתגיירה ונישאה לרבי עקיבא.
מהשר הרומאי קטיעה בר שלום שהוריש לו מכספו כשהוצא להורג.
מותו
כמו שחלקו של רבי עקיבא במרד בר כוכבא אינו ברור דיו, כך גם נסיבות מותו. אין כל מקורות חיצוניים לחז"ל שעוסקים בכך, והמסורות מספקות מספר הסברים למותו.
כל המסורות (למעט מקור אחד) מסכימות כי השלטון הרומאי גזר עליו מוות בייסורים, וכי נהרג על קידוש השם והיה אחד מעשרת הרוגי מלכות. על פי המסופר בתלמוד, הרומאים עינו אותו במסרקות ברזל, והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים וקרא קריאת שמע, "עד שיצתה (=שיצאה) נשמתו ב"אחד" (=במילה "אחד" המסיימת את הפסוק הפותח את קריאת שמע). שנת מותו המדויקת לא ידועה אך משערים כי מת בין שנת 132 לשנת 136 לספירה. המסורת קובעת את תאריך מותו לט' בתשרי, ערב יום הכיפורים, (לפי מדרש משלי, סליחות וילקוט שמעוני), או ה' בתשרי (לפי גרסה אחת במגילת תענית ויעקב בן אשר) או י' בתשרי (לפי יוסף חיים מבגדאד).
אולם מסורות שונות מספקות סיבות שונות לעונש שנגזר עליו. על פי מסורת אחת, הוא היה הסמכות הרוחנית הבכירה מאחורי מרד בר כוכבא, וייתכן כי גם נסיעותיו המרובות היו בשביל לעשות נפשות למרד ולגייס עבורו כספים בין קהילות יהודיות בגולה, ובשל חלקו המשמעותי במרד נשפט למיתה אכזרית.
מסורת אחרת מספרת שהוא נענש על שלימד תורה ברבים בניגוד לגזירה, ובעקבות זאת, תפסו אותו הרומאים, והוא נכלא. גם בבית הסוהר המשיך ללמד תורה ולהוציא תשובות הלכתיות במסווה. משמשו שם היה רבי יהושע הגרסי. על פי המדרש, מי שגזר את דינו של רבי עקיבא היה טורנוסרופוס.
מסורת נוספת קובעת כי טורנוסרופוס חקר את רבי עקיבא והלה השיב לו בעזות פנים, עד שבכעסו גזר עליו גזר דין מוות: "בחלומי היה לי הלילה שני כלבים, אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא. מיד כעס, אמר לו: לא קראת שם כלביך אלא על שמי ושם אשתי? נתחייבת עכשיו הריגה למלכות".
מדרשים אחרים מספרים כי נגזר עליו למות משמיים, אם בגלל עיסוקו במיסטיקה, או כעונש על יחסו לרבי אליעזר. כך למשל, כשהיה ר' אליעזר על ערש דוויי הגיעו אליו חכמים לבקרו. "אמר להם (ר' אליעזר) 'למה באתם?' אמרו לו: 'ללמוד תורה באנו'. אמר להם: 'ועד עכשיו למה לא באתם?' אמרו לו: 'לא היה לנו פנאי' (כנראה שיקרו לו כדי לא להעציב אותו ולא רצו שיידע שהם נידו אותו, ולכן לא הגיעו). אמר להן: 'תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן' (כלומר, כולכם לא תמותו במוות טבעי, אלא תירצחו). אמר לו ר' עקיבא: '(המוות) שלי מהו?' אמר לו: 'שלך קשה משלהן' (תירצח באכזריות)". בדומה, במקום אחר נאמר "אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני - בשחיטה תהא מיתתו".
בתרבות
השיר "רבי עקיבא" נכתב על ידי דליה רביקוביץ', ועוסק באהבתם של רבי עקיבא ואשתו רחל. הולחן על ידי מוני אמריליו, והושמע בפסטיבל הזמר והפזמון 1970, בביצוע רבקה זהר וזכה במקום שני.
על דמותו ומשנתו נכתבו והולחנו מספר שירים. שירים אלו הפכו ל"שירי ספירת העומר" בציבור הדתי והחרדי, וזאת בשל המסורת על פטירת תלמידי רבי עקיבא בימים אלו.
בשיר "אומרים ישנה ארץ" של שאול טשרניחובסקי יש אזכור לר' עקיבא במילים - "עונה לו עקיבא, אומר לו הרבי: כל ישראל קדושים, אתה המכבי"
"אמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך - שלי שלך שלך שלך זהו כלל גדול בתורה" - השיר מורכב מאמרתו של רבי עקיבא בתורת כהנים ומפסיקה במסכת אבות המתארת את הנהגת ה"חסיד". השיר מושר בלחן חסידי עממי, המוכר גם כ"רב הלילה".
"אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל וכו'" - המשנה המסיימת את מסכת יומא. המשנה מתארת את הקשר המיוחד בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. השיר הפך לאחד משירי ל"ג בעומר.
"הולך בדרכו עקיבא" - שירה של יהודית שיקמן, על סיפור חייו של רבי עקיבא. הלחין חיים בנט.
"ר' עקיבא" - שירו של יום טוב עהרליך, אף הוא על סיפור חייו של רבי עקיבא.
הספר "הפרדס של עקיבא" מאת יוכי ברנדס, מבוסס על דמותו של רבי עקיבא.
הצגה - "סיפור חייו של רבי עקיבא" - תיאטרון רגעי קסם.
קבר רבי עקיבא
ציון קברו של רבי עקיבא מזוהה לראשונה על ידי עולי רגל מהמאה ה-13 כ-1200 שנים אחרי פטירת רבי עקיבא, באתרה של העיירה התלמודית בית מעון, כיום בתחומי טבריה עילית, כיום לצד ציון שמיוחס בטעות להרמח"ל, ציון ששימש בעבר כאות שילוט לקבר רבי עקיבא ונהפך לקבר בפני עצמו.
על הקבר הוקם מבנה המשמש כבית כנסת. לפי דעת חלק מעולי הרגל, גם אחת מנשותיו וכמה מבניו נקברו עימו.
הגאוגרף יהודה זיו מציע לזהות את קברו של רבי עקיבא על ראש חוטם הכרמל באתר שיח מנצור אל-עִקאב. הוא מבסס זאת על מדרש משלי (ט ב) בו נאמר שרבי עקיבא נקבר במרחק של כמה שעות הליכה מקיסריה במקום שנקרא "טריפולין של קיסרין". זיו מציע לקרוא את השם "טריפולין" כ-טריפילון שמשמעותו שלושה עמודים ומזהה את המקום בשלושת הערוצים שסוגרים את חוטם הכרמל מדרום ויוצרים שלושה עמודי סלע. בנוסף מצביע זיו על אפשרות השתמרות השם עקיבא בשם האתר (מנצור אל-עאקב)
ממוזער|תצפית אל טבריה תחתית והכנרת ממתחם הקבר
ממוזער|מתחם הקבר בטבריה עילית
לקריאה נוספת
יצחק הלוי גאסטפריינד (יצחק בן חיים אברהם גסטפרינד), תולדות רבי עקיבא: התנא אלהי, לבוב: דפוס א"נ זיס, תרל"א. (סריקה של הספר באתר הספרייה הלאומית)
הרב ד"ר ישראל קאנוביץ, רבי עקיבא, אוסף שלם של דברי רבי עקיבא בספרות התלמודית והמדרשית, ירושלים, הוצאת מוסד הרב קוק, תשט"ז.
דן גרובר, משיחו של רבי עקיבא, הוצאת 'מעוז צור ישראל', רמת השרון 2004.
שמואל ספראי, רבי עקיבא בן יוסף חייו ומשנתו, מוסד ביאליק, 1970.
הרב מאיר להמן, רבי עקיבא, הוצאת נצח.
חיים קוליץ, ראש לחכמים - רבי עקיבא בר כוכבא וקידוש השם במשנת הגאולה, הוצאת ראובן מס, 1980.
ראובן המר, עקיבא: האיש, האגדה, המורשת, ידיעות ספרים, 2017.
נפתלי רוטנברג, תורת האהבה של רבי עקיבא, הוצאת כרמל, 2018.
לואיס פינקלסטיין, Akiba: Scholar, Saint, and Martyr. New York: Covici, Friede, 1936. xxiv+363 pp.
Reprinted Cleveland: World Publishing, 1962; New York: Atheneum, 1970, 1975, 1978, 1981; and Northvale, NJ: Aronson, 1990.
ספרי קריאה
יוכי ברנדס, הפרדס של עקיבא, כנרת זמורה-ביתן, 2012.
כתבי יד
קישורים חיצוניים
רבי עקיבא: הדמות והדימוי לדורות | פרופ' ישעיהו גפני, באתר יוטיוב, ערוץ בית אבי חי
הרב יצחק אייזיק הלוי דורות הראשונים חלק א כרך ה-iii פרקים ו-ז הבריח התיכון רבי עקיבא, iii פרקים לט-מא רבי עקיבא והמלחמה, iv פרקים ו-ז -רבי עקיבא בבית האסורים, באתר HebrewBooks
אביגדור שנאן, שלוש נשותיו של רבי עקיבא, מסכת ב, 2004
סיפור תחילתו של רבי עקיבא בתלמוד: גרסה א - מסכת נדרים, גרסה ב - מסכת כתובות
רבי עקיבא, מתוך סדרת פינות על חכמי ישראל עם הרב אורי שרקי, באתר ערוץ מאיר.
הרב איתם הנקין, "צמיחתו של ר' עקיבא – הסיפור השלם", עלוני ממרא 123 (תשע"א), עמ' 33–48, באתר אסיף.
שריה תנעמי, הכל לטובה (סיפור מעובד לילדים).
גרשום שלום, "הבדלה דרבי עקיבא", כתב העת תרביץ, נ, עמ' 243–281, (ניתן להורדה פה)
מקורות על רבי עקיבא, באתר ספריא
הערות שוליים
*
קטגוריה:עשרת הרוגי מלכות
קטגוריה:שד"רים
קטגוריה:מרד בר כוכבא: אישים
קטגוריה:יהודים הקבורים בטבריה
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:יהודים שהוצאו להורג
קטגוריה:הדור השלישי לתנאים
קטגוריה:תלמידי רבי אליעזר
קטגוריה:תלמידי רבי יהושע
קטגוריה:אישים שהגיעו לגיל 110 לפני העת החדשה
קטגוריה:מרטירים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2
קטגוריה:נפטרים ב-136
קטגוריה:אישים בחז"ל המוזכרים במקורות חיצוניים | 2024-10-18T14:48:31 |
פרי מייסון | ממוזער|הפוסטר של הסרט "פרי מייסון בתעלומת הבישוף המגמגם"
פרי מייסון הוא גיבורה של סדרת ספרות בלשית אמריקאית מאת ארל סטנלי גרדנר. התבנית בסדרת פרי מייסון קבועה: לקוחות שונים פונים לעורך הדין פרי מייסון בבקשת עזרה במקרה קשה. המקרה מתדרדר לפרשת רצח שהלקוח מואשם בביצועו, ופרי מייסון מקבל על עצמו את ההגנה ומביא (ברוב המוחלט של המקרים) לזיכוי ולחשיפת הרוצח האמיתי בתום המשפט (ובסיום הספר). במהלך המשפט מבצע פרי מייסון חקירות נגדיות מרשימות, ונעזר בכל תחבולה משפטית, לעיתים לגיטימית ולעיתים פחות, אך תמיד בשרות האמת והצדק.
פרי מייסון נעזר בצוות קבוע: מזכירתו הנאמנה דלה סטריט והבלש הפרטי פול דרייק, שאמנם היה בלש במקצועו, אולם לא הוא שפתר את התעלומות, אלא רק סייע לפרי מייסון במעקבים וחקירות. ממולו פעלו חוקרי המשטרה הסמל הולקומב (השוטר הרע) והמפקח טרייג (השוטר הטוב). נגדו הופיע פרקליט המחוז הקשוח והרגזן המילטון ברגר.
עיבודים
בשנת 1957 החלה סדרת הטלוויזיה המבוססת על ספרי פרי מייסון, כשאת דמותו גילם השחקן ריימונד בר (הזכור לצופי השנים הראשונות של הטלוויזיה הישראלית כ"איירונסייד", הבלש בכיסא הגלגלים). הסדרה זכתה להצלחה עצומה ונמשכה עד לשנת 1966. שנים רבות לאחר מכן, מ-1985 עד ל-1993, שודרה סדרת ההמשך שגם בה כיכב ריימונד בר.
בשנת 2020 הופקה מיני סדרה בהפקתו של רוברט דאוני ג'וניור.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:עורכי דין בדיוניים
קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-1950 | 2024-09-01T05:54:21 |
ניפוי שגיאות | נִפּוּי שְׁגִיאוֹת, נִפּוּי תְּקָלִים או בקיצור ניפוי (באנגלית: debugging, דִּיבָּגִינְג; בעברית: דִּבּוּג), הוא תהליך שיטתי של איתור והפחתת באגים (תקלים) בתוכנת מחשב או בחומרה אלקטרונית, כדי לגרום להם לפעול כפי שתוכננו. ככל שמתקיימים יותר קשרים בין תת-מערכות או שהמערכת חסרת סדר, כך תהליך ניפוי השגיאות יהיה קשה יותר.
באופן כללי, תהליך ניפוי השגיאות הוא משימה מסורבלת ומעייפת. הקושי בניפוי שגיאות בתוכנה משתנה רבות בין שפת התכנות שבה השתמשו בתיכנות אותה מערכת ובכלים הקיימים לצורך הניפוי כגון מנפה שגיאות. מנפי שגיאות הם כלים אשר מאפשרים למתכנת לעקוב אחרי ההרצה של תוכנית, לעצור אותה, להתחיל אותה מחדש, להריץ אותה בהילוך איטי, לשנות ערכים בזיכרון ואפילו במקרים מסוימים לחזור אחורה בזמן.
באופן עקרוני שפות תכנות עיליות, כגון Java, הופכות את ניפוי השגיאות לקל יותר, כיוון שהן כוללות אפשרויות כמו טיפול בחריגות (exception handling) שמקל על זיהוי הקוד שבגללו התוכנית פועלת בצורה פגומה. עם זאת, במקרה של תכנות מונחה אירועים שממומש בשפות אלו קיים קושי לעקוב אחרי התהליכים בשל העובדה כי התוכנה פועלת באופן שאיננו רציף, גם ריבוי נימים בתוכנית או תקשורת בין תוכניות שונות גורם לבעיה דומה. בשפות תכנות אשר נוגעות יותר בחומרה ובהגדרות בסיסיות (low level), כגון שפות התכנות C או שפת סף, באגים יכולים ליצור בעיות "שקטות" כמו - השחתת זיכרון, ותדיר קשה למצוא היכן הבעיה הראשונית החלה; במקרים כאלה נדרש בדרך כלל שימוש בכלי ניפוי מורכבים.
לניפוי שגיאות של חומרה אלקטרונית (כגון חומרה של מחשב), תוכנות בסיסיות שמתייחסות בעיקר לחומרה (כגון BIOS) או קושחה (firmware), משתמשים באחד, או יותר, מהכלים הבאים: אוסצילוסקופ, מאבחן לוגי ואמולטור תוך־מעגלי (ICE). אמולטור זה יכול לתפקד בצורה דומה למנפה שגיאות של תוכנה, רק הפעם על תוכנה בסיסית וקושחה. שגיאה במיקרוקוד של מעבד עלולה לגרום לבאגים קשים במיוחד לגילוי, בין השאר בשל הצורך לבדוק אפשרויות רבות במיוחד והנטייה להתייחס אל המעבד כאל "קופסה שחורה".
ראו גם
תכנות
בדיקות תוכנה
זיהוי פגמים
מצביע-מסגרת (Framepointer)
מספר קסם (תכנות)
ניפוי שגיאות באמצעות ברווז גומי
נקודת עצירה
קישורים חיצוניים
ניפוי שגיאות אחורנית בזמן - הכול על ניפוי שגיאות (אנגלית)
תמי לפידות, "ניפוי שגיאות", בירחון "הבטים בהוראת מדעי המחשב", גיליון דצמבר 1996, עמודים 13–25, בהוצאת משרד החינוך ומטה המרכז להוראת המדעים.
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תכנות | 2024-05-23T07:12:21 |
תת-מקלע | ממוזער|250px|תת-מקלע עוזי תוצרת ישראל
שמאל|ממוזער|250px|תת-מקלע מסוג סטן, אתר ההנצחה ביד מרדכי
ממוזער|250px|תת-מקלע MP5 תוצרת הקלר וקוך
תַּת-מַקְלֵעַ (תמ"ק) הוא נשק היורה בקצב אוטומטי וחצי-אוטומטי ומשתמש בתחמושת המיועדת לאקדחים. סוג זה של כלי ירייה הופיע לראשונה במלחמת העולם הראשונה.
לשם השוואה, רובה סער (רוס"ר) הוא "כלי נשק היורה בקצב אוטומטי וחצי-אוטומטי ומשתמש בתחמושת המיועדת לרובים".
ההבדלים העיקריים בין תתי-המקלע לרובי הסער הם:
ייעוד – התמ"קים מיועדים לירי על מטרות בטווח קרוב ולכן הקנה קצר, קצב האש גבוה והדיוק נמוך. עוד סיבה לגודל הקומפקטי של התמ"קים יחסית לרובים, הוא שימושים בסביבה אזרחית או בסביבה בנויה, הדורשות נשק קטן הניתן להסתרה (בפרט, על גוף היורה) או נשק קצר ובלתי מסורבל, שקל יותר לתמרן אותו ולכוון אותו בחללים קטנים.
קוטר – בדרך כלל 9 מ"מ, לעומת 7.62 או 5.56 מ"מ של רובי הסער. תת-מקלעים עושים שימוש בכדורי אקדח, שתרמיליהם קצרים יותר מתרמילי כדורי הרובה ומכילים פחות אבק שרפה, ולכן עוצמת האנרגיה המשתחררת בעת הירי קטנה יותר. כפיצוי על כך, כדי לשמור על כוח עצירה אפקטיבי, עשויים קליעי תת-המקלע בקוטר גדול יותר מקליעי רובי הסער. קוטרו הגדול יותר של הקליע ומהירות הלוע הנמוכה שלו מקטינים משמעותית את הטווח היעיל של התמ"ק אך מנגד מגדילים את כוח העצירה שלו (הקליע לא ייכנס ויצא מיד, אלא יתקשה לצאת ויגרום לנזק רב יותר) ומקטינים את הסיכוי שקליע יינתז מקיר קרוב ליורה ויפגע בו או בלוחם אחר מהכוח המסתער.
שיטת הפעולה – תת-מקלע פועל בשיטת "המכנס הפתוח" (כמו המקלעים). בשיטה זו דריכה של המכלול לאחור נועלת אותו במצב זה, בהמתנה ללחיצה על ההדק. לחיצה על ההדק גורמת לפעולה אחת רציפה שבה: המכלול משתחרר ונע קדימה, בתנועתו קדימה הוא גורף את הכדור העליון מהמחסנית, המשך תנועת המכלול קדימה מחדירה את הכדור לבית הבליעה, נועלת את המכלול מאחוריו ונוקרת את הכדור, הקליע נורה, נעילת המכלול משתחררת, המכלול נע לאחור, חולץ את התרמיל הריק ופולט אותו ולבסוף ננעל שוב מאחורי המחסנית, בהמתנה ללחיצת ההדק הבאה. במידה וההדק עדיין לחוץ, המכלול משתחרר, כדור נוסף נורה והתהליך חוזר על עצמו שוב. כך מתבצע ירי אוטומטי. לשם השוואה, רובי הסער פועלים בשיטת "המכנס הסגור", בה הסדן גורף את הכדור וננעל, ובזמן הלחיצה על ההדק הפטיש משתחרר וגורם לנקירה.
תת-המקלע עושה שימוש במנגנון ירי ב"מכנס פתוח" כדי להשיג קצב אש גבוה ולהימנע ממצב בו לאחר צרור ארוך נותר כדור בבית הבליעה הלוהט ועקב זאת נורה ללא נקירה ומביא לפליטת כדור מסוכנת.
במלחמת העולם השנייה זכה התת-מקלע לשימוש נרחב בצבא האדום בגלל הצורך לחמש במהירות המוני טירונים בנשק קל לתפעול ולייצור. כמו כן, זכה תת-המקלע לפופולריות ביחידות קומנדו.
כיום ישנם גם כלי נשק שפותחו סביב תחמושת ייחודית ולכן אינם עונים לאחת מההגדרות הנ"ל. דוגמה לנשק כזה הוא ה-P90 של חברת FN Herstal הבלגית. רובה המיקרו-תבור מאפשר שימוש הן בתחמושת 5.56 מ"מ של רובה סער והן בתחמושת 9 מ"מ ובזכות תצורת הבולפאפ שלו, הוא קצר יחסית ויכול לשמש גם כתמ"ק (עם תחמושת ה-9 מ"מ).
בין התת-מקלעים המפורסמים ניתן למנות את העוזי, ה-פפ"ש, ה-MP5, ה"טומיגאן" והסטן.
דגמים מפורסמים
M1 תומפסון
M3 גריז
MAC-10
סטן
לנצ'סטר
MP40
הקלר וקוך MP5
הקלר וקוך MP7
הקלר וקוך UMP
פפ"ד
פפ"ס
פפ"ש
PP-19 Bizon
PP-2000
FN P90
בריגר ותומת MP9
בריגר ותומת APC90
קרל גוסטב m/45
עוזי (IMI)
עוזי-פרו (IWI)
מיקרו-תבור X95-SMG
קרלו
ראו גם
התפתחות כלי הירי
מקלע
קישורים חיצוניים
יהודה לפידות על אימונים בתת-מקלע ברן ובתת-מקלע סטן, כולל תמונות
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשק קל
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת העולם הראשונה | 2023-10-28T18:46:32 |
סוף טוב הכול טוב | סוף טוב הכול טוב (באנגלית: All's Well That Ends Well) היא קומדיה מאת המחזאי ויליאם שייקספיר.
המחזה נכתב ככל הנראה בתקופה מאוחרת בקריירה של שייקספיר, בין השנים 1601 ל-1608.
בחמש המערכות של המחזה מככבת הלנה, יפהפייה בת עניים, המשתוקקת להינשא לבנו של פטרונה, הרוזן ברטרם. לאחר שהיא מצילה את המלך על ידי שיקוי סודי של אביה מבטיח לה המלך כי תוכל להינשא למי שרק תבחר. לאחר מכן, בעזרת תחבולה, היא גורמת לבן הרוזן לתת לה את טבעת המשפחה שלו ולשכב עימה, על ידי כך שהיא מתחזה לדיאנה, בתה הבתולה של אלמנה. אלו היו תנאיו של הבן הסרבן להיות בעלה ועל כן הוא מסכים, במערכה האחרונה, להינשא לה ולהיות בעל למופת.
ככל הנראה שייקספיר הסתמך על סיפור מאת ויליאם פיינטר בשם "ארמון התענוגות", שבתורו הוא תרגום של הסיפור התשיעי בדקאמרון של בוקאצ'ו.
לקריאה נוספת
.
קישורים חיצוניים
הטקסט המלא של המחזה
קטגוריה:מחזות מהמאה ה-17 | 2024-04-14T07:28:19 |
הצאר ניקולאי השני | REDIRECT ניקולאי השני, קיסר רוסיה | 2007-12-01T12:05:18 |
ארד | אָרָד (בְּרוֹנְזָה בלעז) היא סגסוגת של נחושת בתוספת בדיל להקשיה. סגסוגת ארד טיפוסית מכילה 88% נחושת ו-12% בדיל. יש סגסוגות ארד שבהן יסודות אחרים, כמו זרחן, מנגן, אלומיניום או צורן, מחליפים את הבדיל.
היסטוריה
ראשיתו של ייצור הארד בתרכובות של נחושת עם ארסן. תרכובות אלה הופיעו באלף החמישי לפני הספירה. בהמשך החלו לייצר ארד כתרכובת של נחושת עם בדיל, וזו הצורה הנפוצה ביותר של סגסוגת זו. הארד נתן לתקופת הברונזה (ברונזה - ארד בלעז) את שמה. כלי הארד הקדומים ביותר נתגלו בפרס ובמסופוטמיה ותוארכו לאלף הרביעי לפנה"ס. מקור השם "ארד" במילה השומרית "אורודו" שפירושה נחושת. באותה תקופה יצר האדם כלי עבודה, כלי נשק ושריון ממתכת זו. כלי הארד היו חזקים ועמידים מכלי האבן והנחושת שקדמו להם. בסגסוגות הכלים מתקופת הברונזה ניתן למצוא ארסן, שהפך את הסגסוגת לחזקה יותר. להקשיית הנחושת שימש גם זרחן שהופק מעצמות ותכולת זרחן של עד 0.25% נמצאה בארד עתיק. כדי לקבל קושי רב יש להוסיף לנחושת 22-30% בדיל. כלי ניתוח עתיקים מארד קשה מכילים בנוסף לנחושת (57-73%) ובדיל (18-31%) גם עופרת (כ-8%).
כיוון שנדיר למצוא עפרות נחושת ובדיל בסמיכות זו לזו, היה ייצור הארד קשור לסחר בין אזורים שונים. מקור חשוב לבדיל היה האיים הבריטיים, והפניקים סחרו עם בריטניה וייבאו בדיל בתמורה לסחורות מאגן הים התיכון.
הארד היה חזק מהברזל, מתכת נוספת שהייתה נפוצה באותה תקופה. ברזל איכותי לא היה זמין עד אלפי שנים מאוחר יותר. עם זאת, עידן הברונזה פינה את מקומו לעידן הברזל כשסחר הבדיל בים התיכון דעך במהלך ההגירות הגדולות של המאות ה-12 וה-11 לפני הספירה, מה שהעלה את מחיר הארד. השימוש בארד נמשך גם בעידן הברזל, אם כי חשיבות הארד הייתה קטנה בהרבה.
תכונות
לסגסוגות מבוססות-נחושת יש טמפרטורות התכה נמוכות מאלו של פלדה וקל יותר לייצר אותן ממרכיביהן. הן בנות השוואה לפלדה בצפיפות, כשרוב סגסוגות הנחושת כבדות יותר בעד 10 אחוזים, אף על פי שאלו שמכילות הרבה אלומיניום או צורן עשויות להיות צפופות פחות מפלדה. ארד רך וחלש מפלדה, ויותר אלסטי, אף על פי שקפיצי ארד קשיחים פחות עבור אותו גודל. ארד עמיד לאיכול, בעיקר איכול כתוצאה ממגע עם מי הים, וגם לעייפות המתכת יותר מפלדה. ארד מוליך חום וזרם חשמלי טוב מאשר רוב סוגי הפלדה. עלות סגסוגות המבוססות על נחושת היא גבוהה יותר מעלות פלדה, אך נמוכה מעלות סגסוגות המבוססות על ניקל.
במאה העשרים החלו לשלב צורן בסגסוגות הנחושת. ברונזת-צורן (ארד-צורן) משמשת למגוון שימושים בתעשייה כמו גם ליצירת פסלים מודרניים.
ארד היה החומר המקובל ממנו הכינו פעמונים ומצלתיים וכיום סקסופונים כמו גם ליציקת פסלי מתכת. סגסוגות מתכת נוטות להתרחב מעט לפני שהן מתקשות, וכך הן יכולות למלא את כל הפרטים הקטנים בתבנית.
לארד, ולארד זרחתי בפרט, יש מקדם חיכוך נמוך עם מתכות אחרות, מה שהפך אותו שימושי לבניית תותחים כדי למנוע היצמדות כדורי-תותח לקנה. גם כיום משתמשים בארד למסבים, תותבות באלקטרוניקה ומטרות אחרות, והוא נפוץ במיוחד לייצור מסבים במנועים חשמליים קטנים.
ראו גם
פליז
תקופת הברונזה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סגסוגות
קטגוריה:נחושת
קטגוריה:בדיל | 2024-01-16T14:14:13 |
שיריון | REDIRECTשריון | 2004-05-05T17:24:16 |
כיפת הסלע | שמאל|ממוזער|270px|כיפת הסלע במבט מרחבת מסגד אל-אקצא
שמאל|ממוזער|370px|מפת הר הבית
כיפת הסלע (בערבית: قبة الصخرة, בתעתיק מדויק: קבת אלצח'רה, הגייה: קוּבַּת אַ-סַחְ'רַה), נודעת גם ככיפת הזהב, היא מבנה מוסלמי אשר נבנה בשנת 691 לספירה בפסגתו של הר הבית שבירושלים. על פי המסורת המוסלמית והיהודית כיפת הסלע בנויה על גבי אבן השתייה, ומכאן שמה המתייחס לסלע האם שבמרכז המבנה, מתחת לכיפה.
כיפת הסלע היא המבנה המונומנטלי הראשון אשר נבנה על ידי האימפריה המוסלמית המתהווה עוד בשלהי המאה השביעית – כלומר במהלך התקופה הפורמטיבית של היווצרות דת האסלאם והתבססותה. בתוך כך נחשבת הכיפה למבנה המוסלמי המונומנטלי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינויים מהותיים. כיפת הסלע נחשבת למופת אדריכלי ואמנותי, ולפינת יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות האסלאמיים. כיפת הסלע היא חלק ממתחם הר הבית. עם השנים השתרש מנהג לכנות את מבנה כיפת הסלע בשם "מסגד עומר", אולם אין לבלבל בינה לבין מסגד עומר השוכן סמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי.
מיקום המבנה
שמאל|ממוזער|220px|אבן השתייה
ביהדות, המסורת המקובלת המופיעה במקורות פעמים רבות בתקופת הגאונים, בראשונים ובאחרונים היא שהמבנה עומד מעל לאבן השתייה – היא הסלע שממנו הושתת ונברא העולם, ומקום כיפת הסלע מזוהה עם החלק הקדוש של בתי המקדש הראשון והשני. על אבן השתייה היה ארון הברית אשר בקודש הקודשים. על פי הסבר חדש, נבנה המבנה מעל מקום המזבח, מקום בו התרחשה עקדת יצחק.
המוסלמים רואים באבן השתייה את המקום ממנו עלה הנביא מוחמד השמיימה במסעו הלילי. על-פי המסורת המוסלמית נשתמרה על האבן טביעת רגלו של הנביא מוחמד.
בספרו "כיפת הסלע ואבן השתייה" מציג אלי שילר מספר סיבות שהובילו לבניית כיפת הסלע. יש הטוענים כי בניית כיפת הסלע הייתה אקט שלטוני של המוסלמים כלפי הנוצרים. כמו כן, על פי ההיסטוריון אחמד אל-יעקובי המבנה הוקם על מנת לשמר ולהגן על אבן השתייה ולהקל על עולי הרגל המגיעים אליה. יש הטועניםגדעון חרלפ, היתכנות היות מבנה כיפת הסלע מקדש יהודי-איסלאמי. על פי 'שבחי ירושלים' – פַצַ'אאִ'ל ּבַיִת אל–מַקְדס, מסורות יהודיות והאיקונוגרפיה של המבנה (א.ב. פולק). כי מבנה כיפת הסלע היה מעין מבנה מקדש משותף למוסלמים וליהודים, שנבנה בעת התהוות האסלאם.
היסטוריה
מקובל כיום להניח כי כיפת הסלע נבנתה בתקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל כאחת ממיזמי הבנייה של השליטים הערבים המוסלמים בירושלים. בגג כיפת הסלע מצויה כתובת בכתב כופי משנת 72 להג'רה, היא שנת 691/2, זמנו של הח'ליף עבד אל-מלכ מבית אומיה ועל פי רוב ההיסטוריונים מקובל לראות זאת כשנת חנוכת המבנה, אם כי ייתכן כי מדובר דווקא בתחילת הבנייה. ואולם דעה נוספת במחקר מציעה לתארך את הקמת המבנה לשלהי התקופה הביזנטית, טיעון הנשען על מקורות ספרותיים בני התקופה וכן על תוכנית המבנה אשר מקורה באדריכלות הביזנטית. מחקר הפריטים האדריכליים של המבנה הראה כי מקורם של הכותרות ועמודים במבנה הוא במבנים קדומים יותר מהתקופה הביזנטית והרומית הקדומה.
בהתייחס להצעת תארוך בנייתו על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ, למעט כתובת ההקדשה בפנים הכיפה, טרם נחשפה עדות או כתובת מהתקופה המסבירה את סיבת בנייתו של המבנה. ההיסטוריונים הערביים שחיו לאחריו סיפקו מספר סיבות. קרסוול, בעקבות דבריו של אל-יעקובי, הכותב כי אל-מלכ אסר על החג' למכה, ובנה את מבנה כיפת הסלע כדי שהסלע ישמש תחליף לכעבה ("אבן השתייה" כמתחרה ל"אבן השחורה"), תולה את הדבר בתחרות בין אל-מלכ לבין עבדאללה אבן א-זובייר שליט מכה. סיבה משנית מתועדת בדבריו של מוקדסי, המספר כי כיפת הסלע, כמו גם המסגד הגדול של דמשק, נבנו כדי להתחרות עם מבניהם המפוארים של הנוצרים. אברהם פולק העלה סברה כי המבנה נבנה כמקדש משותף יהודי-איסלאמי. על פי מספר חוקרים, מבנה כיפת הסלע נועד לשקף ניגודיות לכנסיית איה סופיה בקונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו).
הח'ליף העבאסי אל-מאמון (813–833) שיפץ את המבנה, והחליף את פסיפסי הקיר שציינו כי המבנה נבנה על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ בפסיפסים הנושאים את שמו, אולם לא שינה את תאריך הבנייה המופיע עליהם.
כתובת ערבית מן המאה ה-10 שנחשפה לאחרונה בכפר נובא ממערב לחברון מציינת את המונח "סח'רת בית אלמקדס" בהקשר ישיר למבנה כיפת הסלע, דבר אשר חיזק את הסברה כי המונח "בית אלמקדס" זוהה בראשונה עם מבנה כיפת הסלע כאשר בשלב מאוחר יותר הפך לאחד משמותיה המוסלמיים של העיר ירושלים.
הכיפה של המבנה התמוטטה ברעידת אדמה בשנת 1016 ונבנתה מחדש חמש שנים לאחר מכן.
לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 והקמת ממלכת ירושלים הוחלף הסהר שבראש הכיפה בצלב, ובפנים המבנה הוקם מזבח אבן. שמו של המבנה הוסב ל"מקדש האדון" (בלטינית: Templum Domini) והוא הועבר לאחריותו של מסדר אבירי היכל שלמה ("הטמפלרים"), מסדר צבאי שקיבל על עצמו את השמירה על המקומות המקודשים. עולי הרגל הרבים שפקדו את המקום, ואשר חלקם לקח פיסות מהסלע כמזכרת, הניעו את השלטונות הצלבניים להקים שבכה להגן על הסלע.
ב-1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, הסיר את הצלב ושאר תוספות נוצריות, והפך חזרה את מבנה כיפת הסלע למקום קודש למוסלמים. הוא ייפה את המבנה בתוספת ציפויי זהב בקשתות הכיפה, חיפוי שיש בקירות ופסיפס בכיפה.
בתקופה הממלוכית עבר המבנה כמה סדרות שיפוצים בידי הסולטאן ביברס וממשיכיו, שהעניקו תשומת לב רבה לבנייה בהר הבית. לבד משיפור המבנה וייפויו, הוא הוקף מבנים נוספים שהוקמו ברחבי שטח ההר, ומרבית מבני הר הבית הנוכחיים מקורם בתקופה זו. ב-1270 חודש הפסיפס בקירות הכיפה, וב-1290 שופצה הכיפה עצמה. ב-1318 נערכה סדרת תיקונים במבנה. ב-1448 ניזוק המבנה בדלקה שפרצה בו, וב-1467 זכה לשיפוץ מקיף שכלל את התקנתן של ארבע דלתות הנחושת המעוטרות בכניסות המבנה והקמת רהט ממערב לו.
גם סולטאני האימפריה העות'מאנית ששלטו בעיר למשך ארבע המאות הבאות העניקו תשומת לב רבה למבנה המפואר. סולימאן הראשון, שנודע כ"סולימאן המפואר" ובונה חומות ירושלים המוכרות כיום, החליף את פסיפסי הקיר החיצוניים, שדהו עם השנים, באריחי חרסינה שהובאו מפרס, ושיפץ באופן מרהיב את דלתות הבניין וחלונותיו הצבעוניים. הסולטאן מהמוט הראשון ביצע שיפוץ מקיף בכיפה, תוך שימוש ב-12 טון עופרת שהותקנו בה. בתקופת הסולטאן אבדילהמיט הראשון ב-1780 עוצבה בשיש כניסתו המערבית של המבנה. ב-1853 נערכו עבודות חיזוק בכיפה וחידוש הפסיפס, וב-1874 נערך שיפוץ מקיף בכל חלקי המבנה ועיטוריו בידי הסולטאן אבדילאזיז. שליטים נוספים דאגו לעיצוב הפנים של המבנה, ושלחו שטיחים אמנותיים לרצפותיו ונברשות בדולח לתאורתו.
בתקופת המנדט הבריטי החל הר הבית לקבל משמעות לאומית פלסטינית ופעולות שיפוץ במבנה שימשו להגברת ההתעניינות האזורית בירושלים. היסטוריונים אנטי ציונים רואים את הפעילות כתגובה לניסיונות ציונים לבסס אחיזה יהודית ברחבת הכותל (ולא בהר עצמו).
בסיוע ממשלת המנדט, הוציאה המועצה המוסלמית העליונה ב-1923 ו-1924 משלחות לחג'אז, הודו, עיראק, כווית ובחריין, כדי לאסוף כספים לשיפוץ המבנים על הר הבית. ההיענות הייתה רבה ונתרם סכום עתק. השיפוצים נמשכו עד סוף שנות ה-20, וגולת הכותרת של מפעל השיפוץ היה ציפוי בזהב של מבנה כיפת הסלע. ב-1928 נערך על הר הבית טקס חנוכת כיפת הזהב, בו אירח המופתי חאג' אמין אל-חוסייני המוני אורחים מכל רחבי העולם המוסלמי.
בתקופת השלטון הירדני במאה ה-20 חוזקו הקירות, תקרות העץ ויסודות עמודי המבנה, והבניין חובר לרשת החשמל. חלונות הזכוכית ואריחי החרסינה חודשו, השבכה המגינה על הסלע הוסרה, וחלקים ממנה הועברו לתצוגה במוזיאון האסלאם שבפינתו הדרום-מערבית של ההר, והכיפה חופתה בלוחות אלומיניום מוזהב. הפרויקט ארך עשור והסתיים בשנת 1965. התוצאה לא הייתה משביעת רצון, ובתמונות של הר הבית משנת 1967 מראה הכיפה דהוי. על מנת לשוות לה מראה מוזהב מבריק תרם חוסיין מלך ירדן 8.2 מיליון דולרים מכספו לשיפוץ כיפת המבנה. לשם כך מכר מנכסיו השונים, לרבות ביתו בלונדון. הכיפה צופתה מחדש בשכבת זהב בשנים 1993–1994, בתהליך אלקטרוכימי מיוחד, שבמהלכו הוחלפו לוחות האלומיניום המצופים בזהב בכ-5,000 לוחות זהב חדשים. לצורך ציפוי הכיפה מחדש נדרשו כ-80 ק"ג של זהב.
אדריכלות
שמאל|ממוזער|250px|כיפת הסלע – מבט מצד דרום
המבנה של כיפת הסלע הוא מהמפוארים במזרח התיכון. המבנה, מתומן שבמרכזו כיפה, בנוי במפלס העליון של הר הבית. מבנה מתומן מאפיין ארכיטקטורה של מבנים עתיקים בארץ ישראל (מלפני שנת 1000) והוא היחיד מביניהם שמתפקד עד ימינו. המבנים המתומנים הקדומים האחרים (מקדש אוגוסטוס בקיסריה, הכנסייה בהר גריזים, כנסיית הקתיסמה, הכנסייה בכפר נחום) חרבו. בדומה למספר מבני דת מועטים יחסית במזרח התיכון, אין למבנה זה כיוון מסוים, אלא הוא בנוי בקונצנטריות סביב העצם המקודש במרכזו (אבן השתיה).
פנים המבנה
240px|ממוזער|250px|תוכנית כיפת הסלע
שמאל|ממוזער|250px|אחד הקירות החיצוניים
ממוזער|200px|פנים המבנה בתחריט מתוך "ארץ ישראל הציורית, 1881, על פי ציור של ג'ון דאגלס וודוורד
כיפת הסלע היא מבנה מרכזי (או מבנה מרכזני). במבנה המרכזי המרכז הגאומטרי הוא גם המרכז הפולחני, במרכז כיפת הסלע מצויה אבן השתייה (בערבית: א-צח'רה). בתקופה הצלבנית הוקף הסלע בשבכת מתכת, שהוסרה בשלהי תקופת השלטון הירדני, והוחלפה במעקה עץ. בפינתו הדרום-מזרחית של הסלע יורדות מדרגות אחדות אל מערה הנמצאת מתחתיו.
מעל הסלע מתנוססת הכיפה. הכיפה מורכבת משתי מסגרות עץ, מבנה המעניק גמישות, ויחד עם העובדה כי יסודותיו מונחים ישירות על הסלע, הציל את המבנה מהתמוטטות ברעידות האדמה העלולות להתחולל בירושלים; בעוד מסגד אל-אקצא הסמוך נחרב ושוקם פעמים אחדות. קוטרה הפנימי של הכיפה הוא 20.3 מטר, וגובהה מעל פני הקרקע כמעט זהה – 20.48 מטר. נתונים אלה דומים מאוד לאלה של כיפת כנסיית הקבר – נראה שלא במקרה, ושבהקמת הכיפה הייתה כוונה להוות משקל נגד לממדיה של כיפת הכנסייה.
פנים הכיפה עשוי סטוקו וערבסקות שצורתם מדליונים בעיטור פיתוחי צמחים ופרחים מרהיבים, אלפים במספר. מתחת לכיפה מצוי התוף, המעוטר בפסיפס המתאר דגמים צמחיים ועושר רב של תכשיטים שונים. הפסיפס עשוי לבני זכוכית זעירות (כחצי סמ"ר ומטה), רבות מהן בעלות ציפוי זהב. את הדגמים משלימים שיבוצי דר. בינות לפסיפסים, בחלקו העליון של התוף, ממוקמים 16 חלונות זכוכית צבעונית, המפיצים אור מוזהב על אבן השתייה. מרבית החלונות חדשים יחסית ומתוארכים למאות ה-18 וה-19, ומיעוטם מן המאה ה-15. מתחתיהם, בכל אחד משמונת הקירות של המבנה 7 חלונות, סך הכל 56 חלונות בהיקף המלא של המתומן.
תחתיתו של הפסיפס מורכב מכתובת אדירת ממדים, הנמשכת משני עבריו של הקיר, ובעלת אורך כולל של 240 מטר, ובה כתובת ההקדשה "בנה את הכיפה הזאת עבד האל, עבדאללה האמאם אלמאמון, בשנת שבעים ושתיים (להג'רה). מי יתן והאל ייעתר לתפילותיו ויהיה שבע רצון ממנו. אמן, ריבון העולמים, השבח לאל" ופסוקים מהקוראן.
את המבנה נושאות שתי סדרות עמודים ערוכות במעגל – סדרת העמודים הפנימית הנושאת את הכיפה העגולה עצמה, וזו החיצונית הנושאת את תקרת אגפי הבניין המתומן. העמודים נושאי הכיפה כוללים 12 עמודי שיש מעוגלים ו-4 עמודי גרניט. העמודים תומכי התקרה הם 24 במספר, מהם 8 עמודי שיש ו-16 עמודי גרניט צבעוניים. הכותרות בראשי עמודי הגרניט מקורם כנראה בשרידי בית המקדש השני או בהריסות כנסיית הקבר, שנחרבה בכיבוש הפרסי בשנת 614.
המבנה החיצוני
חלקם התחתון של הקירות החיצוניים מחופה בשיש, ומעליו אריחי קרמיקה מסוגננים. על פי עדויות שונות צדה החיצוני של הכיפה היה אף הוא מכוסה פסיפסי זכוכית, בעלי מוטיב עיטורי הדומה לפסיפסים שנותרו בפנים הכיפה. אולם פסיפסי החוץ, שהיו חשופים לפגעי מזג האוויר במשך מאות בשנים, התבלו עם הזמן, ובפקודת סולימאן הראשון, הוחלפו באריחים.
לבניין 4 שערי כניסה, כאשר הדרומי שבהם, זה הפונה לעבר מכה, הוא המפואר ביותר. על השערים, המשקופים, המפתנים והקירות של המבנה חקוקות וחרותות כתובות המציינות שינויים ותיקונים שעשו במבנה שליטים מוסלמיים שונים.
החיפוי החיצוני של הכיפה היה במקורו עשוי זהב טהור, במאה ה-16 הוחלף הזהב בכיפת עופרת. רק במאה ה-20 הושבה לכיפה חזותה המוזהבת, בכמה סדרות שיפוצים שהחלו בשנות ה-20. בשנים 1958–1964 נערכו במקום מספר שיפוצים, שהעיקרי שביניהם היה החלפת כיפת העופרת בכיפת אלומיניום מוזהבת. בשנים 1991–1995 נערכה סדרת שיפוצים נוספת במבנה, ובמהלכה צופתה הכיפה בזהב. בשנת 1994 תיעדה ורדה פולק-סאם את שיפוץ כיפת הסלע בסדרת צילומים שזכתה להצלחה בעולם.
בתרבות
שמאל|ממוזער|110px|בול ממשלת המנדט
כיפת הסלע הפכה לסמל של ירושלים בעולם. היא נחשבת לאחת היצירות האדריכליות המפוארות של התרבות המוסלמית. הכיפה הפכה לסמל הלאומיות הערבית הפלסטינית, ותמונתה מתנוססת בבתים ערביים פלסטיניים רבים, וכן על גבי סמלים של תנועות לאומיות פלסטיניות. דימוי של כיפת הסלע מופיע על שטר בשווי 1000 ריאל איראני, וכן על שטר בשווי של עשרים דינר ירדני. דגם של כיפת הסלע מצוי במוזיאון מגדל דוד בעיר העתיקה שבירושלים. דגם נוסף של כיפת הסלע מצוי במיני ישראל.
לקריאה נוספת
דוד קרויאנקר, ירושלים – מבט ארכיטקטוני, כתר הוצאה לאור, 1996.
ברוך ספיר, הר הבית, נופים ואתרים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1973.
אלי שילר, כיפת הסלע ואבן השתייה, הוצאת אריאל, ירושלים 1976.
נדב שרגאי, הר המריבה, כתר הוצאה לאור.
מנשה הראל, ירושלים של זהב, הוצאת צ'ריקובר, 2000.
ארנון סגל, הבית, הוצאת סלע מאיר, 2021.
Keppel Archibald Cameron Creswell, A Short Accont of Early Muslim Architecture, Librairie du Liban, 1968, pp. 17–40
קישורים חיצוניים
דגם כיפת הסלע, אתר מוזיאון מגדל דוד
ד"ר יצחק חיות-מ"ן, שלוש דתות בכפיפה אחת, חיים אחרים
תמונות ירושלים – כיפת הסלע
אלי שילר, עיטורי כיפת הסלע
הערות שוליים
קטגוריה:אתרי עלייה לרגל (אסלאם)
קטגוריה:הר הבית
קטגוריה:ירושלים: מבנים | 2024-08-27T11:15:50 |
אלרי קווין | שמאל|ממוזער|250px|פרדריק דנהי (משמאל), 1943
אלרי קווין Ellery Queen - שם עט לשני סופרים אמריקאים פרדריק דנהי (Frederick Dannay; 1905–1982)
ומנפרד ב. לי (Manfred B. Lee; 1905–1971). שניהם בני דודים. גיבור ספריהם שאף הוא נקרא אלרי קווין הוא בלש הפועל בעיר ניו יורק ופותר תעלומות רצח מסובכות במיוחד. הבלש אלרי קווין נחשב כבלש הספרותי האמריקאי המובהק ביותר בסוגת "מי עשה זאת" (whodunit). משנות השלושים ועד שנות השבעים של המאה העשרים נכתבו כ-90 ספרים בסדרה זאת.
במשך השנים 1935 עד 1971 הופקו בארצות הברית 9 סרטי קולנוע על פי ספרי אלרי קווין.
במסגרת פרס אדגר המוענק כל שנה על ידי "אגודת סופרי המסתורין של אמריקה" (Mystery Writers of America), אחת מקטגוריות המשנה היא "פרס אלרי קווין", המוענק ליוצרים בתחום ספרות המתח, הכותבים ספריהם בעבודת צוות.
באפריל 1960 הוקם במסגרת רשות השידור, לצד קול ישראל, ערוץ רדיו מסחרי שנקרא "הגל הקל" שהפך לימים לרשת ב'. הגל החל לשדר תוכניות בידור ומוזיקה פופולרית והנהיג לראשונה בישראל שידורי פרסומת הגל החל גם לשדר תסכיתי מתח. אחת מסדרות התסכיתים הראשונות ששודרו בו הייתה "הרפתקאותיו של אלרי קווין". הראשונה בהן היה "ציפורני הדרקון" לפי ספרו של אלרי קווין The Dragon's Teeth מ-1939.
רבים מספרי אלרי קווין תורגמו לעברית וביניהם:
אינספקטור קווין חוקר.
האיש שגנב את שקספיר.
האיש שחזר מהעבר.
אשה או מוות.
הבית על אם הדרך.
הגופה בחלון הראווה.
ד"ר בראון במלכודת.
החטיפה במקסיקו.
המוות בחדר הנעול.
מי רצח את ג'סיקה פוקס ?
מי רצח בשלג?
המלך מת.
מסתרי הגופה שנעלמה.
מסתרי הדלת הנעולה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סופרי מתח ואימה אמריקאים
קטגוריה:סופרים אמריקאים הידועים בשם עט
קטגוריה:זוכי פרס אדגר
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1982 | 2024-08-08T02:06:07 |
קורנית | 2018-09-03T22:10:27 | |
אבו-באכר | REDIRECT אבו בכר | 2005-08-02T12:03:55 |
הזמן העתיק | REDIRECT העת העתיקה | 2004-05-06T06:34:40 |
בהגווד גיטא | שמאל|ממוזער|250px|ארג'ונה וקרישנה במרכבה, ציור מהמאות ה-18-ה-19 לספירה
בהגווד גיטה (בסנסקריט: भगवद्गीता, מילולית "שירת האל") הוא אחד מכתבי הקודש ההינדיים הנודעים ביותר, הכולל פרקים בתאולוגיה, בפילוסופיה, באתיקה ובדהרמה.
הגיטה מתוארך בין המאה החמישית למאה השנייה לפנה"ס, והוא חלק מן האפוס הסנסקריטי המהאבאראטה (פרקים 25-42 של הבהישמה פארוואן).
מחד, יש המחשיבים את הגיטה ל"סמיריטי" - בשורה אלוהית הנמסרת לאדם באמצעות מתווך טהור, לעומת כתבי ה"שרוטי" - בשורה הנמסרת לאדם ישירות מהאלוהות ללא תיווך, ולכן בוחרים לסווגו כמשני לכתבי שרוטי קדושים כאופנישדות, המעניקים תמונה כללית ובלתי אישית של האלוהות. מאידך, היות שהספר נחשב לשירת האל במישרין, הרי שהבדלי השרוטי והסמריטי לא חלים לגביו, ולכן יש גם המכנים אותו גיטופנישד — אופנישדת הגיטה.
הרקע לספר הוא מלחמת אחים בין בני קורו לבני פאנדו. בני קורו הדיחו מכסאם את בני פאנדו, וחיללו את כבודה של הנסיכה דראופאדי. כמו כן, בניו של פאנדו עוררו את קנאת הקורווים במוסריותם ובמידותיהם הנעלות. בהוראתו של קרישנה, הנסיך ארג'ונה, בנו של פאנדו, נלחם בבני קורו כדי להשיב את הממלכה שנלקחה בעורמה, ולכונן מחדש שלטון מוסרי ואלוהי. הטקסט מתאר את ההוראות הרוחניות שנמסרו לארג'ונה על ידי מורהו קרישנה, מקור והתגלמות (אוואטר) האל וישנו.
אל מול שדה הקרב, ארג'ונה מביע צער על האובדן הצפוי של חיי ידידיו וקרוביו אשר נמצאים במחנהו, כמו גם במחנה האויב. קרישנה מנחם אותו באומרו שהנשמה נצחית, והמוות הוא הסרה של הגוף החולף. מכאן ממשיך קרישנה להורות על מסירות, מדיטציה וידע.
הוא מראה לנסיך כי הוא גם התגלמות האל וישנו, גם האלוהות שמאחורי היקום, וגם אדונו האישי, לו הוא מצווה להתמסר (ב.ג 18.66). שילוש זה הוא אחד הבסיסים העיקריים לרבים מן הזרמים בהינדואיזם.
עוד טוען קרישנה שיש להיטהר מן ה"אני הכוזב" (אהנקארה) ולעורר את החלק האלמותי והרוחני, הנשמה (ג'יוה), שמקורה באישיות הברהמן העליון, אותה הוויה ייחודית, רוחנית ונשגבת.
כדי להיווכח בתפארת האלוהים, מאפשר קרישנה לארג'ונה להתבונן בו בדמות היקומית שלו (ויראט-פורושה), והמחזה המופלא מתואר ביצירה בפירוט.
הגיטה תורגם לשפות רבות, בהן גם עברית, אך בשל העושר וכפל המשמעויות בשפת המקור שלו, סנסקריט, בכל תרגום צפויה בהכרח התרחקות מסוימת מדקויות היצירה המקורית כפי שנכתבה.
ראו גם
מהאבהארטה
בהאגווטה פוראנה
לקריאה נוספת
בהגודגיטה - שירת המבורך, תרגם וצירף מבוא עמנואל אולסבנגר, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1956
בהגודגיטה, הוצאת דעת, תרגם מאנגלית שלמה קאלו, 1976
בהגוד-גיתא כפי שהיא, הוצאת "נאמנות ספרי בהקטיודאנתה", תרגום מאנגלית דורית לובן, 2011
הבהגווד גיטה תרגם איתמר תאודור, הוצאת כרמל ירושלים, 2002
הווארד רזניק, בהגווד גיטה: המדריך המקיף ותרגום מילולי מסנסקריט, תרגמה מאנגלית: טלי לב צ'רני, הוצאת רסלינג, 2018.
שיר האל – בהגווד גיטה, תרגום אמיר אור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2024.
קישורים חיצוניים
International Gita Society - תרגום הטקסט המלא של הגיטה לכמה שפות ומידע.
Bhagavad-Gita As It Is תרגום רב לשוני לטקסט השלם של הבהגווד-גיטא הכולל הסברים, ביאורים ותעתיק סנסקריטי.
מידע נוסף על הבהגוואד גיטה, המהאבהראטה, הראמאיאנה ד"ר אודי בילו
הטקסט המלא של הבהגוד-גיתא בעברית, כולל התעמקויות, תעתיק סנסקריט-עברית שלם ופירושי מילה למילה מאתר יוגה של אהבה.
מבוא לסמליות של הקרב של ארג'ונה, מאתר אקרופוליס החדשה
קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה
קטגוריה:ספרות הודית
קטגוריה:כתבי קודש | 2024-09-04T20:45:02 |
לורד ביירון | ג'ורג' גורדון ביירון, הברון השישי מביירון, שנודע כלורד ביירון (באנגלית: George Gordon Byron; 22 בינואר 1788 – 19 באפריל 1824) היה מגדולי המשוררים הרומנטיים האנגלים.
150px|ממוזער|שמאל|לורד ביירון מאת ברטל תורוואלסן
150px|ממוזער|שמאל|לורד ביירון מאת תומאס פיליפס במוזיאון בנאקי באתונה
ביוגרפיה
ביירון היה בנו של סרן ג'ון "מד ג'ק" ביירון ושל אשתו השנייה, קתרין לבית גורדון. האם הייתה צאצאית של הקרדינל ביטון ויורשת אחוזת גייט באברדינשייר בסקוטלנד. אביו מת כשהתינוק היה בן שנתיים. ביירון הצעיר ירש בגיל עשר, מדודו-רבו חשוך הילדים, את תואר הברון ביירון מרוצ'דייל.
ביירון הוכר לאחר מותו כמשורר שמצטיין ביפי ודקות ההבעה. למרות חייו ושירתו, שנטען עליהם כי הם בלתי מוסריים, הייתה לשירתו השפעה על התנועה הרומנטית באנגליה ומחוצה לה. ביוגרפיות רבות נכתבו עליו ועל אישיותו.
את ספר שיריו הראשון "שעות עצלות" פרסם כשהיה סטודנט באוניברסיטת קיימברידג', אך ספג ביקורת קשה על ספר ביכורים זה והגיב עליה בסאטירה "משוררים אנגלים ומבקרים סקוטים" שפרסם ב-1809.
ב-1811 נכנס כחבר בבית הלורדים, לאחר מסע בארצות אירופה הקלאסיות וב-1812 פרסם את החלקים הראשונים של יצירתו הלירית "העלייה לרגל של האביר הרולד", שיר שמתאר את מה שעובר על אדם הולל, ששבע מתענוגות.
בשנת 1815 נשא אישה עשירה בשם אן איזבלה מילבנק, שילדה לו את בתו החוקית היחידה עדה לאבלייס. אשתו של ביירון נטשה אותו כעבור זמן קצר על רקע יחסיו עם אחותו למחצה, דבר שגרם לשערורייה חברתית באנגליה השמרנית. על רקע חיי ההוללות שלו כתב את היצירה "דון ז'ואן", על דמותו של דון ז'ואן - הדמות האגדתית שהפכה לסמל הוללות, עמו ביירון הזדהה.
החברה האנגלית לא ראתה בעין יפה את חיי ההוללות שלו, והרומנים הרבים שניהל עם נשים וגברים. בין השאר, הוא ניהל רומן עם הליידי קרולין לם.
הביקורות הקשות על אורח חייו וחוסר הפתיחות של החברה האנגלית באותם ימים, הניעה את ביירון לעזוב את אנגליה ולעבור לאיטליה, שם הכיר את זוג המשוררים מרי שלי ובעלה פרסי ביש שלי.
ביירון, שהיה מקורב למוטיבים יהודים, כתב מחזה בשם "קין" ב-1821, זוהי יצירה פואטית טרגית, המתארת את עימותו של קין, הרוצח הראשון, עם אלוהים. יצירה זו נחשבה לנועזת, וקוממה קוראים רבים.
בשנת 1815, זמן קצר לפני שעזב את אנגליה לבלי שוב אליה, חיבר יחד עם המלחין היהודי האנגלי יצחק נתן אסופה של שלושים שירים שכונתה 'מנגינות עבריות'. בשירים אלה ניתן למצוא רמיזות ציוניות ראשונות בזכות העם היהודי שגלה מארצו החרבה והוא ראוי לחזור אליה.
ביירון אהד את תנועת השחרור היוונית, והיה ממוביליה של התנועה הפילהלניסטית שהתפשטה באירופה בתמיכה במאבק היוונים לעצמאות. בסוף 1823 הצטרף ביירון באופן פעיל למאבק היוונים במלחמת העצמאות היוונית נגד הטורקים, וכעבור כ-4 חודשים, ב־19 באפריל 1824 מת במיסולונגי שביוון ממחלת המלריה בה לקה כאשר השתתף במלחמת העצמאות של יוון. היוונים, המעריצים את זכרו, קברו את לבו מתחת לעץ בעיר מיסולונגי ביוון, וגופתו נשלחה לאנגליה. כנסיית וסטמינסטר סרבה לקבור אותו, והוא נקבר בכנסיית מריה מגדלנה, בעיירה האקנל במחוז נוטינגהאם.
דמותו ויצירתו של ביירון השפיעה על יוצרים רבים, מאנדרה מורואה, שכתב את הספר "לבו של ביירון" ועד לברטראנד ראסל, שטבע את המונח "אומללות ביירונית" מושג שמופיע בספרו "כיבוש האושר".
אמן הקרמיקה הישראלי סמי די ביסס את עבודותיו בתערוכה HETOME על שירו של ביירון Child Harold's pilgrimage.
כמו כן, חיבר ביירון את יצירת הפרוזה 'מקטע של רומן' (Fragment of a Novel) שנכתבה בעקבות תחרות כתיבת סיפורי אימה שערך עם המשורר פרסי ביש שלי ב-1816 (תחרות שהולידה בסופו של דבר דווקא את יצירתה הידועה של מרי שלי, אשתו של פרסי, 'פרנקנשטיין'). ב-1819 פורסמה היצירה לראשונה תחת הכותרת A Fragment בקובץ Mazeppa. ל'מקטע של רומן', אף על פי שאינו תופס מקום מרכזי בגוף היצירה של ביירון, נודעה ברבות הימים השפעה מרובה על התפתחות ספרות הערפדים האנגלית ובין היתר נכתבה בהשראתו הנובלה 'הוומפיר' (The Vampyre, 1819) מאת ג'ון ויליאם פולידורי (Polidori). 'מקטע של רומן' תורגם בידי שירלי פינצי לב והופיע בכרך ד' של 'דחק' - כתב עת לספרות טובה, 2014.
מנגינות עבריות
ספר השירים מנגינות עבריות (Hebrew Melodies) הוא יצירה משותפת של ביירון ושל המלחין הבריטי היהודי יצחק נתן. בשנת 1815 התפרסם קונטרס המכיל תריסר שירים על תוויהם. בדף השער נאמר: "מבחר של מנגינות עבריות (Hebrew Melodies), עתיקות וחדשות, עם עיבוד וליווי מתאים, מאת ג'והן בראהאם ויצחק נתן. השירים נכתבו במיוחד ליצירה זו בידי כבוד הלורד ביירון. מתפרסם ונמכר בידי יצחק נתן". אחר כך נוספו עוד שירים ובסך הכל מכילות ה"מנגינות העבריות" שלושים שירים על מילותיהם ותוויהם. שלושה עשר שירים הם שירים רומנטיים בסגנונו של ביירון, ואין להם כל רקע עברי. אבל למרבית השירים יש רקע מקראי. דמויות ואירועים היסטוריים המופיעים בשירים הם המלך שאול, בת יפתח, איוב, קהלת, סנחריב, בלשצר, הורדוס ומרים וטיטוס.
תרגומים לעברית
תרגומים של מאיר הלוי לטריס, בקובץ ,"עפרות זהב: שירים מגדולי משוררי העמים, עשויים בדמותם ונעתקו ללשון עבר", וינה 1852- כולל כמה שירים מתוך "מנגינות עבריות" והשיר Darkness
נעימות עבר - תרגום של "מנגינות עבריות" ושל השיר Darkness מאת מתתיהו שמחה רבנר ,1862, צ'רנוביץ) עם מבוא מאת הרב אליעזר אליהו איגל
תרגומיהן מאת יהודה ליב גורדון של שבע מתוך המנגינות העבריות - פורסמו ב-1884
"שירי ישורון" תרגום מאת שלמה מנדלקרן ל"מנגינות העבריות" (1890)
דון חואן, מאנגלית בן-ציון בן-משה. כפר סבא, חנות הספרים, 2018.
קין - מליצה בת שלוש מערכות. העתקה חופשית במשקול התנועות ומלעיל: יאקב צבי ברבי אברהם הלוי לאֶוו. סדרת "סְדָר - לספרות גנוזה", הוצאת 'דחק', 2022.
לקריאה נוספת
Jerome John McGann, Byron and Romanticism, Cambridge University Press, 2002
Norbert Lennartz, Byron and Marginality, Edinburgh University Press, 2018
Richard Lansdown, The Cambridge Introduction to Byron, Cambridge University Press, 2012
William D. Brewer, The Shelley-Byron Conversation, University Press of Florida, 1994
Clare Bucknell, Matthew Ward (eds.), Byron Among the English Poets: Literary Tradition and Poetic Legacy, Cambridge University Press, 2021
Peter Cochran, The Burning of Byron's Memoirs: New and Unpublished Essays and Papers, Cambridge Scholars Publications, 2014
James Soderholm, Fantasy, Forgery, and the Byron Legend, University Press of Kentucky, 1996
Paul Elledge, Lord Byron at Harrow School: Speaking Out, Talking Back, Acting Up, Bowing Out, Johns Hopkins University Press, 2000
John Nichol, Byron, Macmillan, 1880
Benita Eisler, Byron: Child of Passion, Fool of Fame, Knopf, 1999
קישורים חיצוניים
משיריו בתרגום עברי:
זמירות ישראל,
בת יפתח בטרם מותה,
קינת הורדוס על מות מרימי אשתו,
לורד ביירון נפרד מליידי קרוליין, דואר ישראל
"חשיכה" – פואמה אפוקליפטית מאת הלורד ביירון בשש גרסאות שונות, במגזין "יקום תרבות"
הערות שוליים
2. 100 גאים מאת פול ראסל הוצאת ידיעות ספרים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אישים שלבם קבור בנפרד מגופם
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:ברונים בריטים
קטגוריה:להט"בים בריטים
קטגוריה:משוררים בריטים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:משוררים להט"בים
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:ביסקסואלים בריטים
קטגוריה:בוגרי בית הספר הארו
קטגוריה:אנגלים ממוצא סקוטי
קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (קיימברידג')
קטגוריה:מלחמת העצמאות היוונית: אישים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1788
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1824 | 2024-08-25T01:58:22 |
צ'רנוביל | צֶ'רְנוֹבִּיל (באוקראינית: Чорно́биль - "צ'וֹֹרְנוֹבִּיל"; ברוסית: Черно́быль - "צֶ'רְנוֹבִּיל") היא עיר במחוז קייב (קייבסקאיה אובלסט) שבצפון אוקראינה, בסמוך לגבול עם בלארוס. בשנת 1986 פונתה העיר כתוצאה מאסון צ'רנוביל, שהתרחש בכור הגרעיני הסמוך לה.
"צ'וֹרְנוֹבִּיל" בשפה האוקראינית הוא שמו של צמח מסוג לענה. משמעות המילה: "גבעול שחור".
היסטוריה
ממוזער|תצלום של העיר ביחס לכור שצולם מתחנת החלל מיר
האזכור הראשון של צ'רנוביל הוא משנת 1193, והיא תוארה בו כאזור ציד של האצולה המקומית. במהלך המאה ה-13 צ'רנוביל הייתה כפר של הדוכסות הגדולה של ליטא. ב-1566 הכפר הוענק כפייף לפילון קמיטה, שהיה איש צבא ואציל ליטאי. הפרובינציה שבה שכן הכפר הועברה ב-1569 לממלכת פולין, וב-1793 היא סופחה לאימפריה הרוסית. אוכלוסיית צ'רנוביל הייתה מורכבת עד המאה ה-20 מאיכרים אוקראינים ופולנים, וכן מיהודים רבים.
בשלהי המאה ה-16 כפו שלטונות פולין על איכרי האזור, שהשתייכו לכנסייה האורתודוקסית-מזרחית, להמיר את דתם לנצרות קתולית. הם חזרו לדתם המקורית רק לאחר סיפוח אוקראינה לנסיכות מוסקבה. הכנסייה והמנזר הדומיניקניים הוקמו במאה ה-17 על ידי לוקאש ספייה, בשיאה של הקונטרה-רפורמציה. המנזר הופקע ב-1832. בצ'רנוביל הייתה גם כנסייה של הקתולים העתיקים, שננטשה ב-1852.
מצבה של העיר השתנה מאוד מאז שנות ה-80 של המאה ה-19. ב-1898 מנתה אוכלוסיית העיר 10,800 תושבים, מתוכם 7,200 יהודים. במלחמת העולם הראשונה העיר נכבשה, ולאחר מכן הייתה זירת מאבקים במלחמת האזרחים שפרצה בין הבולשביקים לבין האוקראינים. במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית העיר נכבשה שוב על ידי צבא פולין, ולאחר מכן על ידי יחידת פרשים של הצבא האדום. החל מ-1921 צ'רנוביל הייתה חלק מאוקראינה הסובייטית.
במהלך הקולקטיביזציה של סטלין נהרגו בעיר אנשים רבים, וגם ההולודומור שהתרחש לאחר מכן גבה קורבנות רבים. הקהילה הפולנית המקומית גורשה לקזחסטן ב-1936. במהלך מלחמת העולם השנייה העיר נכבשה על ידי הנאצים ב-25 באוגוסט 1941, ושוחררה ב-17 בנובמבר 1943.
אסון הכור הגרעיני
בשנות ה-60 של המאה ה-20 האזור נבחר כאתר שבו ייבנה הכור הגרעיני הראשון על אדמה סובייטית.
בליל 26 באפריל 1986 התרחש אסון צ'רנוביל שבו התפוצץ הכור הרביעי בתחנת הכוח הממוקמת כ-18 ק"מ בכיוון צפון-צפון-מערב לעיר. בימים הראשונים שלאחר הפיצוץ הכחישו השלטונות את מידת חומרתו, אולם לבסוף הבינו שאין מנוס מפעולה, והחליטו לפתוח בפינוי כולל של כל היישובים הנמצאים ברדיוס של כ-30 ק"מ מהכור, ובכללם צ'רנוביל. ערב האסון חיו בעיר 14,000 אנשים.
העבודות לשיקום העיר
לאחר התפרקות ברית המועצות העיר נותרה תחת שלטון אוקראיני. אף על פי שהעיר פריפיאט הסמוכה לא שוקמה מאז, בצ'רנוביל בוצעו מספר פרויקטים של עבודות שיקום וחידוש.
בשנת 2003 החליטה סוכנות UNDP של האומות המאוחדות להשיק תוכנית לשיקום אזור האסון. התוכנית הייתה מבוססת על דו"ח מיוחד בנושא ההשלכות על האוכלוסייה שהוכן בפברואר 2002. המטרה העיקרית של התוכנית היא לסייע לממשלת אוקראינה להתמודד עם תוצאות האסון ארוכות הטווח בתחומים שונים, ובהם בתחומי החברה, הכלכלה והאקולוגיה. התוכנית מופעלת באזורי אוקראינה שנפגעו בצורה הקשה ביותר כתוצאה מהאסון: מחוז קייב, מחוז ז'יטומיר, מחוז צ'רניהיב ומחוז רובנו.
הכור עדיין פעיל ומתבצעות בו עבודות לניטור מצבו וסגירתו שימשכו עוד שנים רבות.
המאה ה-21 ואילך
אף על פי שהאזור מוכרז כולו כשטח סגור, בכל זאת מתגוררים בעיר כמה מאות תושבים; מלבד מדעני גרעין, מומחים לקרינה ועובדי תחזוקה של תחנת הכוח אשר באים לתקופות קצובות, ישנם גם קשישים שבחרו לחזור ולעבד את האדמה, משפחות עניות שנאלצות לגור באזור בהיעדר אפשרויות פרנסה אחרות, ואסירים נמלטים.
ב-4 באפריל 2020 פרצה שרפת ענק ביער הסמוך לעיר, בעקבות גל חום חריג בעוצמתו שפקד את האזור ולאחר שמבקר ששהה במקום הצית אש. השרפה כילתה דונמים רבים והתקשורת דיווחה על סכנה אפשרית לכור, ברם בתום 10 ימים האש כובתה ב-14 באפריל, בחסות גשם שהחל לרדת.
נוסף לכך, השלטונות האוקראיניים נאלצים להתמודד עם ניסיונות של תיירים סקרנים להגיע לאזור בעקבות הסדרה מבית HBO שמתארת את אירועי אסון הכור. ניתן להיכנס לעיר רק בסיורים מודרכים אך ישנם תיירים שמסתננים לאזור ללא רשות וללא ליווי.
הקהילה היהודית
היהודים הובאו למקום על ידי פילון קמיטה במהלך התקופה שבה הליטאים יישבו את האזור.
במחצית השנייה של המאה ה-18 צ'רנוביל הפכה למרכז חשוב עבור החסידות. האירוע הבולט בתקופה זו היה הקמתה של חסידות צ'רנוביל על ידי הרבי מנחם נחום מצ'רנוביל. האוכלוסייה היהודית סבלה רבות בפוגרומים שנערכו באוקטובר 1905 ובמרץ-אפריל 1919, ורבים נהרגו או נשדדו כתוצאה מהסתה אנטישמית במסגרת פרעות "המאות השחורות". שושלת טוורסקי עזבה את צ'רנוביל ב-1920, והעיר חדלה מלהיות מרכז חסידי-יהודי.
הקהילה היהודית המקומית חוסלה במהלך השואה בתקופת הכיבוש הנאצי.
קישורים חיצוניים
ממוזער|צ'רנוביל ב-2013
סיפור מסע לצ'רנוביל
לקט מתוך "סיפורי חסידות צ'רנוביל" באתר "דעת"
צ'רנוביל:22 שנה אחרי- צילומים מהאזור הנטוש
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ערי רפאים באוקראינה
קטגוריה:מחוז קייב: ערים
קטגוריה:קהילות יהודיות באוקראינה | 2024-05-26T19:00:06 |
אסון צ'רנוביל | שמאל|ממוזער|250px|הכור הגרעיני לאחר האסון
250px|ממוזער|תצלום של העיר ביחס לכור שצולם מתחנת החלל מיר
אסון צֶ'רנוֹבִּיל הוא תאונה גרעינית, החמורה ביותר מאז החל העולם להשתמש באנרגיה גרעינית. יש הטוענים כי זהו האסון האקולוגי החמור ביותר של המאה ה-20. האסון דורג בדרגה 7, הדרגה החמורה ביותר של הסולם הבינלאומי לאירוע אטומי ורדיולוגי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
התאונה התרחשה ב-26 באפריל 1986 בשעה 01:23 לפנות בוקר בתחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל, בצפון מערב אוקראינה, כ-16 ק"מ מהגבול עם בלארוס, בזמן ששתי המדינות היו חלק מברית המועצות. הכור נבנה בסמוך לעיר פריפיאט, כ-18 ק"מ מהעיר צ'רנוביל וכ-110 ק"מ מקייב. האסון אירע כתוצאה משילוב בין כשל תכנוני ידוע של מנגנון הדממת הכור 'AZ-5' שדוח בעיניינו נגנז לבין רשלנות במהלך ניסוי כושל שיצר עלייה חריגה בטמפרטורה של ליבת הכור אשר גרמה להתכתה ולפריצת מעטפת ההגנה שלה, תוך שהיא מפיצה חומרים רדיואקטיבים לסביבה. הענן הרדיואקטיבי שנוצר כתוצאה מהפיצוץ האדיר הורכב בעיקר מגרעינים מעוררים של אטומי יוד וצסיום והתפשט כמעט בכל שטחה של אירופה והיווה אסון פתע רב-נפגעים.
תושבים ברדיוס של כ-30 ק"מ מהכור פונו, בעוד שכ-600 אלף אנשים (שכונו ליקווידיטורים) הועסקו, בעיקר בכפייה או במסגרת השירות הצבאי, בניקוי ופינוי האזורים הנגועים בקרינה, רבים מהם ללא אמצעי מיגון מספקים. כתוצאה ישירה מהאסון נהרגו 54 בני אדם, רובם עובדי הכור וכוחות הצלה שהגיעו למקום ונפגעו מתסמונת קרינה חריפה. בשנים שלאחר האסון, נצפתה בקרב תושבי אזור האסון עלייה בתחלואה בסרטן (בעיקר סרטן בלוטת התריס) ומחלות נוספות שמקורן בנזקי קרינה. עם זאת לגבי שיעור התמותה שניתן לקשרה ישירות לנזקי הקרינה, הדעות חלוקות. על פי ההערכות של ארגון הבריאות העולמי, עד שנת 2005 נקשרו ישירות לקרינה מהאסון כ-50 מקרי מוות, ובעשרות השנים הבאות צפויים עוד כ-4,000 מקרי מוות. לעומת זאת, על פי ההערכות של ארגון גרינפיס, צפויים מקרי המוות הנובעים מהאסון להסתכם ל-93,080. עד היום נשארו אזורים רבים נגועים בקרינה רדיואקטיבית בדרגה נמוכה וניתן לסייר בכולם באמצעות מדריך ייעודי.
האסון העלה לסדר היום את המחיר הסביבתי של השימוש באנרגיה גרעינית ואת הפיקוח על כורים כאלו. בהתאם להחלטת האומות המאוחדות, 26 באפריל הוכרז כיום לציון אסון צ'רנוביל.
הכור
תחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל הייתה מורכבת מארבעה כורים שנבנו בין השנים 1970 עד 1983. התאונה קרתה בכור מספר 4, שנבנה רק שלוש שנים קודם לאסון. בעת האסון, נבנו במקום עוד שני כורים חדשים. כל כור היה בעל יכולת לספק 1,000 מגה-וואט חשמל. באותה תקופה, סיפקה תחנת הכוח עשרה אחוזים מצריכת החשמל של אוקראינה.
התאונה
התאונה התרחשה בעקבות שילוב של אי עמידה בנהלים, הבנה לא נכונה של המצב על ידי המפעילים ושגיאת תכנון במנגנון הדממת החירום. בלילה שבין 25 ל-26 באפריל 1986 התבצע בכור מספר 4 ניסוי, שחזר על עצמו בפעם הרביעית בשל כישלונות קודמים, בהובלת סגן המהנדס הראשי של התחנה, אנטולי דיאטלוב, שמטרתו הייתה לבדוק אם תושבת פעילות הטורבינות החשמליות (תפקידן לקרר את הכור) מסיבה כלשהי, תצליח התנועה השיורית של הטורבינות לאחר ניתוקן מזרם החשמל לקרר את הכור עד כניסתו לפעולה של גנרטור החירום, פרק זמן בן דקה. בגלל דחייה לא צפויה של הניסוי, הכור פעל בהספק נמוך כמה שעות, מה שגרם להצטברות של קסנון 135. קסנון גורם להפחתה של פעילות הכור. כאשר הגיע הזמן לערוך את הניסוי, המפעילים לא הצליחו להאיץ מחדש את הכור כתוצאה מהצטברות הקסנון. על מנת להתגבר על הבעיה, הורה דיאטלוב למפעילים לבטל כמה ממנגנוני החירום של הכור, ואלו הוציאו כמעט את כל מוטות הבקרה ממנו. מה שעמד מאחורי ההחלטה היה שההוצאה של המוטות תייצר האצה בפעילות, שתשרוף את הקסנון העודף ובכך יחזרו לפעילות רגילה. במצב הזה נערך הניסוי. גנרטור החירום פעל כצפוי, רק כדקה לאחר שהופעל. בדקה זו עלתה הטמפרטורה בכור באופן ניכר, והכור ייצר כמות אנרגיה שהלכה וגדלה במהירות. משלחצו המפעילים על לחצן החירום הידוע בשם "AZ-5" – מנגנון הדממת הכור, החלו להיכנס כל מוטות הבקרה, העשויים מבורון, יסוד סופג נייטרונים מטבעו, לליבה, ובכך היו אמורים לדומם את פעולת הכור. אלא שעקב תכנון שגוי של המוטות קצותיהם צופו בגרפיט, זאת כדי לדחוק נוזל קירור, חומר שמעודד את הריאקציה הגרעינית. הכור היה כבר במצב כל כך לא יציב שקצה הגרפיט משהוכנס גרם לעלייה חדה אף יותר בהספק ובטמפרטורה ומייד נגרם נזק מבני כך שהצינורות המובילים התעקמו ומוטות הבקרה נתקעו ונשארו מחוץ לליבה. הריאקציה הגרעינית נותרה ללא בקרה, ללא חומר מעכב וללא יכולת למנוע את התכת מוטות הדלק הגרעיני.
הפיצוץ הראשון אירע כאשר ההספק הגיע לערך של פי עשרה מכמות האנרגיה המיוצרת במצב רגיל. בפיצוץ זה לחץ הקיטור הוביל לניתוק כיפת הכור. החמצן שנכנס ביחד עם המימן שנוצר מהתפרקות חומרי הליבה, גרם לפיצוץ שני, חזק בהרבה שהעיף את גג המבנה, וחלקים מתוכן הליבה אל הגגות וסביבת המבנים של תחנת הכוח. כתוצאה מכך נחשפה לאוויר ליבת הכור שהכילה חומרים רדיואקטיביים והשריפה פיזרה את החומרים הרדיואקטיבים.
באירוע לא התרחש פיצוץ גרעיני, אך על פי ההערכות, כמות הנשורת הרדיואקטיבית ששוחררה הייתה גדולה פי 300 מפצצת ביקוע גרעיני רגילה (13–16 קילוטון TNT) המתפוצצת על הקרקע. נשורת זו התפזרה עם כיוון הרוח בעיקר באוקראינה, רוסיה ובלארוס. סך הכול זוהמו באופן חמור אזורים שבהם גרו כ-200,000 תושבים.
ניהול המשבר
הממשל של ברית המועצות ניסה תחילה להסתיר את האירוע החמור, והעדות הראשונה במערב לאסון הייתה מדידות קרינה חריגות בשוודיה. להמחשת המדיניות, זו הידיעה שפורסמה בעיתון "איזבסטיה" 3 ימים אחרי שאירע האסון: "תאונה אירעה בתחנת הכוח צ'רנוביל ואחד הכורים הגרעיניים ניזוק. צעדים ננקטים על מנת למזער את השלכות התאונה. אלו שנפגעו ממנה מקבלים עזרה. וועדה ממשלתית הוקמה".
ימים ספורים אחר כך, כשכבר התגלו ממדי האסון, השלטון האוקראיני בראשות ולדימיר שצ'רביצקי עוד חייב את התושבים באזורים הנגועים להשתתף במצעד חג הפועלים המסורתי שחל ב-1 במאי. העיתונות המערבית סיקרה את האסון וההתמודדות עמו במסגרת המלחמה הקרה.
המוני החיילים, כבאים ואזרחים שגויסו לטובת כיבוי הכור וניקוי הפסולת הגרעינית בסביבתו בשבועות שלאחר האסון, כונו "ליקווידטורים", והיו לקבוצה שנפגעה באופן החמור ביותר מהתאונה. רבים מהם לא שרדו את השפעות הקרינה. למספר רב של ליקווידטורים הוענק עיטור גיבור ברית המועצות, המפורסמים שבהם הם שלושת הצוללנים: ולרי בזפלוב, אלכסיי אנאנקו ובוריס באראנוב. השלישייה צללה ופתחה את השערים למים, על מנת לרוקן את המים באזור הכור ולמנוע פיצוץ קטלני נוסף, ולמנוע את הגעת המים המזוהמים למי תהום.
בימים שלאחר האסון מונה הכימאי ואלרי לגאסוב על ידי הסובנארקום, הרשות המבצעת של ברית המועצות, כראש ועדת החקירה הממשלתית לחקירת הנסיבות לאסון וחיסול תוצאותיו. מנהלי הכור והאחראים לניסוי הכושל שהוביל לפיצוץ, אנטולי דיאטלוב, ניקולאי פומין וויקטור בריוכאנוב הועמדו לדין בגין אי מילוי אחר תקנות הבטיחות. השלושה נמצאו אשמים ונידונו ל-10 שנות מאסר, אך כעבור 3 שנים קיבלו חנינה.
כיסוי אתר התאונה
כחלק מהטיפול באזור, מלבד פינוי התושבים, כוסה אתר התאונה בעופרת למניעת דליפה רדיואקטיבית, ולאחר מכן במבנה בטון עצום. המבנה, אשר זכה לכינוי "סרקופג" (ארון קבורה), עבר מאז בנייתו איטומים בעקבות סדקים שהתגלו בו. מחשש לקריסת מבנה הבטון, יצא לדרך פרויקט בין לאומי שמטרתו לכסות את הכור מחדש במבנה פלדה בצורת קשת. המבנה נבנה קרוב לכור והוסע עד אליו בחלקים. כיום הכור מכוסה במבנה הפלדה הזה, שעל פי הערכות יספיק למאה השנים הקרובות. מתחת לשרידי הכור התגלה בדצמבר 1986 גוש מסה של קוריום (Corium), חומר הנוצר בהתכת ליבת הכור. זהו אובייקט רדיואקטיבי קטלני ביותר, אשר כונה בשל צורתו "רגל הפיל".
ממוזער|מרכז|300 פיקסלים|מבנה הפלדה המכסה את הכור מאז 2016
הגורמים לתאונה
הכור בצ'רנוביל נבנה עם פגמים באמצעי הבטיחות. סטנדרטים של בניית כורים במערב מתבססת על עיקרון של ירידה בפעילות הכור עם העלייה בטמפרטורה או עלייה בחללים (משוב חללים שלילי). עקרונות אלו נועדו לרסן עלייה פתאומית בהספק ולמנוע התכה של הליבה. (רוב הכורים במערב, כולל הכור באי שלושת המילין, בו קרתה תאונה עקב טעות אנוש, נבנו בהתאם לעיקרון זה). הכור בצ'רנוביל נטה להעלות את הספק הכור עם העלייה בחללים (בועות אוויר ברתיחה) ומבחינה זו תוכנן באופן לקוי.
בנוסף נבנה המאטם, החלק בכור האחראי על מניעה של שחרור חומרים רדיואקטיביים לסביבה במקרה של תאונה, בצורה לקויה, מה שמסביר את הנזק הסביבתי האדיר ברדיוס של מאות ק"מ.
תאונת צ'רנוביל לא דמתה לפיצוץ פצצה אטומית מבחינת עוצמת הפיצוץ, ויותר דמתה להתפוצצות של סיר לחץ, אך עקב תכולת הכור והצורה בה נבנה, נגרם נזק בקנה מידה גדול אף יותר.
השפעות בריאותיות ארוכות טווח
שמאל|ממוזער|400px|מפה המציגה את הזיהום שנגרם על ידי צזיום-137 בבלארוס, רוסיה, ואוקראינה. ביחידות קירי לקילומטר מרובע.
מייד לאחר התאונה, החשש הבריאותי העיקרי היה מפני יוד רדיואקטיבי, בעל זמן מחצית חיים של שמונה ימים.
כיום, קיים חשש מפני זיהום הקרקע בסטרונציום-90 וצזיום-137, בעלי זמני מחצית חיים של למעלה מ-30 שנה.
כשחומר רדיואקטיבי נכנס לקרקע משמעות הדבר היא שהוא נכנס למארג המזון ונשאר כחלק ממנו עד שהוא מתפרק לחלוטין, לכן מדענים טוענים שהאוכלוסייה (הצומח, החי ככלל והאדם כפרט) המקומית שניזונה מהצומח באזור, תיפגע מהרדיואקטיביות וההשפעות תימשכנה מספר דורות קדימה.
השלטונות הסובייטיים החלו לפנות אנשים מהאזור מסביב לכור של צ'רנוביל 36 שעות לאחר התאונה. עד מאי 1986, כחודש לאחר התאונה, פונו כל התושבים שחיו ברדיוס של 30 קילומטרים מהכור – כ-130,000 אנשים. אזור זה מכונה לפעמים "האזור הסגור של צ'רנוביל" או "אזור שלושים הקילומטר". עם זאת, הקרינה השפיעה על אזור נרחב בהרבה מאותו רדיוס של 30 קילומטרים. למעלה מ-300,000 בני אדם יושבו מחדש בשל האסון; מיליוני אנשים חיו וממשיכים לחיות באזור המזוהם.
ההשפעות ארוכות הטווח של אסון צ'רנוביל על אזרחי הסביבה הן נושא שנוי במחלוקת. תחילה לא מסרו שלטונות ברית המועצות כל נתונים על ממדי האסון, ולאחר מכן ניפחו אותם, נראה כי במטרה לקבל תמיכה כספית מהמערב. גם התקשורת המערבית יצאה בכותרות זועקות. כתבים ניבאו שמיליון קרבנות צפויים בשנים שלאחר האסון כתוצאה מהקרינה, וכן דור שלם של ילדים חסרי גפיים. דווח על תוצרת חקלאית נגועה בקרינה, והזהירו שסכנת הרעלות קרינה מרחפת על כל אירופה.
כתוצאה ישירה מהאסון נהרגו 54 בני אדם, רובם עובדי הכור וכוחות הצלה שהגיעו למקום ונפגעו מתסמונת קרינה חריפה, שנגרמה כתוצאה מחשיפה לקרינה רדיואקטיבית בכמות גדולה בפרק זמן קצר. בין היתר התפרסם סיפורו של הכבאי וסילי איגנאטנקו שהיה בין הקורבנות הראשונים של האסון. בשנים שלאחר האסון נצפתה בקרב תושבי האזור עלייה בתחלואה בסרטן (בעיקר סרטן בלוטת התריס) ומחלות נוספות שמקורן בנזקי קרינה. לגבי שיעור התמותה הדעות חלוקות, וההערכות נעות בין כ-4,000 נפש ל-93,000 בני אדם. עם זאת לא בכל המקרים יש ביטחון בקיומו של קשר סיבתי לזיהום קרינתי. כך גם לגבי הנתונים לגבי עלייה בהולדת ילדים בעלי מומים.
עם זאת, מלבד המכשולים שהוצבו בידי המשטר הסובייטי במהלך ולאחר האסון, מחקרים מדעיים מוגבלים עדיין בשל מחסור בשקיפות. בבלארוס, יורי בנדזבסקי, מדען שהטיל ספק בהערכות הרשמיות של התוצאות וברלוונטיות של הגבול המקסימלי הרשמי של 1,000 Bq/kg, היה, כך נטען, קורבן לדיכוי פוליטי. הוא נכלא בין השנים 2001 ו-2005 באשמת שוחד, לאחר שפרסם בשנת 1999 דו"חות ביקורתיים כלפי המחקרים הרשמיים שנערכו על תקרית צ'רנוביל.
בעקבות מיעוט הפעילות האנושית ב"אזור שלושים הקילומטר", שגשגה בו אוכלוסייה של חיות בר שונות והתפתחה בו מערכת אקולוגית ייחודית המהווה "פארק לא מתוכנן". עובדה זו מאירה באור שונה את התחזיות הקודרות בדרך כלל לגבי פיזור נשורת גרעינית בכמות גדולה. עם השנים הפך אתר האסון וסביבתו לאתר תיירות פופולרי. ב-2021 אף פנתה אוקראינה לאונסק"ו כדי להכיר באזור הבידוד שהוכרז במוקד האסון כאתר מורשת עולמית, שלטענתה מעלה על נס את הלקח שניתן ללמוד מטעויות אנוש.
במטרה לעזור בטיפול בנפגעים הוקמו מוסדות לא ממשלתיים, למשל Chernobyl Children International שמנוהלת על ידי איידי רוש ומוכרת על ידי האומות המאוחדות.
נפגעי צ'רנוביל בישראל
עם העלייה הגדולה של יהודי ברית המועצות לישראל בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 עלו לארץ יהודים שחיו באזורים שהוכו בקרינה. מהעיר גומל שנפגעה מהאסון הגיעו עד 1991 7,142 עולים. המחלקה האפידמיולוגית בבית החולים כרמל עוסקת החל משנת 1993 בטיפול ורישום של כל החולים שנפגעו מאסון צ'רנוביל ומתגוררים בישראל.
תנועת חב"ד העלתה לישראל אלפי ילדים יהודים מאזור צ'רנוביל בפרויקט חב"ד למען ילדי צ'רנוביל.
בין העולים לארץ היו גם לא מעט ליקווידטורים ("מנטרלים"), שלאחר התאונה גויסו לכבות את השריפות מסביב לכור ולכסות אותו בבטון. עם עלייתם לישראל איבדו נפגעי צ'רנוביל את כל זכויות היתר שהיו זכאים להן ברוסיה ואוקראינה. בניסיון לתת מענה למצוקתם חוקקה הכנסת חוק מיוחד, "". נכון לשנת 2012 מספר המנטרלים, אזרחי ישראל, עומד על כ-1,400 איש.
בחודש מרץ 2011, חלה פריצת דרך ונתקבלה תביעתם של נפגעי צ'רנוביל להשבת זכויותיהם.
ראו גם
צ'רנוביל (מיני-סדרה)
יום לציון אסון צ'רנוביל
האסון הגרעיני בפוקושימה
תאונת אי שלושת המילין
קישורים חיצוניים
"מנטרלי אסון צ'רנוביל" דו"ח שנכתב על ידי המרכז למחקר ומידע בכנסת
פרוטוקול ועדת העלייה והקליטה שדנה בחוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל
Pictures of a visit to Pripyat and Chernobyl in April 2006 by a German TV team joint by Reserch Center Juelich
"מירושלים לקפטקביץ', לצ'רנוביל ובחזרה" בבלוג של זאב גלילי
בני אסתרקין - "1986", באתר YouTube, שיר מאלבומו של בני אסתרקין שעוסק במקרה, 10 במאי 2015
סופי פינקהאם, סינדרום צ'רנוביל, באתר הזמן הזה, יוני 2019
כאן מסבירים | האם קרינה מצ'רנוביל הגיעה לישראל?, באתר "יוטיוב"
הערות שוליים
*
קטגוריה:הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית
קטגוריה:1986 בברית המועצות
קטגוריה:ברית המועצות: תאונות גרעיניות
צ'רנוביל
צ'רנוביל
קטגוריה:ברית המועצות: אנרגיה גרעינית
קטגוריה:רדיואקטיביות
קטגוריה:אסונות מעשה ידי אדם
קטגוריה:1986 באוקראינה | 2024-08-11T18:30:00 |
כך | כך הייתה תנועה, ארגון טרור, ומפלגה ימנית קיצונית, יהודית-דתית ישראלית, שהוקמה על ידי הרב מאיר כהנא. עמדתה המוצהרת הייתה שארץ ישראל שייכת רק ליהודים באשר הם, ומי שאינם יהודים יכולים לחיות בה בכפוף לתנאי היהודים. לערביי ארץ ישראל היא הציעה תושבות ארעית ובכפיפות לשיקולים ביטחוניים או, לחלופין, טרנספר ופיצוי על רכושם שייקח בחשבון רכוש יהודי שגזלו ארצות ערב. המפלגה נבחרה לכנסת ה-11 בשנת 1984, אך ב-1988 נפסלה מלהתמודד בבחירות, לאחר שהוכנסו תיקונים לחוק יסוד: הכנסת וחוק הבחירות לכנסת המונעים מרשימות המסיתות לגזענות להתמודד.
בשנת 1994 ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה. גולדשטיין היה פעיל בתנועת כך, ובין השאר הופיע במקום השלישי ברשימתה לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרהרשימות המועמדים בבחירות לכנסת האחת עשרה ונבחר מטעמה למועצת קריית ארבע. בעקבות הטבח, מדינת ישראל הכריזה על תנועת כך כארגון טרור. בעקבותיה, גם קנדה, ארצות הברית והאיחוד האירופי כללו את התנועה ברשימות ארגוני הטרור.
לחלק מאנשי התנועה יש קשרים למפלגת עוצמה יהודית.
היסטוריה
תנועת כך הוקמה על ידי הרב מאיר כהנא בשנת 1971 זמן קצר לאחר עלייתו לישראל. סיסמתה, "רק כך", וסמלה של התנועה, ארץ ישראל משני עברי הירדן עם אגרוף מונף ורובה, נלקחו במדויק מתנועת האצ"ל. מאוחר יותר שונה הסמל לאגרוף על רקע מגן דוד בעקבות דרישה של ותיקי אצ"ל.
התנועה נהגה לקיים עצרות וכינוסים בכל רחבי ישראל ללא קשר למועד הבחירות וצברה באיטיות אוהדים ותומכים. בבחירות לכנסת השמינית, התשיעית, והעשירית לא עברה את אחוז החסימה. לפני הבחירות לכנסת ה-11 החליטה ועדת הבחירות המרכזית לכנסת לפסול את רשימת כך ולאסור עליה את ההתמודדות בבחירות. המפלגה עתרה לבג"ץ, וזה קבע כי אין עילה חוקית לפסול את הרשימה ולפיכך "כך" רשאית להתמודד בבחירות. בבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 זכתה הרשימה במנדט אחד, וכהנא היה לחבר הכנסת.
בסקר שנעשה לאחר הבחירות לכנסת, התברר ש"כך" זוכה לפופולריות רבה בקרב בני נוער ובני עדות המזרח, ובסקרים בעיתונות היא קיבלה בין 3–11 מנדטים. ובליכוד הובע חשש מבריחת קולות מהם אל כך. בעקבות זכייתה במנדט בבחירות לכנסת ה-11, שונה חוק יסוד: הכנסת בשנת 1985, כך שמפלגות בעלות מצע גזעני לא יוכלו להתמודד בבחירות. ב-5 באוקטובר 1988 נפסלה המפלגה על ידי ועדת הבחירות המרכזית לכנסת מלהתמודד בבחירות לכנסת השתים עשרה לאור העובדה שמצעה קרא להגביל נישואים בין ערבים ליהודים. הפסילה שנעשתה בידי הוועדה (פרשת ניימן השנייה) אושרה על ידי בית המשפט העליון לאור השינוי בחוק הבחירות.
ב-5 בנובמבר 1990, ערב י"ח בחשוון ה'תשנ"א, נאם כהנא במלון מריוט בניו יורק בארצות הברית, ובסיום נאומו נרצח על ידי אל סייד נוסייר, טרוריסט מוסלמי יליד מצרים ופעיל ארגון אל-קאעדה.
שמאל|ממוזער|200px|גרפיטי של תנועת כהנא חי, שרוסס על גבי חנות של ערבים בעיר חברון
לאחר הרצח של הרב מאיר כהנא התפלגה תנועת כך, עקב מחלוקת בהנהגה. פעילי כך הבולטים מאז רצח כהנא היו נעם פדרמן, ברוך מרזל וטירן פולק. אליהם הצטרף לאחר מכן איתמר בן-גביר. הרב בנימין זאב כהנא, בנו של הרב מאיר כהנא, הקים את תנועת פורשי כך, שנקראה "כהנא חי" (נקראה גם בראשי תיבות כ"ח), שאליה הצטרפו יקותיאל בן יעקב (מייק גוזובסקי) ודוד אקסלרוד. מרכז התנועה היה בהתנחלות כפר תפוח שם הוקמה ישיבה של "הרעיון היהודי". פעילות מרכזית נוספת של תנועת "כהנא חי" הייתה הוצאת עלון שבת ברוח התנועה.
שתי התנועות, כך וכהנא חי ניסו להתמודד בבחירות לכנסת שלוש עשרה אך ועדת הבחירות המרכזית פסלה אותן.
בשנת 1994 ביצע ברוך גולדשטיין את טבח מערת המכפלה. ועדת שמגר שחקרה את האירוע קבעה כי לא הוכח שגולדשטיין פעל במסגרת התנועה, אך מכיוון שהוא נבחר מטעמה למועצת קריית ארבע, והופיע ברשימתה לבחירות לכנסת, בטרם נפסלה המפלגה מלהתמודד, הוכרזו תנועות כך וכהנא חי כארגוני טרור (על פי פקודת מניעת טרור), והוצאו אל מחוץ לחוק. בהודעת הממשלה על האירוע נאמר:
פעילי כהנא חי וכך המשיכו לפעול במהלך שנות ה-90 תחת שמות אחרים (בהם "חזית הרעיון", שמשרדיה בירושלים נסגרו בשנת 1997). בסוף שנת 2000 נרצחו הרב בנימין זאב כהנא ואשתו בפיגוע טרור ליד ההתנחלות עפרה ובעקבות זאת חדלה תנועת כהנא חי על גלגוליה השונים מלהתקיים.
בעקבות ההוצאה אל מחוץ לחוק של תנועת כך, בחרו חלק מפעילי התנועה לנטוש את המסרים הרדיקליים שהביאו לפסילת התנועה ולשוב אל המגרש הפוליטי הלגיטימי במדינת ישראל. הבולט שבפעילים אלו היה ברוך מרזל אשר לקראת בחירות לכנסת ה-16 חבר למיכאל קליינר במפלגת חרות. בקשות לפסול את מרזל מלרוץ לכנסת נדחו על ידי בג"ץ, אשר קיבל את טענתו של מרזל כי נטש את אותם חלקים במצע של כך האסורים על ידי החוק. מרזל התמודד שוב בבחירות לכנסת השבע עשרה במסגרת מפלגת חזית יהודית לאומית (בהמשך עוצמה יהודית), ובבחירות לכנסת העשרים ברשימת יחד. בשני המקרים לא עברה המפלגה את אחוז החסימה.
בבחירות לכנסת השמונה עשרה נבחר מיכאל בן-ארי במסגרת רשימת האיחוד הלאומי. בבחירות לכנסת העשרים וארבע נבחר איתמר בן גביר כנציג עוצמה יהודית ברשימת הציונות הדתית.
פשע לאומני יהודי והכרזה כארגון טרור
ב-1984, יהודה ריכטר, פעיל בתנועת כך שבין השאר הופיע במקום השני ברשימתה לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה, היה שותף לפיגוע ירי על אוטובוס שהסיע פועלים פלסטינים ליד מזרעה א-שרקיה. מהירי נפצעו שישה נוסעים. ריכטר נלכד, הגיע לעסקת טיעון עם התביעה, נידון לחמש שנות מאסר, ושוחרר לאחר שריצה שלוש וחצי מהן.
תנועת כך תמכה במדיניות של פעולות נקם אלימות כנגד ערבים והעניקה סיוע לאנשים שהורשעו בפגיעה בערבים. "הוועד לביטחון בכבישים", בהנהגת ברוך מרזל, שמואל בן ישי ואחר כך טירן פולק, נחשבה ל"זרוע המבצעית" של כך. הארגון ערך פעולות נקם בשכונות ערביות בעקבות יידוי אבנים על רכבי יהודים, ובהן הצתת בתים וניקוב צמיגי מכוניות. ב"וועד לביטחון בכבישים" היו כ-350 חברים, אך ב"עת הצורך" הצטרפו אליו מתנדבים נוספים. לדבריו של פולק, בשנים 1993-1992 היה הארגון מעורב ביותר מ-500 "תקריות אלימות" עם ערבים.
בנובמבר 1992, ביום השנה השני לרצח הרב מאיר כהנא, ארבעה קטינים מפעילי "כהנא חי" התארגנו במסגרת "סיירת נקמה", ובפיגוע בשוק הקצבים בעיר העתיקה בירושלים רצחו פלסטיני תושב מזרח העיר ופצעו שבעה באמצעות רימון יד. מבצעי הפיגוע שנתפסו כעבור שמונה חודשים הורשעו ברצח.
ב-1994 נרצחו שלושה פלסטינים באזור תרקומיא, ו"הוועד לביטחון בכבישים" נטל על עצמו את האחריות לרצח. באותה השנה ביצע ברוך גולדשטיין את טבח מערת המכפלה, ומדינת ישראל הכריזה על תנועת כך כארגון טרור. בעקבותיה, גם קנדה, ארצות הברית והאיחוד האירופי כללו את התנועה ברשימות ארגוני הטרור. עתירה שהגישה התנועה בארצות הברית נגד סיווגה כארגון טרור נדחתה על ידי בית המשפט הפדרלי בוושינגטון בפסק דין שניתן בשנת 2006. השופטים התבססו על כמה נימוקים: דברי שבח שפרסם ארגון כהנא על מבצעי פיגועים נגד ערבים; הפגנה של הארגון נגד איש שב"כ שחקר פיגועים נגד ערבים; קביעה שאישיות המקורבת ל"כך" היה שותף לפגיעה בערבים; והצהרה של ראש השב"כ אבי דיכטר משנת 2003 שרמת הסיכון לחיי ראש הממשלה אריאל שרון עלתה, ושיש איומים עליו מצד כמה עשרות כהניסטים. הם קבעו כי די בכך על מנת להכריז על כהנא חי כארגון טרור, ולמטרה זו אין צורך ברמת ודאות גבוהה.
בשנת 2001, "הוועד לביטחון בכבישים" נטל אחריות על פיגוע ירי בו נרצחה תינוקת בת כחודשיים וחצי ושני קרובי משפחתה; באותה השנה הארגון לקח אחריות גם על מספר פעולות טרור נוספות, כולל פיגוע ירי נוסף, הצתת 43 מכוניות, יידוי אבנים על עשרות כלי רכב, והכאת ארבעה ערבים שנזקקו לטיפול רפואי.
בשנת 2010 דחה בג"ץ עתירה שהגיש איתמר בן-גביר בדרישה לאפשר לפעילי ימין לצעוד בתהלוכה בירושלים עם דגלי הרב כהנא. נפסק שהנפת דגלי כהנא במסגרת תהלוכה, המזוהים עם דגלי תנועת כך, שהוכרזה כארגון טרור על פי הפקודה, מהווה עבירה על סעיף 4(ז) לפקודת מניעת טרור, בהיותה מעשה של גילוי הזדהות בציבור עם ארגון טרוריסטי.
במאי 2022 הודיעה מחלקת המדינה של ארצות הברית כי היא מסירה מרשימת ארגוני הטרור הזרים שלה את ארגון כהנא חי, שתנועת כך מופיעה כשם נרדף לו, כחלק מעדכון שגרתי בו הוסרו מהרשימה מספר ארגונים שאינם פעילים עוד. הארגונים עודם מוגדרים כ"ישות טרוריסטית עולמית", ולא הוסרו מרשימת הפעילים וארגוני הטרור המשותפת למחלקת המדינה ולמחלקת האוצר של ארצות הברית.
ראו גם
כהניזם
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הייל כהנא, הוצאת מודן, 1985
אביעזר רביצקי, הכהנאות כתופעה תודעתית ופוליטית, ספריית שזר, 1985
רפאל כהן-אלמגור, גבולות הסובלנות והחירות: תאוריה ליברלית והמאבק בכהנאות, הוצאת אקדמון, 1999
קישורים חיצוניים
כך, באתר הכנסת
פסק-דינו של בית-המשפט העליון משנת 1988, שאישר את פסילת הרשימה מהתמודדות בכנסת בשל מטרותיה הגזעניות
אלימות פוליטית: פעילות תנועת "כך" בין השנים 1971–1990 - ד"ר בן-יהודה חמדה, אוניברסיטת בר-אילן
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ארגוני טרור יהודים בישראל
קטגוריה:מפלגות יהודיות דתיות בישראל
קטגוריה:סיעות בכנסת
קטגוריה:מפלגות ציוניות
קטגוריה:ישראל: מפלגות ימין היסטוריות
קטגוריה:ארגוני ימין רדיקלי בישראל
קטגוריה:כהניזם
קטגוריה:ארגונים שהוגדרו על ידי ארצות הברית כארגון טרור | 2024-10-06T13:03:55 |
הכחשת השואה | הכחשת השואה היא הטענה כי השואה לא אירעה, או כי לא הייתה בממדים המיוחסים לה על ידי ההיסטוריונים מהזרם המרכזי, או כי לא הייתה מכוונת ומאורגנת על ידי הממשלה הנאצית בגרמניה או כי לא הייתה מכוונת דווקא כלפי יהודים. להכחשת שואה מאפיינים של תאוריית קשר אנטישמית הטוענת לשכתוב ההיסטוריה על ידי ארגונים רבי השפעה.
הכחשת השואה היא עבירה פלילית, שעונשה קנס ומאסר, בישראל, בצרפת, בגרמניה, באיטליה, באוסטריה, בספרד ובבלגיה ואסורה בעקיפין במדינות נוספות. בישראל אין לפרסם פרסומים המהווים הכחשת השואה (או מביעים אהדה לפשעי הנאצים), ועונשה של הפרת הוראה זו הוא חמש שנות מאסר, בהתאם לחוק איסור הכחשת השואה. נכון לשנת 2024, מעולם לא הורשע אדם בעבירה על חוק זה בישראל.
יש המבדילים בין רמות שונות של הכחשת שואה, למשל הכחשה המבטלת את התרחשות השואה מכל וכל, ובין הכחשה טוענת שהתרחשה שואה, אם כי לא בממדים המדוברים, או שאיננה תופעה ייחודית ודומה למעשי טבח ורצח עם אחרים שנעשו לפניה. בנוסף להכחשת השואה בידי יחידים, היא ניכרת בעיקר בקרב קבוצות נאו נאציות וארגונים אנטישמיים, וכן בקרב גורמים מוסלמים ובמיוחד הרדיקלים שבהם.
רקע
במחצית השנייה של המאה העשרים, לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, היה נראה כי ההתקפות נגד היהדות דעכו. הרעיון, כי יש מידת צדק בכל אחד מהדתות והפילוסופיות החילוניות בקרב מאמיניו, זכה לקבלה רחבה. היהודים חשבו כי הפכו לחופשיים מהצורך להגן על עצמם ואמונתם, אך לא כך היה הדבר. כיום רעיון הכחשת השואה זוכה לתפוצה רחבה, לא רק בקרב הנאו-נאצים המבקשים להראות את קודמיהם באור חיובי יותר אלא גם בכתבים אקדמאים, שם הם מופיעים בביבליוגרפיה ובהערות שוליים. הטיעון המרכזי של מכחישי השואה הוא כי הפרוטוקולים של אושוויץ מוגזמים, אם לא הומצאו. אחד מהטיעונים המרכזיים הם שתאי הגזים לא היו מספיק גדולים על מנת שיהיו מספיק יעילים כדי להוציא להורג מספר כה גדול של אנשים, בפרק הזמן הקצר. טענה זו, יחד עם טענות אחרות, מבוססת כביכול על ראיות שניתן להסיק מעובדות. מכחישי השואה מכחישים ומערערים את שלוש הנקודות העיקריות של השואה: (1) רצח ששת המיליונים. (2) תאי הגז. (3) כוונה.
עדויות מסוימות אחרונות מעידות על כך שמכחיש השואה הראשון היה אלכסנדר רטקליף הסקוטי. שהיה מנהיג הליגה הפרוטסטנטית הסקוטית ואחר כך הבריטית, שנבחר בשנת 1933 כחבר מועצת העיר גלאזגו כשקידם קמפיין אנטי-קתולי. במהלך שירותו פרסם בין השנים 1945 – 1946 במגזין "וואנגורד" כי השואה היא המצאה יהודית. ההצהרה הסתמכה על חוברת קודמת שהוציא תחת השם "האמת על היהודים", שם הוא טען כי הממלכה המאוחדת זקוקה לאדם כהיטלר לאור השליטה היהודית על הממשל הבריטי, וכי סרטי השואה הם הפקות שזויפו בבתי הקולנוע היהודים.
הכחשת השואה ורוויזיוניזם היסטורי
מכחישי שואה משתמשים לעיתים במונח רוויזיוניזם היסטורי בטענה שהם בוחנים מחדש את האירועים שהתרחשו בהיסטוריה במטרה לעדכנם בגילויים חדשים, נטולי דעות קדומות, ובעלי מידע מדויק יותר. גישה זו מקובלת בקרב היסטוריונים מהזרם המרכזי, ואף מיושמת בחקר השואה, כאשר עובדות חדשות מתגלות ומשנות את השקפת ההיסטוריונים על האירועים.
אולם מכחישי השואה המשתמשים במונח זה עושים בו שימוש על מנת לכפור בהיסטוריה המקובלת של השואה, ומסרבים להתייחס אליה כאל אירוע היסטורי. זהו למעשה שכתוב ההיסטוריה באצטלה של רוויזיוניזם היסטורי.
סוגי הכחשת שואה
הכחשת השואה היא שם כולל למגוון טענות שהמשותף להן היא הקטנת ממדי השואה והשלכותיה, הסרת אחריות ממבצעיה ואף טענות כי היהודים בדו אותה מלבם. דוגמאות:
טענות של הקטנת ממדי השואה והשלכותיה, למשל:
המספר שישה מיליון יהודים שנספו הוא הגזמה פרועה.
הנאצים לא השתמשו בתאי גזים לרצח המוני של יהודים.
טריוויאליזציה של השואה - השוואת השואה עם אירועים שונים בהם נרצחו או נגרם מותם של אנשים רבים, תוך הצגת האירועים האלה כשווי ערך לשואה.
טענות שהראיות לגבי השואה אינן אמינות:
הסרטים שבהם מוצגות תוצאות ההשמדה שהוצגו לאחר המלחמה יוצרו במהלך המלחמה כתעמולה כנגד הנאצים על ידי בעלות הברית.
ההוכחות ההיסטוריות להתרחשות השואה מזויפות במכוון או נתונות לפרשנות שגויה.
מספר מכריע של אקדמאים והיסטוריונים מפחדים להודות כי השואה היא בדיה, מחשש שיאבדו את מקום עבודתם.
אמירות שהטענות לגבי קיום השואה משרתות אינטרסים של הטוענים אותן ואף הומצאו לשם כך, למשל:
קשר יהודי, אמריקני או בריטי גרם ליהודים להיראות כקורבנות על מנת ליצור דמוניזציה של העם הגרמני.
הטענות בדבר העוולות של הנאצים כלפי היהודים נוצרו מלכתחילה בידי ארצות הברית, על מנת לאפשר את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל.
השואה היא זיוף ציוני שהמציאו הציונים על מנת להצדיק את הקמת מדינת ישראל ונישול הפלסטינים מזכויותיהם על כל שטחי פלסטין.
טענות שהשואה הייתה חלק מהצרות שנגרמו על ידי מלחמת העולם השנייה, למשל:
למרות העובדה שבוצעו פשעים, לא הייתה הנהגה מרכזית שהורתה על ביצועם, ולכן להנהגה הנאצית אין אחריות ליישום מדיניות זו כלפי היהודים.
לא הייתה הוראה ספציפית מאדולף היטלר או ממישהו אחר מצמרת המפלגה הנאצית להשמיד את היהודים, אף על פי שריכוז היהודים במחנות ריכוז והשימוש בהם בעבודות כפייה גרם בפועל למותם.
האשמת היהודים בלקיחת חלק בפשעים או בפרובוקציות שגרמו להן:
היהודים היוו אליטה במחנות ריכוז, וניהלו למעשה את המחנות, וכ"קאפוס" היו אחראים לרצח וביזה של אסירים אחרים.
השואה התרחשה באשמת היהודים או אף הסבה לעם היהודי רווח.
השואה הייתה תגובה מוצדקת או מוצדקת חלקית למעשים שביצעו היהודים.
ההאשמה שהציונים עמדו מאחורי השואה (או שיתפו פעולה עם הנאצים) על מנת לגרום ליהודים לברוח מאירופה לארץ ישראל, כדי להשתלט עליה ולנשל את הפלסטינים מאדמתם.
בחינה עובדתית של הכחשת השואה
הרבה מהמחלוקת סביב טענות מכחישי השואה מתרכזת בשיטות שבהן הם משתמשים להציג את טענותיהם כי השואה כלל לא אירעה. במקומות רבים (לרבות בתי משפט) עלו טענות בנוגע ל"עובדות" ו"ראיות". עם זאת, מחקר עצמאי הראה שטענות אלו מבוססות על שיטות מחקר לקויות, עדויות מוטות, ואפילו ראיות מזויפות. מתנגדי הכחשת השואה מסתמכים על מגוון רחב של עדויות לגבי זיוף או יצירה מכוונת של עדויות. ראיות מטעם מכחישי השואה נפסלו בבתי המשפט.
בכמה מקרים, בעוד שמספר ראיות מאלו המוצגות לתמיכה בהכחשת השואה הן אכן אמיתיות, יישומן של הראיות לתמיכה בטיעוני מכחישי השואה הוא חסר משמעות. לדוגמה, דו"ח לוכטר הראה כי בקירות תאי הגזים אין כיום שאריות של ציאניד. ברור שעובדה זו חסרת משמעות לאור העובדה כי מאז השואה ועד מדידותיו של לוכטר עברו חמישים שנה שבהן היו הקירות חשופים למזג האוויר.
במקרים אחרים משתמשים בעדויות על מנת להטעות במכוון. תמונה מפורסמת מראה דלת רעועה של תא גזים. לאור זאת טוענים מכחישי השואה כי תא שבו מותקנת דלת זו לא יכול היה לשמש להשמדה, מכיוון שהמושמדים היו יכולים לשבור את הדלת ולצאת החוצה. בדיעבד, התברר כי הדלת לא הייתה מותקנת בתא גזים ששימש להשמדה, אלא בתא ששימש לחיטוי.
רבים מטיעוני מכחישי השואה נגועים באנטישמיות. מבקרי מכחישי השואה הביאו מקרים רבים שמדגימים כיצד הפך סגנונם של מכחישי השואה מסגנון אקדמי נטול פניות לכאורה, להתנפלות אישית כנגד מעלה הביקורת, תוך שימוש במושגים (מעליבים לשיטתם) כ"ציוני" או "אוהב יהודים".
מניעים להכחשת שואה
אנטישמיות - שנאת יהודים ללא קשר להיגיון או למוסר.
ניסיון לטהר את המצפון האישי והקולקטיבי, לרחוץ בניקיון כפיים, ולהצדיק את חוסר המעש, למול מעשה נורא שכזה.לטענת פרופ' דינה פורת
אנטי ציונות - טענה כי השואה הומצאה על ידי התעמולה הציונית על מנת לזכות באמפתיה ורגשות אשם בקרב עמי העולם, כך שלא יביעו מחאה נגד התיישבות יהודית בארץ ישראל.
אנטי ציונות - אחת ההצדקות לקיומה של מדינת ישראל היא הקמת בית בטוח ומפלט לפזורה היהודית הנרדפת. הכחשת השואה מחלישה את טיעון הנרדפות ובכך את הצידוק לקיומה של מדינת ישראל.
אלן פינקלקראוט טוען כי לעיתים הגרסה הרכה של הכחשת שואה נובעת מ"קנאת שואה", כאשר השואה נתפסת כיום לסמל בה"א הידיעה של קורבניות, וישנה תחרות קורבנית של מיעוטים שנפגעו, לומר שהם נפגעו לא פחות מאשר היהודים.
יש גם הכחשת שואה ממניעים כלכליים מוצהרים - בני ארצות מזרח אירופיות החוששים מתביעות פיצויים של יהודים, תביעות המופנות כלפי מדינותיהם או כלפי משפחותיהם המחזיקות ברכוש יהודי שנגזל בתקופת השואה, מנסים להתכחש לקיום השואה במקומותיהם או להצדיק אותה. דוגמה בולטת לכך מהווים פאול גומה וחסידיו הרומניים הטוענים ששואת יהודי רומניה לא הייתה כל כך גדולה ומה שהיה, היה נקמה על פגיעות מוקדמות יותר שפגעו היהודים ברומנים.
פרופ' רוברט ויסטריך טוען כי ביסוד הכחשת השואה עומד הדימוי של היהודי ככל-יכול, (כפי שהוא נתפס בפרוטוקולים של זקני ציון) וכמי שיכול לסחוף את כל העולם לשקר שהוא ייצר.
עדויות הסותרות את טענותיהם של מכחישי שואה
עדויות לקיומה של השואה
עדויות לקיומה של השואה באות בראש ובראשונה מהממשלה הגרמנית עצמה. מקור נוסף הוא צבאות בעלות הברית ששחררו את מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה ותיעדו את ממצאיהם בסרטים ובתמונות. על אלה נוספות עדויות של ניצולי השואה.
השואה הייתה מפעל מסיבי שנמשך שנים על פני כמעט כל יבשת אירופה (ומעט מחוצה לה), עם מבנה בקרה ושליטה משל עצמו. אף על פי שהנאצים ניסו להשמיד את העדויות על השואה כאשר ראו שתבוסתם בלתי נמנעת, הם השאירו מספר גדול של ארגזים עם מסמכים המתייחסים לשואה, שמשקלם הכולל הגיע עד כדי טונות רבות. לאור ההתמוטטות המהירה של הכוחות הנאציים בסוף המלחמה, ניסיונותיהם להשמיד את כל הראיות נועדו לכישלון.
כל אלו גורמים להיסטוריונים מהזרם המרכזי להסכים כי הכחשת השואה מנוגדת לעובדות ההיסטוריות.
עדויות לאחריותו של היטלר לשואה
מכחישי השואה מסתמכים על העובדה כי לא נמצאה הוראה מפורשת בכתב החתומה על ידי היטלר ומורה על השמדת האוכלוסייה היהודית בשטחים הנתונים למרוּת גרמניה. מבקרי טענה זו מראים כי לרוב לא השתמשו הנאצים במונחים "הרג" או "מוות" לתיאור מעשיהם. כמעט תמיד השתמשו במונחים כ"פתרון הסופי לשאלת היהודים". עם זאת, ב-1939 נשא היטלר נאום שנגע להשמדת היהודים באופן ישיר, וכך אמר:
כרזה הנושאת ציטוט זה הופצה בשנת 1941 עם הנחיה שיש לתלותה בכל משרד ממשלתי.
היינריך הימלר נאם במילים ברורות מאוד בנושא השמדת היהודים בפני קציני אס אס בפוזנן ובכך בכיר בהנהגה הנאצית קיבל על עצמו אחריות להשמדת היהודים.
קיימים מסמכים כדו"ח מהימלר להיטלר הנוגע להשמדת אסירים ברוסיה הכבושה. מסמך זה הוצג במשפטי נירנברג כראיה לכך שהיטלר ידע ואישר את השמדת היהודים, כמו גם השמדתן של קבוצות נוספות.
עדויות לכך שתאי גזים נועדו להשמדה
מכחישי השואה טוענים שתאי גזים שנועדו לרצח אזרחים לא התקיימו, והמבנים שלהם מיוחסת מטרה זו שימשו למטרות אחרות. טיעון נפוץ יותר הוא כי לא היה שימוש בגז לרצח היהודים, ולכן תאי הגזים נבנו לאחר המלחמה על מנת ליצור "שואה" יש מאין. לתמיכה בטיעון זה מביאים את "דו"ח לוכטר" שנכתב על ידי המהנדס האמריקני פרד לוכטר, מסמך המראה כי בקירות תאי הגזים באושוויץ אין שרידים לגז הציאניד, וזאת על פי דגימות שנלקחו בשנת 1988. כאמור, אין כל הסבר מדוע אמורים להיות שרידי גז בקירות גם לאחר למעלה מארבעים שנה של חשיפה למזג אוויר מזרח-אירופי, וזהו הכשל העיקרי בעבודתו של לוכטר. בנוסף לכך, לוכטר שלח את דגימותיו למעבדה מקצועית בעלת שם עולמי, אולם כיוון שלא אמר להם באיזה דגימה מדובר, הם ביצעו בדיקות שגויות. הם שברו את חלקי הקיר שלוכטר סיפק להם במקום לחפש על פני המשטח היכן שאמור להיות ציאניד (ציאניד אינו חודר לתוך הקירות, אלא נשאר רק על חלקם החיצוני). שבירת החלקים, מהלה מאוד את החומר אותו הם חיפשו, מה שהוביל לתוצאה לא נכונה.
טיעון נוסף, שמעלים מכחישי שואה רבים, לכך שתאי הגזים לא שימשו לכאורה לרצח יהודים הוא העדר משקע כחול פרוסי אופייני לגז הציקלון בה על קירות תאי הגזים. גרמר רודולף (Germar Rudolf), מכחיש שואה גרמני (כימאי בהשכלתו), טוען כי היעדר כחול פרוסי מקירות תאי הגזים בטרבלינקה והימצאות החומר על קירות מבנים שבהם השתמשו במימן ציאנידי לצורכי חיטוי מוכיחים כי הקירות לא נחשפו לציאניד, כלומר שלא התבצעה השמדה בגז במבנים אלו. מנגד, הסביר ריצ'רד גרין, כימאי שיצא כנגד גרמר רודולף, כי כדי ליצור כחול פרוסי ממימן ציאנידי הנספח לקיר, על הטיח להיות לח ובסיסי (בתנאים חומציים או נייטרליים המימן הציאנידי לא יתפרק ולא ישחרר את אניון הציאניד שיוכל להיקשר לקטיוני ברזל). כחול פרוסי נוצר, לכן, על קירות חדר החיטוי שהטיח בו היה על בסיס סיד (lime) ולא על קירות חדרי הגזים שהיו עשויים בטון.
הציאניד שבו השתמשו באושוויץ גרם להשמדת אלפי אנשים שנדחקו בו-זמנית לאותו התא. הבעיה הגדולה מבחינת מפעילי התאים הייתה כיצד להיפטר מכמות כה גדולה של גופות, ולשם כך נבנו תנורים מיוחדים. מכחישי השואה מייחסים חשיבות לשאלה מה אירע לאפר המושמדים. עם זאת נראה כי היה בו שימוש לזיבול שדות ולניסויים חקלאיים על ידי הגרמנים.
"המכון לסקירה היסטורית" הציע פרס בן 50,000 דולר למי שיוכיח כי היה שימוש בתאי גזים לרצח בני אדם באושוויץ. מל מרמלשטיין, ניצול שואה, הביא את ההוכחות, והמכון התעלם מהן. הוא תבע אותם בבית המשפט, וזכה בסכום המובטח, וכן בארבעים אלף דולר נוספים על עגמת הנפש שנגרמה לו.
עם זאת, מכחישי השואה עדיין מעלים את שאלת תאי הגזים, על אף עדויות מכריעות לקיומם ולשימושם לרצח.
עדויות למספר שישה מיליון
המספר שישה מיליון (או, אם לקחת בחשבון קבוצות אתניות, דתיות ופוליטיות נוספות שנרדפו על ידי הנאצים, קרוב לאחד-עשר מיליון) מהווה לעיתים קרובות מטרה לניגוח על ידי מכחישי השואה, הטוענים כי היו "רק" מיליון נספים, או שלוש מאות אלף "אבדות". אין-ספור מסמכים שנערכו בדייקנות הביאו למספר של האנשים שהושמדו באושוויץ ובטרבלינקה, ונורו ליד בורות המוות על ידי האיינזצגרופן.
עדויות מכלי ראשון נותנים הניצולים, אך גם בכירי הנאצים שנשבו, והעידו במשפטי נירנברג. מול עדים אלו טוענים מכחישי השואה כי הם עברו עינויים. כאשר הם מתבקשים להסביר את המספר הגדול של עדויות אישיות, הם נתלים בתאוריית קשר הכרוכה ב"תוכנית יהודית" לזיוף מסמכים ועדויות, שנתמכת בשיטה של עינויים כלפי הגרמנים שנשבו והעידו במשפטי פושעי המלחמה.
פרשיות נודעות של הכחשת שואה
פרשת פוריסון
רובר פוריסון היה מרצה צרפתי. ב-1979 הוא פרסם ספר ובו טען כי השואה לא התרחשה. בריאיון לתקשורת טען גם שתאי הגזים לא היו קיימים. בתגובה, הסטודנטים שאותם לימד גירשו אותו ולא נתנו לו ללמד, הוא פוטר מהאוניברסיטה. לאחר חקיקת חוק גייסוט הוא הועמד לדין על הכחשת שואה. הוא נמצא אשם, נקנס ונשפט למאסר. עצומה, ועליה חתימות של 500 אינטלקטואלים (המזוהים עם השמאל הרדיקלי) קראה לשחרר את פוריסון ולתת לו את זכות חופש הביטוי, אפילו אם דעותיו ואמרותיו מעוררות מחלוקת. את כתב ההגנה המפורט ביותר כתב פרופ' נועם חומסקי (שאף חתם על העצומה), שטען שגם למכחישי שואה עומדת הזכות לחופש ביטוי. חומסקי גם טען שהכחשת שואה אינה מעידה בהכרח על אנטישמיות או על תמיכה בנאצים. אף על פי שהואשם על ידי ארגונים יהודים רבים באנטישמיות, בתמיכה בהכחשת שואה ובאפולוגטיקה של הנאצים, הוא סירב לחזור בו מעמדותיו.
דיטליב פלדרר
ב-1978 התפרסם חיבורו של דיטליב פלדרר (Felderer Ditlieb) אנטישמי ומכחיש שואה שוודי, שהתמחה בעיקר באנטישמיות פורנוגרפית. הפרופ' דינה פורת ביד ושם: "בתחום הזה הצליח לרדת לשפל מדרגה שהדהים גם חוקרים ותיקים בתחום האנטישמיות".
ב-1983, דן בית המשפט בשוודיה את פלדרדר לעשרה חודשי מאסר בגין הפצת חומר שנאה שכלל גם הכחשת שואה. בין העדים המרכזיים שהעידו נגד פלדרר היה ניצול השואה מל מרמלשטיין. קודם לכן, מכחיש השואה עיסה נח'לה, תחת תואר יועץ לקונגרס האסלאמי העולמי, פנה ליועץ המשפטי לממשלה בסטוקהולם, תורסטן יונסון, וביקש ממנו במברק רשמי לשחרורו של דיטליב פלדרר.
ב-17 בינואר 1986, קבע בית המשפט בארצות הברית, כי על דיטליב פלדרר, להיות אחראי לנזקים למל מרמלשטיין על מצוקה רגשית, והוצאת דיבה.
משפט צינדל
ארנסט צינדל היה תושב קנדה, שהפעיל הוצאה לאור ביתית שנקראה "פרסומי סמיזדט" והפיצה ספרים המכחישים את השואה. ב-1985 נעצר צינדל ונדון ל-15 חודשי מאסר על ידי בית משפט באונטריו בשל הפצת ידיעות כוזבות. פעילים למען חופש הדיבור בקנדה ביקשו לסייע לו, וב-1992 הכריז בית המשפט העליון של קנדה כי החוק הנוגע להפצת "ידיעות כוזבות" הוא בלתי-חוקתי, וזיכה את צינדל. צינדל מפיץ כיום את דעותיו ברשת האינטרנט. ב-26 בפברואר 2005 קבע בית המשפט הפדרלי בקנדה כי צינדל יגורש לארץ מולדתו גרמניה כיוון שדעותיו הגזעניות מאיימות לא "רק על קנדה, אלא על הקהילה הבינלאומית כולה". צינדל נעצר כשהגיע לגרמניה בגין הפרה של חוקי המדינה נגד הכחשת שואה ונגד שנאה. ב-8 בנובמבר 2005 החל משפטו של צינדל בגרמניה באשמת הסתה לשנאה והכחשת שואה, וב־15 בפברואר 2007 הוא הורשע ונדון לחמש שנות מאסר.
פרשת אירווינג
ב-1998 הגיש הסופר וההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג תביעה כנגד הסופרת האמריקנית דברה ליפשטדט וההוצאה לאור "ספרי פינגווין", בטענה כי אלו הוציאו דיבתו רעה בספרה של ליפשטדט "מכחישים את השואה". ליפשטדט כתבה בספר שאירווינג עיוות את הראיות בכוונה, כדי לתמוך בדעותיו האידאולוגיות. על פי החוק הבריטי, שכוונתו להגן על שמו הטוב של הפרט, הוטל על ליפשטדט נטל הראיה להוכיח כי טענותיה הן אמת.
ליפשטדט ו"ספרי פינגווין" שכרו את עורך הדין אנטוני ג'וליוס ואת ההיסטוריון מאוניברסיטת קיימברידג' ריצ'רד ג'. אוונס על מנת להציג את טיעוניהם. אוונס בילה שנתיים בבחינת עבודתו של אירווינג, והציג את הכשלים בעבודתו, לרבות העובדה שהשתמש כמקור במסמכים מזויפים ביודעין. השופט צ'ארלס גריי שוכנע על ידי עדויות אלו וכתב פסק דין ארוך שבו גינה את אירווינג, ואישר את האשמותיהם של ליפשטדט ואוונס, תוך שהוא מזכה את ליפשטדט מכל אשמה.
ב-11 בנובמבר 2005 נעצר אירווינג באוסטריה, על-פי צו מעצר שהוצא כנגדו בשנת 1989 באשמת הכחשת השואה (עבירה שעונשה עד עשרים שנות מאסר). ב-20 בפברואר 2006 נגזר דינו של אירווינג ל-3 שנות מאסר, משפטו של אירווינג, שהודה באשמה אך טען כי שינה את דעתו וכעת הוא משוכנע ברצח העם שביצעו הנאצים, הסתיים תוך יום אחד בלבד.
ב-2016 יצא סרט הקולנוע "הכחשה" המתבסס על ספרה של דברה ליפשטדט אודות התביעה.
פרשת ברונו גולניש
ברונו גולניש, סגנו של ז'אן-מרי לה פן בראשות מפלגת הימין הקיצוני הצרפתית, ”החזית הלאומית", וראש הסיעה הימנית "זהות, ריבונות ומסורת" בפרלמנט האירופי, פקפק במהלך מסיבת עיתונאים באוקטובר 2004, בשימוש שעשה המשטר הנאצי בתאי גזים להשמדת יהודים, ובמספרם של היהודים שנרצחו בעת מלחמת העולם השנייה.
הפרלמנט האירופי הסיר את חסינותו של גולניש, כדי לאפשר לרשויות החוק בצרפת להעמידו לדין. בית המשפט בליון שבמזרח צרפת, הרשיע אותו ב-18 בינואר 2007, ב"הטלת ספק בפשעים נגד האנושות" ודן אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי, לקנס של 5,000 אירו, ופיצויים בגובה 55,000 אירו למתלוננים נגדו, הארגון "אס.או.אס ראסיזם", הנלחם בגילויי גזענות בצרפת.
עוד פסק בית המשפט כי עיתונים שפרסמו בעבר מאמרים שחיבר יידרשו לפרסם ידיעה על גזר הדין שהוטל עליו. גולניש טען להגנתו כי הוא קורבן ל"ציד מכשפות". הוא הבטיח לערער על גזר הדין אותו כינה בהודעה שפרסם "פעולה של דיכוי". בנוסף, אוניברסיטת ליון השעתה אותו מתפקידו כמרצה למשפטים ויפנית לחמש שנים, בעקבות לחצים שהפעילו עליה ארגונים יהודיים ואנטי-גזעניים.
פרשת הבישוף ריצ'רד ויליאמסון
ויליאמסון הוא בישוף קתולי, שמרני קיצוני ולשעבר ראש אגודת הקדוש פיוס העשירי, שנוסדה כריאקציה להחלטות ועידת הוותיקן השנייה. ויליאמסון נמשח כבישוף ב-1988 על ידי מרסל לפבר ללא סמכות ועקב כך נודה מן הכנסייה הקתולית על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. ויליאמסון מציג תזה השוללת את קיום השואה ותאי הגזים ואף פרס את משנתו ב-2008 בראיון טלוויזיה לתחנת טלוויזיה שוודית. למרות זאת החזיר אותו האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר ב-1 בינואר 2009, יחד עם שלושה מעמיתיו, לחיק הכנסייה. זמן קצר לאחר מכן חזר בו הוותיקן חלקית ודרש מהבישוף לחזור בו, האפיפיור אסר עליו לבצע טקסים אך לא שלל ממנו שנית את תארו כבישוף ולא נידה אותו.
ב-2010 הורשע ויליאמסון בבית משפט גרמני, בינואר 2013 נדחו ערעוריו סופית.
פרניו טוג'מן
פרניו טוג'מן, הנשיא הראשון של קרואטיה העצמאית, פרסם בשנת 1989 (לפני בחירתו לנשיא) ספר אשר עורר פולמוס תחת הטענה שהוא מכיל טענות אנטישמיות והערות המגמדות את היקף השואה. הספר, "זוועות המלחמה או השממה של המציאות ההיסטורית" (Bespuća povijesne zbiljnosti), כולל עיון מחודש במלחמת-העולם השנייה. רובו חסר כל סוג של חידוש, אך בכמה נקודות טוג'מן מנסה לשנות את התפיסה הרווחת, לעיתים בנועם ולעיתים בגסות. טוג'מן מנסה למזער את חלקם של הקרואטים ברצח-העם שבוצע בקרואטיה נגד יהודים, צוענים וסרבים. הוא מנסה אף למזער את ממדי רצח-העם עצמו, ולהציג אותו כטבח ותו לא. לעומת זאת, הוא מעלה על נס את "השואה הקרואטית" שביצעו הפרטיזנים של טיטו בקרואטים ומנסה לתת לגיטימיות לקיומה של המדינה העצמאית של קרואטיה, שהייתה ממשלת בובות בשליטה נאצית בהנהגת מפלגת אוסטאשה.
טוג'מן הכריז כי הוא אינו מאמין ש"5–6 מיליון" יהודים נספו במלחמת העולם השנייה, ובכמה מקומות הזכיר את המספרים 4 מיליון וכן 900,000 (ניו-יורק טיימס, 22 באפריל 1993).
יתרה מזאת, טוג'מן טוען כי היהודים למעשה מילאו חלק בניהול מחנות ריכוז. כך, למשל, הוא מביא לראייה את עדותו של ניצול מניצולי מחנה יאסנובאץ, אנטה ציליגה וווייסלאב פרניאטוביץ', ולמד ממנו לאמור כי היהודים היו קרתניים ואנוכיים, ובזזו את רכוש האסירים הלא-יהודים: "היהודים החזיקו בידם את השלטון במחנה עד 1944" (טוג'מן, עמ' 316).
הכחשת השואה בקרב מוסלמים
במדינות ערב ספרות הכחשת השואה היא פופולרית. מדינות כערב הסעודית, איחוד האמירויות, לבנון ואפילו מצרים שימשו גם כמקומות לעריכת כנסי הכחשת שואה גדולים, עקב התמיכה בפעילות זו על ידי השלטונות. בכנסים אלה משתתפים מכחישי שואה ערבים, אירופאים ואמריקנים כאחד. באוגוסט 2002 ארגן תת-גוף של הליגה הערבית סימפוזיון הכחשת שואה באבו דאבי. בדצמבר 2006 ארגנה מחלקת המחקר והחינוך של משרד החוץ האיראני (IPIS) כנס המכונה "הכנס לבחינה מחדש של השואה: מבט מקיף". על פי פרסומי מחלקת המחקר האיראנית, הכנס נועד לדון ב"נושאים חיוניים המשפיעים על איראן כיום". מארגני הכנס טענו כי הדיונים היו אובייקטיביים ונקיים מלחצים מערביים ומאיסורים בינלאומיים נגד הכחשת השואה (החקיקה באוסטריה, בגרמניה ובצרפת, הקובעת עונשי מאסר למכחישי השואה), על מנת לאפשר טווח רחב יותר של מחקר בנושא. בין הנושאים שנדונו היו "נאציזם וציונות: שיתוף פעולה או עוינות?" "תאי הגזים: אישור או הכחשה?" "חופש הביטוי ועמדתם של מכחישי השואה במערב", בחינה מחדש של "החוקים העכשוויים נגד מכחישי שואה", "שואה: תקשורת ותעמולה במערב". המארגנים הציגו את השואה לא כאירוע היסטורי אלא כ"אחד מכלי התעמולה החשובים ביותר בהם נעשה שימוש על מנת להצדיק באופן פוליטי את התמיכה בעם היהודי במאה ה-20".
מחמוד עבאס (אבו מאזן), ראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית וכיום יושב-הראש שלה, התייחס לשואה בתזה שכתב ופורסמה ב-1983. בתזה, שכותרתה: "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933–1945" נאמר:
ההערכה הנמוכה מיוחסת להיסטוריון ראול הילברג. בתזה מופיעה גם הערה המכירה בשואה כפשע נגד האנושות:
בראיונות לעיתונות בשנים מאוחרות יותר הסתייג עבאס מהתואר "מכחיש שואה".
עבד אל-עזיז א-רנתיסי, מראשי החמאס, הירבה להתבטא בנושא השואה ולטעון שהיא הייתה "זיוף ציוני" וכי "הציונים היו מאחורי הפעולות של הנאצים". במסמך תגובה רשמי לוועידת סטוקהולם בינואר 2000 הצהיר חמאס על עמדתו הרשמית המכחישה את השואה:
כמו כן, מונע חמאס מאונר"א ללמד על השואה בבתי הספר של הארגון ברצועת עזה. גם ועדות ההתנגדות העממיות מתנגדות ללימודי השואה ואף פרסמו אזהרה לאונר"א לבל ילמדו את נושא השואה, אותה הגדירו "סיפור ציוני שקרי".
בדצמבר 2005 התראיין נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד לרשת הטלוויזיה האיראנית בערבית "אל-עאלם", במהלך ועידת המדינות המוסלמיות במכה, ואמר:
על דבריו של אחמדינז'אד הגיבו בחריפות גורמים בישראל, בארצות הברית, באירופה וברוסיה, וכן המזכיר הכללי של האומות המאוחדות קופי אנאן. למרות הגינויים, חזר אחמדינז'אד על דבריו שהשואה היא "מיתוס" שהמציאו ה"ציונים" כדי "להשתלט על פלסטין". ב-11 בדצמבר 2006 נפתחה באיראן ועידה לבחינת השואה כאירוע היסטורי, "ללא המגבלות שהוטלו על חוקרים באירופה". בתגובה העלה אתר יד ושם מידע על השואה בפרסית.
בקרב אישי הציבור ואינטלקטואלים ערבים היו כאלה שהביעו התנגדות להכחשת השואה, בהם אחמד טיבי, מוחמד ברכה, מחמוד דרוויש, סמיח אל קאסם, אליאס ח'ורי, אדוארד סעיד, אליאס סנבר, מנסור עבאס ואחרים.
ב-23 בינואר 2020 מזכ"ל הארגון ליגת העולם המוסלמי מוחמד אל-עיסא ביקר באושוויץ וקיים שם תפילה, כאות להתנגדות להכחשת השואה.
בסקר שערך פרופ' סמי סמוחה (אוניברסיטת חיפה) בקרב ערביי ישראל ב-2008 טענו 40% מהעונים שהשואה מעולם לא התרחשה. ברם, סמוחה סבור שטענה זו היא מחאה כנגד ישראל יותר מאשר אמונה אמיתית שהשואה לא התרחשה.
חוק השואה הפולני
בתחילת 2018 העביר הפרלמנט הפולני חוק האוסר על הטלת אחריות על פולין לפשעי השואה שנעשו על אדמתה, כגון איסור על הביטוי "מחנות השמדה פולניים". החוק ספג ביקורת חריפה ביותר, במיוחד בישראל ובקרב ניצולי השואה. רבים ראו בו סוג של הכחשת שואה ורוויזיוניזם היסטורי המתעלם מהפשעים והפוגרומים שביצעו פולנים במהלך השואה ואחריה. ממשלת ישראל הפעילה לחץ רב על פולין במטרה למנוע את חקיקת החוק, ואחרי שחוקק - לבטלו או לשנותו.
תגובות להכחשת השואה
ישראל, אוסטריה, צ'כיה, צרפת, גרמניה, ספרד ובלגיה חוקקו חוקים האוסרים על הכחשת השואה. באיטליה נמצא חוק דומה בשלבי אשרור. האיחוד האירופי פועל לדרבן את מדינות הגוש הכחול לחוקק חוקים דומים. תגובתם של מכחישי השואה לכך היא כי הדבר מגביל את חופש הביטוי שלהם, וכי זו אך הוכחה לכוחם של היהודים השולטים בממשלות ובתקשורת.
הציבור הרחב בארצות המערב מתייחס למכחישי השואה המערביים כאל נאו-נאצים, וסבור שהמניע העיקרי לטענותיהם הוא האנטישמיות. כתוצאה מכך, הם זוכים לרוב ליחס של תיעוב, בוז וסלידה. כלי התקשורת וגופי המחקר הרציניים מתייחסים אל טענותיהם כאל שקרים, ונמנעים ממתן ביטוי לדעותיהם של מכחישי השואה. על אף שהכחשות שואה מצד מהגרים מוסלמים זוכות לגינוי פורמלי, היחס אליהם הוא סלחני יותר וחוקי האיסור על הכחשת שואה כמעט שלא נאכפים עליהם (לדוגמה: רשויות החוק בצרפת אינן פועלות כדי למנוע הפצת עותקים של הפרוטוקולים של זקני ציון וספרות הכחשת שואה בערבית).
במדינות העולם השלישי היחס להכחשת השואה איננו אחיד. התמיכה בהכחשת השואה גדולה בעיקר בקרב מדינות ערב, הרשות הפלסטינית ואיראן, שרואות בהכחשת השואה כלי לפגוע בלגיטימציה של מדינת ישראל.
האו"ם מגנה בחריפות כל ביטוי של הכחשת שואה, ואף מציין ב-27 בינואר את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. למרות זאת, לא נקט האו"ם צעדים ממשיים נגד מדינות וארגונים העוסקים בהכחשת השואה (דוגמת איראן וחמאס).
ב-27 בינואר 2007 גינתה עצרת האו"ם את תופעת הכחשת השואה ואף הפצירה "להתנגד בלי תנאים ובלי סייגים להכחשת השואה וכן לפעילות כלשהי להכחשתה", בהחלטה שהתקבלה פה אחד ללא הצבעה. ארצות הברית, יוזמת הצעת ההחלטה, הודיעה כי 103 מדינות שותפות להחלטה.
קן מקווי ו-alt.revisionism
באמצע שנות ה-90 הביאה הפופולריות של רשת האינטרנט לחשיפה לציבור הרחב של ארגונים ויחידים שהיו עד אז בלתי מפורסמים, ובהם מכחישי השואה. האינטרנט איפשר לקבוצות שנאה להפיץ את מסריהן לקהל רחב, וייתכן היה שהכחשת השואה תהפוך לפופולרית בדרך זו. אך בעקבות מאמצי קן מקווי ומשתמשי קבוצת ה-usenet alt.revisionism לא יצאה מגמה זו לפועל.
מקווי, אזרח קנדי, נפגע על ידי מה שנראה לו כמאמצי ארגונים כמרכז שמעון ויזנטל לדכא את חופש הדיבור של מכחישי השואה. בקבוצת alt.revisionism הוא החל במסע לעידוד "האמת, העובדות, והראיות", וביחד עם חברים אחרים בקבוצה הביא מידע עובדתי על השואה שסתר את טענות המכחישים והוכיח כי הן מבוססות על עדויות מטעות, הצהרות שקריות, ושקרים פשוטם כמשמעם. הוא ייסד את "פרויקט נזכור" על מנת לחשוף את פעולות מכחישי השואה, אשר בתגובה פגעו בו והוציאו דיבתו באופן אישי. מקווי קיבל מספר רב של איומים ברצח, אך המשיך בפעילותו, ו"פרויקט נזכור" הפך ליריב הראשי ברשת האינטרנט של מכחישי שואה, נאו נאצים, וקבוצות גזעניות.
ראו גם
השואה – מונחים
זילות השואה
האנטישמיות החדשה
הכחשת טבח 7 באוקטובר 2023
הכחשת רצח העם הארמני
לקריאה נוספת
אלן פינקלקראוט, עתידה של הכחשה, בית ראובן מס
פרופ' אלחנן יקירה, פוסט ציונות - פוסט שואה, הוצאת עם עובד, 2006
אסתר ובמן ומאיר ליטבק, מאמפתיה להכחשה, תגובות לשואה בעולם הערבי, הוצאת מאגנס, יד ושם, ירושלים 2015
קישורים חיצוניים
הכחשת השואה, באתר יד ושם
הפרוטוקולים של הרוויזיוניסטים, לוראן כהן על היסודות הפילוסופיים של הכחשת השואה, באתר כתבים
אלן פינקלקראוט, בעקבות הקורבנות האמיתיים - חרפתו של העם הארור על הכחשת שואה ועל אנטי-ציונות, באתר כתבים
קריקטורות בנושא הכחשת שואה
DISTORTION, NEGATIONISM, AND MINIMALIZATION OF THE HOLOCAUST IN POSTWAR ROMANIA
לאה גולדשטיין ודבורה ברמן, "מהכחשת השואה להכשרת רצח עם", יד ושם ירושלים 44 (ינואר 2007), עמ' 2, מהדורה מקוונת באתר יד ושם
בועז מושקוביץ, על מכחישי השואה, באתר קיוונים
הכחשת השואה, סילוף וזילות השואה, הערצת היטלר והנאציזם, באתר מבט לתקשורת פלסטינית
"על הכחשת השואה - התפתחות, מניעים, התמודדות ונטילת אחריות", חלק 1 ו-חלק 2 , באתר נוער
אפרים קיי, "כיצד מתמודדים עם תופעת הכחשת השואה?" - הרצאה מצולמת, בתוך פרספקטיבות היסטוריות - סדרת שיחות וידאו בנושאי השואה עם היסטוריונים ומומחים שונים, באתר יד ושם
רוברט רוזט (), כאשר הכחשת שואה היא קריאה לאלימות, באתר יד ושם
דינה פורת, יומנה של אנה פרנק והכחשת השואה - מאמר באתר יד ושם
מרזוק אלחלבי, השיח הערבי-פלסטיני על השואה: נקודות אור וצל, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 19 באפריל 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנטישמיות
קטגוריה:זיכרון השואה
קטגוריה:נאו-נאציזם
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר | 2024-07-13T16:22:30 |
משבר הטילים הקובני | REDIRECTמשבר הטילים בקובה | 2004-05-06T16:08:18 |
אנטוורפן | אנטוורפן (בהולנדית: Antwerpen; בצרפתית: Anvers – "אַנְוֶרְ"; בכתיב יהודי מיושן: אנוירשה) היא עיר באזור הפלמי של בלגיה, ועיר הבירה של מחוז אנטוורפן. בשנת 2022 חיו בה מעל 530 אלף תושבים, והיא הייתה העיר המאוכלסת ביותר בבלגיה. מבחינת שטח, אנטוורפן היא העיר השלישית בגודלה במדינה.
העיר שוכנת בצפון המדינה, בסמוך לגבול עם הולנד ועל גדות הנהר סכלדה, בקרבת השפך שלו אל הים הצפוני. נמל אנטוורפן הוא השני בגודלו באירופה, אחרי נמל רוטרדם (אשר נמצאת רק כמה עשרות קילומטרים צפונית מאנטוורפן).
העיר מהווה מרכז לתעשייה פטרו-כימיות רבות, ומהווה אחד המרכזים הבינלאומיים לסחר ביהלומים.
הקתדרלה של אנטוורפן היא אחת החשובות בצפון אירופה, והגדולה בבלגיה. העיר נחשבת לאחת מבירות סגנון האר-נובו (Art Nouveau, "האומנות החדשה") באדריכלות. שכונת זוֹרְנְבּוֹרג בעיר מכילה מאות בניינים מעוטרים בפאר הגרנדיוזי בסגנון נאו-קלאסי, גותי ויווני עתיק.
החל משנת 1930 פועל נמל התעופה הבין-לאומי של אנטוורפן.
שם
ישנן שתי סברות לגבי מקור שמה של העיר. לפי סברה אחת, המילה Antwerpen מקורה במילים ההולנדיות Aan het werf (לאורך הרציף). על פי סברה אחרת, מקור השם הוא באגדה מיתולוגית על סילביוס ברבו (Brabo) אזרח רומי, שחתך את ידו של הענק אנטיגון (Druoon Antigoon) שהטיל אימה על העיר והנמל, וזרק אותה לנהר. שם העיר, על פי סברה זו, הוא שיבוש של המילים ההולנדיות hand werpen (לזרוק את היד). פסל של ברבו והיד של הענק מוצב בכיכר המרכזית בעיר, ובסמל העיר מופיעה היד החתוכה של הענק.
היסטוריה
מלחמת העולם השנייה
במלחמת העולם השנייה היה נמל אנטוורפן יעד אסטרטגי ממדרגה ראשונה עבור בעלות הברית. העיר שוחררה בספטמבר 1944 על ידי הבריטים, הנמל לא ניזוק הודות לפעולה אמיצה של המחתרת הבלגית. לעומת זאת, לא שוחרר אזור שפך נהר הסכלדה ליד פליסינגן באי וולכרן (Walcheren) בדרום הולנד, והנמל נשאר סגור. כוחות קנדים ויחידות קומנדו שחררו בפעולה אמפיבית ארוכה ועקובה מדם את שפך הנהר שנפתח רק בדצמבר 1944. עם פתיחת הנמל הופגזה העיר קשות באמצעות טילי V-2 שגבו קורבנות רבים, בין היתר בקולנוע רקס בו נהרגו מאות בני אדם. המטרה העיקרית של היטלר עם פתיחת מתקפת הארדנים בחורף 1944 הייתה כיבוש מחדש של אנטוורפן ויצירת טריז בין צבאות בעלות הברית.
ספורט
בעיר נערכו משחקי הקיץ האולימפיים בשנת 1920.
מועדון הכדורגל רויאל אנטוורפן המייצג את העיר משחק בליגת העל הבלגית. בירסחוט, מועדון כדורגל נוסף מהעיר, התפרק בשנת 2013.
קבוצת אנטוורפ ג'יינטס מתמודדת בליגת הכדורסל הבכירה בבלגיה.
יהודי אנטוורפן
באנטוורפן שוכנת הקהילה היהודית הגדולה ביותר בבלגיה, ואחת הגדולות, החשובות והוותיקות באירופה. לפני מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה כ-35 אלף איש, ונכון לתחילת המאה ה-21 היא מונה כ-20 אלף איש.
העדות הראשונה לנוכחותם של יהודים באנטוורפן מופיעה בצוואתו של הנדריק השלישי, דוכס בראבנט, אשר בשנת 1261 הביע את רצונו שהיהודים בברבאנט יגורשו וקהילתם תיחרב, משום שכולם מלווים בריבית קצוצה.
עם הכיבוש הגרמני ב-18 במאי 1940, חלק מיהודי העיר נמלטו לצרפת ולבריטניה. ב-10 וב-14 באפריל 1941 ביצעו לאומנים פלמים פרו-נאצים פוגרום שבמהלכו נשרפו שני בתי כנסת (אירוע חריג בארצות המערב) ונבזזו חנויות רבות. החל מיוני 1942 שוגרו קרוב ל-1,500 גברים יהודים לצפון צרפת לבניית החומה האטלנטית, במסגרת ארגון טוט (Todt), בתנאי חיים ועבודה קשים ביותר. יהודי אנטוורפן שוגרו ברובם לקסרקטין דוסן במכלן והועברו בין 1942 ל-1944 ב-28 טרנספורטים לאושוויץ. אדמונד למברט ומארי בופה הצילו מספר יהודים מתושבי העיר והוכרו כחסיד אומות העולם.
יהודי העיר נחלקים לשלוש קהילות: קהילת "שומרי הדת" האורתודוקסית-מודרנית, הקהילה החרדית "מחזיקי הדת" ו"הקהילה הפורטוגזית" הקטנה. שתי הקהילות שומרי הדת ומחזיקי הדת אוחדו בשנת 1941 ובהמשך בתקופתו של רבי מאיר סג"ל לנדא מדראהביטש ששימש ברבנות שם משנת תש"ה עד שנת תשט"ו (1945–1955), ברבנות הקהילה הכללית "שומרי הדת" עמד שנים רבות הרב הלל מדליה (בנו של הרב שמריהו יהודה לייב מדליה). עם פטירתו עלה לכהן ברבנות הקהילה הרב דוד משה ליברמן, מבכירי רבני חב"ד באירופה. עם פטירתו בכ"ה בשבט ה'תשפ"ב בגיל 96, מונה באלול התשפ"ב לרב הקהילה הרב פנחס ליבוש פדווא מחסידות בעלזא, החזן הראשי של הקהילה הוא בנימין מולר. בית הכנסת הגדול של הקהילה ממוקם בפינת הרחובות "וואן-דען-נעסט-ליי" ו"אסטן סט.", בסמוך לגשר הרכבת החוצה את העיר. הקהילה מפעילה את בית הספר המקיף "תחכמוני" (נוסד ב-1920).
בקהילת "מחזיקי הדת" שימש כראש אב בית דין הרב חיים יעקב רוטנברג ולאחר מכן הרב אליהו שטרנבוך, ולה מערכת כשרות למהדרין. בית הכנסת של הקהילה ממוקם ברחוב אוסטן, 300 מ' מבית הכנסת של "שומרי הדת". הקהילה מפעילה את בית הספר המקיף "יסודי התורה" לבנים (נוסד ב-1904) ואת בית הספר "בנות יעקב" לבנות. הקהילה היא אחת מן הקהילות המאורגנות והוותיקות, ועדיין מתנהלת בסגנון קהילה יהודית עתיקה. הנהלת הקהילה נבחרת בבחירות כלליות. בשנת 2001 נפטר רבה של הקהילה רבי חיים קרייזווירט, לאחר כמעט יובל של כהונה. במקומו נבחר הרב אלטר אליהו רובינשטיין לתקופת כהונה קצרה, שנגדעה באיבה בשל מותו. בשנת 2010 נבחר הרב אהרן שיף לרבה של הקהילה, לאחר שזכה לתמיכת מרבית החוגים בקהילה החרדית, ומכהן בה כעת.
בעיר בולטת חסידות פשעווארסק והאדמורי"ם שלה לאורך השנים שהם אבן שואבת לחסידים ולתלמידים מכל העולם היהודי.
רבים מן היהודים החרדים האורתודוקסים מתגוררים בשכונה גדולה שממוקמת סמוך למרכז העיר, בה ניתן לראות שלטים, חנויות וכרזות בעברית וביידיש. חלק גדול מיהודי העיר עסקו במסחר ובעיבוד יהלומים וליהודי העיר היה תפקיד מרכזי בענף זה עד לשנות ה-80 של המאה ה-20, אז עברו רוב עסקי היהלומים להודו ולמקומות נוספים אך עדיין יש יהודים העוסקים בתחום ובעיר בתי עסק העוסקים בתעשיית היהלומים. ישנו גם מוזיאון המתאר את תולדות המסחר ביהלומים בעיר.
מאז ההגירה הגדולה של יהודי ברית המועצות לשעבר, החלו להגיע לאנטוורפן יהודים רוסים ויהודים גאורגים, אליהם הצטרפו ישראלים ממוצא יהודי-גאורגי, ותוך זמן קצר הפך רחוב "פליקנסטראט" לשכונה יהודית, שרובה הייתה של יהודי גאורגיה, לרובם היה גם דרכון ישראלי.
ערים תאומות
ראו גם
המצור על אנטוורפן (1584–1585)
אולימפיאדת אנטוורפן (1920)
קישורים חיצוניים
יהדות העיר
הקהילה היהודית באנטוורפן, בלגיה, אתר בית התפוצות
הקהילה היהודית שומרי הדת
רצח יהודי אנטוורפן בשואה
https://www.yekum.org/אנטוורפן אוקטובר 1914 פורד מדוקס פורד פואמה
הערות שוליים
*
קטגוריה:פלנדריה: ערים
קטגוריה:בלגיה: ערי נמל
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה | 2024-08-04T08:39:20 |
רמאללה | שמאל|ממוזער|250px|רחוב מרכזי ברמאללה
שמאל|ממוזער|250px|כיכר אל מנרה ברמאללה, יולי 2009
שמאל|ממוזער|250px|משמר חיילים ליד הקבר של יאסר ערפאת במוקטעה, רמאללה, יולי 2009
רמאללה (בערבית: رام ﷲ, ראם אללה, "גובהו של אללה", ) היא עיר פלסטינית בהרי יהודה המשמשת כמרכז שלטוני של הרשות הפלסטינית, כבירתה דה פקטו וכמקום הפעילות העיקרי של ארגון הפת"ח. רמאללה נמצאת כ-15 קילומטר צפונית לירושלים, ונכון ל-2017 גרו בה 38,998 תושבים, רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים. בנפת רמאללה ואל-בירה, שכוללת גם ערים הסמוכות לרמאללה, כגון אל בירה, ביתוניא וכפרים רבים נוספים, התגוררו נכון ל-2007 כ-280,000 בני אדם.
בעיר מוסדות שלטון פלסטינים, בהם המוקטעה, מעונו הרשמי של נשיא הרשות הפלסטינית, והפרלמנט הפלסטיני.
בשנת 2005 רמאללה הייתה לעיר הראשונה ברשות הפלסטינית שבה נבחרה אישה לתפקיד ראש עיר, זאת כאשר ג'נט מיכאיל נבחרה לתפקיד.
מקור השם
בספר שיצא ב־1696 על ידי כרטוגרף הולנדי בשם אדריאן ריילנט מתוארת רמאללה בשם "בית'אללה" שמשמעותו "הבית של אללה" ככל הנראה שם זה נגזר משמו של היישוב העברי הקדום בית אל שהיה לא רחוק מהישוב רמאללה.
היסטוריה
רמאללה המודרנית הוקמה ב-1550 על ידי החדדים, משפחה ערבית-נוצרית המשויכת לשבט ע'סאן, שהגיעה מעבר הירדן. האוכלוסייה ברמאללה הייתה נוצרית ברובה שנים רבות. במהלך המאה ה-19 הוקמו ברמאללה כנסיות שונות ונוסדו מספר בתי ספר הקשורים עמן.
החוקר הצרפתי ויקטור גרן ביקר ברמאללה בשנת 1863, וכתב כי מתגוררים בעיירה כאלפיים איש, כמעט כולם נוצרים מהזרם היווני אורתודוקסי, אם כי יש בה גם קהילה קתולית של כ-150 איש ואף מסיונר פרוטסטנטי בנה בה את ביתו. הוא ציין כי אין בה חורבות.
בתחילת המאה ה-20 החלה הגירה של תושבי רמאללה לארצות הברית. רמאללה הייתה חלק מממלכת ירדן מ-1948 עד מלחמת ששת הימים. באותה תקופה החל להשתנות הרכב האוכלוסייה וכפריים, רובם מוסלמים, מאזורים שונים בגדה המערבית היגרו אליה.
מיד לאחר כיבוש רמאללה במלחמת ששת הימים (1967) הדיחה ישראל את חברי העירייה וענייני המחוז כולו הוכפפו לפיקוח הממשל הצבאי.
במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי כוחות צה"ל. מ-1994 העיר נמצאת בשטח A ובשליטת הרשות הפלסטינית. לפני תחילת האינתיפאדה השנייה, הייתה רמאללה מרכז בילוי פלסטיני שמשך גם אזרחים ישראלים. במהלך האינתיפאדה השתלטו כוחות צה"ל כמה פעמים על חלקים שונים מהעיר.
במהלך האינתיפדה השנייה, התפרסמה העיר בין היתר בעקבות אירוע הלינץ' המפורסם בשני חיילי מילואים סמל ואדים נורזיץ' וסמ"ר יוסי אברהמי שתעו בדרכם. כמו כן התפרסמה העיר עקב המצור הממושך על המוקטעה בה התבצרו יאסר ערפאת ובכירי הפת"ח באמצע האינתפיאדה.
לאחר סיום האינתיפאדה, החל משנת 2006, חל שיפור ניכר במצבה הכלכלי והביטחוני של העיר. נפתחו בה מרכזי קניות, חנויות עם מיטב הסחורה והתוצרת של שוקי העולם, מסעדות, בתי קפה ומקומות בילוי. בשל חשיבותה כבירת הרשות, היא משרתת אנשי עסקים, עיתונאים זרים, פעילי או"ם ומוסדות בינלאומיים ונחשבת עד היום ל"מעוז הליברלי" של הרשות הפלסטינית.
כלכלה ומסחר
ענף התיירות בעיר הולך ומתפתח ובשנים האחרונות נפתח ברמאללה מלון ברמה של 5 כוכבים מרשת מובנפיק העולמית. כמו כן קיימים ברמאללה מספר רב של בתי מלון והארחה ברמה נמוכה יותר. אורחי המלונות הם דיפלומטים, ערבים ישראלים אמידים, ומקצתם תיירים.
מטות הנהלת הבנקים והחברות הגדולות בענפי הביטוח, התקשורת, המסחר וההייטק נמצאים ברמאללה. סוכנויות המכוניות ובתי המסחר הגדולים של ירושלים פתחו סניפים ברמאללה, בהם חנויות הלבשה, ריהוט וממתקים. בעיר פועלים גם בעלי מקצועות חופשיים כגון עורכי דין, רופאים ורואי חשבון. בעיר נמצאים משרדי כל האגודות המקצועיות, מרכזי התרבות והעיתונים הלאומיים. הרשות הפלסטינית סגרה את העיתונים "אל־פג'ר" ו"אל־שעב", שהמערכות שלהם היו בירושלים, ופתחה במקומם ברמאללה את "אל-איאם" ו"אל-חיאת אל-ג'דידה".
רוב המסחר בעיר מתרכז סביב כיכר אל-מנארה. המסחר המסורתי כולל בגדים ונעליים לצד מרכז מסחרי בו מתקיים מסחר יותר מגוון. בכיכר ישנו בית קפה בשם סטארס אנד באקס.
גאוגרפיה
רמאללה יושבת על אם הדרך המובילה מירושלים לשכם ומהווה צומת תחבורה מרכזי ממנו נמתחים כבישים המקשרים בינה לבין הערים הגדולות והעיירות בגדה. העיר הייתה עיר מסחר בתקופות קדומות ושרידים ארכאולוגיים נמצאו מתחת לקסבה של העיר. רמאללה צמודה לעיר אל-בירה וחולקת איתה את נתיבי הסחר.
תחבורה
לרמאללה אמצעי תחבורה מועטים ביותר המקשרים בינה לבין שאר חלקי הגדה:
אוטובוסים המבצעים נסיעות עירוניות ובינעירוניות על ידי חברת האוטובוסים המקומית.
מוניות שירות ו"ספיישל" המבצעות נסיעות עירונית, בינעירוניות, ופרטיות על ידי חברת מוניות מקומית.
תרבות ובידור
היכל התרבות החדש בעיר
בשנת 2003 הושלמה בניית היכל התרבות ברמאללה.
הקמת ההיכל מומנה על ידי הרשות הפלסטינית, האו"ם, והממשלה היפנית, שעל שם עיר בירתה (טוקיו), נקרא הרחוב שממוקם בו ההיכל.
פסטיבלים בעיר
באפריל 2007 התקיים בערי הגדה (ירושלים המזרחית, רמאללה, בית לחם, ושכם) "פסטיבל מוצרט הפלסטיני", שבו השתתפו מעל 200 אמנים מכל רחבי העולם, 125 מהם פלסטינים. הפסטיבל התקיים בזכותם של הקונסרבטוריון הלאומי הפלסטיני ע"ש אדוארד סעיד, בית הספר למוזיקה, ומרכזי תרבות שונים בגדה, והשתתפה בו גם "מקהלת לונדון" המפורסמת. פסטיבל נוסף שהתקיים הוא "פסטיבל הסרטים ברמאללה" שנערך במקביל לפסטיבל בירושלים בשנת 2004. הפסטיבל התקיים בהיכל התרבות החדש, שבו הוצגו מספר סרטים.
רדיו רמאללה
רדיו רמאללה הוא כינוי לתחנת רדיו ירדנית שפעלה בעיר משנת 1948 עד 1967. שמה הרשמי של התחנה היה "תחנת השידור של ירושלים הערבית". התחנה המשיכה למעשה את השידורים של "קול ירושלים", תחנת הרדיו של המנדט הבריטי שהפסיקה לשדר בתום המנדט, התחנה שידרה באמצעות מתקני השידור המנדטוריים שנשארו ברמאללה וכן באותו התדר. השידורים היו בשפה הערבית והאנגלית, התוכניות היו חדשות, מוזיקה, תרבות, אמנות, תסכיתים ושידורי תעמולה. בשידורים בשפה האנגלית בלטה במיוחד העדכניות במוזיקה פופולרית ושידורם של הלהיטים האחרונים.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:נפת רמאללה ואל-בירה
קטגוריה:הרשות הפלסטינית: ערים
קטגוריה:ערי בירה דה פקטו
קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה | 2024-10-18T13:52:31 |
כימיה אי-אורגנית | כימיה אי-אורגנית (או אנאורגנית) היא ענף בכימיה העוסק בסינתזה והתנהגות של תרכובות אי-אורגניות ואורגנו-מתכתיות. תחום זה מכסה תרכובות כימיות שאינן מבוססות פחמן, בשונה מכימיה אורגנית.
ההבחנה בין שתי הדיסציפלינות רחוקה מלהיות מוחלטת, שכן יש חפיפה רבה בתת-הדיסציפלינה של כימיה אורגנו-מתכתית. לכימיה אי-אורגנית ישנם יישומים בכל היבט של התעשייה הכימית, כולל קטליזה, הנדסת חומרים, פיגמנטים, חומרים פעילי שטח, ציפויים, תרופות, דלקים וחקלאות.
מושגי מפתח
תרכובות אי-אורגניות רבות הן תרכובות יוניות, המורכבות מקטיונים ואניונים המחוברים באמצעות קשר יוני. דוגמאות למלחים (שהם תרכובות יוניות) הם מגנזיום כלוריד MgCl2, המורכב מקטיוני מגנזיום Mg^2+ ומאניוני כלוריד Cl-, או נתרן חמצני Na2O, המורכב מקטיוני נתרן Na+ ומאניוני חמצן O^2-. בכל מלח, הפרופורציות של היונים הן כאלה שהמטענים החשמליים מתבטלים, כך שהתרכובת בתפזורת היא נייטרלית מבחינה חשמלית. היונים מתוארים לפי דרגת החמצון שלהם וניתן להסיק את קלות היווצרותם מפוטנציאל היינון (עבור קטיונים) או מהזיקה האלקטרונית (אניונים) של היסודות בתרכובת.
קבוצות חשובות של תרכובות אי-אורגניות הן התחמוצות, הקרבונטים, הסולפטים וההלידים. לתרכובות אי-אורגניות רבות יש נקודות התכה גבוהות והן מתגבשות בקלות. מלחים מסוימים (למשל, NaCl) מסיסים מאוד במים, אחרים (למשל, FeS) לא.
התגובה האי-אורגנית הפשוטה ביותר היא מטתזה כאשר בערבוב של שני מלחים היונים מוחלפים ללא שינוי בדרגת החמצון. בתגובות חמצון-חיזור, מגיב אחד, המחמצן, מוריד את דרגת החמצון שלו ולמגיב אחר, המחזר, דרגת החמצון שלו עולה. התוצאה נטו היא מעבר אלקטרונים. מעבר אלקטרונים יכולה להתרחש גם בעקיפין, למשל, בסוללות, מושג מפתח באלקטרוכימיה.
כאשר מגיב אחד מכיל אטומי מימן, תגובה יכולה להתרחש על ידי מעבר פרוטונים בכימיה של חומצה-בסיס. בהגדרה כללית יותר, כל צורון כימי המסוגל להיקשר לזוגות אלקטרונים ולקבל אותם נקרא חומצת לואיס. לעומת זאת, כל מולקולה שנוטה לתרום זוג אלקטרונים מכונה בסיס לואיס.
תרכובות אי-אורגניות נמצאות בטבע כמינרלים. קרקע עשויה להכיל ברזל סולפיד כמו פיריט או סידן גופרתי כמו גבס. לתרכובות אי-אורגניות יש גם תפקידים רבים בתור ביומולקולות ומשמשות כאלקטרוליטים (נתרן כלורי), באחסון אנרגיה (ATP) או בבנייה (עמוד השדרה הפוליפוספטי ב-DNA).
התרכובת האי-אורגנית החשובה הראשונה מעשה ידי אדם הייתה אמוניום חנקתי לדישון קרקע בתהליך הבר. תרכובות אי-אורגניות מסונתזות לצורך שימוש כזרזים כגון ונדיום (V) אוקסיד וטיטניום (III) כלוריד, או כראגנטים בכימיה אורגנית כגון ליתיום אלומיניום הידריד.
תת-דיסציפלינות של כימיה אי-אורגנית הן כימיה אורגנו-מתכתית, כימיה של צבירים וכימיה ביו-אי-אורגנית. תחומים אלה הם תחומי מחקר פעילים בכימיה אי-אורגנית, המכוונים לפיתוח זרזים, מוליכי על וטיפולים חדשים.
ראו גם
חומצה מינרלית
קישורים חיצוניים
Inorganic Chemistry, כתב עת בנושא כימיה אי-אורגנית
European Journal of Inorganic Chemistry, כתב עת בנושא כימיה אי-אורגנית
הערות שוליים
* | 2024-07-25T06:12:27 |
האינתיפדה השנייה | הפניה האינתיפאדה השנייה | 2011-07-25T14:13:16 |
1807 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1807 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:25:52 |
1813 | __TOC__
אירועים
18 בינואר – פורסם לראשונה גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן.
2 במאי – נפוליאון מביס את הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית בקרב ליצן
21 ביוני – הדוכס מוולינגטון מביס את כוחות ספרד הנפוליאונית בקרב ויטוריה
27 באוגוסט – נפוליאון מביס את כוחות אוסטריה, האימפריה הרוסית ופרוסיה בקרב דרזדן
7 בספטמבר – הכינוי "Uncle Sam" (כינוי לארצות הברית) נולד בעיתון הניו יורקי Troy
16–19 באוקטובר – מתרחש קרב לייפציג בין נפוליאון לכוחות הקואליציה השישית ומסתיים בניצחון לקואליציה.
2 בדצמבר – הולנד מכריזה על עצמה כעל ממלכה עצמאית מצרפת, בראשות וילם הראשון, מלך הולנד
29 בדצמבר – חיילים בריטים מעלים באש את העיר באפלו, במהלך מלחמת 1812
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1813 לפי הלוח היוליאני
|}</div>
קישורים חיצוניים
הערות שוליים | 2024-04-24T16:26:20 |
1817 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1817 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:26:34 |
הסכמי אוסלו | שמאל|ממוזער|300px|ראש הממשלה יצחק רבין, יאסר ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון בעת לחיצת היד ב-13 בספטמבר 1993
הסכמי אוסלו (באופן רשמי: "הסכם העקרונות" ו"הסכם הביניים") הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים.
מטרת ההסכמים היתה להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות ב. ההסכם הראשון נחתם בעיר וושינגטון די. סי., ארצות הברית ב-13 בספטמבר 1993 והסכם "אוסלו ב'" נחתם תחילה בטאבה, מצרים ולאחר מכן ב-28 בספטמבר 1995, באופן רשמי ב. בעקבות ההסכמים ישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, ואש"ף אשרר את הכרתו במדינת ישראל, שהוכרזה ב-1988. לפי ההסכמים הוקמה הרשות הפלסטינית, שמהווה רשות שלטונית פלסטינית עצמאית ושאליה העבירה ישראל את השליטה בחלק ניכר באוכלוסייה הפלסטינית - בערים הפלסטיניות ובחלק מהכפרים. בשני הצדדים, הפלסטינים והישראלים, היו גורמים שהתנגדו נחרצות להסכמי אוסלו ופעלו באלימות לסכלם - הטבח במערת המכפלה, שרשרת פיגועי התאבדות של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ורצח רבין היו התקפות שנועדו לסכל את ההסכמים. ההסכמים לא התקדמו לפי המתוכנן, והסכמי הביניים נותרו בתוקף עד העשור השני של המאה ה-21.
מגעים קודמים
לחץ ממדינות ערב
לאורך השנים ניהלו ממשלות ישראל שיחות עם מדינות ערב השכנות באשר לגורל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, וסירבו לדון ישירות עם מי שראה עצמו כנציג הפלסטינים, אש"ף. חיזוק למעמדו של אש"ף נתקבל ב-1974, עת הוכרז בידי הליגה הערבית כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני.
במסגרת הסכמי קמפ דייוויד דרשה מצרים פתרון לבעיה הפלסטינית והסכם השלום עם מצרים קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע. בהיעדר אינטרס מובהק למצרים ולישראל, העניין לא קודם. לאחר שירדן הודיעה בשנת 1988 על ניתוק הזיקה בינה לבין יהודה ושומרון, בעקבות אי מימוש הסכם לונדון שנחתם בין שמעון פרס לחוסיין מלך ירדן, הופעל לחץ רב על ישראל והפלסטינים לקיים שיחות ביניהם על פתרון לסכסוך.
האינתיפאדה הראשונה
האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987 תרמה לשינוי תודעתי בחלק מהחברה הישראלית. יצחק רבין, שהיה שר הביטחון בתקופה זו, ציין אירוע זה כמכריע בשינוי עמדתו ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבין כתב בזכרונותיו שגם תגובת הישראלים למלחמת המפרץ והבריחה ההמונית ממרכזי הערים, שכנעו אותו שהחברה הישראלית איננה יכולה עוד לחיות תחת איום מלחמתי ויש לחתור לשלום.
בצד הפלסטיני, ראה יאסר ערפאת איום על מעמדו מצד ההנהגה הפלסטינית ביהודה ושומרון, אשר עד ה"כרוז ה-18" ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף בכלל. יש הרואים בכך סיבה להתפשרות אש"ף בעמדותיו, מתוך חשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך שטחי יהודה ושומרון יערערו את מעמדם של פת"ח ואש"ף שנוסדו מחוצה להם ושהנהגתם שהתה במשך זמן רב בגלות ונתפסה כמנותקת מהמציאות היומיומית בשטחי יהודה ושומרון. יש גם הטוענים כי ערפאת דאג מעליית כוחו של ארגון חמאס שערער על עליונותו של אש"ף. בעקבות מלחמת המפרץ, שבה תמך בסדאם חוסיין במלחמתו נגד ארצות הברית, התדרדר מעמדו של ערפאת לשפל חסר תקדים, לאחר שהממשל האמריקאי ומדינות המפרץ שהיו שותפות לקואליציה האמריקאית, חדלו מתמיכתן באש"ף.
בשלהי האינתיפאדה נפגשו לראשונה נציגים ישראליים עם מנהיגים פלסטינים מיהודה ושומרון שהיו חלק במשלחת משותפת ירדנית-פלסטינית. היה זה בוועידת השלום במדריד בשנת 1991. בוועידה סוכם לקיים שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. השיחות שנערכו בין המשלחת הישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין המשלחת הירדנית-פלסטינית לא הביאו להתקדמות של ממש, בין השאר בהשפעת נציגי אש"ף, שפעלו להכשלת המגעים שהצלחתם הייתה מביאה להיחלשות משמעותית של אש"ף.
ממשלת רבין
רבין עלה לשלטון בבחירות שהתקיימו ביוני 1992, לאחר שהבטיח הגעה להסדר עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים. בתחילת כהונתו נמשכו סבבים נוספים של שיחות בוושינגטון, אך ללא התקדמות ממשית, וללא תמיכה של משרד החוץ בראשו עמד שמעון פרס, שחתר לניהול שיחות מול נציגי אש"ף. ממדוח נפל, אחד ממקורבי ערפאת, אף טען שפרס ואנשיו יעצו לערפאת ואנשיו כיצד להכשיל את השיחות.
בשלהי 1992 ובמהלך 1993 יזם סגן שר החוץ, יוסי ביילין, שיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו, שנערכו ישירות מול הנהגת אש"ף. זאת בניגוד למדיניות הישראלית הרשמית שהסכימה למגעים עם נציגים מקומיים של הפלסטינים, ושללה לחלוטין מגעים עם נציגי אש"ף. המשא ומתן הרשמי ישיר מול המשלחת הפלסטינית התקיים בוושינגטון ולמעשה היה המשך של הערוץ שהחל בתקופת יצחק שמיר בעקבות וועידת מדריד. עם התקדמות השיחות החשאיות באוסלו דיווח עליהן ביילין לשר החוץ, שמעון פרס, ובהמשך התקדמותן נמסר עליהן לראש הממשלה, יצחק רבין, ששלל אותן תחילה בנימוק שיש לקיים מגעים עם פלסטינים מתונים, ולא עם נציגי אש"ף.
בתחילת 93' שינה רבין את דעתו והסכים למגעים עם נציגי אש"ף. לשינוי בעמדתו של רבין היו שתי סיבות עיקריות. הראשונה, ההתקדמות שחלה במגעי אוסלו, בהשוואה לקיפאון ששרר במגעים בוושינגטון. סבבי השיחות בוושינגטון מול משלחת "הפלסטינים המקומיים" החלו בעקבות וועידת מדריד בנובמבר 91' ולא הניבו דבר, המשלחת הייתה כפופה באופן מוחלט להנחיותיו של ערפאת ולכן לא הייתה תועלת בהמשך דיוני הסרק עימה וגם לא בהמשך ההתעקשות על-כך שכביכול ישראל אינה מקיימת מגעים מול אש"ף.
הסיבה השנייה הייתה עליית כוחו של חמאס במיוחד ברצועת עזה. בדצמבר 1992 ביצע הארגון גל פיגועים בו נרצחו 7 ישראלים בתוך שבוע, כאשר אירוע השיא היה חטיפתו ורציחתו של השוטר ניסים טולדנו.ממשלת רבין הגיבה לפיגועים בצורה חריפה, 415 אנשי "חמאס" ו"ג'יהאד האיסלאמי" ובהם רוב בכירי הארגונים גורשו לדרום-לבנון. למרות זאת נמשכו הפיגועים, מה שהעיד על התבססותם החזקה של הארגונים בשטח, באפריל 93' ביצע "חמאס" את הפיגוע הראשון של הפעלת מכונית תופת בצומת מחולה ליד אוטובוס חיילים, שהסתיים עם מספר קטן בלבד של נפגעים. בחודשים אלה התחוללה תפנית בעמדתו של רבין, חרף חשדנותו הגדולה באש"ף, הוא הגיע למסקנה שהמנהיגים המקומיים עימם הידברה ישראל הם חסרי מעמד בציבור הפלסטיני ובתוך זמן קצר יהפוך "חמאס" לכוח החזק ברצועת עזה ובהמשך גם ביהודה ושומרון. מול אפשרות כזאת החליט רבין להסיר את הווטו על אש"ף, מתוך תפיסה כי התקדמות מול אש"ף היא "הרע במיעוטו" לעומת התסריט המתקרב של הפיכת "חמאס" הקיצוני ואלים לכוח השולט בעזה ובחברה הפלסטינית. סיבות אלה הביאו את רבין לתת לפרס וביילין באפריל 93' אור ירוק להתקדם בערוץ החשאי מול אש"ף.
עם זאת, גורמים בהנהגת הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון התנגדו למגעי ישראל עם נציגי אש"ף, על רקע מאבק על המנהיגות הפלסטינית, והתנגדות לאופיו המושחת-ציבורית והטרוריסטי של אש"ף. לדברי אהוד יערי, גם ירדן וארצות הברית התנגדו למגעים עם נציגי אש"ף וההכרה בו במסגרת ההסכם, אך השלימו עימם לאור תמיכת ישראל.
ההסכם הראשון
300x300px|ממוזער|שמאל|קטעי וידאו מהסכמי אוסלו של חברת החדשות של ערוץ 2
ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. דבר המגעים פורסם כעבור זמן קצר בתקשורת.
בהסכם זה הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים. משום כך, מכונה לעיתים ההסכם גם "עזה ויריחו תחילה". על-פי ההסכם, מיד אחרי נסיגת מדינת ישראל מרצועת עזה ומיריחו, יועברו הסמכויות בכל שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות לידי הרשות הפלסטינית, ותוקם משטרה פלסטינית. לאחר מכן יתקיימו בחירות למועצת הרשות הפלסטינית. ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים ותישא באחריות כוללת לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. ישראל התחייבה לבצע נסיגות נוספות משטחים ביהודה ושומרון, אך בהסכם לא צוינו האזורים והיקפם.
לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.
אישור ההסכם
ב-30 באוגוסט אישרה ממשלת ישראל את ההסכם בישיבה מיוחדת.
ב-9 בספטמבר החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורווגי יוהאן יורגן הולסט.
באיגרת הפלסטינית שנשלחה על ידי יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, אש"ף:
הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון.
קיבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
קיבל את החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.
הודיע על נטישת הטרור והאלימות.
התחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום.
התחייב לפעול להשגת שיתוף פעולה והסכמה מצד כל פלגי אש"ף.
התחייב להגיש לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית שינויים בסעיפים של האמנה הפלסטינית השוללים את זכות הקיום של ישראל.
באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ישראל:
הכירה באש"ף כנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני.
התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.
ב-13 בספטמבר נערך על מדשאות הבית הלבן טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בהשתתפות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, וראש אש"ף, יאסר ערפאת. על המסמך עצמו חתמו בשם ישראל שמעון פרס, ובשם אש"ף מחמוד עבאס, וכעדים מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, ושר החוץ הרוסי, אנדרי קוזירוב. אחרי החתימה נערכה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לבין רבין.
ב-23 בספטמבר אישרה הכנסת את ההסכם ברוב של 61 בעד לעומת 50 נגד ו-9 נמנעים (בהם סיעת ש"ס שפרשה מהקואליציה). בין הנמנעים היו שלושה חברי כנסת מהליכוד, מאיר שטרית, רוני מילוא ואסעד אסעד.
ב-10 באוקטובר התכנסה המועצה המרכזית הפלסטינית לאשר את ההסכם, והוא אושר כעבור יומיים ברוב גדול.
הסכמי ביניים
ממוזער|294x294 פיקסלים|ראש הממשלה יצחק רבין בפגישתו עם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת בקזבלנקה שבמרוקו, אוקטובר 1994
הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:
הפרוטוקולים הכלכליים של פריז, 29 באפריל 1994 (גם "פרוטוקול פריז" או "הסכמי פריז")
הסכם קהיר אודות רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם ב-4 במאי 1994
הסכם העברת סמכויות בין ישראל לאש"ף (29 באוגוסט 1994)
הסכם אוסלו ב'
ממוזער|מפת יהודה ושומרון, בה מודגשים שטחי A ו־B
שמאל|ממוזער|250px|שלט אזהרה בכניסה לשטח A
ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'" ו"הסכם טאבה", או בשמו הרשמי "הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה". הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים.
במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:
שטחי A: 18% מאזור יו״שׁ; שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
שטחי B: 22% מאזור יו״שׁ; שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.
שטחי C: 60% מאזור יו״שׁ; שטחים שיוותרו בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל עד שיועברו לסמכות פלסטינית, בכפוף לסוגיות שיידונו במשא ומתן על מעמד הקבע.
בנוסף גויסו עשרות אלפי פלסטינים ששימשו ככוח שיטור וקיבלו רובים ונשק ממדינות זרות שהועברו דרך ישראל.
מתחם קבר יוסף הפך למובלעת בשליטה ביטחונית ישראלית בתוך שטח A שבשליטה פלסטינית מלאה, לאחר שהפלסטינים הכירו באופיו היהודי של הקבר ובחשיבותו ליהודים. האבטחה נעשתה בתחילה באמצעות כוח אבטחה אזרחי, ולימים עבר לאחריות צה"ל. ההחזקה הישראלית הרצופה במקום הפסיקה לאחר הקרב בו נהרג מדחת יוסף, ובשנים שלאחר מכן מתחם הקבר הושחת מספר פעמים.
קבר רחל הפך גם הוא למובלעת, במבואותיה הצפוניים של בית לחם, אך בשונה מקבר יוסף, מתחם קבר רחל מוקף בגדר הפרדה ומוביל דרך מסדרון צר ומגודר ישירות לשטחי C ולאזור גבעת המטוס (דבר המתאפשר עקב קרבתו הפיזית של המתחם לגדר ההפרדה בירושלים), ללא צורך באבטחה מיוחדת. תחילה היה אמור להיות המתחם במתכונת דומה לקבר יוסף, אך מחאות פוליטיות אישיות מול ראש הממשלה יצחק רבין הובילו לשינוי העמדה הישראלית, לאחר שקיבלה הממשלה הסכמה מערפאת למהלך.
אישור ההסכם
ב-5 באוקטובר 1995, התקיים דיון בכנסת על הסכם אוסלו ב'. בנאומו הסביר ראש הממשלה יצחק רבין כי מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן.
ההסכם אושר ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים. חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני, שלימים פרשו ממפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית", הצביעו נגד ההסכם. לעומתם, תמכו בו חברי סיעת יעוד, אלכס גולדפרב וגונן שגב, שפרשו ממפלגת צומת ב-1994 והצטרפו לקואליציה בראשית שנת 1995.
דעת הקהל
בישראל
אימוץ הסכמי אוסלו, שכללו שיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, היווה שינוי מוחלט במדיניות ישראל, אשר עד אז סירבה לנהל שיחות עם ארגון הטרור שאמנתו קראה להשמדת מדינת ישראל. כשנודעו הסכמי אוסלו לציבור הרחב, התפתחה בישראל מחלוקת חריפה סביב ההסכמים, והציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגביהם. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין.
אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי הליכוד, רוני מילוא, מאיר שטרית ואסעד אסעד, אשר הצביעו בניגוד לעמדת מפלגתם.
תמיכה
ממוזער|טקסט=הפגנת תמיכה בהסכמים במסגרת עצרת "כן לשלום, לא לאלימות", 1995, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|הפגנת תמיכה בהסכמים במסגרת עצרת "כן לשלום, לא לאלימות", 1995, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
בקרב התומכים בהסכם רווחה הדעה כי יש לחזק את הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית, אשר הושיטו יד לתהליך השלום, ומוכנים לשאת ולתת עם ישראל.
בראייתם, התגברות הטרור הגיעה עקב ההאטה בתהליך השלום וכחלק מהניסיון של קיצוניים בצד הפלסטיני לסכל אותו, לצד הרחבת הבנייה בהתנחלויות ומעשי טרור יהודי שליבו את הלהבות. בהקשר זה מציינים את טבח מערת המכפלה, שבו ברוך גולדשטיין רצח 29 מתפללים מוסלמים, ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הטרור. לפי שיטה זו, הקיפאון במשא ומתן הוא זה שהוביל לקריסת השלבים שנבנו עד אז, והיווה גורם מרכזי להתפרצות מחודשת של טרור פלסטיני ולפרוץ האינתיפאדה השנייה.
בנוסף, הם מציינים לחיוב את השיפור הכלכלי והמדיני בעקבות ההסכם. בשנתיים שלאחר הסכמי אוסלו, גדלו ההשקעות הזרות בישראל פי 30 ונוצרו יחסים מדיניים עם מדינות רבות שבעבר החרימו את ישראל.
התנגדות
טקסט=מועצת חכמי התורה במכתב נגד הסכמי אוסלו|ממוזער|מועצת גדולי התורה במכתב נגד הסכמי אוסלו
התנגדות להסכם הובעה בדרכים שונות כבר מרגע הופעתו. שבוע בלבד לאחר שנחתם הסכם אוסלו בספטמבר 1993, פרסם איש השמאל-הציוני יגאל כרמון מאמר ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "יסודותיו הרעועים של שלום ישראל-אש"ף", ובו טען כי "אש"ף לא השתנה ואי-אפשר לסמוך עליו. המשטרה הפלסטינית לא תמנע אלימות, וביטחון ישראל ייפגע. המוטיבציה לאלימות ולאינתיפאדה לא נעלמה". הסופר עזריאל הירש כתב בספרו 'נועדים ביום קרב' שראה אור ב-1995, את זכרונותיו מהיום בו פורסמה הידיעה על החלטת הממשלה מה-31.8.1993, לאשר את ההסכמים ברוב של 16 שרים מול שני נמנעים:"בגלי צה"ל אני שומע את קולות השדרנים וצווחות ואף את השיר "הבאנו שלום עליכם", אני מהרהר בתוכי, עם מי שלום? עם הפלשתינאים? מי אלה? שם שנתן להם מנחם בגין, ראש הממשלה לשעבר, בקמפ-דייוויד בלחצו של ג'ימי קרטר, הנשיא הדמוקרטי של ארצות-הברית דאז, ושל המנוח אנוואר סאדאת, נשיא מצרים לשעבר, האיש שיזם את מלחמת יום-הכפורים האומללה. לפתע, הפכו הערבים, תושבי ארץ-ישראל, לפלשתינאים, על שם הפלשתים שבאו לאיי הים והתיישבו בשפלת החוף של דרום ארצנו, ועל שמם, כינו הרומאים הכובשים ומחריבי ירושלים את ארץ-ישראל לפני אלפיים שנה. אם שם זה מוצא חן בעיניהם דווקא שיהיה להם לבריאות, לא אני שאטול מהם תענוג זה. אני נזכר בליל כ"ט בנובמבר 1947, כששמעתי בכיכר מגן-דוד בתל אביב את קולות הרדיו הבוקעים מבניין האומות-המאוחדות בניו-יורק. מדובר היה בהקמת שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית. על הקמתה של מדינה פלסטינית לא שמעתי".עזריאל הירש, נועדים ביום קרב, ירושלים, ראובן מס, 1995, עמ' 27הנחת היסוד של מתנגדי ההסכם הייתה שכוונת הפלסטינים הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים של אש"ף, ואז להפר את ההסכם. הם נסמכים על דברי ערפאת בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית ביום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), לפיהם: "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף. ב-23 במאי 1994 נשא ערפאת את נאום יוהנסבורג בו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חוּדַיְבִּיָּה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד לעשר שנים אך הפר אותו לאחר שנתיים.
עם התגברות פיגועי הטרור וחטיפת נחשון וקסמן, גברה ההתנגדות להסכמים. לטענת המתנגדים, הפלסטינים לא פעלו מספיק כדי למנוע טרור, ומקרב מבצעי הפיגועים היו חברים במנגנוני הפת"ח. במבצע חומת מגן נתפסו בידי צה"ל מסמכים הקושרים את הרשות הפלסטינית וערפאת למימון ועידוד פעילות טרור. על פי הסטטיסטיקה, בארבע השנים שלאחר הסכמי אוסלו (1993–1996), נרצחו 256 ישראלים בפעילות טרור, לעומת 97 בארבע השנים שקדמו להן (1989–1992).
ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין על ידי המתנקש יגאל עמיר, שהתנגד להתקדמות ההסכם.
ממוזער|טקסט=הפגנת ימין נגד הסכמי אוסלו, 1995, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|הפגנת ימין נגד הסכמי אוסלו, 1995, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
בקרב הפלסטינים
התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. החמאס ותנועות קיצוניות בציבור הפלסטיני התנגדו נחרצות להסכם, ביקרו את הפת"ח על נכונותו לקיים משא ומתן עם ישראל ולהכיר בה, והגבירו את פעולות הטרור במטרה לחבל בהתקדמות התהליך. הפת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, אימץ את ההסכמים.
עם זאת היו בפת"ח גם כאלו שהתנגדו להסכם. יו"ר הפת"ח פארוק קאדומי טען שזכות השיבה חשובה מהקמת מדינה פלסטינית. בין היתר טענו המתנגדים כלפי ערפאת כי הסכים לחתום על הסכם שמכיר במדינת ישראל ללא הבטחה להפסקת הבנייה בהתנחלויות, להקמת מדינה עצמאית, לפתרון בעיית הפליטים או לקביעת מעמדה של ירושלים כבירה פלסטינית, בשל רצונו להיכנס לשטחים הפלסטיניים ממקום מושבו בתוניס.
ארגוני הסירוב, כמו חמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית, התנגדו להסכמים מאחר שסירבו להכיר ב"יישות הציונית" ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל.
בשנת 2003 אמר אבו מאזן שהסכמי אוסלו היו טעות מבחינת ישראל כי "לקחנו אדמה בלי תמורה". ביולי 2006 נימק זיאד אבו עין בראיון טלוויזיוני את התועלת בהסכמי אוסלו, בכך שבזכותם היה ניתן להוציא לפועל את האינתיפאדה השנייה.
בעולם
ממוזער|300px|שמאל|יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו
הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. הפרס הוענק להם ב-10 בדצמבר 1994. בוועדה שבחרה את זוכי הפרס היו חילוקי דעות לגבי יאסר ערפאת.
איראן, שממנת פעולות טרור של חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וחזבאללה, התנגדה בתוקף להסכם השלום. היא קראה להתנגדות אלימה על-מנת למנוע את ההסכם. את הסכם קהיר כינו באיראן "כתם בושה" ו"בגידה חסרת תקדים".
על פי ההיסטוריון אפרים קארש, ימים אחדים לאחר חתימת הסכם אוסלו, חוסיין, מלך ירדן העביר מסר לממשלת רבין בו הוא מזהיר אותם שערפאת יפר את ההסכם: "ישראל עושה עסקים עם האיש הגרוע ביותר. ערפאת הוכיח שוב ושוב שלא ניתן לסמוך על מילתו."
על פי אפרים קארש האסון הגדול ביותר בתולדות ישראל הוא הסכם אוסלו. הוא ממשיל את ההסכם להדבקה במחלה כרונית ממארת, שרופאים נכשלים לרפא אותה לאורך זמן.
לאחר רצח רבין
ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי יגאל עמיר, אשר התנגד ליישום הסכמי אוסלו. מחליפו שמעון פרס וממשלתו הובילו את המשך מימוש הסכם אוסלו ב', בהעברת הערים ביהודה ושומרון לשליטת הרשות.
ממשלת נתניהו
בבחירות הישירות שנערכו ב-1996 נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד, לראשות הממשלה. בתעמולת הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל על אף שהתנגד לחתימתם.
על פי הסכמי אוסלו, היה על ישראל לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים, שכונו "שלוש פעימות". נתניהו הציג מדיניות על פיה ישראל תקבע לבדה את היקף השטח שממנו תיסוג, ובכל מקרה לא תיסוג אלא אם הפלסטינים יראו התקדמות ביישום ההסכמים ומניעת אלימות והסתה מצידם. סיסמתו של נתניהו הייתה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". לעומת זאת, הפלסטינים טענו שעל פי ההסכמים, על ישראל לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון, למעט ההתנחלויות ובסיסי צה"ל, ולא קיבלו את עמדת ישראל שמותר לה להשהות את ביצוע ההסכם בגלל הטרור או מכל סיבה אחרת.
הסכם חברון
ב-15 בינואר 1997 חתם נתניהו על הסכם חברון, שמסר 80% מהעיר לרשות הפלסטינית, וכן נקבע בו מועד לנסיגות הבאות. ב-2001 הוקלט נתניהו בשיחה סגורה (ששודרה לאחר מכן בערוץ 10) מסביר כי עם החתימה על הסכמי חברון, למעשה עצר את הסכמי אוסלו.
הסכם ואי
ב-23 באוקטובר 1998 נחתם הסכם ואי, שנועד להסדיר את הנסיגות של ישראל, תוך קביעת לוח זמנים הן לנסיגות של ישראל והן לצעדים שנדרשו מהפלסטינים במאבק בטרור ומניעת הסתה. ממשלתו של נתניהו ביצעה את הנסיגה הראשונה שנדרשה בהסכם ואי, אך לא יישמה את שאר שלבי ההסכם בטענה שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. הפלסטינים מחו על כך שישראל לא מקיימת את ההסכם, ואיימו להקים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.
ממשלת ברק
חתימת הסכם ואי גרמה לפירוק ממשלת נתניהו. בבחירות שהתקיימו לאחר מכן נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. ברק ביצע את הנסיגות שסוכמו בהסכם ואי ואף ביקש לבצע נסיגה נוספת מאבו דיס. לאחר מכן שלל ביצוע נסיגות נוספות וניסה להגיע להסכם סופי בקמפ דייוויד (ועידת קמפ דייוויד (2000)) כאשר אהוד ברק חזר לארץ מהמשא ומתן הוא הכריז: "אין עם מי לדבר", משפט שהפך להיות מנטרה בישראל. אנשים שהיו עוזרים ויועצים של אהוד ברק במשא ומתן העירו כי המשפט הזה של אהוד איננו נכון אך השיחות עם הפלסטינים עלו על שרטון ובאוקטובר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה.
לאחר האינתיפאדה השנייה
בעקבות התגברות הטרור כבשה ישראל במבצע חומת מגן את כל שטחי יהודה ושומרון, ומאז הם מצויים דה פקטו בשליטה ביטחונית ישראלית. בכך בא אל קיצו אחד הסממנים הבולטים ביותר של הסכמי אוסלו: שטחים ביהודה ושומרון (שכונו שטחי A) בהם השליטה הביטחונית היא בידי הפלסטינים וצה"ל אינו פועל בהם. כיום, שטחי A נמצאים בשליטה אזרחית פלסטינית אולם צה"ל מבצע בתוכם מעצרים כשיש בכך צורך. עם זאת, סממנים אחרים של הסכמי אוסלו, כגון קיומה של ממשלה פלסטינית והסכמי המיסים, עדיין ממומשים, לפחות באופן חלקי.
מינואר 1996 נמצאים למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה מנהלית פלסטינית; ומאז ההתנתקות באוגוסט 2005 נמצאת 100% מאוכלוסיית רצועת עזה בשליטה מנהלית פלסטינית.
התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים דעכה עם השנים, בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני ופריצת האינתיפאדה השנייה. מאז התגברות הטרור גדל אחוז הישראלים הרואים את הסכמי אוסלו באור שלילי.
בשנת 2012 קראה מרצ לביטול הסכמי אוסלו והגעה להסכם ביניים חדש עם הפלסטינים.
במאי שנת 2020 הכריז מחמוד עבאס על התנערות הצד הפלסטיני מכל ההסכמים החתומים עם ישראל לארצות הברית לרבות הסכמי אוסלו, זאת בעקבות הצהרות של גורמים פוליטיים במדינת ישראל כי בכוונתם לספח את בקעת הירדן בניגוד להסכמים. בנובמבר אותה שנה, הכריז אבו מאזן על החזרת התיאום הביטחוני.
התיאום הביטחוני
הסכמי אוסלו הקימו את מנגנוני התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית. התיאום המודיעיני החל רשמית בשנת 1996. לאחר מהומות מנהרת הכותל המנהיגות הפלסטינית חדלה באופן מעשי משיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, אך הוא חודש לאחר חתימת הסכם ואי. במהלך האינתיפאדה השנייה הוא נפסק לעיתים, ולא פעל ביעילות בשנים 2000 עד 2006.
בשנים לאחר מכן התיאום הניב הישגים, והוא מהווה כלי חשוב לשני הצדדים בשימור השקט הביטחוני באזור יהודה ושומרון. סקירה ביטחונית של השב"כ שהובאה לפני הממשלה שיבחה את התיאום הביטחוני, ועל פי צה"ל מנגנוני הביטחון הפלסטיניים היו אחראים לכ–40 אחוזים מהמעצרים של חשודים בטרור ביהודה ושומרון בתחילת 2016.
במאי 2020, בעקבות ההצהרה של ישראל על כוונה לסיפוח חד-צדדי של שטחים, ניתקה הרשות הפלסטינית את היחסים הביטחוניים. באוגוסט 2020 הוקפאו תהליכי הסיפוח בעקבות ההסכם לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, ובנובמבר התיאום הביטחוני הושב.
בתרבות
"יומני אוסלו" (The Oslo Diaries) – "מאחורי הקלעים של שיחות השלום הסודיות", (2018)
אוסלו - מחזה עטור פרסים מאת ג'יי. טי רוג'רס, אשר מתאר את המשא ומתן הסודי שמאחורי הערוץ האחורי שהוביל להסכמים
אוסלו - סרט טלוויזיה אמריקאי מסוגת דרמה היסטורית ומתח של רשת HBO שעלה בבכורה ב-29 במאי 2021.
"הסכת אוסלו" - פודקאסט מבית מכון מולד בנושא הסכמי אוסלו, בהנחיית ד"ר ארנון דגני.
ראו גם
לקריאה נוספת
יאיר הירשפלד, אוסלו: נוסחה לשלום, עם עובד, 2000.
לב גרינברג, שלום מדומיין, שיח מלחמה. כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל 1992-2006, הוצאת רסלינג, 2007
רון פונדק, ערוץ חשאי: אוסלו - הסיפור המלא, הוצאת ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2013.
אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן (עורכים), 25 שנה לתהליך אוסלו: ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, 2019
אודי מנור ואדם רז, העימות רבין-פרס ברקע אוסלו, כיוונים חדשים, נובמבר-דצמבר 2012
שמעון שיפר, המתריע: שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד, הוצאת ידיעות ספרים, 2019, עמודים 73–88
אבי גיל, נוסחת פרס, מיומנו של שותף סוד, כנרת זמורה-ביתן, 2018
עמוס שיפריס, רבין ואוסלו, הוצאת כרמל, 2022
יובל בלומברג, מלכודת אוסלו: מחלום השלום לרחובות המדממים, סלע מאיר, 2023
Aharon (Roni) Kampinsky , “The Oslo Accords and the National Religious Party of Israel". Polarization and Consensus-Building in Israel: The Centre Cannot Hold, 2023, pp. 40-53.
קישורים חיצוניים
הסכם אוסלו א באתר יוזמת ז'נבה
נוסח עברי של הסכם טאבה 1995 ("אוסלו ב'")
פרוטוקול ישיבת הממשלה שבו אושר הסכם אוסלו הראשון:
ד"ר רון פונדק, מאוסלו ועד טאבה: תהליך ששובש
הדרך לאוסלו - משא ומתן סודי עם אש"ף, ינואר-ספטמבר 1993". פורסם באתר ארכיון המדינה בדצמבר 2022.
אבי גיל, נוסחת פרס, מיומנו של שותף סוד, כנרת זמורה-ביתן, 2018
נוסח הסכם אוסלו א' ומכתבי ההכרה ההדדיים, באתר מרכז ירושלים למדיה ותקשורת
חתימת הסכמי אוסלו, באתר ה-BBC
מרכז תמי שטיינמץ לחקר השלום באוניברסיטת תל אביב ("מדד השלום" ו"מדד אוסלו" - סקרים חודשיים ביחס לדעת הקהל והציבור הישראלי ביחס לתהליך השלום)
ריכוז של ההפרות הפלסטיניות של ההסכמים
קטעי עיתונות היסטוריים על הסכמי אוסלו, באתר "עיתונות יהודית היסטורית"
מתוך שידורי הערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה
איך לא לעשות שלום: "סינדרום קונפליקט" ושקיעת הסכמי אוסלו, המכון האמריקאי לשלום
התקפות טרור קטלניות מאז החתימה על ההסכמים 1993-2000 משרד החוץ הישראלי
פרופ' משה מעוז, מדוע קרס תהליך אוסלו?, באתר היום השביעי, יולי 2001
יואל פישמן, עשור להסכמי אוסלו: "המלחמה העממית" של אש"ף, נתיב, נובמבר 2003
עתליה בן-מאיר, הלנצח תאכל חָרב? אוסלו ממרחק 13 שנה, נתיב, נובמבר 2004
סופיות תביעות, מכון ראות
שלמה גזית, הסכם אוסלו, באתר על צד שמאל, 1 באוקטובר 2018
Fatal Terrorist Attacks in Israel Since the DOP (Sept 1993), אתר משרד החוץ
ליאב סלע המודיעין והסכמי אוסלו מבט מל"מ, גיליון 84, עמ' 32–33, אוגוסט 2019.
הסכם אוסלו א'
הסכם קהיר 03/11/2018
הסכם העברת סמכויות בין ישראל לאש"ף
הסכם אוסלו ב'
הערות שוליים
*
אוסלו, הסכמי
אוסלו, הסכמי
קטגוריה:1993 בישראל
קטגוריה:1993 בפוליטיקה
קטגוריה:1995
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הסכמים
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – הרשות הפלסטינית | 2024-10-19T16:33:25 |
הסכם אוסלו | REDIRECT הסכמי אוסלו | 2004-05-06T21:33:53 |
GNU Debugger | GNU Debugger, הידוע יותר בשמו GDB, הוא מנפה השגיאות הסטנדרטי למערכת התוכנה של גנו. זהו מנפה שגיאות מרובה פלטפורמות שרץ על מערכות דמויות יוניקס רבות ועובד עם שפות תכנות רבות, כגון C, C++, ו-Fortran. זוהי תוכנה חופשית אשר מופצת תחת רישיון GPL (גרסה 3).
GDB מציע אמצעים נרחבים למעקב ושינוי של הרצת תוכנה. המשתמש יכול לפקח ולשנות את הערכים של המשתנים הפנימיים של התוכנית ואפילו לקרוא לפונקציה ללא תלות בהתנהגות הנורמלית של התוכנית.
GDB לא כולל ממשק גרפי למשתמש משל עצמו וכברירת המחדל הוא פועל מממשק שורת פקודה. אולם, מספר ממשקים גרפיים נבנו בשבילו, כגון DDD, "מצב GUD" ב-Emacs, ו-KDevelop. אלה מציעים אמצעים דומים אשר למנפי שגיאות המופיעים בסביבות פיתוח משולבות.
מספר כלי ניפוי אחרים עוצבו כדי לעבוד עם GDB, כגון גלאי דליפת זיכרון.
פרטים טכניים
פיצ'רים
GDB מציע מגוון פיצ'רים שמאפשרים מעקב אחרי ריצה של תוכנית, כמו גם שינוי שלה. למשל, ניתן לעקוב אחר ערכים של משתנים פנימיים בתוכנית ואף לקרוא לפונקציות באופן יזום, ללא תלות בריצת התוכנית.
מספר רב של מעבדים נתמכים על ידי GDB (נכון ל-2003): Alpha, ARM, H8/300, System/370, System 390, X86, X86-64, איטניום, מוטורולה 68000, MIPS, PA-RISC, PowerPC, SuperH, SPARC, VAX, Nios ועוד. מעבדים פחות ידועים אשר נתמכים על ידי הגרסה הסטנדרטי של GDB כוללים את : A29K, ARC, AVR, CRIS, D10V, D30V, FR-30, FR-V, Intel i960, M32R, 68HC11, Motorola 88000, MCORE, MN10200, MN10300, NS32K, Stormy16, V850, VAX, ו-Z8000 (גרסאות חדשות יותר ככל הנראה לא יכללו חלק מהם).
ניפוי שגיאות מרוחק
GDB מציע אפשרות לבצע ניפוי שגיאות מרוחק. במצב זה, GDB רץ במכונה אחת, ואילו התהליך שממנו מנופות השגיאות (התהליך ה"מדובג") רץ במכונה אחרת. שימוש במצב זה נעשה בעיקר כאשר מנפים שגיאות במערכת משובצת מחשב.
דוגמאות לפקודות
$ gdb programפקודה המשמשת לתחילת תהליך ניפוי השגיאות מתוכנית מסוימת (gdb) run פקודה המפעילה את התוכנית הטעונה (gdb) break פקודה היוצרת נקודת עצירה בתוכנית (gdb) info registers פקודה המדפיסה את ערכי האוגרים (gdb) disassemble func מתרגמת פונקציה מסוימת משפת מכונה לשפת סף (אסמבלי)
שימוש לדוגמה ב-GDB
עבור הקוד הבא שנכתב בשפת C:#include <stdio.h>
#include <stdlib.h>
#include <string.h>
size_t foo_len( const char *s )
{
return strlen( s );
}
int main( int argc, char *argv[] )
{
const char *a = NULL;
printf( "size of a = %lu\n", foo_len(a) );
exit( 0 );
}הקוד הנ"ל מהודר באמצעות GCC בלינוקס. על מנת שיהיה ניתן לבצע ניפוי שגיאות עבורו באמצעות GDB, יש לקמפל אותו תוך שימוש בדגל g- (במצב זה הקובץ הבינארי שייווצר יכלול debug information). בהתאם, יש לעשות שימוש בפקודה הבאה:
כעת ניתן להפעיל את הקובץ הבינארי:$ ./example
Segmentation faultכפי שניתן לראות, כאשר מריצים את הקוד לדוגמה מתרחשת שגיאת סגמנטציה. ניתן להשתמש ב-GDB כדי לבדוק את הבעיה ולנפות את השגיאות.$ gdb ./example
GNU gdb (GDB) Fedora (7.3.50.20110722-13.fc16)
Copyright (C) 2011 Free Software Foundation, Inc.
License GPLv3+: GNU GPL version 3 or later <https://gnu.org/licenses/gpl.html>
This is free software: you are free to change and redistribute it.
There is NO WARRANTY, to the extent permitted by law. Type "show copying"
and "show warranty" for details.
This GDB was configured as "x86_64-redhat-linux-gnu".
For bug reporting instructions, please see:
<https://www.gnu.org/software/gdb/bugs/>...
Reading symbols from /path/example...done.
(gdb) run
Starting program: /path/example
Program received signal SIGSEGV, Segmentation fault.
0x0000000000400527 in foo_len (s=0x0) at example.c:7
7 return strlen (s);
(gdb) print s
$1 = 0x0הבעיה נמצאת בשורה 7, ומתרחשת בעת קריאה לפונקציה strlen (מכיוון שהיא מקבלת כקלט משתנה שהוא NULL ).
על מנת לתקן את הבעיה, המשתנה a (בפונקציה main ) חייב להכיל מחרוזת חוקית. הנה גרסה מתוקנת של הקוד:#include <stdio.h>
#include <stdlib.h>
#include <string.h>
size_t foo_len( const char *s )
{
return strlen(s);
}
int main( int argc, char *argv[] )
{
const char *a = "This is a test string";
printf( "size of a = %lu\n", foo_len(a) );
exit( 0 );
}כעת ניתן להדר את הגרסה המתוקנת של הקוד ולהריץ:$ gdb ./example
GNU gdb (GDB) Fedora (7.3.50.20110722-13.fc16)
Copyright (C) 2011 Free Software Foundation, Inc.
License GPLv3+: GNU GPL version 3 or later <https://gnu.org/licenses/gpl.html>
This is free software: you are free to change and redistribute it.
There is NO WARRANTY, to the extent permitted by law. Type "show copying"
and "show warranty" for details.
This GDB was configured as "x86_64-redhat-linux-gnu".
For bug reporting instructions, please see:
<https://www.gnu.org/software/gdb/bugs/>...
Reading symbols from /path/example...done.
(gdb) run
Starting program: /path/example
size of a = 21
[Inferior 1 (process 14290) exited normally]
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של GDB
קטגוריה:כלי תכנות
קטגוריה:תוכנה חופשית
קטגוריה:ניפוי שגיאות | 2024-09-01T01:13:54 |
GDB | הפניה GNU Debugger | 2006-07-10T12:25:45 |
טאיפיי 101 | טאיפּיי 101 (בסינית: 臺北101 או 台北101), הידוע גם בשמו הרשמי המרכז הפיננסי העולמי (בסינית: 臺北國際金融中心), הוא גורד שחקים הממוקם בטאיפיי, בירת טאיוואן. הבניין מתנשא לגובה של 509 מטרים והוא בעל 101 קומות. בזכות כך, החזיק בתואר "הבניין הגבוה ביותר בעולם" בין השנים 2004–2010, עד השלמת בנייתו של בורג' ח'ליפה בדובאי. הוא תוכנן על ידי האדריכל הטאיוואני ס. י. לי ובנייתו בוצעה על ידי KTRT Joint Venture. קודמיו בתואר הבניין הגבוה ביותר היו מגדלי פטרונס, וכעת הוא במקום ה-11 בגובהו בעולם.
הבניין נבנה בסגנון אדריכלות פוסט-מודרנית, הוא מהווה סמל להתפתחות הטכנולוגית ומכיל אלמנטים מהמסורת האסייתית.
ביולי 2011, זכה הבניין בדירוג הפלטינה, הדירוג הגבוה ביותר, של התקן האמריקאי לבנייה ירוקה LEED, וכיום הוא נחשב לבניין ה"ירוק" הגבוה ביותר בעולם.
הבניין זוכה לחשיפה בספרות ובתקשורת העולמית בזכות הזיקוקים שיוצאים ממנו עם קבלת השנה הגרגוריאנית החדשה.
הקמה
המגדל תוכנן לעמוד ברעידות אדמה במגניטודה הגבוהה מ-7.0. לפני ההקמה היו חששות שהוא יהיה פגיע לרעידות האדמה הנפוצות בטאיוואן. ב־31 במרץ 2002, רעידת אדמה במגניטודה של 6.8 גרמה לעגורן בנייה ליפול מהקומה ה־56 של הבניין (הקומה הגבוהה ביותר באותו הזמן) ולמותם של חמישה בני-אדם. מתכנני הפרויקט נוכחו לראות שהבניין עצמו עומד בציפיות.
גג הבניין הושלם ב־1 ביולי 2003 בטקס שנוהל על ידי ראש העיר. ב־17 באוקטובר 2003 הותקן הצריח, שאיפשר למגדל לעקוף את מגדלי פטרונס ב־50 מטר, ולזכות בתואר "הבניין הגבוה בעולם". ב-21 ביולי 2007 עבר המגדל בורג׳ ח׳ליפה בדובאי במהלך בנייתו את הגובה 510 מטר.
פנים המבנה
שמאל|ממוזער|250px|איור המשווה בין מחזיקי התואר של גורד השחקים הגבוה בעולם. אנטנות בניין סירס גבוהות יותר משל טאיפיי 101 אך השני נחשב לגבוה יותר בזכות הגובה האדריכלי (הגובה המתוכנן של היצירה האדריכלית השלמה) של הבניין
בין קומות 87 ל-92 של המבנה תלויה מטוטלת ענק במשקל של 660 טון, שמטרתה לשכך את תנע המבנה בעת רעידת אדמה או רוח חזקה, וכך למנוע את קריסתו. מבחינות רבות ניתן לראות בבניין זה את גורד השחקים המשוכלל ביותר מבחינה טכנולוגית שהוקם עד שנת 2007. לבניין חיבורי אינטרנט לווייני וסיבים אופטיים המאפשרים מהירות של עד 1 ג'יגה-בית לשנייה. חברת טושיבה סיפקה את שתי המעליות המהירות ביותר בעולם, הנעות במהירות של 1,010 מטרים לדקה (60.6 קילומטר לשעה) והמסוגלות להעלות מבקרים מקומת הכניסה עד למצפה בקומה ה־89 בפחות מ־39 שניות. המעליות מדוחסות על מנת למנוע את השפעות שינויי הלחץ על אוזני הנוסעים, ומעוצבות בצורה אווירודינמית מחודדת בשני קצותיהן להקטנת התנגדות האוויר בפיר המעלית. בעת העלייה במעלית התאורה מתעמעמת, ומסלול המעלית מוצג על גבי לוח אלקטרוני בתא הנוסעים בליווי מוזיקה חרישית. העלייה במעלית לקומת התצפית היא אטרקציה תיירותית המושכת תיירים רבים.
מתחת למגדל משתרע מרכז קניות גדול המכיל נציגויות של מותגים מערביים ומקומיים רבים, וכן בתי קפה, מסעדות ובתי קולנוע.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הבניין הגבוה בעולם
קטגוריה:טאיפיי: גורדי שחקים | 2024-09-26T09:46:08 |
ז'אן לואיז קלמן | ז'אן לואיז קלמַן (בצרפתית: Jeanne Louise Calment; 21 בפברואר 1875 – 4 באוגוסט 1997) הייתה אישה שהאריכה ימים באופן יוצא דופן ובתור שכזו עדותה הייתה כלי מעניין למחקר היסטורי. היא אף התראיינה, בהקשר של גילה, לשני סרטי תעודה. קלמן, שנפטרה כשהייתה בת 122 שנים ו-164 ימים (בסך הכל 44,724 ימים - ונפטרה ביממה ה-44,725 לחייה), היא האדם המבוגר ביותר שחי מאז ומעולם, וגילו ידוע בוודאות.
בנוסף, היא הייתה האדם השני שהגיע לגיל 115 ויותר, והאדם הראשון שהגיע לגיל 116 ויותר, ואחת מתוך שלושת האנשים (נשים) בהיסטוריה שהגיעו לגיל 119 ויותר (נכון לינואר 2022).
ביוגרפיה
קלמן נולדה בארל שבצרפת ב-21 בפברואר 1875 כילדה השנייה לניקולא קלמן (28 בינואר 1838 – 22 בינואר 1931), בונה אוניות, ולמרגריט ז'יל (20 בפברואר 1838 – 18 בספטמבר 1924), בת למשפחת טוחנים. היה לה אח מבוגר ממנה בשם פרנסואה (25 באפריל 1865 – 1 בדצמבר 1962). אחיה הגדול חי עד גיל 97, אביה נפטר שישה ימים לפני יום הולדתו ה-93, ואימה חיה עד גיל 86.
על פי ספר השיאים של גינס, בשנת 1995, היא הייתה האדם המבוגר ביותר שגילו ידוע בוודאות. לפי הספר "Investigating Me" החזיק לפניה בשיא האיש הזקן ביותר בעולם, שיגצ'יו איזומי מיפן, אשר נטען כי נולד ב-29 במאי 1865 ונפטר לכאורה בגיל 120 שנים ב-21 בפברואר 1986, אולם תאריך לידתו תוקן לאחר מחקר לשנת 1880, כך שמת בגיל 105.
בגיל 114 שנים הופיעה בסרט Vincent et moi ("וינסנט ואני"), בו סיפרה על פגישתה עם וינסנט ואן גוך, שהתקיימה בחנות של אביה בגיל 13. בעת צילום הסרט, היא הייתה האדם החי היחיד שפגש את ואן גוך. בשנת 1995, לאחר שמלאו לה 120 שנה, הופיעה בסרט הדוקומנטרי Au-delà de 120 ans avec Jeanne Calment ("לאחר 120 עם ז'אן קלמן"). בשל גילה המופלג היא זכתה לחוות שינויים טכנולוגיים רבים במהלך חייה ובתחילת דרכם, בין היתר היא השתתפה בהקרנה הקולנועית הראשונה שהוקרנה ב"גרנד דה קפה" (בית קפה) בפריז על ידי האחים לומייר בשנת 1895 בהיותה בת עשרים. ב-17 באוקטובר 1995, כשהיא כמעט בת 121, הוכתרה בתואר "האדם הכי מבוגר אי פעם", כשעברה ב-53 ימים את הגיל שבו נחשב אז איזומי כשמת ב-1986, וכן צולמה מחזיקה בתעודה יום אחר כך (ב-18 באוקטובר 1995), למעשה, בעקבות הטעות בחישוב שנותיו של איזומי, קלמן הפכה לאדם המבוגר ביותר אי פעם כבר בגיל 115, ב-12 במאי 1990, יום אחרי שעקפה את הגיל שבו מתה אוגוסטה הולץ (3 באוגוסט 1871 – 21 באוקטובר 1986), אמריקאית ממוצא גרמני ילידת פוזנן, שהייתה גם האדם הראשון להגיע לגיל 115.
קלמן התאלמנה בגיל 67 בשנת 1942.
בעלה, פרנאן קלמן (2 בנובמבר 1868 – 2 באוקטובר 1942), שהיה בן דודה מדרגה שנייה, נפטר מהרעלת מזון שממנה סבלו שניהם זמן מה. לז'אן הייתה בת יחידה בשם איבון (19 בינואר 1898 – 19 בינואר 1934) שנפטרה מדלקת ריאות ב-1934, ביום הולדתה ה-36, ונכד יחיד בשם פרידריק ביליו (23 בדצמבר 1926 – 13 באוגוסט 1963), שהיה לרופא, אך נהרג בתאונת דרכים בגיל 36, בשנת 1963.
כשנשארה קלמן ערירית וחסרת יורשים, בגיל 90 (ב-1965), היא חתמה על חוזה שכירות יקר עם דייר, עורך דין בן 47 (נולד ב-1918 ככל הנראה), שדאג למחסורה בתמורה לזכותו לרשת את דירתה לאחר מותה. אותו דייר נפטר מסרטן כשהיה בן 77 (סביב שנת 1995), לאחר ששילם במהלך השנים יותר מכפליים משווי הדירה, ואלמנתו המשיכה לשלם את השכירות היקרה גם אחרי מותו בשביל קלמן - כשהאחרונה בת 120. קלמן זכורה גם בזכות קוריוז חוזה השכירות הזה - שכן יצא שמי שתכנן לרשת את דירתה לאחר מותה, מת לפניה.
טענות לזיוף גילה
בדצמבר 2018 פורסם באתר האינטרנט ResearchGate מאמר שטען כי קלמן זייפה את גילה. המאמר לא עבר ביקורת עמיתים ולא התפרסם בכתב עת מדעי, אלא פורסם באתר אינטרנט פתוח, ללא עריכה. המאמר, מאת המתמטיקאי הרוסי ניקולאי זאק, המועסק כנפח זכוכית באוניברסיטת מוסקבה, טוען כי ז'אן המדוברת היא בעצם איבון (בתה של ז'אן) שגנבה את זהות אמה המנוחה בשנת 1934 כדי להתחמק ממס הירושה ומתה בגיל 99 (איבון נולדה ב-1898). למרות היעדר הביקורת המדעית המקובלת, המאמר זכה לפרסום רב בתקשורת העולמית, תוך ביקורת מועטה. חוקרים בתחום דוחים את מסקנות המאמר, ותיארו אותו כמבוסס על ראיות מעטות וחלשות, בניגוד למחקר המקיף שתומך בטענת הגיל. בין השאר, זאק מציג תוצאות סקר בפייסבוק בקרב 224 משתמשים, שאמרו ש"קלמן לא נראית כל כך מבוגרת". חוקרים התומכים בשיא הגיל מסבירים כי, לדוגמה, בתחילת המאה ה-20 גרו כ-30,000 איש בעיירה בה גרה קלמן כל חייה, ארל; כדי שמזימת הזיוף תצליח, "כל העיירה צריכה להיות חלק ממנה".
ראו גם
מתושלח
תוחלת חיים
ג'ירואמון קימורה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אישים שהגיעו לגיל 110 בעת החדשה
קטגוריה:וינסנט ואן גוך
קטגוריה:צרפתים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:שיאני גינס צרפתים
קטגוריה:שיאניות גינס
קטגוריה:צרפתיות שנולדו ב-1875
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1875
קטגוריה:צרפתיות שנפטרו ב-1997
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1997 | 2024-08-27T18:13:31 |
ניקיטה חרושצ'וב | ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב (ברוסית: Ники́та Серге́евич Хрущёв; ; 15 באפריל 1894 – 11 בספטמבר 1971) היה שליט ברית המועצות, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מ-1953 ועד 1964 ויו"ר מועצת השרים (ראש הממשלה) של ברית המועצות מ-1958 ועד 1964.
ביוגרפיה
ראשית דרכו
חרושצ'וב נולד למשפחת איכרים ענייה בכפר קלינובקה, במחוז קורסק במערב רוסיה (האימפריה הרוסית דאז). הוא למד רק שנים אחדות בבית ספר יסודי ועבד מגיל צעיר כרועה בכפרו, ולאחר מכן כפועל מתכת במפעלים ובמכרה בדונבאס.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא החל במעורבות בארגוני עובדים, נלחם בשורות הצבא האדום במהפכה של 1917, והתקדם במנגנון המפלגתי עד נשיאות המפלגה, הפוליטבירו.
מלחמת העולם השנייה
בתקופת מלחמת העולם השנייה שירת חרושצ'וב כקצין פוליטי ("פוליטרוק"), בדרגה המקבילה לסגן-אלוף.
לאחר פלישת הנאצים במבצע ברברוסה ב-1941, הסתכסך חרושצ'וב עם סטלין על אופן ניהול המערכה באוקראינה, שם היה חרושצ'וב מנהיג המפלגה. הוא החשיב את אי נסיגתו של סטלין אל מול יחסי הכוחות הרעים לזלזול בחיי אדם.
לאחר מכן הוא היה הקומיסר הפוליטי בקרב על סטלינגרד, ושימש כקצין הפוליטי הבכיר בדרום ברית המועצות במהלך המלחמה: בקורסק, בקרב על שחרור קייב ובדיכוי הלאומנים של בנדרה במערב אוקראינה.
עלייתו
לאחר מותו של סטלין במרץ 1953, ניצח חרושצ'וב ב"קרבות הירושה" שצצו בין בכירי המפלגה. ב-7 בספטמבר 1953 הפך למנהיג המפלגה, ויריבו העיקרי, לברנטי בריה (מפקד המשטרה החשאית נ.ק.ו.ד.), הוצא להורג בדצמבר.
עלייתו להנהגה של חרושצ'וב סימנה שינוי קריטי בברית המועצות. הוא פנה לכיוון של רפורמות והימם את משתתפי הקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית, ב-24 בפברואר 1956, כשנשא את הנאום הסודי, בו תקף וגינה את פולחן האישיות שאפף את סטלין, והאשים את סטלין בעריצות בפשעים וברצח המונים שבוצעו במשך כל תקופת שלטונו ובמיוחד בתקופת הטיהורים הגדולים (בפועל המשיך חרוש'צוב עצמו במדיניות בתי הסוהר והגולאגים למתנגדי המשטר, אם כי בהיקף קטן בהרבה מקודמו סטלין). נאום זה בודד אותו מהגורמים השמרניים במפלגה, ששאפו להדיחו, אך הוא הצליח לגבור על מי שקרא להם "הקבוצה האנטי-מפלגתית" ב-1957.
בשנת 1957 החלה בנייה מתועשת רחבה של בנייני מגורים. בניינים אלו קיבלו כינוי "חרושצ'ובקה".
עם ביקורו של ריצ'רד ניקסון בברית המועצות ב-1959 והוויכוח המצולם שלו עם חרושצ'וב, הורגשה ביתר שאת עמדתו של חרושצ'וב כלפי המערב, הרואה בו יריב ראוי ולא ישות מרושעת. תפיסה חדשה זו בודדה את סין של מאו, ויש הרואים בה גורם לפילוג הסיני-סובייטי של 1960.
במאי 1962 הורה חרושצ'וב על הצבת טילים גרעיניים לטווח בינוני בקובה. לפי זכרונותיו, הוא פעל במטרה לנטרל את יתרונה המתפתח של ארצות הברית בפיתוח ובפריסה של טילים אסטרטגיים. הוא גם ראה בכך הגנה לקובה מפני פלישה אמריקאית נוספת נוסח הפלישה למפרץ החזירים ב-1961.
ב-11 במאי 1964, אמר חרושצ'וב בנאום שנשא באספה הלאומית המצרית כי ישראל היא "ארץ המסכנת את שלום האזור" וכי "במדיניותה האגרסיבית מחרחרת מלחמה ומתגרה בשכנותיה ובגלל זה העולם כולו נתון בסכנה".
פרישה כפויה
חרושצ'וב הודח במושב מיוחד של הוועד המרכזי של המפלגה ב-14 באוקטובר 1964. הדחה זו באה בעיקר בשל גינוניו האישיים, שנחשבו במפלגה למביכים בזירה הבינלאומית. גם אופן טיפולו של חרושצ'וב במשבר הטילים בקובה והארגון מחדש של הבירוקרטיה לא הוסיפו לו אוהדים.
לאחר הדחתו קיבל קיצבה חודשית של כ-500 רובל (שווה ערך לכ-800$), שלושה שומרים ושני טבחים, ועבר להתגורר בבית פרטי ביישוב פטרובו-דלנייה שבמערב מוסקבה. חרושצ'וב החל להקליט את זכרונותיו מדי יום, בדרך כלל בבוקר ואחר הצהריים. ב-1966 דווח לשלטונות על הקלטה זו. בעקבות זאת זימן אותו לקרמלין חבר הפוליטביורו ארביד פלשה, ודרש ממנו להפסיק את ההקלטות ולמסור לו את כל הזכרונות. חרושצ'וב סירב למסור את ההקלטות, אך הסכים להפסיק אותן מכאן והלאה. המאורע דיכא אותו מאוד. שנתיים מאוחר יותר, ב-1968, שכנע אותו בנו סרגיי לשוב ולהקליט.
מותו
ב-1971 עבר התקף לב. לאחר שחזר מבית החולים והתאושש שב להקליט, אם כי במינון נמוך יותר. הקלטתו האחרונה נערכה חמישה ימים לפני מותו. בהקלטה זו הוא נשמע חלוש, ודיבר בה על האינטליגנציה בברית המועצות. חרושצ'וב נפטר בביתו ב-11 בספטמבר 1971 מהתקף לב ונקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה במוסקבה ולא בבית הקברות של חומת הקרמלין. מותו לא הוזכר כלל בעיתונים. בנוסף סגרו השלטונות אזורים ליד בית הקברות כדי שאנשים לא ידעו על המקרה וכדי למנוע נוכחות כלשהי בהלוויה. בעשר השנים הראשונות שלאחר מותו היה בית הקברות סגור לאזרחים רגילים כדי שלא יבחינו במצבתו וכדי שאתר הקבורה שלו לא ישמש כמקום עלייה לרגל.
משפחתו
חרושצ'וב היה נשוי שלוש פעמים:
בשנת 1914 התחתן עם יפרוסיניה פיסרבה. מנישואין אלו היו לו שני ילדים: בת יוליה (1916–1981) ובן לאוניד (1917–1943). יפרוסיניה נפטרה מטיפוס בשנת 1920. הבן לאוניד היה טייס קרב בחיל האוויר הסובייטי. מטוסו הופל במהלך קרב אווירי בקרבת העיר ז'יזדרה (מחוז קלוגה). הוא הוכרז כנעדר, היות שלא ניתן היה לאתר את גופתו, כיוון שמטוסו נפל בשטח שהיה בשליטת הגרמנים. עובדה זו הולידה לא מעט תאוריות קונספירציה, בהן נטען כי לאוניד חרושצ'וב לא נהרג בקרב, אלא הצליח להיחלץ מהמטוס הפגוע, נפל בשבי הגרמני ואף שיתף איתם פעולה.
בשנת 1922 התחתן עם נדז'דה גורסקיה, נערה בת 17. כעבור שנה עזב אותה בעצת אמו שטענה שהיא מזניחה את ילדיו.
בשנת 1924 הכיר את נינה קוחרצ'וק (1900–1984), שהפכה לאשתו השלישית, אם כי הזוג לא נישא באופן רשמי אלא בשנת 1965. מנישואין אלו היו לו שלושה ילדים: הבת ראדה (נולדה ב-1929), בן סרגיי (ב-1935) ובת ילנה (1937–1972). המפורסם בהם הוא הבן סרגיי, אשר היה מדען טילים בתעשיית החלל הסובייטית. הוא עבד במשרד התכנון 52 של ולדימיר צ'לומיי והיה בין השאר אחד מהמתכננים של משגר הלוויינים פרוטון. עבודתו זיכתה אותו בפרס לנין ובתואר גיבור העמל הסוציאליסטי. בשנת 1990 הוציא ספר זיכרונות אודות אביו. בשנת 1991 הוזמן על ידי אוניברסיטת בראון שברוד איילנד לערוך סדרת הרצאות בנושא המלחמה הקרה ומאז הוא מתגורר בארצות הברית. בשנת 1999 הפך לאזרח אמריקאי. סרגיי חרושצ'וב הוא מרצה מן המניין במכון ווטסון ליחסים בינלאומיים של אוניברסיטת בראון (Watson Institute for International Studies).
מזגו של חרושצ'וב
שמאל|ממוזער|250px|חרושצ'וב עם נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי בפגישתם בווינה, 1961
יריביו הפוליטיים של חרושצ'וב בברית המועצות נטו לראות בו איכר גס ובור, בעל מוניטין של התפרצות לדברי אחרים והטחת עלבונות. בשנת 1956 חרושצ'וב התבטא בביטוי השנוי במחלוקת ועמום המשמעות "אנחנו נקבור אתכם" בהתייחס לקפיטליזם. הוא אמר לנשיא ארצות הברית "אנחנו נקבור אתכם. הטילים שלנו יכולים לפגוע בזבוב בארצות הברית". בפסגת ארבע המעצמות בפריז, ב-16 במאי 1960, פוצץ חרושצ'וב את הוועידה בדורשו התנצלות פומבית מנשיא ארצות הברית, אייזנהאואר, על משבר מטוס הריגול U-2.
חרושצ'וב הפריע פעמים רבות לדיוני עצרת האומות המאוחדות בספטמבר-אוקטובר 1960 בהטחת אגרופו בשולחן ובצעקות ברוסית בזמן נאומי צירים שונים. תקרית מפורסמת אחת אירעה בעת שהציר הפיליפיני שאל אותו כיצד הוא יכול למחות כנגד האימפריאליזם המערבי, בעודו מספח את מדינות מזרח אירופה. חרושצ'וב נזעם עד מאוד, הטיח בציר קללה ברוסית שתורגמה כ"ריקא וליצן של האימפריאליזם". באוקטובר 1961 חבט חרושצ'וב באגרסיביות את נעלו בדוכן בדיון בעצרת האומות המאוחדות, תוך שהוא צועק ומאיים על ארצות הברית שהוא "יראה להם את אמא של קוזקה", פתגם רוסי שמשמעותו שהוא "ילמד אותם לקח". כחודש לאחר מכן, הטילה ברית המועצות את פצצת הצאר, ניסוי גרעיני הגדול בעולם, ומפגן כוח מול ארצות הברית.
פעולות חשובות
שמאל|ממוזער|250px|בניין דירות בסגנון חרושצ'ובקה בעיר טומסק
ב"נאום הסודי", גינה את סטלין, פשעיו ופולחן האישיות שלו באשמת "הפרת נורמות החוק של הלניניזם", סימן את תחילתה של "ההפשרה של חרושצ'וב".
פירק את הקומינפורם והתפייס עם יוסיפ ברוז טיטו.
ייסד את ברית ורשה.
מחץ בכוח צבאי את המרד ההונגרי של 1956.
העביר את קרים מרוסיה לאוקראינה.
הגה את דוקטרינת "דו קיום בשלום" במדיניות החוץ, עם הסיסמה "להשתוות ולהשיג את המערב" במדיניות הפנים.
יצר את התנאים לפילוג עם סין בעקבות השיחות עם ארצות הברית, והסירוב לתמוך בתוכנית הגרעין של סין.
חנך את תוכנית החלל הסובייטית עם שיגורו של הלוויין הראשון "ספוטניק 1" והאדם הראשון בחלל, יורי גגארין, תוך השגת יתרון על המערב. השתתף בשיחות עם הנשיא ג'ון פ. קנדי בדבר תוכנית משותפת להגעה לירח, שלא יצאה אל הפועל עקב רצח קנדי ב-1963.
פוצץ ועידת מעצמות בשל משבר מטוס הריגול U-2 של הטייס גארי פאוארס.
נפגש עם סגן נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון במוסקבה, ובעקבות זאת סייר בארצות הברית בשנת 1959 עם משפחתו, הביקור הממלכתי הראשון של מנהיג ברית המועצות בארצות הברית.
יזם הצבה של טילים גרעיניים בקובה, מה שהביא למשבר הטילים עם ארצות הברית.
חיזק את מסך הברזל בגרמניה המזרחית עם בניית חומת ברלין ב-1961.
תמך במצרים במבצע קדש, 1956.
ישם את הגל השני של תוכנית הקרקעות הבתולות.
הגה ויישם את רעיון הסובנארחוז, ארגון מקומי שנועד לבזר את ניהול הייצור.
ארגון מחדש של החקלאות ומתן עדיפות לסובחוז (חווה ממשלתית) תוך עידוד הפיכת קולחוזים לסובחוזים, עידוד גידול התירס.
התמודדות עם משבר הדיור באמצעות בניית מיליוני יחידות דיור מתועשות ופשוטות (שכונו "חרושצ'ובקה").
שינוי ערכו של הרובל ביחס 1:10, 1961 במהלך הרפורמה המוניטרית.
ראו גם
תקופת חרושצ'וב בברית המועצות
לקריאה נוספת
ניקיטה חרושצ'וב, חרושצ'וב מעלה זכרונות. הוצאת עדי, 1971
קישורים חיצוניים
אני חרושצ'וב -זכרונותיו המצמררים של שליט ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, באתר המולטי יקום של אלי אשד
תומר ריבל, מדיניות החוץ של חרושצ'וב מול גורבצ'וב, באתר e-Mago
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:פוליטיקאים סובייטים
קטגוריה:מזכ"לי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
קטגוריה:חברי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
קטגוריה:אתאיסטים רוסים
קטגוריה:גיבורי העמל הסוציאליסטי
קטגוריה:מעוטרי גיבור ברית המועצות
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:מקבלי עיטור סובורוב
קטגוריה:מקבלי עיטור קוטוזוב
קטגוריה:מקבלי עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה
קטגוריה:אנשי הצבא האדום בקרב סטלינגרד
קטגוריה:זוכי פרס לנין לשלום
קטגוריה:מקבלי עיטור קרל מרקס
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין נובודוויצ'יה
קטגוריה:מנהיגים רוסים שהודחו במהפכה
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1894
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1894
קטגוריה:סובייטים שנפטרו ב-1971
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1971 | 2024-08-02T10:44:04 |
אוליגרכיה | אוליגרכיה (שלטון המעטים) היא צורת ממשל שבה רוב הכוח הפוליטי מצוי אצל חלק קטן מהאוכלוסייה (שהוא לרוב החזק ביותר גם במובנים אחרים – כלכלית או צבאית). המילה "אוליגרכיה" מגיעה מהמילים היווניות ל"שליטה" (ארכיה - ἄρχω – arkho) ו"מעט" (אוליגו - ὀλίγον).
יש תאורטיקנים פוליטיים שטענו כי כל חברה היא למעשה אוליגרכיה, גם אם חושבים שיש בה מערכת פוליטית אחרת.
פעמים רבות שולטות באוליגרכיה כמה משפחות חזקות, המגדלות את ילדיהן במגמה שירשו את כוח האוליגרכיה, בדרך כלל על חשבון שאר האנשים בחברה. בניגוד לאריסטוקרטיה (ממשל "הטובים ביותר"), כוח זה אינו תמיד גלוי, שכן האוליגרכים מעדיפים לעיתים להישאר "מאחורי הקלעים", כשהשפעתם כלכלית יותר מאשר פוליטית ישירה. אומנם אריסטו הוא שהשתמש ראשון במושג כמציין שלטון של העשירים (ששמו המדויק הוא "פלוטוקרטיה"), אולם אוליגרכיה אינה תמיד שלטון העשירים, מכיוון שלפעמים האוליגרכים הם פשוט קבוצה מועדפת כלשהי. יש שהציעו כי מדינות דמוקרטיות ליברליות רבות הן בעצם אוליגרכיות, מכיוון שהנבחרים אינם מייצגים את הבוחרים שלהם באמת.
חברה עשויה להיהפך לאוליגרכיה מתוך בריתות משתנות של מנהיגי שבטים שונים, אם כי כל צורת ממשל יכולה להפוך לאוליגרכיה בנקודה כלשהי בהתפתחותה. המנגנון השכיח ביותר לשינוי זה הוא ההצטברות ההדרגתית של כח כלכלי. אוליגרכיות עשויות גם להתפתח לצורות אוטוריטיות קלאסיות יותר של ממשל, לפעמים כתוצאה מכך שמשפחה אחת זוכה בכח רב יותר מאחרות. מונרכיות אירופאיות רבות שנוסדו בימי הביניים החלו את דרכן כך.
אוליגרכיות עשויות גם להיות הכלי לשינוי, כשהן מכריחות את המלכים או הדיקטטורים לחלוק בכוח שלהם, וכך פותחים פתח לחלוקת הכח עם אלמנטים אחרים של האוכלוסייה. דוגמה אחת לתהליך כזה הוא ההתאחדות של האצילים האנגלים נגד המלך ג'ון ב-1215 על מנת להכריח אותו לחתום על המגנה כרטה, הכרה למעשה של הירידה בכוחו הפוליטי של המלך ובקיומה של אוליגרכיה חזקה. עם התפתחותה של החברה האנגלית, המגנה כרטה שונתה פעמים רבות (1216, 1217, 1225), והבטיחה זכויות רבות יותר ליותר אנשים, וכך הכינו את הדרך למלוכה החוקתית הבריטית.
צורה של המילה "אוליגרכיה" חדרה לספרדית הדרום-אמריקאית והפורטוגזית מהצרפתית. שם היא משמשת גם לציון פקידים ממשלתיים וצבאיים, לבד מהעשירים.
ראו גם
כלל הברזל של האוליגרכיה
אוליגרכים אוקראינים
אוליגרכים ישראלים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שיטות ממשל
קטגוריה:יוון העתיקה: משטר
קטגוריה:ספרטה | 2023-09-19T06:01:16 |
דמוקרטיה פרלמנטרית | ממוזער|300x300 פיקסלים|מליאת הכנסת, הפרלמנט הישראלי. המושבים הפנימיים מיועדים לשרי הממשלה. בדמוקרטיה פרלמנטרית חברי הממשלה הם לרוב חברי הפרלמנט.
דמוקרטיה פרלמנטרית היא שיטת ממשל דמוקרטית בלתי ישירה, בה הרשות הדומיננטית היא הרשות המחוקקת (הפרלמנט). האזרחים בוחרים את נציגיהם בפרלמנט, ואלו ממנים את הרשות המבצעת (הממשלה) בהצבעת רוב. דמוקרטיה פרלמנטרית מתקיימת הן ברפובליקה והן בכמה מונרכיות חוקתיות.
מאפייניה העיקריים של הדמוקרטיה הפרלמנטרית
השיטה הפרלמנטרית נבדלת מן השיטה הנשיאותית במספר נושאים.
בשיטה זו הרשות המחוקקת היא הרשות היחידה שנבחרת על-ידי האזרחים, כאשר היא זו הממנה את הממשלה, השופטים ובעלי תפקידים אחרים (דוגמת מבקר המדינה בישראל). הרשות המחוקקת מכהנת מספר קצוב של שנים (בין שלוש לחמש), אך בכוחה לפזר את עצמה קודם לכן ולקיים בחירות חדשות, זאת בניגוד לדמוקרטיה נשיאותית בה הפרלמנט לא יכול לפזר את עצמו. במדינות בעלות פרלמנט דו-ביתי, הבית התחתון הוא הבית הדומיננטי: הוא המחוקק את התקציב והוא המביע אמון בממשלה; וזאת באופן בלעדי, בלי התערבות הבית העליון, שלעיתים (בעיקר במונרכיות חוקתיות) איננו גוף נבחר, אלא ממונה, ותקופת כהונתו ארוכה יותר.
בדמוקרטיה פרלמנטרית, הרשות המבצעת (הממשלה) מכהנת מכוח אמון הרשות המחוקקת. בשיטה זו, ממשלה חדשה מתחילה לכהן מרגע שהפרלמנט מביע בה אמון בקולות רוב חבריו, ועד שממונה ממשלה חדשה באותה הדרך. הפרלמנט יכול להביע אי-אמון בממשלה ובכך לסיים את תפקידה. הממשלה לוקחת חלק פעיל בתהליך החקיקה: היא מציעה הצעות חוק ומחזיקה ברוב פרלמנטרי באמצעותו היא מעבירה חוקים או פועלת לדחייתם. חברי הממשלה הם ברובם חברי הפרלמנט בעצמם, אך תפקידם במליאה מועט ביותר, ואין הם חברים בוועדות פרלמנטריות.
בשיטה הפרלמנטרית, ראש המדינה לא מהווה חלק מאף אחת מרשויות השלטון, ותפקידו הוא סמלי או בעל סמכויות מועטות המופעלות במקרים חריגים. ברפובליקה מדובר בנשיא (שנבחר בבחירות כלליות או על-ידי הפרלמנט ומכהן לתקופה קצובה), ובמונרכיה חוקתית מדובר במלך או במלכה (תפקיד העובר בירושה).
היסטוריה
ממוזער|250x250 פיקסלים|בית הנבחרים הבריטי
מקורה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בממלכה המאוחדת, ועל כן היא נקראת לעיתים שיטת וסטמינסטר.
בממלכה המאוחדת ראש הממשלה ממונה באופן רשמי על-ידי המונרך; בעוד בעבר מינה המלך את ראש הממשלה שלו לפי העדפה אישית, כיום הוא ממונה בהתאם לתוצאות הבחירות ורק מקרב חברי הבית התחתון (בית הנבחרים). הבית העליון (בית הלורדים) לוקח חלק פעיל בחקיקה, למעט בחקיקה תקציבית. חבריו ממונים על-ידי המונרך, וכיום המינוי נעשה בהתאם להמלצת ראש הממשלה.
בית הנבחרים יכול להביע אי-אמון בראש הממשלה, ואזי מחויב המונרך למנות ראש ממשלה חדש. למונרך הבריטי סמכויות רבות באופן רשמי, אך בפועל הוא מאציל את סמכויותיו או נמנע מלהשתמש בהן. המונרך הבריטי רשאי לפזר את הפרלמנט בכל עת, ואף לסרב לחתום על חקיקה ובכך למנוע ממנה להיכנס לתוקף.
תפוצה
ממוזער|300x300px|השיטה הפרלמנטרית היא שיטת הממשל הנפוצה בעולם, זאת בזכות המורשת השלטונית האירופית שהונחלה במקומות רבים בעולם כחלק מהקולוניאליזם.
היא קיימת במדינות הבאותרשימה זו כוללת מדינת בעלות מערכת פרלמנטרית, לאו דווקא אך ורק דמוקרטיות:
אפריקה
אמריקה
אסיה
אירופה
אוקיאניה
בישראל
ישראל מיישמת את הדמוקרטיה הפרלמנטרית. הפרלמנט הישראלי נקרא הכנסת, ובה 120 חברים נבחרים על-ידי אזרחי ישראל לתקופה של ארבע שנים. ישראל, בניגוד למרבית הדמוקרטיות הפרלמנטריות, לא מחולקת לאזורי בחירה, כל המדינה נחשבת אזור בחירה אחד, ולמפלגות מוקצים מושבים בהתאם לאחוז הקולות בעדן, בתנאי שעברו את אחוז החסימה (העומד כיום על 3.25% או 4 מושבים).
בין השנים 1992–2001 התקיימה בישראל שיטה מעורבת, בה ראש הממשלה נבחר ישירות יחד עם הכנסת (או בבחירות מיוחדות במקרה הצורך). חוק הבחירה הישירה בוטל בשנת 2001, לאחר שתי מערכות בחירות לכנסת ועוד מערכת בחירות מיוחדת לראשות הממשלה. שיטה זו נהוגה כיום בקיריבטי.
ראו גם
שיטת בחירות
לקריאה נוספת
להיות אזרחים בישראל, משרד החינוך, האגף לתוכניות לימודים, הוצאת מעלות, 2001
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
פרלמנטרית | 2024-03-27T19:01:30 |
שלטון דיקטטורי | REDIRECT דיקטטורה | 2004-05-07T16:00:50 |
מכללות מקצועיות בישראל | המכללות המקצועיות בישראל הן מוסדות העוסקים במתן השכלה אך לא-מוסמכים להעניק תואר אקדמי. המכללות המקצועיות מעניקות השכלה גבוהה שאינה אקדמית, ומקנות לבוגריהן הסמכות ותעודות, ובפרט תעודת טכנאי (כיתה י"ג), תעודת הנדסאי (כיתה י"ד), או תעודת מקצוע. במכללות אלה ניתנים קורסים או הסמכות בתחומים שונים, כגון: רפואה משלימה, מחשבים, אומנות ומוזיקה, בנייה ותחזוקה, חשבונאות, בישול, מלונאות, חשמלאות, טכנולוגיה וקורסים טכנולוגיים ועוד.
אופיין של המכללות המקצועיות
המכללות המקצועיות הן מכללות שמתמקדות בדרך כלל בתחום מסוים ובו מעניקות השכלה והכשרה מקצועית על מנת לתת לסטודנט כלים תעסוקתיים-מקצועיים. הפיקוח על המכללות המקצועיות המכשירות טכנאים מוסמכים והנדסאים בלבד מופקד לרוב בידי המכון הממשלתי להכשרה בטכנולוגיה ובמדע (מה"ט) של משרד הכלכלה שמעניק אישורים לבוגרי המכללות שבפיקוחו. מכללות מקצועיות המכשירות בעלי מקצוע שאינם טכנאים והנדסאים מעניקות תעודות מקצועיות (דיפלומה), אך אינן מפוקחות על ידי משרדי הממשלה.
בניגוד לאוניברסיטאות, רובן של המכללות אינן דורשות תנאי קבלה מיוחדים כמו המכללות האקדמיות, בחלק מהמכללות המקצועיות נערכים ראיונות אישיים ומבחנים התאמה לקורסים אך אין דרישה למבחן פסיכומטרי, בנוסף רק בחלק קטן מההכשרות נדרשת תעודת בגרות כתנאי קבלה ללימודים.
על פי חוק המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), תשי"ח-1958, רק מוסד להשכלה גבוהה שקיבל את אישור המועצה יהיה רשאי להשתמש בכינוי "מכללה אקדמית".
ראו גם
הכשרה מקצועית בישראל
פורום המכללות הטכנולוגיות
קישורים חיצוניים
רשימת המכללות המעניקות תואר הנדסאי או טכנאי מוסמך על פי מגמות הלימוד באתר מה"ט
*
*
* | 2021-01-19T09:57:51 |
הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל | 180px|שמאל|ממוזער|סמלילו הקודם של הטכניון
שמאל|ממוזער|300px|לוחית תרומה מנחושת לזכר התורמים שיף וקלונימוס זאב ויסוצקי. מוצבת בבניין הטכניון הישן
ממוזער|313x313px|המכון לחקר הנדסה ימית - במבנה הידראוליקה (צולם בשנות ה-60)
הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל הוא אוניברסיטת מחקר ציבורית בחיפה המתמקדת בלימודי הנדסה ובמדעים מדויקים אך מלמדת גם רפואה ואדריכלות. הקמפוס הראשי של הטכניון ממוקם בנווה שאנן.
בטכניון 18 פקולטות ויחידות אקדמיות. הטכניון הוא המוסד הוותיק בתחום המחקר הטכנולוגי בישראל ונחשב למוביל בתחום זה. הטכניון הוא אחת מהאוניברסיטאות הראשונות בישראל, יחד עם האוניברסיטה העברית בירושלים, כשהטכניון נפתח שבועיים לפני האוניברסיטה העברית בשנת 1925.
נשיא הטכניון מאז אוקטובר 2019 הוא פרופ' אורי סיון.
היסטוריה
הצורך בהקמת בית ספר טכני
בשנת 1901 קמה בברלין שבגרמניה "חברת עזרה של יהודי גרמניה" (בקיצור "עזרה"). לחברת עזרה היו שתי מטרות: לעזור ליהודי מזרח אירופה ולקדם את התרבות הגרמנית אצל היהודים שמחוץ לגרמניה.
בחודשים ספטמבר–דצמבר 1907 סייר מייסד "עזרה", ד"ר פאול נתן, בארץ ישראל כדי לראות את בתי הספר ש"עזרה" הקימה. בזמן שהייתו בישראל עלה בדעתו רעיון להקים מוסד לימודי עליון במתכונת של בית ספר טכני, שיהיה גולת הכותרת של פעולתה החינוכית של "עזרה".
יוזמתו של פאול נתן נבעה משינויים שהתחילו להתרחש באזור. האימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ ישראל באותה תקופה פיגרה מהבחינה הטכנולוגית אחרי אירופה. באותה עת התחילה הממשלה הטורקית ליזום עבודות פיתוח גדולות ונזקקה להרבה עובדים טכניים. עובדים כאלה לא היו בסביבה משום שלא היה שום בית ספר טכני בכל האימפריה העות'מאנית ולכן היה צורך להביא עובדים טכניים מחוץ לאימפריה.
פאול נתן קיווה שיהודים בוגרי בית הספר הטכני החדש יתקבלו לעבודה בפרויקטים הטכנולוגיים החדשים, ועל ידי כך:
ישתפר מצבם הכלכלי של יהודי ארץ ישראל.
הכלכלה הגרמנית תזכה לעזרה עקיפה, משום שכל המכשור, וחלק מחומרי הבנייה והידע ההנדסי, ייובאו מגרמניה.
יהודים יוכלו ללמוד בארץ ישראל מקצועות טכניים שנאסר עליהם ללמוד במקומות רבים במזרח אירופה.
יותר יהודים ירצו לעלות לארץ ישראל.
פאול נתן תכנן ששפת הלימוד בבית הספר הטכני תהיה גרמנית, כיוון שכל ספרי הלימוד עתידים היו להיות בגרמנית, והציוד שבו עתידים היו התלמידים להשתמש הגיע מגרמניה (כי מימון בית הספר הגיע מחברת עזרה הגרמנית).
בשנת 1908 פנה נתן בבקשת סיוע לדוד ויסוצקי, בנו של זאב קלונימוס ויסוצקי שהיה ממנהיגי חובבי ציון, ומייסד חברת "תה ויסוצקי". ויסוצקי התחייב לתרום 100,000 רובל להקמת בית הספר הטכני ומאה אלף רובל נוספים חמש שנים מאוחר יותר. אחד העם, שהיה ידידו של קלונימוס ויסוצקי, היה שותף במשא ומתן והצליח להכניס להסכם סעיף המבטיח את האופי היהודי של המוסד.
ב-29 במרץ 1908 חתמו ויסוצקי ואחד העם בברלין על התעודה לייסוד "קרן ויסוצקי" של חברת עזרה לשם הקמת בית ספר טכני בארץ ישראל.
הקמת הטכניקום
שמאל|ממוזער|250px|בניית הטכניון בחיפה, צילום משנת 1912
שמאל|ממוזער|250px|משכנו הראשון של הטכניון בשכונת הדר הכרמל, בצילום משנת 1913
שמאל|ממוזער|250px|משכנו הראשון של הטכניון. מאז תחילת שנות האלפיים, שוכן בבניין זה המדעטק - המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל
שמאל|ממוזער|250px|מבנה הטכניון הישן במבט פנורמי, 2008
אחרי חשיבה ממושכת הבין ד"ר פאול נתן שהמקום הטוב ביותר לבית הספר הטכני הגבוה הוא חיפה. על אף שחיפה בתקופה העות'מאנית הייתה עיר קטנה עם 20,000 תושבים, מתוכם רק 2,000 יהודים, היו לה יתרונות אחדים:
באותו הזמן התחילה הממשלה הטורקית להשתמש בחיפה בתור צומת מרכזי לרכבות שהגיעו עד לארצות השכנות.
הממשלה הטורקית תכננה פרויקט להרחבת הנמל בחיפה.
היה ברור ששתי עובדות אלו יהפכו את חיפה למרכז תעשייתי ותחבורתי. בית ספר טכני קשור לתעשייה ולתחבורה באופן ישיר וכך יספק עבודות לבוגרי הטכניון. בנוסף, היישוב היהודי בחיפה היה קטן ולא מקובע בדעות פוליטיות או דתיות כמו מקומות מרכזיים אחרים כגון ירושלים, שהייתה נתונה להשפעה חרדית, או יפו. בית ספר טכני יכול להפוך את העיר למרכז יהודי חדש ולקדם את פיתוחה.
ב-1908 קיבל פאול נתן את תרומתם של יורשי ויסוצקי וכך יכול היה להתחיל לקנות קרקעות. הוא ביקש מאפרים כהן, נציג "עזרה" בארץ, לחפש מקומות בחיפה שיתאימו לבית הספר הטכני. הנציג מצא כמה מקומות שאותם בדק פאול נתן באופן אישי חודשיים אחר כך, ובחר, לאחר שהתייעץ עם שמואל פבזנר, בשטח בגודל 46 דונם בשכונת "מיראוואן", אשר נודעה לאחר מכן כהדר הכרמל. השטח נקנה מכמה בעלי קרקע ערבים וגרמנים מתנועת הטמפלרים. בשל חוק טורקי שאיפשר רישום קרקע רק על שם אזרחי האימפריה, נדחה רישום הקרקע על שם חברת "עזרה" הגרמנית בשנתיים שלמות, עד שנתן הפעיל לחץ על הממשלה הטורקית בעזרת השגריר הגרמני באיסטנבול. באוגוסט 1910 נרשמה לבסוף הקרקע על שם ד"ר ג'יימס סימון, יו"ר חברת "עזרה". קניית השטח, התיווך והרישום עלו 100,000 פרנק צרפתי.
מכיוון שהיה צורך בכסף נוסף, נערכה עוד מגבית שבה הותרמו ארגונים נוספים. ארגון קרן קיימת לישראל תרם 100,000 פרנק, דרש וגם קיבל נציגות בדירקטוריון של בית הספר (שמריהו לוין ויחיאל צ'לנוב). עוד קבוצת יהודים אמריקאים בראשות יעקב שיף תרמה 100,000 דולר. לארגונים התורמים היו דרישות שונות לגבי הרכב ההנהלה, אך בסופו של דבר, בפועל, היה זה ד"ר פאול נתן שניהל את הקבוצה שהוקמה לצורך ניהול "המכון לחינוך טכני" (שמו הראשון של הטכניון) ממקום מושבו בברלין.
כדי לקבוע את המקצועות שיילמדו במכון לחינוך טכני התייעץ פאול נתן עם שורת מורים מרחבי גרמניה. ההחלטות שהתקבלו היו:
המכון לחינוך טכני יהיה ברמה אמצעית, מהסוג הקרוי בגרמנית טכניקום. מסיבה זו החליטה "עזרה" לקרוא לבית הספר הטכני החדש טכניקום.
בטכניקום יהיו שתי מחלקות: הראשונה מכונאות, והשנייה בנייה ועבודות ציבוריות.
התארים שיקבלו בוגרי בית הספר יהיו: טכנאים, ועוזרים למהנדסים.
יוקם בית ספר תיכון המיועד להכנת תלמידים לטכניקום – לימים תיכון בסמ"ת.
לשם בניית הטכניקום הובא מגרמניה אדריכל יהודי בשם אלכסנדר ברוולד. אחרי שברוולד תכנן את מבני הטכניקום, נדרשו שלושה רישיונות שונים לצורך התחלת הבנייה - תהליך ארוך ומורכב שארך שנתיים. העיכוב נגרם הן מחמת עוינות התושבים הערבים והן בשל חוסר יעילותה של הממשלה הטורקית. כמנהל אחראי על הבנייה במקום, מטעם הנהלת המוסד, מונה ד"ר שמריהו לוין. ב-11 באפריל 1912 התקיים הטקס הרשמי של הנחת אבן היסוד לבניין הראשי של הטכניקום.
המכשולים בבניית הטכניקום ובהכנתו
בניית הטכניקום לוותה בקשיים רבים:
לא היו פועלים מיומנים לבנייה באזור ולכן היו צריכים להביא אותם ממקומות אחרים: ירושלים ואפילו גרמניה.
התגלע ריב בין העובדים היהודיים לעובדים הערבים על רקע הטענה שהפועלים היהודים מנעו כניסת עובדים ערבים לאתר, עד שהסתבר שזו האשמת שווא.
המתכנן התלבט ארוכות בקשר לסוג חומרי הבנייה שבהם יעשה שימוש בבניית הטכניקום בשל התקציב המוגבל.
רוב החומרים, וכל המכונות, הובאו מגרמניה, והדבר גרם לעלויות נוספות ולאיבוד זמן.
מקור המים לבית הספר היה אמור להיות באר שתיחפר בשטח הטכניקום, אלא שהפועלים המקומיים לא היו מיומנים מספיק על מנת להגיע לעומק הדרוש. אי לכך נדחתה בניית הבאר עד שמהנדס גרמני הגיע ובעזרת ציוד מתאים הצליח לחפור ולהגיע למי התהום בעומק של 100 מטר.
בניין בית הספר התיכון הושלם באביב 1913. המבנה הראשי של הטכניקום בשכונת הדר, המשמש בשנות האלפיים כמוזיאון הלאומי למדע, הושלם ברובו באותה שנה. המטרה הייתה שבתחילת אפריל 1914 יוכל המוסד להתחיל לפעול.
היה צורך לבצע הערכות מחדש של העלויות ובסופו של דבר התברר שלא ניתן להשלים את בניית הטכניקום בתקציב הקיים, וצריך היה לפנות שוב לתורמים ולנסות לגייס כסף ממקורות נוספים.
מכל המכשולים שבדרך, הקושי הרציני ביותר היה בעיית שפת ההוראה.
מלחמת השפות
עד 1913 היה ברור שהלימודים בתיכון הצמוד לטכניקום, בית הספר הריאלי העברי בחיפה, יהיו בעברית, אך בטכניקום עצמו יילמדו מקצועות בגרמנית בשל מחסור בספרים בעברית, במורים מקצועיים דוברי עברית והיעדרם של מונחים מקצועיים בשפה העברית, שהייתה עדיין בחיתוליה.
הבעיה החלה כשפאול נתן החליט ששפת ההוראה בטכניקום ובתיכון שלידו תהיה גרמנית ולא עברית. הנימוקים לכן היו מעשיים גרידא – מכיוון שמטרת התיכון היא להכשיר תלמידים לטכניקום, מן הראוי שילמדו באותה שפה שבה ימשיכו אחר כך. ההחלטה הכעיסה מאוד את הגופים הציוניים שתרמו להקמת הטכניקום, הן משום שבהתחלה הובטח להם ששפת הלימוד העיקרית בבית הספר התיכון, ואף בחלק מהמקצועות בטכניקום תהיה עברית, והן משום שהשפה העברית המתחדשת הייתה לסמל של גאווה לאומית. גל מחאות והתנגדות שמקורו בגימנסיה הרצליה החל מתפשט ביישוב. הוויכוח בין הצדדים החריף וגרם לד"ר שמריהו לוין, שמונה על ידי חברת "עזרה" למנהל פרויקט הקמת הטכניקום ושתמך בעברית כשפה עיקרית בבית הספר התיכון, להתפטר מתפקידו. לוין נאם במסגרת הקונגרס הציוני ה-11 שנערך ב-1913, בדרישה שההסתדרות הציונית תהיה חייבת לדאוג לחינוך הדור הצעיר בארץ. ב-26 באוקטובר התקיימה ישיבה מכרעת בהנהלת מוסד הטכניקום בברלין לגבי שפת ההוראה. בהחלטה נתקבלה הצעתו של נתן ללמד בגרמנית.
כתוצאה מהחלטה זו התפטרו חברי ההנהלה הציוניים מהנהלת המוסד ובארץ ישראל קמה התנגדות רבה כנגד חברת עזרה, עד כדי כך שהסתדרות המורים הכריזה על חרם נגד הטכניקום והתיכון. למעשה, היה זה אקט סמלי בלבד שכן הטכניקום והתיכון טרם קמו ועדיין לא היו להם מורים.
המחלוקת על השפה הכשילה את הניסיון למצוא תורמים נוספים להמשך הפרויקט, הבנייה הופסקה בשל מחסור בכסף, ונדחתה פתיחת המוסד. כתוצאה מכך פוטרו כל העובדים וגברה העוינות כלפי חברת עזרה בארץ ישראל. לחברה לא נותרה ברירה אלא להיכנע, ובישיבה נוספת שנערכה ב-22 בפברואר 1914 היא נכנעה והודיעה ששפת הלימוד בטכניקום תהיה עברית.
ממוזער|מבנה בריכת הגלים של המכון הישראלי לחקר הנדסה ימית
לימים, ב-2008, הוחלט בטכניון לשנות את שפת הלימוד בתוכנית לתואר שני במנהל עסקים מעברית לאנגלית, והדבר גרר שוב ביקורת ציבורית שהזכירה את מלחמת השפות. ב-2013 הוחלט בטכניון לחדול מהפעלת התוכנית בשפה האנגלית.
מלחמת העולם הראשונה
ממוזער|250px|אלברט איינשטיין מבקר בטכניון (1923)
ממוזער|300px|הבניין על שם טאוב – הפקולטה למדעי המחשב
יישוב בעיית השפה לא פתר את בעיית התקציב, שהחמירה. ב-17 ביולי 1914 התנהלה ישיבה אחרונה של הדירקטוריון בברלין. בין חברי הנהלת המוסד פרצו ויכוחים פנימיים בנושא, עד שלבסוף חברת עזרה הציעה למכור את הטכניקום במכירה פומבית. מטרתה הסמויה של "עזרה", שהייתה בעלת החוב העיקרית של הטכניקום, הייתה לקנות את המקום בעצמה כדי שלא יפריעו לה עוד בניהולו.
שבועיים אחר כך פרצה מלחמת העולם הראשונה. הדבר איפשר לחברת עזרה (שמושבה בגרמניה, שהייתה בת בריתם של הטורקים) לקנות את הטכניקום כמתוכנן, כי מתחריה לקניית המוסד היו ממדינות ההסכמה שנלחמו בטורקיה. ב-15 במרץ 1915 נמכרו במכירה פומבית נכסי "אגודת הטכניקום", ו"עזרה" רכשה לעצמה את הקרקע והבניינים תמורת 225,000 מרק.
בזמן המלחמה הופסקה הבנייה והעבודה הצטמצמה לשמירה ולתחזוקה של הבניינים והציוד. ב-1917 תפס הצבא הגרמני את הבניינים והשתמש בהם כמכון חיטוי וכבית מטבחיים. באביב אותה שנה בא במקומו הצבא הטורקי, שהפך את הבניין הראשי לבית חולים. באוקטובר 1918 כבשו האנגלים את חיפה והמשיכו להשתמש במבני הטכניקום כבית חולים צבאי.
בתום המלחמה היה מצבה הכלכלי של "עזרה" בכי רע, וההסתדרות הציונית, בעלת ברית של הצד המנצח במלחמה, ניצלה את ההזדמנות וקנתה את הטכניקום מחברת עזרה ב-6 בפברואר 1920.
ד"ר פאול נתן, שהטכניקום היה גולת כותרת למפעל חייו, ושתכנן לעבור בערוב ימיו לחיפה - ראה בעיניים כלות כיצד יריביו משכבר משתלטים על המוסד.
פתיחת הטכניון
מצב הבניינים בשטח הטכניקום היה גרוע. הצבא הבריטי ייעד את המבנים לשמש כבית חולים ואף השתלט על הבאר במקום. רוב המכונות שהיו בין כותלי המוסד נגנבו או נמכרו בתקופת המלחמה. היה צורך דחוף לגייס כסף לתיקונים ולרכישת מכונות מחדש. כמו כן היה צורך לשכנע את האנגלים לפנות את השטח. ד"ר חיים ויצמן היה הרוח החיה בניסיונות לגייס את הכספים הדרושים לשיפוץ הבניינים, להשלמת הבנייה ולרכישת המכונות. התהליך ארך חמש שנים, במהלכן נמצאו הכספים הדרושים לתיקונים, נרכשו מכונות וציוד לימודים, נבחרו המורים והצוות המנהלי למוסד וגובשה תוכנית הלימודים של הטכניקום.
בספטמבר 1924 הוחלט לקבל את הצעתו של חיים נחמן ביאליק ולקרוא לבית הספר הטכני בשם "תכניון" (בנימוק שהמילה "טכני" הגיעה ליוונית מהמלה העברית "תֶּכֶן"). [רק ב-1945 נקבע השם "טכניון"].
ב-1923 ביקר באתר ה"תכניון" אלברט איינשטיין והסכים שנה אחר כך להיות נשיא ועד המוסד.
שיעורי הערב הראשונים החלו ב-14 בדצמבר 1924. בחינות הקבלה התקיימו ב-16 בדצמבר 1924, והלימודים החלו ב-7 בינואר 1925, בקורס הראשון של המחלקה לבנייה וסלילה. טקס הפתיחה הרשמי של ה"תכניון" התקיים בט"ו בשבט, 9 בפברואר 1925, 13 שנה מאז הנחת אבן הפינה. בכך היה ה"תכניון" לאוניברסיטה הראשונה שפעלה בארץ ישראל.
רוב הסטודנטים הצטרפו, החל משנת לימודיהם הראשונה, לשורות ההגנה. ב-1929, בפרוץ מאורעות תרפ"ט השתתפו הסטודנטים בהגנה על היישוב העברי בחיפה.
ב-1928 הוכר ה"תכניון" כמוסד טכני גבוה, ולאחר הבחינות ב-27 בפברואר 1929, קיבלו 16 סטודנטים תעודת מהנדס.
כשנפתח היה שטח ה"תכניון" 46 דונם. היו בו שבעה מבנים, והלימודים התרכזו באחד מהם. סגל המוסד מנה אז שישה מורים, ולמדו בו שישה-עשר תלמידים בשתי מחלקות: ארכיטקטורה והנדסה אזרחית. בשנים הראשונות התמודדו מנהלי המוסד עם בעיות שונות, כשהעיקרית - מחסור בכספים.
מראשית הלימודים ועד ימינו
250px|ממוזער|הטכניון, מתוך סדרת תצלומי אוויר של זולטן קלוגר, 1938-1937
ממוזער|250px|סטודנטים להנדסה במעבדה להנדסת בניין בטכניון, 1937
250px|ממוזער|שמאל|בניין הפקולטה להנדסה אווירונאוטית, 1956
ממוזער|250px|בניין צ'רצ'יל והספרייה המרכזית בעת בנייתם, 1964
שלמה קפלנסקי, שניהל את הטכניון במשך 19 שנים, הקים בשנות ה-30 פקולטות ללימוד הנדסת מכונות, הנדסת חשמל והנדסה כימית. בתקופה זו צמח הטכניון וקלט מדענים רבים שברחו מאימי השלטון הנאצי בגרמניה.
בשנת 1935 הוקמה הפקולטה להנדסת מכונות, לאחר שתחום הנדסת המכונות פוצל מהפקולטה לטכנולוגיה. בשנת 1938 ייסד פרנץ אולנדורף את המחלקה להנדסת חשמל, והוא היה דקאן הראשון של הפקולטה. הפקולטה הוקמה בשנת 1947, לאחר שתחום הנדסת החשמל פוצל מהפקולטה לטכנולוגיה.
מפנה חשוב בתולדות הטכניון חל בשנות ה-50: המוסד ניתק מהגופים הציוניים, הפך למוסד עצמאי, ושמו שונה ל"טכניון – מכון טכנולוגי לישראל" – שמו עד היום. באותן השנים לאחר תקופה של פיתוח וביסוס, קיבלו מחלקות המדע הבסיסי בטכניון, שכללו את מחלקות הכימיה, הפיזיקה והמתמטיקה, מעמד של פקולטות. וכן הוקמו הפקולטות להנדסת תעשייה וניהול, הנדסת אווירונאוטיקה וחלל, והנדסה כימית.
בשנת 1950 הוקמו הפקולטה למתמטיקה והפקולטה להנדסת תעשייה וניהול. בשנת 1952 הוקמה הפקולטה לפיזיקה בשנת 1954 הוקמה הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל כמחלקה להנדסה אווירנאוטית, לאחר שפרופסור סידני גולדשטיין שכנע את נשיא הטכניון בזמנו יעקב דורי ואת ראש הממשלה דוד בן-גוריון בחשיבותה. באותה השנה הוטלה על פרופ' דוד גינצבורג המשימה לפתח את המחלקה לכימיה בטכניון שכללה מספר חוקרים בתחומי הכימיה האנליטית והפיזיקלית, והוקמה הפקולטה לכימיה. בשנת 1953 הוקמה המחלקה להנדסה כימית בפקולטה לכימיה תעשייתית. בשנת 1962 המחלקה הופרדה מהפקולטה והפכה ליחידה אקדמית העומדת בפני עצמה – הפקולטה להנדסה כימית.
תחומי המחקר התרחבו, ונפתחו הפקולטות ללימוד ביולוגיה, הנדסה חקלאית, הנדסת מזון, הנדסת חומרים, הנדסת תעשייה וניהול והפקולטה לחינוך טכנולוגי, ונפתחה מחלקה נפרדת נוספת ללימודים הומניסטיים ואמנויות. מפאת צפיפות הבנייה שהקיפה את הטכניון לא ניתן היה להרחיבו במקומו, והיה הכרח לעבור לקמפוס אחר. המעבר לקמפוס החדש בנווה שאנן היה הדרגתי וארך כ-25 שנה. הפקולטה לארכיטקטורה הייתה האחרונה שעברה מהקמפוס בהדר הכרמל לזה שבנווה שאנן. הקמפוס החדש תוכנן על ידי האדריכל אלכסנדר קליין, בעזרת תוכניות קודמות שערך האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר בעת שהותו בארץ. את מבני הקמפוס תכננו לאורך השנים אדריכלים שונים, בהתאמה לתוכנית הכללית.
את הפקולטה לפיזיקה הקים נתן רוזן, פיזיקאי בעל שם ששיתף פעולה עם אלברט איינשטיין בכתיבת המאמר על פרדוקס EPR. בשנות ה-60 נפתחו בטכניון הפקולטות לרפואה ולמדעי המחשב, ושיטת הלימוד הישנה הוחלפה בשיטת הצבירה. מספר הסטודנטים עלה ליותר מ-7,000.
בשנת 1969 הוקמו הפקולטה למדעי המחשב, הפקולטה להנדסה ביורפואית והפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט. ובשנת 1971 התמזגה הפקולטה לרפואה עם הטכניון והוקמה הפקולטה לביולוגיה.
עם מעבר הפקולטה לארכיטקטורה לקריית הטכניון, הוקם בבניין ההיסטורי בהדר ה"טכנודע" – המוזיאון הלאומי למדע וטכנולוגיה. הבניין שוקם ושומר בהתאם לתוכניות המקוריות של ברוולד. במשך שנים רבות, עד לפתיחת הפקולטה להנדסה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, היה הטכניון המוסד היחיד בישראל שהכשיר מהנדסים.
בשנת 1976 הוקם המכון הישראלי לחקר הנדסה ימית בע"מ, מיסודם של הטכניון וחברת נמלי ישראל (בזמנו: "רשות הנמלים"). מכון זה, היחיד מסוגו בארץ, נחשב הסמכות העליונה בכל הנוגע למחקרי הנדסה ימית בארץ (הנדסת חופים ונמלים, השפעת מתקני התפלה על הסביבה החופית והימית ועוד).
בשנת 1990 התמנה לנשיא הטכניון פרופסור זאב תדמור, שהיה בוגר הטכניון הראשון שמונה כנשיאו של המוסד. בשנת 1992 הוקמה הפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון. בשנת 1994 הוקמה הפקולטה למדע והנדסה של חומרים.
הטכניון חבר בארגון האוניברסיטאות העולמי של אונסק"ו.
בשנת 2002 הוקמה הפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית, מאיחוד של שתי פקולטות ותיקות בטכניון, הנדסה אזרחית והנדסה חקלאית.
הטכניון הסמיך קרוב ל-80,000 בוגרים מיום הקמתו ועד תום העשור הראשון של המאה ה-21. נכון ל-2020, לומדים בטכניון 13,858 סטודנטים לכל התארים, מתוכם 9,300 לתואר ראשון, 4,558 לתואר שני ולתואר שלישי. נשים מהוות כ-40% מכלל הסטודנטים לתואר ראשון.
הישגים בולטים של הטכניון
שמאל|250px|ממוזער|בול "הטכניון חיפה"
תאריך ההופעה: 1956מעצב: ג. המורי
בשנות ה-70 של המאה ה-20 פיתחו הפרופסורים יעקב זיו ואברהם למפל את אלגוריתם למפל-זיו לדחיסת נתונים. בשנים 1995 ו-2007, בהתאמה, הם זכו במדליית ריצ'רד המינג על עבודה חלוצית בתחום דחיסת הנתונים ובמיוחד על פיתוח אלגוריתם זה.
בשנת 1982 גילה פרופסור דן שכטמן, מהפקולטה למדע והנדסה של חומרים, מבנה של קוואזי-גביש: מבנה גבישי בעל סימטריה מחומשת – דבר שנחשב בלתי אפשרי לפי התאוריה שהייתה קיימת אז של גבישים וחייב מהפך מחשבתי בתורת הקריסטלוגרפיה. בשנת 2011 זכה שכטמן בפרס נובל לכימיה, על מחקרו זה.
הפרופסורים מוסא יודעים וג'ון פינברג מהפקולטה לרפואה פיתחו את התרופה "אזילקט", היעילה לטיפול בחולי מחלת פרקינסון ומחלת אלצהיימר.
פרופ' אורי סיון, פרופ' ארז בראון ופרופ' יואב איישן השתמשו ברצפי DNA ליצירת חוט מוליך שעוביו אלפית מעוביה של שערה אנושית.
לוויין הטכניון, ששוגר לחלל, הוא אחד הקטנים בעולם. הוא בנוי כקובייה שאורך כל אחת מצלעותיה 45 ס"מ, משקלו 48 ק"ג ותצרוכת החשמל שלו נמוכה ביותר. על הלוויין גלאי אוזון, מחשב זעיר ומערכת ניווט ובקרה. היוזמה לבנית הלוויין והביצוע היו של פרופסור גיורא שביב, פרופסור חיים אשד ומשה שחר.
בשנת 2004 זכו שני פרופסורים מהטכניון, אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר, בפרס נובל לכימיה על גילוי המערכת הביולוגית הגורמת לפירוק חלבונים בתא. הם היו זוכי פרס נובל הישראלים הראשונים במדעים.
בשנת 2006 נבחרה ד"ר שולמית לבנברג, אז בת 37, על ידי כתב העת Scientific American כאחת מ-50 המדענים המובילים בעולם לשנה זו, בעקבות פיתוח שיטה ליצירת רקמות שהגוף אינו דוחה.
הטכניון נחשב לאחד מהמוסדות המובילים בתחומו בעולם, ודורג במקום ה-29 בעולם בקטגוריית האוניברסיטאות הטכנולוגיות-הנדסיות, במקום ה-31 בעולם בקטגוריית מדעי הטבע ובמקום ה-109 הכללי, על פי סקר "The Times Higher Education Supplement " לשנת 2008. בדירוג אוניברסיטת ג'יאו טונג הסינית לאוניברסיטאות טכנולוגיות-הנדסיות בשנת 2011, תפס הטכניון את המקום ה-42 בעולם בהנדסה וטכנולוגיה, והפקולטה למדעי המחשב דורגה במקום ה-15 בעולם.
הטכניון נמצא במקום 7 בעולם ברשימת האוניברסיטאות שבוגריהן מנהלים חברות טכנולוגיות גדולות.
בשנת 2017, הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל של הטכניון דורגה מקום 8 בעולם לפי מדד שנגחאי, מקום 50 באוטומציה ובקרה, מקום 37 בהנדסת חשמל, ובתחום הפיזיקה דורג הטכניון בין 150-200.
קריית הטכניון
ממוזער|שמאל|250px|הבניין על שם סגו – הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים
קמפוס הטכניון מכונה קריית הטכניון. הוא משתרע על פני 1,325 דונם, בין שכונת נווה שאנן לבין העיר נשר. מיקום הקמפוס נבחר על ידי דוד בן-גוריון, ואבן הפינה הונחה בשנת 1953.
קריית הטכניון כוללת מבני מעונות לסטודנטים ולסגל זוטר (ישנם מעונות ליחידים, לזוגות ולמשפחות עם ילדים), שבהם יותר מ-4,500 מיטות.
ממוזער|מנחת מסוקים סמוך ל"כפר המשתלמים".
סמוך ל"כפר המשתלמים", מול שכונת רמת אלון, נמצא מנחת מסוקים.
בקרית הטכניון כתשעים בניינים, ביניהם 18 פקולטות ומחלקות. בקמפוס גם מרכז ספורט, בית קולנוע, בית כנסת, מרכז מבקרים, אכסניה, מועדוני תרבות, בית סטודנט, סניף בנק, חנויות, קפיטריות ומסעדות, גני ילדים ומרפאה. כמו כן במתחם גן אקולוגי, מגרשי ספורט אולימפיים, אמפיתיאטרון וטיילת ובה "אובליסק הטכניון", פרי תכנונו של האדריכל סנטיאגו קלטרווה, ושתי תחנות של הרכבלית: תחנת "טכניון מרכז" - לעליית וירידת נוסעים, ותחנת "טכניון אלונים" - כתחנת תפעול ובקרה בלבד.
הפקולטה לרפואה נמצאת מחוץ לקריית הטכניון, בשכונת בת גלים, סמוך למרכז הרפואי רמב"ם.
אחד המבנים של הפקולטה לאדריכלות ובינויי ערים ממוקם בשכונת הדר שבחיפה, סמוך למוזיאון הלאומי למדע, בבניין ההדריון.
במבנה לומדים סטודנטים בשנה ב במסלול לאדריכלות ובמסלול לאדריכלות נוף.
"שיכון הטכניון" שימש למגורי מדענים בשנות החמישים של המאה העשרים. צריפי השיכון נמצאים בדרום שכונת אחוזה, בין צומת פרויד לבית בירם.
בטכניון 18 פקולטות ומחלקות המעניקות תואר ראשון, שני ושלישי במבחר מסלולי לימודים.
פקולטות
שמאל|ממוזער|250px|מבנה בית הכנסת "אוהל אהרון" בטכניון, בתכנון האדריכל פרופ' אהרון קשטן. המבנה נבנה בתרומתו של הפילנתרופ היהודי-אמריקאי לודוויג יסלזון ונקרא על שם אחיו אהרון
שמאל|ממוזער|250px|הבניין על שם רפפורט - הפקולטה לרפואה
שמאל|ממוזער|250px|אובליסק הטכניון במרכז הטכניון, בתכנונו של סנטיאגו קלטרווה
שמאל|250px|ממוזער|בניין הפקולטה למתמטיקה
הנדסת אווירונאוטיקה וחלל – הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל
הנדסה אזרחית וסביבתית – הפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית
ארכיטקטורה ובינוי ערים – הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים
הנדסת ביוטכנולוגיה ומזון – הפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון
ביולוגיה – הפקולטה לביולוגיה
הנדסה ביורפואית – הפקולטה להנדסה ביורפואית
הנדסת חומרים – הפקולטה למדע והנדסה של חומרים
הנדסת חשמל – הפקולטה להנדסת חשמל
כימיה – הפקולטה לכימיה
הנדסה כימית – הפקולטה להנדסה כימית
מדעי המחשב – הפקולטה למדעי המחשב
הנדסת מכונות – הפקולטה להנדסת מכונות
מתמטיקה – הפקולטה למתמטיקה
פיזיקה – הפקולטה לפיזיקה
רפואה – הפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט
מדעי הנתונים וההחלטות (לשעבר הנדסת תעשייה וניהול)
חינוך למדע וטכנולוגיה – הפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה
מחלקות
המחלקה ללימודים הומניסטיים ואמנויות
בית הספר ללימודי המשך של הטכניון ע"ש עזריאלי
יחידות מחקר נוספות
המכון הישראלי לחקר הנדסה ימית- הוקם ב-1976 בשותפות של הטכניון וחברת נמלי ישראל. המכון כולל, בין היתר, מתקני מחקר יחידים מסוגם בישראל: תעלת גלים באורך 48 מ', בריכת גלים המדמה את שטח מפרץ חיפה בקנ"מ 1:120.
המכון לננוטכנולוגיה על שם ראסל ברי
המכון למצב מוצק
מכון המתכות הישראלי - הוקם ב-1963 ומכיל בין היתר מעבדה להדפסת תלת-מימד של מתכות, מעבדה לטכנולוגיות יציקה, מעבדה למטלורגיה וטכנולוגיית אבקות ומעבדה למניעת קורוזיה, טיפול פני השטח וטכנולוגיות לייזר.
מכון לחקר החלל על שם נורמן והלן אשר
המכון לחקר המים על שם סטיבן וננסי גרנד
המכון לחקר התחבורה
המכון הלאומי לחקר הבנייה
מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה
המרכז הבינתחומי למדעי החיים וההנדסה על שם לורי לוקיי
המרכז לחקר העיר והאזור
המרכז למחקר ופיתוח בארכיטקטורה
מרכז היזמות והחדשנות t-hub
מרכז המחקר למורשת הארכיטקטורה בישראל
אמנויות
תיאטרון הטכניון הוקם בשנת 1986 במסגרת מצומצמת, כחלק מהמחלקה ללימודים הומניסטיים ואמנויות. המייסד היה פרופ' אוריאל זוהר, שהיה במאי יחיד ומורה במחלקה זו. בתיאטרון הועברו במהלך השנים, שבעה קורסים כל סמסטר, ולמדו בו כ-300 סטודנטים מדי שנה. התיאטרון העלה עד 2014, כ-52 הצגות בסגנונות שונים, חלקן מחזות ישראלים מאת חנוך לוין ויהושע סובול וגם מחזות קלאסיים מאת מולייר, שייקספיר, פייר דה מאריבו, הנריק איבסן, סלאבומיר מרוז'ק ברנרד שו ועוד. הועלו גם הצגות מאת אוריאל זוהר עצמו, וכן הצגות מפרי עטם של השחקנים.
המקהלה והתזמורת הסימפונית של הטכניון הוקמו בשנת 1963 ביוזמתה של פרופ' דליה אטלס. לאחר פרישתה מנחם נבנהויז ניהל את התזמורת הסימפונית עד שנת 2018. במקביל מנהל המנצח לאונטי וולף את מקהלת הטכניון. לאחר פרישתו של נבנהויז, החליף אותו דוד סופר בתור המנצח והמנהל המוזיקלי של התזמורת.
רכבלית
ממוזער|שמאל|תחנה הרכבלית העליונה בטכניון, אפריל 2021
ממוזער|שמאל|מבט מלמעלה על תחנה הרכבלית העליונה בטכניון, אפריל 2021
באפריל 2022 נפתחו בטכניון שתי התחנות של "הרכבלית", רכבל אשר מקשר בין מרכזית המפרץ לטכניון ולאוניברסיטת חיפה. תחנה D (טכניון מרכז) נמצאת ליד בניין דנציגר ותחנה E (טכניון עליון) אשר נמצאת ליד בניין קנדה. תחנת טכניון עליון תהיה בתחילה תחנה תפעולית בלבד והיא לא תשרת נוסעים. בתחנה E נמצא הדיפו של המערכת.
נשיאי הטכניון
ממוזער|שמאל|בניין הנדסת חשמל ואולמן, ברקע שכונת נווה שאנן ומפרץ חיפה, אפריל 2021
תמונה שם תקופת כהונה הערות 70px ארתור בלוק 1924–1925 70px מרדכי (מקס) הקר 1925–1927 70px שמואל יוסף פבזנר 1927–1929 (ניהול הצד האדמיניסטרטיבי) 70px פרופ' אהרן צ'רניבסקי 1927–1929 (ניהול הצד האקדמי) 70px פרופ' יוסף ברויר 1930–1931 70px ד"ר שלמה קפלנסקי 1931–1950 70px יעקב דורי 1951–1965 רב-אלוף במילואים 70px אלכסנדר גולדברג 1965–1973 70px עמוס חורב 1973–1982 אלוף במילואים
בתקופתו הוקם המכון הישראלי לחקר הנדסה ימית 70px פרופ' יוסף זינגר 1982–1986 70px ד"ר מקס רייס 1986–1990 70px פרופ' זאב תדמור 1990–1998 70px עמוס לפידות 1998–2001 אלוף במילואים 70px פרופ' יצחק אפלויג 2001–2009 70px פרופ' פרץ לביא 2009 - 2019 70px פרופ' אורי סיון 2019 - ואילך
ממוזער|תעלת הגלים בבנין הידראוליקה - המכון לחקר הנדסה ימית
הקורטוריון
חבר הנאמנים של הטכניון, הנקרא גם "הקורטוריון", הוא הגוף בעל הסמכות העליונה במכון. בתחום אחריותו החלטות תקציביות, מינוי בעלי תפקידים בהנהלה הבכירה, תיאום פעולות של אגודות דורשי הטכניון בישראל ובחו"ל, פיקוח והכל בהתאם לחוקת טכניון. בקורטוריון יושבים אנשי ציבור מארץ ומחו"ל.
הקורטוריון מתכנס אחת לשנה בישראל למושב בן שבוע, במהלך חודש יוני. במסגרת אירועי הכינוס מחולקים מדי שנה תוארי דוקטור לשם כבוד מטעם הטכניון.
הקורטוריון הראשון של הטכניון נבחר ב-5 במרץ 1908. בין נציגיו היו דוד ויסוצקי ממוסקבה ואשר גינצבורג (אחד העם) מלונדון כנציגי חברת ויסוצקי, נציגי "עזרה" וד"ר שמריהו לוין.
יושב הראש הנוכחי של הקורטוריון הוא לואורנס ג'אקייר מארצות הברית, יו"ר לשם כבוד של הקורטוריון הוא עוזיה גליל. משנת 1990 עד 2003 יו"ר הקורטוריון היה איש עסקים ופילנתרופ יהודי אמריקאי הנרי טאוב, שעל שמו קרוי בניין פקולטה למדעי מחשב.
אגודות דורשי הטכניון
אגודת דורשי הטכניון הראשונה הוקמה על ידי אלברט איינשטיין, בשנת 1923.
היום אגודות דורשי הטכניון קיימות ב-16 מדינות.
אגודות דורשי הטכניון בישראל ובעולם דואגות לגיוס מקורות כספיים לצורך מימון פעילויות המחקר המתקיימות בטכניון, ולצורך סיוע לסטודנטים בצורת מלגות וכו'.
אחת האגודות המשמעותיות בתרומתה לטכניון היא אגודת דורשי הטכניון של ארצות הברית (ATS).
יו"ר אגודת דורשי הטכניון בישראל, נכון ל-2024 הוא פרופ' פרץ לביא, נשיא הטכניון לשעבר.
רב בית הכנסת בטכניון
בשנים 1976–1980 כיהן בתפקיד הרב פרופסור אהרן שאר-ישוב. בשנים 1980–2013 כיהן בתפקיד הרב ד"ר אליהו רחמים זייני. ב-2013 נבחר לתפקיד הרב ד"ר אלעד דוקוב אשר מכהן בתפקיד עד היום.
מערך ספריות הטכניון
מערך ספריות הטכניון מורכב מהספרייה המרכזית ע"ש אלישר ומספריות מחקר בבנייני הפקולטות השונות. הספרייה המרכזית מהווה את הסמכות המקצועית הקובעת מדיניות, נהלים והנחיות עבודה לכלל הספריות בטכניון והיא מספקת תשתית לפעילויות המקצועיות עבורן. ספריות המחקר מתמקדות בצורכי המידע של הסטודנטים וחברי הסגל בפקולטות.
קשרים ומיזמים בינלאומיים
קשרים בינלאומיים
הטכניון חבר במספר בריתות ואגודות בינלאומיות :
הטכניון חבר בארגון האוניברסיטאות העולמי, חבר בוועידת בתי הספר האירופיים לחינוך ומחקר הנדסי מתקדם וחבר איגוד האוניברסיטאות לחקר החלל .
בתאריך 6 בנובמבר 2018 הוכרז על הצטרפות הטכניון לברית אוניברסיטאות יורו-טק. הברית היא שותפות אסטרטגית של אוניברסיטאות למדע וטכנולוגיה באירופה. מעמד ההצטרפות נכנס לתוקף בתאריך 1 בינואר 2019.
מיזמים בינלאומיים
בשנת 2012 זכה הטכניון ביחד עם אוניברסיטת קורנל במכרז להקמת קמפוס טכנולוגי באי רוזוולט בניו יורק. שם הקמפוס, שבנייתו הסתיימה בספטמבר 2017 הוא "Cornell Tech". המכון מקדם יזמות, מסחור ותרגום של רעיונות ליישומים ואינו פועל במודל של פקולטות או דיסציפלינות אלא בשלושה מרכזים אינטר-דיסציפלינריים.
ב-18 בדצמבר 2017 נחנך בסין מכון גואנגדונג-טכניון-ישראל לטכנולוגיה (GTIIT), פרי שותפות בין קרן לי קה שינג, ממשלת מחוז גואנגדונג, עיריית שאנטואו והטכניון.
אותות הוקרה
2012 – דואר ישראל הנפיק בול למלאות 100 שנה לטכניון
ראו גם
אוניברסיטאות בישראל
אוניברסיטה ציבורית#ישראל
לקריאה נוספת
קנית אדמת הטכניון בחיפה, מזכרונות אפרים כהן־רייס, תרס"ח (1908), בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק פד, עמ' 857–860.
תולדות הטכניון בראשיתו - 1908 – 1925, המחלקה לקשרי ציבור של הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, 1953
נחום לוין, מאבק הראשונים על ייעוד הטכניון, תל אביב, 1964
פרופ' אמנון פרנקל, פרופ' שלמה מי-טל, תרומת הטכניון למשק בישראל באמצעות בוגריו, מוסד שמואל נאמן, 2012
Carl Alpert, Technion: the story of Israel's Institute of Technology, New York, Haifa, 1982
קישורים חיצוניים
מפת קמפוס הטכניון, באתר הטכניון
שמריהו לוין, הכנות להקמת הטכניון (מתוך: "אגרות שמריהו לוין, תל אביב: דביר, תשכ"ו), בפרויקט בן-יהודה
בניית הטכניון בחיפה, ארכיון הסרטים הישראלי 1913
הנשף המסורתי של הסטודנטים בטכניון, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
פתיחת שנת הלימודים בטכניון במעמד בן-גוריון, יומני כרמל 1951
חנוכת המכון לאלקטרומכניקה, במעמד בן-גוריון, יעקב דורי ומשפחת פישבך, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 8:35)
טקס יְרִיַּת אֶבֶן פִּנָּה לבניין צ'רצ'יל, במעמד רנדולף צ'רצ'יל וקלמנטיין צ'רצ'יל, נובמבר 1955, ארכיון הסרטונים של AP
חנוכת בניין צ'רצ'יל במעמד בן-גוריון ושרה צ'רצ'יל, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, יולי 1958 (התחלה 0:54)
בעלי תוארי כבוד מטעם הטכניון
הענקת תוארי דוקטור לשם כבוד (18/06/2019) לשבעה גברים ונשים ובהם היזם ואיש העסקים סמי סגול, האדריכל משה ספדיה, מייסדת קרן אייסף נינה אבידר ווינר, פרופ' סטפן מלאך, ד"ר סטיוארט א' פלדמן, פרופ' ד"ר אלפרד פורשל וקרול אפשטיין
אתר ברית אוניברסיטאות יורו-טק באירופה (באנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:חיפה: אוניברסיטאות ומכללות
קטגוריה:הדר הכרמל
קטגוריה:חיפה: מבנים
קטגוריה:חיפה: מבנים לשימור
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז חיפה
קטגוריה:אגודות עות'מאניות
קטגוריה:חינוך ביישוב
קטגוריה:ברית אוניברסיטאות יורו-טק
קטגוריה:ועידת בתי הספר האירופיים לחינוך ומחקר הנדסי מתקדם
קטגוריה:היישוב: מדע וטכנולוגיה | 2024-10-15T15:27:33 |
אלביס פרסלי | אלביס אהרון פרסלי (באנגלית: Elvis Aaron Presley; 8 בינואר 1935 – 16 באוגוסט 1977), הידוע לרוב בשם אלביס, היה זמר ושחקן אמריקאי. הוא כונה "מלך הרוק אנד רול", או בכינוי "the king" ובעברית, "המלך". נחשב לאחד מאנשי התרבות המשמעותיים והמשפיעים ביותר של המאה ה-20. הפרשנויות והביצועים לשירים וסגנון ההופעה הפרובוקטיבי והמיני שלו, בשילוב השפעות עידן טרנספורמטיבי ביחסי גזעים, הובילו אותו להצלחה גדולה, תוך גרימה למחלוקות ראשוניות ברחבי העולם.
פרסלי נולד בטופלו שבמיסיסיפי, ועבר לממפיס שבטנסי עם משפחתו כשהיה בן 13. הקריירה המוזיקלית שלו החלה שם ב-1954, כשהקליט בסאן רקורדס עם המפיק סם פיליפס, שרצה להביא את הצליל של המוזיקה האפרו-אמריקאית לקהל רחב יותר. פרסלי, ניגן על גיטרה אקוסטית קצבית, ולווה בידי הגיטריסט הראשי סקוטי מור והבסיסט ביל בלאק . היה חלוץ הרוקבילי, אפ-טמפו, פיוז'ן בקצבים של מוזיקת קאנטרי ורית'ם אנד בלוז. בשנת 1955 הצטרף המתופף די ג'יי פונטנה והשלים את הרכב הרביעייה הקלאסית של פרסלי, ו-RCA ויקטור רכשה את חוזהו בעסקה שארגן קולונל טום פארקר , שניהל אותו במשך יותר משני עשורים. הסינגל הראשון של פרסלי, "Heartbreak Hotel", הופץ בינואר 1956 והגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד בארצות הברית. בתוך שנה נמכרו למעלה מעשרה מיליון תקליטים של פרסלי. עם סדרה של הופעות מצליחות בטלוויזיה ואלבומים מצליחים, פרסלי הפך לדמות המובילה של הצליל הפופולרי החדש של הרוק אנד רול, אם כי הסגנון הפרפורמטיבי שלו וקידום הסאונד השולי של המוזיקה השחורה, נחשבו לאיום על הרווחה המוסרית של הצעירים האמריקאים הלבנים.
בנובמבר 1956 ערך פרסלי את הופעת הבכורה שלו בסרט ב"אהבי אותי ברכות". הוא גויס לשירות צבאי ב-1958, והשיק מחדש את הקריירה שלו שנתיים לאחר מכן עם כמה מההקלטות המצליחות ביותר שלו. עם זאת, הוא קיים מעט הופעות, ובהדרכתו של פארקר, המשיך להקדיש חלק ניכר משנות ה-60 ליצירת סרטים הוליוודיים ופסקולים. כמה מסרטיו המפורסמים ביותר הם: "רוק בבית הסוהר" (1957), "הוואי הכחולה" (1961) ו"ויוה לאס וגאס" (1964). ב-1968, לאחר הפסקה של שבע שנים מהופעות, הוא חזר לבמה בספיישל הקאמבק הטלוויזיוני עטור השבחים "אלביס" , שהוביל להארכת ההופעות שקיים בלאס וגאס ולסיבובי הופעות מצליחים ביותר. ב-1973 קיים פרסלי את ההופעה הראשונה של אמן סולו ששודרה ברחבי העולם, Aloha from Hawaii . שנים של שימוש בסמים במרשם והרגלי אכילה לא בריאים, פגעו קשות בבריאותו, והוא נפטר בפתאומיות ב-1977 באחוזתו בגרייסלנד בגיל 42.
לאחר שנמכרו למעלה מ-500 מיליון מתקליטיו ברחבי העולם, פרסלי נחשב לאמן הסולו הנמכר ביותר בכל הזמנים; שיא שמוכר בגינס שיאי עולם. הוא זכה להצלחה מסחרית בסוגות מוזיקליות רבות, כולל פופ, קאנטרי, רית'ם אנד בלוז, מוזיקה עכשווית למבוגרים וגוספל. פרסלי זכה בשלושה פרסי גראמי (ביניהם פרס גראמי למפעל חיים בגיל 36), ונכנס למספר היכלי תהילה. הוא מחזיק במספר שיאים עולמיים, ביניהם מספר האלבומים הרב ביותר שקיבלו תוארי זהב ופלטינה מטעם איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA), מרבית האלבומים שדורגו במצעד הבילבורד 200, אמן הסולו עם מרבית האלבומים שדורגו במקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי ואמן הסולו עם מרבית השירים שדורגו במקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. בשנת 2018 הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית בידי נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. בנוסף לכך, דורג במקום השלישי ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים" של רולינג סטון.
ביוגרפיה
ילדותו ותחילת דרכו
ממוזער|שמאל|200px|מקום הולדתו של פרסלי בעיר טופלו שבמיסיסיפי
אלביס נולד בשנת 1935, בעיירה טופלו שבמיסיסיפי, לוורנון אלביס פרסלי בן ה-18 ולגלדיס לאב סמית' (שהייתה כנראה יהודייה) בת ה-22, בבית צנוע עם שני חדרים שנבנה על ידי אביו לקראת לידתו. אחיו התאום של אלביס, ג'סי גארון פרסלי, נולד כ-37 דקות לפני אלביס אך מת במהלך הלידה. אמו עבדה באותה עת כפועלת במפעל טקסטיל, ואביו עבד במכולת.
ההשפעה המוזיקלית הראשונית על אלביס כילד הייתה מוזיקת הגוספל הדתית. משפחתו השתתפה בקביעות בטקסים בכנסייה המקומית. גם לאורך חייו הבוגרים, תוך כדי ההקלטות באולפן, בסביבתו הפרטית ולאחר הופעות, נהג אלביס להצטרף למפגשים לא רשמיים (סשנים) של מוזיקת גוספל.
בשנת 1938, איבדה המשפחה את ביתה, לאחר שוורנון הורשע ונשלח לכלא לשמונה חודשים בגין הונאה. בתקופת שהותו בכלא, התגוררו אלביס ואמו עם קרובי משפחה. ורנון שוחרר מהכלא בשנת 1941. בגיל 10, הופיע אלביס לראשונה בתחרות שירה וזכה במקום השני. כעבור כשנה קיבל מאמו את הגיטרה הראשונה שלו כמתנת יום הולדת, והחל לקבל שיעורי גיטרה משני דודיו ומהכומר של הכנסייה החדשה, שאליה הצטרפה משפחתו. פרסלי מעולם לא קיבל הכשרה פורמלית בתחום המוזיקה ולא למד לקרוא תווים, ובפועל למד במהלך ילדותו לנגן בגיטרה לפי שמיעה.
בנובמבר 1948, כאשר היה אלביס בן 13, עברה משפחתו לממפיס שבטנסי, שם היו לאביו יותר הזדמנויות למצוא עבודה. אמו עבדה במשמרות לילה בבית חולים מקומי, ואביו עבד בעבודות מזדמנות. המשפחה התגוררה במשך כשנה בבית מושכר בתנאים קשים, ובהמשך עברה לדירת שני חדרים בקומפלקס דיור ציבורי. גם אלביס עבד בעבודות מזדמנות שונות כדי לסייע לפרנסת המשפחה: כיסוח מדשאות, שטיפת מכוניות ומכירת גלידה. הוא סיים את לימודיו בתיכון בשנת 1953, החל לעבוד בתור נהג משאית, ובמקביל למד חשמלאות. בזמנו הפנוי נהג לשיר ולנגן בגיטרה.
קריירה מוזיקלית
סאן רקורדס והולדת הרוקנ'רול
ממוזער|200px|אלביס פרסלי, 1957
באוגוסט 1953, שילם אלביס לחברת "סאן רקורדס" (Sun Records) על מנת להקליט עבור אמו ליום הולדתה את השירים "My Happiness" ו-"That's When Your Heartaches Begin" על גבי תקליטון חובבים. מייסד חברת סאן רקורדס, סם פיליפס, והעוזרת מריון קייסקר, שמעו את השירים, וזיהו את כישרונו של אלביס. ביוני 1954, הם קראו לו כדי למלא את מקומו של זמר בלדות חסר. אף על פי שהפגישה לא נשאה פרי, צירף פיליפס את אלביס לשני מוזיקאים מקומיים, סקוטי מור וביל בלאק. במהלך הפסקה בחזרות ב-5 ביולי 1954, החל אלביס לשיר באופן ספונטני את "That's Alright Mama", ופיליפס לחץ על כפתור ההקלטה באולפן. במהלך הקלטה היסטורית זו, נוצר סגנון חדש שעל פי אלביס "לא דמה לשום סגנון". השיר הראשון שהוזכר, "That All Right", של זמר הבלוז האפרו-אמריקני ארתור "ביג בוי" קרואדפ, הוקלט בסגנון קאנטרי-וסטרן, ומצדו השני של התקליטון הקליט אלביס שיר קאנטרי מפורסם של ביל מונרו עם נגיעות בלוז, "Blue Moon of Kentucky". בכך נוצר שיר בלוז ראשון בסגנון קאנטרי, ומצדו השני של התקליטון שיר קאנטרי בסגנון בלוז, שבישרו את תחילת סגנון הרוקנ'רול. אלביס מנה כהשפעה ראשונית, את השיר "That's All" של מוזיקאית הגוספל סיסטר רוזטה תארפ, ששילבה את מוזיקת הנשמה עם בלוז ופולק, בליווי גיטרה חשמלית פועמת.
הנפילה והחזרה
שמאל|ממוזער|250px|אלביס עם ריצ'רד ניקסון
הצלחתו של אלביס החלה מלהיטו הראשון "That's Alright" בשנת 1954. בשנת 1956, החל להקליט עבור חברת "RCA" בנאשוויל. עם גיוסו לצבא ארצות הברית ב-24 במרץ 1958 לשנתיים של שירות צבאי, הופסקה פעילותו המוזיקלית. באוקטובר אותה שנה, נשלח לפרידברג שבגרמניה.
באותה שנה אמו שהייתה אלכוהוליסטית, נפטרה מדלקת כבד.
ב-2 במרץ 1960 שב לארצות הברית, המשיך להוציא להיטים ולהופיע בסרטי קולנוע. עם זאת, הוא לא חזר לנקודת השיא ביצירתיות שלו, ולדעת רבים הוא נע לכיוון נוסחתי שמרני ומלודי יותר.
במהלך שנות השישים, מיעט אלביס להופיע, וחלה נסיגה משמעותית במכירות תקליטיו ובביקוש להופעותיו. בשנת 1968 חזר להופיע באולמות מלאים עם שירים חדשים, שהשיבו אותו לחזית הבמה ואף הכתירו אותו כ"מלך הרוק".
ב-1969, הוא שב לראש טבלת המצעדים עם להיטו הידוע "מחשבות חשדניות" (Suspicious Minds). באותה שנה הוציא את אלבומו "מאלביס בממפיס", שהוקלט באולפן בו התחיל את דרכו המוזיקלית. אלבום זה, שהכיל להיטים רבים, השיב את אלביס למעמדו במצעדים, בהאזנות ובטבלאות המכירות.
לאחר תקופה זו, חלה שוב דעיכה בקריירה המוזיקלית של אלביס, במהלכה התמכר לתרופות ולאכילה, דבר שהקשה על פעילותו הסדירה. למרות זאת, ב-1973 הופיע אלביס בהוואי, במופע הראשון ששודר על ידי לוויין בשידור חי מחוף אל חוף, ובו צפו מיליוני בני אדם מחמש יבשות, וזכה ל-50 אחוזי צפייה בטלוויזיה האמריקנית. במופע זה שר אלביס את להיטיו הגדולים מכל התקופות: "אהבה בוערת", "כלב ציד", "קדחת", "מחשבות חשדניות" ו"טרילוגיה אמריקאית", וכן מספר שירים אותם חידש: "Something" של להקת הביטלס, "Johnny B. Goode" של צ'אק ברי ו-"My Way" של פרנק סינטרה.
לאחר הופעה זו שב אלביס אל דעת הקהל כ"מלך הרוק'נ'רול". אך התמכרויותיו הפריעו לקידום הקריירה שלו.
שחקן קולנוע
נוסף על היותו זמר, אלביס היה גם שחקן קולנוע. בשנת 1956, יצא סרטו הראשון "Love Me Tender", ביולי 1957, יצא סרטו השני "אוהב אותך". הוא שיחק בעשרות סרטים והופיע בתוכניות טלוויזיה שונות, בהן זו של אד סאליבן אשר במהלכה צפו באלביס כ-60 מיליון איש. אף על פי שרוב סרטיו לא נחשבו ליצירות מופת, סרטו הדוקומנטרי האחרון "Elvis on tour" שיצא בשנת 1972 (ובו השתתף בעריכה מרטין סקורסזה) זכה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית "הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר".
משפחתו
במהלך שירותו הצבאי בשנת 1959 פגש אלביס את אשתו לעתיד פריסילה בגרמניה, כאשר הייתה בת 14 והוא בן 24. הם נישאו 8 שנים אחר-כך ב-1 במאי 1967 בלאס וגאס, כשלפריסיליה מלאו 22. בתם היחידה, ליסה מארי פרסלי, נולדה ב-1 בפברואר 1968, נישאה 4 פעמים והביאה לעולם 4 ילדים.
במהלך נישואיהם, ניהל אלביס רומנים רבים המתוארים בפירוט בספרים שנכתבו עליו. גם אשתו ניהלה רומן, עם חברם המשותף מייק סטון. הם נפרדו ב-23 בפברואר 1972, הסכימו ביניהם לחלק את המשמורת על בתם, והתגרשו סופית ב-1973. לאחר הגירושים חלה החמרה במצבו של אלביס, הוא הפך לאדם מבודד, עלה במשקל והשימוש שלו בתרופות גבר. אלו השפיעו לרעה על בריאותו, מצב רוחו והתנהגותו על הבמה.
מותו
שמאל|ממוזער|200px|המצבה על קברו של אלביס באחוזת גרייסלנד
הופעתו האחרונה של אלביס נערכה ב-"Market Square Arena" באינדיאנפוליס, ב-26 ביוני 1977. ב-16 באוגוסט אותה שנה נפטר בגיל 42. גופתו נמצאה בחדרו בביתו, "אחוזת גרייסלנד". מותו נגרם ככל הנראה כתוצאה משימוש מופרז בתרופות הרגעה, להן היה מכור, כאשר החל להופיע בלאס וגאס בתחילת שנות ה-70, והשימוש בהן הוגבר במידה ניכרת בעקבות גירושיו והלחץ הגובר של מסעות ההופעות המתישות. בעיות בריאותיות נוספות מהן סבל היו לחץ דם גבוה, משקל יתר (הוא שקל כ-115 ק"ג), גלאוקומה. על פי חוות דעת של נתיחה לאחר המוות וחוות דעת של דוקטורים מומחים לתרופות סיבת מותו היא שימוש יתר בתרופות הרגעה שנמצאו בדמו בכמות מופרזת אשר הביאו לקריסת מערכת העצבים המרכזית שאחראית בין היתר על הנשימה ודופק לב, כתוצאה מכך אלביס למעשה מת מכשל נשימתי אשר הוביל למותו. ראיה לכך כי הוא נמצא מת כאשר צבע הפנים שלו כהה, דבר המעיד על חנק. סיבת מותו שלכאורה נגרמה מהתקף לב היא כיסוי לסיבה האמיתית.
גרסה נוספת טוענת כי, גופתו של אלביס נמצאה בשירותים, כשהמבורגר בידו. גרסה זו אף זכתה לפרודיה, בקליפ לשיר "Without Me" של הראפר האמריקאי אמינם משנת 2002, בו נראה אלביס יושב בשירותים, מוציא סנדוויץ' מהאסלה ואוכל אותו.
עם היוודע דבר מותו, תחנות רדיו שונות ברחבי אירופה השמיעו את שיריו במשך שעות ארוכות. מספר תחנות שינו את תוכניות השידורים הרגילות על מנת לשדר שירים אלו בלווית סיפורים ופרשנויות על הקריירה שלו.
מיד לאחר קבורתו בבית הקברות "פורסט היל" ניסו מעריצים לגנוב את גופתו. משהבחינו שומרי בית הקברות בנעשה, החליטה המשפחה, בהתייעצות עם השלטונות, להעביר את ארונו לאחוזת "גרייסלנד", שבה התגורר, ולהטמינו שם בקרקע. בלילות הבאים גדל מספר המעריצים שניסו לקחת לעצמם כמה מאיבריו, אך כאשר חפרו כמה מהם בחלקת הקבר הם גילו להפתעתם קבר ריק. השמועה על הקבר הריק פשטה מיד ברחבי העולם. עד שהמשפחה הסבירה את התעלומה, כבר התגבש המיתוס, שלפיו אלביס פרש לאי בודד, שאותו רכש לשם כך, ושם הוא חי עד עצם היום הזה בזהות בדויה, ואף נוהג להקליט שירים חדשים מדי פעם, מיתוס שאותו מפיצים עדיין מעריצים ואנשים מסוימים.
בעיקר אחרי מותו, נוצר סביב דמותו של אלביס מעין פולחן אישיות רחב היקף של מעריציו, שנמשך עד היום בכל רחבי העולם, ושמו הונצח בתחומים רבים.
הנצחה
בספר "לא מזיק ברובו" מסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדמס אשר יצא ב-1992, מופיע אלביס באחד הברים הממוקם באחת הפלנטות אותן מבקרים גיבורי הספר.
האסטרואיד 17059 אלביס שנקרא על שמו ב-1999.
נקרא על שמו העכביש Paradonea presleyi ממשפחת הסרבולניים (הידועים גם כעכבישי קטיפה - כאזכור להופעתו באינספור ציורי קטיפה שחורה).
בשנת 2022, יצא הסרט הביוגרפי "אלביס" אודותיו.
בשנת 2023, יצאה בשירות הסטרימינג "נטפליקס" סדרת קומדיה בדיונית בשם "מרגל ושמו אלביס" העוקבת אחר קורותיו של האלטר איגו של אלביס שהוא סוכן חשאי. יוצרי הסדרה הם פריסילה פרסלי (אשתו לשעבר של אלביס), ג'ון אדי, ו-מייק ארנולד.
אופרטור אלביס נקרא על שמו, בשל העובדה שכאשר מסובבים עם כיוון השעון את הסימון הנפוץ שלו, , הוא דומה לרגשון של אלביס פרסלי עם התסרוקת המיוחדת שלו.
הנצחה בישראל
בתחנת דלק בכניסה לנווה אילן פועל פונדק דרכים ותיק בבעלות אורי יואלי, מאז 1976, ומוקדש כולו לאלביס פרסלי, תוך קבלת רישיון שימוש בשמו ממשפחתו. שני פסלי ענק של אלביס בגובה ארבעה מטרים נמצאים בכניסה למסעדה, ובתוכה תמונות של אלביס, ספלים, מפיות ממותגות ופסקול המוזיקה משיריו של אלביס, ותפריט ייחודי הכולל את ההמבורגר שאלביס אהב, בהתאמה לקהל הישראלי.
גרייסלנד
שמאל|ממוזער|250px|אחוזת גרייסלנד בשנת 2002
בשנת 1957, בגיל 22, רכש אלביס עבורו ועבור הוריו אחוזה רחבת ידיים המכונה "גרייסלנד" , השוכנת 13 קילומטרים מדרום למרכז העיר ממפיס, תמורת 100 אלף דולרים. האחוזה מורכבת משתי קומות מגורים המכילות 23 חדרים (בהם שמונה חדרי שינה עם שירותים צמודים), בריכת שחייה, גן מדיטציה (בו נקברו לבסוף אלביס והוריו) ואורוות.
אלביס התגורר באחוזה משנת 1957 עד פטירתו בשנת 1977. תחילה התגורר באחוזה עם הוריו. לאחר מות אמו ב-1958 אביו נישא ב-1960 לדי סטנלי, והם עברו להתגורר בבית הסמוך לאחוזה.
בעקבות התהילה הרבה לה זכה אלביס, הפך מעונו עם השנים לאחת מהאטרקציות התיירותיות החשובות ביותר בממפיס. לאחר מותו, פתחה גרושתו פריסילה פרסלי את גרייסלנד למבקרים בשנת 1982, ומאז האחוזה היא אחד המקומות המתויירים ביותר בארצות הברית, ואף נחשבה במשך שנים לאתר השני הכי מתוייר בארצות הברית אחרי הבית הלבן. מדי שנה פוקדים את האתר כחצי מיליון מבקרים, בהם מעריצים רבים של פרסלי.
יהדותו
לפי עדותו של דודן מרוחק של אלביס, אוסקר טקיט, המופיעה בביוגרפיה "גלדיס ואלביס" משנת 1985, סבת-סבתו של אלביס מצד אמו, ננסי ברודין, הייתה יהודייה - כך שלפי ההלכה היהודית, גם אלביס עצמו היה יהודי. אלביס עצמו תכנן את צורתה של המצבה שהוצבה על קברה המקורי של אמו בבית הקברות פורסט היל, וכלל בה מגן דוד קטן, לצד צלב גדול. כשהועבר הקבר ב-1977, לאחר מותו, לאחוזת גרייסלנד, הוסר ממנו אותו מגן דוד. עם זאת, הצהרתו של טקיט אינה נתמכת בראיות חיצוניות, ואלביס לא ראה עצמו כיהודי ואף הועסק בצעירותו כגוי של שבת בבית של שכנו, הרב אלברט פרוכטר. עם זאת, בשנותיו האחרונות (במיוחד בשנת 77' שנת מותו) ענד תליון "חי", וקיימת הקלטה נדירה שלו מתקופת לאס וגאס, בה הוא שר את השיר היהודי המסורתי "הבה נגילה".
מורשת והשפעה
ממוזער|שמאל|פסל אלביס לצד "פונדק ELVIS" בנווה אילן, ישראל. הפסל הוא לאנס האנטר, 1989. הערצת כוכב הרוק חוצה גבולות ותרבויות, והקימה תת-תרבות של חקייני אלביס המתלבשים ושרים כמוהו.
ימין|ממוזער|280px|קבוצת חקיינים של אלביס פרסלי.
ליאונרד ברנשטיין אמר עליו כי "אלביס חולל את המהפכה התרבותית הגדולה ביותר בתולדות המין האנושי".
אלביס היה המוביל והזרז העיקרי למהפכת הרוק'נרול בשנות החמישים. מהרגע שבו הופיע בתוכניתו של אד סאליבן בספטמבר 1956, חולל אלביס את תחילתו של עידן חדש במוזיקה, המכונה "עידן הרוק" (Rock era). הוא היה מהראשונים להשתמש בגיטרות חשמליות ובציוד הגברה.
אופי המוזיקה ששר
המוזיקה של אלביס הייתה מורכבת משירים קצרים ופשוטים, מהם שמחים ומהירים שנוגנו בגיטרה חשמלית, כמו "A Little Less Conversation" (שגרסה חדשה שלו הגיעה לראש המצעד הבריטי 25 שנה לאחר מות מבצעו) ו-"Heartbreak Hotel", אך לצדם גם שירים שקטים ועדינים שנוגנו בגיטרה אקוסטית, כמו "Can't Help Falling in Love".
אלבום ראשון
אלבומו הראשון "Elvis Presley" היה אלבום הרוק הראשון שנמכר ביותר ממיליון עותקים. הוא כלל שירים בסגנון קאנטרי ובלוז בלבוש חדש של מוזיקת רוק. גם טכניקות ההקלטה שבהם השתמש היו חדשניות לזמנן (למשל הכפלת קול), ושימשו אבן דרך בטכניקות הקלטה כשהשפיעו על דור שלם של מוזיקאים (בהם הביטלס, הרולינג סטונז, בוב דילן, דייוויד בואי, הדלתות, הבי ג'יז, ניל יאנג, לד זפלין, נערי החוף, אריק קלפטון, טום פטי, ג'ניס ג'ופלין, ניק קייב, ג'ון קייל, הקלאש (שביססו את העטיפה המפורסמת של אלבומם "London Calling" על עטיפת אלבומו הראשון), קווין (שלהיטם "Crazy little thing called love" נוגן ומושר בסגנונו של אלביס), ג'ימי הנדריקס (שביצע גרסת כיסוי ל-"Heartbreak Hotel" ושירים נוספים של אלביס), הסמיתס, בוי ג'ורג',U2 ואומנים רבים אחרים.
שירי בלוז
בנוסף, נתן אלביס לגיטימציה לשירי הבלוז של אמנים שחורים, שלא נכנסו למיינסטרים עד תקופה זו. הם החלו להישמע בתחנות השידור הממלכתיות שהשמיעו עד אז שירי בלוז בביצוע אמנים לבנים בלבד.
250px|ממוזער|שמאל|פסל של אלביס פרסלי ליד פונדק אלביס בנווה אילן. הפסל הוא ריצ'רד שילה, 1997
ההערצה וההתייחסות למה שייצג
אלביס קדם לביטלס בתופעת ההערצה ההיסטרית לאמן, ועורר זעם רב של גופים כמו הכנסייה (שראתה ברוקנ'רול "המוזיקה של השטן"), ארגונים גזעניים שראו בו אמן "שחור" מדי, והורים מודאגים שכינו אותו "משחית הנוער". בתקופת "המלחמה הקרה", כאשר גויס לצבא האמריקני ב-1958 והוצב במערב גרמניה, גרמה הצבתו שם לתסיסה כה רבה בקרב הנוער המזרח אירופי, עד ששליט ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב הגדיר אותו בשנת 1959 כ"סמן הבולט ביותר לניוון הקפיטליסטי והבורגני".
סגנון אמנותי והשפעתו
שמאל|ממוזער|200px|חליפה טיפוסית אותה נהג פרסלי ללבוש בהופעותיו לצד אחת הגיטרות שלו בתצוגה בגרייסלנד.
אלביס נודע בהופעתו החיצונית הייחודית: בלורית שחורה גדולה, פיאות לחיים ארוכות ומשולשות וחליפה לבנה נוצצת הכוללת "מכנסי צינור". סגנון לבוש מיוחד זה השפיע על האופנה במשך כעשור לאחר מכן ומזוהה עד היום עם אלביס. בתרבות הלבוש וההתנהגות, אותה הנחיל, הוא גרם לכך שחברות מסחריות יתייחסו לבני נוער כצרכנים לכל דבר.
כמו כן, נודע אלביס בתנועות הגוף הפרובוקטיביות שלו, אשר הקנו לו את הכינוי "אלביס פלביס" - אלביס אגן הירכיים.
בנוסף, ניכרה השפעתו גם לתחום האמנות, למשל אנדי וורהול יצר קולאז' שלו בחלק מעבודותיו, בהן "שמונה אלביסים" המפורסם.
דיסקוגרפיה נבחרת
אלבומי אולפן
1956: Elvis Presley
1956: Elvis
1957: Elvis' Christmas Album
1960:
1960: His Hand in Mine
1961: Something for Everybody
1962: Pot Luck
1965:
1967: How Great Thou Art
1969: From Elvis in Memphis
1969: From Memphis to Vegas / From Vegas to Memphis
1970: That's the Way It Is
1971:
1971: Love Letters from Elvis
1971: Elvis sings The Wonderful World of Christmas
1972: Elvis Now
1972: He Touched Me
1973: Elvis (האלבום "הטיפשי")
1973: Raised on Rock / For Ol' Times Sake
1974: Good Times
1975: Promised Land
1975: Today
1976: From Elvis Presley Boulevard, Memphis, Tennessee
1977: Moody Blue
בסך הכול הוציא אלביס 41 תקליטי אריכי־נגן. סינגלים נבחרים
1956: "I Forgot to Remember to Forget"
1956: "Heartbreak Hotel"
1956: "I Want You, I Need You, I Love You"
1956: "Don't Be Cruel"
1956: "Hound Dog"
1956: "Love Me Tender"
1957: "Too Much"
1957: "All Shook Up"
1957: ""
1957: "Jailhouse Rock"
1958: "Don't"
1958: "Hard Headed Woman"
1959: "One Night"
1959: "(Now and Then There's) A Fool Such as I"
1959: "A Big Hunk o' Love"
1960: "Stuck on You"
1960: "It's Now or Never"
1960: ""
1961: "Wooden Heart"
1961: "Surrender"
1961: ""
1962: "Can't Help Falling in Love"
1962: "Good Luck Charm"
1962: "She's Not You"
1962: "Return to Sender"
1963: ""
1965: "Crying in the Chapel"
1969: "Suspicious Minds"
1970: "The Wonder of You"
1977: "Moody Blue"
1977: "Way Down"
פילמוגרפיה
כשחקן
שמאל|ממוזער|250px|אלביס עם השחקנית ג'ודי טיילר בסרט "רוק בבית הסוהר"
שמאל|ממוזער|250px|הסרט "" משנת 1962 התבסס בין היתר על תדמית סמל המין של פרסלי באותה העת.
סרטים דוקומנטריים
Elvis: That's the Way It Is (1970)
Elvis On Tour (1972)
ספיישלים טלוויזיוניים
Elvis (1968)
Aloha from Hawaii via Satellite (1973)
Elvis in Concert (1977)
קישורים חיצוניים
אלי אשד, חיי אלביס פרסלי כמחזמר, מגזין "יקום תרבות"
אבישי מתיה, דרך המלך, באתר מעריב השבוע, 9 בינואר 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זמרי קאנטרי אמריקאים
קטגוריה:זמרי רוק אמריקאים
קטגוריה:זמרים אמריקאים
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:מחלוקות סביב טענות לתועבה במוזיקה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1935
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1977 | 2024-10-08T05:57:38 |
עדיה חורון | עדיה גור, שהשתמש בשם העט עדיה חורון (או ע. ג. חורון – עדיה גור חורון, ונודע גם בשמות עדיה גורביץ'; 1907 – 21 בספטמבר 1972) היה חוקר, היסטוריון, בלשן והוגה דעות. בפרסומיו ומחקריו יצר את התשתית לתנועת הכנענים, והיה מהראשונים להביע את עמדותיה. תרם לפענוח ולפרסום הראשוני של כתבי אוגרית.
ביוגרפיה
שנותיו המוקדמות
חורון נולד ב־1907, בקייב בירת אוקראינה, כאדולף גורביץ', בן למשפחה יהודית אמידה. אביו, ליאון, היה בעל אדמות שכללו שמונה כפרים בפולין. אמו, רחל, הייתה למדנית וציונית, ומתה בהיותו בן שבע. דמות רבת השפעה נוספת בילדותו הייתה אומנתו הפרוסית, בת לבכיר בצבא הקייזר, שגידלה אותו תחילה ברוסיה, ולאחר מכן בשווייץ ובממלכת פרוסיה. בגיל 14, בעת שהיה במחנה צופים בצרפת, התחבר עם נער בלארוסי, שטען כלפיו כי לא יוכל להשתייך לרוסיה (האימפריה בה נולד), פרוסיה (מולדת אומנתו) או כל ישות לאומית אחרת, שכן הוא "איננו אלא יהודון מזוהם", אמירה שלדברי חורון השפיעה עליו עמוקות בהמשך. בשובו מהמחנה החליט להתעמק בשאלת מוצאו, תוך פנייה לשורשים הקלאסיים. הוא החל ללמוד עברית כדי לקרוא בתנ"ך. ב־31 בדצמבר 1921, יום השנה למות אִמו, העיד שפקדה אותו חוויה "מיסטית": העברים נגלו אליו כמציאות אחת־ויחידה, שאת כל חייו הוא עתיד להקדיש לה, ואותם עברים דמו לפרוסים־הרומאים־האכאיים יותר מאשר ליהודים כלשהם.אהרן אמיר, "פתח דבר – חורון בארץ־העברים", מתוך: ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, 18–20
בגיל 17 סיים גימנסיה ממלכתית בטורינו, ועדיין לא ידע דבר על הרצל ושאלת היהודים, אך הכיר את תקופת בית ראשון הקלאסית על בוריה.אהרן אמיר, "פתח דבר – חורון בארץ־העברים", מתוך: ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 20
בפריז
לאחר סיום לימודיו הגיע לפריז והתוודע לשאלה היהודית, והיה ברור לו שפתרונה הוא במסגרת 'התחייה העברית', אך הוא "לא נזקק ל'שאלה' לצורך ה'תשובה'", ו'התחייה העברית' הייתה לו למטרה כשלעצמה. בהגיעו לפריז החל ללמוד עברית מדוברת, ובשנת 1927 התיידד עם ערי ז'בוטינסקי, בנו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי, ידידות שנותרה בעינה שנים רבים וגם קרבה בין חורון לז'בוטינסקי האב. בשנת 1929 (שנת חשיפת לוחות אוגרית), החל ללמוד בלשנות שמית בסורבון. בלימודיו הושפע רבות מפרופסור אדולף לודס ומתפיסתו על תהליך המעבר מהפוליתאיזם העברי־כנעני של ימי השופטים והמלכים בישראל וביהודה, אל המונותאיזם היהודי, שמוצאו בגלות בבל, התפתחות פולחן יהוה האוניברסלי ואכיפת הדת החדשה של שבי הגולה על "עם הארץ". השקפותיו של לודס, וכתבי אוגרית בהמשך, השפיעו על תפיסת חורון לגבי 'אחדות לשונית ותרבותית עברית' בין ישראל הקדמון ועמי הסביבה, והיו יסוד בהשקפת עולמו ההיסטורית. בהמשך, הרחיב חורון את השכלתו ולמד גם היסטוריה משווה של הדתות, מתמטיקה וסוציולוגיה, ונרשם גם לבית הספר החופשי ללימודים גבוהים. אז פגש חורון את שארל וירולו , חושף לוחות אוגרית. וירולו, שהיה אשורולוג, לא היה בקיא בניבים שמיים מערביים, ולפענוח שפת הלוחות נעזר בתלמידו חורון. חורון לא היה אזרח צרפתי אלא החזיק בדרכון ננסן, ולכן לא היה זכאי להיות מועסק באוניברסיטה. בעקבות כך חלקו במלאכת הפענוח הוצנע, והטקסטים התפרסמו תחת שם וירולו, בתמורה להמשך העסקתו.אהרן אמיר, "פתח דבר – חורון בארץ־העברים", מתוך: ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 18
ממוזער|לוח אוגריתי מעלילות בעל וענת. חורון סייע בפענוח והתרגום הראשוני של לוחות אוגרית
הידידות בין חורון וערי ז'בוטינסקי הביאה לקרבה לחוגים הרוויזיוניסטיים בפריז, ולפרק זמן אף שימש חורון כמזכירו האישי של ז'בוטינסקי. בשנת 1931 החל לפרסם מאמרים בראזסווייט הפריזאי שזיהו את הפיניקים והפונים עם העברים, עליהם חתם בכינוי "אל־ראיד" – 'הצופה' בעברית. ז'בוטינסקי האב התלהב מרעיונות אלה, ופרסם מאמר ביידיש (שתורגם לעברית בחזית העם ב־5 בפברואר 1932) בשם "ישראל וקרתגו", ובו המליץ על מאמרי חורון והסביר את הרעיון לפיו אנשי אימפריית קרתגו דיברו עברית, הפיניקים מייסדי המושבות בעבר־הים היו בני העם העברי, וחניבעל היה גיבור עברי. ז'בוטינסקי סיכם זאת כך:
באותה שנה, בוועידה העולמית של תנועת בית"ר, דאג ז'בוטינסקי לתמיכה בייסוד תנועה בשם "ברית נוער הים – צוּר רוֹדֵי־גל", אותה הקים חורון בסוף 1930 כדי ליצור גרעין ימאים עבריים ולפתח את הרעיון הימי בקרב העם העברי "הנפוץ על גדות כל הימים". גרעין התנועה הראשון הוקם בתוניס, ליד חורבות קרת־חדשת. חברי התנועה אף תכננו לכבוש את האי טיראן כפתיחה להשתלטות על הארץ בכוח הזרוע, ותרגלו בדרום צרפת תמרונים לכיבוש ימי. לימים, בוגרי התנועה כמו ירמיהו הלפרן וזאב מלינוב (המכונאי הראשי בחברת צים) הביאו לידי ביטוי את יכולותיהם הימיות והובילו את הספנות בישראל.אהרן אמיר, "פתח דבר – חורון בארץ־העברים", מתוך: ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 22–23 בשנת 1933 הציע לחורון "שלטון בית"ר" להוציא לאור כספר את סדרת מאמריו בראזסווייט, כיוון שחוברה "מתוך גישה לאומית הקרובה מאד לגישה הבית"רית בכל שאלות הלאום והמדינה", אך התכנית לא יצאה אל הפועל, בעיקר בשל חוסר יכולתו של חורון להשלים את החיבור בצורה מספקת בעיניו.
פרישה מהתנועה הרוויזיוניסטית
בשנת 1935 ייסד ז'בוטינסקי את "ההסתדרות הציונית החדשה", לאחר פרישתו הזועמת מן ההסתדרות ה"ישנה". בקונגרס היסוד הכריז ז'בוטינסקי על ברית עם היהדות הדתית. בנאומו כנגד ההחלטה אמר "עלינו להתנער מן הניסוחים הציוניים שאבד עליהם הכלח. אין להצניע מאחרי צעיף יהודי את מעש הולדתה של אומה חדשה, מתוך ניסיון לשכנע עולם־ומלואו כי סוף־סוף קורה דבר־מה יהודי בפלשתינה, שעה שקורה – סוף־סוף – דבר מה עברי בכנען", וחתם במשפט "אינני יהודי מיבנה אלא עברי משומרון!". לפי בנו ערי, ז'בוטינסקי האב ביקש שגם מתנגדי הדת יצביעו בעד ההחלטה כדי להדגיש את אופייה הטקטי ולא־מחייב; אולם חורון, יחד עם עוד אחד־עשר צירים בלבד, הצביע נגד ופרש מהתנועה. הקשר עם ז'בוטינסקי לא נותק, ובסוף המעשה אמר לו זאב "לך, אם כן, בדרך מצפונך; ואף אם עלינו להיפרד, תהיה כל הערכתי שמורה לך". התכתבויות ענפות בין חורון לז'בוטינסקי נשמרו אף משנת 1938.אהרן אמיר, "פתח דבר – חורון בארץ־העברים", מתוך: ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 23–25
מעט לפני פרישתו מהתנועה הרוויזיוניסטית, החל להתגבש סביב חורון חוג אינטלקטואלי הנקרא "שֵם". לצד חורון פעל בחוג במסירות ג'רוג' בלומברג, מהגר יהודי־רומני שנפגש עם חורון בתיווך בוריס סוברין. החוג כלל משכילים יהודים שדחו את היהדות הגלותית אך נדחו על־ידי הלאומיות בארצות מגוריהם (בעיקר צרפת), ומתוך כך הלאום העברי היה להם פתרון מוצלח. בלומברג אמר אז לחורון: "הודות לך אני שומע במקום צעקות רבנים את הפעמונים של פילי חניבעל!".אהרן אמיר, "פתח דבר – חורון בארץ־העברים", מתוך: ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 25–26
בקיץ 1936 סיים חורון תואר שני בבלשנות ובתולדות הדתות. הוא החל בכתיבת תזה לתואר דוקטור, אך פרוץ מלחמת העולם השנייה מנע ממנו את הגשתה. תקופה זאת הוא נתקל בקשיי פרנסה, והחליף תדיר מקומות עבודה.
בשנת 1938 פגש חורון את אוריאל הלפרין, המשורר שנודע לימים כיונתן רטוש. השניים נפגשו עוד בביקור אוריאל בפריז בשנת 1930, אך הפעם המפגש ביניהם הוליד ידידות מתמשכת. במפגש נחשף רטוש לתפיסה העברית, אליה יקדיש את חייו ומרצו, ולימים יתאר אותה כ"הלם משחרר". כך החלה הפריה הדדית בין השניים למשך שנה וחצי, עד שנקטעה בשל מלחמת העולם השנייה, עת רטוש מיהר לשוב לארץ וחורון התגייס לצבא צרפת, ושירת בו כקצין.אהרן אמיר, "פתח דבר – חורון בארץ־העברים", מתוך: ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 26–27 לאחר תבוסת צרפת, הגיע חורון לארצות הברית באמצעות אחת מכ־5,000 האשרות שחילקה למלומדים, שם עבד כמרצה במכללות, ולאחר המלחמה גם ניהל משרד תרגומים במזכירות האו"ם.שמאל|ממוזער|343x343px|קברו של עדיה חורון בבית הקברות הישן של ראש פינה
עלייה לארץ
לאחר הקמת מדינת ישראל, עלה חורון לארץ והיה מקורב לתנועה הכנענית ולביטאונה "אלף". בזמן זה, עזר לו ערי ז'בוטינסקי לקבל מעורך האנציקלופדיה העברית, ד"ר בן־ציון נתניהו, משרת כתיבה באנציקלופדיה.האנציקלופדיה העברית, כרך חמישי, רשימת המחברים בשל בעיות קליטה, וכן בעיות כלכליות ורפואיות, חורון חזר במהרה לארצות הברית, שם הוא פעל ליצירת קשרים עם פעילים מרונים פיניקיסטים, וכן הקים את "מכון אסיה", שמומן על־ידי ממשלת צרפת, בין השאר משום שהתנגד לעצמאות אלג'יריה במסגרת מאבקו בפן־ערביות. באותה עת הסתכסך עם רטוש, שהוכיח אותו על פעילותו למען ארץ העברים דווקא מארצות הברית. אולם, כאשר רטוש החל למשוך ידיו מהחיים הציבוריים בשל משברים אישיים בשנת 1951, חזר חורון להוות גורם משפיע בתנועה. בשנת 1960 שב לארץ, בהשפעת דרישות אשתו ובעקבות קטיעת המימון הצרפתי ל"מכון אסיה".
החל מ־1960 השתתף במפעל תרגומי המדע הישראלי, במדור מדעי הקרקע והגאוגרפיה.ע. ג. חורון, ארץ־הקדם, הוצאת חרמון, 1970, כריכה אחורית
בשנת 1965 השתתף חורון ב"מועדון למחשבה עברית" – גוף קטן ביוזמת אהרון אמיר, ובו היו חברים גם משה אלימלך, עזרה זהר, איתמר אבן־זהר, יגאל בן־נון, יוסף בן־מנשה, דניאל הרמן, רעיה הרמן, חיים באר ועוד (אך לא רטוש או אחיו עוזי אורנן), ובו נדונו בעיותיה הפוליטיות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של מדינת ישראל. אף בזמן הזה המשיך לשמור חורון על קשר עם רטוש, והשתדל לקרבו לנעשה ב"מועדון למחשבה עברית" וברבעון "קשת" שהקים בלעדיו אהרון אמיר.
כאשר חזר רטוש לחיים הציבוריים בשנת 1966 בהקימו את "הועד להדרכה עברית", והשיב את כתב העת "אלף" ב־1968, חבר אליו חורון ושב לפרסם מאמרים ב"אלף". באותה תקופה הכירו בו הכנענים, ובראשם רטוש, כשותף מלא ליצירת האידאולוגיה כנענית והנהגת התנועה. "הועד להדרכה עברית" הוציא לאור ב־1970 את ספרו של חורון "ארץ הקדם", ובו מפות ונתונים דמוגרפיים המשתדלים להפריך את התפיסה לפיה בסהר הפורה יושבת אוכלוסייה ערבית אחידה עצומה.
חורון נפטר ב־21 בספטמבר 1972 בתל אביב, ונטמן בראש פינה.
ב־1976 יצא לאור הספר "מניצחון למפולת", שהוקדש לזכר חורון "חושף עולם הקדם העברי". הספר הורכב ממאמרים קצרים של חברי התנועה הכנענית, בעיקר יונתן רטוש ועוזי אורנן, והכיל באחד מפרקיו את השלד לספרו המתוכנן של חורון שלא יצא אל הפועל, והיה אמור לגולל את תולדות העברים. אותו ספר הוצא לאור, בהתבסס על עזבונו, על ידי בתו מרגלית שנער, בשם "קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים".
חיים אישיים
במהלך שהותו בפריז, נישא חורון לעדה שטיינברג, לעתיד עדה גור, שהייתה בתו המאומצת של גיסו של ז'בוטינסקי. לזוג שתי בנות: עליזה, שנולדה בניס לפני מלחמת העולם השנייה, ומרגלית, שנולדה ב־1948. המשפחה חיה בארצות הברית ובישראל לסירוגין, ולבסוף השתקעה בישראל.
משנתו
משנתו ההיסטורית
בשנות ה־30 של המאה ה־20, בפריז, פרסם חורון מאמרים רבים אשר יצרו תשתית רעיונית לתנועה הכנענית. את רעיונותיו, שנבעו הן מרעיונות מקוריים והן מתאוריות של ארכאולוגים וחוקרי מקרא רדיקליים, ניתן לסכם כך:
כל עמי הקדם "השמיים המערביים" הם עברים. המדובר בפיניקים ובאמורים, במואבים ובעמונים, בחיקסוס (נוודים שמיים שכבשו את מצרים), ואף באנשי אימפריית קרתגו, דוברי העברית. חניבעל היה, לפיכך, גיבור עברי. כל מקום שבו שהו העברים – הוא ארץ עבר.
בתקופת גלות בבל, לא ביהודה כי אם "על נהרות בבל", הופיע הרעיון המונותאיסטי. רעיון זה בא כדי למלא צרכים ספציפיים של האליטה העברית שהוגלתה והתקשתה לעבוד את אלוהי ארצה בנכר, אך הוא השתלט על המחשבה העברית, וסופו שדחק אותה הצידה. התפוצה היהודית לא נוצרה בעקבות החורבן, אלא לפניו, כתוצאה מפעילות מסיונרית מסביב לים התיכון, בעיקר במושבות פיניקיות.
הגלות היא מצבו הטבעי של היהודי, אך אינה מצבו הטבעי של העברי. היהדות היא רעיון אוניברסלי, לא של עם או לאום, כי אם רוח תרבותית־דתית. היא אינה ביטויה של הרוח העברית כי אם שלילתה.
היהדות שמרה על השפה ועל חלק מאוצרות התרבות העבריים בגלות, אך שיבת העם העברי לארצו מחייבת התנתקות ממנה, וחזרה לרוח המקורית העברית, העולה ובוקעת מתוך יצירת עמי הקדם המתגלה בגילויים הארכאולוגיים.
רעיונות אלה מהווים את הגרעין המחשבתי של התנועה הכנענית, וחורון היה הראשון להביעם. אף כי לא רבים קיבלו אותם כלשונם, הרי הייתה להם השפעה של ממש על רבים בארץ, ובמיוחד בחוגי האצ"ל.
ביסוד תפיסת עולמו של עדיה חורון ניצבת ראיית כל העמים הקדומים באזור, דוברי העברית לניביה, כחטיבות שונות של עם אחד, בעל אחדות לשונית, תרבותית, אתנית ודתית. עם זאת, הוא לא ראה בעברים גזע, ואף שלל את השימוש במושג כמאפיין לתיאור אוכלוסיות לאורך זמן.: "עצם הרעיון של "גזע" הוא הפשטה מעורפלת למדי, אשר כוללת את התווים התורשתיים, הממוצעים והמשותפים פחות או יותר, אשר מותר לגלותם – או להדגישם במידה שרירותית כלשהי – בתוך קבוצת־אדם מקומית, אותה מבודדים דווקא לצורך הגדרה זו של "גזע"... מעצם מהותו, אם כן, גזע הוא דבר מורכב, יחסי וחולף. הוא הולך־ונוצר, הולך־ומשתנה לארק בהשפעת גורמים תורשתיים אלא גם, כנראה, בהשפעת גורמים סביבתיים." בין השבטים העבריים ניתן למצוא את האמורים, האדומים, המואבים, העמונים, היהודים, הישראלים, הארמים, הצידונים, ושבטי המדבר, וגם אנשי המושבות הפיניקיות, ובראשן קרתגו, שמכִּתְביהם עולה כי דיברו עברית וקיימו תרבות עברית. החלוקה בין כל אלה היא שבטית־מדינית בלבד, ולא מעידה על הפרדה לאומית, כשם שלפני איחוד גרמניה היו הגרמנים מחולקים למדינות שונות ודיברו ניבים שונים אך היוו לאום אחד.
ראשיתם של העברים בתערובת בין הנטופים למהגרים מצפון אפריקה שהביאו עמם את שפתם ועולמם התרבותי. כך התפצל הענף השמי מהשפות האפרו־אסיתיות. אותם מהגרים שהגיעו למסופוטמיה ופגשו בתרבות השומרית היו לאכדים, ואלה שהגיעו לצפון מסופוטמיה וללבנט היו לעברים. הקשר בין העברים לברברים נמשך עד תקופה מאוחרת, וחורון פירש שמות שונים מהמקרא כצפון אפריקאים, כגון יתרו (יתרתר, כוכב בברברית עתיקה), חוילה (אותה זיהה לפי יוסף בן מתתיהו עם גאיטוליה ), מתושלח ושלח (השלחים במרוקו, דוברי שלחית ), יקטן־יקשן (ikjan, ikzan, i-guzan הם כלב בברברית עתיקה, והרודוטס מזכיר שבט Gyzantes בדרום תוניסיה), פלג ופלך (זהים על־פי תרגום השבעים; afalku הוא ציפור טרף בברברית, ומשם גם ה־falco בלטינית ו־falcon באנגלית) ועוד.
ממוזער|313x313 פיקסלים|תמונה פולחנית מארון קבורה מינואי עתיק , משמאלו קרדומים מתנשאים על עמודים. חורון קישר בין תמונות מהסוג הזה לבעל, בכינויו האוגריתי "אלאין־קרדם"
חורון ראה בהתפשטות הדולמנים מסביב לים התיכון ביטוי למסעות ימיים עבריים עתיקים, כפי שהשתמר בשמות של האזורים בהם נמצאו הדולמנים: ארץ העברים, איבריה הקווקזית, נהר ההברוס, הרי האטלס (בו חיים הברברים, "בר־אבר" לדבריו), איבריה, נהר האברו והיברניה.
תור הזהב היהודי, לראיית היהדות והציונות, הוא בימי בית שני, והתנועה הלאומית היהודית החייתה את גיבורי התקופה, כמו בהדגשת הגבורה הצבאית בל"ג בעומר ובחנוכה.François Guesnet, "Chanukah and Its Function in the Invention of a Jewish-Heroic Tradition in Early Zionism", in: Nationalism, Zionism and Ethnic Mobilization of the Jews in 1900 and Beyond, Brill, 2004, pp. 231–244 חורון, כמו רוב התנועה הכנענית, ראה את תור הזהב העברי במלכות דוד ושלמה, שאיחדו תחת שלטונם את רוב העברים בעבר המערבי של הפרת, ובמסגרת שלטונם צברו עושר רב והתהוו שיתופי פעולה בין שבטים עבריים שונים., על דוד המלך אמר חורון: . חורון ראה בימי בית שני את תקופת התפרקות העולם העברי לעדות, דתות וכתות, ולאיבוד התקוות הלאומיות בהשפעת האימפריות העצומות (פרס, יוון ורומא).
את היווצרות היהדות תיארך חורון לתקופת גלות בבל. ניסיון לריכוז הפולחן נעשה אמנם כבר בתקופת יאשיהו, אך הוא נבע בעיקר מרצונם של כהני ירושלים לרכז את פולחן האל הממלכתי במקדשם. הגולים, שנזקקו להסבר מדוע נתן אלוהיהם יד בחורבן ממלכתם ומקדשו, וכן לפתרון פולחני על עבודתו בגולה, הפכו את הציפייה לשיבת ציון לחלום דתי כאשר ציון היא מלכתחילה מקום קודש ולא מסגרת עצמאות, ואת יהוה לאל יחיד. בימי זרובבל החלה תסיסה, דווקא בקרב "עם הארץ" שלא יצא לגולה, לחידוש ימי בית דוד. הדבר נגד את רוח האימפריה הפרסית, שנהגה בסובלנות דתית אך בדיכוי לאומי, והיא מינתה את נחמיה לנציב על ירושלים כדי שיכונן עדה קנאי וסגורה ביהודה, שלא תשאף לעצמאות ולא תמרוד במלכות. למען הביסוס הדתי, עזרא הסופר אסף ו"תיקן" כתבי קודש מתאימים, ואף ארגן אירועים דתיים המונים לחיזוק והפצת הדת. המונותאיזם פרח באימפריה הפרסית, בשל קרבתו לאמונה באהורא מזדא.
היהדות עברה שלב התפתחות נוסף בגולת אלכסנדריה באימפריית בית תלמי. במסגרת מגמת ההפרדה לעדות ומעמדות, היו היהודים עדה מועדפת יחסית, בעלת משקל גם בענייני צבא ומדינה. העדה באלכסנדריה, בעלת היסודות ההלניסטיים, איבדה חלק מהסתגרנות שאפיינה את עדת היהודים ביהודה, והחלה לפתח שאיפות מסיונריות. שאיפות כאלה דרשו את הפיכת האל לאל אוניברסלי, וכך החלה היהדות בגיורים המוניים סביב הים התיכון, ובהמשך גם בממלכת החשמונאים.
באותה עת, במערב הים התיכון, התקיימה בשגשוג אימפריית קרתגו הכנענית, קיימה מסחר שהגיע עד בריטניה וקמרון, ונלחמה ברומא הצעירה. חורון החשיב את חניבעל ממלכות המערב לאחד הגיבורים הגדולים של העם העברי.
ממלכת החשמונאים, שכללה ברוב מחוזותיה מתייוונים בנוסף למאמיני היהדות (שכן המרד פרץ כתגובת נגד להתייוונות – כלומר בערים בהן פרץ המרד, הייתה התייוונות), הייתה הטרוגנית, יהודית, כנענית והלניסטית. היהודים בה נקלעו לסכסוכים פנימיים, כגון בין הפרושים והצדוקים. מנהיגי הדת לרוב לא תמכו במרד נגד האימפריה הרומית, ואף דאגו להתפייס עם מנהיגיה אחרי כל מרד כזה.
גיור והפצת היהדות
חורון קיבל מאלכסנדר קולישר את הרעיון, לפיו תפוצת היהדות מסביב לים התיכון בימיה הראשונים התבססה על מושבות הפיניקים. לפי הרעיון הזה, הפצת היהדות החלה מאות שנים קודם לחורבן, בקרב פיניקים, ששפתם ועולמם התרבותי קרוב לאלה של היהדות, ולכן קיבלו את היהדות ביתר קלות. דוגמה לכך היא, ככל הנראה, האי קפריסין: האי שַפע כתובות כנעניות בהן מתוארים יישובים וממלכות חסות לצור, אך בתקופה הרומאית נעלמים הכנענים מהאי, וצצים יהודים כה רבים, עד שהצליחו להשתלט על האי במרידה נגד רומא. עם זאת, ידועים גם מקרים רבים של מתייהדים שאינם פיניקים, אף מקרב אצולת רומא. הפיניקים היוו את חוט השדרה והיסוד לקהילות יהודיות מסביב לים התיכון ואולי אף את רוב המתייהדים, אך לא את כולם.
גיורים המוניים נעשו (מרצון או בכפייה) גם בממלכת החשמונאים: ממחוז המפרנס 200,000 איש בתחילתה, התפשטה במהרה והכפילה את גודלה (וכנראה גם את אוכלוסייתה) פי עשרה, כאשר בשטחיה רוב יהודי. הדבר חייב גיורים, שחלקם אף ידועים לנו (כגון גיורי האדומים, .ממקורות היסטוריוגרפיים אחרים עולה, לחלופין, שהיטורים והאדומים הכפריים התגיירו מרצון.ראו: אך ראו גם: ישראל שצמן, "על גיורם של האדומים", מתוך לאוריאל: מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ו והיטורים). מקרב מתגיירים אלה רבים הצטיינו בנאמנות ואף בקנאות ליהדות.
חורון האמין שהמרונים הם צאצאי הפיניקים, והדרוזים וערביי הלבנט הם צאצאי הכנענים בעיקרם.ע. ג. חורון, "הקדם העברי", מתוך: מניצחון למפולת, הוצאת הדר, 1976, עמ' 258–259
עולם בהשקפה עברית
עולם המונחים של ימינו הוא עולם מונחים יווני־אירופי. "המזרח הקרוב", "הים התיכון", "המזרח הרחוק", הם מונחים יחסיים לאזור אירופה ובפרט ליוון (המזרח הקרוב הוא קרוב ליוון ממזרח, המזרח הרחוק הוא רחוק מאירופה לכיוון מזרח, והים התיכון הוא לא צפוני ולא דרומי ליוון ולכן הוא 'תיכון'). בתנ"ך קיימת השקפת עולם שונה:
המזרח הוא מקדימה: "וְלִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה", "צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה".
הים התיכון הוא מאחורה, ממערב: "מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן", "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב [...] וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ [...] עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן", "הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ".
הדרום הוא מימין: "לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה", "וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה", "שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם וְהִנָּבֵא אֶל יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב".
הצפון הוא משמאל: "וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק", ממלכת שמאל התקיימה בצפון תחום השפה העברית, והמושג אף התגלגל לערבית במילה شمال המציינת את הצפון, אך לא את כיוון שמאל.
על כיוון ההשקפה כתב חורון: "להבנת הארץ ותולדותיה חשובה השקפה מקורית זאת. כי עמים שונים ראוה – אותה ואת עולמם – באור שונה, בהתאם להשקפתם הם לגבי מיקומם על פני כדור הארץ." חורון האמין כי תפיסה זאת נובעת מכיווּן ההגירות הקדומות לארץ העברים מצפון אפריקה, הן בדרך היבשה והן בדרך הים, כאשר המהגרים שהגיעו השקיפו על הארץ כאשר היא כולה לפניהם לכיוון מזרח, הים מאחוריהם, המדבר מימינם והרי הצפון משמאלם.
משנתו הרעיונית
חורון, כיתר התנועה הכנענית, ראה ביישוב העברי לאום חדש המתהווה בארץ, על יסודות העם העברי הקדום. הוא האמין כי לאום זהה עם ארצו, ולכן כפר בראיית הציונות לפיה יכולה פזורה עולמית יהודית להוות לאום, ובראייה לפיה דוברי הערבית על ניביה, החיים בארצות שונות, הם בני לאום אחד. פן נוסף של הלאומיות העברית הוא החייאת התרבות העברית, ולשם כך שאף חורון לחשיפת התרבות דרך הארכאולוגיה, והפצתה במאמרים בעיתונות.
חורון האמין שמהות היהדות היא גלות. המסורת השואפת להגיע לארץ ישראל יכולה להתקיים בכל מקום, מלבד בארץ ישראל עצמה. לכן, הציונות לא יכולה להתבסס או לשתף פעולה עם היהדות – מאחר שהגשמת הציונות, השיבה לארץ ישראל, תחסל את מהות היהדות. את היהדות ראה כקשורה לאלפיים שנות הגלות, ולא מעבר לכך: "הדת, בצורתה של היום, אינה אלא גדר מסביב לעם שאיבד את לאומיותו". את עצמו לא ראה כשייך לדת, אך ידע להעריך את תרומת המסורת לקיום העם ושימור, במידה מסוימת, של תרבותו.
על אף הראייה לפיה הלאום זהה לארצו, חורון ראה בתפוצה היהודית מקור לתחיית העם העברי, אם יסכימו לעלות לארץ. בכך חלק על יונתן רטוש, שהאמין שאת העלייה לארץ יש לאפשר לפי צורכי הארץ וכישורי האדם בלבד, ללא קשר למוצאו, לאומו או עדתו. האמנציפציה נראתה לו כאשליה שנועדה לכישלון, הוא האמין בעלייה המונית, וטען (לפני השואה) ש"יש להעביר איפוא את 18 מיליון היהודים בעולם לארץ העברים ולכונן לשם כך מדינה עברית מיד". הוא לא התנגד לחלוטין למדיניות החלוקה. הוא האמין שהעיסוק במדינה עברית ברחבי העולם חיובי, ושניתן לקבל מדינת חלוקה אם גבולותיה בני־הגנה ושטחה יוכל לקלוט עלייה, כל עוד ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים ימשיכו לשאוף למדינה בשתי גדות הירדן. מלבד זאת, הוא שלל לחלוטין את המנדט הבריטי והאמין שאין לו זכות לשלוט על הארץ, ודחה כל הצעה שהיא פחות מעצמאות גמורה.
חורון טען כי הערבים מחולקים למעשה, לעדות, שבטים, כתות ואזורים רבים וזרים, והפן־ערבאות היא ניסיון העתקה של הלאומיות האירופאית לעולם שעודו שקוע בתפיסות ביניימיות. המדינות הערביות חולשות על שטח רחב, אך רק אחוזים בודדים מהשטח מיושבים ביישובי קבע, ואומדוני האוכלוסין הרשמיים של אותן מדינות מוגזמים ומציגים עלייה מופרזת בילודה. הערבים הם, בניגוד לתפיסה הנפוצה, רק אחוז קטן מהעולם המוסלמי, שכולל מאות מיליוני אירנים, הודים, אינדונזים ועוד.
את מדינת ישראל לא ראה כ"מדינת היהודים", אלא כשלב בתחייה הלאומית של כנען, בהיותה מולדת העברים עוד לפני הולדת היהדות. חורון ייעד את המדינה לשקם את ילידי הארץ והמהגרים אליה, המחולקים לעדות, דתות וכתות, ולשם כך דרש הפרדה בין דת ומדינה, ושויון זכויות וחובות, כולל חינוך לאומי חילוני בעברית לכולם ושירות בצבא. חורון קרא למדינת ישראל לשתף פעולה עם כל הגורמים באזור שאינם ערבים, לרבות המרונים והדרוזים, ליצירת פדרציה.ע. ג. חורון, "ארץ־הקדם", מתוך: מניצחון למפולת, הוצאת הדר, 1976, עמ' 40 את יחס ישראל כלפי העולים מארצות המזרח ביקר חורון בחריפות, וכינה את מדיניות ההפרדה לערי פיתוח "גיטאות". הוא טען שמדינת ישראל העלתה מארצות אלה בעיקר "מקרי סעד", מבלי להתחשב במרקם בייווצר בעקבות העלאת העניים בלבד, ושהפתרון נעוץ בפיזור ועירוב בין העולים החדשים לוותיקי הארץ.ע. ג. חורון, "פיזור הגיטאות", מתוך: מניצחון למפולת, הוצאת הדר, 1976, עמ' 190–191
פרסומיו
חורון תרם רבות לפענוח האוגריתית ולפרסום כתבי אוגרית על־ידי שארל וירולו, אך כאמור לעיל, מטעמים משפטיים תרומתו הוצנעה.
בשנים 1931–1932 פרסם חורון סדרת מאמרים בראזסווייט, בהם פירט את משנתו המוקדמת: "על אודות ההיסטוריה: מקורות השבט העברי", "העברים בכנען", "הפיניקים – רשימה היסטורית", "האימפריה העברית לפני שלושת אלפי שנים", "ירושלים ו" ו"היהדות ערב ההתנגשות ברומא". בסדרה העלה את האפשרות שכיבוש כנען לא נעשה מן המדבר בלבד, ולמדבר עצמו חדרו עממים מצפון מזרח. הוא טען שהאמורים היו עברים, ושהתפשטותם מזרחה תרמה להתפתחות ארץ הנהריים יותר משארץ זאת תרמה לתרבותם, וכן שכנען תחת שלטונם הייתה מפותחת יותר ממזרח מסופוטמיה. לדעתו, החוק התנ"כי וחוקי חמורבי דומים בשל מקורם העברי המשותף, ושפתם שונה מאחר שהאמורים אימצו את האכדית במשך ישיבתם הממושכת במסופוטמיה. רק אחרי התפוררות הממלכה האמורית, הופיעה ברית השבטים העברית ישראל. הברית הישראלית היא שהצליחה לשחרר את הארץ מהכיבוש המצרי. הוא הוסיף כי ב'ארץ כנען' התקיימה רציפות תרבותית, אתנית ולשונית, והפירוד בה היה מדיני־שבטי בלבד. השם "עברים" התייחד כאתני־לשוני, בעוד שמות כגון ישראל, אדום, מואב, עמון, צידון וכו' שימשו לציון התאגדויות שבטיות־מדיניות. בין ישראל לערי החוף (גבל, צידון וצור בראשן) התקיים קשר הדוק, והם פעלו יחד כנגד הפלשתים. המוני העם התקשו להסתגל למהפכה המדינית הזאת, והנביאים פעלו נגדה. הם ניסו ליצור לברית בסיס רוחני חדש בדמות אמונה באל אחד, אך עד שהצליחו בניסיונם, עברה העת לכונן מחדש את הברית, והאשורים כבשו את הארץ. תנועת בית"ר הציעה לו לפרסם כספר את סדרת המאמרים, אך הדבר לא יצא אל הפועל.
במסגרת תנועת רודי גל, חורון חיבר לתנועה המנון והדפיס רבעון בשם Le Cran (השם בעל דו־משמעות בצרפתית: גם "העזה", וגם שם של כידון שחובר לספינת עתיקות לצורך ניגוח ספינות אויב). לרבעון יצאו שלושה גליונות, והוא עסק בימאות, ושנים לאחר מכן הוא שימש את התעמולה הבית"רית לעידוד הרעיון הימי.
ב־1938 סיכם חורון סדרת הרצאות שהעביר במועדון Renaissance בפריז, בחוברת ששמה Canaan et les Hébreux (כנען והעברים). החוברת נשלחה לז'בוטינסקי, והוא החל להתכתב עם חורון על תכנה.
ב־1939 הדפיס ארבע הרצאות שנשא בשם Perspectives du Mouvement National Hébreu (השקפות התנועה הלאומית העברית). בחוברת נותחו המצב במזרח התיכון ושאלת היהודים, והבריטים זוהו כאויב הראשי לתקומה העברית. העמדות המובאות פותחו בהשפעת המפגש עם יונתן רטוש. באותה שנה הוציא, יחד עם החוג האינטלקטואלי "שֵם", את כתב העת Shem - revue d'Action hébraïque (שם – בטאון הפעולה העברי), בו נטען כי הארץ שמשני עברי הפרת היא ארץ העברים, ומבחינה לאומית על התנועה העברית להילחם בפן־ערבאות – כי גורלנו קשור בגורל 'ארץ־הפרת' כולה. בכתב העת כתב חורון שני מאמרים, ובהם עסק בעבר העברי של היהודים, בהופעת היהדות, ובשאלה היהודית בתקופת כתיבת המאמר. כאשר היה אורי אבנרי כתב בירחון "החברה", הוטל עליו לכתוב ביקורת על כתב העת "שם". ביקורתו היללה את החוברת ורעיונותיה, ובעקבעות פרסום הביקורת יצר בנימין תמוז, שהיה מקורב ליונתן רטוש, קשר עם אבנרי. בכך נחשף לראשונה לרעיונות התנועה הכנענית, ממנה הושפע בשארית חייו. במסגרת הניסיונות לשיתוף פעולה בין יונתן רטוש ואברהם שטרן עת התפלג מהאצ"ל, נתן רטוש לשטרן "חוברות שגורביץ' הוציא בפריז" כדי לשקף לשטרן את עמדותיו.
מ־1950 תרם בקביעות לכתב העת הכנעני "אלף" מאמרים היסטוריים־אידאולוגיים. לאחר עלייתו לארץ, כתב את כל הערכים הפרהיסטוריים באנציקלופדיה העברית. כשהיגר לארצות הברית יצר קשרים עם פעילים מרונים פיניקיסטים ואף כתב בביטאון פיניקיסטי שיצא לאור בדטרויט בשמות ערביים בדויים. "מכון אסיה" שהקים בארצות הברית הוציא לאור עיתון תעמולה נגד עצמאות אלג'יריה, במימון ממשלת צרפת.
בעידוד אהרון אמיר (אף הוא חבר התנועה הכנענית) פרסם חורון במרץ 1964 ב"האומה" מאמר בשם "ישראל והמיתוס הערבי". בשנים 1965 עד 1966 פרסם חורון סדרת מאמרים בשם "עולם בהשקפה עברית" ברבעון "קשת", בהוצאת אהרון אמיר. במאמרים אלה הבדיל בין השקפת עולם כללית – ה"איזמים" למיניהם, שטיבה שהיא אוניברסלית, נעלה וחסרת אחיזה בקרקע, ובין השקפת עולם "לאומית" שהיא עובדתית ונטועה במקומה. במאמריו שאל מהי השקפת העולם העברית, והשיב כי את התשובה לכך יש לחפור (פשוטו כמשמעו) מאדמת הארץ, ולהשיב לחיים את "הד הגדולה הכנענית". בניגוד לעמדת רוב התנועה הכנענית, הוא לא התנגד ניגוד מוחלט ליהדות, ואף כתב "היהדות, במידה שאכן שמרה ומסרה את ידיעת השפה העברית כ'לשון קודש', וגם טיפחתה כלשון־ספר תרמה בזה אולי תרומה ראשונה־במעלה לתחיית לאום עברי בימינו; אף כי התעוררות השפה כדיבור חי נזומה לא על־ידי יהודים חרדים דווקה אלא להפך – על־ידי מתמרדים בכבלי היהדות".
"הועד להדרכה עברית" שהקים יונתן רטוש הוציא לאור ב־1970 את ספרו של חורון "ארץ הקדם", ובו מפות ונתונים דמוגרפיים המשתדלים להפריך את התפיסה לפיה בסהר הפורה יושבת אוכלוסייה ערבית אחידה עצומה.
חורון חידש בחייו מספר מילים בעברית, ביניהן דאון ותעוזה.
בשנת 2000 יצא לאור בהוצאת דביר ספרו "קדם וערב", המהווה תמצית של עיקרי תורתו בתחום המחקר, בעריכת בתו מרגלית שנער, עם פתח דבר מאת אהרן אמיר והקדמה ארכאולוגית מאת חנן אשל.
ספריו שיצאו לאור בעברית
.
.
שרל פיקר ז'ילבר וקולט, חיי יום יום בקרת חדשת בתקופת חניבעל, תרגם משה אלטבאואר, עריכה מדעית ע. חורון.
האנציקלופדיה העברית, כרכים א'–ה'. חורון כתב את ערכים בנושא פרהיסטוריה ונושאים קרובים,ביניהם: כרך ב' – איבריה (טורים 599–606), איברים (טורים 607–616), פרהיסטוריה (עד תקופת הברזל) של איטליה (טורים 727–731); כרך ג' – פרֶהיסטוֹריה של אירופה (טורים 133–142); כרך ד' – פרֶהיסטוֹריה (כל התקופה ההתקופה הפרה־קולומביאנית) של אמריקה (טורים 167–175), פרהיסטוֹריה של אסיה (טורים 916–931); כרך ה' – פרהיסטוֹריה (עד תקופת הברזל) של אפריקה (טורים 329–347). והוא מוזכר ברשימת הכותבים בתחילת הכרכים.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ארכיון הביטאון הכנעני "אלף", מכון גנזים – כולל מאמרים שפרסם חורון בביטאון.
ז'בוטינסקי ערי, מאמרים וחוברות מאת עדיה גורביץ (א' חורון), 1 בינואר 1937–31 בדצמבר 1954, מכון ז'בוטינסקי – כולל מכתב שכתב חורון לערי, חוברת של 'מכון אסיה', מאמרים של חורון בעברית וכתבות עיתונאיות שאסף ושלח לערי.
ז'בוטינסקי ערי, פרקים מספרו "אבי, זאב ז'בוטינסקי", משנתו של עדיה גורביץ, 1 בינואר 1970–31 בדצמבר 1980, מכון ז'בוטינסקי – כולל פרק על משנתו של חורון ויחסיו עם זאב ז'בוטינסקי.
שכטמן יוסף, פרק מתוך הביוגרפיה של ז'בוטינסקי: "ז'בוטינסקי והשפה העברית", מאת ע' ג' חורון, 1 בינואר 1953–31 בדצמבר 1953, מכון ז'בוטינסקי; שכטמן יוסף, התכתבות עם דוד סיון, 1 בינואר 1955–31 בדצמבר 1966, מכון ז'בוטינסקי – בעמ' 42–43 מופיע מכתב תודה לחורון על הפרק שכתב.
ז'בוטינסקי ערי, התכתבות עם אישים שונים בנושא הוצאת ספרים (לפי תאריכים), 1 בינואר 1945–31 בדצמבר 1953, מכון ז'בוטינסקי – בעמ' 66–68 מופיע מכתב מחורון לערי ז'בוטינסקי בו מתווה חורון קווים כלליים לספר שיפרט את משנתו.
מערכת חרות, התכתבות עם ע.ג. חורון, ע. גורביץ, 24 באפריל 1957–27 במאי 1961, מכון ז'בוטינסקי.
ז'בוטינסקי ערי, מאמרים, כתב יד, 1 בינואר 1935–31 בדצמבר 1967, מכון ז'בוטינסקי – כולל מאמרים קצרים שכתב ערי ז'בוטינסקי על חורון.
הערות שוליים
קטגוריה:הכנענים: אישים
קטגוריה:היסטוריונים ישראלים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים ישראלים
קטגוריה:אוגרית
קטגוריה:עורכי האנציקלופדיה העברית
קטגוריה:אנציקלופדיסטים ישראלים
קטגוריה:חוקרי יהדות ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:היסטוריונים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פריז
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1907
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1972
קטגוריה:אישים הקבורים בראש פינה | 2024-10-14T21:34:16 |
גדוד קרקל | הפניה חיל הגנת הגבולות#גדוד קרקל (33) | 2020-07-17T11:46:50 |
סלמאן רושדי | סר אחמד סלמאן רושדי (באנגלית: Sir Ahmed Salman Rushdie; באורדו: احمد سلمان رشدی; נולד ב-19 ביוני 1947) הוא מסאי וסופר בריטי-אמריקאי יליד הודו. עבודתו משלבת לעיתים קרובות ריאליזם פנטסטי עם רומן היסטורי ועוסקת בעיקר בקשרים בין תרבויות המזרח והמערב. עלילות ספריו מתרחשות לרוב בתת-היבשת ההודית.
ספרו השני של רושדי "ילדי חצות" זכה בפרס בוקר הבריטי ב-1981, ונחשב כ"הרומן הטוב מכל הזוכים" בשתי הזדמנויות, לציון 25 ו-40 שנה לפרס.
בעקבות פרסום הרומן הרביעי שלו, "פסוקי השטן" (1988), הפך רושדי למושא של מספר ניסיונות התנקשות ואיומי מוות, כולל פתווה הקוראת למותו שהוציא רוחאללה ח'ומייני, המנהיג העליון של איראן. מספר מקרי רצח ופיגועים בוצעו על ידי קיצוניים שציינו את ספרו כמניע למעשיהם, דבר שעורר הד תקשורתי על צנזורה ואלימות על רקע דת. ב-12 באוגוסט 2022, נדקר רושדי באירוע ספרותי במכון צ'וטקווה שבמדינת ניו יורק, לאחר שהתוקף הסתער על הבמה, דקר אותו מספר פעמים ופצעו באורח קשה.
ביוגרפיה
רושדי נולד וגדל בבומביי (כיום מומבאי) שבהודו הבריטית, למשפחה מוסלמית דוברת-אורדו ממוצא קשמירי. אביו לא היה מרוצה מצורת הלימוד בהודו ושלח את רושדי בן ה-13 ללמוד באנגליה למרות התנגדות האם. בינואר 1961 החל ללמוד בבית הספר "ראגבי" וסיים בהצטיינות. לאחר מלחמת הודו–פקיסטן השנייה ב-1965 עברה משפחתו לפקיסטן ורושדי חזר לבית הוריו. לאחר זמן קצר חזר שוב לאנגליה, לדבריו לאחר שהרגיש לא שייך בפקיסטן. באנגליה, התקבל לקינגס קולג' באוניברסיטת קיימברידג' וסיים בהצטיינות בשנת 1969. באותה השנה הכיר את מי שהייתה אשתו הראשונה קלריסה לוארד. למרות המעמד הגבוה של לוארד, עבד רושדי במשרד פרסום ולטענתו שנא את עבודתו.
מצבם הכלכלי של הזוג הצעיר היה עגום והם נאלצו להשכיר חדר בדירתם. לחדר הצטרפו מי שעתידה להיות המו"לית של בלומסברי פרס, ליז קולדר. את ספרו הראשון, ספר פנטזיה בשם "גריימוס", סיים לכתוב בשנת 1975. הספר לא זכה באהדת המבקרים, שחלקם מחו על היעדר הרלוונטיות שלו לעם הבריטי.
בשנת 1979 נולד בנו הבכור זאפאר. שנה לאחר מכן כתב את הרומן "ילדי חצות" וזכה בפרס בוקר היוקרתי באנגליה. בהמשך אותה שנה התגרש מאשתו קלריסה.
סגנונו הנרטיבי, המשלב מיתוס ופנטזיה יחד עם החיים האמיתיים, תואר כקשור לז'אנר הריאליזם המאגי.
פסוקי השטן
בספטמבר 1988 פרסם רושדי את ספרו "פסוקי השטן", שזכה בפרס ויטברד. הספר עורר את זעמם של מוסלמים רבים בשל הדרך שבה מוצגת בו דמותו של הנביא מוחמד. בעת יציאתו נאסר הספר לפרסום בהודו, בעיקר בשל לחצו של סייד שאהבודין, חבר מפלגת הג'נטה. בפברואר 1989 נאסר הספר לפרסום ולהפצה בכל מדינה מוסלמית. ב-14 בפברואר 1989 הוציא המנהיג העליון של איראן, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, פתווה הקוראת לרצח רושדי, בעקבות דמות בעל ביוגרפיה המזכירה את הביוגרפיה שלו־עצמו המוצגת בספר באופן שלילי. רושדי נכנס לעשור בו חי במחתרת והסתובב עם מאבטח צמוד. לפי דברי רדיו טהראן הובטח פרס של ארבעה מיליון דולר למי שירצח את רושדי. בפקיסטן ובהודו התנהלו הפגנות נגד הספר בהן השתתפו אלפים, ונהרגו שישה אנשים.
במרץ 1989 הגיע הספר לראש רשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס. ב-1998 שוקמו יחסי ממשלות איראן ואנגליה בין השאר בתנאי שהפתווה לא תיאכף (מאחר שלא הסכימו לבטלה). עם זאת, מוסדות מוסלמיים לא ממשלתיים קבעו פרס כספי גבוה למי שיפגע בסופר, כך למשל ב-2012 קבעה קרן דתית איראנית פרס של 3.3 מיליוני דולר למי שיהרוג את רושדי. ב-2005 הודיע המנהיג הדתי של איראן עלי ח'אמנאי על החזרת אכיפת הפתווה מטעמו ומשמרות המהפכה האסלאמית אישרו זאת.
המשך הקריירה
ב-6 באוקטובר 2006 רושדי הצטרף למחלקה לספרות אנגלית של אוניברסיטת אמורי.
רושדי חבר באגודת הספרות המלכותית, ובעל עיטור מפקד מסדר האמנויות והספרות של צרפת.
בשנת 2015, הוציא רושדי ספר חדש העוסק בדמויות מהאסלאם בשם: "שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות". כחודש אחרי הוצאת הספר, הוא נאם בפתיחת יריד ספרים בפרנקפורט, ואמר שם, בין היתר: .
בשנת 2017 השתתף רושדי בעונה התשיעית של הסדרה "תרגיע", בתפקיד עצמו. בעונה זו לארי דייוויד נכשל בניסיונו להעלות מחזמר ביוגרפי על אודות חייו של רושדי בשם "פתווה".
הוקרה
בשנת 1993 קיבל הספר "ילדי חצות" את פרס "הבוקר של הבוקרים", לספר הטוב ביותר שזכה בפרס בעשרים וחמש השנים הראשונות לקיומו. בשנת 2008 זכה לרגל לציון 40 שנות הפרס.
בשנת 1995 זכה ספרו "האנחה האחרונה של המורי" בפרס ויטברד, וב-1996 זכה גם בפרס אריסטיון של האיחוד האירופי.
בשנת 2007 הוענק לרושדי תואר האצולה הבריטי "סר". בעקבות זאת פרצה סערה בעולם המוסלמי. איראן ופקיסטן ייחסו את ההחלטה לגישה אסלאמופובית בבריטניה ושל ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר.
התקיפה על במת מכון צ'וטקווה
ב-12 באוגוסט 2022 הגיע רושדי למכון צ'וטקווה בניו יורק כדי לשאת דברים במסגרת כנס שעסק במקלט שמעניקה ארצות הברית לאומנים שנמלטו מארצם, ועל היותה "בית לחופש ביטוי יצירתי". בעת שהיה על הבמה, הותקף רושדי ונדקר בצווארו. הוא הובהל במסוק לבית חולים במדינת פנסילבניה. הוא סבל מדקירות שגרמו נזקים לעצבים בידו, לכבד שלו ולאחת מעיניו. לפי הודעת סוכנו אנדרו ווילי, רושדי היה מחובר למכונות הנשמה וככל הנראה יאבד את אחת מעיניו.
התוקף זוהה כהאדי מטר, צעיר ממוצא לבנוני שהתגורר בניו ג'רזי, שהביע תמיכה ברשתות החברתיות בממשלת איראן ובמשמרות המהפכה. הוא נתפס עם רישיון נהיגה מזויף על שם חסן מורנייה, שילוב בין שמו הפרטי של מנהיג חזבאללה, חסן נסראללה, לבין שם משפחתו של סגנו לשעבר, עימאד מורנייה. להערכת משטרת ניו יורק, התוקף פעל לבדו.
ב-14 באוגוסט 2022 נותק רושדי ממכונת ההנשמה וחזר לדבר.
בשנת 2023 הופיע ברשימה השנתית טיים 100 של מגזין טיים.
מספריו שתורגמו לעברית
סיפורת:
ילדי חצות (1981), תרגם אהרן אמיר, הוצאת זמורה-ביתן, 1987. תרגום נוסף: ארז אשרוב, הוצאת זמורה-ביתן, 2011.
בושה (1983), תרגם אהרן אמיר, הוצאת זמורה-ביתן, 1987. תרגום נוסף: ארז אשרוב, הוצאת זמורה-ביתן, 2011.
פסוקי השטן (1988), תרגם משה הנעמי (זינגר), הוצאת כתר, 1989.
הרון וים הסיפורים (1990), תרגמו גדעון בן-ישראל ודינה בן ישראל, הוצאת כתר, 1993.
מזרח-מערב (1994), תרגם עודד פלד, הוצאת כתר, 1996.
האנחה האחרונה של המורי (1995), תרגם יורם מלצר, הוצאת כתר, 1999.
האדמה מתחת לרגליה (1999), תרגמו אמנון כץ ושהם סמיט, הוצאת משכל, 2002.
שאלימר הליצן (2005), תרגם ארז אשרוב, הוצאת זמורה-ביתן, 2007.
הקוסמת מפירנצה (2008), תרגם ארז אשרוב, הוצאת זמורה-ביתן, 2009.
לוקה ואש החיים (2010), תרגמה איריס ברעם, הוצאת כתר, 2011.
שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות (2015), תרגמה קטיה בנוביץ', הוצאת זמורה-ביתן, 2015.
בית גולדן (2017), תרגם ארז אשרוב, הוצאת זמורה-ביתן, 2020.
עיון:
חיוך היגואר (1987), תרגם משה זינגר, הוצאת כרם, 1987.
הקוסם מארץ עוץ (1992), תרגם יניב פרקש, הוצאת רסלינג, 2008.
חצה את הקו הזה (2002), תרגם בועז וייס, הוצאת מודן, 2005.
לקריאה נוספת
קובי נסים, אולם נשף גדוש בחלילים ונחשים, מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, כ"ח באייר תשנ"ט, 14 במאי 1999, (עמ' 45), על: סלמאן רושדי (בתרגום יורם מלצר) האנחה האחרונה של המורי / סלמאן רושדי (ירושלים: כתר, 1999).
קישורים חיצוניים
אריק גלסנר, על "שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות", של סלמאן רושדי, המדור לספרות ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", יולי 2017
ריאיון רדיו של סלמאן רושדי עם גואל פינטו בכאן תרבות, 18 בפברואר 2020 (באתר ארכיון האינטרנט)
קרן דותן, "לפני 30 שנה הצנזורה הגיעה מהימין. היום היא מגיעה מהשמאל. עצוב שדווקא הקולות הצעירים הם הצנזורים", באתר ישראל היום, 8 באפריל 2020
הערות שוליים
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:אנגלים ממוצא הודי
קטגוריה:זוכי פרס אוסטריה לספרות אירופית
קטגוריה:זוכי פרס בוקר
קטגוריה:חברי האגודה המלכותית לספרות
קטגוריה:מוסלמים בריטים
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טרומסה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אמורי
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:סופרים הודים כותבי אנגלית
קטגוריה:בריטים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:הודים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:מהגרים מהודו לממלכה המאוחדת
קטגוריה:זוכי הפרס הספרותי של סנט לואיס
קטגוריה:מוסלמים הודים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1947 | 2024-05-20T20:28:15 |
אהרן אמיר | 250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אהרון אמיר בתל אביב
אהרן אמיר (7 במאי 1923 – 28 בפברואר 2008) היה משורר, מתרגם, עורך וסופר עברי ישראלי.
ביוגרפיה
ממוזער|אהרן אמיר בסביבות שנת 1975
אהרן אמיר נולד בעיר קובנה, הבירה בפועל של ליטא, בשם אהרן ליפֶּץ. אביו, דב ליפץ (1897–1990), היה מראשי המחנכים העבריים בליטא, פעיל ציוני ועברי, ולאחר עלייתו מורה ומנהל בית ספר תיכון בתל אביב, מנהל "עם עובד" והמנהל-המייסד של הוצאת "עם הספר". עלה לארץ ישראל עם הוריו בשנת 1933. גדל בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי ולמד בגימנסיה הרצליה. ב-1938 הצטרף אמיר לאצ"ל וב-1940 היה בין הפורשים שהקימו את לח"י, אך היה חבר לא פעיל ואף לחם במסגרת ההגנה במלחמת העצמאות. מ-1940 למד ספרות וערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, כשהוא מסיים את לימודיו לאחר הפסקות שונות ב-1950.
אמיר היה ממקימי קבוצת "העברים הצעירים" (הכנענים), שדגלה בניתוק בני הארץ מהיהדות, והקמת אומה "עברית". אמיר נמשך להגות זו אחר שפגש את יונתן רטוש ב-1942, ונעשה לתלמידו ויד ימינו. חלק ניכר מיצירתו כמשורר הושפע מהפואטיקה הכנענית, ואמיר אף סיגל לעצמו מבטא מיוחד שבו הדגיש את ה-ע' וה-ח', באופן שנראה לו כראוי להיות המבטא העברי המקורי.
בסוף שנת 1948, במסגרת פעילותו ב"עברים הצעירים", היה ממייסדי כתב העת "אלף" ושימש כעורכו עד להפסקת פעילות כתב העת ב-1953. כתב עת זה עסק בנושאים פוליטיים, אקטואליים ותרבותיים כביטאונה של התנועה הכנענית.
ב-1958 הקים וערך את כתב העת הספרותי "קשת", שהיה פתוח לכל הזרמים ועודד יצירתם של צעירים. בין היוצרים שעשו אצלו את צעדיהם הראשונים: עמוס עוז, א"ב יהושע, יהושע קנז, ישעיהו קורן, יצחק בן נר, גדעון תלפז, ראובן מירן ורבים אחרים. כתב העת נסגר ב-1976, אולם בשנת 1998, במלאת ארבעים שנה לגיליון הראשון, יצא "גיליון יובל" עשיר, שבעקבותיו חזר אמיר להוציא, בשנת 2000, את כתב העת בשמו החדש "קשת החדשה". עד פטירתו הספיק לערוך 22 גיליונות של כתב העת, שיצאו לאור, וגיליון אחרון נותר על שולחנו. בשנת 2013 הוציא בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה מהדורה מחודשת של גיליון קשת - קולנוע שיצא בעריכתו בשנת 1968.
לאחר מלחמת ששת הימים, היה אהרן אמיר ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בהבדל מחבריה הלאומיים והדתיים של התנועה, לא ראה אמיר "הכנעני" בתוצאות המלחמה הגשמת יעד לאומי-יהודי, אלא הזדמנות להרחבת גבולותיה של מדינת ישראל לגבולות "ארץ עבר" הגדולה (כחזון הכנעני), שתהיה מדינה חילונית ושוויונית של כל תושביה, יהודים כערבים. בכך עורר עליו את חמתו של עמוס קינן, איש הפלג השמאלי של הכנענים, שכתב על אמיר, במדורו ב"ידיעות אחרונות", סאטירה חריפה בשם "כלב כנעני". בעת התלקחות מלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים הקים אמיר בשנת 1976 את "הוועד הצבורי הישראלי לעזרת לבנון", בראותו בלבנון חלק מ"ארץ עבר". יש רואים בכך גם את השפעת היותו נשוי לאשה ילידת לבנון, המשוררת והציירת בטין מרגלית אמיר.
בשנת 2000 בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון, היה אמיר שותף בהקמת העמותה לאחווה ישראלית-לבנונית שפעלה בשיתוף לבנונים שנמלטו ממדינתם לישראל. במסגרת זאת, הוציא את "הספר השחור" שכלל מאמרים על הכניסה של ישראל ללבנון, השהות בה והברית שנוצרה בין ישראל לבין צבא דרום לבנון. הספר נקרא הספר השחור כביקורת של אמיר על הפרת ברית זאת.
בשנת 2008 יצא בהוצאת כרמל ספר "טיילת הזמן" של בלומה פינקלשטיין, שבו מבחר משיריה שתורגמו לעברית על ידי אהרן אמיר. אהרן אמיר נפטר ב-2008 ממחלת הסרטן. גופתו נתרמה למדע, ולאחר שנה הועברה לשריפה. באוקטובר 2014 נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב טאגור 41 בתל אביב.
יצירותיו הספרותיות
אמיר היה סופר ומשורר פורה. את פרסומו הראשון בפרוזה, הסיפור ׳קינה על מות תינוק׳, הופיע (עדיין בשם אהרן ליפץ) בסתיו 1940 בירחון גליונות. את שירו הראשון פרסם במאי 1943 בכתב־העת מחברות לספרות.
אמיר פרסם קובצי שירים רבים במהלך פעילותו כמשורר. שלושת הקבצים הראשונים, קדים (1949), שרף (1956) ויתד (1970) הושפעו מאוד מרוחו של יונתן רטוש. השירים נוטים בעיצובם הלשוני והתמונתי אל השגב המקראי, ורווחים בהם מעמדים של שכרון חושים ייצרי, תפאורת קדומים מדברית צחיחה ודמויות הרואיות במצבים דרמטיים, ולעיתים משולבות בהם דמויות מן הפנתיאון הכנעני. היסודות הללו לא נעלמו בספריו הבאים (שלום נפרד, 1979; חרס, 1984), אך הן נמהלו ביסודות חדשים שגברו והלכו עם השנים: הומור ואירוניה עצמית, נימה דיבורית, תמונות מן ההווה הישראלי, חומרים אוטוביוגרפיים, שירי זיכרון על רעים שאינם ושירי דיוקן על דמויות מן ההיסטוריה והתרבות, כדוגמת לנין, עגנון, צ׳ארלי צ׳פלין ובינג קרוסבי. ב-1991 יצא לאור כינוס של מבחר מקיף משיריו בקובץ ושבו העבים אחר הגשם, ושירים נוספים קיבץ אמיר בספרים מטה אהרן (1996) והסתננות (2001).
ב-1955 הוציא אמיר לאור את הרומן הראשון שלו, ולא תהי למוות ממשלה, המתאר בפירוט ריאליסטי משכנע יממה בחייה של משפחה קטנה בימי מלחמת העצמאות בירושלים. תודעתן של הדמויות ברומן, בדומה להגותו הכנענית, רוויה ניכור ואף סלידה מעולם המושגים היהודי והציוני, וכנגד זאת מלאה ביטויים של שייכות טבעית למרחב השמי וזיקה עמוקה לרבדים הקדומים, ה׳אליליים׳ שבתנ״ך. בדומה לכך גם בטרילוגיה נון (1969; 1985; 1989), שגיבורה בעל התודעה המקומית־עברית הטבעית צומח במושבה בגליל בשנות השלושים, מצטרף ללח״י ולאחר מכן למשמר הגבול, ומשתתף בכל מלחמות ישראל עד מבצע שלום הגליל ב־1982.
ספרי פרוזה נוספים של אמיר הם אהבה (קובץ סיפורים, 1951); עולם שכולו טוב (רומן פנטסטי, 1979); אפרודיטי, או הטיול המאורגן: מסע בעשרה שלבים (1986). בצידם יש לציין שני ספרים של פרוזה תיעודית־אוטוביוגרפית, המגוללים פרקים מימי נעוריו של המחבר, שבהם התגבשה השקפתו ה׳כנענית׳: פרוזה (1978) ואוב (1994).
בשנת 1998 הוציא אמיר את הספר "הנבלים" תחת שם העט "מיכאלה נדיבי". בספר זה תיאר אמיר (בשינויי שמות) פרשת רצח וקונספירציה מתולדות היישוב, שנקראה "הרצח בחולות תל נוף", שבה נרצח בשנת 1937 המהנדס יעקב צוואנגר. כן השתמש אמיר בשמות עט נוספים, ובהם "יובב", "ע. עוזרד", ונוספים. בין שיריו הידועים "אשירה לאוסאמה בן לאדן", שנכתב מספר שנים לפני אסון התאומים.
אהרן אמיר היה אחד המתרגמים הפוריים ביותר לעברית. הוא תרגם מאות כותרים, חלק ניכר מהם מהספרות האמריקנית, האנגלית והצרפתית. בין הסופרים שאת כתביהם תרגם: ג'יין אוסטן, ג'ורג' אליוט, שרווד אנדרסון, הנס כריסטיאן אנדרסן, סול בלו, אמילי ברונטה, ויליאם גולדינג, הנרי ג'יימס, רוברט גרייבס, גרהם גרין, א. ל. דוקטורוב, איזק דינסן, צ'ארלס דיקנס, או. הנרי, ארנסט המינגוויי, וירג'יניה וולף, תומאס וולף, מארק טוויין, דייוויד הרברט לורנס, טוני מוריסון, אלן אלכסנדר מילן, הרמן מלוויל, ברנרד מלמוד, ג'ון סטיינבק, ז'ורז' סימנון, ז'אן-פול סארטר, אדגר אלן פו, ויליאם פוקנר, וינסטון צ'רצ'יל, אלבר קאמי, וילקי קולינס, ג'וזף קונרד, לואיס קרול, סלמאן רושדי, פיליפ רות, מרדכי ריצ'לר. כמו כן, תרגם עשרות ספרי עיון.
אביו של אהרן אמיר, דב ליפיץ, ניהל במשך כמה שנים את הוצאת הספרים "עם עובד" ולאחר מכן בשנת 1955 הקים הוצאת ספרים בשם "עם הספר", אשר לימים היה אהרן אמיר מנהלה הספרותי. בהוצאה זו הוציא אהרן אמיר את תרגומיו רחבי ההיקף מספריו של וינסטון צ'רצ'יל "מלחמת העולם השנייה" ו"קורות העמים דוברי האנגלית".
בתרבות
בשירו ''לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'' מזכיר מאיר אריאל את תרגומו של אהרן אמיר לספרו של ארנסט המינגוויי
הערכה
אמיר זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת בשנת 1951, במלגת יצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול בשנת 1996, ובפרס ישראל בקטגוריה "תרגום לעברית" בשנת 2003.
ארכיון
ארכיונו נמצא בארכיון גנזים - אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב ובספרייה הלאומית.
ביבליוגרפיה חלקית
יצירותיו
פרוזה
טרילוגית נון: נון, נון 48, נון 67
ולא תהי למוות ממשלה, 1955
אוב, 1994
הנבלים (ראה אור בשם העט "מיכאלה נדיבי"), 1998.
עולם שכולו טוב, 1979
אפרודיטי או הטיול המאורגן, 1986
שירה
ושבו העבים אחר הגשם (מאסף של שישה ספרי שירה קודמים), מוסד ביאליק, 1991
הסתננות, הוצאת כרמל, תשס"א 2001
עיון
מטעני צד אסופת מאמרים
ואני בשלי אסופת מאמרים
מתרגומיו
אבן וכלנית: מבחר שירים (מאת ז'ן בורדייט), (תל אביב: עם הספר, 1965) (עם אורי ברנשטיין וחיים גורי)
איים בזרם (מאת ארנסט המינגוויי), עם עובד, 1972.
גאווה ומשפט קדום (מאת ג׳יין אוסטן) [הוצאת מועדון קוראי מעריב] 1984
הדרך לשעבוד (מאת פרידריך האייק), הוצאת שלם, 1998
עימות בין השקפות: המקורות האידאולוגיים למאבקים פוליטיים (מאת תומאס סואל), הוצאת שלם (עורך יהושע ויינשטיין), 2001
כל אשר לי (שירים בצרפתית, מאת בטין אמיר), איור: מנשה קדישמן, הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ו, 2006
על החירות (מאת ג'ון סטיוארט מיל), הוצאת שלם, 2006
הדמוקרטיה באמריקה (מאת אלכסיס דה טוקוויל), הוצאת שלם, 2008
לויתן, או החומר, הצורה והכוח של מדינה כנסייתית ומדינתית ספרים א'-ד' (מאת תומאס הובס; עורך: מנחם לורברבוים), הוצאת שלם, תש"ע-2009.
לקריאה נוספת
מאמרים שכתב:
(על ספר שיריו של איתן איתן, ארץ אמור, 1977)
, (לזכרו של יצחק דנציגר)
אנטומיה של חורבן, עזרא דנין, תעודות ודמויות מגנזי הכנופיות הערביות, בהשתתפות יעקב שמעוני, תשמ"א 1981. נדפס בידיעות אחרונות (27 בפברואר 1981) 22, 27 1981.
(קטעים מיומן נעורים גנוז שכתב אמיר בסוף שנות השלושים)
מאמרים עליו ועל יצירותיו:
שירת חרסי העבר: על שירת אהרן אמיר, מאת שלום לינדנבאום, דבר (11 בינואר 1985) 20-21 1985.
על אהרן אמיר, מאת יוסף שה-לבן, טורים לחינוך ולהוראה יד (תשמא) 49-53 1981.
המשך שירתו של אהרן אמיר, מאת ישראל זמורה, מאזנים נ, 5/6 (תשם) 430-429, 450 1980.
’יום תחית אי-אז ובריאת-יש-מתהו’ : עיון ב’שירת ארץ העברים’ לאהרן אמיר , מאת אבנר הולצמן, אהבות ציון, הוצאת כרמל, 2006.
מחקרים בספרות עברית; ספר זיכרון לאורי שהם. בעריכת ראובן צור, עוזי שביט. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ו 1986.
לידתה של משפחה כנענית?, מאת יוסף אורן, מאזנים סד, 5 (תשן) 9-13.
עליסה בארץ הפלאות: קווים לשוניים-סגנוניים לתרגומו של אהרן אמיר , מאת רינה בן-שחר, מעגלי קריאה 18 (תשמט) 75-88 1989.
אהרון אמיר - ארץ העברים בשירה ובפרוזה, מאת יצחק אורן, נתיב 5,5 (תשנב) 64-70.
(על: אהרן אמיר, הסתננות: שירות ושירים (ירושלים: כרמל, תשס"א, 2001)
הארץ - תרבות וספרות. 7 במרץ 2008. גיליון המוקדש לאהרן אמיר.
קישורים חיצוניים
אהרן אמיר (1923–2008), באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה
"על גדולה ועל אופק": נאומו של אהרן אמיר בעת קבלת פרס ישראל
אמיר אור, מסע עם אהרן אמיר, מקור ראשון, 2008
ריאיון עם היוצר בתוכניתה של ציפי גון-גרוס "ספרים, רבותי, ספרים" בגלי צה"ל, הובא בשידור חוזר ב-12 באפריל 2013 והועלה לאתר Icast
הכנור והחרב: ראיון רדיו עם המשורר והמתרגם אהרון אמיר, נובמבר 1992. הקלטת שמע מתוך אוסף אילנה צוקרמן באתר הספרייה הלאומית
אחרי מותו
זאב גלילי, מותו של אחרון הכנענים, בבלוג של גלילי, 2 במרץ 2008
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס טשרניחובסקי
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
קטגוריה:ישראלים ילידי ליטא
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:לוחמי האצ"ל
קטגוריה:לוחמי הלח"י
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית
קטגוריה:סופרי דור הפלמ"ח
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:ישראלים שתרמו את גופתם למדע
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1923
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2008
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:הכנענים: אישים | 2024-10-14T14:33:26 |
ריצ'רד לב הארי | REDIRECT ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה | 2007-07-11T12:13:38 |
בול דואר | שמאל|ממוזער|250px|מדען הטילים רוברט גודרד על בול שמונה סנט של ארצות הברית
בול דואר, או בקצרה בול, מצורף למכתב כדי להוכיח ששולח המכתב שילם לרשות הדואר המעבירה את המכתב. לרוב זהו נייר דק מלבני קטן שפאותיו משוננות המודבק על המעטפה. כחלק מתהליך המשלוח, פריט הדואר נחתם במטרה לבטל את ערך הבול וכך למנוע שימוש חוזר בו. הבול הוא הגרסה הפופולרית ביותר לדמי דואר המשולמים מראש, אך כיום רוב הדואר המשרדי מוחתם בחותמות מוסכמות או נשלח במעטפות שתמונת בול מודפסת עליהן. בשנים האחרונות, מכתבים נושאי בולים הופכים שכיחים פחות עקב התפתחותו של הדואר האלקטרוני והשימוש המתפתח במדבקות תשלום או במעטפות "מבויילות".
הצורה הנפוצה ביותר לבולים היא מלבן, אך לבול הדואר יכולות להיות צורות שונות, כגון משולש, מחומש ועיגול. נוסף למטרתם העיקרית של הבולים – הוכחת התשלום על העברת דבר הדואר – הם משמשים לעיתים קרובות למטרות נוספות, כגון הנצחת אירועים ואנשים חשובים. למשל, פטירתו של איש ידוע יכולה להיות מלווה בבול מיוחד שיונפק לכבודו. כיום ישנה גם אפשרות ליצור בול דואר עם תמונה אישית.
הגוף המופקד על הנפקת בולים במדינת ישראל הוא השירות הבולאי, שהוא חלק מחברת דואר ישראל.
היסטוריה
ממוזער|בול (תווית ביול) לרגל ויקימניה 2011
עד להמצאת הבול, דמי משלוח המכתב היו גבוהים ומשולמים על ידי נמען הדואר ולא על ידי השולח. מכל זאת התקבל כי למעשה אין ערובה כי כל הכסף שהושקע (מיון דבר הדואר, עלות השליח ועוד) אכן ישולם (אם הנמען אינו מסוגל לשלם עבורו).
בשנת 1653 הנהיג לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, שיטה חדשה לתשלום עבור דברי דואר, ולפיה לכל מכתב יצורף סרט נייר, שיעיד על כך שדמי המשלוח שולמו. בתוך זמן קצר ננטשה שיטה זו, לאחר שהצרפתים סירבו לאמצה.
מספר אנשים טענו כי המציאו את הבול הראשון: סר רולנד היל, ג'יימס צ'למרס ולורנץ קושיר. את הרעיון לבול דואר במתכונתו המוכרת לנו כיום, הגה סר רולנד היל בשנת 1837 כחלק מרפורמה מקיפה בשרות הדואר הבריטי. הבול הראשון בעולם, המכונה "הפני השחור" על שום ערכו וצבעו, הופיע בבריטניה בשנת 1840. על בול זה התנוסס דיוקנה של מלכת בריטניה דאז ויקטוריה, שלוש שנים לאחר שעלתה לשלטון ומאז מופיעה תמונת השליט על כל בולי הממלכה המאוחדת. זכות ראשונים זו העניקה לבריטניה את הזכות שלא לכתוב את שמה על הבולים שאותם היא מנפיקה, בעוד שאר הארצות שמנפיקות בולים חייבות לרשום את שם הארץ על הבול. בעקבותיה של בריטניה הלכו שווייץ וצרפת, ועד 1860 הונהג השימוש בבולים במדינות רבות בעולם.
22 המדינות שכבר הנהיגו בתחומן שימוש בבולי דואר, הקימו ב-1874 את איגוד הדואר העולמי.
מראה הבול
שובל
הַשּׁוֹבֶל, המצורף לעיתים כְּשׁוּלֵי הבול, מוסיף פרטים על תוכנו של הבול בצורה גרפית המשלבת לעיתים טקסט נוסף, ולעיתים מהווה המשך של ציור הבול.
ישראל היא המדינה היחידה ששירותי הדואר שלה מנפיקים לאורך כל השנים את בוליהם עם שְׁבָלִים, בעוד במדינות אחרות מצורפים לבול שְׁבָלִים לעיתים, אך לא באופן שיטתי. ראשיתו של השובל בישראל, הוא בסדרת הבולים 'דאר עברי' שהונפקה מייד לאחר הכרזת העצמאות והופיעו בה תצלומי מטבעות מתקופת המכבים בהם הוטבעו מילים באותיות העברית הקדומה שאינן מוכרות לציבור הרחב. לשם כך, החליטו הממונים על הבולאות במנהלת העם להוסיף שׁוֹבֶל ובו הסבר כיתובי המטבעות.
שיני הבול
סימן היכר אופייני לבולי דואר הוא שוליהם המשוננים, הנוצרים מתלישת הבולים מגיליונות בהם הגבולות בין הבולים מנוקבים.
הבולים הראשונים נגזרו מתוך גיליונות מודפסים, דבר שסירבל את השימוש בהם, ובהיעדר כלי חיתוך מתאימים אף גרם לקריעתם לעיתים קרובות. על מנת להקל על הפרדת הבולים המציא הנרי ארצ'ר, אנגלי ממוצא אירי, מכונה שניקבה את הגליונות לאורך שולי הבולים. ניסיונות ראשונים לשימוש בה נעשו בשנת 1850, והחל משנת 1854 הוציאה רשות הדואר הבריטית באופן סדיר גיליונות בולים מחוררים. בארצות הברית החל ניקוב גיליונות הבולים בשנת 1857, ונפוץ מאז בעולם כולו.
צדו האחורי
בצדו האחורי של הבול מורחים שכבה של חומר כלשהו, אשר הופך לדביק עם הרטבתו, ואשר נועד להקל על הצמדת הבול אל פריט הדואר. שכבה זו של חומר דביק היא שהקנתה לבול את המונח בול דביק, אולם קיימים מקרים רבים בהם הבול הונפק בלי דבק בצדו האחורי, או במתכונת המכונה מדבק (Self-adhesive stamp).
בול מחורר
בול מחורר (באנגלית: perfin או SPIFS) הוא בול דואר רגיל שחוררו אותו בצורה מיוחדת. החירור לא פוגע בשימוש בו, ומכביד על גנבתו על ידי עובדי המוסד או החברה המסחרית שעבורם ביצעו את פעולת החירור.
חירור הבולים החל ב-1868, באנגליה ובהמשך התפשט הנוהג למדינות אירופאיות נוספות וליתר העולם. חירור הבולים נועד לסמן אותם בראשי תיבות או סמלים של הבעלים. חברות מסחריות ניצלו לעיתים את האפשרות הזו כדי לעצב את חירור הבול במתכונת המקדמת את מטרות החברה.
בול מודפס
בול מודפס (Indicia) מתייחס להדפסה מראש של חותמת בצורת בול על מסמך רשמי המיועד למשלוח בשלמותו. סוג זה של מסמכים מכונה בעברית דבר בולים, והוא כולל פריטים דוגמת גלויות דואר, אגרות אוויר ומעטפות מבוילות.
סימון זה על המעטפה הוא רק כעין חותמת בצורת בול אך אינו פיסת נייר נפרדת מהמעטפה.
תהליך ייצור הבול
עיצוב
הכנה לדפוס
הדפסת הבול
הוספת שכבת הדבק בצדו האחורי של הבול
חיתוך גיליונות הדפוס – ישנן שתי שיטות עיקריות ליצירת קווי הפרדה בין הבולים בגיליון כך שניתן יהיה לתלוש בקלות מן הגיליון את מספר הבולים הדרוש ללקוח:
נקבוב – השיטה הנפוצה, בשיטה זו מנקבים בין הבולים בגיליון שורה של חורים צפופים, זה לצד זה, המחלישים את הנייר ומאפשרים לתלוש את הבולים זה מזה.
דקור – בשיטה זאת יוצרים בעזרת סכין חדה שורה של חתכים קטנים בין הבולים בגיליון. חתכים אלו מחלישים את הנייר ומאפשרים לתלוש את הבולים זה מזה. צורת הסכין והזווית בה בוצעו החתכים קובעים את מראה השוליים שסביב הבול הבודד לאחר הפרדתו מן הבולים האחרים.
לאורך מרבית השנים, השימוש בשיטת הנקבוב היה נפוץ הרבה יותר מאשר השימוש בשיטת הדקור. בשנים האחרונות, בעיקר לאחר התרחבות הנוהג להדפיס בולים במתכונת של מדבק, שיטת הדקור הופכת שוב לנפוצה יותר ויותר.
בול ללא ערך נקוב
בול ללא ערך נקוב (המונח של חברת דואר ישראל הוא "בול ללא עריך") הוא בול המוגן מפני עליית מחירים. הבול משמש מעין "אסימון" שכוחו יפה לשימוש גם אם השתנה מחיר משלוח דבר הדואר. בול ללא ערך נקוב הוכנס לשימוש בפעם הראשונה בארצות הברית בשנת 1975 ולמחזור בישראל ב-12 בספטמבר 1982. בולים ללא ערך נקוב מונפקים בבריטניה, ישראל, סינגפור, פינלנד, בלגיה, צרפת, נורווגיה, מונקו, שוודיה וקנדה.
איסוף בולים – בולאות
איסוף בולים הוא תחביב פופולרי עד כדי כך שיש מדינות המנפיקות בולים לאספנים בלבד וערכם הכספי של בולים נדירים יכול להגיע עד למיליוני דולרים. הבול היקר ביותר הוא מג'נטה 1 סנט, שנמכר במכירה פומבית תמורת למעלה מ-9 מיליון דולרים. על פי רוב, האספנים מחזיקים את הבולים באלבום בולים – חוברת או ספר בעלי כריכה קשה שדפיהם מכילים כיסים שקופים קטנים שמטרתם לשמור על הבול מפני פגעי הזמן.
אישור לפטור מדמי דואר
דואר צבאי
מכתב מחבר כנסת
מכתב ממשרד ממשלתי
מכתב בכתב ברייל לעיוור
גלריית תמונות
סוגי בולים
בול יום שבתון
בול מס שבתון
בול מסירה אישית
בול אישור הובלה
בול הובלה ימית
בול מסירה מאוחרת
בול כספת צפה
ראו גם
בול הכנסה
ברבור הפוך
שובר תשובה בין-לאומי
אסימון – אמצעי התשלום בטלפון
בולאות
איסוף בולים
לקריאה נוספת
מרדכי נאור ואליעזר ויסהוף, ירושלים – בולים מספרים על ירושלים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
קישורים חיצוניים
התאחדות בולאי ישראל – האתר הרשמי
השרות הבולאי
חמישים שנות מדינה בבולים, עמלנט
מאמרים וכתבות בנושא בולים, באתר קולקט
קטלוג בולים מקוון מכיל כ-700,000 בולים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בולאות
קטגוריה:דואר
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: המצאות | 2024-07-01T20:54:08 |
ג'ון, מלך אנגליה | ממוזער|מצבתו של ג'ון
ג'ון (באנגלית: "John "Lackland; 24 בדצמבר 1166/67 – 19 באוקטובר 1216) היה מלך אנגליה ושליט האימפריה האנגווינית מ-1199 עד 1216. הוא הוכתר משום שהיה אחיו הצעיר של ריצ'רד הראשון (הידוע כ"ריצ'רד לב הארי"). ג'ון זכה לכינוי "ג'ון בלי ארץ" (בצרפתית, sans terre) ו"חרב רכה". ידוע בעיקר בשל כך שאולץ לחתום על המגנה כרטה, שהייתה אבן דרך בהתפתחות הדמוקרטיה באירופה.
ביוגרפיה
לפני מלכותו
ילדותו
הוא נולד באוקספורד, בנם החמישי של המלך הנרי השני ואלינור מאקוויטניה, והיה תמיד בנו המועדף של הנרי השני, אף על פי שבשל היותו בן הזקונים הוא לא יכול לצפות לירושה (ומכאן הכינוי "בלי ארץ").
נישואים
ב-1189 הוא נישא לאביסה, בתו של רוזן גלוסטר (היא כונתה בכמה שמות אחרים במהלך ההיסטוריה, כולל יוויסה, ג'ואן ואלינור). לא היו להם ילדים, וג'ון ביטל את נישואיהם על בסיס קרבת דם, זמן מועט לאחר או לפני עלייתו למלכות ב-6 באפריל 1199. אביסה התחתנה לאחר מכן עם ג'פרי דה מנדרוויל, ולאחריו עם יוברט דה ביור.
יחסיו עם אחיו
לפני עלייתו לכס, ג'ון כבר הצליח לרכוש מוניטין כבוגדני, לאחר שקשר קשר פעם עם אחיו הבוגרים, הנרי, ג'פרי וריצ'רד ופעם נגדם. ב-1184 טענו ג'ון וריצ'רד כי הם היורשים החוקיים לאקוויטניה, שהייתה הדוכסות של אימם. היה זה רק אחד מכמה סכסוכים בין השניים.
שליט אירלנד
ב-1185 נעשה ג'ון לשליט אירלנד, שתושביה החלו לתעב אותו במהירות, וגרמו לו לעזוב את הכס לאחר שישה חודשים בלבד.
בזמן מסע הצלב
בזמן היעדרותו של ריצ'רד למסע הצלב השלישי, מ-1190 עד 1194, ניסה ג'ון להדיח את יורש העצר הממונה, על אף שאחיו אסר עליו לעזוב את צרפת. הייתה זו אחת מהסיבות לכך שהאגדה הישנה על יער שרווד עודכנה לתקופת שלטונו של ריצ'רד, ושם הגיבור הוחלף לרובין הוד. עם זאת, עם שובו לאנגליה ב-1194 סלח ריצ'רד לאחיו, והכריז עליו כיורשו.ימין|ממוזער|178x178 פיקסלים|ג'ון מלך אנגליה
מלכותו
ממוזער
תקופת מלכותו של ג'ון תוארה באופן מסורתי כאחת מהתקופות ההרסניות ביותר בהיסטוריה של אנגליה: שלטונו החל בתבוסות; הוא הפסיד את דוכסות נורמנדיה למלך צרפת, פיליפ השני, בחמש השנים הראשונות למלכותו; ושלטונו הסתיים כאשר אנגליה הייתה קרועה במלחמת אזרחים, והוא עצמו על סף איבוד הכס. ג'ון המשיך את המדיניות הנצלנית של קודמיו בהטלת מיסים כבדים במיוחד על הקהילה היהודית באנגליה. בשנת 1210 הטיל מס של 60,000 מרק על הקהילה, סכום עתק בזמנו. יהודים רבים נכלאו ועונו כשלא יכלו לעמוד בסכום שהוקצה להם. מתיו פריז ציין כי כאשר יהודי אחד עשיר, יצחק מנוריץ', סירב לשלם את הכופר, הורה המלך לעקור שן אחת מפיו בכל יום עד שישלם. לאחר שאיבד שבע שיניים, הסכים יצחק לשלם את המס. כתוצאה מהגזרה יהודים רבים נמלטו מהממלכה וקהילות שלמות נמחקוMundy, J. H. (Ed.). (1998). The Jews in Medieval Britain: Historical, Literary, and Archaeological Perspectives. Boydell Press. pg 43-44. ב-1213 הפך ג'ון את אנגליה לאחוזה של האפיפיור, במטרה לפתור סכסוך עם הכנסייה, והוא ידוע במיוחד בשל הסכסוך עם ברוניו, שכתוצאה ממנו אולץ לחתום על המגנה כרטה ב-15 ביוני 1215. יש הטוענים, עם זאת, ששלטונו של ג'ון לא היה טוב או גרוע יותר משלטונם של קודמו ויורשו.
המאבק על המלוכה
עם מותו של ריצ'רד, ג'ון לא זכה לקבל הכרה אוניברסלית מיידית כמלך. אחדים ראו באחיינו הצעיר של ריצ'רד, ארתור מבריטני, בנו של ג'פרי, את היורש החוקי. ארתור וג'ון נאבקו על המלוכה, אך ג'ון לכד את ארתור ואת אחותו, אלינור מבריטני, בסביבות 1203. ארתור מת, וייתכן כי נרצח, בערך בזמן זה, ואלינור נותרה שבויה למשך כל חייה, עד מותה ב-1241; בשל מעשים מסוג זה רכש ג'ון מוניטין של אדם חסר רחמים.
המלחמה נגד צרפת
ב-1214 הצטרף ג'ון לקואליציה נגד פיליפ השני, מלך צרפת, שכללה גם את אוטו הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואת הרוזן פראנד מפלנדריה. בפברואר 1214 הוא הגיע עם צבאו לעיר הנמל לה רושל, ובחודש מאי - אל עמק הלואר והשתלט על העיר אנז'ה, שהייתה נחלת אבותיו. פיליפ, שהיה עסוק בפלנדריה הפקיד בידי בנו, יורש העצר לואי (לימים לואי השמיני, מלך צרפת), את המערכה נגד ג'ון. לואי פנה מיד עם חיל פרשיו אל מבצר רוש או מואה שליד אנז'ה, שבו חנה ג'ון. ג'ון נתפס לבהלה ונמלט משם ב-2 ביולי. ב-27 ביולי 1214 התחולל קרב בובין, שבו נחלו כוחות הקואליציה מפלה ניצחת בידי צבאו של פיליפ השני. המפקד האנגלי, האציל מסולסברי, נפל בידי הבישוף של בובה שלחם לצידו של מלך צרפת. אוטו הרביעי נמלט כל עוד נפשו בו, וב-18 בספטמבר 1214 נאלץ ג'ון לחתום על הסכם שינון עם פיליפ השני שלפיו ויתר ג'ון על כל תביעותיו הטריטוריאליות מצפון לנהר לואר, וחבלי הארץ של ברי, טורן מיין ואנז'ו עברו לשליטת מלך צרפת.
מגנה כארטה והמרד בג'ון
תבוסתו של המלך ג'ון כנגד הברונים שהתאחדו נגדו אילצה אותו לחתום על המגנה כרטה, מגילת הזכויות לפיה המלך אינו עומד מעל החוק. ב-1216 הברונים האנגליים מרדו במלך ג'ון, קראו לפיליפ השני לפלוש לאנגליה כדי להגן עליהם, וכתמורה הבטיחו את הכתר ללואי, יורש העצר הצרפתי. לואי פלש לאנגליה בראש הצבא המלכותי של צרפת, לחם בג'ון ובאפריל 1216 קיבל את כתר אנגליה, למרות התנגדותו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. הוא הגיע עם כוחותיו אל העיר קנט, ושכירי החרב הצרפתיים של ג'ון סירבו להילחם נגד לואי. ג'ון נאלץ לסגת אל ביצות ויילס, ולואי נכנס ללונדון. ג'ון המשיך להילחם ושחרר את העיר לינקולן, אך בנסותו לחצות את אסטואר הווש , הגאות הציפה אותו ואת צבאו. הוא קדח מחום, לקה בהרעלת קיבה כתוצאה משתיית שיכר קלוקל, ומת ב-19 באוקטובר 1216.
מורשתו ואישיותו של ג'ון
הפרשנויות ההיסטוריות של ג'ון היו נתונות לשינויים ניכרים במהלך מאות השנים. כרוניקנים מימי הביניים סיפקו תיעוד מזמן שלטונו של ג'ון, או מייד לאחר מותו. קבוצה אחת של כרוניקנים כתבה בתחילת חייו של ג'ון, או בסביבות תקופת עלייתו לכס, כולל ריצ'רד מדוויז, ויליאם מניובורג, רוג'ר מהודן וראלף דה דיצ'טו. היסטוריונים אלה לא הפגינו בדרך כלל יחס אוהד להתנהגותו של ג'ון תחת שלטונו של ריצ'רד, אך היו מעט יותר חיוביים כלפי השנים המוקדמות יותר לשלטונו. תיאורים מהימנים של החלק האמצעי והמאוחר יותר של שלטונו של ג'ון מוגבלים יותר, כאשר ג'רבאס מקנטרברי וראלף מקוגשל כותבים את התיאורים העיקריים; אף אחד מהם לא תיאר באופן חיובי את תפקודו כמלך.
תדמיתו של ג'ון לא השתפרה עם השנים אלא רק החמירה. קייט נורגייט, למשל, טענה שנפילתו של ג'ון לא נבעה מכישלונו במלחמה או באסטרטגיה, אלא בשל "רשעותו הכמעט על-אנושית", בעוד ג'יימס רמזי האשים את הרקע המשפחתי של ג'ון ואישיותו האכזרית בנפילתו. היסטוריונים במסורת ה"וויגיש", המתמקדים במסמכים כמו ספר דומסדיי ומגנה קרטה, מתחקים אחר מהלך פרוגרסיבי ואוניברסלי של התפתחות פוליטית וכלכלית באנגליה במהלך תקופת ימי הביניים. היסטוריונים אלו נטו לעיתים קרובות לראות בשלטונו של ג'ון, ובחתימתו על המגנה כרטה בפרט, צעד חיובי בהתפתחות החוקתית של אנגליה, למרות הפגמים של המלך עצמו וחוסר רצונו לחתום על החוקה. וינסטון צ'רצ'יל, למשל, טען ש"בחשבון ארוך, ניתן יהיה לראות שהאומה הבריטית והעולם דובר האנגלית חייבים הרבה יותר למידותיו הרעות של ג'ון מאשר לפועלם של מלכים ישרי דרך".
בשנות הארבעים של המאה ה-20 החלו לצוץ פרשנויות חדשות לשלטונו של ג'ון, המבוססות על מחקר של עדויות עקיפות מתקופת שלטונו, כגון רשומות מס מתקופתו, מסמכי בית משפט, ורישומים ראשוניים דומים. מאמר מאת ויויאן גלבריית' ב-1945 הציע "גישה חדשה" להבנת השליט. השימוש בראיות מתועדות היה משולב עם ספקנות מוגברת לגבי שניים מהכרוניקאים הצבעוניים ביותר שכתבו על ג'ון, רוג'ר מוונדובר ומתיו פריז. במקרים רבים, הפריכו היסטוריונים מודרניים את כתביהם של השניים (שפעלו לאחר מותו של ג'ון). הפרשנויות של המגנה כרטה ותפקידם של הברונים המורדים ב-1215 מובנים כיום באופן שונה משמעותית מבעבר: למרות שהערך הסמלי והחוקתי של האמנה לדורות הבאים אינו מוטל בספק, בהקשר של שלטונו של ג'ון, רוב ההיסטוריונים רואים בו כיום הסכם שלום כושל. הביוגרפים האחרונים של ג'ון ראלף טרנר ולואיס וורן, טוענים שג'ון אכן היה שליט לא מוצלח, אך מציינים שכישלונותיו תוארו בהגזמה על ידי כותבי העתים של המאה ה-12 וה-13. ג'ים ברדבורי מציין את הקונצנזוס הנוכחי שג'ון היה "מנהלן חרוץ, אדם מוכשר, גנרל מוכשר", אם כי, כפי שמציע טרנר, עם "תכונות אישיות לא נעימות, ואפילו מסוכנות", כולל קטנוניות, נקמנות ואכזריות. ג'ון גילינגהם, מחבר הביוגרפיה העיקרית של ריצ'רד הראשון, עוקב גם הוא אחר הקו הזה, למרות שהוא מחשיב את ג'ון כגנרל פחות יעיל מאשר טרנר או וורן, ומתאר אותו "אחד המלכים הגרועים ביותר שאי פעם שלטו באנגליה".
בתרבות
בתרבות התקבע המלך ג'ון כשליט כושל, קטנוני, ואכזרי, וכך הוא מוצג למשל ברומן ההיסטורי, אייבנהו, מאת וולטר סקוט.
בטרילוגיית 'עולם הנהר' של סופר המדע הבדיוני פיליפ חוזה פארמר מוצג המלך ג'ון כשפל ובוגדני במיוחד וזאת על אף כי שמור לו מקום משמעותי בין גיבורי הסיפור.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:בית פלנטג'נט
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:דוכסי נורמנדי
קטגוריה:דמויות ביצירות שייקספיר
קטגוריה:רובין הוד: דמויות
קטגוריה:ילידי 1166
קטגוריה:נפטרים ב-1216 | 2024-10-11T23:21:46 |
הפועל תל אביב (כדורסל) | הפועל תל אביב הוא מועדון כדורסל ישראלי מהעיר תל אביב המתמודד בליגת העל בכדורסל וביורוקאפ. הקבוצה נוסדה בשנת 1935 כחלק מאגודת הפועל תל אביב. צבעיה הם אדום ולבן ואולמה הביתי הוא היכל קבוצת שלמה.
הקבוצה מחזיקה במספר התארים השלישי בגודלו ב לאחר יריבתה העירונית מכבי תל אביב והפועל ירושלים, עם חמש אליפויות וארבעה גביעי מדינה.
היסטוריה
השנים הראשונות
מועדון הפועל תל אביב נוסד ב-1923 וכלל מחלקות כדורגל, התעמלות ואתלטיקה. לאחר שלא הצליח להתבסס נוסדה קבוצת הפועל תל אביב בכדורגל מחדש ב-1926, ואז גם נקבע סמל המועדון, שילוב בין דמות של ספורטאי ההודף באגרופו את היריב לבין הפטיש והמגל, סמל הקומוניזם המייצג את מעמד הפועלים (פועלי התעשייה מיוצגים באמצעות הפטיש והחקלאים באמצעות המגל). הצבע שנבחר הן לסמל והן למדי הקבוצה הוא הצבע האדום, שאף הוא מזוהה עם השמאל ונחשב למייצג את תנועת הפועלים ומבטא את ההשקפה כי כל בני האדם שווים ואותו דם זורם בעורקיהם. קבוצת הכדורסל של המועדון נוסדה בשנת 1935, ובשנים הראשונות לקיומה קיימה בעיקר משחקי ידידות נגד מכבי תל אביב, הפועל רמת גן וקבוצות צבא שונות, כיוון שבתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל לא הייתה ליגת כדורסל מסודרת. ממייסדי מחלקת הכדורסל והכדורעף באגודה, היה גם דב פרוסק.
משחקה הראשון של הקבוצה נערך ב-26 בינואר 1935 מול הפועל רמת גן, והסתיים בניצחון 6:2 לטובת הפועל תל אביב. הדרבי התל אביבי הראשון נערך כשנה לאחר מכן, והסתיים בניצחון 37:5 לטובת מכבי. את ניצחונה הראשון בדרבי השיגה הקבוצה רק ב-5 באוקטובר 1950. בשנים אלה, לפני הקמת הליגה הלאומית, זכתה הקבוצה בחמש אליפויות ליגת "הפועל".
ב-1954 הוקמה ליגת הכדורסל הישראלית, ובמשחק הליגה הראשון שלה גברה הקבוצה על הפועל גבע בתוצאה 45:30. היא סיימה את העונה הראשונה במקום השלישי, ואת זו שאחריה ברביעי. הליגה הושבתה ב-1956 בעקבות סכסוכים במרכז "הפועל", אך טורניר גביע המדינה כן התקיים ובו העפילה הקבוצה עד לשלב הגמר, בו הפסידה בסיכום שני המשחקים ליריבתה העירונית מכבי. לאחר מכן סיימה הקבוצה במקום השני במשך שלוש עונות רצופות, כאשר בעונת 1957/1958 היא מפסידה למכבי בגמר הגביע.
ממוזער|300x300 פיקסלים|אלופת המדינה במשך שנתיים (1960–1962) מימין לשמאל: עזרי לובושיץ, אורי גוטהלף, צבי לובצקי, ארז לוסטיג וחיים חזן
שנות ה-60 של המאה ה-20
ממוזער|311x311 פיקסלים|הפועל תל אביב מניפה את גביע המדינה בעונת 1968/1969, 24 ביוני 1969
ב-1959 עזב המאמן והשחקן הוותיק ברוך שליין, ובמקומו התמנה שמעון שלח, שהוביל את הקבוצה בשנת 1960 לאליפות הראשונה בתולדותיה, יחד עם הרכז חיים חזן ו"מלך הסלים" והקפטן ארז לוסטיג. גם בעונה שלאחר מכן זכתה הקבוצה באליפות, תוך כדי שהיא מנצחת את מכבי פעמיים, ואף השתתפה לראשונה בגביע אירופה לאלופות ורשמה ניצחון בכורה על אלופת טורקיה גלאטסראיי. היא הדיחה את גלאטסראיי, והעפילה עד לרבע הגמר שבו הודחה על ידי אלופת אירופה א.ס.ק. ריגה שהודרכה על ידי אלכסנדר גומלסקי.
בעונת 1961/1962 סיימה הקבוצה במקום השלישי, וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע המדינה לאחר סל ניצחון של ארז לוסטיג במשחק הגמר. היא העפילה לסיבוב הראשון של גביע אירופה לאלופות, אך הודחה בו על ידי אלופת טורקיה דרושפאקה איסטנבול.
הקבוצה לא זכתה באף תואר בשתי העונות הבאות. בעונת 1964/1965 פרשו קבוצות מכבי ממשחקי סוף הליגה על רקע טענות לשחיתות (שנדחו על ידי מרכז הפועל), והפועל הצליחה לזכות באליפות כשהיא מנצחת את כל משחקיה. בגמר הגביע היא הפסידה ליריבתה העירונית מכבי בתוצאה 47:55. גם בעונה שלאחר 1965/1966 מכן זכתה הקבוצה באליפות והפסידה למכבי בגמר הגביע.
בעונת 1966/1967 אימן שמעון שלח את הקבוצה והשחקנים המובילים היו גרשון דקל ורמי גוט. בילי וולד, יהודי-אמריקאי הצטרף להפועל בעונה זו, והיה למתאזרח הראשון בתולדות הקבוצה. באותה עת, שלטה הפועל בכדורסל הישראלי לאחר שתי זכיות רצופות באליפות. הקבוצה סיימה במקום השני לאחר מכבי, שזכתה באליפות בעיקר בזכותו של המתאזרח היהודי-אמריקאי, טל ברודי.
בעונת 1967/1968, הפך וולד לשחקן הבכיר בהפועל תל אביב, ולמלך הסלים שלה עם 333 נקודות בממוצע של 18.5 נקודות למשחק. גם בעונה זו סיימה הפועל במקום השני לאחר מכבי.
בעונת 1968/1969 ברודי נאלץ לעזוב על מנת להתגייס לצבא ארצות הברית, והפועל חזרה וזכתה באליפות בפער של שלוש נקודות ממכבי בזכות שחקניה החדשים מרק טורנשיין, אלן צוקרמן, אייבן לישינסקי ובארי לייבוביץ'. היא אף גברה עליה בגמר הגביע שנערך באצטדיון בלומפילד והשלימה דאבל והפכה לקבוצה היחידה עד היום (נכון לשנת 2022) שעושה את זה חוץ ממכבי תל אביב.
לייבוביץ' לא היה יכול לשחק בליגה כיוון שנחשב כמקצוען, והוא הוביל את הקבוצה כמאמן לאחר ששמעון שלח עזב באמצע העונה.
שנות ה-70 של המאה ה-20
הפועל תל אביב החלה את עונת 1969/1970 בציפייה להמשיך את רצף הזכייה בתארים שהחל בעשור הקודם. בארי לייבוביץ' שהיה מושעה לשנתיים עזב, ובמקומו מונה למאמן חיים חזן, ששיחק בקבוצה בשנות ה-50 ובשנות ה-60 של המאה ה-20.
הפועל הפסידה את האליפות בעקבות הדרבי מול מכבי שנערך ב-30 בדצמבר 1969. המשחק נחשב כרגיש מאוד, ובעקבות כך הוזמנו שופטים מיוון ומטורקיה. 58 שניות לסיום המשחק קלע מרק טורנשיין סל ניצחון, אך כעבור שעה וחצי חודש המשחק בגלל טענותיהם של אנשי מכבי. הפועל הפסידה במשחק, ולמעשה הפסידה את האליפות כיוון שהייתה זקוקה לניצחון בשני משחקי הדרבי. גם בגמר הגביע של אותה עונה היא הפסידה למכבי, הפעם ב-21 נקודות הפרש. גם בעונה הבאה (עדיין ללא לייבוביץ') הפסידה הפועל את האליפות למכבי, לאחר שהפסידה בשני משחקי הדרבי.
לייבוביץ' חזר לשחק בהמשך העשור, ואף על פי שהסגל כלל גם את מלך הסלים לשעבר עופר אשד ואת דייב ניומארק (השחקן הגבוה ביותר בתולדות הקבוצה), הקבוצה לא הצליחה לסיים במקום השני, שבו דורגו הפועל רמת גן ומכבי רמת גן.
הקבוצה העפילה לגמר הגביע מול של 1976 מול הפועל גבת/יגור שהדיחה את מכבי תל אביב, אך למרות עדיפות מבחינת הפרשנים היא הפסידה בתוצאה 90:76. רגעים נוספים שראויים לציון בעונה זו הם ה-49 וה-51 נקודות שקלע לייבוביץ' בגביע קוראץ' מול קינמרטיני טורינו ונגד ברצלונה, שניהם ביד אליהו.
בעונה שלאחר מכן היא סיימה במקום השלישי, ובגמר גביע המדינה התמודדה מול מכבי שזה עתה זכתה בגביע אירופה. מכבי ניצחה מזריקת עונשין של אריק מנקין בשניות הסיום. היה זה משחקו האחרון של טורנשיין בקבוצה, והוא הוחלף על ידי ג'ון ויליס. ב-20 בפברואר 1978 גברה הפועל על מכבי במסגרת הדרבי, לראשונה מאז מאי 1970. אולם, היא הפסידה למכבי בשני המשחקים בבית הגמר של הליגה באותה עונה 1977/1978, וסיימה במקום השלישי. גם בגמר הגביע היא הפסידה, הפעם לאחר הארכה.
הפועל הצליחה להעפיל לגמר הפלייאוף, שהונהג במקום שיטת בית הגמר הישנה. מכבי ניצחה אותה בלא מאמץ רב במשחק הראשון, וגברה עליה בתוצאה 68:64 במשחק המכריע על האליפות, שהיה צמוד ברובו.
שנות ה-80 של המאה ה-20
בעונה שלאחר הזכייה במקום השני הצטרף לקבוצה פראן קוסטלו, שהיה הזר הראשון בתולדותיה. הפועל הצליחה להעפיל לראשונה לחצי גמר גביע קוראץ', בו הודחה על ידי ציבונה זאגרב. היא סיימה במקום השני בליגה אחרי שהפסידה בדרבי מול מכבי שנערך במחזור ה-18, וגברה על הפועל רמת גן במחזור האחרון של העונה.
שמאל|ממוזער|250px|דרבי מול מכבי תל אביב ביד אליהו, 1983
הקבוצה החלה לארח את משחקי הבית שלה באולם אוסישקין ב-1980. לפני תחילת העונה התמנה שימי ריגר לתפקיד המאמן, והוא החתים את הסנטר לבן מרסר במקום קוסטלו. מרסר הפגין יכולת חלשה באימונים הראשונים, אך במשחקו הראשון בליגה מול הפועל גן שמואל הוא קלע 18 נקודות והוביל את הקבוצה לניצחון. במשחק הדרבי הראשון, שנערך ביד אליהו, הפועל הפסידה לאחר אי שריקה לעבירה טכנית לחובתו של חבר הנהלת מכבי אמנון אבידן שחטף את הכדור מידיו של לייבוביץ'. הפועל סיימה את העונה רק במקום הרביעי.
הפועל לא הצליחה להוות יריב ממשי במאבק על האליפות בעונת 1981/1982, וסיימה במקום השלישי. בארי לייבוביץ' עזב את הקבוצה לאחר עשר עונות, ובעונת 1982/1983 היא דורגה במקום השביעי (הנמוך ביותר עד אז) והפסידה למכבי תל אביב בגמר הגביע. יהושע רוזין החל לאמן את הקבוצה לפני עונת 1983/1984, והביא עמו את מייק לארגי ווילי סימס ממכבי חיפה. ביחד עם הרכז עמוס פרישמן שעלה מהנוער הפועל הצליחה לנצח בדרבי את מכבי לראשונה מזה כחמש שנים, וזכתה בגביע המדינה לאחר ניצחון בגמר על הפועל רמת גן.
רוזין המשיך לאמן את הפועל, שאליה הצטרף שמואל זיסמן ששיחק במכבי. היא פתחה היטב את העונה, אך הפסידה למכבי בדרבי הראשון בהפרש נקודה. לאחר ההפסד היא הפגינה רמת משחק טובה, ובמשחק הגומלין של הדרבי גברה עליה בהפרש של 16 נקודות, הגבוה ביותר מזה 16 שנים. היא סיימה את הליגה במקום החמישי, לראשונה מאז עונת 1979/1980. שתי הקבוצות נפגשו בגמר הפלייאוף שנפתח ב-15 באפריל 1985, ובמשחק הראשון ניצחה הפועל. המשחק השני היה צמוד, ובמהלכו פרצה מהומה בין שמואל זיסמן, מייק לארגי ומוטי ארואסטי ממכבי, שבעקבותיה הורחקו לארגי וארואסטי על ידי השופטים. חן ליפין הצעיר החליף את ארואסטי במכבי, אך להפועל לא היה ממלא מקום ללארגי והיא הפסידה בשני המשחקים למכבי, שזכתה באליפות נוספת.
בעונה הבאה עבר רוזין לתפקיד המנהל המקצועי למשך זמן קצר, והוחלף על ידי מאמן מכבי חיפה פיני גרשון. השחקנים החדשים שהגיעו היו ארל ויליאמס וג'ק צימרמן (לשעבר במכבי), וכן שמעון אמסלם בעונתו הראשונה בבוגרים. ג'ון ויליס עזב להפועל חולון, ושמוליק זיסמן עזב לגליל עליון. למרות ההרכב החזק סיימה הקבוצה במקום החמישי, ואף הובסה בדרבי בפער של 35 נקודות. במהלך העונה התעוררו בעיות מקצועיות אחדות שבגינן התפטר גרשון. הקבוצה העפילה לגמר הפלייאוף, ובמשחק הראשון הובסה על ידי מכבי בתוצאה 140:96. היא הצליחה לנצח במשחק השני מסל ניצחון של ויליאמס, אך הפסידה למכבי במשחק השלישי והודחה מהפלייאוף.
הקלע חיים זלוטיקמן הצטרף לקבוצה לקראת עונת 1986/1987, אך תוך זמן קצר נפצע והחמיץ את רוב העונה. בנוסף, גם מייק לארגי נפצע בגבו ונעדר למשך זמן מה. המאמן החדש משה ויינקרנץ הוביל את הקבוצה לגמר הפלייאוף, בו ניצחה את מכבי בהפרש של נקודה ביד אליהו והפסידה לה בשני המשחקים הנותרים.
לארגי עזב את הקבוצה לפני עונת 1987/1988, אך למרות זאת הצליחה הקבוצה לפתוח את העונה במאזן של 6 ניצחונות והפסד בסיועם של השחקנים הוותיקים לינטון טאונס וג'ונתן דלזל שזה עתה הצטרפו. בשמינית גמר הגביע הדיחה הקבוצה את יריבתה העירונית מכבי, לאחר שטאונס קלע 6 נקודות רצופות, אך ברבע הגמר הודחה על ידי אליצור נתניה, וגם הפעם התעוררו בעיות בתשלום המשכורות לשחקנים בזמן. למרות זאת היא הצליחה להעפיל לחצי גמר גביע קוראץ' בפעם השנייה בתולדותיה, לאחר שהדיחה את סראגוסה ויוגופלסטיקה ספליט. במשחק הראשון באוסישקין היא הפסידה לציבונה זאגרב בתוצאה 93:103, כאשר דראז'ן פטרוביץ' מציבונה קולע 59 נקודות. פטרוביץ' הוביל את ציבונה לניצחון 89:101 במשחק השני עם 37 נקודות. במשחק הדרבי המאה, שנערך במחזור ה-20, הצליחה הפועל לנצח את מכבי בהפרש של 20 נקודות. היא סיימה את העונה הסדירה במקום השני. ברבע גמר הפלייאוף היא הדיחה את מכבי חיפה עם שני ניצחונות, ובחצי הגמר הדיחה את הפועל חולון עם שני ניצחונות משלושה משחקים. בסדרת הגמר מול מכבי היא הפסידה לאחר שקווין מגי קלע סל ניצחון בשנייה האחרונה. גם המשחק השני היה צמוד, אך בשנייה האחרונה קלע זלוטיקמן את סל הניצחון. המשחק השלישי והמכריע היה צמוד בתחילתו, אך מכבי הצליחה לפתוח פער ולזכות באליפות.
לבן מרסר עזב את הקבוצה לפני עונת 1988/1989, לאחר שמונה עונות, והצטרף למכבי. הנהלת הפועל טענה במשך שנים אחדות כי מרסר כבר היה חתום במכבי בזמן סדרת הגמר של העונה הקודמת, אך לא הצליחו להוכיח את טענתם. הקבוצה העפילה לגמר הפלייאוף מול מכבי למרות עזיבת מרסר, זלוטיקמן ודלזל, אולם הפסידה בשני המשחקים.
שנות ה-90 של המאה ה-20
שמאל|ממוזער|250px|אוהדי הפועל תל אביב באולם אוסישקין
הפועל סיימה במקום השישי בשתי העונות הבאות, ולא העפילה לפלייאוף. שנה אחת לאחר מכן היא הודחה על ידי מכבי ראשון לציון בחצי הגמר. הקבוצה פתחה את עונת 1991/1992 בצורה רעה למרות הגעתם של המאמן רלף קליין, עוזרו ישראל לב והשחקן תומר שטיינהאור, וכעבור זמן מה הוחלט להחליף את הזרים גוראן גרבובאץ' וויין קמבל בדייוויד ת'רדקיל ופרוויס שורט. בסיועם של השחקנים החדשים העפילה הקבוצה לגמר הפלייאוף מול מכבי, והפסידה בשלושה משחקים מתוך חמישה.
רוב הסגל נותר גם בעונת 1992/1993, למעט שורט שפרש והוחלף על ידי רדנקו דובראש היוגוסלבי, וחיים זלוטיקמן שחזר לקדנציה שנייה והחליף את דלזל. הפועל סיימה את הליגה הסדירה במקום הראשון (לראשונה מאז 1969), זכתה בגביע המדינה (תואר ראשון מזה תשע שנים), והעפילה לגמר הפלייאוף מול הפועל גליל עליון שהצליחה להדיח את מכבי תל אביב. הקבוצה הפסידה במשחק הראשון באוסישקין, ואיבדה את יתרון הביתיות שלה. גליל עליון הייתה עדיפה, ניצחה 3:1 בסך הכל וזכתה באליפות ראשונה בתולדותיה. רלף קלייף עזב את הקבוצה לאחר שנתיים מוצלחות, והוחלף על ידי צביקה שרף שהביא עמו את הגארד הבוסני ננאד מרקוביץ' במקום דובראש. הפועל שיחקה פחות טוב בהשוואה לעונה הקודמת, והפסידה למכבי בגמר גביע המדינה ובגמר הפלייאוף.
ב-1995 הפסיקה ההסתדרות לתמוך בקבוצות ספורט, ובעקבות כך עברה הקבוצה לבעלות פרטית. תוך זמן קצר היא צברה חובות כספיים לשחקנים ומאמנים לשעבר, ואף מונה לה מפרק. בעקבות הקשיים היא נאלצה לשחרר את ת'רקדיל, מרקוביץ', שטיינהאור ועמי נאווי שעזב בעקבות מחלוקות עם ההנהלה. גם צביקה שרף עזב באמצע העונה, ומחליפו עד לסיומה היה עוזרו יאיר שרון. בין השחקנים החדשים שהגיעו לקבוצה היו הרכז הצעיר מאיר טפירו ומיקי ברקוביץ' בעונתו האחרונה כשחקן פעיל. היכולת הלא טובה נמשכה, והקבוצה הודחה על ידי פאוק סלוניקי במוקדמות גביע אירופה לאלופות. רק לקראת סוף העונה הבטיחה הקבוצה את מקומה בפלייאוף, אך הודחה בחצי הגמר על ידי יריבתה העירונית מכבי שניצחה בכל שלושת המשחקים. הבעיות הכלכליות של הקבוצה נמשכו, ובעונה שלאחר מכן בעונת 1995/1996 היא סיימה במקום התשיעי.
הקבוצה הייתה בבעלותו של שאול אייזנברג החל מ-1998, למעט שלוש שנים בבעלותו של המיליארדר הרוסי ולדימיר גוסינסקי. התקציב קוצץ בהדרגה, והקבוצה החלה לאבד את מעמדה בעקבות בעיות ניהוליות. הקבוצה ירדה פעמיים לליגה השנייה, ואף ספגה תבוסה בדרבי מול מכבי בהפרש של 54 נקודות.
העשור הראשון של המאה ה-21
שמאל|ממוזער|250px|הריסת אולם אוסישקין ב-25 ביולי 2007
בעונת 2003/2004 הקבוצה שיחקה כדורסל טוב והגיעה למקום השני בליגה הסדירה, לאחר ניצחון בסדרת ההצלבה 0–3 על גליל עליון בסדרת הטוב מחמש היא הגיעה לבית הגמר וסיימה שם במקום השני, דבר שהקנה לה את המקום בסדרת גמר הפלייאוף מול מכבי תל אביב, אולם היא הובסה בשלושת המשחקים. הקבוצה הצליחה להעפיל לפיינל פור של היורופליג בעונת 2003/2004, וסיימה בו במקום השלישי. היא הגיעה גם לחצי גמר גביע המדינה והפסידה להפועל ירושלים.
בעונת 2004/2005 הפועל הייתה ללא רוב שחקני הסגל מהעונה הקודמת אך למרות זאת היא הפתיעה, היא סיימה במקום החמישי בעונה הסדירה, ניצחה בסדרת ההצלבה את הפועל ירושלים 1–3 ללא יתרון ביתיות, וסיימה במקום השני בבית הגמר, וכמו בשנה שעברה, גם הפעם היא הובסה בשלושה משחקים למכבי תל אביב.
ב-2005 החליטה הנהלת הקבוצה להעביר את משחקי הבית ליד אליהו, אולמה הביתי של היריבה העירונית מכבי, על מנת למשוך קהל גדול יותר למשחקים ובעקבות מחלוקת עם משטרת ישראל על תנאי הבטיחות באוסישקין. אוהדי הקבוצה התנגדו למהלך זה כיוון שלא רצו לראות אותה משחקת באולם המזוהה עם יריבתם הגדולה ביותר, והודיעו כי אין בכוונתם להגיע למשחקים כל עוד הם ייערכו ביד אליהו. מנגד, טענה ההנהלה כי אוהדים מסורים יבואו למשחקים ללא קשר לאולם שבו הם נערכים.
בעלי הקבוצה שאול אייזנברג החליט לא להירשם לליגת העל לקראת עונת 2006/2007, ובמקום זאת שיחקה הפועל בליגה הלאומית בעונת 2006/2007. הוא העביר את הניהול למעוזיה סגל ששימש כיו"ר הקבוצה. הקבוצה ניצחה בפעם הראשונה רק במחזור השישי. ב-27 בנובמבר 2006 הוכרז סכסוך עבודה בין השחקנים להנהלה בגין אי תשלום משכורות, אך הנושא נפתר תוך זמן קצר. הקבוצה אומנם לא שיחקה היטב ובסיום העונה ירדה לליגה הארצית מהמקום האחרון אך ניצלה מפירוק.
הפועל אוסישקין
בשנת 2007, אוהדי הקבוצה החליטו להקים את "הפועל אוסישקין", קבוצה המנוהלת על ידי אוהדיה, כמחאה על חוסר הפעילות של ההנהלה נגד החלטת עיריית תל אביב להרוס את אולם אוסישקין. הקבוצה החדשה נרשמה למחוז דן של ליגה ב' ב-25 ביוני 2007, ועלתה לליגה א' כבר בעונתה הראשונה, לאחר שסיימה את העונה ללא הפסד. במשחק העלייה, שנערך באולם הדר יוסף לעיני 1,000 צופים, גברה הקבוצה על הפועל ארזים בתוצאה 73:28. מאמנה הראשון של הפועל אוסישקין היה אורי שלף, שמונה לאחר מכן למנהל הקבוצה.
בעונה שלאחר מכן עלתה הקבוצה לליגה הארצית. בסיום עונת 2009/2010 סיימה הפועל אוסישקין את משחקי הליגה הארצית (מחוז צפון) במקום הראשון, וכך הבטיחה את עלייתה לליגה הלאומית – עלייה שלישית ברציפות בשלוש עונות, ללא הפסדי ליגה. כמו כן, זכתה הקבוצה בשלושה גביעי איגוד. בשתי העונות הראשונות לקיומה (2008–2009) נבחר טוהר חיימוביץ' לשחקן המצטיין של העונה, ובעונתה השלישית לקיומה (2010) נבחר מתן נאור לשחקן המצטיין של העונה.
האיחוד עם עמותת האוהדים
שמאל|ממוזער|250px|זריקה חופשית נגד הקבוצה במהלך המחזור הראשון של הליגה הלאומית לשנת 2011/2012
שמאל|ממוזער|250px|אוהדי הקבוצה בהיכל קבוצת שלמה, 2017
250px|ממוזער|היכל קבוצת שלמה
שמאל|ממוזער|250px|אוהדי הקבוצה בהיכל קבוצת שלמה, 2017
שמאל|ממוזער|250px|אוהדי הקבוצה בהדר יוסף במהלך משחק בליגה הלאומית
שמאל|ממוזער|250px|אוהדי הקבוצה בהיכל קבוצת שלמה, 2017
שמאל|ממוזער|250px|גרפיטי של אולטראס הפועל מול כיכר רבין
בעקבות התפרקות קבוצת הכדורסל "הפועל תל אביב" בדצמבר 2009, הועברו הזכויות על הקבוצה אל אוהד שביקש בזמנו להישאר אנונימי (לימים התגלה כי מדובר בעופר אליהו, בנו של שלמה אליהו, בעלי מגדל), אשר העניק להפועל אוסישקין את הזכות לשימוש בשם "הפועל תל אביב" וקבלת התארים של הקבוצה שהתפרקה, ללא תמורה (אם כי בהמשך טען שאול אייזנברג כי לפי ההסכם הזכויות חזרו אליו לאחר מותו של אליהו). בסיום עונת 2009/2010 החליטה עמותת "הפועל אוסישקין" לשנות את שם העמותה ל"הפועל אוסישקין תל אביב" ולשנות את שם קבוצת הכדורסל ל"הפועל תל אביב". בכך חזרה הקבוצה לפעילות באופן רשמי.
בעונת 2010/2011 הקבוצה הגיעה עד חצי גמר גביע המדינה בכדורסל. במאי הפועל העפילה לגמר הפלייאוף של הליגה הלאומית, אך יחד עם פציעה של מתן נאור, והתאוששותו מפציעה של שחקן המפתח אדריאן יוטר, הפסידה בסדרת הגמר למכבי הבקעה 3:0, ולא העפילה לליגת העל.
לקראת עונת 2011/2012 נעשו מספר שינויים בקבוצה, החשוב שבהם מינוי ארז אדלשטיין למאמן. כמו כן, הובאו שחקנים צעירים רבים, ולמעט מתן נאור (שמונה לקפטן הקבוצה) וגל איתן, כל הסגל הוחלף. כמו כן, במהלך פגרת הקיץ, הוצע לקבוצה לעלות לליגת העל תמורת תשלום, וחברי העמותה הצביעו ברוב מוחץ (95%) נגד עליית ליגה "שלא על המגרש". במהלך העונה השתתפה הפועל תל אביב בליגה הבלקנית, ואף העפילה לפיינל פור הליגה, שם נוצחה בחצי הגמר על ידי הפועל גלבוע/גליל. במסגרת גביע המדינה, לא הצליחה הקבוצה לשחזר את הישגיה מהעונה הקודמת, אך בכל זאת גברה על הפועל גלבוע/גליל בשמינית הגמר (והפסידה למכבי ראשון לציון ברבע הגמר). את הליגה הסדירה סיימה הפועל תל אביב במקום הראשון, ובסדרות הפלייאוף שיחקה מול עירוני ר"ג ברבע הגמר (2:0 להפועל, הטוב משלושה משחקים), מול עירוני נס ציונה בחצי הגמר (2:1, הטוב משלושה משחקים) וזכתה באליפות הליגה הלאומית, לאחר ניצחון על מכבי באר יעקב בסדרת הגמר (3:1, הטוב מחמישה משחקים) – ובכך הבטיחה את עלייתה לליגת העל, לאחר שש שנים של היעדרות מהליגה הבכירה בארץ.
הפועל תל אביב הייתה לקבוצת האוהדים הראשונה בספורט הישראלי בכלל ובכדורסל בפרט שמשחקת בליגה הבכירה. היא פתחה את העונה בהפסד ביתי לבני הרצליה, אך סדרת ניצחונות חוץ לאורך העונה-בין היתר מול הפועל ירושלים, מכבי ראשון לציון, ומכבי חיפה – שמרה את הפועל מרוחקת מהתחתית במרבית העונה. רגע השיא של העונה הגיע ב-3 במרץ 2013, עת ניצחה הפועל תל אביב את מכבי תל אביב במשחק בית בתוצאה של 69:65 לאחר תשע שנים ללא ניצחון בדרבי. הפועל סיימה את העונה במקום השמיני בליגה (מקום שני בבית התחתון), והעפילה לפלייאוף בו הפסידה בתוצאה 3:0 ליריבתה העירונית. בסיום העונה נבחר שחקן הקבוצה ומי שהובילה לסנסציה בדרבי, בר טימור, בתואר תגלית העונה של השנה. בגביע הפסידה בסיבוב השני לקבוצת מכבי אשדוד בחוץ.
ב-27 ביוני 2014 מונה עודד קטש לתפקיד מאמן הקבוצה לשלוש שנים. ב-4 בינואר 2015 ערכה הפועל תל אביב את משחקה הראשון בהיכל קבוצת שלמה, בו ניצחה את הפועל ירושלים 67:81.
ב-3 בנובמבר 2015, יום לאחר ההפסד לעירוני נהריה, פוטר קטש והחליף אותו עוזרו שרון אברהמי, שהוליך את הקבוצה להפסד 2–3 להפועל ירושלים בסדרת רבע גמר הפלייאוף, בניצוחו של נייט רובינסון. בעונת 2016/2017 פוטר אברהמי מתפקידו והוחלף ברמי הדר, שעבר ממכבי תל אביב. הקבוצה הפסידה בעשרה משחקים וניצחה רק בשבעה, מה שהוביל לפיטוריו של רמי הדר, והחלפתו ברועי חגאי עד סיום העונה. ביוני 2017 הפועל מינתה את דני פרנקו למאמנה.
ביוני 2018 הבטיחה לראשונה השתתפות בפיינל פור הישראלי לאחר ניצחון 3:1 בסדרה מול מכבי אשדוד. בחצי גמר הפיינל פור פגשה את מכבי תל אביב שהביסה אותה
98:74, ובסופו של דבר גם זכתה באליפות.
במאי 2019 העפילה הפועל לפלייאוף מהמקום השמיני ושוב הודחה מול מכבי תל אביב 0–3 בסדרת רבע גמר הפלייאוף.
בעונת 2019/20 שוב סיימה במקום השמיני ושוב הודחה ברבע הגמר בתוצאה 1:2 מול מכבי תל אביב. בינואר 2020 מונה עידן פלדה למנהל המקצועי של הקבוצה, כאשר המשיך לשמש גם כמנהל המקצועי של מחלקת הנוער.
בעונת 2020/21 הייתה עונה לא פשוטה לקבוצה. הקבוצה סיימה במקום עשירי בלבד ולאחר שלוש עונות לא הייתה בפלייאוף, בנוסף למאבקי התחתית שהייתה צריכה להתמודד איתם על מנת להישאר בליגה הראשונה.
עונת 2021/22 נחשבה מוצלחת, במהלכה ניצחה ארבעה משחקי דרבי לראשונה בהיסטוריה של הקבוצה. לגמר הגביע העפילה הקבוצה לראשונה מאז 1994 לאחר ניצחון על מכבי תל אביב בחצי הגמר והפסידה לבני הרצליה. עקב פציעות של שחקניה סיימה הקבוצה את הליגה במקום השביעי, ובפלייאוף הודחה בשלב רבע הגמר מול מכבי תל אביב, בתוצאה 1:3.
בעונת 2022/2023 התחילה הפועל תל אביב לשחק במפעל היורוקאפ. הפועל תל אביב הגיעה לצמרת טבלת ליגת העל, לאחר ניצחון בדרבי על מכבי תל אביב 96:95, לאחר משחק צמוד. בגביע המדינה הודחה לאחר הפסד להפועל ירושלים בשלב רבע הגמר. בעונה זו החלה לשחק גם ביורוקאפ, שם הגיעה לצמרת בית ב' והבטיחה את מקומה ואת הביתיות בשלב הטופ 16. בנוסף, שברה הפועל תל אביב את שיא כל הזמנים במפעל היורוקאפ של מצטייני מחזור, עם 8 מצטייני מחזור בעונה הסדירה (ג'ורדן מקריי 3 פעמים, ג'ייקובן בראון 2 פעמים, ג'יילן הורד 2 פעמים, צ'ינאנו אונואקו פעם 1). הקבוצה הודחה בשלב רבע הגמר של היורוקאפ לחובנטוד בדאלונה הספרדית לאחר משחק צמוד. בזירה המקומית הפסידה הפועל תל אביב במשחק 3 המכריע על אליפות המדינה למכבי תל אביב 90-94 לאחר סדרה מתוחה. למרות האכזבה הגדולה בסיום העונה, עונת 2022/2023 נחשבת לעונה מוצלחת של המועדון שהצליח לחזור לפסגת הכדורסל הישראלי.
ב-11 באוגוסט 2023 לאחר הצבעת חברי העמותה של הפועל תל אביב, עבר ברוב של 86.61% ההסכם שבמסגרתו עברה הפועל תל אביב מבעלות אוהדיה לבעלותם של אנשי העסקים עופר ינאי ואבי זידנברג. בהסכם סוכם ש־51% מבעלות הפועל תל אביב יהיה שייך לעופר ינאי, 30% לאבי זיידנברג, ו-19% יישארו אצל עמותת האוהדים. בספטמבר 2023 המנהל המקצועי של המועדון, עידן פלדה, סיים את תפקידו.
ב-23 בדצמבר 2023 הודיעה העמותה על מיזוג לתוכה של מועדון האתלטיקה "רצי הסמטה", ובכך הכריזה על הקמתה מחדש של הפועל תל אביב אתלטיקה.
יריבויות
היריבות העירונית
לאורך שנים רבות היו הפועל ומכבי תל אביב שתי הקבוצות הבכירות בכדורסל הישראלי. משחקי הדרבי ביניהן נחשבו למתוחים מאוד, ושתי הקבוצות נאבקו רבות במסגרת גמר גביע המדינה או המשחקים המכריעים על האליפות. היריבות העזה בין שתי הקבוצות אף גלשה לעיתים למעשי אלימות מילולית ופיזית. יריבות זו הגיעה לשיאה בשנות ה-80.
בעקבות הטענות מצד אוהדי הפועל ואוהדים אחרים בליגת הכדורסל הישראלית, הועלו האשמות כי למכבי תל אביב יש השפעה לא הוגנת על השופטים, שהיא מחתימה שחקנים יריבים במהלך העונה, ומבצעת פעולות נוספות שנועדו לקדם את מעמדה ביחס לקבוצות אחרות.
היריבות עם הפועל ירושלים
הפועל תל אביב הייתה עד סוף שנות ה-80 המועדון השני הבכיר בליגה, אך עם עלייתה של הפועל ירושלים בשנות ה-90 מבחינה הישגית וכלכלית, ובמקביל לירידה מקצועית והישגית של הפועל תל אביב, המעמד של המועדון השני בחשיבותו בליגה עבר להפועל ירושלים. היריבות בין הקבוצות התחזקה גם על רקע העובדה ששתי הקבוצות מייצגות את שתי הערים המרכזיות, הגדולות והמשפיעות במדינה: ירושלים, עיר הבירה. ותל אביב, עיר המטרופולין והמרכז. בנוסף, יש יריבות על ההגמוניה של השם הפועל בענף הכדורסל, בדומה ליריבות של מכבי תל אביב ומכבי חיפה בכדורגל הישראלי.
אף על פי כן שהיריבות עלתה בשנים האחרונות, ושני המועדונים חוו משחקי פלייאוף מתוחים ביותר. היריבות קיימת יותר בקרב האוהדים, בעוד שלשני המועדונים כבוד הדדי גבוה בין האנשי צוות, מאמנים ושחקנים.
היריבות עם הפועל חולון
למרות השם הפועל של קבוצת הכדורסל הפועל חולון, הן המועדון והן אוהדיו אינם מזוהים מבחינה פוליטית עם הזהות ההיסטורית של תנועת הפועל. הדבר התבטא לאורך השנים במתחים פוליטיים שהתעוררו בין אוהדי הקבוצה לבין אוהדי קבוצות אחרות, במיוחד הפועל תל אביב, שמזוהים באופן מסורתי עם ערכים סוציאליסטיים והיסטוריים של תנועת הפועל. המתח הזה הוביל לא פעם להתפרעויות אלימות, הן מילוליות והן פיזיות, במהלך משחקים, ובייחוד בשנים האחרונות. בנוסף, העלייה במעמדה של הפועל חולון בשנים האחרונות, לצד השנים הקשות שעברו על הפועל תל אביב, תרמה ליריבות על תחרות "סטטוס הקבוצה השנייה" בחשיבותה בליגת העל, לצד הפועל ירושלים.
קבוצת בת
בעונת 2011/12 הוקמה קבוצת בת למועדון (שאז עוד נקרא הפועל אוסישקין) על ידי ותיקי קבוצת הבוגרים בראשותו של גלעד שמחוני שנקראה "הפועל תל אביב עודפים". בעונה הראשונה שיחקו בקבוצה שמחוני, יואב בר, טוהר חיימוביץ', ירדן שוורצמן וירון להט, ובסיומה עלתה הקבוצה לליגה א' וזכתה בגביע האיגוד בכדורסל לליגות ב', לאחר ניצחון בגמר על הפועל חיפה.
בעונת 2022/23 החליטו בהפועל תל אביב כי הקבוצה תשמש כחממה לשחקני מחלקת הנוער. כיעד הוצב בפני הקבוצה עליה לליגה הארצית, כאשר במסגרת זו יוכלו שחקני הקבוצה לשחק גם בליגה הבכירה, תחת תקנת "הכרטיס הכפול" המאפשר לשחקנים עד גיל 22 להשתייך לקבוצה מליגת העל ובמקביל לשחק בליגה הארצית. בסיום אותה עונה זכתה באליפות ליגה א' דן, והעפילה לליגה הארצית. בעונה זו שיחקו בקבוצה שמחוני, אלישי כדיר ושחקני קבוצות הנוער: אילי דולינסקי, אור טפירו (בנו של שחקן העבר מאיר טפירו) ויועד חלבי.
בשנת 2023 שונה שם קבוצת הבת ל"הפועל 'אורי' תל אביב", על שם שחקן, מאמן, ומייסד הפועל אוסישקין אורי שלף, שנפטר ב־2015. בקבוצה הוחתמו שחקנים עם עבר בקבוצת הבוגרים - נבות ינאי ודניאל הלל (שמחזיק בחוזה דו צדדי עם קבוצת הבוגרים), ביחד עם שחקני קבוצת הנוער על של הפועל תל אביב, אור טפירו, ג'ול קארם ואביב הנקין. את עונת 2023/2024 פתח בעמדת המאמן רן ששון, אך עזב והוחלף בטל נתן.
הקבוצה משחקת באולם הכדורסל של התיכון תיכונט ע"ש אלתרמן. מנהל הקבוצה הוא אסי הראל, המנהל המקצועי של הקבוצה הוא עוזר המאמן של קבוצת הבוגרים ברק לדרר.
תארים והישגים
גביע האיגוד לליגה ב'
זכייה (1):
בעלות
הפועל תל אביב נמצאת בבעלות איש העסקים עופר ינאי (81%), יו״ר קבוצת נופר אנרגיה, ועמותת האוהדים הפועל אוסישקין תל אביב (19%). העמותה מחזיקה בזכות וטו על חלק מההחלטות הניהוליות במועדון.
בעלי המועדון
1935-1995: מועצת פועלי תל אביב.
1996: גברי לוי, שאול אייזנברג ושלומי גרונר (תחת חברת "מפה לשם").
1997-2000: שאול אייזנברג.
2000-2004: ולדימיר גוסינסקי (60%), שאול אייזנברג (40%).
2004-2010: שאול אייזנברג
2007-2011: עמותת האוהדים "הפועל אוסישקין תל אביב".
2011-2016: עמותת הפועל אוסישקין תל אביב (75%) בשיתוף עם בעלים פרטיים (25%) בראשותו של ידידיה רפפורט (שהחזיק 5% מהבעלות).
2016-2020: עמותת הפועל אוסישקין תל אביב (51%), דייוויד קולברן (24%), ידידיה רפפורט (20%) ובעלים פרטיים נוספים (5%).
2021-2023: עמותת הפועל אוסישקין תל אביב (51%) בשיתוף עם בעלים פרטיים (49%) בראשותו של אבי זיידנברג.
2023-2024: עופר ינאי (51%), אבי זיינדברג (30%) ועמותת הפועל אוסישקין תל אביב (19%).
2024-הווה: עופר ינאי (81%), ועמותת הפועל אוסישקין תל אביב (19%).
הנהלת הקבוצה
בעלי המועדון הוא עופר ינאי (81%) ועמותת הפועל אוסישקין ת"א (19%), יו"ר המועדון הוא רמי כהן המשמש בתפקיד משנת 2008 ומכהן בשנים האחרונות גם יו"ר עמותת האוהדים.
בעלי תפקידים במועדון
בעלי המועדון - עופר ינאי
יו"ר - רמי כהן
מנכ"ל - צחי רייכנשטיין
מנהל מקצועי: ג'ורג' חינאס
עוזרי המאמן - ברק לרדר, גיל סלטר
מאמן כושר - אנדראה קבאלרי
תארים והישגים
ישראל
ליגת העל בכדורסל
אליפות (5): 1959/1960, 1960/1961, 1964/1965, 1965/1966, 1968/1969
סגנות (22): , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , 2023/2024
גביע המדינה
זכייה (4): 1961/1962, 1968/1969, 1983/1984, 1992/1993
סגנות (13): 1955/1956, 1957/1958, 1962/1963, 1963/1964, 1964/1965, 1965/1966, 1969/1970, 1975/1976, 1976/1977, 1977/1978, 1982/1983, 1993/1994, 2021/2022
גביע ווינר
סגנות: 2022/2023
ליגת "הפועל"
אליפות (5): 1939, 1940, 1941, 1943, 1944/45
ליגות נמוכות
ליגה לאומית
אליפות (3): , ,
גביע האיגוד
זכייה (2): ,
גביע האיגוד לליגה ב
זכייה (1):
אירופה
גביע קוראץ'
חצי גמר: 1979/1980, 1987/1988
יורוצ'לנג'
חצי גמר:
יורוקאפ
רבע גמר: 2022/2023, 2023/2024
ליגות אזוריות
הליגה הבלקנית
חצי גמר: 2011/2012
סמל המועדון
סמל תנועת הפועל נבחר ב-15 במאי 1926, בצריף של הנוער העובד ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב (בשטח בו שוכן בימינו גן מאיר), עת נערך במקום כינוס מועצת הייסוד להקמת התאגדות הפועל והוחלט על חידוש פעולתו של מועדון הפועל תל אביב. בכינוס נבחרה סיסמת התנועה "בריאות העובד ערובה לניצחונו", ונקבע כי הסמל ישלב בין דמות של ספורטאי ההודף באגרופו את היריב לבין הפטיש והמגל, סמל הקומוניזם המייצג את מעמד הפועלים (פועלי התעשייה מיוצגים באמצעות הפטיש והחקלאים באמצעות המגל). הצבע שנבחר הן לסמל והן למדי הקבוצה הוא הצבע האדום, שאף הוא מזוהה עם השמאל ונחשב למייצג את תנועת הפועלים ומבטא את ההשקפה כי כל בני האדם שווים ואותו דם זורם בעורקיהם.
ב-1935 הוקם מועדון הכדורסל של הפועל תל אביב ובתחילה אימץ המועדון את סמל התנועה. בהמשך הוסף הכיתוב "תל אביב" מתחת לסמל על מנת לבדל אותה מקבוצות הפועל אחרות.
ב-2003 המועדון שינה את הסמל והכניס בו את הספונסר דאז חברת "SAMSUNG" ישראל. ב-2005 סיימה הקבוצה את ההתקשורות עם הספונסר והסירה את שמו מהסמל. בין השנים 2007–2011 המועדון המקורי התדרדר וקמה קבוצת האוהדים "הפועל אוסישקין תל אביב", בהמשך לאחר התפרקות המועדון המקורי, לקחה קבוצת האוהדים את סמלה ושמו הרשמי של המועדון הישן. בהמשך ומאז שנת 2017, כחלק ממהלך שיווקי נוהגת הנהלת הקבוצה להוסיף לסמלה בכל עונה משפט משיר אוהדים, הנבחר על ידי חברי העמותה, על מנת לייצג את העובדה ש"עמותת הפועל אוסישקין תל אביב" שהיא בעצם אוהדי הקבוצה היא חלק מהבעלים ומחוברים אליה יותר מכולם.
מלך הסלים בכל הזמנים
נכון ל-25 באפריל 2024. השחקנים המודגשים עדיין פעילים.
#שם השחקןנקודותהופעותממוצע למשחק1מרק טורנשיין390418920.72בארי לייבוביץ'346820816.73גרשון דקל346225313.74לבן מרסר318417418.35פיני חוזז2757172166רמי גוט256922611.47צבי לובצקי227521610.58רביב לימונד221616513.49תומר גינת219717712.410עמוס פרישמן212120210.511דני ברכה184718410.012ג'ון ויליס175012414.113חיים חזן16951759.714ארז לוסטיג165514711.315אילן זייגר-זוהר158214810.7
הישגי הקבוצה במאה ה-21 לפי עונות
עונהמאמןמיקום סופי בליגהשלב הפלייאוףגביע המדינה 2001/2002 אריק שיבק 1 אלופה רבע גמר ↓ העפלה לליגת העל ↓ 2002/2003 אריק שיבק / ארז אדלשטיין 7 – חצי גמר 2003/2004 ארז אדלשטיין 2 גמר חצי גמר 2004/2005 אפי בירנבוים 2 גמר רבע גמר 2005/2006 אפי בירנבוים 5 – רבע גמר ↓ ירידה לליגה הלאומית ↓ 2006/2007 מני זולדן 14 ירידת ליגה שמינית גמר ↓ הפועל אוסישקין תל אביב - ליגה ב' ↓ 2007/2008 אורי שלף 1 אלופה זכייה (גביע האיגוד לליגה ב') ↓ העפלה לליגה א' ↓ 2008/2009 אורי שלף 1 אלופה זכייה (גביע האיגוד) ↓ העפלה לליגה הארצית ↓ 2009/2010 שרון אברהמי 1 גמר זכייה (גביע האיגוד) ↓ העפלה לליגה הלאומית ↓ 2010/2011 שרון אברהמי 1 גמר חצי גמר 2011/2012 ארז אדלשטיין 1 אלופה רבע גמר ↓ העפלה לליגת העל ↓ 2012/2013 ארז אדלשטיין 8 רבע גמר שמינית גמר 2013/2014 ארז אדלשטיין 4 רבע גמר חצי גמר 2014/2015 עודד קטש 7 רבע גמר רבע גמר 2015/2016 עודד קטש / שרון אברהמי 8 רבע גמר שמינית גמר 2016/2017 שרון אברהמי / רמי הדר / רועי חגאי 10 - שמינית גמר 2017/2018 דני פרנקו 5 חצי גמר רבע גמר 2018/2019 דני פרנקו 8 רבע גמר חצי גמר 2019/2020 אריאל בית הלחמי / יאניס קאסטריטיס 8 רבע גמר שמינית גמר 2020/2021 יאניס קאסטריטיס / דני פרנקו 10 - רבע גמר 2021/2022 דני פרנקו 7 רבע גמר גמר2022/2023דני פרנקו3גמררבע גמר2023/2024דני פרנקו/סטפאנוס דדאס2גמררבע גמר
שחקנים בולטים
שמאל|ממוזער|250px|מתן נאור, קפטן הקבוצה בשנים 2011–2017
בין השחקנים הבולטים של הפועל תל אביב לאורך השנים:
שנות ה-50 וה-60: שמעון שלח, ארז לוסטיג, חיים חזן, דוד הייבלום, דני ארז, צבי לובצקי, רמי גוט, עזרי לובושיץ, גדעון בנדל, עמי שלף, דוד קמינסקי, אייבן לישינסקי, אורי שטרן, עמוס קופפר-תובל, אורי גוטהלף, זוהר כהן, אילן זייגר-זוהר, בילי וולד.
שנות ה-70: מרק טורנשיין, גור בן-דוד, דני ברזילי, דני ברכה, שמואל (מולי) אבישר, פיני חוזז, גרשון דקל, בארי לייבוביץ', עופר אשד, בועז ינאי, אריה אלבו.
שנות ה-80: שמעון אמסלם, עמוס פרישמן, עופר פליישר, לבן מרסר, ג'ון ויליס, קני לבנובסקי, מייק לארגי, חיים זלוטיקמן, האווי לאסוף, לינטון טאונס, איתמר מרזל, ארל ויליאמס
שנות ה-90: תומר שטיינהאור, עמי נאווי, מאיר טפירו, ליאור ארדיטי, פרוויס שורט, דייוויד ת'רדקיל, רדנקו דובראש, באק ג'ונסון, ג'יימס טרי, ג'ונתן דלזל, ננאד מרקוביץ', קרטיס מקנטס, מיקי ברקוביץ'
העשור הראשון של המאה ה-21: גילי מוסינזון, טוהר חיימוביץ', יואב בר, דרור חג'ג', ליאור ליובין, ווילאם אייברי, ג'סמין הוקיץ' , יניב גרין, סאמו אודריך , אור איתן, קני ויליאמס, קלווין גיבס, גיא גודס, דורון שפר, ישראל שיינפלד
העשור השני של המאה ה-21: מתן נאור, אדריאן יוטר, יהונתן שולדבראנד, טוני גפני, בר טימור, רביב לימונד, ג'ף אלן, קרלון בראון, ג'וש אוונס , נייט רובינסון, ג'רל מקניל ,אדריאן בנקס, תומר גינת, ריצ'רד האוול.
שנות ה-20 של המאה ה-21: ים מדר, עידן זלמנסון, גיל בני, ג'יי. פי. טוקוטו, ג'ייקובן בראון, אקסבייר מנפורד, צ'ינאנו אונואקו, ג'ורדן מקריי, פטריק בוורלי.
ראו גם: רשימת כדורסלני הפועל תל אביב
סגל השחקנים בעונת
ראו גם
הפועל תל אביב
הפועל תל אביב (כדורגל)
הפועל תל אביב (כדורסל נשים)
אולם אוסישקין
היכל קבוצת שלמה
קישורים חיצוניים
הפועל תל אביב, באתר מנהלת ליגת העל בכדורסל
אתר ויקיפועל - אנציקלופדיית אוהדים על הפועל תל אביב
הערות שוליים
*
תל אביב
תל אביב
קטגוריה:קבוצות ספורט ישראליות בבעלות אוהדים
קטגוריה:הנצחת מנחם אוסישקין
תל אביב
קטגוריה:הפועל תל אביב | 2024-10-13T06:12:44 |
ג'ון בלי ארץ | REDIRECT ג'ון, מלך אנגליה | 2007-07-11T12:17:01 |
טרור פלשתינאי | REDIRECTטרור פלסטיני | 2004-05-08T05:23:36 |
מחשב אישי | מחשב אישי (באנגלית: Personal Computer, וידוע בראשי התיבות PC) הוא מחשב שמחירו זול מספיק לשימוש ביתי וממדיו מאפשרים למקמו בבית רגיל, והוא נועד לשימוש על ידי משתמש יחיד (או משתמשים אחדים, כשכל אחד משתמש בתורו במחשב, באופן אישי). המחשבים האישיים הראשונים שהתבססו על מיקרו-מחשבים, יוצרו לראשונה בשנות ה-70.
היסטוריה
ממוזער|250px|ילדים משתמשים במחשב ביתישמאל|ממוזער|250px|מחשב אישי מדגם "אמיגה" משנת 1987המונח מחשב אישי הופיע לראשונה בשנת 1964, שנים אחדות קודם למימושו של חזון זה, במאמר שפורסם בכתב העת New Scientist.
המיקרו מחשבים הראשונים שיצאו לשוק בשנות ה-70 נועדו בעיקר למומחי מחשבים בתעשייה ובאוניברסיטאות כמו גם לחובבים נלהבים. בחצי השני של שנות ה-70, יוצרו ונמכרו עשרות דגמים שונים של מיקרו מחשבים גם עבור שוק הצרכנים הביתי. הם נקראו "מחשבים ביתיים". מחשבים אלו היו ארוזים כמוצר צריכה והתאימו לשוק רחב יחסית. רובם הכילו מקלדת מובנית, התחברו לטלוויזיה, כללו תוכנות משחקים ב-CARTRIDGE, אפשרו תיכנות בשפת BASIC ושמרו תוכניות על טייפ קלטות ומאוחר יותר על כונני דיסקטים. לתפוצה רחבה במיוחד זכה ה-Apple II. הגיליון האלקטרוני הראשון, VisiCalc, יועד למחשב זה. היישום זכה לכינוי killer application (בתרגום חופשי, "תוכנת מחץ"), כלומר יישום שמצדיק בפני עצמו רכישת מחשב, זאת לאחר שמעבדי תמלילים כבר החלו את דרכם על גבי מיקרו מחשבים ייעודיים קודמים.
ב-1981 "הופיע" ה-IBM-PC שהשריש את המונח "מחשב אישי" ושינה את התעשייה. תוך שנים ספורות הופיעו "תואמים" – מחשבים של יצרנים אחרים השומרים על תאימות עם ה-PC ומסוגלים להריץ תוכנות שנכתבו עבורו.
בשנת 1982 נבחר המחשב האישי ל"איש השנה" של השבועון Time.
ראשי תיבות PC
ראשי התיבות באנגלית למחשב אישי, PC (ראשי תיבות של Personal Computer), שימשו לציון קו מוצרים ספציפי של חברת IBM, קו הקרוי IBM PC, שהוכרז ב-12 באוגוסט 1981 ותרם רבות לתפוצתו הרחבה של המחשב הביתי, ואשר הוביל לייצור של מחשבים תואמי-IBM בידי חברות רבות אחרות. כיום משמש המונח PC לציון כל מחשב אישי התואם לקו הטכנולוגי שהובל לראשונה על ידי מחשבי IBM PC, תוך הבדלה ממחשבים ביתיים שאינם תואמים כגון מחשבי מקינטוש של אפל.
רכיבי המחשב האישי
שמאל|ממוזער|250px|מחשב אישי במארז מיני-טאור
מרכיבי המחשב האישי מאורגנים לפי ארכיטקטורת פון נוימן. לרשימה מקיפה של רכיבי מחשב ראו: :קטגוריה:חומרה.
רכיבים חיוניים
מעבד: זהו הרכיב המרכזי במחשב, המבצע את רוב פעולות החישוב ועיבוד הנתונים. בשל עלויות הייצור והפיתוח הגבוהות נותרו כיום שתי חברות עיקריות המפתחות מעבדים למחשבים אישיים: אינטל, שמעבדיה מותקנים במרבית המחשבים, וחברת AMD. רוב המחשבים האישיים כוללים מעבד יחיד, אך קיימים מחשבים עם שני מעבדים או יותר. מעבדים מודרניים פולטים חום רב בזמן פעולתם ומחייבים הצמדת אמצעי קירור אקטיבי המזרים אוויר או במקרים מסוימים מים על פני גוף קירור הצמוד למעבד.
לוח אם: כרטיס אלקטרוני מרכזי שאליו מחוברים המעבד, הזיכרון וכל הממשקים לאמצעי הקלט והפלט השונים (בכללם הכוננים, הכרטיסים וההתקנים הפנימיים והחיצוניים). לוח האם משמש כמרכזייה – אליו מחוברים כל הרכיבים, והקישור ביניהם נעשה דרכו (הוא חוסך חיבור ישיר בין כל רכיב במחשב לכל רכיב אחר). ללוח האם השפעה גדולה על מהירות המחשב. לוח האם קובע את סוג ההתקנים שניתן להוסיף למחשב ואת כמותם; על מנת לחבר למחשב מוצר כלשהו, לוח האם צריך לתמוך בשיטת החיבור של אותו המוצר (בין אם באמצעות חיבור ישיר ללוח האם, או באופן עקיף על ידי חיבור לאחד ממרכיבי המחשב אשר מחוברים ללוח האם).
זיכרון: בזיכרון מאוחסנות פקודות שהמעבד צפוי לבצע בזמן הקרוב, ונתונים שהמעבד צפוי לעבד בזמן הקרוב. נתונים ופקודות אלו הכרחיים לפעולת המחשב, והמעבד נזקק להם באופן כמעט תמידי. הזיכרון נחשב לרכיב מהיר (בהשוואה לכוננים ודיסקים), אך הוא "נדיף" ומתרוקן מתוכנו עם כיבוי המחשב או ניתוק אספקת החשמל למחשב. למשתמש כמעט ואין שליטה על הנתונים הנשמרים בזיכרון המחשב – הדבר נעשה אוטומטית, באמצעות התוכנות המופעלות במחשב. לזיכרון השפעה מכרעת על מהירות המחשב; בהיעדר מספיק זיכרון המעבד נאלץ לשמור נתונים לשליפה מיידית על גבי הדיסק הקשיח; הדיסק איטי בהרבה מהזיכרון, וכך מואטת מהירות המחשב כולו.
מארז: קופסה המאחסנת בתוכה את כל רכיבי המחשב. המארז מותאם בגודלו ובצורתו להתקנים שהוזכרו לעיל ולהתקנים אחרים, דבר המאפשר חיבור מסודר ומוֹדוּלרי של ההתקנים בתוך המארז.
מערכת קירור של מחשב: מערכת הקירור מסייעת בשמירה על טמפרטורה נמוכה של המחשב, בשל החום הנוצר מרכיבים רבים במחשב. לרוב מדובר ביצירת זרימת אוויר מאולצת בתוך המארז, על ידי שימוש במספר מאווררים, לעיתים נעזרים גם בקירור מים או בקירור תרמו-אלקטרי.
ספק כוח: התקן שתפקידו לקבל זרם חשמלי מרשת החשמל הביתית, ולספק את החשמל למרכיבים השונים של המחשב, לפי דרישותיו וצרכיו של כל מרכיב ומרכיב. לרוב, ספק הכוח מקבל זרם חילופין במתח 230V או 110V, והופך אותו לזרם ישר במתח נמוך. ספק הכוח מספק חשמל לכל התקני המחשב; המאווררים ומנועי ההתקנים צורכים 12V, המעגלים החשמליים של ההתקנים צורכים 5V, והמעבד צורך 3.3V או פחות. לחלק מהרכיבים ספק הכוח מחובר באופן ישיר (אל הכוננים, בדרך כלל), וחלקם מקבלים חשמל דרך לוח האם, אשר מחובר ישירות אל ספק הכוח. ספק הכוח נרכש בדרך כלל ביחד עם המארז, אם כי ניתן לרכשו בנפרד.
דיסק קשיח: גם הדיסק הוא רכיב זיכרון, אלא שבניגוד לזיכרון המחשב (המכונה "זיכרון פנימי"), על גבי הדיסק נשמרים הנתונים גם לאחר כיבוי המחשב. לרוב, על הדיסק הקשיח שמורים מערכת ההפעלה, תוכנות, ונתונים קבצים אשר שמרו המשתמשים במחשב. לדיסק הקשיח השפעה על מהירות המחשב, אך זו פחותה מהשפעתם של הרכיבים שלעיל, והיא מורגשת רק כשהמחשב קורא נתונים מהדיסק הקשיח.
צג (מסך): זהו אמצעי הפלט העיקרי בכל המחשבים האישיים, שבאמצעותו מוצג המידע למשתמש.
כרטיס גרפי (כרטיס מסך): זהו רכיב המקשר בין המחשב והצג. תפקידו לקבל הוראות ונתונים וליצור מהם את האותות המועברים אל הצג. הכרטיס הגרפי מכיל מעבד גרפי, אשר מתמחה בעיבוד של הנתונים השונים לכדי תמונה המתעדכנת בקצב וידאו. לעיתים מובנה הכרטיס הגרפי על גבי לוח האם ומגיע כחלק בלתי נפרד ממנו; לעיתים נרכש הכרטיס הגרפי באופן נפרד ומורכב על גבי לוח האם ככרטיס הרחבה (מספר 5 באיור).
מקלדת מחשב: זהו אמצעי הקלט העיקרי בכל המחשבים האישיים. המקלדת מאפשרת למשתמש להורות למחשב על ביצוע פעולות וכן להכניס נתוני טקסט.
עכבר מחשב: כיום מבוססות מרבית מערכות ההפעלה על ממשק משתמש גרפי, שהשימוש בו מבוסס על מכשיר הצבעה. העכבר הוא מכשיר ההצבעה השכיח ביותר במחשבים אישיים. העכבר מאפשר למשתמש להזיז באמצעות ידו סמן המופיע על גבי הצג, ללחוץ על "כפתורים" גרפיים, לבחור עצמים גרפיים ולבצע פעולות שונות.
רכיבים אופציונליים פנימיים
כרטיס קול, רמקולים, אוזניות, מיקרופון: רכיבים המאפשרים קבלת משוב קולי מהמחשב, השמעת מוזיקה, הקלטה ושיחה. פעולתו של כרטיס הקול דומה לזו של הכרטיס הגרפי: קישור בין המחשב ובין אמצעי הפלט (רמקולים ואוזניות) והקלט (מיקרופון) הקוֹליים. בדומה לכרטיס הגרפי קיימים כרטיסי קול המובנים על גבי לוח האם ומהווים חלק ממנו, וקיימים כרטיסים אחרים המותקנים ככרטיסי הרחבה. רוב לוחות האם שיוצרו בשנות ה-2000 כללו תמיכה מובנית באודיו.
כוננים: אלו הם כל רכיבי הזיכרון במחשב אשר אינם הזיכרון הפנימי, אשר הוזכר לעיל. הדיסק הקשיח נחשב אף הוא לכונן, ואליו מצטרפים במחשבים אישיים רבים כוננים נוספים, הנבדלים מהדיסק הקשיח בכך שהנתונים נשמרים בהם על גבי מדיות חיצוניות, אותן ניתן להוציא מהכונן. ברוב המחשבים האישיים יש כוננים פנימיים, המותקנים במארז המחשב ומחוברים ישירות ללוח האם; בנוסף ניתן לרכוש כוננים חיצוניים, אותם מניחים בסמוך למחשב ואשר מתחברים אליו באמצעות כבל. הכוננים הנפוצים ביותר כיום הם:
דיסק און קי הוא אמצעי זעיר ונתיק לאחסון נתונים. בגלל היותו נתיק, ניתן לחברו למחשבים שונים, ולהעביר באמצעותו נתונים בין המחשבים.
כונן תקליטורים (וגם DVD ו-Blu-ray): אמצעים לאחסון נתונים הפועלים בטכנולוגיה אופטית (הנתונים נכתבים ונקראים באמצעות לייזר). אמצעי זה מאפשר העברה של כמויות גדולות של מידע ממחשב למחשב וכן אחסון נתונים לזמנים ארוכים. על גבי תקליטורים או DVD ניתן לשמור מידע אך ורק באמצעות צורב. מאז שנת 2006 רוב הכוננים האופטיים אשר נמכרו עם המחשבים האישיים היו צורבים.
כונן תקליטונים: התקליטון הוא אמצעי אחסון ותיק המאפשר העברה נוחה של קבצים קטנים ממחשב למחשב, אך תפוצתו זניחה כיום.
התקני תקשורת: רכיבים המאפשרים למחשב לתקשר עם מחשבים אחרים באמצעות רשת או באמצעות האינטרנט. תקשורת פשוטה בין שני מחשבים יכולה להתבצע באמצעות חיבור כבל בין שני המחשבים. כדי לאפשר למחשב לתקשר עם מחשבים רבים נדרש להתקין כרטיס רשת או מודם; האחרון משמש בדרך כלל בעת שהתקשורת מתבצעת על גבי קווי טלפוניה.
רכיבים אופציונליים פריפריאליים
בשם "רכיבים פריפריאליים" מכונים התקנים אשר אינם מותקנים בתוך המארז, אלא ממוקמים בסמוך למחשב ומחוברים אליו באמצעות כבל (כזה הוא גם העכבר, אך מפאת חיוניותו הרבה הוא לא משתייך לקטגוריה זו).
מדפסת: מתקן המחובר למחשב ומשמש להוצאה של תדפיס, טקסטואלי או גרפי של מידע המאוחסן במחשב, בדרך כלל על נייר.
סורק: אמצעי קלט המעביר תמונות ומסמכים לקובץ תמונה, ובכך מאפשר לאחסנם במחשב ולהציגם על צג המחשב. סורקים חדרו לשוק המשתמשים הביתיים בשנים האחרונות, ומשולבים לעיתים במדפסות all-in-one.
זיכרון פלאש: (Flash memory) שבב, המאפשר כתיבה ומחיקה חוזרת על גבי השבב שמאחסן את המידע לאורך זמן ללא תלות במקור חשמל כלשהו המחובר לשבב, כיום כל הדיסק און קי הם זיכרון פלאש.
מצלמת אינטרנט: מצלמת וידאו המחוברת אל המחשב והמשמשת צפייה באירועים, מקומות או אנשים בזמן אמת.
מגמות
מערכת ההפעלה הדומיננטית למחשבים אישיים היא Windows לגרסאותיה השונות, וקדמה לה מערכת ההפעלה MS-DOS. הרחק מאחור, מבחינת תפוצתן, משתרכות מערכות ההפעלה לינוקס. מחשבים אישיים מסוג מקינטוש משתמשים במערכת הפעלה ייעודית להם, Mac OSX.
המחשבים האישיים הראשונים היו בעלי נפחי זיכרון נמוכים, צגים מונוכרומטיים ירודים, וכמעט ללא התקנים חיצוניים. ככל שהואץ פיתוח המחשבים כך ירד מחירם, ותפוצתם גדלה. מספר המחשבים האישיים ברחבי העולם נאמד בסוף 2004 בכ-575 מיליון. מאז שנות השמונים ועד היום נעים מחירי המחשבים האישיים בין כ-500 דולר למחשב בסיסי ועד כ-2,000 דולר למחשב חזק ומאובזר. במהלך שנת 2006 נמכרו במדינת ישראל כ-659 אלף מחשבים אישיים מתוכם 23.6% היו ניידים.
בשנותיהם הראשונות פעל כל מחשב אישי בנפרד, כשהעברת מידע בינו ובין מחשבים אחרים נעשתה באמצעות העברתו הפיזית על-גבי תקליטון או אמצעי אחסון אחר. במהלך השנים חוברו מחשבים אישיים ביניהם ברשתות תקשורת. תחילה ברשתות פרטיות, פנים ארגוניות, ולאחר מכן ברשתות ציבוריות, כגון BBS. התפשטות רשת האינטרנט מקשרת בין מחשבים רבים ברחבי תבל, הן מחשבים אישיים לסוגיהם, שרתים ופלטפורמות מגוונות אחרות.
זמן מה אחרי הצגת הטלפון הסלולרי ב-1973, החלו להופיע התקנים שונים שכונו "טלפון חכם". ב-2007 הציגה חברת אפל את האייפון, שהגדיר מחדש את התצורה של טלפון חכם, ואחריו הופיעו טלפונים חכמים נוספים בתצורה דומה, בעיקר (אבל לא רק) כאלו המבוססים על מערכת הפעלה אנדרואיד. לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21, עם הגידול המתמיד בתפוצת טלפונים חכמים, מחשבי כף יד, ומחשבים בתצורת טאבלט, שוק המחשבים האישיים עובר האטה והצטמצמות: ב-2010 נמכרו מעל 340 מיליון מחשבים בעולם, וב-2015 ירד מספר המחשבים שנמכרו לכ-240 מיליון.
סוגי מחשב נוספים
מחשב נייד – משפחה בתוך המחשב האישי הם המחשבים הניידים הקרויים גם "מחשב ירך" או "מחשב מחברת". במחשבים אלו מוזערו רכיבי המחשב ונדחסו למארז קטן וקל שנוספה לו סוללה חשמלית גדולה נטענת, כך שאפשר לטלטלו ולעבוד איתו כמעט בכל מקום.
מחשב לוח – הוא מחשב בעיצוב משטח אחד. צג המגע שלו מאפשר לעשות שימוש במחשב בעזרת סטיילוס, או במגע אצבע, כתחליף לעכבר ומקלדת.
מחשב כף יד וטלפון חכם – הם מחשבים זעירים בעל מסך מגע בגודל כף יד. בתחילה הם נועדו לשמש מעין יומן וספר טלפונים, אך כיום הם מחשבים לכל דבר. מחשבי כף יד מודרניים אינם נבדלים מטלפונים חכמים כמעט במאום, אם כי עד הופעת האייפון, היו אלו שתי קטגוריות נבדלות. אף על פי שמכשירים אלו הם מחשבים לכל דבר, והם בהחלט "אישיים", הם בדרך כלל לא נחשבים ל"מחשב אישי".
מחשבים שאינם לשימוש אישי, בכללם מחשב מרכזי ומחשב על
קישורים חיצוניים
אתר מוזיאון המחשב הביתי
המוזיאון לתולדות המחשב האישי בישראל
הערות שוליים
*
אישי
קטגוריה:מכשירי חשמל ביתיים
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-09-28T19:24:54 |
חופש דת | נשות הכותל קוראות מספר תורה ליד קשת רובינסון (2013)|שמאל|ממוזער|250px
טבח הוגונוטים פרוטסטנטים בצרפת בידי קתולים במהלך טבח ליל ברתולומאוס הקדוש (1572)|שמאל|ממוזער|250px
חופש דת הוא זכות אדם המבטאת את החופש של כל אדם (או קהילה) לבחור בדת (religion) או אמונה (belief) מסוימת, להאמין בה, לנקוט את כל הפעולות שאמונתו מחייבת, להימנע מכל הפעולות שאמונתו אוסרת, והכל כדי להגשים הלכה למעשה את אמונתו. חופש הדת כולל את חופש הפולחן הדתי וקיום מצוות הדת, את החופש להתפלל על פי מצוות הדת, את הזכות להמיר את הדת, את הזכות ללמד את הדת ולהפיצה ברבים, ואת החופש מדת.
חופש הדת נמנה בין זכויות האדם האוניברסליות המוכרות בהגות הליברלית וההומניסטית ובידי האו"ם ובמדינות בהן קיימת דת ממלכתית החופש מתייחס במיוחד לדתות שאינן דת המדינה.
לאורך ההיסטוריה אירעו מקרים רבים בהם מדינות וארגונים לא הקפידו לשמור על חופש הדת. ניתן לראות מקרים אלו החל מרדיפת הנוצרים הראשונים ברומא, דרך המאבק בין הכנסיות השונות באירופה בתקופת ימי הביניים (כמו במלחמות הדת בצרפת במהלכן בוצע טבח ליל ברתולומאוס הקדוש בו נרצחו עד 30,000 פרוטסטנטים בידי קתולים), דרך האינקוויזיציה הקתולית ברומא ובספרד שעינתה ורצחה נוצרים לא קתולים, יהודים ומוסלמים רבים בגלל דתם וכלה באירועים בעת החדשה כמו השואה, רצח העם הארמני, טבח סרברניצה ורדיפת הפאלון גונג והאויגורים בסין בגלל דתם.
קיימת בעולם הבחנה בין חופש אמונה ו"חופש דת" כשחופש אמונה מאפשר ליחיד או לקבוצה להאמין במשהו כרצונם לעומת "חופש דת" המרחיב את חופש האמונה ומעניק למאמין שורה של זכויות המאפשרות לו לממש את אמונתו בהתאם למאפייני הדת בה הוא מאמין.
ב-1981 התקבלה באו"ם "ההצהרה בדבר ביטול כל צורות של חוסר סובלנות ושל אפליה על בסיס דת או אמונה" . הצהרה זו מכירה בחופש הדת כזכות אדם בסיסית. בנוסף התקבלה באו"ם אמנת זכויות הילד הכוללת דרישה לכיבוד זכותו של הילד לחופש המחשבה, המצפון והדת. ב-1966 אימץ האו"ם את האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות בה נקבעה, בסעיף 3, "הזכות לחירות אישית, בצורה של חופש התנועה, המחשבה, מצפון ודת, דיבור, התאגדות ואספה, זכויות משפחה, הזכות לאזרחות, והזכות לפרטיות". ב-1993 הורחבה האמנה (סעיף 18) ונקבעה בה הגנה על אמונות תיאיסטיות, לא תיאיסטיות ואתאיסטיות, כמו גם על הזכות שלא להכריז על דת או אמונה כלשהי. עוד קבעה הוועדה כי "החופש לקבל או לאמץ דת או אמונה גורר בהכרח את החופש לבחור דת או אמונה, לרבות הזכות להחליף את הדת או האמונה הנוכחית של אדם באחר או לאמץ דעות אתאיסטיות". על החותמים על האמנה נאסר השימוש באיום בכוח פיזי או בסנקציות עונשיות כדי לאלץ מאמינים או לא-מאמינים לחזור בו מאמונותיהם או להמיר דתם.
תאוריות חופש הדת
בספרו "מכתבים על האנגלים" בחן הפילוסוף הצרפתי וולטר את התנהלותה של אנגליה בכל הנוגע לחופש הדת וטען שחופש הדת בחברה מגוונת חשוב מאוד לשמירת השלום באותה מדינה. כמו כן טען וולטר בספרו שניתן להבין מזה מדוע אנגליה באותה תקופה שגשגה יותר משכנותיה האירופיות שהיו פחות סובלניות מבחינה דתית וציין "אם רק דת אחת הייתה מותרת באנגליה, ייתכן מאוד שהממשלה הייתה הופכת לשרירותית ואם היו רק שתי דתות האנשים היו חותכים זה את גרונו של זה, אבל מכיוון שיש מגוון דתות כולם חיים בשמחה ובשלווה".
בספרו עושר העמים טוען אדם סמית שבטווח הארוך כיבוד חופש דת פועל לטובת החברה כולה והממשלה במיוחד שכן חופש זה מסייע למנוע תסיסה אזרחית ומפחית חוסר סובלנות. כל עוד יש מספיק דתות ו/או כתות דתיות הפועלות בחופשיות בחברה, כולם נאלצים למתן את תורתם השנויה במחלוקת והאלימה יותר, כדי להיות מושכים יותר ליותר אנשים וכך יהיה להם קל יותר לשכנע מאמינים חדשים. התחרות החופשית בין דתות על שכנוע מאמינים היא שמבטיחה יציבות ושלווה בטווח הארוך. סמית' טוען גם שחוקים המונעים חופש דת ומבקשים לשמר את הכוח והאמונה בדת מסוימת רק יחלישו וישחיתו את אותה דת בטווח הארוך, זאת מכיוון שמנהיגיה ומטיפייה הופכים שאננים, מנותקים וחסרי מיומנויות להשיג מאמינים חדשים.
מדדים לחופש דת
בעולם קיימים מדדים שונים על מנת לבחון ולדרג את מידת חופש הדת הנהוגה במדינה או בקהילה מסוימת. בין מדדים אלה ניתן למנות:
החופש של כל אדם לבחור דת המתאימה לאמונתו או החופש להימנע מזיהוי דתי ומאמונה דתית.
החופש להתנהל באורח דתי ולקיים מנהגים דתיים בחיי היום-יום מבלי לסבול מרדיפה או אפליה.
סובלנות וכבוד למגוון רחב של אמונות דתיות או אמונות לגבי טבע, תפקידו או קיומו של אלוהים.
החופש לבטא ולחלוק עמדות לגבי אמונה דתית עם אחרים.
החופש להתנהל באורח חיים דתי מסוים גם אם הוא נוגד לתפיסת הרוב.
החופש של קבוצות או פרטים לא להשתתף בפעילות מסוימת אשר לתפיסתם נוגדת את אמונתם הדתית.
חופש הדת בדתות השונות
נצרות
בתחילת דרכה נרדפה הנצרות הקתולית אולם החל מ-380 לספירה, כשלפי "צו סלוניקי" היא הוכרה כדת יחידה ברומא, היא הפכה להיות דת לא סובלנית כלפי דתות אחרות. מראשיתה תפשו הנוצרים את דתם כעליונה וכדת הנכונה ופעלו, תחילה באירופה ואחר כך ברחבי העולם, לנצר את כל העמים שנתפסו כמאמינים בדתות ברבריות ופגאניות ולכן יש להצילם.
גם בתוך הנצרות לא הותר חופש דת ולא הופגנה סובלנות לאמונות שאינן מזדהות עם הדת הקתולית. עם תחילתה של תנועת הרפורמציה והתפלגות הזרמים הפרוטסטנטים (נצרות פרוטסטנטית, לותרניזם, קלוויניזם, בפטיזם ועוד.) רדפה הכנסייה הקתולית אחרי ההנהגה של כנסיות אלו ואחרי מאמיניהם. מאפיינים דומים נמצאו גם באופן בו נאבקה הכנסייה הקתולית בהכנסייה האנגליקנית כשממועד הקמתה ניסתה לשמור על עצמאותה למורת רוחה של הכנסייה הקתולית. מאבק זה החריף לאחר שהכנסייה האנגליקנית אימצה את עקרונות הזרמים הפרוטסטנטים.
ברוב המדינות, בהן שלטה הנצרות, היא הפכה לדת מדינה ובהתאם לכך שיתפו שלטונות אותה מדינה פעולה עם הכנסייה בדיכוי ופגיעה במתנגדי הכנסייה הקתולית. דוגמה לכך הם משפטי האינקוויזיציה שבוצעו על ידי הכנסייה ובמקרים של גזרי דין מוות מסרה הכנסייה את ביצוע ההוצאה להורג לידי שלטונות העיר/המדינה (אוטו דה פה).
עם התבססות הכנסיות הפרוטסטנטיות ולאור חקיקת חוקים אזרחיים שאיפשרו חופש דת שינתה הכנסייה הקתולית את עמדתה והתירה חופש דת נרחב יותר.
אסלאם
זמן מה לאחר עליית האסלאם פורסמה "חוקת אל־מַדִינָה" שאיפשרה חופש דת מוגבל לבני דתות שאינן מוסלמיות. סובלנות זו המשיכה במאות הבאות כאשר לא מוסלמים קיבלו מידה מסוימת של חופש דת ונחשבו כבני חסות שנקראו ד'ימי וזאת תמורת תשלום מס מיוחד לשלטונות שנקרא ג'יזיה. כשנחקקו חוקי השריעה הם איפשרו מידה רבה של חופש דת ללא מוסלמים (בעיקר יהודים, נוצרים והינדואים). חופש זה איפשר קיום טקסים דתיים אפילו אם נגדו את חוקי האסלאם כמו שתיית אלכוהול ואכילת חזיר וכן איפשרו ללא מוסלמים לקיים בתי דין משלהם בהם יישפטו בהתאם לחוקי דתם.
האסלאם הגדיר תהליך פשוט למעוניינים להמיר דתם לאסלאם אולם גבר מוסלמי המעוניין לעזוב את האסלאם נחשב, לפי השריעה, לכופר שדינו מוות. כמו כן נקבעה באסלאם תקנת הג'יהאד שהיא מלחמה לצורך המרת דת ומתבססת על הפסוק "הרגו את המְשַתפים בכל מקום אשר בו תמצאום" (סורה 9, פסוק 5, תרגום אורי רובין). פסוק זה נקרא "פסוק החרב" (בערבית: آية السيف) ו"המְשַתפים" המוזכרים בו הם עובדי-אלילים לא-מוסלמים, כלומר שאינם יהודים או נוצרים.
יהדות
המשמעות של "חופש דת" במקורות עוסק ביחס של היהדות ללא יהודים המוגדרים כגויים או נוכרים ויש מספר פנים ליחס זה בתנ"ך ובהמשך על ידי חז"ל. מצד אחד מתבססת העמדה הבסיסית של היהדות לגויים על הכתוב במשנה, "חביב אדם שנברא בצלם" וממנה משתמע כי כל אדם חביב על ה' מאחר שנברא בצלמו ולכן יש להתייחס שווה לכל בני האדם ללא קשר לדתם ואמונתם. אבל מצד שני בברכות השחר נכללת ברכת "ברוך שלא עשני גוי" (מתועד כבר בתוספתא) המצביעה על יחס מתנשא על הגוי. היחס השלילי לגויים מוצא את ביטויו במספר מקומות בכתבים (בייחוד בהקשר של כיבוש הארץ והתנחלות השבטים):
הציווי "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (ספר דברים, פרק ז') מראה את שיש לעשות לגויים כשהפירושים הנפוצים שניתנו ל"לא תחנם" מתייחסים לאיסור מכירת קרקע לגויים, איסור מתן מתנות לגויים ואיסור הרעפת תשבחות לגויים.
הציווי של מחיית שבעה עממים הקורא למלחמה בשבעת העממים שישבו בארץ ישראל בתקופת ההתנחלות (הכנעני, החיתי, החיוי, האמורי, הפריזי, היבוסי, והגרגשי) מתבסס על המשפט "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (ספר דברים, פרק כ').
התייחסות קיצונית במיוחד לגוי מופיעה במשפט "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח." (ספר דברים, פרק כ"ה).
הציווי להתרחק מהגויים ותורתם ככתוב בספר ויקרא: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם" (ויקרא, כ', כ"ג). ההלכה אף קבעה הלכות הרחקה מגויים.
כתיבת הלכות שונות בנוגע ליחס לגר כמו למשל:
הלכת מורידין ולא מעלין המתירה גרימת מוות למוסר, מין ומשומד.
הלכת "לא מורידין ולא מעלין" לפיה אין להסב את מותם ישירות של גויים מסוימים ואין להורידם לבור, אך גם אין לסייע להצלתם.
אמירות כנגד גויים כמו האמירה טוֹב שֶׁבַּגּוֹיִים הֲרוֹג המיוחסת לרבי שמעון בר יוחאי ופרשנים רבים ניסו לרכך את האמירה הלא סובלנית הזו.
מעבר לכתובים קיימים אזכורים במקומות רבים בספרות המקראית וההיסטורית לפעולות אלימות כנגד כופרים והריגת כופרים (כמו למשל הרג נביאי הבעל על ידי אליהו הנביא). עם יציאת עם ישראל לגלות וההכרח לחיות בין הגויים דעך הדיון ביהדות ביחס לגויים ובצורך להתבדלות מהם כשהחוזקה, שאפיינה את היישוב היהודי בארץ ישראל לפני הגלות, הפכה לחולשה מול הגויים והגויים היו אלו שהכתיבו את מידת חופש הדת ממנה נהנו היהודים. קשיי הגלות והרדיפות אחרי היהודים הביאו חלק מהיהודים (במדינות אירופה ובמיוחד בארצות הברית) לתמוך בחופש דת מרבי במדינות בהן חיו ובתמיכה בחקיקה המקדמת חופש דת (ליהודים ולמיעוטים אחרים). מצד שני החזרה לארץ ישראל והקמת המדינה החזירה לשולחן הדיונים את הגישה המקראית העוינת לגויים ובעיקר בהקשר של היחס לערבים כשגופים שונים אימצו פרשנויות קיצוניות מתוך המקורות (כדוגמת הספר תורת המלך).
הינדואיזם
הדעה הרווחת היא שהודו היא אחד המקומות בעולם בהם מתקיים חופש דת מרבי. מקורות הסובלנות הדתית בהודו מיוחסים לדת ההינדית הנתפסת כאחת הדתות רחבות האופקים ביותר בכל הנוגע לחופש דת. ההינדואיזם מכבד את זכותו של כל אחד להגיע לאלוהים בדרכו שלו וההינדים מאמינים בדרכים שונות להטיף להשגת אלוהים ודת כפילוסופיה ומכאן לכבד את כל הדתות כשוות. אחת האמירות ההינדיות המפורסמות על דת היא: "האמת היא אחת וחכמים קוראים לה בשמות שונים".
חופש דת בעולם
קונפליקטים בעת המודרנית
ניסיונות לאסור על ביצוע ברית מילה
הדווח המיוחד של האומות המיוחדות לחופש דת, היינריך בילפלדט, קבע כי כאשר ברית המילה מבוצעת על ידי בעלי מקצוע שהוכשרו לכך, בתנאים סניטריים ובהסכמתם המפורשת של ההורים או האפוטרופסים החוקיים, יש לכבד את ברית המילה לילדים כביטוי לזכות לחופש דת, הכוללת את הקבלה הטקסית של הילדים לדת. הדווח ציין שנכון לשנת 2015, אף מדינה לא אסרה על קיום המנהג, איסור אותו היה מחשיב כהתערבות מרחיקת לכת בזכויות ההורים. עם זאת, הוא ציין שהיו מחוקקים אשר קבעו תנאים, ברוח המלצת הוועדה לזכויות הילד (המופקדת על פירוש האמנה לזכויות הילד) לדאוג להכשרת אלו המבצעים את ההליך ולקיום סביבה בטוחה מבחינה רפואית.
טרם קביעתו של הדווח המיוחד, בית משפט בקלן שבגרמניה פסק ב-2012 שמילת ילדים אסורה. פסק הדין זכה לביקורת מצד קאנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, וכן מהקהילה היהודית והקהילה המוסלמית. בעקבות זאת חוקק הפרלמנט הגרמני חוק שאיפשר להמשיך את ניתוחי המילה. ב-2013 מועצת אירופה, ארגון בינלאומי שכלל נציגי 47 מדינות באותה עת, אימצה החלטה הצהרתית המביעה דאגה מביצוע ניתוחי מילה בילדים וקוראת למדינות לחוקק חוקים שיגבילו את האפשרות לקיים טקסי מילה ואף יחייבו את הסכמת הילד להליך.
הגבלות על חופש הדת
מרכז המחקר פיו (Pew) מנטר הגבלות על חופש הדת ברחבי העולם והוא מצא שיא בהגבלות ב-2018. ב-2019 מצא המרכז שמבין המדינות המאוכלסות ביותר, אלו שהטילו הכי הרבה הגבלות דתיות היו סין, מצרים, רוסיה, איראן ואינדונזיה. ב-2020 היו ההגבלות החמורות ביותר באפגניסטן, מצרים וסוריה. לצד זאת, הגבלות דתיות באירופה ספגו ביקורת מצד מומחי זכויות אדם, כגון איסור הצגת סמלים דתיים בצרפת, איסור הסתרת הפנים באמצעות בורקה במספר מדינות באירופה ואיסור על בניית מינרטים וקריאה מהם בשווייץ;.
ביזוי דתות
באומות המאוחדות יש עיסוק מדי שנה במתח שבין ביזוי דתות וחופש דת. מ-1999 עד 2010 הגישה קבוצת המדינות המוסלמיות החלטה בנושא ביזוי דתות בעצרת הכללית ובמועצת זכויות האדם (או קודמתה, ועדת האו״ם לזכויות אדם). זאת במקביל לאימוץ החלטות בגופים אלה בנושא חופש דת, בהובלת האיחוד האירופי. בעקבות ירידה בתמיכה בהחלטה על ביזוי דתות, הקבוצה המוסלמית התפשרה והחליפה את ההחלטה בהחלטה נגד חוסר סובלנות, הסתה ופשעי שנאה על רקע דתי. בעקבות הפשרה הושג ונשמר קונצנזוס על ההחלטה החדשה מדי שנה עד היום.
על אף הקונצנזוס שהושג, נותרה מחלוקת לגבי גישות שני הצדדים לנושא. שגריר הממלכה המאוחדת, סיימון סטנלי, הסביר את ההתנגדות לגישת המדינות המוסלמיות בעת הצבעה על החלטה שהגישו למועצת זכויות האדם ב-2023: ״חוק זכויות האדם הבינלאומי מספק לנו פרמטרים המוגדרים באופן צר, לפיו ניתן להגביל את חופש הביטוי. איננו מסכימים שהתקפות על דתות, כולל על טקסטים או סמלים, מהוות בהגדרה הסתה לשנאה.״ הקבוצה המוסלמית הגישה למועצת זכויות האדם החלטה אד הוק (53/1) בעקבות מקרה של שריפת קוראן. להבדיל מההחלטות הקודמות שאומצו בקונצנזוס, החלטה זו אומצה בהצבעה עם 28 קולות בעד, 12 נגד ו-7 נמנעים.
העולם העתיק
ההתמודדות עם הדרישה לחופש דת קיימת כבר בעולם העתיק כשברוב המדינות, שהיו קיימות אז, הוגבל חופש הדת במלואו או בחלקו בהתייחס לדתות שונות מדת המדינה. שליטי מדינות אלו הסכימו, בדרך כלל, לחופש אמונה אך היו פחות סובלניים לקיום פולחני הדת ולכן הטילו מגבלות על מאמינים כמו הגבלת מקום מגורים, הגבלת מקצועות עבודה, מגבלות תנועה וכן בהטלת קנסות ודרישות לדמי כופר. יחד עם זאת היו מספר מקרים בעת העתיקה ששליטים חוקקו חוקים שהתירו חופש דת כמו כורש שליט האימפריה הפרסית האחמנית, שליט האימפריה המאורית במאה השלישית לפני הספירה וג'ינגיס חאן בהאימפריה המונגולית בהמאה ה-13.
אסיה
עליית האסלאם
עם לידת האסלאם במדבריות ערב החל תהליך התחזקותו ב. על אף היחס המועדף שנתן האסלאם לדתות המונותאיסטיות (נצרות ויהדות) התחוללו ב לספירה ותחילת האלף השני קרבות בין שבטים מוסלמים לבין כוחותיה הנסוגים של האימפריה הביזנטית הנוצרית כשב-650 הושלם כיבוש ארץ ישראל וירושלים והחלה התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל. תקופה זו התאפיינה במידה רבה של חופש דת כשהשלטונות המוסלמים איפשרו לצליינים לבקר בקודשי הנצרות בארץ ישראל, לקיים טקסים נוצריים ולשמר כנסיות ובתי תפילה.
התמודדותו של האסלאם מול הנצרות התחדשה 450 שנה מאוחר יותר עם צאתו לדרך, ב-1096, של מסע הצלב הראשון לשחרור המקומות הקדושים מידי האסלאם. ב-200 השנים הבאות התחולל במזרח אגן הים התיכון מאבק בעל מרכיב דתי מובהק כשכוחות מוסלמים (חלקם בפיקודו של צלאח א-דין) נלחמו נגד כוחות נוצרים במאמץ לשלוט באזור, מאבק שהסתיים בניצחון המוסלמים.
האסלאם הסוני
אזור אפגניסטן היוותה במשך ההיסטוריה מוקד למחלוקת בין הינדים למוסלמים. ההינדים ששלטו במדינה עד המאה ה-11 הפכו חלקים במדינה לאתרי פולחן חשובים. לאחר כיבוש המדינה על ידי המוסלמים הם ראו בהינדים כופרים החל תהליך הרס האתרים הקדושים להם. עליית ארגון הטליבאן הסוני לשלטון במדינה ב-1995 הביא להתדרדרות ביחס למורשת ההינדית במדינה כששיאה היה ב-2001 כשהטליבאן הרס את פסלי בודהה בבאמיאן שהוגדרו כאתרי מורשת עולמית.
גם מסופוטמיה (כיום עיראק) היוותה אזור בעל מורשת העמוס באתרים היסטוריים. ב-2014 השתלטו כוחות של ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) על חלקים מעיראק כשבשלב ראשון הורו לאסלם את התושבים הנוצרים באזור (שרובם ברחו דרומה) ובהמשך החל הארגון בהרס אתרי מורשת בטענה של עבודת אלילים (ראו הרס נכסי תרבות על ידי המדינה האסלאמית). בהמשך הרחיב הארגון את פעילותו נגד אתרי מורשת גם לסוריה וללוב. בין השאר נהרסו מקדש בעל שמין בתדמור, מסגד נבי יונס במוסול , קבר דניאל הנביא, "כנסיית סנט מרי" במוסול, הכנסייה לזכר רצח העם הארמני בדיר א-זור שבסוריה ועוד.
הודו
כמוזכר מוקדם יותר חופש הדת הוא חלק מובנה בעקרונות הדת ההינדואית השלטת בהודו. מידע על יישום חופש הדת בהודו מתחיל בשליט ההודי אשוקה ששלט בה ב והוציא צווים שאיפשרו חופש דת וחופש פולחן לכל הדתות. סובלנות זו מיוחסת לאימוץ הבודהיזם על ידי אשוקה ורבים מתושבי הודו ובהמשך מהתפשטות ההינדואיזם. הדלאי למה טען ש"סובלנות דתית מוטמעת במסורת ההודית".
נכון ל כ-80% מאוכלוסיית הודו היא הינדית וכ-15% מוסלמית. המעבר של מוסלמים לתת היבשת החל כבר ב והתגברה ב עם הקמת האימפריה המוגולית שראשיה אמנם היו מוסלמים אך התירו חופש דת בגבולות האימפריה. על אף ההיסטוריה של הסובלנות הדתית בהודו קיים עדיין מתח דתי בין הינדים למוסלמים. בנוסף עם הגיעם להודו של הצליינים הנוצרים הראשונים נוצרו בתת-היבשת מתחים בעקבות הניסיונות להמיר לנצרות את בני המקום.
חופש הדת בהודו העכשווית הוא זכות יסוד המובטחת לפי סעיף 25 של חוקת המדינה. בהתאם לכך, לכל אזרח של הודו יש זכות להכריז, לקיים טקסים ולהפיץ את דתו בדרכי שלום. כמו כן רוב ההודים חוגגים את הפסטיבלים הדתיים של כל הדתות הנפוצות במדינה.
אירופה
התפתחות הנצרות
נכון ל הדת הנפוצה באירופה היא הנצרות על גווניה השונים וקיימת מידה רבה של חופש דת ביבשת וסובלנות כלפי דתות אחרות. סובלנות זו נוצרה רק בעת החדשה ולא הייתה כמעט קיימת לאורך ההיסטוריה.
הנצרות הגיעה לרומא מארץ ישראל בתחילת האלף הראשון לספירה. קיסרי רומא, שדתם הייתה דת פוליתיאיסטית, לא דגלו בחופש דת ודחו את עקרונות הנצרות ואף רדפו את מאמיניה והוציאו רבים מהם להורג. הראשונים ששילמו בחייהם על אמונתם הנוצרית היו חלק משנים-עשר השליחים כמו פטרוס, אחיו אנדראס הקדוש, יעקב בן זבדי ועוד.
ב-300 לספירה התקבלה הנצרות כדת האימפריה וב-380 לספירה יצא "צו סלוניקי" שהוציא מחוץ לחוק את כל הדתות חוץ מהנצרות הקתולית. במהלך המאות הבאות הלכה הנצרות הקתולית והתפשטה ביבשת כשיותר ויותר עמים פגאנים מתנצרים. דת זו לא תמכה בחופש דת באירופה ולא הראתה סובלנות לבני דתות אחרות.
ב החלה באירופה תנועת הרפורמציה שקראה תיגר על האפיפיור, התפלגה מהנצרות הקתולית והקימה את הנצרות הפרוטסטנטית שהחמירה פחות עם המאמינים ואיפשרה מגוון גדול יותר של אמונות. פתיחות זו הביאה ליצירתם של מספר רב של זרמים בנצרות כמו לותרניזם, קלוויניזם, בפטיזם וזאת במקביל להתבססותה של הכנסייה האנגליקנית שקיבלה רק באופן חלקי את סמכותו של האפיפיור.
הפילוג בנצרות ופרישת הכנסייה הפרוטסטנטית מהקתוליות הביא לקונפליקט בין הזרמים השונים כשראשי הכנסייה הקתולית לא הראו סובלנות והאשימו את תומכי תנועת הרפורמציה בכפירה. ראשי הרפורמציה וחסידיהם נרדפו ודמם הותר כשבין השאר סבלו מרדיפות אלו מרטין לותר, ג'ון ויקליף (שנאלץ לברוח ממקום מגוריו), יאן הוס שהועלה על המוקד ב-1415, ז'אן קלווין שהוגלה מארצו וג'ון נוקס שנרדף. הסכסוך בין הכנסייה הקתולית לפרוטסטנטית חרג מעבר למרדף של הכנסייה הקתולית אחרי מנהיגי הפרוטסטנטים. במלחמות הדת בצרפת נרדפו מאמינים פרוטסטנטים בידי קתולים ובטבח ליל ברתולומאוס הקדוש ב-1572 נרצחו עשרות אלפי פרוטסטנטים הוגנוטים. עם השנים, ולאור התמיכה הרחבה בזרמים הפרוטסטנטים, התבססו הזרמים האלו והפכו ללגיטימיים דבר שצמצם את המתחים עם הכנסייה הקתולית.
תהליך דומה התחולל גם בין הכנסייה הקתולית והכנסייה האנגליקנית. כנסייה זו הוקמה באמצע האלף הראשון כארגון דתי עצמאי אך דבקה בראשיתה בעקרונות הכנסייה הקתולית. במאה ה-16, במקביל לתנועת הרפורמציה, החלה גם הכנסייה האנגליקנית להתנתק מהכנסייה הקתולית, בהנהגתו של הנרי השמיני, ולאמץ עקרונות פרוטסטנטים. גם תהליך זה הביא מצד אחד לפגיעה בתומכי הרפורמה ומצד שני לפגיעה בתומכי הכנסייה הקתולית (כמו הוצאתו להורג של תומאס מור הקתולי) ורק בשלהי המאה ה-17 התקבל באנגליה "חוק הסובלנות", שאפשר סובלנות לזרמים דתיים אחרים.
עוד לפני התעוררות תנועת הרפורמציה וביתר שאת במהלכה הופיעו ניצני חקיקה במדינות אירופה השונות שאפשרו מידה מסוימת של חופש דת וחופש פולחן. במקרים אחדים חופש זה התקיים תקופה מוגבלת עד ביטול החקיקה הסובלנית. מקרים כאלו התרחשו ב:
בממלכת סיציליה התקיימה, החל מהמאה ה-13, סובלנות בין כל הדתות ואף התאפשר לבני הדתות השונות לבנות לעצמם בתי תפילה.
בממלכת בוהמיה נחתמה ב "רפורמת בוהמיה" שהבטיחה חופש דת. חופש זה התקיים עד המאה ה-17.
בגרמניה ניסח פיליפ מלנכתון נוסח תפילה אחיד לקתולים ופרוטסטנטים וכן פורסם שלום אאוגסבורג שנתן חופש בחירת דת לכל שליט.
בצרפת פורסם ב-1598 ההאדיקט של נאנט שסיים את מלחמות הדת בצרפת ונתן לפרוטסטנטים חופש דת. חופש זה הורחב בצרפת ב-1787 עם מתן "צו ורסאי" ובסופו של דבר פורסמה במדינה הצהרת זכויות האדם והאזרח.
בהונגריה וטרנסילבניה פורסם ב-1558 "צו טורדה" שאפשר חופש דת לפלגים הקתוליים והפרוטסטנטים. הצו הורחב בהמשך ובין השאר הכריז כי "אסור לאף אחד להפחיד מישהו בשבי או בגירוש בשל דתו".
ב נחתמה ב-1579 "אמנת אוטרכט" שהרחיבה את חופש הדת לא רק לכלל הפלגים הנוצריים אלא גם לבני דתות אחרות. בכך הפכה הולנד למדינה הסובלנית ביותר באירופה. עמדות אלו של חופש וסובלנות היוו את הבסיס להקמת המושבות ההולנדיות במזרח ארצות הברית כמו ניו אמסטרדם ובהמשך היו חלק מחוקי היסוד של ארצות הברית.
בפולין ניתן ב-1264 כתב הזכויות של קאליש שנתן חופש דת וחופש פולחן למאמינים נוצרים ולא נוצרים. בנוסף לאספקטים הדתיים כלל כתב הזכויות גם חופש מסחר, חופש עיסוק ואת החופש לרכוש קרקע. עד ביטולו ב-1795 היווה כתב הזכויות את הבסיס להתפתחותה ופריחתה של יהדות פולין.
ב, שהתקיים ב-1569–1795 ניתנו לתושבים זכויות החופש לעבוד וחופש הדת.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 פרסמה ועידת הוותיקן השנייה של הכנסייה הקתולית הצהרה בשם Dignitatis humanae שהגדירה את תמיכת הכנסייה בחופש הדת.
יחסי נצרות - יהדות
מתחילת עלייתה הפגינה הנצרות חוסר סובלנות כלפי היהדות. הטענות הקדומות המרכזיות כנגד היהודים היו על הסגרת ישו לרומאים וכן שהכנסייה היא היורשת הבלעדית של בחירת עם ישראל ומהווה את עמו היחיד של אלוהים (תפיסה הקרויה תאולוגיית החילופין). תפיסות אלו היוו את הבסיס לשנאת יהודים ורדיפתם לאורך הדורות (שנקראו החל מהמאה ה-19 בשם הידוע אנטישמיות). הרדיפות התבטאו בפרסום שורה של חוקים כנגד היהודים כשהוצאתם לפועל בוצעה על ידי ראשי המדינות וראשי הערים בהם התרכזו היהודים. המשמעות הייתה שמבחינה גאוגרפית לא התקיימה אחידות ביחס ליהודים כשבמקומות מסוימים הם נרדפו עד צוואר ובמקומות אחרים התאפשר חופש דת ופולחן חלקי. חוסר אחידות זה גרם למעבר יהודים בין ערים, מחוזות ומדינות בחיפוש אחר שלטון סובלני יותר שיאפשר להם יותר חופש דת. אירועים רבים של רדיפה נוצרית דתית אחרי יהודים התפרסמו לאורך ההיסטוריה וביניהם:
פוגרומים בהם פרעו נוצרים באזורים בהם חיו יהודים.
פרשיות של עלילת דם שברובן הואשמו יהודים בשימוש בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות פסח, האשמות שבמקרים רבים חוללו פוגרומים.
פרשת היהודים האנוסים שנאלצו להמיר את דתם בכפייה והעינויים שעברו על ידי האינקוויזיציה הספרדית בחשד של המשך קיום מנהגי הדת היהודית במסתור.
גירוש המוני של יהודים על בסיס חוקים האוסרים שהות יהודים במקום מסוים (כמו גירוש ספרד, גירוש יהודי אנגליה, גירוש צרפת הגדול ועוד).
האשמת היהודים בגרימת מגפות המוניות (ראו אנטישמיות בימי המוות השחור).
מסמך הפרוטוקולים של זקני ציון שהאשים את היהודים בשליטה בעולם.
טקסי שרפת התלמוד ההמוניים.
השואה ובהמשך הכחשת השואה
הרדיפה של הכנסיות הנוצריות אחרי היהודים וקיום אנטישמיות בקרב האוכלוסייה המשיכו לשרור עד ובמהלך המאה ה-20 בה חוו היהודים פוגרומים וכמובן את השואה. המעבר של רבות ממדינות אירופה למשטר דמוקרטי לאחר מלחמת העולם השנייה השווה את זכויות היהודים וביסס גם את זכותם לחופש דת.
יחסי נצרות - אסלאם
מהיווסדה החזיקה הכנסייה הקתולית בתפיסה שהדת הנוצרית קתולית עליונה על פני שאר הדתות ושבני שאר הדתות, לכן, הם כופרים. גישה זו התקיימה גם מול האסלאם שנוסד כ-600 שנה לאחר ייסוד הנצרות. לאחר הפיצול באימפריה הרומית בין האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית (הקרויה גם "האימפריה הביזנטית") התפצלה גם הכנסייה הקתולית וקמו לה שני מרכזים דתיים: באיטליה (ובהמשך גם בגרמניה) ובקונסטנטינופול.
מבין שני הפלגים של האימפריה הרומית ושל הכנסייה הקתולית היה זה הפלג המזרחי שנאלץ להתמודד מול האיום האיסלמי שעלה ממזרח. האימפריה המזרחית שלטה בשיאה במזרח הים התיכון, באסיה הקטנה ובמצרים והתמודדה עם ממלכות לא נוצריות כמו האימפריה הסאסאנית ובהמשך עם אימפריות מוסלמיות שצמחו במדבריות ערב. מצב זה עימת גם את הכנסייה הקתולית המזרחית עם בני דתות אחרות.
האירועים המשמעותיים ביותר באזור מזרח הים התיכון, שהביאו לידי ביטוי את הקונפליקט הדתי בין הנצרות והאסלאם, היו מסעי הצלב. מסעות אלו החלו ב לאחר שכוחות מוסלמים הדפו את הצבאות הביזנטים מזירה זו וכבשו טריטוריות ביזנטיות ובראשן ירושלים והאתרים הנוצריים הקדושים שבה. ראשי הכנסייה קראו למאמיניהם להציל את ירושלים מידי הכופרים המוסלמים, קריאה שהביאה להתגייסות של המוני מאמינים שיצאו להילחם במוסלמים ובדרכם פגעו גם בקהילות יהודיות (כמו למשל גזירות תתנ"ו). ב-1096 יצא לדרך מסע הצלב הראשון שמשתתפיו הצליחו לכבוש את ירושלים ולהקים את ממלכת ירושלים (בנוסף למדינות צלבניות נוספות) אך במחיר כבד של טבח במוסלמים ויהודים שעמדו בדרכם. המאבק בין הנצרות לאסלאם לא הסתיים בהישג נוצרי משמעותי לאחר שהמוסלמים נלחמו עם חיילות המשמר הצלבניים שנשארו לשמור על המקומות הקדושים כדי להחזיר לעצמם את ההגמוניה. עוד שמונה מסעות צלב יצאו מאירופה להגן על הטריטוריות הצלבניות אך בסופו של דבר ניצחו המוסלמים במאבק ועד שלהי המאה ה-13 כבשו בחזרה את כל הטריטוריות הצלבניות.
במקביל למסעי הצלב ניהלה האימפריה הביזנטית מאבקים דתיים/טריטוריאליים מול הטורקים המוסלמים שפלשו למזרח אסיה הקטנה והכריזו שם על מדינה עצמאית (1299) ובסופו של דבר התפשטו מערבה כבשו את בירת האימפריה הביזנטית קונסטנטינופול (1453) והביאו לנפילת הביזנטים ונפילת האימפריה הרומית המזרחית.
למרות שעיקר הקונפליקט הנוצרי-מוסלמי התמקד במזרח האימפריה הרומית גם הכנסייה הקתולית באימפריה הוויזיגותית נאבקה באסלאם המתפשט כשנאלצה להתמודד מול הכיבוש המוסלמי של ספרד. כיבוש זה נעשה על ידי כוחות מוסלמים שהגיעו, בתחילת המאה השמינית, מצפון אפריקה והשתלטו על רוב חצי האי האיברי. בנוסף על הרצון של האימפריה הוויזיגותית להחזיר לעצמה טריטוריה שאבדה הוסיפה הכנסייה הקתולית לשאיפה זו מימד דתי כשכינתה את המוסלמים כופרים וקראה למסע צלב להצלת המקומות הקדושים לנצרות בחצי האי (כמו קברו של יעקב בן זבדי). המאבק של הנוצרים להחזרת השליטה בחצי האי האיברי נקרא רקונקיסטה והוא נמשך כ-700 שנה. המערכה הסתיימה בחתימה הדדית של הנוצרים והמוסלמים על הסכם גרנדה שאיפשר חופש דת ופולחן למוסלמים שנשארו בחצי האי.
הסכמים האלו לא החזיקו מעמד זמן רב כשהכנסייה הנוצרית המשיכה לנסות להמיר את דתם של המוסלמים וב-1502 הפיצה ממלכת קסטיליה צו שקרא למוסלמים בממלכות קסטיליה ואראגון להתנצר או לעזוב את המדינה, ובעקבותיו בחרו רבים מהמוסלמים להתנצר (לפחות למראית עין) וכל היתר גורשו. המרכיב הדתי הדומיננטי בכיבוש מחדש של חצי האי הביא גם לדרישה מהיהודים להתנצר דבר שהוביל בסופו של דבר לגירוש ספרד.
במהלך המאה ה-20 קרו שני אירועים משמעותיים שנבעו מקונפליקט נוצרי/מוסלמי:
רצח העם הארמני: מאז תחילת התפשטות האימפריה העות'מאנית היו רוב הארמנים הנוצרים תחת שלטון טורקי מוסלמי שהתעלל בהם לאורך כל תקופת שלטונו. מעשים אלו הביאו למתח תמידי בין הארמנים (ששאפו לעצמאות) לבין השלטונות העות'מאנים ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ונטיית הארמנים לתמוך ברוסיה הכריזו הטורקים על הארמנים כאויב והחלו בתהליך גירוש המוני שלהם תוך התעללות מתמדת. לפי ההערכות נרצחו בתהליך הגירוש שהתחולל בין 1915 ל-1917 כמיליון וחצי ארמנים.
טבח סרברניצה: נכון לעת החדשה נותרו באירופה מספר איים מוסלמיים שהעיקריים בהם נמצאים באלבניה ובבוסניה והרצגובינה. ב-1992, בעקבות הכרזת העצמאות של בוסניה והרצגובינה, בתמיכת המוסלמים, פתחו כוחות סרבים נוצרים (מקומיים ומסרביה השכנה), בפיקודו של סלובודן מילושביץ', במהלך לכיבוש בוסניה כשבדרכם ערכו טהור אתני בתושבים המוסלמים. בשיאו של תהליך הטיהור חוללו הסרבים את טבח סרברניצה במהלכו נרצחו כ-8,000 מוסלמים בוסנים. בית הדין הפלילי הבין-לאומי ליוגוסלביה לשעבר הגדיר את המעשה רצח עם והעמיד לדין את מילושביץ'.
מיסיונריות נוצרית
תהליך הפצת הדת והאמונה בין הלא נוצרים החל מראשיתה של הנצרות כששנים-עשר השליחים יצאו להפיץ את הבשורה של ישו. לאורך השנים הפך תהליך המיסיונריות והפצת הנצרות למרכיב חשוב בדת הנוצרית. מעצם טיבו גרם תהליך המרת הדת לקונפליקטים בין נושאי הבשורה לבין הלא נוצרים כשמצד אחד נערכו ניסיונות לפגוע במסיונרים כדי לשמר את הקיים ומצד שני כפו המיסיונרים, גם בכוח, את הדת הנוצרית על המתנצרים החדשים.
במהלך האלף הראשון לספירה הפיצו שליחיה של רומא את בשורת הנצרות ברחבי אירופה והצליחו לשכנע את רוב שליטי היבשת להתנצר. חלק משליטים אלו לא תמכו בחופש דת ולכן כפו את המרת הדת גם על נתיניהם. כך למשל אחרי שהתנצר העמיד קרל הגדול בפני הסקסונים את הברירה להתנצר או למות. מחקרים טוענים שהתנהלות זו נבעה מתפיסת הנצרות כדת עליונה וכדרך החיים "הנכונה" ומראיית המרת הדת לנצרות כדרך להציל עולם ברברי ופגאני.
עם התפשטות האסלאם שלחה הכנסייה הקתולית מיסיונרים גם למדינות המוסלמיות אך לא רשמה הצלחות רבות.
במחצית השנייה של האלף השני לספירה, עם גילוי אמריקה, נפתח בפני הכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית כר נרחב לפעילות מסיונרית להמרת דתם של הילידים. הפעילות המיסיונרית במרכז ודרום אמריקה השתלבה בתהליך הכיבוש הספרדי והקמת אמריקה הספרדית. הכובשים הספרדים התאכזרו, במקרים רבים, לילידים וכפו עליהם את תהליך ההתנצרות.
באותה תקופה התפשטה המיסיונריות גם להודו ולמזרח הרחוק שם הייתה לנצרות הצלחה חלקית כשבמדינות מרכזיות כמו יפן וסין (שושלת צ'ינג) הוגבלה תופעת המיסיונריות:
ב-1618 נאסרה הנצרות ביפן וב-1637 נטבחו בה אלפי מאמינים נוצרים.
בסין הוגבלה פעולת המיסיונרים וב-1717 הוציא קיסר סין צו המורה לגרש את כל המיסיונרים מסין. ב-1860, בעקבות תבוסת סין במלחמת האופיום השנייה, איפשרו שלטונות סין חופש דת גם לנצרות. במרד הבוקסרים ב-1899, במהלכו מרדו הסינים בהתפשטות הקולוניאליזם, נטבחו אלפי נוצרים סינים ומאות מיסיונרים שנתפסו כנציגי המערב. בשנות ה-50 של המאה ה-20 אסר השלטון הקומוניסטי בסין פעילות דתית גלויה וגירש את כל המיסיונרים מהמדינה. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 ניתנו בסין הקלות למאמינים והתאפשר יותר חופש דת.
התפשטות המיסיונריות באפריקה הלכה יד ביד עם התפשטות הקולוניאליזם במהלך המאה ה-19. הסובלנות הדתית בתקופה זו איפשרה חדירה רחבה של המיסיונרים והערכה היא שב-1980 כ-50% מאוכלוסיית אפריקה שמדרום לסהרה היו נוצרים. יחד עם זאת העלו חוקרים ביקורת שתהליך חדירת הנצרות לאפריקה לוותה בדיכוי דתות אחרות.
צפון אמריקה
ארצות הברית
מתחילת הקמתן התחולל במושבות הראשונות של ארצות הברית מאבק בין הזרמים הקתוליים שמרניים לבין הזרמים הפרוטסטנטיים והליברליים. בחלק מהמושבות (כמו מרילנד) נקבע חופש דת זמן קצר לאחר הקמתן אך במושבות אחרות (כמו מסצ'וסטס) הייתה הכנסייה האנגליקנית דומיננטית עם השפעה חזקה של זרם הפוריטניות. שילוב זה הביא לחוסר סובלנות קיצוני לזרמים אחרים של הנצרות ולרדיפתם של המאמינים הפרוטסטנטים ובמיוחד חברי קהילת הקווייקרים. בין השאר הוצאו להורג בבוסטון ארבעה קוויקרים (המכונים "המרטירים של בוסטון" ) וביניהם מארי דייר שנתלתה ב-1660. אירועים אלו עוררו זעם כנגד הכנסייה הקתולית וצ'ארלס השני, מלך אנגליה אף פרסם צו המתיר חופש דת ואוסר פגיעה בקוויקרים.
המאבק בין הקתולים והפרוטסטנטים על חופש הדת בשלוש עשרה המושבות נמשך לאורך כל המאה ה-17 והסתיים למעשה עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית ופרסום הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776. עד אז השתנו חוקי חופש הדת בהתאם למי ששלט בכל מושבה. המושבות רוד איילנד, קונטיקט, ניו ג'רזי ופנסילבבניה, שנוסדו על ידי פרוטסטנטים, בלטו לטובה והצליחו לשמור רוב הזמן על חופש הדת ועל הפרדת הדת מהמדינה.
ב-1779 כתב תומאס ג'פרסון את החוק להנהגת חופש דת בווירג'יניה שבו נאמר (בין השאר): "שום אדם לא ייאלץ לתמוך בכל פולחן דתי, מקום או שירות כלשהם, ולא יאכפו עליו, ירסנו אותו, יפגעו בגופו או ברכושו, ולא יסבול אדם בדרך אחרת, בשל דעותיו הדתיות או אמונתו; אלא שכל בני האדם יהיו חופשיים להצהיר, ולקיים, את דעותיהם בענייני דת, ושדעותיהם בשום אופן לא יפחיתו, יגדילו או ישפיעו על זכויותיהם האזרחיות". רוח דברים אלו השתקפה מאוחר יותר ב של מגילת הזכויות של ארצות הברית בו נכתב שהקונגרס לא יהפוך דת כלשהי לדת המדינה ולא יעדיף דת אחת על פני אחרת.
ב-1998 חוקקה ארצות הברית את "חוק חופש הדת הבינלאומי" לפיו תקים ארצות הברית ועדת מעקב אחר מצב חופש הדת ב-200 מדינות ברחבי העולם. לוועדה ניתנו כלים לחקור ולהמליץ על הטלת סנקציות כנגד מדינות שנמנעות משיפור חופש הדת בהן. לטענת ארגוני זכויות אדם היא אינה מפעילה מספיק את סמכותה.
קנדה
חופש הדת בקנדה הוא זכות מוגנת חוקתית, המעניקה למאמינים את החופש להתאסף ולעסוק בפולחן ללא הגבלה או הפרעה. החוק אף נרחב מהנהוג בארצות הברית ומחייב אזרחים פרטיים וחברות לספק לבעלי אמונות דתיות חזקות התאמה סבירה של סביבת העבודה לאמונותיהם תוך מתן הקלות לחריגה סבירה בלבוש דתי.
חופש דת בישראל
מקורות
חופש הדת לא מוכר במפורש בחוקי היסוד של מדינת ישראל, אך ניתן למצוא לו ביסוס בשלושה מקורות תת-חוקתיים:
הכרזת העצמאות – בהכרזת העצמאות נאמר ש"מדינת ישראל... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות". למגילת העצמאות אמנם אין מעמד חוקתי, אך שופטים מסתמכים עליה בפירוש החקיקה הקיימת.
דבר המלך במועצתו, 1922 – בחוקי המנדט הבריטי ששררו בארץ לפני קום המדינה נקבע כי "כל האנשים בארץ ישראל ייהנו מחופש מצפון מוחלט, ויוכלו לקיים את צורות פולחנם באין מפריע ובלבד שהסדר הציבורי והמוסר יהיו נשמרים". הוראה זו עמדה בתוקפה עם הקמת המדינה (כפי שנקבע בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1949), ולא שונתה על ידי הכנסת עד היום.
המשפט המקובל – הפסיקה בישראל פיתחה, בפסקי דין רבים של בית המשפט העליון, את חופש הדת כזכות אדם הלכתית. כך נקבע כי "במדינת ישראל, כל אדם רשאי לחיות בה באמונתו ולעבוד את אלוהיו על פי דרכו ועל פי הכרתו, ורשויות המדינה שבה שוקדות על כך כי איש לא ירדף בשל אמונתו הדתית או בשל היעדרה"; "עקרון חופש הדת והמצפון כלל יסוד הוא במערכת משפטנו".
מלבד מקורות אלו, בית המשפט העליון קבע מספר פעמים כי הזכות לחופש דת היא זכות יסוד. בנוסף, במספר אמרות אגב נאמר גם כי חופש הדת כלול בכבוד האדם, המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיכך מעמדו כזכות חוקתית: "עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הפך חופש הדת והפולחן לזכות יסוד, חקוקה עלי ספר, כחלק מכבוד האדם... כבוד האדם כערך חוקתי טומן בחובו את תפיסת היסוד בדבר זכותו של האדם לחופש, הן בגופו והן ברוחו, לעצב את אישיותו ולחיות על פי תפיסת עולמו באין מפריע".
טעמים
בפסיקה ובספרות הוכרו טיעונים שונים המצדיקים הגנה מיוחדת לחופש הדת.
הרציונל העיקרי היא חופש המצפון, שאף הוא זכות חוקתית בישראל, למרות שאינה מעוגנת בחוקי היסוד. לפי גישה זו, חופש הדת הוא חלק מחופש המצפון, ולפיכך לשם הכרה בחופש הדת אין חובה לבחון האם הדת אכן מחייבת או אוסרת דבר מה, אלא העיקר הוא חופש האמונה, והמידה שבה נפגע מצפונו של האדם. ההגנה על חופש המצפון דורשת שלא לכפות אדם להתנהג באופן המנוגד במישרין לעקרונות שהוא מחויב להם עמוקות. הפגיעה בחופש המצפון תהיה בדרך כלל כאשר אדם נדרש לפעול באופן אקטיבי תוך הפרת עקרונותיו, ולעשות כן בעצמו.דני סטטמן וגדעון ספיר, חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים
טיעון נוסף הוא שפגיעה בחופש הדת מחלישה את התרבות הדתית. הדת היא דוגמה מובהקת לתרבות מקיפה, ולהגנתה יש ערך רב מבחינתם של בני אותה תרבות. ביסוד הגנה זו עומדת ההגנה על קבוצות מיעוט תרבותיות, העומדת בלבה של מדיניות רב-תרבותית.
ישנם מלומדים הסבורים כי חופש הדת יכול להתבסס גם על חופש האוטונומיה. לפי טענה זו, אדם מממש את האוטונומיה שלו כאשר הוא חי חיים דתיים, ולכן כפייתו להפר את חוקתי דתו שקולה לפגיעה חמורה באוטונומיה שלו. מנגד טענו מלומדים אחרים כי לאוטונומיה אין ערך העומד בפני עצמו, ולפיכך לא ראוי לבסס עליה את חופש הדת.
קונפליקטים
חובת המדינה לעניין חופש הדת היא כפולה: מחד גיסא אל לה לפגוע בחופש הדת של האדם, ומאידך גיסא עליה להגן על חופש הדת מפני צדדים שלישיים המבקשים לפגוע בו. בישראל, הזכות לחופש הדת היא יחסית, ולכן היא עשויה להידחות מפני זכויות אחרות, אם הפגיעה תקיים את תנאיה של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יש הטוענים שחופש הדת מתקיים בישראל באופן חלקי בלבד, וחורגים ממנו נושאים כדוגמת:
בישראל אין נישואים לא דתיים: נישואין וגירושין מוכרים חוקית רק אם הוכרו על ידי הרשות הדתית הרשמית, או אם נרשמו במדינה אחרת. בפרט, בני זוג מדתות שונות יכולים להינשא חוקית בישראל רק אם דתם מאפשרת זאת, כדוגמת מוסלמי ונוצרייה, או שאחד מהם ימיר את דתו לזו של האחר. כך, יהודי אינו יכול להינשא למי שאינו יהודי, אם כי הנישואים עשויים להיות תקפים ביחס ללא יהודי, כגון במקרה שמוסלמי נושא יהודייה בנישואים מוסלמיים. בנוסף, יהודי כהן אינו יכול לשאת גרושה או גיורת, וכדי למנוע זאת, יהודי המבקש לשאת גרושה זקוק לעדות על כך שאינו כהן.
אחדים מחוקי המדינה, כגון "חוק החמץ" ו"חוק החזיר", מטילים על כלל התושבים היהודים הגבלות שמקורן בדת היהודית.
בישראל השירות בצבא הוא חובה, ולפי מדיניות הצבא כלל החיילים מחויבים להשתתף באירועים רשמיים, גם כששרות בהם נשים ולמרות האיסור ההלכתי לגברים יהודים לשמוע אישה שרה. חיילים דתיים שעוזבים את המקום עלולים לעמוד לדין וחלקם נכלאים. במקרה של אירועים אחרים, שיקול הדעת האם לפטור מהאזנה לשירה חיילים המבקשים זאת, מואצל למפקדיהם.
יהודים אינם מורשים להתפלל בהר הבית, לעומת מוסלמים, שאומנם לא נמנעת מהם התפילה בהר, אך לעיתים מוגבל גיל העולים. אפליה זו הונחה פעמים אחדות לפתחו של בית המשפט העליון, ונפסק כי הגבלות אלה נובעות משיקולים ביטחוניים, ולכן הן בגדר פגיעה מוצדקת בחופש הדת. כמו כן, מוגבלת גישת יהודים המעוניינים להתפלל בקבר יוסף או במקומות אחרים המצויים בשליטת הרשות הפלסטינית משיקולים מדיניים וביטחוניים.
למתפללים בכותל המערבי מוכתב נוסח ההתנהגות ותפילה התואם לגישה היהודית האורתודוקסית וקבוצות המנסות לקיים טקסי תפילה שונים (כמו נשות הכותל) זוכות למחאות והתנגדות מצד חוגים חרדיים (על אף החלטה של מערכת המשפט להתיר נוסח תפילה זה).
ראו גם
חופש מדת
כפייה דתית
כפייה אנטי-דתית
הפרדת הדת מהמדינה
חופש המצפון
לקריאה נוספת
ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, הוצאת נבו, 2017, הפרק "חופש הדת", עמ' 673–749.
קישורים חיצוניים
חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים, דני סטטמן וגדעון ספיר, מחקרי משפט כא, 2004
מסמך רקע בנושא חופש הדת וחופש מדת, מוגש לוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, הבינתחומי הרצליה 2005
חופש הדת והחופש מדת בראי הרעיון הדמוקרטי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015
Religion and State--A Fresh Theoretical Start, Gidon Sapir
דת ומדינה: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
דון סוסונוב ועמיחי דנינו, האם ניתן לייחס את זכות היסוד חופש הדת לתאגידים? בחינה ביקורתית בראי הדין הישראלי, באתר כתב העת משפט ועסקים.
חזיר במדינת היהודים?, על פסיקת בג"ץ בנושא, אתר חדשות מחלקה ראשונה
אתר האינטרנט חופש, על חופש מדת, ונושאים נגזרים או מקורבים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אפליה דתית
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:זכויות האדם
קטגוריה:יחסי דת ומדינה
קטגוריה:ליברליזם | 2024-09-22T05:26:37 |
חופש לשון | חופש לשון הוא זכותו של כל אדם להשתמש, לדבר, לקרוא ולכתוב בכל שפה שיבחר ללא הגבלות ובכל מקום שיבחר. במדינות מסוימות מוגדרות שפות מסוימות כשפות רשמיות, וענייני האזרח מול הממשל בהן נדרשים להתנהל בשפה רשמית בלבד.
חופש לשון בישראל
בישראל חופש הלשון הוא מעקרונות המשטר, ומופיע במגילת העצמאות.
מאמצי מיזוג הגלויות, שעשתה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, הובילו לחוסר הקפדה על עיקרון חופש הלשון. במרומז או במפורש נרמז לעולים החדשים שהשפה שראוי שידברו בה היא עברית. הוטלו הגבלות על העלאת מופעי תיאטרון ביידיש, ועובדי מדינה שיצאו בשליחות לחו"ל נדרשו להחליף את שם משפחתם לשם עברי. היו שעשו זאת תוך מחאה, והמשיכו להשתמש בשמם הלועזי במקביל לשמם העברי (למשל אמנון ליפקין-שחק), ויש שהתחכמו (למשל איזי דורות).
המדיניות הלשונית בישראל היא מורכבת, ועל אף שהשפה הרשמית היא עברית, פעילות רבה מתבצעת בשפות נוספות, ערבית אשר היא שפה בעלת מעמד מיוחד, שפות נפוצות נוספות הם אנגלית ורוסית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זכויות האדם
קטגוריה:בלשנות חברתית | 2024-06-25T18:13:02 |
חופש חינוך | REDIRECT הזכות לחינוך#חינוך בהתאם לתרבות | 2016-06-07T06:53:46 |
סולם כרומטי | סולם כְּרוֹמָטִי הוא סולם מוזיקלי שהמרווח בין כל שני צלילים סמוכים בו הוא של חצי טון, כלומר: סולם המשתמש בכל הצלילים הקיימים בטווח של אוקטבה (במוזיקה המערבית).
מרכז|ממוזער|600px|סולם כרומטי עולה ויורד
בסולם הכרומטי אין כמעט שימוש, כיוון שלסולם אין כל תכונה טונאלית (תחושה של יציבות), מלודית או הרמונית מיוחדת, והוא כולל את כל התווים האפשריים ולכן לא ניתן להגדיר בו דרגות או כל דבר הקשור בהן. הסגנון המוזיקלי היחיד בו משתמשים בסולם הדומה לסולם כרומטי הוא ג'אז, אך גם שם נדיר למצוא סולמות כרומטיים טהורים. כך נותר הסולם הכרומטי בעיקר בגדר נקודת התייחסות קיצונית ולא כסולם מוזיקלי פעיל.
המושג "כרומטי" יכול לשמש גם בהקשר לחריגות מוזיקליות מסולם מסוים, כלומר כאשר בקטע המנוגן בסולם מסוים מוכנסים לפתע צלילים שאינם שייכים לאותו סולם.
המלחין יוהאן סבסטיאן באך כתב יצירה המנוגנת בסולם זה: "הפנטזיה הכרומטית".
לודוויג ואן בטהובן משתמש בסולם כרומטי ביצירה לאלייזה.
כלי כרומטי
כלי כרומטי הוא כלי נגינה שניתן לנגן עליו את הסולם הכרומטי. רוב כלי הנגינה הם כלים כרומטיים, וכאשר אומרים כלי לא- כרומטי, בדרך כלל מדובר בכלי הקשה, היות שכלי הקשה רבים אינם כרומטיים.
כלי הקשה כרומטיים הם, בין השאר: קסילופון, מטלופון, מרימבה, ויברפון, גלוקנשפיל, תופי פלדה (Steel Drum). לעומתם, כלי הקשה שאינם כרומטיים: מערכת תופים סטנדרטית, משולש, טימפני, תופי בונגו, תופי קונגה, רעשנים, מקלות גשם, קסטנייטות, פעמונים ועוד.
רבים מכלי ההקשה שאינם כרומטיים, ניתנים לכיוון לגובה צליל מסוים, או שניתן לקנותם בגובה צליל מסוים, כיוון שלא ניתן לבצע עליהם את כל הסולם הכרומטי הם עדיין לא כלים כרומטיים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סולמות במוזיקה | 2023-11-15T02:42:06 |
ה.פ. לאבקרפט | הווארד פיליפס לאבקרפט (באנגלית: Howard Phillips Lovecraft; 20 באוגוסט 1890 – 15 במרץ 1937) היה סופר אימה, מדע בדיוני ופנטזיה אמריקני.
תרומתו הגדולה של לאבקרפט לספרות היא ספרות האימה ה"קוסמית", הסובבת סביב הרעיון שהחיים והיקום אינם ניתנים להבנה על ידי בני אנוש, שצורות חיים אומניפוטנטיות שולטות בו, ושבני האדם שוליים וחסרי יכולת לכוון את חייהם. אלו שינסו להבין את אותם יצורים או ליצור עמם קשר ילקו בנפשם. יצירתו המפורסמת ביותר של לאבקראפט היא "המיתוס של קת'ולהו" (לפעמים רק "המיתוס"), סדרה של סיפורים הקשורים זה בזה באופן רופף, המציגים פנתיאון של אלים ענקיים ומרושעים, המוכר שבהם הוא קת'ולהו, שמת, וממתין דומם במעמקי הים לקום לתחייה, בעודו משדר הוראות לבני האדם בערוצים רוחניים שונים, כי יבצעו פעולות, לרוב מרושעות ואכזריות, על מנת להשיבו לחיים. סיפורים אלו מציגים גם את ה"נקרונומיקון", ספר קסום, שבין דפיו חבויה האמת הקוסמית על האלים שמתו. יצירות המיתוס צברו לעצמן מוניטין של יצירת פולחן, והופקו מהן מאות סיפורים על ידי סופרים שונים, עשרות סרטים, משחקי מחשב, ומשחקי תפקידים.
יצירותיו של לאבקרפט הן פסימיות וציניות, ויוצאות נגד ערכי הנאורות, הרומנטיקה וההומניזם הנוצרי. גיבוריו של לאבקרפט מנסים לגלות את האמת על הסיטואציות הייחודיות שהם נקלעו אליהן באמצעות שיטות חקירה מדעיות ורציונליות, אך לרוב, חקירות אלו מביאות אך להצצה חטופה אל אימה עתיקה שהנפש האנושית לא מסוגלת להכיל ולבסוף מובילה לאובדן שפיותם.
לאבקרפט לא נמנה עם הסופרים המובילים בימי חייו, וחוג קוראיו היה מצומצם. רק לאחר מותו זכה להכרה כאחד מסופרי האימה המובילים של המאה ה-20, והשפיע על דורות של סופרי אימה שבאו אחריו, תוך שמשווים אותו לסופרים כאדגר אלן פו.
עם השנים, שמו כבר הפך למילת תואר, לז'אנר בשם "אימה לאבקראפטיאנית". יחד עם זאת, לצד הערכת תרומתו לזרם האימה, הרי שכיום הוא זוכה לביקורת עקב דעותיו הגזעניות והמיזוגיניות שחלחלו אל כתיבתו.
קורות חיים
ילדות ונעורים
שמאל|ממוזער|250px|לאבקרפט כילד, צולם בשנת 1900
לאבקרפט נולד ב-20 באוגוסט 1890 בעיר פרובידנס שברוד איילנד. הוא היה בנם היחיד של וינפילד סקוט לאבקרפט, סוכן נוסע שמכר תכשיטים ומתכות יקרות, ושרה סוזן פיליפס לאבקרפט, שנהגה להתגאות במוצאה כצאצאית למייסדי המושבה מסצ'וסטס ב-1630.
בשנת 1893, כאשר היה לאבקרפט אך פעוט, לקה אביו בהתקף פסיכוטי כאשר היה במסע נסיעות, ואושפז במוסד עד ליום מותו, חמש שנים לאחר מכן. כפי הנראה נבע אירוע זה ממחלת העגבת.
לאבקרפט גודל על ידי אמו, דודותיו וסבו, שגרו יחדיו בבית המשפחה. עוד בהיותו פעוט גילה כישרונות יוצאי דופן. הוא ציטט שירה בגיל שנתיים, ובגיל שש כתב שירה. סבו עודד אותו לקרוא, וחשף אותו ליצירות כסיפורי אלף לילה ולילה, האיליאדה והאודיסיאה. הוא גם נהג לספר לו בעל פה סיפורי אימה, על אף חששה של האם כי אלו יעציבו אותו.
כילד, היה לאבקרפט חולני, ופיתח אופי וכחני ובלתי ממושמע. הוא כמעט שלא הלך לבית הספר, ונהג לשהות בבית, לקרוא ולעסוק באסטרונומיה ובכימיה. בגיל 9 כבר הפיק מספר חוברות משוכפלות, אותן כינה "העיתון המדעי". רק בגיל 13 החל לפקוד את בית הספר באופן סדיר.
מותו של סבו בשנת 1904 הותיר את משפחתו חסרת כול, והמשפחה נאלצה לעזוב את ביתה למגורים זולים יותר. בשנת 1908 עבר לאבקרפט אירוע של "התמוטטות עצבים", כתוצאה ממנו לא סיים מעולם את בית הספר התיכון. בתקופה זו החל לכתוב שירה. הוא הפסיק ללמוד, והחל לחיות חיי בדידות, כשהקשר היחיד שלו הוא עם אמו. מכתב שכתב לעיתון "ארגוסי", שפרסם סיפורים מסוג "ספרות זולה", בו התלונן כי סיפורי האהבה המופיעים בעיתון אינם אמינים, הביא להצטרפותו לסגל העיתון בשנת 1914. מתקופה זו החל לאבקרפט בכתיבה. בשנת 1917 פרסם את שני סיפוריו הראשונים "הקבר" ו"דגון". לאבקרפט החל בתקופה זו לבנות רשת של מכותבים, עמם ניהל קשרי מכתבים שהם כשלעצמם נחשבים כיום ליצירות ספרותיות מהטובות שהוציא תחת ידו. בין מכותביו היו הסופרים רוברט בלוך, הידוע בשל ספרו "פסיכו", קלרק אשטון סמית' ורוברט אי. הווארד, יוצרו של קונן הברברי.
בשנת 1918 הוא פרסם את "פולאריס", שהיה היצירה הראשונה בסדרה "הכרכים הנסתרים". בשנת 1920 התפרסמו סיפוריו הקצרים "עובדות הנוגעות לארתור ג'רמין המנוח ולמשפחתו" ו-"ניארלאת'וטפ".
בשנת 1919 הוא סיים כתיבת סיפר "השינוי של חואן רומרו", אך הוא פורסם רק בשנת 1944.
ב-1919, לאחר שסבלה מהיסטריה ודיכאון לפרק זמן ממושך, אושפזה אמו של לאבקרפט במוסד. היא המשיכה בקשר מכתבים עם לאבקרפט, והם נותרו קרובים עד מותה בשנת 1921, אותו חווה לאבקרפט כאובדן רגשי. באותה שנה לאבקרפט כתב את הסיפור הקצר "העיר חסרת השם", אך הוא לא התקבל לפרסום באף הוצאה לאור ופורסם רק לאחר מותו של המחבר בשנת 1936.
נישואים ומגורים בניו יורק
מספר שבועות לאחר מות אמו השתתף לאבקרפט בכינוס של עיתונאים חובבים בבוסטון שם פגש בסוניה גרין. גרין, ילידת 1883 (ומבוגרת מלאבקרפט בשבע שנים) הייתה עיתונאית יהודייה ממוצא אוקראיני, שהתפרנסה גם ממכירת כובעים. השניים נישאו בשנת 1924, ועברו לגור ברובע ברוקלין בניו יורק. דודותיו של לאבקרפט התנגדו לנישואים, בשל מעמדה החברתי של גרין ועיסוקה במסחר. חיי הנישואים של הזוג לוו בקשיים כלכליים. גרין נאלצה למכור את חנות הכובעים שלה, ולאבקרפט לא הצליח להתפרנס מכתיבה. השניים סבלו מבריאות לקויה. לצורכי פרנסה נאלצה גרין לעבור לקליבלנד באוהיו והותירה את לאבקרפט לבדו בניו יורק. תקופה זו בה שהה לאבקרפט לבדו בעיר ההגירה ניו יורק, בעודו מחשיב עצמו לבעל מוצא מיוחס, של מייסדיה האנגלו-סקסים של מסצ'וסטס, משתקפת ביצירותיו, ביחס לבני גזעים שונים הלוקה בגזענות. באוקטובר 1923 הוא כתב את "הפסטיבל", שפורסם בשנת 1925.
לאחר מספר שנים, בעודם חיים בנפרד, החליטו גרין ולאבקרפט על גירושים, ולאבקרפט שב לפרובידנס לגור עם דודותיו, בשנת 1926. בשנת 1929 התגרשו בני הזוג באופן סופי. יש המייחסים את הגירושים לרתיעתו של לאבקרפט ממגע גופני. גרין נישאה לאחר מכן מחדש, וזכתה לראות בהכרה לה זכה לאבקרפט כסופר לאחר מותו.
החזרה לפרובידנס, וימיו האחרונים
שמאל|ממוזער|250px|קברו של לאבקרפט
בפרובידנס חי לאבקרפט ב"בית עץ מרווח" עד שנת 1933. העשור האחרון לחייו היה פורה מאוד מבחינה ספרותית. בתקופה זו יצר את סיפוריו הקצרים הידועים ביותר, ופרסם אותם במגזינים מובילים בתחום הספרות הזולה. "קריאתו של קת'ולהו" פורסם בשנת 1926 וב-1927 פורסם "הצבע מחוץ לחלל" שהופיע במגזין המדע הבדיוני "Amazing Stories", ונחשב לאחד משיאי יצירתו של לאבקרפט. ב-1928 פרסם את הסיפור "אימת דנוויץ'". סיפורים אלו, ואחרים שפורסמו בתקופה זו, ביססו את העולם הלאבקרפטיאני, המכונה "ההיסטוריה הסודית של כדור הארץ" - את המיתוסים, הדמויות, הרקע של העיירות הדמיוניות בניו אינגלנד, האלים כדוגמת "קת'ולהו" ו"יוג-סות'ות'", וספר ה"נקרונומיקון" המסתורי. כן כתב נובלות כ"המקרה של צ'ארלס דקסטר" (The Case of Charles Dexter) או "בהרי הטירוף" (At the Mountains of Madness). עיקר פרנסתו הייתה בעריכת סיפורים של סופרים אחרים, הגהה ועריכה של מגזינים בפרוטה, וכתיבה כסופר צללים עבור אחרים, שכן לפי השקפת עולמו הכתיבה בשכר לא הייתה עיסוק ראוי עבור ג'נטלמן. בשנת 1933 הוא פרסם "האלים האחרים" שתכתב בשנת 1924.
על אף פוריותו הספרותית, מצבו הכלכלי לא השתפר. לאחר מות אחת מדודותיו עבר לבית מרווח פחות שם גר עם דודתו שנותרה בחיים. בשנת 1936 התאבד ידידו רוברט אי. הווארד, אירוע שהשפיע עליו מאוד. בשנה זו אובחן כחולה בסרטן המעי הגס ובתת-תזונה. ימיו האחרונים עברו עליו בכאבים ובסבל עד מותו ב-15 במרץ 1937.
לאבקרפט נטמן לצד הוריו באחוזת הקבר המשפחתית של משפחת פיליפס בפרובידנס. בשנת 1937 הקימו לו מעריציו מצבה משלו, עליה חרטו את שמו, תאריכי לידתו ומותו, ואת השורה "אני ההשגחה העליונה" (I AM PROVIDENCE, משחק מילים על שם העיר בה גר) שהופיעה באחד ממכתביו. קברו מחולל לעיתים קרובות בגרפיטי המצטט את השורה "אין אלה אשר לנצח רובצים מתים, ואף המוות מת כחלוף עידנים מבעיתים" ("That is not dead which can eternal lie, And with strange aeons even death may die.") המופיעה בסיפורו הידוע ביותר "קריאתו של קת'ולהו". בשנת 1997 ניסה אנונימי להוציא את לאבקרפט מקברו, אך הדבר לא עלה בידו מפני שלא ידע כי לאבקרפט עצמו אינו קבור מתחת למצבה שהקימו לו אוהדיו, כי אם בחלקת הקבר המשפחתית הסמוכה.
יצירתו
המיתוס של לאבקרפט
שמאל|ממוזער|250px|כך נראה ה"נקרונומיקון", על פי אחד מחובבי לאבקרפט
ממוזער|250px|ציור של קת'ולהו
לאבקרפט הוא אמן סיפור האימה הקצר, ממשיכה של המסורת האמריקנית הגדולה שהחלה עם אדגר אלן פו, ומבשרם של יוצרים כסטיבן קינג וויליאם ס. בורוז. אף על פי שיצירתו כוללת גם שירה וכן מספר גדול של מכתבים ליוצרים אמריקנים מובילים בני התקופה, ידוע לאבקרפט במיוחד בזכות סיפוריו הקצרים.
חובבי לאבקרפט מסווגים את יצירותיו לשלוש תקופות, על אף שלאבקרפט עצמו מעולם לא הכיר בכך:
"סיפורים מקבריים" (1905–1920)
"מחזור החלום" (1920–1927)
"המיתוס של קת'ולהו" (1925–1935)
ישנם שאינם רואים הבדלים רבים בין "סיפורי מחזור החלום" ובין "סיפורי המיתוס", ומצביעים על העובדה שבשני סוגי הסיפורים מופיעים "אלים", וכן מופיע הספר "נקרונומיקון". ישנם המסווגים את סיפורי "החלום" לז'אנר הפנטזיה ואת סיפורי המיתוס לז'אנר המדע הבדיוני. ישנם המצביעים על כך שסיפורי החלום מתרחשים בעולם האמור להיות נפרד ושונה מעולמנו, בעוד שסיפורי "קת'ולהו" מתרחשים בעולמנו אנו, באותו יקום בו חיים גם בני האדם, שמסתבר כי הוא מאוכלס אף במפלצות מיתיות קדמוניות, שקדמו לבוא האדם, וייוותרו הרבה לאחר לכתו.
ואכן, סיפורי "המיתוס של קת'ולהו" הם עיקר תהילתו של לאבקרפט כסופר. בסיפורים אלו, קת'ולהו, האל המת שקדם לבוא האדם, שקוע במעמקי הים ומנסה לקום לתחייה, תוך כדי שהוא מופיע בחלומות בני האדם וגורם להם לבצע מעשים פולחניים שיעלו אותו מקברו. הסיפורים מתרחשים לעיתים קרובות בנופים המוכרים ללאבקרפט, נופי ניו אינגלנד, בעיירות הדמיוניות "ארקהם", "דאנוויץ'", "אינסמאות'" וב"אוניברסיטת מיסקטוניק", נופים ומקומות קודרים ואפלים החוזרים בסיפוריו, ואשר מתחת לחזות התמימה של עיירה ארכאית, מאובקת, שהזמן פסח עליה, מסתתרים לרוב פולחנים עתיקים, אלים איומים הקמים לתחייה ורוע אמיתי. גיבוריו של לאבקרפט הם אנשי הזמן המודרני, תחילת המאה ה-20 על הקידמה שזו הביאה עמה בתחומים כביולוגיה, אסטרונומיה, גאולוגיה, פיזיקה ואף ארכאולוגיה. בסיפוריו של לאבקרפט הקידמה הזו רק מדגישה את חוסר חשיבותו של המין האנושי, את חוסר האונים שלו, ואת היותו נידון לכליה אל מול כוחות ענקיים ומיסטיים, שהקידמה הטכנולוגית רק מסייעת בשחרורם. כך, עולמו המיסטי של קת'ולהו שלוב בעולמם המודרני והטכנולוגי של גיבוריו של לאבקרפט, אנשי תחילת המאה ה-20 ללא הכר.
לאבקרפט יצר פנתיאון שלם של אלים - קת'ולהו, יוג סות'ות, ניארלאטהוטפ ורבים אחרים. ביצירת פנתיאון זה נעזר בפרי דמיונו, שהיה לאחד המכשירים המשפיעים ביותר לקידום עלילה בספרות האימה המודרנית, ה"נקרונומיקון", הספר שנכתב בידי "הערבי המטורף עבדול אלהאזרד", בו מצויה האמת על עולמנו, וכל הקורא בו מאבד את שפיות דעתו. רבים הסיקו, באופן שגוי, כי הפנתיאון של לאבקרפט נוסד על בסיס מיתוס קיים, או פולחנים אמיתיים. מהדורות "מזויפות" של הנקרונומיקון פורסמו אף הן במהלך השנים.
ממשיכי המיתוס של לאבקרפט
ממוזער|250px|בובה בדמותו של קת'ולהו על קברו של הווארד פיליפס לאבקרפט. דמותו של קת'ולהו זכתה לאזכורים ומחוות ביצירותיהם של אמנים רבים
לאבקרפט עצמו לא זכה להכרה ספרותית ולתהילה בימי חייו. על אף שפרסם במגזינים מובילים מסוג הספרות הזולה, מעטים הם שהכירו את שמו. התכתבותו הענפה עם סופרים אחרים מסוג זה, בני זמנו, כקלרק אשטון סמית' ואוגוסט דרלת', הביאה לכך ששמו היה מוכר בחוגי הסופרים עמם התכתב. סופרים אלו הושפעו מאוד מלאבקרפט ומכתיבתו, אפילו אם מעולם לא פגשו אותו באופן אישי. הם החלו לפרסם ספרי אימה עם שמות מסתוריים, לכתוב על פנתיאון של אלים כקת'ולהו ועזאתות', ועל עיירות שכוחות אל בניו אינגלנד.
לאחר מותו של לאבקרפט החליטו ממשיכי דרכו להנציח את יצירתו. אוגוסט דרלת' היה אחד הפוריים שבסופרים אלו, והוא המשיך בכתיבה לאבקרפטיאנית, תוך שהוא מרחיב ומוסיף למיתוס שיצר לאבקרפט. בקרב חובבי לאבקרפט שנויות תוספות אלו במחלוקת. לאבקרפט עצמו מעולם לא התייחס לעולם האלים שיצר אלא כמכשיר לקידום העלילה, בעוד שדרלת' יצר קוסמולוגיה שלמה, וכן מלחמה בין האלים "הטובים", "העתיקים", ובין האלים "הרעים", "החיצוניים", שאין לה זכר בכתביו של לאבקרפט עצמו, כהסבר לשאלה כיצד מת קת'ולהו האדיר ונכלא במעמקי הים.
עבודתם של סופרים אלו, וכן של סופרים שהודו בהשראה שהשרה עליהם לאבקרפט, דרך התכתבות ועבודה משותפת, כגון רוברט בלוך, רוברט אי. הווארד ואחרים, הביאה ללאבקרפט פופולריות גוברת והולכת עם השנים. דורות חדשים של קוראי וכותבי אימה גילו את עבודתו של לאבקרפט, וסופרים רבים שילבו מחוות לכתיבתו, או יסודות מהיקום שיצר ביצירותיהם. אחרים ניסו לחקות או להוסיף מוטיבים מסגנונו הייחודי. עם אלו שכינו את לאבקרפט "גדול סופרי האימה של המאה ה-20" נמנה גם סטיבן קינג, המשלב יסודות לאבקרפטיאניים בכתיבתו באופן מודע, כבסיפור הקצר "ג'רוסלמס לוט" המתרחש בעיירה נידחת בניו אינגלנד, בה הגיבורים מתבשרים על האימה לה ייחשפו באמצעות קולותיהם של העכברים הנוברים בקירות, התייחסות ברורה לסיפורו של לאבקרפט "החולדות שבקירות".
לקראת סוף המאה ה-20 הפך לאבקרפט לדמות של תרבות הפופ וזכה לאין ספור אזכורים, מחוות, ביקורות ודיונים ביצירתו. מהבולטות שביצירות אלו הן "אני, קת'ולהו", סיפורים קצרים של ניל גיימן, התייחסות לקת'ולהו בספר "המטוטלת של פוקו" מאת אומברטו אקו, והתייחסויות רבות נוספות בקומיקס, בטלוויזיה ובקולנוע. למעשה, דמויות רבות של יצור אימתני ומרושע בעל מחושים וזרועות תמנון, המופיעות כדבר שבשגרה בקולנוע ובטלוויזיה שאובות במידה זו או אחרת מקת'ולהו. כך, למשל, רבים סבורים כי דמותו של "קפטן דייווי ג'ונס", פיראט אימתני דמוי-תמנון המופיע בסדרת סרטי "שודדי הקאריביים", קיבלה רבים ממאפייניה מדמותו של קת'ולהו. התייחסויות מפורשות יותר, הכוללות שימוש בשמות אלים כ"קת'ולהו" או "עזאת'ות'" ומקומות כ"דאנוויץ'" מצויות בסרטים כ"הלבוי", וסרטי הזומבים של לוצ'יאנו פולצי או סם ריימי. לאבקרפט היה אחד ממבשרי דמות הזומבי בספרות, במיוחד בסיפורים כ"הרברט ווסט - מחיה המתים", ודמות הזומבי המודרנית המופיעה בקולנוע ובטלוויזיה שואבת את מאפייניה מיצירתו של לאבקרפט לפחות בה במידה שהיא שואבת אותם מדמות הזומבי ה"מקורית", המפלצת מהאיטי.
סגנונו של לאבקרפט
שפתו של לאבקרפט היא ארכאית וגבוהה במתכוון, ומנסה לחקות בדיאלוגים הפזורים ביצירה ניב ניו אינגלנדי משובש במכוון. לאבקרפט יוצר אפקט של ניוון ואימה על ידי ריבוי השימוש בתארים ובתואר הפועל, אשר לעיתים הוא עצמו ממציא. השפה המוזרה, הסמיכה, הארכאית לעיתים והמשובשת לעיתים, השמות המשונים בהם נקראים גיבוריו, והתיאורים המזוויעים של הסביבה הכפרית, הרקובה והמנוונת של ניו אינגלנד, יוצרים אפקט של סיוט, שאינו מרפה מקוראי ספריו. לאבקרפט הוא אמן הסמליות, והקדים את זמנו (במתכוון או שלא במתכוון) בפנייה ישירה אל התת-מודע של קוראיו, ובאפקט החלום האופף את יצירותיו.
נושאים בכתיבתו של לאבקרפט
ידע אסור
ב"קריאתו של קת'ולהו" (1926) כתב לאבקרפט:
גיבוריו של לאבקרפט נדחפים לנסות ו"לקשר את הפיסות", וניסיונות אלו מהווים את לבו של הסיפור הלאבקרפטיאני.
המרחבים המתגלים לגיבורים אלו כאשר "הפיסות מתקשרות", לרוב מביאים לאובדן שפיותם. אלו הנתקלים בהוכחות "חיות" לבלתי נתפס ייאחזו בטירוף, כפי שאירע לגיבור הסיפור "המוזיקה של אריך זאהן", המעיד על עצמו בתחילת הסיפור כי "בריאותי הפיזית והנפשית הופרעה רבות" באירועי הסיפור, הכוללים הצצה אל עולם מוזיקלי של אימה שלא תיאמן, הנמצא ברחוב שהיה ואבד, או גיבורו של הסיפור "החולדות שבקיר" הנמצא מעל גופתו המכורסמת של חברו, ונכלא בתא מבודד, כשהחולדות המתרוצצות מאחורי הריפוד בתא קוראות לו לזוועות מעבר לכל הידוע לו.
הגיבורים המנסים לעשות שימוש בידע מסוג זה שרכשו, נידונו לסוף מר. לעיתים פרי עבודתם תוקף אותם ומשמיד אותם, כפי שאירע ל"הרברט ווסט - מחיה המתים", ברוח הספר "פרנקנשטיין", ולעיתים הם מושכים את תשומת לבן של מפלצות מרושעות, ואלו מביאות לכיליונן.
השפעות לא אנושיות על ההיסטוריה האנושית
מפלצותיו של לאבקרפט נזקקות למשרתים אנושיים. קת'ולהו, למשל, הוא מושא לפולחן בקרב האסקימואים בגרינלנד ואנשי הוודו בלואיזיאנה כמו גם בחלקים אחרים של העולם.
משרתים אלו שימשו לתכלית סיפורית חשובה עבור לאבקרפט. רבים מיצורי המיתוס היו אדירים מכדי להיות מוכנעים בידי בני אדם, וכה איומים, שידע ישיר אודותיהם היה גורם לאובדן מיידי של שפיותו של החוקר. כאשר כתב על יצורים מסוג זה, נדרש לאבקרפט ליצור אקספוזיציה ולבנות מתח, מבלי "לקרוא לילד בשמו", וכדי שלא להביא את הסיפור לסיום מוקדם. המשרתים האנושיים של יצורי האופל העניקו ללאבקרפט דרך להעניק לקורא את המידע הנדרש על ה"אלים" בצורה מדוללת, ובעימות עמם התאפשר לגיבורים לזכות בניצחונות זמניים על ה"אלים", מהסוג שלא יכלו לקוות לו בעימות ישיר עם ה"אלים" עצמם. לאבקרפט, כבני זמנו, ראה את ה"פראים" כקרובים יותר לאדמה ולטבע. אלא שבמקרה זה פירוש הדבר היה קרבה לקת'ולהו.
ירושת האשמה
רעיון נוסף, ברוח זו, של לאבקרפט, שהתגאה בייחוסו למייסדי המושבה מסצ'וסטס, וראה במוצאו האנגלו-סקסי משום מוצא נעלה, אך סבל מהמחשבה על הטירוף שאחז בשני הוריו, הוא כי צאצאים הקשורים בקשר דם אינם יכולים לעולם להימלט מהפשעים שביצעו אבותיהם, אם פשעים אלו הם מתועבים מספיק. הצאצאים יכולים להיות רחוקים מאוד, הן בזמן והן במקום, מהמעשה המתועב שעשו האבות, אך קשר הדם יקשור אותם אל המעשה. מעשה מסוג זה יכול להיות קניבליזם, אך גם התקשרות גנטית בגזע בלתי אנושי, אנושי למחצה, או גזע שהיה פעם אנושי. כך מגלה גיבור הסיפור "ארתור ג'רמין" (1920) את מוצאו בשושלת אנושית למחצה וקופית למחצה באפריקה, וכך מגלה גיבור הסיפור "הצל מעל אינסמאות'" כי מוצאו מה"עמוקים" הבלתי אנושיים. בעוד שג'רמין בוחר להתאבד, גיבור "הצל מעל אינסמאות'" רוצה להתאחד עם אבותיו במעמקי הים.
גורל
לעיתים קרובות ביצירת לאבקרפט, אין הגיבור נמצא בשליטה מלאה על פעולותיו, והוא מוצא כי שינוי הנתיב בו הוא הולך אינו אפשרי. רבים מגיבוריו היו יכולים להיות בטוחים מסכנה אם רק היו נמלטים. עם זאת, אפשרות זו אינה עולה או באיזה אופן נמנעת על ידי איזה כוח חיצוני שהוא, כמו בסיפורים "הצבע מחוץ לעולם" ו"החלומות בבית המכשפה". לעיתים קרובות הגיבורים נתונים להשפעתם הכופה של יצורים רבי כוח, מרושעים או אדישים. כשם שהתורשה אינה נמנעת, כך גם ההימלטות, או אף המוות עצמו, אינם יכולים לספק מפלט. במקרים מסוימים גורלו הבלתי נמנע של הגיבור הוא גורל האנושות כולה.
איום על הציוויליזציה
לאבקרפט היה בקיא בכתביו של ההוגה הגרמני אוסוולד שפנגלר, כותב הספר "שקיעת המערב", שהאמין כי כל תרבות עתידה לחוות תקופת שקיעה, ועל חורבותיה קמה תרבות חדשה. התזה הפסימית של שפנגלר בדבר דעיכת המערב המודרני היוותה ציר מרכזי בגישתו האנטי-מודרנית והשמרנית של לאבקרפט. עולם הדימויים השפנגלרי של מחזורי דעיכה נמצא, על פי החוקר ס. ט. ג'ושי, במרכז הדיון בתפיסת עולמו הפוליטית והפילוסופית של לאבקרפט.
דעות אלו, והיכרותו עם פילוסוף גרמני נוסף, פרידריך וילהלם ניטשה, הביאו לרעיון המובע בספריו על התרבות האנושית כנאבקת נגד אלמנטים ברבריים ופרימיטיביים. לעיתים המאבק הוא במישור האישי. רבים מגיבוריו הם אנשי תרבות בעל חינוך עילי המושחתים בהדרגה על ידי השפעה חיצונית חורשת רע. בסיפורים אלו ה"קללה" היא לעיתים קרובות תורשתית, אם בשל הזדווגות עם מי שאינו אנושי, או באמצעות קסם. הדעיכה הפיזית והמנטלית באות ביחד לעיתים קרובות. נושא זה של "דם מוכתם" משקף, כאמור, את חששותיו של לאבקרפט באשר למשפחתו הוא.
בסיפורים אחרים, חברה שלמה מאוימת על ידי הברבריות, לעיתים ככוח חיצוני, ולעיתים בשל השפעה פנימית. סיפוריו מתארים את התרבות האנושית כמעורערת באופן מתמיד על ידי כוחות לא אנושיים, המשפיעים על מיעוט חורש רעה.
לאבקרפט אינו מציין בכתביו או במכתביו האם הייתה זו ירידת האימפריה הבריטית בה חזה בתקופתו (ובמספר סיפורים מצוין כי הגיבור השתתף במלחמת העולם הראשונה, וזו אף מתוארת לפרטיה בסיפורו של הרברט ווסט), שהביאה אותו לגישה זו. לאבקרפט היה אנגלופיל, וסבר כי אנגליה היא עמוד התווך של התרבות האנושית, כאשר צאצאי האנגלים החיים באמריקה הם אך חוטר מנוון לגזע אדיר. יש להניח כי ראיית עולמו של לאבקרפט התגבשה בעניינים אלו בשנים בהן חי בניו יורק, ונאבק לקיומו היום יומי בתוך האוכלוסייה המגוונת שאכלסה את העיר.
גזע ואנטישמיות
רבים מסיפוריו של לאבקרפט מייחסים את כל המידות הנעלות - אינטלקט, חוסן נפשי וגופני, מעמד חברתי גבוה, תרבות ורציונליות, לאנגלו-סקסים, אך עם הגיל עמדתו הגזענית התרככה ונדמתה לאפליה מעמדית בכך שהעריך גם מספר "בני הגזעים הנחותים" שהגיעו לעמדות מפתח בחברה האמריקאית. בכתיבתו ניתן להבחין בתמה חוזרת של גיבורים אנגלו-סקסים הנאבקים בשחיתות מוסרית או נחיתות אינטלקטואלית שמקורה בבני העמים הלא אירופים, ובעיקר בקרב אלו שמקורם באפריקה או ילידי אמריקה. כך, למשל, מתאר לאבקרפט את רבים מחברי כתו של קת'ולהו בסיפור "קריאתו של קת'ולהו":
בסיפורים אחרים הוא מטיל ספק באנושיותם של האפריקאים ככלל, לדוגמה כך הוא מתאר את גופתו של גבר אפרו-אמריקאי בסיפור "הרברט ווסט - מחיה מתים":
שירו הידוע ביותר לשמצה הוא השיר "על היווצרותם של הכושים" (מאנגלית: "on the creation of niggers") שם הוא כותב:
גם נימות אנטישמיות חדרו לכתיבתו, וכך, ברבים מסיפוריו הביע המספר עמדות עוינות ליהודים. על אף שהתחתן עם סוניה גרין, שהייתה יהודייה, העיר גם בפניה הערות אנטישמיות. במקרים אחרים הביע אהדה לנאציזם, להיטלר או לקו קלוקס קלאן. על פי הביוגרפיה של סופר המדע הבדיוני ל. ספראג דה קמפ, מיתן לאבקרפט את דעותיו לקראת סוף חייו, בשל כך שנחרד מהדיווחים על היחס ליהודי גרמניה בשנות ה-30 של המאה ה-20. יש להזכיר כי בנוסף לאשתו, שהייתה יהודייה, היו גם רבים מחבריו ומהמכותבים למכתביו יהודים. אך נדמה כי בעוד דעותיו מותנו, הוא אימץ תפישה אליטיסטית שאופיינה באפליה מעמדית, במסגרתה הכיר בערכם של "בני הגזעים נחותים" בתנאי שאלו הצליחו לטפס לסטטוס חברתי גבוה.
אחד מחוקרי לאבקרפט החשובים, ג'ושי, מציין כי "אין להכחיש את גזענותו של לאבקרפט, או לפטור אותה סתם כ'אופיינית לזמנו', מכיוון שהוא הביע דעותיו אלו באופן בוטה יותר מרבים אחרים בזמנו. יהיה זה טיפשי גם להכחיש כי דעות אלו חלחלו ליצירתו".
נראה כי הגזענות של לאבקרפט משתלבת היטב עם גישתו הניהיליסטית באשר לדטרמיניזם ביולוגי. קווי מחשבה אלו של לאבקרפט, גזענות והגנה ריאקציונרית על הסדר החברתי השורר בזמנו, אל מול העולם המודרני המשחית, ניכרים ברבות מיצירותיו. מוטיב חוזר הוא השחתת הדם באמצעות הזדווגות עם גזעים נחותים, השחתה הרודפת את הצאצאים גם דורות רבים לאחר המעשה, ואשר יש בה, כשלעצמה, כדי לזעזע את הסדר המקובל, לחתור תחתיו ולהציב במקומו משהו אחר, אפל ומרושע.
מגדר
נשים מופיעות לעיתים נדירות ביצירות לאבקרפט, ואין כאלו המתוארות בהן באופן אוהד. הנשים המתוארות, כ"אסנת וויט" בסיפור "היצור שעל סף הדלת" (על אף שמסתבר מאוחר יותר שאינה אישה כלל כי אם קוסם רשע השוכן בגופה של אישה) ו"לוויניה ווטלי" בסיפור "אימת דנוויץ'" הן משרתות של כוחות הרשע. האהבה והזוגיות נעדרות כמעט מסיפוריו. במקום בו היא מופיעה, האהבה אינה מינית באופייה. גיבוריו חיים בעולם בו המיניות היא כוח שלילי, ובפעולתה היא מביאה לעולם יצורים פחותים מבני אדם.
חשיבותו של לאבקרפט
מבקרים וחוקרי ספרות מחוץ לתחום הספרות הפנטסטית, לא העריכו את לאבקרפט, בימי חייו או לאחר מותו, כיותר מיוצר ריגושים ומתח, ואף לעגו לכתיבתו, בטענה שהאימה האמיתית בקריאת סיפוריו היא הסגנון בו הוא כותב אותם. עם זאת, ישנם אחרים כחורחה לואיס בורחס, שהעריכו מאוד את לאבקרפט. בורחס אף הקדיש לו את אחד מסיפוריו.
גם אם ישנם ספקות באשר לכתיבתו, שוררת הסכמה על חשיבותו בתרבות הפופולרית ובספרות האימה. לאבקרפט נטע את האימה בלב התרבות האמריקנית, בניו אינגלנד, במחוזות מוכרים ולא במקומות רחוקים. האימה העל-טבעית של רוחות רפאים וערפדים, שהגיעו אם מטרנסילבניה או מטירות אנגליות לוטות בערפל, הוחלפה באימה שמקורה טבעי, הנטועה בעצם מרקם הקיום האמריקאי.
לסופרים בני זמנו היה לאבקרפט בבחינת מקור השראה, ידיד ועורך. אך השפעתו נמשכה גם מעבר ל"מעגל לאבקרפט" המצומצם, אל סופרים כקלייב בארקר, ניל גיימן וסטיבן קינג, במאים כג'ון קרפנטר, סטיוארט גורדון וגיירמו דל טורו, אמנים, מפתחי משחקי וידאו ורבים אחרים. מושגים וכלי עלילה שיצר לאבקרפט, כגון חפץ הגורם לטירוף למי שרק צופה בו, הפכו כמעט לקלישה ספרותית, שאינה מיוחסת עוד ללאבקרפט. כך גם הערים והמקומות הדמיוניים שיצר במסצ'וסטס, כ"ארקהם" או "אוניברסיטת מיסקטוניק", המופיעים ביצירות רבות. פרט לסופרים והיוצרים המושפעים מיצירת לאבקרפט, ישנם רבים הכותבים פסטישים המתרחשים בעולמות שיצר לאבקרפט. יצירות טלוויזיוניות וקולנועיות, בהן "בבילון 5" ו"דוקטור הו", מתייחסות למיתוס של קת'ולהו באופן ישיר, והמיתוס היווה השראה למשחק תפקידים ולמשחקי וידאו. המשחק הפופולרי "קווייק" משנת 1996 כלל התייחסות ישירה לאלים מהפנתיאון של לאבקרפט. להקת רוק פופולרית בשנות ה-70 של המאה ה-20 נקראה "לאבקרפט", וכמו כן להקות רוק כבד רבות משלבות יסודות מיצירותיו בשיריהם. פיטר האמיל העיד שהושפע רבות מכתבי לאבקראפט, ומטאליקה, שחבריה הם מעריצים מושבעים של לאבקרפט, הקליטה שיר בשם "קריאתו של קת'ולהו" ושיר המבוסס על הסיפור "הצל מעל אינסמאות'", הנקרא "The Thing That Should Not Be". בנוסף להקת הדת' מטאל היוונית SepticFlesh הקליטה שיר הקרוי "Lovcraft's Death" שמילותיו מהוות מעין מחווה ללאבקרפט ויצירתו ולהקת הדת'-דום גותי Draconian שיר בשם "Cthulhu Rising".
פרסום יצירותיו של לאבקרפט
בימי חייו פרסם לאבקרפט את סיפוריו הקצרים במגזינים של ספרות זולה ומדע בדיוני. לאחר מותו הקימו אנשי "חוג לאבקרפט" את בית ההוצאה "ארקהם האוס" (Arkham House) על שם העיירה הדמיונית ששימשה כזירה לסיפוריו. בית ההוצאה הוקם במטרה לאגד את סיפוריו של לאבקרפט ולפרסמם, אך לאחר מכן התרחב ופרסם גם ספרים רבים נוספים של סופרים שונים. המהדורות המוכרות של סיפורי לאבקרפט בהוצאת ארקהם האוס הם ארבעת הכרכים "בהרי הטירוף ונובלות אחרות" (At the Mountains of Madness and Other Novels), "דגון וסיפורים מקבריים אחרים" (Dagon and Other Macabre Tales), "אימת דנוויץ' ואחרים" (The Dunwich Horror and Others) ו"האימה במוזיאון ושינויים אחרים" (The Horror in the Museum and Other Revisions). חלק מיצירותיו דוגמת "הצאצא" פורסמו רק לאחר פטירתו.
כיום מוציאה גם הוצאת "פינגווין קלאסיקס" שלושה כרכים הכוללים סיפורים אלו: "קריאתו של קת'ולהו וסיפורים מוזרים אחרים" (The Call of Cthulhu and Other Weird Stories), "הדבר על מפתן הדלת וסיפורים מוזרים אחרים" (The Thing on the Doorstep and Other Weird Stories) ו"החלומות בבית המכשפה וסיפורים מוזרים אחרים" (The Dreams in the Witch House and Other Weird Stories). הוצאות מכובדות אחרות כ"לייבררי אוף אמריקה" ו"רנדום האוס" הוציאו אף הן קובצי סיפורים של לאבקרפט.
שירתו של לאבקרפט נאספה בקובץ בשם "The Ancient Track: The Complete Poetical Works of H. P. Lovecraft", ויצאה לאור בשנת 2001.
על אף שלאבקרפט ידוע בעיקר בשל הסיפורת שלו, עיקר כתיבתו הייתה כתיבת מכתבים הנוגעים למגוון אדיר של נושאים, ממדע בדיוני וביקורת אמנות, להיסטוריה ופוליטיקה. חוקר לאבקרפט ג'ושי מעריך כי בין 1912 ל-1937 כתב לאבקרפט כ-87,500 מכתבים, חלקם באורך של עשרות עמודים. ידידו של לאבקרפט, ל. ספרג דה קאמפ, מעריך כי הלה כתב מאה אלף מכתבים. חמש הוצאות בארצות הברית פרסמו קובצי מכתבים של לאבקרפט, ובהן הוצאת ארקהם האוס, המתמחה בכתבי לאבקרפט, שפרסמה חמישה כרכים בנושא.
עבודותיו של לאבקרפט עוררו סוגיות מעניינות באשר לזכויות יוצרים. בעודו בחיים מינה לאבקרפט את הסופר ר. ה. בארלו כמנהל עיזבונו הספרותי, אך הדבר לא התבטא בצוואתו. עם זאת דודתו, שנותרה בחיים לאחריו, מילאה את רצונו ולבארלו ניתנה השליטה בעזבונו הספרותי הנרחב של לאבקרפט. בעוד שבארלו ניסה לערוך סדר ולמיין את החומר שבידיו, נאבק אוגוסט דרלת', ממשיכו הספרותי של לאבקרפט, לקבלת השליטה באותו החומר. הדבר יצר בלבול באשר לזכויות היוצרים. בעוד שכל מה שנכתב לפני 1923 הוא כיום בבחינת רשות הכלל בארצות הברית, יש מחלוקת על הזכויות ביצירות מסוימות שפורסמו לאחר מכן, במיוחד ביצירות כ"קריאתו של קת'ולהו" ו"בהרי הטירוף". כיום יש מספר טוענים לזכויות היוצרים, בהם יורשי לאבקרפט צאצאי דודתו, בית ההוצאה ארקהם האוס שהקים דרלת', ואחרים.
על אף שעולמו של לאבקרפט זוכה לאזכורים, השאלות ומחוות ביצירות רבות, עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים ליצירותיו עצמן אינם זוכים להצלחה רבה, אם כי ישנם רבים כאלו. הידוע בהם הוא סרט בשם "דגון" משנת 2001, בבימוי סטיוארט גורדון המעביר את עלילת "הצל מעל אינסמאות'" לכפר דייגים ספרדי.
2 מסיפוריו הקצרים תוסרטו לפרקים בסדרת האימה הגותית של ג'יירמו דל טורו - חדר הפלאות - שעלתה בנטפליקס ב-2022.
תרגומים לעברית
לאבקרפט כמעט לא היה מוכר לקורא העברי עד לתחילת המאה ה-21. מבחר מסיפוריו הכולל סיפורי מפתח ביצירתו כ"צבע מחוץ לזמן" ו"קריאתו של קת'ולהו" תורגמו בשנת 2002 על ידי דניאל ברק ויצאו בהוצאת אודיסיאה המתמחה במדע בדיוני, בשם "התוהו המזדחל" שהוא אנתולוגיה של כ-23 סיפורי אימה מאת ה.פ. לאבקראפט. "התוהו המזדחל" קיבל ביקורות שליליות על שום סגנונו הארכאי והמסורבל, סגנון שהיה יפה לזמנו אך אינו מתאים לקורא כיום.
בשנת 2013 ראו אור בהוצאת פרדס תרגומים חדשים של הסיפורים "קריאתו של קת'ולהו" ו"הצל מעל אינסמאות'".
בשנת 2022 יצא לאור בהוצאת תשע נשמות ספר סיפורים בשם "אוסף סיפורי ים ונהר אחד", ובו סיפור אחד מאת לאבקראפט בשם "המקדש".
בשנת 2023 ראו אור בתרגומו של דוד ישראל ארונשטם, הסיפורים "המקדש" (תרגום חדש) ו"דגון" בהוצאת קתרזיס. בשנת 2024 ראה אור לראשונה בעברית "הלוחש באפלה" בהוצאת קתרזיס, בתרגומו של ארונשטם.
לקריאה נוספת
ה.פ. לאבקראפט – הערות על כתיבת ספרות מוזרה (מאנגלית: אילאור פורת), דחק, כרך טז, 2023.
קישורים חיצוניים
האוניברסיטה המיסקטונית - אתר המבוסס על האוניברסיטה הפיקטיבית המופיעה בסיפורי לאבקרפט. כאן תוכלו, בין היתר, לקרוא את כל סיפוריו של הסופר וכן יצירות דומות של סופרים נוספים שסגנונם מזכיר את זה של לאבקרפט.
אלכסנדר ריבלקה, חלומות האימה של קתולה'ו, בבלוג של אלי אשד באתר "רשימות", 28 במאי 2009.
אלי אשד, לאבקראפט, המיתוס של קת'ולו ועולם הכישוף המודרני, אתר היקום של אלי אשד
אסף אביר, נרתיקים באפלה, ביקורת על "התוהו המזדחל" באתר נענע10, 11 במאי 2003.
, ביקורת על "הצל מעל אינסמאות'"
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרי מתח ואימה אמריקאים
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:אוטודידקטים אמריקאים
קטגוריה:רוד איילנד: אישים
קטגוריה:סופרי פנטזיה אמריקאים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1890
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1937 | 2024-10-11T18:21:30 |
אלי כהן (מרגל) | אליהו (אלי) כהן (6 בדצמבר 1924, ט' בכסלו ה'תרפ"ה – 18 במאי 1965, ט"ז באייר ה'תשכ"ה) היה מרגל ישראלי שפעל בסוריה ולימים כונה "האיש שלנו בדמשק". נודע כאחד מגדולי המרגלים של ישראל. המידע שמסר, לאחר שהתיידד עם הצמרת הפוליטית והצבאית של סוריה, סייע רבות לצה"ל להתמודד עם ההתקפות הסוריות בין השנים 1962–1964 ולחשוף תוכניות סוריות כגון הטיית מי הירדן וחבלה במוביל הארצי. בינואר 1965 נחשף ונתפס, וב-18 במאי 1965 הוצא להורג בתלייה בדמשק.
ביוגרפיה
ראשית חייו
אלי כהן נולד לשאול וסופיה גינדי-כהן באלכסנדריה שבמצרים, אח לשבעה, וקיבל חינוך ציוני. הוריו היגרו למצרים מחלב שבסוריה. שפות הדיבור בביתו היו ערבית וצרפתית. כהן למד בבית הספר התיכון היהודי ע"ש הרמב"ם באלכסנדריה. הוא נמנה עם חברי תנועת הנוער "מכבי". לאחר שסיים את התיכון, התקבל ללימודי הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת אלכסנדריה. בשנת 1944 הצטרף לתנועה הציונית בני ברית ולתנועת הבונים החופשיים.
מגעיו עם המודיעין הישראלי החלו כבר ב-1952, בגיל 28. הוא נשלח לריאיון אצל אברהם דר, אשר גייס מועמדים להפעלת תאים חשאיים במצרים, אולם זה לא הסכים לגייסו. לדברי דר, "הוא היה בולט חברתית, כריזמטי, מצחיק, שנון, אחד שתזכור אחרי שפגשת אותו. בדיוק הפוך ממה שאני חיפשתי. בסוף הפגישה אמרתי לו שלא נעבוד ביחד, ושהדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות לדעתי זה לעלות לישראל". בשל ידידותו של אלי כהן עם הפעילים באחד התאים, הם ביקשו שישכור עבורם חדר בעיר, אשר שימש את חברי חוליית "העסק הביש". כהן נחקר על ידי המצרים כחלק מחקירת החוליה, אולם נוקה מחשד של ריגול נגד מצרים. עם זאת, לפרשה, ולכך שידידיו שלקחו בה חלק נשפטו והוצאו להורג, היה חלק משמעותי בהחלטתו להתגייס למודיעין הישראלי ולהמשיך את דרכם.
מבצע "קדש" בשנת 1956, הביא להידרדרות במעמד יהודי מצרים, ובעקבות כך בשנת 1957 עלה כהן לישראל עם בני משפחתו והתגורר בבת ים. הוא התפרנס מתרגום עיתונות ערבית באמ"ן, ולאחר מכן בהנהלת חשבונות ב"משביר המרכזי". ב-31 באוגוסט 1959 נשא לאשה את נדיה, עולה מעיראק, אחותו של הסופר סמי מיכאל.
פעילותו כמרגל
בראשית 1960 התפטר מתפקידו במשביר וזמן קצר לאחר מכן, במאי 1960, גויס ליחידה 188, היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל, והוכשר כמרגל. לאחר מיזוגה של יחידה 188 עם יחידת קיסריה (לימים ״המוסד״), עבר אלי לפעילות תחת המוסד. בראיון בשנת 2019 אמרה נדיה רעייתו, כי גם העבודה ב'משביר', הייתה כחלק מהכשרתו במסגרת המוסד: מכיוון שהוא בנה דמות של סוחר, הוא היה צריך לצבור ניסיון בתחום הנהלת החשבונות בחברה קמעונאית. לפי נתן סלומון, שהיה מדריכו האישי בבית הספר לתפקידים מיוחדים, דאגו מפקדי המוסד שיפוטר מ"המשביר" כדי להפעיל עליו לחץ להצטרף לשורותיהם. במסגרת ההכשרה לתפקיד נשלח כהן בשנת 1960 לתקופה של מספר שבועות לכפר פסוטה בגליל, ולן אצל בעלת בית ממוצא סורי, שם למד אורחות חיים ופולקלור, תרבות ובישול. הוא הופיע בכפר בסיפור כיסוי של פליט ממצרים בשם הבדוי פתחי נאסר, וכונה על ידי אנשי הכפר שבאו במגע איתו בשם פתחי אל מאסרי (פתחי המצרי).
250px|ממוזער|אלי כהן במקום מגוריו בדמשק, 1963
ב-1961 נשלח לארגנטינה, שם נבנתה לו דמות של סוחר ערבי, גולה סורי, בשם כאמל אמין ת'אבת (בערבית: كامل أمين ثابت). כהן התערה בקהילה הערבית המקומית והתיידד עם כמה דמויות בולטות ומקושרות מבין יוצאי סוריה במקום. בינואר 1962, עבר לדמשק בדמות של בן סוריה השב למולדתו לאחר שנים ארוכות בניכר, ושכר דירה בסמוך למטה המטכ"ל הסורי. ממסמכי מודיעין אמריקאים עולה כי האדם שליווה אותו לדמשק היה סורי בשם מאג'ד שיח' אל ארד, ששימש מקור וקיבל שכר מהמודיעין האמריקאי. כאמל אמין ת'אבת בנה לו שם של איש עסקים נדיב ופטריוט לאומני, והתיידד עם אנשי צבא ועם אישים מהצמרת הצבאית והפוליטית הסורית. קציני צבא בדרגות גבוהות איתם התיידד שיתפו אותו במידע רגיש וחיוני והזמינו אותו לסיורים בבסיסים, במטרה לקדם את הקריירה שלהם. באמצעות קשרים אלה אסף כהן מידע רב, על-פי הנחיות מפעיליו במודיעין הישראלי, ובהם יוסף יריב, על אודות הצבא הסורי וההנהגה הסורית והקשרים של סוריה לארגוני החבלה הפלסטינים. כהן גם העביר מידע רב בנוגע להקמת אש"ף וחימושם הצבאי של אותם ארגונים בידי הסורים. אחת לחצי שנה יצא לנסיעת עסקים לאירופה, שאפשרה לו להיפגש עם מפעיליו ולהגיע לישראל לביקור אצל משפחתו בבת ים. בשנת 1964 הועבר הפיקוח על פעילותו של כהן מאגף המודיעין ל"מוסד", כחלק מארגון מחדש של זרועות המודיעין.
כהן נכנס שלוש פעמים לרמת הגולן, שהוכרזה כשטח צבאי סגור שהכניסה אליו הותרה רק באמצעות אישור מהרמטכ"ל הסורי. אל הרמה הוא נכנס בליווי קצינים סורים בדרגות גבוהות. הקשרים שהצליח ליצור בדמשק היו כה רמים, שבשלטון הסורי ראו בו מועמד למשרת סגן שר הביטחון הסורי. כהן אסף מידע רב בנושא ניסיונותיה של סוריה לחבל במוביל הארצי, והעביר לשירותי הביטחון את המידע על המקומות המתוכננים לחבלה. מאוחר יותר, ניסתה סוריה להוציא לפועל תוכנית להטיית מי מקורות הירדן באזור הבניאס. כהן תרם מודיעין חשוב גם כאן, לאחר שדובב את הקבלן שהיה אחראי על בניית מתקן ההטיה, וישראל השמידה את הציוד הסורי עוד לפני שהושלמה היערכותם. בנובמבר 1964, לאחר שהצבא הסורי ירה על חקלאים שעיבדו קרקע בשטח המפורז ליד קיבוץ דן, הגיבה ישראל בירי מדויק על התעלות בתוואי ההטיה ועל צמ"ה שביצע את העבודות, על-פי נקודות ציון שמסר כהן. ישראל השתמשה גם בחיל-האוויר ללא חשש מהתנגשות עם חיל האוויר הסורי, הודות למידע שכהן העביר על קשיי קליטת מטוסי המיג 21 החדשים בסוריה.ממוזער|שמאל|250px|אלי כהן (באמצע) ברמת הגולן, לפני 1965
לכידתו
ישראל לא פרסמה פרטים על נסיבות לכידתו. על-פי אחת ההערכות, הסורים, שאמצעי החבלה שלהם במוביל הארצי נחשפו זמן קצר אחרי הטמנתם, החלו לחשוד בקיומו של מרגל שמעביר מידע.
על פי גרסה אחרת, בראשית ינואר 1965 הגיע לנמל לטקיה מטען של מכשירי קשר סובייטיים חדישים, אשר נועדו להחליף את הציוד הישן של צבא סוריה. ב-7 בינואר 1965 נערכה ההחלפה. לשם ביצוע ההחלפה ובדיקת יעילותו של הציוד החדיש, הוחלט להטיל דממת אלחוט במערכות הקשר של הצבא הסורי לעשרים וארבע שעות. כהן, שלא ידע על דממת האלחוט, המשיך לשדר כהרגלו, ומקלטי הצבא הסורי ננעלו על אות השידור ופענחו אותו. כאשר כוחות הצבא פרצו אל ביתו, נתפס כהן כשהוא משדר, ולא גילה כל התנגדות למעצר. גרסה זו היא המופיעה בעמוד ה"יזכור" הרשמי של משרד הביטחון המוקדש לכהן, אך יש הטוענים כי זו גרסה בעייתית, שכן דממת האלחוט שהוטלה על מערכות הקשר של הצבא הסורי לא חייבה את עובדי השגרירויות הזרות שהמשיכו לשדר לארצותיהם. יתרה מזאת, התדרים בהם שידר כהן לא חפפו את תדרי השידור של הצבא הסורי.
בראיון של ראש המודיעין הסורי אחמד סוידאני ב-1 במרץ 1965, חודשיים וחצי לפני תלייתו של כהן, לעיתונאי הלבנוני זוהיר אל-מרדיני בשבועון הלבנוני "השבוע הערבי" ומעדויות של קצין מודיעין שפרץ לדירה עלה, כי כהן לא שידר בעת שנלכד. מניתוח עדותם עולה כי כהן נלכד בעת ששכב במיטתו והאזין לשידורי רדיו. מעדות קצין המודיעין עולה כי זמן הפריצה לדירה נקבע על פי צורך מבצעי. "חששנו שכהן יתאבד כשנפרוץ לדירה... ראינו שכהן הולך לישון מאוחר לקראת בוקר... ולכן תכננו את שעת הפריצה לשעה 08:00 זמן שהוא שוהה במיטתו. שלושה אנשים פרצו את הדלת והרביעי (המתאבד) רץ במהירות לחדר השינה במטרה להישכב עליו גם במחיר חייו." מעדות הקצין עולה כי לאחר שנתפס במיטתו הם בודדו אותו והחלו לחפש בדירה. "בתחילה נמצאו לבנות החבלה שהוסתרו בתוך חפיסות סבון יארדלי". הקצין הוסיף: "לאחר מכן ביצענו חיפוש מדוקדק בדירה ומצאנו את מכשירי השידור והקליטה".
אחד המדינאים הבכירים איתם התיידד כהן היה אמין אל-חאפז, שב-1963 ביצע הפיכה צבאית והפך לנשיא סוריה. בריאיון עמו ב-2001 טען חאפז כי הוא זה שתפס את אלי כהן, לטענתו לאחר שהאחרון כשל בלשונו ואמר לו כי הוא הולך להתפלל "במסגד של מוסלמים". אל-חאפז הסביר כי משפט כזה יכול לומר רק אדם שאינו מוסלמי ולכן התעורר חשדו. עם זאת, בראיון שנתן חמש שנים מוקדם יותר הוא מסר גרסה שונה, ואמר כי כהן נלכד בידי כוחות הביטחון הסוריים בעקבות שידור אלחוטי, שבו העביר לישראל החלטות של מפלגת הבעת' הסורית. ההחלטות פורסמו בפומבי בחדשות קול ישראל בזמן שהיו ידועות רק לקבוצה מצומצמת של חברי מפלגת הבעת' הסורית, דבר שהעלה חשד לקיומו של מרגל בצמרת הסורית.
בכתבת תחקיר שפורסמה ב"מעריב" נקב המחבר בשמו של מֻקדם עאדל אל-סעידי (عادل الصعيدي), קצין בכיר וגמלאי של משטרת ביטחון הפנים הסורית, כמי שהפליל את כאמל אמין ת'אבת. אל-סעידי וכמה מחבריו של כהן חשדו בו שהוא אינו איש עסקים. אל-סעידי השתתף באפריל 1964 בנסיעתו השלישית של אלי כהן לאל-חמה ונכח שכאמל אמין ת'אבת מבצע עבירה ביטחונית חמורה. כאמל צילם בחזית ברמת הגולן והתעקש להמשיך על אף שחבריו ביקשו ממנו לחדול ואמרו לו שזה אסור. חשדו של אל-סעידי התגבר בעקבות מספר אירועים נוספים והוא אף הטיח בכאמל אמין ת'אבת שהוא חושד שהוא עוסק בפעילות מסוכנת. בכתבה נטען כי עאדל אל-סעידי הגיש את תלונתו לחבריו במשטרת ביטחון הפנים באוקטובר 1964 בעת שכהן שהה בחופשה בישראל ולכן אנשיו של אחמד סווידאני חיכו לחזרתו ועקבו אחרי כהן מרגע שנחת בדמשק ועד ליום מעצרו. מפרוטוקול בית הדין הצבאי המיוחד עולה כי חוקרי המודיעין הסורי עצרו, חקרו והעמידו לדין את כל האנשים (35) שהיו במגע עם כהן מרגע נחיתתו ב-26 בנובמבר 1964 ועד מעצרו – היחיד שלא הועמד לדין היה עאדל אל-סעידי.
בסרט תיעודי משנת 2021 שהופק על ידי רשת RT הרוסית, פורסם צילום של כהן מטייל ברחוב ראשי בדמשק, מתוך ארכיון של מומחה סובייטי למודיעין אותות בשם בוריס לוקין שהיה מוצב בסוריה. על פי הסרט נרמז כי לברית המועצות היה חלק בלכידתו.
משפטו ותלייתו
ממוזער|שמאל|170px|אלי כהן (עם הגב למצלמה) באמירת וידוי עם הרב נסים נדבו הכהן לפני העלאתו לגרדום.
ב-24 בינואר הודיעה סוריה רשמית על מעצרו של אלי כהן, אשר כונה "Master Agent". למחרת, פורסם מידע על תפיסתו בעיתון "אל בעת" הסורי. כהן עונה קשות במהלך חקירתו במשך ארבעה שבועות. משפטו נפתח ב-22 בפברואר 1965 בבניין המטה הכללי הסורי. תחילה נערך המשפט בדלתיים סגורות, ואף פרקליט או עיתונאי לא הורשה להשתתף. בקשתו של אלי כהן לסניגור שייצג אותו לא נענתה. לאחר שלושה ימים התחילו לשדר קטעים נרחבים מהמשפט ברדיו דמשק. מדינת ישראל עשתה מאמצים גדולים להציל את חייו ולשחררו. נשלחו מספר מתווכים לדמשק שהציעו הצעות שונות ובהן כסף, ידיעות על האופוזיציה החתרנית, תרופות ואף ציוד אזרחי רב, אך הסורים סירבו לכל ההצעות. לדברי נתן סלומון, שהיה מדריכו האישי בבית הספר לתפקידים מיוחדים, הציעה ישראל לסורים מידע מודיעיני תמורת שחרורו של אלי כהן, אך סוריה דחתה את ההצעה הזו. לדברי דני יתום, ראש המוסד לשעבר, הציעה ישראל לשחרר שבויים סורים תמורת שחרורו של אלי כהן, אך הסורים לא נענו להצעה.
מכיוון שכהן היה מקורב אישית לצמרת השלטון, תמכה האופוזיציה בסוריה בעריכת משפט פומבי, על פי הכללים, עם ייצוג של עורך הדין שנשלח לייצגו מצרפת, כדי לחשוף את מעללי צמרת השלטון ושחיתותו. לכן דאג המשטר הסורי, שהמשפט ייערך בדלתיים סגורות, ורק חלקים בודדים (וערוכים) ממנו הוצגו בטלוויזיה. בחלקים אלה לא הצליחו להסתיר את רעידותיו שנגרמו כתוצאה מהעינויים שעבר. בין השופטים היו ידידיו לשעבר של כהן, כמו צאלח ד'אלי. בנוסף, אף במשפט הסגור, הוא לא הואשם בגין ריגול. האישום המרכזי נגדו היה עבירה זניחה, על כך שבסיוריו בגבול ישראל עם בכירי הצבא (שהציגו לו את הביצורים והנשק) הוא נכנס לתחום שאסור לכניסת אזרחים. התחום סומן בשלט, הניצב עד היום סמוך ליישוב הנושא את שמו, אלי-עד, ובו כתוב: "אין מעבר לאזרחים דרומה מקו זה. העובר צפוי לעונש מוות". העילה לאישום הזניח היא עובדת קשריו הרבים והאישיים עם צמרת הצבא והממשל, ולכן בכירים רבים חששו שהמשפט יחשוף את הכשלים שלהם בשמירה על ביטחון שדה.
כארבעה חודשים לאחר שנלכד כהן, ב-18 במאי 1965 בשעה 02:00 לפנות בוקר, נעה שיירה צבאית קטנה ברחובות דמשק. לאחר נסיעה קצרה עצרה השיירה בתחנת המשטרה מול כיכר אל-מרג'ה שבלב העיר, ולמקום הובהלו קצינים רבים, כולל אלה שכיהנו כשופטים בבית המשפט הצבאי שדן את כהן למוות, וכן עיתונאים וצלמים שקיבלו אישור לתעד את שעותיו האחרונות של המרגל הישראלי הבכיר ביותר שנלכד בסוריה. הרב נסים נדבו הכהן, הרב הראשי של דמשק, קרא עם כהן את תפילת צידוק הדין, קריאת שמע ווידוי. מאוחר יותר העיד הרב כי פגש אדם שבור, ועם זאת אדם נחוש שביקש להודיע לבני משפחתו שמילא את חובתו עד תומה ונשאר נאמן לעמו ולארצו.
ממוזער|330x330px|תלייתו של אלי כהן בדמשק
לאחר מכן הובל כהן למרכז כיכר מרג'ה, בה המתין לו אבו סלימאן, התליין הראשי של סוריה, אשר תלה אותו בשעה 3:30 לפנות בוקר. גופתו נותרה תלויה שש שעות, כשהיא מכוסה בסדין לבן ועליה כתב האישום, לעיני העוברים ושבים בכיכר.מברק שנשלח משגרירות ישראל בפריז לירושלים. המברק נשלח בתאריך 18/5/1965, ונמצא בתיקי משרד החוץ בגנזך המדינה
כהן השאיר אחריו אישה, נדיה כהן (אחותו של הסופר סמי מיכאל), ושלושה ילדים – סופי, עירית ושי.
חוקריו של כהן אילצו אותו לכתוב שני מכתבים שבהם הודאה על כך שאולץ לרגל. אולם, דקות אחדות לפני מותו הוא נשאל בנוכחות עיתונאים זרים האם יש לו בקשה אחרונה והוא ביקש לכתוב מכתב אחרון למשפחתו. את המכתב שכתב לאשתו זמן קצר לפני עלייתו לגרדום לא יכלו הסורים להסתיר וכך כתב:
כהן נקבר בדמשק. הסורים לא נענו לבקשה לאפשר את הבאתו לקבורה בישראל. לאחר מותו הועלה מדרגת רב-סרן לדרגת סגן-אלוף.
לוי אשכול, שהיה ראש ממשלת ישראל בעת מלחמת ששת הימים, אמר: "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים."
לאחר מותו
230px|ממוזער|שמאל|פסל של נדיה כהן וילדיה מביטים לעבר סוריה ומצפים לאלי שיחזור (שביל אלי כהן)
במאי 2007 טען מונזר מוסלי, שהיה ראש לשכתו של נשיא סוריה, כי כהן נקבר ברובע מאזה בדמשק, אך לא ניתן לאתר את קברו כיוון שנבנו עליו מאז בניינים ורחובות. בנוסף, ניסה מוסלי להמעיט בחשיבות תרומתו וטען כי המידע שהעביר כהן היה מידע כללי ולא משמעותי. הספר "אלי כהן – תיק פתוח" מנתח את תוכן הראיון ומפריך את טענותיו של מוסלי. הכותב מצביע על כך שמונזר מוסלי הודח מתפקידו בפברואר 1966, ולכן אין לו מידע כלשהו. מעבר לכך מצביע הכותב על כך שהראיון מלא בשקרים וחצאי אמיתות.
ב-30 במאי 2010 שודרה לראשונה בגלי צה"ל הקלטה מרדיו דמשק, שבה נשמע כהן. ההקלטה בוצעה ב-2 בדצמבר 1962, כשנה לאחר שהגיע אלי כהן לסוריה. המראיין, שאירח את כהן, הציג אותו בשמו הבדוי – כאמל אמין ת'אבת, איש עסקים סורי שחזר למולדת אחרי שנים רבות בדרום אמריקה.
באוקטובר 2011, ביקר בישראל פעיל כורדי מעיראק שישב בכלא בסוריה, שסיפר כי ראה על קירות תאו מילים בעברית ובערבית שחרט כהן, ככל הנראה בטרם הוצא להורג: "אני לא מצטער על מה שעשיתי. אם יש בי צער זה על מה שלא עשיתי ולא יכולתי לעשות. לעיתים אדם נכשל בגלל חברים שהכשילו אותו".
אחיו הצעיר של אלי כהן, מוריס כהן (1927 – דצמבר 2006) שירת ביחידה 220 וקלט מברקים עבור המוסד, ובשלב מסוים הבין כי אחיו אלי נמצא בסוריה, אך שמר זאת בסוד משאר בני המשפחה. מוריס פעל כדי להנציח את זכרו של אחיו, תוך ציפייה להחזרת עצמותיו לקבורה בישראל, בקשה שנדחתה שוב ושוב על ידי סוריה. ביולי 2018 פרסם המוסד הישראלי כי הצליח להשיב את שעון היד של אלי כהן.
שמאל|ממוזער|220px|שביל אלי כהן ברמת הגולן: "אלי כהן הי"ד לוחם המוסד עבר דרך מחסום טנקים זה על הכביש המוליך לאל-חמה..."
בני משפחתו וגורמים נוספים טענו כי חשיפתו נבעה ממחדל של המוסד. הם סברו כי מפעיליו סיכנו את כהן לשווא, כאשר דרשו ממנו לשדר בכל יום ולפעמים פעמיים ביום ולדווח על הנעשה בפרלמנט הסורי, דברים שלא היו בעלי חשיבות. אשתו נדיה טענה כי הגיחה האחרונה שלו לסוריה הייתה מיותרת, הואיל וכהן מיצה את יכולתו המודיעינית, והסיכוי שייחשף הפך לגבוה מאוד. לאחיו, אפרים כהן, היו טענות על כך שהמשפחה לא קיבלה מידע אמין מגורמי המודיעין בארץ, ובזמן שהגורמים הישראליים שידרו אופטימיות ודיברו על כך שהוא יחזור, קול דמשק הודיע על תלייתו. ב-18 במאי 2015, חמישים שנה לאחר שנתלה, הודה ראש המוסד, תמיר פרדו, כי "בדיעבד, ברור שחזרתו האחרונה של אלי לסוריה הייתה טעות". על אף הנצחתו של כהן, טוענת משפחתו שלא נעשה די להבאתו לקבורה בישראל ולהנצחתו.
באפריל 2019 דווח כי יחד עם החזרת זכריה באומל, איתרו חיילים רוסים ששהו בסוריה את שרידיו של אלי כהן והביאו עמם לרוסיה, אבל משרד החוץ של רוסיה הוציא הודעה רשמית שדחתה טענות אלה. בפברואר 2021 התקשורת הערבית טענה שוב כי כוחות צבא רוסיה עמלים לאתר את שרידיו של אלי כהן במחנה הפליטים אל-ירמוכ.
הנצחה
שמאל|ממוזער|220px|מצבה לזכרו של אלי כהן בגן הנעדרים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים
שמאל|ממוזער|220px|גן אלי כהן בשכונת רמת עמידר ברמת גן
250px|ממוזער|שמאל|שלט הסבר בגן אלי כהן ברמת גןלאחר מותו נערכה עצרת לזכרו בהשתתפות אלפי בני אדם, אשר צעדו מיפו ועד כיכר המגינים "המצבה" בבת ים. בקהל נשאו זר בני משפחתו של כהן ודוד בן-גוריון, אז חבר כנסת, נאם בפני המשתתפים.
מוזיאונים ולימוד
תולדות חייו מונצחים במוזיאון הריגול הבינלאומי בוושינגטון די. סי. בארצות הברית.
בית הספר "נועם אליהו" בנתיבות
רשת הספריות על שם אלי כהן בפרדס חנה-כרכור
בשנת 2007 הוקם מוזיאון על שם אלי כהן בבית הספר הקרוי על שמו בקריית מלאכי. המוזיאון הוקם כמרכז למידה על חייו של אלי כהן, ומסופרים בו תולדות חייו בתמונות ובסרטון. בני משפחתו תרמו תמונות ומכתב ששלח לפני שנכנס לסוריה בפעם האחרונה.
ב-2009, הודיעה עיריית בת ים, עיר מגוריו של אלי כהן, על הקמת מוזיאון לזכרו בעיר. הקמת המוזיאון בבת ים לא יצאה לפועל.
ב-2010, במלאת 45 שנה להוצאתו להורג, הוקם אתר אינטרנט ובו חומרים שונים ותיעוד על חייו ופועלו של אלי כהן.
בדצמבר 2022 נחנך במבנה עיריית הרצליה הישן המוזיאון הלאומי על שם אלי כהן, בהשתתפות נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו וראש המוסד, דוד ברנע.
מקומות ואנדרטאות
רחובות רבים בערי ישראל נקראים על שמו. בעיר בת-ים נקרא רחוב על שמו, לא רחוק מביתו ברחוב התחייה.
היישוב אלי-עד ברמת הגולן נקרא על שמו.
ב-8 בדצמבר 1966, שונה השם של שכונת עזרה וביצרון בראשון לציון ל"רמת אליהו", ובשנת 1995 שונה השם ל"נווה אליהו".
נקראו על שמו בתי כנסת
גנים ציבוריים, בתוכם, גן אלי כהן ברמת גן, גן אלי כהן באלרואי קריית טבעון ובחיפה.
מצבה לזכרו הוצבה בגן הנעדרים בבית הקברות הצבאי הלאומי בהר הרצל בירושלים.
בשנת 2001, הנפיקה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות מדליה ממלכתית לזכרו.
בינואר 2012, נחנכה בנצרת עילית (נוף הגליל היום) אנדרטה לזכרו.
בשנת 2013, החל לפעול ברמת הגולן "שביל אלי כהן", טיול באתרים שבהם ריגל כהן למען ישראל.
מדרשת "המוסד" קרויה על שמו
בשנת 2021, הוצב בבית הכנסת החדש של ארגון "המוסד" ספר תורה לזכרו, במעמד ראש הממשלה, ראש המוסד, שר המודיעין, רבנים אשתו ובני משפחתו.
דיוקנו עוצב בפסיפס על ידי האמן יוסף לוגסי, ומוצג במוזיאון בית הפסיפס יפו.
הנצחה בבול דאר ישראלי
בתאריך 22 בדצמבר 1982, דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה". אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של אלי כהן שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון.
בתרבות
מהספרים לזכרו
"המרגל שבא מישראל – פרשת אלי כהן" (מאת אורי דן וישעיהו בן-פורת),
"בודד בדמשק" (מאת שמואל שגב)
"אלי כהן – האיש שלנו בדמשק" (מאת אלי. בן־חנן).
"המרגל מהקומה הרביעית – סיפורו של אלי כהן" (מאת אורה מורג) ספר ילדים
סרט וסדרת טלוויזיה
בשנת 1987, יצא סרט טלוויזיה בשם "המרגל הישראלי בדמשק", בהשתתפות ג'ון שיאה (שגילם את אלי כהן), אלי וולך, ששון גבאי ומיכל בת-אדם.
ב-2019 הפיקו Canal+ ונטפליקס מיני-סדרת טלוויזיה אלי (The Spy), המבוססת על ספרו של אורי דן, בכיכובו של סשה ברון כהן.
בשנת 2020 שודרה בערוץ כאן 11 סדרה תיעודית בשם "לוחם 566".
שירים ופיוטים
בהקפות לשמחת תורה בעיר צפת, מושר פיוט לזכרו על פי הפיוט הישן (והציוני המחודש) "אל אל יבנה הגליל".
המשוררת נועה שקרג'י, כתבה אודות כהן את השיר "האיש שלנו".
במאי 2020, בעת ציון 55 שנה לתלייתו, כתבו המשוררים יואב גינאי ושאול דור שיר אודותיו, בביצועו של יהורם גאון בשם "אלי שלי". פזמון השיר "אלי שלי, אלי שלי, שלא ייגמר לעולם" שואב השראה משירה של חנה סנש: "אלי אלי, שלא ייגמר לעולם".
לקריאה נוספת
ספרים
א. חגי, אלי כהן: הגיבור הישראלי מדמשק, תל אביב: ספרי גבורה, 1967.
אלי בן־חנן, אלי כהן - האיש שלנו בדמשק, תל אביב: בוסתן, 1967
ישעיהו בן-פורת, אורי דן, המרגל שבא מישראל: פרשת אלי כהן, רמת גן: מסדה, 1968.
שמואל שגב, חייו ומותו של אלי כהן, ירושלים: כתר, 1986.
שמואל שגב, בודד בדמשק - חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן, גילויים חדשים במהדורה מעודכנת, ירושלים: כתר, 2012.
נעם נחמן טפר, אלי כהן - תיק פתוח, רעות: אפי מלצר - מחקר והוצאה לאור, 2017.
נעם נחמן טפר, אלי כהן - תיק פתוח, רעות: גילויים חדשים במהדורה מעודכנת אפי מלצר - מחקר והוצאה לאור, 2020.
פרקים בתוך ספרים
משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 276–284
מיכאל בר-זהר, ניסים משעל, המוסד-המבצעים הגדולים, הוצאת ידיעות ספרים, 2010
אפרים לפיד, לוחמי הסתר - המודיעין הישראלי מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2017, עמ'137–138
מאמרים
אלה פלורסהיים, אבי שילון, "בעיני המפעיל: אחרי ארבעים שנה, ג' מדבר על אלי כהן", תכלת 21, סתיו ה'תשס"ו, 2005, עמ' 21–28
ספרי ילדים
ג'קי ירחי, לוחם 88 : סיפורו של אלי כהן - המרגל מדמשק, ירושלים: ספריית בית אל, ה'תשע"ז 2017. קומיקס.
אורה מורג, המרגל מהקומה הרביעית - סיפורו של אלי כהן, הוצאת שוקן, 2020
קישורים חיצוניים
אוסף אלי כהן - לוחם הסתר מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
שביל אלי כהן - נקודה 8, באתר תיירות רמת הגולן
אלי כהן, בפורטל עובדי ההוראה
מאמרים
אלי כהן, אתר להנצחתו
ג'קי חוגי, בתו של אלי כהן פותחת את כל הפצעים , מעריב, 14 באוקטובר 2008
אלי כהן שלא הכרתם עדות מפי אדם שהכיר את כהן בדמשק, מעריב, 14 בינואר 2013
אורלי גולדקלנג, "אנחנו בחיבור שאי אפשר לפרק עם המדינה", ריאיון עם סופי, ביתו של אלי כהן, באתר מקור ראשון,5 באוגוסט 2019
דותן גורן, האם המוסד ניסה לחלץ את גופתו של אלי כהן?, באתר ערוץ 7, 3 במאי 2020
מזכרת מהעבר: האם אלי כהן תועד צועד ברחובות דמשק?, ישראל היום, נטע בר, חנן גרינווד, 19 בפברואר 2021
סרטונים
"אלי כהן - המרגל הישראלי בדמשק", סרט תיעודי, 89 דקות בהפקת BBC-TV
אלי כהן, הרגעים שאחרי ההוצאה להורג | קטע 1 | קטע 2 | 18 במאי 1965, ארכיון הסרטונים של AP
יום השבעה למותו של אלי כהן, 1965, יומני גבע, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
תהלוכת דומיה ועצרת אבל לכבודו של אלי כהן, בת-ים, מאי 1965, גנזך המדינה (התחילה 1:11)
חדשות השבת - חמישים שנה מאז הוצא להורג המרגל הישראלי אלי כהן
"סוכן מספר 88", תוכנית תיעודית בהגשת ג'קי חוגי על שליחותו ומותו של כהן, גלי צה"ל, 30 במאי 2010
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי המוסד שנכלאו בחו"ל
קטגוריה:יהודים שהוצאו להורג
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בארצות ערב
קטגוריה:חללי צה"ל
קטגוריה:הנצחת נעדרים בהר הרצל
קטגוריה:יחסי ישראל–סוריה
קטגוריה:יהדות אלכסנדריה
קטגוריה:אלכסנדריה: אישים
קטגוריה:ישראלים ילידי מצרים
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:מרגלים יהודים
קטגוריה:אנשי יחידה 131
קטגוריה:בת ים: אישים
קטגוריה:חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:פעילים ציונים במצרים
קטגוריה:פעילים ציונים בסוריה
קטגוריה:אסירי ציון
קטגוריה:עולי הגרדום
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:חברי הבונים החופשיים בישראל
קטגוריה:קורבנות עינויים ישראלים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:סגני-אלופים בצה"ל
קטגוריה:מרגלים שריגלו למען ישראל
קטגוריה:מרגלים ישראלים
קטגוריה:אישים המונצחים בגן הנעדרים בהר הרצל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1924
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1965
קטגוריה:מתרגמים מערבית לעברית | 2024-10-18T23:13:38 |
צום גדליה | צום גדליה (או צום גדליהו) הוא יום תענית ביהדות החל בג' בתשרי, יום לאחר ראש השנה (אם יום זה חל ביום שבת - כ-31.9% מהשנים - הצום נדחה ליום המחרת). צום זה הוא אחד מארבעת הצומות לזכר חורבן בית המקדש. הצום נקבע לציון רצח גדליהו בן אחיקם, נציב יהודה בימים שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס. מותו סימל את סופו המוחלט של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת בית ראשון.
הצום מתחיל עם עלות השחר ונגמר עם צאת הכוכבים.
הופעת הצום במקורות
ההתייחסות הראשונה לצום גדליה היא בתנ"ך, בספר זכריה, שם מוזכר "צום השביעי". הכוונה היא לצום בחודש השביעי, הוא תשרי בספירה המקובלת המתחילה את השנה בניסן. בגלל ההקשר בפסוקים, בהם מדובר על צומות החורבן, לא ייתכן שמדובר שם על יום הכיפורים (שחל גם הוא בתשרי).
בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, נאמר:
רצח גדליה
לאחר כיבוש ממלכת יהודה בידי הבבלים, הוגלה חלק מהעם היהודי, ובמיוחד נכבדי העם, לבבל, ואילו בארץ נשארו מדלת העם, ששימשו כורמים ויוגבים. נבוכדנצר השני, מלך בבל, מינה את גדליה בן אחיקם לשליט על שארית הפליטה אשר נותרה בארץ יהודה. גדליה אסף והנהיג את כל פליטי החורבן, שכנע את יושבי יהודה לאסוף את היבולים, ואף קיבל גיבוי מירמיהו הנביא שהצטרף אליו למצפה.
כפי שמתואר בספר ירמיהו, גדליה נרצח בידי קבוצת יהודים בהנהגת ישמעאל בן נתניה, שהיה "מזרע המלוכה". גדליה הוזהר על הצפוי להתרחש מפי נאמניו, מפקד הצבא יוחנן בן קרח ואנשיו, שהזהירו אותו מפני ישמעאל. יוחנן אף ביקש כי גדליה יקדים להרוג את ישמעאל בפעולת מנע, אך גדליה לא האמין לו וסירב להצעתו. גדליה נרצח כשישב במצפה (כנראה נבי סמואל של היום), ואיתו נטבחו גם תומכיו ואף החיילים הבבליים שהיו מוצבים שם. הרצח, שנעשה בעיצומה של סעודה שערך גדליה לישמעאל בן נתניה ואנשיו, נעשה בהכוונת בעליס מלך עמון.
ברצח גדליה בא הקץ לקיומה של אוטונומיה יהודית כלשהי בארץ ישראל לאחר חורבן הבית הראשון. הרצח גרם לדלת העם תחת ממשלתו של גדליה בן אחיקם להתפזר. מקצתם ירדו למצרים, מחשש לתגובת הבבלים. בכך הושלם חורבן הבית הראשון, ולא נותרה כל ריבונות יהודית בארץ ישראל במשך כחמישים שנה, עד ימי שיבת ציון.
מועד רצח גדליה
ישנה מחלוקת במסורת היהודית בשאלה האם גדליה נרצח ב-ג' בתשרי, או שנרצח ב-א' בתשרי והצום נדחה למעשה לאחר ראש השנה מפני שאי אפשר לקבוע צום ביום חג.
370px|ממוזער|התפוררות העיר ירושלים תחת שלטון הבבלים. נירנברג, 1493
ג' תשרי:
סדר עולם, פרק כ"ו: "בשלשה בתשרי אחר חורבן הבית נ"ב יום נהרג גדליה בן אחיקם".
תוספתא, מסכת סוטה: "צום השביעי זה שלשה בתשרי יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם".
תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה: "צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם".
הרמב"ם: "יום שלושה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם".
א' תשרי:
אבן עזרא: "נהרג גדליה בראש השנה על כן קבעוהו ביום השלישי".
הרד"ק: "ויהי בחודש השביעי, כמו מחר חודש ובראש השנה נהרג גדליה בן אחיקם וקבעו התענית במוצאי ראש השנה מפני שהוא יום טוב".
רבי יוסף קארו מביא בבית יוסף בשם רבינו ירוחם שגדליה בן אחיקם נהרג בראש השנה, והצום נדחה לג' בתשרי, כדי שלא לעשות תענית בראש השנה.
תפילות
מכיוון שצום גדליה חל בעשרת ימי תשובה, שבהם ממילא מאריכים בתוספות רבות לתפילת הקבע, התפילה ביום זה היא אחת מהתפילות הארוכות שבימי החול במהלך השנה.
בקהילות הספרדים, מוסיפים סליחות של תענית אחרי חזרת הש"ץ של שחרית בתוך סדר התחנון, בנוסף על הסליחות הרגילות שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים; ואצל האשכנזים, אומרים סליחות רגילות של עשרת ימי תשובה (קודם תפילת שחרית) הכוללים כמה פיוטים הדנים בענייני צום גדליה. מנהג חסידי חב"ד לומר סליחות בתוך סדר תחנון לאחר נפילת אפיים, כבשאר תעניות ציבור.
בפסוקי דזמרה מוסיפים "ה' הוא האלוקים" כבכל עשרת ימי תשובה, ולאחר ישתבח מוסיפים את מזמור שיר המעלות ממעמקים.
מלבד שבע ההוספות של עשרת ימי תשובה בתפילת שמונה עשרה, מוסיפים גם את תפילת עננו (האשכנזים בתפילת מנחה בלבד).
לאחר תפילת עמידה, מוסיפים את תפילת אבינו מלכנו.
קוראים בתורה את פרשת "ויחל משה" שחרית ומנחה. לאחר קריאת התורה במנחה נהגו בני אשכנז לקרוא במנחה את הפטרת "דרשו ה' בהמצאו", העוסקת בקריאת ה' אל העם (על ידי הנביא ישעיהו) לחזור בתשובה. אך בקרב בני עדות המזרח נחלקו הדעות, ברוב הקהילות לא נהגו להפטיר, וישנם קהילות, בעיקר יוצאי צפון אפריקה, שנהגו להפטיר 'דרשו ה' בהמצאו'.
למנהג הספרדים מוסיפים לאחר שיר של יום את מזמור "אלהים אל דמי לך", ובמנחה לאחר למנצח בנגינות מוסיפים את מזמור "תפילה לעני כי יעטוף".
ראו גם
אבלה נפשי וחשך תארי
לקריאה נוספת
יום הריגת גדליה בן אחיקם, י' מתלון, ירחון האוצר גיליון נ"ז עמודים קטז-קסו
קישורים חיצוניים
צום גדליה באתר חב"ד
יהודה איזנברג, גדליה בן אחיקם - דמותו של מנהיג נאיבי, באתר "דעת"
נפתלי טוקר, תוקפו של צום גדליהו
צום גדליה באתר ערוץ 7
דליה מרקס, משמעותו המתחדשת של צום גדליה לימינו (ראיון)
הערות שוליים
*
קטגוריה:דברי קבלה
קטגוריה:תעניות | 2024-10-06T06:42:25 |
ה. פ. לאבקרפט | הפניה ה.פ. לאבקרפט | 2021-01-08T16:34:34 |
יום הניצחון באירופה | שמאל|ממוזער|350px|ג'יני לֶבּי בת הארבע ומורין שְּרוֹל בת השנתיים, ברחוב מגוריהן החרב בלונדון, 8 במאי 1945.
יום הניצחון באירופה (באנגלית: VE [Victory in Europe] Day) נקרא גם יום הניצחון על גרמניה הנאצית - הוא היום בו חוגגים את ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה בשנת 1945. במדינות המערב נחגג יום זה ב-8 במאי, ובגוש המזרחי נחגג יום הניצחון בחבר המדינות ב-9 במאי.
הכניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית התרחשה ב-7 במאי בריימס שבצרפת ונכנסה לתוקף ב-8 במאי. בעלות הברית החליטו להכריז על כך בפומבי רק ב-9 במאי. למרות תכנון זה דלפה הידיעה במערב, וחגיגות ענק פרצו כבר ב-8 במאי, בעיקר בלונדון (שם השתתפו יותר ממיליון איש בחגיגות).
אף על פי שמלחמת העולם לא הסתיימה בתאריך זה, אלא רק ב-15 באוגוסט 1945 (ביום הניצחון על יפן, הידוע גם כ-VJ-DAY), נחשב תאריך זה לתאריך שבו מצוין סוף המלחמה.
יום הניצחון במדינות ברית המועצות לשעבר
במדינות בברית המועצות לשעבר יום הניצחון נחגג בצורה של מצעד צבאי, סרטים הקשורים לניצחון ולמלחמה, זיקוקין די-נור ובדרך כלל בשעות הערב דקת דומייה לזכר החללים שנהרגו במלחמה כנגד הנאצים, במדינות אלה החג נחשב לאחד המרכזיים והחשובים, ולכן הוא מוכרז כיום חופש.
יום הניצחון בישראל
בארץ ישראל כללו החגיגות יום שבתון, חנינה למספר אסירים על עבירות מרקע פוליטי, תהלוכות והנפת דגלים. בקרב היישוב היהודי החגיגות הקיפו את כל שדרות הציבור. בקרב הערבים בארץ ישראל החגיגות הצטמצמו לאליטות שהיו בקשרים עם הבריטים, בעוד הציבור הרחב התייחס לניצחון באדישות.
עם בוא גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר, מצוין יום הניצחון על גרמניה הנאצית גם בישראל (ובעיקר בכנסת), לכבוד הלוחמים היהודיים בצבאות בעלות הברית בכלל, ובצבא האדום בפרט.
החל משנת ה'תשע"ד (2014) מצוין גם יום השחרור וההצלה על פי התאריך העברי כו באייר.
ראו גם
מועד זיכרון ופיוס לאלה שאיבדו את חייהם במלחמת העולם השנייה
קישורים חיצוניים
כתב הכניעה של גרמניה במהדורה האנגלית של ויקיטקסט.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1945
קטגוריה:אירועים בחודש מאי
קטגוריה:כניעת גרמניה הנאצית | 2024-05-17T20:01:01 |
אלי עמיר | פואד אלי עמיר (נולד ב-26 בספטמבר 1937) הוא סופר ופעיל חברתי ישראלי.
ביוגרפיה
אלי עמיר נולד בבגדאד, עיראק, בשם פואד אליאס נאסח חלסצ'י. משפחתו ניצלה מהפרהוד כשהיה בן ארבע, ועלתה לישראל לפני שמלאו לו 13 שנים. נקלט עם משפחתו בבית עולים, מעברה ומשם הצטרף לחברת נוער של עליית הנוער ויצא לקיבוץ משמר העמק. בראיון שנתן בפסטיבל מספרי הסיפורים וכן בספרו "תרנגול כפרות" העיד כי במהלך שהותו בקיבוץ זכה ליחס מזלזל ולגזענות מצד תושבים ואזרחים ששהו בקיבוצים. בשנת 1954 עבר לבדו לירושלים והחל ללמוד בבית ספר ערב לנערים עובדים ולעבוד כנער שליח במשרד ראש הממשלה. אחרי שסיים את לימודיו התגייס לצה"ל.
לדבריו, שנותיו במשמר העמק היו חשובות ומכריעות, רצופות קונפליקטים עם דמות הצבר ועם עצמו. עם זאת, היו אלה שנים מבורכות של היחשפות לתרבות הארץ והמערב. בתקופה זו נחשף לאבות המייסדים שראה בהם דמויות מופת. הוא טען שהכאב הגדול מכל עבורו הוא פסילת תרבותו של האחר. הכפייה התרבותית הייתה שגויה ומקוממת, לדעתו לא ניתן לתלוש את האדם משורשיו התרבותיים. הוא דוגל בתרבות המערבית אך השינוי חייב להיות איטי, מאוזן ובקצב המתאים לכל קבוצה ושבט והוא חייב לבוא כתוספת ולא במקום. בספריו ביטא בין היתר את ייסורי העלייה והקליטה, משבר התרבויות, מזרח ומערב, הזר והשונה, חלש מול חזק, ותיק ועולה שצריך לעצב את עצמו בחברה משתנה.
בשנת 2006 הציע הבלוגר אורי קציר יחד עם גורמים נוספים לבחור באלי עמיר לנשיא המדינה. ההצעה זכתה להדים רחבים בתקשורת הישראלית ובעיקר בתקשורת הערבית: השבועון המצרי הנפוץ "רוז אל-יוסוף" שיבח את ההצעה והדגיש כי יצירתו של עמיר מעוגנת בשפה ובתרבות הערבית. עמיר השיא משואה ביום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל, שעמד בסימן יובל שנים לאיחוד ירושלים.
בספרו החדש 'והימים לא חלפו', כותב עמיר על משפחתו: "אני חושב שבאותה תקופה שלי כנער אופניים התחלתי להתפכח, וביתר שאת כשהשתחררתי מהצבא. איך אפשר שלא: משפחה של תשע נפשות, אבא לא עובד, היה לו פגם בראיה שהלך והחמיר. הפקיד ראה אדם עם כתם בשתי עיניו ואמר זה עיוור והעביר אותנו לכפר לעיוורים בגדרה. אני נשלחתי לירושלים כדי לעבוד וללמוד בערב כדי שהמשפחה כולה תוכל לעבור. חשבתי שאני מביא אותם לירושלים לגאולה. כשסוף סוף הצלחתי זה היה לקטמונים לשיכון מחורבן..."
לעמיר שלושה ילדים.
קריירה
עם שחרורו מצה"ל עבד כמנהל הארכיון של משרד ראש הממשלה והחל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים בפקולטה למדעי המזרח, בה למד ספרות ערבית ולימודי המזרח התיכון. משנת 1964 ועד סוף שנת 1968 עבד כעוזר ראשי ליועץ לענייני ערבים לראש הממשלה, ומיד אחרי מלחמת ששת הימים ניהל את לשכת היועץ במזרח ירושלים. בסוף 1968 נקרא על ידי לובה אליאב, סגן שר הקליטה, להצטרף לצוות ההקמה של המשרד לקליטת עלייה בראשות השר יגאל אלון. היה עוזרם של לובה אליאב ושל שמעון פרס כשהיה שר הקליטה אחרי יגאל אלון. כיהן בשורה של תפקידים במשרד כולל מנהל מחלקה, מחוז, סמנכ"ל, משנכ"ל ומ"מ מנכ"ל. תוך תקופה זו (1978-1975) כיהן כמנכ"ל הפדרציה הספרדית בארצות הברית ואחר כך כמתאם החזרת יורדים ארצה.
בשנת 1984 נבחר לכהן כמנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית והמשיך בתפקידו במשך עשרים שנה. טיפל בנוער ישראלי במצוקה ועם זאת דאג לקלוט בין היתר את עולי אתיופיה וחבר המדינות. בתקופתו הפכה עליית הנוער לגדולה ביותר מאז שנוסדה, לראשונה בתולדותיה דרש ממשרד החינוך תגבור לימודי והגשת חניכי עליית הנוער, כיתר התלמידים בארץ, לבחינות בגרות, כולל עולים חדשים מאתיופיה וחבר העמים, הוא דאג לשלב את הורי התלמידים בתהליך החינוכי של בניהם. הטיף לחניכי עליית הנוער להיות סובלניים לשונה ולזר, למיעוטים ולעולים החדשים, לתרום לחברה ולמדינה ולהיות פתוחים לתרבויות של האחרים. היה בין מקימי הקהילה החינוכית התיישבותית ניצנה יחד עם לובה אליאב ואורי גורדון וכיהן כיו"ר הוועד המנהל שלה במשך עשרים שנה עד פרישתו לגמלאות.
כיהן כמרצה אורח באוניברסיטאות בישראל ובחו"ל ומרצה בתחומים שונים. כתב לעיתונות בישראל ובעולם, במשך שנים רבות השתתף בתוכנית רדיו שבועית ברשת ב' יחד עם גאולה כהן שנודעה בשם "על ימין ועל שמאל".
עמיר פעל שנים רבות למען צמצום הפערים בחברה הישראלית, טיפול בנוער ובמשפחות במצוקה, מתן ביטוי לתרבותם של יהודי ארצות ערב והנהגת לימודי ההיסטוריה שלהם בבתי הספר. היה חבר בוועדות ציבוריות וממשלתיות רבות וביניהן "ועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה" בראשות גולדה מאיר. הטיף ללימוד השפה הערבית, הכרת הספרות, התרבות והמוזיקה של ארצות ערב. פעל למען שלום והידברות עם ארצות ערב והשתתף בעשרות כנסים עם פלסטינים ומשלחות מארצות ערב. בין היתר כיהן כנציג ישראל בוועדה המולטילטרלית למען פליטים ערבים במסגרת הסכם אוסלו.
אלי עמיר חבר בוועד המנהל של אגודת אכסניות הנוער בישראל משנת 2008. כמו כן, חבר בוועדת חינוך של אנ"א. חבר המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל.
פרשן בקול ישראל בערבית "אחרי מלחמת ששת הימים".
בספטמבר 2020 קיבל עמיר תואר "עמית כבוד" לשנת 2020 של מכללת בית ברל.
עיריית נהריה קראה רחוב על שמו של אלי עמיר בשכונת יצחק נבון.
קריירה ספרותית
בריאיון למוסף הספרותי של "הארץ" ב-8 בפברואר 1985 סיפר בין היתר כי החל לכתוב בשנת 1970 וכי אינו קל כתיבה.
ספריו היו רבי מכר, תורגמו לשפות רבות כולל ערבית וזכו להצלחה והד נרחב. הוא זכה בפרסים רבים, בין היתר בפרס יגאל אלון למעשה מופת על מעשה מופת חלוצי ופרס ברנר לשנת 2019. הוכתר כיקיר העיר ירושלים וכאזרח כבוד של תל אביב. דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן.
בשנת 2011 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרה של רחלי אברהם-איתן: "מבגדאד לישראל: עיון בטרילוגיה מפריח היונים, תרנגול כפרות ויסמין".
השבועון הגרמני ״דר שפיגל״ השווה אותו לנגיב מחפוז המצרי בכתבה על ספרו מפריח היונים, כך כתב גם הנויה צירכר צייטונג השווייצרי וכן עשה אוקטובר המצרי שפרסם עליו כתבה נרחבת וגם הוא כינה אותו מחפוז הישראלי.
ספריו
תרנגול כפרות, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1983. הספר הומחז והוסרט לטלוויזיה הישראלית.
מפריח היונים, ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 1992 . נוסח מקוצר לתלמידים ועולים הופיע בשנת 1999. הספר הוסרט תחת אותו שם בשנת 2013.
אהבת שאול, הוצאת עם עובד, 1998. ספר על תקופת הקמתה של סיירת מטכ"ל וגיבורו מבוסס על דמות רס"ן יחיאל אמסלם שנפל במלחמת ששת הימים.
פגישה עיוורת, הוצאת כתר, 2000.
יסמין, הוצאת עם עובד, 2005 .
מה שנשאר, הוצאת עם עובד, 2011.
נער האופניים, הוצאת עם עובד, 2019 . זוכה פרס ברנר.
מחרוזת ענבר, עם עובד, 2023.
והימים לא חלפו, עם עובד, 2024.
לקריאה נוספת
אלי עמיר, מפריח היונים, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 219–224, הוצאת כרמל, 2017.
נורית גוברין, "אלי עמיר: שתי פנים ללב" על הספר: 'מה שנשאר'. בתוך: נורית גוברין: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ו', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה/2015.
בר-און יקב, ליבו במזרח, במוסף שבת, "מקור ראשון", ז' באדר א' תשע"א, 11 בפברואר 2011.
רחלי אברהם-איתן, מבגדאד לישראל: עיון משווה בטרילוגיה של אלי עמיר: יסמין מול מפריח היונים ותרנגול כפרות, עם עובד, 2011.
נורית גוברין, "הוא יהיה בגדאדי בביתו ובן המערב בצאתו" - על ספרו של אלי עמיר: 'נער האופניים'. 'הארץ. תרבות וספרות', כ"ד באדר א' תשע"ט (1 במרץ 2019) עמ' 1; 4. עם איור של אלי עמיר פרי מכחולו של ערן וולקובסקי.
קישורים חיצוניים
שושנה ויג, ספרות ופוליטיקה - ריאיון עם הסופר אלי עמיר, באתר "אימגו"
מתי שמואלוף, כל הזמן אתה עוסק באחר: ריאיון עם אלי עמיר, העיתון "אנשים", 6 בפברואר 2007, ע' 20–22
הרצל ובלפור חקק, "ספריי הופכים יחד לסיפור יציאת מצרים", חדשות מחלקה ראשונה, 25 במרץ 2009
אורי דגול, מנכ"ל אגודת אכסניות הנוער מראיין את אלי עמיר על ספרו "נער האופניים". התקיים באספה הכללית השנתית של אנ"א, אפריל 2019
דודו רוטמן, "על פי הארובה", על "מחרוזת ענבר", פנס: מוסף לביקורת ספרות, יולי 2023.
על כתביו
אריק גלסנר, על "מה שנשאר", של אלי עמיר, הוצאת "עם עובד", פורסם ב"מעריב" בדצמבר 2010
אדמית פרא, עובר כל גבול : דמותו של המזרחי בספריו של אלי עמיר, בלוג אדמה, 30 באפריל 2013
ניצה בן-דב, "שפה, מחסום ואהבה ביסמין של אלי עמיר", בתוך חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית (שוקן, 2016), עמ' 195–236
חגי קמרט, ריאיון עם הסופר אלי עמיר על ספרו: נער האופניים, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
מכתביו
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים ילידי עיראק
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:מנכ"לי המשרד לקליטת עלייה
קטגוריה:זוכי פרס יגאל אלון
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:סופרים יהודים עיראקים
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2017
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:חברי המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937
קטגוריה:הסכמי אוסלו: אישים | 2024-10-15T13:48:39 |
הכנרת | שמאל|ממוזער|250px|מפת הכנרת ועומק מימיה
250px|ממוזער|מפת ארץ הקודש, קלאס יאנזון וישר , המאה ה־17. הכנרת מופיעה בשם Cinneret
הכִּנֶּרֶת היא ימה בצפון מזרחה של ישראל ואגם המים המתוקים הגדול בארץ ישראל. בעבר סיפקה הכנרת כרבע מצריכת המים בישראל, אך בעקבות ירידת מפלס המים כתוצאה משנות בצורת שפקדו את ישראל, פחתה שאיבת המים מהאגם ומתקני ההתפלה היו לספק המים העיקרי. נכון לעשור השני של המאה ה-21 מספקת הכנרת בין 2 אחוזים מסך הצריכה ל־13 אחוזים. מפלס מי הכנרת משתנה תכופות על פי עונות השנה ובהתאם לשנים גשומות או שחונות ונמצא לרוב בתחום של 209 עד 212 מטרים מתחת לפני הים. בשנות בצורת נחשפים איים בכנרת עקב ירידת המפלס. הכנרת היא הימה המתוקה הנמוכה ביותר בעולם.
אטימולוגיה
השם "כנרת" מופיע ברשימת הערים שנכבשו על ידי תחותמס השלישי ממצרים שחי במאה ה־15 לפנה"ס. כנרת היא העיר ה־34 ברשימה. בנוסף מופיע אזכור לשם זה ב"פפירוס לנינגרד 1116A", המכיל רשימה של תבואה ושיכר שסופקו לשליחים של ערים שונות מארץ כנען.
השם מופיע גם במקרא, בספר במדבר, בספר דברים ובספר יהושע.
לפי הדעה הרווחת, השם כנרת, הנגזר מן המילה "כינור", נובע מצורתו של האגם – צורת כינור (הכינור המוזכר במקרא דמה בצורתו לנבל). אולם ככל הנראה דעה זו איננה נכונה, שכן בתקופה זו לא היו מפות של הימה וצורת הכינור אז הייתה שונה מצורתו המודרנית. יתרה מכך, במפות מימי הביניים המתוארכות לשנים 1250–1332 לספירה מופיע הים בצורות שונות שבינן לבין צורת כינור אין מאומה. נראה שהסבר זה נוצר כתוצאה משיבוש של דברי התלמוד: "ולמה נקרא שמה כנרת, שמתוקים פירותיה כקול הכינור" (, בתרגום לעברית). ואכן כלי זמר בשם "כינר" מופיע בניבים כנעניים עתיקים, ואזכור ל"מדגת כנרת" נמצא בעיר אוגרית בלוחות המתוארכים למאה ה־16 לפנה"ס. בלוחות מוזכר אל כנעני בשם זה, וככל הנראה כלי הנגינה שימש במקדשו.
שמה של הכנרת במשנה, בתלמוד ובתוספתא הוא ימה של טבריא על־שם העיר טבריה הסמוכה אליה, ככל הנראה על מנת לא להזכיר את שמו של האל הכנעני. במקורות אלה מופיע לעיתים השם גינוסר כשמה של הכנרת, על שם בקעת גינוסר הסמוכה אליה. שם זה התקבל גם בשפות אירופיות אחדות. בערבית התקבל השם "ימת טבריה" (بحيرة طبريا, "בּוּחיירת טַבַּרִ֫יַא"), וכך גם בצרפתית. בנוסח היווני של הברית החדשה וכן בתרגום הוולגטה ללטינית מכונה הכנרת "ימת הגליל" (יוונית: θαλάσσης τῆς Γαλιλαίας, "תלאסאיס טיס גליליאס", לטינית: Mare Galilaeae). שם זה מקובל כיום באנגלית: Sea of Galilee.
גאולוגיה
אגם הכנרת נמצא במרכז בקע הירדן, בחלקו הצפוני של השבר הסורי אפריקאי. כיוונים אחדים של תנועות טקטוניות מאפיינים את אזור הכנרת, כשם שהם אופייניים לבקע הסורי־אפריקני כולו:
תנועות בכיוון צפון־דרום, שהתחילו לפני כ־20 מיליון שנים ונמשכו תקופה ארוכה.
תנועות מתיחה בכיוון מזרח־מערב, שהחלו מאוחר יותר, בראשית הפלייסטוקן (לפני 1.8 מיליון שנים), וגרמו לשקיעה של אזור האגם.
כתוצאה מהתזוזות האופקיות בכיוון צפון־דרום ושקיעת אזור הכנרת, נוצר אגם, שקרקעיתו אינה סימטרית: שיפועה תלול יותר במזרח ומתון יותר במערב. בחלקה הדרומי של הכנרת קיים מצוק תת־ימי מכוסה במשקעי האגם. המצוק ברור בחלקו המערבי ופחות ברור בחלקו המזרחי של האגם, בגלל התנועות האופקיות צפון־דרום.
לכנרת בצורתה הנוכחית קדם אגם הלשון, המלוח, שהשתרע מאזור צפון הכנרת ועד חצבה בדרום. לאגם הלשון קדם אגם עובדיה, שהיה קטן יותר ומימיו מתוקים. אגם הכנרת נוצר בצורתו הנוכחית לפני פחות מ־20,000 שנים, כתוצאה משקיעה טקטונית אחרי התייבשותו של אגם הלשון.
האזור המקיף את האגם כולל מגוון רחב של סלעים דוגמת: חצץ, גבס, בזלת, גיר, חרסית, צור, חוואר ועוד.
גאוגרפיה
רומה של הכנרת בתקופה המודרנית מצוי בטווחים של 208.8 - עד 214.87 - מטר מתחת לפני הים. ברום המרבי, שטח פני האגם הוא כ־168 קמ"ר והעומק המרבי כ־44 מ'. הנקודה העמוקה ביותר בקרקעית הכנרת נמצאת ברום של 256 - מ' מפני הים. קודם לבנייתו של סכר דגניה על מוצא הכנרת לירדן הדרומי בשנות ה־30 של המאה ה־20, ווסת מפלס הכנרת בעיקר על ידי זרימה לירדן הדרומי ובאופן משני על ידי התאדות בקיץ, כאשר גובה מוצא הירדן עמד על סביב 212.3-, מה שמנע ירידת מפלס לגובה נמוך יותר. שחזור על בסיס נתונים שונים מהתקופה שקדמה לבניית סכר דגניה העלה שגובה המפלס נע בין 209 - ל־211-, עם שינוי שנתי של 90–120 ס"מ בין מפלס השפל למפלס השיא. בניית סכר דגניה איפשרה להעלות את גובה מפלס הכנרת למפלס גבוה יותר (אך לא כזה שיגרום הצפות בטבריה), ומנגד להורידה עד 214.5 - (באמצעות העמקת המפלס באזור מוצא הירדן שנעשתה במקביל לבניית סכר דגניה).
מיקומה הוא על הבקע הסורי־אפריקני, מה שגורם לפערים טופוגרפיים גדולים (כ־550 מטר) בינה לבין השטח שסביבה. הכנרת, כמו ים המלח, היא למעשה תוצר של הבקע, וצורתו המיוחדת היא למעשה מעוין שהתעגל ברבות הימים בשל בליה של הטבע. (באזור הכנרת הבקע לא היה ישר אלא מזוגזג, והיו בו מדרגות אופקיות, וכאשר חלק אחד ממנו הועתק ממקומו צפונה, נוצר חלל בצורת מעוין).
בעבר, בשנת גשמים ממוצעת סיפקה הכנרת כשליש מצריכת המים בישראל, אך רצף שנות בצורת, בצירוף תצרוכת המים העולה של ישראל כתוצאה מגידול האוכלוסייה והתפתחות התעשייה הביאו למצב שהמפלס התדרדר. מנגד נבנו מתקני התפלת מים ומפעלים לטיהור מי שפכים שמפצים על יכולת השאיבה המוגבלת של הכנרת בימינו. כיום הכנרת מספקת רק 2% מתצרוכת המים הכללית של ישראל. היקף חופי הכנרת נע בין 55 ל־60 ק"מ לפי גובה המפלס. במפלס הגבוה ביותר שטחה הוא כ־169 קמ"ר ובמפלס הנמוך ביותר 161 קמ"ר.
המערכת האקולוגית
שמאל|ממוזער|220px|דיג בכנרת
טקסט=הכנרת ממעוף הציפור|ממוזער|הכנרת ממעוף הציפור
מאז שנות ה־90 סובלת הכנרת מתנודות מפלס קיצוניות כגון הבצורת של השנים 1999–2001 ובשנים 2008–2011. המערכת האקולוגית של הכנרת מצויה במצב רגיש והיא סובלת מחוסר יציבות כתוצאה מפעילות אדם, הבאה לידי ביטוי במופעים אקולוגיים שונים: אצות כחוליות (Cyanobacteria) המייצרות רעלנים פלשו לכנרת, והן פורחות מדי שנה בקיץ; הפריחה האביבית של אצת הפרידיניום (Preidinium gatunense), שחזרה על עצמה מדי שנה, מתרחשת רק בשנים גשומות; שלל הדיג הגיע ב־2008 לשפל של כל הזמנים; אוכלוסיות הזואופלנקטון קרסו בשנת 1993 ושוב ב־2004 וב־2010; חילזון פולש (מסוג Thiara scabra) השתלט על חופי הכנרת תוך דחיקת המינים הטבעיים.
בסך הכל, בכנרת ישנם 16 מיני דגים: 8 מיני דגים טבעיים לאגם ועוד 8 מינים זרים שאוכלסו בה. המין הנפוץ ביותר באגם, הלבנון (הידוע גם כ"סרדין") הוא דג קטן שחי כבוגר בלהקות במים הפתוחים שם הוא ניזון מזואופלנקטון ומהווה כ־80% מסה"כ הדגים באגם. בכנרת גם מיני אמנוניים שונים, הידוע שבהם הוא אמנון הגליל, בגלל ערכו המסחרי הרב. מין זה ניזון בעיקר מאצת הפרידיניום. למינים אחרים ממשפחת האמנוניים (אמנון מצוי, אמנון ירדן, אמנונית יוסף, 2 מיני טברנון) תפקידים במארג המזון כאוכלי אצות, זואופלנקטון, דטריטוס וחסרי חוליות.
כמו כן חיים במעמקי הכנרת שפמנונים. טברנון לסתני (Tristramella sacra) היה מין דגים אנדמי לכנרת בלבד ממשפחת אמנוניים. מין זה לא נראה מאז שנות ה־90 ונחשב נכחד עקב התייבשות הימה. מין נוסף של אמנון, טברנון סימון כנרתי (שם עממי: מרמור, שם מדעי: Tristramella simonis simonis) נעלם מהכנרת מאז שנת 2013.
דיג וייצוב המערכת האקולוגית
הכנרת מהווה מקור דגה לדייגים מקצועיים וחובבים. מדי שנה נידוגים כ־2,000 טון דגים בכנרת, כשליש מתוכם לבנון הכנרת (Acanthobrama terraesanctae), שליש קיפון (בורי, דג המאוכלס בכנרת ואינו יכול להתרבות בה) והשאר אמנון הגליל, אמנון הירדן, כסיף שפל־עין ומספר מינים נוספים.
האגף לדיג ולחקלאות ימית שבמשרד החקלאות מאכלס בכנרת מדי שנה דגיגי אמנון, דגיגי כסיף ודגיגי קיפון (בורי). אכלוס זה, מתבצע בתאום עם יחידת ניטור כנרת ברשות המים על פי החלטות ועדה מקצועית המשותפת למשרד החקלאות ורשות המים. מטרת האכלוס היא קודם כל שיפור וייצוב המערכת האקולוגית של האגם בשילוב עם העשרת האגם בדגים והגברת שלל הדייג.
משרד החקלאות גם אחראי לאכוף את חוקי הדיג בכנרת, ובעיקר על איסור הדיג בעונת ההטלה של הדגים באזורים מוגדרים.
פיתוח על קו המים
בעשורים האחרונים, עקב שאיבת מים מהכנרת מחד גיסא, והתמעטות המשקעים ומקורות המים הזורמים אליה מאידך גיסא, ירד מפלס המים בכנרת אל מתחת לקו האדום התחתון (213 - מ' מתחת פני הים). בעבר ניתנו אישורים על ידי עיריית טבריה לגופים שונים, לפתח את חופי הכנרת לצורך בילוי והפקת רווחים משטחים אשר יהפכו יבשתיים וישמשו למטרות שונות, אולם יותר מאוחר הפכו פעולות אלה לשנויות במחלוקת, ואף הוגשו עתירות לבג"ץ על ידי גופים ציבוריים שונים למניעתן. ב־2008 הוקם על פי חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת "איגוד ערים כנרת" אשר נועד להסדיר את הטיפול בחופי הכנרת. איגוד ערים כנרת מוביל להכנתה של תוכנית מתאר ארצית חדשה תמ"א 13/13 שתסדיר את הטיפול בחופי הכנרת, תציין היכן מותר לפתח חוף לצורכי תיירות ובאיזו מידה והיכן אסור ויש לשמר. השטחים אשר יובשו בעבר אושרו לכך בתמ"א 13 הישנה. על פי טענת עיריית טבריה, ייבוש מקטע מהכנרת לצורכי פיתוח תיירותי אינו מפחית את כמות המים באגם, וכאשר זה נעשה על פי הנחיות מקצועיות אף אינו פוגע במערכת האקולוגית שלו.
הידרולוגיה
מקורות מי אגם הכנרת הם מעיינות הירדן, מי נגר עילי המתנקזים אל הכנרת משטח אגן ההיקוות שלה (כ־800 מיליון מ"ק), מעיינות הנובעים בתוך הכנרת וגשם היורד ישירות על האגם (כ־70 מלמ"ק). מקור נוסף למי הכנרת הוא הטיית מי שיטפונות מהירמוך לכנרת.
שטח אגן ההיקוות של הכנרת הוא 2,730 קמ"ר, רובו של שטח זה נמצא במדינת ישראל ומקצתו (660 קמ"ר) בתחום לבנון. האחרון כולל חלקים מדרום לבנון המנוקזים על ידי נחל שניר (אזור חאצביא), עמק עיון המנוקז על ידי נחל עיון וחלק קטן נוסף המנוקז על ידי נחל דישון. שטח אגן ההיקוות אשר בשליטת ישראל כולל את הר החרמון ורובה המוחלט של רמת הגולן, את עמק החולה והגליל העליון המזרחי (מהר מירון ומזרחה), וחלק קטן של הגליל התחתון המזרחי.
על פי מחקרים שהתבססו על גובה פני הכנרת מהמאה ה־19 ועד הקמת סכר דגניה בשנת 1932, העריכו החוקרים שלפחות באלף השנים האחרונות שקדמו להקמת הסכר, מפלס הכנרת לא ירד מתחת לרום 212.50 - מ'.
כמות המים השנתית הממוצעת הנכנסת לאגם נאמדת בכ־870 מלמ"ק, כאשר הנתון המקסימלי הוא 1538 מלמ"ק בעונת הגשמים 1968–1969, וכל 1.65 מלמ"ק קוב שווה ערך לעלייה של כסנטימטר במפלס הכנרת. ההתאדות השנתית הממוצעת מהאגם מסתכמת בכ־270 מלמ"ק, וכ־70 מלמ"ק גולשים לירדן הדרומי דרך סכר דגניה, בממוצע שנתי. שאיבת המים למוביל הארצי מסתכמת בכ־430 מלמ"ק, ושאיבה ישירה מהאגם לצרכנים וכן כמות מים המועברת למדינת ירדן על פי הסכם שנחתם עמה מסתכמת בכ־120 מלמ"ק נוספים. כמות המים המקסימלית הניתנת לשאיבה דרך המוביל הארצי בחודש היא 50 מלמ"ק. פתיחה מקסימלית של סכר דגניה מאפשרת הזרמה של כ־13.5 מלמ"ק ליום לירדן הדרומי, שהם כ־8 ס"מ ממפלס הכנרת. בחורף 1968–1969 שוחררו כ־900 מלמ"ק דרך סכר דגניה, על מנת למנוע את הצפת חופי הכנרת. פתיחה נוספת של סכר דגניה נעשתה בשנת 1992 וחורף שנת 2003/4 בעקבות כמות רבה של משקעים. ב־24 במאי 2013 נפתח סכר דגניה שוב במסגרת התוכנית לשיקום הירדן הדרומי מהכנרת ועד לאזור שפך נחל בזק.
הרוב המוחלט של מי הנגר העילי המגיעים לכנרת (כ־70% בממוצע בשנים 1975–2008) מגיעים מנהר הירדן, והשאר מנחלי רמת הגולן המתנקזים ישירות אל הכנרת (נחל משושים, נחל יהודיה, נחל דליות ונחל סמך) ומנחלי הגליל המזרחי המתנקזים ישירות לכנרת (נחל עמוד ונחל צלמון). בנוסף, הגשם הישיר על פני האגן והמעיינות מוסיפים ביחד כ־100 מלמ"ק. בניגוד לסברה רווחת, רק כעשרה אחוזים ממי הכנרת מגיעים מהפשרת שלגים בחרמון לאחר עונת הגשמים.
העלייה השנתית הממוצעת במפלס הכנרת עומדת על 157 ס"מ לשנה. העלייה היומית הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה של 36 סנטימטר ב־23 בינואר 1969.
טמפרטורת המים במעלות צלזיוס לפי חודשי השנה, ממוצע שנתי 1969–1983:
עומק (מ') ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר 0 15.7 14.7 16.0 19.4 23.2 26.7 27.9 28.6 28.4 26.3 22.3 18.0 5 15.7 14.7 15.4 18.7 22.6 25.9 27.4 28.3 28.2 26.2 22.3 18.0 10 15.7 14.7 15.0 17.7 21.5 24.7 27.1 28.1 28.1 26.2 22.3 18.0 15 15.7 14.6 14.7 16.7 19.2 21.5 24.6 26.5 27.3 26.0 22.3 18.0 20 15.7 14.6 14.5 15.9 17.4 17.4 17.7 18.6 20.3 21.8 20.8 17.6
מקור נתונים: World Lakes Database
pH המים לפי חודשי השנה, ממוצע שנתי 1969–1986:
עומק (מ') ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר 0-12 8.0 8.3 8.6 8.7 8.8 8.9 8.7 8.6 8.6 8.5 8.3 8.0 12-22 8.0 8.1 8.1 7.9 7.9 8.0 8.0 7.9 7.9 7.9 7.9 8.0 22-32 7.9 8.1 8.0 7.7 7.7 7.6 7.6 7.5 7.5 7.5 7.7 7.7 32-40 7.8 8.0 7.9 7.7 7.6 7.6 7.5 7.5 7.5 7.4 7.4 7.5
מקור נתונים: World Lakes Database
ריבוד בכנרת
ממוזער|ריבוד בכנרת, כאשר המים בחלק העליון החם מלאים בחמצן ועשירים בדגה, ואילו בחלק התחתון הקר עניים בחמצן
במשך חודשי הקיץ נוצרות בכנרת שכבות מים נפרדות בעקבות הפרשי טמפרטורה, תופעה הקרויה "ריבוד אגמים" או "ריבוד תרמי". כאשר השכבה העליונה (אפילמיניון) מתחממת בעקבות קרינת השמש המחממת את פני המים עד לעומק של כ־15 מטר ומביאה את המים עד לטמפרטורה של 25°–30° מעלות צלזיוס, ואילו השכבה התחתונה (ההיפולמיניון) נשארת קרה כמו טמפרטורת הימה בחורף (כ־15° מעלות). הבדלים אלו נגרמים בגלל צפיפות המים – מים חמים קלים יותר ממים קרים, ולכן עולים כלפי מעלה. בין שתי השכבות ישנה שכבת ביניים החוצצת ביניהם (מטלמיניון או תרמוקלינה) שעוביה נע בין 2–5 מטר. התרמוקלינה מתחילה להיווצר בחודש אפריל ומתייצבת באזור חודש מאי, ואז מתחילה לרדת בקצב של 3 סנטימטר ביום עד שהיא מגיע לעומק שבין 22–25 מטר. בין שתי השכבות יכולים להגיע הבדלי הטמפרטורות עד ל־15° מעלות.
בשל הניתוק בין השכבות נוצרת תופעה שבה רק החלק העליון של האגם מקבל חמצן בעקבות מגעו עם האוויר, ואילו החלק התחתון נטול חמצן לחלוטין במשך 8–9 חודשים, בתחילת החורף השכבה העליונה מתחילה להתקרר והבדלי הטמפרטורה והצפיפות קטנים עד שבתחילת ינואר משתוות הטמפרטורות של שתי השכבות ונוצר ערבול מלא של האגם עד לקרקעית במשך 3–4 חודשים (היפוך), בזמן ההיפוך חמצן מגיע לכל חלקי האגם.
אגם הכנרת הוא אגם מונומקטי חם כלומר בעל היפוך אחד בשנה.
הכנרת כמקור מים של מדינת ישראל
שמאל|ממוזער|250px|מפלס הכנרת בשנים 1966–2020
ממוזער|250px|מיצג המדיד המודד את מפלס הכנרת באופן דיגיטלי בכל זמן נתון
הכנרת סיפקה בעבר כרבע מכמות המים השנתית הנצרכת בישראל. בשל חשיבות זו, מפלס הכנרת ואיכות המים, מעוררים עניין רב בציבור בישראל. מקורות הכנרת היו מקור לעימות צבאי בין ישראל לסוריה שכונה המלחמה על המים. כיום מספקת הכנרת בין 2 ל-13 אחוזים בלבד מתצרוכת המים, מחד גיסא בשל ירידת המפלס בעקבות רצף שנות בצורת, ומאידך עקב הקמת מפעלי התפלה רבים על חוף הים התיכון.
מפלס
לצורכי ניהול אגם הכנרת נקבעו לאגם "קו אדום עליון" – מפלס מקסימלי שאסור לעבור היות שבמקרה של גאות ישנה סכנת הצפה לאתרים מסביב לאגם, ו"קו אדום תחתון" שמתחתיו אסור לשאוב עקב סכנה לפגיעה במערכת האקולוגית ובאיכות המים. הקווים עוגנו בתקנות ובצו, בעקבות חורף סוער בצפון הארץ (חורף 1968–1969) שהביא לספיקות שיא בנחלים הזורמים אל הכנרת, ולעליית מפלס חריגה שהובילה לנזקים לאורך חופי הכנרת. הקו האדום העליון נקבע אז לרום של 208.9 מטרים מתחת לגובה פני הים (מאוחר יותר שונה ל־208.8) והקו האדום התחתון נקבע ל־212 מטרים מתחת לגובה פני הים.
בעקבות 3 שנות בצורת רצופות בשנים 1989–1991 נשבר שיא חדש של המפלס הנמוך בכנרת. אך בעקבות חורף 1991–1992 בישראל שהיה מאוד גשום, מפלס הכנרת עלה ב-4 מטרים ונפתח סכר דגניה.
בעקבות עליה בביקושי המים בישראל ורצף שנות בצורת, מפלס המים התקרב אל הקו האדום התחתון שנקבע, ועל כן במהלך שנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20 הורד הקו האדום התחתון מספר פעמים (עד לרום של 215.5-), על מנת לאפשר מבחינה חוקית את המשך שאיבה גם במפלס נמוך, וכיום הוא עומד על 213-. בדצמבר 2001 ירד מפלס המים בכנרת אל הרום הנמוך ביותר שנמדד: 214.87 - מטר. מפלס זה נקבע כ"הקו השחור" שמתחתיו אסורה שאיבה.
מפלס הכנרת הפסיק לרדת בין היתר בגלל חורף 2002/03 הגדול שבו נמדדה עליה של 4 מטרים.
מבחינת יכולת שאיבה, לא ניתן לשאוב ממפלס נמוך מ־215.5-, עקב ירידת מפלס המים מתחת לצינור השאיבה. נפח המים במפלס המרבי ("קו אדום עליון") הוא 4.3 מיליארד מטר מעוקב (מ"ק), ובקו האדום התחתון – 3.6 מיליארד מ"ק. כמות המים הנכנסים לכנרת בשנה עומדת על כ־620 מיליון מ"ק בממוצע רב שנתי. כמות המים המתאדים בשנה עומדת על כ־250 מלמ"ק בממוצע ולכן כמות "המים הזמינים" (הכמות הנכנסת בניכוי האידוי) עומדת על כ־370 מלמ"ק בממוצע רב שנתי.
ברשות המים קיימת יחידה (יחידת ניטור כנרת) המרכזת את כלל פעילות הניטור והתפעול בכנרת ובאגן ההיקוות. יחידה זו, אשר הוקמה ב־1998, ומלווה בצוות היגוי המורכב ממומחים מהאקדמיה, עוזרת למנהל רשות המים לקבל החלטות לגבי ניהול האגם על פי מיטב הידע הקיים.
עליית מפלס הכנרת היא תוצאה של מים הזורמים אליה מנחלים שונים, מאגן ההיקוות של הכנרת. מקור המים הוא במעיינות גדולים, לצד גאויות בעקבות ירידת משקעים בהיקפים גדולים באגן ההיקוות. עם זאת, כמות המים הזורמת לכנרת מושפעת גם מהיקף השימוש במי המעיינות והנחלים לצורכי מי שתייה וחקלאות באזור עמק החולה ורמת הגולן, כאשר גידול בכמות המים הנתפסת באזורים אלו משמעה ירידה בהיקף הזרימות לכנרת. המפלס מושפע גם מתקופות השבתה יזומות של המוביל הארצי לצורכי תחזוקה.
בינואר 2013 נרשמה עלייה חדה במפלס הכנרת בעקבות שבוע גשום ביותר בצפון ישראל והמסת שלגים מהרי רמת הגולן והחרמון. העלייה, אשר נרשמה כגבוהה ביותר מזה שני עשורים, הגיעה לכשני מטרים וקירבה את מפלס הכנרת לקו האדום העליון.
בפברואר 2019, הודיעה רשות המים כי הכנרת עלתה לראשונה מזה שנתיים מעל לקו האדום התחתון, ובאפריל 2019 דווח כי הכנרת עלתה בשלושה מטרים, עלייה זו נחשבת לעלייה הגבוהה ביותר מאז חורף 2003. במהלך המערכת החורפית שפקדה את ישראל בינואר 2020 עלה מפלס הכנרת בצורה משמעותית והיה הגבוה ביותר לחודש ינואר מאז שנת 2004, שבה הגיע המפלס בחודש אפריל לגובה הנמוך רק בשישה סנטימטרים מהקו האדום העליון.
בשלהי 2022 הושלם פרויקט "המוביל ההפוך" (הולכה צפונה) שנועד להזרים מים מותפלים מהים התיכון אל נחל צלמון הזורם אל הכנרת בשנות בצורת שבהן מפלס הכנרת צפוי לרדת משמעותית ללא תוספת זאת.
איכות המים
איכות מי הכנרת נמצאת בתהליך התדרדרות, בשל הפרת המאזן בין אספקת מי גשם מתוקים לנביעה טבעית של מי תהום המלוחים פי 10 ממליחות מי הים התיכון. מליחות המים הגיעה לשיאה בשנת 1964 ועמדה על כ־400 מיליגרם מלח לליטר מים, אך מאז שהוקם מוביל מים מלוחים, שהיטה חלק ניכר מהמים המלוחים אל הירדן דרומית לכנרת, פחתה המליחות והיא עומדת על כ־250 מיליגרם מלח לליטר – זו מליחות רבה מכדי להשתמש במי הכנרת לגידולים רגישים למליחות כגון אבוקדו ומנגו, אך בתקני המים בישראל עדיין עומדת בגבול המותר למי שתייה. עם זאת, המליחות מורגשת היטב בטעם המים. כיום מסתכם הטיפול במים בהשקעת חומר מרחף (בעיקר בחורף ובאביב) ובהכלרה לשם חיטוי. על מנת לעמוד בדרישות לאיכות מי־שתייה. לשם כך הוקם באתר אשכול מתקן לסינון המים. מתקן זה הביא להפחתת עכירותם, לשיפור איכותם המקרוביאלית ולהורדת רמת הכלרה בלתי רצויה, אך אין מענה לבעיית המליחות. פרנסי הסביבה לוחצים לפתרון בדמות מפעל התפלה.
בעיית איכות המים נוספת בכנרת היא פריחת האצות הכחוליות (ציאנובקטריה). ההתמודדות עם בעיה זו כוללת ניקוי מתמיד של אגן ההיקוות מזיהום כלשהו ובעיקר מזרחן, ניהול מפלסים בתנודות קטנות ככל האפשר וניהול ממשק דייג תומך הכולל אכלוס מיני דגים העוזרים בייצוב המערכת האקולוגית.
היסטוריה
תקופת האבן
בשל שפע המשאבים הטבעיים ומיקומה של הכנרת על ציר נדידת האדם הקדמון מאפריקה לאסיה, האדם התיישב באגן הכנרת למן תחילת התקופה הפלאוליתית. האתר הפרהיסטורי הקדום בארץ, תל עובדיה, מצוי מעט דרומית לאגם של ימינו, ובו נמצאו סדרה של התיישבויות בנות כ־1.2–1.5 מיליוני שנים, ככל הנראה של אדם מהמין הומו ארקטוס.
בסוף התקופה הפלאוליתית העליונה ובתקופה האפיפלאוליתית, כאשר הכנרת הייתה דומה לצורתה בהווה, היו לחופיה אתרי יישוב רבים. אתר אוהלו II, מחנה של ציידים־לקטים ודייגים בקרבת תל בית ירח, יושב כ־23 אלפי שנים לפני זמננו, כאשר מפלס הימה היה נמוך מעט מהיום, והשתמר באופן יוצא דופן כאשר מפלס האגם עלה וכיסה אותו במים. בזכות זאת נמצאו באוהלו השרידים הקדומים בעולם לסוכות מחומר צמחי, שפע זרעים ופירות שנאספו בידי תושבי האתר, וממצאים רבים נוספים. ליד קיבוץ עין גב התגלתה סדרה של מחנות פרהיסטוריים, ביניהם נחל עין גב I מהתרבות העתליתית, עין גב I מהתרבות הכבארית הכולל בקתה וקבורת אדם, ואתר נחל עין גב II מסוף התרבות הנאטופית (בן כ־12 אלפי שנים) ובו שרידים של מבני אבן רבים וקבורות. אתר נאטופי נוסף הוא חוף שחף, השוכן על כביש טבריה־צמח. גם באתר זה התגלה מבנה אבן וקבורה אנושית בסמוך אליו. הכפרים החקלאיים הראשונים מהתקופה הנאוליתית ידועים בעיקר מעמק הירדן (למשל אתר שער הגולן) ולא מחופי הכנרת.
התקופה הכלקוליתית ותקופות הברונזה והברזל
שרידים של יישוב כלקוליתי נמצאו בחפירות בתל בית ירח (6,000 שנה לפני זמננו) – מתקופה זו התגלו בורות ששימשו לאחסון מזון ובישול. לפני כ־5,000 שנה נוסדה העיר בית ירח שהייתה אחת הערים הגדולות בארץ בתקופת הברונזה הקדומה. העיר נעזבה בסוף תקופת הברונזה הקדומה, ומתקופת הברונזה התיכונה התגלו רק בתים בודדים ובית קברות.
לא הרחק מתל בית ירח נישא תל קֶדֶשׁ (במורדות ההר שבין פוריה עילית למושבה כנרת), המזוהה בדרך כלל עם העיר המקראית קֶדֶשׁ נפתלי, שם נמצאו שרידים רבים מתקופת השופטים (הברזל הקדומה). צפונה יותר, כ־2 ק"מ צפונית לטבריה נישא תל רַקַּת (הנקרא גם ח'רבת אל־קֻנֵיטְרָה או תל אִקְלַטִיֶה) המזוהה עם רקת המקראית, גם היא עיר בנחלת נפתלי. בתל רקת נמצאו עדויות ליישוב בתקופה הברונזה והברזל, בעיקר בצורת חרסים ושרידי מבנים.
בחוף הצפון־המערבי של הכנרת, ידוע על העיר הכנענית כנרת אשר חרבה בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת ולא נושבה בתקופת הברזל 1. בתקופת הברזל 2 (המאה ה־10 לפנה"ס) נוסדה באזור עיר חדשה היא כנרת המקראית, גודלה כ־25 דונם. עיר זו הוקפה בחומה מסיבית. בשלהי המאה ה־9 ותחילת המאה ה־8 לפנה"ס הצטמצמה העיר לשטח של כ־8 דונם.
בתל הדר על חופה המזרחי של הכנרת נחשפה עיר נמל קטנה מבוצרת מתקופת הברונזה המאוחרת א'. כמו תל כנרות, גם כאן חלה נסיגה יישובית בתקופת הברונזה המאוחרת ב'. במאה ה־11 לפנה"ס התחדש היישוב בתל־הדר. בתקופת הברזל הצטרפה תל עין גב לרצועת היישובים הארמיים על חופי הכנרת.
אזכורים במקרא
על פי סיפורי המקרא, שבט נפתלי קיבל את הכנרת בחלוקת השבטים בתקופת ההתנחלות. החוף המזרחי של כנרת היה חלק מממלכת גשור. בתקופת המלכים בערך 854 לפנ"ס התרחש לחופי הכנרת קרב גדול. אחאב מלך ישראל הנחיל תבוסה לצבא של ארם דמשק בפיקודו של מלכם בן־הדד השני.
העיר המקראית אפק מזוהה עם תל עין גב הנמצא בחפירות ארכאולוגיות בעין גב.
בסביבות שנת 733 לפנה"ס מלך אשור תגלת־פלאסר השלישי כבש את רוב ארץ ישראל והחריב את כל היישובים באזור כנרת כולל העיר המבוצרת כנרת. שרידי העיר נמצאים בתל כנרות (תל אל־ערימה) ליד עין שבע.
בספר יהושע () מוזכרות "ערי מבצר הצדים" המצויות בנחלת שבט נפתלי. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במהלך המאה ה־20 על ידי הארכאולוגים ויליאם פוקסוול אולברייט ויוחנן אהרוני זיהו שרידי העיר רקת בתל רקת מספר מאות מטרים צפונית לגבולה העירוני של טבריה כיום.
טבריה ומגדלא
שמאל|ממוזער|250px|מראה כללי של טבריה בשנת 1870
בתקופת בית שני שכנה בחופה המערבי של הכנרת העיר מגדלא שהייתה המרכז העירוני היחיד בחוף המערבי של הכנרת. מהעיר הזאת הגיעה מרים המגדלית. בשנת 20 לספירה הקים הורדוס אנטיפס את העיר טבריה על חופה הדרומי־מערבי של הכנרת. העיר נקראה על־שם הקיסר הרומי טיבריוס והפכה למרכז יהודי משגשג עד כיבוש הארץ בידי הצלבנים ב־1099. בתקופה המוסלמית הקימו ח'ליפים ארמונות לחופיה.
בעת החדשה
שמאל|ממוזער|250px|חוף הכנרת בשנת 1890 (צילום שחור־לבן צבוע ידנית)
משה ריישר בספרו שערי ירושלים מספר על ים כנרת במאה ה־19:
אזור הכנרת היה ערש ההתיישבות הציונית השיתופית. במקום הוקמה חוות כנרת שהייתה החווה החקלאית הראשונה, וכן דגניה שהייתה אם הקיבוצים. אף אנשי נהלל, המושב הראשון, התחילו את הכשרתם החקלאית כאן.
עם קביעתו הסופית של קו הגבול בין המנדט הבריטי בארץ ישראל לבין המנדט הצרפתי בסוריה ב־1923, נקבע כי הגבול בין שטח המנדט הבריטי לשטח המנדט הצרפתי יעבור 10 מטרים מצפון־מזרח לחוף הכנרת במפלס המים המרבי. לפיכך סימנה הכנרת את גבולה המזרחי של ארץ ישראל, אך נכללה בשלמותה בתחומיה. עם זאת, הייתה לצרפתים זכות לשאוב מים מהכנרת לטובת יישובים סוריים על־פי הסכם צרפתי־בריטי.
בהסכמי רודוס בין ישראל לסוריה משנת 1949 אומץ תוואי הגבול המנדטורי, כך שהכנרת נכללה להלכה בשלמותה בתחומי מדינת ישראל. בפועל, השתלטה סוריה על חלקו הצפון־מזרחי של האגם והחזיקה רצועה ברוחב 250 מטרים ממימי האגם, לרגלי רמת הגולן. כוחות סוריים אף ירו לעבר ספינות דייגים ישראליות שניסו לחדור לחלק זה של האגם (חלק זה עשיר יחסית בדגה).
באפריל 1949 הציע חוסני א־זעים, נשיא סוריה באותה תקופה, לחתום על הסכם שלום עם ישראל וליישב בסוריה שלוש מאות אלף פליטים פלסטיניים תמורת ויתור ישראל על מחצית משטח הכנרת. בן-גוריון דחה את ההצעה.
הסורים תבעו להוסיף ולקיים את ההסכם הצרפתי־בריטי שהתיר להם לשאוב מים מן הכנרת. ישראל הייתה מוכנה להתיר שאיבה מוגבלת בלבד לצורכי היישובים הסוריים על גדת האגם, ובלבד שתוכר ריבונותה המלאה על הכנרת. מצב זה השתנה רק בעקבות כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים.
בזמן המשא ומתן עם סוריה בשנת 2000 תבעה סוריה זכות על הגישה לגדת הכנרת, כפי שהיה בפועל עד מלחמת ששת הימים. ישראל דחתה את התביעה וטענה כי על פי גבולות שביתת הנשק של 1949–1967, הטריטוריה הסורית מסתיימת 10 מטרים מגדת הכנרת במפלס המים המרבי. ויכוח זה היה בין המכשולים שמנעו השגת הסכם שלום בין הצדדים.
הכנרת כשדה תעופה ימי
שמאל|ממוזער|250px|מטוס ימי של חברת אימפיריאל איירווייז בדרכו מאוסטרליה דרך הודו ללונדון, מתדלק במימי הכנרת, 1938
ממוזער|150px|מטוס ימי של חברת אימפיריאל איירווייז בים כנרת
בשנים 1931–1942 שימש ים כנרת כשדה תעופה ימי. בשנת 1931 החליטה חברת אימפיריאל איירווייז הבריטית לחנוך קו תעופה בין – נמל התעופה קרוידון בלונדון להודו דרך ארץ ישראל. הטיסה הייתה משולבת במטוס ימי ובמטוס רגיל. ב־21 באוקטובר 1931 נחת המטוס הימי הראשון מסוג "s-17 scipio short" על פני הכנרת, הנוסעים הועברו מטבריה אל שדה התעופה צמח ומשם המריאו להודו דרך בגדאד במטוס יבשתי. כאשר התרסק אחד המטוסים הימיים בכנרת, בשנת 1942 בגלל סופה עזה פסקו הנחיתות הימיות. אחרי שהנחיתות הימיות בכנרת פסקו, הועברו ה"שדות הימיים" אל ים המלח ומפרץ חיפה.
בשנותיו הראשונות של חיל־האוויר הישראלי, הופעלו לזמן קצר שלושה מטוסים אמפיביים בשורותיו: "סי-בי" (דבורת הים), "וידג'ן" ו"קטלינה". המטוסים שימשו לסיורי ים ופטרולים לאיתור ניצולים וספינות שאבדו בלב ים. ביוני 1948 הגיע זוג מטוסים אמפיביים מדגם "וידג'ן" מתוצרת חברת גראמן, לחיל־האוויר, במסגרת מבצע רכש של נדבן יהודי בשם וילהלם ואן־ליר, אשר מסר את המטוסים במתנה לחיל. אחד מהמטוסים התרסק בכנרת בדצמבר 1948 וצוותו נספה.
חשיבות דתית ותרבותית
חשיבות דתית
ממוזער|שמאל|250px|רפאל, ישו ונס הדגים בים כנרת
לכנרת חשיבות גדולה בנצרות. לפי האמונה הנוצרית ישו עשה שם מספר נסים: הילך עליה, הטביע בה שדים (מתי ח'), הרגיע רוחות הסערה ואחרים.
במקום יציאת נהר הירדן מכנרת נמצא אתר ירדנית המאפשר טבילה טקסית בירדן. כשליש מאתרי עלייה לרגל של תיירות צליינית לארץ ישראל נמצאים בגליל ומסביב לכנרת.
על פי דעה אחת במסורת היהודית בארה של מרים נמצא בים הכנרת מול החלונות של בית הכנסת העתיק.
באסלאם, לפי חדית' יבוש הכנרת הוא אחד הסימנים המרכזיים של סוף העולם.
השפעה תרבותית
הכנרת הייתה בכל הדורות השראה לאמנים ויוצרים בזכות יופיה וקסמה והנופים הנשקפים ממנה. הכנרת שמשה מוטיב מרכזי לרחל המשוררת אשר קבעה בסמוך לה את ביתה. בתרבות הארץ ישראלית נכתבו שירים רבים לכנרת בידי פזמונאים ומשוררים.
שירים על כנרת
"כנרת" מאת מרדכי זעירא, לפי שיר של אלכסנדר פן
"יש לי כנרת", מילים ולחן מאת צבי בן־יוסף
"ואולי לא היו הדברים...", מילים מאת רחל המשוררת, לחן יהודה שרת
"כנרת", מילים מאת רחל המשוררת, לחן נעמי שמר
"אגדה" (על שפת ים כנרת...), מילים יעקב פיכמן, לחן חנינא קרצ'בסקי
"שירי לי כנרת", מילים עודד פלדמן, לחן מילי מירן ורמי קידר
"גם אני רוצה לשיר על כנרת", מילים אילן גולדהירש, לחן שייקה פייקוב
"כנרת", מילים אביגדור המאירי, לחן מרק לברי
"כנרת אחרת", מילים יהודה שרת, לחן משה וילנסקי
"נגן לי ירדן", מילים יעקב שרת, לחן מוני אמריליו
"קסם על ים כנרת", מילים מרדכי הוניג, לחן עממי
"הכל פתוח", מילים ולחן נעמי שמר
באמנות
שמאל|ממוזער|250px|וסילי פולנוב, "על ים כנרת"
אמנים רבים בכל התקופות ציירו את הכנרת. רוב היצירות קשורות לנושאים מהברית החדשה בגלל חשיבות המקום לנצרות.
ג'ובני לפרנקו, פרסקו "ישו על ים כנרת" בבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, 1305
ג'וטו, פסיפס "La Navicella" בבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, 1303
פיטר ברויגל האב, "נוף עם ישו והשליחים על ים כנרת", 1553
רמברנדט, "סערה בים כנרת", 1633. נגנבה ב־1990 ממוזיאון איזבלה סטוארט גרדנר
אברהם וילרטס, "דרשת ישו על ים כנרת", 1643.
אז'ן דלקרואה, "ישו על ים כנרת", מוזיאון האומנות של בלטימור, 1854
וסילי פולנוב, "על ים כנרת", בגלריית טרטיאקוב במוסקבה, 1888
איוון אייווזובסקי, "הליכה על המים", 1897
ניקולאי רוריך, "ים כנרת", 1936
הכנרת כאתר נופש ובילוי
ממוזער|ימין|100px|דרך האופניים סביב הכנרת
250px|ממוזער|חוף בורה בורה בכנרת
הכנרת היא אתר נופש ובילוי פעיל. עשרות חופי רחצה מוסדרים קיימים לחופיה. בחלק מהם מתקיימת פעילות אתגרית כמו שיט סירות ואופנועי ים, סקי מים ורחיפה. כמו כן מתקיימת פעילות של תנועת הנוער צופי ים בחוף המושבה כנרת, שם נמצא שבט "צופי ים כנרת". החניכים עוסקים בפעילות ימית ובשיט, ובפעילות חברתית, חינוכית וערכית.
מעט מהחופים פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום, על אף שהחוק מתיר גביית תשלום רק בעבור הסדרת חניה. מבקר המדינה כתב בדו"ח מיוחד, כי מעשית הכניסה להולכי רגל ללא תשלום מנועה בחלק גדול מהחופים. בדצמבר 2006 לאחר מאבק משפטי של החברה להגנת הטבע וגופים ירוקים נוספים, הוסרו מחופי הכנרת עשרות גדרות בצו בית משפט, ונפתחו לציבור הרחב עשרות חופים, שהיו עד אז מגודרים שלא כחוק. חלק מהחופים גם הונגשו לנכים.
בדצמבר 2022 דווח על עבודות לשיקום רצועת חוף דגניה שאורכו כ-75 מטרים ושטחו כשלושה דונמים, במטרה לאפשר בו בילוי משפחתי, צפרות וטיילות אך ללא רחצה.
שביל סובב כנרת
שביל סובב כנרת אותו יזמה החברה להגנת הטבע, הוא פרויקט אשר מטרתו יצירת שביל, תוך כדי הסרת גדרות ומכשולים אחרים, ואשר יאפשר הליכה מסודרת ובאופן חופשי סביב אגם הכנרת. השביל מסומן בסימון שבילים לבן־סגול־לבן. נכון לשנת 2010 הוכשרו שבילים באורך של כ־30 קילומטר סביב האגם, שהיקפו הכולל מגיע לכ־60 ק"מ. באפריל 2011 נפתח שביל הליכה בגליל שנקרא שביל ישו. אורכו של השביל הוא 65 ק"מ, והוא מתחיל בנצרת ומסתיים בכפר נחום. שביל זה מהווה רשת של שבילי הליכה, דרכי עפר ושבילי אופניים שמחברים מקומות מרכזיים הקשורים בתולדות ישו והנצרות.
צליחת הכנרת
מדי שנה, בעונת הסתיו, מתקיים בכנרת אירוע שחייה עממי הנקרא צליחת הכנרת. השם "צליחה" מעט מטעה, שכן מדובר במשחה באורך 1.5, 3 (תחרותי) ו־3.5 ק"מ (עד 4.2 ק"מ, תלוי במפלס) ולא חציית האגם במרכזו. צליחת הכנרת היא אירוע השחייה העממי הגדול בישראל. אחת לשנה בחודש ינואר מתקיים מרתון הכנרת. מסלולו מטבריה עד סמוך לקיבוץ עין גב וחזרה. האירוע הראשון התקיים ב־31 בדצמבר 1977. אחת לשנה מתקיימת גם הקפת הכנרת באופניים.בינואר 2022 התקיימה לראשונה התחרות הבינלאומית לדיג ספורטיבי של קרפיונים.
יישובים לחוף הכנרת
ממוזער|267x267 פיקסלים|החוף המערבי של הכנרת וברקע טבריה מכיוון מגדל
ממוזער|250px|דגניה ב' במרכז, דגניה א בצד שמאל למעלה
בעבר
בעבר שכנו מספר יישובים עתיקים לחופי הכנרת: היישובים באזור צפון הכנרת כוללים את מסעדיה, כפר עקב וכפר נחום. האחרון נחשב אחד המקומות החשובים לנצרות, היות שישו קבע בו את מרכז פעילותו במשך תקופה ארוכה, ואחדים מהשליחים התגוררו במקום. במזרח הכנרת נמצאים כורסי, בית צידה וסוסיתא, כאשר הגן הלאומי כורסי הוא אתר ארכאולוגי ובו שרידיו של מנזר נוצרי המתוארך למחצית המאה ה־5 לספירה, ובסוסיתא ניתן לראות שרידים של עיר הקשורה בתרבות יוונית ורומית, ביניהם הפורום של העיר, המקדש לקיסרי רומא, כנסיות ביזנטיות ועוד. בדרום הכנרת נמצא תל בית ירח ובו בית כנסת קדום, כנסייה ביזנטית ומבנים רבים אחרים.
בהווה
היישובים השוכנים כיום לחופיה של הכנרת: במזרח – קיבוץ עין גב, האון (קיבוץ לשעבר שהתפרק והפך ליישוב קהילתי), וקיבוץ מעגן. בדרום – קבוצת דגניה א' (הקיבוץ הראשון שהוקם בארץ ישראל), דגניה ב' המושבה כנרת וקבוצת כנרת. במערב – העיר טבריה, המושבה מגדל וקיבוץ גנוסר.
גלריה
ראו גם
ים המלח
הסירה מגינוסר
לקריאה נוספת
אייל מירון (עורך), הכנרת וכל נתיבותיה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן־צבי, תש"ע 2010.
מנדל נון, הכנרת, מונוגרפיה של ימה, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ז
אליהו אורן, ים כנרת הכימיה והפיזיקה שלו, "מערכות ים" י"ג, ינואר 1953 עמ' 15
רותי רודנר, רענן צ'רבינסקי ודניאל בבצ'יק, תראה את האדים עולים מהכנרת, 'בין גלים' 174, יוני 1988, עמ' 39
קישורים חיצוניים
אתר מנהלת הכנרת וגובה מפלס הכנרת
הכנרת במאגר נתוני הימות העולמי
דוח מבקר המדינה על הכנרת
דב גינזבורג, הכנרת וסביבותיה בספרות חכמי ישראל, המכון הגאולוגי, ירושלים (בתוך אתר "דעת")
אגם הכנרת, באתר חקר ימים ואגמים לישראל
הכנרת וסביבותיה בספרות חכמי ישראל
על השם כִּנֶּרֶת, באתר האקדמיה ללשון העברית, אפריל 2018
מפלס המים בכנרת לאורך שנים, מחקר של שמוליק מרקו
ערן פייטלסון, צפריר גזית ואיתי פישהנלדר, תפקיד הקו האדום בשמירה על מפלסים גבוהים בכינרת, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2005
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: הכינרת וסירה לבנה לראש השנה, גלי צה"ל, 1.10.24
הערות שוליים
*
כנרת
קטגוריה:הגליל
קטגוריה:המוביל הארצי
קטגוריה:טבריה
קטגוריה:מקווי מים בארץ ישראל
כנרת
קטגוריה:נהר הירדן
קטגוריה:נצרות: אתרי עלייה לרגל
קטגוריה:שביל ישראל
קטגוריה:אתרי הברית החדשה | 2024-10-02T09:13:27 |
אום כלתום | REDIRECT אום_כולתום | 2015-09-26T11:07:39 |
יעקובו איגביני | יַעֲקוּבּוּ אָיֵגְבֵּינִי (באנגלית: Yakubu Aiyegbeni; נולד ב-22 בנובמבר 1982) הוא כדורגלן עבר ניגרי ששיחק בעמדת החלוץ. באנגליה קיבל את הכינוי יאק.
מאז שעבר ממכבי חיפה למועדון פורטסמות' ב-2003, הוא צבר יותר מ-250 הופעות ליגה בפרמייר ליג בקבוצות מידלסברו, אברטון ובלקבורן, והוא הכדורגלן האפריקאי שנכון לנובמבר 2021, מדורג במקום החמישי בכמות השערים שהבקיע בפרמייר ליג, מאז היווסדה, עם 96 שערים. יעקובו נמצא גם במקום השלישי מבין השחקנים עם מספר השערים הרב ביותר בנבחרת ניגריה, עם 21 כיבושים. הוא ייצג את הנבחרת הניגרית בארבעה טורנירי גמר של גביע אפריקה לאומות, במונדיאל 2010 ובטורניר הכדורגל של אולימפיאדת סידני בשנת 2000.
קריירה
יעקובו נולד בעיר בנין סיטי, עיר הבירה של מדינת אדו בדרום ניגריה. כבר בתחילת הקריירה שלו כנער שיחק בעמדת החלוץ, בקבוצת יוליוס ברגר מהליגה הניגרית. ב-1998 הושאל לקבוצת
ז'יל ויסנטה מפורטוגל.
יעקובו הגיע למועדון הכדורגל הישראלי מכבי חיפה ב-1999, כשהוא בן 17, תמורת 300 אלף דולר, והושאל להפועל כפר סבא לעונת . יעקובו כבש שישה שערים ב-23 הופעות ליגה, אולם כפר סבא ירדה לליגה הלאומית בסיום העונה. בעונת שב יעקובו לחיפה, אולם מאחר שהקבוצה השלימה את מכסת הזרים המותרת, תוקן החוק בהתאחדות לכדורגל, שנודע בשם "חוק יעקובו", ולפיו קבוצה רשאית לרשום זר שישי, בתנאי שהוא נרשם כשחקן נוער, ובתנאי שהקבוצה תרשום בסגל לכל משחק לא יותר מחמישה זרים (החוק בוטל בשנת 2001). את הופעת הבכורה שלו במדי מכבי חיפה, ערך יעקובו ב-22 בינואר 2001, במסגרת המחזור ה-22, בניצחון 2-3 על הפועל פתח תקווה. יעקובו כבש באותו משחק גם את שער הבכורה שלו, כשכבש את השער השלישי לזכות הקבוצה בדקה ה-90. יעקובו סיים את העונה עם שלושה שערי ליגה בלבד, אך מכבי חיפה זכתה באליפות הראשונה שלה מזה שבע שנים.
בעונת עזר יעקובו לחיפה לזכות באליפות שנייה ברציפות, כשכבש 13 שערי ליגה. יעקובו היה גורם מכריע בעליית הקבוצה לשלב הבתים של ליגת האלופות בעונת 2002/2003, כאשר כבש מול שטורם גראץ את צמד השערים בניצחון 2–0 במשחק הראשון. בליגת האלופות היה יעקובו אחד השחקנים המצטיינים בשורות חיפה, כאשר כבש חמישה שערים בשלב הבתים, מתוכם שלושער נגד אולימפיאקוס ופנדל אחד נגד מנצ'סטר יונייטד במשחק שנערך בקפריסין.
בעקבות ההצלחה בליגת האלופות עבר יעקובו בחלון ההעברות של אותה העונה לפורטסמות' מליגת המשנה באנגליה, ושיחק בה שנתיים ביחד עם אייל ברקוביץ' וטדי שרינגהאם. שעריו עזרו לקבוצה לסיים במקום הראשון בליגה השנייה ולעלות לפרמייר ליג. בעונתו הראשונה בפרמייר ליג, שבה סיימה פורטסמות' במקום ה-13, כבש יעקובו 19 שערים ב-38 משחקים. בקיץ 2004 קבוצות פרמייר ליג רבות התעניינו ביעקובו וביקשו לרכוש את כרטיסו בסכום של 10 מיליון פאונד, אולם הוא בחר להישאר במועדון ולבסס את מעמדו בליגה הראשונה.
לאחר עונת עבר למידלסברו תמורת 7 מיליון לירות שטרלינג, כשמכבי חיפה קיבלה 13 מיליון שקלים מעסקת ההעברה. במידלסברו כבש יעקובו מספר רב של שערים, והופעתו הבולטת ביותר הייתה בניצחון 3–0 (שער ובישול) על צ'לסי ב-11 בפברואר 2006. באותה העונה העפיל עם הקבוצה לגמר גביע אופ"א, בו נוצחה מידלסברו 4-0 על ידי סביליה. בעונת עבר יעקובו לשחק בקבוצת אברטון, ובעונתו הראשונה במועדון הוא כבש 21 שערים, מתוכם 15 שערי ליגה (מקום חמישי בטבלת כובשי השערים). בתחילת שנת 2011 הושאל יעקובו לקבוצת לסטר סיטי מליגת המשנה, ובסיום העונה עבר לבלקברן רוברס מהפרמייר ליג, עמה ירד ליגה בסיום העונה, על אף שכבש 17 שערי ליגה. בסך הכל שיחק יעקובו תשע עונות בליגה הבכירה באנגליה, ובשש מתוכן כבש יותר מ-10 שערים.
בקיץ 2012 חתם יעקובו בקבוצת גואנגג'ואו R&F מהליגה הסינית. יעקובו שיחק בסין במשך שנתיים, בהן כבש 24 שערי ליגה ב-43 משחקים, לפני שעבר לקבוצת א-ריאן מליגת העל הקטרית. ב-2 בפברואר 2015 חזר יעקובו לאנגליה וחתם עד תום העונה ברדינג מליגת המשנה.
ב-31 באוגוסט 2015 חתם יעקובו בקייסריספור מליגת העל הטורקית, במדיה ערך 12 הופעות ולא כבש, ובתום העונה שוחרר מהמועדון. ב-13 בפברואר 2017 חתם בקובנטרי סיטי, ועד תום העונה ערך במדיה שלוש הופעות.
ב-22 בנובמבר 2017, ביום הולדתו ה-35, הודיע יעקובו על פרישה ממשחק פעיל.
נבחרת ניגריה
יעקובו ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת ניגריה בשנת 2000, ושיחק במדיה בארבעה גביעי אפריקה לאומות (2002, 2004, 2008, 2010), ובמונדיאל 2010. את הופעתו האחרונה בנבחרת ערך בשנת 2012, ובסך הכל לזכותו 57 הופעות ו-21 שערים.
קישורים חיצוניים
פרופיל באתר מכבי חיפה
דרור רייכר, זוכרים אותי? יעקובו דורס גם באנגליה, באתר nrg מעריב, 15 בפברואר 2006
הערות שוליים
קטגוריה:כדורגלנים ניגרים
קטגוריה:חלוצי כדורגל ניגרים
קטגוריה:בנין סיטי: כדורגלנים
קטגוריה:כדורגלני יוליוס ברגר
קטגוריה:כדורגלני ז'יל ויסנטה
קטגוריה:כדורגלני מכבי חיפה
קטגוריה:כדורגלני הפועל כפר סבא
קטגוריה:כדורגלני פורטסמות'
קטגוריה:כדורגלני מידלסברו
קטגוריה:כדורגלני אברטון
קטגוריה:כדורגלני לסטר סיטי
קטגוריה:כדורגלני בלקברן רוברס
קטגוריה:כדורגלני גואנגג'ואו סיטי
קטגוריה:כדורגלני א-ריאן
קטגוריה:כדורגלני רדינג
קטגוריה:כדורגלני קייסריספור
קטגוריה:כדורגלני קובנטרי סיטי
קטגוריה:כדורגלני נבחרת ניגריה
קטגוריה:כדורגלנים זרים בישראל
קטגוריה:כדורגלנים באולימפיאדת סידני (2000)
קטגוריה:כדורגלני גביע אפריקה לאומות 2002
קטגוריה:כדורגלני גביע אפריקה לאומות 2004
קטגוריה:כדורגלני גביע אפריקה לאומות 2008
קטגוריה:כדורגלני גביע אפריקה לאומות 2010
קטגוריה:כדורגלני מונדיאל 2010
קטגוריה:ספורטאים ניגרים בישראל
קטגוריה:ספורטאים ניגרים באנגליה
קטגוריה:ספורטאים ניגרים בסין
קטגוריה:ספורטאים ניגרים בקטר
קטגוריה:ספורטאים ניגרים בטורקיה
קטגוריה:ניגרים שנולדו ב-1982 | 2024-10-04T16:32:12 |
הברית האטית-דלית | הברית האטית-דלית או הליגה האָטית-דֶלית (מלשון אָטִיקָה – האזור שבו שוכנת אתונה, ודֶלוֹס – האי שבו נכרתה הברית) הייתה ברית צבאית בראשות אתונה העתיקה, אשר נוסדה בשנת 478/7 לפנה"ס על מנת למגר את הפרסים מאדמת יוון, לשחרר את היוונים שהיו תחת השלטון הפרסי (באיוניה ומספר איים בים האיגאי), ולנקום בפרסים על פלישתם ליוון. הברית פורקה בשנת 404 לאחר תבוסת אתונה במלחמה הפלופונסית.
ארגון הברית
קבלת ההחלטות התבצעה על ידי מועצה משותפת שמיקומה באי דלוס. במועצה זו היה לכל פוליס נציג אחד וקול אחד בהצבעות. המועצה היא שקבעה את מדיניות הברית.
הפיקוד הצבאי על כוחות הברית היה נתון בידי אתונה.
מדיניות החוץ של הברית נקבעה על ידי המועצה, אולם מדיניות החוץ של כל אחת מהחברות הייתה עצמאית (כל עוד, יש להניח, לא נגדה את זו של הברית).
בתחום מדיניות הפנים נשארה כל אחת מחברות הברית אוטונומית, קרי רשאית לנהל את ענייניה הפנימיים כראות עיניה.
קופה משותפת למימון פעולות הברית שכנה בדלוס. על כל אחת מבעלות הברית הוטל מיסוי קבוע שנקבע על פי שומה, שיכול היה לבוא לידי ביטוי במס כספי או בתשומות (אוניות וחיילים).
אפשר לחלק את בעלות הברית לשני סוגים על בסיס כלכלי: משלמות מיסים ומספקות אוניות. מעבר לכך היחסים (לפחות מבחינת הכוונות בהקמת הברית) היו שוויוניים. לכל פוליס יש קול אחד במועצה, והאוטונומיה כאמור לעיל נשמרה.
פעילות והישׂגים צבאיים
מפקדה הראשון של הברית היה קימון בן מילטיאדס, איש אתונה. בראשותו, פעלו כוחות הברית לראשונה ברחבי הים האגאי, ראשית בסילוק כוחות פרסיים מן הזירה, ואחר-כך בהכנעת איים שונים.תוקידידס 1.98. ההישׂג הצבאי הראשי בהגנה על יוון מפני פלישה פרסית נוספת הגיע כעשׂור או יותר לאחר פלישת כסרכסס.תאריך הקרב שנוי במחלוקת; התאריכים נעים בין 469 ל-465 לפנ׳. ראו: עמית 1984, 288; Brill's New Pauly, תחת הערך Eurymedon #5. צבא וצי פרסיים התאספו על גדות נהר אֵוּרימֵדוֹן (בדרום-מערב טורקיה של ימינו), בהכנה למסע ליוון. הצי והצבא של הברית הפתיעו את הכוחות הפרסיים בשטח, שבו 200 ספינות מלחמה תלת-סיפוניות פניקיות, והשמידו חלק גדול של הצבא. בשנת 450 תקף הצי של הברית שוב כח ימי גדול, שהכיל אניות פיניקיות, קיליקיות וקפריסאיות בשירות הפרסים, ונצח אותו באופן נחרץ ליד סלמיס שבקפריסין. בעקבות תבוסה זו השתכנע ארתחששׂתא הראשון מלך פרס לחתום על הסכם שלום עם האתונאים ועם הברית האטית-דלית.עמית 1984, 303.
השליטה של אתונה בבעלות הברית
שליטתה של אתונה בברית נבעה מלכתחילה מעמדת ההנהגה, לאחר עזיבת הספרטנים את המערכה. בחלוף השנים, התגברה המגמה, לפיה בעלות-הברית הפסיקו לשלוח אוניות למאמץ המשותף, ובמקומן העלו מס לקופת האוצר של הברית. הון זה שמש את האתונאים לבניית אוניות נוספות. מכאן נבע מצב בו הון זרם מבעלות-הברית לאתונה. יתר על כן, כל עיר שהפסיקה להשתתף במאמץ הצבאי הימי, אִבּדה את כושר הלחימה שלה, וממילא עמדו לרשותה פחות ספינות מלחמה. כך קרה, שככל שאתונה התחזקה בראש הברית, בעלות הברית הבודדות נחלשו בהתאם.הסבר זה מגיע מההיסטוריון האתונאי תוקידידס (א 99). התוצאה המובהקת של תהליך זה היה העברת הקופה המשותפת של בעלות-הברית מהאי דלוס לאתונה עצמה, בשנת 454 לפנ׳.דוד, 2003, 105-106.
אתונה נהנתה מזרימת הון אליה, אשר תרם לשיקומה מההרס שנגרם כתוצאה מהפלישה הפרסית ולצמיחתה הכלכלית. את ההון המוזרם השקיעה אתונה במנופים כלכליים: פיתוח תשתיות (מקדשים, מבני ציבור, נמלים, חומות ומן הסתם כל האמצעים שהיו דרושים להקמתם ומהווים בסיס לכלכלה חזקה: בתי מלאכה, מחצבות, מנסרות, נפחיות וכיוצא בזאת), תעסוקה והקטנת האבטלה, מפעלי התיישבות וצבא שמתגלה כמכשיר כלכלי, בכך שהוא יוצר לאתונה הכנסות נוספות על ידי אכיפת עולה של אתונה על שטחים ואוכלוסיות ההולכים וגדלים (בדרך כלל צבא יוצר רק הוצאות). בשלבים מאוחרים יותר של קיום הליגה קיבלה השליטה הכלכלית של אתונה אופי הרבה יותר תוקפני ובולט לעין: כפיית המטבע, הפיקוח על המסחר שלווה במיסוי והעברת סמכויות השיפוט לאתונה עם כל התועלת הכלכלית שצמחה מכך.
מדיניות זו של אתונה עוררה אי-שׂביעות רצון, ואף זעם, בקרב חלק מבעלות-הברית. בעלת-הברית הראשונה שהתמרדה כנגד השלטון האתונאי הייתה נָקסוֹס (שנת 470 לפנ׳).תוקידידס 1.98. התאריך לפי Brill's New Pauly, תחת הערך Naxos. האתונאים צרו על העיר והכניעו אותה. שנים ספורות לאחר מכן התמרד האי תאסוס, שהוכנע אף הוא לאחר מצור קשה של שנתיים.עמית 1984, 289. בשנת 457/6 כפו האתונאים על אויבתם משכבר, אייגינה, להצטרף לברית בעל-כרחה.עמית 1984, 299. בחלק מן המקרים שלחו האתונאים מתנחלים (קְלֶרוּכים), לישב אדמות של בעלות-ברית שהתמרדו והוכנעו. קלרוכים אלה היו אזרחים אתונאים, שגרו רחוק מן הבית, ושימשו חיל מצב קדמי עבור אתונה.דוד 2003, 106.
הברית האטית-דלית נפגעה קשות בעת המלחמה הפלפונסית השנייה, במהלכה ניסו גם רבות מחברות הברית להתנתק ממנה. עם תבוסתה של אתונה במלחמה זו פסקה הברית למעשה מלהתקיים.
החברות החשובות בברית
אתונה
כיוס
לסבוס
סאמוס
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
דוד, אפרים. 2003. הדמוקרטיה הקלאסית: התהוותה, תפקודה, עקרונותיה ותלאותיה באתונה. ירושלם: מאגנס.
עמית, משה. 1984. תולדות יוון הקלאסית. ירושלם: מאגנס.
הערות שוליים
קטגוריה:אתונה העתיקה
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית
קטגוריה:המלחמה הפלופונסית | 2024-08-01T02:47:33 |
הליגה האטית דלית | הפניה הברית האטית-דלית | 2018-06-26T10:01:20 |
אמנון דנקנר | אמנון דנקנר (5 בפברואר 1946 – 5 באפריל 2013) היה עיתונאי, פובליציסט, עורך, סופר ושחקן ישראלי. היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע". עורך "מעריב" בשנים 2002–2007.
ביוגרפיה
ממוזער|תמונת הבקו"ם של דנקנר, 1964
דנקנר נולד בירושלים לאוטו והלה דנקנר, משפחה מסורתית, שבבעלותה היה בית הקפה "אלנבי", במרכז ירושלים. למד בבית ספר היסודי והתיכון הדתי 'מעלה' בירושלים. את שירותו הצבאי עשה בחרמ"ש. למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.
בשנת 1966 החל לעבוד כגוזר קטעי עיתון בסוכנות לקטעי עיתונות שבבעלות אריאל אליצדק. לאחר מספר חודשים קיבל קידום בתפקידו, והחל לסכם כתבות עיתונאיות. בין השנים 1971–1974 שימש דובר משרד החינוך והתרבות, תחת שר החינוך יגאל אלון. לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה לחם במסגרת גדוד שריון ברמת הגולן, עבד כמנהל עבודה אצל חמיו, שהיה קבלן הובלה לעבודות עפר. במשך שלושה חודשים היה דובר הסוכנות היהודית. לאחר שפוטר בעקבות הדלפה, פנה לתחום העיתונות.
יחד עם יוסי שריד הקים דנקנר בירושלים את אגודת ההיפוכונדרים.
עיתונאי
היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע".
בשנת 1976 החל את דרכו כעיתונאי עם קבלתו לעבודה ב"הארץ" על ידי עורך המשנה של העיתון, גדעון סאמט, ככתב לענייני ההסתדרות. ב-1979 החל לכתוב טור פוליטי בשם "ראיתי שמעתי".
ב-12 בפברואר 1983 פרסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו "אין לי אחות", ובו הביע את דעותיו נגד טענות הקיפוח של עדות המזרח. הרקע למאמר היה אלימות שהפנה הימין כלפי השמאל בזמן המחאה כנגד מלחמת לבנון הראשונה ושהגיעה לשיא ברצח אמיל גרינצווייג, יומיים לפני פרסום המאמר. דנקנר הצהיר שהימין האלים אינו אחיו ואינו אחותו. את אלימות הימין זיהה עם הציבור המזרחי, שעליו כתב:
"נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטיין וכל הסינתזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב, אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! ... צריך להישאר כאן ולהילחם. אבל לא מלחמת אחים, רבותי, הם לא האחים שלי."
המאמר עורר סערה ציבורית. בשנים מאוחרות יותר נמנע דנקנר מלחזור על הדברים שביטא במאמר זה ואף ביטא אהדה למפלגת ש"ס. בריאיון לסמי מיכאל ב"על המשמר", ייחס דנקנר את אופיו האנטי-מזרחי של המאמר למערכת עיתון "הארץ" שלטענתו הייתה גזענית, ועקב כך פוטר מהעיתון. הוא עבר ל"דבר", שבו עבד שלוש שנים כשליח בוושינגטון.
בהמשך שנת 1983 פסלה המועצה לביקורת סרטים ומחזות את הסרט "83", עקב סרטון שנכלל בו בשם "הלילה בו נולד המלך", המבוסס על סיפור של דנקנר שפורסם ב"הארץ".
דנקנר עבר לעיתון "חדשות". ב-1991, בזמן מלחמת המפרץ, כתב טור אישי ב"חדשות". הטור התפרסם לאחר מכן כספר, "שלושה בממ"ט אחד", במשולב עם טוריהם של רון מיברג ואמנון לוי. עם סגירת "חדשות" ב-1993 חזר ל"הארץ" למשך ארבע שנים, שבסיומן עבר ל"מעריב".
ביוגרפיית דן בן אמוץ
בשנת 1992 פרסם דנקנר ביוגרפיה של הסופר והעיתונאי דן בן אמוץ, שמת שלוש שנים לפני כן. הביוגרפיה מהווה סקירה מקיפה של פעילותו של בן אמוץ בתחומים רבים של התרבות הישראלית. קטעים בביוגרפיה העוסקים בהוללות המינית של בן אמוץ - לרבות טענה בדבר גילוי עריות עם אמו - עוררו סערה. יש הטוענים שנושא זה, המוצג בביוגרפיה כעובדה, הוא פרי הדמיון, ולא ברור אם מדובר בדמיונו של דנקנר, או בדמיונו של בן אמוץ שאולי סיפר זאת לדנקנר. מטבע הדברים אי אפשר להוכיח את נכונותו של סיפור זה אך גם אי אפשר להפריכו.
בביוגרפיה נטען שבן אמוץ קיים יחסי-מין עם קטינות, וכי חבריו הקרובים של בן אמוץ ידעו על כך ובחרו להעלים עין. על אף שהיו כאלה שראו בדבריו של דנקנר אומץ לב ציבורי, על שהעז לשחוט "פרה קדושה" חברתית ותרבותית, הרי חברים רבים של בן אמוץ, שהיו מיודדים גם עם דנקנר, ניתקו את קשריהם עמו. במיוחד זכורה עזיבתה של הסופרת והפלמ"חניקית לשעבר נתיבה בן-יהודה בשידור חי של תוכנית הטלוויזיה של גבי גזית, כמחאה על הדיון בעניין זה, ובעיקר עקב השתתפותו של דנקנר.
פופוליטיקה
דנקנר זכה לחשיפה תקשורתית רבה כאיש צוות קבוע בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", אליה הצטרף בשנת 1993, על תקן ה"שמאלן" אל מול "הימני" יוסף לפיד ו"החרדי" ישראל אייכלר. שלא כחבריו לתוכנית שעברו לעיסוק בפוליטיקה, ואף הצליחו בכך (לפיד הפך ליו"ר מפלגת שינוי ולשר המשפטים, ואייכלר הפך לחבר הכנסת מטעם יהדות התורה וליו"ר הוועדה המיוחדת לפניות הציבור), נמנע דנקנר מעיסוק פעיל בפוליטיקה.
דנקנר נתבע על ידי פעיל הימין איתמר בן-גביר על כך שכינה אותו "נאצי" פעמיים במהלך המשדר. התביעה הגיעה לבית המשפט העליון, שפסק כי על דנקנר לפצות את בן גביר על פרסום לשון הרע בפיצוי סמלי של 1 ש"ח.
עורך "מעריב"
ב-1999 חל מפנה בדעותיו של דנקנר, כאשר קרא את פסק הדין המרשיע את אריה דרעי והתרשם שפסק הדין אינו נכון ואינו נותן משקל ראוי לראיות לטובת דרעי. הדבר הביא לשינוי בתפיסתו את יחסי הממשל והפרט, ואת השיח התרבותי והפוליטי הישראלי. דעותיו אלו באו לידי ביטוי בשורת מאמרים, ובקו המערכתי של העיתון "מעריב", שדנקנר נתמנה לעורכו בשנת 2002, לאחר שכבר קודם לכן גונן נמרצות על המוציא לאור, עופר נמרודי.
ב-2001 זכה דנקנר בפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת. בנימוקי הפרס נאמר:
"בשנה האחרונה הוכיח אמנון דנקנר שהוא אינו מהסס לגעת במוסדות המקודשים ביותר של החברה הישראלית. במספר פרשיות שהסעירו את המדינה בשנים האחרונות הביע אמנון דנקנר עמדות המנוגדות לאלה של עמיתיו לעיתונות. מתוך אמונה בצדקת דרכו יצא להגנתם של אישים ואוכלוסיות שלא זכו לאהדת הברנז'ה העיתונאית. אמנון דנקנר היה בין הראשונים בקרב עיתונאי השמאל שפקפק בקול רם בתהליך הסכם אוסלו ואף הגן על זכותם של המתיישבים היהודים ביש"ע ובחבל עזה ליחס הוגן מצד התקשורת, על אף שדעתו חלוקה עמם בנושא המדיני."
בעריכתו יצא "מעריב" נגד הפרקליטות ב"פרשת ניצב משה מזרחי", ונגד מינויה של עדנה ארבל, פרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט העליון, בשל טיפול לקוי ומוטה, לטענתו, בשורה של כתבי אישום נגד אישי ציבור, ובראשם כתב האישום נגד יעקב נאמן. עם הזמן הרבה דנקנר לקרוא למפנה ביחסו של השמאל ליהדות והתייחס באהדה לחוגי הימין.
בשנות עריכתו את "מעריב" המשיכה תפוצת העיתון לרדת, והעיתון איבד שליש מקוראיו. בדנקנר הוטחה ביקורת על פיטורים של כותבים ועורכים ועל חילופים תכופים מדי בתפקידם.
ב-2005 יצא "מעריב" במערכה כנגד השחיתות הפוליטית שנראתה פושה בכל מערכי השלטון בישראל. תחת הכותרת "איפה הבושה?" כתבו דנקנר ודן מרגלית יחד מספר מאמרים חריפים, ובהם קראו לאזרחים למחות כנגד השחיתות ולדרוש ניקוי אורוות במערכת השלטון. לאחר מערכת הבחירות של 2006, ספג דנקנר ביקורת בטענה שעיתון "מעריב" נטה באופן ברור לכיוונם של מפלגת קדימה ושל העומד בראשה, אהוד אולמרט. בסוף 2007 פרש דנקנר מתפקיד עורך "מעריב".
לאחר "מעריב"
בשנת 2009 שיחק דנקנר בסדרת הטלוויזיה "פולישוק" שהוקרנה בערוץ 2. בסדרה גילם את חומי שליט, יושב ראש מפלגת מל"ל המכהן כשר המשפטים וסגן ראש הממשלה, בהשראת יוסף לפיד ומפלגת שינוי. ב-2011 השתתף בעונה השנייה של הסדרה.
כשחקן הופיע דנקנר בתפקידי אורח בסרטו של יצחק צפל ישורון, "זוג נשוי" (1983) ובסרט "האח של דריקס" (1994).
בתום משפטו של ידידו, אהוד אולמרט, שבו זוכה ממרבית העבירות שבהן הואשם, אמר דנקנר על פרקליט המדינה, משה לדור: "אחרי פסק הדין, לפי דעתי פרקליט המדינה, יש אומרים שצריך להתפטר, אני חושב שהוא צריך להתאבד". (לאחר מותו של דנקנר הורשע אולמרט במשפט זה).
עם הקמת שבועון החדשות "סופהשבוע", בסוף 2012, הצטרף דנקנר לצוות כותביו, ופרסם בו טור שבועי.
ב-5 באפריל 2013 נפטר מדום לב בביתו, בגיל 67.
מותו הפתאומי, עורר שלל תגובות בכל כלי התקשורת, אחדות מהן קשות בביקורתן, בצד דברי שבח והערכה על פועלו כעיתונאי.
חיים אישיים
דנקנר התגורר ברמת השרון, היה נשוי למירי אילני ואב לשני בנים.
מספריו
סיפורת
ברמן, למה עשית לי את זה (עם איורים של דודו גבע) (1982)
מחפשים את גואלמן (1986) - סיפור קצר מספר זה, האח של רמלר עובד ב-1994 לסרט האח של דריקס, בו הופיע גם דנקנר עצמו בתפקיד אלוף הפיקוד.
הקיץ של רינה אוסטר (1996)
ימיו ולילותיו של הדודה אווה, אחוזת בית ספרים, (2008).
מגע הקסם של הבל גאגין, אחוזת בית ספרים, (2011).
ספרים בלשיים
אל תירו בנשיא (1980) (ראו גם: פרשת סטולרו-יכמן-צ'צ'קס)
שרמן בחורף (1996) - הוסרט לסרט טלוויזיה
האיש ללא עצמות (2002)
הומור וסאטירה
עדיף מלפפון על הגבר מפני ש... (נוסח עברי, עם דן בן אמוץ) (1985): לקט בדיחות מלפפון עם איורים.
ספר הפלוץ והשכחה (נוסח עברי, עם דן בן אמוץ) (1985)
הפסטו של השכן ירוק יותר (1997): אוסף טורים סאטיריים והומוריסטיים שפורסמו בעיתון "הארץ".
שונות
אפריקה, אפריקה (עם תמר גולן) (1988)
שלושה בממ"ט אחד (עם רון מיברג ואמנון לוי) (1991): טורים שפורסמו בעיתון "חדשות" במהלך מלחמת המפרץ
דן בן אמוץ - ביוגרפיה (1992)
איפה היינו ומה עשינו? - אוצר שנות החמישים והשישים (עם דוד טרטקובר) (1996)
ספר הקומיקס הציוני (עם עמרם פרת) (1998)
קישורים חיצוניים
אבי גרפינקל, אמת בפרסום (על אמנון דנקנר), בלוג באתר "רשימות", 21 באוקטובר 2008
אמנון דנקנר בשיחת נפש עם פרופ' יורם יובל, באתר ynet
בעקבות מותו
מכּתביו
על כתביו
- על "מחפשים את גואלמן"
אריק גלסנר, ביקורת על "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", מעריב, 5 באוקטובר 2008
- על "מגע הקסם של הבל גאגין"
- על "מגע הקסם של הבל גאגין"
הערות שוליים
קטגוריה:סגל חדשות
קטגוריה:סגל הארץ
קטגוריה:סגל דבר
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:עורכי מעריב
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:פובליציסטים כותבי עברית
קטגוריה:זוכי הפרס הישראלי לביקורת התקשורת
קטגוריה:בוגרי בית הספר מעלה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:רמת השרון: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מורשה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2013 | 2024-07-16T15:35:02 |
קנת גרהם | קנת גרהם (באנגלית: Kenneth Grahame; 8 במרץ 1859 – 6 ביולי 1932) היה סופר אנגלי, יוצר הקלאסיקה של ספרות הילדים "הרוח בערבי הנחל".
חייו
גרהם נולד באדינבורו, סקוטלנד, ב-1859. הוא התייתם בילדותו ונשלח לגור אצל סבתו בכפר במחוז ברקשייר באנגליה. האחוזה הכפרית שכללה גן גדול ליד הנהר תמזה הייתה כפי הנראה הרקע ליצירת "הרוח בערבי הנחל".
גרהם למד בבית הספר סט. אדוארדס באוקספורד אך מצבו הכלכלי לא אפשר לו להמשיך ללימודים גבוהים, והוא החל לעבוד כמזכיר בנק אנגליה. בעודו עובד בבנק החל לכתוב סיפורים קצרים, ובשנת 1893 פרסם את ספרו הראשון "המסמכים הפגניים", המספר על חבורת יתומים. ב-1899 מונה גרהם למזכיר הבנק, ונישא לאלספת' תומסון.
ב-1908 יצא לאור ספרו "הרוח בערבי הנחל" ("The Wind in the Willows"). הספר מספר את סיפורה של חבורת חיות החיות על גדת הנהר תמזה באנגליה. החברים הטובים - עכברוש, החפרפר, התחש והקרפד עוברים הרפתקאות, אך תמיד שומרים על ערכים של כבוד, נאמנות ורעות. הספר זכה לגרסאות מומחזות ומוסרטות, והוא בין ספרי הילדים הנקראים ביותר עד היום, כמאה שנים לאחר כתיבתו. הספר תורגם לשפות רבות ובהן השפה העברית.
לאחר הופעת הספר פרש גרהם מעבודתו בבנק, וחי עם אשתו בברקשייר, עד פטירתו ב-6 ביולי 1932. חייו המאוחרים היו לטרגדיה כאשר בנו היחיד אלסטייר, התאבד בקפיצה לגלגלי רכבת בהיותו בן עשרים, ב-1920.
לקריאה נוספת
אביבה קרינסקי, "הרוח בערבי הנחל": ספרות הבריחה לארקדיה; טקסט חתרני ורקעו; האישה בסיפור; הנצחתה של אגדה. נדפס בספרה "פו הדב והפילוסופיה של האחר", סדרה לביקורת ספרותית, אור עם, 2000.
קישורים חיצוניים
מספריו של קנת גרהם בפרויקט גוטנברג
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער בריטים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1859
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1932
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-06-22T15:13:47 |
תוכנת פרסום | תוכנת פרסום (באנגלית: Adware - קיצור של Advertising Software) היא תוכנה המביאה תכנים פרסומיים מרשת האינטרנט למחשב הלקוח, לרוב בצורה של חלונות קופצים. בדומה לרוגלה, תוכנת הפרסות מותקנת פעמים רבות בניגוד לרצונו ובלא ידיעתו של המשתמש, וגוזלת משאבים מהמערכת.
תוכנות מסוימות מכילות בתוכן תוכנות פרסום, כתמורה לשימוש בתוכנה או לדבר אחר (כמו גלישה חינם באינטרנט), ואינן עובדות כאשר אלו מוסרות.
ראו גם
וירוס מחשב
אבטחת מחשב אישי ברשת
חומת אש
האקר
נוזקה
קטגוריה:פרסום באינטרנט
קטגוריה:תוכנות זדוניות | 2022-10-13T00:55:36 |
הרוח בערבי הנחל | הרוח בערבי הנחל (באנגלית: The Wind in the Willows) הוא ספר ילדים קלאסי, יצירתו הידועה ביותר של הסופר האנגלי קנת גרהם.
ארבעת גיבורי העלילה: חפרפר התמים וטוב הלב (או חולד), עכברוש המים הנבון והרגיש (או נברן המים), סמור הפיקח (תחש או למעשה גירית) ומר קרפד היהיר וחסר האחריות, הם שונים כל כך זה מזה אך ביחד הם לוכדים את מורכבותו של הטבע האנושי.
הספר נחשב יצירה רומנטית ואנושית, רצוף בהומור, ובאווירת אנגליה הכפרית של תחילת המאה העשרים: ארץ של נהר העובר בין אחוזות כפריות, כרי דשא ויערות. ההרפתקאות שעוברות הדמויות נעות בין קטבים של שלווה וביתיות לעומת יצר ההרפתקנות, ושל אנוכיות לעומת רעות. עלילת הרוח בערבי הנחל מאדירה את ההנאות הפשוטות של החיים, הגעגועים לטבע, התשוקה לנדודים, הכמיהה לבית ואולי יותר מכל את חשיבותה של חברות נאמנה.
במשך השנים איירו את הספר מספר מאיירים, בין היתר המאייר האנגלי ארנסט שפארד וכן פאול ברנסום.
הספר שימש השראה ליוצרים מתחומים רבים. למשל, אלבומה הראשון של להקת פינק פלויד, משנת 1967, נקרא "החלילן בשערי השחר" (The Piper at the Gates of Dawn), על שם הפרק השביעי בספר.
לספר מספר תרגומים לעברית, בין היתר תרגומו של יונתן רטוש משנות החמישים בהוצאת "מחברות לספרות", אשר נתן לספר את שמו העברי. תרגומים נוספים הם תרגומו של אוריאל אופק משנת 1984 (הוצאת זמורה, ביתן), תרגומה של יעל רנן משנת 1986 (הוצאת אדם), תרגומה של מיכל מילר (הוצאת עופרים) משנת 2002 ותרגומו המוער של יניב פרקש משנת 2013 (הוצאת אריה ניר).
בשנת 2018 ראה אור הספר בתרגום לעברית של עטרה אופק, שהוא עיבוד וחידוש של התרגום של אביה, אוריאל אופק משנת 1984.
המחזות והסרטות
הספר הוסרט והומחז פעמים רבות, בין היתר תחת השם "קרפד מטירת הקרפד" (Toad of Toad Hall) על ידי אלן אלכסנדר מילן, מחברו של פו הדב. מילן אמר כי כה התאהב בספר עד כי הצטער כי לא כתבו בעצמו וכי לעיתים שגה לחשוב כי כך היה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:ספרים בריטיים
קטגוריה:ספרי 1908
קטגוריה:ספרים על בעלי חיים
קטגוריה:ספרי אריה ניר הוצאה לאור | 2024-09-03T12:29:44 |
יום הנצחון באירופה | REDIRECT יום_הניצחון_באירופה | 2015-09-26T11:07:40 |
20 באוגוסט | 20 באוגוסט הוא היום ה-232 בשנה בלוח הגרגוריאני (233 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 133 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1882 – השמעת הבכורה של יצירתו של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי "הפתיחה 1812"
1887 – רונלד רוס מגלה את הקשר בין המלריה לבין יתושים
1893 – במשאל עם, נוסף תיקון לחוקת שווייץ האוסר על שחיטה כשרה בכל רחבי שווייץ
1914 – מלחמת העולם הראשונה: גרמניה כובשת את בריסל
1940 – התנקשות בחייו של לאון טרוצקי במקסיקו סיטי (נפטר למחרת)
1960 – סנגל מכריזה על עצמאותה
1975 – נאס"א משגרת את הגשושית ויקינג 1 לעבר מאדים
1977 – נאס"א משגרת את החללית וויאג'ר 2 לעבר כוכבי-הלכת החיצוניים של מערכת השמש
1982 – מלחמת שלום הגליל: כוח רב-לאומי נוחת בביירות כדי להשגיח על נסיגת אש"ף מלבנון
1991 – אסטוניה מכריזה על עצמאותה מברית המועצות
1993 – נחתם הראשון בהסכמי אוסלו שבין מדינת ישראל ובין אש"ף – הארגון לשחרור פלסטין
1998 – בית המשפט העליון של קנדה קובע שקוויבק אינה יכולה להתנתק מקנדה ללא אישור הממשלה הפדרלית
1998 – צבא ארצות הברית משגר טילי שיוט נגד מחנות של אל-קאעידה באפגניסטן ונגד מפעל החשוד שהוא מייצר נשק כימי בסודאן, בתגובה לפיצוץ שגרירויות ארצות הברית בקניה וטנזניה ב-7 באוגוסט
2009 – יוסיין בולט שובר את שיא העולם בריצת 200 מטר במסגרת אליפות העולם באתלטיקה שנערכה בברלין
נולדו
ממוזער|263x263 פיקסלים|שאול טשרניחובסקי
ממוזער|211x211 פיקסלים|ה.פ. לאבקרפט
ממוזער|229x229 פיקסלים|אתגר קרת
1561 – יאקופו פרי, מלחין איטלקי (נפטר ב-1633)
1719 – פרנסואה גאסטון דה לוי, איש צבא צרפתי (נפטר ב-1787)
1779 – ינס יאקוב ברצליוס, כימאי (נפטר ב-1848)
1787 – ג'ון מילטון נילס, המנהל הכללי של דואר ארצות הברית ה-12 וסנאטור אמריקאי (נפטר ב-1856)
1833 – בנג'מין הריסון, הנשיא ה-23 של ארצות הברית (נפטר ב-1901)
1875 – שאול טשרניחובסקי, משורר עברי (נפטר ב-1943)
1890 – ה.פ. לאבקרפט, סופר אמריקני (נפטר ב-1937)
1898 – אריה אלוטין, כירורג, ממייסדי ארגון מגן דוד אדום בישראל וסופר ספרי רפואה (נפטר ב-1979)
1910 – אירו סארינן, אדריכל ומעצב פיני-אמריקאי נודע (נפטר ב-1961)
1917 – מנחם סבידור, מנכ"ל רכבת ישראל ויושב ראש הכנסת העשירית (נפטר ב-1988)
1918 – ז'קלין סוזן, סופרת, מחזאית, ושחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה אמריקאית (נפטרה ב-1974)
1923 – שושנה אשמן-שגב, סופרת ילדים, עורכת ועיתונאית ישראלית (נפטרה ב-1965)
1928 – הארייט ברנס, אמנית ומעצבת אמריקאית (נפטרה ב-2008)
1933 – שלמה אבינרי, חוקר בתחום מדעי המדינה והיסטוריון של הפילוסופיה הפוליטית (נפטר ב-2023)
1933 – ג'ורג' מיטשל, עורך דין, פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי
1934 – ארמי קוסלה, דוגמנית פינית, מיס תבל הראשונה
1935 – רון פול, פוליטיקאי אמריקאי
1941 – סלובודן מילושביץ', נשיא סרביה ויוגוסלביה (נפטר ב-2006)
1943 – סילבסטר מקוי, שחקן סקוטי שגילם את דמותו של הדוקטור בדוקטור הו
1944 – רג'יב גנדי, ראש ממשלת הודו (נרצח ב-1991)
1948 – דובי זכאי, עיתונאי, עורך גרפי, מאייר וצלם ישראלי
1948 – רוברט פלאנט, סולן להקת "לד זפלין"
1951 – גרג בר, סופר מדע בדיוני אמריקאי (נפטר ב-2022)
1952 – אורי וינברג, פסיכולוג קליני וסופר ישראלי
1953 – עדי לב, שחקנית תיאטרון, שחקנית קולנוע ומדבבת (נפטרה ב-2006)
1956 – ג'ואן אלן, שחקנית קולנוע אמריקאית
1963 – רונן אקרמן, צלם תיאטרון ואופנה ישראלי (נפטר ב-2022)
1963 – ריקרדו פרי, כדורגלן ומאמן איטלקי
1965 – גדי רבינוביץ', שחקן ישראלי
1966 – דיימבאג דארל, גיטריסט פנטרה ודמג'פלאן (נפטר ב-2004)
1967 – אתגר קרת, סופר ישראלי
1967 – עמוס אלקנה, גיטריסט, מוזיקאי ומלחין ישראלי
1970 – שרון עמרני, במאי קולנוע ותסריטאי ישראלי (נפטר ב-2001)
1971 – יוסי פוקס, עורך דין ישראלי ומזכיר הממשלה
1974 – איימי אדמס, שחקנית קולנוע וזמרת אמריקאית
1974 – לירן שטראובר, כדורגלן עבר ישראלי ששיחק בעמדת השוער
1974 – אהרן רזאל, מוזיקאי, מלחין ופזמונאי ישראלי
1978 – אסף גרניט, שף ישראלי
1983 – אנדרו גארפילד, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי-בריטי ממוצא יהודי
1986 – דן מרטין, רוכב אופני כביש אירי
1987 – וולטר, מתאבק ב-WWE
1992 – דמי לובאטו, זמרת, כותבת, נדבנית ושחקנית אמריקאית
1995 – רונן פאור, שחיין ישראלי
נפטרו
ממוזער|228x228 פיקסלים|ברנאר מקלרבו
ממוזער|255x255 פיקסלים|יצחק שדה
14 – אגריפה פוסטומוס, אציל רומאי שהוצא להורג זמן קצר לאחר מותו של אוגוסטוס בעקבות קנוניה פוליטית שהוא עמד בראשה (נולד ב-12 לפנה"ס)
984 – יוחנן הארבעה עשר, אפיפיור
1153 – ברנאר מקלרבו, איש דת קתולי צרפתי, אב מנזר ותאולוג (נולד ב-1090)
1456 – ולדיסלב השני, שליט ולאכיה
1572 – מיגל לופס דה לגאספי, בירוקרט, קונקיסטאדור, ימאי ומושל ספרדי (נולד ב-1503)
1643 – אן הצ'ינסון, מתיישבת פוריטנית במושבת מסצ'וסטס שנודתה על בסיס דתי ונרצחה (נולדה ב-1591)
1835 – הרב בכור יצחק נאבארו, רב, דיין ופרשן מאזמיר
1915 – פאול ארליך, ביולוג גרמני, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1854)
1952 – יצחק שדה, אלוף בצה"ל, מפקד, אסטרטג, מנהיג, מחנך וסופר (נולד ב-1890)
1961 – פרסי ברידגמן, פיזיקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1946 (נולד ב-1882)
1964 – אברהם דרורי, איש אצ"ל וחבר הכנסת מטעם תנועת החרות (נולד ב-1919)
1972 – אברהם משה קליין, משורר יהודי קנדי (נולד ב-1909)
1980 – ז'ו דסאן, זמר שאנסון יהודי אמריקאי (נולד ב-1938)
1992 – אליעזר ברקוביץ, תאולוג ופילוסוף של היהדות (נולד ב-1908)
1996 – בוורלי ויטפילד, שחיינית אוסטרלית, אלופה אולימפית במשחה ל-200 מטר חזה (נולדה ב-1954)
2001 – קים סטנלי, שחקנית קולנוע ותיאטרון אמריקאית זוכת שני פרסי אמי (נולדה ב-1925)
2001 – פרד הויל, אסטרונום וסופר מדע בדיוני (נולד ב-1915)
2006 – ג'ו רוזנטל, צילם את התמונה המפורסמת של הנפת הדגל באיוו ג'ימה (נולד ב-1911)
2007 – ליאונה הלמסלי, אשת עסקים אמריקאית (נולדה ב-1920)
2008 – חואה גוופנג, שליט הרפובליקה העממית של סין בין 1976 ל-1981 (נולד ב-1921)
2009 – דודו טופז, בדרן ישראלי (נולד ב-1946)
2011 – רפאל הלפרין, איש עסקים, פעיל ציבור חרדי ישראלי ועורך האנציקלופדיה לבית ישראל (נולד ב-1924)
2012 – מלס זנאווי, מהפכן ופוליטיקאי אתיופי, נשיא אתיופיה וראש ממשלת אתיופיה (נולד ב-1955)
2013 – אלמור לנארד, סופר ותסריטאי אמריקאי (נולד ב-1925)
2013 – סאתימה בי בנג'מין, זמרת דרום אפריקאית (נולדה ב-1936)
2013 – גבריאל בלחסן, מוזיקאי ישראלי, היה גיטריסט בהרכב אלג'יר (נולד ב-1976)
2017 – ג'רי לואיס, שחקן וקומיקאי יהודי אמריקאי (נולד ב-1926)
2018 – אורי אבנרי, חבר הכנסת, עיתונאי ואיש שמאל ישראלי (נולד ב-1923)
2019 – יגאל וילפנד, סופר, עורך, עיתונאי ומחנך ישראלי (נולד ב-1944)
2020 – זלמן נחמיה גולדברג, ראש ישיבה, דיין בבית הדין הרבני הגדול והעורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית (נולד ב-1931)
2020 – עמנואל מזור, פרופסור לגאולוגיה במכון ויצמן למדע, במחלקה למדעי הסביבה וחקר האנרגיה (נולד ב-1933)
2022 – בארי בם, מהנדס תוכנה, חלוץ בתחום הנדסת תוכנה ומתודולוגיות הפיתוח האיטרטיביות (נולד ב-1935)
2022 – דריה דוגינה, עיתונאית רוסית, מדענית ופעילה פוליטית (נולדה ב-1992)
2023 – אמציה פורת, עורך ומתרגם ישראלי, חתן פרס ראש הממשלה ללשון העברית ע"ש אליעזר בן-יהודה לשנת תשע"א (נולד ב-1932)
2023 – דייוויד ג'ייקובס, תסריטאי ומפיק טלוויזיה יהודי-אמריקאי (נולד ב-1939)
חגים ואירועים החלים ביום זה
הונגריה – יום סטפן
19 באוגוסט – 21 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ח כ
קטגוריה:אוגוסט | 2024-10-09T06:21:35 |
ארנסט שפארד | ארנסט הווארד שפארד (; 10 בדצמבר 1879 – 24 במרץ 1976) היה צייר ומאייר בריטי. נודע במיוחד באיוריו לספרי ילדים מפורסמים כגון "הרוח בערבי הנחל" ו"פו הדב".
מילן ושפארד נפגשו בעבודתם בשבועון הסאטירי "פאנץ'", ובתחילה לא חיבבו איש את רעהו. לאחר זמן מה החלו השניים לעבוד על ספרו של מילן "פעוטים היינו". קוראי הספר אהבו את ציוריו של שפארד וזה הפך לשותף קבוע של מילן ואייר את שני ספרי השירה שלו ושני ספרי פו: פו הדוב והבית בקרן פו איוריו התבססו על מקומות אמיתיים ביער אשדון ובחווה, כפי שדרש ממנו מילן.
איוריו של שפארד לספר "פו הדב" נעשו תחילה בשחור לבן ומאוחר יותר בצבע, והפכו לחלק בלתי נפרד מהספר. דוב הצעצוע שעל-פיו צויר פו הדב הוא זה של גראהם שפארד, בנו של המאייר.
באיוריו של שפארד מופיעים בעלי החיים וכן צעצועי ילדים בצורה מואנשת והם נראים כחבריו.
ביוגרפיה
ארנסט שפארד נולד ב-10 בדצמבר 1879 בלונדון. אביו, הנרי שפארד, היה אדריכל ואמו, ג'סי הרייט, הייתה בתו של אמן צבעי המים ויליאם לי. כבר בגיל צעיר גילה שפארד כישרון לציור. בשנת 1897 החל ללמוד בבית הספר הת'רלי לאמנויות יפות בצ'לסי ולאחר שנת לימודים אחת עבר לאקדמיה המלכותית לאמנויות, שם זכה במלגת לנדסיר בשנת 1899 ובפרס המכון הבריטי בשנת 1900. באקדמיה הכיר שפארד את אלינור צ'פלין, אותה נשא לאישה בשנת 1904. בני הזוג רכשו בית בלונדון ונולדה להם בת אחת, מרי.
הקריירה האמנותית של שפארד החלה ב-1906, כשפרסם מהדורות מאוירות של "משלי איזופוס", "Tom Brown's School Days" ו"דייוויד קופרפילד", ובמקביל החל לעבוד כמאייר בכתב העת "פאנץ'". שפארד גם יצר ציורים, אותם הציג בתערוכות במכון לאמנויות יפות של גלאזגו, בגלריה לאמנות של מנצ'סטר , בגלריית ווקר לאמנות ובעיקר באקדמיה המלכותית לאמנויות בפיקדילי.
ב-1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שפארד היה כבר בשנות השלושים של חייו, אך הוא התגייס לצבא בדרגת סגן משנה. ב-1916 נלחם בחזית הצרפתית בקרב על הסום, ב-1917 הועלה בדרגה והועבר לחיל המודיעין ונלחם בקרב על אראס. הוא זכה באות הצטיינות כמפקד. בכל אותה העת המשיך לרשום סצנות מחיי החיילים ומשדות הקרב. החומר החזותי המרגש התפרסם בכתב העת פאנץ' ושפארד התפרסם בזכותו כמאייר מוכשר. בתום המלחמה שפארד חזר לעבודתו בפאנץ', ב-1923 התמנה למאייר ראשי של השבועון. הוא החזיק במשרה זו עד סוף מלחמת העולם השנייה ב-1945.
ממוזער|ביתו של שפארד בלודסוורת'
שפארד הוא אביה של מרי שפארד, מאיירת הספרים הראשונים בסדרת מרי פופינס.
יצירתו כמאייר
בעשור הראשון של המאה הקודמת היה עדיין הצילום בחיתוליו ולא היו צלמי קרב שליוו את הצבא. רישומיו של שפארד סיפקו את החומר החזותי משדה הקרב ומילאו את מקומם של צילומי הקרבות של ימינו.
כאשר חזר שפארד לעבודתו בשבועון פאנץ, אחרי מלחמת העולם הראשונה, היה פרנק ריינולדס בעל השפעה רבה בניהול העיתון, בייחוד בכל שנגע לתחום האיור והקריקטורה. הוא ראה בשפארד אדם רגיש להתרחשויות בחברה האנגלית ובייחוד לתחושות הדור הצעיר, שיצא ממלחמת עולם הראשונה מאוכזב וספקני ביחס ל "ערכים הנצחיים" של החברה הבריטית השמרנית. שפארד לא היה מהפכן פוליטי, אך ידע לבקר את שביעות הרצון העצמית של האזרח הבריטי, את הצביעות, הבטלנות ושאר פגעי החברה המבוססת. שפארד הכניס לעולם הקריקטורה האנגלית רוח חדשה. ציוריו הצטיינו בקו קליל ומרומז ובתפיסה מימטית של תנועת הדמויות. סגננו היה חסכוני, לפעמים אפילו קצת "פרוע". הוא עסק בקריקטורה חברתית וברישומיו הציב את דמות הילד התמים כמי שמציב סימן שאלה בקשר להתנהגות המבוגרים. הילדים בקריקטורות של שפארד שחקו את משחקי המבוגרים בתום לב, אך בעצם העמידו לנגד עיני המתבונן מראה אשר שיקפה וגם הדגישה את הצד האינפנטילי שבמבוגר ואת פוטנציאל האכזריות והשחיתות הטמון בילד.
ארנסט שפארד ואלן מילן המשורר והסופר, הכירו במקום עבודתם בפאנץ'. מילן לא התלהב מאיוריו של שפארד, אך בהמלצת חבריו הסכים לקבלו כמאייר לשיריו שהתפרסמו בפאנץ'. למרות חששותיו של מילן אסופת שיריו הראשונה : "כשהיינו קטנטנים" - עם איוריו של שפארד התקבלה על ידי ציבור הקוראים הצעירים והמבוגרים, לכן החליט להמשיך את דרכו כסופר ילדים עם המאייר שפארד ואף לשתפו בתמלוגים ממכירת ספריו.
היחסים בין הסופר והמשורר היו אמביוולנטיים. שפארד כינה את פו "הדוב הטיפש הזקן הזה" וחשב שה"דוב הטיפש" העיב על כל עבודתו האמנותית . גם מילן הסופר והמשורר לא גילה חיבה למאייר שלו. כאשר שפארד רצה לפרסם ספר על עבודתו כמאייר, הוא פנה למילן וביקש ממנו הקדמה קצרה לספרו מילן הסכים אך כתב הקדמה מתנשאת וארוגנטית בזו הלשון:
בהמלצתו של ריינולדס שפארד התחיל לאייר את שיריו של מילן שהתפרסמו לראשונה בפאנץ' ויצאו אחר כך כספר "פעוטים היינו". האיורים, היו רישומי עפרון, ללא צבע והם היוו חלק אינטגרלי של הטקסט. הם השלימו את הכתוב, ולפעמים פלשו לתוכו או חרגו ממנו בחינניות. המפגש בין בעלי החיים המצוירים לבין הילד, כמו המפגש בינו לבין המבוגר, היה מפגש בין דומים שהם שונים. בשירי מילן משמשים בעלי החיים ראי למאוייו, שמחותיו וחרדותיו של הילד. הסוס, הארנבת, הכלב, האריה והחיות, הן למעשה חבריו הטובים. בעצם לא כל החיות הן בעלי חיים ממש, חלקן הן פרי דמיונו של הילד וחלקן פשוט צעצועיו. למשל הדובים שבשיר "הדובים מקינג ג'ורג'" – הם פרי דמיונו של הילד ההולך ברחוב וממציא לעצמו חברים למשחק. כבר בשלב זה נראים הדובים של שפארד כילדים שהתחפשו לדובים, וקצת – וזה חידוש - כמו דובוני צעצוע. אלה אינן חיות מואנשות, אלא צעצועים מונפשים שבאו לשחק עם הילד.
באיורים שהכין שפארד ל"פו הדוב" ו"הבית בקרן פו" מתרחשת המטמורפוזה האמיתית והשלמה של הצעצועים ההופכים לחברים ואולי אפילו לחלקים שונים מאישיותו של הילד.
שפארד עיצב את הדובון על פי צעצוע של בנו אך הוא מופיע כבר באחד מגיליונות פאנץ' ב-1924 כאיור לשיר "דוב צעצוע" וב-1930 כתמונה בבית תה בבריסטול. כבר בגרסה המוקדמת לדובון צורה ואופי של "ילד".
ממוזער|הבובות ששמשו כדגמים של שפארד
הוא קצת מסורבל אבל יש המון גמישות בתנועותיו, בדיוק כמו בתנועותיו של ילד קטן ושמנמן. למעשה כאלה הן גם שאר החיות בשני ספרי פו הדוב והן מייצגות במידה רבה את אישיותו התמימה, אך מורכבת של הילד הרוצה לפעמים להישאר זהיר ונאמן כמו החזרזיר, לפעמים שחצן כמו טייגר, לפעמים מסכן ומקופח כמו איה, ותמיד – לקקן! המשתוקק למשהו מתוק, כמו פו הדוב. ותכונות אלה מלוות אותו לפעמים עד סוף ימי חייו עד ימי זקנתו.
לימים שפארד הוסיף צבע לרישומיו.
ב-1931 שפארד אייר את ספרו הקלסי של קנת גרהם "הרוח בערבי הנחל" וגם איוריו לספר זה זכו להצלחה רבה, אך לא היה בהם אותו עומק ואותה מקוריות כמו באיוריו ליצירתו של מילן.
שיתוף הפעולה בין מילן לשפארד
שיתוף הפעולה בין הסופר מילן לבין המאייר שפארד הוכח כפורה מאוד. דמויותיו של מילן קרמו עור וגידים ועוררו הזדהות אצל הקורא הצעיר, ואצל הקורא המבוגר, פרשנותו של שפארד עוררה הבנה של רובדי העומק הטמונים בטקסט הפשוט כביכול.
גם שפארד יצא נשכר משיתוף הפעולה עם מילן. הוא השתחרר מן הצורך להמציא דברי שנינה לקריקטורות ויכול היה להתמסר למלאכת האיור שהייתה חביבה עליו ונושאים שהיו תמיד קרובים ללבו. שפארד יצר בהשראתו של מילן את דמות הילד האידיאלי, שהיה דומה לדברי בני זמנו לבנו של הסופר, אבל הילד שבציור הפך ל"טיפוס" עוצמתי יותר מן הילד החי. דבר דומה קרה גם לצעצועיו המצוירים, שהפכו ל"טיפוסים" מגובשים וברבות הימים זכו לעמידה ברשות עצמם. על כך יעידו מחירי רישומיו המקוריים של שפארד ששמשו כדגמים לסרטים, להדפסים ולתעשיית קיטש נרחבת ההולכת ומתרבה.
ממוזער|180px|מצבת קברו של ארנסט שפארד
בשלב מסוים גם מילן צר העין נאלץ להודות בתרומתו של שפארד לתהילתו. הוא עשה זאת במעין צוואה שנאמר בה כך:
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ציירים בריטים
קטגוריה:מאיירים בריטים
קטגוריה:פו הדב
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1879
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1976
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-05-31T13:59:54 |
צאר | שמאל|ממוזער|250px|צאר, ציורו של סרגיי איבנוב, 1908.
צאר (ברוסית: царь, ; בבולגרית: цар; בלשון נקבה: צארינה; ברוסית: цари́ца, בבולגרית: царица) הוא תואר בו השתמשו שליטיהן של בולגריה (החל משנת 913), סרביה (במאה ה-14) ורוסיה הצארית והקיסרות הרוסית (בשנים 1547–1917). השם נגזר מהמילה "קיסר" (caesar), "צאר" בהגייה בשפות סלאביות.
ברוסיה שלאחר פלישת המונגולים שימש, כנראה, התואר לתיאור שליט עצמאי. בתואר הזה נקראו קיסר ביזנטיון ושליטי אורדת הזהב. שליטי רוסיה החלו להשתמש בתואר זה במאה ה-15, בעיקר להאדרת שם ממלכתם ביחסי חוץ לאחר פריקת העול המונגולי על ידי איוון השלישי. הם החלו לשאת את התואר באופן קבוע החל משנת 1547, עת הוכתר איוון האיום כצאר רוסיה עד ל-1721 בה פיוטר הגדול שינה את התואר ל"אימפרטור". עם זאת, באופן לא רשמי התואר "צאר" המשיך להתקיים באימפריה הרוסית. קיסרה המוכתר האחרון, ניקולאי השני משושלת רומנוב, הוצא להורג בעת מלחמת האזרחים ברוסיה.
ראו גם
רוסיה הצארית
האימפריה הרוסית
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:רוסיה: היסטוריה
קטגוריה:תוארי אצולה
קטגוריה:משרות פוליטיות | 2024-01-16T16:53:44 |
היסטוריה של כלי הירי | היסטוריה של כלי הירי היא תקופת הזמן שהחלה בהמצאתו של הנשק החם וממשיכה בהתפתחותו הטכנולוגית לאורך הזמן וההיסטוריה הצבאית והחברתית.
ההתחלה - סין, המאה ה-9 לספירה
הסינים המציאו את אבק השרפה במאה ה-9, אך לא השתמשו בו למטרות צבאיות עד המאה ה-10 לספירה. הם השתמשו באבק שרפה גם עבור רובים פרימיטיביים, וגם להפעלת רקטות פרימיטיביות ופגזים מתנפצים שנורו בעזרת קטפולטות. להמצאת אבק השרפה הייתה השפעה מכרעת על שדות הקרב בסין, החל מהמאה ה-13 בערך, כאשר בשנת 1260 הדפו הסינים את הפולשים ממדינות הצפון בעזרת נשק חם. לאחר מכן, בתקופה שבה התחילו לבנות באירופה תותחים (המאות ה-14-15), הכניסו הסינים גם את השיפורים האירופאיים לכלי נשק החם שלהם.
כלי נשק עיקריים
רקטות
רומח אש
ימי הביניים, המאות ה-13–16
הערבים
לאחר הגיעם לאיראן, הערבים באו במגע עם עמים אשר הכירו את הקיסרות הסינית ודרכם החל מסחר בנשק אבק שרפה (מאוחר יותר הערבים ניהלו מלחמות כנגד הקיסרות). לאחר השגתם החלו כלי נשק אלו להיות מופצים בין חיילי הערבים וסוחרים שונים שדרכם כלי נשק אלו והידע לייצרם הגיע עד לאירופה בימי הביניים.
האירופאים
במאה ה-13 אבק השרפה הגיע לאירופה. רוג'ר בייקון, נזיר פרנסיסקני, פיתח נוסחה לא מדויקת לאבק שרפה ופרסמה ב-1268. אלברטוס מגנוס שיפר את הנוסחה, ומצא את הנוסחה (הגרמנית) המדויקת לאבק שרפה ב-1275.
בהתחלה ייצרו האירופאים כלי ירי אישיים לא מדויקים כלל ומסורבלים מאוד. משקלם היה גדול עד כדי כך, שנאלצו להשתמש בחצובה, והפגיעה במטרה הייתה יותר עניין של מזל מאשר יכולת. הנשק החדש היה מסוכן ליורה לא פחות מאשר ליריבו. הירי היה דומה לירי מתותח, החייל הכניס את הכדור דרך הקנה ואז קירב גפרור לפתח מיוחד בקנה וכך הצית את אבק השרפה. לעומת הרובים, התותחים קיבלו תנופה רבה מאוד, והשתמשו בהם בלוחמת מצור. תותחי התקופה היו ענקיים ויכלו לירות פגזים במשקל של מאות קילוגרמים. הדיוק לא היה חשוב, היות שעיקר המטרה הייתה למוטט את חומות העיר הנצורה.
כלי נשק עיקריים
רובים פרימיטיביים
תותחים
העת החדשה, המאות ה-15–19
רובים
במאה ה-15 עיקר ההתפתחות הייתה ברובים. הופיע לראשונה רובה שחיל רגלי היה יכול להשתמש בו באופן בטוח יחסית. זהו רובה הארקבוז. במקום מנגנון מסורבל עם הגפרור, הופיע בריח הפתיל. הדיוק עלה מאוד כתוצאה מחידוש זה. גם משקלו של הרובה ירד עקב התפתחות מדעית שחלה בעיבוד המתכות. על מנת לירות ברובה מסוג זה, החייל היה צריך להכניס לקנה את אבק השרפה ואחריו את הכדור דרך הלוע. חלק מאבק השרפה היו שמים ליד בית ההצתה של הפתיל וכך הייתה נוצרת היריה.
ממוזער|250px|רובה מוסקט
ממוזער|250px|איור של חייל מהמאה ה-18 עם מוסקט מכודן.
לאחר המצאת בריח הפתיל, במאה ה-17 עברו לפיתוח בריח הצור. מדובר בחתיכת אבן צור אשר אמורה להכות על לוחית ברזל קטנה וכתוצאה מכך נוצר ניצוץ, שמדליק את אבק השרפה. ההמצאה הזאת ביטלה את הצורך בפתילים והיתרון החשוב של ההמצאה הזאת היה עלייה נוספת בדיוק, בקצב הירי ובאפשרות לירות גם בגשם ומזג אוויר לח (בהסתייגויות מסוימות). הרובה עם מנגנון צור נקרא מוסקט. המוסקט היה הרבה יותר מסיבי מהארקבוז, וקוטרו היה גדול יותר. החידוש היה כה מהפכני, שעד אמצע המאה ה-17 ויתרו לגמרי על שימוש בקשתות ולאחר פרק זמן קצר כל החיילים חומשו במוסקטים וחילות כמו חניתאים ודומיהם נעלמו משדות הקרב. התפתחות נוספת בלוחמה לוותה בהיעלמות השריון אצל האבירים, כי עוצמת הפגיעה של הקליע, הייתה כה חזקה שהשריון לא עמד בפניה. רק מעט מאוד מחילות הפרשים שמרו על השריון שלהם, וגם זה בדרך כלל כזה שכיסה רק על הגוף (למשל הקירסרים).
החידוש הנוסף הגיע רק במחצית השנייה של המאה ה-18. במקום להמציא מנגנון ירי חדש, הופחת המשקל הכללי של הרובה והוקטן הקוטר. החידוש התאפשר לנוכח החידושים במטלורגיה והתפתחויות טכנולוגיות חדשות. למרות הירידה במשקל ובקוטר, עוצמת הפגיעה לא קטנה. הרובה מהסוג החדש נקרא פוזיאה, אם כי בדרך כלל לא מבדילים בינו לבין המוסקט, ונוטים לקרוא לשניהם בשם זהה - מוסקט, ולחייל החמוש בנשק זה - מוסקטר. (למשל באנגליה היו גדודי פוזילרים שהובדלו מהמוסקטרים). את כל הרובים האלה הטעינו דרך הלוע. אחד מרובי הפוזיאה הידועים היה הבראון בס (Brown Bess), ששירת בנאמנות את האימפריה הבריטית לאורך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בתקופה זו גם החל שימוש נרחב בכידון - פגיון ארוך שהותקן על או במקביל לקנה הרובה והפך אותו לחנית אפקטיבית, דבר שחיזק מאוד את כוחם של הרובאים במסגרת חיל הרגלים ואפשר להם להגן על עצמם בין היריות.
הרובים מסוג זה שירתו את כל צבאות העולם בנאמנות רבה עד אמצע המאה ה-19, כאשר באירופה עברו לרובים בעלי הטענה דרך הבריח ולא דרך הלוע. החידוש היה מהפכני כי קצב האש גבר בערך פי 3-4 וזה הצריך את השינוי בטקטיקה. בארצות הברית השתמשו ברובה עם בריח צור עד מלחמת האזרחים (1861-1865).
לקראת אמצע המאה ה-19 הומצא המקלע ורובה עם מחסנית.
תותחים
בתותחים כמעט שלא חל שינוי, מלבד רמת הדיוק שעלתה וחוזק התותח, כלומר הסיכוי שיתפוצץ בעת הירי הורד דרמטית. התותחים נשארו כמעט ללא שינויים גדולים לאורך כל העת החדשה, כאשר רב השינוי היה בעוצמת הירי ומשקל הקליע.
כלי נשק עיקריים
ארקבוז
מוסקט הצתה על ידי פתיל
מוסקט בריח צור
פוזאה
תחילת העידן האוטומטי (החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19)
200px|ממוזער|מרטיני-הנרי, 1871.
ממוזער|200px|רובה בריחי לבל 1886.
ממוזער|200px|אקדח תופי סמית' ווסון M&P.
ממוזער|200px|מקלע מקסים - המקלע האוטומטי המודרני הראשון
במאה ה-19 חל גידול ניכר בקצב הירי ובאמינות תפעול הרובה ודיוקו. גידול זה נבע ממספר חידושים עיקריים:
התפתחות בתחום התחמושת - יצירת תחמושת אחודה עם תרמילים מנייר ואחר כך ממתכת.
רובה מחורק סלילים - הגברה ניכרת בדיוק ובטווח.
רובה נטען בריח - הקטנה ניכרת בזמן הטעינה.
הופעת מנגנוני ירי אוטומטי.
בתקופה זו הופיע בצורה המונית רובה עם קנה סלילים. הרובים מחורקי הקנה היו קיימים עוד קודם; זמן טעינת רובה כזה מהלוע היה ארוך ביותר, ולכן רק צלפים השתמשו ברובים מהסוג הזה. הסלילים מסובבים את הקליע, ומקנים לו תנע זוויתי ומומנט התמד, תכונה המקשה על גורמי סביבה אקראיים כגון רוח או שינוי בצפיפות האוויר להשפיע על מעופו (תופעה דומה פועלת גם על גירוסקופ). התוצאה הישירה של השיפור החדש הייתה עליה דרמטית בדיוק הרובה הסטנדרטי. הדבר שאיפשר את השימוש ברובה הסלילים היה פיתוח תחמושת מיוחדת, שקוטרה היה קטן במקצת מזה של הקנה (כדי שתוכל להחליק דרך הקנה המחורק ללא בעיות) אך בעת הירי היא התרחבה לקוטר הקנה (המנגנון לכך יציקת בסיס הקליע בצורת V הפוכה).
החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 עברו לרובה נטען מהבריח. בדרך כלל אפשר היה לטעון את הרובה בכדור אחד בכל פעם. הטעינה מהבריח הגבירה מאוד את קצב האש: במקום 3 כדורים לדקה בעידן מלחמות נפוליון אפשר היה לירות 12-10 כדורים לדקה. אחד הרובים הראשונים מסוג זה היה רובה הנרי. המנגנון היה דומה לזה של הרובה המודרני, פרט לגרמניה, ששם הרובה היה עם מנגנון מחט: מחט דקרה את התרמיל ופגעה בפיקה וכתוצאה מכך ניצת אבק השרפה.
התפתחות חשובה נוספת הייתה מכונת הירייה. מכונת היריה, שדמתה בגודלה לתותח קטן, הופיעה כבר במלחמת פרוסיה - צרפת (1870–1871) ונקרא בדומה להמנון הצרפתי מרסייז. קצב האש בנשק זה היה גבוה מאוד והיה תלוי במספר הקנים. בארצות הברית פותחו במקביל מקלע גאטלינג וכן מקלע מקסים. מכונת היריה של חירם מקסים, שפותחה ב-1883, הייתה הראשונה בעלת מנגנון פעולה אוטומטי ולכן נחשבת בעייני רבים למקלע האמיתי הראשון.
בסוף המאה הופיעו הרובים המודרניים: לבל 1886, מאוזר K98 וסדרת לי אנפילד. רובים אלו היו רובים בריחיים שהוזנו על ידי מחסנית פנימית ופעלו באמצעות בריח ידני. הם ירו תחמושת אחודה מסוג סנטרפייר בעל תרמיל נחושת ופיקת הצתה בבסיסו. רובים אלה נהנו מאמינות, פשטות הפעלה ודיוק חסרי תקדים לתקופתם וחלקם אף המשיכו לשרת במלחמות אפילו אחרי מלחמת העולם השנייה.
כלי נשק עיקריים
רובי מחסנית נטענים מהבריח
אקדחים, בתקופה זו הומצא האקדח התופי
מקלעים (מכונות ירייה)
המחצית הראשונה של המאה ה-20
מלחמת העולם הראשונה
ממוזער|200px|מקלע ויקרס וצוותו בחזית המערבית במהלך מלחמת העולם הראשונה.
ממוזער|200px|מקלע כבד M2 בראונינג, תוצרת ארצות הברית. פותח ב-1921, נכנס לשירות ב-1932 ומשרת עד היום במדינות רבות.
במלחמת העולם הראשונה השתמשו רבות ברובים נטעני בריח עם מחסנית ל-5 כדורים כמו מאוזר K98. כלי נשק חשוב נוסף של החיל הרגלי היה המקלע. מכלי עצום ממדים שהיה בשימוש בסוף המאה ה-19 ושנדרשו מספר אנשים על מנת להפעילו, הופיע מקלע קטן יותר שנדרשו רק 2 אנשים על מנת לתפעלו. למרות צמצום הגודל, הוא קורר במים והיה קשה לתמרון איתו ולכן הוא שימש לרוב רק במגננה. המקלעים היו בין הגורמים העיקריים למלחמת החפירות בחזית המערבית במלחמה העולם הראשונה.
מלחמת העולם השנייה
ממוזער|200px|רובה מטען, M1 גאראנד, תוצרת ארצות הברית.
ממוזער|200px|תת-מקלע MP40, תוצרת גרמניה.
במלחמת העולם השנייה הגרמנים היו הראשונים שהשתמשו בתת המקלע (תמ"ק) באופן צבאי, התמ"ק הראשון היה ה-M1 תומפסון האמריקני שיוצר כבר ב-1921 לאחר שלא נכנס לייצור מהר מספיק בשביל להשתתף במלחמת העולם הראשונה. הדגם הסטנדרטי היה ה-MP40 הידוע יותר בשם "שמייסר" (אף על פי שכינוי זה מוטעה, היות שהרובים יוצרו בחברה אחרת). תת-המקלע איפשר גמישות רבה לכוחות בשדה הקרב ומדינות רבות חיקו את גרמניה עם ייצור וציוד המוני של הכוחות בכלי הנשק החדש. גם הרוסים פיתחו תת-מקלעים משלהם (למשל, ה-PPSH), האמריקנים השתמשו ב-M1 תומפסון "טומי גאן" ואילו הבריטים השתמשו בתמ"ק (תת-מקלע) סטן.
הבעיה עם המקלעים נפתרה בזה שהתחילו להשתמש במקלע קל יותר, השוקל כ-10 ק"ג עם קנה מתחלף (כדי למנוע התחממות יתר בירי ממושך) על מנת להקל על משקלו ולהגביר את גמישותו.
במלחמת העולם השנייה עדיין רווח השימוש ברובי מטען (רובים ארוכים שיורים כדור בודד).
האמריקנים השתמשו ברובה M1 גאראנד (חצי-אוטומטי), ב-M1 קרבין וב-M1A1 קרבין (קרבין עם קת מתקפלת שחולק לצנחנים). הבריטים השתמשו ברובה לי אנפילד ואילו הגרמנים השתמשו ברובה בריחי מאוזר K98 בקליבר 7.92 מ"מ. ראוי לציון גם הרובה StG 44 הגרמני, רובה הסער הראשון שיוצר בכמויות גדולות (קרוב ל-423 אלף).
כלי נשק עיקריים
תת-מקלעים
רובים חצי אוטומטיים
מקלעים
תותחים במגוון רחב של קליברים, סוגים וייעודים
טנקים החמושים בתותח ומקלעים
מהמחצית השנייה של המאה ה-20 עד היום
ממוזער|250px|רובה סערAK-47 תוצרת ברית המועצות. ידוע יותר בשם קלשניקוב. זהו רובה הסער הנפוץ בעולם.
ממוזער|250px|רובה סער מודרני M-16A2 תוצרת ארצות הברית.
ממוזער|250px|"תבור" - רובה העתיד: תצורת bullpup, גוף העשוי מפולימרים, כוונת רפלקסיבית והנדסת אנוש מתקדמת.
ממוזער|250px|רובה צלפים רמינגטון M24. רובי צלפים בריחיים בקליבר 7.62 מ"מ נאט"ו הם רובי הצלפים הנפוצים כיום בצבאות ויחידות משטרה של מדינות נאט"ו והעולם המערבי (ובפרט ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, אירופה וישראל).
ממוזער|250px|מערכת נשק צלפים Mk 22 ASR המבוססת על הבארט MRAD: מדובר ברובה בריחי מודולרי התומך במספר קליברים וסוגי תחמושת, החל מתחמושת 7.62 מ"מ לטווחים של עד 800 מטר וכלה בתחמושת בקוטר 0.338 אינץ' לטווחים של למעלה מ-1500 מטר.
לאחר מלחמת העולם השנייה הכוחות נתקלו בבעיה שלא הייתה קיימת לפני כן - השכפ"ץ האישי. תת-מקלע (תמ"ק) שירה כדורי אקדח לא יכל להתגבר על השכפ"ץ ולכן היה צורך בנשק חדש. בנוסף לכך, הטווח של התמ"ק היה מוגבל מאוד (רק כמה עשרות מטרים). הפתרון היה חזרה לרובה, אך הפעם רובה אוטומטי הנקרא - רובה סער (רוס"ר). מקורו בגרמניה, אך רק בברית המועצות הוא הגיע להתפתחות משמעותית וייצור המוני ראשון. הרוס"ר הרוסי הוא אחד המפורסמים בעולם וידוע כרוס"ר קלשניקוב או כ-AK-47 (המספר 47 מציין את שנת הפיתוח-1947 וראשי התיבות-AK הם "אבטומט קלשניקובה", משמעם רובה אוטומטי קלשניקוב). עד היום, אף על פי שהוא נוצר לפני כ-70 שנה הוא אחד מכלי הנשק הנפוצים ביותר בצבאות העולם ולא נופל, ולדעת רבים עולה על הרבה רוס"רים מודרניים ממנו דוגמת ה-M16, אם כי אחרים מציינים את משקלו הרב כרועץ. בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלו האמריקנים לצייד את הצבא ברובי ה-M16, שנהפכו לנשק הראשי של צבאות נאט"ו. משפחת רובי ה-M16 (שפותחה על ידי ארמלייט ומיוצרת על ידי קולט) הולידה סדרה של דגמים מתקדמים (כגון ה-M4 קרבין) ואביזרים רבים שאפשר להוסיף לנשק באמצעות מסילות ומתפסים. תכונת ה"לגו" של רובים אלה וביצועיהם הטובים הפכו אותם למצרך מבוקש בקרב הצבאות המערביים ובייחוד בקרב היחידות המיוחדות.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלו להופיע גם רובי סער בתצורת bullpup, בתצורה זו המחסנית והמכלול נמצאת בקת, מאחורי ההדק. היתרון בכך הוא שזה מאפשר יצירת רובה קצר, אבל עם קנה ארוך (קנה ארוך חיוני להגברת הטווח, העוצמה והדיוק של הרובה). רובי bullpup ידועים הם FAMAS הצרפתי, ה-SA80 הבריטי, השטייר AUG האוסטרי והתבור הישראלי.
במאה זו גם החלו להתפתח רובים ייעודיים, שנוצרו לשם מטרה מסוימת ומוגבלת. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא רובי הצלפים: רובים שניבנו במיוחד כך שהדיוק שלהם יהיה מקסימלי. קיימות שתי תורות לחימה מרכזיות אודות רובי צלפים:
רובה לפגיעה כירורגית ביריה הראשונה: רובים כאלה הם רובים בריחיים ובדרך כלל מאוד מדויקים ובעלי טווח ירי ארוך במיוחד (צלף מיומן יכול לפגוע במטרת אדם במרחק קילומטר). רובים כאלה מקובלים במיוחד בארצות הברית. דוגמאות לרובי צלפים בריחיים: רמינגטון מודל 700, מאוזר 86SR, M24 SWS, ארקטיק וורפר, PGM Ultima Ratio ובארט MRAD.
רובים לירי מדויק אך מהיר שמאפשר ירי חוזר: רובים כאלה הם חצי-אוטומטיים ובדרך כלל פחות מדויקים מהרובים הבריחיים. רובים כאלה מקובלים במיוחד בברית המועצות לשעבר, גרמניה ומזרח אירופה. דוגמאות: PSG1 (גרמניה), גליל צלפים, KAC SR-25 (מבוסס על ה-AR10), רובה צלפים דרגונוב ובארט REC10.
בנוסף, הומצאו רובים בעלי קליבר וכוח אש עצומים שמטרתם לפגוע במטרות בעלי שריון קל (מבנים, כלי רכב, אנשים עם אפודי מגן). הידוע מכולם הוא הבארט M82A1 שנמצא בשימוש כל צבאות המערב, כולל צה"ל וצבא ארצות הברית. רובה המקמילן TAC-50 נחשב לאחד מרובי ה-0.5 (12.7 מ"מ נאט"ו) המדויקים ביותר שיש כיום.
המקלעים נשארו ללא שינוי ניכר (דוגמה מצוינת לכך היא מקלע ה-M2 בראונינג שתוכנן עוד ב-1921 ומשרת עד היום ברוב צבאות העולם, עם שינויים קלים בלבד מהתכנון המקורי), אך בשלהי המאה ה-20 נכנסו לשירות מקלעים קלים דוגמת FN מינימי והנגב, שניהם בקליבר 5.56x45 מ"מ נאט"ו המשמש גם רובי סער.
אקדחים ותת-מקלעים איבדו את חשיבותם בשדה הקרב ונשארו בשימוש רק בקרב כוחות מיוחדים. לעומת זאת, אקדחים חצי-אוטומטיים הם הנשק המועדף בתחומי המשטרה, האבטחה וביטחון הפנים.
בתחילת המאה ה-21 החלו להופיע גם "רובי על": רובים מיוחדים ומשוכללים שנועדו למשימות מיוחדות ובעלי ביצועים יוצאים מגדר הרגיל. דוגמה לכך היא רובה הטנגו 51 שנחשב לרובה הצלפים המדויק בעולם, שיכול לקבץ בפיזור זוויתי של 0.25 דקת קשת, ו-CheyTac Intervention שיכול לפגוע במטרת דמות במרחק של למעלה מ-2 קילומטר.
כלי נשק עיקריים
נשק קל:
רובי סער
רובי סער בתצורת bullpup
מקלעים
רובי צלפים
אקדחים
מטול רימונים
נשק כבד:
תותחים
תותחי הוביצר
טנקים החמושים בתותח טנק כבד (בקליבר 75–125 מ"מ) ומקלעים
תותח אוטומטי
טרמינולוגיה
תותח
בעברית מקובל לכנות בשם תותח כל כלי ירייה שיורה קליעים בקוטר של 20 מ"מ ומעלה. מינוח זה כולל גם תותחים אוטומטים המסוגלים לירות קליעים בצרורות כמו נשק אוטומטי.
רובה
רובה הוא כלי ירייה ארוך בעל קנה מחורק (חרוטים בו סלילים) באורך של 300 מ"מ ומעלה.
קרבין
ממוזער|250px|חלקי הרובה - M1 קרבין
קרבין הוא רובה מקוצר. לכן M16 מקוצר הוא, למעשה, קרבין. התחילו לקצר את הרובים במאה ה-17 על מנת שהפרשים יוכלו להשתמש בהם.
כיום לרובי קרבין יש 3 ייעודים עיקריים:
נשק לחילות שדה וחילות תומכי לחימה - כגון חיל שריון, ארטילריה, הנדסה, חימוש ולוגיסטיקה.
נשק מקוצר ללוחמה בשטח בנוי (לש"ב) שם דרוש נשק קצר שיהיה אפשר לתמרן איתו בסמטאות ובמסדרונות, ולפרוק מהר מתוך רכב.
נשק מקוצר ליחידות קומנדו ויחידות טקטיות ללוחמה בטרור.
שני הקרבינים הידועים ביותר בישראל הם:
M1 קרבין - נשק חצי-אוטומטי מקוצר ממלחמת העולם השנייה, ששימש עשורים רבים את המשמר האזרחי ומשטרת ישראל.
M4 קרבין - השם שניתן לגרסה המקוצרת של רובה M16A2 תוצרת ארצות הברית. נמצא בשימוש הכוחות המזוינים של ארצות הברית, צה"ל ומשטרת ישראל.
ה-IWI ערד הוא קרבין תוצרת ישראל (IWI) ונמצא בשירות הימ"מ, היחידה הלאומית המיוחדת ללוחמה בטרור של ישראל.
שוֹט-גאן
ממוזער|200px|רובה שוטגאן מדגם Mossberg 590.
ה"שוֹט-גאן" (Shotgun), המאוזכר תכופות בעברית כרובה ציד או רובה קדח, הוא רובה בעל קנה חלק קדח לרוב שפולט בירייה בודדת רסס כדוריות במקום קליע. הכדוריות המשתחררות מגדילות את סיכויי הכלי לפגוע במטרה ולגרום לה נזק רציני, אם כי הטווח בו הוא יעיל מוגבל.
כוח האש של השוטגאן הוא לרוב גבוה - הוא בעל כוח עצירה חזק אך חדירה נמוכה - ונעשה בו שימוש (בצירוף תחמושת מתאימה) בפריצת דלתות ומנעולים ופירוק חפצים חשודים.
ראו גם
התפתחות האקדחים
התפתחות הרובים
התפתחות התותחים והמרגמות
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריה צבאית
קטגוריה:נשק קל
קטגוריה:כלי ירייה | 2024-09-05T06:24:23 |
כינרת | הפניה הכנרת | 2018-02-17T10:45:01 |
כנרת (פירושונים) | 2024-04-25T13:42:50 | |
חלמנו | ממוזער|250px|שמאל|מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)
מחנה ההשמדה חֶלְמְנוֹ (בגרמנית: Vernichtungslager Kulmhof) היה מחנה השמדה במערבה של פולין, בסמוך לכפר חלמנו על הנֵר, כ-60 ק"מ מצפון מערב לעיר לודז'. היה זה מחנה ההשמדה הראשון שהוקם על ידי הנאצים, והקמתו היוותה קפיצת מדרגה בשלבי התפתחות הפתרון הסופי: בפעם הראשונה בוצעה השמדה של יהודים ובני לאומים אחרים באמצעות משאיות גז, היה זה האתר הראשון שבו בוצעה ההשמדה במקום קבוע, והאתר הראשון שבו נשרפו גופות הנרצחים. מחנה ההשמדה חלמנו פעל מ-8 בדצמבר 1941 עד אפריל 1943; ביוני 1944 חודשה פעילותו, עד לחיסולו ב-18 בינואר 1945.
רקע
השמדה מאורגנת של היהודים, כחלק ממדיניות הפתרון הסופי של הנאצים, החלה במבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, שנפתחה ב-22 ביוני 1941. יחידות מיוחדות שנקראו "עוצבות מבצע", איינזצגרופן, נעו בעקבות היחידות הלוחמות. יחידות אלה רצחו את היהודים שנפלו לידיהם בשטחים שנכבשו, בעיקר בירי המוני. החל מספטמבר 1941 החלו יחידות אלה לעשות שימוש גם במשאיות גז לשם ביצוע ההשמדה. השלב הבא של תהליך ההשמדה המאורגנת היה שינוי הסדר: במקום שהרוצחים יגיעו אל הנרצחים, הוחלט להביא את היהודים אל אתר ההשמדה. חלמנו היה האתר הראשון בו בוצעה מדיניות זו.
מיקום ומבנה
מחנה ההשמדה חלמנו נמצא במערב פולין, כ-60 קילומטרים מצפון מערב לעיר לודז', וכ-120 קילומטרים ממזרח לפוזנן. המחנה היה סמוך לנהר נר (Ner), אחד מיובליו של נהר ורטה (Warta). המחנה נקרא על שם העיירה חלמנו שעל נהר נֵר (Chełmno nad Nerem, בגרמנית: Kulmhof an der Neihr), הנמצאת כחמישה קילומטרים מדרום לאתר המחנה (להבדיל מעיירה נוספת בשם חלמנו, הנמצאת כשישים קילומטרים מצפון לאתר המחנה).
לאחר השלמת כיבוש פולין וחלוקתה עם ברית המועצות, חילקו הגרמנים את השטח שנפל לידיהם לשני חלקים עיקריים: החלק המרכזי, שכלל את מחוזות ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב, הוגדר כיחידה מנהלית בפני עצמה - גנרל גוברנמן, ממשל כללי. חבליה המערביים של פולין סופחו לגרמניה; חלמנו הייתה בחבל שנקרא בפי הגרמנים ורטגאו (Warthegau), ואשר כלל חלק מאזור לודז' ואת אזור פוזנן.
המחנה היה מורכב משני אתרים. המחנה הראשון נקרא "מחנה הטירה" (Schlosslager), שהיה ממוקם בטירה ישנה שהייתה בכפר חלמנו, ובה רוכזו הקורבנות שהובאו למקום לאחר גירושם. במרחק כארבעה קילומטרים משם, ביער הסמוך, נמצא החלק השני של המחנה שנקרא "מחנה היער" (Waldlager), בו היו המשרפות ואזור קברי ההמונים.
הכפר חלמנו עצמו היה כפר קטן, ובו כארבעים בתי איכרים, וכמה מבני ציבור (בית ספר, אכסניה, תחנת מכבי אש, ובנין של ועד הכפר). הכפר מנה כמאתים וחמישים איש, שגורשו מבתיהם לאחר הכיבוש הגרמני. במקומם התיישבו במקום גרמנים, רובם מהגרים מווהלין, שנאלצו לעזוב את בתיהם בעקבות כיבוש מזרח פולין בידי ברית המועצות. בסוף 1941 התגוררו בכפר כ-300 תושבים גרמניים, והיה בו גם סניף של המפלגה הנאצית.
הקמת המחנה
לא ברור מתי ניתנה הפקודה להקמת המחנה. סביר להניח שההוראה הרלוונטית ניתנה בסוף אוקטובר או תחילת נובמבר 1941. היוזמה באה כנראה מצדו של ארתור גרייזר, מושל מחוז ורטגאו, שרצה להציג "מחוז למופת" (Mustergau), נקי מיהודים ומפולנים. המטרה הייתה גם ליצור "שטח ניסויים למאבק הלאומי", כפי שהוגדר. רעיונות להשמדה "הומניטרית" של יהודים "לא-פרודוקטיביים" שהועלו על ידי מפקד האס דה (סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, "שירות הביטחון", בגרמנית: Sicherheitsdienst) במחוז חברו למטרותיו של גרייזר, ואלו הוצגו לאדולף היטלר. היטלר אישר השמדת 100,000 יהודים. תחילה נעשתה ההשמדה באמצעות ירי המוני, ולאחר מכן נרצחו היהודים בבורות סיד. כ-3,000 יהודים מגטאות זגורוב וגרודז'ייץ נרצחו בדרך זו. ואולם, דרך זו הסתברה כלא-יעילה וכקשה לשמירה בסוד. בשל כך הוחלט על שימוש במשאיות גז שנותרו מתוכנית T4 - אותנסיה.
בנובמבר התמקם בחלמנו סגל המחנה, שהיה מורכב מכ-20 אנשי אס דה (SD), אנשי משטרת הביטחון, ועוד כ-120 אנשי משטרת ההגנה (גוף משטרתי שהיה חלק ממשטרת הסדר, אורפ"ו (OrdnungsPolizei). אנשי האס דה היוו את מפקדת המחנה, ואילו אנשי משטרת ההגנה היו אלה שעסקו באבטחת תהליכי ההשמדה, כפי שיפורט להלן. כוח המשטרה שניהל את המחנה נקרא "כוח המשימה המיוחד קולמהוף" (Sonderkommando Kulmhof), ולעיתים נקרא על שם מפקדי המחנה (שיוזכרו להלן) "זונדרקומנדו לאנגה" ואחר כך "זונדרקומנדו בותמן". היחידה הייתה כפופה ישירות למשרד לביטחון הרייך (RSHA - Reichssicherheitshauptamt), אך גם מושל חבל ורטלנד, ארתור גרייזר, מפקד האס אס בחבל, וילהלם קופה, ומפקד גטו לודז', הנס ביבוב, התערבו בנעשה במקום.
תהליך ההשמדה
מחנה ההשמדה חלמנו היה האתר הראשון שבו הושמדו הקרבנות בגז, באופן "תעשייתי", ושבו גם נשרפו גופות הנרצחים. ההשמדה נעשתה במשאיות גז שהותאמו למטרה זו.
בדצמבר 1941 הופקד ולטר בורמייסטר על הבנייה והפיקוד של חלמנו. במהלך הרצח ההמוני במקום שימש נהג של משאיות הגז.
חלק מן היהודים הובאו לחלמנו ברכבות, שהגיעו עד העיירה קולו, כ-5 ק"מ מצפון מערב לחלמנו, ומשם נשלחו במסילה צרה יותר לכיוון חלמנו. חלק אחר מן היהודים שנשלחו להשמדה הובאו למקום במשאיות. בעיתות עומס, כאשר נשלחו לחלמנו מספר רב של יהודים, הושארו לעיתים קבוצות של יהודים בחיים במשך כמה ימים, עד להשמדתם. הם הוחזקו במרתפי הטירה, וכן בכנסייה הסמוכה בכפר ובאסם שליד הטירה. עד לשנים האחרונות ניתן היה למצוא על קירות המרתפים כתובות שהשאירו אחריהם יהודים אלה, שכבר היו מודעים לגורלם (בעיקר בשלבים המאוחרים יותר).
עם הגיעם למחנה, הופעל כלפי היהודים נוהל של הטעיה, כפי שהיה מקובל בכל מחנות ההשמדה. הנוהל נועד למנוע בהלה ומהומות, ולאפשר תהליך מהיר וללא תקלות. היהודים שהובאו לטירה הוכנסו פנימה, שם התקבלו בנימוס ובאדיבות. נאמר להם שהם מועברים ל"יישוב מחדש" בגרמניה או באוסטריה. ואולם, לפני שיועברו עליהם לעבור חיטוי. הם חולקו לקבוצות של 30–40 איש, והוכנסו אל תוך הטירה, לאולם גדול, שהיה מחומם בחודשי החורף. נאמר ליהודים שהם נשלחים למרחץ. הם נצטוו להתפשט ולתלות את בגדיהם על קולבים שהיו במקום, ולהיוותר בלבנים. במקום היו שלטים עליהם נאמר "למרחץ", וניתנו להם סבון ומגבות. חפצי הערך שהיו בידיהם הופקדו בידיו של פקיד פולני שהיה במקום, וזה רשם את זהותם. לאחר מכן הועברה כל קבוצה לחדר אחורי, שממנו נפתחה דלת אחורית. מהדלת הוביל מישור משופע כלפי מטה, היישר אל תוך משאית הגז שהמתינה כשדלתותיה האחוריות פתוחות. בשלב זה הוסר המסווה: הגרמנים דחפו בכוח את הקורבנות העירומים, ודחסו אותם אל תוך המשאיות.
בחלמנו היו שלוש משאיות מתוצרת רנו, שהותאמו בגרמניה למטרתן. אורך הארגז של כל משאית היה 4 עד 5 מטרים, רוחבו 2.2 מטרים וגובהו כ-2 מטרים. הארגזים היו מוארים וניתן היה לצפות במתרחש בתוכן מבעד לחלון שהפריד בינם ובין תא הנהג, הקבינה. אל הארגז היה מחובר צינור גמיש, שניתן היה לחברו למערכת הפליטה של המשאית, האגזוז.
לאחר שהקורבנות נדחסו אל תוך המשאית, נעל נהגה את הדלתות האחוריות, וחיבר את הצינור הגמיש למפלט המשאית. עם תחילת הנסיעה זרם גז פחמן חד-חמצני אל תוך חלל המשאית, והקורבנות שבתוכה החלו להיחנק. בתוך כעשר דקות כבר לא היו בין החיים. לאחר מותם של כל הקורבנות ניתק הנהג את צינור הפליטה מן הארגז, ונסע למחנה היער. במרחק של כ-4 קילומטרים מצפון מערב לטירה, בתוך יער ז'וכוב, מוקם מחנה היער (Waldlager). בשלוש קרחות יער מוקמו קברי המונים, שאליהם רוקנו המשאיות את מטענן.
מכל משלוח הושארו בחיים 50 עד 60 יהודים בריאים, שגויסו למה שהוגדר על ידי הגרמנים "קבוצת עבודה" - קומנדו עבודה (Arbeitskommando). הם חולקו לשתי קבוצות: האחת שהתה בתוך הטירה ואספה את בגדי הנרצחים, שהופשטו מהם לפני שהועלו למשאית הגז. כמו כן הועסקו אנשים אלה בעבודות שירותים ונקיון עבור סגל הטירה. הקבוצה השנייה אולצה לעבוד בקבורת הגופות; הם חפרו את קברי ההמונים, הוציאו את הגופות מן המשאיות וסידרו אותן בקברים. העבודה נעשתה כאשר האסירים כבולים באזיקים ברגליהם, שהכבידו מאוד על תנועתם, ותחת השגחה צמודה והתעללות בלתי פוסקת מצד השומרים. האסירים שוכנו בטירה או באסם תבואה ששכן לידה. לעיתים קרובות היו הגרמנים רוצחים את קבוצת היהודים הזו, ומחליפים אותם בקבוצה חדשה.
במחנה היער חפרו פועלי הכפייה תעלות בעומק כ־5 עד 6 מטרים, ברוחב כ-8 מטרים, ובאורך עשרות מטרים. עם הגעת משאית הגז היו פותחים את הדלתות ונותנים לגז להתנדף. לאחר כמה דקות היו עובדי הכפייה עולים למשאית ופורקים ממנה את מטען הגופות שעליה. לעיתים היו נמצאים קרבנות שלא מתו; אלה היו מומתים ביריה במקום. הגופות היו נבדקות כדי למצוא תכשיטים וחפצי ערך שהוסתרו בהם, ולאחר מכן היו מושלכות לתעלות.
עם ריקון המשאית ממטענה היו עובדי הכפייה מנקים את המשאית מההפרשות של הגוססים, ואז הייתה המשאית חוזרת לטירה. במקביל היו עובדי הכפייה שבטירה אוספים את בגדי הנרצחים ומרכזים אותם לערמות גדולות, שמאוחר יותר נשלחו לגרמניה.
המשלוחים למחנה וסיום התקופה הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|ילדים מגורשים לחלמנו
המשלוח הראשון לחלמנו התבצע ב-7 בדצמבר 1941. למחרת, ב-8 בדצמבר, התבצעה ההשמדה הראשונה. תחילה נשלחו למחנה יהודים מן העיירות הסמוכות (למשל מבוגאי). בין הקורבנות הראשונים היו גם 5,000 צוענים, שנכלאו בגטו לודז' בחלק נפרד של הגטו. חודש לאחר מכן החלו גירושים מגטו לודז'. עד סוף 1942 הושמדו בחלמנו 71,614 יהודים מן הגטו, ובכללם יהודים מגרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה ולוקסמבורג, שגורשו ללודז'. בנוסף ליהודים מן הגטו, הושמדו במחנה עוד 15,000 יהודים שנשלחו מגטו לודז' לעבודת כפייה בכל האזור. עד סוף אותה שנה השלימו הגרמנים את השמדת היהודים מכל רחבי חבל ורטלנד. על פי דו"ח ששלח ד"ר ריכרד קורהר, ראש המשרד לסטטיסטיקה של האס אס, לראש האס אס, היינריך הימלר ב-18 בינואר 1943, נספו במחנה חלמנו מיום הפעלתו ועד סוף שנת 1942 כ-145,000 בני אדם. בנוסף ליהודים ולצוענים נרצחו במחנה גם כמה מאות פולנים, שבויי מלחמה סובייטיים, וכן כמה עשרות מילדי הכפר הצ'כי לידיצה.
שריפת הגופות וסיום תקופת ההשמדה הראשונה
עד מרץ 1943 השלימו הגרמנים את השמדת יהודי חבל ורטלנד. יהודי גטו לודז' ניצלו בשלב זה מגורלם של היהודים באזור, מכיוון שעבודתם של יהודי הגטו הייתה עדיין חשובה לגרמנים ולכן טרם בוצע חיסול (ליקוודציה) של הגטו. הגרמנים החליטו כנראה שההשמדה בעזרת משאיות הגז איטית ולא יעילה, ומכיוון שמחנה ההשמדה אושוויץ פעל כבר באורח מלא, הוחלט על הפסקת הפעילות בחלמנו. במקביל הוחל בחלמנו בפעילות של טשטוש עקבות הרצח. המטרה הייתה הסתרת מעשיהם של הגרמנים, אך שריפת הגופות גם נבעה מהמפגע הבריאותי שיצרו. היה זה המקום הראשון שבו נעשתה פעילות כזו, והשיטות שהונהגו בחלמנו הופעלו במקומות רבים אחרים. האחראי מטעם האס אס למבצע הטשטוש היה שטנדרטנפיהרר פאול בלובל, מי שיהיה אחראי בהמשך השואה למבצע 1005 - טשטוש עקבות ההשמדה בכל רחבי הרייך. פעולת הטשטוש בוצעה על ידי עובדי הכפייה: מספר רב מאוד של עצים מיערות הסביבה נכרתו, והובאו לשני מתקני שרפה שנבנו על ידי הגרמנים. עובדי הכפייה הכבולים באזיקים הוציאו את הגופות מהקברים והשליכו אותם על מתקני השרפה. לאחר שריפת הגופות נטחנו העצמות במכונה מיוחדת שהובאה למקום. האפר ושאריות העצמות פוזרו בנהר הנֵר, ושטח קברות ההמונים יושר וניטעו בו עצים.
במרץ 1943 הוחלט על פירוק המחנה. הגרמנים חגגו את סיום פעילותו במסיבה בעיר קולו, שם נאמו לפניהם קצינים בכירים. הטירה פוצצה ב-7 באפריל על אחרוני היהודים עובדי הכפייה שהיו בה. סגל המחנה נשלח, כיחידה אורגנית, לשמש כפלוגת משטרה צבאית בדיוויזיית הוואפן אס אס פרינץ אויגן, שפעלה אז ביוגוסלביה נגד הפרטיזנים שם.
ההפעלה השנייה של המחנה וחיסולו הסופי
גטו לודז' היה הגטו האחרון שנותר על אדמת פולין, וחיסולו נדחה בשל האינטרסים הכלכליים שהיו לאישים גרמניים שונים בקיומו, בעיקר למושל החבל ארתור גרייזר ומפקד הגטו, הנס ביבוב. ראשי האס אס לחצו להפוך את המחנה למחנה ריכוז, שיהיה בשליטת המשרד למשק וכלכלה של האס אס, כפי שהיו מחנות אחרים. באמצע פברואר 1944 הוכרע הוויכוח; הוחלט סופית על חיסולו ההדרגתי של הגטו ועל השמדתם של היהודים הנותרים, רובם באושוויץ וחלקם בחלמנו.
היחידה שהייתה אחראית על חלמנו בתקופה הראשונה הוחזרה מיוגוסלביה, והחלה בהכנת המחנה מחדש לתפקידו. הטירה כבר הייתה הרוסה ברובה, לפיכך הוחלט להכשיר בה רק את המרתפים, שבהם ישוכנו עובדי הכפייה. הוחלט שפעולת ההשמדה תבוצע במחנה היער. הוקמו ביער שני צריפים גדולים, באורך 20 מטרים וברוחב 10 מטרים, והם הוקפו בגדר גבוהה. גם בשלב זה ננקטו אמצעים לשמירת ההונאה, ובצריפים ניתלו שלטים שנועדו להטעות את הנרצחים (כמו "למרחץ", "לרופא", וכדומה). בצריף הראשון התפשטו הגברים והנשים. הם הובלו משם לצריף השני, שבקצהו הייתה דרך מגודרת, שהובילה למישור משופע; ממישור זה הועלו הקורבנות למשאיות הגז. בחלק אחר של היער נבנו משרפות.
ב-23 ביוני 1944 יצא המשלוח הראשון מגטו לודז' לחלמנו. עד 14 ביולי הושמדו בחלמנו 7,196 איש מן הגטו. לאחר תאריך זה הופסקו הגירושים לחלמנו, אך חודשו באוגוסט, והפעם לאושוויץ. ב-30 באוגוסט יצא המשלוח האחרון; בגטו נותרו מאות בודדות של יהודים בלבד. משלוחים אחרונים של יהודים נשלחו לחלמנו בקיץ 1944. לאחר מכן כבר לא היו הוצאות להורג במחנה, אך נותרו בו עובדי כפייה שעסקו בטשטוש עקבות הרצח: הם עסקו בשריפת גופות הנרצחים, ולאחר מכן בפיזור האפר ופירוק מתקני השרפה. קבוצה אחרת, שנקראה "קומנדו הבית", הייתה מורכבת מחייטים וסנדלרים, והם עסקו במיון בגדי הנרצחים. באוקטובר 1944 הסתיימה עבודת עובדי הכפייה ביער, והם נרצחו ביער סמוך. בתחילת ינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום, החליטו הגרמנים להשמיד את 47 היהודים שנותרו. בלילה שבין 17 בינואר ל-18 בינואר הוציאו הגרמנים להורג את כולם. למחרת פינו הגרמנים את המחנה סופית.
סגל המחנה
שמאל|ממוזער|250px|ארתור גרייזר, מושל חבל ורטגאו. אוקטובר 1939
כאמור לעיל, הורכב סגל המחנה מכ-120 איש. חמישה עשר עד עשרים מהם היו אנשי האס דה, SD, משטרת הביטחון, ועוד כ-120 אנשי השוצפוליציי. אלה האחרונים חולקו לשלוש יחידות: האחת נקראה "קומנדו תובלה" (Transport-kommando); הם היו משוכנים בעיקר בעיירה פוביירצ'ה, ותפקידם היה לקבל את היהודים שנשלחו לשם ברכבות ולהוביל אותם משם לטירה. יחידה שנייה נקראה "קומנדו הטירה" (Schlosskommando), שתפקידה היה אבטחת הטירה וסיוע בהובלת היהודים למשאיות הגז; והיחידה השלישית נקראה "קומנדו היער" (Waldkommando), ותפקידה היה אבטחת אזור הקבורה והשרפה ביער. ההשתייכות ליחידות אלה לא הייתה קבועה, והשוטרים התחלפו ביניהם בתפקידים. במחנה שירתו גם כמה פולנים, שהיו אסירים בפוזנן והורשו להיכנס ולצאת באופן חופשי מן הטירה. יחד עמם הועסקו במחנה גם כמה נשים מן הכפר.
מפקד המחנה הראשון היה האופטשטורמפירר (סרן) הרברט לנגה. הוא שימש כמפקד המחנה כחודשיים. בפברואר 1942 הוחלף לנגה, ובמרץ מונה מפקד חדש - האופטשטורמפירר הנס בותמן (Bothmann).יחידת אנשי האס דה והשוצפוליציי שהייתה במחנה נקראו לעיתים זונדרקומנדו קולמהוף (יחידת הפעולה המיוחדת קולמהוף, על פי השם הגרמני של חלמנו), ולעיתים על שם מפקד המחנה - זונדרקומנדו לאנגה או זונדרקומנדו בותמן. כאמור, סגל המחנה היה כפוף לפיקוד האס אס בחבל ורטגאו, שבראשו עמד גרופנפירר (תת-אלוף) וילהלם קופה; קופה היה כפוף ישירות להיינריך הימלר, ראש האס אס, ומינהלית גם לארתור גרייזר, מושל חבל ורטגאו, שהתערב רבות בנעשה במחנה.
נרצחים, בורחים וניצולים
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטאות לקהילות שנכחדו במחנה ההשמדה חלמנו
רובם המוחלט של הנרצחים במחנה, כ-98%, היו יהודים. היתר היו, כאמור, צוענים ועוד כמה מאות בני לאומים אחרים. כמעט ולא נותר שריד לנרצחים, ולכן מספר ההרוגים במחנה אינו ברור. ההערכות נעות בין 152,000 לבין 320,000 ההערכה המצמצמת מתבססת על נתוני בית המשפט במשפטים שנערכו לפושעי המלחמה לאחר המלחמה; ההערכה הרחבה יותר מתבססת על מספרם של יהודי חבל ורטגאו, כולל מספרם של היהודים שמצאו עצמם בגטו לודז'. מספר זה עומד על 380,000 איש, כמה עשרות אלפים מהם נמלטו מזרחה או גורשו לשטחי הגנרלגוברנמן לאורך שנתו הראשונה של הכיבוש הנאצי בפולין. בגטו לודז' מתו במגפות ונרצחו 43,500 איש. כ-74,000 גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. במקביל, גירשו הנאצים כמה עשרות אלפי יהודים מארצות אחרות אל חבל ורטגאו. לא כל היהודים שנרצחו באותו אזור נרצחו בחלמנו, חלק הוצאו להורג בגטאות עצמם או ביערות אחרים. לכן האומדן השני בעייתי יותר.
שבעה בורחים מהמחנה ידועים בשמותם. חמישה שברחו מהמחנה בתקופה הראשונה ושניים שברחו בתקופת ההפעלה השנייה. שישה מתוכם שרדו את השואה. הראשון שידוע שברח מן המחנה היה אברהם רוי. יומיים לאחר מכן, בתחילת 1942 ברח מן המחנה מרדכי פודכלבניק. פודכלבניק היה בורסקי, תושב העיירה קולו, שגורש לחלמנו בתחילת ינואר 1942. הוא הושאר עם קבוצת יהודים באחד המרתפים בלילה הראשון, ולאחר מכן הושאר לשמש כעובד כפייה בטירה עצמה; למחרת הועבר לעבודה במחנה היער, שם הועסק בקבורת הגופות. כעשרה ימים לאחר שהגיע למחנה, באמצע ינואר 1942, הצליח להימלט על ידי קפיצה מן הרכב שהוביל את עובדי הכפייה מן הטירה למחנה היער. פודכלניק הצליח להגיע לז'שוב (ריישא, Rzeszów) בדרום מזרח פולין, שם הסתתר עד תום המלחמה. באותו יום שבו ברח פודכלבניק נמלט גם אסיר אחר בשם שלמה וינר, שמאוחר יותר השתמש בשם יעקב גרוז'נובסקי, או גרויאנובסקי (כנראה לא היה זה שמו האמיתי). אדם זה גורש מהעיר איזביצה קויאווסקה לחלמנו ב-6 בינואר 1942. הוא ברח מן המחנה ב-19 בינואר, הגיע אל הרב של גרבוב וסיפר לו את קורותיו בחלמנו, ומשם המשיך לגטו ורשה והעביר למנהיגי הגטו היהודים מידע על המתרחש במחנה, שלימים נודע כדו"ח גרויאנובסקי. בזכות המידע שהעביר, כתב הרב מגרבוב מכתבים ושילח אותם לכל מנהיגי היהודים בגטאות בסביבה. המכתבים הגיעו חמישה חודשים אחרי שנשלחו ולמעשה חשפו את הנעשה בחלמנו. המידע נרשם על ידי אנשי ארכיון "עונג שבת"; גרויאנובסקי נקרא בפיהם "הקברן מחלמנו". הוא לא שרד את המלחמה, וגורלו לא ברור; לפי הערכה אחת הוא מצא את מותו בגטו ורשה, ולפי הערכה אחרת מצא את מותו במחנה ההשמדה בלז'ץ. פודכלניק נפטר בישראל בראשית שנות ה-80. בסביבות חודש אוגוסט או ספטמבר 1942 ברחו מן המחנה יצחק מאיר יהודה יוסטמן וחיים ירחמיאל וידבסקי, הם הגיעו לפיוטרקוב לביתו של הרב משה חיים לאו ושם סיפרו את אשר עבר עליהם.
ביום חיסול המחנה התמרדו האסירים היהודים וניסו לברוח. מאירוע זה ידוע על שני שורדים: מרדכי זורבסקי ושמעון סרבניק. זורבסקי הצליח להימלט בעת שהגרמנים ניסו להוציא חלק מהיהודים להורג; סרבניק נפצע קשה יחד עם חבריו שהוצאו להורג, אך הוא לא מת מן היריות, וניצל. בסך הכל נותרו בחיים ממחנה חלמנו שלושה אנשים: פודכלבניק, זורבסקי וסרבניק. סרבניק העיד במשפט אייכמן, וצולם על ידי קלוד לנצמן לסרטו שואה.
אחרי המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|קיר הזיכרון בכניסה למחנה היער
תיעוד ועדויות
אין כמעט עדויות על הנעשה בחלמנו, בשל מספרם הקטן מאוד של הניצולים. עדותו של גרוינובסקי היא העדות המפורטת היחידה, כאמור לעיל, והיא נגבתה על ידי אנשי ארכיון "עונג שבת". עדות זאת על ההשמדה במחנה חלמנו התפרסם בארצות הברית בעיתון ביידיש פארווערטס ב-31 ביולי 1942. תרגום לעברית של דו"ח זה פורסם בעברית בדבר ב-8 באוקטובר 1942, תוך ציון שהאחריות לנכונות המידע הוא על הפארווערטס.
עדות נוספת הייתה עדותו של גרמני בשם היינץ מאי, שהיה ממונה על היערות באזור קולו, והיה עד למתרחש. לדבריו, לא יכול היה לעשות דבר בעת המלחמה, אך מיד לאחריה העיד את עדותו. עדות נוספת היא מחברת שנמצאה בארכיון סובייטי לאחר התפרקות ברית המועצות. החוברת היא תרגום לרוסית של מכתבים אחרונים של יהודים שעסקו בשריפת הגופות. לא נותר חומר תיעודי של מפקדת המחנה, שכן כולו הושמד. עם זאת, נמצאו מסמכים רבים ממשרדו של ארתור גרייזר, וכן ממפקדת הגסטאפו בגטו לודז', וממסמכי היודנראט באותו גטו.
משפטי סגל המחנה
כ-160 איש הואשמו על ידי הגורמים שחקרו את הנעשה במחנה בכך שהיו חלק מסגל המחנה. לפחות 22 מתוכם נהרגו בקרבות במלחמה או בנסיבות אחרות. אחד מהם היה הרברט לנגה, המפקד הראשון של המחנה, שכנראה נהרג בסביבות ברלין באפריל 1945. גם סגנו, הרברט אוטו, נהרג סמוך מאוד לסוף המלחמה, ב-6 במאי 1945, ליד פראג. סגנו של בותמן, אלברט פלטה, נהרג בסוף 1944. שניים מאנשי סגל המחנה שנפלו בידי הצבא האדום הוסגרו לשלטונות פולין והוצאו להורג ב-1949 וב-1950. מפקד המחנה השני, הנס בותמן, נתפס על ידי הצבא הבריטי; הוא התאבד בתלייה בהיותו בכלא, ב-4 באפריל 1946.
בחקירות שנערכו שוב, בשנות השישים, אותרו עוד 33 מאנשי סגל המחנה. 12 מהם הועמדו לדין בשנת 1965, והם נידונו לתקופות מאסר שונות, החל מ-13 שנים וכלה במאסרים של 13.5 חודשים בלבד. גוסטב לאבס שהפעיל משאית גז נידון ל-15 שנות מאסר.
שימור אתר המחנה
עד 1957 לא נעשתה באתר פעילות שימור כלשהי, וחלק גדול מהשרידים נהרסו או נעלמו; בכלל זה אבדה אחת ממשאיות הגז שעדיין עמדה באתר. באותה שנה הותרה לראשונה הקמת אנדרטה ליד אתר הטירה ההרוסה. ב-1964 הוקמה אנדרטה באתר מחנה היער, אך זו נבנתה על פי המדיניות שהייתה מקובלת אז בפולין ובגוש המזרחי כולו, שטשטשה את ייחודיות שואת העם היהודי. רק בתחילת שנות ה-90 שונתה ההתייחסות, ובשנת 1990 נפתח במקום מוזיאון ונחנך קיר זיכרון המוקדש לזכר היהודים שנרצחו במקום. במחנה הטירה ובמחנה היער נערכו גם חפירות נרחבות על ידי חוקרים שונים. החפירות נערכו לאחר מיפוי האזור בעזרת צילומי אוויר של המקום, שנעשו על ידי חיל האוויר הגרמני ב-1942, וכן באמצעות תוכניות ושרטוטים. בחפירות נחשפו עצמות אדם, וחפצים אישיים רבים: מנעולים, מספריים, תכשיטים, כפתורים, אצבעונים, סכינים, סיכות נוי, ועוד.
ראו גם
משאית גז
לקריאה נוספת
ולדיסלב בנדרז' (שופט חוקר מחוזי): דו"ח הוועדה הראשית לבדיקת פשעי הגרמנים בפולין, מחנה ההשמדה בחלמנו על הנהר נר - דו"ח חקירה, הוצאה עברית: ארגון יוצאי טרוק בישראל, 1989.
שמואל קרקובסקי, כפר נידח באירופה, יד ושם, תשס"א 2010.
קישורים חיצוניים
הערך חלמנו באתר מוזיאון השואה, וושינגטון.
הערך חלמנו מתוך האנציקלופדיה של השואה, אתר יד ושם.
על מחנה ההשמדה חלמנו - מפה ותמונות.
שמואל קרקובסקי, הערך הקמת המחנה מתוך האנציקלופדיה של השואה, אתר יד ושם.
שמואל קרקובסקי, הערך הימים האחרונים, מתוך האנציקלופדיה של השואה, אתר יד ושם.
שמואל קרקובסקי, הגירוש מגטו לודז' בימי ה"שפרה", אתר יד ושם.
שמואל קרקובסקי, יהודי ורטגאו, אתר יד ושם.
שמואל קרקובסקי, חיסולן של הקהילות בערי השדה, אתר יד ושם.
סדרת עדויות על מחנה חלמנו, באתר זכור
על הדו"ח של עדות גרוינובסקי, אתר יד ושם
חלמנו באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחנות השמדה בפולין
קטגוריה:פולין גדול | 2024-08-19T10:33:06 |
בלז'ץ | מחנה ההשמדה בֶּלְזֶ'ץ (בגרמנית: Vernichtungslager Belzec, בפולנית: Belżec) היה הראשון מבין מחנות ההשמדה הנאציים שפעלו במסגרת "מבצע ריינהרד". המחנה הוקם בפולין הכבושה, בשטח ה"גנרלגוברנמן", כקילומטר דרומית לתחנת הרכבת בכפר בלז'ץ , על קו לובלין-לבוב. רק כ-30 אנשי אס אס הפעילו אותו, ולפחות 434,508 יהודים מצאו בו את מותם. ידוע רק ניצול אחד, רודולף רדר, ששרד את השואה ומסר עדות על הנעשה במחנה. שני שורדים נוספים מהמחנה היו חיים יצחק הירשמן ושרה ריטרבאנד, שעלתה לישראל. על פי עדותו של רדר, רופא שיניים (רדר לא ידע את שמו) הצליח להימלט מבלז'ץ בדצמבר 1942 אולם נתפס, ומת מאוחר יותר במחנה ינובסקי.
היעדרם של ניצולים הוא אחת הסיבות להיותו של המחנה מן הפחות ידועים.
הקמת המחנה ומנהליו
שמאל|ממוזער|250px|הצוות הגרמני במחנה ההשמדה בלזץ', 1942. לפירוט נוסף לחצו על התמונה
ב-13 באוקטובר 1941 הטיל היינריך הימלר, ראש האס אס, על אודילו גלובוצניק, מפקד האס אס והמשטרה באזור לובלין, להתחיל להקים את מחנה ההשמדה הראשון בשטח הגנרלגוברנמן, ליד הכפר בלז'ץ. אחת הסיבות לבחירה באתר זה הייתה מיקומו על גבול המחוזות לובלין וגליציה, עובדה המעידה על הכוונה להשמיד במחנה זה את יהודי שני המחוזות. נוספו על כך מסילת ברזל וכביש שעברו בקרבת מקום, אשר ענו על הצורך התחבורתי, ותעלה נגד טנקים, שנחפרה למטרה צבאית במקור, אך הכוונה הייתה לעשות בה שימוש כקבר המונים. בבניית המחנה, שהחלה בתחילת נובמבר 1941, הועסקו כפריים פולנים ועובדי כפייה יהודים ולא-יהודים. המחנה הושלם בתחילת מרץ 1942. צורת המחנה הייתה ריבוע שצלעו באורך 270 מטרים - שטח בגודל 72.9 דונם (0.0729 קמ"ר).
מחנה בלז'ץ היה מאויש בכ-30 אנשי אס אס בלבד, שלהם סייעו כ-100 שבויים אוקראינים. המפקד הראשון של המחנה, כריסטיאן וירט, חוסל על ידי פרטיזנים איטלקים בטריאסטה, במאי 1944. המפקד שהחליף אותו, גוטליב הרינג, שירת זמן קצר לאחר המלחמה במשטרה, ומת בסתיו 1945 בבית חולים. מרבית הצוות במחנה היה מעורב בתוכנית T4 (מבצע אותנסיה) שערכו הנאצים, וצבר ניסיון בשיטת ההרג בתאי גזים.
שיטות הרצח ההמוני
הרצח ההמוני במחנה נעשה ברובו בעזרת תאי גזים נייחים, שאליהם הוזרם פחמן חד-חמצני, בעקבות המסקנות מהפעלתן של משאיות גז במחנה ההשמדה הראשון, חלמנו. תאי גזים נייחים נחשבו יעילים יותר משיטות ההרג הקודמות למטרת רציחתם של מספר הקורבנות המתוכנן. מסיבות כלכליות לא נעשה שימוש במיכלי גז במחנה. תאי הגזים במחנה (בדומה לאלו בסוביבור) עבדו על בסיס מנועי טנקים סובייטים שפלטו אדי פחמן חד-חמצני לתוך תאי הגזים. בנוסף פעלה במחנה גרסה מוקטנת של משאיות הגז – מכונית דואר שהוסבה כדי לשמש לרצח קבוצות קטנות של יהודים וצוענים. אחד מהעובדים בבלז'ץ העיד כי ביומו האחרון של המחנה נרצחו עובדות המשרד היהודיות ברכב זה.
תאי הגז הוסווּ כמקלחות של המחנה על מנת להטעות את קורבנות המחנה. אלה הורדו מהרכבות ואולצו לרוץ ישירות אל עבר תאי הגזים, על מנת שלא תהיה להם שהות להבין היכן הם נמצאים, או להתנגד. קומץ יהודים הושארו בחיים על מנת לבצע חלק מהעבודות הכרוכות בהשמדה – פינוי תאי הגזים, קבורת הגופות ומיון בגדי הקורבנות. העובדים היהודים – ה"זונדרקומנדו" – נרצחו גם הם אחת לתקופה, והוחלפו בעובדים מטרנספורטים חדשים.
שלושת תאי הגזים, העשויים עץ, בבלז'ץ החלו לפעול באופן רשמי ב-17 במרץ 1942, התאריך שנקבע להתחלת "מבצע ריינהרד", וקורבנותיהם הראשונים היו יהודים שגורשו מלבוב ומלובלין. במהרה החליטו הנאצים כי שלושת תאי הגזים, שבהם התגלו תקלות בתכיפות גבוהה, לא יספיקו ליעדים שנקבעו, במיוחד לאור המשלוחים ההולכים וגדלים מקרקוב ומלבוב. שישה תאי גזים מבטון הוקמו במקום התאים הישנים, והגדילו את מספר הקורבנות עד ל-1,000 ביום. תוכנית זו הועתקה מאוחר יותר לשני המחנות האחרים של "מבצע ריינהרד" – סוביבור וטרבלינקה.
המשלוחים למחנה
החל מ-17 במרץ ועד 8 בדצמבר 1942 פעלה מכונת ההשמדה במחנה, למעט הפסקה בין אמצע מאי לתחילת יוני 1942. הקורבנות הראשונים של המחנה היו כ-30,000 יהודים מקהילת לובלין, כ-15,000 מקהילת לבוב, ועוד רבבות יהודים מגטאות במחוזות הערים הללו. בחודש מרץ נשלחו למחנה כמה מאות יהודים מגרמניה במשלוח ישיר. בחודש יוני החלו להגיע משלוחים מגליציה המערבית, מגטאות טרנוב וקרקוב ומהגטאות בסביבתם לרבות נייבילץ. עד אוקטובר 1942 נשלחו לבלז'ץ כ-135,000 יהודים מגליציה המערבית, כ-225,000 יהודים מגליציה המזרחית ועוד רבבות יהודים מחלקיהם הדרומיים של מחוזות לובלין וראדום.
הנסיעה למחנה, שלעיתים ארכה כמה ימים, הייתה קטלנית. הובלת הקורבנות לבלז'ץ הייתה באמצעות קרונות בקר, שלעיתים חוטאו בתמיסת כלור. עשרות בני אדם (לעיתים עד 130 בני אדם) נדחסו לכל קרון. אנשים רבים מתו בקרונות עצמם בחנק ובצמא בשל החום הרב ששרר בקרון. על פי הערכות, קרוב לרבע מכלל היהודים שנשלחו לבלז'ץ לא היו בין החיים כאשר הגיעו למחנה.
האסירים היהודים
שמאל|ממוזער|250px|שני אסירים יהודים מחכים להוצאתם להורג במחנה
האסירים הקבועים בבלז'ץ היו אנשי עבודות כפייה, בהם אנשי הזונדרקומנדו, יחידות של עובדי כפייה יהודים ששימשו כעובדים לצורכי ההשמדה במחנה. הם היו אחראים על קבלת האסירים ברציף ו"הרגעתם" כדי שלא יפרוץ מרד, טיפול בגופות וקבורתם, ובשלב מאוחר שריפת הגופות, עקירת שיני זהב מפיות הגופות, איסוף ומיון החפצים והבגדים שהותירו למשלוחים לגרמניה.
אנשי הזונדרקומנדו מנו כ-500 איש. מדי יום היו נרצחים אחדים מהם ומוחלפים באחרים שהגיעו למחנה.
הנאצים דאגו שלא תישאר עדות מפלילה על מעשיהם במחנות ההשמדה, והדבר כלל את השמדתם של כל אנשי ה"זונדרקומנדו" לאחר תקופה מרבית של ארבעה חודשים.
קיים מידע מועט על החיים במחנה, בסִפרו של רודולף רדר, אשר הצליח להימלט מבלז'ץ בנובמבר 1942 וזכה להיות אחד משלושת הניצולים מהמחנה. צוות המחנה לא נבדל מצוותים של מחנות אחרים, והתעלל באסירים היהודים.
"בכל יום היו יורים למוות בשלושים עד ארבעים פועלים. הרופא היה מגיש רשימה של אנשים שנחלשו, וה"אובר-צוגס-פיהרר" - המשגיח העיקרי על האסירים, היה מגיש רשימה של "עבריינים". בשעה המיועדת לארוחת הצהריים היו מובילים אותם לקבר ויורים בהם. בכל יום ויום היו משלימים את מכסת הפועלים על ידי השארת אותו מספר אנשים מהמשלוחים החדשים. בלשכת האדמיניסטרציה ניהלו רישום מסודר של הפועלים, כדי לוודא שמספרם קבוע. רשימה של קרבנות המשלוחים לא נוהלה. שמר עלינו בזמן העבודה הרוצח שמידט, הכה, בעט. אם מישהו מאיתנו לא עבד, לדעתו, היה מצווה על זה לשכב, היה מלקה אותו בשוט, היה מצווה על המוכה לספור את המלקות, ואם זה טעה, היה מלקה אותו במקום עשרים וחמש - חמישים. האיש שהולקה לא היה יכול בדרך כלל לשאת 50 מכות - הקורבן היה בקושי מגיע לצריף ולמחרת היה מוציא את נשמתו. המחזה הזה היה חוזר פעמים אחדות בכל יום".
בספרו מתאר רודולף רדר את החוויה הנפשית שעברו השוטרים:
"השוטרים היו פותחים את הדלתות מבחוץ, ואני יחד עם פועלים נוספים שהושארו ממשלוחים קודמים, היינו ניגשים לעבודה בלי שיראו על פנינו כל סימן לרגש. בעוד אנו סוחבים אלפי גוויות של אנשים לקברי הענק המשותפים, הייתה התזמורת מנגנת מבוקר עד ערב... העובדים במחנה היו על פי רוב אנשים שבני משפחותיהם הומתו בגזים. רבים השיגו טלית ותפילין מהמחסן, ובשעה שהיו נועלים את הצריף למשך הלילה, היינו שומעים מהאצטבאות את לחש התפילה. קדיש. היינו מתפללים לזכר הקרבנות. אחר כך הייתה משתררת דממה... איני יכול להגדיר באיזה מצב רוח היינו אנחנו, האסירים שנידונו למוות, ומה הרגשנו בשמענו את הזעקות האיומות של האנשים הנחנקים יום-יום ואת קריאות הילדים. שלוש פעמים ביום ראינו אלפי אנשים, שהיו קרובים לטירוף הדעת. גם אנחנו היינו קרובים לשיגעון. עבר עלינו יום אחר יום, איננו יודעים בעצמנו איך. לא חיינו אף רגע באשליה. גווענו בכל יום קצת, יחד עם כל משלוח ועם אלה שקיוו עוד רגע שלא ימותו. לא הרגשנו רעב או קור. כל אחד חיכה לתורו, ידע שיתענה בעינויים שהם למעלה מהכוח האנושי ולבסוף ימות. רק בשעה שהיינו שומעים את קריאות הילדים: "אמאל'ה, הן הייתי ילד טוב! חושך! חושך!" - היה לבנו נקרע לגזרים. ואחרי כן שוב היינו חדלים להרגיש."
בשליש הראשון של דצמבר 1942 הופסקה פעולת ההשמדה במחנה בלז'ץ בפתאומיות. משלוחים שהיו מיועדים להגיע למחנה המשיכו את נסיעתם צפונה לכיוון מחנה סוביבור. המחנה פורק לאחר שרוב הקהילה היהודית בסביבתו הושמדה, ולאחר שמחנה ההשמדה אושוויץ נבחר כאתר ההרג המרכזי ליהודי אירופה. מסקנות הנאצים ממפעל ההשמדה בבלז'ץ שימשו אותם מאוחר יותר בהשמדה באושוויץ.
כמו במחנות השמדה אחרים, גם כאן התאמצו הנאצים להסתיר ולחסל את הראיות להשמדה. מדצמבר 1942 עד אפריל 1943, במסגרת מבצע 1005, הוצאו גופות הנרצחים מקברי ההמונים, נכתשו ונשרפו. אפר הנשרפים ורסיסי העצמות נקברו חזרה בתוך הבורות שמהם הוצאו גופות הקורבנות. מבני המחנה פורקו באופן שיטתי.
רודולף רדר
רודולף רדר (בגרמנית: Rudolf Reder}, נולד בלבוב ב-4 באפריל 1881.
במקצועו היה כימאי - יצרן סבון.
ב-16 באוגוסט 1942 נלקח מלבוב לבלז'ץ. ברח מבלז'ץ בנובמבר 1942, הסתתר בלבוב עד לכניסתו של הצבא האדום, כלומר עד יולי 1944.
בו בחודש נחקר על ידי התובע הרוסי, יו"ר הוועדה המיוחדת לחקר פשעי הגרמנים ומסר דו"ח על האירועים שחזה בהם לסופר הרוסי וולדימיר בילייבוב. בינואר 1946 הוא מסר דין וחשבון לוועדה ראשית לחקר פשעי הגרמנים בקרקוב, בפני יושב ראש הוועדה, השופט ד"ר זן (Sehn).
התנגדות בקרב האסירים
עובדי הכפייה היהודים שנותרו במחנה הועסקו עד חודש יוני 1943 בשריפת הגופות. לאחר סיום שריפת הגופות נשלחו האסירים היהודיים להשמדה במחנה סוביבור, אולם עם הגיעם למחנה סוביבור הם התקוממו וניסו להימלט. למעט חיים הרצמן, כולם נספו בניסיון ההתקוממות. בנוסף למקרה זה היו כמה מקרי בריחה מבלז'ץ, בעיקר בחודשים הראשונים לפעילותו. אלו ששמם נודע הם: לייב וולשטיין מגטו זמושץ', בכר מגטו קרקוב ומינה אסטמן מגטו ז'ולקייב, שהצליחו לחמוק מן המחנה ולספר את סיפור ההשמדה במחנה. אולם, אף אחד מהם כפי הנראה לא שרד את המלחמה.
בדו"ח של המחתרת הפולנית, הארמייה קריובה, ישנו מידע על התקוממות האסירים היהודים שאירעה ב-12 ביוני 1942: אנשי ה"זונדרקומנדו", שעסקו בהוצאת גופות הנרצחים מתאי הגז. הדו"ח טוען שכמה מהם התנפלו על אנשי אס אס מצוות המחנה וחנקו כ-4–6 מהם למוות עד שנרצחו בידי כוחות גרמניים. אין עדות אחרת המאששת סיפור זה.
אומדן הקורבנות במחנה
שמאל|ממוזער|250px|מברק הפלה, המעיד על 434,508 נספים
על פי דו"ח שנשלח בטלגרמה לברלין בינואר 1943 על ידי הקצין הרמן הפלה (מברק הפלה יורט על ידי רשת הביון הבריטית), מספר הקורבנות שנספו בבלז'ץ בשנת 1942 עמד על 434,508 נפשות (כפי הנראה, אולי מלבד כמה מאות צוענים, כל הקורבנות היו יהודים). הדו"ח התגלה בשנת 2001. אומדן מספר הקורבנות בבלז'ץ היה לאורך כל השנים הקשה ביותר בשל מיעוט הידיעות על המחנה. האומדנים שהיו מקובלים עד התגלות הדו"ח טענו שמספר הנספים במחנה נע בין חצי מיליון עד מיליון יהודים. אומדנים אלו ניסו להעריך את מספר היהודים שנשלחו לבלז'ץ מכל קהילה וקהילה, והתבססו בעיקר על ספרי זיכרון של קהילות, עדויות ניצולים (שלא תמיד מסרו מספרים מדויקים) וכן דו"חות גרמניים שנמצאו. גם לאחר גילוי הדו"ח לא ניתן לדעת האם המספר 434,508 כולל רק יהודים שהגיעו חיים למחנה, ונרצחו בו, או שהוא כולל גם רבבות יהודים שנספו בדרך, בשל התנאים הקשים בקרונות הבקר שבהם הובלו לבלז'ץ.
לאחר מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה בבלז'ץ
שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה בבלז'ץ
שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה בבלז'ץ (שירו של דן פגיס, "כתוב בעיפרון בקרון החתום")
לורנץ הקנהולט, המפעיל הראשון של תאי הגזים, שרד את המלחמה, אך עקבותיו נעלמו.
מבין אנשי האס אס ששירתו במחנה, שבעה זוהו במינכן, אך רק אחד, יוזף אוברהאוזר, נשפט ב-1965 ונידון לארבע וחצי שנות מאסר. ב-2010 הוגש כתב אישום כנגד סמואל קונץ ששימש כשומר במחנה בגין מעורבות בהשמדת יהודי המחנה, אך הוא מת קודם משפטו.
קברי האחים שנותרו במקום הופרעו על ידי מקומיים פולנים בשנים שלאחר המלחמה, שחיפשו חפצי ערך שנקברו יחד עם הקורבנות. בעיתונות הפולנית גינו אז את ההתנהגות הזאת, אך הרשויות הפולניות לא הצליחו למנוע את התופעה, שנמשכה עד אמצע שנות ה-50.
השטח כולו נחרש ונזרע, וניטעו בו עצים.
בשנות ה-60 הציבו הרשויות גדר סביב שטח המחנה, והוצבו בו כמה אנדרטאות קטנות. אך השטח המגודר לא תאם את שטח המחנה האמיתי, כך שעל חלקים מהמחנה נבנו בניינים חדשים. עד 1989, בגלל קרבת המחנה לגבול הפולני, מספר המבקרים בו היה קטן, והאתר תוחזק בצורה ירודה.
לאחר נפילת ברית המועצות ב-1991 החלו להגיע יותר מבקרים למחנה. בעקבות ביקורת על מצבו הירוד, נערכו בשנות ה-90 סקרים לקביעת גודלו ומיקומו של המחנה, ולגילוי פרטים חדשים על הפעילות בו.
בשנים 1997–1998 נערך מטעם הפולנים סקר ארכאולוגי במחנה. החוקרים מצאו את שרידיהם של מסילות הרכבת ובניינים אחדים. כמו כן הם גילו 33 קברי אחים, שהכילו, על פי הערכותיהם, כ-15,000 גופות שלא נשרפו. בחלק התחתון של חלק מהקברים נמצאה שכבה בעובי כמה סנטימטרים של רקמות בני אדם. קבר אחד הכיל עצמות שלא נכתשו, בדחיסות כה גדולה עד שמקדחות החוקרים לא הצליחו לחדור דרכן.
ממוזער|צילום מתוך האנדקטה בבלז'ץ
ממוזער|תאריך המשלוח הראשון לבלז'ץ, מוטבע על הקיר בכניסה לאנדרטה
ב-2004 הוסר הלוט מעל אנדרטה גדולה לזכר קורבנות המחנה.
בשנת 2020, פורסם הספר הראשון בעברית המוקדש בלעדית למחנה ההשמדה בלזץ על בסיס עדויות שליקט יוצא קרקוב, נחום מנור-מונדרר וביוזמת ארגון יוצאי קרקוב.
לקריאה נוספת
יצחק ארד, מבצע ריינהארד: בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, תל אביב תשמ"ח.
טוביה פרידמן (עורך), מחנה בלז'ץ, אוסף דוקומנטרי, חיפה 1982.
ספר בלזץ, מחנה השמדה נאצי, עדויות, עורכים: רפאל אוסטרוף ולילי הבר, הוצאת ארגון יוצאי קרקוב, 2020
קישורים חיצוניים
מחנה ההשמדה בלז'ץ מתוך האנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
מאמר של יצחק ארד, "מבצע ריינהרד: מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, באתר יד ושם
מחנה ההשמדה בלזץ' - ספריית מט"ח
עדותו של ניצול המחנה רודולף רדר
בלז'ץ-עדויות ומקורות על מחנה השמדה, תורגם ונערך על ידי נחום מנור
קובץ מאמרים ועדויות על בלז'ץ
מחנה ההשמדה בלזץ'
רובין אוניל, Belzec & The Destruction of Galician Jewry
מוזיאון בלז'ץ
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחנות השמדה בפולין
קטגוריה:השואה בפרובינציית לובלין
קטגוריה:אתרי מרידות יהודים בשואה | 2024-02-10T11:52:28 |
סוביבור | ממוזער|250px|שמאל|מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)
סוֹבִּיבּוֹר (בגרמנית: Sobibor; בפולנית: סוֹבִּיבּוּר Sobibór) היה מחנה השמדה בגליל לובלין בגנרלגוברנמן, שבפולין הכבושה, שפעל בשנים 1942–1943. המחנה שכן לצד מסילת הרכבת בקו חלם-ולודבה ונקרא על שם כפר סמוך. במחנה זה נרצחו בין 170,000 ל-250,000 בני אדם. למעט כמה מאות צוענים, כל הנרצחים במחנה היו יהודים.
סוביבור היה אחד משלושה מחנות המוות שפעלו במסגרת "מבצע ריינהרד", שמטרתו הייתה הרג כל היהודים בשטחי הגנרלגוברנמן בפולין (שחולקו למחוזות ורשה, לובלין, קרקוב, ראדום ולבוב).
היסטוריה
הקמת המחנה ותפעולו
עד 1942 היה סוביבור כפר פולני קטן. קצינים נאצים בחרו להקים את המחנה בכפר, בחווה גדולה שחלקה הגדול היה יער הצמוד לפסי רכבת. החווה הוחרמה מבעליה. הקמת המחנה החלה ב-1 במרץ 1942 בידי עובדי כפייה יהודים שנלקחו מהגטאות הסמוכים.
פעולות ההשמדה במחנה החלו בסוף אפריל 1942 ונמשכו עד אוקטובר 1943.
בין סוף יולי לתחילת אוקטובר 1942 הופסקה כמעט כליל פעילות ההשמדה במחנה ומתקני ההשמדה במחנה שודרגו. כמו כן, נבנו שלושה תאי גז נוספים. במקביל החלה הוצאת הגופות מבורות הקבורה ושרפתם במוקדי שרפה גדולים תחת כיפת השמים. עצמות הנרצחים רוסקו במכונה מיוחדת לריסוק עצמות, ולאחר מכן נזרקו עם אפר הנרצחים לבורות הקבורה הגדולים. גופותיהם של הקורבנות שנרצחו במחנה מאוקטובר 1942 ואילך הועברו מתאי הגז באמצעות קרוניות שנעו על מסילה, אל מוקדי השרפה ונשרפו שם.
מבנה המחנה
המחנה תוכנן על ידי אדריכלים גרמנים וכלל ארבעה אגפים נפרדים, שלא ניתן היה לעבור מאחד למשנהו בלא קבלת רשות משלטונות המחנה:
האגף הראשון כלל את רציף הרכבת אליו הגיעו המשלוחים, אזור בו עובדי כפייה יהודים טיפלו ברכוש שהותירו אחריהם הקורבנות ובתי מלאכה בהם הועסקו עובדי הכפייה בייצור מוצרים מחפצי הנרצחים. בחלק נפרד של אגף זה, התגוררו האוקראינים וחלק מהגרמנים שהועסקו במחנה. כמו כן מוקמו באגף זה מבני המנהלה והפיקוד.
האגף השני נקרא בשם "רציף ההתפשטות", ובו התפשטו הקורבנות והותירו את כל רכושם. בין האנשים המתפשטים הסתובבו אנשי סגל המחנה ובחרו עובדי כפייה. באגף זה היו גם צריפים שבהם נגזזו שערות הנשים. מן האגף השני יצא שביל שהיה מגודר בגדר גבוהה ומוסווה בצמחייה אל האגף השלישי שהיה מבודד ומגודר בחלקו הצפוני של המחנה.
האגף השלישי כלל את תאי הגזים, אליהם הורצו הקורבנות העירומים בשביל בן 150 מטרים מהאגף השני. מאחוריהם היו בורות הקבורה ומוקדי השרפה, וכן הצריפים של עובדי הכפייה היהודים שתפקידם היה הוצאת הגופות מתאי הגזים וקבורתם או שרפתם. עובדי כפייה אלו היו מנותקים משאר עובדי המחנה. שלושת תאי הגזים הראשונים במחנה עבדו על בסיס מנוע טנק סובייטי שהזרים עשן פליטה לתוכם (שלא כבאושוויץ בו הרצח בוצע על בסיס הרעלת הקורבנות באמצעות ציקלון B). גופותיהם של הקרבנות שנחנקו בתאי הגז הושלכו בחודשים הראשונים לקבורה בבורות ענק שסוידו בסיד רותח.
האגף הרביעי כלל אזור יער, שעציו נכרתו לצורך שריפת הגופות.
צוות המחנה
מפקדו הראשון של המחנה היה פרנץ שטנגל (פיקד על המחנה מאפריל עד אוגוסט 1942), שנחשב בעיני הנאצים לקצין מוצלח. בשל כך, הועבר שטנגל לנהל את מחנה טרבלינקה בסוף אוגוסט 1942, עקב ליקויים מערכתיים שהתרחשו במחנה. החליף אותו פרנץ רייכלייטנר (אוגוסט 1942 עד אוקטובר 1943). שניהם היו קציני אס אס ממוצא אוסטרי.
רציף הרכבת וגדרות המחנה נשמרו על ידי 125 שבויי מלחמה אוקראינים שהתנדבו לעבודה זאת וצוידו בכלי נשק לצורך זה.
מרבית אנשי הסגל של המחנה התבלטו באכזריותם. הניצולים מספרים סיפורים מסמרי שיער על מעשי זוועות שנעשו ביהודים שנידונו להשמדה מיידית בתאי הגז עם הגיעם למחנה, דוגמת חיתוך שדיים של צעירות יהודיות וכן ניפוץ גולגולות של ילדים יהודיים בידי אנשי הסגל הנאצי. נודע לשמצה באכזריותו סגן מפקד המחנה - גוסטב וגנר, שהיה מתאגרף חובב, ונהג להכות אסירים יהודיים עד שנפחו את נשמתם.
תעשיית המוות במחנה
עובדי הכפייה היהודים במחנה נבחרו לאחר סלקציה עם הגיעם אל המחנה. הם היו על פי רוב צעירים מגיל 15 ואילך, שהוצאו מהמשלוחים ונידונו לחיי עבודת פרך והשפלה. בהם היו כמה עובדים שכונו "דנטיסטים", כי בין השאר הם נדרשו לעקור שיני זהב מפיותיהם של הנרצחים.
אל המחנה הגיעו יהודים להשמדה ממחוזות לובלין ולבוב בפולין ומארצות שונות ברחבי אירופה.
הונאת המגיעים למחנה
הנאצים נקטו שיטות של הונאה ואחיזת עיניים כדי להרגיע את הקורבנות לפני שילוחם אל תאי הגז במחנות רבים. בסוביבור, קצין האס אס הרמן מיכל, היה לרוב פונה אל היהודים עם הגיעם, ומסביר להם שהגיעו למחנה מעבר, בדרך למחנות עבודה באוקראינה, בו יעברו חיטוי. לחולים וקשישים הוקצו עגלות על מנת לקחתם ל"מקלחות", כביכול. לרופאים יהודים שהיו בין הקורבנות ניתנו תרופות על מנת לטפל בחולים.
יהודים שהגיעו מהולנד אף נתבקשו עם הגיעם למחנה לכתוב מכתבים לקרוביהם, המספרים על הגעתם למחנה ועל הטיפול המסור שלו זכו. מיד לאחר כתיבת המכתבים ומסירתם למשלוח, נשלחו היהודים אל תאי הגז תוך כדי מעשי התעללות ורציחות. המכתבים הגיעו ליעדם בהולנד.
המשלוחים למחנה
המשלוחים הראשונים למחנה הגיעו מעיירות מחוז לובלין. הם כללו מלבד היהודים המקומיים, גם רבבות יהודים מאוסטריה, גרמניה, צ'כיה וסלובקיה, שגורשו אל פולין בשנים 1941–1942 ונשלחו יחד עם היהודים המקומיים אל מותם בסוביבור.
בנוסף, ידוע על משלוחים בודדים שהובאו ביוני 1942 למחנה הישר מווינה וגטו טרזינשטאט שבצ'כיה.
בסוף אפריל 1942 בוצע ניסיון ראשון של פעולת תאי הגז על 250 אסירים יהודים שהגיעו ממחנה העבודה בכפייה קריחוב. בתחילת מאי 1942 החל גל גדול של משלוחי יהודים מהגטאות והעיירות של מחוז לובלין אל המחנה שנמשך עד חודש יולי. תקופה זו היוותה את תקופת השיא של השמדת יהודים במחנה וכפי הנראה קרוב למחצית מקרבנות המחנה נספו בו בחודשים אלו.
המשלוחים שהגיעו למחנה כללו משלוח של 5,000 איש ממחנה מיידנק שהגיע ב-29 ביוני 1942 (באוקטובר אותה שנה הוסב חלק ממחנה מיידנק להיות מרכז להשמדת יהודים באמצעות גז). הריגת האנשים במשלוח זה התעכבה שעות רבות עקב תקלה שהייתה במנוע שהזרים גז לתאים.
משלוח אחר, שהגיע בתאריך 24 ביולי, ובו כמה מאות ילדי הגטו בולודבה הסמוכה, שנזרקו באכזריות לתוך משאיות. אל דרכם האחרונה של הילדים התלווה מרצונו רב הקהילה, הרב מנדל מורגנשטרן.
על פי עדותו של אחד הניצולים במשפט אייכמן, דב פרייברג, הגיע לסוביבור גם משלוח אחד של כמה מאות צוענים, כפי הנראה היה זה בתחילת קיץ 1942.
בתחילת חודש יולי 1942 פסקה תנועת הרכבות למחנה בשל תיקונים שנעשו במסילת הברזל בקו חלם-ולודבה. למרות זאת, הגיעו לאחר מכן למחנה משלוחים נוספים (קטנים יחסית) של יהודים באמצעות עגלות, במשאיות או בצעידה רגלית.
ב-1 באוגוסט 1942 הגיע משלוח ובו 1,000 יהודים מהעיירה ז'ולקייבקה, ביניהם יושב ראש היודנראט של העיירה ליאון פלדהנדלר. אחרי משלוח זה החלה הפוגה בת חודשיים בפעילות ההשמדה. כאמור לעיל בתקופה זו של הקיץ נבנו שלושה תאי גז נוספים, שאפשרו להכפיל את קצב ההשמדה ל-1,200 איש בפעם אחת, וכמו כן החלה שריפת הגופות כחלק ממבצע 1005, מחנה סוביבור היה הראשון מבין מחנות ההשמדה שבו התבצעה שריפת הגופות, בשל בעיות זיהום מי שתייה ועוד בעיות תברואה קשות שנוצרו כתוצאה מהצטברות הגופות. גופותיהם של היהודים שנרצחו במחנה לאחר מכן הועלו על מוקדי השרפה ונשרפו. כמו כן הוצאו מקברי האחים גופותיהם של אלו שנספו לפני כן והושלכו למדורות ענק. את שרידי העצמות כתשו האסירים במכונות מיוחדות.
תנועת הרכבות התחדשה בתחילת אוקטובר 1942, ועמה התגבר קצב ההשמדה. אלפים רבים של יהודים מגטאות מחוז לובלין, ששרדו את גל הגירושים של תחילת הקיץ, נשלחו למחנה.
בתחילת דצמבר 1942 החלו להגיע משלוחים אף ממחוז לבוב, מכיוון שפעילות ההשמדה במחנה בלז'ץ פסקה באופן פתאומי, ומשלוחים שהגיעו אליו הופנו לסוביבור.
עד סיומה של שנת 1942 הובאו להשמדה במחנה יותר מ-55,000 יהודים ממוצא פולני ממחוזות לובלין ולבוב, 24,300 יהודים מסלובקיה, וכן לכל הפחות כ -20,000 מ"יהודי הרייך" שקרוב למחציתם יהודים מגטו טרזינשטאט בצ'כיה והיתר יהודים ממקומות שונים באוסטריה וגרמניה.
היהודים הפולנים שהגיעו למחנה במשלוחים מחודש אוקטובר 1942 ואילך היו יותר מודעים לתוכניות ההשמדה של הנאצים וגילו יותר התנגדות. חלק מהקרונות היו הרוסים ושבורים כתוצאה מניסיונות פריצה ובריחה מתוכם. מלאכת השכנוע של הנאצים לשלוח את האנשים ל"מקלחות" נעשתה קשה יותר, והם נאלצו להשתמש ביותר כוח ואמצעי הונאה.
על פי דו"ח שנשלח במברק לברלין בינואר 1943 בידי הקצין הרמן הֶפלֶה (והגיע לידי רשת הביון הבריטית), מספר הקורבנות שנספו בסוביבור בשנת 1942 עמד על 101,370 נפשות (כל הקורבנות היו, כפי הנראה, יהודים, לבד מכמה מאות צוענים).
בשנת 1943 המשיכו להגיע אלפים רבים של יהודים מגטאות שחוסלו במשך אותה שנה במחוזות לובלין ולבוב, וכן ממחנות עבודה בכפייה או מחנות ריכוז בהם הועסקו בכפייה עד כדי חולי ואפיסת כוחות (בהם המחנות בלז'ץ וינובסקה). חלק מהאנשים הובאו למחנה עירומים בתקופת החורף על מנת להקשות על בריחתם. משלוחים מסוימים כללו בני אדם שכמעט כולם כבר לא היו בין החיים, או במצב גסיסה ולאחר הורדת גופותיהם מן הקרונות הם הושמו בקרוניות שהובילו אותם ישירות למוקדי השרפה במחנה 3.
החל מחודש מרץ 1943 החלו להגיע למחנה משלוחים ישירים מארצות המערב, ובהם: ארבעה משלוחים מצרפת ובהם 3,700 נפשות, שני משלוחים ישירים ובהם קרוב ל-1,000 איש כל אחד מגרמניה (אחד מהם נשלח מברלין סמוך ליום הולדתו של אדולף היטלר), ו-19 משלוחים ישירים מהולנד שהגיעו בין החודשים מרץ עד יולי ובהם סך הכל למעלה מ-34,300 נפשות.
בשלהי הקיץ ובסתיו שנת 1943 הגיעו להשמדה בסוביבור 13,700 יהודים משטחי ברית המועצות הכבושים. אלה היו כפי הנראה המשלוחים האחרונים שהגיעו לסוביבור. יהודים אלו היו שרידיהם של גטאות וילנה, לידא ומינסק.
ישנם משלוחים יוצאי דופן שקיימת סבירות קלושה שהגיעו להשמדה בסוביבור ולא בטרבלינקה, כגון משלוח מסקופיה במקדוניה שהגיע בתחילת קיץ 1943 ובו 2,700 יהודים, ומשלוח ובו 3,000 יהודי מהעיירה מיינדזיז'ץ פודלסקי הנמצאת במרחק לא רב ממחנה ההשמדה טרבלינקה.
בניגוד למחנות ההשמדה טרבלינקה ובלז'ץ, אשר אליהם הייתה רק כניסה ולא יציאה, אלפי צעירים יהודיים, שהגיעו לסוביבור, הופרדו עם הגיעם למחנה משאר היהודים במשלוח, ונשלחו לעבודות כפייה, במחנות עבודה שונים ברחבי מחוז לובלין.
דבר זה אפשר הצלה למיעוטם, דוגמת היהודי ההולנדי יולס שלווייס , שאחר המלחמה עסק בחקר השואה ואף הקים אתר אינטרנט על המחנה. רבים מצעירים יהודים אלו נשלחו כעבור מספר שבועות או חודשים מן מחנות העבודה בהם הועסקו, בחזרה אל מותם בסוביבור, כאשר מצבם הגופני היה ירוד בעקבות עבודות הכפייה והתעללות.
באופן כללי המשלוחים שהגיעו לסוביבור כללו פחות בני אדם בהשוואה למשלוחים שהגיעו לטרבלינקה ובלז'ץ, מכיוון שהגיעו לרוב מיישובים ומגטאות קטנים יחסית בגודלם. בתחילה יועדו יהודי מחוז לובלין להיות מובאים להשמדה בסוביבור, אולם למעשה יהודים רבים יותר ממחוז זה נשלחו לטרבלינקה ובלז'ץ מאשר לסוביבור כתוצאה מקרבה גאוגרפית של גטאות רבים לבלז'ץ שהוקם בדרום מחוז לובלין (ופעילות ההשמדה בו החלה חודשיים לפני סוביבור), ולטרבלינקה ששכן בצפונו של המחוז.
כמו כן התיקונים הרבים במסילה המובילה למחנה והשבתת פעילות ההשמדה בו בחודשי הקיץ והסתיו של שנת 1942 מנעה הגעת משלוחי יהודים רבים אליו.
מחנות מבצע ריינהרד, וסוביבור בתוכם, הוקמו בראש ובראשונה לצורך השמדת יהודי הגנרלגוברנמן שהיוו קרוב לשני שלישים מכל היהודים בפולין שהיו בארץ זו בגבולות 1939 ונמצאו תחת שלטון הנאצים. כתוצאה מכל הסיבות הנזכרות לעיל, מספר יהודי הגנרלגוברנמן שהושמדו בסוביבור אינו עולה על 75,000 איש (פחות מ-3.5% מכל יהודי הגנרלגוברנמן) והוא נמוך ביחס למחנות טרבלינקה ובלז'ץ. כפי הנראה, עובדות אלו הביאו את מפקדי המחנה לדרוש הבאת משלוחים ממקומות רחוקים דוגמת הולנד, צרפת ושטחי ברית המועצות הכבושים על מנת להגדיל את מספר הקורבנות של המחנה.
המחתרת ותוכנית המרידה במחנה
ניסיונות בריחה מהמחנה היו לאורך כל תקופת קיומו. רובם נכשלו והאסירים נתפסו ונרצחו מיידית, או שהובאו בחזרה אל המחנה והוצאו בו להורג יחדיו עם אסירים נוספים. לפי עדותו של דב פרייברג, הצליח אסיר יהודי אחד להימלט מן המחנה בקרון רכבת שנשאה את רכוש הקורבנות לגרמניה.
ביוני 1943 הגיעה רכבת של אסירים יהודים ממחנה ההשמדה בבלז'ץ, לאחר שסיימו שם את פירוק המחנה ושריפת הגופות. עם הגיעם לסוביבור האסירים החלו להתמרד ונורו למוות. כמה מהם השאירו פתקים ברכבת וסיפרו על הרג היהודים ועל ההשמדה במחנה בלז'ץ. אסירי סוביבור מצאו פתקים אלו והבינו את חומרת גורלם.
משלוח אחר ובו אחרוני היהודים בגטו ולודבה התמרד בהגיעו למחנה וחלק מאנשיו התקיפו את הגרמנים בבקבוקי זכוכית ומקלות. גם האנשים במשלוח הזה נורו על הרציף למוות במכת אש שהונחתה מצד הנאצים והמסייעים האוקראינים.
בקיץ 1943 התחזקו ניסיונות בריחה של אסירים יהודים. רבים מהאסירים נתפסו והוצאו להורג, יחד עם אסירים אחרים. בתחילת אותו קיץ נטמנו מוקשים סביב גדרות המחנה על מנת למנוע בריחת אסירים מהמחנה. במקביל, נחפרה מנהרה באותו קיץ אל מחוץ למחנה ויעדה היה לעבור את שדה המוקשים ולהגיע אל היער, אולם היא נתגלתה ועשרות רבות של אסירים שהועסקו באזור ההשמדה הוצאו להורג בעריפת ראש.
בין היהודים שהגיעו באחד המשלוחים ממינסק בספטמבר 1943 הייתה קבוצה של חיילים יהודים שנפלו בשבי, והועסקו במינסק בעבודות כפייה. חלקם לא נשלחו באופן מיידי לתאי הגז כשאר היהודים, אלא הוצאו מהמשלוח והועסקו בעבודות כפייה בסוביבור. תוך זמן קצר נוצר קשר בינם לבין המחתרת שהתגבשה במחנה בפיקודו של לאון פלדהנדלר, שהיה ראש היודנראט בגטו ז'ולקייבקה בפולין. ראש קבוצת החיילים היהודיים - אלכסנדר פצ'רסקי (שהיה קצין בדרגת סגן בצבא האדום), הפך למנהיג הצבאי של המרד.
אנשי המחתרת חשבו על ניסיון בריחה לכלל האסירים. לשם כך הם תכננו הריגה של כל אנשי האס אס הגרמנים שניהלו את המחנה, אספת כל אסירי מחנות 1 ו-2 למסדר, ולאחריה יציאה מסודרת של האסירים מחוץ למחנה דרך השער הראשי, באופן שימנע ירי לעברם מצד הזקיפים האוקראינים ששמרו על המחנה. תאריך הבריחה נדחה פעמים אחדות בשל סיבות שונות. לבסוף, היום בו הייתה הבריחה נקבע בשל היעדרותם של כמה מאנשי הסגל של המחנה, ביניהם מפקד המחנה פרנץ קרל רייכלייטנר וסגנו, גוסטב וגנר.
המרד נקבע לשעה 4 אחר הצהריים של 14 באוקטובר 1943, סמוך לשקיעה. הרג אנשי האס אס החל שעה קודם. הם התבקשו להגיע לצריפים מסוימים על ידי הקאפואים של המחנה ושם נרצחו וגופותיהם הוטמנו. האסירים היהודים הצליחו אף לגנוב נשק מצריפי המגורים של הזקיפים האוקראינים ולחלקו בין האסירים. משימת ההריגה של אנשי האס אס לא הושלמה במלואה ורק 11 מהם נרצחו בחשאי על ידי האסירים, לרבות יוהאן נימאן שהיה בכיר הקצינים באותה משמרת. אסירי מחנות 1 ו-2 נעמדו במסדר אולם מכיוון שהדבר התגלה על ידי שלושת אנשי האס אס שנותרו בחיים, תוכנית היציאה המאורגנת לא הצליחה לצאת לפועל. ליאון פלדהנדלר ואלכסנדר פצ'רסקי ביקשו מהם לברוח כל עוד הם יכולים על מנת לשרוד ולספר לעולם על השמדת היהודים במחנה. לאחר אות זה מאות אסירים פתחו בריצה מבוהלת לכל הכיוונים, כאשר השומרים האוקראינים המבוהלים מנסים להתעשת ולירות בהם.
במהלך הבריחה נהרגו שלושה שומרים אוקראינים נוספים. האסירים היהודים רצו לכל כיוון ופרצו את השער הראשי ואת הגדרות. 400 מתוך 600 האסירים הכלואים במחנות 1 ו-2 הצליחו לפרוץ אל מחוץ למחנה, אולם רבים (לפחות 80 איש) נורו למוות בניסיון הבריחה או שעלו על מוקשים. לפי הערכת הגרמנים כ-320 אסירים שניסו לברוח הצליחו להגיע אל היערות, אולם קרוב למאה מהם נתפסו במצוד שנערך ביערות הסמוכים ביומיים שלאחר מכן, עשרות אחרים הוסגרו במרוצת הזמן לחיילי האס אס, או שנרצחו על ידי האוכלוסייה המקומית.
חלק מהאסירים היהודים שלא ברח מן המחנה המשיך להתנגד והתבצר בתוך הצריפים. אולם יום למחרת פרוץ המרד התנגדותם דוכאה בכוח. 400 אסירי מחנה 3, בו היו ממוקמים תאי הגז ומוקדי השרפה, לא השתתפו כלל במרד. וכפי הנראה נרצחו בידי הנאצים זמן קצר אחריו יחד עם שאר האסירים שנותרו במחנה. לאחר המרד הביאו הנאצים כ-100 אסירים יהודים ממחנה טרבלינקה על מנת לפרק את המחנה ולסיים בו את עבודת ההשמדה ושריפת הגופות. גם יהודים אלו הוצאו להורג לאחר מכן. מחשש פן הסוד הנורא - רצח שיטתי של יהודים - יתגלה, הרסו הנאצים את המחנה ושתלו יער אורנים באזור.
מבחינת הנאצים, בריחת האסירים היהודים מהמחנה, והריגתם של 14 אנשי אס אס ואוקראינים היווה כשל חמור. אנשי האס אס שנהרגו במחנה על ידי האסירים היהודים הובאו למחרת לקבורה בעיירה חלם הסמוכה. מפקד המחנה פרנץ רייכלייטנר, שלא נכח בו ביום המרד, נשלח לאחר סגירת המחנה ליוגוסלביה ושם נהרג על ידי פרטיזנים לאחר שלושה חודשים.
מכיוון שמרד האסירים בסוביבור אירע חודשיים לאחר מרד האסירים בטרבלינקה, היה חשש בצמרת הפיקוד הנאצי שסיפורי המרד והבריחה יתפשטו באזור הגנרלגוברנמן ויעוררו מקרי מרד נוספים. בשל כך נסגרו מספר מחנות ריכוז נאציים באזור לובלין בתחילת נובמבר 1943, או שמספר האסירים בהם דולל בצורה דרסטית (מחנה מיידנק אחד מהם) ו-43,000 מאסיריהם היהודים הוצאו להורג ביריות רובים (מבצע "חג הקציר").
אומדני הנרצחים במחנה
באסירים היו מבוצעות לעיתים תכופות סלקציות נוספות, ואסירים חולים או חלשים נשלחו אל תאי הגז או נורו למוות. אסירים רבים בחרו לשלוח יד בנפשם עקב החיים הקשים במחנה. אסירים רבים נרצחו במהלך "שעשועי ספורט" או מעשי התעללות מחרידים. כמו כן ישנם מספר עדויות על הוצאה של קבוצות יהודים מבין הנידונים למוות לצורך התעללות בלבד. עד לגילויו של "מברק הפלה" בשנת 2001, האומדן המקובל של מספר הקורבנות במחנה סוביבור עמד על 250,000 נפשות בקירוב. אומדן זה התבסס על דבריו של פרופסור וולפגנג שלפר, שנאם בפתיחת משפטי האגן בשנת 1964, שבו נשפטו פושעי מלחמה ששירתו בסוביבור.
כאמור, מברק הֶפלֶה הנמיך את מספר הקורבנות והעמיד את מספרם לכל שנת 1942 (שבה הושמדו מרבית הקהילות) על 101,370 נפשות, אף על פי שאין אפשרות לדעת אם המספר שמסר הֶפלֶה כלל יהודים שנספו במהלך הנסיעה למחנה. איש הס"ס קרל פרנצל, בשיחתו עם ניצול סוביבור תומאס (טוביה) בלאט במפגש שהיה ביניהם בכלא הגרמני ב-1983, טען שלדעתו מספר היהודים שנרצחו בתאי גז בסוביבור אינו עולה על 160 אלף איש. כמו כן טען שהקורבנות שהגיעו לסוביבור היו אך ורק ממוצא יהודי (כפי הנראה אותו משלוח של צוענים הגיע לפני תחילת שירותו של פרנצל במחנה באוגוסט 1942).
באתר של מוזיאון השואה בוושינגטון מופיע אומדן של כ-167,000 בני אדם אשר נספו במחנה.
יולס שלוויס, ניצול סוביבור, שגורש למחנה מהולנד, טוען שאומדן הקורבנות המינימלי בסוביבור הוא 170,165 נפשות. לטענתו 101,370 נפשות נספו בשנת 1942 כפי שמופיע במברק הפלה ו-68,795 נפשות נספו בשנת 1943.
לאחר מלחמת העולם השנייה
על קיומו של מחנה מוות בסוביבור דווח ברחבי העולם כבר בתחילת 1944. דבר המרד בסוביבור פורסם בעיתון המחתרת הפולנית בנובמבר 1943 שהגיע למערב במרץ 1944.
עד סיום המלחמה נותרו בחיים כמה עשרות ניצולים (כשליש מהם שבויי מלחמה יהודים שהגיעו במשלוחים ממינסק), ביניהם יוסף סרצ'וק, דב פרייברג, אלכסנדר פצ'רסקי ויוסף דוניץ.
באוגוסט 1965 נפתח בגרמניה משפט של 12 נאצים שהשתתפו ברצח בסוביבור. שלושה, בהם קורט בולנדר, הואשמו ברצח, ותשעה בסיוע לרצח. בשנת 1967 נעצר פרנץ שטנגל בברזיל הוא הורשע ברצח ומת בכלא בשנת 1971. סגן מפקד המחנה גוסטב וגנר ברח לברזיל. בשנת 1978 אותר בידי צייד הנאצים שמעון ויזנטל ואחד הניצולים מסוביבור. לאחר שנה נדקר למוות ומותו נרשם תחת הסעיף: התאבדות.
הנצחה ושימור המחנה
שמאל|ממוזער|200px|אנדרטה לזכר הנספים בשואה בסוביבור, בבית העלמין בחולון
שמאל|ממוזער|200px|אנדרטה באתר מחנה סוביבור
אנדרטה לזכר נספי סוביבור הוקמה בבית העלמין בחולון.
בשנת 1993 הוקם מוזיאון סוביבור בתחנת הרכבת שבה ירדו יהודים ובסמוך לתחנה של העיירה סוביבור נמצא גן ילדים ובית ספר.
בשנת 2008 הגיע למחנה הארכאולוג יורם חיימי שבני משפחת אמו נשלחו אל מותם במחנה זה מצרפת ב-1943 על מנת לבצע בו חפירות בתמיכת מוסד יד ושם. בסיוע תצלומי אוויר ישנים הצליח חיימי לגלות את מיקומם המדויק של תאי הגזים במחנה 3, ואף את מראהו הכללי של המבנה שלהם, שהיה בנוי על עמודי בטון. חיימי גילה שהגופות נדחסו מתאי הגז והופלו מגובה כמה מטרים לתוך קרונות המחוברים למסילה, ומשם נגררו אל הבורות, ומאוחר יותר אל מוקדי השרפה. עבודתו וגילויו זכו לתיעוד בתוכנית עובדה של אילנה דיין.
ביולי 2011 הודיעה ממשלת פולין כי בכוונתה לסגור את המוזיאון של סוביבור למבקרים מפאת חוסר תקציב. אחד ממנהלי האתר מארק בם אישר את הדברים. לדבריו הפעלת האתר עולה 361 אלף דולרים מדי שנה ובאמצעות מימון של תרומות פרטיות. אלא שממשלת פולין קיזזה כחצי מתקציב המימון שגרם לצמצומים בצוות העובדים באתר. משרד התרבות הפולני הודיע כי המוזיאון יפתח מחדש למבקרים בשנת 2012.
המחנה בתרבות
המחנה בספרות
על סוביבור נכתבו ספרים אחדים:
הספר "סוביבור מחנה האבדון והמרד" מאת מרים נוביץ שכולל לקט עדויות של ניצולים מהמחנה. נכתב בשנות ה-60 של המאה ה-20, לאחר משפט אייכמן, והיה הראשון שהביא מידע מפורט על המחנה.
ספר של ריצ'רד ראשקה (Rashke), שהיה בסיס לסרט "הבריחה מסוביבור".
ספר של מישה לב שפורסם ביידיש ותורגם לעברית ואנגלית.
הספר "שריד מסוביבור" של דב פרייברג, שהיה אסיר במחנה לאורך כמעט כל תקופת פעילותו.
הספר "המרד ביער הינשופים" מאת דוד אבידן, על בסיס יומנו של משה בהיר ניצול מחנה סוביבור.
המאמר Excavating Nazi Extermination Centres שנכתב על ידי י. גלעד, י. חיימי וו. מזורק. פורסם בכתב העת Present Pasts.
סרטים על המרד בסוביבור
על סיפור המרד הופק בשנת 1987 הסרט "הבריחה מסוביבור", שזכה לפרסום ולהצלחה רבה בעיקר בקרב מוסדות חינוך בישראל, בשל היותו סרט הממחיש את גודל מצוקת היהודים בשואה, את מדיניות הסוואת רצח ההמונים שננקטה על ידי הנאצים, ואת הקושי בארגון מרידות. הסרט, שבוים על ידי ג'ק גולד וצולם בשטחה של יוגוסלביה לשעבר, התבסס על ספרו של ריצ'רד ראשקה (Rashke), שהתפרסם תחת אותו השם כמה שנים קודם לכן.
"Sobibor, 14 octobre 1943, 16 heures" - סרט תיעודי משנת 2001 בבימויו של קלוד לנצמן. בסרט מראיין לנצמן את יהודה לרנר, שהיה עובד כפייה בן 16 עת השתתף במרד.
סיפור המרד זכה גם לעיבוד קולנועי רוסי בסרט "סוביבור" משנת 2018 ומככב בו קונסטנטין חבנסקי כאלכסנדר פצ'רסקי.
מרכז|ממוזער|600px|אנדרטה במחנה סוביבור עם שלטים בשפות אחדות לזכר קורבנות הנאצים במחנה במלחמת העולם השנייה
ראו גם
מברק הפלה - מסמך גרמני המאשר רציחתם של 101,370 יהודים בסוביבור ב-1942
התנגדות יהודית בשואה
מוזיאון סוביבור
לקריאה נוספת
לאה גולדשטיין, ממעמקי סוביבור, יד ושם ירושלים, 64, חורף תשע"ב, 2012, עמ' 8–9.
דב פרייברג, שריד מסוביבור, 1988.
קישורים חיצוניים
סוביבור, במאגר המידע אודות השואה באתר יד ושם
מאמר של יצחק ארד, "מבצע ריינהרד: מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, באתר יד ושם
- ראיון מיולי 1984 שבו תומאס בלאט, מנהיג המרד בסוביבור ואחד מתובעיו של דמיאניוק בהווה, ראיין את קארל פרנצל, מס' 3 במחנה ההשמדה סוביבור
רשימת משלוחים מגטו טרזינשטט שיעדם הסופי הוא סוביבור
סיפורי המרד בסוביבור וטרבלינקה, באתר מט"ח
החפירות לשחזור מבנה מחנה ההשמדה סוביבור, באתר יד ושם
www.sobibor.info/hero.html אתרו של תומאס בלאט, מניצולי המרד בסוביבור.
אלכסנדר פצ'רסקי באתר יד ושם
מידע על המרד בסוביבור ותצלום של ותיקי המרד, באתר יד ושם
ספרו של אלכסנדר פצ'רסקי "המרד בסוביבור" (ביידיש).
מצמרר: תגיות זיהוי של ארבעה ילדים נמצאו בחפירות ארכאולוגיות במחנה ההשמדה סוביבור | צפו (אתר חדשות 0404, אלדד ממן, 31 בינואר 2021)
הערות שוליים
*
סוביבור
סוביבור
קטגוריה:אתרי מרידות יהודים בשואה
קטגוריה:השואה בפרובינציית לובלין
קטגוריה:בריחות מכליאה | 2024-09-24T17:09:18 |
טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים | ממוזער|מערכת PET-CT. המכשיר המחובר לתקרה הוא משאבה המזריקה חומר ניגוד עבור סריקת הCT
טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (באנגלית: Positron Emission Tomography, ובראשי תיבות: PET) היא טכניקת דימות ברפואה גרעינית, המשמשת להתבוננות בתהליכים מטבוליים בגוף האדם. המערכת מזהה זוגות של קרני גאמא, הנפלטות כתוצאה מדעיכתו של חומר רדיואקטיבי (טרייסר), שהוחדר לגוף על פני מולקולה פעילה ביולוגית. לאחר מכן, נבנות תמונות תלת-ממדיות של ריכוז הטרייסר בתוך הגוף.
רוב סריקות PET (כ-90% מהסריקות) משמשות לדימות ריכוז הגלוקוז ברקמות הגוף, מידע המאפשר זיהוי גידולים ממאירים וגרורות שלהם, ואבחון מחלות מוח.
אחד החסרונות העיקריים של סריקות PET הוא העלות הגבוהה שלהן, הנובעת מעלות מכשיר הסריקה, מעלות הכנת החומרים הרדיואקטיביים הדרושים לסריקה ומשלוחם, ומהזמן והמיומנות הנדרשים לניתוח הסריקה.
כיום, סורקי PET-CT מאפשרים לשלב את טכניקת PET עם טכניקת CT על מנת לתת תמונה מלאה יותר של המטופל. סריקות ה-CT מבוצעות על החולה באותו המכשיר כמו סריקות הPET.
שימושים
ממוזער|סריקת PET של כל הגוף באמצעות הטרייסר 18F-FDG
ל- PET שימוש נרחב באונקולוגיה קלינית (דימות של גידולים, וחיפוש אחר גרורות) ובאבחון של מחלות מוח, כגון אלה הגורמות לסוגים שונים של שיטיון. בנוסף, PET היא כלי מחקרי חשוב למיפוי פעילות תקינה של המוח והלב האנושיים ולפיתוח תרופות. חשיבותה של PET מתבטאת בכך שמאפשרת להתמקד רק בחומרים מסוימים, המשמשים בגוף לפעולה הנחקרת.
PET משמשת גם במחקרים טרום קליניים על בעלי חיים, בהם היא מאפשרת חקירות חוזרות ונשנות על אותם הפרטים. יתרון זה גורם לעלייה באיכות הסטטיסטית של הנתונים, כיוון שהפרטים יכולים לשמש כקבוצת הבקרה של עצמם, ולירידה משמעותית במספר בעלי החיים הנחוצים לכל מחקר.
שיטות חלופיות של סריקה כוללות טומוגרפיה ממוחשבת באמצעות קרני רנטגן (CT), דימות תהודה מגנטית (MRI), דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI), אולטרה סאונד (US) וטומוגרפיית פליטת פוטון בודד (SPECT).
בעוד חלק משיטות הסריקה, כמו CT ו-MRI, מדגימות שינויים אנטומיים בגוף, PET ו-SPECT מסוגלות לאתר אזורים בהם יש פעילות ביולוגית מולקולרית מסוימת, אפילו לפני שינוי אנטומי. סריקת ה-PET עושה זאת באמצעות שימוש בגששים מולקוריים מסומנים רדיואקטיבית, אשר נספגים במידה שונה בהתאם לסוג הרקמה המעורבת ותפקידה. סריקת ה-PET מסוגלת לכמת וליצור הדמיות של שינויים בזרימת הדם המקומית במבנים אנטומיים שונים.
דימות ה-PET היעיל ביותר נעשה באמצעות שימוש בסורק PET המיועד לכך. למרות זאת, ניתן לבצע דימות PET בעזרת מצלמת קרני גאמא דו-ראשית, מצוידת בגלאי אשר מסוגל לזהות אירועים סמוכים מאוד זה לזה בזמן (coincidence detector). איכות ה-PET המבוצע בעזרת מצלמת הגאמא נמוכה משמעותית מהשיטה המקובלת, והפקת הנתונים ממנה איטית. למרות זאת, שיטה זו מאפשרת דימות במוסדות עם ביקוש נמוך לבדיקות PET, ומונע הפנייתם של חולים למרכזים אחרים, או הסתמכות על סורקים ניידים.
אונקולוגיה
סריקות PET משתמשות באיזוטופ רדיואקטיבי של פלואור (18F) המחובר למולקולת גלוקוז. החומר שמתקבל כתוצאה מכך הוא פלואורודיאוקסיגלוקוז (FDG), הנקרא גם FDG-PET. במנה טיפוסית של FDG בסריקה אונקולוגית יש מנת קרינה אפקטיבית של 14 מיליסיוורט. טרייסר זה הוא אנלוג כימי של גלוקוז. הוא נספג על ידי תאים המשתמשים בגלוקוז ועובר זרחון על ידי הקסוקינאז (אנזים שריכוזו גבוה בתאים ממאירים). אטום החמצן של הגלוקוז, המוחלף בפלואור-18 בעת ייצור FDG מגלוקוז, נחוץ עבור השלב הבא של מטבוליזם של גלוקוז, ולכן FDG, שאטום זה חסר לו, לא משתתף בתגובות נוספות. בנוסף, רוב הרקמות (פרט לכבד ולכליות) אינן מסוגלות להסיר את הזרחן שנוסף למולקולות ה-FDG על ידי הקסוקינאז. משמעות הדבר היא שהמולקולה כלואה בכל תא שסופג אותה, עד דעיכתה, משום שסוכרים מזורחנים אינם יכולים לצאת מהתא, הודות למטענם היוני. כליאה זו מובילה למעשה לסימון רדיואקטיבי של רקמות עם ספיגת גלוקוז גבוהה, כמו המוח, הכבד, ומרבית הגידולים הסרטניים. כתוצאה מכך, סריקות FDG-PET יכולות לשמש לאבחון גידולים סרטניים, קביעת שלב המחלה ומעקב אחרי הטיפול בה, במיוחד במחלות מסוג לימפומת הודג'קין, לימפומה שאינה הודג'קין, וסרטן הריאות.
כיום, נכנסים בהדרגה גם איזוטופים ורדיוטרייסרים אחרים לשימוש בתחום האונקולוגיה. החומר 11C-metomidate, לדוגמה, יכול לשמש לזיהוי גידולים שמקורם בקליפת בלוטת יותרת הכליה (קליפת האדרנל). דוגמה נוספת היא סריקת FDOPA PET-CT, שהוכיחה עצמה כשיטה רגישה יותר לזיהוי ואיתור פאוכרומוציטומה מאשר סריקת MIBG.
דימות מוחי
ממוזער|200px|ימין|סריקת PET של המוח האנושי
דימות נוירולוגי
דימות מוחי בעזרת PET מבוסס על ההנחה, לפיה אזורים פעילים רדיואקטיבית הם אזורים בהם מתרחשת פעילות מוחית. הערך הנמדד בעקיפין בסריקות אלה, על ידי הטרייסר חמצן-15, הוא זרימת הדם לאזורים שונים במוח. אך מדידה שכזו היא קשה לביצוע, כיוון שחמצן-15 הוא אטום רדיואקטיבי בעל זמן חיים של שתי דקות בלבד, ולכן על מנת להשתמש בו בסריקה יש להזרים אותו ישירות מציקלוטרון רפואי.
בפועל, סריקת FDG-PET סטנדרטית של המוח, שמודדת שימוש מקומי בגלוקוז, יכולה גם היא לשמש להבחנה בין מחלת אלצהיימר לבין תהליכי שיטיון מוחי אחרים, וגם לאבחון מוקדם של אלצהיימר. זאת משום שהמוח לרוב צורך כמויות גדולות של גלוקוז, ופתולוגיות מוחיות כמו מחלת אלצהיימר מפחיתות מאוד את המטבוליזם של גלוקוז ושל חמצן במוח. היתרון של סריקת FDG-PET על פני סריקות אחרות בנושא זה הוא נגישותו הגבוהה.
דימות PET בעזרת FDG יכול לשמש גם לאיתור מוקד של התקף אפילפטי, שכן המוקד יופיע בסריקות בין-התקפיות כאזור היפומטבולי. בנוסף, פותחו עבור שימוש בסריקות PET רדיוטרייסרים שהם ליגנדים, הנקשרים לסוגי קולטנים עצביים מסוימים. למשל:
11C] raclopride]
[18F] fallypride]
18F] desmethoxyfallypride]
נקשרים לקולטני דופמין D2/D3;
11C] McN 5652]
[11C] DASB]
נקשרים לטרנספורטרים של סרטונין;
18F] Mefway]
נקשר לקולטני סרטונין 5HT1A;
ו-18F] Nifene]
נקשר לקולטנים ניקוטיניים או למצעי אנזימים.
חומרים אלו מאפשרים לחזות בקבוצות של קולטנים עצביים מסוימים בהקשר למספר רב של מחלות נוירולוגיות ונוירופסיכיאטריות.
דימות עמילואידים נמצא כיום על סף שימוש קליני, הודות לפיתוחם של מספר גששים חדשניים עבור דימות לא פולשני של משקעים במוח האדם. הגששים המוקדמים ביותר לדימות עמילואידים היו:
2-(1-{6-[(2-[18F]fluoroethyl)(methyl)amino]-2-naphthyl}ethylidene)malononitrile ([18F]FDDNP)
שפותח באוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס, ו-
2-(4'-methylaminophenyl)-6-hydroxybenzothiazoleN-methyl-[11C]
הנקרא גם תרכובת פיטסבורג B, שפותח באוניברסיטת פיטסבורג. גששי דימות עמילואידים אלו מאפשרים לחזות בלוחיות עמילואידים במוחותיהם של חולי אלצהיימר, ויכולים לסייע לקליניקאים לאבחן אלצהיימר ולפתח טיפולים חדשניים נגד עמילואידים. המולקולה 11C]PMP] היא תרכובת רדיואקטיבית פורצת דרך המשמשת ב-PET על מנת לבחון את הפעילות של מערכת המוליכים העצביים האצטילכוליניים, בכך שהיא משמשת מצע לאצטילכולין אסטראז. ניתוחים לאחר המוות של חולי אלצהיימר מצביעים על רמות נמוכות של אצטילכולין אסטראז. 11C]PMP] משמשת למיפוי פעילות האצטילכולין אסטראז במוח, ולכן יכולה לסייע באבחון מחלת אלצהיימר ובמעקב אחרי הטיפול בה. חברת Avid Radiopharmaceuticals מפילדלפיה פיתחה חומר בשם 18F-AV-45 שמשתמש ברדיונוקליד ארוך-החיים פלואור-18 על מנת לזהות לוחיות עמילואידים בעזרת סריקות PET.
נוירופסיכולוגיה / נוירולוגיה קוגניטיבית
בחינת הקשר בין תהליכים פסיכולוגיים או הפרעות לבין פעילות מוחית.
פסיכיאטריה
מספר תרכובות הנקשרות באופן בררני לקולטנים עצביים מסוימים, יכולות להיות מסומנות רדיואקטיבית בעזרת C-11 או F-18. רדיוליגנדים הנקשרים לקולטני דופמין (D1, D2), קולטני סרטונין (5HT1A, 5HT2A), קולטני אופיואיד ועוד, שימשו בהצלחה במחקרים על בני אדם. ישנם מחקרים הבוחנים את מצבם של קולטנים אלו בחולים בסכיזופרניה, מכורים לסמים, בעלי הפרעות אפקטיביות ועוד, ביחס לקבוצות בקרה בריאות.
כירורגיה סטריאוטקטית ורידוכירורגיה
כירורגיה המונחית באמצעות דימות PET מאפשרת טיפול בגידולים תוך-גולגולתיים, במלפורמציה עורקית-ורידית ובמצבים אחרים הניתנים לטיפול כירורגי.
קרדיולוגיה
בקרדיולוגיה קלינית, סריקות FDG-PET מסוגלות לזהות לקויות בהתכווצותם של חלקי שריר הלב (hibernating myocardium), אבל התועלת של סריקה זו ביחס לעלותה אינה ברורה לעומת יעילותה של בדיקת SPECT.
דימות FDG-PET של טרשת עורקים, לאיתור חולים עם סכנה לשבץ, יכול לסייע לבחון את יעילות הטיפולים החדשניים בטרשת עורקים.
מחלות זיהומיות
הדמיית זיהומים עם טכנולוגיות דימות מולקולריות יכולה לשפר את האבחון ואת טיפולי ההמשך. בעבר, סריקות PET שימשו להדמיית זיהומים בקטריאליים רפואיים תוך שימוש ב-FDG לזיהוי תגובה דלקתית הקשורה לזיהום.
לאחרונה, שלושה סוגים שונים של חומרי ניגוד פותחו עבור PET להדמיית זיהומים בקטריאליים:
18F]maltose]
18F]maltohexaose]
(18F]2-fluorodeoxysorbitol (FDS]
FDS הוא בעל ערך מוסף בדמות יכולת להתמקד בחיידקים ממשפחת Enterobacteriaceae.
פרמקוקינטיקה
בניסויים טרום-קליניים, ניתן לסמן רדיואקטיבית תרופה חדשה ולהזריק אותה לבעלי חיים. סריקות כאלו מכונות מחקר פיזור ביולוגי (biodistribution). באמצעות שיטה זו, ניתן לפקח באופן אפקטיבי ומהיר יותר על ספיגת התרופה, הרקמות בהן היא מתרכזת, והיעלמותה בסופו של דבר. לעומתה, שיטות ישנות יותר כללו הרג וניתוח בעלי החיים על מנת להשיג ולגלות מידע זהה.
אולם, בדרך כלל, ניתן להסיק בדרך עקיפה את מידת הימצאות התרופה במקום מסוים על ידי מחקר תחרותי בין תרופה שאינה מסומנת לבין תרכובת מסומנת רדיואקטיבית הידועה כתרכובת הנקשרת לאתר הנחקר. רדיוליגנד בודד יכול לבחון בצורה זו מספר רב של תרופות פוטנציאליות למטרה אחת. שיטה דומה מערבת סריקה באמצעות רדיוליגנד שמתחרה עם חומר טבעי בקולטן מסוים על מנת להדגים שהתרופה גורמת לשחרור החומר הטבעי.
להלן קטע מתוך מאמר של הכותב פיטר ראואל מאוניברסיטת הרווארד, שפורסם באתר HarvardScience: "תהליך כימי חדש, יכול להרחיב את האפשרויות של טומוגרפיית פליטת הפוזיטרונים (PET) על ידי יצירת תמונה תלת־ממדית (3D) בזמן אמת של הפעילות הכימית שמתרחשת בתוך הגוף. היכולת החדשה הזאת, מעלה אפשרות מפתה של שימוש בסריקות PET על מנת להתבונן במספר תהליכים המתרחשים בתוך בעלי חיים ובני אדם על ידי פישוט תהליך השימוש בגלאים מולקולריים לצורך יצירת תמונה תלת־ממדית." (מחקר זה יוכל לשמש לפיתוח תרופות).
דימות בעלי חיים קטנים
לצורך מטרה זו, נבנה סורק PET מיניאטורי, שניתן להלבשה על ראשה של חולדה הנמצאת בהכרה מלאה, בעת שהיא נעה בחופשיות. סורק זה, הקרוי RatCAP, מאפשר סריקת בעלי חיים ללא תופעות הלוואי של הרדמה. סורקי PET, המכונים microPET, שעוצבו במיוחד לדימות מכרסמים, וכן סורקים המיועדים ליונקים קטנים, משווקים כיום למחקר אקדמאי ותרופתי. הסורקים מבוססים על חומרים פולטי אור (scintillators) מיניאטוריים ודיודות מפולת (APDs). בנוסף, מערכת שהומצאה לאחרונה משתמשת במכפילור סיליקון.
דימות שלד ושרירים
סריקות PET הוכיחו את עצמן גם כשיטה לחקר שרירי השלד במהלך פעילות, כגון הליכה. יתרון מרכזי בשימוש בPET הוא שסריקה זו יכולה לספק מידע אודות שרירים פנימיים, כגון שריר העכוז הקטן, לעומת שיטות מחקר אחרות כמו אלקטרומיוגרפיה, שמאפשרות התבוננות בשרירים הקרובים לעור בלבד. עם זאת, חיסרון מובהק של סריקת PET בעניין זה הוא שאינה מספקת מידע לגבי תזמון פעילות השריר, מכיוון שהיא נמדדת לאחר שהפעילות נגמרה, וזאת בשל פרק הזמן שלוקח למולקולה FDG להצטבר בשרירים הפעילים.
בטיחות
סריקת PET אינה פולשנית, אך היא כוללת חשיפה לקרינה מייננת.
הרדיוטרייסר הסטנדרטי כיום בדימות מוחי וטיפול בחולי סרטן הוא 18F-FDG, והוא בעל מנת חשיפה לקרינה של 14 mSv.
מנת קרינה זו דומה למנת הקרינה שנחשפים אליה בשהייה במשך שנה שלמה בעיר האמריקאית דנוור, קולורדו (12.4 mSv/year). לשם השוואה, מנת הקרינה של סוגי סריקות אחרות נעה בין 0.02 mSv עבור צילום רנטגן של בית החזה, עד 6.5-8 mSv לסריקת CT של בית החזה.
צוות הטיסה האזרחי הממוצע נחשף בשנה לכ-3 mSv. המגבלה לעובדים בתחום האנרגיה הגרעינית בארצות הברית היא 50 mSv בשנה. להמשך קריאה בנושא סדרי גודל בקרינה, ראה Orders of magnitude (radiation).
עבור סריקת PET-CT' החשיפה לקרינה נעה בין 23–26 mSv לאדם השוקל 70 ק"ג, כאשר מנת הקרינה עלולה לעלות ככל שמשקל האדם עולה.
פעולה
ממוזער|מבט סכמתי על הגלאים במכשיר PET
רדיונוקלידים ורדיוטרייסרים
הרדיונוקלידים המשמשים לסריקות PET הם לרוב איזוטופים בעלי זמן מחצית חיים קצר, כמו:
פחמן-11 - זמן מחצית חיים של כ-20 דקות.
חנקן-13 - זמן מחצית חיים של כ-10 דקות.
חמצן-15 - זמן מחצית חיים של כ-2 דקות.
פלואור-18 - זמן מחצית חיים של כ-110 דקות.
גאליום-68 זמן מחצית חיים של כ-67 דקות.
זירקוניום-89 זמן מחצית חיים של כ-78.41 שעות.
רובידיום-82 זמן מחצית חיים של כ-1.27 דקות.
רדיונוקלידים (רדיואיזוטופים) אלה משולבים במולקולות בעלות שימוש רב בגוף, כמו גלוקוז (או אנלוגיות לגלוקוז), מים או אמוניה. הם יכולים להיות משולבים גם במולקולות הנקשרות לקולטנים או אתרים אחרים בהם ישנה פעילות של תרופה. מולקולות מסומנות אלה נקראות רדיוטרייסרים. טכנולוגיית PET יכולה לשמש על מנת לעקוב אחרי המסלול הביולוגי של כל תרכובת בבני אדם חיים (ובמינים רבים אחרים), בהנחה שתרכובת זו נתונה לסימון באמצעות איזוטופ PET. בכך, התהליכים הספציפיים הנתונים למחקר באמצעות PET הם כמעט בלתי מוגבלים, וסינתזה של רדיוטרייסרים עבור מולקולות ותהליכים חדשים מתרחשת כל הזמן. כיום, עשרות רדיוטרייסרים נמצאים בשימוש קליני, ומאות בשימוש מחקרי. הרדיוטרייסר הנפוץ ביותר בסריקות PET קליניות הוא פלואורדאוקסיגלוקוז (FDG), אנלוג כימי של גלוקוז שמסומן באמצעות פלואור-18. רדיוטרייסר זה משמש בכמעט כל הסריקות האונקולוגיות וברוב הסריקות הנוירולוגיות, ולכן מהווה הרדיוטרייסר העיקרי (מעל 95%) המשמש בסריקות PET ו-PET-CT.
הודות לזמני מחצית החיים הקצרים של רוב הרדיואיזוטופים פולטי הפוזיטרונים, הרדיוטרסיירים מיוצרים לרוב בעזרת ציקלוטרון הנמצא בסמוך למתקן דימות ה-PET. זמן מחצית החיים של פלואור-18 ארוך מספיק על מנת לאפשר ייצורו מחוץ למתקן והעברתו למרכזי הדימות. לאחרונה, מייצרי רובידיום-82 הפכו נגישים בשוק הרחב. אלה מכילים סטרונציום-82, הדועך באמצעות לכידת אלקטרון לרובידיום-82, הפולט פוזיטרונים.
תהליך הפליטה
על מנת לבצע את הסריקה, טרייסר רדיואקטיבי קצר חיים מוזרק לתוך הנבדק (בדרך כלל לזרם הדם שלו). כל אטום של הטרייסר משולב בצורה כימית במולקולה פעילה ביולוגית. ישנו זמן המתנה בזמן שריכוז המולקולה הפעילה ברקמות הנבדקות עולה. זמן ההמתנה עבור הרדיוטרייסר הנפוץ ביותר, FDG, הוא לרוב כשעה. לאחר מכן הנבדק נכנס לסורק. בזמן הסריקה, רישומים של הריכוזים ברקמות נשמרים בזמן שהטרייסר דועך.
ממוזער|200px|ימין|תיאור סכמטי של תהליך הסריקה ועיבודה
כשהרדיוטרייסר עובר דעיכת פליטת פוזיטרון (הידועה גם כדעיכת בטא חיובית), הוא פולט פוזיטרון, אנטי חלקיק של אלקטרון בעל המטען החשמלי ההפוך לו. הפוזיטרון הנפלט נע ברקמות למרחק קצר (לרוב פחות ממילימטר אחד, אבל מרחק זה תלוי באיזוטופ המסוים). בזמן זה הפוזיטרון מאבד אנרגיה קנטית, ומאט עד לנקודה שהוא מסוגל לבצע אינטראקציה עם אלקטרון (קביעה זו היא ניסויית בלבד נכון לעכשיו, וקורה כתוצאה מתנועה בקרבת לוח אלומיניום. המפגש ביניהם (איון פוזיטרון-אלקטרון) משמיד את האלקטרון וגם את הפוזיטרון, ויוצר זוג פוטונים (קרני גאמא) הנעים בקירוב בכיוונים הפוכים. אלה מתגלים כאשר הם פוגעים בחומר המפיץ אור (scintillator), שמתיינן עקב פגיעתם. אור זה ניתן לזהות באמצעות מכפילור או דיודת מפולת עשויה סיליקון (APD). הטכניקה תלויה בגילוי סימולטני של זוג הפוטונים. פוטונים שאינם מגיעים ב"זוגות" - כלומר בהפרש של ננו-שניות בודדות זה מזה - אינם נלקחים בחשבון.
זיהוי אירוע איון פוזיטרונים
תוצאתם של האירועים המשמעותיים ביותר של איון אלטרון-פוזיטרון היא פליטת שני פוטוני גאמא 511 KeV בזווית של כמעט 180 מעלות ביניהם. לכן, ניתן לאתר את מקור ההתרחשות לאורך הקו הישר של ההתנגשות (LOR). בפועל, מכיוון שהפוטונים נפלטים בזווית שאינה בדיוק 180 מעלות, לLOR רוחב שונה באפס. מרווח הזמן הקטן ביותר שמסוגלים רוב הגלאים הנפוצים כיום לזהות הוא כ-10 ננו-שניות. לאחר זיהוי זוג הפוטונים, ניתן לאתר את מיקום האירוע על מיתר שאורכו נקבע לפי רזולוציית עיתוי הגלאי. במערכות מתקדמות יותר, כאשר רזולוציית העיתוי משתפרת ומרווח הזמן קטן, יחס האות לרעש (SNR) של התמונה משתפר, וכך ניתן להגיע לאותה איכות דימות, עם פחות אירועי התנגשות. סורקים בעלי דיוק גבוה במיוחד אינם נפוצים עדיין.
שחזור תמונה
הנתונים הגולמיים שנאספים על ידי סורק PET הם רשימה של אירועי התנגשות המייצגים זיהוי על ידי שני גלאים של פוטונים שנפלטו מההתנגשות, בזמנים כמעט זהים. כל אירוע התנגשות מייצג קו במרחב שמחבר את שני הגלאים שלאורכם התרחשה פליטת הפוזיטרונים, הקרוי LOR. מערכות מודרניות בעלות רזולוציות זמן גבוהה (בערך 3 ננו-שניות) משתמשות בשיטה (הקרויה "Time-of-flight") בה הם קובעים בצורה מדויקת יותר את הבדלי הזמן בין איתורם של שני הפוטונים ובכך ממקמים בצורה מדויקת יותר את נקודת המוצא של אירוע האיון.
ניתן לקבץ את אירועי ההתנגשות לתמונות הקרויות סינוגרם (sinogram). הסינוגרם ממויין לפי הזווית וההטייה של כל תמונה (על מנת להשיג תמונה תלת־ממדית). תמונות הסינוגרם דומות לתצלומים של סורקי CT, וניתן לשחזר אותן בוצרה דומה. עם זאת, סטטיסטיקת הנתונים של PET גרועה בהרבה, מה שגורם ל"רעש תמונה" גדול יותר בתצלומי PET.
שני גורמים מרכזיים לרעש ב-PET הם:
פיזור - הקצאת זוג פוטונים מזוהים ל-LOR לא נכון. נובע מסטייתו של לפחות אחד מהפוטונים ממסלולו המקורי בעקבות אינטראקציה של הפוטון עם חומר כלשהו.
אירועים אקראיים - פוטונים שנרשמו כאירועי התנגשות בעקבות הגעתם לגלאים באותו חלון זמן, אך מקורם בשני אירועי איון שונים.
בפועל, נחוץ עיבוד נתונים מראש הכולל תיקון עבור אירועים אקראיים, אומדן והתעלמות מפוטונים מפוזרים, תיקון זמן-מת של הגלאי (לאחר זיהוי פוטון, הגלאי חייב להתקרר) ותיקון רגישות הגלאי (הן רגישות הגלאי עצמו, והן הבדלים ברגישות בעקבות הבדלים בזווית הפגיעה).
שיטת FBP) Filtered Back Projection) משמשת לעיתים קרובות לשחזור תמונות מתוך הסינוגרמים. לאלגוריתם זה יתרון בכך שהוא פשוט ואינו זקוק למשאבי מחשוב רבים. עם זאת, רעש שוט בנתונים הגולמיים בולט מאוד בתמונה המשוחזרת ואזורי ספיגת גלאים גבוהה יותר נוטים ליצור פסים לאורך התמונה. בנוסף, FBP מטפל בנתונים בצורה דטרמיניסטית, כלומר הוא אינו לוקח בחשבון את האקראיות שנקשרת לנתוני הPET, ולכן טרם השחזור ישנו צורך בתיקונים השונים שהוזכרו.
באמצעות נתונים סטטיסטיים שנאספים מעשרות אלפי אירועי התנגשות, מספר משוואות סימולטניות עבור הפעילות של רקמות לאורך LOR יכולות להפתר במספר שיטות. כך יכולה להיבנות מפה של הפעילות הרדיואקטיבית כפונקציה של מיקום הרקמות. המפה שנוצרת מראה את הרקמות בהן הגלאים המולקולריים התרכזו, והיא מפוענחת על ידי מומחה לרפואה גרעינית או רדיולוג לפי האבחון ותוכנית הטיפול של המטופל.
גישות סטטיסטיות המבוססות על הסתברות
אלגוריתמי מיקסום תוחלת איטרטיביים סטטיסטיים המבוססים על הסתברות כמו אלגוריתם שייפ-ווארדי הם השיטה המועדפת כיום לשחזור. אלגוריתמים אלו אומדים את הפיזור האפשרי שנוצר מאירועי האיון לפי עקרונות סטטיסטיים. היתרון הוא שיפור במצב הרעש בתמונה וירידה בתופעת הפסים שנפוצים עם FBP. החיסרון הוא דרישות גבוהות יותר במשאבי מחשב.
מחקרים הוכיחו כי שיטות הסתברות בייסיאניות שכוללים את פונקציית הסתברות פואסון והסתברות פריורית, יכולים להניב תוצאות יותר טובות מהשיטות המבוססות על מיקסום התוחלת אשר כוללות הסתברות פואסון, אך לא כוללות הסתברות פריורית.
תיקון הדללה
הדללה מתרחשת כאשר הפוטונים הנפלטים מהרדיוטרייסר שבתוך הגוף נספגים ברקמות שבין פליטת הפוטון לבין הגלאי. משום שLOR-ים שונים עוברים ברקמות שונות בעלי עובי שונה, הפוטונים מדוללים בצורה שונה. משמעות הדבר היא שמבנים הנמצאים עמוק בתוך הגוף משוחזרים כאילו יש להם ספיגת טרייסר נמוכה יותר מן הספיגה האמיתית. סורקים מודרניים מסוגלים להעריך את ההדללה באמצעות ציוד CT מובנה המשתמש בקרני רנטגן, אך סורקים מוקדמים יותר השתמשו בצורה גסה של CT בעזרת קרני גאמא ובעזרת גלאי ה-PET.
בעוד שהדמיות שעברו תיקון הדללה הן לרוב אמינות יותר, תהליך התיקון עצמו נתון לטעויות. כתוצאה מכך, התמונה המתוקנת והתמונה הלא מתוקנת משוחזרת שתיהן ונקראות יחדיו.
שחזור 2D/3D
בסורקי PET ראשוניים הייתה רק טבעת אחת של גלאים, לכן איסוף הנתונים והשחזור הוגבלו למישור דו-ממדי יחיד. סורקים חדשניים יותר כוללים מספר טבעות, והם יוצרים גליל של גלאים.
ישנן שתי גישות של שחזור התמונה מהמידע בסורק כזה:
שחזור דו-ממדי - התייחסות לכל אחת מהטבעות כמערכת נפרדת, כך שאירועי התנגשות שמתרחשים בכל אחת מהטבעות מזוהים, והתמונה משוחזרת מכל אחת בנפרד.
שחזור תלת-ממדי - זיהוי התנגשויות בין הטבעות בנוסף לאלו בתוך הטבעות, ולאחר מכן שחזור כל הנתונים בבת אחת.
לשיטות תלת־ממדיות יש רגישות גבוהה יותר (מכיוון שהן מזהות יותר התנגשויות), ולכן יש פחות רעש, אך הן רגישות יותר לתופעות פיזור ואירועים אקראיים, וכן דורשים משאבי מחשב גדולים יותר בהתאמה. הופעתם של גלאים בעלי רזולוציית עיתוי של פחות מננו שנייה מאפשרים התעלמות גבוהה יותר מאירועים אקראיים, ובכך נותנת העדפה לשחזור תלת־ממדי.
ממוזער|200px|ימין|דימות מוח משולב PET-MRI
ממוזער|200px|דימות משולב PET-CT של כל הגוף
שילוב של PET עם CT וMRI
כיום, הולך וגובר השימוש בסריקות PET לצד סריקות CT ו-MRI, צירוף המשלב מידע אנטומי ומטבולי. מכיוון שדימות PET שימושי ביותר בשילוב עם דימות אנטומי, כגון CT, סורקי PET מודרניים משולבים כעת עם סורקי CT high-end multi-detector-row. סורקים משולבים אלה נקראים סורקי PET-CT. כיוון שהמטופל יכול לבצע את שתי הסריקות באותו הביקור, ללא שינוי אפילו בתנוחה בה הוא נמצא. רישום שתי התמונות המתקבלות מתבצע בדיוק רב יותר, מכיוון שהאזורים החריגים בPET מקושרים לאנטומיה המתקבלת בתמונת הCT. שיטה זו שימושית מאוד בדימות איברים נעים או מבנים בעלי גיוון אנטומי רב.
באפריל 2009 החל לפעול במכון למדעי למוח וביופיזיקה ביוליך מכשיר הPET-MRI הגדול בעולם, שכלל טומוגרפיית תהודה מגנטית (MRT) של 9.4 טסלה בשילוב עם טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET). כיום, ניתן לבצע בשדות מגנטיים חזקים אלו דימות של הראש והמוח בלבד.
מגבלות
השימוש ברדיונוקלידים קצרי חיים אטרקטיבי מאוד הודות למינימליזציה של מנת הקרינה לנבדק. למרות זאת, מעבר לתפקידן המבוסס כטכניקת אבחון, לסריקות PET תפקיד הולך וגובר כשיטה לבחון את תגובת הנבדק לטיפול, בפרט טיפול בסרטן, שבו הסיכון לחולה הנובע מחוסר מודעות להתקדמות המחלה גובר בהרבה על הסיכון הנובע מהקרינה שבסריקה.
ישנן מגבלות לשימוש נרחב בסריקות PET, והן נובעות מהעלויות הגבוהות של הציקלוטרונים הנדרשים על מנת לייצר את הרדיונוקלידים קצרי החיים, ומהצורך לציוד ייחודי לסינתוז כימי על מנת ליצור את התרכובות הכימיות לאחר ייצור הרדיואיזוטופים. לא ניתן לייצר את הרדיוטרייסרים האורגניים, העתידים להכיל רדיואיזוטופ פולט פוזיטרונים, לפני הרדיואיזוטופ, מפני שההפצצה באמצעות הציקלוטרון הנדרשת עבור ייצור האיזוטופ משמידה כל נשא אורגני שלו. לכן, יש לייצר ראשית את האיזוטופ, ורק לאחר מכן לייצר את הרדיוטרייסר האורגני (כגון FDG) במהרה, לפני שהאיזוטופ דועך. מעטים בתי החולים והאוניברסיטאות המסוגלים לתחזק מערכות כאלה, ומשום כך רוב מתקני ה-PET הקליניים מקבלים את הרדיוטרייסים שלהם מספקים חיצוניים המציידים מספר רב של מתקנים. מאפיין זו מגביל את ה-PET הקליני לשימוש בעיקר בטרייסרים המסומנים בפלואור-18, שהוא בעל זמן מחצית חיים של 110 דקות ולכן יכול להישלח למרחק סביר לפני השימוש. האפשרות הסבירה השנייה היא סימון ברובידיום-82 (נמצא בשימוש כרובידיום-82 כלוריד), בעל זמן מחצית חיים של 1.27 דקות, המיוצר בגנרטור נייד ומשמש לבדיקות מיפוי לב. למרות זאת, בשנים האחרונות נכנסו לשימוש בבתי חולים מרוחקים ציקלוטרונים מקומיים בעלי הגנות מובנות מקרינה ו"מעבדות חמות" (מעבדות כימיה אוטומטיות העובדות עם רדיואיזוטופים). נוכחותם של הציקלוטרונים המקומיים הקטנים ככל הנראה תתרחב בעתיד, והציקלוטרונים יקטנו בתגובה לעלות הגבוהה של משלוח איזוטופים למכונות PET מרוחקות. בשנים האחרונות המחסור בסריקות PET בארצות הברית הוקל, בעקבות הגידול בייצוא הרדיואיזוטופים מטעם בתי המרקחת בכ-30% בשנה.
משום שזמן מחצית החיים של פלואור 18 הוא כשעתיים, התרכובת הרדיואקטיבית הנושאת אותו תעבור מספר דעיכות במהלך יום עבודה. תכונה זו מחייבת כיול מחדש תכוף של המנה הנותרת, ותכנון קפדני הלוקח בחשבון את לוחות הזמנים של הבדיקות.
היסטוריה
המושג טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים הוצג לראשונה על ידי דוד אדמונד קחל (David E. Kuhl), לוק צ'פמן (Luke Chapman) ורועי אדוורדס (Roy Edwards) בשנות ה-50 המאוחרות. עבודתם הובילה לעיצוב ובניית מספר מכשירים טומוגרפיים באוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 1985 שיטות דימות טומוגרפי פותחו על ידי מייקל טר-פוגוסיאן (Michel Ter-Pogossian), מיכאל אדוורד פלפס (Michael E. Phelps), אדוורד יוסף הופמן (Edward J. Hoffman) ואחרים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון.
עבודתם של גורדון ברוול (Gordon Brownell), צ'ארלס ביירהם (Charles Burnham) ושותפיהם בבית החולים של מסצ'וסטס בתחילת שנות ה-50, תרמה רבות לפיתוח טכנולוגיית ה-PET וכללה שימוש ראשוני בקרינת איון עבור דימות רפואי. חידושיהם כללו שימוש בצינורות אור וטיטור, ופיתחו מאוד את התחום. בשנת 1961, ג'יימס רוברטסון (James Robertson) ושותפיו במעבדה הלאומית ברוקהייבן בנו את סורק הPET הראשון, שכונה "מכווץ הראשים" ("head-shrinker").
אחד הגורמים המשפיעים ביותר לכניסת דימות הפוזיטרון לתוך עולם הרפואה היה הפיתוח בייצור חומרים רדיואקטיביים. בפרט, פיתוחה של המולקולה 2FDG על ידי קבוצה מברוקהייבן תחת ניהולם של אל וולף (Al Wolf) וג'והנה פוולר (Johanna Fowler) היוותה גורם מרכזי בהרחבת תחום הדימות באמצעות PET. התרכובת יושמה לראשונה על שני מתנדבים בעלי מוח נורמטיבי על ידי אבאס אלווי (Abass Alavi) באוגוסט 1976 באוניברסיטת פנסילבניה. תמונות המוח האנושי שהתקבלו בסורק גרעיני רגיל (שאינו PET) הדגימו את ריכוז ה-FDG באיבר. מאוחר יותר, השתמשו בחומר זה בסורקי PET ייעודיים, וכך נוצרה פרוצדורת ה-PET המודרנית.
ההרחבה ההגיונית ביותר למכשור פוזיטרונים הייתה שימוש בשני מערכים דו־ממדיים של גלאים. המכשיר PC-I, שתוכנן ב-1968, סיים להיבנות ב-1969 ופורסם ב-1972, היה המכשיר הראשון שהשתמש בשיטה זו. היישומים הראשונים של הPC-I במצב טומוגרפי שצוינו והובדלו מהטומוגרפיה הממוחשבת דווחו ב-1970. במהרה, אלו שהשתתפו בפיתוח PET הבינו כי מערך עגול או גלילי של גלאים הוא הצעד הבא בטכנולוגיית PET. למרות שחוקרים רבים פעלו לפי גישה זו, ג'יימס רוברטסון (James Robertson) וזאנג-הי צ'או (Zang-Hee Cho) היו הראשונים להציע מערכת טבעות שהפכה לאב-טיפוס של PET המוכר לנו כיום.
סורק ה-PET-CT, המיוחס לד"ר דוד טוונסנד (David Townsend) ולד"ר רונאלד נאט (Ronald Nutt), כונה על ידי מגזין TIME כהמצאה הרפואית של שנת 2000.
מחיר
החל מחודש אוגוסט 2008, וועדת הטיפול בסרטן של אונטריו מדווחת כי המחיר הממוצע לסריקת PET במחוז הוא כ-1000$-1200$. מחיר זה כולל את עלות התרכובת הרדיואקטיבית וניתוח הסריקה.
בקרת איכות
ביצועיה המלאים של מערכות PET יכולות להבדק על ידי מכשירי בקרת איכות כמו Jaszczak phantom.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דימות תהודה מגנטית | 2024-08-30T22:18:12 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.