Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
יצחק גרציאני	250px\|ממוזער\|שמאל\|שלט רחוב יצחק גרציאני בתל אביב שמאל\|ממוזער\|250px\|מאחורי הקלעים של הופעת להקת כרמון בלינקולן סנטר בניו יורק, אפריל 1984. משמאל: יצחק גרציאני המנצח והמנהל המוזיקלי של המופע, עליזה קרסלניק (בעבר רקדנית בלהקה ובתקופה זו היא ובעלה מימנו את הלהקה והנסיעה לארצות הברית), רחל הרמתי מפיקת המופע, יונתן כרמון הכוריאוגרף, ויוסי טלגן מנכ"ל הלהקה 250px\|ממוזער\|שלט רחוב הנושא את שמו של גרציאני בכפר סבא 250px\|ממוזער\|שמאל\|לוחית זיכרון על הבית בו התגורר יצחק גרציאני ברחוב אבן גבירול 173 בתל אביב יצחק (זיקוֹ) גְרַציָאני (4 באוגוסט 1924 – 7 ביולי 2003) היה מנצח, מעבד מוזיקלי וניצול שואה ישראלי יליד בולגריה. גרציאני היה קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה ומנצחה של תזמורת צה"ל וכן של מקהלת צדיקוב. על פועלו זכה באות יקיר תל אביב. קורות חיים יצחק בן יוסף גרציאני נולד ב-1924 ברוסה שבבולגריה למשפחה בת חמש נפשות. לאחר סיום לימודיו בבית ספר תיכון, במהלך מלחמת העולם השנייה, שהה במחנות עבודה, עד כניסת הצבא האדום לבולגריה בספטמבר 1944. מיד עם שחרורו עבר לסופיה, נשא לאישה את דורה, ולמד באקדמיה למוזיקה שם. בסוף 1948, לאחר סיום לימודיו באקדמיה, עלה לישראל עם אשתו, בתו הבכורה והוריו. עם הגעתו התחיל לנגן בחצוצרה בתזמורת צה"ל. מאחר שבאותם ימים היה מחסור בעיבודים לשירי לכת ישראליים, התזמורת השמיעה שירי לכת אנגלים ואמריקאים. גרציאני נרתם למשימה וכתב שפע של עיבודים לשירי לכת ישראלים, אשר מושמעים עד היום על ידי תזמורות בישראל. כבר בעת לימודיו בבית ספר תיכון הלחין גרציאני שיר לכת שהתפרסם לימים כ"מארש יהודה" ונכלל באלבום "תזמורת צה"ל - מנגינות לכת" בהוצאת הד ארצי ורשות השידור. שיר לכת זה מנוגן על ידי תזמורת צה"ל בטקסים ובמצעדים ונים. עם תום שירותו בצה"ל, בשנת 1952, המשיך כמעבד וכמלחין בתזמורת צה"ל כאיש מילואים. משנת 1954 ניהל וניצח על מקהלת צדיקוב, והיה מעורב בהפקת מופעים במסגרת תיאטרון גיורא גודיק, התיאטרון הקאמרי, תיאטרון הבימה, האופרה הישראלית, רביעיית מועדון התיאטרון, הגשש החיוור, שלישיית גשר הירקון, שוקולד מנטה מסטיק, וכן בכינוסי המכביה וכינוסי הפועל. כמו כן, היה מנצח בתוכנית הרדיו "תיבת נח". הוא ניצח על תזמורת הבידור של קול ישראל, בפסטיבלי הזמר והפזמון, פסטיבלי הזמר המזרחי ובפסטיבל שירי הילדים. בשנים 1970–1973 היה חבר במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, שיעצה לשר החינוך יגאל אלון. בשנת 1962 מונה למנצח תזמורת צה"ל, תפקיד שמילא עד יומו האחרון, וממנה פרש בדרגת אלוף-משנה. במסגרת התזמורת הופיע בעצרות ממלכתיות רבות, וערך עם התזמורת מסע הופעות בכל רחבי העולם. ב-1969, עם עלייתה לארץ מרוסיה של הזמרת נחמה ליפשיץ, ערך איתה סיבוב הופעות. בפסטיבל הזמר והפזמון 1965 היה אחראי לעיבוד של השיר הזוכה "איילת החן", ללחן של נתן שחר ולמילים של עודד בצר, השיר בוצע בפסטיבל פעם אחת על ידי אריק איינשטיין ופעם אחת על ידי יפה ירקוני. רגע מרגש במיוחד עבורו היה ניצוח על ההמנון המצרי, בעת קבלת פני אנואר סאדאת ב-1977. לימים אמר שהחלום שלו הוא לנצח על ההמנון של מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. הוא אף ניצח בטקס החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן. בסך הכול כתב גרציאני כאלף עיבודים ליצירות ישראליות. הוא כתב גם מוזיקה מקורית לסרטים, בין היתר "עץ או פלסטיין", "דליה והמלחים", "הבו בנות לאילת" ו"מוישה ונטילטור". הוא שיתף פעולה עם המלחין ליאונרד ברנשטיין בניצוח על מקהלת הילדים צדיקוב בביצוע הבכורה העולמי של הסימפוניה "קדיש" עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בדצמבר 1963 עליה הוזמן לנצח גם ב 1976 במסגרת אירוע יובל ה-200 לארצות הברית. בשנת תשנ"ו-1996 הוענק לו התואר יקיר תל אביב. באירוע מחווה שנערך לכבודו, זמן קצר לפני מותו, כינה אותו שאול מופז "שרביטו של צה"ל". גרציאני נפטר לאחר מחלה ארוכה בביתו ברמת אביב בגיל 79, ונטמן בבית העלמין קריית שאול. הותיר אחריו אשה, דורה, שתי בנות, נכדים ונינים. בתו, כוכבה גל-גרציאני, היא מנצחת מקהלות. בעיר סופיה, בירת בולגריה נקרא רחוב גדול על שמו. נקרא על שמו רחוב בעיר כפר סבא ובעיר רעננה, ובשנת 2016 נקרא על שמו רחוב בשכונה פסגות אפק, בראש העין. בשנת 2021 נקרא על שמו רחוב בתל אביב. בשנת 2017 קבעה עיריית תל אביב לוחית זיכרון על הבית בו התגורר, ברחוב אבן גבירול 173 בתל אביב. ארכיונו שמור בספרייה הלאומית. מעיבודיו כל הקולות. חלק א', תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י – מפעלי תרבות וחנוך (ספרייה למוזיקה ע"ש נסימוב), 1994 מארש יהודה - בעת לימודיו בבית הספר התיכון הלחין את המארש. המנגינה יצאה לאור בשם "מארש יהודה" באלבום "תזמורת צה"ל - מנגינות לכת", בהוצאת הד ארצי ורשות השידור, בשנת 1975, בעיבודו. ציון לשבח דיסקוגרפיה כל השירים (כמעט); [כל הלחנים והעיבודים: יצחק (זיקו) גרציאני; עריכה והפקה: נחום היימן], חולון: הליקון ('נוסטלגיה עברית'), 2003 קישורים חיצוניים פרטים על יצחק גרציאני ב לוח הנצחה הוצב ברחוב אבן גבירול לזכרו של יצחק גרציאני (זיקו), באתר TLV.AM יצחק גרציאני, באתר "כולנו בולגרים" לזכר יצחק גרציאני, באתר תזמורת צה"ל חיים שכאלה עם יצחק גרציאני, הערוץ הראשון, 1975 הערות שוליים קטגוריה:חצוצרנים ישראלים קטגוריה:מנצחי מקהלות ישראלים קטגוריה:מנצחים ישראלים קטגוריה:מלחינים ישראלים קטגוריה:מעבדים מוזיקליים ישראלים קטגוריה:מלחינים יהודים בולגרים קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950 קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול קטגוריה:אלופי-משנה בצה"ל קטגוריה:מנצחי תזמורת צה"ל קטגוריה:נגני תזמורת צה"ל קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 1996 קטגוריה:ישראלים ילידי בולגריה קטגוריה:ניצולי השואה: בולגריה קטגוריה:מנצחי מקהלת צדיקוב קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1924 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2003	2024-08-12T13:42:10
קושחה	באלקטרוניקה, קושחה (קָשְׁחָה, באנגלית: Firmware) היא תוכנה המשובצת בהתקן חומרה, ומטפלת בתפקוד הרכיב. מבחינת גמישותה לשינויים, קושחה היא מצב ביניים בין תוכנה (שקל מאוד לשנותה) ובין חומרה, שלא ניתן לשנותה. קושחה היא תוכנה שצרובה פיזית על רכיב חומרה והיא לא תמיד ניתנת לשינוי. ברוב המקרים הקושחה של רכיב אלקטרוני שמורה בזיכרון ROM. לעיתים הקושחה שמורה בזיכרון הבזק ואז היא ניתנת לעדכון על ידי משתמש הקצה. סיבות נפוצות לעדכון קושחה הן תיקון באגים או הוספת תכונות לרכיב. בהתקנים אלקטרוניים רבים כגון טלפונים סלולריים, נגני מוזיקה ודומיהם, קיימת קושחה המטפלת בפעילות ההתקן. רכיב ה־BIOS הנמצא במחשבים אישיים הוא התקן קושחה. מחשבי מקינטוש של חברת אפל משתמשים בקושחה פתוחה. החלפת קושחה לעיתים, בניגוד לכוונת היצרן, כדי לשנות את פעולת ההתקן מצליחים הלקוחות להתקין קושחה חלופית, ואף מערכת הפעלה אחרת שפותחה על ידי הקהילה, באמצעות טכניקות כהיסב והנדסה הפוכה. ההתקנה מבוצעת על ידי כלי ייעודי או תוכנת שירות שדלפה מהיצרן. כדי למנוע שינויים כאלו, במקרים רבים נועל היצרן את מנהל האתחול של ההתקן. לעיתים פתיחתו מתאפשרת על ידי תהליך רשמי הכולל הסרת אחריות היצרן מהמוצר, או על ידי פריצה. עם השנים ניכרת מגמה של נעילת מנהל האתחול ללא אפשרות פתיחה, באמצעים כגון הצפנה, מטעמי אבטחת מידע וסיבות מסחריות. ראו גם זיכרון לקריאה בלבד זיכרון הבזק (flash memory) FOTA UEFI מנהל התקן מנהל אתחול קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:חומרה קטגוריה:תוכנות מערכת	2024-03-12T09:47:02
רוסית	רוסית (ברוסית: Русский רוסקי) היא שפתה הרשמית של מדינת רוסיה ושל ברית המועצות לשעבר. היא שפה סלאבית מזרחית המשתייכת לקבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו-אירופיות. רוסית היא השפה הסלאבית המדוברת ביותר, והשפה המדוברת ביותר באירופה, הכוללת 277 מיליון דוברים, מתוכם 144 מיליון (נכון לשנת 2002) דוברים שבפיהם היא שפת אם, המצויים בעיקר בשטחי רוסיה, במזרח ומרכז אירופה (כולל המדינות הבלטיות), בקווקז ובמרכז אסיה, וכמו כן גם במדינות שדוברי השפה היגרו אליהן, בעת ההתפרקות של ברית המועצות ב-25 בדצמבר 1991. הרוסית דומה בדקדוקה לאוקראינית ולבלארוסית – שלושתן התפתחו מהשפה הסלאבית המזרחית של ימי הביניים. השפה התקנית מבוססת על הלהג המדובר במוסקבה, שהפכה במאה ה-15 למרכז התרבות הרוסית. במאה השמונה עשרה חדרו לרוסית מילים לועזיות רבות עקב ההיפתחות להשפעת המערב שהוביל פטר הגדול. ברוסית נכתבת ספרות ענפה בנושאים מגוונים; כמה מן הסופרים והמשוררים הגדולים בתולדות הספרות יצרו ברוסית. הגיית השפה וכתיבתה +פונמות ברוסית וילוני חכי מכתשי־חכי כפוף מכתשי/שִנִּי שפתי(־שִנִּי) אפיnʲmʲ סותםɡkʲdʲtʲbʲpʲ מחוכך ʨ ʦ חוכך xʑɕʐʂzʲsʲvʲfʲ מקורב(צדי)jlʲ רוטטrʲ * תוספת פונמה בהתאמה לסטנדרט העיצורים הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Бб b ~ bʲ נהגה כהגיית בי"ת Вв v ~ vʲ נהגה כהגיית בי"ת רפה Гг ɡ נהגה כהגיית גימ"ל Дд d נהגה כהגיית דל"ת Жж ʐ נהגה כהגיית זי"ן גרושה בקירוב Зз z ~ zʲ נהגה כהגיית זי"ן Йй j נהגה כהגיית יו"ד עיצורית Кк k ~ kʲ נהגה כהגיית כ"ף Лл l ~ lʲ נהגה כהגיית למ"ד Мм m ~ mʲ נהגה כהגיית מ"ם Нн n ~ nʲ נהגה כהגיית נו"ן Пп p ~ pʲ נהגה כהגיית פ"א Рр r ~ rʲ נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת Сс s ~ sʲ נהגה כהגיית סמ"ך Тт t ~ tʲ נהגה כהגיית ת"ו Фф f ~ fʲ נהגה כהגיית פ"א רפה Хх x נהגה כהגיית כ"ף רפה Цц ʦ נהגה כהגיית צד"י מודרנית Чч ʨ נהגה טְשְ כשהשי"ן שורקת Шш ʂ נהגה כהגיית שי"ן ימנית בקירוב Щщ ɕː נהגה כהגיית שי"ן שורקת העיצורים המיוצגים באותיות ж ו־ш קשים תמיד. העיצורים המיוצגים באותיות ч ו־щ רכים תמיד. סימן מרכך וסימן מקשה Ьь - סימן לריכוך, מרכך את העיצור הנכתב לפניו. Ъъ - סימן להתקשות, נכתב בין עיצור לבין תנועה מרככת, הוא מבטל את השפעת התנועה המרככת שנכתבת אחריו על העיצור שנכתב לפניו והופך את הגיית העיצור לרגילה, ללא השפעת הריכוך של התנועות המרכיבות. התנועות תנועות רגילות Аа - נהגית כפתח (אַ). Ээ - נהגית כצירי או סגול (אֵ/אֶ). Ии - נהגית כחיריק (אִ). Оо - נהגית כחולם (אֹ/אוֹ) Уу - נהגית כשורוק (אֻ/אוּ). Ыы - אין לה צליל מקביל בעברית - נהגית כחיריק עמוק. לפי ההגייה הסטנדרטית, כאשר האות о אינה מוטעמת, היא נהגית כתנועת [a]. תנועות רכות Яя - נהגית כיו"ד עיצורית המנוקדת בפתח (יַא). Ее - נהגית כיו"ד עיצורית המנוקדת בצירי או בסגול (יֵא/יֶא). Ёё - נהגית כיו"ד עיצורית המנוקדת בחולם (יוֹ). Юю - נהגית כיו"ד עיצורית המנוקדת בשורוק (יוּ). התנועות הללו - ю ,ё ,е ,я מרככות את העיצור שנכתב לפניהן. במרכז רוסיה האירופית התנועות е ,я נהגות כחיריק כאשר אינן מוטעמות. דקדוק מערכת הפועל הרוסי הפעלים הרוסיים מתחלקים לכמה קבוצות לפי בסיסיהם. בסיסים המסתיימים בעיצורים: в ,н ,м, או й. בסיסים המסתיימים בכל שאר העיצורים. בסיסים המסתיימים בתנועות הקדמיות: и או е. בסיסים המסתיימים בתנועות האחוריות: у ,а או о ובגרסאותיהן המרוככות שהן ю, я ו- ё בהתאמה. פעלים שבסיסיהם מסתיימים בעיצורים ובתנועות у ,а או о כאשר תנועת а אינה עוקבת אחר אחד העיצורים: ш ,ж ,ч או щ, נוטים לפי דפוס נטייה אחד. פעלים שבסיסיהם מסתיימים בתנועות и או е או בתנועה האחורית а העוקבת אחר אחד העיצורים: ш ,ж ,ч או щ, נוטים לפי דפוס נטייה אחר. הטיה מספר 1 - בסיס עיצורי (жить - פועל אימפרפקטיבי) הטיה מספר 1 - בסיס תנועתי (делать - פועל אימפרפקטיבי) גוף הווה עבר עתיד תנאי ציווי הווה עבר עתיד תנאי ציווי ראשון יחיד (я) жив-у жилжила буду жить жил быжила бы - дела-ю делалделала буду делать делал быделала бы - שני יחיד (ты) жив-ёшь будешь жить живи дела-ешь будешь делать делай שלישי יחיד (ононаоно) жив-ёт жилжилажило будет жить жил быжила быжило бы - дела-ет делалделаладелало будет делать делал быделала быделало бы - ראשון רבים (мы) жив-ём жили будем жить жили бы - дела-ем делали будем делать делали бы שני רבים (вы) жив-ёте будете жить живите дела-ете будете делать делайте שלישי רבים (они) жив-ут будут жить - дела-ют будут делать - הטיה מספר 2 (говорить - פועל אימפרפקטיבי) גוף הווה עבר עתיד תנאי ציווי ראשון יחיד (я) говор-ю говорилговорила буду говорить говорил быговорила бы - שני יחיד (ты) говор-ишь будешь говорить говори שלישי יחיד (ононаоно) говор-ит говорилговорилаговорило будет говорить говорил быговорила быговорило бы - ראשון רבים (мы) говор-им говорили будем говорить говорили бы שני רבים (вы) говор-ите будете говорить говорите שלישי רבים (они) говор-ят будут говорить - לפעלים בעבר נוסף הצליל л ולאחריו תנועה המצביעה על היות הנטייה זכר/נקבה, נייטרלי או רבים, וכך גם בנטיית התנאי. כבשאר השפות הסלאביות, הפעלים מתחלקים גם לשתי קבוצות אחרות: פרפקטיביים ואימפרפקטיביים. לפעלים אימפרפקטיביים העתיד נוצר באמצעות הפועל "להיות" (быть) והמקור, בעוד שהעתיד של הפעלים הפרפקטיביים נוצר על ידי צורת ההווה כאשר צורת ההווה אינה קיימת. הבינוני ברוסית הבינוני הוא צורת פועל המשמשת כשם תואר וכסביל ונוטה כשם תואר כאשר היא משמשת שם תואר. סופיות הבינוני בינוני זכר נקבה נייטרלי רבים הווה אימפרפקטיבי פעיל чита-ющий чита-ющая чита-ющее чита-ющие עבר אימפרפקטיבי פעיל הווה אימפרפקטיבי סביל чита-емый чита-емая чита-емое чита-емые עבר פרפקטיבי פעיל прочита-вший прочита-вшая прочита-вшее прочита-вшие עבר פרפקטיבי סביל прочита-нный прочита-нная прочита-нное прочита-нные סופיות הבינוני המופיעות כאן הן שם התואר כנשוא המשפט או צורת הנומינייטיב של שם התואר המתאר את הנושא. ניתן להטות את הבינוני כשם תואר בהתאם ליחסות לפי כללי נטיות שמות התואר. כדי לבטא סביל מספיק להגיד את כינוי הגוף והבינוני הסביל ללא פועל עזר מתווך. נטיות שמות עצם (יחסות) ברוסית מוסיפים לשמות העצם מוספיות על-פי היחסה שלהם, הנקבעת על-פי תפקידם התחבירי במשפט. שמות העצם מתחלקים לשתי קבוצות: שמות עצם קשים המסתיימים בעיצור רגיל או תנועה רגילה ושמות עצם רכים המסתיימים בעיצור מרוכך או תנועה מרוככת. נטיית שמות עצם קשים ביחיד נטיית שמות עצם רכים ביחיד נטיית שמות עצם קשים ברבים נטיית שמות עצם רכים ברבים יחסה זכר נקבה נייטרלי זכר נקבה נייטרלי זכר נקבה נייטרלי זכר נקבה נייטרלי נושא стол сестр-а окн-о дяд-я дверь им-я стол-ы сестр-ы окн-а дяд-и двер-и имен-а מושא ישיר сестр-у дяд-ю сестер дяд-ей שייכות стол-а сестр-ы окн-а дяд-и двер-и имен-и стол-ов окон двер-ей имён מושא עקיף стол-у сестр-е окн-у дяд-е стол-ам сестр-ам окн-ам дяд-ям двер-ям имен-ам פרופוזיציונל стол-е окн-е стол-ах сестр-ах дяд-ях двер-ях имен-ах אמצעי стол-ом сестр-ой окн-ом дяд-ей дверь-ю имен-ем стол-ами сестр-ами окн-ами дяд-ями двер-ями имен-ами אחד הקשיים העיקריים במעבר מצורה אחת לצורה אחרת הוא המעבר מצורת נושא יחיד לצורת נושא רבים. ככלל שמות עצם המסתיימים בעיצורים או בתנועות -а/я מקבלים -ы/и בצורת הרבים בעוד ששמות עצם המסתיימים בתנועות -o/e מקבלים -а/я בצורת הרבים, אך קיימים מספר יוצאי דופן. נטיות שמות תואר ברוסית שמות התואר נוטים בהתאמה לשם העצם המתואר על-פי יחסה מגדר וכמות. נטיית התארים זכר נקבה נייטרלי רביםיחסת הנושא нов-ый нов-ая нов-ое нов-ыеיחסת המושא הישיר כגנטיב או האקוזייטיב нов-ую כגנטיב או האקוזייטיב כגנטיב או האקוזייטיביחסת השייכות нов-ого нов-ой нов-ого нов-ыхיחסת המושא העקיף нов-ому нов-ой нов-ому нов-ымיחסת הפרופוזיציונל нов-ом нов-ой нов-ом нов-ыхיחסת האמצעי нов-ым нов-ой нов-ым нов-ыми מספרים מספרים מונים (כל הב' שכתובים פה הם ב' רפה) один - אחת (אדין) два - שתיים (דווה) три - שלוש (טרי) четыре - ארבע (צ'טירה) пять - חמש (פיאט)[פ' דגושה] шесть - שש (שסט) семь - שבע (סם) восемь - שמונה (ווסם) девять - תשע (דביאט) десять - עשר (דסיאט) одиннадцать - אחת עשרה (אדינדצט) двенадцать - שתים עשרה (דוויאנדצט) тринадцать - שלוש עשרה (טרינדצט) четырнадцать - ארבע עשרה (צ'יטירנדצט) пятнадцать - חמש עשרה (פיאטנדצט) шестнадцать - שש עשרה (שיסטנדצט) семнадцать - שבע עשרה (סימנדצט) восемнадцать - שמונה עשרה (ווסמנדצט) девятнадцать - תשע עשרה (דיביטנדצט) двадцать - עשרים (דוודצט) тридцать - שלושים (טרידצט) сорок - ארבעים (סורוק) пятьдесят - חמישים (פיאטדסט) шестьдесят - שישים (שיסטדסט) семьдесят - שבעים (סימדסט) восемьдесят - שמונים (ווסמדסט) девяносто - תשעים (דביאנוסטו) сто - מאה (סטו) двести - מאתים (דווסטי) триста - שלוש מאות (טריסטה) четыреста - ארבע מאות (צ'יטיריסטה) пятьсот - חמש מאות (פיאטסוט) шестьсот - שש מאות (שסטסוט) семьсот - שבע מאות (סמסוט) восемьсот - שמונה מאות (ווסמסוט) девятьсот - תשע מאות (דביאטסוט) тысяча - אלף (טיסיאצ'ה) המספרים וכינויי הכמות גורמים להטיית שמות העצם ביחסת גנטיב, המספרים 1–4 גורמים להטיית שם העצם לאחריהם ביחסת גנטיב יחיד, ושאר המספרים כמו כן כינויי כמות גוררים הטיית שם העצם לאחריהם ביחסת גנטיב רבים. מספרים סידוריים Первый/ Первая/ Первое/ Первые - ראשון (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) второй/ вторая/ второе/ вторые - שני (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) третий/ третья/ третье/ третьи - שלישי (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) четвертый/ четвертая/ четвертое/ четвертый - רביעי (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) пятый/ пятая/ пятое/ пятые - חמישי (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) шестой/ шестая/ шестое/ шестые - שישי (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) седьмой/ седьмая/ седьмое/ седьмые - שביעי (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) восьмой/ восьмая/ восьмое/ восьмые - שמיני (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) девятый/ девятая/ девятое/ девятые - תשיעי (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) десятый/ десятая/ десятое/ десятые - עשירי (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) одиннадцатый/ одиннадцатая/ одиннадцатое/ одиннадцатые - האחד עשר (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) двенадцатый/ двенадцатая/ двенадцатое/ двенадцатые - השנים עשר (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) тринадцатый/ тринадцатая/ тринадцатое/ тринадцатые - השלושה עשר (זכר, נקבה, נייטרלי, רבים) המספרים הסידוריים נוטים בהתאם לכללי נטיות שמות התואר. הנטיות המוצגות כאן מוצגות ביחסת הנומינייטיב. רוסית בעולם שמאל\|ממוזער\|300px\|דוברי הרוסית בעולם; בכחול - הארצות שבהן רוסית היא השפה הרשמית. בירוק - ארצות שבהן מדברים רוסית שמאל\|ממוזער\|300px\|תפוצת דוברי הרוסית כשפת אם באוקראינה. המספרים מציינים את אחוזי התושבים שהצהירו על רוסית כשפת אם. שמאל\|ממוזער\|300px\|ניבי הרוסית בארצות הברית ישנם יותר מ-850,000 דוברי רוסית. עד התפרקות ברית המועצות רוב דוברי השפה היו ממוצא יהודי שהיגרו במהלך שנות ה-70 כמו גם בתחילת המאה ה-20. במערב אירופה ישנם כ־3 מיליון דוברי רוסית, במיוחד בגרמניה, בריטניה, ספרד, צרפת ואיטליה, עקב גלי הגירה בתחילת המאה ה־20, בעיקר בעקבות מהפכת אוקטובר וכמו כן בעקבות התפרקות ברית המועצות. יש גם אזרחים רבים במדינות מזרח אירופה שלמדו את השפה כשפה זרה עיקרית במהלך השנים שבין מלחמת העולם השנייה להתפרקות ברית המועצות. בישראל מדברים רוסית בין מיליון ל-1.5 מיליון בני אדם (העולים וילדיהם) רובם ממוצא יהודי. ישנם גם ערבים ישראלים שלמדו רוסית, בעיקר בעת שלמדו באוניברסיטאות בברית המועצות. תפוצה רוסית משמעותית במיוחד ברפובליקות סובייטיות לשעבר, בפרט באוקראינה ובקזחסטן. אוקראינה היא, אחרי רוסיה, המדינה בה מצוים הכי הרבה אזרחים, שציינו את הרוסית כשפת האם שלהם. ראו גם הוראת השפה הרוסית בישראל ניבים של הרוסית קישורים חיצוניים רוסית באתר אומניגלוט Грамота.ру – אתר בנושא השפה הרוסית הערות שוליים * קטגוריה:רוסיה: שפות קטגוריה:ישראל: שפות קטגוריה:שפות	2024-05-28T15:28:01
טרויה	טרויה או איליון (ביוונית: Τροία או Ίλιον; בלטינית: Troia או Ilium; בטורקית: Truva), הייתה עיר קדומה ששכנה באזור שהוא היום צפון מערב טורקיה. הוזכרה לראשונה בכתביו של הומרוס, ובמיוחד באיליאדה העוסקת במלחמת טרויה. טרויה זוהתה כתל היסרליק (Hisarlık) שבנפת צ'נקלה (Çanakkale), למרגלות הר אידה, סמוך למוצאו הדרומי של מצר הדרדנלים. העיר שכנה לחופו של חצי האי "טרואס", המכונה כיום "ביגה" (Biga), סמוך מצפון לנהר סקמנדר (כיום קראמנדרס - Karamenderes). בתקופת אוגוסטוס קיסר הוקמה באתר העיר איליום, אשר שגשגה עד להקמת קונסטנטינופול. ב-1870 ערך הארכאולוג הגרמני היינריך שלימן (Heinrich Schliemann) חפירות באתר, וכתוצאה מהן מזוהה בדרך כלל השכבה של טרויה VII כעיר ההומרית, אך דבר זה עדיין נתון במחלוקת. מנגד, אין חולק כי האתר בהיסרליק הוא העיר ווילושה (Wi-lu-ša) הנזכרת במקורות חתים. טרויה הוכרזה בשנת 1998 כאתר מורשת עולמית. טרויה המיתולוגית ימין\|ממוזער\|200px\|מיקומה של טרויה בתקופתה לפי המיתולוגיה היוונית נחשב דרדאנוס (Δάρδανος), בנם של זאוס ואלקטרה, כאביה של טרויה, אף שהוא ייסד את העיר דרדאניה על הר אידה הסמוך. נכדו של דרדאנוס, טרוס, העניק למישור הסמוך את שמו, ובנו של האחרון, אילוס, ייסד את העיר טרויה. מלחמת טרויה לפי האיליאדה ומקורות נוספים, לפני מלחמת טרויה שלח אל הים פוסידון מפלצת להתקיף את העיר. לאומדון, בנו של איליוס, ביקש להקריב את בתו הסיוני במטרה לפייס את האל. הרקולס אשר הזדמן לעיר, הסכים להרוג את המפלצת אם לאומדון יעניק לו את הסוסים שקיבל מזאוס בתמורה לחטיפת גנימדס. לאומדון הסכים אך חזר בו לאחר שהרקולס הרג את המפלצת. בתמורה חזר הרקולס אל העיר, בזז אותה והרג את כל בניו של לאומדון למעט אחד. היוונים הקדמונים תיארכו את מלחמות טרויה למאות ה-14 (דוריס ), ה-13 (הרודוטוס) או ה-12 (ארטוסתנס) לפנה"ס. לפי האיליאדה הוקם המחנה היווני סמוך לשפך הסקמנדר, שנשפך אותה עת לים האגאי כחמישה ק"מ לכיוון פנים היבשה ביחס למיקומו כיום. הומרוס הזכיר את טרויה גם באודיסיאה, והיא נזכרה ביצירות יווניות אחרות, ובאיניאדה הרומית מאת ורגיליוס. הן היוונים והן הרומאים התייחסו אל מלחמת טרויה כאל עובדה היסטורית, וכך גם אל מיקומה של העיר באנטוליה כפי שקבע הומרוס. כך לדוגמה ביקר אלכסנדר הגדול באתר בשנת 334 לפנה"ס, והקריב קרבן לזכר גיבורי המלחמה אכילס ופאטרוקלוס. ב-2001 פורסמו מסקנותיהם של גאולוגים מאוניברסיטת דלוור ומטריניטי קולג' בדבלין ולפיהן קיימת התאמה בין מיקומו של אתר טרויה כפי שזוהה על ידי שלימן ב-1870 לבין תיאורי האיליאדה ומקורות קלסיים אחרים, בעיקר הגאוגרפיקה של סטראבון. התל הארכאולוגי שמאל\|ממוזער\|250px\|תל היסרליק - חתך שכבות התל העיר נוסדה באלף ה-3 לפנה"ס ושגשגה לאורך תקופת הברונזה, בין היתר בשל מיקומה החולש על הדרדנלים ועל המעבר הימי מהים האגאי אל הים השחור. שכבות התל מסומנות כטרויה I עד טרויה IX, עם מספר חלוקות משנה: טרויה I - מ-3000 עד 2600 לפנה"ס (EB1, שלב ראשון בתקופת הברונזה המוקדמת באסיה הקטנה) טרויה II - מ-2600 עד 2250 לפנ"ס (EB2, שלב שני בתקופת הברונזה המוקדמת באסיה הקטנה) טרויה III - מ-2250 עד 2100 לפנה"ס (EB3, שלב שלישי בתקופת הברונזה המוקדמת באסיה הקטנה) טרויה IV - מ-2100 עד 1950 לפנה"ס (EB3, שלב שלישי בתקופת הברונזה המוקדמת באסיה הקטנה) טרויה V - המאה ה-20 לפנה"ס עד המאה ה-18 לפנה"ס (EB3, שלב שלישי בתקופת הברונזה המוקדמת באסיה הקטנה) טרויה VI - המאה ה-17 עד המאה ה-14 לפנה"ס. טרויה VI חרבה בסביבות שנת 1300 לפנה"ס, ככל הנראה ברעידת אדמה. משכבה זו לא נותרו גופות או ממצאים, למעט ראש חץ. טרויה VII: טרויה VIIa - מ-1300 עד 1190 לפנה"ס - התקופה המועדפת כתקופתה של טרויה באיליאדה טרויה VIIb1 - המאה ה-12 לפנה"ס טרויה VIIb2 - המאה ה-11 לפנה"ס טרויה VIIb3 - עד שנת 950 לערך לפנה"ס טרויה VIII - בסביבות שנת 700 לפנה"ס טרויה IX - המאה ה-1 לפנה"ס (התקופה ההלניסטית) טרויה VII ימין\|ממוזער\|200px\|דגם של טרויה VII שכבת טרויה VII מקבילה לתקופת האימפריה החתית והממלכות החתיות החדשות (1300 עד 950 לפנה"ס). בתקופה זו הייתה העיר מוקפת חומה ובה מגדלים המגיעים לגובה של 9 מטר, ובסיסם בגודל של 18 מטר על 18 מטר. מנפרד קופמן (Manfred Korfmann) אשר חפר באתר בשנות ה-80 של המאה ה-20 העריך כי שטחה של העיר עמד על כ-200,000 מ"ר ואוכלוסייתה נעה בין 5,000 ל-10,000 תושבים, עובדה שבמושגי תקופתה העניקה לה מעמד של עיר גדולה וחשובה. עד לחפירות אלה נראה היה כי שטחה של העיר קטן פי עשרה, דבר שלא התאים לעיר בסדר הגודל שתיאר הומרוס, אלא למצודה גרידא. העיר נבנתה לאחר חורבנה של טרויה VI, ושכבתה המוקדמת (טרויה VIIa) שרדה משך יותר ממאה שנה, מ-1300 לפנה"ס ועד שחרבה ב-1190 או 1183 לפנה"ס, כחלק ממשבר תקופת הברונזה המאוחרת. זוהי כאמור השכבה המקושרת בדרך כלל למלחמת טרויה. ממצאים תומכים בכך שהעיר חרבה כתוצאה ממלחמה, ובמקום נתגלו שרידי שרפה. שכבה זו זוהתה בוודאות כווילושה (Wi-lu-ša) המופיעה במקורות חתים. לאחר החורבן נותרה העיר לא נושבת, וטרויה VIIb הוקמה כאשר היוונים החלו להתיישב באזור, דהיינו, יותר מחצי מאה לאחר מכן, בשנת 1120 לפנה"ס לערך ועם תחילת תקופת המעבר ביוון. נראה כי הן טרויה VIIb1 והן טרויה VIIb2 חרבו בשרפה. מאידך, טרויה VIIb3 ננטשה באמצע המאה ה-10 לפנה"ס, ושוב נותרה העיר בלתי מיושבת משך כ-200 שנה עד להקמתה של טרויה VIII. עדויות חתיות ומצריות בשנות ה-20 של המאה ה-20 טען השווייצרי אמיל פורר (Emil Forrer) כי ווילושה וטארוויסה שנזכרו בכתובות חתיות הן בעצם טרויה, וכי מלך ווילושה, אלכסנדרוס, הוא הנסיך אלכסנדרוס המוכר כפאריס. ממכתב של מלך חתי אלמוני אל מלך ה"אחיאווה", עולה כי האחרון שלט בעיר מילטוס וכי בינו לבין ווילושה היה בעבר מאבק. האחיאווה זוהו כאכאים, ותאוריה זו נחשבת כיום לדעת הרוב. כתובת מצרית שנמצאה בדיר אל-מדינה מתעדת את ניצחונו של רעמסס השלישי על גויי הים, ובהם גם על טֶרֶש, ויש הקושרים בין עיר זו לטארוויסה הנזכרת אצל החתים, היינו טרויה. עם זאת סברה זו נותרת בגדר השערה. ראו גם מלחמת טרויה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:טורקיה: היסטוריה קטגוריה:יוון: היסטוריה קטגוריה:טורקיה: אתרי מורשת עולמית קטגוריה:טורקיה: אתרים ארכאולוגיים קטגוריה:יוון העתיקה: גאוגרפיה קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו קטגוריה:טורקיה: פארקים לאומיים	2023-10-28T15:50:19
מרידות	REDIRECT מרד	2005-06-11T09:51:06
מהפכות	REDIRECTמהפכה	2012-02-08T13:24:11
פר גינט	ממוזער\|פסל של פר גינט "פֶּר גִינְט" (בנורווגית: Peer Gynt) הוא מחזה מחורז בן חמש מערכות מאת המחזאי הנורווגי הנריק איבסן, שהגדיר אותו תחילה כפואמה דרמטית. המחזה, שיצא לאור בשנת 1876 בנורווגית, הוא אחד המחזות הנורווגיים המוצגים ביותר ברחבי העולם. במאה ה-19 נאלצה דנמרק לוותר על שליטתה בנורווגיה לטובת שוודיה, והשאיפה לעצמאות חוללה גל של יצירות בשפה הנורווגית. איבסן גרס כי ל"פר גינט", סיפור העם הנורווגי שהמחזה בנוי עליו פחות או יותר, יש בסיס עובדתי, וכי אחדות מהדמויות בו מעוצבות על פי משפחתו של איבסן עצמו, בייחוד הוריו, קנוט איבסן ומריכן אלטנבורג. תיאור ביתו של פר גינט, דמות אביו העולה מזיכרונות האם אוזה, אוזה עצמה והיחסים שבינה לבין בנה, הם זיכרונות ילדותו של איבסן, בית אמו ואביו, כעדות עצמו, "רק בהפרזה מסוימת - מחמת דרישותיה של האמנות". הוא הושפע גם באופן כללי מאוסף סיפורי העם והאגדות הנורווגיים של פטר כריסטן אסביירנסן, שיצא לאור בשנת 1845 ("Huldre-Eventyr og Folkesagn"). ב"פר גינט" ניכרת השפעת "ברנד", מחזה של איבסן משנת 1865, העוסק גם הוא בחירות הרצון והבחירה ותוצאותיהן. נקודה מכרעת היא הדיון בהיעדר אהבה. "ברנד", כמו "פר גינט", יצא בתרגום לעברית של לאה גולדברג ואחר של איתמר אבן-זוהר, מנורווגית. המחזה תורגם לעברית בידי לאה גולדברג, בהוצאת דביר, שנת תשי"ד (1953). תרגום זה נעשה לא משפת המקור, אלא מארבעה תרגומים, שניים בגרמנית (הטוב בהם מאת המשורר כריסטיאן מורגנשטרן, בהוצאת ס. פישר), אחד מרוסית, מאת האנזן, ואחד מאנגלית, מאת ר. פראקהרסון שארפ, ואי-ידיעת השפה הנורווגית גרמה להאחדה בשפת הדמויות הדוברות, שכולה שפה מתוקנת ברמה גבוהה, כפי שהיה מקובל בשנות החמישים בתרגומים לעברית. איבסן חרג בלשון המחזה מן המקובל בנורווגית, והיחס לתרגום עברי היה דומה במידה רבה למה שהיה בנורווגיה באמצע המאה ה-19. כמו כן תורגם בידי איתמר אבן־זהר בשנת תשל"א (1971) להצגה ב"הבימה". תרגום זה נעשה מהמקור הנורווגי. ממוזער\|250px\|פר גינט, גיבור סיפור העם שעליו ביסס איבסן את המחזה שלו בקווים כלליים איבסן כתב את "פר גינט" בהתעלמות מכוונת מן המגבלות שאמנות הבמה של המאה ה-19 כפתה על הדרמה. ארבעים התמונות של המחזה נעות ללא מעצורים בזמן ובמרחב ובין מודעות לאי-מודעות, ממזגות בהן פנטזיה מן הפולקלור הסקנדינבי עם ריאליזם נטול סנטימנטים. ריימונד ויליאמס השווה את "פר גינט" לדרמה המוקדמת של אוגוסט סטרינדברג, "מסעו של פטר בר-המזל" (1882), וטען ששני המחזות בוחנים סוג חדש של פעולה דרמטית, שהייתה מעבר ליכולות התיאטרון באותם ימים; שניהם יצרו "רצף דימויים בשפה וביצירה חזותית", שהתאפשר מבחינה טכנית רק בקולנוע. תהליך הכתיבה איבסן התחיל לכתוב את הפואמה הדרמטית ברומא בינואר 1867, והמשיך את הכתיבה בדרום איטליה, בטמפרטורה של קרוב ל-40 מעלות. הוא כתב ללא הפסקה, בחרוזים, גם כשעיניו נעצמו כמעט, וכשהשלים את שלוש המערכות הראשונות הזדרז להדפיסן ולשלוח אותן לסוכן שלו, אם כי שתי המערכות הבאות שתכנן לא היו אפילו בטיוטה. בסופו של דבר הושלמה העבודה, והפואמה הדרמטית הודפסה ויצאה לאור בנובמבר 1867. עלילת המחזה המחזה מתעד את מסעו של "פר גינט" מהרי נורווגיה אל המדבר של צפון אפריקה וחזרה. לדברי קלאוס ואן דן ברג, "מקורות המחזה רומנטיים, אבל הוא גם צופה את ההתפרקות לרסיסים של המודרניזם בראשיתו" ו"הטקסט הסינמאטי משלב שירה עם סאטירה חברתית וסצינות מציאותיות עם סוריאליסטיות." פר גינט תואר גם כסיפור חיים המבוסס על דחיינות והימנעות. המחזה נכתב באיטליה, והמהדורה הראשונה הייתה בת 1,250 עותקים, ויצאה לאור ב-14 בנובמבר 1867 בהוצאת הספרים הדנית גילדנדאל בקופנהגן. אף כי מהדורה ראשונה זו נמכרה כולה תוך זמן קצר, הדפסה חוזרת של עוד 2,000 עותקים, שיצאה לאחר ארבעה-עשר יום בלבד, לא נמכרה כולה אלא שבע שנים אחר כך. לעומת ביירנסטיירנה ביירנסון, שהתפעל מן ה"סאטירה שמציג המחזה על האנוכיות, צרות האופקים וההסתגרות האופייניות לנורווגים" ותיאר אותו כ"כביר", הנס כריסטיאן אנדרסן, גאורג ברנדס וקלמנס פטרסן הצטרפו כולם לעוינות הכללית. פטרסן כתב, שהמחזה איננו שירה, משום שבהמרת המציאות לאמנות הוא איננו עומד בדרישות, לא של אמנות ולא של מציאות. איבסן זעם בייחוד על דברי הביקורת של פטרסן ויצא להגנת יצירתו בטענה, ש"זו הינה שירה; ואם לא, היא תהיה לכזאת. מושג השירה בארצנו, בנורווגיה, יעצב את עצמו בהתאם לספר זה". על אף הגנה זו להישג הפיוטי לו ב"פר גינט", המחזה היה האחרון בו השתמש איבסן בפסוקי שירה. מ"ליגת הנעורים" (1869) ואילך. כתב איבסן דרמה אך ורק בפרוזה. עלילת המחזה מזכירה עלילות דומות מן המיתולוגיה היוונית, כגון האודיסיאה של הומרוס, מסעו רב ההרפתקאות של אודיסאוס וציפייתה רבת-השנים של פנלופה, הממתינה באמונה שלמה לשובו של בעלה, כמוה כסולוויג. מערכה ראשונה תמונה א' פר מספר לאמו, אוֹזֶה, נסים ונפלאות על מעלליו בשעות האחרונות, לתרץ את השתמטותו מעבודות המשק. אוזה, אלמנה מרת-נפש וקשת יום, מתקשה להתמודד עם אחזקת החווה וקובלת על הידרדרות מצבם הכלכלי מאז מות בעלה, ועל בנה, פר החסון בן העשרים, שמעדיף להתהולל עם חבריו במקום לסייע לה בעבודה. תחילה היא מסתייגת מסיפוריו ומלגלגת עליהם, אבל בהדרגה היא נכבשת לכושר התיאור שלו ונסחפת בעלילות הסכנה המדומות שהוא שוזר לפניה, אחוזת אימה ודאגה לשלומו, עד שהיא מתעשתת ומבינה, שנפלה שוב ברשת הבדותות שלו. פר מנסה לשכנע את אמו, שיש לו סיכוי לשאת לאישה את אינגריד, בת עשירים שאביה בעל אחוזת הגסטד וכלולותיה לאחר נועדו ליום המחרת. אמו מבכה את הסיכוי שהיה לבנה לרשת אחוזה עשירה ולחלץ את שניהם מחיי העוני, אך פר מושיבה על גבו ודוהר איתה אל בית "כלתו", בביטחון מלא שיוכל לשכנע את אביה לתתה לו ולא לחתנה המיועד. אוזה מבטיחה לספר לאביה של אינגריד את כל מעללי בנה הסורר, ועל כן מושיב אותה פר על גג טחנת הקמח, כדי שלא תקלקל את סיכוייו, ומתעלם מצעקותיה וקללותיה המלוות אותו. ממוזער\|הנריק קלאוסן וסופיה פרליוס, פר גינט - 1876 - ארנסט אמיל אוברט - מוזיאון אוסלו - TM.T04709 ממוזער\|פר מושיב את אמו על גג הטחנה, הנריק קלאוסן וסופיה פרליוס, פר גינט - 1876 - ארנסט אמיל אוברט - מוזיאון אוסלו - TM.T04709 תמונה ב' פר הולך אל אחוזת הגסטד, אך בהגיעו אל הגדר הוא נרתע למחשבה על כל קרואי החתונה שיראו אותו ויבוזו לו. הוא משתרע על הדשא, בוהה בעננים ושוקע בהזיות גבורה, הוד והדר, עד שקבוצה מאנשי הכפר מגיעה אל פתח האחוזה והוא שומע את דברי הלעג והבוז עליו ועל אמו. הוא מנסה להתעלם מן העלבון ומתכוון לשוב אל אמו, היושבת על הגג, אבל צלילי המחול העולים ממשתה החתונה מושכים את לבו ואין הוא יכול לעמוד בפיתוי הבנות המחוללות, כשדה פרחים צבעוני. תמונה ג' נשף החתונה בעיצומו, אך הכלה מסתגרת בחדרה ומסרבת לצאת אל החתן, שבא לקבול ולתנות את עלבונו לפני אביו. פר גינט בא ומנסה להזמין נערה לרקוד עמו, אבל כולן מסרבות ומשתמטות ממנו. הנפח, אויבו משכבר, מסית את קרואי החתונה נגד פר. בכל קבוצת אורחים שהוא ניגש אליה נפסקים הדיבורים ואין איש מדבר אליו. הם מחייכים ומביטים בו בלעג. אז מגיעה סולוויג עם הוריה ואחותה הקטנה, הלגה. הם זרים במקום ואינם מכירים את פר. הוא חוסם את דרכם ושואל, אם יוכל לרקוד עם סולוויג. אביה משיב בחיוב, אך אומר שתחילה עליהם לברך את בעלי השמחה. בינתיים ניגש הטבח, המשמש גם כשר המשקים, ומציע לפר כוס משקה מכדו, אך פר מסרב בנימוס והולך לחפש את סולוויג, שמצאה חן בעיניו. סולוויג מסכימה לרקוד אתו לזמן קצר, כצו אמה, אבל כשהיא שומעת את שמו, היא נרתעת בבהלה. בחורים מקיפים את פר ומשדלים אותו לשתות עמם ולספר להם מעלילות הגבורה שלו, בהן הסיפור על השד שכלא באגוז והורה לנפח לפצח אותו בקורנס, וכאשר נמלט השד מן האגוז, שרף את ידי הנפח ומכאן האיבה ביניהם. הבחורים לועגים לבדותות ולסיפורי הרהב שלו, כולם מלבד החתן הפתי, שממשיך להתלונן על כלתו הסרבנית. סולוויג עוברת עם אחותה הקטנה, אבל מסרבת לרקוד עם פר, כי שמעה בינתיים שהוא פרא אדם. פר איננו מרפה ממנה, לועג לה ולהוריה החסודים ומאיים להפוך לטרול ולשתות את דמה - עד שהוא נבהל מעצמו וחוזר ומבקש ממנה בקול תחנונים לרקוד עמו, אבל היא מסרבת ומסתלקת. החתן מבטיח לפר שור אם יעזור לו להגיע אל כלתו, המסתגרת במזווה, ופר נעתר לו. הנפח מגיע עם קבוצה גדולה של שיכורים, פושט את מעילו ומודיע על כונתו להכות את פר עד שיוכרע מי מהם המנצח. אביה של סולוויג מנסה להרגיע אותו, אך לשווא. בינתיים מגיעה אוזה עם מקל בידה, רותחת מזעם על בנה, אך כשהנפח מחדש את איומיו, היא משנה כיוון ומאיימת עליו אם יעז לפגוע בבנה. החתן מופיע נרעש כולו, כי פר חטף את הכלה ונמלט עמה אל ההר. אוזה מאיימת ומתרה חליפות, על פר הנמלט ועל אבי הכלה, המאיים לערוף את ראשו. מערכה שנייה תמונה א' פר גינט ואינגריד מטפסים בהר, מיד אחרי עלות השחר. פר מגרש מעליו את אינגריד ומצווה עליה לחזור הביתה. אינגריד, לבושה בשמלת הכלה שלה, המומה ואינה מבינה, איך הוא יכול לגרש אותה אחרי שזה עתה חטף אותה מביתה ומחתנה. עם זאת, פר לועג לה, מטיח בפניה את כל התכונות שמצא בסולוויג ואיננו מוצא באיננגריד, ובסופו של דבר צועק לעומתה,"שייקח אתכן הדבר! שתרד עמוק לקבר כל אשה!" ואינגריד מחזירה לו בלעג ובבוז: "חוץ מאחת". בזאת הם נפרדים. עקב פעולתו הנמהרת של פר בחטיפת הכלה ונטישתה, אין הוא יכול עוד לשוב לכפרו מחשש נקמת אביה של אינגריד ושאר בני הכפר. בכך מתחילים נדודיו, מהם במציאות ומהם בדמיון. תמונה ב' אוזה, נואשת למצוא את בנה האבוד, נאבקת בסערה על שפת האגם. סולוויג, הוריה ואחותה הקטנה הולכים אחריה, ספק מנסים לעודד אותה וספק מייחלים לסופו של פר. סולוויג משדלת את אוזה לספר לה עוד ועוד על פר ומעלליו ואוזה חוזרת על סיפורי הבדים של בנה, בעוד הוריה של סולוויג נדים למשוגותיה. היא מדמה לראות את בנה על ראש צוק ומנסה לטפס בעקבותיו על ההר. תמונה ג' פר ממשיך בדרכו לבדו, משוכנע שכל אנשי הכפר, עם הזקן מהגסטד, רודפים אותו חמושים במקלות וברובים, אבל הוא מתייהר בכוחו הרב לעמוד בפניהם. שלוש בוקרות מופיעות בדרכו, מחפשות את הטרולים בני זוגן. פר מציע את עצמו במקומם. השלוש מרקדות על הגבעות, מתגרות בפר מרחוק, ועל אף סיפורי הרהב שלהן על נפלאות בני זוגן הטרולים, סופן ששלושתן מסתפקות בפר. שמאל\|ממוזער\|"טרול יער", תאודור קיטלסן, 1906 תמונה ד' פר, שיכור ותשוש מליל תענוגות, כושל בהרים בשעת ערביים. הוא מתייסר בדמיונות שווא ומגנה את עצמו על השקרים שסיפר. ברגע של חרטה הוא מבטיח להיטהר מחטאיו ולהתעופף משם והלאה, אך מיד חוזר לחלומות הגדולה והפאר כמקודם, רואה עצמו בדמיונו כמלך בריטניה ומדמה לראות את בית סבו, משופץ ומואר כולו בנשף חגיגי. במרוצתו הוא נתקל בסלע, נחבט בו ומתעלף. תמונה ה' על גבעה פוסעת אישה לבושה ירוק, ופר הולך בעקבותיה ומחזר אחריה בהתלהבות, מתרברב ומבטיח לה כל שתאבה נפשה, אם רק תלך אחריו. שניהם מתחרים זה בזה בסיפורים, זו על אביה מלך דוברה וזה על אמו המלכה אוזה, ועל מעללי הגבורה והתפארת שלהם. האישה מסבירה לו, שאצלם לכל שני פנים, ועל כן, ארמון אביה ייראה לו כמדבר שממה זרוע אבנים, אבל זה רק נדמה לו, והוא מחזיר לה בהסבר, שבביתו השיש והזהב נראים כפיח ועובש ווילון הקטיפה נראה כסחבה, וכיון שאצל שניהם הכל מהופך, אות הוא שנבראו זה לזה זה מכבר. האישה קוראת לרכב הכלולות, וחזיר גדול מתייצב לפניהם. פר והאישה בירוק יושבים על גבו. האישה ששה ושמחה במזלה הטוב ופר מצליף בחזיר להאיץ בו ואומר, "ניכר איש אציל בסוסו האביר!" תמונה ו' ממוזער\|מלך ההר, צילום ארנה הרנס בארמון רונדה של מלך הטרולים מתעוררת מהומה, כשאיש נוצרי מופיע עם היפה בבנות מלך דוברה. הטרולים והמכשפות מתחרים זה בזה בהצעות כיצד להעניש אותו, אבל המלך סובר אחרת - בזמן האחרון הידרדר מעמד הטרולים, ואם לבן האנוש ראש אחד בלבד, הרי גם לבת המלך רק ראש אחד, וקשה כבר למצוא בעלי שני ראשים בעם הטרולים, שלא לדבר על משולשי ראשים, ועל כן, אם הגיע איש בריא וחסון למראה, ואפילו נאה, הוא מוכן לתת לו את בתו לאישה. פר מסכים, בתנאי שגם המלכות תינתן לו עם ידה. המלך מסכים לתת לזוג את חצי המלכות מיד ואת חציה השני לאחר מותו. פר מסכים, אך המלך דורש ממנו להתחייב לתנאי הטרולים, ואם יסטה מהם, לא זו בלבד שיאבד את מלכותו, אלא שגם חי לא ייצא מארצם. הוא נדרש להישאר לעד בגבולות ארץ הטרולים, הרחק מאור השמש ולא להפר את כלליה אף במחשבותיו. פר איננו נרתע, כל עוד מובטחת לו המלוכה. המלך מנסה אותו בחידה, שפר מתקשה לפתור, והמלך מסביר לו את ההבדל בין אדם לבין טרול, שחשיבותו במילה "דייך", שתהיה לו לסיסמה מכאן ואילך. בעיה חדשה מתעוררת, כשפר נדרש להצטייד בזנב כתנאי לנישואיו עם בת המלך. הוא נרתע תחילה, אך משלים עם הגזירה. ואף מתפעל מסובלנות הטרולים, שאינם דורשים ממנו להמיר את דתו ומסתפקים בלבוש ובנוהג. למרבה הצער, חושיו של פר נשארים חושי אדם גם בלבוש טרול, וכשהוא תוהה למראה פרה הפורטת על נבל וחזירונת יוצאת במחול, נסערות כל בנות הטרולים וכלתו הטריה בוכה על העלבון שעלב בה ובאחיותיה. המלך יודע איך לפתור את הקושי - לעקור את עיניו. אבל פר מתנגד בכל עוז ודורש לעזוב את ממלכת הטרולים כאדם, לא כטרול. פר מגלה לטרולים את האמת, כי איננו מלך ולא בן-מלך וגם עשיר איננו, והמלך מצווה לרוצץ את גולגולתו, אבל הטרולים הצעירים מתחננים שירשו להם לשחק בו קודם. הם מקיפים אותו מכל עבר, נושכים ונאחזים בו, והוא נס על נפשו, מחפש פתח מילוט וזועק אל אמו שתושיע אותו. ברגע זה עולה השחר וקול פעמוני הכנסייה נשמע. הטרולים נמלטים בזעקה, אולם הארמון מתמוטט ונעלם. ממוזער\|פר גינט בארמון דוברה תמונה ז' עלטה כבדה. פר מכה על סביבותיו בענף גדול, מנסה לברר מי עומד בדרכו, אך התשובה "אני עצמי!" איננה עונה על שאלתו והוא מנסה להבריח את בעל הקול, הנסתר מעיניו. הדובר המסתורי מתגרה בו: "אני עצמי! התוכל להגיד זאת עליך?" פר מאיים על בעל הקול וחוזר על שאלתו: "מי אתה?" כשהוא נענה באותה תשובה כמקודם, הוא משנה את שאלתו ל"מה אתה?" והקול עונה: "אני בויג - העקום הגדול!" (טרול ענק, רואה ואינו נראה, המופיע לעיתים קרובות באגדות סקנדינביות.) פר מצווה עליו לפנות לו את הדרך, וכשהבויג מסרב, הוא מצליף לעומתו בענף, אך כשהוא מנסה לעבור, הוא נתקל במשהו, ומבין מדברי הבויג, שכך לא ייפטר ממנו, גם לא באגרופים. הוא מנסה להמשיך בדרכו, אך מוצא שבכל כיוון שילך, דרכו חסומה, כי הבויג הנסתר מעין מכתר אותו סביב סביב במעגל קסמים. הוא מסרב להילחם בפר, המתגרה בו, ומסביר, כי "בויג הגדול בשלום עם הזמן ישיג את הכל!" להקת ציפורים גדולות מצטרפת אל הבויג והן מנסות לשסות אותו בפר, שנופל ארצה וקורא לעזרתו את סולוויג עם ספר התפילות שלה. צלצול פעמון כנסייה רחוק מבריח את הציפורים ומציל את פר. תמונה ח' פר מתעורר משנתו ליד בקתת אמו. הלגה הקטנה מופיעה עם סל מזון, אך סולוויג מסרבת להתקרב אל פר ובורחת כשהוא מנסה להתקרב אליה ולשדל אותה בסיפורי גבורתו בארמון הטרול. הוא מנסה לשדל את הלגה שתדבר בזכותו אל סולוויג ומנסה לשחד אותה בכפתור כסף, אך היא נמלטת בעקבות אחותה. מערכה שלישית תמונה א' פר כורת עץ גדול ביער, רגע שוגה שוב בדמיונות הרהב הרגילים שלו ומיד מתעשת ומכיר במצבו העגום - אמו שוב לא תדאג לצרכיו, ואם הוא רוצה בבית, בגד וארוחה, יהיה עליו להשיגם לעצמו. תוך כדי העבודה הוא שומע קול צעדים ונבעת, שמא אביה של אינגריד בא לצוד אותו, אך מיד הוא רואה שאין זה אלא בחור צעיר ומבוהל, המחזיק חרמש בידו, ובעוד פר מסתכל בו בתימהון, מניף הבחור את החרמש וקוטע לעצמו אגודל. פר מבין את תכלית המעשה - שחרור מהצבא - אך מתקשה להבין איך אפשר להוציא מחשבה כזאת לפועל. הוא מניד ראשו וחוזר לעבודתו. תמונה ב' אוזה וקרי שכנתה מנסות להכניס סדרים בבקתת אוזה ההפוכה, לאחר שבעליה של אחוזת הגסטד הוציא ממנה כל דבר בעל ערך והחרים את חוותה ושדותיה של אוזה, ואילו פר נעלם ואיננו. השכנה מטילה על פר את האשם במצבה העגום של אמו, אך אוזה, חולה, חלשה ודואבת, ממשיכה להגן עליו ומאשימה בכל את השטן המדיח, מה גם שאינגריד חזרה לבסוף הביתה בריאה ושלמה. אוזה מוצאת תרווד ישן ונזכרת, איך היה פר הילד מתיך בו כפתורים ויוצק מטבע, וכשביקש מאביו כפתור בדיל, נתן לו האב כפתור כסף טהור, כי רק הוא יאה לבנו. אוזה מבינה, שהיה זה היין שעירפל את שכלו, עד שלא ייחס ערך לכסף על פני בדיל. לשמחתה היא מוצאת שתי חולצות צמר שנשכחו, ומתכננת לשלוח לו מיד אחת מהן, כי חולצתו כבר קרועה ובלויה. לשכנה היא מסבירה, שגם אם חטא פר, הרי הכומר אומר שכל חטא לבסוף יכופר. תמונה ג' פר משלים את עבודתו על הבקתה החדשה בקביעת מנעול על הדלת. סולוויג מופיעה על מגלשיים, נענית לבשורה שהביאו לה אחותה הקטנה, ואמו של פר, והרוחות הגדולות, וחלומותיה בלילות הארוכים וגעגועיה בימים הריקים. למען פר עזבה הכל לעד, וקשה עליה הפרידה מאחותה ומהוריה, אך בלכתה אל פר ידעה, כי הביתה היא הולכת. פר החושש מנסה להזהיר אותה מן הצפוי להם בבקתת העוני הקטנה, הרחק מכל, בידיעה שאסור לו לצאת מן היער כי כל הפוגש בו יהרגנו, אך סולוויג איננה חוששת, כאן ביער היא מרגישה בביתה, חופשייה מכל. פר מכניס אותה אל הבקתה ויוצא, אך בחוץ עוצרת אותו אישה מזדקנת בשמלה ירוקה ועמה ילד צולע, עם בקבוק שיכר בידו. היא מזכירה לו מי היא - בת מלך הטרולים - וטוענת שהילד הוא בנו. כשפר מכחיש בזעם, היא מצווה עליו לגרש את האישה שהביא אל ביתו ואז יראה איך יופיה שלה מתחדש כמקודם. פר מנסה לגרשה, אך היא צוחקת ומבטיחה לו, שלא יוכל להיפטר ממנה, כי היא תימצא תמיד בינו לבין אהובתו, תשב עמם ליד האח ותשכב עמם במיטתם, וגם אם ינסה לפגוע בה, לא יוכל. פר מבין, שחטאי העבר לא יניחו לו, לא אינגריד ולא האישה בירוק, ואסור לו להביאה למחיצתה של סולוויג, הזכה והטהורה. כשסולוויג עומדת בדלת וקוראת לו לבוא, הוא מבקש ממנה לחכות לו, בלי שיידע אם ומתי יוכל לחזור אליה. תמונה ד' אוזה חולה, ומרגישה שזמנה אוזל. ביתה ריק מכל, לאחר שאויביו של פר רוקנו אותו, והיא חוששת שלא תזכה עוד לראות את בנה לפני מותה, אך פר מופיע לפתע. בכל שמחתה על שובו, אוזה דואגת לשלומו, כי יש מי שמתנכל לו, אבל פר מבטל את דאגותיה. הוא איננו מבין תחילה שאוזה קרובה לסופה, וכשהוא תופס, הוא עושה כל שביכולתו להביאה שקטה ורוגעת אל קיצה. הוא מעמיד פנים, שמיטתה היא מזחלת, כפי שעשתה היא בילדותו, וכמו מסיע אותה, בפטפוט בלתי פוסק, אל שערי גן העדן. אוזה מקשיבה לדברי הדמיון והרהב שלו, כרגיל, ואט אט נסחפת אל מותה ללא כאב או פחד. כשהשכנה נכנסת לראות מה שלומה, היא מוצאת את פר לצד אמו המתה. הוא מבקש ממנה לעשות עמה חסד של אמת ואילו הוא יימלט מן החוק, למרחקי-מרחקים. מערכה רביעית תמונה א' על חוף דרום-מערב מרוקו מיסב פר, לבוש הדר, עם ארבעה גברים - אמריקאי, צרפתי, גרמני ושוודי. פר מתייהר ומתרברב, כדרכו, בעושרו הרב, בניסיונות שהתנסה בהם בארמון הטרול כדי לשמור על חירותו כאדם וכרווק. קהל מאזיניו מקבל את כל דבריו ורואה בו מלומד ואיש עסקים מצליח. הוא מתאר לפניהם במלל רב את הצלחותיו עסקיות, במכירת פסלים לעובדי אלילים מצד אחד ובמכירת כלים נחוצים למסיונרים לעבודת הקודש שלהם להכנסת העכו"ם בברית הנצרות. לצד העושר שצבר בדרך זו, נחה דעתו בידיעה, שעל כל אליל שמכר, שלח מסיונר לשבור אותו, כך שלמעשה, כל עמלו היה תעמולה לכנסייה. גם בסחר עבדים עסק, אבל כשקהל פילנתרופים רדף אחריו, כיפר על עוונו במשלוח הכושים לאי שקנה בדרום, שם הושיב אותם בבתים טובים, האכיל אותם לשובע וגם בנה בתי ספר לבניהם, אבל לבסוף משך ידו מכל העניין, מכר את המטע ברווח טוב ולפני לכתו, גם דאג לכל אחד מהם, כולל התינוקות, למנה יפה של גרוג ולטבק לאלמנות. בכך, סבור הוא, כיפר על העוולה והעוון והוא שלם בנפשו. הוא פורש לפני הארבעה את משנת העם הנורווגי, לאטום את האוזניים מלשמוע לנחש המסית, ולדאוג תמיד לגשר צר, שעליו יוכל כל איש לחזור על עקבותיו, וכך ימצא תמיד את דרכו בין טוב לרע. הוא נורווגי, אך רואה עצמו כאזרח העולם, שלקח מארצות העולם מה שמצא בהן לתועלתו. לשאלת קהלו, מה יעשה בהון שצבר, הוא מודיע להם, שבכוונתו להיות קיסר, כי "האני הגינטי" הוא, ודרוש לו רק זהב, כדי שיהיה קיסר מושלם, וכל מה שיש לו יספיק רק לקיסרות בממלכה זעירה למשך שלושה ימים, ואילו הוא שואף להיות פר גינט מושלם עד לבלי די, מקודקוד עד כף רגל. אך בשיא התלהבותם של השומעים, כשבהערצתם לפר הם סבורים, שהוא מתכוון להושיט עזרה ליוון במלחמתה עם הטורקים, הוא מצנן את התלהבותם ומסביר, שאת כספו ילווה דווקא לטורקים, ואם הם רוצים להילחם לצד היוונים - אדרבא, כך יזכו לשם ולכבוד, אך בלעדיו. הוא, סר פיטר גינט הנהו, איש חופשי. הוא פונה עורף לידידיו-מעריציו לשעבר, המגלים בשיחתם את הסיבות האמיתיות לתמיכתם במלחמת השחרור של יוון. מאכזבתם נולדת תוכנית חדשה - לשדוד, או כדבריהם, להחרים, את ספינתו של פר בעזרת הצוות, שישחדו לעמוד לצדם. בזה אחר זה הם מקבלים את התוכנית, על אף התנגדות מוסרית לכאורה. תמונות ב', ג', ד' פר מגלה את דבר השוד, מתרוצץ נואש על החוף, פונה אל אלוהים בתחינות, דורש ממנו להחזיר את הספינה אל החוף, ומזכיר לו את המסיונרים ששלח אל הכושים, הנצרות שהפיץ, ועכשיו הוא מצפה להצלה. ואכן, בעוד הוא מתמקח עם אלוהים, פורץ סילון אש מן הספינה ולנגד עיניו היא מתפוצצת ונעלמת במימי הים. פר מאושר ומהלל את אלוהיו, שעשה בו חסד על אף כל חטאיו. הוא בטוח שהאל לא יכזיב אותו. מחנה צבא מרוקאי. חיילים יושבים סביב מדורה. עבדים באים במרוצה בזה אחר זה ומודיעים, כי סוס המלך ולבוש המלכות נגנבו. המפקד נכנס ומודיע, שמי שלא ימצא את הגנב, דינו מאה מלקות. החיילים עולים על סוסיהם ודוהרים. פר יושב על ענף עץ. קופים מתעללים בו, רוגמים אותו בבוץ וגללים. הוא מנסה להתרפס לפני הקוף הזקן, אך לשווא. תמונה ה' במערה במדבר מתחבאים הגנבים שגזלו את סוס המלך וגלימתו. הם רואים פרשים במרחק, נבהלים ונמלטים, ואת השלל הם משאירים מאחוריהם. פר מופיע, מתענג על יפי השחר ועל נפלאות הבריאה סביבו, לטאות, צפרדע, חיפושית - מכולן הוא מתפעל, כי הן מסתפקות במועט ואינן מייחלות לדבר. הוא בטוח ביכולתו לעמוד בניסיון ועל אף חרדתו ממצבו הנוכחי, הוא בטוח שיצליח לעלות מחדש. למראה גבעה, עולות בו תוכניות גרנדיוזיות, איך, בשתי ידיו, יפלס תעלות בגבעה, יפרוץ את הסכר ויהפוך את מדבר סהרה לגן פורח, אדמה פורייה, גשמי ברכה, עורקי תחבורה, וגם את סגנון אירופה יביא לאפריקה, והוא המלך, יקים את גינטניה מדינתו הצעירה. לו רק סוס ניתן לו, היה יוצא למסע צלב! הסוס הגנוב צוהל, ופר מגלה לתדהמתו את המערה עם כל השלל, שהגנבים נטשו במנוסתם. פר מתקשה להאמין למראה עיניו, אך מקץ רגע הוא מקבל את המצב, לובש את הגלימה, מתחמש בחרב, עולה על הסוס ודוהר אל המדבר. תמונה ו' באוהל בנווה מדבר יושב פר בלבוש שיך ערבי, מעשן להנאתו וצופה בלהקת נערות, המחוללת ומזמרת את תהילת הנביא, הוא פר. אניטרה רוקדת ושרה סולו את תהילת הנביא. פר מסכם: אכן, "אין נביא בארצו". הוא משבח את חיי הנביא הנוכחיים, היאים לו הרבה יותר מחיי הסוחר שידע בצ'ארלסטון. הוא בז לעיטורים שרכשו לו מקום של כבוד בחברה, כגון שעון זהב וטבעת, שכן הם אינם הוא עצמו, בניגוד לעמדת הנביא, עמדה חברתית כלבבו, שבזכותה אנשים משתחווים לפניו בזכותו הוא, ולא בזכות עושרו. תוארו החדש בא לו מאליו, כשבני המדבר פגשו אותו בדרכו וקראו: "הנביא בא!" לדעתו, גם לא כיזב בדבר, ובכל רגע שירצה, יוכל לעלות על סוסו ולהסתלק כלעומת שבא. הווה אומר: הוא שולט במצב אניטרה ניגשת אליו ומבקשת, שיואיל להיראות לפני בני השבט, אך פר מסרב בכל תוקף לפגוש גברים, שאותם הוא מגנה בפה מלא. הוא מצווה על אניטרה לרקוד ולשיר לפניו. הוא מתבונן בה ומשווה אותה לבנות הצפון, ואף כי אינה נקייה ביותר, הרי בעיניו היא משובצת פנינים ממש. הוא מציע לה לתת לו את דודיה, ובזכות זאת תבוא אל גן העדן. אך אניטרה סותרת את דבריו - לגן העדן לא תוכל לבוא, כי אין לה נשמה. תמונה ז' פר מנגן בכלי מיתרים ערבי ליד אוהלה של אניטרה, מספר את עלילות נדודיו בים ובמדבר ואת תהילת אניטרה. אניטרה מתעוררת משנתה והם משוחחים ביניהם, כלומר, פר מדבר ואניטרה עונה קצרות ומודה, שאת מחצית דבריו לא הבינה כלל. פר מבטיח לה, כי יעניק לה הן נשמה והן שאר רוח. שוב אין הוא מבקש להפוך את המדבר לגן פורח, אך הוא מנסה לבאר לאניטרה את פשר המילה חיים, שבעיניו משמעה להיות תמיד הוא, ה"אני" שלו הוא ישותו, בנעוריו ובבגרותו. הוא בטוח, שבזכות נעוריה של אניטרה הפתיה, יוכל למשול בממלכתו. אך בעודו מהלל את אניטרה ויתרונותיה, נרדמת זו לצדו ונוחרת. פר חושש לרגע, שלשווא אמר את מיטב דבריו באוזניה, אך מיד מתנחם באמונה, שהיא חולמת עכשיו ונישאת על גלי הזמר שזימר באוזניה. הוא מעניק לה בשנתה תכשיטים ואבני חן וכך מכתיר אותה בחלומה. פר גינט השיג הלילה את השיא של ה"אני", רק בזכות עצמו הלילה, אישיותו היא ניצחונו! תמונה ח' פר חוטף את אניטרה ורוכב עמה במדבר על סוסו הלבן. אניטרה מתנגדת, מאיימת לנשוך אותו אם לא יניח לה. פר מסביר, שאל להם להישאר זמן רב מדי באותו מקום והגיעה שעתו להמשיך בדרכו, כי עכשיו אין הוא נביא, אלא קיסר. לבקשתה, הוא מעניק לה טבעת מאצבעו, יורד מן הסוס ומוליך אותו תוך שירת הלל ליופיה ולו עצמו, הצעיר ועול הימים. אניטרה שואלת אם יש לו עוד טבעת, והוא ממשיך ומתייהר לפניה, רוקד ומשווה עצמו לתיש ולשכוי יפה-כרבולת. אניטרה מבקשת ומקבלת מידיו את בגדיו ואת צרור הזהב שלו, ופר כורע לפניה ומבקש: "תני לי סבל, יגון וכאב, מתוקים עד אין חקר פצעי אוהב". אניטרה חוקרת, היכן הוא אותו גן עדן שלו. עוד אלף פרסה, מבטיח לה פר, ושם תזכה בנשמה המובטחת, אך אניטרה עונה, "לא תודה, גם באין נשמה לי שלום, אך ביקשת סבל... ושפחתך תעשה ותשמע! שלום!" היא מצליפה בו בשוט ומדהירה את הסוס למדבר. פר מביט אחריה כמוכה רעם, ומסכם, לאחר שתיקת תדהמה ממושכת: "אבל זהו... השד..." תמונה ט' כעבור שעה, באותו מקום, פר פושט מעליו את בגדי הטורקי ועומד כתייר אירופי, חבוש כובע קטן במקום התרבוש. הוא תוהה על עצמו, איך הלך שולל ומסביר לעצמו, שלא הוא ששגה, זה היה הנביא, כי להיות נביא זה עסק ביש, כי מנקודת ראותו של נביא, הן עליך להיות שוטה גמור, ורק משום כך נמשך אחרי אותה אווזה פותה. הוא צוחק לעצמו כשהוא חושב, איך כרכר ופיזז לפניה. היא לקחה אומנם את רוב כספו, אבל עוד נשאר לו די הצורך לחיות כזעיר בורגני, בלי דאגות לסוסים, כרכרה ורכב, והעיקר - הוא שולט במצב. לאחר שיקול מהיר, הוא מחליט לחיות מעתה כנוסע-חוקר, לעבור ממדינה למדינה ולעמוד על טיב האדם, מרחוק, כאחד מקהל הצופים. הוא משוחרר ומאושר, מושל החיים, הקיסר! אין לו עוד עניין לא בחיי ההווה ולא בנשים, רק את העבר יחקור ובכך אושרו. תמונות י', י"א, י"ב בקתה ביער נורווגי. סולוויג, אישה בגיל העמידה, יושבת בפתח הבקתה וטווה בפלך. היא שרה שיר געגועים לפר, שבשובו אליה היא ממשיכה להאמין לאחר השנים הרבות שחלפו. פר מתהלך במצרים והוגה במסע שיערוך אל עברו. הוא מדמה את עצמו במרחבי מצרים, בגנים התלויים בבבל, בטרויה, ביוון העתיקה - רק שאז הוא נזכר שביוון נטושה מלחמה, ואם כך, עדיף להתרחק ממנה - ובשבתו למרגלות פסל ממנון הוא שומע שירה, מציין זאת בפנקסו למען החוקרים, אך מחליט שהייתה זו רק אשליית חושים חסרת חשיבות. בקרבת גיזה, רואה פר את הספינקס, שמזכיר לו את הבויג העקום, שפגש בארץ הטרולים. הוא שומע קול דובר בגרמנית מכיוון הספינקס ונדהם, אך מיד מופיע מאחורי הפסל איש גרמני, שמודיע לפר כי מאחר שהשיב על השאלה מי הוא הספינקס - "הוא - הוא עצמו!" כי כך אמר לו הספינקס בכבודו ובעצמו, הרי שפר גינט הוא המושיע, המשיח אשר לו חיכה עד בוש... פר גינט מזדהה לפניו בדרכונו, להוכיח כי הוא אכן פר גינט, והגרמני מודיע לו כי הוא קיסר החזון, ומושכו אחריו. תמונה י"ג ממוזער\|הסצנה בבית המשוגעים בקהיר, בליסבון, פברואר 2002 הגרמני מביא את פר גינט אל בית משוגעים בקהיר, נועל את השער אחריו ומספר לו, כי זה כלוב החוקרים, המפרשים את מסתרי תבל. הוא נועל את השומרים בכלובים, משליך את המפתחות לבאר ומספר בסוד לפר, כי הוד מלכותו ההגיון מת אמש בחצות הלילה. פר מקשיב להסבריו התמוהים ומגיע למסקנה, כי האיש, מי שהיה מנהל בית המשוגעים, מטורף. הוא נבהל ורוצה להסתלק משם, אך המנהל המשוגע הולך אחריו ומסביר לו, כי "היציאה הזאת מדעת האני" תגרום להפיכה בקנה מידה אדיר, וכל מי שנחשב קודם למשוגע, היום שפוי הוא, בעידן של הגיון חדש שישליטו הוא ופר גינט. הוא פותח דלת והמשוגעים יוצאים בזה אחר זה לחצר. המנהל שהשתגע מבקש מהם להריע לקיסר, אך פר נרתע ודוחה מעליו את הכבוד הזה, אלא שהגרמני מסביר לו את אשר יראה כל ילד: כל איש כאן בתוך עצמו, הוא ועולמו ואין אחר בלעדיו. איש אינו שופך דמעה על זולתו או עוסק ברעיון של אחר בלעדי עצמו, ועל כן פר גינט הוא הטוב מכולם להיות להם לקיסר. בהמשך פוגש פר את שוכני בית המשוגעים שיצאו לחופשי, בהם מי שרואה את עצמו כאורנגאוטן, שריד יחיד לעמו המשמר את שפת בניו, לפני שבאו פולשים למלבר מפורטוגל ומהולנד להכרית את יער מושבם ואת שפתו; פר שולח אותו למרוקו, שם, לדבריו, שפת התושבים היא הניב של מלבר ולשם יהגר האיש כשלוח עמו. אחר הוא פוגש פלח עני, המאמין שרוחו של מלך אפיס, בונה הספינקס והפירמידות, נכנסה בו ואינו יודע איך לסגל לעצמו תואר ודמות של מלך. פר מציע לו לתלות את עצמו, ובקברו יוכל לנהוג כמלך אדיר ועז. פר מזדעזע לגלות, שהאיש אכן תלה את עצמו, אך הגרמני מסביר לו, שאין זה אלא מעבר, מצב זמני בלבד. פר רוצה להסתלק, אבל אין מניחים לו. שיח מטורף מתנהל בין פר למיניסטר, כשכל אחד מהם מציג עצמו בחפץ דומם. בסוף הדיאלוג השגעוני, לוקח המיניסטר אולר וחותך את צווארו. פר מתחלחל, זועק לאל שאת שמו שכח ומתגולל בעפר. הגרמני מכתיר אותו בכתר קש - יחי פר, קיסר האני! ושומר בית המשוגעים מריע לקיסר מכלובו. מערכה חמישית תמונה א' בים הצפון, ספינה שטה בסערה מול חופי נורווגיה; פר גינט, זקן ששערו וזקנו שיבה, עומד על הסיפון בלבוש ספן. הוא משוחח עם הקברניט, שעומד ליד ההגה. הוא מדבר על ההרים המוכרים לו, ומתעניין באחרים, שאינו יכול לראות ממקום עמדו. הקברניט מעיר, שניכר כי פר מכיר את המקום, ופר מעלה זכרונות משנים רחוקות. הוא מציין, שאין איש מחכה לו על החוף, ועל כן הוא מוכן לסייע במעט הכסף שיש לו לנצרכים מבין המלחים. הקברניט מספר לו, שהם כולם אביונים, אך הטבח הוא העני מכולם, ואישה ובנים מחכים לו בבית. הוא מברך את פר, על רצונו לסייע לו, אך פר ממהר לחזור בו מכוונתו. אין הוא מוכן לזרוק את הכסף, שעליו עמל כעבד, לאישה ובן, משום שהוא מקנא בטבח, שיישב הערב מול אח מבוערת, אל שולחן ערוך, מוקף באשתו ובילדיו, בעוד שלו, לפר, אין איש מחכה. הוא מייחל לכך, שהימאים השבים לבתיהם ישתכרו, יקללו, יכו בשולחן, והנשים תצווחנה בפחד - חזון זה משמח את לבו של פר. בים הסוער נראית ספינה נטרפת, ועל סיפונה שלושה אנשים, אך הקברניט מסרב להוריד סירה להצילם, על אף בקשותיו הנמרצות של פר, שהפקרת אנשים חיים לגלי הים מעוררת את זעמו, כשהוא חושב על האישה והבנים המצפים לשובם. הספינה שוקעת, ופר פוצח בקינה על החסד והאהבה הנוצרית שפסו מן העולם, ורק הוא לבדו איננו אשם, כי לא חס על ממונו. בים הסוער, הוא אומר, אין יתרון לצדיק על פני רשע, והאדם לא יהיה הוא עצמו לעולם. צר לו על עצמו, כי רך ועדין היה, וגמלו לו רעה תחת טובה. הוא מבטיח לעצמו, כי בשובו לכפר ישיב לעצמו את בית אמו, יסתגר בו ולא יניח לאיש להיכנס, גם אם יעמדו כעניים בפתח כל בני כפרו - אדרבא, שיזחלו לפניו! אדם זר מופיע בחשיכה מאחורי פר ופונה אליו בדברים. פר תוהה על קנקנו, כי מעולם לא ראה אותו קודם על סיפון האוניה וחשב, שהוא הנוסע היחיד, אך האיש, שפניו חיוורים כסיד, מסביר, שאיננו עולה לסיפון במשך היום. פר מציין את עוצמת הסערה האיומה, והאיש עונה, "מצוינת, מה?" פר משתומם, אך האיש מתענג בקול על הסיכוי למספר האוניות העומדות לשקוע בים והפגרים שיהיו מאכל לדגים. פר מזדעזע, אך האיש ממשיך באותו קו וחוקר אותו, אם ראה פעם איש תלוי, או גווייה של טובע. פר מנסה להתנער מדיבורים אלה, אך בן-שיחו איננו מרפה. הוא חוזה אסון לאוניה, ומבקש מפר להעניק לו, במקרה זה, את פגרו הנכבד, תשורה שרק למדע יש עניין בה. פר פוקד עליו להסתלק ואומר, שאם אכן תטבע הספינה, יראה בו את האשם. האיש מסתלק, וכאשר מופיע סוור מצוות הספינה, שואל אותו פר אם ידוע לו, שמטורף חסר-מצפון נוסע בספינה. אך הסוור אומר לו, כי הוא הנוסע היחיד ומלבדו אין אף נוסע. הצופה על התורן מכריז על אדמה. פר מצווה להעלות את קופת הברזל שלו, אך לצוות יש דאגות דחופות יותר, כשהתורן נשבר, דופן הספינה נפרצת והיא מיטלטלת ברוח. ממוזער\|תפאורה למחזה, קרל גראבוב תמונה ב' הספינה טבעה. פר והטבח נאחזים בתורן סירת ההצלה, הקרובה לטבוע גם היא. שניהם נאבקים על אחיזה בתורן, הטבח טוען שזכותו גוברת כי יש לו ילדים קטנים, ופר טוען להפך, דווקא הוא זכאי להינצל, כי לעת עתה אין לו בנים. הטבח טובע ואילו פר מצליח לטפס על שבר הסירה. הנוסע המוזר מופיע לפתע על שבר הסירה לידו ומברך אותו בשעה טובה, שמח בהצלחת נבואתו שהתקיימה. פר מנסה לסלק אותו, והוא ניאות לשחות לצד הסירה ורק לאחוז בה בקצה אצבעו. הוא מתמקח עם פר על גווייתו ופר משתיק אותו בגסות, אך כשהוא משתתק, הוא מנסה לדלות ממנו את זהותו ואת חפצו. הנוסע אומר, כי ימתין לטרפו ולשאלתו הנחרדת של פר הוא משיב, כי הוא ידידו. שיחה מוזרה מתנהלת ביניהם, כשפר דוחה באי-אמון את דברי הנוסע משום שהוא בטוח שקצו קרוב ואילו הנוסע מרגיע אותו: "הן הגיבור איננו מת לפני סיום המחזה." ונעלם. פר מסכם לעצמו, "עכשיו נהיר לי העניין: היה זה מורליסט טרחן..." תמונה ג' פר מגיע אל בית קברות הררי כשמתקיים בו טקס קבורה. פר משער, שמי מבני כפרו מובא כאן לקבורה, ושמח שלא הוא האיש. מדברי ההספד שנושא הכומר מתברר לנו, שהנקבר הוא אותו עלם, שפר פגש לפני שנים רבות, כשכרת לעצמו את האגודל כדי להשתחרר משירות בצבא, ומאז היה טומן תמיד את יד ימינו במעיל כדי שלא יראה איש שרק ארבע אצבעות בידו. אך על אף הבוז והלעג שהיו מנת חלקו על המעשה שעשה, הצליח האיש בחייו, בנה בית, נשא אישה וגידל שלושה בנים, פר מתברך בלבו: "יהי-נא גורלי גורל אכזר, אבל פר גינט לנצח הוא עצמו - אם גם עני ודל הוא - הוא ישר". תמונה ד' פר מגיע בדרכו אל מכירה פומבית לאחר מות במשפחה. אנשים סביבו מזכירים את שמו בלי להכירו. בין השאר מוצג למכירה התרוד, שבו היה מתיך כפתורים בילדותו, ואנשים נזכרים במעשה האייל, שפר דהר על גבו אל ראש ההר, מראים לנפח אסלק את הקורנס שבו ניפץ את האגוז שפר הביא לו עם שד בתוכו ומציגים כביכול את מעיל הקסמים, שבו נכנס פר, רואה ואינו נראה, אל אינגריד ביום כלולותיה. פר מצטרף לשיחה ומציע את ארמון רונדה המפואר. בחור מציע תמורתו כפתור ופר נוזף בו על המחיר הנמוך. הוא מוסיף ומציע סחורות למכירה, כולן פרי דמיון ובדיות, לרבות קיסרות לכל דורש, כולל כתר של קש יבש. כשמאיימים עליו בבית סוהר על רוב שקריו, הוא שואל, כשכובעו בידו, מי היה פר גינט? הנשאל משיב, כי מספרים על פר גינט שהיה משורר ובעל הזיות, וכשפר הנלהב דוחק בו להמשיך לספר, הוא מוסיף, שהאיש היגר לארצות הנכר, ושם כמובן העלו אותו לגרדום. פר מתפעל: "נאמן היה גינט לעצמו עד הקבר!" תמונה ה' פר גינט זוחל ביער, אוכל בצל ברעבונו ואחר מקלף אותו ומשווה אותו, קליפה אחר קליפה, לעצמו, בכל גלגוליו. הוא מבקש להגיע אל לב הבצל, אך מוצא רק קליפות. לתמהונו הוא רואה לפניו בקתה, שנראית לו מוכרת. הוא שומע את שירת סולוויג שעודה מחכה לו מתוך הבקתה וקם על רגליו, חיור מאוד. "כאן אחת הזוכרת ואחד שכח, זו חיכתה נאמנת, זה בגד-הלך... הה אמת החיים! אין עוד שביל עד ביתי! הה אימת לבבי! כאן הייתה ממלכתי!" ממוזער\|תפאורת המחזה, בקתת פר גינט ביער תמונה ו' יער אורנים לאחר שריפה. עצים חרוכים. פר מתהלך ביניהם, שומע קול מוזר, כבכי של ילד. נתקל בפקעות המתגלגלות לרגליו על הארץ ובועט בהן. הפקעות אומרות לו, כי הן מחשבותיו, והאם היטב חשב אותן? האם הציב אותן על רגליים ללכת עליהן? פר עוקף את הפקעות ואומר, כי ממחשבותיו נולד רק בעל מום צולע ואמו מרשעת. הפקעות ממשיכות להציק לו בדבריהן, מאשימות אותו במר-גורלן, כי בגללו לא נשאו פרי והיו למאכל תולעים. היו מזמוריו, והוא לא שר אותן, צמחו בלבו, ושם קבר אותן, כי מת בלבו כל אשר חלם. גם קני קש שבורים מצטרפים למקהלת המאשימים, ואליהם נוסף קולה של אוזה, המאשימה אותו בעוד שקרים ומכנה אותו שד. פר נואש, מבקש לברוח: "לשאת אין לי כוח גם את חטא השד!" תמונה ז' עדיין ביער, פר קורא בשיר אל הקברן ואל הכלבים, שיבואו ויעזרו לו לקבור את מתיו. מתיך הכפתורים מופיע, ואחרי שהוא מוודא כי פר גינט הוא הוא האיש שלפניו, הוא שמח על מזלו, כי פר גינט הוא האיש שהוטל עליו לקחת. פר מתפלא, אך מתיך הכפתורים מציג עצמו לפניו ומסביר לו, כי ישים אותו בתרוודו. פר מבין כי הגיעה שעתו, אבל איננו סבור, שעוונו גדול די הצורך לכך שיתיכוהו בתרווד, כי אומנם היה שוטה, אבל רשע גמור לא היה. הוא מתווכח, מנסה לשנות את גזר הדין ולסלק מעליו את מתיך הכפתורים, אך זה מסביר לו, שאומנם לא הגיע לדרגת פשע גדול, הדורש כוח ומרץ ושכל ואון, אבל גם אם אין מקומו בשאול, להסתלק שוב לא יוכל ואחת דינו - להיות מותך בתרווד. פר ממשיך להתווכח, כי איננו מוכן שיתיכו אותו עם פלוני ואלמוני בגוש אחד, אך מתיך הכפתורים משיב לו, כי כך נהוג בעולם כולו, במטבע שאינו עובר עוד לסוחר. פר איננו מרפה - על עצמו איננו מוכן לוותר. הוא מוכן להיענש במאה שנים בתופת, כי זה מוסרי בעיניו, אבל לאחר מכן יוכל לנסות שוב את מזלו, אבל לקבל שפר גינט יותך בתרווד ויהיה כחומר ביד היוצר - לא, לכך אינו מוכן, כי ה"אני" שלו לנצח יאבד. מתיך הכפתורים מתפלא על צעקה זו על דבר כה קטן, כי הרי פר מעולם לא היה הוא עצמו. על טענותיו הנרעשות של פר, כי כל-כולו היה פר גינט, רק פר ולא אחר, הוא משיב, שלפי הפקודה שקיבל, עליו "להביא את פר גינט. נשמתו אבודה. הוא המרה את פי גורלו, ועל כך, עם הפסולת בתוך התרווד יותך." פר ממשיך להתווכח, טוען כי אולי טעות היא, מזכיר את שמות אביו ודודו, אך הם הותכו כבר מזמן בתרווד. פר מבקש אורכה, להביא הוכחות להיותו הוא עצמו, ומתיך הכפתורים נענה באי רצון ומשחרר אותו - עד לפגישתם הבאה. ואכן, פר גינט, עם כל גאוותו העצומה ב"אני" שלו, שאינו תלוי באיש מלבד עצמו, הוא למעשה השתקפות בעיני כל מי שנקרה בדרכו. כל חייו הם התחזות, בדיה והעמדת פנים, וה"אני" שלו יוכל לבוא לידי ביטוי רק באהבת אמת, אהבתה האישה הנאמנה הממתינה לו בבקתה שביער. תמונה ח' פר אץ-רץ לחפש עד שיאשר את זהותו. קבצן ישיש פונה אליו לבקש נדבה, פר מסרב, אך הישיש מזהה אותו כנסיך פר ומזדהה לפניו כמלך דוברה, לפנים זקן רונדה, טרול עריץ ומושל בהרים, אך מלכותו נגזלה, הונו נשדד והוא רעב, בן-בלי-בית, קבצן נודד בדרכים. פר שש עליו - הנה העד שביקש. השניים מעלים זכרונות, פר מתנצל על משוגותיו מימים עברו, כשהיה צעיר וחם מזג, והטרול אומר לו, כי בחוכמה עשה כשדחה את כלתו, שמצאה לה אחר, אותו טרול שממנו גזל אז פר את שלוש הבוקרות. פר איננו מתעניין במשפחת חותנו לשעבר, ואך מבקש ממנו תעודה לאישור זהותו ובתמורה מבטיח לו כוס משקה. הטרול מסכים לעזור לו, אך מבקש טובה תחת טובה, ופר מתחמק בטענה כי אין לו כרגע מזומנים, ומזכיר לטרול את הוויכוח שהיה ביניהם, כשמלך דוברה רצה לנקר את עיניו כדי להפכו לטרול ולאלץ אותו לוותר על עצמו, אך פר התנגד בכל תוקף: "אהבה וכבוד, כל זה טוב - אך איני מוותר על עצמי! עצמותי היא אני, ואני - עצמי! אשר נא לי זאת אישור רשמי." אך הישיש מסרב להישבע שבועת-שקר, כי הרי פר לבש זנב טרול בביתו ואף שתה מי דבש. הוא ממשיך וטוען, כי הסיסמה שרשם אז לצד אוזנו של פר, "מה מבדיל בין אדם לטרול? - טרול אתה ודייך באשר הנך!" הפכה אותו לטרול, ואכן, פר חי כל חייו על פי סיסמה זו, ובזכותה היה לאיש גדול. פר מתנגד, זועם, מכחיש, אך הטרול שולף מכיסיו צרור עיתונים ומראה לו את הכתוב במאמר בעיתון הטרולים - "זנב וקרניים אינם העיקר, כי הטרול ניכר ב"דייך שלנו!" ומסכם: "אתה המשל לסיסמה שלנו!" פר תוהה: וכי טרול אני? והישיש עונה: "אלא מה אתה, פר?" פר דוחה את דבריו כשטות והבל, מציע לו פרוטה ומסלקו מעליו. הישיש מספר לו, כי צאצאיו מתנכרים לו כולם, טוענים כי איננו קיים אלא בספרים, בדמיונות ושקרים. פר מנחם אותו, כי זו צרת רבים, אך הישיש מתלונן, כי לטרולים אין עזרה סוציאלית, וגם לא יאה למלך רונדה לפנות למושב זקנים... תמונה ט' בפרשת הדרכים מופיע מתיך הכפתורים ותובע מפר את התעודה, אך מבין מארשת פניו, שלא השיג אותה. לאחר דין ודברים, מסכים מתיך הכפתורים לדחות את גזר הדין עד לפרשת הדרכים הבאה, כדי לאפשר לפר למצוא כומר מוודה. תמונה י' הוא ממשיך בדרכו. איש בא לקראתו עם מלכודת ציפורים בידו ופר חושב אותו לכומר, אך בשיחה ביניהם מסתבר, שמדובר בשטן בכבודו ובעצמו. השטן מציע לו חדר חם בביתו, אך פר מסתייג ומבקש אפשרות לעבוד בעתיד לדירה אחרת. לחיזוק טענתו הוא מונה את חטאיו הרבים - סחר עבדים, משלוח אלילים לסין, התחזות לנביא - אך השטן איננו מתרשם. פר מוסיף ושולף את מעשה הטבח שהטביע בים כדי להציל את נפשו, אך השטן מתנער ממנו: "סבור אתה, עת מחיר הדלק מאמיר יום-יום, נבזבז עליך אש גיהנום?", לא, חובבים כמוהו נידונים רק לתרווד. הוא מוסיף ומסביר לפר, כי רק מי שהיה הוא 'עצמו כל הימים, הוא חוטא של ממש, ולא פר ושכמותו. פר שואל לשמו של אותו איש, שבמעשיו השחיר את עצמו עד תום, ושומע, כי שם האיש הוא פר גינט. הוא משיב לשאלת השטן, כי לאחרונה ראה את פר גינט בכף התקווה הטובה, והשטן נחפז לשם בכל המהירות. פר שמח שהוליך את השטן שולל והרחיקו מעליו, אך רוחו נופלת כשהוא חושב, כי איש לא יזכור אותו לאחר מותו. תהלוכת מתפללים עוברת בשירה, ופר אחוז פחד, אומר לעצמו, "הלא מת הייתי עוד לפני המוות". תמונה י"א ממוזער\|פר גינט ומתיך הכפתורים על פרשת הדרכים בפרשת הדרכים, פונה מתיך הכפתורים אל פר גינט ותובע את הרשימה. פר מודה, שלא הצליח להשיג אותה ומתיך הכפתורים מודיע לו, שתמה האורכה. פר מצביע אל אור במרחק, בקתה, שממנה עולה קול שיר של אישה. פר אומר, כי שם ימצא את רשימת כל חטאיו. מתיך הכפתורים אוחז בידו ואומר לו להכין עצמו לשוב לביתו, אך פר אומר כי ביתו הנה הוא שם, לפניו, ומגרש את מתיך הכפתורים מלפניו, כי תרוודו לא יוכל להכיל את כל חטאיו. מתיך הכפתורים מסתלק ופר קרב לבקתה. באותו רגע יוצאת סולוויג מפתחה, נשענת על מקל, כמעט עיוורת, פניה מפויסים וספר תפילות בידה. פר כורע לפניה ומציג עצמו: "הנה החוטא, פסק דינו פסקי." סולוויג מאושרת, נושאת ברכה לאל, ובניגוד לדברי פר, מצהירה כי הוא לא חטא מעולם. מתיך הכפתורים מופיע ודורש את הרשימה. פר מבקש מסולוויג לזעוק חמס על כל חטאיו, אך היא מכירה רק בשמחה שהביא לחייה ומברכת על שובו כאשר הבטיח. פר אומר לה, כי אבוד הוא אלא אם תוכל היא לפתור את החידה: איפה היה פר גינט מאז ראתה אותו לאחרונה? אם לא תדע את הסוד ופתרונו, יהיה פר אבוד לעד. סולוויג מחייכת: "היה היית באמונתי, בתקוותי ובאהבתי." פר מתרפק עליה והיא שרה לו שיר ערש ומרדימה אותו בחיקה. מתיך הכפתורים מזכיר לו, כי עוד ייפגשו על אם דרך אחרונה - ובכך תמו דבריו. סוף המחזה ניתוח המחזה קלאוס ון דן ברג טוען, ש"פר גינט" בספרו "הקנון המערבי" קורא מבקר הספרות הרולד בלום תגר על הקריאה המקובלת של "פר גינט", בקביעה: הפקות חשובות בשנת 1906 הציגה אגודת הבמה הפרוגרסיבית של ניו יורק תמונות מתוך המחזה. ההפקה הראשונה של "פר גינט" בארצות הברית נפתחה בבית הגרנד אופרה של שיקגו ב-24 באוקטובר 1906, בכיכובו של השחקן הנודע ריצ'רד מנספילד באחד מתפקידיו האחרונים לפני מותו. ב-1923 שיחק ג'וזף שילדקראוט בתפקיד פר גינט בברודוויי, בהפקה של גילדת התיאטרון, עם סלנה רויל, הלן וסטלי, דאדלי דיגס ומי שיהיה בהמשך לשחקן קולנוע, אדוארד ג'י רובינסון. ב-1944, באולד ויק, הופיע ראלף ריצ'רדסון בתפקיד, בחברת כמה מגדולי השחקנים הבריטיים של אותם ימים בתפקידים משניים או קטנים, בהם סיביל ת'ורנדייק כאוזה ולורנס אוליבייה כמתיך הכפתורים. ב-1951 הגשים ג'ון גרפילד את משאלתו לככב בהפקת ברודוויי, שבה הופיעה מילדרד דאנוק כאוֹזֶה. הפקה זו לא נחלה הצלחה, ויש אומרים שתרמה למותו של גרפילד בגיל 39. בקולנוע, שנים לפני שהיה לכוכב-על, שיחק צ'ארלטון הסטון בן השבע-עשרה בתפקיד פר בגרסת סטודנטים של סרט אילם דל-תקציב על פי המחזה בשנת 1941. מכל מקום, מעולם לא נוצרה גרסה שלמה של "פר גינט" בסרט מדבר באנגלית אף כי היו כמה הפקות טלוויזיה, וסרט מדבר הופק בגרמנית ב-1934 . ב-1957 הפיק אינגמר ברגמן גרסה בימתית באורך חמש שעות של "פר גינט" בתיאטרון העירוני של מאלמה, שוודיה, עם מקס פון סידוב בתפקיד פר גינט. ברגמן חזר והפיק את המחזה כעבור 34 שנים, בתיאטרון הדרמטי המלכותי של שוודיה, הפעם עם בריה אלסטדט בתפקיד הראשי. ברגמן בחר שלא להשתמש במוזיקה של גריג, וגם לא ביצירה המודרנית יותר של האראלד סוורוד, אלא במוזיקת עם נורווגית מסורתית, וגם בה רק בצמצום. ב-1993 כיכב כריסטופר פלאמר בגרסה קונצרטית משלו למחזה עם התזמורת הסימפונית של הרטפורד, קונטיקט. הייתה זו גרסת ביצוע חדשה ושיתוף פעולה של פלאמר והמנהל המוזיקלי של תזמורת הרטפורד, מייקל לנקסטר. פלאמר חלם זה מכבר להופיע בתפקיד הראשי בהפקת במה מלאה של המחזה, אבל הדבר לא עלה בידו. ההפקה של 1993 לא הייתה גרסה בימתית מלאה, אלא גרסה קונצרטית מצומצמת ביותר, עם קריינות של פלאמר, שגם שיחק בתפקיד הראשי, ועם מוזיקת הליווי של אדוורד גריג במלואה. הגרסה הזאת כללה מקהלה ותפקידי שירה לסופרן ומצו סופרן. פלאמר ביצע שוב את הגרסה הקונצרטית ב-1995 עם התזמורת הסימפונית של טורונטו בניצוח לנקסטר. ההפקה של 1995 שודרה ברדיו קנדה. היא לא הוצגה מעולם בטלוויזיה ולא הוצאה למכירה על תקליטור. אלכס ג'נינגס זכה בפרס אוליבייה כשחקן הטוב יותר לשנים 1996/1995 על הופעתו בהפקת "פר גינט" של הלהקה השייקספירית המלכותית. ב-1999 ביים בראהם מאריי הפקה של תיאטרון הרויאל אקסצ'נג' במנצ'סטר עם דייוויד תרפול כפר גינט, ג'וזט בושל-מינגו כסולוויג ואספן שנברג כמתיך הכפתורים. בשנת 2000 העלה התיאטרון המלכותי הלאומי גרסה שהתבססה על תרגום המחזה משנת 1990 בידי פרנק מקגינס. בהפקה זו הופיעו שלושה שחקנים בתפקיד פר: צ'יווטל אג'יופור כפר הצעיר, פטריק או'קיין כפר בהרפתקאותיו באפריקה, וג'וזף מרסל כפר הזקן. לא זו בלבד, שהשימוש בשלושה שחקנים בתפקיד אחד היה יוצא דופן כשלעצמו, אלא שהשחקנים היו חלק מצוות "עיוור צבעים": אג'יופור ומרסל הם שחורים, ואו'קיין לבן. ב-2001, בקונצרטי הפרומס של ה-BBC, ביצעו התזמורת הסימפונית של גוטנבורג וזמרי שירות השידור הבריטי, בניצוח מנפרד הונק, את המוזיקה הנלווית למחזה במלואה, בנורווגית עם קריינות אנגלית מפי סיימון קאלו. ב-2006 ביים אובה יאנסן סרט טלוויזיה נורווגי בשם "Peer Gynt". יאנסן גם כתב את התסריט על פי המחזה של איבסן. בתפקיד פר גינט שיחק רוברט סטאדלובר, עם סוזאן-מארי וראגה כאוזה וקרולין הרפורת' כסולוויג. הפקות בישראל הבימה, הצגת בכורה: 2 ביוני 1952, בתפקיד פר: שמעון פינקל "פרגינט יצא למסעיו", התיאטרון הערבי-עברי ביפו ובית הספר לאומנות הבמה של מכללת סמינר הקיבוצים, אוקטובר 2003, בימוי יגאל עזרתי הקאמרי, עונת 12–2013, עיבוד ובימוי עידו ריקלין אנסמבל עיתים, אוגוסט 2015, בימוי רנה ירושלמי, אולם נחמני, תל אביב אנסמבל עיתים, בימוי נעם אז"ר, בתפקיד פר: נעם אז"ר, זוכה פרס קיפוד הזהב ראו גם פר גינט (גריג) פר גינט (פארק פסלים) לקריאה נוספת Uwe Englert: „Peer Gynt“, in: Ibsens Dramen. Reclam, Stuttgart 2005, [Reclam Interpretationen, RUB 17530], , S. 7–40. Meinolf Schumacher: „Peer Gynts letzte Nacht. Eschatologische Medialität und Zeitdehnung bei Henrik Ibsen“, in: Figuren der Ordnung. Beiträge zu Theorie und Geschichte literarischer Dispositionsmuster, hrsg. von Susanne Gramatzki und Rüdiger Zymner. Böhlau, Köln u. a. 2009, , S. 147–162 (Digitalisat). Brigitte Fochler: Der Narziss Peer Gynt. Eine psychologische Betrachtung von Ibsens Gedicht und seine dramaturgische Umsetzung durch die Claus-Peymann-Inszenierung am Wiener Burgtheater. Diplomatica-Verlag GmbH, . קישורים חיצוניים עותק של המחזה "פר גינט" מתוך ויקיטקסט האנגלית התזמורת הסימפונית ירושלים מבצעת את "בוקר", מתוך אתר יוטיוב יוסי גרבר מקריא את פר גינט, בליווי המוזיקה של גריג, חלק א'. קיים ביוטיוב גם חלק ב'. האוניברסיטה הפתוחה, "החוויה התיאטרונית, מבוא לדרמה ולתיאטרון", זמירה הייזנר, קרין חזקיה, ניתוח פר גינט (עמ' 268-241) חברת איבסן הנורווגית, ניתוח המחזה, פר גינט" (באנגלית) אנציקלופדיה.קום/אמנויות/כתבי-עת חינוכיים/פר גינט לילהאמר, נורווגיה - תרבות, מורשת ואטרקציות. ההיסטוריה של פר גינט מאת הנריק איבסן ג'יימס מקפארלן, הקדמה לתרגום "פר גינט", הוצאת אוניברסיטת אוספורד תקציר וניתוח קצר של "פר גינט" הערות שוליים קטגוריה:מחזות הנריק איבסן קטגוריה:יצירות משנת 1874 קטגוריה:ספרות סקנדינבית	2024-09-02T17:12:21
אורי אבנרי	250px\|ממוזער\|שמאל\|לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אורי אבנרי בתל אביב אוּרִי אַבְנֵרִי (10 בספטמבר 1923, כ"ט באלול ה'תרפ"ג – 20 באוגוסט 2018, ט' באלול ה'תשע"ח) היה עיתונאי, פובליציסט, עורך, סופר, חבר הכנסת ופעיל שמאל רדיקלי ישראלי. ב-1950 קנה את השבועון "העולם הזה", היה לעורכו הראשי במשך כארבעים שנה, הביא אותו לתפוצה רחבה והפך אותו לשם דבר בעיתונות הישראלית, שבועון אנטי-ממסדי שנועד לחשוף פרשיות שחיתות, תוך שימוש באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות, סיפורי מין, רכילות ותמונות עירום – בסגנון נועז ויוצא דופן באותם ימים. ב-1965 הקים והנהיג את תנועת "העולם הזה - כוח חדש", והיה חבר הכנסת מטעמה בכנסות השישית והשביעית. לאחר מכן היה שותף להקמת מחנה של"י, וחבר הכנסת מטעמה בכנסת התשיעית. היה שותף גם להקמת "הרשימה המתקדמת לשלום" והתנועה החוץ-פרלמנטרית "גוש שלום". במסגרת פעילותו הפוליטית עסק בנושא זכויות האדם, נלחם נגד כפייה דתית ואפליה עדתית, למען שוויון זכויות לערביי ישראל ולמען שלום והשתלבות של ישראל ב"מרחב השמי". שנותיו הראשונות 250px\|ממוזער\|שמאל\|אורי אבנרי – תמונה אחרונה בגרמניה, 1933 250px\|ממוזער\|שמאל\|אורי אבנרי כנער, 1940 נולד בשם הלמוט אוסטרמן (בגרמנית: Helmut Ostermann) להילדה (חולדה) לבית אנגלשטיין ולאלפרד (אהרון), בנקאי, בעיירה בֵקום שבקרבת מינסטר, במחוז וסטפאליה שבגרמניה, כבן הזקונים מבין ארבעה ילדים למשפחה יהודית-גרמנית אמידה, וגדל בהנובר. בילדותו למד בבית הספר יחד עם רודולף אוגשטיין, לימים בעליו של השבועון המצליח "דר שפיגל". השניים חידשו את קשריהם בשנות ה-50 של המאה ה-20. כעשרה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, בנובמבר 1933, עלה לארץ ישראל עם משפחתו. אביו, שאיבד את כל הונו בארץ בתוך שנה בעסקאות כושלות, פתח בתל אביב מכבסה שהפעלתה הייתה כרוכה בעבודה קשה ובפרנסה מועטה, ובה עבדה גם אמו. אָחִיו ורנר, ששירת ביחידת הקומנדו 51 במסגרת הצבא הבריטי, נהרג במלחמת העולם השנייה במהלך המערכה לכיבוש אתיופיה, ולזכרו נבחר שם המשפחה אבנרי. עם הגיעו לארץ אימץ אבנרי את השם יוסף, על שם סבו, ומאוחר יותר את השם אריאל, ולבסוף בחר באורי. עקב המצב הכלכלי הקשה עזב אבנרי את הלימודים בגיל 14, עם סיום כיתה ז' בבית הספר לבנים "אחד העם", והחל לעבוד. תחילה עבד כטכנאי רדיו, ואחר כך כפקיד במשרד עורכי דין, במשרד החקירות של דוד תדהר, במחלקת העבודה של "התאחדות בעלי התעשייה בארץ-ישראל", ובמערכת העיתון הכלכלי-רוויזיוניסטי "פלניוס". את השכלתו רכש באופן אוטודידקטי מקריאת ספרים. נעוריו ופעילותו הפוליטית המוקדמת 250px\|ממוזער\|שמאל\|מיכאל אלמז משמאל, אורי אבנרי מימין, 1947 לדבריו, ב-1939, בהיותו בן 15, הצטרף לאצ"ל לפלוגה ז' בפיקודו של האדריכל אביאל כץ, וב-1941 עזב את הארגון. על פעילותו באצ"ל אמר: . הוא טען כי היה זה הדבר הנכון להצטרף לארגון, כפי שהיה זה לא פחות נכון לעזוב אותו. הוא היה מזכירו של אריה אלטמן, יושב ראש הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה, שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים שפרשו מההסתדרות הציונית העולמית), חבר בוועדת התרבות של הצ"ח, כתב (והמשיך לכתוב גם לאחר פרישתו מהאצ"ל) בביטאון "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" "המשקיף" ובדו-שבועון הרוויזיוניסטי של יעקב וינשל "החברה", ונשא הרצאות במועדון הצ"ח בתל אביב. יעקב יצחקי ("אלכס"), אז חבר "המחנות הלאומיים" ולימים טכנאי השידור של "קול המחתרת העברית", סיפר כי באותה תקופה הגיע לאחת ההרצאות של אבנרי יחד עם אביו, וכי גם הוא וגם אביו הוקסמו מיכולותיו של יוסף אוסטרמן הצעיר (אבנרי) לנתח את המצב הפוליטי הבינלאומי ואת מקומם של היהודים בקלחת, והוסיף כי עקב התרשמותו הרבה מכך נותר אירוע זה חרות בזיכרונו מאז. ממאמרים שפרסם בשנות ה-40 המוקדמות בדו-שבועון "החברה", מייסודו של יעקב וינשל, ניתן ללמוד כי השקפתו בתקופה זו נטתה לשילוב בין כנעניות לפשיזם ופולקיזם. במאמריו הבהיר כי הוא שואף לעצב מחדש את "העם העברי" על ידי טיהורו מכל "המעצורים הנפשיים" המפריעים לו וסילוק כל "התסביכים הגלותיים" שבקרבו, סילוק שיוביל לדידו לשינוי מבנה הגוף הלאומי ול"תקומתו המפוארת" של "הגזע העברי העתיק והצעיר לנצח", שישליט את "האדנות העברית החדשה" במרחב כולו. במאמר שפרסם בספטמבר 1941 תחת הכותרת "התעמולה המודרנית", הבהיר כי הוא רואה את תפקידו העיקרי ביצירת תעמולה שתחדיר את המיתוס העברי לשכבות רחבות באוכלוסייה בארץ, זאת תוך שהוא מתאר ומשבח את יכולותיה של התעמולה הנאצית, הבזה ומפוררת את "הקליפות הזרות של הרכרוכיות הבורגנית הליברלית, התרבות והציוויליזציה, המחשבה והרציונליזם", להקים מחדש לתחייה את הגרמנים הקדמונים, הטבטונים, על כוחותיהם הטבעיים, שהוסיפו "עוצמה אדירה לזוהר הנאצי". הוא תבע ליישם זאת גם אל מול תושבי הארץ, כדי לעזור להם ב"מהפכה הפסיכולוגית", שמבחינתו היא שלב הכרחי ב"התחדשות הגזעית של העם העברי", שתוביל להתעוררות ההמון, ותתבטא באיבוד האינדיבידואליות של חבריו, וב"טמיעה גמורה בהמון האדיר, הרותח, חסר הגבולות", מה שיוביל לדידו לטיהור העם העברי מתסביכיו ומהמעצורים הנפשיים שדבקו בו בגלות. כחודש לאחר מכן פרסם מאמר נוסף בדו-שבועון, תחת הכותרת "בין יהודיות לעבריות", בו יצא נגד המיתוסים הדתיים שרווחו בעולם, ולמען המיתוסים הגזעיים-מדיניים שהחלו לצבור פופולריות בעולם החדש, כשהוא טוען כי האומות האירופיות "אינן מוצאות יותר סיפוק בפולחן הרוחני של כנסיות למיניהן ובמוסר הרכרוכיות שלהן", ועל כן הן מייצרות לעצמן מיתוס חדש, הוא המיתוס המדיני, הדומה לדידו "בכל המובנים" לאמונות המקוריות של הקולקטיבים הללו מימי העולם העתיק. היטמעותו של מיתוס זה, לטענתו, מעלה "מוסר גיבורים גאה" ומפריח את "פולחן הקורבנות העתיקים", המביאים יחדיו ליצירתה של אומה, גזע, ומנהיג לאומי "המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית". אבנרי המשיך וטען כי גם בקרב היהודים "מתעוררת הקריאה הגדולה, התמרדות הדם העברי", המתקומם נגד מעמדו כדת, ודורש את "מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי" ואת היוולדותו של "הגזע העברי". ב-1944 הוציא, כ"מנהל קומיסריון התעמולה" של מרכז הצ"ח בישראל, שני גיליונות של ירחון רעיוני פנימי בשם "במאבק", שמטרותיו המוצהרות היו להסביר את הקו המדיני של מרכז הצ"ח בארץ, לגבש את האחדות הרעיונית של התנועה על בסיס דיון חופשי בין הדעות השונות, ולהדריך את התועמלן הלאומי בכל ענפי התעמולה ובכל השטחים הרעיוניים. ב-1946 היה מעורב בהקמת קבוצה בסגנון הכנענים, ששמה היה "ארץ-ישראל הצעירה" אך נודעה בשם "במאבק" על שם ביטאונה, שאבנרי היה עורכו. בקבוצה זו היו חברים גם עמוס אילון, מיכאל אלמז, ונחום זולוטוב, שגם אייר את כתב העת. הביטאון הופיע ארבע פעמים בלבד במהלך 1946–1947, אך הצליח לעורר הדים ביישוב. הגיליון האחרון של "במאבק", שהתפרסם ביום קבלת ההמלצה של ועדת אונסקו"פ על תוכנית החלוקה, יצא נגד התוכנית, והזהיר שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות בקנה מידה היסטורי בין האומה העברית והאומה הערבית. כמה שבועות לפני קבלת ההמלצה של ועדת אונסקו"פ על תוכנית החלוקה, פרסם את החוברת "מלחמה או שלום במרחב השמי", בהוצאת "המחלקה המדינית של חוגי ארץ-ישראל הצעירה", בה שרטט את תוכניתו ה"כנענית" ל"מרחב שמי" מאוחד, במסגרתו תהווה המדינה העברית כוח מהפכני שישפיע באופן חיובי על כל האזור, ויעזור בשחרור עמי האזור מנוכחותו והשפעתו של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי. בפברואר 1948 פורסמה החוברת "מהתגוננות למלחמה – לקראת מלחמה כוללת: קובץ למחשבה מלחמתית", בעריכתם של אבנרי, בנימין ישראלי וד"ר שאול לוין, ובהוצאת "הליגה העברית למלחמה כוללת". בחוברת הציעו העורכים "לפורר את החזית הערבית מבפנים, להביא לכלל התנגשות מהפכנית גלויה בין המשטר הערבי הקיים לבין הכוחות הערביים החותרים לקראת התחדשות לאומית וסוציאלית, ליצור ברית לאומית ומעמדית בין כוחות ערביים אלה לבין האומה העברית החדשה, ולבנות על ברית שמית זו את ההסדר היציב שיבטיח את שלומו וחירותו של המרחב ואת מילוי מטרותינו הלאומיות". בנוסף טענו כי "אסור לנו לסתור את האידיאלים של הלאומיות הערבית", אלא "להוכיח כי אידיאלים לאומיים אלה קשורים באידיאלים הלאומיים שלנו, ולהצביע על דרך מעשית להגשמתם המשותפת", באמצעות "יצירת שכבה רחבה של ערבים אשר מעמדם האישי יהיה מותנה בניצחון עברי", ובאמצעות איחוד עתידי של המרחב השמי במסגרת קונפדרטיבית גדולה. לטענתו של יעקב שביט, רעיונות "המרחב השמי", בהם דגל אבנרי בתקופה זו, היוו המשך ישיר לרעיונות שבהם דגל בתחילת שנות הארבעים: "העולם העברי" הפך ל"מרחב השמי", ו"התודעה הלאומית העברית" הפכה לרק נדבך אחד, אם כי מוביל ודומיננטי, בתוך "תודעה שמית" רחבה יותר. כמו כן, טען שביט, ניכרת ההשפעה של הגאופוליטיקה מבית מדרשם של פרידריך ראצל וקארל האוסהופר, מפתחי רעיון "מרחב המחיה", על סגנונו באותה תקופה. בשניהם מצא שביט את התחושה העצמית של מעצמה של התחדשות וקדמה, הרוצה להשיג שליטה מרחבית, ובעלת תודעה של "שליחות עולמית". 250px\|ממוזער\|שמאל\|אורי אבנרי כחייל ב"שועלי שמשון", 1948 שירותו הצבאי ותחילת דרכו העיתונאית עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף לחי"ש של "ההגנה", ושירת בפלוגה ב׳ של גדוד 54 של חטיבת גבעתי. במהלך המלחמה הוסבה פלוגתו ליחידה ממונעת רכובה על גבי ג'יפים, שהייתה לכמעיין סיירת (בלשון אותם ימים – פלוגת הקומנדו) של חטיבת גבעתי – שועלי שמשון, תחת פיקודו של אריה שפק. אבנרי השתתף בעשרות קרבות, בין השאר במבצע נחשון (בכיבוש דיר מוחיסין), במבצע מכבי (בכיבוש אל קובאב), בניסיון כיבוש משטרת עיראק סווידאן, במבצע פלשת (ניסיון בלימת המצרים וניסיון כיבוש איסדוד), במבצע אנ-פאר, במערכה על נגבה, בקרבות על משלט עיבדיס, בקרבות בית עפה, במבצע מוות לפולש ובמבצע יואב (בכיבוש משלטי חוליקאת). לאחר קורס מפקדים קרביים, מונה אבנרי בנובמבר 1948 למפקד כיתה בפלוגה ג' של גדוד 54 של גבעתי. הכיתה עליה פיקד הורכבה כולה מאנשי גח"ל, מתנדבים מחוץ לארץ שהשפה העברית ותנאי הארץ היו זרים להם. אבנרי נפצע קשה בבטנו ובזרועו ב-8 בדצמבר 1948 במשלט במרחק 300 מטר מהכוחות המצרים בעיראק אל-מנשייה, פציעה שהובילה לכריתת קטע ממעיו, לאשפוזו בבית חולים במשך כחמישה שבועות, ולאחר מכן, לשיכונו בבית ההבראה בגבעת ברנר. השיר הקשור בשועלי שמשון הוא "שיר השועלים", המוכר יותר כשיר שועלי שמשון, ומזוהה בעיקר עם הביצוע של הזמרת שושנה דמארי. מילות השיר נכתבו על ידי אבנרי, והוא הולחן בידי מרדכי זעירא. על פי עדותו, כתב אבנרי את השיר בעיפרון על פיסת נייר בבת אחת ביולי 1948 לאור פנסי הג'יפ, בהיותו בכפר ג'אלדיה, כאשר ביקר, הופיע וניגן ביחידתו המלחין והפזמונאי מרדכי זעירא, שלו גם נתן את הפתק עם המילים כדי שילחינן. על פי אבנרי, לקח לזעירא שלושה חודשים כדי לכתוב את הלחן. בדיעבד, אמר אבנרי כי הוא מתבייש במילים שכתב, וסיפר כי כתב אותן זמן קצר לאחר טראומת הלחימה בקרב על גבעה 105 ליד קיבוץ נגבה, שהיה עבורו הקרב הקשה במלחמה. בתום המלחמה כינס אבנרי את חוויות המלחמה שלו בספר "בשדות פלשת – 1948", אליו כונסו הרשימות שכתב כחייל בפלוגת "שועלי שמשון" לפני הקרבות ולאחריהם ולעיתים תוך כדי קרב, ופורסמו במהלך המלחמה מדי שבוע בעיתון הערב של "הארץ", "יום יום", בהמשך להצעתו של ידידו בנימין תמוז שאמר לו: "תכתוב לנו מפעם לפעם". הספר זכה להצלחה חסרת תקדים, ותוך זמן קצר הודפסו עשר מהדורות. ספר זה הפך את אבנרי לחביב הקהל, ובמשך כשנה זכה לביקורות נלהבות ולגילויי חיבה. לדברי אבנרי, בעת שישב באוטובוס האזין לשני נערים שישבו מאחוריו ודיברו בהתלהבות על "בשדות פלשת", וניכר היה שהם מקנאים בגיבוריו. אחד הנערים אמר בעצב כי חבל שפספס את המלחמה בכמה חודשים. אבנרי, שכתב את הספר לדבריו לא כדי לפאר את המלחמה או לטשטש את זוועותיה, הבין כי המסר שלו לא הובן והחליט לכתוב את הספר "הצד השני של המטבע", שהוא ספר אנטי מלחמתי המתאר את הצדדים המכוערים של המלחמה ובו ביקורת קשה על הפוליטיקאים. תוך זמן קצר הפך אבנרי מחביב הקהל ליעד לביקורת ולהסתה. פרסום הספר נאסר אחרי הופעת המהדורה הראשונה, אך הוא יצא שוב ב-1976 וב-1990. כבר בתחילת שנות ה-40 פרסם אבנרי מאמרים בדו-שבועון הרוויזיוניסטי "החברה", בביטאון הציונים הכלליים, "הבוקר", ובביטאון ברית הציונים הרוויזיוניסטים, "המשקיף". כמו כן, עבד גם בשבועון "עולם האשה" ובמערכת העיתון הכלכלי-רוויזיוניסטי "פלניוס". בעת ששהה בבית ההבראה בגבעת ברנר, הציע לו עורך עיתון "הארץ" גרשום שוקן לעבוד בעיתונו לכשישתחרר ככותב מאמרי המערכת הראשיים של עיתונו, כששוקן כבר הכיר את כתיבתו של אבנרי מפרסומיו בעיתון הערב של "הארץ" בימי המלחמה. עוד לפני המלחמה כתב לשוקן וביקש להתקבל לעבודה אצלו בעיתון "הארץ", על רקע התקופה בה "הארץ" היה אחד משלושת העיתונים החשובים ביישוב, לצד "דבר" ו"הבוקר", והיחיד מביניהם שלא היה ביטאון מפלגתי, אך הדבר לא הבשיל. לכן, לא העז אבנרי לסרב להצעת שוקן להגשים את חלומו. אבנרי היה לכתב בעיתון במשך כשנה (1949–1950), שהייתה רוויה בחיכוכים בינו לבין עורכו הראשי, עד שלבסוף נפרדו דרכיהם. טרם עזיבתו את "הארץ" תכנן שוקן להוציא שבועון שאמור היה להיקרא "פנים". התכנון היה שאבנרי יעבוד עם צלם המערכת פול גולדמן, ויכין כתבות לדוגמה בתור "פיילוט". אבנרי וגולדמן אכן הכינו שורה של כתבות לדוגמה, אך שוקן ביקש למנות את אחיו גדעון שוקן כעורך, והציע לאבנרי את תפקיד סגן עורך השבועון, הוא סירב ועזב את "הארץ". העולם הזה ממוזער\|טקסט=אורי אבנרי במהלך פסטיבל הקצב הישראלי, הפארק הלאומי, רמת גן, 1969\|אורי אבנרי במהלך פסטיבל הקצב הישראלי, הפארק הלאומי, רמת גן, 1969 בשנת 1950 נטל אבנרי את כספי הפיצויים שקיבל מאגף השיקום של משרד הביטחון בעקבות פציעתו בקרב, ואת ההכנסות מספרו "בשדות פלשת – 1948", ורכש יחד עם חברו לשועלי שמשון (ולימים יריבו) שלום כהן שבועון דל תפוצה בשם "העולם הזה". ברכישה השתתף גם נחום איתן (אשר מכר את חלקו בעיתון בסוף שנות החמישים). "העולם הזה" בעריכת אבנרי וכהן הגיע לתפוצה רחבה והפך לשם דבר בעיתונות הישראלית, וסיסמתו הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים". השבועון הופיע בעריכת אבנרי במשך כ-40 שנה. בסוף שנות השמונים ירדה תפוצתו, ובשנת 1990 מכר אותו אבנרי בסכום של כמיליון דולר לאיש העסקים אריה גנגר, מקורבו של אריאל שרון, שהציב את רפי גינת כעורך השבועון. זמן קצר לאחר מכן משך גנגר את ידיו מהעיתון, והעביר את השליטה לגינת. בימיו האחרונים נמכר העיתון ל"מוניטין", בעריכת רינו צרור (שהחל את דרכו ב"העולם הזה"), אשר שינה את שמו ל"שישי", וצורף כמוסף שבועי לעיתון "גלובס", עד 1993 שבה נסגר סופית. ארכיון "העולם הזה", ובו מאות אלפי תצלומים ותשלילים, שמור בארכיון עיתון "ידיעות אחרונות". מספר שנים לפני מותו של אבנרי, ניסו כמה מחבריו לשכנע את ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" ובעל הזכויות על "העולם הזה", להקים לו ארכיון מקוון, הוא לא נענה לבקשה, אך הארכיון הועלה לבסוף לרשת ללא הסכמתו. ביוני 2019, ירד האתר מהרשת לאחר שחווה כמה בעיות טכניות אך לאחר כשנה עלה האתר שוב. באמצעות "העולם הזה" ניהל אבנרי מאבק בשלושה מישורים: במישור הלאומי – הטפה מתמדת לרעיון הדו-קיום עם העם הערבי בארץ ישראל והשתלבות בסביבה (במרחב – כלשונו), תוך מאבק לביטול הממשל הצבאי והפקעת האדמות. הוא היה מבין הראשונים שקראו להקמת מדינה פלסטינית. במישור הפוליטי – מאבק עיקש נגד הממסד של שלטון מפא"י ומוסדותיו, מאבק בחסידיו ובעוזריו הצעירים של דוד בן-גוריון: משה דיין, שמעון פרס, טדי קולק ואחרים, אותם כינה "צעירי בן-גוריון". חשיפת שחיתויות ופרשיות מעוררות מחלוקת (כגון טבח כפר קאסם, "פרשת אלכסיס", "פרשת אלישבע", "פרשת ידלין", "פרשת אברהם עופר" ו"פרשת יעקב לוינסון"), ותמיכה ביריבי בן-גוריון בפרשת קסטנר ובפרשת לבון. במישור הממלכתי – מאבק בשירותי הביטחון (שנקראו באותם ימים "שין בית", ועצם עובדת קיומם נחשבה לסודית), אותם כינה "מנגנון החושך", ומאבק נגד חקיקת חוק איסור לשון הרע. אבנרי אף חידש מילים וביטויים בשפה העברית, כגון ח"כ, בליין, מחזמר, יומון, חללית, מילה שהגה בשנת 1953 כאשר תרגם עבור עיתונו "העולם הזה" מאמר של ורנר פון בראון על המסע העתידי בחלל, שהיה אז עדיין בחזקת מדע בדיוני, וכן "כְּתַבְלָב" (כינוי לעיתונאי לא-אובייקטיבי המתחנף לבעלי-כוח). אבנרי המציא גם את המונח "פוסט-ציונות". בראשית שנות ה-50 היה "העולם הזה" בין הראשונים שהעלו לדיון את שאלת קיפוח עולי ארצות המזרח בישראל, בכתבת תחקיר ב-1950 תחת הכותרת "ישראל – מדינה אשכנזית?", ובשורת כתבות ב-1953 תחת הכותרת הבוטה "דופקים את השחורים" (ביטוי שהפך מאז למטבע לשון, גם שלא בהקשר העדתי) מפרי עטו של שלום כהן. בשנת 1959 החל "העולם הזה" לצאת בפורמט של שני שערים – שער קדמי, שכלל בעיקרו סנסציות פוליטיות, ושער אחורי, שהוקדש לסיפורי מין (בעיקר בקרב דתיים או חיילים), וסיפורי רכילות בעלי אופי חצי-פורנוגרפי. הסיפורים היו מלווים בכותרות מרעישות כדוגמת: "הווידוי המזעזע של תלמידת תיכון דתית בת 15: 'כך הודחתי לזנות'", מלווה בצילום של נערה חצי עירומה שמלבן שחור מכסה את עיניה. מאפיינים אלה של השבועון הביאו ליחס אמביוולנטי כלפיו מצד הציבור הישראלי. למרבית הציבור היה השבועון בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, ורבים אחרים ראו בו מקור למידע חשוב שהעיתונות הממוסדת העדיפה להסתירו. בממסד ובעיתונות נהגו שלא לקרוא לשבועון בשמו, אלא לכנותו בשם "השבועון המסוים". ב-1961 סיקר מטעם "העולם הזה" את משפט אייכמן בירושלים. על המשפט אמר ב-2018: בשיאו, באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, הגיע השבועון לתפוצה שעלתה על 25,000 עותקים, מה שהעמיד אותו כשבועון השני בתפוצתו – אחרי "דבר השבוע"; ומאחר שחלק ניכר מתפוצתו של "דבר השבוע" נכפה על העובדים על ידי הממסד ההסתדרותי של מפא"י, הרי שתפוצתו האפקטיבית של "העולם הזה" נחשבת כגדולה אף יותר. השבועון היה פופולרי בעיקר בקרב האליטות החברתיות בישראל, כולל תושבי הערים הגדולות, פוליטיקאים ופקידי ממשל (שבדקו אם הושמצו בו, ולעיתים אף הדליפו לו אינפורמציה על מנת לנגח בה את יריביהם), ואפילו בקרב צעירים תושבי קיבוצים. עיתונאי "העולם הזה" אהרן בכר אמר ב-1968: "אין אולי עיתון בארץ שחיוב ושלילה מתרוצצים בו בצורה כל-כך קיצונית. "העולם הזה" מילא תפקיד ציבורי ראשון במעלה בשבירת קשר השתיקה סביב נושאים שהשלטון החליט כי השתיקה יפה להם, אך אותה שעה עצמה מילא תפקיד לא קטן בגיבוש הווי חברתי מסוים ובהפיכת רחוב דיזנגוף לסמל של ישראל... הוא המציא סגנון עיתונאי חדש, מקורי ותוסס, אך הפך ברבות הימים לשבועון הכתוב בחלקו בשפת נערות מספרה". פעילותו הפוליטית תחילת מעורבותו הפוליטית לאחר קום המדינה בשנת 1951 התחוללה שביתת הימאים, שלוותה באירועים אלימים ובהפעלת המשטרה, פלוגות הפועל וצה"ל (באמצעות ניסיון לגייס את מנהיגי השובתים לשירות מילואים) לשם שבירת השביתה. "העולם הזה" סיקר בהרחבה את השביתה, העלה אותה לראש הנושאים שעסק בהם ותמך במאבק השובתים. אבנרי עצמו חתם, לצד יצחק שדה, חיים גורי, חיים חפר, אבא קובנר ואחרים על עצומת תמיכה בימאים השובתים תחת הכותרת "קריאת אחים לימאים", ובה התביעה להכיר בנציגות הנבחרת של הימאים ובדרישתם להתנתק ממועצת פועלי חיפה ולהקים איגוד ימאים עצמאי. אבנרי אף נעצר, לצד בומבה צור, על הדבקת כרוזים של העצומה על גבי קירות קולנוע מוגרבי בתל אביב, ונקנס בסכום סמלי של לירה ישראלית אחת. בשנת 1953 היה אבנרי שותף להקמת הוועד למען גולי אבו גוש, יחד עם עמוס קינן, ר' בנימין, ערי ז'בוטינסקי, ראובן גרינברג ואחרים, שנועד לעזור להשיב חלק מתושבי הכפר שגורשו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, למרות עזרתם ללוחמים הציונים. באותה שנה הותקפו באישון לילה עורכי "העולם הזה", אבנרי ושלום כהן, על ידי ארבעה אלמונים ביציאתם ממערכת העיתון, שברו לאבנרי שתיים מאצבעות ידו הימנית, ופגעו בכהן בראשו, זאת כשנה לאחר הטלת פצצה במערכת העיתון, שיוחסה מאוחר יותר ל"מחתרת צריפין". אבנרי העריך אז שהיה קשר בין תקיפתו ובין הביקורת שמתח העיתון על טבח קיביה, ובמכתב לפנחס לבון קבע כי מאחורי התקיפה עמד הש"ב. לפי ספרם של יוסי מלמן ודן רביב, "מרגלים לא מושלמים", הרקע להתנפלות היה קשור למשפחת דיין, וזאת בשל "קשרים מסוימים שנוצרו למורת רוחם של בני המשפחה בין יעל דיין לעורך הראשי". בהמשך אותה שנה, כתב מעל דפי שבועונו מכתב פתוח לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, ובתוכו הפציר בו להכיר באופן רשמי וממלכתי ביוצאי האצ"ל ולח"י, בנכיהם ובנופליהם, ולהעניק ליוצאי מחתרות אלה הנצחה וזכויות שוות לאלו של יוצאי "ההגנה", בטענו כי בגבורתם ובתרומתם היו שווים לאנשי "ההגנה", וכי יהיה זה סיום הולם לסכסוך הפנימי, ויאפשר ליצור מסורת שלמה, רצופה ואחידה של לחימה עברית הכוללת את כולם. בשנת 1954, במהלך "משפט קסטנר", פרסם "העולם הזה" כתבות ומאמרים מאת אורי אבנרי, ששיקפו את אמונתו של אבנרי כי המשפט מוכיח שהשלטון במדינת ישראל נמצא בידי עסקנים ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי "דור תש"ח", שהקיזו דמם בשדות הקרב של מלחמת העצמאות. "העולם הזה" הפך בעת המשפט לשופרו של שמואל תמיר, סניגורו של הנאשם, מלכיאל גרינוולד, וידידו של אבנרי באותם ימים, ידידות שהפכה ברבות השנים לאיבה הדדית. בשנת 1955 ניהלו אבנרי ו"העולם הזה" מערכה נגד שלטונו הסמכותי של ראש עיריית חיפה אבא חושי, שאותו האשים העיתון בהטלת אימה ובמעשי שחיתות, בסדרת כתבות בה כונתה חיפה בשבועון בשם "חושיסטאן", זמן קצר לאחר מכן הונחו לבנות חבלה במערכת העיתון, שהתגלו לפני שאירע דבר, ופוצץ בית הדפוס בו נדפס העיתון. אבנרי קשר בין פעילותו העיתונאית וחשיפותיו של "העולם הזה" לבין ניסיונות החבלה נגדו, והאשים את הש"ב ושלטון מפא"י באחריות למעשה. "העולם הזה" צבר פופולריות רבה בישראל וזכה לתפוצה גבוהה באותה תקופה, על אף היותו כלי ביטוי אנטי ממסדי קיצוני. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה בפיהם "השבועון המסוים". ראש הש"ב, איסר הראל, שחשש כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית, החליט לממן בשנת 1956 מתקציב שירותי הביטחון הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון", הראל קיווה ששבועון זה יגרום לנטישת קוראים של "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון", אך "רימון" לא שרד יותר משנתיים. תנועת הפעולה השמית בשנת 1956, על רקע מלחמת סיני, הקים ביחד עם נתן ילין-מור, בועז עברון, עמוס קינן ואחרים את "הפעולה השמית" (שבתחילה דבק בה השם "מחתרת קפה הרלינגר", על שם בית הקפה בו נפגשו חבריה), תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של מדינת ישראל עם שכנותיה הערביות ב"מרחב השמי". ב-1957 פרסם אבנרי בעיתונו תוכנית שלום, ברוח התנועה, בשם "איחוד הירדן", בה קרא להקים מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שתקיים קשרי פדרציה עם מדינת ישראל. ב-1958 פרסמה התנועה מניפסט בן למעלה ממאה סעיפים, המסכם את תפיסת עולמה בשם "המנשר העברי – עקרונות הפעולה השמית". התנועה האמינה כי במרחב המזרח-תיכוני קיים לאום/גזע משותף, הוא הלאום/גזע השמי, תחתיו קיימות תתי-קבוצות כמו הלאומים העברי והערבי. מבחינתם על הלאום השמי להתאחד במסגרת קונפדרטיבית. התנועה שאפה לכך שישראל תצטרף ל"מדינות הבלתי-מזדהות", ותשתף פעולה עם ג'ווהרלל נהרו ויוסיפ ברוז טיטו הבלתי-מזדהים ("הנייטרלים"), בהם ראתה את עמודי התווך של העולם הנייטרלי, במאבק כנגד האימפריאליזם המערבי והסובייטי. התנועה הכירה עקרונית בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, והאמינה שעל ישראל לנקוט מיד ביוזמה פעילה לפתרון חלקי של בעיית הפליטים, תוך התחשבות ב"שיקולים הביטחוניים" של ישראל. התנועה קראה לבטל את כל החוקים והמנהגים המפלים כלפי המיעוט הערבי במדינה (כולל הממשל הצבאי), לבטל את "חוק השבות", ולהקים מדינה פלסטינית ברצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה קשורה בפדרציה עם מדינת ישראל, ובכך תהווה למעשה איחוד של ארץ ישראל הדו-לאומית בגבולותיה ההיסטוריים. עם פרוץ "אירועי ואדי סאליב", הביעו אבנרי ו"הפעולה השמית" תמיכה בדוד בן הרוש, טענו שמעצרו לא היה מוצדק, ותבעו לשחררו. הם הבהירו כי אם יישאר במעצר והדרך היחידה לשחררו תהיה באמצעות היבחרותו לכנסת, יהיו מוכנים להעמידו בראשות רשימתם בבחירות לכנסת הרביעית. "הפעולה השמית" שאפה לרוץ בבחירות לכנסת הרביעית במסגרת חזית משותפת עם תנועות נוספות, ולשם כך פנתה למספר תנועות, כגון "המשטר החדש" של שמואל תמיר וערי ז'בוטינסקי, המפלגה הלאומית הספרדית בראשות שלמה כהן-צידון, תנועת ליכוד יוצאי צפון אפריקה של דוד בן הרוש ותנועת הכוח השלישי של עו"ד מרדכי שטיין, אך כל ניסיונותיה לאיחוד עם תנועות נוספות עלו בתוהו, ולכן החליטו חבריה שלא לרוץ בבחירות. ב-1960 הקימו חברי "הפעולה השמית" את "הועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית" (בו היו חברים גם חברי הכנסת משה סנה ותופיק טובי, שלמה כהן-צידון ואחרים), שתמך באנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN) בלחימתם בכיבוש הצרפתי של הארץ במסגרת מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הביע התנגדות מוחלטת לקו הרשמי של ממשלת ישראל, שתמכה בצרפת והתנגדה לעצמאות אלג'יריה, וטען כי זהו אינטרס ישראלי כמו גם אינטרס יהודי-אלג'יראי לתמוך במאבק ה-FLN. ב-1963 היו שותפים אבנרי ו"הפעולה השמית", לצד מק"י, אל-ארד וחוגים נוספים, להקמת "הועד היהודי-ערבי לביטול הממשל הצבאי", שיחד עם מפ"ם, מק"י, אחדות העבודה, המפלגה הליברלית וחירות, ניסה לשנות את המדיניות הקיימת כלפי אזרחי ישראל הערבים. "הפעולה השמית" הוציאה דו-שבועון בשם "אתגר", שעורכו היה נתן ילין-מור, ויצא בין השנים 1960 ל-1968. 250px\|ממוזער\|שמאל\|אורי אבנרי ביומו הראשון כחבר כנסת, 1965 העולם הזה - כוח חדש 200px\|ממוזער\|חבר הכנסת אורי אבנרי, 1965 בשנת 1965, בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע, ומתוך מחשבה כי האפשרות היחידה לפרסם מאמרים וכתבות בשבועון "העולם הזה" באופן חופשי, ולהמשיך בקיומו לאחר חקיקת החוק, היא להפוך את עורכיו לחברי כנסת, כך שיזכו בחסינות פרלמנטרית, הקים יחד עם עורך המשנה שלום כהן, אמנון זכרוני ואחרים, רשימה בשם "העולם הזה - כוח חדש", שרצה בבחירות לכנסת השישית עם מצע בעל שמונה עקרונות: הבטחת חופש הפרט בישראל, שחרור מכפייה דתית בישראל, שבירת השעבוד למנגנון, חיסול האפליה העדתית, שוויון זכויות לערביי ישראל, מבצע שלום ישראלי במרחב, החזרת העצמאות המדינית לישראל, ומתן חסינות לדוברי אמת. בבחירות נבחר אבנרי לכנסת לבדו. במליאה הראשונה של הכנסת השישית היה אבנרי בין 11 חברי הכנסת שהחליטו להימנע בהצבעה על בחירתו של קדיש לוז ליושב ראש הכנסת, משום שחשב שיש למנוע מצב בו שלוש המשרות הייצוגיות החשובות במדינה – נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת, מרוכזות בידי מפלגה אחת (במקרה הזה מפא"י), והציע למנות במקומו חבר כנסת ערבי. נוסף על חברותו בכנסת, כיהן בכנסת השישית בוועדת הכלכלה ובוועדת השירותים הציבוריים. כחבר הכנסת המשיך להיאבק נגד חוק איסור לשון הרע, נגד כפייה דתית ולמען תחבורה ציבורית בשבת, למען גיוס בני ישיבות, לביטול חוק השבות (בתבעו לבטל את ההענקה האוטומטית של אזרחות לכל מהגר יהודי לארץ, ואת האפליה הקיימת בגינה לדידו במדיניות ההתאזרחות בין אנשים מדתות, מוצאים ועדות שונות), למען מדיניות שלום ישראלית, נגד השחיתות ומכירת המשחקים בכדורגל בישראל (תוך תביעתו להקים משרד ספורט בישראל שידאג להשליט סדר בנושא), למען פירוק קופות החולים בישראל, הלאמתן, והנהגת ביטוח בריאות ממלכתי חינם, ולפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. אבנרי תמך במלחמת ששת הימים, ומיד עם סיומה הציע להגשים את חזונו מימיו בתנועת "הפעולה השמית" – להקים מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים הכבושים של רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה קשורה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל. בהצעתו הוא ראה את הדרך היחידה שגם תשמור על אחדותה של הארץ וגם תשיג את השלום, ודרך טובה יותר מדרך "החזרת השטחים", שתהפוך את ישראל מחדש ל"מדינת גטו", כלשונו, ומדרך "סיפוח השטחים", שתהפוך את ישראל ל"מדינה דו-לאומית בה יהיה תוך דור אחד רוב ערבי". לצד זאת, הצביע בעד סיפוח מזרח ירושלים לישראל. אבנרי יצא נגד ההתנחלות בשטחים שנכבשו, שלדעתו היא "הכרזת מלחמה על העולם הערבי ועל העם הפלסטיני", והוסיף וטען כי יוזמות התנחלות של בודדים (דוגמת עליית משה לוינגר וחבריו לחברון בערב פסח 1968) הן ניסיון לקבוע עובדות בשטח ולאלץ את הממשלה להשלים עם סיפוח השטחים. בדצמבר היה שותף, לצד אישים כנתן ילין-מור, עמוס קינן, אהרן כהן, פעילים ערבים ממזרח ירושלים, ואחרים, להקמת "התנועה למען פדרציה ישראלית-פלסטינית" ששאפה לממש את החזון בו החזיק אבנרי בדבר הקמת מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל, את ירושלים המאוחדת ראו חברי הקבוצה כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל, שיש להשאיר תחת ריבונותה גם במקרה של יצירת פדרציה ישראלית-פלסטינית, תוך הענקת שוויון זכויות לערביי העיר. ברוח זו, הציע אבנרי להחליף את המנון מדינת ישראל, "התקווה", ב"ירושלים של זהב". לקראת הבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969, שקלו אבנרי ומפלגתו להתמודד במסגרת רשימה משותפת עם מק"י בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, "ברית השמאל הציוני סוציאליסטי" של יעקב ריפתין, "רשימת השלום" בראשות גדי יציב ונתן ילין-מור, אנשי "שי"ח" כגון רן כהן ויוסי אמיתי, ופרופסורים, אנשי רוח ואחרים כגון יהושע בר-הלל ועמוס קינן. בסופו של דבר הוחלט נגד ריצה משותפת, כיוון שאבנרי וחבריו הסתייגו מחבירה משותפת עם מפלגות שמאל ומפלגות קומוניסטיות, חבירה שלדעתם הייתה פוגעת בזהותה העצמית של המפלגה כמפלגה ש"אינה ימין ואינה שמאל", קושרת אותה באופן מובהק לחוגים קומוניסטים, ומבריחה בוחרים פוטנציאליים. בבחירות נבחר אבנרי שוב, כשהפעם זכתה רשימתו בשני מנדטים; במנדט השני זכה עורך המשנה שלום כהן. נוסף על חברותו בכנסת, כיהן אבנרי בכנסת השביעית בוועדת הכלכלה ובוועדת הפנים. באותה קדנציה קרע חברו לסיעה, שלום כהן, את תעודת הזהות שלו במחאה על החלטת הממשלה להמשיך בציון סעיף הלאום בתעודת הזהות. בדיון שלאחר המעשה, בו הוצאה הודעת גינוי חריפה על מעשהו של חברו לסיעה, היה אבנרי לחבר הכנסת הראשון בתולדותיה של הכנסת שהוצא בכוח מן המליאה על ידי הסדרנים, זאת לאחר קריאות ביניים חוזרות ונשנות שלו שהפריעו להודעת הגינוי, וסירובו לצאת מן האולם לאחר שנדרש לעשות כן. בהיותו חבר הכנסת השביעית, הודה בריאיון עמו לשבועון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב כי התנסה בסוגים שונים של סמים, "מחשיש ועד LSD". אבנרי המשיך לתבוע מהממשלה לחתור לשלום, במיוחד עם המצרים ועם הפלסטינים, תוך שלילת אש"ף ופת"ח. באפריל 1970 ביקר אבנרי בחריפות את ראש הממשלה גולדה מאיר, על שסירבה לבקשתו של יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית לשעבר, נחום גולדמן, לאפשר לו להיענות להזמנתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר להיפגש עמו בקהיר בניסיון להניע יוזמת שלום עם ישראל. אבנרי טען כי הממשלה והנצים בישראל עשו הכל כדי לפוצץ את פגישת גולדמן-נאצר, ולרצוח את היוזמה הזו, מאחר שהממשלה הכירה ברצינותה. עוד הטיח בכנסת כי חברי הממשלה רוצים רק בסיפוח ולא בשלום, וכי חשוב להם יותר השלום בין חברי הקואליציה מנחם בגין וגולדה מאיר, מאשר בין ישראל ומצרים. חודשיים לאחר מכן קרא לממשלה לאמץ את תוכנית רוג'רס השנייה לשלום בין ישראל ומצרים. כשבוע מכניסתה לתוקף של שביתת הנשק בין ישראל למצרים, בתום מלחמת ההתשה, כחלק מתוכנית רוג'רס, תבע מהממשלה שלא לנסות להיתלות בהזזת טילי נ"מ מצד המצרים כדי להכשיל את השיחות לשלום, שממילא לא רצתה ישראל להיכנס אליהן. לאחר שסאדאת העביר לשליח האו"ם, גונאר יארינג, ב-1971, מסמך בו פירט את תנאי השלום המצריים, קרא אבנרי לממשלה להיכנס למשא ומתן עם מצרים. אבנרי המשיך להיאבק בכנסת למען הפרדת הדת מהמדינה ולמען הכרה ביהדות הרפורמית כעדה דתית בעלת זכויות מלאות, שגיוריה מוכרים באופן מלא בישראל, כמו גם למען הנהגת נישואין וגירושין אזרחיים בישראל וגיוס בני ישיבות ובנות דתיות לצה"ל. בנוסף ניסה לקדם הצעת חוק לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון בין בגירים (שעמד על עשר שנות מאסר) והאיסור על הפלות, הצעתו לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון בין בגירים נדחתה במליאה ברוב של 35 מול 15. כמו כן, ניסה להיאבק למען איכות הסביבה, בתבעו להקים משרד להגנה על הסביבה, שיוכל לעכב תהליכים ומעשים המביאים לידי פגיעה בסביבה, תוך דאגה לטוהר הים והאוויר, והגנה על בריאות הציבור. בנוסף היה שותף להפגנות, לתהלוכות השיבה ולתביעה להשיב את עקורי איקרית ובירעם לכפריהם. במהלך חברותם בכנסת, התערערו יחסי החברות הוותיקים בין אבנרי לשלום כהן, בעיקר סביב שני נושאים – כהן האשים את אבנרי בניהול דיקטטורי וברצונו לרכז בידיו את כל הסמכויות בתנועה, בסיעה ובשבועון, ולהיות הפוסק האחרון בכל שאלה ושאלה, ואבנרי האשים את כהן בסירוב לקיים את הסכם הרוטציה אליו התחייב לפני הבחירות, ולפנות את מקומו בכנסת לטובת עוזרו הפרלמנטרי, מזכיר הסיעה והמועמד מס' 3 ברשימת "העולם הזה", עו"ד אמנון זכרוני. בתום מאבק במרכז התנועה, בו זכה אבנרי לתמיכה, ביטול מדורו של כהן בשבועון, סולחה קצרת מועד, והמשך המאבק ביניהם, החליט כהן לעזוב לבסוף את המפלגה ב-4 בינואר 1972 ולהקים סיעת יחיד. כמו גם להוציא באותה שנה ספר נגד אבנרי, מתוך מטרה "לחשוף את פרצופו האמיתי". מר"י והפעילות החוץ-פרלמנטרית ב-3 ביולי 1973, במהלך כהונתה בכנסת השביעית, שינתה סיעתו של אבנרי את שמה למר"י (ראשי תיבות של מחנה רדיקלי ישראלי). לקראת הבחירות להסתדרות ב-1973 התאחדה מר"י עם "חזית השמאל", שהורכבה מאק"י של אסתר וילנסקה ופלג מחברי שי"ח תל אביב, מתוך כוונה לרוץ יחדיו בבחירות לכנסת השמינית, אולם הרשימה לא זכתה להישגים בבחירות להסתדרות, ולכן החליטו הצדדים לסיים את התקשרותם גם בריצה לכנסת, מר"י רצה לבדה אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, וגם אבנרי נותר מחוץ לכנסת. מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, עדיין כחבר הכנסת השביעית, תבע אבנרי הקמת ועדת חקירה, שתחקור את המחדלים הביטחוניים והפוליטיים במלחמה, כמו כן תבע את פיטוריו של שר הביטחון משה דיין. כחבר בוועד הפועל של ההסתדרות מטעם סיעת מר"י, לצד חברו לסיעה יעקב ריפתין, תבע אבנרי לשנות את אופייה של ההסתדרות, ממוסד של עסקנים מקצועיים שמכהנים שנים רבות וללא הגבלה בהנהגתה, למוסד של נציגים ישירים של עובדי המפעל או המשרד שבו הועסקו, ולהפוך את ההסתדרות מגוף פסיבי, המשרת את רצונותיה של הממשלה, לגוף אקטיבי שיתעמת עם הממשלה ויישא את "החזון והמאבק לחברה חדשה", ינסח מדיניות שלום ומדיניות חברתית, ויילחם בממשלה כדי שזו תהפוך למדיניות הממשלה. ב-1974 היה אבנרי שותף, לצד עמוס קינן, יוסי אמיתי, מתי פלד, יעקב ארנון, מאיר פעיל, דוד שחם, אליהו אלישר ואחרים להקמת "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", ששמה לה למטרה "להשפיע על ממשלת רבין" לנקוט יוזמות מדיניות מול הפלסטינים, על בסיס הכרה הדדית של ישראל באש"ף ובישות הפלסטינית, ושל אש"ף והפלסטינים בישראל, הקמת מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל, ברצועת עזה ובגדה המערבית, עם שינויי גבולות שיוסכמו על שני הצדדים, הפיכת ירושלים המאוחדת לבירה משותפת של שתי המדינות, כשהמקומות הקדושים ינוהלו באורח אוטונומי, ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים בהשבתם למדינת פלסטין, וקליטת מספר מוסכם על הצדדים בישראל. באותה עת קיימו אבנרי וחלק מאנשי המועצה מגעים עם סעיד חמאמי ועיסאם סרטאווי, תוך יידוע ראש הממשלה יצחק רבין. ב-1976 הגיש יחד עם עוד שמונה מחבריו למועצה תביעת דיבה נגד "ועד העדה הספרדית בירושלים" על שפרסם גילוי דעת נגדם בו נאמר שחברי המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני הם אנטי-ציונים. בעדותו אמר אבנרי כי הוא רואה את המועצה כזרם העיקרי בציונות, וכממשיכת דרכם של הרצל, ארלוזורוב ובן-גוריון. אבנרי וחבריו זכו במשפט, וקיבלו פיצויים. ב-19 במרץ 1974 הותקף ונפצע אבנרי על ידי אדם כבן 21 בעל הפרעה נפשית, שתקף אותו באגרופים כשבוע קודם לכן ברחוב, אך לא פצע אותו. לאחר שנתפס בניסיונו השני, לא הועמד לדין והועבר לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. ב-18 בדצמבר 1975 ערך בו שוב אותו אדם, אליהו גלילי, ניסיון התנקשות, כשדקר אותו באמצעות סכין בבטנו, בפניו, ברגלו ובחזהו. גלילי נתפס לאחר ניסיון ההתנקשות, ונשלח שוב לאשפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי. אבנרי, שנפצע באורח בינוני, טען כי המשטרה ובית המשפט הסתירו את מניעיו ושולחיו האמיתיים של המתנקש שהגיע לדלת ביתו זאת אף על פי שהמתנקש טען בפניו שהוא עושה זאת מאחר שלדעתו אבנרי השתיל מכשיר האזנה בראשו. האדריכל נחום זולוטוב, ששהה באותה העת במשרדו שבבניין בו התגורר אבנרי ברחוב בן-יהודה, היה האדם שתפס את המתנקש. המבקר הראשון בבית החולים לאחר ניסיון ההתנקשות היה רחבעם זאבי ששכנע את אבנרי לשאת נשק שאותו נשא במשך כ-15 שנה. אבנרי תקף באופן חריף את ניסיון ההתנחלות בסבסטיה, וטען כי ניסיון זה מהווה התגרות גלויה בממשלה ובדמוקרטיה בישראל, ותבע מראש הממשלה שלא להסתפק בפינוי המתנחלים מהאזור, אלא גם למצות עמם את הדין הפלילי ולבלום ניסיונות עתידיים מסוג זה. על אף נטייתו האנטי-ממסדית, כאשר נודע לאבנרי על פרשת חשבון הדולרים של יצחק רבין, הוא החליט שלא לפרסמה מחשש לפגיעה בשלטון השמאל בישראל ולעליית הליכוד. הוא פנה לרבין להזהירו שיסגור את החשבון. בסופו של דבר פורסמה הפרשה בעיתון "הארץ". מחנה של"י 250px\|שמאל\|ממוזער\|סמליל מחנה של"י לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977, היו אבנרי וסיעתו שותפים, לצד הסוציאליסטים העצמאיים בראשות לובה אליאב, מוקד בראשות מאיר פעיל, פלג מהפנתרים השחורים בראשות סעדיה מרציאנו, ברית השמאל בראשות יעקב ריפתין, אנשי "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", ויחידים נוספים, להקמת מחנה של"י. אבנרי הוצב במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת, וכיהן בכנסת התשיעית החל משנת 1979, אז החליף את לובה אליאב לפי הסכם רוטציה. נוסף על חברותו בכנסת, היה חבר גם בוועדת החינוך. במהלך חברותו בכנסת התשיעית הצביע בעד הסכם השלום בין ישראל למצרים, ואמר כי תהליך זה, שכלל בתוכו הבטחה מצד ישראל לאוטונומיה לפלסטינים, יוביל להקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום עם ישראל. הוא קרא לאש"ף להשתתף בהפיכת האוטונומיה לשלב בהקמת המדינה הפלסטינית, תוך כדי שאמר כי הוא מבין את הזעם של העם הפלסטיני על אי-שיתופו במשא ומתן ועל החרמת הנהגתו המוכרת. הוא גינה בחריפות את המתקת עונשו של סגן דניאל פינטו, מי שעינה ורצח בחניקה ארבעה כפריים לבנוניים והשליך את גופותיהם לבאר מים במהלך "מבצע ליטני" הורשע ונגזרו עליו 8 שנות מאסר, ועונשו קוצר על ידי הרמטכ"ל רפאל איתן משמונה שנים לשנתיים בלבד. אבנרי וסיעתו טענו כי מעשה זה גורם לערעור קיומו של עיקרון "טוהר הנשק" בצה"ל ובקרב כוחות הביטחון האחרים, וכי במעשה זה יצר הרמטכ"ל סטנדרטים חדשים של מסמוס העונש המרתיע על פשעי מלחמה הכרוכים ברצח. בנוסף הגישו הצעת אי-אמון בממשלה על מעשה זה, כיוון שאף אחד מהממונים עליו בדרג האזרחי, חברי הממשלה, לא הגיב על המעשה. כמו כן, תבע אבנרי את פיטורי הרמטכ"ל, הן בשל המעשה עצמו, הן בשל הגרסה השקרית שנתן בריאיון לעיתונות בנוגע למעשיו האמיתיים של החייל, והן בשל כך שהפעיל את הצנזורה הצבאית כדי למנוע את פרסום מעשיו האמיתיים של החייל לציבור. אבנרי התנגד ל"חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" שנחקק בכנסת התשיעית, בקריאה הראשונה תבע להסיר את הצעת החוק מעל לסדר היום, בהדגישו כי הוא בעד ירושלים כבירת ישראל, אבל לא בכל חלקיה, כיוון ש"הסטטוס קוו המדיני הנוכחי מוליך למלחמת נצח עם העולם בכלל, והעולם המוסלמי בפרט", ובקריאה הסופית תבע להגביל את הבירה לירושלים המערבית, תוך קביעת ניהול אוטונומי של המקומות הקדושים לשלוש הדתות במזרחה. לקראת הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 הוצב במקום ה-97 הסמלי ברשימת "מחנה של"י" לכנסת. המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. במהלך עשר שנות חברותו בכנסת היה לאחד מחברי הכנסת הפעלתנים ביותר אי פעם במשכן, כמעט ולא החמיץ ישיבות מליאה, נאם כאלף נאומים והגיש מאות הצעות חוק. אבנרי התנגד למבצע שלום הגליל מראשיתו, וכבר בימים הראשונים של המלחמה היה שותף להקמת "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שקרא לנסיגת צה"ל מכל שטחי לבנון לאלתר וללא כל תנאי, לשלום ישראלי-פלסטיני שבמרכזו הקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל, ובמשא ומתן בין ישראל לאש"ף על בסיס הכרה הדדית. 250px\|ממוזער\|שמאל\|אורי אבנרי עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה, 1982 הפגישה עם ערפאת ב-3 ביולי 1982, כחודש בתוך מבצע שלום הגליל, עורר אבנרי סערה כאשר נפגש עם יאסר ערפאת בחלקה המערבי של ביירות הנצורה (יחד עם ענת סרגוסטי, צלמת עיתונות צעירה ב"העולם הזה" באותם ימים, ושרית ישי, אז כתבת השבועון). הייתה זו הפעם השנייה בלבד בה נפגש המנהיג הפלסטיני עם ישראלים (זאת לאחר שכשנתיים קודם לכן נפגש עם חברי הכנסת תופיק טובי וצ'ארלי ביטון), והפעם הראשונה בה נתן ריאיון לכלי תקשורת ישראלי, שפורסם ב"העולם הזה". בריאיון דיבר ערפאת על הצורך בסיום הכיבוש הישראלי בשטחים, להכרה הדדית, של ישראל באש"ף כארגונו היציג של העם הפלסטיני, ושל אש"ף בישראל, ולהקמת מדינה פלסטינית בשטחים. עצם הפגישה עוררה נגד אבנרי גל של גינויים מסיעות וחברי כנסת שונים, ודרישה לנקיטת אמצעים משפטיים נגדו, בין השאר מצד השר יצחק מודעי, סגן שר האוצר חיים קופמן, מפלגת העבודה וחברת הכנסת גאולה כהן. בתום חקירה הודיע היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שאין עילה משפטית להעמידו לדין. בעקבות כך, ובעקבות פגישה נוספת שערך אבנרי, לצד חבריו למועצה יעקב ארנון ומתי פלד, עם ערפאת ואנשי אש"ף נוספים בתוניס, החלו אישים מהמערכת הפוליטית להעלות את הרעיון לחקיקת חוק שיאסור מפגשים מסוג זה עם אנשי אש"ף, גם אם אין בהם כוונה לפגוע בביטחון המדינה, מה שהוביל, כארבע שנים מאוחר יותר, לתיקון לפקודת מניעת טרור שהוסיף את סעיף 4(ח), שאסר לקיים, בישראל או מחוצה לה, מפגש עם נציג של ארגון טרור, במה שנודע בשם "חוק המפגשים". מאז נפגש אבנרי עם ערפאת עוד פעמים רבות. לטענת מתנגדיו של אבנרי, מאז הוא הפך ל"חסיד של ערפאת", ויש שטענו שאף באופן עיוור. אבנרי עצמו ושותפיו לפעילות הפוליטית הכחישו בתוקף טענות אלה. אבנרי אמר כי אינו "חסיד" של ערפאת, אלא פטריוט ישראלי המכיר בכך שכדי להבטיח את עתידה על מדינת ישראל לדבר עם בני העם הפלסטיני באמצעות המנהיגות שהפלסטינים רואים בה את מנהיגותם. הרשימה המתקדמת לשלום ב-1983 האשים מתי פלד את חברו להנהלת מחנה של"י, רן כהן, שהשתתף במבצע שלום הגליל כסגן מפקד אגד בעוצבת האש, פיקד על שמונה גדודי ארטילריה שכיתרו את ביירות, ושהיה ממותחי הביקורת המרכזיים במפלגה עליו, על אבנרי ועל ארנון על פגישתם עם ערפאת ועוזריו, בביצוע "פשעים נגד האנושות בביירות", בריאיון שהעניק פלד למוסף השבועי של "על המשמר", "חותם". בריאיון אמר כי הגיע למסקנה ש"אין מקום לשבת בתנועה אחת עם מפקד בכיר שביצע פשעים נגד האנושות", וכי "רן כהן פיקד על הארטילריה שהרסה בתי פלסטינים בלבנון - מטרות אזרחיות". צעד זה היווה למעשה את אקורד הסיום של מחנה של"י, המפולג ממילא בתוכו בין אגף "מתון" שהורכב רובו ככולו מאנשי "מפלגת מוקד" לשעבר, ואגף "רדיקלי" יותר שהורכב מאבנרי, פלד, ארנון, יוסי אמיתי, חיים ברעם ואחרים. עם הפילוג השתתף האגף הרדיקלי הפורש ממחנה של"י, לצד פעיל "הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית" יהודה נאמן, פעיל "יש גבול" אורי רם, פעיל "שלום עכשיו" אנדרה יפה, ואחרים, בהקמת קבוצת "אלטרנטיבה". בשנת 1984 השתתף אבנרי, יחד עם שותפיו הפוליטיים ל"אלטרנטיבה", "התנועה המתקדמת" מנצרת (שחבריה פרשו מ"החזית הדמוקרטית", שהביאה לבחירתו של תאופיק זיאד לראשות העיר, ב-1981, וגרפו הצלחה בריצה עצמאית בבחירות לרשות המקומית בנצרת ב-1983), ועוד כמה חוגים שונים (בהם "אל אנצאר" מאום אל-פחם, שפרשה מבני הכפר, ומצפן, שחברה חיים הנגבי היה למזכיר המפלגה) ויחידים נוספים, בהקמת הרשימה המתקדמת לשלום – מפלגה משותפת ליהודים וערבים שמצעהּ קרא לשוויון מוחלט בין אזרחי ישראל ולסיום הכיבוש. אבנרי לא ביקש להיבחר לכנסת מטעם מפלגה זו, אלא תמך בבחירתם של עו"ד מוחמד מיעארי ומתי פלד לייצג אותה בכנסת, והיה חבר פעיל בהנהלת הרשימה המתקדמת בכל תקופת קיומה. הוא הוצב במקום ה-120 הסמלי ברשימתה לכנסת. ב-1986 הוציא לאור את ספרו "My Friend, the Enemy", שנכתב להזמנת הוצאה לאור אנגלית, המתאר את פגישותיו עם נציגי אש"ף לאורך השנים. הספר יצא במהדורתו העברית כשלוש שנים מאוחר יותר, ב-1989, בשם "אויבי, אחי" בתרגומו של עמנואל לוטם ובהוצאת ביתן. גוש שלום 250px\|שמאל\|ממוזער\|סמליל גוש שלום אבנרי התנגד נחרצות לגירוש פעילי החמאס ללבנון בידי ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשות יצחק רבין בדצמבר 1992. בכנס של "שלום עכשיו" בו השתתף תבע להקים אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה כנגד הצעד הזה. משלא נענו אנשי "שלום עכשיו" לקריאתו, הקים יחד עם פעילים יהודים וערבים את "הועד היהודי-ערבי נגד הגירוש", ובמסגרת פעילותו שהו אבנרי, אשתו רחל, ופעילים אחרים במשך 45 יום באוהל מחאה מול משרדו של ראש הממשלה בירושלים. לאחר שהוסכם בין יצחק רבין לבין נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לאפשר את חזרת המגורשים לאחר שנה, החליטו אבנרי וחבריו להפוך את ה"וועד נגד הגירוש" לתנועה בשם "גוש שלום". בתחילת 1994, לאחר חזרת המגורשים, פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, התקיימה עבורם קבלת פנים חגיגית במרכז האירועים ע"ש א-שאווה בעזה, שבה הודו הנציגים שחזרו לאבנרי ולחבריו על עזרתם. , אמר אבנרי בטקס, כשהוא עונד את סמל "גוש שלום" המורכב משני הדגלים, הישראלי והפלסטיני. עם שובו של יאסר ערפאת מגלותו בתוניס לשטחים, בעקבות חתימת הסכם אוסלו, הזמין ערפאת את אבנרי לקבלת הפנים שחיכתה לו בעזה, וערך יחד איתו מסיבת עיתונאים לרגל שובו. מיד לאחר הסכם אוסלו פרסם "גוש שלום" קריאה לשחרר את כל האסירים הפלסטיניים באופן מידי, בטענו כי אלה הם שבויי מלחמה, ולכן דינם להשתחרר בגמר הלחימה. אבנרי הוקיע את "תוכנית ההתנתקות", וטען כי היא תוכנית ימנית-קיצונית שנועדה להקפיא את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, להוריד את רעיון המדינה הפלסטינית מהפרק לתמיד, ולהטעות את הציבור בארץ ובעולם. לדעתו היא נבעה משיקולים טקטיים גרידא, במסגרתם היה מוכן אריאל שרון לוותר על רצועת עזה שהיא 1.3% משטח הארץ, תוך ניתוקה מהעולם בים, ביבשה ובאוויר, כדי להשתלט סופית על הגדה המערבית, הגדולה ממנה פי 16, להרחיב את ההתנחלויות בה, וליצור 7–8 מובלעות פלסטיניות דומות לרצועת עזה שיהיו מוקפות בחומת ההפרדה, כדי לקבוע גבולות לסיפוח עתידי וחד-צדדי של ה"גושים" ולמנוע אפשרות שאי פעם תוכל לקום מדינה פלסטינית בת קיימא. כמו כן, ביקר את "שלום עכשיו" על תמיכתה בתוכנית, ואת מפלגת העבודה ומרצ-יחד על שהודיעו שיצביעו בעד התוכנית כאשר יביא אותה שרון לכנסת. לאחר ניצחון תנועת החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית במרץ 2006, התרכז אבנרי בארגון מפגשים ודו-שיח עם נציגי הממשלה הפלסטינית החדשה, תוך שהוא מביע התנגדות חריפה לחרם שהוטל עליה על ידי ממשלת ישראל. בין השאר, ניהל שיחות עם חסן יוסוף, מראשי חמאס בגדה המערבית, ועם מוחמד אבו טיר ("אדום הזקן"), חבר הפרלמנט הפלסטיני מחמאס בעזה. אבנרי אף ארגן מפגש של כל חברי מזכירות "גוש שלום" עם ארבעה חברי פרלמנט מחמאס. בפגישה זאת ציינו פעילי חמאס כי סירוב תנועתם להכיר בישראל אינו עמדה מוחלטת ובלתי ניתנת לשינוי, כי אם עמדת מיקוח שניתנת לשינוי אם וכאשר ממשלת ישראל תביע באופן קונקרטי הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. כאשר נעצרו נציגי חמאס בפרלמנט על ידי צה"ל בעקבות שבייתו של גלעד שליט, נהגו אבנרי ואחרים מאנשי "גוש שלום" להגיע לאולמות בתי המשפט הצבאיים אליהם הובאו העצורים להארכת מעצרם, כדי לפגשם ולהפגין בקריאה לשחרורם ולפתיחת משא ומתן עמם על ידי ממשלת ישראל. , אמר אבנרי. 250px\|ממוזער\|שמאל\|רחל אבנרי ואורי אבנרי אורחים בתוכניתו של יעקב אגמון "בירה ומצב רוח" מאז שחדל מלשמש כעורך "העולם הזה", היה פעיל בגופי שמאל רדיקליים חוץ-פרלמנטריים. עיקר פעילותו התרכז ב"גוש שלום". אחד מאפיוניו המיוחדים של אבנרי לאורך שנותיו כפעיל מרכזי בחוגי השמאל הרדיקלי הישראלי, הוא אי הזדהותו עם האידאולוגיה המרקסיסטית. מעולם לא היה אבנרי פעיל בגוף סוציאליסטי או קומוניסטי. כאשר זהות מטרות וצורך פוליטי בשיתוף כוחות הביאו אותו ואת ארגונו, בשנות השבעים והשמונים, לחבור אל גורמים סוציאליסטיים ברשימה לבחירות לכנסת, היו אלה תמיד ארגונים קטנים ואנטי ממסדיים: אק"י (בבחירות לכנסת השמינית), הסוציאליסטים העצמאיים, תכלת-אדום והפנתרים השחורים (כחלק ממחנה של"י בבחירות לכנסת התשיעית) ומצפן (כחלק מ"אלטרנטיבה", ברשימה המתקדמת לשלום בבחירות לכנסת האחת-עשרה). בשנת 2002 יצא סרטו התיעודי של יאיר לב, "הנדון: אורי אבנרי" (בהפקת דורון צברי) העוסק בו. מאז 1999 ועד אשפוזו ב-2018 כתב אבנרי טור באתר גוש שלום, חודש לאחר מותו בספטמבר 2018 פורסם ארכיון המאמרים שכתב אבנרי באתר. אבנרי נמנע מלהטיח ביקורת ביאסר ערפאת, שעמו היה מיודד אישית, והטיל על ממשלת ישראל את מלוא האחריות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולכישלון התהליך המדיני. אבנרי תמך במימוש מסוים של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לישראל, כשעל פי הצעתו, תיקבע מכסה שנתית המגבילה את מספר הפליטים שיורשו לשוב כל שנה. חיים אישיים אבנרי היה נשוי לרחל, שנפטרה ב-21 במאי 2011 ממחלת כבד (הפטיטיס C). השניים היו נשואים במשך 58 שנים, ובחרו שלא להביא ילדים לעולם. לאור בקשתה של רחל גופתה נשרפה ואפרה פוזר בים. ב-4 באוגוסט 2018 לקה אבנרי בשבץ מוחי ואושפז במצב קשה בבית החולים איכילוב, שם נפטר כעבור כשבועיים ב-20 באוגוסט. לבקשתו, נשרפה גופתו. ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אורי אבנרי ברחוב רופין 10א. פרסים והערכה 250px\|ממוזער\|שמאל\|אורי אבנרי (שלישי מימין) ורחל אבנרי (שלישית משמאל) בטקס קבלת מדליית קרל פון אוסייצקי לשנת 2008 1953 – הוענקה לו אזרחות כבוד של אבו גוש, על חלקו במניעת גירוש הכפר. 1995 – זכה בפרס אריך מריה רמרק לשלום. 1996 – הוענקה לו אזרחות כבוד של כפר קאסם, על חלקו המרכזי בחשיפת "טבח כפר קאסם", ביום השנה ה-40 לטבח. 1997 – הוענק לו ול"גוש שלום" "פרס השלום של העיר אאכן", כמו גם "פרס ברונו קרייסקי לזכויות אדם". 1998 – זכה בעיטור הפלסטיני לזכויות אדם, מטעם ארגון זכויות האדם הפלסטיני "קאנון". 2001 – זכה עם אשתו רחל ו"גוש שלום" ב"פרס הקיום הנכון" בטקס שנערך בפרלמנט השוודי. 2002 – זכה בפרס השלום ע"ש קרל פון אוסייצקי. 2003 – זכה יחד עם סרי נוסייבה בפרס השלום על-שם לב קופלב. 2004 – זכה בפרס סוקולוב לעיתונות על מפעל חיים. 2012 – זכה ב"פרס ישעיהו ליבוביץ" על מפעל חיים. 2013 – זכה בפרס על מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים הישראלית. 2016 – זכה באות יקיר העיר תל אביב-יפו. מספריו הטרוריזם מחלת הילדות של המהפכה העברית, הוצאת תנועת העם, 1945 מלחמה או שלום במרחב השמי, הוצאת דף חדש, 1947 מהתגוננות למלחמה – לקראת מלחמה כוללת: קובץ למחשבה מלחמתית, הוצאת הליגה העברית למלחמה כוללת, 1948 בשדות פלשת – 1948, הוצאת טברסקי, 1949. (מהדורה נוספת ללא כל שינויים יצאה ב-1990 בהוצאת זמורה ביתן; הספר ראה אור מחדש ב-1998 בהוצאת הספריה החדשה) הצד השני של המטבע, הוצאת שמעוני, 1950.(מהדורה מצולמת יצאה ב-1990 בהוצאת זמורה ביתן) צלב הקרס, הוצאת דע, 1961 מלחמת היום השביעי, הוצאת דף חדש, 1969 1 מול 119 – קובץ נאומיו של אבנרי בכנסת, בעריכת אמנון זכרוני, תשכ"ט/1969 תוכנית לישראל אחרת, הוצאת תנועת העולם הזה, 1977 אויבי, אחי, הוצאת ביתן, 1989 אנו לובשים את כתונת נסוס 1991 לנין לא גר פה יותר, הוצאת כתר, 1992 שני עמים, שתי מדינות 1995. (גרמנית) בעיית ירושלים 1996. בשיתוף עם עזמי בשארה אמת מול אמת: מבט שונה לגמרי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוצאת גוש שלום, 2004 אופטימי 2 (אוטוביוגרפיה), הוצאת ידיעות אחרונות, 2016 לקריאה נוספת אהרן בכר, הנדון: אורי אבנרי, הוצאת יפעת, 1968 שלום כהן, העולם הזה, הוצאת טפחות, 1972 יעקב שביט, מעברי עד כנעני: מציונות ראדיקאלית לאנטי-ציונות, הוצאת דומינו בשיתוף עם בית הספר למדעי היהדות, אוניברסיטת תל אביב, 1984 ניצה אראל, בלי מורא בלי משוא פנים – אורי אבנרי והעולם הזה, הוצאת מאגנס, 2006 אמנון לורד, רצח בין ידידים – אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי, דני ספרים, 2010. יורם יובל, ישראל - שיחת נפש, כנרת זמורה ביתן, 2012, דפים 12 - 18. קישורים חיצוניים אתר האינטרנט של שבועון 'העולם הזה' המאמר השבועי של אורי אבנרי ערוץ היוטיוב של אורי אבנרי אורי אבנרי, באתר "פרס הקיום הנכון" אורי אבנרי, באתר Nfc גוש שלום כתבות ומאמרים על אורי אבנרי, מתוך בלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית (עמ' 21 בקישור) "נקודות מפנה בחייו של אורי אבנרי" - סרטון שנערך עבור אירוע יום הולדתו ה-90 אלי אשד, עוז יעוז נגד העיתונאים, עימותים בין אורי אבנרי לבין השב"כ בשנות החמישים (של המאה ה-20). - וידאו: שיירת הזדהות של אורי אבנרי ותומכיו עם תושבי הכפרים הערביים במשולש, 1966 אורי אבנרי בן שמונים (2003) - חלק א' - חלק ב' אורי אבנרי, זכות השיבה, 14 בינואר 2001 אורי אבנרי \| זה מה שבאמת קרה בתש"ח \| מי התחיל את מלחמת תש"ח ומתי \| באתר הארץ, פברואר 2017 גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לאורי אבנרי, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת קישורים בנושא מפגשיו של אורי אבנרי עם אנשי החמאס לדבר עם חמאס, שלום עושים עם אויבים, הודעה לעיתונות של "גוש שלום", 23 במאי 2007 משלחת "גוש שלום" נפגשה עם שניים מראשי חמאס, אתר "גוש שלום", 7 ביוני 2006 נציג גוש שלום נפגש עם השייך אבו טיר איש החמאס, ב"מגזין הכיבוש" הטור של אורי אבנרי: עם הפנים למכה, 17 בפברואר 2007, ב"מגזין הכיבוש" הערות שוליים * קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה קטגוריה:אנשי העלייה החמישית קטגוריה:בוגרי בית הספר אחד העם (תל אביב) קטגוריה:אוטודידקטים ישראלים קטגוריה:אתאיסטים יהודים קטגוריה:אתאיסטים ישראלים קטגוריה:אל-הוריים ישראלים קטגוריה:לוחמי ההגנה קטגוריה:חיילי חטיבת גבעתי (תש"ח) קטגוריה:סופרי דור הפלמ"ח קטגוריה:העולם הזה קטגוריה:סגל העולם הזה קטגוריה:זוכי פרס סוקולוב קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העולם הזה - כוח חדש קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מחנה של"י קטגוריה:מו"לי עיתונים ישראלים קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים קטגוריה:עורכי עיתונים בשפה העברית קטגוריה:פובליציסטים ישראלים קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים קטגוריה:חברי הכנסת השישית קטגוריה:חברי הכנסת השביעית קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים קטגוריה:ישראלים זוכי פרס הקיום הנכון קטגוריה:פעילי שמאל רדיקלי ישראלים קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2016 קטגוריה:חברי כנסת נכי צה"ל קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1923 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2018 קטגוריה:נפטרים מאירוע מוחי קטגוריה:ישראלים שגווייתם נשרפה קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי תקשורת קטגוריה:הכנענים: אישים קטגוריה:זוכי פרס ברונו קרייסקי	2024-10-18T15:57:34
גנוטיפ	REDIRECT גן (ביולוגיה)#גנוטיפ	2017-10-30T15:35:46
דייוויד בלאט	דייוויד מייקל בלאט (באנגלית: David Michael Blatt; נולד ב-22 במאי 1959) הוא כדורסלן ומאמן כדורסל עבר ישראלי-אמריקאי. שימש כיועץ מקצועי ויושב ראש הוועדה המקצועית במועדון הכדורסל מכבי תל אביב, עד עזיבתו באוגוסט 2023, מסיבה רפואית. קודם לכן שימש כיועץ מקצועי בקבוצת ניו יורק ניקס מליגת ה-NBA. בלאט, הנחשב לאחד מגדולי מאמני הכדורסל בישראל ובאירופה, אימן את קליבלנד קאבלירס מליגת ה-NBA במשך עונה וחצי, ובכך הפך למאמן האירופאי והישראלי הראשון שאימן קבוצה בליגה זו. לפני כן נחל הצלחה גדולה כמאמן מכבי תל אביב, עמה זכה בגביע היורוליג, באליפות הליגה האדריאטית וב-5 אליפויות ו-6 גביעים. בלאט היה גם מאמנה של נבחרת רוסיה בין השנים 2006–2012, והוביל אותה ב-2007 לזכייה היסטורית באליפות אירופה בכדורסל, ולזכיות במדליות ארד באליפות אירופה בכדורסל 2011 ובאולימפיאדת לונדון 2012. ב-13 באפריל 2018 זכה עם קבוצתו דרושפאקה באליפות היורוקאפ, והפך למאמן השלישי אי פעם שזוכה בכל שלושת המפעלים הבכירים של הכדורסל האירופי. כעוזר מאמן מכבי תל אביב, תחת פיני גרשון, זכה בגביע הסופרוליג, בגביע היורוליג, ב-4 אליפויות וב-4 גביעים. ביוגרפיה בלאט גדל בעיירה פרמינגהאם, פרבר של בוסטון שבמסצ'וסטס, ארצות הברית. הוא השלים תואר בספרות אנגלית באוניברסיטת פרינסטון. במהלך לימודיו שיחק כרכז במגמת הכדורסל באוניברסיטה תחת המאמן הוותיק פיט קאריל ממנו שאב הרבה על תורת האימון. בשנת 1981 סיים את לימודיו. קריירה שחקן ב-1981 השתתף במכביה כשחקן נבחרת ארצות הברית והיה שותף לזכייתה במדליית הזהב. הוא החליט לעלות לישראל והמשיך את הקריירה שלו ככדורסלן. עד 1984 שיחק במכבי חיפה, לאחר מכן חזר לארצות הברית לשנתיים ושיחק באטלנטה פרו-אם. בין השנים 1986–1993 שיחק בקבוצות הפועל ירושלים, אליצור נתניה (בה שימש תקופה מסוימת כמאמן-שחקן), הפועל גליל עליון, עירוני נהריה, ומכבי חדרה. ב-1993 פרש בעקבות קרע בגיד האכילס. קריירת אימון בלאט החל בקריירה כמאמן כדורסל של קבוצות נערי מכבי חיפה, נשות אליצור נתניה עמן זכה בגביע האיגוד בכדורסל ובקבוצת הנוער של הפועל נהריה, במקביל להיותו שחקן בקבוצה הבוגרת. בשנת 1990 שימש כמאמן קבוצת התיכונים של התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. בעונת 1994 שימש עוזר מאמן בהפועל גליל עליון ובמהלך העונה מונה למאמן במקומו של אריק שיבק. עונה לאחר מכן היה עוזר מאמן בגליל עליון תחת פיני גרשון. ב-1996 היה מאמן ראשי בגליל עליון ובתום העונה נבחר למאמן העונה לאחר שהקבוצה סיימה במקום השלישי. הוא המשיך לאמן את גליל עליון עד שנת 2000. בשנת 2000 מונה לעוזר מאמן במכבי תל אביב תחת פיני גרשון, בשנת 2002 מונה למאמן הקבוצה, זכה עמה בגביע המדינה ובאליפות ונבחר למאמן העונה. בעונת 2004/2003 חזר גרשון למכבי תל אביב כמאמן ראשי ובלאט שימש עוזרו. בעונה הבאה עבר לאמן ברוסיה דינמו סנקט פטרבורג ולאחר מכן אימן בבנטון טרוויזו האיטלקית, ב-2006 הוביל את הקבוצה לזכייה באליפות איטליה בכדורסל, אחרי ניצחון בגמר על קלימאמיו בולוניה, עונה לאחר מכן זכה בגביע האיטלקי. ב-2005 התמנה למאמן נבחרת ישראל בכדורסל, אך פרש כמה חודשים לאחר מכן, לאחר עתירה שהוגשה נגד מינויו בשל חוסר בהסמכה שלו באופן רשמי כמאמן. ב-9 במרץ 2006 התמנה למאמנה של נבחרת רוסיה במטרה להוביל אותה להישגים באליפות אירופה ב-2007 ובאולימפיאדת בייג'ינג (2008). ב-16 בספטמבר 2007, באליפות אירופה בכדורסל 2007, בגמר שנערך במדריד, הוביל בלאט את נבחרת רוסיה לזכייה היסטורית ראשונה באליפות אירופה בכדורסל לאחר ניצחון דחוק 60:59 נגד נבחרת ספרד בכדורסל, אלופת העולם ב-2006, והפך למאמן הישראלי היחיד בהיסטוריה שזוכה בתואר זה. ב-18 בספטמבר 2011, באליפות אירופה בכדורסל 2011 שנערכה בליטא, המשיך בלאט להצעיד את נבחרת רוסיה להישגים כשזכה עימה במדליית הארד. בעונת היה מאמנה של אפס פילזן אך סיים את תפקידו בקבוצה ב-6 באפריל 2008 מסיבות מקצועיות, אך גם בשל שמועות על מגעים שניהל עם קבוצת צסק"א מוסקבה בנוגע לאימונה בעונה הבאה. ב-2 ביוני 2008 חתם בלאט בקבוצת דינמו מוסקבה. לאחר עונה אחת במועדון הרוסי, בתאריך 5 באפריל 2009, עזב דייוויד בלאט את המועדון, עקב מצוקה כלכלית אליה נקלע המועדון. עם דינמו מוסקבה בלאט לא הגיע לתארים, אך הצליח להגיע לגמר הגביע, בו הקבוצה הפסידה. ב-15 בינואר 2010 חתם בלאט בקבוצת אריס סלוניקי וב-11 ביוני 2010 מונה בשנית למאמנה של מכבי תל אביב לאחר שחתם על חוזה לשנתיים. בעונת הצעיד בלאט את מכבי לעונה מוצלחת במיוחד, בה זכה בגביע המדינה, השיב למכבי את אליפות ישראל ואף העפיל לגמר היורוליג, שם הפסידה קבוצתו לפנאתינייקוס בתוצאה 78:70. בעונת זכה בלאט עם מכבי בגביע המדינה, באליפות ישראל ובאליפות הליגה האדריאטית. ב-28 בפברואר 2012 סיכם בלאט לשנתיים נוספות במכבי תל אביב. ב-30 באוקטובר 2012 בלאט הודיע על סיום תפקידו כמאמן נבחרת רוסיה מסיבות אישיות. בעונת 2012/2013 בלאט המשיך לאמן את מכבי תל אביב. בשלב הטופ 16 ביורוליג, לאחר שמכבי הייתה בפיגור של 5:2, הוא הצליח לשנות את דרכה אל עבר שישה ניצחונות רצופים שהעלו אותה להצלבה מול ריאל מדריד. בסיום העונה הפסידה קבוצתו מכבי תל אביב בגמר הפלייאוף למכבי חיפה, שזכתה באליפות המדינה. בלאט הוא המאמן הראשון במכבי תל אביב אשר לא התפטר אחרי אובדן אליפות. ב-16 במאי 2014, העפיל עם מכבי תל אביב לגמר הפיינל פור של היורוליג בפעם ה-15 בתולדות המועדון וזכה בו. זכייתה של מכבי תל אביב בגביע הייתה הפתעה גדולה, לאחר שמכבי הייתה האנדרדוג המובהק באירוע. מכבי נחשבה לקבוצה הרביעית בטיבה מבין כל המתמודדות, ותקציב הקבוצה אף הוא היה פחות בהרבה משאר מתחרותיה. בחצי הגמר ניצחה מכבי את צסק"א מוסקבה מסל ניצחון של טייריס רייס בשניות האחרונות, ובגמר ניצחה את ריאל מדריד לאחר הארכה. שתי הקבוצות הללו התמודדו עם קבוצתו של בלאט כבר בשלב המוקדם וניצחו אותה פעמיים, אך בזמן החשוב השכילו בלאט וקבוצתו לנצח. ב-12 ביוני 2014 הודיע שהוא עוזב את מכבי תל אביב ועובר ל-NBA. ב-20 ביוני 2014 מונה בלאט למאמן קבוצת הכדורסל קליבלנד קאבלירס לתקופה של 4 שנים ובשכר של 20 מיליון דולר. בלאט היה למאמן הישראלי הראשון בליגת ה-NBA והמאמן האירופי הראשון שעובר מאירופה ישירות למשרת אימון ב-NBA. בעונתו הראשונה סיים במאזן של 53 ניצחונות ו-29 הפסדים. הוא עלה עם קבוצתו לגמר ה-NBA, והיה לראשון מאז 1993 שמגיע לגמר ה-NBA כמאמן בשנתו הראשונה בליגה. בסדרת הגמר הפסיד לגולדן סטייט ווריורס 2:4. בלאט פוטר מאימון הקבוצה ב-22 בינואר 2016 לאחר סכסוך עם כוכב הקבוצה לברון ג'יימס, כאשר מאזנו ב-123 משחקיו כמאמן קליבלנד הוא 83 ניצחונות מול 40 הפסדים. בלאט הוא המאמן שפוטר במאזן הכי טוב בתולדות ה־NBA. במקומו מונה עוזר המאמן טיירון לו, בתום העונה זכתה קליבלנד לאחר שגברה 3:4 על גולדן סטייט בסדרת הגמר, ובלאט קיבל טבעת אליפות על אף פיטוריו במהלך העונה. ב-1 ביוני 2016 חתם בלאט בדרושפאקה הטורקית לשנתיים. בעונתו הראשונה במועדון הגיע לרבע גמר היורוליג. ב-13 באפריל 2018 זכה עם דרושפאקה ביורוקאפ למרות קיצוצי תקציב נרחבים. בסיום העונה עזב את הקבוצה. ב-27 ביוני 2018 חתם בלאט לשנתיים באולימפיאקוס היוונית. בעונה הראשונה לא הצליח להעפיל לפלייאוף היורוליג, וירד לליגה השנייה ביוון לאחר שקבוצתו לא הופיעה למשחק רבע הגמר נגד פאנתנייקוס בשל תלונות על השיפוט. ב-6 באוקטובר 2019 פוטר/התפטר בלאט מתפקידו. במהלך קריירת האימון היה מעורב במספר פרשיות שנויות במחלוקת. בין השאר בשנת 1999 בהיותו מאמן הפועל גליל עליון סייע לחברו פיני גרשון, מאמן מכבי תל אביב, כאשר דיווח טלפונית בזמן אמת על המתרחש בפסקי הזמן של הפועל ירושלים יריבתה של מכבי תל אביב בסדרת גמר הפלייאוף. בעונה הבאה מונה בלאט לעוזרו של גרשון במכבי תל אביב. בשנת 2018 כמאמן אולימפיאקוס ירדה קבוצתו מהמגרש במהלך דרבי סוער מול יריבתה פנאתינייקוס. בלאט הצדיק את תגובת קבוצתו אף על פי שבעבר גינה התנהגות זהה מצד יריבותיו. ב-18 בדצמבר 2019 הודיע בלאט על פרישה מאימון והתמנה ליועץ מקצועי בקבוצת ניו יורק ניקס מליגת ה-NBA, אך חוזהו לא הוארך לאחר חצי שנה. ב-15 ביוני 2022 בלאט חזר למכבי תל אביב כיועץ מקצועי וכיושב ראש הוועדה המקצועית. ב-25 באוגוסט 2023 הודיע בלאט על סיום תפקידו, בגלל סיבה רפואית. פרסים והוקרה ב-7 ביולי 2014 הוכרז כמאמן השנה ביורוליג. בדצמבר 2015, זכה בפרס הספורט הישראלי מטעם משרד התרבות והספורט על הצטיינות בתחומו. ב-2020 קיבל את פרס בוני ציון בתחום תרבות, אומנות וספורט. בשנת 2023 נבחר להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל לרגל חגיגות שנת ה-75 למדינת ישראל. ב-4 במאי 2023 נכנס ל"היכל המכבים", היכל התהילה של מכבי תל אביב, בטקס מרגש שנערך לכבודו בהיכל מנורה-מבטחים לפני המשחק מול מונקו. חיים אישיים בלאט נשוי לכנרת, ישראלית וד"ר למינהל עסקים. השניים הכירו כשבלאט אימן בראשית דרכו את נשות אליצור נתניה, בה שיחקו כנרת ואחותה פנינה. לבני הזוג ארבעה ילדים והם מתגוררים באבן יהודה. בנם, תמיר בלאט, יליד 1997, הוא שחקן כדורסל במכבי תל אביב. בלאט הוא גיסו של מאמן הכדורסל דני גוט (נשוי לפנינה, אחותה של כנרת), ודודו של הכדורסלן גולן גוט. ב-19 באוגוסט 2019 פרסם כי הוא חולה בטרשת נפוצה מתקדמת ראשונית וכי בכוונתו להמשיך לאמן למרות המחלה. הישגים כמאמן ממוזער\|250px\|דייוויד בלאט (משמאל) עם עוזרו טיירון לו כמאמן קליבלנד קאבלירס, ינואר 2015 ממוזער\|250px\|דייוויד בלאט כמאמן נבחרת רוסיה, 2011 דינמו סנקט פטרבורג (2004–2005): יורוצ'לנג' (2005) מאמן העונה ברוסיה (2005) בנטון טרוויזו (2005–2007): אליפות איטליה (2006) גביע איטליה (2007) מכבי תל אביב (1999–2004, 2010–2014): סופרוליג/יורוליג – כמאמן ראשי (2014), עוזר מאמן (2001, 2004) מאמן השנה ביורוליג (2014) הליגה האדריאטית (2012) אליפות ישראל – כמאמן ראשי (2002, 2003, 2011, 2012, 2014), כעוזר מאמן (1999, 2000, 2001, 2004) גביע ישראל – כמאמן ראשי (2002, 2003, 2011, 2012, 2013, 2014), כעוזר מאמן (1999, 2000, 2001, 2004) מאמן העונה (2002, 2011, 2014) נבחרת רוסיה (2006–2012): אולימפיאדת לונדון 2012 – מדליית ארד אליפות אירופה, ספרד 2007 – מדליית זהב אליפות אירופה, ליטא 2011 – מדליית ארד קליבלנד קאבלירס (2014–2016) NBA אליפות המזרח (2015) דרושפאקה אליפות היורוקאפ (2018) קישורים חיצוניים דייוויד בלאט, באתר מנהלת ליגת העל בכדורסל הערות שוליים קטגוריה:בוסטון: כדורסלנים קטגוריה:כדורסלנים יהודים אמריקאים קטגוריה:כדורסלנים אמריקאים קטגוריה:כדורסלני מכבי חיפה קטגוריה:כדורסלני הפועל גליל עליון קטגוריה:כדורסלני עירוני נהריה קטגוריה:כדורסלני הפועל ירושלים קטגוריה:כדורסלני מכבי חדרה קטגוריה:כדורסלנים ישראלים קטגוריה:מאמני כדורסל ישראלים קטגוריה:מאמני כדורסל אמריקאים קטגוריה:מאמני מכבי תל אביב בכדורסל קטגוריה:עולים בשנות ה-1980 קטגוריה:מאמני הפועל גליל עליון קטגוריה:מאמני קליבלנד קאבלירס קטגוריה:מאמני אריס סלוניקי בכדורסל קטגוריה:מאמני בנטון טרוויזו קטגוריה:זוכי פרס מאמן השנה ביורוליג קטגוריה:מאמני נבחרת רוסיה בכדורסל קטגוריה:זוכי פרס הספורט הישראלי קטגוריה:מאמני דינמו מוסקבה בכדורסל קטגוריה:מאמני אולימפיאקוס בכדורסל קטגוריה:כדורסלני אוניברסיטת פרינסטון קטגוריה:כדורסלני אליצור מכבי נתניה קטגוריה:מאמני אליצור מכבי נתניה קטגוריה:מאמני אנאדולו אפס קטגוריה:מסצ'וסטס: כדורסלנים קטגוריה:זוכי פרס בוני ציון קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות (רוסיה) קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2023 קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרינסטון קטגוריה:חולי טרשת נפוצה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1959 קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1959	2024-10-14T17:13:55
משה סנה	משה סנה (קליינבוים) (6 בינואר 1909 – 1 במרץ 1972) היה איש ציבור ישראלי, ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", הוגה דעות, חבר הכנסת, מנהיג ופובליציסט. רופא במקצועו. קורות חיים מילדותו ועד העלייה לארץ ישראל משה סנה נולד בראדזין במזרח פולין (אז חלק מהאימפריה הרוסית) בשם משה קליינבוים להוריו שמעון קליינבוים ו-ינטל ליכטנשטיין. למד רפואה באוניברסיטת ורשה ועסק במקצוע זה בין השנים 1935–1939. מגיל צעיר גילה כישרונות בתחום הנאום, הכתיבה והפעילות הציבורית. בשלב זה של חייו השתייך למפלגת הציונים הכלליים, בעלת הנטייה הציונית ליברלית ועבד לצדו של יצחק גרינבוים. סנה שימש במספר תפקידים במסגרת המפלגה וההסתדרות הציונית בפולין. בין היתר שימש כעורך הפוליטי של עיתון היידיש החשוב בפולין - "היינט". לאחר עלייתו של גרינבוים לארץ ישראל, בשנת 1933, הפך למנהיג הציונים הכלליים בפולין ודגל בהתנגדות לשלטונו האוטוקרטי של יוזף פילסודסקי, תוך מדיניות של שיתוף פעולה עם מפלגות השמאל הפולניות. במקביל שירת כקצין רפואה בצבא הפולני ונלחם בשורותיו בראשית מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי הסובייטי ומכיוון שהיה קצין יועד להירצח על ידי הנ.ק.ו.ד. בטבח יער קאטין, אולם הצליח להימלט מהשבי ולמצוא מקלט בקובנה ומשם עלה לארץ ישראל. אחותו, ששבה לראדזין עיירת הולדתו, לטפל בהוריהם והוריו, נספו בשואה. פעילותו במסגרת "ההגנה" בשנת 1940 הגיע סנה לארץ ישראל ומיד השתלב בפעילות ציבורית במסגרת "ההגנה". בשנת 1941 התמנה לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", תפקיד בו שימש עד שנת 1946. בשנת 1944 התמנה לחבר הוועד הלאומי. בשנים אלה הוקמה ופעלה תנועת המרי העברי, אשר מפקדתה כללה ארבעה נציגים – שני נציגים מן "ההגנה": סנה וישראל גלילי; נציג מהאצ"ל: מנחם בגין; ונציג מהלח"י: נתן ילין-מור. התנועה פעלה משנת 1945 עד 1946, ותיאמה את פעולות ההתנגדות המזוינת לשלטון הבריטי. לסנה היה חלק מכריע בפעולות שתרמו להקמתה, ובפעולתה. לאחר פעולות ליל הגשרים, הגיבו הבריטים ב"שבת השחורה" ב-29 ביוני 1946, סדרה של פעולות שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים וקיבוצים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. סנה לא נתפס ומיד אחרי השבת השחורה ארגן דוידקה נמרי את הברחתו של סנה מהארץ באניה לצרפת מתחת לאפם של הבריטים. בעקבות "השבת השחורה" הורה דוד בן-גוריון על הפסקת ההתנגדות המזוינת לבריטים. סנה לא קיבל החלטה זו ופרש מתפקידו כראש המפקדה הארצית. בשנים 1946–1947 שהה בפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש "המחלקה לעלייה נוספת ונדידה" דהיינו עלייה ב' ותנועת הבריחה. כפי הנראה בשנים אלו, וייתכן שבעקבות שיחות שהיו לו עם הו צ'י מין, אנה פאוקר וז'אק דיקלו, הגיע סנה למסקנה הרדיקלית, כי על מנת להקים ולבסס מדינה יהודית, בעולם הדו-קוטבי שלאחר מלחמת העולם השנייה, על המדינה להצטרף לגוש הסובייטי ולקבל את תמיכתה של ברית המועצות. בתחילת דצמבר 1947, עקב החלטת הנהלת הסוכנות, בניגוד לדעתו של סנה, לקבל את התכתיב האמריקני בפרשת הפאנים ולמנוע את הגעתן של שתי ספינות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט מרומניה בתואנה שהן שורצות סוכנים סובייטיים, התפטר מתפקידו כממונה על ההעפלה ונטש את מפלגתו, "הציונים הכלליים". בינואר 1948 היה בין מייסדי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), והנהיג בה את האגף השמאלי, תוך שהוא משתלב באוריינטציה הפרו-סובייטית של חוגי השמאל במפלגה. מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים המעבר מלב הקונצנזוס הישראלי, מנהיגות "ההגנה", אל השמאל הרדיקלי, היה מהיר. לטענת ארנן עזריהו, עוזרו האישי של ישראל גלילי, הסיבה לתפנית הייתה רצונו לשמור על ישראל כמדינה יהודית, לקראת ההשתלטות הצפויה (לדעתו) של הסובייטים על המזרח התיכון וישראל בכללו. בשנים 1948 עד 1953 שימש כסגן עורך עיתון הקיבוץ הארצי השומר הצעיר על המשמר. בשנת 1952 נאסר בפראג שליח הקיבוץ הארצי, מרדכי אורן, כחלק מפרשת משפטי פראג. היו אלו ימי התחייה של הטרור הסטליניסטי, שידע הפסקה מסוימת בשנות מלחמת העולם השנייה, ואשר התמקד הפעם במיוחד ביהודים. על רקע זה טוהרה בסדרה של משפטי ראווה הנהגתה, היהודית בעיקרה, של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, ואורן הואשם בריגול לטובת ישראל ובריטניה, ובכך שהיה פעיל ציוני. האגף השמאלי של מפ"ם, בהנהגתו של סנה, סירב לגנות את המעצר. על עניין זה התפלגה התנועה, והוקמה סיעת שמאל בהנהגת סנה, שפרשה ממפ"ם והצטרפה מאוחר יותר למק"י. בשלב זה, כתב סנה את חיבורו "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", שבו השלים את התפנית האידאולוגית מציונות ליברלית, לקומוניזם אנטי-ציוני. במקביל, סנה היה העורך הראשי של עיתון המפלגה – "קול העם". בנובמבר 1955 נחשפו מכשירי האזנת סתר שהוטמנו בדירה בירושלים ששימשה את חברי הכנסת וילנר וסנה. בשנת 1965 התפלגה מק"י, כאשר רוב חבריה הערבים וקומץ מחבריה היהודים פרשו ממנה והקימו את הרשימה הקומוניסטית החדשה, רק"ח, ואילו סנה נשאר במק"י. הסיבה לפילוג הייתה הוויכוח על היחס לברית המועצות וללאומנות הערבית כאשר סנה, יחד עם מזכ"ל המפלגה שמואל מיקוניס, היה ממובילי הקו הביקורתי כלפי ברית המועצות והלאומנות הערבית. שמאל\|ממוזער\|250px\|משה סנה ב-1958 על פי גרסת ראול טייטלבאום, מי שהיה דובר מק"י וכתב "קול העם", הוא היה עד, בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, למאמציו של סנה להשתמש בקשריו עם הסובייטים כדי למנוע את המלחמה. הערוץ העיקרי שלו היה השגריר הסובייטי דמיטרי צ'ובאחין, שעמו שוחח סנה כמעט מדי יום, ובאמצעותו ניסה לשכנע את הממונים עליו במוסקבה כי הערכת המצב שלהם, כי ישראל עומדת לתקוף, שגויה. צ'ובאחין, שידע על שליחותו של שר החוץ אבא אבן לוושינגטון, אמר, לדברי טייטלבאום, לסנה: "חבר סנה, ישראל לא תעז לתקוף את מצרים. אין לכם אור ירוק מארצות הברית". על כך השיב לו סנה: "חבר צ'ובאחין, אתה מספיק זמן בישראל כדי לדעת שאנחנו הישראלים נוסעים, כשצריך, גם באור אדום". ב-23 במאי, ביום שבו הודיעו המצרים על סגירת מצרי טיראן והטלת הסגר ימי על אילת, החל סנה בפעילות נמרצת מאחורי הקלעים. "המצב רציני ביותר", אמר סנה לצ'ובאחין. "מהלך מצרי זה נוגד את החוק הבינלאומי ומהווה מעשה תוקפני כלפי ישראל. זה 'קאזוס בלי', סיבה למלחמה. אם המצרים לא יחזרו בהם, המלחמה תהיה בלתי נמנעת". על מוסקבה להתערב ולהפעיל את השפעתה על קהיר, סיכם סנה, והשגריר שמע את דברי סנה ואמר לו להעלות את הצעותיו על הכתב והבטיח להעבירן למוסקבה. ב-4 ביוני, יום אחד לפני פרוץ המלחמה, הזמין צ'ובאחין את סנה לשגרירות ברמת גן ומסר לו בעל פה את תשובת ברית המועצות על תזכירו: "ברית המועצות תעשה כל שביכולתה כדי לשבור את התוקפנות הישראלית. תפקידם של הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים בישראל בשעה זו הוא להילחם באימפריאליזם". סנה הבין כי מאמציו להשפיע על ברית המועצות למנוע מלחמה נכשלו. סנה היה חבר הכנסת מהכנסת הראשונה עד החמישית (1949–1965) ושוב בכנסת השביעית (1969–1972). פעילותו הפרלמנטרית התאפיינה בכישרון הרטורי היוצא מגדר הרגיל שניחן בו. עוד טרם קום המדינה, ד"ר סנה היה ידוע בכושר הנאום שלו, בכושר השכנוע וביכולתו הרטורית. בצורה הומוריסטית, ניתן לכך ביטוי בילקוט הכזבים, שם נכתב בהקשר זה, כי כשנאם לפני חברי הפלמ"ח, הספיקו כמה מהם להציץ בדף הנאום, אותו הכין מראש, ובאחת הפסקאות נכתב בשוליים: "הטענה אינה מבוססת דיה, להגביר את הקול." ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, נדרש לא אחת להתעמת חזיתית עם דבריו של סנה במליאת הכנסת, אך בלא מעט מקרים הסתפק פשוט במשפט "אתו ועם חבריו אין לי כל ויכוח". על פי ספרו של ההיסטוריון אדם רז "המאבק על הפצצה", ביקש ראש הממשלה, לוי אשכול, להעביר מסר לברית המועצות בנושא הגרעיני באמצעות משה סנה. לצורך זה נפגש סנה עם איסר הראל ב-9 בדצמבר 1965. לטענת יאיר צבן, שהיה עוזרו של סנה, קיבל סנה מראש הממשלה אישור בכתב לעסוק בנושא מול הסובייטים. בשנת 2003 התגלה ממסמכים של משרד החוץ הסובייטי שפורסמו ברבים, שחברי הכנסת יעקב ריפתין ומשה סנה נהגו להעביר לסובייטים מידע רגיש. בנוסף, ממסמכי מיטרוחין שנחשפו ב-2016 עולה שהקג"ב ניהל מבצע לחדירה למפ"ם, ושבין הישראלים שהופיעו בארכיון שלו כסוכנים היו חברי הכנסת משה סנה (עוד לפני פרישתו ממפ"ם), אלעזר גרנות ויעקב ריפתין. לא ניתן לדעת אם הם העבירו מידע סודי, ואיסר הראל כתב בספרו "ריגול סובייטי — קומוניזם בארץ ישראל" (1987) שלהערכתו סנה לא היה מרגל. שנותיו האחרונות בשנותיו האחרונות חזר בו סנה מחלק מקביעותיו, מתח ביקורת על ברית המועצות על יחסה אל ישראל, נסוג משלילת הציונות והיה בין הראשונים שצידדו בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. בשל תמיכתו במלחמת ששת הימים נודה על ידי ברית המועצות ויתר המפלגות והארצות הקומוניסטיות שהיו נאמנות לה, כמו כן הוא החל למתוח ביקורת על האנטישמיות שהתקיימה בגוש הסובייטי ועל הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. סנה נפטר ב-1 במרץ 1972 ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב. בצואתו ביקש לערוך לו טקס לוויה יהודי עם אמירת קדיש. משה סנה היה נשוי לד"ר חנה סנה, רופאה. ילדיהם הם תמר ואפרים סנה, גם הוא רופא, היה קצין בדרגת תא"ל בצה"ל לאחר מכן ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה. מורשת והנצחה יאיר צבן, אשר שימש בראשית דרכו כמזכירו האישי של סנה, והיה בהמשך לשותף קרוב בהנהגת מק"י שלאחר הפילוג מרק"ח, החליף את סנה לאחר מותו בתפקיד יו"ר הלשכה הפוליטית של המפלגה. עד היום (2022) צבן משמש כיושב-ראש הוועד הציבורי להנצחת זכרו של משה סנה. סיפורו של משה סנה, מוצג בסרט התעודה "משה סנה האיש שלא ויתר" של במאי הסרטים אמיר הר-גיל. הסרט מוצג במוזיאון מחנה המעפילים בעתלית ע"ש משה סנה. ב-2022 יצא לאור הספר "הספר האדום" שכתב אסף ענברי. הספר מתמקד, באופן ספרותי, באישיותם ובהתפתחותם הרעיונית של יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, מנהיגי השמאל במדינת ישראל בעשורים הראשונים לתקומתה. על שמו של סנה נקראו רחובות בערים הבאות: ירושלים, תל אביב, פתח תקווה, מודיעין מכבים רעות, בת ים, אשדוד, רעננה, חולון, רחובות, ונתניה. נקראו על שמו גם כיכרות ברחבי ישראל, וכן נקרא על שמו המרכז למורשת ההעפלה במקום בו היה מחנה המעצר בעתלית. סנה הונצח בבול דאר ישראלי. ב- 23 באפריל 1978, דאר ישראל הנפיק סדרה של 5 בולי דאר שעליהם מופיעים דיוקנם של אישים מן ההיסטוריה המודרנית של ישראל. אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של ד"ר משה סנה. על השובל של הבול הופיעה הכיתובית: " 30 שנה לעצמאות ישראל ". האמן צבי נרקיס עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 1,140,000 של בול זה עד להפסקת המכירה. כתבים סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם: הוגשו לוועד המרכזי של מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל על ידי ... משה סנה ..., תל אביב: מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל, 1954. "שברי לוחות שחוקים: על ראשי-הפרקים של מאיר יערי לקראת ועידתה השלישית של מפ"ם", תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1957. (ספרון) הכלכלה הישראלית, תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1960. לקראת יובל המהפכה: 1917–1967, תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1967. (ספרון) "לבעיות הקומוניזם הדמוקרטיה והעם היהודי", תל אביב: הוועד המרכזי של מק"י, 1968. ("ראשי פרקים לקראת הוועידה ה-16 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית") (ספרון) אחרית כראשית: מבחר דברים: 1972–1976; ערך, העיר והוסיף אחרית-דבר: יאיר צבן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב. כתבים; עורך: עמנואל מלצר; תרגום מיידיש ומפולנית: מרדכי חלמיש, 5 כרכים, תל אביב: עם עובד; המכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן – אוניברסיטת תל אביב; הוועד הציבורי להנצחת זכרו של משה סנה, תשנ"ה–תשס"ה 1995–2005: כרך א: 1928–1939 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי משה סנה בשנים 1925–1939, עמ' 389–431); כרך ב: 1940–1947; עורך: אלי שאלתיאל, 1997; כרך ג: 1948–1954; עורכת: ברכה אשל, 1999 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי סנה בשנים 1948–1952, עמ' 397–425); כרך ד: 1954–1965; עורך: פנחס גינוסר, תשס"ה 2005 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי סנה בשנים 1954–1965, עמ' 521–575); כרך ה: 1966–1972; עורך: מתתיהו מינץ, 2000 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי משה סנה בשנים 1965–1972, עמ' 423–460). לקריאה נוספת הארכיון של משה סנה, באתר הארכיון האינטרנט המרקסיסטי (בעברית) ברל בלטי, במאבק על הקיום היהודי: לדמותו של משה סנה; הביא לבית הדפוס: זלמן חן, ירושלים: י. מרכוס, תשמ"א 1981. אלי שאלתיאל, תמיד במרי: משה סנה, ביוגרפיה (1909–1948), תל אביב: עם עובד, 2000. נתן שחם, שלום חברים; הוצאת דביר, 2004 אסף ענברי, הספר האדום, ידיעות אחרונות/ ספרי חמד, 2022. אפרים סנה, שנותי עם אבא, הוצאת ידיעות אחרונות, 2022. ניר מן, משה סנה מנהיג המרי העברי, בן-שמן: מודן – משרד הביטחון, 2024. מאמרים אילן גריילסאמר, ציוני דרך לשיבתו של משה סנה לציונות, מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 10, 1977, עמ' 56–71. שבתי טבת, תרגיל חידה (חמיקתו, בריחתו או הזמנתו של ד"ר משה סנה לפריס, יולי-אוגוסט 1946), זמנים 76, 2001, עמ' 71–89. ניר מן, "משה סנה: הרַמָּ"א שאֻכָּל בלהב המרי", עלי זית וחרב: 100 ל'הגנה', כ', ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2020, עמ' 263–294. קישורים חיצוניים אתר הוועד הציבורי להנצחת דר משה סנה - האתר הרשמי , ריאיון עם משה סנה , מתתיהו מינץ, בראי עקום: יחסי בן-גוריון – סנה בשנות מלחמת העולם השנייה וסמוך לאחריה, 1946-1940, ישראל 14, 2008, עמודים 184–192 הערות שוליים קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפ"ם קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעת שמאל קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מק"י קטגוריה:ישראלים ילידי פולין קטגוריה:פולנים שנשבו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ורשה קטגוריה:רופאים ישראלים קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:לוחמי ההגנה קטגוריה:חברי הוועד הלאומי קטגוריה:חברי אספת הנבחרים הרביעית קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים קטגוריה:חברי הציונים הכלליים קטגוריה:קומוניסטים ישראלים קטגוריה:אתאיסטים ישראלים קטגוריה:סגל היינט קטגוריה:סגל על המשמר קטגוריה:חברי הכנסת השנייה קטגוריה:חברי הכנסת השלישית קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית קטגוריה:חברי הכנסת החמישית קטגוריה:חברי הכנסת השביעית קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם קטגוריה:סגל קול העם קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1909 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1972 קטגוריה:חברי הכנסת: רופאים	2024-08-01T02:47:43
השבת השחורה	שמאל\|ממוזער\|250px\|חלק מהנשק שנתפס בקיבוץ יגור במהלך השבת השחורה השבת השחורה הוא כינוי שניתן ליום שבת, ל' בסיוון תש"ו, 29 ביוני 1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד), קיבוצים ומושבים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. המבצע כונה על ידי הבריטים "אגאתה" (Operation Agatha). ביישוב רווחה ההנחה שמבצע אגאתה היה חלק ממבצע גדול יותר שכונה "מבצע ברודסייד", אותו תכננו הבריטים זמן מה לפני כן במטרה לשבור את כוחו של הפלמ"ח, להשאיר את ההגנה ללא הנהגה, ולמצוא מסמכים שיוכיחו את פעולותיה הלא חוקיות של הסוכנות היהודית. על פי ההיסטוריון מוטי גולני אין בחומר הבריטי סימוכין לתכנון מבצע גדול יותר. רקע פעולה זו של הבריטים באה בעקבות פעולות נרחבות אחדות של תנועת המרי העברי, שהבולטת בהן הייתה ליל הגשרים. כבר למחרת ליל הגשרים, ביצע הצבא הבריטי חיפושים נרחבים בקיבוצים מצובה שבגליל המערבי ובית הערבה שבצפון ים המלח, בחשד ששימשו כבסיסי יציאה לפעולות ליל הגשרים. למחרת צרו הבריטים על קיבוץ כפר גלעדי. לאחר ההתנקשות בלורד מוין בנובמבר 1944, החלו הבריטים לתכנן מבצע שנועד גם הוא לשבור את תנועת המרי העברי, תחת הכינוי "מבצע ברודסייד". אמנם הבריטים תכננו את מבצע ברודסייד בסודיות, אך פרטי התוכנית הגיעו לש"י. ראשית, צבי זהבי, מפקד הש"י באזור ראשון לציון, קיבל מקצין חינוך של החטיבה הבריטית שחנתה בבסיס סרפנד (צריפין) את התיק של הצבא הבריטי על ההגנה, שכלל רשימה של 5,000 מבוקשים ואת פרטי מבצע ברודסייד. צבי זהבי העביר את המידע תוך סיכון עצמי רב. מפקדת ההגנה פרסמה את פרטי התוכנית בתחנת השידור שלה קול ישראל, בתקווה שחשיפת התוכנית תמנע את ביצועה, אך הבריטים לא נרתעו מהחשיפה המוקדמת. בליל המבצע, הגיע הקצין ברגל מבסיס תל השומר, בו רוכזו הכוחות שיצאו למבצע, לכפר אז"ר ומסר לזלמן מסחרי וליעקב ליפשיץ את הידיעה שהמבצע יוצא לפועל. את המידע העביר ליפשיץ לתל אביב באמבולנס שהוביל ילד שהתחזה לחולה. בזכות הידיעה המוקדמת קיבלו רבים מראשי ההגנה התרעה בזמן, הסתתרו ולא נאסרו. כמו כן, הועבר חלק מהנשק למקומות מסתור אחרים. המבצע שמאל\|ממוזער\|250px\|חדר הפוך בקיבוץ יגור בעקבות החיפוש שנערך בו ב"שבת השחורה" (מאוספי הספרייה הלאומית).שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטה לחיים חרודי, חבר קיבוץ תל יוסף שנהרג מאש הבריטים ב"שבת השחורה". במבצע השתתפו 20,000 חיילים, ובסך הכול נעצרו בו יותר מ-2,700 איש, שהועברו ברובם לרפיח ובחלקם למחנות המעצר בעתלית ובלטרון. בירושלים נתפסו בנייני הסוכנות היהודית וחברי ההנהלה – משה שרת, יצחק גרינבוים, דב יוסף, דוד רמז ויהודה לייב פישמן – נעצרו. דוד בן-גוריון, ששהה באותו הזמן באירופה, ניצל ממאסר. כמו כן, החרימו הבריטים מסמכים רבים, שהובלו בשלוש משאיות גדולות למלון המלך דוד בירושלים, שם שכנה מזכירות הממשלה והמפקדה הראשית של הצבא. מסמכים אלו הוכיחו באופן סופי את חלקה של הסוכנות היהודית בהנהגת תנועת המרי העברי. בקיבוץ יגור נערכה סריקה יסודית, כנראה בעקבות מידע מוקדם שהיה לסורקים על המצאות מחסני נשק במקום. ואכן, בתום שבוע נמצאו 32 סליקים ליד גני הילדים וכן הסליק הגדול והעיקרי. בסך הכל נמצאו בקיבוץ בכל מקומות המחבוא יותר מ-300 רובים, 100 מרגמות, למעלה מ-400,000 כדורים ו-78 אקדחים. זמן מה לאחר מכן, הצליחו אנשי ההגנה להשיג בחזרה כ-80% מהנשק, תמורת שוחד של כ-1,000 לירות. בקיבוץ מזרע פרצו החיילים למטה הפלמ"ח והחרימו מסמכים רבים, בהם כרטסת הפלמ"ח שהייתה כתובה בצופן שאותו לא הצליחו הבריטים לפענח. תפיסת המסמכים הייתה כי לא נשמרו בקפדנות הוראות ההסלקה. אמנם לא נגרם נזק אבל יגאל אלון כתב כי היה יותר הנזק המוסרי מן הנזק בפועל שכן אין זה כבוד לתנועת מחתרת כי מעון המטה שלה ייתפס בהפתעה. ואכן המטה ראה בכך כישלון מביש לעצמו. בקיבוץ תל יוסף סגרו החיילים הבריטים על הקיבוץ והחלו בחיפושים. אחד מחברי הקיבוץ, חיים חרודי, נורה ונהרג על ידי הבריטים. במקום נופלו, ליד רפת הקיבוץ, הוקם עמוד לזכרו. הפלמ"חניקים בגבעת חיים התכוננו באותה שבת לחג תנובת החלב במשק, כאשר בשעה 5 לפנות בוקר הקיפו את הקיבוץ שריוניות בריטיות ועשרות חיילים תפסו סביבו עמדות וחיכו שם לאות כדי להסתער ולערוך בתוכו חיפושים אחרי נשק בלתי-חוקי. אנשי פלוגה ה' ניסו להסוות במהירות את הסליקים שהיו פזורים ברחבי הקיבוץ. מחשש לשפיכות דמים, קבעה מפקדת ההגנה כי ההתנגדות לחיפושים תהיה סבילה בלבד. בקיבוצים עין חרוד ותל יוסף פתחו הבריטים באש והרגו שלושה אנשים. תגובת היישוב היהודי שמאל\|ממוזער\|250px\|בית המלאכה ביגור, מתחתיו היה הסליק העיקרי שבו נמצא הנשק בשבת השחורה "תנועת המרי העברי" תכננה פעולות גמול אחדות בעקבות "השבת השחורה", אך פנייתו של חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, מנעה פעולות אלה. משה סנה, שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה, התפטר מתפקידו לאות מחאה. במכתב לבן-גוריון הציג סנה את עמדתו: תנועת המרי העברי שינתה לכאורה גישה והחליטה לשים דגש על הפעלת לחץ בינלאומי בשילוב הגברת הפעילות לעלייה והתיישבות בארץ. בפועל תכננה התנועה את פיצוץ מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946. כישלון הפעולה, עקב אי שעייתם של הבריטים לאזהרה ולקריאה לפינוי המלון, גבה את חייהם של 91 קרבנות יהודים, ערבים ובריטים. התוצאות הרות האסון גרמו להלם בתנועה והובילו לפירוקה ולהטלת האחריות על הפיצוץ על האצ"ל בלבד, שכן היו אלה בעיקר אנשיו שהוציאו אותו לפועל. בחקירה שערכו אנשי הש"י ביגור, העידו כמה מילדי הקיבוץ כי הבחינו במהלך הפעולה הבריטית בעולים מצ'כוסלובקיה – אוטו פרוינד וברנרד פפנק, משוטטים בקיבוץ, לבושים במדי צבא בריטי. השניים נחטפו על ידי ההגנה ב-3 ביולי 1946 ועונו בחקירתם במטרה להודות בשיתוף פעולה עם הבריטים. פרוינד הוכיח כי לא היה בקיבוץ כלל ושוחרר, ואילו על פפנק (פלגי) הוטל עונש מוות, אולם הוא הצליח להימלט וחזר לצ'כוסלובקיה, משם עלה שוב לישראל ב-1964 לאחר שהוכיח שלא היה לו קשר להלשנה וניקה את שמו. לקריאה נוספת מרדכי נאור, השבת השחורה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א-1981. קישורים חיצוניים יהודה לפידות, "השבת השחורה", באתר "דעת" השבת השחורה, באתר האצ"ל עשור לשבת השחורה, תמונות מארכיון קיבוץ יגור, המרכז למדיה דיגיטלית, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה דו"ח בריטי על חשיפת הסליקים ביגור ההלשנה שלא הייתה, ישראל היום (25 נובמבר 2021) עצורי השבת השחורה משוחררים ממחנה לטרון, ארכיון הסרטונים של AP הערות שוליים קטגוריה:המנדט הבריטי: מבצעים צבאיים קטגוריה:מחנה המעצר בלטרון קטגוריה:תנועת המרי העברי קטגוריה:1946 בארץ ישראל	2024-06-07T07:57:46
מפלגה קומוניסטית ישראלית	הפניה המפלגה הקומוניסטית הישראלית	2012-06-10T07:06:48
תחבורה עירונית	תחבורה עירונית היא הגדרה למערך תחבורה פנים-עירוני המורכב מרכיבים רבים ושונים, המשמשים לשינוע נוסעים וסחורה בתחומי העיר ומחוץ לה. כלי רכב רבים הותאמו למרחב העירוני ולתנועה בו, ובמקביל הותאם המרחב העירוני לדרישות ולצורכי התחבורה המתקיימים בו בכל שעה של היממה. שמאל\|ממוזער\|250px\|נתיב תחבורה ציבורית בשדרות הרצל בירושלים כלי הרכב העירוניים מתחלקים לארבע רמות: כלי רכב אישיים: אופנוע ואופניים, למשל - משמשים לשינוע של נוסע בודד או שני נוסעים לכל היותר, בדרך-כלל למרחקים שאינם חורגים מגבולות העיר. מכוניות פרטיות: משמשות לשינוע מספר משתנה של נוסעים - החל מנוסע בודד ועד למשפחה שלמה או קבוצה בת 4-5 נוסעים ויותר. תחבורה ציבורית ומערך הסעת המונים: במערכות התחבורה הציבורית העירוניות מגוון סוגים של כלי רכב, המותאמים לצרכים שונים - החל ממונית המיועדת להסעת נוסעים בודדים ועד לכלי רכב המיועדים להסעת עשרות ומאות אנשים: אוטובוס, רכבת קלה, רכבת תחתית ועוד. שינוע סחורה וחומרי גלם: בערים פועלים כלי רכב המיועדים לשינוע סחורות וחומרי גלם, בדרך-כלל מדובר בכלי רכב מסחריים בעלי נפחים שונים ומשאיות בגדלים שונים. השימוש בכלי רכב אלה נקבע על-פי תקנות עירוניות שונות ומוגבל לעיתים לשעות מסוימות ולאזורים מסוימים. ניהול התחבורה בערים בערים רבות פועלים מוקדי בקרת תנועה עירוניים. מוקד זה משותף לעיתים למשטרה המקומית ולחברות המפעילות נתיבי תנועה בעיר ובסביבתה. במוקד מתבצע מעקב אחר זרימת התנועה בדרכים ובצמתים, באמצעות מצלמות וידאו ומכשירי מעקב אחרים שהותקנו בהם, וכן מתבצע מעקב אחר בעיות בכבישים ובמערכת התמרור והרמזורים. לעיתים זמין המידע המופק במוקדי התנועה לציבור הרחב בכל עת ובמקרים אחרים מעדכן המוקד את כלי התקשורת בהתפתחויות. מוקד בקרת רמזורים - בדומה למוקד בקרת התנועה, מרוכז במוקד זה מידע מכל רחבי העיר בנוגע לפעילות הרמזורים ותקינותם וכן בנוגע למצב העכשווי בצמתים ובכבישים. באפשרות המוקד לשנות את תכנות הרמזורים בהתאם לתרחישים שונים. מוקד בקרת הרמזורים מהווה במקרים רבים חלק בלתי נפרד ממוקד בקרת התנועה. ערכים קשורים מכונית עירונית אוטובוס עירוני קטגוריה:גאוגרפיה עירונית קטגוריה:תחבורה	2020-07-03T03:19:59
גמליים	גְּמַלִּיִּים (שם מדעי: Camelidae) היא משפחה של מכפילי פרסה מתת-הסדרה בעלי כרית ובה המינים החיים היחידים בקבוצה. הגמליים הם אוכלי עשב חסונים המותאמים לאקלים קשה, בדרך כלל של מדבר או הרים גבוהים. מאפיינם הייחודי הוא הפרסות הרחבות והכדוריות שמזכירות במקצת אצבעות, לעומת פרסתנים אחרים בהם הפרסות נוקשות ומחודדות יותר ונראות כמו פרסות. מבחינה הלכתית, דבר זה פוסל את הגמליים לאכילה. לגמלים האמיתיים, ישנם גם כריות על הפרסות העוזרות להם לנוע על החול החם. הם בעלי לסתות הגמליים של היום חיים בצפון אפריקה, דרום-מערב ומרכז אסיה ובאמריקה הדרומית, אף שגם השתחררו לטבע כמתפראים באוסטרליה. מוצאם של הגמליים הוא למעשה באמריקה הצפונית ממנה נכחדו (למעשה היגרו דרומה במהלך ההחלפה האמריקאית הגדולה או מערבה דרך גשר ברינג לאסיה). מיון תת-משפחה Poebrodontinae - נכחדה. תת-משפחה Poebrotheriinae - נכחדה. תת-משפחה Miolabinae - נכחדה. תת-משפחה Stenomylinae - נכחדה. בה הסטנומילוס תת-משפחה Floridatragulinae - נכחדה תת-משפחה Camelinae שבט Lamini סוג Alforjas - נכחד סוג המיאוצ'ניה (Hemiauchenia) - נכחד סוג פלאולמה (Palaeolama) - נכחד סוג למה (Lama) סוג ויקוניה (Vicugna) שבט Camelini סוג אייפיקמלוס (Aepycamelus) - נכחד סוג Aguascalientia - נכחד סוג Australocamelus - נכחד סוג Blancocamelus - נכחד סוג קמלופס (Camelops) - נכחד סוג גמל (Camelus) סוג Cuyamacamelus - נכחד סוג Eulamaops - נכחד סוג Floridatragulus - נכחד סוג Gentilicamelus - נכחד סוג Hesperocamelus - נכחד סוג Matthewlabis - נכחד סוג מגקמלוס (Megacamelus) - נכחד סוג מגטילופוס (Megatylopus) - נכחד סוג Michenia - נכחד סוג Miotylopus - נכחד סוג Nothokemas - נכחד סוג אוקסידקטילוס (Oxydactylus) - נכחד סוג פרקמלוס (Paracamelus) - נכחד סוג Paratylopus - נכחד סוג Poebrodon - נכחד סוג פואברותריום (Poebrotherium) - נכחד סוג Priscocamelus - נכחד סוג פרוקמלוס (Procamelus) - נכחד סוג Protolabis - נכחד סוג Pseudolabis - נכחד סוג Tanymykter - נכחד סוג טיטאנוטילופוס (Titanotylopus) - נכחד מינים חיים מהמשפחה רוב בני המשפחה נכחדו וכיום ישנם רק 6 מינים קיימים בתוך 3 סוגים (ובכל אחד שני מינים): שם שם מדעי תמונה משקל סוג: גמל גמל דו-דבשתי Camelus bactrianus 100px 300–1,000 ק"ג גמל חד-דבשתי Camelus dromedarius 100px 300–600 ק"גסוג: למה למה Lama glama 100px 130–200 ק"ג גואנקו Lama guanicoe 100px כ-90 ק"גסוג: ויקוניה ויקוניה מצויה Vicugna vicugna 100px 35–65 ק"ג אלפקה Vicugna pacos 100px 48–84 ק"ג קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי	2023-05-23T19:03:29
מה-ג'ונג	מה-ג'ונג (麻將) הוא משחק לוח / קלפים סיני המיועד לארבעה שחקנים. אבני המשחק והחוקים של המשחק משתנים מעט מאזור אחד של העולם למשנהו. באופן כללי המשחק מתנהל בצורה דומה למדי, כשהמטרה היא להשלים יד של קלפים (או אבני משחק) שתיתן את הערך הכי גבוה. לשם הבהירות, בהמשך הערך, גם הקלפים וגם אבני המשחק ייקראו "אבנים". המשחקים המערביים הדומים ביותר למה-ג'ונג הם אולי ג'ין רומי ורמיקוב, מכיוון ששניהם כוללים בחירת אבנים וזריקתן מתוך יד אבני המשחק, כדי לקבל נקודות ולהרכיב קבוצות שונות של קלפים. היסטוריה ומקורות משערים שהמה-ג'ונג התפתח ממשחקי קלפים ודומינו קיימים בסביבות שנת 1850. ישנו עדיין ויכוח ער וענייני בקשר לשאלה למי צריך לייחס את פיתוח המשחק. תאוריה אחת גורסת שקציני צבא סיניים פיתחו אותו בזמן מרד טאי פינג, כדי להעביר את הזמן. לעומת זאת יש אחרים שגורסים שאציל מאזור שאנגחאי יצר את המשחק בין השנים 1870 ו-1875. ב־1895 אנתרופולוג בשם סטיוארט קולין כתב מאמר שבו הוזכר משחק המא-ג'ונג. זה התיעוד הכתוב הראשון למשחק המה-ג'ונג בשפה כלשהי חוץ מסינית. עד ל-1910 נוסף תיעוד גם בצרפתית וביפנית. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 המשחק הגיע לארצות הברית, וכמעט מיד הפך ללהיט ונשאר פופולרי במשך 20 שנה. אלו שנתפסו במיוחד לקדחת המה-ג'ונג אפילו קישטו את בתיהם בסגנון סינית בזמן המשחק. כיום ישנם משחקי מחשב רבים המכונים "מה-ג'ונג" שפותחו החל משנת 1986, כשחברת משחקי המחשב "אקטיוויז'ן" (Activision) הוציאה לשוק המשחקים את "שנגחאי" (Shanghai), משחק שכולו התנהל סביב הסרת זוגות של אבני משחק מצוירות ממגדל וירטואלי של אבני משחק, בהתאם לכללים מסוימים. למשחק זה ולמשחקים שבאו אחריו ושמרו על אותם כללי משחק יש מעט מאוד מאפיינים משותפים עם משחק המה-ג'ונג, והם מהווים למעשה גרסאות של משחק ששונה לחלוטין מהמקורי למעט האבנים. למשחקים אלו מספר שמות וכינויים נוספים - "סוליטייר מה-ג'ונג" (Solitaire Mah-Jongg), "טאיפיי" (Taipei) ועוד. ציוד המשחק את המשחק משחקים בדרך כלל עם ערכת אבני מה-ג'ונג או לפעמים בעזרת קלפי משחק. משתמשים בקלפי משחק בדרך כלל בנסיעות, מכיוון שהם מפחיתים את הנפח והמשקל הדרושים למשחק, אך לקלפי המשחק אין את העמידות שמוצאים בדרך כלל באבני המשחק. לפעמים משתמשים בקלפים מחוסר ברירה, במדינות שבהן לא מוכרים אבני מה-ג'ונג (כמו ישראל). בערכות אבנים רבות ישנם גם מקלות ניקוד ואסימוני ניקוד, כמו גם מכוון לכיווני השמיים ומצביע לכיוון הסיבוב (הכיוון הכי חשוב). חלק מהערכות מכילות תושבות לאבני המשחק ומקומות לאסימוני הניקוד. הערכה בנוסף מכילה גם שלוש קוביות משחק. אבני המשחק מכילות לפחות 136 אבנים רגילות ובדרך כלל לפחות 8 אבנים נוספות. האבנים הרגילות נחלקות לשתי קבוצות: סדרות פשוטות שמכילות 108 אבנים סדרות כבוד מכילות 28 אבנים האבנים הנוספות נחלקות בין 4 אבני פרחים ומספר דומה של אבני עונות. אבנים רגילות אבנים פשוטות רוב אבני המה-ג'ונג שייכות לשלוש סדרות, שהאבנים בהן ממוספרות מ-1 עד 9. יש ארבע מכל אבן ממוספרת בכל סדרה, ולכן מתקבלות 108 אבנים בסדרות (בכל סדרה יש 36 אבנים) הללו, שנקראות סדרות (או אבנים) פשוטות. הסדרות הן: סדרת העיגולים או הנקודות קובץ:MJt9.pngקובץ:MJt8.pngקובץ:MJt7.pngקובץ:MJt6.pngקובץ:MJt5.pngקובץ:MJt4.pngקובץ:MJt3.pngקובץ:MJt2.pngקובץ:MJt1.png סדרת הבמבוק קובץ:MJs9.pngקובץ:MJs8.pngקובץ:MJs7.pngקובץ:MJs6.pngקובץ:MJs5.pngקובץ:MJs4.pngקובץ:MJs3.pngקובץ:MJs2.pngקובץ:MJs1.png לעיתים באבן מסוג '1 במבוק' מוצג כציפור ונקרא "ציפור הבמבוק" סדרת הדמויות קובץ:MJw9.pngקובץ:MJw8.pngקובץ:MJw7.pngקובץ:MJw6.pngקובץ:MJw5.pngקובץ:MJw4.pngקובץ:MJw3.pngקובץ:MJw2.pngקובץ:MJw1.png ברוב המוחלט של המקרים "הדמות" המצוירת על קלף היא מספר סיני, אך בדרך כלל ישנו בצד השמאלי עליון של הקלף מספר רגיל, כדי לפשט את הזיהוי. אבני הכבוד אבני הכבוד נחלקות לשתי סדרות - סדרת רוחות השמיים וסדרת הדרקונים. בסדרת רוחות השמיים יש ארבע אבנים: קובץ:MJf1.png מזרח 東 קובץ:MJf2.png דרום 南 קובץ:MJf3.png מערב 西 קובץ:MJf4.png צפון 北 הכיוונים מצוינים כאן לא על פי הסדר המקובל בעולם, אלא על פי סדר החשיבות במשחק המה-ג'ונג, כאשר מזרח הוא החשוב ביותר, וצפון במקום האחרון. ושלוש אבנים מסדרת הדרקונים: קובץ:MJd1.png דרקון אדום 中 קובץ:MJd2.png דרקון ירוק 發 קובץ:MJd3.png דרקון לבן 白לפעמים הדרקון הלבן למעשה מוצג כאבן ריקה אבנים נוספות ברוב חוקי המה-ג'ונג ישנן שמונה אבנים נוספות שנקראות אבני הפרחים והעונות. הן נקראות כך מכיוון שלעיתים קרובות מופיע בהן ציור של פרח או פעילות שקשורה לעונות שונות של השנה. כל אחת מאבני הפרחים מתאימה לעונת שנה מסוימת, דבר דומה מתקיים לגבי אבני העונות. ארבעת הפרחים הם: קובץ:MJh5.png פריחת השזיף 梅 (כנגד כיוון מזרח) קובץ:MJh6.png הסחלב 蘭 (כנגד כיוון דרום) קובץ:MJh7.png החרצית 菊 (כנגד כיוון מערב) קובץ:MJh8.png פרח הבמבוק 竹 (כנגד כיוון צפון) ארבע העונות הן: קובץ:MJh1.png אביב 春 (כנגד כיוון מזרח) קובץ:MJh2.png קיץ 夏 (כנגד כיוון דרום) קובץ:MJh3.png סתיו 秋 (כנגד כיוון מערב) קובץ:MJh4.png חורף 冬 (כנגד כיוון צפון) שינויים אזוריים בערכות בסינגפור וארצות הברית משתמשים בנוסף לאבני הפרחים באבני חיות: קובץ:MJAT1.jpg חתול 猫 קובץ:MJAT2.jpg עכבר 䑕 קובץ:MJAT3.jpg תרנגול 鸡 קובץ:MJAT4.jpg נדל 实 בנוסף, לפעמים מוסיפים אבנים נוספות, שמייצגות תכונות אנושיות או מקצועות למיניהם (עושר, חריצות, ליצנות, עוני). בגרסאות היפניות השונות של מה-ג'ונג יש גם קלפי ריצ'י, שמשמשים לסימון מצבים ייחודיים במשחק היפני. בגרסה האמריקאית של המה-ג'ונג משתמשים ב-8 ג'וקרים, מה שמביא את מספר האבנים בערכות האמריקאיות לכ-152. הג'וקרים משמשים באמצעות חוקים מיוחדים להשלמת היד של השחקן. התחלת המשחק טרם התחלת המשחק עצמו יש לסדר את האבנים ולחלק אותן בין המשתתפים, ולשם כך נוצר סדר פעולות טקסי ומורכב, שימנע רמאויות. קביעת הכיוונים וכיוון הסיבוב השחקנים יושבים בארבעה מושבים, שמייצגים את כיווני השמיים, כאשר הכיוון החשוב ביותר בסיבובים הראשונים הוא המזרח. כיוון זה נקרא כיוון הסיבוב. כדי לקבוע מי יישב שם זורקים קובייה, ובמזרח יושב מי שהוציא את הניקוד הגבוה ביותר. אחר כך קובעים באותו אופן היכן יישבו השחקנים, בסדר הבא: דרום, מערב, צפון. כיוון השמיים של שחקן מסוים משתנה עם כיוון השעון בכל סיבוב, אלא אם כן השחקן שיושב בכיוון הסיבוב ניצח. כיוון הסיבוב הוא תמיד מזרח בתחילת המשחק. כיוון הסיבוב משתנה כאשר כל שחקן שיחק לפחות פעם אחת בתור כל כיוון. כעת הוא נעשה הכיוון הבא בכיוון השעון (נגד כיוון השעון, בגרסה הישראלית). לאחר מכן מתיישבים השחקנים מסביב למכוון רוחות השמיים ושמים את המצביע של כיוון הסיבוב. כעת שחקן המזרח זורק שתי קוביות, כדי לקבוע את "הצד השבור", בצורה הבאה: מתחילים לספור מהמזרח בכיוון השעון, עד שמגיעים לסכום הנקודות על הקוביות, וזהו הצד השבור. למשל, אם סכום הקוביות הוא 3, אז סופרים את המזרח כ-1, את הדרום כ-2 ואת המערב כ-3 – ובמקרה זה המערב יהיה הצד השבור. חלוקת האבנים לשחקנים כעת, כל האבנים מעורבבות כך שפניהן מכוונות מטה. השחקן שם מולו שורה של שתי שכבות של אבנים, אורך השורה תלוי בכמות האבנים: אם יש 136 אבנים – כל שורה היא באורך 17 אבנים אם יש 144 אבנים – כל שורה היא באורך 18 אבנים אם יש 148 אבנים – השורה של הצד השבור ובכיוון הנגדי לו היא באורך 19 אבנים, ואילו שאר השורות 18 אבנים אם יש 152 אבנים – כל שורה היא באורך 19 אבנים מבנה זה מכונה בדרך כלל "חומה". כעת השחקן של הצד השבור זורק שלוש קוביות ובוחר מאין בחומה צריך להתחיל ולחלק אבנים. המיקום הזה נבחר על ידי ספירת הסכום שמופיע על הקוביות משמאל הצד שלו לימין זוג הקלפים. נקודה זו מכונה "נקודת השבירה". שחקן כיוון הסיבוב לוקח לעצמו ארבע אבנים, וכעת הוא מחלק לשחקנים אבנים בסדר השעון, אך מסיר אותן מהחומה בכיוון השעון מנקודת השבירה, כך שלכל השחקנים יש בסופו של דבר 12 אבנים, או בגרסאות מסוימות - 16 אבנים. בגרסאות שמכילות 13 אבנים כעת נותנים אבן נוספת לכל שחקן. אחר כך שחקן כיוון הסיבוב לוקח לעצמו עוד אבן אחת. החומה מוכנה להתחלת המשחק, וכעת קבוצת אבנים בכיוון נגד השעון מופרדת מן השאר בדרך ייחודית לכל גרסת מה-ג'ונג. קבוצת קלפים זו תיקרא קופסאת קונג. היא משמשת כמקור לקלפים שמחולקים במצבים מיוחדים במשחק כפי שיוסבר בהמשך. אם השחקן של כיוון הסיבוב לא מחזיק יד מנצחת הוא זורק אבן על השולחן. אבן כזאת נקראת אבן תפיסה. כלל הצ'ארלסטון בגרסאות של המשחק שפופולריות בארצות הברית, לפני תחילת כל סיבוב השחקן מחליף שלוש אבנים עם כל יריב לפני תחילת הסיבוב. מהלך זה ידוע בכינוי כלל הצ'ארלסטון, והוא תכונה מיוחדת של המה-ג'ונג האמריקאי, שהושאלה ממשחקי קלפים אחרים. המשחק עצמו בשלב חלוקת הקלפים כל שחקן קיבל לידיו 13 או 16 אבנים, בהתאם לגרסה. בגרסה של 13 אבנים, השחקן של כיוון הסיבוב קיבל 14 אבנים. כעת שחקן כיוון הסיבוב זורק אבן תפיסה על השולחן. שחקנים אחרים יכולים להכריז שהם השלימו "קבוצה חשופה", שהגדרתה תובא בהמשך. כעת הוא חושף את הקבוצה שהשלים באמצעות האבן, אחרת יקבל עונש. האזור שמרכז בתוכו קלפים של קבוצות חשופות ופרחים מכונה "החלק הגלוי" של היד. זה יוצר מרכיב אסטרטגי שנותן רמז לשחקנים האחרים לגבי יד האבנים שהשחקן מחזיק. בהרבה גרסאות של המשחק, זריקת אבן תפיסה שגורמת לשחקן יריב לנצח גורמת לשחקן הזורק לאבד נקודות. אם אף אחד לא לקח את האבן התפיסה, היא יוצאת מן המשחק והתור עובר לשחקן הבא בכיוון השעון. השחקן לוקח אבן מהחומה בכיוון השעון מנקודת השבירה ואז חוזר על המהלך שתואר. אם שחקן לקח אבן וחשף קבוצה, עליו לזרוק אבן תפיסה נוספת. אבני פרחים/עונות את אבני הפרחים או העונות, כאשר הן מחולקות או נלקחות מן החומה, ניתן להחליף מיד באבנים אחרות מקופסאת הקונג. הן "יחשפו" לאזור הגלוי של היד. בתחילת כל סיבוב, אם שני שחקנים או יותר רוצים להכריז על אבני הפרחים, מחליפים לפי סדר השחקנים מכיוון הסיבוב בכיוון השעון. אבני פרחים עשויות בגרסאות מסוימות לזכות בנקודות, בהתאם לגרסה. במה-ג'ונג הונג קונגי או מלזי, אם לשחקן יש את קלפי הפרחים או העונות הוא מנצח בסיבוב. אבני ג'וקר אבני הג'וקר הן תכונה מיוחדת של מספר גרסאות, במיוחד האמריקאיות. הן יכולות להחליף אבנים אחרות בקבוצות מסוימות בתוך יד האבנים. בהתאם לגרסה, שחקן יוכל להחליף ג'וקר שהוא חלק מקבוצה חשופה של שחקן אחר באבן שהוא מייצג. חוקים שמכתיבים התנהגות של ג'וקר בתור אבן תפיסה קיימים גם כן: חלק מהגרסאות של המשחק מתירות לג'וקר לקחת זהות של כל אבן, ואילו גרסאות אחרות מאפשרות לג'וקר לקחת רק זהות של קלף שנזרק בסיבובים הקודמים. ג'וקרים יכולים גם להשפיע על הניקוד של היד בגרסאות מסוימות. כמה ידיים מנצחות מיוחדות ("מה-ג'ונג מיוחד") דורשים שימוש בקלפי ג'וקר (לדוגמה: כדי ליצג "אבן חמישית" של סוג מסוים של אבנים פשוטות או אבני כבוד). כאשר משחקים עם כלל הצ'ארלסטון, אסור להעביר ג'וקרים בשלב זה. קבוצות ניתנות לחשיפה פונג הוא קבוצה של שלוש אבנים זהות. יכול להיווצר על ידי שימוש בלקיחת אבן תפיסה; אם הוא נוצר באמצעות אבן תפיסה, יש להכריז בקול "פונג". שחקן שיצר פונג חייב לזרוק אבן נוספת והתור עובר לשחקן הבא בכיוון השעון. קונג היא קבוצה זהה של ארבע אבנים זהות. יכולה להיווצר על ידי שימוש באבן תפיסה ותמיד נחשפת כאשר יוצרים אותה. אם שחקן יוצר קונג מאבן תפיסה, הוא נקרא קונג גלוי. שחקן יכול להכריז קונג מיד כשהאבנים שברשותו, במקרה כזה הקונג נקרא נסתר. בכל מקרה אם הוכרז קונג גלוי או נסתר, השחקן חייב לקחת אבן מקופסת הקונג, ואחר כך לזרוק אבן תפיסה נוספת. לאחר הכרזתו הקונג אינו ניתן לפיצול לשימוש באבנים המרכיבות אותו למטרות אחרות, ולכן לפעמים עדיף לא להכריז על קונג נסתר כאשר יש ביד השחקן ארבע אבנים. צ'או (לפעמים גם נקרא צ'ואו): שלוש אבנים ברצף (מסדרות פשוטות בלבד). קבוצה זאת ניתנת ליצירה והכרזה רק על ידי לקיחת הקלף של השחקן מצד שמאל לשחקן המכריז. הכרזת פונג על ידי שחקן מסוים מקבלת קדימות על פני הכרזת צ'או של כל שחקן אחר. הערה: ליד מנצחת, שנקראת גם "מה-ג'ונג", יש עדיפות על פני כל קבוצה אחרת שהכריזו שאר השחקנים. למהלך בו אחד השחקנים שהכריז קונג והכרזה שלו נעקפה על ידי מה-ג'ונג קוראים "שוד קונג" וניתן לקבל עליו בונוס. ידיים מוכנות (עומדות) כאשר לשחקן חסרה רק אבן אחת להכרזת מה-ג'ונג, ניתן להכריז יד מוכנה ("עומדת", בגרסה הישראלית). השחקן שהכריז אמור לחכות לאבנים מסוימות. ברוב הגרסאות של המשחק ניתן לחכות לאבן משניים-שלושה סוגים שונים, ואילו אחרות (כמו הגרסה הישראלית) מאפשרות לשחקן לחכות לאבן מסוג אחד בלבד. בכמה גרסאות של המשחק, במיוחד הגרסה היפנית, מותר לשחקן להכריז ריצ'י (לפעמים שחקנים אנגליים בגרסה זו מבטאים זאת "ריץ'" (Reach)). הכרזה של ריצ'י פרושה הבטחה לחכות לאבן מסוימת, וכל אבן אחרת שנכנסת ליד הופכת להיות אבן תפיסה שנזרקת לשולחן. שחקן שמכריז ריצ'י מקבל בונוס אם הוא מנצח וקנס אם הוא מפסיד. תיקו אם נגמרו כל האבנים בחומה חוץ מקופסאת הקונג, ואף אחד לא מנצח, הסיבוב מתחיל מחדש (בגרסה הישראלית במקרה של תיקו הניקוד לא מחושב). בהתאם לגרסה, כיווני השחקן עלולים אף שלא להשתנות. ישנם מצבים מסוימים שתיקו מוכרז גם כאשר נותרו אבנים בחומה. לדוגמה: כאשר שחקן מכריז יד עומדת שקרית, או מה-ג'ונג שקרי, הוא מקבל על כך קנס גבוה והסיבוב מתחיל מחדש. תיקו כזה נקרא "תיקו מבטל". במה-ג'ונג היפני יש מספר אפשרויות לתיקו מבטל: ( 九種幺九倒牌 (kyuu shu yao kyuu tou pai - אם בתור הראשון של הסיבוב שום קבוצה גלויה לא הוכרזה ולשחקן יש 9 אבנים סופיות/כבוד הוא יכול להכריז תיקו מבטל. (san ka agari) 三家和 - אם שלושה שחקנים מנסים וזכאים להכריז מה-ג'ונג בבת-אחת, מוכרז תיקו מבטל. 四風子連打 (suu fontsu renda) - אם כל השחקנים בתור הראשון זרקו את אותה האבן של רוחות השמיים ושום קבוצה גלויה לא הוכרזה, מוכרז תיקו מבטל. 四家立直 (suu ka riichi) - אם כל השחקנים הכריזו ריצ'י, מוכרז תיקו מבטל. 四槓流れ (suu kan nagare) - מוכרז תיקו מבטל כאשר מוכרזים ארבעה קונגים בידי יותר משני שחקנים. יש גם תיקו כאשר לשחקן אין זוג או צ'או ביד לאחר שהרים, בסיבוב הראשון של היד, ולפני שמשהו העלה פונג, קונג או צ'או. ניצחון בסיבוב השחקן מנצח בסיבוב על ידי יצירת והכרזת מה-ג'ונג, שהגדרתו המדויקת משתנה בין הגרסאות. מה-ג'ונג סטנדרטי מורכב מקבוצות גלויות ונסתרות וזוג אבנים זהות. מספר הקבוצות במה-ג'ונג הוא בדרך כלל 4 לגרסאות של 13 אבנים ו-5 לגרסאות של 16 אבנים. ישנם גם בכל גרסה מה-ג'ונגים מיוחדים, שהם צירופים לא רגילים שמקבלים עליהם בונוס מיוחד של נקודות. יש גרסאות שצריך להיות ערך מינימלי ליד קלפים כדי שתוכרז כמה-ג'ונג. קישורים חיצוניים אתר מוזיאון המא-ג'ונג הבינלאומי ביפן עיתון המא-ג'ונג הבינלאומי אתר אגודת המא-ג'ונג הישראלית Mahjong אנדרואיד Mahjong משחק קטגוריה:משחקי קופסה קטגוריה:משחקי קובייה קטגוריה:משחקי קלפים קטגוריה:סין: המצאות	2024-03-24T13:00:46
תנועת המרי העברי	ממוזער\|250px\|כתובת קיר: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!", שנותר עד ימינו על קיר בית חפץ בשכונת הבוכרים בירושלים (צולם ב־2007) שמאל\|ממוזער\|250px\|הכיתוב המלווה את אנדרטת המחתרות ברמת גן תנועת המרי העברי הייתה ארגון גג של המחתרות העבריות בארץ ישראל בהנהגת נציגים מההגנה האצ"ל והלח"י. התנועה פעלה מאוקטובר 1945 עד יולי 1946, ותיאמה את פעולות ההתנגדות לשלטון הבריטי. הקמת הארגון התנועה הוקמה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, במטרה להביא לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ולהקים מדינה יהודית תוך גיוס דעת רוב הקהל העולמית נגד בריטניה. הגורמים להקמתה היו: אכזבה ממדיניות בריטניה – התנועה הציונית תלתה תקווה בחילופי השלטון בבריטניה. בסוף מלחמת העולם השנייה ניצחה מפלגת הלייבור בבחירות. אנשי הלייבור הבטיחו לפעילים ציוניים שאם יעלו לשלטון הם יתמכו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אך למרות עלייתם לשלטון, לא השתנה דבר במדיניות הבריטית וביישוב היהודי בא"י, כי אם להפך; הממשל המשיך לדבוק בגזרות "הספר הלבן". נאום שר החוץ בווין, בו נטען כי לבריטניה אינטרס לתמוך בערביי ארץ ישראל ושאין קשר בין ניצולי השואה לבין ארץ ישראל, היווה סטירת לחי ליישוב היהודי. השפעת חוויות המלחמה – היישוב הרגיש אחריות כלפי שארית הפליטה. האסון הכבד שפקד את היהודים בשואה גרם למחלוקות בין המחתרות להיראות שוליות, ולכן החליטו להתאחד למאבק המשותף. יתרון האחדות – הנהגת היישוב היהודי הבינה כי פעולה משותפת של כל הפלגים ביישוב תהיה בעלת השפעה רבה יותר על הבריטים ועל דעת הקהל העולמית. ההנהגה גם הבינה שרצף פעולות לוחמה מתואמות יגרמו לבריטניה להגדיל את מספר החיילים בארץ, ובכך יכביד על כלכלתה. התחזקות היישוב היהודי – היישוב התחזק ארגונית בזמן מלחמת העולם השנייה, ורכש ניסיון צבאי. בריטניה סמכה על היישוב ועל כלכלתו, שבניגוד לכלכלת אירופה, התחזקה. המשא ומתן להקמת התנועה החל באוגוסט 1945, ביוזמת ראשי "ההגנה", משה סנה וישראל גלילי. בסוף אוקטובר 1945 נחתם ההסכם להקמת "תנועת המרי העברי". הנהגת התנועה כללה ארבעה נציגים: שני נציגים מההגנה (משה סנה וישראל גלילי), נציג מהאצ"ל (מנחם בגין) ונציג מלח"י (נתן ילין־מור).להגנה הייתה חשיבות רבה בהקמת התנועה כי היא אפשרה למחתרת ההגנה לשלוט על שאר המחתרות, האצ"ל ולח"י. לתיאום פעולות המחתרות השונות הופקדה ועדה אזרחית בשם "ועדת x", שהורכבה משישה חברים, נציגי הזרמים הפוליטיים השונים, בהם נמנו הרב פישמן מהמזרחי, פרץ ברנשטיין מהציונים הכלליים, לוי אשכול ממפא"י, יעקב ריפתין מהשומר הצעיר וישראל אידלסון (בר יהודה) מהתנועה לאחדות העבודה. במעמד יועץ השתתף דוד רמז, יושב ראש הוועד הלאומי. בראש הוועדה ישב משה סנה בתוקף תפקידו כרמ"א (ראש המפקדה הארצית) של ההגנה. בפני ועדה זאת היה הרמ"א מביא לאישור כל תוכנית פעולה מבלי לציין במדויק את פרטיה אלא רק את אופייה הכללי. למשל – לפני הפעולה נגד תחנות משמר החופים או בחבלה בראדאר, נתבקשה הוועדה לאשר "פגיעה במתקנים בריטיים המפריעים להעפלה". פעולות שבוצעו על ידי הארגון במשך קיומה של "תנועת המרי העברי" בוצעו 11 פעולות גדולות, שמונה מהן על ידי הפלמ"ח מטעם ההגנה, ושלוש על ידי האצ"ל ולח"י, בנוסף לפעולות קטנות רבות. הבולטות בפעולות אלה היו שחרור 200 מעפילים ממחנה המעצר בעתלית, פיצוץ מסילות ברזל ותחנת רכבת בליל הרכבות, פיצוץ אחד־עשר גשרים ברחבי הארץ בליל הגשרים, ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת, פיצוץ עשרות מטוסים בריטיים בשדות התעופה בלוד, קסטינה (חצור) וסירקין על ידי אנשי לח"י ואצ"ל, התקפות על תחנות משטרה בריטיות (ובהן ברמת גן), פיצוץ תחנות הרדאר על הר הכרמל ופיצוץ מלון המלך דוד. פירוק הארגון באוגוסט 1946, בעקבות "השבת השחורה" ופיצוץ מלון המלך דוד, שזעזע את הציבור בעקבות הרג חפים מפשע, פנה חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, למנוע פעולות התקפה נוספות עד החלטת הסוכנות היהודית בעניין. הסוכנות קיבלה את ההמלצה להפסיק את הפעולות, ההגנה קיבלה זאת, אך האצ"ל ולח"י התנגדו להפסיק את המאבק המזוין. "תנועת המרי העברי" פורקה, וכל אחד מהארגונים המרכיבים אותה המשיך לפעול בהתאם למדיניותו. ארגון ההגנה לא חדל לחלוטין מהמאבק המזוין בבריטים ורק צמצם אותו לכל מה שקשור ישירות בהעפלה, תחת הכינוי "המאבק הצמוד". במסגרת המאבק הצמוד, שנמשך עד לתחילת המחצית השנייה של 1947, בוצעו בהצלחה כתריסר פעולות חבלה והתקפות על מתקנים ששימשו את הבריטים במאבקם בהעפלה – ספינות משמר, אניות גירוש, מתקני רדאר בהר הכרמל ותחנות משטרת החופים. לקריאה נוספת שמעון גולן, מרות ומאבק בימי מרי – האקטיביזם בתנועת העבודה מול האקטיביזם במחתרות הפורשות, 1945–1946, רמת אפעל: יד טבנקין – מכון ישראל גלילי לחקר כוח המגן, 1988 קישורים חיצוניים המאבק הצמוד להעפלה והחבלה הימית, באתר הפלי"ם וההעפלה , 26.1.2024 תוכנית רדיו במלאת 75 שנה לתנועת המרי העברי, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן 18/09/2021 הערות שוליים * קטגוריה:מחתרות בארץ ישראל קטגוריה:מרי אזרחי קטגוריה:מרידות יהודיות קטגוריה:ארגונים ומוסדות ביישוב קטגוריה:ההגנה קטגוריה:אצ"ל: פעולות קטגוריה:לח"י: פעולות	2024-05-06T19:21:15
צילום רנטגן	שמאל\|ממוזער\|190px\|צילום ידו של אלברט פון קליקר, שנעשה על ידי וילהלם רנטגן (1896) צילום רנטגן הוא צילום רדיוגרפי, המתבצע בעזרת קרני רנטגן. עקב כושר החדירה הגבוה של הקרניים נוצר על לוח הצילום שיקוף ברור של עצמים צפופים בלבד כגון עצמות ומתכות, ואילו גופים רכים יותר מאפשרים לקרינה לעבור דרכם כמעט ללא בליעה. השימוש השימוש העיקרי ביכולת צילום הרנטגן, הוא אבחון רפואי. הרפואה משתמשת בצילום הרנטגן לצורך איתור מחלות או פגיעות בתוך הגוף שאינן נראות בעין רגילה בהסתכלות חיצונית. אחד התחומים הרפואיים בהם משתמשים רבות בטכנולוגיה הוא אורתופדיה לאיתור תקלות או בעיות בעצמות השלד, כגון שברים חבלות או פגמים מולדים. תחום נוסף בו יש לצילום הרנטגן שימוש רב הוא רפואת שיניים, כדי לאתר חורים בשיניים או פגמים ברקמת השן. שימושים נוספים בצילומי רנטגן הם בקריסטלוגרפיה בקרני רנטגן - מחקר כימי וביולוגי שעוסק במציאת מבנה של גבישים, בירור הרכב חומרי צבע וגילוי שכבות ציור במחקר תולדות האמנות, טלסקופייה וחקר החלל החיצון ושיקוף מזוודות לאבטחת מטוסי נוסעים. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|200px\|צילום ידה של אנה רנטגן טכניקת צילום הרנטגן התגלתה במקרה על ידי הפיזיקאי הגרמני וילהלם רנטגן בערבו של יום ה-8 בנובמבר 1895 בשעה שערך ניסויים בשפופרת ריק במעבדתו. רנטגן זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1901 על תגליתו זו. צילום הרנטגן המפורסם ביותר שביצע רנטגן הוא של כף ידה של אשתו, ובו ניתן להבחין בעצמות כף היד ובטבעת הנישואין שעל אצבעה, ובתוואי עדין של שאר הרקמות. בשנת 1913 גוסטב בוקי שיפר באופן משמעותי את איכות הצילום המתקבל. אחת ממעבדות הרנטגן הראשונות בעולם בבעלות פרטית כבר בשנת 1900 הייתה של הרופא והעסקן היהודי ד"ר אבא לפין מקובנה שבליטא. עקרונות הצילום הצילום הרדיוגרפי, וצילום רנטגן בכלל, מבוססים על יכולת החדירה של קרינת הרנטגן (X) בחומר. לקרינה זו אורך גל קצר, שנבלע בחומרים צפופים או עבים, אך חודר חומרים רכים או דקים. הקרינה שלא נבלעה פוגעת בסרט צילום ייעודי, ומייננת את גרעיני ברומיד הכסף שבו. לאחר תהליך פיתוח סרט הצילום, שבו מושחרים הגרעינים המיוננים, מתקבלת תמונה - רדיוגרמה - ובה מוצג שיקוף החלק המצולם. הצילום מתבצע על פי רוב בעזרת שפופרת ריק קטודית, שפולטת את קרינת הרנטגן המייננת כתגובה לפגיעת אלקטרונים באטומי טונגסטן (ערך זה עוסק בצילום רדיוגרפי על גבי סרט צילום בעזרת שפופרת רנטגן, אך ישנה אפשרות לצילום גם תוך שימוש במאיצי חלקיקים שונים, כגון מאיץ חלקיקים ישר או בתתטרון). חשיפת הסרט כאמור, סרט הצילום נחשף לקרינה ברמה המשתנה על ידי צפיפות החלק שצולם ועוביו. ישנם מספר פרמטרים המאפשרים שליטה על צפיפות ההשחרה שתתקבל לאחר הצילום. זמן החשיפה - ככל שזמן החשיפה ארוך יותר, כך ייווצרו יותר קרני רנטגן, שישחירו יותר את סרט הצילום. הזרם בסליל - עוצמת הזרם בסליל שבשפופרת קובעת את כמות האלקטרונים שייווצרו בשפופרת, ומכאן את כמות הקרניים שתיווצר בכל זמן נתון. המתח במטרה - האלקטרונים שבשפופרת מואצים אל מטרה עשויה נחושת המכילה בתוכה את גרעין הטונגסטן. ככל שהמתח המועבר במטרה גבוה יותר, כך האלקטרונים מואצים אליה מהר יותר. אורך הגל של הקרינה שנוצרת בעת פגיעת האלקטרון במטרה קצר יותר ככל שהמתח גבוה יותר (אורך גל קצר שווה לחדירה עמוקה יותר). מתח גבוה יותר ייתן רדיוגרמה בעלת ניגודיות נמוכה יותר. נתוני החשיפה המורכבים ממשתני הזמן, הזרם והמתח, נקבעים תוך שימוש בסקאלה חצי לוגריתמית, שבה בוחרים מתח רצוי ביחס לעובי החלק, ומוציאים בעזרתה את המשתנה E המהווה את זמן החשיפה הרצוי. את המשתנה E מזינים לתוך הפונקציה E=MT, שממנה נגזר זמן החשיפה: כאשר E הוא המשתנה שהתקבל בסקאלה, M הוא הזרם הנבחר במילי-אמפר (לרוב מדובר בקבוע שנע בין 2.5 ל-4 מיליאמפר) ו-T הוא הזמן בדקות (ניסוח אחר הוא: E=ma min כלומר - חשיפה שווה לזרם כפול דקה). סקאלות החשיפה משתנות בין סוג חומר אחד לאחר (כך, למשל, יש הבדלי חשיפה עצומים בין אלומיניום לפלדה), ובין סוגי סרטי צילום (המתחלקים למהירים ואיטיים), והן מתייחסות לקבלת צפיפות השחרה ברמה מסוימת. לרוב, הסקאלות מיועדות לקבלת השחרה ברמת צפיפות 2 בצילום ממרחק של מטר אחד. איכות תמונה שמאל\|ממוזער\|250px\|שיקוף של מכשיר טלפון סלולרי בצילום רדיוגרפי ישנם מספר מאפיינים ייחודיים שלא קיימים בצילום סטנדרטי, וזאת עקב המאפיין העיקרי של קרני הרנטגן - יכולת חדירה עמוקה דרך חומר. בעוד בצילום סטנדרטי משתמשים בהחזר של קרני אור לצורך צילום אובייקט, ברנטגן מקרינים קרינה דרך האובייקט אל סרט הצילום (הדבר דומה לפוטוגרמה). הבעיות בהקשר איכות התמונה הן אלו: לא ניתן למקד את אלומת הקרניים באמצעות עדשות ואמצעים אופטיים אחרים. קרניים שמגיעות אל החלק באלכסון, למשל, ייצרו דמות מושלכת על הרדיוגרמה, בדומה לצל, והדמות המשוקפת תהיה מטושטשת (דבר הנקרא גם אי חדות גאומטרית). הקרינה חודרת גם את סרט הצילום, ובמקרים מסוימים יכולה פשוט לחזור אליו מהצד השני ולטשטש את התמונה. עקב האינטראקציה של הקרינה עם החומר נוצרת אי חדות אינהרנטית, המורידה מחדות התמונה (חלק מהקרינה מוסטת קלות מכיוונה המקורי). אותן אינטראקציות יוצרות גם החזרים ופיזור פנימי של הקרינה בחלק ומחוצה לו. ניתן לפתור את הבעיות האלו באמצעים שונים, שרובם נועדו למנוע מקרינה לא רצויה להגיע אל סרט הצילום. שימוש במיסוך עופרת מסביב לחלק (ובעיקר מתחת לסרט הצילום) בולע את הקרינה ומונע החזרות מיותרות; את האלומה ממקדים ומסננים באמצעות סדרה של מסננים מיוחדים המורכבים על חלון ההקרנה בשפופרת, שמהווים מעין צמצם. מיקום המצלמה ביחס לחלק הוא המאפיין הקריטי ביותר בכל הקשור לאיכות התמונה. על מנת למנוע השלכה של שיקוף החלק על פני סרט הצילום ממקמים את השפופרת - על פי רוב - בניצב לחלק המצולם, ומול מרכזו. ישנו קשר בין מרחק מקור הקרינה מהאובייקט המצולם, המרחק של קצה האובייקט העליון לסרט הצילום וגודל מקור הקרינה, בהקשר של אי חדות גאומטרית (הנובעת משבירת הקרניים בצידי החלק). קשר זה מבוטא במשוואה הבאה: כאשר Ug הוא גודל העיוות שייווצר, F הוא גודל מקור הקרינה, T הוא המרחק בין הקצה העליון של החלק לסרט הצילום (בצילום רגיל מדובר למעשה בעובי/גובה החלק), ו-D הוא המרחק בין מקור הקרינה לבין החלק המצולם. העיוות גדל ככל ש-Ug גבוה יותר. ממשוואה זו ניתן לראות בבירור שמצב אופטימלי הוא שמקור הקרינה יהיה צר ככל האפשר, ושרצוי לקבוע את המרחק בין החלק המצולם לבין מקור הקרינה על פי כפולת גודל המקור בעובי החלק (מצב אופטימלי הוא Ug=0). מדידת איכות התמונה ישנם מספר פרמטרים מדידים או ברי אבחנה בתמונה, המאפשרים קביעת טיבה: צפיפות השחרה. ניגודיות. יכולת הפרדה. צפיפות ההשחרה נמדדת בעזרת דנסיטומטר (באנגלית: Densitometer; בעברית: מד צפיפות השחרה) - מכשיר המודד את כמות האור העובר ממקור האור דרך חלק נתון בסרט הצילום (לאחר הפיתוח) אל חיישן הנמצא מהעבר השני. צפיפות השחרה 0 היא מצב שבו 100% מהאור עובר מצד לצד. צפיפות מיטבית נעה בין 1.8 ל-2.2, וטבלאות חשיפה בנויות, לרוב, לצורך חשיפה שתיתן צפיפות 2. הצפיפות נמדדת באזור שממנו נלקח העובי לחישוב החשיפה. הצפיפות היא חלק ממאפיין הניגודיות. רדיוגרמה ניגודית היא כזו שבה ההפרדה בין עוביים או צפיפויות שונות ניכרת בבירור. אם באזור אחד צפיפות ההשחרה תהיה 0.5, ובאזור שצמוד אליו הצפיפות תהיה 2.5, הרדיוגרמה היא בעלת ניגודיות גבוהה. הנתון המשפיע ישירות על ניגודיות הסרט הוא עוצמת המתח - מתח גבוה יפיק רדיוגרמה בעלת ניגודיות נמוכה יותר, מכיוון שאורכי גל הקצרים יבלעו מעט בכל עובי בחלק המצולם, ולרדיוגרמה עצמה יש צפיפות השחרה מקסימלית סופית. יכולת ההפרדה נמדדת בעזרת פנטרמטר (באנגלית: Pentrameter; בעברית: מד טיב תמונה; בראשי תיבות: מט"ת). הפרדה גבוהה פירושה יכולת אבחנה בפרטים בעובי של כ-2% מעובי החלק, ואף פחות מכך. ישנם שני סוגים של פנטרמטרים: פנטרמטר חוטים גרמני, המבוסס על תקן גרמני - DIN. פנטרמטר חורים אמריקאי, המבוסס על תקן ISO אמריקאי. פנטרמטר החוטים הוא למעשה חוטים דקים, בעוביים משתנים, המחולקים לשלוש קבוצות. מ-0 עד 6, מ-6 עד 12, ומ-12 עד 16. לכל חוט עובי קבוע בתקן (הנמדד במילימטרים), שמהווה דגם התייחסות ל-2% מעובי החלק הנמדד. קיימות סדרות שונות של חוטים על פי סוג החומר שממנו עשוי החלק, על מנת ליצור השוואה אחידה. את הפנטרמטר מניחים בשעת הצילום על האזור שבו מחפשים סדקים או פריטים חריגים, ובשעת פענוח הממצאים יהיה ניתן להתייחס אליו לצורך מדידת עובי. ברדיוגרמה יופיעו החוטים כבהירים יותר מהרקע שעליהם הונחו. הפנטרמטר האמריקאי הוא סדרה של לוחיות, עשויות ממתכות שונות, בעוביים שונים (הנמדדים באינצ'ים). בכל לוחית יש שלושה קדחים: קדח אחד הוא בעובי T (כלומר - 2% מעובי החלק הרצוי), שני הוא 2T, ושלישי הוא 4T (פי שניים ופי שלושה מ-2% עובי חלק, בהתאמה). גם עובי הלוחית הוא 2% מעובי החלק הנבדק, כלומר - T, ודבר זה מהווה יתרון של הפנטרמטר האמריקאי על פני הגרמני, מכיוון שבגלל זה ניתן למדוד גם את ניגודיות הצילום ביחס לעובי ידוע (2%). גם את הפנטרמטר האמריקאי יש להניח על פני החלק, באזור שבו מחפשים את הסדקים או החריגה, ויש להשתמש בלוחית ממתכת הזהה לחומר המצולם. ברדיוגרמה יופיעו הקדחים ככהים יותר מהרקע שלהם (הרקע הוא הלוחית, להבדיל מהפנטרמטר הגרמני, שבו הרקע הוא החלק עצמו). צילום דיגיטלי שמאל\|ממוזער\|250px\|צילום רנטגן דיגיטלי בשנים האחרונות חלה התפתחות בצילום הרנטגן, בעקבות מהפכת הצילום הדיגיטלי, ונוצרו מערכות לצילום רנטגן דיגיטלי. מערכות אלו מתבססות על לוחות צילום שבתגובה לפגיעת הקרינה בהם נוצר בהם מתח חשמלי המתורגם לאות דיגיטלי. ישנם מספר סוגים של לוחות צילום, המבוססים על עקרונות דומים, אך דרכי היישום שונות בין לוח אחד למשנהו. חלקם חד פעמיים, וחלקם רב פעמיים (עם זאת, אין לוח צילום דיגיטלי שהשימוש בו בלתי מוגבל). היתרון הבולט של רדיוגרפיה דיגיטלית הוא שאין צורך להמתין זמן פיתוח, וניתן לבצע עיבוד דיגיטלי עמוק לשיפור איכות הצילום. מנגד, ללוחות הדיגיטליים אין את הגמישות (כפשוטו) שבשימוש עם סרטי צילום רגילים: הם לרוב קשיחים, שבירים, בלתי ניתנים לגזירה או עיצוב, ועדיין יקרים במידה שלא מצדיקה (על פי רוב) את המרת הצילום המסורתי לדיגיטלי. בתרבות הפופולרית בספרות, השם ראיית רנטגן ניתן ליכולת הבדיונית לראות דרך עצמים. יכולת כזו ניתנה לגיבורי על כגון סופרמן. ראו גם שפופרת רנטגן צילום חזה צילום בטן לקריאה נוספת תקני רדיוגרפיה ת"י 1027, חלק 1 - בדיקות רדיוגרפיה: מדידי טיב תמונה-עקרונות וזיהוי. ת"י 1027, חלק 2 - בדיקות רדיוגרפיה: תנאים לאבחון רדיוגרמות - שימוש במערכי מט"ת. DIN EN 12681:2003 - התקן האירופי העוסק בתהליכי צילום רדיוגרפיים. ISO 5579:1998 - תקן של ארגון התקינה הבין-לאומי, העוסק בחוקים הבסיסיים של רדיוגרפיה במתכות. קישורים חיצוניים עופר בן חורין, ניידות הרנטגן הראשונות- המלחמה של מארי קירי, באתר MRI הפורטל הישראלי הערות שוליים קטגוריה:דימות רפואי קטגוריה:רדיוגרפיה קטגוריה:בדיקות רפואיות רנטגן קטגוריה:דימות מוחי	2024-10-07T15:44:03
ענני מגלן	ענני מגלן הן שתי גלקסיות ננסיות אשר נמצאות בקרבת הגלקסיה שלנו, שביל החלב. הגלקסיות קרויות על שם מגלה הארצות המפורסם פרדיננד מגלן. הגלקסיות הללו הן חלק מהקבוצה המקומית. ענן מגלן הגדול שמאל\|ממוזער\|250px\|ענן מגלן הגדול ענן מגלן הגדול הוא גלקסיה ננסית לא-סדורה בולטת בשמי חצי הכדור הדרומי, הנראה לעין בלתי-מזוינת כחלק נפרד משביל החלב ושייך לקבוצת הגלקסיות הקבוצה המקומית. מרחקו ממערכת השמש כ-157,000 שנות אור. הענן היה מוכר בוודאות בזמנים קדומים לאנשי דרום כדור הארץ, אך אין על כך תיעוד שהשתמר עד היום. התיעוד הראשון של ענן מגלן הגדול הוא של האסטרונום הפרסי אל-סופי ולאחר מכן, הוא כנראה מתואר, על ידי אמריגו וספוצ'י. לבסוף היה זה מגלן ומסע הגילוי שלו שהביאו אותם לידיעתנו ב-1519. ב-23 בפברואר 1987 נצפתה סופרנובה בהירה בענן מגלן הגדול, שהייתה לסופרנובה הנצפית הבהירה ביותר מאז סופרנובה 1604 שנצפתה על ידי יוהאנס קפלר. אירוע זה, הקרוי סופרנובה 1987A הוא אחד האירועים החשובים בתחום האסטרופיזיקה בעשרות השנים האחרונות. ענן מגלן הקטן שמאל\|ממוזער\|250px\|קבוצת כוכבים בענן מגלן הקטן ענן מגלן הקטן הוא גלקסיה ננסית לא-סדורה בשמי חצי הכדור הדרומי, הנראה לעין בלתי-מזוינת כחלק נפרד משביל החלב ושייך לקבוצת הגלקסיות הקבוצה המקומית. מרחקו ממערכת השמש כ-197,000 שנות אור. הענן היה ידוע לדרומיים הקדמונים, וכנראה הוזכר על ידי אמריגו וספוצ'י במכתב תוך כדי מסעו השלישי בשנים 1503-1504, אך הוא הוכר ונתגלה סופית על ידי מגלן במסעו סביב העולם בשנת 1519. בענן מגלן הקטן גילתה הנרייטה ליוויט את הקשר מחזור-בהירות של משתנים קפאידים, שמאז נחשבת לשיטה האמינה ביותר הקיימת לקביעת מרחקים קוסמיים בסקלות גדולות ולכן היא בעלת חשיבות רבה. קישורים חיצוניים תמונה והסבר קצר (באנגלית) על ענני מגלן הערות שוליים קטגוריה:גלקסיות לווייניות של שביל החלב קטגוריה:הקבוצה המקומית	2022-07-20T07:24:00
נשק חם	REDIRECTכלי ירייה	2009-10-12T21:14:46
סיב אופטי	שמאל\|ממוזער\|250px\|סיבים אופטיים סיב אופטי (באנגלית: Optical Fiber). הוא סיב מחומר שקוף (בדרך כלל זכוכית) המאפשר העברת אור מקצהו האחד לאחר, ומבוסס על העיקרון הפיזיקלי הנקרא "החזרה גמורה (או החזרה מלאה) של קרן אור". את הרעיון להשתמש בסיבי זכוכית להעברת מידע הגה החוקר הסיני צ'ארלס קאו (Charles Kao) ב-1966. הוא הבחין ביתרונות של שיטה זו על פני העברת אותות חשמליים בכבלי נחושת, שבהם האות סובל מניחות גבוה ככל שהמרחק (אורך הכבל) גדל. ב-1970 יוצר הסיב האופטי הראשון על ידי מספר חוקרים בחברת הזכוכית האמריקאית קורנינג. מבנה וטכנולוגיה ממוזער\|מבנה בסיסי של כבל סיב אופטי: 1. ליבה (Core) 2. מעטפת (Cladding) 3. שכבת מגן (Coating) 4. מעטה חיצוני (Jacket) ממוזער\|השכבות השונות בכבל סיב אופטי הסיב מורכב מליבה (core) ומעטפת (cladding) ששתיהן שקופות. מקדם השבירה של הליבה גבוה מעט מזה של המעטפת החיצונית ובכך יוצר מצב בו קרני האור "לכודות" בתוך הסיב ונעות לאורכו גם בפניות או בפיתולים. המעטפת מצופה בשכבת מגן דקה נוספת (jacket) עשויה מפלסטיק, שמטרתה להגן על המעטפת מפני שריטות ומכות (האור אינו מתקדם בתוך שכבה זו אלא רק בתוך שכבות הזכוכית הפנימיות). חוזק מכני מוקנה על ידי עטיפה בשכבת מגן נוספת (לרוב מקוולר) ששומרת על שלמות השכבות הפנימיות ומונעת כיפוף יתר. בתקשורת אופטית האותות בסיב האופטי הם בתחום האינפרה אדום בשלושה תחומים עיקריים של אורכי גל: סביב 850 ננומטר, סביב 1310 ננומטר, או סביב 1550 ננומטר. מאחר שהנחת כבלים אופטיים היא פעולה יקרה ומורכבת המצריכה תיאום בין גופים רבים, כבל סיב אופטי מכיל בדרך כלל כמה עשרות סיבים אופטיים כדי למזער צורך בהחלפת הכבל. השימוש בסיבים בתקשורת הוא בדרך כלל בזוגות; סיב אחד משמש לשליחת נתונים והשני לקבלתם. סיבים אופטיים נחלקים לשני סוגים: חד־אופֶן (singlemode) – סיבים בהם מועבר מידע באופן (mode) יחיד על מנת למנוע הפרעות ולהגיע למרחקי שידור ארוכים. בסיבים אלו אפשר להעביר מידע למרחקים של מעל 100 קילומטר. הם נפוצים בעיקר ברשתות WAN, בין ערים, בין מדינות ובכבלים תת-מימיים. סיבי single mode לתקשורת הם בדרך כלל בעלי מעטפת בקוטר 125 מיקרון, וליבה בקוטר 9 מיקרון, והם עטופים בשכבת מגן בעובי 125 מיקרון. סיב כזה מסומן לעיתים 9/125/125. סדר המספרים הוא ליבה, מעטפת, שכבת מגן. רב־אופֶן (multimode) – סיבים בהם מועבר מידע במספר אופנים במקביל. שיטה זו מוגבלת למדי, כיוון שבסיב כזה קיימים מספר מסלולים בהם יכול האור לעבור, ולכן פולס אור קצר בכניסה ימרח במוצא, מה שמגביל את קצב התקשורת בסיב ואת מרחק השידור. סיבי multimode זולים וקלים לייצור ולכן הם בשימוש ביישומים שבהם לא נדרש רוחב פס גבוה. בסיבים אלו משתמשים להעברת מידע למרחקים של 300 עד 500 מטר, הם נפוצים בשימוש במיוחד ברשתות מקומיות, בתוך בניינים או בין בניינים סמוכים. סיבי multimode עבים יותר מסיבי singlemode - הליבה שלהם היא בדרך כלל בקוטר 50 או 62.5 מיקרון. מקובל להבדיל בין סיבי single mode לסיבי multimode על ידי שימוש במעטפת חיצונית בצבע שונה – צהוב ל-singlemode וכתום ל-multimode. לסיב אופטי רמת ניחות נמוכה מאוד, עובדה המאפשרת מעבר מרחקים גדולים מאוד ללא צורך בהגברת האות. הנפיצה הנמוכה של הזכוכית מאפשרת העברת נתונים בקצבים גבוהים מאוד. הטכנולוגיה מאפשרת כיום העברת נתונים בקצבים של עד 40 מיליארד סיביות לשנייה (4 ג'יגה־ביט - Giga bit), אך באמצעות טכנולוגיות חדשות ושליחת נתונים במספר אורכי גל שונים בו זמנית (WDM), מתאפשרים קצבים הנמדדים באלפי מיליארדים (טרה־ביט - Tera bit) של סיביות בשנייה. בקצה המשדר מוצב לייזר שהופך את האות החשמלי לאות אופטי, בקצה הקולט ממוקם מקלט – רכיב המשתמש בגלאי להמרת האותות האופטיים המתקבלים לאותות חשמליים. בשנת 2011 פיתחו מדענים סיב אופטי שמורכב מליבה של אבץ סלני, חומר מוליך למחצה, המאפשר לאור לעבור דרך אורכי גל גבוהים יותר. שימושים שמאל\|ממוזער\|250px\|אור מוחזר מסיב אופטי (multimode) מאיר דגם בתערוכה שמאל\|250px\|ממוזער\|מכסה כוות כניסה של סיב אופטי ברחוב מרים החשמונאית בירושלים הסיבים האופטיים הם אחד הסוגים של קווי תקשורת והם מאפשרים תקשורת אופטית שנפוצה בין השאר בטלפוניה, ברשתות מחשבים, תקשורת נתונים, ברשת האינטרנט, ובטלוויזיה בכבלים. בין הסיבות לתפוצתם ניתן למנות את העובדה שהם גמישים וניתן להניח אותם בדומה לכבלי תקשורת אחרים המבוססים על נחושת. סיבים אופטיים משמשים גם לתאורה, בהעברת אור על פני מרחקים גדולים או כאשר אין מעבר ישיר בין מקור האור למקום המואר. סיבים אופטיים משמשים גם בצעצועים ליצירת אפקטים ויזואליים ובארכיטקטורה על מנת להעביר את אור השמש לחללים פנימיים. שימוש דומה הוא להעברת לייזר בניתוחים, במיוחד בניתוחי עיניים. שימוש נוסף הוא ליצירת לייזרים מסוימים והגברתם. בנוסף, משתמשים בסיבים אופטיים כדי לצפות באזורים שאין איתם קו ראייה ישיר. למשל, ברפואה במכשיר הנקרא אנדוסקופ (endoscope) צופים באיברים פנימיים בגוף האדם על ידי השחלת סיב אופטי דרך פתח קטן. מכשירים אלו משמשים גם בתעשיות אחרות בהן יש צורך לבחון אזורים לא נגישים, כגון במערכת צינורות או במנועי סילון. שימוש דומה נעשה גם על ידי יחידות לוחמה בטרור כדי לצפות מבעד לדלת סגורה אל תוך חדר סגור, כדוגמת המתקפה על שגרירות איראן בלונדון וכפי שהודגם בסדרת המשחקים Splinter Cell. בסיבים אופטיים משתמשים גם בבניית מבנים חכמים, שבהם משתמשים בסיב כגלאי של שינויי טמפרטורה או לחץ. סיבים אופטיים משמשים גם לכוונות אופטיות. עקרונות פעולה פיזיקליים הסיב הוא מוליך גלים אופטי, כלומר: מעביר גלים בתחום הנראה (בפועל, גלים באורך גל של כ-800 ננומטר עד ל-1550 ננומטר). כמעט תמיד, הסיב מורכב מגליל פנימי שנקרא "ליבה" וגליל חיצוני שנקרא "מעטה". מקדם השבירה של הליבה גדול ממקדם השבירה של המעטה. לכן, כאשר אור נכנס לסיב ופוגע בדופן בזווית שהיא בטווח הקריטי, הוא יישבר על ידי המעטה בזווית שתחזיר אותו במלואו לתוך הסיב. תופעה זו נקראה החזרה פנימית מלאה והיא מבוססת על חוק סנל. כאמור, קרן האור תוחזר החזרה פנימית מלאה רק אם הזווית שלה יחסית למעטה קטנה מערך מסוים הנקרא "הזווית הקריטית". את הזווית הקריטית של הסיב ניתן לחשב באמצעות חוק סנל ומקדמי השבירה של הסיב על ידי ממוזער\|250px\|שרטוט המציג מבנה של סיב, עם חרוט הקליטה שלו. קרן שנכנסת לסיב דרך החרוט נשמרת בתוכו כתוצאה מהחזרה פנימית מלאה, קרן שלא נכנסת דרך החרוט זולגת החוצה. אור יתקדם בזווית הקטנה מזווית זו בסיב אם ורק אם הוא יכנס לסיב בזווית הקטנה מ"זווית הקליטה" . זווית זו, הנמדדת ביחס לציר של הסיב, יוצרת את מה שנקרא "חרוט הקליטה". אור שנכנס אל הסיב דרך חרוט דמיוני זה יישאר בו, אור שיכנס לסיב לא דרך החרוט יזלוג החוצה דרך המעטה. את זווית הקליטה אפשר לחשב על ידי הגודל NA נקרא "מפתח נומרי" והוא מדד ליכולת קליטת האור (או הצימוד) של הסיב. מנחה גלים ואופני התקדמות צימוד אופנים גורמים להנחתה בסיב (זיהומי יוני הידרוקסיל, אינטראקציה עם החומר, פיזור ריילי) נפיצה בסיב יתרונות יתרונות הסיב האופטי במערכות תקשורת ביחס לכבלי נחושת: ניחות נמוך מאוד לעומת כבלי נחושת - מאפשר שימוש לטווחים ארוכים במיוחד ללא צורך בהגברה רוחב פס גדול מאוד, עובדה המאפשרת העברת כמות רבה של מידע משקל נמוך יותר קיום מגברים אופטיים שמסוגלים להגביר רוחב סרט גדול של כמה עשרות טרה הרץ הסיב אינו פולט קרינה אלקטרומגנטית ולכן קשה מאוד להאזין לו או לגלות מידע שעובר על גבי הסיב חסין כנגד הפרעות חיצוניות לא רגיש למים/לחות - חשוב במיוחד לכבלים תת-קרקעיים או תת-ימיים ראו גם גלבו תדירות מנורמלת מונחים ברשת מחשבים חוק סנל גירוסקופ סיב אופטי תקשורת אופטית צימוד סיבים אופטיים תקשורת מבוססת סיב אופטי קישורים חיצוניים קובץ PDF באתר פרס נובל המסביר את הסיבה למתן פרס נובל בפיזיקה לשנת 2009 למפתח התקשורת האופטית הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:רכיבים אופטיים	2024-09-19T15:09:55
פרדיננד מגלאן	REDIRECT פרדיננד מגלן	2004-05-10T10:58:02
מגלאן	REDIRECT מגלן	2004-05-10T10:59:02
חיים וייצמן	הפניה חיים ויצמן	2014-10-14T02:41:38
מסע הצלב של הילדים	שמאל\|ממוזער\|250px\|ציור של מסע הצלב, גוסטב דורה מסע הצלב של הילדים (1212) הוא השם שניתן לניסיון יוצא דופן וייתכן בדיוני "לשחרר" את ארץ הקודש אשר הונע על ידי הילד הצרפתי בן ה-12 סטפאן דה קלואה. קיימים כמה הסברים מנוגדים לאירוע זה, והעובדות לגבי האירוע עודן נושא לוויכוח בין היסטוריונים. על פי גרסה אחת של סיפור מסע הצלב של הילדים, סטפאן דה קלואה החל להטיף בסן-דֶנִי, ובדרשותיו טען כי ישו ביקר אותו ואמר לו להוביל את מסע הצלב הבא לירושלים. באמצעות סדרה של נסים ואותות, הוא השיג חסידים רבים, וייתכן כי למעלה מ-30,000 ילדים הצטרפו אליו. הוא הוביל את חסידיו דרומה לעבר מרסיי, ונאמר כי האמין שהים ייקרע עם בואו, כך שהוא וחסידיו יוכלו לצעוד לעבר ירושלים. במרסיי שני סוחרים אספו ילדים ככל יכולתם בשבע סירות, ומכרו אותם לעבדות לסרצנים של צפון אפריקה ומצרים. לפי גרסה אחרת, מסע הצלב של הילדים התחיל בגרמניה וכלל 20,000 משתתפים באותה שנה, אך הגיע עד איטליה בלבד. יש מקורות הטוענים שהסיפור הוא על איחוד של שתי תנועות קטנות יותר של ילדים מצרפת ומגרמניה, בתחילת המאה ה-13. נאמר שניקולס, ילד גרמני שהיה רועה, הוביל קבוצה של כ-20,000 ילדים דרך הרי האלפים לאיטליה (רובם מתו מרעב, חטיפות, רציחות וכדומה). בכל מקרה, תקוותיהם להגיע לארץ הקודש לא התגשמו וגם המעטים מאוד שאולי הגיעו לשם נלקחו ככל הנראה לעבדות או לזנות. כמה היסטוריונים משערים כי מסע צלב זה בדיוני, היות שאין הוכחות שאירוע כזה התרחש. היסטוריונים אחרים סבורים כי מקור שם האירוע בטעות תרגום, שכן אין מדובר בתנועות דתיות של ילדים, אלא של כפריים עניים, ובטעות תרגום שאירעה במהלך המאה ה-12 בתרגום המילה הלטינית "pueri" שמשמעה "נערים" ב"ילדים". המשמעות של "נערים" הייתה למעשה "אנשים חסרי חשיבות" (במובן הביטוי התנ"כי המופיע בספר שמואל) ולא גיל הנעורים. מחקר שנערך בתחילת שנות השמונים טוען שמסע הצלב של הילדים יצא לדרכו כתוצאה מפרשנות מוטעית שהייתה בקרב עניים חסרי אדמה, באשר למהותה של תנועה דתית מסוימת. בתרבות כותרת המשנה של הספר "בית מטבחיים חמש" של קורט וונגוט, המספר על החוויות שלו כשבוי מלחמה בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, היא "מסע הצלב של הילדים". וונגוט מסביר את הנימוק לכך בתוך עלילת הספר. אשת חברו הטוב, שהיה שבוי אף הוא, התעמתה עם וונגוט, מתוך מחשבה שהספר יהיה פרו-מלחמתי. וונגוט מסביר כי ספרו, אף שלא יהיה אנטי-מלחמתי במוצהר (משום שאין טעם בכך), יציג גם את הצדדים הנחמדים פחות של המלחמה ושל החיילים. לפי וונגוט, כל המלחמות הן מלחמות של ילדים, משום שרוב המעורבים בהם הם אנשים צעירים שאינם מבינים עדיין את משמעות החיים והמוות. בשירו Children’s Crusade סטינג מתייחס למלחמת העולם הראשונה וכן להתמכרות לסמים בתקופה בה נכתב השיר (שנות ה-80) כדוגמאות למקרים בהם צעירים משמשים ככלי במשחקים של אחרים. בראיון איתו התייחס סטינג למסע הצלב של הילדים, שרק נזכר בכינויו בשיר, כרקע והשראה. ראו גם מסעי הצלב החלילן מהמלין לקריאה נוספת עידן האמונה - התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבויות העולם: אן פרומנטל. ספריית מעריב, 1979. עמוד 60 קישורים חיצוניים ״ילדי העכברים״ - סיפורו האמיתי של החלילן מהמלין ומסע הצלב של הילדים בפודקאסט "מינהר הזמן", ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי הערות שוליים מסע צלב 4.5 קטגוריה:ילדות קטגוריה:ילדים במלחמה קטגוריה:המאה ה-13	2024-07-21T20:42:43
פוגרום	ממוזער \| לאורך המסלול מיאסי לקלראסי או לפודול איואי, רומנים מוציאים גופות מרכבת עם יהודים שגורשו מיאסי בעקבות פוגרום. רומניה, סוף יוני או תחילת יולי 1941.\|342x342 פיקסלים פוגרומים (ברוסית: Погром, מילולית: השמדה, הרס, ריסוק – ביחיד: פוגרום), או פרעות, הן פעולות אלימות קבוצתיות נגד מיעוט אתני או דתי, מובלת בידי ההמון הזועם (ולעיתים אף בעידוד המשטר השולט), במטרה להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש או ברכוש של הקבוצה הנפגעת ולגרום למנוסתם. במונח נעשה שימוש נרחב לתיאור התנכלויות המוניות רחבות היקף ובעיקר נגד יהודים כקבוצת מיעוט שונה וזרה במזרח אירופה, על ידי קבוצות מאורגנות או ספונטניות. פעולות אלו נבעו מעידוד ציבורי של רעיונות אנטישמיים, וזכו לעיתים קרובות בעידוד מידי השלטונות והמשטרים. המילה נעשתה נפוצה במשמעות זו לאחר הפוגרומים שבוצעו בדרום האימפריה הרוסית בשנים 1881–1884 (הסופות בנגב), ופרעות קישינב שנעשו בבסרביה בשנים 1903–1905 (פוגרומי חג הפסחא הנוצרי). תופעות היסטוריות מקדימות רדיפות יהודים בצורה מובחנת משאר העמים התחילו סמוך למאה ה-4, בעקבות הכרזתה של הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית. בימי הביניים באירופה המערבית הן התגברו והתחוללו בהיקפים נרחבים בתקופת מסעי הצלב, כאשר הצלבנים, בדרך ל"שחרור" ארץ הקודש מידי המוסלמים (הסרצנים, בפי הנוצרים), פגעו ואף הכחידו קהילות יהודיות רבות. במאה ה-20 התחוללו פוגרומים בקהילות יהודיות לפני השואה ובתחילתה. בין הבולטים הם: ליל הבדולח שנערך בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה); פוגרום פשיטיק במרץ 1936 נגד הקהילה היהודית בעיירה פשיטיק שבמזרח פולין; פרעות דורחוי – פוגרום שערכו יחידות צבא רומניות ביהודי העיירה דורוחוי (Dorohoi) שברומניה, ביום 1 ביולי 1940; ליאו מוצקין, מראשי התנועה הציונית, אמר בשנת 1926: "מי שלא ראה בעיניו את הפרעות לא יידע מה טיבו של פוגרום. אני עברתי כל זאת, בילדותי, ולעולם לא אשכח את הזוועה שבדבר, עד יום מותי". את הפוגרומים לאורך אלף השנים האחרונות ניתן לחלק לתקופות שונות בהיסטוריה, ולפי אזורים גאוגרפים, הפוגרומים נקראו בשמות שונים. בתחילת שנות ה-1000 הראשון הם נקראו "גזרות", ונמשכו גם לאחר תקופות מסעי הצלב השונות על-ידי צלבנים ומיסיונרים. בימי הביניים, נלוו בדרך כלל ל"גירוש היהודים" פוגרום או טבח ביהודים, המרת דתם בכפייה (ראו האנוסים, אנוסי משהד) לנצרות או לאסלאם, באימפריה הרוסית הם גם נקראו "פרעות". הפוגרומים בארץ ישראל נקראו "המאורעות", ולפעמים נקראו "טבח", כמו כן פרצו פוגרומים בעקבות עלילות דם אנטישמיות רבות מספור. פוגרומים עיקריים שהתבצעו כנגד יהודים ברחבי העולם שםמיקום תאריך תוצאותטבח ביהודי פאס ב-1033 העיר פאס, מרוקו 1033 הרג המוני של כ-6,000 יהודים, הפקיעו את הרכוש היהודי, ולקחו לעצמם נשים יהודיות רבות.פרעות גרנדה ב-1066גרנדה, אל-אנדלוס, הכיבוש המוסלמי של ספרד1066רציחתם של כ-4,000 יהודים בעיקר על-ידי האוכלוסייה המוסלמית של העיר. גזירות תתנ"ו עמק הריין שבין גרמניה לצרפת של ימינו 1096 כ-12,000 יהודים הרוגים. טבח יורק יורק, אנגליה 1190 מעל ל-500 הרוגים יהודים, לרבות אלו שנרצחו לאחר שסירבו להתנצר. חורבן והרס בקרב רוב הקהילות בצפון אנגליה. ספרד וצרפת 1320 הוחרבו 120 קהילות בצרפת ובספרד. גזירות קנ"א ספרד 1391 עד 1414 בפוגרום מתו יותר מ-400 יהודים בברצלונה ויהודים התנצרו בכפייה.טבח ביהודי פאס ב-1465 העיר פאס, מרוקו 1465מהקהילה היהודית בעיר, שמנתה כנראה מספר אלפי נפשות, שרדו 11 יהודים בלבד (6 נשים ו-5 גברים) גזרות ת"ח ת"ט פולין 1648 נרצחו מעל 20,000 יהודים, ונשרפו ונחרבו כשליש מהקהילות היהודיות בפולין ואוקראינה.גירוש מוזעתימן1679אלפים מיהודי תימן נהרגו במסעם הקשה והארוך למדבריות המדינה הצחיחות שאליהן גורשו בידי מוסלמים.טבח אומןהעיר אומן, האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה)1768נרצחו כ-30,000 יהודים. פרעות "הפ-הפ" גרמניה 1819 17 יהודים התאבדו. הסופות בנגב האימפריה הרוסית 1881–1882 פרעות קישינב האימפריה הרוסית (כיום במולדובה) 1903 49 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, ואלפי בתים וחנויות נשדדו ונהרסו. בפוגרום זה באה לידי ביטוי אכזריות יוצאת דופן בעוצמתה מצד הפורעים. הם התעללו בקורבנותיהם ועינו אותם קשות. פרעות "המאות השחורות" האימפריה הרוסית 1905 מאות יהודים נרצחו וכחמישים עיירות נפגעו. פוגרומי אודסה האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) 1906 בין 300 ל 1,000 יהודים נרצחו, אלפי פצועים, וכ-40,000 יהודים איבדו פרנסתם. התריתל פאס, מרוקו 17–19 באפריל 1912 51 יהודים נהרגו מהם 18 נשים ו-10 ילדים. מספר הפצועים קשה עמד על 72 איש. במהלך הפרעות נמלטו 12,000 היהודים תושבי המלאח לאזורים בטוחים שהוקצו להם על ידי הממשל הצרפתי. פרעות פטליורה אוקראינה 1919 נרצחו עשרות אלפי יהודים. ליל הבדולח גרמניה ליל 9–10 בנובמבר 1938 במהלך השואה, נרצחו בין 400 ל-2,000 איש. נהרסו כ-8,000 חנויות ו-1,406 בתי כנסת. פרעות יאשי רומניה יוני 1941 לפחות 14,850 קורבנות בקרב יהדות רומניה, בטרם סיום מלחמת העולם השנייה. הפרהוד בגדאד, עיראק 1–2 ביוני 1941 נרצחו 179 בקרב יהדות עיראק, 2,118 נפצעו, 242 ילדים נהפכו ליתומים, ורכושם של כ-50,000 יהודים נבזז על-ידי ערבים מוסלמים. הפוגרומים בלבוב פולין (כיום באוקראינה) יוני–יולי 1941 כ-6,000 יהודים נרצחו.פרעות טריפולי (1945)טריפולי, לובנובמבר 1945140 יהודים נרצחו. פוגרום קיילצה פולין 4 ביולי 1946 נרצחו 42 מתוך 163 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו. בארץ ישראל ובמדינת ישראל שם תאריך תוצאותמרד הפלאחים 1834 במהלך המרד ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית בארץ ישראל שכללו מעשי רצח, שוד ואונס נשים יהודיות.ההתקפה על פתח תקווה1886ההתקפה הערבית המאורגנת הראשונה על יישוב יהודי בארץ ישראל.מאורעות תר"פ1920גל התקפות של ערבים על היישוב היהודי בגליל (מאורעות תל חי), ועל שכונות יהודיות בירושלים, שאירעו בסתיו ובאביב של שנת תר"פ, 1919–1920.מאורעות תרפ"א1921סדרה של מעשי רצח, אלימות, ואונס נשים יהודיות, שוד וביזת רכושם, בידי פורעים ערבים מוסלמים, במהלכם נרצחו 47 יהודים ונפצעו מל ל-140 נפשות.1921 מאורעות ב' בנובמבר תרפ"ב1921במאורעות נהרגו חמישה יהודים וערבי אחד. המאורעות נחשבים למבחן ראשון מוצלח של ארגון "ההגנה".מאורעות תרפ"ט1929סדרה של פרעות אלימות, מעשי טרור ורצח מצד ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, בהן נרצחו 133 יהודים, נאנסו מאות נשים יהודיות ו־339 נפצעו, ויישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל ננטשו ונחרבו; הבולט בהם בחברון, בה אירע טבח.מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט1936–1939מעל ל-400 יהודים נרצחו, מאות נשים יהודיות נאנסו, קהילות יהודיות ויישובים קטנים נחרבו, גלו או פונו, בעיקר באזורי ספר ובערים עתיקות, בעקבות ההתקפות עליהן במהלך "המרד הערבי הגדול".מתקפת הפתע על ישראל7 באוקטובר 2023מבוקר עד ערב, כ-1,145 אזרחים ישראלים וישראליות (וכן מספר עובדים זרים), נורו, נשחתו, עונו, נשרפו עם בתיהם ומשפחותיהם, ילדיהם ותינוקותיהם מול עיניהם ואף תועדו בווידאו והופצו ברשתות החברתיות בשידור חי. כ-3,300 נפצעו בדרגות שונות ו-253 נחטפו לרצועת עזה, על-ידי אלפי מחבלים של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני – בסדרת מעשי רצח, ביזה, לרבות הרס שיטתי וחבלה במבנים ישראלים ובבסיסי צה"ל, יחד עם הרס וביזה בקיבוצים, במושבים, בערים וביישובים יהודים אחרים, ואונס המוני ומכוון כנגד נערות ונשים יהודיות. ראו גם עלילת דם, אנטישמיות נוצרית אבלות (יהדות), תשעה באב אלימות נגד יהודים במרכז אירופה ובמזרחה, 1944–1946 אלימות נגד יהודים בפולין, 1944–1946 אלימות נגד יהודים בצ'כוסלובקיה, 1918–1920 השואה טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (במערב-גרמניה; 1972) מלחמת חרבות ברזל אלימות מינית במתקפת הפתע על ישראל 2023 "זעקות ואז שתיקה" Slavery in 21st-century jihadism לקריאה נוספת דב וולחונסקי, פוגרום-הפתיחה של המאה הכ’: הפוגרום בקישינב 1903, שרשיו ותולדותיו, העבר, כ', ה'תשל"ג, עמ' 176–194. דניאל בלטמן, פוגרום קיילצה – אנטישמיות פולנית או תוצאה של מאבק פוליטי?, בשביל הזיכרון, 1, ה'תשנ"ו, עמ' 4–8. עוזי אלידע, "העיתונות העברית לנוכח פוגרום: 1920–1929", קשר, מס' 61, 2023–2024, עמ׳ 55–90. קישורים חיצוניים הערות שוליים *) קטגוריה:אנטישמיות קטגוריה:יהדות מזרח אירופה	2024-10-01T11:07:53
פוגרומים	REDIRECT פוגרום	2015-09-26T11:07:42
כלבא שבוע	כַּלְבָּא שָׂבוּעַ (או בן כלבא שבוע) היה מעשירי ירושלים במאה הראשונה או השנייה לספירה. בתו, רחל, נישאה לרבי עקיבא, מגדולי התנאים. כנראה 'כלבא שבוע' הוא רק כינוי, ושמו הפרטי היה יהושע. קורות חיים לפי התלמוד הירושלמי, היה כלבא שבוע מצאצאי כלב בן יפונה, והיו שכתבו שמסיבה זו נקרא "כלבא". באבות דרבי נתן ובתלמוד הבבלי נאמר כי שמו ניתן לו מכיוון שהיה נדיב גדול, וכל עני שהיה נכנס אליו רעב ככלב היה יוצא שבע. יש המשערים כי שמו המקורי היה יהושע בן קפוס. באבות דרבי נתן ובתלמוד הבבלי שם נמנה כלבא שבוע כאחד משלושת האנשים המכובדים והעשירים ביותר בירושלים בימי רבן יוחנן בן זכאי ורבי אליעזר בן הורקנוס, לצד בן ציצית הכסת ונקדימון בן גוריון. מסופר שם כי שלשתם היו יושבים לפני רבן יוחנן בן זכאי ולומדים תורה מפיו. עוד מסופר שם, כי בזמן המצור על ירושלים העלו הסיקריים את מחסני המזון של השלושה באש, כדי להמריץ את בני ירושלים להילחם ברומאים הצרים עליהם: עדות דומה מצויה בספר מלחמת היהודים של יוסף בן מתתיהו, על שריפת מחסני תבואה שהיו יכולים להספיק לשנים רבות של מצור בידי הקנאים. בפרקי דרבי אליעזר נאמר: . מחקרים מסוימים מתייחסים לכך שגילו של רבי עקיבא, והעובדה שהוא היה ממשיכו של רבן יוחנן בן זכאי והשתתף במרד בר כוכבא המאוחר, מקשים על קישורו לימי בית שני; בעקבות דברים אלו היו חוקרים שפקפקו במציאותו של כלבא שבוע כדמות היסטורית, וראו בו דמות מדרשית. אולם לפי חז"ל, רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה רק בגיל 40, ולפיכך ייתכן שאף היה מבוגר מרבותיו. נישואי רחל לרבי עקיבא רבי עקיבא היה רועה את צאנו של כלבא שבוע. רחל, בתו של כלבא שבוע, ראתה שעקיבא "צנוע ומעולה", ואמרה לו: אם אתקדש לך, האם תלך ללמוד תורה בבית המדרש? עקיבא הסכים, ורחל נישאה לו בחשאי. כאשר שמע כלבא שבוע על מעשי בתו, הוציאה מביתו ואסר עליה ליהנות מנכסיו. רבי עקיבא ורחל חיו בדלות חמורה, עד שפנה רבי עקיבא לקיים את הבטחתו לרחל והלך ללמוד בבית המדרש במשך עשרים וארבע שנה, אצל רבי אליעזר ורבי יהושע. לאחר מכן חזר לביתו כגדול חכמי ארץ ישראל, כשהוא מלווה על ידי 24,000 תלמידים. כלבא שבוע, שבינתיים התחרט על שנדר שלא תיהנה בתו מנכסיו, שמע שחכם גדול בא לעיר, הלך אל רבי עקיבא ושאלו אם הוא יכול למצוא סיבה הלכתית להתיר את נדרו. רבי עקיבא שאל אותו: אילו היה החתן שלקחה לה בתך גדול בתורה, כלום היית מדיר אותה מנכסיך? משענה לו כלבא שבוע כי אם חתנו היה יודע "אפילו פרק אחד, ואפילו הלכה אחת", לא היה כועס על בתו כלל - אמר לו רבי עקיבא: אני הוא! כלבא שבוע המאושר נפל על פניו, נישק את רגלי חתנו ונתן לו מחצית מנכסיו. נכדיו של כלבא שבוע מרחל ורבי עקיבא היו שמעון (שמת בחיי אביו) ויהושע ואשתו של בן עזאי. קברו מסורת עתיקה מציינת את קברו באתר הנקרא כיום קברי המלכים בירושלים, ומספרת על ממצאים שונים במקום בעלי קשר סמלי לכלבא שבוע. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אישים בתלמוד קטגוריה:יהודי תקופת בית שני קטגוריה:נדבנים יהודים קטגוריה:נדבנים ארץ-ישראלים קטגוריה:אנשי עסקים יהודים קטגוריה:עשירים מופלגים קטגוריה:רבי עקיבא	2024-04-25T15:46:25
ג'ון בולבי	ג'ון בולבי, או בשמו המלא אדוארד ג'ון מוסטין בולבי (באנגלית: Edward John Mostyn Bowlby; 26 בפברואר 1907 – 2 בספטמבר 1990), היה פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי, אבי תאוריית ההיקשרות בפסיכולוגיה התפתחותית. ביוגרפיה ילדות ונעורים ג'ון בולבי נולד בלונדון, למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. הוא היה הרביעי בין ששת ילדי הוריו. אביו, סר אנתוני בולבי, בעל תואר אצולה של ברונט ראשון, היה רופא מנתח בחצר המלכותית; הייתה לו היסטוריה אישית מורכבת בגלל היותו יתום מגיל חמש - אביו, סבו של ג'ון בולבי, תומאס בולבי, מת בשבי הסיני במהלך מלחמת האופיום השנייה, במסגרת עבודתו ככתב העיתון "טיימס". אמו של ג'ון בולבי, ליידי מרי או מיי ברידג'ט לבית מוסטין, הייתה בתו של כומר אנגליקני ידוע. בשנותיו הראשונות, ג'ון בולבי גודל בעיקר על ידי מטפלת ("נאני"), כפי שהיה נהוג במשפחות מבוססות לא מעטות בתקופתו. הוא היה רואה את אמו כשעה ביום בלבד אחרי הגשת התה. בדומה לאמהות רבות בנות מעמדה, היא חששה מהענקת תשומת לב יתרה או גילוי סימני חיבה מוגזמים לילדיה, פן ייחשבו כפינוק מזיק לחינוכם. האב היה נעדר רוב הזמן בשל עבודתו ובילה עם המשפחה בימי ראשון. בפועל המטפלת מילאה במידה רבה את צרכיו הרגשיים של הילד. בגיל 4 נאלץ בולבי להיפרד מהמטפלת האהובה שעזבה את בית המשפחה, ובגיל 7 נשלח יחד עם אחיו הבכור לפנימייה, בצל ההפצצות על לונדון במלחמת העולם הראשונה. בספרו "פרידה: חרדה וכעס" טען שזו הייתה בשבילו תקופה נוראית, ומאוחר יותר אמר: "לא הייתי שולח אפילו כלב לפנימייה בגיל שבע". בעקבות חוויותיו האישיות כילד, הביע בולבי במהלך חייו רגישות רבה לסבלם של הילדים. עם זאת, הבחין בין השלכות שונות בגילאים שונים, ולא שלל את התוצאות המיטיבות של החינוך במסגרת פנימייה עבור חלק מהילדים מעל גיל 8. לדבריו, "אם לילד יש קשיי הסתגלות בבית, יכול להיות מועיל בשבילו להתרחק לחלק מהשנה מהמתחים שיצרו קשיים אלה, דבר שהוא נכון גם במקרים שבהם הבית הוא רע בשבילו מסיבות אחרות. יתרון הפנימייה עומד בכך שהיא שומרת, אם כי בצורה מתונה, את הקשרים החשובים של הילד עם הבית, וגם בכך שהיא מהווה דפוס חברתי מקובל ברוב החברות המערביות של היום (1957), מה שלא גורם לילד להרגיש שונה מילדים אחרים. יתרה מזו, הקלת העומס על ההורים בחלק מהשנה, מאפשרת להם לפתח גישות יותר חיוביות כלפי הילדים בשאר הזמן. מהפנימייה עבר בולבי ללמוד במכללת הצי המלכותי בדרטמות, אבל בגיל 17 החליט שקריירה כימאי אינה בשבילו וכתב לאמו שרצונו במקצוע "שישפר את הקהילה כולה". {{הערה\|1= Suzan Van Dijken - John Bowlby: His Early Life: A Biographical Journey into the Roots of Attachment TheoryFree Association Books, London,1998,}} לימודים וקריירה בולבי נרשם ללימודי מדעי היסוד הטרום-קליניים ברפואה ופסיכולוגיה בטריניטי קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג', שם זכה בפרסים על הישגיו. בתום לימודיו לתואר הראשון, בשנת 1928, התנדב במשך תקופה כמורה בשתי פנימיות; אחת מהן, בית ספר בנורפוק, הייתה בעלת אוריינטציה פסיכואנליטית וטיפלה בילדים עבריינים ובעלי הפרעות הסתגלות קשות. ההתנסות עם ילדים שחוו ילדות קשה גרמה להתעניינותו של בולבי בהתפתחות הנפשית של האדם ובפסיכואנליזה. במהלך עבודתו הושפע בגישתו לנפש הילדים על ידי מורה ותיק בשם אלפרד אלפורד, שגם שכנע אותו להמשיך ללמוד רפואה. בגיל 22 נרשם להמשך לימודי רפואה בבית החולים יוניברסיטי קולג' בלונדון. בשנת 1933 בגיל 26 קיבל תואר דוקטור ברפואה. במקביל ללימודי הרפואה עבר התמחות במכון לפסיכואנליזה. אחרי טיפול, לימודים והדרכה אצל ג'ואן ריווייר (Joan Riviere) ואצל מלאני קליין, הוסמך כפסיכואנליטיקאי (1937). במקביל, בהמשך מסלולו כרופא, עבר התמחות בפסיכיאטריה למבוגרים בבית החולים מודסלי, ובשנת 1936 עבר להשתלם ולעבוד בפסיכיאטריית ילדים בקליניקה להדרכת הילד בלונדון (London Child Guidance Clinic). במלחמת העולם השנייה, החל משנת 1940, שירת בולבי כפסיכיאטר צבאי בעל דרגת לוטננט קולונל בחיל הרפואה המלכותי. בתום המלחמה, בשנת 1945, מונה לסגן מנהל בית החולים טביסטוק, והתמסר לטיפול הנפשי בילדים ונוער. כמנהל של מחלקת הילדים בבית החולים, בהתאם להשקפתו, שינה את שמה ל"מחלקת הילדים וההורים". משנת 1950 שימש כיועץ בתחום בריאות הנפש של ארגון הבריאות העולמי. בולבי היה נשוי מ-16 באפריל 1938 לאורסולה לונגסטאף, גם היא בת לכירורג. נולדו להם ארבעה ילדים, ביניהם סר ריצ'רד בולבי, שירש מדודו את התואר של ברונט. ג'ון בולבי נפטר ב-2 בספטמבר 1990 עקב אירוע מוחי, בבית הקיץ שלו באי הסקוטי סקאי. לבקשתו, נקבר שם על גבעה בתוך הנוף שאהב. תרומתו לפסיכואנליזה ופסיכולוגיה התפתחותית בולבי החל את דרכו כפסיכואנליטיקאי. בעקבות השפעותיה של תאוריית האבולוציה של דרווין, יצא בולבי כנגד נקודה מרכזית אחת בתאוריה הפסיכואנליטית – מקור המוטיבציה. על פי התאוריה הפסיכואנליטית, המוטיבציה לפעול נובעת מן הדחפים הבסיסיים של האדם (דחפים כגון מין, מזון ושינה). בולבי התנגד לרעיון זה. לדעתו, המוטיבציה נובעת דווקא מן המוכנות – נטייה מולדת לפעול בצורה מסוימת כדי להשיג מטרה הישרדותית בעלת ערך הסתגלותי. במילים אחרות: לפי בולבי, מה שמניע את פעילות האדם הן המטרות שעלינו להשיג כדי לשרוד, והפחד שמא לא נשיג אותן. בעזרת גישתו החדשה, ובעזרת תאוריות קודמות של פסיכולוגים התנהגותיים, פיתח בולבי את המונח "מערכות התנהגותיות" (Behavioral system). מערכות אלו מורכבות משלושה חלקים: מטרה – מאחורי כל מערכת התנהגותית ישנה מטרה בעלת ערך הסתגלותי למין (חיפוש הגנה, קבלת אוכל, התקרבות לזולת). קבוצה של תגובות ראשוניות ומולדות המאוגדות על ידי אותה מטרה. תגובות אלו אמורות לקרב את האדם להשגת המטרה. קבוצה של גירויים מולדים בעלי מכנה משותף שמפעילים את המערכת. כאשר האדם נפגש בגירוי כזה הוא מפעיל מיד את המערכת אליה הגירוי קשור. הגירוי בעצם מאותת לאדם שעליו לחפש כעת את מטרתו. גירויים אלה נקראים בספרות "סימן" או "משחררים חברתיים". כאמור, מערכות ההתנהגות הן מולדות, אך הן מאפשרות גם למידה. כאשר האדם לומד כי התגובות המולדות אינן תורמות לו בהשגת המטרה (למשל, אם הזולת לא מגיב לאיתותיו), הוא מפתח תגובות חלופיות שתואמות יותר את המציאות שבה הוא נמצא, ואשר יקרבו אותו למטרתו בצורה טובה יותר. בצורה זו הסביר בולבי את ההבדלים הבין-אישיים הרבים שבהתנהגות האנושית. בולבי טען שניתן לאגד את כל ההתנהגויות האנושיות במערכות התנהגותיות. כדוגמה לכך, דן בולבי בכמה מערכות מרכזיות: מערכת ההיקשרות – זוהי המערכת המפורסמת ביותר בתאוריה של בולבי. מטרתה של המערכת היא חיפוש קרבה לצורך הגנה. הגירויים המפעילים אותה הם גירויים של סכנה (כגון רעש, חושך, כישלון), והם מביאים לתגובות המאותתות למצוקה, וקוראות לזולת להתקרב ולהגן. תגובות אלה מתפתחות ביחד עם יכולתו המוטורית של התינוק, ועוברות מקריאות פסיביות לעזרה (בכי, צרחות ועוד) לחיפוש אקטיבי אחר עזרה. מערכת מתן העזרה – זוהי המערכת המשלימה של מערכת ההתקשרות. מטרת מערכת זו היא לספק עזרה והגנה לזולת בשעת מצוקה, ובכך להפחית את סבלו. הגירויים המפעילים את המערכת הם איתותי ההתקשרות שמפיק הזולת. כשהמערכת מופעלת, מגיב האדם בצורה אמפתית למצוקת הזולת, ומנסה לעזור לו בצורה סימפתית ואפקטיבית. המערכת הסקסואלית – מטרתה של מערכת זו היא לקיים יחסי מין. הגירוי המפעיל את המערכת הוא מפגש עם אחר אטרקטיבי או פורה. התגובות בעת הפעלת המערכת הן תגובות של ניסיון למשיכה מינית ושל איתותים למוכנות מינית. מבחר כתביו הטיפול האמהי ובריאות הנפש. (1995). Maternal Care and Mental Health. The master work series (2nd ed.). Northvale, NJ; London: Jason Aronson. [Geneva, World Health Organization, Monograph series no. 3]. . OCLC 33105354. - עם מ. פריי (מקוצרת), 2 פרקים מאת מרי איינסוורת - בדו"ח ארגון הבריאות העולמי - הטיפול בילד וצמיחת האהבה. פליקן בוקס, לונדון, 1953. Bowlby J (1976). Fry M (abridged & ed.). ed (Report, World Health Organisation, 1953 (above)). Child Care and the Growth of Love. Pelican books. Ainsworth MD (2 add. ch.) (2nd edn. ed.). London: Penguin Books. . OCLC 154150053. התקשרות ואבדן. כרך א - התקשרות, מהדורה שנייה, בייסיק בוקס, ניו יורק, 1999. Bowlby J (1999). Attachment. Attachment and Loss (vol. 1) (2nd ed.). New York: Basic Books. LCCN 00266879; NLM 8412414. (pbk). OCLC 11442968. התקשרות ואובדן. כרך ב - פרידה: חרדה וכעס. הספרייה הפסיכואנליטית הבינלאומית, מס. 95, הוצאה לאור הוגארת, לונדון, 1973. Bowlby J (1973). Separation: Anxiety & Anger. Attachment and Loss (vol. 2); (International psycho-analytical library no.95). London: Hogarth Press. (pbk). OCLC 8353942. התקשרות ואובדן, כרך ג - אובדן: עצבות ודיכאון. הספרייה הפסיכאנליטית הבינלאומית מס. 109, הוצאה לאור הוגארת, לונדון, 1980. Bowlby J (1980 Loss: Sadness & Depression. Attachment and Loss (vol. 3); (International psycho-analytical library no.109). London: Hogarth Press. (pbk). OCLC 59246032. בסיס בטוח: ההתקשרות הורה-ילד וההתפתחות הבריאה של האדם. ספרות מקצועית טביסטוק - הוצאה לאור רוטלדג', לונדון, 1988. תורגם לעברית בידי לירון נתן וראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2016. Bowlby J (1988). A Secure Base: Parent-Child Attachment and Healthy Human Development. Tavistock professional book. London: Routledge. (pbk). OCLC 42913724. ראו גם תאוריית ההתקשרות פסיכולוגיה התפתחותית פסיכולוגיה התפתחותית - מונחים לקריאה נוספת אי. ברתרטון - מקורות תאוריית ההתקשרות:ג'ון בולבי ומרי אינסוורת Bretherton I (September 1992). The origins of attachment theory: John Bowlby and Mary Ainsworth. Developmental Psychology 28 (5): 759–775. doi:10.1037/0012-1649.28.5.759. OCLC 1566542. ג'. הולמס - ג'ון בולבי ותאוריית ההתקשרות. מייסדי הפסיכותרפיה המודרנית Holmes J (1993). John Bowlby and Attachment Theory. Makers of modern psychotherapy. London; New York: Routledge. (pbk). OCLC 27266442. ס. ואן דייקן - ג'ון בולבי: חייו המוקדמים: מסע ביוגרפי אל שורשי תאוריית ההתקשרות. Van Dijken S (1998). John Bowlby: His Early Life: A Biographical Journey into the Roots of Attachment Theory. London; New York: Free Association Books. (pbk). OCLC 39982501. ס. ואן דייקן, ר. ואן דר ור, מ.ה. ואן אייזנדורן, בולבי לפני בולבי: מקורותיו של מסע אינטלקטואלי בפסיכואנליזה ופסיכולוגיה Van Dijken S; Van der Veer R; Van IJzendoorn MH; Kuipers HJ (Summer 1998). Bowlby before Bowlby: The sources of an intellectual departure in psychoanalysis and psychology. Journal of the History of the Behavioural Sciences 34 (3): 247–269. doi:10.1002/(SICI)1520-6696(199822)34:3<247::AID-JHBS2>3.0.CO;2-N. https://archive.today/20121217233933/http://www3.interscience.wiley.com/cgi-bin/abstract/76082/ABSTRACT. Retrieved 2007-09-01. ב. מייהיו - בין אהבה ותוקפנות: הפוליטיקה של ג'ון בולבי. Mayhew B (November 2006). Between love and aggression: The politics of John Bowlby. History of the Human Sciences 19 (4): 19–35. doi:10.1177/0952695106069666. פ.כ.פ. ואן דר הורסט, ר. ואן דר ור, מ.ה. ואן דר אייזנדורן - ג'ון בולבי והאטולוגיה: ריאיון עם הערות שוליים Van der Horst FCP; Van der Veer R; Van Ijzendoorn MH (2007).John Bowlby and ethology: An annotated interview with Robert Hinde". Attachment & Human Development 9 (4): 321–335. doi:10.1080/14616730601149809. http://www.informaworld.com/smpp/content~content=a773405215. Retrieved 2007-11-30. פ.כ.פ. ואן דר הורסט, ה.א. לרואה, ר. ואן דר ור - כשנפגשים זרים: ג'ון בולבי והארי הארלו על התנהגות ההתקשרות Van der Horst FCP; LeRoy HA; Van der Veer R (2008). "When strangers meet": John Bowlby and Harry Harlow on attachment behavior'' (PDF). Integrative Psychological & Behavioral Science קישורים חיצוניים ביוגרפיה קצרה על בולבי הערות שוליים קטגוריה:פסיכיאטרים אנגלים קטגוריה:פסיכואנליטיקאים בריטים קטגוריה:פסיכולוגים התפתחותיים קטגוריה:חוקרי התפתחות ילדים קטגוריה:רופאים צבאיים בריטים קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1907 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1990	2024-06-01T05:40:00
פשעי המלחמה של הוורמאכט	שמאל\|ממוזער\|250px\|רצח אזרחים בכרתים בידי הוורמאכט, 1941 פשעי מלחמה שבוצעו על ידי הוורמאכט, צבאה של גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה, כללו מעשי טבח, אונס, ביזה, עבודת כפייה, רצח של כשלושה מיליונים שבויי מלחמה סובייטים, והשתתפות בהשמדתם השיטתית של היהודים. מלבד היות הוורמאכט מכשיר עיקרי ביישום האידאולוגיה הנאצית על ידי השמדתם השיטתית של בני העם היהודי והשמדתם של לא-יהודים (מעשים שמהווים פשעים נגד האנושות ורצח עם בפני עצמם), ביצע הוורמאכט גם פעולות אחרות המהוות פשעי מלחמה. פעולות אלו בוצעו בעיקר במהלך הניסיון לכיבוש מרחב מחיה (בהתאם לאידאולוגיה הנאצית), המשתרע בין האוקיינוס האטלנטי להרי אורל. האמצעים להשגת מטרה זו היו שיעבוד כל העמים האחרים השוכנים במרחב זה, והשמדה פיזית באם נדרש של אלו שיימצאו "נחותים" (המונח הנאצי הוא Untermensch או תת-אדם). לאחר המלחמה נטען כי הוורמאכט, למעשה, כלל לא ביצע פשעי מלחמה, ואלה בוצעו רק על ידי ארגונים של המפלגה הנאצית כגון האס דה, הגסטפו, והאס אס. טענה זו הוכחה כמופרכת מייסודה. אם הטענה הייתה מתקבלת אזי גם הוואפן אס אס (שהוא האס-אס החמוש אשר השתתף בלחימה כיחידה צבאית גרידא) היה נחשב כארגון שלא ביצע פשעי מלחמה. הנחיות להתנהלות הכוחות ברוסיה הנחיות להתנהלות הכוחות ברוסיה היו צו שהוציא הוורמאכט ב-4 ביוני 1941. ההנחיות קבעו התנהגותם של חיילים גרמנים במהלך הפלישה לברית המועצות, וקבעו שיש לחסל גם אזרחים כחברים בקבוצות התנגדות. פקודת הקומיסרים החיילים בצבא הגרמני, לרבות הקצונה הבכירה, נחשפו במשך שנים לתעמולה הרואה ביהודים, בצוענים ובקומוניסטים תתי-אדם שיש להשמידם באופן פיזי. אידאולוגיה זו הגיעה לכדי מימוש במהלך לחימת הוורמאכט בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. כך, למשל, הורו קציני הצבא הגרמני (בין אם ביוזמתם ובין אם בעידוד המפלגה הנאצית) לחייליהם להרוג ללא משפט אזרחים. בפקודה שהופצה במספר נוסחים הידועה כ"פקודת הקומיסרים", שהפיץ הפלדמרשל ולטר פון רייכנאו, מפקדה של הארמייה השישית של הוורמאכט, ב-6 ביוני 1941 נאמר כי אנשים שיזוהו כקומיסרים, דהיינו פעילים פוליטיים של המפלגה הקומוניסטית, יוצאו להורג ללא משפט. בצבא האדום באותה תקופה היה נהוג "פיקוד כפול", לפיו במקביל לקצין הצבאי היה גם קומיסר פוליטי, אשר פיקח על הפקודות שניתנות. כך, למשל, לצד הגנרל וסילי צ'ויקוב מפקד הארמייה ה-62 של ברית המועצות בקרב סטאלינגרד פעל כקומיסר ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב (שהיה לאחר מכן למנהיג ברית המועצות). "פקודת הקומיסרים" הוצאה לפועל על ידי הוורמאכט, ומספר קורבנותיה נאמד ב-3 מיליון. במשפטי נירנברג העיד הגנרל ארווין לאהוסן, אחד מארבעת ראשי המדורים באבווהר (שירות המודיעין הצבאי הגרמני), כי נכח בדיון שבו נתן הקולונל גנרל ריינקה, אחד מראשי המחלקות ב-OKW (הפיקוד העליון של הוורמאכט), את הפקודה כי יש להוציא להורג לא רק קומוניסטים, אלא גם אנשים שנראה כי עברו "בולשביזציה". המדובר בהגדרה גמישה הכוללת אנשים הנראים כיהודים, או כבעלי אינטליגנציה. אלו בודדו על ידי הוורמאכט מקרב אוכלוסיית השבויים, והועברו להוצאה להורג בידי האס-דה. פקודת הקומנדו ב-18 באוקטובר 1942 הוצאה פקודה סודית לפיה: פקודה זו הוצאה בשל פעילות נרחבת של כוחות מיוחדים בפיקוד בעלות הברית באירופה הכבושה ובצפון אפריקה, פעילות שהעלתה את חמתו של אדולף היטלר. בשל הוצאת הפקודה הוצאו להורג מאות לוחמי קומנדו של בעלות הברית. ברוב הארצות שלחמו ב-1942 לא הייתה מחלוקת בקשר לנושא "...אסור בתכלית האיסור... להכריז שלא יינתנו רחמים". עמדה שהתקבלה באמנת האג ב-1907 ובאמנת ז'נבה ב-1929 שאותה אשרה גם גרמניה בעצמה. היטלר ואנשיו ידעו כי הפקודה בלתי חוקית ועלולה לעורר התנגדות בדרג המקצועי הבכיר בוורמאכט (בייחוד בשל העובדה שהפקודה תתמלא כנגד שבוי במדים) ולכן הפיצו אותה ב-12 עותקים בלבד. לאחר המלחמה הוצא להורג הגנרל-אוברסט הגרמני אלפרד יודל. ניקולאוס פון פאלקנהורסט (מפקד הכוחות הגרמניים בנורווגיה בשנים 1940-1944) הועמד לדין וקיבל עונש מוות שהומר ל-20 שנות מאסר לאחר מכן. חלק מסעיפי האישום נגדם כללו את ביצוע פקודת הקומנדו. היחס לשבויי המלחמה שמאל\|ממוזער\|200px\|רצח שבויי מלחמה בפולין, 9 בספטמבר 1939 בתחילת המערכה של הוורמאכט בברית המועצות, ובמיוחד בכיתור הגדול שכותרו גייסות הצבא האדום באוקראינה, נפלו בידי הגרמנים מיליוני שבויי מלחמה. הגרמנים טענו שאמנת ז'נבה אינה חלה על שבויים אלו, מאחר שברית המועצות אינה חתומה על האמנה, ולכן הם אינם מחויבים לספק להם כל יחס אנושי. שבויים אלו הוצעדו בצעדות מוות ארוכות, הועברו למכלאות פתוחות בכפור, והורעבו. מכלאות אלו היו מקום שבו שהו מאות אלפי אנשים, שבגדיהם החמים נלקחו מהם, ללא מזון, וללא תנאים היגיניים מינימליים. הם הושארו פשוט למות בכפור, ברעב ובמחלות. אלו מהם ששרדו תנאים אלו, הוכרחו להצטרף לצבאו של הגנרל אנדריי ולאסוב, שהיה צבא של רוסים שלחמו לצד גרמניה, שהורכב משבויי מלחמה. אלו שסירבו לכך, נורו. המדובר בפשע מלחמה אשר הוא שני באכזריותו רק להשמדת היהודים. מספר שבויי המלחמה שנרצחו, הורעבו, והועבדו למוות נאמד בלמעלה משלושה מיליון. שבויי מלחמה שחורים שנפלו לידי הוורמאכט בעת מלחמת העולם השנייה עברו מסכת עינויים שיטתית. הם היו בעיקר אפרו-אמריקאים חיילי הכוחות המזוינים של ארצות הברית וחיילי הצבא הבריטי מרחבי האימפריה הבריטית. הם לא רק נשלחו לעבודת פרך ואולצו בערבים לרקוד לעיני הגרמנים. לפי עדות אחד השבויים "כל יום באו לראות אותנו מהכפרים הסמוכים, כמו קופים בכלוב. צילמו אותנו, היינו צריכים לצחוק, לחשוף שינים... צילמו אותנו כשניסינו לפלות פרעושים". ההשתתפות בהשמדת היהודים שמאל\|ממוזער\|200px\|גירוש יהודי יואנינה בידי הוורמאכט, להשמדה במחנה אושוויץ-בירקנאו על אף שעיקר השמדת היהודים לא בוצעה על ידי הוורמאכט, שותפים חיילי הוורמאכט שותפות מלאה לפשע זה. ראשית, באפשרם את הפשע, בכיבוש האזור, ובמתן סיוע (אבטחה, תחבורה, איסוף היהודים וכיוצא בזה) למבצעי הפשע. במיוחד נכון הדבר לגבי פעולת האיינזצגרופן. שנית, רבים המקרים שבהם לקחו חיילי הוורמאכט חלק פעיל בהוצאות להורג. כך ניתן לתת כדוגמה את שותפותה של הארמייה השישית בפיקודו של הפילדמרשל רייכנאו (שהוחלף לאחר מכן על ידי פאולוס), בטבח באבי-יאר, שבו נורו למעלה משלושים אלף יהודים בערוץ נחל סמוך לעיר קייב. עונשים קולקטיביים ומלחמה בפרטיזנים הצבא הגרמני נהג להילחם בפרטיזנים בדרך של ענישה קולקטיבית. כפר שבו נורה חייל גרמני - נשרף על יושביו. מתחילת המלחמה הייתה הגישה כלפי האוכלוסייה האזרחית גישה השמדתית. בין אם המדובר בצוענים וביהודים (שסומנו להשמדה), ובין אם המדובר בסלאבים (שנלקחו לעבודות כפייה בגרמניה). הבעיה אך החמירה כאשר האוכלוסייה קמה על מדכאיה, בצורה של מלחמת פרטיזנים. הדרך של הצבא הגרמני להתמודד עם בעיית הפרטיזנים הגוברת הייתה ענישה קולקטיבית אכזרית. תיאור אומנותי של פשעי הוורמאכט בבלארוס מצוי בסרטו של הבמאי אלם קלימוב "צא וראה" משנת 1985. הסרט מנציח את העובדה כי כמדיניות שיטתית שרפו הנאצים (בהשתתפותם הפעילה של חיילי הוורמאכט) מאות כפרים בלארוסים על יושביהם. משפטי נירנברג במשפטי נירנברג נמצא הפיקוד הגבוה של הוורמאכט אשם בפשעי מלחמה אלו, ובפשעים אחרים (במסגרת הדוקטרינה של איסור על "עשיית מלחמה"). שני ראשי הוורמאכט במלחמה הגנרל אלפרד יודל והגנרל וילהלם קייטל הוצאו להורג בתלייה על פשעים אלו. כן נדונו רבים מהמפקדים האחרים לעונשי מאסר שונים. תערוכת "פשעי המלחמה של הוורמאכט" בשנת 1995 הוצגה בהמבורג תערוכת פשעי המלחמה של הוורמאכט. התערוכה נוצרה על ידי "המכון למחקר חברתי של המבורג" . התערוכה הוצגה ב-33 ערים בגרמניה ובאוסטריה. התערוכה כללה מצילומיו של הצלם הצבאי הגרמני יוהנס הלה. בשנת 2001 הוצגה בברלין תערוכת המשך, בה ניסו אוצרי התערוכה המקורית להרחיב את התצוגה ולתת מענה לשאלות שענו בעקבות התצוגה הקודמת. התערוכה נדדה בין יישובים שונים בגרמניה, ובשנת 2004 הועברה למוזיאון הגרמני להיסטוריה ושם היא במעמד של תצוגת קבע. לטענת מארגני התערוכה, בין 800,000 ל-1.2 מיליון איש צפו בה בעשור שלאחר הקמתה. לקריאה נוספת ראו גם בתי בושת במחנות הריכוז של גרמניה הנאצית מבצע אה בה טבח פלמירי קישורים חיצוניים S D Stein, The Wehrmacht, the Holocaust, and War Crimes, University of the West of England מתוך "פקודת הקומיסר" באתר יד ושם רצח שבויי המלחמה הסובייטיים בתוך האנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם "המרדף אחר פושעי מלחמה נאציים": מחקר מטעם "המוסד" שנמסר ליד ושם פתוח לראשונה לעיון הציבור, אתר יד ושם יוסי חן (חיניץ), המרדף אחרי פושעי מלחמה נאציים: היערכות המטה: "עמל", "מסר" ו"עמל-מסר", פרסום מחלקת היסטוריה של המוסד באתר יד ושם, 2007 יוסי חן (חיניץ), נשיאים ורוח וגשם אין: בעקבות פושעי מלחמה נאציים שלא באו על עונשם, פרסום מחלקת היסטוריה של המוסד באתר יד ושם, 2007 יוסי חן (חיניץ), חיפוש המחט בערימת השחת: בעקבות "רופא המוות" מאושוויץ - יוזף מנגלה, פרסום מחלקת היסטוריה של המוסד באתר יד ושם, 2007 הצבא הגרמני והשואה - הפודקאסט של יד ושם (עם תמלול) הערות שוליים קטגוריה:ורמאכט קטגוריה:פשעי מלחמה של גרמניה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:שבי בידי גרמניה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:שלטון הכיבוש של גרמניה הנאצית באירופה קטגוריה:גרמניה הנאצית: פשעים, רדיפות והשמדה	2024-08-11T00:35:25
פרטיזנים	REDIRECT פרטיזן	2006-04-23T16:14:18
ואפן אס אס	ואפן אס אס (גרמנית: Waffen-SS, "אס אס חמוש") הייתה הזרוע הצבאית של האס אס, שלחמה לצד הוורמאכט במלחמת העולם השנייה והייתה כפופה למפקד האס אס, היינריך הימלר. היחידה הוקמה בשנת 1933 כיחידת אבטחה לראשי המפלגה הנאצית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה הפכה לזרוע צבאית נוספת, שכוחה הגיע בשיאו להיקף של 38 דיוויזיות לוחמות ויחידות קומנדו, ומעל 950 אלף חיילים, חלקם מתנדבים ממדינות כבושות ואוהדי הנאצים. בדומה לוורמאכט, גם הוואפן אס אס היה אחראי לביצוע פשעי מלחמה רבים וכחלק מהאס אס הוכרז כארגון פשע במשפטי נירנברג על מנת לאפשר העמדה לדין של חברים בו. הקמת האס אס והוואפן אס אס 250px\|ממוזער\|מסדר של יחידת המשמר לייבשטנדרטה, 1935. הוואפן אס אס היה הזרוע הצבאית של ארגון האס אס (Schutzstaffel - "יחידות הגנה"), שבעצמו היה גוף מיוחד שהוקם על ידי אדולף היטלר, ונועד להיות יחידת מגן הכפופה להוראותיו האישיות, להבדיל מהאס אה (ס.א, Sturmabteilung – "יחידת הסער"), פלוגות הסער של המפלגה הנאצית (NSDAP), שהיו תחת פיקודו של ארנסט רהם (Röhm); היטלר ראה ברהם סכנה חמורה במאבק על הנהגת המפלגה. האס אס כונה בתחילה "משמר המטה" (Stabswache). יחידות ראשונות בעלות אופי צבאי החלו להתגבש עם עליית הנאצים לשלטון. ב-17 במרץ 1933 הקים יוזף דיטריך ("זפ"), בהוראתו הישירה של היטלר, יחידה בשם "משמר הראש – אדולף היטלר" (Leibstandarte – Adolf Hitler), שנועדה לשמש כמשמר ראש וכמשמר טקסי לבנייני המפלגה. היחידה אומנה על ידי חטיבת חיל הרגלים מספר 9 של הרייכסווהר (Reichswehr), צבא רפובליקת ויימאר, שבסיסה היה ליד ברלין. יחידת "משמר הראש" השתתפה ב"ליל הסכינים הארוכות" (30 ביוני – 1 ביולי 1934), שבו חיסל האס אס, בהנחייתם של היטלר, הרמן גרינג והיינריך הימלר, את ראשי האס אה, ובהם רהם. במהלך "ליל הסכינים הארוכות" ניצל הימלר, שהיה ראש האס אס, את האירוע ואת המהומה שנוצרה, לחיסול מתנגדי שלטון אחרים. הדבר בוצע על ידי יחידות נוספות, שנקראו "יחידות האזעקה הפוליטיות" (Politische Bereitschaft). היכולת המרשימה שגילו יחידות אלה עוררה את הימלר לתכנן כוח צבאי משלו, שכונה "כוח הכוננות" (Verfügungstruppe). יחידה זו כללה שלוש חטיבות, ועל פי הצו שהוציא שר ההגנה ורנר פון בלומברג ב-24 בספטמבר 1934, הוחלט כי כוח האס אס החמוש לא יעלה על שלוש חטיבות, וכי בשעת מלחמה הן תהיינה כפופות לצבא הגרמני, הוורמאכט (Wehrmacht), ובזמן שלום - למשרד ההגנה. למרות הגבלה זו השיג האס אס הצלחה גדולה, והוכר על ידי המדינה ככוח צבאי עצמאי ונפרד לצד הצבא. התעצמות הוואפן אס אס 250px\|ממוזער\|חיילי דיוויזיית האס אס השלישית, ברית המועצות, 1942. מכאן ואילך הפכו יחידות צבאיות אלו לנושא למאבק מתמיד בין האס אס לבין הצבא הגרמני; האס אס שאף להגדיל ככל האפשר את כוחו, לעומת הצבא שחשש שגידולן של יחידות אלו יבוא על חשבונו בכוח אדם, ציוד ובכלל בעמדתו הבכירה. בהדרגה, ועל ידי תכסיסים שונים, הגדיל הימלר את כוחו ויכולתו של צבאו הקטן. הוא עשה זאת, בין השאר, על ידי ניצול סמכותו כמפקד עליון של המשטרה להקמת יחידה צבאית מורכבת משוטרים, ה-Polizeidivision – "אוגדת המשטרה". על תיאודור אייקה הוטל להקים יחידה נוספת בשם יחידות גולגולת המת (טוטנקופּפ-פֵרבֶנדֵה, -SS Totenkopfverbände) משומרי מחנות הריכוז. המאבק נמשך עד פברואר 1938, עת הודחו הגנרלים ורנר פון בלומברג, שר ההגנה, וורנר פון פריטש, ראש המטה הכללי של הצבא, לאחר קנוניה שרקחו נגדם הימלר וריינהרד היידריך, ראש המודיעין של הימלר, באירוע המכונה פרשת בלומברג-פריטש. נפילתם של המתנגדים העיקשים ביותר לכוחות החמושים של האס אס הקלה על הימלר עוד יותר בעיצוב כוחו הצבאי. עם הזמן הפך האס אס החמוש – שהחל להיקרא ואפן אס אס החל מנובמבר 1939 – לכוח עילית, מאומן בצורה שונה מן הצבא הרגיל, וחדור באידאולוגיה הנאצית. ארגון מחדש במלחמת העולם השנייה הפעילות המלחמתית הראשונה שבה השתתפו יחידות האס אס החמוש הייתה הפלישה לפולין, בספטמבר 1939. יחידות האס אס, שסופחו ליחידות הצבא הרגיל, לא הפגינו יכולת יוצאת דופן. פיקוד הוואפן אס אס החליט, על מנת לשפר את יעילותן של יחידותיו, לגבש אותן לאוגדות, ובהמשך לגיס (כוונה שהצבא התנגד לה). בפלישה לארצות השפלה ולצרפת, במאי–יוני 1940, הופעלו ארבע אוגדות: "משמר הראש", "כוח הכוננות", "גולגולת המת", ו"משטרה". עתה הופעל הוואפן אס אס כיאות, ויחידותיו לחמו היטב ובהצטיינות. אוגדת "גולגולת המת" "תרמה" תוספת נוספת לשמו של הוואפן האס אס: פשע מלחמה, שבוצע כאשר אחת מיחידותיה הוציאה להורג, במהלך הקרבות בצרפת, כמאה שבויים בריטים. זה היה אות מבשר לבאות. שיאו של הוואפן אס אס לאחר הקרב על צרפת, החל הוואפן אס אס לגייס לוחמים נוספים לשורותיו. הגיוס בוצע מן האזורים הכבושים המערביים, ומן הגרמנים האתניים, החיים בדרום אירופה, במדינות שעתה הפכו לבעלות בריתה וגרורותיה של גרמניה: הונגריה, יוגוסלביה, סלובקיה ורומניה. משני מקורות אלו הקימו שתי אוגדות נוספות - דיוויזיית "ויקינג" (Wiking), שהורכבה ממתנדבים מערב אירופים בעיקר, ו"הנסיך אויגן" (Prinz Eugen), שהורכבה מגרמנים אתניים בעיקר. יחידות אלו השתתפו בכיבוש הבלקנים, יחד עם שאר הצבא הגרמני ויחידות הוואפן אס אס הוותיקות יותר (בהן "כוח הכוננות", שכונתה עתה דיוויזיית "הרייך" – Das Reich). "הנסיך אויגן" נשארה ביוגוסלביה, למשימות שיטור נגד הפרטיזנים, שהחלו לפעול ביוגוסלביה באותו הזמן, ושאר היחידות השתתפו בפלישה הגרמנית לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941. הפלישה לברית המועצות הגשימה, למעשה, את ייעודו של הוואפן אס אס, שהוגדר כעת כצבא ארי, טהור גזע, הנלחם ב"תת–האדם הסלבי", בבולשביזם העולמי, למען יצירת מה שהוגדר "מרחב מחיה" (Lebensraum), עבור האריים, כחזונו של היטלר. כוחות הוואפן אס אס התבלטו בלחימה וגם במעשי אכזריות כלפי האוכלוסייה האזרחית, ובמיוחד היהודית, גם בתקופת החורף הנורא של סוף 1941. ב-1942 הוסבו חלק מיחידות הוואפן אס אס ליחידות שריון וחיל רגלים משוריין (חרמ"ש), ומשקלן בשדה הקרב עלה עוד יותר. הדבר בלט במיוחד לאחר התבוסה בסטלינגרד. באביב 1943 הובילו יחידות ואפן אס אס את מתקפת הנגד המוצלחת של קבוצת ארמיות דרום הגרמנית בפיקודו של אריך פון מאנשטיין, ובקיץ אותה שנה הוביל קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 את המתקפה על האגף הדרומי של "בליטת" קורסק, הצליח להבקיע דרך מערך ההגנה הסובייטי העמוק ונבלם לבסוף רק בקרב פרוחורובקה ב-12 ביולי. מכאן ואילך הפכו יחידות הוואפן אס אס ל"מכבי השריפות" של הצבא הגרמני, ובלמו שוב ושוב את מתקפות הצבא הסובייטי, ולאחר כך, את התקדמות צבאות בעלות הברית המערביים, בגזרות השונות. הם הובילו את קרב המגננה הממושך על בודפשט ואת ההתקפה בהרי הארדנים, בדצמבר 1944. חיילי ואפן אס אס המשיכו להילחם על חורבות ברלין, עד 8 במאי 1945. בשיאו כלל הוואפן אס אס 38 דיוויזיות - 7 דיוויזיות שריון מובחרות, דיוויזיות חיל רגלים ודיוויזיות מתנדבים ממדינות שונות - לרבות קרואטיה, אוקראינה, לטביה, הונגריה, אסטוניה, אלבניה, הולנד, בלגיה, רוסיה, איטליה ופינלנד. חלק מן הדיוויזיות נמנו עם יחידות העילית של הוורמאכט, וצוידו במיטב הציוד שעמד לרשותו, אך יחידות אחרות לא עמדו ברף זה. לרשימת הדיוויזיות בוואפן אס אס ראו כאן. פשעי מלחמה שבוצעו על ידי הוואפן אס אס ממוזער\|אנשי וואפן אס אס צופים ברציחתו של היהודי האחרון בוויניצה. החל מראשית מלחמת העולם השנייה וכלה בימים האחרונים של המלחמה ביצעו המשרתים בוואפן אס אס פשעי מלחמה כנגד אזרחים וחיילים לאורכה ולרוחבה של אירופה. בין פשעי המלחמה שזכו לפרסום היו הטבח במלמדי, הטבח באורדור-סור גלן, הטבח בפוסה ארדיאטינה, טבח דיסטמו, טבח וויניצה, טבח וולה, הטבח במהלך מבצע קוטובוס, טבח מרזבוטו ועוד. בנוסף היו חילופים קבועים של כוח אדם בין שומרי מחנות הריכוז ויחידות הוואפן אס אס, כך למשל הוקמה דיוויזיית האס אס השלישית טוטנקופף על בסיס יחידת שומרי מחנות הריכוז שנשאה את אותו שם ומפקדו לשעבר של מחנה הריכוז דכאו פיקד עליה, בדומה לכך סופח סגל מחנה הריכוז וההשמדה חלמנו לדיווזית האס אס השביעית "פרינץ אויגן" במהלך הפעילות ביוגוסלביה וחזר לאחר מכן להמשיך במלאכת ההשמדה במחנה חלמנו. גיוס פושעים לוואפן אס אס ככל שהתארכה המלחמה גבר הצורך בכוח אדם טרי בוואפן אס אס ולכן נאלצו מפקדיו לגייס גם פושעים ואפילו אסירי מחנות ריכוז לשעבר שהעדיפו את השירות בוואפן אס אס על המשך השהות במחנה הריכוז. הפושעים רוכזו בדיוויזיית דירלוונגר שנקראה על שם מפקדה ש"הצטיינה" בביצוע פשעי מלחמה כדוגמת טבח וולה במרד וורשה. גיוס לא גרמנים לוואפן אס אס לגיוס הזר לוואפן אס אס היו מספר סיבות: בעיית כוח אדם: בעיה זו נבעה משני מקורות. ראשית, הוואפן אס אס נועד להיות "חיל משמר עילית", וככזה, דרישותיו הפיזיות והמנטליות היו גבוהות – בתחילה גויסו לוואפן אס אס רק מועמדים שהיתמרו לגובה 1.80 מטר ומעלה, ומתחת לגיל 23; אפילו סתימה בשן הייתה יכולה להוות בסיס לדחיית המגויס. דרישות כאלה מקשות על מציאת מגויסים רבים; אף על פי שרף הגיוס הורד בהמשך, עדיין הייתה דרישה לסטנדרט גבוה של מגויסים. שנית, הוורמאכט הטיל מגבלות על הגיוס לוואפן אס אס, ודרש שהמגויסים אליו יהיו מתנדבים בלבד. הצבא התיר לוואפן אס אס להשתמש בלשכות הגיוס הצבאיות, אך בדרך זו גם יכול היה לפקח מי מתנדב, ולמנוע גידול במספר המתנדבים. אידאולוגיה: האידאולוגיה הנאצית ראתה בגרמנים האתניים גרמנים לכל דבר, ובעמים הצפון אירופיים – פלמים, הולנדים, סקנדינבים ובריטים – עממים "גרמאניים". עמים אלו נחשבו בעיניהם כעמים מאותו מוצא הינדו–ארי, גרמאני, שנחשב בעיני התורה הנאצית כבסיסה של התרבות האירופית, והעומדת כבלם מול היהדות והסלאבים. לכן נחשבו העמים הצפון אירופיים לבעלי פוטנציאל להצטרפות לרייך השלישי, כחברים לעתיד, שווי זכויות (אך תחת שלטון גרמני, וללא מדינות נפרדות לעצמם). הקריאה הראשונה לגיוס זרים לוואפן אס אס באה כבר ב-1938. הימלר קרא לעמי אירופה הצפונית להצטרף למאבקה של גרמניה. במאי 1940 שירתו בוואפן אס אס חמישה אמריקאים, שלושה שוודים וארבעים וארבעה שווייצרים. גיוס הגרמנים האתניים מחוץ לשטחי הרייך חיו ב-1933, על פי אומדן גרמני, כ-7 מיליון גרמנים אתניים. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון החלו להיווצר בקרב מיעוטים אלו מפלגות דומות, ומכל מקום החלה הרגשת קרבה בין מיעוטים אלו לגרמניה ולמסר של עליונות העם הגרמני מעל כל אירופה. הוואפן אס אס הקדיש תשומת לב רבה למיעוטים אלו, גם בגלל התאוריות הנאציות, וגם בשל המאבק המתמיד בצבא הגרמני על מגויסים לארגון. עם כיבוש אוסטריה וחבל הסודטים ב-1938 סופחו חבלים אלו לגרמניה, ושם חלו אותן מגבלות על התנדבות לוואפן אס אס כמו בגרמניה. ואולם, הצבא הגרמני לא הכיר בגרמנים החיים ברומניה, יוגוסלביה, סלובקיה, והונגריה כבגרמנים, והוואפן אס אס ניצל פרצה זו, כדי לפנות למיעוטים אלו, ולגייס חיילים לארגון. הקשר נוצר על ידי "לשכת הקשר לפולקסדויטשה" ( Volksdeutche Mittelstelle – VoMi). היוזם והדוחף לרעיון היה גוטלוב ברגר (Berger), ראש משרד הגיוס של הוואפן אס אס, שראה את המיעוטים הגרמנים בדרום אירופה כמוקד לגיוס. בכל המקומות, למעט סלובקיה (מדינת החסות של גרמניה) נתקל הגיוס בהתנגדות של ממש, עד לאחר כיבושה של יוגוסלביה, באפריל 1941. בעת הפלישה נעו חלק מיחידות הוואפן אס אס דרך הונגריה ורומניה, להסתערות לתוך יוגוסלביה ויוון, ובדרך הסתפחו אליהם צעירים גרמנים אתניים, שהועלו לכלי הרכב של הוואפן אס אס כאשר אלו עברו באזוריהם. לאחר כיבוש יוגוסלביה, הפכה מלאכת גיוס הגרמנים האתניים לוואפן אס אס לקלה יותר מבעבר, למרות שלא הייתה פשוטה גם בשלב זה. ביוגוסלביה היו ריכוזים של גרמנים אתניים בשני מקומות עיקריים: קרואטיה וסרביה. בסרביה יכול היה הוואפן אס אס לנהל מערכת גיוס כמעט ללא הפרעה, אך בקרואטיה ובשאר המדינות נאלצו הגרמנים לנהל משא ומתן עם הממשלות השונות, על הגיוס. בקרואטיה וסלובקיה הניחו לגרמנים לבצע גיוס כמעט בלתי מופרע, הונגריה הצרה את צעדי הגרמנים, ורומניה התנגדה לחלוטין לרעיון. לאחר התבוסה בסטלינגרד איבדו הגרמנים את כל עכבותיהם מן העבר ופנו להכריח את גרורותיהם להניח להם לגייס את הגרמנים האתניים שבתחומן. כאשר נכבשה הונגריה במרץ 1944, היו הגרמנים יכולים לגייס ללא הפרעה את הגרמנים האתניים בארץ זו. גם בקרואטיה עבר הגיוס מהתנדבות לכפיה של ממש; הסתבר שהגרמנים האתניים לא ששו להתגייס לוואפן אס אס, לאחר שגילו כי אין ממש קשר אמיתי בינם לבין גרמניה. מקור נוסף לגיוס היה מבין הגרמנים שהועברו מן השטחים של פולין שהועברו לברית המועצות, במסגרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. האס אס קיבל את הסמכות לניהול מחנות עקורים אלו, כמו גם לטיפול במיעוטים הגרמנים שחיו בארצות הבלטיות, שנכבשו לאחר פלישתה של גרמניה לברית המועצות, ביוני 1941; הוואפן אס אס הפך אוכלוסיות אלה למקור נוסף לגיוס. גיוס הגרמאנים הצפון אירופים רעיון גיוס הגרמאנים לוואפן אס אס הועלה על ידי ברגר לאחר כיבוש ארצות השפלה, דנמרק, ונורווגיה, במאי 1940. בארצות אלו היו מפלגות נאציות או פשיסטיות, שעליהן ניתן להסתמך לגיוס חיילים; מעבר לכך, הצבא הגרמני לא יכול למנוע גיוס חיילים ממקומות אלו. באפריל 1940 הוקם רגימנט דני – נורווגי בשם "Nordland", ובמאי אותה שנה הוקם רגימנט הולנדי – פלמי בשם "Westland". בפברואר 1941 צורף לשני הרגימנטים רגימנט גרמני - "Germania". שלושת הרגימנטים הללו יצרו את הדיוויזיה "Wiking". לאוגדה זו צורף גדוד חיילים פינים, וותיקי מלחמת החורף, שהיו מעוניינים להמשיך ולהילחם בסובייטים. גדוד זה היה אחת היחידות הזרות המעולות ביותר בוואפן אס אס. המגויסים המערב אירופים הגיעו לוואפן אס אס מסיבות רבות: רצון להרפתקה; התרשמות מהצלחת הגרמנים; התחמקות מעונש על פשעים פליליים; כתוצאה מהבטחות על שטח ואחוזה שיינתנו במזרח; כדי להימנע מעבודות כפייה בגרמניה; וגם מסיבות אידאולוגיות: רגשות אנטי-בריטיים ושנאה לבולשביזם. יחידות נוספות שגויסו ממערב אירופה היו ה"לגיונות הלאומיים", שבאו מהולנד, נורווגיה, דנמרק ופלנדריה. את הלגיון הוואלוני (שבראשו עמד לאון דגרל) ואת הלגיון הצרפתי (Legion des Volontaires français contre le Bolshevisme – לגיון המתנדבים הצרפתי האנטי-בולשביקי), דחה הוואפן אס אס והעביר לטיפול הצבא הגרמני, משום שאנשי לגיונות אלו לא נחשבו כ"טהורים גזעית" מספיק עבור הוואפן אס אס (כך היו גם חיילי ה"אוגדה הכחולה" הספרדית, שנשלחה להילחם בחזית המזרחית). רק בשלב מאוחר יותר צורפו לגיונות אלו לוואפן אס אס. הוואפן אס אס תכנן להקים גם לגיון שווייצרי ולגיון שוודי, אולם הדבר לא הסתייע בידו, לאור התנגדות ממשלות אותן ארצות. מכשלה נוספת, חמורה מאוד, בגיוס לוואפן אס אס היה יחס אנשי הארגון הגרמניים למתנדבים הזרים. במקרים רבים העליבו והתעללו מדריכים גרמניים את הטירונים, במיוחד הפלמיים שבהם. מתנדבים זרים היו גם העריקים הראשונים מהוואפן אס אס, עובדה שמשכה ביקורת רבה על הטיפול במתנדבים עד 1942 התגייסו ללגיונות וליחידות הוואפן אס אס השונות כ-10,000 גרמאנים. הוואפן אס אס שינה את גודל היחידות, כדי להתאימן ללחימה בחזית המזרחית, שם התברר כי מסגרות קטנות כמו לגיון (שווה ערך לכמה גדודים), אינן נחשבות בהיקף הלחימה הנרחב ששרר בחזית זו. הלגיונות אוחדו לאוגדה אחת – Nordland שמה, ואחר כך הוקמו מסגרות נוספות. ב-1943 הועבר כל נושא הלגיונות לוואפן אס אס, שצירף אליו כעת גם את המתנדבים הצרפתים, הוואלונים, והספרדים ליחידות שונות, כאשר הצרפתים הופכים לאוגדת Sharlaman והוואלונים הופכים לאוגדת Wallonia, בפיקודו של דגרל. סה"כ שירתו בוואפן אס אס 125 אלף מערב אירופים וסקנדינביים. גיוס חיילים לא ארים לוואפן אס אס ממוזער\|250px\|חג' אמין אל-חוסייני סוקר מסדר של חיילי דיוויזיית האס אס ה-13, נובמבר 1943 למרות שתשומת לב ניתנה בדרך כלל למתנדבים המערב אירופים והסקנדינבים לוואפן אס אס, הרי שבפועל שירתו בוואפן אס אס יותר חיילים ממוצא מזרח אירופי. כיבוש הבלקנים באפריל–מאי 1941, והפלישה לברית המועצות ביוני 1941 חשפו בפני הוואפן אס אס קבוצות שונות באוכלוסייה הכבושה, שהיו מוכנות להצטרף למאמץ המלחמה הנאצי. מקור ראשון לגיוס היה בבוסניה והרצגובינה, שם מצאו הגרמנים אוכלוסייה מוסלמית, שונאת סרבים. הנאצים קיוו להשתמש בחיילים אלו כדי שילחמו בפרטיזנים הסרבים, וכן כאמצעי לגיוס העולם הערבי לצד גרמניה. האוגדה הבוסנית הוקמה ב-1943, וניתנו לה כמה פריבילגיות מיוחדות: אימאמים צמודים לכל יחידה (וזאת למרות האופי האנטי-דתי של האס אס), ולבוש מיוחד – כובעי "פאז" (Fez) גבוהים. אולם הציפיות שתלו הגרמנים בהקמת היחידה המוסלמית נכזבו: היחידה החדשה, הדיוויזיה ההררית אס אס ה-13 שמה, התמרדה בעת אימוניה בדרום צרפת והסכימה לשרת בבוסניה בלבד; גם שם הגבילה עצמה לטבח, אונס וביזת כפריים נוצריים, ולא ללחימה בפרטיזנים או בכוחות בעלות הברית. תופעה זו חזרה על עצמה בשתי אוגדות מוסלמיות נוספות שהוקמו על בסיס האוכלוסייה האלבנית והבוסנית מהבלקן - הדיוויזיה ההררית אס אס ה-23 והדיוויזיה ההררית אס אס ה-21 שמן. כל היחידות הללו פורקו במהלך 1944, ונשקם הועבר ליחידות ואפן אס אס יעילות יותר. יחידה אחרת, שגם היא גויסה מתוך רגשות אנטי-בריטיים, הייתה יחידה הודית (הלגיון ההודי), שאנשיה גויסו מבין שבויי המלחמה ההודים, ששירתו בצבא הבריטי. בראשה עמד סובהאז צ'נדרה בוסה, מנהיג הודי קיצוני שעמד בראש הארגון האנטי-בריטי ה"צבא ההודי הלאומי". יחידות של צבא זה נלחמו היטב מול הבריטים במזרח הרחוק בשירות היפנים, אך לאכזבת הגרמנים אותן יחידות לא ששו להילחם עבור לבנים אחרים, נגד אדוניהם לשעבר. 250px\|שמאל\|ממוזער\|סמל דיוויזיית האס אס ה-13 לאחר הפלישה לברית המועצות מצאו הגרמנים עמים שונים שגילו התלהבות ראשונית ורצון לסייע להם, ובעיקר באוקראינה, במדינות הבלטיות ובקווקז. שבועות ספורים לאחר הכיבוש הגרמני של לטביה ואסטוניה, ארגנו הוורמאכט והוואפן אס אס גדודי "אבטחה" (Schutymanns Batallion). גדודים אלו סייעו לצבא הגרמני בשלטון על ארצות הבלטיות, וברצח היהודים, מעשה אותו ביצעו בהתלהבות רבה. הוקמו שלוש אוגדות, אחת אסטונית ושתיים לטביות, כאשר חלק מן החיילים בהן גויסו בכפייה. למרות מאמצי הגרמנים ליטאים סירבו להתגייס לוואפן אס אס, ובשל כך כמה עשרות מהם נורו למוות על ידי הגרמנים. שלוש האוגדות הבלטיות לחמו עד סוף המלחמה ביעילות רבה (כולל על חורבותיה של ברלין, מעל הבונקר של היטלר), ולאחר המלחמה הוסגרו שרידיהן לסובייטים, שהוציאו להורג את רובם והגלו את השאר למחנות בסיביר. מקור אחר לגיוס הגיע מן הקווקז, שנכבש (חלקו הגדול) באוגוסט 1942. בני עמים שונים – צ'צ'נים, קלמיקים, טטרים, קוזאקים, גאורגים, ארמנים ועוד – הצטרפו למלחמה כנגד ברית המועצות, והגרמנים אף יצרו שתי אוגדות קוזאקים, ששירתו בוואפן אס אס (אוגדה מספר 15). מלבד בני הקווקז שירתו בוואפן אס אס גם טורקמנים, בולגרים, הונגרים ורומנים. הסובייטים התנקמו לאחר המלחמה בכל העמים הללו (ראו גם: הלגיון הגאורגי (1941 - 1945)). למרבה התמיהה, גויסו גם סלאבים לוואפן אס אס. גיוס מי שנתפסו על פי האידאולוגיה הנאצית כ"תת האדם הסלאבי" התאפשר לאחר ההסכמה לגיוס מוסלמים לוואפן אס אס, ולאחר מצוקתה הגוברת והולכת של גרמניה מול התעצמותה של ברית המועצות. אוגדה אוקראינית ושמה "גליציה" (Galicia) אורגנה באמצע 1943; הגרמנים ניצלו ניצול ציני את שאיפות האוקראינים לעצמאות, ומנהיגיהם גילו נאיביות רבה מול הצעות הגיוס הגרמניות. האוגדה הופעלה בתחילת 1944, בדרום רוסיה, בדיכוי המרד הסלובקי, באוקטובר 1944, ואחר כך נגד הפרטיזנים של טיטו, בצפון מערב יוגוסלביה. גם חיילי אוגדה זו הוסגרו לסובייטים לאחר המלחמה, והם הוציאו את אנשיה להורג. גם צבאו של הגנרל הסובייטי לשעבר, אנדריי ולאסוב, שהורכב מחיילי הצבא האדום ממוצא אוקראיני, שנפלו בשבי הוורמאכט והסכימו לשרת נגד הצבא האדום צורף לוואפן אס אס החל מ-1943. גם אלה הוסגרו לסובייטים לאחר המלחמה, וגורלם היה דומה. על אף העובדה שנחשבו לנחותים על פי תורת הגזע ואף עשרות אלפים מהם הושמדו במהלך המלחמה, לקראת סוף המלחמה גויסו צוענים ישירות ממחנות הריכוז לשירות בוואפן אס אס להגנת ברלין במהלך הקרב על ברלין. יחידות הוואפן אס אס דיוויזיות האס אס שירתו לרוב בתוך קורפוסים של האס אס, או כיחידות נפרדות אשר שולבו עם יחידות ורמאכט. בוואפן אס אס הוקמו שתי ארמיות בלבד, אשר התקיימו לפרק זמן קצר יחסית. בנוסף הוקמו לאורך המלחמה בתקופות שונות, סך הכל 18 קורפוסים ו-38 דיוויזיות ואפן אס אס. הדיוויזיות היו עמוד השדרה של האס אס, כל אחת בעלת מבנה אורגני, מסורת ויוקרה משלה. לעומת הדיוויזיות, הקורפוסים והארמיות הוקמו ופורקו במהלך הלחימה ובדרך כלל כללו מבנה פיקודי חלול, כאשר דיוויזיות שונות נהגו לעיתים לנוע בין מהארמיות והקורפוסים השונים. שם שנים יעוד הערות שם שנים יעוד הערות ארמיות ארמיית פאנצר אס אס השישית 1944 - 1945 משוריינת ארמיית פאנצר אס אס ה-11 1944 - 1945 משוריינת קורפוסים קורפוס פאנצר אס אס הראשון 1943 - 1945 משוריין קורפוס פאנצר אס אס השני 1942 - 1945 משוריין קורפוס פאנצר אס אס השלישי 1944 - 1945 משוריין קורפוס פאנצר אס אס הרביעי 1944 - 1945 משוריין קורפוס אס אס הררי החמישי 1944 - 1945 הררי קורפוס האס אס השישי 1943 - 1945 כלל את שתי הדיוויזיות הלטביות. קורפוס הפאנצר אס אס השביעי משוריין שמו הקודם של הקורפוס הרביעי. קורפוס האס אס השמיני תוכנן ב-1945 אך לא הוקם. קורפוס אס אס הררי התשיעי 1944 - 1945 הררי נקרא גם הקורפוס הקרואטי. קורפוס האס אס העשירי 1945 הורכב משאריות הקורפוס ה-14. קורפוס פאנצר אס אס ה-11 משוריין קורפוס האס אס ה-12 קורפוס האס אס ה-13 1944 - 1945 קורפוס האס אס ה-14 קורפוס הפרשים הקוזאקים אס אס ה-15 1945 פרשים/ממוכן קורפוס האס אס ה-16 קורפוס האס אס ה-17 משוריין קורפוס האס אס ה-18 מס' סמל כינוי שם שנים יעוד הערות כוח אדם מקסימלי דיוויזיות 1 30px לייבשטנדרטה דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה 1923 - 1945 משורינת מיחידות הואפן אס אס הראשונות שהוקמו. ראשיתה בתור המשמר האישי של היטלר. 20,844 (1942) 2 30px דאס רייך דיוויזיית האס אס השנייה 1939 - 1945 משורינת 20,184 (1944) 3 30px טוטנקופף דיוויזיית האס אס השלישית 1939 - 1945 משורינת הוקמה על בסיס יחידת שומרי מחנות הריכוז בעלת אותו שם. 21,186 (1942) 4 30px משטרה דיוויזיית האס אס הרביעית 1939 - 1945 ממוכנת 19,377 (1941) 5 30px ויקינג דיוויזיית פאנצר אס אס החמישית 1940 - 1945 משורינת הורכבה ממתנדבים מארצות השפלה וצפון אירופה. 17,347 (1941) 6 30px נורד דיוויזיית אס אס הררית השישית 1941 - 1945 הררית נוסדה כדי לשרת בסקנדינביה ובחוג הארקטי. 21,247 (1942) 7 30px הנסיך אויגן דיוויזיית אס אס הררית השביעית 1942 - 1945 הררית הורכבה ממתנדבים בעלי מוצא גרמני מהארצות מזרח אירופה. 21,120 (1943) 8 30px פלוריאן גאייר דיוויזיית פרשים אס אס השמינית 1942 - 1945 פרשים/ממוכנת הרבה מחייליה גויסו במזרח אירופה. 13,000 (1944) 9 30px הוהנשטאופן דיוויזיית פאנצר אס אס התשיעית 1943 - 1945 משורינת 19,611 (1943) 10 30px פרונדסברג דיוויזיית פאנצר אס אס העשירית 1943 - 1945 משורינת 19,313 (1943) 11 30px נורדלנד דיוויזיית פאנצרגרנדיר אס אס ה-11 1943 - 1945 ממוכנת הורכבה בעיקר ממתנדבים מצפון אירופה. 11,749 (1943) 12 30px היטלר-יוגנד דיוויזיית פאנצר אס אס היטלריוגנד 1943 - 1945 משורינת הדיוויזיה הורכבה משורות נוער היטלר שהגיעו לגיל הגיוס בשנת 1943. 21,482 (1943) 13 30px הנדשאר דיוויזיית אס אס הררית ה-13 1943 - 1944 הררית גם הדיוויזיה הקרואטית הראשונה, הורכבה מחיילים מוסלמים-בוסנים. 21,065 (1943) 14 30px גליציהדיוויזיית ואפן גרנדיר אס אס ה-14 גליציה 1943 - 1945 חיל רגלים נקראה גם "SS Schuetzen Division "Galizien (דיוויזיית קלעי האס אס גליציה) וגם הדיוויזיה האוקראינית הראשונה. הוקמה ממתנדבים אוקראינים. 22,000 (1944) 15 30px דיוויזיית ואפן גרנדיר אס אס ה-15 1943 - 1945 חיל רגלים נקראה גם הדיוויזיה הלטבית הראשונה. 20,291 (1943) 16 30px רייכספיהרר דיוויזיית פאנצרגרנדיר אס אס ה-16 1943 - 1945 ממוכנת 14,223 (1943) 17 30px גץ פון ברליכינגן דיוויזיית פאנצרגרנדיר אס אס ה-17 1943 - 1945 ממוכנת 18,354 (1944) 18 30px הורסט ווסל דיוויזיית פאנצרגרנדיר אס אס ה-18 1944 - 1945 ממוכנת חייליה גויסו בעיקר בקרב הונגרים ממוצא גרמני. 11,000 (1944) 19 30px דיוויזיית ואפן גרנדיר אס אס ה-19 1943 - 1945 חיל רגלים נקראה גם הדיוויזיה הלטבית השנייה. 10,592 (1944) 20 30px דיוויזיית ואפן גרנדיר אס אס ה-20 1943 - 1945 חיל רגלים נקראה גם הדיוויזיה האסטונית הראשונה. 15,382 (1944) 21 30px סקנדרבג דיוויזיית אס אס הררית ה-21 1944 הררית נקראה מאוחר יותר הדיוויזיה האלבנית הראשונה, הדיוויזיה הורכבה מחיילים מוסלמים ברובם ממוצא אלבני. 6,156 (1944) 22 30px מריה תרזה דיוויזיית פרשים אס אס ה-22 1943 - 1945 פרשים/ממוכנת חייליה היו בעיקר ממוצא הונגרי 8,000 (1944) 23 30px קאמא דיוויזיית אס אס הררית ה-23 1941 - 1945 הררית נקראה גם הדיוויזיה הקרואטית השנייה, הדיוויזיה פורקה לפני שהשתתפה בפעילות קרבית. 2,199 (1944) 23 30px נדרלנד דיוויזיית פאנצרגרנדיר אס אס ה-23 1945 ממוכנת חייליה היו לרוב מתנדבים מהולנד. 6,000 (1944) 24 30px קרסטיאגר דיוויזיית ואפן הררית אס אס ה-24 1944 - 1945 הררית הורכבה בעיקר להילחם בפרטיזנים באזור 'קרסט' (האלפים בין איטליה, סלובניה ואוסטריה). 3,000 (1944) 25 30px הוניאדי דיוויזיית ואפן גרנדיר אס אס ה-25 חיל רגלים נקראה גם הדיוויזיה ההונגרית הראשונה. 15,000 (1944) 26 30px הונגריה דיוויזיית ואפן גרנדיר אס אס ה-26 חיל רגלים נקראה גם הדיוויזיה ההונגרית השנייה. 13,000 (1944) 27 30px לנגמרק דיוויזיית האס אס ה-27 1940 - 1945 חיל רגלים הורכבה ממתנדבים ממוצא פלמי. 7,000 (1944) 28 30px ואלוניה דיוויזיית אס אס גרנדיר ה-28 1941 - 1945 חיל רגלים הורכבה ממתנדבים מאזור וולוניה, אזור דובר צרפתית בבלגיה. 4,000 (1944) 29 30px רונה (RONA) דיוויזיית ואפן גרנדיר אס אס רונה 1944 חיל רגלים נקראה גם הדיוויזיה הרוסית הראשונה, פורקה אחרי חודש. 15,000 (1943) 29 30px איטליה דיוויזיית ואפן גרנדיר אס אס ה-29 1943 - 1945 חיל רגלים נקראה גם הדיוויזיה האיטלקית הראשונה. 15,000 (1944) 30 30px דיוויזיית אס אס גרנדיר ה-30 1945 חיל רגלים נקראה גם הדיוויזיה הבלארוסית הראשונה, הורכבה מחיילים ממוצא בלרוסי, רוסי ואוקראיני, הדיוויזיה התקיימה למשך כחודש. 4,500 (1945) 31 30px דיוויזיית אס אס גרנדיר ה-31 1944 - 1945 חיל רגלים 11,000 (1944) 32 30px 30 בינואר דיוויזיית אס אס גרנדיר ה-32 1944 - 1945 חיל רגלים 12,000 (1945) 33 דיוויזיית ואפן פרשים אס אס ה-33 1944 - 1945 פרשים/ממוכנת נקראה גם הדיוויזיה ההונגרית השלישית, הדיוויזיה כמעט הושמדה בתחילת 1945 ושאריותה סופחו לדיוויזיה ה-26. 33 30px שרלמן דיוויזיית ואפן גרנדיר אס אס ה-33 1944 - 1945 חיל רגלים נקראה גם הדיוויזיה הצרפתית הראשונה. 7,500 (1945) 34 30px לנדשטורם נדרלנד דיוויזיית אס אס גרנדיר ה-34 1943 - 1945 חיל רגלים הורכבה ממתנדבים מהולנד. 35 30px דיוויזיית האס אס ה-35 1945 משטרה 36 30px דירלוונגרדיוויזיית ואפן גרנדיר אס אס ה-36 1940 - 1945 חיל רגלים נקראה על שם מפקדה, הורכבה מפושעים ואפילו אסירי מחנות ריכוז לשעבר, הוקמה בעיקר ללוחמה נגד פרטיזנים בפולין ונודעה בפשעי המלחמה שביצעה. ~2,000 (1944) 37 30px ליצו דיוויזיית פרשים אס אס ה-37 1945 פרשים/ממוכנת הורכבה בעיקר משאריות יחידות הונגריות ונערים בני 16–17 שגויסו. 2,000 (1945) 38 30px ניבלונגן דיוויזיית אס אס ה-38 1945 חיל רגלים הדיוויזיה הורכבה בחודשיים האחרונים למלחמה משאריות של יחידות אחרות. ~3,000 (1945) ראו גם אורדור-סור-גלאן לקריאה נוספת גורדון ויליאמסון, דיוויזיות הואפן אס אס (חלקים 1 - 4), הוצאת אוספרי, 2004. קישורים חיצוניים אתר שמוקדש לוואפן אס אס באנגלית מתנדבים זרים בוופן אס אס ברומנית יחידות ואפן אס אס אתר הכולל מידע ותמונות. הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ואפן אס אס קטגוריה:אס אס קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית	2024-09-02T17:58:56
ראינוע	שמאל\|ממוזער\|350px\|תידה בארה, מכוכבותיו המוקדמות של הסרט האילם, בסרט "קלאופטרה" (1917) ממוזער\|250px\|קטע מהסרט האילם האוסטרלי The Story of the Kelly Gang. ב-2007 צירף אונסקו את הסרט לרשימת תוכנית זיכרון עולם כסרט העלילתי הראשון באורך מלא ראינוע (או סרט אילם) היה שלב ראשוני ומשמעותי בהתפתחות הקולנוע, בו הוקרנו יצירות מצולמות של קטעי תנועה, אך ללא צליל מוקלט מראש... המצאת הראינוע מיוחסת לאחים לומייר שהחלו לצלם ולהקרין סרטי ראינוע בסוף המאה ה־19. עד שלהי שנות ה-20 של המאה ה-20 היו כל הסרטים סרטים אילמים, על אף שנעשו ניסיונות להתאים צליל לתנועה, ההתפתחות הטכנולוגית אפשרה זאת רק לקראת סוף שנות ה-20. סיום תקופת הראינוע והמעבר המוחלט אל הקולנוע התרחש לאורך שנות ה־30 של המאה ה־20, כשלמשך תקופה מסוימת הופקו במקביל סרטים משני הסוגים. בנוסף, היו יוצרים שהפיקו סרטים עם פסקול מוקלט שכלל מוזיקה בלבד, אך ללא צלילים דיאגטיים הנובעים מההתרחשויות עצמן. אחד הסרטים האלו הוא אורות הכרך של צ'ארלי צ'פלין. ההבחנה בין קולנוע וראינוע אינה מוחלטת, היו יוצרים כמו רנה קלייר שראו בקולנוע אמנות נפרדת בעלת מאפיינים משלה.. בדומה לקלייר, גם סרגיי אייזנשטיין ראה בשילוב הקול יחד עם תמונה פגיעה באמנות המבוססת של הסרט האילם, שנראתה כסוג נפרד ושונה של אמנות. צ'ארלי צ'פלין, מגדולי יוצרי הראינוע התקשה גם הוא עם המעבר מהראינוע אל הקולנוע ועסק בכך (גם באופן עקיף) ביצירותיו. עם זאת מרגע הקרנת הסרט המדבר הראשון, "זמר הג'אז" בכיכובו של אל ג'ולסון בשנת 1927, גברה הדרישה הציבורית להפקתם של סרטי קולנוע עד היעלמותו המוחלטת של הראינוע. מאפיינים מהירות הצילום וההקרנה שמאל\|ממוזער\|250px\|רצף תמונות מתוך הסרט "הנשיקה" אשר הרעיש את קהל הצופים בשנת 1896 עד לשנת 1925 צולמו הסרטים האילמים במהירות נמוכה יותר מזו של סרטי הקולנוע. בדרך כלל צולמו הסרטים במהירות של 16 תמונות לשנייה. מהירות הצילום הסטנדרטית בקולנוע היא 24 תמונות לשנייה. סרטים אילמים מקוריים המוקרנים במכונת קולנוע רגילה (בעלת מהירות קבועה של 24 תמונות לשנייה) ייראו בהקרנה כקופצניים ומהירים בצורה בלתי טבעית, דבר שמגביר את ניכורו של הצופה המודרני מן המתרחש על המסך. מאחר שמכונות עם מהירות הקרנה משתנה הן נדירות, הותאמו במעבדות סרטים אילמים להקרנה במכונות קולנוע רגילות. עם זאת, כמה סצינות צולמו במתכוון במהירות נמוכה יותר, על מנת ליצור רושם מכוון של פעולה מהירה וקופצנות, טכניקה שהייתה נהוגה במיוחד בקומדיות הסלפסטיק של הבמאי מאק סנט. יש סרטים שאין לדעת מהי המהירות בה צולמו, וכיוון שהצילום נעשה באופן ידני, ייתכנו אף שינויים לאורך אותו סרט עצמו. ישנם חילוקי דעות בין מומחים לקולנוע בנושא מהירות ההקרנה של סרטים מתקופה זו, במיוחד אלו ששוחזרו והועלו לפורמטים מודרניים כגון DVD (הסרט "מטרופוליס" משנת 1927 הוא דוגמה לסרט בו קיים ויכוח מסוג זה). טכניקות משחק הסרט האילם דרש הדגשה של שפת הגוף והבעות הפנים, כדי שהקהל יבין מה חש השחקן, ומה הוא אומר. צופים בני ימינו חשים בנוח יותר עם קומדיות אילמות מאשר עם סרטים דרמטיים, משום שהמשחק המוגזם נתפס כטבעי יותר בתחום הקומדיה. עם זאת, יש סרטים אילמים עם משחק ברמה גבוהה גם בקנה מידה מודרני. שימוש בכתוביות שמאל\|ממוזער\|250px\|כתובית מתוך סרטו של גריפית' "הולדת אומה" (1915), הכמביעה את המסר הגזעני של הסרט: "הצפון והדרום, האויבים לשעבר, התאחדו שנית בהגנה על זכויותיהם מלידה כבני הגזע הארי". כיוון שבסרט האילם לא התאפשרו דיאלוגים מדוברים, נעשה שימוש בכתוביות שהוצגו בין הסצינות על מנת לקדם את העלילה, ולייצג את דברי הדמויות או המספר. אמנות יצירת הכתוביות היא אמנות בפני עצמה, ו"כותב כתוביות" היה איש מקצוע לכל דבר, שמלאכתו הייתה שונה מזה של "כותב סצינות" שיצר את התסריט עצמו. הכתוביות כללו לעיתים גם אלמנטים גרפיים, איורים או עיטורים מופשטים, וסייעו לאווירה אותה רצה במאי הסרט להעביר. יוצרי הקולנוע הגרמני בשנות ה-20, ובמיוחד יוצרי הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, נטו למעט בשימוש בכתוביות. הסרט האילם הגיע לרמה בה ניתן היה לבטא את שרצה הבמאי או התסריטאי להעביר עם שימוש מזערי בשפה מפורשת. הבמאים הגדולים של הקולנוע הגרמני בשנים אלו השתמשו במשחק ובמונטאז' (עריכה) על מנת לבטא ללא מילים את ההתרחשויות, ובאופן זה נמנעו, או לפחות מיעטו בהצגת כתוביות. מוזיקה חיה ממוזער\|שמאל\|250px\|אורגן ראינוע "הוורליצר האדיר" הקרנת הסרט האילם לוותה במוזיקה חיה. כבר בהקרנת הסרט הראשון של האחים לומייר ב-28 בדצמבר 1895 בפריז ליווה פסנתרן את התמונות שעל המסך בנגינתו. המוזיקה הוכרה כחלק הכרחי מהקרנת הסרט, תרמה לאווירת הסרט, ונתנה לקהל חיזוקים רגשיים שסייעו להזדהות עם המתרחש על המסך. לעיתים נכחו המוזיקאים אף בהסרטת הסרטים, וליוו בנגינתם את המשחק, על מנת לסייע לשחקנים לחוש את הרגשות שיחוש הצופה במוצר המוגמר. אולמות קטנים בשכונות ובעיירות העסיקו לרוב פסנתרן. החל מאמצע העשור השני של המאה ה-20 השתמשו אולמות קולנוע ענקיים בערים הגדולות בעוגב חדשני או מסורתי, או אף בתזמורת שלמה. אורגני ענק יכלו לחקות בנגינתם תזמורת שלמה, וליצור אפקטים קוליים מתקדמים. בארצות הברית פותחו אורגנים מיוחדים לקולנוע, שנגן מיומן היה יכול להפיק מהם צלילים של תזמורת קטנה, כדוגמת וורליצר. בנוסף ליכולת להפיק צלילים של כלי נגינה רבים ושונים, יכלו אורגני ראינוע מסוימים גם לייצר אפקטים, כמו צופר מכונית, שריקת קטר, צלצול פעמון וכו'. בתחילה היו הנעימות שליוו את הסרטים לרוב מאולתרות. אך עם התקדמותו של הראינוע, והופעתם של סרטים באורך מלא, נשלחו תווים ועיבודים אל המוזיקאים שליוו את הסרטים בנגינתם, כשהם מצורפים לרוב לעותק הצלולואיד של הסרט. מנהג זה החל עם הנעימות שהלחין ג'וזף קארל ברייל לסרטו של ד. וו. גריפית' "הולדת אומה" בשנת 1915. עם זאת, כבר ב-1908 נכתב תכליל מוזיקלי מלא לסרט על ידי המלחין קאמי סן-סנס, שהוזמן מראש עבור הסרט הצרפתי "ההתנקשות בדוכס דה-גיז". באותה השנה נכתב תכליל מלא גם עבור הסרט הרוסי "סטנקה ראזין", בידי המלחין מיכאיל איפוליטוב-איבנוב. בארצות שונות היו מנהגים שונים באשר לליווי הסרט האילם בקולות. בברזיל היה נהוג שזמרים מלווים את הסרטים המקומיים (בדרך כלל אופרטות מצולמות שנקראו fitas cantatas) בשירה שניסתה ליצור התאמה עם תנועות השפתיים שעל המסך. ביפן, נוסף לליווי המוזיקלי גם אדם שנקרא "בנשי", שתפקידו היה להסביר את הנעשה על המסך, ולעיתים להשמיע את קולותיהם של השחקנים, או לתרגם את הכתוביות בסרטים מארצות זרות. ה"בנשי" היו כה פופולריים עד שיצירת סרטים אילמים נמשכה ביפן אל תוך שנות ה-30, זמן רב לאחר שהעולם כולו חדל מכך. היסטוריה לידתו של הסרט האילם במשך מאות שנים ניסתה האנושות להגיע להצלחה בשני אלמנטים מרכזיים של הקולנוע – הקרנת תמונות באמצעות אור, ויצירת אשליה של תנועה הנוצרת באמצעות ניצול תופעה הידועה כ"התמדת הראייה". עוד בשנת 1646 יצר הגרמני אתנסיוס קירכר את "פנס הקסם" שבאמצעותו יכול היה להקרין תמונות מתחלפות על גבי קיר, באמצעות עדשה שריכזה את האור, כשלפניה הוצבו ידנית מספר תמונות מתחלפות. ניסיונות אלו היו חסרי ערך מעשי עד להמצאת הצילום במאה ה-19. משלב זה ואילך, ניסיונותיהם של ממציאים ואמנים כאדוארד מויברידג', אטיין ז'יל מאריי, לואי לה פרינס ואוטומאר אנשוץ להמציא מכונות להקרנת תנועה, הביאו לחידושים כגון "רובה התמונות" של מייברידג' משנת 1883, אך הצלחות אלו היו חלקיות בלבד. במקביל, עבדו ממציאים כג'ורג' איסטמן וחניבעל וויליסטון גודווין בארצות הברית על המצאת חומרי צילום יציבים שיוכלו לשמש בתעשייה זו. שניהם גילו במקביל את הצלולואיד, ובמשך שנים ניהלו משפטים על הזכות לשימוש בפטנט. החל משנת 1887 ועד היעלמותו בשנת 1890, לואי לה פרינס הוציא מספר סרטים באורך של כמה שניות, כגון "איש הולך מעבר לפינה", "נגן האקורדיון", "תנועה חוצה את גשר לידס" ו"סצנת ראונדהיי גארדן", שהיו לסרטים הניסויים הראשונים אי פעם. לסרטים "איש הולך מעבר לפינה" ו"נגן האקורדיון", לה פרינס השתמש בשתי מצלמות העדשה היחידה שהמציא. שמאל\|ממוזער\|250px\|קינטוסקופ בשנת 1894 המציא ו. ק. לורי דיקסון, חוקר במעבדותיו של תומאס אלווה אדיסון, את סרט הצלולואיד שאפשר הרצת סדרה של תמונות והקרנתן. אדיסון עצמו הציג בשנה זו את ה"קינטוסקופ", תא הקרנה פרטי, או תא הצצה, בו הריץ מנוע חשמלי סרט שהוקרן על גבי זכוכית, והצופה צפה בו דרך חריץ הצצה. סרטים אלו, שהיו הסרטים האילמים הראשונים, היו לרוב באורך של דקות ספורות, והוצגו בהם התרחשויות קצרות כמו הופעות אקרובטים, קרבות איגרוף וכדומה. אדיסון לא חשב מעולם להקרין את סרטיו. בשנת 1894 המציא ממציא בריטי בשם רוברט ויליאם פאול את מקרן הסרטים, ובמקביל הגיעו להמצאה זו גם האחים לומייר בצרפת. האחים ערכו את ההקרנה המסחרית הראשונה לסרט ראינוע ב-28 בדצמבר 1895. הם שכרו את אולם "גראנד קפה" בשדרת הקפוצינים בפריז, והציגו תוכנית שהורכבה מעשרה סרטים באורך של פחות מדקה, וביניהם "היציאה ממפעלי לומייר" ו"סעודת התינוקת". בהקרנה נוספת ב-1896, הם הקרינו את הסרט "הרכבת מגיעה לתחנה". הסרט גרם להתרגשות רבה בקרב צופיו, שכן רבים בקהל, אשר לא היו מורגלים בפלא החדש, חששו באופן אינסטינקטיבי כי הרכבת תצא מן המסך ותדרוס אותם. סרטיהם של לומייר זכו לפופולריות גדולה, וב-1896 הם יצאו למסע הופעות עולמי בבריסל, בומביי, לונדון, מונטריאול, ניו יורק ובואנוס איירס. על אף שנראה כי פאול קדם לאחים לומייר מבחינת ההמצאה הטכנית של המקרן, הייתה זו פעולתם של האחים לומייר שהעבירה את כובד המשקל מהקרנה לצופה יחיד, להקרנה להמונים, שהיא תמצית החוויה של הראינוע. אדיסון עצמו ראה בכך את עתידו של הסרט, והמציא מכשיר משלו בשם "ויטאסקופ". ב-23 באפריל 1896 הציג אדיסון לקהל האמריקני באולם "קוסטר את ביאל" שבניו יורק את תוכניתו הראשונה, שכללה ריקוד של שתי נערות בלונדיניות, תמונות נוף ימי, ותחרות איגרוף בין קומיקאי שמן וקומיקאי רזה. התחלות ראשונות ז'ורז' מלייס, במאי הסרטים הראשון, היה קוסם, שחקן ואיש קרקס צרפתי שהתלהב מהאפשרויות הכרוכות באמנות הראינוע. בתחילה היה מפיץ נודד של סרטי האחים לומייר, אך לאחר מכן החל לייצר סרטים בעצמו. סרטיו הראשונים התבססו על האפשרויות הטכניות החדשות שגילה, לעיתים במקרה, כגון הרצת תמונות במהירות כפולה, פוטומונטז', וכיוצא בזה. מלייס הוא שגילה טכניקות של מעבר בין סצינות, פתיחה, סגירה ושילוב (fade in, fade out, dissolve) שהפכו לכלי בסיסי בשפה הקולנועית. מלייס ייצר כמאתיים סרטים. משלב מסוים מאס בסרטי הפלאים המבוססים על תעלולי מצלמה, והחל בבימוי. מלייס הוא במאי הסרטים הראשון. ליצירת סרטו "לכלוכית" ב-1900 כתב תסריט מראש, בנה תפאורה, הזמין שחקנים וביים. פעולות אלו, הנראות כמובנות מאליהן כיום, היו מהפכניות בעידן בו יצירת סרט הייתה כרוכה ביציאה לרחוב, או לזירת התרחשות ציבורית, וצילום הנעשה בהם. מלייס היה גם אביו של סרט המדע הבדיוני כאשר ב-1902 צילם את הסרט "מסע אל הירח". מלייס הנהיג סרטים בני 15 דקות המציגים מספר סצינות. בארצות הברית פעל חלוץ הקולנוע אדווין פורטר באולפני אדיסון. כשם שמלייס הוא אבי הבימוי וההפקה, כך פורטר הוא אבי העריכה הקולנועית. סרטו של פורטר "חיי כבאי אמריקני" (1903) היה הסרט הראשון שנערך מצילומים רבים שנמצאו במחסני חברת אדיסון שתיארו שריפות וכיבוין. הסרט כלל עלילת מתח, וחידוש קולנועי נוסף – צילום הקירוב (Close up). פורטר גילה ביצירת סרט זה שהיחידה הבסיסית של השפה הקולנועית אינה ה"סצנה" כי אם ה"צילום" (Shot) – סדרת תמונות רצופה ובלתי מופרעת, המצולמת על ידי מצלמה אחת. סרטו הגדול הבא של פורטר, היה ראשון המערבונים. "שוד הרכבת הגדול", מ-1903 יצר את התבנית לפיה נוצקו המערבונים במשך מאה השנים שלאחר מכן. השודדים בסרט התנפלו על רכבת, פגעו בנוסעיה, אך לאחר מרדף השיגה אותם יד החוק. סרט זה היה להצלחה כבירה. סרטיו הבאים של פורטר הציגו חידושי עריכה נוספים. ניתן לראות בפורטר את יוצרה הבסיסי של שפת העריכה הקולנועית. התפתחויות אלו ביססו את האמנות החדשה, שבתחילה רבים ראו בה אך קוריוז חולף. אולמות בשם "ניקלאודיון" (ניקל בארצות הברית הוא כינוי ל-5 סנטים, עלות הכניסה לאולם) קמו בכל מקום בארצות הברית, ובשנת 1908 היו כבר כעשרת אלפים אולמות כאלו. התעשייה הפכה לעסק מסחרי ענק, שהביא להקמת חברות שעסקו אך ורק בקולנוע. סרטי "פאתה" הצרפתיים השיגו מעמד בכורה עולמי, כאשר דאגו לשליטה בפטנטים חשובים בתחום, כמו גם לבעלות באולפני סרטים. שמאל\|ממוזער\|250px\|מרי פיקפורד שמאל\|ממוזער\|250px\|תמונה מסרטו של גריפית' "אי-סובלנות" (1916) בארצות הברית השיג אדיסון בשנת 1909 מונופול על התעשייה לזמן קצר, כאשר איחד את שלוש חברות הסרטים הגדולות, "אדיסון", "ביאוגרף" ו"ויטגרף" לכלל ענק אחד – "חברת הפטנטים לראינוע". חברה זו פגעה אנושות בפרנסת מפיצי הסרטים, והמונופול שהשיגה יכול היה לכפות מחירים מופקעים הן על קהל הצופים והן על בעלי הניקלאודיונים. יצרני סרטים עצמאיים שהתמרדו כנגד המונופול, שמרכזו היה בניו יורק, החלו להעביר את פעילותם לחוף המערבי, וכך נוצרה בשנת 1912 עיר הסרטים הוליווד. בשנת 1913 החל מנגנון הפרסום של כוכבת הקולנוע הראשונה, פלורנס לורנס, שהייתה האדם הראשון ששמו נודע לקהל הצופים ככוכב קולנוע. הגברת לורנס הייתה חברתו של קרל לימל, מפיץ סרטים עצמאי שפעל בלוס אנג'לס. בשנת 1914 כבר הייתה שיטת ה"כוכבים" במלוא כוחה, ואולפנים כאולפני סרטי פרמאונט קידמו כוכבים כמרי פיקפורד. שיטה זו שמה קץ לניסיונות המונופול של אדיסון ואנשיו, והעלתה את תעשיית הקולנוע על הפסים המוכרים לנו כיום. עליית הסרט האילם כיצירת אמנות בעשור הראשון של המאה ה-20 נותר אורכו של הסרט גלגל אחד, לרוב בין עשר לחמש עשרה דקות. הדבר נבע מהנחה מוטעית בדבר סבלנותו של הקהל. תעשיית הסרטים ההוליוודית יצרה סרטים שהיו מוצרים תעשייתיים המיועדים כבידור קל לבני מעמד הפועלים. אך בה בעת, באירופה החלו להיווצר הפקות ענק, שנמשכו מספר עשרות דקות, ודחפו את מעטפת אורכו של סרט הראינוע כלפי מעלה. יצירות כ"מלכה אליזבת" (צרפת, 1912), "קוו ואדיס" (איטליה, 1912) ו"כביריה" (איטליה, 1914) הביאו גם את יצרני הסרטים בארצות הברית ליצור סרטים ארוכים בעלי עלילה. פורמט זה, "סרט באורך מלא" (feature) הפך למוצר העיקרי של תעשיית הקולנוע. מול היצרנים האירופאיים של סרטים באורך מלא, העמידה תעשיית הסרטים האמריקנית תשובה אמנותית ומסחרית בדמותו של ד. וו. גריפית'. גריפית', יליד 1875 הגיע לתעשיית הקולנוע בשנת 1907, והחל בשימוש אמנותי בשיטות חדשניות של עריכה, משחק, תאורה וצילום, כמו השימוש החדשני שעשה בצילום התקריב. עד שנת 1910 יצר סרטים קצרים כמקובל אז. עלייתם של הסרטים הארוכים האירופים, הביאה למשבר בחייו וביצירתו, וניסיון שערך בשנת 1912 ליצור סרט בשם "יהודית" נגנז. בשנת 1915 ובשנת 1916 יצר גריפית' שני סרטים ארוכים, הנחשבים לשיאים באמנות הראינוע. "הולדת אומה" ו"אי-סובלנות" היו יצירות אפיות היסטוריות בקנה מידה שטרם נודע עד אז, והראו סצינות קרב והמונים, אשר צילומן ועריכתן מהווים אבן פינה בקולנוע עד לימינו אלו. "הולדת אומה" היה גם לאחד מראשוני הסרטים שהביאו לוויכוח פוליטי, בשל העובדה כי תמך בעבדות ובדרום, בזמן בו רבים מהלוחמים במלחמת האזרחים האמריקנית, וילדיהם היו עדיין בחיים. בד בבד עם עלייתו של גריפית' החל אמן נוסף את דרכו הקולנועית. צ'ארלי צ'פלין הגיע מאנגליה לארצות הברית בשנת 1910 על מנת לשחק בתיאטרון הוודביל. בשנת 1913 פנה אליו חלוץ הקומדיה הקנדי מאק סנט שהתמחה ב"אולפני קיסטון" ביצירת קומדיות סלפסטיק בהן רודפים שוטרים אחר בתולות נאוות, המשליכות עוגות בפרצופם, ופיתה אותו להתחיל ביצירת סרטים. סרטיו של צ'פלין בעשור השני של המאה העשרים הביאו לקפיצת מדרגה בתפיסת הקומדיה בראינוע. במקום קומדיות הסלפסטיק הירודות, יצר צ'פלין קומדיה ריאליסטית, חברתית ומרגשת, המגיעה אף למדרגה של פיוט. צ'פלין כבש את לבם של צופי הקולנוע בארצות הברית ואף באירופה, שם כונה על ידי הצרפתים "שארלו". העלייה בכוחו של הראינוע כיצירה אמנותית הפכה את הראינוע מאמנות המיועדת לאנשי המעמד הנמוך, לאמנות ראויה לאנשי המעמד הבינוני, והביאה להכרה בראינוע כסוג של אמנות העומד בדרגה אחת עם אמנויות מבוססות וותיקות. ניצחונה של הוליווד עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ואף מעט לאחריה, היו תעשיות הראינוע בצרפת ובאיטליה, התעשיות המובילות, מבחינה מסחרית ואמנותית. המלחמה, אליה הצטרפה ארצות הברית רק בשנת 1917, ובהיקף מוגבל, הביאה לירידה בכוחה של התעשייה האירופית. התעשייה האמריקנית, שהייתה מרוכזת בשני מוקדים, במזרח, בניו יורק ובשיקגו ובמערב, בהוליווד, החלה תופסת את מקומה כמובילה עולמית, מקום אותו לא שמטה מאז. משבר זמני אירע בשנת 1918 לאחר סיום המלחמה, כשאולפני הסרטים האירופים חידשו את פעילותם. ירידה פתאומית בדרישה לסרטים אמריקאיים, חיסלה כמעט את תעשיית הקולנוע במזרח ארצות הברית, והאולפנים החזקים והמבוססים יותר שפעלו בהוליווד השתלטו על השוק, ושרדו את המשבר. תעשיית הסרטים בהוליווד הפכה לשם נרדף לתעשייה האמריקנית, ולגורם מוביל עולמי. שמאל\|ממוזער\|250px\|רודולף ולנטינו בתחילת שנות ה-20 הופקו בארצות הברית כ-800 סרטים באורך מלא בשנה, כ-82% מן התוצר העולמי. הקומדיות של צ'ארלי צ'פלין ובאסטר קיטון, המלודרמות התקופתיות של ססיל ב. דה-מיל, סרטי ההרפתקאות של דאגלס פיירבנקס (האב), הרומנים הרומנטיים של קלרה בואו, כמו גם סרטיה רוויי הסקס של תידה בארה, סמל המין הנשי הראשון בהוליווד, והמקביל הגברי רודולף ולנטינו (וחקייניו רמון נובארו וג'ון גילברט) כבשו את הצופים ברחבי העולם, והפכו את פרצופיהם של הכוכבים ההוליוודיים למוכרים יותר מפרצופיהם של שליטי מדינות, מלכים ונסיכים. משנת 1913 התפתחה שיטת "האולפנים הגדולים", שעיקרה בניית יחסי ציבור לכוכבי הראינוע באמצעות מערכת יחסי ציבור, שהפכה לכוח המניע בתעשיית הסרטים האמריקנית למשך עשורים רבים, ובעקבותיה בתעשייה העולמית. שליטת האולפן בכל השלבים של תהליך ההפקה וההפצה אפשרה יצירת יצירות מורכבות מבחינה אמנותית ומסחרית. בה בעת הביאה השיטה להתמקדות באסקפיזם ובזוהר, ומנעה ניסיונות אמנותיים יותר, ויצירת סרטים בעלי תעוזה. במאים שניסו למרוד בשיטה, כאריך פון שטרוהיים, נכשלו לרוב. התעשייה העולמית בעת פריחת הראינוע על אף ניצחונה המסחרי של הוליווד, שליטתה בשוק העולמי לא הייתה מוחלטת, וקהל הצופים העולמי נהנה מאלטרנטיבות איכותיות. הקולנוע הגרמני היה המתחרה החזק ביותר להוליווד בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. היצירות הקודרות, ההזויות, של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, שהביאו לשיא את ההצגה האנטי־ריאליסטית שמטרתה להביא אל המסך את עולמו הפנימי של היוצר, התפתחו בתחילת שנות ה-20 ביצירתם של במאים כפרידריך וילהלם מורנאו ופריץ לאנג, ובעידודו של המפיק אריך פומר, איש מפתח בענק הסרטים הגרמני המאוחד, חברת UFA. הסרט הסובייטי שלאחר המהפכה, הביא אל המסך חידושים רדיקליים ומרגשים. אנשים כסרגיי אייזנשטיין הפכו את העריכה הקולנועית (מונטאז') בלשונם, לאמנות בפני עצמה, בעלת עומק פילוסופי והגותי העובר מעבר לאמנות הפשוטה של העברת עלילת הסיפור לקהל שפיתח פורטר. אמנותו של אייזנשטיין, יוצר הסרט "אוניית הקרב פוטיומקין" (1926), הביאה אל המסך עריכה לא ליניארית של דימויים מתנגשים המביעים רעיונות עמוקים ומעוררים את המחשבה ואת הרגש אצל הצופה. יוצר נוסף במסורת זו, וסבולוד פודובקין התחרה באייזנשטיין על הבכורה האמנותית. הסרט הסובייטי זכה לעידודה של המדינה, שכן לנין ראה בראינוע אמנות חשובה וכלי מרכזי לשליטה בהמונים. מטבע הדברים התפתחה בברית המועצות אמנות הסרט הדוקומנטרי, שהביאה לתודעה במאים כדג'יגה ורטוב וויקטור טורין שצילם ב-1928 את הסרט "טורקסיב" בו תיעד את סלילת מסילת הברזל בין טורקמניסטן וסיביר. בצרפת היה הראינוע כלי אמנותי בידיהם של יוצרים מן הזרמים החשובים באמנות המאה ה-20, שהגיעו אז לפריחתם. הקולנוע האוונגרדי שנוצר בתקופה זו ביטא זרמים כאימפרסיוניזם שהתבטא ביצירותיו המוקדמות של היוצר אבל גאנס. גאנס, לאחר שהתאכזב מן האימפרסיוניזם יצר את האפוס הענקי "נפוליון" (1927) באורך של 6 שעות, ונחשב לאחד מהישגיו הגדולים של הראינוע. יוצר אמנותי נוסף היה רנה קלייר, יוצר הסרט האוונגרדי "אנטרקט" (1925). לאחר יצירת הסרט הגיע קלייר למסקנה כי תפקידו העיקרי של הראינוע הוא הבידור, ויצירת הקשר בין היוצר והקהל, ופנה לעשיית סרטים קונבנציונליים יותר. פעילותם הראשונית של גאנס וקליר הביאה להבחנה המקובלת כיום בין סרטי "הזרם העיקרי" הנחשבים לצורת בידור המונית, ובין "סרטים אמנותיים". במקומות רבים בעולם התפתחה תעשיית ראינוע משגשגת. בשנת 1913 יצר ההודי דאדאסאהיב פאלקה את הסרט הנחשב לאבי הקולנוע ההודי, יצירה תקופתית היסטורית בשם "ראג'ה הרישאנדרה". לאור הפופולריות של סרט זה התפתחה תעשייה שהפיקה בממוצע עשרים ושבעה סרטים בשנה. בממלכה המאוחדת לא התפתחה תעשיית סרטים חזקה. על אף שלממציאים בריטים היה חלק ניכר בהתקדמות הטכנולוגית שהביאה ליצירת הראינוע, הרי שהתעשייה פיגרה אחרי המתחרות מבחוץ, ורוב הסרטים שהוצגו על המסכים בבריטניה לפני מלחמת העולם הראשונה היו צרפתיים או אמריקניים. המלחמה עצמה הרסה את יכולתו של הראינוע הבריטי להתחרות במתחרה רב העוצמה מארצות הברית, ובשנת 1927 היו רק 5% מן הסרטים שהוצגו בבריטניה מתוצרת עצמית, ויוצר בריטי עם הישגים כמו אייזנשטיין, לאנג או קלייר לא הופיע. אמנם אלפרד היצ'קוק החל את פעילותו בשנים אלו, אך להישגיו הגדולים הגיע רק בתקופה מאוחרת יותר, בעידן הקולנוע. רק חקיקתו של חוק להגנת הקולנוע הבריטי בשנת 1928 אשר קבע מכסות ומגבלות להקרנת סרטי חוץ, הביאה את הקולנוע הבריטי לפריחה לה זכה בשנות ה-30. בשולי התעשייה בארצות הברית התפתחה תעשיית סרטים אמנותיים, שהביאה לעולם יצירות חשובות בנוסף לסרטים המסחריים והתעשייתיים. במאים כדוקומנטריסט רוברט פלאהרטי (יוצר "נאנוק איש הצפון" (1922) ו"מואנה מהדרום" (1926)) ביססו את מעמדה של תעשיית הראינוע בארצות הברית גם בקרב החוגים שוחרי האמנות. בשנים אלו, סוף שנות ה-20, הגיע הסרט האילם לשכלול מלא מבחינה אמנותית ואסתטית. המצלמות נעשו לניידות יותר, מה שאפשר סצנות קרב והמונים כמו אלו שצילם גאנס ב"נפוליון". המשחק בראינוע איבד את המלאכותיות וההגזמה שאפיינו אותו והפך לאמנות בפני עצמה, שיש שידעו להביאה לעידון וריאליזם פסיכולוגי, והיו שהפסיקו את השימוש בכתוביות. בשלב זה הופיע על הבמה החידוש הטכנולוגי הבא, הקולנוע, ונטל מהראינוע את הבכורה. מותו של הראינוע מאז תחילת עידן הסרט האילם, נעשו ניסיונות לפיתוח טכנולוגיה קולנועית להקלטה והשמעה רציפה ומתואמת של קול בסרטים. ניסיונות אלו נתקלו בבעיות טכניות שנראו כבלתי פתירות. עיקר הבעיות התמקד בשני נושאים, בסינכרוניזציה של הקול המושמע והמתרחש על המסך, ובהגברה. בשנת 1927 הציגו אולפני האחים וורנר גרמופון המחובר לידית מכונת ההקרנה כך שפעולת גלגול גלגל הסרט הניעה גם את הגרמופון. חידוש זה לא הצליח להביא לדיבור בסרטים, אלא רק הביא מוזיקת רקע. גם כך לווה החידוש הטכני בבעיות רבות של סינכרוניזציה, ובכך שהתקליטים היו שבירים במיוחד. נקודת המפנה הגיעה בסוף שנת 1927 עם הקרנת "זמר הג'אז" שכלל דיאלוג ושירה בשיטה חדשה שנקראה "ויטאפון", בה הוקלט הפסקול לא על תקליט נפרד, אלא על סרט ההקרנה. הצלחתו של הסרט הביאה תוך זמן קצר להפסקת ייצור הסרטים האילמים, ולמעבר של כל האולפנים ליצירת סרטי קולנוע. אף כי יוצרים כצ'פלין וכאייזנשטיין סברו כי המדובר בהתפתחות שלילית, וכי הראינוע היא אמנות בפני עצמה, היוותה שנת 1927 את שנת מותו הפתאומי של הראינוע. סרטי ראינוע גדולים וחשובים עוד נוצרו מספר שנים לאחר מכן כגון "כלב אנדלוסי" הסוריאליסטי של לואיס בוניואל וסלבדור דאלי, או "טאבו" של פרידריך וילהלם מורנאו ורוברט פלאהרטי, וצ'פלין המשיך ביצירת סרטים אילמים במשך שנים לאחר מכן (אם כי, הם לוו בפסקול מוזיקלי), אך היו אלו פרפורי הגסיסה של אמנות גוועת. עיקר היצירה העולמית הופנה עתה אל הקולנוע. הומאז'ים מאוחרים מספר יוצרי קולנוע יצרו מחוות לקומדיות של הסרט האילם. מחוות אלו כוללות את סרטו של ז'אק טאטי "חופשתו של מר הולו" (1953), סרטו של מל ברוקס "סרט אילם" (1976), הארטיסט (2011) ויצירות נוספות. על אף השימוש במוזיקה אופיינית, בכתוביות, ובמחוות של משחק וצילום המדמות את ימי הסרט האילם, סרטים אלו הם סרטי קולנוע לכל דבר, בעלי פסקול. הראינוע המונפש שמאל\|ממוזער\|250px\|פליקס החתול, כוכב הראינוע המונפש הראשון ההנפשה ליוותה את הראינוע כמעט מראשיתו. הסרט המונפש הראשון היה "שלבים הומוריסטיים של פנים מצחיקות" (Humorous phases for funny faces) שנוצר בשנת 1906 על ידי האמריקני ג'יימס סטיוארט בלקטון. בצרפת יצר אמיל קוהל את הגיבור "פנטוש", שבין 1908 ל-1918 כיכב בעשרות סרטים. בארצות הברית יצר ווינסור מקקיי סדרות הנפשה שהיו מבוססות על גיבורי טוריו השבועיים ב"ניו יורק הראלד", "ליטל סאמי סניז" ו"ליטל נמו בארץ החלומות" שהופיעו בעשור הראשון של המאה העשרים. בשנת 1914 יצר מקקיי את "גרטי הדינוזאור", גיבורת הנפשה שעלילותיה הוצגו בבתי הקולנוע כחלק מן התוכנית הרגילה. מלאכת יצירת הראינוע המונפש הייתה מייגעת ובלתי כלכלית, בשל הצורך לצייר מחדש כל דף ודף. פריצת הדרך הגיעה בשנת 1914 בעבודת המאייר ארל הרד שהמציא את טכניקת ה"סל" – ציורן של הדמויות על פני צלולואיד שקוף, שצולם על רקע שצויר מראש. פריצת דרך זו הקלה מאוד על ציורי ההנפשה ובשנת 1919 הגיח אל המסך הכוכב המשמעותי הראשון של הראינוע המונפש. פליקס החתול צויר באולפני פאט סאליבן כפי הנראה על ידי צייר בשם אוטו מסמר וזכה להצלחה אדירה בשנות ה-20. בעקבותיו של פליקס באו גיבורים נוספים כ"קוקו הליצן" של האחים פליישר ואחרים. בין המאיירים באותן השנים היה גם וולט דיסני שזכה להצלחה מסוימת עם סדרה המבוססת על "עליזה בארץ הפלאות" שהחלה בשנת 1924, וגיבור נשכח בשם "אוסוואלד השפן". פריצתו של דיסני עם מיקי מאוס התרחשה מאוחר יותר, עם הסרט המדבר. בסוף שנות ה-20, עם תום עידן הראינוע הייתה אמנות הסרט המונפש מקובלת ומבוססת, וסרט מונפש היה חלק מקובל ומוכר מכל תוכנית שהוצגה. עם זאת, פריצתו הגדולה של הסרט המונפש התרחשה לאחר עידן הראינוע. הראינוע כאמנות בהיסטוריה של הקולנוע, התקופה שלפני הופעת הסרט המדבר ידועה כ"עידן הסרט האילם". בעידן זה התפתח הסרט האילם לכלל אמנות בפני עצמה, ויוצרים גדולים וחשובים יצרו סרטים באיכויות טכנית ואמנותית גבוהות. בין יוצרים אלו נמנים אמן הקומדיה צ'ארלי צ'פלין, אמן המונטאז' סרגיי אייזנשטיין, האקספרסיוניסט פריץ לאנג, האימפרסיוניסט אבל גאנס והדוקומנטריסט רוברט פלאהרטי. במשך עידן הסרט האילם, רמתם הטכנית של הסרטים השתפרה בהתמדה. היצירות המוקרנות כיום בסינמטקים ובטלוויזיה הן לרוב עותקים מדור שני או שלישי, ולפעמים יותר, של הסרטים המקוריים. עותקים אלו הם לרוב באיכות טכנית ירודה. בנוסף, העותקים הללו מוקרנים לעיתים במהירות שגויה, ותוך שימוש במוזיקה שאינה מתאימה. לכן קשה לצופה בן ימינו להעריך את אמנות הראינוע כערכה. הקהל של שנות העשרים היה מודרני לחלוטין, ודרש וקיבל סרטים באיכות המרבית האפשרית. הסרטים ייצגו את חזית הקדמה הטכנולוגית והאמנותית של הזמן. סרטים שאבדו צולמו אלפי סרטים אילמים, והיסטוריונים מעריכים כי כ-75 אחוזים מהם אבדו. הסרטים צולמו על חומר בלתי יציב ונוטה להתלקחות שדרש טיפול ואחסון בתנאים מבוקרים כדי שיישמר ללא נזק, טיפול שלא כל הסרטים זכו לו. לאחר התפתחות הקולנוע, לא יוחס לסרטים אלו ערך מסחרי, הם הושלכו בפינות מחסנים והתפוררו. חלקם הושמדו בשריפות במחסני האולפנים, ואפילו בכוונה תחילה, כדי לפנות מקום אחסון. הסרט האילם בארץ ישראל ממוזער\|250px\|מודעת פרסומת לראינוע ציון בירושלים, הארץ, 1919 ממוזער\|250px\|מודעת פרסומת לראינוע אמפיר בירושלים, הארץ, 1919 סרטים צולמו כבר בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל. ב-1897 שלחו האחים לומייר צלם בשם אלכסנדר פרומיו אל המזרח, ובין היתר צילם פרומיו את הסרטים הראשונים המראים את ארץ ישראל. באותה שנה, 1897, שהה צוות הסרטה אחר בארץ, מטעם הכנסייה הקתולית בצרפת – האב ביילי והצלם אלברט קירשנר (כנראה יהודי במוצאו) – שיצרו סריה של סרטונים מחיי ישו. חשיבותה של הסרטה זו ידועה לחוקרים הרציניים והשפעתה מגיעה עד לגריפית. הסרטים שצולמו בארץ באותה התקופה היו בדרך כלל צילומים פשוטים של נופים או מאורעות טקסיים. הסרט האילם הראשון צולם בארץ ישראל על ידי הבמאי מורי רוזנברג בשנת 1911 כדי להביא מראות מהארץ לקונגרס הציוני העשירי. ביוני 1900 הוצג בירושלים תיעוד מוסרט של משפט דרייפוס, שהתנהל בעיר רן בצרפת. אליעזר בן-יהודה, חובב החידושים המדעיים, צפה בסרט עם אשתו חמדה ויצר לאחר ההצגה את המילה העברית "ראינוע". חמדה (בשם העט שלה "חידה") פרסמה בעיתון "הצבי" כתבה שבה היללה את ההמצאה והזדרזה להשתמש במילה החדשה: בשנת 1913 רכש עקיבא אריה וייס מצלמת 35 מילימטר, בניסיון להתחיל ביצירת ראינוע עברי. הוא הקים סטודיו בשם "אורה חדשה", וצילם סרט תעמולה ציוני אשר נשלח לפיתוח בצרפת, שם אבד במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1917 צילם הצלם יעקב בן דב (לסוטרה) את סרט התעודה החשוב על כניסת הגנרל אדמונד אלנבי לירושלים, ב-11 בדצמבר 1917. לאחר מכן אסף בן דב מספר קטעים המתעדים את כיבוש הארץ על ידי הבריטים, והפיק מהם סרט בן כשעתיים בשם "יהודה המשוחררת". לסרטים אלה ערך היסטורי ניכר, אך איכותם הטכנית והאמנותית ירודה ביותר. חלוץ הראינוע והקולנוע הארץ ישראלי היה נתן אקסלרוד אשר הגיע לארץ באפריל 1926, וב-9 בספטמבר 1927 החל בצילומי הסרט העלילתי הארץ ישראלי הראשון – "החלוץ". צילומי סרט זה לא הושלמו. בעיות פיננסיות קטעו את ההפקה באמצעה. בשנת 1932 הפיק המפיק והבמאי חיים הלחמי את הסרט "עודד הנודד" הנחשב לסרט העלילה האמנותי הראשון שהופק במימון פרטי ובכוחות מקומיים לקהל של קוני כרטיסים, בארץ ישראל. הסרט סיפר על ילד ארץ ישראלי אשר יצא לטיול ואיבד את דרכו, ובמהלך ניסיונותיו לשוב הביתה נפגש עם ערבים, עם תייר אמריקני, ועם חיות שונות. בגלל התקציב הנמוך נוצר "עודד הנודד" כסרט אילם, אף על פי שסרטים עם קול כבר כבשו את השוק. מבחינה זו היה הסרט יוצא דופן בזמנו, דבר שהשפיע לרעה על הניסיונות לשווק אותו מחוץ לארץ ישראל. מכל מקום, בארץ ישראל הוא זכה להצלחה ולביקורות טובות בעיתונות. הסרט זכה הצלחה קופתית והוא הוקרן מספר שבועות בפני אולמות מלאים בתל אביב, ירושלים, חיפה ויישובים נוספים בארץ. הפקת "עודד הנודד" סימנה את תחילתה של תעשיית קולנוע עברית בארץ ישראל. הקולנוע הארץ ישראלי התבסס באופן ממשי רק באמצע שנות ה-30 עם פעולתם של נתן אקסלרוד, אולפני "סרטי מולדת" וברוך אגדתי. זו הייתה תעשיית קולנוע, לא ראינוע. יצירות בולטות בתולדות הסרט האילם לפני 1915 שמאל\|ממוזער\|250px\|שוד הרכבת הגדול. "מסע אל הירח" (1902) במאי ז'ורז' מלייס. "שוד הרכבת הגדול" (1903) במאי אדווין פורטר. "כביריה" (1914) במאי ג'ובאני פסטרונה. 1915–1919 "הולדת אומה" (1915) במאי ד. וו. גריפית'. "הנווד" (1915) במאי צ'ארלי צ'פלין. "אי-סובלנות" (1916) במאי ד. וו. גריפית'. "הכתף שק" (1918) במאי צ'ארלי צ'פלין. "הקבינט של ד"ר קליגרי" (1919) במאי רוברט וינה. 1920–1925 "הגולם: כיצד הוא בא לעולם" (1920) במאי פאול וגנר. "גורל" (1921) במאי פריץ לאנג. "הנער" (1921) במאי צ'ארלי צ'פלין. "יתומות הסערה" (1921) במאי ד. וו. גריפית'. "השייך" (1921) במאי ג'ורג' מלפורד. "נוספרטו" (1922) במאי פרידריך וילהלם מורנאו. "נאנוק איש הצפון" (1922) במאי רוברט פלאהרטי. "עשרת הדיברות" (1923) במאי ססיל ב. דה-מיל. "אנטרקט" (1924) במאי רנה קלייר. "הגנב מבגדד" (1924) במאי דאגלס פיירבנקס האב. שרלוק ג'וניור (1924) במאי באסטר קיטון. "שביתה" (1924) במאי סרגיי אייזנשטיין. "סוס הברזל" (1924) במאי ג'ון פורד. "תאוות בצע (1924) במאי אריך פון שטרוהיים. "הצחוק האחרון" (1924) במאי פרידריך וילהלם מורנאו. "אוניית הקרב פוטיומקין" (1925) במאי סרגיי אייזנשטיין. "הבהלה לזהב" (1925) במאי צ'ארלי צ'פלין. "רחוב העצב" (1925 במאי גיאורג וילהלם פאבסט. 1926–1930 ממוזער\|250px\|העיר "מטרופוליס" מתוך סרטו של פריץ לאנג. "פאוסט" (1926), במאי - פרידריך וילהלם מורנאו. "אמא" (1926), במאי - ווסבודלוב פודובקין. "נפוליון" (1927), במאי - אבל גאנס. "הגנרל" (1927), במאי - באסטר קיטון. "הזריחה" (1927), במאי - פרידריך וילהלם מורנאו. "כנפיים (סרט)", במאי - ויליאם א. וולמן. "מטרופוליס" (1927), במאי - פריץ לאנג. "אוקטובר: עשרת הימים שזיעזעו את העולם", (1927) במאי - סרגיי אייזנשטיין. ביל המלח (1928), סרט של באסטר קיטון, בכיכובו ובימויו. הסרט האחרון והיקר ביותר שהופק על ידי חברת ההפקה שלו. "הפסיון של ז'אן ד'ארק" (1928), במאי - קארל תיאודור דרייר. "כלב אנדלוסי" (1928), במאי - לואיס בוניואל. אחרי 1930 "אורות הכרך" (1931) במאי צ'ארלי צ'פלין. "טאבו" (1931) במאים פרידריך וילהלם מורנאו ורוברט פלאהרטי. "עודד הנודד" (1933) במאי נתן אקסלרוד. "זמנים מודרניים" (1936) במאי צ'ארלי צ'פלין. "סרט אילם" (1976) במאי מל ברוקס. סרט זה אינו ראינוע - למרות שכמעט אין בו דיבור, הוא מלווה בפסקול עם אפקטים קוליים ומוזיקה, לעומת הראינוע בו אפקטים ומוזיקה, אם היו כאלה, בוצעו באופן חי באולם בעת ההקרנה. "הארטיסט" (2011) במאי מישל הזנוויציוס. לקריאה נוספת יהודה הראל, הקולנוע מראשיתו ועד היום, תל אביב: יבנה, תשט"ז. ענר פרמינגר מסך קסם - כרונולוגיה של קולנוע ותחביר, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1995 ענר פרמינגר, בדרך לקולנוע: על הפרה-היסטוריה הקולנועית, משקפיים, גיליון 16, אוגוסט 1992, הוצאת מוזיאון ישראל קישורים חיצוניים ענר פרמינגר, על החושני באמנות, אוקטובר 2011 בד בבד, 100 שנים של סרטים בארץ פרק א' עמ' 24, בכתב העת סינמטק-תל אביב גיליון 94, 1998. הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:קולנוע קטגוריה:היסטוריה של הקולנוע קטגוריה:המצאות במאה ה-19	2024-09-13T15:28:36
תנועה		2024-06-23T16:27:12
נוגדן	שמאל\|ממוזער\|179x179px\|מבנה נוגדן IgG שמאל\|ממוזער\|154x154px\|תרשים נוסף המתאר את מבנה הנוגדן שמאל\|ממוזער\|192x192px\|תרשים המתאר נוגדן קשור לאנטיגן. השרשראות הכבדות צבועות כחול, הקלות צבועות אפור, האנטיגן מופיע בכתוםנוגדן (קרוי גם אימונוגלובולין, באנגלית: Immunoglobulin; בקיצור: Ig, או Antibody) הוא מולקולת חלבון השייכת למערכת החיסון. תפקיד הנוגדנים הוא להיקשר לאנטיגנים - מולקולות המצויות על-פני השטח של פתוגנים הפולשים לגוף והעלולים להזיק לו. חיבור הנוגדן לאנטיגן מאפשר את חיסולו של הפולש במספר דרכים. כאשר גורם זר, כגון חיידק, נגיף או אפילו מולקולת חלבון זרה, חודר לגופם של בעלי חיים שונים, בכללם יונקים ועופות, הוא גורם לגוף להגיב בניסיון לחסל את הגוף הזר. תגובת הגוף לגורם הזר, הנקראת תגובה חיסונית, מתבטאת, בין השאר, ביצירת נוגדנים הפועלים לניטרול הגוף הזר ("התוקף"). נוגדנים מהווים כלי מחקר נפוץ בביולוגיה, וביולוגים עושים שימוש בנוגדנים המיוצרים במיוחד לצורכי מחקר. תפקיד הנוגדן הנוגדנים הם חלק ממערכת החיסון הנרכשת. כל נוגדן מסוגל לחבור לאפיטופ (Epitope, דטרמיננטה אנטיגנית) יחיד, וזאת בניגוד לרכיבי מערכת החיסון המולדת, אשר נצמדים ותוקפים כל פתוגן שהוא, ללא אבחנה. האפיטופ הוא אזור של רצף חלבוני קטן באנטיגן, שאליו נקשר נוגדן באופן ייחודי, ובכך מעורר תגובה חיסונית. אנטיגן יכול להיות מורכב מדטרמיננטה אנטיגנית אחת או יותר, בהתאם לגודלו. הנוגדנים מהווים למעשה את מערכת החיסון ההוּמוֹראלית; מונח זה (מהמילה הלטינית הומור, "נוזל"), מתייחס לתגובה החיסונית נגד פתוגנים הזורמים בדם באופן חופשי; זאת בניגוד למערכת החיסון התאית, המטפלת בפתוגנים שפלשו לתוך תאי הגוף או שנבלעו על ידי פגוציטים. לנוגדנים אין כל מגע ישיר עם פתוגנים שפלשו לתאי הגוף, אך כפי שמוסבר בהמשך, הם תורמים גם לחיסולם של אלו. קיימים נוגדנים רבים מסוגים שונים הפועלים נגד פולשים מסוגים שונים. הנוגדנים נוצרים על ידי לימפוציטים B. חלקם שוכנים באופן קבוע על-גבי ממברנת תאי ה-B, ובכך מהווים קולטנים; הנוגדנים מופרשים על ידי תאי הפלזמה אל הדם או הלימפה, שם הם נודדים עד שהם פוגשים פתוגן. מבנה הנוגדן בנוי כקומפלקס דמוי האות Y המורכב מארבעה חלבונים: שתי שרשראות קלות ושתי שרשראות כבדות, כשביניהן מחברים קשרי S-S (קשרים דיסולפידיים בין שני אטומי גופרית). צורת ה-Y של הנוגדן מגדירה בו שני אזורים נפרדים: ה"רגל" של הנוגדן הוא אזור שמור וקבוע הנקרא Fc (ראשי תיבות באנגלית של Fragment Crystalline, "קטע גבישי", זאת עקב נטיית אזור ה-Fc להתגבש בתמיסה). קיימים כחמישה סוגים עיקריים של אזורי Fc, והם אלו הקובעים את אופן פעולתו של הנוגדן ואת האזור או התאים שבהם הוא פועל. אזור ה-Fc אינו נקשר לאנטיגנים. אזור שתי ה"זרועות" של הנוגדן מכונה Fab (ראשי תיבות באנגלית של Fragment Antigen-Binding, "קטע קושר אנטיגן") הוא האזור הנקשר לאנטיגנים. אתר זה שונה במבנהו המרחבי מנוגדן אחד למשנהו. כל נוגדן יכול לקשור בעת ובעונה אחת שני אנטיגנים זהים(כיוון שיש בו שתי זרועות). אזור ה-Fab מורכב מאזור קבוע ומאזור משתנה Fv. בתוך האזור המשתנה נמצאות לולאות ה-CDR, שהן שרשראות בגודל 7–17 חומצות אמינו המרכיבות את האזורים המשתנים של הנוגדן, והן המעניקות לנוגדן את האפיניות לאפיטופ הספציפי. קומפלקס החלבונים המרכיב את הנוגדן כולל גם שרשראות סוכרים, ולפיכך מהווה הנוגדן גליקופרוטאין (גליקו=סוכר, פרוטאין=חלבון). יצירת הנוגדנים הנוגדנים נוצרים בלימפוציטים-B בלתי בוגרים במח העצמות. במהלך הבשלת הלימפוציט מתרחשים ב-DNA שלו תהליכי שחלוף (ביולוגיה) מקומיים הבוחרים מספר אתרים קטן מבין אפשרויות רבות, ומסדר את ה-DNA כך שייווצר צירוף חומצות אמינו ייחודי, אשר יוצר את החלק המשתנה של הנוגדן, הקושר אליו את האנטיגן. צירוף ייחודי זה שונה בכל תא B, וכך נוצרים תאים בעלי שונות מבחינת יכולת הזיהוי והנטרול של אנטיגנים שונים. כל לימפוציט מציג על פני קרום התא שלו נוגדן מסוג אחד בלבד. עם הבשלת הלימפוציטים, הם יוצאים ממח העצמות ומשייטים בזרם הדם כ"תאים נאיביים". בעת גירוי הלימפוציט על ידי אנטיגן הנקשר לנוגדן שלו, הוא עובר שורה של תהליכים המשנים אותו ל"תא פלזמה". תא הפלזמה מתרבה למספר רב של תאים, ומפריש כמות גדולה של נוגדנים מהסוג אותו הוא מציג על פני קרום התא שלו. מאחר שהאנטיגנים האפשריים הם רבים מאוד, יצירת נוגדנים בעלי קישורים ספציפיים וייחודיים מצריכה מנגנון גנטי ייחודי הנקרא רקומבינציה של החלפת סוג הנוגדן: ה-DNA בתא עובר "סידור מחדש" הגורם לשינויים באזור Fv של הנוגדן, וכך נוצרת ספציפיות חדשה בכל פעם. הנוגדנים נוצרים בתהליך אקראי לחלוטין, ואחר כך, בתהליך של סינון וניטרול, מסולקים מן הגוף נוגדנים בעלי פוטנציאל הרסני לגוף, אשר עשויים לגרום למחלות אוטואימוניות (נוגדנים אוטוראקטיביים), וזאת על-פי תאוריה אימונולוגית מבוססת היטב הנקראת clonal selection. היצירה האקראית של נוגדנים באה בסתירה לתאוריות מיושנות ואף למה שניתן לצפות בדבר "התאמה מושכלת" של מערכת החיסון של נוגדן למחלה. הנוגדן אינו תוצר של המחלה אלא תוצר המקרה. האופי האקראי של מערכת הנוגדנים מהווה אחת מהדרכים של מערכת החיסון להתמודדות עם השינוי המהיר של המיקרואורגניזמים שבהם היא נלחמת, וזאת על ידי סריקה של מרחב אפשרויות מולקולריות גדול בזמנים קצרים. קיימות מספר תסמונות של חסך חיסוני המתבטאות בירידה בייצור הנוגדנים, או בהיעדר מוחלט של נוגדנים בגוף, כמו התסמונת התורשתית XLA. חמש מחלקות הנוגדנים נחלקים, כאמור, לחמש מחלקות, לפי ההרכב הכימי של אזור ה-Fc. כל מחלקה (Class) מסומנת ב-Ig (קיצור של אימונוגלובולין) בתוספת אות גדולה המציינת את המחלקה: IgG: נוגדנים המופרשים על ידי תאי B במהלך תגובה חיסונית נגד אנטיגן מוּכּר (למשל בעקבות חיסון או חשיפה קודמת לאנטיגן). זהו סוג הנוגדן בעל התגובה החיסונית היעילה ביותר. נוגדני IgG הם הנפוצים ביותר בדם (כ-80% מכלל הנוגדנים) וזמן החיים שלהם הוא הארוך ביותר (זמן מחצית החיים שלהם בפלזמה מוערך בכחודש). קיימים ארבעה תת-סוגים: IgG1 עד IgG4. נוגדני IgG הם היחידים שמסוגלים לעבור דרך השליה, מן האם אל העובר, ובכך להקנות לעובר הגנה חיסונית כבר בשבועות הראשונים לחייו. ממוזער\|320x320 פיקסלים\|חמשת האיזוטיפים של נוגדנים. ניתן לראות את מבנה הפנטמר של נוגדני IgM, וכן את המבנה הדימרי של נוגדני IgA.IgM: מופיעים כפּנְטַמֵרִים (קבוצות בנות חמישה נוגדנים הקשורים האחד לשני) ומשמשים בעת מפגש ראשון עם אנטיגן. שיעורם בדם מכלל הנוגדנים הוא 6%. הם נמצאים לרוב על-גבי ממברנת תאי B נאיביים (תאי B בוגרים שטרם פגשו אנטיגן) ומשמשים כקולטן - במצבם זה הם מופיעים כנוגדנים בודדים ולא כפנטמרים. הם אינם עוברים את השליה. צורתם הפנטמרית מאפשרת להם ללכוד אנטיגנים באופן יעיל יחסית. IgA: נוגדנים אלו מונעים היצמדות של חיידקים ווירוסים לממברנות מפרישות. אלו נוגדנים הנמצאים בכמות גבוהה מהרגיל אצל חולי צליאק. נוגדנים אלה מופיעים כמונומרים (יחידות בודדות) בזרימת הדם, כדימרים (זוגות)- כשהם מופרשים או כטרימרים (שלשות). אחראים על הרקמות הפריפריאליות, ובעיקר על הרקמות הריריות: עיניים, מערכת הרבייה: בחלב אם ראשון (הקולוסטרום), מערכת העיכול ומערכת הנשימה. אלו הם הנוגדנים הנפוצים ביותר בריריות, והיות ופתוגנים רבים חודרים לגוף דרך אזורים אלו, יש לנוגדני IgA תפקיד מרכזי במפגש הראשוני עם הפתוגנים. שיעורם בדם מכלל הנוגדנים הוא 13%. קיימים שני תת-סוגים: IgA1 ו-IgA2. IgE: נוגדנים הקשורים לתגובות אלרגיות; הם גורמים להפעלה של תאי פיטום, תאי הדם הלבנים העיקריים הגורמים לתגובה אלרגית ולעיתים לתגובות יתר רגישות מסוג I. ריכוזם בדם הוא הנמוך ביותר, ולמעשה כמעט ואינו קיים: 0.002% מכלל הנוגדנים. IgD: נמצאים לרוב על-גבי ממברנת תאי B נאיביים (או על סף הבשלה) ומשמשים כקולטן. ריכוזם בדם נמוך, כ-1% מכלל הנוגדנים. הם נמצאים בעיקר במערכת הנשימה ומשפעלים באזופילים. החלפת המחלקה נעשית בתהליך ההיפרמוטציה של תאי הגוף, תוך כדי התחלקות שבט תאי ה-B. אפיניות האנטיגן נקשר לנוגדן באמצעות קשרים לא-קוולנטיים חלשים יחסית (קשרי מימן, בין השאר). האפיניות היא מידת הנטייה של הנוגדן לקשור אליו אנטיגנים, והיא נמדדת כריכוז האנטיגן בתמיסה הנדרש כדי להיקשר למחצית הנוגדנים. אחד המאפיינים של מערכת החיסון הנרכשת הוא התגברות האפיניות לאחר המפגש הראשון עם הפתוגן. כשאדם נדבק באותו הפתוגן בפעם השנייה, התגובה החיסונית חזקה, יעילה ומהירה יותר; אחד הגורמים לכך הוא התגברות האפיניות בין הנוגדנים והאנטיגנים. במפגש ראשון עם אנטיגנים, האפיניות של הנוגדנים המופרשים לדם נעה בין 6- 10 ו-9- 10 מולר. במפגש השני עולה האפיניות לבין 8- 10 ו-11- 10 מולר (כלומר, ריכוז האנטיגן הנדרש יורד). האפיניות של נוגדנים לאנטיגנים גדולה בהרבה (לפחות פי 100) מזו של קולטני תאי ה-T. בנוסף, מגוון האנטיגנים שהנוגדנים מסוגלים לזהות גדול אף הוא בהרבה מהמגוון שתאי ה-T מזהים (תאי T מסוגלים לזהות בעיקר אנטיגנים חלבוניים). התגובה החיסונית ההומוראלית היא, לפיכך, חזקה ואינטנסיבית הרבה יותר מהתגובה החיסונית התאית, לה אחראים תאי ה-T. עקרון פעולה ממוזער\|319x319 פיקסלים הנוגדנים תורמים לניטרול פתוגנים ולמניעת זיהומים בכמה דרכים: ניטרוּל ישיר של פתוגנים או של רעלנים. היצמדות הנוגדן לממברנת התא של הפתוגן, המכילה בדרך-כלל מולקולות המסייעות לפתוגן לפלוש לתאי הגוף, מנטרלת יכולת זו של הפתוגן. נוגדנים הנצמדים לרעלנים מנטרלים אף הם את יכולתם של אלו לפגוע בתאי הגוף. אופסוניזציה של פתוגנים. הנוגדנים נצמדים לפתוגנים שפלשו למחזור הדם ומסמנים אותם. תאי הדם הלבנים מזהים ביתר קלות את הפתוגנים המסומנים, והפגוציטים שבהם מסוגלים כעת לבלוע את הפתוגן ולחסלו (לבצע פגוציטוזה). סימון הפתוגנים נקרא אוֹפּסוֹניזציה ופתוגנים שסומנו בדרך זו מכונים מופעלים. לחיידקים מסוימים מעטפת רירית הקרויה קפסולה שמונעת לחלוטין פגוציטוזה ללא אופסוניזציה. ריכוז גבוה של פגוציטים נמצא בטחול, שבו מתבצע חלק ניכר מהפגוציטוזה של פתוגנים שהופעלו על ידי נוגדנים. זוהי הסיבה שאנשים שנאלצו לעבור כריתת טחול (בדרך כלל עקב טראומה גופנית) חשופים בצורה ניכרת לזיהומים של חיידקים בעלי קפסולה. אופסוניזציה של תאי גוף מודבקים. הנוגדנים נצמדים לתאי גוף אליהם פלשו חיידקים או נגיפים. תאי NK מזהים את הנוגדנים, משחררים אנזימים וחומרים רעילים המחוררים את ממברנת התא הנגוע וגורמים למותו. תהליך זה אינו מתרחש לעיתים קרובות, שכן לא כל תא גוף שהודבק מייצר חלבוני ממברנה אשר מסוגלים למשוך נוגדנים. אופסוניזציה של תולעים שפלשו לגוף. תהליך זה מתבצע באופן בלעדי כמעט על ידי נוגדני IgE. הללו נצמדים לתולעת ומקיפים אותה מכל עבר. אאוזינופילים, הגרנולוציטים המתמחים בחיסול תולעים, מזהים את הנוגדנים, נמשכים ונצמדים אל התולעת ומשחררים אנזימים וחומרים רעילים הגורמים למותה. הפעלת מערכת המשלים. שימושים לצורכי רפואה ומחקר קיים מספר רב של שימושים בנוגדנים לצורכי רפואה ומחקר. העיקריים שבהם: אבחון (דיאגנוסטיקה) בעזרת נוגדנים - כושרם של הנוגדנים להגיב באופן ייחודי עם אנטיגן ועקב כך ליצור תצמיד אנטיגן-נוגדן, נוצל לפיתוח שיטות מעבדתיות פשוטות לזיהוי ולמדידה כמותית של חומרים שונים בתמיסות המכילות דגימות מנוזלי גוף, כגון דם ושתן, ואף על פני רקמות הגוף. מכונה גם בדיקות סרולוגיות או "סרולוגיה". ריפוי מחלות בעזרת נוגדנים - ניתן לנצל את יכולת הקישור הבררני של נוגדנים לאנטיגנים ייחודיים המצויים על פני תאים ורקמות, גם לשם אבחון וריפוי של מחלות בני-אדם. תהליך ריפוי של מחלות בעזרת נוגדנים שייך לתחום האימונותרפיה, וכולל טיפול במחלות זיהומיות (ויראליות ובקטריאליות), במחלות אוטואימוניות, במחלות של אלרגיה, במחלות ממאירות (סרטן) ובמניעת דחייה של השתל בהשתלות של רקמות ואיברים. הטיפול השכיח ביותר מסוג זה הוא עירוי נוגדן תוך ורידי (IVIG). שימוש בנוגדנים כאמצעי הפרדה - השימוש בנוגדנים להפרדה ולניקוי של אנטיגנים בתערובת, מבוסס על הגישה של כרומטוגרפית זיקה, לפיה הליגנד הקשור לעמודה הוא נוגדן, והבסיס להפרדה הוא הקישור הספציפי של אנטיגן לנוגדן, ליצירת תצמיד נוגדן-אנטיגן. ראו גם שיטות חלבונים נוגדנים חד-שבטיים Anti-Hu קישורים חיצוניים * קטגוריה:מערכת החיסון קטגוריה:חלבונים קטגוריה:גליקופרוטאינים	2024-07-23T11:03:46
תנועה (פיזיקה)	תנועה היא מושג מרכזי בפיזיקה, שמשמעותו שינוי במיקום של גוף במהלך הזמן ביחס לסביבתו, כפי שהמיקום נמדד על ידי צופה במערכת ייחוס מסוימת. מהי תנועה מהותה של התנועה העסיקה כבר את היוונים הקדמונים, כפי שניתן לראות בפרדוקסים של זנון, מהמאה החמישית לפני הספירה, ובמטאפיזיקה של אריסטו, מהמאה הרביעית לפני הספירה, שהתנועה (במשמעות הרחבה של מושג זה) מהווה מושג מרכזי בה. ביסוס פורמלי למושג התנועה ניתן רק בשלהי המאה ה-17, באמצעות חוקי התנועה של ניוטון. עד לסוף המאה ה-19 היוו חוקי ניוטון את הבסיס למכניקה הקלאסית. חישובים המבוססים על חוקי ניוטון היו מדויקים מאוד, עד לרגע שבו הגיעו הפיזיקאים ליכולת לערוך ניסויים בתנועה במהירות גבוהה. במהירויות גבוהות, חוקי התנועה של ניוטון חדלו לספק תוצאות מדויקות. לפתרון בעיה זו פיתח אלברט איינשטיין את תורת היחסות. בעוד שחוקי ניוטון הניחו ערכים מוחלטים של מרחב וזמן, תורת היחסות הניחה שאלה מושגים יחסיים, התלויים במערכת הייחוס. תורת היחסות מספקת תוצאות מדויקות יותר, אך לצרכים מעשיים, שבהם מדובר במהירויות נמוכות, פשוט יותר להשתמש בחוקי ניוטון, שרמת הדיוק שלהם מספיקה לצרכים אלה. תנועה מוגדרת במונחי מרחב וזמן, ולכן מרחב וזמן יחסיים מובילים לתנועה יחסית. תנועה מוטורית תנועה מוטורית מתייחסת ליכולת של אורגניזם כמו בעלי חיים ובני אדם להזיז את מערכת השרירים שלהם. היא משקפת את ההתנהגות הניצפת. התנועה המוטורית מאפשרת לשנות את המיקום במרחב על ידי פעולות כמו זחילה, הליכה וריצה. במקרה זה האורגניזם כולו זז ממקום אחד לשני. עם זאת, תנועה מוטורית יכולה להתרחש גם כאשר האורגניזם נשאר במקומו. במקרים אלו מיקומים של חלקי גוף שונים (כמו גפיים) משנים את מיקומם אחד ביחס לשני. לדוגמה: קשקוש בזנב או שימוש בשפת סימנים. התנועה מתאפשרת בעקבות פעולתה של המערכת המוטורית, שהיא חלק ממערכת העצבים. המוח וחוט השדרה כוללים מנגנונים מוטוריים שונים, אשר כל אחד מהם יכול לשלוט על סוג מסוים של תנועה בו זמנית. היכולת לשלוט על מספר תנועות במקביל מאפשרת התמודדות עם ריבוי משימות כמו ניהול דיאלוג במהלך טיול רגלי עם ידיד. יכולת התנועה המוטורית משתפרת לאורך התפתחות גוף האדם. היא מאפשרת לאדם לרכוש מיומנויות החיוניות להישרדות והשתלבות בחברה. לדוגמה: שמירה על שיווי משקל וכתיבה. צילום התנועה היכולת לשמר דמות של עצמים סטטיים התקיימה משחר ההיסטוריה באמצעות הציור, ולאחר מכן באמצעות הצילום. בשלהי המאה ה-19 נוספה יכולת לצלם את התנועה, עם המצאת הראינוע. פיתוח יכולת צילום במהירות גבוהה מאוד נתנה אפשרות להבחין בפרטים של תנועה מהירה, כגון מעוף קליע של רובה או ריצה של סוס, שקשה להבחין בהם ללא מכשור זה. ראו גם תופעת פי מערכת התנועה קישורים חיצוניים The Origin of Consciousness – How Unaware Things Became Aware - על התפתחות התודעה והמודעות של אורגניזמים לסביבה מתוך יכולת התנועה והצורך במזון. הסרטון כולל הסברים על שלבים שונים של התפתחות התודעה כמו ראייה ותפיסה חזותית, ייצוג מידע, זיכרון, קביעות, תפיסת זמן, דחיית סיפוקים, תאוריה של תודעה ושפה הערות שוליים קטגוריה:מכניקה	2024-07-31T17:39:12
פרולין	פרולין (Proline) היא אחת מ-20 חומצות האמינו הנפוצות בטבע. אין הכרח לקבלה מהמזון מכיוון שהיא מסונתזת בגוף מחומצת האמינו חומצה גלוטמית. כמו כן היא עשויה להיות תוצר של גלוטמין או אורניטין. חומצה זו, ביחד עם הנגזרת שלה, הידרוקסיפרולין, מהוות 21% מהקולגן, החלבון הסיבי של רקמת חיבור. פרולין משמשת גם לבניית רקמות עצם, סחוס ועור. היא נחוצה לשמירה על המפרקים והגידים ולתפקודם התקין. כמו כן היא משמשת לריפוי פצעים ונחוצה לחיזוק שריר הלב. ברקמות יונקים מצויה החומצה רק בצורת הסטריאואיזומרית L. פרולין שכיחה במיוחד במוצרי חלב ובביצים. ניתן למצוא אותה גם בנבטי חיטה ובבשר, בריכוזים נמוכים יותר. פרולין ייחודית בהיותה חומצת אמינו שניונית ולא חומצת אמינו ראשונית כמו כל שאר חומצות האמינו שיוצרות חלבונים, היות שהשייר שלה (R) מחובר אל הקצה האמיני (NH) שלה. מבנה מיוחד זה גורם לפרולין "לשבור" (מבחינה מרחבית) שרשראות פפטידיות ארוכות. לכן היא משמשת לעיתים בנקודות קיפול חדות של חלבונים, ובהם במבני סיבובי בטא (beta-turns). מכאן חשיבותה העליונה של חומצה זו למבנה השניוני והשלישוני של החלבונים. מטעמי נוחות אין מקפידים לקרוא לפרולין חומצת אימינו ומונים אותה בין עשרים חומצות האמינו המקודדות על ידי הקוד הגנטי. קשרים פפטידיים לפרולין יכולים להיות הן בצורת ציס והן בטראנס. קישורים חיצוניים קטגוריה:חומצות אמינו	2023-03-02T14:10:01
ציסטאין	ציסטאין (Cysteine) היא אחת מ-20 חומצות האמינו הנפוצות בטבע. יחד עם מתיונין, זוהי אחת משתי חומצות האמינו היחידות שבשייריהן מצוי אטום גופרית. שייר זה מורכב מקבוצת מתילן (CH2) הקשורה לקבוצת סולפהידריל (SH; זוהי בעצם קבוצת הידרוקסיל בה הוחלף אטום החמצן באטום גופרית). קבוצת הסולפהידריל נוטה להתחמצן, לאבד את אטום המימן שלה ולהיקשר לקבוצת סולפהידריל בחומצת ציסטאין אחרת, שאף היא איבדה את המימן שלה. קשרים אלו, בין שיירי ציסטאין הנמצאים במקומות שונים בפפטיד או בחלבון מסוים, נקראים קשרים דיסולפידיים או גשרי גופרית. לקשרים אלו חשיבות עליונה בייצוב החלבונים ובעיצוב המבנה התלת-ממדי שלהם. שתי יחידות ציסטאין שחוברו יחדיו באמצעות קשר דיסולפידי מהוות תרכובת הקרויה ציסטין (Cystine). ציסטאין מסונתזת בגוף ממתיונין ומסרין. ציסטאין נדרשת לתהליכים רבים, ובהם ליצירת הקרטין החשוב לשיער, לעור ולציפורניים (אצל בהמות דרוש הקרטין ליצירת קרניים ופרסות). סלנוציסטאין ימין\|ממוזער\|100px\|סלנוציסטאין קיימת נגזרת של ציסטאין בה את אטום הגופרית מחליף אטום סלניום. סלנוציסטאין, אשר סימונה הארוך הוא Sec וסימונה המקוצר הוא U, נמצאת במספר מצומצם של חלבונים ואנזימים בעלי חשיבות עליונה בתיקון נזקים לתאי הגוף, כגון כוויות או פצעים, בתיקון נזקי חמצון (ראו: אל-אווירני), בהגנה נגד קרינה וזיהומים, בניטרול רעלים ובהאטת הזדקנות התאים. צריכה של סלניום במזון חיונית בעיקר בשל הימצאותו של יסוד זה בסלנוציסטאין ובסלנוחלבונים בכלל. קישורים חיצוניים קטגוריה:חומצות אמינו	2024-08-14T09:09:47
חומצה אמינית	REDIRECT חומצת אמינו	2004-05-10T23:45:59
Proline	REDIRECT פרולין	2015-09-26T11:07:42
קשרים קוולנטים	REDIRECT קשר קוולנטי	2004-05-10T23:51:37
ספק כוח	שמאל\|ממוזער\|250px\|ספק כוח לשימוש במחשב אישי ספק כוח הוא יחידה אלקטרונית שתפקידה לספק למעגלים אלקטרוניים את המתח והזרם החשמלי הדרושים לפעילותם. רקע במעגל זרם ישר, יכול ספק הכוח לשמש כמקור מתח או מקור זרם, לפי הצורך. בדרך כלל מאופיין ספק הכוח על ידי מתח מסוים וכן זרם מרבי אותו הוא מסוגל לספק ללא ירידה במתח, או לחלופין את ההספק שהוא מסוגל לתת. ההזנה לספקי כוח יכולה להיות מרשת החשמל הביתית, מצבר או סוללות. יחידה אלקטרונית זו יכולה להשתלב: כחלק ממעגל אלקטרוני גדול יותר. מזוודת במארז לשימושים חיצוניים. לדוגמה: מזווד במארז מתכת עם מאוורר לשימוש במחשבים. מזווד במארז פלסטיק לשימוש במטענים (לדוגמה לטלפון סלולרי). מזווד במארז פלסטיק כמקור למכשירים אלקטרוניים להפעלה עצמית במקום סוללות. מטרת ספק הכוח רוב הציוד האלקטרוני כיום מופעל בזרם ישר (DC), כאשר המתח הנדרש והזרם המקסימלי שעליו לספק מותנה ביישום אליו נדרש. מטרות ספק הכוח הן: ליישר את זרם החילופין המזין את הספק. לספק את המתח הנומינלי מיוצב (ללא שינוי) עבור שינויים בצריכת הזרם. לתת הגנה במקרה של: זרם יתר (כמו קצר) היפוך בהדקי המוצא היפוך בהדקי הכניסה (אם המקור הוא גם DC) מתח יתר בכניסה בחלק מהספקים נדרש: יכולת לספוג מכת אנרגיה רגעית גבוהה (לדוגמה ברקים) מניעת קרינת רעש RFI (פליטת קרינת רדיו) עמידה בהפרעות EMI (הפרעות אלקטרומגנטיות) סוגי מתחי DC שבשימוש ממוזער\|ספק כוח ל-5Vdc 15V ,+15V- משמשים בעיקר במעגלים אנלוגיים 12V+ משמש כיום בעיקר במעגלים אלקטרומכניים כמו כונני דיסקים להפעלת המנועים 5V+ משמש בעיקר למעגלים דיגיטליים כמקור הזנה ראשי 3.3V+ המתח הנפוץ כיום כמקור זרם למעגלים דיגיטליים כמו כן קיימים ערכים נוספים בהתאם למעגל (מעבדים לדוגמה מקבלים גם 2.7V+) סוגי ספקי כוח כיום מבדילים בין שני סוגי ספקי כוח בהתאם לדרך בה הם מייצבים את המתח. ספק כוח ליניארי (Linear Regulator) ספק כוח ממותג (Switching Regulator) לכל אחת מהשיטות יש את היתרונות והחסרונות שלה, אף על פי שספקי הכוח הממותגים נפוצים יותר. מרכיבי ספק הכוח ספק כח ליניארי מעגלי הגנה לכניסה (אופציונלי). שנאי (טרנספורמטור) להורדת מתח הכניסה לסביבת מתח הייצוב הדרוש (אם ההזנה מהרשת). גשר דיודות ליישור מתח ה-AC (יישור גל מלא) קבל סינון (גדול) לקבלת מתח DC (בשלב זה המתח עדיין לא מיוצב) רכיבים אלקטרוניים לייצוב המתח מעגלי הגנה לזרם יתר ומתח מוצא ספק כוח ממותג מעגל, רכיבים אלקטרוניים, למיתוג של מתח הכניסה (מחבר/מנתק את מתח הכניסה מהרכיבים שבהמשך). מעגל בקרה, רכיבים אלקטרוניים, למעגל למיתוג מתח הכניסה. רכיבים אלקטרוניים ליצוב המתח, ובכלל זה הזנת המתח לספק עצמו. מעגל בקרה כולל לכל הספק. פיזור חום כדי למנוע טמפרטורה גבוהה מדי מתוכננים ספקי כוח כך שיכללו מנגנון פיזור חום, בו עשויים להיכלל מאוורר, צלעות קירור וחריצי אוורור. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מעגלים חשמליים קטגוריה:מכשירי חשמל: רכיבים	2024-07-14T18:35:58
ארכנופוביה	אָרַכְנוֹפוֹבְּיָה היא פוביה ספציפית (בעברית: בעת) מעכבישים או יצורים אחרים ממחלקת העכבישנים. זהו פחד מוגזם שגורם לבעתה בעת מגע עם עכבישים או אף ראייתם בלבד. בשל כך עשויים הלוקים בארכנופוביה לחוש אי נוחות רבה במקומות בהם הם מניחים שעלולים להופיע עכבישים, או להימנע כליל ממקומות כאלה. תגובותיהם הקיצוניות של הלוקים בארכנופוביה, עשויות להיראות לאנשים אחרים כבלתי-רציונליות. מקור השם השם "ארכנופוביה" מורכב מהמילים היווניות "ארכנו" (עכביש) ו"פוביה" (פחד מוגזם). מקורו בסיפור מהמיתולוגיה היוונית, על תחרות אריגה שנערכה בין האלה אתנה, אלת החוכמה, לבין הנסיכה ארכנה, שהתפרסמה כאורגת המוכשרת ביותר ביוון. ארכנה טוותה אריג המספר על כל הדברים המבישים שעשו האלים בעוד שאתנה היללה את האלים, כשראתה אתנה את האריג של ארכנה האלה כעסה והפכה אותה לעכביש. אטיולוגיה ארכנופוביה מתפתחת לעיתים קרובות אצל אנשים שהיה להם בעבר ניסיון כואב או מפחיד בהיתקלות בעכבישים, בייחוד בתקופת הילדות. עם זאת, היא יכולה להתפתח גם ללא טראומה נפשית כלשהי. בדומה לפוביות ספציפיות כגון פוביה מנחשים או עכברים, נטען כי קיימים לכך מקורות אבולוציוניים, שעדיין אינם ברורים במלואם. פסיכולוגים אבולוציוניים מעריכים כי קיומם של זני עכבישים ארסיים, שמיעוטם נחשב קטלני לבני אדם, יצר התפתחות אבולוציונית של פחד מעכבישים, או קלות רבה יותר ברכישת פחד כזה. מכיוון שאנשים הלוקים בארכנופוביה יימנעו ככל האפשר מאזורים בהם הם עלולים להיתקל בעכבישים ארסיים, כדי להפחית את הסיכון להיפגע מהם - ניתן לטעון כי יש להם יתרון אבולוציוני הישרדותי מסוים על פני אנשים שלא מפחדים מעכבישים. המתנגדים לרעיון זה טוענים כי בניגוד לצפוי על פי הטיעון האבולוציוני, במהלך האבולוציה לא נרכשו פוביות מגירויים טבעיים אחרים שהם לא פחות מאיימים מעכבישים. נטען כי הסיכון של עכבישים הוא שולי וקטן מדי מכדי להשפיע על האבולוציה. במרכז וצפון אירופה, למשל, לא היו קיימים כלל זני עכבישים מקומיים שהם קטלניים, ובכל זאת תפוצת הארכנופוביה באזורים אלו היא לא מעטה, דבר המצביע על האפשרות של למידה תרבותית. בנוסף, תאורטיקנים ביהביוריסטים טענו כי ניתן ליצור באופן מלאכותי פוביה ספציפית לעכבישים, או לכל גירוי נייטרלי אחר, באמצעות התניה קלאסית פשוטה. טיפול ניתן לטפל בארכנופוביה בכל אחת מהשיטות המוצעות לטיפול בפוביות סצפציפיות. יעילותו של טיפול קוגניטיבי התנהגותי, שכולל חשיפה הדרגתית לעכבישים והקהיה שיטתית, נחשבת גבוהה יחסית. בטיפול זה נערך תחילה אימון בהרפיה, אחר כך בונים המטופל והמטפל היררכיה של מצבים מפחידים, מהקל (למשל דמיוּן העכביש) אל הקשה (חשיפה מלאה לעכביש), ובהמשך מתבצעת התניית נגד הדרגתית שבה מוכחד הפחד מהעכביש, בסיוע ההרפיה, בכל שלב בהיררכיה. טיפולים אפשריים אחרים הם טיפול תרופתי להרגעת החרדה; או טיפול פסיכואנליטי בו עוסקים בהעלאה למודעות של קונפליקטים לא מודעים שמהם נבעה הפוביה, והתמודדות עימם. בתרבות הפופולרית הארכנופוביה זכתה להכרה ופרסום, בין השאר, בעקבות סרט הקולנוע "ארכנופוביה", שיצא לאקרנים בשנת 1990. "ארכנופוביה" הוא סרט אימה אמריקאי, בכיכובם של ג'ף דניאלס וג'ון גודמן. הסרט מתאר רופא הלוקה בארכנופוביה, שנאבק בזן עכבישים קטלני המאיים על עיירה בקליפורניה. קישורים חיצוניים מידע על ארכנופוביה מחקרים על ארכנופוביה ופחד מנחשים, ושורשיהם האבולוציוניים, אתר נשיונל ג'יאוגרפיק קטגוריה:פוביות	2023-11-11T19:59:41
RNA	שמאל\|ממוזער\|250px\|הסליל החד גדילי של ה-mRNA המכונה גם RNA שליח. סגול - אטום פחמן, לבן - אטום מימן, אדום - חמצן, צהוב - חנקן שמאל\|ממוזער\|250px\|מבנה מולקולת ה-RNA. קבוצות הזרחה באדום-כתום, הריבוז בירוק, והבסיסים החנקנים בירוק-כחול שמאל\|ממוזער\|250px\|צילום של RNA שהופק מתאי DA3 (סרטן בלוטת החלב של עכברים). ה-RNA הורץ באלקטרופורזה והופרד לפי גודל. ניתן לראות שתי תת-היחידות של rRNA, ובאופן מעומעם את מולקולות ה-tRNA. בגלל השונות הרבה בגודל מולקולות ה-mRNA מולקולות אלו אינן יוצרות פס RNA (ראשי תיבות באנגלית של ribonucleic acid, חומצה ריבונוקלאית; בתעתוק לעברית: רנ"א. לעיתים גם אר-אן-איי) היא מולקולה פולימרית, המורכבת מיחידות של נוקלאוטידים. ל-RNA תפקיד מרכזי במגוון תהליכים ביולוגים, בתהליכי תורשה, ביטוי ותרגום של המידע הגנטי. בחלק מהנגיפים הגנום כולו מקודד במולקולות RNA. תאוריות מודרניות משערות כי ה-RNA היה ראשון החומרים התורשתיים. מבנה ה-RNA מולקולת ה-RNA היא שרשרת נוקליאוטידים, המורכבים מבסיסים חנקניים, מזרחה ומהסוכר ריבוז. ההבדל בין הפולימרים בא לידי ביטוי במבנה הבסיס החנקני. מולקולות RNA מורכבות מארבעה סוגי בסיסים: אדנין (A), ציטוזין (C), גואנין (G) ואורציל (U), זאת בשונה ממולקולת DNA שבה יש תימין (T) במקום אורציל. בניגוד למבנה הגדיל הכפול, האופייני בדרך כלל למולקולות DNA, לרוב RNA מצוי בטבע במבנה של גדיל בודד. עם זאת, גם ב-RNA ייתכן זיווג בסיסים, מה שמביא להיווצרות מבנים שניוניים בגדיל. כאשר שרשרת ה-RNA מתקפלת למבנים לולאתיים כתוצאה מזיווג הבסיסים בגדיל הבודד. למבנים שניוניים אלה תפקידים חשובים, בין השאר בבקרת השעתוק והתרגום. בחלק מנגיפי ה- RNA, החומר הגנטי הוא RNA במבנה דו-גדילי (dsRNA). RNA היא מולקולה לא יציבה בעלת זמן מחצית חיים קצר יחסית, שלא כמו DNA. הסיבה לכך נעוצה במבנה של שלד ה-RNA. בעוד שב-DNA בעמדה 2' שעל הריבוז יש מימן בלבד, ב-RNA נמצאת קבוצות כוהל המגיבה בקלות עם הזרחן שבשלד ה-RNA (ראו תרשים). קבוצת הכהל תוקפת את הזרחן בתגובה מסוג התמרה נוקלאופילית אינטרא-מולקולרית (תוך מולקולרית) אשר גורמת לפירוק הקשר הפוספו דיאסטרי המחבר את שרשרת ה-RNA. חוסר היציבות הזה גורם למחקר על ה-RNA להיות קשה יותר. תפקידי ה-RNA ל-RNA מגוון של תפקידי בתהליכי יסוד בביולוגיה, וביניהם: תעתוק המידע המקודד ב-DNA משמש ליצירת רצף RNA משלים, בתהליך הנקרא "תעתוק" או "שעתוק". בהמשך מולקולת ה-RNA הנושאת את המידע הגנטי נודדת לריבוזום ומתורגמת לחלבון. לעיתים קרובות, מולקולת ה-RNA המתועתקת עוברת שחבור חליפי (חיתוך ועריכה מחדש) לפני התרגום. תרגום לחלבון ה-RNA מתורגם לחלבון במבנה הריבוזום שבעצמו מורכב ממולקולת RNA לא מקודדות (rRNA). במהלך יצירת החלבון מוצמדת חומצת אמינו לכל קודון באמצעות מולקולת tRNA ליצירת הפולימר החלבוני. שכפול DNA במהלך שכפול ה-DNA, מסונתזות מולקולות RNA קצרות המשמשות כתחל (פריימר), הנקשר לקצה הגדיל ומאפשר את התחלת סינתזת ה-DNA על ידי האנזים DNA-פולימראז. התחל מפורק לאחר שהשלים את תפקידו. תפקידים אנזימטיים ובקרת תעתוק ריבוזים הם מולקולות RNA המתפקדות כזרז (קטליזטור) בדומה לאנזימים. נמצא שלמולקלות RNA לא מקודדות יש גם תפקיד בבקרת תעתוק. החומר הגנטי בנגיפי RNA בנגיפים שונים משמש ה-RNA כחומר תורשתי, והם אינם מכילים DNA. ה-RNA בנגיפים עשוי להיות ליניארי או מעגלי, חד-גדילי או דו-גדילי. בחלק מהנגיפים, כדוגמת נגיפי השפעת, הגנום מצוי על מספר מקטעים נפרדים של RNA. ברטרו-וירוסים הווירוס שחודר לתא, יוצר העתק DNA של גנום ה-RNA בתהליך של תעתוק לאחור, ה-DNA המתועתק משתלב בגנום של הפונדקאי, והגנים שב-DNA מתועתקים ל-RNA ומתורגמים לחלבונים ויראליים. סוגי RNA עיקריים ה-RNA בתא מחולק לכמה סוגים, לפי פעילותו או תפקידו. mRNA (קיצור של Messenger RNA) – מולקולת RNA המכילה את המידע שהיה קיים בגן מסוים ב-DNA והדרוש ליצירת חלבון מסוים. על פי הדוגמה המרכזית של הביולוגיה המולקולרית, רצף ספציפי ב-DNA מקודד לחלבון ספציפי, או מספר חלבונים. ה-mRNA הוא השליח הנושא את המידע שב-DNA לצורך תרגומו לחלבון. ncRNA (קיצור של non-coding RNA) – מולקולות RNA שאינן מקודדות לחלבון הנפוצות בתא. מולקולות אלו מחולקות לסוגים שונים על פי אופיין והפעילויות הביולוגיות בהן הן מעורבות, כמו תהליכי התרגום, עריכת הרנ"א, השחבור, הבקרה על ביטוי הגנים, הגנה על הגנום ועוד. להלן רשימה חלקית של סוגי ה־RNA: rRNA (קיצור של Ribosomal RNA) – מולקולה המהווה את אבני הבניין של הריבוזומים. RNA ריבוזומלי מהווה כ-80% מכלל ה-RNA ברוב התאים. ה-rRNA מורכב מ-RNA וחלבון כאחד, אך מחקרים הוכיחו כי דווקא ה-RNA מבצע את הפעילות האנזימטית של הריבוזומים - סינתזת חלבונים. tRNA (קיצור של Transfer RNA) – מולקולת עזר בסינתזת החלבונים. תפקיד ה-tRNA הוא להתאים את חומצות האמינו, שהן אבני הבניין של החלבונים, על פי הקוד הגנטי. lncRNA (קיצור של long non-coding RNA) – מולקולות RNA בעלות אורך מוגדל של מעל 200 בסיסים, המבקרות תהליכים רבים ומגוונים בתא. סוג נוסף, הוא snRNA (קיצור של small nuclear RNA), שהן מולקולות RNA קטנות בעלות תפקידים שונים בתא. לא ידוע עליהן הרבה, אך לאחרונה ההכרה בחשיבותן הולכת ומתגברת, וכך גם המחקר עליהן. במחקר וברפואה חוסר היציבות של מולקולת ה-RNA מהווה אתגר למחקר המדעי ולדיאגנוזה הרפואית. על מנת לחקור תהליכי שעתוק ומנגנונים אחרים תלויי-RNA, מתעתקים קודם כול מולקולת DNA מקבילה באמצעות האנזים רוורס טרנסקריפטאז, ואת המשך המחקר מבצעים על מולקולת ה-DNA היציבה יותר. כך ניתן לבצע אמפליפיקציה בטכנולוגיית PCR, שאותה לא ניתן לבצע על מולקולת ה-RNA המקורית. כדי לגרום להשתקת תרגום של גנים מסוימים לצורכי מחקר, משתמשים במולקולת RNA מסונתזת שתיצור זיווג בסיסים עם הקצה של מולקולת ה-mRNA המתועתק ותביא לפירוקה טרם תרגום (RNA interference – RNAi). במגפת הקורונה, חיסונים של החברות פייזר ומודרנה, המבוססים על מנגנון ה-RNA, היו הראשונים להציג תוצאות חיוביות, ואף טובות יותר מהמקובל בחיסונים הרגילים המבוססים על חיידק מומת או מוחלש, מה שנחשב כפריצת דרך מדעית בעולם הרפואה. השערת עולם ה-RNA על פי השערת עולם ה-RNA צורות החיים הקדומות ביותר בכדור הארץ היו בנויות בעיקר מ-RNA שמילא הן את תפקיד האנזימים שממלאים בעיקר חלבונים והן את תפקיד החומר התורשתי שממלא היום כמעט לחלוטין ה-DNA. לפי השערה זו, כאשר ה-RNA נעטף בקרום ליפידי, נוצרו התאים החיים הראשונים. עד לפני שנים מעטות סברו החוקרים כי מולקולת ה-RNA משמשת כ-"מולקולת עזר" למיצוי פוטנציאל החומר הגנטי הגלום ב-DNA. עם זאת, בעשורים האחרונים עולה כי למולקולה זו תפקידים נוספים ומהותיים, כגון השתתפות בבקרת תעתוק גנים וקטליזטור בתהליכים שונים. תפקידים אלה ותפקידו של ה-RNA כנשא החומר התורשתי במגוון נגיפים מחזקים את השערת עולם ה-RNA. ראו גם עריכת RNA PNA רוורס טרנסקריפטאז נגיפי RNA דו-גדילי קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:חומצות גרעין קטגוריה:תא קטגוריה:פולימרים	2023-02-08T08:41:34
חידת שחמט	חידות שחמט הן חידות שלהצגתן ולפתרונן משמשים לוח השחמט וכלי השחמט (כולל החוקים החלים על כל כלי), אך הן אינן עוסקות במצבים שניתן להגיע אליהם במהלך משחק שחמט. בכך הן נבדלות מבעיות שחמט, העוסקות רק במצבים שניתן להגיע אליהם בהתאם לכללי המשחק. רבות מחידות השחמט הן בעיות מתמטיות, ולא בעיות שחמטיות. חידות שחמט אחרות משמשות, כדרכן של חידות, לשעשוע בלבד. שמאל\|ממוזער\|250px\|אנימציה של פתרון חידת שמונה המלכות באמצעות אלגוריתם רקורסיבי אחת מחידות השחמט המפורסמות ביותר היא חידת שמונה המלכות. בחידה זו יש לסדר שמונה מלכות על-פני לוח שחמט, כך שאף מלכה אינה מאיימת על מלכה אחרת, כלומר אין שתי מלכות הנמצאות על שורה משותפת, טור משותף או אלכסון משותף. גרסה כללית יותר של חידה זו עוסקת בסידור n מלכות על-פני לוח שחמט שגודלו nXn. לחידת שמונה המלכות יש 92 פתרונות שונים. חידת שחמט מפורסמת נוספת היא חידת מסע הפרש: הפרש נמצא על אחת ממשבצות לוח השחמט, ועליו לצאת למסע, בהתאם לכללי המסע של הפרש, שבו יעבור על-פני כל אחת ממשבצות הלוח, פעם אחת ויחידה בכל משבצת. גם מחידה זו ניתן לעבור לחידה כללית יותר, שבה לוח שחמט הוא בגודל nXn. חידה זו היא מקרה פרטי של בעיה ידועה בתורת הגרפים. החידה הבאה, שאותה חיבר מקס בלאק בשנת 1946, עוסקת בלוח השחמט אך לא בכלי השחמט. ניקח לוח שחמט ונגזור ממנו שתי משבצות הנמצאות בפינות נגדיות של הלוח (פינות שאין להן שורה משותפת או טור משותף). האם ניתן לכסות לוח זה ב-31 אבני דומינו, כך שכל אבן מכסה שני ריבועים סמוכים? הפתרון במסגרת הבאה. ראו גם בעיות שחמט *	2022-12-31T03:52:19
אנטי-ציקלון	ממוזער\|תמונת לוויין של אנטי-ציקלון יוצא דופן בסמוך דרום אוסטרליה, חצי הכדור הדרומי, המאופיין בסיבוב נגד כיוון השעון סביב אזור שמיים בהירים. צולמה ב-8 בספטמבר 2012 אנטי-ציקלון (באנגלית: Anticyclone) הוא מונח בתחום המטאורולוגיה, המתאר תופעת מזג אוויר, בה נוצר עירבול סביב אזור של לחץ אוויר גבוה בהמיספרה הצפונית או הדרומית בכדה״א. התופעה תוארה לראשונה על ידי המדען פרנסיס גלטון בספרו על מזג האוויר מ-1863. הסבר התופעה בהיעדר סיבוב, הרוח נוטה לנוע מאזורים של לחץ אוויר גבוה לאזורים של לחץ אוויר נמוך. ככל שההפרש בין הלחץ הגבוה לנמוך גדול יותר כך מהירות הרוח גדלה. בשל הסיבוב העצמי של כדור הארץ סביב צירו על הרוח פועל כח קוריוליס, מה שמסיט את הרוח ונותן לה את הנטייה האופיינית. במקרה של רוח אנטי-ציקלונית, היא תנוע עם כיוון השעון בהמיספרה הצפונית ונגד כיוון השעון בהמיספרה הדרומית, בניגוד לרוח הציקלונית שתנוע בכיוון ההפוך. כח החיכוך שנוצר כתוצאה מהקרבה של הרוח לפני השטח מאט את הרוח ובכך גורם לה לזרום עם נטייה קלה לכיוון החוצה ממרכז הרמה (כלומר יוצר זרימה א-גאוסטרופית). אינטראקציה זו גורמת לתופעת ההתבדרות סביב מערכות לחץ גבוה. השפעות לעיתים קרובות, מערכות לחץ גבוה (רמות) קשורות לרוחות במהירות נמוכה בפני הקרקע ולשקיעה של אוויר מאזורים גבוהים בטרופוספירה. כתוצאה משקיעת האוויר, עמודת האוויר שמתחת נדחסת, ועל ידי כך מתרחש חימום. לכן מערכות לחץ גבוה מביאות איתם שמיים בהירים נטולי עננות. בהיעדר עננים, אחוז גדול יותר מהקרינה הנכנסת מהשמש מגיע לפני הקרקע, ומתרחש תהליך של חימום קרינתי קרוב לקרקע. כמו כן התופעה יכולה להתרחש גם בלילות, כאשר במצב זה היעדר העננים מאפשר לקרינה הנפלטת מכדור הארץ להיפלט לחלל מה שיוצר קירור קרינתי מואץ יותר. כאשר הרוחות בפני השטח הופכות איטיות יותר, השקיעה של אוויר תחת מערכות בלחץ גבוה עלולה להוביל להצטברות של אירוסולים שאינם מתפזרים ע״י הרוח, מה שיוצר אובך נרחב. מאותה סיבה, בלילה כאשר אחוז הלחות היחסית עולה לכיוון 100 אחוזים, עלול להיווצר ערפל. מחוץ לכדור הארץ ככלל, רוחות אנטי-ציקלוניות יכולות להתקיים גם בכוכבי לכת אחרים. בכוכב הלכת צדק לדוגמה מתקיימת סופה אנטי-ציקלונית הזוכה לכינוי הכתם האדום הגדול. סופה זו מתרחשת בהמיספרה הדרומית של כוכב הלכת, ונעה נגד כיוון השעון. ראו גם ציקלון קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סינופטיקה קטגוריה:מטאורולוגיה קטגוריה:סופות	2022-03-03T10:31:13
ברכת המזון	250px\|ממוזער\|פיוטים הפותחים את סדר ברכת המזון בשבת ויום טוב בִּרְכַּת הַמָּזוֹן היא ברכה אחרונה הנאמרת על פי ההלכה בסיום כל סעודה בה נאכל לחם בכמות משביעה (ומדברי חכמים, אפילו בכמות של כזית). ברכה זו היא מצווה מן התורה, הנלמדת מן הפסוק . ביסוד ברכת המזון עומדת חובת האדם להודות לבוראו על המזון שממנו הוא מתקיים, ולהכיר בכך שהמזון, גוף האדם והקרקע ניתנים מידי הבורא ובהשגחתו. המאכלים המחייבים ברכה במשנה ישנה מחלוקת בין התנאים על אילו מאכלים מברכים ברכת המזון. לדעת רבן גמליאל יש לברך ברכת המזון על כל מאכל משבעת המינים, שהם המופיעים בתורה בפרשה של ברכת המזון. לדעת רבי עקיבא מברכים ברכת המזון על כל מה שאדם אוכל ממנו כדי לשבוע ועושה אותו עיקר סעודתו, ואפילו יהיה זה ירק. לדעת חכמים, מברכים ברכת המזון על לחם בלבד, וכך נפסק להלכה. עוד נפסק להלכה, כי מאכלי פת הבאה בכסנין, כגון עוגה, בכמות גדולה (משקל 3 או 4 ביצים), נחשבים כלחם ומברכים גם עליהם ברכת המזון. המקור לחיוב ברכת המזון בלחם דווקא הוא באזכור הלחם בפסוק הקודם למצווה זו בתורה: "אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם" (דברים ח', ט'). הכמות המחייבת בברכה מהתורה חייב אדם לברך ברכת המזון כאשר אכל ושבע, שנאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". וחכמים הוסיפו ותקנו, שגם אדם שאכל כ'זית', כיוון שנהנה, יברך את כל ברכת המזון. ואמרו חכמים, שטענו המלאכים לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, כתוב בתורתך: "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד", והלא אתה נושא פנים לישראל, שנאמר (במדבר ו, כו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ", והם מדקדקים על עצמם ומברכים עד כזית". כאשר התעורר לאדם ספק אם בירך ברכת המזון על מה שאכל, אם שבע, כיוון שהספק הוא במצווה מהתורה עליו להחמיר ולברך את ברכת המזון (ללא הברכה הרביעית, שהיא מדרבנן, ולגביה זהו ספק ברכות להקל). ואם לא שבע, כיוון שהספק במצווה מדברי חכמים, לא יברך. ואם חבירו זוכר שראה אותו מברך, יכול לסמוך עליו. וכן אם הוא יודע בעצמו שהוא רגיל לברך מיד לאחר אכילתו, אף על פי שאינו זוכר זאת במדויק, יכול לסמוך על החזקה שמן הסתם בירך. לדעת רוב הפוסקים, גם אם אכל מהלחם שיעור כ'זית' בלבד, אם אכל עוד מאכלים, ומכולם יחד נעשה שבע, הרי שהוא חייב לברך ברכת המזון מהתורה. גם נשים חייבות בברכת המזון, אלא שקיים ספק האם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה (מדאורייתא) או מדרבנן. להלכה נשים חייבות כגברים, אך במקרה של ספק נוסף, כגון איננה זוכרת אם בירכה או לא, נחלקו הפוסקים האם תחזור לברך, ולדעת הרב עובדיה אינה חוזרת, אך טוב שתהרהר הברכה בליבה. כמות האכילה המחייבת מן התורה בברכת המזון היא כדי שביעה, דהיינו אכילת לחם בכמות משביעה שהיא כזית לכל הפחות, אומנם עדיף לאכול כביצה. שיעור זה נלמד מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך". מדרבנן, כל האוכל לחם בשיעור כזית, מתחייב בברכת המזון. לפי דעה אחרת בגמרא, "ואכלת" מתייחס לאכילה, ו"ושבעת" מתייחס לשתייה. לפי זה, פסק הרמ"א (או"ח קצז:ד) שמי שלא שתה לא יזמן להוציא אחרים ששתו. תוכן הברכה ממוזער\|טקסט=ראשית ברכת הזן, מתוך סידור מאוייר מהעיר פירט, 1738\|ראשית ברכת הזן, מתוך סידור מאוייר מהעיר פירט, 1738 ברכת המזון מורכבת מארבעה חלקים שנקבעו במהלך הדורות. בתורה לא נקבע נוסח מדויק לברכה, אלא הוזכר באופן כללי שתוכן הברכה יהיה הודיה לה' על האוכל ועל נתינת ארץ ישראל לעם ישראל. המקור החשוב ביותר למקורן של הברכות מצוי בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: ברכת הזן 230px\|ממוזער\|אחרי הזימון: נוסח ברכת הזן, ברכת הארץ ועל הניסים לחנוכה תוכנה הוא הודאה לה' שמזין את העולם, ונותן לחם לכל חי, וכל השפע שאנו מקבלים הוא רק מה', ולא ממעשה האדם. ועם ישראל התנסה בזה, בניסיון המן- שנאמר: . החיים במדבר קשים, אפשר מרוב קשיים להתריס כלפי מעלה, ומנגד, אפשר להתחזק באמונה, ולהתבונן בניסים שעל ידם הקדוש ברוך הוא מקיים את ישראל. הניסיון הקשה ביותר היה קשור לאכילת המן. אדם רגיל לדאוג ליום המחר, לשם כך הוא מכין לעצמו את מזונותיו על ידי מלאכתו בשדה, בחרושת ובמסחר. אולם כל זה לא היה אפשרי במדבר. אפילו לשמור מן מיום אחד למחרתו היה אסור, ואפילו לאכול יותר ממה שאדם נצרך לא היה ניתן, כי כמות המן הייתה מוגבלת למה שאדם זקוק לאכול ביום אחד ולא יותר. והיה כל יהודי צריך להאמין בה' שגם מחר יוריד לו מן מהשמיים. מי שלא היה חזק באמונתו, חש תמיד רעב, וכפי שנאמר (שם ג-ד): . ועיקר המצווה לברך את ה' כאשר אדם אכל ושבע, שנאמר: . מפני שכאשר אדם שבע הוא עלול להתגאות ולשכוח שהכל מאת ה'. ברכת הארץ תוכנה הוא הודאה על הארץ, על מצוות ברית המילה ועל התורה ומצוותיה, שנתפסות גם הן כמתנת הבורא. על פי המסורת, ברכת הארץ נתקנה על ידי יהושע בן נון עם כיבוש ארץ ישראל. ברכת בונה ירושלים תוכנה של הברכה הוא תפילה על מלכות בית דוד ועל בנין ירושלים ובית המקדש. בזמן קיום הבית התפילה הייתה למען המשך קיומו וקיום שושלת בית דוד, ומעת החורבן התפילה היא למען השבתם של המלכות וירושלים ובית המקדש. הברכה כוללת גם בקשה לפרנסה טובה, ומוסיפים לה תוספות מיוחדות בשבת ומועד (ראו להלן). על פי המסורת, דוד המלך התקין את חלקה הראשון של ברכת בונה ירושלים, ואת חלקה השני התקין בנו, שלמה המלך, שבנה את בית המקדש הראשון. ברכת הטוב והמטיב בה מודים לאל על הטבתו עם ישראל. על פי התלמוד, ברכת הטוב והמטיב נתקנה על ידי חכמי המשנה לאחר מרד בר כוכבא, כתפילת הודיה ושבח. הטוב - על כך שהורשו לקבור את גופותיהם של הרוגי ביתר, שקבורתם הושהתה. המטיב - שגופות הרוגי ביתר לא העלו סירחון, לא נרקבו ולא נאכלו על ידי בעלי חיים. לפי פירוש קרבן העדה, ברכה זו קשורה לברכת הטוב והמיטיב שנאמר על היין: מפני שהיה נהוג לברך ברכת המזון יחד עם שתיית כוס יין, היו רגילים לברך "הטוב והמטיב" ברגע זה, ולפיכך תיקנו וריאציה של אותה ברכה כאן כזכר להרוגי ביתר. תוספות לברכה 230px\|ממוזער\|נוסח זימון מים אחרונים מים אחרונים, זהו כינוי להלכה של נטילת ידיים בסוף הסעודה לפני שמברכים ברכת המזון. חיוב זה הותקנה על ידי חכמי המשנה משתי סיבות, ניקיון הידיים לכבוד ברכת המזון. וכן מטעמי בריאות, לנקות את הידיים ממלח סדומית שיכול לסמא את העיניים אם יגע בהן. יש מחלוקת אם גם בזמננו צריך ליטול מים אחרונים. האם כיוון שאנחנו אוכלים עם סכו"ם ידינו נקיות, וגם אין משתמשים במלח סדומית אם כן אין צורך ליטול ידיים. או שמא גם כעת הידיים מתלכלכות בשעת אכילה, וכן יש מלחים אחרים עם תכונות של מלח סדומית. לפי הקבלה יש טעמים נוספים ליטול ידיים השייכים גם בזמננו. השולחן ערוך כותב בסימן המדובר ש:, אך בהמשך מוסיף: . לפני שנוטלים מים אחרונים, יש שנוהגים לומר את ההלכה הנזכרת בשולחן ערוך: , וזאת כדי לומר דברי תורה בסעודה. זימון חובת אמירת זימון לפני הברכה חלה בסעודה שבה סעדו ביחד לפחות שלושה גברים שהם בני מצווה. הזימון הוא קריאה של מברך אחד לחבריו לברך עמו בצוותא "נברך (את) שאכלנו משלו", ותשובתם "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". כאשר הסועדים הם עשרה או יותר, חובה להזכיר את שם ה' בברכת הזימון. אזי הפניה היא "נברך אלוהינו שאכלנו משלו", והתשובה בהתאם "ברוך אלוהינו" וכו'. הוספות בגוף הברכה 270px\|ממוזער\|נוסח ברכת בונה ירושלים, רצה, יעלה ויבוא, הטוב והמטיב, הרחמן - מתוך הגדת פרחי ישנן מספר הוספות לברכה במועדים שונים. על הנסים - תוספת לברכת הארץ הנאמרת בחנוכה ובפורים. רצה - בשבת נוספה לברכת "בונה ירושלים" לפני "ובנה ירושלים", הוספה הפותחת במילים: "רצה והחליצנו". יעלה ויבוא - תוספת לברכת בונה ירושלים במועדים הבאים: ראש חודש, פסח (חג המצות), שבועות, סוכות, שמחת תורה (שמיני עצרת), ראש השנה (מכונה בנוסח התפילה - יום הזיכרון) וכן ביום כיפור למי שנאסר עליו להתענות. הוספות לאחר הברכה רבים נוהגים לומר לאחר הברכה בקשות רבות המכונות יחד "הרחמן", מכיוון שכולן פותחות בתואר זה. יש הנוהגים להוסיף אחריהן פסוקים שונים. רבים חילופי הנוסחאות בין עדות ישראל בברכות הרחמן ובפסוקים שאחריהן. בין בקשות אלו נהוגה בקהילות מסוימות ברכת האורח, תוספת שאומרים אורחים ובהם בקשת ברכה לבעל הבית ובעל הסעודה. בין תוספות "הרחמן" ישנן בקשות מיוחדות עבור שבתות, ימים טובים ומועדים אחרים, שמקומן לאחר "הרחמן הוא יפרוש עלינו סוכת שלומו". בנוסף בחלק נוסף של סוף ברכת המזון תיקנו כי בכי בחלק מימות השנה ובהם כל יום שנאמר בו מוסף ובסעודת מצווה של מילה או סעודת פורים וכדומה צריך לומר מגדול ולא מגדיל כבשאר ימות השנה. ב"חיידר" המסורתי נהגו לסכם את ברכת המזון ביידיש ("אלע מאל בענטשן מיר..."). בקרב יהדות לוב, כורדיסטן, בוכרה ועוד (מהנוהגים על פי נוסח ליבורנו), נוהגים להוסיף בסיום הברכה: "ברוך הזן, ברוך שולחן, ברוך משה בן עמרם; הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". חלק מעדות אלו נוהגות להוסיף פסוקים נוספים, למשל "יי ימלוך לעולם ועד". בקרב קהילות יהודי גאורגיה, נוהגים בסיום ברכת המזון בתוספות מיוחדות של מזמורי התהלים כ"ד וקכ"ח. ולאחריהם אומרים את הפסוקים הבאים: פעמיים את הפסוק וראה בנים לבניך וכו', לאחריו: שלום רב לאוהבי תורתך וכו', ומסיימים עם הפסוק: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום. פיוטי ברכת המזון מראשית ימי הפיוט הוחל בכתיבת פיוטים לברכת המזון, ממש כפי שנכתבו יוצרות ומערביות לברכות קריאת שמע או קרובות לחזרת הש"ץ. ככל הנראה נתפשה ברכת המזון שלאחר סעודות חגיגיות כמעמד דומה לזה של תפילה בציבור, ולכן זכתה להתפייט בדומה לה. בדומה לשאר סוגי הפיוט הקלאסיים, מעיקרם נועדו גם פיוטי ברכת המזון להחליף את נוסח הקבע של הברכה ולא להצטרף אליו (בתקופה מאוחרת החלו לומר את הפיוט בנוסף לנוסח הקבוע). לכן המבנה הרגיל שלהם הוא מערכת בת שלשה קטעים, אחד לכל אחת משלש הברכות הראשיות של ברכת המזון. הברכה הרביעית, הטוב והמטיב, לא זכתה בדרך כלל לקטע מפויט, ונאמרה בנוסח הקבע. למן התקופה הקדם-קלאסית של הפיוט (המאה ה-5) עבור בתקופה הקלאסית, וכלה בתקופה המזרחית המאוחרת (המאה ה-11), היו פיוטי ברכת הזמון סוג פופולרי למדי, ובגניזה הקהירית נמצאו שרידים של למעלה ממאה פיוטים כאלה. ישנם פיוטי ברכת המזון המיועדים לימות החול הרגילים (בהם נוסחאות קצרות במיוחד הכוללות מילים ספורות לכל ברכה), כאלה המיועדים לשבת, לראשי חודשים, למועדים, לשמחות כנישואין וברית מילה ואף לאבלים. מרבית פיוטי ברכת המזון הללו אינם חתומים בשם המחבר, אך יש גם המכילים אקרוסטיכון של שמו, לעיתים פייטן מפורסם וידוע-שם כרבי אלעזר בירבי קליר ורבי שמואל השלישי. פיוטים רבים מסוג זה התפרסמו בידי אברהם מאיר הברמן, וכולם התפרסמו מחדש בצירוף מחקר מקיף בידי אבי שמידמן. בפיוט הספרדי והמרכז-אירופאי ירדה קרנם של פיוטי ברכת המזון, ונכתבו פיוטים ספורים מסוג זה. גם אלו לא נכתבו במבנה המסורתי שהיה מקובל במזרח, ולעיתים הרחיבו רק ברכה אחת מברכת המזון ולא את כולן. במנהגים שבתקופת הדפוס נותר פיוט בודד מפיוטים אלה, הוא הפיוט אלהים צוית לידידך בחירך מאת רבי אפרים מבונא המיועד לברכת המזון של סעודת ברית מילה ונועד להרחיב את הברכה השנייה של ברכת המזון, היא הברכה בה מזכירים את ברית המילה. פיוט זה נהוג במנהג אשכנז המערבי עד ימינו. ברכת המזון על כוס יין לאחר ברכת המזון יש שנוהגים לברך את ברכת "בורא פרי הגפן" ולשתות כוס של יין. ברכת המזון בה מברכים ברכה זו נקראת "ברכת המזון על הכוס" וכוס היין נקראת "כוס של ברכה". ישנה מחלוקת מתי יש חיוב לעשות כן. ישנם הסוברים שבכל אכילה שמברכים בה ברכת המזון-חובה לברך על "כוס של ברכה". יש דעות לפיהן אין חיוב ו"כוס של ברכה" היא מנהג. למעשה, נוהגים לברך על "כוס של ברכה" בעיקר בעת שמחות, ויש נוהגים לעשות כן בכל פעם שיש זימון או זימון בעשרה. קישורים חיצוניים נוסח ברכת המזון: ברכת המזון - נוסח כל העדות, הלכות ומנהגים. הרב עמנואל מזרחי, טעם ברכת המזון, באתר הידברות הרב יצחק ברנד, "נוסח ברכת המזון לאחר כיבוש ארץ ישראל בדורנו", בתוך קדושת ציון, גיליון 44. חלק ממערך שיעור בנושא ברכת המזון באתר דעת הרב אליעזר מלמד, ברכת המזון באתר פניני הלכה מבוא לברכת המזון באתר הפיוט והתפילה מבית הזמנה לפיוט ברכת המזון בנוסחי עדות והמזרח ואשכנז - כולל הלכות מהשולחן ערוך והרמב"ם באתר אשובה ברכת המזון בנוסח עדות המזרח אשכנז ותימן באתר פרשת יהדות סדרת סרטונים קצרה בנושא ברכת המזון. https://www.youtube.com/watch?v=uZ_grD93k18&list=PLHbl6N6AAn0G7xYBW2OF8suZLPlQHYmxA ברכת המזון נוסח עדות המזרח מותאם לנייד הערות שוליים * מזון קטגוריה:אכילה ושתייה ביהדות קטגוריה:פרשת עקב קטגוריה:לחם: טקסים ומנהגים	2024-09-01T13:24:52
יגאל ידין	יִגָּאֵל ידין (סוקניק) (20 במרץ 1917, כ"ו באדר ה'תרע"ז – 28 ביוני 1984, כ"ח בסיוון ה'תשמ"ד) היה סגן ראש הממשלה, חבר הכנסת, פרופ' לארכאולוגיה, הרמטכ"ל השני של צה"ל והרמטכ"ל בפועל במהלך מלחמת העצמאות. חתן פרס ישראל למדעי היהדות ה'תשט"ז (1956). ידין הוא הרמטכ"ל הצעיר ביותר בתולדות צה"ל. ביוגרפיה ילדות ומשפחה ידין נולד בשנת 1917 בירושלים. הוא היה בנם הבכור של הארכאולוג, פרופסור אלעזר ליפא סוקניק ואשתו, חסיה (לבית פינסוד). אביו היה ראש החוג לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואמו הקימה את גן הילדים העברי המודרני הראשון בארץ ישראל. בילדותו עברה משפחתו לשכונת רחביה והייתה בין מקימיה. ידין היה הבכור, ולו שני אחים: השחקן יוסי ידין (1920–2001), ו, שהיה טייס בחיל האוויר ונהרג במלחמת העצמאות כאשר יצא להפציץ אוניית מלחמה מצרית שהפגיזה את תל אביב. למד בגימנסיה העברית ברחביה. ב-1935 החל ללמוד באוניברסיטה העברית ארכאולוגיה, עברית וערבית. ב-1945 סיים את לימודי התואר השני שם. קריירה צבאית ב־1933, בגיל 15, התגייס ידין ל"הגנה", ושירת בה בשורה של תפקידי הדרכה ופיקוד, בהם מדריך לנשק בגוש עציון. לאחר מכן נמנה עם הקבוצה הראשונה שהעמידה את יחידות השדה בקריית ענבים, פיקוד והדרכה בצפון ים המלח, קורס מרכזי למדריכים בנשק בכפר ויתקין, ומפקד יחידת פו"ש בירושלים. בשנת 1939, בגיל 22, התמנה לשלישו של יעקב דורי, מפקד "ההגנה". בשנת 1943 מונה לראש אגף מבצעים במטה הכללי של "ההגנה". עקב ויכוח עם יצחק שדה, שהחליף את דורי כמפקד "ההגנה", על הכללת מקלע בפק"ל הכיתה, פרש בשנת 1946 מן השירות ועבר ללמוד באוניברסיטה. בשנת 1947, בסמוך להכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, נקרא על ידי דוד בן-גוריון לשוב לשירות ושימש בתפקידים בכירים שונים במלחמת העצמאות. הוא הקים את אגף המבצעים ועמד בראשו גם לאחר הכרזת המדינה והקמת צה"ל, ומילא בפועל את מקומו של הרמטכ"ל במשך מספר חודשים במהלך המלחמה כשנבצר מיעקב דורי למלא את התפקיד עקב מחלתו. ידין קיבל רבות מההכרעות החשובות במלחמת העצמאות. היה חבר המשלחת הישראלית לשיחות על הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, ועמד בראשה. בהמשך, עמד יחד עם ד"ר ולטר איתן בראש המשלחת הישראלית לשיחות השלום עם מדינות ערב בוועידת לוזאן, ועידה שהסתיימה בלא כלום. עם פרישתו של יעקב דורי מתפקיד ראש המטה הכללי, קיבל עליו תפקיד זה והחל לכהן כרמטכ"ל השני של צה"ל ב-9 בנובמבר 1949, בגיל 32 שנים 7 חודשים ו-20 ימים בלבד. בכך היה לרמטכ"ל הצעיר ביותר בתולדות צה"ל (מחליפו מרדכי מקלף היה מבוגר בשלושה חודשים משיא זה בעת כניסתו לתפקיד). היה אחראי על ארגון צה"ל בשנותיו הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות, כצבא סדיר לצד צבא מילואים. ידין היה האיש שיזם את השתתפותו של הצבא בקליטת העלייה: פעילות במעברות, אספקת שירותים לעולים ודאגה להזנתם. ב-7 בדצמבר 1952 התפטר מכהונתו כרמטכ"ל לאחר שלוש שנים, בעקבות חילוקי דעות עם דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על קיצוץ בתקציבו של צה"ל, ופרש מהשירות הצבאי בגיל 35. חוקר וארכיאולוג ימין\|ממוזער\|235 פיקסלים\|מצדה: פנים בית הכנסת – קו ידין לאחר פרישתו מהצבא הקדיש עצמו למחקר, והחל במפעל חיים בתחום הארכאולוגיה. ב-1953 התמנה למרצה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטור שלו התמקדה ב"מגילת מלחמת בני אור בבני חושך", מן המגילות הגנוזות. לידין היה קשר אישי הדוק עם המגילות: אביו היה הראשון שעמד על חשיבותן של המגילות הגנוזות, וידין עצמו רכש עבור מדינת ישראל ב-1954 ארבע מן המגילות, כולל מגילת ישעיהו, לאחר שראה בוול סטריט ג'ורנל מודעה על מכירתן. קיבל תואר דוקטור ב-1955, ועל עבודת הדוקטור שלו זכה בפרס ישראל במדעי היהדות לשנת 1956. באוגוסט 1959 נתמנה לפרופסור חבר, ב-1963 מונה לפרופסור מן המניין במכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית וב-1964 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. כארכאולוג ניהל חפירות באתרים החשובים ביותר – תל חצור, מערות נחל חבר, מצדה, ובתל מגידו. אחת מגולות הכותרת של עבודתו המדעית היה פרסום "מגילת המקדש". המגילה מתארת את הלכות המועדים, הלכות המקדש והלכות המלוכה, כפירוש וכהרחבה להלכות הידועות מן התורה, ומשתמשת בלוח שמשי ולא ירחי כמקובל ביהדות הרבנית. בעקבות החפירות שבהן השתתף בתילים הגדולים (חצור, מגידו, וכו') דגל ידין בגרסת "הכיבוש המהיר", כלומר טען כי התנחלות השבטים בארץ ישראל הייתה אירוע חד-פעמי וקצר-זמן. ידין מצא קשר בין מבנה השערים של תל-חצור ותל מגידו, ולאחר עיון בשרטוטי החפירה של רוברט מקאליסטר בתל גזר קבע כי מגדל שתיארך מקליסטר לתקופה החשמונאית הוא למעשה חלק ממבנה השער של גזר. בעקבות הצעתו נחפר האתר שנית, ונתגלה חציו השני של השער. ידין תיארך אותם לימי שלמה המלך (שלושת התילים – חצור, מגידו וגזר – מוזכרים כערי הביצורים של שלמה המלך בספר מלכים א' פרק ט'). בנחל חבר חפר את מערת האיגרות במצוק הצפוני, בשנים 1960 ו-1961. הממצאים מתקופת מרד בר כוכבא, שעליו היה ידוע מעט יחסית למרד הגדול, כללו סלים, כלי ברונזה וזכוכית, בגדים ושלדי אדם; אך הממצא המעניין ביותר היו התעודות הכתובות. במערה נמצאו איגרות הקשורות באופן ישיר למרד ואיגרות הקשורות לחיי היום-יום, בחלקן ארכיונים מהתקופה שקודמת למרד. מהאיגרות הקשורות למרד ניתן היה ללמוד כי מפקדתו של בר כוכבא הייתה ממוקמת בהרודיון וכן כי שמו המקורי של בר כוכבא היה בר כּוֹסִיבָּא ושמו הפרטי היה שמעון. כן נמצא ארכיון מכתבים מסודר של אישה בשם בבתא בת שמעון, שכלל הסכמים, שטרי מכר ופסקי דין, אשר מאפשרים ללמוד רבות על קורותיה של אישה זו. במצדה חפר בשנים 1963–1965, ובין היתר חשף את בית הכנסת העתיק שם, אחד מבתי הכנסת היחידים מתקופת בית שני. בעקבות שחזור העתיקות שידין הוביל במצדה נקבע המושג "קו ידין" – זהו קו משורטט שחור, לעיתים קו מלט בולט, המבדיל בין הנדבכים שנמצאו באתרם לבין הנדבכים שהתווספו במהלך השחזור. ניתן לראות קווים מעין אלו ברוב אתרי העתיקות בישראל. נוסף לפרסומיו המדעיים, פרסם ידין מספר ספרים פופולריים על חפירותיו הארכאולוגיות. הוא גם שילב את הידע הצבאי שלו, וכתב רבות על תורת המלחמה בעולם הקדום. פרסים פרס ישראל פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר. בשנת 1983 קיבל ביחד עם ז'אן פרו ממוזיאון ישראל את פרס פרשיה שימל (Percia Schimmel Award) על תרומתם לארכאולוגיה של ארץ-ישראל וארצות המקרא. קריירה פוליטית לצד עבודתו הארכאולוגית הוסיף ידין לתרום לחיים הציבוריים. לאחר שבע שנים שבהן נעלם מהזירה הציבורית ועסק במחקר, יצא בספטמבר 1959 בראש קבוצה של אנשי אקדמיה לשינוי שיטת הבחירות בישראל לבחירות אזוריות. ב-1963 היה חבר ב"וועדת ידין-שרף" שהוקמה על ידי ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, במטרה לבחון את חלוקת האחריות בתוך קהילת המודיעין הישראלית. ערב מלחמת ששת הימים שימש כיועץ צבאי לראש הממשלה לוי אשכול. לאחר מלחמת יום הכיפורים שימש ידין כחבר בוועדת אגרנט, אשר חקרה את האחריות למחדלים שהובילו למלחמה. ידין נמנע מלהיכנס לפוליטיקה במשך שנים רבות, ונחשב לדמות ראויה להנהגה אצל רבים בציבור הישראלי. ב-22 בנובמבר 1976 הודיע ידין, במהלך מסיבת עיתונאים שכינס, כי הוא מצטרף לפוליטיקה. בשנת 1977 הקים יחד עם פרופ' אמנון רובינשטיין, שמואל תמיר, מאיר עמית ורבים נוספים את "התנועה הדמוקרטית לשינוי", הידועה בכינוי "ד"ש". מפלגה זו הייתה מענה למשאלותיהם של ישראלים רבים שקצו בשחיתות שיוחסה אז למפלגת העבודה, עם חשיפת פרשיות אשר ידלין והתאבדותו של שר השיכון אברהם עופר, ותחושת אובדן הדרך והמיאוס שהותירה אחריה מלחמת יום הכיפורים וההתפתחויות החברתיות והפוליטיות שלאחריה. רבים ראו בדמותו של ידין, הלוחם והמלומד, את דמותו של הישראלי האידיאלי, הנקי משחיתות, היכול להוביל לדרך חדשה. ב בשנת 1977 זכתה המפלגה בהישג נאה יחסית למפלגה שרצה לראשונה לקלפי, וקיבלה חמישה עשר מנדטים. מנחם בגין הקים קואליציה שבה לא שותפה מפלגת העבודה, לראשונה בתולדות המדינה. לאחר מספר חודשים, ב-24 באוקטובר 1977, הצטרפה ד"ש לקואליציה לאחר התלבטויות רבות וידין שימש כסגן ראש הממשלה בממשלת ישראל השמונה עשרה. בתפקיד זה תרם רבות להתפתחויות שחלו בשנים אלו (1977–1981), ובמיוחד למגעים לקראת הסכם השלום עם מצרים. הוא אף היה השר הממונה על פרויקט שיקום השכונות, שתיאם את פעילות משרדי הממשלה בנושא ותיאר אותו כ"מפעל החברתי הגדול ביותר שתוכנן אי פעם בישראל... מדובר כאן בשיקום אוכלוסייה של מאה ושישים שכונות ואזורי מצוקה בישראל בהיקף כספי גדול." שמאל\|ממוזער\|250px\|מצבת קברו של ידין בהר הרצל עם זאת, מפלגת ד"ש נכשלה לחלוטין בשמירת אחדותה והתפוררה לרסיסים. בבחירות 1981 כבר לא השתתפה בצורתה המקורית, ובשנה זו פרש ידין מן הפוליטיקה. הנצחה על שמו קרואים רחובות בערים רבות (ירושלים, חולון ועוד), שכונת "רמת יגאל ידין" בנתניה, מחלף בין קריית חיים לכביש 22, מוזיאון מצדה, ומחנה צריפין. ממוזער\|שמאל\|250 פיקסלים\|פסלו של יגאל ידין, מוצב ברמלה, ב"רחבת מבצע דני" במרכז העיר. על שמו קרויה מנהרה מירושלים לכיוון מעלה אדומים. חיים אישיים ידין היה נשוי לכרמלה, בתו של ארתור רופין. היא גרה בבית באותו צומת מול משפחת ידין, בפינת הרחובות רמב"ן ומנחם אוסישקין. בנותיהם הן ליטל ידין ואורלי ידין. ידין נפטר בירושלים ביוני 1984 ונטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, לצד נופלי מלחמת שלום הגליל. מספריו מגילת מלחמת בני אור בבני חושך: ממגילות מדבר יהודה, בצירוף מבוא, השלמות ופירוש, 1955. המגילות הגנוזות ממדבר יהודה, הוצאת שוקן, תשי"ח, 1958. הממצאים מימי בר־כוכבא במערת האיגרות, תשכ"ג. תורת המלחמה בארצות המקרא: לאור הממצאים הארכיאולוגיים, תשכ"ג. מגילת בן-סירא ממצדה: עם מבוא, השלמות ופירושים, תשכ"ה. מצדה: בימים ההם-בזמן הזה, בהוצאת שקמונה מעריב, תשכ"ו. תפילין-של ראש מקומראן, תשכ"ט. החיפושים אחר בר-כוכבא: פרשת התגליות במערות מדבר יהודה ואיגרותיו של מנהיג המרד נגד רומא, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ספריית מעריב, ירושלים תשל"א 1971; מהדורה נוספת: 1977. (271 עמודים) חצור: "ראש כל הממלכות האלה", 1975. מגילת המקדש, תשל"ז. לקריאה נוספת גיא אביעד, הרמטכ"לים - ראשי המטה הכללי של צה"ל בשנים 1948–1963, הוצאת מודן, 2021 זהבה אוסטפלד, צבא נולד, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994. זאב שיף ואיתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה, ביתן, מודן, 1976. Neil Asher Silberman, A Prophet from Amongst You: The Life of Yigael Yadin: Soldier, Scholar, and Mythmaker of Modern Israel, Addison Wesley, 1993 קישורים חיצוניים ביוגרפיה של יגאל ידין, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח כרטיס אישי של יגאל ידין, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים 50 שנה לחפירות במצדה, בבלוג של ארכיון צה"ל יגאל ידין בנאום לאומה, יומני כרמל ינואר 1950 יגאל ידין מבקר במעברה, יומני כרמל נובמבר 1951 (התחלה 3:05) מפרי עטו מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, מחניים, גיליון מ"א, תש"ך הקמת כוח המילואים של צה"ל, מערכות 294–295, יולי 1984, עמודים 17–19 הערות שוליים קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:ארכאולוגים ישראלים קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד קטגוריה:זוכי פרס ז'בוטינסקי קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי היהדות קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: ארכאולוגיה והמזרח הקרוב הקדום קטגוריה:שרי ממשלת ישראל קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ד"ש קטגוריה:חברי הכנסת מטעם התנועה הדמוקרטית קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד קטגוריה:לוחמי ההגנה קטגוריה:ראשי המטה הכללי קטגוריה:ראשי אג"ם קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל קטגוריה:משפחת הלל כגן-הכהן קטגוריה:משפחת סוקניק-ידין קטגוריה:משפחת רופין קטגוריה:זוכי פרס פרשיה שימל קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי מחקר ואקדמיה קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל קטגוריה:זוכי פרס יצחק בן-צבי קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1956 קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השמונה עשרה קטגוריה:מדענים חברי הכנסת קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת העצמאות קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1917 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1984	2024-10-19T12:09:48
שיחבור אלטרנטיבי	REDIRECT שחבור חליפי	2005-10-06T08:55:41
מלחמת המפרץ השנייה	REDIRECTמלחמת עיראק	2004-06-05T15:20:04
רוק סימפוני	רוק סימפוני הידוע כ-Symphonic Rock ו-Symphonic Prog הוא תת-זרם ברוק מתקדם הכולל בתוכו באופן בולט אלמנטים ממוזיקה קלאסית, כמו שימוש בכלים קלאסיים (כינור, נבל, חליל צד, קסילופון, פעמוניה, צ'מבלו, עוגב, טימפני, צ'לו ועוד), שימוש בתמות קלאסיות, כמו למשל שיבוץ עיבודים "רוקיסטיים" ליצירות קלאסיות בתוך יצירות רוק, שימוש בטכניקות הלחנה קלאסיות, כמו קונטרפונקט (ליצירת פוליפוניה) והרמוניה קלאסית. כתת זרם בז'אנר הרוק המתקדם, המוזיקה היא לרוב מורכבת יחסית לסגנונות אחרים של רוק ומוזיקה פופולרית, והסינתיסייזר משמש בה ככלי מרכזי, בשל יכולתו לחקות כלים והרכבים קלאסיים, כמו תזמורת. לרוב חברי הלהקות שיצרו רוק סימפוני הגיעו ללהקה מצוידים בהשכלה והכשרה מוזיקלית קלאסית. רובן המכריע של הלהקות שהשתייכו לזרם זה הפסיק ליצור רוק סימפוני לקראת סוף שנות ה-70, כנראה לנוכח התבלטות סגנונות מוזיקליים אחרים כמו פופ ופאנק, דבר שגרם לחלק מהלהקות לשנות את אפיין (לדוגמה, ג'נסיס, אמרסון, לייק ופאלמר, קינג קרימזון) ולחלקן להתפרק. ראו גם מוזיקה קלאסית מטאל סימפוני פופ אופראי * סימפוני de:Progressive Rock#1967 bis 1978	2023-04-14T22:09:56
סרט אילם	הפניה ראינוע *	2024-09-12T15:37:54
קונטרפונקט	במוזיקה, קונטרפונקט הוא צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. מקור המילה קונטרפונקט הוא הביטוי הלטיני "פונקטום קונטרה פונקטום" (נקודה מול נקודה). הצורות המוזיקליות הקונטרפונקטיות החיקויות העיקריות הן הקאנון והפוגה, אולם יכולים להיות קטעים קונטרפונקטיים שאינם חיקויים. הקונטרפונקט הפשוט ביותר הוא "קונטרפונקט דו-קולי", המבוסס על צירוף של שני קווים מלודיים, אך יצירות מורכבות יותר מתבססות על "קונטרפונקט רב-קולי". השימוש בקונטרפונקט החל כבר במאה ה-10 אך התפתח משמעותית במאות ה-16 וה-17. צורת המדריגל, שהייתה נפוצה בעיקר באיטליה במאה ה-16, שכללה את השימוש בקונטרפונקט כמו גם הלחנת המיסה הכנסייתית וצורת המוטט. המלחינים הבולטים שכתבו יצירות קונטרפונקטיות באותה התקופה הם לאסו, ויקטוריה, ג'זואלדו, מונטוורדי ופלסטרינה. במאה ה-17 החל, במקביל לכתיבת הקונטרפונקט המוקפד, ז'אנר של כתיבת קונטרפונקט "חופשי". הקונטרפונקט החופשי אינו מקפיד על הכללים המחמירים שהיו נהוגים עד אז, ושם את הדגש על יצירת המרקמים ההרמוניים משילוב הקולות העצמאיים. כמו כן באותה התקופה החל המעבר מההלחנה המאפיינת את מוזיקת הרנסאנס המודאלית למוזיקת הבארוק בשימוש בקונטינואו. כמו כן המעבר לווה בשינויים מוזיקליים טכניים מהותיים, כמו התפתחות בעיצוב ובבניית הכלים ובכוונונם (ראו גם). במחצית הראשונה של המאה ה-18 הביא יוהאן סבסטיאן באך לשיא את סגנון הקונטרפונקט החופשי בהמשך להתפתחות שיטות ההלחנה בצפון גרמניה. בכל יצירותיו של באך שימוש בטכניקות הקונטרפונקט כמו הפוגה והריצ'רקר, השאקון והפסקליה, והקאנון. בין הכוראלים המצטיינים בכתיבה הרמונית יצירתית ובהולכת קולות, הסוויטות והקונצ'רטי בעלי התבניות הפוגאליות, בולטות היצירות שהן גם מחקר דקדקני בקונטרפונקט ובמוזיקה לגורמיה ההרמוניים והמלודיים וריאציות גולדברג, המנחה המוזיקלית ואומנות הפוגות, בהן מדגים באך את מגוון האפשרויות לקונטרפונקט על נושא קבוע. הכוראלים מאתו כתובים בהרמוניה בארבעה קולות: סופרן, אלט, טנור ובס, כאשר הקווים המלודיים העצמאיים משתלבים יחדיו ליצירת רצף של אקורדים. בשנת 1725 תיאר יוהאן יוזף פוקס את האופנים השכיחים לכתיבת קונטרפונקט בספרו "גראדוס אד פרנסום". על בסיס ספר זה התפתחה שיטת הלימוד המוכרת בשמה "קונטרפונקט הסוגים". במרוצת השנים הפך ספר זה לחם חוקם של מלחינים קלאסיים דוגמת יוזף היידן ומוציו קלמנטי ורבים אחרים מאוחר יותר. קונטרפונקט הסוגים שיטת הסוגים ללימוד ולכתיבת קונטרפונקט מתבססת על חמישה סוגים מרכזיים של כתיבת קונטרפונקט דו-קולי, כל אחד בעל רמת מורכבות גבוהה יותר מקודמו. השיטה מתבססת על קו בסיס (Cantus Firmus), ומעליו (בקול הסופרן) או מתחתיו (בקול הטנור) נכתב הקו המלודי הנוסף ליצירת קטע קונטרפונקטי. שיטת הסוגים תקפה ללימוד קונטרפונקט בסגנון המאה ה-16. עקרונות יסוד מרווחים: קונסוננס ראשי - מרווח של פרימה, אוקטבה או קווינטה זכה. אלה הם מרווחים יציבים מאוד, ושימוש בהם מעכב את הרגשת התנועה וההתקדמות של הקטע המוזיקלי. קונסוננס משני - מרווח של טרצה (קטנה או גדולה), סקסטה (קטנה או גדולה) וכן הרחבות של מרווחים אלה (לדוגמה: דצימה, המתקבלת מהוספת אוקטבה למרווח הטרצה). מרווחים אלה הם יציבים פחות, ומקנים תחושה של תנועה לקטע המוזיקלי. דיסוננס - כל מרווח אחר. תנועת צעדים - מאפיינו המרכזי של הקו המלודי הוא תנועה ב"צעדים", כלומר שכל צליל גבוה או נמוך מהצליל הקודם בטון או בחצי טון (באופן דיאטוני, דהיינו בצלילי הסולם). תנועה שאינה צעדים ("קפיצה") תהווה שבירה של הקו המלודי, ונדרשת על מנת להוסיף עניין לקטע המוזיקלי. יש לשמור על תמהיל נכון בין תנועת צעדים לבין קפיצות. כמו כן לרוב לאחר "קפיצה" יבוא "פיצוי", נאמר אם הקול קופץ מעלה, התנועה הבאה שלו תהיה לרוב צעד מטה. עצמאות הקווים - במסגרת שיטת הסוגים, מושם דגש על כתיבת קו מלודי עצמאי. לכן, יש להשתדל שה"שיא" של הקו השני לא יתרחש בנקודת ה"שיא" של קו הבסיס, וכי התנועה של הצלילים תהיה מנוגדת כמה שניתן. כמו כן, אין ליצור קונטרפונקט המכיל יותר מ-3 מרווחים זהים רצופים, ויש להימנע מ"קפיצה" בו-זמנית בשני הקווים ולאותו הכיוון. בנוסף יש להימנע מאוקטבות או קווינטות מקבילות ומנסתרות. הסוגים הסוג הראשון - תנועה בו זמנית. בסוג זה מתקיימת זהות ריתמית בין שני הקווים המלודיים. גם קו הבסיס וגם הקו הקונטרפונקטי מכילים צלילים שלמים בלבד, והמרקם הקונטרפונקטי המתקבל הוא חסר מאפיינים ריתמיים. על כל הצלילים בקו הקונטרפונקטי להיות במרווחים קונסוננטיים מצלילי קו הבסיס, כאשר ההעדפה היא למעט בקונסוננסים ראשיים ולמקמם רק בתחילתו ובסופו של הקטע. הסוג השני - יחס ריתמי "2 ל-1". בסוג זה נכתב קו הבסיס בצלילים שלמים, ואילו הקו הקונטרפונקטי בצלילי חצי - כך שנוצר יחס ריתמי של 2:1. גם כאן, על כל אחד מצלילי החצי להיות במרווח קונסוננטי מצליל השלם שמתחתיו, אלא אם הצליל שעל הפעמה החלשה הוא צליל עובר, ואז מותר לו להיות דיסוננס. הסוג השלישי - קונטרפונקט קישוטי. בסוג זה נכתב קו הבסיס בצלילים שלמים, ואילו הקו הקונטרפונקטי בצלילי רבע - כך שנוצר יחס ריתמי של 4:1. צלילי הרבע הרבים מהווים פעמים רבות "קישוט" למלודיה, ולכן רוב התנועה תהיה ב"צעדים". בסוג זה מותרים מרווחים דיסוננטיים, אך ורק כצלילים עוברים וכקישוט ולא על פעמות מודגשות. הסוג הרביעי - הצליל השוהה. סוג זה מתמקד ביצירת קונטרפונקט המבוסס על צלילים שוהים (סינקופות) ועל פתרונם ההרמוני. קו הבסיס נכתב בצלילים שלמים, ואילו הקו הקונטרפונקטי נכתב בצלילי חצי השוהים (באמצעות קשת) לאורך צליל שלם. בסוג זה מתאפשרת כתיבת מרווח דיסוננטי על פעמה כבדה, אך פתרונו בצליל הבא יהיה בצורה קונסוננטית. הסוג החמישי - הקונטרפונקט המעורב. סוג זה מהווה "סיכום" של כלל הסוגים, ומשלב את כלל המאפיינים הריתמיים, המלודיים וההרמוניים שלהם. בסוג זה הכתיבה היא חופשית כמעט לחלוטין. ראו גם פוליפוניה תאוריית המוזיקה - מונחים קולות (מוזיקה) פרימה פראטיקה קישורים חיצוניים קטגוריה:סגנונות מוזיקליים קטגוריה:תאוריית המוזיקה קטגוריה:ביצוע אותנטי קטגוריה:יוהאן סבסטיאן באך קטגוריה:מוזיקה של הרנסאנס קטגוריה:מוזיקה של תקופת הבארוק	2023-02-08T10:07:17
ריימונד צ'נדלר	ריימונד ת'ורנטון צ'נדלר (באנגלית: Raymond Thornton Chandler; 23 ביולי 1888 – 26 במרץ 1959) היה סופר בלשי ותסריטאי אמריקאי. מיוצרי הסוגה של הבלש הפרטי הקשוח (Private Eye או Hard Boiled Detective). חייו צ'נדלר נולד בשיקגו וכילד, יחד עם אימו הגרושה, נדד לאנגליה, ומשם לצרפת, לגרמניה ושוב לאנגליה. כבר בצעירותו נמשך אל עולם הפרוזה והשירה ובמשך שנים ארוכות ניסה את מזלו בכתיבה, מבלי שזכה להכרה אמנותית כלשהי. במשך תקופה מסוימת מצא את פרנסתו בשירות הצי הבריטי בתור מחסנאי, עד 1912 אז החליט להגר שוב לארצות הברית, ארץ מולדתו. במלחמת העולם הראשונה התגייס צ'אנדלר לחיל המשלוח הקנדי ולחם בשורות חטיבת הרגלים "גורדון היילנדרס" בחזית צרפת. גם בארצות הברית לא עלה בידו להתפרסם ולהצליח בתחום הספרות, לכן עבד בתחומים אחרים, ובייחוד בעסקי הנפט. בעסקי הנפט, הוא הגיע לעמדות ניהול בכירות מאוד, בשלב מסוים הוא היה נשיאן של 3 חברות, ומנהלן של שמונה. זמן מועט לאחר שמתה אימו של צ'נדלר, הוא התחתן עם אהובתו, שהייתה מבוגרת ממנו ב-17 שנה. כיוון שאשתו הייתה חולנית, צ'נדלר נכנס לדיכאונות והתמכר לאלכוהול והתהוללויות עם נשים. רק כאשר פוטר מעבודתו, ב-1932, החל להתפרנס מכתיבת סיפורים במגזינים שונים. גיבור ספריו של צ'נדלר הוא הבלש הפרטי פיליפ מרלו הפועל בלוס אנג'לס, ציני, חד לשון ושנון, המתנגש לעיתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, פועל בסביבה העירונית המאוכלסת ונע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. צ'נדלר עבד זמן מה בהוליווד, עם במאים כבילי ויילדר ואלפרד היצ'קוק. הוא פרסם גם כמה מאמרים מבריקים בכתב-העת הנחשב "האטלנטיק", לרבות המסה המכוננת "האמנות הפשוטה של רצח". לסגנון ספרותי זה הייתה מקבילה קולנועית בסוגה של הקולנוע האפל (Film Noir). ואכן, ספריו שהוסרטו היו בסוגה קולנועית זו. המפרי בוגרט העתיק לקולנוע בנאמנות את דמותו של פיליפ מרלו. ספריו של ריימונד צ'נדלר נחשבים כיצירות אמנות לכל דבר. הוא זכה להערצת אחיו הסופרים, יצירותיו נלמדות במיטב האוניברסיטאות, והוא נחשב אחד מטובי כותבי הפרוזה של המאה העשרים. צ'נדלר נתן למרלו שפה אופיינית לו שהשפיעה רבות על כותבים עד ימינו גם במקומות רחוקים מארץ המקור. מספריו "העד" – סיפור קצר שיצא לאור בשנת 1934. סיפורו הקצר הראשון של צ'אנדלר. הבלש המופיע בו לא נזכר בשמו. מאוחר יותר שיכתב הסופר את הסיפור ונקב בשמו של הגיבור, הלא הוא פיליפ מרלו. "דגי זהב" – סיפור קצר שיצא לאור בשנת 1936. בסיפור המקורי מכונה הבלש בשם קרמודי, אולם מאוחר יותר שיכתב הסופר את הסיפור כך שיהא לסיפור של פיליפ מרלו. "שרב" – סיפור קצר שיצא לאור בשנת 1938. בסיפור המקורי מכונה הבלש בשם ג'ון דלמאס, אולם מאוחר יותר שיכתב הסופר את הסיפור כך שיהא לסיפור של פיליפ מרלו. "צרות הן המקצוע שלי" – סיפור קצר שיצא לאור בשנת 1939. בסיפור המקורי מכונה הבלש בשם ג'ון דלמאס, אולם מאוחר יותר שיכתב הסופר את הסיפור כך שיהא לסיפור של פיליפ מרלו. ארבעת הסיפורים הנ"ל יצאו לאור בעברית באסופה בשם "צרות הן המקצוע שלי" בהוצאת מעריב שנת 2004. תרגם מאנגלית דניאל מזרחי. "השינה הגדולה" – הרומן הראשון של צ'נדלר יצא לאור בשנת 1939. הספר יצא בעברית בהוצאת כתר שנת 2005. תרגם מאנגלית דוד חנוך. לראשונה, יצא ספר זה תחת השם "מסתרי משפחת סטרנווד" בהוצאת מצפן, 1960 "היי שלום יפתי" – הרומן השני של צ'נדלר יצא לאור בשנת 1940. הספר יצא בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד שנת 1999. תרגם מאנגלית משה רון. "The High Window" – הרומן השלישי של צ'נדלר יצא לאור בשנת 1940. נכון לשנת 2007 לא תורגם לעברית. "האישה באגם" – הרומן הרביעי של צ'נדלר יצא לאור בשנת 1943. הספר יצא בעברית בהוצאת כתר בשנת 2013. תרגם מאנגלית אסף שור. "האחות הקטנה" – הרומן החמישי של צ'נדלר יצא לאור בשנת 1949. הספר יצא בעברית בהוצאת זמורה ביתן שנת 1987. תרגם מאנגלית ראובן לסמן. "The Simple Art of Murder" – אסופת סיפורים קצרים פרי עטו של ריימונד צ'נדלר אשר יצאה לאור בשנת 1950. הספר יצא לאור כאשר המאמר על כתיבת סיפורי מתח "האומנות הפשוטה של רצח" משמש כפתיח לאסופת סיפרים קצרים. בין השאר מופעים בה הסיפורים: "צרות זה המקצוע שלי" ו"דגי זהב". "שלום ולא להתראות" – הרומן השישי של צ'נדלר יצא לאור בשנת 1953. הספר יצא בעברית בהוצאת מודן שנת 1985. תרגם מאנגלית עמשי לוין. "פלייבק" – הרומן השביעי של צ'נדלר יצא לאור בשנת 1958. תורגם לעברית בשנת 2014 בהוצאת כתר. תרגם מאנגלית אסף שור. "Poodle Springs" – הרומן השמיני של צ'נדלר יצא לאור בשנת 1959. הסופר הספיק לכתוב רק ארבעה פרקים מתוך הספר לפני מותו, עם זאת בשנת 1989 הוא הושלם, לאחר שהסופר רוברט ב. פארקר, יוצרו של דמות הבלש הפרטי ספנסר, נבחר על ידי בעלי העיזבון הספרותי של צ'נדלר להשלימו. נכון לשנת 2007 לא תורגם לעברית. "The Pencil" – סיפור קצר, האחרון פרי עטו של צ'נדלר, נכתב בשנת 1959. הסיפור הוא היחיד שנכתב במקור כסיפור קצר על פיליפ מרלו, ולא שוכתב לאחר הופעת "השינה הגדולה". נכון לשנת 2007 לא תורגם לעברית. כמו כן, כתב צ'נדלר תסריטים לסרטים "הדליה הכחולה" ו"שיפוי כפול", והיה בשניהם מועמד לפרס אוסקר. לקריאה נוספת , פרק ה – ריימונד צ'אנדלר ורוח הרפאים של הקפיטליזם, עמ' 130–151. קישורים חיצוניים דן לחמן, ריימונד צ'נדלר והבלשים. . . . רון מיברג, בלש במים, סופהשבוע, 23 בדצמבר 2013. . . . . אריק גלסנר, על "האישה באגם", של ריימונד צ'נדלר, המדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 8 בפברואר 2014 הערות שוליים * קטגוריה:סופרי מתח ואימה אמריקאים קטגוריה:זוכי פרס אדגר קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע קטגוריה:שיקגו: אישים קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1888 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1959	2024-08-27T06:55:38
וואפן אס אס	REDIRECT ואפן_אס_אס	2015-09-26T11:07:43
מישור המילקה	שמאל\|ממוזער\|300px\|מישור המילקה נראה היטב בתמונה זו שצולמה בשנת 1994 על ידי החללית לחקר הירח "קלמנטיין". המצלמה של קלמנטיין קלטה (מימין לשמאל) את הירח המואר על ידי החזרי אור מכדור הארץ, את השמש המבצבצת מעבר לצד האפל (הרחוק) של הירח ואת כוכבי הלכת שבתאי, מאדים וכוכב חמה (שלוש הנקודות בשמאל התמונה). ניתן לראות שכל גרמי השמיים בתמונה נמצאים בקירוב על אותו המישור, מישור המילקה. מישור המִילְקֶה (מלשון ליקוי; בלועזית: אֶקְלִיפְּטִיקָה מלטינית, מאקליפטיקוס ביוונית; באנגלית: Ecliptic plane) הוא המישור הגאומטרי המכיל את מסלולו של כדור הארץ סביב השמש. מסלוליהם של כוכבי הלכת ומרבית גרמי השמיים האחרים במערכת השמש נמצאים קרוב מאוד למישור המילקה וגם הם מקיפים את השמש באותו הכיוון. הסברה המקובלת היא שכוכבי לכת של מערכת השמש נוצרו מדיסקה קדם־פלנטרית והם שומרים על כיוון הסיבוב המקורי. הניצבים למישור המילקה הם קוטבי המילקה. כל אחד מהם נקרא "צפוני" או "דרומי" בהתאם לקוטב הארצי הקרוב לו. מבט מכדור הארץ במבט מכדור הארץ, מישור המילקה הוא מעגל גדול החוצה את כיפת השמיים. הוא מכיל את נקודות הציון השונות של "מסלול השמש", נקודות הנמדדות ביחס לכוכבי הרקע, במשך השנה. מכיוון שבשנה יש כ־365 ורבע יממות ובמעגל יש 360 מעלות, נראה כי השמש נעה על מישור המילקה בקצב של כמעלה אחת ביום. תנועה זו היא ממערב למזרח, בניגוד לתנועה המדומה ממזרח למערב של כיפת השמיים. כתוצאה מנטיית הציר של כדור הארץ נמצא מישור המילקה בזווית (משתנה) של 23.439279 מעלות ביחס לקו המשווה השמימי. מישור מסלולו של הירח נמצא בזווית של כ־5 מעלות ביחס למישור המילקה. גלגל המזלות נח גם הוא על מישור המילקה. נקודות השוויון וההיפוך בגלל הבדלי הזוויות, מישור המילקה וקו המשווה השמימי נפגשים רק בשתי נקודות, המנוגדות זו לזו בדיוק. אלה הן נקודות השוויון, וכאשר השמש מופיעה בנקודות אלה אורך היום והלילה בכל המקומות על פני כדור־הארץ הוא כ־12 שעות. הנקודות הקיצוניות, בהן ההבדלים בין אורך היום לאורך הלילה הם מקסימליים, נקראות נקודות היפוך. הבדלי הזוויות יוצרים ארבע נקודות חשובות: הנקודה שבה מישור המילקה חוצה את קו המשווה השמיימי מדרום לצפון (בתנועה כנגד כיוון השעון) נקראת נקודת שוויון האביב. הנקודה שבה מישור המילקה חוצה את קו המשווה השמיימי מצפון לדרום, נקראת נקודת שוויון הסתיו. הנקודה הצפונית ביותר של מישור המילקה מעל לקו המשווה השמיימי, נקראת נקודת היפוך הקיץ בחצי הכדור הצפוני, או נקודת היפוך החורף בחצי הכדור הדרומי בהתאם. מועד ההיפוך מתרחש סביב 21 ביוני. הנקודה הדרומית ביותר של מישור המילקה מתחת לקו המשווה השמיימי, נקראת נקודת היפוך החורף בחצי הכדור הצפוני, או נקודת היפוך הקיץ בחצי הכדור הדרומי בהתאם. מועד ההיפוך מתרחש סביב 21 בדצמבר. ליקויים כאשר הירח חוצה את מישור המילקה בזמן מולד הירח, מתרחש ליקוי חמה. כאשר הירח חוצה את מישור המילקה בזמן ירח מלא, מתרחש ליקוי ירח. גם נוגה מסוגל להתיישר אל מול השמש, אך זהו מחזה נדיר ביותר. למעשה רק מעט מקרים כאלו נחזו מאז המצאת הטלסקופ – 1631, 1639, 1761, 1769, 1874, 1882, 8 ביוני 2004, ולאחרונה ב־6 ביוני 2012. מעבר כוכב חמה על פני השמש, בו כוכב חמה חוצה את מישור המילקה, מתרחש בממוצע כ־13 פעמים במאה שנים. התצפית הראשונה המתועדת הייתה בשנת 1631. ראו גם ליקוי מאורות קישורים חיצוניים NASA הערות שוליים קטגוריה:מערכת השמש קטגוריה:אסטרונומיה תצפיתית	2024-07-08T03:37:24
טון	קטגוריה:שמות פרטיים קטגוריה:שמות משפחה	2023-12-21T23:18:12
מעלה גמלא	מַעֲלֵה-גַּמְלָא הוא מושב של תנועת המושבים הנמצא במערב רמת הגולן. היישוב נמצא בתצפית נוף, במעלה הכביש המטפס מצפון הכנרת לגמלא העתיקה, בגובה של 110 מטרים מעל פני הים, 320 מטרים מעל פני הכנרת ובמרחק של כארבעה קילומטרים מחופה. היישוב שוכן בין בקעת בית צידה וקניון נחל דליות. מצפון ליישוב נמצאת שמורת יער יהודיה. המושב הוקם בשנת 1976 במיקום זמני ועבר למיקומו הנוכחי בשנת 1979. בסמוך ליישוב נתגלו שרידים של בתי כנסת רבים מתקופת התלמוד, בין היתר באתרים חורבת חוחה, חורבת זיתה, חורבת בתרה, חורבת כנף ודיר עזיז. היישוב חילוני ומבוסס על ערכי שיתוף, חקלאות, אירוח תיירותי ומעורבות קהילתית. לפי הלמ"ס נכון לשנת 2021 במושב גרים 573 נפשות, מקצועות חופשיים ותיירות. היישוב מנוהל על ידי אגודה קהילתית המאגדת את כל תושבי היישוב (החקלאים והתושבים הקהילתיים). כלכלת החקלאים במושב מתבססת בחלקה על חקלאות שלחין (מנגו, אבוקדו, ענבי מאכל, תמרים, הדרים) וכן מגדלים ביישוב צמחי נוי, דקליים ועצים סובטרופיים. משק החי של היישוב כולל לולי תרנגולי הודו, וכוורות דבורים לייצור דבש. חינוך במעלה גמלא פעוטון לגילאי חצי שנה עד שלוש, וגן לילדים מגיל שלוש עד חובה. הפעוטון, זכה בתעודת "גן ירוק" על פעילותו בנושאי הטבע, מיחזור חומרים, שימוש ויצירה בהם. ילדי כיתות א'-ח' לומדים בבתי הספר האזורים ״מעלות הגולן״ ברמות, "מצפה גולן" בבני-יהודה, ״שורשים״ בנטור ובבתי ספר נוספים באזור. רוב תלמידי כיתות ט'-י"ב לומדים בבית ספר "נופי גולן" בקצרין. ההגעה לבתי הספר מתבצעת בעזרת הסעות מאורגנות של המועצה האזורית גולן מהיישוב לבית הספר וחזרה. נוער מעלה גמלא משתייך לתנועה החדשה (לשעבר בני המושבים כיום משתייך לשומר החדש). איכות חיים ותרבות הפנאי במסגרת המעורבות הקהילתית נבחרות מדי שנה ביישוב ועדות לתרבות, חינוך, נוער, בריאות, מתאר, מזכירות ועוד. ביישוב מתקיימים אירועים משותפים וחגים בהם נאספים התושבים ואורחיהם. כמו כן, קיימים אירועי תרבות שונים ביישוב, כגון סרטים, מופעי אומנות ומוזיקה. לקריאה נוספת מיכה לבנה, גולן - 20 שנה ועוד 2000, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993 קישורים חיצוניים מעלה גמלא, באתר "קהילהנט" מעלה גמלא, באתר מועצה אזורית גולן הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:מושבי תנועת המושבים קטגוריה:מושבים קטגוריה:ישראל: יישובים קטגוריה:מועצה אזורית גולן קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1979	2024-07-19T10:44:06
אוגוסטוס אוקטביאנוס	REDIRECTאוגוסטוס קיסר	2004-05-12T07:46:14
ועד הלשון העברית	שמאל\|ממוזער\|250px\|חברי ועד הלשון העברית ומקורבים לוועד, ירושלים תרע"ב. יושבים (מימין): אליעזר בן-יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ; עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור. שמאל\|ממוזער\|250px\|רשימת מילים שהוציא ועד הלשון. עם המילים שלא התקבלו נמנות "מלוחית" לסלט ו"לפד" לקומפוט.מתוך: זכרונות ועד הלשון, א-ג, ירושלים תרפ"ט (1929) שמאל\|ממוזער\|250px\|מכתב מבן-גוריון אל ועד הלשון, בקשה לפעילות לקראת הקמת המדינה, פברואר 1948 ועד הלשון העברית היה ארגון שנוסד בידי אליעזר בן-יהודה וליווה את תחיית הלשון העברית בארץ ישראל. בשנים 1920–1922 נקרא "מדרש הלשון". לימים הפך הארגון לאקדמיה ללשון העברית. תולדותיו של ועד הלשון העברית בשנת תר"ן (1890) החליטה אגודת "שפה ברורה" של בן יהודה להקים "ועד ספרות", כדי להרחיב את השימוש בעברית כשפת דיבור ולהציע מילים חדשות בעברית. מיד אחר כך שינו את השם ל"ועד הלשון". בן יהודה נבחר לנשיא הוועד, והחברים בו היו הרב חיים הירשנזון, דוד ילין, זאב יעבץ, אברהם משה לונץ, הרב יעקב מאיר (לימים הראשון לציון) והרב יחיאל מיכל פינס. הוועד פעל כבמשך שנה והתפרק. בשנת 1904 חודשה פעולת הוועד בידי המורים העבריים, שעמדו בפני קשיים גדולים בשימוש בשפה העברית לצורך הוראה. אלה תפקידי הוועד שנקבעו: "א. להכשיר את הלשון העברית לשימוש בתור לשון מדוברת בכל ענייני החיים, בבית, בבתי הספר, בחיים הציבוריים, במסחר ובקנין, בחרושת ובאמנות, בחכמות ובמדעים. ב. לשמור על תכונתה המזרחית של הלשון וצורתה המיוחדת העיקרית במבטא האותיות, בבנין המלים ובסגנון, להוסיף לה הגמישות הנצרכה, כדי שתוכל לבטא את המחשבה האנושית בזמננו בכל מלואה". הוועד פעל כדי לקבוע נורמות אחידות בעברית, בדקדוק, בהגייה ובמינוח. הוועד התמודד גם עם ביקורת על דרכי פעולתו ועל המילים שחידש, והיו שכינוהו בזלזול "פבריקה של מילים". את השׂגתו על החלטה של ועד הלשון, בעניין ניקודה של המילה "נמל", פרסם נתן אלתרמן בשיר: לקראת קום המדינה החליט ועד הלשון לפעול להקמת אקדמיה ללשון העברית. כחצי שנה מקוּם המדינה נבחר ועד מכין להקמת האקדמיה מטעם ועד הלשון, והוא נשא ונתן עם הממשלה בעניין זה. רק בשנת 1953 חוקקה הכנסת את "חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953" שמכוחו הוקמה האקדמיה ללשון העברית. לדעת הרב פרופ' נחום רקובר, הקמת מוסדות אלה היא ביטוי למסורת המשפט העברי, מסורת הנובעת מפיתוחי השפה העברית בישראל ומחוצה לה.נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 1184–1185: חוק המוסד העליון ללשון עברית, אתר דעת. נשיאי ועד הלשון העברית אליעזר בן-יהודה - משנת תרע"ב (1912) עד מותו בשנת תרפ"ג (1922) דוד ילין - משנת תרע"ב (1912) [נשיא שני] עד מותו בשנת תש"ב (1941) ד"ר אהרן מאיר מזי"א - משנת תרפ"ו (1926) עד מותו בשנת תר"ץ (1930) חיים נחמן ביאליק - משנת תרפ"ד (1924) עד מותו בשנת תרצ"ד (1934) נפתלי הרץ טור-סיני - משנת תרצ"ד (1934) עד כינון האקדמיה יוסף קלוזנר - משנת תש"ב (1942) ועד כינון האקדמיה ברוב שנות פעילותו של ועד הלשון היו לו שני נשיאים, האחד ירושלמי והאחר תל אביבי, ומכאן החפיפות בתקופת כהונתם של הנשיאים השונים. לקריאה נוספת שמואל אייזנשטדט, "שפתנו העברית החיה" (עמ' 571 ואילך), תל אביב, תשכ"ז. נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה - הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב-תרפ"ב (1881–1922), האקדמיה ללשון העברית, תשס"ד לקט תעודות לתולדות ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית תר"ן-תש"ל ולחידוש הדיבור העברי, הוצאת האקדמיה ללשון העברית ירושלים, תש"ל זאב בן-חיים, במלחמתה של לשון, האקדמיה ללשון העברית, תשנ"ב יאיר אור, בוראים סגנון לדור: האמונות והאידאולוגיות של מתכנני הלשון העברית בארץ ישראל, הוצאת אוב - ז.ע.פ. 2016, (319 עמודים). קישורים חיצוניים ועד הלשון העברית ב'מרכז למידה ותרבות' של האקדמיה ללשון העברית זכרונות ועד הלשון, סריקות של שש החוברות שיצאו בשנים תרע"ב - תרפ"ח, באתר האקדמיה ללשון העברית צילום של חברי ועד הלשון בספרו של פרופ' שמואל איזנשטדט, באתר האקדמיה ללשון העברית אתר האקדמיה ללשון העברית מילון חזותי לכלי מטבח, באתר האקדמיה ללשון העברית לקט מקורות בנושא ועד הלשון באתר של משרד החינוך יוסף לנג, 'שפה ברורה' – לבירור ייסודה והתפתחותה, "קתדרה" לתולדות ארץ ישראל וישובה, מס' 68, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תמוז תשנ"ג, יוני 1993, באתר "סנונית" לכבוד 125 שנים לוועד הלשון העברית-על הנחלת מונחים עבריים בצה"ל,בבלוג של ארכיון צה"ל תצלום חברי ועד הלשון (1927) באתר האקדמיה ללשון הערות שוליים * קטגוריה:ארגונים ומוסדות ביישוב קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית קטגוריה:תחיית הלשון העברית	2024-09-03T12:30:22
אפריורי	אַפְּרִיּוֹרִי (מלטינית: a priori, "מן הקודם" או "לפני הניסיון") הוא מונח בפילוסופיה ובלוגיקה. המונח א־פריורי בא לתאר טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות. כלומר, טיעון שנבנה מהידע האנושי ומכללי הסקה לוגיים לכדי מסקנה בלי צורך לבסס אותה מסקנה בחקר המציאות. במילים אחרות, המונח מתייחס לתפיסות שאינן תלויות בחוויות־החושים, בהתבוננות או בניסיון אנושי. לעומתו, טיעון אפוסטריורי (תרגומו, מתוך מה שבא אחר־כך) מתאר טיעון הנבנה מהחוויה האנושית כלומר, מן הסיבות הנראות לעין, האמפיריות, אל המסקנות הלא־ידועות. למשל הטענה: "בן-גוריון היה ראש ממשלתהּ הראשון של ישראל" היא טענה אפוסטריורית מאחר שהיא מתארת עובדה שניתן לדעתהּ רק לאחר עיון וחקירה במציאות. ידע אפריורי נחשב לטענה במובן זה שהוא נרכש לפני ניסיון כלשהו. דוגמה למשפטים אפריוריים הם משפטים המובנים מעצמם כגון "שני גדלים השווים לגודל שלישי שווים ביניהם", או הוכחות מתמטיות שאינן נזקקות לניסיון, חקירה ותיעוד אלא מוכרחות מתוך עצמן (למשל טענה כי "אם לוי אשכול היה ראש הממשלה השלישי של ישראל אזי היו שני ראשי ממשלה לפניו" היא טענה אפריורית, הרי מסקנתה מוכחת גם בלי עיון במציאות אם אכן היו שני ראשי ממשלה שכיהנו לפני לוי אשכול). פילוסופים רבים סבורים שלא תיתכן ידיעה אפריורית, בעיקר בתחום השאלות התאולוגיות. על פי הפוזיטיביזם הלוגי, הצהרות שתהיינה נכונות א־פריורית תהיינה תמיד טאוטולוגיות. עמנואל קאנט טען כי ידע אפריורי קיים בצורת התנאים הנחוצים להתנסות כלשהי, כגון המושגים סיבתיות, חלל וזמן. הניסיונות להגדיר בבהירות או להסביר ידיעה א־פריורית מהי מהווים חלק מזרם מרכזי בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). לאור העובדה שההגדרות והשימושים של המונח עוותו לאורך השנים ועל כן משתנים על פני תחומי־דעת שונים, יהיה זה קשה לספק הגדרה אוניברסלית בעבורו. לעיתים, כלכלנים עושים שימוש במונח א-פריורי כדי לתאר צעד בטיעון שאמיתותו יכולה להתקבל כמוכיחה את עצמה. למשל, עמנואל קאנט קרא למרחב הפיזי (המרחב שבו אנו חיים) גאומטריה אבסולוטית (מוחלטת). הוא טען שהיא הגאומטריה היחידה הא־פריורית. על פי תורת היחסות אנו חיים במרחב-זמן, מרחב לא אוקלידי ולא גאומטריה אבסולוטית. שימוש במושג נעשה גם בתחום הפוליטי והאידאולוגי כאשר משתמשים בו כדי לתאר נקודת מוצא, דבר שאין לערער עליו ועמדה שלא יכולה להשתנות במשא ומתן. למשל יצחק שמיר ביחסו לארץ ישראל אמר כי "אין לחלק אותה לחלקים, זהו עקרון אפריורי, מחוץ לכול ויכוח". ראו גם אפוסטריורי קישורים חיצוניים קטגוריה:תורת ההכרה קטגוריה:לוגיקה קטגוריה:מונחים בפילוסופיה	2024-08-24T09:00:44
משרעת	ממוזער\|200px\|משרעת של תנודת גל ממוזער\|200px\|המשרעת כטווח שינוי של פונקציה במתמטיקה, מִשְׂרַעַת (אַמְפְּלִיטוּדָה) של פונקציה ממשית היא גודל הטווח שעל פניו משתנה הפונקציה בתחום ההגדרה שלה. זהו ההפרש בין הערך המרבי והערך המזערי של הפונקציה. המשרעת מיוצגת על ידי האות הגדולה A כקיצור לשם בלטינית Amplitudo. בפיזיקה, משרעת של תנודות או של גל היא גודל שמבטא את מידת השינוי של הערך המתנודד בכל מחזור. לעיתים המשרעת נמדדת כהפרש הערכים משיא לשיא, אך הגדרות נוספות משמשות בתחומים שונים. הגדרות שמאל\|ממוזער\|250px\|גל סינוס. 1. משרעת השיא. 2. משרעת שיא לשיא. 3. משרעת RMS. 4. זמן המחזור. משרעת שיא היא הערך המרבי שמקבלת פונקציה בערך מוחלט. היא משמשת בהנדסת מערכות תקשורת ומערכות שמע, בהן הפונקציה היא אות שמתנודד סביב האפס ומקבל ערכים חיוביים ושליליים. לעיתים מחושבת משרעת השיא ביחס לערך הממוצע של הפונקציה. משרעת שיא לשיא (Peak to Peak) מוגדרת כהפרש בין הערך המקסימלי שמקבלת הפונקציה לערך המינימלי. גודל זה ניתן לחישוב בקלות על ידי שרטוט גרף הפונקציה. כך ניתן בקלות לחשב את המשרעת של מתח חשמלי שמשתנה בזמן בעזרת אוסצילוסקופ. לעיתים המשרעת נלקחת כחצי המשרעת שיא לשיא. משרעת השיא של גל מחזורי וסימטרי (כמו גל סינוס) היא קבועה ושווה למחצית המשרעת שיא לשיא, ולכן ניתן לקרוא לשני הגדלים הללו משרעת הגל ולחשב אותה בכל אחת משתי הדרכים. המשרעת של הפונקציות סינוס וקוסינוס היא 1. ההספק של גל סינוס מתכונתי לריבוע המשרעת שלו. משרעת RMS היא שורש ממוצע הריבועים של הפונקציה וגם היא מבטאת את המידה שבה הפונקציה משתנה. משרעת RMS שימושית במיוחד בעיבוד אותות כאשר מדובר באותות שאינם מחזוריים, כמו רעש. זאת משום שההספק הממוצע של אות חשמלי אקראי מתכונתי לריבוע משרעת ה-RMS, ולא לריבוע משרעת השיא. משרעת ה-RMS של גל מחזורי מתכונתית למשרעת שיא לשיא שלו, והיחס ביניהם תלוי בצורת הגל. דוגמאות הפונקציה המתארת גל סינוסאידי היא: מראה הוא כמו זו שמחזור אחד שלה מוצג בתרשים שלעיל, אך עם הגבהה בגודל b. A היא המשרעת והיא שווה למשרעת השיא סביב b וגם למחצית המשרעת שיא לשיא. k הוא מספר הגל, היא התדירות הזוויתית והם קובעים את אורך הגל, זמן המחזור ומהירות הגל. הוא המופע ההתחלתי. גלים סינוסאידיים נפוצים בטבע. לדוגמה, עבור גל אלקטרומגנטי הגודל המתנודד במקום ובזמן הוא השדה החשמלי, והמשרעת היא השדה החשמלי המקסימלי. המשרעת של גל קול היא מחצית הפרש הלחצים שיוצר הגל בחומר, והמשרעת של גל במיתר מתוח היא ההעתק המקסימלי. משרעת הפונקציה היא , שכן ערכה המקסימלי של הפונקציה הוא (כש-) וערכה המינימלי הוא (כש-). זוהי חבילת גלים עם משרעת שיא לשיא בגודל A. המשרעת של אות המאופנן באפנון משרעת משתנה מרגע לרגע. אם הגל הנישא משתנה לאט יחסית לגל הנושא, המשרעת משתנה ממחזור למחזור אך נשארת בקירוב קבועה לאורך כל מחזור. במקרה כזה המשרעת שמשתנה בזמן נקראת מעטפת הגל. לדוגמה, עבור חבילת גלים מהצורה: כאשר , הגל הנישא משתנה לאט ביחס לתנודות של הגל הנושא ואפשר להתייחס לגודל כאל מעטפת הגל - משרעת הגל בנקודה . אם מדובר בפונקציה מרוכבת מהצורה: כאשר ממשית וחיובית ו- ממשית, אזי נהוג להתייחס ל- כאל משרעת הפונקציה ול- כאל המופע. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:גלים	2023-03-08T21:05:03
תו		2021-02-18T18:20:04
תווים	REDIRECT תו (מוזיקה)	2005-03-23T00:28:55
מפתח סול	REDIRECT מפתח (מוזיקה)#מפתח סול	2020-11-20T05:52:00
חמשה	שמאל\|ממוזער\|75px\|קווי עזר במוזיקה, חַמְשָׁה היא מערכת של חמישה קווים ישרים אופקיים ומקבילים, הרחוקים מרחק שווה זה מזה, שעליהם רושמים את התווים. הרווח בין הקווים נקרא בֵּינָה. ניתן לרשום תווים על הקווים או ביניהם. גובה הקו על גבי החמשה מצביע על גובהו יחסית לשאר הצלילים בחמשה. כאשר מסמנים תו בגובה נמוך יותר מהקו התחתון של החמשה, או גבוה מהקו העליון של החמשה, ניתן להרחיב את החמשה לאותו תו ספציפי, על ידי תוספת של קווים צרים, באורך סימון התו, הנקראים "קווי עזר". היסטוריה שמאל\|ממוזער\|300px\|קפריצ'ו לצ'מבלו (1664) מאת המלחין הסיציליאני ברנרדו סטוראצ'ה; תפקיד יד ימין כתוב בחמשה בת 6 קווים, יד שמאל בחמשה בת 7 קווים. שמאל\|ממוזער\|250px\|אלמנד לצ'מבלו מאת הנרי פרסל, כתוב על חמשות בנות שישה קווים. שמאל\|ממוזער\|250px\|עט מיוחד בעל חמישה חודים הכותב חמשות. החמשה המודרנית היא תוצאה של התפתחות הדרגתית בסימון התיווי במוזיקת הכנסייה, במשך מאות שנים. החל מהמאה ה-8 לספירה נהגה בכנסייה שיטת רישום מלודיה באמצעות נוימות, סימנים ואותות קבועים מעל הטקסט המושר, בדומה לטעמי המקרא. בתקופה מאוחרת יותר התפתחו הנוימות הדיאסטמטיות, בהן גם למרחק הסימון מעל הטקסט הייתה משמעות, ולא רק לסימנים עצמם, דבר שאיפשר לקורא התווים להעריך את יחסי הגובה בין הצלילים השונים שעליו לשיר. שיטה זו שימשה מהמאה העשירית לערך עד ראשית המאה ה-11. שינוי מהפכני חל כשהוסיפו שני קווים מאוזנים לנוימות, שמטרתם הייתה להצביע על גובה מוחלט של צלילים (על פי רוב ביחס לצלילים דו ופה, בשל מיקומם מעל מרווחים של חצי טון במערכת הדיאטונית). גווידו ד'ארצו הציע צורת רישום שכללה צביעת הקו שעליו סומן הצליל דו בצבע צהוב, ואילו הקו של הצליל פה נצבע באדום. בהמשך התפתחה צורת רישום בת ארבעה קווים , ומשם התפתחה החמשה בת ימינו. ראו גם גווידו ד'ארצו מפתח (מוזיקה) תו (מוזיקה) קישורים חיצוניים לימוד תווים בחמשה - סרטון הדרכה ביוטיוב קטגוריה:סימנים מוזיקליים קטגוריה:תאוריית המוזיקה fi:Nuottikirjoitus#Nuottiviivasto	2023-10-12T04:41:35
קו	קטגוריה:שמות משפחה	2021-12-08T06:39:32
נקודה		2023-10-03T06:48:16
קיום	קיום או יש הוא מושג המציין כבישת מקום בעולם המציאות. מבחינה פילוסופית הוא מציין את סך כל הדברים הנתפסים בתודעה ובהתנסות. שאלת הגדרת הקיום היא השאלה המרכזית והמגדירה של הפילוסופיה, ממנה מסתעפות שאר השאלות. מונחים כגון מהות הקיום, משמעות הקיום ואחרים דומים להם הפכו למטבעות לשון מוכרות ונפוצות, שעניינן עיסוק צרוף בשאלות פילוסופיות. נהוג לציין כי מושג הקיום מורכב מממד אובייקטיבי, כלומר – חיצוני לתודעה, קיים בזכות עצמו, לממד סובייקטיבי, כלומר – קיים בזכות תודעה המשיגה אותו. היחס בין האובייקטיבי לסובייקטיבי מורכב ביותר והוא אחת השאלות הנוגעות בתחום הפילוסופיה. כמו כן, ניתן לחלק את הקיום לא-פריורי, כלומר – מחויב מתוך הגדרת הקיום עצמו ואינו ניתן להפרדה ממנו וא-פוסטריורי, כלומר – נובע מתוך ההתנסות בפועל של התודעה ועשוי באופן תאורטי שלא להיות קיים או להיות שונה. למושג הקיום זיקה משמעותית למושג האמת. הגדרות האמת והקיום משתנות על-פי שדה השיח, אך הן תלויות זו בזו, והיחס ביניהן הוא תחום עיסוק נרחב של הפילוסופיה. שאלות הקיום הטהורות נידונו על ידי פילוספים מרכזיים שונים, ביניהם פרוטגורס, סוקרטס ורנה דקארט. הזרם הפילוסופי המאוחר המשמעותי אשר עסק בשאלות הקיום הטהורות הוא האקזיסטנציאליזם, שמשמעו – "קיומיות", או ליתר דיוק "הגויות הקיום". ראו גם מציאות תורת ההוויה (אונטולוגיה) הכמת "קיים" לקריאה נוספת אברהם צבי בראון (ערך והקדים מבואות), מבחר טקסטים פילוסופיים – מפארמנידס עד הוגי ימינו: מקראה באונטולוגיה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1995. יקיר שושני, מחשבות על המציאות, תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, 1999. קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מונחים בפילוסופיה	2024-09-02T19:54:21
MDMA	MDMA (שם מלא: 3,4-Methylenedioxymethamphetamine) הוא סם פסיכואקטיבי סינתטי (מלאכותי) נפוץ ממשפחת הסמים הממריצים והאנטקטוגנים. בעוד ש-MDMA הוא גביש או אבקה לבנה בצורתו הטהורה, כדורי ה"אקסטזי" המכילים אותו מגיעים לעיתים אל הצרכן הסופי כטבליות לבליעה המהולות בחומרים נוספים. מנתונים שפורסמו על ידי המנהל האמריקאי לאכיפת חוקי הסמים בין 2009 ל-2013, עולה כי מבדיקות שנערכו נמצא כי 87% מטבליות האקסטזי שנמכרו ברחוב לא הכילו MDMA כלל, אלא בעיקר סמי מרץ סינתטיים אחרים. MDMA נגזר מקבוצת האלקלואיד-פנתילאמינים (תת-קבוצת אמפטמינים) והשפעתו העיקרית היא העלאה חדה של רמות המוליך העצבי סרוטונין וכן הדופמין והנוראפינפרין במוח. הצפת מערכת העצבים המרכזית בסרטונין היא המחולל העיקרי לתחושת האופוריה המורגשת בהשפעת הסם. MDMA נחשב לסם בלתי-חוקי ברוב מדינות העולם. היסטוריה MDMA סונתז לראשונה ב-1912 על ידי הכימאי אנטון קוליש עבור חברת התרופות הגרמנית מרק. החברה רשמה את הסם כפטנט באותה השנה, כחלק מסדרת רישום פטנטים על תרכובות כימיות רבות שנועדו לשמש בתחום הרפואה בעתיד. MDMA פורסם בציבור לראשונה על ידי ד"ר אלכסנדר שולגין בשנות ה-70, כתרופה מומלצת לטיפולים פסיכותרפיים. בהאמינו שהחומר מאפשר לנוטלים אותו לקלוט את העולם בבהירות רבה, הוא קרא לסם "Window" (חלון). השימוש ב-MDMA נפוץ במיוחד בקרב פסיכיאטרים בארצות הברית עד אמצע שנות ה-80 לטיפול בסוגים שונים של הפרעות פסיכיאטריות, ביניהן הפרעות דחק פוסט-טראומטיות, בהן נצפו קשרי אמון חיוביים בין מטפל למטופל (יצירת קשרים כאלה לרוב קשה לסובלים מההפרעה). ב-1984 כמה פסיכותרפיסטים, פסיכיאטרים, וחוקרים התנגדו לשינוי סיווג הסם. הטיפולים בעזרת MDMA הופסקו לאחר שהסם הוצא מחוץ לחוק. בתחילת שנות השמונים MDMA הופץ בגלוי במועדוני לילה והיה פופולרי בקרב יאפים, סטודנטים, והומוסקסואלים. משם הופץ הסם למסיבות רייב, וכונה "אקסטזי" על ידי הציבור הרחב. בשנות ה-90, עם התפתחות תרבות הטראנס והפסיכדליה החלו באירופה ובארצות הברית בני נוער ומבוגרים צעירים להשתמש בסם; הוא נחשב היום לאחד מארבעת הסמים הלא-חוקיים הנפוצים ביותר, לצד הקנאביס, הקוקאין וההרואין. השפעות השפעת ה-MDMA על אדם ממוצע נמשכת בין עשר לשתים עשרה שעות. היא מתחילה להיות מורגשת כעשרים עד ארבעים דקות לאחר הבליעה הראשונית, ומגיעה לשיאה בתוך שעה עד שעתיים לאחר מכן. המשתמש הממוצע יחוש לרוב עירני ומלא אנרגיה, אך שליו מאוד; עולה הביטחון העצמי, פוחתת הרגישות לכאב, ומתעצמת יכולת ההבחנה בצבעים, שנראים לפתע חדים וברורים יותר. האנשים סביב המשתמש ייראו לו אוהבים ושמחים יותר, ושכיח שיפגין כלפיהם תחושות חזקות של קרבה וחיבה ללא תנאי, גם אם הם זרים לו לגמרי. זו אחת הסיבות לכך שה-MDMA זכה לכינוי הפופולרי "סם האהבה". בהתפוגג השפעת הסם, יש לרוב תחושת עייפות קיצונית (בעיקר אם השעות הקודמות אופיינו בפעילות גופנית נמרצת, דוגמת תנועה או ריקוד). עם זאת, השינוי שנגרם למאזן הכימי שבמוח ממשיך לשמר את מצב העוררות הגבוה, ומקשה על שקיעה בשינה. כן עשויים להופיע דכדוך ודיכאון, בגלל התרוקנות מאגרי הסרטונין. במינונים גבוהים שימוש באקסטזי גורם לעיוותים זמניים בראייה, כמו "ראיית" שובל-צבעוני-הנמשך-בעקבותיהם של גופים נעים. ייתכנו ריצודי עיניים מהירים, נעילת לסת, חריקת שיניים, דפיקות לב, רעד, הזעה מוגברת וצמרמורות. פרמקולוגיה ממוזער\|מגוון כדורי אקסטזי בצבעים ובעיצובים שונים. עיצובים אלה נועדו בעיקר לשוות לסם מראה תמים ועליז למשתמשיו. ממוזער\|גביש MDMA טהור (84.1%) MDMA גורם להפרשת כמויות גדולות של סרוטונין, דופמין, נוראפינפרין ואצטילכולין, ובכך מרוקן את מאגרי התאים במערכת העצבים. סרטונין הוא חומר ביו-כימי מסוג המוליכים העצביים, חומרים שעוברים בסינפסות - המרווחים שבין הנוירונים (תאי העצב), וכך מוליכים את האותות בין נוירון לנוירון. יש עדויות לכך שהסרוטונין מווסת מצבי רוח: רמות גבוהות של סרוטונין במערכת העצבים המרכזית גורמות לאופוריה ולתחושת מרץ, בעוד רמות נמוכות גורמות לדיכאון, לתחושת עייפות, ואף לתחושות חרדה. לאחר מעבר המוליך העצבי בסינפסה מפרק אותו אנזים מיוחד בנוירון היעד. מעכבי פירוק סרוטונין נקשרים לאנזים מפרק הסרוטונין ומנטרלים אותו, עד לסינתוז מחדש של אנזים זה במערכת העצבים. במצב זה הסרוטונין נשאר זמן רב יותר בסינפסה, וכך מתקבלות רמות גבוהות של סרוטונין. בשונה ממעכבי פירוק אחרים של סרוטונין, MDMA לא רק מנטרל את האנזים, אלא גם חודר אל הסינפסות עצמן וגורם לשחרור סרוטונין, כך שלא זו בלבד שפירוק הסרוטונין מעוכב, אלא גם מופרש עוד סרוטונין. העלייה החדה ברמת הסרוטונין מהווה סיכון בריאותי, שכן היא עלולה לגרום נזק למערכת הקליטה והויסות שלו. בשימוש תדיר או במקרים של מנת-יתר, הנזק עלול להיות בלתי הפיך, ויפגע באופן קבוע ביכולתו של האדם לחוות שמחה וסיפוק נורמאליים בחייו. שימוש במעכבי פירוק או ספיגה חוזרת של סרוטונין נפוץ כיום בפסיכיאטריה בטיפול בדיכאון ובהפרעות חרדה; MDMA לעומתו, פועל בצורה חדה ולכן אינו מתאים לטיפול זה. המעכבים המשמשים כיום ברפואה (שרובם שייכים לקבוצת SSRI) פועלים בצורה מתונה יותר: הם מעכבים את ספיגת הסרוטונין המשתחרר באופן טבעי מהנוירון, וכך מאריכים את הימצאותו בסינפסה באופן הדרגתי ומבוקר. אופיים הסלקטיבי מפחית מאוד את ההפרעה לתהליכים ביו-כימיים אחרים, ולפיכך הם נחשבים לבטוחים הרבה יותר. מחקר בעכברים מצא כי שימוש ב־MDMA פוגע במחסום הדם-מוח (BLOOD BRAIN BARRIER). מחסום הדם-מוח (שלרוב חוסם חומרים מזיקים רבים מלהיכנס למערכת העצבים המרכזית), פותח למעשה את המחסום ומוריד את הסלקטיביות שלו. טיפול פסיכולוגי ב-2001 קיבל מרכז המחקר MAPS ממנהל המזון והתרופות האמריקאי אישור לעריכת ניסויים לבדיקת יעילותה של פסיכותרפיה המשלבת שימוש ב-MDMA, למטרת טיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית . מחקר מקביל נערך בשוודיה, והסתיים ב-2008. מחקר נוסף של MAPS מתבצע בישראל, בשווייץ ובארצות הברית, בהשתתפות 820 נבדקים נפגעי טראומה. ע"פ הממצאים עד כה, מסתמן כי הטיפול אפקטיבי, ונושא השפעה חיובית ניכרת. נרשמה ירידה בביטוי הסימפטומטי של הטראומה, והפחתת רמות החרדה לטווח ארוך, עד כדי אפשרות חזרתם של 83% מהנבדקים לתפקוד עצמאי ותקין. בישראל, מתבצע המחקר במרכז לבריאות הנפש באר יעקב. ב-31 באוגוסט 2017 הכריז ה-FDA על ה-MDMA כטיפול פורץ דרך לנפגעי הפרעת דחק פוסט-טראומטית. בהמשך לכך בשנת 2018 החל ניסוי קליני נרחב, בליווי ה-FDA, בו משתתפים כ-300 מטופלים ברחבי העולם. בתחילת אוגוסט 2024 דחה מינהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) בקשה של חברת תרופות לאשר טיפול בעזרת MDMA להפרעת דחק פוסט-טראומטית, בעקבות חוות דעת של וועדה מייעצת של הסוכנות, שקבעה שאין די ראיות שהטיפול בטוח או יעיל. הוועדה ציינה בין היתר טענות להתנהגות מינית בלתי הולמת במהלך ניסוי קליני בטיפול ופוטנציאל לסיכונים בריאותיים חמורים לאחר נטילת התרופה, כגון בעיות לב. למרות הדחייה צפוי שעוד טיפולים פסיכדליים יוגשו לאישור ה-FDA, וכיום ישנם כ-45 ניסויים ב-MDMA שנמצאים בשלבים שונים של פיתוח קליני. התמכרות וסבילות הנתונים אודות פוטנציאל ההתמכרות הגופנית ל-MDMA אינם חד משמעיים, ושאלת התלות הנפשית בו אף היא שנויה במחלוקת. במחקר בו ראיינו 52 משתמשים, נמצא כי 43% מהם עמדו בקריטריונים לקביעת תלות, אך קיים חשש שחלקם אובחנו באופן שגוי מכיוון שדיווחו על פיתוח סבילות ועל תופעות שניוניות ("האנגאובר" או "דאון"). תופעות אלו שכיחות כ"תסמיני גמילה" בהקשר של סמים אחרים, אך במקרה של MDMA לאו דווקא יעידו על התמכרות. במחקר שוודי בו אנשים נטלו MDMA בפעם הראשונה, רבים דיווחו על תופעות שניוניות. קיים חוסר ודאות באשר למידת הקושי של משתמשים להפסיק את צריכת הסם. במחקר אורך גרמני משתמשים רבים שסווגו כ"מכורים", החלימו באופן ספונטני ללא כל טיפול ב"התמכרות", כביכול, בשונה מממצאים הקשורים להתמכרות לניקוטין, למשל. ל־MDMA נבנית במהירות סבילות לטווח הקצר (טאכיפילקסיה), אשר מתפוגגת לאחר מספר ימים. סבילות זו גורמת לכך שעל המשתמש לצרוך כמויות גבוהות בהרבה מהכמות הראשונית על מנת להשיג את ההשפעה הרצויה, אשר עשויה להיות בלתי אפשרית אם המוח "מרוקן" באותה העת מסרטונין. סכנות כאשר MDMA נלקח תוך כדי פעילות גופנית מואצת, למשל ריקוד, עלול המשתמש לאבד נוזלים ולהתייבש. סכנה זו גוברת אם המשתמש נמצא במקום חם וחשוף לשמש, ואז הוא עלול להיכנס להיפרתרמיה (עלייה חדה של חום הגוף), ולחוסר איזון של המלחים בגוף שעלול לפגוע בכליות ובלב. מנגד, תחושת הצימאון המוגברת עלולה להביא את המשתמש באקסטזי לשתיית מים רבים מדי בפרק זמן קצר, ובכך הוא עלול להיכנס למצב מסכן חיים של "הרעלת מים". אי לכך, קיימת סכנה אפילו בשימוש חד פעמי. כמו כן, אקסטזי עלול לגרום להפרעות בפעולת הלב, בפרט באנשים הסובלים ממומים בלב (לעיתים קרובות מדובר במומים סמויים שאינם גורמים לבעיות מיוחדות עד לשימוש בסם, או למאמץ גופני חריג). נטילת מנת יתר עלולה לגרום לסחרחורת, בלבול, חרדה ותחושת אובדן שליטה. למשתמש הקבוע באקסטזי או ב-MDMA עלול להיגרם נזק מצטבר לטווח ארוך, בעיקר למידת רגישותם של קולטני הסרוטונין במערכת העצבים. מצב כזה פוגע במצב הרוח, בתיאבון וביצר המיני, ובסופו של דבר עלול להביא לדיכאון קליני עד ל"איפוס" הקולטנים אלו, תהליך שיכול להימשך חודשים, ובמקרים קשים אף שנים. מאז הפסקת השימוש הרפואי באקסטזי והכרזתו כסם בלתי-חוקי, מיוצרות כמעט כל הגלולות באופן פיראטי, ללא פיקוח על תנאי הייצור והאחסון שלהן. רוב מקרי המוות שנרשמו לא נגרמו ישירות מן הסם, אלא מחומרים אחרים שנמצאו בכדור. מעמד חוקי ברוב מדינות העולם הסם איננו חוקי. בישראל, הסם נכלל בפקודת הסמים המסוכנים ואינו חוקי לשימוש ולהחזקה. ראו גם אמפתוגן-אנטקטוגן ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים קישורים חיצוניים אקסטזי, ואקסטזי - כל מה שצריך לדעת באתר הרשות למלחמה בסמים מולי אפשטיין, התענגות עילאית - או נזק מוחי בלתי הפיך?, כתבה על אקסטזי באתר דוקטורס, 10 באוקטובר 2004 אקסטזי באתר עמותת אל סם סוהיני טל, בשורת ה-MDMA תצא מבאר יעקב, באתר כאן, 2 בספטמבר 2017 שימוש באקסטזי ובפטריות הזייה: האם רפואת הנפש עוברת מהפכה?, באתר החדשות 13, 2 בפברואר 2019 סקירה מדעית מקיפה על MDMA באתר מרפא, 2019 (בעברית) הערך MDMA באתר האנציקלופדיה של שביל הדרך לחיים קישורים באנגלית Ecstasy: The Complete Guide: A Comprehensive Look at the Risks and Benefits of MDMA, באתר גוגל ספרים Pursuit of Ecstasy: The MDMA Experience, באתר גוגל ספרים MDM; ADAM; Ecstasy; 3,4-Methylenedioxy-N-methylamphetamine מתוך הספר PiHKAL MDMA, באתר עמותת Erowid הערות שוליים קטגוריה:סמים פסיכדליים קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:גרמניה: המצאות	2024-08-11T14:33:45
רעש לבן	רעש לבן הוא אות (או תהליך) אקראי בעל צפיפות הספק ספקטרלי אחידה וקבועה בכל התדרים. רעש לבן בעל רוחב סרט אינסופי הוא תאורטי בלבד, שכן אם צפיפות ההספק שונה מאפס עבור כל התדרים, התהליך יהיה בעל אנרגיה אינסופית. הלכה למעשה, רעש (או תהליך) מוגדרים כלבנים אם הם בעלי צפיפות הספק קבועה על פני תחום תדרים מסוים (גדול). המונח "רעש לבן" או "תהליך לבן" מיוחס גם לאותות שערכיהם בזמנים (או מיקומים) שונים בלתי תלויים סטטיסטית. המונח "לבן" נובע מהדמיון הספקטרלי לאור הנראה הלבן: בדיוק כשם שאור לבן מורכב מצירוף של כל תדרי האור הנראה (בעוצמה שווה), כך גם פונקציית הקורלציה של הרעש הלבן היא בעלת רכיבי תדר שווים בעוצמתם לכל רוחב הסרט בו הרעש מתקיים. ישנם עוד סוגים של רעש ששמם כשם צבע, מלבד הרעש הלבן, שבו מופיע טווח שלם של תדירויות: "רעש ורוד", שבו הגלים הארוכים חזקים יותר; ו"רעש כחול", שבו הגלים הקצרים חזקים יותר. על פי רוב רעש נחשב לגורם שעלול לפגוע בתפקוד הקוגניטיבי, אך בעקבות התופעה של תהודה אקראית ישנם גם מקרים שבהם רעש לבן יכול להוביל דווקא לשיפור בתפקוד. רעש ג'ונסון רעש ג'ונסון הידוע גם כרעש תרמי או Nyquist noise - "רעש נייקוויסט", הוא רעש חשמלי הנוצר מתנועה אקראית של נושאי מטען חשמלי (בדרך כלל אלקטרונים) במוליך, במצב שיווי משקל תרמודינמי. עוצמת הרעש תלויה בטמפרטורה של המוליך, אך לא תלויה במתח המופעל עליו. רעש זה הוא בקירוב רעש לבן, כלומר הוא אחיד בתחום רחב של תדירויות. בכל תדירות, המשרעת שלו מתפלגת התפלגות נורמלית בקירוב טוב מאוד, כלומר: צפיפות ההסתברות למאורע של רעש במתח מסוים היא פונקציית גאוס, עם ממוצע של אפס וולט וסטיית תקן התלויה בטמפרטורה ובמאפייני המוליך (כמו ההתנגדות). רעש פסאודו-אקראי בקריפטוגרפיה, רעש פסאודו-אקראי (PRN) הוא אות הדומה לרעש, העונה לאחד או יותר מהסטנדרטים של בדיקות סטטיסטיות לאקראיות. הגם שאין לכאורה תבנית מגדירה, רעש פסאודו-אקראי מכיל רצף דטרמיניסטי של פולסים שיחזרו על עצמם אחרי זמן המחזור. רעש כזה נקבע על ידי מפתח וזמן המחזור, שיכול להיות ארוך מאוד, אפילו מיליוני ספרות. הוא משמש בכמה מכשירי מוזיקה אלקטרונית, וכן במכשירים המייצרים רעש לבן. ראו גם רעשן רעש שוט רעש מופע רעש בראוני מכשיר רעש לבן רעש ורוד קישורים חיצוניים אתר אודות התופעה של רעש לבן הערות שוליים קטגוריה:עיבוד אותות לבן	2024-07-13T15:20:55
אות (תקשורת)	שמאל\|ממוזער\|250px\|אות סינוסי אות או סיגנל (באנגלית: Signal) הוא תנודה, גודל כלשהו התלוי בזמן או במרחב, או הפרעה, בעלי משמעות כלשהי. השיטות להעברתם ועיבודם של אותות נחקרות בענפי התקשורת, תורת האינפורמציה, הנדסת חשמל, אלקטרוניקה ומדעי המח/ביולוגיה. סוגי אותות ממוזער\|250px\|העברה של אותות עצביים במערכת העצבים מתאי העצב לתאי המטרה מתרחשת בסינפסה המשותפת להם. קיימים סוגים שונים של אותות. בעולם הפיזיקלי כל גודל כמותי שניתן למדידה לאורך זמן ומרחב יכול להיקרא אות. ישנם אותות מסוגים שונים: אותות חשמליים, אותות חזותיים, ודומה. התנועה של חלקיק במרחב מסוים יכולה להיות אות כפונקציה של הזמן או המרחב או שילוב של שניהם. כמו כן, מאחר שקול הוא תנודה של תווך מסוים, כגון אוויר, אות קול הוא ערך הלחץ כפונקציה של הזמן והמרחב. מיקרופון מתמיר את אות הקול לאות חשמלי כפונקציה של הזמן בלבד. בעולם החי, ישנם סוגים שונים של אותות המועברים בגופם של אורגניזמים. אותות אלו יכולים להיות חומרים כימיים שונים, חומצות אמיניות, הורמונים ועוד. הקולטנים השונים מאפשרים לתאים לזהות אותות מסוגים ספציפיים. אותות זמן-בדיד וזמן-רציף שמאל\|ממוזער\|250px\|אות זמן בדיד אם ערכי אות מסוים מוגדרים רק בנקודות זמן בדידות, אזי הוא קרוי "אות זמן בדיד" או "אות דיסקרטי", ונחשב כפונקציה ממספרים שלמים (נקודות זמן) למספרים ממשיים או מרוכבים. "אות זמן רציף" מוגדר לכל ערך של הזמן והוא פונקציה ממספרים ממשיים או מרוכבים אל ערך ממשי או מרוכב. העברת אותות ניתן לשדר אותות ממקום למקום, וכך ליצור תקשורת. בהתאם לכך, מערכת תקשורת עושה שימוש באותות לצורך העברת מידע. רעש הוא כל הפרעה בערוץ התקשורת, הגורמת לשינוי באות המועבר דרכו, כך שנוצרת שגיאה בפלט הסופי. קליטה נחשבת מוצלחת רק אם יחס אות לרעש של האות שהתקבל במקלט היה גדול יותר מסף רגישות הקליטה של המקלט. רעש רקע הוא תנודות אקראיות בסביבה. הוא נחשב לגורם הפוגע ביכולת איתור האותות, בכך שהוא יוצר אפקט ממסך המפריע ליכולת העיבוד של מידע רלוונטי אודות האות. עם זאת, במערכות לא ליניאריות מסוימות כמו מעגלים חשמליים ומערכות חישה ביולוגיות הנוכחות של רעש יכולה להעצים את היכולת לאתר אותות חלשים. תופעה זו מכונה תהודה אקראית. עיבוד אותות עיבוד אותות הוא ניתוח, הצגה, קידוד ופענוח של אותות. ניתן להמיר אות מסוג מסוים לאות מסוג אחר באמצעות מתמר. למשל, הפיכה של אות חשמלי לאות קולי, באמצעות רמקול. תהליך הדיגיטציה חיוני לצורך עיבוד אותות ספרתי. ראו גם תקשורת אופטית תקשורת נתונים שידור פונקציית דלתא של דיראק עיבוד תמונה מסמן קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:תקשורת קטגוריה:עיבוד אותות קטגוריה:עיבוד אותות ספרתי קטגוריה:אלקטרוניקה	2024-05-18T11:55:16
קידומת טלפון בין-לאומית	500px\|ממוזער\|שמאל\|חלוקת העולם לאזורי חיוג קידומת טלפון בין־לאומית היא קוד מספרי (לכל הכל היותר בן 3 ספרות) המאפשר חיוג ישיר אל טלפון הנמצא בישות מדינית אחרת, או לשירות תקשורתי לווייני. את הקידומת הבין-לאומית מחייגים לפני מספר המנוי אליו רוצים להגיע. לכל יחידה מדינית ולכל שירות תקשורתי לווייני וכדומה יש קידומת בין-לאומית משלהם. זה בשונה מקוד גישה המוגדר על ידי ספק השירות הטלפוני (קוד הגישה משמש להפניית השיחה למרכזיית השער הבין-לאומית המקומית. ברוב הישויות המדיניות נהוג הצירוף 00 אך נפוץ גם 99, 001, 011 וכו'). רשימת קידומות הטלפון הבין-לאומיות נקבעת על ידי ה-ITU-T שהוא גוף התקינה בתחום הטלקום באיגוד הטלקומוניקציה הבין-לאומי (ITU) המהוה חלק ממנגנון האומות המאוחדות. היסטוריה עד ראשית שנות השישים של המאה ה-20, רוב שיחות הטלפון הבין-לאומיות נעשו בעזרת תיווך אנושי, וחיוג ישיר לא היה נפוץ. כדי להקים שיחת טלפון היה צורך לחייג למרכזייה בין-לאומית שבמדינת המקור, ולמסור למרכזנית/מרכזן את שם הישות המדינית שבה נמצא מספר הטלפון אליו רוצים להגיע וכן את המספר עצמו. מרכזייה זו יצרה קשר עם מרכזייה בישות המדינית של היעד, שהתקשרה למנוי המבוקש, ולאחר המענה הראשוני חוברו שני המנויים זה לזה על ידי המרכזייה. לעיתים הייתה אפשרות לחיוג חצי-אוטומטי, דהיינו חיוג בסיוע המרכזייה של מקור השיחה, אשר חייגה ישירות למנוי היעד. בשנת 1960 אישר ארגון התקינה CCITT, בכינוס האספה הכללית של הארגון, שהתקיים בבירת הודו דלהי, הקצאת קידומות בין-לאומיות עבור הישויות המדיניות באירופה ובאגן הים התיכון . בהחלטה זו קיבלה ישראל את הקידומת 34, כאשר ההחלטה התייחסה לחיוג ישיר וכן לחיוג חצי-אוטומטי. בפועל שימשה קידומת זו בעיקר לחיוג בסיוע מרכזנית. בשנת 1964 אישר הארגון, בכינוס האספה הכללית של הארגון שהתקיים בעיר ז'נבה, הקצאת קידומות בין-לאומיות עבור כלל הישויות המדיניות בעולם. החלטה זו היא הבסיס לקידומות הבין-לאומיות שתקפות לימינו, המורכבות מספרה אחת, או שתי ספרות או שלוש. המלצת הארגון הייתה שמספר הספרות הכולל בחיוג בין-לאומי לא יעלה על 12 ספרות. על כן הקצה הארגון קידומת קצרה יותר לישויות מדיניות שבהן מספר הספרות, בחיוג בתוך הישות, הוא גדול יותר. לאורך שנות השישים עברו ישויות מדיניות רבות לחיוג בין-לאומי ישיר תוך שימש בקידומות הבין-לאומיות שתוקננו. בשנת 1968 נוספו קידומות המתחילות ב-5 עבור הישויות המדיניות באמריקה הלטינית. הישויות המדיניות שבמרכז אמריקה הועברו משימוש בקידומת 1, גם הן לקידומות המתחילות ב-5. חיוג בין-לאומי ישיר בישראל לפני קיומו של חיוג ישיר מחוץ לישראל, חייגו אזרחי ישראל למרכזייה בין-לאומית בעזרת שירות 18, והשירות ניתן בתיווך מרכזנית. בשנות השישים של המאה ה-20, שיחות בין-לאומיות מישראל בוצעו באמצעות שידור רדיו בגלים קצרים, ומספר השיחות הבין-לאומיות שהיה ניתן להקים בו-זמנית היה מוגבל מאוד. ההנחה הייתה שמעבר לחיוג ישיר יעלה את תעבורת השיחות הבין-לאומיות. משרד הדואר החליט לאפשר חיוג ישיר מישראל רק לאחר שיונח כבל תקשורת תת-ימי לאירופה. ואכן, בשנת 1968 הוחל בהנחת הכבל בין ישראל לצרפת. הנחת הכבל הסתיימה בשנת 1969. בשנת 1970 החל משרד הדואר לספק שירות של שיחות טלקס ישירות לאיטליה ולהולנד. המדינה הראשונה שממנה ניתן היה להתקשר למנויי טלפון בישראל בחיוג ישיר הייתה ארצות הברית, ובאמצע שנת 1972 הצטרפה גם שווייץ. בסוף שנת 1972 נפתח שירות החיוג הבין-לאומי הישיר גם למערב-גרמניה, בשיחת טלפון בין שר התקשורת הגרמני לשר הדואר שמעון פרס. בשנת 1972 נחנכה תחנת שידורי הלוויין בעמק האלה, והדבר אפשר הקמת שיחות מחוץ לישראל גם באמצעות לוויין. ב-1973 נפתחה האפשרות לחיוג ישיר מישויות מדיניות נוספות במערב אירופה. האפשרות של מנויי הטלפון בישראל לחייג ישירות מחוץ לישראל נפתחה בהדרגה - בתחילה יכלו לחייג מחוץ לישראל בחיוג ישיר רק מנויים נבחרים, ובאוקטובר 1973 נפתח השירות ל-3000 מנויים בתל אביב ובבת ים. חיוג ישיר מירושלים נפתח רק מפברואר 1974. על פי התכנון המקורי, היה אמור הכבל התת-ימי לצרפת לספק את כל הצרכים עד סוף שנות השבעים של המאה ה-20, אך נפח שיחות הטלפון מחוץ לישראל עלה בהרבה מעל המצופה, ולכן נאלץ משרד התקשורת להניח כבל תת-ימי נוסף לאיטליה, שנחנך בשנת 1975. השיטה מבנה מספר טלפון בין-לאומי הוא כדלהלן (מחויג משמאל לימין): מספר המנוי - קידומת האזור - קידומת בין לאומית - קוד גישה. על פי המלצת ארגון ITU-T מקובל לסמן את קוד הגישה עם הסימן "+". לדוגמה, מספר טלפון באזור חיוג 03 בישראל ייכתב 6543 987 3 972+. בזמן החיוג מוחלף הסימן + בקוד הגישה.שמאל\|ממוזער\|350px\|קידומות טלפון באירופה כל קידומת בין-לאומית מונה בין ספרה בודדת לשלוש. קידומת של ישות מדינית אחת לעולם לא תהווה תחילתה של קידומת של ישות אחרת. כל הישויות המדיניות בעולם חולקו לקבוצות לפי מפתח יבשתי ואזורי אחיד למדי, ולפיו נקבעה הספרה הראשונה בקידומות שלהן, כדלקמן: 1 - אמריקה הצפונית 2 - אפריקה 3 ו-4 - אירופה 5 - אמריקה הלטינית 6 - אוקיאניה ודרום-מזרח אסיה 7 - רוסיה וקזחסטן (בעבר חלקים מברית המועצות) 8 - מזרח אסיה ושירותים מיוחדים 9 - מרכז אסיה והמזרח התיכון קיימים מספר יוצאי דופן, לדוגמה - גרינלנד, איי פארו וארובה, שהקידומת שלהם מתחילה בספרה 2 אף על פי שאינם חלק מאפריקה. מספרי הקידומת של מדינות שחדלו להתקיים מועברים למדינות חדשות. לדוגמה: הקידומת 38 של יוגוסלביה היא כיום שתי הספרות הראשונות של קידומות המדינות שקמו לאחר פירוקה של יוגוסלביה, אך גם של אוקראינה. את הקידומת 37 של גרמניה המזרחית ירשו שלוש המדינות הבלטיות וכן מספר מדינות נוספות באירופה, בתוספת ספרה מזהה נוספת. 42 הייתה הקידומת של צ'כוסלובקיה, והיא עברה לשימושן של צ'כיה וסלובקיה וכן של ליכטנשטיין, בתוספת ספרה שלישית. יש ישויות מדיניות שאינן עושות שימוש בקידומת שהוקצתה להן, כגון הוותיקן, הנחשבת מבחינת חיוג לחלק מאיטליה, או האי זנזיבר, המשתמש בקידומת הכללית של טנזניה. סן מרינו נטשה את הקידומת ה"אפריקאית" שלה (295) כאשר התפנתה לה קידומת "אירופית" (378). מספר יחידות מדיניות ברחבי העולם עברו למערכת הקידומות של צפון אמריקה, כגון גואם וסמואה האמריקאית. קיימות גם מספר תופעות יוצאות דופן: בקוסובו נהוגה הקידומת 381 כמו בכל סרביה, אך זאת רק עבור קווים פיזיים. מספרי טלפון נייד בקוסובו משתמשים בקידומת 377 של מונקו. בסוף שנת 2016 קיבלה קוסובו קידומת עצמאית: 383. נגורנו קרבאך הוא דה פקטו אזור חיוג מקומי בתוך ארמניה (374-97), אף שדה יורה המחוז הוא חלק מאזרבייג'ן; וכך גם לגבי הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, המהווה אזור חיוג מקומי בתוך טורקיה (90-392). לרשות הפלסטינית יועדה הקידומת הבין-לאומית 970, אך בפועל רשת הטלפוניה ברשות הפלסטינית היא חלק מרשת הטלפוניה הישראלית, אשר מוקצית לה הקידומת 972. מאידך, הקידומת 970 נמצאת בשימוש במדינות עוינות לישראל, שחוסמות את הגישה לקידומת הישראלית 972, וכן במדינות המאפשרות להשתמש בשתי הקידומות. רשימת הקידומות אזור 0 נכון להיום אזור חיוג זה איננו בשימוש. אזור החיוג הבין-לאומי עם הקידומת 1 אמריקה הצפונית קוד החיוג הבין-לאומי מדינה ארצות הברית קנדה איי בהאמה ברבדוס אנגווילה אנטיגואה וברבודה איי הבתולה הבריטיים איי הבתולה של ארצות הברית איי קיימן ברמודה גרנדה איי טרקס וקייקוס מונטסראט איי מריאנה הצפוניים קוד החיוג הבין-לאומי מדינה גואם סמואה האמריקנית סנט מארטן סנט לוסיה דומיניקה סנט וינסנט והגרנדינים פוארטו ריקו הרפובליקה הדומיניקנית סנט קיטס ונוויס ג'מייקה טרינידד וטובגו אזור החיוג הבין-לאומי עם הקידומת 2 אפריקה קוד החיוג הבין-לאומי מדינה מצרים -- דרום סודאן מרוקו אלג'יריה -- תוניסיה -- לוב -- גמביה סנגל מאוריטניה מאלי גינאה חוף השנהב בורקינה פאסו ניז'ר טוגו בנין מאוריציוס ליבריה סיירה לאון גאנה ניגריה צ'אד הרפובליקה המרכז-אפריקאית קמרון כף ורדה סאו טומה ופרינסיפה גינאה המשוונית גבון הרפובליקה של קונגו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו אנגולה קוד החיוג הבין-לאומי מדינה גינאה ביסאו הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי 20px אסנשן איי סיישל סודאן רואנדה אתיופיה סומליה ג'יבוטי קניה טנזניה אוגנדה בורונדי מוזמביק -- זמביה מדגסקר 20px ראוניון, מיוט והארצות הדרומיות והאנטארקטיות של צרפת זימבבואה נמיביה מלאווי לסוטו בוטסואנה סווזילנד קומורו דרום אפריקה לא בשימוש סנט הלנה וטריסטן דה קונה אריתריאה -- ארובה (טריטוריה) איי פארו גרינלנד אזור החיוג הבין-לאומי עם הקידומת 3 אירופה קוד החיוג הבין-לאומי מדינה יוון הולנד בלגיה צרפת ספרד גיברלטר פורטוגל לוקסמבורג אירלנד איסלנד אלבניה מלטה קפריסין פינלנד בולגריה הונגריה בעבר שימש את גרמניה המזרחית בלבד. אך לאחר איחוד גרמניה מחדש בשנת 1990 ופירוקה של המדינה, אזור חיוג זה כבר לא בשימוש. ליטא לטביה אסטוניה קוד החיוג הבין-לאומי מדינה מולדובה ארמניה בלארוס אנדורה מונקו סן מרינו הוותיקן בעבר שימש את יוגוסלביה בלבד. כיום אזור חיוג זה מתחלק באופן הבא: אוקראינה סרביה מונטנגרו קוסובו -- קרואטיה סלובניה בוסניה והרצגובינה כבר לא בשימוש מקדוניה הצפונית איטליה אזור החיוג הבין-לאומי עם הקידומת 4 אירופה קוד החיוג הבין-לאומי מדינה רומניה שווייץ בעבר שימש את צ'כוסלובקיה בלבד. כיום אזור חיוג זה מתחלק באופן הבא: צ'כיה סלובקיה -- ליכטנשטיין -- קוד החיוג הבין-לאומי מדינה אוסטריה הממלכה המאוחדת דנמרק שוודיה נורווגיה פולין גרמניה אזור החיוג הבין-לאומי עם הקידומת 5 אמריקה הלטינית קוד החיוג הבין-לאומי מדינה איי פוקלנד בליז גואטמלה אל סלוודור הונדורס ניקרגואה קוסטה ריקה פנמה סן-פייר ומיקלון האיטי פרו מקסיקו קובה ארגנטינה קוד החיוג הבין-לאומי מדינה ברזיל צ'ילה קולומביה ונצואלה גוואדלופ, 20px סן ברתלמי 20px וסן מרטן בוליביה גיאנה אקוודור גיאנה פרגוואי מרטיניק סורינאם אורוגוואי קוראסאו והאנטילים ההולנדיים אזור החיוג הבין-לאומי עם הקידומת 6 אוקיאניה ודרום-מזרח אסיה קוד החיוג הבין-לאומי מדינה מלזיה אוסטרליה (כולל אי חג המולד ו) אינדונזיה הפיליפינים ניו זילנד ופיטקרן סינגפור תאילנד מזרח טימור -- 20px הטריטוריה האנטארקטית האוסטרלית 20px ונורפוק ברוניי נאורו פפואה גינאה החדשה טונגה איי שלמה ונואטו פיג'י פלאו ואליס ופוטונה איי קוק ניואה בעבר שימש את סמואה האמריקנית. כיום הקידומת של סמואה האמריקנית היא +1-684 סמואה קיריבטי קלדוניה החדשה טובאלו פולינזיה הצרפתית טוקלאו מיקרונזיה איי מרשל עד -- אזור החיוג הבין-לאומי עם הקידומת 7 רוסיה וקזחסטן (בעבר ברית המועצות) קוד החיוג הבין-לאומי מדינה קזחסטן רוסיה אזור החיוג הבין-לאומי עם הקידומת 8 מזרח אסיה ושירותים מיוחדים קוד החיוג הבין-לאומי מדינה רשת גוביינא בינ"ל עד -- שירות השתתפות במימון -- יפן קוריאה הדרומית לא בשימוש וייטנאם קוריאה הצפונית -- הונג קונג מקאו -- קמבודיה לאוס עד -- הרפובליקה העממית של סין (לא כולל הונג קונג, ומקאו) עד אינמרסט עד -- UPT -- בנגלדש מערכת לוויין עולמית רשת בין-לאומית -- -- טאיוואן -- -- -- לא בשימוש אזור החיוג הבין-לאומי עם הקידומת 9 מרכז אסיה והמזרח התיכון קוד החיוג הבין-לאומי מדינה טורקיה הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין הודו פקיסטן אפגניסטן סרי לנקה מיאנמר (בורמה) האיים המלדיביים לבנון ירדן סוריה עיראק כווית ערב הסעודית תימן עומאן -- הרשות הפלסטינית איחוד האמירויות הערביות ישראל בחריין קטאר בהוטן מונגוליה נפאל -- שירות מוסף בינ"ל איראן -- ITPCS טג'יקיסטן טורקמניסטן אזרבייג'ן גאורגיה קירגיזסטן -- אוזבקיסטן -- הערות לטבלה - שירותים מיוחדים 800: רשת גוביינה בין-לאומית (universal international freephone number או UIFN) - מתפקדת בדומה למספרי גוביינה ארציים (בדומה לקידומת הפנים ארצית 1-800 בישראל), אך על בסיס בין-לאומי. 808: שירות השתתפות במימון (Shared Cost Service) הוא שירות המאפשר למקבל השיחה לשאת בחלק מעלותה, והמתקשר ישא בתעריף הארצי הגבוה ביותר (דומה לאפיון הקידומת 1-700 בישראל). 870 (בעבר גם 871 עד 874): שירותי חברת הלוויין הבין-לאומית אינמרסט (International Maritime Satellite או Inmarsat). 878: תקשורת אישית עולמית (Universal Personal Telecommunications או UPT) מאפשרת למנוי להחזיק במספר בודד ללא קשר לרשת התקשורת בה הוא נמצא בדרך של גישור. 881: מערכת לוויין עולמית (Global Mobile Satellite System או GMSS) מאגדת מספר ספקי שירותים לוויניים (למעט אינמרסט). 882: רשתות בין-לאומיות (International Networks) - חברות המספקות שירות כלל עולמי. 883: רשתות בין-לאומיות (International Networks) - חברות המספקות שירות כלל עולמי. 979: שירות מוסף בין-לאומי (International premium-rate service או IPRS) מאגד מספרי שירות מוסף בין-לאומיים. 991: הצעה של ITU שנגנזה. תוכננה עבור שירות תקשורות בין-לאומי אישי (International Telecommunications Personal Correspondence Service). ראו גם קידומת טלפון קידומת טלפון בישראל קישורים חיצוניים איגוד הטלקומוניקציה הבין-לאומי ITU קידומות בין-לאומיות לערים ברחבי העולם History of Country Codes הערות שוליים קטגוריה:האומות המאוחדות קטגוריה:מספרי טלפון קטגוריה:רשימות מדינות	2024-09-23T15:09:42
בנגקוק	בַּנְגְּקוֹק (בתאית: กรุงเทพมหานคร, ) היא בירת תאילנד והעיר הכי מאוכלסת בה, אחת הערים הגדולות באסיה ומיעדי התיירות הפופולריים בעולם עם אוכלוסייה של מעל 10 מיליון תושבים נכון לשנת 2020, 15.3% מאוכלוסיית המדינה. יותר מ-14 מיליון בני אדם (22.2 אחוזים) חיו באזור המטרופוליני של בנגקוק על פי מפקד האוכלוסין של 2010, מה שהפך את בנגקוק לעיר ראשה קיצונית. העיר נמצאת בעיקול של נהר צ'או פראיה, קרוב למפרץ תאילנד. שם העיר פירוש השם העתיק "בנגקוק" בתאית הוא "כפר השזיפים" (באנג=כפר), אבל שמה התאי "קרונג טפ" (עיר המלאכים), הוא קיצור לשם שרשום בספר השיאים של גינס כשם העיר הארוך בעולם (150 אותיות): "קְרוּנְגְ-טֶפּ-מַהָנָאכוֹן אָמוֹן-רַטָנָאקוֹסִין מַהִינְטָרָה-יוּתָאיָה מַהָאדִילוֹקְפוֹפּ נוֹפַרָאט-רַצַ'טָאנִי-בּוּרִירוֹם אוּדוֹם-רַצָ'נִיוְוֶט-מַהָאסָטַן אָמוֹן-פִימַנָוּוָאטָן - סַטִיט סָקַטַטִיָּה-וִיצָאנוּ-קַמְפְּרָאסִיט" (กรุงเทพมหานคร อมรรัตนโกสินทร์ มหินทรายุธยา มหาดิลกภพ นพรัตนราชธานีบูรีรมย์ อุดมราชนิเวศน์มหาสถาน อมรพิมานอวตารสถิต สักกะทัตติยวิษณุกรรมประสิทธิ์). שם שתרגומו הוא "העיר הגדולה של המלאכים, משכן בודהה האזמרגד, מושב השלטון השמימי, הבירה הגדולה של העולם המעוטרת בתשע אבני החן, עיר נפלאה מלאת ארמונות מלכותיים אשר דומים לארמונות השמימיים של התגלמויות האלים, העיר של האל אינדרה". היסטוריה בנגקוק החלה כעיירת מסחר קטנה על גדותיו המערביים של נהר צ'או פראיה לפני הקמתה של ממלכת איוטהאיה, שהתקיימה בין 1350 לבין 1767. ב-1767 נפלה איוטהאיה לממלכת בורמה והמלך החדש טקסין ייסד בירה בשם "טונבורי" על גדות נהר הצ'או-פראיה באזור של בנגקוק בתקופה זו. לאחר תקופת שלטונו של טקסין עלה לשלטון ראמה הראשון ב-1782, וייסד בירה חדשה על הגדה המזרחית של הנהר וקרא לה "קרונג-טפ מהאנכון אמון". העיר החדשה, ירשה את השם בנגקוק, שהמשיך לשמש את הזרים בהתייחסם לעיר, והפך לשמה הרשמי של העיר באנגלית. בתאית בנגקוק מתייחס רק לאזור הישן בגדה המערבית של הנהר. במהלך המאה ה-19, גדלה והתפתחה העיר בזכות מיקומה על גדות הנהר ותושביה קיימו יחסי מסחר טובים עם הסינים ולאחר מכן גם עם המערב. במהלך שלטונם של ראמה הרביעי וראמה החמישי התפתחה בנגקוק ועברה מספר שינויים בהם פיתוח של התחבורה הציבורית ותשתיות, והפכה למרכז הכלכלי של תאילנד. במהלך מהפכת סיאם ב-1932, בעקבותיה בוטלה המונרכיה במדינה, בנגקוק שימשה כמרכז העימותים בין כוחות הצבא לאליטה הפוליטית. ב-8 בדצמבר 1941 נכנעה תאילנד לפלישה היפנית. במהלך מלחמת העולם השנייה העיר הופצצה על ידי בעלות הברית. לאחר המלחמה, התיירות בעיר החלה לשגשג, הרבה בזכות חיילים אמריקנים שהוצבו באזור. אז גם נולדה תיירות מין בתאילנד. בשנות ה-60 של המאה ה-20 בנגקוק כבר מנתה כ-3 מיליון תושבים. כלכלת העיר שגשגה החל מאמצע המאה ה-20 ועד המשבר הפיננסי באסיה ב-1997, בעקבותיו התרסק הבאט התאילנדי והפך את תאילנד לפושטת רגל בעקבות חובות חיצוניים. החל מ-1999 החלו סימנים להתאוששות בכלכלה. בעקבות היותה המרכז הפוליטי, כלכלי והתרבותי של המדינה, בנגקוק ידעה גם מספר רב של הפגנות ועימותים אלימים ואף פיגועים על ידי בדלנים מוסלמים מדרום המדינה. בבנגקוק יש קהילה יהודית ובית חב"ד בהנהלת הרב יוסף חיים קנטור והרב נחמיה וילהלם. שלטון בנגקוק היא אחד משני אזורים אדמיניסטרטיביים מיוחדים בתאילנד (האזור השני הוא פאטאיה), שבהם התושבים בוחרים את המושל, בשונה משאר 75 המחוזות האחרים של תאילנד (המכונים בתאית ג'אנגוואט). הבחירות נערכות כל 4 שנים. בנגקוק מחולקת ל-50 אזורים אשר גם הם מחולקים ל-169 תת-אזורים. כל אזור בוחר נציג מטעמו שישב במועצה העירונית. המועצה היא גוף חקיקתי ולא כפוף לעירייה. לכל אזור ישנו 'מנהל אזור' אשר נבחר על ידי המושל. היות שבנגקוק היא עיר הבירה של תאילנד, יושבים בה כל מוסדות השלטון: בניין השלטון, בניין הפרלמנט, בית הדין העליון וכל שאר מוסדות השלטון כמו גם שגרירויות וקונסוליות. כמו כן, הארמונות הראשיים: ארמון מלך תאילנד (אשר שימש כמקום המגורים של משפחת המלוכה עד 1925) וצ'יטרלדה, מקום מגוריהם של המלך הקודם ראמה התשיעי, מלך תאילנד המנוח, והמלכה סיריקיט קיטיאקון. גאוגרפיה שטחו של האזור האדמיניסטרטיבי של בנגקוק הוא 1,568.7 קמ"ר, והוא המחוז ה-68 בגודלו בתאילנד. 700 קמ"ר מתוכו הוא שטח עירוני בנוי. רוב שטחו של המחוז נחשב כחלק מבנגקוק, והיא אפוא אחת הערים הגדולות בעולם. נהר הצ'או פראיה שאורכו 372 ק"מ הוא האטרקציה הגאוגרפית העיקרית בבנגקוק. באגן הצ'או פראיה, האזור הסובב את בנגקוק, והפרובינציות הסמוכות נמצאים נהרות רבים המובילים אל מפרץ תאילנד הנמצא 30 ק"מ דרומית מהעיר. בנגקוק נמצאת כשני מטרים מעל גובה פני הים, ולכן קיים קושי להגן על העיר מפני הצפות בתקופת המונסון. לעיתים קרובות סובלת העיר מהצפות לאחר גשמים כבדים. אקלים כמו רוב תאילנד, בבנגקוק שורר מזג אוויר טרופי. מזג האוויר חם ולח לאורך כל השנה אך עם זאת גשמים יכולים לרדת בכל עונה. טמפרטורת המקסימום היומית נעה בין 31 מעלות צלזיוס בממוצע בעונה הקרה יחסית (החל מדצמבר) ל-35 מעלות צלזיוס בעונה החמה (החל מאפריל). טמפרטורת המינימום נעה בין 21 מעלות צלזיוס בדצמבר-ינואר ל-26 מעלות צלזיוס במאי-אפריל. עונת הגשמים מתחילה באמצע מאי עם הגעת המונסון הדרום-מערבי. ספטמבר הוא החודש הרטוב ביותר, עם ממוצע של 344.0 מילימטר גשמים. העונה הגשומה מסתיימת לקראת סוף אוקטובר, אז מתחילים המונסונים הצפון-מזרחיים אשר יבשים יותר אך קרים יותר. כלכלה בנגקוק היא המרכז הכלכלי של תאילנד. במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה ה-20 בעקבות התפתחותה הכלכלית של תאילנד מספר תאגידים בינלאומיים הקימו בבנגקוק מטות אזוריים. ב-2009 הייתה בנגקוק העיר השנייה ביוקרתה בדרום מזרח אסיה אחרי סינגפור. נהר צ'או פראיה מאפשר לה לתפקד כנמל. מזון מעובד, עצים ואריגים הם מוצרי היצוא העיקריים של העיר. מפעלים תעשייתיים כוללים מטחנות אורז, מפעלי מלט, מנסרות, בתי זיקוק לנפט ומספנות. העיר היא מרכז תכשיטים מפורסם ובה נקנים ונמכרים כלי ברונזה וכסף. הבורסה לניירות ערך של תאילנד נמצאת בעיר. בעיר מאות גורדי שחקים, שהגבוה שבהם הוא מגדל באייוק II המתנשא לגובה של 304 מטר. רחוב תאנון סוקומוויט (Sukhumvit) שתחילתו בבנגקוק ושאורכו כ-400 ק"מ, הוא אחד הרחובות הארוכים ביותר בעולם. זיהום האוויר הנגרם מהתנועה הסואנת מהווה בעיה חמורה בעיר. הבנייה החדשה של כבישים מהירים ומערכת הרכבות סקייטריין הקלה את הבעיה במקצת. בשנת 2006 נפתח בעיר נמל תעופה חדש ומודרני - סוּבַרנַבהוּמִיי, בו עוברים בשנה כ-50 מיליון נוסעים. בין אזורי התיירות המרכזיים בעיר ניתן למנות את סוקהומוויט (Sukhumvit) קאו-סאן, תונגלור (Thonglor), סיאם (Siam), פראטונאם (Prathunam) ועוד. שמאל\|ממוזער\|250px\|ארמון מלך תאילנד תיירות שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל בודהה במרכז העיר בנגקוק היא שער הכניסה האווירי לתאילנד ומשמשת כנקודת התחלה מרכזית לטיולים באזור המזרח הרחוק. ענף התיירות בעיר מהווה מקור הכנסה ראשי. מדי שנה מבקרים בעיר כ-30 מיליון תאילנדים וכ-12 מיליון תיירים מחו"ל. בעיר נמצאים מקדשים בודהיסטיים רבים, המפורסמים ביותר הם ואט פרה קיאו, ואט פהו וואט ארון, ואט סאקט, ואט סותאט ועוד. רחוב קַאוֹ-סָאן הוא מקום שהות פופולרי לתרמילאים צעירים מכל העולם. תופעת מכירת מוצרים מזויפים ובלתי חוקיים נפוצה בבנגקוק. אחד המקומות הפופולריים ביותר בבנגקוק לרכישת תוכנות פיראטיות הוא פנטיפ פלאזה. בבנגקוק תופעה נרחבת של זנות שהופכת את העיר ליעד פופולרי לתיירות מין. בבנגקוק נמצאות מספר אוניברסיטאות, התיאטרון הלאומי והמוזיאון הלאומי. אחד המוזיאונים הפופולריים בעיר הוא ביתו של ג'ים תומפסון. בין הפארקים והריאות הירוקות של העיר נמנים פארק לומפיני, פארק צ'אטוצ'אק ופארק המלכה סיריקיט. בעיר קיים צ'יינה טאון ודרך יאווראט הוא רחוב מסחר ראשי באזור. אתרי תיירות מרכזיים מקדשים בודהיסטיים: ואט פרה קיאו (מקדש בודהה מברקת), ואט פהו, ואט ארון (מקדש השחר), ואט סאקט, ואט סותאט, ואט בנצ'מבופיט (מקדש השיש), ואט הוא למפונג, וואט ראצ'אבופיט. ארמונות: ארמון דוסיט (ארמון המלוכה הנוכחי), ארמון מלך תאילנד, אולם הכס אננטה סמקום, ארמון פאיה תאי, ארמון וימנמק. מוזיאונים: מרכז התרבות והאמונות של בנגקוק, מוזיאון הבובות של בנגקוק, מוזיאון העם, ארמון סואן פאקד, המוזיאון הארצי בנגקוק המוזיאון הגדול ביותר בדרום-מזרח אסיה, מוזיאון הבנקאות של תאילנד, מוזיאון הילדים בנגקוק, אולם מורשת הרכבת, ביתו של ג'ים תומפסון, מוזיאון סיאם, מוזיאון חיל האוויר התאילנדי, אייקון סיאם. מרכזי קניות: שוק הסוף שבוע צ'טוצ'אק, שוק הלילה סון לום, אסיהטק, אמפוריום בנגקוק, מרכז הקניות גייסורן, סנטרל וורלד, סיאם פאראגון, MBK Center, פנטיפ פלאזה, טרמינל 21. תחבורה ציבורית בנגקוק כרך מטרופוליטני עצום. היא עיר הבירה, מרכז התרבות והכלכלה של תאילנד ועיר תיירותית פופולרית. על כן הצפיפות בכבישי בנגקוק גדולה מאוד. במהלך המאה ה-19 בנגקוק נקראה גם "ונציה של דרום-מזרח אסיה" בזכות התעלות הרבות בה. בעבר התעלות הללו היו עורקי התחבורה הראשיים של העיר. כיום, אף על פי שעדיין ניתן לשוט בתעלות ובנהר צ'או פראיה ורבים משתמשים בסירות הארוכות (לונג בוט) ואוטובוסי-סירה על מנת להגיע ממקום למקום בעיר, נעשית רוב התחבורה הציבורית בדרכים מודרניות יותר כגון רכבות, רכבת תחתית, אוטובוסים ומוניות. צ'רונג קרונג, הוא הכביש הראשון שנסלל בבנגקוק ב-1864 במקביל לנהר. מאז נבנו אין ספור כבישים, רחובות וכבישים מהירים שחוצים את העיר לכל כיוון. אך למרות זאת, בנגקוק סובלת מפקקי תנועה גדולים מאוד. בין השנים 1893 עד 1968 פעלה בעיר רכבת קלה. הדרך היעילה ביותר לשינוע ברחבי העיר על ידי המקומיים היא רכבת העילית סקייטריין, הכוללת שני קווים והרכבת התחתית של בנגקוק MRT, שכיום כוללת קו אחד בלבד (הקו הכחול) ו-Airport Link, קו רכבת עלית המוביל מנמל התעופה למרכז העסקים של העיר. מערכת האוטובוסים משרתת את תושבי מטרופולין של בנגקוק ומופעלת על ידי חברת BMTA אשר נמצאת בבעלות ממשלתית ומספר חברות פרטיות קטנות אשר לא באמת נותנות תחרות למונופול הממשלתי. בנוסף ישנו קו BRT אחד המוביל ממרכז העסקים של העיר למערב העיר. סך הכול יש 470 קווי אוטובוסים. אמצעי תחבורה מעט יותר פרימיטיביים הם הטוקטוק והסונגטאו (מוניות שירות בצורת טנדר). מוניות הן אמצעי תחבורה פופולרי על ידי תיירים היות שהמחירים בדרך כלל זולים מאוד. ישנן כ-106,000 מוניות ברחבי בנגקוק, כ-60,000 אופנועים-מוניות וכ-8,000 טוקטוקים. רכבות בתאילנד מופעלות על ידי חברת SRT הנמצאת כולה בבעלות המדינה. תחנת רכבת בנגקוק היא תחנת הרכבת הראשית בעיר, שוכנת במרכזה. ממנה יוצאות רכבות לכל חלקי תאילנד ולמדינות השכנות. שני נמלי תעופה משרתים את בנגקוק, המשמשת כבסיס פעולה מרכזי מאוד בדרום-מזרח אסיה. נמל התעופה הבינלאומי דון מואנג הוא הנמל הישן המשמש כיום בעיקר לטיסות פנים ומספר טיסות למדינות שכנות, טיסות צ'רטר ולואו קוסט. נמל התעופה סוברנבהומי, הוא נמל התעופה החדש שנבנה ב-2006. הוא משרת כ-50 מיליון טסים מדי שנה. במקור, נמל התעופה תוכנן לשרת כ-45 מיליון תושבים בשנה. שיפור המצב הכלכלי של התאילנדים וכמות הולכת וגדלה של תיירים גרמו לנמל התעופה לעומס רב, על כן החלו עבודות הרחבה בנמל. ישנם שני נמלי ים בבנגקוק. הראשון, נמל קלונג טיי שוכן על נהר הצ'או פראיה. הוא נבנה ב-1947 ושימש כנמל הראשי של העיר עד בנייתו של נמל לים צ'אבאנג בדרום העיר לחופי מפרץ תאילנד. ערים תאומות בנגקוק במדיה האמנותית מוזיקה 1989 להקת "אסאני ואסאן" - שיר על בגנקוק (קְרוּנְגְ-טֶפּ-מַהָנָאכוֹן ...) - גרסה אחרת של סיירוס אסטבן -ב- 2021 1976 - A Passage to Bangkok של להקת הרוק ראש 1984 One Night in Bangkok - שיר על לחן של בני אנדרסון וביורן אולבאוס . מלים מאת אולבאוס וטים רייס בהשתתפותו של מארי הד המדקלם ומקהלה באלבום "צ'ס" (שחמט) המזכיר, בין השאר, את העיר, אם כי לא צורה מחמיאה 2013 - Bangkok City -בביצוע Orange Caramel 2015 העיר נתנה השראה לשיר "רומא-בנגקוק" של זמרת הראפרית האיטלקייה בייבי קיי ראו גם תהלוכת הארבות המלכותיות של תאילנד מנדרין אוריינטל (בנגקוק) נדנדת הענק פאהוניות'ין קישורים חיצוניים להקת אסאני ואסאון - שיר על בנגקוק - "קרונג טפ מאהאנכון...בערוץ יו טיוב הערות שוליים * קטגוריה:אסיה: ערי בירה קטגוריה:תאילנד: ערי חוף קטגוריה:תאילנד: ערים קטגוריה:שיאי גינס קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1782	2024-08-10T13:14:00
חג הפסחא	REDIRECT פסחא	2004-05-12T17:39:37
סלע יסוד	שמאל\|ממוזער\|250px\|"אל קפיטן" – צוק גרניטי בפארק הלאומי יוסמיטי שמאל\|ממוזער\|250px\|טוף בהר הגעש הכבוי בכרם מהר"ל סלע יסוד הוא סלע מאגמטי שנוצר מהתגבשות של סלע מותך – מאגמה או לבה – כתוצאה מהתקררותו. שמם העברי נובע מהיותם של סלעים אלה תוצרים ראשוניים של תהליכים גאולוגיים, ושמם הלועזי – Igneous rocks – נובע מהמילה הלטינית igneus, שמשמעותה: אש. מקור המאגמה בהתכה של סלעים, המתבצעת בשלוש דרכים: שחרור לחץ בחלקה העמוק של המעטפת, בו נוצרת מאגמה בזלתית הנפלטת ברכסים מרכז-אוקייניים, בנקודות חמות ובגב קשתות איים. התכת שטף – שינוי בהרכב הכימי של הסלעים, בעיקר בשל תוספת מים המורידה את נקודת ההתכה. תהליך זה מתקיים בעיקר באזורי הפחתה. התכה בעליית טמפרטורה הגורם לשבירת הקשרים בין חלקיקי החומר והפיכתו לנוזל. מרבית התכת הסלעים מתרחשת בשני התהליכים הראשונים. התהליך השלישי נדיר יותר. סלעי היסוד הנחשפים או נוצרים על-פני השטח מאפשרים הצצה להרכב המעטפת ולתנאים השוררים בה, והצצה נוספת לתהליכים שהתרחשו בעבר באמצעות תיארוכם ביחס לשכבות הסמוכות. סוגי הסלעים נהוג לחלק את סלעי היסוד לשני סוגים עיקריים, על פי מקום ואופן היווצרותם: סלע פלוטוני סלע פלוטוני קרוי גם "סלעי תהום" ו"סלע אינטרוסיבי" (Intrusive Rock) – סלע שהתגבש ממאגמה במעטפת כדור הארץ בתהליך איטי, ורק אחר-כך – כתוצאה מתהליכי הרמה ובליה – נחשף על-פני השטח. התקררותה האיטית של המאגמה מאפשרת צמיחת גבישים גדולים. גרניט הנוצר בדרך זו מהווה תשתית ליבשות בדמות מסיבים ושילדים. סלעים פלוטוניים מתגבשים גם בתוך הקרום כמחדרים פלוטוניים דוגמת דייקים, סילים, בתולית ולקולית. דוגמאות לסלעים פלוטוניים: גרניט, גברו, דיוריט וסיאניט. שמאל\|ממוזער\|250px\|גופי חדירה פלוטוניים: A – בתולית, B – דייק, C – לקולית, D – פגמטיט, E – סיל, F – הר געש שכבתי מחדרים פלוטוניים חלוקה פנימית של המחדרים מתייחסת לעומק התגבשותם, כאשר גופי חדירה עמוקים הם אלה המתגבשים עמוק מתחת לקרום, ואילו גופי חדירה רדודים המתגבשים קרוב לפני השטח נקראים "סלעי ביניים" (hypabyssal rocks). סלעי הביניים מוגדרים כאלה הנוצרים באזור הביניים שבין מקום היווצרם של סלעים פלוטוניים בעומק המעטפת לבין מקום היווצרם של סלעים געשיים מעל הקרום. עם זאת, מאחר שלא ניתן לתחום אזור מדויק ומוגדר בו הם נוצרים, ומאחר וגופי חדירה דומים נוצרים בעומקים שונים – גאולוגים רבים ויתרו על חלוקה זו. סלע געשי סלע געשי קרוי גם "סלע פרץ", "סלע וולקני" או "סלע אקסטרוסיבי" (Extrusive Rock) – סלע שהתגבש מלבה שפרצה אל מחוץ לקרום במהלך התפרצות געשית מתוך הר געש או מבעד לסדקים בקרום והתקררה במהירות, ועל כן הסלעים מורכבים מגבישים קטנים מאוד ואף אמורפיים. בין הסלעים הגעשיים נמנים גם סלעים פירוקלסטיים דוגמת טוף ואגלומרט, שנוצרו מהתגבשות טפרה – החומר שנפלט לאוויר מתוך הרי געש ונופל אחר-כך לקרקע. דוגמאות לסלעים געשיים: בזלת, ריוליט, סקוריה, פומיס ואובסידיאן. סלעים תת-געשיים סלעים תת-געשיים הם סלעי יסוד בעלי גבישים בינוניים הנוצרים לא על-פני השטח אלא בעומק רדוד בקרום. דוגמאות לסלעים תת-געשיים: דיאבז, פורפיר ולמפרואיט – הנחשב גם לסלע געשי וגם לסלע תת-געשי. מיון מיון סלעי היסוד היה אחד ההיבטים המבלבלים ביותר של הגאולוגיה בתחילת ימיה כמדע. באותם ימים תואר כל סלע חדש על ידי גאולוג כבעל מאפיינים שונים מאלה של סלעים שתוארו בעבר, כך שניתן היה לתת לו שם ייחודי. אולם נטייה זו גרמה להרחבה מוגזמת במיון הסלעים, מאחר שסלעים זהים במוצאם ובהרכבם עשויים היו להראות סימני בליה מבלבלים – שלא דמו לסימנים בסלעים אחרים מאותו סוג. מסיבה זו נחוץ היה לבנות מערכת קריטריונים שתאפשר בחינה ומיון של סלעי יסוד, הן בשטח – במחשופים ובדוגמאות יד – והן במעבדה. בשנת 1902 הציעה קבוצה של פטרוגרפים אמריקאים לבטל את שיטות המיון המיושנות, שהיו מעורפלות ולא מדעיות, ולפתח במקומן מיון כמותי המבוסס על אנליזה כימית. הם טענו כי הרכבם הכימי של סלעי היסוד הוא תכונתם החשובה ביותר, וכי חשוב לקדמו לעמדת חשיבות גבוהה. באותה עת החל מיון של סלעים על-פי הרכב המינרלים, שעד אז היה בשולי המחקר. בשנת 1911 הציג נורמן לוי בואן את שורת בואן הקרויה על שמו – תרשים המתאר גיבוש מפריט של מינרלים במאגמה בטמפרטורות שונות ואת אופן גיבושם של סלעים שונים ממאגמת-אם אחת. התרשים של בואן וספרו "האבולוציה של סלעי יסוד" משנת 1928 הניחו את היסוד למחקר הרכב המינרלים של סלעי יסוד. המאגמות והלבות הבונות סלעי יסוד הן תמיסות מורכבות, שהרכבן הכימי כה מגוון עד שנחוץ היה לתחום קווים שרירותיים על-מנת להבדיל בין הסלעים הנוצרים מהן וליצור קריטריונים ברורים למיונם. קריטריונים אלה מגדירים סלעים באמצעות צבעם, מרקמם, הרכב המינרלים היוצרים אותם והרכבם הכימי, ושילובם מספק מידע חשוב על התנאים בהם נוצרו. מיון על-פי צבע המיון הראשוני בשטח נעשה על-פי צבע הסלע, הנובע מהרכב המינרלים הבונים את הסלע ובגודל גבישיהם: סלעים המכילים כמות גדולה של פצלת השדה וקוורץ נוטים להיות בהירים, ואילו סלעים המכילים כמות גדולה של אוליבין, פירוקסן ואמפיבול נוטים להיות כהים. לצורך מיון כזה נבנה "מדד צבע" (colour index), המאפשר לשער את הרכב המינרלים בסלע על-פי צבעו. עם זאת, צבע הסלע עשוי להטעות כאשר מדובר בסלעים בעלי הרכב מינרלים זהה אך במרקם שונה. לדוגמה: גרניט הוא סלע בהיר בעל גבישים גדולים המכיל 70%–75% קוורץ וכן פצלת השדה, נציץ ומינרלים נלווים, ואילו אובסידיאן – סלע אמורפי המכיל הרכב מינרלים דומה נראה כזכוכית שחורה. מיון על-פי מרקם שמאל\|ממוזער\|250px\|גבישים גדולים של קורונדום כחול בפגמטיט שגודלו 35x15 ס"מ תמונה שמאל\|ממוזער\|250px\|מרקם נקבובי בסקוריה מיון זה נעשה על-פי גודל הגרגרים – גבישי המינרלים הבונים את הסלע – ובדומה למיון על-פי צבע, גם מיון זה יכול להיעשות בשטח בדוגמת יד או במחשוף גאולוגי. סלעים בעלי הרכב כימי ומינרלי דומה עשויים להציג מגוון רחב של מרקמים, הנובעים מאופן ומשך התקררות המאגמה. מיון סלעי יסוד על-פי מרקמם משמש קריטריון חשוב להבחנה בין סלעים פלוטוניים – שגבישיהם נוטים להיות גסים או בינוניים, לבין סלעים געשיים – שגבישיהם נוטים להיות קטנים. מרקם מהווה קריטריון חשוב בעיקר בסלעים געשיים. מרכיבים כגון גודל, צורה, כיוון ותפוצה של גרגרי המינרל וכן היחס ביניהם מציינים שלבים בדרכו של הסלע, החל מהגיבוש המפריט וכלה בהתקררות והתגבשות הלבה לסלע. עם זאת, בסיווג סלעים פלוטוניים מהווה המרקם קריטריון משני מאחר שסלעים אלה מתאפיינים בגבישים גדולים ולרוב נראים לעין. כמה סוגי מרקם אופייניים לסלעי יסוד: מרקם פגמטיטי – גבישים גדולים במיוחד – מ-20 מילימטר ומעלה. סלעים מסוג זה מכונים "סלעים פגמטיטיים". פגמטיטים נוצרים בהתקררות של מהירה יחסית של מאגמה. תהליך יצירת הפגמטיט מתחיל לרוב כשמחדר כדייק או סיל חודרים לתוך סלע קר, ללא חשיפה בפני השטח. סלעים אלה מאפשרים גידול מואץ של גבישים על אף התקררות מהירה יחסית. מרקם פנריטי – ניתן לראות את הגבישים בסלע בעין בלתי מזוינת. מרקם זה נובע מהתקררות איטית של מאגמה מתחת לפני השטח. מרקם אפינטי – סלע שהגרגרים הבונים אותו הם כה דקים עד כי לא ניתן לראותם בעין בלתי מזוינת. מרקם זה נובע מהתקררות מהירה של המאגמה כתוצאה מחשיפה לאוויר בהתפרצות געשית או מהתגבשות קרוב לפני השטח. מרקם פורפירי – מרקם המתאפיין בגבישים גדולים הנראים בבירור רב והקרויים לכן פֶנוקריסטים (מיוונית – "גבישים נראים") בתוך מסת אם של גבישים קטנים יותר, שבדרך כלל אינם נראים לעין. מרקם נקבובי – מרקם המורכב מחללים הנוצרים בשל כליאת בועות גז בעת ההתקררות. מרקם זגוגי – מעטה חיצוני חלק הנובע מהתקררות מהירה מאוד בפני השטח. מרקם פירוקלסטי – הסלע מכיל שברים של גבישים וסלעים. מרקם אחיד – הסלע מכיל גבישים אחידים בגודלם. הגורמים למרקם שמאל\|ממוזער\|250px\|מרקם פורפירי של מסת האם בדיאבז עם פנוקריסטים של פלגיוקלז קצב התקררות – הגורם העיקרי הקובע את מרקם סלעי היסוד הוא קצב ההתקררות של המאגמה או הלבה. התקררות איטית מאפשרת צמיחה של גבישים גדולים יותר מאלה המתאפשרים בהתקררות מהירה. שיעור הפעפוע – תנועתם של אטומים ומולקולות בנוזל אחראית לזמינות המרכיבים הדרושים לבניית גבישים. קצב ההתגרענות של גבישים חדשים – הקצב בו מתכנסים המרכיבים הבונים את הגביש מבלי להתמוסס קובע האם ייווצרו גבישים חדשים או לא. שיעור צמיחתם של גבישים – יכולתם של גבישים לצמוח ללא הפרעה בתוך המאגמה או הלבה. נתון זה מושפע משני קודמיו. גורמים אלה תלויים רבות בטמפרטורת הנוזל מאחר שהתגרענות גבישית לא תתאפשר בטמפרטורות הקרובות לנקודת ההתכה של המינרל או גבוהות ממנה. מארג מינרלי היבט נוסף של המרקם הוא המארג – היחס ההדדי בין הגרגרים והיערכותם הגאומטרית בסלע. מארג זה תלוי בצורת הגבישים המרכיבים אותו: אם מרבית הגבישים הם אֵיאוֹהֶדרָליים (Euhedral)– גבישים מפותחים היטב, הם יהיו קשורים היטב בפאותיהם ויצרו מרקם אחיד. אם מרבית הגבישים הם סבהדרלי (Subhedral) – גבישים שפאותיהם החיצוניות מפותחות באופן חלקי, רק חלק מפאותיהם יהיו קשורות היטב והם יצרו מארג בינוני. מארג זה אופייני למרקם פנריטי. אם מרבית הגבישים הם אַנהדרלי (Anhedral) אנהדרלי – גבישים שמישוריהם אינם מפותחים והם מעוותים, הם יהיו קשורים ביניהם בקשרים רופפים ויצרו מרקם הדומה לזה של קוביית סוכר. מיון על-פי הרכב מינרלוגי מינרלים יוצרי סלע חשובים בסלעי יסוד הם קוורץ, פצלת השדה, פלדשפטואידים, אוליבין, פירוקסן, אמפיבול ונציץ. נוכחותם והיחסים הכמותיים ביניהם מהווה מרכיב חשוב במיון סלעי יסוד. דיאגרמת QAPF מערכת מדויקת יותר למיון מינרלוגי היא דיאגרמת QAPF, שפותחה באיגוד הבין-לאומי למדעי הגאולוגיה (IUGS – International Union of the Geological Sciences), והפכה למקובלת בקרב גאולוגים בעולם מתחילת המאה ה-21, בעיקר למיון של סלעים פלוטוניים אך גם של סלעים געשיים. באמצעות תרשימים אלה ניתן למיין ולהעניק שם לסלעים בעלי הרכב מינרלוגי ידוע. האותיות Q, A, P ו-F מייצגות בתרשים את המינרלים קוורץ, פצלת שדה אלקלית, פלגיוקלז ופלדשפטואידים בהתאמה, והתרשים בנוי באופן המייצג את האחוז היחסי של המינרל בסלע. מגבלות המיון המינרלוגי נוכחות המינרלים בסלע והיחסים ביניהם נובעים מהרכב המגמה. מיון כזה יכול היה להיות מושלם אם כל המינרלים שיכולים היו להתגבש מתוך המאגמה אכן היו מתגבשים בה, וכך מתרחש בסלעים פלוטוניים המתגבשים לאט. לעומת זאת, בסלעים געשיים המתגבשים מהר על-פני השטח מופרעת התגבשות המינרלים. סלעים כאלה עשויים להיות זכוכיתיים או שגבישי המינרלים שהספיקו להתגבש קטנים מכדי להיות מובחנים. לכן, מערכת מיון כזו, המושתתת באופן בלעדי על נוכחות מינרלים, יכולה להיות בשימוש רק בסלעים פלוטוניים. אפשר לראות את מגבלותיה של מערכת מיון מינרלוגית כאשר מתבוננים בתרשימים המנתחים סלעים געשיים. תרשימים כאלה מראים לרוב כי דקיט מכיל כמויות גדולות של פלגיוקלז, כמויות קטנות של קוורץ, סנידין או אלקלי פלדספר, ביוטיט והורנבלנדה – כפי שניתן לראות בדיאגרמת QAPF לסלעים געשיים. עם זאת, עד כה לא נמצא דקיט המכיל אלקלי פלדספר. הסיבה להבדל נעוצה בהנחת המוצא של התרשים כי כל המינרלים העשויים להתגבש מתוך המאגמה אכן עושים זאת, ובמקרה זה לא התקיימה התגבשות של אלקלי פלדספר בשל הפרעה הנובעת מקירור מהיר על-פני השטח. מיון על-פי הרכב כימי שמאל\|ממוזער\|250px\|הרכב מינרלי וכימי של סלעי יסוד הרכבם הכימי של סלעי יסוד הוא המאפיין העיקרי שלהם המשקף את הרכב המאגמה ממנה נוצרו, ולכן מעניק מידע רב על מקור הסלע. הרכב המאגמה קובע את המינרלים שיתגבשו בה ואת תכונותיהם. עם זאת, בלתי-אפשרי לקבוע את ההרכב המינרלי של סלעים רבים, בעיקר געשיים, במחשוף או בדוגמת יד, ולכן מהווה המיון הכימי אמצעי אחרון הנקבע במעבדה. מיון כימי פשוט מחלק את סלעי היסוד לפי סוג פצלת השדה ונוכחות או היעדר קוורץ ופלדשפטואידים בסלע, ובסלעים נעדרי מינרלים אלה – לפי סוג מינרלי הברזל או המגנזיום. מאחר שנוכחות קוורץ ופלדשפטואידים בסלע אחד אינה יוצרת קשרים יציבים, סלעים ממוינים לסלעים פלסיים מכילי-קוורץ עתירי-סיליקה ולסלעים מאפיים מכילי-פלדשפטואידים ודלי-סיליקה. המיון המינרלוגי של סלעי יסוד חשוב לקביעת סוג המאגמה או הלבה שיצרה אותם. מאחר שחמצן וצורן הם היסודות הנפוצים ביותר בלבה, מוגדרים ההבדלים בהרכבן של לבות מסוגים שונים על-פי תכולת הסיליקה והקוורץ היחסית בהן: סוג המאגמה/לבה תכולת סיליקהתכולת קוורץ סלעים פלוטוניים סלעים געשיים פלסית 65%< 10%< גרניט ריוליט, טוף, פומיס, אובסידיאן בינונית 55%–65% 10%> דיוריט אנדזיט מאפית 45%–55% 0% גברו בזלת, סקוריה אולטרה-מאפית 45%> 0% פרידוטיט קומטיט, בוניניט סלעים מאפיים ואולטרה-מאפיים שאינם מכילים קוורץ מזוהים לרוב על ידי נוכחות מינרלים המתגבשים אך ורק בסביבה דלה או נטולת-סיליקה, דוגמת אוליבין או פלדשפטואידים. מיון TAS מיון TAS הוא שיטה כימית להבחנה בין סלעים געשיים, המבוססת על היחסים בין המרכיבים האלקליים לבין הסיליקה בסלע. השם TAS נובע מההגדרת השיטה: Total Alkali versus Silica – סך כל האלקלים לעומת הסיליקה. שיטת מיון זו – שפורסמה בשנת 1986 – פשוטה לשימוש בסלעים שכבר עברו ניתוח כימי, וגאולוגים נוטים להשתמש בה מאחר שהיא עקבית. מקור המאגמה – תהליכים מגמטיים שמאל\|ממוזער\|250px\|עקומות מוּצקיוּת ונוֹזליוּת של התכת סלעים תהליכים מגמטיים המובילים ליצירת מאגמה נקראים גם "תהליכי יסוד" ומתרחשים בשלושה שלבים: היווצרות מאגמה מסלעים מוצקים באמצעות התכה הובלת והסעת המאגמה ממקום למקום התקררות המאגמה עד להתמצקותה ויצירת סלעי יסוד על-פני השטח קשורים תהליכים אלה באופן הדוק בטקטוניקת הלוחות, מאחר שהם מתרכזים בשולי הלוחות בגבולות פתיחה – דוגמת רכסים מרכז אוקייניים, וגבולות סגירה – דוגמת אזורי הפחתה, אם כי ידועים גם תהליכים מגמטיים פנים-לוחיים – דוגמת נקודות חמות כזו הנמצאת מתחת להוואי. קיימות שלוש דרכים להתכת סלעים: התכה בעליית טמפרטורה – כאשר מחממים סלע הנמצא במצב מוצק, הטמפרטורה הפנימית שלו עולה עד שהיא מגיעה לנקודת ההתכה של סלע זה. בנקודה זו גורמת הטמפרטורה לשבירת הקשרים בין חלקיקי החומר ולהפיכתו לנוזל. התכה מסוג זה אינה נפוצה, ובמרבית המקרים מתרחשת התכת סלעים ללא עלייה בטמפרטורה. התכה של שחרור לחץ – הלחץ בחלקה העמוק של המעטפת גבוה דיו לשמור על הסלעים במצב מוצק על אף הטמפרטורות הגבוהות השוררות בו, בכך שהוא שומר על המבנה הפנימי הסדור של הסלע. שחרור הלחץ מפריע למבנה הפנימי ובכך הוא מאפשר לחום הרב להתיך סלעים. התכת שטף – התכה בנוכחות נוזלים, בעיקר מים, המתרחשת באזורי הפחתה ובקשתות איים. באזורים אלה חודר גוש עתיק, קר וכבד של ליתוספירה אוקיינית, הנושא עליו סלעי משקע ספוגים במים, אל המעטפת המצויה מתחת ללוח אחר. נוכחות המים מורידה את נקודת ההתכה של הסלעים וגורמת ליצירת המאגמה. ראו גם גאולוגיה - מונחים מאגמה לבה פטרולוגיה סלע סלע הצטברות סביבת היווצרות לקריאה נוספת Encyclopedia of Geology, Elsevier Academic Press, First edition 2005, , כרך 3, עמ' 209–217 Encyclopedia of Volcanoes, , Academic Press, עמ' 55–245 קישורים חיצוניים שלמה שובאל, צפונות כדור הארץ, האוניברסיטה הפתוחה (דורש הרשמה לאתר) ובגוגל ספרים הערות שוליים * * קטגוריה:פטרולוגיה קטגוריה:וולקנולוגיה	2024-07-02T18:42:36
מרי איינסוורת	מרי איינסוורת' (באנגלית: Mary Ainsworth; 1 בדצמבר 1913 – 21 במרץ 1999) הייתה פסיכולוגית התפתחותית אמריקאית, אשר תרמה לתאוריית ההיקשרות. מפתחת פרדיגמת "סיטואציית הזר", שמטרתה בחינה וסיווג סגנון התקשרות של פעוטות וילדים צעירים. קורות חייה מרי איינסוורת' (במקור סטלר) נולדה באוהיו לצ'ארלס ומרי סטלר, כבכורה מבין שלוש בנות. הוריה של מרי היו בוגרי "דיקנסון קולג'" ואיינסוורת' תיארה כי הוריה ראו את השכלתן של שלוש הבנות כחשובה במיוחד, וכי ההורים הניחו שבבגרותן הן יגיעו למסלול של לימודים אקדמאים. איינסוורת' סיפרה על עצמה כי הייתה קרובה לאביה אך פחות קשורה לאמה. כשהייתה בת חמש משפחתה עברה לקנדה בעקבות עבודתו של אביה, ושם היא בילתה את רוב שנותיה הצעירות. בגיל חמש-עשרה איינסוורת' קראה את ספרו של ויליאם מקדוגל - "Character and the Conduct of Life", והוא לטענתה גרם לה לראות כי ניתן להבין את מעשיו של אדם על ידי בחינת עולמו הפנימי ולא בהכרח דרך הקונטקסט הסביבתי שלו. לאחר הבנה זו החליטה איינסוורת' ללמוד פסיכולוגיה. בשנת 1929 נרשמה איינסוורת' ללימודים אקדמאים במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו, ושם, לאורך עשור, היא סיימה לימודי תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה וכן דוקטורט בנושא פסיכולוגיה התפתחותית. במשך 3 שנים המשיכה איינסוורת' ללמד באוניברסיטה כחברת סגל. במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, איינסוורת' הצטרפה לדיוויזיית הנשים בצבא הקנדי, ושרתה שם כמאבחנת ומראיינת. היא התקדמה במהירות בדרגות ובתפקידים, וב-1945 הגיעה לדרגת מייג'ור, המקבילה לרב-סרן בישראל. לאחר סיום המלחמה איינסוורת' חזרה לאוניברסיטת טורונטו והמשיכה ללמד שם. בשנת 1950 היא נישאה ללאונרד איינסוורת', והזוג עבר להתגורר בלונדון על מנת להשלים את הדוקטורט של לאונרד. לאחר מעברם של הזוג ללונדון איינסוורת' החלה לעבוד כחוקרת במעבדת טביסטוק בלונדון, תחת החוקר ג'ון בולבי. עבודתה המוקדמת איינסוורת' החלה את דרכה המחקרית במהלך התואר השני שלה, במכון לחקר הילד באוניברסיטת טורונטו, שם היא הצטרפה למחקרו של Blatz. המחקר עסק בתיאורית הביטחון של Blatz. בהקשר זה כתבה איינסוורת' (אז בשם סטלר) ב-1940 כי "כאשר ביטחון במשפחה חסר, האינדיבידואל מוגבל בשל החוסר בבסיס בטוח, ממנו הוא יכול לצאת אל העולם ולפעול". באופן המעיד על המשך דרכה המקצועית, כבר בעבודת הדוקטורט שלה בנושא תיאורית הביטחון, ניסתה איינסוורת' לתקף את רעיונותיה באופן מדעי. היא עשתה זאת על ידי שאלוני דיווח עצמי, שהיו בתקופה זאת נדירים למדי בתחום המחקר הפסיכולוגי. לאחר סיום שירותה הצבאי, באוניברסיטת טורונטו, איינסוורת' החלה לעבוד יחד עם קלופר על טכניקת ניתוח של מבחן רורשאך. עבודתה במעבדת טביסטוק בסוף 1950 איינסוורת' הצטרפה למעבדת טביסטוק בלונדון, תחת הנחייתו של ג'ון בולבי, שם הם חקרו את השפעתו של ניתוק ממושך מהאם בילדות המוקדמת על בריאותם הנפשית של ילדים. במעבדה, איינסוורת' נפגשה עם ג'יימס רוברטסון, חוקר פסיכולוגית ילדים שהתעמק בשיטות של תצפית נטורליסטית לשם מחקר, והושפעה מאד ממנו. איינסוורת' החליטה שבמחקר הבא שתבצע היא תשתמש בשיטות של תצפית נטורליסטית. ב-1956 חוקרים מרכזיים במעבדה הוציאו יחד את המאמר " The effects of mother-child separation: A follow-up study". מאמר זה היווה יריית פתיחה לתחילת פרסומם של תכנים בנוגע לתאוריית ההתקשרות. תרומתה של איינסוורת' למאמר הייתה מערכת סיווג של שלושה דפוסי התקשרות שהראו הילדים שהשתתפו במחקר. שלושת הדפוסים היו: ילדים שהגיבו באופן חיובי חזק לאימותיהם, ילדים שהגיבו באופן אמביוולנטי לאימהות, וילדים שלא הגיבו באופן חיצוני להימצאות האם, נראו אדישים לנוכחותה, או הגיבו אליה בעוינות. תרומתה המרכזית לפסיכולוגיה עבודתם המשותפת של איינסוורת' וג'ון בולבי בנתה את תאוריית ההתקשרות. עבודתה של איינסוורת' ביצירת פרדיגמת המצב הזר סיפקה יכולת למדוד באופן אמפירי את התאוריה של בולבי, וכן הרחיבה אותה בכך שיצרה סיווג צורות התקשרות שונות. זאת ועוד, איינסוורת' הייתה מהראשונות בתחום הפסיכולוגיה שיצרה פרדיגמה שבחנה תאוריה פסיכולוגית באופן ניסויי, ובכך תרמה לצורת החשיבה והמחקר בתחום כולו. השפעה זאת ניכרת במיוחד בתחום הפסיכולוגיה התפתחותית. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת טורונטו קטגוריה:סגל אוניברסיטת וירג'יניה קטגוריה:סגל אוניברסיטת טורונטו קטגוריה:חברות האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים קטגוריה:פסיכותרפיסטים אמריקאים קטגוריה:חוקרי התפתחות ילדים קטגוריה:פסיכולוגיות התפתחותיות קטגוריה:פסיכולוגים התפתחותיים קטגוריה:פסיכולוגיות אמריקאיות קטגוריה:פסיכותרפיסטיות אמריקאיות קטגוריה:חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים קטגוריה:פסיכולוגים אמריקאים קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1913 קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1913 קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1999 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1999	2024-10-01T01:21:48
תאוריית ההיקשרות	ממוזער\|310 פיקסלים\|השוואה בין שכיחות דפוסי היקשרות במדינות שונות: ארצות הברית, גרמניה ויפן, על פי מחקר מ־1988 תאוריית ההיקשרות (באנגלית: Attachment Theory) היא תאוריה בפסיכולוגיה התפתחותית שיצר ג'ון בולבי, פסיכואנליטיקאי בריטי, בשנים 1969–1982 עם שותפתו הקנדית מרי איינסוורת'. זוהי אחת התאוריות הפסיכולוגיות המשפיעות ביותר בחמישים השנים האחרונות, והיא הניעה פרסום של אלפי מחקרים וכתיבה של עשרות ספרים. התאוריה עוסקת בקשר המתפתח בין הילד להורה המטפל בו במהלך שנות חייו הראשונות, כבונה את התייחסותו של הילד לעולם החברתי הסובב אותו, וכן את תפיסתו העצמית. חשיבותה של ההיקשרות תאוריה זו מבוססת על ההנחה שבנפש הפעוט טבוע צורך מולד ואוניברסלי ליצור קשר עם מטפל מרכזי אחד לפחות, וקשר זה חיוני להתפתחות חברתית ורגשית תקינה של התינוק. זאת בניגוד לתאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, לפיה מה שמניע את התינוק הוא סיפוק דחפים וצרכים פיזיים. אף על פי שבולבי התמקד במערכת היחסים של תינוקות והמטפלים בהם, הוא ציין כי סגנון ההיקשרות מאפיין את החוויה האנושית לאורך כל חייו של הפרט. המודלים המנטליים שהתינוק מפתח יהיו אחראיים בבגרותו להמשך קיומן של נטיותיו ההתנהגותיות המוקדמות. הם ישפיעו על יצירת קשרים רגשיים עמוקים וקשרים זוגיים בפרט, וכן על ציפיות המבוגר מעצמו ומהעולם. הם יהוו "אבני בניין" שיקבעו את סגנון ההיקשרות שלו כבוגר. על פי בולבי, ילדים נולדים עם מערכת היקשרות התנהגותית אשר מניעה אותם לחפש קרבה לדמויות משמעותיות (דמויות היקשרות) בעת צורך. על פי התאוריה, הצורך בקרבה להורה על מנת לקבל הגנה הוא ראשוני, ואינו צורך משני שתפקידו לספק צרכים פיזיים. בניסוי מפורסם שערך הפסיכולוג הארי הארלו (1965) הושמו גורי קופים בכלוב ובו בובת אם מלאכותית העשויה חוטי תיל המספקת מזון ומים, וכן בובת אם מלאכותית רכה, העשויה ספוג רך, המזכירה אם אמיתית. הארלו הראה כי הקופים אמנם מתקרבים לאם המאכילה בכל פעם שהם רעבים, אך כשהם עייפים או מפוחדים הם הולכים ישירות לאם הרכה. בצורה כזו הוכיח הארלו כי הצורך בהגנה ובקרבה נפרד מן הצורך הפיזי במזון ואף עולה עליו, ובכך נתן אישור אמפירי לדבריו של בולבי. דפוסי היקשרות התקשרות בטוחה – כאשר הדמות המטפלת העיקרית בילד נוכחת תמידית בחייו, תומכת, מגיבה, ומספקת חיזוקים חיוביים, הילד חש מספיק בטוח בעצמו על מנת לחקור את העולם שסביבו, ואף להיפרד לזמן מה מהדמות המטפלת. ברגעים מאיימים, הילד יפעיל את מערכת ההיקשרות ויחפש קרבה לדמות המטפלת בו עד אשר יירגע. לאחר הסרת האיום הילד יחזור לפעילות שגרתית. התקשרות לא בטוחה, חרדתית אמביוולנטית – כאשר הדמות המטפלת העיקרית בילד מתנהלת בצורה דו ערכית, כלומר לעיתים תומכת ומגנה על הילד ולעיתים נמנעת מכך, הילד מפנים כי לא תמיד יקבל הגנה בעת הצורך. ברגעים מאיימים ילד במצב זה יפעיל את מערכת ההיקשרות במשנה תוקף, יחפש קרבה והגנה, ויתקשה להתנתק מהדמות המטפלת גם כאשר האיום חלף. התקשרות לא בטוחה, נמנעת – כאשר הדמות המטפלת העיקרית בילד מתנהלת בקרירות, מתעלמת ממנו, לא מספקת לו תמיכה והגנה ואף דוחה אותו, מתפתחת אצלו הכרה כי אין טעם לפנות לדמות זו ברגעים מאיימים. ילד בסיטואציה הזאת חש לחץ רב יותר מהדחייה מאשר מהגורם המאיים ולכן עם הזמן יחדל לחפש הגנה אצל הדמות המטפלת בו וימעיט להפעיל את מערכת ההיקשרות. היקשרות כאדפטציה אבולוציונית צאצאים אנושיים נולדים חסרי אונים ותלותיים לחלוטין. הם אינם מסוגלים ללכת, לחקור את סביבתם, למצוא מזון ושתייה, או להגן על עצמם מפני טורפים וסכנות אחרות. במהלך האבולוציה נוצרו שתי מערכות התנהגות אדפטיביות שנועדו לתת מענה לכך: מערכת ההיקשרות (Attachment) – מערכת ההיקשרות מופעלת בנוכחות איומים ממשיים או סמליים או על ידי הערכת דמות היקשרות כלא מספיק זמינה או לא מספיק תגובתית. במקרים כאלה, מערכת ההיקשרות מפעילה מוטיבציה לחיפוש קרבה פיזית או סמלית לדמות היקשרות על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות. התנהגויות חיפוש הקרבה כוללות: יצירת קשר עין, חיוך, בכי, קריאה, מעקב, חיבוקים והיצמדות. החיפוש אחר הקרבה מופעל עד לשחזור תחושת הביטחון, ורק אז הפרט חוזר בנוחות לפעילויות אחרות. מערכת הדאגה (Caregiving) – מערכת זו משלימה את מערכת ההיקשרות וכוללת התנהגויות של תמיכה ועזרה כלפי דמויות קרובות המראות סימנים של מצוקה או איום. התנהגויות אלה כוללות: הגנה מפני איומים וסכנות, הענקת עידוד, קידום חקר בטוח של הסביבה, ועזרה בלימוד של ויסות רגשי. היקשרות בגיל הרך התפקיד של המטפל בהענקת בסיס בטוח סוג ההיקשרות בין התינוק לבין הדמות המטפלת בו תלוי ביכולת המטפל לקלוט את הסימנים שהתינוק משדר ולהגיב אליהם בהתאם. מכאן, שתפקיד המטפל, מעבר לסיפוק צרכיו הפיזיולוגיים של התינוק, הוא גם ביצירת סביבה בטוחה עבור התינוק אשר תרגיע אותו ותווסת את רמת החרדה שלו. הבסיס הבטוח מאפשר לתינוק לחקור את סביבתו ולפתח עצמאות מבלי שיחוש מאוים מהסכנה של אובדן הקשר עם דמות ההיקשרות. ברגעים בהם חש התינוק שהמתח מסביבו מכביד עליו, הוא יכול לשוב לדמות ההיקשרות. יכולת התנסות זאת של התינוק היא בעלת חשיבות מכרעת כבסיס להתפתחות הביטחון העצמי ואמונו בעולם. תינוק, אשר המבוגר המטפל בו זמין, רגיש ומגיב לאיתותיו, מפתח ביטחון עצמי ומפנים את התחושה שאינו לבד. ומכאן שעבור תינוק זה פוחתים בצורה משמעותית הסיכויים לחרדת נטישה או חוסר ביטחון וחרדה במצבים של פרידה. וכמו כן עולים הסיכויים שיתעניין בחקר הסביבה וביצירת קשר של קרבה עם אנשים אחרים. מודלי עבודה פנימיים ממוזער\|250px\|קיים צורך מולד ואוניברסלי של תינוקות לפתח מערכת יחסים עם מטפל מרכזי אחד לפחותשמאל\|ממוזער\|250px\|אם וילדהּהדפוס שנוצר בקשר הראשוני והחוויות שחווה התינוק יוצרים "מודלי עבודה פנימיים", שהם תבניות קוגניטיביות-רגשיות הכוללות את ציפיות הילד לגבי האחר ולגבי עצמו וערכו העצמי במסגרת קשר. מודלים אלו ישמשו את אותו ילד לאורך כל חייו, בעת יצירת קשרים עם אחרים וגם בעת בניית דימויו העצמי. מודלי העבודה הפנימיים, מתגבשים, על פי בולבי, בשנת החיים הראשונה, לאחריה קשה יהיה לשנותם. הקשר של הילד עם הדמות המטפלת בשנות החיים הראשונות, יהווה את האבטיפוס של כל הקשרים אותם יצור אותו ילד בעתיד, שכן לפיו יעריך הילד את מידת ההערכה שהזולת רוחש לו ואיכות הקשר שיש לצפות לו. מודל זה מושפע על ידי המידה שבה רואה התינוק את עצמו אהוב על ידי דמות ההתקשרות שלו. מודל העבודה הוא שיכתיב לילד את עקרונות היסוד להמשך חייו החברתיים, והוא יעבוד כל הזמן לאורך החיים. על פי בולבי, ההבדלים הבסיסיים בין בני האדם נובעים מהבדלים במודלים הפנימיים שנוצרו אצלם. פרדיגמת "מצב הזר" בשנת 1978 מרי איינסוורת' פיתחה את התאוריה של בולבי ויצרה מבחן שנועד לאבחן ולסווג את מודל העבודה הפנימי של התינוק. המבחן מתבצע בסוף שנת החיים הראשונה של הילד, בה התגבש מודל העבודה שלו. המבחן נקרא "סיטואציית הזר" ומבוסס על ההנחות התאורטיות כי מערכת ההיקשרות היא הישרדותית בבסיסה ולכן תיחשף במלוא עצמתה במצב של מצוקה ופחד. הנחה נוספת היא שעבור ילדים המפתחים התקשרות תקינה להוריהם, משמשים ההורים "בסיס בטוח" שממנו אפשר לצאת לחקירת הסביבה, מה שיסלול דרך להתקדמות קוגניטיבית ורגשית. כאשר הבסיס הזה אינו בטוח עבור הילד, עלולים להיווצר דפוסים של היקשרות לא בטוחה, אשר עלולים להשפיע רבות על הילד ועל המשך חייו. למבחן ארבעה שלבים: האם והתינוק מוכנסים לחדר עם צעצועים אישה זרה מצטרפת לחדר האם יוצאת מהחדר לאחר זמן מה האם חוזרת לחדר. על פי התנהגותו ותגובותיו של התינוק, נקבע סגנון ההיקשרות שלו. במהלך כל אפיזודה נבדק האיזון בין התנהגויות ההיקשרות של התינוק לבין ההתנהגויות החקרניות שלו במצבי דחק. הניסוי נערך כך שהלחץ על התינוק הלך וגבר באופן הדרגתי וגרם לו לבטא התנהגויות היקשרות בעצמה הולכת וגוברת. החוקרים צפו כיצד מווסת התינוק את תחושות המצוקה שלו בעזרת ההיקשרות לאמו וכיצד הוא משתמש באמו כבסיס בטוח שממנו הוא יוצא למסעות מחקר בסביבה החדשה שכללה אנשים זרים. כמו כן הם צפו בתגובות התינוק לפרידה מהאם ולפגישה המחודשת אתה. איינסוורת' סיווגה את התינוקות לפי התנהגותם בניסוי זה וקבעה כי קיימים 3 סוגים של סגנונות היקשרות המקבילים לחלוקה שמצא בולבי: סגנון בטוח, סגנון חרד אמביוולנטי וסגנון חרד נמנע. איינסוורת' מצאה שיש קשר ישיר בין סגנון ההיקשרות של התינוק לבין ההתנהגות של האם כלפיו. נמצא כי אמהות לילדים שסווגו כבטוחים התאפיינו ברגישות ובתגובתיות לילדיהם. הן היו חמות וקרובות אך יחד עם זה לא חודרניות והגיבו ביעילות ובתכליתיות למצוקת ילדיהן. אמהות לילדים שסווגו כנמנעים נטו לדחות את ניסיונות ההתקרבות של ילדיהן ולא היו רגישות לאיתותיו. הן לא הגיבו לילד וצרכיו ונהגו באדישות ובכעס עצור כלפיו. אמהות לילדים חרדים אמביוולנטיים לא נטו לדחות את ילדיהן אך נמצאו כחסרות רגישות לאיתותיו, לא עקביות למילוי צרכיו ובהיענותן לניסיונות ההתקרבות מצידו. בנוסף תגובות התינוק שונות מתרבות לתרבות, כך למשל בקרב תינוקות ממשפחות יפניות מסורתיות לתינוק קשה מאוד עם הפרידה אך עדיין אין זה אומר שמדובר בתינוק חרד, אלא סיבת הקושי שלו היא בכך שבתרבות היפנית מסורתית תינוקות כמעט ואינם נפרדים מהאמא ובשל כך הוא כמעט ולא התנסה בפרידה. סגנונות היקשרות היקשרות בטוחה – תינוקות שבחנו את הצעצועים בעצמם אך בדקו מדי פעם שהאם נמצאת, הגיבו בסקרנות ובחשש כלפי הזרה והעדיפו בבירור את האם על פניה. כמו כן, הם היו במצוקה סבירה כשאמם יצאה, הפגינו סימני מחאה עם הפרידה ממנה (תרעומת או בכי) ושמחו מאוד כשהיא חזרה (הושיטו זרועות פתוחות, התכרבלו בזרועותיה, התנחמו ונרגעו בקלות). הם בטאו את רצונם בקרבתה של האם ומורגש היה שנוכחותה מעניקה להם ביטחון ומאפשרת להם מידה רבה של עצמאות. לפי איינסוורת', לתינוקות אלו היה מודל עבודה של ניסיונות חיפוש קרבה מוצלחים. הם הפגינו ביטחון בנגישות ובתגובתיות של האם והיעדר חרדה מפני אפשרות של פרידה ממנה. תינוקות אלו הראו פעילות תקינה של מערכת ההתקשרות. היקשרות חרדה אמביוולנטית (לא עקבית, לא צפויה) – תינוקות אלו חששו לבדוק את הצעצועים בעצמם. הם היו מרוכזים מאוד באם ונצמדו אליה, סבלו מנוכחותה של הזרה ולא רצו לשחק בנוכחותה. מצוקתם גברה כאשר אמם יצאה (ניכרו חרדה, עצבנות ולעיתים קרובות בכי חזק ומתמשך). האפיון העיקרי שלהם היה היחס האמביוולנטי לאם כשהיא חזרה. הם לא יכלו להסתיר את הכעס והחשש והתקשו להתקרב אליה. הם הביעו רצון שהאם תרים אותם אך כשהיא עשתה זאת הם התרחקו ממנה, הכו אותה והתנגדו לניסיונותיה להרגיע אותם. לפי איינסוורת' תגובות אלו נבעו מחוסר הביטחון של התינוקות בנגישותה של האם ובקבלתה את ניסיונות ההתקרבות שלהם. תינוקות אלו הראו הפעלת יתר של מערכת ההתקשרות. היקשרות חרדה נמנעת – תינוקות שנראו עצמאים. הם בחנו את הצעצועים מבלי לחפש את האם ולעיתים אף היה נראה שהם מתרכזים בהם על מנת להימנע ממנה. הם הפגינו רתיעה מהזרה וכעס על הפרידה מהאם אך נשארו אדישים גם כשהיא חזרה והתעלמו ממנה בצורה הפגנתית אף על פי שבדיקה של דפיקות הלב שלהם הוכיחה שהייתה לעזיבתה השפעה חזקה עליהם. הם מיעטו מאוד לחפש את קרבת אמם ואת מגעה. מיעטו לבכות ולעיתים קרובות נמנעו מקשר עין עם האם ומקרבה פיזית אליה. לפי איינסוורת' תגובות אלו נבעו מחוסר ביטחון בנגישות של אמם ובתגובתיות שלה. תינוקות אלו הראו תת-פעילות של מערכת ההתקשרות. היקשרות לא מאורגנת – בשלב מאוחר יותר התווסף סגנון היקשרות נוסף המאפיין תינוקות שלא ניתן לסווגם לאחת משלוש הקבוצות בסיטואציית הזר. סגנון זה נקרא "סגנון בלתי מאורגן" ואופיין על ידי מרי מיין מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. ההתנהגות של פעוטות אלו בזמן פרידה או מפגש מחודש עם האם מאופיינת בחוסר עקביות ובתנודות אקראיות בין חרדה והימנעות. תינוקות אלו עשויים למשל להתקרב אל האם ולעצור באמצע הדרך. תינוקות אלו הראו פעילות לא סדירה של מערכת ההיקשרות. היקשרות בבגרות בולבי סבר שההיקשרות מאפיינת את החוויה האנושית לאורך כל החיים. אך רק באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת החלו חוקרים שונים לנסות ולהבין את תפקידם של תהליכי ההיקשרות בבגרות. הראשונים לחקור את רעיונותיו של בולבי בהקשר של מערכות יחסים רומנטיות היו סינדי חזן ופיליפ שייבר. הם שאפו להגדיר אהבה רומנטית בין בני זוג בוגרים דרך המושגים של תאוריית ההיקשרות (שמגדירה יחסים בין תינוק למטפל). לפי חזן ושייבר (1987), הקשר הרגשי שנוצר בקשר רומנטי בין מבוגרים הוא בחלקו תוצאה של אותה מערכת היקשרות התנהגותית. חזן ושייבר סברו שהבסיס של כל מערכת יחסים בין אם רומנטית ובין אם בין תינוק למטפל היא היקשרות, ולכן שייכת למערכת ההיקשרות ההתנהגותית. היקשרות לא בטוחה בחיים הבוגרים, קשורה לרמות נמוכות של יציבות, סיפוק והסתגלות במערכות יחסים זוגיות ככלל ובנישואים בפרט. חזן ושייבר בדקו את האופן בו מקשרים מבוגרים את מערכות היחסים הרומנטיות שלהם אל מול הזיכרונות של יחסיהם עם הוריהם. הם גילו כי מבוגרים בעלי סגנון היקשרות בטוח, תפסו את הוריהם באופן חיובי יותר בהשוואה לבעלי התקשרות חרדה-אמביוולנטית וחרדה-נמנעת. סגנונות היקשרות בבגרות חלוקה קלאסית - קטגוריאלית היקשרות בטוחה – בעלי סגנון היקשרות בטוח מנהלים קשרים הדוקים וממושכים, המאופיינים ברמה גבוהה של אמון ורמה נמוכה של קנאה. הם חשים בנוח במערכות יחסים קרובות, מחפשים את הקרבה, נמצאים במערכות עם תלות הדדית ואינם חוששים באופן תמידי מנטישה או מהתקרבות של האחר. אלה הם אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה, חברותיים, פתוחים, הנהנים מקשרים קרובים, היוצרים קשרים חדשים על נקלה, סומכים על האחר ואוהבים לעזור ולטפל. היקשרות חרדה-אמביוולנטית – בעלי הסגנון החרד-אמביוולנטי מעוניינים במערכת יחסים אינטימית, אך מאידך יראים מסיטואציה בה בני הזוג לא יחזירו להם אהבה וינטשו אותם שכן הם נתפסים בעיניהם כלא זמינים, מרוחקים ולא אוהבים. האהבה אותה מפגינים החרדים-אמביוולנטיים מאופיינת בשאיפה לסימביוזה (שיתוף ותלות הדדית), תשוקה מינית מוגברת, אובססיביות, קנאה וחוסר יציבות רגשית. הם נוטים להתאהב תכופות. הקשר הזוגי מאופיין במשברים, תנודתיות, אמוציונליות מוגברת ואף פרידות תכופות. הם מגדירים עצמם כספקנים, החווים קונפליקטים פנימיים ותחושות שאינן מובנות או מוערכות כראוי בידי הסובבים אותם. היקשרות חרדה-נמנעת – בעלי הסגנון החרד-נמנע נמנעים מאינטימיות, משום שקרבה מאיימת עליהם. הם אינם ממהרים לתת אמון או לחלוק את תחושותיהם עם בני זוגם. הם קנאים ולא תומכים בבני זוגם בעת מצוקה. בנוסף הם נמנעים מתלות בסובבים אותם ומעדיפים לסמוך רק על עצמם. הם ספקנים בכל הקשור לאהבה והקשר הרומנטי נתפס בעיניהם כאפיזודה חולפת, המלווה בחשש כבד מאינטימיות. לכן, הם נמנעים מאוד בקשריהם הרומנטיים, לא ישקיעו רגש רב במערכת היחסים ולא יחוו צער גדול כאשר הקשר יגיע אל קיצו. חלוקה עדכנית - ממדית במהלך השנים חל שינוי בתפיסת המחקר בתחום ההיקשרות. המודל הישן של 3 הקטגוריות (בטוח חרד, נמנע) הוחלף במודל חדש הבנוי משני צירים: ציר החרדה. ציר ההימנעות. אדם בעל סגנון היקשרות בטוח יקבל ציון נמוך בציר החרדה ובציר ההימנעות. אדם בעל סגנון היקשרות חרד יקבל ציון גבוה בציר החרדה, ונמוך בציר ההימנעות. אדם בעל סגנון היקשרות נמנע יקבל ציון גבוה בציר ההימנעות, ונמוך בציר החרדה. אדם בעל סגנון היקשרות לא מאורגן יקבל ציון גבוה בשני הצירים. מדידת סגנון היקשרות בבגרות בעקבות ניסוי ״סיטואציית הזר״, בדקו חוקרים שונים האם קיימת אפשרות להעריך בצורה מהימנה את סגנון ההיקשרות של האדם הבוגר. משנות ה-80, חוקרים מתתי דיסציפלינות פסיכולוגיות שונות (התפתחותית, קלינית, אישיות וחברתית) פיתחו מדדים חדשים של סגנון היקשרות שמטרתם הייתה להתאים את ניסוי ״סיטואציית הזר״ לאורך גיל ההתבגרות והבגרות. מיין – ממשיכת דרכה של איינסוורת, אשר התבססה על גישה התפתחותית וקלינית. מרי מיין ועמיתיה יצרו בשנת 1996 את ראיון ההיקשרות למבוגרים (AAI-Adult Attachment Interview) על מנת לחקור ייצוגים מנטליים של מתבגרים ומבוגרים בכל הקשור להיקשרות להוריהם במהלך הילדות. בראיון נשאלו אימהות על הקשר שהיה להן עם אימהותיהן בילדות. בחלוף הזמן מיין הבחינה כי הראיון מודד למעשה את סגנון ההיקשרות של האם לילדה, וניתן באמצעותו לחקור את נושא ההיקשרות בבגרות. חזן ושייבר – פיתחו מדד דיווח עצמי של סגנון היקשרות אצל מבוגרים. המדד הכיל שלושה תיאורים קצרים של רגשות והתנהגויות ביחסים אינטימיים שהקבילו לשלוש תבניות ההיקשרות בינקות שזוהו על ידי "סיטואציית הזר" במחקר של איינסוורת'. מיקולינסר – פיתח עם שותפיו שאלון נוסף לסיווג סגנונות היקשרות במטרה לתקף את השאלון המקורי של חזן ושייבר ולהגדיל את מהימנותו. השאלון המורחב כלל 15 פריטים, המבוססים על פירוק שלושת ההיגדים של חזן ושייבר למשפטים קצרים. ברטולומאו – בשנת 1991 הציעה החוקרת קים ברטולומאו מודל חדש הבנוי מארבעה סגנונות היקשרות. המודל הציג מודלים ייצוגיים חיוביים ושליליים של העצמי והסביבה. על פי המודל, ההתייחסות אל "העצמי" מחולקת לחיובי או שלילי ומתייחסת לעצמי ברצף שבין "זכאי לאהבה ותמיכה" ל"חסר ערך". באופן זהה, המודל של האחר יכול להיות חיובי, כלומר מתן אמון וביטחון באחר ותפיסתו כאמפתי וזמין, או לחלופין, מודל שלילי של האחר הנתפס כמרוחק ומנותק. בעקבות מחקרה של ברטולומאו, נוצר צורך בבניית שאלון חדש שיתייחס להבחנה בין ארבעה טיפוסים שונים. ברננד – בשנת 1998 תלמידתו של שייבר, קלי ברננד, אספה את שאלוני ההיקשרות שפותחו עד אז ופיתחה שאלון קוהרנטי המבחין בין ארבעה טיפוסים. השאלון נע על שני צירים: ציר החרדה וציר הימנעות. שני צירים אלו, שמייצגים מנעד בין ביטחון לחרדה מחד ובין הימנעות ותגובתיות מאידך ומאפיינים את מצבי ההיקשרות האפשריים בבגרות. ביקורת על תאוריית ההיקשרות תאוריית המזג יריבתה הגדולה של תאוריית ההיקשרות היא תאוריית המזג שהתפתחה בשנות ה-50, המניחה שהבדלים במזג הם הגורמים לשוני בהתנהגות בסיטואציית הזר. פסיכולוגים הסבורים כך, למשל ג'רום קגן, מזהירים מפני האשמת ההורים בקשיי ילדיהם, מגמה שתאוריית ההיקשרות עלולה לעודד. נראה שמערכת עצבים סימפתטית פעילה מדי מעוררת עצבנות וחרדה במידה גבוהה אצל הילד, ואלו אינם קשורים לסגנון ההיקשרות לדמות המטפל. עם זאת, כיום ההנחה המקובלת היא שקיימים יחסי גומלין בין טיב ההיקשרות לבין המזג, ושני הדברים מעצבים יחדיו את דפוסי התנהגותו של הילד. ביקורת נוספת טוענת כי התפתחות יכולת ההיקשרות אינה מוגבלת לתקופת הילדות ומתפתחת במהלך כל החיים. כמו כן היא חלה גם על קשרים נוספים כמו עם בני קבוצת הגיל ולא רק עם האם. דניאל סטרן ביקר את המחקרים בתחום ההיקשרות בכך שהם חקרו דפוסים של היקשרות ולא את עצמתה או טיבה. בנוסף, סטרן הצביע על מחקרים שונים שהראו פערים גדולים בתוצאות במחקרים שנערכו במקומות שונים וטען לפיכך שאין הם יכולים לנבא פתולוגיות. ראו גם היקשרות פסיכולוגיה התפתחותית - מונחים ג'ון בולבי מרי איינסוורת מריו מיקולינסר מזג הארי הארלו לקריאה נוספת ש. סולברג, פסיכולוגיה של הילד והמתבגר, משכל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, עמ' 101–137, ירושלים, 1996 מריו מיקולינסר, סגנון התקשרות בבגרות ואסטרטגיות של ויסות רגשות – הנחות עבודה וסקירת ממצאים, פסיכולוגיה, ז, 33–48, 1998 ר. פינצי וא. כהן, זוגות בתהליך גרושין בראי תאורית ההתקשרות, שיחות, ט"ו, 235-244, 2001 פרופ' מיקולינסר, מ', וד"ר ברנט, א' (2005). תאוריית ההתקשרות. מתוך גיליון נושא מיוחד של כתב העת מפגש. מאת: מערכת פסיכולוגיה עברית חוה (אוה) אפלמן, אביב נוף, "שלבים ראשונים של ההתפתחות: זרקור על התאוריות של בולבי ושל מאהלר" האוניברסיטה הפתוחה, 2010 Ainsworth, M.D.S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. (1978). Patterns of attachment: A psychological study of the strange situation. Hillsdale, NJ: Earlbaum Hazan, C., & Shaver, P. (1987). Romantic love conceptualized as an attachment process. Journal of personality and social psychology, 52(3), 511 Shaver, P. R., & Mikulincer, M. (2008). Attachment. In H. T. Reis & S. Sprecher (Eds.), Encyclopedia of human relationships (Vol. 1, pp. 125-129). Thousand Oaks, CA: Sage Shaver, P. R., & Mikulincer, M. (2008). Attachment Styles. In R. Baumeister & K. Vohs (Eds.), Encyclopedia of social psychology. Thousand Oaks, CA: Sage Publications קישורים חיצוניים Monkeys and Morality – סרטון הסבר על תאוריית ההתקשרות מתוך CrashCourse קטגוריה:פסיכולוגיה התפתחותית קטגוריה:חיברות קטגוריה:חינוך לגיל הרך קטגוריה:הורות	2024-09-18T18:27:46
נקודה (גאומטריה)	ממוזער\|סימון של נקודה ממוזער\|250px\|סימון נקודות על גרף של מערכת צירים בגאומטריה, נקודה היא מושג יסודי, המאופיין באמצעות האקסיומות העוסקות בו. בצורה פחות פורמלית, נקודה מציינת מקום מדויק במרחב. לנקודה ממד אפס – היא חסרת אורך, רוחב ועומק, לעומת קו, שהממד שלו הוא 1 (יש לו אורך), צורה דו-ממדית שהממד שלו הוא 2, למשל ריבוע, וצורה תלת-ממדית שהמימד שלו 3, כדוגמת קובייה. בהקשר כללי יותר במתמטיקה, כל איבר של מרחב טופולוגי נקרא נקודה. הנקודה בגאומטריה האוקלידית אקסיומות הגאומטריה האוקלידית העוסקות בנקודה: יש לפחות שתי נקודות שונות זו מזו. לכל שתי נקודות שונות זו מזו יש ישר אחד ויחיד ששתי נקודות אלה נמצאות עליו. כל ישר מכיל לפחות נקודה אחת. מחוץ לכל ישר יש לפחות נקודה אחת. לכל שלוש נקודות שאינן על ישר אחד יש מישור אחד ויחיד המכיל אותן. כל מישור מכיל לפחות נקודה אחת. מחוץ לכל מישור יש לפחות נקודה אחת. אם לשני מישורים יש נקודה משותפת, יש להם לפחות עוד נקודה משותפת. אם לישר ולמישור שתי נקודות משותפות שונות זו מזו, הישר נמצא במישור. הנקודה בפילוסופיה של המתמטיקה מבחינה פילוסופית, הנקודה הייתה מושא לפולמוס. היוונים הקדומים טענו שקו לא יכול להיות מורכב מנקודות והציגו מגוון רב של פרדוקסים הנובעים מההנחה שזה אכן כך, המפורסמים שבהם הם הפרדוקסים של זנון. לפרדוקסים אלה קשר מהותי לתפיסה האטומיסטית המציעה מושג דומה "אטום" שהגדרתו היא "בלתי ניתן לחלוקה" אך בשונה מהנקודה הגאומטרית יש לו גודל ממשי, וכן מימד. בפרדוקסים אלה נגעו היוונים בסוגיית עצמאות המתמטיקה אל מול תיאור המציאות והמציאות ממש, והציגו גישה מערבת, שאינה מבחינה בין מתמטיקה ובין פיזיקה. להיבטים אלה התייחסו גם אפלטון ואריסטו, אך גם הם באופן מערב. לעומת זאת, מדעני הרנסאנס והעת החדשה המוקדמת כמו גלילאו גליליי ואייזק ניוטון אימצו את הפרדוקסליות הזאת כתכונה של הטבע וראו בנקודה עצם לגיטימי שקיים בעולם. ניוטון אף פיתח את החשבון אינפיניטסימלי המבוסס כולו על מעין נקודה – האינפיניטסימל. באותן שנים של המהפכה המדעית ניתן גם מיסוד פילוסופי רחב ומעמיק, בין היתר על ידי דקארט ושפינוזה ליחסים שבין המציאות ותיאור המציאות ועל הפער שבין הגאומטריה, הפילוסופיה של הטבע והטבע, ובמונחים עכשוויים המתמטיקה, הפיזיקה והמציאות. בחשבון אינפיניטסימלי ניסו לעקוף את הבעיה על ידי שימוש בקטעים קטנים כרצוננו במקום נקודה, לחישוב גבולות ואינטגרלים ומאוחר יותר אף פתחו את תורת המידה כדי לטפל בקשיים שנוצרו באנליזה הממשית הבנויה על אינפיניטסימלים וגבולות. בעקבות הצלחת החשבון האינפיניטסימלי, ניסו המתמטיקאים להעמיד את הגאומטריה על יסוד האנליזה והמספרים הממשיים – שקיומם אז נחשב לוודאי ללא ספק. העמדה זו, שזיהתה את הנקודה עם מספר ממשי או זוג סדור של מספרים ממשיים, תיארה צורות גאומטריות באמצעות משוואות אלגבריות. הניסוח הראשון של גישה זו סופק על ידי רנה דקארט בספרו על גאומטריה אנליטית והצגת מערכת הצירים הקרטזית. בעקבות מחקריו של גאורג קנטור על תורת הקבוצות, הבינו המתמטיקאים שהמספרים הממשיים אינם כה ודאיים ופשוטים, שכן אפשר לממשם רק באמצעות קבוצות המכילות אינסוף איברים (אינסוף אקטואלי). לכן, ניטשה הגישה שמנסה לבסס את הגאומטריה על האנליזה. המתמטיקאי דויד הילברט הציע בתזת האקסיומטיות שלו שהנקודה היא לא פחות ולא יותר מאשר העצם שמוגדר לקיים את אקסיומות הגאומטריה הנוגעים לעצם כזה. מאחר שהנקודה בעצם נבנית על ידי הגדרה כך שתקיים את האקסיומות, ברור שאין כעת שום פרדוקס או סתירה לוגית. למעשה, שאלת האמיתות של קיום הנקודה, כפי שהוגדרה על ידי הילברט, הופכת לחסרת משמעות. ברם, הנקודה של הילברט איננה הנקודה הממשית שאנו מתייחסים אליה ומדברים עליה (אף על פי שההגדרות נבנו כך שיהיה דמיון רב בין השתיים). לכן, התשובה של הילברט טובה רק לגבי הנקודה שהגדיר ולא לגבי הנקודה הגאומטרית. סוגיות אלה – של אקטואליזם מול פוטנציאליזם – עדיין נמצאות במחלוקת בין פילוסופים של המדע, הלשון והמתמטיקה. קישורים חיצוניים קטגוריה:גאומטריה	2024-08-01T02:48:33
קלווין	ממוזער\|250px\|לורד קלווין, על שמו נקראה יחידת המידה של טמפרטורה. קלווין (Kelvin) היא יחידת מידה לטמפרטורה, אחת מיחידות מערכת היחידות הבין-לאומית הבסיסיות. היחידה, המסומנת באות K, משמשת בעיקר לצרכים מדעיים ונקראת על־שם הפיזיקאי לורד קלווין (ויליאם תומסון). לורד קלווין היה הראשון שקבע ב־1841 את נקודת האפס על פי שיקולים מדעיים. נקודת אפס זו, הנקראת "האפס המוחלט", היא טמפרטורה של K 0 או C° 273.15−. זוהי הטמפרטורה בה כל תנועה תרמית נעלמת, על פי התיאור האינטואיטיבי של התרמודינמיקה. על פי תיאור זה, לא ניתן לרדת מתחת לנקודת האפס, ואף לא להגיע אליה ממש. עם זאת, על פי הגדרת הטמפרטורה ניתן לעשות זאת, והאפשרות להגיע לטמפרטורה שלילית אף הודגמה. סולם קלווין מבוסס על סולם צלזיוס (יחידת קלווין היא בדיוק מעלת צלזיוס אחת), אך מודד את הטמפרטורה החל מהאפס המוחלט במקום מנקודת הקיפאון של המים. באופן היסטורי, נקבעה נקודת הקיפאון של המים כ־C° 0, ולאחר ההבנה כי קיימת נקודת אפס מוחלט, חושב ערכה כ־C° 273.15−, בקירוב. ב־1948 שונו קלות הגדרות הסולמות: הנקודה המשולשת של המים נבחרה להיות נקודת הייחוס של טמפרטורות תרמודינמיות, ונקודת הקיפאון של המים, C° 0, נקבעה ב־C° 0.01 מתחת לנקודה המשולשת. ב־1954 הוגדר הקלווין מחדש במדויק מתוך קביעה כי הטמפרטורה של הנקודה המשולשת של המים היא בדיוק K 273.16 (והאפס המוחלט הוא בדיוק K 0). מאחר שהנקודה המשולשת של המים נקבעה שרירותית כ־C° 0.01, נובע כי ההפרש בין הסולמות הוא בדיוק 273.15. כמו כן, מפני שישנו קשר בין טמפרטורה לבין אנרגיה, כאשר הטמפרטורה היא K 0, אין אנרגיה במערכת לאף מולקולה. כשם שיחידות טמפרטורה הן מדד לייצוג חום במערכת, גם יחידות של אנרגיה מסוגלות לייצג חום, בין יחידת האנרגיה המקובלת ביחידות הסטנדרטיות (SI) – הג'אול, ובין יחידת הקלווין ישנו יחס המרה קבוע (קשר ליניארי) שערכו הוא קבוע בולצמן. כיוון שטמפרטורה של חומר היא האנרגיה הקינטית הממוצעת של חלקיקיו, ואנרגיה קינטית מוגדרת על ידי , הרי שניתן למדוד את מהירות המולקולות בחומר באמצעות טמפרטורה. דיאגרמת העברת מעלות ראו גם ממוזער\|200px\|מדחום מכויל בצלזיוס (שמאל) ובקלווין (ימין) יחידות מידה לטמפרטורה יחידות מידה על שם אישים נקודה משולשת קישורים חיצוניים ערכה המדויק של יחידת מידה קלווין, באתר SI הרשמי הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קלווין קטגוריה:יחידות מידה בכימיה קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית	2024-08-20T10:00:01
התשובה לחיים, היקום וכל השאר	ממוזער\|250px\|התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר התשובה לחיים, היקום וכל השאר (באנגלית: Answer to the Ultimate Question of Life, the Universe, and Everything) מופיעה בספר המדע הבדיוני "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדמס. התשובה, 42, ניתנת על ידי המחשב הגדול ביותר שנבנה עד אותו הזמן, לאחר שבעה וחצי מיליוני שנים בהן עיבד את התשובה, והיא מובילה את גיבורי הספר לחפש את השאלה – כי בלי השאלה של החיים, היקום וכל השאר – שמובילה לתשובה זו, אין לתשובה משמעות. תשובה זו ניתנה על ידי המחשב "הרהור עמוק", המחשב השני בגודלו בכל הזמנים, אחרי 7.5 מיליוני שנות חישוב, לקבוצה של חייזרים. החייזרים, לפי הספר, הם ייצוג תלת-ממדי של היצורים הפאן-ממדיים ההיפר-אינטליגנטיים שבנו את המחשב "הרהור עמוק", כדי שיענה על התשובה לשאלה הגדולה של החיים היקום וכל השאר. התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר היא, על פי הספר, 42. אזכורים בספרי הסדרה ממוזער\|250px\| מובן שכדי להבין את המובן של התשובה, צריך לדעת מה השאלה. הבעיה הייתה, שהחייזרים לא ידעו כלל מה השאלה. כדי למצוא את השאלה, המחשב "הרהור עמוק" עיצב מחשב חדש, המחשב הגדול ביותר בכל הזמנים, מחשב כל כך מתוחכם עד שלפעמים זוהה בטעות ככוכב לכת. השם של המחשב שאמור למצוא את השאלה, הוא כדור הארץ. יוצרי המחשב נותרו עליו על מנת לתחזק אותו, ולבשו צורה של עכברים. לרוע המזל כדור-הארץ הושמד רגע לפני שהתשובה נמצאה, ובלית ברירה מנהיגי החייזרים, החליטו להמציא את השאלה: "בכמה דרכים על אדם ללכת?" () (הלקוחה מתוך שירו של בוב דילן "Blowin' in the Wind"). בספר השני בסדרה – "המסעדה שבסוף היקום", מנסה ארתור דנט למצוא את השאלה, אך מצליח למצוא רק גרסה מעוותת ומקורבת שלה. גרסה זו היא "מה תקבל אם תכפיל 6 ב-9?". בסוף הספר השלישי – "החיים, היקום וכל השאר", פוגשות הדמויות הראשיות את פראק שאומר להם שיש תאוריה הגורסת כי אם מישהו ידע בו זמנית גם את השאלה וגם את התשובה, יקרוס היקום ויתחלף במשהו הרבה יותר מוזר ובלתי מובן. כמו כן יש תאוריה הגורסת כי כל זה כבר קרה. בספר הרביעי בסדרה – "היו שלום ותודה על הדגים", פוגש ארתור את פנצ'רץ' והוא חושב שהיא מצאה את השאלה, אך בסופו של דבר מתברר לו שהיא מצאה את המסר האחרון של אלוהים לברואיו: המסר כתוב באותיות אש בגובה עשרה מטרים בהר קוונטולוס קוואזאגאר, סוורביופסטרי, כוכב הלכת פרליומטראן, שמש זארס, גזרה גלקטית QQ7, פעילות J גאמה. המסר עצמו קצר למדי – "אנו מתנצלים על התקלה" (במקור "We apologize for the inconvenience", אנו מתנצלים על אי הנוחות). משמעות התשובה מעריצים רבים חיפשו את הסיבה שבגללה בחר דאגלס אדמס דווקא במספר 42 כתשובה לחיים היקום וכל השאר. בין השאר עלו האפשרויות הבאות: בבסיס בינארי המספר 42 מיוצג כ-101010 בבסיס 13, המכפלה של 6 ב-9 (ראו מעלה) שווה ל-42. (כשנשאל על כך אדמס, ענה "אני לא כותב בדיחות בבסיס 13.") 42 הוא מספר האותיות במשפט "Douglas Adams The Hitchhikers Guide to the Galaxy" (דאגלס אדמס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה) 42 הוא הכתובת של המועדון של סטברו והמקום שארתור נמצא בו בזמן שהעולם מושמד 42 הוא מספר השעות בו פעל שיקוי השיתוק על יוליה (במחזה "רומיאו ויוליה"). ב־2 בנובמבר 1993 סיפר דאגלס אדמס מדוע בחר דווקא במספר 42: בדיחות על התשובה ממוזער\|התשובה לשאלה הגדולה של החיים על צג מחשב התשובה לחיים, היקום וכל השאר זכתה להיות נושא לבדיחות במספר תחומי דעת. בדיחת מתכנתים הבדיחה באה להסביר מדוע המחשב החזיר את התשובה השגויה 42 במקום הערך הנכון למכפלה 69 = 54. לפי הבדיחה, המחשב "הרהור עמוק" השתמש בתוכנית הבאה, הכתובה בשפת התכנות C. #include <stdio.h> #define SIX 1 + 5 #define NINE 8 + 1 int main() { printf("What do you get if you multiply %d by %d?\n", SIX, NINE); printf("Answer: %d\n", SIX NINE); return 0; } התוכנית מכילה באג בשל השימוש במקרו ללא סוגרים מתאימים, והוא הסיבה לערך השגוי, המתקבל כתוצאתו של הביטוי 1 + 5 * 8 + 1. גם במערכת הפיתוח ויז'ואל סטודיו של מיקרוסופט יש התייחסות שבקריצה למספר זה. כדי להגיע לכך, יש לייצר פרויקט חדש מסוג Native DLL עם התכונה Export some symbols. הפונקציה שנוצרת על מנת להדגים החזרה של ערך מספרי מכילה את הקוד הבא: // This is an example of an exported function. TEST_API int fntest(void) { return 42; } מתמטיקאים הבדיחה הבאה באה להסביר למה 42 אכן שווה להכל, בעזרת המשתנה "everything" ("הכל"). במבט ראשון נראה שהחשבון כולו נכון, אבל כיוון ש-, , ולכן בשורה 4 מתבצעת פעולה לא חוקית של חילוק באפס, והיא שגורמת לתוצאה האבסורדית וממילא . למעשה ניתן לבצע את אותו תהליך על כל מספר אחר ולהגיע למסקנה שהוא שווה everything. קישורים חיצוניים המחשבון של גוגל עונה על השאלה. מדובר ב"ביצת פסחא", במסגרתה, כאשר המשתמש מחפש את הביטוי "the answer to life, the universe and everything", הוא מקבל את המספר "42" - ממש כאילו השתמש בשדה החיפוש של Google כבמחשבון. התשובה של דאגלס אדמס באשר למקור המספר - המספר 42 ודאגלס אדמס הערות שוליים קטגוריה:מדריך הטרמפיסט לגלקסיה קטגוריה:היקום בתרבות en:Phrases from The Hitchhiker's Guide to the Galaxy#Answer to the Ultimate Question of Life, the Universe, and Everything (42) ko:은하수를 여행하는 히치하이커를 위한 안내서 구절들	2024-08-08T12:09:43
רנה דקארט	שמאל\|ממוזער\|150px\|פסל של רנה דקארט מאת ז'אן פויפורקט בסגנון אר דקו באמסטרדם שמאל\|ממוזער\|150px\|תעודת סיום מבית הספר הישועי "Collège Royal Henry-Le-Grand", שמאל\|ממוזער\|200px\|מקום לידתו של דקארט שמאל\|ממוזער\|150px\|קברו של דקארט, בכנסיית סן ז'רמן דה פרה בפריז שמאל\|ממוזער\|200px\|כתב ידו של רנה דקארט רֶנֶה דֶקַארְט (; 31 במרץ 1596, לה איי, צרפת – 11 בפברואר 1650, סטוקהולם, שוודיה), מוכר גם בצורה הלטינית של שמו רֶנַאטוּס קַרְטֶזִיּוּס (Renatus Cartesius), היה פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי. נחשב לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה המערבית. הוא השפיע הן על פילוסופים בני זמנו והן על אלו שבאו אחריהם, ונודע בגישתו הרציונליסטית המעמידה את התבונה ותכונות המציאות הא-פריוריות (כלומר, הקודמות להתנסות) במרכז חקירותיו. דקארט התעסק בעיקר ביכולת להגיע לידיעה ודאית וביחס בין גוף לנפש. אף על פי שהיה מוכר בעיקר עקב הגותו פורצת הגבולות בפילוסופיה, הוא השיג פרסום רחב גם כממציא של מערכת הצירים הקרטזית ("קרטזית" מלשון "קרטזיוס", הצורה הלטינית של "דקארט"). מערכת זו הייתה בעלת השפעה רבה על התפתחות המתמטיקה המודרנית. ביוגרפיה דקארט נולד בקומונה לה היי אנ-טורן (ששינתה את שמה לדקארט על שמו) בפרובינציה לשעבר טורן, מחוז אנדר ולואר, בחבל סאנטר-עמק הלואר שבצרפת. בגיל 14 חודשים נפטרה אימו, ובגיל 11 שלח אותו אביו, שהיה שופט בבית המשפט הגבוה לצדק, לבית הספר של הישועים (Collège Royal Henry-Le-Grand) בלה-פלש (La Flèche), ומשם לאוניברסיטת פואטייה. במטרה להשביע את רצון אביו, למד דקארט משפטים והוסמך בשנת 1616, אולם הוא לא עבד כעורך דין. עם סיום לימודיו עבר לפריז. בהתאם לשאיפותיו לקריירה כקצין מקצועי, הצטרף דקארט כשכיר חרב לצבאות שונים, פרוטסטנטים וקתולים. בגיל 22 שירת בצבא פרוטסטנטי בהולנד תחת פיקודו של מאוריץ, נסיך אורנז' (בין השנים 1618–1619) ולמד הנדסה צבאית בברדה, שם פגש את הפיזיקאי ההולנדי איזאק בקמן שעורר בו עניין במתמטיקה ובפיזיקה ובפרט בבעיות של נפילת גופים כבדים. בשנת 1619 עבר לשרת בצבא קתולי בגרמניה תחת פיקודו של מקסימיליאן דוכס בוואריה, והשתתף בקרבות מלחמת שלושים השנים בצ'כיה, שם, ב-10 בנובמבר, היה לו חיזיון על מערכת מתמטית ומדעית חדשה. בשנת 1622 חזר לצרפת, מתוגמל מספיק על מנת לא להיטרד בבעיות פרנסה בשארית חייו, ובילה את השנים הבאות בפריז ובחלקים אחרים של אירופה. הוא אף היה נוכח בזמן מצור לה רושל שהטיל הקרדינל רישלייה בשנת 1627. בשנת 1628 חיבר את כללים להכוונת הדעת, ועבר להולנד בה גר עד שנת 1649. בשנה זו החל גם לעבוד על יצירה נוספת בשם העולם. בשנת 1633 הורשע גלילאו גליליי בידי האינקוויזיציה, ודקארט החליט לזנוח את תכנוניו לפרסם את "העולם", שעסק בנושאים דומים לאלו בהם עסק גלילאו. בשנת 1637 פרסם דקארט את חיבורו מאמר על המתודה (Discours de la Méthode) שכלל שלושה חיבורים: אופטיקה, מטאורולוגיה וגאומטריה. בשנת 1641 פורסם ספרו החשוב ביותר, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (Meditationes de prima philosophia). בספר כלל דקארט גם שש טענות-נגד של הוגי התקופה, בהם תומאס הובס ואחרים, ותגובותיו להן. במהדורה השנייה שיצאה שנה לאחר מכן, נוספה קבוצה שביעית של השגות ותשובות. בשנת 1644 פרסם את ספרו עקרונות הפילוסופיה (Principia philosophiae), שהוקדש לנסיכה אליזבת מבוהמיה איתה ניהל תכתובת ארוכה, ובשנת 1647 קיבל הקצבה מלואי הארבעה עשר, מלך צרפת, ופרסם את הערות על אודות מסמך (Notae in programma), בתגובה לפרסומו של תלמידו לשעבר, הנריקוס רגיוס. דקארט לא נשא אישה מעולם, אולם בשנת 1635 נולדה לו בת מחוץ למערכת הנישואים, פרנסין (Francine). היא מתה בהיותה בת חמש. המוטו שלו היה "מי שמסתתר היטב, חי היטב" (Bene vixit qui bene latuit). בשנת 1649 קיבל דקארט את הזמנתה של המלכה כריסטינה ונסע לשוודיה. בשנה זו פורסמה גם יצירתו הפעלויות הנפש (Les passions de l'âme), שהוקדשה אף היא לנסיכה אליזבט מבוהמיה. דרישתה של המלכה כריסטינה הייתה לקבל שיעורים בשעות הבוקר המוקדמות, בעוד שדקארט היה רגיל לעבוד במיטתו עד שעות הצהריים. דקארט מת בסטוקהולם ב-11 בפברואר 1953 (כשנה לאחר הגעתו), בגיל 53 בנסיבות שנחשבו תחילה כדלקת ריאות, אך נחקרו בהמשך כחשד להרעלה. הוא קבור בכנסיית סן ז'רמן דה פרה בפריז. נסיבות מותו הדיעה הרווחת בספרות ההיסטורית היא שרנה דקארט מת ב-11 בפברואר כתוצאה מדלקת ריאות, על פי מכתבו של שגריר צרפת בשוודיה מר חנות: אתמול, בסביבות ארבע בבוקר, מת כאן מר דקארט, בבית הוד מעלתו שגריר צרפת מר חנות. כפי שהובא לידיעתי, הוא חלה במשך כמה ימים בשיעול קשה, אך מכיוון שסירב לקחת תרופות, גם חומו עלה. הוא ביצע שלוש הקזות דם ביום אחד, אך ללא איבוד דם רב. הוד מעלתה הספידה וביכתה את מותו, על שהיה אדם כה מלומד. גופתו נחנטה בשעווה. כוונתו לא הייתה להיקבר כאן, כי ידוע לנו שמעט לפני מותו החליט לשוב להולנד בהזדמנות הראשונה. דקארט היה אמור ללמד את כריסטינה, מלכת שוודיה הפרוטסטנטית לפני המרת הדת המתוכננת שלה לקתולית. בשנת 2009 פורסם ספרו של תיאודור אברט בגרמנית ובשנת 2019 יצא מאמרו באנגלית "האם דקארט מת מהרעלה", בו אברט משער על סמך מסמכי ארכיון בפריז ובשוודיה ובהם רישומי הרופא, כי רנה דקארט הורעל לאחר שטעם מלחם הקודש ספוג במנה של זרניך (ארסן). על סמך רישומי הרופא ותעודות נוספות, אברט שיער שמיסיונר בסטוקהולם בשם ז'אק ויוגה, הרעיל את דקארט כי חשש שדעותיו בנושאי דת יחבלו בהמרת הדת המתוכננת של כריסטינה. לטענת אברט, דקארט חש בהרעלה ואף ביקש מרופאו תרופות להקאה ושלשול. כפילוסוף דקארט ידוע בניסיונו להתמודד עם בעיית הספקנות בפילוסופיה ולמעשה מאז דקארט נושא הדיון העיקרי בקרב הפילוסופים, שהיה עד כה תורת ההוויה, הוחלף כעת בתורת ההכרה, כלומר שהדיון סביב השאלה "מה קיים?" הוחלף בדיון סביב השאלה "מה נוכל לדעת, אם בכלל?". דקארט רצה למצוא בסיס מוצק לכל החקירה המדעית, ולשם כך רצה למצוא את בסיס הידע הוודאי ממנו יוכל להתחיל. על-מנת להגיע לאמת ודאית כלשהי, דקארט ניסה קודם לרוקן את ידיעתו מכל מה שניתן להטיל בו ספק, ולאחר-מכן לחזור להאמין שוב רק במה שיש הצדקה לכך. הוא עצמו דימה את מתודה זו לסוחר תפוחים המרוקן את כל ארגזיו מתפוחים, ומחזיר רק את אלו שאינם רקובים. ראשית, הטיל ספק בתעתועים שכבר השכל הישר יטען שאינם אלא אשליה (למשל: גודלו של גוף במרחקים שונים, שינוי צורתו של גוף שאנו מביטים בו כשהוא בתוך מים, חלום). לאחר-מכן, הטיל ספק בכל הידיעות שחושיו מוסרים לו, בכך הטיל ספק בכל העולם אשר ראה סביבו. לאחר מכן, הטיל ספק גם בחוקי ההיגיון, תוך הצעת ה"שד המתעתע": הוא הציע אפשרות לפיה קיים שד הגורם לנו לחשוב מחשבות שגויות, ובכך מתעתע בהיגיון שלנו. עצם האפשרות כי קיים שד שכזה, מונעת מאיתנו להניח בביטחון כי ההיגיון אליו אנו רגילים הוא הנכון. כעת, ניסה דקארט למצוא את העובדה הוודאית הראשונה, ממנה יתקדם ויחתור אל האחרות. טיעון הקוגיטו - אני חושב, משמע אני קיים יש הרואים בדקארט את ההוגה המודרני הראשון אשר סיפק מסגרת פילוסופית למדעי הטבע כאשר אלו החלו להתפתח. כדי לנסות לומר דבר בעל משמעות על העולם, ביקש דקארט לצאת מנקודת מוצא כלשהי שעליה יוכל להישען בבואו לדון במהותו של העולם. נקודת מוצא זו, הוא קבע, תהיה אמת ודאית שלא ניתן להטיל בה ספק. את אותה נקודת מוצא גולל בספרו "ההגיונות". כדי להשיג זאת, הוא הפעיל שיטה (מתודה) הידועה בשם ספקנות מתודולוגית: הטלת ספק בכל רעיון שניתן להטיל בו ספק. מטרת הספקנות המתודולוגית היא להגיע לנקודת-הוודאות, וזאת בניגוד לספקנות המנסה לערער על תמונת-המציאות (כגון הספקנות הפירוניסטית, או הסטואית, אשר מטרתה להביא את הספקן לשלוות-הנפש). למרות שנהוג לייחס את הטיעון לדקארט, הטיעון למעשה אינו מקורי. טיעון דומה מאוד, הכולל גם הוא שימוש ב"שד מתעתע", נכתב לפני כן על ידי הפילוסופית תרסה מאווילה, וסביר שדקארט נחשף אליו במהלך לימודיו והושפע ממנו. לפי דקארט, העובדה הראשונית היחידה בה הוא יכול להיות בטוח היא שהוא עצמו קיים, וחושב. זאת מהסיבה הבאה: הוא טוען תחילה שהוא קיים וחושב. אם נטען שהוא טועה, ניאלץ לטעון עם זאת שהוא קיים (כדי שיוכל לטעות), וגם שהוא חושב. מכאן מוכרח שהוא קיים וחושב. כך הגיע דקארט לקביעה אני חושב, משמע אני קיים (בלטינית: Cogito, Ergo sum, ובקיצור: הקוגיטו), שכוונתו היא למעשה הטענה כי גם הטלת הספק עצמה בקיומו, היא הוכחה לקיומו, כך שהוא לא יכול שלא להיות קיים. על טיעון הקוגיטו הושגו השגות רבות במהלך ההיסטוריה, אשר רבות מהן מצביעות על כך שעל אף שדקארט מצהיר שהוא מטיל ספק בכל כלל לוגי הנקבע בידינו, בכל זאת הוא עושה שימוש בכלים לוגיים כדי להוכיח את קיומו שלו. עם זאת, ביקורות מסוג זה זכו להתייחסות בידי דקארט עצמו, שטען שכאשר עמד על כך שהוא ישנו לא גזר כלל ש"כל החושב נמצא, או קיים" אלא הכיר באופן פרטי במציאותו הוא. על כן, טוען דקארט, לא נעשה שימוש בהסקות לוגיות כלליות העשויות להיות מוטעות, אלא רק בהכרות פרטיות הנובעות ישירות מהאקסיומות (חשוב להדגיש, דקארט לא מטיל ספק בנכונותם של הכללים הבסיסיים ביותר של ההיגיון האנושי, כמו חוק הסתירה, למשל, אלא רק טוען כי בתהליך הסקת המסקנות מאותם טיעונים עלולה ליפול טעות, ועל כן התיארמות המתמטיות והמשפטים הלוגיים שאינם אקסיומטיים מוטלים בספק). אלוהים לאחר שדקארט מגיע למסקנה כי הוא עצמו קיים, הוא מבקש להוכיח שגם אלוהים קיים. לשם כך הוא מציג שלוש הוכחות שונות: הראשונה שקולה להוכחה האונטולוגית של אנסלם. השנייה היא ההוכחה הקוסמולוגית. השלישית היא ההוכחה האנתרופולוגית: לפי דקארט, כל אידאה מחשבתית בהכרתו בהכרח התקבלה מאובייקט חיצוני. בנוסף, הוא טוען ששום אידאה לא יכולה להתקבל מאובייקט שהוא פחות מהאידאה. מכיוון שקיימת בו האידאה של שלמות מוחלטת (הוא מסוגל להעלות בדעתו קיום של אובייקט מושלם), והיא לא יכולה להתקבל משום אובייקט שהוא פחות ממושלם, חייב להיות אובייקט מושלם ממנו תתקבל האידאה. אובייקט זה לא יכול להיות הוא עצמו, שהרי הוא יודע לגבי עצמו שאיננו מושלם, מפני שהוא עצמו לא יודע הכול ולא יכול הכול, הרי שהאובייקט המושלם חייב להיות חיצוני לו, והוא אלוהים. עולם חיצוני לאחר שהוכיח דקארט, לשיטתו, כי הוא עצמו קיים וכי יש אלוהים מושלם מכל הבחינות, הוא סבר שאלו מספיקים כדי להוכיח שכל העולם מסביבו אכן קיים. הוא טוען שמפני שאלוהים מושלם הוא מוכרח להיות ישר מבחינה אינטלקטואלית, כלומר שלא ישקר לאדם שמוכן ורוצה לחקור ולגלות. מכיוון שאותו אלוהים כל-יכול, הרי שלא קיים כל ספק לגבי העובדה שהוא גם יכול להשתיל בהכרתו של האדם את אידאות העולם האמיתי. כך דקארט מסיק שמפני שהוא זהיר בחקירתו, ואלוהים מושלם וישר מבחינה אינטלקטואלית בהכרח קיים, אלוהים בוודאות לא ירשה שבהכרתו של דקארט יושתל ידע שגוי, ולכן הידע אותו טרח להשיג בוודאי נכון. החומר והרוח דקארט חילק את היש הנוכח בעולם לשני סוגים מובדלים ומובחנים זה מזה, חומר ורוח. בספרו המרכזי "הגיונות" פורס דקארט באופן נרחב טיעונים המצביעים על המהות השונה והמובדלת של הגוף והנפש. המפורסם שבטיעונים אלה הוא ניסוי מחשבה המכונה "משל השעווה" שתכליתו המקורית הייתה הפרכת ה"פיזיקה האריסטוטלית" שהייתה שלטת בכיפה עד ימי דקארט, והצעת ההנחה כי ביסודו של דבר, ובנוגע ליחידות החומר הבסיסיות, כל הגופים הפיזיקליים זהים. ע"פ משל השעווה, כאשר ניטול פיסת שעווה קרה, נוכל להבחין באופן ברור בכל תכונותיה. היא קשה, יש לה ריח אופייני, היא קרה, מחוספסת וכו. עם זאת, כאשר תחומם שעווה זו, ישתנו כל תכונותיה החושיות באופן מידי. היא תגדל, תאבד את מרקמה, צורתה, צבעה וריחה. אף על פי כן, קבע דקארט, לא יחשוב איש לפקפק בעובדה שעדיין מדובר באותה פיסה של שעווה. בהתאם, קבע, אין ספק שכל התכונות הייחודיות של החומר אינן שייכות למהותו, שכן גם בהשתנותן החומר נשאר אותו חומר. מה אם כן הוא תכונה מהותית ובלתי נפרדת של החומר? ע"פ דקארט תכונה זו היא לא אחר מתכונת ההתפשטות. התכונה המשותפת והבסיסית לכל החומרים היא תכונת המרחביות, בעוד שהתכונות החושיות הן "חולפות" ואינן שייכות למהותן. בניגוד חד לחומר הקרטזיאני, מהות הנפש היא היותה חושבת. היא אינה ממוקמת מרחבית, אינה חומרית, ואין לה תכונות מוחשיות כלל. לטענת דקארט, הקשר בין הגוף והנפש הוא קשר סיבתי, כלומר, על אף הניגוד המהותי שבין תכונות החומר והרוח, הם משפיעים זה על זה באופן ישיר. היקום הגאומטרי בעת היותו תלמיד בבית הספר הישועי שמע דקארט על הטלסקופ שבנה גלילאו גליליי, ועל התגליות האסטרונומיות שעשה בעזרתו, רק חודשים ספורים לאחר שפורסמו. בעוד שגלילאו ראה באריסטו את יריבו העיקרי, דקארט הצעיר ממנו בשנות דור כבר לא חש בצורך להתווכח עם תמונת העולם האריסטוטלית שאבד עליה הכלח, והתעניין יותר בבניית תמונת עולם חדשה. מסקנתו שאידאות העולם האמיתי הושתלו בשכלו של האדם על ידי אלוהים, כמו גם אהבתו למתמטיקה ולוודאות מתמטית, הוליכו אותו לראות במישור האוקלידי את המודל ליקום האמיתי - חלל אינסופי שאין בו גבולות ואין לו מרכז. זאת בניגוד ליקום האריסטוטלי הסובב כולו סביב מרכז הארץ ומופרד לאזורים ארציים ושמימיים באמצעות כיפות שקופות. דקארט גם פסל את הרעיון האריסטוטלי לפיו עצמים נעים על מנת לחזור אל מקומם הטבעי, ואימץ את רעיון ההתמד של גלילאו. ביקום הגאומטרי של דקארט תנועה מגדירה צורות כשם שבגאומטריה נקודה נעה מגדירה עקומה ועקומה נעה מגדירה יריעה. פסילתו את מושג הריק, כמו גם הזהות שקבע בין מרחב וחומר, הוליכו את דקארט לטעון שרק התנועה מבדילה בין אזורים שונים בחלל. לדידו היה היקום מלא לחלוטין ב"גופיפים" (corpuscles) זעירים, רובם בלתי-נראים ונעים באופנים שונים. דקארט ראה את מערכת השמש כעין מערבולת עצומה, אשר רק תנועתה הסיבובית מבדילה אותה מן המרחב שסביבה, והיא אחת ממערבולות רבות שהן מערכות שמש אחרות. אף על פי שדקארט לא היה אסטרונום, תמונת היקום שהציג בספרו "עקרונות הפילוסופיה" בשנת 1644 השפיעה מאוד על הקוסמולוגים בני תקופתו, והנחילה להם את הרעיון שהשמש היא רק אחד מבין אינספור כוכבים השוכנים בחלל הומוגני ובלתי-מוגבל, ושכוכבי הלכת סובבים את השמש במסלולים הנוצרים כתוצאה מהתמד, משולב בכוחות דחיפה שמפעילים ה"גופיפים" זה על זה. גם אייזק ניוטון הושפע מאוד מתמונת יקום זו, וכאשר נטש אותה לבסוף לטובת יקום ריק כמעט לחלוטין, שבו גופים מושפעים ממרחק על ידי כוח משיכה מסתורי, גרם הדבר לשערורייה בקרב רבים מבני-דורו. שם ספרו של ניוטון, "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע", אף הוא הד לשם ספרו של דקארט "עקרונות הפילוסופיה". כמתמטיקאי שמאל\|ממוזער\|250px\|חתימת ידו של דקארט דקארט היה הראשון שהציע להביע פונקציות על ידי שרטוט מערכת צירים גרפית של X ו-Y ועליה לתאר את ערכי הפונקציה של X-Y. כך ניתן להבין התנהגות פונקציות באופן גרפי, המקל על הבנת הפונקציה. שיטה זו נקראת מערכת צירים קרטזית על שמו. כמו כן, כְּתב החזקות כפי שהוא נכתב היום, ובו מעריך החזקה נכתב בגופן קטן מעל בסיס החזקה, הוא פרי המצאתו של דקארט. דקארט היה גם הראשון להציג את התחשיב האינפיניטסימאלי, אשר היווה את הבסיס לחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי שפיתחו לייבניץ וניוטון לאחר מותו. תרומתו הידועה ביותר למתמטיקה, הייתה בתרגום הגאומטריה לתחשיב האלגברי, מה שידוע כגאומטריה האנליטית וכטריגונומטריה. דקארט תרם מחשבתית ומעשית להתפתחותו המשמעותית של ענף האופטיקה בין היתר בניסוחו את חוק סנל באמצעות פונקציית הסינוס בספרו מאמר על המתודה. ספריו כללים להכוונת הדעת (Les Règles pour la direction de l'esprit), 1628 מאמר על המתודה (Discours de la méthode), 1637 1941 - עריכה: ח.י. רות, ירושלים: הוצאת מאגנס. 2008 - תרגום, עריכה, ומבוא: ד"ר עירן דורפמן, ירושלים: הוצאת כרמל. 2010 - תרגום: יהושע קנז, תל אביב: ספרי עליית הגג. הגאומטריה (La Géométrie), 1637 הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (Meditationes de prima philosophia), 1641 1976 - תרגום: יוסף אור, עריכה: ח.י. רות, ירושלים: הוצאת מאגנס 2001 - תרגום: יוסף אור, עריכה: יעקב גולומוב הוצאת מגנס 2001 - תרגום: דורי מנור, עריכה מדעית ואחרית דבר: אלחנן יקירה, תל אביב ידיעות אחרונות - ספרי חמד הגיונות מטפיזיים, השגות ותשובות (Méditations métaphysiques, Objections et Réponses) 2015 - תרגום (הגיונות מטפיזיים) - יוסף אור 1976, השגות ותשובות - ארזה טיר-אפלרויט ואלחנן יקירה 2015 הוצאת מאגנס עקרונות הפילוסופיה (Principia philosophiae), 1644 1979 - חלק ראשון, מצרפתית: שרה ירצקי, מלטינית: שלמה קרניאל, עריכה ומבוא: שרה ירצקי ומרסלו דסקל, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור רגשות הנפש (Les passions de l'âme), 1649 2007 - תרגום: עידו בסוק, עריכה מדעית והקדמה: רז חן-מוריס, הערות: עידו בסוק ורז חן-מוריס, תל אביב : רסלינג. לקריאה נוספת דייב רובינסון וכריס גארט, דקרט, הוצאת מחברות לספרות, 2002. נועה נעמן צאודרר, דקארט - בדידותו של פילוסוף, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2008 אלעזר וינריב, מדיקרט עד יום: פילוסופיה במאות ה-17 וה-18, מהדורה שנייה, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2017 (הקורס כולל 12 יחידות לימוד) רנה דקארט, מתוך תקציר מדע המוזיקה - Musicae Compendium (מלטינית: מתן שפירא), דחק, כרך טז, 2023. קישורים חיצוניים רנה דקארט בפרויקט גוטנברג ספריו, בגוגל ספרים הערות שוליים * קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מתמטיקאים צרפתים קטגוריה:פיזיקאים צרפתים קטגוריה:פילוסופים צרפתים קטגוריה:פילוסופים רציונליסטים קטגוריה:פילוסופים של ראשית העת החדשה קטגוריה:ליברליזם: הוגים קטגוריה:יוצרי שפה מתוכננת קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה קטגוריה:כותבי לטינית בני העת החדשה קטגוריה:ילידי 1596 קטגוריה:נפטרים ב-1650	2024-10-01T01:21:58
עץ (פירושונים)		2024-02-14T03:11:34
לאטינית	REDIRECTלטינית	2004-05-13T10:05:21
יש		2023-03-28T21:51:13
מלטה	הרפובליקה של מלטה (במלטית/מלטזית: Repubblika ta' Malta, באנגלית: Republic of Malta) היא מדינת איים קטנה הממוקמת במרכז הים התיכון, מדרום לאיטליה. עקב מיקומם האסטרטגי של האיים, הם נכבשו שוב ושוב במהלך ההיסטוריה, אך מאז 1964, מלטה היא מדינה עצמאית. ב־2004 היא הצטרפה לאיחוד האירופי. היסטוריה פרהיסטוריה ממוזער\|המקדשים המגליתיים במלטה\|ימין מלטה הייתה מיושבת כבר בשנת 5200 לפנה"ס. כלי חרס שנמצאו על ידי ארכאולוגים במקדשי סקורבה (Skorba Temples), מעוררים את הסברה שהאיים המלטזיים יושבו בראשונה בשנת 5,200 לפנה"ס, כנראה על ידי הסיקאנים (Sicani), ציידים וחקלאים בני תקופת האבן שהגיעו מסיציליה. הכחדתם של ההיפופוטמים הגמדיים והפילים הגמדיים נקשרה להופעתם של בני האדם במלטה. יישובים חקלאיים פרהיסטוריים המתוארכים לתקופה הנאוליתית הקדומה התגלו בשטחים פתוחים וגם במערות, כמו בגהאר דאלאם (Gahar Dalam). הסיקאנים גידלו דגנים ומקנה. הם סגדו לאלת פריון, שדמותה מיוצגת בצלמיות מלטזיות פרהיסטוריות, הדומות לאלו שנמצאו בתרבויות ים-תיכוניות אחרות, כמו ונוס מווילנדורף. כלי חרס דומים נמצאו באגריג'נטו בסיציליה. מבנים מגליתיים הוקמו משנת 3600 עד 2500 לפנה"ס. יישוב פרהיסטורי גדול היה במקום עד הגעת הפיניקים. העת העתיקה בשנת 400 לפנה"ס בקירוב נכבשו האיים על ידי קרתגו. סוחרים פיניקים, שעברו באי בדרכם ממזרח הים התיכון לקורנוול, התיישבו באי בעיקר באזור מדינה והעיר רבאט וקראו למקום מאלט. רומאים, שהתיישבו במדינה מאוחר יותר קראו לאי מליטה. בתקופת המלחמות הפוניות (264–146 לפנה"ס) עברה מלטה לידי הרומאים, נכבשה בשנית על ידי קרתגו וחזרה שוב לשלטון רומא, כחלק מהפרובינקיה של סיציליה. השפעת התרבות הפיניקית נותרה עוד זמן רב באי, בעיקר בשפה, כפי שמעידות המצבות של מלקרת (Cippi of Melqart). במאה הראשונה לפנה"ס נזכרה מלטה בנאומיהם של קיקרו, פליניוס הזקן ודיודורוס סיקולוס. האחרון ציין את איכותם של הנמלים, עושרם של התושבים ואיכותם של מוצרי הטקסטיל של האי. במאה השנייה לספירה העלה הקיסר אדריאנוס את מלטה למעמד של מוניקיפיום – עיר חופשית. ענייני האי נוהלו על ידי ארבעה פקידים וסנאט עירוני. פרוקורטור רומאי שישב בעיר מדינה ייצג את הפרוקונסול של סיציליה. לפי מעשי השליחים, פאולוס ולוקאס, מפיצי האמונה הנוצרית, נסחפו לאי מלטא. פאולוס נשאר באי שלושה חודשים והטיף לנצרות. מקובל לטעון שהכוונה היא לאי מלטה. האירוע מתוארך לסביבות 58 לספירה. אחרי חלוקת האימפריה הרומית ב-395 נשארו סיציליה ומלטה תחת שלטון האימפריה הרומית המערבית. לאחר כמה פלישות של הוונדלים ושל האוסטרוגותים, נכבש האי על יד בליסאריוס הביזנטי, בדרכו לכבוש את הממלכה הוונדלית בצפון אפריקה. מלטה נשארה תחת שלטון האימפריה הביזנטית עד 870. ימי הביניים ממוזער\|דגל מלטה ודגל האבירים ההוספיטלרים\|ימין בשנת 870 כבשו הערבים את האיים מידי הביזנטים. בשנת 1091 כבשו הנורמנים את מלטה וסיפחו אותה לממלכה שהקימו בסיציליה. על פי המיתוס המקומי רוג'רו הראשון, כובש האי, העניק לתושביו הנוצרים את דגלו כתודה על שנלחמו למענו. צבעי האדום לבן בדגל מלטה הנוכחי הם מחווה למיתוס זה. לאחר הכיבוש הנורמני נוצרה האצולה המלטית. עד היום קיימת באיים שיטת תוארי אצולה הכוללת שימוש ב-32 תארים. מלטה הייתה לחלק ממלכות סיציליה שהקיפה גם את המחצית הדרומית של חצי האי האיטלקי. הכנסייה הקתולית הוכרה כדת המדינה והייתה כפופה לבישופות פלרמו. בניינים בסגנון הנורמני נבנו באי, בעיקר בבירה העתיקה מדינה. בין השנים 1194–1266 הייתה מלטה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה תחת שלטון שושלת הוהנשטאופן. התרבות והדת האירופאיות העמיקו את חותמן במלטה, אך הבסיס הכלכלי המסחרי שלה הידרדר והאי תיפקד בעיקר כבסיס חיל משמר מבוצר. ב-1224 היה גירוש המוני של ערבים מהאי, ובמקומם יושבו נוצרים מסילנו שבחבל אברוצו באיטליה. ב-1249 ציווה הקיסר פרידריך השני על גירוש של כל המוסלמים ממלטה או על התנצרותם. תקופה קצרה נשלט האי על ידי בית אנז'ו, שבזז את האי גוזו תוך כדי מלחמתו ברפובליקה של ג'נובה. ממוזער\|המצור הגדול על מלטה\|ימין במאה ה-16 הפכה מלטה למוקד חשוב במאבק על השליטה בים התיכון בעקבות בואם של האבירים ההוספיטלרים מרודוס למלטה. קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהבין את חשיבותם של האבירים כחסם בפני ההתפשטות העות'מאנית, העניק להם שליטה על מלטה בשנת 1530 בתמורה סמלית של תשלום בז מלטזי אחד מדי שנה. האבירים נודעו מאז בשם "האבירים של מלטה". בעקבות עיסוקם של האבירים בשוד ספינות עות'מאניות, יצאו העות'מאנים בשנת 1565 להתקפה על בסיסם עם כוח שכלל כמה עשרות אלפי חיילים. האבירים הזעיקו תגבורת מאירופה ובעזרתה הצליחו להדוף את העות'מאנים והמצור העות'מאני כשל. כדי שלא להתבזות בכישלון דיווחו מפקדי הצבא לסולטאן כי "מאלטה יוק" – מלטה לא קיימת. אחרי המצור המשיכו ההוספיטלרים לבנות מבצרים באי והקימו את העיר ואלטה – שנקראה על שמו של הגראנד מאסטר של המסדר ז'אן דה ואלט. בוואלטה ובערים החדשות נבנו ארמונות וכנסיות מפוארות, מוסדות חינוך ובתי חולים. בשנת 1675 מתו כ-11,000 איש מתוך אוכלוסייה של כ-60,000 כתוצאה ממגפה. העת החדשה ממוזער\|כוחות הצלה ואזרחים מפנים הריסות ברחוב בוולטה שנפגע בהפצצות, 1 במאי 1942 שלטון האבירים הגיע לקיצו עם כיבוש האיים על ידי נפוליאון בשנת 1798. כאשר גילו תושבי מלטה כי הצרפתים בוזזים את אוצרות הכנסייה, התארגנו אבירי מסדר סיינט ג'והן בפיקודו של דון מיקיל כנגד הצרפתים והמרד המלטזי פרץ ב-2 בספטמבר 1798. מקום כינוסם של המורדים היה במבצרי מלטה המבודדים, שם, עקב מחסור באספקת מזון או תרופות החלו שורותיהם להידלדל. דון מיקיל ניסה, יחד עם עוד כ-50 מאנשיו לפרוץ את המצור הצרפתי, אולם נתפס והוצא להורג. בשנת 1800 כבשו הבריטים את האיים מידי הצרפתים וכחלק מהסכם פריז של 1814, עברה מלטה רשמית לשלטון האימפריה הבריטית. האיים שימשו כמפקדת הצי הבריטי בים התיכון (עד שנת 1937). בתקופת מלחמת העולם השנייה היה למלטה תפקיד חשוב עקב קרבתה לקווי האספקה הגרמניים. על גילוי אומץ הלב בשעת המצור על מלטה, הוענק לאי כולו עיטור גבורה – צלב ג'ורג' (George Cross), המופיע בסמל ובדגל המדינה. גרמניה ואיטליה הכינו בשנת 1942 תוכנית מפורטת לפלישה למלטה ("מבצע הרקולס"), אך היא לא הוצאה לפועל. אחרי מלחמת העולם השנייה התמודדה מלטה עם קשיים כלכליים. כלכלת מלטה התבססה במידה רבה על עבודה עבור הבסיס הימי הבריטי באי. קיצוצים בתקציב הביטחון של בריטניה הביאו לפיטורים במלטה, ומנהיגי האיים הביעו אכזבה מאי התמיכה של ממשלת בריטניה ובעקבות זאת, דרשו מנהיגי האי עצמאות. באוגוסט 1962, ביקשה ממשלת מלטה מבריטניה להעניק לאי עצמאות בהקדם האפשרי. בשנת 1964 הוענקה למלטה עצמאות מהאימפריה הבריטית, וחוקת 1964 העמידה את אליזבת השנייה כראש המדינה ומינתה מושל כנציג המלכה באיים. בשנת 1973 הפכה מלטה לרפובליקה החברה בחבר העמים הבריטי ולה נשיא כראש המדינה. מלטה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004. פוליטיקה ממוזער\|הפרלמנט של מלטה הנשיא נבחר על ידי הפרלמנט וממנה את ראש הממשלה, מנהיג המפלגה שזכתה ברוב המושבים בפרלמנט (בדומה לשיטה הישראלית). הפרלמנט של מלטה מורכב מבית אחד בלבד. הנשיא, בהמלצת ראש הממשלה ממנה את השרים לכל משרדי הממשלה. כל שרי הממשלה חייבים להיות חברי הפרלמנט. הבחירות נערכות מדי 5 שנים. משנת 1993 מלטה מחולקת ל-68 מועצות מקומיות. כלכלה המשאבים העיקריים של מלטה הם אבן הגיר, מיקום גאוגרפי נח וכוח עבודה יצרני. מלטה מייצרת רק כ-20% מהמזון שלה, יש לה מקורות מים מוגבלים ואין לה מקורות אנרגיה טבעיים. כלכלתה תלויה בסחר הזר (משמשת כנקודת מעגן לספינות מטען), בייצור (בעיקר אלקטרוניקה וטקסטיל) ובתיירות. מבחינה תיירותית יש במלטה שילוב של ארמונות יפים, מקדשים פרהיסטוריים, חופים, אתרי צלילה וחופשות מגוונות במחירים נוחים. במלטה יש חברות פרטיות שנמצאות בפיקוח ממשלתי ושווקים ליברליים. מלטה ותוניסיה דנות בשימוש מסחרי הדדי במים הטריטוריאליים שבין שתי המדינות. בשנת 2003 נערך משאל עם על הצטרפות לארגון האיחוד האירופי. גאוגרפיה ממוזער\|גוזו וקומינו מלטה מורכבת מארכיפלג במרכז הים התיכון בערך 93 ק"מ דרומית לסיציליה, שממנה היא מופרדת על ידי תעלת מלטה. רק שלושת האיים הגדולים (מלטה, גוזו וקומינו) מיושבים בקביעות. המפרצים הרבים מאפשרים נמלים טובים. פני השטח בתוך האיים, המיושבים בצפיפות, מתאפיינים בגבעות נמוכות. הנקודה הגבוהה ביותר היא טה'דמיירק, שנמצאת באי מלטה. האי הראשי והגדול מבין השלושה הוא מלטה, בו שוכנת רוב האוכלוסייה והבירה – ולטה. האי השני בגודלו הוא גוזו ובירתו – ויקטוריה. האי השלישי בגודלו – קומינו, קטן משמעותית מהאחרים, חסר כבישים סלולים ובשטחו מלון בודד. האקלים המקומי הוא ים תיכוני. דמוגרפיה ממוזער\|ולטה מלטה היא אחת המדינות הצפופות בעולם, כ-1,250 תושבים לקילומטר רבוע. מקור רוב האוכלוסייה הוא ערבי, בריטי, איטלקי ופיניקי. מרבית התושבים הזרים במלטה הם בני הלאום הבריטי. באי קהילה מוסלמית בת כ-2,500 נפש, רבים מחבריה נשואים לבני האי. הדת הרשמית במדינה היא הנצרות הקתולית, אך עם זאת יש חופש פולחן לבני כל הדתות. במלטה שתי שפות רשמיות – מלטית (שפה שמית) ואנגלית. מרבית התושבים שולטים גם בשפה האיטלקית. מלטה היא המדינה האחרונה באיחוד האירופאי שאסרה על גירושין, עד לעריכת משאל עם במאי 2011 שבו מרבית המצביעים תמכו בהכרה חוקית בגירושין. תוצאות המשאל התקבלו על ידי הממשל המלטזי. תרבות ממוזער\|תיבת דואר ותא טלפון בסגנון בריטי בוולטה, 2012 האיים מלטה וגוזו היו נתונים להשפעות תרבותיות שונות, והדבר ניכר בתרבותם של תושבי שני האיים. כמעט כל התושבים הם נוצרים קתולים, ומנהגיהם הדתיים דומים למנהגים המקובלים בדרום איטליה. החגים שנקבעו בכנסייה הקתולית לזכר קדושים או לזכר מסורות המקובלות בקרב נוצרים קתולים מורגשים במלטה ובגוזו יותר מאשר בקהילות קתוליות אחרות. חלק גדול מהחגים האלה מוכרים כימי שבתון ברפובליקה של מלטה, והם נחגגים בתהלוכות או בעצרות גדולות. ברחובות הערים מוצבים פסלי איקונין, ומקומות שבהם ביקר האפיפיור מסומנים בכתובות. עד לשנות ה-70 של המאה ה-19 הייתה הקבורה בכנסיות השיטה הרווחת. במטרה להפסיק מנהג זה, המושל הבריטי נתן הוראה להקים בית עלמין חדש – בית קברות אדולוראטה שפעיל עד היום. השפה המלטית (מכונה גם מלטזית) התפתחה מניב צפון-אפריקני של השפה הערבית, אולם עקב השפעה חזקה של שפות אירופיות, בפרט איטלקית בניב של סיציליה ואנגלית בריטית, היא התרחקה במידה רבה מן הערבית. עדיין יש לה מאפיינים מובהקים של שפה שמית, אולם הפונולוגיה שלה שונה מהפונולוגיה הערבית, והיא משופעת במילים שאולות מאיטלקית ומאנגלית. השפה המלטית נכתבת באותיות לטיניות בשיטה שהתפתחה משיטת הכתיב האיטלקי. הכתיב פונטי בדרך-כלל, אולם עדיין יש ייצוג בכתב לעיצורים לועיים שכמעט נעלמו בהגייתם של רוב התושבים. יש הבדלים בין לשונם של תושבי האי מלטה לבין תושבי האי גוזו, כשהניב של גוזו נוטה להיות שמרני יותר, בעוד הניב של מלטה מושפע יותר מהשפות האירופיות. מונחים ושמות מעולם הדת שאולים מאיטלקית, והם שונים מאוד מאלה המקובלים בקרב הערבים הנוצרים. מונחים מתחום האדמיניסטרציה והמדע שאולים בדרך-כלל מאיטלקית או מאנגלית. רוב המלטזים מדברים אנגלית ואיטלקית כשפות זרות. השפה האנגלית נחשבת שפה רשמית בצד השפה המלטית. המלטזים נוטים בדרך-כלל להצניע את הקשר של שפתם לשפה הערבית, ומעדיפים לראות בה שפה שמית עצמאית. דעה אחרת, שראשיתה בתחילת המאה ה־17 אך איננה מקובלת במחקר החל מהמאה ה־19 (במיוחד מאז שוילהלם גזניוס הפריך אותה), מקשרת את המלטזית לפונית/פיניקית, שפת הפיניקים שדוברה בפיניקיה ובמושבותיה מעבר לים, ביניהן מלטה.Alexandra Vella, "Language contact and Maltese intonation: Some parallels with other language varieties", in: Kurt Braunmüller, Gisella Ferraresi (ed.), Aspects of Multilingualism in European Language History, Hamburg Studies on Multiculturalism, John Benjamins Publishing Company, 2004, p. 263. השפעת השלטון הבריטי במלטה ניכרת במאפיינים שונים של האדמיניסטרציה, התחבורה ועוד. השפה האנגלית מוכרת כשפה רשמית בצד השפה המלטית, והיא נלמדת בבתי הספר. המלטזים נוהגים בצד שמאל של הכביש, כמקובל באנגליה ובמושבות בריטיות לשעבר. צלב ג'ורג', עיטור הכבוד הגבוה ביותר שמעניק מלך בריטניה לאזרחים שגילו גבורה ואבירות, מופיע על דגל מלטה כזכר להענקת העיטור לתושבי מלטה מאת המלך ג'ורג' השישי על הגבורה שגילו במלחמת העולם השנייה. אף כי בתרבותם של תושבי מלטה וגוזו ניכרת השפעה איטלקית חזקה, התרבות הבריטית אינה זרה להם, כך שמבקרים בריטים מרגישים בדרך-כלל נוח יותר במלטה מאשר בדרום איטליה. יהדות מלטה היהודים הראשונים שישבו במלטה התיישבו בה כבר במהלך שלטון האימפריה הרומית באי, ואפשר שעוד מימי הפיניקים. נוכחות יהודית רציפה התקיימה באי תחת שלטון הביזנטים, הערבים, וממלכת סיציליה ששלטה באי מהמאה ה-11, ותחת שלטונה פרחה הקהילה. כאשר אוחדה ממלכת סיציליה עם ממלכת אראגון, השתנה לרעה היחס ליהודים, והם גורשו במסגרת גירוש ספרד ב-1492. יהודים מטורקיה וממקומות אחרים שנפלו בשבי האבירים ההוספיטלרים ששלטו באי מ-1530 עד 1798, ולא הצליחו לפדותם, הקימו במלטה קהילה יהודית חדשה. האי נפתח להתיישבות חופשית של יהודים לאחר כיבושו בידי נפוליאון וסילוק האבירים ב-1798. בתקופת השלטון הבריטי באי, החל מ-1800, החלה הגירה מצומצמת של יהודים למלטה מיהדות איטליה, בריטניה ולוב, אך הקהילה לא מנתה מעולם יותר מכמה עשרות אנשים ולא תמיד היה בה רב. במהלך מלחמת העולם השנייה יהודי מלטה לא נפגעו שכן מדינות הציר לא פלשו לאי. כמה יהודים מגרמניה אף מצאו באי מקלט בשנות השלושים. ב-1979 נהרס בית הכנסת הישן של הקהילה בבירה ולטה, ובינואר 2000 נחנך בית כנסת חדש. נכון לשנת 2022 חיים במלטה כ-60 יהודים. לקריאה נוספת רוברטס, לסלי. ספיטפייר מעל מלטה, הוצאת מערכות, 1960 אסף, שמחה. קישורים חיצוניים היסטוריה של מלטה תומר פרסיקו, הקדושה ברוכה היא: מלטה והאלה הגדולה, ספטמבר 2013 מלטה הופכת לרפובליקה, ארכיון הסרטונים של AP, דצמבר 13 1974 מפת מלטה מאת אנטוניו לפררי, 1565. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית מיכאל הר-סגור, שיחה היסטורית (מס' 19) : "מלטה יוק - על מלחמת השחרור של מלטה", באתר יוטיוב, 44 דק' ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות איים קטגוריה:איים בים התיכון קטגוריה:מעוטרי צלב ג'ורג' קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1964 קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות איטלקית	2024-08-18T05:32:56
שמעון כהן (מוזיקאי)	שמעון כהן (נולד ב-14 באוקטובר 1937) הוא מלחין, פסנתרן, מעבד ומנצח ישראלי, מהמעבדים והמנצחים הבולטים בזמר העברי. קורות חיים כהן נולד בראשון לציון. סיים את האקדמיה למוזיקה על שם רובין בתל אביב. למד הלחנה אצל אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' ופאול בן-חיים ופסנתר אצל אמה גורוכוב. החל את דרכו כפסנתרן, אך במשך הזמן עבר להלחנה, לעיבודים ולניצוח, תחילה ב"קול ישראל". בין השירים שהלחין : "דברים של לא כלום", "רוח שטות" ו"שיר ערש לכבשה". ביצירותיו חיבורים סימפוניים, קונצ'רטי לכלי סולו, מוזיקה קאמרית, מוזיקה לתיאטרון ובה להצגות "אות בארץ הפלאות", "במזל דגים", "הנסיך הקטן" ועוד. מוזיקה לסרטים "שני קוני למל", "פרקי אליק" וסרטים דוקומנטריים. פרקי מקהלה ושירים. יצירותיו מנוגנות ומושמעות בארצות הברית, באירופה ובישראל, וזכו לביצועים של מיטב התזמורות, לרבות בניצוחו, ובהן התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית ירושלים, תזמורת הטיילת של בוסטון, התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, התזמורת הסימפונית של לונדון, התזמורת הסימפונית של סנטה ברברה, התזמורת הסימפונית של גואטמאלה ועוד. כהן ערך וניצח על עשרות מופעים ברדיו ובטלוויזיה כשהבולטים ביניהם אירועי ההוקרה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית למלחינים משה וילנסקי וסשה ארגוב בהגיעם לגבורות וכן תוכניות רבות של מחזמר. ליווה בפסנתר את הזמרת שושנה דמארי במשך שנים רבות. בפסטיבל הזמר והפזמון 1966 זכה השיר שעיבד "ליל הסתיו" למילים של חיה כהן וללחן של חיים צור בביצוע של אריק איינשטיין ויפה ירקוני בביצועים שונים. בשנת 1967 יצא לראשונה תקליט ובו אוסף נעימות ישראליות מנוגנות בפסנתר בלווית התזמורת הסימפונית ירושלים שנקרא "נעימות זהב לפסנתר". הביצוע הבולט בתקליט הוא הלחן "כלניות", שהפך להיות הסמל המסחרי שלו. בפסטיבל הזמר והפזמון 1967 זכה השיר שעיבד "מי יודע כמה" למילים של רימונה די-נור וללחן של יעקב הולנדר בביצוע של מייק בורשטיין. בפסטיבל הזמר והפזמון 1969 זכה השיר שעיבד "בלדה לחובש" למילים של דן אלמגור וללחן של אפי נצר ובביצוע של יהורם גאון. כהן גם עיבד את השיר "עץ האלון", שכתב יורם טהרלב והלחין מוני אמריליו, בביצועו של גאון שזכה במקום השני באותו פסטיבל. בשנים 1970 עד 1974, ניצח על תזמורת פסטיבל שירי הילדים, מהראשון ועד לחמישי. בין השירים עליהם ניצח: "למה ככה" (אבי טולדנו ועירית ענבי), "אן דן דינו" (יפה ירקוני), "איזה יום שמח" (שולה חן), "חג יובל" (אבי טולדנו), "מפרשי זהב" (לואיג'י ורדרמה), "שרה שרה שיר שמח" (אף אוזן גרון) ו"שובב עם לב זהב" (ששי קשת). בעיבודיו בולטת טביעת האצבעות שלו כמו בשיר של הזמרת אסנת פז "שיר שלכת אדומה", שבפתיחה כהן מבצע בפסנתר את הקטע הווירטואוזי. בשנת 1988 הוא הקים יחד עם מאיר ניצן את התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון והיה מנהלה המוזיקלי ומנצחה בשנתיים הראשונות. בשנת 1992 הוא ייסד את התזמורת הקאמרית אשדוד (כיום תזמורת האופרה הקאמרית) והיה מנהלה המוזיקלי ומנצחה (1992 - 1994). שמעון כהן הוא חתן פרס "עיל"ם" ו"אשכולות" לשנת 1998 על מפעל חיים ופרס אנגל של עיריית תל אביב-יפו לשנת 2001. בשנת 2015 זכה בפרס אריק איינשטיין בקטגוריית מוזיקה אמנותית. קישורים חיצוניים שמעון כהן (מוזיקאי), בפרויקט "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית יוסי שיפמן, ריאיון: האביב של שמעון כהן, באתר הבמה, 23 באוקטובר 2012 שמעון כהן, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, דצמבר 2016 קטגוריה:מלחינים ישראלים קטגוריה:מלחינים ישראלים במוזיקה הקלאסית קטגוריה:מעבדים מוזיקליים ישראלים קטגוריה:מנצחים ישראלים קטגוריה:פסנתרנים ישראלים קטגוריה:זוכי פרס אריק איינשטיין: מוזיקה אמנותית קטגוריה:זוכי פרס אנגל קטגוריה:בוגרי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, אוניברסיטת תל אביב קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937	2024-06-21T10:54:48
גנאולוגיה	REDIRECT גנאלוגיה	2004-05-13T11:23:50
נשק כימי	נשק כימי או לחלופין נשק טוקסיקולוגי הוא כל נשק בו נעשה שימוש בכימיקלים טוקסיפיקנטיים כאמצעי להרעלת הקורבן מתוך מטרה להמיתו או לפציעתו אנושות. נשק כימי נחשב לנשק לא קונבנציונלי ושימש בעיקר להשמדה המונית. השימוש בו אסור על פי אמנת האג. החל מ-1997 גם ייצורו ואגירתו אסורים. שמאל\|ממוזער\|100px\|סמל נשק כימי בצבא ארצות הברית שמאל\|ממוזער\|250px\|חיילים הלובשים ביגוד מגן בעת תרגיל בטיפול לאחר תקיפה בנשק כימי השימוש המוצלח הראשון בלוחמת גז נעשה בקרב איפר השני (אפריל 1915) במלחמת העולם הראשונה על ידי הגרמנים. אמנם מספר הנפגעים מנשק כימי במלחמה זו לא היה גבוה (יחסית למספר הנפגעים מכלי נשק קונבנציונליים), אך יצא לו מוניטין של נשק מפחיד ואכזרי. הבעיה העיקרית במיגון כנגדו היא בכך שקשה להגן על כל הגוף ולעיתים מספיק שיש שטח מגע קטן של הגוף עם החומר המזיק על מנת לגרום למוות. בנוסף, עצם השימוש במיגון מקשה על התנועה, הראייה והנשימה. חרף האיסור, נעשה בנשק זה שימוש לעיתים, ובמיוחד על ידי שליטים חסרי מעצורים ובמקומות נידחים, קשי גישה, ומחוץ למוקד ההתעניינות הבינלאומית. הדיקטטור האיטלקי בניטו מוסוליני השתמש בנשק כימי בפלישת איטליה הפשיסטית לאתיופיה, טורקיה עשתה בו שימוש בעת טבח דרסים, גמאל עבד אל נאצר נשיא מצרים עשה בו שימוש במלחמתו בתימן וסדאם חוסיין שליט עיראק, השתמש בנשק כימי במלחמתו בכורדים תושבי צפון ארצו שלו (ראו הערך חלבג'ה) וגם כנגד מטרות איראניות במלחמת איראן–עיראק. במלחמת האזרחים בסוריה שפרצה ב-2011 נעשה שימוש בנשק זה, בעיקר בגזים מסוג כלור וסארין, מספר פעמים, כאשר האירועים שזכו לתשומת לב עולמית הם המתקפה הכימית בע'וטה באוגוסט 2013 והמתקפה הכימית בח'אן שייח'ון באפריל 2017. יעילות הנשק הכימי במלחמה היא מוגבלת. עיקר כוחו בפאניקה שהוא גורם כאשר מתבצע בו שימוש כנגד אוכלוסייה אזרחית. דרכי התגוננות מפני נשק כימי כוללות מסכת גז, המסננת את האוויר קודם נשימתו, ושהייה בחדר אטום, המונע חדירת גז. טווח השפעתו קטן ומושפע ממזג האוויר ופני השטח. סוגים קיימים שני סוגים עיקריים של חומרי לחימה כימיים (חל"ך): חל"ך עצבים – גז הפוגע במערכת העצבים (סארין, למשל), בדרך כלל חוסם את הסינפסות, שהן המעברים בין זוגות של תאי עצב. הנפגעים מגז עצבים מאבדים שליטה על שרירי גופם, מפרכסים, מזיעים ומאבדים שליטה על הסוגרים. פעולתו של גז עצבים מהירה יחסית. סיבת המוות היא בדרך כלל דום נשימה או דום לב. רוב גזי העצבים חודרים לגוף דרך מערכת הנשימה, ולכן מסכת אב"כ יעילה נגדם, אך קיימים כאלו, דוגמת הסארין, החודרים גם דרך העור. חל"ך כווייה - חומר, בדרך כלל רסס נוזלי, שגורם לכוויות במגע עם העור (גז חרדל, למשל). הכוויות אינן כוויות חום אלא כוויות כימיות. חל"ך זה עלול להביא למוות אם נשאף לריאות, שם הוא עשוי לגרום לבצקת ריאות המביאה למוות מחנק. טיפול בחל"ך כוויות הוא טיפול תומך. ניתן להימנע מפגיעת חל"ך כוויות על ידי שהייה בחדר סגור, או לבישת בגדים מיוחדים. גז מדמיע ותרסיס פלפל הם סוגים של נשק כימי, אם כי הם אינם הורגים אדם בוגר ובריא. חומרים אלו משמשים כוחות צבא ומשטרה כאמצעי לפיזור הפגנות, וכן נמכרים לציבור הרחב כתרסיסים להגנה עצמית (לרוב מדובר בתרסיס פלפל). כיום ניתן לחמש טילים בראשי קרב כימיים וכן להכניס חל"ך לפגזים ולשגרם ממגוון רחב של אמצעים, כמו: תותחים, משגרי טילי קרקע-קרקע ועוד. ראו גם אמנת הנשק הכימי לוחמת גז במלחמת העולם הראשונה פירוק נשק כימי לוחמה ביולוגית קישורים חיצוניים לוחמה כימית וביולוגית התרומה הנאצית למשטר אסד באתר רשת ב' * קטגוריה:הנדסה כימית	2023-10-21T18:48:41
מלחמת האזרחים האמריקאית	REDIRECTמלחמת האזרחים האמריקנית	2004-06-18T05:11:58
האינקוויזיציה הספרדית	ממוזער\|סמל מועצת האינקוויזיציה הספרדית; הכיתוב הוא מתהלים ע"ד (ע"ג בתרגום השבעים) כ"ב: "קוּמָה אֱלֹהִים, רִיבָה רִיבֶךָ". האינקוויזיציה הספרדית (בספרדית: Tribunal del Santo Oficio de la Inquisición, בית הדין של המועצה הקדושה של האינקוויזיציה) הייתה מוסד ספרדי שנוסד בידי המלכים הקתוליים בשנת 1478 על-מנת לאחד את ספרד מבחינה דתית, לשמור על האורתודוקסיה הקתולית, להילחם במינות ולשמור על טוהרה המוסרי של הקהילה הנוצרית בספרד. האינקוויזיציה הספרדית נבדלה מהאינקוויזיציה האפיפיורית בכך שהייתה כפופה למלך, ולא לכנסייה, ובכך שימשה למעשה זרוע של המדינה. כמוסד כנסייתי הוגבלה סמכותה של האינקוויזיציה לנוצרים בלבד, והיא פעלה בעיקר נגד מומרים מיהדות או אסלאם שנחשדו באי-נאמנות לדתם החדשה. כמו כן, הדבירה כליל את הרפורמציה הפרוטסטנטית שניסתה להכות שורשים בממלכה. לא הייתה לה כל סמכות לגבי מוסלמים ויהודים שלא התנצרו, והיא לא פעלה נגדם מעולם. רק לאחר 1502, כשלא הותרה עוד בחוק ישיבת בני דתות אחרות בספרד, הייתה כל אוכלוסיית הממלכה נתונה למרות האינקוויזיציה. האינקוויזיציה הפכה בזיכרון ההיסטורי לייצוג של עריצות וקנאות דתית חשוכה, והיא מזוהה עם מכשירי עינויים, מאסרים שרירותיים והעלאה על המוקד בטקסי האוטו דה פה. אף על פי שיש לכך ביסוס, דימוי זה פשט בעיקר עקב התעמולה הפרוטסטנטית האנטי-קתולית של אנגליה והולנד, ולמעשה הייתה האינקוויזיציה הספרדית מוסד ליברלי ביחס לתקופה. מספר קרבנותיה היה קטן בהשוואה לרדיפות הדת ביתר אירופה, ולעצוריה הובטחו תנאים סבירים והליך הוגן יותר מבבתי-הכלא החילוניים. היסטוריה רקע האינקוויזיציה הראשונה הוכרז בסוף המאה השתים עשרה על ידי האפיפיור לוקיוס השלישי כמכשיר להילחם בקתרים בדרום צרפת. חמישים שנה מאוחר יותר, בשנים 1231–1233, נוסדה אינקוויזיציה שפעלה בכמה ממלכות נוצריות באירופה לקראת סופם של ימי הביניים. באשר לממלכות הנוצריות של חצי האי האיברי, היא הוקמה רק בכתר אראגון. עם הזמן, חשיבותו התדלדלה, ובאמצע המאה החמש עשרה הוא היה מוסד כמעט נשכח וכמעט ולא פעיל, אם כי חוקי. בכתר קסטיליה, דיכוי של "כפירה" בנצרות הקתולית בוצע על ידי נסיכים חילונים על סמך חקיקה שהייתה גם חילונית, אם כי היא שחזרה במידה רבה את חוקי האינקוויזיציה האפיפיורית.Martín Hernández, Francisco (1980). «La Inquisición en España antes de los Reyes Católicos». En Joaquín Pérez Villanueva (dir.), ed. La Inquisición española. Nueva visión, nuevos horizontes. Madrid: Siglo XXI. . בתחילת השלטון הנוצרי המיעוטים היהודיים והמוסלמים חיו בסובלנות יחסית מצד השלטון. עם זאת, כבר מאמצע המאה ה-13 היו בספרד, בעיקר בריכוזים העירוניים, דרישות לשלול את הזכויות הדתיות והאוטונומיות שהיו לשכונות היהודיות, ה"קאל". בערים מסוימות, היהודים חויבו בענידת סמל מזהה על בגדיהם (Senal), או בלבישת שכמיה מעוגלת על בגדיהם. גזירות קנ"א הן כינוי לפרעות שביצעו נוצרים קתולים נגד יהודים בספרד בשנת ה'קנ"א (1391). רבים מהיהודים לא עמדו בכפייה להתנצר, ונטשו את אמונתם. עם שוך הפרעות מינתה הממשלה ועדות חקירה, אך לא נקטה פעולות של ממש נגד הפורעים, שחלקם נמנו עם השכבות הנכבדות. גזירות 1391 פתחו תקופה של לחץ כבד על יהדות ספרד להתנצר, ועד ויכוח טורטוסה ב-1414 ואחריו התנצרו בין 33% ל-60% מתוכה, כשהם יוצרים אוכלוסיית מראנוס עצומה. המומרים נותרו כיחידה חברתית מובחנת ש"הנוצרים הישנים" התחייסו אליהם בחשד ובקנאה.Teofilo F. Ruiz, The Western Mediterranean and the World: 400 CE to the Present, Wiley, 2017. עמ' 120 והער"ש בעמ' 143. הקמה האינקוויזיציה הספרדית נוסדה בשנת 1478, לאחר איחוד קסטיליה ואראגון על ידי פרננדו ואיזבלה וסיומה של הרקונקיסטה, כיבוש חצי האי האיברי מידי המוסלמים בשתי הממלכות, קסטיליה ואראגון, לא הייתה אינקוויזיציה פעילה והמיעוטים היהודיים והמוסלמים זכו לסובלנות מצד השלטון. גם בקסטיליה וגם אראגון היא הייתה כפופה למלוכה ולא לאפיפיור בניגוד לקודמותיה. לאור זאת ישנן כמה השערות באשר לסיבה להקמתה של האינקוויזיציה הספרדית: השערת הרב-דתיות: היהודים והמוסלמים הפכו לקבוצות בולטות בחברה, ויצרו התנגדות גדולה כלפיהן מצד הרוב הקתולי. השערת האכיפה: השלטונות המקומיים בספרד הפכו לבעלי עצמאות שיפוטית גדולה מדי, והשלטון רצה ליצור אחידות ביניהם. השערת ההתפייסות: הממלכה הספרדית נתפסה כממלכה של חוטאים ו"נוצרים גרועים", ועל כן איזבלה ופרננדו רצו להתפייס עם מנהיגים נוצרים אחרים באירופה ועם האפיפיור. הפחד מהעות'מאנים: באותה תקופה האימפריה העות'מאנית הלכה והתחזקה. השלטון בספרד חשש מתמיכה פנימית של מיעוטים בכובש עות'מאני, ולכן הם גורשו. התמודדות מול האפיפיור: לממלכות הספרדיות היה עבר של עימותים עם האפיפיור, ויצא להן מוניטין של נוצרים לא-אדוקים מולו. לכן, הקמת האינקוויזיציה מילאה שני תפקידים: היא חיזקה את מעמדה הנוצרי של ספרד אל מול האפיפיור, ואפשרה למלכים עצמאות דתית בשטחם. פעולות האינקוויזיציה 300px\|ממוזער\|"האינקוויזיציה הספרדית", תחריט מאת פ. הוגנברג, המחצית השנייה של המאה ה-16. האיור מתאר אוטו-דה-פה שנערך בוואיאדוליד ב-29 במאי 1559, בו נשרפו ארבעה-עשר נאשמים בלותרניות. לאחר מינוין של מועצות אינקוויזיציה ומינוי אנשי דת לעמוד בראשן, האינקוויזיציה החלה לפעול בסביליה בשנת 1481 באמצעות פעולות של אוטו דה פה, ענישה ציבורית כלפי נוצרים חוטאים. האוטו דה פה הבולט ביותר היה ענישת אנשים על ידי שרפה ציבורית. עד סוף שנת 1530 כ-2,000 אנשים מצאו את מותם בשריפה ציבורית. עד מהרה מועצות אינקוויזיציה החלו לקום גם בערים נוספות. פעולות האינקוויזיציה החלו להיות מופנות גם כלפי מי שאינם נוצרים בשנת 1483, כאשר גורשו כל היהודים מאנדלוסיה. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה לבתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים, ככפרה על עוונותיהם, או למוות איום בהעלאה על המוקד, או תלייה. היא דנה בעיקר במומרים יהודים בחשד להמשך קיום היהדות לאחר ההתנצרות.Tarsicio Herrero del Collado:. In:. Nr. 39, 1969, , S. 679 (spanisch, [1] [abgerufen am 1. August 2019]).Gerd Schwerhoff:. 3. Auflage. Verlag C. H. Beck, München 2009, , S. 66 (deutsch). כאמור, לאינקוויזיציה לא הייתה סמכות לפעול כלפי מי שאיננו נוצרי – כלומר, כל אדם שמעולם לא נטבל. עם זאת, חלק גדול מעבודתה התעסק בחקירתם של מומרים אשר המשיכו לקיים בסתר את דתם הקודמת. עם זאת, לטענת השלטונות, הקשר בין יהודים מומרים לבין מי שלא התנצר, הסית את ה"נוצרים החדשים" מדתם. לכן, הוחלט לגרש את היהודים מספרד בשנת 1492. המלכים הקתוליים הפקידו בידי האינקוויזיטור הראשי תומאס דה טורקמדה ושותפיו ניסוח צו לגירוש היהודים מהממלכה. לפי ההיסטוריון ז'וזף פרז, החלטה זו "מדגימה את התפקיד המוביל של האינקוויזיציה בעניין הזה". תומאס דה טורקמדה היה משוכנע כי קיומו של המארנוס (מומרים יהודים), מוריסקוס (מומרים אסלאמיים), יהודים ומורים היווה איום על חיי הדת והחברה של ספרד, והשפעתו על המלכים הקתוליים אפשרה לו להשפיע על מדיניותם. לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 לא נותרו עוד יהודים בספרד באופן רשמי, וכל גילוי של יהדות הפך להיות עניינה של האינקוויזיציה, מכיוון שהיה בהגדרה התייהדות של נוצרים. פרנסיסקו חימנס דה סיסנרוס, קידם את דיכוי המוסלמים באותו להט שטורקמדה הפנה ליהודים. בשנת 1502 הוא הורה על איסור על האסלאם בגרנדה, האחרונה מבין הממלכות המוסלמיות בספרד שנפלה בעקבות הרקונקיסטה. ב-1503 גורשו גם המוסלמים מקסטיליה או נוצרו. רדיפת המוסלמים הואצה בשנת 1507 כאשר חימנס מונה לאינקוויזיטור הראשי. המוסלמים בוולנסיה ובאראגון היו נתונים להמרה בכפייה בשנת 1526, והאסלאם נאסר לאחר מכן בספרד. לאחר מכן הקדישה האינקוויזיציה את תשומת לבה למוריסקוס, מוסלמים ספרדים שהתנצרו. לבסוף, גם המומרים הרבים ממוצא מוסלמי, המוריסקוס, ששמרו על זהות נבדלת והיוו כח צבאי ופוליטי, גורשו כולם ב-1609. האינקוויזיציה פעלה גם נגד תנועות שהוגדרו על ידיה כמינות פנים-נוצריות, וליתר דיוק נגד כל מי שנחשדו בכך. היא מיגרה את האַלוּמְבָּרַדוֹס ("נאורים"), קבוצה לא-מגובשת של מיסטיקנים שקראו לרוחניות פנימית, הכריתה את ניצני הרפורמציה הפרוטסטנטית בממלכה, ורדפה גם את ההומניסטים חסידי ארסמוס. אנשי כנסייה, ואף הבכירים ביותר, שעלה נגדם ולו חשד קלוש בנטיות הטרודוקסיות, היו חשופים לפגיעתה. האינקוויזיציה גם ניסתה למנוע את הפצתם של רעיונות הכופרים בנצרות הקתולית, ולכן הוציאו רשימות ספרים שנאסרו להפצה. בין הספרים הללו היו מצויים גם ספרים פופולריים של אותה תקופה. עם זאת, הצנזורה לא הייתה אפקטיבית ביותר והספרים האסורים המשיכו להיות מופצים בערוצים רבים. סוף האינקוויזיציה האינקוויזיציה בוטלה לראשונה בתקופת השלטון של נפוליאון בונפרטה על ספרד בשנת 1808, ובוטלה שנית על ידי הקורטס של קדיס בשנת 1813. היא הוחזרה שנה לאחר מכן, כאשר פרדיננד השביעי עלה בחזרה לשלטון בספרד. היא בוטלה שוב בין השנים 1820–1823. עם זאת, שלוש שנים לאחר מכן היא הוחזרה בפועל. בתקופה זו הוצא להורג מורה בית-ספר בשם קייטאנו ריפול משום שהיה דאיסט, והוא היה המוצא-להורג האחרון על ידי האינקוויזיציה הספרדית. האינקוויזיציה בוטלה באופן סופי ב-15 ביולי 1834 על ידי צו מלכותי שנחתם על ידי מריה כריסטינה. צו גרנדה שבמסגרתו גורשו יהודי ספרד בוטל רק בשנת 1968. סמכויות ושיטות פעולה וחקירה כאשר האינקוויזיציה פתחה בחקירה באזור, האינקוויזיטורים בדרך כלל היו מציעים עונשים קלים יחסית לאלה שהיו מוכנים להודות במעורבותם שלהם ב"כפירה". הודאות אלו שימשו לזיהוי "כופרים" אחרים, שהובאו בפני בית דין. לאחר שנת 1500, השיטה הוחלפה בהוקעה של אחרים שהיו מעורבים ב"כפירה". במשפט, הנאשמים לא קיבלו סיוע כדי להגן על עצמם, לעיתים קרובות הם לא ידעו על ההאשמות נגדם, והודאות הושגו לעיתים קרובות באמצעות כפייה, החרמת רכוש או עינויים. אם הנאשם יימצא אשם, גזר הדין יוכרז באוטו דה פה. לאחר מכן יועבר הנאשם לרשויות החילוניות לצורך ביצוע גזר הדין.ממוזער\|תומאס דה טורקמדה, אינקוויזיטור ראשי מפורסם האינקוויזיציה לא החליפה את רשות השיפוט החילונית, ופעלה במקביל אליה. הנאשמים נמסרו לידי האינקוויזיציה רק במקרה שביצעו "עברות" שנשאו אופי דתי, כמו שמירת כשרות, שמירת שבת, נשיאת תפילה יהודית או הטלת ספק בקדושת הסקרמנטים. בשל חלקה העמוק של הדת בחברה הספרדית של התקופה, האינקוויזיציה עסקה גם בחקר פשעים חילוניים הקשורות לסחר בעבדים, הברחות, זיוף, הונאת מס (פשעים דתיים רבים נחשבו לנגזרים מכך), נשק בלתי חוקי, הונאה, ריגול, זלזול בכבוד המלכות ועוד. בראשה של האינקוויזיציה עמדו אינקוויזיטור (חוקר) ראשי, לדוגמה תומאס דה טורקמדה, האינקוויזיטור הראשי המפורסם ביותר. הנאשם היה נעצר על ידי האינקוויזיציה אם לידי חוקריה נמסר מידע שלפיו הוא אשם בעברות כנגד הדת הנוצרית הקתולית. המידע יכול היה להגיע כתוצאה מהלשנה, שמועה, או חשדות שפיתח האינקוויזיטור כתוצאה מהיכרותו עם הקהילה בתוכה פעל. העברות החמורות כללו ביצוע פולחנים יהודים או מוסלמים, זלזול בפולחנים הקתולים או שחיתות מינית. גם הטלת ספק בקדושת הסקרמנטים, ביגמיה, התחזות לכומר או זלזול בכוחו של הממסד הכנסייתי היו עברות חמורות, על רקע החשד שמדובר בפרוטסטנטיות. הסתת אחרים לביצוע אותן העברות העלתה את חומרת המעשה בעיני בית הדין. עברות קלות יותר כללו פקפוק בעיקרי אמונה, עדות שקר, וכיוצא בזה. הנאשם היה מובא לפני אינקוויזיטור שהיה מבקש ממנו הודאה, אך לא היה מגיש לו כתב אישום, ולא אומר לו במה הוא מואשם. לעיתים הודו אנשים בפשעים שונים לחלוטין מאלו שהאינקוויזיטור התכוון אליהם מלכתחילה. לפעמים שימשה ההודאה כניסיון של הנאשם להימנע מעינויים, להסתיר חטאים כבדים יותר, לגלות מי האשימו או להימנע מתקופת המאסר הממושכת והיקרה. כדי לחקור אסירים השתמשה האינקוויזיציה בעינויים, אך לא באופן שיטתי. הוא הוחל בעיקר נגד החשודים ביהדות ובפרוטסטנטיות, במיוחד במאה ה-16. למשל, הוערך שבין השנים 1575–1610 כשליש מהנאשמים בגין כפירה עונו בבית המשפט של טולדו. בתקופות אחרות השיעור השתנה במידה ניכרת. ממוזער\|תא עינויים של האינקוויזיציה שיטות החקירה של האינקוויזיציה כללו שימוש מסוים בעינויים, אך שימוש זה היה מוגבל יחסית. למעשה, היו נהוגים שלושה סוגי עינויים נפוצים. הסוג הראשון כלל את קשירת הנאשם למשקולת כבדה, מתיחתו, ושחרורו בבת אחת אל הרצפה, כך שהיה מקבל מכה חזקה. סוג העינוי השני כלל את קשירתו של הנאשם כך שלא יכול היה לסגור את פיו, והזרמת מים אל תוך פיו כדי ליצור תחושה של מחנק. העינוי השלישי כלל את קשירת הנאשם בחבלים לסד כלשהו, ומשיכת החבלים במהירות כך שהם פצעו את הנאשם. העינויים נועדו כדי לחלץ הודאה של הנאשם בפשע שיוחס לו, ולא כדי להענישו. הודאה בזמן העינוי לא הייתה תקפה בבית המשפט, והיה צורך בכך שהנאשם יחזור עליה שנית בדעה צלולה. עם זאת, לא הייתה שום בעיה להחזיר נאשם סרבן אל חדר העינויים. לנאשם הייתה אפשרות לזמן עדים משלו ולהכין את ההגנה למשפטו, אם כי לרוב הוא נאלץ לבצע הכנה זו בטרם ידע בדיוק מה הן ההאשמות כנגדו, ועמלו היה עולה בתוהו. לרוב התחשב בית הדין בהבעת חרטה של הנאשם או בנסיבות מקלות, כגון שכרות בזמן המקרה. ענישה במקרה שבו הצליחה האינקוויזיציה להרשיע נאשם, היא הייתה מענישה אותו באופן שתאם את חומרת העבירה כנגד הנצרות הקתולית, חרטת הנאשם, והשאלה האם הייתה זו עבירה ראשונה. במקרה הקל ביותר, אם למשל היו חסרות עדויות מוצקות לאשמת הנאשם, הנאשם היה נשלח לביתו ללא עונש מלבד ההפסד הכספי שגרמה לו תקופת המאסר. במקרה שהנאשם הביע חרטה על מעשיו הוא עשוי היה לקבל קנס, לגלות מהעיר או לשאת לתקופה מסוימת את הגלימה שכונתה "סאנבניטו". גלימה צהובה זו הייתה אות קלון בולט, ונתלתה בכנסייתו של הנאשם לדיראון עולם גם לאחר סוף תקופת העונש. תהלוכת אוטו-דה-פה, שבה היו מוצגים החוטאים ברחובות העיר בגלימות סאנבניטו וההמון היה לועג להם, הייתה גם היא עונש אפשרי במקרה זה. האוטו-דה-פה יכול היה להיות ציבורי, כאשר השתתפו בו נאשמים רבים בבת-אחת, או פרטי, כאשר ביצע את התהלוכה נאשם אחד בלבד. במקרים נדירים היה העונש לעבירות אלו תקופה קצובה של חתירה בגליאות (ספינות המלחמה) של הצי הספרדי. עונש זה נחשב לחמור למדי, ולרוב יושם רק במקרים חמורים יותר. במקרה של חטאים חמורים יותר נאלץ הנאשם "להתפייס עם הכנסייה", זאת אומרת לשוב לחיקה לאחר שנטש אותה. במקרים אלה העונשים היו חמורים יותר, בהתאם לחומרת העבירות. העונשים כללו את לבישת גלימת הסאנבניטו לזמן ארוך, חתירה למשך תקופות ממושכת בגליאות, או החרמת רכוש. האינקוויזיציה יכלה גם לגזור תקופות מאסר שונות. עונש אפשרי נוסף היה מלקות. במקרה זה היה הנאשם נלקח למקום ציבורי, נקשר לסד, מופשט בפלג גופו העליון וסופג מלקות. לרוב לא נגזרו יותר ממאתיים או שלוש-מאות מלקות, משום שאדם ממוצע לא יכול היה לעמוד ביותר מכך. גם נשים, זקנים וילדים צעירים יחסית יכלו לספוג מלקות, אך עונשים אחרים, כגון החרמת רכוש או חתירה בגליאה, לא היו אפשריים מבחינתם. העונש החמור ביותר היה שרפה על המוקד, והוא ניתן בדרך-כלל לאנשים שסירבו להתחרט על חטאם, לאנשים שהורשעו בעברות חמורות בעבר או לאנשים שהסיתו אחרים לחטוא. בקרב הנידונים לשרפה היו דרגות שונות של חומרה וצורות שונות של ענישה. במקרים החמורים פחות, נחנקו הנאשמים למוות לפני שנשרפו גופותיהם, ובמקרים החמורים יותר הם נשרפו חיים. במקרה שבו הנאשם חמק תחת ידה של האינקוויזיציה, הייתה אפשרות לשרוף את גופתו לאחר מותו, אם הצליחה האינקוויזיציה לשים את ידה עליה. במקרה זה, הייתה גם אפשרות לשרוף את האדם בהיעדרו, דהיינו, לשרוף בובה כלשהי כאות קלון לאותו האדם, ולצורך סיפוק רצונה של האינקוויזיציה שלא להשאיר את הנושא ללא טיפול כלשהו. התפלגות הענישה השתנתה מאוד לאורך זמן. השימוש בגזרי דין מוות היה נפוץ במיוחד בשלב הראשון של ההיסטוריה של האינקוויזיציה. למשל, בוולנסיה היה גזר עונש מוות על 40% מאלה שהועמדו לדין לפני 1530, אך מאוחר יותר האחוז ירד ל-3%. בוולנסיה בין השנים 1566–1609 רק 2% נשרפו באופן אישי ו-2.1% בהיעדרם. חינוך וגישה כללית העונשים הפומביים נועדו למנוע הופעת "כופרים" חדשים, ולא רק להעניש את ה"כופרים" שנתפסו. לשם אותה מטרה, נקטה האינקוויזיציה לעיתים פעולות חינוכיות כמו לימוד עקרונות הדת לנאשמים בזמן תקופת מאסרם, ופרסום המשפטים שנערכו בתוספת האשמה והעונש. פעולה חינוכית ידועה במיוחד היא פרסום אינדקס הספרים האסורים על רקע אי-תקינות דתית. אנשי דת שחטאו יכלו לעיתים להמיר את עונשם לתפילות, צומות או ריתוק למנזר. האינקוויזיציה באמריקה במקביל לאינקוויזיציה בספרד, בית המלוכה הספרדי הנהיג אינקוויזיציה גם במושבות האימפריה באמריקה הלטינית. על אף שהאינקוויזיציה הספרדית באמריקה הייתה שלוחה של זו שבספרד, הרי שהתפתחותה, התנאים בהן פעלה, המשימות איתן התמודדה וכתוצאה מכך דרכי פעולתה, היו שונות במקצת. ארגון, כפיפות וסמכות בשטחי האימפריה אשר באמריקה הוקמה לשכת האינקוויזיציה הראשונה כבר בשנת 1517 בסנטו דומינגו. המניע להקמת הלשכה היה החשש שלמרות הצו משנת 1501 שאסר על הגירת יהודים, נוצרים חדשים וצאצאיהם לאמריקות, רבים מהם הגיעו לקולוניה בסופו של דבר. מאוחר יותר נוסדו שתי לשכות נוספות בשתי בירות מלכויות המשנה: מקסיקו סיטי (1571) ולימה. לשכה רביעית ואחרונה נוסדה בשנת 1610 בקרטחנה דה אינדיאס, לאור הנוכחות הפרוטסטנטית (ההולנדית והאנגלית) ברחבי הים הקריבי. עם הקמתה הייתה כפופה האינקוויזיציה באמריקות להגמון או לאב המנזר המקומי. באמצע המאה ה-16 הפכה האינקוויזיציה באמריקות למוסד עצמאי. בתחילה לא הובאו האינדיאנים תחת סמכותה של האינקוויזיציה מתוך גישה פטרנליסטית וסלחנית בנוגע להליך ניצורם. מאוחר יותר הורחבה סמכות האינקוויזיציה וחלה גם על האינדיאנים. יחד עם זאת, התרכזה האינקוויזיציה באמריקות בביעור המינות ובהשלטת המוסר בקרב האוכלוסייה האירופאית והקריאולית, ולעיתים נדירות יותר בקרב מסטיסים, מולאטים ואפריקאים. מבחינה גאוגרפית השטח העצום עליו מופקדות היו לשכות האינקוויזיציה באמריקות, ומקום מושבן בבירות מלכויות המשנה, הביאו לכך שבפועל טווח השפעתן הוגבל לאותן הבירות ולמאות קילומטרים אחדות מחוצה להן בלבד. על אף שפיקוח על התנהגותה המוסרית של הכמורה היה אחד מתפקידיה של האינקוויזיציה, הצלחתה בתחום זה הייתה מוגבלת גם כן. על אף המאבק הפנימי בתוך המסדרים הדתיים, גבריים ונשיים כאחד, על שימור כללי המנזר, התאחדו הפלגים השונים נגד חדירה חיצונית בדמות מפקח האינקוויזיציה, ולרוב לא שיתפו עמו פעולה. אופי פעולתה נראה כי בשונה מספרד, באמריקות התאפיינה פעולת האינקוויזיציה בגלים שהושפעו מהגעת אינקוויזיטור חדש ומאירועים כלכליים, חברתיים ופוליטיים שונים. העונש החמור ביותר, העלייה על המוקד, יושם באמריקות בתכיפות פחותה מזו שבספרד. שתי תקופות הפנטיות הדתית המפורסמות ביותר, אם כי לא היחידות, אירעו במהלך המאה ה-17: בין השנים 1634 ו-1639 בלימה, ובשנות ה-40 של המאה ה-17 במקסיקו סיטי. מרבית פעולתה של האינקוויזיציה באמריקות לא הייתה ביעור המינות, אלא דווקא שמירת מוסר ציבורי וטיפול בסטיות מוסריות וציבוריות. כך, למשל, מבין מעט פחות מ-1,500 תיקי החקירה שהתקיימו באינקוויזיציה של לימה במהלך כ-250 שנות קיומה (משנות ה-80 של המאה ה-16 ועד לפירוקה בשנת 1824) רק 313 היו על מינות. מתוך אלו, כשני שלישים (243 תיקים) עסקו בגילויי "התיהדות" והשאר במינות הפרוטסטנטית או במינות בתוך הקתוליות. כמחצית מכלל תיקי המינות (157) נפתחו בתקופה שבין השנים 1581 ו-1641. הסיבה לכך היא שלאחר "איחוד הכתרים" של ספרד ופורטוגל הורשו פורטוגזים להתיישב באמריקה הספרדית ורבים עברו למלכות המשנה של פרו. בעוד שבגירוש ספרד ניתנה ליהודים הברירה בין גלות והתנצרות, הרי שניצורם של יהודי פורטוגל, רבים מהם גולים מגירוש ספרד, נעשה בכפייה. הערכות שונות מציעות כי היהודים היוו באותה העת כ-20% מכלל אוכלוסיית פורטוגל. מכיוון שכך נחשדו בעיני הספרדים הפורטוגלים כולם כנוצרים חדשים וכמי שטוהר דמם מוטל בספק. במרוצת המאה ה-18 השתנתה מעט האינקוויזיציה באמריקות והחלה להתמקד בקידום אורתודוקסיה מוסרית, במלחמה ברעיונות הנאורות ובפיקוח ושליטה אידאולוגית ופוליטית. על אף שהכתר הספרדי מעוניין היה באימוץ חלקי של הנאורות, כגון הבנת הטבע ותוצאות שימושיות של ידע שכזה, הוא לא היה מעוניין בחדירת רעיונות של דאיזם, הזכויות הטבעיות ורעיונות לשיטות ממשל חדשות. מכיוון שכך עסקה האינקוויזיציה בצנזור ספרים שהכילו רעיונות פילוסופיים בלתי רצויים או ביקורת על רומא. פעילות זו לא הייתה מוצלחת ביותר, שכן רעיונות אלו היו מוכרים באמריקות. ראו גם האינקוויזיציה הפורטוגזית קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:יהדות ספרד קטגוריה:ספרד: היסטוריה האינקוויזיציה הספרדית קטגוריה:יחסי פרוטסטנטים–קתולים קטגוריה:ספרד: דת קטגוריה:רדיפה דתית	2024-10-16T15:44:23
גיאומטריה	redirect גאומטריה	2015-09-26T11:07:47
גיאומטריה לא אוקלידית	הפניה גאומטריה לא-אוקלידית	2011-05-01T16:34:42
גיאומטריה אוקלידית	redirect גאומטריה אוקלידית	2015-09-26T11:07:48
נקודה (גיאומטריה)	redirect נקודה (גאומטריה)	2015-09-26T11:07:49
אינקוויזיציה	שמאל\|ממוזער\|250px\|גלילאו גליליי מול האינקוויזיציה הרומית ממוזער\|250px\|שמאל\|טקס "אוטו דה פה", ציור משנת 1475. האינקוויזיציה (מלטינית: Inquisitio) הייתה מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית, ובראשה האפיפיור גרגוריוס התשיעי במאה ה-13, בניסיון להיאבק בכתות מינות שפרחו באותה תקופה, בעיקר בערים. חוקרי האינקוויזיציה סיירו – לבד או בזוגות – בערים ובכפרים, הסבירו להדיוטות את עיקרי האמונה הקתולית, שמעו וידויים והטילו עונשים על חוטאים שסירבו לחזור בהם מאמונתם גם לאחר שהובהר להם שהיא מנוגדת לעמדת הכנסייה. אם אדם השייך לכנסייה הקתולית עמד בסירובו לקבל עליו את דין הכנסייה, הוא היה מורשע בכפירה ומוסגר לידי השלטון החילוני, שהיה עשוי להוציאו להורג. טקס האוטו דה פה, משפט והוצאה להורג בפומבי של כופרים, הוא אחד האירועים המזוהים עם האינקוויזיציה. רוב המשפטים האינקוויזיטוריים היו על עניינים פְּעוּטים, והסתיימו בהטלת עונש סמלי כמו תפילה, צום או מסע צליינות קצר. על המוקד הועלו בעיקר נשים שנחשדו כמכשפות, ומומרים שנחשדו באי-נאמנות לנצרות, הן מרקע יהודי והן מרקע מוסלמי. הליך החקירה האינקוויזיטורי נפתח בדרשה שנשא האינקוויזיטור לפני ההדיוטות. לעיתים הגיעו אינקוויזיטורים למקומות מרוחקים, שבהם הייתה ההשכלה הדתית דלה מאוד, והמפגש עם האינקוויזיטור היה המפגש הראשון של הציבור עם איש כנסייה. ואומנם, רבים מהאינקוויזיטורים היו בעלי השכלה אקדמית מהאוניברסיטאות. האינקוויזיטור הסביר את הדוֹגמה הכנסייתית, העניק ליישוב "תקופת חסד", שבה יכול כל אחד להתוודות מרצונו לפני האינקוויזיטור ולזכות למחילה ולייעוץ בענייני אמונה, ולהלשין על שכניו ובני משפחתו. בתום תקופת החסד, השתמש האינקוויזיטור במידע שאסף על-מנת לזמן בעצמו את נחקריו, ואף הייתה לו סמכות לזמן עדים שידווחו לו על אמונתם של שכניהם. האינקוויזיציה השתמשה בעינויים כבדבר שבשגרה, ואף תיעדה את ההליך בפרוטוקולים מסודרים. המשפט בימי הביניים לא הכיר בעדויות נסיבתיות, והראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו. השימוש בעינויים היה אפוא אמצעי חיוני בעיני הכנסייה הקתולית, שהתירה אותם כבר במאה ה-13. כדי ליצור רושם של גוף הוגן, מסודר וצודק, הושמטו לרוב הליכי קבלת ההודאה מן הפרוטוקולים, אבל מן המקרים שבהם תועדו העינויים אפשר ללמוד שמשך העינויים הוגבל בזמן. הכנסייה אסרה על שפיכת דם במהלך העינויים, והאינקוויזיטורים המציאו שיטות עינויים מגוונות שלא הפרו את האיסור הזה. היו לרוב נזירים מהמסדרים המנדיקנטים – להבדיל מהנזירים הבנדיקטינים, הם לא חיו סגורים בקהילות דתיות אלא פעלו בעולם החילוני. עם קבלת העצמאות של המושבות הספרדיות בדרום אמריקה, הן ביטלו במהלך המאה ה-19 את מוסד האינקוויזיציה במדינות השונות (בשנים 1813–1825). בעקבות המהפכה הליברלית של 1820 בפורטוגל בוטלה האינקוויזיציה הפורטוגזית ב-1821, ובעקבותיה הלכה גם האינקוויזיציה בברזיל. בספרד הוצאה האינקוויזיציה מחוץ לחוק בשנת 1834. האינקוויזיציה הרומית ב-1542 הקים האפיפיור פאולוס השלישי את "קונגרגציית הלשכה הקדושה" הידועה גם כאינקוויזיציה הרומית, כקהילת קבע של קרדינלים וגורמים נוספים. ללשכה הקדושה היו משימות שמירה והגנה על שלמות האמונה ובחינה ואיסור על דוקטרינות כוזבות ושגויות; הלשכה הקדושה הפכה לגוף הפיקוח על אינקוויזיציות מקומיות. הרקע להקמת "הלשכה הקדושה" היה ועידת טרנטו ומלחמתה של הכנסייה הקתולית בפרוטסטנטים. כוחה של הלשכה הצטמצם בעיקר למדינות איטליה ומעט נסיכויות קתוליות קטנות בסביבתה. האינקוויזיציה הרומית אסרה להפיץ את כתביו של ניקולאוס קופרניקוס. המקרה המפורסם ביותר שבו פעלה היה משפטו של גלילאו גליליי ב-1633. בשנים 1858 עד 1870 הייתה מעורבת בפרשת ניצורו בכפייה של אדגרדו מורטארה. האינקוויזיציה הרומית קיימת עד היום אך סמכויותיה קוצצו דרסטית והיא מחויבת לחוקי מדינת איטליה והאיחוד האירופי. המוסד שינה את שמו מספר פעמים. האפיפיור פיוס העשירי שינה ב-1908 את שמה של האינקוויזיציה ל"הקהילה הקדושה של הכס הקדוש". בשנת 1965 השתנה שמה של האינקוויזיציה ל"קהילה לדוקטרינת האמונה". בשנת 2022 שונה שמה ל"דיקאסטריה לתורת האמונה". האינקוויזיציה הספרדית 250px\|ממוזער\|אוטו דה פה – העלאה על מוקד של נוצרים שנחשדו בכפירה (לעיתים היו אלו יהודים או מוסלמים מומרים שקיימו את דתם הקודמת בסתר). האינקוויזיציה הצפון-אירופית פעלה בסמכות האפיפיורות. ואולם, במאה ה-15 הוקמה בספרד אינקוויזיציה עצמאית, וזו פעלה בסמכות המדינה. גוף חקירות זה היה תוקפני יותר, הן בשל הלהט הדתי הקיצוני ששלט בכנסייה הספרדית באותה תקופה הן בשל הרווח שהפיקה המדינה מהחרמת רכושם של המורשעים בכפירה או במינות. האינקוויזיציה הספרדית גם האריכה ימים הרבה יותר מבכל מדינה אחרת, וביטולה הרשמי חל רק בשנת 1834. ראו גם האינקוויזיציה הפורטוגזית לקריאה נוספת חיים ביינארט, אנוסים בדין האינקויזיציה, תל אביב: עם עובד, 1965. קישורים חיצוניים הערות שוליים אינקוויזיציה קטגוריה:אפליה דתית קטגוריה:מסע הצלב האלביגנזי	2024-09-03T05:47:16
רנה דקרט	REDIRECT רנה דקארט	2004-05-13T19:00:39
טרטוגן	טרטוגן (Teratogen) או חומר מְפַגְּם הוא מושג במדעי ההתפתחות כביולוגיה התפתחותית המציין חומר, מחלה או גורם סביבתי העלול לפגום בהתפתחות העובר ברחם. תהליך הפגיעה בעובר נקרא טרטוגנזה (Teratogenesis) והוא יכול להוביל להפרעה קונגניטלית. דוגמאות לטרטוגנים: תרופה טרטוגנית מפורסמת מאוד היא התלידומיד. סמים רבים ידועים כטרטוגנים, מפורסמים בהם הם האתנול (הכוהל המצוי בכל המשקאות החריפים) והקוקאין. אלכוהול עלול, בשליש ממקרי ההריון של נשים שתייניות כבדות, להביא ללידת תינוק מפגר או אפילו מת. אדמת היא טרטוגן קשה מאוד אם היא מופיעה בתחילת ההריון. תוצאותיה עלולות להיות מומים חמורים בוולד. עשן סיגריות הוא טרטוגן וקיימת המלצה רפואית שלא לעשן בעת ההריון. עישון בזמן הריון עשוי לגרום להולדת תינוק בעל רמת אינטליגנציה ומשקל נמוכים מהממוצע. כינין מעבר לרמה מסוימת עלול לגרום לפגמים בזמן ההריון. טיבן של פגיעות הטרטוגן קשור בקשר הדוק לעיתוי הופעתו ולסוג המערכות שהתפתחו בעובר באותו זמן. ראו גם טרטולוגיה תרופות טרטוגניות קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:פסיכולוגיה התפתחותית קטגוריה:ביולוגיה התפתחותית קטגוריה:טרטולוגיה	2024-09-30T04:54:00
בארבאריים	REDIRECT ברברים (מונח)	2010-07-31T19:01:52
דשיל האמט	דשיל האמט (באנגלית: Samuel Dashiell Hammett; 27 במאי 1894 - 10 בינואר 1961), סופר בלשי אמריקאי. נחשב, לצד ריימונד צ'נדלר, כאחד הבולטים שביוצרי דמות "הבלש הפרטי הקשוח" (Hard Boiled Detective). אביו הספרותי של הבלש סם ספייד, גיבור ספרו "הנץ ממלטה", שהוסרט בשנת 1931 ופעם נוספת ב־1941; הגרסה השנייה נחשבת לאחד מסרטי המפתח של הקולנוע האפל (Film Noir). בצעירותו שימש כבלש בחברת החקירות הידועה פינקרטון, שירת במלחמת העולם הראשונה כסמל ונהג אמבולנס, ובמלחמת העולם השנייה. את עיקר יצירתו הספרותית כתב בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים של המאה העשרים. כתב עשרות סיפורים קצרים וחמישה ספרים בלשיים מלאים, בהם: קללת בני דאיין (The Dain Curse); תורגם על ידי סוניה פלץ והופיע בשנת 1967 בספרי שין שין שין. האיש הרזה, שתורגם לעברית. עובד לקולנוע לסרט "האיש הרזה" ב-1934. הנץ ממלטה (The Maltese Falcon); תורגם על ידי ב. רחל והופיע בשנת 1967 בספרי שין שין שין. תרגום נוסף של [[אסף גברון]] יצא בשנת 2013 ב [[הוצאת כתר]]. קציר הדמים (Red Harvest), שתורגם לעברית, ושימש השראה לסרטו של אקירה קורוסאווה "יוג'ימבו". מפתח הזכוכית (The Glass Key), שתורגם לעברית. במלאת לו 40 שנה נקלע האמט למשבר רציני, אישי ואמנותי, ולאחר פרסום הרומן החמישי שלו לא כתב או פרסם עוד רומנים. יחד עם זאת, היה מעין 'עורך' ויועץ למרבית מחזותיה הנודעים של חברתו ליליאן הלמן, כפי שהודתה בכך היא עצמה. במשך תקופה מסוימת עוד המשיך לחבר סיפורים קצרים או לכתוב תסכיתים/תסריטים, אך למעשה, מאז גיל 40, כפי שהודה בעצמו, יבש מעיין יצירתו. מאמצע שנות ה-30 ואילך היה פעיל פוליטי בתנועות שמאל, ואף ישב תקופה קצרה בכלא בשל סירובו להסגיר שמות של חברים-שותפים. ממוזער\|לוחית זיכרון במקום שבו כתב דשיל האמט את "הנץ ממלטה" ב-1942, למרות שהיה כבר בן 48, התגייס לצבא, אך התנדבות זו לא הועילה לו כאשר ב-1951, בתקופת מקארתי, היות שהיה ידוע בפעילותו ובהשקפותיו השמאלניות, הוא נידון לחמישה חודשי מאסר עקב סירובו להעיד נגד חבריו בתנועות השמאל. האמט היה נשוי זמן קצר, והוליד שתי בנות. היו לו כמה פרשיות אהבים. עד סוף ימיו התמודד עם האלכוהוליזם הקשה שלו. בשלושים שנות חייו האחרונות חי לסירוגין עם המחזאית ליליאן הלמן. דמותו מוצגת בסרט ג'וליה (במאי – פרד זינמן, תסריט – אלווין סארג'נט, מ-1977; הסרט מבוסס על אחד מסיפוריה של הלמן) ומגולמת על ידי ג'ייסון רוברדס, ואת ליליאן הלמן מגלמת ג'יין פונדה. את ג'וליה גילמה ואנסה רדגרייב, שאף זכתה לאוסקר לתפקיד-משנה על משחקה בסרט זה. גרסה בדיונית של האמט עומדת במרכז סרט הנאו נואר של וים ונדרס מ-1982 הנושא את שמו. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סופרי מתח ואימה אמריקאים קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים אמריקאים קטגוריה:אישים המופיעים ברשימה השחורה של הוליווד קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1894 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1961	2024-08-19T10:37:26

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.