title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
מרגרט מאהלר | מרגרט שנברגר מאהלר (בהונגרית: Schönberger Margit, בגרמנית: Margaret Schönberger Mahler; 10 במאי 1897 – 2 באוקטובר 1985) הייתה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית יהודייה-הונגרייה, מהתורמות החשובות לתאוריית יחסי אובייקט ומפתחת תאוריית תהליך הספרציה-אינדיבידואציה. השפעתה של מאהלר על תחום הפסיכיאטריה של הילד הוא משמעותי הן כמנחה של אחרים והן כמי שיזמה ופתחה מספר תוכניות הכרה ברחבי ארצות הברית..
קורות חיים
מרגרט שנברגר נולדה בשופרון, עיר (של כ-63,000 תושבים) במערב הונגריה, למשפחה יהודית. אביה, גוסטב היה רופא ואמה, יוג'ניה, עקרת בית. הזוג נישא כשיוג'ניה הייתה בת 19 ומרגט נולדה כ-8 חודשים לאחר נישואי הוריה. האם, דוברת גרמנית שעברה לגור בשופרון, בעקבות בעלה הרגישה צעירה מדי כדאי להנשא ולהיות אמא. גוסטב שנברגר היה פקיד בריאות הציבור הראשי במחוז ונשיא הקהילה היהודית. שנברגר ואחותה הקטנה עברו ילדות קשה כתוצאה מבעיות הנישואין של הוריהן. יחסיה עם אמה היו מרוחקים, היא הרגישה כל השנים מקורבת יותר לאביה. הוא זה שעודד אותה להצטיין במדע ובמתמטיקה. מאהלר עזבה את שופרון בגיל 16 לגמנסיה בבודפשט, ללימודי מדעים עיסוק שנחשב יוצא דופן עבור אישה צעירה באותה העת. בבודפשט היא התגוררה עם אחותה של אמה שגם איתה לא היו לה יחסים טובים. מאהלר בילתה זמן רב עם חברתה לכיתה שהייתה חברתה הטובה אליס שקל קובאץ'. בביתה של קובאץ' פגשה את שנדור פרנצי שעודד אותה לקרוא את פרויד.
בספטמבר 1916 התחילה מאהלר ללמוד היסטוריה של האמנות באוניברסיטה בבודפשט, אך בינואר 1917 עברה ללימודי רפואה. לאחר שלושה סמסטרים מאהלר וכמה חברים ללימודים הועברו לאוניברסיטת מינכן כדי להתחיל את ההכשרה הקלינית שם. אולם, זמן קצר לאחר מכן, ב-1920 היא החלה לסבול מאנטישמיות ואפליה בגלל יהדותה. באותה תקופה, יהודים מעטים הורשו בהונגריה להמשיך ללמודים גבוהים. היא קיבלה את הדוקטורט שלה מאוניברסיטת יינה בשנת 1922 ולאחר מכן עברה לווינה, משום לא יכלה להישאר בגרמניה משום שלא הייתה סטודנטית או תושבה. באוסטריה קבלה את הרישיון הרפואי שלה והקימה מרפאה פרטית לרפואת ילדים.
עבודתה
בשנת 1926 היא החלה את ההכשרה בפסיכואנליזה אצל הלן דויטש. דויטש התנגדה לרעיון, וטענה שמאהלר לא יכולה לעבור אנליזה אך בעידודו של פרנצי היא הסכימה לעבוד עם מאהלר. לאחר 14 חודשים של ביטולים חוזרים ונשנים, טענה דויטש שמאהלר אינה ניתנת לשינוי. דויטש עמדה על כך שהדרך היחידה בה ההכשרה יכולה להמשך אם היא תהייה בתשלום. שבע שנים לאחר מכן, ב־1933, הוסמכה מאהלר כאנליטיקאית. במקביל להסמכתה היא עבדה והייתה מטופלת של המחנך והפסיכואנליטקאי אוגוסט אייכורן ועשתה מחקר בהנחייתו על עבריינות נוער. הם נשארו בקשר גם לאחר שעזבה את וינה.
ב-1936, נישאה מרגרט לפול מאהלר, דוקטור לכימיה ובעלים מפעל משפחתי כושל. בעקבות אנשלוס, במרץ 1938, הזוג הצליח להגר לבריטניה, ואחרי שהות קצרה בלונדון הם המשיכו לארצות הברית והשתקעו בניו יורק. מאהלר לא התקבלה בחום על יד עמיתיה, כפי שציפתה, כשהגיעה לניו-יורק ב-1938, החברה הפסיכואנליטית של ניו יורק נידתה אותה. לא זאת בלבד, שמאהלר לא התקבלה מקצועית במולדתה החדשה, היא ניסתה להביא את הוריה לארצות הברית אבל הם סירבו. אביה של מאהלר נפטר לפני הפלישה הנאצית, אך אמה הועברה לאושוויץ ושם נרצחה. לאחר שקיבלה מאהלר את רישיון רפואה, היא פתחה קליניקה פרטית. היא התיידדה עם ד"ר ספוק, ששלח אליה מטופלים צעירים. ב-1940 הצטרפה לצוות המכון האמריקאי ללמידה ופיתוח אנושי ולימדה פסכיאטריה של הילד. בשנות ה -40 עבדה ללא שכר כיועצת במכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק ובבית החולים הר סיני, ולימדה פסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה, עד שהצטרפה לפקולטה לרפואה של מכללת אלברט איינשטיין ב-1950. מאהלר נסעה בקביעות מניו יורק לפילדלפיה בסופי שבוע, שם ניהלה את תוכנית ההכשרה לטיפול בילד של המכון הפסיכואנליטי של פילדלפיה.
תאוריה
התאוריה ההתפתחותית של מאהלר תופסת מקום חשוב בפסיכולוגיה התפתחותית, ומדגישה את יכולת הפרט לשלוט על עולמו בצורה בריאה. מאהלר מייחסת תפקיד חשוב לעצמאותו של האני ביחס לדמות האם. התפתחות האישיות הבריאה, המסתגלת והשולטת בעולמה מותנית בנוכחות אימהית, המאפשרת את קיומו של תהליך הדרגתי, בו האני נעשה עצמאי יותר ויותר. אחד המונחים המרכזיים בה הוא תהליך הספרציה-אינדיבידואציה; תהליך רב שלבי, המתאר את היפרדות התינוק מהאם והתפתחות אגו וזהות עצמית מובחנים משלו, אל מול האתגרים שמציבה סביבתו ומגבלות יכולותיו.
ב-1950 ייסדה מאהלר את מחלקת הילדים הטיפולית לילדים עם הפרעות התפתחותיות קשות, יחד עם מנואל פורר. במכללת איינשטיין. המחלקה סייע לחקור את התפתחותה של פסיכוזה אצל ילדים עד גיל שנתיים. בתחילה צפתה מאהלר רק בתינוקות בעלי דרגות שונות של הפרעות, אולם הבינה כי על מנת להבין את תהליכי ההתפתחות עליה לצפות גם בהפרעות בילדים. התצפיות הובילו אותה למסקנה כי לידתו הביולוגית של האדם איננה זהה ללידתו הפסיכולוגית, אשר מתרחשת במספר שלבי התפתחות הדרגתיים, שמובילים להיפרדות מהקשר "אם-תינוק". תהליך הספרציה אינדיווידואציה מתרחש בקשר בין התינוק לבין אמו, כשלאב יש חשיבות רבה בתור הדמות הראשונה שמייצגת את העולם מחוץ ליחידה "אם-תינוק".
לפי מאהלר, תהליך הלידה הפסיכולוגית מתחיל בלידה, אמור להסתיים עד גיל שלוש, וכולל מספר שלבים:
שלב ראשון: שלב האוטיזם הנורמלי
נמשך מהלידה ועד גיל חודש. התינוק שקוע בצרכיו ואינו מבחין בין "אני" ל"עולם". הוא מגיב רק לצרכיו הפנימיים ולא קולט את הסביבה.
שלב שני: שלב הסימביוזה הנורמלית
נמשך מגיל חודשיים ועד חצי שנה. התינוק מודע לקיומה של אימו, אך איננו מבין שהיא נפרדת ממנו. אין לו הבחנה בין צרכיו שלו לבין צורכי האם, וברור לו שהיא הממלאת את צרכיו. בגיל שלושה חודשים מתחיל תהליך ההיפרדות והאינדיבידואציה, הכולל מודעות לסביבה, רגישות לגרויים חיצוניים, ותחילת התפתחות הזיכרון.
שלב שלישי: שלב הדיפרנציאציה (ההבחנה)
נמשך מגיל שבעה חודשים ועד עשרה חודשים. הילד מבין בוודאות שגופו נפרד מאחרים. הוא מזהה את אימו ומעדיף אותה על פני אחרים. הילד חוקר את עולמו וסביבתו באמצעות זחילה, אך תמיד חוזר לבסוף לאימו.
שלב רביעי: שלב האימון
נמשך מגיל עשרה חודשים ועד 15 חודשים. עם התפתחות יכולותיו הפזיולוגיות, זחילה, עמידה והליכה, הילד יכול להתרחק מאימו ולחקור את העולם סביבו. הוא חוזר לאימו לעיתים תכופות על מנת לקבל "תדלוק רגשי" שיאפשר לו להמשיך במסעות המחקר.
שלב חמישי: ההתקרבות מחדש
נמשך מגיל 15 חודשים ועד שנתיים. בשנה השנייה לחיי הילד מתרחשת התפתחות פיזית ולשונית מואצת. הילד מתחיל להתרחק מהאם ומחפש מפגשים ויחסי גומלין עם הסביבה. ההתרחקות מהאם מתרחשת בהדרגה. הילד מתרחק על מנת ללמוד את הסביבה ומתקרב כדי לקבל אהבה וביטחון. הוא מבין שאמו היא ישות נפרדת ממנו.
שלב שישי: שלב התגבשות העצמיות
נמשך מגיל שנתיים ועד שלוש שנים. הילד מבין שהוא נפרד מהאם ומהאחרים.
על פי מאהלר, כשלים בכל אחד משלבי תהליך הספרציה-אינדיבידואציה עשויים להוביל לפתולוגיות שונות. ככל שהכשל המוקדם יותר, כך הפתולוגיה תהייה חמורה יותר.
ספריה
1968: On Human Symbiosis and the Vicissitudes of Individuation Vol. 1 : Infantile Psychoses
1975: The Psychological Birth of the Human Infant
1977: Separation - Individuation Vol. 2 : The Selected Papers of Margaret S. Mahler
1979: Selected Papers of Margaret S. Mahler
1988: The Memoirs of Margaret Mahler
קישורים חיצוניים
מרגרט מאהלר בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
מרגרט מאהלר - ביוגרפיה מורחבת
הערות שוליים
קטגוריה:יהודיות הונגריות
קטגוריה:רופאים יהודים הונגרים
קטגוריה:רופאות יהודיות הונגריות
קטגוריה:פסיכואנליטיקאיות יהודיות
קטגוריה:פסיכואנליטיקאים יהודים
קטגוריה:פסיכואנליטיקאים אמריקאים
קטגוריה:רופאי ילדים יהודים הונגרים
קטגוריה:רופאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:פסיכואנליטיקאים יהודים הונגרים
קטגוריה:פסיכואנליטיקאיות יהודיות הונגריות
קטגוריה:פסיכיאטריות יהודיות אמריקאיות
קטגוריה:שופרון: אישים
קטגוריה:הונגריות שנולדו ב-1897
קטגוריה:נפטרות ב-1985 | 2024-09-28T11:02:11 |
תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה | תאוריית ההתפתחות בשלבים היא תאוריה בפסיכולוגיה התפתחותית שהגה ז'אן פיאז'ה. התאוריה מסבירה את ההתפתחות הקוגניטיבית האנושית כתהליך המורכב משלבים אוניברסליים בעלי שוני איכותי, אשר משותפים לילדי כל התרבויות. את ההתקדמות בין השלבים מובילים תהליכי בשילה מוחית ביולוגיים, שאינם ניתנים להאצה באמצעות אימון.
בנוסף, מונעת ההתקדמות על ידי מנגנון האיזון. למול מצבים חדשים, נוקט הילד באחת משתי אסטרטגיות: הטמעה, המבוססת על ניסיון להתמודד עם המצב החדש באמצעות כלים והתנהגויות שרכש בעבר, או התאמה, המבוססת על שיכלול ההתנהגות בהתאם לנסיבות. לדוגמה, תינוק שלמד לשתות מבקבוק על ידי מציצה, ינסה לבצע זאת גם כשתוגש לו כוס לראשונה (הטמעה). לאחר שיגלה כי פעולת המציצה חסרת תועלת, ישנה את התנהגותו עד שילמד כיצד לשתות מהכוס כראוי (התאמה).
כחלק מההתפתחות הקוגניטיבית של הילד, ולצד למידתו מהתנסויותיו החברתיות, טען פיאז'ה כי מתפתח המוסר. תאוריית ההתפתחות המוסרית שהגה כוללת שלושה שלבים, המקבילים לשלבי תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית.
שלבי ההתפתחות הקוגניטיבית
התקופה הסנסורית מוטורית
השנתיים הראשונות לחיי התינוק, תקופת הינקות, כונו בידי פיאז'ה "התקופה הסנסורית מוטורית" (כלומר, מתמקדת בחישה ובתנועה), וגם היא חולקה על ידו לשלבי משנה. בחודש הראשון לחייו מצוי הילד בשלב הרפלקסים – רפלקסים כמו מציצה ולפיתה שולטים בחייו, וגם התנהגויות שהן כמו רפלקסיביות אך אינן מותנות להגיב על גירוי מסוים. אחר כך, עד גיל ארבעה חודשים, עובר הילד לשלב של תגובות מעגליות ראשוניות. פעילות גופנית אקראית של התינוק גורמת לו מפעם לפעם לחוויות נעימות, למשל מגע האגודל בפה. הילד מנסה לשחזר חוויות אלו. בשלב זה הוא מוגבל לשחזור פעולות שהתרחשו על גופו. בשני שלבים ראשונים אלו נעדר התינוק ידע על קביעות אובייקט – המשך קיומו של אובייקט גם כאשר מעלימים אותו או מסתירים אותו ממנו.
השלב השלישי, מגיל 4 חודשים עד גיל 8 חודשים, הוא שלב של תגובות מעגליות שניוניות. פעילות אקראית מחוללת חוויות נעימות שאינן כרוכות דווקא בגופו של התינוק. כך לימד פיאז'ה את בנו התינוק לורן להניע חוט כדי להשמיע צליל רעשן. הלימוד אינו כולל הבנה עמוקה יותר כלשהי, ואם ייקשר החוט לידו השנייה של הילד, הוא יצטרך לשוב על תהליך הלמידה.
בשלב הבא, שמצויים בו ילדים עד תחילת שנת חייהם השנייה, מסוגל הילד לבצע כבר התנהגות מתואמת, תינוק עשוי לעשות פעולה שמטרתה היא רק עשייתו של דבר אחר. הוא יכול לסלק חפץ מדרכו כדי להגיע אל חפץ אחר. יש ממצא מחקרי מעניין לגבי קיומה של "קביעות אובייקט" בשלב ינקות זה. מתברר שהתינוקות אומנם מחפשים חפצים שהוחבאו לנגד עיניהם, אך אין הם עושים את החיפוש במקום שבו החפץ הוחבא, אלא במקום שבו הם מצאו אותו בעבר. יש הסבורים שכשל זה נובע ממגבלת זיכרון, אך פיאז'ה סבר שילד בשלב הרביעי אינו מסוגל לתפיסה קוגניטיבית מלאה של מושג ההחבאה. זו תגיע רק בשלב השישי.
בשלב החמישי, שהוא מגיל שנה ועד גיל שנה וחצי, יש כבר תגובות מעגליות שלישוניות. התינוק נוטש את הרגלו לחזור שוב ושוב על פעולה שהצליחה בידו (כפי שעשה בשלב השניוני), ובמקום זאת עורך וריאציות שונות על הפעולה. זהו שלב המאופיין בסקרנותו הרבה של התינוק. פיאז'ה היה חדשני בכך שהבליט את חשיבות הסקרנות והשתתפותו הפעילה של הילד בהתקדמותו הקוגניטיבית.
השלב השישי, המסמן את סופה של התקופה הסנסומוטורית בחיי התינוק, הוא שלב שבו מתחילה חשיבה בסמלים. הילדים מסוגלים ללמוד דרכי התנהגות ולהפנים אותן בראשם מבלי לממש אותם אלא בעתיד.
השלב הקדם-אופרציונלי
משרוכשים התינוקות יכולת הסמלה, גדלה מאוד יכולת החשיבה שלהם, אך עדיין היא רחוקה מבשלות. במיוחד הדגיש פיאז'ה את תפיסת השימור. עד גיל שבע מתקשים ילדים להבין שימור. בניסוי מפורסם מאוד פיאז'ה הציג שלוש כוסות לפני ילדים. שתיים מהן זהות ואחת צרה וגבוהה. הוא מזג משקה לשתי הכוסות הזהות, עד שהילד סבר שאכן יש כמות דומה של נוזל בשתיהן. עתה מול פניו של הילד, הוא העביר את הנוזל מאחת הכוסות הזהות לכוס הצרה. הילד הטיפוסי בן החמש משוכנע כי עתה אין כמות זהה של משקה בכוס הצרה ובכוס הרגילה. טעות זו של הילד מכונה "טעות מרכוז", שבה הילד מסוגל להתמקד רק בממד אחד. טעות זו היא גם הגורם לאגוצנטריות שתפורט בהמשך.
טעות זו נובעת כנראה מחד־ממדיותה של חשיבת הילד. הוא אינו מסוגל לשקלל בין אורך ורוחב ומתמקד ברובד אחד בלבד, זה הנראה ביותר לעין. הילד גם אינו מסוגל לתפוס את מושג ההפיכות, ואכן ילדים בני שש או שבע אשר כבר מצליחים להתמודד עם בעיית הכוסות, מנמקים לעיתים את תשובתם הנכונה באומרם "זה שווה כי אפשר להחזיר את זה!".
מאפיין נוסף של החשיבה הפרה-אופרציונלית הוא האגוצנטריות. פיאז'ה הדגים כי ילדים בשלב זה אינם מסוגלים לתפוס אפילו את ההבדל בין שדה הראייה הנשקף מעיניהם למה שרואים אחרים הנמצאים בזווית שונה מהם.
מבחינת ההתפתחות המוסרית המשמעות של מאפיינים אלו היא שהמוסר אינו קיים עדיין, כיוון שהילד לא יכול לראות את הדברים מעיני אחר, ולכן הגדיר פיאז'ה שלב זה כשלב חוסר המוסר.
מאפיינים נוספים הם: "אנימיזם" - ייחוס תכונות אנושיות לעצמים דוממים, ייחוס של השפעה לא רציונלית למחשבות, ההנחה שהירח והכוכבים נעים לפי תנועת בני האדם ועוד.
שלב האופרציות המוחשיות
אל שלב האופרציות המוחשיות מגיעים ילדים בני שבע, ונותרים בו עד גיל 12 לערך. בשלב זה נרכשים כישורים חשובים, כמו הבנת הטרנזיטיביות (אם א' גדול מב' וב' גדול מג', א' גדול מג') ויכולת מיון מפותחת ורב ממדית. עם זאת, החשיבה המופשטת עדיין חלשה.
בשלב זה מתקשים במיוחד במשימות של פרופורציה. פיאז'ה הראה כשילדים בגיל המתאים מתבקשים לבחור בין שני כדים, שבהם שיעור הגולות האדומות והכחולות שונה, אין הם מסוגלים לקבוע היכן היחס נוטה יותר לטובת הגולות האדומות, אלא פשוט מנסים לספור באיזה כד יש יותר גולות בצבע אדום.
מבחינת ההתפתחות המוסרית התייחס פיאז'ה לשלב זה כשלב הריאליזם המוסרי. בגלל החשיבה הקונקרטית שמאפיינת שלב זה, נתפס המוסר כדבר מוחלט וטוטאלי שלא ניתן לשנות את חוקיו. למשל, ילדים בשלב זה עשויים לומר שהעונש עבור אדם ששבר צלחת הוא זהה בין אם האדם ביצע זאת בכוונה תחילה ובין אם בטעות, ולא ניתן להפעיל שיקול דעת שונה במקרים אלו. כך, למשל, ילד עשוי להקפיד מאוד על הכללים במשחקיו - "זה החוק וזהו", ולסרב להגמיש אותם עבור אח קטן שמצטרף למשחק.
שלב האופרציות הפורמליות
בגיל 12 או 13 מגיע הילד לשלב של חשיבה פורמלית, כלומר מופשטת. פיאז'ה מציין שישנן תרבויות פרימיטיביות ששלב זה אינו בא בהן לידי ביטוי, וכן שלא כל מתבגר ומבוגר זוכה להגיע לרמת חשיבה זו.
מה שמייחד ילדים בשלב זה הוא הניסיון להחיל את החשיבה המופשטת בצורה גורפת מדי, ועל כן רואים אצל מתבגרים הרבה פעמים אידיאליזם מנותק מהמציאות.
מבחינת ההתפתחות המוסרית התייחס פיאז'ה לשלב זה כשלב המוסריות האוטונומית. לטענתו, יכולת ההפשטה שמתפתחת מאפשרת יכולת שיפוט מופשטת ורחבה, שהיא פחות קונקרטית. לפיכך הם מתחילים לשים לב גם לכוונות שעומדות בבסיס הפעולה ולהתייחס אליה באופן יחסי בהתאם למצב, וכן מסוגלים להביא בחשבון דעות שונות בחברה לגבי כל פעולה כדי לקבוע עד כמה היא מוסרית.
ביקורת על פיאז'ה
התאוריה של פיאז'ה היוותה אבן דרך בכך שעמדה על מספר תהליכים חשובים בהתפתחות ההגיון המוסרי של הילד, אך מחקרים עדכניים מראים כי הוא לא העריך נכונה את חשיבתם המוסרית של ילדים בגיל הרך, ולפיכך חוקרים שבאו בעקבותיו התייחסו בהרחבה גם לשלבי ההתפתחות המוסרית המוקדמת.
באופן כללי נמתחה ביקורת על התעלמותו של פיאז'ה מכללים יסודיים של מחקר אמפירי. קבוצות המדגם שלו היו קטנות, לעיתים מורכבות רק מילדיו, ורבות מהשערותיו לא הועמדו במבחן ניסויי של ממש. מחקרי המשך לא תמיד עלו בקנה אחד עם מסקנותיו, אך לעיתים איששו אותם במידה כלשהי.
גם כיום מקובלת חלוקת השלבים שלו, אך ידוע שלעיתים ילד יכול להתקדם במאפיין אחד של שלב ולא במאפיין אחר (דבר הקרוי דאקלאז').
היום סוברים שמערכי הניסוי שלו היו מסורבלים מדי, ולכן הוא נתן מועד מאוחר מדי לרבות מהתקדמויותיו של התינוק. יכולות כמו הבנת קביעות אובייקט, יכולת לתאר את זווית הראייה של האחר או תפיסת הטרנזיטיביות, נרכשות כנראה מוקדם מששיער. חלק מהכישורים שסבר שבאים בשלבים הם כנראה מולדים.
בנוסף, ושלא כפי שגרס, אפשר להקדים את רכישתן באמצעות למידה, אם כי במגבלות מסוימות.
התעלמותו של פיאז'ה מהקשרים תרבותיים וחברתיים גם היא עוררה ביקורת רבה.
תאוריות שלבים ההולכות בעקבות פיאז'ה אך מקפידות על היצמדות רבה יותר לנתונים שנאספו אמפירית ועל שיפורים תאורטיים בהתאם קרויות נאו-פיאז'יוניות. תאוריות ידועות בתחום ההתפתחות המוסרית שנוצרו בעקבות הביקורת על פיאז'ה, הן התאוריה של לורנס קולברג, שחילק את ההתפתחות לשלבים רבים יותר, והתאוריה של קרול גיליגן, שנכתבה בעקבות ביקורתה על הטיית המגדר נגד נשים בתאוריות שקדמו לה.
ראו גם
ז'אן פיאז'ה
לקריאה נוספת
סרוף, א., קופר, ת., ודהארט, ג., (1998), "התפתחות הילד: טבעה ומהלכה", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב.
רוני סולן, "חידת הילדות", מודן הוצאה לאור, 2007.
קישורים חיצוניים
The Growth of Knowledge – סרטון הסבר על התפתחות קוגניטיבית ותאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה מתוך CrashCourse
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פסיכולוגיה התפתחותית
קטגוריה:ינקות
קטגוריה:מחקר הילדות
קטגוריה:פילוסופיה של החינוך
קטגוריה:חיברות
קטגוריה:חינוך לגיל הרך
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר | 2023-07-01T01:17:40 |
פוספאטים | REDIRECT זרחה | 2005-03-04T23:19:16 |
לוגו (שפת תכנות) | לוגו היא שפת תכנות חינוכית שפותחה בסוף שנות השישים על ידי ואלי פוירציג וסימור פאפרט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), תוך התבססות על שפת LISP ורעיונותיו של הפסיכולוג ז'אן פיאז'ה.
שמאל|ממוזער|450px|ציור דמוי כיסא והקוד ליצירתו.
מאפייני השפה
פיתוח שפת לוגו הונחה על ידי תפישת עולם חינוכית, בכל הקשור לבתי-ספר בכלל, ולמחשבים בחינוך בפרט. ביישום המקובל של למידה ממוחשבת משמש המחשב כתחליף למורה: המחשב מלמד את התלמיד (מתמטיקה, אנגלית וכו'). בלוגו מלמד התלמיד את המחשב, ובכך מפתח את יכולתו וידיעותיו.
ללוגו, כמו לכל שפת תכנות, אוצר מילים נתונות (שהמשתמש יכול לשנות את משמעותן), שבאמצעותו נכתבות התוכניות. בלוגו, תכנות פירושו הרחבת אוצר המילים של השפה. המשתמש מלמד את המחשב בהדרגה מונחים חדשים, שמאפשרים את הגשמת מטרתה של התוכנית. הדבר נעשה באופן דומה להגדרת פונקציות (פרוצדורות, סברוטינות או מתודות) בשפות תכנות אחרות, אבל בלוגו מושם דגש על "לימוד" המחשב. בניגוד למקובל בשאר שפות התכנות, כל מונח נערך בדרך כלל בנפרד.
דוגמה: יש לכתוב תוכנית שמטרתה לצייר שכונת מגורים. אוצר המילים הבסיסי (הן לא שמורות) של לוגו כולל, בין השאר, הוראות לציור קטע ישר והוראות לפנייה ימינה או שמאלה בזווית נדרשת. באמצעות אוצר מילים מינימלי זה נלמד תחילה את המחשב לצייר ריבוע, מלבן ומשולש. בהמשך נלמד את המחשב לצייר בית שמורכב מהצורות הללו, ולבסוף ילמד לצייר שכונה שמורכבת מבתים אחדים. פעולת התכנות בצורה זו נעשית מובנית יותר, וניטלים ממנה התחכום הטכני והמוזרות שמאפיינים שפות תכנות נפוצות.
כפי שניתן לחוש מדוגמה זו, שפת לוגו כוללת יכולת גרפית המאפשרת לצייר באמצעותה, בקלות יחסית, רישומים מורכבים. יכולת גרפית זו, שהיא מסימני ההיכר של לוגו, נוספה לשפה בשלב מתקדם של פיתוחה, וזאת כדי לאפשר שימוש בשפה באמצעות כלי פשוט, שמוכר היטב גם לילדים (וגם למבוגרים חסרי רקע מתמטי). הציור נעשה באמצעות "צב", שהיה בתחילה חפץ מכני דמוי צב, והפך במהרה לצב סמלי, המיוצג על ידי חץ משולש על מסך המחשב.
מילות פקודה בסיסיות
נקה מסך - CLEARSCREEN (בקיצור: CS)
זוז קדימה - FORWARD (בקיצור: FD)
זוז אחורה - BACK (בקיצור: BK)
פנה ימינה - RIGHT (בקיצור: RT)
פנה שמאלה - LEFT (בקיצור: LT)
הרם עט - PENUP (כלומר שמעתה כל הוראת תזוזה לא תלווה ברישום קו) (בקיצור: PU)
הורד עט - PENDOWN (כלומר שמעתה כל הוראת תזוזה תלווה ברישום קו) (בקיצור: PD)
חזור פעמים אחדות על ההוראות שבהמשך (לולאה) - REPEAT
צב הביתה - home (מחזיר את הצב לנקודת ההתחלה)
הראה את הצב - SHOWTURTLE (בקיצור: ST)
הסתר את הצב - HIDETURTLE (בקיצור: HT)
דוגמאות
הסימן ; הוא תחילתה של הערה.
דוגמה 1: תוכנית לוגו קטנה לציור ריבוע:
REPEAT 4 [FORWARD 200 LEFT 90] ; square
התוכנית מורה לצב לבצע 4 פעמים את ההנחיה: זוז קדימה 200 פיקסלים ואחר כך פנה שמאלה ב-90 מעלות. הצב מבצע הנחיה זו, תוך שהוא רושם על-גבי המסך את מסלול תנועתו.
דוגמה 2: ציור מורכב יותר מתקבל כאשר הצב מבצע את ההנחיה הקודמת 9 פעמים, תוך שינוי זווית המוצא שלו ב-40 מעלות ימינה בכל פעם:
REPEAT 9 [REPEAT 4 [FORWARD 120 LEFT 90] RIGHT 40] ; flower
דוגמה 3: דוגמה זו ממחישה שלוש תכונות של לוגו:
הוספת מילים חדשות לשפה: בדוגמה נוספת לשפה המלה spiral, שמאפשרת ציור ספירלה.
העברת פרמטרים
רקורסיה, שהמימוש שלה בלוגו טבעי ונפוץ.
TO spiral :size
IF :size > 30 [STOP] ; a stop condition
FORWARD :size RIGHT 15 ; many lines of action
spiral :size *1.02 ; the tailend recursive call
END
לאחר הגדרת המלה החדשה, הפעלתה נעשית באמצעות כתיבתה כהוראה, למשל spiral 10, שתיתן את התוצאה הבאה (המשולש בקצה הספירלה הוא ה"צב", שהוסתר בדוגמאות הקודמות):
שמאל|250px|ממוזער|דוגמה 3
דוגמה 4: דוגמה זו ממחישה מעט מהיכולת המתמטית של לוגו, באמצעות יצירת מילה לחישוב הפונקציה עצרת, על-פי הגדרתה הרקורסיבית של פונקציה זו.
TO factorial :n
IF :n =1 [OUTPUT 1] ; a stop condition
OUTPUT :n * factorial :n-1
END
במערכת החינוך בישראל
השפה הובאה לישראל על ידי פרופ' אורי לירון שחזר משבתון בבוסטון. פרופ' לירון הקים בישראל גם את אל"י - אגודת לוגו הישראלית, וכתב את ספרי הלימוד הראשונים של לוגו בעברית (יחד עם פרופ' רינה צצקיס ופרופ' פרלה נשר).
פרופ' יהושפט גבעון הכניס את הקורסים הראשונים בהוראת לוגו למכללות הכשרת מורים כחלק אינטגרלי של ההכשרה להוראת מדעי המחשב. מאוחר יותר הוא לימד גם קורס "מדעי המחשב בישומם בחינוך" במסגרת התוכנית לתואר שני בחינוך באוניברסיטת תל אביב.
מאוחר יותר פותחה תוכנית לימודים לתלמידי תיכון "מבוא למדעי המחשב בסביבת לוגו". התוכנית פותחה במחלקה להוראת הטכנולוגיה והמדעים בטכניון על ידי צוות "מגוון" שפרופ' לירון עמד בראשו. בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 התקיימו בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים לימודים של שפת התכנות "לוגו". בהמשך נלמדה בבתי הספר התיכוניים גרסה חדשה יותר בשם "תבל", שפותחה על ידי אותו צוות.
החל משנות ה-2000, נלמדת ביחידה של נוער שוחר מדע וטכנולוגיה בטכניון סדנה שנקראת "עולם התוכנה". הסדנה נלמדת באמצעות תוכנת Microworlds Ex ונמשכת 12 שיעורים, ומיועדת לתלמידים בכיתות ה-ח.
הסדנה משתמשת בתוכנה המבוססת על שפת לוגו המאפשרת חשיפה של תלמידים צעירים להיכרות ראשונה עם תכנים מרכזיים במדעי המחשב. באמצעות שפה זו, לומדים התלמידים את העקרונות הבסיסיים המשותפים לכל שפת תכנות.
במהלך הסדנה התלמידים יוצרים באמצעות שפת לוגו פרויקטים בתכנות בנושאים שקרובים לליבם, כדוגמת: משחקי מבוכים, משחקי מלחמה, פקמנים, משחקי זיכרון, חידונים ועוד. החשיפה לשפה גרפית, קלה יחסית להבנה, מאפשרת לאלו שימשיכו במגמת מחשבים מניעת קשיי הבנה רבים בלמידת עקרונות בסיסיים של תכנות, ולאלו שלא ילכו למגמת מחשבים - חשיפה לנושא במהלך שנות לימודיהם במערכת החינוך.
הסדנה מיועדת לתלמידים וכן לקבוצות לימוד מאורגנות מבתי ספר. במסגרת עמותת אופנים, מגיעות גם קבוצות לימוד מהפריפריה שמשתלבות בסדנאות השונות.
במסגרת פעילות רפא"ל לקידום המדע בפריפריה, התקיים גם קורס העשרה שבמסגרתו למדו תלמידי חטיבות הביניים בקרית החינוך אורט עכו קורס של תכנות בסיסי. הקורס היה מבוסס על שפת לוגו ונלמד באמצעות תוכנת Microworlds בשנים 2006-2013.
לקריאה נוספת
אורי לירון, פרלה נשר ורינה צצקיס, מדריך לעסקי צבים - גרפיקה, פתרון בעיות ותכנות מיבני בשפת לוגו, הוצאת BUG מחשבים, 1984.
אורי לירון, "לוגו כיום: חזון ומציאות", מעשה חושב, אפריל 1986.
צו לצו - עלון אל"י - אגודת לוגו הישראלית, יצא לאור מסוף 1986 ועד 1993.
קישורים חיצוניים
ש. מנולה, LOGO – תכנות פונקציונלי, הוצאת הוד-עמי, 1989
לוגו בדפדפן
Logo Foundation
אקדמיית הצב: לימוד לוגו בעברית דרך הדפדפן
הערות שוליים
קטגוריה:שפות תכנות | 2023-07-27T14:13:17 |
EXT2 | טקסט=|ממוזער|250x250 פיקסלים|ארכיטקטורת ה־inodes ב־EXT2.
ה־ext2, או בשמה המלא מערכת הקבצים המורחבת השנייה, הייתה מערכת הקבצים הסטנדרטית של מערכת ההפעלה לינוקס למשך מספר שנים, וגם כיום יש לה שימוש נרחב. היא תוכננה בראשונה על ידי רמי קארד (Rémy Card), בהתבסס על העקרונות של מערכת הקבצים המורחבת (ext). מערכת הקבצים הזו מהירה יחסית, ומשמשת כגורם השוואה במבחני ביצועים של מערכות קבצים אחרות. החסרון העיקרי של ext2 הוא שהיא אינה מערכת קבצים מתועדת (journaling filesystem). ב־ext3, יורשתה של ext2 יש תיעוד, והיא תואמת ext2.
המימוש בפועל העיקרי של מערכת הקבצים הזו, היא מערכת הקבצים ext2fs, בליבת לינוקס. מימושים אחרים (בדרגות שונות של איכות ושלמות) קיימים גם ב־HURD, מספר ליבות של מערכות BSD והתקני צד-שלישי של מערכת Windows של חברת מיקרוסופט.
ext2 הייתה מערכת הקבצים הנבחרת בהפצות לינוקס רד האט, פדורה ודביאן, והוחלפה במערכת הקבצים ext3, החדשה יותר. את EXT3 החליפה ext4.
היסטוריה
הפיתוח המוקדם של ליבת לינוקס נעשה תחת מערכת ההפעלה Minix. לכן היה זה טבעי לבחור במימוש של מערכת הקבצים של מיניקס כמערכת הקבצים הראשונה של לינוקס. מערכת הפעלה זו הייתה נקיה יחסית מתקלות ובאגים, אך השתמשה ב־offset פנימי ברוחב 16 סיביות בלבד, מה שאיפשר גודל מקסימלי של 64 מגה בייט. כמו כן, ניתן היה לסמן שם קובץ ב־14 תווים בלבד. בעקבות המגבלות הללו, החלה עבודה על מערכת קבצים חלופית אשר תשמש את לינוקס.
כדי להקל על הוספת מערכות קבצים, ולספק API גנרי לניהול קבצים, הוספה לליבת לינוקס שכבת VFS, היא שכבת "מערכת קבצים וירטואלית". מערכת הקבצים המורחבת ext שוחררה באפריל 1992 כמערכת הראשונה שמשתמשת ב־API של מערכת הקבצים הווירטואלי, והוספה לליבת לינוקס החל מהגרסה 0.96с. מערכת הקבצים ext פתרה את שתי הבעיות העיקריות של מערכת הקבצים של מיניקס: היא איפשרה 2 ג'יגה-בייט של מידע ושמות קבצים באורך עד 255 תווים. אולם גם לה היו בעיות: לא היה ניתן לגשת למערכת הקבצים במקביל, לא ניתן היה לשנות את מבנה ה־inode (מבנה נתונים שמחזיק מידע על הקובץ), ואת חותמות זמני הגישה לקבצים.
בינואר 1993, פותחו שתי מערכות קבצים חדשות, כפתרון לבעיות אלה: מערכת הקבצים Xia ומערכת הקבצים המורחבת השנייה. האחרונה הייתה מבוססת רבות על מערכת הקבצים המורחבת המקורית, עם ארגון מחדש ושיפורים רבים, ותוכננה כך שתוכל לתמוך בהרחבות עתידיות ללא שינוי מבני.
מערכת הקבצים המורחבת השנייה יכולה להכיל קובץ בגודל עד 16 ג'יגה-בייט כאשר גודל הבלוק הוא 1KB(זהו גודל הבלוק המינימלי עבורה) ועד 2TIB בגודל בלוק של 4-8KB, אורך שם קובץ מקסימלי של 255 תווים, ואורך משתנה של גודל בלוק הזיכרון (יחידת הזיכרון הבסיסית באחסון נתונים על המערכת קבצים)
מפרט מערכת הקבצים
קבוצת בלוקים
כל מערכת קבצים ext2 מחולקת לקבוצות בלוקים, כאשר כל אחת מורכבת מהמרכיבים הבאים לפחות:
בלוק-על
מתארי הקבוצה
מיפוי בלוקים
מיפוי Inode
טבלת Inode
בלוקי מידע
קבוצות בלוקים דומות לקבוצות צילינדר במערכת הקבצים FFS של ברקלי, אשר פותחו במקור כדי לעכב את פעולת הפרגמנטציה לקבצים.
בלוק-על
בלוק העל מכיל מידע המתאר את מערכת הקבצים כולה:
מספר ה-inodes
מספר הבלוקים
מספר הבלוקים השמורים
מספרו של בלוק המידע הראשון
גודל בלוק
גודל מקטע
מספר בלוקים לכל קבוצה
מספר המקטעים לכל קבוצה
מספר ה- inodes לכל קבוצה
זמן העגינה (mount)
זמן כתיבה
מספר העגינות
מספר העגינות המקסימלי
חתימת קסם (Magic signature)
מצב מערכת הקבצים: בר-תוקף (נותק מהעגינה בצורה נקיה) או שגיאה
התנהגות בעת זיהוי שגיאה
שלב בקרה משני
התאריך בו מערכת הקבצים נבדקה לאחרונה
משך הזמן המקסימלי בין בדיקות עוקבות
שם משתמש ומספר הקבוצה המהווים ברירת מחדל בגישה לבלוקים שמורים.
Inodes
Inodes מכילים את כל המידע בנוגע לקובץ מסוים:
אופן פעולת הקובץ
מספר משתמש (uid)
מספר קבוצה (gid)
גודל הקובץ, בבייטים
זמן הגישה האחרונה לקובץ (atime)
זמן שינוי ה-Inode האחרון (ctime)
זמן שינוי הקובץ האחרון (mtime)
זמן מחיקת הקובץ (dtime)
מספר הקישורים
מספר הבלוקים
סוג הקובץ
מאפייני הקובץ
רשימת כתובות של הבלוקים, כאשר קיימות שלוש רמות קישור:
בלוק המכיל חלק מן המידע הממשי של הקובץ (גישה ישירה דרך הכתובת)
בלוק עקיף המחזיק כתובות ישירות של בלוקים עם מידע ממשי של הקובץ (גישה עקיפה דרך הכתובת)
בלוק עקיף-כפול המחזיק כתובות של בלוקים עקיפים (גישה עקיפה כפולה דרך הכתובת)
בלוק עקיף-משולש המחזיק כתובות של בלוקים עקיפים-כפול (גישה עקיפה משולשת דרך הכתובת)
מדריכים
(נקראים גם ספריות או מדורים): מיוצגים על ידי רשימה של כניסות מדריך, כאשר כל כניסה מכילה מספר inode ושם קובץ.
קבצים
קבצים רגילים:
מיוצגים כרשימה של בלוקים, כאשר המצביעים אליהם עוברים דרך ה־inodes. הבלוקים עצמם הם חסרי שדות הגדרה, ומכילים מידע קובץ או כתובות בלבד.
קישורים:
קישורים קשים - מהווים שם נוסף לקובץ, ולא ניתן להבדילם מהקובץ המקורי. כיוון שקובץ הוא רשימה של בלוקים, השם הוא בסה"כ תכונה של קובץ ולא מזהה (שלא כמו במערכות קבצים אחרות). לכן קישור חזק הוא בסה"כ מצביע נוסף לאותה רשימת בלוקים של זיכרון, ולכן כדי למחוק קובץ, יש למחוק את כל הקישורים הקשים אליו.
קישורים סימבוליים (רכים) - קבצים נפרדים אשר מצביעים על קובץ אחר. מחיקת קישור סימבולי לא מוחקת את הקובץ שעליו מצביעים, ומחיקת קובץ לא מוחקת את הקישור הסימבולי (אך הקישור הסימבולי הופך לחסר משמעות ואינו מצביע על דבר).
קבצים מיוחדים:
התקני בלוק
התקני תווים
FIFO
קישורים חיצוניים
תכנון ומימוש של ext2
דף הבית של ext2fs
קטגוריה:לינוקס
קטגוריה:מערכות קבצים
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1993 | 2024-06-01T11:19:23 |
אנה טיכו | שמאל|ממוזער|250px|"הרי יהודה", 1970, עיפרון ופסטל על נייר, אוסף גלריה אנגל
שמאל|ממוזער|250px|לוח זיכרון במרכז העיר ברנו
אנה טיכו (27 באוקטובר 1894 – 1 במרץ 1980) הייתה אחות מוסמכת, ציירת ישראלית וכלת פרס ישראל בתחום הציור.
ביוגרפיה
אנה (חנה) טיכו נולדה לפנחס וברתה בראון בעיר ברנו שבמוראביה (אז חלק מאוסטרו הונגריה, כיום חבל בצ'כיה). לוח זיכרון נמצא על גבי הבניין בו נולדה, במרכז העיר, סמוך לשוק הכרוב (בצ'כית Zelný trh). גדלה והתחנכה בווינה.
בגיל 15 החלה ללמוד ציור בווינה. בשנת 1912 עלתה לארץ ישראל עם בן דודה, רופא העיניים ד"ר אברהם אלברט טיכו, ובהמשך נישאה לו. הם התיישבו בירושלים ופתחו בה מרפאת עיניים, בה סייעה טיכו לבעלה.
ד"ר אפרים סיני שהיה אסיסטנט של ד"ר טיכו במשך כשנתיים (בשנות העשרים של המאה ה-20), מעלה זיכרונות בספרו "במלוא העין": "גברת טיכו הייתה הגבירה, המנהלת והאחות הראשית. בחדר הניתוח היו היא וד"ר טיכו צוות מאומן להפליא. היא הייתה יודעת, ללא דיבורים, להושיט בזמן הניתוח את המכשיר הדרוש ברגע הדרוש. נהגה לרדת לקומה התחתונה זמן קצר לפני תחילת הניתוחים, מסדרת את המכשירים, בוחנת את הסכינים, מכינה את הזריקות והחומר הסטרילי. הכול היה מסודר על שולחן המכשירים, מצוחצח ונוצץ. היא הייתה בקיאה בכל שלבי הניתוח ואצבעותיה היו מרחפות בין שולחן הניתוחים לבין שולחן המכשירים כידי פסנתרן הפורט על מנענעי הפסנתר."
בני הזוג טיכו התערו בחיי החברה והתרבות של ירושלים. בבית המידות שרכשו בירושלים ואשר קומתו הראשונה שימשה במקביל כמרפאה, ארחה טיכו את האליטה האינטלקטואלית של יוצאי גרמניה, וכן את מנהיגי היישוב, ראשי הממשל הבריטי, אמנים, סופרים ואינטלקטואלים - מארץ ישראל ומחוצה לה.
משנות העשרים ואילך רשמה טיכו בעיפרון, דיו ופחם את נופי ירושלים וסביבותיה, כמו גם את תושבי ירושלים ומטופלים של בעלה. עתים עשתה זאת בסטודיו, אך בדרך כלל העדיפה לצאת לחיק הטבע ולרשום שם. בשנות השישים, אחרי מותו של בעלה, הפכו רישומיה לחופשיים יותר ויותר ונעו במידה מסוימת לכיוון של הפשטה. יצירותיה המאוחרות הפכו לפנורמיות וצבעוניות ונעשו בצבעי מים וצבעי פסטל.
ציוריה של אנה טיכו נמצאים באוספי מוזיאונים רבים, מהם מן החשובים בעולם.
בשנת 1965 זכתה בפרס ירושלים לאמנות. בשנת 1970 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בשנת 1975 זכתה בפרס סנדברג מאת מוזיאון ישראל. בשנת 1980, זמן קצר לפני פטירתה, הוכתרה ככלת פרס ישראל לציור (עמה זכו בפרס גם יוסל ברגנר ופנחס ליטבינובסקי).
לקראת סוף ימיה החליטה טיכו לתרום את ביתה, על אוסף האמנות שבו הכולל את ציוריה ועוד שכיות חמדה שאסף בעלה על פני השנים, למען תושבי ירושלים. הבית פועל כיום כשלוחה של מוזיאון ישראל, בשם בית טיכו. ד"ר טיכו רכש בית נוסף במוצא. היה זה בית ערבי בן 150 מ"ר שאליו היו מגיעים בני הזוג בסופי-השבוע. בשנת 1990 נמכר הבית. בשנת 1980 נפטרה אנה טיכו ונטמנה לצד בעלה בהר המנוחות בירושלים.
הנצחה
ב-10 פברואר 1981, הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולי דאר שנקראה "ציורי ירושלים", שבה נכלל בול של ציור נוף ירושלמי שציירה טיכו. השירות הבולאי מכר 981,000 בולים של בול זה בתוך תקופה של עשרה חודשים עד להפסקת המכירה.
על שמה ספרייה ואולם הרצאה בבנימינה-גבעת עדה.
מבחר תערוכות יחיד
1959 - בית הנכות בצלאל, ירושלים.
1959 - מוזיאון סטדלייק, אמסטרדם.
1962 - מוזיאון בולטימור לאמנות, מרילנד.
1964 - מכון האמנות של שיקגו, אילינוי.
1967 - מוזיאון רוז לאמנות, אוניברסיטת ברנדייס, וולת'ם, מסצ'וסטס.
1970 - המוזיאון היהודי של ניו יורק, ניו יורק.
1972 - מוזיאון אשמוליאן, אוקספורד.
1973 - מוזיאון ישראל, ירושלים.
1974 - מוזיאון תל אביב לאמנות.
1978 - מוזיאון ישראל, ירושלים.
1983 - המוזיאון היהודי של ניו יורק, ניו יורק.
1983 - גלריית בן אורי והמוזיאון, לונדון.
2010 - מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.
2019 - מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע.
2019 - מוזיאון ישראל, ירושלים.
מבחר אוספים ציבוריים
מוזיאון אלברטינה, וינה.
רייקסמוזיאום, אמסטרדם.
מוזיאון סטיידלק, אמסטרדם.
המוזיאון הבריטי, לונדון.
הספרייה הלאומית של צרפת, פריז.
המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.
מכון האמנות של שיקגו.
מכון לאמנות פוג, קיימברידג', מסצ'וסטס.
מוזיאון ישראל, ירושלים.
מוזיאון תל אביב לאמנות.
ספרים וקטלוגים אודות יצירתה
ארץ ישראל: 12 גליונות פקסמיליה, על פי רישומיה של אנה טיכו, הקדמה מאת מקס איסלר, מוציא לאור, לייפציג, 1950.
חנה טיכו - רישומים וצבעי מים, אלישבע כהן, בית הנכות בצלאל, ירושלים, 1959.
אלישבע כהן, Anna Ticho, מוזיאון סטדלייק, אמסטרדם, 1959, קטלוג מס' 216 (בשפה ההולנדית).
חנה טיכו - רישומים, פריץ שיף, מוזיאון לאמנות חדשה, חיפה, 1962.
חנה טיכו - ירושלים/רישומים, מרדכי ארדון, מרדכי נרקיס, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ד.
חנה טיכו - רישומים, וילם סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1968.
אלישבע כהן, ווילם סנדברג, Anna Ticho - Jerusalem Landscapes, drawings and watercolours, הוצאת דביר, תל אביב, 1971.
אנה טיכו - נופים בירושלים, אלישבע כהן, הוצאת דביר, 1971.
אנה טיכו, פיליפ הנדי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1973.
אנה טיכו - נופי ירושלים, חיים גמזו, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1974.
מתווים 1918–1975 / אנה טיכו, בעריכת יונה פישר, מוציא לאור: מוזיאון ישראל, ירושלים, 1976.
אנה טיכו: חמישים שנות יצירה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1968.
אלישבע כהן, Jerusalem Landscapes - Drawings by Anna Ticho, גלריית בן אורי והמוזיאון, לונדון, 1983.
סוזן גודמן, Anna Ticho:Drawings 1971-1980, המוזיאון היהודי של ניו יורק, 1984.
אנה טיכו, אלישבע כהן, צילומים - ישראל צפריר. מוציא לאור: המועצה הלאומית לתרבות ולאמנות, ירושלים, 1986.
"הנוף בחר בי" - אנה טיכו, דיוקנאות ונופים, עירית שלמון ואחרים, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה, 2010.
וינה של אנה, תמנע זליגמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2013.
אנה טיכו: נוף חייה, תמנע זליגמן, רונית שורק ואחרים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2019.
אנה טיכו: התרשמות, דליה מנור, מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע, 2019.
לקריאה נוספת
אליאס ניומן, Art in Palestine, ניו יורק, Siebel Company, 1939.
קרל שוורץ, האמנות היהודית החדשה בארץ-ישראל, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1941.
רות קלינגר, אמנות ואמנים בארץ-ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1946.
פאול לנדאו, Art and Women Artists in Israel, הוצאת ויצו, תל אביב, 1949.
חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, 1957.
צבי זהר, אויגן קולב, הגרפיקה הישראלית, ספרית פועלים, 1960.
בנימין תמוז (עורך), יונה פישר, אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1963, 1966.
יונה פישר, מהנוף אל ההפשטה ומההפשטה אל הטבע, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1972.
רן שחורי, Art in Israel, הוצאת סדן, תל אביב, 1974.
בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980.
סוזן תומרקין גודמן (אוצרת), משה ברש, יונה פישר, יגאל צלמונה, Artists of Israel: 1920-1980, המוזיאון היהודי של ניו יורק, 1981.
מרדכי עומר, על אחד ההרים - ירושלים באמנות הישראלית, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב, 1988.
שלמה שבא, לצייר ארץ כמולדת - סיפורו של דור הציירים הראשון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992.
מירי דבי (קריצלר), סיפורים מימי טיכו, הוצאת דבי אופקים, 1993 (מהדורה שנייה, 2002).
מאירה פרי-להמן, טובל במים, טובל באור - מאה שנות צבעי-מים בישראל, מוזיאון ישראל, 1998.
גדעון עפרת, שירת הקבצנים - דמות הקבצן באמנות הישראלית, בית אבי חי, ירושלים, 2008.
גליה בר אור, אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, המשכן לאמנות עין חרוד, 2009.
יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010.
טיולים בעקבות נשים: לאה גולדברג, רחל המשוררת, חנה סנש, גולדה מאיר, צפורה רוזנפלד, הלנה כגן, אנה טיכו, שרה ילין, / עידית שכטר-פייל, עריכה: יפעת הראבן, עיצוב הספר והעטיפה: אירית עמית, צילומים: עידית שכטר-פייל, מוציא לאור: משכל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב, 2015.
אריק קילמניק, גדעון עפרת, אירנה גורדון, 100 שנות אמנות הדפס בישראל, סדנת ההדפס ירושלים, 2015.
גדעון עפרת, ברלין-ירושלים: אמנות העלייה מגרמניה, תל אביב: בית לאמנות ישראלית, 2015.
David Reifler, Days of Ticho - Empire, Mandate, Medicine and Art in the Holy Land, Gefen Publishing House, ירושלים וניו יורק, 2015.
אבירמה גולן, אנה טיכו (הישראליות), הוצאת צלטנר, 2018.
חיים באר, הנצח ההולך לאט: מחווה לאנה טיכו, מתוך הספר "קשר לאחד - מסעות, בתים ואנשים בירושלים", הוצאת עם עובד, 2018, עמודים 351–357.
קישורים חיצוניים
אירית סלמון,
קרן נוימן, אנה טיכו: אמנית הדור הראשון
יצירותיה של אנה טיכו בגלריה אנגל
הערות שוליים
קטגוריה:אחיות ישראליות
קטגוריה:אחים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לציור
קטגוריה:זוכי פרס סנדברג לאמנות ישראלית
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:יקירות ירושלים
קטגוריה:יקירי ירושלים
קטגוריה:ירושלים: אישים
קטגוריה:ציירות ישראליות
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1894
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1894
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1980
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1980 | 2024-08-01T02:49:03 |
גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה | ממוזער|390x390px
גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה שלב בהיסטוריה של גרמניה לאחר תבוסתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה ותחילה של המלחמה הקרה כשפוצלה גרמניה לשתי מדינות, מערב גרמניה ומזרח גרמניה למשך כ-40 שנים, פיצול שסימל את חלוקתה של אירופה לגוש המזרחי ולגוש המערבי. רק בשנת 1990, בעקבות נפילת חומת ברלין בשנת 1989, גרמניה התאחדה מחדש.
כניעתה של גרמניה במאי 1945
ממוזער|250px|"נשות חורבות" מפנות הריסות
ממוזער|250px|ילדים גרמנים-אתניים שגורשו מפולין
ממוזער|250px|נכי מלחמה
עם כניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945 החזיקו כוחות אמריקאיים ובריטיים בחלקה המערבי של גרמניה וכן בתורינגיה ובחלקים מסקסוניה, סקסוניה-אנהלט ומקלנבורג. בהתאם להסכמות שהושגו קודם לשוך הקרבות נערכו בעלות הברית המערביות ב-1 ביולי 1945 בגבולות שעליהם הוסכם.
בוועידת פוטסדאם באוגוסט 1945 חילקו ביניהן ארבע בעלות הברית המנצחות ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וצרפת את גרמניה בגבולות רפובליקת ויימאר לאזורי כיבוש נפרדים.
ברית המועצות זכתה בחלוקה זו בשטח שעליו קמה מאוחר יותר הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה) וכן שטחים במזרח שהועברו לריבונות פולין, למעט אזור קלינינגרד. הממלכה המאוחדת מצדה זכתה בשטחים שהיו מאוחר יותר למדינות-המחוז שלזוויג-הולשטיין, המבורג, סקסוניה תחתית ונורדריין-וסטפאלן. אזור הכיבוש האמריקני השתרע על בוואריה, הסה, חלקים מבאדן-וירטמברג וכן בברמן וברמרהאפן. צרפת הסתפקה באזור שהפך לימים למדינת ריינלנד-פפאלץ ובחלקים מבאדן-וירטמברג. אזור הסארלנד הועמד תחת מנהל צרפתי. בעלות הברית חילקו ביניהן את בירת הרייך ברלין לארבעה חלקים.
בראש מערך הכיבוש הועמדה "מועצת הפיקוח של בעלות הברית" שמושבה היה בברלין.
בפולין, בצ'כוסלובקיה ובאזורים אחרים של מזרח אירופה, בהם התגוררו גרמנים אתנים, הוחל בגירוש שיטתי של האוכלוסייה הגרמנית. כ-14 עד 16 מיליון בני אדם אולצו לעקור למערב ולמזרח ותרמו בכך להכבדת המצב הכלכלי הקשה ששרר בה בתום מלחמת העולם השנייה. באזורים מסוימים אף הפכו מגורשים אלו לרוב באוכלוסייה המקומית.
בגרמניה גופא התנהלו החיים בדוחק ובמצוקה גדולים, וזאת בשל ההפצצות הכבדות שספגו ערי גרמניה, החוסר במקומות מגורים, קשיי האספקה של מצרכי מזון, התשתית שנפגעה, אספקת החשמל ששותקה והמחסור בדלק. רבים מן הגברים היו עוד שבויי מלחמה, ולכן עסקו "נשי החורבות" בפינוי עיי החורבות בערים. תושבי הערים יצאו בהמוניהם אל אזורי הכפר, כדי לקנות שם מצרכי מזון בסחר חליפין תמורת חפצים יקרי ערך. בהיעדר הילך חוקי, שגשג שוק שחור לסחורות מסוימות, במיוחד לסיגריות אמריקניות. בשל המחסור בחומרי דלק נחטבו עצים רבים ונבזזו רכבות פחם. מצרכי מזון ניתן היה להשיג רק בתמורה לתלושי-קיצוב מיוחדים או מגידול עצמי. החקלאות ייצרה רק 35% מן התוצרת שהייתה לפני המלחמה, וצפיפות האוכלוסייה גדלה בשל הגעת הפליטים ממזרח אירופה ומשטחי גרמניה שסופחו לפולין ולברית המועצות.
שנת 1945 התאפיינה במחיקה של האידאולוגיה מהתודעה של הגרמני הפשוט, כיוון שהוטל עליו להישרד. המוסדות החברתיים קרסו. בתי ספר ואוניברסיטאות נסגרו או נהרסו פיזית. רשויות השלטון חדלו מלהתקיים. המשטרה התפוררה והפשיעה גאתה. הגרמני הפשוט לא חשב על אידאולוגיה בשנה זו, אלא רק כיצד להגן על קורת הגג, כיצד להשיג את מנת הלחם הבאה ומה עלה בגורל יקיריו. ערים רבות חרבו והמאבק על מזון ועל אמצעי חימום גרם לגרמני הממוצע להתבצר ביחידה המשפחתית שלו – או במה שנשאר ממנה – ולהתנכר לזולת, עד כדי איבה.
כל גרמני רביעי איבד בן משפחה. גרמנים רבים איבדו את כל משפחתם. רבע מהילדים הגרמנים לאחר המלחמה היו ללא אבות. כ-12 מיליון גרמנים איבדו את כל רכושם או נעקרו לנצח מבתיהם במזרח (פרוסיה, שלזיה, חבל הסודטים) שסופחו לפולין ולצ'כיה.
1.6 מיליון חיילים גרמנים נפלו בשבי הסובייטי. לפחות 700,000 מהם נספו בשבי. רבים מהשבויים היו צעירים שגויסו כצעד של יאוש ל"פולקסשטורם" (Volkssturm), יחידות של נערים שגויסו בחודשים האחרונים של המלחמה. אלו ששרדו בלחימה שהו בשבי הסובייטי פרק זמן ארוך בהרבה מאשר החודשים המעטים שבהם היו בשורות ההיטלריוגנד או הפולקסשטורם. הם שבו לגרמניה מרירים ומוכים.
במקרים רבים, אותם המנהיגים הנאציים שקראו ללחימה ללא פשרות ולהחזקת מעמד בערים הגרמניות עד המוות, הם אלה שנטשו ראשונים את שדה המערכה ונמלטו. עקב כך, האמון של העם בהנהגה צנח לרמה אפסית. כל הסמלים הנאציים סולקו, כל בכירי המפלגה ופקידיה המחוזיים נעלמו. חששותיהן של בעלות הברית מארגון מחתרת נאצית עממית שבה יפעלו המוני גרמנים התבדו כמעט לגמרי. רק מיעוט אפסי נמשך ל"אנשי הזאב". 1945 הייתה "שעת האפס" (Stunde Null) של התודעה הקולקטיבית בגרמניה, של התודעה הפוליטית וההומניסטית וכן של הספרות, האמנות והתרבות. הטראומה שידע העם הגרמני, תחושת הבגידה של ההנהגה והתחושה של אוזלת היד - כל אלה הובילו לתחושה עזה של יאוש, הלם ובלבול.
טראומת התבוסה שינתה את גרמניה באופן קיצוני. אם את התבוסה במלחמת העולם הראשונה ראו הגרמנים כבגידה של כוחות חיצוניים ופנימיים, מכיוון שעם כניעת גרמניה לא עמד ולו חייל זר אחד מבעלות הברית על אדמתה, הרי שהחלטת בעלות הברית בוועידת קזבלנקה לפיה גרמניה תיכנע ללא תנאי הובילה לכיבוש כל שטחה של גרמניה, ולכך שכל גרמני ראה על סף ביתו חייל זר - סובייטי, אמריקאי, בריטי, צרפתי או כל חייל אחר מבעלות הברית. עקב כך בשנת 1945 הפנימו הגרמנים את תבוסתם כפי שלא קרה במלחמת העולם הראשונה. ההתפכחות של שנת 1945 הובילה לשינוי ערכים בחינוך, בפוליטיקה ובתודעה הלאומית הגרמנית.
בעלות הברית הכובשות הכתיבו מדיניות של דה-נאציפיקציה, הוציאו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ואת גופיה השונים אל מחוץ לחוק והסירו את כל הסממנים והסמלים הנאציים. באמצעות טפסים מיוחדים נחקרו גרמנים רבים באשר לעברם הנאצי. עם זאת עמדו אפשרויות רבות להשיג "תעודת יושר" (הידועה בשם Persilschein על שם אבקת הכביסה בשם זה) בשוק השחור. במשרדי ממשלה רבים הוחלפה הפקידות וכן הוכשר תוך מספר חודשים סגל הוראה חלופי לבתי הספר שתפקידו היה לצמצם את השפעת סגל ההוראה הישן שנחשד כמזוהה עם עברה הנאצי של גרמניה. ביום 14 בנובמבר 1945 נפתחו משפטי נירנברג נגד פושעי המלחמה העיקריים, אשר הסתיימו ב-1 באוקטובר 1946 עם גזרי דין מוות רבים. בהמשך נערכו משפטים נוספים כנגד פושעי מלחמה אחרים.
תקופת הכיבוש
ממוזער|250px|מפת חלוקת גרמניה. הגבול בין השטח הסובייטי (הצבוע באדום) לשטח יתר המעצמות הפך לגבול בין שתי הגרמניות, למעט המובלעת בברלין, בלב השטח הסובייטי
בשנים 1946–1947 הוקמו מרב מדינות-המחוז של מה שעתידה הייתה להיות גרמניה המערבית, בחלקן מתוך איחוד של מדינות היסטוריות קיימות. נערכו הבחירות המקומיות החופשיות הראשונות. בפברואר 1946 הוקמה בשטח הכיבוש הבריטי מועצה מייעצת ובה נציגים של מפלגות, של איגודי פועלים ושל הפקידות, שמתפקידה היה לייעץ לשלטון הצבאי. ב-1 בדצמבר 1946 קיבלה מדינת-המחוז הסה את החוקה הראשונה של התקופה הבתר-מלחמתית. שני אישים, קונראד אדנאואר כיושב ראש האיחוד הנוצרי-דמוקרטי הגרמני באזור הבריטי וקורט שומאכר כיושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, הלכו והתבלטו בראשית 1946 כמנהיגים פוליטיים. באפריל 1946 חידשו בתי המשפט את פעולתם. ארגוני סיוע אמריקניים החלו באוגוסט אותה השנה במשלוח חבילות סיוע במטרה להקל על מצוקת הרעב. בספטמבר החל לשדר RIAS, תחנת הרדיו של אזור הכיבוש האמריקני. מזכיר המדינה האמריקני ברנס הדגיש בנאומו בשטוטגרט ב-1 בספטמבר 1946 את גישתו החיובית ביחס לפוליטיקה הגרמנית והודיע על מפנה ביחסים האמריקניים-גרמניים. באותה הזדמנות רמז גם על המשך נוכחות בעלות הברית המערביים על אדמת גרמניה.
ב-1 בינואר 1947 אוחדו אזורי הכיבוש האמריקני והבריטי. השבועון דר שפיגל יצא לראשונה לאור. מועצת הפיקוח של בעלות הברית פירקה בפברואר 1947 את מדינת פרוסיה, כדי למנוע את שיבת גרמניה למסורת המיליטריסטית האופיינית לה. ב-5 ביוני החלה תוכנית מרשל. במפגשי קבוצה 47 הוצגו יצירות הספרות הראשונות שלאחר המלחמה.
מבחינה כלכלית, מעצמות הכיבוש המערביות סייעו לשיקומה של גרמניה בין היתר כי הן רצו לחסנה נגד סכנת התפשטות הקומוניזם והשתלטות ברית המועצות עליה. סיוע רב ניתן לאזורי הכיבוש המערביים של גרמניה במסגרת תוכנית מרשל (ששמה הרשמי היה "התוכנית להבראת אירופה"). ב-1948 הונהג מטבע חדש בגרמניה, מה שתרם להפסקת האינפלציה. בסיוע הכספים שגרמניה קיבלה במסגרת תוכנית מרשל ועל ידי מאמץ גדול מצד הגרמנים שוקמה גרמניה מן ההריסות. גרמניה החלה לייצא את תוצרתה, האבטלה בה צומצמה, מנות המזון הוגדלו, השוק השחור חוסל ורמת החיים של ההמונים החלה לעלות באיטיות אך בעקביות (ראו גם: הנס הכלכלי).
הקמת הרפובליקה הפדרלית
עם כישלון כינוס שרי החוץ בלונדון בדצמבר 1947 הפכה התהום שבין בעלות הברית המערביות וברית המועצות לבלתי ניתנת לגישור. בחודשים פברואר ומרץ 1948 התנהל בלונדון "כינוס שש המעצמות" בהשתתפות ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, אשר דן בהקמת מדינה מערב-גרמנית ובהקמת ברית בריסל, שמטרתו שמירת האינטרסים המערביים אל מול שאפתנותה של ברית המועצות. במחאה על החלטות הכינוס פרש הנציג הסובייטי ב-20 במרץ מוועדת הפיקוח של בעלות הברית, וזו באה למעשה אל קיצה. במרץ 1948 החל לודוויג ארהרד את הקריירה שלו כראש המנהלה הכלכלית של האזור המשותף הבריטי-אמריקני. באותו החודש הוקם גם "בנק הארצות הגרמניות", לימים הבנק הפדרלי של גרמניה.
עם הרפורמה במטבע ב-20 ביוני 1948, שבה השתתפה גם מערב ברלין, החל מסתמן "הנס הכלכלי" הגרמני, אשר ביחד עם השקתו של המרק הגרמני (D-Mark) הביא להיעלמותו ההדרגתית של השוק השחור. ב-24 ביוני 1948 הטילה ברית המועצות את הסגר על ברלין, ובתגובה חנכו בעלות הברית המערביות ב-26 ביוני את הרכבת האווירית לברלין.
ב-1 ביולי 1948 מסרו המושלים הצבאיים מטעם צרפת, הממלכה המאוחדת וארצות הברית לראשי מדינות-המחוז המערביות את מסמכי פרנקפורט, שבהם פירטו את עקרונותיהם להקמת מדינה גרמנית. בתגובה התכנסו ראשי מדינות-המחוז וניסחו את החלטות קובלנץ, לפיהן חבריה של אספה מכוננת ייבחרו מתוך בתי הנבחרים של מדינות-המחוז ולא במישרין. בין ה-10 באוגוסט ל-23 באוגוסט 1948 הכין "כנס החוקה בהרנכימזה" את האספה המכוננת.
ב-1 בספטמבר 1948 התאספה "המועצה הפרלנטרית" בראשה קונראד אדנאואר ולצידו תיאודור הויס בבון (שנכללה באזור כיבוש הבריטי) וניסחה, בחודשים שלאחר מכן, את חוקת גרמניה. מול מנסחי החוקה עמדה קריסת רפובליקת ויימר והצורך להגן על הרפובליקה החדשה מאפשרות קריסה נוספת.
באפריל 1949 החליטו שלוש המעצמות המערביות על מיסוד הכיבוש הצבאי באמצעות "תקנת הכיבוש". שטחה של גרמניה המערבית אוחד לכדי "תלת-אזור". ב-8 במאי 1949 הגישו נציגי המועצה הפרלמנטרית את הצעת החוקה. ב-10 במאי נדונה שאלת בירת גרמניה, והוכרעה לטובת בון. המועמדות האחרות היו קאסל, פרנקפורט ושטוטגרט. ב-12 במאי הסירה ברית המועצות את המצור על ברלין.
החוקה התקבלה על ידי המעצמות הכובשות ועל ידי בתי הנבחרים של מדינות המחוז. לא נערך משאל עם. רק בוואריה הסתייגה בשל ביקורתה על החוסר בפדרליזם בנוסח החוקה, ועם זאת קיבלה על עצמה את תוקף החוקה. למרות ניסיון העבר ברפובליקת ויימאר לא הכילה החוקה התייחסות לאחוז החסימה. רק בשנת 1961 קיבל הבונדסטאג אחוז חסימה של 5%. עם ההכרזה על החוקה ב-23 במאי נכנסה זו לתוקף למחרת, 24 במאי 1949: קמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
הקמת רשויות השלטון
הבחירות הראשונות לפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג, נערכו ב-14 באוגוסט 1949. המפלגה הגדולה ביותר הייתה האיחוד הנוצרי-דמוקרטי הגרמני (CDU) ומפלגת האחות הבווארית שלה, האיחוד הנוצרי-סוציאלי הגרמני (CSU). שנייה בגודלה הייתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. מושבי הבונדסטאג התחלקו בין אחת עשר מפלגות. ישיבות הפתיחה של הבונדסטאג ושל הבית העליון, הבונדסראט, התקיימו ב-7 בספטמבר בבון. זקן חברי הבית, פאול לובה, פתח את הישיבה ומסר את ניהולה ליושב ראש הראשון של הבונדסטאג, אריך קוהלר. הבונדסראט בחר בראש ממשלת נורדריין-וסטפאליה, קרל ארנולד, ליושב ראש הראשון שלו ובכך גם לממלא מקומו של הנשיא הפדרלי. במושב משותף של שני בתי הנבחרים נבחר תיאודור הויס בסיבוב בחירות שני לתפקיד הנשיא. ב-15 בספטמבר בחר הבונדסטאג ברוב המינימלי האפשרי בקונראד אדנאואר לתפקיד הקנצלר. אדנאואר הקים קואליציה בשיתוף ה-CDU, המפלגה הדמוקרטית החופשית של גרמניה (FDP) ו"המפלגה הגרמנית".
תקופת אדנאואר
אדנאואר הוביל מדיניות של התקרבות למערב, כפי שהעידו בבירור הסכמי פטרסברג עליהם חתם עם המועצה העליונה של בעלות הברית. יריבתו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מתחה ביקורת נוקבת על מגמה זו, מפני שחששה שתוביל לביסוסה והנצחתה של חלוקת גרמניה. גם בתוך הקואליציה נמצאו מתנגדים למדיניות זו. באוקטובר 1950 התפטר שר הפנים גוסטב היינמן במחאה על כוונות ההתחמשות-מחדש ועל סגנון הנהגתו של אדנאואר. אדנאואר מצדו הגה כבר בסוף שנת 1949 באפשרות שילובה של יחידה צבאית בצבא כלל-אירופאי.
מצבה הכלכלי של גרמניה השתפר עד למצב שבו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 לא הייתה אבטלה בגרמניה. בו בזמן קלטה המדינה מאות אלפי אזרחים מזרח גרמנים מדי שנה, עד להקמת חומת ברלין ב-1961. מתחילת שנות השבעים קלטה גרמניה פועלים מטורקיה, שמילאו את השורות בכוח העבודה. השיפור במצבה הכלכלי של גרמניה פסק רק עם פרוץ משבר הנפט ב־1973.
המשרד הממשלתי לענייני מגורשים טיפל ביצירת מקומות מגורשים ובקשייהם הכלכלים של 14 מיליון המגורשים הגרמנים מארצות המזרח, שרבים מהם נקלטו במערב גרמניה.
באוקטובר 1950 מונה תאודור בלנק מן ה-CDU ל"ממונה מטעם הקאנצלר על סוגיות הקשורות בריבוי כוחות בעלות הברית". תפקיד אישי זה היווה אחר כך את הגרעין ממנו צמח משרד ההגנה הגרמני.
סגירת הגבול בין שתי הגרמניות
ממוזער|250px|רצועת השליטה והמכשולים בגבול
בשנת 1952 הציע סטלין לאחד מחדש את גרמניה כמדינה נייטרלית. הצעה זו נדחתה בידי מעצמות המערב, שחששו מפני השתלטותה של ברית המועצות על כל שטח גרמניה. בתגובה סגרה ברית המועצות את הגבול בין שתי הגרמניות, והפכה אותו לגבול מבוצר ובלתי עביר.
סוגיה פוליטית חשובה הייתה יומרתה של גרמניה המערבית להיות נציגתה הבלעדית של גרמניה כולה. בהתאם לרוח זו, קבעה דוקטרינת הלשטיין כי גרמניה המערבית תנתק את קשריה הדיפלומטים עם כל מדינה שתכיר בקיומה של מזרח גרמניה. דוקטרינה זו הופעלה לראשונה ביחס ליוגוסלביה, בשנת 1957. עם זאת, לא מנעה הדוקטרינה מאדנאואר לנסוע בספטמבר 1955 למוסקבה כדי לייסד שם קשרים דיפלומטיים בין גרמניה המערבית לברית המועצות, הפטרונית של מזרח גרמניה, ולהבטיח את שובם של שבויי המלחמה הגרמנים האחרונים מן השבי הסובייטי. בסוף שנות ה-60 חדלה דוקטרינת הלשטיין להתקיים הלכה למעשה.
בשנת 1951 הוקמו משרד החוץ ומשמר הגבול. גרמניה המערבית הייתה לחברה במועצת אירופה. בחליפת מכתבים ביניהם, הסכימו הקאנצלר אדנאואר והנשיא הויס על הבית השלישי של "שיר גרמניה" בתור ההמנון הרשמי של גרמניה.
במהלך 1951 - 1954 נחתמו עוד מספר הסכמים שהמשיכו את מגמת השתלבות מערב גרמניה בגוש המערבי והגבירו את עצמאותה. כך למשל התבטל השלטון הבינלאומי בחבל הרוהר, נחתמה אמנת פריז והוקמה קהילת הפחם והפלדה האירופית.
בספטמבר 1952 חתמה גרמניה המערבית על "הסכם לוקסמבורג" עם ישראל, שעניינו שילומים לקורבנות הנאצים. באוקטובר 1952 אסר בית המשפט לחוקה של גרמניה על פעילות מפלגת-הרייך הסוציאליסטית הימנית-קיצונית, ובאוגוסט 1956 על פעילות המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. אלו היו ונותרו שתי המפלגות היחידות שהוצאו מחוץ לחוק במערב גרמניה. בבחירות לבונדסטאג בספטמבר 1953 התחזק ה-CDU. החל בשנת 1954 צוין במערב גרמניה 17 ביוני בתור "יום אחדות גרמניה", לציון ההתקוממות במזרח גרמניה ב-17 ביוני 1953.
במאי 1955 הייתה מערב גרמניה לחברה בנאט"ו ובאיחוד המערב-אירופאי. התחמשותה מחדש של גרמניה נתקלה בהתנגדות נחרצת בכל שכבות האוכלוסייה. עם הקמת הבונדסווהר, צבאה של גרמניה המערבית, ניתנה אפשרות חוקתית לסרב לשירות הצבאי ולשרת תחתיו בשירות אזרחי. בזכות ניסיונם הועסקו אנשי צבא רבים מתקופת הרייך השלישי בצבא שזה עתה קם. ההסתרה וההכחשה של עברם הנאצי של חברי הבונדסווהר, וכן של בעלי תפקידים אחרים, הייתה לעול מתמשך על כתפי החברה המערב-גרמנית. האפשרות להתחמש בנשק אטומי נשקלה ונדחתה. באפריל 1956 הוקם שירות הביון הגרמני.
הסארלנד שנוהל עד אז בידי צרפת הצטרף לרפובליקה פדרלית בתחילת 1957 לאחר משאל עם שנערך בו. השוק המשותף, קודמו של האיחוד האירופאי, נוסד ב-25 במרץ 1957 בהסכמי רומא, וגרמניה המערבית נמנתה על החברות בו. בבחירות של שנת 1957 זכה ה-CDU לרוב מוחלט. ביולי 1959 נבחר היינריך לובקה, לשעבר שר החקלאות מטעם ה-CDU, לנשיאה השני של גרמניה.
חומת ברלין
ממוזער|250px|הדור הראשון של החומה, 1961: לוחות בטון ולבנים בגובה של כשני מטרים ומעליהם תיל דוקרני
לאחר מספר משברים בעניינה של ברלין וכדי למנוע את זרם הפליטים מתחומה, סגרה מזרח גרמניה ב-13 באוגוסט 1961 את המעבר למערב ברלין והחלה בבנייתה של חומת ברלין, חומה שחצצה בין ברלין המערבית לשכנתה המזרחית ולשאר גרמניה המזרחית. החומה הייתה באורך של 155 ק"מ וכללה חומות, גדרות חשמליות, דרכי פטרול, דרכי טשטוש, מגדלי שמירה ושומרים.
מעצמות המערב הגיבו בצורה מתונה, מחשש לעורר משבר נרחב. נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי הודיע בנאומו המפורסם בברלין ביוני 1963: "אני ברלינאי".
בבחירות של 1961 איבד ה-CDU את הרוב המוחלט, אבל בכל זאת הקים את הממשלה. בהסכם האליזה הושג בינואר 1963 הפיוס בין היריבות הוותיקות גרמניה וצרפת, וזו הייתה לבריתה הקרובה ביותר של גרמניה במדיניות החוץ.
כבר ב-1961 הודיע אדנאואר כי לא יישאר בתפקידו קדנציה מלאה נוספת. למרות סכסוכים בין אדנאואר לשר הכלכלה שלו לודוויג ארהרד בחרה מפלגתו, ה-CDU, בארהרד למחליפו כקנצלר גרמניה. אדנאואר פרש מתפקידו ב-15 באוקטובר 1963.
בשנות השישים נחלש הבום הכלכלי. אחד הפתרונות היה בהבאת עובדים זרים (Gastarbeiter) מאיטליה, ספרד, יוגוסלביה ובעיקר טורקיה. רוב העובדים היו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, הגיעו לתקופה מוגבלת מראש, ללא משפחה והיו אמורים לעבוד בעבודות בהן גרמנים לא היו מעוניינים.
וילי ברנדט ומדיניות האוסטפוליטיק
ב-16 בפברואר 1964 התמנה וילי ברנדט לראשות עיריית ברלין המערבית. ב-1 בדצמבר 1966 התמנה לתפקיד שר החוץ במסגרת "הקואליציה הגדולה" של הנוצרים דמוקרטים עם הסוציאל-דמוקרטים עליה נמנה ברנדט. עם התמנותו לתפקיד זה החל ברנדט לקדם את מדיניות האוסטפוליטיק אותה יזם. במסגרת מדיניות זו שאף ברנדט ליצור הפשרה עם מזרח אירופה כיוון שסבר שחלוקת היבשת לשני גושים הוא מצב קבוע ולא ארעי וחולף כמו שסבר אדנאואר. בתפקידו כשר חוץ שבר ברנדט את דוקטרינת הלשטיין וגרמניה המערבית כוננה יחסים דיפלומטיים עם רומניה ויוגוסלביה בשנים 1967 ו-1968, בהתאמה.
ביוני 1967 בעקבות ביקור השאה האיראני, מוחמד רזה פהלווי נערכו הפגנות סטודנטים. במהלכן סטודנט גרמני בשם בנו אונסורג נורה בראשו על ידי שוטר. האירוע עורר את הקמת ארגון הטרור "תנועת ה-2 ביוני".
בוועידת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הצליח ברנדט להעביר החלטה כי על גרמניה להכיר בגבולות עם פולין שנוצרו לאחר 1945 ובכך לוותר באופן רשמי על התביעות לשטחים במערב פולין שהיו שייכים פעם לגרמניה. בעקבות החלטה זו נפלה הקואליציה הגדולה ונערכו בחירות בגרמניה המערבית. בבחירות אלו שנערכו במרץ 1969 החליפה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית SPD את זו השמרנית בעמדת הרוב בפרלמנט הגרמני, לראשונה מאז סוף המלחמה.
ב-21 באוקטובר התמנה וילי ברנדט לתפקיד הקנצלר. מרגע זה ואילך החל ברנדט במסע לנרמול היחסים עם מדינות מזרח אירופה הנותרות. במרץ 1970 נפגש ברנדט לראשונה עם נשיא גרמניה המזרחית וילי שטוף, בצעד שנחשב עד אז כבלתי יאמן. באוגוסט אותה שנה נרמלו ברית המועצות וגרמניה המערבית את היחסים ביניהם תוך הצהרתה של האחרונה כי היא מכירה כי אין לשנות בכוח את הגבולות שנוצרו לאחר 1945. הצעד הבא היה כינון היחסים עם פולין תוך הכרה פורמלית מערב גרמנית כי סיפוח השטחים הגרמניים לשעבר לפולין, הוא חוקי. כינון היחסים עם פולין היה צעד קשה לגרמנים רבים שראו בכך ויתור על שטחי המולדת. ב-1971 זכה ברנדט בעקבות צעד זה בפרס נובל לשלום. שיאו של האוסטפוליטיק היה בכינון היחסים עם האחות הסוררת גרמניה המזרחית. אמנם ההכרה של גרמניה המערבית באחותה הקומוניסטית לא הייתה מלאה (לא הוחלפו שגרירים לדוגמה) אך היה כאן שינוי דרסטי במדיניות המערב גרמנית בעצם ההכרה כי יהיו שתי מדינות גרמניות. החתימה על כינון היחסים נעשה ב-21 בדצמבר 1972 והובילה לקשרים מסוימים בין שתי המדינות אשר גם נכנסו לאו"ם רשמית כשתי מדינות נפרדות ב-1975.
מדיניות האוסטפוליטיק מעוררת יחסים מעורבים. יש הרואים בה מדיניות מתוחכמת אשר מכירה נוכחה במצב הקיים ומנסה להשלים איתו. יש הרואים במדיניות זו כלי המכיר בשלטון הקומוניסטי דבר אשר עיכב את נפילתו. מצדדי האוסטפוליטיק טוענים כי דווקא הנרמול של יחסי גרמניה המערבית ומזרח אירופה, חשף את תושבי המזרח לשפע הקיים במערב ובכך האיץ את התמוטטות מסך הברזל.
ביוני 1972 נעצרו מנהיגי קבוצת הטרור המרקסיסטית באדר מינהוף שפועלה המשמעותי ביותר היה בחטיפתו ורציחתו של ראש איגוד המעסיקים הגרמניים הנס מרטין שלאייר ב-1977.
ב-5 בספטמבר 1972, נרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן.
ב-16 במאי 1974 התפטר וילי ברנדט מתפקידו עקב פרשיית ריגול, בה היה מעורב אחד מעוזריו הבכירים ביותר.
במאי 1978 ביקר ברז'נייב נשיא ברית המועצות בבון.
ב-1982 התמנה הלמוט קוהל לתפקיד קנצלר גרמניה המערבית.
נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה
בנובמבר 1989 התחילו הפגנות ענק ברחבי גרמניה המזרחית שערערו על הלגיטימציה של השלטון. ב-9 בנובמבר נפלה חומת ברלין. ב-18 במרץ 1990 התנהלה הצבעה חופשית, שבה זכתה ה-CDU בראשות קוהל לקדנציה נוספת. אריך הונקר, שליט המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה ברח לברית המועצות. ב-1991 הוכרזה ברלין כבירת גרמניה המאוחדת.
ב-1992 התאפשרה בפעם הראשונה גישה לתיקי המשטרה החשאית של מזרח גרמניה, השטאזי. בספטמבר 1998 החליף גרהרד שרדר את הלמוט קוהל כקנצלר גרמניה. קוהל שימש קנצלר במשך 16 שנה. ב-1999 הועבר הבונדסטאג לבניין ההיסטורי של הרייכסטאג בברלין. ב-22 בנובמבר 2005, אנגלה מרקל נבחרה לכהן כקאנצלרית גרמניה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גרמניה: היסטוריה
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שלטון הכיבוש של בעלות הברית בגרמניה | 2024-01-17T07:07:01 |
מרדכי מקלף | שמאל|ממוזער|230px|ויליאם אדוארד ריילי (משמאל) ומרדכי מקלף בדיוני הסכם שביתת הנשק בין לבנון וישראל בנקורה, מרץ 1949
230px|ממוזער|דוד בן-גוריון בארוחת ערב בבה"ד 4, שבה התקיים טקס חילופי התפקיד בין הרמטכ"ל היוצא מקלף לבין הנכנס, דיין, דצמבר 1953
ממוזער|שמאל|230px|שלט הנצחה לזכרו של מרדכי מקלף בכביש 227, סמוך לצומת עין חצבה (תמונה נוספת)
מרדכי מקלף (19 בינואר 1920, כ"ח בטבת תר"פ – 22 בפברואר 1978, ט"ו באדר א' תשל"ח) היה הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, בשנים 1952–1953.
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
נולד במושבה מוצא, בנם של אריה לייב מקלף ובתיה חיה לבית צימירינסקי. במאורעות תרפ"ט התנפלו תושבי הכפר הערבי הסמוך, קאלוניה, על בית משפחת מקלף, שהיה בין הבתים הקיצוניים ביישוב, ורצחו את רוב בני המשפחה. מרדכי מקלף הוא אחד הניצולים היחידים מטֶבח זה, כאשר הצליח לקפוץ מן הקומה השנייה במהלך הטֶבח (מלבדו, נמלטו גם אחיו חיים, שנלחם בפורעים ונדקר על ידם, ואחותו חנה). בין הרוצחים היה הרועה שהעסיקה המשפחה, וכן שוטר היישוב שהיה היחיד באזור שהחזיק נשק חם. הרצח זעזע את היישוב העברי, והיה בין האירועים הזכורים ממאורעות תרפ"ט. לאחר מכן גדל אצל קרובי משפחה בירושלים ובחיפה. הוא למד בבית הספר תחכמוני בירושלים וסיים את לימודיו התיכוניים ב-1938 בבית הספר הריאלי בחיפה.
ראשית הקריירה הצבאית
מרדכי מקלף היה פעיל מימי נעוריו בארגון ההגנה.
לאחר שנת לימודי הנדסה בטכניון הצטרף לפלגות הלילה המיוחדות של וינגייט. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ויצא לאחר שירות קצר לקורס קצינים. הוא לחם בצפון אפריקה ובמשך חודשיים במסגרת הבריגדה היהודית בקרב על נהר סניו באיטליה. הוא שוחרר מן הצבא בדרגת מייג'ור (רב-סרן). למשך זמן מסוים שהה באירופה ועסק בענייני עלייה ב' ורכש, אך לאחר מכן שב לארץ ישראל, התיישב בפרדס חנה והשתלב שוב במנגנון "ההגנה" כמפקד גדוד חי"ש בחיפה.
מלחמת העצמאות
בפרוץ מלחמת העצמאות נלחם במסגרת חטיבת כרמלי, בתחילה כקצין מבצעים, לאחר מכן כמפקד גדוד 22 ומסוף מאי 1948, כמפקד החטיבה. במסגרות אלו השתתף בקרבות באזור חיפה, עכו, והגליל. לאחר מכן תכנן והשתתף במבצע חירם, במסגרתו שוחרר הגליל כולו.
אחרי המלחמה
עם סיום המלחמה עמד בראש משלחת ישראל לשיחות עם לבנון ועם סוריה. לאחר מכן, בנובמבר 1949, מונה לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. במסגרת תפקידו ארגן יחד עם הרמטכ"ל יגאל ידין את צבא הקבע והקים את מערך המילואים. כמו כן הכין את צה"ל לקראת עימות צבאי עתידי (נקרא אז "הסיבוב השני"). בינואר 1952 יצא מקלף עם משפחתו ללימודי מנהל בבריטניה כהכנה לפרישה מצה"ל. הוא שב לארץ באוגוסט אותה שנה.
רמטכ"ל
לאחר התפטרותו של ידין מתפקידו, הציע שר הביטחון, דוד בן-גוריון, למקלף לקבל עליו את התפקיד. מקלף הסכים להצעה, אך התנה את הסכמתו בכך שכהונתו תמשך שנה אחת בלבד. בן-גוריון קיבל את התנאי, וב-7 בדצמבר 1952 היה מקלף לרמטכ"ל השלישי של צה"ל, והוא בן 32 שנים וכ-11 חודשים בלבד. מקלף הוא הרמטכ"ל השני הצעיר ביותר, אחרי קודמו יגאל ידין, שהיה צעיר ממנו בשלושה חודשים בעת כניסתו לתפקיד.
מקלף, גם בלחצו של משרד הביטחון, פעל להיפטר משירותים לא צבאיים שהיו בידי צה"ל. צמצום התקנים של צבא הקבע, שלמעשה היה תנאי לכניסתו של מקלף לתפקידו, חייב קיצוצים במיוחד במצבת האזרחים שהועסקו על ידי צה"ל, שמספרם היה כמה אלפים. מקלף פעל להעברתם של שירותים שונים, כגון מאפיות, מכבסות ובית החולים תל-השומר שהופעלו בידי אזרחים עובדי צה"ל, מרשות הצבא.
מתקופת כהונתו כרמטכ"ל זכורה במיוחד תופעת הפידאיון. במסגרת המלחמה בתופעה זו הורה מקלף לרב-סרן אריאל שרון להקים יחידת קומנדו מיוחדת שתפגע בבסיסי הפידאיון, ותמגר את התופעה. שרון הקים את יחידה 101, אשר פעלה במהלך שנת 1953, עד לאיחודה עם חטיבת הצנחנים.
ב-7 בדצמבר 1953 פרש מתפקידו כרמטכ"ל, לאחר שנה בתפקיד, כפי שהתנה בעת שקיבל עליו את התפקיד.
לאחר הפרישה מצה"ל
לאחר פרישתו מצה"ל, מונה מקלף למנהל בחברת החשמל, שהולאמה באותה תקופה. בסוף 1954 הוא צורף להנהלה המצומצמת של מועצת המנהלים של החברה ויועד על ידי רוטנברג להיות מנכ"ל החברה. אולם ניסיונו להפסיק את הנוהג של מתן חשמל חינם לעובדים הוביל אותו אל מחוץ לחברה ובאפריל 1955 הוא מונה למנכ"ל מפעלי ים המלח. בתפקיד זה כיהן עד 1968 ועשה רבות לפיתוח המפעלים והאזור. לאחר מכן שימש כמנכ"ל המועצה לשיווק פרי הדר ומנכ"ל כימיקלים לישראל.
מרדכי מקלף נפטר בשנת 1978 בגרמניה מהתקף לב, ונטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין קריית שאול.
חיים אישיים
מקלף היה נשוי לאורה לבית פפר (נפטרה ב-2007), ולהם בת, עידית, ובן, אמיר. עידית נשאה לידין מור, ואמיר נישא לאורנה כהן.
נכדו של בן דודו הוא ח"כ אורי מקלב.
הנצחתו
על שמו נקרא מחנה מפקדת השלישות הראשית ומנהל הסגל של צה"ל, ברמת גן (מחנה מקלף), וכן רחובות בכמה ערים בישראל ביניהן חיפה, באר שבע, חולון, רעננה, מודיעין ובית שמש.
החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות הנפיקה מדליות כסף וארד ועליהן דיוקנו של מקלף. בשנת 1981 נקראה ספינה ישראלית על שמו. הספינה הוצאה משימוש ונגרטה בשנת 1987. במפעלי ים המלח נקרא על שמו מפעל ליצור אשלג בגיבוש קר.
לקריאה נוספת
עמוס גורן, מרדכי מקלף, הוצאת עם עובד, 2002
גיא אביעד, הרמטכ"לים - ראשי המטה הכללי של צה"ל בשנים 1948–1963, הוצאת מודן, 2021
קישורים חיצוניים
נועם תיבון, 1953 – השנה שבה עוצב צה"ל, מערכות 438, אוגוסט 2011, עמודים 18–27
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:לוחמי הבריגדה היהודית
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת העצמאות
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:מפקדי חטיבת כרמלי
קטגוריה:סגני רמטכ"ל
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:מנהלי חברת החשמל
קטגוריה:לוחמי פלגות הלילה המיוחדות
קטגוריה:צהלה: אישים
קטגוריה:משפחת מקלב
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי קריית שאול
קטגוריה:מנכ"לים יוצאי שירות קבע בצה"ל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (ירושלים)
קטגוריה:בוגרי בית הספר הריאלי
קטגוריה:מוצא: אישים
קטגוריה:יתומי פעולות האיבה
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת העצמאות
קטגוריה:חיילי חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1920
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1978 | 2024-10-01T18:33:51 |
ג'ימי ויילס | ג'ימי "ג'ימבו" דונל ויילס (באנגלית: Jimmy "Jimbo" Donal Wales; נולד ב-7 באוגוסט 1966) הוא יזם אינטרנט אמריקאי, אשר יחד עם לארי סנגר, ייסד את ויקיפדיה. בעבר שימש יושב-ראש חבר הנאמנים של קרן ויקימדיה.
ביוגרפיה
ויילס נולד בשנת 1966 בהאנטסוויל, אלבמה, שבארצות הברית. הוא בוגר אוניברסיטאות אובורן ואוניברסיטת אלבמה. בצעירותו שימש כסוחר של אופציות ומניות בשיקגו. ב-1996 הקים את פורטל האינטרנט "בומיס", שרווחיו באים בין השאר ממכירת פרסומות ותכני פורנוגרפיה.
בתחילת שנת 2000 החליט לייסד אנציקלופדיית "תוכן חופשי" שתיכתב בידי מומחים, "נופדיה". הוא מינה לעורך דוקטורנט לפילוסופיה, לארי סנגר. כל מאמר שנכתב ל"נופדיה" היה אמור להיסקר ולהיערך בידי מומחים לתחום. האנציקלופדיה התקדמה בעצלתיים והושלמו בה רק כמה עשרות בודדות של ערכים.
בדעתו של סנגר עלה הרעיון לייסד אנציקלופדיה משלימה, פורמלית פחות – "ויקיפדיה". בעקבות פנייתו נאות ויילס להקצות את השרתים לוויקיפדיה, וזו החלה לפעול ב-10 בינואר 2001. מאז הפך ויילס לרוח החיה ולמנהל הארגוני של ויקיפדיה. הוא עמד בראש חבר הנאמנים של קרן ויקימדיה עד ספטמבר 2006 וגם באמצע העשור השני של המאה ה-21 הוא אחד מחברי חבר הנאמנים של הקרן. הוא השקיע משאבים רבים, מכיסו, מחברת בומיס ומתרומות בהפעלת ויקיפדיה וחוות השרתים שלה.
ויילס פעיל בקידום רעיונותיו בזכות התוכן החופשי. הוא מרצה ברחבי העולם ומשתתף בכינוסים מקומיים של ויקיפדיה.
לאחר פרישתו מראשות חבר הנאמנים של קרן ויקימדיה הקים ויילס את חברת "ויקיה", המאפשרת לכל דורש הקמה של אתרי ויקי על תשתית מדיה-ויקי שעברה מודיפיקציה. בדצמבר 2006 פורסם על כוונת החברה לפתח מנוע חיפוש מבוסס קוד פתוח, אשר הושק בגרסה ראשונית בינואר 2008.
בתחילת 2014 נבחר ליו"ר חברת הסלולר הבריטית TPO.
באפריל 2017 הכריז ויילס על מיזם אינטרנטי חדש, "Wikitribune" – אתר חדשות שנכתב על ידי מתנדבים בשילוב עם עורכים בתשלום.
חיים אישיים
ויילס נשוי לקייט גארווי, עוזרתו לשעבר של טוני בלייר, אשר אותה הכיר בוועידת דאבוס בשווייץ. יש לו שלוש בנות, אחת מאשתו לשעבר ושתיים מגארווי. הוא מתגורר בלונדון.
ממוזער|ג'ימי ויילס במפגש של ויקימדיה ישראל, מאי 2015
ביקורת
ויילס עמד במרכז מספר שערוריות סביב מעורבותו בתכנים בוויקיפדיה האנגלית. בין השאר ניסה בסוף 2005 לצנזר את הערך עליו בוויקיפדיה האנגלית, על ידי מחיקת אזכור שותפותו של לארי סנגר בייסוד ויקיפדיה ועידון האזכור על כך שוויילס הפעיל אתר פורנו. ב-2008 נודע לרייצ'ל מרסדן, פרשנית פוליטית קנדית ובת-זוגו של ויילס, על פרידתו ממנה, דרך הערך על ויילס בוויקיפדיה. ויילס ערך את הערך כשהוא מצהיר על הפרידה ומנמק אותה כהתייחסות לשמועות שהוא עשה דברים לא אתיים בנוגע לעריכת הביוגרפיה של מרסדן בערך עליה בוויקיפדיה האנגלית. ב-2010 נטען שוויילס מחק מוויקיפדיה האנגלית תמונות פורנוגרפיות לפי שיפוטו האישי וללא התייעצות עם עורכים אחרים בוויקיפדיה האנגלית, טענה שהוכחשה על ידי מנהל התקשורת של קרן ויקימדיה, ושהובילה לוויתורו של ויילס על חלק מהרשאות היתר שהיו לו בוויקיפדיה האנגלית.
פרסים
400px|ממוזער|שמאל|ג'ימי ויילס מקבל את פרס דן דוד מאת גבריאלה דוד ופרופ' דינה פריאלניק, אוניברסיטת ת"א, 2015
2008
פרס "המהלך העסקי" במסגרת הפרס השנתי השביעי לחדשנות של השבועון "האקונומיסט"
2009
פרס מונקו למדיה
הפרס השנתי של קרן נוקיה
2011
פרס החלוץ מאת קרן החזית האלקטרונית (EFF)
פרס גוטליב דוטוויילר
פרס לאונרדו ללמידה תאגידית
2013
הנצחה בהיכל התהילה של האינטרנט
מדליית אונסק"ו ע"ש נילס בוהר
2014
פרס Tech4Good בבריטניה
פרס הידע ע"ש מוחמד בין ראשיד ע"ס מיליון דולר, עם מייסד ה-World Wide Web, סר טים ברנרס-לי.
2015
פרס דן דוד ע"ס מיליון דולר, בקטגוריית ממד זמן ההווה, עבור מהפכת המידע.
קישורים חיצוניים
User:Jimbo Wales – דף המשתמש של ויילס בוויקיפדיה האנגלית
אבי בליזובסקי, ג'ימי ויילס על ויקיפדיה, יזמות והסכסוך הישראלי-פלסטיני, באתר "אנשים ומחשבים", 20 במאי 2015
לידתה של ויקיפדיה, הרצאה של ויילס בכנס ועידת TED
, 19 במאי 2015
הערות שוליים
קטגוריה:חלוצי האינטרנט
קטגוריה:פעילי אינטרנט אמריקאים
קטגוריה:בלוגרים אמריקאים
קטגוריה:אנשי קרן ויקימדיה
קטגוריה:זוכי פרס דן דוד
קטגוריה:אתאיסטים אמריקאים
קטגוריה:ויקיפדים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אלבמה
קטגוריה:זוכי מדליית אונסק"ו ע"ש נילס בוהר
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אובורן
קטגוריה:מהגרים מארצות הברית לממלכה המאוחדת
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1966 | 2024-09-18T10:32:41 |
טרקטור | שמאל|ממוזער|250px|טרקטור למגוון עבודות בשדה ולעיבודי קרקע קלים
שמאל|ממוזער|250px|מפעל טרקטורים בצ'ליאבינסק
טרקטור (מלטינית: Trahō, "גורר" או "מושך") הוא כלי רכב כבד, שייעודו העיקרי הוא גרירת ומשיכת כלים אחרים שנועדו למשימות ייעודיות שונות. כיום השימוש הנפוץ ביותר בטרקטור הוא בחקלאות (לא כולל ציוד מכני הנדסי ייעודי).
נהג הטרקטור מכונה טרקטוריסט. הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי הציע ב-1957 תחת המילה הזו, שצורתה רוסית, את התחדיש טְרַקְטְרָן, מילה שמשקלה כמשקל פסנתרן.
היסטוריה
עוד לפני המצאת הטרקטור ואף לפני שהאוטומוביל הפך לנפוץ, היו ניסיונות מיכון של העיבוד החקלאי. אחד מהם שנעשה במאה ה-18 ביצע באופן מעשי את הפעולה שמאוחר יותר עשה הטרקטור. הציבו מנוע קיטור גדול בצד השדה, חיברו אליו חבל או כבל שבקצהו להב מחרשה. את הסכין (סכין בודדת נקראה סוק) היו נועצים בצד המרוחק של השדה והמנוע (בעזרת גלגל) היה מושך את הכבל ובעקבותיו את הסכין וכך היה מתבצע חריש. היו אף ניסיונות לשכלל את הפעולה על ידי סיבוב הכבל על תוף בקצה המרוחק ושימוש בשתי סכינים (כמו במחרשת ביסוק) ואף בשני מנועים משני צידי השדה.
לוקומוביל
שמאל|ממוזער|250px|לוקומוביל זחלי
הטרקטורים הראשונים שהיו מונעים על ידי מנוע קיטור ונקראו לוקומוביל (קטר דרכים), מלשון לוקומוטיב, החליפו, החל בשנות ה-50 של המאה ה-19 את השוורים שמשכו את המחרשות בשדה ואת סוסי העבודה שמשכו ציוד כבד בדרכים. אותן מכונות היו איטיות, כבדות, רועשות אולם בעלות כושר גרירה רב.
בשל משקלם הכבד, על מנת להתגבר על קרקע בוצית או קרקע רכה הטרקטורים היו מצוידים בגלגלים גדולים העשויים ברזל, או בזחלים או בשילוב של זוג גלגלים בחזית להיגוי וזחל מאחור (זחלי למחצה). לטרקטורים אלו היה מוט חיבור אליו חיברו את הכלים החקלאיים.
הטרקטורים התפתחו והפכו גדולים יותר, חזקים יותר ובעלי עבירות גבוהה יותר.
לחלק ניכר מהטרקטורים של אותה תקופה היה גלגל תמסורת (לרוב בצד המנוע) אליו חיברו חגורות לשם העברת הכוח לציוד נייח כמו מכונות דיש ואף למנסרה.
טרקטור מנוע בעירה פנימית
בסוף המאה ה-19, במקביל לפיתוח המכונית פותחו טרקטורים בעלי מנוע בעירה פנימית. במהלך מספר שנים בתחילת המאה ה-20 שווקו הן טרקטורי מנוע קיטור והן טרקטורי מנוע בעירה פנימית עד שמנועי הבעירה הפנימית השתלטו על השוק.
בשנת 1927 פיתחו האחים פרנצ'סקו ויוג'ניו קסאני מאיטליה את דגם קסאני 40 HP, הטרקטור הראשון בעולם שצויד במנוע דיזל.
שימוש
בחקלאות
השימוש הנפוץ ביותר עבור הטרקטור הוא בחוות חקלאיות. הטרקטור מיועד להפעלת כלים חקלאיים שונים כגון מרססים שונים, מדשנות, מלגזות אחוריות במטעים, מכסחות, מרסקות גזם ועוד, וגם לעיבודים שונים בגידולי שדה כגון מחרשה, דיסקוס, מזרעה. טרקטור יכול למשוך או לדחוף כלים שונים (עגלות, אפרונים ונגררים שונים אחרים) בעזרת היצול האחורי או הקדמי המותקנים בו. מאפיינים:
יכולת בלימה נפרדת לכל אחד מהגלגלים האחוריים (והפיכתו על ידי כך למעין ציר סביבו סובב הטרקטור כולו - על מנת להקטין את קוטר הסיבוב) או לחלופין נעילת דיפרנציאל ההנעה וחיוב כל הגלגלים לנוע יחד על מנת להיחלץ ממצבי שקיעה.
יחידת ההינע החיצונית (Power take off) אשר מעבירה כוח ממנוע הטרקטור אל ציוד חיצוני נגרר כמו קומביין או מרסס.
האפשרות להניף ציוד חיצוני כמו מחרשה ומשדדה על זרועות אחוריות הידראוליות.
היכולת לקבע את מהירות סיבובי המנוע על מנת לאפשר עיבוד ומהירות אחידים, זאת בשילוב עם ההילוך המתאים לכל עבודה.
בנוסף, על הטרקטורים הותקנו כפות ו"סכינים" למיניהן בשביל לבצע עבודות עפר. ומהם התפתח ציוד מכני הנדסי. בפרט, מטרקטורים זחליים עליהם הותקנו התוספות התפתח הדחפור - טרקטור זחלי מסיבי ייעודי לעבודות עפר גדולות, שמצויד בכף "סכין" חזקה ובדרך כלל הוא גדול וכבד.
כלים המתחברים לטרקטור
מחרשה
קלטרת
דיסקוס
מדשנת
מערג
משתת
בטיחות ותקנים
בישראל
ממוזער|250px|ילדים יושבים על טרקטור המשמש לחקלאות
ממוזער|טרקטוריסט בחגיגות 25 שנה לדגניה ב', 1945
טרקטור בבקעת בית שאן|ממוזער
ממוזער|טרקטור בגן החקלאים שבפתח תקווה
שלושת סוגי הטרקטורים החקלאיים העיקריים בישראל הם:
טרקטור מטעים - כלי צר ונמוך, 40 עד 100 כוחות סוס, יכולת הרמה של כאלף קילוגרם.
טרקטור גידולי שדה קטן - 100 עד 150 כ"ס, לשטחי ירקות בינוניים (מספר מאות דונמים), יכולת הרמה של כשתי טונות.
טרקטור גידולי שדה גדול - מעל 150 כ"ס, לעיבודי שדה נרחבים של אלפי דונמים של חיטה, כותנה וכדומה, יכולת הרמה של כעשר טונות. לגדולים שבהם, מנועי ענק המגיעים ל-.
בשל שימושו הרב בחקלאות ובהתיישבות היהודית והציונית ברחבי ארץ ישראל הפך הטרקטור לאחד הסמלים של הציונות וסמל של קיבוצים ומושבים חקלאיים. גם כיום, קיבוצים ומושבים רבים מציגים טרקטורים ישנים כפיסול סביבתי בכניסה ליישוב. עד היום כּלֵי ציוד מכני הנדסי לעבודות עפר – כגון דחפורים, שופלים ומחפרונים – מכונים בישראל "טרקטורים", מאחר שהמרכב שלהם מבוסס על שלדת טרקטור (זחלי או אופני).
עם כניסת טרקטורים מודרניים לעבודה בישראל, בנוסף להתמעטות מספר החקלאים הפעילים, הפך העיסוק בשיפוץ ושחזור טרקטורים עתיקים לתחביב נפוץ בהתיישבות העובדת בישראל. כמו כן מבוצעים מעת לעת מסעות טרקטורים עתיקים בארץ על ידי יחידים.
כלי רכב דומים
מחפרון
דחפור
טרקטורון
יעה אופני
טרקטורון כיסוח
קישורים חיצוניים
תערוכה של טרקטורים עתיקים מישראל
דני שטיינמן, מכירות טרקטורים בעולם ב-2014; ניתוח שוק, באתר Agrinews, 27 באפריל 2015
, באתר Curlie Business (המדריך הפתוח)
באתר Successful Farming
טרקטורים, מכירת טרקטורים ומידע לשנת 2023, פן טכני
הערות שוליים
קטגוריה:ציוד מכני הנדסי
קטגוריה:כלי רכב
קטגוריה:ציוד חקלאי
קטגוריה:טרקטורים | 2024-02-20T19:32:07 |
יחידה 101 | 250px|ממוזער|אריאל שרון מודיע על פרוק היחידה ומיזוגה בגדוד הצנחנים
250px|ממוזער|יחידה 101 בסיור במדבר לאורך הגבול, מאי 1954
250px|ממוזער|יחידה 101. בתמונה: מאיר הר-ציון, אריאל שרון ומשה דיין
250px|ממוזער|כוח מיחידה 101 בסיור בנגב, מאי 1954
יחידה 101 הייתה יחידת קומנדו ישראלית, שהוקמה ב-5 באוגוסט 1953 לשם ביצוען של פעולות תגמול, כמענה לחדירות רבות של מסתננים מירדן ומרצועת עזה לישראל.
היסטוריה
הצורך בהקמת היחידה נבע מכישלונות חוזרים ונשנים של יחידות צה"ל, מתום מלחמת העצמאות, למנוע חדירת מסתננים וכוחות סדירים של מדינות ערב, שהתנכלו לישראל. קודם לכן, פעלה יחידה 30 בשנים 1951–1952. בין השנים 1950–1953 פעלה יחידה ללא שם (כיום נקראת קדם - 101) מהגדוד הראשון של הנח"ל. עיקר פעילותה במתארי פשיטה ומארב מעבר לקווי האויב הירדני והמצרי. מפקד היחידה היה דב רובין, היחידה ביצעה עשרות רבות של פעולות שלא פורסמו (להוציא פרסום בעיתונות מעת לעת), אי הפרסום היה בהנחיית ראש הממשלה דוד בן-גוריון: להתנער מהפעולות של היחידה ולא לקחת עליהן אחריות מדינית. ב-1953 לבשה ההסתננות אופי מאורגן והייתה כרוכה במקרים רבים בפגיעות בנפש. היחידה הוקמה על אף התנגדותו של ראש אג"ם באותה עת, אלוף משה דיין. לכן ניתנה הפקודה הכתובה להקמתה בעוד דיין שוהה בחו"ל. איש מפתח בהקמת היחידה היה מפקד חטיבה 16 הירושלמית, אלוף-משנה מישאל שחם, שהיה מקורב לדוד בן-גוריון, אך הוגה הרעיון היה אריאל שרון (לימים שר הביטחון וראש ממשלת ישראל). כמקימה וכמפקדה מונה רס"ן אריאל שרון, שפיקד על סיירת גולני והוצב בחטיבת ירושלים. שרון נקרא להקמה מלימודיו באוניברסיטה העברית. סגנו בפיקוד על היחידה, ושותפו להקמת היחידה, היה שלמה באום, איש מושב כפר יחזקאל שהוחזר מיחידות המילואים. הפעולה הראשונה נערכה עוד לפני הקמת היחידה באופן רשמי והיא זו שהביאה להקמתה. שרון גייס כמה מחבריו: באום, יצחק בן מנחם "גוליבר", יהודה דיין, יוסף סעדיה, יורם לביא, וכן את האחים עוזי ויהודה פיאמנטה מחטיבה 16, לפעולה בנבי סמואל לשם פגיעה ברוצח מוסטפא סמואלי - אחרי שהוא ואנשיו רצחו שני שומרים במושב אבן ספיר וכן פרצו למחנה חטיבה 16, הרגו שני זקיפים, צבי אדלר ומשה סעדי, וגנבו משם תת-מקלעים סטן. הפעולה בנבי סמואל נכשלה לאחר שהחוליה לא הצליחה לפרוץ לביתו של סמואלי שכלל לא שהה בו באותה עת.
יחידה 101 נקראה על שם יחידת גרילה שהקים הקצין הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט באתיופיה ובאריתריאה.
היחידה ביצעה מספר רב של סיורים מעבר לגבול, ופעולות רבות של פשיטות ומארבים, רובן כנגד מטרות אזרחיות. מן הגדולות שבפעולות הייתה הפשיטה על מחנה הפליטים אל-בורייג' שברצועת עזה. פעולה אחרת הייתה הפשיטה לחברון במבצע כפפות משי ב-21 בדצמבר 1953, בה הוביל מאיר הר-ציון כוח קטן בפשיטה רגלית, מרחק של ארבעים ושניים קילומטרים הלוך ושוב בציר הררי, ללב העיר חברון, בליל שלג קר ורטוב בדצמבר 1953, פשיטה שנחשבת לאחת הקשות והמסובכות בתולדות צה"ל.
הפעולה הנודעת ביותר של יחידה 101 היא פעולת קיביה (14 באוקטובר 1953): לאחר שמסתננים רצחו אשה ושני ילדיה ביהוד, קיבלו שר הביטחון דוד בן-גוריון והרמטכ"ל מרדכי מקלף החלטה לביצוע פעולת תגמול. בפיקוד המרכז הכינו פקודת מבצע תקיפה מיוחדת, שביצועה הוטל על יחידה 101, כנגד הכפר ממנו יצאו המסתננים. ההנחיה כללה את פיצוצם של כ-45 מבתי הכפר קיביה שבשומרון ופגיעה קשה בתושבים. בפעולה זו, שעליה פיקד אריאל שרון, נהרגו עשרות מתושבי הכפר (ההערכות נעות בין 42 ל-69 איש) ששהו בבתים בזמן הפיצוץ. בתגובה לגינוי העולמי להריגת חפים מפשע, ניסתה ישראל להתנער מאחריות לפעולה בטענה שאת הפעולה ביצעו אזרחים נזעמים (בן-גוריון הודיע כי בליל הפעולה לא נעדרה שום יחידה מבסיסה). ההסבר שניתן על ידי אריאל שרון היה כי הכוח שפוצץ בתים בכפר לא ידע שבתוכם הסתתרו אזרחים.
פעולת קיביה, ופעולות נוספות של היחידה, עוררו ויכוח על מידת מוסריותן. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, צידד במדיניות של "יד חזקה" כלפי הערבים, ובהתנהגותו נתן גיבוי לפעולותיה של היחידה.
לוחמים
היחידה מנתה כחמישים לוחמים ואנשי מנהלה.
חלק ניכר מהלוחמים באו מקיבוצים ומושבים (בעיקר מעמק יזרעאל ומהשרון) על בסיס היכרות אישית בינם ובין לוחמים אחרים. מחנה היחידה היה בסמוך לחורבות הכפרים סטף וח'ירבת אל-לוז בהר איתן שבהרי ירושלים. כיום נמצא באתר המחנה חניון לילה של קק"ל. האימונים כללו סיורים וניווט למרחקים ארוכים, והודגשה שליטה בתפעול הנשק. המשמעת ביחידה הייתה רחוקה מצבאית: החיילים הסתובבו ברובם בבגדים אזרחיים וללא יחס לדרגות או סולם פיקודי. הערכים המובילים ביחידה היו דבקות במטרה, אחוות לוחמים, העזה וביצוע מושלם של משימות.
רשימה חלקית של הלוחמים ביחידה
אריאל שרון, מקים ומפקד היחידה. לימים אלוף פיקוד דרום, שר הביטחון וראש הממשלה
שלמה באום, סגן מפקד היחידה. לימים מפקד פלס"ר 7 ומג"ד מילואים
מאיר הר-ציון, בהמשך מייסדה ומפקדה הראשון של סיירת צנחנים וממקימי סיירת מטכ"ל. בעל עיטור העוז על חלקו במבצע כנרת.
יצחק ג'יבלי, בהמשך ממקימי סיירת מטכ"ל. בעל עיטור העוז על חלקו במבצע ברוך 1
דוד בן-עוזיאל, לימים אלוף-משנה ואיש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים
שמעון כהנר ("קצ'ה"), לימים אלוף-משנה, סגן מפקד אוגדה
יהודה פיאמנטה, מפקד "יחידת המסתערבים" של חי"ש ירושלים, ממקימי היחידה 101, לימים סגן-אלוף, ובכיר במערכת הביטחון.
יאיר תל-צור, לימים מפקד גדוד 890
אלישע שלם, לימים אלוף-משנה, מפקד חטיבה 226
חנן סמסון, נהרג במרדף בבקעת הירדן לאחר מלחמת ששת הימים. על שמו מחנה חנן
יצחק בן מנחם ("גוליבר"), מפקד פלוגה ד' בגדוד 890. נפל במבצע כנרת
אביגדור קנריק (קורן), לימים סגן-אלוף, מפקד בגזרת סיני במלחמת יום הכיפורים
צבי סדן
מיקי גולדשטין, קצין חבלה
יהודה דיין נבו
יורם נהרי ("ימו"), בעל עיטור המופת מפועלו במלחמת יום הכיפורים
ישי צימרמן, בעל עיטור העוז על פועלו במבצע הר געש
זאב עמית (סלוצקי), לימים איש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. נפל במלחמת יום כיפור. אחד מהשניים עליהם כתבה נעמי שמר, את השיר אנחנו שנינו מאותו הכפר.
יוסף רגב (גרבר), לימים איש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. אחד מהשניים עליהם כתבה נעמי שמר, את השיר אנחנו שנינו מאותו הכפר.
אורי אופנהיימר (אופיר)
כוכבא גיא
יונה בנדמן
איתן בן טוב
תהליך ההתמזגות עם הצנחנים
בדצמבר 1953 עברו אנשי היחידה קורס צניחה, ובחודש ינואר 1954, חמישה חודשים לאחר הקמתה, מוזגה יחידה 101 לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. שרון מונה למפקד הגדוד ומאיר הר-ציון הקים את מחלקת הסיור של הגדוד (לימים סיירת צנחנים). הדבר אפשר להנחיל ולמסד את הערכים והסטנדרטים שפותחו ביחידה הקטנה לצנחנים ומשם לשאר הצבא.
לאחר הביטול
יחידה 101 היוותה השראה להקמת סיירת מטכ"ל. בחטיבת הצנחנים גדוד פתן אימץ את המספר 101 כמספר יחידתו ונקרא על-כן "גדוד 101" ע"ש יחידה 101.
גלריה
ראו גם
יחידות מובחרות בצה"ל
לקריאה נוספת
מיכאל בר-זוהר, ספר הצנחנים, תל אביב: הוצאת א. לוין אפשטיין, 1969.
אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים, כרך א' יחידה 101, הוצאת שלגי, 1985.
דן מרגלית, יחידת קומנדו 101, הוצאת מוקד 1968
מאיר הר-ציון, פרקי יומן.
משה גבעתי, ויהי מה - מאיר הר-ציון חייו ופועלו, הוצאת העמותה להנצחת מאיר הר-ציון ופועלו, בסיוע כנרת זמורה-ביתן דביר, התשע"ט-2019.
אפרת זקבך, אגדה וזיכרון: מיתוס יחידה 101 בשיח הציבורי בישראל, יד יצחק בן צבי ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2021.
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה של יחידה 101 כולל תמונות. רשימת הלוחמים, ביוגרפיה של מאיר הר-ציון
פעולות התגמול 1956-1953, באתר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים
מורשת קרב של יחידה 101, באתר הצנחנים בעשור הראשון
שי לוי, נוסטלגיה קרבית: הסיירות המובחרות של פעם, אתר פז"ם, 04.04.2012.
.
אפרים גנור, מאיר הר-ציון, מגדולי לוחמי צה"ל: "להגיד שלא פחדנו זה לא אמיתי", סופהשבוע, 22.03.2014.
הערות שוליים
*
101
101
101
קטגוריה:פעולות התגמול
קטגוריה:יחידות הצנחנים של צה"ל
קטגוריה:חטיבת הצנחנים
קטגוריה:אריאל שרון | 2024-10-07T08:39:49 |
בעלי פרחים | ממוזער|שמאל|פרח מהסוג Gaillardia
שמאל|ממוזער|עץ מהמין Tilia tomentosa
צמחים בעלי פרחים (שם מדעי: Magnoliophyta) או מְכֻסֵּי זֶרַע (Angiospermae) הם המערכה הגדולה ומהחשובות ביותר של הצמחים העילאיים. בעלי הפרחים מתאפיינים באיברי רבייה מיוחדים הנקראים פרחים, והזרעים שלהם סגורים בתוך מעטפת המוכרת בדרך-כלל כפרי. מכאן נובע הכינוי הנוסף למערכת בעלי הפרחים (מכוסי זרע).
רוב מיני בעלי פרחים הם הרמפרודיטיים כלומר הם מתרבה ברבייה מינית אך מייצרים גם תאי מין נקביים וגם תאי מין זכריים. עם זאת לכ-6% מהמינים הללו יש זכרים ונקבות נפרדים (דו-אוני) .
התפתחות
עדויות ראשונות לקיומם של בעלי הפרחים מופיעות במאובנים מלפני 140 מיליון שנה, בסוף תקופת היורה. הקבוצה הקרובה ביותר לבעלי הפרחים היא, ככל הנראה, קבוצת הגנטופיטיים, והן התפצלו מאב קדמון משותף בסוף תקופת הטריאס (לפני כ-202–220 מיליון שנה). מאובנים בני 150 עד 130 מיליון שנה מכילים צמחים בעלי תכונות אחדות של בעלי הפרחים, אך אלה עדיין מעטים ופרימיטיביים מאוד.
בעזרת ריצוף DNA מגרעיני תא של כ-10,000 מיני צמחים ומחקר של 200 מאובני פרחים זוהתה קפיצה במגוון בעלי הפרחים בעידן היורה המאוחר ובעידן הקרטיקון המוקדם, כשעדיין שוטטו דינוזאורים בארץ – מלפני כ-150 מיליון שנים ואילך. עלייה תלולה נוספת במספר המינים זוהתה לפני כ-40 מיליון שנים, בזמנים שבהם אירעה צניחה של הטמפרטורות בעולם.
לקראת סוף הקרטיקון בעלי הפרחים הפכו לקבוצה השולטת בממלכת הצמחים, ובמאובנים כבר ניתן היה לזהות צמחים של התקופה המודרנית (כגון אלון ומגנוליה).
המשפחות המגוונות ביותר במערכת בעלי הפרחים הן:
מורכבים: כ-22,750 מינים
סחלביים: כ-21,950 מינים
קטניות: כ-19,400 מינים
פואתיים: כ-13,150 מינים
דגניים: כ-10,000 מינים
שפתניים: כ-7,175 מינים
חלבלוביים: כ-5,735 מינים
מיון
נהוג לסווג כיום את בעלי הפרחים כמערכה בממלכת הצומח, והם שייכים למערכת-העל של צמחי זרע (Spermatophyta), וגם לקבוצת צמחים וסקולריים (Tracheobionta). בעבר היו מקובלים שמות מדעיים נוספים למערכה, כמו Anthophyta, אך כיום מקובל השם Magnoliophyta, על-פי הסוג האופייני מגנוליה (Magnolia).
בעבר מקובל היה לחלק את בעלי הפרחים לחד-פסיגיים ולדו-פסיגיים (מערכת המיון של ארתור קרונקויסט), אך כיום חלוקה זו זוכה לבחינה מחדש. ממצאי המחקר הגנטי מצביעים על כך שלמעשה החד-פסיגיים התפתחו מתוך קבוצה עתיקה של דו-פסיגיים קדומים. בפרט, הנציג העתיק ביותר של בעלי פרחים הוא צמח דו-פסיגי Amborella trichopoda.
שיטת המיון (טקסונומיה) המקובלת כיום היא השיטה שהוצעה על ידי קבוצת APG ב-1998 ועודכנה ב-2003 (APG II). עדכון נוסף לשיטה פורסם ב-2009 (AGP III).
חשיבות כלכלית
צמחים בעלי פרחים מספקים חלק גדול ממזון האדם. בעלת חשיבות גדולה היא משפחת הדגניים שבה נמנים אורז, חיטה, תירס וקנה סוכר, וכן דשא ואספסת המשמשים מספוא.
הזית, עץ בעל חשיבות עליונה בכלכלת המזרח התיכון בעת העתיקה, וגם כיום ברחבי העולם, שייך אף הוא למשפחת הזיתיים שבמערכת בעלי הפרחים.
כן הגפן בעלת חשיבות תרבותית וכלכלית מהעת העתיקה ועד היום.
חשיבות כלכלית נוספת של בעלי פרחים, אך פחותה, היא השימוש בפרחיהם לנוי. בתקופות מסוימות שימשו רכיבי צמח כגון זרעים כמטבע. מוכרת במיוחד הדוגמה לבועה הכלכלית שתפחה במסחר פקעות צבעונים בארצות השפלה, שכונתה שיגעון הצבעונים.
תפקיד חשוב נוסף לפרחים הוא בקיום מינים רבים של חרקים הניזונים מצוף הפרחים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחי זרע | 2024-08-06T12:43:02 |
זהות | זהות היא מונח בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה המתאר את תפיסת האדם את עצמו. הזהות מורכבת מאוסף תפיסות ואמונות בנוגע ל"עצמי", המאורגנות כסכמה קוגניטיבית.
התפתחות הזהות האישית
זהות אישית היא תפיסה סובייקטיבית של המשכיות והתאמה בין המרכיבים השונים של אישיותו של האדם, חוויותיו וזיכרונותיו.
הזהות מתחילה להתפתח כבר בימי הילדות כחלק מההתפתחות הרגשית. הזהות האישית אינה מפסיקה להתגבש כל עוד האדם חי והיא יכולה להשתנות, אך מקובל להניח שהשלבים הקריטיים של עיצוב הזהות הם בימי הנעורים.
ההיבט הפסיכולוגי
בגיל ההתבגרות המוקדם מושג העצמי הוא ראשוני ובלתי יציב, והמודעות לקיומו של "קהל צופה" גבוהה מאוד (עד כדי יצירה של קהל מדומה). בגילאים אלו בולטות תחושות של שבריריות העצמי, תחושת המתבגרים שהזהות החדשה שקנו לעצמם פגיעה. היא מלווה במעשייה אישית, דימוי עצמי ייחודי ומנופח. לפעמים יש צורך בקונפורמיות נוקשה (באופן פרדוקסלי, לעיתים "מרדנית") בסגנון לבוש והתנהגות, כדי לבסס את הדימוי העצמי הפגיע.
ביציאה מתקופת הילדות, הולכת הזהות ונעשית מובחנת יותר. החשש מהקהל המדומה פוחת. נער יודע לדבר על עצמו תוך שימוש במילות הסתייגות. לדוגמה: "אני ספורטאי טוב, אבל חלש בכדורגל", "אני אוהב לפטפט, אלא אם אני בדיכאון". מאפיין אחר הוא הטעמת מושגי עצמי חברתיים, לדוגמה: "אני ידידותי", "אני מתבודד", "אני בעל כישורי מנהיגות", תוך שימת דגש על המבדיל בין דמות הנער לדמות בני גילו ולא על הדומה.
היכולת ליצור תדמית עצמית אחת מגובשת משלל התכונות והמאפיינים נובעת מהשיפור הניכר במסוגלויות הקוגניטיבית וביכולת ההפשטה המלווה את ההתבגרות. מנגד, זו גם הסיבה לכך שהסיווג העצמי צפוי להיעשות בזהירות ומתוך תחושה של ספקנות וחוסר ביטחון ולהיות מלווה בשאלות ובהשערות: "מי אני? מה אני?".
תאוריית הבניה החברתית מבליטה את תפקיד היחסים הבין אישיים בהתפתחות הזהות. על ידי אינטראקציה שיוצרת משוב מתהווה התפיסה העצמית.
על פי המודל של הפסיכולוג רוברט סלמן, בגילאי 16–18 רואים עוד קפיצת מדרגה בתפיסה העצמית. הנער כבר מבין שהתנהגויות שלו עשויות לנבוע מסיבות בלתי מודעות. לא רק שהוא מודע לרכיבים סותרים בהתנהגותו, אלא שהוא אף מסוגל לנמק בבהירות את הסיבות להם.
ג'יימס מרסיה כתב על שתי התרחשויות הפוקדות מתבגרים: חקר זהות והתחייבות לזהות. התחייבות לזהות שתבוא בסופה של חקירה תביא לגיבוש זהות יציבה.
קבלת זהות מבלי לעסוק קודם בבדיקה עצמית, בדרך כלל עקב לחץ חברתי, היא גיבוש זהות בטרם עת והיא נפוצה בחברות מסורתיות ושמרניות, וכן אצל מיעוטים.
גיבוש זהות מעוכב פירושו חקירת זהות שעדיין לא תמה. זהו מצב אידיאלי במהלך ההתבגרות, אולם אין הוא אמור להתמשך יתר על המידה. בעשורים האחרונים, בקרב הצעירים במערב נפוצה יותר ויותר דחייה של גיבוש הזהות היציבה, והשתקעות בתקופה ארוכה של "גיבוש זהות מעוכב". זהו מצב שיש בו הרבה חרדה וספקות.
ערפול זהות זהו מצב שבו יש ויתור על כל ניסיון התעסקות בזהות, והוא נחשב לבלתי תקין אם אינו מקדים להסתיים. "ערפול זהות" מקושר להערכה עצמית נמוכה.
אריק אריקסון מציין שתקופת "משבר הזהות" מאפשרת התנסות וטעייה בצורה שלא תתאפשר בתקופות חיים מאוחרות יותר. לפי אריקסון, ביטחון, אמון בסיסי ואוטונומיה הם שלבים מקדימים שרק לאחריהם יתאפשר גיבוש זהות מוצלח.
יש קשר הדוק בין תפיסת הזהות לבין תפיסת האחר, ושני הדברים נמצאים לרוב באותה רמת הפשטה. היכולת לתפוס לכידות ורב גוניות בעצמי באה יחד עם ראיית אלו בזולת. עד גיל 15 צפוי הנער להבין כיצד תפיסתו שלו את האחר ותפיסת האחר אותו משפיעות האחת על השנייה ויוצרות יחסי גומלין.
ההיבט הסוציולוגי
זהותו של אדם מוגדרת ביחס לאחרים.
מכלול התפקידים של הפרט מבטא את זהויות המשנה השונות (למשל זהויות כאב, בעל, איש מחשבים). בכל אחד מהתפקידים האלה יהיו לאדם יחסים שייצרו זהות נבדלת. חלק מזהויות אלו מסתיימות במהלך החיים של הפרט (ביציאה לגמלאות מסתיימות זהויות התעסוקה).
בכל חברה קיימות זהויות מוכרות וידועות לכל, המופנמות על ידי הפרט בתהליך החיברות (סוציאליזציה).
לא כל הזהויות נגישות במידה שווה לכל הפרטים (לא כל אחד יכול ללמוד רפואה).
הנגישות לזהויות המשנה השונות תלויה בהזדמנויות החברתיות של הפרט ובזהויות משנה נוספות, כגון מוצא עדתי וסטאטוס כלכלי של המשפחה.
אפיוני הזהות יכולים להיות מולדים, (למשל צבע עור, מין, מוצא עדתי) או כאלו הניתנים לרכישה ושינוי (דת, מקצוע, אזרחות).
מתוך הזהות נגזרת אישיותו של האדם.
אישיות היא סך כל זהויות המשנה שהפרט מפתח בתפקידים השונים שהוא ממלא במסגרות החברתיות השונות. האישיות נבנית מיחסים בין-אישיים נלמדים.
אישיות היא גם האופן שבו תופס הפרט את עצמו, את התנהגותו ואת המבנה החברתי שהוא חי בו.
הזהות האישית נגזרת ממכלול יחסים:
התפקיד שהאדם הפנים.
הערכתם של אחרים (כיצד אחרים מעריכים את התנהגותו)
הערכתו את עצמו ואת התנהגותו שלו.
נארטיב וסיפור חיים כדרך לבטא זהות
בהקשר הסוציולוגי יש חשיבות רבה להבין את האופן בו אדם נותן משמעות להקשרי החיים החברתיים שלו ולמציאות חייו כחלק מתהליך בניית הזהות שלו. מזה כמה עשורים קיימת תנועה חזקה במחקר שנשענת על גישות נארטיביות שתכליתן ללמוד על אופייה החמקמק של המציאות דרך סיפורים. הבניית זהות באמצעות יצירת סיפור החיים מהווה מפגש בין ההיבט הפסיכולוגי לסוציולוגי. הנחת היסוד היא שאנחנו מפיקי סיפורים. למציאות גוונים רבים הנמצאים במפגש בין הסיפורים הניטוים סביב אותה מציאות. כל אחד מהם הוא אמיתי, גם בהיותם שונים, בשקפו זווית ראייה ונקודת מבט שנשקפת אך ורק מעיניו של בעל הסיפור הייחודי. יש סיפור אישי יש סיפור של משפחה ויש סיפור של ארגון. ניתן ללמוד מהם על האדם, על תוכנית חייו, על משמעות חייו. הסיפור הופך לקולקטיבי כאשר הוא מפגיש נקודות מבט רבות וגם אז תקפותו עבור כל אחד נוצרת על בסיס המשמעות האישית שהוא מעניק לו.
סיפור סיפורים הוא פעולה חברתית יומיומית של שיח שבמהלכה מספרים אנשים זה לזה על מאורעות חייהם. שיח זה יכול לשמש כמכניזם פוטנציאלי שבאמצעותו בונים אנשים זהויות חברתיות) משום שסיפורים משקפים את התודעות שלנו ואת התרבות הסמויה שלנו. נובע מכך ש"סיפור חיים" הוא פעולה חברתית ותצורה של זהות שאותה מייצג המספר בהקשר של תרבות). זוהי אפשרות ליצירת מרחב להבנה של "האני הדיאלוגי"),היחסים בין העצמי והתרבות שבה הוא נוצר. אפשר לראות סיפורי חיים כתהליך של הבניה פסיכולוגית של זהות, שהחקירה שלה על ידי האדם היא משתנה חשוב בהבניה זו. תהליך זה הוא מטבעו אינסופי ומתהווה כחלק מאינטרפרטציה מחודשת של העבר בהלימה למטרות העכשוויות של המספר). אף שסיפור חיים הוא נארטיב הנוצר ומתעצב כל הזמן מחדש יש לו מבנה פנימי קוהרנטי, אלא שקוהרנטיות זו היא תלוית מצב לזמן שבו סופר הסיפור. האפשרות הגלומה בסיפורים לייצג את התופעות העשירות והמורכבות של ניסיון החיים באופן שבו אנו זוכרים אותן) מתבטאת בכך שהזהות כתופעה מורכבת ולעיתים סמויה עשויה להיות מיוצגת היטב דרכם. באמצעות סיפור חיים עשויים להתגלות, למשל, מידע ופרשנות של המספר לגבי זהויות חברתיות שלו, כאלו שאינן מתגלות בחייו היומיומיים, כמו שייכות לקבוצות מיעוט חברתיות, או שייכות, שאינה תמיד גלויה, למיעוט אתני או מגדרי (הומו-לסבי). סיפור חיים מבטא את התצריף של תת-הזהויות של הפרט ומאפשר להבין את ריבוי הדפוסים במעברי החיים של הפרט, דפוסים הממלאים תפקיד משמעותי בתהליך יצירת הזהות.
חומרי הגלם של סיפור החיים הן התנסויות החיים והאופן בו אנו זוכרים אותן. לכן סיפור חיים תלוי במקום ובהקשר שבהם הוא מתרחש. התנסויות החיים של אישה שחורה בשבט אפריקני, למשל, שונות מהתנסויות חייה של מהנדסת מחשבים לבנה מניו יורק, ולכן הפרשנות שלהן לסיפור חייהן והמשמעות שהן נותנות לו תחומה מראש על ידי התנסויות שונות אלו. עם זאת שתי נשים שחורות בשבט אפריקני עם התנסויות חיים דומות, עשויות ליצור סיפור זיכרון שונה להתנסויות דומות וכפועל יוצא ליצור משמעויות חיים שונות. בין המושגים השונים הבאים לידי ביטוי בסיפורי חיים חשוב להתעכב, על מושג הכוח המהווה פרספקטיבה חשובה ביצירת משמעות לחיים. יחסי הכוח של אנשים משתנים בהלימה לתהליכי ההתפתחות לאורך חייהם (במצב המשפחתי, בתפקידי החיים וכו'): אדם נתון במערכת יחסי כוח שונה מול הוריו בבגרותו לעומת ילדותו; מערכת יחסי הכוח של עובד מול הקולגות שלו תשתנה כאשר הוא יקודם ויהפוך למנהל שלהם; המיקום שבו נמצא אדם מבחינת יחסי הכוח שלו משנה את הפרספקטיבה שממנה הוא מפרש את חייו ומשפיע על סיפור החיים שלו ועל הזהות המתפתחת במהלכו. היכולת ליצור משמעות ותובנה עצמית באמצעות סיפור חיים קשורה אם כן להתנסויות של הפרט כבר בילדותו ( Pasupathy et al., 2007) ולאופן בו הוא שוזר התנסויות אלו מתוך סיפור הזיכרון שלו לכדי סיפור חייו. השיח המתנהל במשפחה והחשיפה של הילד לנארטיב המשפחתי הם תחילתו של הנארטיב האוטוביוגרפי שלו. כך, למשל, במשפחות שבהן יש הקפדה על הבעת רגשות באופן מילולי, מתפתחים ילדים בעלי יכולת גבוהה יותר להבין את רגשותיהם; הבנה זו עוזרת להם לפרש את האופן שבו קשורות התנסויות חייהם לתובנות עצמיו.
ראו גם
זהות יהודית
זהות מינית
זהות מגדרית
קריפטומנזיה
קישורים חיצוניים
רוביק רוזנטל, התהוות המילה "זהות" ופירושיה בעברית, באתר הזירה הלשונית, 28 באוקטובר 2014
הומניזם עליית האדם ונפילתו עם פרופ' יובל נח הררי - חלק א, באתר גלי צה"ל, 22 במרץ 2015
עליית האדם ונפילתו עם פרופ' יובל נח הררי - חלק ב, באתר גלי צה"ל, 29 במרץ 2015
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגיה התפתחותית
קטגוריה:פסיכולוגיה חינוכית
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:פוליטיקה של זהויות | 2024-09-21T17:33:10 |
בעלי הפרחים | REDIRECT בעלי_פרחים | 2015-09-26T11:07:49 |
הטקטיקה והאסטרטגיה היוונית בעת העתיקה | הפניהלוחמה יוונית בעת העתיקה | 2013-08-01T04:46:45 |
ממשלת אחדות לאומית (ישראל) | 250px|ממוזער|שמאל|שמעון פרס ויצחק שמיר, 1988, ראשי "ממשלת הרוטציה"
בישראל, ממשלת אחדות לאומית הוא כינוי לממשלה שבה חברים נציגים ממפלגות יריבות. ממשלות כאלו כללו נציגים משתי המפלגות הגדולות, למשל מפלגת העבודה לגלגוליה השונים והליכוד לגלגוליו.
סיבות להקמה בעבר
מצב חירום, כגון מלחמה, משבר כלכלי או מגפה, שלא איפשר ניהול רגיל של יחסי ממשלה-אופוזיציה בכנסת.
מצב של תיקו בין גושי המפלגות העיקריים בכנסת, כך ששום גוש לא הצליח לגבש קואליציה בעלת רוב. במצב כזה אפשר להקדים את הבחירות לכנסת או להרכיב ממשלת אחדות. כיוון שמערכות בחירות תכופות עלולות לערער את יציבות המשטר, לעיתים ישתפו שני הגושים פעולה עד למועד הרגיל של הבחירות.
ממשלות האחדות הלאומית בישראל:
יש הרואים בממשלה הזמנית כממשלת אחדות לאומית (אף על פי שהכינוי טרם נטבע). בממשלה זו היו מיוצגות כמעט כל סיעות מועצת המדינה הזמנית, למעט סיעות המפלגה הרויזיוניסטית והמפלגה הקומוניסטית.
ממשלת ישראל השלוש עשרה בכנסת השישית, בראשות לוי אשכול. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים חש לוי אשכול, ראש הממשלה, העומד בראש מפא"י כי אינו זוכה לתמיכה ציבורית במצב הקשה בו נתונה המדינה. לחץ ציבורי למינוי משה דיין לשר הביטחון, הבהיר לאשכול כי אם לא יקים ממשלה הכוללת את דיין בתפקיד זה, יכולים מתנגדיו להקים ממשלה אלטרנטיבית. ב-1 ביוני 1967 הקים אשכול "ממשלת אחדות לאומית" תוך צירוף סיעות רפ"י וגח"ל (גוש חירות ליברלים, מהגלגולים המוקדמים של תנועת הליכוד). לממשלה הצטרפו משה דיין בתפקיד שר הביטחון, מנחם בגין ויוסף ספיר, שרים בלי תיק. הייתה זו הממשלה הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל שמנתה מאז ועד סיום כהונתה 111 חברי כנסת. על אף שמטרת המהלך הייתה מינויו של דיין, החשיבות ההיסטורית היא במתן לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו, שהיו עד אז מחוץ לקונצנזוס הלאומי. מינויו של דיין התקבל בהקלה על ידי הציבור החרד, וכעבור ימים ספורים פרצה מלחמת ששת הימים. בינואר 1968 הצטרפה רפ"י למפא"י ולמפלגת אחדות העבודה לייסוד מפלגת העבודה.
ממשלת ישראל החמש עשרה בכנסת השביעית, בראשות גולדה מאיר, 1969. לאחר הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 זכה המערך של מפלגת העבודה ומפ"ם ב-56 מנדטים. גולדה מאיר, ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה אליה הצטרף מנחם בגין בראש מפלגתו גח"ל. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, שבה דגל בגין בקו אקטיבי, אל מול התפיסות הזהירות יותר של שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל חיים בר-לב. הממשלה ניהלה באותם ימים שיחות בלתי ישירות עם מצרים בתיווך הדיפלומט השוודי גונאר יארינג. משהגיעו הצדדים להסכמה, והושג מסמך שהביא לסיום מלחמת ההתשה, פרשו שרי גח"ל מן הממשלה, ב-4 באוגוסט 1970.
ממוזער|ראש הממשלה שמעון פרס וממלא מקומו יצחק שמיר ליד שולחן הממשלה בכנסת, נובמבר 1985. באוקטובר 1986 התחלפו ביניהם האישים בתפקידיהם.
הממשלות העשרים ואחת והעשרים ושתיים בכנסת האחת עשרה, רוטציה בין שמעון פרס ויצחק שמיר, 1984. לפני הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 נראה היה כי "המערך" (גוש פרלמנטרי של מפלגת העבודה ומפ"ם) יזכה ברוב מוחץ. לאחר מלחמת לבנון הראשונה, אינפלציה הרסנית, וקרבות ירושה בין מועמדים בליכוד על תפקידו של מנחם בגין, נראה היה כי הליכוד, תחת הנהגתו של יצחק שמיר, צפוי לתבוסה. התוצאות היוו הפתעה, ולא נחזו באף תחזית קודמת. המערך ירד מ-47 מנדטים בכנסת העשירית ל-44 מנדטים. הליכוד ירד מ-48 מנדטים ל-41. נראה כי קיים שוויון בין גוש הימין וגוש השמאל, כאשר לשון המאזניים הן המפד"ל ומפלגתו של עזר ויצמן. הנשיא חיים הרצוג הטיל את הרכבת הממשלה על שמעון פרס, אך לאחר סבב שיחות הודיע פרס כי אין ביכולתו להקים ממשלה. אז השפיע הנשיא הרצוג על נציגי הסיעות לתמוך בממשלת אחדות לאומית. סוכם כי במשך השנתיים הראשונות ישמש בתפקיד ראש הממשלה שמעון פרס, לאחר מכן יוחלף על ידי יצחק שמיר. במהלך כל התקופה יהיה יצחק רבין מהמערך שר הביטחון, ואילו יצחק מודעי מהליכוד יהיה שר האוצר. ההסכם כובד, וחילופי התפקידים בוצעו לאחר שנתיים באופן הבא: שמעון פרס הגיש לנשיא את התפטרותו והמליץ לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה החדשה על יצחק שמיר. למעט החילופים בין יצחק שמיר לשמעון פרס לא השתנתה חלוקת התפקידים בממשלה, ולא שונו קווי היסוד שלה. מבחינה חוקית-פורמלית היו אלה שתי ממשלות, ולא ממשלה אחת, כיוון שהתפטרות ראש הממשלה היא כהתפטרות הממשלה כולה, ומחייבת הקמת ממשלה חדשה. חלופת התפקידים הרשמית התרחשה ב-20 באוקטובר 1986, והחל מאותו יום שמיר הפך לראש הממשלה הרשמי.
הישגיה של הממשלה היו רבים, ביניהם בלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים, ונסיגת צה"ל לרצועת הביטחון בדרום לבנון. עם זאת, משניסה פרס לצעוד צעד דרמטי ויצר מגעים עם המלך חוסיין לחתימת הסכם לונדון, לפיו תקבל עליה ממלכת ירדן את השליטה בשטחים, במהלך שיביא לחתימת הסכמי שלום, טירפד שמיר את קבלת ההסכם. כן ראויות לציון עסקת ג'יבריל השנויה במחלוקת, לפיה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה מחיילי צה"ל, והתפוצצות פרשת קו 300 שבה התברר כי בכירים בשב"כ זייפו עדויות והסתירו את הריגתם ללא משפט של מחבלים שחטפו אוטובוס. הפרשה הושתקה באמצעות מתן חנינה בטרם משפט לבכירי השב"כ שסרחו. לקראת סיום כהונת ממשלת הרוטציה פרצה האינתיפאדה הראשונה. הממשלה הראתה קו אחיד, ונתנה ליצחק רבין להוביל את האופן ואת האמצעים בהם התמודד הצבא עם ההתקוממות העממית בשטחים.
על אף היציבות שהושגה, סבלה הממשלה ממשברים תכופים, שנפתרו במשא ומתן אינטנסיבי בין הצדדים. סכסוך שהתגלע בין שמעון פרס ליצחק מודעי הביא להחלפת מודעי במשה נסים כשר האוצר. לקראת סוף כהונתה ניסה שמעון פרס, כשר חוץ, לקדם יוזמה לכינוס "ועידת שלום בינלאומית" לפתרון הסכסוך במזרח התיכון, כל זאת תוך התנגדות חריפה של ראש הממשלה יצחק שמיר.
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|"The National Picnic", קריקטורה של יצחק שמיר ושמעון פרס מאת צילה מנוסי
ממשלת ישראל העשרים ושלוש בכנסת השתים עשרה, בראשות יצחק שמיר, 1988: מערכת הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 הייתה צמודה אף היא. בעימות הטלוויזיוני שנערך בין שמיר ופרס ערב הבחירות הצהיר שמיר במפורש כי לאחר הבחירות יתמוך בהקמת ממשלת אחדות נוספת. הדבר הביא לו ליתרון קל, ותוצאות הבחירות הביאו 40 מנדטים לליכוד ו-39 מנדטים למערך. על אף שניסה בתחילה להקים ממשלה צרה עם המפלגות הדתיות והמפלגות הימניות, הצטרפו בסוף אנשי המערך אל הממשלה, כאשר פרס משמש כשר האוצר ורבין שר הביטחון. לראשונה הצטרף לממשלה שר צעיר, אריה דרעי מש"ס. הממשלה סבלה מלחצים וחיכוכים פנימיים מתחילת דרכה, ונראה כי ההרמוניה ששרתה בממשלה הקודמת אבדה. בחודש מרץ 1990 הגו אנשי מפלגת העבודה עם אריה דרעי את רעיון "התרגיל המסריח" שעיקרו הפלת הממשלה, ויצירת קואליציה חדשה של המערך והמפלגות הדתיות. הממשלה הופלה ביום 15 במרץ 1990, ונשיא המדינה חיים הרצוג הטיל על שמעון פרס את הרכבת הממשלה. באופן מפתיע, חזרו בהם השותפים הקואליציוניים אגודת ישראל, וש"ס מהסכמתן להקים ממשלה עם המערך, ופרס התבזה בכך שלאחר שהודיע כי הצליח להרכיב את הממשלה, וביקש לכנס לשם כך את הכנסת, היה אנוס להודיע כי נכשל. לאחר כשלושה חודשים של אי ודאות, הצליח יצחק שמיר להקים ממשלה צרה עם המפלגות הדתיות ומפלגות הימין. אף ימיה של ממשלה זו היו קצרים ומרים. האירועים שהתרחשו, מלחמת המפרץ וועידת מדריד שבאה בעקבותיה, ערערו את אמונם של אנשי הימין בממשלה שהסכימה לשבת בוועידת מדריד, והם הביאו להפלת הממשלה בחודש ינואר 1992.
ממשלת ישראל העשרים ותשע, בכנסת החמש עשרה, בראשות אריאל שרון, 2001. בבחירות לכנסת החמש עשרה, שהתקיימו בשנת 1999 הצביע הבוחר (בפעם האחרונה) בשני פתקים. האחד לכנסת, ואילו השני לראשות הממשלה. לראשות הממשלה נבחר אהוד ברק שהחל את אחת מתקופות הכהונה הקצרות והסוערות הזכורות לראש ממשלה בישראל. לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד, ותחילת האינתיפאדה השנייה איבד ברק את הבסיס הקואליציוני לממשלתו, ולנוכח הרוב שנוצר בעד הקדמת הבחירות לכנסת הודיע על התפטרותו, ועל עריכת בחירות חדשות לראשות הממשלה בלבד. בבחירות שהתקיימו ב-6 בפברואר 2001 הביס אריאל שרון את ברק. ברק התפטר מחברותו בכנסת, ולמנהיג המפלגה מונה במינוי זמני שמעון פרס. זה הוביל את המפלגה לממשלת אחדות עם הליכוד, בה קיבל פרס את תפקיד שר החוץ, ובנימין בן אליעזר מונה לשר ביטחון. שרון הציג את הממשלה בפני הכנסת ב-7 במרץ.
הממשלה התמודדה עם אחת התקופות הקשות בחיי מדינת ישראל, תקופה של פיגועי טרור קשים, ומיתון כלכלי. לרוב שררה הסכמה בין השרים על המדיניות שיש לנקוט, ואף על צעדים קיצוניים כמדיניות הסיכול הממוקד ומבצע חומת מגן. עם זאת, לאחר בחירות פנימיות לתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה ב-2001, שבהן זכה (לאחר סיבוב שני שנקבע בעקבות טענות על זיופים בסיבוב הראשון) בנימין בן אליעזר על פני אברהם בורג, החליטה המפלגה על קיום בחירות נוספות לתפקיד. מול בן אליעזר רץ עמרם מצנע שהציג קו שמאלי שהתנגד לממשלת האחדות. הדבר הרתיע כנראה את בן אליעזר, אשר הביא לפרישת מפלגת העבודה מן הממשלה בחודש נובמבר 2002, בטענה כי אינו מסכים לצעדים הכלכליים ולהצעת התקציב. אך צעד זה לא סייע לו, ומצנע הביס אותו בבחירות הפנימיות. פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה הביאה להקדמת הבחירות.
ממשלת ישראל השלושים, בכנסת השש עשרה, בראשות אריאל שרון, 2003. בבחירות לכנסת השש עשרה, שהתקיימו לראשונה מאז 1992 בפתק אחד לכנסת בלבד, זכה הליכוד לניצחון מוחץ. מצנע מצא עצמו עומד בראש מפלגה בת פחות מעשרים מנדטים, לראשונה מאז הקמתה. עם זאת, נאמן לקו המדיני שנקט, ולהבטחתו המשתמעת לבוחר, ולאחר שיחות הבהרה עם אריאל שרון שהבהיר לו כי "דין נצרים כדין תל אביב", השאיר מצנע את מפלגת העבודה מחוץ לקואליציה.
בינואר 2005 לאחר פרישת מפלגת שינוי מהקואליציה בעקבות העברת כספים לחרדים ועל רקע תוכנית ההתנתקות שבישרה על שינוי מוחלט בעמדתו של אריאל שרון בנוגע להתנחלויות, שוב הצטרפה מפלגת העבודה לממשלה. העבודה פרשה מן הממשלה, לאחר מינוי עמיר פרץ כיושב ראש המפלגה, בנובמבר 2005.
בממשלת ישראל השלושים ושתיים התרחבה הקואליציה ב-8 במאי 2012, עם הצטרפותה של מפלגת קדימה בראשות שאול מופז, וכחודשיים לאחר מכן, ב-17 ביולי 2012 פרשה המפלגה מן הממשלה וחזרה לספסלי האופוזיציה.
ממשלת ישראל השלושים וחמש, שהוקמה ב-17 במאי 2020, הייתה ממשלת אחדות בעלת שני ראשי ממשלה, מכהן וחלופי ברוטציה (ממשלת חילופים): יו"ר הליכוד בנימין נתניהו ויו"ר כחול לבן בני גנץ. החילוף בין השניים אמור היה להתקיים ב-17 בנובמבר 2021. אולם, הכנסת התפזרה אוטומטית ב-23 בדצמבר 2020 עקב אי העברת תקציב המדינה. לאחר התפזרות הכנסת נערכו הבחירות לכנסת ה-24. ב-13 ביוני 2021 קיבלה הממשלה ה-36 את אמון הכנסת וממשלת ישראל ה-35 סיימה את כהונתה. מכיוון שהממשלה סיימה את כהונתה לפני מועד החילופים המיועד, החילופים בין נתניהו לגנץ לא יצאו לפועל.
ממשלת ישראל השלושים ושש, שהוקמה ב-13 ביוני 2021, הוקמה אף היא כממשלת חילופים בעלת שני ראשי ממשלה: יו"ר ימינה נפתלי בנט כראש ממשלה מכהן, ויו"ר מפלגת יש עתיד יאיר לפיד כחלופי. ב-1 ביולי 2022, לאחר קבלת חוק התפזרות הכנסת העשרים וארבע, השניים התחלפו: לפיד התמנה לתפקיד ראש הממשלה ובנט נעשה ראש הממשלה החלופי.
ממשלת ישראל השלושים ושבע בכנסת העשרים וחמש, בראשות בנימין נתניהו. במהלך מלחמת חרבות ברזל הוקמה ממשלת חירום לאומית, בשיתוף סיעת המחנה הממלכתי.
ראו גם
ממשלת חילופים
קישורים חיצוניים
ממשלת אחדות לאומית, באתר הכנסת
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ממשלת ישראל | 2024-09-10T15:39:02 |
התפתחות קוגניטיבית | התפתחות קוגניטיבית היא העלייה ביכולתו של האדם לחשוב, לשקול, להבין ולפתור בעיות עם העלייה בגיל.
שלבי ההתפתחות הקוגניטיבית נקבעים על ידי התורשה ועל ידי הסביבה, אשר כוללת בין היתר את תנאי ההתפתחות והגירויים עד גיל הבגרות, כמו גם את התרבות שבה גדל הילד.
ההתפתחות הקוגניטיבית היא חלק מההתפתחות הכללית של האדם. היא כוללת בין היתר גם את ההתפתחות הלשונית ותהליכי רכישת שפה, משום שהם חלק בלתי נפרד מתהליכי עיבוד מידע ומההתפתחות השכלית. במקביל אליה מתרחשות גם התפתחות מוסרית והתפתחות חברתית.
בפסיכולוגיה, ההתפתחות הקוגניטיבית משתייכת לפסיכולוגיה התפתחותית ולפסיכולוגיה הקוגניטיבית. הפן הקוגניטיבי של הפסיכולוגיה ההתפתחותית עוסק בהתפתחות האינטליגנציה ובהתפתחותם של תהליכי עיבוד מידע שונים כמו תפיסה, זיכרון, למידה וחשיבה. התפתחות קוגניטיבית ניתנת לביטוי גם בהוראה, שהיא יכולת קוגניטיבית טבעית המאפשרת לנו להיות בני אנוש. באמצעות חקר יסודות ההוראה ניתן למנות מספר נקודות בסיסיות המהוות אבני בניין בהתפתחותה של הקוגניציה האנושית. אך חקר הלמידה המהווה תמונת הראי של ההוראה, נתפסת כאזור קשה ליישום מחקר קוגניטיבי, מתוך הקושי להגדיר למידה, איתורה והבנת התנאים אשר בהם היא מתקיימת. עם זאת יש להכיר כי להוראה יש משקל מהותי בשימור הידע והחדשנות המתרחשת באופן תדיר בחברה האנושית, באמצעות הבנת כלי ההוראה והשפעתו על ההתפתחות הקוגניטיבית, יהיה השפעה מיטבית על דרך הלמידה ואופן יישומה.
התפתחות הזיכרון וקיבולת החשיבה
לזיכרון חשיבות מכרעת כמעט לכל פעילות קוגניטיבית והוא הכרחי ליכולת ההשרדות.
מסיבה זו לזיכרון השפעה רבה על ההתפתחות הקוגניטיבית.
פעולת החשיבה מתבססת על זיכרון העבודה. הוא מאפשר ביצוע של פעולות מנטליות משום שבו מתבצע תהליך העיבוד בין מידע חדש שנקלט בזיכרון החושי לבין מידע קודם שניתן לשלוף מהזיכרון לטווח ארוך. אך להבדיל מהזיכרון החושי והזיכרון לטווח ארוך, לזיכרון העבודה יש קיבולת מוגבלת המקשה על עיבוד כמות גדולה של פרטי מידע בו זמנית ופתרון של בעיות מורכבות.
עד גיל שלוש קיבולת זיכרון העבודה מאפשרת לפעוט לעבד כשתי יחידות מידע בו זמנית בלבד.
הקושי לחשוב על מספר דברים בו זמנית מסביר את תופעת המירכוז בקרב ילדי גן, אשר נוטים להתרכז בפיסת מידע אחת בלבד בכל פרק זמן משום שהם מתקשים בחשיבה רב ממדית.
עם זאת במהלך הילדות קיבולת החשיבה מתפתחת בהדרגה עם הגיל ומגיעה בבגרות לכשבעה פריטים.
המספר הקסום שבע, פלוס או מינוס שתיים הוא מונח המתאר תופעה זו.
ההתפתחות של קיבולת החשיבה מסבירה את התמורות ביכולתו של הילד לפתור בעיות.
מחקרים מוכיחים כי אימון יכול לשפר קישורים קוגניטיביים ולכן המוח זקוק לאימון על מנת לשמור על יכולות קוגניטיביות.
שיפור השימוש בזיכרון
כאמור, הקיבולת של זיכרון העבודה אומנם עולה עם הגיל, אך היא נעצרת בשלב מסוים ולא ממשיכה להתפתח.
לכן, לצורך עיבוד בו זמני של פרטי מידע רבים, עולה הצורך של המערכת הקוגניטיבית להתגבר על מגבלת הקיבולת של זיכרון העבודה. היא עושה זאת על ידי "קיבוץ" של מספר פריטים ליחידת משמעות אחת המכונה "גוש" (Chunk).
בעוד שכמות הגושים שניתן להכיל בזיכרון העבודה הוא מוגבל, לא קיימת הגבלה על כמות הפריטים שניתן להכיל בכל גוש וגודלו של הגוש אינו מפחית את קבלות הזיכרון.
כך ניתן לארגן פריטים רבים במספר קטן של יחידות משמעות.
תהליך השינון הופך את מגבלת הזמן של הזיכרון לטווח קצר לגמישה יותר בכך שהוא מאפשר שימור של המידע למשך זמן ארוך יותר על ידי שימור רמת האקטיבציה הגבוהה של הפריטים המשוננים. עם זאת, השינון יכול לעכב את הדעיכה רק במשך החזרה על הפריטים, כך שבתום החזרתיות הזיכרון יתפוגג שוב. עם זאת, ככל שמידע מסוים עובר שינון למשך זמן ארוך יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יצליח לעבור לזיכרון לטווח הארוך וכך ישמר ללא צורך בשינון נוסף.
מיומנויות חשיבה שונות מיועדות לאפשר ניצול יעיל כלל הניתן של זיכרון העבודה.
לדוגמה: ניתן לפתור בעיות מורכבות על ידי פירוקן לבעיות משנה, כך שניתן לטפל בכל אחת מהן בנפרד ולצרפן ליצירת הפתרון השלם.
התפתחות השימור
פיאז'ה ציין את תפיסת השימור הלקויה אצל ילדים. בגילאי חמש עד שש הם אינם החלטיים כששואלים אותם האם השתנתה כמות המים שהורקה מכוס צרה לכוס נמוכה ורחבה.
בדומה לבעיית שימור הכמות, ילדים גם מתקשים להבין שריווח חפצים בשורה אינו מגדיל את הכמות.
הבעיה היא כי הילד אינו מסוגל להתמקד בכמה ממדים בו-זמנית (מספר העצמים בשורה ורוחב השורה).
ניסיונות ללמד ילדים בגילאי חמש לפתור בעיות שימור נוזלים נוחלים הצלחה מסוימת, אך ההישגים נעלמים כאשר פוסק התרגול, ואין העברה של היכולת למטלות אחרות. רק כשיבשיל הזמן יוכלו הילדים לתפוס את שימור החומר.
פיאז'ה אומנם טען שאותה יכולת קוגניטיבית מאפשרת את הבנת השימור בכל סוגיו, אך בגיל צעיר יחסית מגיעים ילדים להבנת שימור אורך לעומת תפיסת שימור הנוזל שמגיעה מאוחר יותר. ישנן חברות מסורתיות, נעדרות חינוך פורמלי, שבהן אפילו מבוגרים התקשו בהבנת מושג זה.
גישת עיבוד המידע מציגה הסבר שונה במקצת לבעיית השימור מזו הפיאז'יאנית. על פיה המעבר מתפיסת אמת מותנית לאמת הכרחית הוא העומד מאחורי השוני בהבנה.
אמת מותנית מוסקת על פי תצפית וניסוי, אמת הכרחית מוסקת על פי הכרח לוגי. בתחילה אין הילד מבין ששפיכת נוזל מכלי לכלי מחייבת לוגית את שמירת כמותו, אך ייתכן שהוא משתמש בכלים תצפיתיים המבהירים לו שלא התחולל שינוי כמותי. למשל הוא שם לב שבעוד בממד האורך התארך הנוזל, בממד הרוחב הוא נעשה צר יותר.
התפתחות יכולת הסקת המסקנות
היכולת של הסקת מסקנות מתפתחת עם הגיל.
טרנזיטיביות - היסק טרנזיטיבי מאפשר לדעת שא' גדול מג', אם א' גדול מב' וב' גדול מג'. הבנה מסוימת של טרנזיטיביות מופגנת כבר בגיל ארבע שנים, אבל תובענותו הקוגניטיבית של המושג אינה מאפשרת לילד להבינו אל נכון כל עוד משאביו הקוגניטיביים בכלל ומשאבי זיכרון העבודה בפרט, מוגבלים.
התפתחות יכולת המיון והסיווג
יכולת המיון על פי קריטריון אחד מגיעה בשלב מאוחר יחסית, בגיל שלוש או ארבע.
כאשר מתבקשים ילדים לסדר עצמים בערימה לפי גדליהם, אין הם מסדרים אותם זה אחר זה, אלא בערבוביה. אם נוצרת ערימה המקיימת את כללי הסדר, הם מרוצים ואם לאו, הם מתחילים בתהליך של תיקונים. מובן שסיכויי הצלחתם נמוכים אם מדובר במספר גדול של עצמים.
היכולת למיין על פי מספר קריטריונים מצריכה בין היתר את השימוש בזיכרון העבודה. עם זאת הקיבולת של זיכרון העבודה מתפתחת לאורך הילדות והיא מצומצמת מאוד בשנים הראשונות.
הדבר בא לידי ביטוי בקושי של ילדים צעירים למיין חפצים על פי שני קריטריונים בעת ובעונה אחת. למשל, להפריד בין מלבנים אדומים, מלבנים צהובים ומשולשים צהובים.
בעוד שילדי גן אינם מסוגלים למיין על פי יותר מממד אחד, הילד המבוגר יותר כבר מסוגל לעשות זאת, אך עד גיל שמונה יכולתו עדיין לוקה. הוא ממיין תחילה על פי הממד הראשון ואחר כך עורך תת-מיון על פי הממד השני, זאת בניגוד למיון הכפול המיידי שיירכש בהמשך.
כאשר יציגו לילד קבוצה של ארבעה תפוזים ושני תפוחים, וישאלו אותו האם ישנם יותר תפוזים או יותר פירות ("שאלת הכללה בסוג"), הוא ישיב שישנם יותר פירות רק החל מגיל שבע. עד אז הילד מתקשה לתפוס היררכיה בסיווג, המאפשרת לעצם אחד להשתייך לקבוצתו ולקבוצת האב שלו בעת ובעונה אחת. עם זאת, עד גילאים מאוחרים (כיתה ד' - ה') ההבחנה לא תהיה שלמה והילד יתקשה להשתמש בה בצורה מוכללת ומופשטת.
התפתחות התפיסה הכמותית
נראה שכבר מינקות יש לילד תפיסה כלשהי של מספרים או כמות. באחד הניסויים הקישו על תוף פעם אחת, פעמיים או שלוש, וילד שעוד לא מלאו לו שנתיים ידע להביט אל קבוצה שבה היה מספר תואם של עצמים.
ילדים גדולים יותר מפתחים הבנה של חיבור וחיסור. בהתחלה ההבנה היא בסיסית מאוד: הקבוצה שנוספו לה פריטים גדולה יותר ובקבוצה שהפחיתו ממנה יש פחות פריטים. בהמשך ההבנה משתכללת. אם בקבוצה א' היה יותר מקבוצה ב' ההפחתה תשווה את הקבוצות, אם היה שוויון בגדלים ביניהן, ההפחתה תהפוך את קבוצה א' לקטנה יותר.
בגיל שש כבר מבינים הילדים שרק אם ההבדל בגודל בין קבוצות א' וב' היה של פריט אחד, ההפחתה תיצור שוויון, אולם הפחתה מקבוצה הגדולה בהרבה מקבוצה שנייה עדיין לא תשנה את עובדת היותה גדולה יותר.
כפי שהראה פיאז'ה, היכולת להגיע לשלב השלישי בהבנת החיבור והחיסור קשורה בקשר הדוק אל ההגעה לתפיסת שימור נכונה. יכולת המדידה, לעומת זאת - למשל היכולת לחלק חבל לשני חלקים שווים בקירוב, קודמת לתפיסת השימור.
כדי ללמוד לספור היטב צריכים הילדים להפנים כמה עקרונות:
כל אובייקט יש לספור פעם אחת ויחידה.
סדר המספרים הוא 1, 2, 3, 4...
המספר האחרון שאליו מגיעים הוא מספר העצמים (עקרון המספר היסודי)
כל קבוצת עצמים ניתנת לספירה בלי תלות בתוכנה.
סדר האובייקטים אינו חשוב.
השאלה האם עקרונות אלו טבועים בילד במידה כלשהי מלידתו או שהם פרי לימוד נותרה שנויה במחלוקת.
התפתחות יכולת הלמידה
ממוזער|250px|התפתחות יכולת הלמידה - ציור משנת 1891. יכולת הלמידה מאפשרת רכישה של מיומנויות חדשות מתוך צפייה בהתנהגות של אדם אחר.
צורת הלמידה הפשוטה ביותר, למידת התרגלות (הביטואציה), שכיחה בתינוקות מגיל צעיר ביותר, ומהווה בסיס למחקרים רבים בפסיכולוגיה ההתפתחותית. למידה מסוג זה מאופיינת בכך שהתינוק (או האורגניזם הצעיר) מתרגל לגירוי לאחר שהוא נמשך זמן מה, ומפסיק להגיב אליו כאל גירוי חדש.
נראה שלימוד התניה קלאסית אפשרי בגיל שלושה חודשים, ואילו לימוד התניה אופרנטית אפשרי כבר מרגע הלידה. במחקרים הצליחו חוקרים לגרום לתינוקות למצוץ אצבע בעוצמה רבה יותר, כדי לשמוע את קול אימם. יש הרואים את התפתחותו של התינוק כתהליך של עיצוב באמצעות התניות, אולם בעשורים האחרונים השקפות ביהוויוריסטיות כאלו אינן זוכות לתמיכה רבה.
את הלימוד באמצעות חיקוי מחלקים לכמה שלבים. בתחילה מסוגל הילד לחקות רק פעולה שהוא עצמו ביצע (ילד מחקה מבוגר שחוזר על פעולה של הילד. זהו שלב התגובות הראשוניות בתאוריית ההתפתחות בשלבים). בשלב השני (שבו מתחיל חיקוי ראשוני של מילים) ובעיקר בשלב השלישי יכולת החיקוי משתפרת בהרבה, אך עדיין נדרש מעקב מתמיד אחר הדמות שאותה מחקים ותשומת לב לביצוע החיקוי. בשלב הרביעי יכולת החיקוי מפותחת ממש. חיקוי הבעות פנים אפשרי החל מגיל זה, שכן הילד יכול לחקות מבלי לראות בעצמו את האופן שבו הוא מבצע את החיקוי.
הלמידה קשורה קשר הדוק למושג המוכנות. למידה אפשרית, כאשר יש מוכנות טבעית לקבל אותה.
הגדרת מאפייני סוגי הוראה בזיקה להתפתחות קוגניטיבית
קיים קושי רב בהגדרת מהי הוראה, קיימות דרכים רבות להגדרה מהי הוראה, מה שמביא לריבוי דעות וזרמים בהגדרת הוראה, בעקבות זאת קיימים דרכים ומכשירים שונים למדוד ולהעריך מהי הוראה ואת התוצאות. קיימות שתי הגדרות שניתן להגדיר לפיהן מהי הוראה: ההגדרה ראשונה נסמכת על ביולוגיה ואבולוציה, ההגדרה השנייה פותחה בהשראת תאוריית המיינד (ToM).
הגדרה ביולוגית ואבולוציונית על פי קארו והאוזר:
מורים נוהגים באופן שונה ושונה בהתאמה לפרט אשר אותו הם מלמדים. הם מלמדים באופן שונה פרטים, בין אם זה פרטים בודדים או מרובים ואף נוהגים באופן שונה כלפי הפרטים אשר הם מלמדים.
אין למורה תועלת בהוראה אשר מתבצעת לטווח הקצר, אף עלול להתבטא בעקבות הלימוד לטווח הקצר מעין הפסד.
פעולותיו של המורה חייבות להיות מועילות ללמידה, אם אופן התנהגותו ופעולותיו של המורה אינן מובילות ללמידה, אין הן נחשבות הוראה.
הגדרת הוראה לפי תאוריית המיינד (ToM).
הגדרת הוראה זו המתבססת במידה מרובה על תאוריית המיינד, מושפעת מכמה תפיסות מן המדעים הקוגניטיביים. תאוריה זו הייתה פופולרית בקרב הפסיכולוגים ההתפתחותיים בשלושת העשורים האחרונים. הרעיון המרכזי של תאוריית המיינד, הוא שאנשים יכולים להבין שיש לאנשים אחרים "מיינד". המיינד למעשה מכיל את הידע, האמונות והתפיסות של בני האדם ושהתנהגותם מתבססת על האמונות שלהם, גם אם הן נכונות או מוטעות.
הגדרת ההוראה לפי תאוריית המיינד, באה לידי ביטוי בפעולות ההוראה של המורה אשר מתבצעים על בסיס אמונותיו ומחשבותיו, בנוגע לידע של התלמיד הנמצא לפניו. תאוריית המיינד למעשה מתארת רצון של המורה ללמד, על מנת להגדיל את הידע של התלמיד אשר ניצב בפניו, מתוך תפיסה שהמורה הוא בעל הידע, והתלמיד הוא חסר הידע שעליו לרכוש את הידע. תנאים ההכרחיים לקיום התאוריה:
הבנה שקיים פער בידע בין בני האדם. מה שמאפשר לאדם בעל ידע להעביר את הידע באמצעות הוראה ולמידה לחסר הידע.
רצון של שני הצדדים לפעול לצמצום פער הידע - כאשר שני הצדדים מעוניינים בצמצום הפערים, מתרחשת התכוונות, תנאי הכרחי לקיום "ההוראה".
תהליכים המאפשרים לזהות בהוראה כיכולת קוגניטיבית טבעית
עם ההבנה כי הוראה היא למעשה יכולת קוגניטיבית טבעית, ישנו צורך לאבחן מהם טבעם של התנאים אשר המאפשרים קיום היכולת הקוגניטיבית הטבעית. קיימות מספר רמות שבהן ניתן ללמוד לזהות את ההוראה כיכולת קוגניטיבית לפי המיינד:
בעיה אבולוציונית הסתגלותית שנפתרה באמצעות המנגנון הקוגניטיבי דרך ההוראה.
יכולות קוגניטיביות אשר אפשרו להגיע לפתרון הבעיה.
תשתית נוירופסיכולוגית המשמשת כבסיס ליכולות הקוגניטיביות, תפיסות חברתיות ומערכת אמונות.
התנאים הקוגניטיביים הנדרשים ללימודי ההוראה
הוראה יכולה להיות יכולת קוגניטיבית טבעית, אך היא איננה נוצרת יש מאין, יש ללמוד כיצד ללמד. קיימים מספר תנאים המאפשרים לימוד הוראה:
תנאי הלימודיות - תנאי כפול המדגיש כי הוראה יש לרכוש קודם לכן. המערכת הקוגניטיבית יכולה לפתח הסתגלות לכל דרך הוראה אשר אליה היא נחשפת.
תנאי הפוטנציאל השווה - לפי התנאי זה, כל סוגי ודרכי ההוראה אפשריים.
תנאי המגבלה הקוגניטיבית על לימוד ההוראה - על המורים לדעת להתאים את דרכי ואופן ההוראה המתאימים ליכולת הקוגניטיבית המתאימה של הלומדים.
תנאי זמן - למידה כיצד יש ללמד היא זמן מתמשך ולא מיידי.
תנאי ההתפתחות - יש לקיים תנאי זה, על מנת לעקוב אחרי המנגנון הלמידה והתפתחות ההוראה על מנת לקבל נתונים על תהליך ההטמעה וההבנה של הידע בקרב התלמידים.
תנאי מגבלות הקלט - אין להעביר ידע שאינו מותאם לרמת הלומדים.
אבני בניין המהוות בסיס ליכולת קוגניטיבית טבעית
ייחודיות למין - היכולת הקוגניטיבית של בני האדם ודרכי ההוראה על בסיס תפיסת המיינד, ייחודית לבני האדם. בעלי החיים גם מלמדים את צאצאיהם בטבע, אך ללא בסיס על תאוריית המיינד.
הוראה ללא תאוריה של המיינד - ניתן לאתר בטבע תהליכי הוראה ולמידה, לדוגמה סוריקטות המלמדות את צאצאיהן לאכול עקרבים ארסיים וכיצד להתמודד עימן, זה מהווה דוגמה לסוג של הוראה שניתן לעקוב אחריה בבעלי חיים. ניתן ללמוד מכך שקיימות תופעות אבולוציוניות שהביאו לסיטואציות של הוראה, מכך ניתן ללמוד שאצל הבעלי החיים שהתאוריה של המיינד והכוונה ללמד אינן דרישות קדם הכרחיות להוראה.
הוראה מבוססת על תאוריית המיינד - בני האדם מלמדים באמצעות הוראה מבוססת על תאוריית המיינד בניגוד לחיות המלמדות מתוך דחפים אבולוציוניים - לשרוד ולהמשיך לחיות, למצוא מזון ועוד. ההבדל נעוץ בכך, שבני האדם מלמדים על פי תאוריית המיינד מתוך היכולת להפיק הבנה בכוונות והרצונות של הלומד.
הוראה אוניברסלית - הוראה היא יכולת קוגניטיבית טבעית באמצעות תאוריית המיינד היא ייחודית לבני האדם או אוניברסלית לבני האדם. ניתן לאתר כמעט בכל התרבויות התנהלות של הוראה, של מלמד ולומד, גם בפעילויות אוניברסליות יום יומיות, בבית, ברחוב, בעבודה ובשדות. חשיפה להוראה אוניברסלית למעשה מאפשרת לסביבה ללמוד ולרכוש ידע באופן מתמיד. עם זאת קיימות מעט תרבויות שלא מתרחשת בהן הוראה אוניברסלית, מה שמביא לטענה כי הוראה היא יכולת קוגניטיבית טבעית, כי ילדים שלא נחשפים להוראה, אין הדבר אומר שאין הם ילמדו בהמשך חייהם וירכשו כלים ומיומנויות בדרכי למידה אחרות.
הוראה כיכולת קוגניטיבית - לאחר הדוגמאות המרובות המראות כי ההוראה על בסיס תאוריית המיינד האופיינית למין האנושי ואף אוניברסלית. למרות הקושי הרב בהערכת המורכבות הקוגניטיבית הקיימת באופן ההוראה, וכיצד זה בא לידי ביטוי לדוגמה מילדים בני שנתיים שמבקשים ללמוד, ילדים בני שלוש וחצי שמתחילים ללמד ואף בני חמש וחצי מסוגלים ללמד היטב, מה שמביא להוכח שהוראה היא למעשה יכולת קוגניטיבית טבעית.
חשיבות הסקרנות
ממוזער|250px|מה יש שם בחוץ? הסקרנות היא היבט חשוב של ההתפתחות הקוגניטיבית, ציור משנת 1910
הסקרנות היא היבט חשוב של ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים.
הסקרנות מתחילה כמצב תודעתי של רעב לידע המעורר את הצורך לחקור ומתגבשת בהדרגה לבגרות אינטלקטואלית.
בגיל הרך הפעוטות חוקרים את סביבתם הפיזית והאנושית מכוח הסקרנות ומיצר הפעילות הטבועים בהם. ככל שההתנהגות הזאת מביאה להם סיפוק רב יותר כך גוברת נכונותם להתנסות בניסיונות נוספים. במובן הזה ההתנהגות החקרנית מחזקת את עצמה.
חשיבות המשחק
למשחק תרומה חשובה ביותר להתפתחותו הקוגניטיבית של הילד.
באופן כללי המשחק יכול להציב אתגרים מחשבתיים עבור הילד. ההתמודדות מול האתגרים הללו מעודדת אותו לשפר את יכולתו הקוגניטיבית ולהפעיל יצירתיות בפתרון הבעיות שהם מעלים.
ההתפתחות האינטלקטואלית של הילד עלולה להתעכב או להיעצר בהיעדר הזדמנויות לעסוק בשעשוע ומשחק, משום שפעילויות אלו מסייעות לילד לתרגל את תהליכי החשיבה שלו.
משחק חשיבה הוא משחק שבו יכולתו האינטלקטואלית של השחקן היא אשר מכריעה את הכף. משחק אסטרטגיה מעודד יצירה של תוכנית פעולה.
התפתחות בגיל הגן
שמאל|ממוזער|250px|ילד בגן
קושי נוסף העומד בפניהם הוא הבחנה בין מציאות לבין מראית עין. ילד בגילאי שלוש עד ארבע לא יבין, למשל, שבעל חיים שהוצמדה לפניו מסכה נותר אותו בעל חיים.
ילדים מתקשים להבין שנקודת מבטו של האחר שונה משלהם, בעיקר אם מדובר בהקשר מורכב. גם אין הם מסוגלים לתת סיבות של ממש לתופעות. ילד צפוי לחשוב שהירח נצפה בכל מקום משום שהוא גורם לו לזוז על ידי הליכתו שלו.
בשלבים יותר מאוחרים משתפרת היכולת להבנת סיבה. בתחילה ינמק הילד התרחשויות בטבע בקיומם של כוחות על טבעיים ואחר כך בשל סיבות בטבע עצמו.
עם זאת, במערכות פשוטות מסוגלים גם ילדי גן להבין ולנמק סיבתיות היטב.
תאוריות התפתחותיות
בתיאור ההתפתחות בשלב הינקות מקובלת תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של ז'אן פיאז'ה, אף שיש החולקים על תאוריה זו. רוב הביקורת היא על שהתהליכים המתוארים בתאוריה מתרחשים בגיל מוקדם יותר מזה שבו טען פיאז'ה שהם מתרחשים. חקר ההתפתחות הקוגניטיבית בגילאי הינקות גם עוסק ברכישת שפה.
פיגום הוא מושג המתאר סיוע המושט כדי לקדם ילד קוגניטיבית ובהתאם לרמתו. מתברר ש"פיגום" יכול להינתן גם על ידי ילדים אחרים, בעיקר אם הם בעלי מיומנויות קוגניטיביות גבוהות יותר. עם זאת, ייתכן שילדים המשמשים כמורים לחבריהם ישגו כאשר ישימו דגש רב מדי על התוצאה ופחות על הדרכים להגעה אליה.
ז'אן פיאז'ה ולב ויגוצקי השתמשו שניהם במושג ה"פיגום", אך פיאז'ה הדגיש יותר את משמעותו בלמידה הנעזרת בקבוצת השווים עצמה.
הערכת התפתחות
משחק מעניין שיכול לאמוד את התקדמותו הקוגניטיבית של הילד הוא משחק שבו עליו לנחש באמצעות מספר מוגבל של שאלות (שייענו בחיוב או בשלילה) מהו האובייקט שעליו חושב המבוגר. ילד קטן יבזבז את כל שאלותיו על שאלות ישירות: "האם זה חתול?", "האם זה שולחן?". ככל שהילד יגדל שאלותיו יהפכו למופשטות יותר, מבוססות על עקרונות סיווג, ויאפשרו לו להשיג באמצעותן יותר מידע ("האם זה בעל חיים?", "האם זה בצבע אדום?").
ראו גם
קונסטרוקטיביזם (למידה)
לקות למידה
הפרעת קשב
סכמה קוגניטיבית
פסיכולוגיה ההתפתחותית
אינטליגנציה
תאוריית המיינד
לקריאה נוספת
א' סרוף, ר' קופר, ג' דהארט, התפתחות הילד - טבעה ומהלכה, האוניברסיטה הפתוחה
אליסון גופניק, התינוק החושב, מאנגלית: אביעד שטיר, עריכה מדעית: צביה ולדן, הוצאת מטר, 2013
שטראוס, ס', בראש חושב: הוראה כיכולת קוגניטיבית טבעית: אבולוציה ביולוגית, אנתרופולוגיה והתפתחות קוגניטיבית של הילד,עיונים בחינוך (סדרה) אוקטובר חשון תשע"א, אוניברסיטת חיפה, 2018. עמ' 175–199
קישורים חיצוניים
סולם ההתפתחות של גרינשפן מתורגם לעברית
אורית גודקאר, התפתחות קוגניטיבית, 2002, באתר פסיכולוגיה עברית
אורית גודקאר, "תפיסת מספר וחשיבה חשבונית אצל ילדים"
בו לוטו + איימי או'טול: מדע זה לכולם, כולל ילדים – סקרנות ומשחק כחלק מההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
Gabe Zichermann: How games make kids smarter – הרצאה מאתר TED אודות ההשפעה של משחוק על למידה ואינטליגנציה - העתיד המהנה
BRAIN POWER: From Neurons to Networks - הקבלה של ההתפתחות המוחית להתפתחות האינטרנט
The Growth of Knowledge – סרטון הסבר על התפתחות קוגניטיבית מתוך CrashCourse
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגיה התפתחותית
קטגוריה:פסיכולוגיה קוגניטיבית
קטגוריה:פסיכולוגיה חינוכית
קטגוריה:פילוסופיה של החינוך
קטגוריה:חיברות | 2024-07-13T15:17:13 |
גונן שגב | גונן שגב (נולד ב-6 בינואר 1956) הוא רופא ופוליטיקאי ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת בכנסת ה-13 וכשר האנרגיה.
ב-2003 הורשע בזיוף דרכון ובהונאה של כרטיס חיוב, וב-2004 בניסיון להברחת סמים, שבעטיו נגזרו עליו חמש שנות מאסר.
בשנת 2019 הורשע במסגרת הסדר טיעון בריגול חמור למען איראן ובמסירת ידיעות לאויב, ונגזר עליו עונש מאסר של 11 שנים.
ביוגרפיה
שגב נולד בקריית מוצקין ולמד בתיכון אורט קריית מוצקין. הוא החל את שירותו בצה"ל בקורס טיס, אך נשר ממנו. שירת ביחידת האלפיניסטים והגיע עד לדרגת סרן. קיבל תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב והוסמך למקצוע בנובמבר 1984.
קריירה פוליטית
בתחילת שנות ה-90, החל להיות פעיל במפלגת "צומת", שהקים רפאל איתן, לאחר ששגב ואיתן הכירו במסגרת עבודתו של הראשון כרופא בתל עדשים. בבחירות לכנסת השלוש עשרה הוצב שגב במקום השני ברשימה ונכנס לכנסת.
בתחילת כהונת הכנסת, נותרה הסיעה באופוזיציה לממשלתו של יצחק רבין. ב-2 בפברואר 1994, בעקבות חילוקי דעות קשים עם רפאל איתן, הקימו שגב וחבריו לסיעה, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ, את סיעת "יעוד" שהתפלגה מ"צומת". הקמת הסיעה החדשה ותיקון חוק יסוד: הממשלה ביוזמת חברי הכנסת אלי דיין וסאלח טריף אפשרו לשגב להצטרף לממשלה ב-9 בינואר 1995 בתפקיד שר האנרגיה והתשתית וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, כשעמו גולדפרב שמונה לסגן שר. שני הקולות החדשים שנוספו לקואליציה הוסיפו לממשלתו של רבין יציבות שחסרה לה, ואפשרו למעשה את אישורו בכנסת של הסכם אוסלו ב' ב-5 באוקטובר 1995, מהלך שספג ביקורת, שכן שגב התפלג ממפלגה שדגלה בפתרון הבעיה הלאומית הפלסטינית ממזרח לנהר הירדן, והיה לאחד משישים ואחד חברי הכנסת שהצביעו בעד ההסכם, בעקבות מינויו לשר. לאחר רצח רבין, ב-4 בנובמבר 1995, הוסיף שגב לכהן בממשלתו של שמעון פרס, עד לסוף כהונתה של ממשלה זו, ביוני 1996.
מיזמים בתעשיית האנרגיה
מיד לאחר שעזב את משרד האנרגיה ופרש מהחיים הפוליטיים החל לעבוד בקבוצת אייזנברג (אז בעלת השליטה בחברה לישראל, כי"ל ובתי הזיקוק) כיועץ לענייני אנרגיה בסין, מהלך שספג ביקורת, מאחר שבמהלך כהונתו כשר האנרגיה, ניהל שגב מגעים רבים עם שאול אייזנברג בענייני אנרגיה, כגון בעניין עתיד הזיכיון של בתי הזיקוק. משטרת ישראל פתחה בחקירה בעניין, והתיק נסגר מחוסר אשמה. ב-1998 מונה למנכ"ל חברת "סמית פאואר ישראל" שהתמודדה במכרז להקמת תחנת הכוח רמת חובב. החברה לא זכתה במכרז ונסגרה.
הונאת חברת אשראי
בעת ששהה בהונג קונג בחודש נובמבר 2003, משך מזומנים בשווי כולל של 20,387 ש"ח, בשש פעולות משיכה במכשירי כספומט, באמצעות כרטיס אשראי של חברת "ישראכרט". שגב פנה לחברת "ישראכרט" והודיע לה שכויס וכרטיס האשראי שלו נגנב, ולכן לא הוא ביצע את המשיכות. מצלמות האבטחה הוכיחו שאינו דובר אמת. הוא הועמד לדין, בית המשפט דחה את גרסאותיו וקבע כי הן סותרות ובלתי אמינות, והרשיעו בניסיון לקבלת דבר במרמה ובהונאה בכרטיס חיוב. על שגב נגזרו שנת מאסר על תנאי וקנס של 50,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו. שגב ערער בבית המשפט המחוזי בתל אביב על הכרעת הדין ועל העונש. בית המשפט דחה את הערעור על ההרשעה אך החליט לבטל את הקנס.
הברחת סמים לישראל
באפריל 2004 נעצר שגב בחשד להברחת אקסטזי לישראל. שגב טען כי קיבל לרשותו סוכריות מסוג "M&M's" אשר השאיר בתא בשדה התעופה באמסטרדם, ואשר התברר לאחר מכן כי הן למעשה סם מסוג "אקסטזי". מעצרו עורר הד תקשורתי נרחב. כמו כן הואשם בזיוף תוקפו של הדרכון הדיפלומטי שקיבל בעת שכיהן כשר. במרץ 2005, אימץ בית המשפט המחוזי עסקת טיעון, וגזר על שגב עונש של חמש שנות מאסר בפועל ועוד שנתיים מאסר על תנאי, וקנס של 27,500 דולר בגין עבירות הסמים וזיוף הדרכון. שגב ערער על חומרת העונש, אך בית המשפט העליון דחה את ערעורו פה אחד. בפברואר 2007 נשלל רישיונו לעסוק ברפואה. שגב ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים, וערעורו נדחה, בין היתר בנימוק שייבא סמים לשם רווח ולא מתוך צורך שנובע מהתמכרות. ב-4 ביוני 2007 שוחרר מהכלא אחרי הפחתת שליש מעונשו על התנהגות טובה.
מתן המחאות ללא כיסוי
בשנת 2008 נתבע שגב יחד עם שותפים נוספים בגין ביצוע תרגיל עוקץ באמצעות הפקדה לניכיון של המחאות ללא כיסוי. שגב כיהן כדירקטור בחברה החתומה על ההמחאות, ולפי השוואת הקלטות "בדרגה גבוהה של סבירות", זוהה קולו באחת משיחות הטלפון כ"עורך דין שגיא" שהשתתף בהונאה. עד לדיון בתיק שגב היגר לאבוג'ה, בירת ניגריה, והחל לעבוד שם כרופא ואיש עסקים. הוא סירב להגיע למשפט, אך שלח תצהיר בו הכחיש את מעורבותו בפרשה. בדצמבר 2012, בפסק של בית המשפט השלום, חויב עם שאר הנתבעים לשלם כמיליון שקל בגין ההמחאות. נכון למועד מעצרו ב-2018, הכסף לא שולם.
ריגול עבור איראן
בשנת 2012 נוצר קשר בינו לבין המודיעין האיראני, אז, לפי החשד, החל לשמש כסוכן, תוך מסירת מידע על משק האנרגיה ועל גופי הביטחון של ישראל, וניסיונות לקשר בין אזרחים ישראלים לאנשי מודיעין איראניים שהציג כאנשי עסקים. שירות הביטחון הכללי החל לחשוד בו ולעקוב אחרי פעילותו. בשנת 2016 ביקש שגב משר הבריאות לבטל את התליית רישיונו, תוך שהוא מביע רצון לשוב לעבוד כרופא בישראל ומסתמך על הזמן הרב שחלף ועל מכתב הוקרה שקיבל מראש מחלקת הביטחון של משרד החוץ בעקבות טיפול בחבר המשלחת הדיפלומטית הישראלית בניגריה. בקשתו נדחתה. במאי 2018 נעצר בכניסה לגינאה המשוונית והוסגר לישראל. ביוני הוגש נגדו כתב אישום בעבירות של סיוע לאויב במלחמה וריגול נגד ישראל.
ב-9 בינואר 2019 הודה והורשע, כחלק מעסקת טיעון, בריגול ובמסירת ידיעות לאויב, ונמחק סעיף הסיוע לאויב במלחמה. ב-26 בפברואר 2019 נגזרו עליו אחת-עשרה שנות מאסר ומאסר על תנאי, והוא מרצה עונש זה כאסיר ביטחוני. במהלך שהותו בכלא חזר בתשובה ודרש לקבל מזון בהשגחת בד"ץ.
ב-26 במאי 2022 דחה בית המשפט את עתירתו של שגב לקבלת טיפול רפואי באמצעות עובדת סוציאלית בעקבות המלצת שב"כ.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעת יעוד
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל שהורשעו בדין
קטגוריה:חברי כנסת שהורשעו בעבירות ביטחון בישראל
קטגוריה:אישי ציבור ישראלים שהוטל עליהם מאסר
קטגוריה:מורשעים בעבירות רכוש בישראל
קטגוריה:מורשעים בעבירות סמים בישראל
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:רופאי ילדים ישראלים
קטגוריה:רופאי ילדים יהודים
קטגוריה:בוגרי אורט קריית מוצקין
קטגוריה:מורשעים בהסדר טיעון
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שחזרו בתשובה
קטגוריה:ישראלים שריגלו למען מדינה זרה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1956
קטגוריה:חברי הכנסת: רופאים | 2024-09-05T06:27:22 |
פינקרטון | סוכנות הבילוש הלאומית פינקרטון (אנגלית: Pinkerton National Detective Agency) היא חברת החקירות הפרטיות הגדולה והוותיקה בארצות הברית. אנשיה נודעו לעיתים בכינוי "הפינקרטונים". במחצית השנייה של המאה ה-19, עת פעלה לצד הממשל, ולעיתים כזרוע שלו, לאכיפת הביטחון, החוק והסדר, היה לה חלק בלתי מבוטל בהיסטוריה של ארצות הברית.
היסטוריה
שנים ראשונות
ב-1850 נוסדה בשיקגו, על ידי אלן פינקרטון ועורך הדין אדוארד ראקר (Rucker), סוכנות בילוש, וזו נקראה בתחילה 'סוכנות המשטרה הצפון-מערבית' (North-Western Police Agency). ב-1855 נוסדה על בסיס אותה סוכנות חברת החקירות פינקרטון ושות'. הסוכנות הציעה שירותיה לאנשי עסקים אשר שאפו לשליטה גדולה יותר על עובדיהם.
על החברה הוטלה המשימה לאבטח את אברהם לינקולן בין השנים 1861–1862. במסגרת תפקידו פינקרטון סיכל ניסיון התנקשות בלינקולן בעיר בולטימור בעת שהיה בדרכו להשבעתו לכהונתו הראשונה כנשיא ארצות הברית, אם כי לא ברור עד כמה הסכנה הייתה מוחשית. בהמשך, פינקרטון מונה כראש השירות החשאי האמריקני בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית, והחברה פעלה כסוכנות ביון כנגד הקונפדרציה. סוכנות פינקרטון פעלה בעיקר עבור ארמיית הפוטומק בפיקודו של ג'ורג' מקללן. המידע הצבאי שהסוכנות הביאה נחשב לדל באיכותו, בעיקר עקב רמתם הנמוכה של המודיעים. באשר לריגול נגדי, כאן המידע היה ברמה גבוהה יותר.
לאחר מלחמת האזרחים
אחרי המלחמה פינקרטון הרחיב את חברתו לערים נוספות בארצות הברית.
סוכני החברה עסקו בנוסף לחקירות פרטיות גם בשמירה, באבטחה ובעבודות בקבלנות עבור הצבא.
ב-1871, שימשה הסוכנות כקבלנית של משרד המשפטים האמריקני באכיפת החוקים הפדרליים.
כשהיו בשיאם, בין שנות ה-70 ושנות ה-90 של המאה ה-19, היו ה"פינקרטונים" סוכנות אכיפת החוק הגדולה בעולם. בסוף המאה ה-19 נודעו אנשי הסוכנות בהשתתפותם בשבירת שביתות, פעילות שכללה בין היתר שמירה על שוברי שביתות והרחקת שובתים ומנהיגי ארגוני עובדים ממקומות תעסוקה, זאת בשירות מעבידים ובעלי מפעלים שונים. לצורך כך, הם נהגו להסתנן לארגוני עובדים, על מנת לקבל מידע שסייע להם במשימתם. לשם כך הסוכנות הרבתה לשכור נשים ומיעוטים כמודיעים.
הידועות בשביתות אלו היו שביתת הרכבות הגדולה ב-1877, וכן "שביתת הומסטד" (Homestead) ב-1892, בה נקראו לעזרת המעבידים בפיטסבורג כ-300 סוכנים מניו יורק ומשיקגו. במסגרת המאבק האלים בין סוכני החברה לבין השובתים נהרגו שלושה סוכנים ותשעה שובתים. בשל פעולות אלו זכו אנשי הסוכנות ליחס של שנאה מצידם של פעילי האיגודים המקצועיים האמריקאים המוקדמים, שראו בהם אויבים. בכל מקרה, זעקה ציבורית שקמה בעקבות מעורבותה העקובה מדם של הסוכנות בדיכוי אותה שביתה, הביאה לחקיקתו של "חוק אנטי-פינקרטון" (Anti-Pinkerton Act) מ-1893, אשר הגביל שימוש פדרלי בגורמים פרטיים או בשכירי חרב.
טקסט=אנשי פינקרטון מלווים שוברי שביתה במכרה בבוצ'ל, אוהיו 1884|ממוזער|אנשי פינקרטון מלווים שוברי שביתה במכרה בבוצ'ל, אוהיו, 1884
באותה תקופה, סוכנות פינקרטון סייעה בפיצוח מספר מעשי שוד של רכבות. בהקשר זה התפרסם הניסיון, שלא צלח, לתפוס את השודד ג'סי ג'יימס ואת הכנופיה אליה השתייך, בחלקו נטל פינקרטון חלק באופן אישי. כמה סוכנים וחברי כנופיה שילמו על המאבק בחייהם.
פעילות נוספת בה הייתה הסוכנות מעורבת הייתה בלדרות מאובטחת של כספים ומטענים יקרי ערך, במקום ובעת בה היו אלה פגיעים לתקיפות של פורעי חוק.
המאה ה-20 והלאה
במהלך המאה ה-20, עם השתכללות אמצעי הבילוש שבידי המשטרה, ועם הקמת ה-FBI, הפכה הסוכנות יותר ויותר לחברת אבטחה.
ביולי 2003 נרכשה החברה על ידי חברת האבטחה השוודית "Securitas AB", לצורך יצירת "Securitas Security Services USA", אחת מחברות האבטחה הגדולות בעולם.
בתרבות
אחד מספרי שרלוק הולמס, "עמק הפחד", עוסק בסוכן החברה שנשלח להשיב את הסדר לעיירה שנשלטת על ידי איגוד רב עוצמה.
בסדרת הדרמה "דדווד", מבית HBO, המבוססת בחלקה על דמויות היסטוריות, ישנה התייחסות לסוכנות פינקרטון החל מהעונה הראשונה, ובעונה השלישית אף לוקחות חלק בהתרחשויות דמויות של סוכני החברה. בסדרת המשחקים Red Dead Redemption סוכני החברה הם "הרעים" אשר מנסים לעצור את הפשע במערב הפרוע.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חברות אמריקאיות
קטגוריה:אבטחה | 2024-09-01T01:14:44 |
אלן פינקרטון | ממוזער|אלן פינקרטון
אלן פינקרטון (באנגלית: Allan Pinkerton; 21 ביולי 1819 – 1 ביולי 1884) חוקר פרטי אמריקאי וראש השירות החשאי של ארצות הברית תחת הנשיא אברהם לינקולן בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית.
פינקרטון נולד בגלאזגו שבסקוטלנד לוויליאם פינקרטון, סמל משטרה סקוטי, ואשתו איזבל. בגיל 10, לאחר מות אביו, עזב את בית הספר, אך המשיך ללמוד בכוחות עצמו, ובין היתר, היה קורא ספרים ברעבתנות. בנוסף, רכש מקצוע כחבתן, והיה פעיל בשורות התנועה הצ'רטיסטית. הוא היגר בשנת 1842 לארצות הברית שם התיישב בעיר שיקגו שבמדינת אילינוי. תחילה עבד כחבתן, והחל מ-1846 כסגן השריף המקומי. פינקרטון היה מתנגד לעבדות, היה חבר בתנועה כנגד העבדות ולתקופה מסוימת אף סייע בהברחת עבדים שחורים מהדרום.
ב-1850 הוא יסד את חברת החקירות פינקרטון שסייעה בפיצוח מספר מעשי שוד של רכבות. על החברה הוטלה המשימה לאבטח את הנשיא אברהם לינקולן בין השנים 1861–1862. במסגרת תפקידו פינקרטון סיכל ניסיון התנקשות בלינקולן בעיר בולטימור בעת שהיה בדרכו להשבעתו לכהונתו הראשונה כנשיא. פינקרטון מונה כראש השירות החשאי האמריקני בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית, ולעיתים יצא לשליחויות בעצמו, מחופש לחייל של הקונפדרציה. באחת משליחויות אלה כמעט שנתפס, אך הצליח להימלט בעור שיניו.
אחרי המלחמה פינקרטון הרחיב את חברתו לערים נוספות בארצות הברית. כיום זו חברת החקירות הוותיקה והגדולה בארצות הברית.
פינקרטון נפטר ב-1 ביולי 1884 בשיקגו אחרי שהחליק ברחוב ונשך את לשונו, מה שגרם לזיהום. לאחר מותו עבר ניהול החברה לידי שני בניו, רוברט וויליאם.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שיקגו: אישים
קטגוריה:חוקרים פרטיים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1819
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1884 | 2024-10-15T20:57:50 |
לוקי | לוֹקי (במקור: Loki, Loke, Loge וישנן גם גרסאות אחרות של שמו) הוא אל במיתולוגיה הנורדית. דמותו היא של נוכל תכסיסן וערמומי העובר על חוקי הטבע ועל כללי ההתנהגות המקובלים. את חייו מבלה לוקי עם האלים ותעלוליו מסבכים אותם פעמים רבות. עם זאת, הוא מצליח להטות את הכף ולהביא תועלת לבני האדם ולאלים, להם הוא מספק את מיטב הנשקים, אולם לבסוף פונה נגדם. עד היום, דמותו המורכבת והאמביוולנטית של לוקי אינה ברורה די הצורך, ודיונים עליה נפוצים במחקר.
אטימולוגיה
מקור שמו הוא ככל הנראה מהפועל הנורדי העתיק Luka, שפירושו "לסגור" או "לחתום", בדומה לפועל Lock באנגלית. זאת מפני שמעשיו יחתמו את ההיסטוריה המיתולוגית ויביאו את עולם האלים לסופו. כך, קשורה דמותו של לוקי בקשר בל יינתק לראגנארוק, יום הדין במיתולוגיה הנורדית. בקרב אחרית הימים נלחם לוקי לצד הענקים נגד האלים, עד שמת בקרב מול האל היימדאל.
לוקי במקורות
לוקי מופיע בחלק ניכר מהסיפורים של המיתולוגיה הנורדית. הוא תופס מקום מרכזי בסיפורי האדה הפואטית והאדה הפרוזאית, ובנוסף הוא מופיע בספרו של סַקְסוֹ גְרַמַטיקוּס "גֵסְטַה דַנוֹרוּם" (ההיסטוריה של הדנים) ובפואמות אחרות. האדה הפרוזאית והאדה הפואטית, שמכילות את מרבית הסיפורים, אינן מסודרות לפי סדר כרונולוגי מבחינה סיפורית. כדי להקל על הבנת חלקו של לוקי במיתולוגיה, סודרו הסיפורים הרלוונטיים בסדר שונה מהמקור.
משפחתו וילדיו
שמאל|ממוזער|250px|הזאב פנריר, צאצאו של לוקי, נכבל על ידי האלים. איור משנת 1909 של דורותי הארדי
לוקי היה בנם של שני ענקים, פַרְבַּאוּטי (בתרגום מילולי "המכה האכזרי", שם ציורי למוות) ולַאוּפֵיי (בתרגום מילולי "אי של עלים", שם ציורי לעץ). הענקים בַיֵיְלֵסְט והֵלְבּינְדי היו אחיו. המקורות לא מתייחסים להוריו או לאחיו כלל, חוץ ממקרים שבהם שמם נדרש על מנת לתאר את לוקי. הוא יכול להיקרא לדוגמה "בנה של לאופיי" או "אחיו של ביילסט". האלה סיגוּן, אשתו של לוקי, ילדה לו שני בנים – נַארְוִי ו-וַאלי – ונשארה נאמנה לו על אף גורלו המר. צאצאים אלו משחקים תפקיד רק בהענשת לוקי.
ממאהבתו, הענקית אַנְגְרְבוֹדָה (בתרגום חופשי – "מבשרת הפגע"), נולדו ללוקי שלושה צאצאים מפלצתיים – הזאב פנריר, הנחש יורמונגנד והאלה הל. נבואות ידועות לאלים ניבאו כי צאצאים אלה יגרמו לחורבן בזמן הראגנארוק. הזאב פנריר עתיד להרוג את אודין ואילו הנחש יורמנגנד עתיד להרוג את האל תור. אף על פי כן, לא הסכימו האלים לחלל את משכנם ולהרוג אותם. לאחר מאמצים רבים, בהם איבד האל טיר את ידו, נכבל הזאב פנריר וחרב הוכנסה אל פיו (ראו ראגנארוק). הנחש יורמונגמד הוטל לתוך הים המקיף את מידגארד, עולם בני האדם. גודלו נעשה כה עצום עד כי הוא נאלץ לנשוך את זנבו. האלה הל, חציה דמות אישה וחציה גופה רקובה, הושלכה לשלוט על עולם המתים.
ללוקי היה צאצא נוסף – סייח בשם סִלֵייפְניר, שלוקי ילד בעצמו: במהלך המלחמה בין אלי הוואניר ואלי האייסיר נהרסו חומות אסגארד. זר הציע לאלים לבנות חומות חזקות, אולם הוא דרש שכר גבוה מאוד לעבודתו. האלים הסכימו להצעתו, בתנאי שיסיים את מלאכתו תוך חצי שנה ולא ייעזר באף אדם. בתגובה, שאל הזר אם יוכל להשתמש בסוסו סְוַדילְפַארי. האלים ערכו דיון שבמהלכו יעץ להם לוקי להסכים, ועצתו אכן התקבלה. העבודה התקדמה בקצב מסחרר ושלושה ימים לפני סוף המועד נראה היה שתסתיים בזמן. האלים החליטו כי מאחר שהסתמכו על עצתו הרעה של לוקי, שבגינה הם יאלצו לשלם סכום גבוה, מוטלת עליו החובה להכשיל את הבנאי ואיימו עליו באלימות ומוות אם ייכשל. לוקי הפך את עצמו לסוסה, פיתה את סְוַדילְפַארי ונעלם איתו עד סוף התקופה. בלי סוסו, לא הצליח הזר להשלים את מלאכתו, החל לזעום על האלים ולבסוף תור הרג אותו במכה אחת.
לאחר שפיתה בדמות סוסה את הסוס סְוַדילְפַארי, ילד לוקי סייח אפור בעל שמונה רגליים, וכך נולד סִלֵייפְניר. הסייח הפך לסוס המהיר בעולם והוא ניתן לאודין, אבי האלים.
בסיכומו של דבר, הודות לתושייתו של לוקי נבנו החומות המגנות על אסגארד, האלים לא נאלצו לעמוד בהתחייבותם לשלם לבנאי מחיר כבד על עבודתו והסוס סלייפניר נותר לשרת את אודין. למרות כל אלה, לוקי לא מוצג כדמות חיובית, עצתו נחשבת לעצה רעה, האלים מאיימים עליו ובנוסף פעולותיו לתיקון המצב מוצגות באור מביש. סיפור זה יכול להוות דוגמה לאופן הצגתו של לוקי בסיפורים שבהם הוא מופיע.
שיערה של סיף ונשקם של האלים
אחד ממעשי הקונדס אותם ביצע לוקי, היה לחתוך את שיערה של האלה סיף בזמן שישנה. ת'ור, בעלה גדול הממדים של סיף, איים לפגוע בלוקי אם לא יגרום לגמדים ליצור שיער חדש עבור סיף. לוקי פנה לצמד בניו של הגמד איִוַלְדי, ואלה יצרו עבורו מספר פריטים – שיער עשוי מזהב אשר יתחבר לקרקפת וייתנהג כמו שיער רגיל עבור סיף, הספינה הקסומה סְקידְבְלַדְניר אשר גדולה מכל אבל יכולה להתקפל למטפחת קטנה, והחנית הקסומה גוּנְגְניר. בנוסף, התערב לוקי עם הגמד בְרוֹק ואחיו סינְדְרי כי לא יצליחו ליצור חפצים שווי ערך. לוקי הבטיח לגמדים את ראשו במקרה ויפסיד בהתערבות. בשעה שעבדו הגמדים, לוקי הפך את עצמו ליתוש וניסה להפריע למלאכה. שני החפצים הראשונים אותם יצרו האחים, חזיר בר עשוי זהב אשר אפשר לרתום למכבה ואינו מתעייף לעולם, וטבעת הזהב דְרַאוּפְניר אשר כל שמונה לילות יצאו ממנה כמה טבעות הזהות לה, יצאו כמתוכנן על אף הפרעותיו של לוקי. אולם בפעם השלישית, עקץ לוקי את עפעפו של ברוק. הדם הרב הפריע למלאכה, ועל כן נוצר הפטיש מְיוֹלְניר עם ידית קצרה.
כאשר היו כל החפצים מוכנים, הם הובאו בפני האלים כדי שישפטו את טיבם. לוקי נתן את השיער הזהוב לסיף, את הספינה לאל פרייר ואת החנית גוּנְגְניר לאודין. בנוסף, תיאר לוקי את מעלותיהם של החפצים. השיער יצמח כאילו היה שיערה האמיתי של סיף, דבר לא יעצור את מעופה של החנית מרגע שהוטלה, הספינה תזכה תמיד לרוח במפרשיה ותהיה ניתנת לקיפול כמו מפית. ברוק נתן את הטבעת דראופניר לאודין ואמר כי בכל לילה יופיעו לידה שמונה טבעות זהות. את החזיר הזהוב נתן ברוק לאל פרייר ואמר כי הוא מסוגל לנוע ביבשה, באוויר ועל פני המים מהר יותר מכל סוס, ובנוסף הוא זוהר בעוצמה המספיקה להאיר כל מקום, חשוך ככל שיהיה. את הפטיש מְיוֹלְניר העניק ברוק לת'ור – על אף הפגם בידית יוכל תור להכות עמו בכל עוצמתו והפטיש לא ישבר.
האלים החליטו כי הפטיש מיולניר הוא הגנתם הטובה ביותר כנגד ענקי הכפור, ולכן היה הטוב מבין כל החפצים שהובאו בפניהם. אי לכך, פסקו האלים כי הגמדים זכו בהתערבות ועל לוקי לתת להם את ראשו. לוקי ניסה להימלט, אך תור תפס אותו. כאשר הגיע ברוק עם הסכין הזכיר לו לוקי כי ההתערבות כללה רק את ראשו ושום חלק מצווארו. התכסיס, זהה לזה המופיע במחזה "הסוחר מוונציה" של ויליאם שייקספיר, מציל את לוקי. אולם כדי לא לצאת מובס לחלוטין, תפר הגמד את שפתיו של לוקי. פציעה זו זיכתה את לוקי בכינוי "שפתי צלקת". פעם נוספת, מעשיו של לוקי מביאים רק תועלת לאלים ואולם אלה לא באים לעזרתו – האל תור אף תופס את לוקי לאחר שברוק נכשל בכך.
הרפתקאות עם תור
שמאל|ממוזער|200px|תור ולוקי מחופשים, איור של פרדריק סנדר
ה"תְרימְסְקְביתַה" (הפואמה של תרים), אחת הפואמות של האדה הפואטית, מספרת כי הענק תְרים גנב את מקבתו של תור והחביאה עמוק באדמה. בתמורה להחזרת הנשק דרש כי האלים ימסרו לידיו את האלה פריה. הדרישה לא הייתה מקובלת על האלים ואלה ניסו למצוא פתרון אחר. הפעם, האל היימדאל ולא לוקי מציע את התכסיס. האלים מחליטים להלביש את תור בבגדי כלה ואת לוקי כבת לווייתו ולשלוח אותם לארץ הענקים להחזיר את הפטיש. תור מתנגד, מתוך חשש שהאלים יצחקו עליו, ורק לוקי מצליח לשכנע אותו. כאשר האלים המחופשים מגיעים ליוּטוּנְהֵיים – ארץ הענקים – נערך לכבודם משתה. תרים משתומם לנוכח גודלה, תאבונה ועיניה הבוערות של "פריה". כאשר מעיר תרים כי מעולם לא ראה כלה עם תיאבון כזה, עונה לו לוקי:
בסופו של דבר, מובא הפטיש מיולניר ומונח על ברכי הכלה כדי לקדשה. תור מנצל את ההזדמנות והורג את כל הענקים שהיו בהיכל.
בסיפור אחר, נאלץ לוקי להביא את תור לארץ הענקים בלי פטישו. לוקי התעופף להנאתו בצורת נץ והתיישב על אדן החלון בטירתו של הענק גֵיירוֹד. הענק הבחין בציפור ופקד על משרתיו לתפוס אותה. במקום לברוח, השתעשע לוקי ממאמציהם של המשרתים לטפס על הקיר הגבוה ואולם בסוף נתקעה רגלו והוא נתפס. גיירוד חשד שלא מדובר בציפור ודרש ממנה לגלות לו את צורתו האמיתית אולם לוקי סירב. כדי להכריחו לדבר, נעל גיירוד את לוקי בתיבה והרעיב אותו במשך שלושה חודשים. בסופו של דבר נאלץ לוקי לספר מי היה ולהישבע להביא את תור לארץ הענקים לא חמוש. הסיפור נועד להלל את גבורתו של תור ולכן מתרכז בו מכאן ואילך (ראו תור).
לוקי התלווה אל תור גם במסעו אל טירתו של הענק הקוסם אוּטְגַרְד-לוֹקי. הענק מציע שלושה אתגרים לאל תור ומבחן אחד ללוקי אשר מתרברב כי אין בהיכל איש שיוכל לאכול מהר ממנו. אבוס מלא בבשר מוצב על הרצפה, לוקי נעמד בצד אחד וישות בשם לוֹגי בצד השני. לוקי ולוגי התחילו לאכול ונפגשו באמצע האבוס. לוקי הספיק לאכול את כל הבשר, אולם לוגי הצליח לאכול את הבשר, העצמות ואת האבוס עצמו. בסופו של דבר הסתבר כי הענק תיעתע באלים ולוגי הוא בעצם התגלמות האש.
לוקי, הענק תְיַאצי ובתו
שמאל|ממוזער|250px|לוקי ואידוּן, תמונה של ג'ון באור
לוקי הוא הגורם המניע בסיפור הפותח את הסְקַאלְדְסְקַאפַּארְמַאל ("שפת השירה"), החלק השני של האדה הפרוזאית. אודין, לוקי והוֹניר יצאו למסע ונתקלו בעדר שוורים. האלים בחרו לעצמם שור, התמקמו תחת עץ אלון, הדליקו מדורה והחלו לבשל את השור. אולם, על אף כל מאמציהם הבשר לא התבשל. נשר אשר ישב על צמרת האלון פנה לאלים והסביר כי האש לא תבשל, אם לא יתנו לו האלים מספר נתחים מהבשר. האלים מסכימים ולאחר שהבשר מוכן, הנשר לוקח לעצמו את כל החלקים הטובים. התנהגותו של הנשר הכעיסה את לוקי והוא תפס מוט חד ושיפד את הנשר. הנשר זינק למעלה והחל לעוף עם המוט התקוע בגבו ועם לוקי האוחז במוט. לוקי ניסה לשכנע את הנשר להורידו אך לשווא. לבסוף, נאלץ לוקי להישבע לנשר, הוא הענק תְיאַצי, כי ישכנע את האלה אידוּן לצאת מחומותיה המגינות של אסגארד. לוקי מספר לאלה כי מצא יער ובו תפוחים טובים כשלה ומציע לה לבחון אותם. אידון מקבלת את ההצעה – והענק חוטף אותה.
בלי תפוחיה הקסומים של אידון, מתחילים האלים להזדקן. לאחר דיון בעניין, מאיימים האלים על לוקי בעינויים ובמוות ודורשים שיחזיר את אידון. לוקי שאל את נוצות הבז של פריה ועף ליוטונהיים. לאחר שמצא את אידון, הפך אותה לוקי לאגוז, תפס אותה בטפריו ועף חזרה לאסגארד. כאשר שב הענק לביתו ומגלה כי אידון נעלמה, הוא שוב משנה את צורתו לצורת נשר ורודף אחרי צמד האלים. בזמן זה אוספים שאר האלים עצים ועורמים אותם על חומות אסגארד. לאחר שעוברים לוקי ואידון את החומות, מדליקים האלים את העצים, שורפים את כנפיו של הענק ולבסוף הורגים אותו.
סְקַאד'י, ביתו של תיאצי, מגיעה לאסגארד במטרה לנקום את מות אביה. האלים מציעים לה להתחתן עם אחד מהם כפיצוי וסקאד'י מסכימה, בתנאי שהאלים יגרמו לה לצחוק, משימה בלתי אפשרית לדעתה. לוקי לקח חבל וקשר אותו לזקנו של תיש מצידו האחד ואשכיו מהצד השני. התיש החל למשוך לכוון אחד בעוד לוקי מושך לכוון אחר וכך הסתובבו השניים, צווחים מכאב. לאחר שנפל לוקי על ברכיה של סקאד'י, לא התאפקה הענקית והחלה לצחוק.
הטחת עלבונות באלים
הלוקסנה ("ההתנצחות של לוקי"), אחת הפואמות הבוטות של האדה הפואטית, מורכבת ברובה מהעלבות אותן מטיח לוקי באלים ובנסיונותיהם הכושלים לענות לו. מחבר הפואמה היה בקי במסורת המיתולוגית, ובין שלל ההאשמות והלגלוגים שזורים פריטי מידע רבים מסיפורים שונים. הפואמה מספרת כי הענק אייגיר ערך משתה לכבוד האלים וכל הדמויות הראשיות במיתולוגיה השתתפו, מלבד תור אשר היה במסע במזרח. לוקי לא מסוגל משום מה לסבול את השבחים אותם מרעיפים האלים על שני המשרתים של אייגיר, הורג אחד מהם ומגורש מהאולם. לאחר זמן מה, התפרץ לוקי פנימה לתוך ההיכל ודרש מקום לשבת ושיכר להרוות את צמאונו. האל בראגי ענה כי האלים יודעים מי זכאי לשבת עימם וכי ללוקי אין מקום בשולחן. לוקי פונה לאודין:
שמאל|ממוזער|250px|גורלו של לוקי, כפי שמזכירים לו האלים, להיות כבול במערה עם נחש הנמצא מעליו ומטפטף עליו טיפות ארס. תמונה של פרדריק סנדר
לוקי מזכיר לאודין כי קרבתם היא כשל אחים, בעקבות שבועת האמונים שנשבעו ביניהם ואודין מורה לפנות ללוקי מקום. העובדה כי אודין ולוקי נהיו כה קרובים לא מופיעה בשום מקום אחר במקורות ומידע זה יכול להיות פרי דמיונו של מחבר הפואמה, או להיות חלק ממסורת שלא נשתמרה בכתב. עם זאת, המצב המצוין בו נשתמרה הפואמה והידע המקיף אותו מפגין המחבר תומכים בהנחה שמדובר בשריד בודד של מסורת עתיקה. אם כך הדבר, יכולה עובדה זו להסביר מדוע מרשים האלים ללוקי להתרועע עימם למרות מוצאו והתנהגותו. החל מנקודה זו מתחיל דפוס קבוע שנמשך לאורך כל הפואמה. לוקי תוקף את אחד האלים, אל אחר בא להגנתו רק כדי לזכות בעצמו בהצלפותיו הלשוניות של לוקי. בין השאר, טוען לוקי כי האל בראגי הוא פחדן וקורא לו "מקשט הספסלים" (הכוונה לאחד שיושב יחד עם הלוחמים אך לא יוצא להילחם עמם). את אידוּן מאשים לוקי בתאווה מוגזמת ובכך ש"כרכה זרועותיה סביב רוצח אחיה". אודין מואשם בכך שהוא מחלק את הניצחון בצורה לא צודקת ומקבל תזכורת שעיסוקו בכשפים הוא עניין נשי. בנוסף טוען לוקי כי פריג, אשתו של אודין, שכבה עם שני אחיו. כאשר אלת הפריון פריה מנסה להרגיע את לוקי, עונה לה לוקי:
תשובותיהם של האלים לגלגניות, אם כי בוטות הרבה פחות. לא אחת נקרא לוקי לא גברי, שכן הוא הוליד את הסוס סלייפניר, אחד הביטויים המעליבים ביותר בתרבות זו. בנוסף, מזכירים האלים ללוקי את כליאתו העתידה לבוא והעינויים אשר תביא עמה. האלים מנסים לגרש את לוקי ומאיימים עליו כדי לאלצו לעזוב, אולם לוקי לא מתרשם מאיומים אלו והאלים לא מממשים אותם. כל זאת משתנה עם הגעתו של תור. תור, הדמות הגברית ביותר במיתולוגיה, לא פונה ללוקי בשמו אלא קורא לו "הנשי". בנוסף, תור מאיים כי יהרוג אותו אם לא יעזוב. לאחר חילופי גידופים, מכריז לוקי כי יעזוב רק בעקבות איומיו של תור, זאת לאחר שהספיק להאשים מספר אלים בגילוי עריות ולהצהיר כי שכב עם שלוש אלות נשואות. סביר להניח שהפרטים העסיסיים אודות האלים לא היו חלק מקובל מהמסורת וכי הפואמה הייתה קומית ברוחה. דמותו של לוקי מוצגת כמפיץ שמועות, מחרחר ריב וחסר תועלת.
מותו של האל בלדר והרגנארוק
שמאל|ממוזער|200px|לוקי מכוון את האל העיוור הוד וגורם לו להרוג את אחיו, האל בלדר. תמונה של פרדריק סנדר
ממוזער|200px|לוֹגה, דמותו של לוקי בטבעת הניבלונג של ריכרד וגנר, מדבר עם בנות הריין (איור של ארתור רקהאם)
הראגנארוק, סיפור אחרית הימים של המיתולוגיה הנורדית, מתאר את הקרב הסופי בין האלים ובעלי בריתם ולבין הענקים, המתים ומגוון מפלצות. בסיפור מסגרת זה, תופס לוקי את אחד התפקידים המרכזיים ופעולותיו מניעות את העלילה. בנוסף, דמותו של לוקי כפי שהיא מוצגת בסיפור שונה באופן מהותי מדמותו בשאר הסיפורים.
ראשית, לוקי הוא אביהם של פנריר, יורמונגנד והל, ואלה יביאו אסון על האלים בזמן הקרב. שנית, לפי האדה הפרוזאית, לוקי אחראי למותו של האל בלדר. פעילותיו בסיפור זה נעשו זדוניות: הוא מצא דרך להרוג את בלדר, השתמש באחיו העיוור כדי לבצע את תוכניתו כך : אמו של בלדר, פריג, פחדה שמישהו יפגע בבלדר, ולכן ביקשה מכל האנשים והדברים בעולם שלעולם לא יפגעו בבלדר, האלים הכו אותו למטרת שעשוע והוא יצא ללא פגע. לוקי גילה שצמח הדבקון הלבן לא נשבע לפריג, לכן לוקי הכין ממנו חץ. לוקי כיוון את הוד, אחיו העיוור של בלדר, לבלדר, והוד ירה את החץ לכיוונו. בלדר נהרג. לוקי גם מנע את חזרתו של בלדר מעולם המתים. לוקי ניסה להימלט מזעם האלים, התחבא במקומות שונים ושינה צורות לכל מיני בעלי חיים. בזמן ששהה באחד ממקומות המחבוא, המציא לוקי את רשת הדיג. בעזרת רשת זו נתפס לבסוף, לאחר ששינה את צורתו לצורת דג הסלמון. מקורות אחרים לא קושרים את לוקי למותו של בלדר והעונש הכבד אותו הוא מקבל לא זוכה כלל להסבר.
כדי להענישו, הופכים האלים את בנו של לוקי, ואלי, לזאב ומשסים אותו בבנו השני נַארְוִי. לוקי נכלא במערה ונכבל על ידי קרביו של נַארְוִי. נחש ארסי הוצב מעליו ומטפטף טיפות ארס על פניו של לוקי. אשתו סיגוּן, נשארה איתו ואספה את טיפות הארס בקערה. אולם, כאשר התמלאה הקערה וסיגוּן רוקנה אותה, פגעו טיפות הארס בפניו של לוקי. לוקי רועד מהכאב ויוצר את רעידות האדמה בעולם. באירועי הרגנארוק משתחרר לוקי מכבליו ומוביל את המתים מהלהיים לשדה הקרב. לוקי והאל היימדאל הורגים אחד את השני בקרב זה.
מופעים אחרים של לוקי
דמותו של לוקי מופיעה במספר מקורות נוספים. הבלדה "סיפורו של לוקי" (Lokka táttur), שמקורה במאה ה-18 באיי פארו (אך ייתכן שהיא מבוססת על מסורות עתיקות), מספרת על העזרה אותה מושיט לוקי לאיכר במאבקו בענק הרוצה לגזול את בנו. זאת, לאחר שהאל אודין והאל הוניר לא הצליחו לעזור. לוקי מתואר כידיד האנושות והאיכר ואשתו מחבקים אותו בסוף הסיפור. שמו של לוקי מופיע גם בלחש מאזור אנגליה. הלחש מערב מסמור שלוש פרסות למיטת חולה ונקישה עליהן עם פטיש תוך כדי אמירת השורות הבאות (ללחש יש מספר גרסאות שונות מעט):
הפטיש, נשקו של תור, והשם ווֹד, צורת הגייה של אודין, יוצרים רושם כי מדובר בשאריות של מסורות אליליות אשר התערבבו עם הנצרות. עם זאת, צורת החריזה של הפואמה מצביעה כי תקופת כתיבתה מאוחרת יחסית, העובדה כי לוקי לא הוזכר כמעט מחוץ לסקנדינביה והאפשרות כי שמו פשוט הותאם כדי להתאים לחריזה מחזקים את הטענה של מספר חוקרים כי לא מדובר בלחש עתיק.
סיפור יצירת העולם מתאר כיצד שלושה אלים – אודין, הוֹניר ולוֹדוּר – הפיחו חיים בשני עצים כדי ליצור את האדם והאישה הראשונים. כל אחד מהאלים העניק בתורו תכונה אחרת לעצים. האל לוֹדוּר לא מופיע בשום מקום אחר במיתולוגיה והיה אחראי למתן החום (או הדם, תלוי בתרגום) והצבע הטבעי. בגלל התפקיד החשוב בסיפור והאנונימיות של האל, מדובר ככל הנראה בשם לא ידוע של אחד האלים המוכרים ואחת הטענות היא כי מדובר בלוקי. אולם תפקיד זה מאוד לא אופייני ללוקי וישנם אלים אחרים המתאימים לא פחות לתפקיד
מקור נוסף לסיפורים ממיתולוגיה הוא ספרו של סַקְסוֹ גְרַמַטיקוּס ה"גֵסְטַה דַנוֹרוּם", אשר נכתב במחצית השנייה של המאה ה-12. בדומה לסנוֹרי סטוּרְלסוֹן, מחבר האדה הפרוזאית, גם סַקְסוֹ גְרַמַטיקוּס ניסה לתאר את האלים כבני אדם יוצאי דופן אשר הפכו עם הזמן לאלים במחשבתם של האנשים. אולם גישתו של סנורי סטורלוסון כלפי האלים עדינה ומכבדת יותר. דמותו של לוקי לא מופיעה ישירות בגֵסְטַה דַנוֹרוּם אבל מספר דמויות קשורות אליו באופן חזק. באחד הסיפורים, אודין מגלה את עצמו ודמות בשם מיט-אודין, הידועה "בתעלולי להטוטים", מנצלת את ההזדמנות ותופסת את מקומו. השם לא מופיע בשום מקור אחר ולוקי הוא היחיד אשר ידוע בתעלולים כלשהם. בסופו של דבר חוזר אודין, מיט-אודין נמלט לפינלנד ושם נהרג. בסיפור אחר, הגיבור תוֹרְקילוּס (כנראה תור) יורד לעולם התחתון כדי להתעמת מול ענק בשם אוּטְגַרְדַה-לוקי ולקחת שערה מזקנו. אוּטְגַרְדַה-לוקי נמצא במערה, כבול בשלשלאות ומוקף בנחשים ארסיים – בדומה לאופן בו נכבל לוקי. נראה כאילו סקסו איחד שני סיפורים שונים. הסיפור השלישי הוא תיאור של מותו של בלדר והוא לא כולל את לוקי. בסיפור זה, בלדר נהרג בקרב מול אחיו הוד על ליבה של אישה. ייתכן שסַקְסוֹ גְרַמַטיקוּס הכיר מסורת בה לוקי לא אחראי למותו של בלדר, זאת בשונה ממה שמציגה האדה הפרוזאית.
דמותו של לוקי מופיעה תחת השם לוֹגה בשלושה מתוך ארבעת חלקי האופרה טבעת הניבלונג של המלחין ריכארד ואגנר. לוקי מוצג כאל האש ושמו באופרה קשור לענק האש לוֹגי עמו התחרה לוקי בתחרות אכילה. לוג משחק תפקיד בחלק הראשון – "זהב הריין" – ומוזכר בחלקים השני והרביעי. היות שהסיפור כולו מבוסס על המיתולוגיה, גם תפקידו של לוגה דומה. תחבולותיו וערמומיותו עוזרות לאלים להיחלץ ממצבם ומניעות את העלילה.
טבעו של לוקי
ממוזער|200px|סצנה מתוך טבעת הניבלונג של ריכרד וגנר. לוֹגה (לוקי) מכסה את ברינְהילְדה הישנה באש קסומה, מאחוריו עומד ווֹטַאן (אודין) (איור מאת ארתור רקהאם)
קשה להגדיר לאיזה קבוצת אלים השתייך לוקי, האלים (האייסיר), הענקים או הוואניר. הוריו היו ענקים, אך יחסים בין אלים וענקים היו דבר מקובל. הענקית יַרְנְסַאחַה היא מאהבתו של תור והענקית/אלה סקאד'י היא אשתו של האל נְיוֹרְד. עם זאת, כל היחסים המעורבים בין אלים וענקים היו תמיד חד צדדיים – האלים לקחו לעצמם ענקיות כבנות זוג, ולא הרשו לאלות להתחתן עם ענקים. בשונה מאלים אחרים שנולדו מיחסים מעורבים (כגון מאגני, בנו של תור), גם אביו של לוקי היה ענק. מצד שני, אבי האלים אודין היה צאצאו של הענק יימיר ועדיין נחשב לאחד האייסיר. הבעיה בהגדרת טבעו של לוקי עמוקה עוד יותר ואינה מסתכמת רק בהגדרת השתייכותו לקבוצת אלים כלשהי. לוקי הוא היחיד המשנה את מינו וכלל לא ברור אם הוא אויב האלים או ידיד לא מוערך. בדומה לתכסיסנים אחרים במיתולוגיות אחרות, לוקי אינו מוגבל על ידי הגבלים אשר חלים על שאר היצורים, אלים או בני תמותה. הוא חוצה את כל הגבולות ובכך מגדיר אותם.
לא היו ללוקי סוגדים או פולחן ידועים בזמנים בהם נכתבו הסיפורים, ובשונה מאלים אחרים, שמו לא השפיע על שמות אנשים או מקומות. עם זאת, מזכירים לעיתים המקורות הכתובים את לוקי כאחד האייסיר. נוסף על כל זאת, לוקי נבדל גם באופי צאצאיו. ילדיו של לוקי מהווים קבוצה מוזרה – סוס בעל שמונה רגליים, זאב, נחש, האלה הל וגם נַארְוִי ו-וַאלי האלמוניים – חלקם עומד לצד האלים וחלקם פועל נגדם. זאת בשונה מאלים אחרים אשר הולידו צאצאים "נורמליים" יותר.
סברה נוספת המנסה להסביר את טבעו של לוקי טוענת כי הוא בעצם פן אחר של האל אודין. לפי תיאור זה, לוקי מבצע את כל הדברים אותם האל אודין יודע כי יש לבצע ואולם לא מסוגל לבצעם בעצמו. לדוגמה, בלי עצתו הפרגמטית של לוקי, לא היו נבנות חומות אסגארד. דוגמה חשובה יותר היא סיפור הראגנארוק. האל אודין, מודע לכך שאין ביכולתו למנוע את הקרב ואת תוצאותיו ההרסניות מחליט להעביר את בלדר והוֹד לעולם המתים כדי שאלה ישרדו. מכיוון שאין ביכולתו לבצע את תוכניתו, עוזר לו בכך לוקי וגם נוטל על עצמו את העונש.
לוקי נקשר לא אחת למוטיב האש אך מדובר בקשר שנמצא בעיקרו מחוץ למקורות. פרט לתחרות האכילה מול ענק האש לוֹגי, אין במקורות שום קשר ישיר בין לוקי לאש והאטימולוגיה המקובלת לשמו אינה קושרת אותו לאש. עם זאת, ניתן לראות בבירור כי הכאוטיות בדמותו של לוקי, החום אשר העניק לוֹדוּר (לפי הסברה הרווחת, שם אחר ללוקי) לבני האדם הראשונים והתועלת המעורבת בסכנה ונזק המופיעים בסיפורים על לוקי – קשורים כולם לאש.
אלים דומים במיתולוגיות אחרות
ניתן לזהות דמויות הדומות ללוקי מבחינת התנהגותו ותפקידו בחברת האלים גם במיתולוגיות אחרות, שכן דמות התעלולן מופיעה במקומות רבים. דוגמאות ניתן למצוא בדמות זאב הערבות והעורב במיתולוגיות של שבטי האינדיאנים, אֶשוּ ואַנַנְסי מהמיתולוגיה האפריקאית, מלך הקופים מהמיתולוגיה הסינית והרמס מהמיתולוגיה היוונית. כמו לוקי, גם דמויות אלו עוברות על חוקים רבים ומבצעות תעלולים המכניסים אלמנטים קומיים לסיפורים.
בנוסף, ניתן למצוא דמיון רב בין לוקי ופרומתאוס, אם כי כאן הדמיון הוא בתפקיד אותו הם ממלאים ולא באופי הדמות. שניהם מיטיבים עם בני האדם, קשורים לנושא האש ונענשים בצורה אכזרית על ידי האלים.
לוקי בתרבות המודרנית
200px|ממוזער|טום הידלסטון מופיע בדמותו כלוקי בסרטי היקום הקולנועי של מארוול, קומיקון 2013, סן דייגו
שמאל|ממוזער|200px|הטיל האמריקאי "LOKI" בתצוגה
לוקי, דמות בדיונית המבוססת על האל הנורדי, מופיעה בחוברות הקומיקס "תור" בהוצאת מארוול קומיקס. לפי הקומיקס, לוקי הוא בנו המאומץ של אודין ואחיו החורג של תור, כאשר למעשה הוא בן גזעם של ענקי הכפור מניפלהיים, אויביהם של בני ממלכת אסגארד. כפי שתואר בסרט "ת'ור", לאחר שאודין שוקע בתרדמת ותור נמצא בגלות בכדור הארץ, לוקי הופך לשליטה של אסגארד. דמותו של לוקי חוזרת ומופיעה בשאר סדרת סרטי "ת'ור", כמו גם בסרט "הנוקמים", ובהם הוא מגולם על ידי השחקן האנגלי טום הידלסטון.
דמותו של לוקי מופיעה במספר ספרים, כגון "מסכתו של לוקי" ו"דונרג'ק", שניהם מאת רוג'ר זילאזני, "אלים אמריקאים", "מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד" מאת ריק ריירדן, ניל גיימן ו"גאות הדם" מאת מלוין בריג'ס.
דמותו של לוקי מופיעה בקומיקסים של חברת מארוול ובשיריהן של מספר להקות, כגון מנוור ות'ריון.
גיבור הסרט "המסכה" (בכיכובו של ג'ים קארי) מוצא מסכה בה כלואה נשמתו של לוקי. המסכה מעניקה ללובש אותה כוחות מיוחדים ואופי ליצני (כך גם בסדרת האנימציה באותו שם). לוקי אף מופיע כדמות בסרט ההמשך, "המסכה חוזרת", בו הוא מגולם על ידי אלן קאמינג. הסרטים והסדרה מבוססים על קומיקס באותו שם.
על שמו של לוקי קרויים שני הרים:
הר לוקי – הר הגעש הפעיל הגדול ביותר במערכת השמש. הר הגעש נמצא על איו, אחד מירחיו של צדק.
הר לוקי – הר ברכס אסגארד בארץ ויקטוריה שבאנטארקטיקה
לוקי היה אחד השמות שהוצעו לפלנטה העשירית במערכת השמש.
לוקי היה שם קוד לאחד המחשבים של חברת סינקלייר. המחשב היה אמור להיות ZX Spectrum משופר ונועד להתחרות מול חברת אמיגה בשנות ה־1980. לא ברור אם השם נלקח מהמיתולוגיה הנורדית או שנוצר כצורת הגייה ל־LOWCC, קיצור של Low-cost Colour Computer ("מחשב צבעוני נמוך מחיר").
"לוקי 7" היה הכינוי שבחר לעצמו רוג'ר צ'ארלס בל , אשר הטמין פצצות באי הנסיך אדוארד בין השנים 1988 עד 1996.
לוקי הוא שמו של אחד משני המלאכים הסוררים שהושלכו מגן עדן, בגילומו של מאט דיימון, בסרט "דוגמה" משנת 1999.
לוקי מופיע במספר סדרות טלוויזיה, כגון "סטארגייט SG-1", "על טבעי", "מייטי מקס", "הרקולס: המסעות המופלאים" ו"יו-גי-הו!".
דמות בשם לוקי היא הדמות הראשית בסדרת אנימציה יפנית בשם "The Demon Detective Loki Ragnarok".
דמותו של לוקי מופיעה בקומיקס "סנדמן" של ניל גיימן, שם אודין מזמן אותו ואת ת'ור על מנת לעזור לו לקנות את ממלכת גיהנום לאחר שלוציפר מחליט לפרוש וסוגר אותה. לאחר מכן הוא גם רוצח את אחד מאלי הרעם היפנים וגונב את זהותו כדי לברוח ממאסרו הנצחי מתחת לאדמה וגם מכיוון ש"תמיד היה לו משהו נגד אלי רעם".
בסדרה "פאוור ריינג'רס מבצע הילוך על" לוקי ות'ור מופיעים במספר פרקים. באחד מהם לוקי מתאהב בריינג'רית הצהובה ומציע לה להתחתן איתו תמורת הפטיש של ת'ור.
במשחק God of War משנת 2018, מתגלה כי שמו המולד של דמות המשנה אטריאוס היא "לוקי", שם שניתן לו מאימו הענקית מיוטנהיים.
לקריאה נוספת
Scar-Lip, Sky-Walker, and Mischief-Monger: The Norse God Loki as Trickster, Shawn Christopher, Master of Arts Miami University, 2003. ראו עותק אלקטרוני
The Figure of Loki in Germanic Mythology, Frank Stanton Cawley, The Harvard Theological Review, Vol. 32, No. 4 (Oct., 1939), pp. 309–326. ראו עותק אלקטרוני
The Function of Loki in Snorri Sturluson's "Edda", Stefanie von Schnurbein, History of Religions, Vol. 40, No. 2 (Nov., 2000), pp. 109–124. ראו עותק אלקטרוני
Ten Scandinavian and North English Etymologies, Anatoly Liberman, Alvíssmál, Vol 6 (1996), pp. 63–98 – כולל בין השאר הסבר על האטימולוגיה של השם לוקי. ראו עותק אלקטרוני
קישורים חיצוניים
האדה הפרוזאית – תרגום לאנגלית של ארתור ברודור
האדה הפואטית – תרגום לאנגלית של הנרי בלואוס
"הסיפור של לוקי" – בלדה מהמאה ה-18
ה"גסטה דנורום" – תרגום לאנגלית של אוליבר אלטון
פולחנו של לוקי – תיאור אישי של מאמין
מאמר המנסה להפריך את עשר הטעויות השכיחות ביותר בנוגע ללוקי
סיפור על ילדותו של לוקי. הסיפור לא מופיע במקורות וכותב טוען כי הסיק אותו מחוויות גנוסטיות אישיות.
מאמר המתאר את לוקי כדמות שקדמה לפנתיאון אלי האייסיר והוואניר
מאמר על צדדיו של לוקי
תיאור קצר והומוריסטי של לוקי
מאמר הקושר את לוקי למיתולוגיה הקלטית
מידע אודות דמותו שלו לוקי בקומיקס של מארוול קומיקס
מידע על הר הגעש הקרוי על שם לוקי ומספר תמונות מהאתר של נאס"א
תיאור לחש לריפוי חולי המערב את שמו של לוקי, כולל תיאור התהליך. מתוך הספר "The Encyclopedia of Magic and Alchemy" של רוסמרי גילי, עמוד 56.
מידע על לוקי 7, באתר חדשות CBC
הערות שוליים
קטגוריה:אלים נורדיים
קטגוריה:אלי אש
קטגוריה:מיתולוגיה נורדית
קטגוריה:פגאניזם גרמאני | 2024-06-04T13:11:30 |
ממשלת ליכוד לאומי | הפניה ממשלת אחדות לאומית (ישראל) | 2016-12-23T02:58:33 |
התפתחות קוגנטיבית | REDIRECT התפתחות_קוגניטיבית | 2015-09-26T11:07:52 |
מספד | REDIRECT הספד | 2004-05-14T17:53:55 |
שמואל חביבי | שמואל חביבי (11 באפריל 1937 - 29 ביולי 2015) היה משתתף בולט בחידוניו של שמואל רוזן, החל משנת 1951.
ביוגרפיה
שמואל חביבי נולד בתל אביב לחנה ואברהם חביבי. אביו לימד אותו לקרוא כבר כשהיה בן שנתיים, ומאז הרבה מאוד לקרוא. בכיתה א' בבית ספר תחכמוני למד שבועיים והוקפץ ישר לכיתה ג'. בילדותו עברה המשפחה לרחוב שינקין בגבעתיים ושם סיים את לימודיו התיכוניים. כשהיה בן 12 החל להשתתף בחידוני הרדיו של שמוליק רוזן, שנערכו אז ב"בית צבי" שברמת גן. השאלה הראשונה שהשיב עליה הייתה "מהו אי האתרוגים שבים התיכון?", ותשובתו הייתה האי קורפו, תשובה שאיש מהמשתתפים המבוגרים באותו חידון לא ידע.
מאז המשיך חביבי ללוות את רוזן בחידוניו במשך יותר מ-60 שנה, והשיג את מעמדו כבכיר המשתתפים בחידונים. חביבי היה שם נרדף לידענות.
תחומי הידע המועדפים עליו היו תנ"ך, גאוגרפיה, היסטוריה ומקורן של מילים לועזיות. גם בתחומים אחרים היה לו ידע רב, והוא ניחן בזיכרון פנומנלי.
זכר בעל-פה פסוקים רבים מהמקרא, ואת כל מגילת שיר השירים. הכיר שמות מקומות רבים בעולם, וכן את בירות כל המדינות ואת שמותיהן הרשמיים והקודמים. חביבי זכר תאריכיהם של אירועים היסטוריים רבים מספור. "אנציקלופדיה מהלכת", כינה אותו ירון לונדון, בתוכנית הטלוויזיה "אנציקלופדיה מהי" שהנחה.
חביבי עבד בתעשייה האווירית יותר משלושים שנה ויצא לגמלאות. התגורר יותר מעשרים שנה ברמת השרון ובשנותיו האחרונות בקריית אונו.
נפטר בדיוק ארבעה חודשים אחרי מותו של שמואל רוזן. היה נשוי לדינה, אב לבת ולבן.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מתחרים בתוכניות רדיו וטלוויזיה ישראליות
קטגוריה:קריית אונו: אישים
קטגוריה:ילדי פלא ישראלים
קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (תל אביב)
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מורשה
קטגוריה:רמת השרון: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2015 | 2023-04-01T23:55:30 |
מנהג (משפטים) | למנהג, כפי שהתגבש בישראל, יש תוקף מחייב במשפט בישראל, ובתי המשפט מסתמכים עליו, זאת מכוח סעיפים 36 עד 45 של המג'לה. המג'לה אומנם בוטלה בשנת 1984, אך יחסה למנהג הוטמע במשפט הישראלי, כפי שציין אהרן ברק: "המנהג הכה שורשים כמקור למשפט ואין בביטול הוראות המג'לה כדי לשלול כוחו של מקור זה. דרושה לכך הוראה מפורשת, והוראה כזו אינה בנמצא". (משפטים כ', תשנ"א)
זו לשון סעיפי המג'לה העוסקים במנהג:
36. המנהג - בורר. כלומר, המנהג וההרגל, בין שהוא כללי ובין שהוא פרטי, נעשה בורר להוכיח על פיו דין השרע.
37. מעשי בני אדם ראיה, ונוהגים לפיהם.
38. כל שלא ייתכן על פי המנהג, רואים אותו כנמנע באמת.
39. אין לכחד, שעם חילופי העיתים, משתנים אף הדינים עמהם.
40. יש להזניח פשוטו של דבר על פי הוראת המנהג.
41. אין כוחו של מנהג יפה, אלא כשהוא מתמיד, או מכריע.
42. יש ערך למכריע, כשהוא מפורסם ולא נדיר.
43. כל הידוע על פי המנהג הרי זה כאילו התנו עליו.
44. כל הידוע בקרב הסוחרים הרי זה כאילו הותנה ביניהם.
45. כל שקבעו המנהג הרי זה כאילו קבעו הכתוב.
סעיפים אלו, על אף ניסוחם הארכאי, והקושי להסדיר לפיהם חיי מסחר במדינה מודרנית, היו בעלי תוקף מכריע. על פיהם החליט בית המשפט העליון כי למנהג תוקף במדינה כאילו היה חוק.
למנהג שלושה מאפיינים:
התמדה: ההתנהגות שיוצרת את המנהג חוזרת ונשנית פעמים רבות.
הכרעה: המנהג יוצר מחויבות כללית לנהוג לפיו.
פרסום: המנהג ידוע לציבור.
הוכחת קיומו של מנהג מהווה עול מסוים על התובע לקיים את המנהג. במגזרים רבים במשק מתקיים המנהג לתת לעובדים שי לחג, מבלי שמנהג זה יעוגן בחקיקה או בהסכם, ולכן עובד שיוכיח כי המנהג מתקיים בעיסוק או בענף שבו הוא נמצא, יוכל לחייב את מעסיקו להעניק לו שי לחג בהתאם למנהג. לעיתים נחקק חוק המתבסס על המנהג, ובכך מתבטל הצורך להוכיח את קיומו של המנהג. דוגמה לכך היא המנהג לשלם פיצויי פיטורים, שבעקבותיו נחקק, בשנת 1963, חוק פיצויי פיטורים.
המשפט העברי מעניק משמעות רבה למנהג, ובמיוחד בענייני ממון. ההלכה קשובה למציאות הנוהגת ויש בכוחה לקבוע נורמות משפטיות חדשות "מנהג מבטל הלכה".נחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 93-95: המנהג כמקור משפטי "סיטומתא" אתר דעת. מעבר לכך, כאשר יש מקום של ספק מן הראוי לפנות למציאות ולבחון את הנוהגים הקיימים ועל פיהם לפתור את העמימות "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג - ונהוג".נחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 96: הכרעה במקום ספק על פי מנהג אתר דעת. בפסיקה הישראלית נקבע כי במקומות בהם יש לבחון מקרה על פי מנהג יש להשתמש במנהג במקום מושבו של הצדדים לדיון, כאשר המשפט העברי מהווה שיטת משפט רלוונטית ולא רק המדינתית.נחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 97-99: התנאים לקביעת מנהג אתר דעת.
פרופ' רות בן-ישראל תיארה את תהליך היווצרותו של מנהג:
ראו גם
מנהג חוקתי
המנהג במשפט הבינלאומי
לקריאה נוספת
גד טדסקי, "המנהג במשפטנו הנוהג והעתידי", משפטים ה', תשל"ג-1973.
רות גביזון, "ביטול המג'לה: המנהג ועקרונות הפיקה", משפטים י"ד, תשמ"ה.
אהרן גרבר ושי-ניצן כהן, המנהג החוקתי – האומנם חוקתי? פורום קהלת, נובמבר 2020
קישורים חיצוניים
פסקי דין רבניים בדיני מנהגים ומשמעותם הממונית, אתר פסקי דין רבניים
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופיה של המשפט
קטגוריה:ישראל: חוק ומשפט | 2024-09-12T18:09:40 |
עבודה (פיזיקה) | בפיזיקה, עבודה היא כמות האנרגיה שמושקעת בגוף בעל מסה במהלך העתקתו במרחב מנקודת התחלה מוגדרת לנקודת סיום מוגדרת, כתוצאה מהפעלת וקטור כוח שכיוונו מקביל לכיוון תנועת הגוף.
מקובל לסמן עבודה באות (מהמילה האנגלית Work)
כאשר העתקת הגוף מתבצעת תחת פעולתו של כוח שגודלו קבוע בזמן ולאורך מסלול ישר, העבודה שווה למכפלת הכוח במרחק שבין נקודת ההתחלה לבין נקודת הסיום:
נוסחה בה האות מבטאת את גודל הכוח, הסימון מבטא את המרחק שלאורכו הכוח פעל על הגוף, והאות מבטאת את הזווית בין כיוון פעולת הכוח לכיוון תנועת הגוף.
עבור מסלול לא ישר או כוח לא קבוע, העבודה מחושבת כך:
רכיב כוח הפועל במאונך לתנועת הגוף, לא מבצע עבודה. דוגמאות לרכיבי כוח שאינם בכיוון תנועת הגוף: כוח צנטריפטלי בתנועה מעגלית, כוח נורמלי שמופעל על הגוף על ידי משטח קבוע במקומו שעל גביו נתמך הגוף בתנועתו, או כוח לורנץ שמפעיל שדה מגנטי על חלקיק טעון בניצב לכיוון תנועתו.
יחידות
ממוזער|250px|שמאל|כח סוס
יחידת המידה לעבודה ביחידות SI היא ג'ול. ג'ול אחד שווה ערך לעבודה של כוח בן ניוטון אחד הפועל בכיוון התנועה לאורך מסלול באורך מטר. בהתאם לכך יחידת מידה זו שווה לניוטון מטר, אך משום שניוטון מטר היא יחידת המידה השימושית למומנט כוח, מחשש לבלבול בלי הקשר, מקובל לא לערבב בין השניים ולהשתמש לעבודה ואנרגיה ביחידה ג'ול.
עוד יחידות שימושיות לעבודה בהקשרים שונים ברחבי העולם (לא SI) הן קילוואט-שעה, ארג, כוח סוס-שעה, רגל-פאונד, וקלוריה.
עבודה ואנרגיה
עבודה ואנרגיה קשורות זו בזו: על פי משפט העבודה-אנרגיה, שינוי באנרגיה הקינטית של גוף בתנועה, שווה לעבודה הכוללת שבוצעה על הגוף במהלך תנועה זו (שהיא גם העבודה של הכוח השקול):
כאשר מהירות הגוף בהתחלה, מהירות הגוף בסוף, ו- מסת הגוף.
כאשר הגוף אינו נקודתי (אך בתנאי שהוא צפיד, כלומר, בלי דרגות חופש פנימיות), השינוי באנרגיה הקינטית שלו מתחלק לשינוי באנרגיה הקינטית שקשורה למהירות הקווית של הגוף, ולשינוי באנרגיה הקינטית שקשורה לתדירות סיבוב הגוף סביב עצמו:
כאשר מומנט ההתמד של הגוף, תדירות הסיבוב ההתחלתית שלו, ו- תדירות הסיבוב בגמר השינוי.
את העבודה שמבצע כוח משמר על גוף אפשר לראות כגריעת אנרגיה פוטנציאלית, כלומר כשכוח כזה עושה עבודה חיובית האנרגיה הפוטנציאלית יורדת ואפשר לראות זאת כאילו היא עברה אל האנרגיה הקינטית של הגוף, ולהפך.
הוכחת משפט עבודה-אנרגיה לחלקיק נקודתיבזמן החלקיק מספיק לעשות העתק ששווה ל- , ולכן העבודה שנעשית על הגוף היא כאשר שקול הכוחות הפועל עליו.
לכן, סך העבודה שנעשית בין הזמן לזמן היא אך לפי החוק השני של ניוטון, . על ידי הצבה נקבל:
משום ש- נקבל מהמשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי שהאינטגרל הוא פשוט השינוי בגודל הפונקציה הקדומה ולכן נקבל
נשים לב שהנחנו שהמסה קבועה בזמן (ולכן יצאה כקבוע מהאינטגרל), הנחה שלא נכונה בתורת היחסות (כשהמסה עצמה נהיית תלויה במהירות) ולכן ההוכחה הזו לא תקפה בצורתה הנוכחית וצריך לערוך בה שינויים כדי לקבל את הגרסה הנכונה.
לפי תאוריית הכוח החי (Vis viva) של לייבניץ, הגודל נשמר. למשל אם ניתן למסה ליפול מרחק ממנוחה בהשפעת כוח המשיכה (שהוא כוח משמר כפי שהתגלה בהמשך), וניתן למסה ליפול מרחק גם כן ממנוחה ורק בהשפעת כוח המשיכה, העבודה של כוח המשיכה צריכה להיות זהה בשני המקרים.
מקינמטיקה ידוע כי: ואפשר לראות שהגודל באמת נשמר אם נסתכל על המהירות של שני הגופים לאחר המרחק שהם נפלו: . קיבלנו ש (במסה כללית) כלומר .
עבודה ושימור אנרגיה
כאשר הכוחות הפועלים במערכת משמרים, מתקבל ממשפט העבודה-אנרגיה (השינוי באנרגיה הקינטית שווה לעבודה) ומהתכונות של כוח-משמר (השינוי באנרגיה הפוטנציאלית שווה לעבודה בערך שלילי) שסכום האנרגיות (פוטנציאלית וקינטית) במערכת, משתמר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנרגיה | 2024-03-28T12:45:51 |
משתמש קצה | משתמש הקצה מוגדר כאדם המשתמש או נועד להשתמש במוצר.
מקור המונח משתמש קצה הוא בכלכלה ובמסחר. הוא מופיע רבות גם בתחום של תוכנות מחשב ורשתות תקשורת.
הבחנה בין משתמש ללקוח
לקוח הוא האדם שקנה את המוצר, משתמש הקצה הוא האדם שמשתמש בפועל במוצר, ללא קשר האם הוא זה שקנה אותו. ישנם מקרים בהם הרכישה של מוצר מסוים מתבצעת על ידי אדם אחד, אך השימוש בו נעשה על ידי אדם אחר.
לדוגמה: כשהורים קונים בגדי תינוקות לילדם התינוק הוא משתמש הקצה בבגדים שנרכשו. עובדים בארגון הם משתמשי הקצה של המחשבים ורשת התקשורת של הארגון.
לרוב, משתמש קצה אינו מחזיק בכישורים טכניים מיוחדים, ועל כן, אחת ממטרותיו של מעצב המוצר היא לוודא את פשטות השימוש במוצר.
היבטים משפטיים
בחוזים, המונח משתמש קצה הפך למבנה חוקי אשר מתייחס לאדם אשר אינו ספק או מוכר. כך הגדרה זו מגדירה את החנות שבה נקנו בגדי התינוקות כ"לא משתמש קצה", ואילו ההורים הם "משתמשי קצה" (כיוון שאינם ספקים או מוכרים בגדי תינוקות). המבנה החוקי מופיע בדרך כלל בהסכמי רישיונות למשתמשי קצה, הידועים בשם EULA.
ראו גם
משתמש (מחשוב)
מיקרו-קופי
שיווק
אוריינות מדיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שיווק | 2023-04-08T08:28:02 |
דימוי | דימוי הוא אמצעי פיגורטיבי הבא לתאר מושג כלשהו באמצעות השוואה למושג משדה סמנטי (שדה משמעות) אחר/מקביל. ההשוואה מתבצעת על פי רוב באמצעות תכונה (אטריביוּט) או תכונות המשותפות לשניהם ומתווכות ביניהן תסמיכית. ככל אמצעי פיגורטיבי, הדימוי שכיח להמחשת רגשות ותחושות המבוססות על תפיסה אישית או מושגים מופשטים באמצעות תמונה ממשית. משתמשים בדימוי פעמים רבות כטכניקה באמנות השכנוע.
מאפייני הדימוי
הדימוי מאופיין בדרך-כלל על ידי מילה או מילית המתארת הקבלה ("כ", "כמו" - למשל "צדיק כתמר יפרח") או השוואה ("מ", "יותר מ" - למשל "אני ירוקה מעשב"), אך לעיתים מופיע בהשמטת מילים אלו כאשר הן מובנות מתוך התחביר, כך למשל בביטוי "יששכר - חמור גרם" (ספר בראשית).
הדימוי נבדל מהמטפורה בכך שהוא רק משווה או מדמה בין שני האלמנטים, אך אינו מאפשר מימוש של העברת המשמעות ביניהם. להמחשה: אם נאמר כי "דוד הוא ים" ניתן בשורה הבאה להמשיך ולומר ש"גליו של דוד מתנפצים אל חוף גופי". פעולה כזו לא תהיה אפשרית אם נשתמש בדימוי ונאמר "דוד הוא כמו ים". עם זאת, ישנם חוקרים המתנגדים לחלוקה זו, ורואים בדימוי סוג מסוים של מטפורה, המציינת במפורש שבין חלקיה יש קשר של דמיון.
בנוסף, דימוי יכול להיות השוואה באמצעות הדמיון, או באמצעות מילת הקישור "כמו", בין שתי תופעות או שתי עצמים על פי תכונה המשותפת לשניהם. דוגמאות: "יפה כלבנה" "הוי עז כנמר,קל כנשר, רץ כצבי, וגיבור כארי"
נוהגים להבדיל בין דימוי סגור, שבו מופיעה במפורש התכונה (או התכונות) אותם חולקים שני הגורמים המושווים (למשל "דויד מהיר כברק") ודימוי פתוח שבו לא מופיעה כל תכונה מפורשת, ומישור ההשוואה נותר לקורא. למשל, בדימוי "שפתותיך כמו שושנה", מוצגת השוואה בין השפתיים הנשיות לבין הפרח, אך לא מובהר האם ההשוואה נוגעת לצבע האדום, לריח, למרקם או לתכונה אחרת. במקרה זה, הדימוי הפתוח נוגע במספר חושים בו זמנית ומאפשר ליצור מספר השוואות בדימוי יחיד.
יצירת דימוי בעיצוב (Image Making)
החשיבות של יצירת דימויים מקוריים עלתה מאוד בשנים האחרונות עקב הנגישות לדימויים ברשת. איור מוכר כשיטה מקובלת להמחשת טקסט באופן חזותי. לעומת זאת יצירת דימוי בעולם העיצוב הוא המרחב של מעצב התקשורת החזותית להעברת מסר.
הבדל נוסף בין שני התחומים הוא שאיור מחויב בנוכחות של טקסט, לעומת דימוי בתקשורת חזותית היכול להכיל את המסר במלואו. העברת מסר באופן חזותי מאפשרת יצירת רבדים ותקשורת מורכבת עם הצופה כמו יצירת רגש, יצירת הקשר, יצירת חוויה והנעה לפעולה.
דוגמאות לדימויים
בספרות:
"והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" ()
"כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו" ()
"כל זמן שהיינו יחדיו, היינו כמספריים טובים ומועילים" (יהודה עמיחי)
"תמונותי שקופות כחלונות בכנסייה" (לאה גולדברג)
"האהבה הושחלה כמו גומי לתחתונים" (רוני סומק)
בעיתונות:
"לחוות דעתה של יחימוביץ' על אתיקה עיתונאית יש בערך אותו תוקף מוסרי שיש לחוות דעתו של אלחנן טננבאום על אהבת מולדת" (נחום ברנע.)
הדימוי בכתיבה עיונית
קשר בין הדימוי ובין המשך הדיון
בכתיבה עיונית, שימוש בדימוי יכול להועיל בבניית הפתיחה למאמר או לפרק בספר עיון. משפט הפתיחה יכול להעביר את הקורא מעולמו שלו לעולם המאמר, וכך לגשר על הפער ביניהם. עם זאת, לא די בדימוי מבריק כדי לבנות גשר זה; יש גם ליצור קשר הדוק בין הדימוי ובין המשך הדיון.
לנקודה זו מתייחס חיים גנז במסגרת דברי ביקורת על כתיבתו של אהרן ברק בספר "שיקול דעת שיפוטי". בהתייחס לאחד הדימויים בהם השתמש ברק, כותב גנז:
הדימוי האחרון של ברק, זה של היצירה השיפוטית כספר הנכתב בהמשכים, שאול מדוורקין. כשדוורקין משתמש בדימוי זה, הוא מפתח את פרטיו על-פני עמודים רבים ואורג אותם אל סבך מורכב של טענות תאורטיות. ברק אינו מפתח את דימוייו. הוא לא מעשיר אותם בפרטים. הוא לא קושר אותם למערכת מורכבת יותר של המושג התאורטי שאותו הם אמורים להסביר.
זהירות בבחירת דימויים
פסקי דין נכתבים בדרך כלל תוך הקפדה על לשון נקייה, אך לא כך קרה בפסק דין שבו קבע השופט כי כלל לא היה מקום להגשת כתב אישום, והוסיף כי מדובר בבלון: "שכל מה שיש בו באותו בלון, זה מעט אוויר חם ותו לא. אוויר זה שמילא את הבלון והגביהו אל על לשמחת הצופים ולהשתאותם, השתחרר בסופו של דבר ויצא בנפיחה יגעה, שלא זו בלבד שלא נשמעה כלל לאוזניהם הכרויות של הצופים, אלא שלא הניבה אפילו במעט ריח רע לרפואה". בערעור על פסק דין זה ציינה השופטת י' שטופמן "אכן, אין הצדקה לכך שעולם הדימויים העשיר של בית משפט קמא יעסיק את ערכאת הערעור, שהרי, איש איש וסגנונו, איש איש ודימויו. יחד עם זאת, לא אוכל להימנע מלהעיר כי זכאים המתדיינים כולם, תובעים ונאשמים כאחד, גם אלה שטענותיהם נדחות על ידי בית משפט, כי בית המשפט ינהג בהם בכבוד ובנימוס, ומוטב היה לו לבית משפט קמא להימנע מאותה הערה בוטה ומיותרת לחלוטין".
לקריאה נוספת
שמעון זנדבנק, "מזשיר - מדריך לשירה" הוצאת כתר, 2002
דוד פישלוב, כמטר שמים - עיונים בדימוי הפואטי, הוצאת מאגנס, תשנ"ו
יעקב יגר, מטאפורה דימוי וניב (דיונים בפרקי לשון), הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, חיפה, תשל"ד (1973)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכניקות ספרותיות
קטגוריה:אמצעים רטוריים | 2024-07-12T08:24:40 |
אנופלס | אָנוֹפֵלֶס (שם מדעי: Anopheles) הוא סוג יתוש במשפחת הכולכיתיים. המין הידוע ביותר מסוג זה הוא עקב וקטור בהעברת טפילי מלריה באזורים אנדמיים. מתוך כ-430 מינים השייכים לסוג זה, רק 30–40 מעבירים מלריה בטבע.
שלבי החיים
יתושי אנופלס הם חרקים בעלי גלגול מלא הכולל ארבע דרגות: ביצה, זחל, גולם ובוגר. שלושת השלבים הראשונים הם מימיים ונמשכים 5–14 ימים, תלוי במין ובטמפרטורת הסביבה. הנקבות חיות עד חודש (או יותר מכך בשבי), אך ברוב המקרים לא חיות למעלה משבוע-שבועיים בטבע.
ביצה
נקבות בוגרות מטילות 50-200 ביצים בכל הטלה. בניגוד לביצי יתושים מסוגים אחרים כדוגמת היתוש המצוי (Culex) הביצים מוטלות בנפרד ולא בצברים הישר אל המים. ברוב מיני האנופלס הביצים מצוידות במנגנון ציפה (מצופי אוויר); הביצים אינן חסינות להתייבשות והבקיעה מהביצה מתרחשת לאחר 2-3 ימים, על אף שהבקיעה עשויה לקחת עד 2–3 שבועות באקלים קרים.
זחל
שמאל|ממוזער|250px|זחל אנופלס בדרום גרמניה באורך של כ-8 מ"מ
שמאל|ממוזער|250px|תנוחת הגוף ביחס לפני המים. למעלה - זחל אנופלס (A) למטה: זחל יתוש מצוי (קולקס) (B)
זחל היתוש בעל צורה מקלונית וראש מפותח בו קבועות מברשות פה להזנה. הזחל בעל בית חזה גדול, בטן מקוטעת וחסר רגליים. בניגוד ליתושים אחרים, זחלי האנופלס חסרי סיפון נשימה, ובשל כך הם מעמידים את עצמם כך שגופם מקביל לפני המים (בניגוד לזחלי יתושים אחרים הנושמים כשגופם מוטה באלכסון ורק סיפון הנשימה נוגע בפני המים).
נשימת הזחל היא באמצעות ספירקול המצוי במקטע השמיני של הבטן ולכן הוא חייב להגיע לפני השטח תכופות. הזחלים מבלים את מרבית זמנם בתזונת אצות, בקטריות ומיקרואורגניזמים אחרים. הם צוללים תחת פני השטח רק כשהם מופרעים. הזחל נע או על ידי תנועות היטלטלות של גופו או על ידי הנעה באמצעות מברשות הפה.
לזחל 4 דרגות נשל, שלאחריהן הוא הופך לגולם. בסיומו של כל שלב, הזחל משיר את שלדו החיצוני או את עורו על מנת לאפשר גדילה נוספת.
הזחל נפוץ בתחום רחב של בתי גידול אך רוב המינים מעדיפים מים נקיים ולא מזוהמים. זחלים של יתושי אנופלס נמצאו בביצות מים מתוקים או מלוחים, בביצות מנגרובה, בשדות אורז, בתעלות מכוסות עשב, בשפת נחלים ונהרות, ומעט בשלוליות גשם. מינים רבים מעדיפים בתי גידול עם צמחייה ומינים אחרים מעדיפים בתי גידול בלי כלום. אחדים גדלים בבריכות פתוחות ומוארות בעוד שאחרים מצויים רק באתרי גדילה חשוכים ביערות. מינים מעטים גדלים בחורים בעצים ובחיקי עלים של כמה צמחים.
גולם
הגולם הוא בצורת פסיק כאשר נראה מהצד. הראש ובית החזה מתמזגים בחלק שנקרא ראש־חזה. לאחר כמה ימים כגולם, פני השטח של הגב של הראש־חזה מתבקעים ויתוש בוגר מופיע.
בגרות
שמאל|ממוזער|250px|Anopheles stephensi
משך הזמן מביצה לבוגר משתנה במידה ניכרת בין מינים ומושפע מאוד מטמפרטורת הסביבה. יתוש יכול להתפתח מביצה לבוגר ב-5 ימים, אך לרוב לוקח לכך 10–14 ימים בתנאים טרופיים. סימן היכר אופייני ליתושי אנופלס בוגרים הוא שגופם בזווית חדה כלפי המצע עליו הם עומדים.
שמאל|ממוזער|250px|זיהוי אנופלס בוגר ע"פ תנוחת הגוף במנוחה (בזווית חדה למשטח). למעלה - יתוש קולקס, למטה - יתוש אנופלס
ככל היתושים, ליתוש האנופלס גוף רזה עם 3 חלקים: ראש, בית החזה ובטן.
הראש מותאם במיוחד להשגת מידע ותזונה. הראש כולל עיניים, חדק ארוך המשמש להזנה וצמד מחושים ארוכים לאיתור ריחות מארחים כמו גם ריחות של אתרי התרבות בהם נקבות מטילות את ביציהן.
בית החזה מותאם במיוחד לתנועה. שלושה זוגות רגליים וזוג כנפיים מחוברים לבית החזה.
הבטן מותאמת במיוחד לעיכול מזון והתפתחות ביצים. חלק זה מתרחב במידה ניכרת כאשר הנקבה לוקחת ארוחת דם. הדם מתעכל עם הזמן ומשמש כמקור לחלבון לייצור ביצים, שבהדרגתיות ממלאות את הבטן.
יתושי אנופלס בוגרים בדרך כלל מזדווגים כמה ימים לאחר ההופעה משלב הגולם. ברוב המינים, הזכרים יוצרים נחילים גדולים, בדרך כלל בסביבות בין הערביים, ונקבות עפות לנחילים כדי להזדווג.
זכרים חיים במשך כשבוע, ניזונים מצוף וממקורות סוכר אחרים. נקבות גם כן ניזונות ממקורות סוכר לאנרגיה אך בדרך כלל זקוקות לארוחות דם להתפתחות הביצים. לאחר השגת ארוחת דם מלאה, הנקבה תנוח לכמה ימים בעת שהדם מעוכל וביצים מתפתחות. התהליך תלוי בטמפרטורה אך בדרך כלל לוקח 2–3 ימים בתנאים טרופיים. כאשר הביצים מפותחות לגמרי, הנקבה מטילה אותן ומחדשת את חיפושה אחר מארח.
המחזור חוזר על עצמו עד שהנקבה מתה.
אנופלס בארץ ישראל
16 מיני אנופלס נמצאו בארץ ישראל: algeriensis, claviger, coustani, hyrcanus, marteri, sacharovi, dthali, hispaniola, multicolor, pharoensis, pulcherrimus, rhodesiensis, sergentii, superpictus, turkhudi, telamali. מתוכם 6 מינים נחשבים כמעבירים פוטנציאליים של מחלת המלריה. עד אמצע המאה ה-20 המין sacharovi היה המעביר העיקרי של המלריה בארץ ישראל.
יתושי אנופלס היו נפוצים בכל רחבי הארץ עד אמצע המאה ה-20. בעקבות זיהום הנחלים, שימוש באמצעי הדברה שונים (כולל דגי גמבוזיה שיובאו מאמריקה), ניקוז המים העומדים, ייבוש ביצות ובפרט ייבוש החולה (שהייתה בית הגידול העיקרי של יתושי האנופלס), ירדה באופן ניכר כמות יתושי האנופלס. ב-1956 ארגון הבריאות העולמי הכיר בישראל כמדינה שהוכחדה בה המלריה.
המשרד להגנת הסביבה דואג למניעת התרבות יתושים על ידי ניטור אתרי גידול פוטנציאליים. בעת שמתגלים זחלי יתושים, נלקחת דגימה שמועברת למעבדה האנטמולוגית של משרד הבריאות לצורך הגדרה מדויקת. כאשר מוגדר אחד ממיני האנופלס המהווים וקטורים פוטנציאליים של העברת המלריה, או כשקיימות אוכלוסיות גדולות העשויות להיות מטרד לבני האדם, על הרשות המחזיקה בשטח מוטלת אחריות ההדברה, ומתן הוראות הגנתיות לאוכלוסייה
כדי לצמצם עד כמה שאפשר את השימוש בתכשירי הדברה, נדרשות הרשויות האחריות לבצע פעולות להקטנת מספר המקומות המתאימים לדגירת יתושים, פעולות כגון פעולות ניקוז, הסדרת זרימה והכנסת דגים טורפי יתושים. כאשר לא ניתן להשתמש באמצעים אלו, ההדברה הביולוגית נעשית באמצעות החיידק - , חיידק ידידותי לסביבה היוצר רעלן שפוגע במערכת העיכול של זחלי היתושים וממית אותם.
כיום עדיין קיימות בארץ אוכלוסיות קטנות של יתושי אנופלס של מינים המעבירים מלריה, אולם מחמת מספרם המצומצם ומחמת העדרם של נשאי טפילים אין סכנה להתפרצות מגפות מלריה מרובות ממדים כבעבר.
אנופלס מֵר Anopheles sacharovi
יתוש בצבע חום שהיה נפוץ בעמק בית שאן ובעמק הירדן ונחשב למפיץ עיקרי של המלריה באזורים אלו. הביצים מוטלות במים הזורמים לאיטם והמכוסים על ידי צמחייה. להדברת מין זה, יובשו מקורות המים העומדים על ידי חלוצי ההתיישבות היהודית באזורים אלו ונכחד בשנות החמישים. בתחילת שנות ה-70 נמצאה דגירה של היתוש באזור הבטיחה בקרבת הכנרת. בשונה ממיני אנופלס אחרים אין לביצי אנופלס מֵר מצופי אוויר. פרופסור גדעון מֵר חקר את רביית היתוש הזה ומצא כי בתנאי קור הנקבה מטילה ביצים המצוידות במצופים ואילו הביצה האופיינית נטולת המצופים מוטלת בקיץ.
אנופלס הבוֹרוֹת Anopheles claviger
אנופלס הבורות, בשמו הנוסף Anopheles bifurcatus Meigen, נבדל מאנופלס מֵר בעקבות הימצאות פס בהיר לאורך הגב. דוגר בבארות ובבורות מים. היה מעביר המלריה העיקרי באזור ירושלים, שם שימשו בורות מים לאגירת מי גשם. באופן דומה היה מין זה מעביר מלריה בכפרי הגליל. הזחל חי בבארות במשך החורף ובקע בימי הקיץ החמים. היתוש הוכחד מירושלים בתקופת המנדט הבריטי.
אנופלס רם־נחיל Anopheles sergentii
ליתוש רם-נחיל כתמים שחורים ובהירים על כנפיו. דוגר במים הזורמים באיטיות שהיה נפוץ באזור בית שאן, עמק החולה ועמק הירדן ומעביר מלריה בחודשים ספטמבר-נובמבר. בשונה ממיני האנופלס האחרים רוב העקיצות מתרחשות מחוץ לבית ולכן נפגע פחות משימוש באמצעי הגנה ביתיים כקוטלי חרקים וכילות. מסיבה זו היה מין זה הועברה על ידו המלריה בעיקר לשומרים ועובדי לילה.
אנופלס מובהק Anopheles superpictus
האנופלס המובהק מאופיין בכתמים שחורים ולבנים על הכנפיים וקשקשים רחבים על הגב. דוגר באזורי ההר במקווי מים צלולים, ליד נביעות ובזרימה מהירה. היה מעביר מלריה בעיקר בחודשים יולי-אוקטובר. בניגוד לאנופלס רב־נחיל, נהג להיכנס לבתים כדי לעקוץ ובשל כך היה מסוכן יותר. נכחד במהירות עם תחילת השימוש בחומרי הדברה בבתים.
אנופלס תל־עמל Anopheles telamali
אנופלס תל-עמל נקרא כך עקב זיהויו על ידי החוקרת מינקה לוז מקיבוץ תל-עמל (ניר דוד) בשלהי שנות השלושים של המאה ה-20. מין זה זוהה גם בעיראק ובצפון איראן, אך למרות הפער לא זוהה בירדן.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
Anopheles Database
Biology:Anopheles Mosquitoes
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1818
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן ויהלם מיגן
קטגוריה:כולכיתיים
קטגוריה:מלריה | 2024-05-23T06:44:08 |
בוסתן ספרדי | בוסתן ספרדי הוא מחזה מאת יצחק נבון. זהו קולאז' תיאטרלי-מוזיקלי, המספר את סיפורה של השכונה הספרדית אהל משה בירושלים של שנות ה-30 של המאה ה-20. החיים התוססים של דיירי השכונה רוויים בשירת קודש וחול, בסיפורים משעשעים ובהומור בשפת הלאדינו. שירי המחזה לקוחים מתוך "ספר הרומנסות" ו"האנתולוגיה לחזנות ספרדית" של יצחק לוי. את השירים תרגם לעברית משה גיורא.
זו ההצגה הוותיקה ביותר של תיאטרון הבימה שעדיין מוצגת. המחזה הוצג למעלה מ-2,500 פעמים וממשיך להציג נכון ל-2024.
הרקע לכתיבת המחזה
לדברי נבון, גרעיני הרעיון לכתיבת המחזה הגיע ממופע שירי קודש וחול ספרדיים בשם רומנסרו ספרדי שיצרו יהורם ובני גאון בשנת 1969. יהורם, שביים את המופע הזה, פנה לנבון בבקשה שיכתוב לו טקסטים וקטעי קישור לשירים שליקט יצחק לוי.
על מופע זה סיפר נבון בריאיון לאלי אשד: "עשינו שם שילוב של שני אלמנטים: מסלול החיים של האדם ועונות השנה. היו שם סיפורים ודיאלוגים, למשל חכם אפרים וחכם מנשה שגילמו יוסי בנאי ויהורם גאון; ודיבור על העולם, ועל ספרדים ואשכנזים, ונישואין מעורבים, ועל המנהגים של אלה ואלה - כשהמסר היה: "כשמתחתנים מעורב - הסלטים המעורבים טעימים בסוף". זאת הייתה פריצה, הפעם הראשונה שהעלו על הבמה משהו מתרבות יהודי ספרד". יהורם גאון, שבאותה תקופה כיכב במחזמר "קזבלן", סיפר: "אני זוכר שחשבנו שקצת נקעה הנפש מזה שעדות המזרח בכלל - והספרדים בפרט, נתפשו כמין עדה שמאופיינת על ידי עליבות, עילגות ומאכלים פיקנטיים. לכן פנינו ליצחק נבון וביקשנו לזקוף את קומת העדה הזו...כמו כן רצינו להוציא מהבית את המנגינות הנפלאות האלה, שיראו וישמעו אותן גם אחרים וילמדו כמה הן נפלאות ונהדרות...ואני זוכר את התגובות: אנשים הגיעו בהמוניהם אל הרומנסרו. אבל לא ב"קזבלן" ולא ב"רומנסרו", לא היה רצון "להוכיח לאנשים", או משהו כזה. היה רצון לשתף".
בעקבות המופע "רומנסרו ספרדי", ביקש יעקב אגמון (שהעלה באותה תקופה בתיאטרון בימות את ההצגה "איש חסיד היה") מיצחק נבון שיכתוב מחזה הנוגע בתרבות יהדות ספרד, ואף העמיד לרשותו את דירתו בכפר האמנים עין הוד כדי שנבון יוכל לעסוק ברוגע בכתיבת המחזה. על כך סיפר נבון: "לא הלך לי קל עם (כתיבת) המחזה. מניין שאדע איך עושים את זה? לכל היותר, כשהייתי מורה בבית-ספר, העליתי הצגות עם התלמידים. זה לא היה מחזה. אז מניין תבוא הישועה? (במהלך שיחה עם נתן אלתרמן) סיפרתי לו שאני עוסק בכתיבת מחזה וביקשתי ממנו עצה של מומחה איך יודעים בסופו של דבר שמחזה הוא טוב. 'קראתי כמה סיפורים שכתבת והם טובים', אמר לי אלתרמן...לפי הסיפורים שלך שקראתי, אין סיבה שמה שתכתוב במחזה, לא יהיה טוב'. זו הייתה כביכול אמירה פשוטה, אבל היא הייתה קולעת ונסכה בי אומץ".
העלאת המחזמר
1. תיאטרון בימות, הצגת בכורה: 1969
יוצרים: במאי - יוסף מילוא, מפיק - יעקב אגמון, תפאורה - שלמה ויתקין, עיבוד וניהול מוזיקלי - יצחק גרציאני, שירים ופזמונים בעקבות הלאדינו - משה גיורא.
שחקנים בהפקה המקורית
שם השחקן/ית שם הדמות אברהם מור מושון קסטל רבקה רז סולטנה קסטל דודו אלהרר המחזר של שריקה אתי גרוטס אלברט כהן חזקיה קסטל, בן ציון ברוך ברקין מיכל נדיבי שריקה
בריאיון ל"פורום תרבות הלאדינו" באתר "תפוז", סיפרה אתי גרוטס על קבלתה להפקה: "עבדתי אצל המפיק גיורא גודיק. הלכתי ברחוב בן-יהודה והנה מופיע מולי צדי צרפתי - אותו הכרתי מלהקת פיקוד הצפון. הוא אמר: "לאן את הולכת? בבית המורה הולכים לעשות משהו בספרדית". הוא עוד זוכר שבצבא הייתי שרה "חימום" בטורקית, ביוונית ובלאדינו. ואני שמעתי לו והלכתי (מקסימום יגידו לי לא), אני הייתי אחרונה באודישנים. ישב בבמה לוליק ואמרתי לו שבאתי לאודישן. שרתי. נעם שריף שישב שם התפעל מקולי ועוד באותו רגע אמר: "בואי איתי למשרד". הייתי המומה. הם לא נתנו לי להפסיק לשיר וכל השאר הוא היסטוריה. הבוסתן בא בחלקים חלקים, שילוב של שירה ומשחק, לא כמו היום. יצחק נבון בנה אותו וממש ריתק אותנו. ישבנו איתו והוא הקסים אותנו, נהניתי מסיפוריו".
הפקה זו הועלתה 384 פעמים, המחזה זכה בפרס כינור דוד, והוסרט והוקרן בערוץ הראשון בשנת 1971.
ב-1999 יצא אלבום המאגד שירים מתוך המחזמר בהוצאת חברת הליקון.
2. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 8 בינואר 1998
יוצרים: במאי - צדי צרפתי, תפאורה - ארז יניב, תלבושות - אנה כרושצובה, עיבוד וניהול מוזיקלי - יהודית רביץ, מנצח ועוזר למנהל מוזיקלי - עידן סוכובולסקי, תאורה - נתן פנטורין, הדרכה קולית - חדוה מלר
שחקנים:
שם השחקן/ית שם הדמות יעקב כהן מושון קסטל, אבו רפול, חכם עמרם רובי פורת-שובל סולטנה קסטל פולי רשף חזקיה קסטל אילן ליבוביץ ניסימקו קסטל, מכלוף, דניאל, אלברטו גיא זו-ארץ, גיל קפטן חאג' חמדן והמחזר של שריקה דפנה ארמוני לונה לילך כספי, מיכל ברנד שרונה שחף סגל מרקאדה אורי בנאי בן ציון, מאיר גלית גיאת, דגנית דדו, אלינור אהרון, אלינור פלקסמן ויקטוריה נירית אהרוני-שוויצר זהרה שמחה ברבירו/גיל קפטן מרקו מוכר הבורקס אמיר לוי סלמון, חכם שבתאי אוֹרי בדר / גיל קפטן ליאון, זלמן רוזנגרטן סיגי חזמה/אניטל אלבחר מטילדה
זו הייתה ההצגה הוותיקה ביותר של תיאטרון הבימה שהועלתה הכי הרבה פעמים: המחזה הוצג למעלה מ-2,500 פעמים עד שהוחלף בהפקה החדשה שעלתה ב-2021.
על הפקה זו כתבה שוש וייץ בידיעות אחרונות: "28 שנים חלפו מאז הוצג 'בוסתן ספרדי' בראשונה, והסיפורים היפים שכתב יצחק נבון לא איבדו את טעמם, את חינם ואת עסיסיותם העממית. גם פזמוני 'הבוסתן' יפים כבעבר. אף על פי שהיום הם ידועים ומוכרים, לא אבד להם הקסם והחן העממי והם אהובים מאוד על הקהל שזימזם אותם בהנאה ונראה נהנה מכל רגע. יעקב כהן בתפקיד מושון, המספר החוזר אל שכונת ילדותו, טוב ומצליח לעבור בטבעיות ובחן מדמות הילד לדמות המבוגר המתגעגע. דפנה ארמוני ושחף סגל מגלמות בחן רב את דמויות הנשים וארמוני מצטיינת גם כשהיא מגישה פזמון. גם גלית גיאת בולטת לטובה".
על ההעלאה המחודשת של המחזה סיפר יעקב אגמון, שהביא להפקה מחודשת זו: "תהינו אם יעמוד במחזה כוח של רעננות קרוב ל-30 שנה מאז שהוצג לראשונה. אבל הייתה תחושה שהקהל רוצה עוד 'בוסתן'". יצחק נבון סיפר: "במשך כל השנים שאלו אותי, ולא פעם גם נדנדו לי, מדוע לא מחדשים את ההצגה... פה ושם הוזמנתי להפקות של הבוסתן בבתי ספר או בבמות חובבים. יום אחד, כשבאתי להרצות בצה"ל, התבקשתי להישאר עוד קצת, לארוחת ערב עם המפקדים... ופתאום הפתעה. להקה צבאית הציגה את בוסתן ספרדי וזכתה לתגובות חיוביות מצד הקהל הצעיר. אם כך, חשבתי, יש סיכוי גם בתיאטרון מקצועי".
ב-1999 הפקה זו נסעה לסיבוב הופעות במיאמי, לוס אנג'לס וניו יורק.
ב-5 ביוני 2008, לרגל חגיגות 40 שנה לאיחוד ירושלים הועלה המחזה על במת ענק בגן סאקר בירושלים בפני כ-20,000 צופים. בנוסף לחמישה עשר שחקני ההצגה, השתתפו בהצגה 20 שחקנים וזמרים מסמינר הקיבוצים, והתפאורה הוגדלה במיוחד לבמה זו. בהצגה נכחו גם יצחק נבון - שקיבל במהלך הערב את "אות איחוד ירושלים", ונשיא המדינה שמעון פרס.
ב-2014 (בין התאריכים 15 בינואר - 18 בינואר), לכבוד חגיגות הצגת ה-2000, נערך בתיאטרון הבימה פסטיבל לאדינו שכלל הופעות של יסמין לוי, ניצה טרמין, מקהלת צדיקוב וחני נחמיאס, מתילדה כהן-סראנו, גיא ורועי זוארץ, אסתרית בלצן ועוד.
3. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 4 באפריל 2021
יוצרים: במאי - צדי צרפתי, תפאורה - ארז יניב, תלבושות - ילנה קרליך (על פי עיצוב התלבושות מקורי של אנה כרושצובה), עיבוד וניהול מוזיקלי - גיורא ליננברג (על פי העיבוד המקורי של יהודית רביץ), תאורה - איתן מימיה (על פי עיצוב התאורה המקורי של נתן פנטורין), תנועה - תות מולאור
שחקנים:
שם השחקן/ית שם הדמות טל מוסרי / משה אשכנזי מושון קסטל חני נחמיאס/ עינת שרוף סולטנה קסטל פיני קידרון / רוברטו פולק לאון שחר רז / מור חנסון מרקו מוכר הבורקס מתן שביט המחזר של שריקה אברהם סלקטר אבו רפול רותי לנדאו לונה ניל משען חאג׳ חמדן שירן הוברמן / איילת רובינסון טיה מרקדה גל גולדשטיין / עומר קרן אלברטו רוני דלומי / גלית גיאת / אילי עלמני ויקטוריה שפי מרציאנו / יובל שלומוביץ / דניאל חסין סלמון,אהרון ויסטוזו מיקי פלג רוטשטיין / עמית זייתון זהרה אורי הוכמן / שמוליק כהן בן ציון הילה שלו/גל שטרית שרונה,רבקה רונית אפל מטילדה יובל שלומוביץ רוברטו פולק חזקיה קסטל
קישורים חיצוניים
דף ההצגה בוסתן ספרדי באתר תיאטרון הבימה
, 15 בינואר 2014
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד
קטגוריה:יצירות בלאדינו
קטגוריה:ירושלים בתרבות ובאמנות
קטגוריה:מחזות 1969
קטגוריה:מחזות זמר ישראליים | 2024-09-03T04:56:58 |
ג'וזף מקארתי | ג'וזף ריימונד "ג'ו" מקארתי (באנגלית: Joseph Raymond "Joe" McCarthy; ) היה פוליטיקאי אמריקאי מהמפלגה הרפובליקנית, חבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת ויסקונסין מ-1947 ועד מותו ב-1957. מקארתי סימל את הפחד באמריקה בזמן המלחמה הקרה מהתפשטות הקומוניזם בארצות הברית, בשל טענותיו על הימצאות קומוניסטים בכל רובדי החברה בארצות הברית, בפרט בממשל הפדרלי, ובשל פעילותו נגד התופעה, בעיקר בכינון "תת-הוועדה הקבועה לחקירות" בראשותו בסנאט.
פעילותו של מקארתי הובילה לחיסול הקריירה של אישים רבים בארצות הברית ממניעים פוליטיים, בשל האשמות כוזבות שלפיהן הם מהווים כביכול סיכון ביטחוני, או מחמת האשמתם בהומוסקסואליות. מקארתי האשים גם אנשי צבא תוך שימוש בסמכותו, מה שגרם לו להסתכסך עם ראשי הצבא.
האשמותיו של מקארתי הביאו לו בתחילה פופולריות רבה, אך כשנמשכו האשמותיו גם לאחר חילופי הממשל בארצות הברית ועליית הנשיא דווייט אייזנהאואר, השתנו הדברים, ומקארתי הודח מתת ועדת הסנאט לחקירות, ואף זכה לגינוי רשמי בסנאט האמריקאי. בשנות התשעים, עם חשיפת "מסמכי וינונה" שתיעדו פעילות סובייטית בארצות הברית, הסתבר כי רק חלק זעום מאלה שמקארתי נקב בשמם אכן היוו סיכון ביטחוני. הדעה המקובלת בקרב היסטוריונים היא כי פעילותו של מקארתי הייתה חסרת תועלת מבחינה זו, ומצד שני היוותה איום על הדמוקרטיה.
ב-1950 נטבע המושג "מקארתיזם" על שמו של מקארתי, שתיאר את פעילותו של מקארתי באותה תקופה, אך עם הזמן, במיוחד לאחר סיום המלחמה הקרה, הוא משמש לתיאור רדיפה פוליטית עקב חוסר נאמנות למדיניות המשטר.
ראשית חייו
מקארתי נולד בעיירה הכפרית גרנד שוט בוויסקונסין. חרף מצבו הכלכלי, התאמץ והשיג תואר במשפטים מאוניברסיטת מרקט במילווקי, והתקבל ללשכת עורכי הדין ב-1935. ב-1939 מונה לשופט.
ב-1942, קצת אחרי כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, התגייס מקארתי לחיל הנחתים, למרות שמשרתו השיפוטית יכלה לפוטרו משירות צבאי. הוא שירת שירות קרבי בדרגת סגן, כתצפיתן ארטילרי מוטס וכ"תותחן זנב", במטוס שיצא למשימות הפצצה בדרום האוקיינוס השקט; זה הביא לו את הכינוי "ג'ו תותחן אחורי" ("Tailgunner Joe").
על שירותו עוטר בצלב התעופה המצוינת וכמה פעמים במדליית האוויר.
עוד בשירותו הצבאי ב-1944, ניסה להשיג את מועמדות המפלגה הרפובליקנית לסנאט האמריקאי מטעם מדינת ויסקונסין, אך כשל. אחרי שחרורו מן הצבא ב-1945 שב לכהן כשופט, ופתח בקמפיין לקראת הבחירות ב-1946, בהן זכה במועמדות מפלגתו מול הסנאטור המכהן, והביס בקלות את יריבו הדמוקרטי.
כהונתו כסנאטור
בתקופת כהונתו הראשונה לא בלט מקארתי. הוא הצביע באופן שמרני, אך לא תמיד על פי עמדת המפלגה, והרבה לנאום במגוון רחב של נושאים. תחילה התרכז בבעיות דיור וקיצוב הסוכר, וב-9 בפברואר 1950 ביצע תפנית חשובה בנאומו בפני מועדון נשים בווילינג שבמערב וירג'יניה. הנוסח המדויק של נאום מקארתי לא נשמר, אך ידוע שנופף בפיסת נייר שהכילה רשימת קומוניסטים ידועים כביכול, שעבדו אז במחלקת המדינה האמריקנית. על מספר האנשים שהיו רשומים על פיסת הנייר ישנן גרסאות שונות, נטען שנע בין 38 ל-205 אנשים. מקארתי הסביר אחר כך ש-38 מהם היו קומוניסטים "רשומים" במפלגה, ו-205 הם כאלה ש"אין להעסיקם במחלקת המדינה" (משרד החוץ) מסיבות שונות. לימים שימש שינוי גרסאות זה ככלי להאשמת הסנטור עצמו בעדות שקר. אמנם היה מסמך של מחלקת המדינה שנקב בשמות אנשים שהיו לגביהם ספיקות, אך אלו נגעו בעיקר לנושאים שונים כהתמכרות לאלכוהול וביצועים לא מספקים, ולא רק חשד באהדה לקומוניזם.
ברקע הדברים היו החששות באמריקה מפעילות ברית המועצות, אחרי השתלטותה על מזרח אירופה ("הגוש המזרחי"), ומשפטו של אלג'ר היס, עובד מחלקת המדינה שנחשד בהיותו מרגל קומוניסטי. היס לא הואשם בריגול אלא במתן עדות שקר בכך שהכחיש את קשריו עם קומוניסטים בעבר. המשפט נוהל בצורה ציבורית, בין היתר על ידי ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית, בראשותה עמד ריצ'רד ניקסון, ותרם מאוד לבהלת "הקומוניסטים במחלקת המדינה". על רקע זה בא נאומו של מקארתי בפני נשות וירג'יניה כהצלחה מחשמלת. מקארתי עצמו נדהם מכמות הכיסוי התקשורתי שקיבל, ובמהלך הימים הבאים שינה את גרסת הנאום ואת מספר הקומוניסטים שבהם חשד, עד שבנאום שנשא בסנאט כשלושה שבועות לאחר מכן, נקב במספר של 81 קומוניסטים במחלקת המדינה. הנאום היה נאום מרתוני שדן בכל מקרה בפירוט, אך העדויות במקרים רבים היו קלושות או לא קיימות. גם התוצאה של נאום זה הייתה משמעותית, והסנאט מינה ועדה לבדוק את ההאשמות. בסופו של דבר נמצאו ההאשמות חסרות ביסוס, אך הדבר לא הפריע למקארתי, ששינה את ההאשמות במקצת והמשיך להפיצן בנאומיו בסנאט ובתקשורת.
מ-1950 עד 1953 המשיך מקארתי להאשים את הממשלה כי היא אינה מטפלת בבעיית הקומוניזם בשורותיה. האשמות אלו נתנו לו כיסוי תקשורתי נרחב, תומכים רבים, ומקור להכנסה ניכרת. ענייניו הכספיים נחקרו על ידי הסנאט, ובדו"ח הוועדה נמצאו אי סדירויות בניהול כספיו, אך לא נמצא מקום לנקיטת פעולה משפטית. הוא נישא לג'ין קר (Kerr), תחקירנית במשרדו, ב-29 בספטמבר 1953.
אחרי ניצחון הרפובליקנים בבחירות לנשיאות ולסנאט בשנת 1952, שהושג במידה רבה הודות לפופולריות של מקארתי, כשלעומת זאת, ניתן להניח כי מועמדים דמוקרטיים רבים נכשלו עקב האשמתם על ידי מקארתי באהדה לקומוניזם, קיבל מקארתי את המינוי הנחשק לנשיאות תת-הוועדה של הסנאט לחקירות. חמקמקותו וחוסר אמינותו גרמו לכך שדיוני הוועדה מעולם לא נלקחו ברצינות על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר. הוועדה שלו, שלא כמו ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית או תת-הוועדה לחקירות פנימיות של הסנאט, התמקדה בחקירת אנשי ממשל. בתחילה חקרה את אנשי קול אמריקה, ולאחר מכן הוציאה מספריית אגף האינפורמציה של מחלקת המדינה ספרות "פרו קומוניסטית". המשך ההאשמות לגבי קומוניסטים בממשל, מבלי להתייחס לעובדה שהממשל התחלף מדמוקרטי לרפובליקני, הכעיס את הנשיא אייזנהאואר. הנשיא לא רצה להתנגח עם מקארתי באופן פומבי, בשל הפופולריות שלו, אך החל לחשוב על דרכים להפחית את השפעתו.
נפילתו של מקארתי
בשנת 1953 החל מקארתי בחקירת אנשי צבא. הוא ניסה לחשוף חוליה קומוניסטית בחיל הקשר האמריקני, אך נכשל. לאחר מכן כיוון את תשומת לבו אל רופא שיניים צבאי בשם אירווין פירס (Peress), אותו האשים בגיוס אנשי צבא לטובת הקומוניזם. פירס הודח על ידי קצין הרפואה הראשי של צבא ארצות הברית, אך מקארתי טען כי הוא לא הודח, אלא הועלה לדרגת רב-סרן. האשמה אחרונה זו הביאה לגל של תקשורת עוינת כנגד מקארתי, אשר האשים את קצין הרפואה כי הוא "אינו ראוי לשאת מדי צבא". בשנת 1954 האשים הצבא את מקארתי ואת עוזרו רוי כהן כי הם לחצו על הצבא לתת טיפול מועדף לידיד שלהם בשם ג'י דייוויד שיין (Schine). מקארתי טען כי האשמה זו נעשתה בכוונה להונות, כתגובה לכך שחקר את הקצין ראלף וייז זוויקר שנה קודם לכן, בעת שניסה לחשוף מרגלים סובייטים בשירות הצבא.
המשימה לפסוק בין ההאשמות הללו ניתנה לתת-הוועדה הקבועה לחקירות ביטחון לאומי של הסנאט של ארצות הברית , שבדרך כלל עמד בראשה מקארתי עצמו. לראש הוועדה מונה הסנאטור הרפובליקני קארל מונדט וב-22 באפריל 1954 החלה החקירה הידועה בשם הליכי השימוע הצבא-מקארתי . הליכי השימוע נמשכו 36 ימים ושודרו בשידור חי בטלוויזיה לכ-20 מיליון צופים. לאחר שמיעת 32 עדים, קבעה הוועדה שמקארתי עצמו לא הפעיל שום השפעה לא ראויה לטובת שיין, אולם כהן "היה עסוק במאמצים עיקשים או אגרסיביים ביותר". לחשיפה התקשורתית הרחבה הייתה השפעה שלילית על הפופולריות של מקארתי. רבים מהצופים ראו אותו כמתנהג בבריונות, בקלות ראש, ובאי-יושר. מספר גדל של רפובליקנים ושמרנים החלו לראות בו נטל למפלגה ולאנטי-קומוניזם.
האירוע הידוע ביותר בהליכי השימוע היו חילופי הדברים בין מקארתי והנציג המשפטי הראשי של הצבא, ג'וזף ולץ'. ב-9 ביוני, היום ה-30 של הליכי השימוע, ולץ' קרא לרוי כהן לספק לתובע הכללי של ארצות הברית, הרברט בראונל ג'וניור , את הרשימה של מקארתי של 130 קומוניסטים או חתרנים במפעלי הגנה "לפני השקיעה". מקארתי התערב ואמר שאם ולץ' כל כך מודאג מאנשים המסייעים למפלגה הקומוניסטית, עליו לבדוק אדם במשרד עורכי הדין שלו בבוסטון בשם פרד פישר , שהשתייך בעבר לגילדת עורכי הדין . ולץ' יצא להגנתו של פישר ותקף את מקארתי:"עד לרגע זה, סנאטור, אני חושב שלא ממש אמדתי את אכזריותך או קלות ראשך". כאשר מקארתי ניסה לחדש את התקפתו, ולץ' קטע אותו: "בוא לא נמשיך לרצוח את הבחור, סנאטור. עשית מספיק. האם אין בך תחושת הגינות, אדוני? בסופו של דבר, האם לא נותרה בך תחושת הגינות?" (?Have you left no sense of decency). כאשר מקארתי התעקש להמשיך לעסוק בנושא, ולץ' קטע אותו ודרש מיושב ראש הוועדה "לקרוא לעד הבא." בנקודה זו פרצו הצופים בישיבה במחיאות כפיים והוכרזה הפסקה בדיון.
מקארתי החליף את אנשי הוועדה בזה אחר זה, למעט עוזרו רוי כהן (עורך דין יהודי בעל ניסיון עבר כתובע פלילי שהיה בן 26 בעת כניסתו לוועדה), אותו השאיר במשך כל תקופת קיומה. כהן היה ידוע בשל רדיפתו הקנאית אחר ויליאם רמינגטון, איש משרד המסחר שהואשם בקומוניזם, ויוליוס ואתל רוזנברג (זוג מדענים יהודים אמריקנים שהואשמו בריגול, הורשעו והוצאו להורג), וכן כמה ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית האמריקנית.כהן השתלט על דיוני הוועדה, עד שמקארתי עצמו נאלץ להודות ש"לפעמים לשים אדם צעיר כממונה על מבוגרים ממנו אינו דבר טוב".
התנהגותם של מקארתי וכהן גרמה לפרישתן של דמויות מכובדות מהוועדה כבובי קנדי (משפטן מכובד חבר המפלגה הדמוקרטית ולימים התובע הכללי של ארצות הברית; אחיו של מי שיהיה לימים נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי). לבסוף מונה רוברט מת'יוס כמנהל הוועדה. בעברו היה מת'יוס קומוניסט, אך חזר בו ונהיה אנטי קומוניסט נלהב. בעת מינויו שימש אף ככומר מתודיסטי. מת'יוס פרש לאחר תקופה קצרה, כאשר מקארתי הפנה את תשומת לבו לאנשי הדת, וכתב מסמך שנקרא "אדומים בכנסיותינו".
התנהגות זו הובילה את הסנאט להצביע ב-2 בדצמבר 1954 על גינויו של מקארתי, ברוב של 65 מול 22, כמי שהתנהג "באופן שיש בו כדי להביא לסנאט אי כבוד ומוניטין גרוע".
למרות שלחקירת הצבא חלק גדול בנפילתו של מקארתי, מספר אישים התנגדו לו עוד לפני שנת 1953. דוגמה אחת היא הסנאטורית הרפובליקנית מרגרט צ'ייס סמית' ממדינת מיין (והאישה היחידה בסנאט באותה העת), שגינתה את מקארתי בנאום שנשאה בשנת 1951, מבלי לנקוב בשמו (כמתבקש מכללי האתיקה בסנאט).
היחס שקיבל מקארתי מחברי הסנאט האחרים הביא אותו לדיכאון ולכעס שהחריף את חיבתו לשתיית אלכוהול. חיבה זו התפתחה להתמכרות לאלכוהול אשר לצד בריאותו הרופפת ממילא, הביאה למותו משחמת הכבד ב-2 במאי 1957.
פעילותו לאור מסמכי וינונה
ב-1995 נחשפו לציבור "מסמכי וינונה", פיענוח של שדרים סובייטיים מוצפנים. המסמכים חשפו כמה מאות סוכנים ומשתפי פעולה עם הסובייטים בארצות הברית. למקארתי לא הייתה גישה למסמכי וינונה והוא ניזון, ככל הנראה, ממידע שהועבר אליו ממקורות באף-בי-איי.
בשנת 2009 הציע משרד החינוך של טקסס לשנות ספר לימוד לתיכונים, כך שייכתב בו כי ממסמכי וינונה עולה שפעילותו של מקארתי הייתה מוצדקת. היסטוריונים מתחו ביקורת על ההצעה. בעקבות המסמכים, קיימת מחלוקת בקרב היסטוריונים בנוגע לשאלה אם הייתה חדירה משמעותית של סוכנים סובייטיים לשירות המדינה האמריקני ולצבא האמריקני, אך אין מחלוקת כי כמעט כל האנשים שהואשמו ונרדפו על ידי מקארתי לא היוו סיכון ביטחוני.
ראו גם
בהלת הלבנדר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית מוויסקונסין
קטגוריה:עורכי דין אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מרקט
קטגוריה:שופטי בתי המשפט של מדינת ויסקונסין
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים אמריקאים
קטגוריה:קצינים וחוגרים בחיל הנחתים של ארצות הברית
*
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
מעוטרי צלב התעופה המצוינת
קטגוריה:מעוטרי מדליית האוויר
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1908
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1957 | 2024-05-30T11:22:17 |
אדוארד ספירס | אדוארד לואיס ספירס (7 באוגוסט 1886 - 27 בינואר 1974) היה גנרל בריטי.
ביוגרפיה
קריירה מוקדמת
ספירס נולד בפריז ב-7 באוגוסט 1886, והתחנך בצרפת. הוא שירת את ארצו במלחמת העולם הראשונה, בשנים 1914 ו-1915, במהלכן נפצע ארבע פעמים. חינוכו ורקעו הצרפתי סייע לו בשלב זה בקריירה ובשנים 1915 ו-1916 שירת כקצין קישור בין הצבא הבריטי לאחת הארמיות של צבא צרפת, ולאחר מכן היה לראש המשלחת הבריטית בפריז, זאת עד ל-1920. באותה העת היה ספירס כבר בדרגת בריגדיר גנרל, לה מונה עוד ב-1918. וינסטון צ'רצ'יל, אז הלורד הראשון של הימיה, הכיר אותו בשנת 1915 והעריך את כישוריו.
לאחר המלחמה נבחר לפרלמנט הבריטי וכיהן בו החל ב-1922 ועד ל-1945. במשך שנות השלושים תמך במאבקו של צ'רצ'יל לחימושה של בריטניה אל מול הסכנה הנשקפת מגרמניה הנאצית.
במאי 1940, לפני נפילת צרפת, מינה אותו צ'רצ'יל לנציגו האישי בצרפת. ספירס ביצע אישית את חילוצו של הגנרל שארל דה גול מצרפת ב-17 ביוני 1940, ערב הכניעה הצרפתית, כפי שתיאר צ'רצ'יל בספרו על מלחמת העולם השנייה:
"הנה כי כן הלך דה-גול בעצם הבוקר ההוא - ה-17 בחודש - אל משרדו בבורדו, קבע מספר פגישות לשעות אחר הצהרים לשם חיפוי, ואחרי כן נסע לשדה-התעופה עם ספירס ידידו על-מנת ללוותו למטוס. הם לחצו ידיים ונפרדו לשלום, וכשהחל המטוס לנוע נכנס דה-גול פנימה והגיף את הדלת. המטוס המריא למרום, בעוד השוטרים והפקידים הצרפתים פוערים פיהם. במטוס הקטן הזה נשא עמו דה גול את כבודה של צרפת".
ביולי 1941, לאחר כיבוש סוריה ולבנון על ידי הצבא הבריטי ואנשי צרפת החופשית מידי צבא וישי, פעל ספירס ביחד עם הבריגדיר ארתור סטפן מאברוגורדאטו, אשר היה עד ראשית שנות השלושים מפקד משטרת המנדט הבריטי בארץ ישראל, בהפעלתם מחדש (והפעם כבעלי ברית) של הפקידים ואנשי הצבא של וישי. השלטון בסוריה ולבנון עבר לידי צרפת החופשית, והשניים עמלו גם למען שיתוף הפעולה של אנשי צרפת החופשית, באותן שתי ארצות, עם הבריטים.
בשנים 1942–1944 היה ספירס ראש הנציגות הבריטית בסוריה ולבנון.
יחסו למאבק בארץ ישראל
ספירס היה מראשי התומכים בעמדה הערבית בשאלת עתידה של ארץ ישראל והתנגד באופן נחרץ ובוטה למפעל הציוני ולשאיפת יהודי ארץ ישראל להקמת מדינה יהודית. בעדותו בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, בינואר 1946, אמר ספירס כי: "המדיניות הציונית, כפי שהיא מתגלה כיום בארץ-ישראל, אינה תנועה דתית, אלא תנועה לאומית שיש בה הרבה קווים בלתי רצויים שהיו אופייניים לתנועה הנאצית בגרמניה." את בעיית הפליטים היהודים הציע לפתור בדרך של פיזורם בין מדינות האומות המאוחדות, כולל מדינות ערב. לטענתו, מדינה יהודית במזרח התיכון לא תביא שלום, אלא אי-שקט וחוסר ביטחון. בניסיונו לקדם את עמדת הצד הערבי, טען כי הצבא המצרי, הלגיון הירדני ויחידות ערביות נוספות עמדו לצד בנות הברית במלחמת העולם השנייה, בשעה שיהודי ארץ-ישראל הזיקו למאמץ המלחמתי באלצם את הבריטים להחזיק כוחות גדולים בארץ ישראל. ביוני 1946, נטען על ידי עיתון קומוניסטי ערבי שיצא לאור בירושלים, כי ספירס עובד כיועץ בשכר ל"משרד התעמולה הערבי" בראשותו של מוסא עלמי.
לאחר שספירס לא הצליח להיבחר שוב כחבר הפרלמנט בבחירות הכלליות שנערכו בבריטניה בשנת 1945, הוא פרש מן הפוליטיקה ופנה לעולם העסקים.
חיי משפחה
בראשית שנת 1918 נישא למרי בורדן. לזוג נולד בן, מייקל, בשנת 1921. בשנת 1969, שנה לאחר מות בורדן, נישא לננסי מוריס. אדוארד ספירס נפטר בשנת 1974.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:גנרלים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מסדר האמבט: עמיתים
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:סוריה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:לבנון במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מעוטרי הצלב הצבאי
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1886
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1974 | 2022-02-10T01:33:03 |
גני יוחנן | גַּנֵּי יוֹחָנָן הוא מושב עובדים כ-3 קילומטר דרומית מזרחית לעיר רחובות. צמוד למושב מדרום נמצאת מזכרת בתיה. ממערב למושב נמצאת קריית עקרון. ממזרח המושב יציץ ומצפון רמות מאיר.
מקור השם
המושב נקרא על שם יוהאן קרמנצקי, שהיה היו"ר הראשון של קק"ל. שם היישוב נקבע תחילה לגני יונה וכך נקרא עד סוף שנות ה-50, מאוחר יותר שונה ל"גני יוחנן".
היסטוריה
תחילתו של המושב בכוונתה של הסוכנות היהודית ב-1949 להקים יישוב שיהווה הרחבה לעקרון, היא מזכרת בתיה. גרעין המושב היו עולים חדשים יוצאי פולין ורומניה ששהו אז במעברת שבות עם (בית ליד) ומעברת נתניה, ואליהם הצטרפו עולים מדרום אמריקה ששוכנעו לעלות לארץ על ידי מנחם בגין. הקבוצה הראשונה הייתה בת עשרה גברים ששהו תחילה בעקרון במבנה שניתן להם על ידי הסוכנות והקימו באתר שנבחר 50 אוהלים. יום העלייה לקרקע נקבע לט"ו בטבת ה'תש"ו, 19 בדצמבר 1949 בחסות תנועת המושבים.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 סבל היישוב מגנבות, חדירות של מסתננים והצפות בחורף. כשליש מהמשקים נעזבו, ובמקומם יושבו במשקים הריקים עולים חדשים מטריפולי וכמה משפחות מיוצאי תימן. המושב התבסס על ענפי חקלאות שונים ובהם רפתות, לולים, חממות פרחים וירקות, אך עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 חוסלו רוב הרפתות ורוב התושבים עזבו את התחום החקלאי. התושבים הבודדים שנותרו בתחום הגדילו את היקף עבודתם החקלאית.
בעשור הראשון של המאה ה-21 נוסף שיכון חדש לבנים ממשיכים והמושב התחדש עם משפחות צעירות.
ביוני 2017 הוכרזה תוכנית תמ"ל 1074. תוכנית זו עוסקת בחלקה המזרחי של קריית עקרון, בשטחים הפתוחים שבין כפר ביל"ו וגני יוחנן. התכנית הציעה הקמת אזור מגורים בשטח של כ-830 דונם, כולו על קרקעות חקלאיות של כפר ביל"ו וגני יוחנן. בספטמבר 2020 נרשמה הצלחה למושבים במאבק על קרקעות חקלאיות אלה מול הותמ"ל (הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור). כ-140 דונם מהקרקעות שעמדו להיות מופקעים הוחזרו לחקלאים המקומיים.
קישורים חיצוניים
גני יוחנן באתר המועצה האזורית גזר
גני יוחנן באתר הרשמי
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:מועצה אזורית גזר
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים | 2024-08-02T06:25:35 |
בנימין בן אליעזר | שמאל|ממוזער|250px|אלוף-משנה בנימין בן אליעזר כמפקד עוצבת ברעם ב-1974
בנימין (פוּאד) בן-אליעזר (12 בפברואר 1936 – 28 באוגוסט 2016) היה איש צבא ופוליטיקאי ישראלי. לאחר סיום שירותו הצבאי בדרגת תת-אלוף, בתפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים, כיהן כחבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
בשנים 2001–2002 כיהן כשר הביטחון בתקופת האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן. בשנים 2001–2002 עמד בראש מפלגת העבודה.
בשנת 2014 היה מועמד המפלגה בבחירות 2014 לנשיאות ישראל. כמה ימים לפני הבחירות פרש בעקבות חקירת משטרה, שבסופה הועמד לדין בעבירות שוחד ומרמה. נפטר לפני הכרעת הדין במשפטו.
ביוגרפיה
בן-אליעזר נולד ב-1936, בבצרה שבעיראק, לסאלח ופַרחה. שמו בלידתו היה פואד אלעזר אך עוברת לבנימין בן אליעזר, לאחר שעלה לישראל בנעוריו, בשנת 1950.
בשנת 1954 התגייס לצה"ל, לחטיבת גולני. עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר ושירת בה כעשר שנים במגוון תפקידים, ובהם מפקד מחלקה ומפקד פלוגה. במלחמת סיני שירת כסגן מפקד פלוגה בחטיבה 11. לאחר המלחמה הדריך בקורס מ"כים ושירת כקצין מבצעים בגדוד 13 תחת פיקודו של זאב שחם. מונה לסגן מפקד סיירת שקד ופיקד עלייה במלחמת ששת הימים, בה לחמה בקרבות הציר המרכזי בסיני, ובמהלך מלחמת ההתשה. בשנת 1968, נפצע בן-אליעזר מירי כוחות פת"ח במהלך פשיטה מוסקת של סיירת שקד בירדן.
לאחר המלחמה היה אמור לצאת ללימודים בבית הספר הצבאי הגבוה בצרפת, אולם בשל האמברגו שהטיל שארל דה גול על היחסים הצבאים עם ישראל נשלח לסינגפור והפך למדריך ראשי בבית הספר לפיקוד ומטה של צבא סינגפור. בשובו לישראל מונה לסגן מפקד חטיבת הערבה.
במלחמת יום הכיפורים שימש במינוי חירום כקצין אג"ם תחת פיקודו של ישראל טל. ב-1974 מונה למפקד יחידה 300. בעקבות הפיגוע במעלות הוחלט שיפקד על חטיבה מרחבית שאיחדה את חטיבת בירנית עם יחידה 300 לעוצבת ברעם. במקביל שירת כקצין הקישור למובלעות בדרום לבנון, ובהמשך כקצין הקישור לכוחות הלבנוניים בביירות. במסגרת תפקידים אלה היה המפקד הראשון של יזמת ההתקשרות עם נוצרים בדרום לבנון, ובין האחראים להקמתה ותפקודה של הגדר הטובה. בעקבות מבצע ליטני מונה למושל אזור דרום לבנון והקים את אד"ל (אזור דרום לבנון).
ב-1978 מונה למפקד אזור יהודה ושומרון, תפקיד אותו מילא, בדרגת תת-אלוף, עד לפרישתו בשנת 1981. לאחר פרישתו פנה לפוליטיקה ושימש כמזכיר מפלגת תמ"י. ב-1983 מונה על ידי ראש הממשלה, מנחם בגין למתאם פעולות הממשלה בשטחים, ובתפקיד זה שימש כשנתיים, עד לפרישתו הסופית אל החיים הפוליטיים.
1996-1984: כניסה לפוליטיקה ושר השיכון
בשנת 1984, לאחר פרק זמן מסוים בו הצטרף לאהרן אבוחצירא וכיהן כמזכ"ל מפלגת תמ"י, חבר לעזר ויצמן שהקים את מפלגת "יחד". בבחירות לכנסת האחת עשרה ב-1984 קיבלה "יחד" שלושה מנדטים ובן-אליעזר נבחר לכנסת האחת עשרה. לאחר הבחירות התאחדה "יחד" עם מפלגת העבודה. בן-אליעזר שימש במגוון תפקידים כחבר הכנסת, עד לבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992. בבחירות אלו שימש בהצלחה כראש מטה ההסברה של המפלגה, והיה בין הגורמים לעליית יצחק רבין לראשות הממשלה. לאחר ניצחון המפלגה בבחירות מונה לשר הבינוי והשיכון, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1996. בשנת 1994 יצא בשליחותו של רבין לתוניסיה והיה השר הישראלי הראשון שנפגש לשיחה עם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת.
2003-1999: בהנהגת המפלגה ומשרד הביטחון
לאחר שובה של מפלגת העבודה לשלטון בראשות אהוד ברק, בשנת 1999, מינה אותו ברק לסגן ראש הממשלה ושר התקשורת. ב-11 באוקטובר 2000 מונה לשר הבינוי והשיכון, נוסף על תפקידיו הקודמים.
ממשלתו של ברק הייתה קצרת ימים, והוא הודיע על התפטרותו ועל עריכת בחירות לראשות הממשלה בלבד, ב-6 בפברואר 2001. בבחירות אלו ניצח אריאל שרון. מגעים בין מפלגת העבודה, בראשותו הזמנית של שמעון פרס, והליכוד, הביאו להקמת ממשלת אחדות לאומית. סוכם כי מפלגת העבודה תקבל שני תיקים מרכזיים. תיק החוץ, שהובטח לשמעון פרס באופן אישי, ותיק הביטחון. בן-אליעזר התמודד במרכז המפלגה על קבלת תיק הביטחון מול חברי הכנסת מתן וילנאי ואפרים סנה, וניצח בהתמודדות. ב-7 במרץ 2001, הציג שרון את ממשלתו בפני הכנסת, ומינה את בן-אליעזר לשר הביטחון.
תקופתו כשר הביטחון הייתה תקופה של פיגועים קשים, והסלמה במלחמה שבין מדינת ישראל ובין הפלסטינים, המכונה "האינתיפאדה השנייה". שרון עלה לשלטון על רקע ציפיות לנקיטת קו תקיף. ישיבת מפלגת העבודה בממשלה, ובמיוחד ישיבתם של פרס ובן-אליעזר בתיקי מפתח, סייעו לשרון למנוע מתקפות על צעדיו בזירה הבינלאומית ומחוגי השמאל. בן אליעזר ופרס גם הצטרפו לשרון בהתנגדותו לבניית גדר הפרדה לאורך מרחב התפר בין ישראל לגדה המערבית. כלפי מפלגתו הציג עצמו שרון כמי שרוצה לנקוט בצעדים כגון "גירוש ערפאת" אך נבלם על ידי אנשי השמאל בממשלתו. ההסלמה הגיעה לשיאה בפיגוע במלון פארק ובמבצע חומת מגן שבא בעקבותיו באפריל 2002. כשר ביטחון החליט בן-אליעזר לפתוח בשורה של פעולות צבאיות, בהן נכללו כניסות ל"שטח A", שאליו ישראל מנועה מלהיכנס על פי הסכמי אוסלו. כמו כן החליט לפגוע ב-22 ביולי 2002 בסלאח שחאדה, ממנהיגי החמאס, בהפצצת ביתו בלב שכונת מגורים, באמצעות פצצה במשקל טון שהושלכה ממטוס F-16. בפעולה זו נהרגו מלבד שחאדה גם עוזרו ועוד 14 אנשים, ובהם אשתו ואחת מבנותיו, וכן נשים וילדים, ונפצעו עשרות אזרחים שהיו בקרבת מקום. הריגתו של שחאדה פתחה שרשרת סיכולים ממוקדים של מפקדי החמאס ובכיריו, צעדים שעוררו מחלוקת בקהילה הישראלית והבינלאומית.
בחודש ספטמבר 2001 התמודד על משרת יושב ראש המפלגה, אל מול אברהם בורג. הבחירות המקדימות נותרו ללא הכרעה תוך חשד כבד לזיופים, ותחת צל של פרסומים (שאחר כך הוכחו כמסולפים) על שחיתויות של מי שהיה יושב ראש הכנסת, בורג. בחודש דצמבר של אותה שנה נערך סיבוב נוסף ב-51 קלפיות שנחשדו בהיותן מזויפות. בבחירות אלו זכה בן-אליעזר ברוב הדרוש ונבחר ליושב ראש. נקבע כי המינוי הוא זמני, וכי ייערכו בחירות נוספות בשנת 2002, לקראת התמודדות בבחירות הכלליות. ישיבתה של מפלגת העבודה בממשלת האחדות לא הייתה מקובלת על יוסי ביילין וחיים רמון, שנותרו מחוץ לממשלה, והביעו את אי שביעות רצונם מתפקודה. במיוחד בלטה ביקורתו של רמון כלפי בן-אליעזר בשל אי בנייתה של גדר ההפרדה.
באוקטובר 2002, בעקבות הצעת תקציב המדינה לשנת 2003, תקציב לו התנגדה מפלגת העבודה בנימוק שהוא מנוגד לעקרונות המפלגה והבטחותיה לבוחר, הוביל בן-אליעזר לפרישת מפלגת העבודה מהקואליציה. מצבו בתוך המפלגה פנימה הלך והחמיר. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן, התמודד בן-אליעזר מול רמון ועמרם מצנע, שלבסוף ניצח, אך הוביל את המפלגה לכישלון בבחירות הכלליות שהתקיימו ב-28 בינואר 2003, ולישיבה באופוזיציה.
2014-2005: שר התשתיות ופרישה מהחיים הפוליטיים
ב-10 בינואר 2005, בעקבות אישור תוכנית ההתנתקות, הצטרפה מפלגת העבודה לקואליציה, ובן-אליעזר מונה לשר התשתיות הלאומיות. הוא פרש מתפקידו יחד עם שאר חברי סיעתו ב-23 בנובמבר 2005. בבחירות לראשות מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, שנערכו ב-9 בנובמבר 2005, התמודד בן-אליעזר מול שמעון פרס ועמיר פרץ וזכה ב-15% מהקולות. עמיר פרץ ניצח בבחירות וזכה בראשות המפלגה. עם הקמת הממשלה ה-31 בראשות אהוד אולמרט, מונה בן-אליעזר בשנית לשר התשתיות.
בתחילת מרץ 2007, עמד במוקד פרשה דיפלומטית שהתעוררה בעקבות שידור סרטו התיעודי של רן אדליסט, "רוח שקד", בערוץ הראשון. בסרט הובאה עדות ולפיה גדוד שקד, בפיקודו של בן-אליעזר, הרג חיילי קומנדו מצריים שנפלו בשבי. טענות אלו, שהוכחשו על ידי יוצאי היחידה ובן-אליעזר, עוררו סערה תקשורתית במצרים.
ב-7 באפריל 2008, בעת שביקר בחמ"ל משרדו במסגרת תרגיל העורף הלאומי, אמר: "תקיפה של איראן תוביל לתגובה קשה של ישראל, שתגרום לחורבן האומה האיראנית".
בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום השמיני ברשימת העבודה לכנסת ונבחר לעוד כהונה בכנסת. לאחר הקמת הממשלה ה-32 בראשות בנימין נתניהו והצטרפות מפלגת העבודה לקואליציה זו, מונה בן-אליעזר לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה. בעקבות היעלמותה של מפלגת הגמלאים מהכנסת וכניסתו של שמעון פרס למשכן הנשיא, נעשה בן-אליעזר לזקן חברי הכנסת. ב-17 בינואר 2011 פרש אהוד ברק מהמפלגה והקים את סיעת העצמאות. בתגובה, בן אליעזר ושרי המפלגה הנוספים, יצחק הרצוג ואבישי ברוורמן, התפטרו מתפקידיהם.
ב-19 בינואר 2011, התנגדו רוב חברי הכנסת מסיעת העבודה למינויו ליושב ראש המפלגה. לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הוצב בן-אליעזר במקום החמישי ברשימת העבודה. בשל היותו ותיק חברי הכנסת בכנסת זו, שימש בתפקיד יושב ראש הכנסת בפועל.
באוגוסט 2013, הצהיר בפני חברי כנסת על כוונתו להתמודד על תפקיד נשיא המדינה וביקש את תמיכתם. בפברואר 2014 החליטה סיעת מפלגת העבודה שבן-אליעזר יהיה המועמד הרשמי של המפלגה בבחירות לנשיאות ישראל. חרף זאת מספר חברי סיעה הודיעו בגלוי בתמיכתם במועמדים אחרים גם בעקבות האשמות שהועלו מצד עמיתים בעברו על התנהגות בלתי ראויה, הפרת אמונים ואף בעבירות פליליות. ב-27 במאי 2014 הכריז מועמדות לבחירות לנשיאות שיתקיימו ב-10 ביוני 2014. ארבעה ימים לפני הבחירות זימנה אותו המשטרה לחקירה באזהרה, בחשד שקיבל בניגוד לחוק כספים למימון רכישת ביתו ביפו מאיש העסקים אברהם נניקשווילי. בעקבות זאת הודיע ב-7 ביוני 2014 על פרישתו מהבחירות לנשיאות.
התדרדרות במצבו הבריאותי ומותו
250px|ממוזער|180px|שמאל|מצבה על קברו של בן אליעזר, בית העלמין הדרום, 2016
במהלך 2006 אושפז בן אליעזר פעמיים בבית החולים אסף הרופא בשל אירועי לב. במרץ 2011, אושפז בבית החולים אסף הרופא במחלקה לטיפול נמרץ במשך כ-40 יום בשל דלקת ריאות חריפה. אף שהיה חשש לחייו, החלים ושוחרר מבית-החולים. בריאיון לאילנה דיין בשנת 2014 חשף פואד שעבר אירוע שמוגדר כמוות קליני. בדצמבר 2014 אושפז בבית החולים אסף הרופא, ולאחר כשבוע ב-11 בדצמבר 2014 הודיע בן-אליעזר על פרישה מהחיים הפוליטיים, אותה נימק בהרעה במצבו הבריאותי. הוא נפטר ב-28 באוגוסט 2016, בגיל 80 ונקבר בבית העלמין בחולון.
פלילים
בדצמבר 2015 הוגש כתב אישום נגד בן-אליעזר באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, עבירות מס והלבנת הון. על פי כתב האישום, דרש וקיבל שוחד מאנשי עסקים בעד פעולות הקשורות בתפקידיו כשר, כמו כן מסר הצהרות הון כוזבות ליו"ר הכנסת, לא הגיש דוחות כמתחייב על פי פקודת מס הכנסה, פעל במרמה כדי להתחמק מתשלום מיסים, והלבין כספים. משפטו החל בפברואר 2016, במהלכו ביקשו סנגוריו עו"ד יעקב וינרוט ועו"ד עמית חדד דחיה למשפטו בשל מצבו הרפואי וטיפולי הדיאליזה שהוא עובר בשל אי ספיקת כליות. בן-אליעזר נפטר באוגוסט 2016, לפני שבית המשפט הספיק להכריע בעניינו.
פרקליטות המדינה הגישה תביעה כספית על סך של כ-2.7 מיליון ש"ח כנגד עיזבונו של בן אליעזר, בנימוק שהוא קיבל סכום זה כשוחד בהיותו איש ציבור ולכן על עיזבונו להשיב סכום זה למדינה. ב-2020 הסתיים המאבק על ירושת בן-אליעזר בהסכם פשרה. לפי ההסכם, המדינה הגיעה להסדר עם מנהלי העיזבון שהביא לסיומם של שלושה הליכים שניהלה המדינה נגד העיזבון - ערעור מס, הליך פלילי בבקשה לחילוט הרכוש התפוס ותובענה אזרחית שהוגשה לבית המשפט המחוזי. על פי ההסדר, העיזבון נדרש להעביר למדינה את כל סכום המזומן שנתפס בכספת של בן-אליעזר בעת הפתיחה בחקירה - סך של כ-600 אלף דולר - וכן חלק משווי זכויותיו בפנטהאוז ביפו.
באוגוסט 2019 הורשע איש העסקים אברהם נניקשוילי במתן שוחד בסך של כמיליון וחצי שקלים לבן אליעזר ובחתימה על הסכם הלוואה פיקטיבי שנועד להסוות את מתן השוחד. בית המשפט המחוזי גזר עליו עונש של 14 חודשי מאסר, שהוחמרו בבית המשפט העליון ל-21 חודשי מאסר לאחר ערעור של פרקליטות המדינה.
חיים אישיים
הניח אישה (אשתו השנייה, דולי), חמישה ילדים ונכדים.
לקריאה נוספת
פרופסור ירון זליכה, איומים וניסיונות להשפיע על עדים (על ידי בנימין בן אליעזר), הספר הגווארדיה השחורה עמודים 298–301, יצא בשנת 2008 בהוצאת זמורה ביתן
אריק הניג, פואד - כנגד כל הסיכויים, ידיעות ספרים, 2005.
משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013.
עפר שלח ורביב דרוקר, בומרנג, הוצאת כתר, 2005.
קישורים חיצוניים
בנימין בן אליעזר בארכיון לוחמי סיירת שקד
בן אליעזר כשר הביטחון | בחירתו במפלגת העבודה, 2 במרץ 2001 | מסדר וטקס חילופי שרים עם אהוד ברק, 8 במרץ 2001 | דיון במטכ"ל, ראיון ותמונות שונות, 9 במרץ 2001 | ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:בוגרי המכללה לביטחון לאומי
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפלגת יחד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה-מימד-עם אחד
קטגוריה:מפקדי סיירת שקד
קטגוריה:מפקדי עוצבת ברעם
קטגוריה:מתאמי פעולות הממשלה בשטחים
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:ראשי האופוזיציה בכנסת
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה
קטגוריה:זקני חברי הכנסת
קטגוריה:אזרחי כבוד של ראשון לציון
קטגוריה:אזרחי כבוד של נתיבות
קטגוריה:ישראלים ילידי עיראק
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים וחמש
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושמונה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושתיים
קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון
קטגוריה:ותיקי חברי הכנסת
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2016
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת סיני
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים | 2024-10-02T08:06:49 |
מקארתיזם | ממוזער|הסנאטור ג'וזף מקארתי
מקארתיזם (באנגלית: McCarthyism) הוא ההאשמה גורמת לתיוגו של המואשם, יחד עם משפחתו וחוג ידידיו, כחלק מאותה קבוצה שהוחרמה, ולפגיעה בו ובקרובים אליו – הרחקה ממקומות עבודה, ממעגלי השפעה, ופגיעה בזכויות האדם ובזכויות האזרח שלו, ובעיקר בזכויות הקשורות לחופש הביטוי. ההאשמות המובעות הן בעיקר האשמות של חוסר נאמנות, חתרנות או בגידה, והן מבוססות על שיטות חקירה בלתי הוגנות, שמועות, ראיות בלתי מספיקות ועדויות מפוקפקות. בדרך כלל האשמות אלו נועדו כדי להגביל או למנוע דעות פוליטיות שונות.
מקור המונח הוא בתקופה הנקראת בארצות הברית "הבהלה האדומה השנייה", בין השנים 1950–1956. תקופה זו אופיינה בחשש העמוק שהיה בארצות הברית מפני עליית הקומוניזם ובמסע ציבורי נרחב שעורר פחד מפני השפעה קומוניסטית ומפני מרגלים סובייטיים. המונח "מקארתיזם" במקור נטבע כמונח ביקורתי המתייחס ספציפית לפעולותיו של הסנאטור ג'וזף מקארתי, שהנהיג מסע אנטי-קומוניסטי נמרץ משנת 1948 ועד אמצע שנות החמישים ובמסגרתו נחשדו אנשים בתקשורת, בתעשיית הקולנוע, בממשל, בצבא ובעיסוקים אחרים, כבעלי נטיות קומוניסטיות. ואולם, תוך זמן קצר התרחב השימוש במונח לתיאור של מערכות ציבוריות דומות שחרגו מעבר ל"כללי המשחק" בחברה דמוקרטית. כיום נעשה שימוש במושג כדי לתאר האשמות חסרות ביסוס שנועדו להגביל התבטאויות פוליטיות שונות, וכן מתקפות דמגוגיות כנגד אישיותם של יריבים פוליטיים, או נגד מידת הפטריוטיות שלהם.
במהלך תקופת מקארתי הואשמו אלפים מאזרחי ארצות הברית בחברות במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית או באהדה כלפיה, והיו מטרה לחקירות נמרצות שנערכו על ידי גופים ממשלתיים או ועדות וסוכנויות אזרחיות. מושאי החקירות היו בעיקר עובדי ממשלת ארצות הברית, אנשים שהיו קשורים לתעשיית הבידור, מורים ופעילים בארגוני עובדים. לחשדות ניתנה אמינות, אף על פי שהעדויות שעל פיהן הועלו אותם חשדות היו לעיתים קרובות לא חד-משמעיות ואף מפוקפקות, הוערכה רמת מסוכנותו של הנאשם בקשריו עם ארגונים קומוניסטיים וארגוני שמאל באופן מוגזם מאוד. רבים מהמואשמים איבדו את מקום עבודתם והקריירה שלהם נהרסה; כמה אף נכלאו. רוב תקופות המאסר ניתנו בפסקי דין שבוטלו מאוחר יותר על ידי ערכאות גבוהות יותר; תקופות המאסר ניתנו על פי חוקים שבוטלו מאוחר יותר, לאחר שהוכרזו כמנוגדים לחוקת ארצות הברית. בדומה, גם פיטורי עובדים בעקבות האשמות דומות בוטלו והוכרזו לא חוקיים או בעייתיים מבחינה משפטית. הליכים לא משפטיים שהתקיימו בעקבות האשמות מקארתיסטיות היו נתונים מאוחר לביקורת ציבורית ונודעו לגנאי.
הדוגמאות המפורסמות ביותר למקארתיזם כוללות את נאומיו של הסנאטור מקארתי עצמו, את החקירות שניהל בתת-ועדת הסנאט לחקירות שעמד בראשה ואת השימועים שנערכו ב"ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית" (House Un-American Activities Committee) - לעיתים מייחסים את ראשות הוועדה הזאת למקארתי, אך הוא כלל לא היה חבר בה שכן היא של בית הנבחרים ולא של הסנאט. אחת הפעילויות של הוועדה לפעילות אנטי-אמריקנית שנודעו לשמצה במיוחד הייתה ההאשמות שהוטחו בדמויות מובילות בתעשיית הבידור של הוליווד, וכללה "רשימה שחורה" של אישים שכביכול היו קשורים לפעילות קומוניסטית. רשימה זו נודעה כ"רשימה השחורה של הוליווד". גם ה-FBI, בראשות ג'ון אדגר הובר יזם שורה של פעולות אנטי-קומוניסטיות.
ככלל, המקארתיזם הייתה תופעה חברתית ותרבותית נרחבת, שהשפיעה רבות על כל שכבות הציבור בארצות הברית, והיוותה מקור לוויכוח ציבורי נרחב וחריף. עם זאת, ישנם פרשנים הסבורים כי המונח אינו ראוי, וכי חלק גדול מן המושג מוגזם ומלא במיתוסים מופרכים.
קיימת מחלוקת בקרב היסטוריונים בנוגע לשאלה אם הייתה חדירה משמעותית של סוכנים סובייטיים לשירות המדינה האמריקני ולצבא האמריקני, אך אין מחלוקת כי כמעט כל האנשים שהואשמו ונרדפו על ידי מקארתי לא היוו סיכון ביטחוני.
מקורות המקארתיזם
התקופה ההיסטורית המכונה כיום "מקארתיזם" החלה זמן רב לפני מעורבותו של ג'וזף מקארתי. גורמים רבים קשורים לתהליך זה, כמה מהם עוד מהתקופה שנקראה בארצות הברית "הבהלה האדומה הראשונה" (First Red Scare), בין השנים 1917–1920. תחושה ציבורית זו התעוררה לאחר הצלחת המהפכה הקומוניסטית ועליית הקומוניזם ככוח פוליטי מוכר ומוחשי.
המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית הוקמה עוד ב-1919, ובשנות ה-20 של המאה ה-20 הסתמנה בה מגמה רדיקלית, שגרם לצמצום כוחה של המפלגה. ואולם, עם בחירת פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות ארצות הברית ב-1933 החל שינוי: מדיניות הניו דיל שהנהיג רוזוולט זכתה לברכתה של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, ובעקבות כך התנתק ראש המפלגה החדש, ארל ראסל ברודר (Earl Russell Browder), מהדוֹגמה הסובייטית הקשוחה ושיתף פעולה עם כוחות סוציאליסטים מתונים בקרב איגודי העובדים. במקביל, עלייתם של משטרים פאשיסטיים באירופה הביאה לגיבוש התנגדות בארצות הברית, והמפלגה הקומוניסטית הייתה בין מובילות ההתנגדות. חברים במפלגה הקומוניסטית התנדבו לשרת במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, חיל המשלוח לסיוע לרפובליקאים במלחמת האזרחים בספרד. חיל המשלוח, שמומן ונתמך על ידי המפלגה הקומוניסטית, כלל גם חברים לא-קומוניסטים כמו הסופר ארנסט המינגוויי והוגת הדעות האנרכיסטית אמה גולדמן, ושירתו בו זה לצד זה לוחמים לבנים ושחורים. בעקבות זאת עלתה התמיכה במפלגה והגיעה לשיא של 75,000 חברים ב-1938.
בארצות הברית נוצרה "חזית עממית" אנטי-פשיסטית בה היו שותפים אינטלקטואלים רבים, בהם יהודים רבים ואמנים. הבכיר בהם היה הנרי ואלאס, לימים סגן הנשיא ה־33 של ארצות הברית. פעילות החזית הייתה תהלוכות והפגנות נגד הפשיזם בכלל והנאציזם בפרט. החזית העממית הייתה חלק משיתוף פעולה בינלאומי שנדחף על ידי טרוצקי ולא הייתה חלק מהמפלגה הקומוניסטית האמריקאית; אדרבא, המפלגה תמכה בגלוי ברדיפת הטרוצקיזם ובמשפטי הראווה שליוו את הטיהורים הגדולים. אולם, עבור הקהל הרחב בארצות הברית, שלא היה מצוי בנבכי הפוליטיקה הפנים-מפלגתית נחשבו כל תומכי "החזית" לקומוניסטים.
במהלך מלחמת העולם השנייה שיתפו ארצות הברית וברית המועצות פעולה במלחמה נגד גרמניה הנאצית, וההתנגדות לקומוניזם נדחקה לפינה והושתקה. ואולם, עם סיום המלחמה ותחילת המלחמה הקרה, החל המתח בין שתי המעצמות לעלות: ברית המועצות הקימה שורה של משטרי חסות במדינות מזרח ומרכז אירופה, ואילו ארצות הברית תמכה במשטרים אנטי קומוניסטיים ביוון ובסין.
גורם משמעותי בהתעוררות תחושת הבהלה מפני הקומוניזם היו מקרי הריגול שהתגלו בארצות הברית לאחר המלחמה. ב-1945 ערק למערב איגור גוזנקו, שהיה פקיד צופן בשגרירות ברית המועצות בקנדה. בעריקתו חשף רשת של סוכנים סובייטיים בארצות הברית ובקנדה. גם אליזבת בנטלי, שהייתה מרגלת סובייטית בארצות הברית, התוודתה בפני ה-FBI על פעילותה וחשפה עשרות סוכנים של ברית המועצות. ואולם, מקרים אלה היו רק ההתחלה. ברית המועצות ערכה ניסוי בפצצה גרעינית ב-1949, מוקדם בהרבה מהערכותיהם של המומחים במערב, ובאותה שנה הביס צבאו הקומוניסטי של מאו דזה-דונג את הקואומינטנג בפיקוד צ'יאנג קאי שק, שבו תמכה ארצות הברית ובו השקיעה מיליונים רבים של דולרים. ב-1950 פרצה מלחמת קוריאה, בה נלחמו צבא ארצות הברית, צבא קוריאה הדרומית וכוחות של האומות המאוחדות נגד צבאות קומוניסטיים של צפון קוריאה וסין.
במקביל לזעזועים הגאופוליטיים, נחשפו עוד פרשות ריגול. בינואר 1950 הורשע אלג'ר היס, פקיד רם דרג במחלקת המדינה של ארצות הברית, כי שיקר בעדותו בפני ועדת הסנאט לפעילות אנטי אמריקנית כאשר טען שלא היה מרגל קומוניסטי (לא ניתן היה להאשימו ישירות בריגול, משום שחלה התיישנות על המעשים לכאורה עצמם). באותה שנה, בבריטניה, הודה קלאוס פוקס כי ריגל לטובת ברית המועצות והעביר לה מידע על המחקרים במעבדות לוס אלמוס, במסגרת פרויקט מנהטן לפיתוח פצצה גרעינית, וכהמשך לשערוריות אלה נעצרו בני הזוג ג'וליוס ואתל רוזנברג בארצות הברית בחשד שהעבירו סודות הקשורים לתוכנית הגרעין של ארצות הברית והעבירו אותם לברית המועצות. שניהם הוצאו להורג ב-1953. גל פרשיות הריגול לא הסתיים, והועצם עוד ב-1951 כאשר נחשפו שניים מחברי רשת קיימברידג', גאי ברג'ס ודונלד מקלין, קציני מודיעין ובכירים בשירות החוץ הבריטי, ערקו לברית המועצות כאשר הסתבר להם כי נחשפו כמרגלים.
מעבר לפרשיות הריגול המסעירות, היו כוחות נוספים, פחות דרמטיים וגלויים אך משפיעים לא פחות, שיצרו את האווירה המתאימה לעליית המקארתיזם. פוליטיקאים שמרנים בארצות הברית נהגו במשך תקופה ארוכה לכנות רפורמות כלכליות וחברתיות, כמו חוקי הסדרה לעבודת ילדים ומתן זכות הצבעה לנשים חוקים "קומוניסטיים" או "מזימות אדומות". נטייה זו התגברה בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הנשיא רוזוולט הוביל רפורמות רבות במסגרת ה"ניו דיל": רבים מהשמרנים ראו בניו דיל סוג של סוציאליזם או קומוניזם, וטענו שהמדיניות שמוביל הנשיא מושפעת מאוד מקובעי מדיניות קומוניסטיים שהיו בממשלו של רוזוולט. המונח הלא מוגדר "השפעה קומוניסטית" רווח ברטוריקה של פוליטיקאים אנטי-קומוניסטים הרבה יותר מהאשמה בריגול או בפעילות מוגדרת אחרת.
טביעת המונח
שמאל|ממוזער|250px|המונח מקארתיזם נטבע על יד הקריקטוריסט הרבלוק באיור זה
ג'וזף מקארתי, ששמו הונצח בתיאור התופעה, נקשר לראשונה לאווירת האיום והפחד מפני הקומוניזם בנאום שנשא לפני מועדון נשים של המפלגה הרפובליקנית, ב-9 בפברואר 1950. במהלך הנאום הוציא מקארתי פיסת נייר, שעליה הופיעה, לטענתו, רשימה של עובדי מחלקת המדינה של ארצות הברית, שהם קומוניסטים ידועים. מקארתי מצוטט כמי שאמר: נאום זה הביא להתעניינות עצומה של התקשורת והכשיר את הדרך להפיכתו של מקארתי לאחד מהפוליטיקאים המוכרים ביותר בארצות הברית.
השימוש המתועד הראשון במונח "מקארתיזם" היה בקריקטורה פוליטית שהתפרסמה בעיתון וושינגטון פוסט. הקריקטורה צוירה על ידי הרברט בלוק (הרבלוק), והתפרסמה ב-29 במרץ 1950. הקריקטורה מציגה ארבעה מנהיגים רפובליקאיים מנסים לדחוף פיל (סמלה המסורתי של המפלגה הרפובליקנית) ולהביא אותו לעמוד על ערמה מתנודדת של עשרה דליי זפת, שהעליון שבהם נושא את הכתובת "מקארתיזם". בלוק אמר מאוחר יותר שלא ראה ביצירת המונח משהו גאוני, אלא תיאור של סבל לאומי שקשה לתאר בדרך אחרת".
מוסדות
מספר רב של גופים עסקו בחקירות, עבור חברות קטנות וגדולות, שנועדו לגלות עובדים קומוניסטיים בכוח העבודה של חברה. גופים אלה כללו ועדות, פנלים ו"וועדות לסקירת נאמנות". הן הוקמו על ידי ממשלים פדרליים, מדינתיים ומקומיים, וגם על ידי גופי פרטיים. הגופים העיקריים שעסקו בנושא בקונגרס היו ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית, תת ועדת הסנאט לביטחון פנימי, וועדת הסנאט הקבועה לחקירות. ועדות אלה ערכו בסך הכול 109 חקירות בשנים 1949–1954, גם בשיתוף ועדות אחרות.
ממשלת ארצות הברית
מבחני נאמנות וביטחון
ב-1947 פרסם נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, את הצו הנשיאותי 9835, שהורה על הפעלת תוכנית לביצוע ביקורת בקרב עובדי הממשל הפדרלי, לבדיקת נאמנותם. עובד ממשל היה צפוי לפיטורים אם היה יסוד סביר להאמין שאינו נאמן לממשלת ארצות הברית. טרומן, איש המפלגה הדמוקרטית, הונע כנראה לפרסום הצו בשל ניצחונם הסוחף של הרפובליקנים בבחירות לקונגרס שהתקיימו ב-1946, וחש צורך לתת מענה לביקורת הגוברת מצד גורמים שמרנים ואנטי-קומוניסטים.
כאשר נבחר דווייט אייזנהאואר לנשיאות ב-1953 חוזקו מבחני הנאמנות, ומאידך צומצמו אפשרויות הערעור של עובדים מפוטרים. היירם בינגהאם השלישי, שכיהן כיושב ראש ועדת ביקורת הנאמנות של השירות האזרחי, התייחס אל החוקים החדשים, אותם היה מחויב לאכוף, בטענה ש"זו פשוט אינה הדרך האמריקנית שבה עושים דברים" (Just not the American way of doing things). בשנה שלאחר מכן נשלל הסיווג הביטחוני של רוברט אופנהיימר, המנהל המדעי של פרויקט מנהטן ובאותו זמן יועץ לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית. סיווגו של אופנהיימר נקבע ל"סודי ביותר" ב-1947, אך נשלל לאחר שימוע שנמשך ארבעה שבועות באקלים הפוליטי הקשה של 1954.
מבחני ביקורת נאמנות דומים נערכו בגופי שלטון רבים אחרים, בממשלי המדינות ובשלטון המקומי. גם גופים עסקיים פרטיים ערכו מבחנים כאלה. ההערכה היא שעד 1958 בערך כל עובד חמישי בארצות הברית נדרש לעבור בחינת נאמנות מסוג כלשהו. אדם שאיבד את משרתו עקב תוצאות לא טובות בהערכה כזו מצא עצמו במצב בעייתי מאוד, וסיכוייו למצוא עבודה אחרת היו נמוכים.
מחלקת המשפטים של ארצות הברית החלה בניהול רשימה של ארגונים שהוגדרו "חתרניים" בתחילת 1942. ב-1948 הפכה הרשימה לפומבית, ואז היו בה 78 פריטים. בשיאה מנתה הרשימה 154 ארגונים, ש-110 מתוכם זוהו כארגונים קומוניסטיים. בהקשר של מבחני הנאמנות, חברות באחד מתוך הארגונים הללו נועדה להעלות שאלה, אך לא להוות הוכחה לחוסר נאמנות.
ה-FBI וג'יי אדגר הובר
ממוזער|מנהל ה-FBI, ג'יי אדגר הובר
בספרה "רבים הם הפשעים: מקארתיזם באמריקה" (Many Are the Crimes: McCarthyism in America) מכנה ההיסטוריונית אלן שרקר את ה-FBI "המרכיב החשוב ביותר במסע הצלב האנטי-קומוניסטי". עוד היא כותבת, שלאור המידע מתיקי ה-FBI שנחשף בשנות ה-70 של המאה ה-20 (מתוקף חוק חופש המידע בארצות הברית), מן הראוי היה לקרוא לתקופה "הובריזם" ולא "מקארתיזם". זאת, מכיוון שראש ה-FBI ג'יי אדגר הובר, היה אחד מן האנטי-קומוניסטיים הקנאים ביותר ובעלי העוצמה הרבה ביותר.
הובר היה זה שעיצב את תוכנית הנאמנות והביטחון של הנשיא טרומן, ובדיקות הרקע של עובדי הממשלה בוצעו בידי סוכני ה-FBI. זו הייתה אחת המטלות המרכזיות של הארגון, והדבר הוביל להגדלת מספר הסוכנים מ-3,559 ב-1946 ל-7,029 ב-1952. תחושת האיום הקיצונית מפני הקומוניזם שחש הובר, וההתייחסות השמרנית פוליטית לעדויות שנגבו על ידי סוכניו הביאה לפיטוריהם של אלפי עובדי ממשלה. הובר עמד על כך שזהותם של המודיעים (שמסרו ידיעות על מי שנחשדו בקומוניזם) תישמר בסוד, ובשל כך רוב הנחקרים לא היו יכולים לחקור את מאשימיהם בחקירה נגדית ואף לא ידעו את זהותם. במקרים רבים לא נאמר להם כלל במה הם מואשמים.
השפעתו של הובר התרחבה גם מעבר לתוכנית נאמנות-ביטחון. השימועים שנערכו לעובדי הממשלה כדי לבחון את נאמנותם היו אמורים להיות חסויים, אך הובר הדליף מהם לוועדות הקונגרס. מ-1951 עד 1955 ניהל ה-FBI "תוכנית אחריות", ובמסגרתה הופצו דיווחים אנונימיים מתיקי הארגון, על השתייכות של מורים, עורכי דין ובעלי מקצועות אחרים לארגונים קומוניסטיים. עובדים רבים שהוצגו נגדם האשמות בדרך זו (שנקראו "מזכרים עיוורים", blind memoranda), פוטרו מיד וללא הליכים נוספים. ה-FBI השיג ראיות לכאורה נגד חשודים גם בדרכים לא חוקיות, שכללו פריצה, פתיחת דואר והאזנות סתר. אחת המטרות המועדפות על הובר הייתה אגודת עורכי הדין הלאומית (National Lawyers Guild, NLG), שחבריה היו אנשי שמאל והיו בין הבודדים שהיו מוכנים להגן על חשודים בתיקים הקשורים לקומוניזם. משרדי הארגון נפרצו לפחות 14 פעמים בין 1947 ל-1951. המידע שהושג בפריצות אלה הועבר לפרקליטי התביעה, כדי שיידעו על אסטרטגיית ההגנה המתוכננת על ידי עורכי הדין של החשודים.
ה-FBI ניהל גם מבצעי הסתננות לא חוקיים, שבהם חדרו סוכנים סמויים לארגונים קומוניסטיים וארגונים בדלניים אחרים. ב-1956 חש הובר תסכול גדל והולך מהחלטות בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהטילו מגבלות על יכולתו של משרד המשפטים להעמיד לדין חשודים בקומוניזם. הובר החל בתוכנית סודית שקיבלה את שם הקוד COINTELPRO, ובמסגרתה הושתלו מסמכים מזויפים שיצרו רושם כאילו איש מפתח בארגון הנחקר הוא מודיע של ה-FBI, הופצו שמועות באמצעות מכתבים אנונימיים, הודלף מידע מוטה לעיתונות, הוזמנו חקירות של רשות המיסים בארצות הברית (IRS), ועוד. התוכנית המשיכה לפעול עד 1971.
ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית
ממוזער|יושב ראש ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית, מרטין דייס, מוקף בעיתונאים, מכין הצהרה לעיתונות
ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities, או House Un-American Activities Committee, בקיצור – HUAC) הייתה הוועדה הבולטת והפעילה בין ועדות הקונגרס בחקירות אנטי-קומוניסטיות. הוועדה הוקמה ב-1938 ונקראה בתחילה "ועדת דייס" (Dies) על שם יושב הראש שלה, מרטין דייס. דייס היה יו"ר הוועדה עד 1944, ובאותן שנים עסקה הוועדה בחקירת מגוון של "פעילות", כולל אלו של גרמנים אמריקנים שהיו תומכי הנאציזם במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, תוך זמן קצר העמידה הוועדה את הקומוניזם כאחד ממוקדי החקירה העיקריים, חקירות שהחלו כבר ב-1938. צעד חשוב לוועדה היה חקירתו של אלג'ר היס ב-1948, חקירה שהובילה למשפטו ולהרשעתו בעוון שבועת שקר. חקירה זו שכנעה רבים בדבר היעילות של הוועדה בחשיפת חתרנות קומוניסטית.
לשיא תהילתה ופרסומה לשמצה הגיעה הוועדה כאשר חקרה את תעשיית הסרטים של הוליווד. החל מאוקטובר 1947 החלה הוועדה לזמן להופעה בפניה תסריטאים, במאיים, מנהלים ובעלי תפקידים אחרים בתחום, כדי שיעידו על השתייכותם למפלגה הקומוניסטית, על קשריהם עם חברים אחרים במפלגה, או על תמיכתם בעקרונות הקומוניזם. אחת השאלות בשימועים אלה התפרסמה כ"שאלת $64" (על שם תוכנית הרדיו המפורסמת מאותה תקופה, שמאוחר יותר הפכה לתוכנית טלוויזיה): "האם אתה כיום, או היית פעם, חבר במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית"? בין העדים שזומנו על ידי הוועדה היו עשרה שהחליטו לא לשתף פעולה. הם נקראו "עשיריית הוליווד", ובחקירותיהם ציטטו את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית המבטיח את חופש הביטוי וחופש ההתארגנות, שלדעתם מגן עליהם חוקית מפני הצורך לענות על שאלות הוועדה. וועדת הקונגרס לא קיבלה את דעתם, והם נידונו לעונשי מאסר על בזיון הקונגרס. שניים נידונו לחצי שנת מאסר, והאחרים לשנה.
בהמשך, נחקרים אחרים שלא רצו לשתף פעולה עם הוועדה בחרו להישען על התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, המגן על זכות השתיקה ומונע הפללה עצמית. התנהלות זו מנעה האשמה בביזיון הקונגרס, אך נחשבה עילה לפיטורים על ידי מעסיקים ממשלתיים ופרטיים. ההגנה על ידי התיקון החמישי הייתה כזו שאדם לא יכול היה להעיד על קשריו עם המפלגה הקומוניסטית, אך לא יכול היה לסרב בהמשך למסור שמות של עמיתים בעלי קשרים כאלה. כך נאלצו הנחקרים לבחור בין "זחילה בבוץ כדי להיות מלשין", כפי שהגדיר זאת השחקן לארי פארקס, או להיות "קומוניסט של התיקון החמישי", כפי שכינה אותם הסנאטור מקארתי.
ועדות הסנאט
הוועדה העיקרית בסנאט שעסקה בחקירת קומוניסטים הייתה תת-הוועדה לביטחון פנימי (Senate Internal Security Subcommittee, ובקיצור SISS). הוועדה הוקמה ב-1950 ותפקידה היה לאכוף את החוקים הנוגעים לריגול, סבוטז', והגנה על ביטחון הפנים של ארצות הברית. יושב ראש הוועדה היה חבר הסנאט פט מקארן (Pat McCarran), והוועדה בראשותו זכתה למוניטין של ועדה הנוהגת בחקירותיה בזהירות וביסודיות. הוועדה חקרה במשך שנה את פעולותיו של גוף שנקרא "המכון ליחסים באוקיינוס השקט", ארגון חוץ-ממשלתי שהיה מורכב מחוקרים ודיפלומטים שעסקו במערכת יחסי החוץ של המדינות לחופו של האוקיינוס השקט, במטרה לקדם שיתוף פעולה כלכלי ומדיני ביניהן. לאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים הסינית הפכה סין למדינה קומוניסטית, וזאת למרות ההשקעות העצומות של ארצות הברית במפלגה הלאומית הסינית. חברי הפורום היו בין אלה שהואשמו ב"איבוד סין", כלומר באחריות לנפילתה בידי הקומוניסטים. נטען, כי נמצאו עדויות לעמדות פרו-קומוניסטיות. תשומת לב מיוחדת הופנתה לאחד מחברי הפורום, אוון לטימור (Owen Lattimore), שהיה עורך כתב העת של הפורום, והוא הואשם בידי מקארן שהיה "כלי שרת מודע ורהוט בידי קונספירציות סובייטיות". אף על פי שהיה בסיס מסוים להאשמות על עמדות פרו-קומוניסטיות בפורום, לא נמצאו ראיות כנגד לטימור. עם זאת, הוא הואשם בעדות שקר בפני הוועדה ב-1952, אך לאחר שבית משפט פדרלי ביטל את רוב ההאשמות ואחד מן העדים נגדו הודה בעדות שקר, הסתיים ב-1955 המשפט בלא כלום.
מקארתי עצמו היה יושב הראש של תת-הוועדה הקבועה לחקירות של הסנאט ב-1953 וב-1954. במהלך כהונתו הפעיל את הוועדה לכמה משימות חקירה כנגד קומוניסטים. תחילה בחן מקארתי טענות להשפעה קומוניסטית בקול אמריקה, ולאחר מכן עבר לבחון האשמות דומות בשירות הספריות מעבר לים של מחלקת המדינה של ארצות הברית. קטלוגים של ספריות אלה נסרקו במגמה למצוא יצירות של סופרים שנראו למקארתי כלא ראויים. לאחר מכן מנה מקארתי בפני תת-הוועדה והתקשורת רשימה של סופרים פרו קומוניסטים, כביכול. מחלקת המדינה נכנעה ללחץ שנוצר, והורתה לספרנים בספריות אלה להסיר מן המדפים, "חומרים שנכתבו בידי אנשים שנויים במחלוקת, קומוניסטים, תומכי ואוהדי הקומוניזם, וכדומה". כמה מן הספריות שרפו את הספרים האסורים.
בשנת 1953 החלה הוועדה של מקארתי לחקור את צבא ארצות הברית. החקירה החלה במעבדת חיל הקשר של הצבא, בפורט מונמות. מקארתי הצליח לזכות בכמה כותרות כאשר טען שישנה רשת ריגול מסוכנת הפועלת בתוך מכוני המחקר של הצבא, אך בסופו של דבר לא הביאה החקירה לשום תוצאה. מקארתי הפנה את תשומת לבו למקרה שבו קודם רופא שיניים צבאי לדרגת מייג'ור, אף על פי שסירב לענות על שאלות במבחן נאמנות של הצבא. ניהול החקירה על ידי מקארתי, שהיה כרוך גם בהטחת עלבונות בקצין בכיר בדרגת בריגדיר גנרל, הביא לסדרת שימועים שנקראו "שימועי מקארתי-צבא" (Army-McCarthy hearings). שימועים אלה נמשכו 36 יום ובהם הטיחו מקארתי ונציגי הצבא זה בזה האשמות והאשמות נגד, בפני צופי טלוויזיה בכל רחבי ארצות הברית. לא הייתה הכרעה ברורה בשימועים אלה, אך חשיפתו של מקארתי בפני הציבור בארצות הברית הביאה לירידה תלולה בפופולריות שלו. בתוך פחות משנה ספג מקארתי ביקורת של הסנאט, ומעמדו ככוח בולט ומוביל במאבק האנטי קומוניסטי חוסל למעשה.
רשימות שחורות
ממוזער|חומר אנטי-קומוניסטי שהופץ בארצות הברית, המכוון בעיקר כלפי תעשיית הבידור של הוליווד
ב-24 בנובמבר 1947 אישר בית הנבחרים זימון ל"עשיריית הוליווד" לשימוע לקראת האשמתם בביזיון הקונגרס. יום לאחר מכן הודיע אריק ג'ונסטון, נשיא איחוד הקולנוע של ארצות הברית (Motion Picture Association of America), כי חברי "עשיריית הוליווד" יפוטרו, וכי האולפנים הודעה זו נמסרה כהודעה לעיתונות, בשם ראשי האולפנים הגדולים, וכונתה מאוחר יותר "הצהרת וולדורף", על שם המלון שבו נמסרה. אירוע זה מסמל את תחילתה של הרשימה השחורה של הוליווד. עם זאת, למרות העובדה שמאות פוטרו או נמנעה מהם עבודה בהוליווד, האולפנים לא הודו שקיימת רשימה שחורה כזו.
בשלב זה הפכו מבחני נאמנות וחקירות אנטי-קומוניסטיות לצורך גדל והולך בתחומים שונים, בהם רצו המעסיקים להוכיח שעובדיהם נקיים מחשד. חברות שחששו שעסקיהן רגישים מדי, או שחששו שהן פגיעות מדי לדעת הקהל (כמו תעשיית הבידור בהוליווד), עשו שימוש בחקירות אלה, שנוהלו על ידי גופים פרטיים. גופים אלה, שנשכרו על ידי החברות הגדולות, חקרו מועמדים לעבודה על דעותיהם הפוליטיות והשתייכותם לארגונים שונים. בחקירות של גופים מעין אלה לא הייתה לנחקר זכות לנוכחות של עורך דין מטעמו, ולעיתים התבקש הנחקר להגיב להאשמות מבלי שניתנה לו הזכות לחקור בעצמו את המאשים. ארגונים אלה גיבשו רשימות של ארגונים, פרסומים, אסיפות, ארגוני צדקה וכדומה שהיו קשורים או בעלי דעה בשמאל המפה הפוליטית, ובצידם רשימות של אנשים שהיו או נחשדו כקומוניסטים. פורסמו ספרים ועיתונים שעקבו אחרי ארגונים ויחידים קומוניסטים או נוטים לשמאל.
חוקים ומאסרים
במאמץ להגן על ארצות הברית ממה שנדמה כאיום של חתרנות סובייטית, נחקקו מספר חוקים פדרליים. "חוק רישום הזרים" (Alien Registration Act), או "חוק סמית'" שנחקק ב-1940, קבע כי אדם ש"יעודד, יתמוך, ייעץ או ילמד שהפלת ממשלת ארצות הברית או אחת מממשלות המדינות בכוח היא מעשה רצוי או ראוי", עובר עבירה פלילית; כך גם מי ש"יקים ארגון שילמד, ייעץ או יעודד ביצוע מעשה כזה, או יהיה חבר או קשור לארגון שכזה". מאות קומוניסטים ואחרים נתבעו לדין על סמך חוק זה בין 1941 ל-1957. אחד עשר ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית הורשעו על סמך חוק סמית' ב-1949, במה שנקרא משפטי כיכר פולי; עשרה מהם נידונו לעונשי מאסר של חמש שנים, ואחד נידון לשלוש שנות מאסר. עורכי הדין שהגנו עליהם במשפט נידונו לעונשי מאסר על בזיון בית המשפט. ב-1951 הועמדו לדין עשרים ושלושה מנהיגים אחרים של המפלגה, בהם אליזבת גורלי פלין, אחת ממייסדות האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות. רבים מהם הורשעו על סמך עדות, שמאוחר יותר התבררה כשקרית. עד 1957 הועמדו לדין 140 מנהיגים ופעילים במפלגה מכוח חוק סמית', ו-93 מתוכם הורשעו.
חוק ביטחון הפנים, או "חוק מקארן", שנחקק ב-1950, הטיל חובה על כל ארגון קומוניסטי להירשם אצל התובע הכללי של ארצות הברית. החוק יזם את הקמת "הועדה לבקרת פעילויות חתרניות" (Subversive Activities Control Board) שנועדה לחקור חשודים בפעילויות חתרניות, או המנסים לקדם הקמת דיקטטורה טוטליטרית, פאשיסטית או קומוניסטית. מחברים בארגונים כאלה נמנעה האפשרות לקבל אזרחות, ובמקרים מסוימים נמנעה מהם כניסה או יציאה מארצות הברית. אזרחים שנמצא כי עברו על החוק היו עלולים לאבד את אזרחותם. החוק קבע גם תקנות מעצר לשעת חירום, ונתן בידי הנשיא את הסמכות ללכוד ולעצור "כל אדם שלגביו יש יסוד סביר להאמין שאותו אדם בוודאי יעסוק או יקשור קשר עם אחרים לעסוק במעשים של ריגול או חבלה". החוק גם הביא להידוק הסייגים על כניסת זרים וגירוש, ואיפשר לעצור אנשים חתרנים, לא נאמנים או מסוכנים בזמני מלחמה או מצבי חירום לאומיים. עוד קבע החוק כי הפגנה מול בתי משפט במטרה להפריע לדיונים או להשפיע על מושבעים היא עבירה.
יש שרואים בחוק זה את "החקיקה הרצינית היחידה של עידן מקארתי", אך למעשה לחוק לא הייתה השפעה משמעותית מלבד יצירת דרך להטרדה חוקית. החוק לא נאכף מעולם בשל המספר הרב של השימועים שנדרשו, דחיות וערעורים. החוק לא נאכף אפילו לגבי המפלגה הקומוניסטית עצמה. ב-1965 וב-1967 קבעו בתי משפט כי חלקים מהחוק מנוגדים לחוקה.
ב-1952 קבע חוק ההגירה והלאומיות (Immigration and Nationality), או חוק מקארן-וולטר, כי הממשלה תוכל לגרש מהגרים או אזרחים העוסקים בפעילות חתרנית, ולמנוע מחשודים בחתרנות להיכנס למדינה. רוב סעיפי החוק עוסקים בהסדרת ההגירה לארצות הברית ובקביעת כללים שיסדירו מי רשאי להגר למדינה. הנשיא הארי טרומן הטיל תחילה וטו על החוק, בטענה שזהו חוק "לא אמריקאי" (Un-American), בשל ההגבלות המוטלות על הגירה ממזרח אירופה דווקא כאשר האוכלוסייה שם זקוקה לעזרה, אך הקונגרס שב וקיבל אותו ברוב של שני שלישים המבטל את הוטו.
ב-1954 נחקק חוק נוסף, חוק השליטה (על) קומוניסטים (Communist Control Act). החוק עבר ברוב מוחץ בשני בתי הקונגרס, לאחר דיון קצר מאוד. החוק נוסח על ידי ג'ון מרשל בטלר הרפובליקני ויוברט האמפרי הדמוקרטי, והיה למעשה הרחבתו של חוק ביטחון הפנים מ-1950. מטרתם הייתה להפוך את המפלגה הקומוניסטית ללא חוקית, וכך גם ארגונים אחרים שהוגדרו כ"ארגונים שאליהם הסתננו קומוניסטים". על פי החוק, ארגונים אלה "אינם ראויים לאף אחת מהזכויות, זכויות היתר והחסינויות המשרתות גופים חוקיים". לחוק זה לא הייתה השפעה משמעותית, והוא יצר שיתוף הפעולה המוזר בין ליברלים לשמרנים שהיו בין תומכיו. החוק הופעל בהצלחה רק פעמיים: ב-1954 נעשה שימוש בחוק כדי למנוע מחברי המפלגה הקומוניסטית להשתתף במשאל בניו ג'רזי, וב-1960 צוטט החוק כנימוק על פיו נמנע מהמפלגה הקומוניסטית להיות מוכרת כמעסיקה במערכת הפיצויים למובטלים של מדינת ניו יורק. העיתון ניו יורק פוסט קרא לחוק "מפלצתיות", "התכחשות שפלה לעקרונות הדמוקרטיה", ואילו העיתון "ניישן" (The Nation) האשים את הליברלים הדמוקרטיים ב"חרדה נוירוטית של שנת בחירות, שנועדה לחמוק מההאשמה כאילו הם 'רכים מדי עם הקומוניסטים', גם במחיר הקרבת זכויות חוקתיות".
תמיכה ציבורית
מדיניות המקארתיזם נתמכה על ידי מגוון רחב של קבוצות בציבוריות האמריקנית, בהן קבוצות ימין כמו הלגיון האמריקאי וארגונים אנטי-קומוניסטיים שונים. אחת מעמודי התווך של התמיכה במקארתיזם היו מגוון ארגוני נשים אנטי-קומוניסטיים, כמו הפורום ליחסי ציבור אמריקאיים (American Public Relations Forum) ו"'נשות הדקה' של ארצות הברית" (Minute Women of the U.S.A, על שם "אנשי הדקה", Minutemen, שהתפרסמו במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית). ארגונים אלה היו ארגוני נשים, ברובן עקרות בית, שהגיבו במיליטנטיות כלפי כל מה שנראה להן כגילוי של נטייה שמאלה. הן ארגנו קבוצות לימוד, רשתות חברתיות שכתבו מכתבי מחאה לגופי ממשל שונים, ומועדונים פטריוטיים שתיאמו את המאמצים לזהות ולהשמיד כל מה שנראה להן כחתרנות.
קבוצות ימין אלה היו אמנם התשתית למקארתיזם, אך הן לא פעלו לבדן. מנעד רחב של קבוצות, שכונו "הקואליציה של העשוקים" מצאה את המקארתיזם מושך, ולפחות שימושי פוליטית. לקבוצות אלו היו כמה נושאים משותפים: ההתנגדות למדיניות של שותפות בינלאומית, ובמיוחד לארגון האומות המאוחדות; התנגדות לתוכניות רווחה שונות, במיוחד לתוכניות שנוסדו במהלך הניו דיל; והתנגדות לתוכניות שנועדו להגביר את השוויון החברתי בארצות הברית. אלה נתפסו כפוגעות בעקרון החירות, בשם השוויון.
אחד המוקדים של המקארתיזם הפופוליסטי היה אספקת שירותי בריאות ציבורית, במיוחד חיסונים, שירותי בריאות נפשיים, ופלואוריזציה. כל אלה נתפסו כמזימות קומוניסטיות להרעיל או לבצע שטיפת מוח לציבור בארצות הברית. בשלבים שונים לבשה ההתנגדות המקארתיסטית לשיתוף פעולה בינלאומי אופי אנטישמי. גישות אלה הביאו להתנגשות בין קבוצות מקארתיסטיות קיצוניות ובין תומכים בתוכניות בריאות ציבורית. אחד המקרים הבולטים היה סביב "חוק שירותי בריאות נפשיים באלסקה", שהועבר בקונגרס ב-1956. מתנגדי החוק קראו לו "חוק סיביר" והאשימו שהחוק הוא חלק ממזימה קומוניסטית שנועדה לאשפז אמריקאיים ולשטוף את מוחם. בשיא הוויכוח טענה התעמולה נגד החוק כי הוא מהווה חלק ממזימה יהודית, קתולית או פסיכיאטרית להקים מחנות ריכוז על אדמת ארצות הברית, שינוהלו על ידי האו"ם.
תומכי המקארתיזם ראו בו "תנועה שסביבה יוכלו אנשים בעלי רצון טוב ומוסריות איתנה לאחד את שורותיהם". גם הציבור האמריקאי הרחב חש ש"אין עשן בלי אש", ותמך בתנועה. סקר דעת קהל שנערך על ידי מכון גאלופ בינואר 1954 מצא ש-50% מהאמריקאים תמכו במקארתיזם, לעומת 29% ראו בעין לא אוהדת את הסנאטור. ארל וורן, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, העיר שלו היו מעלים את מגילת הזכויות של ארצות הברית להצבעה, היא לא הייתה מתקבלת.
תדמית הקומוניזם
ממוזער|עפיפית (פלייר) שהופצה בארצות הברית ב-1955, וכותרתה "השילוש הלא קדוש", המציגה את מדיניות ההגיינה הנפשית כמזימה קומוניסטית להשתלט על ארצות הברית
תומכי המקארתיזם הצדיקו את דרכם בהסתמך על תפיסתם את הקומוניזם, ובמיוחד את המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. תדמיתה של המפלגה, כפי שהצטיירה בארצות הברית, הייתה של גוף שנשלט לחלוטין על ידי ברית המועצות, כך שלמעשה כל קומוניסט בארצות הברית נשלט ישירות על ידי שירותי המודיעין הסובייטיים. ג'יי אדגר הובר העיר בנאום ב-1950 ש"חברי המפלגה הקומוניסטית, ברוחם ובגופם, הם רכוש המפלגה". דעה זו לא הייתה נחלת שמרנים אדוקים בלבד; ב-1940 דחה האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (American Civil Liberties Union) את בקשתה של אליזבת גורלי פלין להצטרף לשורותיו, בטענה שעצם החברות במפלגה הקומוניסטית די בה כדי לפסול אותה מלהיות חברה בגוף העוסק בחירויות אזרחיות. בתביעות שהגישה הממשלה כנגד חברי המפלגה הקומוניסטית, מתוקף "חוק סמית'" (ראו לעיל), לא נשענה התביעה על מעשים מסוימים או אמירות של הנתבעים, אלא על הנחת היסוד שעצם קבלת עקרונות המרקסיזם-לניניזם יש בה קבלה של מחויבות להפלת השלטון באלימות, והיא חלק אינהרנטי של דוקטרינה זו. משפטים מתוך חוקתה של המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית הדוחים במפורש אלימות נדחו כתרמית מכוונת. טענה נוספת הייתה שהמפלגה לא אפשרה לחבריה לפרוש ממנה, ולפיכך גם מי שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית לזמן קצר, גם בעבר הרחוק, עדיין מחשידה אותו בהיותו חבר עכשווי.
תיעוד שנחשף לאחר התפרקות ברית המועצות ופתיחת הארכיונים של ה-KGB, כמו גם חשיפת מסמכי וינונה, מסמכים סובייטיים מוצפנים שיורטו מתקשורת מסווגת על ידי המודיעין הבריטי והאמריקני במהלך מלחמת העולם השנייה והשנים לאחריה, ופוענחו במשך העשורים שלאחר מכן, מצביעים על כך שחלק מתדמית זו של המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית אכן הייתה נכונה, וזו נשלטה לגמרי על ידי מוסקבה.
קרבנות המקארתיזם
קשה להעריך את מספרם של האנשים שנפגעו כתוצאה ממדיניות המקארתיזם. מספר האנשים שנאסרו עומד על מאות, וההערכה היא שבין 10,000 ל-12,000 איש איבדו את מקום עבודתם. עצם ההזמנה לשימוע בפני אחת הוועדות שעסקו בנושא הייתה לעיתים עילה מספיקה לפיטורים. רבים מבין אלה שנאסרו, הוזמנו לשימוע או פוטרו היו אמנם בעלי קשר כלשהו למפלגה הקומוניסטית, בעבר או באותה עת, עם זאת לרובם המוחלט היה קשר קלוש ופוטנציאל הנזק שהיו יכולים לגרום היה קטן, אם בכלל.
גם אנשים שנחשדו בהומוסקסואליות היו מטרות למקארתיזם. המצוד אחר "סוטי מין", שההנחה לגביהם הייתה שהם חתרניים בטבעם, הביא לכך שאלפים הוטרדו, פוטרו מעבודתם או שנמנעה מהם קבלה לעבודה. היו רבים שהגדירו היבט זה של המקארתיזם כ"בהלת הלבנדר". בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוגדרה הומוסקסואליות כהפרעה נפשית. באווירת האיומים ששררה במהלך המלחמה הקרה, שהועצמה עוד יותר על ידי גורמים פוליטיים שונים, נתפסה ההומוסקסואליות כמגפה חברתית, המציבה סכנה פוטנציאלית לביטחון המדינה. החברה בארצות הברית באותה תקופה ראתה במשפחה את אבן הפינה לחוזק ולשלמות החברה, ולכן הומוסקסואלים שנתפסו כסוטי מין נחשבו כמי שאינם יכולים לתפקד במסגרת משפחתית וכמי שמאיימים להרעיל את החברה. גם ה-FBI הפעיל מעקבים נרחבים כדי לזהות עובדי ממשלה הומוסקסואלים.
השימועים של מקארתי והחקירות כנגד הומוסקסואלים נראו כמונעים על ידי הרצון לזהות יחידים שיכולתם לתפקד כאזרחים נאמנים נפגעה. ג'וזף מקארתי החל את מסעו האנטי-קומוניסטי במיצוב עצמו כמי שמגלם את הערכים האמריקאיים המסורתיים, כדי להפוך לנושא דגל (ממונה מטעם עצמו) של המוסריות החברתית. באורח פרדוקסלי, האשמות על התנהגות הומוסקסואלית לכאורה היו אלה שבישרו על סופה של הקריירה הפוליטית של מקארתי.
כאמור, הרשימה השחורה של תעשיית הקולנוע כללה יותר מ-300 שחקנים, תסריטאים, במאים ועובדים אחרים. הרשימה השחורה אמנם לא הייתה רשמית, אך אלו שהופיעו בה לא היו יכולים לעבוד בתחום בארצות הברית. בכל תעשיית הבידור התקיימו רשימות שחורות, וכך גם באוניברסיטאות, בבתי ספר בכל רמות הגיל, בתחום המשפטים, ובתחומים רבים נוספים. גם בנמלי הים איבדו רבים את משרותיהם: תוכנית לביטחון בנמלים שיזם משמר החופים של ארצות הברית זמן קצר לאחר תחילת מלחמת קוריאה, ומטרתה הייתה למנוע חדירה של סוכנים זרים דרך הים, דרשה שכל עובד שהטעין או פרק סחורה מאונייה אמריקאית, או עבד על סיפונה, יעבור שימוע לבדיקת נאמנותו. השימוע נדרש מכל עובד בכל אונייה, ללא קשר למטען שנשאה או ליעדה. גם בסדרת שימועים אלה הוסתרה זהות המאשימים, ולחשודים לא הייתה דרך לחקור אותם ולעיתים אף לא לדעת את תוכן עדותם. כ-3,000 ספנים וסוורים איבדו את עבודתם בשל תוכנית זו.
רשימה חלקית של נפגעי המקארתיזם
ממוזער|הסופר והתסריטאי דלטון טרמבו עם אשתו קלואי, בעת שימוע מול הוועדה לפעילות אנטי-אמריקאית, 1947. בקהל נראה המחזאי ברטולט ברכט.
להלן רשימה של כמה מהאישים הידועים ששמותיהם נכללו ברשימה שחורה או שסבלו מרדיפה כלשהי במהלך תקופת המקארתיזם:
ביקורת והתנגדות
ממוזער|הסנאטורית מרגרט צ'ייס סמית
דעת הקהל בארצות הברית לא הייתה מאוחדת בתמיכתה במקארתיזם, ונשמעו לא מעט התנגדויות וביקורת כלפי המדיניות. בכלל המבקרים היו גם אישים שלא נודעו בהכרח בדעותיהם הליברליות. הנשיא הארי טרומן הטיל וטו על "חוק ביטחון הפנים" של מקארן ב-1950, וטו שבוטל מאוחר יותר על ידי הקונגרס. בדברים שבהם נימק את הטלת הוטו כתב טרומן, ש"במדינה חופשית מענישים בני אדם בשל פשעים שביצעו, אך לעולם לא בשל דעותיהם". עוד לפני חוק זה, ב-1947, הטיל טרומן וטו (שגם הוא בוטל על ידי הקונגרס) על חוק לניהול יחסי העבודה במשק (Labor Management Relations). החוק נועד לכאורה להסדיר את התנהלותם של ארגוני העובדים בארצות הברית, אך בפועל הטיל הגבלות רבות על פעילותם. בין השאר תבע החוק מראשי ארגוני העובדים לחתום על תצהירים בשבועה המעידים כי אינם ומעולם לא היו קומוניסטים. טרומן כתב נגד החוק כי יש בו "הפרעה מסוכנת לחופש הדיבור" וכי החוק "יתנגש עם עקרונות חשובים של חברתנו הדמוקרטית". לאחר שסיים את תפקידו היה טרומן למבקר של מדיניות מחליפו, דווייט אייזנהאואר. בין השאר אמר,
ב-1 ביוני 1950 תקפה הסנאטורית הרפובליקנית מרגרט צ'ייס סמית (ממדינת מיין) את המקארתיזם. את נאומה לסנאט הכתירה בכותרת "הכרזת המצפון", וקראה לשים סוף ל"רצח אופי". היא ציינה . היא אמרה עוד, ש, ויצאה כנגד . שישה סנאטורים רפובליקניים אחרים הצטרפו אליה לגנות את הטקטיקות של המקארתיזם.
אלמר דייוויס, אחד מן הפרשנים והכתבים המוערכים ביותר בשנות ה-40 ושנות ה-50 של המאה ה-20 התבטא לעיתים קרובות כנגד מה שראה כהגזמה של מדיניות המקארתיזם. הוא הזהיר כי תנועות אנטי-קומוניסטיות מקומיות רבות מהוות .
ב-1952 דחה בית המשפט העליון של ארצות הברית ערעור על החלטה של ערכאה נמוכה יותר, ואישר חוק שאיפשר למועצת החינוך של העיר ניו יורק לפטר מורים "חתרנים" שלא עמדו במבחני נאמנות שנערכו להם. השופט ויליאם או דאגלס כתב בדעת מיעוט כי .
ממוזער|שדרן הרדיו אדוארד מורו
אחד המתנגדים המשפיעים ביותר למקארתיזם היה השדרן והפרשן המפורסם אדוארד מורו, ששידר ברשת CBS. ב-20 באוקטובר 1953 שידר מורו תחקיר על פיטוריו של מילו רדולוביץ', קצין מילואים בחיל האוויר של ארצות הברית, שהואשם ביצירת קשר עם קומוניסטים. התוכנית מתחה ביקורת חריפה על שיטות החקירה של חיל האוויר, שכללו הצגת עדויות במעטפה סגורה, שלא הוצגו לפני הנאשם ועורך דינו. ב-9 במרץ 1954 עסקה תוכנית אחרת במקארתיזם, והפעם תקפה ישירות את הסנאטור מקארתי. כותרת התוכנית הייתה "דיווח על הסנאטור ג'וזף ר. מקארתי", ובה נעשה שימוש בהקלטות נאומים שלו כדי להציגו כאדם לא-ישר, חסר זהירות ופוגעני כלפי עדים ואזרחים. בדברי הסיכום לתוכנית אמר מורו:
תשדיר זה מוזכר כנקודה משמעותית בהבאת סיומו של המקארתיזם.
באפריל 1954 הותקף מקארתי גם בשימועים מול הצבא (כאמור לעיל). השימועים שודרו בשידור חי בטלוויזיה, ברשת ABC, וכך היו הצופים יכולים לראות את שיטות החקירה הבוטות והאגרסיביות של מקארתי. באחד מחילופי הדברים המפורסמים במהלך השימועים הטיח מקארתי בפרקליט שייצג את הצבא, ג'וזף ולץ', כי אחד מעורכי הדין במשרדו בשם פרדריק פישר, היה חבר באגודת סטודנטים שמאלית בעת לימודיו בהארוורד. ולץ' דחה את ההאשמה וטען שמדובר בחוסר זהירות שנבע מגילו הצעיר של פישר, ותקף את מקארתי על כך שבחר לחשוף את העובדה הזו בשידור חי ללא הסכמה מוקדמת או אזהרה. כאשר המשיך מקארתי במתקפתו של פישר, אמר ולץ':
ולץ' סירב לענות לשאלות נוספות של מקארתי, ואמר עוד: לשמע הדברים פרצו השומעים ביציע הקהל במחיאות כפיים.
דעיכה
ממוזער|הסנאטור ג'וזף מקארתי (מימין) ועורך הדין שייצג את צבא ארצות הברית, ג'וזף ולץ', בעת שימועי מקארתי מול הצבא
ממוזער|ארל וורן, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית
המקארתיזם הגיע לשיאו, כאמור, בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. במחצית השנייה של העשור החל המקארתיזם לדעוך ולהיחלש. אחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה דעת הקהל בארצות הברית שהשתנתה והביאה לירידת התמיכה הציבורית במקארתיזם; אירוע חשוב בשינוי זה היו שימועי מקארתי מול הצבא, שהוזכרו בפיסקה הקודמת. בנוסף, באמצע שנות ה-50 המפלגה הקומוניסטית כמעט וחדלה להתקיים: מספר חברי המפלגה צנח באמצע שנות ה-50 לכ-5,000 איש בלבד, כ-1,500 מהם סוכני FBI.) לאחר שנת 1956, בה התפרסם נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית (פברואר 1956), בו הוקיע את סטלין וחשף את ההתנהלות הנפשעת של הקומוניזם תחת הנהגתו בברית המועצות, ירדה מאוד התמיכה בקומוניזם, והלחץ הציבורי בארצות הברית התפוגג לאיטו.
גורם נוסף להיחלשות המקארתיזם היה שורה של פסיקות משפטיות. פסק דין חשוב בנושא היה בתביעתו של ג'ון הנרי פאוק (Faulk), שהיה מגיש של תוכנית קומדיה ברדיו. פאוק היה פעיל שמאל בארגון העובדים שבו היה חבר, ארגון אמני הרדיו והטלוויזיה. פאוק נחקר על ידי ארגון פרטי בשם AWARE, אחד מן הארגונים הפרטיים שבחן עובדים כדי למצוא סימנים ל"חוסר לויאליות" קומוניסטית. AWARE מצא שפאוק אינו מתאים, והוא פוטר על ידי מעסיקיו ב-CBS. בניגוד לרובם המוחלט של מי שפוטרו בדרך זו, פאוק החליט לא לוותר וב-1957 תבע את חברת AWARE. המשפט הוכרע לטובתו ב-1962, בפסיקה שקבעה למעשה שכל מי שיוצר ומנהל "רשימה שחורה" ומי שעשה בה שימוש חשוף לתביעה בגין הנזק התעסוקתי והכלכלי שגרם. בתוך זמן קצר נעלמו הגופים הפרטיים שעסקו בתחקור ובחינת נאמנות (אם כי רשימות שחורות לא פורמליות המשיכו להתקיים במידת מה). זמן קצר לפי הפסיקה לטובת פאוק, ב-1960, החליטו רבים בתעשיית הקולנוע בהוליווד להפסיק את השימוש ברשימות שחורות: דלטון טרמבו, שהיה אחד מהבולטים ב"עשיריית הוליווד", הוחרם למעשה במהלך שנות החמישים, ותרומותיו לסרטים הופיעו ברשימת הקרדיטים בשם בדוי. ב-1960 השתנה היחס אליו, ושמו האמיתי הופיע ברשימת הקרדיטים של סרטים שכתב, "אקסודוס" ו"ספרטקוס".
פסיקות של בית המשפט העליון של ארצות הברית היו מרכיב חשוב בהחלשת המקארתיזם. שניים מן השופטים שמינה הנשיא דווייט אייזנהאואר, ארל וורן (שהתמנה לנשיא בית המשפט העליון) וויליאם ברנן התבררו כליברלים יותר ממה שחשבו הנשיא ואנשי ממשלו. אייזנהאואר אמר מאוחר יותר שמינויו של וורן היה "הטעות הגדולה ביותר" שעשה. מקארתי עצמו התנגד למינוי ברנן, והיה היחיד שהצביע נגד בשימוע שערך הסנאט לקראת מינויו.
ב-1956 הגיעה לדיון בבית המשפט העליון תביעתו של הארי סלוצ'אואר (Harry Slochower) כנגד ועדת החינוך של העיר ניו יורק. סלוצ'אואר היה מרצה בקולג' בברוקלין, שפוטר לאחר שסירב לענות על שאלה שנגעה להיותו חבר בעבר במפלגה הקומוניסטית. סלוצ'אואר הסתמך על התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, המגן על אדם מפני הפללה עצמית, ובשל כך פוטר. בית המשפט העליון פסק שפיטורים כאלה אסורים, וכתב ש
פסיקה חשובה נוספת הייתה בפסק דין ייטס נגד ארצות הברית. בית המשפט העליון ביטל את הרשעתם של ארבעה עשר איש, שהורשעו בערכאות נמוכות יותר על פי "חוק סמית" (ראו לעיל). השופט הוגו בלאק כתב לגבי "חוק סמית" המקורי: כפי שהוזכר לעיל, "חוק רישום הזרים" (Alien Registration Act), או "חוק סמית'" שנחקק ב-1940, קבע כי אדם ש"יעודד, יתמוך, ייעץ או ילמד שהפלת ממשלת ארצות הברית או אחת מממשלות המדינות בכוח היא מעשה רצוי או ראוי", עובר עבירה פלילית; כך גם מי ש"יקים ארגון שילמד, ייעץ או יעודד ביצוע מעשה כזה, או יהיה חבר או קשור לארגון שכזה". בית המשפט העליון פסק כי יש לפרש את החוק בדרך מצמצמת מאד: ראשית, כי החוק מתייחס רק לארגונים שיוקמו מעת חקיקתו והלאה, ולפיכך אינו חל על המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית שהייתה קיימת לפני החוק. שנית, בית המשפט קבע כי יש להבדיל בין דיון אבסטרקטי על הפלת הממשל לבין דיון מעשי; בית המשפט פירש שהחוק מתייחס רק לדיון מעשי, ומכיוון שהמפלגה הקומוניסטית עסקה בנושא באופן תאורטי בלבד לא ניתן להחיל עליה את החוק.
פסק הדין התפרסם ב-17 ביוני 1957. באותו יום התפרסם פסק דין נוסף, פסק דין ווטקינס נגד ארצות הברית, שגם לו הייתה השלכה חשובה על החקירות האנטי-קומוניסטיות. ג'ון תומאס ווטקינס היה פועל בארגון פועלי הרכב, שנקרא להעיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית על חברותו לכאורה במפלגה הקומוניסטית. כאשר התבקש ווטקינס לתת לוועדה שמות של אנשים שהיו חברים בעבר במפלגה הקומוניסטית הוא סירב לעשות כן, וטען ששאלות כאלה חורגות מסמכותה של הוועדה, ועל כך נענש בקנס ובשנת מאסר. בית המשפט העליון קבע שלוועדה אכן אין סמכות לשאול את העד שאלות שהן מחוץ לתחום חקירתה, ובכך הטיל מגבלות משמעותיות על יכולתה של הוועדה לחקור עדים וחשודים, יכולת שעד אז נתפסה כבלתי מוגבלת.
שתי הפסיקות הללו, יחד עם פסקי דין נוספים שהתפרסמו באותו יום נתפסו כמכה למקארתיזם. אנטי-קומוניסטים שונים כינו את יום פרסום פסקי הדין "יום שני האדום", ומנהל ה-FBI, ג'יי אדגר הובר, קרא להחלטות בית המשפט הנשיא אייזנהאואר התחמק משאלות בנושא במסיבת עיתונאים, אך כתב מכתב לנשיא בית המשפט, ובדיווחים שונים נאמר שכעס מאוד על ההחלטות. יום מתן ההחלטות נתפס כסימן לאסרטיביות של בית המשפט בהנהגת נשיאו החדש, והעיתונאי י' פ' סטון אמר שיום זה
השלכות
המחלוקות הפוליטיות שיצר המקארתיזם בארצות הברית נוכחות בשיח הפוליטי והציבורי עד היום, והפולמוס סביב האנטי-קומוניזם עודו מתנהל. חלקים מהמנגנון הפוליטי-משפטי שנוצר בזמן המקארתיזם עדיין קיימים: חוקת קליפורניה דורשת גם כיום (2014) מכל עובדי ממשל המדינה שבועות נאמנות, דבר היוצר בעיה דווקא לקוויקרים ולעדי יהוה, שאמונתנם מונעת מהם להצהיר על נאמנות מלאה למדינה. חלקים מחוק מקארן, שהוזכר לעיל, עדיין בתוקף.
שימוש במושג
המקארתיזם הפך למושג בשיח הפוליטי בארצות הברית ובמדינות מערביות אחרות, כמסמל רדיפה פוליטית מוגזמת ודרישת נאמנות למדינה הבאה על חשבון זכויות אזרח בסיסיות. השימוש במושג נעשה כדי לתאר הטלת ספק בדרך אגרסיבית בנאמנותו של אדם למדינתו; העלאת האשמות שאינן מבוססות, או הנשענות על בסיס קלוש; הטחת האשמות בחוסר נאמנות כדי לכפות על אדם לדבוק בתפיסות קונפורמיסטיות או כדי להטיל ספק ולהביך מועמד מתחרה; ערעור מעמדן של זכויות אזרחיות בסיסיות בשם הביטחון הלאומי; וכן שימוש בדמגוגיה. כל אלה נקראים לעיתים קרובות "מקארתיזם". המונח הפך לנרדף גם למונח "ציד מכשפות", ושני השמות הללו מתייחסים למצבים של היסטריה המונית ופאניקה.
משקיפים שונים השוו את רדיפת הקומוניסטים והליברלים במהלך תקופת מקארתי לפעולות שננקטו כנגד חשודים בטרור, ברובם מוסלמים, לאחר הפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, ועם תחילת המלחמה בטרור. היו שהשוו את חוק הפטריוט שהועבר בקונגרס ונכנס לתוקף בתחילת 2002 להחייאת תפיסת העולם המקארתיסטית, ובפשטות החלפת המילה "קומוניסט" במילה "טרוריסט". מאידך, היו שהשוו בין ההתנגדות הליברלית למקארתי לבין תפיסת העולם הליברלית בעשור השני של המאה ה-21. הנוקטים השוואה זו טוענים שהליברלים בשנות ה-50 של המאה ה-20 פגעו במאבק בקומוניזם, והליברלים בתחילת מאה ה-21 פוגעים במלחמה בטרור.
מחלוקת היסטורית
המקארתיזם עומד עדיין גם במרכזו של ויכוח היסטורי. כאמור לעיל, מסמכים מסווגים שנחשפו במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 בארכיוני הקג"ב וארכיונים אחרים של ברית המועצות לשעבר, וכן חשיפת מסמכי וינונה, מסמכים סובייטיים שיורטו על ידי סוכנויות ביון של ארצות הברית ובריטניה, מראים שהחל משנות ה-40 של המאה ה-20 עסקה ברית המועצות בפעילות ריגול נרחבת בארצות הברית. כפי שהוזכר לעיל, מסמכים אלה הוכיחו שהמפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית מומנה ברובה על ידי ברית המועצות, וכי זו גם כיוונה את מהלכיה הפוליטיים. יש המאשימים גם כי חבריה גויסו לעיתים קרובות למשימות ריגול בארצות הברית. ישנם כמה פרשנים הרואים בכך הצדקה, מסוימת לפחות, למקארתיזם. אחרים חשים כי אכן היה אלמנט חתרני מסוכן בארצות הברית באותן שנים, וכי הסכנה אכן הצדיקה אמצעים קיצוניים. פרשנים נוספים טוענים כי אמנם היה צורך באמצעים חמורים, אם כי הממשל הגזים בנקיטת אמצעים אלה; ואולם, לטענתם, היסטוריונים של תקופת המקארתיזם ממעיטים בתיאור עומק פעילות הריגול הסובייטית בארצות הברית באותה תקופה, או בהבנת אופייה הבלתי דמוקרטי של המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית. גם טרוצקיסטים ומתנגדי סטלין באופן כללי מדגישים את הרדיפה שחשו מצד המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית.
מאידך, ישנם פרשנים הטוענים שלמרות הגילויים החדשים מהארכיונים ברוסיה, בסופו של דבר המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית הייתה קבוצת שוליים חסרת משמעות בשנות ה-50, וכי הנזק שנגרם לאינטרסים אמריקאיים על ידי הריגול הסובייטי היה חסר חשיבות. לטענתם, הנזק שגרם המקארתיזם לחוקת ארצות הברית הוא גדול בהרבה מזה שנגרם אי פעם על ידי המפלגה הקומוניסטית.
בתרבות ובאמנות
ב-1952 פרסם המחזאי ארתור מילר את מחזהו "ציד המכשפות", המציג את ציד המכשפות בסיילם כמטפורה למקארתיזם. הרעיון העומד מאחורי המחזה הוא שרדיפה דמוית מקארתיזם עלולה להתרחש בכל זמן, בכל מקום ובכל קהילה. במוקד המחזה עומדים הגיבורים הטרגיים של סיילם, אשר מרגע שהואשמו אינם יכולים לזכות את עצמם, בשל צורת החשיבה הלא-רציונלית של הציבור ושל בתי המשפט. מילר כתב מאוחר יותר: .
ראו גם
בהלת הלבנדר
ציד מכשפות
לילה טוב ובהצלחה
רודנות בחסות החוק
לקריאה נוספת
Schrecker, Ellen (2002). The Age of McCarthyism: A Brief History with Documents (2d ed.). Palgrave Macmillan.
Buckley, William F. (1954). McCarthy and His Enemies: The Record and Its Meaning. Regnery.
Buhle, Paul, and David Wagner (2003). Hide in Plain Sight: The Hollywood Blacklistees in Film and Television, 1950-2002. Palgrave Macmillan. .
Cox, John Stuart, and Athan G. Theoharis (1988). The Boss: J. Edgar Hoover and the Great American Inquisition. Temple University Press. .
Fried, Albert (1997). McCarthyism, The Great American Red Scare: A Documentary History. Oxford University Press. .
Fried, Richard M. (1990). Nightmare in Red: The McCarthy Era in Perspective. Oxford University Press. .
Griffith, Robert (1970). The Politics of Fear: Joseph R. McCarthy and the Senate. University of Massachusetts Press. .
קישורים חיצוניים
מאמרים
cold War Ghosts
Congressional Committees and Unfriendly Witnesses
דף הבית של המכון לחקר המלחמה הקרה באוניברסיטת הרווארד
מסמכים
התנגדותו של הנשיא טרומן לחוק מקארן לביטחון פנים
שימושים מושאלים בישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה
קטגוריה:ארצות הברית: פגיעה בזכויות האדם
קטגוריה:צנזורה בארצות הברית | 2024-08-01T02:52:10 |
גולני | REDIRECT חטיבת גולני | 2004-05-15T09:59:03 |
בון | שמאל|ממוזער|250px|נהר הריין, ההרים המקיפים את בון ומגדל הדואר (מימין)
250px|ממוזער|שמאל|בניין אוניברסיטת בון. לשעבר ארמון הנסיך הבוחר של קלן
בּוֹן (בגרמנית: Bonn; ; בכתיב ארכאי: בונא) היא עיר במדינת נורדריין-וסטפאליה שבמערב גרמניה. בין השנים 1990–1949 שימשה כבירת גרמניה המערבית, ומ-1990 ועד 1999 כמושב הממשלה של גרמניה המאוחדת.
גאוגרפיה
העיר שוכנת בחבל הריין, על גדות נהר הריין, כ-30 ק"מ דרומית לקלן. גבולה הדרומי של העיר מהווה את גבולה הדרומי של נורדריין-וסטפאליה עם המדינה השכנה, ריינלנד-פפאלץ. נהר נוסף זורם בבון, נשפך אל הריין בתחומי העיר ומהווה את גבולה הצפוני: נהר הזיג (Sieg), אשר ביחד עם הריין הקנה את השם למחוז המקיף את בון ממזרח וממערב - מחוז ריין-זיג (Rhein-Sieg-Kreis).
בבון שלושה גשרים החוצים את נהר הריין, מספר נמוך יחסית עבור עיר בסדר גודל זה. הגשר המרכזי נבנה שנים ספורות לפני מלחמת העולם השנייה וכלל שערים מפוארים בסגנון עתיק משני צדיו. במלחמה נהרס הגשר כליל ונבנה במהירות מחדש לאחריה, עתה הוא בסגנון פשוט. שמות הגשרים מצפון לדרום: גשר פרידריך אברט, גשר ג'ון קנדי, גשר קונראד אדנאואר.
אוכלוסייה
בעיר מתגוררים כ-327,913 תושבים (נכון לשנת 2011), וזוהי העיר ה-19 בגודלה בגרמניה. שטחה של העיר הוא 141 קמ"ר (מקום 43 בגרמניה), ופירוש הדבר הוא צפיפות אוכלוסייה גבוהה מהממוצע בערי גרמניה. למרות זאת כמחצית משטחה של בון אינו מיושב, וכולל יערות ושטחי מים.
כ-13.7% מתושבי בון אינם בעלי אזרחות גרמנית. רובם של הזרים מחזיקים באזרחות טורקית. אוכלוסייתה של בון עולה בהתמדה, בניגוד לערים רבות אחרות בגרמניה, בהן האוכלוסייה מתכווצת. שיעור האבטלה בבון נכון לתחילת 2006 עמד על כ-8%, מעט פחות מהממוצע הגרמני.
הקהילה היהודית
קהילה יהודית קיימת בבון (הנכתבת במקורות העבריים כבונא) החל מימי הביניים. במאות ה-12 וה-13 חיו בעיר כמה מחשובי הפוסקים מבעלי התוספות, ובהם רבי אפרים מבונא, רבי שמואל בן נטרונאי, גיסו רבי יואל הלוי מבונא, שאף היה רב הקהילה, ובנו רבי אליעזר בן יואל, שנודע בכינוי "ראבי"ה".
כיום ישנה בעיר קהילה יהודית קטנה (700 איש ב-2003) המורכבת רובה ככולה מיהודים שהיגרו מברית המועצות לשעבר. בית הכנסת היחיד בעיר שוכן ב-Tempelstraße ("רחוב בית הכנסת").
היסטוריה
בון היא אחת הערים העתיקות בגרמניה, והיא נוסדה על ידי הרומאים מעט לאחר תחילה ספירת הנוצרים. שרידים מעטים מהתקופה הרומאית עדיין נמצאים בעיר.
בימי הביניים, הייתה בון חלק מנסיכות הבוחר מקלן. בשל העובדה שקלן עצמה קיבלה מעמד אוטונומי ב-1288, והפכה לעיר קיסרית חופשית ב-1475, הפכה בון לבירת הנסיכות. ב-1794, במהלך המלחמות הנפוליאוניות, נכבשה בון בידי הכוחות הצרפתים יחד עם כל שטחי הנסיכות שממערב לריין. צרפת סיפחה את העיר לשטחה ושלטה בה עד קונגרס וינה ב-1815, ואז נמסרה העיר לידי פרוסיה.
המלחין הידוע לודוויג ואן בטהובן נולד בעיר בשנת 1770. בטהובן הפך לסמלה של העיר, ואתרים רבים בה קרויים על שמו. בית הולדתו של המלחין, בלב לבה של העיר, משמש כמוזיאון.
בון נבחרה ב-1949 לבירת גרמניה המערבית באופן מפתיע, לא מעט בשל מאמציו של ד"ר קונראד אדנאואר, הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית, שהתגורר בעיר שכנה, באד הונף (Bad Honnef). הבחירה הפתיעה משום שבמערב גרמניה היו מספר ערים מפותחות וגדולות מבון, שהבחירה באחת מהן הייתה יכולה לחסוך לגרמינה המערבית כסף רב.
בעיר הוקמו בנייני ממשל והתגוררו בה נשיא גרמניה (בוילה האמרשמידט) וקנצלר גרמניה (בארמון שאומבורג). לאחר איחוד גרמניה ב-1991 הוחלט שברלין תשוב להיות בירת גרמניה המאוחדת; רוב משרדי הממשלה והשגרירויות הועברו לבירה החדשה בתהליך שארך שמונה שנים. המעבר לווה בביקורת בשל העלות הרבה ובשל הנזק הבלתי נמנע לכלכלת אזור בון. חברי הבונדסטג (הפרלמנט הגרמני), תומכי החזרת מוסדות השלטון לברלין היו בעיקר תושבי הצד המזרחי של גרמניה המאוחדת. בבון נותרו או הוקמו קונסוליות של מדינות רבות.
מוסדות
משנת 1996 משמשת העיר כביתם של משרדי איכות הסביבה והפיתוח של האומות המאוחדות. מוסדות נוספים של האו"ם שוכנים אף הם בבון. מטה חברת דויטשה טלקום שוכן בעיר וכך גם ההנהלה הראשית של הדואר הגרמני נמצאת בבון; היא שוכנת במגדל הדואר (Post Tower), בניין המשרדים הגבוה ביותר במדינת נורדריין-וסטפאליה.
אוניברסיטת בון, עם כ-30,000 סטודנטים (כ-5,000 מתוכם אינם גרמנים), היא אחת הגדולות בגרמניה. האוניברסיטה, כולל בית חולים השייך לה, היא המעסיק הגדול ביותר בעיר; עובדים בה 530 מרצים, 3,000 מדענים אחרים ו-2,000 עובדי מנהלה. בון היא "עיר סטודנטים" מובהקת, כשהללו מהווים למעלה משמינית מאוכלוסיית העיר. האוניברסיטה נוסדה ב-1818, בניינה הראשי שלה הוא ארמון מרהיב המהווה אתר תיירות ידוע. מבין הסטודנטים המפורסמים שלמדו באוניברסיטה זו בעבר ניתן למנות את קונראד אדנאואר, פרידריך ניטשה, קרל מרקס, היינריך היינה, רובר שומאן (ראש ממשלת צרפת) ו-וילהלם השני, קיסר גרמניה.
מוזיאונים
בעיר 12 מוזיאונים, מהחשובים בגרמניה. רובם שוכנים לאורך שדרת קונראד אדנאואר, המכונה מייל המוזיאונים (Museumsmeile). שדרה זו היא אחד המקומות המתוירים ביותר בגרמניה. בין המוזיאונים בבון:
בית ההיסטוריה (Haus der Geschichte), המוזיאון ההיסטורי הרשמי של גרמניה. הוא נפתח ב-1995 ועוסק בהיסטוריה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. הכניסה אליו בחינם.
מוזיאון האמנות (Kunstmuseum).
היכל התערוכות והאמנויות (Kunst- und Ausstellungshalle).
המוזיאון הגרמני (Deutsches Museum). מציג התפתחויות טכנולוגיות והמצאות שמקורן בגרמניה.
מוזיאון ארץ הריין (Rheinisches Landesmuseum). מציג את ההיסטוריה של ריינלנד מאז ימי האדם הקדמון.
מוזיאון קניג (Museum Alexander Koenig). מוזיאון טבע. שוכן בבניין מרהיב בסגנון נאו-קלאסי, אשר אינו אופייני לבון.
מוזיאון הנשים (Frauenmuseum).
אריתמאום (Arithmeum). מוזיאון העוסק במכונות חישוב לדורותיהן. שייך לפקולטה למתמטיקה של אוניברסיטת בון ונמצא בסמוך לאוניברסיטה.
מוזיאון העיר (Stadtmuseum).
בית לודוויג בטהובן (Beethoven-Haus).
מוזיאון האמנות האקדמי (Akademisches Kunstmuseum). שוכן מול אוניברסיטת בון ושייך אליה.
אדריכלות ותחבורה
בבון קיים ריכוז הבתים מדור המייסדים (Gründerzeit, כינוי לתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20) הגדול ביותר בגרמניה. בתים אלו מתאפיינים בצבעוניות רבה, מקוריות, אלגנטיות ופאר. השכונות המקיפות את העיר העתיקה מצפון, דרום ומערב כוללות כמה מהרחובות היפים ביותר בגרמניה. בתים מפוארים נוספים ניתן למצוא בקצה הדרומי של העיר, ברובע באד גודסברג (Bad Godesberg), אשר שימש כרובע הדיפלומטים והשגרירויות בתקופה בה הייתה העיר בירת גרמניה.
תחנת הרכבת המרכזית של בון קטנה מאוד יחסית לעיר בסדר גודל זה, והיא כוללת חמישה רציפים בלבד. הסיבה לכך היא הימצאותה של בון על אמצע הדרך בין קלן וחבל הרוהר מצפון וריינלנד-פפאלץ מדרום; רוב הקווים העוברים בבון נוסעים באחד משני כיוונים אלו בלבד. בבון שלוש תחנות רכבת נוספות. בעיר רשת קטנה יחסית, אך מקיפה ויעילה, של רכבות תחתית, אשר ככל הנראה לא הייתה מוקמת לולא הייתה בון עיר הבירה. נמל התעופה קלן/בון, אשר נמצא בתחומי קלן, משרת גם את בון, כ-40 ק"מ מצפון למרכז העיר.
רובעי העיר
שמאל|ממוזער|100px|ארבעת רובעיה של בון
ככל עיר גדולה בגרמניה, מחולקת בון לרבעים. בבון קיימים ארבעה:
בון: כולל את מרכז העיר ואת רוב אתרי התיירות החשובים.
באד גודסברג: החלק הדרומי של בון.
בוייל (Beuel): כולל את כל השכונות של בון שבצד המזרחי של הריין.
הארדטברג (Hardtberg): הרובע הקטן ביותר; שוכן במערב העיר.
עד לשנת 1969 היו שלושת הרבעים האחרונים ערים עצמאיות; בשנה זו הם אוחדו עם בון. כתוצאה מכך, הארדטברג למשל ממשיכה להיות עיר תאומה של וילמומבל.
להלן סמלי ארבעת הרבעים, לפי סדר הופעתם לעיל מימין לשמאל:
גלריה
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
אתר התיירות הרשמי של בון והסביבה
מוזיאונים
בית ההיסטוריה, מוזיאון ההיסטוריה הרשמי של גרמניה
בית הולדתו של בטהובן
היכל התערוכות והאומנויות
מוזיאון האומנות
מוזיאון קניג
המוזיאון הגרמני
*
קטגוריה:ערים פדרליות
קטגוריה:נורדריין-וסטפאליה: ערים
קטגוריה:אירופה: ערי בירה לשעבר | 2024-09-30T12:48:36 |
הקרב על גבעת התחמושת | שמאל|ממוזער|350px|גבעת התחמושת וסביבותיה
גבעת התחמושת היא גבעה בצפון ירושלים, שבמוצב הירדני ששכן עליה התחולל קרב קשה במלחמת ששת הימים. המתחם הוקם על ידי הבריטים בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 כבונקר לאחסון התחמושת של בית הספר לשוטרים. מבנה בית הספר הוקם על גבעה בגובה 797 מטרים מעל פני הים, שלוחה של רכס הר הצופים מכיוון צפון-מערב (כיום סובבת אותו שכונת מעלות דפנה). ב-19 במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, כבש הלגיון הירדני את המתחם, ביחד עם שטחים נוספים בצפון העיר, מידי כוחות האצ"ל שהתבססו באזור כמה ימים לפני כן במסגרת מבצע קלשון. תפיסת המוצב על ידי הירדנים ניתקה את הר הצופים ממערב ירושלים עד לכיבושו מחדש במלחמת ששת הימים, בלילה שבין 5 ביוני ל-6 ביוני 1967. כיום בנוי על שרידי המוצב אתר ההנצחה הממלכתי גבעת התחמושת.
השכונות רמת אשכול ומעלות דפנה הוקמו לאחר המלחמה על שיפולי הגבעה, ובסמוך, על קו התפר שבו עבר הגבול הירדני, הוקמה קריית מנחם בגין הכוללת משרדי ממשלה, וכן את בניין המטה הארצי של משטרת ישראל.
הקרב על גבעת התחמושת
תחילת המלחמה בירושלים
בבוקר 5 ביוני 1967 פתחו כוחות הלגיון הירדני בהרעשה ארטילרית על ירושלים המערבית, וחיילי הלגיון הירדני השתלטו על מטה משקיפי האו"ם ששכן בארמון הנציב. חוסיין, מלך ירדן, שעד אותו בוקר היסס אם להצטרף למלחמה נגד ישראל, החליט לשתף פעולה עם צבאות מצרים וסוריה, והכפיף את צבאו לפיקוד מצרי. המלך הסתמך על ידיעות מצריות מוטעות ששכנעוהו כי הקרב בסיני הוכרע לטובת הכוחות המצריים ולכן חשב שהאינטרסים הירדניים חייבו להצטרף למלחמה. יחד עם זאת, המטרות שהוצבו לצבא הירדני היו מטרות מוגבלות בלבד, והכוונה הייתה לבצע מחטפים מוצלחים בנקודות בעלות חשיבות אסטרטגית לאורך הקו העירוני בירושלים.
ישראל הופתעה מכניסתה של ירדן למלחמה אחרי שהעבירה לה לפני כן מסרים, בתקווה לשכנעה שלא להתערב בעימות. לפי הערכת מטכ"ל צה"ל, פיקוד המרכז לא היה אמור כלל להשתתף בלחימה. עם תחילת הקרבות הסתבר שלפיקוד זה לא היו כוחות לביצוע מהלך התקפי. לרשות הפיקוד עמדו במרחב ירושלים שתי חטיבות מילואים לוחמות בלבד, ובנוסף כוחות מדרג שני ושלישי: חטיבת ירושלים (חטיבה 16), בפיקוד אליעזר אמיתי, וחטיבת השריון הראל (חטיבה 10), בפיקוד אורי בן ארי. כשנוכח המטכ"ל שגם בגזרה זו מתפתחת לחימה, ועם התקדמותה המהירה של אוגדת טל בציר החוף בצפון סיני (שייתרה את משימת ההצנחה המתוכננת של החטיבה בחזית המצרית), סופחה לסדר הכוחות של פיקוד המרכז גם חטיבה 55, חטיבת צנחנים בפיקוד מרדכי גור.
הצדדים הלוחמים
חטיבת הצנחנים
בתקופת ההמתנה שקדמה לפרוץ מלחמת ששת הימים, תוכנן שחטיבת הצנחנים 55 תוצנח בדרום בעורף הצבא המצרי, באזור אל עריש. אך ההתקדמות המהירה של כוחות צה"ל בפתחת רפיח והצלחת המהלומה האווירית שהונחתה על חיל האוויר המצרי הפכו את משימת החטיבה למיותרת. לאור המצב, הוחלט על סיפוח החטיבה לפיקוד מרכז. אלוף הפיקוד, עוזי נרקיס, הציג למפקד החטיבה וקציניה את משימתם החדשה: פריצת הקו העירוני, ויצירת מעבר קרקעי מאובטח בין העיר העברית למובלעת הר הצופים. מובלעת זו הייתה אחת מנקודות התורפה המרכזיות של הגזרה, והפיקוד חשש מאוד מכיבושה של המובלעת המנותקת על ידי הלגיון הירדני לפני שיהיה בידי כוחות צה"ל לחבור אליה.
חטיבת הצנחנים מנתה שלושה גדודי צנחנים, פלוגת סיור, פלוגת הנדסה, ויחידת סיוע חטיבתית, שבה 4 סוללות תותחים ומרגמות. הפיקוד סיפח לחטיבה בנוסף גם עשרה טנקי סופר שרמן מפלוגת הטנקים הירושלמית.
הכוח הירדני והמוצב
מתחם גבעת התחמושת כלל את בית הספר לשוטרים ואת המוצב הגדול בגבעת התחמושת. במתחם החזיקה פלוגת חי"ר מס' 2 מגדוד 2 של הלגיון הירדני, בפיקוד ראיד (רב-סרן) סלימאן סאלם אל-סלאיטה. שתי מחלקות היו בגבעת התחמושת, מחלקה אחת בבית הספר לשוטרים ומחלקה רביעית במוצב סמוך שנקרא מוצב המטלית הצהובה, מדרום לבית הספר לשוטרים. בסך הכל היו במתחם בעת פרוץ הקרבות 120 לוחמים ירדניים.
מוצב גבעת התחמושת, שהוקם כאמור על ידי הבריטים, הורחב ובוצר בידי הירדנים, שהועידו לחיילי המוצב את המשימה לשלוט על הכביש להר הצופים. מצפון-מזרח למוצב גבעת התחמושת הוקמה עמדה שלטת על גבעת המבתר; מעמדה זו היו צלפים ירדנים יכולים לפגוע בכוחות צה"ל, אם יחדרו אל מוצב גבעת התחמושת. שמה של גבעת המבתר בפי הירדנים היה תל אל מודורה, שפירושו: הגבעה העגולה.
מוצב גבעת התחמושת היה מוקף גדרות תיל ושדות מוקשים. בנוסף לאלה הוקף המוצב משלושת צדדיו בתעלות קשר עמוקות, מבוטנות ומדופנות באבן ירושלמית, שלאורכן בונקרים רבים ועמדות מוגנות היטב מבטון. התעלה המערבית, שפנתה מערבה אל ירושלים היהודית הייתה מבוצרת במיוחד. בקצה הצפוני התעקלה התעלה המערבית מזרחה ודרומה והתחברה לתעלה ההיקפית המזרחית. שתי התעלות יצרו מעין צורת פעמון שהקיף את המוצב - מדרום מערב לדרום מזרח. באמצע המוצב הייתה תעלה מרכזית, שהובילה אל מבנים שונים שהיו במרכז הגבעה - שני מבני מגורים בעלי גג מעוגל מפח, מגדל מים, פילבוקס, ועוד. בסמוך לקצה הצפוני של התעלה המרכזית נמצא בונקר הפיקוד התת-קרקעי של המוצב. בסמוך לבונקר הפיקוד, ממזרח לגבעה ומחוץ לגדרות שסביבה, עמד מבנה נוסף (כנראה מבנה מגורים) שכונה בפי הצנחנים "בית הטלוויזיה".
בצידו הדרומי של המוצב הייתה תעלה רדודה שחיברה בין התעלה המרכזית לתעלה המערבית ולה שלוחה לכיוון בית הספר לשוטרים. תעלה זו הייתה מוגנת פחות משאר התעלות. על צד זה חלשו כמה בונקרים, שיצרו "שטח הריגה" לכוחות שינסו להסתער על המוצב מכיוון זה. בצד זה היו עוד שלושה בתים, שהיו חלק ממחסני אונר"א, שלאורכם ומדרום להם עברה גדר אבן. במקביל לגדר היה בית אבן מוארך.
מהלך הקרב
שמאל|ממוזער|300px|מפת הקרב. מקרא:1-פלוגה ג' נכנסת לגבעה דרך התעלה המרכזית2-מלמודי מסתער על "משולש האש", נהרג עם כל חייליו3-פלוגה ג' מתפצלת: דדי המ"פ פונה ימינה לתעלה ההיקפית המזרחית, מחלקת יורם ממשיכה למרכז הגבעה4-מילר בראש כוח מפלוגה ג' נתקל באש מבית הטלוויזיה, רוב אנשיו נפגעים וההתקדמות נבלמת5-יורם כובש את מרכז הגבעה6-מחלקה מפלוגה א' בפיקוד עופר מצטרפת לקרב, חוברת לכוח מילר בתעלה המזרחית וממשיכה להתקדם7-יורם נהרג. צביקה נוטל את הפיקוד וחובר למילר ועופר בתעלה המזרחית8-מ"פ ג' מזעיק את פלוגה ב', בפיקוד דודיק. פלוגה ב' נכנסת מכיוון בית הספר לשוטרים9-המ"מ יואב מסתער על "משולש האש" ומצליח לשתק אותו. נהרג בהסתערות האחרונה10-סמ"פ ב', ניר, מתקדם בתעלה המערבית. שולח את איתן נאוה לחפות מחוץ לתעלה, עד לנפילת איתן סמוך ל"צומת הפצועים"11-"הבונקר הגדול" - הכוחות השונים חוברים. פיצוץ הבונקר הגדול וסיום הקרב.
תכנון
פיקוד המרכז הועיד את חטיבה 55 למטרת יצירת הקשר עם הר הצופים, דרך שכונת שייח' ג'ראח, וכיבוש השטח מדרום לשכונה, עד מוזיאון רוקפלר. מח"ט 55, אלוף-משנה מרדכי גור, נפגש בערב 5 ביוני במפקדה שבבית ההסתדרות עם אלוף הפיקוד עוזי נרקיס ונציג המטכ״ל רחבעם זאבי לתדריך; בתחילה נקבעה תחילת המתקפה ל-23:00 בלילה, אך בהמשך נדחתה השעה ונשקלה מתקפה ביום שתוכל להסתייע בהפצצה אווירית. לאחר התעקשות המח״ט גור ומפקדי הגדודים להלחם בלילה נקבעה שעת השי״ן ל-02:00.
המח״ט גור חילק את המשימה בין גדודי החטיבה. על גדוד 66, בפיקודו של יוסי יפה, הוטל לפרוץ את הקו העירוני באזור שכונת סנהדריה, לכבוש את בית-הספר לשוטרים וגבעת התחמושת, ולהמשיך מהם לשכונת שייח' ג'ראח, שם יועד להתמקם במלון אמבסדור שבמרכזה.
מפקד הגדוד החליט לפרוץ פרצה אחת בגדרות בית-הספר לשוטרים, שדרכה תוכנן לעבור הגדוד כולו. על פי התכנית הייתה אמורה פלוגה ד' של הגדוד, בפיקוד גיורא אשכנזי, לפרוץ את הגדרות מול בית-הספר לשוטרים. פלוגה ב', בפיקוד דוד (דודיק) רוטנברג הייתה אמורה לחדור ראשונה דרך הפרצה, לכבוש את תעלת הקשר לאורך בית-הספר לשוטרים בואכה גבעת התחמושת, ולאחר מכן להמתין בפאתי הגבעה כעתודה, בכוננות לסיוע בכיבוש הגבעה. פלוגה ג', בפיקוד עובד (דדי) יעקובי הייתה אמורה לנוע בעקבות פלוגה ב' דרך השטח הכבוש, לתקוף את גבעת התחמושת מעורפה - אגפה הדרום מזרחי - ולכבוש אותה. פלוגה א', בפיקוד גבי מגל, תוכננה לנוע דרך השטח שנכבש על ידי הפלוגות שקדמו לה, ולנוע אל תוך שכונת שייח' ג'ראח. כוח נוסף תוכנן לכבוש את מוצב המטלית הצהובה, מדרום. ששת הטנקים מגדוד 182 שצורפו לכוח נועדו לשמש לסיוע ועתודה.
תחילת הקרב וכיבוש בית הספר לשוטרים
אור ליום שלישי, 6 ביוני 1967, בשעה שתיים ועשרים אחר חצות, החל ריכוך ארטילרי של מטרות ההתקפה. יחידות הסיוע תקפו באש מרגמות ותותחים את מתחם גבעת התחמושת. תוך כדי חילופי האש הארטילרית בין שני הצדדים החלו הצנחנים להבקיע את המערך הירדני בקו העירוני תוך שהם נתקלים באש המגנים ובגדרות התיל. בסופו של דבר נפרצו ארבע הגדרות, והצנחנים החלו להיכנס לתעלת הקשר המובילה לבית הספר לשוטרים. כבר בשלב זה התברר כי תעלות הקשר צרות מאד: לא רק שלא היה בהן מקום לשני לוחמים זה בצד זה, עובדה שהקשתה מאוד על החייל המוביל להתחלף לאחר שאזלה תחמושתו, אלא שגם לוחם בודד עם חגור מלא ציוד ותחמושת התקשה להתקדם.
הצנחנים הצליחו לחדור לתוך מבנה בית הספר לשוטרים ללא קשיים מיוחדים, מאחר שחיילי הלגיון הערבי נטשו את המבנה מיד עם תחילת ההרעשה ונסוגו אל תוך מוצב גבעת התחמושת. מוצב המטלית הצהובה נכבש אף הוא ללא התנגדות מיד לאחר מכן, כשכל החיילים בו נסוגים אף הם לתוך הגבעה. פלוגה ב' המשיכה בכיבוש התעלות המובילות למוצב גבעת התחמושת, תוך השתלטות על הבונקרים שבדרכה. הפלוגה מילאה את משימתה, והמ"פ הודיע למג"ד שהוא שולט על הכניסה המערבית למוצב.
כוח הטנקים חדר אל חצר בית הספר לשוטרים, משם פנו שני טנקים דרומה, לעבר דרך שכם, בעוד ששאר הטנקים עוכבו על מנת לשמש חיפוי לכוח הפורץ לגבעה לכיוון מוצב גבעת המבתר.
הלחימה על גבעת התחמושת: השלב הראשון
מפקד פלוגה ג', דדי, חילק את חייליו לשלושה כוחות. כוח אחד, בפיקוד המ"מ דני יצחקי אמור היה להיכנס לתעלה המזרחית. כוח שני, בפיקוד המ"מ אמור היה להיכנס אל התעלה המערבית ולכבוש אותה. כוח שלישי, בפיקוד דדי עצמו והמ"מ מילר, יועד להיכנס אל התעלה המרכזית. אולם בשל המהומה הגדולה וההפגזה הארטילרית שנחתה סמוך מאוד לצנחנים השתבשו העניינים: המחלקה בפיקודו של יורם טעתה ונכנסה אל התעלה המרכזית, שהוליכה אל מרכז הגבעה; דדי, יחד עם מחלקתו של מילר טעו ונכנסו לתעלה המזרחית; ואילו דני המשיך בעקבותיו של יורם אל מרכז הגבעה. כך לא נכנס כוח כלשהו לחלק המערבי של הגבעה. חוליה ממחלקתו של יורם, בפיקודו של הסתערה אל תוך שטח ההריגה שכונה "משולש האש", וארבעה מאנשיה נהרגו והשאר נפצעו. יורם לא ידע על כך והמשיך להתקדם בתעלה המרכזית, הצליח להגיע אל מרכז הגבעה ולכבוש את המבנים שעמדו במרכזה.
דדי עצמו התקדם יחד עם מחלקה נוספת בתעלה המזרחית. בתחילה הייתה ההתקדמות קלה, והדיווחים מהמחלקה בתעלה המרכזית יצרו אצל מפקד הפלוגה את הרושם המוטעה שההשתלטות על הגבעה תהיה קלה ולא יהיה צורך בסיוע מפלוגה אחרת. תמונת הקרב הזו הייתה מוטעית; דדי לא הבין שטרם התרחשה ההיתקלות עם הכוח העיקרי במוצב, ולפיכך דיווח למג"ד כי די בכוחו שלו בלבד להכרעה מהירה של מוצב גבעת התחמושת, והמג"ד הסיק מדיווח זה כי ניתן להמשיך במשימה הבאה - היאחזות במלון אמבסדור. הוא הורה לפלוגות א' ו-ד' להמשיך לכיוון המלון ואלו אכן כבשו את הצומת האסטרטגי של שייח' ג'ראח.
ואולם כאשר הגיעו הצנחנים לחלקה הצפוני של הגבעה החלה תמונת הקרב להשתנות. הכוח שלחם בתעלה המרכזית נתקל בהתנגדות קשה מול בית הטלוויזיה, ונחשף לאש הלוחמים הירדנים שבגבעת המבתר ובחלקה הצפוני של הגבעה עצמה. הכוח ספג אבדות רבות, ובשלב מסוים נותר מפקד הפלוגה עם שמונה לוחמים בלבד. הכוח השלישי שנותר, כאמור, בשלושת הבתים הצטרף ללחימה והחל לנוע בתעלה המרכזית, משם עבר לתעלה קצרה שהייתה בין התעלה ההיקפית המזרחית לתעלה המרכזית. כוח זה, בפיקודו של איילון, כבש את בונקר הפיקוד.
מחלקתו של יורם שהגיעה למרכז הגבעה כבשה את מבני המגורים שעמדו שם, והמשיכה צפונה, שם ניהלה קרב עם עמדת תותח ללא רתע (תול"ר), בו נהרג המ"מ יורם. מ"מ נוסף שהיה במקום, , נטל את הפיקוד והצליח להשמיד את התול"ר, ומשם להגיע אל הקטע הצפוני של התעלה ההיקפית. כך היו שלוש המחלקות של פלוגה ג' כל אחת על ציר נפרד: יחידה אחת ליד בית הטלוויזיה, יחידה שנייה ליד צריפי המגורים ויחידה שלישית בקרב מר לכיבוש תעלות הקשר המרכזיות. דדי הבין שמצב פלוגתו חמור, ושללא תגבורת לא יצליח להשתלט על הגבעה; הוא החליט להזעיק את פלוגה ב', בפיקוד דודיק, לעזרה.
שלב שני: כניסת פלוגה ב' לקרב
שמאל|ממוזער|250px|משולש האש
הלחימה בגבעת התחמושת נכנסה לשלב האינטנסיבי ביותר. תגבורת ראשונה שנשלחה לגבעה הייתה מחלקה מפלוגה א', שכזכור המשיכה הלאה לכיוון שייח' ג'ראח. מחלקה אחת, בפיקודו של , שהייתה עסוקה בכיבוש בתים ממזרח לגבעה, נשלחה לסיוע לפלוגה ג'. המחלקה נכנסה לתעלה המזרחית והמשיכה בעקבות מחלקתו של מילר, שנבלמה כאמור מול "בית הטלוויזיה". מחלקה זו הצליחה להמשיך צפונה ולחמה באיטיות בחלקה הצפוני של התעלה ההיקפית, מול התנגדות עזה. הכוח בפיקודו של צביקה חבר אליה מאוחר יותר, וכך גם הכוח בפיקוד של אילון שכבש את בונקר הפיקוד; כוחות אלה התקדמו בתעלות לכוון התעלה המערבית והבונקר הגדול שהיה במרכזה. בשלב זה עלה השחר, ולאורו נחשפו הצנחנים לעיני החיילים הירדנים הן בבונקרים של הגבעה והן לחיילים ירדניים שישבו במוצב גבעת המבתר. רוב הלוחמים נפגעו וממחלקות שלמות נותרו רק קומץ של לוחמים.
משנודע למג"ד על המצב הקשה בגבעת התחמושת הוא הורה למפקד פלוגה ב' להיכנס לגבעה. מפקד הפלוגה, דודיק, הורה לסגנו ניר ניצן לנוע בתעלה המערבית, והוא המשיך לכיוון התעלה המרכזית. עם תנועתה אל תעלות הקשר נכנסה הפלוגה לשטח ההריגה שנקרא, כאמור, משולש האש; מיד נפגעו מפקדים ולוחמים נוספים. דודיק הצליח להמשיך בהתקדמותו אל התעלה המרכזית ובמהלך ההתקדמות וההשתלטות על התעלה פגש ליד בתי המגורים את דדי, מ"פ ג', שדווח לו על מצבה הקשה של פלוגתו. דדי סיפר שיש לו נפגעים רבים וכי הלוחמים המעטים מפוזרים ברחבי המוצב. הלחימה בתעלות הקשר נמשכה, מספר הפצועים וההרוגים המשיך לעלות ולא הושגה הכרעה.
פלוגה ב' הייתה מפוצלת בשלב זה לשני כוחות: כוח אחד, בפיקוד המ"פ דודיק, שלחם בתעלה המרכזית, וכוח שני, בפיקוד הסמ"פ ניר, שלחם בתעלה מערבית. בין שני הכוחות פעלה מחלקתו של המ"מ , שהסתערה על משולש האש. בשלב זה הגיעו שני טנקים לגבעה. היו אלה הטנקים אשר ריתקו קודם לכן באש את מוצב גבעת המבתר והופנו עתה על ידי הסמג"ד דורון לגבעת התחמושת. יואב ביקש את חיפוי הטנקים, ובעזרתם הצליחו למוטט את הבונקרים הירדניים בשטח ההריגה ולכבוש את התעלה הרוחבית. יואב עצמו נהרג במהלך ההסתערות האחרונה על הבונקרים. הלוחמים הנותרים המשיכו בהתקדמותם עד אשר הגיעו למקום בו התחברה התעלה הרוחבית עם הקטע המערבי של התעלה ההיקפית, מקום אשר כונה מאוחר יותר "צומת הפצועים".
במקביל המשיך הסמ"פ ניר ניצן, להתקדם, בראש עשרה לוחמים, בתעלה ההיקפית המערבית. ההתקדמות הייתה איטית וקשה. כל שלושה מטרים ניצב בונקר, שהיה מאויש בלגיונרים שירו אש כבדה והשליכו רימוני יד. מעבר לבונקרים, היו מחוץ לתעלה ליגיונרים רבים, שנמלטו מעמדותיהם וירו מבחוץ אל החיילים הישראליים שהיו בתוך התעלות. ניר חשש שהכוח בפיקודו, שהיה בעמדת נחיתות בתוך התעלה, ייפגע מאש זו. הוא החליט לשלוח מקלענים אל מחוץ לתעלה כדי לחפות על הכוח. ראשון יצא המקלען ישראל צוריאל, שחיפה מבחוץ עד שאזלה תחמושתו והוא חזר פנימה. אחריו יצא נפתלי כהן, שחיפה מבחוץ ברובהו עד שנפצע וחילץ את עצמו לאחור. ניר פקד כעת על המקלען איתן נאוה לצאת מחוץ לתעלה. מעשה הגבורה של איתן הונצח בשירו של יורם טהרלב, גבעת התחמושת, במילים שצוטטו מפיו של הסמ"פ, ניר ניצן:
עם נפילתו של איתן עלה שוב המקלען צוריאל במקומו; הצנחנים המשיכו הלאה בחיפוי שלו מבחוץ, והשאר כבשו את התעלות עד שהגיעו בסמוך לבונקר הגדול. עתה ידוע כי בשלב זה נותרו בצפון הגבעה 11 לוחמים ירדניים, שלושה מהם בבונקר הגדול. השאר הצליחו לברוח ולסגת לעבר תל שועפט.
שלב שלישי: הבונקר הגדול וסיום הקרב
שמאל|ממוזער|250px|לוחם צה"ל בעת הקרב על גבעת התחמושת. נראה שזוהי התעלה המערבית
הבונקר הגדול היה עמדת מקלע כבד, יצוקה בטון מזוין בעובי 40 ס"מ ומחופרת היטב במרכז התעלה ההיקפית המערבית. הבונקר היה בנוי חדר בתוך חדר. החיילים הירדניים שהיו מבוצרים בעמדה, ישבו למעשה בתוך בונקר הנמצא בתוך בונקר, ולהם תחמושת ונשק לרוב. הבונקר נמצא בנקודה קריטית: כל הכוחות שפעלו בגבעה התכנסו לכיוונו, מן התעלה ההיקפית מצפון (מחלקת עופר והכוח של צביקה) מן התעלה ההיקפית מדרום (הכוח של ניר) וממרכז הגבעה (הכוחות של פלוגה ג'). יקי חץ (חיימוביץ) שהפך להיות חיל החוד של הכוח מפלוגה ב' שהגיע מצפון, מצא עצמו מול פתח הבונקר והשליך פנימה רימון. לאחר קרב יריות ורימונים החליט יקי להיכנס בזהירות לתוך הבונקר, נתקל בחייל ירדני והצליח לפגוע בו.
הצנחנים, שהבינו את מבנהו של הבונקר, ניסו לשתק אותו בעזרת מטול רקטות נגד טנקים, "בזוקה". ואולם, שתי פצצות שנורו גרמו נזק מועט בלבד לבונקר המבוצר היטב. לאחר שגם ניסיון זה לא הצליח לשתק את העמדה נעשה ניסיון לפגוע בעמדה בעזרת אחד משני הטנקים שפעלו על הגבעה, אך הטנק לא יכול היה להנמיך די הצורך את תותחו כדי לפגוע בבונקר. יהודה קנדל יצא מהתעלה, זחל לכיוון הבונקר, טיפס על גג העמדה, התכופף ושילשל לתוכה רימון. בכך איפשר לחיילים אחרים להגיע לבונקר ולהניח מטעני חומר נפץ. כוח נוסף שהגיע הביא חומר נפץ שהונח על הבונקר; 16 ק"ג של חומר-נפץ הופעלו והבונקר הושמד בבוקר 6 ביוני. זה היה סיומו של הקרב.
הלוחמים שנותרו בחיים התארגנו לפינוי הנפגעים, וחוליות נוספות סרקו את התעלות וריכזו את הפצועים. הכוחות עדיין היו תחת אש מגבעת המבתר, קרב יריות שנמשך עד לשעה 12:00, בה כבשו כוחות מחטיבה 10 את מוצב גבעת המבתר.
יום למחרת הקרב, נכנס כוח מפלוגה ב' של משמר הגבול, בפיקוד מפקד הפלוגה צבי בן אליהו, והשתלט בפעם השנייה על גבעת התחמושת. ההשתלטות ארכה כ-8 שעות ובמהלכה נאספו כ-60 שבויים ירדניים.
36 צנחנים נהרגו בקרב זה - 21 בגבעת התחמושת ו-15 בתעלות הקשר המתחברות אל הגבעה. כ-70 חיילים ירדניים נהרגו בהגנה על גבעת התחמושת - כמחצית הכוח שהיה במוצב.
עיטורים
שמאל|ממוזער|250px|טיפול בפצוע צה"ל בגבעת התחמושת. מאחור נראה אחד ממבני המגורים של החיילים הירדניים, במרכז הגבעה
חמישה עשר לוחמים בקרב זכו לעיטורים שונים:
עיטור הגבורה הוענק לטוראי איתן נאוה
עיטור העוז הוענק ללוחמים:
החובש רב"ט יגאל ארד
טוראי דוד שלום ()
טוראי ראשון יעקב חיימוביץ ()
עיטור המופת הוענק ללוחמים:
סרן ניר ניצן ()
סגן מפקד פלוגת השריון סרן רפי ישעיה ()
סגן צבי מגן ()
סגן יורם אלישיב ()
הרופא סגן ד"ר אורי פרנד ()
רב"ט ישראל צוריאל ()
רב"ט אברהם קטן ()
החובש רב-טוראי אורי לבוביץ ()
טוראי דידיה גוטל ()
טוראי נפתלי כהן ()
טוראי יהודה קנדל ()
ביקורת ומחלוקת
במהלך השנים נשמעו ביקורות על הקרב ודרך ניהולו, בקרב לוחמי החטיבה ובין היסטוריונים צבאיים, כמו אורי מילשטיין. מספר הנופלים הגבוה, וההרגשה כי הקרב עצמו לא היה הכרחי, הלהיטו את הוויכוח. הטענות נגעו לנשק שאותו נשאו הלוחמים - נשק ארוך קנה (רובים מדגם FN), שלא התאים ללחימת תעלות; למידע ולאימון - הצנחנים לא ידעו דבר כמעט על גבעת התחמושת; וכן לעצם נחיצות הקרב - גבעת התחמושת על מגיניה הירדניים המחופרים בבונקרים לא היוותה איום על כיבוש ושליטה מלאים בירושלים, וניתן היה - על פי המבקרים - לכתר את הגבעה מבלי לכבשה ולהניח ללוחמים הירדניים להיכנע עם ניתוקם מהצבא הירדני.
יודגש כי הביקורת לא הייתה על הלוחמים שלחמו על הגבעה, אלא התמקדה בפיקוד החטיבה ופיקוד מרכז.
מודיעין
לפני מלחמת ששת הימים, נאסף מידע מודיעיני רב על המערך הירדני, אך לקראת ההתקפה קיבלו קציני המודיעין של הצנחנים שני תצלומים של היעד בלבד. בכתבתו הקרב על הקרב על ירושלים שפורסמה בעיתון הארץ מצטט הכתב אנשיל פפר את מיכה עשת קמב"ץ גדוד 66, שסיפר: "...אפס חומר מודיעיני. מוטה לקח את המג"דים לסיור אבל כל מה שהיה זה תצפית שראו בעין, לחלקנו הייתה היכרות עם הקו העירוני מקורס מ"פים אבל שום תוכניות להתקפה. לפני הקרב ראינו בקושי את הצללית של בית הספר לשוטרים". כן מצוטט בכתבה עמוס נאמן קצין האג"מ בחטיבה הירושלמית שמספר כי הוא העביר לקציני הצנחנים את כל המפות ותצלומי אוויר שהיו על קירות המפקדה.
כיבוש הגבעה
שמאל|ממוזער|250px|לוחם צה"ל בעת הקרב על גבעת התחמושת
הטענה המרכזית שהועלתה בידי מבקרים היא שהקרב למעשה לא היה נחוץ. המבקרים טוענים שבתכנונים שנעשו לפני המלחמה לא הייתה כל כוונה לכבוש את גבעת התחמושת אלא לעקוף אותה ולחבור ישירות להר הצופים.
טענה שנייה שהועלתה הייתה שאיחור של שלוש שעות בלוח הזמנים הפך את הקרב שתוכנן ללילה לקרב שנוהל לאור יום.
טענה שלישית נוגעת לריכוך המוקדם, שלא נעשה כיאות. לפי טענה זו, סגן הרמטכ"ל, חיים בר-לב, הציע לאלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס לדחות את ההתקפה ולהתקיף תחילה את המוצב בהפצצות מהאוויר, אך בסיכומו של דבר בוצעה ההתקפה ללא ריכוך של ממש. מג"ד השריון שלחם בירושלים, סא"ל צביקה דהב, טוען שאם היו משתמשים בכוח הטנקים באופן מושכל ניתן היה לפצח את ביצורי גבעת התחמושת מרחוק.
חלוקת הגזרות ותכנון הקרב על ידי אלוף הפיקוד הביאה לכך שכיבוש מוצב המבתר יהיה באחריות חטיבה 10, אך תיעשה בשלב מאוחר יותר. כתוצאה מכך יכלו חיילים ירדניים ממוצב גבעת המבתר לירות על הצנחנים הנלחמים על הגבעה. התיאום בין הכוחות היה גרוע, וגם לאחר שנכבש מוצב המבתר ירו הצנחנים "ירי דו צדדי" לכיוונו ומטוסים של חיל האוויר ערכו גיחת הפצצה על מוצב המבתר. כתוצאה מכך נהרג מחטיבת הראל.
ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין מוסיף ביקורת על תפקוד מפקד הגדוד יוסי יפה, שישב לטענתו, במלון אמבסדור מבלי לדעת מה קורה בגבעת התחמושת. ביקורתו של מילשטיין מופנית גם כלפי מפקד החטיבה, מרדכי גור, שלדבריו לא עבר את הקו הירוק, אלא ישב בחפ"ק ברחוב יואל בירושלים מבלי לנהל את הקרב.
אתר הנצחה
השיר
הקרב על גבעת התחמושת הונצח בשיר בשם "גבעת התחמושת" שכתב יורם טהרלב כמה חודשים לאחר המלחמה והלחין יאיר רוזנבלום.
טהרלב התבסס בכתיבתו על טקסטים מגיליון מיוחד של עיתון במחנה בו סופרו סיפוריהם של מקבלי הצל"שים במלחמה. חלק מהטקסטים המתארים את הקרב מנקודת מבטם של החיילים אף שולבו בשיר בהקראה מהירה ודינמית בין קטעי השירה. עם זאת, תיאור הקרב בשיר אינו נאמן למציאות. כך למשל, הירדנים לא הפעילו בקרב מרגמות 120 מ"מ כמאמר השיר (אך היו בו מרגמות מסוג אחר).
ראו גם
שכונות הבריח
קריית הממשלה (מזרח ירושלים)
לקריאה נוספת
גדעון אביטל אפשטיין, 67 ,ירושלים מלחמה, הוצאת מטר, 2017
יוסי בלום הלוי, גבעת התחמושת - מלחמה לוחמים וזיכרון, הוצאת מיתאם, 2020
שאול ובר, הקרב על גבעת התחמושת - רקוויאם לגבעה נעלמה, הוצאת כרמל, 2016
אריה יצחקי, "מלחמת ששת הימים", אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני
אריה יצחקי, שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, הוצאת אריאל
משה נתן, המלחמה על ירושלים, הוצאת אותפז, תל אביב 1968
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של גבעת התחמושת
מורשת הקרב, באתר ההנצחה לחטיבת הצנחנים משחררי ירושלים
תיאור מפורט של הקרב מתוך הספר "בעקבות לוחמים" מאת אריה יצחקי
תמונות מאתר ההנצחה ב"גבעת התחמושת", פורום צבא וביטחון, באתר פרש
תוכניות, צילומים ופרטים טכניים על אתר גבעת התחמושת, בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה 2006
יורם טהרלב, גבעת התחמושת, שיר בביצוע להקת פיקוד מרכז
אלי אשד, מהמוצדקים בפזמוני ישראל
'אל נא תנחילנו' שיר זיכרון למילותיו של נתן שנור, שנכתב לזכר בנו מאיר שנור שנפל בקרב על גבעת התחמושת (בביצוע אחייניו של מאיר ז"ל)
זיו מאור, איך שוחררה ירושלים, 25 במאי 2006, באתר אומדיה
מיכאל יעקובסון: תמונות וסקירה אדריכלית על אתר ההנצחה באתר 'חלון אחורי', דצמבר 2010
סרט של החינוכית ובו שחזור של הקרב
הערות שוליים
קטגוריה:גבעת התחמושת
קטגוריה:ירושלים: ביצורים
קטגוריה:ישראל: ותיקי צבא ומלחמה
קטגוריה:מזרח ירושלים
קטגוריה:ירדן: קרבות
קטגוריה:חטיבה 55: קרבות ומבצעים
קטגוריה:קרבות יחידות הצנחנים של צה"ל, 1948–1973
קטגוריה:קרבות החזית הירדנית במלחמת ששת הימים
קטגוריה:ירושלים במלחמת ששת הימים | 2024-09-03T12:29:41 |
להקת בנים | שמאל|ממוזער|300px|בקסטריט בויז
להקת בנים היא הרכב מוזיקלי שבו רק זמרים גברים, וקהל היעד העיקרי שלו הוא נערות.
היסטוריה
הרכבים גבריים היו קיימים מאז ומתמיד, החל מ"The Temptations" ועד "חמישיית הג'קסונים", אך מאפייניהם המאוחרים יותר של להקות הבנים, אשר נתנו להם את שמם, הן תנועות ריקוד, חשיפת שרירים, שילוב בין מוזיקת הריקודים לבלדות הרומנטיות-מתקתקות, ועצם הרכבת הלהקה, שלעיתים קרובות מתבצע על ידי מפיקים מוזיקליים וציידי כישרונות.
פורצי הדרך בתחום זה של מוזיקת הפופ היו "ניו קידס און דה בלוק" – 5 זמרים מבוסטון אשר הגיעו לשיאם בסוף שנות ה-80. בבריטניה היו ההרכב "טייק ד'את" שהייתה להקת הבנים המצליחה הראשונה שם, לאחר מכן הופיעו גם "איסט 17" ו"בויזון" האירים. במקביל להם פרצו בקסטריט בויז האמריקאים, שפרצו תחילה בארצות כמו גרמניה ויפן, ורק לאחר מכן בשאר אירופה ובארצות הברית.
הבקסטריט בויז הוציאו 4 תקליטים מצליחים שנכתבו ברובם על ידי צוות כותבי שירים שוודיים. הלהקה הורכבה על ידי לו פרלמן, איש עסקים אשר הרכיב לאחר מכן את מתחריהם הגדולים ביותר – אן סינק וכן או-טאון, להקת בנים אשר תהליך הרכבתה תועד בתוכנית מציאות בת שתי עונות.
אנגליה תססה באופנת להקות הבנים במשך 5 שנים, ובמקביל לדעיכת ההרכבים האמריקאים צצו הרכבים כ"פייב" ו"ווסטלייף" (אשר אף הופיעו פעמיים במדינת ישראל והופיעו במשותף בהופעה אחת על אותה הבמה בפארק הירקון). גלגולים נוספים של להקות הבנים צצו גם לאחר דעיכת הזרם, בשנת 2003 אלה היו "באסטד" האנגלים אשר ניסו לייצר צירוף של פופ-פאנק, כאשר לעומת הרכבים כסם 41 או בלינק-182 הדגש הוא על הפופ, מה שמעיד על כך שכדי להיות מעבר למונח 'להקת בנים' לא מספיק רק לנגן על כלים.
בישראל הוקמו מספר להקות בנים במהלך השנים: היי פייב (הייתה הראשונה והבולטת מכולן), אחריהם להקת עדן (שכללה גם עבריים מדימונה), הבליינים (שמורכבת משניים מיוצאי להקת הרוק זקני צפת: השחקן והזמר מאור כהן והגיטריסט אורן לוטנברג), פור יו (שכללה את השחקן והדוגמן ישראלי גיא אריאלי ועוד שלושה עולים חדשים), גיים בויז.
אף שחברי להקות בנים נוטים לרוב להיעלם עם דעיכת להקותיהם, אחדים מחברי הרכבים אלה המשיכו בקריירת סולו מצליחה לאחר פירוקה של להקת הבנים בה השתתפו. דוגמאות בולטות הן רובי ויליאמס (טייק ד'את), ג'ורג' מייקל (Wham!), ג'סטין טימברלייק (אן סינק) הארי סטיילס (ואן דיירקשן), ניקי ביירן (ווסטלייף) ואמיר פיי גוטמן (היי פייב).
לאחר שקיעת תופעת להקות הבנים בעשור הראשון של המאה ה-21, בתחילת העשור שלאחר מכן זכתה התופעה להצלחה מחודשת, עם פריצתן של מספר להקות בנים, בפרט ואן דיירקשן האנגלית-אירית, ביג טיים ראש האמריקאית ועוד.
ראו גם
להקת בנות
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:פופ | 2024-03-25T00:26:52 |
פרס ספיר | פרס ספיר הוא פרס שמעניק מפעל הפיס אחת לשנה לספר בתחום הסיפורת. הפרס הוא אחד ממפעלי התרבות של מפעל הפיס, נוסד על ידי יושב ראש מפעל הפיס אברהם כ"ץ-עוז לזכרו של פנחס ספיר, ומוענק החל משנת 2000.
תקנון ורוח הפרס מבוססים על מתכונת פרס מאן בוקר הבריטי. פרס ספיר הוא הפרס הספרותי בעל הערך הכספי הגבוה ביותר המוענק בישראל. בשנת 2009 היה גובה הפרס לזוכה 150 אלף שקל, ולכל אחד מארבעת המועמדים הנותרים מוענק פרס בסך 25 אלף שקל. בנוסף זכאי הזוכה במקום הראשון לתמיכה בתרגום ספרו לשפה זרה, על פי בחירתו.
הענקת הפרס
מנהל קרן ספיר בוחר את יושב ראש חבר השופטים לאחר התייעצות עם אנשי ספרות. לאחר מכן, בהתייעצות עם יו"ר חבר השופטים, בוחר המנהל את יתר השופטים ששת השופטים ומביא את הרשימה לאישור דירקטוריון הקרן. השופטים מתחלפים מדי שנה בחלקם, ושמותיהם נותרים חסויים עד להכרזת הזוכה בפרס, פרט ליושב ראש. עם השנים היו טענות כי לא רק אנשי ספרות בולטים נבחרים לתפקיד. כך, לדוגמה, היו"ר הראשון היה השופט בדימוס שאול אלוני.
השופטים בוחרים תחילה חמישה ספרים שפורסמו בשנה האחרונה כמועמדים סופיים לפרס, מתוך רשימה של ספרים שמגישות להם הוצאות הספרים הגדולות על פי שיקוליהן. מתוך החמישה נבחר כעבור מספר שבועות הזוכה, ושמו מתפרסם בשבוע הספר העברי.
חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר משתתפים בשורה של מפגשים ספרותיים עם קוראים ברחבי הארץ בחסות מפעל הפיס, שהפעיל בשנת 2005 גם מפעל-הימורים קטן בעניין הפרס: 30 המהמרים הראשונים שינחשו נכונה את שם הזוכה, יזכו בחמשת הספרים שהיו המועמדים הסופיים.
בשנת 2006 החליטה הנהלת הפרס להנהיג חידוש: גם יצירות ישראליות שנכתבו בשפות זרות, תורגמו לעברית וראו אור בחמש השנים האחרונות, תוכלנה להשתתף בתחרות. מדובר ביצירות ספרותיות מתורגמות שנכתבו בידי סופרים אזרחי ישראל הכותבים בשפה זרה. החידוש נועד לאפשר ליוצרים ישראלים הכותבים ברוסית, ערבית, אנגלית ושפות נוספות, להתמודד בתחרות. יוצרים אלה יוכלו להתמודד במסלול הרגיל של הפרס או במסלול נפרד, שיועד רק ליצירות מתורגמות ובו תיבחר יצירה אחת בלבד; למחברה יוענק פרס עידוד יצירה בסך 25 אלף שקל. כמו כן, החל משנה זו לא מוטל מס הכנסה על הפרס.
בשנת 2014 הוחל בחלוקת פסלון מיוחד לזוכי הפרס.
פסילות של מועמדים וזוכים
בשנת 2003 נפסלה מועמדותו של אתגר קרת, לאחר שהתברר שתקנון הפרס דרש שבספר המועמד לפרס יהיו לפחות 60,000 מילים, וספרו של קרת, "אניהו", לא עמד בכלל זה. לאחר מכן בוטל כלל זה.
בשנת 2009 בוטלה חלוקת הפרס, לאחר שהוכרזו הזוכים, בעקבות תחקיר עיתונאי שהעלה חשש לניגוד עניינים של יושב ראש ועדת הפרס, יוסי שריד. בהסכם פשרה בין הזוכים, שזכייתם בוטלה, למפעל הפיס נקבע כי מפעל הפיס יעניק לזוכים פיצוי כספי.
שינויים בתקנון הפרס
כתוצאה מהביקורת על הפרס וביטולו בשנת 2009, פרסם מפעל הפיס באוגוסט 2010 שינויים שנעשו בתקנון:
בוטל "הקול הכפול" שהיה ליושב ראש חבר השופטים קודם.
נקבע כי כל הוצאה לאור תוכל להגיש כמועמדים לפרס רק חמישה ספרים, מתוכם ארבעה מועמדים לפרס ספיר ועוד ספר אחד לפרס ספר הביכורים. זאת בניגוד לעשרה ספרים מועמדים אותם יכולה הייתה כל הוצאה לאור להגיש קודם.
מועד הכרזת הפרס וחלוקתו שונו. הזוכה יוכרז בסוף השנה האזרחית, להבדיל משנים קודמות שבהן הוענק הפרס בשבוע הספר העברי.
בשנת 2014 עתר הסופר ועו"ד עמית ארד לבג"ץ נגד מפעל הפיס וקרן ספיר לשינוי תנאי הסף בתקנון, הקובע כי רק מו"ל מוכר כהגדרתו בתקנון זכאי להגיש ספרים שהוציא לאור כמועמדים לפרס, בנימוקי אפליה ואי שוויון, לאחר שבקשתו להגיש את ספרו "אריות יהודה - סיפורם המופלא של המכבים" נדחתה, בנימוק שהספר לא הוצא לאור על ידי מו"ל מוכר כהגדרתו בתקנון, וזאת אף על פי ש"אריות יהודה" נערך על ידי אמנון ז'קונט ופרופ' גבריאל מוקד. בג"ץ המליץ למפעל הפיס לשנות את התקנון לשנת 2015 ואילך ואפשר לעו"ד ארד להגיש שוב את ספרו כמועמד לפרס. בעקבות המלצת בג"ץ שונה במאי 2015 תקנון הפרס, ונקבע בו שניתן להגיש לתחרות גם ספר שיצא לאור בהוצאה עצמית, וגם ספר שיצא לאור רק כספר אלקטרוני. שינוי נוסף בתקנון קבע שמחבר הספר המועמד לפרס יהיה אזרח ישראל או תושב קבע בה, שמרכז חייו בישראל (הזוכה בשנה הקודמת, ראובן נמדר, אינו מקיים תנאי זה).
ביקורת על הפרס
פעמים אחדות הועלו טענות כנגד הרכבה והחלטותיה של ועדת הפרס. פרופ' מנחם פרי, מו"ל "הספריה החדשה" טען כי: "המאזן המצטבר של הפרס בחמש שנותיו הוא החמצה וביזוי של יותר מדי ספרים בעלי ערך, וקידום סרק של ספרים חסרי ערך באופן שערורייתי. מתברר שעודף כסף לא מביא עמו ערכים ספרותיים." פרי אף הודיע כי כל סופר המבקש לפרסם את ספרו בהוצאתו, לא יוגש על ידו לפרס, ועל הסופרים לקחת זאת בחשבון כשהם חותמים על חוזה איתו (כאמור, הסופר תלוי באופן בלעדי ברצונו הטוב של המו"ל, שכן רק המו"ל רשאי להגיש ספר כמועמד לפרס, ואילו למחבר הספר - בניגוד למצב בפרסים ספרותיים אחרים - אין כל זכות או מעמד לעניין זה). סופרים אחדים, ובהם מאיר שלו, עמוס עוז ואהרן אפלפלד, סירבו להגשת מועמדותם לפרס.
גם בשנת 2006 הועלו השגות שונות על הרכב הוועדה, על רשימת המועמדים הסופית, ועל הספר שנבחר.
הענקת הפרס לספר "אחוזת דג'אני", שיצא בהוצאת ידיעות ספרים, בשנת 2009, עוררה ביקורת רבה, בפרט מצד מעריב. לפי בן-דרור ימיני הספר הזוכה הוא אנטי ציוני ומשתמש במוטיבים אנטישמיים. הוא גם מחה על כך שבראש הוועדה עמד אדם שהיה פעיל פוליטית בעבר. נדב העצני כתב שוועדת פרס ספיר מוטה לכיוון השמאל ולא מתעניינת באיכויות ספרותיות. גל גינת טען כי הזכיות בפרס היו הטבות למקורבים לוועדת הפרס. דני זאק הביע ספק בהגינות נוהלי השיפוט של ועדת הפרס. אמנון נבות כתב שהרצון לזכות בפרס ספיר מעוות את אופן הכתיבה של ספרים רבים בישראל ושהפרס מזיק מבחינה אמנותית ותרבותית. בסופו של דבר, בוטל הפרס לספר זה בעקבות תחקיר עיתונאי שחשף ניגוד עניינים של ראש הוועדה יוסי שריד.
עמיר עקיבא סגל העביר ביקורת על העובדה שהפרס ממומן מכספי הימורים, על כך שהוא משמש לפרסום מפעל הפיס, המעודד להמר, ולמעשה כספי הפרס מגיעים מהמהמרים.
רשימת הזוכים בפרס
שנהסופר/סופרתשם הספר הוצאת ספריםמועמדים סופיים 2000 חיים סבתו "תיאום כוונות" הוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג
אהרן אפלפלד - "כל אשר אהבתי" (הוצאת כתר)
חיים באר - "חבלים" (עם עובד)
יובל שמעוני "חדר" (עם עובד)
רות בונדי - "שברים שלמים" (הוצאת גוונים) 2001דויד גרוסמן "מישהו לרוץ איתו" הוצאת הקיבוץ המאוחדאיריס לעאל - "אושר פתאומי" (כתר)
מירה מגן - "בשוכבי ובקומי, אישה" (כתר)
יהושע סובול - "שתיקה" (הספריה החדשה)
צרויה שלו - "בעל ואישה" (קשת הוצאה לאור) 2002גיל הראבן "שאהבה נפשי" הוצאת כתרגבריאלה אביגור-רותם - "חמסין וציפורים משוגעות" (קשת)
יעל הדיה - "תאונות" (עם עובד)
מרינה גרוסלרנר - "לליה" (ספרי סימן קריאה)
אברהם ב. יהושע - "הכלה המשחררת" (הקיבוץ המאוחד) 2003אמיר גוטפרוינד "אחוזות החוף" הוצאת זמורה ביתןאבשלום קווה - "בושות" (הקיבוץ המאוחד)
אורלי קסטל-בלום - "חלקים אנושיים" (כנרת)
נתן שחם - "צלו של רוזנדורף" (עם עובד) 2004דן צלקה "ספר האלף בית" הוצאת חרגולדודו בוסי - "פרא אציל" (כתר)
דרור בורשטיין - "אבנר ברנר" (הוצאת בבל)
חנוך ברטוב - "מתום עד תום" (זמורה ביתן)
יורם קניוק - "חיים על נייר זכוכית" (הוצאת ידיעות אחרונות) 2005אלונה פרנקל ספר אוטוביוגרפי "ילדה" הוצאת מפהאלון חילו - "מות הנזיר" (חרגול)
מאיה ערד - "מקום אחר ועיר זרה" (חרגול)
אשכול נבו - "ארבעה בתים וגעגוע" (כנרת-זמורה-ביתן)
ישראל סגל - "וכי נחש ממית" (כתר) 2006רון לשם "אם יש גן עדן" כנרת-זמורה-ביתןרות אלמוג - "באהבה, נטליה" (כתר)
יעל הדיה - "עדן" (עם עובד)
מיכל זמיר - "ספינת הבנות" (חרגול)
הגר ינאי - "מכונת הנצח של אלכס" (כתר) 2007שרה שילה
יצירה מתורגמת: אידה פינק "שום גמדים לא יבואו" עם עובד
"כל הסיפורים" עם עובד דרור בורשטיין - "הרוצחים" (בבל)
שושי בריינר - "אהבה עברית" (עם עובד)
ניר ברעם - "מחזיר החלומות" (כתר)
שחר מגן - "שחיטה שחורה" (כתר) 2008צבי ינאי
ספר ביכורים: יפה בן כנען"שלך, סנדרו" הוצאת כתר
"גם כי אלך" הוצאת כתר סמי ברדוגו - "יתומים" (הספריה החדשה)
תמר גלבץ - "מקופלת" (חרגול)
בוריס זיידמן - "המינגויי וגשם הציפורים המתות" (עם עובד)
אילת שמיר - "פסנתר בחורף" (עם עובד) 2009הפרס בוטל בשנה זו (ראו לעיל), לאחר שהוכרז הזוכה: אלון חילו
ספר ביכורים: נועה זית"אחוזת דג'אני" הוצאת ידיעות ספרים
"ארבע אחרי הצהריים" הוצאת מטר אמנון דנקנר - "ימיו ולילותיו של הדודה אווה"
נורית גרץ - "על דעת עצמו"
רונית מטלון - "קול צעדינו"
איריס לעאל - "אש בבית" 2010יורם קניוק
ספר ביכורים: ענת עינהר "תש"ח" הוצאת ידיעות ספרים
"טורפים של קיץ" הוצאת עם עובדניר ברעם - "אנשים טובים" (עם עובד)
לאה איני - "ורד הלבנון" (זמורה ביתן)
סייד קשוע - "גוף שני יחיד" (כתר)
אסף ענברי - "הביתה" (ידיעות ספרים)
הרשימה הארוכה (12 מועמדים):
לאה איני - "ורד הלבנון" (זמורה ביתן)
אלמוג בהר - "אנא מן אל-יהוד" (בבל)
דרור בורשטיין - "קרוב" (כתר)
ניר ברעם - "אנשים טובים" (עם עובד)
ציפורה רוזנשר דולן - "אנחנו ננוח" (זמורה ביתן)
רנה ליטוין - "דור המדבר" (הספריה החדשה)
אסף ענברי - "הביתה" (ידיעות ספרים)
מאיה ערד - "אמן הסיפור הקצר" (חרגול)
יורם קניוק - "תש"ח" (ידיעות ספרים)
אתגר קרת - "פתאום דפיקה בדלת" (זמורה ביתן)
סייד קשוע - "גוף שני יחיד" (כתר)
עמיחי שלו - "הנפשיים" (ידיעות ספרים) 2011חגי ליניק
ספר ביכורים: יאיר אסולין "דרוש לחשן" הספריה החדשה
"נסיעה" הוצאת חרגולדן בניה סרי - "ארטור" (כנרת זמורה ביתן)
משה סקאל - "יולנדה" (כתר)
מתן חרמוני - "היברו פבלישינג קומפני" (כנרת זמורה ביתן)
אורלי קסטל-בלום - "חיי חורף" (הספריה החדשה)
הרשימה הארוכה (12 מועמדים):
משה סקאל - "יולנדה" (כתר)
צרויה שלו - "שארית החיים" (כתר)
יעל נאמן - "היינו העתיד" (הוצאת אחוזת בית)
דן בניה סרי - "ארטור" (כנרת זמורה ביתן)
אשכול נבו - "נוילנד" (זמורה ביתן)
סמי ברדוגו - "זה הדברים" (הספריה החדשה)
בן ורד - "איך הכנתי את עצמי למלחמה" (בבל)
חגי ליניק - "דרוש לחשן" (הספריה החדשה)
מתן חרמוני - "היברו פבלישינג קומפני" (כנרת זמורה ביתן)
אלמוג בהר - "צ'חלה וחזקל" (כתר)
אורלי קסטל-בלום - "חיי חורף" (הספריה החדשה)
דרור בורשטיין - "נתניה" (כתר) 2012שמעון אדף
ספר ביכורים: איילת גונדר-גושן"מוקס נוקס" כנרת זמורה ביתן
"לילה אחד, מרקוביץ'" כנרת זמורה ביתןלאה איני - "סוסית" (כנרת זמורה ביתן)
סמי ברדוגו - "הילד האחרון של המאה" (הספריה החדשה)
בלה שייר - "מט ילדים" (הספריה החדשה)
ירמי פינקוס - "בזעיר אנפין" (עם עובד)
הרשימה הארוכה (12 מועמדים):
הילה בלום - "הביקור" (כנרת זמורה ביתן)
שמעון אדף - "מוקס נוקס" (כנרת זמורה ביתן)
לאה איני - "סוסית" (כנרת זמורה ביתן)
אמונה אלון - "במופלא ממני" (כנרת זמורה ביתן)
סמי ברדוגו - "הילד האחרון של המאה" (הספריה החדשה)
בלה שייר - "מט ילדים" (הספריה החדשה)
אורנה עקאד - "ואדי מילח" (הקיבוץ המאוחד)
אלה יבלונסקי - "הניסוי הגדול" (הוצאת מודן)
דרור משעני - "תיק נעדר" (כתר)
מאיה ערד - "חשד לשיטיון" (חרגול)
ירמי פינקוס - "בזעיר אנפין" (עם עובד)
ערן בר-גיל - "קסם וכזב" (ידיעות ספרים)2013נעה ידלין
ספר ביכורים: מירב נקר-סדי"בעלת הבית" כנרת זמורה-ביתן
"אוקסנה" אחוזת ביתישי שריד - "גן נעמי" (עם עובד)
דרור משעני - "אפשרות של אלימות" (כתר)
אורה אחימאיר - "כלה" (עם עובד)
יהודית קציר - "צילה" (הקיבוץ המאוחד)
הרשימה הארוכה (12 מועמדים):
נעה ידלין - "בעלת הבית" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן)
איריס אליה כהן - "דושינקא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד)
ישעיהו קורן - "שתי כפות ידיים ומלה" (הקיבוץ המאוחד)
יהודית קציר - "צילה" (הקיבוץ המאוחד)
גיא עד - "הבארשבעים" (זמורה ביתן)
אסף גברון - "הגבעה" (ספרי עליית הגג)
גילית חומסקי - "גחליליות" (ידיעות ספרים)
דרור בורשטיין - "אחות שמש" (כתר)
דרור משעני - "אפשרות של אלימות" (כתר)
יזהר הר-לב - "קצב התמוססות הקרחונים" (כתר)
אורה אחימאיר - "כלה" (עם עובד)
ישי שריד - "גן נעמי" (עם עובד) 2014ראובן נמדר
ספר ביכורים: חנה נוימן"הבית אשר נחרב" כנרת זמורה ביתן
"העונה" הוצאת גווניםלאה איני - "בת המקום" (כנרת זב"מ דביר)
חגית גרוסמן - "לילה ולואיס" (כנרת זב"מ דביר)
גלית דיסטל-אטבריאן - "טווס בחדר מדרגות" (זמורה ביתן מוציאים לאור)
אגור שיף - "המאחרים" (עם עובד)
הרשימה הארוכה (12 מועמדים):
לאה איני - "בת המקום" (כנרת זב"מ דביר)
חגית גרוסמן - "לילה ולואיס" (כנרת זב"מ דביר)
גלית דיסטל-אטבריאן - "טווס בחדר מדרגות" (זמורה ביתן מוציאים לאור)
אגור שיף - "המאחרים" (עם עובד)
סלין אסייג - "צעקה הפוכה"
ניר ברעם - "צל עולם"
גיל הראבן - "אני ליאונה"
מתן חרמוני - "ארבע ארצות"
לבנה מושון - "שתיקת הצמחים"
יעל נאמן - "כתובת אש"
דורית רביניאן - "גדר חיה" 2015אורלי קסטל-בלום
ספר ביכורים: איתמר אורלב"הרומן המצרי" הספריה החדשה
"בנדיט" הוצאת עם עובדעילי ראונר - "עריק" (ידיעות ספרים)
ענת עינהר - "תמונות עירום" (עם עובד)
יותם ראובני - "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" (הוצאת אפיק)
סמי ברדוגו - "סיפור הווה על פני הארץ" (הספריה החדשה)
הרשימה הארוכה:
דורית קלנר - "עמקפלסט"
צרויה שלו
סמי מיכאל
אבי גרפינקל
לילך נתנאל
יוסי וקסמן
יוסף בר-יוסף 2016מיכל בן נפתלי
ספר ביכורים: איתן דרור-פריאר"המורה" כתר ספרים
"האצבעות על הגבעה" עם עובדיניב איצקוביץ' - "תיקון אחר חצות" (כתר ספרים)
מיה לוי-ירון על "אישה בשמלה ירוקה" (הקיבוץ המאוחד)
שמעון צימר על "לפעמים הבית הוא רוצח" (אפיק ספרות ישראלית)
ננו שבתאי על "ספר הגברים" (כתר ספרים)
הרשימה הארוכה (12 מועמדים):
יניב איצקוביץ' - "תיקון אחר חצות" (כתר ספרים)
איריס אליה כהן - "גלבי" (הוצאת משכל)
דרור בורשטיין - "טיט" (כתר ספרים)
מיכל בן נפתלי - "המורה" (כתר ספרים)
גבריאל בן שמחון - "המרוקאי האחרון" (משכל)
מיה לוי-ירון - "אישה בשמלה ירוקה" (הקיבוץ המאוחד)
איימן סיכסק - "תשרין" (אחוזת בית ספרים)
משה סקאל - "אחותי" (כנרת-זמורה-דביר)
שמעון צימר - "לפעמים הבית הוא רוצח" (עילמור)
ננו שבתאי - "ספר הגברים" (כתר ספרים)
אודי שרבני - "יש לך בשביל מה" (הקיבוץ המאוחד)
ישי שריד - "השלישי" (עם עובד)2017אסתר פלד "פתח גדול מלמטה" הוצאת בבלשמעון אדף - "קום קרא" (כנרת זמורה-ביתן דביר)
סמי ברדוגו - "כִּי גִי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
אמיר זיו - "ארבעה אבות" (הוצאת עם עובד)
נעה ידלין - "שטוקהולם" (כנרת זמורה-ביתן דביר)
הרשימה הארוכה (12 מועמדים):
אורית אילן - "ספר המעשיות לאמהוֹת" (הוצאה עצמית)
רות אלמוג - "החיים" (כנרת זמורה-ביתן דביר)
סלין אסייג - "פִּרקֵי מכונות" (אחוזת בית ספרים)
גלית דהן-קרליבך - "סוּפה של אליס" (כנרת זמורה-ביתן דביר)
אורין מוריס על הספר "לְרַגֵל עבור מקום אחר" (כנרת זמורה-ביתן דביר)
יותם ראובני - "אשדודים" (אפיק - ספרות ישראלית)
אגור שיף - "אלמוניוּת" (הוצאת עם עובד)
שמעון אדף - "קום קרא" (כנרת זמורה-ביתן דביר)
סמי ברדוגו - "כִּי גִי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
אמיר זיו - "ארבעה אבות" (הוצאת עם עובד)
נעה ידלין - "סטוקהולם" (כנרת זמורה-ביתן דביר)
אסתר פלד - "פתח גדול מלמטה" (הוצאת בבל)2018אתגר קרת
ספר ביכורים: איה קניוק"תקלה בקצה הגלקסיה" כנרת זמורה-ביתן דביר
"ממלכת האי-רצון" הקיבוץ המאוחד ניר ברעם - "יקיצה" (עם עובד)
עלאא חליחל - "להתראות עכו" (עם עובד)
יעל נאמן - "היֹה היתה" (אחוזת בית)
מירב נקר-סדי - "סמאדר" (בבל).
הרשימה הארוכה (12 מועמדים):
"יקיצה" - ניר ברעם (בהוצאת עם עובד)
"להתראות עכו" - עלאא חליחל (עם עובד)
"רוכבי הדלי" - אודי טאוב (כנרת זמורה ביתן דביר)
"אהובתו של רופא הנפש" - חיים לפיד (כתר)
"אני זוכר" - עודד מנדה לוי (משכל)
"היה היתה" - יעל נאמן (אחוזת בית)
"סמאד
"הטנק" - אסף ענברי (משכל)
"רווקים ואלמנות" - ירמי פינקוס (כתר)
"ימים נוראים - גרסת הסופר - "שמעון צימר (כנרת זמורה ביתן דביר)
"תקלה בקצה הגלקסיה" - אתגר קרת (כנרת זמורה ביתן דביר)2019אילנה ברנשטיין
ספר ביכורים: ארנון איתיאל "מחר ניסע ללונה פארק" כנרת זמורה-ביתן, דביר
"אפרת דמשק אפרת" כנרת זמורה-ביתן, דבירהרשימה הקצרה:
יערה שחורי - "שנות העשרים" (כתר)
מיכל בן נפתלי - "בגד מאש" (כתר)
דרור משעני - "שלוש" (הוצאת אחוזת בית)
אילת שמיר - "נטל ההוכחה" (עם עובד)2020סמי ברדוגו "חמור" הספרייה החדשההרשימה הקצרה:
יעקב צ. מאיר -"נחמיה"
גיא עד - "ויקי ויקטוריה"
יוסף בר-יוסף - "אבא, בן, סבתא דינה"
רועי חן - "נשמות" 2021הילה בלום
ספר ביכורים: רומית סמסון"איך לאהוב את בתך" כנרת זמורה-ביתן דביר
"המטבח האחורי" עם עובדהרשימה הקצרה:
דרור משעני - "אמונה"
בוריס זיידמן - "תחנות ביניים"
שמעון אדף - "הלשון נושלה"
יניב איצקוביץ' - "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" 2022אורית אילן
ספר ביכורים: קרן שווץ"אחות לפליאדות" ידיעות ספרים
"פילים לבנים" בבל, ידיעות ספריםהרשימה הקצרה:
ארי ליברמן "השתקן"
צחי פרבר "אבנים"
סמי ברדוגו "כולנו החמישה"
אילנה ברנשטיין "חמתו של תמוז" 2023עופרה עופר אורן
ספר ביכורים: אילנה רודשבסקי"מה קרה להגר באילת?" כנרת זמורה-ביתן דביר
"טסקה" שתיים הוצאה לאורהרשימה הקצרה:
תמי בצלאלי "הו-מאמה"
חנוך מרמרי "סימני שיניים"
אורלי קסטל-בלום "ביוטופ"
גיל הראבן "חיים"
בתרבות
מאיה ערד, שספריה נכללו פעמים אחדות ברשימת המועמדים לזכייה בפרס ספיר, עוסקת בספרה "קנאת סופרות" בסופרת שפרסמה שלושה ספרים, שחשה גאווה רבה על שספרה, נכלל ברשימה הארוכה של פרס ספיר, וחשה תסכול רב על שהספר לא עבר לשלב הרשימה הקצרה.
מתי שמואלוף, שמתגורר מחוץ לישראל, כתב רומן "הפרס" (הוצאת פרדס, 2021) על פרס ברלין לספרות עברית יפה - פרס דמיוני שבא להגחיך את פרס ספיר בישראל, ועל סערה שמתחוללת בין ישראל ובין גרמניה בגלל הפרס.
קישורים חיצוניים
באתר מפעל הפיס
מתי שמואלוף כתב באתר איגוד המשוררים, רשימה "מדוע פרס ספיר לא מוענק לספר שירה", 2011
הערות שוליים
ספיר, פרס
*
קטגוריה:מפעל הפיס | 2024-10-18T07:57:47 |
פופ (פירושונים) | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-03-25T00:55:32 |
אלכסנדר דיומא | דיומא | 2024-06-16T07:44:15 |
אלייז'ה ווד | אלייז'ה ג'ורדן ווד (באנגלית: Elijah Jordan Wood; נולד ב-28 בינואר 1981) הוא שחקן קולנוע וטלוויזיה ומפיק קולנוע אמריקאי. מוכר בשל גילום דמותו של פרודו בגינס בעיבוד הקולנועי לטרילוגיית "שר הטבעות" ובסרט "ההוביט: מסע בלתי צפוי".
ביוגרפיה
ווד נולד בסידר רפידס, איווה, ארצות הברית. הוריו גרושים ויש לו שני אחים. הוא ממוצא אנגלי, אוסטרי, גרמני ודני, והוא חונך כקתולי. כילד השתתף בשיעורי פסנתר. בבית הספר היסודי הופיע בהצגה "צלילי המוסיקה". שנה לאחר מכן הופיע כשחקן ראשי בהצגה "הקוסם מארץ עוץ". הוא שימש כנער המקהלה בהפקה של "See How They Run".
קריירה
ווד דגמן והופיע בפרסומות מקומיות, לפני שמשפחתו עברה ללוס אנג'לס בשנת 1988. הוא נכנס לתחום הבידור בגיל שבע בעידודה של אמו. סוכנות ויליאם מוריס בקליפורניה לקחה על עצמה את קידומו, וכבר בגיל שמונה השתלב בתעשייה.
הופעתו הראשונה הייתה בתפקיד קטן שקיבל בקליפ של פאולה עבדול, "Forever Your Girl". לאחר מכן הופיע בתפקיד קטן בסרט "בחזרה לעתיד 2". ב-1993 לוהק לתפקיד הראשי בסרט "הרפתקאותיו של האקלברי פין", וכן לסרט "הבן הטוב" ביחד עם מקולי קאלקין. ב-1995 הופיע ווד בקליפ של הקרנבריז, "Ridiculous Thoughts". בהמשך הופיע בתפקידים שונים בסרטים נוספים.
התפקיד הבולט ביותר בקריירה שלו, הוא גילום דמותו של פרודו בגינס בעיבוד הקולנועי לטרילוגיית "שר הטבעות" של טולקין (2001-2003).
ב-2005 הקים ווד חברת תקליטים משלו שנקראת "Simian Records". באותה שנה השתתף בסרט "עיר החטאים". ב-2006 הופיע בסרט "בובי", על היום בו נרצח רוברט קנדי. באותה שנה גם דיבב בסרט "תזיזו ת'רגליים". הסרט היה מועמד לפרס גלובוס הזהב וזכה בפרס האוסקר. עוד בקריירת הדיבוב של ווד מופיעה דיבוב הדמות הראשית בסרט 9.
ווד מופיע בסרט הביוגרפי "The Passenger", על חייו של איגי פופ בצעירותו. דיבב במשחק הווידאו "Spyro". ב-2007 השתף בתפקיד ראשי בסרט "רציחות באוקספורד". בין השנים 2011–2014 ווד כיכב בקומדיית המצבים "וילפרד". ב-2016–2017 הוא כיכב בסדרת הטלוויזיה "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי", המבוססת על ספרו של דאגלס אדמס באותו שם.
ב-2022 צפוי לצאת סרט נוסף בהשתתפותו - "הטורף הרעיל" בכיכובו של פיטר דינקלייג'.
פילמוגרפיה
קולנוע
+שנהסרטתפקידהערות1989בחזרה לעתיד 2ילד משחקי וידאו #21990במלכודת התשוקהשוןאבלוןמייקל קיי1991גן עדןוויליארד יאנג1992צעיר לנצחנאט קופרעל כנפי החלוםמייק מרשל1993The Adventures of Huck Finn האקלברי פיןהבן הטובמארק אוונס1994הורים בהזמנהנורת'המלחמהסטיוארט "סטו" סימונס1996פליפרסנדי ריקס1997סופת קרחמיקי קרבר1998פגיעה קטלניתליאו בידרמןסיוט בחדר המוריםקייסי קונור1999The Bumblebee Flies Anywayברני סנואוBlack and Whiteוורן2000שרשרת של טיפשיםמיקי2001שר הטבעות: אחוות הטבעתפרודו בגינס2002Ash Wednesday שון סאליבןThe Adventures of Tom Thumb and Thumbelinaטום ת'אמבדיבוב כל מה שרציתיג'ונס דיליוןשר הטבעות: שני הצריחיםפרודו בגינס2003ספיי קידס 3: סוף המשחקהבחורשר הטבעות: שיבת המלךפרודו בגינס2004שמש נצחית בראש צלולפטריק2005עיר החטאיםקוויןהכל מוארג'ונתן ספרן פוירבלי חוקיםמאט באקנר2006בוביוויליאם אייבריתזיזו ת'רגלייםמאמבלדיבובפריז, אני אוהב אותךלי2007יום הגיוסאהרון פלר2008רציחות באוקספורדמרטין200999דיבוב2010הרומנטיקניםצ'יפ הייז2011תזיזו ת'רגליים 2מאמבלדיבוב2012סלסט וג'סי לנצחסקוטRevenge for Jolly!תומאסManiac פרנקההוביט: מסע בלתי צפויפרודו בגינס2013סיפורי בית העבוטג'וני שואוהתו האחרוןטום סלזניק2014Cooties קלינט הדסוןגם מפיקA Girl Walks Home Alone at Nightמפיקחלונות פתוחיםניק צ'מברסגם מפיק בפועלהרוח העולהסוןדיבובSet Fire to the Starsג'ון מלקולם בריניןגם מפיק2015הילדמפיקצייד המכשפות האחרוןדולן ה-372016האמוןסמל דייוויד ווטרסThe Greasy Stranglerמפיק2017לא מרגישה בבית בעולם הזהטוני2018מנדימפיק2019Come to Daddyנורוול גרינוודדניאל לא אמיתימפיקצבע מהחללמפיק2020האויב המושבעמפיק2021פרופיל פליליבילגם מפיק2023הטוקסיק אוונג'רפריץ גרבינגר2024Bookwormסטראוון וייז2025The MonkeyTBAL.A. Rushסטנלי רייט
טלוויזיה
+שנהסדרהתפקידהערות1990Child in the Nightלוקסרט טלוויזיה של CBS1992Day-Oדאיוסרט טלוויזיה של NBC1994פרייז'ראיתןדיבוב; פרק: "Guess Who's Coming to Breakfast"1996Adventures from the Book of Virtuesאיקרוסדיבוב; פרק: "Responsibility"רצח מאדום לשחורמק'פי ברודמןפרק: "The True Test"1997אוליבר טוויסטארטפול דודג'רסרט טלוויזיה של ABC2002פרנקליןזאב ערבותדיבוב; פרק: "Franklin in Two Places/Franklin's First Star"
ללא קרדיט2004המלך הילג'ייסוןדיבוב; פרק: "Girl, You'll Be a Giant Soon"2006אבא אמריקאיאיתןדיבוב; פרק: "Iced, Iced Babies"Freak Showמארט הסנאידיבוב; פרק: "Mohel-Me-Not: Part 1"2006, 2011רובוט צ'יקןדמויות שונותדיבוב; 2 פרקים2007יו גאבה גאבה!עצמודיבוב; פרק: "Eat"2010Glenn Martin, DDSצ'סטרדיבוב; פרק: "Camp"איש משפחהעצמודיבוב; פרק: "Brian Griffin's House of Payne"2014-2011וילפרדריאן ניומןתפקיד ראשי; 4 עונות; 49 פרקים2012אי המטמוןבן גאןמיני-סדרהאדום נגד כחולסיגמהדיבוב; פרק: "Revenants"2013-2012טרון: הזריחהבקדיבוב; 19 פרקים2014הגן המסתוריווירטדיבוב; 10 פרקים2017-2016סוכנות הבילוש של דירק ג'נטליטוד ברוצמןתפקיד ראשי; 2 עונות; 18 פרקים2020-2018Summer Camp Islandסקסופון היטידיבוב; 5 פרקיםמלחמת הכוכבים: התנגדותג'ייס רקליןדיבוב; 10 פרקים2019היסטוריה שתויהפרסי ביש שלי / ג'ון סי. ריינס2 פרקים2020סרט ביתי: הנסיכה הקסומההנסיך המפרדינקפרק: "Chapter Seven: The Pit Of Despair"2023הצהובותוולטר3 פרקיםאני מזל בתולה (אנ')מנהל סטודיופרק: "The Universe and My Spirit"
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:שחקנים ילדים אמריקאים
קטגוריה:מדבבים אמריקאים
קטגוריה:מפיקי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אוסטרי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא גרמני
קטגוריה:אמריקאים ממוצא דני
קטגוריה:בכירים בתעשיית המוזיקה האמריקאית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1981
קטגוריה:זוכי פרס סאטורן לשחקן ראשי בקולנוע
קטגוריה:זוכי פרס סאטורן לשחקן צעיר בקולנוע | 2024-09-28T20:31:10 |
איי מרקיז | שמאל|ממוזער|250px|יער גשם בפאטו היווא
שמאל|ממוזער|250px|איי מרקיז
איי מרקיז (בצרפתית: Îles Marquises) הם קבוצת איים בפולינזיה הצרפתית שבאוקיינוס השקט.
גאוגרפיה
קבוצת האיים משתרעת לאורך של 400 ק"מ, בין קווי הרוחב: '50 7º עד '35 10º דרום, וקווי האורך '25 138º עד '50 140º מערב, בערך 650 עד 1,000 ק"מ דרומית לקו המשווה וכ-1,500 ק"מ צפונית-מזרחית לטהיטי.
בקבוצת איי מרקיז כ-20 איים המרוכזים בשתי קבוצות משנה. הקבוצה הצפונית כוללת את שלושת האיים המיושבים נוקו היווא , אואה פו , אואה הוקה והאיים הבלתי מיושבים איאו והאטוטו (Hatutu). הקבוצה הדרומית כוללת את האיים המיושבים היווא אואה , טאהואטה , פאטו היווא (Fatu Hiva) והאיים הבלתי מיושבים פאטו הוקו ומוטאנה . האי הגדול ביותר הוא נוקו היווא, שטחו 339 קמ"ר. שטחם הכולל של האיים הוא 1,243 קמ"ר.
מקור השם
את השם "איי מרקיז" נתן לקבוצה מגלה הארצות הספרדי אלברו דה מנדניה כשהגיע לאיים בשנת 1595, במהלך מסעו מפרו לאיי שלמה. מנדניה קרא לאיים "איי מרקיז מנדוסה" (Las Islas de Marquesa de Mendoza) על שם פטרונו, דון גרסיה הורטאדו דה מנדוסה (Don Garcia Hurtado de Mendoza) המרקיז של קנייטה (Marquis de Cañete) והמשנה למלך השולט על פרו.
האיים היו קרויים בפי הפולינזים הקדומים "איי היווא". שמותיהם של שלושה מתוך ששת האיים המאוכלסים, כולל שני האיים הגדולים ביותר, כוללים את המילה "היווא" (ארץ גדולה): נוקו היווא, היווא אואה ופאטו היווא.
הילידים קוראים כיום לאיים "טה אנאטה הנואה" (Te Enata Henua), כלומר "ארץ בני האדם".
טופוגרפיה
האיים הם פסגות של הרי געש כבויים, בחלקם תת-מימיים שעברו תהלכי בלייה. רכסי סלעים גבוהים המגיעים עד גובה של כ-1,000 מ' (הפסגה הגבוהה ביותר 1,260 מ', מצויה באי נוקו היווא), שפסגותיהם משוננות, מרכיבים את רוב נופם של האיים. הרכסים מגיעים בדרך כלל עד קו המים. פלגי הרים חתרו ברכסים עמקים עמוקים וצרים מוקפים בקירות תלולים של בזלת. חוף הבנוי מרצועה צרה של חול געשי שחור נוצר בפתחי העמקים אל הים, כשמשני צדדיו יורדים רכסי ההרים בתלילות לתוך הים. אין באיים מישורי פנים או רמות, ולחלק מהעמקים ניתן להגיע מהים בלבד. למרות האקלים הסובטרופי, לא נוצרו שוניות אלמוגים ליד חופי האיים. הסיבה לכך היא כנראה בשל זרם הומבולדט, זרם ימי קר שמקורו באנטארקטיקה, והמגיע לאיים ממזרח דרך חופה של פרו. חופי האיים בלתי נגישים, למעט מספר מועט של נמלים טבעיים ולכן, התושבים הראשונים התנחלו בפתחי העמקים.
צומח וחי
האיים עשירים בצמחייה הכוללת כארבע מאות מינים מוכרים, רבים מהם זהים לאלו שבאיי החברה. ביניהם: בננות, בטטות, כותנה, במבוק, קנה סוכר, קוקוס ודקלים ננסיים. לעומת זאת, עולם החי דל למדי: יונקים מעטים (בעיקר כלבים, עכברושים וחזירים; גם עולם החרקים והדו־חיים מצומצם. מתוך עשרים מיני הציפורים יותר ממחצית הם ציפורי ים. הים לעומת זאת, עשיר בבעלי חיים כמו בשאר האיים שבאזורים הסובטרופיים של פולינזיה.
האקלים
האקלים באיי מרקיז הוא סובטרופי ומושפע מרוחות הסחר הדרום מזרחיות, ומהים המקלים על עומס החום. הטמפרטורה הממוצעת היא 30 מעלות צלזיוס. תחום הטמפרטורות נע בין 21 ל-32 מעלות. לעיתים נדירות יורדת הלחות מתחת ל-80% וכמות המשקעים נעה בין 750 מ"מ ל-2,500 מ"מ לשנה.
רוחות הסחר הדרום מזרחיות מביאות את ענני הגשם, ולכן צד האיים הפונה לרוח (צד דרום ומזרח) מקבל כמות משקעים גבוהה יותר מאשר הצד המוסתר מהרוח שבו קיימים תנאי יובש חצי מדבריים. לכן, האזורים הדרומיים והמזרחים של האיים משופעים בצמחייה אקזוטית עבותה, בעוד החופים הצפון מערביים צחיחים יחסית, וצמחייתם מורכבת מעצים נמוכים ועשב יבש. האיים הנמוכים יותר (למשל אואה הוקה) או איים בצלם של איים גבוהים (למשל אואה פו החוסה בצלו של היווא אואה) מקבלים מנת משקעים קטנה יותר מהאיים הגבוהים. הגשם יורד באיים במשך כל השנה, אם כי הוא תדיר יותר בין ינואר ליולי. בצורת משפיעה על הצמיחה ותנובת הפרי של הקוקוס ועץ הלחם. בעבר היו באיים עונות בצורת ממושכות (4 שנים בהיווא אואה ושבע שנים באואה פו).
היסטוריה
השפה באיי מרקיז
השפה המרקזית משויכת לקטגורית השפות הפולינזיות המזרחיות מרכזיות, יחד עם, בין השאר הוואית, טהיטית, טואמוטית ומאורית. כל הילידים דוברי שפות אלו קשורים תרבותית וגנטית, מאחר שהיגרו לאוקיינוס השקט ממולדת קדומה במערב פולינזיה.
בין הוואית (הניב הפולינזי המדובר בהוואי) ובין השפה המרקזית, ליתר דיוק, הניב המדובר בקבוצת האיים הדרומית של איי מרקיז, קיים דמיון גדול. עובדה זו הביאה חוקרים למסקנה שהוואי יושבה במקור על ידי ילידים מדרום איי מרקיז, אם כי קיימים חוקרים אחרים שסבורים כי הוואי יושבה על ידי ילידים מטהיטי.
מההתיישבות הראשונה ועד לפני בוא האירופאים
גנאלוגיה שמקורה במאה ה-19 כוללת 90 דורות של תושבי האיים עד לאבות הקדמוניים, האלים אטאה (Atea) ואטאנואה (Atanua). האדם הראשון המוזכר בגנאלוגיה קרוי טיקי (Tiki). אין ספק שהמתיישבים הראשונים הגיעו מהמערב, על פי התרבות, החפצים, השפה ושמות פולינזיים מסורתיים למקומות באיים. ההנחה היא שמקורם של התושבים הראשונים מטונגה או סמואה.
מחפירות ארכאולוגיות שנערכו באיים מצטיירים השלבים הבאים בהיסטוריה של האיים:
שלב ההתיישבות (150 לפנה"ס עד 100 לספירה): חפצים מהתקופה המוקדמת ביותר של ההתיישבות כגון חכות ומשקולות לחכות, מעידים שהמתיישבים הראשונים התגוררו בסמוך לים והיו תלויים מאוד במקורות מזון ממנו (כלומר הם לא עסקו בחקלאות או בגידול בעלי חיים). לא נמצאו עצמות בעלי חיים מבויתים כדוגמת חזירים ותרנגולות. לעומת זאת נמצאו עצמות דגים, צבי ים ועופות ים (יסעור וסולה). שברי חרסים מעידים שהמתיישבים הראשונים הגיעו מאזור תרבות לפיטה שבמערב פולינזיה, או שהיה קשר בין מזרח למערב פולינזיה.
שלב ההתפתחות (100 לספירה עד 1200 לספירה): המתיישבים התפשטו לתוך האיים. סוגי חדשים של חכות דיג וקרדומים נמצאו בחפירות. חפצים כגון קולפנים, מגרדות, ומחבטים לטיפול בירקות מעידים על מעבר לחקלאות. פרי עץ הלחם הפך לחלק חשוב מהתזונה. כמו כן נמצאו עצמות כלבים וחזירים בכמויות מעטות (כלבים נכחדו מאיי מרקיז בסופו של דבר). ילידים מאיי מרקיז מיישבים את איי גמבייה, אי הפסחא ואת ניו זילנד.
תקופת ההתפשטות (1100 לספירה עד 1400): לבסוף, האוכלוסייה התפשטה לכל האזורים הראויים למגורים, כולל פנים העמקים. מתחילים להופיע הפלטפורמות המוגבהות המשמשות בסיס לבתי המגורים (בשפת האי פאהפאה (paepae)), ואתרים מבוצרים מעידים שתחרות על משאבים כנראה הובילה למלחמות. בערמות האשפה מתחילים להופיע סרטנים ועצמות אדם חרוכות המעידות על קניבליזם. כמו כן נמצאים עצמות חזירים, אך לא מצויים יותר כלי חרס. דמיון בין חפצים ממקורות שונים מעיד על קשר עם איי טואמוטו ואיי החברה.
התקופה הקלאסית (1600-1400): המבנים הדתיים והטקסיים, חלקם בגודל מרשים ניבנו אחרי שנת 1400. הכיכרות הציבוריות שנועדו לחגיגות וריקודים ופסלי הטיקי הגדולים אופייניים לתקופה קלאסית זו. על מנת להאכיל את האוכלוסייה הגדלה, ניבנו טרסות ותעלות השקיה לגידול שורש הטארו.
התקופה הקלאסית
הכלכלה בסוף התקופה הקלאסית
הארכאולוגים הגיעו למסקנה כי צפיפות האוכלוסייה הגיע למקסימום שהדיג והחקלאות הייתה יכולה לכלכל, בתקופה בה הגיעו האירופאים הראשונים, בסוף המאה ה-16. וזאת בהתבסס על דוחות מהתקופה, ובהתחשב בשרידים של יסודות הבניינים שנמצאו בכל מקום בו ניתן לגדל מזון. מספר התושבים באיים בתקופה זו מוערך בכ-100,000.
סחר
כבר בתקופה זו תושבי איי מרקיז היו נוהגים לסחור עם תושבי האיים השכנים איי החברה ואיי גמבייה, אולם, ניצול יתר של משאבי טבע באיי גמבייה הביאו להפסקת הסחר בין האיים.
חקלאות
פרי עץ הלחם היה היבול העיקרי. כל פעם שנולד תינוק נטעו לכבודו עץ שפירותיו היו שייכים לתינוק. משפחות נטעו עצים בחצר ליד הבית, בעוד שלמנהיגים היו מטעים. היו מעל שלושים מינים של עץ לחם. העצים שדרשו טיפול מועט, הניבו שניים, שלושה ואפילו ארבעה יבולים בשנה. היבול העודף אוחסן בבורות מיוחדים ועבר תהליך תסיסה שייצר משחה הקרויה מה (ma). בצורת משחה ניתן היה לשמור את העיסה כ-40 שנה. משחת עץ הלחם זו הייתה המגן בפני רעב הנובע מבצורת. בתקופת בצורת הפרי היה נושר מהעץ לפני שהבשיל.
מוצרי חקלאות נוספים שגידלו הילידים כללו קוקוס, בננה, קנה סוכר, בטטות ושורש טארו. כמו כן גידלו הילדים את שיח הקאבה (Piper methysticum Kava), שמהשורש שלו הכינו משקה בעל השפעה נרקוטית מרגיעה. נטיעות התבצעו בזמן גאות או ירח מלא להבטיח שהצמחים יהיו בריאים והפירות גדולים ומרובים.
דיג
הדיג נערך ביחידות או על ידי קבוצת מומחים שהתגוררה בחלק מקודש סמוך לים ודגה (באמצעות סירות קאנו ורשתות) עבור מנהיג השבט (האקא-איקי) של העמק. בזמן מסעות הדיג עבור המנהיג הוטל איסור על כל פעילות ודיבור. אם הדיג היה מוצלח, נערך משתה (קואינה) והדגים חולקו לכל מי שהתגורר בעמק.
דיג התבצע לא רק ברשתות, אלא גם בחכה שבקצה קרס עשוי משריון צדפה או מעצם אדם, חניתות וצלצלים, מלכודות ורעל.
אלי הדיג היו מרובים. לכל סוג של דיג היה אליל משלו. אל הדיג הראשי היה קרוי טאנאאוא (Tana'oa) הקרוי גם "טה פאטו מואנה" (שליט הים).
דת
האלים היו קרויים אטואה (atua). בניגוד למקובל בתרבות המערבית האלים לא נבדלו בצורה ניכרת מבני האדם. אטואה היו ישויות בעלי תכונות וכוחות כמו בני האדם, רק בצורה מוגברת. חלק מבני האדם היו אטואה בחייהם ורובם נהיו אטואה לאחר מותם.
פנתאון האלים של ילידי איי מרקיז עשיר למדי וכלל בין השאר את האבות הקדמוניים בני הזוג אטאה (Atea) ואטאנואה (Atanua), טו (Tu) אל המלחמה, טיקי האדם הראשון, טונופיטי (Tonofiti) ואשתו האנאאו (Hanau) שליטי השאול.
לכל פעילות מיוחדת או לכל תופעת טבע היה אל משלה. כך היו אלים שהיוו הפטרון של בוני הסירות והמגלפים בעץ, ואלים שהיו פטרוני הזמרה.
רוחות האבות הקדמוניים של מנהיגים וכוהנים נוכחו בדמויות העץ או האבן שזכו לסגידה במקדשים (me'ae). במקומות פולחן משפחתיים סגדו לרוחות האבות הקדמוניים של המשפחה.
מבנה חברתי
שבטים: חלק מהעמקים יושבו על ידי שבט אחד, חלק מהעמקים הגדולים יושבו על ידי יותר משבט אחד. כל שבט נשלט על ידי מנהיג הקרוי האקא-איקי (haka-iki). אף על פי שלשליט חזק הייתה השפעה על עמק שלם כשמתחתיו היו מנהיגי משנה, לא היו מלכים ששלטו על איים שלמים. יש עדויות כי במשך השנים נוצרו מעמדות נבדלים בין משפחת המנהיג לשאר השבט. אם כי הפער ביניהם היה קטן. אדם נהיה מנהיג אם היה בראש משפחה גדולה ועשירה, שיצר ברית עם משפחות אחרות בעלות עוצמה באמצעות נישואים או אימוץ.
משק הבית: אזור המגורים הטיפוסי כלל בית לשינה, בית אוכל לגברים, בית בישול שבו היה התנור באדמה אומו (umu) והמקום בו התבצע הפולחן הדתי המשפחתי, בדרך כלל מקום מגודר שבו הוגש מזון לאל המשפחתי. בדרך כלל התגוררו באתר כזה חמש עד שש משפחות. בסמוך היה הבור לאחסון פרי עץ הלחם שעבר תסיסה. עצי לחם, קוקוס ובננות נטעו מסביב. מבנים נוספים כללו אזורים מגודרים לקני סוכר ועץ תות (שמקליפתו יצרו אריגים) ודיר חזירים.
גברים ונשים: כמקובל בתרבויות הפולינזיות נעשתה הבחנה בין גברים שהיו "קאפו" (kapu) כלומר בעלי זכויות ונשים שהיו חופשיות. עם זאת, גם נשים יכלו להיות מנהיגות של שבטים או כוהנת קדושה בהתאם ליכולתה ולשושלת המשפחתית שלה.
משלח יד: תפקידו של אדם בחברה או מומחיותו היו חשובים יותר ממוצאו. בצמוד למנהיג היו ה-טאוא (tau'a), כוהני הדת שתפקידם לשמור על שרידי גופות המנהיגים והכוהנים במקדשים, לנהל את הטקסים הדתיים השבטיים, ולשמש כקולם של האלים. אחריהם בדרגת החשיבות היו הזמרים שניהלו טקסי דת חשובים פחות. דעתם של מפקדים צבאיים (tuhuna o'ono) הייתה נחשבת גם בעניינים אזרחיים. מומחים אחרים כללו נוטעי עצים, דייגים, בוני סירות, מכיני רשתות, יוצרי מחצלות, בנאים, יוצרי אריגים, מקעקעים, וכדומה.
מלחמות
מעשי איבה התחילו כאשר מנהיג או הכוהן שלו חטפו אנשים משבט שכן לצורך קורבן אדם עבור פולחן שנראה להם הכרחי. מהרגע שהקורבן או הקורבנות נהרגו, קרובי משפחתם שאפו לנקם כנגד התוקפים. לעיתים הצורך בנקמה נבע מעלבון אישי, למשל כשקבוצה מארחת לא הסבירה פנים לקבוצה מתארחת. לאחר ההרג הראשון החל מעגל נקמה עד שאחת הקבוצות בקשה שלום, נמחתה מעל פני האדמה או שברחה למקום אחר. השלום שב למקומו, ובריתות נחתמו על ידי החלפת קורבנות אדם או צבי ים ששימשו לעיתים קרובות תחליף לקורבן אדם.
בכל אחד מהאיים היו קיימות טינות מסורתיות. מלחמות התחוללו בין קבוצות השבטים העיקריות של היווא אואה, "נוקו" של החלק המערבי של האי ופפאנה מהחלק המזרחי שלו. אך, אם התחוללה מלחמה בכל האי שתי קבוצות אלו התאחדו כנגד כל השאר. היו גם יריבויות בין האיים.
לעיתים הקורבנות במלחמות אלו נאכלו, כנראה כצורה של נקם.
המפגש עם האירופים
לוח זמנים
1595 - האדמירל הספרדי אלברו דה מנדניה הפליג מפרו בשליחות המשנה למלך בניסיון לחזור על מסע שערך כמעט 30 שנה לפני כן ב-1568, ובו גילה את איי שלמה שבמלנזיה, ובטעות חשב כי גילה בהם זהב. ב-21 ביולי 1595 מגלה מנדניה את האי הדרומי ביותר של איי מרקיז "פאטו היווא", ואחר כך את האיים מוטאנה, טאהואטה והיווא אואה, ומכריז על כל ארבעת האיים כרכוש מלך ספרד. אף על פי שהספרדים התקבלו בידידות רבה על ידי התושבים, הם הרגו כ-200 מהילידים בתקריות שונות. לפני שעזבו, שכבו הספרדים עם נשים מקומיות ולאות תודה זרעו תירס. תירס לא התפתח באקלים של איי מרקיז, מחלות מין (בעיקר עגבת) זכו לעומת זאת להצלחה גדולה יותר עקב חיי המין החופשיים של תושבי האיים. חלפו קרוב למאתיים שנה לפני שהאיים זכו לביקור נוסף.
1774 - מגיע לאיים הקפטן ג'יימס קוק. ביקורו היה פחות טראומטי מביקורם של הספרדים, אף על פי שגם במסע זה נשפך דם.
1791 - מתגלה קבוצת האיים הצפונית של איי מרקיז על ידי האמריקני ג'וזף אינגרהאם (Joseph Ingraham) שעסק בסחר פרוות בין צפון מערב ארצות הברית וסין.
1811 - קפטן ויליאם רוג'רס (William M. Rogers) מגלה עצי אלגום (sandalwood) באיים ואוסף כמאתיים טון עצים לסחר בסין. עצי אלגום נאספו באיים עד 1821, מלאי העצים החל להידלדל.
1813 - דויד פורטר (David Porter) סגן בחיל הים האמריקני נמצא באוקיינוס השקט במטרה ללכוד ספינות לווייתנים בריטיות, בזמן מלחמת 1812 בין ארצות הברית לבריטניה (1812–1815). הוא נוחת בנוקו היווא וכורת ברית עם שבט אחד (Tei'i) כנגד שבטים אחרים (Hapa'a ו-Taipi). אחרי ששבטים אלו הוכנעו, הוא מנסה לספח את איי מרקיז לארצות הברית בשנת 1814. הוא מחתים את המנהיגים על עצומה הקוראת לנשיא ארצות הברית להיות "מנהיג המנהיגים". אלא שהנשיא מדיסון לא רצה באחריות על האיים. וזמן קצר אחרי שפורטר עזב, הקבוצה שהשאיר בנוקו היווא הותקפה ונמלטה להוואי.
1830 - ציידי לווייתנים מבקרים באופן תדיר באיים לצורך אספקה לספינות בזמן הפריחה של צייד הלווייתנים בשנים 1832–1839.
1839 - מיסיונרים קתולים צרפתים מגיעים לאיים ופוגשים אדישות ולעג מצד הילידים; אבל הכנסייה הקתולית תמכה במיסיונרים והם התמידו. בסופו של דבר רוב האוכלוסייה המירה את דתה לנצרות קתולית.
1842 – האדמירל הצרפתי דופיטיה-תואר (Dupetit-Thouars) נוחת בטאהואטה ומשתלט על כל קבוצת האיים הדרומית של איי מרקיז. מאוחר יותר באותה שנה הוא מפליג לטאיאוהא (Taiohae), נוקו היווא, אוסף את ראשי השבטים ומכריח אותם להודות בשלטון הצרפתי.
1845 פאקוקו (Pakoko) מנהיג מקומי ב-טאיאוהא, מכריז על מרד בצרפתים, בשל שבירת טאבו על ידי חיילים צרפתים. הוא מורה להרוג שישה חיילים צרפתים ואחד מהם מוקרב לאלוהיו. פאקוקו נשפט והוצא להורג על ידי הצרפתים. לילידים הוא מסמל את רוח המרי המקומי לשלטון זר.
התנגדות אקראית לשלטון הצרפתי ומעשי תגובה על ידי הצבא הצרפתי נמשכו בכל המחצית השנייה של המאה ה-19. עם זאת, חלומו של דופיטיה-תואר להפוך את איי מרקיז לבסיס ימי ולצומת חשוב באוקיינוס השקט לא התגשם. במחצית השנייה של המאה ה-19 הצרפתים התמקדו ביישוב טהיטי ואיי מרקיז הוזנחו.
ההשפעה הביולוגית של המפגשים
כאשר חוקרי ארצות וסוחרים מערביים החלו לבקר באיים במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 חיו באיים בין 80,000 ל-100,000 תושבים.
בשנת 1863 חיו באיים כנראה 9,000 עד 10,000 תושבים. ב-1904 נותרו רק 4,000; ב-1911 2,890; בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 נותרו רק 1,800. "כולל מעט לבנים, בני תערובת (לבנים וסינים)".
בשנת 1923 התדלדלה האוכלוסייה לכדי 1,200 תושבים בלבד.
האדם הלבן הביא עמו (ועדיין מביא) עגבת, זיבה, סוג של שחפת מהירה, שפעת ומחלות נוספות. מחלת אבעבועות שחורות עשתה שמות בשניים מקבוצת איי הצפון, והסינים הביאו את הצרעת. גם מחלות קלות יחסית היו קטלניות באיי מרקיז מכיוון שלתושבים לא היה חיסון טבעי כנגדם.
התנוונות האוכלוסייה מיוחסת הן למחלות שהילידים לא היו מחוסנים כנגדם, הן למשקאות משכרים, סמים וטבק, והן לחיים הנרפים שניהלו הילדים כתוצאה משבירת הסדר המסורתי הישן.
שיפור במצב הבריאות הביא להתאוששות. ב-1926 היו 2,000 תושבים ב-1970 5,400 וב-1990 7,350.
איי מרקיז בתרבות העולמית
איי מרקיז עשירים במים, בצמחייה ירוקה ועבותה ובאקלים נוח ולכן בעלי הדימוי של גן עדן עלי אדמות משכו אליהם במשך השנים הרפתקנים ורומנטיקנים. הסופר האמריקני הרמן מלוויל התגורר תקופה קצרה בנוקו היווא ואף כתב על כך ספר "טאי פי" (Typee). הצייר האימפרסיוניסטי הצרפתי פול גוגן חי בערוב ימיו בהיווא אואה ואף קבור בה. לימים יבוא בעקבותיו הזמר הצרפתי ממוצא בלגי ז'אק ברל שאף קברו מצוי בהיווא אואה.
ב-2002 התפרסמה נוקו היווא כששימשה כאתר לעונה הרביעית של סדרת הטלוויזיה האמריקנית "הישרדות".
איי מרקיז כיום
האיים הם שטח צרפתי, חלק מפולינזיה הצרפתית, הכוללת ארבע קבוצות איים נוספות, איי החברה, איי טואמוטו, איי גמבייה איי אוסטרל. רוב התושבים הם קתולים.
המטבע כמו בכל פולינזיה הצרפתית הוא הפרנק הפסיפי (Comptoirs Francais du Pacifique franc)
המרכז האדמיניסטרטיבי מצוי בטאיאוהא (Taiohae) בנוקו היווא, בה מתגוררים כ-1,700 תושבים.
מקורות התעסוקה העיקריים הם בעבודות ציבוריות: עבור הממשלה, עבור הקהילה, הכנסייה הקתולית או בתי הספר, אך גם יוזמה פרטית: ייצור קופרה (קוקוס מיובש), דיג, גידול בקר וגילוף אמנותי של חפצי עץ כגון אלות קרב טקסיות, קערות, מגשים, פסלי טיקי וכלי נגינה. רוב הפסלים וחפצי האומנות האחרים נמכרים לתיירים. למעשה, תעשיית התיירות הפכה למקור התעסוקה וההכנסה העיקריים. סביב המקומות המרכזיים כגון טאיאוהא (Taiohae) בנוקו היווא או אטואונה (Atuona) בהיווא אואה, צמחו עסקים כדוגמת בתי מלון קטנים, מסעדות, ארגון טיולים, פעילויות לתיירים והשכרת רכב.
במהלך המאה ה-19 הכנסייה שיחקה תפקיד עיקרי בהרס התרבות המקורית על ידי איסור הלבוש המקומי, שירה וריקוד, שתיית קאבה, רחצה בעירום בפומבי, קעקועים, חניטת מתים ונוהגים דתיים ותרבותיים אחרים.
כיום מתרחשת תחייה של התרבות המקורית. בנוסף לייצור חפצי האומנות תוך שימוש בחומרים ודגמים מסורתיים חזרה לפרוח אומנות הקעקוע, שהייתה פעם סימן לעושר ומעמד חברתי. רבים מהתיירים נוהגים לחזור מהאיים עם קעקועים על הקרסול. בעשור האחרון, הניב של השפה הפולינזית, שהילידים המשיכו לדבר בביתם, הוספה לתוכנית הלימודים של בתי הספר. הכנסייה הקתולית מעודדת את חקר השפה. בניסיון להחיות את הריקוד המסורתי הוקמו קבוצות מחול. הרקדנים מבצעים גרסאות מודרניות של ריקודים מסורתיים כגון מחול החזיר ומחול הציפור (האקא מאנו).
תחיית התרבות המסורתית נמצאת בתחרות מול הסתערות הצרכנות המודרנית בדמות הטלוויזיה. כשילדי התושבים צופים בטלוויזיה בביתם הם נחשפים לסדרות סבון אמריקניות מדובבות לצרפתית, משחקי טלוויזיה, מופעי ספורט מפריז ופרסומות למוצרים שהתושבים כלל לא ידעו שהם צריכים. החינוך בבתי הספר נעשה בצרפתית, ומטיף לערכים ולאורח המחשבה הצרפתי.
במטרה לקרב את התושבים, מפעיל הממשל הצרפתי תוכניות חברתיות שונות כדוגמת טיפול רפואי חינם ומענקי לידה עבור כל ילד שנולד באזורים דלי האוכלוסין.
אתר מורשת עולמית
החל משנות ה-90 של המאה ה-20 פקידים מקומיים שאפו לקדם הכרזה על איי מרקיז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ותהליכי הגשת ההמלצה הגיעו לשיאם ב-2022 ו-2023. ההכרזה התבצעה באופן רשמי ב-2024 והיא כוללת שטחים באיים איאו, האטוטו, נוקו היווא, אואה פו, אואה הוקה, היווא אואה, טאהואטה, פאטו הוקו ופאטו היווא.
לקריאה נוספת
תור היירדאל,Fatu Hiva Back to nature - תיאור שנה באיי מרקיז.
הרמן מלוויל, טאי פי - מתרחש בנוקו היווא שבאיי מרקיז.
רוברט גרייבס The Isles of Unwisdom - סיפור מסעו של אלברו דה מנדניה
קישורים חיצוניים
איי מרקיז - טה הנואה אנטה באתר אונסק"ו
הערות שוליים
מרקיז
מרקיז
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר | 2024-08-06T00:55:46 |
תרבות מצרים העתיקה | לאורך קיומה, תרבות מצרים העתיקה התפתחה רבות ויצרה חידושים במספר תחומי ידע ואמנות.
מדע
המדע במצרים העתיקה היה מפותח בתחומים אחדים:.
גאומטריה
המצרים פתחו שיטות למדידת שטחיהם של המלבן והעיגול ואף ידעו לחשב נפח.
ספירה
במצרים העתיקה התפתחו גם החשבון והמספור. המצרים ספרו בשיטה העשרונית:
ערך1101001,00010,000100,000מיליון או אינסוףהירוגליףZ1V20V1M12D50I8אוI7C11תיאור קו בודד עול של בקר סליל חבל שושנתמים אצבע ראשן אוצפרדע אדם ושתיידיו מורמות
כתיבת מספר התבצעה באמצעות כתיבת רצף ספרות. לדוגמה, על גילוף אבן בכרנך נמצא הסימן הזה, שמשמעותו 4622:
M12-M12-M12-M12-!-V1*V1*V1:V1*V1*V1-!-Z1-Z1-V20-V20
גם שברים ידעו המצרים לחשב, אך לכפול ידעו רק ב-2.
אסטרונומיה
האסטרונומיה המצרית אף היא הייתה מפותחת. המצרים העריכו שאורך השנה היא בת 365 ימים וחילקו את השמיים לקבוצות של מזלות.
רפואה
הרפואה המצרית הייתה מפורסמת בכל רחבי העולם העתיק ואף הניחה את היסוד לרפואה האירופית. הרופאים המצרים אבחנו מחלות רבות ואף נתנו להם הטיפול המתאים. הרופאים המצרים התמחו בריפוי שיניים, בניתוח ראש, ובאיחוי שברים ובחניטה.
אדריכלות
האדריכלות המצרית היא אחת העתיקות מהידועות לנו, ואולי אף העתיקה ביותר (אם מדובר על בניה באבני גזית). התחלתה באלף הרביעי לפני הספירה.
בהתחלתה בנו בטיט עשוי מטין הנילוס על מקלע קני סוף. מאוחר יותר עברו לשימוש בלבנים מאותו טיט מיובשות בשמש - ובעץ (שיטת בנייה זו לא פסקה במצרים עד היום). המבנים האופייניים לאדריכלות המצרית הם גדולי ממדים ובעלי קווים חדים.
הפירמידות - מבני ענק שסודם לא פוענח במלואו עד היום - היוו משכנות למתים, שהמצרים האמינו כי הם מוסיפים לחיות חיי נצח.
הספינקס הוא חיה דמיונית בעלת גוף אריה וראש אדם. המצרים הציבו פסלי ספינקסים רבים, לרוב בזוגות, כדי לשמור על מקומות חשובים. הספינקס במישור גיזה הוא הראשון והגדול מכולם.
כתב
כתב החרטומים, או בשמו הלועזי: הִירוֹגְלִיפִים, שימש כצורת כתיבה באמצעות סמלים וציורים. כתב החרטומים היה הכתב הראשון בעולם.
חלק מהסמלים היוו מילים שלמות וחלקם היו חלקים בתוך מילה. בכתב החרטומים היו למעלה מ-2,000 סמלים. כל סמל מייצג עצם כלשהו, וכל עצם כזה מייצג צליל שבו מתחיל שם העצם או רעיון מסוים הקשור בעצם. לכן, לא פלא שמעט מאוד מהמצריים ידעו לכתוב ולקרוא.
הראשון שהצליח לפענח את צופן כתב החרטומים היה החוקר הצרפתי ז'אן-פרנסואה שמפוליון. הוא עשה זאת באמצעות ממצא ארכאולוגי שנקרא אבן רוזטה, שבה אותו טקסט נכתב ביוונית ובשני סוגי כתב חרטומים.
אמנות
האמנות המצרית רבת חשיבות להתפתחות האמנות המערבית. את האמנות יצרו המצרים עבור המלכים שלהם, אשר נחשבו לאלים. על קירות הקבר ציירו אמנים כל שדרוש למלך לאחר המוות, היינו מזון, משרתים וכן הגנות מפני הכוחות השליליים של עולם המתים.
האמנים ציירו לפי מוסכמות קבועות מראש כגון: האדון צויר תמיד גדול יותר מעבדיו ומשרתיו, עורם של הגברים לעולם כהה יותר משל הנשים, הנשים רזות והגברים חסונים וכן- דמויות האלים היו קבועות. הדמויות כולן צוירו בפרופיל.
האומנות המצרית באה לידי ביטוי בשלושה תחומים: פיסול, תבליט קיר וציור. קווי האופי של תחומים אלה לא השתנו במשך אלפיים שנה, וזאת משום זיקתה של האומנות לדת - השתמרותה של הדת הובילה בהכרח להשתמרותה של האמנות. שיטות הציור על הקברים ובמקדשים עברו מדור לדור.
משימושי האמנות המצרית:
פסלים ותבליטים לזכר המת, עלילותיו במהלך החיים ופסל גדול שניצב ליד הקבר כדי לשמור על ה"כא" - הא כוח החיים של האדם שמתווסף אליו עם הולדתו. עם מותו של האדם יש לשמור על ה"כא" כדי שלא תאבד, על כן מוקם הפסל. הפסל, למעשה, שומר על ה"כא" במקום הגוף.
תבליטים רבים אף שמשו כאנדרטות לקרבות המלכים והמלכים תוארו בהם תמיד כמנצחים. לתבליטים אלו נוספו כתובות בכתב החרטומים שתיארו את האירועים.
עם שלטון היוונים במצרים, במאה השלישית לפני הספירה, הם הושפעו רבות מהתרבות המצרית - האמנות והמערכת התאולוגית, והשפעות אלה חדרו במהרה ליוון.
קטגוריה:אמנות חזותית
קטגוריה:מצרים העתיקה
קטגוריה:מצרים: תרבות
en:Ancient Egypt#Culture | 2023-06-01T05:33:25 |
אינשטיין | REDIRECT אלברט איינשטיין | 2009-07-12T21:44:51 |
ז'וז'ו אבוטבול | ז'וז'ו אבוטבול (נולד ב-11 בספטמבר 1952) הוא עיתונאי, בעל טור ושדרן רדיו ישראלי. אבוטבול כותב במדור הספורט של "ידיעות אחרונות", מגיש תוכנית רדיו לילית בכאן מורשת של תאגיד השידור הציבורי, והשתתף בתוכנית "שירים ושערים" ברשת ב' של קול ישראל.
ביוגרפיה
אבוטבול נולד בעיר קזבלנקה שבמרוקו. הוא עלה עם הוריו כתינוק בן שנתיים בשנת 1954 והגיע עם משפחתו לאשדוד שנוסדה באותן שנים. המשפחה התגוררה בפחון, בו גרו גם סבו וסבתו, הוריו וחמשת אחיו. השניים הקטנים נולדו אחר כך בארץ. כשהיה בן שבע, נטש אביו את המשפחה ואמו נותרה לבדה כשהיא מגדלת שבעה ילדים. עקב תנאי הדלות בבית נשר אבוטבול בילדותו מבית הספר ויצא לסייע בפרנסת המשפחה. בגיל 16 נכנס לתיכון של "הדסה נעורים" שם למד מכונאות ימית. עם סיום לימודיו המקצועיים עבד בצי הסוחר הישראלי עד גיל 17 וחצי ואז עבר לעבוד כפועל בניין.
לאחר שירותו הצבאי חזר לאשדוד ומצא שם עבודה כעוזר מציל בשפת הים. הוא זכה במכרז להפעלת שירות השכרת כיסאות-נוח ב"חוף אורנים" באשדוד ומאוחר יותר גם ברישיון קיוסק שנקרא "החוף המערבי". שבהמשך הפך לפאב ובשלב מאוחר יותר למסעדה.
בשנת 1988 טבע בנו אורן למוות באותו החוף בו הקים את מסעדתו. כמה חודשים מאוחר יותר נקרא החוף על שם בנו: "חוף אורנים".
אבוטבול הפך לדמות תקשורתית ומקושרת לאחר שנחשף לראשונה לציבור בשנת 1990 בכתבה של מוטי קירשנבאום ל"יומן" של ערוץ 1, על חוף הים של אשדוד.
החל לכתוב טור ספורט בעיתון "ידיעות אחרונות", ממנו התפתח טור שבו הביע גם את דעותיו בענייני חברה ופוליטיקה. אבוטבול משלב משלים ובדיחות עממיות בכתיבתו ובדבריו. כשערוץ 10 החל לשדר הגיש במשך תקופה קצרה תוכנית טלוויזיה אישית בשם: "העולם על-פי ז'וז'ו'", שהגישה לקהל את המציאות הישראלית "בגובה העיניים", מנקודת מבטו האישית. מאוחר יותר החל להגיש תוכנית רדיו לילית: "שיחות לילה", בה הוא משוחח עם מאזינים, ב"רשת ב'" של "קול ישראל".
בפברואר 2012 הורשע בהעלמת מס, ונגזרו עליו קנס ועבודות שירות.
ב-27 ביולי 2012 פורסם כי זומן לבירור אצל מנהל קול ישראל, מיכאל מירו, בשל השמעת ידיעה בלתי מבוססת במהלך שידור (הידיעה הייתה שנורו יריות לעבר שיירת מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון במהלך ביקורה בישראל).
באוקטובר 2018 ניצל אבוטבול ממוות לאחר שלקה בליבו. יותר מרבע שעה ניסה הצוות להחיות את אבוטבול כולל מתן של למעלה מעשר מכות חשמל, אך לבו לא הגיב למאמצי ההחייאה ונדם. הוא הועבר תוך כדי החייאה לצנתור שבמהלכו אובחנה חסימה באחד מעורקי הלב הראשיים. לעורק הסתום הוחדר סטנט וקצב הלב חזר לעצמו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:ערוץ עשר: שדרנים, שחקנים ומנחים
קטגוריה:סגל ידיעות אחרונות
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:שירים ושערים
קטגוריה:אשדוד: אישים
קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:בוגרי כפר הנוער הדסה נעורים
קטגוריה:מורשעים בעבירות מס בישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1952 | 2023-08-08T21:33:11 |
דיני חוזים | דיני החוזים הם חלק מהענף המשפטי העוסק בחיובים רצוניים והם חלק מן המשפט האזרחי.
הגדרת החוזה
חוזה הוא הסכם אכיף. דיני החוזים מגדירים את הכללים, העקרונות והסטנדרטים שבמסגרתם תיאכף התחייבות בפועל או שתקנה היא זכויות אחרות (לבד מזכות האכיפה) מקבילות או משלימות (כגון פיצויים בשל הפרת החוזה). רוב השיטות המשפטיות מבחינות בין התחייבות סתמית אשר איננה ניתנת לאכיפה, להתחייבות חוזית הניתנת לאכיפה. מקובל לסבור כי ההבחנה בין "הסכם" ובין "חוזה" הוא יסוד האכיפות או התוקף המשפטי. מקום שלפנינו הסכם הנעדר תוקף משפטי, לפנינו הסכם של כבוד, ומקום שלפנינו הסכם בעל תוקף משפטי, הרי שלפנינו חוזה.
חוזה נִכְרָת כאשר יש "הצעה וקיבול", בהתאם לדרישות . "הצעה", בהתאם לדרישות החוק, היא פנייה של אדם לחברו המעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה, והיא טומנת בחובה את הפרטים המהותיים הכלולים בהצעה. "קיבול", בהתאם לדרישות החוק, הוא הודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה. מקובל לסבור כי משמעות דרישת גמירת הדעת היא כוונה רצינית ושלמה להתקשר בחוזה המסוים עם האדם המסוים. על מנת שתהיה התחייבות חוזית, נדרש אפוא שהצדדים לחוזה יהיו מודעים להתחייבות שהם נוטלים על עצמם, ושתהיה להם כוונה להיכבל משפטית בחוזה המסוים.
דרישה נוספת לכריתת החוזה היא זו המתבטאת במבחן המכונה "הכוונה ליצור יחסים משפטיים". שאלה שבה נחלקו העמדות היא האם מבחן "הכוונה ליצירת יחסים משפטיים" הוא מבחן נפרד וחיצוני ליסוד "גמירת הדעת" האמור בחוק החוזים, או שמא הוא מבחן הנטמע והכלול בו. בעבר, הובעה בפסיקת בית המשפט העליון העמדה שמבחן הכוונה ליצירת יחסים משפטיים הוא חלק מיסוד גמירת הדעת הנבחן המתווה את דרכי יצירת החוזה. מנגד, יש שהביעו עמדה כי מבחן הכוונה ליצירת יחסים משפטיים הוא מבחן סף, חיצוני ונפרד, ליסוד גמירת הדעת. לפי עמדה זו, עוד לפני שבוחנים את השאלה האם נכרת חוזה בין הצדדים בהתאם ליסודות האמורים בחוק, יש לבחון האם הייתה כוונה מקדמית ליצירת יחסים משפטיים במערכת היחסים הנדונה. שאלה זו, איננה רק שאלה עובדתית הבוחנת את המסגרת החברתית שבה ניתנה ההתחייבות (למשל, האם ההתחייבות ניתנה במסגרת עסקית או במסגרת אינטימית בין מכרים) אלא גם שאלה של מדיניות משפטית כללית, שבהתאם לה ניתן להוציא מגדרי דיני החוזים התחייבויות שלא ראוי ולא נכון לעסוק בהן במסגרת הדין.
חופש החוזים
ערך חשוב, אולי המרכזי ביותר, בדיני החוזים הוא עקרון חופש החוזים. חופש החוזים עשוי להיות מוצדק הן על ידי תפיסות אינדיבידואליסטיות (מטעמים של אוטונומיית הרצון החופשי) והן על ידי תפיסות כלכליות המקנות משנה תוקף לרצונם החופשי של הצדדים (מטעמים של השאת רווחת הפרטים המתקשרים והרווחה המצרפית). עקרון חופש החוזים בא לידי ביטוי בהוראות חוק החוזים לפיהן חוזה יכול להכרת בכתב או בעל פה, ובעיקר ב, הקובע כי תכנו של החוזה הוא ככל שיסכימו הצדדים. ביטוי נוסף לעקרון חופש החוזים מצוי בדברי חקיקה רבים המאפשרים התנאה מצד הצדדים על הוראותיהם. במקרים רבים ניתן באמצעות הסכמה בין צדדים להתנות על הוראות חוקים מסוימים. מקובל לומר כי אחד המאפיינים של החקיקה האזרחית הישראלית היא היכולת להתנות על הוראותיה. עם זאת, קיימים חוקים אשר אינם מאפשרים להתנות על הוראותיהם באמצעות "חוזה" בין שני הצדדים גם אם שני הצדדים מעוניינם בכך (לדוגמה: שעות עבודה ומנוחה והגנה על רוכשי דירות, לדוגמה עקרונות כלליים המגבילים את חופש החוזים כגון 'תקנת הציבור'). אופן כריתת החוזה גם הוא, לעיתים, מותנה בדרישות צורניות פורמליות בהקשרים מסוימים. למשל, עסקה במקרקעין אינה יכולה להתבצע בעל פה וטעונה מסמך בכתב (). אם כי המגמה הברורה בהקשר זה בשנים האחרונות היא לסטייה מדרישות פורמליות תוך התקרבות להכרעות ערכיות-מהותיות הנסבות על מהות הפעולה - ועל עקרונות נוספים, כגון עקרון תום הלב - ולא על צורתה החיצונית של הפעולה.
היסטוריה של דיני החוזים בישראל
עם קום המדינה היה הבסיס המשפטי לדיני החוזים נעוץ בשני מקורות חיצוניים. ראשית, נשאבו דיני החוזים מהמג'לה, היא קובץ דיני הממונות העות'מאני שנלקח מן המשפט המוסלמי. כבר בימי המנדט הבריטי היה ברור כי המג'לה היא מסמך מיושן, קאזואיסטי, ואינו תואם את הצרכים של דיני החוזים במדינה מודרנית ומתפתחת. במקום בו לא נמצאה תשובה במג'לה פנו השופטים אל המשפט המקובל הבריטי. גם לאחר קום המדינה נשאבו דיני החוזים משתי מקורות אלו, כאשר אליהם נוספה פסיקה ישראלית חדשה, שפיתח בית המשפט העליון.
בתחילת שנות השבעים החלה חקיקה ישראלית חדשה שקבעה עקרונות ישראליים מקוריים לדיני החוזים, וקבעה מושגי מפתח מקוריים, שקיבלו עם הזמן פרשנות ישראלית מקורית, ללא תלות בכל שיטת משפט זרה (לדוגמה, החיוב לשאת ולתת על כריתת חוזה, והחובה לקיים חוזה בדרך מקובלת ובתום לב).
בימינו תלוי ועומד בשלבי חקיקה "קובץ דיני ממונות" הבא להסדיר מחדש את החקיקה האזרחית הישראלית, ללכד את הסדריה, ולהפוך על פיהם כמה מן הקביעות וההסדרים המצויים בחוקי החוזים הקיימים. בשנת 2011, פורסמה הצעת חוק דיני ממונות ברשומות הכנסת, מהלך המבטא את התקדמותו המשמעותית של הליך חקיקה זה. החקיקה אמורה לאחד ולהסדיר נושאים רבים הקשורים בדיני הממונות ובהם, ובעיקרם, את כל החוקים השונים העוסקים בדיני החוזים.
חקיקה בדיני החוזים
החקיקה בדיני החוזים עוסקת הן בעקרונות כלליים החלים על כל חוזה באשר הוא, והן בהסדרים ראויים בסוגי חוזים מסוימים. המדובר או בסוגי חוזים נפוצים (כגון חוזה המכר), או בסוגי חוזים בהם יש להגן על הצד החלש, והחוק הוא בעל מגמה צרכנית (כגון חוזה הביטוח).
החוקים הכלליים בדיני החוזים הם:
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: החוק עוסק בשאלה מהו חוזה, כיצד הוא נכרת, מהם הפגמים העשויים להביא לביטולו (ולדוגמה טעות, הטעיה, כפייה או עושק), מהן תוצאות הביטול ומהי דרך הביטול, מה יכול להיות תוכן החוזה, כיצד יש להשלים הוראה חסרה בחוזה, כיצד יש לפרש חוזה, מהו חוזה לטובת אדם שלישי, ועוד הוראות רבות.
חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971: החוק מסדיר את הסעדים להם זכאי הצד הנפגע במקרה של הפרת חוזה. הסעדים המוכרים בחוק הם אכיפה, ביטול (הגורר בעקבותיו השבה), ופיצויים.
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962: כיוון שחוזה הוא מפגש רצונות בין שני צדדים כשירים, חוק זה מגדיר מיהו הכשיר להתקשר בחוזה, ומהם הסעדים במקרה של התקשרות עם מי שאינו כשיר.
החוקים העוסקים בסוגי חוזים ספציפיים הם:
חוקי המכר: המדובר בסדרת חוקים העוסקים בחוזה הנפוץ הוא חוזה המכר. החוקים עוסקים בשאלות הנוגעות להעברת הבעלות בממכר, אי התאמה, ושאלות רבות נוספות. המדובר ב, , , וחוקים נוספים.
חוק החוזים האחידים, התשמ"ב-1982: חוזה אחיד הוא חוזה שנוסח על ידי ספק, בלשון אחידה, ומשמש להתקשרות עם מספר בלתי מסוים של לקוחות. לדוגמה, חוזה לרכישת דירה שנוסח על ידי יזם בנייה ומשמש להתקשרות עם כל קוני הדירות באותו פרויקט, כאשר ההבדל בין חוזה לחוזה הוא רק בשם הרוכש ומספר הדירה. החוק מכיר בכך שחוזה כזה נוטה מטבעו לקפח את הלקוח, שהוא הצד החלש, ומכיוון שכך החוק כולל הגדרת תנאים מקפחים שאותם יכול לפסול בית המשפט. כן מקים החוק בית דין לחוזים אחידים.
חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981: חוק מרכזי בדיני הגנת הצרכן, שנועד להגן על ציבור הצרכנים מפני הטעיה וניצול מצד העוסקים. החוק נוצר בעקבות התפתחות חיי המסחר וריבוי תלונות של ציבור הצרכנים בגין הטעיה וניצול. ביסוד החוק ניצבת מצוקת הצרכנים, שמצויים בנחיתות מבחינת כושר המיקוח והמידע שברשותם, לעומת כוחם הרב של העוסקים. החוק עוסק בעסקאות שבין עוסק לצרכן. הגדרת "צרכן": מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו, לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי.
חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981: החוק עוסק בחוזה הביטוח, מתוך מגמה להגן על המבוטח, שהוא החוליה החלשה במשולש מבטח - סוכן ביטוח - מבוטח. החוק מסדיר את הנושא מתוך מגמה צרכנית ברורה.
חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974: החוק עוסק בחוזה הקבלנות, שהוא חוזה למתן שירות עבור תמורה.
חוק השכירות והשאילה, תשכ"ט-1974: החוק עוסק בחוזה השכירות והשאילה, ומסדיר הוראות שונות הנוגעות לעניין זה.
חוק החזר מקדמה בשל ביטול אירוע (נגיף הקורונה החדש), התשפ"א-2020: עוסק במצב שבו שולמה מקדמה לשם קיומו של אירוע באולם אירועים, והאירוע לא התקיים במועד שנקבע לו מחמת הגבלות נגיף הקורונה.
חוק החוזים
בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 נקבעו מספר כללים מהותיים בדיני החוזים:
כאשר לא נקבע בחוזה במפורש הזמן לביצוע החוזה, יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה.
המציע אינו יכול לחזור בו, לאחר שהניצע הביע את הסכמתו בצורה שמחייבת אותו (את הניצע).
המציע הצעה בלתי חוזרת או מציע שקבע מועד לקיבול ההצעה (למשל "עד שבוע"), אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן הניצע דחה את ההצעה.
במודעה שפונה לציבור הרחב או לקהל יעד אחר, כל מי שהמודעה מיועדת אליו נחשב ניצע.
קיבול שיש בו תוספת או הגבלה או שינוי, נחשב להצעה.
ראו גם
חוזה
חופש החוזים
משפט אזרחי
דיני חיובים
פסק דין קלמר נגד גיא
לקריאה נוספת
דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים, (כרך א תשנ"א, כרך א, תשס"ט (עדכון), כרך ב תשנ"ג, כרך ג תשס"ד)
איל זמיר, פירוש והשלמה של חוזים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1996
יונתן יובל, קודיפיקציה חוזית בתחילת האלף השלישי: הקצאת סיכונים לעומת תיקוף של יחסים בחוק דיני ממונות, משפט ועסקים ד, 241 (2006)
גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים: התרופות, 2009
דניאל אמיר, רענן בן-ישי, אביב גאון ויניב כהן, מאמר מערכת – מגמות חדשות בפרשנות חוזים?, משפט ועסקים יא, 431 (2009)
גבריאלה שלו, אפי צמח, דיני חוזים, מהדורה רביעית, הוצאת נבו, 2019
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מונחים משפטיים | 2023-09-27T20:47:40 |
היסטוריה של מצרים | ההיסטוריה של מצרים היא ארוכה ועשירה, עקב זרימת נהר הנילוס על גדותיו הפוריות, כמו גם הישגי התושבים ילידי מצרים והשפעתם החיצונית.
ממוזער|220x220 פיקסלים|ביבליותיקה אלכסנדרינה, ספרייה ציבורית גדולה ומרכז תרבותי. נוסף על כך, היא מבקשת להנציח בעצם קיומה ובפעילותה את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.
פרהיסטוריה
ממוזער|131x131 פיקסלים|חפצים מהתקופה הפרהיסטורית, מ-4400 עד 3100 לפנה"ס. שורה ראשונה משמאל למעלה: צלמית שנהב בדרית, צנצנת מתרבות נקאדה II, פסלון עטלף. שורה שנייה:
דיוריט, סכין צור, לוח ששימש לקוסמטיקה.
חפירות בנילוס חשפה כלי אבן מוקדמים ממיליון השנים האחרונות. ישנן עדויות על פטרוגליפים לאורך טרסות הנילוס ובנאות מדבר. במהלך האלף ה-10 לפנה"ס, תרבות של ציידים-לקטים ודייגים הוחלפה בתרביות חקלאיות. שינויי אקלים או רעיית יתר בסביבות 6000 לפני הספירה החלו לייבש את אדמות מצרים, ויצרו את סהרה עד המאה ה-25 לפני הספירה. עמים-שבטים מוקדמים היגרו לנהר הנילוס, שם פיתחו כלכלה חקלאית מיושבת וחברה ריכוזית יותר.
בערך בשנת 6000 לפני הספירה, הייתה תרבות נאוליתית המושרשת בעמק הנילוס. בתקופה הנאוליתית התפתחו כמה תרבויות קדם שושלתיות במצרים העליונה והתחתונה. התרבות הבדרית ותרבויות נקאדה נחשבות בדרך כלל כתרבויות שקדמו למצרים השושלתית. האתר המפורסם ביותר במצרים התחתונה, מרימדה, קדם לתרבות הבדרית בכשבע מאות שנים. בתקופה זו נמצא לראשונה תיעוד של כתב חרטומים.
מצרים העתיקה
שמאל|ממוזער|100px|פסל נפרטיטי, 1345 לפני הספירה ההיסטוריה של מצרים העתיקה מתחילה באלף הרביעי לפני הספירה ומסתיימת עם נפילתה של הממלכה והפיכתה לפרובינקיה רומית לאחר מותה של המלכה קלאופטרה בשנת 30 לפני הספירה.
הכרונולוגיה המצרית העתיקה מתחלקת לתקופות הבאות:
התקופה הנאוליתית: מתוארכת בין האלף התשיעי לפני הספירה לאלף השביעי לפני הספירה
התקופה הקדם שושלתית: מתוארכת בין האלף השישי לפני הספירה לאלף הרביעי לפני הספירה. מצרים בתקופה זו מחולקת לתרבויות שונות, תרבויות של מצרים התחתונה (הצפונית) ותרבויות מצרים העליונה (הדרומית). התרבויות נבדלו זו מזו בתרבותן החומרית.
התקופה השושלתית הקדומה: מתוארכת לשנים 3150–2686 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 1–2.
הממלכה הקדומה: מתוארכת לשנים 2686–2181 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 3–6.
תקופת הביניים הראשונה : מתוארכת לשנים 2181–2055 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 7–11.
ממלכה תיכונה: מתוארכת לשנים 2055–1650 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 12–13.
תקופת הביניים השנייה (חיקסוס): מתוארכת לשנים 1650–1550 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 14–17.
ממלכה חדשה (אימפריה): מתוארכת לשנים 1550–1070 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 18–20.
תקופת הביניים השלישית : מתוארכת לשנים 1070–664 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 21–25.
תקופה מאוחרת : מתוארכת לשנים 664–332 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 26–30.
התקופה ההלניסטית (תלמיית): מתוארכת לשנים 332–30 לפני הספירה. שלטון בית תלמי.
הציוויליזציה המצרית הקדומה התאחדה בסביבות 3150 לפני הספירה עם האיחוד הפוליטי של מצרים העליונה ומצרים התחתונה תחת הפרעה הראשון של השושלת הראשונה, נערמר. מצרים העתיקה ראתה רצף של כשלושים שושלות המתפרשות על פני שלושת אלפי שנים. במהלך תקופה זו, התרבות המצרית עברה התפתחות משמעותית מבחינת הדת, האמנות, השפה והמנהגים.
השלטון המצרי המקומי נמשך בעיקר עד המאה השישית לפני הספירה. שיאה של מצרים היה באלף השני לפני הספירה, בתקופת הממלכה החדשה. בתקופה זו, מצרים התפשטה עד לדרום טורקיה בצפון ועד לג'בל ברקל בדרום, בסודאן של היום. עם סוף תור הזהב האחרון, הידוע כממלכה החדשה, החלה מצרים העתיקה להידרדר, ומצרים נכבשה בידי כמה כוחות זרים.
בנוסף לנוביה מדרום, האימפריות הגדולות של העת העתיקה מהמזרח התיכון - אשור ופרס כבשו את מצרים והפכו אותה לחלק מנחלתן לזמן מוגבל. למרות הכיבושים, המצרים שמרו על תרבות ייחודית, וכאשר אלכסנדר הגדול הגיע לשם הוא מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר התפרקות האימפריה שלו, אחד מהגנרלים שלו, תלמי בן לגוס, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה הראשונה לפני הספירה, אז כבשה האימפריה הרומית את מצרים. שליטי מצרים התלמיית אימצו את התואר פרעה, בדומה לשליטים קודמים, כמו ארתחששתא השלישי מפרס ואלכסנדר הגדול.
מצרים בתקופת האימפריות הרומית והביזנטית
התקופה הרומית
ממוזער|220x220px|דיוקן אישה בשם איזידורה מאנקירונפוליס, 100–110 לספירה, מוזיאון וילה גטי. אחד מדיוקנאות המומיות מפיום.
האימפריה הרומית, שבסיסה בעיר המדינה רומא, התקיימה באגן הים התיכון החל מימיו של אוגוסטוס (המאה ה-1 לפני הספירה). בשיא התפשטותה, בימיו של הקיסר טראיאנוס, היא חלשה על שטח של כמעט 6 מיליון קמ"ר, בשטחים נרחבים של העולם המוכר. מורשתה של האימפריה הרומית והשפעתה ניכרות עד היום בתחומים נרחבים, בהם השפה, דת, ארכיטקטורה, פילוסופיה, משפטים והממשל. מצרים הייתה פרובינקיה רומית בשנים אלה. בדומה לתקופה התלמיית, חלק מהאוכלוסייה היה יווני ובמקביל השפיעה התרבות המצרית על הרומים (כמו התפשטות פולחן איזיס באימפריה).
על אף שהמצרים הקדמונים עצמם ראו ברומאים פרעונים שלהם ויורשיהם הלגיטימיים של הפרעונים הקדמונים, קיסרי רומא עצמם מעולם לא אימצו תארים או מסורות פרעוניות מחוץ למצרים, שכן הם התקשו להצדיק אותם בעולם הרומי. לרוב הקיסרים לא היה אכפת מהמעמד שהעניקו להם המצרים, כאשר לעיתים רחוקות הקיסרים ביקרו במצרים יותר מפעם בחייהם. תפקידם כמלכי אלים הוכר רק רשמית על ידי המצרים עצמם. מצב זה היה ניגוד חד לבית תלמי, שבילו את רוב חייהם במצרים. פרעונים לפני השתלבות מצרים באימפריה האחמנית שלטו גם הם במדינה מתוך מצרים. אף על פי כן, אסר הקיסר על סנאטורים להיכנס אליה ללא אישורו המפורש, ובניגוד לפרובינקיות אחרות שבהם השלטון היה נתון להלכה בידי הסנאט, במצרים מונה נציב קיסרי שענה אך ורק לפרינקפס. הסיבה לכך הייתה חשיבות אסטרטגית שיחסו הרומאים לפרובינקיה אשר הייתה חלק מ"אסם התבואה" של איטליה.
ממוזער|תבליט מצרי במקדש דנדרה המתאר את הקיסר טראיאנוס בלבוש פרעוני מלא, מקריב קורבן לאלה חתחור ובנה איהי.
מקסימינוס דאיה היה הקיסר האחרון שתואר על ידי המקומיים כפרעה. אף כי הכרטושים מלכותיים נרשמו מתקופות מאוחרות יותר (הכרטוש האחרון שידוע היה בתקופת שלטונו של קונסטנטיוס השני בשנת 340), המצרים שעבדו אלילים השתמשו לאחר מותו בכרטושים של דיוקלטיאנוס, במקום להכיר בקיסרים המאוחרים שהיו נוצרים (פרט ליוליאנוס הכופר).
הדת המצרית דרשה את נוכחותו של פרעה כדי לשמש מתווך בין האלים לבין האנושות. קיסר שייראה כמו הפרעונים היה הפתרון. ככל שהנצרות התקבלה יותר ויותר בתוך האימפריה, ובסופו של דבר הפכה לדת המדינה, הקיסרים כבר לא הסכימו לקבל את ההשלכות המסורתיות של להיות פרעה (עמדה המושרשת היטב בדת המצרית) ובתחילת המאה ה-4, אלכסנדריה עצמה, בירת מצרים מאז תקופתו של אלכסנדר הגדול, הפכה למרכז עיקרי של הנצרות.
התקופה הביזנטית
"האימפריה הביזנטית" או "ביזנטיון" הוא כינוי שניתן לחלקה המזרחי של האימפריה הרומית, שנוצר כתוצאה מפיצול הקיסרות הרומית בשנת 395, והתקיים עד לכיבוש קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1453. מצרים הייתה חלק מהאימפריה עד 639 לספירה. היא הייתה חלק מדיוקסיה וחולקה לפרובנקיות קטנות יותר.
מצרים המשיכה להיות מרכז כלכלי חשוב עבור האימפריה וסיפקה רבים מצרכיה החקלאיים והתעשייתיים, וכן המשיכה להיות מרכז לימוד חשוב.
בתקופה זו התנצרה האוכלוסייה. אלכסנדריה היה חלק מהפנטארכיה הנוצרית העתיקה. במקביל למאבקים בדת המצרית, היו עימותים בתוך הנצרות. הנצרות הקופטית התפלגה מיתר הנצרות במאה ה-6 והייתה לחלק מהנצרות האוריינטלית.
הפילוג נבע ממחלוקת תאולוגית על טיבעו של ישו. ויכוח בולט היה בין אסכולת אנטיוכיה לאסכולת אלכסנדריה. לאחר ועידת כלקדון, באלכסנדריה היו שני פטריארכים: הפטריארך האימפריאלי (שתמך במסקנות הוועידה), הידוע כיום כאפיפיור המזרחי-אורתודוקסי, והפטריארך הלאומי המצרי הלא-כלקדוני, הידוע כאפיפיור הקופטי. מצב זה יצר מתיחות עם השלטון האמפריאלי.
בתקופת ימי הביניים המוקדמים
250px|ממוזער|שמאל|הח'ליפות הפאטימית בשיאה, סביב שנת 1000 לספירה
250px|ממוזער|שמאל|מסגד אבן טולון
בין השנים 30 לפנה"ס עד 639 לספירה נשלטה מצרים על ידי האימפריה הרומית והייתה מוקד חשוב, כלכלית ותרבותית. באלכסנדריה שכנה הספרייה הגדולה והחשובה ביותר בעולם העתיק, הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.
הנצרות הכתה שורש במצרים בשלב מוקדם. כבר בשנת 180 לספירה נוסדה בה אסכולת אלכסנדריה שהייתה מרכז לתאולוגיה ופילוסופיה נוצריות שפעל באלכסנדריה מן המאה השנייה ועד המאה השביעית. מכאן צמחה הנצרות הקופטית, שכללה את רוב האליטה האינטלקטואלית (ולפי המסורת גם את אחרוני הכהנים-המכשפים של מצרים, החרטומים). בשנת 391 הרס תיאופילוס, הפטריארך של אלכסנדריה, את כל המקדשים הפגניים כחלק מהשתלטותה של הנצרות על אלכסנדריה.
בשנת 641 כבש צבא האימפריה המוסלמית את אלכסנדריה, זאת לאחר מצור בן שישה חודשים. לאחר הכיבוש היו ניסיונות בודדים בשנת 645 ו-654 לשחרור העיר על ידי הביזנטים. קיימות עדויות סותרות האם הכיבוש הערבי הוביל לשריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, או שזו גוועה בתהליך הדרגתי והוזנחה, הן על ידי הנוצרים שהסבו עורף לתרבות יוון ורומי והן על ידי המוסלמים. למרות המהפך הפוליטי, מצרים נותרה ברובה ארץ נוצרית, אם כי במשך השנים התקיימו המרות דת רבות לאסלאם. מגמה זו שינתה בהדרגה את הדמוגרפיה המקומית ועד סוף המאה ה-12 הפכה את מצרים לארץ בעלת רוב מוסלמי.
במאה השביעית נכבשה על ידי המוסלמים ומאז ועד המאה השש-עשרה הייתה מרכז חשוב של הח'ליפות המוסלמית שהשתרעה מבגדאד ועד קורדובה. גם כאשר לא הייתה קהיר בירת הח'ליפות, היא הייתה צומת דרכי המסחר החשוב ביותר. בקהיר ובאלכסנדריה הצטלבו דרכי המסחר בים וביבשה ממערב (צפון אפריקה וספרד) מזרחה (עיראק ואף הודו) ומדרום (אתיופיה ותימן) צפונה (סוריה, אסיה הקטנה, יוון, איטליה ואיי הים התיכון). היא נהנתה מכספי המכסים שהוטלו על הסחורות שעברו דרכה ומלומדיה העתיקו ספרים ואגרות שעברו דרכה (כפי שמדגימה הגניזה הקהירית).
קהיר הייתה בירתן של שלוש שושלות בח'ליפות האסלאמית: שושלת טולון (868–905), שהגיעה למעמד עצמאי לאחר שנפרדה הלכה למעשה מהשלטון המרכזי של הח'ליפות העבאסית שנשלטה מבגדאד, השושלת הפאטמית (969-1171) והשושלת האיובית (1172-1250).
אחמד אבן-טולון היה חייל של חיל-משמר ממוצא טורקי, שהוקם על ידי העבאסים ושכן בבגדאד. בשנת 868 נשלח אבן-טולון למצרים כדי למשול בה מטעם הח'ליף העבאסי אל-מועת'ז. במצרים נטל לעצמו אבן-טולון סמכויות נוספות וניהל באופן עצמאי את הכלכלה ואת כוחות הצבא המקומיים, כשהוא שולט על אוצר המחוזות סוריה ומצרים. בשנת 877 נשלח כוח עבאסי להדיח את אבן-טולון מכסאו כיוון שהלה לא הסכים לשלם מס מספיק גדול לח'ליף, אך אבן-טולון הצליח להדוף את המתקפה על שטחו ואף השתלט על סוריה בשנה שלאחר מכן. עם אוטונומיה מלאה, לאחר שכבר לא היה צורך לשלם מיסים לח'ליף העבאסי, התפנה אבן-טולון להשקעת משאבים בבניית תעלות השקיה וצי ימי נרחבים, שהעבודה עליהם תמרצה את הכלכלה המצרית באופן משמעותי. אבן-טולון העביר את הבירה מפוסטאט לאל-קטאיע (שתי הערים הן חלק מקהיר של ימינו) והקים שם את מסגד אבן טולון המפואר, אחד המסגדים הגדולים בעולם. הוא הותיר אחריו צבא עצמאי סדיר ומאומן היטב, כלכלה יציבה וממסד בירוקרטי יציב. האמירים המאוחרים יותר של השושלת לא היו מוצלחים והותירו את ניהול ענייני המדינה לעבדיהם ממוצא טורקי ואפריקאי. השליט החמישי והאחרון של שושלת טולון היה שייבן אבן אחמד אבן טולון, שלא הצליח להתנגד לפלישה הצבאית העבאסית, שהביאה לסופה של שושלת טולון בשנת 905.
השושלת הפאטמית נוסדה בשנת 909 על ידי עבדאללה אלמהדי באללה, שטען לזכות לשלטון על בסיס היותו צאצא של מוחמד, דרך בתו של מייסד האסלאם פאטִמה א-זהרה (ומכאן שמה של השושלת) ובעלה עלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד והאימאם השיעי. במהלך השנים כבשו הפאטימים את כל שטחי הח'ליפות העבאסית. ב-969 כבש אבו תמים מעד אל-מועיז את מצרים וקבע את מרכז הח'ליפות בקהיר. בסוף המאה ה-11 נאלצו הפאטמים להתמודד עם מסעות הצלב, ומצאו עצמם מבססים את שלטונם בתחומי מצרים בלבד. במאה ה-12 החלה המערכת הפוליטית הפאטמית להתערער, ומצרים נכבשה ב-1169 על ידי צלאח אל-דין, שפעל בשליחותו של השליט הסלג'וקי נור א-דין. צלאח א-דין כבש את מצרים לכאורה רק למטרת תשלום החוב ששליט מצרים, שאוואר, היה חייב לשלם לנור א-דין. אלא שבמהלך הכיבוש, שאוואר נהרג, והח'ליפות הפאטמית נותרה ללא יורשים. לאחר מותו של נור א-דין בשנת 1174 השתלט צלאח אל-דין על מצרים והשתמש בה כקרש קפיצה לשליטה בסוריה ובמרחבי הסהר הפורה, בראש השושלת הסונית האיובית.
השושלת האיובית הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בשיא כוחה שלטה על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל, ערב הסעודית ותימן. האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונומיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושלת.
חלק ממסעי הצלב כללו שאיפה לכבוש את מצרים או חלק משטחה. כך בשנים 1248 עד 1257 הונהג מסע צלב למצרים על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת. המסע הסתיים בכישלון ובתשלום של כ-50,000 ביזאנטים (סכום השווה לכל ההכנסות הצרפתיות בשנה דאז), ששולמו ככופר על ידי המלך לואי עבורו ועבור אלפי חייליו שהובסו ונשבו על ידי הצבא המצרי.
התקופה הממלוכית
250px|ממוזער|שמאל|הסולטנות הממלוכית בשיאה (ימי השושלת הבחרית, 1250 - 1382)
במאה ה-13 עלה במצרים שלטון הממלוכים ששלטו בה עד המאה ה-16. הסולטנות הממלוכית נשלטה על ידי עבדים שרובם היו ממלוכים (עבדים-לוחמים שהתאסלמו). מרכז הסולטנות היה בקהיר, והיא השתרעה במשך מרבית זמן קיומה גם על ארץ ישראל ועל סוריה.
ראשית השלטון הממלוכי ב-1250, כאשר גדוד ממלוכי בשירות השושלת האיובית הביס את הצלבנים בקרב מנצורה ועצר את מסע הצלב השביעי. כשהבינו הקצינים הממלוכים שאין בכוונת הסולטאן האיובי החדש אלמלך אלמועט'ם תוראן שאה להעניק לממלוכים פרס על כך שהביסו את הצלבנים, חיסלו קוטוז וביברס את הסולטאן וייסדו למעשה את השושלת הבחרית. סגנו של קוטוז, קצין בשם אייבכ נשא לאשה את פילגשו של הסולטאן אל-מלכ אל-צאלח איוב, שג'ר אל-דור והפך לסולטאן הממלוכי הראשון. בני הזוג שלטו יחדיו, עד שבהתקף זעם רצחה שג'ר אל-דור את אייבכ. לאחר ששג'ר א-דור רצחה את אייבכ, תפס קוטוז את המלוכה. ב-1260 יצא הסולטאן קוטוז עם צבאו לבלום את פלישתו של מונגקה חאן המונגולי. קוטוז הצליח להביס את הצבא המונגולי בקרב עין ג'אלות (מעיין גוליית – הוא מעיין חרוד).
זמן קצר אחרי הקרב, רצח ביברס את קוטוז ועלה לשלטון. ביברס היה המחוקק שקבע את דמותה של ממלכת הממלוכים עד אחריתה, כ-250 שנה מאוחר יותר. במשך 17 שנות שלטונו קיצץ אט-אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית. בשנים 1347–1382 סבלה האימפריה הממלוכית, כמו יתר העולם, מן המגפה השחורה והשלכותיה. אין מספר מדויק למתים, אך לפחות מאות-אלפים מתו במרחב המזרח התיכון. גם מקורות גיוס העבדים התדלדלו באופן חמור. הממלוכים פנו לרכישת ילדים-עבדים מן הבלקן ובעיקר מן העמים הצ'רקסים של הקווקז.
בשנת 1382 עלה לשלטון הסולטאן הצ'רקסי הראשון - ברקוק, אשר ייסד את השלטון הממלוכי הבורג'י (כיוון שמרכזה היה בבורג' - מצודת קהיר). ברקוק שלט שמונה שנים וממותו ואילך, במשך 125 שנה, התחלפו בשלטון סולטאנים צ'רקסים בתדירות גבוהה. בשנת 1453 עלה הסולטאן אל-אשרף לשלטון, אל-אשרף כונן יחסים חמים עם האימפריה העות'מאנית שכבשה באותן שנים את קונסטנטינופול, כיבוש אשר גרם לעושר רב במצרים. עם זאת, עם מינויו של חשק'דם כסולטאן ב-1463 התגלעה מחלוקת בין מצרים לאימפריה העות'מאנית ושני הצדדים ניהלו קרבות מדי פעם. שלטונם של הממלוכים במצרים הסתיים בשנת 1517 לאחר שזו נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית.
האדריכלות הממלוכית ניכרת במצרים במבנה המסגדים, המדרסות, הגשרים, הסבילים והספריות וניכר עד ימינו.
מצרים תחת הכיבוש העות'מאני
בשנת 1517 נכבשה מצרים על ידי האימפריה העות'מאנית. לממלוכים שהמשיכו לשלוט במצרים נותרה אוטונומיה בענייני פנים בלבד. שלטון האימפריה העות'מאנית במצרים התקיים בשנים 1517 עד 1805 ובאופן רשמי עד 1882.
היסטוריה מודרנית
250px|ממוזער|שמאל|תחיית מצרים, פסל מאת מחמוד מוח'תאר משנת 1928 – מסמליה של התנועה הלאומית המצרית
מאבק צרפתי-בריטי על מצרים
בשלהי התקופה העות'מאנית, בשנת 1798, פלש נפוליאון למצרים. כיבוש מצרים נעשה מתוך מטרה פוליטית לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם. נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הוריישו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון בכיוון ארץ ישראל, וכבש את ערי-החוף של אותה תקופה.
התקופה בה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית נוסף על חשיבותה הצבאית: נפוליאון עצמו, וחוקרים שהגיעו עמו, תרו את מצרים בחיפוש אחר עתיקות. בתקופה זו החל המחקר על התרבות המצרית העתיקה, נתגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה, בעזרתה פוענח מאוחר יותר הכתב המצרי העתיק. בנוסף, מיפה חיל ההנדסה של נפוליאון את האזור ויצר את המפה המפורטת, הידועה כמפת ג'קוטין, שהייתה בשימוש לאורך כל המאה ה-19 עד למיפוי הארץ על ידי הבריטים.
לאחר שלוש שנים של קרבות הובסו הכוחות הצרפתיים ונסוגו בשנת 1801. אבן רוזטה, אותה גילו, נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה למוזיאון הבריטי בלונדון. עם זאת, נותרה מצריים עדיין תחת שלטון עות'מאני, ובשנת 1805 מונה מוחמד עלי לשליט מצרים.
שושלת מוחמד עלי 1805–1882
ממוזער|פתיחת תעלת סואץ, 1869
מוחמד עלי באשא (1769–1849), גנרל, מדינאי, ובהמשך סולטאן מצרים, נחשב למייסד מצרים המודרנית. אף על פי שלהלכה היה וסל של האימפריה העות'מאנית, למעשה פעל עלי באופן עצמאי.
הוא מונה לסולטאן של מצרים בשנת 1805, לאחר שבמסגרת תפקידו הצבאי הצליח לעצור את התקדמות צבא נפוליאון. עם קבלת תפקיד הסולטאן והשתלטותו על המדינה טבח במנהיגים הממלוכים. בתחילה סייע לסולטאן העות'מאני מבחינה צבאית בסכסוכים אזוריים ומלחמות; אך בשנת 1831 נפרדו דרכיהם עד כדי מלחמה ביניהם.
מוחמד עלי ביצע רפורמות מקיפות במדינה, כגון הקמת צבא שהתבסס על האיכרים, שבו השתמש כדי להרחיב את גבולות מצרים. השקיע בתשתית ובנה תעלות ודרכים. במידה רבה היה אחראי להפיכתה של מצרים לאחת המובילות ביצור הכותנה. הוא הביא לרפורמות סוציאליות משמעותיות, בהן יצירת מוסדות לימוד מודרניים, אולם את עיקר מאמציו הפנה לחיזוק הכוחות המזוינים. מצרים הפכה למדינה חזקה, מתועשת ולמעצמה אזורית.
בנו, אבראהים פאשא (1789 - 1848), נולד באזור מקדוניה, ידוע כלוחם מוערך, שהממשלה העות'מאנית חששה מכוחו הצבאי הרב. רוב תקופת חייו חי בצל שלטונו של אביו, וכמפקד הצבא המצרי כבש ושלט בארץ ישראל ובסוריה. ב-1840, בשלהי שלטונו של איברהים בסוריה התחוללה עלילת הדם של דמשק. מוחמד עלי ויתר על כסאו בשנת 1848 עקב מחלה קשה, ושלטונו הועבר לבנו אבראהים פאשא למספר חודשים, אך הלה נפטר ממחלה באותה שנה. את מקומו תפס נכדו של מוחמד עלי, עבאס הראשון, שהיה שליט חלש וביטל רבים מחידושי סבו. תחת שלטונו התגברה השפעתה של אירופה על מצרים. ממשיך דרכו היה מוחמד סעיד פאשה (1822 - 1863), בנו הרביעי של המנהיג מוחמד עלי. סעיד היה מקורב למדינות האירופאיות ואף למד בפריז. בתקופת שלטונו קידם רפורמות בענייני חוק, מיסים ומקרקעין, והעניק זיכיון לאיש העסקים הצרפתי פרדיננד דה לספס לחפור את תעלת סואץ.
עם מותו של סעיד בשנת 1863 מילא את מקומו אסמאעיל פאשא. אסמאעיל פתח ביישום תוכניות גדולות לשינויים פנימיים של מצרים. התוכניות כללו עיצוב מחדש של מערכות המכס והדואר, המרצה של התקדמות מסחרית, יצירת תעשיית סוכר, כותנה וסיגריות, בניית ארמונות, בהם ארמון עאבדין אשר החליף את מצודת קהיר כמקום מושבו של השלטון; הגדלת מקורות הבידור של התושבים ובניית בית אופרה ותיאטרון. הוא הרחיב את העיר קהיר במידה גדולה, ובנה עיר חדשה לחלוטין בצד המערבי שלה בדומה לתוכנית אוסמן להתחדשות פריז. העיר אלכסנדריה הורחבה אף היא. בנוסף, החל בתוכנית בנייה של מסילות רכבת ברחבי מצרים. אחד מהישגיו החשובים היה הקמת אספה של בעלי סמכויות בנובמבר 1866. אף על פי שהאסיפה הייתה צריכה להיות גוף ייעוצי בבסיסה, חבריה השפיעו רבות על עניינים ממשלתיים. ראשי כפרים עמדו בראש האספה, ובכך הגדילו את השפעת הפוליטיקה והכלכלה באזורי הכפר. אסמאעיל ערך רפורמה נרחבת בתחום החינוך והורה על הכנסת מקצועות חילונים לתוכנית הלימודים של מערכת החינוך המצרית, אותה הוא הרחיב בצורה משמעותית על ידי בנייה של בתי ספר רבים. כמו כן, הורה אסמאעיל על הקמת מוסדות השכלה גבוהה שיכשירו צעירים בתחומים כגון רפואה, משפטים והוראה. אסמאעיל דגל בפתיחות כלפי אירופה וכלפי הגירה באופן כללי, ובעקבות זאת אירופאים רבים היגרו למצרים. קהילות אירופאיות אלו הקימו מוסדות תרבות והשכלה שונים במצרים ותרמו לפיתוח עיתונות ודפוס (כולל עיתונים חשובים שקיימים עד היום, כגון אל-אהראם). הממשל המצרי תחת הנהגתו של אסמאעיל היה סובלני יחסית ואפשר פלורליזם של דעות פוליטיות בתקשורת המצרית המתפתחת. לפתיחות תרמו גם חפירות ארכאולוגיות שמשכו למצרים מלומדים וסקרנים מרחבי אירופה ופרסמו את פלאיה בעולם, דבר שפיתח את תחום התיירות. מצרים הפכה ליעד תיירות פופולרי ונגיש יחסית והפכה לחלק מ"הטיול הגדול" של צעירים אירופאים בסוף המאה ה-19.
בימי אסמאעיל נכרתה תעלת סואץ על ידי פרדיננד דה לספס. חנוכתה, ב-1869, במעמד כל שועי עולם, הייתה רגע שיא בשלטונו. חזונו של אסמאעיל היה שמצרים תשלוט על נהר הנילוס לכל אורכו, כולל על כל הסתעפויותיו השונות. הסולטאן העות'מאני הסכים ב-1865 למסור לו את מחוז "חבש" העות'מאני שכללה חלק מהטריטוריה שלימים תקבל את השם אריתראה. בהמשך אסמאעיל החל להתפשט עם צבאו לתוך שטחיה של האימפריה האתיופית של יוהנס הרביעי. תחילה אסמאעיל השתלט על שטחים שהיו במחלוקת בין העות'מאנים לקיסרות האתיופית, אך בהמשך פלש עם צבאו גם לאתיופיה עצמה. שני הצבאות ניפגשו לקרב בגונדית (מכונה גם גודה גודה) בבוקר 16 בנובמבר 1875. המצרים נלכדו בעמק והיו מוקפים ברובאים אתיופים מסביב להרים כך שבסופו של הקרב כמעט כל הצבא המצרי הושמד ביחד עם מפקדים ממוצא אמריקאי ואירופי. לאחר התבוסה הח'דיב שלח כוח צבאי שני לנקום את ההפסד בגונדת. המצרים הובסו שוב בקרב גורה (ב-7–9 במרץ 1876). מתיחות רבה נותרה בין שני הצבאות עד הסכם בתיווך אנגלי שנחתם בשנת 1884 ובו מצרים הסכימה להחזיר את השטחים שכבשה לאתיופיה.
הקמפיין הצבאי, כמו גם ההשקעות האדירות בתשתיות היו נטל על האוצר המצרי, שנאלץ לקחת הלוואות בהיקף גדול מכפי יכולת ההחזר שלו, עד כי החוב הלאומי הגיע לכמאה מיליון לירות שטרלינג. ברחבי העולם הוצאו נגד אסמאעיל פסקי דין בבתי דין בינלאומיים, שחייבו אותו להחזיר את ההלוואות ושלטונות אירופה השתמשו במצב זה כדי לסחוט מאסמאעיל זיכיונות שונים. כאשר לא יכול עוד ללוות כסף, מכר אסמעיל ב-1875 את חלקו בתעלת סואץ לממשלת בריטניה במחיר של פחות מארבעה מיליון £; מעשה זה גרם לתחילת ההתערבות הבינלאומית במתרחש במצרים. ב-1876 הוקם ארגון צרפתי-בריטי שהשתלט על ענייני הכספים והשלטון במצרים. ועדת חקירה נוספת הביאה את אסמאעיל להסכים להקמת משטר חוקתי שכלל שרים לא-מצריים. שליטה בינלאומית זו לא הייתה מקובלת בעיני מצרים רבים, שהתאחדו מאחורי קולונל אחמד עוראבי שפצח במרד עוראבי. בתקווה שהמרד ישחרר אותו משליטה אירופאית, אסמאעיל התנגד מעט מאוד לעוראבי, והסכים לדרישותיו לפרק את הממשלה. בריטניה וצרפת דרשו במאי 1879 להחזיר את השרים הצרפתים והבריטים לתפקידם. כאשר הייתה המדינה ברובה בידיו של עוראבי, אסמאעיל לא יכול היה להסכים, וגם לא רצה בכך. האירופאים לחצו על הסולטאן העות'מאני לסלק את אסמאעיל מתפקידו, וכך נעשה. תאופיק, בנו של אסמאעיל, היה ליורשו ושלט אחריו. אסמאעיל עזב במהרה את מצרים ועבר לנאפולי, אך לבסוף הורשה על ידי הסולטאן לגור בארמונו ליד מיצרי הבוספורוס. שם הוא חי פחות או יותר כאסיר עד שנפטר ב-2 במרץ 1895.
מכיבוש בריטי עד עצמאות מדינית
בשנת 1879, לאור דרישה בריטית, הודח אסמאעיל פאשא מתפקידו ובמקומו מונה בנו תאופיק פאשא. בממשל מונו שני מפקחים אירופאים וצבא מצרים הוגבל ל-18,000 חיילים.
בשנת 1882 הכריזה בריטניה על מצרים כעל קולוניה בריטית.
בשנת 1899 נקבע גבולה של מצרים עם הסודאן, עם כיבושו ועם כינון הקונדמיניון.
בשנים 1901–1904 הרחיבה בריטניה את הטריטוריה המצרית והשתלטה על שטחים שנמצאים בחלקים מלוב וסודאן המודרניות.
בשנת 1906 נקבע הגבול עם ארץ ישראל, בעקבות סכסוך טאבה. ב-2 בדצמבר 1925 נחתם הסכם בין מצרים לאיטליה, שקבע את גבולה המערבי של מצרים.
סולטנות מצרים 1914–1922
בשנים 1914–1922 הייתה מצרים תחת פרוטקטורט בריטי.
במלחמת העולם הראשונה שימשה מצרים כבסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל.
בשנת 1919 פרצו במצרים מהומות שהקיפו את כלל האוכלוסייה. המנהיג הבולט של אותן מהומות היה סעד זע'לול, הזכור עד היום כגיבור לאומי בהיסטוריה המצרית המודרנית. מהומות 1919 לא הביאו לעצמאות, אך היוו את הסנונית המבשרת על עצמאות מדינית, ודחפו לתחילתו של התהליך. ב-28 בפברואר 1922 ניתנה הצהרת העצמאות של מצרים, שכללה את סיום מעמדה כשטח כבוש ואת הכרזתה כמונרכיה חוקתית. עם זאת, העצמאות הייתה נומינלית בלבד משום שארבעה נושאים "נותרו לשיקול דעתה של בריטניה" (ביטחון נתיבי התקשורת, הגנה מפני תוקפנות זרה, שמירה על האינטרסים הזרים ועל המיעוטים ושמירה על מעמדה של בריטניה בסודאן).
מתן עצמאות חד-צדדית: ממלכת מצרים 1922–1952
ב-1922 העניקו הבריטים עצמאות למצרים ומינו את המלך פואד כשליט, את מערכת היחסים בין מצרים לבריטניה הגדיר חוזה שהוכתב על ידי הבריטים. עם מותו של המלך פואד בשנת 1936 ירש אותו בנו פארוק. בשנה זו חתמו בריטניה ומצרים על ההסכם האנגלו-מצרי שהעניק להלכה עצמאות למצרים, אך הסדיר את הנוכחות הצבאית הבריטית באזור תעלת סואץ לעשרים שנה נוספות.
במלחמת העולם השנייה שימשה כמחסום אחרון לפני גייסותיו של רומל מלכבוש את ארץ ישראל ולהשתלט על תעלת סואץ. עם תום המלחמה, ב-1947 נסוגו כוחות הצבא הבריטי מרוב מצרים אל האזור האסטרטגי של תעלת סואץ.
ב-1948, עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הייתה מצרים ממנהיגות פלישת צבאות ערב, אולם נחלה מפלה, ובסוף המלחמה נותר בידה רק השטח של רצועת עזה.
מהפכת הקצינים החופשיים ועלייתו של נאצר 1952–1954
הרוחות הלאומיות כנגד השלטון הבריטי, וההתמרמרות על התבוסה שנחלה מידי ישראל הובילה ל"מהפכת הקצינים החופשיים" בשנת 1952. התנועה הדיחה את מלך מצרים פארוק, שנשלח לגלות, והעלתה לשלטון את מוחמד נגיב כנשיא. שיטת השלטון המצרית עברה משיטה מלוכנית לשיטה רפובליקנית, אם כי נשארה לא דמוקרטית. נגיב נותר נשיא מצרים למשך זמן קצר בלבד. עד מהרה הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר ונבחר כנשיא בבחירות בהן היה המועמד היחידי. מהפכת הקצינים החופשיים, שגרמה לשינויים נרחבים במצרים, השפיעה גם על שאר מדינות העולם הערבי.
שלטון נאצר 1954–1970
250px|ממוזער|שמאל|גמאל עבד אל נאצר
גמאל עבד אל נאצר הוביל קו של לאומנות ערבית סוציאליסטית וקשרים חמים עם ברית המועצות (למרות השתייכות רשמית לקבוצת המדינות הבלתי-מזדהות). ב-26 ביולי 1956 הכריז בתגובה על ביטול הסיוע הכספי של הבנק העולמי לבניית סכר אסואן על הלאמת תעלת סואץ על מנת להשתמש ברווחיה לבניית הסכר. בתגובה רקחו בריטניה צרפת וישראל תוכנית לפיה ישראל תתקוף את מצרים ואילו בריטניה וצרפת יכנסו לאזור כדי להפריד כביכול בין הניצים, ובכך ישתלטו על אזור התעלה. מבצע קדש החל בנחיתת צנחנים ישראלים במעבר המיתלה שבחצי האי סיני ב-29 באוקטובר, כוחות בריטניה וצרפת הצטרפו ב-1 בנובמבר, ותוך כמה ימים נכבש כל חצי האי סיני. אולם בלחץ ברית המועצות וארצות הברית נאלצו הכוחות הפולשים לסגת (ראו: נסיגת צה"ל מסיני ועזה (1956 - 1957)), והתעלה הוכרה כרכוש מצרים.
בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת - רע"ם". המילה "רעם", שהייתה לה גם משמעות סמלית, לא נראתה ראויה בישראל, ובעיתונות הכתובה ובשידורי קול ישראל כונה האיחוד בשם "קע"מ" (קהילייה ערבית מאוחדת).
במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, התערבה מצרים במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961 אולם, מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.
בשנת 1962 מונתה חכמת אבו זיד לתפקיד שרה, ובכך הפכה לשרה הראשונה בממשלת מצרים.
בחודש מאי 1967 הכניסה מצרים כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני וחסמה שוב את מצרי טיראן לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל אילת. במלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה נוספת מידי ישראל, חצי האי סיני נכבש על ידי ישראל ותעלת סואץ נסגרה לשייט.
ב-8 במרץ 1969 הכריז נאצר על ביטול הפסקת האש עם ישראל, ובכך החלה מלחמת ההתשה, שהמשיכה עד ה-7 באוגוסט 1970.
ב-28 בספטמבר 1970 מת נאצר, וסגנו, אנואר סאדאת ירש אותו.
שלטון סאדאת 1970–1981
אנואר סאדאת היה נשיא מצרים בין השנים 1970–1981. בתחילת דרכו נחשב לשליט של פשרה בין הפלגים בראשות מפלגת השלטון המצרית, אולם מעט לאחר כניסתו לתפקיד הנהיג מדיניות תקיפה ובשנת 1971 העמיד את יריביו, אנשי הסיעה השמאלנית והנאצריסטים הוותיקים, למשפט בטענה שקשרו קשר ובאשמות שחיתות. הנאשמים נידונו למאסר עולם או הוגלו.
ב-6 באוקטובר 1973 יזם עם סוריה את מתקפת הפתע על מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים - מלחמה עקובה מדם שגבתה קרבנות רבים. בנובמבר 1977 ערך ביקור היסטורי בישראל, ובעקבותיו, בשנת 1978, כחמש שנים לאחר המלחמה, ולקראת סוף כהונתו, חתם סאדאת על הסכם השלום בין ישראל למצרים שהיה הסכם השלום הראשון בין מדינת ישראל לבין מדינה הגובלת בה. מהלכו לא התקבל במצרים בעין יפה על ידי גורמי האופוזיציה, ובשנת 1981 נרצח סאדאת בהתנקשות של אנשי הג'יהאד המצרי. את מקומו תפס סגנו חוסני מובארכ.
שלטון מובארכ 1981–2011
חוסני מובארכ היה נשיא מצרים בין השנים 1981–2011.
בין 1991 ל-1996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים מוסלמים, בעיקר מארגון אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה, לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרוורי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, אנשי משטרה ונציגי השלטון, פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים. המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות. המאבק נשא פרי ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלה זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט. עם זאת, האיסור על פעולתן של מפלגות פוליטיות שמצען דתי נותר בעינו, וכן האיסור הרשמי על פעילות האחים המוסלמים.
מצרים לאחר הפיכת 2011
שמאל|ממוזער|250px|כיכר א-תחריר ב"יום שישי של העזיבה", 28 בינואר 2011
בסוף ינואר 2011 החלה תסיסה עממית הולכת וגוברת כנגד שלטונו של מובארכ. התסיסה התבטאה בהפגנות המוניות ברחבי קהיר ועריה האחרות של מצרים. במהלך המהומות נהרגו לפחות 297 בני אדם, מאות נוספים נפצעו ואלפים נעצרו (אך שוחררו לאחר ההפיכה). המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה כיכר א-תחריר שבמרכז קהיר. מובארכ התפטר מתפקידו ובהמשך נעצר. ב-11 בפברואר 2011 נטלה על עצמה המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים את השלטון על מצרים, והצהירה שתישאר בשלטון עד לקיום בחירות חופשיות. ב-2011–2012 התקיימו הבחירות לפרלמנט והבחירות לנשיאות. בשני בתי הפרלמנט נעשו המפלגות המזוהות עם האחים המוסלמים לגדולות ביותר מבין המפלגות שנבחרו. בבחירות לנשיאות נבחר מוחמד מורסי, המזוהה אף הוא עם האחים המוסלמים. ביוני 2012 הודיע בית המשפט העליון לחוקה על פיזור הבית התחתון וקיום בחירות חדשות.
במקביל, בזמן שמצרים עסוקה במאבקים הפנימיים, הכריזה אתיופיה, בניגוד להסכמים הנהוגים עד אז, על בניית סכר שישנה את זרימת מי הנילוס לטובתה, על חשבון מצרים, שנמצאה בעצמה על סף משבר מים תקופה ממושכת, על רקע הגידול הדמוגרפי הרב במצרים. המהלך יצר משבר דיפלומטי מתמשך בין המדינות למשך העשור.
הפיכת 2013 ואילך
בסוף יוני 2013, במלאת שנה לבחירתו של מורסי, נערכו במצרים הפגנות המוניות בקריאה להתפטרותו. ב-3 ביולי, בתום אולטימטום שהציב צבא מצרים בראשות שר ההגנה שמינה מורסי, הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, הדיח הצבא את מורסי מכהונתו. בעקבות הדחת מורסי היו התנגשויות בין הצבא והמשטרה ובין תומכי מורסי, שגבו מאות הרוגים, ואלה הגיעו לשיא בטבח 14 באוגוסט, שבו נמנו 638 הרוגים וכ-4,000 פצועים.
בשנת 2014 נבחר אל-סיסי לנשיא מצרים.
בתקופת שלטונו התגברו פיגוע הטרור במצרים, ובמיוחד הוא נאלץ להילחם בטרור בסיני.
לאחר כמה שנים בהן התיירות של מצרים נפגעה קשות בעקבות אירועי טרור שקיבלו חשיפה עולמית, בסוף שנת 2017 ארגון התיירות העולמי של האו"ם דירג את מצרים בתור יעד התיירות הצומח ביותר של שנת 2017. למרות הגידול היחסי, מצרים עדיין לא הצליחו לשחזר את הישגי התיירות שלה מתחילת העשור.
בשנים אלו חזרו דיווחים, מצד ארגונים מצריים לזכויות-אדם וכנגד שחיתות, על תפוצתן הרחבה של תופעות כמו מאסר אזרחים על רקע דעות פוליטיות - ובהם עיתונאים ואנשי אופוזיציה, צמצום חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי כנגד השלטון בפרט. בסוף שנת 2018 ארגון Freedom House פרסם את דו"ח החירות המקוונת השנתי שלו, בו מדרג הארגון המדינות השונות לפי סוגיות כמו חופש הביטוי ופרטיות. הדו"ח ציין את מצרים כאחת מ-2 המדינות בהן התקיימה הפגיעה החמורה ביותר בחירות המקוונת.
ראו גם
עפאף לוטפי מרסו - היסטוריון מרכזי בתחום
לקריאה נוספת
חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר א, יחידה 2: מצרים בשנות העשרים, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב – 1992.
חגי ארליך, המזרח התיכון בימינו, ספר 1: מצרים: האחות הבכירה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד – 2003.
קישורים חיצוניים
מצרים העתיקה, הידען
גילי חסקין, תולדות מצריים הפרעונית
סבין ר. האובנר, מצרים במעבר מהעולם הביזנטי לעולם הערבי הקדום (אנגלית), באתר אוניברסיטת בזל
קארל פ. פטרי, ההיסטוריה של קיימברידג' של מצרים, מצרים האסלאמית, 640-1517 (אנגלית)
יורם מיטל, "תחיית מצרים" והמאבק לכינונה כאומה מודרנית, מכון ון ליר בירושלים
הערות שוליים
*
מצרים, היסטוריה של
קטגוריה:מצרים | 2024-10-13T16:06:06 |
הנדסה קרבית | הפניה חיל ההנדסה הקרבית | 2010-06-12T20:02:07 |
תפילה לשלום המדינה | 250px|ממוזער|קובייה עשויה זכוכית עליה חרוטה התפילה לשלום מדינת ישראל בכתב ידו של מחברה, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. את הקובייה העניק נכדו יצחק, נשיא מדינת ישראל, לאיתן סטיבה, לקראת מסעו לתחנת החלל הבינלאומית
ממוזער|שי אברמסון שר את פתיחת התפילה לשלום המדינה בחידון התנ"ך
תפילה לשלום המדינה היא תפילה הנאמרת בשבתות ובחגים בבתי הכנסת בישראל ובתפוצות, שמתפלליהם נמנים עם החוגים הדתיים לאומיים. בתפילה מובעת בקשה להשראת הברכה על מדינת ישראל והצלחתה, לסיוע מן השמים למנהיגי המדינה, ולקיבוץ גלויות לתוכה. תפילה זו היא למעשה הגרסה הישראלית של תפילה לשלום המלכות, שהייתה נהוגה בגלויות השונות.
היסטוריה
ממוזער|250px|טיוטה מודפסת של התפילה והמעטפה עליה נכתב "תפלת המדינה כפי שהעתיקה ותקנה מר עגנון - בכתב יד" (אוסף אוניברסיטת בר-אילן)
התפילה פורסמה לראשונה בעיתון "הצופה" מיום שני, ט"ז אלול ה'תש"ח, 20 בספטמבר 1948 ובעיתון "הארץ" יום לאחר מכן.
תפילה זו נתקנה בידי הרבנים הראשיים לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל. במשך שנים רבות רווחה ההנחה שהסופר ש"י עגנון הוא זה שכתב את התפילה, אך החוקר יואל רפל הפריך טענה זו, והוכיח כי עגנון נתבקש לסייע בכתיבתה בלבד, דבר שזכה לאישורו של חמדת עגנון, בנו של ש"י עגנון.
מדינת ישראל מכונה בתפילה "ראשית צמיחת גאולתנו". ביטוי זה, והסתייגות מן המדינה בכלל הם אחדות מן הסיבות בשלן אין מוכנים החרדים לומר את התפילה בבתי כנסיותיהם. למעשה, הפכה אמירת תפילה זו, ובמידה פחותה התפילה לשלום חיילי צה"ל, לאחד ההבדלים המרכזיים בין התפילה בבתי כנסת חרדים לבין התפילה בבתי כנסת דתיים לאומיים.
בקהילות אשכנז, התפילה נאמרת בשלב שבין סיום קריאת התורה וההפטרה להחזרת ספר התורה למקומו בארון הקודש. בקהילות הספרדים ועדות המזרח מקובל לאומרה בשעת הוצאת ספר התורה. בנקודות אלו בתפילה מקובל היה במשך דורות להוסיף ברכות שונות, ביניהן ברכה לשליט המדינה - "תפילה לשלום המלכות" אותה היו אומרים בקהילות אירופה, ובה בקשות לשלום המלכות, המלך או הקיסר, יורש העצר ומשפחתו הקרובה. ההמלצה להתפלל תפילה זו, מוזכרת ב: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". אחרי קום המדינה היו, שלצד התפילה לשלום המדינה, קראו גם תפילה לשלום נשיא מדינת ישראל, אך הדבר כמעט אינו מקובל. בכל הקהילות בהן נאמרת התפילה מקובל שהקהל עומד.
בחלק מקהילות אשכנז נוהגים לשיר את התפילה בניגון שחובר בידי המלחין היהודי-אמריקני סול זים לרגל יובל החמישים למדינת ישראל, ויש בתי כנסת אשר מקובל בהם לנגן אותה במועדים בצורה שונה וחגיגית.
בתקופות שבהן שררה עוינות גדולה בין חוגים דתיים לאומיים ימניים לבין הממשלה, בעיקר בתקופה שמחתימת הסכם אוסלו ועד רצח יצחק רבין וכן בזמן תוכנית ההתנתקות, היו שנמנעו מלומר את התפילה, או שערכו בה שינויים שהביעו את זעמם על הנהגת המדינה. בחלק מן הנוסחים שונו המילים "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך" למילים המדגישות את רצונם למנהיגים יראי אלוהים וישרים בראש המדינה.
במסגרת חגיגות שנת ה-50 לשחרור ירושלים, התקיים מסדר מיוחד ובה נאמרה לראשונה התפילה כחלק מטקס רשמי.
ראו גם
תפילה לשלום חיילי צה"ל
תפילה לשלום המלכות
מדינת ישראל בהלכה
לקריאה נוספת
יואל רפל, התפילה לשלום המדינה - תולדותיה תכניה ופירושה, ישראל תשע"ח.
הרב פרופ' אברהם שטינברג, תפילות לשלום המלכות ולשלום מדינת ישראל, יד הרב הרצוג, ירושלים תשע"א.
קישורים חיצוניים
נוסח התפילה לשלום המדינה באתר מוריה
הקלטות של תפילה לשלום מדינת ישראל באתר מרכז המוזיקה של הספרייה הלאומית
לשלומה של מלכות מאתר עמותת צהר
שלמה אבינר, אני אומר תפילה לשלום המדינה, באתר "כיפה"
יואל רפל, תפילה מיוחסת בת שישים, מקור ראשון 19.9.08
'ש"י עגנון או הרב הרצוג? התעלומות שמאחורי התפילה לשלום המדינה', מוסף שבת של העיתון מקור ראשון, ג' באייר תשע״ח
הערות שוליים
קטגוריה:ציונות דתית
קטגוריה:קריאת התורה
שלום המדינה
קטגוריה:יצירות משנת 1948
קטגוריה:תפילת שחרית של שבת
קטגוריה:תפילות לחזן | 2024-09-25T15:58:48 |
דו-פסיגיים קדומים | דו־פסיגיים קדומים (שם מדעי: Magnoliopsida) הם קבוצה פרפילטית במערכת בעלי הפרחים הכוללת את המינים הקדומים והפרימיטיביים ביותר. ההבדל העיקרי ביניהם לבין הדו־פסיגיים האמיתיים הוא בצורת האבקה, ובמאפיין זה הם דומים יותר לחד־פסיגיים. המיון המדעי המסורתי לא הבדיל בין הדו־פסיגיים הקדומים לאמיתיים, אך בעשורים האחרונים הראה המחקר הגנטי כי למעשה הדו־פסיגיים הקדומים נמצאים בתחתית העץ האבולוציוני שממנו התפתחו מאוחר יותר גם החד־פסיגיים וגם הדו־פסיגיים האמיתיים.
הדו־פסיגיים הקדומים מיוצגים בישראל בין היתר על ידי נופר צהוב וער אציל. בחקלאות המייצגת הידועה היא גפן היין.
סדרות
מגנולאים (Magnoliales)
עראים (Laurales)
פלפלאים (Piperales)
קנלאים (Canellales)
סנטלניים (Santalales)
קרננאים (Ceratophyllales) - בה סוג יחיד Ceratophyllum
גפנאים (Vitales)
נופראים (Nymphaeales)
Rosopsida
Chloranthales
Austrobaileyales
Amborellales - בה סוג ומין יחיד Amborella trichopoda
קישורים חיצוניים
גלריה:
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1843
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אדולף-תאודור ברוניאר
קטגוריה:טקסוני צמחים היסטוריים
tr:Çift çenekliler | 2024-10-18T11:31:23 |
ביכורים | ממוזער|230px|ילדים נושאים טנא בתהלוכת ביכורים, לראשם זרי פרחים. בין 1940 ו-1950
בִּכּוּרִים הם הגידולים הבשלים הראשונים בכל שנה משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. מצווה מהתורה להביא את הביכורים לבית המקדש ולהעניקם במתנה לכהנים. על פי המסורת היהודית, היו מעלים את הביכורים אל הכהנים בירושלים מחג הקציר עד חג האסיף.
מקור המצווה
מקור המצווה במקרא הוא בפסוק . בפרשת כי תבוא, בספר דברים, מופיע תיאור מפורט של טקס הבאת הביכורים, בצירוף מצוות מקרא ביכורים. על פי המתואר במקרא, יש שלושה חלקים בהבאת הביכורים: הנחה, הנפה, וקריאה. האדם היה מביא את הביכורים ומניחם לפני המזבח, אחר כך היה מניף את הביכורים ואומר לפני הכהן את מקרא ביכורים:
טעם הבאת הביכורים מפורש בתורה כהודיה לאל על רוב הטוב שהשפיע. הסמיכות שבין מצוות הביכורים לבין איסור בישול גדי בחלב אימו, מורה שהיה בו פולמוס מסוים עם מנהגי האלילים, שבהם בושל גדי בחלב אימו כמנחת הודיה לאחת מאלות הפריון, והתורה מורה לא לנהוג באופן הזה, אלא להביא את ראשית התבואה לה'.
תנאים להבאת ביכורים
בעלות על האדמה
ממוזער|230px|הצגה לזכר הבאת הביכורים, המתארת את המרגלים נושאים גפן "וישאהו במוט בשנים" (). 1953
כדי להביא בכורים נדרשת בראש ובראשונה בעלות משפטית מלאה על האדמה שבה ניטע העץ. המשנה קובעת, כי אם אדם נטע עץ בגינתו, אבל הבריך ענף ממנו לאדמה שאינה שלו, של יחיד או לתוך של רבים וממנו גדל עץ חדש, או ההפך - המבריך מתוך של יחיד לתוך שלו או מתוך של רבים לתוך שלו, אינו מביא בכורים. משום שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך, תביא", עד שיהו כל הגידולין מאדמתך. האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן--אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך". קיימת מחלוקת בין החכמים בדין אדם הנוטע לתוך שלו והמבריך לתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע. לפי תנא קמא גם במקרה כזה אינו מביא בכורים, אך רבי יהודה סובר שבמקרה כזה ניתן להביא בכורים. בתלמוד ירושלמי נפסק, כי אם אדם הבריך לתוך קרקע אחרת באישורו של בעל הקרקע, ניתן להביא בכורים, וכן נפסק ברמב"ם. ובביאור הגר"א מבואר שנחלקו באיזה אופן די ברשות כדי להביא בכורים, לפי רבי יוחנן ורבי יונה בשם רבי אימי די ברשות לשעה, ומוכיח את שיטתו מהאמור ש"כולם מתורת גזלן ירדו להן", ומכיוון שנתן לו רשות להבריך אפילו לפי שעה אין הוא גזלן, ולפי רבי יוסי דווקא רשות לעולם מועילה לעניין זה, כדי לפתור את בעיית הבעלות הגמורה כדי שתקרא ה"אדמתך".
שבעת המינים
מדברי נחמיה, עולה כי המנהג היה להעלות את ביכורי כל מיני פירות העץ לבית המקדש: "וּלְהָבִיא אֶת-בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל-פְּרִי כָל-עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'". אך לפי חז"ל אין מתקיימת מצוות ביכורים בפירות אחרים שאינם משבעת המינים; וגם שבעת המינים אינם כשרים תמיד להבאת בכורים. כך: אין מביאים לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר. החיסרון במינים אלו הוא שלא אלו הם המצוינים כשבעת המינים, שכן התמרים מוזכרים כ"דבש" - תמרים שיש בהם הרבה דבש, ומ"זית שמן" לומדים כי מדובר בזית מסוג "אגורי", אמר רבי חנינא: כל הזיתים הגשמים יורדים עהתליהן והן פולטין את שמנן, וזה הגשמים יורדים עליו והוא אוגר את שמנו לתוכו". נחלקו החכמים בהלכה זו: לפי רבי יוחנן המקור לכך הוא פסוק , ומכאן מלמדת התורה שהתנאי לבכורים הוא לא רק "מראשית" למעט פירות שאינם שבעת המינים, אלא גם "מארצך" - פירות שבעת המינים - אינם כשרים כולם אלא רק "מ" - חלק מהם. מכיוון שכך, פוסק רבי יוחנן שאם הביא פירות כאלו, לא חלה עליהם קדושת בכורים. לעומת זאת ריש לקיש סבור שהפסוק "מארצך" הוא היקש לפסוק "ארץ חיטה ושעורה", ובא ללמד דורש רק שהפירות יהיו משובחים ויהיו כאלו שהם שבחה של ארץ ישראל, אך לא משנה אם התמרים גדלו, למשל, בהרים או בבקעה.
זמן הבאת הביכורים
שמאל|ממוזער|230px|טקס ביכורים במושב נהלל, 2006
זמן הבאת הביכורים מתחיל בחג השבועות (עצרת). מקורו של דין זה במשנה המתארת כי אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם, מפני הכתוב בתורה "וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה", וכך כותב גם הרמב"ם: .
יש שהסבירו (רבי עובדיה מברטנורא) כי קורבן שתי הלחם הקרב בשבועות הוא המאפשר את תחילת הבאת הביכורים, באופן דומה לכך שקורבן זה מתיר את התבואה מאיסור חדש בבית המקדש, ומתיר להקריב קורבן מנחה שנעשה מהתבואה החדשה.
זמן הבאת הביכורים העיקרי הוא עד סיום חג הסוכות, אך ניתן להביא ביכורים גם לאחר חג הסוכות, עד חנוכה. ישנה מחלוקת במשנה האם ההבאה נעשית עם קריאת מקרא ביכורים, או בלעדיה.
דרך הפרשת הביכורים
ממוזער|230px|תהלוכה חקלאית בחג השבועות במושב בצת
היה יורד האדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר; כלומר כשהם עדיין פגים וקושרן בגומי ואומר, הרי אלו ביכורים. רבי שמעון אומר שצריך אף לאחר תלישתן להחיל עליהם שם ביכורים. לאחר שגדלו הפירות ובשלו כל צרכם היה תולש את אלו המסומנות בגמי ושם אותם בסל - עני בסל נצרים פשוט, ועשיר בסל מזהב או כלי יקר ומעטרים את הביכורים שיהיו נראים יפה.
דרך העלאת הביכורים
בכל עיר ואזור היו מתאספים בעלי פירות ביכורים רבים יחדיו ויוצאים בשיירות עליזות לעבר ירושלים, שור שקרניו מצופות זהב וכלי נגינה (חליל) היו צועדים לפניהם, ובכול מקום בו עברה השיירה היו אנשים עוצרים ממלאכתם ומקדמים בכבוד את פני מביאי הביכורים, כשהיו מתקרבים לירושלים היו שולחים שליח לפניהם להודיע על בואם והכוהנים היו יוצאים לקראתם ומכניסים אותם לירושלים בכבוד רב, כך הייתה השיירה ממשיכה עד שהגיעו להר הבית ולבית המקדש.
במשנה ובתלמוד מסופר על קבלת ביכוריו של אריסטון מאפמיה שבצפון סוריה: .
ביד החזקה לרמב"ם (הלכות בכורים, פרקים ב-ד). נעשות אבחנות רבות מי ראוי להביא ביכורים, ממה ומתי. וכתוב עוד שארץ ישראל הייתה מחולקת ל-24 מחוזות, וכל מחוז היה מביא בקהל רב את הביכורים בזמן שהבשילו באותו אזור, כך שהיו 24 הבאות ביכורים בתקופה של כמה חודשים בכל שנה.
במגילות ים המלח
במגילת המקדש ובלוח השנה במגילות קומראן ישנם ארבעה מועדי ביכורים, החלים כולם ביום ראשון, בהפרש של 7 שבועות. בכל אחד מקריבים קורבנות מיוחדים וכל אחד מהם מתיר לאכול מן הפרי המוקרב בו:
מועד השעורים ב-26 בחודש הראשון - מתיר לאכול שעורים.
מועד החיטים ב-15 בחודש השלישי - מתיר לאכול חיטים.
מועד התירוש ב-3 בחודש החמישי - מתיר לאכול ענבים ולשתות יין.
מועד היצהר ב-22 בחודש השישי - מתיר לאכול זיתים ולשתות שמן.
כל שנה בהגיע מועד הביכורים המתאים, אסור לצרוך את המעשר השני שנשאר משנה שעברה וחייבים לשורפו. לדעת כנה ורמן, הסדרה נחתמת במועד העצים, שחל בשבוע שאחרי מועד היצהר, וממנו ואילך אסור להעלות למזבח עצים ישנים.
כיום
ממוזער|230px|טקסי ביכורים מודרניים, מארכיון חברת החדשות
על פי ההלכה ביכורים מותר להפריש אך ורק כשבית המקדש קיים. וכשהפריש בזמן הזה לדעת הראב"ןסימן נ' ירקבו, ולדעת רבי עובדיה מברטנורא בכלל לא חל על זה שם ביכורים.פירושו למשנה שקלים ח, ח
אולם החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים לערוך, בעיקר ביישובים החקלאיים (מושבים, קיבוצים וכפרים), טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו הנערכים על פי רוב בעיצומו של חג השבועות מועלים מופעים ססגוניים של שירים וריקודים, בלווית תהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים ועוד.
בעת שהחל נוהג זה בתחילת המאה ה-20, שלח הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, איגרת מחאה אל היישובים נהלל, עין חרוד ואחרים, על חילולו של חג השבועות בפרהסיה. בהדגישו כי רואה הוא ברכה ביישובה של הארץ ובשמחה על הצלחת היבולים, אולם אל לה לשמחה בביכורי הארץ המתחדשת לחבל בקדושתו של יום טוב.
"ביכורים" כביטוי מושאל
כיום מקובל בשפה העברית להשתמש בביטוי "ביכורים": ככינוי לספר, מחזה או סרט קולנוע, ראשון של סופר, מחזאי, במאי או שחקן. כך יאמר למשל: "'צוואה' הוא ספר הביכורים של הסופר חיים גרינבוים".
ראו גם
פדיון הבן
פטר חמור
סלינו על כתפינו
לקריאה נוספת
משנה, מסכת ביכורים, פרקים א-ג
הרב יהודה זולדן (עורך), ביכורי הארץ, בהוצאת מכון התורה והארץ, כפר דרום תשס"ג
קישורים חיצוניים
אביגדור שנאן, "ארמי אובד אבי" מיהו הארמי ומיהו האב ב"מקרא ביכורים"?, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
בתל אביב, יומני כרמל, מאי 1937
תהלוכת ביכורים בחיפה, 1932, אוסף תצלומים, באתר הארכיון הציוני, 2 ביוני 2022
אוסף מקורות בנושא ביכורים, באתר ספריא
הערות שוליים
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מתנות כהונה
קטגוריה:מצוות התלויות בארץ
קטגוריה:שבועות
קטגוריה:בכורה
קטגוריה:פרשת משפטים | 2024-06-11T02:15:08 |
שפיים | ממוזער|שמאל||250px|מפת אזור שפיים 1944
שְׁפָיִים הוא קיבוץ השוכן בין נתניה והרצליה, מערבית לכביש 2. השתייך עם הקמתו לתנועת הקיבוץ המאוחד, לאחר מכן לתק"מ והחל מתחילת שנות האלפיים, הוא חלק מהתנועה הקיבוצית.
סמוך לקיבוץ נמצא בית הספר השש-שנתי של תלמידי מועצה אזורית חוף השרון, ושמו "בית החינוך המשותף חוף השרון", וכן משרדי המועצה האזורית.
מקור השם
בשנת 1936, לאחר העלייה לקרקע, ועדת השמות של הקרן הקיימת החליטה לקרוא לנקודת ההתיישבות החדשה בשם שפיים. שם הקיבוץ נבחר מתוך : .
המשמעות המקובלת של השם הוא: מקומות גבוהים או נחלים או מקורות מים.
חברה וכלכלה
היישוב, אחד הקיבוצים המבוססים בארץ, מתפרנס מתעשייה, חקלאות, תיירות ופנאי, ונדל"ן מניב.
לקיבוץ מרכז קניות ומשרדים בשם "חוצות שפיים" הממוקם בסמוך לכביש החוף.
עסקי התיירות והפנאי של הקיבוץ כוללים את פארק המים שפיים הממוקם מדרום לקיבוץ, את "מלון שפיים" הנמצא ממערב לקיבוץ, ולידו את "גן-האירועים שפיים".
תעשייה: בכניסה הראשית לקיבוץ ממוקם מפעל גדול וותיק למוצרי פלסטיק בשם "פוליכד".
ענפי החקלאות של הקיבוץ כוללים: "רפת חוף השרון" שהיא רפת משותפת עם הקיבוצים געש ויקום, גידולי שדה, מטע אבוקדו ואפרסמון.
בבעלות הקיבוץ חברת "זרעי ישראל" שהיא החברה המובילה בארץ בפיתוח השבחה ושיווק של זרעי כותנה ארוכת סיב מסוג "פימה".
בעבר קיים הקיבוץ את עקרונות השיתוף והשוויון אשר אפיינו את הרעיון הקיבוצי המסורתי מהקמתו. כיום הקיבוץ מוגדר כ"קיבוץ מתחדש", הכולל הפרטה של אורחות החיים ואחריות החברים על פרנסתם, תוך שמירה על העקרונות הקיבוציים של ערבות הדדית, חוסן קהילתי, דמוקרטיה ישירה, כלכלה שיתופית וקיימות.
היסטוריה
בנובמבר 1927 נוסד גרעין התיישבות. הוא הוקם על ידי קבוצה של תריסר חברים מקיבוץ גבעת השלושה אליה הצטרפו חמישה חברים שהשתייכו לסניף תנועת הבחרות הסוציאליסטית בתל אביב. ביחד הם יסדו את פלוגת הקיבוץ שנקראה "פלוגת הרצליה" והתיישבו באזור ד' בהרצליה, אזור שיועד להתיישבות חקלאית.
אליהם הצטרפו בהמשך גם גרעיני עלייה מפולין, רוסיה, ליטא, לטביה וגם מגרמניה.
באוקטובר 1930 עברו חברי הפלוגה לרכס הכורכר של אזור ג' בשולי המושבה הרצליה, ליד הכפר הערבי אג'ליל (כיום רח' שפיים שליד תחנת המשטרה ממזרח למחלף הסירה).
שם בפלוגת הרצליה התגבשה הקבוצה, גדלה האוכלוסייה, נולדו ילדים ראשונים והוחל בפיתוח משק חקלאי.
שבע שנים נמשך המאבק להשגת קרקע להתיישבות הקבע של הפלוגה.
בשנת 1935 קבעו המוסדות המיישבים של התנועה הציונית את "אדמות אל-חראם" מצפון להרצליה כמקום הקבע של הפלוגה, וחבריה נשלחו לשם לעלות על הקרקע. במקום הזה, שנקרא בתחילה "השטח" בפי חברי הפלוגה, שוכן הקיבוץ מאז ועד היום.
הקיבוץ סבל מהתקפות במרד הערבי הגדול. ב-18 בספטמבר 1938 נהרגו ארבעה נוטרים חברי הקיבוץ כאשר הרכב בו נסעו עלה על מוקש ליד הקיבוץ. הם קבורים בקבר אחים בבית העלמין בשפיים. קברם היה הראשון שנכרה במקום זה. המיקושים המשיכו וחבר נוסף נהרג.
באביב שנת 1944 הוקם ונפתח "בית המרגוע" בשפיים, לימים "מלון שפיים".
לפני קום מדינת ישראל סייעו חברי הקיבוץ ליחידות הפלמ"ח להעלאת מעפילים שנחתו בחוף הסמוך לקיבוץ. באחד מהמבצעים, בנובמבר 1945 לאחר שהאונייה "ברל כצנלסון" נתפסה, והפלמ"ח פוצץ את תחנת המשטרה הבריטית בסידני עלי הטילו הבריטים מצור על שפיים ועל מושב רשפון וכן על קבוץ גבעת חיים בחפשם אחר המעפילים. בעימותים שהתפתחו ליד הקיבוץ עם המשטרה הבריטית נהרג איש ההגנה, טוראי ז"ל.
במהלך מלחמת העצמאות שפיים קולטת את חברי קיבוץ בית הערבה אשר פונו מביתם עקב פלישת חיל הלגיון הערבי לקיבוצם. לאחר שהות של מספר חודשים בשפיים יסדו חברי בית הערבה שני קיבוצים בגליל המערבי. את כברי ואת גשר הזיו.
לאחר המלחמה הקיבוץ ממשיך לגדול ולהתרחב. הוא קולט אל בין חבריו קבוצה גדולה של עולים פליטים מאירופה וניצולי השואה, לאחר ששוחררו ממחנות המעצר של הבריטים בקפריסין, וכן נערים ונערות לבית הספר באמצעות "עליית הנוער".
לאחר מכן, בשנת 1952, בעקבות הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" אשר נסוב על רקע חילוקי דעות פוליטיים, נוצר גם שבר פנימי חברתי בקיבוץ ושמונה משפחות עזבו ועברו לקיבוץ רמת יוחנן.
בכל מלחמות ישראל איבד הקבוץ 24 חברים, בנים ונערים שהתחנכו בקבוץ אשר נפלו בעת שירותם הצבאי על הגנת המולדת. חברת הקיבוץ, המשוררת רחל שפירא, כתבה את השיר "מה אברך", אשר הולחן על ידי יאיר רוזנבלום. השיר הוא אחד משירי הזיכרון הידועים ביותר בתרבות הישראלית. שפירא כתבה את השיר לאחר מלחמת ששת הימים לזכרו של בן כיתתה בקיבוץ, אלדד (דדי) קרוק, שנפל באותה מלחמה בקרב בשכונת שועפאט בירושלים והוא בן 22.
בשנת 2003 נחשפה פרשת מעילה גדולה שבה אחד החברים, הגזבר לשעבר, יהודה דורון, מעל בכ-15 מיליון שקלים מכספי הקיבוץ.. המשפט בעניינם של הזוג דורון נמשך זמן רב. בהכרעת בית הדין ב-2013, השופטת הרשיעה את דורון בגניבת כ-16.5 מיליון שקל מהקיבוץ ובשורה של עבירות כלכליות בשנים 1996–2002. יהודה דורון נידון לשמונה וחצי שנות מאסר בפועל, שלאחר ערעור, הופחתו לשבע שנים. אשתו קטרינה הורשעה אף היא ונגזרו עליה 15 חודשי מאסר. בית המשפט פסק, בנוסף למאסר, קנס של מיליון וחצי ש"ח ופיצויים של 600,000 ש"ח לטובת הקיבוץ. בני הזוג החזירו 7 מיליון ש"ח מהכספים שנלקחו .
בעקבות מתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 מלון שפיים וקבוץ שפיים קלטו עוד באותו הלילה מאות מפונים מאזור העוטף וברובם את חברי קהילת כפר עזה אשר שרדו את הטבח ופונו מקיבוצם. בהמשך הוקמו בשפיים שלוש שכונות של מגורים זמניים ("קרווילות") עבור קהילת כפר עזה. בזכות המעטפת של המלון, מבני הציבור ומבני המגורים הזמניים ותמיכת קהילת חברי שפיים, התאפשר לחברי כפר עזה לקבע את חיי הקהילה שלהם בשפיים במהלך חודשי המלחמה, כל עוד אין להם אפשרות לשוב אל בתיהם. ארבעה עשר מחברי כפר עזה שנרצחו ב-7 באוקטובר, הובאו לקבורה בבית העלמין בשפיים.
גלריה
thumb| מגדל הסילו לפני פירוקו 2021
גלריה תמונות היסטוריות
ראו גם
פארק המים שפיים
בית החינוך המשותף חוף השרון
פנימיית וינגייט
קישורים חיצוניים
שפיים-קהילנט - פורטל הבית
סיפור מקומי מארכיון שפיים
שפיים באתר המועצה האזורית חוף השרון
מיכאל יעקובסון, סיבוב בחדר האוכל ובאמפי הנטוש בקיבוץ שפיים, באתר "חלון אחורי", 24 ביולי 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:יישובי המועצה האזורית חוף השרון
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ המאוחד
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1935
קטגוריה:שביל ישראל | 2024-10-01T01:22:08 |
שלום רוזנפלד | שמאל|ממוזער|250px|משתתפי התוכנית "שלושה בסירה אחת", 1957משמאל לימין: גבריאל צפרוני, שלום רוזנפלד, שמואל אלמוג, אמנון אחי-נעמי ודן אלמגור
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון לשלום רוזנפלד בתל אביב
שלום רוזנפלד (13 בדצמבר 1914 – 14 באפריל 2008) היה מבכירי העיתונאים בישראל, עורך "מעריב" בשנים 1974–1980, מייסד התוכנית ללימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס סוקולוב לעיתונאות (1975) ופרס ישראל לעיתונות (1986).
קורות חיים
ממוזער|200px|קברם של שלום רוזנפלד ורעייתו השנייה אילנה בבית הקברות נחלת יצחק
רוזנפלד נולד בטרוביץ שבפולין, שם היה פעיל בתנועת בית"ר, באגודת אספרנטו המקומית, וכן החל לעסוק בכתיבה עיתונאית. עלה לארץ ישראל ב-1934 ולמד באוניברסיטה העברית.
לפני קום המדינה שימש עורך ביטאון "המשקיף", היה מזכיר המערכת בעיתון "חרות", השתתף בתחנת הרדיו של האצ"ל.
בשנת 1948 היה בין מייסדי העיתון "מעריב", שפרשו מ"ידיעות אחרונות". במשך שנים כתב במעריב את מדורו "אצלנו", שהיה גלגול מודרני של המדור "קראתי רשמתי". המכתמים כונסו בספרים.
בשנות ה-50 נמנה עם כוכבי תוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת".
רוזנפלד זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות לשנת 1975 ובפרס ישראל לעיתונות לשנת 1986. כמו כן היה אזרח כבוד של העיר תל אביב ובעל תואר דוקטור לשם כבוד בפילוסופיה מטעם מכון ויצמן. ב-2002 הוענק לו "אות השירות הציבורי בתקשורת" מטעם איגוד העורכים והעיתונאים של כתבי העת בישראל.
רוזנפלד נחשב מאז ומתמיד לעיתונאי המקפיד על האתיקה המקצועית ורואה בעבודתו שליחות חברתית. הוא הקים את התוכנית ללימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב, הרבה לדון עם תלמידיו בסוגיות של אתיקה, והדגיש בפניהם שעל עיתונאי טוב להיות אדם בעל השכלה כללית רחבה וחושים טבעיים בריאים למציאת מקורות מידע. לשיטתו, על עיתונאי לדעת מעט על הרבה, לעומת בעל מקצוע מוגדר שחייב לדעת הרבה על מעט.
רעייתו הראשונה, עדית, שנפטרה ב-1957, הייתה מלוחמות אצ"ל והשתתפה בקרבות על יפו. בשנת 1959 נישא שנית, לאילנה לבית אקשטיין, פסיכולוגית במקצועה.
בתו של רוזנפלד, תמר גיא, הייתה אף היא עיתונאית ב"מעריב", ולאחר פרישתה ב-1993 כיהנה בתפקידים בכירים בבנק, במפעל הפיס וכן, כמנכ"לית לשכת המסחר ישראל-אמריקה. בנו יורם, שנפטר ב-1997, היה מחלוצי ענף ההיי טק בישראל ובעלה של המלחינה נורית הירש.
רוזנפלד נפטר ב-2008, בגיל 93. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בנחלת יצחק. על שמו רחוב בתל אביב. ב-2015 נקרא המכון לחקר העיתונות היהודית באוניברסיטת תל אביב על שמו.
ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו בשדרות חן 23.
מספריו
תיק פלילי 124 (1955) - ספר על פרשת קסטנר, המכיל תיעוד כמעט מלא של פרוטוקול משפט קסטנר, עם הערות ספורות על המתרחש בבית המשפט.
פרטי בהחלט (1962) - אסופת פיליטונים
שש השנים הללו (1945) - על תולדות מלחמת העולם השנייה
זווית חדה - רשימות מ"מעריב" (1983) - רישומים: זאב
אצלנו (1983) - קובץ סאטירי, רשימות ופיליטונים, הוצאת מעריב
כמו כן, תרגם כמה ספרים, ביניהם ספרו של י. וירגין, משנת הקאפיטאליזם המושלם (1958) וספרו של ג'ון רוי קרלסון מקהיר עד דמשק (1952).
קישורים חיצוניים
(עם קבלת פרס ישראל)
ליאור ליברובסקי, שלום רוזנפלד, לשעבר עורך מעריב, יקבל פרס מפעל חיים בטקס פרסי העיתונאות של ’בני ברית’ העולמית , אייסניוז
ליאור ליברובסקי, שלום רוזנפלד, לשעבר עורך מעריב וחתן פרס ישראל, הלך אמש לעולמו בגיל 94, אייסניוז
אלי אלון, ארכיונו של שלום רוזנפלד הועבר לספריה הלאומית , באתר TheMarker, 18 בינואר 2013 (מאורכב בוייבאק מאשין).
ה"פוטש" שכמעט וקבר את ידיעות אחרונות, רשומה באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לתקשורת
קטגוריה:בוגרי בית"ר
קטגוריה:לוחמי האצ"ל
קטגוריה:פעילים ציונים בפולין
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:עיתונאים יהודים פולנים
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:עורכי עיתונים ביישוב
קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים
קטגוריה:עורכי מעריב
קטגוריה:סגל חרות
קטגוריה:סגל ידיעות אחרונות
קטגוריה:סגל מעריב
קטגוריה:סגל המשקיף
קטגוריה:סגל הירדן
קטגוריה:פיליטוניסטים כותבי עברית
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:זוכי פרס סוקולוב
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק
קטגוריה:אספרנטיסטים ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1914
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2008 | 2024-06-06T18:28:43 |
רנסנס | REDIRECT רנסאנס | 2004-05-16T14:48:23 |
טים ברטון | טימותי וולטר ברטון (באנגלית: Timothy Walter Burton; נולד ב־25 באוגוסט 1958, קליפורניה) הוא במאי, תסריטאי ומפיק אמריקאי, הידוע במשיכתו לעיסוק בנושאים גותיים, מוזרים ואפלים.
לברטון מוקדש הכוכב ה-2,778 בשדרת הכוכבים של הוליווד.
ביוגרפיה
ברטון נולד בקליפורניה. הוא הבן הבכור בין שני בנים שנולדו לביל וג'ין ברטון. הוא תיאר את עצמו כילד מוזר השקוע בעצמו ובעל דמיון מפותח. בגיל 10 ברטון ניסה להתקבל לנבחרת הרוגבי של בית הספר ואף התקבל אבל ידע שזה לא בשבילו, ברטון ראה בחיי המשפחה ובתיכון נטל והעדיף לברוח מהמציאות היומיומית בעזרת צפייה בסרטי אימה. הוא נהיה אובססיבי לסרטיו של וינסנט פרייס, בפרט אלה המבוססים על סיפורים של אדגר אלן פו.
קריירה
ברטון החל את הקריירה שלו כאנימטור בדיסני, זמן קצר לאחר סיום התיכון. בשנת 1982 הכין את סרטו הראשון, "וינסנט", שאורכו שש דקות, המספר על ילד שרצה להיות וינסנט פרייס. פריצתו הגדולה הייתה עם הסרט "ביטלג'וס" (1988), שהכניס 80 מיליון דולר וזכה בפרס אוסקר על האיפור. בעקבות הצלחת הסרט ברטון יצר והפיק סדרת הנפשה קומית בשם "ביטלג'וס" המבוססת באופן רופף על הסרט ומגוללת את הרפתקאותיהם של ביטלג'וס ולידיה הגותית בעולם הבא. הסדרה זכתה בפרס אמי לתוכנית אנימציה ב-1990.
יכולתו של ברטון להפיק סרטים מצליחים עם תקציב מצומצם הרשימו מנהלי אולפנים, וכתוצאה מכך התאפשר לו להכין את סרטו הראשון עם תקציב גדול, "באטמן" (1989), בכיכובם של ג'ק ניקולסון (הג'וקר), מייקל קיטון (באטמן/ברוס ויין) וקים בייסינגר (ויקי וייל). הסרט הפך לשובר קופות. ב-1990 ביים את "המספריים של אדוארד", שהצליח לזכות באהדת הקהל והמבקרים, וברטון החשיבו לטוב ולאישי שבסרטיו.
לצד סרטים אמנותיים כמו "אד ווד" (אודות הבמאי אדוארד ווד, אותו הוא מעריץ) ו"הסיוט לפני חג המולד", הוא ביים גם שוברי קופות כמו "באטמן", "באטמן חוזר", "סליפי הולו", "כוכב הקופים" ו"אליס בארץ הפלאות".
הוא חי עם השחקנית הבריטית הלנה בונהם קרטר בין השנים 2001–2014 ולזוג 2 ילדים. היא כיכבה בסרטו משנת 2001 "כוכב הקופים", "סיפורי דגים" משנת 2003, "צ'ארלי בממלכת השוקולד" משנת 2005 וכן בסרטו משנת 2007 "סוויני טוד". כמו כן היא תרמה את קולה ל"חתונת הרפאים" מ-2005, ואף הופיעה בסרט "אליס בארץ הפלאות" שיצא לאקרנים בשנת 2010.
לסרט "הסיוט שלפני חג המולד" של טים ברטון יצא גם ספר מנגה (ספר קומיקס בסגנון יפני). המנגה מהווה העתקה כמעט מדויקת של הסרט לתוך ספר קומיקס. את הספר צייר Jun Asuga, והפיקה חברת דיסני אנטרפרייז.
ב-3 בספטמבר 2024 הוקדש לברטון הכוכב ה-2,778 בשדרת הכוכבים של הוליווד.
פילמוגרפיה
קולנוע
סרטים שביים
וינסנט (סרט קצר)
פרנקנוויני (סרט קצר)
ההרפתקה הגדולה של פי ווי הרמן (1985)
הקדירה השחורה (אנימטור) (1985)
ביטלג'וס (1988)
באטמן (1989)
המספריים של אדוארד (1990)
באטמן חוזר (1992)
אד ווד (1994)
הפלישה ממאדים (1996)
סליפי הולו (1999)
כוכב הקופים (2001)
סיפורי דגים (2003)
צ'ארלי בממלכת השוקולד (2005)
חתונת הרפאים (2005)
סוויני טוד: הספר השטן מרחוב פליט (2007)
אליס בארץ הפלאות (2010)
צללים אפלים (2012)
פרנקנוויני (2012)
עיניים גדולות (2012)
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים (2016)
דמבו (2019)
ביטלג'וס ביטלג'וס (2024)
סרטים שהפיק
הסיוט שלפני חג המולד (1993)
נער סיפון (1994)
באטמן לנצח (1995)
ג'יימס והאפרסק הענק (1996)
9 (2009)
אברהם לינקולן: צייד הערפדים (2012)
אליס מבעד למראה (2016)
טלוויזיה
ביטלג'וס (סדרת אנימציה) (1989–1991) - יוצר ומפיק טלוויזיה, עליה זכה בפרס אמי
ונסדיי (סדרת נטפליקס; הפקה ובימוי; 2022)
קישורים חיצוניים
טים ברטון, באתר Biography
הערות שוליים
קטגוריה:אנימטורים אמריקאים
קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:בוגרי המכון לאמנויות של קליפורניה
קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים
קטגוריה:במאי וידאו קליפים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1958 | 2024-09-05T12:39:02 |
דינה | דִינָה היא בת יעקב ולאה שנולדה לאחר ששת בני לאה. עיקר סיפורה מופיע ב.
הולדתה
לאחר תיאור הולדת זבולון, בנה השישי של לאה, נאמר: . בתיאורי הלידות הקודמות נאמר , ואילו בהולדת דינה לא נאמר "ותהר". בעקבות כך טען האבן עזרא שדינה הייתה תאומה של זבולון.
לפי ספר היובלים, דינה נולדה בז' בתשרי. בניגוד ליתר בניו של יעקב, ששמם נומק במקרא, שמה של דינה לא נומק. במדרש נדרש שמה על שם "דין", שלאה בהריונה דנה דין בעצמה שתיוולד לה דווקא בת ולא בן.
מעשה שכם ודינה
פרשת דינה מתוארת ב. ראשיתה מתוארת בארבעה פסוקים:
המקרא מתאר את מעשה האונס מיד לאחר ציון יציאתה של דינה "לראות בבנות הארץ". חכמים מפרשים את יציאתה של דינה כחוסר צניעות. לדוגמה מפרש רש"י: בפרקי דרבי אליעזר מופיע מדרש על פסוק מספר עמוס המתאר כיצד פיתה שכם בן חמור את דינה לצאת כדי שיוכל לשכב איתה:
על פי מסורת אחרת, יעקב נענש על שלא השיא אותה לעשו אחיו, וזאת על סמך הפסוקים שמראים כי דינה לא הייתה נוכחת במפגש בין יעקב לעשו:
רק אחד מארבעת הפסוקים המתארים את המפגש בין שכם לדינה עוסק באונס עצמו, ובו שלושה פעלים רצופים של אינוס: . הפרשנים ניסו להסביר את ההבדל בין פעלים אלה כתיאור המעשים השונים שביצע שכם בדינה. רש"י מפרש: - כדרכה, - שלא כדרכה. אבן עזרא חולק על רש"י ומפרש: - כדרכה, בעבור היותה בתולה. רמב"ן חולק ומפרש:
ההסכם עם שכם ואביו
כששמע יעקב על המקרה, שתק. תגובתם המיידית של בניו הייתה שונה: . לדעת יהודה קיל, אלו דברי משה, שנקט בשם ישראל בהתייחסו לבית יעקב, כי יעקב עצמו השתמש בו בפרשה הקודמת: "אל אלהי ישראל", לאחר שהוא עצמו נקרא ישראל בפי המלאך. לדעת יאיר זקוביץ ואחרים, באותו זמן עם ישראל טרם נוצר, ולכן תיאור זה הוא אנכרוניסיטי.
שכם בן חמור ואביו פנו אל בני יעקב ובקשו את דינה לאישה לשכם, תוך שהם מבטיחים גמול על ההיענות לבקשתם:
הרמב"ן מעלה שתי שאלות ביחס להתנהגותו של יעקב בפסוקים אלו. ראשית, כיצד ייתכן שכעס על התנהלותם של בניו מול שכם אם דברים אלו התקיימו בנוכחותו ובידיעתו, ושנית, כיצד עולה על הדעת שחשב להשיא את בתו לכנעני שטימא אותה. על כך הוא עונה כי .
נקמת שמעון ולוי
300px|ממוזער|שמעון ולוי לוקחים את דינה וטובחים באנשי שכם (ג'וליאנו בוגיארדיני, 1554)
בני יעקב הערימו על שכם, על אביו ועל אנשי העיר והחלישו אותם על ידי כך שגרמו להם למול את עצמם. ביום השלישי בהיותם כואבים טבחו בהם שמעון ולוי, בזזו את העיר ולקחו את דינה אחותם. בחקר המקרא יש שמשערים שסיפור המלחמה של שמעון ולוי בשכם ובאנשי עירו משקף מסורת היסטורית קדומה ולפיה ראשית כיבוש הארץ החלה כבר בתקופת האבות ושמקצת משבטי ישראל נאחז בארץ כבר בתקופה קדומה זו. תגובתו של יעקב למעשה בניו הייתה בזעם שמתמקד בהשפעה השלילית על יחסיהם עם כל אנשי הארץ: . שמעון ולוי הגיבו על דבריו אלה, במילים שמצדיקות את המעשה:
מהתיאור בספר בראשית למד המדרש שלא בקלות נפרדה דינה משכם:
הרמב"ן מציג שאלה נוספת: "ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי?", שהרי רק שכם חטא, אך אנשי עירו לא חטאו. תחילה מביא הרמב"ן את תשובתו של הרמב"ם לשאלה זו, תשובה המציגה את חטאם של אנשי שכם: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה - שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו" (משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ט), כלומר אנשי שכם הפרו אחת משבע מצוות בני נח שהם חייבים בהן, דינין, שהיא הקמת ואכיפת המשפט, ולכן ראויים לעונש מיתה כדין שבע מצוות בני נח. הרמב"ן חולק על תשובתו של הרמב"ם, הן בשל זאת שלדעתו אין בני נח נהרגים על מצוות עשה, וכן משום שאין לשפוט את תושבי שכם שלא שפטו את מלכם. בעקבותיו מציין מרדכי ברויאר: "ודאי היה על אנשי שכם לדון והעניש, למחות ולגנות ולהוקיע, אולם אין אדם חייב מיתה אלא כאשר עשה מעשה פשע, ולא כאשר נמנע מלקיים את חובתו". הרמב"ן מפרש שאנשי שכם היו רשעים, רק שלא היה משפטם מסור לבני יעקב, ובהזדמנות זו הרגום.
יעקב זכר את מעשיהם של שמעון ולוי לפני מותו וכשבירך את בניו לא הסתיר את כעסו עליהם ואמר: בכעסו העז של יעקב על שמעון ולוי מוצא הרב מרדכי ברויאר מסר לדורות:
מקומה של דינה בסיפור
שמאל|ממוזער|240px|שכם לוקח את דינה, ציור מהמאה ה-17
שאלות רבות עולות בנוגע להיות דינה דמות מאוד פסיבית בסיפור ובעיקר לשתיקתה, היא לא מדברת ולא פועלת במהלך העלילה כלל. פעולתה היחידה היא יציאה מאוהלה. על-פי חוקרים כי הסיבה לשתיקת דינה נובעת מהעובדה שדינה לא נמצאת בשני המקומות המרכזיים והחשובים בסיפור, ובכל זאת נראה שמתבקש כאן הסבר נוסף. הרמב"ן מסביר כי שכם היה צריך להתחנן ולבקש מיעקב את דינה, אף על פי שהיא בביתו "ותם הפיוס הזה כדי שיתנו אותה לו לאישה מרצון כי הנערה לא הייתה מתרצה אליו וצועקת ובוכה תמיד. וזה טעם וידבר אל לב הנערה" - כלומר דינה שתקה ולא פעלה כאות מחאה, השתיקה מציינת אי הסכמה ואף זעקה על מה שנעשה בה. בפועל היא לא עושה כלום, אך שתיקתה מסתירה זעקה המופנית כלפי עצמה.
שמה של דינה מוזכר רק פעם אחת בתחילת הפרק. בשאר הפרק מוזכר בכינויים כמו:"ילדה", נערה", "בת" וכו'. מטרת כינויים אלו להראות את יחסו של האומר לדינה. יעקב מתייחס לדינה כבתו רק כששומע על מקרה האונס, כמו שהוזכר מקודם, שמו חשוב לו יותר מבתו. לעומתו, בניו מזכירים את קרבתם לדינה שוב ושוב, קוראים לה "אחותנו", ואפילו "בתנו". בני יעקב מגוננים על דינה, ממלאים את תפקידו של יעקב ומנסים לשמור על שם המשפחה. שכם קורא לדינה "נערה", עובדה המצביעה על אהבתו שרכש אליה. ניתן לומר שהוא עובר תהליך, תחילה מבצע בה מעשה אלים (אנס אותה ועינה אותה), ובסוף אוהב אותה.
המשך חייה ומותה
דינה נמנית ב עם יורדי מצרים, אבל חוץ מהאזכור הזה אין היא נזכרת שוב במקרא. מסורות מדרשיות שונות מספרות מה עלה בגורלה לאחר האונס. על פי מסורת אחת היא נישאה לשמעון אחיה וילדה לו את שאול בן הכנענית. על פי מדרש אחר היא נישאה לאיוב. ויש גם מסורת אגדית אחרת לפיה דינה הרתה לשכם, ונולדה ממנה אסנת. אסנת נתגלגלה למצרים ואומצה בידי אשתו של פוטיפר ולבסוף היא נישאה ליוסף.
קברה
מסורת יהודית שתועדה לראשונה במאה ה-12, קובעת את מקום קבורתה בארבל.
עץ משפחה
עץ משפחה המציג את הדורות הקודמים:
דינה בספרות
גיבורת הסיפור הקצר "עגונות" מאת הסופר ש"י עגנון נקראת דינה, כדי לסמל את הארוטיקה בקשר לדמות. גם הדמות הראשית בסיפור "הרופא וגרושתו" נקראת דינה. חוקרת הספרות ניצה בן-דב מוצאת שלל הקבלות בין סיפור דינה המקראי לסיפור דינה ב"הרופא וגרושתו".
המשורר שאול טשרניחובסקי פרסם בשנת 1936 שיר המקיים דיאלוג עם דברי יעקב בברכתו לשמעון ולוי, וכולו שבח והלל לשמעון וללוי. תחילת השיר:
שמעון ולוי אחים
כלי אצילים מכורותיהם:
...
בסודם תגיל נפשי
בקהלם יקר כבודי.
הסופרת אניטה דיאמנט כתבה רומן בגוף ראשון, הבנוי סביב דמותה של דינה בת לאה, בשם "האוהל האדום". רומן זה משתייך לזרם ה"היא-סטוריה" בספרות הפמיניסטית.
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
בנות יעקב
לקריאה נוספת
חיים חיון, ותצא דינה - קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו, הוצאת מאגנס, 2011.
מאיר שטרנברג, "איזון עדין בסיפור אונס דינה", הספרות ד (תשל"ג) אפריל 1973, עמ' 193–231.
יהושפט נבו, "דינה בבית שכם ותגובת שמעון ולוי: פרשה ולקחה", שמעתין 177, תשע"א, עמ' 107–114
משה עמנואלי, "דינה בת לאה (בראשית לד)", בית מקרא יז, תשל"ב, עמ' 442–450
משה צפור, "דינה - לאה - יעקב: קריאה אחרת בפרשת אונס דינה", מסכת ג תשס"ה, עמ' 11–30
טובה רוזן, "דינה כמשל - סיפור בשר ודם או דרשת מוסר?", פעמים 104, תשס"ה, עמ' 125–134
חננאל מאק, "מי אשם באונס דינה? : עיון במדרש 'בראשית רבה', פרשה פ", דפים למחקר בספרות 13, (תשס"ג), עמ' 183–206
מישאל מסורי-כספי, "מעשה דינה - מקרא ומדרש", בית מקרא 28 ג, תשמ"ג, עמ' 236–255
יאיר ברקאי, "שתיקה רבת משמעות: שתיקת יעקב בסיפור דינה", מים מדליו 17, תשס"ו, עמ' 233–241
נחמה ליבוביץ, "מעשה דינה", בספרה עיונים בספר בראשית, ההסתדרות הציונית העולמית, 1968, עמ' 264–269
מרדכי ברויאר, "נקמת שמעון ולוי באנשי שכם", בספרו פרקי בראשית, הוצאת תבונות, תשנ"ט, עמ' 571–581
יעל שמש, "סיפורי אונס והבניה מגדרית – היחס לדינה, לפילגש בגבעה ולתמר במקרא, במדרש ובפרשנות המסורתית", ש' ורגון ואחרים (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ז (תשס"ה), עמ' 309–333
יעל שמש, "סיפורי אונס במקרא: המאחד והמייחד", ר' כשר ו-מ' ציפור (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ו (תשס"ג), עמ' 315–341.
רחל רייך, האשה אשר נתת עמדי - נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, הילל בן חיים - הקיבוץ המאוחד, 2005.
יאירה אמית, "עריכה מובלעת ופולמוס סמוי בפרשת אונס דינה", מקדש, מקרא ומסורת: מנחה למנחם הרן, בעריכת אבי הורביץ, אביגדור הורוויץ, מיכאל פוקס, מיכאל קליין, ברוך יעקב שורץ, נילי שצ'ופק. Eisenbrauns, Winona Lake, Indiana 1996, 11-28
קישורים חיצוניים
בראשית פרק לד - הטקסט המקראי ופירושיו, באתר "שבילי התנ"ך"
מעשה שכם ודינה, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, ד"ר שחר ענבר
ישראל קנטור, האמנם "מעשי אבות סימן לבנים?", מאמר באתר דעת
משה הכהן, אונס דינה ותוצאותיו , באתר של אוניברסיטת בר-אילן
עירית ישראלי,מעשה הנערה דינה, באתר רמבי"ש
הערות שוליים
קטגוריה:בני יעקב
קטגוריה:אישים בפרשת ויצא
קטגוריה:סיפורי ספר בראשית
קטגוריה:נשים בתורה
קטגוריה:ילדים במקרא
קטגוריה:פרשת וישלח | 2024-05-13T11:54:48 |
המרד הערבי הגדול | המרד הערבי הגדול (השם בישוב: מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט, בערבית: ثورة فلسطين الكبرى, תעתיק: תַ'וּרַת פלסטין אלכֻּבְּרַה, בתרגום לעברית: המרד הגדול בפלסטין) היה מרד מאורגן, שפרץ בארץ ישראל המנדטורית בשנת 1936, ונמשך בהפסקות עד מרץ 1939. הערבים דרשו עצמאות משלטון המנדט הבריטי, עצירת העלייה היהודית שהייתה בעיצומה של העלייה החמישית, והתנגדות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מרד זה כונה באנגלית: המרידה הערבית בפלשׂתינה (Arab revolt in Palestine 1936–1939).
במהלך המרד נהרגו למעלה מ-400 יהודים, כ-200 בריטים וכ-5,000 ערבים, רובם במסגרת חיסולי חשבונות בחברה הערבית ותקיפת מתנגדים. במהלך המרד קהילות יהודיות ויישובים קטנים נחרבו, גלו או פונו, בעיקר באזורי ספר ובערים המעורבות ובהן משמר הכרמל, חוות משמר הכרמל, עין זיתים, פקיעין, רוחמה, שכונת שמעון הצדיק, חברון, כפר התימנים בשילוח, ביפו ובשכונות סביבה.
המרד היה בעיקרו פעולות טרור של ערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי וכוחות הביטחון שלו, ונגד ההתיישבות היהודית על רכושה ומפעלי החקלאות שלה. המרד כלל גם טרור פנימי בתוך הציבור הערבי, בעיקר כלפי מתנגדי המרד. מאורעות אלה היו שונים מן הקודמים להם בהיקפם, בעוצמתם ובארגונם ונמשכו גם תקופה ארוכה יותר. היקף הפעולות האלימות ועוצמתן גבר עם הזמן. לצד פעולות הטרור נערכו הפגנות, נערכה שביתה רחבת היקף בניסיון לפגוע במשק היהודי, ובוצעו פעולות מרי אזרחי כדוגמת סרבנות מיסים.
המרד לא השיג את מטרותיו: הדרישות הפוליטיות של הערבים לא התקבלו על ידי השלטון הבריטי, והיישוב היהודי לא נפגע באופן מהותי ממעשי הטרור ואף התחזק; הופחתה התלות בפועלים ערבים ובמשק הערבי, נפתח נמל ים בתל אביב, ושיטת יישובי חומה ומגדל באה לעולם – באישור שלטונות המנדט עד 1938, תוך עקיפת גזרות הספר הלבן של פאספילד. לעומת זאת, הציבור הערבי הוכה מבחינה כלכלית וצבאית, והתדרדר למצב של אנרכיה פנימית עקב הטרור הפנימי. סדר הכוחות של הצבא הבריטי גדל משני גדודים של חיל מצב בתחילת המרד לשתי דביזיות, שהיוו כשליש מהצבא הבריטי, בסיומו.יואב גלבר, שורשי החבצלת
שמאל|ממוזער|350px|אימון משותף של לוחמים ולוחמות בכנופיות הערביות בתקופת המרד הערבי הגדול, 1938
רקע
250px|ממוזער|שמאל|הלווית הרוגי מאורעות 1936 בגבעת עדה, מסע ההלוויה עובר בסמטה בין בית אפרתי לבית הכנסת המרכזי
ב-1936 הצטלבו גורמים עולמיים אזוריים ומקומיים שהביאו להתפרצות המאורעות:
העלייה החמישית
העלייה החמישית, שהחלה לאחר מאורעות תרפ"ט ב-1929 והתגברה בעקבות עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הביאה לכך שהיישוב היהודי הוכפל במהלך שנים אלו, ההתיישבות התרחבה, הכלכלה היהודית התעצמה ונעשתה גורם דומיננטי במשק הארצישראלי, והיישוב היהודי הפך למעשה לגרעין של מדינה בדרך. הערבים נתמלאו פחד בראותם את ארץ ישראל הופכת במהירות לארץ יהודית. הם הכירו בכוחו של היישוב ופחדו מגידולו. את עיקר הסכנה ראו בעלייה היהודית ששינתה במהירות ובהתמדה את הרכבה של האוכלוסייה ואת פני הארץ. לערבים נראה היה שהיום בו יהפכו היהודים לרוב בארץ ישראל קרב והולך.
בשנת 1935 הגיעו הגירת היהודים לארץ ישראל ורכישות הקרקע שלהם לשיא.
בשנת 1936 היו בארץ ישראל 400,000 יהודים, כ-30% מהאוכלוסייה.
הספר הלבן השני
בשנות ה-20 מערכת היחסים בין הערבים והבריטים הייתה מתונה ויציבה. ב-1930 התפרסם הספר הלבן השני שזכה לתמיכה מצד ההנהגה הערבית בשל היותו אנטי־ציוני. שנה מאוחר יותר התפרסמה איגרת מקדונלד בה חזרו בהם הבריטים מן הספר הלבן. כתוצאה מכך כוננה ועדה מוסלמית עליונה שבה קראו ערביי ארץ ישראל למדינות ערב להתערב בנעשה בארץ ישראל. קריאה זו עוררה את זעמם של הבריטים.
הקצנה במחנה הערבי
אצל הערבים מאופיינת התקופה שממאורעות 1929 ואילך בהתגברות הדרגתית של התפיסות הרדיקליות שהתבטאו בהחרפה בעמדות האנטי ציוניות, בהתנגדות לשלטון הבריטי ובנכונות לאימוץ הטרור במאבק נגד היישוב היהודי ונגד הבריטים. בתקופה זו התחזקה מנהיגותו הלאומית של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, וירדה קרנם של המנהיגים הערבים המתונים. תחת הנהגתו הוחרפה ההסתה נגד הציונות והיהודים כדי לחמם את האווירה ולהכין את ערביי ארץ ישראל למאבק. בשנת 1932 הוקמה מפלגת אל-איסתקלאל (העצמאות). מפלגה זו לא הייתה כפופה למכובדים ולמשפחות המיוחסות וחרתה על דגלה שורה של תביעות: הפסקת העלייה היהודית, איסור מכירת קרקע ליהודים והקמת מדינה ערבית בארץ ישראל. גם מפלגה זו פעלה למען הקצנתו והחרפתו של המאבק נגד הציונות והיהודים, זאת אל מול ההנהגה המסורתית, הוועד הפועל הערבי. בנוסף לכך קם דור חדש של צעירים שהרגישו שנחסמה בפניהם הדרך אל הצמרת הפוליטית של מדינות ערב. הצעירים האלו ראו במרידה אפשרות ריאלית והחלו להפיץ כרוזים ולארגן הפגנות אלימות. לא עבר זמן רב עד שהם פנו להיאבק בבריטים וביהודים.
השפעת ההתפתחויות המדיניות בארצות המזרח התיכון
ערביי ארץ ישראל הושפעו גם מן ההתפתחויות המדיניות שחלו בארצות הערביות שסמוכות לארץ ישראל. בניסיון להרגיע את הלאומיות הערבית החלו מעצמות המנדט להעניק עצמאות, בדרגות שונות לארצות השכנות. בעיראק בוטל המנדט הבריטי ובמקומו נחתמה ברית אנגלו-עיראקית שהעניקה לבריטניה יתרונות חשובים, אבל יחד עם זה נתנה לעיראק סממנים וסמלים של עצמאות לאומית. בסוריה, הנתונה לשלטון צרפתי, הוקמה רפובליקה סורית. גם בעבר הירדן הוקמו מוסדות יצוגיים. התפתחויות אלה עוררו בקרב המנהיגות הפוליטית של ערביי ארץ ישראל חרדות ושאיפות גם יחד. המנהיגות הערבית חששה מפני אפשרות שארץ ישראל תישאר הארץ היחידה במזרח התיכון שלא תזכה בעצמאות מלאה או חלקית ואשר המשטר הפוליטי בה יאפשר ליהודים להפוך לרוב. המנהיגות הערבית סברה על כן כי מהומות בארץ ישראל עשויות להניב גם הבטחות פוליטיות מצד ממשלת בריטניה.
ב-13 בנובמבר 1935 פרצו הפגנות נגד הבריטים בקהיר, לאחר שהלאומנים דרשו להחזיר את החוקה. הבריטים סירבו והמהומות נמשכו שבוע שלם, אך כעבור חודש החוקה הוחזרה ובמרץ 1936 חודש המשא ומתן בין בריטניה ומצרים על חתימת חוזה ביניהן. בסוף 1935 דרש "הגוש הלאומי" בסוריה מהשלטונות הצרפתיים להחזיר את החוקה וכעבור חודש אף תבע את איחוד כל חלקי סוריה למדינה עצמאית אחת. התנגשויות בין מפגינים למשטרה הביאו ב-11 בינואר 1936 לפרוץ שביתה כללית בכל רחבי המדינה, שהצליחה ונמשכה 50 יום, כאשר המהומות נמשכות במקביל. בסוף פברואר החלו הצרפתים לסגת וכעבור מספר ימים הזמינו משלחת סורית לפריז לדיון על חתימת חוזה. המאורעות במצרים ובסוריה עוררו עניין בקרב הפלסטינים, שכינסו אסיפות הזדהות והפגנות מחאה. המפלגות והעיתונים קראו להם ללכת בעקבות "אחותם הגדולה" סוריה ולהילחם עבור אותן המטרות. הלקח הפלסטיני היה שצריך להשתמש באותה טקטיקה של שביתה כללית ומהומות בצדה. במרץ 1936 ביקרה בארץ ישראל משלחת עיראקית בת 15 חברים, שסיירה בערים והתקבלה בחום. יושב ראש הפרלמנט העיראקי התחייב בשכם בשם עיראק "לסייע לערבים הפלסטינים במאבקם" וקרא ביפו לערבים: "פתחו בג'יהאד והאומה הערבית תעמוד לימינכם". הפלסטינים פרשו את דבריו כהבטחה עיראקית לסיוע אם יפתחו במאבק מזוין.
עליית כוחו והשפעתו של הפאשיזם בעולם
בשנות ה-30 של המאה ה-20 התגלתה בריטניה בעמידתה מול תוקפנותן של גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית במלוא חולשתה. הערבים החליטו לנצל את חולשתה של בריטניה ולנסות להתקרב לגרמניה ולאיטליה. בריטניה חשה שהמאזן בדעת הקהל הערבית הופר לרעתה והיא ראתה לנחוץ לנסות ולהחזיר את האיזון שהופר. הממשלה הבריטית הניחה כי במלחמה הקרובה יתמכו היהודים ממילא בבריטים ומשום כך החליטה לפייס את הערבים על חשבון היהודים. אותה מדיניות של פיוס החמירה את מצב העניינים בארץ ישראל ויצרה אצל הערבים תחושה שהשלטון מתייצב לצידם במלחמה נגד היישוב היהודי.
כישלון המועצה המחוקקת
באמצע אוקטובר 1935 נשמטו חביות מלט לרציף נמל יפו, התפרקו ובתוכם התגלה נשק מוסלק. השלטונות הבריטיים לא הצליחו לגלות את זהות המבריחים והערבים הפלסטינים האמינו כי הנשק מיועד לארגונים צבאיים יהודיים. בלחץ ציבורי כבד, החלו המפלגות הערביות להגיש מחאות לממשלה. מפלגת "ועידת הנוער" קראה לשיתוף פעולה, ונציגי כל המפלגות, למעט מפלגת אל-איסתקלאל, הכריזו על שביתה כללית ב-26 באוקטובר 1935. בתזכיר שהגישו לממשלה, הדגישו המפלגות כי היהודים צוברים נשק ומתאמנים בו ומתכוננים למלחמה. הן תבעו מהממשלה לחפש נשק לא-חוקי אצל היהודים ולאסוף בחזרה את הנשק שנתנה בעבר ליישובים היהודיים. הצלחת השביתה על ידי פעולה משותפת של המפלגות הייתה הבסיס להקמת הוועד הערבי העליון. "ועדת נציגי המפלגות" (שכונתה "קואליציית המפלגות") המשיכה לתכנן פעולות נוספות, עדיין מתונות, אולם בנובמבר נהרגו עז א-דין אל-קסאם ושלושה מחבריו על ידי כוחות הביטחון הבריטיים. אירוע זה ליכד את הקואליציה ובעקבות ההלל לקסאם בעיתונות כגיבור לאומי, היה הציבור הערבי נתון באווירה של מתח. ב-25 בנובמבר 1935 הגישו נציגי חמש המפלגות תזכיר משותף לנציב העליון, שבו תבעו את הפסקתה המידית של הגירת היהודים, איסור על העברת קרקע ערבית ליהודים, ו"כינון ממשלה דמוקרטית" בהתאם לברית חבר הלאומים, תוך הגשמת הסעיף בכתב המנדט המחייב את הממשלה "לפתח מוסדות ממשל עצמי". עם זאת, הודגש בתזכיר כי הערבים אינם מכירים במנדט עצמו.
אולם אז ספגו ערביי ארץ ישראל מפלה מדינית קשה. בסוף שנת 1935 חודשה התוכנית בדבר כינון המועצה המחוקקת שתעביר את סמכויות השלטון לתושבי ארץ ישראל בהדרגה. התוכנית הייתה אמורה להעניק לערבים רוב מכריע. הנהגת ערביי ארץ ישראל דחתה את ההצעה, אך כעבור זמן, משעמדו על יתרונותיה חזרו בהם. ההנהגה הציונית של היישוב היהודי דחתה אותה לחלוטין. התוכנית נתקלה בהתנגדות חריפה באנגליה. בבית הנבחרים הציעו מרבית הנואמים מתוך שיקולים אימפריאליים לדחות את ייסוד המועצה המחוקקת לזמן מאוחר יותר. אחרים ציינו כי מצב יהודי גרמניה מחייב את ממשלת בריטניה להשאיר את שערי הארץ פתוחים ולא להקים מוסד העלול לגרום לסגירת ארץ המקלט היחידה בפני הנזקקים לה. ביטול ההצעה חיזק את ידיהם של הקיצונים הערביים שקראו להפגנות ולמהומות.
מטרות המרד
ביטול תוכניות בריטיות ויהודיות להקים בארץ ישראל מדינה יהודית.
שכנוע הבריטים לקבל את דרישות הציבור הערבי.
פגיעה במשק היהודי – באמצעות השביתה ניסו הערבים לפגוע במשק היהודי, שנזקק לפועלים הערבים ששלטו בתנאי האקלים והחקלאות באזור, ולהחליש את העלייה.
שמירת היתרון הדמוגרפי – הערבים שאפו לעצירת העלייה ולביטול ההיתר לרכישת קרקעות על מנת שיתרונם הדמוגרפי בארץ ישראל ישמר.
הקמתה של מדינה ערבית על שטחה של ארץ ישראל.
השלב הראשון של המרד, אפריל–אוקטובר 1936
שמאל|ממוזער|250px|אש בשדות גן-שמואל במאורעות 1936–1939
ממוזער|250px|שמאל|קבר אחים של הרוגי מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט מתל אביב וסביבותיה, בבית הקברות טרומפלדור (2006)
ממוזער|צילום אוויר של יפו 1936 לפני פעולת העונשין הבריטית, 'מבצע עוגן'
ממוזער|צילום אוויר של יפו 1936 לאחר פעולת העונשין הבריטית, 'מבצע עוגן'
בשנות ה-30 התרחשו גלי טרור שבאו כהמשך למאורעות תרפ"ט בקיץ 1929. בספר בהוצאת דבר מ-1937, מופיע משה רוזנפלד, סמל המשטרה היהודי שנרצח על ידי חברי כנופיית עז א-דין אל-קסאם בנובמבר 1935, בראש רשימת הקורבנות של מאורעות תרצ"ו.
חברי כנופיית עז א-דין אל-קסאם שחמקו ממעצר בנובמבר 1935, התמקמו בהרי שכם בהנהגת שיח' פרחאן אל-סעדי, והם אלה שככל הנראה הציתו את המאורעות האלימים בתחילת המרד. בכ"ג ניסן תרצ"ו, 15 באפריל 1936 תקפה קבוצה מאנשיו של סעדי מכונית של יהודים בכביש טולכרם-שכם. שניים נרצחו ושניים נפצעו, ארבעתם עולים מסלוניקי.
בתגובה לרצח הזה, רצחו כעבור יומיים חברי "ההגנה הלאומית" (ארגון האם של האצ"ל) שני ערבים ליד פתח תקווה. אולם מאורעות רחבי היקף פרצו ב-19 באפריל, כאשר המוני ערבים הסתערו על יהודים שנקלעו לרחובות יפו. רוב התוקפים היו פועלים זמניים מהחורן ועבר הירדן, שהוסתו משמועות לא נכונות על כך שבאותו יום נהרגו ערבים בתל אביב.
קהילת עולי סלוניקי וצעירי בית"ר ערכו הפגנות בתגובה לרציחות, ביום זה נהרגו 9 יהודים ו-54 נפצעו, ובערב כבר הוטל עוצר על אזורי המהומות.
למחרת נהרגו עוד שבעה יהודים ורבים נפצעו. המוני פליטים נהרו לתל אביב, לאחר ששכונות הספָר היהודיות של יפו נשדדו ונשרפו. למרות ניסיונות ההרגעה של הנציב העליון ושל נכבדים ערביים פשטה אש המהומות בהדרגה בכל הארץ. חרף מאורעות הדמים, הסתיימה בלונדון הנפקת מניות של בנק אנגלו-פלשתינה (שהיה הגוף הפיננסי המרכזי של היישוב ושל התנועה הציונית) בחיתום יתר של כ-2,000%.
שביתה כללית והקמת הוועד הערבי העליון
ב-20 באפריל 1936 הכריזה מפלגת אל-איסתקלאל על שביתה כללית עד שהבריטים יקבלו את תביעותיהם לעצמאות. מטרת השביתה הייתה להשבית את מהלך החיים התקין בארץ ולהכריח את הממשלה הבריטית להיענות לתביעות הפוליטיות של הערבים, וכן גם למוטט את היישוב היהודי ולהביא עליו חורבן כלכלי. במקביל הוקמו מספר "ועדות לאומיות" פלסטיניות מקומיות אשר מטרתן הייתה להביא לתיאום של פעולות המרי (ההפגנות, השביתה וכו') כנגד בריטניה הגדולה והתנועה הציונית.
הוועדה הלאומית הראשונה הרכיבה את עצמה ביפו ב-20 באפריל, מבין החותמים על הכרוז הראשון שקרא לשביתה כללית.
ב-25 באפריל הוקם הוועד הערבי העליון להנהגה המרכזית, במטרה לאחד את הכוחות היריבים ולרכז את המאבק לעצמאות. חברי הוועד היו ראשי שש המפלגות, בראשות חאג' אמין אל-חוסייני.
פעולתו הראשונה של הוועד הערבי העליון הייתה לנסות ולנצל את המהומות והטרור כדי להביא לשינוי במצב הפוליטי. הוועד הערבי העליון אימץ את סיסמת השביתה הכללית, פתח בארגונה המקיף ובאכיפתה על הציבור הערבי.
ביום הקמתו, הוציא הוועד הערבי העליון קול קורא לתושבים הערבים לצאת להתנגדות פאסיבית:.
הוועד הערבי העליון הכריז על מרי אזרחי והודיע כי המרי לא יפסק כל עוד לא ימולאו שלוש תביעות:
הפסקה כללית של העלייה היהודית.
איסור מכירת קרקעות ליהודים.
הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי.
מלבד הוועדות הלאומיות, נתכוננו גם "ועדות לעזרה", הקשורות אליהן אך בלתי-תלויות בהן, שתפקידן היה להגיש עזרה כלכלית לערבים הסובלים ממחסור בשל השביתה. בראש ועדות אלו הייתה ועדה מרכזית בירושלים. במקומות שונים נוספו גם "ועדות חרם", "ועדות שביתה" ו"ועדות נוער", שבכולן השתתפו עסקנים מהסיעות השונות.
תפקידן של ועדות החרם היה לנתק את כל הקשרים הכלכליים והחברתיים בין הערבים ליהודים. בוועדות הנוער התרכזו הקיצונים שבכל עיר ועיר לפעולות התנדבות מיוחדות ולשים עין על המהססים ועל הבוגדים.
כבר ב-26 באפריל, עוד לפני שפרסם הוועד את קריאתו לשביתה כללית, הכריזו ראשי "אגודת הנהגים ובעלי המכוניות הערבים" על שביתה כללית של שירותי התחבורה הערביים. הנהגים הערבים הגיבו לקריאה בהיענות מלאה (מלבד עובדי הרכבות), מאחר שבמגזר עובדי התחבורה היה קשה מאוד להתחמק מקיום הוראת השביתה, בשל היותו חשוף לעיניהן של משמרות השביתה. גם הסוחרים ובעלי החנויות סגרו את חנויותיהם, מרצון או מפחד משמרות השביתה. הוקמו ועדות שביתה לענפים שונים, שקראו לסוחרים המשתייכים לכל ענף להצטרף לשביתה. סוחרים בענף מסוים נהגו לפרסם הודעה על התחייבותם לשבות, שבה גם קראו לחבריהם לענף בערים אחרות לעשות כמותם.
בתחילת מאי 1936, הורה הוועד הערבי העליון על הפסקת תשלומי המס. עובדי המדינה הערבים הגישו אולטימטום לממשלה. על פי הוראת מוסא אל-עלמי, נמנעה התביעה הכללית להגיש כתבי אישום נגד מאות עצורים ערבים.
ב-7 במאי נערך בירושלים כינוס של כ-150 נציגי "הוועדות הלאומיות" מכל הארץ, שאישר את הוועד העליון ואת עמדתו, והחליט על מרי אזרחי, הכולל אי-תשלום מיסים.
הנציגים החליטו לקרוא לעם להפסיק לשלם מיסים החל ב-15 במאי, אלא אם תופסק ההגירה היהודית, ולהכריז חרם כלכלי על היהודים. לחץ החוגים הקיצוניים להצטרפות פקידי הממשלה לשביתה, הביא למציאת תחליפים: הפקידים נאלצו לתרום לפחות עשירית משכרם לקרנות השביתה ולהעביר מידע סודי על תוכניות הממשלה, ובמקום לשבות הגישו הבכירים שביניהם תזכיר לממשלה, שבו הם מביעים את הזדהותם עם מטרות השביתה. בעקבות הבלגת משרד המושבות והנציב העליון על התזכיר, מתוך אמפתיה למצבם של הפקידים הנתונים ללחץ הציבורי, הגישו 1,200 פקידים מהדרג השני תזכיר דומה, שקיבל גם הוא תגובה דומה מצד הממשלה.
בשל שיתוק המסחר, המלאכה והתחבורה, לא היה ביכולתן של השכבות הנמוכות בערים להתקיים במשך תקופה ארוכה ללא הכנסה. הוועדות הלאומיות הקימו לשם כך ועדות אספקה במרכזים העירוניים, שדאגו לספק לנצרכים מזון בסיסי ממחסנים מרכזיים שהוקמו למטרה זו. קבוצות פועלים מסוימות, שהצלחת השביתה הייתה תלויה במידה רבה בנחישותם, כמו עובדי נמל יפו ונהגי המכוניות, קיבלו מהוועדות הלאומיות תשלומים קבועים במקום שכרם. מפעל הסיוע הזה הצריך סכומי כסף גדולים, שהיו ברשותם של מוסדות ההנהגה הפלסטינית.
הוועד הערבי העליון והוועדות הלאומיות אספו תרומות בכל רחבי הארץ. העשירים נקראו לתרום מכספם, ועדות נשים התרימו מדלת אל דלת וכדי לאסוף תרומות גם מהשכבות העניות, הוכרז שחובתו של כל אדם לתרום לפחות גרוש אחד. לחץ ואיומים הופעלו על מי שסירב לשלם, מה שהביא לעזיבת עשירים רבים את הארץ.
האמצעי העיקרי לאכיפת השביתה היה הפחדה. בערים הוקמו "משמרות לאומיים", שלרוב הורכבו מחברי פלוגות הצופים וארגוני נוער וספורט, שנכחו ברחובות ובשווקים, ובכך הרתיעו סוחרים מלפתוח את עסקיהם. אלה שבכל זאת פתחו, שמותיהם פורסמו על ידי הוועדות הלאומיות וועדות השביתה השונות בעיתונים ובכרוזים. כאשר גם אמצעים אלה לא עזרו, נעשה שימוש גם בכוח פיזי. במאי 1936 החלו להופיע ברחבי הארץ חבורות מזוינות שאף רצחו את אלה שנראו בעיניהם בוגדים.
הסוחרים, החנוונים ובעלי המלאכה הערבים נאלצו לנעול את בתי העסק שלהם, על הפועלים הערבים נאסר לעבוד במשקי היהודים, על הפלאחים נאסרה מכירת תוצרת חקלאית ליהודים, נמל יפו הושבת ונעשה ניסיון להשבית גם את נמל חיפה.
היהודים היו תלויים חלקית בחקלאות הערבית בתחום אספקת הירקות והפירות. בתגובה להפסקת האספקה הערבית, יצאה קריאה לאספקה עצמית, ובנוסף על כך התקבל סיוע מסוחרי הירקות של מצרים וסוריה. הם סיפקו את צורכי היישוב היהודי, ואף גרמו נזק למשק החקלאי הפלסטיני, בכך שדרשו מהיהודים חוזי אספקה שנתיים, ובמקביל דרשו מהסוחרים הפלסטינים לכבד את ההסכמים עמם, מבלי להתחשב במצבם מתוקף השביתה.
השביתה עוררה התנגדות בקרב חלקים רחבים של האוכלוסייה הערבית שברובם שבתו לא מרצון אלא משום שהכריחו אותם לכך במעשי כפייה וטרור. השביתה גרמה הפסדים עצומים לערבים יותר משגרמה הפסדים ליהודים. היא הביאה לפגיעה במעמדם של אלפי סוחרים, חנוונים, בעלי מלאכה, פלאחים ופועלים. ההתמרמרות בקרב אלה הלכה וגדלה עם הזמן. היישוב היהודי התגבר על המחסור בעובדים הערבים ואת מקומם תפסו עובדים יהודים. לא רק שהערבים לא השיגו את מטרתם אלא השיגו תוצאה הפוכה – המשק היהודי בארץ ישראל שגשג, משום שהיהודים התמקצעו בתחומים שעד אז היו בלעדית בידי הערבים, והמונופול נשבר. דוגמה לכך היא פתיחת מזח לפריקת אוניות סמוך לשפך הירקון ב-19 במאי 1936, בשל שביתת נמל יפו הערבי הסמוך, שלאחר כשנתיים הוכרז רשמית כנמל תל אביב.
הכנופיות והטרור
המונח "כנופיות" מופיע בתרגום הרשמי לעברית של דו"ח ועדת פיל (פרק ד', פסקה 8), שם הן מכונות "bands of armed Arabs", "כנופיות של ערבים מזוינים".
במקביל לארגונה של השביתה הכללית הופעל טרור שהיישוב היהודי לא ידע כמוהו מעודו.
לאורך כל תקופת השביתה אירעו פגיעות בחיי יהודים ורכושם. במהלך החודש הראשון אירעו בעיקר פגיעות ברכוש ומעשי הצתה. החל מ-20 באפריל הובערו שדות ויערות רבים. בוצעו התקפות על מבני תעשייה בפאתי הערים. באמצע מאי נהרסו מחצבות האבן במג'דל צאדק, שהיו שייכות ליהודים והיו המקור האחרון לאספקת חצץ לבנייה היהודית. פרדסים ומטעים של יהודים נעקרו ונגדעו על ידי כפריים שגרו בסמוך. מאחר שהנהגים הערבים שבתו, כל כלי הרכב שנעו על הכבישים היו מטרה בלוחמה הערבית נגד התחבורה היהודית. האמצעים התחלפו עם הזמן: בהתחלה פוזרו מסמרים על הכבישים ומאוחר יותר נורו יריות ונזרקו רימונים, בעיקר בשני עורקי התחבורה החשובים ליהודים: כביש יפו-חיפה (שעבר אז דרך המשולש) וכביש יפו-ירושלים. למרות ההתקפות, לא הפסיקו היהודים לנסוע בדרכים, ולהגנתם החלו לשריין את המכוניות ולנוע בשיירות. ניסיון הערבים לשתק את תנועת כלי הרכב בארץ נכשל. באמצע מאי החל הטרור נגד בני אדם, שהגיע לשיאו באוגוסט. המטרות שנבחרו היו יהודים שמתוקף עבודתם נאלצו להימצא בסביבה ערבית, ושהתגוררו מחוץ למרכזי האוכלוסייה, בשכונות רחוקות ובישובים שנמצאו בין כפרים ערביים. יישובים אלה נמצאו תחת אש מדי לילה במשך כל תקופת השביתה. בפעולות אלו נהרגו כ-80 יהודים ונפצעו כ-400. להבדיל ממאורעות 1921 ו-1929,
במאורעות 1936 היה רק ניסיון אחד להשתלטות והרס של ישוב יהודי, אולם הוא נהדף. שינוי זה היה תוצאה של חיזוק ההגנה, גיוס השוטרים היהודים ונוכחותם הגדולה הרבה יותר של כוחות הביטחון הבריטיים. הממשלה לא נכנעה לתביעות הערבים אולם נרתעה משימוש ביד קשה נגד גילויי השביתה. תגובה זו הביאה את הערבים להפנות את האלימות גם נגד מתקני השלטון וכוחות ביטחון. ב-7 במאי עזב עבד אל-קאדר אל-חוסייני את ירושלים, וממקום מסתורו בהרים שסביב לה, החל לתקוף עם אנשיו בארגון צבא הג'יהאד הקדוש כלי רכב שנסעו בכביש ירושלים-יפו. ב-18 במאי דחתה הממשלה את התביעה הערבית להפסיק את ההגירה היהודית וקבעה מכסה חצי-שנתית חדשה לעלייה היהודית.
בסוף מאי אסרה הממשלה כ-60 מנהיגים, רובם מהחוגים הרדיקליים, והגלתה אותם למקומות שונים בארץ. בין הגולים היה גם פח'רי אל-נשאשיבי. הצעירים בערים הגיבו בחריפות והחלו לתקוף את מוסדות השלטון וסיורי המשטרה והצבא. הצבא הגיב בירי מכלים אוטומטיים. הסמטאות הצרות והמפותלות של העיר העתיקה של יפו שימשו מקלט למורדים וכוחות הביטחון חששו להיכנס אליהן. לפיכך, החליטה הממשלה להרוס חלק גדול שלה. ההריסה החלה ב-16 ביולי, נמשכה שבועיים ולאחר מכן השתלט הצבא על העיר. גם שכם נכבשה. עקב מסע התעמולה בכפרים והשפעת הגולים שהורחקו אליהם, גדלה הכרתם הלאומית של הכפריים ובאמצע מאי הפכו האזורים הכפריים למרכז הכובד של המרידה, בזמן שהשלטונות החלו להשתלט בהדרגה על הערים.
מאז סוף מאי, נעו המורדים בחופשיות באזורים הכפריים, במיוחד באזור השומרון, שתנאי השטח שלו התאימו מאוד ללוחמת גרילה של קבוצות קטנות. בתקופה זו היו מעט מאוד דרכים סלולות שחצו אותו וכפרים רבים היו בלתי נגישים לרכב ממונע. היכרותם הטובה של המורדים את השטח והישענותם על האוכלוסייה המקומית בנוגע למזון ומידע על תנועות הצבא, הקשו מאוד על הצבא במלחמתו בהם. חבורות המורדים הכפריות (בערבית: "מג'אהדון") פעלו בעיקר נגד גשרים ומסילות ברזל, קווי טלפון, קו הנפט שעבר בעמק יזרעאל ומבנים חקלאיים. ההתקפות על כלי הרכב והרכבות הביאו את המורדים להתנגשויות עם משמרות הצבא והמשטרה שליוו אותם. המורדים נחלו הצלחה, שבעקבותיה הצטרפו אל החבורות עוד ועוד אנשים, ובמחצית השנייה של אוגוסט הן הגיעו לשיא כוחן. כתוצאה מכך, שלטו הערבים על מערכת התחבורה בארץ ישראל, למעט המקרים בהם לוותה התנועה בכוח צבאי רב. בחלק מהחבורות התחלופה הייתה גבוהה, וזאת על אף שחבריהן היו בני אותו הכפר. בלילות היו יוצאים לפעולות ובימים שבו לעבודתם. עם הזמן גדל מספר החבורות הקבועות, שחבריהן הקדישו את כל זמנם ללחימה. אלה מנו 50–70 איש. מארגני החבורות הפכו עם הזמן למפקדי האזורים שבהם התגוררו באופן קבוע: עבד אל-קאדר אל-חוסייני – מפקד באזור ירושלים. עיסא אל-בטאט ויורשו עבד אל-חלים אל-ג'ולאני (כונה "אבו זידאן", "אבו שלף" או "אבו מנצור") באזור חברון. חסן סלאמה ("אבו עלי") באזור רמלה-לוד-יפו (ביולי הצבא הרס את ביתו בכפר קולה); עארף עבד א-ראזק ("אבו פייצל") בנפת בני צעב (מדרום לטולכרם); עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד ("אבו כמאל") באזור ואדי אל-שעיר (העמק בין טולכרם לשכם); פח'רי עבד אל-האדי באזור אל-שעראויה (בין טולכרם לג'נין); יוסוף אבו דורה בעמק יזרעאל עד לחיפה; ח'ליל מוחמד אל-עיסא ("אבו אבראהים אל-כביר") משפרעם בגליל התחתון.
הכנופיות הפלסטיניות הראשונות נתארגנו על ידי איש האופוזיציה פח'רי עבד אל-האדי מעראבה. באוגוסט היה עבד אל-האדי האיש המרכזי במרד. המארגנים הראשיים של הפעולות הצבאיות היו המפקד הראשי, עבד אל-האדי, וחאג' מוחמד מד'נאבה ליד טולכרם. באזור ירושלים-בית לחם פעל הסורי סעיד אל-עאץ (נהרג בקרב עם הצבא ליד הכפר חד'ר ב-4 באוקטובר 1936) ולידו עבד אל-קאדר אל-חוסייני.
הוועד הערבי העליון והוועדות הלאומיות נשאו בעיקר הנטל הכספי לצורכי מזון, נשק, תחמושת ובגדים לחבורות הקבועות. אולם מקור מימון נוסף היה "ועדת הסיוע המרכזית", שעל אף שכספיה נועדו לספק עזרה לנזקקים, השתמש בהם אמין אל-חוסייני גם כדי לסייע למורדים. ברשות הכפריים היו כלי נשק רבים, שנאספו ב-1918 עם נסיגת הצבא העות'מאני, ורבים מהם הגיעו לידי המורדים. על כלי הנשק הללו נוספה כמות גדולה שהמורדים הצליחו לאסוף בשלושת החודשים הראשונים של המרד. המקור העיקרי היה בסוריה ועבר הירדן, שם הם נרכשו והוברחו לארץ על ידי בדוים. המורדים מצאו פגזים רבים שהוחבאו באזור החוף הדרומי והשתמשו בהם כדי לחבל במסילות וברכבות. ספני יפו השובתים הבריחו בסירותיהם נשק לארץ, שהועבר בתחבולות שונות, בין היתר גם בארונות מתים בלוויות. בזמן היתקלויות, במקום לירות על המורדים, שוטרים ערבים היו משאירים להם את הכדורים. עובדים במחלקת העבודות הציבוריות גנבו ממחסני המחלקה חומרי נפץ והעבירו אותם לידי המורדים.
מתחילת המאורעות חתר הוועד הערבי העליון להרחיב את המהומות על פני אזורים רבים בארץ ויצירת משטר דמים ולהטיל את מרותו על כל המחנה הערבי. תומכיו של חאג' אמין אל-חוסייני ביצעו מספר פיגועי התאבדות נגד מתנגדיו הפוליטיים של חוסייני ולאחר מספר התנקשויות השיגו את מטרתם: רוב מתנגדיו, שהחזיקו בעמדות מתונות, נרצחו על ידו, והשאר גלו מן הארץ לבלי שוב.
מארגני המרד קיבלו סיוע כספי מהנאצים, שהוסדרה בפגישה בין אל-חוסייני לבנקאי השווייצרי פרנסואה ז'נו. ב-15 ביולי 1936, שישה ימים לפני פרוץ המרד, התארח אל-חוסייני אצל ד"ר וולטר דוהל, שגריר גרמניה הנאצית בירושלים, שדיווח על הפגישה לממוניו בברלין: "המופתי הגדול הדגיש את תמיכת הערבים בגרמניה החדשה והביע תקווה שגם גרמניה תראה בחיוב את המאבק של הערבים נגד היהודים ותהיה מוכנה לתמוך בו."
בדו"ח שנמצא לאחר מלחמת העולם השנייה בתיקי המפקדה הגרמנית העליונה, נכתב: "רק באמצעות הכספים שניתנו על ידי גרמניה למופתי הגדול של ירושלים, ניתן היה לבצע את המרד בפלשתינה".
אסלאמיזציה של המרד
בחודשיים הראשונים של השביתה נמנע אמין אל-חוסייני מצירוף המועצה המוסלמית העליונה לשביתה ומשימוש בסמכותו כנשיאה לצורכי תדלוק המרד בתעמולה דתית. הוא דאג שאנשי הדת לא ישמיעו קריאות דתיות ושימנעו מדרשות יום-שישי קיצוניות. אולם בחודש יוני החל מפנה בגישתו ואנשי הדת המוסלמים החלו לעורר את ההמונים וקראו להם בשם האסלאם להצטרף אל המורדים. בין היתר, סיפרו על חיילים בריטים שחיללו מסגדים והזהירו שהציונים עומדים להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם. תופעה זו התרחשה בכל הארץ והחלה בהוראת המועצה המוסלמית העליונה. ב-22 ביוני כתב אל-חוסייני מכתב אל הנציב העליון ובו טען כי הרעיון היהודי להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל מקורו דתי ולכן גם הציונות היא קודם כל עניין דתי. סירובם להקים בית לאומי בארץ אחרת מקורו באמונתם הדתית וחתירתם "להקמתו מחדש של בית-המקדש היהודי של שלמה במקומו של מסגד אל-אקצא הקדוש". לאחר שלב ההטפה הדתית, החלו המועצה המוסלמית העליונה ומפלגת החוסיינים לקחת חלק גדול יותר במרד. ביטאון המפלגה עודד את המורדים להמשיך במאבק ועובדי המועצה ברחבי הארץ סייעו להם. נעשה שימוש בקאדים כדי לספק להם כסף, נשק ומידע. פעילות זו הודרכה על ידי המופתי ממקום מקלטו על הר הבית, שם קיים פגישות במחתרת, הסתיר נשק והעניק מקלט למורדים מבוקשים. כוחות הביטחון הבריטיים לא העזו להיכנס לשם. גם במסגדים אחרים בארץ נעשה שימוש דומה.
ערביי ארץ ישראל הנוצרים כמעט שלא השתתפו במרד של 1936–1939, אולם מנהיגיהם טרחו להדגיש כי מסירותם לעניין הלאומי הפלסטיני אינה נופלת מזו של המוסלמים.
תעמולה בארצות ערב
ההנהגה הפלסטינית סברה שתמיכת ארצות ערב חשובה מאוד להצלחת המרד, ולכן הדיווחים האובייקטיביים של עיתוני מצרים על המצב בארץ ישראל הביאו את אמין אל-חוסייני לשלוח בחודש מאי מכתבים לבעלי העיתונים, בהם תיאר את "הטרור היהודי" ו"אכזריות האנגלים". לאחר מכן הופצו במסגדים ובאוניברסיטאות כרוזים הכוללים סיפורים על חילול מסגדים וטבח של נשים וילדים ערבים. הוועד הערבי העליון שלח שליחים מיוחדים כדי להשפיע על העיתונאים ולפעול בקרב החוגים הדתיים ובכך להשפיע על דעת הקהל. תעמולה דומה נעשתה גם בסוריה על ידי "אגודת ההדרכה האסלאמית". בתחילת יוני נסעו מועין אל-מאדי וסלים עבד אל-רחמאן אל-חאג' אבראהים לעיראק וארגנו פעולות סולידריות עם הפלסטינים. הם ערכו אסיפות והפגנות, הוציאו פרסומים שונים ואספו כספים. יחד עם השר לשעבר נאג'י אל-סוידי ויושב-ראש בית הנבחרים סעיד ת'אבת, הם הקימו את "הוועדה להגנת פלסטין". זו פרסמה שבועון קבוע שבו נמסר לציבור בעיראק עדכון שוטף, מסולף ומוגזם על המתרחש בארץ ישראל.
מפלגות בעולם הערבי הביעו תמיכה במרד הפלסטיני ובעיתונות הערבית בארצות השונות התבלטו כתבות שתיארו את המצב בארץ ישראל.
קאוקג'י לוקח פיקוד
ממוזער|300px|מפקדיו המיועדים של צבא כל-ערבי במרד הפלסטיני, אוגוסט 1936. מימין לשמאל: ג'אסם עלי (מפקד הפלוגה העיראקית), פח'רי עבד אל-האדי (מפקד הפלוגה הפלסטינית), פאוזי אל-קאוקג'י מפקד הצבא, מוחמד צעב (מפקד הפלוגה הדרוזית).
באוגוסט 1936 הגיעה אל הפלסטינים העזרה הצבאית מארצות ערב. על כל הכנופיות הופקד מפקד עליון שנשלח במיוחד מעיראק, פאוזי אל-קאוקג'י.
לקראת סוף אוגוסט הגיעה לארץ ישראל קבוצה של 200 מתנדבים מעיראק, סוריה ועבר הירדן, תחת פיקודו של קאוקג'י, שהתמקמו בצפון-מזרח השומרון.
קאוקג'י הגיע לארץ ישראל ב-22 באוגוסט, על פי הסכם בין הוועדה להגנת פלסטין בבגדאד לבין הוועד הערבי העליון. ב-28 באוגוסט הוא הוציא את הכרוז הראשון שלו, שבו הודיע על נטילת הפיקוד העליון לידיו. בכרוז נכתב כי הוא מטעם "המפקדה הכללית של המרד הערבי בסוריה הדרומית (פלסטין)" והיה חתום בידי קאוקג'י, "המפקד הראשי של המרד בסוריה הדרומית". חמישה ימים לאחר מכן נפגש עם שישה מפקדים של חבורות מורדים גדולות, שחתמו על הצהרה בה הכירו בו כמפקד הראשי של המרד. קאוקג'י חילק את אנשיו לארבע חטיבות וקבע להן מפקדים: פח'רי עבד אל-האדי לפלוגות הפלסטיניות (ולסגנו של קאוקג'י), ג'אסם עלי לפלוגה העיראקית, מוחמד סעב לפלוגה הדרוזית ושייח' מוחמד אל-אשמר לפלוגה הסורית. שאר ראשי הכנופיות הפלסטיניות נתמנו לראשי מחלקות.
הפלוגה הפלסטינית מנתה כמה עשרות לוחמים והייתה הפחות מנוסה מבין הפלוגות.
המתנדבים הדרוזים מסוריה לא קיבלו את ברכת המנהיגות המסורתית של העדה ולא השפיעו על הדרוזים בארץ ישראל לתמוך במרד הערבי.
העיראקים, הסורים והדרוזים קיבלו משכורת קבועה מהקופה שה"וועדות להגנת פלסטין", במיוחד זו שבבגדאד, העמידו לרשות הנהלת המרד. מאוחר יותר גם הכנופיות הפלסטיניות המאורגנות קיבלו משכורת.
מלבד הפלוגות הללו, ארגן קאוקג'י יחידת מודיעין והסברה, שאספה מידע מפקידי ממשלה ושוטרים ופרסמה הודעות לציבור. בראשה עמד מוניר אל-רייס, עיתונאי סורי ידוע ומפקד המתנדבים מחומס. על אספקת המזון מונה בהא אל-דין אל-טבאע, מורה סורי שהתגורר בירושלים, שהורה לכפריים לספק מזונות, שאוחסנו במחסנים סודיים על ההרים. אי-ציות להוראות הללו גרר עונש. על משימת איסוף התרומות הכספיות הופקדה ועדה שהורכבה משבעת המפקדים החשובים. המפקדה שכנה באחד המחנות שהוקמו על ראשי ההרים. קאוקג'י למד את השטח והכין תוכניות פעולה לפלוגות. הוא הקים "בית משפט של המרד", בו נשפטו בוגדים ומרגלים, שהורכב מארבעה: רייס (נשיא), אשמר, עבד אל-האדי וחאג' מוחמד. ערבי אחד שגנב רובה מאחד המורדים נידון ב"בית המשפט" הזה ל-100 מלקות והריסת ביתו. שלושה ערבים הוצאו להורג בעוון ריגול, שניים מהם במכות. בית המשפט הזה, שנידונו בו גם גנבים ופושעים למניהם, החריף עוד יותר את אווירת הפחד שכבר הייתה קיימת.
בקיץ 1936 עדיין נשמרה האחדות הלאומית בקרב הערבים, וכל חוגי האוכלוסייה העניקו עזרה לכנופיות – הכפרים סיפקו אנשים, מזון ונשק, והערים כסף ונשק. אולם כבר אז נזרעו זרעי הפילוג. גביית כספי הסיוע לכנופיות הפכה בקלות לסחיטה, אספקת המזון לגזל, וגינוי של בוגדים להלשנה, מעשי נקמה אישיים ורציחות. הרציחות הראשונות בוצעו נגד יהודים ואנגלים, ואחריהם הגיע תורם של ערבים "בוגדים", במיוחד סוכני משטרה. אולם מהר מאוד החלו התנקשויות גם במנהיגים ועסקנים ערבים. ביולי–אוגוסט אירעו הרציחות הפוליטיות הראשונות בקרב הפלסטינים. הקורבנות הראשונים מסוג זה היו ממנהיגי חוגי משפחת נשאשיבי דווקא, וזאת על אף שאלה היו מראשי "הוועדות הלאומיות" וממארגני המאורעות בשלב הראשון שלהם. בין הקורבנות הראשונים היו ראש הוועדה הלאומית בחברון וראש הוועדה הלאומית בחיפה.
ב-7 בספטמבר הכריזה הממשלה על משטר צבאי ולאחר מכן חלה ירידה משמעותית בפעולות המורדים.
סיום השביתה
ב-2 בספטמבר החליט הקבינט הבריטי לדכא את המרד הערבי ביד קשה. על פי המלצת שר המלחמה, החליט הקבינט לשלוח דיוויזיה נוספת לארץ ישראל ולהכריז על משטר צבאי במועד שיתאים לכך. הודעה על כך לציבור נמסרה ב-8 בספטמבר וכוחות הצבא הנוספים הגיעו באמצע החודש.
האיום במשטר צבאי הביא להפחתה משמעותית באלימות המורדים. גם התרומות שקיבל הוועד הערבי העליון התמעטו ולא היה באפשרותו להמשיך לתמוך בשובתים. לקראת תחילתה של העונה החקלאית, היו אלה הפרדסנים שהפעילו את הלחץ החזק ביותר להפסיק את השביתה ועובדי נמל יפו הצטרפו אליהם.
כתוצאה מההתנגדות הגוברת באוכלוסייה הערבית ואזהרת השלטונות הבריטיים כי יוכרז מצב צבאי בארץ אם לא תיפסקנה המהומות, חיפשו המנהיגים הפלסטינים דרך נסיגה בכבוד.
הנציב העליון ווקופ נפגש עם שלושת ראשי הוועד הערבי העליון, אמין אל-חוסייני, ראע'ב אל-נשאשיבי ועוני עבד אל-האדי, והזהיר אותם לגבי משמעות החלת המשטר הצבאי. אלה השיבו כי יסכימו לקרוא להפסקת השביתה והפרות הסדר, אם יתבקשו כך על ידי המלכים הערבים – ע'אזי, אבן סעוד, האמאם יחיא ועבדאללה. ראשי הוועד אף הציעו שבריטניה היא זו שתבקש מהמלכים לקרוא לוועד לסיים את השביתה, אולם בקשתם נדחתה. ב-16 בספטמבר פרסם העיתון "פלסטין" את הקריאה הפומבית הראשונה להפסיק את השביתה. הוועד הערבי העליון החל במשא ומתן עם מלכי ערב על נוסח טיוטה ל"קול-קורא" שיפורסם על ידם, תוך עדכון ממשלת בריטניה בתוכן הטיוטות. המשא-ומתן ארך כחודש שלם וב-10 באוקטובר פורסם בארץ ישראל ה"קול-קורא" של המלכים הערבים אל ערביי ארץ ישראל להניח את נשקם כדי להעניק סיכוי לדיפלומטיה: . באותו יום פרסם הוועד הערבי העליון קריאה לעם להפסיק את השביתה והמהומות. אולם המורדים ככל הנראה לא שוכנעו להניח את נשקם, ולכן שלח אליהם הוועד הערבי העליון פנייה סודית, בה קרא להם להפסיק את כל מעשי האלימות ונימק את קריאתו בהצהרה שקרית, "שממשלת בריטניה החלה להגשים את הבטחותיה ולבצע את ההסכמים שהושגו". הממשלה נתנה למורדים ארכה של שבוע להפסקת פעילותם. רוב החבורות התפזרו, מלבד כוחותיו של קאוקג'י בשומרון, שראה בהפסקת המרד הפוגה זמנית בלבד, לצורך הפסקת השביתה, שאחריה הוא יתחדש. בתגובה לכך, הקיף הצבא את החבורות של קאוקג'י. כפריים רבים נהרו לעזרתו. הוועד הערבי העליון פנה לעזרת הנציב העליון, ועקב חששם מפני התחדשות המרד בקרב הכפריים, הותר לקאוקג'י ואנשיו לחצות את הירדן ולצאת בחזרה לעיראק.
ב-11 באוקטובר 1936, לאחר 175 ימים, הסתימה השביתה הכללית. עם הפסקתה שככו גם המהומות בארץ. הערבים ראו בסיום השביתה ובהפסקת פעולות הכנופיות שביתת נשק בלבד כדי להניח לוועדת החקירה הבריטית למצוא נוסחה מדינית חדשה לארץ ישראל שתעלה בקנה אחד עם דרישות הוועד הערבי העליון. בשלב הזה של המהומות (עד סוף אוקטובר), נרצחו 91 אנשים ביישוב היהודי ו-369 נפצעו, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. אירעו כ-900 מקרי פגיעה ביישוב היהודי, נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים, כ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו ו-200,000 עצים נעקרו, מאות בתים נהרסו, ושלושה מקרי חילול בתי עלמין. למרות זאת, החיים במשק היהודי לא נפגעו משמעותית ותחבורתו לא שותקה. הוועד הערבי העליון החל בשל כך להסיט את ההתקפות אל כוחות הביטחון של הממשלה.
הפוגה
עם סיום השביתה והאלימות, ניצלה ההנהגה הפלסטינית את ההפוגה להתארגנות מחדש. הושם דגש על איסוף כספים, כדי לאפשר את חידוש השביתה והמרד, במקרה ויוחלט לחדש אותם. האיסוף נעשה באמצעים המוכרים: מגביות בין העשירים, הטלת אימה על המסרבים לשלם, מכירת תמונות של גיבורי המרד והיטל בשיעור אחוז אחד על הפרדסנים וסוחרי ההדרים, בנימוק שעונת ההדרים הייתה גורם מרכזי בהחלטה להפסיק את השביתה.
הוועד הערבי העליון החליט להמשיך בחרם הכלכלי על היהודים גם אחרי תום השביתה.
לאחר הפסקת השלב הראשון של המרד, שמרו הכנופיות על הנשק והתחמושת שלהן במחסנים נסתרים. הצבא סירב לקחת על עצמו את המשימה לפרוק הערבים מנשקם ללא שיוכרז משטר צבאי. מאז סתיו 1936 התנהלה בכפרים ובערים תעמולה לרכישת נשק ולחידוש האלימות על ידי אנשי הדת עובדי המועצה המוסלמית העליונה.
ועדת פיל
בחודש מאי 1936 מינתה הממשלה הבריטית ועדת חקירה מלכותית, בראשותו של הלורד פיל (שכיהן בעבר כשר לענייני הודו) על מנת לברר את גורמי היסוד של המהומות אשר פרצו בארץ ישראל בקשר עם התחייבויותיה של בעלת המנדט כלפי הערבים וכלפי היהודים. ולברר האם לאור פירוש נכון של הוראות המנדט יש לערבים או ליהודים תלונות מוצדקות על אופן הגשמת המנדט בעבר ובהווה. ואם יוברר לוועדה שיש יסוד של ממש לאותן התלונות, להגיש הצעות לסילוקן ולמניעת הישנותן.
לאחר הפסקת השביתה והאלימות, החלה הוועדה באמצע נובמבר את עבודתה. הוועד הערבי העליון כבר מינה ועדה מיוחדת, שתכין את עדויות הערבים לוועדת פיל, אולם דרש בתוקף את השעיית העלייה היהודית בזמן עבודתה, וב-4 בנובמבר החליט שיחרים את הוועדה "אם לא תושעה הגירת היהודים". שר המושבות הסכים לצמצם מאוד את מכסת רישיונות ההגירה, אולם הוועד הערבי העליון מימש את איומו והחרים את הוועדה. לאחר שנשמעו קולות הקוראים לבטל את החלטת ההחרמה, וכן בלחץ המלכים הערבים, החליט הוועד הערבי העליון ב-6 בינואר 1937 לחזור בו מהחלטתו ולהופיע בפני הוועדה. סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט המופתי אמין אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם.
דוח הוועדה
ביולי 1937 פורסם דוח ועדת פיל, ובו שלושה חלקים: סקירה היסטורית על הבעיה הארצישראלית, טענות שני הצדדים לסכסוך ותוכנית לפתרון בצורה של חלוקת הארץ לשתי מדינות (כ-20 אחוז ליהודים וכ-75 אחוזים לערבים) ואזור קטן שיישאר תחת המנדט הבריטי.
ועדת פיל הכירה בעקרון של חילופי אוכלוסין בין המדינה היהודית למדינה הערבית. הוועדה גם המליצה על ביצוע הדרגתי של תוכנית החלוקה ובתקופת המעבר מימי המנדט עד להקמת שתי המדינות יהיה על הממשלה הבריטית לאסור רכישת קרקעות על ידי היהודים באזור המיועד למדינה ערבית ולקבוע את העלייה לפי כושר הקליטה של אזור המדינה היהודית בלבד.
הוועדה העריכה כי מסקנותיה לא ישביעו רצון אף צד מן הצדדים ובכל זאת ראתה בפתרון החלוקה יתרונות לערבים וליהודים. הוועדה המלכותית ראתה בחלוקה פשרה צודקת לגבי שני העמים על אף שידעה שלא בנקל יסכימו לתוכנית המוצעת. היא הזכירה להם את הפתגם האנגלי האומר "טובה מחצית הכיכר מאפס לחם" וביקשה בכך להדגיש כי היתרונות של החלוקה מכריעים את חסרונותיה וגם שאם החלוקה אינה מספקת את כל רצונות אף אחד מהצדדים, היא נותנת לשניהם חירות וביטחון.
תגובת הערבים לדוח
באביב וקיץ 1937 התחדשו מעשי הטרור, בעיקר נגד ערבים מתונים שנחשדו בתמיכה בתוכנית החלוקה שנידונה בוועדת פיל. אולם בניגוד למרד ב-1936, לא לקחו אנשי האופוזיציה הנשאשיבית חלק בחידוש המרד.
בסוף יוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי, ובתחילת יולי עזבו ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג', נציגי "מפלגת ההגנה" הנשאשיבית את הוועד הערבי העליון. המרד לא ייצג מעתה את כל ערביי הארץ, אלא רק את חוגי "אסתיקלאל" והחוסיינים.
הוועד הערבי העליון דחה את המלצות ועדת פיל בועידת בלודאן, שנערכה ב-8 בספטמבר 1937.
חלקה של האופוזיציה הנשאשיבית בוועידה היה קטן, ואנשיה לא השתתפו בהתייעצות הסודית שנערכה עם תום הוועידה. בהתייעצות זו הוחלט לחדש את המרד במלוא הכח.
השלב השני של המרד, ספטמבר 1937 – מרץ 1939
ממוזער|250px|בהלוויות חמשת חברי גרעין "במעלה" שנרצחו על ידי ערבים בהר הרוח ב-9 בנובמבר 1937. מספידים מאחורי השולחן: מנחם אוסישקין, משה שרת, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, צבי אורון
שמאל|ממוזער|250px|סלע הנצחה לחמשת הנרצחים בהר הרוח, תרצ"ח – תחילת השלב השני במאורעות תרצ"ו–תרצ"ט
שמאל|ממוזער|250px|שרידי אוטובוס שהסיע נוסעים יהודים ונשרף בפעולת טרור בבלד א-שיח' (תל חנן), 1938
חידוש האלימות
האלימות התחדשה ב-26 בספטמבר 1937, עם רצח שליחי הכנופיות את איש השלטון הבריטי לואיס אנדרוס, תומך בתוכנית 'הבית הלאומי היהודי', עם התמנותו למושל הגליל. רצח זה ולחץ דעת הקהל בבריטניה אילצו את הממשלה לפעולה תקיפה כלפי הערבים.
בניגוד לתגובתם למהומות ב-1936, הפעם לא הסתפק הצבא בהתגוננות, אלא לקח את היוזמה בידיו. הוא רדף אחרי המורדים והתקיף אותם במקומות המסתור שלהם.
ב-1 באוקטובר 1937 פזרה הממשלה את הוועד הערבי העליון (ואת כל הוועדות הלאומיות) והכריזה עליו כגוף בלתי חוקי. אמין אל-חוסייני פוטר ממשרתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה (והודח ממשרת המופתי של ירושלים) והמועצה עצמה פוזרה. הוצאו פקודות מאסר נגד חברי הוועד הערבי העליון ומנהיגים נוספים. אחדים נאסרו וחמישה הוגלו לאיי סיישל, ובהם: ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי ואחמד חילמי עבד אל-באקי. רבים הצליחו להימלט מן הארץ, ובראשם אמין אל-חוסייני.
ביום בריחתו, ב-14 באוקטובר, נעשו מספר התקפות על אוטובוסים יהודיים, רכבות, קווי טלפון צינור הנפט ומתקנים צבאיים, בעיקר באזור ירושלים, אך גם בגליל התחתון. ההתקפות הללו נעשו על פי תוכנית מוכנה מראש. זה היה ראשיתו של גל טרור שנמשך חודש ימים וגרם למעשי תגמול מצד יהודים.
מסע טרור נערך נגד האופוזיציה, שרבים מאנשיה נטו לתמוך ברעיון החלוקה. בתגובה לכך, באוקטובר 1937 מסרו אנשי אופוזיציה משכם מידע לשלטונות, שהוביל למאסרם של מספר מפקדים חשובים.
ב-9 בנובמבר 1937 נרצחו חמישה חברי גרעין "במעלה" פועלי הקרן הקיימת שסללו דרך בהר הרוח ליד קריית ענבים, בידי אנשי ה'כנופיות' הערביות לאחר קרב ורוביהם נשדדו. הרצח הכה בתדהמה את היישוב היהודי, אך הסוכנות היהודית החליטה על מדיניות איפוק והבלגה.
לקראת סוף נובמבר 1937 דעך גל האלימות בשל התקרבות עונת הגשמים, אך בעיקר עקב נקיטת צעדים צבאיים יעילים.
נעשו פעולות עונשין נגד כפרים שסיפקו מקלט למורדים, בין אם מרצון או מתוך כפייה. בתי הדין הצבאיים הטילו עשרות פסקי-דין מוות שהיו מבוצעים מיד כדי להטיל אימה על האוכלוסייה.
בין הנתלים היה פרחאן אל-סעדי, אחד מהבולטים שבאנשי "אח'ואן אל-קסאם". בנובמבר התפזרה חבורתו של שיח' עטיה אחמד עוד מבלד א-שייח', לאחר שמפקדם ברח לסוריה. בסוף דצמבר, לאחר שנחלו מפלות על ידי הצבא, התפזרו והסתתרו בסוריה גם החבורות בפיקודם של חאג' מוחמד, עבדאללה אל-אצבח ומחמוד סלים אל-מח'זומי ("אבו אחמד"). אולם כעבור חודש שבו עטיה אחמד עוד ועבדאללה אל-אצבח לארץ וחידשו את פעולתם למשך חודשיים, אז התקיפו מחנה צבאי ליד אום אל-פחם ואת טירת צבי, עד שהוכו שוב על ידי הצבא. במרץ 1938 שני המפקדים הללו נהרגו ואנשיהם התפזרו.
הצלחת המורדים
בפברואר 1938 נכנס לתפקיד הנציב העליון הרולד מקמייקל.
באביב 1938 חלה ירידה משמעותית בפעולות המרד, לאחר שמנהיגיו הבינו כי החבורות אינן מסוגלות להתמודד חזיתית מול הצבא הבריטי. ריכוז הצבא בגליל, ככל הנראה כדי למנוע הכנסת נשק מסוריה, גרם להעברת מרכז הכובד של המרד לאזורים המרכזיים בארץ.
אחת הפעולות הנרחבות של הבריטים לדיכוי המרד היה הקמתן של מעל 60 מצודות טגארט ברחבי הארץ. מצודות אלה שימשו כבסיסי פעולה לצבא הבריטי וכתחנות משטרה וכן יועדו, בשילוב עם גדר הצפון, למנוע כניסת כוחות ערביים ממדינות שכנות לארץ.
באמצע יוני 1938 המגמה התהפכה, מכיוון שסיום עונת הבציר והאסיף אפשר לפלאחים להצטרף לחבורות, מבלי להינזק מדי כלכלית. רוב המפקדים חזרו מסוריה ובתחילת יולי חלה עלייה משמעותית בפעילות המורדים בכל הארץ. באוגוסט הם הצליחו להשתלט על רוב הדרכים וגם על ערים רבות. בקיץ כבר השתלטו על רוב האזור ההררי של הארץ. הם הסתובבו בשכם חמושים ללא הפרעה.
צינור הנפט מעיראק לחיפה ומסילות רכבת חובלו לעיתים קרובות. בקיץ הוצתו תחנות הרכבת בדרום הארץ. המורדים הרסו את כל תחנות הרכבת בין ירושלים ללוד ואת רוב התחנות בין לוד לגבול עם מצרים. תנועת הרכבות בין לוד לירושלים פסקה, והתנועה בין תחנת לוד למצרים לוותה באבטחה צבאית כבדה. המורדים הצליחו להרוס קילומטרים רבים של גדר הצפון בגבול עם לבנון, ושל קווי טלפון בין שכם לירושלים. הם ערכו פשיטות על באר שבע, חברון, בית לחם ויריחו והתקיפו בהן תחנות משטרה, משרדי דואר, בנקים, ואת משרדי העיריות. מספר תחנות משטרה נפלו לידי הפושטים, שהצטיידו בנשק שהיה בהן, ותחנות אחרות ננטשו על ידי השוטרים וכתוצאה מכך חובלו. בעקבות לקיחת הנשק מתחנות המשטרה, נסגרו כל התחנות בדרום מלבד אלו שבחברון ובעזה. קצין המחוז של ג'נין נרצח במשרדו בתחנת המשטרה.
המורדים הטילו מצור על יפו וכוחות הממשלה נאלצו לפנות את באר שבע ואת יריחו.
בספטמבר כבר חדל הממשל האזרחי לתפקד.
במהלך 1938 זכו הערבים להישגים מרשימים, בעיקר בשל מיעוט השימוש שנעשה בצבא במשך חודשים רבים. הצבא נמנע מכניסה לאזורים גדולים בחבלי ההר והסתפק בסיורים אוויריים והפצצות מעטות.
התקפות קשות נערכו על הרבעים היהודיים בערים המעורבות ועל יישובים יהודיים קטנים ומבודדים. בכמה מהן חדרו מורדים אל תוך השכונה או היישוב ורצחו יהודים בבתיהם. מטרה קבועה להתקפות היו יהודים שעבדו בשדות או שנסעו בדרכים. חלק מהם נחטפו לפני שנרצחו.
ב-2 באוקטובר 1938, מאות כפריים נכנסו אל שכונה יהודית בטבריה, שלטו ברחובותיה במשך שעתיים, הציתו בניינים רבים (בהם בית כנסת) ורצחו 20 יהודים, מחציתם ילדים.
אלכס מוריסון, שהגיע לעיר זמן קצר לאחר הטבח, ראה גופות של תינוקות כשהן עדיין בוערות. ביומנו כתב: "הגופות העירומות של הנשים העידו שהתוקפים עשו שימוש זוועתי ביותר בסכיניהם".
מעשי הזוועה נגד יהודים עוררו פעולות תגובה מצד האצ"ל. הארגון הניח פצצות בשווקים ערביים בחיפה ובירושלים ותקף נוסעים ועוברי אורח ערבים. מספר מעשי תגמול כאלו נעשו גם על ידי חברי ההגנה.
מטה המרד
החל מסתיו 1937 ועד סוף המרד היה למורדים מטה עורפי בדמשק, שכונה "הוועדה המרכזית של הג'יהאד". האיש המרכזי בה היה עזת דרוזה והיא פעלה על פי הוראותיו של אמין אל-חוסייני, ששהה בלבנון. הוועדה הסתייעה ב"וועדה להגנת פלסטין" הסורית ומלבד דרוזה, הונהגה על ידי שני חברים נוספים בוועד הערבי העליון, ג'מאל אל-חוסייני ואכרם זעיתר. בשלב מוקדם השתתף בה גם עבד אל-קאדר אל-חוסייני, עד ששב באביב 1938 אל המורדים באזור ירושלים. בקיץ אותה שנה הצטרף לוועדה מפקד המורדים הראשי בגליל, ח'ליל מוחמד עיסא, במקביל לתפקידו הפיקודי. הפעילים הפלסטינים בוועדה עסקו בגיוס מתנדבים סוריים, איסוף כספים ורכישת נשק וציוד צבאי למרד.
אולם בשנת 1938 התגבש המבנה הפיקודי של המורדים ללא קשר לניסיונות הוועדה למנות עליהם מפקד כללי, ונותר באותה מתכונת של שנת 1936: מפקדים אזוריים, שתחתיהם חבורות בפיקוד מפקדים ישירים.
אף על פי שפעלו במסגרת מחתרתית, לבשו כמה מחשובי המפקדים מדים וענדו על עצמם דרגות.
החשובים שבראשי הכנופיות היו: עארף עבד א-ראזק – באזור קלקיליה והרי שכם, יוסוף אבו דורה – באזור חיפה, הכרמל והעמק, חסן סלאמה – באזור רמלה והדרום, עבד אל-חלים ג'ולאני ("א-שלף") – באזור חברון, אבו אברהים "הקטן" – באזור נצרת והעמק, אבו אברהים "הגדול" – באזור עכו-נצרת, עבדאללה אסעד – בצפון אזור טולכרם, עבדאללה מוהנא – באזור עזה ואבו ח'אלד מסילת א-ד'הר. המפקד הראשי היה עבד א-רחים חאג' מוחמד מד'נאבה ליד טולכרם, אולם באופן מעשי שלטונו היה מצומצם לאזורו. שאר ראשי הכנופיות לא נשמעו לו וחלק מהם נלחם בו, במיוחד עבד א-ראזק, שרצה את תפקיד המפקד העליון.
בסתיו 1938 יזמו המפקדים את הקמת "משרד המרד הערבי בפלסטין", אולם הגוף הזה לא מילא את ייעודו.
בספטמבר 1938 כינה עצמו חאג' מוחמד "המפקד הכללי של המורדים הערבים בפלסטין", ואילו יריבו עבד א-ראזק כינה עצמו "המפקד הכללי של המורדים בסוריה הדרומית". כינוי זה שיקף ככל הנראה את התמיכה שקיבל ממנהיגות המרד בדמשק. חאג' מוחמד התנגד לרציחות הפוליטיות שביצע עבד א-ראזק עבור אמין אל-חוסייני וגם ל"חיסול בוגדים" וסחיטת כספים, אותם שלח לאחיו בביירות. שני הצדדים ביקשו מראש הכנופיות מוחמד אל-צאלח ("אבו ח'אלד") לתווך ביניהם. הוא קרא להם לפגישה ב-13 בספטמבר בדיר ע'סאנה, מצפון-מערב לרמאללה. המפקדים באו עם אנשיהם והפגישה הפכה לכינוס המוני של מאות אנשים. הצבא גילה את דבר הפגישה וחיל האוויר הפציץ את המתכנסים. צאלח ורבים אחרים נהרגו בהפצצה. בפברואר 1939 הסכימה "הוועדה המרכזית" להכיר בחאג' מוחמד כמפקד הכללי של המורדים, כתנאי לשובו למערכה בארץ ישראל. אולם ב-23 במרץ 1939, רק מספר ימים לאחר שחזר, נהרג בכפר סאנור על ידי הצבא. לאחר מותו מינתה הוועדה המרכזית לתפקיד המפקד הכללי את אחמד מוחמד חסן ("אבו בכר"), מורה לשעבר בכפר בורקה ליד שכם. הוא חזר לארץ באפריל, אולם נכשל בהטלת מרותו על המורדים ושוב עזב אותה. בימיו הלך המרד ודעך.
מספר המורדים בשיא כוחם הוערך בכ-9,000–10,000, מתוכם 3,000 לוחמים מלאים, 1,000 מורדים עירוניים וכ-6,000 כפריים, שניתן היה להזעיק אותם בשעת הצורך. בדצמבר 1938 לעומת זאת, העריך הנציב העליון את מספר הלוחמים המלאים ב-2,000 בלבד.
חידוש בית המשפט של המרד
החל מסוף 1937, חששה האוכלוסייה לפנות אל בתי המשפט הרשמיים של השלטון, ועקב כך הופנו אל מפקדי המורדים דרישות לכונן בית משפט אלטרנטיבי. בשנת 1938 חידשו המפקדים את בית המשפט של המרד, שהורכב מעבד אל-קאדר אל-יוסף עבד אל-האדי (עראבה), עבד אל-פתאח סמארה (ד'נאבה) ודיא עבדוה (שכם). בית המשפט נחל הצלחה וגם המפקדים פעלו על פי החלטותיו. הוא דן בעניינים פליליים, אזרחיים ואישיים ובאופן רשמי פסק את דינו על פי ההלכה האסלאמית. בעקבות הצלחתו, לחצו המפקדים על האוכלוסייה לפנות רק אליו ואיימו על מי שיפנה לבתי המשפט הרשמיים. מילוי הפקודה מצד האוכלוסייה הביא להגשת תביעות רבות ואף על פי שהוגדל מספר חבריו, בית המשפט לא הצליח לספק לכולן מענה. עקב העומס, הוקמו בתי משפט נמוכים יותר באזורים שונים ובית המשפט המקורי אמור היה להפוך לבית משפט עליון לערעורים. אלא שבתי המשפט האזוריים היו תלויים במפקדים המקומיים, שהורו לשופטים לפסוק על פי צורכיהם. במקרים רבים התעלמו מפקדים מפסקי הדין והקימו בתי משפט משלהם, שהם עצמם ישבו בראשם. גם בית המשפט המרכזי איבד ממעמדו, מכיוון שהיה תלוי במפקדים עצמם בכל הנוגע להוצאה לפועל של פסקי הדין. החשודים ב"בגידה חמורה" – הלשנה לשלטונות, שיתוף פעולה עם היהודים ומכירות קרקע ליהודים – הובאו למשפטם של מפקדי החבורות עצמם, שפסקו את דינם מיד – למוות או לעונשי מלקות קשים מאוד. בית המשפט של המרד פסק להתקיים עם התפוררות חבורות המורדים באביב 1939.
טרור פנימי
ביוני 1938 נתרבו מעשי הרצח הפנימיים בקרב הערבים והוחמר שלטון הכנופיות בערים. ערבים עשירים רבים נמלטו מהארץ והוחרף המאבק בין ראשי הכנופיות.
בקיץ 1938 הגיע מספר המורדים למספר שיא של כמה אלפים. אלה באו בדרך כלל מהכפרים, ורובם היו נטולי השכלה וחסרי אימון צבאי. הם הרבו לעסוק בשוד וביזה, וסחטו את העירוניים. מעט קודם לכן, הם נדרשו להסתלק מיפו, לאחר שתושביה התלוננו עליהם, אולם הם סירבו. כפריים אחרים, שנשלחו להרחיקם בכוח, פתחו גם הם בסחיטות בבואם ליפו.
תושבי הערים נדרשו לחבוש את הכאפייה הכפרית, במקום התרבוש (פז) הטורקי, כדי שהכפריים לא יבלטו לעיני המשטרה, ומכיוון שהכאפייה היא כיסוי ראש לאומי ערבי. הפחד החזק מהמורדים גרם לאוכלוסייה כולה למלא אחר הצו זה, ובכלל זה גם הנוצרים ועורכי הדין המופיעים בבית המשפט. המורדים פגעו בבעלי העסקים שפתחו את עסקיהם ביום שישי, והקפידו על איסור שתיית יין בקרב התושבים ועל לבישת הרעלה על ידי הנשים. ביפו נאסר גם השימוש בחשמל, בשל העובדה שמקורו בתחנה בתל אביב. אף אחד לא העז להפר את החרם הזה, כולל הזרים והקונסולים.
בתגובה ליחס האופוזיציה כלפיהם, הכין פיקוד המורדים רשימה של אישים בולטים מהאופוזיציה שיש לרצוח אותם, ולמבצעים הובטחו פרסים כספיים. נכבדים כפריים הושפלו בדרכים שונות. בסוף 1938 ותחילת 1939 מסע הטרור נגד האופוזיציה התגבר וערבים רבים נרצחו, בעיקר "בוגדים" למיניהם: מוכרי קרקע ליהודים, שוטרים ערבים שנותרו נאמנים לתפקידם, מודיעים ומתונים שלא היו מספיק לאומיים לטעמם של המורדים. לא תמיד הם נרצחו מיד. לפעמים הם נחטפו לאזורים ההרריים ושם נזרקו חיים לבורות מלאים בנחשים ועקרבים. הפחד הגדול מפני המורדים גרם לכך שאנשי הדת המוסלמים או הנוצרים לא הסכימו לקבור את הנרצחים בטקס הדתי. לפעמים היו הגוויות נשארות מוטלות ברחובות הכפר במשך מספר ימים, כשנעל מונחת בפיו של הנרצח, כסמל להשפלה, שתגרום גם להטלת פחד על אחרים.
הסיוע הכספי של הוועדה המרכזית בדמשק לא הספיק לקיום כל המורדים ואלה נאלצו להתרים את התושבים. הוועדה המרכזית דרשה שההתרמה תיעשה באופן מסודר ובדצמבר 1938 הדפיסה קבלות ושוברי תשלום, ודרשה מהמורדים לקבל כספים רק כנגד האישורים הללו. אך ככל שנתדלדל הסיוע של הוועדה, התרבו מעשי הסחיטה באמצעים אלימים וגבר השימוש לרעה בכספים שנאספו. הסכומים הגבוהים נתבעו מהעירוניים, ואילו הכפריים נתבעו לספק מזון, בגדים ותחמושת. במקרה שכפר היה נתבע לשלם כסף, המוח'תאר היה גובה את הכסף מהמשפחות. התביעות הכספיות הללו הידרדרו לסחיטות כספים יום-יומיות למטרות פרטיות.
"כנופיות השלום"
בין ראשי כנופיות הטרור השונים היו סכסוכים פנימיים בלתי פוסקים והתחרות ביניהם הפכה למלחמה ממש, כאשר הכנופיות החלו יורות אלו באלו וראשיהן רוצחים זה את זה. בתחילת 1938 החלו לצוץ כנופיות מקומיות קטנות, שנוצרו לשם הגנה על כפריהן ומשפחותיהן מפני פגיעה של כנופיות אחרות.
ביולי אותה שנה, הפציר פח'רי נשאשיבי בנכבדים מהכפרים באזור ירושלים שלא להיכנע למורדים ועודד אותם להקים חבורה מזוינת שתילחם ב"טרוריסטים של המופתי".
באוקטובר–נובמבר 1938 החלו להתארגן "כנופיות השלום" נגד הטרור. נשאשיבי, שהיה בעצמו המסית הראשי ביפו באפריל 1936, היה עתה העסקן הפוליטי שארגן את הטרור הנגדי, תוך שיתוף עם הצבא הבריטי. המפקד הצבאי של "כנופיות השלום" היה פח'רי עבד אל-האדי, מי שהיה המפקד הראשי של כנופיות הטרור בתחילת המהומות. עבד אל-האדי, שעזב את הארץ עם כוחותיו של קאוקג'י באוקטובר 1936, חזר בסוף בספטמבר 1938 לארץ ישראל בראשה של חבורה הכוללת גולים פלסטינים אנטי-חוסיינים בדמשק, מחוזקים בלוחמים דרוזים מהר הדרוזים. החבורה החלה לתקוף את המורדים ואת הכפרים שסייעו להם והצליחה לגרום לחבורות שבפיקודם של חאג' מוחמד ועבד א-ראזק לסגת מאזור ג'נין לאזור שכם-טולכרם. הצלחה זו באה יחד עם הצלחות הצבא ואלו הביאו לעריקות מחבורות המורדים. מאוחר יותר הצליחו "חבורות השלום" לסלק לגמרי את המורדים מהשומרון הצפוני.
פח'רי נשאשיבי פעל באזור ירושלים-חברון ופרסם כרוזים בהם תקף את אמין אל-חוסייני וקרא לכפריים להצטרף לחבורות השלום. בדצמבר 1938 הוא כינס בכפר יטא 3,000 כפריים שהביעו את תודתם של תושבי הר-חברון לצבא על שהסיר מהם את אימת הטרור הפנימי. בכינוס השתתפו הגנרל ריצ'רד אוקונור, המפקד הצבאי של מחוז ירושלים, והשיח' רשיד שחאדה עראם, מנהיגם של כפריי חברון, שנשא נאום שגינה את מסע הטרור של אמין אל-חוסייני ושליחיו.
אולם העיתונות הערבית בארץ ובארצות השכנות סירבה לפרסם את הודעותיו של פח'רי נשאשיבי.
בעקבות הטרור הנגדי של "כנופיות השלום", כמה מאוהדי הוועד הערבי העליון, נרצחו או נאלצו לברוח מן הארץ, בזמן שנשאשיבים ואוהדיהם שנמלטו בעצמם קודם לכן מפחד הטרור של החוסיינים, החלו לשוב לארץ.
הצבא הבריטי שיתף פעולה עם "חבורות השלום" באמצעות אנשי המודיעין של חיל האוויר המלכותי. הוא סיפק להן כסף ונשק וקיבל מהן מידע על תנועות המורדים, מיקום מחסני הנשק שלהם וזהות תומכיהם. אולם נשאשיבי נכשל בשכנוע הבריטים שכדאי להם לנהל משא ומתן עם האופוזיציה, ובניגוד לצבא, הממשלה האזרחית והבולשת של המשטרה נמנעו מלסייע לחבורות השלום.
דיכוי המרד
באוקטובר 1938 הגיעו לארץ ישראל תגבורות צבאיות, ששינו את המצב לטובת השלטון. הודות לסלילתן של דרכים חדשות באזורים ההרריים, השתפרה הגישה אליהם והצבא יכול היה לרדוף אחרי המורדים. הצלחתו הגדולה הראשונה נרשמה בירושלים. ב-15 באוקטובר נכנס מספר גדול של מורדים אל העיר העתיקה והשתלט עליה. המורדים העלו את תחנת המשטרה באש. השוטרים נמנעו מכניסה לתוך הסימטאות ודגל פלסטיני הונף מעל שער שכם, מול משרדי הממשלה, ולא הורד משם במשך ימים רבים. ב-18 באוקטובר החל הצבא בכיבוש מחדש של העיר העתיקה. החיילים נכנסו לעיר כשהם מצעידים לפניהם ערבים מקומיים. המורדים העדיפו להתבצר במתחם הר הבית, שאליו לא נכנסו החיילים, ובלילות טיפסו מעבר לחומות ויצאו מהעיר העתיקה, ששבה לשליטת הצבא רק לאחר חמישה ימים. בסוף אוקטובר הונהג המשטר הצבאי על כל הארץ, שחולקה לארבעה מחוזות צבאיים. באמצע נובמבר נכבשו מחדש יפו ועכו, אולם יריחו ובאר שבע נותרו בשליטת המורדים. בסוף דצמבר הופעלה מחדש מסילת הברזל בין לוד לירושלים והצבא החל לחדור מחדש אל האזורים הכפריים, כדי להשיב בהם את מרותו של השלטון.
הבריטים השתמשו במעצרים מנהליים ובענישה קולקטיבית, כגון הטלת עוצר.
הצבא הפעיל אמצעים דרסטיים בכפרים. נהרסו בתים שאכסנו מורדים או שירו מתוכם. נעקרו פרדסים וכרמים. הוטלו קנסות קיבוציים. הוקמו משטרות בכפרים על חשבון תושביהם. על הרכבות ולפעמים גם על כלי רכב צבאיים הגנו בעזרת מגנים אנושיים: הגברים במשפחתו הגרעינית של מפקד החבורה הפעילה באזור, או לחלופין הנכבדים המקומיים, נצטוו לנסוע בקרוניות האבטחה שנסעו לפני הרכבות. עקב כך, הפסיקו המורדים לחבל ברכבות והכפריים פחדו מהצבא יותר משפחדו מפני המורדים והפסיקו לכלכל אותם. כישלונותיהם של המורדים דחפו אותם לזנוח את התקפות הגרילה על הצבא לטובת טרור אישי, שכלל גם הצתות ויריות על יהודים בתוך הערים.
בתקופה זו הגיע לשיאו שיתוף הפעולה בין הצבא הבריטי לבין המוסדות היהודיים. שירות הידיעות של ההגנה והלשכה הערבית של הסוכנות היהודית סיפקו לכוחות הביטחון מידע רב על חבורות המורדים. פלוגות הלילה של צ'ארלס אורד וינגייט לחמו בהם בהצלחה בגליל התחתון ובעמק יזרעאל. בתקופה זו כבר לא יכול היה המטה בדמשק לספק כסף ונשק למורדים ובסוף נובמבר 1938 פנה אמין אל-חוסייני אל הקונסול הגרמני בביירות בבקשה לאספקה דחופה של ציוד צבאי. אולם משרד החוץ הגרמני לא רצה להסתבך בעימות עם בריטניה וסירב לבקשה. מספר המורדים ירד, חבורות רבות התפזרו ובינואר 1939 כמה מחשובי המפקדים עברו לדמשק, ובהם עבד א-ראזק, יוסוף אבו דורה וחאג' מוחמד.
ב-13 באפריל 1939 עזב עבד א-ראזק את הארץ ומסר עצמו לשלטון הצרפתי בסוריה, שהעביר אותו למעצר בית בתדמור. בעקבות גילוי מאגר הנשק של כנופייתו בשומרון, עזב אבו דורה לעבר הירדן המזרחי וביולי נתפס בידי הלגיון הערבי. שלטונות עבר הירדן הסגירו אותו למשטרה של ארץ ישראל וב-1940 הוא נדון למוות ונתלה בעוון רצח מוח'תאר.
לקראת פרסום הספר הלבן, לחצו מפקדי המורדים על הוועד הערבי העליון לדחותו לכשיפורסם. ב-10 באפריל 1939 הם הכריזו כי אינם כפופים לחוסיינים או לנשאשיבים ואינם מעוניינים בהפוגה. מטרתם היא עצמאות מלאה, תחת הסיסמה: "האנגלים לים והיהודים לקבר". לאחר שפורסם הספר במאי 1939, הם דחו אותו (בעיקר משום שהוא לא כלל חנינה למורדים) ואף ניסו לחדש את המרד.
במהלך המחצית השנייה של שנת 1939 עוד נעשו מעשי אלימות בודדים, אולם בסוף אותה שנה כבר שקטה הארץ.
תוצאות השלב השני של המרד
בשנים 1937–1939 נתלו למעלה מ-100 ערבים על מעשים הקשורים במרד. עד לסוף המרד במרץ 1939, נהרגו למעלה מ־5,000 ערבים, 400 יהודים ולמעלה מ-150 בריטים.
בין השנים 1936–1939 כ-40,000 ערבים נמלטו זמנית מן הארץ.
כמה מראשי הכנופיות ברחו מן מהארץ, וחלקם חזרו אליה במשך השנים. מאלה שנשארו בארץ, חלקם נאסרו וכמעט כולם שוחררו בזמן מלחמת העולם השנייה. חלקם האחר המשיך להסתובב בהרים כנרדפים. רוב ראשי הכנופיות הצליחו בסופו של דבר לחזור לחייהם האזרחיים.
הטרור הפנים-ערבי יצר חשבונות דמים ורגשות נקם. ראע'ב נשאשיבי אמר באפריל 1939: "לפנינו חמישים שנה שהערבים יהרגו בהן איש את אחיו כנקמה על מה שאירע בימי המהומות". רציחות הנקמה אכן נמשכו גם לאחר תום המרד, למשך מספר שנים. בין הנרצחים היו גם שני מארגני "כנופיות השלום", פח'רי אל-נשאשיבי ב-1941 בבגדאד ופח'רי עבד אל-האדי ב-1943 בכפר שלו, עראבה. עוצמת השנאה הבין-סיעתית מנעה מהפלסטינים להסכים בתום מלחמת העולם השנייה על מנהיגות מאוחדת והוועד הערבי העליון הוקם מחדש ב-1946 על ידי גורם חיצוני – הליגה הערבית.
ועידת השולחן העגול והספר הלבן של מקדונלד
בניסיון אחרון לפתור את בעיית הסכסוך היהודי-ערבי הקימה ממשלת בריטניה את ועדת וודהד באפריל 1938. סיכומי ועדת וודהד כללו שתי הצעות חלוקה חדשות, המנוגדות להצעת ועדת פיל, שפורסמו ב-9 בנובמבר 1938. ועדת וודהד נכשלה ומסקנותיה נדחו על ידי הערבים והיהודים כאחד.
כפועל יוצא מכישלון הוועדות הקודמות, זימנו הבריטים את ועידת השולחן העגול. הוועידה התקיימה בין ה-7 ל-17 בפברואר 1939, ואף היא נחלה כישלון.
בעקבות כך פרסמו הבריטים ב-17 במאי 1939 את הספר הלבן השלישי, המכונה "הספר הלבן של מקדונלד". ספר זה כלל הגבלות קשות על היישוב היהודי, בהן הגבלת עליית יהודים ל-75,000 יהודים במשך 5 השנים הבאות בלבד – 25,000 באופן מידי ו-10,000 נוספים מדי שנה. כמו כן הוגבלה כמעט לחלוטין רכישת קרקעות בידי יהודים. כשבוע לאחר שפורסם הספר, הוקמו שבעה יישובים חדשים ביום אחד, 23 במאי 1939, ועוד שבעה עד סוף אוקטובר באותה שנה (ראו בערך חומה ומגדל).
תגובת היהודים למרד
שמאל|ממוזער|250px|אוטובוס יהודי המכוסה במגנים נגד זריקת רימונים ואבנים, שנות השלושים
שמאל|ממוזער|250px|ילדי משפחות שבתיהן נהרסו על ידי ערבים, מקבלים מחסה בתל אביב, 1936
שמאל|ממוזער|250px|רכב לפינוי מסמרים מהכביש, 1936
למן הימים הראשונים לפרוץ המאורעות היה ברור לאחראים לביטחונו ולשלומו של היישוב כי המאורעות האלה הם גורליים למפעל הציוני וליישוב היהודי בארץ. המאורעות לא רק ששינו את השקפת היהודים על הציונות בהגבירם בהם עוד יותר את תחושת השליחות הלאומית, אלא שבסופו של דבר גם שינו את גישתו והתנהגותו של היישוב היהודי בארץ ישראל.
בפרוץ המאורעות בשנת 1936 התקיימו ביישוב היהודי בארץ ישראל שני ארגונים צבאיים: ארגון ההגנה הוותיק, שסר למרות המוסדות הנבחרים של היישוב, וארגון חדש נוסף, אצ"ל, שלא קיבל את מרות המוסדות הנבחרים של היישוב והיה מקורב לתנועה הרוויזיוניסטית. המאורעות חידדו את הוויכוח על דרכי התגובה כלפי האיום הערבי.
האצ"ל התנגד להבלגה ולהגנה הסבילה, שבה נקט ארגון "ההגנה", וראה בהן מבעים של חולשה, המולידה בקרב היהודים הרגשה של חוסר אונים, ובעיקר כהגנה בלתי תכליתית. כמו כן, טען האצ"ל שחוסר התגובה עלול להביא לתגובה אלימה בלתי מבוקרת של בודדים וקבוצות בלתי אחראיות. זאת ועוד, ההבלגה לדעת הרוויזיוניסטים ואחרים ערערה את הכבוד ליישוב, ומתפרשת אצל הערבים כסימן של פחדנות יהודית המחזקת את חוצפתם, ומרגילה את ממשלת המנדט, ואת דעת הקהל בעולם לחשוב שהיהודים אינם מסוגלים למלחמה. לפיכך תמך האצ"ל בטרור מול טרור ובפעולות תגמול בערבים (ראו את רשימת פעולות האצ"ל בתקופה זו).
בשלבים הראשונים של המרד הערבי, הוביל האצ"ל את קו "התגובה", וזאת בניגוד לתפיסת זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית. אולם בעקבות הוצאתו להורג של שלמה בן-יוסף בקיץ 1938, שינה ז'בוטינסקי את עמדתו מהתנגדות לתמיכה בקו זה.
גם ב"הגנה" וביישוב בכלל היו שתמכו בפעולות אקטיביות, ברם מול הדילמה הקשה שהסעירה את היישוב – הלהשיב מלחמה שערה או להבליג – החליטה מנהיגות היישוב על מדיניות ההבלגה, הקוראת ליהודים לא להגיב במעשי אלימות ובמעשי נקם ללא הבחנה בנוסח "עין תחת עין", אלא לעשות כל מאמץ לפגוע רק באשמים ולא לשפוך דם נקי באוכלוסייה הערבית.
את הגישה של ההבלגה הסבירו אנשי הנהגת היישוב וההגנה בנימוקים שונים:
שימוש שיטתי בטרור נגדי יעמיד את היהודים בעיני הממשלה האנגלית – למרות היותנו הנתקפים מלכתחילה – במצב אחד עם הערבים, ואף תרחיק מאיתנו את כל אותם אנגלים העומדים לצידנו מנימוקים פוליטיים בלבד.
ההסלמה בטרור משני הצדדים תביא להפסקת העלייה, בלי שלהתנגדות היהודים יהיה משקל מוסרי ופוליטי בעיני דעת הקהל.
אסור ליהודים ללכת בדרכי הערבים, אם אין אנו רוצים לאבד את עצמנו לדעת מתוך מרירות מוצדקת וחוסר יכולת לשלוט על עצמנו, כדברי דוד בן-גוריון.
עם גבור המאורעות, ההנהגה הציונית נאלצה לשנות את מדיניותה והחליטה על תגובה חריפה יותר כנגד הפורעים. התפתחה שיטת לחימה חדשה שכונתה "היציאה מן הגדר" – כלומר מעבר מהגנה בלבד להתקפה, על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. ארגון "ההגנה" הקים יחידה ניידת בשם "הנודדת" שלאחר מכן התפתחה ל"פלוגות השדה", אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים.
במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה "הידיד", אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהודים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים.
המרד הערבי והשביתה שהוכרזה בו היו אמורים לנתק את היישוב היהודי מנמלי הים (נמל חיפה ונמל יפו). המרד אכן מנע את גישת היהודים לנמל יפו, אך בנמל חיפה עדיין עבדו פועלים יהודים והוא נשאר פתוח ליישוב היהודי. יתר על כן, בתגובה לסגירת נמל יפו בפני היהודים, הוקם נמל תל אביב שתרם להסרת התלות של היישוב היהודי בנמל יפו.
היישוב הגיב למאורעות לא רק במישור הביטחוני והתחבורתי, אלא גם במישור ההתיישבותי, ובאותה תקופה הוקמו יישובי חומה ומגדל.
דוד בן-גוריון אמר ב-29 בספטמבר 1936, כי בהתעוררות הערבים בתקופה זו, הם הפכו ל"ציבור מאורגן ובן משמעת, מפגין את רצונו הלאומי מתוך בגרות פוליטית וכישרון של הערכה עצמית".
ראו גם
מאורעות אוקטובר 1933
ערביי ארץ ישראל
התנועה הלאומית הפלסטינית
הוועד הערבי העליון
לקריאה נוספת
ברכה חבס (עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ז–1937.
עזרא דנין (בהשתתפות יעקב שמעוני), תעודות ודמויות מגנזי הכנופיות הערביות במאורעות 1936–1939, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"א
יעקב שביט (עורך), הבלגה או תגובה: הוויכוח ביישוב היהודי: תתרצ"ו-תרצ"ט, אוניברסיטת בר-אילן, 1983.
יגאל אייל, האנתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על-ידי הצבא הבריטי בארץ-ישראל, 1936–1939, תל אביב: מערכות, 1998.
בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני־הערבי 1881–2001, הוצאת עם עובד 2006. פרק רביעי, עמ' 128–157.
יגאל אייל, "המרד הערבי 1936–1939: נקודת מפנה במאבק על ארץ ישראל", עלי-זית וחרב, כרך ט, 2009, עמ' 43–82.
יובל ארנון־אוחנה, מרד ערבי בארץ ישראל 1936–1939, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 2013.
קישורים חיצוניים
דיווח מודיעיני שסווג "סודי מאד" על התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל, ב-1938, שנמסר על ידי אליהו ששון למשה שרתוק (שרת)
בתוך: הציונות והשאלה הערבית: קובץ מאמרים, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, 1996
ארנון בן דור, המרד הערבי הגדול: 1936–1939
הבולשת הבריטית מדווחת על חסן סלאמה, ממפקדי המרד הערבי. פורסם בבלוג של ארכיון המדינה
מה בין מאורעות אפריל 1936 למאורעות אבגוסט 1929 דוד בן-גוריון (אתר פרויקט בן-יהודה)
עופר רגב, לפני היות הכיבוש: שמונים שנה למרד הערבי הגדול, מידה, 3 באפריל 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:המאורעות
קטגוריה:פעולות נגד שלטונות המנדט הבריטי
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-ערבי
קטגוריה:מרידות
קטגוריה:שביתות פוליטיות
קטגוריה:1936 בארץ ישראל
קטגוריה:1937 בארץ ישראל
קטגוריה:1938 בארץ ישראל
קטגוריה:1939 בארץ ישראל | 2024-09-30T10:11:57 |
לוסיטניה (אונייה) | ממוזער|טביעת הלוסיטניה במדליה גרמנית (יצירה של לודוויג גיס, 1915)
אוניית הדואר המלכותי "לוּסִיטַנְיָה" (באנגלית: RMS Lusitania) הייתה אוניית נוסעים בריטית. ב-7 במאי 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, טובעה האונייה על ידי צוללת גרמנית. לטיבוע האונייה הייתה השפעה על הצטרפות ארצות הברית למלחמה כשנתיים מאוחר יותר.
"לוסיטניה" הושקה ב-7 ביוני 1906, ושימשה להובלת נוסעים ומטען באוקיינוס האטלנטי, בין אנגליה לארצות הברית. ב-1907 זכתה בסרט הכחול לאחר שחצתה את האוקיינוס האטלנטי, מאירלנד לארצות הברית, בפחות מחמישה ימים ובמהירות שיא של 24 קשר.
ההפלגה האחרונה
האונייה יצאה להפלגתה האחרונה מנמל ניו יורק ב-1 במאי 1915, לפני שארצות הברית הצטרפה למלחמה. ב-7 במאי 1915, בשעה 14:10, בעת שהאונייה נמצאה קרוב לסוף מסעה, 14 מייל מאירלנד, היא נפגעה מטורפדו ששוגר אליה מהצוללת הגרמנית U-20. לאחר פגיעת הטורפדו נשמע פיצוץ גדול נוסף, ותוך 18 דקות טבעה האונייה. באסון נספו 1,198 נוסעים, מתוכם 128 אמריקנים. במשך עשרות שנים נטען כי הפיצוץ השני נגרם על ידי מטען סודי של תחמושת שהוטמן בה, בניגוד לחוק האמריקאי האוסר על הובלת חומרי נפץ באוניות נוסעים. ביולי 2012 גילו חוקרים מהמעבדה הלאומית לורנס ליברמור שקול הנפץ השני נבע מפיצוץ דוד קיטור, בעוד טביעת הספינה נגרמה מהנזק שחוללה פגיעת הטורפדו. הספינה אומנם נשאה תיבות כדורי רובים בקוטר 7.7 מ"מ, אך אלה היו חלק מהמטען המוצהר (והחוקי) של הספינה ולא תרמו לטביעתה.
קיומה של צוללת גרמנית באזור היה ידוע לצי הבריטי, אך המידע על כך הובא לידיעת רב החובל של "לוסיטניה" רק שלוש שעות קודם לטיבועה. מיד עם פגיעת הטורפדו הספיקה "לוסיטניה" לשגר קריאה לעזרה. ספינות שנחלצו לעזרתה הצליחו להציל 764 מנוסעיה, ובהם רב החובל של האונייה, קפטן טרנר.
לאחר הטביעה
על אף שגרמניה הצהירה עוד לפני טיבוע האונייה כי היא רואה בכל אונייה בריטית מטרה לגיטימית, הפגיעה בחפים מפשע ובהם נשים וילדים עוררה זעם רב ונחשבה על ידי "מדינות ההסכמה" לדוגמה נוספת לברבריות חסרת המוסר של מכונת המלחמה הגרמנית. בעיני ארצות הברית, ש-128 מאזרחיה נספו בטיבוע האונייה, הייתה הפעולה הגרמנית מנוגדת למשפט הבינלאומי, ולכן נגרם מתח רב ביחסים שבין ארצות הברית לגרמניה.
מפעל גרמני הנפיק מדליות המציינות את טיבוע האונייה כניצחון של הצי הגרמני, צעד שהוסיף שמן למדורה. לאחר שצעד זה נודע לממשלת גרמניה, על־פי ידיעות אודותיו שהופיעו בעיתונות הבריטית, היא אסרה על הפצת המדליות. בשלב זה החלו הבריטים למכור עותקים של המדליה, שתמורתם היוותה תרומה לצלב האדום. עם זאת, בעקבות הזעם הרב על טיבוע "לוסיטניה" הבטיחה גרמניה שצוללותיה יעלו על פני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של ספינות נוסעים.
רק כעבור שנתיים, בעקבות החלטה גרמנית לחזור למלחמת צוללות בלתי מוגבלת ובעקבות "מברק צימרמן", שוכנעה ארצות הברית להצטרף למלחמת העולם הראשונה לצד "מדינות ההסכמה".
לקריאה נוספת
אריק לארסון, שובל המוות - ההפלגה האחרונה של לוסיטניה, תרגם גיא הרלינג, הוצאת בבל, 2019.
קישורים חיצוניים
Lusitania Online
דני זמרין, "לוסיטניה". באתר: אותו הים - על ספנות ישראלית ועוד. 30 באוגוסט 2020. פורסם ב"המטען" ביולי 2020.
הערות שוליים
קטגוריה:אוניות נוסעים
קטגוריה:לוחמה ימית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אוניות שטבעו באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:פשעי מלחמה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:האימפריה הבריטית במלחמת העולם הראשונה | 2024-08-17T05:58:00 |
תריסריון | התריסריון (בלטינית: Duodenum - "דואודנום") בגוף האדם מהווה את תחילתו של המעי הדק, ואורכו כ-25 סנטימטר, שהם רוחבן של תריסר אצבעות לערך, ומכאן שמו.
בתריסריון מתבצע עיקר תהליך העיכול. כל העמילן שלא התפרק בפה ובקיבה ממשיך להתפרק בתריסריון בעזרת אנזימים שמופרשים מהלבלב. כך גם פפטונים, שהם מקטעי חלבונים שהתפרקו בקיבה באמצעות חומצות, ממשיכים להתעכל בתריסריון באמצעות אנזימים בסיסיים. גם השומנים מתפרקים ומתעכלים בתריסריון, וכך גם כל הפולימרים, כצבעי מאכל ושאר תוספי מזון, שלא התפרקו בקיבה או בפה.
לתריסריון מגיעים חומרים מהלבלב, מהכבד ומכיס המרה העוזרים בפירוק הכימי של החלבונים, הפחמימות והשומנים שבמזון. בנוסף:
בתריסריון נספגים מים ומינרלים לדם. המינרלים אינם עוברים כל שינוי במערכת בעיכול (חומרים אי-אורגניים).
החומצה המלחית המופרשת מהקיבה נסתרת בתריסריון באמצעות נתרן מימן פחמתי (NaHCO3) המופרש אף הוא מהלבלב.
אל התריסריון מופרשים מיצי מרה. למולקולת מיץ המרה ישנן יכולות דטרגנטיות, והן יוצרות תחליב עם השומן שבמזון. מיצי מרה גורמים לחלוקת השומן שבמזון לטיפות מיקרוסקופיות ששטח פניהן גדול, ובכך מאפשרות פעולה יעילה של אנזימים מפרקי שומנים (המומסים במים) על מולקולות השומן (שאינן מתמוססות היטב במים עקב תכונותיהן ההידרופוביות). בנוסף לתכונותיו הדטרגנטיות, מיץ המרה הוא בסיסי, ולכן מסייע אף הוא בסתירת החומציות הרבה שבקיבה, לפני המעבר למעי.
מבנה
ימין|ממוזער|400px|אנטומיה של התריסריון
התריסריון הוא החלק הראשון של המעי הדק, ואורכו בין 25 ל-30 סנטימטרים. צורתו כצורת פרסה או האות C, והוא מחולק לארבעה חלקים:
1. החלק הראשון (בלטינית pars superior, "החלק העליון") הוא בגובה החוליה המותנית הראשונה (L1) ומשתרע בצורה אופקית מ"שוער הקיבה" (pylorus) ועד הכפיפה הראשונה (Flexura duodeni superior). מאחר שחלק זה הוא תוך-צפקי, כלומר מחובר לפדר הקטן (lesser omentum) שמכסה את הקיבה, הוא יכול לנוע ביתר חופשיות ביחס לשאר חלקי המעי הדק, ובכך להתאים את מהלכו למצב המילוי של הקיבה. פני השטח הקדמיים והאחוריים של החלק הראשון נמצאים בסמיכות לחלק התחתון של הכבד (lobus quadratus) ולכיס המרה. המונח הרדיוגרפי "פקעית התריסריון" (duodenal bulb) מתייחס לחלק הפרוקסימלי של התריסריון, הקרוב ביותר לשוער הקיבה. לחלק העליון של התריסריון מחובר הליגמנט ההפאטו-דואודנלי (hepatoduodenal ligament), היוצר את השוליים הימניים של הפדר הקטן, ומכיל טריאדה חשובה: וריד שער הכבד, עורק הכבד המיוחד ו"צינור המרה המשותף".
2. החלק השני (בלטינית pars descendens, "החלק היורד") משתרע מהכפיפה הראשונה עד לכפיפה השנייה של התריסריון (Flexura duodeni inferior) שבגובה החוליה המותנית השלישית (L3). בחלקו העליון הצידי הוא מונח על שער הכליה הימנית, ובמרכזו הוא מחובר ברקמת חיבור לכל אורכו לראש הלבלב. צינור המרה המשותף עובר מתחת לחלק הראשון של התריסריון, ומשם אל תוך ראש הלבלב, ולאחר איחוד עם צינור הלבלב הראשי על שם וירסונג הם נכנסים באמצע החלק השני של התריסריון ל"פטמה הראשית של התריסריון על שם פאטר" (Major duodenal papilla of Vater).
3. החלק השלישי (בלטינית pars inferior - "החלק התחתון") מתחיל בכפיפה השנייה, ונמשך בצורה כמעט אופקית ולעיתים בכיוון מעט מעלה, עד הגיעו לגבול השמאלי של אבי העורקים שם הוא משנה כיוונו ומתעקל כלפי מעלה אל החלק האחרון של התריסריון.
4. החלק הרביעי (בלטינית pars ascendens - "החלק העולה") הוא המשך החלק השלישי, העולה משמאל לאבי העורקים עד הגיעו לגבול הלבלב. חלק זה מתחבר אל המעי הריק ומקובע למקומו בצידו האחורי על ידי השריר התומך של התיריסריון, המכונה גם "הליגמנט על שם טרייץ" (ligament of Treitz).
ראו גם
כיב פפטי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בטן
קטגוריה:מערכת העיכול | 2024-07-30T05:38:53 |
היסטוריה של יוון | ממוזער|450x450 פיקסלים|האקרופוליס של אתונה, שחזור מאת ליאו פון קלנזה 1846
ממוזער|452x452 פיקסלים|אתונה, גבעת האקרופוליס.
ההיסטוריה של יוון מתחילה עוד בימי קדם. חופי הים האגאי ראו את לידת אחת הציוויליזציות הראשונות של האנושות - התרבות המינואית. אחרי תקופת החושך במאה ה-9 לפנה"ס החלה תקופה חדשה בתולדות יוון - קמו בה ערי מדינה כמו אתונה, ספרטה, תבאי ואחרות. זוהי תרבות יוון הקלאסית. תרבות זו תשמש בסיס לתרבות ההלניסיטית ברחבי העולם העתיק. ערי יוון התגבשו בידי אלכסנדר מוקדון והפכו לחלק מהאימפריה שלו. לאחר מותו, שלטו על האימפריה מספר יורשים (דיאדוכים), כשעל יוון שלט בית אנטיגונוס. בשלב מאוחר יותר שטחים אלה התפרקו לחלקים נוספים וכל חלק נשלט על ידי מלך אזורי.
מבחינה צבאית, יוון הלכה ושקעה עד שנכבשה על ידי רומא בשנת 168 לפנה"ס, בתמורה היוונים שינו את התרבות הרומית ללא הכר. בהיותה אחת מהפרובינקיות המזרחיות של האימפריה הרומית, התרבות היוונית הייתה דומיננטית באגן המזרחי של הים התיכון. כאשר האימפריה הרומית חולקה לשניים, טבעו של החלק המזרחי, מה שהיום מוכר כאימפריה הביזנטית שמרכזה בקונסטנטינופול (כיום: איסטנבול), היה יווני. האימפריה הביזנטית שרדה מעל ל-1000 שנים (מהמאה ה-4 עד המאה ה-15) עד אשר נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית.
העות'מאנים שלטו ביוון עד תחילת המאה ה-19 כאשר בשנת 1821 היוונים מרדו ובשנת 1822 הכריזו על עצמאות. מלחמת העצמאות היוונית נערכה בשנים 1821–1832 ונחלה הצלחה. במשך המאה ה-19 והמאה ה-20, ומתוך שאיפה להגדיל את שטח המדינה ולכלול בה את כל דוברי היוונית, לחמו היוונים בסדרת מלחמות נגד העות'מאנים. בשנת 1940 פרצה מלחמת איטליה–יוון ואיטליה הפשיסטית פלשה ליוון. בתחילה נהדפו הפולשים, אך לאחר התערבות גרמניה הנאצית, נכבשה יוון, והייתה תחת שלטון הנאצים עד לסוף המלחמה. גבולותיה הנוכחיים של יוון נקבעו בשנת 1947 עם תום מלחמת העולם השנייה. אחרי מלחמת העולם השנייה יוון חוותה מלחמת אזרחים, אשר נמשכה עד 1949.
בשנת 1967 תפס הצבא את השלטון בהפיכה צבאית וייסד את "משטר הקולונלים". בשנת 1973 ביטל המשטר את המלוכה ביוון. ב-1974 מימנה החונטה הצבאית הפיכה כושלת בקפריסין, דבר שהוביל להפלתה. ב-1975 הוקמה ביוון רפובליקה דמוקרטית. יוון הצטרפה לאיחוד האירופי בשנת 1981 ושינתה את המטבע שלה לאירו בשנת 2001.
פרהיסטוריה
הסימן המוקדם ביותר לנוכחות אנושית ביוון הוא גולגולת האדם שנמצאה במערת פטרלונה בחלקידיקי. היא תוארכה כבת מאות אלפי שנים. הממצאים האנתרופולוגיים והארכאולוגיים הידועים עד כה מאפשרים את חלוקת ההתקופה הפלאוליתית באזור היווני לתחתונה (350,000-100,000), אמצעית (100,000-35,000) ופלאוליתית עליונה (35,000-11,000 ). מגורים אנושיים אותרו במערות, בסלעים ובאתרים פתוחים. ישנם עד כה מעט אתרים של הפלאוליתית התחתונה ואילו ישנם יותר מהפלאוליתית התיכונה והעליונה. זה נובע בחלקו מהפעילות הטקטונית העזה באזור יוון ועלייתם ונפילתם של פני הים האגאי שהרסו כל זכר למגורים מכמה אזורים גאוגרפיים. לאחר התקופה הפלאוליתית החלה התקופה המזוליתית. האתרים באותה תקופה היו מוגבלים והרוב נמצאים בסמוך לחוף.
המהפכה הנאוליתית הגיעה לאירופה החל משנת 7000–6500 לפני הספירה כשחקלאים מהמזרח הקרוב נכנסו לחצי האי היווני מאסיה הקטנה באמצעות מעבר דרך איים בים האגאי. האתרים הנאוליתיים הקדומים ביותר עם כלכלות חקלאיות מפותחות באירופה נמצאים ביוון. הם מתוארכים ל-8500–9000 לפני הספירה. לפי אחת מההשערות, השבטים הראשונים שדברו פרוטו-יוונית, הגיעו לשטח יוון מתישהו בתקופה הנאוליתית או בתקופת הברונזה הקדומה (בערך 3200 לפנה"ס).A comprehensive overview in J.T. Hooker's Mycenaean Greece (); for a different hypothesis excluding massive migrations and favoring an autochthonous scenario, see Colin Renfrew's "Problems in the General Correlation of Archaeological and Linguistic Strata in Prehistoric Greece: The Model of Autochthonous Origin" () in Bronze Age Migrations by R.A. Crossland and A. Birchall, eds. (1973)..
הציוויליזציה העתיקה ביותר שנמצאה ביוון היא התרבות המינואית בכרתים, שהייתה פעילה בין 2700 לפנה"ס לערך ו-1450 לפנה"ס. במקביל, הייתה קיימת התרבות ההלנית המוקדמת ביוון בין 2800 לפנה"ס לערך ועד 2100 לפנה"ס.
יוון העתיקה
יוון המינואית
יוון המינואית או התקופה הכרתית היא תקופה בתולדות יוון העתיקה, המתוארכת לאלף השני לפני הספירה, בערך בשנים 2000 עד 1100 לפנה"ס. היא נקראת מינואית על שם מינוס מלכה של כרתים.
נהוג לחלק את התקופה המינואית לשלוש תקופות עיקריות: התקופה המינואית הקדומה (2000-1700 לפנה"ס), התקופה המינואית התיכונה (1700-1580 לפנה"ס), והתקופה המינואית המאוחרת (1580-1100 לפנה"ס).
יוון המיקנית
ממוזער|390x390 פיקסלים|התיאטרון העתיק של דודונה
ממוזער|353x353 פיקסלים|מקדש אפתיאוס באתונה
התרבות המיקנית התקיימה בין השנים 1600–1100 לפנה"ס לערך. בתרבות המיקנית נעוצים רוב המיתוסים של המיתולוגיה היוונית, והיא היוותה מקור השראה נכבד למשוררי יוון דוגמת הומרוס. התקופה המיקנית נקראת על שמה של העיר מיקנה שבפלופונסוס, שהייתה אחד ממרכזיה החשובים של תרבות זו.
בתקופה המיקנית, היה השלטון נתון בידיה של עלית אריסטוקרטית שהורכבה בעיקר מלוחמים. בערך ב-1400 לפנה"ס, בעת התקופה המינואית המאוחרת, הרחיבו המיקנים את תחום השפעתם עד כרתים, מרכז התרבות המינואית. בשלב זה קיבלו המיקנים את הכתב המינואי.
בערך בין 1200–1100 לפנה"ס התמוטטה התרבות המיקנית. אתרים רבים נבזזו, אחרים ננטשו, ויוון שקעה לתוך "תקופת המעבר".
תקופת המעבר
לתקופה שבין 1200 או 1100 לפנה"ס ל-800 לפנה"ס לא ניתן שם אחיד. המקורות האנגליים נוטים להשתמש בביטוי "ימי החשיכה של יוון" (Greek Dark Ages), מקורות אחרים מדברים על "התקופה ההומרית", "התקופה הגומטרית" ו"ימי הביניים של יוון". הסיבות לחורבן התרבות המיקנית אינן ידועות במלואן, אך ידוע שבערך בין 1200 ל-1100 לפנה"ס היו גלי פלישה דוריים ליוון. גלי פלישה אלו שטפו את יוון מהצפון ועד חצי האי פלופונסוס. רק שני מוקדים עיקריים נותרו מחוץ לשליטת הפולשים: אטיקה וארקאדיה.
בתקופה זו, צורת השלטון היוונית עברה ממונרכיה לשלטון האריסטוקרטיה, למעט מקומות בודדים בהם שמרו המלכים על כוחם. גם הלוחמה עברה שינוי ניכר - מלוחמת מרכבות ללחימת רגלים. לקראת סוף תקופת המעבר נוצר סוג חדש של חיילים: רגלי כבד החמוש בחנית כבדה ושריון עבה וידוע בשם הופליט.
בתקופה זו נזנחו האמנויות, נשכח הכתב ויוון התדרדרה למצב בו הייתה בתקופה הקודמת לתרבות המיקנית. עם זאת, תקופה זו הביאה לעולם את פאר היצירה של הומרוס, בתקופה זו התהווה גם הדגם היווני של עיר-מדינה הלא הוא הפוליס. לקראת סוף "תקופת המעבר" קיבלו היוונים את האלפבית הפיניקי שהיה מפותח יותר מהכתב המיקני ושינו אותו בהתאם לצרכיהם.
יוון הארכאית
נהוג להתחיל את מניין שנותיה של יוון הארכאית בתחילת המאה ה-9 לפנה"ס. תקופה זו התאפיינה במספר תהליכים חשובים שעיצבו את תולדות יוון העתיקה ובמידה רבה גם את תולדות כל אגן הים התיכון. שני התהליכים החשובים ביותר הם הקולוניזציה ומעבר משלטון אריסטוקרטי לדמוקרטי בסוף התקופה הארכאית.
סיבה עיקרית לקולוניזציה היוונית טמונה בגאוגרפיה של האזור: יוון היא ארץ הררית בעלת קרקע פורייה מועטה. לכן, עם גידול האוכלוסייה, ביקשו חלק מהיוונים להגר למקומות אחרים בחיפוש אחר פרנסה. סיבה אחרת הייתה כלכלית: אף שחקלאות תפסה את הנתח העיקרי בכלכלת יוון בתקופה זו, המסחר עלה בהתמדה ואף נוסדו בתי מלאכה גדולים שייצרו תוצרת ליצוא.
יוון הקלאסית
טקסט=אלכסנדר מוקדון (נוצר בAI ועריכה של מנדי מגדל לפי תחריטים היסטוריים).|ממוזער|280x280 פיקסלים|אלכסנדר מוקדון (נוצר בAI בעריכה של האומן מנדי מגדל לפי תחריטים היסטוריים).
התקופה הקלאסית בתולדות יוון החלה במאה ה-5 לפנה"ס. בתקופה זו הגיע לשיא התפתחותו של הפוליס היווני, נוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה, נכתבו מחזות רבים והוקמו מבנים מרהיבים ברחבי יוון. רוב החוקרים מציינים את תום תקופת יוון הקלאסית במסע המלחמה של אלכסנדר הגדול למזרח (334 לפנה"ס).
בראשית התקופה הקלאסית ניצבה יוון מול איום פרסי. פרס כבשה את איוניה שהייתה מאוכלסת ביוונים, ולאחר מכן ערכה שני מסעי כיבוש נגד יוון. הראשון והקטן יותר שנועד להעניש את אתונה על השתתפותה במרד האיוני הסתיים במפלת הפרסים בקרב מרתון (490 לפנה"ס). המסע השני (הידוע בשם מלחמת פרס–יוון) ארך שנתיים (480 - 479 לפנה"ס) והשתתפו בו כל כוחות האימפריה הפרסית. הפרסים הצליחו להגיע עד אטיקה ושרפו את אתונה, אך הפסידו במספר קרבות ונאלצו לוותר על כיבושה של יוון.
לאחר מלחמת פרס–יוון עלתה אתונה ככוח חדש ביוון העתיקה. גם טרום המלחמה, הייתה אתונה פוליס חזק ורב השפעה, אך הבכורה הייתה נתונה לספרטה. אתונה הקימה לעצמה אימפריה באיי הים האגאי, והצליחה להדוף את הפרסים לתוך אסיה הקטנה. בסופו של דבר, החלו הספרטנים לחשוש מכוחה של אתונה, ושתי המדינות התנגשו בשתי מלחמות. במלחמה השנייה, הידועה בשם המלחמה הפלופונסית השנייה (431 - 404 לפנה"ס), תש כוחה של אתונה, והיא נאלצה לוותר על שאיפותיה להגמוניה ביוון.
ספרטה שהייתה רגילה לבדלנות נאלצה לצאת את גבולות פלופונסוס, אבל מבנה החברה הספרטנית לא התאים למצב החדש. משלא בוצעו השינויים הנדרשים, ירדה ספרטה מגדולתה כ-30 שנה לאחר ניצחונה במלחמה הפלופונסית, כשהפסידה לתבאי בקרב לאוקטרה (371 לפנה"ס). סדרת פלישות תבאיות לפלופונסוס שברה סופית את ספרטה שלא שבה לעולם למעמד הרם לו זכתה במהלך המאה ה-5 לפנה"ס.
גם תבאי לא הצליחה לשמור על ההגמוניה ביוון. מדינות נוספות עלו ונפלו, גם אתונה הצליחה להשתקם ממפלתה, בעיקר בזכות המסחר המפותח שלה, אך לא חזרה למעמד שהיה לה בעת העימות עם ספרטה. היחלשות הפולייס הוותיקים נתנה אפשרות לפיליפוס השני, מלך מוקדון, להביא את מדינתו, שלפני כן נחשבה ספק ברברית ספק הלנית, למעמד בכורה ביוון. בסדרת מלחמות, שבאחרונה שבהן הביס את הצבא המשותף של אתונה ותבאי בקרב כירונאה (338 לפנה"ס), הוא הצליח להטיל את מרותו על יוון. פיליפוס נרצח שנתיים לאחר מכן, בעת הכנות לפלישה לפרס. בנו, אלכסנדר מוקדון, עלה לשלטון תחתיו.
התקופה ההלניסטית
השלטון ההלניסטי שהחל עוד בדור הקודם נמשך עד הכיבוש הרומי של יוון באמצע המאה ה-2 לפנה"ס. עם מותו של אלכסנדר הגדול, מרדו חלקים נרחבים מארץ האם היוונית בשלטון הדיאדוכים, אך מלחמה שנודעה בשם המלחמה הלמאית (על שם המבצר למאה) הסתיימה בתבוסתם. אחרי רגיעה במלחמות הדיאדוכים ומותם של חלק מהם, רוב רובה של ארץ האם היוונית נשאר תחת שלטון מוקדון, אם כי מצרים התלמיית שלטה על מספר איים.
עידן הפולייס חלף מהעולם בתקופה זו. הפולייס הוותיקים ירדו מכוחם והבכורה עברה לבריתות שונות. שתי הליגות העיקריות שהתפתחו בתקופה זו הן הליגה האכאית שמרכזה בצפון ומרכז פלופונסוס והליגה האיטולית שהתרכזה במרכז יוון. לצד הליגות גם ספרטה שמרה על עצמאותה, אך חדלה מלהיות כח משמעותי ביוון, למעט תקופות קצרות שבהן מלכים רפורמיסטים ניסו להחזירה לימי הזוהר.
הליגה האיטולית נלחמה ללא הרף בליגה האכאית על הבכורה ביוון ושתי הליגות ניסו להתנגד להשפעה מוקדונית. הבכורה עברה מליגה אחת לשנייה, אך כעקרון, מוקדון הייתה זו שנתנה את הטון בארץ.
בעת המלחמה המוקדונית השנייה, הצטרפה הליגה האיטולית לצידה של רומא וסייעה לה בהבסת פיליפוס החמישי. רומא, אמנם, הסיגה את צבאה מיוון, אך השפעתה הייתה ניכרת גם בלי נוכחות צבאית. כמה עשרות שנים לאחר מכן, רומא השתלטה לחלוטין על יוון תוך כדי השכנת חילות מצב קבועים בעריה.
מרומא ועד קושטא
יוון תחת שלטון רומא
יוון תחת שלטון רומא היא התקופה בהיסטוריה של יוון שהחלה אחרי ניצחון הרומאים על תושבי קורינתוס בקרב קורינתוס ב-146 לפנה"ס, והסתיימה לפי חלק מהגישות בהקמתה מחדש של העיר ביזנטיון, הפיכתה לבירת האימפריה הרומית ושינוי שמה לקונסטנטינופול (בקיצור, קושטא) ב-330 לספירה.
יוון הביזנטית
יוון תחת שלטון האימפריה הביזנטית היא תקופה בהיסטוריה של יוון, שהחלה לפי חלק מהגישות עם נפילתה של האימפריה הרומית כמה דורות אחרי חלוקתה לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית, המכונה האימפריה הביזנטית. בתקופה זאת נצרות יוונית-אורתודוקסית הפכה לדת מרכזית אצל היוונים. תקופה זו הסתיימה עם כיבוש יוון על ידי האימפריה העות'מאנית במאה ה-15. בשלהי התקופה, שטחים ביוון נכבשו על ידי נוצרים-קתולים ממערב אירופה אך העות'מאנים כבשו את רובם.
יוון העות'מאנית
יוון העות'מאנית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של יוון בה נכללו כמעט כל השטחים המוכרים כיום כיוון המודרנית, כחלק מהאימפריה העות'מאנית. התקופה החלה מהמאה ה-14 ונמשכה עד להכרזת המרד היווני בשנת 1821, או עד להכרזת העצמאות של יוון המודרנית בשנת 1832. בשלהי התקופה, הוקמה רפובליקת שבעת האיים. היא הייתה רפובליקת איים שהתקיימה מ-1800 עד 1807 תחת ריבונות טורקית באיים האיוניים. הייתה זו הפעם הראשונה מאז נפילת השרידים האחרונים של האימפריה הביזנטית לידי הטורקים במאה ה-15 בה הוענק ליוונים ממשל עצמי מוגבל.
יוון המודרנית
מלחמת העצמאות היוונית
מלחמת העצמאות היוונית (ביוונית: Ελληνική Επανάσταση του 1821, "המהפכה היוונית של 1821") התקיימה החל מהכרזת העצמאות היוונית מהאימפריה העות'מאנית ב־25 במרץ (כיום יום העצמאות היווני) 1821, עד קבלת העצמאות של יוון באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832.
יוון המודרנית במאה ה-19
הרפובליקה ההלנית הראשונה
הרפובליקה ההלנית הראשונה (ביוונית: Α' Ελληνική Δημοκρατία) הוא השם שניתן למדינה הזמנית שהתקיימה ביוון במהלך מלחמת העצמאות היוונית (1821-1827). זהו מונח היסטוריוגרפי בלבד, המדגיש כי אופי המשטר הזמני שקדם לייסודה של ממלכת יוון העצמאית היה חוקתי ודמוקרטי, ועל ידי כך קושר תקופה זו בתולדות יוון עם הרפובליקות ההלניות השנייה והשלישית שקמו מאוחר יותר.
ממלכת יוון
ממלכת יוון (ביוונית: Βασίλειον τῆς Ἑλλάδος) הייתה מדינה שהוקמה ב-1832, בוועידת לונדון, על ידי המעצמות הגדולות (בריטניה, צרפת ורוסיה). היא קיבלה הכרה בינלאומית באמנת קונסטנטינופול, שנחתמה באותה שנה ובה הובטחה עצמאותה המלאה מן האימפריה העות'מאנית.
המונרכיה קמה על יסודותיהן של הממשלות הזמניות שפעלו במהלך מלחמת העצמאות היוונית, והתקיימה עד 1924, אז בוטלה והוכרז על כינונה של הרפובליקה ההלנית השנייה(אנ'). ב-1935 הוקמה הממלכה מחדש, והיא הוסיפה להתקיים עד 1974. באותה שנה, לאחר שבע שנות דיקטטורה צבאית, בוטל המשטר המלוכני ונוסדה הרפובליקה ההלנית השלישית של ימינו.
לאחר ההדחת אותון, מלך יוון הראשון, מלכה משפחת המלוכה היוונית. היא מהווה ענף של בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג של בית אולדנבורג העתיקה, ששלטה בארצות סקנדינביה במשך מאות שנים. המונרך הראשון של יוון משושלת זו היה גאורגיוס הראשון, בנו של כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק, ואשתו המלכה הייתה אולגה קונסטנטינובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, נכדתו של הצאר הרוסי ניקולאי הראשון. כצאצאי המונרכיה הדנית חברי בית המלוכה היווני נקראים "נסיכי יוון ודנמרק".
השטח המצומצם של יוון בעת קבלת העצמאות הורחב בעקבות מאבקים, מלחמות והסכמים. כך צירפה יוון את ארצות הברית של האיים היוניים (ביוונית Ηνωμένον Κράτος των Ιονίων Νήσων), מדינת חסות של האימפריה הבריטית מ-1815 עד 1864. במהלך המאה ה-19 כלכלת יוון הגיעה לחדלות פירעון כמה פעמים.
יוון במלחמת העולם הראשונה
בתחילת מלחמת העולם הראשונה יוון נקרעה בין קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון, שהעדיף את מעצמות המרכז, וביקש לשמור על נייטרליות, לבין ראש הממשלה, אלפתריוס וניזלוס, שביקש להצטרף לברית עם מדינות ההסכמה, בהאמינו כי בריטניה וצרפת ינצחו במלחמה. על רקע מחלוקת זו התפטר וניזלוס מתפקידו ב-21 בפברואר 1915. בבחירות הבאות שנערכו ב-15 במרץ 1915, שוב ניצחה מפלגתו של וניזלוס והקימה את הממשלה. בעקבות התקפת בולגריה על סרביה, עימה הייתה יוון קשורה בברית, הכריז וניזלוס על גיוס כללי, אך חילוקי דעות קשים עם המלך הביאו להתפטרותו. אירועים אלו מכונים ביוון "הקרע הלאומי" (ביוונית Εθνικός Διχασμός).
ביוני 1917 בתמיכת מדינות ההסכמה ו-60,000 חיילים מהאי כרתים הודח המלך, ווניזלוס קיבל לידיו את השלטון, והכריז על הצטרפותה של יוון למלחמה ב-29 ביוני 1917.
בין מלחמות העולם
ב-19 בדצמבר 1920 שב קונסטנטינוס הראשון למלוך על יוון. ב-27 בספטמבר 1922 ויתר קונסטנטינוס על כס המלוכה בעקבות מהפכת ה-11 בספטמבר 1922, וגאורגיוס השני החליפו. בשנת 1922, הייתה "הקטסטרופה באסיה הקטנה", כפי שמכונה ביוון התבוסה במלחמת יוון–טורקיה, וחילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה, במסגרתם התכנסה רוב האוכלוסייה היוונית-נוצרית בשטח יוון הריבונית. כמיליון וחצי יוונים הפכו לפליטים, ועזבו את השטחים שנכבשו על ידי טורקיה, על מנת להתיישב ביוון. מצב זה הביא לאי שקט חברתי, ולחוסר יציבות פוליטית.
בעקבות ניסיון הפיכה מלוכני ב-1922 שכשל, התבקש גאורגיוס המלך על ידי הממשלה "לצאת לחופשה" בגלות, בעוד שהממשלה תדון בצורת המשטר הראויה ליוון. ב-19 בדצמבר 1923 יצא גאורגיוס לרומניה, וב-25 במרץ 1924 הוכרז על הקמת הרפובליקה ההלנית השנייה. גאורגיוס הודח באופן רשמי, נשללה ממנו אזרחותו היוונית, ורכושו הוחרם. הרפובליקה סבלה מחוסר יציבות כאשר בין השנים 1924 ו-1935 ידעה יוון 23 חילופי שלטון, דיקטטורה צבאית, ו-13 הפיכות.
המלוכה הושבה לאחר משאל עם שנערך ב-3 בנובמבר 1935. כנגד המשאל עלו טענות קשות לכפייה וזיופים. תוצאת המשאל הייתה כי 98% מן היוונים הצביעו בעד חידוש המלוכה. גאורגיוס השני שב לכהן כמלך. מתוך חששו של גאורגיוס השני ממהפכה קומוניסטית, ועל מנת לייצב המשטר, מינה גאורגיוס את הגנרל יואניס מטאקסס לראש ממשלה. הוא הקים את משטר 4 באוגוסט הרודני שהושפע מהמשטרים הפאשיסטים של התקופה. גאורגיוס השני הודיע כי הוא מקבל את השינוי החוקתי.
המאבק בתקופת מלחמת העולם השנייה
בתחילת המלחמה, יוון הייתה מדינה נייטרלית אך התקרבה לבריטניה. יוון נכנסה למלחמת העולם השנייה בשל מלחמת איטליה–יוון, פלישה של איטליה הפשיסטית ליוון. הפלישה נהדפה אך בעקבות סיוע של גרמניה הנאצית, יוון נכבשה וחולקה בין איטליה, גרמניה, ובולגריה.
לאחר כיבוש יוון על ידי גרמניה באפריל 1941, הוקמה באתונה ממשלת בובות של גרמניה במסגרת המדינה ההלנית (Ελληνική Πολιτεία), שלא זכתה לתמיכה של העם היווני. בחסות בריטניה הוקמה ממשלה יוונית גולה, אך היא נעדרה השפעה על המצב ביוון עצמה. ביוון שררו אינפלציה דוהרת, מחסור חריף במזון ורעב בקרב האוכלוסייה.
עם הימשכות הכיבוש הגרמני קמו קבוצות התנגדות פוליטיות שונות, שנעו בין פרו-מלוכני לאידאולוגיות קומוניסטיות, שנהלו מלחמת גרילה בגרמנים ובבולגרים במזרח מקדוניה ותראקיה, שם כוחות בולגריים כבשו טריטוריה יוונית.
בין המנהיגים הראשונים והחשובים היה אריס ולוחיוטיס (Άρης Βελουχιώτης) הידוע בכינויו המחתרתי אתנסיוס קלאראס (Αθανάσιος Κλάρας). קבוצות אלו החלו לצבור כוח צבאי וארגוני, ועד לשחרור השיגו שליטה באזורים נרחבים משטחה של יוון, במיוחד בהרים. במקביל, לצד הבריטים בצפון אפריקה לחמו חיילים יוונים וספינות של הצי היווני שהצליחו להימלט.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה ומאז 1936, הוכרזה מפלגת KKE ארגון שמחוץ לחוק, ככזה, היה ל-KKE ניסיון פעולה תחת משטרים מדכאים והיה ממושמע וחשאי. במהלך הכיבוש הגרמני הצליחו מנהיגים קומוניסטיים רבים להימלט מבתי הכלא וירדו מייד למחתרת כדי לסייע לארגן מחדש את מפלגתם והקימו ארגונים תומכים כמו האיגוד המקצועי EEAM שנאבק בניסיונות לשלוח עובדים לגרמניה. קבוצת המחתרת הגדולה ביותר הייתה EAM (חזית השחרור הלאומית), שנוסדה ב - 27 בספטמבר 1941. הייתה לכאורה קואליציה של שש מפלגות פוליטיות מהשמאל ונשלטה הלכה למעשה על ידי KKE (המפלגה הקומוניסטית). ב-10 באפריל 1942 הקים ה- EAM את הזרוע הצבאית ELAS (ההתנגדות והשחרור הלאומיים העממיים היוונים), אשר הורכב מלוחמים מקבוצות גרילה ופעל תחילה ברומליה, תסליה ומקדוניה וזכה לתמיכה של פטריוטים רבים לא קומוניסטים.
בתחילת 1942 הקים הגנרל נפוליאון זרווס (Ναπολέων Ζέρβας) את EDES TBֻNational Republican Greek League- הצבא הלאומי הדמוקרטי היווני (Εθνικός Δημοκρατικός Ελληνικός Σύνδεσμος) שהיה תנועת ההתנגדות של חוגי הימין והמלוכנים, הורכב מחיילים וקצינים יוצאי הצבא היווני, ופעל בעיקר באזור אפירוס והזרוע הצבאי שלו EOEA (Εθνικαί Ομάδες Ελλήνων Ανταρτών), מטרות EDES היו המאבק נגד הכובשים של יוון, ביטול המלוכה היוונית והקמת רפובליקה על עקרונות חברתיים דמוקרטיים, במהלך המאבק שולבו בו לא רק רפובליקאים, אלא גם מלוכנים, שראו ב- EDES כחלופה היחידה המקובלת לEAM. בנוסף, פעלו EKKA - השחרור הלאומי והחברתי (Εθνική και Κοινωνική Απελευθέρωσις) שפעל בעיקר בחלק המזרחי של מרכז יוון בהנהגת אלוף-משנה דמטריוס פסרוס , YVE- כוחות ההגנה של צפון יוון ( Υπερασπισταί Βορείου Ελλάδος), בתסליה AAA של סטפנוס סרפיס (Στέφανος Σαράφης).
כוחות הקומוניסטים מנו קרוב ל-100,000 איש (מתוכם כ-50,000 לוחמים), EKKA ו- EDES מנו כ-10,000 איש כל אחד.
בשנת 1943, כדי להילחם בהשפעתה הגוברת של EAM, ומתוך חשש מהשתלטות השמאל על יוון לאחר התבוסה הגרמנית, יואניס ראליס (Ιωάννης Δ. Ράλλης), ראש ממשלת הבובות, אישר את הקמתם של כוחות צבאיים למחצה, המכונים גדודי האבטחה (Τάγματα Ασφαλείας). גדודי האבטחה מנו 20,000 בשיאם בשנת 1944, הורכבו בעיקר מפשיסטים מקומיים, אסירים, אסירי מלחמה ומגויסים בכפייה, ופעלו תחת פיקוד גרמני בפעולות נגד הפרטיזנים. עד מהרה הם נודעו לשמצה בשל אכזריות קיצונית.
בהתחלה סיפקו מדינות המערב כסף וציוד לארגוני ההתנגדות תוך העדפת ELAS, בו ראו שותף אמין וכוח לחימה חזק בעל יכולת עדיפה להקשות על שלטון הכיבוש. ככל שהתקדם המאבק, וסיומה של המלחמה התקרב, עלתה שאלת עתידה הפוליטי של המדינה. משרד החוץ הבריטי, שחשש מהתגברות קומוניסטית אפשרית, חשש מהפיכתו של ELAS לצבא קונבנציונלי חזק שאינו בשליטת בעלות הברית. לפיכך עזרו הבריטים בעיקר לכוחות הלא-קומוניסטים של ה-EDES.
ב-29 בספטמבר 1942, בריגדיר אדמונד מאיירס, מהנדס חבלה יהודי מלונדון, הוצנח עם 12 אנשי קומנדו בריטים, בהם ארץ-ישראלי אחד ממוצא יווני, כדי לשבש את נתיבי האספקה הגרמנים דרך יוון לצפון אפריקה. הבריגדיר מאיירס יצר בתחילה קשר עם ELAS, וביקש עזרתם להרוס את מטרתו שהיא גשר רכבת על נהר גורגופוטמוס. ELAS לא שיתפו פעולה או שלא הצליח להשיגם. לכן הוא פנה ל- EDES ואלו הסכימו, כששמעו זאת ה-ELAS הם החליטו לא לאפשר ל-EDES להיות היחידים העוזרים לבריטים וכך, ב-25 בנובמבר 1942, שיתפו הבריטים, ה- ELAS וה- EDES פעולה במבצע הרלינג, פוצצו את הגשר, והצליחו לשבש את תנועת הרכבות למשך שישה שבועות.
ביולי 1943 נחתם הסכם הקבוצות הלאומי (Σύμφωνο των Εθνικών Ομάδων) בין הכוחות הבריטים לשלוש קבוצות ההתנגדות הגדולות (EAM-ELAS, EDES, EKKA), במטרה לתאם את הפעולות של תנועת ההתנגדות ביוון, כולל הקמת מטה משותף, בחסות מפקדת המזרח התיכון הבריטית. המטה המשותף, שבו ELAS היה הרוב, לא הצליח לתאם את התנועות של לוחמי הגרילה, ולאחר הסכם שביתת הנשק עם איטליה ב-8 ספטמבר 1943, כל ארגון ניסה להשיג כמה שהוא יכול מהשלל שהותיר צבא הכיבוש האיטלקי. ELAS תפס את רוב השלל, והשתלט על אלפי כלי נשק בעיקר אלו של דוויזיית פינרולו (Pinerolo) שהייתה מוצבת בלאריס וברכס הרי הפינדוס.
מסתיו 1943 עד אביב 1944, מחלוקות בתוך ה-EAM ומול קבוצות התנגדות אחרות, הובילו לסדרה של התנגשויות אלימות. החל ב-12 באוקטובר 1943, חיכוך בין EAM-ELAS וקבוצות ההתנגדות האחרות הביא לעימותים מקומיים, EAM-ELAS האשימו את EDES שהם בוגדים ומשתפי פעולה וכך גם האשימו EDES את EAM-ELAS. קבוצות קטנות יותר, כגון EKKA, המשיכו במאבק נגד הכיבוש בחבלה ופעולות אחרות. הם סירבו להצטרף לשורות ELAS, והקומוניסטים, בהנהגתו המדינית של גאורגיוס סיאנטוס (Γιώργης Σιάντος) ששאפו לסלק את כל הקבוצות שעלולות להוות להם איום התנכלו לאותן קבוצות. הקומוניסטים הצליחו לפזר לחלוטין גופי התנגדות קטנים כמו PAO (Panhellenic Liberation Organization).
הגרמנים פתחו במתקפה נגד כוחות הגרילה, מתקפה שלוותה במעשי נקם באוכלוסייה ובהוצאה להורג של אזרחים שנחשדו בסיוע למחתרות. מתקפה זו גרמה לכוחות ההתנגדות להפסיק את המריבות הפנימיות ולשתף פעולה נגד הגרמנים. כאשר המתקפה הגרמנית נחלשה מעט, הגנרל נפוליאון זרווס (Ναπολέων Ζέρβας) שלח את כוחות EDES למתקפה נגד ELAS מתוך תקווה שיצליח להשתלט חזרה על שטחים שנלקחו ממנו. המשלחת הצבאית של בעלות הברית הייתה מודאגת ממעשי איבה הדדיים אלו שהזיקו למלחמה נגד הגרמנים, וב-4 בפברואר 1944 כפתה על הצדדים הפסקת אש בהסכם שנקרא הסכם פלאקה (Plaka Agreement) שנחתם על גשר פלאקה על נהר ארקטוס (Arachtos river) במחוז אפירוס. רוב החוקרים רואים הסכם זה כנקודת הסיום של השלב הראשון בסכסוך הפנימי.
במרץ 1944 הקימו כוחות השמאל היווניים גוף בשם הוועדה הפוליטית לשחרור לאומי (Πολιτική Επιτροπή Εθνικής Απελευθέρωσης) הידועה בראשי התיבות PEEA כממשלה יוונית שלישית בנוסף על ממשלת הבובות שבאתונה והממשלה הגולה בלונדון. PEEA כלל קומוניסטים ופרוגרסיביים שאינם קומוניסטים. הממשלה כונתה "ממשלת מאונטיין" (ממשלת ההרים) (κυβέρνηση του βουνού) ובזכות גישתה המתונה זכתה לאהדת יוונים רבים ביוון ומחוץ לה.
באפריל 1944, הכוחות המזוינים היוונים במצרים תבעו הקמת ממשלת אחדות לאומית המבוססת על עקרונות PEEA, אשר תחליף את הממשלה הגולה שהייתה חסרת השפעה, ולא קיימה קשר פוליטי עם המולדת הכבושה. תביעה זו גרמה לכעס מצדם של הבריטים והאמריקאים והתנועה דוכאה על ידי כוחות בריטיים וחיילים יווניים הנאמנים לממשלה הגולה. כ-5,000 חיילים וקצינים יווניים נשלחו למחנות מעצר ובמקביל, העזרה הכלכלית מבעלות הברית לחזית השחרור הלאומי נעצרה כמעט לחלוטין.
ב-10 באפריל 1944 המלך הגיע לקהיר וב-13 לחודש מינה את סופוקליס וניזלוס (Σοφοκλής Βενιζέλος) כראש ממשלה. משימתו הראשונה של וניזלוס הייתה להחזיר לעצמו שליטה על הכוחות המזוינים, הוא התקשה בכך וביקש מהבריטים להתערב ולהשתמש בכוחותיהם כדי לנטרל את המורדים. ב-23 באפריל המשימה כמעט הושלמה ונערך ארגון מחודש בצבא על מנת לוודא שהצבא יישאר נאמן לממשלה.
החיכוכים נמשכו עד לאביב 1944, כאשר במאי 1944 נציגים מכל המפלגות וקבוצות ההתנגדות התכנסו בלבנון בתיווך הבריטים ובהנהגתו של גאורגיוס פפנדראו (Γεώργιος Παπανδρέου). למרות חילוקי דעות והאשמות הדדיות מצד EAM-ELAS וקבוצות התנגדות אחרות, הכנס הסתיים ב"הסכם לבנון" (Lebanon Charter) שנחתם ב-20 במאי 1944 ובהסכמה על הקמת ממשלת אחדות לאומית בגולה בת 24 שרים בראשות פפנדריאו, 6 מתוך השרים היו מזוהים עם EAM. ההסכם התאפשר הודות להוראה סובייטית ל-KKE למנוע פגיעה באחדות של בעלות הברית, אך ההסכם לא פתר את הבעיה של פירוק הנשק של ארגוני התנגדות ולא ענה על רצונות אנשי השמאל לתפקידי שרים משמעותיים בממשלה. המאבקים לא נפסקו וכוחות השמאל הואשמו ב"טבח מליגלס", בו, במהלך קרב בן כוחות ההתנגדות והכוחות משתפי הפעולה עם הגרמנים נהרגו קרוב ל-1400 נפש.
חוקרים אחדים מתארכים הסכם זה כנקודת הסיום של השלב הראשון של המאבק הפנימי.
סטלין הנחה את המפלגה הקומוניסטית לא להשתלט על יוון, כי הוא רצה לכבד את ההסכמים עליהם היה חתום, מתוך הבנה שהסכמים אלו יביאו לו תועלת וכי התכוון לנצל את מעשי הבריטים כתירוץ לפעולות דיכוי במדינות שבתחום ההשפעה הסובייטי.
אולם, הכוחות המפוזרים בשטח לא היו ערים להנחיית סטלין, או שלא רצו להישמע לה וכך, עם נסיגת הגרמנים השתלטו כוחות ELAS על חלקים נרחבים מיוון, בעיקר על החלקים הכפריים של המדינה. מנהיגים מקומיים וכאלו שהיו בעלי קשרים עם יוסיפ ברוז טיטו התנגדו לשיתוף הפעולה עם ממשלו של פפנדראו.
משלחת רוסית חשאית, בפיקוד קולונל פופוב, הגיעה בסוף יולי ליוון, והורתה בשם סטלין למנהיגי הקומוניסטים להצטרף לממשלת אחדות לאומית ואכן ב-2 בספטמבר 1944 הושבעו שרים מטעם ה- EAM וה-PEEA.
השחרור מהנאצים
ב-1944, הוסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית בעלת שישה שרים מטעם ה-EAM.
בקיץ 1944 כבר היה ברור שהגרמנים עתידים לסגת מיוון. הממשלה הגולה, בהנהגת גאורגיוס פפנדראו עברה לעיר קזרטה (Caeserta) שבאיטליה, מושב המפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית בים התיכון, כהכנה לקראת מעבר ליוון. פפנדראו רצה לקבוע ולחזק כמה מהוראותיו של הסכם לבנון ולכן הוא זימן את הגנרל נפוליאון זרווס, מפקד ה- EDES הימני ואת סרפיס מ- ELAS על מנת לתאם את צבאות ההתנגדות בעת השחרור. תוצאת הפגישה הסכם קזרטה שנחתם ב-26 בספטמבר 1944. בהתאם להסכם, כל הכוחות היווניים עברו להיות תחת פיקודו של הגנרל הבריטי רונלד סקובי (Ronald Scobie).
סוגיית פירוק הנשק של ארגוני ההתנגדות הייתה גורם לחיכוכים בין ממשלת פפנדראו וחברי ה-EAM. פפנדראו דרש, על סמך הסכם לבנון, את פירוקם של כל הכוחות החמושים שאינם כוחות הממשלה מנשקם. בנאום שנשא ציין כי "המצב בארצנו דומה לגיהנום. הגרמנים הורגים. גדודי האבטחה הורגים. לוחמי הגרילה הורגים. הם הורגים ושורפים. מה יישאר מהמדינה האומללה שלנו? ... אנחנו צריכים לצאת מהר ככל האפשר ממעגל קסמים זה, וזה יכול להיות מושג בדרך אחת בלבד: חיסול הצבאות המעמדיים והקמת מוסד צבאי לאומי אחד".
השחרור בפועל של יוון על ידי בעלות הברית לא היה מבצע צבאי במובן הקלסי. לא נערכו קרבות גדולים לשליטה על שטח אסטרטגי ובמקרים מסוימים הכוחות הבריטים רק חיכו שהגרמנים יפנו את האזור. כוחות הברית נחתו ביוון ב-3 באוקטובר 1944, ועד אז חלקים ניכרים מהמדינה שוחררו על ידי כוחות ההתנגדות היוונים. אתונה, האזור היחיד שעדיין היה תחת כיבוש גרמני, פונה על ידי הגרמנים ב-12 באוקטובר; למחרת, ב-13 באוקטובר חיילים בריטיים נכנסו לאתונה. פפנדראו ושריו נכנסו לאתונה לקבלת פנים סוערת ב-18 באוקטובר 1944. המלך נשאר בקהיר, כי פפנדראו הבטיח לו שעתידה של המלוכה יוכרע במשאל עם. בסוף אוקטובר שוחררה סלוניקי וב-10 בנובמבר נסוג הכוח הגרמני האחרון מצפון יוון.
הממשלה היוונית התמודדה עם שיקום הכלכלה שאחרי הכיבוש ובאספקת אוכל לעם הרעב, המפלגה הקומוניסטית הפכה לכוח השלטון בפועל בחלק המרכזי של יוון, סמכות אזרחית בתחומים ממשל מקומי, בתי משפט ואכיפת החוק.
גישת ה-EAM, מתוך אמונה שתוכנית פפנדראו תותיר את ELAS חסרי הגנה מפני מיליציות הימין, הציע תוכנית חלופית של פירוק נשק מוחלט ובו זמנית של "החבורה המקודשת" (Ιερός Λόχος) הקרויה גם "הטייסת הקדושה", "כוחות כי" (Οργάνωσις Χ) הימניים של גאורגיוס גריבס (Γεώργιος Γρίβας) שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים במהלך כיבוש יוון, חטיבת ההר השלישית (ΙΙΙ Ελληνική Ορεινή Ταξιαρχία) (שהגיעה מאיטליה ב-9 בנובמבר והוצבה באתונה) וכוחות EAM. פפנדראו דחה תוכנית זו והורה למשמר הלאומי שאורגן בחיפזון להשתלט על כוחות EAM/ELAS באזורים הכפריים ולפרוק את כוחות השמאל מנשקם. בתגובה, ב-2 בדצמבר התפטרו שישה שרים של ה-EAM מממשלת האחדות.
אירועי דצמבר
בתגובה לאירוע זה, התלקחו אירועי דצמבר 1944 ביוון, כאשר כוחות מערך השחרור הלאומי (EAM) הכריזו על שביתה כללית. המהומות התלקחו כאשר חיילי הממשלה, מגובים על ידי כוחות בריטיים, פתחו באש על הפגנה שקטה, אם כי ללא רישיון, בת כ-200,000 מפגינים שצעדו לכיוון כיכר סינטגמה. הפגנה שאורגנה על ידי EAM נגד ההסדר השנוי במחלוקת לפירוק הנשק.
הירי החל כאשר הצועדים הגיעו לקברו של החייל האלמוני, מעל כיכר סינטגמה, יותר מ-28 מפגינים נהרגו, ונפצעו 148. למחרת התחילו לזרום כוחות חמושים של ELAS לפרוורי אתונה והחלו בהתנגשות עם המשטרה וכוחות הביטחון. חיילים בריטיים הותקפו והשיבו אש. כוחות ELAS השתלטו על הכביש הראשי פיראוס-אתונה וניתקו את התחבורה בו וכן השתלטו על המפקדה הימית בפיראוס. במהלך הימים הבאים הכוחות הבריטיים והיווניים באתונה נדחקו באופן שיטתי למובלעות קטנות יותר ויותר. למרות התקפות טילים והפגזות מטוסי חיל האווירה מלכותי, ELAS המשיך לצבור שטחים.
הקרבות באפירוס ואתונה נמשכו במשך 37 יום, בשאר יוון לא תקפו כוחות ה- EAM את הבריטים, כך למשל כוחות ה- DSE, בפיקודם של מרקוס ופיאדיס (Μάρκος Βαφειάδης) והגנרל בקינדזיס נפרסו בסלוניקי ובסביבותיה, אבל לא תקפו את החטיבה הבריטית שם.
פילדמרשל הרולד אלכסנדר, המפקד העליון של בעלות הברית, החליט עקב המצב לטוס ב-11 בדצמבר 1944 למטהו של סקובי באתונה על מנת לבדוק את המצב, וכשנוכח שהבריטים נמצאים בנחיתות, הורה להטיס את חטיבת החי"ר ההודית ה-4 מאיטליה כתגבורת לשעת חירום. למחרת, כוחות השמאל השתלטו על בניין העירייה באתונה.
אלכסנדר הציע את התפטרותו של פפנדריאו והחלפתו בארכיבישוף דמשקינוס, מתוך הנחה שהארכיבישוף יהיה מקובל על כל שכבות הציבור. ראש הממשלה פפנדראו, שחש כי ממשלתו עומדת לנפול, ניסה אף הוא למצוא פתרון פוליטי מקובל על כולם, הוא החזיר את הגנרל ניקולאוס פלסטירס (Νικόλαος Πλαστήρας) מגלותו בצרפת כדי לשמש כראש הממשלה תחת דמשקינוס כעוצר; אולם המלך שזכר כי פלסטירס היה מעורב בהפיכה בשנת 1922 התנגד למינוי זה.
נציג ה- EAM פנה לסקובי לקבלת תנאיו להפסקת אש, סקובי ענה שמבחינתו התנאי הוא נסיגה מלאה של כוחות השמאל מאתונה והפסקה מוחלטת של ירי. ה- EAM הסכימו בתנאי ש"חטיבת ההר" וה"חבורה הקדושה" ייסוגו מאתונה אף הן, הז'נדרמריה תפורק מנשקה ורק כוחות בריטיים יעסקו בביצוע המשימה כפי שהוגדרה בהסכם קזרטה. סקובי דחה תנאים אלו. וב-18 לחודש כוחות השמאל כבשו את מטה חיל האוויר המלכותי (RAF) בקיפיסיה (Κηφισιά) ושחררו אסירים מכלא אוורוף (Φυλακές Αβέρωφ) באתונה.
ב-20 לחודש התארגנה החטיבה ההודית הרביעית ויצאה לקרב, הם הצליחו לכבוש מידי אנשי השמאל את הכביש המהיר אתונה-פיראוס ומתקנים בפיראוס. במקביל תקפו כוחותיו של הגנרל סרפיס.
וינסטון צ'רצ'יל יזם כנס באתונה ב-25 בדצמבר במטרה לגרום להפסקת הלחימה ולהגיע להסדר וטס לאתונה על מנת להשתתף בו. הכנס היה בראשות הארכיבישוף דמשקינוס, השתתפו בו נציגים מכל הכוחות הניצים ביוון, נציגים בריטים, סובייטיים ואמריקאים. אולם הכנס נכשל כי דרישות EAM/ELAS נראו בעיני צ'רצ'יל כמוגזמות.
המלך, ממקום גלותו, הוציא צו הממנה את דמשקינוס כעוצר הממלכה והטיל עליו לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי לשחזר סדר ושלווה ברחבי הממלכה. עובדה זו הסיטה אהדה מכוחות השמאל אל כוחות הממשלה. פפנדראו וממשלתו התפטרו ב-2 בינואר ופלסטריאס מונה כראש ממשלה.
ב-7 בינואר הכוחות הבריטיים השתלטו על אתונה ומרבית פרווריה. ב-8 בינואר התחילו שיחות בין סקובי ונציגי השמאל, סקובי לא היה מוכן לדון על הסדר פוליטי אלא על הפסקת אש בלבד. ב-11 לחודש הגיעו להסכמה.
בינתיים, עם אספקה מתדלדלת, התמודדות עם האשמות מצד הציבור כי פעולתם הביאה לפעולות תגמול גרמניות שהסבו סבל רב, אבדות גוברות ונטישה של לוחמים, הקרבות הסתיימו בהפסד של ה-EAM אשר הוביל לפירוק ה-ELAS ש-2,000 משארית חייליו פונו על ידי הצי הבריטי לקורפו.
ב-15 בינואר 1945 הוכרזה הפסקת אש שסיימה את אירועי דצמבר. לפיה כוחות השמאל היו צריכים למסור את נשקם ולחזור לבתיהם, אסירים השייכים לשמאל היו צריכים להשתחרר והשמאל התחייב למסור לכוחות בריטיים את כל השטחים שעדיין היו בחזקתו. במקביל היו כוחות השמאל צריכים לשחרר בני ערובה, אזרחים יוונים שה- ELAS חטף מאתונה ובעיקר מהפרוורים במהלך הנסיגה ממנה. חלקם מתו מהחשיפה לקור ועשרות הוצאו להורג על ידי ה- KKE בעוון התנגדות או פעילות נגד הקומוניסטים.
עד מלחמת האזרחים
EAM המשיך להיות ארגון פוליטי רב מפלגתי. ה-KKE, המפלגה הקומוניסטית היוונית הייתה אמנם המפלגה הגדולה בו, אולם השתתפו בהחלטות גם נציגים ממפלגות אחרות, המתח נשאר והיו מספר התנגשויות בין כוחות הימין והשמאל. מאוחר יותר פרשו הסוציאליסטים וסיעת העבודה מה- EAM והוא נותר למעשה כארגון קומוניסטי.
הסכם הפסקת האש נגע רק להיבטים הצבאיים, על מנת להגיע להסדר גם בנושאים האזרחיים התכנסו ב-2 בפברואר 1945 הקומוניסטים, הממשלה היוונית והבריטים, בעיירה ורקיזה צפונית לאתונה, כדי לדון על הסדר קבע. ב-12 בפברואר נחתם הסכם ורקיזה (Συμφωνία της Βάρκιζας). ההסכם דיבר על פירוק נשקם של כוחות השמאל (ואף קצב כמויות נשק שעליהם להסגיר לידי השלטונות) ושל קבוצות חמושות אחרות, חנינה על פשעים פוליטיים (בלבד) של ה-ELAS, שחרור כל האסירים ובני הערובה, משאל עם על המלוכה ובחירות כלליות שתתקיימנה בהקדם האפשרי. ההסכם התיר למפלגה הקומוניסטית להמשיך לפעול כמפלגה חוקית ולהמשיך להפיץ את ביטאונה "הרדיקל" (Ριζοσπάστης).
בפועל – מסרו הקומוניסטים בעיקר נשק לא שמיש ותותחים שלא הייתה להם תחמושת עבורם ושקשה להסתירם. הנשק המודרני יותר הועבר אל ההרים ונקבר בסליקים (שחלקם התגלו על ידי השלטונות, לעיתים על סמך הלשנה).
באפריל 1945 נודע כי מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ניקוס זכריאדיס (Νίκος Ζαχαριάδης) שרד את מחנה דכאו, עובדה שהכניסה את המפלגה הקומוניסטית לסחרחורת פנימית. המזכ"ל בפועל מאז 1941, גאורגיוס סיאנטוס, היה קומוניסט-לאומי בעוד זכריאדיס היה קומוניסט בינלאומי, איש מוסקבה נאמן, ששאף להקמת "הדמוקרטיה העממית היוונית" והצהיר עם חזרתו ליוון כי מטרת ה-KKE היא הקמת "דמוקרטיה עממית" שתושג בדרכי שלום.
אמנת ורקיזה התפרשה כתבוסה פוליטית וצבאית של הקומוניסטים. השלטונות לא קיימו את חלקם בהסכם והחנינה לא הייתה מלאה כי השלטונות טענו שפעולותיהם של הקומוניסטים בתקופת ההתקוממות נגד הגרמנים ובתקופת אירועי דצמבר היו בעלות אופי פלילי, שעליו החנינה לא חלה.
באביב החל "הטרור הלבן" כאשר כוחות הממשלה החלו לעצור אנשי ELAS בטענה כי אלו ביצעו פשעים במהלך הסבב השני של מלחמת האזרחים. אנשי הימין, בפיקודו של קולונל גריבס התחזקו ותקפו אף הם לוחמים לשעבר של השמאל והרגו כ-1200 אזרחים פרו קומוניסטיים. כ-40,000 קומוניסטים או חברים לשעבר של ELAS נעצרו וכ-5,000 אנשי הגרעין הקשה של ELAS נמלטו מעבר לגבול אל יוגוסלביה ואלבניה. ה"טרור הלבן" הניע חברים לשעבר ELAS לגבש כוחות להגנה עצמית, ללא אישור מה- KKE.
כוחות השלטון תפסו ב-16 ביוני את אריס, הוציאו אותו להורג והציגו את ראשו בטריקלה.
במליאה ה-12 של הוועד המרכזי של KKE, שהתכנסה ב 25–27 ביוני, התוותה המפלגה דרך פעולה יותר מדינית ופחות צבאית. הקמפיין הפוליטי של KKE תוכנן להכפיש את הממשלה היוונית על ידי האשמתה בסיוע לטרור המלוכני ולסלול את הדרך להימנעות אפשרית מהבחירות המתוכננות על פי הסכם ורקיזה, אם יסתבר שהתמיכה ב-KKE בסקרים תרד. כלי המאבק היו אמורים להיות אמצעים לא אלימים כדי להתסיס ולערער את השלטון היווני. בהם שביתות כלליות, האטה ("שביתה איטלקית"), כנסים המוניים, הפגנות, ופעילות הסברתית.
ממשלות יוון המתחלפות לא הצליחו לקיים את משאל העם והבחירות שהיו אמורים להתקיים על פי הסכם ורקיזה. ב-19 בספטמבר 1945, החליטו ארצות הברית ובריטניה כי סדר הפעולות ישתנה, קודם תתקיימנה בחירות ורק לאחריהן משאל עם. הנימוק להחלטה זו הייתה הנחה שאם יושג רוב בבחירות, המשאל יתקיים באווירה נינוחה יותר, בעוד שאם יתחילו עם משאל הוא ייתפש בבחירה בין קומוניזם למלוכנות. ראש הממשלה ולגריס הודיע ב-5 באוקטובר שהבחירות הכלליות תתקיימנה ב-20 בינואר 1946. המהומה שנגרמה בעקבות הודעתו זו גרמה להתפטרותו, ולאחר ממשלת מעבר קצרה נתמנה סופוליוס לראש הממשלה. ב-20 בינואר 1946, היום שבו הבחירות הכלליות היו צריכות להתקיים, ממשלת יוון הכריזה על תאריך חדש, ה-31 במרץ. הקומוניסטים היו בדילמה, האם להשתתף בבחירות תוך סיכוי להעפיל לממשלה ומצד שני להסתכן במפלה או לגנות את הבחירות, להימנע מהשתתפות בהן ולאבד את הסיכוי לזכות בבחירות. האם להתנות את הבחירות בקיום סעיפי ההסכם שנחתם שנה אחת קודם לכן (ב-12 בפברואר) שדיברו על חנינה פוליטית כללית וניקוי המשטרה והצבא ממשתפי פעולה עם הנאצים.
ה-KKE החרים את הבחירות במרץ 1946 וקרא לחבריו ואוהדיו לא להצביע אולם לא כל חברי המפלגה החרימו בפועל את הבחירות.
הבחירות הראשונות ביוון מאז אמצע שנות ה-30 התקיימו ב-31 במרץ 1946 בהימנעות חלק ניכר מאנשי השמאל. המפלגה הפופוליסטית הפרו-מלוכנית זכתה ברוב של 55% שהקנה לה 206 מתוך 354 המושבים בפרלמנט. הממשלה שנבחרה קיבלה הכרה בינלאומית.
השפעות המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית חלחלו גם ליוון. מנהיגות ה- KKE החליטה בפברואר 1946, "לאחר שקילת גורמים מקומיים, ומצב הבלקן והמצב הבינלאומי", ליזום "ארגון מאבק מזוין חדש נגד המשטר המונרכי הפשיסטי".
במשאל עם שנערך ב-1 בספטמבר התוצאה הייתה העדפת המלוכה, רוב של כ-60% העדיף את חזרתו של המלך גיאורגיוס לכס מלכותו ושיקום המלוכה ביוון. כתוצאה ממשאל העם המלך שב לאתונה ב-27 בספטמבר 1946, היישר אל מלחמת האזרחים. ה- KKE טען כי תוצאות המשאל שנויות במחלוקת. בעקבות זאת פרצה מלחמת האזרחים ביוון. ניצחון כוחות המערב במלחמת האזרחים על הקומוניסטים הוביל לכניסת יוון לברית נאט"ו ב-1951.
לאחר מלחמת האזרחים
מלחמת האזרחים השאירה את יוון הרוסה ובמצוקה כלכלית גדולה יותר מזו שהייתה בה לאחר סיום הכיבוש הגרמני, השיקום מהמלחמה וממלחמת העולם החל באיחור ויוון פיגרה במדדים הכלכלים מול מדינות אירופה המערבית. בנוסף לכך, המלחמה חילקה את החברה היוונית במשך העשורים הבאים, כשכל צד מכפיש את הצד השני. אלפים נכלאו לשנים רבות או שהם נשלחו לגלות באיי גיארוס ומאקרוניסוס. אחרים ביקשו מקלט במדינות קומוניסטיות או שהיגרו לאוסטרליה, גרמניה, ארצות הברית, בריטניה, קנדה ומקומות אחרים. למרות הפיגור הכלכלי, בין השנים 1950 עד 1973 ידעה יוון שנים של צמיחה כלכלית מהירה, והייתה שנייה בעולם בקצב הגידול אחרי כלכלת יפן. היא זכתה לכינוי "הנס הכלכלי היווני". בשנת 1970 האטה הכלכלה כשסוף התקופה היה בשנת 1974.
הקיטוב ואי היציבות בפוליטיקה היוונית באמצע שנות ה-60 היו תוצאה ישירה של מלחמת האזרחים והחלוקה העמוקה בין הפלגים השמאלניים לבין הימניים בחברה היוונית. דבר זה בא לידי ביטוי במשבר גדול, הרצח של גרגוריס למבראקיס, פוליטיקאי מהשמאל, בשנת 1963 (ההשראה למותחן הפוליטי של קוסטה גברס, Z). המשבר של "האפוסטסיה" בא אחריו ב-1965, יחד עם "פרשת ASPIDA" שבה נטען כי היה תכנון להפיכה על ידי קבוצה של קצינים מהשמאל. נטען גם שמנהיג הקבוצה היה אנדריאס פפנדראו, בנו של גאורגיוס פפנדראו, מנהיג של מפלגת "האיגוד המרכזי" וראש הממשלה של המדינה באותה תקופה.
ב-21 באפריל 1967, קבוצה של אנשי ימין וקצינים אנטי-קומוניסטיים ביצעו הפיכה, תפסו את השלטון ותירצו זאת באי היציבות הפוליטית והמתח בתקופה. מנהיג קבוצת ההפיכה, גאורגיוס פפדופולוס, היה חבר בארגון הצבאי הימני IDEA, והמשטר הצבאי שבא כתוצאה מההפיכה החזיק מעמד עד שנת 1974.
לאחר התמוטטות המשטר הצבאי, ממשלה שמרנית שבראשה עמד קונסטנדינוס קרמנליס הובילה לביטול המלוכה, הפכה את מפלגת ה-KKE לחוקית וכוננה חוקה חדשה שהבטיחה חירויות פוליטיות, זכויות אדם ובחירות חופשיות. בשנת 1981, בתפנית היסטורית, הממשלה המרכז-שמאלית של התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית, פאסו"ק, הרשתה ליוצאי הארגון DSE שחיפשו מקלט במדינות קומוניסטיות לחזור ליוון ולהקים מחדש את אחוזותיהם (לא כולל את מקדוניה הסלאבית). פעולה זו עזרה להמעיט בתוצאות מלחמת האזרחים בחברה היוונית. מנהלת פאסו"ק הציעה גם תוכנית קצבאות ללוחמים פרטיזנים לשעבר של התנועה האנטי-נאצית. מרקוס ואפיאדיס נבחר כחבר בפרלמנט היווני תחת דגלו של פאסו"ק.
ב-1989, ממשלת הקואליציה בין "נאה דימוקרטיה" והקואליציה של השמאל והפרוגרסיבים – שבה לתקופה היה ה-KKE כוח גדול בממשלה – המליצה על חוק שהועבר בפה אחד בפרלמנט, שמכיר באופן רשמי במלחמת 1946–1949 כמלחמת אזרחים ולא רק כהתקוממות קומוניסטית. לפי התנאים של החוק, מלחמת 1946–1949 הוכרה כמלחמת אזרחים יוונית בין הצבא הלאומי לבין הצבא הדמוקרטי של יוון בפעם הראשונה מאז המלחמה. תחת החוק הזה, המונח "שודדים קומוניסטיים" כשהוא מופיע בחוק היווני הוחלף במונח "לוחמי ה-DSE".
בסקר של "גאלופ" בשנת 2008, נשאלו יוונים "אם זה שהימין ניצח במלחמת האזרחים טוב יותר מאשר לו השמאל היה מנצח". 43% ענו כי זה שהימין ניצח טוב יותר, 13% ענו שלו השמאל ניצח היה טוב יותר, 20% ענו שזה לא היה משנה ו-24% לא הגיבו. כשנשאלו "באיזה צד הייתם תומכים לו הייתם גרים בתקופה ההיא", 39% ענו שהם לא היו תומכים באף צד, 14% ענו כי היו תומכים בצד הימני, 23% ענו כי היו תומכים בצד השמאלני ו-24% לא הגיבו.
יוון במאה ה-21
מאז 2009 נתונה יוון במשבר כלכלי חמור. יוון הנהיגה מדיניות צנע על מנת לקבל סיוע ממדינות גוש האירו ומקרן המטבע הבינלאומית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
יוון, היסטוריה של | 2024-10-01T01:22:19 |
חוזה | שמאל|ממוזער|250px|חוזה מכר שומרי המוצג במוזיאון הלובר
חוזה הוא ביטוי חברתי־משפטי להסכמה הנובעת ממפגש רצונות בין שני צדדים כשירים.
ההתקשרות בחוזה היא פעילות יום יומית, המתבצעת על ידי כל. רכישת מוצר בחנות, רכישת כרטיס באוטובוס ונסיעה בו, או אף רכישת משקה קל ממכונה המיועדת לכך, הן דוגמאות לחוזים פשוטים, שבני אדם מתקשרים בהם מדי יום. כמו כן, קיימים חוזים ארוכי-טווח ומורכבים יותר, לדוגמה חוזי מכר על דירה, חוזה עבודה וחוזים עסקיים נוספים.
מאפייני חוזה ודוגמאות
החוזה הוא הסכמה חברתית המוכרת על ידי החוק, והניתנת לאכיפה על ידי בית המשפט. החוק, ובאמצעותו, בתי המשפט, מעניקים סעדים (נוספים על סעד האכיפה) למי שנפגע כתוצאה מהפרת חוזה, לרבות סעד הפיצויים. חוזה יכול לרוב להיכרת בעל פה. העובדה שהחוזה אינו כתוב אינה פוגמת בהסכמה שבין הצדדים.
לכלל זה מספר חריגים בדינים שונים. הבולט בחריגים אלה, בדין הישראלי, הוא חוזה לרכישת מקרקעין החייב להיכרת בכתב. עם זאת, גם לכך קיימים מקרים חריגים, לדוגמה בשנת 2019 הכיר בית המשפט העליון בחוזה מכר שנעשה 30 שנה לפני כן ולא נחתם בכתב.
דיני החוזים העוסקים בסוגי החוזים, בדרכי כריתתם, בסעדים המוקנים בשל הפרתם, ובדרכי קיומם, הם חלק מדיני החיובים, אליהם שייכים אף דיני הנזיקין, ודיני עשיית עושר ולא במשפט.
דוגמה לחוזה נפוץ הוא שלט על מכונה למכירת משקאות קלים, האומר כי המשלשל שקל למכונה יקבל פחית שתייה. זוהי הצעה לציבור. ההלך הצמא, המשלשל את השקל לתוך המכונה, מבצע בעצם אקט של קיבול. ברגע זה הופכים התנאים שמודפסים על פני המכונה לחוזה המחייב שבין הצדדים. זהו חוזה אחיד במובן זה שהוא נוסח על ידי צד אחד בלבד, באופן אחיד, על מנת שישמש במספר בלתי מסוים של מקרים. קל לראות כי יכולת המיקוח בחוזה מסוג זה היא קטנה (או שקל או כלום, אי אפשר להתמקח על המחיר, או על כמות הפחיות וטיבן), ואף זה סממן של חוזה אחיד. המכונה מקבלת את השקל, ופולטת פחית, וזהו ביצוע החוזה. אם תקבל המכונה את השקל, ולא תפלוט פחית, הרי שהמדובר בהפרה של החוזה ואף בהפרה יסודית, וייתכן שמדובר בהטעיה, במובן זה שלו היה ההלך הצמא יודע על כך, לא היה כורת את החוזה מלכתחילה. כאן עולות להלך מספר אפשרויות לתביעה. הוא יכול לדרוש מבית המשפט אכיפה של החוזה, ולדרוש קבלת פחית משקה. הוא יכול להודיע על ביטול החוזה, ובמקרה זה יוכל לקבל בחזרה את השקל ששלשל למכונה. הוא יכול לדרוש פיצויים בנוסף לכל אלו, על הנזק שנגרם לו.
אם עמד ליד המכונה נציג בעלי המכונה, איים באקדח על ההלך, וגרם לו בכך לשלשל למכונה שקל, מבלי שזה חפץ בכך, הרי שזוהי כפייה, ולהלך קמה הזכות לבטל את החוזה מיד ברגע שפוסק האיום. במקרה זה יוכל לקבל בחזרה את השקל, אך יהא עליו להחזיר את הפחית.
היסטוריה של החקיקה בישראל
מושג החוזה מופיע כבר בתנ"ך: "כרתנו ברית את מוות ועם שאוֹל עשינו חוזה".
המג'לה, קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית, שהיווה את המשפט הנוהג בארץ ישראל בעת שלטון העות'מאנים, לא דנה במושג החוזה. הוראות המג'לה הנוגעות לחוזים היו מעטות ומפוזרות, ודנו בסוגים מסוימים של חוזים, ובסיטואציות מסוימות הנוגעות לחוזים, אך לא הגדירו בצורה מקיפה את מושג החוזה, דרכי כריתתו, הפגמים בכריתתו, והסעדים המוקנים במקרה של הפרתו. המג'לה עסקה בסוגיות הנוגעות למכר, שכירות, ערבות והמחאה. כן עסקה המג'לה בסוגיות כגון סוגיית הכפייה בדיני החוזים. חוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני הוסיף הוראות נוספות, כגון הוראת סעיף 64 לפיו חוזה שממרה את פי החוק או שאינו עולה בקנה אחד עם ביטחון הכלל או עם המוסר הציבורי הוא בטל ומבוטל, סעיף 80 לפיו סוגים שונים של חוזים יש להוכיחם אך ורק בכתב, או סעיף 111 שדן בנושא של פיצויים מוסכמים במקרה של הפרת חוזה.
עם תחילתו של המנדט הבריטי אושר תוקפם של החוקים העות'מאניים על פי דבר המלך במועצה על ארץ ישראל משנת 1922, אולם מכיוון שהמשפט העות'מאני היה כה מפגר ביחס לחוזה ומהותו, הוזרמו למשפט המקומי דיני החוזים האנגלים מכוח סעיף 46 בדבר המלך לפיו במקום בו אין הוראה מפורשת בחוק העות'מאני יש לנהוג לפי המשפט האנגלי.
המשפט האנגלי הכיל מערכת ברורה ומקיפה אשר הגדירה את החוזה באופן המתאים למשפטה של מדינה מודרנית, ומבוססת על מסורת רבת שנים של המשפט המקובל. עם זאת, השילוב של הדין העות'מאני והדין האנגלי יצר יציר כלאיים מוזר, ולעיתים בלתי אפשרי. כך, למשל, לא הכיר הדין העות'מאני בסעד האכיפה שהוא סעד מהותי בדין האנגלי, ולא הבחין בין פיצויים מוסכמים לאלו הנקבעים על ידי בית המשפט. גם ניסיונות להסדרה חקיקתית של נושאים אלו נתקלו בקשיים ביישומם בפועל בבתי המשפט. הבדל ממשי נוסף בין הדין העות'מאני והדין האנגלי היה כי הדין האנגלי דרש תמורה כבסיס לתוקף החוזה. דרישה זו היא ייחודית למשפט המקובל ואינה נמצאת בשיטות משפט אחרות. כך שנוצר מצב בו החוזים אליהם התייחסה המג'לה - חוזי שכירות, ערבות וכו', לא דרשו תמורה כתנאי לתוקפם, בעוד שחוזה מכל סוג אחר דרש תמורה. דרישת התמורה היא דרישה מלאכותית, שהביאה לפורמליזם מיותר בדיני החוזים במשפט האנגלי, והמצב שנוצר סיבך מאוד את דיני החוזים בארץ ישראל.
לאחר שקמה מדינת ישראל, קבעה פקודת סדרי השלטון והמשפט כי המשפט שחל עד אז, ימשיך לחול, אך ניתקה את הקשר שבין התפתחויות פסיקתיות וחקיקתיות בבריטניה ובין המשפט הישראלי. אל השעטנז המשפטי הקיים נוסף עתה רובד של פסיקה ישראלית עצמאית, שהחלה ביצירת משפט חוזי ישראלי עצמאי. עם סוף שנות ה־60 החל המחוקק מסדיר את דיני החוזים, בחקיקה ישראלית מקורית, שבין מקורות ההשראה לה היו גם המשפט העברי וגם שיטות המשפט האזרחי ובמיוחד ה-BGB, הקודקס האזרחי הגרמני. בין חקיקת חוקים העוסקים בחוזים ספציפיים כגון חוזה הביטוח, החוזה האחיד, חוזה השכירות, חוזה הקבלנות וחוזה המכר, נחקקו שני חוקי החוזים הכלליים והעיקריים והם חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל-1970, וחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
הגדיר, לראשונה במשפט הישראלי, את מהות החוזה, בקובעו "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי חוק זה". לפי הגדרה זו חוזה הוא תוצר של מפגש רצונות של הצדדים, תהליך חברתי בעיקרו המסדיר את הקשר בין בני האדם על בסיס של הסכמה והבנה הדדית, ומבטא את רצונם ההדדי של הצדדים בקשר ביניהם.
כיום עומדת בשלבי חקיקה ראשוניים הצעת חוק דיני ממונות הבאה להסדיר מחדש את החקיקה האזרחית הישראלית, ולהפוך על פיהן כמה מן הקביעות וההסדרים המצויים בחוקי החוזים הקיימים, אולם חקיקה זו נמצאת, כאמור, בשלבים ראשוניים בלבד. החקיקה אמורה לאחד ולהסדיר נושאים רבים הקשורים בדיני הממונות ובהם את כל החוקים השונים העוסקים בדיני החוזים. סעיף 100 להצעת החוק חוזר על דברי סעיף 1 לחוק החוזים, וקובע כי "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה".
סוגי חוזים
המשפט בישראל מכיר במספר סוגים פרטניים של חוזים, אשר זכו להתייחסות חקיקתית מיוחדת, מעבר לבסיס הכללי המפורט בחוקי החוזים הכלליים, במקרים אלה גובר החוק הפרטי על האמור בחוק הכללי (הוא חוק החוזים), ואלו הם:
חוזה המכר - אחד החוזים הנפוצים ביותר, ולפיכך אחד החוזים הדורשים הסדרה חוקית מיוחדת באשר לשאלות המיוחדות לחוזה המכר, במיוחד בנוגע לאי התאמת הממכר. סדרה של חוקים מסדירה את השאלות הנוגעות לחוזה המכר - , , ו.
חוזה שכירות או שאילה - אותו מסדיר חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971. חוזה השכירות או השאילה הוא חוזה נפוץ, והחוק מסדיר שאלות הייחודיות לסוג זה של חוזים.
חוזה אחיד - נושא החוזים האחידים מעוגן בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. חוזה אחיד הוא חוזה שנוסח על ידי ספק, בלשון אחידה, ומשמש להתקשרות עם מספר בלתי מסוים של לקוחות. מכיוון שיחסי הכוחות בין הספק לצרכן נוטים לרוב לצדו של הספק, שהוא הצד החזק יותר, מגן החוק על הצרכן וכולל שורה של תנאים מקפחים שאותם יכול בית המשפט לפסול. כן הוקם על פי החוק בית דין מיוחד לחוזים אחידים. דוגמה טובה לפעולת בית הדין היא הדיון בטענות שעלו כנגד סעיפים בחוזה השכירות שעליו החתימה חברת עמידר את דייריה.
חוזה קבלנות - אותו מסדיר . חוזה זה עוסק במתן שירות על פי תמורה, ומסדיר הוראות המיוחדות לעניין זה.
חוזה ביטוח - נושא חוזה הביטוח מעוגן ב. חוזה הביטוח עוסק ביחסים משפטיים מיוחדים בין המבוטח ובין חברת הביטוח. החוק דן ביחסים בינם לבין סוכן הביטוח המשמש כשלוחם של שני הצדדים לעניינים מסוימים (ועל היחסים ביניהם חל גם ). החוק מעניק למבוטח המתקשר עם חברת הביטוח בחוזה מסוג זה הגנות מיוחדות. הגנות נוספות מוענקות על ידי שהחליף את חוק הפיקוח על עסקי ביטוח.
חוזה רשות - הכוונה לחוזים שבין מדינת ישראל ובין כל גוף אחר. הפסיקה החדישה מכירה בכך שלחוזים אלו אופי דואלי, דהיינו פרט לחוקי החוזים הרגילים חלים עליהם גם עקרונות המשפט המנהלי, אף כאשר אין המדובר בפעולה שלטונית כי אם בחוזים מסחריים לחלוטין.
חוזה יחס - חוזה שבא להסדיר יחסים ארוכי טווח, למשל יחסי עבודה. לעיתים רבות כשמדובר בעסק מתפתח או חברת הזנק, החוזה יכלול חוזי-משנה נוספים, לדוגמה חוזה סודיות או הסכם מייסדים שמטרתם להסדיר גם את היחסים בזמן העבודה המשותפת, אך גם את החלוקה בנכסים לאחר סיום החוזה.
תנאי סף לכריתת חוזה
כתנאי לכריתת חוזה, צריכים להתקיים שלושה תנאי סף:
כוונה ליצירת תנאים משפטיים
שפיטות
כשירות משפטית
כוונה ליצירת תנאים משפטיים נמדדת בסיוע של ארבעה מבחנים:
נסיבות ההסכמה בעת כריתת החוזה: למשל, צורת התנסחות שכוללת אלמנטים משפטיים או נוכחות יזומה של עורך דין, מלמדות על כוונה ליצירת תנאים משפטיים.
בחינת הטקסט: כאשר החוזה נערך בכתב, ניתן לבחון האם הוא כולל מאפיינים משפטיים.
בחינת מערכת היחסים: במערכת יחסים קרובה (למשל בין בני משפחה), יש סבירות גבוהה שאף על פי שלכאורה נערך חוזה, לא הייתה כוונה ליצירת תנאים משפטיים.
תוכן ההסכמה: בחינה האם הדברים עליהם הסכימו הצדדים, הם בעלי אופי משפטי.
בנוסף חובה שתוכן ההסכם יהיה שפיט. החוק קובע מספר תחומים שאינן שפיטים: זוטי דברים (חוזה על דבר פעוט), חוזים פוליטיים (הסכמים קואליציוניים והבטחות של פוליטיקאים), חוזים בינאישיים (הבטחות בין בני זוג), חוזה למתן ציונים (בית המשפט לא מתערב בנושא שיקול הדעת במתן ציונים, מאחר שנותן הציון הוא הסמכות העליונה).
בנוסף חובה שתהיה לשני הצדדים כשירות משפטית. לכל בוגר שאינו פסול דין יש כשירות משפטית. לקיום תנאי הכשירות המשפטית לגבי פסול דין, נדרשת הסכמת האפוטרופוס. בחוזה שערך קטין, הכשירות המשפטית נקבעת לפי תוכן החוזה. כאשר החוזה לא מתאים לגיל הקטין (למשל ילד בן 13 שקנה אופנוע), האפוטרופוס רשאי לבטל את החוזה.
כריתת החוזה
שמאל|ממוזער|250px|המודעה של חברת "קרבוליק סמוק בול", שנקבע שהיא בבחינת הצעה מחייבת
בשיטות משפט הנוהגות על פי המשפט המקובל, ישנם שלושה מרכיבים עיקריים בכריתתו של החוזה. אלו הם הצעה וקיבול, תמורה וגמירות דעת. שיטת המשפט הישראלית אינה דורשת עוד תמורה כתנאי לקיומו של חוזה תקף בין צדדים כשירים. כן נדרשת מסוימות, דהיינו כי ההצעה שקיבולה מהווה את כריתת החוזה תהיה מפורטת ומסוימת עד כדי כך שדי בקיבולה על מנת לכרות את החוזה. ההצעה יכולה להיות לאדם מסוים, לקבוצה, או לציבור בכללותו.
הבטחה חד צדדית אינה יכולה להיות חוזה. הבטחה כזו יכולה להיות אף מסמך משפטי בעל תוקף מחייב כגון צוואה (המוסדרת בחוק הירושה) אך עדיין אינה בבחינת חוזה בין שני צדדים. מתנה (המוסדרת בחוק המתנה), מהווה חוזה בלא תמורה בין שני צדדים, במקרה שהסכים מקבל המתנה לקבל את המתנה.
המקרה המפורסם ביותר בתולדות המשפט, בו נדונו אלמנטים אלו של הצעה וקיבול, גמירות דעת ומסוימות, הוא פסק הדין האנגלי בעניין "Carlill v. Carbolic Smoke Ball Company". בפסק דין זה שניתן באנגליה במאה ה-19 נדון מקרה של חברה שייצרה תכשירים רפואיים שפרסמה כי כל חולה שישתמש בתרופת הפלא החדשה מתוצרתה "כדור העשן הקרבולי" ולא יחלים ממחלת השפעת, יקבל פיצוי בן 100 לירות שטרלינג, סכום עתק באותה התקופה. רבים השתמשו בכדור העשן ולא החלימו מן המחלה, ותבעו את הפיצוי המגיע להם. בבית המשפט טענה החברה כי אין לקחת את המודעה ברצינות כהצעה מחייבת משפטית, אלא שהיה זה תעלול פרסומי ולא הצעה רצינית. בית המשפט פסק כי אדם סביר היה רואה בהצעה כהצעה רצינית ומחייבת, וכי התמורה הנדרשת לשם קיום החוזה הייתה אי הנוחות שבשימוש במוצר פגום. השופט לינדלי פסק כי "קרא את המודעה כיצד שתרצה, וסובב אותה ככל שתרצה, ועדיין לפניך הבטחה מסוימת, המובעת בלשון שאין לטעות בה." פסק הדין הוא בין הידועים שבפסקי הדין בדיני החוזים, והוא נלמד עד היום בפקולטות למשפטים, גם במדינת ישראל.
הדין הישראלי מייחס חשיבות רבה לתום לבם של הצדדים בעת המשא ומתן המוביל לכריתת החוזה, ו קובע כי מי שמנהל משא ומתן לכריתת חוזה בחוסר תום לב יחויב בפיצויים בשל כך.
הצעה וקיבול
ניתן להגדיר יחסים חוזיים כמקרה בו צד אחד (ה"מציע") מציע הצעה שמעידה על גמירות דעת לקשר חוזי והיא מסוימת, ואילו הצד השני (ה"ניצע") מקבל אותה מתוך גמירות דעת. אירוע זה נקרא "מפגש רצונות" של הצדדים. אם לא חזר בו המציע מן ההצעה בטרם ניתנה הודעת הקיבול (או שההצעה היא "הצעה בלתי חוזרת/בלתי הדירה", כזו שהמציע הצהיר שאינו יכול לחזור ממנה או שקבע מועד לתשובת הניצע להצעה), או שההצעה לא פקעה מכל טעם אחר, כגון מות המציע או דחיית הניצע, וההצעה היא מסוימת ומפורטת, יהיה די בקבלתה על ידי הניצע על מנת ליצור חוזה מחייב בין הצדדים.
ההצעה וקיבולה אינם צריכים להיות מובעים בכתב דווקא. ניתן להציע ולקבל הצעה בעל פה, ולעיתים התנהגות הצדדים יוצרת מצג המהווה את קבלת ההצעה. כך, למשל, קבלת שירות במוסך, מהווה הסכמה למחיר לשעת עבודה המוצג על קיר המוסך, גם אם הדבר לא נאמר במפורש. כניסה לחניון מהווה הסכמה למחיר החניה המפורסם בכניסה, והזמנת אוכל במסעדה מהווה הסכמה למחיר המצוין בתפריט. עם זאת, ניתן לקבוע בהצעה דרישה לצורת קיבול מסוימת. לא ניתן לקבוע כי העדר תגובה מטעם הניצע מהווה קיבול.
גמירות דעת ומסוימות
המושג גמירות דעת לקוח מתוך המשפט העברי, ובאופן ספציפי מתוך דיני קניין. המונח מבטא את היות העסקה גמורה, עם זאת השילוב של המושג בתוך סעיפי החוק הוא מורכב יותרנחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 707–716: חוק החוזים חלק כללי, באתר דעת.. גמירות הדעת של הצדדים לכרות את החוזה נבחנת במבחן הנסיבות. יש לבדוק האם האדם הסביר הבוחן את הנסיבות באופן חיצוני היה מגיע למסקנה כי הצדדים אכן גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב. ההנחה היא כי התחייבויות שאינן בעלות אופי מסחרי, למשל, התחייבויות שונות בין קרובי משפחה, אינן מראות על גמירות דעת ליצירת יחסים משפטיים. כך, למשל, הבטחה להזמין את הסבתא לארוחת הערב, אינה כזו שהפרתה יכולה להעניק לנפגע סעד משפטי. התחייבויות מסוג זה נושאות אופי מוסרי, ומערכת המשפט אינה רואה אותן מעניינה. גמירות הדעת היא אובייקטיבית וחיצונית, ולא סובייקטיבית. כך, למשל, מי שהציע מתוך צחוק הצעה, שהצד השני קיבל ברצינות, ימצא עצמו קשור בחוזה מחייב, גם אם לא התכוון כלל לכרות חוזה, רק בשל העובדה שצופה חיצוני אובייקטיבי היה מזהה את ההצעה כרצינית.
הפסיקה הישראלית הציגה דוגמאות שונות למאפיינים שיכולים להעיד על גמירות דעת של הצדדים, כגון: מעמד חתימה רשמי, התנהגות פורמלית, זימון עדים, קיומו של מסמך כתוב, כותרת המסמך, רמת פירוט גבוהה, אופי ניסוח החוזה, חתימת הצדדים על החוזה, בקשת עותק של המסמכים על ידי אחד הצדדים, החלפת תמורות (למשל כסף או סחורה), הצהרה של הצדדים על רצונם להתקשר בחוזה מחייב, קיום ההסכם (התנהלות של הצדדים על פי ההסכם) וכדומה.
כאמור, על ההצעה להיות מסוימת בצורה מספקת, על מנת שקבלתה תיצור את החוזה. בנוסף, רמת המסוימות של ההצעה, מהווה אינדיקציה חשובה לקביעת גמירות הדעת שהייתה בהצעה.
הפסיקה הישראלית הכירה במספר אלמנטים חשובים שצריכים להיות מפורשים על מנת להוות מסוימות: שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, מועדי מסירת הנכס, מועדי התשלום עבור הנכס, ותשלום ההוצאות והמסים. פסקי דין אחרים, ומאוחרים יותר הקלו בדרישות אלו, ונקבע שהחוק או הנוהג יכולים להשלים את החסר במסוימות. בהתאם לכך נפסק שחוזה תקף, אף על פי שלא צוין בו מועד המסירה ותשלום המיסים וההוצאות.
תמורה
המשפט המקובל דורש תמורה כתנאי לקיומו של חוזה מחייב בין הצדדים. התמורה הוגדרה במשפט האנגלי כ"כל זכות, עניין, תועלת או טובת הנאה שזכה בהן צד אחד, או כל הימנעות, נזק, הפסד או אחריות שנמנע, סבל או קיבל על עצמו הצד שכנגד לבקשת הלה".
המשפט הישראלי אינו דורש תמורה כתנאי לקיומו של חוזה מחייב, וכן מוכרת התחייבות שאין בצדה כל תמורה, זאת מתוך הנחה שהצדדים הסכימו להתחייבות ביודעין וללא כל כפייה. למשל העברה ללא תמורה הידועה גם בשם "עסקת מתנה", שבו צד אחד מתחייב לנתינה על סמך חוזה, מבלי שמתקבלת תמורה. בשיטות משפט המבוססות על המשפט הקונטיננטלי (מקור השראה מוכר למשפט הישראלי בתחום החוזים), אין החוזה נוצר עקב חילופין של תמורה בין הצדדים כי אם בשל מפגש הרצונות של צדדים כשירים בלבד.
דרישת הכתב
אין דרישת כתב במשפט הישראלי (למעט עסקת מקרקעין). החלפת הבטחות בעל פה יכולה ליצור חוזה מחייב בין הצדדים, שתקפו כזה של חוזה שנערך בכתב.
רוב שיטות המשפט מחייבות את העלאתם על הכתב של חוזים מסוימים, אלו הכרוכים בתשלום סכום כסף נכבד, או אלו הכרוכים במכר מקרקעין.
חוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני, שעדיין מחייב בארץ, דורש שחוזה לשותפות, שכירות או הלוואה שערכם עולה על 10 לירות, או חוזים מן הסוג שנהוג לעשותו בכתב, אין להוכיחם אלא בכתב. עם זאת, דרישה זו אינה דרישה מהותית, כי אם כלל הוכחתי. חוזה מן הסוג הזה שנעשה בעל פה תקף, אך אין להוכיחו אלא בכתב.
המשפט הישראלי מכיר בדרישת כתב מהותית אחת, המהווה תנאי לעצם תקפו של החוזה, והוא הוראת , הקובעת כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". להבדיל מהוראות החוק העות'מאני, הקובעות את דרכי הוכחת החוזה בבית המשפט, הוראת חוק זו קובעת כי גם אם לא יתכחשו הצדדים לחוזה, הרי שאם לא נעשה בכתב אינו תקף.
כשרות משפטית
צד המתקשר בחוזה חייב להיות בעל כשרות משפטית. נושא הכשרות המשפטית מוסדר ב. באופן רגיל, לכל אדם כשרות משפטית, ולכן יכולת להתקשר בחוזה. דוגמה לאדם שאינו בעל כשרות משפטית הוא קטין. קטין אינו יכול להיות צד המתקשר בחוזה, וחוזה שנחתם על ידי קטין ולא אושר על ידי נציגו של הקטין, יכול להתבטל באופן חד צדדי על ידי הנציג, בתוך 30 יום מרגע שנודע לו על החוזה, או במקרה שאין לקטין נציג, תוך 30 יום מיום שהפך לבגיר.
יוצאים מן הכלל פעולות, שדרכן של קטינים לעשותן. כך למשל, קניית מוצרי מזון במכולת היא פעולה סבירה שדרכו של קטין לבצע, ולכן אין יכולת לבטלה במסגרת זו.
פגמים בכריתת החוזה
חוזה נכרת, על פי המשפט הישראלי, במפגש רצונות בין צדדים כשירים. אך לעיתים, על אף כשירותם של הצדדים, הרי שבשל נסיבות מיוחדות הקשורות באחד או יותר מן הצדדים, חל פגם ברצון, ובמקרה זה מוקנית הזכות לביטולו של החוזה לצד הנפגע. הביטול הוא בהודעה, ובמקרה זה מחויב כל צד להשיב לצד השני את שקיבל על פי החוזה בטרם בוטל (סעיפים 19 - 21 לחוק החוזים (חלק כללי)). החוק הישראלי מכיר בחמישה פגמים בכריתת החוזה.
חוזה למראית עין
חוזה למראית עין הוא חוזה אשר תוכנו המוצהר שונה באופן יסודי מכוונת הצדדים בעת כריתתו. כך, למשל, חוזה מכר דירה הנוקב בסכום נמוך מהסכום שהוסכם למעשה בין הצדדים, על מנת לשאת בתשלום מס שבח מקרקעין בסכום נמוך יותר. חוזה כזה הוא בטל. השאלה שנותרה היא, מה תוקפו, אם קיים, של החוזה הנסתר. בפסיקה הישראלית נקבע כי חוזה נסתר תקף אם הוא מקיים את התנאים הנדרשים לביסוס חוזה. בפסיקה קיימת מחלוקת בשאלת תוקפו של חוזה נסתר פסול.
בחלקו השני של , נכתב כי אדם שלישי, חיצוני לחוזה, שרכש זכות בתום לב בהסתמך על אותו חוזה למראית עין, זכותו אינה נפגעת מביטול החוזה. אם, לדוגמה, חתם ראובן על חוזה בו הוא מוכר את מכוניתו לשמעון, על מנת שלא ייחשב כבעל רכב ויהיה זכאי להטבת מס, אך המכונית נותרה בחזקתו של ראובן, והוא המשיך להשתמש בה ולהתייחס אליה כשלו, אך שמעון מכר את המכונית ללוי, הרי שבין הצדדים הישירים לעסקה, העסקה בטלה, אך זכותו של לוי תם הלב במכונית נותרת תקפה.
טעות
המשפט הישראלי מכיר בטעות כפגם היכול להוביל לביטול החוזה. טעות היא כזו שלו היה הצד יודע עליה לא היה מתקשר מראש בחוזה, וזאת פרט לטעות בכדאיות העסקה. החוק מבחין בין שני מקרים; מקרה בו הטעות הייתה ידועה (או שהיה עליה להיות ידועה) לצד השני, שהיא עילה לביטול החוזה, ומקרה בו הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות, שבמקרה זה בית המשפט רשאי להורות על ביטול החוזה אם ראה שמן הצדק לעשות כן, אך יכול לחייב במקרה זה את הצד הטועה בפיצויים עקב הנזק שנגרם לצד השני.
הטעיה
המשפט הישראלי מכיר בהטעיה מכוונת כעילה לביטול החוזה. הטעיה מסוג זה מתבטאת בהצהרה אקטיבית - בכתב, בהתנהגות או בעל פה, או בשתיקה באשר לעובדות שמן הדין, מן הנוהג או מן הנסיבות לגלותן. חובת גילוי דין יכולה להיות למשל לפי הקובע חובה לצרף תיאור של דירה לחוזה המכר, או לפי המחייבים עוסק לגלות לצרכן כל פגם המפחית באופן משמעותי מערך הנכס, כל תכונה בנכס המחייבת שימוש בדרך מיוחדת על מנת למנוע פגיעה, ופרטים חשובים אחרים. כך ניתן לראות, למשל גם תשקיף של חברה בורסאית משום חובת גילוי על פי דין.
עושק
עושק הוא התקשרות בחוזה עקב ניצול מצוקה של המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, על מנת להשיג ממנו תנאי חוזה גרועים מן המקובל. דוגמאות שמופיעות בפסיקה הישראלית כוללות למשל רווק חרדי בן 50 שהתחייב לשלם 100,000 דולר לשדכן, אם זה ימצא לו בת זוג (בית המשפט דחה את טענת העושק, בין היתר שכן לא סבר שמצבו של הגבר הגיע לכלל המצוקה החמורה הנדרשת לצורך זה), או רווקה בודדה שהתפרנסה מעבודות ניקיון, שנענתה לשידוליו של מתווך דירות, לפיו "רווקה כמוה צריכה לגור במרכז העיר", והחליפה את דירתה בדירה גרועה בהרבה (בית המשפט קיבל את הטענה, וביטל את עסקת החילופין), או ישישה תשושת נפש בת 87 שאיבדה כליל את זיכרונה, והוחתמה על חוזה מקרקעין ששוויו דולרים רבים.
כפייה
החוק הישראלי מכיר בביטול החוזה, אם החתימה עליו נכפתה על הצד הנפגע בכוח או באיום (פרט לאזהרה בתום לב על קיומה של זכות). האיום או הכוח אינם חייבים להיות איום פיזי באלימות, אך מקובל לומר כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, הגם שלתנאי זה יש סייגים. הפסיקה מכירה אף בכפייה כלכלית, דהיינו במקרה בו אדם מתקשר בחוזה על מנת להשתחרר מלחץ עסקי או מסחרי המופעל עליו, אולם רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, ולמתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להיכנע ללחץ. על המבקש לבטל חוזה בטענת כפייה לדרוש את הביטול תוך זמן סביר מביטול הכפייה ונטל ההוכחה שאכן הייתה כפייה מוטל עליו.
סוגיות בקיום החוזה
תום לב
חוק החוזים (חלק כללי), דורש מצד לחוזה כי יתנהג הן במשא ומתן לכריתת החוזה, והן בקיומו ובביצועו של החוזה, בתום לב ובדרך מקובלת. הדרישה לתום לב ולדרך מקובלת פורשה בפסיקה כדרישה אחת.
תום הלב הוא מושג שסתום במשפט הישראלי וככזה הפרשנות שלו גמישה יחסית. נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, הגדיר את תום הלב כמצב שבו "אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם". ניתן לראות בדרישה לתום לב כדרישה להתנהגות שאינה שלוחת רסן וחסרת כל עכבות מוסריות מחד, אך אינה התנהגות אלטרואיסטית וחסרת כל אינטרס עצמי מאידך. עמידה דווקנית על זכויות כאשר הנסיבות אינן מצדיקות זאת, תחבולות מסחריות מסוגים שונים, וצורות שונות של דרכים להשגת יתרון בלתי הוגן על הצד השני פורשו כמנוגדות לעיקרון תום הלב.
הדרישה לתום הלב פורשה כדרישה לתום לב אובייקטיבי. לפיכך, טענתו של אדם שהוא האמין שהתנהגותו היא תקינה לא תהווה הגנה אם בחינה אובייקטיבית של ההתנהגות תקבע שהיא לא הייתה כזו.
מחיל את עקרונות החוק, ובתוכם את עקרונות תום הלב גם על שאר תחומי המשפט האזרחי. תום הלב הוכר כעיקרון בסיסי במגוון תחומים משפטיים מכוח סעיף זה. בתזכיר חוק דיני ממונות, המוצע כקודקס של המשפט האזרחי הישראלי, מופיע תום הלב בעקרונות היסוד, עוד בטרם מגיעים הפרקים העוסקים בדיני החוזים או בדיני החיובים. בסעיף 2 של ההצעה נאמר: "בשימוש בזכות, בביצוע פעולה משפטית ובקיום חיוב, יש לנהוג בתום לב".
חוזה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או סותר את תקנת הציבור
קובע כי חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור הוא בטל. חוזים שנפל פגם בכריתתם הם ניתנים לביטול, במובן זה שהצד הנפגע יכול להודיע על ביטולם, אך אם לא יעשה זאת, יישארו בתוקפם. חוזים כאלו הם voidable, דהיינו ניתנים לביטול. חוזה בלתי חוקי הוא בטל - void. עם זאת, הוראת מקנה לבית המשפט את שיקול הדעת לקבוע פטור מחובת השבה לצד מסוים לגבי מה שקיבל כתוצאה מהחוזה הפסול, או לאכוף על צד חיוב חוזי אם מצא שהצד השני קיים חיוב שכנגד. דיונים רבים התקיימו בשאלה מתי יש להורות על קיום החוזה למרות אי חוקיותו. מצד אחד היו שנתנו בכורה לשיקול ההרתעה וקבעו שיש להעדיף את ביטול החוזה, ומצד שני היו שהעדיפו את עשיית צדק במקרה הפרטני במיוחד כאשר הצד שיזם את החוזה הלא חוקי הוא הנהנה העיקרי מביטולו. בפסיקה בישראל ניתן לזהות נטייה לאכוף חוזה מכר מקרקעין שכרוכה בו הונאה של רשויות המס.
במשפט העברי תקנה זו מצומצמת אך ורק למצבים בהם מטרתו של החוזה אינה חוקית ומוסרית. בדומה לחוזה שסותר את תקנת הציבור, במשפט העברי נקבע כי ישנם חוזים העלולים לפגוע בטובת הציבור והם תלויים באישורו של "אדם חשוב" אשר טובת הכלל לנגד עיניונחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 159–160: "אדם חשוב" מאשר הסכם שנעשה בין בעלי מלאכה. אתר דעת..
בית המשפט העליון השתמש בסעיף לא רק כדי לבטל חוזים בלתי חוקיים, כגון בוררות פנימית של ספסרי מטבע זר (עיסוק בלתי חוקי בעת מתן פסק הדין), אלא גם לקבוע מסמרות בשאלות הנוגעות למוסר בחיי המסחר ובחיי המשפחה, כך, למשל, פסל בית המשפט התניות חוזיות המגבילות את חופש העיסוק בטענה כי אלו אינן תואמות את תקנת הציבור, ופסל הסכם שיפוי למזונות הפוגע בקטין שאינו צד לו.
חוזה על תנאי
על פי ניתן להתנות חוזה בתנאי, שאם התקיימו ייכנס החוזה לתוקף (תנאי מתלה), או שיחדל (תנאי מפסיק). אותו תנאי הוא אירוע עתידי ליום כריתת החוזה, אשר בעת כריתת החוזה אין הצדדים יודעים בוודאות אם יתרחש.
באשר לחוזה על תנאי מתלה, קיימת תקופה, בין כריתת החוזה ובין התקיימות התנאי, בה מצוי החוזה בתקופה של אי ודאות ושל ערטילאיות. מצד אחד מחויבים הצדדים ביניהם בחוזה תקף, ומצד שני, חובתם לקיים את החיובים החוזיים טרם נכנסה לתוקף. בתקופה זו לא ניתן לתבוע את אכיפת החוזה, אך על פי אם נוקט צד בצעדים העלולים להפר את החוזה לכשיתקיים, קמה הזכות לצד הנפגע למנוע נקיטה בהליכים אלו. כך, לדוגמה, אם התחייב ראובן כלפי שמעון בחוזה למכור את גוריה של כלבתו הגזעית המעוברת, לכשזו תמליט, הרי שזהו חוזה על תנאי מתלה, ואין לשמעון כל זכות לדרוש קבלת גור בטרם נולד. אך אם ראה ראובן כי שמעון מנסה לפגוע בכלבה באופן שימנע ממנה המלטה, או למכור אותה לצד ג', הרי שזכותו לפנות לבית המשפט בדרישה למנוע צעדים אלו.
סוגי חוזה על תנאי: לפי סעיף 27 קיימים שני סוגים של חוזה על תנאי:
א. חוזה עם תנאי מתלה - חוזה שתלוי בהתקיים תנאי- על הצדדים לחוזה לא מוטלים כל חובות או זכויות חוזיות עד להתקיימות התנאי, מלבד החובה שלא לסכל את התקיימות התנאי.
ב. חוזה עם תנאי מפסיק - החוזה מתחיל להתבצע עם כריתתו, כאשר על שני הצדדים מוטלים חובות חוזיות. החוזה יחדל מלהתקיים אם יתממש התנאי המפסיק.
חוזה שטעון תנאי שקבוע בדין: תנאי יכול להיות גם תנאי שנקבע בגין הוראת דין ולא מרצון או הסכמה של הצדדים- ראה עא 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' ברוריה הוך, לז (3) 393.
הבדל בין חוזה על תנאי להתחייבות חוזית - כאשר צד אחד לוקח על עצמו חובה חוזית אותה הוא אינו מצליח לממש אין מדובר בחוזה על תנאי אלא בהפרת חוזה. לעומת זאת, כאשר קיום החוזה מותנה בכך שדבר מסוים יתרחש, אשר איש מן הצדדים לחוזה לא התחייב לבצעו, מדובר בחוזה על תנאי. לדוגמה- כאשר ראובן מסכם עם שמעון שהוא יקנה ממנו את חלקתו אם יינתן אישור בנייה - מדובר בחוזה על תנאי. אם לא הושג האישור הנ"ל, החוזה חדל מלהתקיים. כאשר ראובן ושמעון עורכים חוזה מכר שבמסגרתו שמעון מתחייב להשיג אישור בנייה לחלקה הנ"ל אין מדובר בחוזה על תנאי אלא בחוזה שכולל התחייבות חוזית של השגת האישור. אם שמעון לא השיג את האישור הנ"ל- מדובר בהפרת חוזה. דוגמה לכך ניתן לראות בעא 1581/98 חברת נתיבי אילון בע"מ נ' בשורה ייזום וקידום פרויקטים בע"מ, נד (4) 209.
חוזה אופציה - אופציה (option) הוא חוזה בין שני צדדים שבו התקיימות או הימשכות החוזה תלויה ברצונו של אחד הצדדים במועד מסוים כאשר התנאים מסוכמים מראש. לדוגמה: כותב האופציה מעניק לרוכש האופציה זכות לרכוש או למכור נכס תמורת מחיר קבוע מראש במועד קבוע מראש או לפניו ("מועד פקיעת האופציה"). ייתכן שבמועד המימוש הנכס יכלה או יירד אך המחיר כאמור קבוע.
חוזה לטובת אדם שלישי
עוסק בחוזה לטובת אדם שלישי. המדובר במצב עניינים נפוץ, בו התקשר אדם בחוזה שבו התניות המקנות זכויות לצד ג' שאינו צד לחוזה. מקרה נפוץ הוא פוליסת ביטוח חיים המקנה זכות לתשלום כספי למוטב שאינו צד ישיר לחוזה. החוק מכיר בשלושה צדדים לחוזה כזה. החייב והנושה, הם הצדדים הישירים לחוזה, והמוטב, שלטובתו חתם הנושה על החוזה, ואשר החייב מחויב כלפיו. במשולש זה של יחסים קמות סוגיות רבות המוסדרות על ידי הדין - עד כמה ובאיזה תנאים רשאי המוטב לדרוש מן החייב את קיום החיוב, מתי יכול החייב שלא לקיים את החיוב, באיזה שלב יכול הזוכה לשנות את זהות המוטב ולהחליפו באחר, ושאלות רבות נוספות.
פרשנות החוזה והשלמתו
על פי חוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ואם אינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. קובע כי פרטים שלא הוסכמו במפורש בין הצדדים ייקבעו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, או לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו הסוג. פרשנות החוזה והשלמתו הן שתי סוגיות קרובות, העוסקות בעניינים שלא הובררו עד תומם בשעת כריתת החוזה.
פסק הדין המנחה בעניין פרשנות החוזה במשפט הישראלי הוא פסק דין אפרופים. השופט אהרן ברק שכתב את פסק הדין, קבע כי הוראת לפיה יש בפרשנות החוזה שני שלבים - בדיקת אומד דעת הצדדים, ולאחריה בדיקת הנסיבות החיצוניות, אינה ההוראה היחידה המחייבת בפרשנות חוזה. חוזה יש לפרש בבדיקה חד שלבית היוצאת מאומד דעת הצדדים אל הנסיבות החיצוניות וחוזר חלילה, עד להשגת פרשנות הרמונית המשיגה את תכלית החוזה ומשולבת בעקרון תום הלב. כן קבע ברק כי "בפרשנות חוזה יש לחקור אחר הכוונה האמיתית והמשותפת של הצדדים בלא להיות מוגבלים לביטויים או לכינויים שהם השתמשו בהם. בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה". מכאן יש להסיק כי לא לשון החוזה היא המחייבת, כי אם פרשנות המבוססת על אומד דעת הצדדים הנסמך על עקרונות תכלית החוזה ובהם תום הלב. על פסק דין זה נמתחה ביקורת רבה בטענה כי הוא פוגע בעקרונות של ודאות מסחרית. אם עד פסק הדין יכול היה צד להסתמך על לשון ברורה בחוזה, מעתה גם ודאות זו כפופה לפרשנות שפסק דין אפרופים נותן לה מרחב רב של אפשרויות, וגמישות רבה מעבר לטקסט הכתוב.
למרות הביקורת הרבה שהושמעה במשך השנים על פסק הדין בפרשת אפרופים הרי בימה"ש עליון חזר על ההלכה בפרשת ארגון מגדלי ירקות נ. מ"י בהרכב של 9 שופטים. בפסק דין (שיש הקוראים לו אפרופים השני) חזר בית המשפט על ההלכה על פיה אינו מכוון רק למקרה של לקונה בלשון החוזה אלא שלבית המשפט הסמכות והחובה לחקור ולמצא את כוונתם המקורית והסוביקטיבית של הצדדים בלי להיצמד לטקסט החוזי.
לשני פסקי הדין משמעות רבה מעבר לדיני החוזים היות שאפשר להשתמש בהם לעניין פרשנות טקסטואלית של מסמכים אחרים ולא רק חוזים, לדוגמה חוקים.
בינואר 2011 התקבל בכנסת חוק החוזים (חלק כללי) תיקון מס' 2, התשע"א-2011 וזאת ביזמתו של חבר הכנסת יריב לוין ומתוך רצון מוצהר לקבוע כללי פרשנות לחוזים שיגבירו באופן משמעותי את הוודאות המשפטית, בניגוד ל"הלכת אפרופים".
החוק מתקן את וקובע:
"א. חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
כן מעגן החוק, בסעיף ב', כלל פרשנות שהוכר עד עתה רק בפסיקה, והוא כלל "הפירוש כנגד המנסח". הדעות חלוקות בשאלה האם התיקון משנה את הלכת האפרופים. בפסק דין שניתן בתחילת 2012 הביעו השופטים אליעזר ריבלין וסלים ג'ובראן את העמדה שהתיקון לחוק לא שינה את הלכת אפרופים, כנגד העמדה של השופטים ניל הנדל ויורם דנציגר (שהובע בפסק דין קודם).
תרופות בשל הפרת החוזה
הדין רואה בחוזה התחייבות שיש לעמוד בה. התכלית מאחורי התערבות המדינה באמצעות בתי המשפט ביחסים הכלכליים שבין הצדדים, וחקיקת דיני החוזים מלכתחילה, היא הכרה שהבסיס לקיומם של חיי מסחר וחיי חברה תקינים הוא בעמידה בביטוי הלטיני "Pacta sunt servanda" - חוזים יש לקיים, זוהי גם הגישה של המשפט העברי, הדרך הטובה ביותר לאכיפ תהחוזה היא בביצוע בעין, אדם שכרת חוזה עם חברו אינו מעוניין בפיצויים אלא בביצוע החוזהנחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 717–726: חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), באתר דעת.. עם זאת, הדין צופה מצב שבו יימנע צד מלקיים התחייבות חוזית, אם מרצונו ואם במגוון של נסיבות אחרות, ומעניק מגוון של סעדים לצד הנפגע מהפרת החוזה.
המשפט המקובל הכיר רק בסעד הפיצויים כתרופה במקרה של הפרת חוזה. עיקרון זה של המשפט המקובל הביא לכך שנאמר שהחוזה במשפט המקובל הוא התחייבותו של צד לשלם לצד השני פיצויים לאחר שיפר את החוזה. דיני היושר הכירו בסעד של אכיפה, או "ביצוע בעין", אולם מתן סעד זה היה כרוך במגבלות שונות החלות על המבקש סעד מן היושר, כגון המגבלה כי "הבא אל היושר צריך לבוא בידיים נקיות" - "He who seeks Equity must come in clean hands", לפיה רק צד שאין בהתנהגותו רבב יכול לבקש את אכיפת החוזה. עד לחקיקת חוקי החוזים הישראלים היה הדין הישראלי מורכב מאוד בשאלת התרופות בשל הפרת החוזה, שכן על הבסיס של המשפט המקובל הולבשו על פי פסיקת בית המשפט העליון המנדטורי בשנת 1936, דיני היושר, וכל אלו הורכבו על עקרונות המג'לה, שהוסיפו תנאים שלא היו קיימים מראש במשפט האנגלי. כך, למשל, היה על בית המשפט העליון לקבוע בשנת 1948 כי ניתן להעניק סעד של אכיפה בהסכם למכירת מקרקעין, גם אם לא התקיימו התנאים, שבסיסם בפסיקת בתי משפט מנדטוריים שבאו לפרש את דיני היושר על בסיס המשפט העות'מאני, כי הקונה שילם את מלוא התמורה והחזיק בקרקע זמן ממושך.
סבך חוקי זה הותר לאחר חקיקת חוקי החוזים הישראלים. כיום מעניק הדין הישראלי את סעד האכיפה במקרה של הפרת חוזה, אך הדין מכיר גם בזכותו של הנפגע מהפרת חוזה לבטל את החוזה, ולצד סעדים אלו עומד סעד הפיצויים. בפסקי דין רבים הכיר בית המשפט העליון בכך שסעד האכיפה הוא הסעד הראשי והעיקרי שיש על בית המשפט להעניק במקרה של הפרת חוזה. אכיפה זו אינה "סעד מן היושר", ואין להגבילה במגבלות של דיני היושר. על פי בית המשפט העליון, לאחר חקיקת חוק התרופות העיקרון הוא כי "מי שהתחייב על פי חוזה חייב לקיים את שנטל על עצמו".
אכיפה
מקנה לנפגע מהפרת חוזה את סעד אכיפתו. הסעיף מסייג את האכיפה בשלושה תנאים, שעם התקיימות אחד מהם אין הנפגע זכאי לה -
אם החוזה אינו בר ביצוע.
אם הוא כפייה לעשות או לקבל עבודה אישית או שירות אישי.
אם החוזה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית המשפט. דוגמה נפוצה היא חוזה לבניית דירה.
אם האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין. סעיף מפתח המאפשר להכניס בשיקולי בית המשפט את שיקולי תום הלב והצדק.
על פי רשאי בית המשפט להתנות את אכיפת החוזה בתנאים, לרבות קיום חיוביו של הנפגע מן החוזה.
ביטול והשבה
אמנם הסעד העיקרי אותו מעניק הדין הוא סעד האכיפה, אך הדין מכיר גם בזכותו של אדם שנפגע מהפרה יסודית של החוזה לבטל את החוזה, כסעד אלטרנטיבי לסעד האכיפה. החוק מאפשר לנפגע מהפרה יסודית של החוזה לבטל את החוזה. על פי הפרה יסודית היא כזו שאדם סביר שהיה צופה אותה מראש לא היה מתקשר כלל בחוזה, או הפרה שהצדדים הסכימו שהיא יסודית. דוגמה לשימוש בתניה מסוג זה נמצאת בחוזי שכירות רבים נקבע מראש כי תנאי יסודי בחוזה הוא תשלום דמי השכירות במלואם ובמועדם, על מנת שלא להשאיר לבית המשפט שיקול דעת, ולאפשר את ביטול החוזה בכל מקרה של הפרת חוזה השכירות.
גם מי שנפגע מהפרה לא יסודית של החוזה רשאי לבטל את החוזה, אך במקרה זה עליו להעניק למפר ארכה של זמן סביר לקיומו.
חוזה שהופר הפרה יסודית אינו בטל, כי אם ניתן לביטול, וכמו במקרה של פגמים בכריתת החוזה, על הנפגע להודיע למפר החוזה על ביטול החוזה. בדומה למקרה של פגמים בכריתת החוזה, מעניק ביטול החוזה עקב הפרתו את סעד ההשבה - כל צד משיב למשנהו מה שקיבל על פי החוזה, או את שוויו אם הנפגע בחר בכך.
פיצויים
בצד האכיפה והביטול, מעניק הדין את סעד הפיצויים לנפגע מהפרת חוזה. סעדי האכיפה והביטול שוללים זה את זה, וברור כי אדם אינו יכול לפנות לבית המשפט ולבקש כי יורה על אכיפת חוזה, ובה בעת לדרוש את ביטולו. עם זאת, סעד הפיצויים הוא סעד הנוסף על כל אחד מסעדים אלו. כך יכול אדם לבקש אכיפה או ביטול של החוזה, ובמקביל לדרוש פיצויים על הנזק שגרמה ההפרה.
הפיצויים בהם מכיר הדין הם מכמה סוגים -
פיצויי הסתמכות - פיצויים בעד הנזק שנגרם עקב ההפרה, אותם מעניק , ומטרתם להעמיד את הנפגע בדיוק באותו המצב בו היה לו היה החוזה מקוים. המדובר בתשלום בגין נזקים שנגרמו לתובע אותם בגין נזקים שנגרמו לו בשל הפרת החוזה.
פיצויים בעד נזק שאינו ממון (המכונים בלשון שאינה משפטית "עוגמת נפש"), אותם מעניק .
פיצוי מוסכם - פיצויים בסכום שעליו הסכימו הצדדים מראש, אותם מעניק .
נטילת רווחי המפר (השבה במובן הרחב) - נטילת רווחי המפר שנוצרו לו עקב הפרת החוזה והעברתם לנפגע. סוג פיצויים זה מוכר בדין הישראלי מאז פסק דין אדרס.
הפרה צפויה
חוזים רבים צופים פני עתיד. רבים הם הרוכשים דירה מקבלן, בעודה רק שלד, וסומכים על כך שיסיים את בנייתה. יש הרוכשים סחורות באשראי, ויש הרוכשים סחורות וממתינים שבועות או חודשים עד לאספקתן. בנסיבות אלו קיימת האפשרות להפרה צפויה, שהיא הסתברות אם מן הנסיבות או מהתנהגותו או גילוי דעתו של צד, כי החוזה לא יקוים גם כשיגיע המועד לכך. כך, למשל, מי שרכש רהיטים מחברה, שילם את תמורתם, והספק התחייב לספקם לאחר שבועיים, ולאחר שבוע עבר הרוכש ליד המפעל ומצא כי הוא סגור, רשאי להסיק כי אין בדעת הספק לעמוד בחיוב לספק לו את הרהיטים. הוראת קובעת כי במקרה כזה, על אף שהמועד לביצוע החיוב טרם הגיע, רשאי בית המשפט להעניק לנפגע מן ההפרה הצפויה סעדים בגין הפרת חוזה.
כוח עליון
דוקטרינת הכוח העליון קובעת כי במקרה של חוזה שהופר כתוצאה מנסיבות שלא ניתן לצפותן או למנען, לא יהיה הצד המפר חייב בפיצויים, ולא יהיה הצד הזכאי חייב באכיפת החוזה. במשפט הישראלי מחיל את הדוקטרינה .
הפסיקה בישראל צמצמה את הנסיבות היכולות להיחשב כסיכול. נקבע כי חוזה יכול להיחשב כמסוכל רק אם לא ניתן היה לצפות בפועל או בכוח את הנסיבות המסכלות. כך נקבע בשנת 1972 כי גירוש הישראלים מאוגנדה על ידי אידי אמין אינו נחשב לסיכול, שכן הצדדים אכן צפו בפועל כי אירוע מסוג זה עשוי להתקיים, כן נקבע בשנת 1978 על ידי השופט לנדוי, כי בארצנו סכנת מלחמה היא צפויה, ועל כן חוזה שלא קוים בשל אירועי מלחמת יום הכיפורים לא סוכל. כן קבע בית המשפט העליון כי פגעי טבע ככפור, או כגשם עז אף הם ניתנים לצפייה, אם כי השופט מישאל חשין הביע את הדעה כי אם הגשמים הם "שלא בעיתם או שלא כדרכם" ייתכן וישנו סיכול.
חופש החוזים
אחד העקרונות הבסיסים בדיני חוזים הוא חופש החוזים, שמשמעותו שהרשויות אינן מתערבות בתוכן החוזים, והפרטים במדינה רשאים לערוך חוזים כרצונם.
חופש החוזים, שהיה דומיננטי במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הולך ומצטמצם עקב הגבלות שבחקיקה, למשל במקרה שהחוזה נערך בין צד חזק וצד חלש, והתערבות המדינה באה להגן על הצד החלש, במחיר של פגיעה בחופש החוזים. בעקבות זאת יש האומרים שבמקום חופש החוזים מתקיים בימינו צדק חוזי.
ראו גם
דיני חוזים
חוזה פסיכולוגי
חוזים יש לקיים
ייזהר הקונה
חוזה חכם
לקריאה נוספת
גד טדסקי (עורך), "פירוש לחוקי החוזים", המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית בירושלים:
אורי ידין, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, התשמ"ה.
גבריאלה שלו, חוזה לטובת אדם שלישי, התשל"ז.
גבריאלה שלו, כריתת חוזה, התשל"ח.
גבריאלה שלו, פגמים בכריתת החוזה, התשמ"א.
גבריאלה שלו, תוכן החוזה, התשמ"ח.
צבי טריגר "כסף, חוזים ומגדר" משפט ועסקים כרך יח' (2014).
נילי כהן, התערבות ביחסים חוזיים, הוצאת רמות, 1982.
נילי כהן ודניאל פרידמן, חוזים, הוצאת האוניברסיטה העברית (חלק א', 1991, חלק ב', 1992, חלק ג', 2003).
גבריאלה שלו, תניות פטור בחוזים, הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, ירושלים, 1974.
גבריאלה שלו, חוזי רשות בישראל, ירושלים, התשמ"ה.
גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים, מהדורה רביעית, הוצאת נבו, 2019.
דוד קציר, תרופות בשל הפרת חוזה, (חלקים א' ב', תשנ"א).
א' פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים, (תשנ"ז).
מיגל דויטש, ביטול חוזה בעקבות הפרתו, (תשנ"ג).
י' פרימס, חוזה, הסכם וזיכרון-דברים, הוצאת סדן, 1990.
פגמים בחוזה, בתוך סדרת "חוק לישראל", על חוזה למראית מראית עין, ועל טעות, הטעייה, כפייה ועושק בחוזה, במשפט העברי, ירושלים תשע"ב
רועי צזנה, החוזים החכמים בתוך: השולטים בעתיד, ירושלים: כנרת, 2017
קישורים חיצוניים
חוזים על פי ההלכה באתר דין תורה.
מבוא לחוזים על פי ההלכה באתר בית הדין "משפט והלכה בישראל"
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:מונחים משפטיים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו | 2024-09-05T09:05:06 |
פלמחים | 250px|ממוזער|שמאל|תמונה ממבט אווירי של פלמחים
פַּלְמַחִים הוא קיבוץ השוכן במישור החוף הדרומי, מדרום לראשון לציון, ליד שפך נחל שורק לים התיכון. הקיבוץ משתייך למועצה האזורית גן רווה.
היסטוריה
הקיבוץ נוסד ב-11 באפריל 1949, י"ב בניסן ה'תש"ט. מייסדי הקיבוץ היו בוגרי גרעין הצופים ד' של תנועת הצופים העבריים, יוצאי חטיבת יפתח של הפלמ"ח.
החל מהקמת היישוב מצאו חבריו את פרנסתם מקרבתם לים תחת הסיסמה: "ים הוא גם כן לחם". בתחילה ניתן לו השם הזמני קבוצת הצופים ד'. המוסדות המיישבים הציעו לחברי הקיבוץ, שחלקם היו בעברם בצופי ים ורצו להתפרנס מדיג, להתיישב דווקא בנקודה זו, מתוך כוונה להקים ישוב בשממה שבין תל אביב לעזה.
כשם קבוע לקיבוץ הציעו חבריו את "פלמחים" - צירוף המילים פלמ"ח וים, אך ועדת השמות סירבה לקבל את ההצעה, בנימוק שהיא אינה קבילה מבחינה לשונית. "בנוסף", טענו אנשי הוועדה, "שילוב המלה פלמ"ח כחלק בלתי נפרד מהשם, עלול ליצור רושם שמדובר ביישוב היחידי של הפלמ"ח". במקום פלמחים, הציעה הוועדה את השם "ימה", שלקוח מהפסוק "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה", ומסמל את השאיפה לכבוש את הים. התושבים התנגדו לשם המוצע, ובמרס 1953 הציעה ועדת השמות הממשלתית, לקרוא לקיבוץ פלמ"ח או פלמ"חיה ושנה אחר-כך אושר השם פלמחים רשמית.
בשנת 2004 התגוררו בקיבוץ 500 נפש. באותה שנה השתנה סוג הקיבוץ ל"קיבוץ מתחדש". חברי הקיבוץ עברו לניתוק כלכלי, כלומר קיבלו אחריות על הכנסתם והוצאותיהם. בוטלה הקופה המשותפת והצריכה המשותפת.
ב-2011 החליטה אספת הקיבוץ לקלוט 25 משפחות מאלי סיני שפונו בתוכנית ההתנתקות שבוצעה ב-2005.
בקיבוץ פעיל קן של תנועת השומר הצעיר משנת 2002 ובו חניכים ילדי וילדות הקיבוץ.
כשני קילומטרים דרומית לקיבוץ שוכן בסיס פלמחים של חיל האוויר. בקרבת הבסיס שוכן אתר קברות עתיק, נבי רובין.
חוף פלמחים
חוף פלמחים הסמוך ליישוב ידוע בשקט היחסי השורר בו ובנופו הסלעי ומושך רוחצים ומבקרים מכל אזור ובכל עונות השנה. בחוף נמצא אתר עתיקות ארכאולוגי, אשר מרבית ממצאיו נאספו למוזיאון השוכן בקיבוץ.
מוזיאון בית מרים
בקיבוץ הוקם מוזיאון "בית מרים" לארכאולוגיה ואקולוגיה ימית. המוזיאון נקרא על שמה של מרים ליפשיץ, חברת הקיבוץ אשר ליקטה את החרסים הראשונים. אוסף המוזיאון כולל ממצאים שנמצאו בשטח הקיבוץ בעקבות הכשרת שטחים וכן ממצאים שנמשו מהים. המוזיאון פועל בשיתוף פעולה עם רשות העתיקות.
נעורים פלמחים
במרכז הקיבוץ שוכן מועדון נוער לגילאי ט-יב בו נמצאים ילדי הקיבוץ בלבד. ב"נעורים" עוברים בני הנוער פעילויות חינוכיות מדי שבוע, על ידי מדריכים.
כלכלה
הכנסת הקיבוץ היא מחקלאות: מטעים, שדות וגידולי שלחין ובעל, מרפת חולבות ועגלים לפיטום, הנמצאת בקיבוץ גת בשותפות עם אותו קיבוץ וכן היי-טק (בקיבוץ שוכנת חברת מחשבים המתמחה בשחזור מידע שניזוק).
רפת דרום, בקיבוץ גת, היא רפת משותפת בבעלות קיבוץ גת וקיבוץ פלמחים. היא מספקת חלב ל"טרה" ועובדים בה מספר אנשים משני הקיבוצים יחדיו ועוד מספר עובדים זרים.
גלריה
ראו גם
מצד חשביהו
יבנה-ים
פארק תעשיות פלמחים
קישורים חיצוניים
אתר מוזיאון בית מרים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:הנצחת הפלמ"ח | 2024-05-20T09:25:26 |
רצח פוליטי | שמאל|ממוזער|350px|רצח אברהם לינקולן, כפי שתואר באיור שהופיע בעיתונות בת התקופה
רצח פוליטי הוא רצח ממניע פוליטי. ברוב המקרים, הרצח הפוליטי נועד לסילוק הנרצח כדי לשנות משטר, מדיניות, או פעילות שלטונית. לחליפין, רצח פוליטי יכול להתבצע גם כדי להפסיק פעילות המנוגדת לאינטרסים של משטר, או להסרת איום עתידי עליו.
הגדרות ומחלוקות
רצח פוליטי עלול להתבצע למטרות שונות, כגון החלפת השלטון, שינוי הקו המדיני של מדינה או תנועה פוליטית, סיכול תוכנית מדינית, סילוק מתחרה מזירת ההתמודדות על השלטון, או מניעת המשך פעילות. לעיתים, גם רצח של אישיות ציבורית שלא לצורך הגשמת מטרה עתידית ברורה, אלא כנקמה על מעשי עבר, או לצורך פרסום עצמי, יכול להיות מתואר כרצח פוליטי.
ההגדרה של פעולה כרצח פוליטי תלויה כמעט תמיד בעיני המסתכל. אירוע הנחשב לרצח פוליטי בעיני תומכי הנרצח, לעיתים קרובות יוגדר על ידי מתנגדיו כהתנקשות לצורך שחרור מרודן, נקמה לגיטימית, או פעולת ענישה (הוצאה להורג), בעיקר אם הם מחזיקים בעמדת כוח בזמן הרצח או כתוצאה ממנו. בדומה לכך, אירועים המתרחשים כחלק מלחימה נגד ארגוני גרילה או ארגוני טרור ומוגדרים מצד אחד כפעולות אכיפה, השלטת סדר בכוח הנשק, או סיכול ממוקד, עשויים להיתפס על ידי הצד השני כרצח פוליטי. על כן הגדרות של אירועים ספציפיים נתונות לעיתים קרובות במחלוקת.
בהיבט ההיסטורי, רצח פוליטי יכול לשנות גורל של עמים ומדינות. אירועי רצח פוליטיים הביאו במספר מקרים לשינוי ניכר במדיניות בעקבות החלפת השלטון, ובטווח ארוך יותר. דוגמאות לכך הן רצח הקיסר הרומי קליגולה שסיים את שלטון האימים והטירוף שלו, רצח נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן שגרם לעיכוב ארוך ביישום שוויון זכויות לאחר ביטול העבדות וורצח יצחק רבין. רצח פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה היה הניצוץ שהצית את מלחמת העולם הראשונה.
בהיבט המשפטי, רצח פוליטי עשוי להיות עבירת רצח מבחינת החוק הפלילי המקומי, אך לעיתים מתואר הרצח בדיעבד כמעשה לא פוליטי ואף לגיטימי, במיוחד אם הוא חלק מהפיכה שהצליחה להביא להחלפת השלטון. במקרים רבים זכו רוצחים בדיעבד להכרה כגיבורים לאומיים. בימי קדם היו מקרים רבים בהם מבצעי רצח פוליטי תפסו את השלטון בעצמם. עלייתו של יהוא לשלטון בממלכת ישראל (על פי המסופר ב) היא דוגמה לכך.
לא כל רצח של אישיות פוליטית נחשב בהכרח רצח פוליטי. טבח משפחת המלוכה של נפאל שבוצע על ידי יורש העצר אשר התאבד לאחריו, לא נחשב כרצח פוליטי, על פי ההסבר המקובל (אם כי על פי תאוריית קשר הנפוצה במדינה, האחריות לרצח מוטלת על אחיו של יורש העצר שהוכתר למלך לאחר הרצח; במסגרת השערה זו, זהו רצח פוליטי לכל דבר). התנקשות או ניסיון התנקשות באישיות פוליטית מוסברים לעיתים כמעשה טירוף. כך היה ברצח השרה השוודית אנה לינד, ובניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן בתחילת כהונתו כנשיא ארצות הברית, במקרים אלה, על אף שהיעדים היו דמויות פוליטיות, מטרת המתנקשים לא הייתה פוליטית.
הוצאה להורג של שליט או יריב פוליטי לאחר הפיכה אינה נחשבת לרוב כרצח פוליטי, אם השלטון החדש אינו המשכו הישיר של השלטון הקודם. דוגמאות לכך הן הוצאתו להורג של ניקולאה צ'אושסקו לאחר לכידתו בידי מורדים, ושל סדאם חוסיין, בעקבות משפטו בידי המשטר החדש בעיראק, אשר בנסיבות אחרות היו עשויים להיות מוגדרים כרצח פוליטי. עם זאת, התנקשות ביריבים פוליטיים גולים (כגון רצח שאפור בח'תיאר בשליחות המשטר החדש לאחר המהפכה האיראנית) נחשבת לרוב כרצח פוליטי.
אבטחת השלטון
לנוכח האיום של רצח פוליטי, הייתה הגנת חיי השליט לאורך ההיסטוריה למשימה חשובה שהוטלה על כוחות מיוחדים, לרוב של נאמני השליט כמו קרובי משפחתו או יחידה מובחרת, לפעמים מאוישת על ידי בני עם השונה מהעם שעליו שולט השליט כדי להתמודד עם אינטרסים זרים שעשויים להוות קרקע לבגידה של שומרי הראש. בתקופה המודרנית, בה נחשפים המנהיגים לציבור ואינם מסתגרים בארמונות וטירות, הפך תפקיד שמירתם למורכב וקשה ביותר ודורש הכשרה מקצועית ונהלים מיוחדים. בארצות הברית מוטלת משימת אבטחת הנשיא על השירות החשאי. ברוסיה את התפקיד מבצע שירות הביטחון הנשיאותי ושירות האבטחה הפדרלי. בישראל מוטלת משימת אבטחת ראשי השלטון על היחידה לאבטחת אישים של שירות הביטחון הכללי ועל יחידת "כח עוז" של משמר הכנסת.
ראו גם
רשימה של התנקשויות פוליטיות
לקריאה נוספת
אמיל פויירשטיין, רציחות פוליטיות במאה העשרים, הוצאת כתר, 1986.
אשר אילני, רציחות פוליטיות בארץ ישראל, הוצאת כרמל, 2004.
קישורים חיצוניים
אושי דרמן, על מעשי רצח פוליטי בהיסטוריה היהודית, באתר בית התפוצות, 1 בנובמבר 2017
*
פוליטי
שלושה שיודעים, "חסל את האיש, חסל את הרעיון" - דר' דני אורבך מהאוניברסיטה העברית (האורח באולפן), אתר כאן 11, 3 באוקטובר 2019
התנקשות הציוויליזציות, ההיסטוריה של הרציחות הפוליטיות, מאת אורן נהרי, במגזין ואתר ליברל, 10 ביוני 2020 | 2024-02-22T11:09:49 |
ז'אק לאקאן | ממוזער|142 פיקסלים|דיוקן של ז'אק לאקאן
ז'אק לאקאן (בצרפתית: Jacques Lacan; 13 באפריל 1901 – 9 בספטמבר 1981) היה פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר צרפתי.
לאקאן נחשב לאבי , גישה פסיכואנליטית המבוססת על קריאה מעמיקה ועבודה צמודה עם כתבי זיגמונד פרויד, זאת בתקופה אשר בה, על פי טענתו של לאקאן, הסתעפו ענפים שונים בפסיכואנליזה אשר הלכו והתרחקו ממקורותיה והכוונתו של פרויד. עבור לאקאן, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית מגלמת בליבה את המונח לא-מודע כמה שאינו נגיש למודע, בשום אופן שהוא, ולא ניתן להביאו לכדי מודעות, זאת בהתאם להוראתו של פרויד על דבר החציצה בין שתי ערכאות נפשיות אלו. עבור לאקאן, הטיפול הפסיכואנליטי ממוקד דרך הדיבור במפגש גוף-שפה, והשלכותיו הייחודיות והבלבדיות של מפגש זה עבור כל סובייקט כיחיד ושונה. כך הטיפול הפסיכואנליטי הלאקאניאני קשור בראש ובראשונה באופן היחידני אשר אותו מפגש גוף-שפה מגולם עבור אותו מטופל ואופני ההתענגות (בצרפתית: jouissance), מונח אשר תרם לאקאן לפסיכואנליזה, של אותו אנליזנד.
ביוגרפיה
ראשית חייו
לאקאן נולד בפריז, הבן הבכור מבין שלושת ילדיהם של אמילי ואלפרד לאקאן. אביו היה איש עסקים בתחום סבונים ושמנים. אמו הייתה קתולית; אחיו הצעיר נשלח למנזר ב-1929 ולאקאן השתתף במכללה הישועית של סטניסלס.
בתחילת שנות ה-20 השתתף לאקאן בפגישות הפוליטיות של המפלגה הימנית אקסיון פראנסז, ושם הוא נפגש עם מייסד המפלגה שארל מוראס. עד אמצע שנות ה-20 החל לאקאן להתרחק מהדת, דבר שהביא למריבות רבות עם בני משפחתו.
ב-1920, לאחר שקיבל פטור משירות צבאי בגלל משקלו הנמוך, הוא התחיל לימודי רפואה, וב-1926 התמחה בפסיכיאטריה בבית החולים סנט אן בפריז. הוא התעניין במיוחד בפילוסופיות של קרל יאספרס ומרטין היידגר והשתתף בסמינרים על הגל שניתנו על ידי אלכסנדר קוז'ב.
שנות ה-30
ב-1931 קיבל לאקאן רישיון לעסוק בפסיכיאטריה משפטית. ב-1932 קיבל תואר דוקטור על עבודתו "פסיכוזה פרנואידית והקשר שלה לאישיות"; העבודה אמנם זכתה להתעלמות מרוב הפסיכואנליטיקאים של זמנו, אך קיבלה שבחים בעיקר מאמנים סוריאליסטים.
שנתיים לאחר מכן הוא התקבל לחברה הפסיכואנליטית של פריז SPP (Société Parisienne de Psychanalyse). בינואר 1934 נישא למארי-לואיז בלונדין ונולדה בתם הראשונה, קרוליין. בנם השני, תיבו, נולד באוגוסט 1939.
ב-1936, הציג לאקאן את הדו"ח האנליטי הראשון שלו בפני הקונגרס של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית במריאנבד, על "שלב המראה", מאמר אשר היווה מודל עבור הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט (ולימים השניים התכתבו ביניהם). יו"ר הקונגרס ותלמידו של פרויד הפסיכואנליטיקאי ארנסט ג'ונס הפסיק את ההרצאה לפני שלב הצגת המסקנות, שכן הוא לא היה מוכן להאריך את זמן הצגת המצגת מעבר לזמן המוקצב; כאות מחאה, עזב לאקאן את הקונגרס על מנת לצפות במשחקים האולימפיים שהתקיימו בברלין באותה תקופה. כיום לא נותר עותק מההרצאה המקורית.
לאקאן היה אינטלקטואל פעיל בתקופה שבין מלחמות העולם. הוא יצר קשרים עם אנדרה בריטון, ז'ורז' בטאיי, סלבדור דאלי, ופבלו פיקאסו. הוא פרסם בכתב העת הסוריאליסטי "המינוטאור", והשתתף בקריאה הפומבית הראשונה של ספרו של ג'יימס ג'ויס "יוליסס".
שנות ה-40
במהלך מלחמת העולם השנייה, היה לאקאן מבין החברים היחידים בחברה הפסיכואנליטית של פריז. ב-1940, באופן פורמלי, התפרקה אגודת הפסיכואנליטיקאים של פריז (SPP), בעקבות כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית. לאקאן נקרא לשרת עבור צבא צרפת בבית החולים הצבאי "ואל דה גרייס" שבפריז, שם פעל בשנות מלחמת העולם השנייה. עם זאת, במהלך שנות המלחמה, המשיכו חברי החברה הפסיכואנליטית של פריז בפעולתם כקבוצה בתחום, אך זאת באופן שקט. לאקאן היה אחד החברים הבודדים שנותרו, והוא תרם בעיקר באופן של הוראה ולימוד במסגרות שונות, זאת לצד קבלת מטופלים והדרכת אנליטיקאים באופן פרטני.ראו לדוגמה את הדו"ח של ד"ר לאובה בעלון האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית מתאריך 12 בפברואר 1945. מקטעים מתרגומים לעברית מדו"ח זה ניתן למצוא [כאן].
בתו השלישית, סיביל, נולדה ב-1940. שנה לאחר מכן נולדה ללאקאן בת מחוץ לנישואין בשם ג'ודית (שנשארה עם שם המשפחה בטאיי), מסילביה בטאיי, אשתו בנפרד (מ-1933) של חברו ז'ורז' בטאיי. קיימות ידיעות סותרות לגבי הקשרים הרומנטיים של לאקאן ובטאיי בדרום צרפת של שנות המלחמה. התיעוד הרשמי מראה רק שאשתו מארי-לואיז ביקשה להתגרש אחרי הולדת הבת ג'ודית, ושלאקאן ובטאיי נישאו ב-1953.
בתום המלחמה חידשה אגודת SSP את פגישותיה. בהמשך לעבודתו על שלב המראה ועל מפגשים קבוצתיים, ביקר לאקאן באנגליה למשך חמישה שבועות לצורכי מחקר, שם פגש את הפסיכואנליטיקאים האנגליים וילפרד ביון וג'ון ריקמן. מחקריו של ביון על קבוצות טיפוליות השפיעו על לאקאן, שעסק לאחר מכן בקבוצות לימוד (אשר כינה בשם 'קרטל', ואשר כיום מהווה צורת עבודה מהותית בהכשרה הפסיכואנליטית) כמבנה שעשוי לקדם את העבודה התאורטית בפסיכואנליזה. ב-1949 הציג לאקאן נייר עמדה חדש על שלב המראה בפני הקונגרס השישה-עשר של IPA בציריך.
שנות ה-50
ב-1951 החל לאקאן להעביר באופן פרטי סמינר שבועי בפריז, שבו הציג את "השיבה לפרויד", כדבריו, שהתמקדה בטבע הלשוני של תסמינים פסיכולוגיים. ב-1953 הסמינר זכה להכרה ציבורית והמשיך להתקיים במשך 27 שנים; הסמינר היה בעל השפעה רבה בחיי התרבות בפריז, כמו גם בתאוריות הפסיכואנליטיות וביישום הקליני שלהן.
ב-1953, בעקבות חילוקי דעות על נושא ה"מפגש באורך-משתנה", עזבו לאקאן ורבים מתומכיו את אגודת הפסיכואנליטיקאים של פריז, והקימו קבוצה חדשה בשם "החברה הצרפתית לפסיכואנליזה" SFP (Société Française de Psychanalyse). בעקבות זאת נשללה חברותם של חברי הקבוצה באגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית.
לאקאן היה מרוצה מהקבלה של רעיון "השיבה לפרויד" והדו"ח שלו "התפקוד ותחום הדיבור והשפה בפסיכואנליזה", והחל בקריאה מחודשת בכתביו של פרויד, תוך הדגשת הקשר שלהם לתחומים כגון פילוסופיה בת זמנו, בלשנות, אתנולוגיה, ביולוגיה וטופולוגיה. מ-1953 עד 1964 פעל לאקאן בבית החולים "סיינט אן", שם המשיך להעביר את הסמינרים שלו והציג מקרים של מטופלים שהיו לו. במשך זמן זה הוא כתב מאמרים שרוכזו ב-1966 בספר "Écrits". בסמינר השביעי שלו, "האתיקה של הפסיכואנליזה" (1959-60), הגדיר לאקאן יסודות אתיים לפסיכואנליזה. בסמינרים שלו הוא הגן על מספר עקרונות: לפסיכואנליזה נדרש מעמד של מדע; הרעיונות הפרוידיאניים שינו באופן קיצוני את הרעיונות אודות הסובייקט, הידע והתשוקה; ורק מתוך הפסיכואנליזה ניתן להטיל ספק במדע ופילוסופיה שאינם מספקים.
שנות ה-60
החל משנת 1962, החל משא ומתן מורכב לקביעת מעמדה של החברה הצרפתית לפסיכואנליזה בתוך האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית. הפרקטיקה של לאקאן (ביחד עם נושא ה"מפגש באורך-משתנה", שהיה השנוי במחלוקת) ועמדתו הביקורתית כלפי הפסיכואנליזה הקלאסית, הובילו את האגודה הבינלאומית להתנות ב-1963 את קבלתה של החברה הצרפתית לארגון, בסילוקו של לאקאן מרשימת הפסיכואנליטיקאים שלהם. לאקאן עזב את SFP והקים בית ספר משלו, שנודע בשם "בית הספר הפרוידיאני של פריז" (École Freudienne de Paris). בתמיכתם של קלוד לוי שטראוס ולואי אלתוסר, התמנה לאקאן למרצה ב"בית הספר הפרקטי ללימודים גבוהים" (École Pratique des Hautes Etudes). בינואר 1964 פתח סמינר על "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה". הוא החל לקדם את גישתו הפסיכואנליטית לקהל של עמיתים שהצטרפו אליו מ-SFP.
בשנות ה-60 נקשר שמו של לאקאן, בתודעה הציבורית, עם השמאל הסוציאלי בצרפת. בניגוד לחלק מתלמידיו, אשר קראו למהפכה כחלק מהפגנות הסטודנטים, לאקאן הקדיש חלק משיעוריו כדי להסביר מדוע התוצר של מהפכה הוא כינון אותו הסדר מחדש. לאקאן עצמו לא השתתף בהפגנות, אך כחלק מהדרך בה דבק נתן לכל אחד מתלמידיו להביע עצמו בדרכו שלו. לאקאן ותלמידיו הקימו מחלקה לפסיכואנליזה באוניברסיטת פריז VIII, אשר עד היום מתפקדת כמקום הוראה לפסיכואנליזה לאקאניאנית. ב-1969 העביר לאקאן את הסמינרים הפומביים שלו לפקולטה למשפטים, שם הוא המשיך להעביר את רעיונותיו על תאוריה ופרקטיקה אנליטית, עד לסגירת בית הספר ב-1980.
שנות ה-70
בשנים האחרונות לחייו המשיך לאקאן בסמינרים הידועים שלו. בתקופה זו פיתח את המושגים של ההתענגות האחרת (המכונה גם התענגות נשית) אל מול ההתענגות הפאלית (התענגות לוקלית), והדגיש את המשלב הממשי (réel) כמשלב של הבלתי-אפשרי, לעומת שני המשלבים האחרים - הדמיוני והסמלי. לעבודה מאוחרת זו הייתה השפעה רבה על המחשבה הפמיניסטית, כמו גם על הפוסט-מודרניזם, ועבודתו עד היום מעוררת השראה בפילוסופים והוגים רבים, כמו גם פוליטיקאים וידוענים בתחום זה בצרפת ובעולם.
השפעות
לאקאן נודע בכך שהכריז על עצמו כמי ש"חזר אל פרויד". ההשפעה המרכזית על התפתחות מחשבתו של לאקאן הייתה על-כן הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד שאת מחקריו ומאמריו קרא באדיקות ופירש לאורך כל משך עבודתו ההגותית והפרקטית בקליניקה ובעבודתו בתחום בריאות הנפש כפסיכיאטר. עבור לאקאן, הוראתו של לאקאן אינה רק תאורטית, אלא מגלמת פרקטיקה בעלת השלכות ממשיות אשר יש לעבוד עמה בכדי לשכללה ולפתחה.
בחיפושיו אחרי דרך לכתוב את גילויה של הפסיכואנליזה, עשה לאקאן שימושים בבלשנות הסטרוקטוליסטית של פרדינן דה-סוסיר ובמושגי הסימן, המסמן והמסומן - אם כי בשינויים ופיתוחים מרחיקי לכת, כגון התייחסות ישירה להפרדה האבסולוטית בין מסמן ומסומן המגולמת בקו המפריד ביניהם בנוסחה הסוסיריאנית המפורסמת. כמו כן, ועל מנת לנסות וללכוד משהו מן הממשי או הבלתי אפשרי להיכתב, לאקאן יצר כתיב אלגבראי המבוסס על חוקי הלוגיקה, ששימש אותו לאורך הוראתו ובפיתוח מושגים אשר גזר באופן ישיר מהוראתו של פרויד כגון - פנטזמה, איווי וסובייקט שסוע. מושגים אלו לאקאן כינה במונח מתימה (matheme), תוך קריצה למונח שטבע בן זמנו, אשר ביקר לא מעט בסמינרים של לאקאן, קלוד לוי-שטראוס. כחלק מניסוח המתימות והתקדמות הוראתו, לאקאן התייחס באופן נרחב למתמטיקה, טופולוגיה, וכן אל הרטוריקה והשירה.
לצד הניסיונות של לאקאן להבנות ולהמשיג את התאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית תוך שימוש בכלים המדעיים והמתודולוגיים של תקופתו, ניתן למצוא בהוראתו השפעות של פילוסופים ואנשי הגות רבים, וממגוון תחומים שמקיף כמעט את כל קשת התרבות המערבית.
בתור ההשפעות הפילוסופיות העיקריות על לאקאן ניתן למנות את אריסטו - בעיקר סביב הדיון על האתיקה של הפסיכואנליזה בסמינר השביעי של לאקאן, את היידגר - אותו פגש לאקאן במהלך חייו, ואת הגל - הפילוסוף שמוזכר פעמים רבות ב"כתבים" של לאקאן; בסמינר "ארבעת מושגי יסוד של הפסיכואנליזה" מתאר לאקאן את פיתוח מושג הסובייקט שלו כ"לאקאן נגד הגל".
אל אפלטון פונה לאקאן, לדוגמה, כדי למצוא ב"המשתה" שלו את ראשית התאוריה על ההעברה (בסמינר השמיני של לאקאן, על מושג ההעברה), וכן כדי להציע אלטרנטיבה למיתוס המפורסם של אריסטופאנס המובא שם (בסמינר האחד עשר).
חלק מבין ההוגים שהשפיעו על התפתחות מחשבתו של לאקאן הם אלו שהיו דומיננטיים באטמוספירה התרבותית בה הוא פעל, כשחלקם היו מכרים וידידים אישיים שלו. לאקאן הושפע מהזרם הסוריאליסטי שהתרכז בפריז בשנות השלושים, ואף פרסם מאמר על פרנויה לצד מאמר של סלבדור דאלי בנושא. ללאקאן היו יחסי ידידות עם כמה הוגים מרכזיים המוזכרים בסמינרים שלו - הסוציולוג קלוד לוי-שטראוס, מאבות הסטרוקטורליזם, הבלשנים רומן יאקובסון ואמיל בנבניסט, וכך גם עם הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי.
ההוראה הלאקניאנית
הוראתו של לאקאן התרכזה בעיקר בסמינרים שהעביר תחילה בבית חולים סנט-אן ומאוחר יותר ב- École Normale Supérieure.
הוראתו של לאקאן התרכזה בעיקר בסמינרים שהעביר תחילה בבית חולים סנט-אן ומאוחר יותר ב- École Normale Supérieure. למשל: סמינר I: אודות הכתבים הטכניים של פרויד, סמינר II: האגו בתיאוריה של פרויד ובטכניקה הפסיכואנליטית, סמינר III: הפסיכוזות, סמינר IV: היחס לאובייקט. סמינר V: תצורות הלא-מודע. סמינר VI: האיווי ופירושו. סמינר VII: האתיקה של הפסיכואנליזה. סמינר VIII: העברה. סמינר IX: הזדהות. סמינר X: המועקה. סמינר XI: ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה. סמינר XII: בעיות מכריעות עבור הפסיכואנליזה. סמינר XIII: האובייקט של הפסיכואנליזה. סמינר XIV: הלוגיקה של הפנטזמה. סמינר XV: האקט הפסיכואנליטי. סמינר XVI: מאחר אל האחר. סמינר XVII: ההפכי של הפסיכואנליזה. סמינר XVIII: על שיח שלא יהא ממראית העין. סמינר XIX: או גרוע מכך.. סמינר XX: עוד. על המיניות הנשית. סמינר XXI: הלא פתאים טועים. סמינר XXII: RSI. סמינר XXIII: הסינטום. סמינר L 'insu que sait de l 'une bévue s 'aileà mourre. XXIV הסמינרים של לאקאן ניתנו על בסיס של הרצאות ושיח, הם תומללו בזמן אמת ונערכים בקפדנות על ידי ז'אק אלן מילר. חלקם טרם פורסמו באופן רשמי גם בצרפתית. מרבית הסמינרים פורסמו עד כה בצרפתית, באנגלית ובספרדית, בעברית קיים תרגום רשמי רק לסמינר ה-XX: עוד, על המיניות הנשית (ראה ביבליוגרפיה).
מושגים מרכזיים
איווּי
כבר בתחילת דרכו ניסח פרויד את התלות של בן-האנוש הקטן באחר, עוד מלידתו. אם כן, הסובייקט זקוק לאחר כדי לשרוד, אך תלות זו אינה מוגבלת לסיפוק צרכיו הביולוגיים, ובנקודה מסוימת מתווסף ממד התביעה - הדרישה לסיפוק תביעתו של הסובייקט לאהבה ולהכרה. אך התביעה כשלעצמה אינה עדות לכך שנרשם חֶסֶר, אשר אליבא דלאקאן הוא תוצר של התערבותו של גורם שלישי בתצורת הפונקציה האבהית. הלא אשר האב מכונן בתרחיש האדיפלי הוא לא המסדיר את המשלב של החוק הסמלי: לא האישה הזו (האם), כן לאישה אחרת בעתיד. החוזה הזה אשר כמו נכרת בין בן ואב, מכונן אפשרות למשהו אחר אשר מבוסס על כך שהאם אינה המענה לסיפוק צרכיו ותביעותיו המלאות של הילד, בין אם מדובר בבן או בת. ההסכמה מצד הסובייקט לרשום את חוק האב, לקבל אותו כמה שמכונן אפשרות אחרת, בו-זמנית גם מכונן חֶסֶר מלשון - אובייקט אשר אינו שם, הלך לאיבוד, הוצא מידיו של הסובייקט והונח בממד של האחר הגדול (החברה, הקהילה, השפה, וכו'). ברגע זה, נרשם חֶסֶר, מקום ריק בקונסטיטוציה הנפשית, אשר מכונן את המשלב של סחר חליפין מהסדר הסמלי.
האובייקט אם כן מתפקד כסיבה הדוחפת ומניעה אל עבר משהו אשר הסובייקט מתאווה לו. כך האובייקט פועל כסיבת האיווי (désir). החֶסֶר מדרבן את הסובייקט לנסות ולמלא את האיווי, אם כי ללא הצלחה מאחר שהאיווי מכונן על חסר זה, בדרכים רבות ומגוונות. האיווי נותר פעור תמיד, ולא ניתן להכחידו. עם זאת, ניתן לסתום את המקום הריק אשר מכונן האובייקט, ובכך למעשה נוצרת התענגות עודפת, סותמת, במובנים מסוימים גם חונקת, וזוהי תצורה של חרדה (כאשר משהו מופיע במקום אשר אמור להיות ריק).
האיווי הוא תמיד האיווי של האחר הגדול, משמע - הרצון להיות אובייקט התשוקה של האחר והרצון לקבל ממנו הכרה; הרצון לנכס את אובייקט האיווי של האחר; התשוקה כלפי האחר הראשוני - האֵם - בשלב האדיפלי. כך האיווי הוא מחד האיווי לאובייקט של האחר, ומאידך האיווי להיות אובייקט של האחר. אך למעשה, סובייקט אשר מתמקם כאובייקט של האחר הגדול, של האם, הוא הסובייקט הפסיכוטי אשר אינו רשם את החסר המכונן על ידי החוק הסמלי.
האחר הגדול
לאקאן עושה הבחנה בין "אחר" (באות רישית קטנה, other) (שמקורו בשיר של המשורר הצרפתי בן המאה ה-19 ארתור רמבו), אשר הוא למעשה השלכה של האגו, אחר דמיוני אשר מהווה למשל הדמות במראה או עמית, חבר בין ילדים, ובין "אחר גדול" (באות רישית גדולה, Other), אשר מגלם למעשה אחרות מסדר שונה - ההורים, השפה, התרבות, הסדר הסמלי. יש למונחים אלו מקום מרכזי בהגותו של לאקאן.
כבר במאמרו המכונן על שלב המראה, ניסח לאקאן את התפתחות הסובייקט כתהליך דיאלקטי אל מול "אחרות" שמגלה התינוק בדמותו במראה.
בהמשך ניסח לאקאן את היחס עם האחר דרך כמה מושגים מרכזיים - "הלא-מודע בנוי כשפתו של אחר גדול" היא נוסחה לאקנינית שמדגישה את קיומו הזר והאקסטימי של הלא-מודע במסגרת המנגנון הנפשי.
גם את מנגנון האיווי ניסח לאקאן כ"איווי של האחר הגדול", זאת אומרת כאיווי שנקבע ומוגדר על ידי דרישה מהסובייקט מאת אחר גדול אשר ממוקם ככזה על ידי הסובייקט.
שלושת המשלבים
מושגי מפתח בהגותו של לאקאן הם שלושת המשלבים - הממשי, הדמיוני והסמלי. היחס בין משלבים אלו הוא של קדימה לוגית ולא של קדימה בזמן, זאת אומרת לא מדובר בשלבים התפתחותיים המתרחשים לאורך חיי הילד כך שהם אינם משקפים שלבים בהתפתחות הנפשית, והם כולם תוצר של המפגש גוף-שפה.
'הממשי' אצל לאקאן הוא משלב אשר בו לא מתקיימת הפרדה או הבחנה ברורה בין סובייקט-אובייקט, למעשה מדובר במשלב בו מתקיים סיפוק תמידי של הצרכים ללא מחסורים.
את האנלוגיה הפילוסופית לשלב הזה שואב לאקאן מהגותו של הפילוסוף היווני פרמנידס שטבע את האפוריזם "היש ישנו והאין איננו" כלומר, הוויה אצל פרמנידס היא שלמה, או בניסוחו של לאקאן "בממשי אין חסר". השפה במובנה הסמלי, המשלב הסמלי, היא זו היוצרת חסר במשלב הממשי על ידי הסמלה של אותו דבר אשר לא ניתן להגותו. הממשי הנו נטול מובן, נטול משמעות, וקשור באופן הדוק במה שלאקאן מכנה התענגות.
'הדמיוני' הוא השלב שבו דמותו של התינוק משוקפת על ידי האם המנכיחה את זהותו על ידי ההוראה "זה אתה".
שלב זה, שבו נוצרת אשליית השלמות של 'האני' או 'העצמי', נוצר בתקופה של העדר קואורדינציה פיזית. לפער זה כמה השלכות על ההתפתחות הנפשית: הוא יוצר תחושה מדומה של שלמות הניתנת להשגה, הוא מעומת תדירות עם תחושת הפרגמנטציה, וככזה מהווה מקור לתוקפנות ולקנאה.
השלב הסמלי הוא השלב שבו מערך הקטגוריות של השפה מבנה את עולמו של הסובייקט. בהמשגת ה'סמלי' אצל לאקאן בולטת השפעתו של הבלשן דה-סוסיר ובמובלע גם של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (בהגותו המאוחרת). שני אלו היו שותפים להשקפה כי השפה אינה מייצגת אובייקטים חיצוניים לה אלא 'יוצרת' את האובייקטים על ידי קיטועם מתוך הוויה.
מרכזיותה של השפה אצל לאקאן אינה רק תאורטית והיא מהווה את הבסיס של הקליניקה הלאקאניאנית.
סירוס
העיקרון המכונן כי התשוקה היא תמיד תשוקתו של האחר ניכר גם בדרך בה לאקאן מנסח מחדש את התאוריה של פרויד על ההתפתחות החברתית של הילד, באמצעות עומק התסביך האדיפלי בשנים החמישית או השישית לחייו. לאקאן מסכים עם פרויד שאירוע זה הוא מכריע גם בהתפתחותו הנורמטיבית של הפרט, וגם באטיולוגיה של כל מחלת נפש אפשרית שבאה לאחר מכן. בכל אופן, בניסיון להבין את השלב הזה של התפתחות סובייקטיבית, לאקאן מרחיק את עצמו מההדגשה של פרויד את הפין כאיבר ארוגני בו מרוכזת האנרגיה. לאקאן מדבר באופן שונה על מושג הפאלוס. הדבר העיקרי שאליו מתייחס לאקאן הוא תשוקתה של האם שאותה חש הילד. מאחר שתשוקתו של הילד מובנית על ידי היחסים שלו עם המטפח הראשוני (בדרך כלל האמא בתרבויות המערביות), זוהי הסיבה, לפי לאקאן, שתשוקת האם היא המכרעת בכל אשר יתרחש בתסביך האדיפלי, על מורכבויותיו. בשנתו הראשונה, הילד מקדיש את עצמו לניסיונות חקירה – במה האם חושקת - מהם רצונותיה ותשוקותיה של אמו, וזאת על מנת שהוא יוכל למצב את עצמו כ"פאלוס" בשביל האמא – האובייקט המספק האולטימטיבי. בערך בזמן של שנת החיים החמישית או השישית, האב יתערב, באופן שיסכל ויחסום את השאיפה האדיפלית של הילד. הוויתור שנכפה על הילד, עם השאיפה להיות הפאלוס בשביל האמא, הוא למעשה הסירוס כפי שמגדיר אותו לאקאן, והוא תקף לגבי בנים ובנות גם יחד.
ממשיכי הדרך
השפעתו של לאקאן הייתה ניכרת בעיקר בשדות מחשבה כגון סוציולוגיה, ביקורת תרבות ואומנות ופילוסופיה. הזרם המרכזי של הפסיכואנליזה דחה את לאקאן והשפעותיו ניכרו רק במסגרת חוגים מצומצמים שהוגדרו "לאקאנינים" ואשר החלו לצוץ במקומות שונים בעולם ובעיקר באמריקה הלטינית, צרפת, ספרד, איטליה וישראל. כיום קיים מספר רב של ארגונים לאקאניאנים ברחבי העולם, לרבות האסכולה הלאקאניאנית החדשה (New Lacanian School), ארגון הפסיכואנליזה העולמי (World Association of Psychoanalysis), ורבים נוספים.
השפעה לאקאנינית גדולה ניתן למצוא, בין השאר, אצל הוגים כגון לואי אלתוסר, ז'וליה קריסטבה ואלן באדיו. תרומה חשובה לעניין הגובר בלאקאן שהחל בשנות ה-90 הייתה לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק.
בין ממשיכי דרכו של לאקאן בפסיכואנליזה הם: הפסיכואנליטיקאי ז'אק-אלן מילר, אשר ניהל והקים את האסכולה הלאקאניאנית החדשה לה משויכת הג'יאפ-נלס החברה הישראלית לפסיכואנליזה (GIEP-NLS), אשר פועלת בארץ מזה שנים רבות. חלק מהסמינרים של מילר תורגמו לעברית וראו אור, בין השאר, בהוצאת רסלינג. הפסיכואנליטיקאית קולט סולר, אשר הקימה את הפורום הבינלאומי עם שלוחותיו ונגזרותיו בישראל. הפסיכואנליטיקאית הצרפתייה החשובה פרנסואז דולטו, אשר הייתה בין תלמידיו של לאקאן ומוזכרת בסמינרים שלו. הפסיכואנליטיקאית הצרפתייה מישל מונטרלה, אשר ספרה מתורגם בימים אלו לעברית. הפסיכואנליטיקאי המצרי מוסטפא ספואן, אשר מהווה דמות חשובה בפסיכואנליזה בשפה הערבית. הפסיכואנליטיקאי היהודי התוניסאי ג'רארד חדאד. ועוד רבים אחרים.
הפילוסוף הישראלי ישי מבורך, מבסס חלקים נרחבים מן התאולוגיה אותה הוא מציג, על יסודות לאקאנינים מובהקים.בטרילוגיית ספרים שיצאה לאור בהוצאת "רסלינג": תאולוגיה של חסר [2016]; היהודי של הקצה [2018]; ארון העדות [2019].
בישראל כיום, קיימים כמה מרכזים פעילים ללימודי לאקאן-פרויד באוריינטציה קלינית לא-אקדמית. רוב המרכזים קשורים לאסכולה הלאקאניאנית האירופאית ומקיימים אחת לכמה חודשים מפגשים וסמינרים עם מרצים ואורחים מחו"ל. ראוי לציין כי המסלול להכשרה לאקאניאנית אינו מסלול אקדמי במהותו, וכך גם נהוג ברחבי העולם. בעוד ניתן ללמוד תואר באוריינטציה לאקאניאנית, ההכשרה הפסיכואנליטית הלאקאניאנית המובהקת היא דרך אנליזה פרטנית, ומשום כך מוסדות הלימוד באוריינטציה הקלינית, בהתאם להכוונתו של לאקאן עצמו ובהמשך לאוריינטציה אשר התווה פרויד, אינם מניחים את הדגש על לימוד אקדמי.
ביקורות
הפסיכואנליזה בכלל וזו של לאקאן בפרט היו ועודן נתונות לשלל ביקורות מכיוונים ומדיסציפלינות שונות.
מרבית הביקורות כנגד לאקאן טוענות כי סגנונו עמום, ואינו חד משמעי. ידועה התייחסותו המפורסמת של לאקאן לגבי ה"כתבים" (Écrits) שלו (אוסף מאמרים עב כרס מתחילת שנות הוראתו), ש"נכתבו שלא על מנת שיבינו אותם, אלא על מנת שיקראו בהם". גישתו הרדיקלית של לאקאן לשפה, השימוש השונה שהוא עושה במינוחים שגורים והתייחסותו להיבט הסמלי שבשפה ולהיבטים הדמיוניים שהיא מייצרת הם מסובכים וכמעט לא נגישים לקריאה, אלא מצריכים לימוד מקיף ורחב.
נועם חומסקי שפגש את לאקאן מספר פעמים הגדיר את לאקאן כ"משעשע ושרלטן המודע לעצמו". בספרם "נונסנס אופנתי" תוקפים אלן סוקאל וג'ין בריקמונט את השימוש שעשה לאקאן במושגים מתוך המתמטיקה וטוענים כי הם במקרה הטוב מיותרים ובמקרה הרע מוטעים ותוצר של בורות. ראו דוגמה בערך בקבוק קליין.
עם זאת יש לציין שלאקאן עשה שימוש מושאל באלגברה על מנת שזו תקרב את הפסיכואנליזה למשלב הסמלי, ועל ידי כך תמנע אי-הבנות אפשריות שמקורן בפרשניות מוטעות אשר נובעות מהשפעתו של המשלב הדמיוני, אליו התייחס לאקאן רבות בהוראתו.
כתביו שתורגמו לעברית
טלוויזיה, תרגום: בן-ציון בן-משה, כפר-סבא: חנות הספרים, 1991.
אני מדבר אל הקירות, שיחות בקפלה של סנט-אן. רסלינג, 2000.
הסמינר ה-20 (1973-1972) - עוד, רסלינג, 2005. מהדורה שנייה: 2020.
על שמות האב, רסלינג, 2006.
ניצחון הדת / נאום לקתולים, רסלינג, 2008.
מהי הוראתי, רסלינג, 2008.
כתבים, Ecrits, תרגום: נועם ברוך, רסלינג 2015.
לקריאה נוספת
דילן אוונס מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, רסלינג, 2005.
אלן ואנייה, לאקאן, רסלינג, 2004.
סלבוי ז'יז'ק, התבוננות מן הצד: מבוא לז'אק לאקאן דרך תרבות פופולרית, רסלינג, 2005.
סלבוי ז'יז'ק, לאקאן עם היצ'קוק, רסלינג, 2005.
מלקולם בואי, לאקאן, דביר, 2005.
.
מרקו מאואס, פרויד עם לאקאן, רסלינג, 2007.
יצחק בנימיני, השיח של לאקאן, רסלינג, 2009.
ז'אק אלן מילר, בדרכו של לאקאן, כתר, 2002.
ז'אק-אלן מילר, הפירוש הלאקאניאני, רסלינג, 2009.
ז'אק-אלן מילר, הסימפטום הלאקאניאני, רסלינג, 2010.
ז'אק-אלן מילר, האיווי של לאקאן. רסלינג, 2006.
מרקו מאואס, אהבה היא תמיד של שם - פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר, רסלינג, 2014.
אליזבט רודינסקו, ז'אק לאקאן, ביוגרפיה, רסלינג, 2016.
רות רונן, לאקאן עם הפילוסופים, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2016
קישורים חיצוניים
NLS - האסכולה הלאקאניאנית החדשה, האסכולה האירופית, אחת משבע האסכולות החברות בארגון העולמי לפסיכואנליזה (WAP).
GIEP - החברה הישראלית באסכולה הלאקאניאנית החדשה (NLS).
רשת לאקאניאנית - סקציה קלינית ללימודי פסיכואנליזה לאקאניאנית בישראל.
פרויקט דורa - סקציה קלינית ללימודי פסיכואנליזה לאקאניאנית בישראל.
אתר מקיף על לאקאן
ז'אק לאקאן, באנציקלופדיה לפילוסופיה באינטרנט
דליה וירצברג-רופא, ז'אק לאקאן - מבוא ומושגי יסוד, אימגו
פורום תל אביב של הפורום הבינלאומי של השדה הפרוידיאני
איווי/חֶסֶר באתר האנציקלופדיה של הרעיונות
הערות שוליים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פריז
קטגוריה:סגל אקול נורמל סופרייר
קטגוריה:סגל בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה
קטגוריה:סטרוקטורליזם
קטגוריה:פסיכואנליטיקאים צרפתים
קטגוריה:פסיכיאטרים צרפתים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1901
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1981 | 2024-08-25T01:55:34 |
זיכרון הבזק | שמאל|ממוזער|250px|זיכרון הבזק בעל חיבור USB
זיכרון הֶבְזֵק (Flash memory) הוא סוג זיכרון בלתי נדיף המאפשר כתיבה וכתיבה חוזרת.
רקע
זיכרון ההבזק הראשון פותח בשנת 1984 במעבדות חברת טושיבה היפנית והשימוש המסחרי הראשון בטכנולוגיה הוצג על ידי חברת אינטל האמריקאית בשנת 1988. בשנת 2008 היה המוצר הפופולרי למשתמש הממוצע בעל נפח זיכרון של 32GB–2GB, אף על פי שבשוק הוצעו גם זיכרונות בנפח של עד 256GB שמחירם עדיין היה יקר. טכנולוגיות כמו מצלמות דיגיטליות, נגני MP3 ומכשירי דיסק און קי עושים שימוש נרחב בשבבי זיכרון הבזק, בעיקר בשל היתרון שבשמירת המידע ללא מקור חשמל, נפחו הפיזי הקטן ביחס לנפח המידע ובזכות העמידות הגבוהה יחסית שלו לטלטלות, בניגוד לדיסק קשיח.
זיכרון הבזק הראשון היה מסוג NOR, שזמני הכתיבה והמחיקה שלו ארוכים. למרות זאת, היה לו ממשק כתובת/מידע (זיכרון) מלא, המאפשר גישה ישירה לכל מקום. כמו כן, זיכרון NOR יכול לעבור 10,000 עד 100,000 מחזורי מחיקה במהלך חייו. מאוחר יותר פותח זיכרון ה-NAND, בעל מהירות מחיקה וכתיבה גבוהה יותר, צפיפות גדולה יותר, ומחיר נמוך משל ה-NOR ביחס לנפח. ממשק הפלט/קלט שלו מאפשר רק גישה סדרתית למידע. נתונים אלה הופכים אותו מתאים להתקנים בעלי נפח אחסון גדול. זיכרון הבזק מבוסס NAND הוביל לפיתוחם של מספר פורמטי מדיה נשלפת קטנים יותר, כמו MMC, Secure Digital ו-Memory Stick.
מנגנון פעולת זיכרון הבזק
להבדיל מזיכרון EEPROM, מחיקה וכתיבה לזיכרון הבזק מתבצעת בבלוקים בגדלים של עשרות קילו-בית ולעיתים אף מאות. משמעות הדבר היא שעל מנת לכתוב סיבית בודדת, יש לקרוא את כל הבלוק שמכיל את הסיבית לתוך זיכרון גישה אקראית, לשנות את הסיבית שם, למחוק את תוכן הבלוק כולו בזיכרון ההבזק, ואז לכתוב את הבלוק כולו חזרה לזיכרון ההבזק. בגלל מגבלה זו לא ניתן להשתמש בזיכרון הבזק כתחליף לזיכרון גישה אקראית, אם כי השימוש בזיכרון הבזק כתחליף לזיכרון לקריאה בלבד מקובל מאד.
גם באמצעי אחסון כמו דיסקים הגישה לתוכן מתבצעת בבלוקים, ולכן זיכרון הבזק מתאים מאוד כאבן בניין ל"דיסק מצב מוצק" (Solid state drive) שאינם דיסקים כלל, אך מדמים כלפי המחשב התנהגות דמוית דיסק, עם ביצועים טובים יותר בכמה סדרי גודל.
זיכרון הבזק מבוסס על תאים הבנויים מטרנזיסטורי MOSFET, בדרך כלל מסוג nMOS, הנמצאים במערכים. לכל טרנזיסטור (תא) יש כתובת המוגדרת על פי מספר הטור ומספר השורה.
שלוש הפעולות הבסיסיות של התא הן כתיבה, קריאה ומחיקה. מנגנון הפעולה בין כתיבה ומחיקה בטרנזיסטור של זיכרון הבזק מבוצע על ידי שינוי מצב של שכבה מבודדת בשער (Gate) הטרנזיסטור הנקראת "שער צף" (Floating Gate), הנקראת כך מכיוון שהיא מבודדת. ניתן לטעון את השער הצף באלקטרונים או לפרוק אותם (במצב המחיקה) ממנה באמצעות תופעת המנהור הקוונטי או באמצעות הזרקת אלקטרונים חמים. נוכחות או היעדר מטען בשער הצף משפיעים על מתח הסף של ה־MOSFET. דבר זה מאפשר למכשיר לייצג מצבים בינאריים (0 ו-1) – תלוי אם השער הצף מכיל מטען או לא. מכיוון שהשער הצף הוא מבודד, מטענו לא משתנה עם ניתוק מקור המתח חשמלי, מה שהופך את הזיכרון לבלתי נדיף. ישנם תאי Single Level שבהם ניתן לאחסן סיבית אחת, ותאי Multi Level שבהם ניתן לאחסן כמה סיביות.
עיקרון פעולת זיכרון הבזק Single Level
בתהליך הכתיבה, הפעלת מתח גבוה בשער בשילוב מתח גבוה במקור (Source) יביא ליצירת תעלה בין המקור לשפך (Drain) וליצירת אלקטרונים חמים אשר בשל שדה חשמלי גבוה בין השער לתעלה, יעברו מנהור לתוך השער הצף והוא יטען במטען שלילי בשל האלקטרונים הכלואים בו. המטענים השליליים הכלואים בשער הצף לא מאפשרים לפתוח את התעלה בין המקור לשפך במתח הסף הרגיל המאולץ על שער הטרנזיסטור (מתח סף הוא המתח הפותח את התעלה בטרנזיסטור), דבר שלא מאפשר למתג את הטרנזיסטור במתח זה.
בתהליך הקריאה, מופעל מתח סף בשער בשילוב מתח רגיל במקור. אם התעלה תיפתח ותתבצע הולכת מטען בין המקור לשפך, סימן שאין מטען כלוא בשער הצף – 0 בינארי. אם אין הולכה בין המקור לשפך באילוץ מתח הסף על השער, כלומר שהתעלה סגורה ואין מיתוג, סימן שיש מטען כלוא בשער הצף – 1 בינארי. תהליך המחיקה מתבצע באותו אופן, אך בממתחים הפוכים, כך שהמטענים שעברו מנהור ונכלאו בשער הצף יעברו מנהור בכיוון ההפוך ויחזרו למצע ובכך השער הצף יפרק מהמטען שהיה כלוא בו.
עיקרון פעולת זיכרון הבזק Multi Level
בעידן נתוני העתק (Big Data) הביקוש הגובר למידע ולאחסונו דורש זיכרון בעל קיבולת גבוהה ובעל ממדים קטנים, דבר שיצר את המוטיבציה לתכנון ופיתוח זיכרון Multi Level בעל תאים המכילים יותר מסיבית אחת. בתחילה ניסו להגדיל את גודל התא על ידי שימוש בטכנולוגיה היוצרת מספר רמות של מתחי סף התואמים רמות שונות של טעינת השער הצף אך טכנולוגיה זו נתקלה בקשיי אמינות בשל חפיפות חלקיות במתחי הכתיבה והמחיקה של הסיביות, דבר שהוביל לאיבוד מידע ולשגיאות. הודות לטכנולוגיית "הזרקת מוביל חמה" התאפשר לבנות תאים המכילים מספר סיביות ובאמינות גבוהה.
טכנולוגיה נוספת לפעולת שתי סיביות בתא מבוססת על שער צף הבנוי משלוש שכבות כעין "סנדוויץ'", הכולל שכבת ניטריד בין שתי שכבות של תחמוצת צורן. שכבת הניטריד מבודדת מאוד ואינה נותנת למטען הכלוא לנוע לאורך השער הצף. טכנולוגיה זו מפרידה בין שתי פינות של שער הצף, כך שכל פינה תאוחסן סיבית אחת, וכן נוצר תהליך בו מקור ושפך מתחלפים בתפקידיהם – המקור הופך לעיתים לשפך, כתלות בכיוון הממתח. אותו הדבר מתרחש גם בשפך. אם מספקים מתח גבוה לשער ובין המקור לשפך, מטען יכלא באמצעות זרם מנהור באחת הפינות שבשכבת הניטריד, בהתאמה לכיוון הזרם. ממתח הפוך יגרום ליצירת זרם לצד הנגדי ומטען יכלא בזרם מנהור בצד הנגדי של השער הצף. השער הצף המבודד יגרום למטען להישאר משני צדי התא ללא תזוזה בין הצדדים. באופן זה אפשר לכתוב שתי סיביות בתא אחד. קריאת כל צד בתא תעשה על ידי מתח סף רגיל בשער ובמקור או בשפך בהתאמה, כתלות בצד אותו מעוניינים לקרוא. כדי לקבוע אם סף הערך הוא 1 או 0, נהוג להשוות את המתח המתקבל (אחרי הפיכת הזרם למתח באמצעות נגד) עם מתח ייחוס. השוואה עם מתח הייחוס מאפשרת לקבוע את ערך התא (אם המתח הוא מתחת למתח שנקבע אז התא מייצג 1, אם המתח הוא מעל מתח שנקבע אז התא מייצג 0).
ראו גם
Solid state drive
כונן הבזק
קישורים חיצוניים
כרטיסי זיכרון, ניר נוסבאום, "נענע"
הערות שוליים
קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים | 2024-10-07T21:06:50 |
פקס | שמאל|ממוזער|250px|פקס מתוצרת פיליפס
פקס (קיצור של פקסימיליה או טלפקסימיליה) היא טכנולוגיה לתקשורת-רחק (טלקומוניקציה) אשר משמשת להעברת העתקי מסמכים, בעיקר על ידי מכשירים מתאימים אשר פועלים דרך רשת הטלפון. מקור המילה פקס הנוהגת היום, היא מלטינית - fac simile שפירושו "עֲשֵׂה באופן דומה", כלומר להעתיק באופן מוחלט למקור. המילה קוצרה מפקסימילה ל-פקס. מכשירי פקס הפכו לנגישים כלכלית ופופולריים מאוד בשנות ה-80 של המאה ה-20. הם מעבירים דף (מודפס או כתוב ביד) אחד או יותר בדקה אחת, בשחור-לבן ברזולוציה של 200 נקודות לאינץ' (200 dpi). קצב ההעברה הוא 14.4 Kbps או מהר יותר. תבניות התמונה המועברות נקראות "ITU-T (לשעבר CCITT) קבוצת פקס 3 או 4".
הטכניקה עליה הפקס מבוסס הומצאה ב-1929 על ידי רודולף הל (Rudolf Hell).
אופן הפעולה
הפקס הבסיסי ביותר מעביר מידע רק בשחור-לבן. הדף המקורי נסרק ברזולוציה של 1,728 פיקסל לשורה ו-1,145 שורות לדף (גודל של דף A4). המידע הגולמי המתקבל נדחס על ידי שימוש בקוד הופמן מותאם, היעיל לטקסט כתוב, אשר משיג פקטור דחיסה ממוצע בסביבות ה-20.
לרוב, דרושות 10 שניות לשדר דף, לעומת 3 דקות שהיה לוקח לשלוח את אותו מידע בצורה לא דחוסה של 1,728 על 1,145 ביטים במהירות של 9,600 ביטים לשנייה. שיטת הדחיסה משתמשת בקוד הופמן על רצפי שחור ולבן בשורה אחת של סריקה, ולכן נקראת "חד-ממדית". שיטות דחיסה "דו-ממדיות" משתמשות בעובדה ששתי שורות סרוקות סמוכות לרוב דומות למדי, וכן חוסכות רוחב פס על ידי קידוד של ההבדלים ביניהן בלבד.
ישנן מספר מחלקות פקס שונות, כולל מחלקה 1, מחלקה 2 ו-CAS של אינטל.
מכונות פקס משתמשות במספר טכניקות אפנון של קווי טלפון. הן נבחרות בזמן "לחיצת היד" של הפקס-מודם (handshake). כיום, רק האפנון המהיר 14,400 ביט לשנייה נמצא בשימוש, למרות שרוב המכונות תומכות גם בקצבי תעבורה נמוכים יותר, לצורך "תמיכה-לאחור".
שיטת אפנון 9,600 ו-14,400 ביט לשנייה מנצלת את אפנון 9,600 של trellis.
שיטת אפנון 2,400 ו-4,800 ביט לשנייה מנצלת את אפנון ה-PSK.
שיטת אפנון 7,200 ו-9,600 ביט לשנייה מנצלת את אפנון ה-QAM.
היסטוריה
הממציא הסקוטי אלכסנדר ביין (Alexander Bain) היה הראשון שהוציא פטנט על גרסה ראשונית וניסיונית של הפקס, בשנות ה-40 של המאה ה-19, עוד לפני המצאת הטלפון. הוא השתמש בידע שלו על שעוני מטוטלת חשמליים כדי להפיק מכניזם הסורק שורה אחר שורה קדימה ואחורה.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 פיתח הפיזיקאי האיטלקי ג'יובאני קאסלי את מכשיר הפנטלגרף , גרסה מוקדמת של מכשיר הפקס, שאיפשר לראשונה שליחה של תמונות באופן מסחרי, גם אם עדיין בקנה מידה קטן. בשנת 1865 השיק קאסלי שירות של שליחת הודעות בין ליון ופריז.
בתחילת המאה ה-20 חלה התקדמות טכנולוגית בכמה אופנים שונים במקביל, שיצרה בתוך כמה עשורים שדרוגים רבים לטכנולוגיה הראשונית מהמאה הקודמת. בשנות ה-20 פותחה טכנולוגיה לשליחת תמונות באמצעות גלי רדיו, כמו מפות מזג אוויר.
המכשיר הגיע לצורתו הנוכחית פחות או יותר, לפני שנת 1945, כאשר כוחות הברית במלחמת העולם השנייה, השתמשו בו להעברת מפות ותרשימים בשדה הקרב, אולם עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים סבל הפקס מפרדוקס הביצה והתרנגולת: כל עוד לא היו מספיק מכשירי פקס, איש לא קנה אחד. המצב הוחמר בגלל העדר סטנדרטים. בשנות ה-60 החלו חברות שונות לשווק מכשירי פקס כתחליף זול לטלפרינטר.
הבעיה נפתרה רק כאשר יצא התקן של Group 3 של איגוד הטלקומוניקציה הבין-לאומי, שהתקבל על כל התעשייה והחל את תהליך התפשטות הפקס. תהליך זה היה מהיר מאוד מסוף שנות ה-80 עד לסוף שנות ה-90, אז החל השימוש ברשת האינטרנט לתפוס תאוצה ונעשו ניסיונות לשלב את הפקס עם רשת האינטרנט, כולל שליחת פקסים ישירות מהמחשב, ואחר כך גם קישור בין דואר אלקטרוני לפקס.
במאה ה-21
בתחילת המאה ה-21 הייתה ירידה של 50% בשימוש במכשירי פקס בעולם, תוך שנים ספורות, בעקבות העלייה המהירה בשימוש בדואר אלקטרוני כתחליף לפקס. עם זאת גופים ממשלתיים ועסקים רבים המשיכו להשתמש בפקס, חלקם כערוץ בלעדי למסירת טפסים והודעות מצד לקוחות.
החל מהעשור השני של המאה ה-21 התמעטו מספר האנשים אשר עושים שימוש ביתי בפקס. בישראל משתמשים שהמשיכו להשתמש בפקס באו בקרב אוכלוסיות שלא היו מעוניינת לעשות שימוש ברשת האינטרנט. בעיקר בקרב קשישים ומהקהילה החרדית. בשנת 2014 העלתה לראשונה חברת הכנסת סתיו שפיר הצעת חוק שתחייב את משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, חברות התקשורת והתשתיות לקבל את פניות הציבור באמצעות דואר אלקטרוני ולהפסיק לחייב את הפונים במשלוח מסמכים במכשיר הפקס. ביוני 2015 ועדת שרים לחקיקה אישרה את הצעת חוק "ממשל ללא נייר" שהגיש ח"כ מיקי לוי, לפיה משרדי הממשלה וגופים ציבוריים המתוקצבים על ידה יחויבו להתקשר עם ספקים באמצעות דואר אלקטרוני. ביולי 2018 התקבל לבסוף חוק פנייה לגופים ציבוריים באמצעי קשר דיגיטליים המחיייב כל גוף ממשלתי, כולל קופות-החולים, לקבל מסמכים בדואר אלקטרוני.
בשנת 2018 דווח ברחבי העולם קיימים עדיין למעלה מ-45 מיליון מכשירי פקס, המשומשים על ידי ממשלות, חברות עסקיות ואנשים פרטיים, ודרכם מועברים למעלה מ-17 מיליארד פקסים מדי שנה.
פקס מחשב אוטונומי
פקס מחשב מודרני יכול להתחבר למדפסת או מכונה רב-תכליתית, על ידי שימוש בשתי יציאות USB, כדי לשלוח, לקבל ולהדפיס פקסים (ללא צורך במחשב).
אפשרות שנייה היא להשתמש בתוכנת פקס לצורך שליחת פקס. ישנו מגון רחב של תוכנות פקס או שירותי פקס אונליין.
תוכנות פקס יעילות, במיוחד כאשר רוצים לשלוח כמות גדולה של פקסים לרשימות דיוור.
חלופות
חלופה מודרנית לשליחת פקסים היא שליחה של דואר אלקטרוני עם או בלי קובץ תמונה אחד או יותר כקובץ מצורף. חלופה זו מאפשרת צבעוניות ויתר גמישות ברזולוציית המידע. שיטה זו אינה דורשת מהמשתמשים התקנת מכשירים סורקים או מדפיסים ויכולת להפעילם. היא חסכונית, מהירה ובטוחה יותר מפני פריצות. לכן הפקס הולך ויוצא מהשימוש בעולם המודרני.
שירותי פקס לדואר מאפשרים להחליף את מכונת הפקס בשירות אשר מספק מספר פקס. בשיטה זו הפקס מגיע ישירות לתיבת הדואר האלקטרוני, בדרך כלל כקובץ PDF ואין צורך כלל במכונת פקס.
ראו גם
טלגרפיה
טלפון סלולרי
קישורים חיצוניים
המצאת הפקס, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טכנולוגיה תקשורתית
קטגוריה:מכשירי חשמל משרדיים
קטגוריה:מכשירי חשמל ביתיים
קטגוריה:טלפוניה
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: המצאות
קטגוריה:טכנולוגיות מיושנות | 2024-04-01T23:40:41 |
פרל הארבור | שמאל|ממוזער|250px|פרל הארבור - אתר היסטורי לאומי בארצות הברית
פרל הארבור (Pearl Harbor; מאנגלית: "מעגן הפנינים") הוא מפרץ באי אואהו אשר בהוואי, מערבית להונולולו. חלק גדול מהמעגן ומהאדמות שסביבו הוא בסיס מים עמוקים של הצי האמריקני המאוכלס על ידי מפקדות צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית.
בפרל הארבור תקפו היפנים את הצי האמריקאי – המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. אירוע זה גרם לארצות הברית להצטרף למלחמת העולם השנייה.
פרל הארבור הוכרז כאתר היסטורי לאומי (National Historic Landmark) בארצות הברית.
קרב מידוויי
קרב מידוויי הוא קרב חשוב בזירה הפסיפית במלחמת העלם השנייה, שהתקיים בין 3 ל-7 ביוני 1942, שישה חודשים לאחר המתקפה על פרל הארבור, וחודש לאחר הקרב בים האלמוגים. חיל הים האמריקאי הנחיל מפלה לצי היפני וההיסטוריון הצבאי, ג'ון קיגן, כינה אותה "המתקפה המרשימה וההחלטית ביותר בהיסטוריה של הלוחמה הימית".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הוואי: גאוגרפיה
קטגוריה:אואהו
קטגוריה:ארצות הברית: מפרצים
קטגוריה:בסיסי צבא בארצות הברית
קטגוריה:בסיסי צי ארצות הברית | 2024-09-06T09:31:28 |
מחסום דם-מוח | ממוזער|250px|מחסום דם מוח
שמאל|ממוזער|250px|חלק מרשת נימי הדם המספקים מרכיבים חיוניים לתאי המוח
מחסום דם־מוח (באנגלית: Blood-Brain Barrier, ובראשי תיבות: BBB) הוא מונח המתאר את התכונות הספציפיות של כלי הדם הקטנים המספקים דם למערכת העצבים המרכזית: נוצר כעין "מחסום" סלקטיבי המאפשר מעבר חומרים ותאים בין מערכת הדם למוח.
כלי הדם מובילים דם מהלב לכל רקמות הגוף, ובו מצוי חמצן וחומרי תזונה לרקמות, תוך טעינת פחמן דו-חמצני ופסולת מטבולית מתאי הגוף. הדם נושא איתו לרקמות גם הורמונים המעבירים אותות חיוניים, וכן תאים של המערכת האימונולוגית הפועלים ברקמות. מערכת כלי הדם בנויה כעץ של עורקים בקוטר הולך וקטן, עד שהם הופכים לרשת של נימיות דרכן נעשית הפרפוזיה (חילוף הגזים והחומרים עם הרקמה); בהמשך מערכת הורידים מפנה את הדם מן הרקמות. לכל מקטע של כלי דם יש תכונות שונות מעט, בהתאם לדרגת ההסתעפות שלהן, ובהתאם לרקמה בה הם נמצאים ואותה הם מספקים.
"מחסום הדם-מוח" הוא מונח המשמש לתיאור התכונות הייחודיות של מערכת הנימיות במערכת העצבים המרכזית: זו מערכת רציפה של כלי דם בה התאים צמודים זה לזה ב-tight - junctions, לכן אין מעבר של מולקולות ותאים דרכם. תכונות הקרום של התאים המצפים את כלי הדם מאפשרות פיקוח הדוק על מעבר של מולקולות, יונים ותאים בין הדם לתאי המוח. דופן הנימיות בנויה משני סוגי תאים: תאי אנדותל המייצרים את דופן כלי הדם, ותאי תמיכה. תכונות המחסום מתבטאות בעיקר בתאי האנדותל בדמות חלבוני טרנספורטרים ספציפיים, והן מושפעות ומתוחזקות על ידי מערכת יחסי גומלין עם תאי התמיכה, תאי גליה ותאים של המערכת האימונולוגית. אסטרוציטים הם תאי גלייה שתומכים ביוכימית בתאי האנדותל, שבונים את "מחסום הדם-מוח".
תפקיד המחסום דם-מוח
מטרתו של מחסום הדם־מוח היא הגנה על רקמות המוח מפני מזהמים או נוגדנים ושמירה על הרכב הנוזל שבו נמצאים הנוירונים:
שמירה על ההרכב היוני ועל חומרי ההזנה של המוח
המחסום דם-מוח שולט בהרכב הסביבה של תאי העצב באמצעות תעלות יונים וטרנספורטרים בקרום תאי האנדותל המעבירים חומרים באופן מבוקר. פיקוח זה מאפשר שימור של ריכוזי יונים מדויקים, הדרושים לפעילות החשמלית של תאי העצב והסינפסות שלהם. לדוגמה, ריכוז האשלגן בנוזל השידרה והנוזל החוץ תאי של המוח מוחזק באופן מהודק בין 2.5 - 2.9 mM. בהשוואה, ריכוז יון האשלגן בפלסמה יכול להגיע גם ל-4.5mM, ולהשתנות מעט בעקבות מאמץ פיסי או ארוחה. גם ריכוז יונים כמו סידן ומגנזיום - מפוקח בטווח צר בשל חשיבות הריכוז המדויק לפעולת תאי העצב.
פיקוח על רמות המוליכים העצביים
המוליכים העצביים במערכת העצבים המרכזית הם לעיתים קרובות מולקולות המשמשות בתפקידים שונים גם ברקמות אחרות של הגוף. מחסום הדם-מוח שומר על ריכוזי חומרים אלה במוח בנפרד מאלה שבפלסמה. לדוגמה, הפלסמה יכולה להכיל לעיתים ריכוזים גבוהים של חומצת האמינו גלוטמט, בעיקר אחרי אוכל. גלוטמט במוח משמש מוליך עצבי מעורר, אבל עליה בריכוזו בסביבת תאי עצב היא אירוע היכול להתרחש במקרים של נזק מוחי מטראומה או הפרעה באספקת הדם גורמת לתאי העצב נזק נוסף . מחסום הדם-מוח מונע את ההשפעה הטוקסית של עודף גלוטמט על תאי העצב, בתנאים נורמליים.
מניעת מעבר של מולקולות גדולות וטוקסינים לנוזל השידרה
נוזל השידרה (CSF) נוצר מהפלסמה בתהליך של פילטרציה בפלקסוס הכורואידלי , המסלק מהנוזל חלבונים שאינם נדרשים במוח. תהליך זה מייצר נוזל שידרה עם ריכוז חלבון נמוך מאד, ביחס לפלסמה. בנוסף לחלבונים, המחסום מסנן החוצה מולקולות גדולות אחרות העלולות להזיק לרקמת המוח.
התפתחות מחסום הדם
מחסום הדם-מוח מתפתח עוד לפני הלידה. מחקרים מראים כי תאים מסוג פריציטים שתרומתם מכרעת להתפתחות מחסום הדם-מוח, מופיעים כבר בשלבי ההתפתחות העובריים. בנוסף לכך מחקרים שנעשו בעכברים מראים שמחסום הדם-מוח יעיל בעוברים. ההנחה כיום היא שמחסום הדם-מוח בתינוקות שזה עתה נולדו קיים ופעיל, אך מרכיבים מסוימים בו ממשיכים להתפתח גם לאחר הלידה.
בזקנה המחסום מידלדל ופגיעות המוח גדלה. לחץ דם מוגבר גורם אף הוא לירידה ביעילות המחסום.
תנאי המעבר של חומרים דרך המחסום
חלק מהחומרים יכולים לעבור את מחסום הדם־מוח ואחרים לא.
מולקולה חייבת להיות קטנה מספיק או מסיסה בשומן כדי לחדור דרך הנימים ודרך תאי האנדותל העוטפים אותם.
מולקולות מסיסות במים אינן יכולות לעבור את מחסום הדם־מוח.
יוצאות דופן הן מולקולות המשתמשות במנגנון ביולוגי הנושא אותן אל תוך המוח. עליהן נמנות החומצות הארומטיות הדרושות לייצור מוליכים עצביים.
דוגמה למולקולות העוברות את המחסום: אתנול היא מולקולה מסיסה בשומן, ולכן עוברת את המחסום דרך קרום התאים השומני וגורמת לתופעת השכרות. באופן דומה, מולקולות THC (החומר הפעיל בקנביס) מסיסות בשומן וחודרות בקלות יחסית את המחסום, וגורמות לתופעות האופייניות.
ישנם אזורים במוח שאליהם חודרים חומרים מסוימים ביתר קלות. חשוב בעיקר האזור האחראי על הקאה וזיהוי רעלים, Area postrema, שמסיבות ברורות חייב להיות רגיש לכלל החומרים הנכנסים לגוף.
השלכות רפואיות
מצבים בהם יש פגיעה במחסום דם-מוח
קיימים מצבים רפואיים רבים העלולים לפגוע או להוריד את היעילות של המחסום, ובכך לאפשר חדירה של חומרים מזיקים לרקמת המוח. ניתן לחלק את המצבים האלה לחריפים, או למחלות כרוניות של מערכת העצבים.
מצבים חריפים הגורמים לפגיעה במחסום דם-מוח
דלקות כמו דלקת קרום המוח או אנצפליטיס ויראלית.
גידולים ממאירים של המוח.
חבלות ראש.
פגיעות בכלי דם הגורמות לשבץ.
מצבים כרוניים הגורמים לפגיעה במחסום דם-מוח
אפילפסיה.
סכרת לא מאוזנת.
לחץ-דם מוגבר.
מחלות ניווניות של מערכת העצבים כמו אלצהיימר או מחלת פרקינסון.
הקושי בהחדרת תרופות למוח
התרופות שאנחנו מקבלים, בין אם בטבליות הנספגות דרך מערכת העיכול ובין אם במתן תוך-ורידי מגיעות למחזור הדם. כאשר יש צורך לטפל בבעיות במוח, המחסום דם-מוח מונע מתרופות מסוימות להגיע אל איבר המטרה, המוח, דרך מחזור הדם, דבר המסבך מאד את הטיפול. המחקר הפרמקולוגי מנסה להתגבר על המגבלה הזו על ידי שינוי במבנה המולקולרי של התרופות, בדרך כלל על ידי הפיכתן מסיסות בשומן, באופן שיוכלו לחדור.
שיטות חדשות נוספות הנמצאות בפיתוח הן בספריי לאף, קשר למולקולות נושאות או הפרעה ממוקמת למחסום לצורך החדרת התרופה
המחקר
את מחסום הדם־מוח גילה החוקר הגרמני פאול ארליך בסוף המאה ה־19. הוא הזריק חומר בצבע כחול לגופה של חולדה, ומצא שהצבע התפשט לכל רקמות הגוף מלבד לרקמות המוח. מאוחר יותר התברר כי כדי לחדור למוח, על מולקולה לעבור מחסום שאינו חלק מהמוח עצמו, אלא נובע ממבנה הנימים הצפופים, שבין התאים העוטפים אותם אין חללים.
קישורים חיצוניים
דניאל בן-הלוי, האם לתינוקות יש מחסום דם-מוח?, מכון דוידסון לחינוך מדעי.
ג'נין אינטרלנדי, לפרוץ את הדרך אל המוח, באתר סיינטיפיק אמריקן ישראל, 6 באוקטובר 2013
Blood Brain Barrier - סרטון הסבר על מחסום דם־מוח
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:המוח
קטגוריה:מערכת העצבים המרכזית
קטגוריה:פרמקוקינטיקה | 2024-03-28T22:26:31 |
הפיגוע במעלות | הפיגוע במעלות (קרוי גם אסון מעלות או טבח מעלות) היה אירוע טרור פלסטיני שהתרחש במעלות ב-15 במאי 1974 (כ"ג באייר תשל"ד). בתחילת האירוע נרצחה על ידי מחבלים נוסעת ברכב מסחרי, סמוך למושב צוריאל, לאחר מכן נרצחו שלושה מתושבי המקום, ובהמשכו הפך האירוע לפיגוע מיקוח שבו נלכדו כבני ערובה תלמידים מצפת אשר לנו במעלות. במהלך ניסיון החילוץ נרצחו 22 מבני הערובה ועוד קודם לכן נהרג חייל צה"ל מירי של המחבלים. שלושת המחבלים נהרגו מאש כוחות צה"ל. 68 אזרחים וחיילים נפצעו.
פעולת המחבלים הפכה לאחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה. במיוחד נחרת בזיכרון תצלום שבו נראה אדם הנושא בזרועותיו את אחותו הפצועה. פעולת טרור זו, שנערכה בסמוך לפיגועים נוספים שבוצעו באותה עת, נחשבת לזרז שגרם להקמתם של המשמר האזרחי והימ"מ.
חדירת המחבלים
בלילה שבין ראשון לשני, 12 ל-13 במאי 1974 חדרה חוליה ובה שלושה מחבלים, חברי ארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" לישראל מלבנון באזור זרעית. בגבול לא הייתה גדר מערכת, והחדירה התבצעה ללא קושי. החדירה זוהתה על ידי סיור של משמר הגבול במהלך יום שני והוכרזה כוננות, אך המחבלים לא נמצאו.
ביום שלישי בלילה נעו המחבלים לכיוון מעלות על כביש 89, ליד המושב צוריאל (ממזרח למעלות) שם ארבו לרכב. בסביבות השעה 23:00 הם פתחו באש על רכב שהסיע פועלות מקריית אתא לפסוטה, הרגו אחת מהן ופצעו אחרות. נהג הרכב, שנפצע גם הוא, המשיך בנסיעה לעבר מושב אלקוש, שם דיווח על הירי. קב"ט היישוב, מוסא אבו עיון, התקשר למשטרת ישראל בנקודה בסאסא. ההודעה הועברה גם לצה"ל, והחלו סריקות אחר המחבלים, ללא הצלחה.
ממוזער|שמאל|הבניין שבו נרצחו שלושה מבני משפחת כהן, בין העירייה לבין ישיבת ההסדר
ביום רביעי לפנות בוקר הגיעה חוליית המחבלים לפאתי מעלות. בשעה 3:30 דפקו חברי החוליה על דלת אחד הבתים בפאתי העיירה. הם נכנסו לדירת משפחת כהן בתואנה שהם שוטרים המחפשים מחבלים, ואז רצחו את בני הזוג, יוסף (ז'וז'ו) ופורטונה שהייתה בהיריון, וכן את בנם בן ה-4 משה ופצעו את בתם בת חמש. ילד נוסף, בן שנה וחצי, הוחבא על ידי אמו בעת כניסת המחבלים, וניצל. לאחר הרצח יצאו המחבלים מן הדירה. הם פגשו את יעקב קדוש בעת שהשכים את המתפללים לתפילת שחרית. דיברו איתו בשפה הערבית ולאחר מכן ירו בו ופצעו אותו. הוא עשה את עצמו כמת ולכן נשאר בחיים. המחבלים תכננו לארוב לתלמידים שיבואו בבוקר ללימודים, אולם בהגיעם לבית הספר, בית ספר "נתיב מאיר", גילו בה קבוצת תלמידים מצפת, שיצאו ביום שלישי בבוקר לטיול במסגרת פעילות הגדנ"ע. משתתפי הטיול מנו 102 תלמידים ותלמידות, מכיתות ט'–י"א, של בית הספר התיכון הממלכתי דתי בצפת וליוו אותם כ-10 מורים. מובילי הטיול ביקשו וקיבלו אישור לקיים את הטיול כמתוכנן, למרות הכוננות. עם סיום יום הטיול הראשון הגיעו התלמידים לבית הספר "נתיב מאיר" במעלות, בו תכננו ללון בלילה.
חטיפת התלמידים
ממוזער|216x216 פיקסלים|בית הספר "נתיב מאיר" במעלות בזמן האירוע
המחבלים הגיעו אל בית הספר "נתיב מאיר". ליד הכניסה לבית הספר חנתה מכונית של אחד המורים, ובה היה הנשק של מלווי הטיול. על פי נוהלי האבטחה באותם ימים אסור היה להכניס את הנשק למקום הלינה עצמו. המחבלים העירו את המורה שישן ברכב ודרשו ממנו לפתוח את המבנה. הם נכנסו לבסוף בשעה 4:00 לפנות בוקר לאחר שאחד המורים שהיו בתוך המבנה פתח את הדלת. המחבלים העירו את התלמידים והתלמידות, שישנו בשתי קומות, וריכזו את כולם במסדרון הקומה הראשונה.
כמה מן התלמידים והמורים הצליחו לקפוץ מהחלון ולהימלט, עד שהמחבלים גילו את הבריחה. הם ירו על הבורחים וריכזו את התלמידים באחת הכיתות. כעת היו בידיהם 85 תלמידים ותלמידות, שתי חובשות ושני מורים. הם הניחו מטעני חבלה ורימון בכיתה.
משא ומתן ובסופו חדירה
ממוזער|שר הביטחון, משה דיין מתצפת על בית הספר "נתיב מאיר".
ממוזער|חילוץ נערה מבית הספר "נתיב מאיר". בפינה הימנית: שר הביטחון, משה דיין
ממוזער|שר הביטחון ומלוויו מתקדמים לכיוון בית הספר בזמן הפיגוע.
המחבלים שחררו את אחד התלמידים ועמו שלחו את דרישותיהם: שחרור 20 מחבריהם הכלואים בישראל, ואיימו להרוג את בני הערובה. מועד פקיעת האולטימטום נקבע לשעה 18:00 באותו יום. בשעה 5:30 לפנות בוקר שחררו המחבלים את אחת החובשות, נרקיס שטרן שמה, עם מסמכים נוספים. המחבלים דרשו את מעורבותם של שגרירי צרפת ורומניה בישראל, שיתווכו בשחרור המחבלים.
מוקדם בבוקר כבר הגיעו למעלות כוחות צבא ראשונים. שר הביטחון, משה דיין, הגיע כבר ב-7:00 בבוקר, ועל פי הנחייתו הגיעה למקום כבר באותן שעות סיירת מטכ"ל, בפיקוד סגן-אלוף גיורא זורע. דיין לא התכוון לקבל את דרישות המחבלים, והנחה להתיש אותם במשא ומתן ממושך, כפי שנעשה בהצלחה בעת חטיפת מטוס סבנה, כשנתיים לפני כן. המחבלים ניסו מצידם להפעיל לחץ פסיכולוגי על ידי ירי באוויר ולתוך חדרי מדרגות ריקים, בעוד תלמידים עומדים בחלון.
בישיבה בשעה 11:45 החליטה הממשלה, בראשות גולדה מאיר, על קבלת דרישות המחבלים. אלו האחרונים הבינו שמטרת המשא ומתן היא להתיש אותם, וזכרו את הלקח מפרשת סבנה. הם דרשו להשמיע את החלטת הממשלה ברדיו, ועל פי הוראת ראש הממשלה שודרה ההחלטה בחדשות השעה 14:00, והתקבלה בשמחה על ידי המחבלים ובני הערובה. ואולם, למרות ההחלטה לא נעשה שום צעד מעשי לקראת מימושה. משה דיין לחץ לביצוע פעולה צבאית עוד מהבוקר, אך הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור, התנגד ותמך בהמשך המשא ומתן.
במקביל, הקיפו כוחות צבא את הבניין, וצלפים התמקמו בעמדות שמהן היו יכולים לירות על המחבלים. כוחות של סיירת מטכ"ל נערכו לביצוע הפריצה לבניין. המחבלים הבחינו בהיערכות ואף ירו מדי פעם על החיילים, ירי שממנו נהרג חייל אחד. המחבלים ירו גם על הצלפים בעמדות סביב המבנה.
במהלך היום המשיך הוויכוח בין שר הביטחון לרמטכ"ל על אפשרות ומועד הפעולה, כאשר דיין לוחץ על ביצוע הפעולה וגור מבקש להמשיך את המשא ומתן. דיין טען שהאיחור גורלי, שכן הזדמנויות טובות לביצוע הפריצה מוחמצות. בשעה 16:15 החליטה הממשלה להסמיך את דיין וגור לבצע את הפריצה; המתנגד היחיד מול 14 תומכים היה השר יוסף בורג, מן המפד"ל. גור הורה שוב על עצירת הפעולה בשעה 16:33, בשל דיווח מוטעה על התקדמות במשא ומתן. לבסוף, ניתן האישור לפעולה בשעה 17:15.
פעולת ההשתלטות והטבח בבני הערובה
ממוזער|הכיתה שבה רוכזו הילדים ושם גם נטבחו. היום משמשת כספרייה וכחדר הנצחה
האישור לפעולה ניתן על ידי הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הצפון, רפאל איתן, וזה הורה לגיורא זורע, מפקד סיירת מטכ"ל, להתחיל בפעולה. בין הלוחמים והמפקדים בכוח הסיירת נמנו עמירם לוין, עוזי דיין, צביקה לבנה ומוקי בצר. בשעה 17:25 ירה צלף אל אחד המחבלים, אך החטיא ופצע אותו קלות בלבד במקום להרוג אותו. הפקודה להתחיל את הפריצה לא הייתה ברורה לגמרי, והלוחמים הופתעו מן הירייה, למרות הדריכות והכוננות. החוליות השונות הסתערו לתוך הבניין; כמה לוחמים נפצעו מירי של המחבל שעמד בראש גרם המדרגות. לוחם אחר השליך רימון זרחן אל המחבל, ללא הוראות לעשות כך. העשן הרב שיצר הרימון מיסך את חדר המדרגות ואת הפנייה לקומה הראשונה, שבה הוחזקו בני הערובה. העשן בלבל את הלוחמים; במקום להסתער אל הכיתה שבה הוחזקו התלמידים טעה מפקד החוליה, עמירם לוין, ועלה קומה נוספת.
המחבלים הבינו מייד את המתרחש, ואחד מהם פתח בירי ובהשלכת רימונים על התלמידים שהיו מרוכזים בכיתה. התלמידים החלו לקפוץ החוצה דרך החלונות, כשהם פצועים. הכוח שעלה לקומה השנייה הבין את טעותו, ותוך 20 עד 50 שניות הגיע לכיתה, שם הרגו לוחמי החוליה בפיקוד צביקה ליבנה את המחבלים.
במהלך הפריצה לבניין נהרגו 21 תלמידים מתוכם 17 תלמידות ו־4 תלמידים. מספרן הרב של התלמידות שנהרגו נבע מסדר הישיבה בתוך הכיתה: התלמידים ישבו סביב הקירות, והתלמידות ישבו במרכז – וכך היו קרובות יותר למחבל שירה. תלמידה נוספת מתה מפצעיה כעבור 10 ימים. בין התלמידים שנרצחו היו גם אח ואחות. ייתכן שכמה מן ההרוגים היו מאש צה"ל, אך הדבר מעולם לא נבדק ביסודיות. כאמור, עוד קודם לכן רצחו המחבלים ארבעה אזרחים וחייל אחד, ולכן סיכום הנרצחים הישראלים בפיגוע היה 27 בני אדם.
בנוסף להרוגים, נפצעו 68 אזרחים וחיילים. אוריאל חפץ, אזרח שסייע בחילוץ ונפצע, זכה בצל"ש; הוא מת מפצעיו בשנת 1978, ובכך עלה מספר החללים ל־28.
לאחר הפיגוע
ממוזער|250px|לוח הנצחה למשפחת כהן ולחייל סלויאן זרה, שנפל בהסתערות על המחבלים, במבואה לספרייה
ממוזער|האנדרטה בתוך הספרייה
למחרת הפיגוע, ב-16 במאי 1974, תקף חיל האוויר הישראלי בצורה נרחבת מטרות של ארגוני טרור בלבנון. על פי מקורות לבנוניים, 36 מטוסים מסוג פנטום וסקייהוק תקפו ארבעה אזורים בדרום לבנון, ובפעם הראשונה נתקפו מטרות גם באזור ביירות. על פי אותם מקורות, נהרגו 200 איש בתקיפות חיל האוויר הישראלי.
לאחר הפיגוע ביצעה סיירת גולני, בפיקוד מודי בן ש"ך, פשיטה מוסקת בכפר מג'דל זון בלבנון, שבמהלכה שבו את האדם שמביתו יצאו המחבלים לביצוע הפיגוע.
הפעולה במעלות נחשבת לאחד הכישלונות הגדולים של סיירת מטכ"ל. צה"ל בכלל, וסיירת מטכ"ל בפרט, השקיעו מאמץ רב בלימוד הכשלים בפעולה והלקחים העולים מהם. חלק מן הכשלים מוסברים בכך שלא הייתה תרגולת ברורה להתמודדות עם מצבים כאלה. מעבר לכך, הוחמצו אפשרויות לפריצה בשלב מוקדם יותר, שבה היו סיכויים טובים יותר להצלחה. נושא שחרור בני ערובה נלמד ארוכות, וגובשו נהלים ותרגולות רבים לפעולה מעין זו.
אחת המסקנות מאירוע זה הייתה להקים יחידה מיוחדת בתוך צה״ל שתהווה כלי משמעותי בלחימה במצב של בני ערובה – יחידת עוקץ אשר לוחמיה ייועדו לתפעול כלבי תקיפה על מנת להוות יתרון לכלל הכוח המבצע את הפעולה. לוחמי היחידה וכלביהם כבר הופעלו בשנה הראשונה להקמתה בחילוץ בני הערובה ממלון סבוי ונחשפו לראשונה בפיגוע במשגב עם. בהמשך התרחבה היחידה וכיום נותנת מענה בכלל גזרות הלחימה השונות.
מעבר להפקת הלקחים בתוך צה"ל, הוחלט על הקמת יחידה מיוחדת במשטרת ישראל לפעולה במצב של בני ערובה – הימ"מ. למרות התמחותה בפעולה מסוג זה, הופעלה היחידה לראשונה בפעולת חילוץ בני ערובה באירוע אוטובוס האמהות רק ב-7 במרץ 1988, 14 שנים מאוחר יותר. באותה תקופה הוקם גם המשמר האזרחי, שנועד לתת לאזרחים כלים והכשרה כדי שיוכלו לסייע בביטחון הפנים. כלקח מהפיגוע הושקע מאמץ רב בחסימת גבול הצפון, אם כי גם מאוחר יותר אירעו חדירות מגבול זה.
בעקבות היוודע דבר הפיגוע מעבר למסך הברזל, ב-17 במאי 1974 התקיימה הפגנה של כ-50 יהודים אזרחי ברית המועצות (בהם נתן שרנסקי ואלכסנדר לונץ) מול שגרירות לבנון במדינה. 27 מהם נעצרו. כמאה מסורבי עלייה חתמו על מכתבי מחאה נגד הפיגוע שנשלחו למנהיג ברית המועצות ברז'נייב ולמזכ"ל האו"ם.
בעקבות הפיגוע הוקמה ישיבת ההסדר בעיר, מתוך רצון לחזק את תושביה ולפעול במקום בנושאים חברתיים במקביל ללימוד תורה.
ביקורת רבה נמתחה על המורים שנמלטו מן הבניין בתחילת האירוע והותירו את התלמידים לבדם בבניין. בסופו של דבר לא ננקטו כלפיהם צעדים משמעתיים. בעקבות האירוע הוקם אגף הביטחון במשרד החינוך, שהחל להציב גם בימי שיגרה שמירה על בתי הספר וקבע מערכת של נהלים וכללים לאישור ולתיאום טיולים במערכת החינוך.
על שמם של הקורבנות נקראו 'שדרת ק"ם' (קדושי מעלות) ברמת גן, ורחוב כ״ב ילדי מעלות בצפת.
ממוזער|שמאל|שדרת ק"ם (קדושי מעלות) ברמת גן
ראו גם
הפיגוע בקריית שמונה (1974)
תמונת חילוץ הנערה באסון מעלות
לקריאה נוספת
מרדכי גור, "ראש המטה הכללי", תל אביב: הצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998, עמ' 46–56
משה גבעתי, "שלוש לידות בספטמבר", תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ן-1990, עמ' 93–96
משה גבעתי, "הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל", חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 253–257
משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", ירושלים: הוצאת כתר, 2000, עמ' 106–122
מוקי בצר, לוחם חשאי - סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל, כתר הוצאה לאור, 2015, עמ' 251–264.
קישורים חיצוניים
יחזקאל המאירי, שרה מדר: גיבורת היום במעלות, בין קורבנות המחבלים, ידיעות אחרונות, 21 במאי 1974
סקירה נרחבת על הטבח באתר פרש
כאבן המוטלת לבריכת מים, אסון מעלות - סרט דוקומנטרי
הערות שוליים
*
מעלות
קטגוריה:צה"ל: היסטוריה
קטגוריה:צפת: היסטוריה
מעלות
קטגוריה:פעולות סיירת מטכ"ל
קטגוריה:מבצעי צה"ל ללחימה בטרור
מעלות
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות בצפת
קטגוריה:מעלות-תרשיחא: אירועים
קטגוריה:התקפות על בתי ספר בישראל
קטגוריה:רצח קטינים בישראל על רקע לאומני
קטגוריה:החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין
מעלות
קטגוריה:פיגועי אש"ף שיצאו מלבנון
קטגוריה:ישראל: היסטוריה
קטגוריה:ישראל: היסטוריה צבאית
קטגוריה:הגליל: פיגועים
קטגוריה:פיגועים שבהם נרצחו בני משפחה
קטגוריה:מעשי טבח ביהודים
קטגוריה:הרג חטופים, שבויים, ובני ערובה
מעלות
קטגוריה:ישראל: פיגועים שיצאו מלבנון | 2024-10-02T11:54:46 |
נוראדרנלין | נוראדרנלין (Noradrenaline - NA) או נוראפינפרין (Norepinephrine - NE) הוא מוליך עצבי מעורר ממחלקת המונואמינים ומשתייך למשפחת הקטכולאמינים, הפועל גם כהורמון אשר מיוצר בעיקר בתאי עצב בגזע המוח ומופרש בכמה מקומות בגוף ובעיקר מתאי עצב במוח, מליבת יותרת הכליה, מהעצבים הסימפתטיים של מערכת העצבים האוטונומית ועוד. קולטניו רגישים גם לנגזרתו הכימית אדרנלין.
גורמים המשפיעים על הפרשתו והשפעתו של נוראדרנלין
נוראדרנלין מופרש בעיקר בעת מצבי דחק או מאמץ ולשם יצירת פעילויות חיוניות של הגוף, כגון חילוף חומרים שבין שומן לגליקוגן ולהפך, כדי להגביר את פעילות הלב לשם הזנה מוגברת של השרירים ועוד. בהתאם לכך, הפרשתו פוחתת במצבים של שינה, רוגע ודיכאון, ועולה בעת התעוררות תוך הגברת קצב הלב ולחץ הדם. השפעתו מגבירה את הערנות והעוררות, ומחזקת יצירה ושחזור של זיכרון, ואת הקשב והריכוז.
תרופות אדרנרגיות (וסמים אדרנרגיים) מחקים או מגבירים את השפעתו של הנוראדרנלין. פסאודואפדרין פועל על הקולטנים באופן ישיר (כאגוניסט, 'חיקוי' של נוראדרנלין), בעוד קוקאין ואמפטמינים פועלים על ידי האטת הספיגה החוזרת של הנוראדרנלין. כתוצאה מכך, תאי העצב הבתר-סינפטיים מופעלים למשך זמן ארוך יותר, דבר היוצר השפעות הקשורות להפעלת מערכת העצבים הסימפתטית (השפעה סימפתומימטית), כולל השפעות נפשיות. אופיאטים לעומת זאת מעכבים הפרשה של נוראדרנלין, וליתיום מזרז את הספיגה החוזרת של נוראדרנלין. וכך גורם לירידה במצב הרוח ולדיכאון. כל סם שגורם לרמת הנוראדרנלין בסינפסות שבמוח לעלות או לרדת, יגרום במקביל לעלייה או ירידה (בהתאמה) של מצב הרוח של הצרכן. אולם בטווח הארוך, סם שגורם לרמת הנוראדרנלין לעלות עשוי לגרום לירידה במצב הרוח עקב מערכות הוויסות הרגישות שבמוח.
השפעות הנוראדרנלין
קליפת המוח הקדם-מצחית מתפקדת באופן מיטבי כאשר כמות הנוראדרנלין מיטביות. אופן ההשפעה של
נוראדרנלין לתפקוד של קליפת המוח הקדם-מצחית אינו ליניארי אלא בעל צורה של U הפוכה, כך שעודף או חוסר של נוראדרנלין יכולים להוביל לפגיעה משמעותית בתפקוד שלה.
נוראדרנלין מחזק את הקישוריות ברשתות העצביות של קליפת המוח הקדם-מצחית ושומר על דפוסים עקביים של הדחפים העצביים במהלך פעולות המערבות את זיכרון העבודה, באמצעות גירוי של קולטני בממברנה הבתר-סינפתית של תאי עצב קדם מצחיים.
בהתאם לכך, נוראדרנלין מעורב בתהליכי ויסות ושליטה של עיבוד מידע מלמעלה-למטה, המאפשרים מתן עדיפות למידע רלוונטי על פני מידע לא רלוונטי.
רמות נמוכות של נוראדרנלין המאפיינות מצבי רוגע מקושרות ליצירתיות, בעוד שרמות גבוהות של נוראדרנלין המאפיינות מצבי מתח מקושרות לירידה ביצירתיות. זהו אחד הביטויים ליחסי גומלין בין רגש וקוגניציה.
ראו גם
SNRI
אדרנלין
הקורטקס הפרה-פרונטלי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:מוליכים עצביים
קטגוריה:מונואמינים
קטגוריה:קטכולאמינים | 2024-03-07T18:11:36 |
גליקוגן | שמאל|ממוזער|250px|מבנה כללי של גליקוגן: במרכז החלבון גליקוגנין ומסביב שרשראות שיירי הגלוקוז.
גליקוגן הוא רב-סוכר הבנוי מגלוקוז ומשמש לשימור עתודות אנרגיה זמינה בבעלי חיים. פולימר זה מצוי בעיקר בתאי הכבד שם הוא מהווה עד 8% ממסת תאי הכבד, וכן בשרירים, לפעילות שוטפת, שם ריכוזו מגיע עד 1%–2% ממסת השריר. כמו כן, כמויות קטנות שלו נמצאות באיברים נוספים בגוף דוגמת הכליות. אף שריכוזו בכבד גבוה במיוחד, רוב הגליקוגן בגוף נמצא דווקא בתאי השריר, משום שהמסה הכוללת של השרירים גדולה משל הכבד.
הגליקוגן נמצא בתוך בועיות בציטוזול יחד עם האנזימים האחראים למטבוליזם שלו. בכל מולקולת גליקוגן ישנם כ-55,000 שיירי גלוקוז. פלמור שיירי הגלוקוז במולקולה אחת מאפשר אחסון מספר רב של שיירים, תוך השפעה מועטה יחסית על הלחץ האוסמוטי. בעוד שריכוז הגליקוגן בתאים הוא 0.01 מיקרומולר, ריכוז של אותה כמות שיירי גלוקוז לא מפולמרים היה 400 מילימולר.
גליקוגן הוא חומר תשמורת חשוב על אף שכמות האנרגיה האצורה בו קטנה מזו שבמולקולות שומן, משום שהשבירה המבוקרת שלו מעלה את ריכוז הגלוקוז בין הארוחות ולכן הוא שומר על ויסות ריכוז הגלוקוז בדם. בנוסף, הגלוקוז המתקבל מפירוק גליקוגן, זמין יותר ממקורות אנרגיה אחרים, ולכן מתאים לתנאים הדורשים פעילות שרירית מהירה ופתאומית (כמו ריצה במרוצים). יתר על כן, פירוק גליקוגן לא צורך חמצן ולכן הוא משמש בתנאים אל-אווירניים.
מבנה
ממוזער|שמאל|250px|תרשים של מבנה הגליקוגן: העיגולים מציינים שיירי גלוקוז, כאשר כל שני עיגולים אפורים סמוכים קשורים בקשר α-1,4; עיגול ירוק מציין נקודת סיעוף שבה הקשר הוא α-1,6; עיגול אדום מציין קצה לא-מחזר של שרשרת שממנו יכול להתחיל פירוק של השיירים מהשרשרת.
מולקולת הגליקוגן היא בעלת צורה כדורית בקוטר של כ-40 ננומטר, ולה 12 שכבות משותפות-מרכז לערך. הגליקוגן בנוי מיחידות גלוקוז המחוברות זו לזו בשרשראות ארוכות ומסועפות. בין כל 8–12 יחידות גלוקוז נמצאת הסתעפות לשרשרת גלוקוז נוספת. מולקולות הגלוקוז בשרשרת הישרה מחוברות בקשר גליקוזידי מסוג α-1,4, ואילו בנקודות ההסתעפות הן מחוברות בקשר גליקוזידי α-1,6. במרכז מולקולת הגליקוגן מצוי החלבון גליקוגנין, חלבון דימרי בעל פעילות אנזימטית עצמית, הנמצא בבסיסה של כל מולקולת גליקוגן ומשמש נקודת התחל ליצירת המולקולה.
הסיעוף מעלה את מסיסותה של המולקולה. בנוסף, ריבוי הקצוות הלא-מחזרים מאפשר גישה למספר אנזימים במקביל בתהליך המטבוליזם של הגליקוגן, ובכללו פירוק גלוקוז מתוכו.
באמצעות מודלים מתמטיים הוכח כי מבנה מולקולת הגליקוגן הוא המותאם ביותר לתפקידיה – אגירת מרב הגלוקוז בנפח הקטן ביותר האפשרי, תוך מתן אפשרות לשחרור מהיר שלו מתוך הגליקוגן.
בניית גליקוגן
בניית גליקוגן, הנקראת גליקוגנזה, מתבצעת כאשר יש בדם ובתאים רמות גלוקוז גבוהות וכאשר רמת האנרגיה הזמינה בתאים מספיקה, שכן זהו תהליך אֶנְדֶרְגוני (דורש אנרגיה). התפלמרות הגליקוגן נעשית על גבי גליקוגנין. גליקוגנין קושר לפחות ארבעה שיירי גלוקוז, ומשזה מתבצע, יכול האנזים גליקוגן סינתאז לזרז הוספת שיירי גלוקוז נוספים.
כתנאי להוספת שייר גלוקוז על ידי גליקוגן סינתאז, מוכרח הגלוקוז להיות קשור לנשא UDP. לצורך קבלת גלוקוז הקשור ל-UDP, הגלוקוז מזורחן ראשית על ידי הקסוקינאז ליצירת גלוקוז-6-פוספט. תהליך זה הוא גם השלב הראשון בגליקוליזה. לאחר מכן מחליף האנזים פוספוגלוקומוטאז את עמדת הזרחה שעל הגלוקוז מ-6 ל-1 ליצירת גלוקוז-1-פוספט. גלוקוז-1-פוספט נקשר אז ל-UTP באמצעות האנזים UDP-גלוקוז-פירופוספורילאז, שתוך הידרוליזה של פירופוספט משחרר שני יוני זרחה ויוצר UDP-גלוקוז. תגובה זו היא בלתי הפיכה. כאשר הגלוקוז קשור ל-UDP מעביר גליקוגן סינתאז את הגלוקוז מה-UDP לפולימר הגליקוגן בקשר גליקוזידי α-1,4.
מולקולת הגליקוגן היא מסועפת, ולא מורכבת שרשרת אחת ארוכה. האנזים האחראי לסיעוף הוא אנזים הסיעוף, אנזים בעל פעילות טרנספראז, שכאשר אורך שרשרת עולה על 11 שיירים, לוקח 6–7 שיירי גלוקוז (מהגליקוגן) שקשורים בקשר α-1,4 וקושר אותם ליחידת גלוקוז אחרת (שעל הגליקוגן) בקשר α-1,6 ליצירת סיעוף. היתרון בסיעוף הוא יכולת אחסון במאגר, וכן אפשרות להשאיר מספר קצוות לא מחזרים דרכם מפורק הגליקוגן במהירות בעת הצורך.
אל הגליקוגן קשור גם חלבון מכוון לגליקוגן (Glycogen Targeting Protein) שמגייס חלבונים נוספים שמשתתפים בבקרה על בנייתו ופירוקו.
האנרגיה הדרושה לבניית מולקולת גליקוגן היא 1.1 מולקולות ATP לכל שייר גלוקוז. חישוב זה מתבסס על כך שבכל הוספה של שייר גלוקוז מתפרקת מולקולת UTP ל-UDP ועל כך שישנם כעשרה שיירים בממוצע על כל נקודת סיעוף, שפירוק הקשר α-1,6 המרכיב אותה מניב גלוקוז, שלצורך הפיכתו לגלוקוז-6-פוספט דורש מולקולת ATP.
פירוק גליקוגן
פירוק גליקוגן, הנקרא גליקוגנוליזה, מתבצע במיוחד כאשר בדם ובתאים ישנן רמות נמוכות של גלוקוז. בעת מנוחה, וביתר שאת בעת פעילות גופנית, גוף האדם מפיק אנרגיה מגליקוגן, משומן, מחד-סוכרים ולעיתים מחלבונים המפורקים מהשריר עצמו. ככל שעולה עצימות הפעילות (נתון הנמדד כשיעור ממאמץ מרבי או כשיעור השינוי בדופק בהשוואה להפרש בין דופק במנוחה לדופק במאמץ מרבי), נוטה הגוף לשימוש גדול יותר במסלולים מטבוליים העושים שימוש בגליקוגן ופחות לשימוש במסלולים מטבוליים העושים שימוש בשומן.
האנזים גליקוגן פוספורילאז מסיר שייר גלוקוז מהגליקוגן בפרקו את הקשר α-1,4 ליצירת גלוקוז-1-פוספט. פירוק הקשר נעשה מהקצוות הלא-מחזרים של המולקולה ואינו יכול להתבצע כאשר מרחק האנזים מנקודת ההסתעפות הוא בן ארבעה שיירים ופחות. גלוקוז-1-פוספט הופך לגלוקוז-6-פוספט על ידי האנזים פוספוגלוקומוטאז ונכנס לתהליך הגליקוליזה לצורך הפקת אנרגיה. בכבד גלוקוז-6-פוספט יכול להפוך לגלוקוז ומשם להישלח דרך הדם לאיברי הגוף.
כאשר ישנם ארבעה שיירים מנקודת ההסתעפות, אנזים טרנספראז מעביר שלושה שיירים אל ענף אחר סמוך ומותיר שייר גלוקוז אחד בענף. האנזים α-1,6 גלוקוזידאז (נקרא גם אנזים מסיר סיעוף – debranching enzyme) מבצע הידרוליזה לקשר α-1,6 שבנקודת הסיעוף. תוצר ההידרוליזה הוא מולקולת גלוקוז.
1%–3% מהגליקוגן מפורק בליזוזום על ידי האנזים מלטאז חומצי.
בקרה על מטבוליזם של גליקוגן
ישנם מספר אפיקי בקרה על ייצור גליקוגן ופירוקו, אשר מחולקים לבקרה אלוסטרית והורמונלית.
בקרה אלוסטרית
האנזים גליקוגן פוספורילאז, שמפרק שיירי גלוקוז מן הגליקוגן, משופעל כאשר נקשרת אליו מולקולת AMP ומעוכב כאשר נקשרות אליו מולקולות ATP או גלוקוז-6-פוספט. הקישור של כל אחת מהמולקולות האלה משרה שינוי אלוסטרי באנזים שמשפעל או מעכב את פעילותו. כאשר יש עודף של AMP, הדבר מעיד על מחסור באנרגיה זמינה בתא, ובשל כך עולה הצורך לפרק גליקוגן לגלוקוז, שיפורק בגליקוליזה על מנת להפיק אנרגיה. באותו אופן, כאשר יש עודף של ATP או עודף של גלוקוז-6-פוספט, הדבר מעיד על עודף של אנרגיה זמינה, שמעלה את הצורך באגירת מולקולות גלוקוז ובבנייה של גליקוגן. בכך, משפיע המצב האנרגטי בתא על בניית גליקוגן ופירוקו.
בנוסף, בכבד גלוקוז נקשר לגליקוגן פוספורילאז a (המצב המזורחן הפעיל) ומגייס את הפוספטאז פוספורילאז a פוספטאז (PP-1) שמסיר את הזרחון והופך אותו למצב b הלא פעיל, כלומר, פירוק הגליקוגן מעוכב.
בקרה הורמונלית
ייצור ופירוק של גליקוגן מתווכים על ידי ההורמונים: אינסולין, שמעודד יצירת גליקוגן ומעכב פירוק שלו, ואפינפרין (אדרנלין) וגלוקגון, שמעודדים פירוק גליקוגן ומעכבים את ייצורו. אפינפרין פועל לפירוק גליקוגן בעיקר בשרירים, תוך דגש על פעילות שרירים מואצת, ואילו גלוקגון עושה זאת בכבד, תוך דגש על מצבי רעב, קרי, בעת רמות נמוכות של גלוקוז בדם.
אינסולין
אינסולין מופרש במצב שובע, כלומר בעת שרמות הגלוקוז בדם גבוהות, ומעודד בניית גליקוגן. הוא נקשר לקולטן לאינסולין, חלבון בעל שתי יחידות, המורכבות כל אחת משרשרת α ומשרשרת β, ולו פעילות של טירוזין קינאז. האינסולין משפעל את הקולטן, שמזרחן עצמו בשיירי הטירוזין שבשרשרת β ומאפשר בכך זרחון של חלבונים אחרים שלהם אתר SH2, כדוגמת IRS-1. IRS-1 נקשר לאתר SH2 של האנזים פוספטידילאינוזיטול-3-קינאז (PI-3K) ומשפעל אותו. אנזים זה מזרחן פוספטידילאינוזיטול ביפוספט (PIP2) והופך אותו לפוספטידילאינוזיטול טריפוספט (PIP3). זה בתורו נקשר לאנזים פרוטאין קינאז B (PKB) ומאפשר את זרחונו ושפעולו על ידי PDK-1. PKB המשופעל מזרחן זרחון מעכב את האנזים גליקוגן סינתאז קינאז 3 (GSK3), שתפקידו לזרחן זרחון מעכב את האנזים גליקוגן סינתאז. כך, כאשר האנזים GSK3 מעוכב, גליקוגן סינתאז נמצא במצב הפעיל שלו, הלא-מזורחן, והוא יכול לפעול לבניית גליקוגן.
אינסולין גם מגביר את הקשירה של פוספופרוטאין פוספטאז לקומפלקס של גליקוגן והחלבון המכוון לגליקוגן. פוספופרוטאין פוספטאז מסיר זרחה מגליקוגן סינתאז ומשאיר אותו במצבו הפעיל a.
בנוסף למסלולים לעיל, אינסולין משרה הפעלה מספר מסלולים שגם סותרים את פעולת הגלוקגון והאפינפרין המובאת להלן. אינסולין גורם להגברת פעילות של GTP-אז, שמבצע הידרוליזה למולקולת ה-GTP שבחלבון G, ושל פוספודיאסטראז, שפותח את מולקולת ה-cAMP. מסלולים אלה מדכאים את האות שמעבירים הגלוקגון והאפינפרין לאחר היקשרותם לקולטניהם.
אפינפרין וגלוקגון
מנגנוני הפעולה של אפינפרין וגלוקגון במסלולים הביוכימיים של פירוק גליקוגן דומים. המנגנון מורכב ממספר ענפים מקבילים, שמצד אחד מעודדים את פירוק הגליקוגן ומן הצד השני מעכבים את בנייתו.
אפינפרין נקשר לקולטן המצומד לחלבון G מסוג בטא. חלבון G זה הוא הטרוטרימר, ושחלוף ה-GDP ב-GTP מנתק את תת-היחידה Gαs משתי תת-היחידות האחרות. תת-היחידה Gαs נקשרת לאנזים הממברנלי אדנילאט ציקלאז ומשפעלת אותו לצורך הפיכתו ATP ל-cAMP. ארבע מולקולות cAMP נקשרות לשתי יחידות הבקרה של החלבון פרוטאין קינאז A (PKA), ובכך גורמות לשחרור שתי היחידות הקטליטיות ולשפעולן. כל יחידה כזו מזרחנת את האנזים פוספורילאז b קינאז (PhK) ביחידות α ו-β שלו, וגורמת להפעלה חלקית של היחידה γ בחלבון, שהיא היחידה הקטליטית בו. פוספורילאז b קינאז מזרחן את האנזים גליקוגן פוספורילאז ממצבו הבלתי פעיל b למצבו הפעיל a, שבתורו מפרק את שיירי הגלוקוז מהגליקוגן.
במקביל, אפינפרין נקשר לקולטן המצומד לחלבון G מסוג אלפא. תת-היחידה Gαq נקשרת לאנזים פוספוליפאז C (PLC-γ) שמבקע PIP2 לאינוזיטול טריפוספט (IP3) ולדיאציל גליצרול. אינוזיטול טריפוספט נקשר לתעלת יוני סידן ברשתית התוך-פלזמית וגורם לשחרור יוני סידן. יונים אלה נקשרים אלוסטרית ליחידה δ, שהיא חלבון קלמודולין. היחידה δ הקשורה לסידן משפעלת מצידה אף היא את היחידה הקטליטית γ של PhK. זאת, בשילוב עם השפעול שנגרם כתוצאה מהזרחון של יחידות α ו-β, מביא את האנזים פוספורילאז b קינאז לפעילות מלאה, שכאמור מוביל לפירוק הגליקוגן.
PKA גם מזרחן זרחון מעכב את האנזים (PP-1), דבר שמעכב את הבקרה האלוסטרית באמצעות גלוקוז. יעד זרחון נוסף שלו הוא החלבון המכוון לגליקוגן, שכתוצאה מהזרחון מתנתק מפוספופרוטאין פוספטאז. כך הגליקוגן סינתאז נשאר במצבו המזורחן והבלתי פעיל, דהיינו מתקיים עיכוב של בניית גליקוגן. הגברה של עיכוב הפוספופרוטאין פוספטאז מתבצעת באמצעות זרחון משפעל של PKA את החלבון אינהיביטור-1, שבמצבו הפעיל נקשר לפוספופרוטאין פוספטאז ומשאיר אותו לא פעיל ומנותק מהחלבון המכוון לגליקוגן.
נוסף על זירוז פירוק שיירי הגלוקוז מהגליקוגן, המולקולה דיאציל גליצרול, שהתקבלה מהביקוע של PIP2, מפעילה את האנזים פרוטאין קינאז C שכמו קינאזות אחרים תלויי קלמודולין, מזרחן זרחון מעכב גליקוגן סינתאז.
על מנת למנוע פירוק יתר של גליקוגן, מכיל המנגנון גם משוב שלילי. PKA מזרחן ומשפעל את האנזים BARK (beta-adrenergic receptor kinase) שמזרחן את שיירי הסרין בקולטן מסוג בטא ומגייס את החלבון ארסטין. החלבון ארסטין מונע את קישור הקולטן לחלבון G, ובכך מעכב את פירוק הגליקוגן ומבטל את עיכוב בנייתו.
מרכז|ממוזער|500px|תרשים כללי של בקרת גלוקגון ואפינפרין על מטבוליזם גליקוגן.
תזונה וגליקוגן
אף על פי שלספורטאי סיבולת יש מאגרי גליקוגן גדולים מהממוצע, הם נוהגים לוודא שמאגר הגליקוגן שלהם מלא עד גדותיו לפני תחרויות. לשם כך הם אוכלים ארוחה של לפחות 2000 קילוקלוריות המורכבות מפחמימות יום לפני התחרות. ספורטאים אלה, שנוהגים לכלות את כל מאגר הגליקוגן שלהם במהלך פעילות אחת, ניזונים מגלוקוז בצורה נוזלית במהלך אותה פעילות.
מחלות הקשורות לגליקוגן
המחלה הנפוצה ביותר הקשורה במטבוליזם לא תקין של גליקוגן היא סוכרת. בשני סוגי הסוכרת, הן בסוג 1, שבו אין ייצור של אינסולין עקב הרס תאי הבטא בלבלב, והן בסוג 2, שבו תאי הגוף עמידים לאינסולין והשפעתו עליהם נמוכה, תאי הכבד והשריר נמצאים למעשה במצב של רעב, ועל כן הם מפרקים גליקוגן, אף מעבר לדרוש, דבר המוביל לרמת גלוקוז גבוהה בדם.
מספר מחלות, המסווגות תחת השם הכולל מחלות אגירת גליקוגן, נגרמות עקב פגמים באנזימים המשתתפים בבנייה או בפירוק של גליקוגן. רוב המחלות הללו הן גנטיות, כאשר החלק הגדול הוא אוטוזומלי רצסיבי ואחת אחוזה בכרומוזום X. בחלק מהמחלות החולים אינם שורדים מעבר לגיל שנתיים. עם מחלות אלה נמנות:
מחלת אגירת גליקוגן מסוג 1, הנקראת גם מחלת פון גירקה, היא מחלה שבה נפגע האנזים גלוקוז 6-פוספטאז, וכתוצאה מכך יש הגדלה של הכבד ואי-התפתחות של התינוק. המחלה מאופיינת בעודף גליקוגן ובהיפוגליקמיה בין הארוחות, בקטוזיס ובהיפראוריצמיה. בנוסף, רמת הגלוקוז בדם אינה עולה בהשפעת האפינפרין. עובר החולה במחלה יסבול מפרכוסים.
מחלת אגירת גליקוגן מסוג 2, הנקראת גם מחלת פומפה, היא מחלה שבה נפגע האנזים α-1,4 גלוקוזידאז שמפרק את הקשר α-1,4 בליזוזום. אף שבליזוזום מפורקים רק 1%–3% מכמות הגליקוגן, הפגיעה באנזים גורמת להצטברות גליקוגן בליזוזום ולפגיעה כללית באברון. המחלה משפיעה על כל איברי הגוף. המחלה גורמת לכשל לב-ריאה, ותוחלת החיים של תינוקות הסובלים מהמחלה לא עולה על שנתיים.
מחלת אגירת גליקוגן מסוג 3, הנקראת גם מחלת קורי, היא מחלה שבה נפגע האנזים α-1,6 גלוקוזידאז, שמפרק את קשרי α-1,6. הפגיעה באנזים זה מובילה לכך שפירוק הגליקוגן אינו יעיל. כתוצאה מהחסר יש עלייה ברמה הכללית של גליקוגן בכבד ובשרירים, והענפים החיצוניים בו קצרים יותר. למחלה זו מאפיינים דומים למחלה מסוג 1, אם כי היא מתונה ממנה.
מחלת אגירת גליקוגן מסוג 4, הנקראת גם מחלת אנדרסן, היא מחלה שבה נפגע אנזים הסיעוף. כמות הגליקוגן היא תקינה אך הענפים החיצוניים ארוכים מאוד. המחלה גורמת לשחמת הכבד, וקריסה של הכבד מובילה למוות, על פי רוב לפני גיל שנתיים.
מחלת אגירת גליקוגן מסוג 5, הנקראת גם מחלת מקארדל, היא מחלה שבה נפגע האנזים גליקוגן פוספורילאז בשרירים. רמת הגליקוגן בשרירים מעט גבוהה בשל כך. החולים מוגבלים לביצוע פעילויות גופניות פשוטות, ואינם מסוגלים לבצע פעילות מאומצת יותר. ניתן לחיות עם פגם זה תחת אורח חיים קפדני.
ישנן עוד כעשר מחלות נוספות ושונות שקשורות למטבוליזם של גליקוגן.
ראו גם
עמילן
עמילוז
עמילופקטין
פפטידוגליקן
כיטין
לקריאה נוספת
Robert K. Murray, David A. Bender, Kathleen M Botham, Peter J. Kennelly, Victor W. Rodwell, P. Anthony Weil, Harper's Illustrated Biochemistry, 28th Edition, McGraw-Hill, 2009, pp. 157-164,
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:רב-סוכרים | 2024-08-14T09:08:01 |
ויליאם מקינלי | ויליאם מקינלי הבן (באנגלית: .William McKinley Jr; 29 בינואר 1843 – 14 בספטמבר 1901) היה פוליטיקאי ועורך דין אמריקאי, שכיהן כנשיאה ה-25 של ארצות הברית החל מ-4 במרץ 1897 ועד הירצחו בספטמבר 1901, כחצי שנה לאחר תחילת כהונתו השנייה. מקינלי הוביל את המדינה אל מלחמת ארצות הברית–ספרד, שבה השתלט הצבא האמריקני על מושבות ספרדיות בים הקריבי ובאוקיינוס השקט. הוא העלה מכסים כדי לקדם את התעשייה האמריקנית והעביר את המדינה לתקן הזהב כשהוא מתנגד לגרימת אינפלציה.
מקינלי היה הנשיא האחרון ששירת במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, והיחיד שהתחיל את המלחמה כחייל, כשהיה טוראי בצבא האיחוד וסיים אותה כמייג'ור לשם כבוד. לאחר המלחמה למד משפטים והתחתן עם אידה סקסטון. ב-1876 נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית והפך לדובר הבולט בתוך המפלגה הרפובליקנית בזכות הטלת מכסי מגן על ייבוא, אמצעי שבעיניו יביא לשגשוג. ב-1890 העביר חוק שנקרא "מיסוי מקינלי", שהוביל לאובדן מושבו בקונגרס ב-1890, בעיקר בגלל חלוקת מחוזות חדשה שיזמה המפלגה הדמוקרטית. ב-1891 וב-1893 נבחר לתפקיד מושל אוהיו, כשהוא שומר על איזון בין האינטרסים של העובדים לבעלי העסקים. בעזרת יועצו הקרוב מארק האנה, נבחר למועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1896, במהלך שפל כלכלי. הוא ניצח את יריבו הדמוקרט, ויליאם ג'נינגס ברייאן, לאחר שניהל את מסע הבחירות ממרפסת ביתו ותמך בכסף יציב (תקן הזהב) ובמכסים גבוהים לשם החזרת השגשוג.
במהלך כהונתו של מקינלי התרחשה צמיחה כלכלית גבוהה. הוא העלה מכסים כדי להגן על עובדי מפעל וייצור מפני תחרות זרה, וב-1900 העביר את ארצות הברית באופן מלא אל תקן הזהב. מקינלי קיווה לשכנע את ספרד להעניק עצמאות לקובה, ולאחר שנכשל בכך הוביל את המדינה אל מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898, כשארצות הברית זוכה לניצחון מהיר והחלטי. כחלק מהסכם השלום, ארצות הברית זכתה במושבות הספרדיות: פוארטו ריקו, קובה, גואם והפיליפינים. לקובה הובטחה עצמאות, אולם היא נשארה תחת משטר צבאי. ב-1898 סיפחה ארצות הברית את רפובליקת הוואי והפכה אותה לטריטוריה.
רבים טענו שמערכת הבחירות ב-1896 וניצחונו של מקינלי גרמו ליצירת קואליציה חדשה שהובילה לשלטון המפלגה הרפובליקנית. ב-1900 ניצח מקינלי שוב את ברייאן ונבחר לכהונה שנייה, במסע בחירות שהתמקד באימפריאליזם, פרוטקציוניזם וכסף חופשי. אולם מקינלי נורה ב-6 בספטמבר 1901 על ידי ליאון צ'ולגוש, אנרכיסט ממוצא פולני-אמריקני. לאחר שמונה ימים מת מקינלי והוחלף בידי סגנו, תאודור רוזוולט.
ראשית חייו ומשפחתו
ממוזער|שמאל|250px|ויליאם מקינלי בגיל חמש עשרה
ויליאם מקינלי הבן נולד ב-1843 באוהיו, ילדם השביעי של ויליאם מקינלי האב וננסי (אליסון) מקינלי (1809–1897). משפחת מקינלי הייתה ממוצא אנגלי וסקוטי-אירי והתיישבה במערב פנסילבניה במאה השמונה עשרה.
המשפחה עברה לאוהיו כשמקינלי האב היה ילד, והתיישבה בליסבון. הוא פגש שם את ננסי אליסון, והתחתן איתה. משפחת אליסון הייתה ממוצא אנגלי וממתיישביה הראשונים של פנסילבניה. שתי המשפחות עסקו בייצור ברזל, ומקינלי ניהל מפעלים בכל רחבי אוהיו. המשפחה הייתה תומכת גדולה במפלגה הוויגית ובתנועה לביטול העבדות, בעיקר בשל אמונות מתודיסטיות. ויליאם הפך לפעיל בכנסייה המתודיסטית המקומית בגיל שש עשרה.
ב-1852, עברה המשפחה לפולין, אוהיו, כדי להביא חינוך טוב יותר לילדיהם. ב-1859, סיים את לימודיו והחל ללמוד במכללה בפנסילבניה. הוא למד שם שנה אחת, ולאחר מחלה ודיכאון חזר הביתה ב-1860. הוא למד במכללה באוהיו והצטרף אל אחוות סיגמה אלפא אפסילון. הוא לא סיים את לימודיו באף אוניברסיטה. אף על פי שהחלים, ההון המשפחתי לא הספיק להחזיר אותו למכללה, והוא החליט לעבוד כפקיד בדואר ולאחר מכן כמורה.
מלחמת האזרחים
וירג'יניה המערבית ואנטיאטם
ממוזער|שמאל|250px|רתרפורד הייז היה המורה של מקינלי במהלך מלחמת האזרחים ולאחריה
כשמדינות הדרום פרשו מהאיחוד ומלחמת האזרחים החלה, התנדבו אלפי אנשים באוהיו לשירות צבאי. ביניהם היה מקינלי ובן דודו, ויליאם מקינלי אוסבורן, שנרשמו כטוראים במיליציה המקומית ביוני 1861. החיילים פנו לקולומבוס ושם התאחדו עם יחידות קטנות כדי ליצור את הגדוד העשרים ושלושה של אוהיו. החיילים התאכזבו לגלות שבניגוד לגדודי המתנדבים של אוהיו, לא יוכלו לבחור בקצין שלהם, אלא שהוא ימונה בידי מושל אוהיו, ויליאם דניסון. דניסון מינה את הקולונל ויליאם רוסקרנס לפקד על הגדוד, והחיילים החלו להתאמן מחוץ לעיר. מקינלי כתב סדרת מכתבים אל העיתון בעיר מגוריו בהם הילל את צבא האיחוד ואת האיחוד. בעיות באספקת מדים ונשק גרמו לעימות עם המפקדים, אולם מייג'ור רתרפורד הייז שכנע את החיילים לקבל את מה שהממשלה הקציבה להם. מקינלי התרשם מהייז, והשניים החלו חברות שנמשכה עד למותו של הייז ב-1893.
אחרי חודש של אימונים, מקינלי והגדוד, בהובלת הקולונל אליקים סקאמון, פנו אל מערבה של וירג'יניה (כיום מדינה עצמאית) ביולי 1861. מקינלי לא הבין מדוע נדרשה משמעת נוקשה מהגדוד עד שהגדוד נאלץ להילחם. הם נלחמו לראשונה בספטמבר 1861 וגרמו לכוחות קונפדרציה לסגת מווירג'יניה המערבית. כעבור שלושה ימים, הוטל עליו לדאוג לאספקה לגדוד ולעבוד כרשם. בנובמבר, הגדוד חנה לרגל החורף בפייטוויל, וירג'יניה המערבית. את החורף בילה מקינלי בהחלפת סרג'נט שהיה חולה, ובאפריל 1862 קודם בדרגה. הגדוד המשיך להתקדם באביב כשהייז מפקד עליו ונלחם בכמה כוחות מורדים.
בספטמבר, נקרא הגדוד של מקינלי לתגבר את ארמיית וירג'יניה בקרב בול ראן השני. הגדוד לא הגיע בזמן אל הקרב, אבל הצטרף אל ארמיית הפוטומק כשזאת פנתה צפונה כדי לעצור את צבאו של הגנרל רוברט אדוארד לי שעמד להתקדם למרילנד. הגדוד היה הראשון שפגש בחיילי הקונפדרציה ב-14 בספטמבר. אחרי אבדות כבדות, הצליח הגדוד להרחיק את חיילי הקונפדרציה ולחם בהם בקרב אנטיאטם, אחד מהקרבות הקטלניים ביותר במלחמה. הגדוד לחם בעוז ומקינלי עצמו התחמק מאש כבדה כשהביא אספקה לחיילים בשדה הקרב. הגדוד ספג אבדות כבדות גם הפעם, אולם הארמייה ניצחה והקונפדרציה נסוגה אל וירג'יניה. הגדוד התנתק מהארמייה וחזר ברכבת אל וירג'יניה המערבית.
עמק שננדואה וקידום
ממוזער|שמאל|250px|מקינלי ב-1865, לאחר המלחמה
כשהגדוד ערך חניית חורף בצ'ארלסטון, התבקש מקינלי לחזור לאוהיו עם קצינים אחרים ולהביא חיילים חדשים. כשהגיעו אל קולומבוס, הפתיע אותו המושל בקידום לדרגת לוטננט משנה בשל שירותו בקרב. מקינלי וחבריו לא לחמו עד ליולי, 1863. בתחילת 1864, אורגן מחדש מבנה הפיקוד בווירג'יניה המערבית, והמחלקה הועברה אל ארמיית וירג'יניה המערבית. הארמייה החלה לתקוף מכרות מלח ועופרת של האויב. ב-9 במאי, החל הצבא להילחם בחיילי קונפדרציה וגרם להם לסגת. מקינלי טען שהקרב היה נואש, ואחריו השמידו כוחות האיחוד נתיבי אספקה.
מקינלי והגדוד שלו עברו אל עמק שננדואה כשהצבא החל לחזור להילחם לאחר החורף. החיילים התאחדו עם ארמיית שננדואה והחלו להילחם בכוחות קונפדרציה, כשהם לוכדים את לקסינגטון, וירג'יניה ב-11 ביוני. הם המשיכו דרומה אל ליצ'בורג, והרסו מסילת רכבת בדרכם. אולם הכוחות בלינצ'בורג נראו חזקים מדי והבריגדה נאלצה לחזור אל וירג'יניה המערבית. הם נאלצו ללכת צפונה כשהקונפדרציה פשטה על מרילנד. הקונפדרציה הפתיעה אותם ב-24 ביולי, וניצחה אותם. הצבא נסוג אל מרילנד ואורגן מחדש. מקינלי קודם לדרגת קפטן לאחר הקרב. באוגוסט, הקונפדרציה החלה לסגת דרומה. הצבא ניצח בקרב בו ירו בסוסו של מקינלי, ולאחר מכן הצבא המשיך להבריח את הקונפדרציה דרומה. ב-22 בספטמבר וב-19 באוקטובר ניצח הצבא שוב.
לאחר מכן, הצבא עצר לקראת הבחירות, בהן תמך מקינלי, בפעם הראשונה שהצביע, באברהם לינקולן, הנשיא הרפובליקני. למחרת היום, הם עברו צפונה לחניית חורף. בפברואר 1865, כשהמפקד נלכד בידי הקונפדרציה, הצבא התבלבל, ומקינלי נאלץ לשרת אצל ארבעה גנרלים שונים, ביניהם גם וינפילד סקוט הנקוק. כעבור כמה ימים נכנעו לי וצבאו לגנרל יוליסס ס. גרנט ובהמלחמה נגמרה. מקינלי הצטרף לתנועת הבונים החופשיים מאוחר יותר. לפני סיום המלחמה, קודם לדרגת מייג'ור לשם כבוד. ביולי שוחרר מהצבא. הגנרלים רצו שמקינלי יישאר בשירות הקבע, אולם הוא החליט לחזור לאוהיו כעבור חודש.
ב-7 במרץ 1883, התקבל מקינלי לאגודת יוצאי מלחמת האזרחים.
קריירה כעורך דין ונישואין
ממוזער|שמאל|250px|אידה סקסטון מקינלי
ממוזער|שמאל|250px|קתרין מקינלי
לאחר סיום המלחמה ב-1865, החליט מקינלי לעסוק בעריכת דין והחל ללמוד במשרד של עורך דין. כעבור שנה החל ללמוד בבית ספר למשפטים בניו יורק, ותוך פחות משנה הוסמך לעריכת דין במרץ 1867. באותה השנה עבר לקנטון, והקים משרד קטן. הוא הצליח מספיק כדי לקנות כמה בניינים ברחוב הראשי בקנטון, אותם השכיר. כשחברו מהצבא רתרפורד הייז ניסה להתמודד על תפקיד המושל ב-1867, נאם מקינלי לטובתו, כשהוא נכנס לראשונה אל הפוליטיקה. המחוז היה מפולג בין הדמוקרטים והרפובליקנים, אולם הייז ניצח בו באותה השנה. ב-1869, ניסה מקינלי להיבחר לתפקיד התובע המחוזי, תפקיד שהיה בדרך כלל שמור לדמוקרטים, וניצח. כשניסה להתמודד מחדש ב-1871, בחרו הדמוקרטים בעורך הדין המקומי ויליאם לינץ', ומקינלי הובס בהפרש של 143 קולות.
כשהקריירה המקצועית של מקינלי התקדמה, גם חייו האישיים התקדמו כשהחל לצאת עם אידה סקסטון, בת למשפחה אמידה מקנטון. הם נישאו ב-25 בינואר 1871, בכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של קנטון, אף על פי שאידה הצטרפה לאחר מכן לכנסייה המתודיסטית. בתם הראשונה, קתרין, נולדה בחג המולד 1871. בת שנייה, אידה, נולדה ב-1873, אולם מתה באותה השנה. אשתו של מקינלי נכנסה לדיכאון עמוק ובריאותה הידרדרה. כעבור שנתיים גם קתרין מתה מטיפואיד. אידה לא התאוששה ממות בנותיה ולזוג לא היו עוד ילדים. היא חלתה באפילפסיה. מקינלי שמר על אשתו כל חייו.
אידה התעקשה שמקינלי ימשיך בקריירה המוצלחת שלו כעורך דין וכפוליטיקאי. הוא נכח בוועידה הרפובליקנית של המדינה שבחרה בהייז להתמודד לכהונה שלישית כמושל ב-1875, ותמך שוב בחברו בסתיו. כעבור שנה, הגן במשפט על קבוצת כורים שנעצרו על מהומות וקטטה עם שוברי שביתה. לינץ', יריבו של מקינלי, ייצג את הצד השני, ובעלי המכרה היה מארק האנה, איש עסקים מקליבלנד. מקינלי פעל בהתנדבות והצליח לזכות את כל הכורים פרט לאחד. מעמדו בקרב הפועלים במחוז, שהיו חלק קריטי מהבוחרים, התחזק, והוא פגש לראשונה את האנה, שהפך לתומך המרכזי שלו.
מעמדו של מקינלי בקרב הפועלים השתלם כשהתמודד על המועמדות הרפובליקנית לייצוג מחוזו. הצירים סברו שיוכל למשוך את הפועלים, ובאוגוסט 1876, נבחר להיות המועמד. הייז נבחר להיות המועמד הנשיאותי, ומקינלי ניהל את מסע הבחירות שלו לקונגרס תוך כדי תמיכה בהייז. שניהם הצליחו. מקינלי, שהדגיש את תמיכתו במכסי מגן, ניצח את המועמד הדמוקרטי בהפרש של 3,300 קולות, ואילו הייז ניצח במערכת בחירות שנויה במחלוקת ומונה לנשיא. ניצחונו של מקינלי בא במחיר אישי: הכנסתו כחבר קונגרס הייתה חצי ממה שהרוויח כעורך דין.
התחזקות כפוליטיקאי 1877–1895
תומך בפרוטקציוניזם
ממוזער|שמאל|250px|מקינלי בקונגרס
מקינלי הצטרף לקונגרס באוקטובר 1877, כשהנשיא הייז כינס את הקונגרס לישיבה מיוחדת. הרפובליקנים היו במיעוט ומקינלי עסק בעיקר בדברים לא חשובים בוועדות. חברותו עם הייז לא סייעה לו, בגלל חוסר הקשר של הייז לרבים בגבעת הקפיטול. חבר הקונגרס הצעיר התעמת מול הייז בנושא המטבע, אולם החברות שלהם נותרה בעינה. ב-1873 עברה ארצות הברית בפועל לתקן הזהב. מחירי הכסף צנחו ורבים ביקשו להפוך את הכסף להילך חוקי במעמד שווה לזהב. התהליך היה אינפלציוני, ורבים טענו שהעלאת כמות הכסף תתרום לכלכלה. היריבים טענו שהכסף החופשי יפגע בארצות הברית מבחינת הסחר הבינלאומי. מקינלי תמך בחוק שאישר לממשלה לרכוש כמויות גדולות של כסף ולהפוך אותו למטבעות, וגם הצטרף לרוב הגדול שביטל את הוטו של הייז על החוק. בכך התנגד לעמדתו של מנהיג הרפובליקנים בבית הנבחרים, חברו מאוהיו, ג'יימס גרפילד.
החל מכהונתו הראשונה בקונגרס, תמך מקינלי במכסי מגן. מטרתם לא הייתה להעלות את ההכנסה הממשלתית אלא לסייע לתעשייה האמריקנית להתפתח ולתת לה יתרון מחירים על פני מתחרים חיצוניים. ביתו של מקינלי באוהיו שגשג בעיקר בזכות הפרוטקציוניזם שהגן על הייצור שם, מה שעיצב את השקפת עולמו של מקינלי. מקינלי תמך בחוקים להעלאת מכסי המגן והתנגד למכסים לשם הכנסה בלבד או להורדתם. כשגרפילד נבחר לנשיאות ב-1880, נבחר מקינלי להחליפו בוועדת המיסים, לאחר שתי כהונות בלבד.
מקינלי הפך לדמות משמעותית בפוליטיקה. ב-1880, שירת כהונה קצרה כנציג אוהיו בוועידה הרפובליקנית הלאומית. ב-1884 נבחר כציר לוועידה הלאומית וזכה לשבחים על ניהולה. ב-1886, נחשבו מקינלי, המושל ג'וזף פורקר והסנאטור ג'ון שרמן למנהיגי המפלגה באוהיו. שרמן ניסה להתמודד על הנשיאות ב-1880 אולם נכשל בהשגת המועמדות. פורקר החל להתקדם בפוליטיקה המקומית. האנה, שנכנס לפוליטיקה כתורם נדיב, תמך בשרמן ובפורקר. אולם בוועידה הרפובליקנית ב-1888 היחסים ביניהם התפרקו. מקינלי, האנה ופורקר תמכו בשרמן כמועמדם לנשיאות, וכשהתברר ששרמן לא יכול לנצח, החליט פורקר לתמוך דווקא בג'יימס בליין, הסנאטור ממיין והמועמד הנשיאותי ב-1884. בליין סירב להיות מועמד, ופורקר חזר לשרמן, אולם המועמד שנבחר היה הסנאטור מאינדיאנה, בנג'מין הריסון, שנבחר לנשיאות. האנה נטש את פורקר, ולמשך שארית חייו של מקינלי, התפלגה המפלגה באוהיו בין הפלג של מקינלי, שרמן והאנה לבין הפלג של פורקר. האנה העריץ את מקינלי והפך ליועצו הקרוב.
ב-1889, כשהרפובליקנים השיגו רוב, ביקש מקינלי להיבחר לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים. הוא לא הצליח להיבחר, אולם יושב הראש תומאס ריד מינה אותו ליושב ראש ועדת המיסים. מקינלי הגיש את "מיסוי מקינלי" ב-1890, אף על פי שהסנאטורים שינו את הצעתו, שהעלה מכס על ייבוא.
שינוי מחוזות וכישלון בבחירה מחדש
הדמוקרטים זיהו את הפוטנציאל של מקינלי, ולכן כששלטו במועצה המחוקקת, שינו את מחוזות הבחירה כדי להקטין את סיכוייו להיבחר מחדש. ב-1878, נאלץ מקינלי להתמודד במחוז ששורטט מחדש, אולם בכל זאת ניצח לשמחתו של הנשיא הייז. לאחר הבחירות של 1882, הפסיד מקינלי את מקומו. הוא נכנס לדיכאון קצר, אולם נשבע שיתמודד שוב. הדמוקרטים שינו שוב את המחוזות לקראת הבחירות של 1884, אולם מקינלי נבחר שוב לקונגרס בכל מקרה.
ממוזער|שמאל|250px|קריקטורה מספטמבר 1890: מקינלי (משמאל) עוזר ליושב ראש בית הנבחרים ריד לנצח במיין וממהר אל המחוז החדש
ב-1890, הדמוקרטים שינו שוב פעם את מחוזות הבחירה בגלל מקינלי, והפעם שרטטו מחוז דמוקרטי במיוחד. רבים חשבו שהדמוקרטים ישיגו רוב של בין 2,000 ל-3,000 קולות. הרפובליקנים לא יכלו לשנות את המחוז לפני הבחירות למועצה המחוקקת ב-1891, אולם הקפידו להשקיע במירוץ, בעיקר בשל תשומת הלב הדמוקרטית לחוקי המכס שהעביר מקינלי. הרפובליקנים שלחו את טובי דובריהם אל המחוז, כולל את בליין (מזכיר המדינה של ארצות הברית), יושב הראש ריד והנשיא הריסון. הדמוקרטים שלחו את טובי דובריהם גם הם, ומקינלי נאם בפני 40,000 בוחרים כדי להגן על המכס. הוא טען שהמכס עוזר לעם, מגן על התעשייה, מגן על העובדים ומבטיח שכר וחינוך ראויים.
הדמוקרטים בחרו בג'ון וורוויק, סגן המושל לשעבר, ושכרו נערים שימכרו כלי פח בשווי עשרים וחמישה סנטים בחמישים סנטים, בטענה שהמכס אחראי להעלאת המחירים. בסופו של דבר, הפסיד מקינלי בהפרש של 300 קולות, אולם הרפובליקנים זכו לרוב במדינה.
מושל אוהיו (1892–1896)
אפילו לפני שמקינלי גמר את כהונתו בקונגרס, היו תושבים רבים שהפצירו בו לרוץ לתפקיד המושל. המושל הדמוקרט ג'יימס קמפבל ניצח את ג'וזף פורקר ב-1889, ורצה להיבחר מחדש ב-1891. המפלגה הרפובליקנית באוהיו נותרה מפולגת, אולם מקינלי סידר שפורקר יתמוך בו בוועידה של 1891, בה ניצח. חבר הקונגרס לשעבר השקיע את המחצית השנייה של 1891 במסע בחירות מול קמפבל. האנה לא היה מעורב במערכת הבחירות אלא השקיע את רוב זמנו בגיוס תרומות עבור היבחרם של מחוקקים שהבטיחו לתמוך בשרמן לסנאט ב-1892 (לפני העברת התיקון השבעה עשר לחוקת ארצות הברית, הסנאטורים נבחרו בידי המועצה המחוקקת). מקינלי נבחר ב-1891 בהפרש של 20,000 קולות. בינואר, הצליח שרמן, בעזרת האנה, להיבחר במועצה המחוקקת לעוד כהונה בסנאט על פני פורקר.
שמאל|250px|ממוזער|גם לאחר שרץ לנשיאות בפעם האחרונה ב-1884, נתפש ג'יימס בליין כמועמד רפובליקני פוטנציאלי. בקריקטורה זאת, מהמגזין "פאק", הוא מבהיל את ריד ואת מקינלי (מימין) שמתכננים את תוכניותיהם ב-1892.
למושל אוהיו לא היה הרבה כוח – למשל, הוא יכול היה להמליץ על חקיקה, אולם לא להטיל עליה וטו – אולם אוהיו הייתה מדינה מתנדנדת ועשירה באלקטורים, והמושל שלה השפיע על הפוליטיקה הלאומית. אף על פי שמקינלי האמין שבריאות המדינה תלויה בבריאות העסקים שלה, הוא היה מוכן לפשרות עם הפועלים. הוא תמך בחקיקה שקבעה מוסד בוררות ליישוב סכסוכי עבודה והוסיף פסקה לחוק שקנסה מעסיקים שפיטרו עובדים עקב שייכותם לאיגוד.
הנשיא הריסון לא היה אהוד במיוחד. בתחילת השנה 1892 הייתה המפלגה הרפובליקנית מפולגת והריסון ניסה להיבחר מחדש. אף על פי שאף מועמד לא הכריז על התנגדותו להריסון, רפובליקנים רבים היו מוכנים להחליף את הנשיא אם תהיה אלטרנטיבה. בין המועמדים היו מקינלי, ריד ובליין המבוגר. מתוך חשש שמושל אוהיו יהפוך למועמד, ארגנו תומכי הריסון שמקינלי ינהל את הוועידה הרפובליקנית במיניאפוליס ודרשו ממנו להיות נייטרלי. האנה הקים מטה בלתי רשמי למקינלי ליד אולם הוועידה, אולם לא ניסו לגייס אלקטורים. מקינלי התנגד לכל תמיכה שקיבל, ולמרות זאת גמר במקום השלישי, מאחורי הריסון שנבחר מחדש ובליין, שגם הוא סירב להתמודד. אף על פי שמקינלי תמך ברפובליקנים, נוצח הריסון בידי הנשיא לשעבר קליבלנד בבחירות של נובמבר. לאחר ניצחונו של קליבלנד, רבים ראו במקינלי מועמד פוטנציאלי לנשיאות מטעם הרפובליקנים ב-1896.
לאחר חזרתו של קליבלנד לתפקיד, נקלעה המדינה למשבר כלכלי שפרץ ב-1893. איש עסקים בשם רוברט ווקר הלווה למקינלי כסף בעבר, וכהוקרת תודה, היה מקינלי ערב לחובותיו. המושל לא הסתכל על מה חתם והאמין שווקר היה איש עסקים יציב. למען האמת, ווקר הונה את מקינלי, ואמר לו שאיגרות חוב חדשות היו ישנות שתוקפן חודש. המיתון הרס את ווקר. מקינלי נאלץ לשלם את החוב מחדש בפברואר 1893. החוב היה מעל 100,000 דולר ומקינלי הציע להתפטר מתפקידו כמושל ולהרוויח את הכסף כעורך דין. במקום, החליטו תומכיו העשירים, כולל האנה, להקים קרן לתשלום החובות. ויליאם ואידה מקינלי משכנו את רכושם לקרן, שגייסה סכומים רבים של כסף. כל הרכוש הוחזר להם בסוף 1893, וכשמקינלי, שהבטיח להחזיר את החוב לציבור, ביקש את רשימת התורמים, הוא לא קיבל אותה. האוכלוסייה שסבלה מהמשבר הכלכלי הזדהתה עם מקינלי. הוא נבחר מחדש לתפקיד המושל בנובמבר 1893, וזכה לתמיכה הגדולה ביותר עבור מושל מאוהיו מאז מלחמת האזרחים.
מקינלי תמך ברפובליקנים בבחירות לקונגרס ב-1894. מועמדים רבים שתמך בהם נבחרו. בנובמבר 1895 הצליח להוביל לבחירת יורש רפובליקני בתפקיד המושל, אסא בושנל, והמועצה הרפובליקנית בחרה שוב פעם בפורקר כסנאטור. מקינלי תמך בשניהם. בתמורה, הסכים פורקר לתמוך במקינלי כשינסה להתמודד על הנשיאות. כשהמפלגה באוהיו התאחדה, החליט מקינלי לפנות אל הפוליטיקה הלאומית.
בחירות 1896
הכנתו להתמודדות
לאחר תבוסתו של הנשיא בנג'מין הריסון במהלך הבחירות ב-1892, הנשיא לשעבר גרובר קליבלנד חזר לבית הלבן. הריסון הכריז על שגשוג, אולם במאי 1893, משבר כלכלי גרם להמרת נכסים בזהב, שוק המניות התמוטט ופשיטות רגל רבות נגרמו. המשבר כונה "בהלת 1893". מארק האנה ותורמים עשירים אחרים חילצו את מקינלי מחובות. הציבור תמך במקינלי עקב קשייו הכלכליים ובחר בו לכהונה שנייה כמושל. הוא תמך לחלוטין בתקן הזהב. דמוקרטים רבים, וגם רפובליקנים, הרגישו שהצמדת הדולר לזהב מגבילה את הצמיחה, והעדיפו להצמיד את הדולר גם לכסף, כפי שהיה עד 1873. צעד זה יגרום לאינפלציה, כיוון שהתשלום על מטבעות כסף יהיה פי שניים משווי השוק שלהם. חקלאים רבים, שהתייאשו מהירידה במחירי התוצרת החקלאית, הרגישו שהצמדת הדולר לכסף תקל על תשלום החובות שלהם. קליבלנד תמך בתקן הזהב, והתנגד לחוקים לרכישת כסף. הדמוקרטים המערביים, כויליאם ג'נינגס ברייאן, התנגדו אליו. הקונגרס העביר ב-1894 חוק שהפחית רבים מהמכסים של מקינלי, אולם הכלכלה לא התאוששה, וקליבלנד ספג ביקורת לאחר ששלח את הצבא לשבור את שביתת פולמן.
הדמוקרטים התפלגו, והמפלגה הפופוליסטית החדשה זכתה לקולות החקלאים. מקינלי הפך לנואם מבוקש במזרח המדינה. בבחירות 1894, הרפובליקנים השתלטו על שני בתי הקונגרס.
מסע בחירות מודרני
ממוזער|מארק האנה, יועצו הקרוב וחברו של מקינלי.
לא ידוע מתי התחיל מקינלי להתכונן לריצה. אולם מההתחלה היה ברור שהאנה יהיה היועץ הקרוב שלו. לאחר ששרמן ויתר על ניסיון לרוץ שוב לנשיאות לאחר 1888, החל האנה לתמוך בשאיפותיו של מקינלי.
היה ברור שמועמד רפובליקני יהיה הנשיא הבא. מקינלי, בעזרת האנה, החליט לפעול מוקדם בשנת 1895. השאלה הייתה במי יתמכו מנהיגי המפלגה לאחר שישלחו את ציריהם לוועידה. מקינלי והאנה הריצו מסע בחירות לאומי כדי לנסות להשיג תמיכה. מסע הבחירות נחשב למסע הבחירות המודרני הראשון.
מקינלי היה מגובה בכוחו הארגוני והפיננסי של האנה, והצליח לבנות תמיכה שקטה במהלך 1895 ותחילת 1896. כשאחרים ניסו לארגן תמיכה, התברר להם שהאנה הקדים אותם.
האנה נסע למזרח להיפגש עם מנהיגי המפלגה. הוא חזר כדי לדווח שמנהיגי המפלגה מוכנים לתמוך במקינלי בתמורה לכך שיקבלו שליטה על מינויים מקומיים ומינויו של תומאס פלאט מניו יורק לתפקיד מזכיר האוצר. מקינלי התנגד לכך, ופרסם את הסיסמה "העם נגד הבוסים". האנה היה מוכן לכך. מקינלי נפגש עם רפובליקנים דרומיים. אף על פי שאלו לא הצליחו בדרום הדמוקרטי, הם שלחו צירים רבים לוועידה הלאומית. האנה רכש בית בדרום ג'ורג'יה בו פגש מקינלי פוליטיקאים רפובליקנים מהאזור. הוא היה זקוק ל-453.5 קולות כדי להיבחר, וחצי מהם באו ממדינות הדרום וממדינות הגבול. בעזרת תמיכה במנהיגי המפלגה בדרום, השיג מקינלי את תמיכתם בוועידה. הוא אף דיבר בכנסייה של אפרו-אמריקנים, מעשה חריג באותה התקופה. מקינלי גם הצליח ליצור בריתות עם מתנגדיו במפלגה באוהיו.
מקינלי הריץ מועמדים למוסדות המפלגתיים כדי שיוכלו לתמוך בו בוועידה. אחד מהם היה צ'ארלס דוז, בנקאי ויזם צעיר שעבר לשיקגו מנברסקה.
מקינלי סיים את תפקידו כמושל בינואר 1896 ולא רץ לכהונה שלישית. האנה המשיך לארגן מדינות שיתמכו במקינלי, והוא השתלט על כל המדינות ללא מועמדים רציניים. באותה תקופה, המינויים שארגן לאישים קתוליים הובילו לשמועות שהוא עצמו קתולי.
הצירים של מדינות גדולות הונחו להצביע למקינלי. התחרות עדיין הייתה צמודה, והשאלה הייתה מי יבחר בוועידה המפלגתית.
השגת המועמדות
ממוזער|מקינלי מוכתר למועמד, ולצידו האנה (בירוק)
למרות הניצחונות, קיוו עדיין מנהיגי המפלגה למנוע ממקינלי להיבחר בסיבוב הראשון בעזרת תמיכה במועמדים מקומיים. אילינוי הייתה שטח קרב רציני, כשצ'ארלס דוז חייב צירים להצביע למקינלי. מקינלי הצליח לזכות בכמעט כל הצירים מאילינוי. הנשיא לשעבר הריסון נחשב למועמד רציני. לאחר שהכריז שלא ינסה להתמודד בפעם השלישית, השתלטו תומכי מקינלי על אינדיאנה במהירות מדהימה. היה ברור שמקינלי הוא הפוליטיקאי האהוד בקרב תומכי המפלגה.
הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1896 התרחשה בסנט לואיס, ב-16 ביוני. רוב הצירים היו לצידו של מקינלי, ובהצבעות חשובות הוא ניצח, בתמיכת האנה. המושל לשעבר היה זמין בטלפון ושמע את נאומו של פורקר שהכריז על תמיכתו במקינלי. רוב המערביים תמכו ברעיונות הכסף החופשי. יועציו של מקינלי חזו את חשיבות שאלת הצמדת הדולר, ולחצו שיחליט על מצע המפלגה בנושא. מקינלי העדיף להימנע מכך. למזרח אמר שתמך בתקן הזהב, ובמערב נאמר שתמך בבסיס דו מתכתי. רק לאחר התייעצות עם האנה, מקינלי החליט לתמוך בתקן הזהב. הרפובליקנים המערביים שתמכו בכסף החופשי הובסו, ותקן הזהב נכנס למצע. הם עזבו את המפלגה, והאנה עצמו סילק אותם.
כשהמדינות עברו להצביע, ברגע שאוהיו הכריזה על תמיכתה במקינלי, הצליח מקינלי להשיג את התמיכה הדרושה על מנת להשיג את המועמדות, והוא חגג בביתו כשחבריו פרצו אל ביתו בחגיגות. אלפי פעילים באו אל העיר באותו הערב כדי לשמוע את מקינלי נואם ממרפסת ביתו.
רבים שאלו מי יהיה סגנו של מקינלי. מקינלי הציע את התפקיד לתומאס ריד, שהיה במקום השני בוועידה, אולם הוא סירב. פלאט תמך בלוי פ. מורטון, שכבר היה סגן נשיא תחת הריסון, אולם גם הוא סירב. בדרך כלל, מועמד מאוהיו גיבה את עצמו במועמד מניו יורק, וכך נבחר גארט הוברט מניו ג'רזי. הוא היה איש עסקים, עורך דין ומחוקק, והיה מקובל על רוב הפלגים במפלגה.
מסע הבחירות
המועמד הדמוקרטי
לאחר הוועידה, מקינלי נשאר בביתו. האנה נבחר לראש מטה הבחירות שלו והקים מטה בחירות בשיקגו. במערב התיכון, שהיה קריטי להצלחה אלקטורלית, האנה התחיל להכין את מסע הבחירות. מקינלי פיקח על פעולותיו, בזמן שנפגש עם עובדים ופעילי מפלגה בביתו. מקינלי טען, במהלך ההמתנה ליריבו, שנושא הצמדת הדולר אינו משמעותי. לטענתו, בעוד כחודש לא ישמעו עליו. ויליאם דיי, שאותו ימנה מקינלי לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית, חזה שבתוך חודש ידברו רק על הנושא הזה.
כשמקינלי נבחר, לא היה ברור מי יהיה המועמד הדמוקרטי. יריביו של גרובר קליבלנד במפלגה התארגנו כדי להעביר מצע שיתמוך בכסף החופשי. ההחלטה על המצע השפיעה על בחירת המועמד. המועמד המוביל היה ריצ'רד בלאנד, חבר בית הנבחרים לשעבר ממיזורי, והוראס בויס, מושל איווה לשעבר. המועמדים האחרים היו בנג'מין טילמן, סנאטור מדרום קרוליינה, ג'וזף בלאקבורן, סנאטור מקנטקי, וחבר בית הנבחרים לשעבר מנברסקה, ויליאם ג'נינגס ברייאן.
ממוזער|שמאל|250px|ויליאם ג'נינגס ברייאן נואם
דוז הכיר את ברייאן בנברסקה וחזה שאם ברייאן ינאם בוועידה, הוא ישתמש בכישרון הנאום שלו כדי להפוך למועמד. מקינלי והאנה סירבו להאמין לכך והיו בטוחים שבלאנד יהיה המועמד. הוועידה הדמוקרטית הלאומית נפתחה ב-7 ביולי 1896, בשיקגו, כשתומכי הכסף החופשי השתלטו עליה. המצע שתמך בכסף חופשי עבר. הנואם האחרון במהלך הוויכוח על המצע היה ברייאן, ודוז צפה בו. ברייאן נאם את נאום "צלב הזהב" המפורסם, בו גינה את תקן הזהב וקרא למפלגה לזוז שמאלה מבחינה כלכלית. ברייאן הצליח לזכות במועמדות, וגם בתמיכה של רפובליקנים מאוכזבים מהמערב התיכון, שלא סמכו על המדיניות הכלכלית של המזרח והיו חיוניים לניצחון הרפובליקני.
הרפובליקנים היו בטוחים שניצחון מול ברייאן הוא עניין קל, ושמקינלי יבחר בקלות. מסע הבחירות לא היה אמור לחכות עד לספטמבר, והאנה תכנן חופשה כשמקינלי תכנן קיץ שקט. הרפובליקנים הופתעו מהתגובה הנלהבת לנאומו של ברייאן, ונאלצו לצאת לקרב על הנשיאות.
מימון וארגון
האנה הבין במהירות שנושא הצמדת הדולר היה חשוב לאמריקנים רבים, והחליט על אסטרטגיה שבה ישכנע את הבוחרים שה"כסף היציב", כלומר תקן הזהב, היה עדיף על תקן דו-מתכתי. התעמולה לא הייתה זולה, כיוון שבאותה התקופה היה צורך בפרסום כרזות ובשליחת נואמים שינאמו לטובת המועמד. האנה החליט לגייס כסף בזכות קשריו בתאגידים גדולים. האנה התחיל את גיוס הכספים בסוף יולי, ונציגי המפלגה הפופוליסטית נפגשו בסנט לואיס. הם לא רצו לפצל את תומכי הכסף החופשי, והחליטו לתמוך בברייאן על חשבון עצמאותם המפלגתית.
האנה היה זקוק לכסף באופן נואש, והתחיל מסע בחירות עסקי. האנה הצליח להרגיע את מפלגתו בגלל האיום מצד ברייאן, והמפלגה כולה התאחדה מאחורי מקינלי, מלבד תומכי הכסף החופשי שתמכו בברייאן. אולם היה חסר כסף. האנה נסע לניו יורק, אל אילי הון גדולים. הוא לא היה מוכר מדי והקיצוניות של ברייאן גרמה לאנשי העסקים להיות בטוחים במקינלי. אולם הדיווחים על התמיכה בברייאן והעזרה מצד חברו של האנה מבית הספר, ג'ון רוקפלר (שתרם בעצמו כסף), עזרו לו. בספטמבר, התורמים התחילו לתרום סכומים עצומים. ג'יי. פי. מורגן תרם כ-250,000 דולרים. דוז תיעד כ-3,570,397.13 דולרים, פי שניים מכמות התרומות ב-1892, ופי עשרה מכמות התרומות שברייאן השיג. דוז לא החשיב את גיוס התרומות המקומיות, או הנחות מצד תאגידים ברכישת ציוד. רבים העריכו שהרפובליקנים גיסו כ-16.5 מיליון דולרים.
מקינלי הריץ את מסע הבחירות מביתו, בעזרת טלפון וטלגרף. האנה גייס את התרומות, ואחרים, בעיקר דוז, עסקו בעניינים יומיומיים. כ-500,000 דולרים הושקעו בהדפסת מאות מיליוני עלונים. מטה הבחירות שילם למאות נואמים לנאום בשמו של מקינלי. דוז התעקש על מכרזים למינוי אנשי צוות הבחירות, והוא העסיק בעיקר עוזרים עסקיים ולא יועצים פוליטיים.
מסע בחירות מהמרפסת
מהרגע שנבחר, מקינלי הוצף בתומכים שבאו לביתו וקיוו לשמוע אותו נואם. מקינלי פתח את ביתו לציבור בכל יום חוץ מיום ראשון עד לבחירות, מלבד סיור ביולי שבו נאם נאומים בקליבלנד. הוא גם נח בסוף שבוע אחד באוגוסט. הצורך לנאום בפני תומכיו מנע ממקינלי לטפל בענייני מסע הבחירות.
הכרזתו של ברייאן, לאחר קבלת המועמדות, שיסייר ברכבת בכל רחבי המדינה (מעשה חריג למועמדים נשיאותיים) גרמה ללחץ על מקינלי לבצע את אותו הדבר. האנה הפציר בו לעשות זאת, אולם מקינלי התנגד לרעיון של עימות מול ברייאן, הנואם המחונן. "מוטב לי כבר להעמיד מקפצת טרפז בחצרי הקדמית ולהתחרות בספורטאים מקצועיים מאשר לנסות לנאום נגד ברייאן", התוודה באוזני ידיד. "אני צריך לחשוב כשאני מדבר". בנוסף לכך, ברייאן תמיד יכול היה להגיע בצורה עממית יותר אל האזורים כדי לנאום. מקינלי לא היה מוכן להתמודד מול ברייאן בתנאים של הדמוקרטים, וניסה למצוא דרך משלו להגיע אל העם.
מקינלי החליט על מסע בחירות ממרפסת ביתו, באותה מתכונת של ביקורי הבית שכבר קרו אצלו. באמצע ספטמבר, ההליך הפך לשגרה. קבוצות שלחו בקשה להיפגש עם מקינלי, ומטה הבחירות ארגן להם הסעות אל ביתו. מנהיג הקבוצה הובא אל קנטון כדי להביא את השאלות למקינלי, או שנציג של מקינלי נפגש איתם בתחנת הרכבת. בכל יום התרחשו בקנטון צעדות למען מקינלי, מלווים במאבטחים כדי שיוכלו להגיע בזמן. מנהיג הקבוצה שאל את שאלתו ומקינלי קרא תגובה מוכנה מראש. לאחר מכן, היה כיבוד והזדמנות ללחוץ יד עם מקינלי, לפני שהמשלחת חזרה אל תחנת הרכבת. אם ירד גשם, המפגש התרחש בפנים.
ממוזער|מקינלי נפגש עם תומכים בביתו
ברייאן עצמו היה הנכס הגדול ביותר של עצמו, והוא נסע ל-27 מתוך 45 מדינות, מרחק של 29,000 קילומטרים, ונאם 600 נאומים לחמישה מיליון תומכים. מקינלי נאם רק 300 פעמים ל-750,000 תומכים, אולם הצליח לשמור על רעננות לעומת ברייאן. הרפובליקנים הצליחו לספק חומר טרי לעיתונות של הבוקר בלי לטעות, בניגוד לברייאן.
נושאים
מועמדותו של ברייאן גרמה לפילוג במפלגה הרפובליקנית. חקלאים רבים במערב התיכון, ואף באוהיו, רצו לגרום לתמוך ברעיונות הכסף החופשי, שיגרום לאינפלציה שתשחק את חובותיהם. הסקרים במדינות אלו הראו שברייאן הצליח להשיג תומכים רבים. סקר באוגוסט הראה שרק ויסקונסין הייתה בטוחה עבור הרפובליקנים.
ממוזער|קריקטורה שטוענת שמקינלי נמנע מנושא הצמדת הדולר
בתחילת אוגוסט, מטה מקינלי החליט לפנות לפועלים ולחקלאים המבוססים יותר. מקינלי, בעצת יועציו, החליט לנאום בנוגע לנושא הצמדת הדולר, ומיליוני עלונים ומאות נואמים נשלחו אל הבוחרים. העלונים ציטטו את מקינלי, חברי הקונגרס והמומחים הפיננסיים, שהביעו בהם התנגדות לתקן דו-מתכתי. תאודור רוזוולט, שהיה חבר הוועדה המשטרתית של ניו יורק סיטי, טען שראה קרונות מלאי עלונים נפרקים במטה הבחירות. לטובת אלו שלא קראו אנגלית, העלונים תורגמו לצרפתית, ספרדית, פורטוגזית, יידיש, גרמנית, פולנית, נורווגית, איטלקית, דנית והולנדית. כתבות נשלחו לכתבי עת, ומטה הבחירות שלח עיתונים ידידותיים לאלפי אזרחים ברחבי המדינה. חמש מיליון משפחות קיבלו חומר תעמולתי על בסיס שבועי. אחד מתומכיו של מקינלי היה המו"ל וורן הרדינג, שנאם בשמו באוהיו. הנשיא לעתיד הותיר רושם חיובי ונבחר כעבור שלוש שנים לסנאט מטעם אוהיו.
ממרפסת ביתו, מקינלי הטיף לכסף יציב, וגם למדיניות פרוטקציוניסטית. הוא קישר בין שני הנושאים, וכך הפך את העניין לנושא פטריוטי. רפובליקנים רבים עדיין דאגו בעיקר לנושא המכסים, והיו מוכנים לתמוך במקינלי ובתקן הזהב בתמורה למכסים גבוהים. במזרח ובדרום, מקינלי הדגיש את נושא הכסף היציב, ואילו במערב התיכון הודגש נושא המכס. בהרי הרוקי, מקינלי לא זכה לתמיכה בקרב הכורים, שתמכו בברייאן. בחוף המערבי, שם תמכו בכסף החופשי, מקינלי הדגיש את נושא המכס כדי לנצח.
מקינלי השיג תמיכה של נכבדים במפלגה. הנשיא לשעבר הריסון סירב לערוך סיורי בחירות, אולם נאם בניו יורק סיטי נאום כנגד הכסף החופשי. הציבור היה מרותק למסע הבחירות, והרפובליקנים התחילו להשפיע. בספטמבר, הסקרים הראו שמדינות המערב התיכון נוטות לרפובליקנים, מלבד איווה, שעדיין היה בה בסיס חזק שתמך בכסף חופשי. הוברט המשיך בלימודי המשפטים שלו ותרם כספים למסע הבחירות. הוא נאם נאומים ממרפסת ביתו בניו יורק, ובאוקטובר נסע לסיור בניו ג'רזי. הוברט תמך בתקן הזהב יותר ממקינלי.
ממוזער|מקינלי מוצג כבובה של האנה
עיתונו של ויליאם רנדולף הרסט היה עוין כלפי מקינלי. רבים האשימו את האנה בשליטה במקינלי, לטובת אינטרסים עסקיים. העיתונים הדמוקרטיים, בעיקר אלו של הרסט, תקפו את האנה. הקריקטורות גרמו לאמונה שמקינלי היה איש של התאגידים, ונשלט על ידם. האנה הוצג כאדם עטוי בחליפה עם סימני דולרים. המשבר הפיננסי של מקינלי ב-1893 גרם לעידוד התפישה שהוא נשלט בידי אנשי עסקים. הרסט והעיתון שלו תרמו 41,000 דולרים לברייאן, אחד מהסכומים הגדולים ביותר שהדמוקרטים זכו לו, אולם האנה השיג הרבה יותר.
בספטמבר, הרפובליקנים ניצחו בבחירות המקומיות במיין ובוורמונט, ובכך אשררו את צפון מזרח המדינה כטריטוריה בטוחה למקינלי. מוקדם יותר באותו החודש, דמוקרטים כועסים, שתמכו בתקן הזהב ובנשיא קליבלנד, יצרו את המפלגה הדמוקרטית הלאומית, שתמכה בג'ון פאלמר לנשיאות ובסימון באקנר כסגנו. ברייאן נאלץ להתמודד עם פיצול מפלגתי. האנה חזה שהמפלגה תשיג מספר גדול של קולות, ותרם למפלגה בעצמו, מתוך הבנה שפאלמר מאיים על ברייאן ולא על מקינלי.
המפלגות השקיעו סכומים אדירים במערב התיכון, וברייאן והאנה שהו שם את רוב זמנם. מקינלי והאנה הרגישו שהדוברים והעלונים השפיעו במערב התיכון, ודוז התחיל להאט את הקצב, ולהחליף את העלונים בעד תקן הזהב בעלונים לטובת מכסי המגן. הכלכלה עזרה לרפובליקנים: מחירי החיטה עלו, והחקלאים התלהבו פחות מכסף חופשי. הדמוקרטים טענו שרפובליקנים סחטו עובדים כדי להצביע למקינלי תחת איום שיפוטרו, אולם האנה הכחיש זאת ואף הציע פרס למי שיביא הוכחה לכך. לכעסו של ברייאן, האנה ארגן "יום דגל" ב-31 באוקטובר, ושוב קישר את מקינלי לפטריוטיות. מאות אלפים צעדו בערי המדינה לכבוד הדגל. הבחירות התרחשו ב-3 בנובמבר, והאנה ודוז חזו ניצחון.
הבחירות
המצביעים הצביעו ב-3 בנובמבר, והתאספו בערב ליד משרדי הטלגרף. במקומות כמו ניו יורק, התוצאות הוקרנו על משרדים. הבחירות נחשבו לבחירות החשובות ביותר מאז 1860, ומספר גדול של בוחרים עקב אחרי התוצאות כל הלילה. מקינלי ואחיו הצביעו מוקדם, ולאחר מכן מקינלי נפגש עם האנה. באותו הערב, מקינלי ישב בספרייתו כשהוא קיבל תוצאות דרך הטלגרף. היה ברור שהוא מוביל, ובחצות הוא חישב שהצליח להגיע ל-241 אלקטורים, מספיק כדי לנצח.
ממוזער|תוצאות הבחירות ב-1896. מקינלי ניצח במדינות האדומות
מקינלי ניצח בכל המדינות בצפון המזרח ובמערב התיכון, ואף במדינות הגבול: דלאוור, מרילנד, קנטקי, ומערב וירג'יניה. הוא ניצח בדקוטה הצפונית, וכמעט ניצח בדרום דקוטה, קנזס, ונברסקה, מדינתו של ברייאן. הוא גם הצליח בקליפורניה ובאורגון. מקינלי השיג 7.1 מיליון קולות לעומת 6.5 של ברייאן, 51% לעומת 47%. מבחינת אלקטורים, מקינלי השיג 271 אלקטורים לעומת 176 לברייאן. שני המועמדים השיגו יותר קולות לעומת הבחירות הקודמות, ומקינלי העלה את התמיכה ברפובליקנים ב-2 מיליון אזרחים.
ברייאן קיווה לכבוש את קולות החקלאים ולהשיג הישגים נאים בקרב הפועלים העירוניים, אולם לא הצליח. מקינלי היה המועמד הרפובליקני הראשון שזכה בניו יורק סיטי, ואף זכה בברוקלין. הוא הפסיד רק בעיר אחת שהיו בה מעל 100,000 תושבים במערב התיכון, דנוור, וזכה בהמון מחוזות כפריים. ברייאן זכה בכל המדינות מדרום לקנטקי וממזרח לטקסס, אולם מקינלי זכה ברוב הריכוזים העירוניים שם.
המהגרים האיריים נשארו נאמנים לדמוקרטים, אולם הגרמנים-אמריקנים נרתעו מאינפלציה ותמכו במקינלי, אף על פי שהיו דמוקרטים ותיקים. קתולים ומהגרים רבים תמכו במקינלי בגלל ההתנגדות שזכה לה מקבוצות אנטי-קתוליות.
הבחירות של 1896 החלו עידן חדש בפוליטיקה האמריקנית, עידן בו תפישתו של מקינלי בנוגע לממשל מרכזי חזק שבונה את התעשייה האמריקנית בעזרת מכסי מגן ודולר מוצמד לזהב ניצחה. דפוסי ההצבעה חיסלו את התיקו היחסי ששרר בין המפלגות הגדולות מאז מלחמת האזרחים: הרפובליקנים החלו שלטון שנמשך כמעט ברצף עד ל-1932, כשפרנקלין רוזוולט הצליח ליצור קואליציה משלו שהחלה שלטון דמוקרטי.
נשיאותו (1897–1901)
כניסה לתפקיד ומינויים
ממוזער|שמאל|250px|השבעתו של מקינלי
מקינלי נכנס לתפקיד הנשיא ב-4 במרץ 1897. הנשיא החדש נאם נאום כניסה ארוך: הוא קרא להעלאת מכסי המגן, וטען שרק לאחר מכן יוכל לטפל בהצמדת הדולר. הוא הזהיר מהתערבות בעניינים מחוץ לארצות הברית, וקרא להימנע מהפיתוי שבתוקפנות טריטוריאלית.
ממוזער|300px|שמאל|הקבינט של מקינלי
מקינלי מינה את ג'ון שרמן לתפקיד מזכיר המדינה. הוא לא היה המועמד המועדף עליו, אולם מקינלי היה בטוח שהמשרה, שהייתה קידום לעומת כהונתו כמזכיר האוצר, תגרום לו להתפטר מהסנאט, ותפנה מקום להאנה. מצבו הנפשי של שרמן הידרדר, אולם מקינלי לא האמין לכך וטען ששרמן צלול מתמיד.
האנה מונה לסנאט. אולם חוסר ניסיונו של שרמן בדיפלומטיה הקשה עליו לתפקד, ועוזרו, ויליאם דיי, תפס פיקוד. במפגשים הוא נחשב לשתקן יחסית. סגנו השני של שרמן היה חירש במקצת. הבדיחה שנפוצה בקרב דיפלומטים הייתה שראש המחלקה לא יודע כלום, סגנו הראשון לא אומר כלום, וסגנו השני לא שומע כלום.
מקינלי רצה למנות את נלסון דינגלי הבן לתפקיד מזכיר האוצר, אולם הוא דחה זאת. דוז נחשב למועמד רציני אולם נחשב לצעיר מדי. במקומו מונה לימן גייג', נשיא הבנק של שיקגו ודמוקרט תומך בתקן הזהב. מחלקת הצי ניתנה לג'ון לונג, חבר ותיק מבית הנבחרים. מקינלי מינה את רוזוולט לתפקיד סגנו של לונג, למרות חששות, כיוון שרוזוולט נכנס לעימותים תכופים עם אנשים רבים.
בנוסף לשרמן, מקינלי מינה עוד מינוי בעייתי: הוא מינה את ראסל אלגר, גנרל לשעבר ומושל ממישיגן, לתפקיד מזכיר המלחמה של ארצות הברית. הוא תפקד יפה בעתות שלום, אולם לא במהלך המלחמה מול ספרד. אלגר התפטר לאחר שערורייה ב-1899. סגן הנשיא הוברט לא הוזמן לפגישות קבינט אולם היה יועץ חשוב למקינלי. סגן הנשיא העשיר רכש בית קרוב לבית הלבן, ואשתו החליפה את אידה מקינלי כמארחת כשזאת לא חשה בטוב. הוברט מת ב-1899 והתפקיד נשאר פנוי למשך שארית הכהונה.
במשך רוב תקופת מקינלי, שירת ג'ורג' קורטליו כמזכירו האישי.
ב-1897, נבחר מקינלי כחבר כבוד במסדר המלחמות הזרות של פנסילבניה.
מינויים לבית המשפט
לאחר פרישתו של השופט סטפן פילד, מינה מקינלי את התובע הכללי ג'וזף מק'קנה לבית המשפט העליון של ארצות הברית בדצמבר 1897. המינוי גרם למחלוקת בטענה שהוא היה מעורב מדי באינטרסים של תאגידי הרכבות. למרות זאת, הוא אושר פה אחד. המחלוקת בנוגע להשכלתו המשפטית של מק'קנה הובילה אותו ללמוד בבית הספר למשפטים בקולומביה במשך כמה חודשים לפני היכנסו לתפקיד. הוא כיהן בבית המשפט עד ל-1925, ולעיתים קרובות נקט דרך של פשרה בין שמרנים ופרוגרסיביים. מקינלי מינה שישה שופטים לבית המשפט לערעורים ועוד עשרים ושמונה שופטים מחוזיים.
נושאי פנים
כלכלה וטראסטים
המיתון הארוך לאחר המשבר של 1893 הסתיים בסוף 1896, והמדדים הכלכליים הראו שיפור ב-1897. עיתונים עסקיים היו מלאים בכתבות חיוביות ב-1897. בינואר 1898 הוכרז על עידן של שגשוג. נקודת התורפה היחידה הייתה בתעשיית הכותנה. האבטלה עדיין לא התאוששה במשך כמה שנים. אף על פי שזרם ההגירה דעך במהלך המיתון, הוא חזר ב-1897, והגדיל את מספר מבקשי העבודה.
מקינלי המשיך במדיניות הלסה-פר של ממשל קליבלנד כלפי הטראסטים. התובעים הכללים ניסו לפעול כנגד מונופולים בזכות חוק שרמן ופסיקות בתי המשפט, אולם מקינלי טען שעדיף לשתף פעולה עם העסקים. העימות בנושא נמשך במהלך תקופתו והפך לחשוב במיוחד לאחר מותו.
מכסי המגן ודו-מתכתיות
ממוזער|כרזת בחירות מ-1900, בה מקינלי עומד על מטבע זהב, נתמך בידי חיילים, מלחים, אנשי עסקים, בעלי מפעלים ועובדים מקצועיים.
שני הנושאים החשובים ביותר היו מכסי המגן והכסף החופשי, והם התאחדו ב-1897. מקינלי היה מזוהה עם מכסים גבוהים, מיסוי גבוה נחשב בעיניו כאמצעי ראוי לסולם שכר סביר ועבור ייבוא. הוא ורוב הרפובליקנים ראו במכסים גבוהים הכרחיים להגנת התעשייה האמריקנית, ואילו הדמוקרטים טענו שהמכסים הגבוהים פגעו בצרכנים והעלו מחירים. מקינלי הצליח להעביר חוק שהעלה מכסי מגן על צמר, סוכר וטובין, אולם הצרפתים, יצואנים מרכזיים, דאגו מכך. החוק עבר בבית הנבחרים בקלות, אולם התעכב בסנאט. הצרפתים הציעו לשתף פעולה עם ארצות הברית ולפתח הסכם בינלאומי על דו-מתכתיות אם המכסים יופחתו. הרפובליקנים תומכי הכסף היו מוכנים לתמוך בכך, והיה צריך תמיכה מהם כדי להעביר את החוק. הסנאט אישר הורדת מכסים מסוימים ומקינלי חתם על החוק, כשהוא מסכים להתחיל משא ומתן על תקן דו-מתכתי בינלאומי.
מקינלי הבטיח דו מתכתיות ב-1896. ארצות הברית וצרפת ביקשו לשתף פעולה עם בריטניה בתחום. ראש הממשלה, רוברט גסקוין ססיל, הסכים לאשר הטבעת מטבעות כסף בהודו. התומכים בתקן הזהב התנגדו מאוד, והממשל ההודי סירב להסכם. הדבר הוביל לקריסת ההסכם.
לאחר מכן החליט מקינלי לתמוך בתקן הזהב ולזנוח את הדו מתכתיות. השגשוג חזר והתמיכה בכסף החופשי פחתה לאחר שהתגלה זהב באוסטרליה ובאלסקה שהעלה את היצע הכסף. ללא הסכם בינלאומי, הצליח מקינלי ללחוץ על העברת תקן הזהב, למרות כוח תומכי הכסף בסנאט. ב-1900, כשהמצב הכלכלי היה טוב, הצליח מקינלי להעביר את החוק, וחתם עליו ב-14 במרץ 1900. הדמוקרטים ניסו לנצל את נושא הכסף ב-1900, אולם לא הצליחו למשוך תשומת לב.
פלורליזם
מקינלי הדגיש את הפלורליזם בבחירות של 1896. הוא הצהיר שאסור לאסור על אף קבוצה באמריקה, ושכל קבוצה יכולה ליהנות מהשגשוג החדש. מקינלי משך גזעים, מוצאים, דתות ומעמדות רבים. ברייאן לעג לבנקאים ולחברות הרכבות, אולם מקינלי תמך בהם. הוא תמך במכסים הגבוהים שיגנו על השכר הגבוה של עובדי המפעל. הצעות להגבלת הגירה, ותוקפנות כלפי יהודים ומזרח ודרום אירופאים לא התרחשו במהלך ממשלו. הוא מינה מנהיג פועלים קתולי לתפקיד אחראי על ההגירה. הגבלות הגירה שהוצעו בידי הנרי קאבוט לודג', כולל מבחני קרוא וכתוב, אמנם נכללו במצע, אולם מקינלי חסם אותן. ההתנגדות לקתולים החלה להופיע בשנות התשעים אולם נעלמה במהירות.
פיוס עם הלבנים מהדרום
דוגמה לפלורליזם של מקינלי הייתה תמיכתו בהחזרת הדרום למדינה. ההשקפה הזאת פגעה בניסיון להבטחת זכויות האזרח של השחורים. מקינלי ניסה לפייס את הדרום. הפיוס הושג במלחמה עם ספרד, כשהדרום התגייס בהמוניו אל הצבא. הניצחון המהיר חיזק את תהליך הפיוס.
זכויות האזרח
המנהיג השחור בוקר טי. וושינגטון נאם באטלנטה ב-1895, וקרא לשחורים להכיר בשלטון הפוליטי הלבן בתנאי שהדרום הלבן ידאג למתן חינוך בסיסי בשחורים ולהליך משפטי הוגן. וושינגטון הפך למנהיג חשוב של הקהילה השחורה וגייס תרומות להקמת שבעה בתי ספר לשחורים. מקינלי והנשיאים הרפובליקנים התייעצו בו בנוגע למינויי שחורים. באותה התקופה רוב השחורים איבדו את זכותם להצביע בדרום.
השחורים תמכו במקינלי ב-1896. לאחר היבחרו, קיוותה הקהילה השחורה לשוויון. מקינלי התנגד ללינצ'ים בתקופתו כמושל, ורוב האוכלוסייה השחורה שיכלה להצביע תמכה בו. אולם מקינלי דרש סיום השסעים המקומיים, ורבים התאכזבו ממדיניותו. הוא מינה אפרו-אמריקנים למשרות בדרג הנמוך, אולם פחות מרפובליקנים אחרים. מקינלי נכנע למחאות של לבנים ואף פיטר שחורים שמינה לתפקידים. השחורים במדינות הצפון הרגישו שמזלזלים בתרומתם לניצחונו של מקינלי.
תגובת הממשל לאלימות הגזעית הייתה מינימלית, ומקינלי איבד תמיכה מצד השחורים. הוא לא גינה תקיפה של מפגינים שחורים. תומכיו של מקינלי אמרו שכנשיא הוא לא יכול היה להתערב בכך, אולם מתנגדיו טענו שהריסון לפחות גינה את המקרים.
ממוזער|שמאל|250px|מקינלי (מימין למרכז) ליד מושל ג'ורג'יה, אלן צ'נדלר (לשמאלו), והגנרל ויליאם שאפטר, במהלך מצעד השלום באטלנטה ב-15 בדצמבר 1898
לפני המלחמה מול ספרד, נחשב מקינלי לידיד השחורים. המלחמה נחשבה להזדמנות עבורם להציג את הפטריוטיות שלהם והם אכן נלחמו במסגרת היחידות שלהם. אולם החיילים הלבנים התנכלו להם. מקינלי הסכים למנות אותם לדרגות גבוהות יותר מסגן, אולם הגבורה של השחורים לא הקלה על המתיחות הגזעית ועל האלימות בדרום שפרצה במחצית השנייה של 1898. מקינלי ניסה לפייס את הדרום ב-1898, וביקר את בוקר טי. וושינגטון. הוא ביקר בבית קברות של חיילי הקונפדרציה. בסיורו בדרום הוא לא הזכיר את המתיחות הגזעית או את האלימות. הנשיא זכה לתמיכה מצד הלבנים בדרום, אולם השחורים הרגישו נבגדים.
בהתחשב באווירה הפוליטית בדרום, כשמועצות לבנות העבירו חוקים נגד השחורים, לא היה הרבה שמקינלי יכול היה לעשות, אף על פי שהוא התנהג טוב יותר מתאודור רוזוולט, שפקפק בשוויון הגזעי, ובוודרו וילסון, שתמך בהפרדה. אולם היה חסר לו החזון להתעלות מעל הדעות הקדומות ולכוון לעתיד טוב יותר לכל האמריקנים.
מדיניות חוץ
מלחמת ארצות הברית–ספרד
הרקע למלחמה
ממוזער|שמאל|250px|קריקטורה מראה את קולומביה מושיטה יד לקובה המדוכאת, כשהדוד סם עיוור למשבר.
במשך עשרות שנים, גרמו מרידות בקובה לרצון לחופש מהשלטון הספרדי. ב-1895, החלו הקובנים במלחמה לעצמאות, והספרדים הקשיחו את מדיניותם וריכזו משפחות במחנות ריכוז לצד בסיסים צבאיים למניעת תמיכה במורדים. לארצות הברית ולקובה היו יחסי סחר קרובים, והמרד פגע בכלכלה שכבר נחלשה עקב המיתון. האמריקנים תמכו במורדים, ומקינלי התנגד למדיניות הספרדית. הנשיא קליבלנד תמך בהמשך שלטון ספרדי, מתוך חשש שעצמאות קובנית תוביל למעורבות מעצמה אירופאית או למלחמה גזעית. רבים קראו לשחרור קובה, אולם מקינלי העדיף משא ומתן, שיעניק לקובה עצמאות, או לפחות אוטונומיה. ארצות הברית וספרד החלו שיחות ב-1897, אולם היה ברור שהספרדים לא היו מוכנים לעצמאות קובנית, והמורדים לא היו מוכנים להסתפק בפחות מכך.
העסקים תמכו במדיניות הזהירה של מקינלי. וול סטריט והעסקים הגדולים התנגדו למלחמה ודרשו שלום. אחרי שנים של מיתון, ב-1897 הכלכלה שוב חזרה לאיתנה. חוסר ביטחון בנוגע למלחמה היה איום על כך. מקינלי הרגיש את ההתנגדות למלחמה בקרב העסקים והחליט להמשיך בדיפלומטיה למתן עצמאות קובנית. מצד שני, מנהיגי הכנסייה ופעילים לזכויות אדם קראו למעורבות צבאית. מנהיגי המדינה לחצו על מקינלי. מקינלי החליט לפנות לקונגרס, שידע שיכריז מלחמה.
בינואר 1898, הבטיחה ספרד לוותר למורדים, אולם מהומות התחילו בהוואנה. מקינלי שלח לשם ספינה כדי להגן על רכוש וחיים אמריקניים. ב-15 בפברואר, הספינה התפוצצה ו-266 אנשים נהרגו. העיתונות והציבור דרשו מלחמה, אולם מקינלי התעקש לנהל חקירה בנוגע לפיצוץ. המשא ומתן המשיך, וב-20 במרץ הוכרע שהספינה התפוצצה בגלל מוקש תת-ימי. הקונגרס לחץ להילחם, ומקינלי המשיך לנסות לנהל משא ומתן. ספרד סירבה לדרישותיו של מקינלי, וב-11 באפריל הוא החליט להעביר את העניין לקונגרס. הוא לא ביקש מלחמה, אולם הקונגרס הכריז על מלחמה ב-20 באפריל, בנוסף להצהרה שקובה לא תסופח לעולם לארצות הברית. המעצמות האירופאיות דרשו מספרד לוותר במשא ומתן. בריטניה תמכה באמריקה. ספרד התעלמה והחליטה להילחם לבד.
מהלך המלחמה
התרחבות רשת הטלגרף והטלפון נתנה למקינלי שליטה רחבה על המלחמה, יותר מנשיאים לפניו. הוא כיוון את תנועות הצבא והצי. הוא לא הסתדר עם אלגר ועם הגנרל נלסון מיילס. המלחמה הובילה לשינוי בקבינט של מקינלי, כששרמן התפטר מתפקידו ודיי שירת כמזכיר המדינה עד לסופה של המלחמה. מקינלי לא רצה רק ניצחון אלא גם פיוס לאומי, והדרום הלבן תמך במלחמה בהתלהבות. גנרל לשעבר מהקונפדרציה הפך למפקד בכיר. מקינלי תמך באחדות בין הצפון והדרום, הלבן והשחור, שילחמו ביחד למען המדינה. השחורים קיבלו גם תפקידים – ארבעה גדודים שחורים שירתו בקובה – ומקינלי ביקר עם בוקר טי. וושינגטון במכון טקסיגי. השחורים היו משניים בהשוואה למטרה של השגת תמיכת הדרום. השחורים מהצפון התלוננו אולם וושינגטון הוביל את השחורים בדרום לתמוך במקינלי.
בתוך שבועיים, ניצח הצי את הספינות הספרדיות בקרב מפרץ מנילה בפיליפינים, והשמיד את הצי הספרדי בלי לאבד אף ספינה. הניצחון הרחיב את המערכה לכל המושבות הספרדיות באזור. כעבור חודש, נשלחו החיילים לפיליפינים וקיבלו אישור להקים מערכות משפטיות ולגייס מיסים – כעדות לתחילתו של כיבוש ארוך. ביוני 1898, דרש מקינלי שספרד תיאלץ לוותר על הפיליפינים לארצות הברית. הוא האמין שהציבור רצה את האיים כשלל, וגם חשש שיפן וגרמניה ינסו להשתלט על האיים.
בקריביים, כוח גדול של מתנדבים וחיילים התאסף בטמפה, לצורך פלישה אל קובה. לצבא היה קשה לטפל בכך, ופי שבעה חיילים מתו ממחלות מאשר אלו שמתו בקרב. הקולונל ויליאם ג'נינגס ברייאן שהה בפלורידה כל המלחמה כיוון שהמיליציה שלו לא נשלחה להילחם.
לבסוף הצבא הפליג משם ב-20 ביוני והגיע לקובה כעבור יומיים. לאחר מאבק ב-24 ביוני, הצבא נלחם בספרדים ב-2 ביולי ליד גבעת סן חואן. לאחר קרב ארוך, האמריקנים ניצחו, במחיר כבד. תאודור רוזוולט, שתכנן את המלחמה הימית כסגן מזכיר הצי, התפטר והפך ללוחם, והפך לגיבור לאומי. התהילה הפכה אותו למושל ניו יורק בסתיו 1898. למחרת היום, פלוגה ספרדית הושמדה. ב-17 ביולי, קובה הייתה תחת שליטה אמריקנית. בנוסף, התבצעה פלישה לפוארטו ריקו, ללא התנגדות משמעותית. הריחוק מספרד והשמדת הצי פגעו בספרד, והיא החלה לנסות לסיים את המלחמה.
ממוזער|שמאל|250px|"טוב, אני בקושי יודע את מה לכבוש קודם!" טוען הדוד סם ב-18 במאי 1898, חוגג את הניצחון
הסכם שלום
ממוזער|שמאל|250px|החתימה על הסכם פריז
ב-22 ביולי, מינו הספרדים את השגריר הצרפתי בארצות הברית לייצג אותם בשיחות השלום. הספרדים ביקשו להגביל את המשא ומתן לקובה, אולם נאלצו להכיר בכך שמקינלי כבש את שאר המושבות. הקבינט הסכים שיש להשיג את קובה ופוארטו ריקו, אולם לא הסכים בנוגע לפיליפינים: חלקם דרשו סיפוח האי ואחרים ביקשו הצבת בסיסים ימיים שם. הציבור תמך בסיפוח, אולם מנהיגים כברייאן וקליבלנד, ומתנגדים לאימפריאליזם, התנגדו לכך. מקינלי החליט שאין לו ברירה אלא לשמור את הפיליפינים כדי למנוע מיפן להשתלט עליהם.
מקינלי הציע לפתוח את השיחות על בסיס שחרור קובה וסיפוח פוארטו ריקו, ללא הכרזה בדבר הפיליפינים. הצבא האמריקני חלה בקדחת צהובה בקובה, אולם מקינלי נותר איתן בעמדתו. ספרד הסכימה להפסקת אש ב-12 באוגוסט, ובספטמבר הצדדים נפגשו בפריז. ב-18 בדצמבר נחתם הסכם פריז. ארצות הברית השיגה את פוארטו ריקו, הפיליפינים וגואם, וספרד יצאה מקובה. ארצות הברית שילמה לספרד עשרים מיליון דולרים. למקינלי היה קושי בגיוס שני שלישים מהסנאט לתמיכה בהסכם, אולם לחץ מאסיבי הוביל לאישור ההסכם ב-6 בפברואר 1899. קובה עברה לשלטון אמריקני זמני.
קובה נהרסה מהמלחמה ומהשלטון הספרדי, ומקינלי סירב להכיר במורדים כממשלה הרשמית של האי. אף על פי שתמך בסיפוח קובה, החלטת הקונגרס חייבה אותו, והוא הקים ממשל צבאי על האי עם כוונה להעניק עצמאות. הקונגרס העביר את תיקון פלאט, שהתנה את יציאת ארצות הברית מהאי בתמורה להשפעה אמריקנית. קובה הפכה לעצמאית ב-1902, אולם ארצות הברית כבשה אותה שוב ב-1906. מקינלי סירב להכיר בממשלה הפיליפינית של אמיליו אגינלדו והיחסים בין הממשלות הידרדרו. בפברואר 1899, החלו הכוחות להתנגש במה שהפך למלחמת ארצות הברית–הפיליפינים. אגינלדו השתמש בלוחמת גרילה. מקינלי שלח ועדה בהנהגת ויליאם הווארד טאפט כדי להקים ממשל אזרחי, ומינה אותו לתפקיד המושל. אגינלדו נתפס במרץ 1901, וארצות הברית שלטה באי עד ל-1946.
סיפוח הוואי
ממוזער|190px|סיפוח רפובליקת הוואי ב-1898
במהלך המלחמה, רצה מקינלי לספח את רפובליקת הוואי. הרפובליקה החדשה, שנשלטה בידי אינטרסים אמריקניים, הדיחה את המלכה ב-1894. ממשל הריסון הביא הסכם סיפוח לסנאט, אולם קליבלנד שלח שגריר מיוחד לאי, והחליט שהמהפכה לא מייצגת את רצון האזרחים בהוואי. גם מגדלי הסוכר התנגדו לכניסה של מגדלי סוכר מהוואי לשוק. האמריקנים תמכו בסיפוח, והרעיון צבר תאוצה במהלך המלחמה שהפגינה את הצורך בבסיסים צבאיים, כפי שטען אלפרד תייר מהן. מקינלי עצמו תמך בסיפוח ולחץ על הקונגרס, כדי למנוע השתלטות יפנית או מהפכה נגדית. בגלל הקושי בהשגת תמיכה בסנאט, שיתף מקינלי פעולה עם הדמוקרטים והשיג תמיכה בשני בתי הקונגרס. הוואי סופחה ב-8 ביולי 1898.
סין: דלת פתוחה ומרד
לאחר שמקינלי השיג מושבות באוקיינוס השקט, הוא הרחיב את יכולת המדינה להתחרות על סחר בסין. אפילו לפני שיחות השלום, ביקש מקינלי מהקונגרס לבחון אפשרויות סחר בסין ולהנהיג מדיניות של "דלת פתוחה", בה כל המדינות יסחרו עם סין ולא יפגעו בשלמותה הטריטוריאלית. לאחר שג'ון היי נכנס לתפקיד מזכיר המדינה, הוא שלח מזכרים בנוגע לעניין למעצמות אירופאיות. בריטניה תמכה ברעיון, רוסיה התנגדה, ואילו צרפת, גרמניה, איטליה ויפן הסכימו להסכם סחר משותף.
ממוזער|alt=painting of U.S. Army soldiers defending a fort in Peking while a zhengyangmen in the background burns|חיילים אמריקניים מטפסים על חומות בייג'ינג
הסחר עם סין נדחה כשמרד הבוקסרים התרחש כנגד המעורבות הזרה בסין. אמריקנים ומערביים אחרים היו לכודים בפקינג, ומקינלי שלח 5,000 חיילים לעיר ביוני 1900. הם חולצו כעבור חודש, אולם הדמוקרטים בקונגרס התנגדו לשליחת חיילים ללא אישור הקונגרס. מקינלי קבע תקדים, ורוב יורשיו השתמשו בסמכות זאת על הצבא. לאחר סיום המרד, המשיכה ארצות הברית במדיניות הדלת הפתוחה. תלמידים סינים באו ללמוד בבתי ספר אמריקניים.
תכנון תעלת פנמה
בבית, ניהלו מקינלי והיי משא ומתן עם בריטניה בנוגע לכריית תעלה באמריקה המרכזית. ההסכם בין שתי המדינות מ-1850 אסר על כריית תעלה, אולם המלחמה הוכיחה את הצורך בקשר בין המקומות. העסקים האמריקניים והאינטרסים הצבאיים התעמקו באסיה, וכעת היה נחוץ לכרות תעלה. מקינלי החליט לפתוח את ההסכם, והוסכם שארצות הברית תשלוט בתעלה כל עוד היא תהיה פתוחה לכל הספינות. מקינלי היה מרוצה מכך, אולם הסנאט דרש את זכותה של ארצות הברית לחסום את התעלה. היי הציע להתפטר בעקבות הכישלון, אולם מקינלי ביקש ממנו להמשיך במשא ומתן. הוא הצליח, והסכם חדש אושר לאחר הירצחו של מקינלי. תעלת פנמה הושלמה ב-1914.
בחירות 1900
ממוזער|250px|שמאל|מקינלי הדגיש את השגשוג והניצחון במלחמה ב-1900
הרפובליקנים הצליחו בבחירות המקומיות ב-1899, ומקינלי היה אופטימי בנוגע לסיכוייו להיבחר. האהדה כלפיו הבטיחה שיזכה במועמדות. השאלה הייתה לגבי סגנו: הוברט מת בסוף 1899. מקינלי תמך באליהוא רוט, מזכיר המלחמה שלו, אולם הוא החליט להשאיר אותו בתפקיד מזכיר המלחמה. הוא שקל אחרים, אולם האהוד ביותר מביניהם היה תאודור רוזוולט. לאחר תקופה כסגן מזכיר הצי, רוזוולט התפטר ונלחם באומץ כחלק מחיל הפרשים בקובה, כשהוא חוזר לארצות הברית עטוף בתהילה. הוא נבחר למושל ניו יורק ב-1898 ותמך ברפורמה. תומכים רבים המליצו עליו כסגנו של מקינלי, ורוזוולט האמין שכך יוכל להיבחר לנשיא בעצמו. האנה התנגד לכך, כיוון שרוזוולט היה אימפולסיבי מדי. המנהיגים הפוליטיים של ניו יורק, שרצו להמעיט בהשפעתו של רוזוולט, תמכו בו כדי שיתפטר מתפקיד המושל.
הוועידה הרפובליקנית התחילה ביוני בפילדלפיה, ורוזוולט זכה לתמיכה רחבה. ב-21 ביוני, מקינלי נבחר מחדש ורוזוולט נבחר גם הוא. הוועידה הדמוקרטית התכנסה כעבור חודש בקנזס סיטי ושוב בחרה בברייאן.
ממוזער|שמאל|250px|תוצאות הבחירות של 1900
המועמדים היו דומים, אולם הנושאים השתנו: הכסף החופשי המשיך להיות חשוב למצביעים רבים, אולם הרפובליקנים התמקדו בניצחון במלחמה ובשגשוג מבית. הדמוקרטים ידעו שהמלחמה הייתה אהודה, והאימפריאליזם פחות, ולכן התמקדו בנושא המונופולים והתאגידים, והציגו את מקינלי כמשרת ההון והעסקים הגדולים. ברייאן נאם בכל רחבי המדינה ומקינלי נשאר בביתו, ונאם רק נאום אחד, בו קיבל את המועמדות. רוזוולט היה הדובר הראשי והאנה הצליח לפתור שביתה של כורי הפחם בפנסילבניה.
ברייאן לא הלהיב את הבוחרים כמו ב-1896, והיה ברור שמקינלי יבחר שוב. ב-6 בנובמבר, הוא נבחר שוב, בניצחון הגדול ביותר של רפובליקני מאז 1872. מחוץ לדרום, ברייאן ניצח רק בארבע מדינות, ומקינלי אף זכה במדינתו של ברייאן, נברסקה, בה זכה ברייאן ב-1896 בהפרש של 13,000 קולות, והפעם בהפרש של 7,000 קולות. הסיבות לניצחון היו השגשוג, קריסת הפופוליזם, מסע הבחירות הרפובליקני וההתרחקות של ברייאן מבסיס הבוחרים שלו.
כהונה שנייה
ממוזער|שמאל|250px|מקינלי צועד ב-6 בספטמבר 1901, יום הירצחו
ממוזער|שמאל|250px|איור המתאר את הירי במקינלי
לאחר כניסתו לתפקיד ב-4 במרץ, סייר מקינלי במדינה במשך שישה שבועות ברכבת. ביקורו היה אמור להסתיים ב-13 ביוני 1901, בתערוכה כל אמריקאית בעיר באפלו. אידה מקינלי חלתה בקליפורניה, ומקינלי החליט לדחות את ביקורו בתערוכה לספטמבר ולבטל נאומים שתכנן.
ההתנקשות בחייו
מקינלי אהב לפגוש את הציבור, אולם רבים דאגו לביטחונו. בתקופה זו היה האנרכיזם המיליטנטי בגאות באירופה. מעשים כרצח המלך האיטלקי אומברטו הראשון, ואליזבת, נסיכת בוואריה לבית הבסבורג, בשם הרעיון האנרכיסטי, השפיעו על רבים מבין המעמדות הנמוכים באירופה ומעבר לים. בארצות הברית נשאה האנרכיסטית האמריקנית-יהודייה, אמה גולדמן, נאומים חוצבי להבות בזכות עולם ללא מעמדות, ללא רעב וללא דיכוי ממשלתי. בין האנרכיסטים ששמעו את נאומיה של גולדמן היה ליאון צ'ולגוש, בחור צעיר, בן למהגרים ממוצא פולני רוסי.
האבטחה על מקינלי הוגברה ב-5 בספטמבר 1901, כשנאם בפני 50,000 אנשים. הוא דרש הסכמי סחר עם מדינות אחרות כדי לחזק את הייצוא האמריקני. יום למחרת, כאשר ביקר מקינלי בתערוכה בעיר באפלו, ניגש ליאון צ'ולגוש אל שורת מקבלי הפנים, כשהוא חבוש בידו. בתוך התחבושת החביא צ'ולגוש אקדח, שבו ירה בנשיא מטווח קצר. הנשיא התמוטט. הרופאים לא זיהו את הכדור בקיבתו של מקינלי שהרעיל את דמו והא מת ב-14 בספטמבר 1901. בכך, היה לנשיא האמריקני השלישי שנרצח בהתנקשות. תאודור רוזוולט הובהל להשבעה כנשיא בבאפלו.
צ'ולגוש לא נתן רקע אידאולוגי מעמיק למעשהו, ורק אמר שהוא "הרג את אויבם של האנשים הטובים... האנשים העובדים". לאחר משפט קצר, הוא הורשע והוצא להורג באמצעות כיסא חשמלי כחודשיים לאחר הרצח.
בתור רצח פוליטי, אם אכן היה לצ'ולגוש מניע שניתן להגדירו כפוליטי והוא לא היה קרבן למחלת נפש, היה הרצח כישלון מוחלט: הרצח הביא לגל של הסתה כנגד התנועה האנרכיסטית בארצות הברית, וגרם לכך שב-1903 העביר הקונגרס חוק האוסר את כניסתם של אנרכיסטים לארצות הברית, וזאת כסדק ראשון בעיקרון שהיה עד אז מקודש, עיקרון זכות הכניסה החופשית. הנשיא הבא, תאודור רוזוולט, היה נשיא נמרץ ותקיף, שהמשיך במובנים רבים את מדיניותו של מקינלי. אם השפיע הרצח על ההיסטוריה, פרט להשפעה הפרסונלית בכך שהחל את תקופת כהונתו החשובה של רוזוולט, הרי שהשפיע בדיוק בכיוון ההפוך מרוח האנרכיזם.
האומה האמריקאית הייתה בצער רב עקב מותו של מקינלי. שוק המניות סבל מירידה חמורה. ארון הקבורה נסע ברחבי המדינה ונקבר בקנטון. רבים חיכו שעות בגשם כדי לחלוף על פני הארון. ב-19 בספטמבר, נקבר מקינלי. מקינלי, אשתו ובנותיהם קבורים באנדרטת מקינלי הלאומית לזכרו שחנך רוזוולט ב-30 בספטמבר 1907.
הנצחתו ומורשתו
רבים ציפו שאידה מקינלי לא תשרוד את מותו של בעלה. היא נשארה בקנטון ומתה בגיל חמישים ותשע ב-26 במאי 1907, כמה חודשים לפני השלמת אנדרטת השיש של בעלה בה נקברה.
בנוסף לאנדרטה ישנם עוד מקומות שנקראו על שם מקינלי, הספרייה והמוזיאון שעל שמו. ישנה אנדרטה במקום לידתו, בתי ספר באוהיו, ועוד כמה בתי ספר. כמעט מיליון דולרים גויסו בשנה לאחר מותו כדי להקים אנדרטאות לזכרו. רבים מאוהיו ציפו שייזכר כנשיא מהגדולים ביותר. פסלים לזכרו הוצבו בעוד עשרות מדינות.
ב-1896, כאקט של תמיכה במועמדותו לנשיאות, נקרא על שמו הר מקינלי, הגבוה בצפון אמריקה, עד 2015, אז שונה שמו של ההר בחזרה לשמו המקורי, דנאלי, בהסכמתו של הנשיא ברק אובמה. בנוסף, פארק לאומי בדנאלי נקרא על שמו עד 2 בדצמבר 1980, כשהנשיא ג'ימי קרטר שינה את שמו.
ממוזער|דיוקן לא רשמי של מקינלי
מקינלי מת כנשיא אהוד. אולם רוזוולט, לאחר עלייתו לתפקיד, לכד את מלוא תשומת הלב. ממשל מקינלי נחשב כהקדמה לממשל רוזוולט. רוזוולט לא הבטיח את הסכמי הסחר של מקינלי ובמהלך שבע וחצי השנים שלו בבית הלבן עורר מחלוקות ועניין ציבורי. זיכרונו של מקינלי נעלם. בשנות החמישים הוא נחשב לנשיא אהוד, אולם בסקרים הוא נחשב לנשיא בינוני יחסית, כמו הייז וקליבלנד. רבים טענו שאף על פי שמקינלי החליט החלטות הרות גורל, הוא לא הוביל את הציבור אלא הלך אחרי הלכי הרוח שלו.
מקינלי התחיל עידן חדש במערכת הפוליטית, בה המדינה התחייבה לאינטרסים פרו-עסקיים, תעשייתיים ומודרניים. מקינלי החזיר את הכוח למוסד הנשיאות והפך אותו ממשרה הכפופה לקונגרס למשרה עצמאית.
שמאל|ממוזער|350px|דמותו של מקינלי על שטר 500 דולר (לא בשימוש מאז שנת 1934)
תומכיו של מקינלי טוענים שהיה נשיא בשיעור קומה של וושינגטון ולינקולן. מקינלי הצליח ליצור קואליציה ששמרה על מפלגתו בשלטון במשך שנות דור. האישים שמינה לקבינט השפיעו על המפלגה הרפובליקנית שנים: רוזוולט, מחליפו; דיי, שהפך לשופט מוערך בבית המשפט העליון; דוז, שהפך לסגן נשיא; וויליאם הווארד טאפט, שאותו מקינלי מינה למושל צבאי של הפיליפינים, והפך לנשיא לאחר רוזוולט.
המדיניות האימפריאליסטית של מקינלי שנויה במחלוקת. הפיליפינים קיבלו עצמאות ב-1946, אולם הטריטוריות שמקינלי השיג עודן בתחום ארצות הברית. ההיסטוריונים מחשיבים זאת כתחילת האימפריה האמריקנית, ותחילת עלייתה של אמריקה למעמדה של מעצמה עולמית. אחרים טוענים שמקינלי השתלט על השטחים כדי לשפר את חיי האזרחים שם.
העניין במקינלי התרחב כחלק מניסיון לנתח את מדיניות החוץ האמריקנית והאסרטיבית של העשורים האחרונים.
לקריאה נוספת
ברברה טוכמן, המגדל הגאה: דיוקן העולם לפני מלחמת העולם הראשונה, 1890–1914, מאנגלית: עמי שמיר, הוצאת דביר, 1998.
William H. Armstrong, Major McKinley: William McKinley and the Civil War, Kent State University Press, 2000
Robin S. Doak, William McKinley, Compass Point Books, 2004
Deborah R. Marinski, William McKinley: a Modern Man, Nova Science Publishers, 2011
קישורים חיצוניים
תפילת אשכבה לנשיא מקינלי על ידי הרב ברודסקי מנוארק
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:עורכי דין אמריקאים במאה ה-19
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שנרצחו
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מאוהיו
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1896
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1900
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שהיו חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:קורבנות רצח במדינת ניו יורק
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף אמריקאיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:מתודיסטים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1843
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1901 | 2024-09-06T20:18:53 |
התפתחות חברתית | ממוזער|250px|ההתפתחות החברתית כוללת את יחסיו של האדם עם משפחתו. ציור משנת 1839.
ממוזער|250px|ההתפתחות החברתית כוללת את יחסיו של האדם עם קבוצת השווים שלו.
התפתחות חברתית היא תהליכי ההתפתחות והשינוי של האדם ביחסיו עם סביבתו החברתית לאורך זמן. היא מתייחסת ליכולת לקשור קשרים עם אנשים אחרים ובסוגי הקשרים שהאדם יוצר לאורך חייו.
בפסיכולוגיה התפתחותית, התחום החברתי עוסק בהתפתחות יחסיו של האדם עם משפחתו ועם בני גילו, "בני קבוצת השווים", במהלך גדילתו.
ההתפתחות החברתית משפיעה על הקשרים הבין אישיים שהאדם יוצר לאורך חייו.
בהתאם לכך, ההתפתחות החברתית כוללת גם את תהליכי ביסוס העצמאות של הילד והשתחררותו ההדרגתית מתלותו באנשים אחרים.
ראשית החיים
שמאל|ממוזער|250px|תינוק מחייך
ממוזער|250px|ההתפתחות החברתית מתחילה כבר בראשית החיים.
ויליאם ג'יימס ראה את ימיו הראשונים של הילד כמתנהלים ב"אנדרלמוסיה ענקית רוחשת". המחקר העכשווי רחוק מתפיסה כזו. ליילודים יש תכונות המאפשרות להם, כאשר יש אינטראקציה חברתית מתאימה, להגיב היטב אל העולם.
ראשית המגע החברתי של הילד הוא באמצעות רפלקסים. הבכי הוא רפלקס, אולם התגובה של המטפלים הופכת אותו לאבן יסוד בתקשורת החברתית. גם החיוך בתחילתו אינו רצוני. הוא נובע מירידת מתח עקב עוררות קלה, ושכיח במיוחד דווקא בשינה. התגובה הנענית של ההורים כלפיו הופכת גם אותו לחלק מצורות התקשורת של הילד.
תינוקות הם בעלי יכולת מולדת להיענות להתניה אופרנטית (אך לא להתניה קלאסית). הם נמשכים אל צלילי דיבור אנושי ואל מראה פנים, בשל הניגודים בין בהיר לכהה שבהם.
הדיאלוגים בין הורים לילודים מבוססים על היענותו של ההורה לפעולותיו של הילוד. ההורה צריך להיות רגיש לגירוי יתר, שכן אם הילוד יקבל גירוי רב מדי הוא יפרוץ בבכי. הורים מפרשים פירוש מוטעה את ההפסקה מפעולת המציצה, כאילו היא באה כדי לאפשר קבלת גירוי, אך פירוש מוטעה זו הוא "נבואה המגשימה עצמה", ובסופו של דבר דפוסי הגירוי וההפסקה מבססים תקשורת ויחסי גומלין. תהליך היווצרותם קרוי עיצוב.
אחרי שבגיל של מספר שבועות כל גירוי עדין גורם לחיוך, נעשה החיוך בגיל שלושה חודשים למשוכלל יותר, ובא כתוצאה מהקלת המתח הנובעת מהכרת העצם. הילד יחייך מול אימו, אך גם יחייך אל מול כל עצם אחר אותו הוא מזהה. רק כשהילד מתקרב לתום מחצית השנה הראשונה לחייו, הוא מחייך חיוך הנובע מהכרת אימו. עד אז פרידה מהאם לא תהווה טראומה קשה, אך בגיל עשרה חודשים ילד כבר יזדקק לאימו כדי להקל על מצוקה ויקדם את פניה בשמחה מתפרצת.
ראו גם בערכים תאוריית ההתקשרות והתפתחות רגשית.
חרדת זרים
בגיל שלושה חודשים ילד מחייך לכל פנים שהוא רואה, אך בגיל חצי שנה הוא כבר פורץ בבכי מול זר, בתחילה לאחר שיהוי, ובהמשך - לאלתר. מצוקת זרים זו נעלמת עד גיל שנה. זו אינה מצוקה אל מול חידוש, אלא תגובה מיוחדת לחוסר הביטחון שבנוכחות אדם זר. ככל שלתינוק יש יותר שליטה על התקרבות הזר וכלל שהסביבה מוכרת יותר, כך פוחתת מצוקתו. מנגד, זר המתקרב שוב ושוב מעורר מצוקה ההולכת וגוברת. תינוקות בני עשרה חודשים נוהגים להסב ראש מול פני הזר כדי להירגע. בגילאים מוקדמים יותר, הם מתקשים לעשות זאת ופורצים בבכי.
גיל הגן
ממוזער|בגיל הגן מתחיל להתרחש המעבר מהחשיבה האגוצנטריות למודעות והתחשבות בנקודת המבט של הזולת (ציור משנת 1888)
בגיל שלוש יודע ילד כי יש דברים הקיימים רק במחשבה ושאין להם קיום מוחשי, אך הבנתו את הקשר בין אירועים לבין המחשבה עדיין מעורפלת. יעיד על כך ניסוי שבו נשאלו ילדים על ילד ששם ממתק בקופסה כחולה, ואימו העבירה את הממתק לקופסה ירוקה. רק ילדים בני ארבע או חמש הבינו כי הילד יחפש את הממתק בקופסה שבה הוא שם אותה, משום שהוא מניח שהיא עדיין שם. בגיל מבוגר יותר, בסביבות גיל עשר, כבר אפשר להבין היטב את הקשר שבין תודעה, ציפיות ומציאות. למשל, שילד יתאכזב ממתנה אם ציפה למתנה גדולה יותר.
גיל הגן ידוע באגוצנטריות הבולטת של החשיבה האופיינית לו. ילד בן ארבע צפוי לחשוב שאם יסתיר את עיניו, אמו לא תראה אותו. הוא יכול להצביע על דף שרק הוא רואה, ולשאול את אימו מה דעתה עליו. בגיל חמש אין הם מסוגלים לתאר צורות שאינן פשוטות מאוד מבלי להשתמש במילות תיאור שרק הצופה בצורה יכול להבינם, אך בגיל שש כבר יכולים ילדים לבחור מתנות סבירות למבוגרים ולא להציע לקנות להם צעצועים.
מחקרים הראו שכבר בגיל מוקדם יחסית מסוגלים ילדים להתאים את הסבריהם לדרגת הידע של המבוגר (אירוע שהתרחש בחדר שבו נמצא המבוגר לא יוסבר לו באותו פירוט שבו יוסבר למי שלא היה בחדר). היכולת ליישם מטלות הדורשות הימנעות מאגוצנטריות קשור בעיקר למידת המורכבות שלהן.
הפסיכולוג ג'ון פלאבל משתמש במושג "ידע על קיום", כדי לתאר את תפיסת קיומה של תודעה אחרת. "היסק חברתי" הוא היכולת לשכלל ולהכניס תוכן לתפיסה זו ו"מודעות לצורך" היא המודעות לחלקם החשוב של שני הקודמים באינטראקציה החברתית.
גיל בית הספר
ממוזער|250px|בגילאי בית הספר מצופה מהילדים לפתח שליטה עצמית. מפתחת ההבנה שההצלחה תלויה במעשים ומתגבשת היכולת להעריך את ההישגים האישיים ביחס לזולת.
ממוזער|250px|תלמידה חדשה אשר צריכה להשתלב בין חבריה ללימודים
כאשר ילדים בגיל גן מתבקשים לדבר על עצמם, הם מתארים פעולות:"אני הולך", "אני עושה", אני מצייר". רק בגיל בית הספר מתחילים לדבר על תכונות, מחשבות ותחושות כתיאור לעצמי. כפי שהראה הפסיכולוג רוברט סלמן, בגילאי 9–10 מסוגלים ילדים להבין כי אין אדם מתכוון לכל מה שהוא אומר וקיים רובד של תחושות ורגשות שאינו זהה לזה המבוטא כלפי חוץ.
גם בתיאורי האחר מסוגלים הילדים לציין תכונות אופי ורגש ולא רק פעולות פיזיות. הם מסוגלים להבין את נקודת מבטו של האחר ולהציע לו אמפתיה. בעוד שבגן מקובל לחטוף צעצועים ולהתעמת, ילדי בית ספר בדרך כלל מסוגלים להפנים נורמות של הימנעות מאלימות פיזית. אלימות מילולית נפוצה יותר מבגן.
בגילאים אלו מתחילה השוואה חברתית. עד גיל 8 ילדים ממעטים להעריך את הישגיהם בצורה תחרותית ועל פי הישגי האחרים. מידת התחרותיות שבהשוואה החברתית היא תלוית תרבות.
ילדים בגיל זה כבר מפנימים סטריאוטיפים מגדריים. אחד הניסויים הראה שילדים שצפו בסרט שבו התנהגו ילדים בניגוד לסטריאוטיפ של מינם, שמרו זיכרון מסולף של התנהגות סטריאוטיפית. באופן כללי, בנים נוקשים יותר מבנות בהיצמדותם לדפוסי המגדר שלהם.
יעילות עצמית ושליטה עצמית אמורים להתפתח עד גיל 10. הילד יהיה מסוגל לעמוד בפיתוי לקבל סיפוק קטן על מנת לזכות בסיפוק גדול אחר כך. הילד צפוי גם להבין כי הצלחה בחיים תלויה במעשה ולא רק בגורל, דבר שאינו מובן בגיל הגן.
החברויות נעשות עמוקות יותר בבית הספר, ומשולבות בהבנה עמוקה יותר של קיום אישיות בזולת, של צורך להתחשב ולשמור על עקרונות מוסר וחברות, של הבנת הסכמות השונות שמאפיינות מערכות יחסים שונות. חשוב גם שהילד יפנים כי הפעולה המילולית עדיפה על הפעולה המעשית, כך שהוא יעדיף עלבון על מכה וימעט בתוקפנות פיזית.
בתקופה זו מתפתחות קבוצות יציבות של חברים. בדרך כלל בנות מרוכזות בקבוצות קטנות ואינטימיות יותר מבנים ועוסקות בפעילויות מילוליות ומשתפות פעולה ולא בתחרותיות ובמאבקי שליטה.
כללים של שיתוף ושוויון מאומצים באדיקות בידי קבוצות החברים. ישנן נורמות נחשבות שאין להפירן.
את תקופה זו מאפיינת ההתבדלות המגדרית. אחד המחקרים הראה שבפחות מ-10% מהזמן נמצא ילד עם קבוצה של בני המין השני. ילדים המעורבים בחברת המין השני צפויים לסנקציות חברתיות, הקרויים בפי פסיכולוגים עבודת גבול. על פי אחת התאוריות הפסיכולוגיות, להתבדלות זו יש תרומה חשובה להתפתחותה של נטייה מינית הטרוסקסואלית .
פן נעים פחות של החיים החברתיים בגיל זה הוא תופעת הילדים הדחויים. נראה שסיבות שמקורן פנימי מוליד קבלה של ילדים, אך גם דחייה שלהם. לא עבר זמן רב מעת שילדים דחויים שהוכנסו לקבוצה חדשה של בני גילם ועד שנדחו גם על ידיה. לדחייה יש השלכות קשות על בריאותו הנפשית של הילד. רמת מקובלותו החברתית של הילד היא יציבה יחסית לאורך התבגרותו.
תרומת המשחק
ממוזער|ילדות משחקות "קו-קו", ציור משנת 1895. למשחק יש תרומה משמעותית להתפתחות החברתית משום שהוא מספק התנסויות חברתיות, מסייע להפנים נורמות חברתיות ולשפר כישורים חברתיים.
המשחק מאפשר התנסות חברתית משמעותית התורמת רבות לתהליך החיברות. בזמן המשחק הילד מתמודד עם בעיות חברתיות ועליו לנקוט עמדה. דרך המשחק הילד יכול להפנים נורמות חברתיות ולשפר את כישוריו החברתיים, תוך שמירה על חוקים וכבוד הזולת. הילד בונה לעצמו דמות המאפשרת לו ליצור לעצמו סביבה חיובית עם הסובבים אותו.
ראו גם
תקשורת בלתי מילולית
התנהגות פרו חברתית בגיל הרך
קישורים חיצוניים
התפתחות חברתית- חמש השנים הראשונות בהתפתחותה של חבורה, באתר "על הספה"
הקשר גננת- הורים והשפעתו על היחסים החברתיים של הילד, באתר "לגדל ילד חברותי"
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגיה התפתחותית
קטגוריה:פסיכולוגיה חינוכית
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:חיברות
pl:Rozwój społeczny | 2024-10-05T17:22:20 |
רצח אמיל גרינצווייג | שמאל|ממוזער|260px|אמיל גרינצווייג (במרכז, בחולצה בהירה) בראש הצועדים בהפגנה בה נרצח, ירושלים 1983
רצח אמיל גרינצווייג אירע ב-10 בפברואר 1983, במהלך הפגנה של תנועת "שלום עכשיו" בירושלים. יונה אברושמי השליך רימון רסס לעבר המפגינים, הרג את גרינצווייג, פעיל התנועה, ופצע תשעה אחרים - שניים מתוכם באופן קשה.
תיאור האירועים
ב-10 בפברואר 1983 התקיימה הפגנת "שלום עכשיו" בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בימי מבצע שלום הגליל. מסקנות הוועדה הוגשו ביום 7 בפברואר 1983 והכילו פסקאות חריפות נגד ראשי הממשל, ובהם שר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין. בתגובה לפרסום המסקנות, הובילה "שלום עכשיו" הפגנה, בהשתתפות כ-2,500 מפגינים, שיצאה ממרכז ירושלים אל משרד ראש הממשלה, שם התקיימה באותה עת ישיבת ממשלה שדנה בממצאים ובמסקנות ועדת כהן. המפגינים תבעו לקבל את המלצות הוועדה לפיטורי שר הביטחון, אריאל שרון. בין המשתתפים בהפגנה נמנו איתן ששינסקי, שולמית הראבן, צלי רשף, אברום בורג, יובל שטייניץ וכן אנשי התנועה הדתית "נתיבות שלום".
ההפגנה נתקלה בהתנגדות אלימה מתחילת מסלולה, ומשתתפיה סבלו מצעקות, נאצות, יריקות, יידוי אבנים והתנכלויות פיזיות רבות. המשטרה לא הייתה ערוכה לאירוע כה אלים, ורק במקרים מועטים השוטרים עצרו את התוקפים. כאשר הגיעו הצועדים לבניין המשביר לצרכן הם נתקלו בקריאות נאצה של צחי הנגבי ושל מאיר כהנא ופעילי כך, שתקפו באלימות את המפגינים. בסיום ההפגנה, בזמן שהמשתתפים החלו להתפזר, זרק יונה אברושמי רימון רסס אל המפגינים שעמדו בכניסה לבניין בנק ישראל, מול בניין משרד ראש הממשלה. פגיעת הרימון הביאה למותו של אחד המפגינים, אמיל גרינצווייג, שנפגע מעל לבו ובצוארו, ולפציעתם של תשעה מפגינים נוספים, מהם שניים קשה. בין הפצועים קל היו אברהם בורג ויובל שטייניץ. מרבית הפצועים הובאו לבית החולים שערי צדק. בבית החולים הותקפו מלווי הפצועים על ידי אנשים ששהו בחדר המיון.
חקירה והליכים משפטיים
ממוזער|230px|לוחית זיכרון במקום הרצח (בכניסה לבניין בנק ישראל ובסמוך לבניין משרד ראש הממשלה)
ממוזער|סלע זיכרון לפעיל השלום אמיל גרינצווייג, שנרצח בהפגנה בשנת 1983
קצה החוט העיקרי של המשטרה היה סוג הרימון. נחקרו מעל 500 איש. בראש צוות החקירה עמד נצ"מ ברוך מאיר וסגנו היה רפי פלד. במשך זמן רב המשטרה הייתה תחת ביקורת קשה על שלא פענחה את הרצח וצמרת המשטרה שקלה להחליף את צוות החקירה, אך הסתפקה בעיבוי צוות החקירה בשני קצינים בכירים.
במאי 1983 נעצר חשוד מקריית ארבע בשם יהושע כהן ומעצרו הוארך ב-15 ימים לאור דו"ח סודי של רפי פלד שקבע שהחשוד קשור קשר הדוק לזריקת הרימון. החשוד שוחרר לאחר יומיים לאחר שנמצא כי אין לו קשר לאירוע. בקרב המתנחלים גינו את הפרסום הנרחב של היות העצור מקריית ארבע. ביולי 1983 נעצר עבריין מוכר למשטרה בחשד שהיה מעורב בזריקת הרימון, אך המשטרה הזהירה מהסקת מסקנות מוקדמות.
ב-12 בינואר 1984 סיפר עמוס שנגלוף, סוחר סמים ומודיע משטרתי, שהוא מכר רימון מהסוג ששימש את הרצח ליונה אברושמי, ירושלמי שעבד בעפרה. בחקירה התברר ששנגלוף קנה שלושה רימוני יד מחייל צה"ל שגנב אותם מבסיס צבאי ברמת הגולן. שניים מהרימונים נמצאו והשלישי שנמכר לאברושמי לא נמצא. סביב הרימונים שנמצאו היה כרוך סרט בידוד ("איזולירבנד"), שהתאים בקרעיו לקרעי סרט בידוד שנמצאו בזירת הרצח.
ב-15 בינואר 1984 נעצר אברושמי והודה שהוא רכש את הרימון משנגלוף, אך טען שלא השתמש בו. הוא טען כי הרימון שקנה נמצא במחבוא סמוך לבית החולים למצורעים בטלביה בירושלים, אך הרימון לא נמצא שם. אברושמי הועבר לחקירת שב"כ ולאחר חקירה רצופה של 66 שעות, במהלכן ניתנה לו מנוחה של 6 שעות, הוא הודה שזרק את הרימון. לאחר מכן אברושמי חזר בו מהודאתו.
ב-10 בפברואר 1984, שנה לאחר הרצח, הגיש פרקליט מחוז ירושלים, אשר פלגי כתב אישום נגד אברושמי. הרכב השופטים היה אליהו נעם, יעקב בזק וצבי טל. הוא הורשע ברצח ברוב קולות ונגזר עליו מאסר עולם. אחד השופטים, צבי טל, רצה להרשיע אותו בהריגה כי לא השתכנע שאברושמי אכן התכוון לרצוחאיתור הרוצח יונה אברושמי. בערעור שהגיש על פסק הדין, הציע אהרן ברק לצדדים שאברושמי יודה ויורשע בהריגה, אולם נציגת הפרקליטות, דורית ביניש, סירבה להצעה. הערעור נדחה פה אחד בבית המשפט העליון בפברואר 1987.
גם לאחר הערעור המשיך אברושמי לטעון לחפותו. בשלב מסוים הודה אברושמי שוב ברצח וביקש הקלה בעונשו. הוא טען שהושפע מהסתה שהייתה לדבריו באותה עת כנגד אנשי "שלום עכשיו" ושלמעשה היה כלי בידיהם של אנשי ימין שברחו אחר כך מאחריות. לדבריו, הוא ראה במפגינים בוגדים.
בראשית שנות ה-90 הורשע אברושמי בדקירת שני סוהרים באמצעות דוקרן. ב-1991, בבקשת חנינה לנשיא המדינה, כתב אברושמי שהוא מודה ברצח ומתחרט עליו. בהמשך טען שהודה רק כי אמרו לו שהדבר נדרש כדי לקבל חנינה, אך במהלך השנים שב והביע חרטה בהזדמנויות שונות. בפברואר 1995 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-27 שנה.
בשנת 2002 הופיע בפני ועדת שחרורים בראשות אדמונד לוי וביקש ניכוי שליש. בקשתו נענתה לאור העובדה שכבר אז הוא שהה במסגרת מעצרו בהוסטל מחוץ לכלא, דבר שהעיד, לדברי הוועדה, על הערכת מסוכנות נמוכה. לאחר דיון בבית המשפט המחוזי פנתה הפרקליטות לבית המשפט העליון, וזה ביטל את ההחלטה. הוא ביקש שוב שחרור מוקדם מספר פעמים, ונדחה. ב-26 בינואר 2011 שוחרר אברושמי עם תום מאסרו.
ב-2020 סיפר בריאיון ליגאל מוסקו בחדשות 12 כי קנה את הרימון במטרה לזרוק אותו על מפגינים. כן חזר על דברים אותם אמר בחקירה, לפיהם מפגיני שלום-עכשיו הם "חיידקים", ואמר שרצח את גרינצווייג מתוך אהבתו למנחם בגין.
השפעת האירוע על הפוליטיקה הישראלית
רצח אמיל גרינצווייג היה האירוע הראשון בישראל בו נרצח פעיל שמאל בהפגנה. הרוצח אמר במהלך משפטו כי הוא הושפע מהסתה של ארגוני ימין שתיארו את המפגינים כבוגדים.
מוריה שלומות, שכיהנה מאוחר יותר כמנכ"לית "שלום עכשיו", מתארת את האירוע "חוויה מעצבת תודעה". לדבריה, "האירוע הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפנימית של התנועה. הוא מכתיב במידה רבה את תרבות ההפגנות, את החשש מסכנות הימין וממחיש את המחיר שעלול להיות לפעילות שלנו." פעילי שמאל חשו כי גם לאחר הרצח נמשכה ההסתה של ארגוני ימין, שהתפרשה אצל אחדים כקריאה לפגיעה פיזית, ושזו הובילה לרצח יצחק רבין ב-1995.
אמיל גרינצווייג
גרינצווייג, פעיל "שלום עכשיו", היה אז בן 35. יליד העיר קלוז' ברומניה ובן לניצולת אושוויץ. הוא גדל בצרפת ובברזיל ובשנת 1963, כשהתייתם מאביו, עלה לישראל עם אמו ועם אחיו אליעזר והתגורר בחיפה. בוגר בית הספר הריאלי העברי בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים. עבד כמורה למתמטיקה בקיבוצים בנגב ולאחר מכן במכון ון ליר בירושלים. עסק בפרויקטים חינוכיים להקניית תרבות דיון ומשא ומתן סביב נושאים במחלוקת, ולחיזוק ההבנה ההדדית בין נוער יהודי וערבי. בשנותיו האחרונות חי בירושלים, שם הכין את עבודת המאסטר בתחום ההיסטוריה, הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדעים. היה גרוש ואב לבת חמש. כחייל בנח"ל מוצנח ובמילואים, השתתף בארבע מלחמות. מספר ימים לפני ההפגנה הוא חזר משירות מילואים כקצין צנחנים בלבנון.
גרינצווייג הובא לקבורה בחיפה. מסע הלוויה לווה במשמרות מחאה רבות של חברי קיבוצים ויישובים בכל רחבי הארץ אשר ערכו הפגנות הזדהות והביעו זעזוע מהרצח. משמרות אבל הוצבו בירושלים ונמשכו במשך כל ימי השבעה.
250px|ממוזער|שמאל|אנדרטה לאמיל גרינצווייג בבית הקברות בקיבוץ רביבים
הנצחה
מדי שנה מחלקת האגודה לזכויות האזרח את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג. בין מקבלי האות במהלך השנים: העיתונאי משה נגבי, מר באסם עיד, ד"ר רוחמה מרטון, פרופ' יצחק זמיר, ד"ר יצחק קדמן, שולמית אלוני וד"ר חנה ספרן. כן קיבלו את האות במהלך השנים שורה של ארגוני זכויות האדם.
אדם - המדרשה לדמוקרטיה ולשלום על-שם אמיל גרינצוויג שהוקמה בשנת 1986 מארגנת ערבי עיון לזכרו של אמיל גרינצווייג.
השיר "בדרך אל האור", הידוע בביצוע צמד הדודאים, נכתב בידי חיים חפר לעצרת במלאת שנה להירצחו. שיר נוסף של חפר בעקבות הרצח הוא "אמיל", שביצעה נורית גלרון. הרצועה "טרנזישן" בתקליט "אלבום משפחתי" של שלמה גרוניך ושם טוב לוי מוקדשת לזכרו של אמיל גרינצווייג.
קישורים חיצוניים
על אמיל גרינצוויג, מתוך אתר מדרשת אדם
רצח אמיל גרינצוויג, באתר "שלום עכשיו"
דיוני הממשלה בהקמת ועדת כַּהַן ובקבלת מסקנותיה, רצח אמיל גרינצוויג, 10 בפברואר 1983 באתר ארכיון המדינה
אברושמי מדבר על הסתה, 1997
שרה ליבוביץ-דר, יונה אברושמי: בזכותי השמאל הישראלי נעלם, באתר מקור-ראשון, 26 ביולי 2011
הערות שוליים
קטגוריה:רציחות פוליטיות בישראל
אמיל גרינצווייג, רצח
קטגוריה:1983 בישראל
קטגוריה:רצח בירושלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות חוף הכרמל
קטגוריה:ירושלים: פיגועים
en:Emil_Grunzweig
ru:Гринцвейг,_Эмиль | 2024-08-14T16:51:39 |
סרגיי קירוב | סרגיי מירונוביץ' קירוב (ברוסית: Сергей Миронович Киров; 27 במרץ 1886 – 1 בדצמבר 1934) היה מדינאי סובייטי וממקורביו של יוסיף סטלין. היה ראש העיר לנינגרד משנת 1926 עד רציחתו בדצמבר 1934.
ביוגרפיה
נולד בשם סרגיי קוסטריקוב בעיר אורז'ום שבמחוז ויאטקה (כיום מחוז קירוב).
היה פעיל מפלגה החל משנת 1904. במרוצת השנים קיבל כמה תפקידים. בשנת 1926 נשלח ללנינגרד במטרה להחליף את גריגורי זינובייב בראשות הממסד העירוני. במשך שמונה השנים האחרונות לחייו היה קירוב מזכיר המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בלנינגרד, והיה למעשה השליט הכול יכול של לנינגרד. קירוב היה עושה דברו של סטלין ופעל בנאמנות לחיסול מתנגדי סטלין.
ב-1 בדצמבר 1934 נרצח קירוב בן ה-48 בלנינגרד. הרצח בוצע על ידי צעיר בשם לאוניד ניקולאיב. הגרסה הרשמית הייתה כי המתנקש פעל בשליחותם של אויבי סטלין. סטלין נקט בגינוני אבל לאומי כבד על מות קירוב. היה זה רצח פוליטי שהיווה ציון דרך בבניית שלטון האימים של סטלין.
בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית ב-1956 סיפר ניקיטה חרושצ'וב, בנאומו המפורסם על פשעי סטלין - "הנאום הסודי", כי קירוב נרצח בפקודת סטלין.
מורשת הרצח
רצח קירוב היה אות הפתיחה לתחילת הטיהורים הגדולים - סחרחרת של מאסרים וטיהורים ששיאם היה בחיסול רוב אנשי צמרת המפלגה הקומוניסטית (ובהם בכירי המפלגה כניקולאי בוכארין, גרגורי זינובייב ולב בוריסוביץ' קמנייב) במשפטי ראווה שנודעו בשם משפטי מוסקבה, שבהם הואשמו כבוגדים, מרגלים ושליחי מעצמות זרות, והוצאו להורג בעקבות הודאות שהוצאו מהם בכפייה. המהלך כלל הגליית מיליונים למחנות כפייה בסיביר ובחוג הקוטב, וחיסול צמרת הצבא האדום, דבר שהביא לתוצאות הרות אסון בחודשים הראשונים של פלישת הנאצים לברית המועצות. במהלך שנת 1935 מלנינגרד עצמה הוגלו מעל 36 אלף תושבים, מערכה זו נקראה זרם קירוב.
סיבת הרצח המשוערת היא כי קירוב, שהיה דמות כריזמטית, החל להאפיל על סטלין וגרם לסטלין החשדן לחשוש מפניו כמי שמסכן את מעמדו. מאידך קיימת גם גרסה כי קירוב יצר אופוזיציה אמיתית לסטלין והיווה סכנה ממשית לשלטונו. הוא נקבר בבית הקברות של חומת הקרמלין.
הנצחה
מספר ערים ועיירות שינו את שמן כדי להנציחו. החשובה בהן היא קירוב שנושאת את שמו, קרופיבניצקי נקראה קירובוגרד, ונדזור נקראה קירובוקאן וגנג'ה נקראה קירובאבד אולם שמן הוחזר לשם המקורי לאחר נפילת ברית המועצות. כן הונצח שמו בשמן של סדרת סיירות מתקופת מלחמת העולם השנייה וסדרת סיירות קרב בעלות הנעה גרעינית. סיירות המערכה מסדרת קירוב הן מספינות המלחמה הגדולות בעולם.
קירוב תמך בתיאטרון מריאינסקי ששמו הוסב לאחר מותו לתיאטרון קירוב (עד 1992) ושלהקת הבלט שלו מוכרת עד היום בשם "בלט קירוב". בנוסף, אחד ממפעלי המתכת הגדולים ברוסיה והחשוב ביותר בעיר בסנקט פטרבורג נקרא היום "מפעל קירוב".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים סובייטים
קטגוריה:חברי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של חומת הקרמלין
קטגוריה:מהפכנים רוסים
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום
קטגוריה:קורבנות הטיהורים הגדולים
קטגוריה:מושלי סנקט פטרבורג
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1886
קטגוריה:נפטרים ב-1934 | 2024-08-24T03:26:34 |
נוירוטרנסמיטר | REDIRECT מוליך עצבי | 2004-05-17T20:32:06 |
קונפוציוס | ממוזער|258x258 פיקסלים|ציור קיר של קונפוציוס מתקופת שושלת האן המערבית (בין 202 לפנה"ס ל-9 לספירה)
קונפוציוס (גרסה לטינית של שמו הסיני; שם משפחה: קונג 孔, שם פרטי: צ'יו 丘, כינוי: ג'ונג ני 仲尼; בסינית: 孔夫子; בפין-יין: Kǒng Fūzǐ, קוֹנְג-פוּ דְזְה, 551 לפנה"ס – 479 לפנה"ס), היה חכם סיני שייסד, על סמך דרכם וחכמתם של מלכים סינים קדומים, את אסכולת "רו" (儒), או בשמה המערבי "קונפוציאניזם", דרך של תיקון עצמי וחברתי והנהגה מדינית, בעלת השפעה מרכזית על התרבות הסינית במהלך הדורות.
קונפוציוס סבר שלימוד ספרי החכמה העתיקים, בצירוף מחשבה, מביא לידי המעשה המוסרי. לפי המסורת הסינית, הוא ערך את "הקלאסיקה של השירים", את "הקלאסיקה של המסמכים", את "הקלאסיקה של הטקסים", פירש את "ספר התמורות", וחיבר את "רשומות האביבים והסתוים". אמריו ושיחותיו של קונפוציוס נאספו על ידי תלמידיו, או על ידי תלמידי תלמידיו, לספר "המאמרות", שהתקבל כספר היסוד של הקונפוציאניזם.
קונפוציוס הורה בעיקר אנושות (אורח חיים מוסרי שלם, נאמנות ואמפתיה, דאגה לבריות), ומאמץ אמיתי וממשי ללמוד ולעשותג'ו שי, "צ'ו צו לו-יי, 19:2a. הדרך שהורה קונפוציוס מסוכמת בכלליות בתחילת הספר "לימוד הגדול" באופן הבא: "דרך לימוד הגדול: להאיר אור המידות, לאהוב את העם, ולנוח בתכלית הטוב".
הדרך, שלימד קונפוציוס, פותחה ופורשה בדורות הבאים על ידי דזנג דזה, דזה-סה, מנג-דזה (מנציוס), ושון-דזה; בתקופת שושלות טאנג וסונג פורשה והועמקה על ידי החכמים הנאו-קונפוציאנים (במיוחד ג'ו שי); הייתה מקור השראה לגדולי המשוררים הסינים, כגון טאו יואן-מינג ודו פו; שימשה בתקופת שושלות מינג וצ'ינג יסוד לבחינות הקבלה לפקידות (שירות המדינה) של הקיסרות הסינית; באופן כללי עיצבה, לכל הפחות עד למהפכה הקומוניסטית, את האופי והשקפת העולם של העם הסיני; והשפיעה על רוב התרבויות של המזרח הרחוק.
חייו
על פי המסורת קונפוציוס נולד בשנת 551 לפנה"ס בעיר צ'ופו, אז בירת מדינת לוּ וכיום שייכת לנציבות ג'ינינג, בדרום מערב מחוז שאנדונג שבמזרח סין. לפי האגדה, ניבא צ'ילין (יצור מהמיתולוגיה הסינית) שבפיו לוח ירקן את בואו לעולם.
קונפוציוס התייתם מאב בגיל שלוש וגדל עם אמו הענייה. בגיל 19 התחתן ונולד לו ילד אך נישואיו לא עלו יפה. מסופר שקונפוציוס עבד כרועה צאן, בוקר, פקיד ומנהל חשבונות. בהיותו בן 23 נפטרה אימו, והוא התאבל עליה במשך שלוש שנים.
קונפוציוס מונה לשר המשפטים במדינה בה נולד וגדל והנהיג רפורמות רבות במחוז. הוא מלא את תפקידו באופן שהיטיב עם התושבים, אך התפטר בגלל תפקוד לקוי, לדעתו, של דוכס מדינת לוּ. לאחר מכן יצא למסע ברחבי סין בחיפוש אחר מקום שיוכל להנהיג על פי עיקרי אמונתו. משלא מצא, חזר למדינתו. קונפוציוס היה ידוע בתשוקתו לספרי חכמה קדומים ולכן ייסד בית ספר לנערים שנועד ללמד דרכי התנהגות.
קונפוציוס נפטר בגיל 72. הוא נקבר בבית הקברות קונג לין שבמחוז צ'ופו.
קונפוציאניזם
דרכו של קונפוציוס עוברת על הגבול שבין חכמת מוסר לבין דת. מחד, הוא אמר שאדם צריך להתהלך בדרך השמיםספר המאמרות 19.5, שזה מה שהוא משתדל לעשותספר המאמרות 20.3, ושהשמים מכירים אותו ואת דרכוספר המאמרות 15.3; והוא שם דגש על טקסים (לי). מאידך, הוא מיעט לדבר על טרנסצנדנטיות, ועסק בעיקר במוסר בין אדם לעצמו ובין אדם לחברו ובתיקון החברה האנושית.
כתב לין יוטאנג: "הקונפוציאניזם דגל בסדר חברתי רציונלי מתוך גישה מוסרית, המבוססת על תיקון עצמי; כיוון לסדר פוליטי המיוסד על סדר חברתי, מבקש הרמוניה פוליטית המושגת על ידי הרמוניה מוסרית באדם עצמו".
מוסר
עבור קונפוציוס, רצון וטבע אמיתיים, ושלמות מידות פנימית, הם היסוד למעשים ולטקסים ולמוזיקהספר המאמרות 3.3. מאידך, אהבת אנושות דורשת לאהוב ללמוד התנהגות נאותהספר המאמרות 17.8, ובלי טקסים (לי) ההתנהגות אינה ישרה.
במרכז מחשבתו של קונפוציוס המושג רן (אנושות, שלמות המידות, אהבת הבריות), מושג מורכב, שאפשר לפרשו כהצגת הטבע האמיתי, בהתאם לטקסים (לי), ועל יסוד סימפתיה לאחרים. מצפון ואלטרואיזם הן נקודות ההתחלה של רן. מצפון, להיטיב לקרוב ולרחוק. אלטרואיזם, מה ששנוא עליך אל תעשה לאחרים.
מבחינה מוסרית הדגיש קונפוציוס את עדיפותה של דוגמה אישית על פני מערכות חוקים מוגדרות ומוכתבות. לרוב, קונפוציוס מעביר את מסריו באמצעות משלים וכפלי משמעויות, ולא באמצעות חוקים מוגדרים. על כן, את דבריו יש להבין בהקשרם המקורי, ולא לפרשם כלשונם.
תכונותיו וחובותיו המוסריות של איש המוסר
רן – "חסד", או "אנושיות", היסוד המוסרי העיקרי – הפך מילה נרדפת למוסר.
יי - צדק, חובה מוסרית.
ג'ה – חכמה, בינה, דעת – שכל ישר, הבחנה בין טוב לרע.
סיאו – כיבוד האבות – במקור מושג זה התייחס לפולחן אבות המשפחה, אך הקונפוציאניזם הרחיב את משמעותו גם לכיבוד הורים.
לי – "טקסים", נימוסים נאותים, דרך ארץ. החובה לשמור על כללי הטקס נועדה לתיקון הסדר החברתי.
נאמן, מסור ומתחשב, פועל על פי תחושת צדק.
רחב אופקים, ביקורתי.
עליו להשקיע בתיקון עצמו (מבחינה רוחנית) למטרת שירות ציבורי – תפקידו האולטימטיבי.
חוק ופוליטיקה
ממוזער|ציור המאה ה-8 של קונפוציוס, מבוסס על ציור מקורי שאבד.
עמדותיו של קונפוציוס בנושא פוליטיקה נבעו מעמדותיו בנושא מוסר. קונפוציוס טען שמערכת החוקים צריכה להתבסס על המוסר הטבעי של בני האדם, כלומר על נטיותיהם הטבעיות של הבריות. הוא התנגד לחוקים שאינם מתבססים על ההיגיון, ולחוקים שנאכפים בעיקר באמצעות פחד.
קונפוציוס טען שהציות לחוק צריך לנבוע מתחושת בושה, במובן חובה מוסרית. על פיו, כאשר אדם מרגיש אשמה כשהוא אינו מציית לחוק, העונש מגיע עוד לפני הפשע.
הנוסטלגיה והשאיפה לעבר רווחות מאוד בתורתו הפוליטית של קונפוציוס. הוא שאף לחזור לתקופת מנדט השמים, ולהביא שלום ושגשוג לעולם.
קונפוציוס אומנם תמך בשלטון הקיסרות הסינית אך בכתביו ניתן למצוא עדויות רבות להגבלות על השלטון, והדגיש את חשיבות ההנהגה הנכונה. קונפוציוס טען שאם הקיסר מנהיג כשורה, הצורך בפקודות מתמעט. קונפוציוס השווה בין יחסי קיסר-נתין ליחסי אב ובנו, ושם דגש על כבוד הדדי והתייעצות.
מורשתו
שמאל|ממוזער|150px|קברו של קונפוציוס
הקונפוציאניזם, תורתו של קונפוציוס, היא אחת מהתורות החשובות ביותר בפילוסופיה המזרחית, וקונפוציוס נחשב עד היום לאחד מהפילוסופים הסינים החשובים ביותר, ואחד ממעצבי התרבות הסינית.
עם השנים דחק הקונפוציאניזם אסכולות פילוסופיות אחרות בסין, כמו המוהיזם והלגליזם, ונהיה לאסכולה העיקרית בסין ובמזרח בכלל. הקונפוציאניזם הפך במשך השנים לשילוב בין דת לאסכולה פילוסופית, ובמשך שנים רבות הוא נחשב ל"דת המדינה" בסין.
תלמידיו ותלמידי תלמידיו של קונפוציוס הפיצו ופירשו את דבריו, ועקב ההיקף והכלליות של דבריו הם פורשו בדרכים שונות. לדוגמה, טענתו של קונפוציוס כי טבע בני-האדם זהה בלידתם, פורשה על ידי מנג-דזה (מנציוס), שטבע האדם טוב מיסודו, ועל ידי שון-דזה שטבע האדם רע מיסודו.
כיוון שקונפוציוס היה מזוהה עם תפיסת "חינוך לכל", לאחר ימיו, עם התבססות הקונפוציאניזם, גישה זו השפיעה יותר ויותר על החינוך המקובל בקיסרות הסינית. עצם הנגשת החינוך לעוד שכבות אוכלוסייה מלבד האליטה היא חלק מהגורמים שהובילו בהדרגה לכך שהחינוך בסין החל להתבדל מזה של המזרח התיכון – שהיה המתקדם יותר בתקופות מוקדמות יותר – בכך שתלמידים יכלו להתקבל למשרות הפקידות על בסיס יכולותיהם, ולא על בסיס מעמדם של ההורים.
באלף השני לספירה, החכמים הנאו-קונפוציאנים העמיקן את דרכו של קונפוציוס ופירשוה באופן מטפיזי תוך זיקה כלשהי לדאואיזם ובודהיזם, אליהם באופן כללי התנגדו. ג'ו שי פירש את הכתבים הקונפוציאנים הקדומים, כונן את ארבעת הספרים כספרי היסוד של הקונפוציאניזם, וממנו ואילך הנאו-קונפוציאניזם היה לפרשנות המקובלת ביותר לדרכו של קונפוציוס. מחשבתו של קונפוציוס החלה גם להתפשט לעולם המערבי הודות לפעולתם של ראשוני ה. בלט במיוחד מיקלה רוג'רי, מיסיונר איטלקי שתרגם את ארבעת הספרים ללטינית.
במאה ה-20, בעקבות המהפכה התרבותית של מאו דזה-דונג, הקונפוציאניזם נאסר בסין כמתנגד למרקסיזם, והוא הפסיק להיות הזרם העיקרי בסין. למרות זאת, מאז 2012 החלה בסין התעניינות מחודשת בקונפוציאניזם. מכל מקום, במאה השנים האחרונות הקונפוציאניזם נלמד באופן נרחב על ידי סינולוגים מערביים ומזרחיים כאחד.
קברו של קונפוציוס בצ'ופו הפך לאתר תיירות תרבותית, ואף מוקד עלייה לרגל עבור רבים. כיום פועלים למעלה מ-2,000 מקדשים קונפוציאניים ברחבי סין.
מכון קונפוציוס הוקם על שמו וזכרו של קונפוציוס, תחת משרד החינוך הסיני ובעל שלוחות ברחבי העולם כולו. המכון מספק תוכניות ללימודי התרבות והשפה הסינית, כולל התרבויות השונות הקיימות בה. בנוסף, מספק המכון מלגות לימודים מלאים חינם לתלמידים שונים מרחבי העולם.
ראו גם
ג'ונג יואו
מידות טובות
מנציוס
לקריאה נוספת
אמירה כץ (תרגום, מבוא והערות), מאמרות קונפוציוס, הוצאת מוסד ביאליק
כה אמר קונפוציוס, מסינית: אורי קפלן, איור: C.C. Tsai, פרפנצ'ה הוצאה לאור.
קישורים חיצוניים
תרגום לעברית של "המאמרות" - ספר האמירות שליקטו תלמידיו של קונפוציוס.
קונפוציוס ומעמד האישה באתר סין בשפה העברית
ביוגרפיה נוספת של קונפוציוס.
"מדינת חבר העמים"- קונפוציוס.
איש המעלה, קונפוציוס, מתוך אתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים סינים
קטגוריה:אנשי דת סינים
קטגוריה:חילוניות
קטגוריה:מורים רוחניים
קטגוריה:קונפוציאניזם
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:צמחונים סינים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס | 2024-09-01T01:23:13 |
בר כוכבא | 400px|ממוזער|שמאל|איגרת בעברית שכתב בר כוכבא לישוע בן גלגולה, נמצאה במערת האגרות. נפתחת במילים "משמעון בן כוסבה"
שמעון בן כוסבה (או כוסבא, מוכר בשמות בר כוכבא ובן כוזבה, כוזבא או כוזיבא; ? – 135 לספירה) היה מלך או נשיא היהודים ומנהיגו של המרד היהודי הגדול השלישי נגד האימפריה הרומית, שקרוי כיום על שמו: מרד בר כוכבא. מעט מאוד ידוע על בן כוסבה, לבד מעצם הנהגתו את ההתקוממות שהסתיימה בתבוסה, בשעבוד ובמותם של אלפי יהודים. בר כוכבא מלך במשך שלוש שנים על טריטוריות ביהודה שאנשיו כבשו מידי הרומאים, כשתומכיו מאמינים בהיותו המלך המשיח והוא מחזיק בתואר "נשיא ישראל". הוא נהרג ככל הנראה בעת נפילת ביתר לידי הרומאים. מעט מאוד דיווחים שרדו אודותיו, ואף שמו לא התגלה אלא בעקבות חפירות ארכאולוגיות במאה ה-20; כינויו המוכר "בר כוכבא" נלקח מכתבי היסטוריונים עתיקים שחוברו מאות שנים אחריו.
במסורת חז"ל, נחשב בר כוכבא כמלך כושל שרבי עקיבא טעה בזיהויו כמלך המשיח ושרבים מהחכמים התנגדו לו, והוא מתואר באופן שלילי בעיקרו. ראייה זו התהפכה בהשקפת הלאומיות היהודית המודרנית, כשבר כוכבא הפך לגיבור לאומי וסמל למאבק לשחרור. שלטונו נחשב בהיסטוריוגרפיה הישראלית כתקופה האחרונה של שלטון יהודי עצמאי לגמרי בארץ (למרות שמוסד הנשיאות תחת הרומים המשיך עד מות רבן גמליאל השישי ב-425), עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
שמו וחייו המוקדמים
המידע על בר כוכבא עצמו הוא דל באופן יחסי, ומקורו בכתבי חז"ל, בכתבים נוצריים קדומים, בכתבי היסטוריונים רומיים ובאיגרות שאותרו מתקופת המרד במערות מפלט במדבר יהודה.
לפי התלמוד, היה אחיין של רבי אלעזר המודעיתלמוד ירושלמי תענית, ד, ה וכנראה נולד למשפחה המיוחסת לבית דוד.על פי דברי רבי עקיבא על בר כוכבא "דין הוא מלכא משיחא" (זה הוא מלך המשיח) ותגובת רבי יוחנן בן תורתא "עקיבא... עדיין אין בן דוד בא").
עד גילוין של איגרותיו במערת האיגרות ובמערות מורבעת אף שמו לא היה ברור. על האיגרות חתם בשמו "שמעון בן כוסבה הנשיא על ישראל", ולעיתים הוא נזכר בהן בשמות "בר כוסבא" או "בן כושבה" (שי"ן שמאלית וסמ"ך מתחלפות בלשון חז"ל ובאגרות בר כוכבא). עד גילוי האיגרות לא הייתה ודאות אף באשר לשמו הפרטי, והניחו כי הוא "שמעון נשיא ישראל" המופיע במטבעות בר כוכבא. לפי התעתיק באיגרות היווניות שמו בוטא "כוסיבא" (Χωσιβα, בכ"ף רפה), וההבדל בין הגייה זו להגייה "כוזיבא" המופיעה במקורות התלמודיים (כולל מקורות אוהדים) הוא קטן. לדעת חנן אריאל, יש בכך כדי להפחית את סבירות ההשערה של רבי עזריה מן האדומים ורנ"ק שמקור הגרסה "בן כוזיבא" הוא בשיבוש שנועד ליצור כינוי גנאי של השם בידי מתנגדיו, מלשון כזב. דומה שהגרסה התלמודית "בן כוזיבא" אינה אלא וריאנט לשוני של "בן כוסבה", ואינה מבטאת עמדה כלפי בעל השם.
החוקרים העלו השערות שונות למקור שמו. הועלתה השערה כי שמו הוא על שם יישוב מוצאו - ייתכן היישוב כּוֹזֵבָא הנזכר בספר דברי הימים בתחום נחלת שבט יהודה. על גבול מדבר יהודה, בין בית לחם וחברון, מצויה חורבה הקרויה עד ימינו בשם ח'רבת כויזבה.
לפי השערה שהעלה ז'וזף מיליק, כוסבה משמעו כוספא דתמרי - גוש של תמרים, כינוי אפשרי לאדם על שום צורת גופו. ייתכן ושמו קשור בשורש האכדי כֻּ-ז-בֻּ (kuzbu, Kuzzubu על פי Chicago Assyrian Dictionary) בהוראת שפע, צמחייה, פוריות, נמרצות, קסם-אישי בעוד המלה אכזב העברית מקבילה להוראת כּד'בּ (كاذب) הערבית.
השם הידוע "בר כוכבא" מופיע לראשונה ביוונית (Barchōchebas, "ברכוכבאס") בכתבי הבישוף אוסביוס מקיסריה, שחי בארץ ישראל כמאתיים שנה לאחר המרד, ובכתבי הירונימוס תלמידו.
אוסביוס מצטט בספרו את הסופר הנוצרי יוסטינוס, שנולד בארץ ישראל וחי בתקופת המרד והזכיר בכתביו (ביוונית) את "בר-כוכבא, מנהיג מרד היהודים".
גם בכתבים הנוצריים לאחריהם נותר שם זה. יש המשערים שתומכיו קראו לו בשם זה, כפי שדרש עליו רבי עקיבא את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (במ' כד, יז) - דרך כוזבא מיעקב.
בימי הביניים נטלו הלקטנים (קומפילאטורים) היהודים את הכינוי המשיחי הזה מן המקורות הנוצריים וציינו אותו בכתביהם העבריים בצורה "בר כוכבא". רבי גדליה בן יחיא (המאה ה-16) כתב בספרו "שלשלת הקבלה": "קם איש אחד, שהיה נקרא בר־כוכבא... ואחר כך לפי שמרד... קראוהו בן כוזיבא, מלשון שקר וכזב". ורבי דוד גנז (המאה ה-16) כתב בספרו "צמח דוד": "בן כוזיבא, הנקרא בר־כוכבא... עשה את עצמו משיח; ועל כן נקרא בר־כוכבא מפני שדרש ואמר שעליו נאמר: דרך כוכב מיעקב".
שמאל|ממוזער|135px|איסר ברונזה מהשנה הראשונה למרד בר כוכבא, עץ דקל והכתובת "אלעזר הכהן". יש מזהים אותו כרבי אלעזר המודעי, דודו של בר כוכבא
אי-אפשר לקבוע בוודאות לאיזו כיתה מהכיתות ביהודה השתייך בר כוכבא. על אף שהיו שניסו לזהות את התנא אלעזר המודעי עם אלעזר הכהן המוזכר במטבעות מתקופת המרד, התנועה הרבנית העולה שהתפשטה מיבנה הייתה קטנה מאוד באותן שנים. פטר שפר קבע כי מהמעט הנזכר באגרותיו, אפשר להסיק שבר כוכבא לא השתייך כלל למעגל ההשפעה הפרושי-רבני; ייתכן שהיה מקורב לחוגי הקנאים, אשר הלכתית נמנו עם הפרושים.
אין לדעת בן כמה היה בר כוכבא בשנים בהן ניהל את המרד. המרידה אירעה כשישים שנים לאחר המרד הגדול. יש להניח כי בר כוכבא נולד כעשרים או שלושים שנים לאחר חורבן הבית השני. היותו ממשפחת בית דוד מצד אביו וממשפחת כוהנים מצד אימו, כפי המשוער, היא רבת משמעות בהקשר זה. האווירה בתקופה זו הייתה קשה ביותר. הקיסר דומיטיאנוס הכביד על העם היהודי את ידו, וגבה את "המס היהודי" בחוזק יד. בר כוכבא גדל אם כן באווירה של דיכוי ושל חורבן, בארץ החרבה לאחר אירועי המרד הגדול ולמעמד הכוהנים שירד מגדולתו, ואיבד את הטעם לקיומו (עבודת בית המקדש). אם היה בקשר עם חוגי הפרושים או הרבנים - גם בחוגים אלו טופח הרעיון של "מהרה ייבנה המקדש".
רקע היסטורי
בשנת 115, בתקופת שלטונו של הקיסר טראיאנוס פרץ מרד התפוצות בגולה, בין יהודי קירנאיקה (היא לוב של ימינו), מצרים וקפריסין. השפעתו של מרד זה על יהודי הארץ אינה ברורה. התלמוד מזכיר מנהיגים שהוצאו להורג, ששמותיהם פפוס ולוליאנוס, ומוזכר אבל בשל פולמוס קיטוס. קיטוס הוא כפי הנראה המצביא הרומי לוסיוס קווייטוס, אשר פעל בארצות המזרח כנגד היהודים המורדים. ייתכן שיד הברזל של מצביא זה פעלה אף כנגד המתמרדים בארץ ישראל. אך הגיוני הדבר שבר כוכבא הושפע ממרידה זו.
עם עלותו של אדריאנוס לשלטון, בשנת 117 לובו התקוות בקרב היהודים כי הקיסר החדש יקומם את חורבות ירושלים, ואף יבנה את בית המקדש. משהסתבר כי הקיסר אינו מתכוון לענות על תקוות אלו, גברה האכזבה בקרב עם ישראל, והעם עמד על סיפה של מרידה. רק תחנוניו של התנא רבי יהושע בן חנניה, אשר הזהיר את העם מחורבן נוסף, וזאת לאחר שהעם יצא מוכה וחבול מן המרד הגדול הצליחו להרגיע את רוח המרד. הייתה דעה כי גזירות אדריאנוס, שבהן אסר את ברית המילה ואת שמירת השבת, קדמו למרד והיו בין הגורמים לו, אך ניתוח מדוקדק של המקורות אינו תומך בדעה זו. לעומת זאת, התוכניות להקים עיר אלילית על חורבות ירושלים בשם איליה קפיטולינה, היא בסבירות גבוהה בין הגורמים שהביאו לפרוץ המרד. בעבר לא היה ידוע אם בניית העיר הייתה מגורמי המרד, או שנבנתה כעונש עליו, אך כיום, בעקבות ממצא של אוצר מטבעות (בו נמצאו מטבעות המתארות את חרישת איליה קפיטולינה, יחד עם מטבעות קדומים למרד בלבד), מתוארכת תחילת בנייתה של העיר לזמן שלפני פרוץ המרד.
המרידה, כמסתבר, הוכנה במשך זמן רב. חפירות ארכאולוגיות בשפלת יהודה מצאו מערכת של מערכות מסתור - מנהרות, אולמות ומסתורים תת-קרקעיים, המשויכות לתקופת בר כוכבא. מוערך כי הכנת מסתורים אלו (אשר החליפו את המבצרים שחרבו בימי המרד הגדול כהרודיון, מצדה ומכוור) ארכה שנים מספר. בהכנת המסתורים השתתפה אף האוכלוסייה האזרחית, בקנה מידה גדול. המדובר במפעל שדרש כפי הנראה הקצאת משאבים מרובים, והראה על תכנון חכם, ועל היכולת לאחד את העם למאמץ מתואם למשך תקופה ארוכה וכל זאת מתחת לאפם של הרומאים. את היכולת להקים מפעל זה ניתן לשייך לאישיותו הכריזמטית ולמנהיגותו של בר כוכבא.
כשנתיים לפני המרד, בשנת 130 ביקר הקיסר אדריאנוס בארץ. בעת הביקור היו הרוחות כה שלוות, עד כי הקיסר מצא לנכון להטביע מטבע המתאר את הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כשלצידו אישה המסמלת את יהודה, ולידם נערים המגישים לקיסר כפות תמרים כסמל לאחווה ולרעות. עם זאת, מטבע זה מתעלם בצורה בוטה מאופייה היהודי של הארץ - האישה המסמלת את יהודה מברכת את הקיסר במחווה אלילית. מטבע זה ממחיש פעולות נוספות שביצע אדריאנוס להפצת התרבות ההלנית בארץ וזאת דווקא בריכוזי אוכלוסין לא הלניים - הקמת הדריאניון בטבריה היהודית, העברת השלטון בציפורי מן הרוב היהודי למיעוט היווני, הקמת מקדש בהר גריזים (התגרות בשומרונים). חוסר התגובה היהודי התפרש על ידי הרומאים כשקט, אך היה זה שקט מלאכותי. במערכות המסתור היה כבר מצבור של נשק ואספקה, והמורדים חיכו אך לאות.
אישיותו של בר כוכבא
150px|ממוזער|שמאל|דמותו של בר כוכבא על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"ב" משנת 1961 בעיצובו של אשר קלדרון
לעמידה על אישיותו של בר כוכבא ישנם שני מקורות עיקריים – אגדות חז"ל העוסקות בו, ואיגרותיו שנשתמרו. איגרותיו, הכתובות חלקן עברית וחלקן ארמית (האיגרות ביוונית שנמצאו יחד עם איגרות בר כוכבא לא נשלחו על ידי בר כוכבא עצמו), מראות על אדמיניסטרטור מוכשר ותקיף, אשר לא חשש לאיים על מפקדיו בכבילתם באזיקים על מנת לקבל את מבוקשו, וכן לרדת לפרטים הקטנים ביותר. חלק מן האגרות עוסקות בשמירת השבת ובאספקת ארבעת המינים ללוחמים.
במסמכים הכלכליים (חוזים וכיוצא בזה) הוא מוזכר בשמו ובתוארו המלא "שמעון בן כוסבה נשיא ישראל". התואר "נשיא ישראל" זהה לתואר שאותו לקחו לעצמם ראשוני בית חשמונאי כיונתן הוופסי ושמעון התרסי. יתרה מכך, ייתכן שהכוונה בתואר הוא להורות על בר כוכבא כמלך המשיח, כפי שהוא נקרא כך בספר יחזקאל. בתקופת המרד הגדול לא היה אדם שנקרא בתואר זה, והלוחמים היו מפוצלים לכתות וכתי כתות, הלוחמים זה בזה באותה המידה שהם לוחמים ברומאים. העובדה שבר כוכבא הצליח לאחד את העם תחת הנהגתו היא רבת משמעות, ואומרת הרבה על אופיו של האיש, אם כי לאחר המרד הגדול חדלה או לפחות הצטמצמה פעילותן של רבות מן הכתות, כגון הצדוקים.
על כוחו הפיזי של בר כוכבא סיפרו חז"ל כי "היה מקבל אבני בליסטרה באחת מארכובותיו, וזורקן והורג בהן כמה נפשות". את לוחמיו היה בוחן באמצעות קטיעת אצבעם (או פציעת אצבעם עד שתטפטף דם – יש חילופי גרסאות), עד שחכמים העירו לו – "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין". אז שינה את "מבחן האצבע" והחל מיישם את "מבחן הארז" – גייס לצבאו רק את מי שהצליח לעקור ארז מארזי הלבנון תוך כדי רכיבה על סוס. גם סיפור זה מציג את בר כוכבא כמי שנשמע לחכמים, ולא כמי שנמצא עימם בקונפליקט. בתלמוד הבבלי () מכנים אותו "בר דרומא" (=בן הדרום), ושם גבורתו מתבטאת בכך "שהיה קופץ מיל והורג ברומאים". בשני המקרים ישנה השתאות מכוחו הגופני הרב.
בעיני חז"ל תדמיתו של בר כוכבא היא מעורבת. אחד מגדולי המנהיגים הרוחניים שקמו לעם ישראל, רבי עקיבא בן יוסף, התרשם ממנו מאוד, ודרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (). אמרה שמצוטט משמו על ידי תלמידו רבי שמעון בר יוחאי בדור שלאחר המרד. למרות החורבן הגדול שנגרם במרד, בתלמוד הירושלמי לא צוינה כל התנגדות לדעת רבי עקיבא, פרט לרבי יוחנן בן תורתא, שאמר לו: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדין בן דוד לא בא". עם זאת, בוודאי אי אפשר לתאר זאת כמחלוקת בין חכמים ברמה שווה; משקלו של רבי עקיבא, מגדולי הרבנים של כל הזמנים, גדול בלי ספק מזה של רב המוזכר פעמיים בלבד בתלמוד כולו.
לעומת זאת בתלמוד הבבלי נאמר שחכמים בדקו את בר כוכבא, מצאו שאינו משיח והרגוהו.
המקור משקף התנגדות חריפה לבר כוכבא, והתנגדות זו גרמה לראב"ד להתייחס אליו כאל משיח שקר, אך התנגדות מאוחרת זו, ממרחק של מקום וזמן, אינה מעידה על התנגדות חכמים לבר כוכבא בזמן המלחמה. כמו כן, ניתן לראות שלבבלי הייתה מגמה לגנות את המרד. הרמב"ם סבר כי בר כוכבא היה רק בחזקת משיח, ונפילתו אינה מעידה על משיחות שקר.
הרמב"ם כדרכו מעדיף את גרסת הירושלמי ולא את הבבלי, גם בעניין תמיכת החכמים בו, וגם בעניין שלא נדרש משיח בעל מופתים שעושה ניסים, אלא מנהיג מדיני שמאחד את ישראל ומוביל אותו לניצחונות צבאיים. על אף שהוכרז כמשיח וכ"כוכב", לא לקח על עצמו בר כוכבא את ההנהגה הדתית של העם, והשאיר אותה לדודו, אלעזר המודעי ולחכמים האחרים. מטבעות בר כוכבא נושאים בחלקם את הכיתוב "אלעזר הכהן" ויש דעה שאלעזר הכהן הוא ר' אלעזר המודעי אך אין לכך הוכחה.
עוד יש לציין את אמרתו של רבי יהושע בן קרחה, שלפי רוב הדעות, הוא היה בנו של רבי עקיבא. שאלו אותו בזכות מה האריך ימים, והוא ענה: "מימי לא הסתכלתי בדמות אדם רשע". הרב צבי יהודה הכהן קוק סובר שזה רמז ישיר ליחס שלו ושל אביו לבר כוכבא: אדם רשע, אבל היה צו השעה לחבור אליו לצורך העם. גם אחרי שחברו אליו – אפילו לא הביטו בפניו. הרב קוק סובר את אותה הגישה בדעתו על חבירת אביו וממשיכי דרכו לתנועה הציונית.
נראה כי כוחו של בר כוכבא היה יותר כאיש מדיני וגיבור מלחמה, מאשר כאיש דת. יתרה מכך, לפי התלמוד הירושלמי והמדרשים בר כוכבא אף העז כלפי שמים, והתבטא כלפי האל במילים "לא תסעוד ולא תכסוף", שפירושן "אל תועיל ואל תזיק" (ובמשתמע – פניה לאלוהים באמירה: אני אשמיד את הרומאים בכוחי שלי, ללא עזרה ממך, ובלבד שלא תפריע לי). שהיו שפירשו כהכוונה לחייליו שיסמכו על כוחותיהם ויכולותיהם ולא על סיוע מיסטי משמים. בר כוכבא נגלה באיגרותיו ובמסמכים הכלכליים כאדם ירא שמים, המשתמש בביטוי "מעיד אני עלי את השמיים", דואג לשמירת השבת, משקיע מאמץ באספקת ארבעת המינים, מקפיד על השמיטה ודואג להפרשת תרומות ומעשרות – אך בכך אין סתירה לחטא ספציפי אפשרי שלו בהבנת האמונה.
המרד ומהלכו
שמאל|ממוזער|200px|מטבע ממרד בר כוכבא, ובו חזית בית המקדש, שחרב 62 שנה קודם לכן, ומסביב השם "שמעון" בכתב העברי העתיק
טקסט=מטבעות מימי מרד בר כוכבא|ממוזער|מטבעות מימי בר כוכבא.
לאחר החורבן מימי המרד הגדול, חיכו יהודים רבים לרגע שבו יוכלו לפרוק את עולה של רומא מעליהם. כשאדריאנוס הבטיח לשקם את ירושלים ולהחזיר להם את חירותם קיוו שכך תחזור הגאולה וייבנה בית המקדש.
אך כשבאו שליחי הקיסר והחלו לחרוש את הר הבית חששו ביהודה שירושלים הופכת להיות עיר רומאית. החשש התחזק כשהתפרסם החוק שאסר על עריכת ברית מילה, מה שהאיץ את בוא המרד.
בספרו 69, מספר ההיסטוריון הרומאי-יווני דיו קסיוס על ייסוד איליה קפיטולינה במקום ירושלים והקמת מקדש ליופיטר במקום בית המקדש היהודי על ידי הקיסר אדריאנוס, על המרד שפרץ בעקבות זאת, ועל החורבן שהתרחש בסופו.
חיבורו של קסיוס הוא המקור היחיד שמקשר את פרוץ המרד עם ייסוד אליה קפיטולינה.
בשלב הראשון למרד, הכו המורדים, ממקומות מסתורם במחילות ובמערות המסתור, ברומאים אשר לא היו מוכנים למרד. הנציב הרומי בארץ טיניוס רופוס נאלץ לסגת תוך שהוא נוחל אבדות.
הניצחון הביא שוב לתקופת עצמאות של עם ישראל בארצו. בר כוכבא הוכרז כ"נשיא ישראל", והטביע מטבעות שעל צדם האחד הכתובת "לגאולת ישראל" או "לחרות ירושלים" והשנה "שנת א'", "שנת ב'" (בדומה למטבעות המרד הגדול), ועל צדם השני "שמעון נשיא ישראל", "אלעזר הכהן" או "ירושלים".
נראה כי בשיא התפשטותו הטריטוריאלית של המרד החזיק בר כוכבא בטריטוריה שהשתרעה על פני כל אזור יהודה, מעקרבה בצפון ועד באר שבע בדרום (ייתכן שהדרים עד ערוער שמדרום לבאר שבע), במדבר יהודה ובאזור ים המלח, כולל חופו המזרחי. לא נמצאו ממצאים חד משמעיים המראים שהחזיק בשפלת החוף או ביבנה.
השליטה בירושלים עצמה, ואף חידוש מקדש (שלישי) ולפחות עבודת קרבנות הייתה שאיפתם של המורדים. ד"ר שמואל ייבין שיער על סמך ספרות התקופה שהמורדים אכן שלטו בירושלים ואף השיבו את עבודת הקרבנות בבית מקדש זמני. פרופ' שמואל אברמסקי מצא חיזוק לעמדה זו לאור הכיתוב במטבעות שנמצאו ובחוזים שנמצאו מהתקופה, וכן בעובדה שהמורדים שלטו באזורים סביב ירושלים מכל כיוון. אך מיעוט ממצא המטבעות בירושלים, וכן תיארוך כימי מחודש של תעודות מהתקופה הביאו את חנן אשל בעקבות חוקר המטבעות ליאו מילדנברג למסקנה שירושלים כלל לא נכבשה בידי מורדי בר כוכבא. חוקרי המטבעות ד"ר אריה קינדלר ויהושע זלוטניק הציעו פירוש חלופי לממצאים והפרכת הטענות הללו, וקבעו שאין לפקפק בשלטון בר כוכבא בירושלים.
תביעתו של בר כוכבא למעמד המשיח התבטאה גם ברדיפת אלו שסירבו לקבלו ככזה. אוסביוס מקיסריה ויוסטינוס מרטיר כתבו כי עינה והוציא להורג נוצרים שמיאנו להאמין במשיחיותו ולהתכחש לישו; היסטוריונים רבים שיערו כי דמות האנטיכריסט המופיעה בפירוש בטקסטים נוצריים בני התקופה, כמו חזיון פטרוס, מושפעת לפחות חלקית מבר-כוכבא ההיסטורי, אם כי אין לכך בסיס חד-משמעי.
אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד, עמד עתה מול התמוטטות צבאותיו. הוא שלח לדיכוי המרד חיל גדול ממצרים ומפרובינציות אחרות בראשותו של המצביא הבכיר ביותר שיכול היה לגייס - נציב בריטניה יוליוס סוורוס. אל מול לוחמת הגרילה של בר כוכבא נקט סברוס באסטרטגיה של בידוד מעוזי הלוחמים, ניתוק דרכי האספקה והכנעת הנצורים במחבואם. בזה אחר זה נפלו כך מעוזי בר כוכבא. המעוז האחרון שהוחזק בידי בר כוכבא בשנתו השלישית של המרד היה העיר ביתר, אך גם לאחר נפילת ביתר נמשכו פעולות גרילה פזורות במדבר יהודה ובאזורים נוספים.
נפילת ביתר
שמאל|ממוזער|350px|איגרת בה מורה בר כוכבא לפרנסי עין גדי וקריית ערביה להעביר משלוח של ארבעת המינים למחנהו הראשי (ביתר), מפני שהצבא רב
ביתר נמצאת כ-11 ק"מ דרומית מערבית לירושלים, ומזוהה עם החורבה הקרויה "ח'רבת אליהוד", בסמוך לכפר הערבי בתיר. העיר הקדומה נמצאת בראש גבעה המוקפת גאיות עמוקים ממזרח, ממערב ומצפון. רק מדרום מחוברת הגבעה לרכס על ידי אוכף צר. באוכף זה נחפר חפיר עמוק. לפי הסקרים וחפירת הבדיקה שנעשו בביתר, ביצורי העיר הוקמו בחיפזון, ומכאן שהכוח הרומאי שצר על ביתר כנראה לכד את בר כוכבא בהפתעה, עם חלק מכוחותיו, אך לא הצליח להשתלט על העיר בהתקפה, והטיל עליה מצור. הרומאים מנו כ-8,000 חיילים שהתגוררו בשני מחנות גדולים מדרום לביתר, וכן במספר מחנות קטנים. לצורך המצור הרומאים בנו סביב העיר דייק (במקורות נקרא "כרכום") בהיקף של קרוב ל-5,000 מ' שסגר על העיר מסביב. בנוסף הוקמו עמדות תצפית ומחנות קטנים בכמה נקודות סביב הדייק.
המצור נמשך כנראה כחודשיים עד שלושה חודשים, באביב ובקיץ של שנת 135, ובמהלכו ניתן להניח שהרומאים ניסו לפרוץ לעיר בעזרת אמצעים הנדסיים כמגדלי מצור תחת חיפוי של בליסטראות, אבני קלע וחצים. היהודים ניסו למנוע זאת על ידי ירי של אבני קלע וחצים, ועל ידי גלגול של אבני דרדרת אל הרומאים המנסים לעלות. כמו כן, קבוצות לוחמים היו יוצאות מן העיר כדי לפשוט על הדייק או על המחנות הרומאיים.
על פי המדרש, נפלה ביתר בעקבות פעולתו של בוגד. אלעזר המודעי, שהיה מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר, היה שרוי בצום ובתענית, והיה ידוע כי כל עוד עומדת לנצורים זכותו של אלעזר, הרי שהעיר לא תיפול. כותי (שומרוני) אחד חדר לעיר, ודיבר עם אלעזר המודעי דברים של מה בכך. משתפס בר כוכבא את הכותי, העליל הכותי על אלעזר המודעי שהוא מתכוון למסור את העיר לאויב. בר כוכבא חקר את אלעזר בדבר חשד זה, ואלעזר הכחיש את הדברים. בר כוכבא לא האמין להכחשות, הכה באלעזר, והלה מת. לאחר מות אלעזר נפסקה ההגנה האלוהית על העיר, והתאפשר לאדריאנוס לכבשה. על פי המסורת נפלה ביתר ביום תשעה באב המועד לפורענות, הוא היום שבו חרבו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. בר כוכבא עצמו לא מת מידי הרומאים, כי אם הוכש על ידי נחש, כעונש מאלוהים. אולם גם בסיפור זה יש מגמת שבח: בר כוכבא היה כל כך גיבור, עד שהרומאים לא היו מסוגלים לגבור עליו ורק אלוהים היה מסוגל לכך.
מותו של בר כוכבא
שמאל|ממוזער|200px|ביתר הקדומה (ח'רבת אליהוד ליד הכפר בתיר) - מקום נפילתו של בר כוכבא
גורלו של בר כוכבא אינו ידוע בוודאות. לפי התלמוד הבבלי הסנהדרין דן אותו למוות באשמת משיח שקר (=אמר להם לחכמים, אני משיח. אמרו לו, במשיח כתוב שדן באמצעות רוח הקודש, נראה אנחנו אם אתה מסוגל לדון ברוח הקודש. כיוון שראו שאינו מסוגל לכך, הרגוהו).
גורל הרואי יותר מופיע במדרש איכה רבה ב' ובירושלמי תענית ד ה: ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא. הביאו את ראשו לאדריאנוס, אמר: מי הרגו לזה? אמר לו חייל אחד: אני הרגתיו. אמר (אדרינוס) לו: לך והביאהו אצלי, הלך והביאו ומצאו נחש כרוך על צוארו. אמר אדריאנוס: "אלולא אלהים הרגו לזה, מי יכול היה להורגו? (איכ"ר ב)
תוצאות המרד
ההיסטוריון דיו קסיוס מוסר כי חמישים מצודות נפלו, 985 כפרים נחרבו, חמש מאות ושמונים אלף איש מתו בקרב, ורבים אחרים ברעב ובמגפות, וכי יהודה כמעט התרוקנה מתושביה. אל מול הנתון של ארבע מאות אלף לוחמים בצבא בר כוכבא שנותן המדרש, נראה כי נתוניו המחרידים של דיו קסיוס תואמים או קרובים למציאות.
המדרש מתאר את החורבן במילים קשות ביותר:
"נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה - רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדריאנוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום...
שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל... אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת".
נראה כי גם הרומאים ספגו אבדות בקנה מידה רחב היקף, שכן הקיסר אדריאנוס, אשר דיווח על המרד לסנאט הרומי, נמנע מלנקוט בלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום".
הערכה היסטורית של בר כוכבא
בעת העתיקה
שמאל|ממוזער|200px|מטבע ממרד בר כוכבא, ובו ארבעת המינים לשיטת רבי עקיבא, לצד הסיסמה בכתב העברי העתיק "לחרות ירושלם"
במקורות חז"ל ובמקורות היהודים במשך הדורות בר כוכבא נחשב כמלך."בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא" (תלמוד ירושלמי דף צג' עמוד ב'). "בן כוזבא המלך" (רמב"ם הלכות מלכים יא ג). חז"ל כאמור היו חלוקים ביחסם אל בר כוכבא. מחד גיסא - היה האיש נערץ על ידי רבי עקיבא, וקשה לקום כנגד הערכתו של רבי עקיבא. מאידך גיסא, היו הם עדים לאסון ההיסטורי שהתרחש בעקבות המרד הכושל, לגזירות השמד שהטיל אדריאנוס ולמותם של רבים על קידוש השם, ובהם עשרת הרוגי מלכות. בר כוכבא מתואר בספרות חז"ל כמנהיג כריזמטי ותקיף בעל כוח פיזי רב, אך מתוארת גם הריגתו של אלעזר המודעי, ועל בר כוכבא נדרש הפסוק מספר זכריה יא יז: "הוי רֹעִי האליל עֹזבִי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימִינו".
פרופ' יהושע אפרון טוען שניתן להבחין באופן שיטתי בתיאור אותנטי המזוהה עם המרד במקורות הארץ-ישראליים, התלמוד הירושלמי ומדרש איכה, לעומת הסתייגות מבר-כוכבא ובדה-פוליטיזציה של המרד, שאינה משקפת את המציאות ההיסטורית - בתלמוד הבבלי. ככל שהייתה התרחקות מהמאורעות נראה שדמותו גונתה במקורות האמוראים.
בימי הביניים היו מחכמי ישראל שתמכו בבר כוכבא, והדגישו את הפוטנציאל המשיחי שהיה בו כמו הרמב"ם (1135–1204, משנה תורה), יצחק אברבנאל (1437–1508), אברהם זכות (1452–1515, בעל ספר יוחסין), הרלב"ג (1288–1344) ורבי חיים ויטאל (1543–1620), והיו שהדגישו את כישלונו של בר-כוכבא וגינוהו כמו רבי אברהם אבן דאוד (הראב"ד הראשון, 1110–1180, ספר הקבלה), רבי מנחם המאירי (1249–1315) שהלך בעקבותיו, ורבי יוסף אבן כספי (1279–1340, אדני כסף). למרות הכישלון היו מחכמי ישראל שהדגישו את הצלחת המרד לכמה שנים, ואת גבורתו הגדולה של בר כוכבא, ואף חישול הדור למסירות נפש וקידוש ה'.
בין הנוצרים, שגינוהו באופן שיטתי, היו שראו בכישלון המרד ונפילת ביתר עונש משמים על הסרבנות לקבל את משיחיותו של ישו ועל רדיפת הנוצרים, כמו אוסביוס מקיסריה ויוחנן כריסוסטומוס. אוסביוס כתב על בר-כוכבא: "הוא חשב את עצמו לגואל שירד אליהם ככוכב מן השמים לגאלם מאפלת צרותיהם, למעשה לא היה אלא מרצח ולסטים".
דווקא הרמב"ם בעל הגישה הרציונליסטית לנושא ימות המשיח רואה במקרה של בר כוכבא הוכחה לשיטתו שהמלך המשיח אינו צריך לעשות נסים ומופתים, אלא להיות מנהיג הלוחם את מלחמות ה', בונה המקדש, ומפיץ תורה בעם ישראל. כראייה לדבריו הוא מביא את מה שלהבנתו זו לא רק עמדת ר' עקיבא, אלא עמדת כל חכמי דורו, שתמכו בבר כוכבא עקב היותו גיבור מלחמה. (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם י"א ג').
ריצ'רד מרכס, בספרו על בר-כוכבא, הצביע על הקרבה בעמדות שבין הרמב"ם לבין הרב חיים ויטאל. ביסוד הופעתו הוא היה משיח אמיתי, אך הוא לא הצליח לבוא לידי מימוש, ולכן אינו משיח שקר.
בעת המודרנית
ממוזער|בר כוכבא כמופת של "יהדות השרירים"; פֶּסֶל ברונזה של חנוך הנריק גליצנשטיין, 1905; אוסף מוזיאון ארץ ישראל
עם עלייתה של הלאומיות היהודית במאה ה-19, ובכלל זה הציונות, שב והתחדש הדיון באישיותו של בר כוכבא תוך העלאתו על נס כלוחם חירות. הציונים ראו בבר כוכבא משום חוליה בשלשלת ההיסטורית של מאבק העם היהודי לעצמאות במולדתו. המיתוס שנוצר סביבו העלים לחלוטין את כישלון המרד. החג הדתי ל"ג בעומר לציון סופה של מגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא, כמו גם את יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, הפך לחג בעל סממנים לאומיים בו חוגגים את "ניצחון בר כוכבא על הרומאים", המסופר לפרטי הפרטים, מהדלקת המשואות והמדורות, ועד הירי בחץ וקשת. בבתי הספר ובגני הילדים שנו במיתוס והעשירוהו בשירים ובסיפורים, שרובם עוסקים במאבקו של בר כוכבא באריה.
סיפור זה, שמקורו אינו מן התקופה, אלא הומצא באמצע המאה ה-19 וקיבל נוסח פואטי בידי שאול טשרניחובסקי בשירו "ביתרה", עיקרו בכך שבר כוכבא הוטל לזירה בקיסריה, שם נלחם באריה ורכב על גבו עד ביתר, וכדברי המשורר טשרניחובסקי:
שמאלו שלח ברעמת לביא,
ואת ימינו אל ההר,
על זרועו עוד יצלצל,
שריד אזיקיו – כבלי צר. דהרות אימה, דהרות לביא,
כולו רוחץ בגלי ריר.
מני קרקס של קיסריה,
נישא ביתרה העיר. לב אדירים לב האריה, יך;
ומי יאמר לו: חדל?
ופי שבעה יגבר מנו
לב רוכבהו, לב איל.
... יזכור שביו, קרקס רומים,
נפשו הומה תדרוך עוז:
"יבוא יום ועליכם נרד
כרדת ארבה על הגז! עוד יום לנו, ואם ביהודה
אך שריד מה ומתים מעט,
עוד לא כלה עשו עימי
נרים נס ובחזקת יד!"
שיר זה עובד לשיר הילדים "בר כוכבא" על ידי המשורר וסופר הילדים לוין קיפניס:
"...יום אחד קרה מקרה,
הה, מקרה עצוב -
בר-כוכבא נפל בשבי,
והושם בכלוב. מה נורא כלוב זה,
בכלוב שאג אריה,
אך ראה את בר כוכבא,
התנפל אריה. אך דעו נא בר כוכבא,
מה גיבור ועז,
אך קפץ על האריה,
וקל כנשר טס, על הר וגיא הוא שט,
דגל דרור ביד,
כל העם מחא לו כף,
בר כוכבא הידד!
הידד! הידד!"
בדומה לכך, גם המשורר היהודי-סובייטי שמואל הלקין השתמש בבר-כוכבא כסמל של מאבק לאומי ומעמדי מול מעצמה כובשת ומנצלת, דוגמת המאבקים האנטי-קולוניאליסטים בהם תמכה ברית המועצות. בשנת 1982 ערך הרב שלמה גורן (שהיה אז הרב הראשי לישראל) טקס קבורה ממלכתי בנוכחות ראש הממשלה מנחם בגין, לעצמות שאותן זיהה כלוחמי מרד בר כוכבא.
כשם שהציונים ניכסו לעצמם את בר כוכבא לצורכיהם, כך גם מתנגדיהם. אחד ממתנגדיה העיקריים של הציונות, הרב יואל טייטלבוים, מנהיג חסידות סאטמר בספרו "ויואל משה" מביע את הדעה כי בר כוכבא ראוי היה להיות המשיח, אך מכיוון שפעל לקבלת הגאולה והממשלה "טרם הזמן הראוי" - נענש, ועמו עם ישראל.
המזרחן והמומחה ליחסים בינלאומיים ולאסטרטגיה, יהושפט הרכבי, הציג בספריו את בר כוכבא כהרפתקן, אשר הוביל את העם למרד שלא היה לו סיכוי, ואשר הביא לחורבן, לשמד ולגלות, שתוצאותיה ניכרות עד היום, כאלף שמונה מאות וחמישים שנה לאחר מכן. ייתכן שמי שעניין את הרכבי לא היה בר כוכבא, אלא ראש הממשלה מנחם בגין. הוא השווה את סרבנותו היחסית של בגין מול ארצות הברית למרידת בר כוכבא ברומא, ונראה שצפה שהתוצאות תהיינה דומות ובלוח זמנים דומה. לעומתו, הרב צבי יהודה הכהן קוק הביע את הדעה, כי מרד בר כוכבא היה זריקת עידוד לפני היציאה לגלות הארוכה. היהודים יזכרו שכמעט הצליחו להקים מדינה, ויהיה להם למה להתגעגע שוב. גם פרופ' ישראל אלדד הגיב לעמדת הרכבי בהרצאה שהפכה לחוברת, ובה הביע התנגדות לשיפוט המרד לפי תוצאותיו, והראה את ההכרח שבמרידה מול גזירות הדת של רומא, כמו גם את סבירות הצלחתו של המרד באותו זמן.
ראו גם
אגרות בר כוכבא
משקולות בר כוכבא
מטבעות בר כוכבא
אישים ומקומות:
ביתר
מערכות המסתור של בר כוכבא
מערת האגרות
מערת האימה
מערות מפלט
הסגן של בר כוכבא
ישוע בן גלגולא
יהונתן בן בעיה ומסבלה בן שמעון
קישורים חיצוניים
מה עשה בר-כוכבא לרומאים וכיצד נקמו הם?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
מאמרים
מרד בר כוכבא בראי הדורות באתר "דעת".
מרד בר כוכבא ותוצאותיו, באתר "דעת"
יובל פרג'ון, לוחמה חתרנית במרד בר-כוכבא, באתר מערכות
חנן אריאל, בר כוכבא או בן כוזבא?, באתר האקדמיה ללשון העברית, אפריל 2013
הרב אברהם קוסמן, דמותו של בר כוכבא בעיני התלמוד בבלי לעומת המקורות הארץ ישראלים, הרצאה בכינוס מטמוני ארץ, באתר בינינו
כתבות
אסף מלאך, הקרב האחרון של בר-כוכבא - הדימוי של בר-כוכבא במהלך הדורות
אלי אשד, על המקורות המודרניים של סיפור בר כוכבא, בר כוכבא ויסמילר
וידאו
, סמינר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב מאת חיים וייס
הערות שוליים
*
קטגוריה:מורדים
קטגוריה:תולדות עם ישראל: אישים
קטגוריה:מרד בר כוכבא: אישים
קטגוריה:משיחי שקר יהודים
קטגוריה:נפטרים ב-135
קטגוריה:אישים בחז"ל המוזכרים במקורות חיצוניים | 2024-10-18T15:04:43 |
משפט המינימקס | בתורת המשחקים, משפט המינימקס העוסק במשחק סכום אפס סופי לשני שחקנים, אומר כי לכל משחק מסוג זה קיימת דרך פעולה אופטימלית לשחק מבחינת שני השחקנים, כך שהרווח המינימלי של כל אחד אינו תלוי במעשי השני. המשפט הוכח בשנת 1928 על ידי ג'ון פון נוימן. משפט המינימקס נקרא כך כיוון שכל שחקן שואף למקסם את התשלום המינימלי (ומכאן מינימקס) שהוא יכול לקבל מהמשחק, או למזער את ההפסד המקסימלי.
ניסוח יותר מדויק במונחי תורת המשחקים של משפט המינימקס הוא כי לכל משחק סכום אפס סופי לשני שחקנים קיים ערך. כל שחקן יכול להבטיח לעצמו לזכות לפחות בערך המשחק, כנגד כל אסטרטגיה של השחקן השני. ניתן לחשוב כי תוצאה זו היא טריוויאלית, כיוון שממילא כל שחקן יכול להבטיח לקבל לפחות את התשלום המינימלי האפשרי, אך משפט המינימקס טוען יותר מכך: אחת התוצאות המפתיעות של משפט המינימקס הוא כי ערך המשחק שווה לשני השחקנים. כלומר, קיים ערך v, כך ששחקן 1 יכול להבטיח לעצמו להרוויח לפחות v, כנגד כל אסטרטגיה של שחקן 2, ושחקן 2 יכול להבטיח לעצמו לא להפסיד יותר מ-v, כנגד כל אסטרטגיה של שחקן 1.
חשוב להבין כי דרך הפעולה האופטימלית לכל אחד מהשחקנים אינה בהכרח בחירה באחת האסטרטגיות שלו (הנקראות לעיתים תכסיסים), אלא ביצוע הגרלה בין מספר אסטרטגיות, כאשר החשיבות היא על המשקל שנותנים לכל אחת מהבחירות בהגרלה זו. אם לא מאפשרים לשחקנים לבצע הגרלות המשפט לא תקף, והערך שכל שחקן יכול להבטיח לעצמו שונה. למשל, במשחק "זוג או פרט", אין לאף שחקן דרך אופטימלית לשחק שאינה כוללת הגרלה - שכן השאלה מה עדיף לו לבחור, זוג או פרט, תלויה לחלוטין בבחירה של היריב. לעומת זאת התכסיס האופטימלי של כל שחקן הוא זה שבו הוא נותן הסתברות שווה לכל אחת מהאפשרויות. במצב זה תוחלת הרווח של כל שחקן מהמשחק תהיה 0 - כי הוא יפסיד בחצי מהפעמים, וינצח בחצי מהפעמים (כאשר משחקים משחק רב של פעמים). על כן המשחק הוא כזה שבו אף שחקן לא יכול להרוויח, בטווח הרחוק. ניתן להראות שכל משחק סימטרי באופיו (מבחינה זו שאם יחליפו את מקומות השחקנים, הסיכויים שלהם לזכות יישארו זהים) הוא בעל ערך 0.
תכסיס/אסטרטגיה הכוללת הגרלה בין מספר תכסיסים נקרא תכסיס מעורב.
תכסיס/אסטרטגיה ללא הגרלות נקרא גם תכסיס טהור.
ניסוח מתמטי
תהי מטריצה מסדר המייצגת את התשלומים של שחקן העמודות לשחקן השורות במשחק סכום אפס. אזי קיים קבוע , ושני וקטורי הסתברות
כך ש:
לכל מתקיים (כששחקן השורות משחק , לכל אסטרטגיה טהורה של שחקן העמודות, התשלום גדול או שווה לערך)
לכל מתקיים (כששחקן העמודות משחק , לכל אסטרטגיה טהורה של שחקן השורות, התשלום קטן או שווה לערך)
הנקרא הערך של המשחק, והווקטורים נקראים אסטרטגיות אופטימליות.
המשפט אומר כי כאשר אחד השחקנים משחק באסטרטגיה אופטימלית, הוא מבטיח לעצמו את ערך המשחק נגד כל אסטרטגיה טהורה של היריב. עם זאת, קל להכליל את המשפט לכך שכאשר שחקן משחק באסטרטגיה אופטימלית, הוא מבטיח לעצמו את ערך המשחק גם נגד אסטרטגיות מעורבות של היריב.
ניסוח שקול
קיים למשפט ניסוח חשוב נוסף, המתווה אלגוריתם למציאת האסטרטגיות האופטימליות. נסמן ב את הסימפלקס ה-n ממדי, שהוא קבוצת האסטרטגיות של שחקן העמודות, ובאופן דומה את הסימפלקס ה-m ממדי שהוא קבוצת האסטרטגיות של שחקן השורות. בנוסף, נסמן את פונקציית התשלום על ידי . אזי
ניסוח זה של המשפט הוא שהקנה לו את השם "משפט המינימקס". ניסוח זה הוא אף יותר שימושי, כיוון שהוא מאפשר למצוא את ערך המשחק. הערך מתקבל על ידי כך ששחקן השורות ממקסם את הרווח המינימלי שהוא יכול לקבל מכל אחת מהאסטרטגיות של שחקן העמודות (האגף השמאלי בשיווין). המשפט אומר כי אותו הערך מתקבל כאשר שחקן העמודות ממזער את הערך המקסימלי שהוא מפסיד על כל אחת מהאסטרטגיות של שחקן השורות.
הוכחה
בהוכחת המשפט יהיה שימוש במשפט ההפרדה שלקוח מתחום הטופולוגיה:
תהיינה קבוצות קמורות, סגורות, לא ריקות וזרות. נניח ש- חסומה, אז קיים על-מישור שמשוואתו כאשר:
המפריד בין ל . כלומר לכל: מתקיים: ולכל מתקיים: .
נניח בשלילה כי עבור:
מתקיים האי-שוויון הבא:
. עבור הייצוג של בצורה הבאה:
תוגדרנה שתי הקבוצות הבאות: הקמור של הווקטורים והקבוצה
לפי ההנחה, שחקן השורות יכול להבטיח לעצמו לכל היותר על ידי כל תכסיס מעורב שלו, ולכן לפי האי-שוויון , לא יכולות להיות ל-K ו-L נקודות משותפות במרחב , כלומר מתקיים:
. כל שאר תנאי משפט ההפרדה מתקיימים גם כן, ולכן קיים על-מישור כפי שהוגדר במשפט. כלומר קיים וקטור וסקלר המקיימים לכל ולכל :
מתקיים כי אם היה הגבול של המכפלה של: עם כאשר היה מקיים:
וזו סתירה לנאמר לעיל.
כמו כן מתקיים ולכן נוכל לכפול את ואת בסקלר כך ש: וההפרדה תישאר ללא שינוי.
מצד אחד: הווקטור מראה ש: .
מצד שני: עבור כל מתקיים: .
כל תכסיס טהור של שחקן השורות הוא בעצם אחת השורות במטריצה A, וכל אחת מהשורות נמצאת בתוך הקבוצה K, ולכן לכל אחד מהתכסיסים הטהורים של שחקן השורות מתקיים: .
המשמעות היא שאם מתייחסים לוקטור בתור תכסיס של שחקן העמודות, תכסיס זה מבטיח לו שישלם פחות מ על כל תכסיס טהור של שחקן השורות, אבל אם זה נכון, אז זה מבטיח לשחקן העמודות לשלם פחות גם עבור כל תכסיס מעורב של שחקן השורות, וזו סתירה להגדרה של . לכן ההנחה שממנה יצאנו איננה נכונה, ולכן .
מינימקס, ה
קטגוריה:הוכחות
קטגוריה:אלגוריתמים
en:Minimax#Minimax_theorem | 2024-08-09T14:29:11 |
הו צ'י מין | הו צ'י מין (בווייטנאמית: Hồ Chí Minh, IPA: ; 19 במאי 1890 – 3 בספטמבר 1969) היה מייסד ומנהיג צפון וייטנאם. מכונה כיום בווייטנאם בתואר העממי "אבי האומה".
חייו
נולד בשם נגויין סינג קונג (Nguyễn Sinh Cung) בכפר קימילין שבמרכז וייטנאם. אביו היה פקיד ממשלתי שהתפטר במחאה על השלטון הצרפתי במדינה, והפך למורה נודד בכפרים. אביו היה מלומד קונפוציאני וברוח זו גדל. ב-1911 קיבל עבודה כטבח בספינה צרפתית, ואחר כך עבד בלונדון ובפריז. בפריז היה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית של צרפת. כאשר נשיא ארצות הברית וודרו וילסון הגיע לוועידת השלום בוורסאי, ניסה לעניין אותו בזכות ההגדרה העצמית של העם הווייטנאמי, אך ללא הצלחה.
לאחר מכן שהה בברית המועצות ומשם נשלח לסין ולמדינות נוספות באסיה. ב-1930 ייסד בהונג קונג את המפלגה הקומוניסטית הווייטנאמית. ב-1931 נאסר על ידי השלטון הבריטי במושבה, שוחרר ב-1933, ושב לברית המועצות. ב-1938 חזר לסין ופעל כיועץ עבור הקומוניסטים. ב-1941, כאשר וייטנאם נכבשה בידי האימפריה היפנית, חזר לארצו, וייסד בה את תנועת הווייט מין, שנלחמה נגד הכובש היפני ומשתפי הפעולה הצרפתים שלהם מטעם ממשלת צרפת של וישי. באותה תקופה העניק לעצמו את הכינוי הו צ'י מין שפירושו "הנאור".
עם כניעת יפן ב-1945 הקים הווייט מין את הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם, והו צ'י מין נבחר לנשיאה ב-2 במאי 1946. צרפת סירבה להכיר בעצמאות וייטנאם, וכוחות הווייט מין הפנו את מאבקם נגדה. מאבק אכזרי זה נמשך עד 1954, במהלכו נלחם הצבא הווייטנאמי בעיקשות עד הבסת צבא צרפת. אחרי ניצחון הווייט מין בקרב דיין ביין פו, ויתרה צרפת על השלטון בהודו-סין הצרפתית (שכללה גם את קמבודיה ולאוס). אבל ועידת ז'נבה של 1954 שהתכנסה לפתור את המצב בהודו-סין הצרפתית ובקוריאה, החליטה על "חלוקה זמנית" של וייטנאם לשתי מדינות, כאשר החלק הצפוני יהיה בשליטת הווייט-מין בראשות הו צ'י מין.
הו צ'י מין החל לפעול לביסוס השלטון הסוציאליסטי בצפון, אולם מעולם לא ויתר על חלום איחוד וייטנאם. אחרי 1954 החלה הארץ להיגרר למלחמה נוספת. המלחמה שבה נלחמה דרום וייטנאם במחתרת הקומוניסטית בדרום – הווייטקונג, אולם לאחר מכן הייתה צפון וייטנאם מעורבת ישירות במלחמה. בשלב זה הו צ'י מין היה פחות ופחות מעורב ישירות בקבלת ההחלטות, ושימש יותר כדמות סמלית, שדרבנה את העם להמשיך להילחם על אחדות וייטנאם. הוא היה ידוע בכינוי "הדוד הו". הפחתת מעורבותו בקבלת ההחלטות נבעה הן מסיבות רפואיות והן מעליית כוחו של לה דואן המיליטנטי בפוליטביורו.
הו צ'י מת בשנת 1969, טרם הספיק לראות את חלומו לאיחוד וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי מתגשם. הוא ציווה שעם מותו יישרפו את גופתו, ואפרה ייקבר בראש שלוש גבעות בווייטנאם. צוואתו לא קוימה, ולאחר מותו גופתו נחנטה והיא מוצגת במאוזוליאום בהאנוי, בדומה למאוזוליאום של לנין במוסקבה. עם ניצחון צפון וייטנאם במלחמה, נקראה שמה של בירת הדרום סייגון על שמו (Thành Phố Hồ Chí Minh).
קישורים חיצוניים
הו צ'י מין ברשימת 100 אנשי המאה ה-20 של המגזין טיים
מבחר מכתביו בארכיון מרקסיסטי ברשת
קטגוריה:וייטנאם: היסטוריה
קטגוריה:קומוניסטים
קטגוריה:מלחמת וייטנאם: אישים
קטגוריה:פוליטיקאים וייטנאמים
קטגוריה:נשיאי וייטנאם
קטגוריה:מזכירים כלליים של המפלגה הקומוניסטית של וייטנאם
קטגוריה:חנוטים
קטגוריה:צפון וייטנאם
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:אנטי-אמריקאים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1890
קטגוריה:נפטרים ב-1969 | 2024-09-07T19:04:46 |
אנטון צ'כוב | שמאל|ממוזער|230px|אנטון צ'כוב
אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов; 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904) היה סופר ומחזאי רוסי, הנחשב לאחד מכותבי הסיפורים הקצרים והמחזאים הטובים בהיסטוריה.
ביוגרפיה
אנטון צ'כוב נולד ב-29 בינואר 1860 ליֶבְגֶנְיָה יָקוֹבְלֶבְנָה צ'כובה לבית מורוזוב, בתו של סוחר בגדים, ולפאבל יֶגוֹרוֹביץ' צ'כוב, בעל חנות מכולת שבנעוריו למד לנגן בכינור, אהב לשיר וניצח על מקהלה. בתיאורו את אביו מתקבלת תמונה של אב נוקשה. הצייר ניקולאי צ'כוב היה אחיו.
אנטון צ'כוב גדל במשפחה נוצרית-אורתודוקסית. סבו היה חולופ (נחשב כרכוש אדונו) שהשתחרר ב-1841 תמורת 3,500 רובל. אבי צ'כוב היה בעל חנות קטנה לממכר מזון בעיר הנמל טאגאנרוג שבדרום-מערב רוסיה האירופית, לחוף הים האזובי. בהזכירו את הוריו הוא נהג להעיר כי "את הכישרון הוריש לנו אבינו ואת הנפש אמנו". האב לימד את ילדיו לנגן בכינור ובפסנתר, ואומנת צרפתייה הייתה זו שלימדה אותם שפות. מטפלות בית צ'כוב נהגו לספר אגדות, והסיפור "אושר" שכתב צ'כוב נכתב בהשראת אחת מאגדות אלו. אימו של צ'כוב נהגה לספר לילדיה סיפורים מחייה וממסעותיה ברחבי רוסיה במלחמת קרים. עד גיל שמונה למד בבית הספר היווני, ולאחר מכן עבר יחד עם אחיו ללמוד בגימנסיה שעוררה בלבו של אנטון כמיהה לחופש, כמיהה שסיפוריו המאוחרים יותר נתנו לה ביטוי.
לאנטון צ'כוב היו ארבעה אחים ואחות אחת: אלכסנדר , לימים כותב סיפורים קצרים ונובלות; ניקולאי , צייר, אליו היה אנטון קרוב במיוחד; איוון, כורך ספרים; מיכאיל , סופר, מבקר תיאטרון והביוגרף של אחיו אנטון; ואחותו מריה, אמנית ומייסדת מוזיאון צ'כוב ביאלטה. אחיינו מייקל, בנו של אלכסנדר, היה שחקן, במאי תיאטרון וסופר.
ממוזער|אנטון צ'כוב, ציור מאת אחיו ניקולאי צ'כוב, 1 בינואר 1889
בשנת 1873, כשהיה בן 13, צפה באופרטה של ז'אק אופנבך "הלנה היפה", אירוע שריגש אותו ושימש מניע חשוב להחלטתו להיות מחזאי. באותה תקופה השתתף בעיתון הגימנסיה בכתיבת שירים, סיפורים ומערכונים הומוריסטיים והשתתף בהצגות שהוצגו על ידי התלמידים. ב-1876, בגיל 16, עברה משפחתו למוסקבה והוא נותר בעיר מולדתו כדי לסיים את לימודיו בגימנסיה. במוסקבה פשט אביו את הרגל ונאלץ להימלט בחשאי מנושיו; כך הפכו ממשפחה קשת יום לעניים מרודים. אנטון, שנשאר בעיר טאגאנרוג, החל ללמד שיעורים פרטיים ולשלוח כסף למשפחתו במוסקבה. לראשונה ידע מהי השפָּלה – בהמתנה למשכורתו העלובה ובמבטי הבוז מהגבירים שהעסיקוהו. תחושות השפלה אלו בוטאו בהמשך ברבים מסיפוריו של צ'כוב בימים שכבר היה סופר נערץ.
ב-1879 סיים את לימודיו בגימנסיה ועבר ללמוד רפואה באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה, ובמקביל עבד ככתב בעיתון הומוריסטי. עבודתו זו הייתה מקור המחיה העיקרי למשפחה כולה.
בשנים הראשונות לכתיבתו לא ראה בה צ'כוב ייעוד כי אם מקור פרנסה בלבד. כך החל את דרכו הספרותית בתקופה שבה המשטר הצארי דיכא כל גילוי של מחשבה חברתית, ושגשגו עיתונים הומוריסטיים זולים שנאלצו להסתפק בתיאור ההווי הזעיר-בורגני. דווקא מעבודתו זו הגיח צ'כוב כסופר רוסי דגול, שהוכיח והוקיע את המשטר הרוסי המשעבד, כשפרסם רשימות וסיפורים קצרים תחת הפסבדונים "אנטושה צ'כונטה" (המילה honte בצרפתית היא בושה). גיבורי סיפוריו היו בני המעמד הבינוני, ולאחר מכן גם בני הכפר.
בסיפוריו הקצרים גולל צ'כוב סיפור חיים שלם של דמות, והפך ליוצרו של סוג ספרות חדש – סיפור קצר, הקולט לתוכו רומן. באחד ממכתביו כתב "הִשכלתי לספר בקצרה על פרשות ארוכות". בתיאור גיבוריו נתן אפיון ממצה שלהם בלבד ללא תיאור משפחותיהם ועברם. הוא האמין בהעמדת טיבו של האדם לפי התנהגותו (האסכולה האובייקטיביסטית בספרות).
כמו כן, סגנונו של צ'כוב מתבלט בתיאורי הנוף: שלא כאחרים, המעיט בתיאורי טבע והסתפק בהבלטת פרט אחד האופייני למכלול. סיפוריו שופעים חמלה ואהבה, מלאי השראה לנדכאים, לצד הומור, סאטירה ובוז לגבירים הרוסיים, למושלי העם ולשכבת ההשכלה.
צ'כוב המחזאי מתגלה בדו-שיח התופס מקום ראשון בסיפוריו הקצרים כאמצעי עיקרי לאפיון עצמי של הגיבורים. מחזהו הראשון "פּלַאטוֹנוֹב" (1878) לא זכה להצלחה, ולאחר ניסיונות כושלים להעלות אותו על במת התיאטרון קרע אותו לגזרים. מחזותיו הבאים זכו להצלחה גדולה יותר, והם בין המועלים ביותר על במות התיאטרון בעולם.
ב-1884 סיים את לימודי הרפואה בציונים בינוניים והחל לעבוד כרופא בכפר ווֹסְקְרֶסֶנְסְק (איסטרה) שליד מוסקבה, שם התרחבו והתגוונו נושאי הכתיבה שלו בעקבות היחשפותו לחיי האיכרים, הרופאים הכפריים, בעלי האחוזות, הפקידים, המורים וקציני הצבא. בשנים אלו הגיע צ'כוב לידי הכרה כי ייעודו איננו רפואה אלא ספרות, ופרסם את קובץ סיפוריו הראשון "מעשיות מלפומנה" (1886).
צ'כוב סבר שייעודו הספרותי איננו הטפה במסווה של יצירה. מטרתו היא לשקף את החיים מבלי לנסות להוכיח מאומה. הסופר הוא שחייב לעמוד לשירות הנפשות הפועלות, ולא הנפשות הפועלות לשירותו של הסופר. באחדים מסיפוריו ניצל צ'כוב פרשיות מחיי מיודעיו, אך התכחש לכך ואף הצדיק את עצמו. סבור היה שהסופר זכאי, ואף חייב, להזין את יצירתו בפרטים מן החיים. ללא הפעפוע ההדדי המתמיד בין המציאות לבדיון עלולה הספרות, לדעתו, להתייבש ולמות".
רוב בני זמנו של צ'כוב אכזבו אותו. בראש ובראשונה טולסטוי. הוא לא יכול היה לשאת את הבוז המתנשא של טולסטוי כלפי המדע. אותה הסתייגות הייתה לו גם כלפי דוסטויבסקי, שעליו אמר לידידו סובורין: "זה טוב, אבל ארכני יותר מדי וחסר צניעות. יומרני מאוד". אך גם מעצמו לא היה שבע רצון "בי בוערת הלהבה בסדירות וברפיון- - -אין בי להט". דעתו לא הייתה נוחה לא מחייו ולא מכתיבתו.
ב-1885 אובחנו אצל צ'כוב סימנים ראשונים של מחלת השחפת. תוך זמן קצר הוא הפסיק לעסוק ברפואה והקדיש את כל מרצו לכתיבה. עד 1887 כבר פרסם שלושה קובצי סיפורים ומחזה נוסף "איבנוב". ב-1890 נסע צ'כוב, למרות מחלתו, לסיביר ולאי סחלין, על מנת לעמוד מקרוב על מצוקות האסירים שם, ועקב במשך כארבעה חודשים אחר חייהם של כ-10,000 אסירים ותושבי קבע במושבת העונשין סחלין. הספר "האי - מסע לסחלין" מתאר את אשר ראה שם, הוא קיווה שהמחקר שערך יוכל להיות עבודת דוקטורט, אך היא נדחתה בטענה שהיא סוציולוגית ולא רפואית.
ב-1891 רכש אחוזה קטנה בכפר מליקהוב, עבד כרופא ומאוחר יותר מונה כרופא האחראי על בריאות הציבור במחוז. שם כתב חלק מיצירותיו המפורסמות. בשנים הבאות עד מותו הקפיד לבקר באזורים מוכי רעב וחולי, הגיש עזרה לנזקקים, טיפל בנפגעי כולרה ורעב, ועזר בהקמת בתי ספר לילדי איכרים.
ממוזער|קבר צ'כוב
צ'כוב התחמק מחיזוריהן של נשים אחריו. אמנם היה מכרכר סביב החברות שהביאה אחותו הביתה, אך לא חיזר אחריהן אלא מתוך שעשוע, ולא רחש כלפיהן אלא חיבה מהולה בחשדנות. נראה היה שמנוי וגמור עמו להגן על רווקותו, ואילו רגשותיו העדינים ביותר היו שמורים עבור אחותו, שהגתה לו הערצה ללא סייג, ללא פשרות. היא עצמה לא חשבה על נישואים, ואף ביטלה את ארוסיה למען אחיה. אותה עכבה עצמה פגעה גם בצ'כוב.
אלא שצ'כוב הוא זה שהיפר את החוזה עם אחותו, כאשר התחבר לשחקנית אולגה קניפר, שגם שיחקה במחזהו "בת שחף". במשך שנתיים פרחה ידידותם, עד שאולגה הגיעה לבקר אותו ביאלטה, אם כי עדיין היה נאמן לטקטיקת ההתקדמויות וההירתעויות שלו. היא הפכה למאהבת שלו, ולאחר שחזרה למוסקבה המשיכו לכתוב זה לזה. אולגה החלה לדחוק בו למסד את היחסים ביניהם, אך צ'כוב המשיך במשחק המחבואים איתה: "דרוש לך איש, או ליתר דיוק בעל עם זקן לחיים ועיטור של פקיד על הכובד - ואני מה? לא מי -יודע- מה". בסופו של דבר נשא אותה צ'כוב לאישה בשנת 1901 על מנת שלא תעזוב אותו, אך הקפיד להטעות את כל חבריו לגבי עיתוי החתונה. בעוד מוזמניו מצפים לו במסעדה כדי לחגוג עמו, הסתלק עמה לבית מרפא לשחפנים.
ב-1897 התחיל אצלו דימום שחפתי ומאז ועד מותו עסק בעיקר בניסיונות ריפוי ביאלטה ומחוץ לרוסיה. עד מותו פרסם סיפורים קצרים רבים וכתב מספר מחזות שהועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, התיאטרון האמנותי של מוסקבה.
ב-1889 הוענק לו פרס פושקין, ב-1900 התקבל לחברות באקדמיה למדעים של סנקט פטרסבורג, ונישא לשחקנית אולגה קניפר.
צ'כוב מת ממחלת השחפת ב-15 ביולי (על פי הלוח היוליאני: 2 ביולי) 1904 בעיר המרפא בָּאדֶנְוַיילֵר (Badenweiler) שבגרמניה. גופתו הועברה לקבורה ברוסיה. הוא נקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה במוסקבה.
השפעתו
שמאל|ממוזער|180px|פסל של צ'כוב בבאדנוויילר שבגרמניה
צ'כוב השפיע רבות במחזותיו ובסיפוריו, במבנה העלילה ובעיצוב הגיבורים, על יוצרי המאה העשרים ברוסיה (בהם מקסים גורקי) ומחוצה לה (בהם ארנסט המינגוויי ווירג'יניה וולף).
עיקרון שטבע צ'כוב במבנה העלילה, ונודע בהגדרה "האקדח של צ'כוב", הפך לכלל אצבע מקודש במחזאות, בספרות ובקולנוע: "אם מופיע אקדח (או: רובה) במערכה הראשונה של הצגה, הוא חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה".
הוא נחשב כמחזאי בסגנון ריאליסטי, וגיבורי מחזותיו אינם קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא הם נצחיים ואוניברסליים. בחלק גדול מיצירותיו הגיבור הוא רופא.
בסיפוריו מדגיש צ'כוב את התהום שאינה ניתנת לגישור בין חתירת האדם לשלמות, לאמת, לצדק וליופי, ובין המגבלות הנוקשות המעיקות על שגרת יומו הריאליסטית. דמויותיו חולמות על החיים הטובים, אך אין להן כלל סיכוי להגיע לשם ואין ביכולתן לעשות דבר על מנת לשנות את מצבן בהווה. שגרת היומיום נתפסת על ידי צ'כוב כתהליך הרסני וממית. האושר, לעומת זאת, הוא מושג בלתי אפשרי, שכן כל חלום שמתגשם הופך מיד לחלק מהשגרה המדכאת, האפורה, היומיומית.
צ'כוב שיתף את אשתו השחקנית אולגה קְנִיפֶּר בהצגותיו בתפקידים מרכזיים.
יצירותיו תורגמו לשפות רבות, בהן עברית, והוצגו פעמים רבות בתיאטראות בישראל.
בשנת 1984 יצאה לאור הביוגרפיה "צ'כוב" מאת הסופר הצרפתי אנרי טרואיה (Henri Troyat). היא תורגמה לעברית על ידי אביטל ענבר ויצאה לאור בשנת 1989 בהוצאת עם עובד.
מחזותיו הידועים והמועלים ביותר
ממוזער|ציטוטים מתוך יצירותיו: 'נינה', 'בת השחף', בגרפיטי על קיר רחוב בירושלים
"פלאטונוב" (1878)
"השחף" (1896)
"הדוד וניה" (1897)
"שלוש אחיות" (1901), נוסח עברי למחזה ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אור-עם בתרגומו של שמעון בוזגלו.
"גן הדובדבנים" (1904), תורגם לעברית כמה פעמים בידי כמה מתרגמים. תרגומו של גרשון שופמן, הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1939 תרגומה של רבקה משולח הוצג בתיאטרון חיפה ובתיאטרון החאן בשנת 2010, תרגומו של רועי חן הוצג בתיאטרון גשר בשנת 2006, ובתיאטרון באר שבע בשנת 2017.
ספרים וקובצי סיפורים שהופיעו בעברית
"בִּצָּה" תרגום: א. נ. גנסין, הופיע בשנת תרע"ב בהוצאת י. ח. ברנר.
"סיפורים" תרגום: לאה גולדברג, הופיע בשנת 1944 בהוצאת הקיבוץ הארצי.
"קלת-רגל ועוד סיפורים" תרגום: י. בירמן, הופיע בשנת תשי"ב בהוצאת מחברות לספרות.
"חיי" (סיפורו של בן-פרובינציה) תרגום: מ. חריזמן, הופיע בשנת 1967 בספרית תרמיל.
"כרכרנית/הנזיר השחור" תרגום: מנחם זלמן וולפובסקי, הופיע בשנת 1965 בספרית תרמיל.
"הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים" תרגום: מ.ז. וולפובסקי ועמנואל ביחובסקי, הופיע בשנת 1982 בהקיבוץ המאוחד.
"פריחה שנתאחרה", קובץ סיפורים, תרגום: נילי מירסקי, הופיע בשנת 1981 בהוצאת עם עובד.
"סיפורים מן הפרובינציה", קובץ סיפורים, תרגום: נילי מירסקי, הופיע ב-1990 בסדרת הספריה החדשה של הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.
"ערבה", נובלה, תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: דימיטרי סגל, הופיע בשנת 2000 בהוצאת כרמל.
"יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים", קובץ סיפורים, תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: דימיטרי סגל, הופיע בשנת 2002 בהוצאת כרמל.
"חוּלין - סיפורים והומורסקות", תרגום: אריה אהרוני, הופיע בשנת 2003 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים.
"דו-קרב וסיפורים אחרים", תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: הלנה טולסטוי, הופיע בשנת 2006 בהוצאת כרמל.
"הנזיר השחור וסיפורים אחרים", תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: מאיה קגנסקיה, הופיע בשנת 2006 בהוצאת כרמל.
קובץ מבחר סיפורי צ'כוב לבתי ספר תיכוניים בתרגום זאב זמירי", הסיפורים: כינורו של רוטשילד, לישון, הגברת עם הכלבלב, אוכלי לחם חסד, מעשה אשר לא יעשה, המורה לספרות.
"ארבעה מחזות", בת השחף, הדוד וניה, שלוש אחיות, גן הדובדבנים, תרגום: אברהם שלונסקי, תשכ"ט 1969, הוצאת עם עובד.
"על נזקי הטבק" (מרוסית: טינו מושקוביץ), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ד', 2014.
"החתונה" (מרוסית: טינו מושקוביץ), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ו', 2016.
"מהתלות" כל המחזות הקצרים, תרגום: רועי חן, הוצאת כרמל, 2016.
בין מחזותיו הקצרים הידועים
בין סיפוריו הקצרים הידועים
שמאל|ממוזער|200px|איור של אנטון צ'כוב
לקריאה נוספת
ברל רוזן, 'אנטון פבלוביץ’ צ’כוב ודמויות יהודים ביצירותיו', דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית, תשס"ג-2003.
בן-עמי פיינגולד, 'ארמון יפה אך לא למגורים: בין "גן הדובדבנים" ל"בעלת הארמון"', מאזנים, נ"ט, 2, תשמ"ה-1985.
סאוולי סנדרוביץ', 'הסיפור היודופובי של צ’כוב באור הפרשנות היהודית', דפים למחקר בספרות, 11, תשנ"ח-1998.
אירן נמירובסקי, חיי צ'כוב: רומן ביוגרפי, מצרפתית: עמנואל פינטו, הוצאת כתר, 2011.
אנרי טרואיה: צ'כוב. ביוגרפיה. מצרפתית אביטל ענבר הוצאת עם עובד 1989.
קישורים חיצוניים
מה שצ'כוב לא סיפר לאו. הנרי
, 29 בינואר 2010
נסיעה / איפה הוא בית צ'כוב מוזיאון ביאלטה: כתובת, תיאור, צילום
טיול לרוסיה, עם אנטון צ'כוב- גילי חסקין
מכּתביו:
, סיפור קצר מתוך "דו-קרב וסיפורים אחרים", תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת כרמל
דרמה , סיפור קצר מתוך "מהתלות", באתר "מעבורת" - פרויקט הסיפור הקצר, 2017, תרגם מרוסית: רועי חן, הוצאת כרמל
, תרגם מרוסית: יגאל ליברנט
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מחזאים רוסים
קטגוריה:סופרים רוסים
קטגוריה:אמנות והגות במפנה המאה העשרים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין נובודוויצ'יה
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים
קטגוריה:רופאים רוסים
קטגוריה:רוסים ממוצא אוקראיני
קטגוריה:סאטיריקנים רוסים
קטגוריה:אזרח נכבד לדורותיו (של האימפריה הרוסית)
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1860
קטגוריה:רוסים שנפטרו משחפת
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1904 | 2024-08-08T16:33:14 |
יוזף מנגלה | יוזף מֶנְגֶלֶה (בגרמנית: Josef Mengele; 16 במרץ 1911 – 7 בפברואר 1979) היה פושע מלחמה נאצי ורופא בגרמניה הנאצית, שביצע בתקופת השואה פשעים נגד האנושות, בהם ניסויים רפואיים באוכלוסיות שונות, בין היתר אוכלוסיות היהודים והצוענים באירופה. הניסויים שביצע במחנה הריכוז והשמדה אושוויץ היו אכזריים מאוד ובניגוד גמור לאתיקה הרפואית ולמוסר האנושי. אחת מסדרות הניסויים המפורסמות שלו היא ניסויי מנגלה בתאומים שבוצעו בעיקר בתאומים זהים. היה בין המחליטים מי מבין אסירי המחנה יושמד מיד בתאי הגזים, ומי יזכה לפרק זמן נוסף של עבודת כפייה ועינויים קשים, וזאת בתנועה קלה של ידו ימינה או שמאלה. לאחר כניעת גרמניה הנאצית בתום מלחמת העולם השנייה הצליח מנגלה להימלט לאמריקה הדרומית. חרף המאמצים להביאו לדין, הוא לא נתפס, וככל הנראה טבע למוות לאחר שלקה בשבץ מוחי בשנת 1979 מול חופי ברזיל בעת ששחה בים.
מנגלה, שכינויו בפי ידידיו היה "בפו", נודע לעולם בשם "מלאך המוות מאושוויץ" (בגרמנית: Todesengel).
ביוגרפיה
מנגלה נולד בעיר גינצבורג (Günzburg) שבבוואריה, הבכור מבין שלושת בניו של קרל מנגלה (1881–1959), יצרן מכונות חקלאיות, ואשתו ואלבורגה. למנגלה היו שני אחים צעירים יותר, קרל ואלויס. מנגלה למד רפואה ואנתרופולוגיה באוניברסיטאות במינכן, וינה ובון. ב-1935 קיבל דוקטורט באנתרופולוגיה מאוניברסיטת מינכן. נושא עבודת הדוקטורט שלו מעיד על הכיוון לו הקדיש את הקריירה שלו – "מחקר גזעי מורפולוגי של הלסת התחתונה בקרב ארבע קבוצות גזע". בינואר 1937 הוא נעשה עוזרו של ד"ר אוטמר פרייהר פון פרשוהר במוסד לביולוגיה תורשתית ו"היגיינה גזעית" בפרנקפורט. פון פרשוהר היה מדען מוביל, שהיה ידוע במיוחד בשל המחקר שלו בגנטיקה, וגילה עניין מיוחד בתאומים. כתוצאה מכך פיתח כנראה מנגלה את המשיכה שלו למחקרי תאומים, שליוותה אותו לאורך כל חייו. מנגלה היה גם תלמידם של תיאודור מוליסון ואויגן פישר, שהיו מעורבים בניסויים רפואיים שבוצעו על שבט הררו בדרום-מערב אפריקה הגרמנית. ב־1938 קיבל דוקטורט ברפואה.
ב-28 ביולי 1939 התחתן מנגלה עם אירנה שנביין, אותה פגש בזמן לימודיו בלייפציג. רולף, בנם היחיד, נולד ב-11 במרץ 1941. אירנה התגרשה ממנו ב-1954, חמש שנים לאחר שמנגלה היגר לבואנוס איירס, והמשיכה לגור בגרמניה עם בנם. ביולי 1958 התחתן מנגלה בשנית עם מרתה מנגלה, אלמנתו של אחיו הצעיר קרל, בנואבה הלוויסיה, אורוגוואי. מרתה מנגלה הגיעה לבואנוס איירס ב-1956 עם קרל-היינץ, בנה מנישואיה הראשונים. ליוזף ומרתה לא היו ילדים נוספים.
בתקופת גרמניה הנאצית
ממוזער|מנגלה לצד קציני אס-אס אחרים. מימין לשמאל: רודולף פרנץ הס, יוזף מנגלה וריכרד בר
ממוזער|ילדים ששרדו את ניסויי מנגלה במחנה אושוויץ, לאחר שחרור המחנה.
ב־1932 הצטרף מנגלה לארגון ה"שטאלהלם" (קסדת הפלדה), ארגון פארא-צבאי בעל נטייה ימנית שמרנית, אשר צורף בשנת 1933 לארגון הנאצי SA. בשנה זו פרש מנגלה מן הארגון עקב בעיות בריאות. ב-1937 החל לעבוד כעוזר מחקר לפרופסור פרשוהר אשר הרבה להשתמש בתאומים למחקריו. ב־1938 הצטרף מנגלה למפלגה הנאצית, ואל ארגון האס אס, שבו שירת והתאמן באימונים צבאיים. ב־1940 הצטרף ליחידת מילואים צבאית רפואית, ובשלוש השנים הבאות שירת בדיוויזיית פאנצר אס אס החמישית ועוטר בשורותיה בצלב הברזל דרגה ראשונה. ב־1942 נפצע בעת ששירת בחזית הרוסית, והוכרז כבלתי כשיר לשירות קרבי. בשלב זה החזיק מנגלה בדרגת אוברשטורמפיהרר (המקבילה לדרגת קפיטן בצבא הגרמני), ולאחר שהחלים מפציעתו נשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ. ב־30 במאי 1943 מונה לרופאו של "מחנה הצוענים" BIIE במתחם אושוויץ בירקנאו, אך בספטמבר 1944 חוסל חלק זה של המחנה, וכל יושביו הושמדו בגז. לאחר מכן מונה מנגלה לרופא המחנה הראשי באושוויץ II בירקנאו. בניגוד לדעה הרווחת, לא היה מנגלה הרופא הראשי באושוויץ – תפקיד זה מילא איש האס אס אדוארד וירטס. עם זאת, ההשמדה בוצעה במחנה משנה זה, ולכן היה למנגלה חלק מכריע בפעולות ההשמדה.
בפברואר 1944 הוענק לו צלב ההצטיינות במלחמה מדרגה שנייה עם חרבות. בדברי ההמלצה שכתב אדוארד וירטס נאמר, בין היתר: "בתור אנתרופולוג ניצל בשקדנות רבה את הזמן הפנוי המועט שנותר לו כדי להוסיף וללמוד. לשם כך השתמש בחומר המדעי שעמד לרשותו במסגרת תפקידיו הרשמיים, ובעבודתו תרם תרומה רבת ערך למדע האנתרופולוגיה".
ממוזער|ביתן 10 שבו מנגלה ערך ניסויים
בתקופת שהותו באושוויץ רכש מנגלה את שמו כאחד הפושעים הנאצים הנוראים ביותר, ואת כינויו "מלאך המוות". כאשר הגיעו קרונות הרכבת אל מחנה אושוויץ II בירקנאו, היה מנגלה ממתין על הרציף על מנת לבחור מי יישלח לעבודת פרך, מי יוקצה לניסויים רפואיים אכזריים, ומי יומת. לפי עדויות ניצולים בסגל הרפואי, מנגלה, בניגוד לרופאים אחרים, אהב מאוד לבצע את הסלקציה מעל ומעבר לתורנות שלו.
מנגלה גילה עניין מיוחד במחקרי תאומים. משנת 1943 בחר בתאומים שהגיעו למחנה ושיכן אותם במבנה מיוחד שהוקם לשם כך. ניסוייו אלו היו מנוגדים לאתיקה הרפואית. בין הניסויים המחרידים היה ניסוי לשנות צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיני ילדים, קטיעות של איברים שונים, ופרוצדורות רפואיות מחרידות אחרות. באחד המקרים ביצע ניסוי ללא תכלית רפואית, שבו תפר בגב ובפרקי הידיים שני תאומים צוענים בני 4, שהפכו בעקבות הניתוח לתאומים סיאמיים. על פי העדות, סבלם היה כה גדול עד כי אימם השיגה מורפיום ושמה קץ לחייהם.
נושא נוסף שבו גילה מנגלה עניין הוא הגמדות. בין הנבדקים שעוררו את עניינו הייתה משפחת אוביץ שכללה גמדים ובעלי גובה ממוצע. הוא סיפק חומר למחקריה של קארין מגנוסן.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לקראת סיום המלחמה ברח מנגלה ב-18 בינואר 1945 מאושוויץ אל מחנה גרוס-רוזן, ממנו ברח לצ'כוסלובקיה במדי קצין ורמאכט, שם הצטרף ליחידת בית חולים שדה ממונע 2/591 אשר עברה לשטח ההפקר בין הכיבוש הסובייטי לאמריקאי. הוא נתפס והוחזק כשבוי מלחמה על ידי צבא ארצות הברית בווידן ולאחר מכן באינגולשטט, אך שוחרר לאחר שלא הצליחו לעמוד על זהותו האמיתית. לאחר שהסתתר בחווה בבוואריה, הצליח בשנת 1949, בעזרת משפחתו, קבוצת "אדלווייס" וכמרים קתולים, לצאת דרך איטליה לארגנטינה, שם ביקשו פושעים נאצים רבים מקלט בשל גישתו של הנשיא חואן פרון. מנגלה התגרש מאשתו אירנה, ובשנת 1958 נישא לאלמנת אחיו קרל, מרתה, אשר נסעה יחד עם בנה לארגנטינה על מנת להיפגש עימו.
שמאל|ממוזער|יוזף מנגלה, 1971
משפחתו בגרמניה תמכה בו מבחינה כספית והוא שגשג בשנות ה־50, בתחילה כמפעיל סדנה לייצור צעצועים, ולאחר מכן כשותף במפעל התרופות FADRO FARM שבו נרשם בשמו האמיתי. בעקבות משפט של סגל מחנה אושוויץ בפרייבורג שבגרמניה, הוצא ביולי 1959 צו מעצר כנגד מנגלה ובקשה רשמית לממשלת ארגנטינה להסגירו. בעקבות כך בשנת 1959 עבר לפרגוואי, ומשנת 1960 חי בברזיל אצל זוג גרמנים שהעניקו לו מקלט עד מותו בעקבות שבץ שבו לקה בעת ששחה בים בשנת 1979. הזוג הגרמני קבר אותו תחת השם הבדוי וולפגנג גרהרד.
בשנת 1964 ביטל בית הדין המינהלי של מדינת הסן את רישיון הרופא של מנגלה.
על אף מאמצים בין-לאומיים לאתרו, מעולם לא נתפס, וחי במסווה במשך 35 שנים. לאחר תפיסת אדולף אייכמן היה מנגלה לפושע המלחמה הנאצי המבוקש ביותר, אך הצליח לכלכל צעדיו כך שלא התגלה, על אף ש"המוסד" היה קרוב לתופסו כמה פעמים. לפי עדותו של צבי אהרוני, הוא הוסט מהמבצע לטובת החיפושים אחרי יוסל'ה שוחמכר. בעיתון "ג'רוזלם פוסט" פורסם בשנת 1985 מאמר שטען כי בן-גוריון לא אישר את חטיפתו של מנגלה בשל חשש מתסבוכת בין-לאומית.
ב-7 במאי 1985 הודיע שר המשפטים, משה נסים, על מתן פרס בסך מיליון דולרים למי שיגרום להבאת מנגלה למשפט בישראל.
רק כמה שנים לאחר מותו, בשנת 1985, התגלתה גופתו לאחר מאמץ משותף של הרשויות האמריקניות, הגרמניות והדרום-אמריקניות. בשנת 1992 הוכיחו בדיקות DNA (לאחר קשיים מרובים – שכן בני משפחתו סירבו לתת מנת דם לשם השוואת DNA) כי אכן המדובר בגופתו של מנגלה. עצמותיו של מנגלה היו מונחות במשך 30 שנה במכון לרפואה משפטית בסאו פאולו בברזיל, עד שבשנת 2016 הוחלט שהעצמות ישמשו לניסויים בקורסים לפתולוגיה.
מנגלה מעולם לא הביע חרטה על פשעיו, וכאשר נפגש בפעם האחרונה עם בנו רולף בסאו פאולו בשנת 1977, אמר לו כי את ההחלטות באושוויץ קיבלו אחרים. עליו היה לסווג אסירים לפי כשירותם ולמעשה יש לראות בו מציל יהודים אשר הצביע עליהם ככשירים. בשנת 1960 השיב לכתב אישום שהגישה נגדו התביעה בפרנקפורט במילים "מעולם לא הרגתי בעצמי איש, לא פצעתי איש, ולא הסבתי נזק גופני לאיש".
ביולי 2011 נמכרו במכירה פומבית יומניו של מנגלה, שכוללים כ-3,000 עמודים בכתב ידו, ובהם סיפורים, שירים, הגיגים פילוסופיים, תמלולי שיחות וציורים, ליהודי חרדי אלמוני מארצות הברית, בסכום של 245 אלף דולר.
לקריאה נוספת
מיכאל בר-זוהר, הנוקמים, הוצאת א. לוין אפשטיין, תל אביב, 1969, עמ' 216–229.
ד"ר מ. ניסלי, הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ, ליפא פרידמן, בני ברק, תשס"ה - 2004.
אייל ויצמן, ותומאס קינן, הגולגולת של מנגלה: לידתה של האסתטיקה הפורנזית, תל אביב: רסלינג, 2012. תרגום מאנגלית: תמי אילון-אורטל.
אוליביה גז, היעלמותו של יוזף מנגלה, ספרית פועלים, 2019.
לוסיה פואנסו,וקולדה,תשע נשמות, 2020.
דורון בראונשטיין, ג'וזף מנגלה הציל את חיי באושוויץ: סיפורה של חדווה רט-קליין, 2014 (סרט דוקומנטרי)
קישורים חיצוניים
הלנה קוביצה, פשעיו של יוזף מנגלה. באתר יד ושם.
ערך על מנגלה בתוך האנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
,
יוסי חן (חיניץ), חיפוש המחט בערימת השחת, בעקבות "רופא המוות" מאושוויץ - יוזף מנגלה, פרסום המוסד באתר יד ושם, 2007
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן
קטגוריה:רופאים נאצים
קטגוריה:סגל מחנות אושוויץ
קטגוריה:ניסויים בבני אדם על ידי הנאצים: פושעים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים שנמלטו לאמריקה הדרומית
קטגוריה:הרוגי טביעה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1911
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1979 | 2024-07-14T10:17:43 |
דיני נזיקין | בחוק בישראל, לב לבם של דיני הנזיקין הם חלק מן המשפט האזרחי (להבדיל מהמשפט הפלילי, המשפט החוקתי, המשפט המנהלי, דיני המעמד האישי ותחומי משפט נוספים), העוסקים בחיובים לא רצוניים, בעקבות נזק שנגרם (זאת בניגוד לדיני החוזים למשל, העוסקים בחיובים רצוניים).
ישנה שורה של מצבים שבהם נגרם נזק לאדם, בין לגופו ובין לרכושו, ובגין הנזק מבקש אותו אדם פיצוי מהמזיק: תאונות (כגון תאונות דרכים, תאונות עבודה), רשלנות (כגון: רשלנות רפואית), תקיפה, לשון הרע, מטרד (כגון: רעש, זיהום אוויר), גנבת עין ועוד.
ההיסטוריה של דיני הנזיקין במדינת ישראל
דיני הנזיקין של מדינת ישראל הם ירושה מהמנדט הבריטי. פקודת הנזיקין, כנובע משמה, היא חיקוק מנדטורי (חיקוקים מנדטוריים נקראים "פקודה", להבדיל מחוק, שאותו חוקקה הכנסת). עם השנים פיתח בית המשפט העליון פרשנות ישראלית מקורית לפקודה ויצק בה תוכן משלו, עד כדי התנתקות מוחלטת מהפרשנות על פי המשפט המקובל האנגלי. אך עדיין, ניסוחה של הפקודה הוא ברובו ירושת המנדט הבריטי. בשלבי חקיקה ראשונים נמצא תזכיר חוק דיני ממונות, שאמור לאגד את כל דיני החיובים – הרצוניים והבלתי רצוניים.
רקע היסטורי של פקודת הנזיקין
עם תחילתו של המנדט הבריטי החליט המחוקק הבריטי כי תושבי האזור אינם מסוגלים להתמודד עם דיני הנזיקין הבריטיים והותיר על כנו את המשפט הנזיקי העות'מאני. בפסק דין דנוביץ' משנת 1942 אף קבע בית המשפט העליון המנדטורי, כי דיני הנזיקין הבריטיים לא יועתקו למשפט המנדטורי, על אף הוראת , המתיר החלת משפט אנגלי בשטח המנדט אם הדבר נדרש. בשנת 1944 החליט המחוקק הבריטי להחיל את דיני הנזיקין הבריטיים, באמצעות העתקת חוק הנזיקין הקפריסאי ויצירת פקודת הנזיקין המנדטורית. בשנת 1947 הורה הנציב העליון בצו, על כניסתה לתוקף של פקודת הנזיקין. השהות שבין יצירת הפקודה למתן הצו נועדה לאפשר לציבור ללמוד את תוכן החוק.
עד היום, לצורכי פרשנות מונחי הפקודה, יש לפנות לפסיקה באנגליה – וזאת לאור (סעיף זה לא הושמט על אף קיומו של , אשר נחקק על ידי מועצת המדינה הזמנית, לפיו המשפט במדינת ישראל אינו כפוף עוד להוראות פרשניות מנדטוריות).
היקפם של דיני הנזיקין
דיני הנזיקין עוסקים בסיטואציה שבה נגרם נזק על ידי גורם שניתן להטיל עליו חבות במשפט בגין אותו הנזק. הם דנים בשתי שאלות עיקריות:
האם קיימת אחריות של גורם הנזק?
מהו הסעד לו זכאי הניזוק מאת המזיק?
הסעד העיקרי והשכיח ביותר הוא סעד הפיצויים. המדובר בסכום כסף שיש בו כדי לפצות על הנזק שנגרם. סוגיית אופן הערכת גובה הפיצוי היא שאלה סבוכה ומורכבת וקיימים כללים רבים שנועדו לסייע במתן מענה לה. סעדים נוספים הם צו עשה או צו מניעה (צו לא תעשה).
שאלת האחריות
את קיומה או אי קיומה של האחריות בנזיקין יש לבחון לפי מספר אלמנטים. ראשית – משטר האחריות הנוהג – מהי רמת האחריות של המזיק לתוצאות מעשיו, כמה הוא יכול לשלוט בתוצאות. דיני הנזיקין מכירים בסקאלה של משטרי אחריות, החל מהאחריות המוחלטת, שפירושה הוא כי ניתן לחייב אדם אף שלא הייתה לו כל מודעות למעשה המזיק או שליטה בתוצאותיו האפשריות, דרך הרשלנות, המהווה "אשמה חברתית", דהיינו סטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר, ועד לדרישת כוונה ומודעות בפועל. אם נקבע כי לאדם אחריות לביצוע עוולה מסוימת, יש לבדוק לעיתים גם קיומו של אשם תורם מצד הניזוק, העשוי להפחית את מידת האחריות ובעקבותיה את סכום החיוב הכספי כפיצוי.
יכולת המזיק והניזוק לשלוט בנזק היא שיקול חשוב אבל לא בלעדי בקביעת משטר האחריות. ייתכן שהמזיק לא יכול כלל לשלוט בנזק ולא יכול למנוע אותו ומסיבות אחרות, למשל רצון להפחית עלויות תאונה משניות, יחויב בנזיקין.
דוגמה למשטר אחריות המבוסס על אחריות מוחלטת, גם במקרים בהם לא יכול המזיק לשלוט על מעשיו, מצויה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על-פיו, במקרה של אדם שנפגע בתאונת דרכים, כשלרכב הפוגע פוליסת ביטוח שהפרמיה בה שולמה (ובהתקיים עוד תנאים שאינם מן העניין כאן), זכאי הנפגע לקבל פיצוי על פי החוק, ואין זה משנה מהי רשלנותו של הפוגע או מה מידת האשם התורם של הנפגע. במקרה של תאונה שבה נפגע הולך רגל, תפצה חברת הביטוח של הנהג את הולך הרגל על כל נזקי הגוף שלו. אם הנהג לא החזיק בפוליסת ביטוח, בניגוד לחוק, הוא עצמו לא יקבל פיצוי על נזקיו והולך הרגל יקבל פיצוי מתאגיד סטטוטורי (מכוח חוק) בשם "קרנית".
דוגמה למשטר אחריות המבוסס על רשלנות מצויה בפקודת הנזיקין. עוולת הרשלנות, בניגוד לעוולות ספציפיות, היא עוולת מסגרת כללית, שאינה מפרטת התנהגות אסורה, אלא קובעת חובת זהירות כללית. אם אדם הפר את חובת הזהירות, קרי התרשל, והתרשלותו קשורה בקשר סיבתי לנזק שגרם – הרי שהתקיימו יסודות עוולת הרשלנות:
התרשלות המזיק:
בית-המשפט משווה את התנהגות המזיק להתנהגותו ההיפותטית של האדם הסביר, ומתוך כך מסיק האם התרשל המזיק. התנהגות האדם הסביר נקבעת לפי קנה מידה אובייקטיבי, כלומר לא לפי שיקול-דעתו של המזיק הספציפי, אלא לפי צורכי החברה.
חובת זהירות המוטלת על המזיק כלפי הניזוק:
המשפט דן בהרחבה בעקרון חובת הזהירות, ככלי לסינון הטלת אחריות על מזיקים. פקודת הנזיקין קובעת את המודל הענייני, לפיו אדם שהתנהג בצורה שחורגת מהתנהגות האדם הסביר וגרם נזק, הריהו רשלן. הפסיקה הרחיבה כלל זה לשני סוגים של חובת זהירות – חובה מושגית וחובה קונקרטית: חובה מושגית – האם על סוג מסוים של מזיקים להזהר ביחס לסוג מסוים של ניזוקים (למשל, האם על קבלני פיגומים לדאוג לרשת את הפיגומים כדי שחפצים לא יפלו על עוברים ושבים), וחובה קונקרטית – האם במקרה ספציפי היה על מזיק ספציפי לצפות את הנזק, והאם הייתה לו אפשרות טכנית לעשות זאת. אם התשובה לשאלות אלו היא חיובית, אזי יש התרשלות, וניתן לבדוק את קיומם של יתר יסודות העילה.
קשר סיבתי – (ליתר נכון באנלוגיה לפי דיני העונשין = מודעות סוביקטייבית מאחד מרכבי היסוד העובדתי) קיום נזק לניזוק בעטיה של התרשלות המזיק: בבחינת הקשר הסיבתי יש להבחין בין קשר סיבתי עובדתי לבין קשר סיבתי משפטי:
קשר סיבתי עובדתי – האם ההתנהגות המזיקה היא הגורם מבלעדיו אין לקרות הנזק? למשל: אדם שתפקידו לזווד מטוסים שכח לשים במטוס קל מצנח. אירעה תאונה, והמטוס התרסק, הטייס לא הצליח להיחלץ, ונפגע. עד כמה הייתה התנהגותו של האדם ששכח לצייד את המטוס במצנח הגורם מבלעדיו אין לפגיעה בטייס? לעיתים מבחן ה"גורם בלעדיו אין" לא מעניק תשובה מספקת לשאלת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי.
קשר סיבתי משפטי – האם מדובר בקשר סיבתי שאנחנו מעוניינים להטיל עליו אחריות? האם המזיק צריך היה לצפות שהנזק יגרם בעקבות ההתנהגות? מדובר בשאלה נורמטיבית ולא בשאלה עובדתית.
שאלה נוספת היא שאלת ריחוק הנזק. השאלה עוסקת בתחום עליו משתרעת אחריות המזיק, משזו נקבעה. האם אחראי המזיק גם לנזקים עקיפים? ועד כמה עקיפים? למשל: מישהו פגע במכוניתי, וגרם לכיפוף בפגוש, שעלות תיקונו אלף ש"ח. כיוון שלא הייתה לי מכונית, כי היא שהתה במוסך, לא יכולתי לאסוף את דודי העשיר שהגיע מארצות הברית, וביקש שאחכה לו בשדה התעופה. דודי התרגז, ושינה לרעה את הצוואה שבה היה אמור להוריש לי מיליון דולר, ובמקום זאת הוריש אותם למוסד לחתולים עזובים. לאחר מכן, קיבל התקף לב ומת. האם הנהג שפגע במכוניתי חייב לשלם לי בנוסף לדמי התיקון גם מיליון דולר?
תחום חשוב במסגרת דיני הנזיקין הוא שאלת האשם התורם של הניזוק. לשאלה זו קיימת חשיבות מכרעת בעת בחינת מידת הרשלנות אותה יש לייחס למזיק והערכת הפיצויים שייפסקו לניזוק בגין הנזק האמור. הגנות חשובות נוספות במסגרת דיני הנזיקין הן הגנת "ההסתכנות מרצון" ונטל הקטנת הנזק המוטלת על הניזוק.
כן עולות שאלות הנוגעות לאחריות מעוולים במשותף (כמה אנשים האחראים ביחד לתוצאה מזיקה אחת), אחריותו של מעביד למעשי עובדו או אחריות מעסיק קבלן למעשיו של קבלן ששכר, אחריות המדינה בנזיקין, כללי נטל הראיה (כגון הכלל "הדבר מדבר בעדו"), ושאלות רבות נוספות.
הסעדים בדיני הנזיקין
משנקבעו החבות ושיעור החבות, יש לדון בסעדים העולים מכך. הסעד העיקרי בדיני הנזיקין הוא פיצוי כספי. מטרתו היא בדרך כלל להשיב את הניזוק למצב בו היה אילולא אירע האירוע המזיק (פיצויים רסטוטיביים), אך במקרים מסוימים המטרה היא עונשית (פיצוי עונשי או פיצוי ללא הוכחת נזק כגון במקרה של חוק לשון הרע, או חוק עוולות מסחריות). פיצוי זה נפסק בדרך כלל לפי ראשי נזק:
ראשי נזק ממוניים. לדוגמה:
הוצאות בעבר ובעתיד (הוצאות רפואיות, דמי נסיעה, עזרת צד ג');
הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד.
ראשי נזק לא ממוניים:
כאב וסבל (לרבות ההיבט הסובייקטיבי של אובדן הנאות החיים);
קיצור תוחלת החיים.
במקרה של אחריות מוחלטת יש בדרך כלל הגבלות על סכום הפיצוי. כך לדוגמה, בפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – לא ניתן לדרוש הפסד השתכרות בסכום העולה על פי שלושה מהשכר הממוצע החודשי במשק. כן מוגבל הפיצוי בגין כאב וסבל לפי חישוב מסוים המופיע בחוק, והמבוסס על אחוזי נכות, ימי אשפוז וגיל הנפגע.
בנוסף לפיצוי, או לצדו, ישנם מגוון סעדים שהנפגע בנזיקין יכול לדרוש. המדובר בצווי מניעה, צווי עשה, וצווים ספציפיים הנוגעים לחיקוקים ספציפיים. כך לדוגמה, במקרה של עוולה מסחרית המבוצעת באמצעות נכס מסוים (לדוגמה שלט שעליו מופיע כיתוב המהווה עוולה מסחרית), יכול הנפגע לדרוש את השמדת הנכס.
החיקוקים בדיני הנזיקין
פקודת הנזיקין
החיקוק העיקרי בדיני הנזיקין הוא פקודת הנזיקין [נוסח חדש], הדנה בסעיפיה בשאלות שהועלו למעלה – היקף האחריות, היקף הפיצוי וכיוצא בזה, וכן היא דנה בעוולות.
העוולות
עוולה היא הכלי המשפטי בו יש לדון על מנת לקבוע חבות בנזיקין. מעשה שאינו מהווה עוולה אינו יכול להקים חבות בנזיקין (ולכן יש להוכיח את כל היסודות של העוולה המופיעים בחוק – אחרת אין עוולה). העוולות מפורטות בפקודת הנזיקין, וכן בשורת דינים נוספים. העוולות שבהן דנה פקודת הנזיקין מתחלקות לשתי עוולות מסגרת – עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה, ולצדן עוולות ספציפיות, הנוגעות להתנהגות מסוימת. עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה הן עוולות מסגרת המתמלאות בתוכן במגוון רחב של התנהגויות המהוות רשלנות או הפרת חובה חקוקה. העוולות המסוימות, המתייחסות להתנהגות מסוימת, הן:
תקיפה: "שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו." ().
כליאת שווא: שלילה שלא כדין של חופש התנועה של אדם.
הסגת גבול.
היזק על ידי כלב.
מטרדים (מטרד ליחיד ומטרד לציבור).
שליחת יד.
הטעיה.
נגישה.
גרם הפרת חוזה: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי" ().
הפרת חוזה נישואין והפרת חוזה עקב שביתה והשבתה כחריג לגרם הפרת חוזה: עוולת גרם הפרת חוזה מעניקה לצדדים לחוזה הגנה מפני צד חיצוני, המתערב בחוזה באופן שמביא להפרתו. הגנה זו מעמידה לנפגעים מהפרת החוזה זכות תביעה בנזיקין כנגד הצד החיצוני שגרם להפרה. קובע שני חריגים: יחסים הנוצרים על ידי נישואים, ושביתה או השבתה. במקרים אלה הצדדים המתקשרים בחוזה אינם מוגנים מפני צד חיצוני שהתערב וגרם להפרתו ואינם יכולים לתבוע ממנו פיצוי בנזיקין בגין גרם הפרת חוזה.
חיקוקים נוספים הנכללים בדיני הנזיקין
. זהו החוק הקובע את עקרונות הפיצוי לנפגעי תאונות הדרכים שספגו נזק גוף. החוק מבוסס על משטר נזיקי של ביטוח חובה המלווה באחריות מוחלטת. המדובר במשטר נזיקי שונה לחלוטין מזה של פקודת הנזיקין, ובעקבות זאת אף סדרי דין שונים לחלוטין וייחודיים לחוק. התובע במסגרת חוק זה אינו יכול לתבוע במסגרת פקודת הנזיקין (ייחוד עילה), חלק ניכר מהתביעות המוגשות בישראל לבתי המשפט מוגש על פי חוק זה.
. המדובר בחוק נזיקי הקובע עוולות ספציפיות הנוגעות למי שמוציא לשון הרע על זולתו. מכיוון שחופש הביטוי הוא ערך חוקתי מוגן, הרי שדיני לשון הרע הם בדרך כלל מקום המפגש בין דיני הנזיקין ובין המשפט החוקתי.
. החוק קובע מתי יהיה אחראי יצרן או יבואן לנזק גוף שנגרם ממוצר שייצר או ייבא.
, . החוקים עוסקים בכלים הנזיקיים הניתנים למי שניזוק מפגיעה באיכות הסביבה.
חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד–1964. חוק זה מאפשר למי שהיטיב את נזקי הגוף של נפגע בנזיקין (למשל העניק לו טיפול רפואי) לתבוע מן המזיק את הנזקים שנגרמו לו בגין פעולות אלו.
. החוק עוסק בשאלה מתי תהיה המדינה (והפועלים מטעמה) אחראית בנזיקין. בין השאר קובע חוק זה כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל".
פקודת הנזקים הנגרמים על ידי ספינות בניווט, 1939.
. חוק זה מטרתו להסדיר פיצוי בגין עוולות הנפוצות בחיי המסחר כגון גנבת עין, התערבות לא הוגנת, גזל סוד מסחרי, ועוד.
פסקאות נזיקיות בחוקים אחרים
חוקים רבים עוסקים בעניינים הרחוקים מענייני הנזיקין, אך קובעים כי התנהגות מסוימת תהווה עוולה נזיקית ותחייב בפיצויים. לדוגמה:
חוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981.
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981.
חוק הבזק, התשמ"ב–1982.
.
חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח–1998.
.
ראו גם
הטבת נזקי גוף
מזיק וניזק
האגודה העולמית לדיני נזיקין
לקריאה נוספת
דיני הנזיקין באתר פרקליטות המדינה
גד טדסקי (עורך), אהרן ברק, מישאל חשין ויצחק אנגלרד, דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית, הוצאת מאגנס, תשמ"ז (מהדורה שנייה).
משה ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, הוצאת שנהב, 2003.
.
קישורים חיצוניים
עו"ד יוסף ויצמן, הפאשלה של חברות הביטוח בפיצוי נזיקין בשל ירידת ערך 20 ספטמבר 2015 באתר כיכר השבת
אוהד גוטל, ליאת דאטש, ויובל פרוקצ'יה, מתואמים או משלימים? דיני הנזיקין והפסיקה בבג"ץ, משפטים נ, 2021
רונן פרי, יחיאל קפלן, תפסת מרובה לא תפסת: על העצמה באמצעות דיני הנזיקין, משפט חברה ותרבות - העצמה במשפט, 2008
הערות שוליים
*
נזיקין
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
es:Responsabilidad extracontractual#Responsabilidad extracontractual
fr:Responsabilité extra contractuelle en droit civil français
nl:Onrechtmatige daad
ru:Деликт | 2024-09-19T07:56:46 |
רפיח | רָפִיחַ (במצרית קדומה: rpwḥw, באשורית: Rapiḫi או Rapiḫu, ביוונית: Ράφαפוליביוס, היסטוריות, 5.86.7סטראבון, גאוגרפיקה, 16.2.31 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית), בערבית: رَفَح, רַפַחזיוון זאב, 2001. עברות שמות מקומות בנגב. אריאל – כתב עת לידיעת ארץ - ישראל, 150-151 – עם הפנים אל הנגב, עמ' 21–26.) היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, רוב תושביה הם ערבים מוסלמים, ומרביתם פליטים פלסטינים.
זוהי בירת מחוז רפיח של רצועת עזה, הממוקמת כ-30 ק"מ (19 מייל) דרומית-מערבית לעיר עזה. לפי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2017 מנתה רפיח 456,854 תושבים. כתוצאה ממתקפת הפתע של חמאס על מדינת ישראל בשנת 2023, על פי ההערכות, כ-1.4 מיליון תושבים מעזה ומח'אן יונס פונו לרפיח.
כשישראל נסוגה מסיני ב-1982, פוצלה רפיח לחלק עזתי וחלק מצרי, תוך חלוקת משפחות, מופרדות על ידי מחסומי תיל.
ברפיח נמצא מעבר גבול רפיח, נקודת המעבר היחידה בין מצרים לרצועת עזה. שדה התעופה היחיד של הרצועה, נמל התעופה הבין-לאומי יאסר ערפאת, היה ממוקם ממש דרומית לעיר. שדה התעופה פעל בין השנים 1998–2001, עד שנהרס על ידי צבא הגנה לישראל.
מבנה
רפיח מורכבת משלושה אזורים נושקים:
העיירה – האתר ההיסטורי של העיירה המורכבת משכונות הנושאות שמות משפחה של שבטים שהתגוררו באזור כמו קישטא ושאער. שכונת ג'נינה, סלאם, אל-תנור
מחנה הפליטים – הוקם ב-1949, והתיישבו בו פליטים ממלחמת העצמאות. המחנה מחולק לשכונות המסומנות באותיות: בלוק O, בלוק P, וכו', המחנה מחולק לתת-מחנות: שאבורה, יבנא, המחנה המערבי ומחנות נוספים.
שכונות חדשות שהוקמו על ידי ישראל לצורך יישוב של פליטים שפונו ממחנה הפליטים. שכונות אלה כוללות את שכונת ברזיל בדרום רפיח ושכונת תל א-סולטאן במערב רפיח.
היסטוריה
בתקופת הברונזה
בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, כנראה כ-2 ק"מ מדרום לתל רפיח שכנה רפיח הקדומה, יישוב חשוב על "דרך הים" (או דרך הורוס כפי שקראו לה המצרים), שלא עברה ממש בקרבת החוף מחמת רצועת החולות הנודדים. אזור עזה, שבגבול הדרומי של ארץ כנען, היה לאחד ממעוזי השלטון המצרי, כולל רפיח, תל אל-עג'ול, שיח' זוויד, תל שרוחן ובמיוחד עזה, שהייתה לבירת השלטון המצרי בכנען. קטע זה של הדרך היה חיוני ביותר למצרים, ולכן הוקמה לאורכו שורה של מבצרים, תחנות דרך ובארות מים במרחקים קבועים, במגמה להקל את המעבר של הצבא המצרי. תחותמס השלישי (המאה ה-15 לפנה"ס) עבר בה בדרכו לכיבוש תל מגידו. העיר מוזכרת בפפירוס אנסטאזי א' מתקופת פרעה סתי הראשון (המאה ה-14 לפנה"ס), הכותב מתאר אתרים ברחבי האימפריה, מתאר את העיר רפיח, את ביצוריה ואת מיקומה הגאוגרפי ביחס לעזה. מתקופת פרעה סתי הראשון (המאה ה-14 לפנה"ס). התעודה המקיפה ביותר, המתארת את "דרך הים", הוא הקטע הגאוגרפי שבאיגרת הסופר המצרי חורי מימי רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס).
בתקופת הברזל
הפעילות הדיפלומטית והצבאית של מצרים בראשית תקופת הברזל א' מלמדת שאפשרות התנועה לאורך "דרך הים" מתחנה אל תחנה, נשמרה ברציפות מתקופת הברונזה המאוחרת, לפחות כל זמן שמצרים נכחה בדרום ארץ כנען (1133 לפסה"נ בערך). אחר כך עוברת רפיח לשליטת הפלשתים, בגבולה הדרומי של ממלכתם. בשנת 925 לפנה"ס עצר בה צבאו של שישק במסעו לארץ ישראל.
עלייתו של סרגון השני, מלך אשור לשלטון (705–721 לפסה"נ) לוותה במרידות ברחבי האימפריה, וביניהן זאת של עזה בשנת 720 לפנה"ס. חנון מלך עזה הצטרף לקואליציה סורית–ארץ ישראלית שבראשה עמד יהובידי מלך חמת, ושנתמכה על ידי מצרים. המרד של עזה דוכא בקרב שנערך ליד רפיח, וחנון הובל לאשור כבול בשלשלאות. מפקד הכח המצרי שנשלח לעזרת חנון, נמלט בחזרה למצרים. רפיח נהרסה ותושביה הוגלו. במסעו השני לפלשת (716 לפסה"נ) מספר סרגון השני שהגלה אוכלוסייה אל נחל מצרים והושיב אותה באזור. מהלכיו של סרגון נועדו ליצור אזור חיץ עם גבול מצרים, שתושביו נאמנים לאשור.
במסעו העשירי, שנערך בשנת 671 לפנה"ס, כבש אסרחדון את מצרים. הוא מודיע, כי בדרכו עבר ברפיח שבקרבת נחל מצרים והמשיך עד מצרים.
בתקופה ההלניסטית
בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל במקום התרחש קרב רפיח, שהיה קרב מכריע במלחמה הסורית הרביעית בין תלמי הרביעי ממצרים ואנטיוכוס השלישי (הגדול) מהאימפריה הסלאוקית. הקרב נערך ב-22 ביוני 217 לפנה"ס, ליד רפיח, ובעקבותיו זכו המצרים לשוב ולשלוט על קוילה-סוריה.
בתקופה הרומית והביזנטית
בשנת 100 לפנה"ס כבש אותה אלכסנדר ינאי, והרס אותה. המצביא הרומי אולוס גביניוס בנה אותה מחדש בשנת 61 לפנה"ס, כחלק ממשימתו לחזק את האחיזה הרומית לאורך חופי הים התיכון.
יוסף בן מתתיהו כתב תיאור של מסע צבא רומא תחת פיקודו של טיטוס ממצרים לעזה. ביום אחד עבר את המרחק מפלוסיום עד מקדש זאוס קסיוס, ביום השני הגיע לאוסטרקינה, ביום השלישי הגיע אל אל-עריש, ביום הרביעי הגיע אל רפיח, וביום החמישי הגיע אל עזה.
בימי סטראבון נחשבה רפיח לחלק מפיניקיה.
בתקופה הביזנטית הייתה רוב האוכלוסייה נוצרית ובעיר שכן הגמון.
בתקופה המוסלמית המוקדמת והצלבנית
בסוף התקופה הביזנטית, לאורך החוף, החלו חולות שפת הים נסחפים לפנים הארץ, מכסים את האדמה החקלאית ויישובים רבים לאורך החוף חדלו להתקיים. מיפו דרומה עמדו על תילן רק הערים אשקלון, עזה ורפיח, כשהן מוציאות מחייתן מן הרצועה הצרה של אדמה פורייה שמאחורי החולות, ממסחר ומן השיירות העוברות למצרים וממנה בדרך הצפונית של מדבר סיני. בתקופה המוסלמית המוקדמת, בשנת 634, נכבשה העיר על ידי הערבים שהפכו אותה לעיר מסחר פורחת בנתיבי הסחר שלהם.
חודש לאחר כיבוש ירושלים בשנת 1099 בידי הצלבנים, נכבש האזור בידיהם, אך העיר אשקלון, שהייתה העיר הגדולה והמבוצרת באזור, נשארה בשליטת השושלת הפאטמית. רק לאחר חמישים שנים של מאבק הכניעו את אשקלון, כאשר קודם כבר כבשו את עזה ורפיח מדרום.
בימי הביניים ישבו ברפיח יהודים. בגניזת קהיר נזכרת העיר בשמות רפח, חצור, מבצר חצור, חצרים. בשנת 1080 הודיע יהודי מיושבי חצור, שמפחד האויב הוא רוצה לעבור מחצור לאשקלון המבוצרת יותר.
בתקופה העות'מאנית
בשנת 1910 דווח על קניית שטח אדמה ברפיח להתיישבות יהודית. במקום היו שתי בארות והוא היה תחת חסות אנגלית כך שהתושבים היו פטורים משירות צבאי.
בתקופת המנדט הבריטי
250px|ממוזער|שמאל|קו החזית בקרב רפיח
במלחמת העולם הראשונה הבריטים, שהתקדמו דרך מדבר סיני, הניחו גם מסילה עד רפיח, ומאפריל 1917 החלו מניחים משם שלוחה מזרחה עד לעין הבשור. לאחר נפילת באר שבע המשיכו הבריטים את הנחת המסילה עד לביר אבו רקייק ("מחנה תימן" כיום), שם התחבר הקו אל המסילה הטורקית. קו באר שבע – רפיח נחנך רשמית ב-8 במאי 1918 בטקס, שאליו הגיע ברכבת מהודרת מרפיח המושל הצבאי של הארץ, הקולונל אלפרד פארקר, יחד עם שייח'ים בדווים. קבלת הפנים החגיגית נערכה בתחנת הרכבת של באר שבע בליווי תזמורת צבאית. לאחר חנוכת הקו הייתה התחנה בבאר שבע לתקופת מה לצומת רכבות מרכזי בארץ: ממנה יצאו רכבות מערבה, לרפיח (ומשם למצרים או ליפו), צפונה לירושלים, ודרומה לניצנה. המסילה מרפיח נסללה ברוחב של 143.5 ס"מ, ואילו רוחב המסילה הטורקית היה 105 ס"מ. כדי שגם קרונות טורקיים יוכלו לנוע בקו זה, הוסיפו הבריטים בין הפסים פס שלישי. וכך נוצר מצב שהיה יחיד במינו בתולדות הרכבות בארץ ישראל, הרכבות מבאר שבע היו מורכבות לפעמים בעת ובעונה אחת מקרונות בריטיים וטורקיים גם יחד, וכל קרון נע על מסילה ברוחב שונה. אך ב-1919 נעקרו הפסים הטורקיים, וכך נותרה באר שבע מחוברת במסילת ברזל רק עם רפיח.
תושבים מח'אן יונס עיבדו במקום חלקות קרקע ולעיתים התגוררו במקום בעונת העבודה החקלאית. לאחר שהאזור נכבש על ידי הבריטים בקרב רפיח (1917), החל להתגבש במקום יישוב של קבע. תרמה לכך הקרבה למחנות הצבא הבריטי והקרבה לגבול בין ארץ ישראל ומצרים. חלק מהחנויות במקום נבנו ממש על הגבול, על מנת להקשות על גביית מכס. כך, בשנת 1922 מנתה אוכלוסיית רפיח 600 תושבים ובשנת 1948 הגיעה האוכלוסייה ל-2,500 תושבים. רוב האוכלוסייה התפרנסה מחקלאות וגידול צאן. הבתים במקום נבנו בתחילה בפיזור רב זה מזה, אך עם הזמן התגבשו במקום רחובות מסודרים שלאורכם בתים. רובה של רפיח היה בצד הארצישראלי של הגבול, בעוד תחנת הרכבת נמצאה בצד המצרי של הגבול. בשנת 1946 שכן ברפיח מחנה מעצר, שאליו הועברו רבים מעצורי "השבת השחורה". מחנות רפיח, שבמהלך סיום המנדט הועבר אליהם ציוד רב, היו השטח האחרון שפינו הבריטים בארץ ישראל, ביולי 1948.
לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, העיר נכללה בשטח המדינה הערבית ועברה לשליטת מצרים עם נסיגת הצבא הבריטי. במהלך מלחמת העצמאות התנהלו בסביבות העיר קרבות בין צה"ל לצבא המצרי.
במלחמת סיני
במלחמת סיני הייתה העיר אזור קרבות שדרכו פרץ צה"ל לצפון סיני. ב–12 בנובמבר 1956, במהלך שליטת צה"ל בעיר, אירע בעיר טבח רפיח שבו הרג צה"ל עשרות מתושבי העיר. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, תיאר זאת בתשובה לשאילתא בכנסת: "כמה אנשים במקום הפרו את העוצר וגם פתחו באש נגד הצבא. לאחר כמה יריות באוויר היו החיילים שלנו מוכרחים לירות במתפרעים; 48 נהרגו וכמה נפצעו. נעשו חיפושים ונתגלו כ-250 חיילים מצריים עם המון כלי-נשק."
לאחר 1967
גם במלחמת ששת הימים הייתה העיר אזור קרבות שדרכו פרץ צה"ל (בעיקר אוגדה 77 ואוגדה 84) לצפון סיני. בשנת 1967 מנתה אוכלוסיית רפיח 55,000 תושבים. בעקבות המלחמה עברה העיר לשליטת ישראל. בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנה הפליטים ברפיח, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ולשינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמו שכונות חדשות לפליטים בעזה, כשמע"ץ מבצעת את עבודת התשתית. ישראל הקימה שתי שכונות חדשות: שכונת ברזיל ושכונת קנדה בסיני. שכונת ברזיל נקראה על שם מחנה של חיילי כוח החירום של האומות המאוחדות מברזיל שהיה במקום. ישנן גרסאות שונות למקור השם שכונת קנדה. ישנם מקורות המציינים שהיה במקום מחנה של חיילים מקנדה. מקור אחר גורס כי המדובר בבדיחה. לשכונת קנדה בסיני עברו בשנים 1973–1975 כ-500 משפחות מורחבות של כ-5,000 תושבים ממחנה רפיח.
עם נסיגת ישראל מסיני על פי הסכם השלום בין ישראל למצרים, נחצתה רפיח, וחלקה שמדרום מערב לקו הגבול הבין-לאומי עבר לשליטת מצרים. על פי ההסכם, מצרים הייתה אמורה לממן את יישובם מחדש של תושבי שכונת קנדה בסיני בתל א-סולטאן, שנודע כשכונת קנדה החדשה. תהליך היישוב מחדש החל בשנת 1989 ונמשך עד שנת 2000, כאשר מצרים מימנה את הפרוייקט בשנתיים הראשונות ולאחר מכן במימון של קנדה וכווית.
ברבות השנים חפרו מבריחים, מתחת לגבול הבין-לאומי, מנהרות שקישרו את שני חלקי העיר ושימשו להברחת סחורות ואנשים.
לאחר הסכם אוסלו
שמאל|ממוזער|250px|מעבר רפיח
עם הקמת הרשות הפלסטינית הועברה העיר לשליטת הרשות, כשלכל אורך הגבול הבין-לאומי נקבעה רצועה צרה ("ציר פילדלפי") שבשליטת ישראל. רצועה זאת נועדה ליצור חיץ בין רצועת עזה ובין מצרים. חיץ זה נוצר במידה חלקית בלבד, משום שמנהרות המבריחים, שעברו מתחת לחיץ זה, שימשו להברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועת עזה.
אזור "ציר פילדלפי" היווה בכל שנות האינתיפאדה השנייה אזור לחימה בין צה"ל לפלסטינים. ב-12 במאי 2004 נפגע נגמ"ש של צה"ל שנסע בציר פילדלפי ועסק בפיצוץ מנהרות, וחמשת חייליו נהרגו. בעקבות זאת יצא צה"ל ל"מבצע קשת בענן" – מבצע רחב היקף ברפיח, שבו, על-פי הודעת מפקד אוגדת עזה, נהרגו 41 מחבלים ו-12 אזרחים, אותרו שלוש מנהרות ונהרסו 56 בתים. הנזק שנגרם לפלסטינים גרר ביקורת בין-לאומית. המבצע העלה לסדר היום את בעיית "ציר פילדלפי" בתוכנית ההתנתקות.
שמאל|ממוזער|250px|המסגד הגדול ברפיח שנהרס בהפצצת צה"ל ב-12 בינואר 2009
ב-23 בינואר 2008 פרצו הפלסטינים ברפיח מצד ישראל את הגבול עם מצרים במעבר רפיח, ובכך איפשרו למצרים להעביר מזון, ולגורמים פרו-פלסטינים אף נשק. במהלך מבצע עופרת יצוקה, שהחל ב-27 בדצמבר 2008, היו מנהרות ההברחה המובילות לרפיח יעד מרכזי לתקיפות חיל האוויר הישראלי. בנוסף לתקיפת המנהרות בציר פילדלפי, הוחרבו, על פי צה"ל, מאות בתים שאל חלקם הובילו מנהרות.
באוגוסט 2009 הכריז עבד אל-לטיף מוסא, מנהיג הארגון ג'ונד אנסאר אללה, על הקמת אמירות מוסלמית ברפיח. החמאס דיכא את האמירות והרג את בכירי הארגון.
במבצע צוק איתן
במהלך מבצע צוק איתן, שהחל ב-8 ביולי 2014, חיילי כוחות צה"ל נכנסו אל תחומי העיר בניסיון לנטרל מחבלי חמאס. ב-24 ביולי, כ-150 פלסטינים מאזור העיר, בהם מחבלים, הסגירו את עצמם בלילה לידי כוחות חטיבת גבעתי ששהו בעיר. במהלך הפסקת אש הומניטרית שהחלה ב-08:00 בבוקר 1 באוגוסט 2014, מחבלי חמאס ששהו בעיר הגיחו מפירי מנהרות ותקפו את כוח פלס"ר גבעתי ששהו בעיר, במהלך ההיתקלות נהרגו 3 מחיילי הכוח לרבות מפקדם. עקב התקרית והחשש לחטיפת אחד מהחיילים, הופעל נוהל חניבעל שבמהלכו הומטרה אש כבדה מאוד על העיר. ביום המחרת כוח צה"ל המשיך לתקוף בעיר וגרם לנזק רב. לפי הערכת צה"ל נהרגו מקרב הפלסטינים 42 מחבלים וייתכן שבאופן בלתי מכוון נהרגו עוד כ-72 בלתי מעורבים. כוחות צה"ל נסוגו מהעיר עם סיום הפעילות הקרקעית בשעות הערב של יום ה-2 באוגוסט.
באוקטובר 2014 החלה ממשלת מצרים בהקמת אזור חיץ ברוחב של כ–500 מטר באורך של 14 ק"מ, לאורך גדר ההפרדה בין מצרים לרצועת עזה. תחילה פונו 120 בתים ברפיח המצרית במסגרת מאבק הממשל במנהרות מרצועת עזה, ואחר כך כ-880 בתים נוספים כשרוחב הרצועה גדל לקילומטר. באוגוסט 2015 החלה מצרים לחפור בריכות דגים בגבול עם עזה כדי להרוס מנהרות הברחה.
במלחמת חרבות ברזל
במאי 2024 נכנסו כוחות צה"ל לשכונות המזרחיות של רפיח.
ראו גם
פתחת רפיח
בית החולים מוחמד יוסף א-נג'אר
גבול מצרים – רצועת עזה
קישורים חיצוניים
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: רפיח בחרוזי המשוררים שלנו, גלי צה"ל, 18.9.24
הערות שוליים
*
קטגוריה:נפת רפיח
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:גבול מצרים – רצועת עזה
קטגוריה:רצועת עזה: ערים
קטגוריה:סיני: ערים
קטגוריה:הרשות הפלסטינית
קטגוריה:ערים חצויות | 2024-10-19T21:23:17 |
שיקאגו | REDIRECT שיקגו | 2004-07-26T03:12:27 |
עץ מינימקס | עץ מינימקס הוא מבנה נתונים מסוג עץ הפורס את האפשרויות למשחק של שחקן א', את התגובות של שחקן ב' לכל פעולה של שחקן א', את תגובותיו של א' לתגובותיו של ב' וכך הלאה. מעשית מוגבל עומקו של העץ על ידי הזמן וזיכרון המחשב. לדוגמה, מחשבי שחמט בונים עצים של כ-9 מהלכים קדימה.
העלים בעץ שנוצר הם מצבים סטטיים שנגיע אליהם לאחר רצף של מהלכים. כלומר, הנתיבים בעץ הם למעשה תרחישים אפשריים. ניתן ציון לכל מצב סטטי שכזה, שישקף כמה המצב טוב מבחינתנו. מובן שאם נבחר במהלך (ענף) המוביל לעלה עם הציון הגבוה ביותר, לא מובטח לנו שאכן נגיע לאותו עלה. העלה הטוב ביותר הוא התסריט האופטימלי מבחינתנו, וניתן להניח שיריב לא יוביל אותנו בהמשך הנתיב אלא יסיט אותו לנתיב הטוב ביותר מבחינתו.
משפט המינימקס מאפשר לנו לדעת מה המהלך הטוב ביותר שנוכל לעשות, על בסיס המידע הנמצא בעץ.
נסרוק את העץ החל בעלים, דרך הקודקודים (קודקוד הוא צומת פנימי בעץ) שמעליהם עד השורש (מלמטה למעלה)
הציון שניתן לכל קודקוד הוא הערך הגבוה ביותר של העלים/הקודקודים שתחתיו, אם אותו קודקוד מסמל מהלך שלי, והערך הנמוך ביותר של העלים/קודקודים שתחתיו אם אותו קודקוד מסמל מהלך של היריב (כי ברור שהוא יבחר באפשרות הטובה ביותר בשבילו - הכי גרועה בשבילי).
כשנגיע לשורש, נבחר בקודקוד שמתחת לשורש עם הציון הטוב ביותר.
בעיה קשה בבניית עץ מינימקס היא הזיכרון הרב שהוא צורך. מספר הקודקודים שיש לפתח עולה בטור הנדסי ככל שנעמיק את החיפוש.
קיימת שיטת "גיזום" המבטלת בנייה של ענפים שברור לנו עוד בשלב מוקדם כי הם לא מועילים לחיפוש שלנו. ניתן כך להקטין מספר הצמתים בעץ לשורש המספר שהיה מתקבל ללא הגיזום (בממוצע). שיטה זו נקראת גיזום אלפא-ביתא.
לעץ המינימקס שימושים בפילוסופיה. לעץ תפקיד מרכזי בפילוסופיה של המוסר של ג'ון רולס.
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אופטימיזציה בדידה
מינימקס
קטגוריה:תורת המשחקים | 2024-04-04T12:08:09 |
מחשב שחמט | REDIRECT תוכנת שחמט | 2004-05-19T02:45:12 |
עץ (תורת הגרפים) | שמאל|ממוזער|בעץ שבתמונה יש 6 צמתים, ולכן 5=6-1 קשתות. המסלול הפשוט היחיד שמחבר את צמתים 2 ו-6 הוא 2-4-5-6.
בתורת הגרפים, עץ הוא גרף קשיר ללא מעגלים. מלבד התפקיד של עצים בתורת הגרפים, כגרפים הקשירים המינימליים, ובטופולוגיה כמודל למרחב היפרבולי, עצים הנושאים מידע נוסף מהווים משפחה חשובה של מבני נתונים.
לעץ יש "ענפים" – קשתות הגרף, ו"עלים" – הצמתים הקיצוניים. עץ שבו בוחרים ומסמנים את אחד הקודקודים נקרא עץ עם שורש, ואז אפשר לראות אותו כצומח ועולה מן השורש הזה, כמו אילן יוחסין – לכל קודקוד פרט לשורש יש "הורה" (הקודקוד שבא מיד לפניו בדרך מן השורש) ו"בנים" (הקודקודים שבאים מיד אחריו כשמתרחקים מן השורש). בתמונה מוצג עץ שהשורש שלו הוא צומת 6, והעלים שלו הם הצמתים 1, 2 ו־3.
הגדרות שקולות
יהי גרף לא מכוון פשוט (ללא קשת מקודקוד לעצמו). כל התנאים הבאים יכולים לשמש כהגדרות לעץ:
הוא גרף קשיר ואין בו מעגל פשוט.
ב- אין מעגל פשוט, אך אם נוסיף לו קשת אחת, ייווצר בו מעגל פשוט.
הוא גרף קשיר, אך אם נגרע ממנו קשת אחת, יפסיק להיות קשיר.
בין כל שני צמתים ב- מקשר מסלול פשוט יחיד.
אם ל- יש מספר סופי (שנסמנו ) של צמתים, אז התנאים דלעיל שקולים גם לתנאים:
הוא גרף קשיר ויש בו קשתות.
ב- אין מעגל פשוט, ויש בו קשתות.
מושגים
– בגרפים מכוונים, שורש הוא צומת שקיים מסלול ממנו לכל צומת אחר בגרף.
– או עץ מכוון – גרף מכוון שגרף התשתית שלו הוא עץ, ושאת אחד מצמתיו ניתן לסמן כשורש העץ, כך שיש מסלול מהשורש לכל צומת בעץ. בהינתן עץ לא מכוון, ניתן להפוך אותו לעץ מכוון על ידי בחירה שרירותית של אחד הצמתים בתור שורש, ובחירת הכיוון שעל הקשתות בצורה שתאפשר מעבר מהשורש לכל צומת בעץ.
– עץ שקיים בו שורש.
– מספר הקשתות במסלול בין השורש לצומת.
ו – צומת הוא האב של ו- הוא הבן של אם ורק אם ישנה קשת ביניהם ועומקו של קטן באחד מעומקו של .
– בגרף מכוון, צומת שאין לו בנים. בגרף לא-מכוון, צומת שהדרגה שלו קטנה או שווה 1.
– צומת שיש לו בנים.
ו – צומת הוא האב הקדמון של ו- הוא הצאצא של אם ורק אם הוא הבן של או ש- הוא בן של צאצא של .
– מספר הקשתות במסלול הארוך ביותר בין הצומת לאחד הצאצאים שלו.
– מספר הקשתות בין השורש לבין העלה שנמצא במסלול הארוך ביותר.
– בהינתן עץ , תת-עץ שלו הוא עץ שצמתיו הם צומת וצאצאי מהעץ כאשר הוא שורשו. הקשתות של תת-העץ הם הקשתות מהעץ שעוברות בין הצאצאים והקשתות בין הצאצאים ל.
יער – גרף חסר מעגלים. ניתן לראות יער בתור איחוד זר של עצים (ומכאן שמו).
עץ פורש – עץ המוכל בגרף וכולל את כל הצמתים שלו.
עץ בינארי
עץ ייקרא עץ בינארי אם הוא מקיים את כל התכונות הבאות:
דרגת היציאה של כל קודקוד בעץ היא לכל היותר 2 (במילים אחרות: לכל צומת יש לא יותר משני צאצאים – צמתים שיש קשת ממנו אליהם).
קיים קודקוד אחד ויחיד שדרגת הכניסה שלו היא 0 (קודקוד זה ייקרא שורש העץ).
עצים פילוגנטיים
עץ פילוגנטי (מופשט) הוא עץ בינארי עם קשתות במשקל אי שלילי, המייצגות יחידות שעוברות שינויים יחד. עצים כאלה משמשים למידול תהליכים אבולוציוניים, כגון ההתפצלות הפילוגנטית של בעלי החיים, מיקרו-אבולוציה של נגיפי שפעת, כתבי יד המועתקים זה מזה עם שגיאות, וכדומה. עצים יכולים להיות מושרשים, במקרה שבו מניחים המצאות של ״אב קדמון״ משותף, או לא מושרשים. עץ מושרש שבו המרחק מהשורש לכלל העלים זהה נקרא עץ אולטרמטרי.
הבעיה המרכזית בתחום הפילוגנטיקה היא שחזור העץ ממידע על העלים שלו. קבוצת אלגוריתמים מרכזית מחפשת למצוא עץ בהסתמך על מרחק בין זוגות של עלים, וקבוצה נוספת מחפשת להביא למינימום את החלפת התכונות לאורך הענפים (היוריסטיקה פרסימונית).
ארכי הקשתות של העץ מגדירים מטריקה על קבוצת העלים שלו. בהינתן מטריקה על קבוצת קודקודים, תנאי האדטיביות (תנאי ארבעת הקודקודים Buneman, 1974) הוא תנאי הכרחי ומספיק לכך שהמטריקה ניתנת למימוש על ידי עץ פילוגנטי שאלו הם עליו: נדרש כי לכל ארבעה קודקודים i,j,k,l, מבין שלושת הסכומים , ו-, המקסימום מתקבל לפחות פעמיים.
אלגוריתמים לשחזור עצים פילוגנטיים יכולים לשמש גם לקלאסטרינג, כאשר האשכולות נבחרים מתוך הפיצולים הראשיים בעץ.
ראו גם
מבנה נתונים
תרשים עץ (הסתברות)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-08-10T19:48:27 |
העץ בשירות האדם | שמאל|ממוזער|250px|עץ הדר ועץ תמר
האדם מפיק תועלת רבה ממינים רבים של עצים. נעשה שימוש בעץ עצמו, בפרי העץ, ובתוצרים אחרים (גומי, שרף, שמן, צוף ועוד) המופקים מהעץ בעודו צומח. בנוסף משמש העץ לאחר כריתתו כחומר גלם.
שימושים בעץ עצמו
שמאל|ממוזער|250px|מכלי פרי בפרדס פומלה, ברקע עצים שוברי רוח
מניעת זיהום אוויר
העץ סופג כ-20 קילו גרם אבק בשנה ומסנן ומטהר כ-100,000 מטר מעוקב אוויר בשנה. העץ מסוגל לייצר חמצן ואף מסייע להורדת הטמפרטורה בימות הקיץ החמים ב-4 מעלות.
מחסה ליער
עצים גדולים ויציבים מספקים מחסה ליער, כאשר תחתם נוטה להתפתח תת-יער, הכולל מינים מגוונים שיכולים להתפתח טוב יותר תחת מחסה של עץ. כך למשל האקליפטוס מספק מחסה רב ערך ליערות, אם כי אלו עלולים להפוך עבותים מדי אם לא יתוחזקו כיאות. תחת צלו של האקליפטוס יכולים לגדול סוגי עצים כדוגמת האלון ושרכים אוהבי צל. הצרוף של הגנה משמש ומרוח מאפשרת גדול סוגי יבולים במקומות שללא האקליפטוס היו נותרים חשופים. בדומה לאקליפטוס, גם האורן נוטה לפתח תחתיו תת-יער מפותח, הכולל מיני צמחים קטנים ונדירים שחלקם בסכנת הכחדה (בניגוד לתפיסה העממית הרווחת, שהחומציות שבמחטי האורן לא מאפשרת צמיחה בסביבתו).
שוברי רוח
מטרת שוברי הרוח היא להחליש את עוצמת הרוח או את מהירותה, על מנת להקל על סבלם של בני אדם, צמחים ובעלי חיים. בנוסף הם מספקים צל, מפחיתים את סחף הקרקע ומגבילים את כמות האבק. קיימת הערכה כי בית המוגן כיאות על ידי שוברי רוח יכול לחסוך עד 30% מעלות החימום והקירור, בשל הפחתת ההשפעה של רוחות קרות וחמות. שובר רוח מקטין את הנזק הנגרם ליבולים מהרוח ומגדיל בכך את התוצרת. ההגנה הניתנת לבעלי חיים מהרוח משפרת את מצבם. פרות נותנות יותר חלב וכבשים שעברו גֵּז סובלות פחות. שוברי רוח עוזרים גם להגנה בפני השפעות הקרה בכך שהם מקטינים את עוצמת הרוח המקפיאה.
על מנת לשמש כ"שובר רוח" על העץ להיות עמיד לרוח, ולכך מתאים עץ שלו מערכת שורשים חזקה ומסועפת. דוגמה לכך הוא האקליפטוס הכדורי, שלו מערכת שורשים חזקה, גזע גמיש ועלווה שאינה עוצרת את הרוח אלא מכוונת אותה כלפי מעלה. מינים נמוכים מדי או שהעלווה שלהם אינה צפופה אינם מתאימים למטרה זו.
בישראל משמש ברוש כשובר רוח במטעים.
נוהגים לנטוע את העצים בשתי שורות בצורה סורגת ובכך לסתום פרצות בשובר הרוח. על מנת לשמור על יעילות שוברי הרוח מומלץ להשקות ולאסוף את העלים הנושרים מהרוח על מנת להקטין את סכנת האש.
נוי ובילוי
שמאל|ממוזער|250px|שולחנות פיקניק ביער
ממוזער|עץ לצורכי נוי בשדרות יצחק בעיר חיפה. קרני השמש בוקעות מבעד לענפי הצמרת
עצים משמשים לנוי בגנים פרטיים, בגנים ציבוריים, לאורך הדרכים ועוד. עצי נוי נפוצים הם דקל, אקליפטוס, זית.
חורשות ויערות משמשים כאתרי בילוי מגוונים, לנופש, טיולים, פיקניק, ספורט.
בונסאי הוא עץ ננסי, שממדיו גומדו באמצעות גיזום קפדני בשורשיו וענפיו. פיתוח הבונסאי הוא אמנות יפנית עתיקה שמטרתה ליצור צורות אסתטיות נעימות. מקור ההשראה לבונסאי הוא נופי הטבע ביפן.
שימושים בתוצרי העץ
פרי למאכל
שמאל|ממוזער|250px|טארט שזיפים
הפרי של מיני עצים רבים משמש למאכל. עצים שפירותיהם משמשים למאכל הם עצי הדר, עצים המניבים אגוזים (כגון: לוז, מלך, מקדמיה, פקאן), שקד, תאנה, רימון, זית, דקל, אפרסק, אגס, תפוח, שסק, משמש, שזיף ורבים אחרים.
הפירות נאכלים טריים וכן מהווים חומרי גלם במתכונים רבים. הם מבושלים (לפתן), נאפים (תפוח עץ אפוי, עוגת פירות, צלי בליווי פירות), נטחנים למחית (תפוח עץ). ניתן לייבשם, לרקוח מהם ריבה או להכין שימורים לצורך שימור לתקופה ארוכה. על ידי קליית פירות כגון אגוזים, שקדים, פיסטוק מייצרים פיצוחים.
תבלינים
תבלינים רבים מקורם בעצים. דוגמאות:
אגוז מוסקט, המיוצר מזרעים טחונים של עץ אגוז המוסקט.
קינמון, המופק מקליפתו הפנימית של עץ הקינמון.
שמן מאכל
שמאל|ממוזער|250px|הפקת שמן זית
שמן זית מופק מציפת פרי עץ הזית. הוא משמש למאכל ולמוצרי קוסמטיקה. בעבר שימש גם לתאורה ובשימוש פולחני - למשיחת מלכי התנ"ך וכוהנים.
שמן אבוקדו מופק מציפת פרי האבוקדו.
מדקל מיוחד הקרוי דקל השמן (שמנון) מפיקים שמן דקלים. השמן מופק מציפת הפרי ומהגלעין. שמן הדקלים משמש למאכל, ולהכנת מרגרינה וסבון.
מוצרי לשד העץ
ממוזער|250px|איסוף לשד האדר
מלשד עץ האדר מייצרים סירופ מייפל. מלשד עץ השדר מייצרים משקה טרי או מותסס.
פרחי העץ כמקור צוף לדבש
פרחי עצים, כגון עצי הדר, אקליפטוס ועוד, משמשים את הדבורים כמקור לצוף שאותו הן הופכות לדבש. מלבד השימוש בדבש כמזון יש הטוענים כי דבש מאקליפטוס מרגיע ומקל על גירויים בריריות האף. טעם הדבש מושפע מהעץ שהצוף שלו שימש להכנת הדבש. לדבש האקליפטוס, למשל, טעם וריח מנטה עז במקצת.
מקור לתרופות
שמן אתרי שמופק מעצים משמש בתרופות עממיות ומודרניות.
שמן האקליפטוס בשימוש למטרות רפואיות מופק מהרתחה של עלי אקליפטוס במים, עיבוי הקיטור ואיסופו. מהמין Eucalyptus amygdalina ניתן להפיק 15 ק"ג שמן אתרי מטון עלים. בעוד שמאקליפטוס כדורי ניתן להפיק רק 7.5 ק"ג שמן מאותה כמות עלים. שמן האקליפטוס הכדורי מכיל כ-60% איקליפטול (eucalyptol), בעוד ששמן הamygdalina אינו מכיל איקליפטול אלא פלאנדרן (phellandrene). ברפואה נעשה שימוש בשני החומרים. ספר התרופות דורש שבשמן האקליפטוס יהיה לפחות 70% איקיליפטול.
בהומופאתיה נעשה שימוש נרחב בשמן האקליפטוס. ההומופאתים טוענים כי שמן האקליפטוס יכול לשמש כממריץ, מעורר חשק, מונע עוויתות ומחטא. הם משתמשים בו בטיפול בקדחת, דיפטרייה, אסתמה וכיבים (פצעים פתוחים ברקמות שונות בגוף). כמו כן משתמשים בו במקרים של שעולים חריפים, מחלות ריאה וגרון כואב. תה אקליפטוס טוב לעיכול. שמן אקליפטוס באמבטיות משמש כמרגיע לעצבים. תרופה פופולרית לזמרים ודוברים הסובלים מצרידות הייתה "Mission Eucalyptus" שבו נעשה שימוש במקביל לליסטרין שגם בו יש שמן אקליפטוס.
שמן אקליפטוס בשימושים רפואיים מצוי בצורות רבות. הוא מופיע ככמוסה, תמצית נוזלית, תמצית באבקה, רכיב בתרופה, במשאף, טבליות מציצה וכדורים. לכולם יש ריח המנתה האופייני. כמויות גדולות מדי של שמן אקליפטוס גורמות לתופעות החל בכאבי ראש ועייפות וכלה במוות משיתוק.
תמיסות המופקות מעלי אקליפטוס היו בשימוש הילידים של אוסטרליה בטיפול בפצעים וחבורות. נהגו לרסס שמן אקליפטוס פעם או פעמיים ביום בחדר החולה כדי לטהר אוויר שאינו בריא.
מדברי חז"ל אנו למדים כי הרבו להשתמש בתמר כתרופה למחלות שונות. התמר נחשב כפרי משביע, משלשל, מחזק את הגוף ואינו מפנקו. על פי הרמב"ם לבבות דקל הם סגולה להגברת פוריות הגבר.
ברפואה העממית מקובל שפרי התמר יעיל כנגד אין אונות ואנמיה, ואבקה שנוצרה מכתישת זרעים קלויים של התמר יעילה לריפוי פצעים ולהפסקת דימום מהאף.
דונג
דקלי הדונג השייכים לסוג Ceroxylon, עצים שגובהם מגיע עד 60 מ' ושגזעם מכוסה שכבת דונג בעובי של 5–6 מ"מ. כל עץ יכול לספק 8–12 ק"ג דונג בכל עונה. הדונג משמש ליצור נרות.
רפיה
רפיה מופקת מדקלים מהסוגים Calamus ו- Daemonorops ומשמשת לקליעת סלים והכנת רהיטים.
שימושים טקסיים ודתיים
ביהדות, שניים מארבעת המינים, הלולב והאתרוג, מקורם בעצים. עץ הדקל מספק, בנוסף ללולב, גם סכך לסוכה.
בנצרות מקובל לקשט את הכנסיות בכפות תמרים ביום ראשון של הדקלים החל שבוע לפני יום ראשון של הפסחא, כזכר לאמונה שכך נתקבל ישו על ידי תושבי ירושלים שישה ימים לפני שנצלב.
ראו גם
העץ הנדיב
איזון אקולוגי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:עצים | 2023-09-21T04:19:34 |
הרן | הָרָן הוא דמות מקראית, בנו של תרח ואחיהם של אברהם אבינו ונחור.
חייו
מוזכר ב. ישנה מחלוקת האם הרן אחיו הצעיר של אברהם, כמוזכר בתלמוד, או שמא הרן מבוגר מאברהם ב-32 שנה, כמוזכר בספר הישר (אגדה).
בנותיו היו מילכה, סבתה של רבקה אמנו ויסכה, שעל פי המדרש הייתה שרה אמנו. בנו היה לוט. הרן לא זכה לאריכות ימים, ונפטר עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו . הוא נפטר באור כשדים מולדתו. לאחר מותו של הרן, נלקח לוט תחת חסותו של תרח ומאוחר יותר תחת חסותו של אברהם.
יוסף בן מתתיהו הסביר בספרו "קדמוניות היהודים" כי אבלו של תרח על הרן גרם לו לשנוא את ארץ כשדים וזו הסיבה שהחליט לעזוב לחרן שבארם נהריים. כמו כן, ציין כי באור כשדים "מראים את קברו עד היום הזה".
בספר היובלים מופיעה הגרסה הקדומה ביותר לסיפור על מלחמתו של אברהם באלילות, שבו מתבררות גם נסיבות מותו של הרן: אברהם שרף את "בית האלילים" והרן נשרף למוות בניסיונו להציל את הפסילים.
על פי המסופר במדרש אברהם והצלמים (), כשהואשם אברהם בהתנגדות לעבודת אלילים,מסרו אותו לנמרוד. והרן חשב על רעיון שנקרא גם שביל הזהב: אם אברהם ינצח יצטרף אליו ואם נמרוד ינצח יצטרף אליו. נמרוד זרק את אברהם לכבשן האש וכשראה הרן את אברהם יוצא ללא פגע מן הכבשן,אמר שהוא עם אברהם, ונזרק אף הוא לכבשן האש אך לא יצא משם חי. התרגום המיוחס ליונתן מפרש את מותו של הרן באותה צורה אך טוען שסיבת מותו הייתה שונה, ונועדה להוכיח שאברהם ניצל בזכות האל, ולא בזכות כישוף שעשה עבורו הרן כפי שחשבו הצופים. על מנת להוכיח שכישופיו של הרן אינם הסיבה להצלת אברהם, יצאה אש ושרפה את הרן עצמו. יש במסורת זו משחק מילים עם שם העיר שבה מת הרן, אוּר (=אש) כשדים. לדעת יאיר זקוביץ, למסורת זו שורשים קדומים והיא הייתה ידועה גם למספר המקראי.
עץ משפחה
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
לקריאה נוספת
בעז שפיגל, 'מדוע לא הוזכר הרן בנאומו האחרון של יהושע - הרן בראי הספרות הרבנית', מגדים, נז, תשע"ח, עמ' 66-31 (נגיש בקובץ זה)
קישורים חיצוניים
"דף הבית" של הרן באתר הניווט בתנ"ך
הערות שוליים
קטגוריה:אישים בספר בראשית | 2024-03-15T14:11:05 |
צבאות העמים בסהר הפורה | ממוזער|שמאל|250px|פרעה רעמסס השני נוהג במרכבה. תחריט ממקדש אבו סימבל המתאר את קרב קדש
צבאות עמים עתיקים בסהר הפורה הורכבו ככלל משני חילות עיקריים - רגלים ומרכבות. לעיתים רחוקות חרג גודלו של צבא כזה מכמה עשרות אלפי לוחמים. מספר המרכבות עמד על כמה אלפים לאימפריות גדולות. הפרשים היו מועטים יחסית והופיעו רק לקראת ירידתן של התרבויות העתיקות בסהר הפורה.
מסופוטמיה
שומר
תחילת האלף ה-4 - המחצית הראשונה של האלף ה-3 לפנה"ס
שמאל|ממוזער|250px|נושאי רומח שומרים במערך צפוף
לפי התאוריה המקובלת, התרבות השומרית היא התרבות הראשונה של האנושות. בנוסף לכך, הם הראשונים שהשאירו אחריהם עדויות בכתב. הטקטיקה השומרית הייתה פועל יוצא של ארגונם המדיני. שומר נחלקה לכמה עשרות ערי-מדינה, עם כמה ערים דומיננטיות (דוגמת אור, ארך ועוד כמה). כתוצאה מהחלוקה למדינות הקטנות, הצבאות היו קטנים יחסית ולא עלו על כמה מאות או לכל היותר אלפי לוחמים מכל צד. לדוגמה בשנת 2400 לפנה"ס לערך העיר לַגַש, שהייתה עיר חשובה בתקופה הזאת, הייתה בעלת אוכלוסייה של כ-30,000 נפש הייתה בעלת צבא של 1,000 חיילים רגלים ו-20 מרכבות. בדרך כלל החיילים היו אזרחי העיר ומספר שכירי החרב היה מועט. רוב שכירי החרב באו מאזורים מחוץ לשומר ושימשו בתור חיל רגלים קל כמו קשתים. מקור נוסף לחיילים קלי חימוש היה אזרחים דלי רכוש.
כתוצאה מהארגון הזה ומספר החיילים המועט היה צורך לשמור על חיי החיילים, ולכן כמעט כל החיילים היו מוגנים בשריון ומספר החיילים הקלים היה נמוך. שריון החייל הרגלי כלל קסדה מארד, מגן גדול ולחלקם אף בגד מבד עבה עם פיסות מתכת תפורות עליו.
החיילים סודרו בגוש צפוף, המזכיר פלנקס יוונית. הנשק העיקרי היו חניתות וחרבות ארד. לא ברור מה הוא המבנה הארגוני של הפלנקס השומרי, אך מן הממצאים הארכאולוגיים ניתן להסיק שהפלנקס התחלק לפלוגות בנות 60–66 אנשים כל אחת עם עומק של 10 או 11 אנשים והחזית בעלת 6 אנשים. המבנים היו ממושמעים מאוד והיוו כוח רציני למדי.
המרכבות היו מעטות יחסית ואיטיות מאוד. מהניסויים שעשו עם מרכבות משוחזרות לפי התמונות המופיעות בחרסים המהירות המקסימלית לא עלתה על 20 קמ"ש בשטח מישורי. במהירות זו פניות חדות היו בלתי אפשריות. כלי הנשק העיקרי של חיל המרכבות היה חניתות ארוכות וכידוני הטלה. הטקטיקה הייתה פריצה לתוך גוש הפלנקס במטרה למוטטו ולא ירי בקשתות בדומה למרכבה המצרית. על כל מרכבה היו מספר לוחמים, ולפחות אחד השתמש בחנית ארוכה. סך הכול מספר החיילים במרכבה יכול היה להגיע לארבעה - חמישה. לא הצליחו לפענח אילו חיות היו רתומות למרכבות האלו, ברור רק שאלו לא היו סוסים, אלא בעל חיים הדומה לסוס. סביר להניח שהחיות האלה נכחדו. המרכבות היו מסורבלות מאוד ודמו יותר לעגלה גדולה מאשר למרכבה.
האסטרטגיה העיקרית הייתה השמדת תעלות השקיה וניסיון לכבוש את העיר השכנה. היות שלכל הערים היו חומות חזקות ומלאכת המצור הייתה מאוד לא מפותחת, בדרך כלל לא הצליחו במשימה ולכל היותר הרסו כמה תעלות וגנבו כמה ראשי בקר. מלחמות בקנה מידה גדול היו נדירות יחסית. הצבא השומרי היה חזק למדי, אך לא גמיש בגלל הסתמכות היתר על החיילים הכבדים ולכן הובס בקלות רבה יחסית על ידי האכדים שפרסו קשתים רבים בשדה הקרב.
אכד
אמצע האלף ה-3 לפנה"ס
האכדים הם עם שמי, שפלש למסופוטמיה מאזור חצי האי ערב באלף השלישי לפנה"ס בראשותו של סרגון. צבאו של סרגון היה קטן יחסית ולא עלה על חמשת או ששת אלפים לוחמים. הלוחמים היו אזרחים חופשיים. בניגוד לשומרים, האכדים לא היו מאורגנים ביחידות מדיניות קטנות, אלא היה להם שלטון ריכוזי חזק. כתוצאה מכך, הצבא האכדי היה גדול יותר מהצבאות השומריים המפולגים.
לאכדים היו מעט מאוד (אם בכלל) חיילים כבדים ולא היו להם מרכבות כלל. רב החיילים היו בעלי חימוש קל, בדרך כלל חץ וקשת. העובדה הזאת סייעה להם להתגבר על השומרים המסוכסכים בינם לבין עצמם, בעלי הצבאות המשוריינים, אך המעטים והמסורבלים. האכדים הקימו אימפריה בחלק הדרומי של מסופוטמיה, שהחזיקה מעמד כמה מאות שנים עד כיבושה על ידי בבל.
בבל
האלף ה-2 לפנה"ס והממלכה הנאו בבלית (אמצע האלף הראשון לפנה"ס)
יש מעט עדויות על הצבא הבבלי בעת האימפריה הראשונה. ידוע רק שבזמנו של חמורבי הצבא גויס מאזרחים עם "משמר מלכותי" קטן ששימוש כגרעין הצבא. המשמר המלכותי גויס רק משכירי חרב ושירתו בו ככל הנראה כמה אלפי לוחמים. מהעדויות עולה שבתחילת האלף ה-1 לפנה"ס המשמר המלכותי כלל כארבעת אלפים חיילים רגלים וכמה מאות חיילים ששירתו בחיל המרכבות. חמורבי ידוע גם בזכות חלוקת קרקעות לחייליו עבור שירותם. מקבל הקרקע, הידוע כ"אמלוב" חויב לשרת בצבא פרק זמן מסוים. עם הזמן הקרקע והמחויבות לשירות הצבאי התחילו לעבור בירושה. למעשה, אפשר לראות כאן את ניצניו של המשטר הפאודלי.
הצבא הבבלי כלל שלושה חילות עיקריים, בדומה לשאר המדינות בסהר הפורה - חיל הפרשים, חיל הרגלים וחיל המרכבות. רב החיילים היו בעלי חימוש קל והנשק העיקרי היה הקשת.
קשה להעריך את כוחו של הצבא הבבלי בגלל ההגזמות הרבות במקורות העתיקים ובגלל העובדה שהבבלים נלחמו בדרך כלל לצד בעלי בריתם כך שהמספר הסופי כלל את לוחמי כל המדינות. ככל הנראה הצבא הבבלי לא עלה בהרבה על כמה עשרות אלפי חיילים.
עילם
האלף השלישי לפנה"ס - האלף הראשון לפנה"ס
עילם נמצאת דרומית-מזרחית לשומר בשטח של איראן המודרנית. בירתה העתיקה היא שושן שעברה לאחר מכן לרשותם של הפרסים ומוזכרת במגילת אסתר. העדויות הכתובות הראשונות אודות העילמים מגיעים אלינו מאמצע האלף השלישי לפנה"ס דרך תעודות שומריות. עדויות ארכאולוגיות חושפות נוכחות עילמית כבר בתחילת האלף השלישי לפנה"ס. צבאם היה בעל חימוש קל בדרך כלל עם חץ וקשת, רובו היה רגלי עם מעט פרשים. עם הזמן הופיעו בשורות הצבא העילמי גם מרכבות, אם כי מספרן היה מועט. עילמים מוזכרים בתעודות שומריות בתור שומרי גבול ובתעודות חייתיות בתור שומרי ראשו של המלך החיתי בסוף האלף השני לפנה"ס. הגדוד העילמי היה גדול למדי וכלל כ-1,000 לוחמים.
בסוף המאה ה-7 לפנה"ס מגלים עדויות לחיילים מ"פרסואה", וזאת העדות הראשונה להופעתם של הפרסים בגבולה המזרחי של ארץ עילם.
אשור
תחילת האלף השני לפנה"ס עד המאה ה-7 לפנה"ס
אשור היא עיר בצפון מסופוטמיה (אם מסתכלים על כל האזור של נהרות הפרת והחידקל בתור מסופוטמיה, חלק מהחוקרים מתייחסים במילה "מסופוטמיה" רק לחלק הדרומי, מקום בו שכנה שומר).
האשורים עלו לגדולה סמוך לתחילת האלף השני לפנה"ס. בהתחלה הם הביסו ערים קטנות ליד ממלכתם ובהמשך כבשו את בבל והקימו אימפריה ענקית. כמו האכדים והבבלים לפניהם, גם לאשורים היה שלטון ריכוזי וצבאם היה מגוון מאוד.
מספר החיילים הכבדים היה נמוך, את רוב חיל הרגלים שלהם ניתן לסווג כחיל רגלים בינוני. חיל זה נחלק לשלושה, חימושו העיקרי היה הרומח, או החץ וקשת, או הקלע. נושאי הרמחים נהגו להסתער ולהתנגש בשורות האויב, בימיה המאוחרים של האימפריה האשורית ניתן להבחין במבנה דמוי פלנקס בקרב חיילים אלו. הקשתים לרוב לוו על ידי נושא מגן, וירו מטחי חצים על שורות האויב. הקלעים לרוב השתתפו בפעולות מצור.
פרט לחיל רגלים חזק, היו להם מרכבות שבתחילת דרכם דמו לדגם המצרי. מספר המרכבות עלה על כמה מאות והגיע בשיאו לכמה אלפים. המרכבות היו, בתחילה, קלות יחסית ובדרך כלל היו בכל מרכבה שני חיילים - רכָּב וקשת או נושא רומח.
באופן כללי ניתן להבחין במגמה, שהחלה בימי אשור נצירפל השני וסופה בימי אשור בנפל, שלאורכה הוגדלה המרכבה, גלגליה ומספר חישוריה, בדומה לדגם הארמי. הגדלה זאת אפשרה נשיאה של ארבעה חיילים, כאשר תפקיד הנותרים היה להגן על האחרים.
חוץ מהמרכבות היה להם חיל פרשים קטן, המורכב בדרך כלל מפרשים קלים. סך כל הפרשים בצבא האשורי לא עלה על 500–700 איש, מרבית תפקידם היה באיגוף ורדיפה אחר האויב, אולם בקרבות הררים היוו חלק חשוב מאוד במערך האשורי. חיל הפרשים הוכנס לשורות הצבא עקב השפעת אוררטו. בנוסף לשתי החילות המרכזיים האלה היה להם חיל הנדסה הראשון בהיסטוריה האנושית.
הם המציאו שיטות לוחמת מצור מהפכניות, דבר שסייע רבות למסעי כיבושיהם. המהנדסים האשורים היו מסוגלים לבנות אילי ניגוח, מגדלי מצור ועוד. מספר השכירים בצבאות אשור היה זניח, ורובם היו קלעים.
הגייסות האשוריים נפרסו ברחבי הממלכה בנקודות מפתח, ומלכי אשור נהגו לבנות יחידות מצבאות העמים שכבשו.
עיקר האסטרטגיה היה להביס את צבא האויב בקרב הכרעה, ואז להטיל מצור על עריו. בזכות טכנולוגיית המצור המפותחת, הם בדרך כלל הצליחו במשימה.
מדי
אומנם אין מידע רב על המדיים עד האלף הראשון לפני הספירה, אך קיימת סברה כי בתקופה זו צבאות השבטים המדיים היו מורכבים מיחידות אזרחיות נפרדות להגנת ישובי האזור בפיקודו של ראש שבט שיכול להזעיקם בעיתות מלחמה. הערכה היא כי חיילי הצבאות הללו שלא היו אחידים בחימושם היו חמושים בחניתות, מקבות, חרבות קצרות, קשתות, פגיונות, גרזנים ומגנים עשויים עור או נצרים. המדיים היו ידועים בזמנם כפרשים מעולים שהציעו את שירותיהם כשכירי חרב. במאה ה-8 לפנה"ס אוחדו שבטי המדיים תחת מלכם הראשון דהיכו שארגן צבא מהוחד נגד האשורים. בתקופת מלכותו של הווחשתרא, התפתח הצבא המדי מצבא "אד הוק" לצבא קבע. דבר זה גרם לאימפריית מדי להגיעה לשיאה. הצבא החדש היה מצויד בחניתות, קשתות, חרבות קצרות ופגיונות. הצבא הורכב מיחידות רגלים, קשתים וחיל פרשים, בעוד מרכבות שימשו רק לתחבורה.
(לפרטים נוספים ראו בערך מדי)
פרס האחמנית
אמצע המאה ה-6 לפנה"ס עד שנת 331 לפנה"ס
כמו רוב הממלכות שקדמו לה, גם פרס התאפיינה בשלטון ריכוזי חזק. הכח הצבאי הפרסי התבסס בעיקרו על חיל פרשים חזק. היו להם פרשים כבדים וקלים רבים מאוד, חוץ מהפרשים כורש הגדול השתמש גם בחיילים הרכובים על גמלים, אם כי זאת הייתה פעולת אד הוק, שלא חזרו עליה אחר כך. פרט לפרשים היו להם הרבה מאוד חיילי חי"ר בדרך כלל בעלי חימוש בינוני (עד 300-400,000). הפרסים היו ידועים ברחבי העולם העתיק כקשתים מעולים. פרט לחיילים האלה, הם העסיקו רבבות שכירים (לאחר קרב קונקסה יוונים). רב השכירים היו הופליטים. הפרסים כמעט ולא השתמשו במרכבות פרט לסוג מאוד מסוים הנקרא מרכבת חרמש. מדובר במרכבה מהירה מאוד, שיש בה רק חייל אחד ועל הגלגלים מורכבים חרמשים. תפקיד המרכבה הזאת היה להתנגש במערך האויב ולשבור את שורותיו עם החרמשים. בפועל כלי הנשק הזה לא היה יעיל כי המרכבה הייתה קשה מאוד לתמרון, ובדרך כלל חיילי האויב היו מסוגלים לפתוח את השורות ולתת למרכבות לחלוף ביניהם בלי להפגע.
הצי הפרסי היה בעיקרו צי פיניקי וציי היוונים של אסיה הקטנה, שהפרסים כבשו במחצית הראשונה של המאה ה-6 לפנה"ס. היות שהיוונים האיוניים לא התלהבו להילחם נגד היוונים ביוון, הורכב רוב הצי מפיניקים.
אזורים נוספים
מצרים
האלף השלישי לפני הספירה עד המאה ה-8 לפנה"ס
בתקופת הממלכה העתיקה והתיכונה הצבא המצרי הורכב מחי"ר קל וכבד, כאשר כלי הנשק העיקרי של החי"ר הכבד הייתה החנית וחרב קמורה הקרויה "ח'ופש", ואילו החי"ר הקל חומש בקשתות. הצבא הורכב מ-2 גייסות בני 5,000 לוחמים כל אחד, וגייסות של שומרי ראשו של פרעה. החי"ר הכבד התפרס בשדה הקרב בדרך כלל במערך הפלנקס.
אחרי גירוש החיקסוס, הצבא גדל לכדי 5 גייסות והמצרים התחילו להשתמש במרכבות, אותן העתיקו מכובשיהם. בשיאה של הממלכה החדשה, היו 2,000 - 2,500 מרכבות בצבא המצרי. הצבא הרגלי נותר כשהיה - חי"ר קל לצידו של החי"ר הכבד. החי"ר הכבד המשיך להשתמש במערך הפלנקס.
חתים
האלף השני לפני הספירה
חת שכנה בסוריה וטורקיה של היום. מרכזה היה סביב הרי הטאורוס, ושם הייתה בירתם חתושש. סוד הצלחתם הצבאית של החתים טמון ביכולתם לעבד את הברזל. החתים או אחד העמים הנשלטים על ידיהם גילו דרך לייצר כמויות גדולות של ברזל איכותי בתחילת המאה ה-15 לפנה"ס. החתים שמרו על תגליתם בסוד והנשק החדש הקנה להם יתרון משמעותי על יריביהם, שהשתמשו עדיין בנשק העשוי מארד. פלישת גויי הים במאה ה-13 לפנה"ס, שמוטטה את האימפריה החתית, עזרה להפיץ את סוד עיבוד הברזל ברחבי המזרח התיכון.
בשיאם היו לחתים אלפי מרכבות (לפי המקורות העתיקים הם פרסו בקרב קדש כ-3,500 מרכבות), גם אם המספרים מוגזמים מעט, חיל המרכבות החתי היה אחד הגדולים, אם לא הגדול ברחבי הסהר הפורה. המרכבות היו כבדות מאוד, ובדרך כלל היה בהם חוץ מרוכב וקשת גם חייל החמוש בחנית ארוכה. אם המצרים והאשורים העדיפו לנוע במהירות על גבי מרכבותיהם ולירות באויב, החיתים העדיפו להתנגש בו, בצורה דומה לאבירים מימי הביניים. בנוסף למרכבותיהם, לחתים היו חיילים מקרב עמים כפופים רבים, אשר מרכבותיהם היו קלות יותר ואיישו אותם קשתים בדומה למרכבות המצריות.
לחיל הרגלים היה תפקיד מסייע בלבד, והוא לעולם לא הגיע למספרים גדולים (בקרב קדש הדיווחים מעידים כי החתים העמידו כ 8 או 9 אלף חיילי חי"ר, לעומת 20,000 חיילי חי"ר מצרי). מחצית מהחי"ר היה חמוש בחניתות וסודר בפלנקס והמחצית השנייה היו קשתים וקלעים שכירים או מבני העמים הכפופים להם. הפלנקס החתי לא הצטיין בחוזקו ונפל באיכותו לעומת הפלנקס המצרי. בנוסף, יש עדויות לקיומם של פרשים, אם כי מספרם היה מועט ולא עלה על מאות ספורות.
גויי הים
שמאל|ממוזער|350px|שרטוט תבליט הקרב הימי בין רעמסס השלישי לגויי הים על קיר המקדש במדינת האבו במצרים
קבוצת עמים נוספת היא "גויי הים". החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי מוצאם של העמים האלה. אחת התאוריות מדברת על איי הים התיכון כמולדתם של העמים האלה, אחרת מדברת על חופה המערבי ודרום מערבי של טורקיה כמקום אפשרי. כך או כך, במאה ה-13 לפנה"ס, קבוצת עמים החלה לנדוד לכיוון האימפריה החתית. החוקרים מאמינים שהעמים האלה יצאו למסע נדודים ולא לפשיטה צבאית, עקב מספר הנשים והילדים הגבוה שהתלוו ללוחמים.
כלי הנשק העיקריים של גויי הים היו החרב וכידוני הטלה. כמעט אין עדויות לקיומן של מרכבות או פרשים. אין ממצאים חד משמעים שיכולים להסביר את הצלחתם בכיבוש האימפריה החתית האדירה, אך ככל הנראה הסיבות לכך הם מלחמת אזרחים וחולשה פנימית. לאחר כיבוש החתים, שטפו את א"י והגיעו עד מצרים. בעקבות המגע עם האימפריה החתית, גילו גויי הים את סוד עיבוד הברזל והיו לאחד העמים הבודדים שידעו סוד זה. במאה ה-12 לפנה"ס הצליחו המצרים להדוף את הפלישה בסדרת קרבות עקובים מדם.
בעקבות התבוסה, התפזרו גויי הים וחלקם התיישב בארץ ישראל, החלק זה נודע בשם פלשתים. במפגש בין הפלשתים לעם ישראל ישבו הפלשתים כבר כ-150 שנה בערים ולכן צורת לחימתם עברה שינוי. במקום חיל רגלים החמוש בחרבות, החיל העיקרי היה חי"ר כבד חמוש בחניתות עם כוח מרכבות מסייע. המספרים אינם ידועים, אך כנראה לא היו רבים מדי.
ישראל ויהודה
העדויות החשובות ביותר לצבאו של עם ישראל בתקופה המאוחרת הוא התנ"ך. מהכתובים ניתן לראות בקלות שמרבית החיילים נלחמו ברגל ואין אזכור למרכבות או פרשים אבל כן שימוש גדול בקלע וקשת בין היתר אפשר להזכיר את בני שבט בנימין שהצטיינו בקשתות. בתקופה שקדמה להקמת ממלכת ישראל המאוחדת, כלי הנשק המעטים שהיו בידי עם ישראל היו למעשה נשקים מאולתרים, עשויים מארד, ורק מעטים היו בעלי חרבות ברזל, וזאת עקב המונופול שהיה לפלשתים על תחום זה. לפי התנ"ך, בתקופת השופטים כל שבט נלחם בפני עצמו או יחד עם עוד שבטים, כהתגייסות ספונטנית של העם או כבחירה אד-הוק של לוחמים מובחרים. בימי שאול, התאחדו שבטי ישראל לראשונה על מנת לענות על האיומים הרבים מצד שכניהם. שאול לא הצליח במשימתו ורק בימי דוד הצליחו בני ישראל להביס את הפלשתים. לפי כמה חוקרים, דוד הוא זה שמיסד את הצבא לצבא מאורגן - ובכלל זה הקמת מערך מילואים בכל הארץ, ומיסוד יחידת קומנדו עילית - "השלושים". דוד הסתייע גם בשכירי חרב רבים מעמים שונים. שלמה החזיק בצבאו גם פרשים ומרכבות סוסים ששוכנו באורוות (בספר מלכים א' פרק ה', נכתב "ויהי לשלמה, ארבעים אלף אורוות סוסים--למרכבו; ושנים-עשר אלף, פרשים").
עם פילוג הממלכה המאוחדת בימי רחבעם התפצל עם ישראל לשתי ממלכות, שאף לחמו לעיתים זו בזו.
ממלכת ישראל הצפונית הייתה החזקה והעשירה מבין השתיים. הממלכה הגיעה לשיאה תחת מלכותו של אחאב. מהעדויות הארכאולוגיות, המקרא וכתובות אשוריות עולה שצבאו של אחאב כלל חיל רגלים חזק וכוח מרכבות מרשים. כתובת אשורית שנחקקה לזכר התבוסה בקרב קרקר מציינת כי לאחאב היו 2,000 מרכבות ו-10,000 חיילי חי"ר. לדעת רוב החוקרים, המספרים ככל הנראה מוגזמים והמספר האמיתי היה נמוך בהרבה. סביר להניח שלממלכת ישראל היו כ-3 גדודים בני 150 מרכבות כל אחד וכמה ואלפי חיילי חי"ר. מספר המרכבות מתבסס על חפירות במגידו, שבה מצאו אורוות מלכותיות, שמקובל לתארך לתקופתו של אחאב. באורוות אלו יש מקום ל-450 מרכבות.
ממלכת יהודה הייתה ענייה יחסית ועיקר צבאה היה רגלי. גרעין הצבא היה חטיבה סדירה של החי"ר הכבד שהרכיב את הפלנקס ומשמר המלוכה שכלל כאלף איש כפי העולה מן הכתוב, ולצדו כמה אלפי חיילים קלים שגויסו בעתות משבר. חיילים אלו היו חמושים בדרך כלל בקלע וקשתות. בנוסף לזה ניתן להוסיף את שומרי הראש שהיו למלך שמנו כמאה ולפי שיר השירים המספר הוא כשישים (מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל).
ארמים
הארמים היו מפוצלים לערי מדינה רבות, אך לעיתים התאגדו תחת שליט כריזמטי. צבאם היה גדול למדי והתחרה בהצלחה עם צבאה של ממלכת ישראל ואף היה מסוגל להדוף את צבא אשור בקרב קרקר בסייעו של אחאב. הצבא לא השתנה מעיר לעיר וכלל חי"ר, מרכבות קלות עם צוות בן שני אנשים ופרשים. החי"ר היה החיל העיקרי ואילו המרכבות היו החיל המסייע. מספר הפרשים היה זעום למדי ולא עלה על כמה עשרות פרשים לעיר.
עמים נוספים
האלף ה-4 עד האמצע האלף הראשון לפנה"ס
בין העמים האלה כדאי להזכיר את מיתני ואוררטו. מיתני שכנה באזור סוריה של היום, באלף השני לפנה"ס, ועיקר כוחם היה בפרשים ומרכבות. אוררטו ששכנה באזור של ארמניה המודרנית והייתה היריבה המרה של אשור, עד אשר נכבשה על-ידה במאה ה-9 לפנה"ס. החיל העיקרי של אוררטו היה פרשים, דבר שגרם להכנסתו לשורות האימפריה האשורית ועל ידי כך השפיע על התפתחות תורת הלחימה באזור.
לסיכום
הצבאות של רוב העמים באזור היו מורכבים ממרכבות וחי"ר, כאשר מרכבות שימשו בתור החיל העיקרי והחי"ר היווה כוח משני. החי"ר היה בדרך כלל לא מאומן ולא מאורגן (פרט למצרים שלאחר ההיסקוסים, ויחידות אשוריות). השכירים היו מעטים והתרבו רק לקראת אמצע האלף הראשון לפנה"ס באימפריה הפרסית.
ראו גם
קרב קדש - קרב אופייני לצבאות של הסהר הפורה
לקריאה נוספת
[ספר מקיף, אך לא מעודכן במחקרים מתקדמים על הנושא. יכול לשמש כרקע ראשוני].
קישורים חיצוניים
Ancient Persian Warfare, World History Encylcopedia
הערות שוליים
קטגוריה:צבאות
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:צבאות בעת העתיקה
צבאות | 2024-05-23T14:28:35 |
הטקטיקה והאסטרטגיה של ממלכות עתיקות בסהר הפורה | REDIRECTצבאות העמים בסהר הפורה | 2004-05-19T06:38:49 |
טלומר | שמאל|ממוזער|300px|כיפות טלומרים (צבע לבן) על כרומוזומים אנושיים (צבע אפור)
טלומר (באנגלית: Telomere) (החלק הקיצוני; מיוונית: "טלוס" = קצה, ו"מרוס" = חלק) הוא אזור הקצה של הכרומוזומים, המכילים את החומר התורשתי שבגרעין התא. לכל כרומוזום שני קצוות ולפיכך - שני טלומרים, המיועדים בעיקר להגן עליו, בדומה לדרך בה מוגן שרוך נעל על ידי האגלט (קצוות השרוכים העשויים פלסטיק).
גילויו
אליזבת בלקברן וג'וזף גאל, שני מדענים שעבדו באוניברסיטת ייל באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, הם שגילו את הטלומר, וב-1978 הם פרסמו את תגליתם זו ברבים. ב-2009 הוענק פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, בשלושה חלקים שווים, לאליזבת בלקברן, באותה עת כבר מאוניברסיטת קליפורניה, קרול גריידר מבית הספר לרפואה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבלטימור, וג'ק שוסטק מבית החולים הכללי בבוסטון ומרכז האווארד יוז, על גילוי הטלומר והטלומראז הבונה אותו.
תפקידיו
הטלומר מאפשר הכפלה שלמה של הכרומוזום או ה-DNA, החומר התורשתי שבתוכו. בכל פעם שהכרומוזום משוכפל, לקראת חלוקת התא, האנזים המשכפל DNA פולימראז מפסיק את פעולתו כמה מאות נוקלאוטידים לפני הסוף. לולא הטלומרים, המתקצרים במקום הכרומוזום עצמו, ההתקצרות הייתה מובילה לאיבוד של מידע גנטי חיוני. רצף הטלומר באדם כולל בין 3 ל-20 אלף נוקלאוטידים, וישנם עוד 30 עד 100 אלף נוקלאוטידים שאינם חלק מהקוד הגנטי עצמו, בין הטלומר לכרומוזום.
כתוצאה מכך, יש אמנם קיצור של הכרומוזום מידי חלוקה של התא, אבל החלק שהלך לאיבוד איננו חלק מהגנים, אלא חלק מהטלומר, רצף נוקלאוטידים חסר משמעות וחשיבות גנטית.
לטלומרים תפקידים חשובים נוספים:
מניעת איחוי כרומוזום עם קצוות של כרומוזומים אחרים.
סיום שכפול של כרומוזום.
צימוד כרומוזומים הומולוגיים במיוזה.
הרכבו
הטלומרים מכילים רצף DNA בן כמה בסיסים, החוזר על עצמו מאות ואף אלפי פעמים. בדרך כלל מדובר בכ-15,000 זוגות בסיסים או נוקלאוטידים. הרצפים החוזרים עשירים בדרך-כלל ב-GC (כלומר, הנוקלאוטידים הנפוצים בהם הם גואנין וציטוזין). רצף הטלומר הוא רצף שהשתמר מאוד, אבולוציונית. בסוג של סנדלית, למשל, הרצף הוא GGGGTT ובאדם הרצף הוא TTAGGG. השימור של הרצף מעיד על החשיבות הרבה של טלומרים לקיומו של האורגניזם. בטלומר של כל כרומוזום ישנו רצף אופייני לו באורכו המשמש בשיטת היברידיזציה פלואורסצנטית באתר להבדלה בין הכרומוזומים השונים.
הארכתו וקיצורו
הטלומרים מוארכים בין היתר על ידי האנזים טלומראז, שהוא בעל פעילות של רוורס טרנסקריפטאז המעורב בסינתזה של טלומרים ברוב האורגניזמים. טלומראזים נחשבים לסוג מעניין מאוד של DNA פולימראז, מפני שהם נושאים מקטע RNA בתוכם, מקטע המהווה תבנית לסינתזת הטלומר. לאחרונה נמצאו עדויות שקיים מנגנון נוסף (ALT-alternative lengthening of telomeres), שטיבו אינו ידוע, המאריך את הטלומרים לפחות במקרים נדירים.
ברוב האיקריוטים טלומראז פעיל רק בתאי גזע. לפי תאוריות מסוימות ההתקצרות של הטלומר מדי הכפלה של התא בתאי גוף עשויה להיות מעורבת בסרטן ובזקנה. זה נובע מכך שהטלומר פועל כ"פתיל השהייה", שבסופו של דבר נגמר אחרי מספר הכפלות של התא. כתוצאה מהתקצרותו במקום התקצרות הכרומוזום עצמו, נמנע אובדן של מידע גנטי חיוני מהכרומוזום, אולם כשהטלומרים מתקצרים יותר מדי הם מפסיקים לספק הגנה לכרומוזום. התא מזהה זאת כנזק ל-DNA ונכנס לעצירה במחזור התא. במקרה שבו ה-DNA ניזוק התא נכנס לאפופטוזה (מוות תאי מבוקר). תופעות רבות של הזיקנה קשורות בהתקצרות הטלומרים. האיברים מתפוררים ויותר ויותר מתאיהם מתים או נכנסים לעצירה בגידול התא. אנשים החולים במחלת הפרוגריה (Progeria) נראים זקנים כבר מגיל צעיר; לחולים במחלה יש טלומרים קצרים.
תומכי האנטי אייג'ינג מקדמים את הרעיון שהארכת הטלומר באמצעות ריפוי גנטי עשויה להציל תאים מהזדקנות ולהאריך את תוחלת החיים האנושית. נכון להיום דעה זו שנויה במחלוקת. מתנגדיהם טוענים שקיצור הטלומרים התפתח, כפי הנראה, כמנגנון שתפקידו למנוע סרטן. לפי התאוריה הזו, התא צובר מוטציות במהלך חייו, העלולות לגרום לסרטן אם הן פוגעות בגנים סרטניים. לפיכך, הגוף מעדיף להפטר מתאים מבוגרים בטרם יהפכו לסרטניים. לפי התאוריה, תאים מזדקנים "מוקרבים" על מנת להגן על כלל הגוף.
ההשפעה על ההזדקנות והסרטן - המחקר של רונלד דה פיניו
ב-2010, פרופ' רונלד דה פיניו וקבוצת מדענים נוספת גידלו במעבדתם באוניברסיטת הרווארד עכברים בעלי טלומרים קצרים. העכברים קצרי הטלומרים הראו מאפיינים רבים של זיקנה כבר בצעירותם. הקבוצה הצליחה לגרום לעכברים הללו לייצר את האנזים טלומראז המאריך את הטלומרים ולהראות כי כתוצאה מהארכת הטלומרים על ידי הטלומראז נעלמו מאפייני הזיקנה הללו. בין השאר הצליחו דה פיניו וחבריו לגרום להתחדשות תאי עצב של העכברים, לשיפור בפוריות שלהם ולהבראת איברים שנפגעו בתהליך ההזדקנות, ובהם הכבד, המעיים והטחול.
לדברי דה פיניו בשיחה עם "כלכליסט" הישראלי:
"רקמות ישנות שהתבלו יכולות לחזור אחורה בזמן. זה אומר שכבד שנהרס יכול לחזור לימיו הטובים ושעור מקומט יכול להימתח שוב. יש לנו בגוף יכולת מובנית להתחדש שוב ושוב, אם רק נסיר את המנגנון הספציפי שגורם לגוף שלנו להפסיק לעשות את זה... זו הפעם הראשונה שהגיל הושב לאחור ביצור חי... אני מאמין שהתגלית הנוכחית תאפשר בעתיד... להוריד את שיעור המתים מסרטן, מסוכרת, מאלצהיימר ומעוד מחלות שאופייניות לבני 60 ומעלה. במקום להילחם במחלות הללו אנחנו יכולים למנוע את התהליך... אם נצליח למנוע את הסרטן מראש ולשחק עם הטלומרים כרצוננו, נוכל להאריך את החיים שלנו באופן דרמטי".
לובסטר ובעלי חיים נדירים נוספים
לובסטר הוא בעל חיים, מהבודדים שנמצא כי לכאורה אינם מזדקנים כלל. דומים לו ככל הנראה סוגים מסוימים של צבים ואולי גם יסעורון אטלנטי. ישנם חוקרים המייחסים את העדר ההזדקנות לכאורה, אצל בעלי חיים אלה, לקיומו של טלומראז בכל תאיהם, בניגוד למצב אצל כמעט כל בעלי החיים האחרים ובהם האדם. לפי הטענה הזו, הטלומראז מונע מהטלומרים בתאיהם להתקצר ובכך מונע מהם להזדקן.
התארכות טלומר בחלל
בשנת 2015 ערכה נאס"א מחקר שמטרתו לבדוק את השפעת השהות באי גרביטציה על התקצרות הטלומר. כדי לוודא שהמחקר יהיה אמין נאס"א ביצעו אותו על שני תאומים בעלי DNA זהה כאשר תאום אחד נשלח לחלל, ואילו התאום השני נשאר בכדור הארץ. לאחר חזרתו של התאום מהחלל התגלה שבזמן שהותו בחלל הטלומרים בתאי הדם הלבנים התארכו, בניגוד לתאום שנשאר בכדור הארץ. עם זאת, זמן קצר לאחר ששב לכדור הארץ חזרו הטלומרים למצבם הרגיל. תוצאות המחקר הפתיעו את החוקרים משום שהשערת המחקר הייתה שהטלומרים יתקצרו עקב הפחתת הפעילות הגופנית והמאמץ בחלל.
ראו גם
גבול הייפליק
רונלד דה פיניו
סינתיה קניון
תאי גזע
חיי נצח
רפמיצין
תאוריית הגדיל הנצחי
קישורים חיצוניים
"על טלומרים וטלומראזות: המפתח להזדקנות התא או הנצחת חייו", הרפואה, כרך 138, חוברת א', עמ' 24 - 27, 2000
Telomerase.org בלוג (באנגלית)
ירדן להבי, הגורל הגנטי שלנו – אנו יכולים להיות המהנדסים הגנטיים של עצמנו, באתר "מהות החיים", 4 בפברואר 2020
הערות שוליים
קטגוריה:ציטוגנטיקה
קטגוריה:הזדקנות
קטגוריה:חיי נצח | 2022-12-03T15:49:22 |
הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה | העת החדשה שהתחילה במאה ה-17 ונמשכה עד המאה ה-19 התאפיינה בהתקדמות טכנולוגית גדולה, גילוי ארצות רחוקות על ידי האירופאים והתפשטות האירופאים לשאר העולם על ידי כיבוש שטחים וקולוניזציה. המערכת השלטונית באירופה התאפיינה, בדרך כלל, בשלטון מלוכני שהגיע לפעמים לאבסולוטיזם כמו שלטונו של לואי ה-14 בצרפת (אמצע המאה ה-17 עד תחילת המאה ה-18) שטבע את המונח "מדינה זה אני".
הצבאות שאפיינו את אירופה המערבית בתקופה זו הסתמכו על שכירי חרב וגיוס מקומי. צבאות אלה היו בעלי מקצועיות רבה, אך מספר החיילים בצבא היה בדרך כלל לא גדול במיוחד, עם יוצאי דופן אחדים. תפקידי הקצונה היו שמורים בדרך כלל לאצילים. מצב זה השתנה עם המהפכה הצרפתית ובני כל המעמדות קיבלו את האפשרות להגיע לכל דרגת קצונה, אפילו הגבוהה ביותר.
הטקטיקה והאסטרטגיה במאה ה-17
מבחינה אסטרטגית ירשו צבאות המאה ה-17 את ארגון צבאות המאה ה-16. היו אלו לרב צבאות שכירים מקצועיים. בדרך כלל, אך לא תמיד, שכירי החרב באו ממגוון רחב של ארצות, אך היו ארצות שגייסו את אזרחיהן לצבא דוגמת הצבא השוודי. משרות הקצונה נשמרו בדרך כלל לאצילים. השכירים גויסו על ידי אנשים פרטיים שקיבלו דרגה המתאימה לגודל הכח שגייסו. בדרך כלל עיקר נטל הגיוס נפל על הקולונל שגייס יחידה בגודל של רגימנט. הקולונל מינה מפקדי פלוגות (בדרך כלל בדרגת סרן) שהיו אחראיים בפועל על גיוס האנשים.
רובה המוכר בשם מוסקט החליף את הארקבוז בתור כלי הירי האישי המקובל על חיל הרגלים. המוסקט ירה קליע כבד יותר למרחק רב יותר וכושר החדירה שלו היה גבוה יותר. המוסקטים הרבים שבהם חומש חיל הרגלים ביטלו כמעט לחלוטין את התועלת בשריון גוף וכמעט כל זרועות הצבא ויתרו עליו, למעט פרשים כבדים המוכרים בשם קירסירים ומספר יחידות נוספות.
קצב האש האיטי של המוסקט (בדרך כלל כדור אחד לשתי דקות) חייב את צבאות התקופה לשלב גם נושאי חניתות במערך הרגלי על מנת להגן על המוסקטרים מפרשי האויב. הירי התבצע ממרחקים קצרים ביותר שלא עלו בדרך כלל על 100 מטרים בשל הדיוק הנמוך של המוסקט.
בספרד החיילים הרגלים סודרו במבנים דמויי משולש (טרסיו) כשהמוסקטרים ניצבים בדרך כלל באגפי המערך. היחס בין המוסקטרים לנושאי החניתות השתנה כל הזמן לטובת המוסקטרים. כך בתחילת המאה היחס בין שני סוגי החיילים היה בערך חצי חצי, הרי שבסוף מלחמת שלושים השנים (1648) נושאי החניתות היוו לא יותר משליש מחיל הרגלים. החנית נעלמה לחלוטין במאה ה-18 עם המצאת כידון הרובה. בקרב עצמו בגלל הקושי בכיוון מדויק של הרובה, החיילים ירו במטחים לפי פקודה בתקווה שלפחות חלק מהקליעים יפגע באויב. החיילים ירו בשורות וכשהשורה הראשונה ירתה וזזה לסוף המערך על מנת לטעון את הרובים. אחר כך ירתה השורה השנייה וזזה לאחור וכך הלאה. כל זה במטרה לקיים ירי רציף פחות או יותר. בצבא השוודי, השורות של המוסקטרים זזו קדימה במקום אחורה - השורה הראשונה ירתה ואז השורה השנייה האחרונה צעדה קדימה.
גם הפרשים השתמשו בנשק חם ובדרך כלל ירו מטחי אש מאקדחים לפני הסתערות. יתרה מכך, הומצא מערך מיוחד לפרשים המוכר בשם קארקאקול - הפרשים היו מתקרבים בטור עורפי למערך האויב, ומתחילים לירות באקדחיהם כשראש הטור יורה ראשון ואז הטור מתקדם בצורת לולאה וכל רוכב יורה בתורו באויב. הטקטיקה הזאת גרמה לסרבול רב והוציאה את כח ההלם מחיל הפרשים. חלק מהצבאות דוגמת הצבא השוודי אסרו על פרשיהם להשתמש בטקטיקה זו והגבילו מאוד את השימוש בכלי הירי על מנת לשמור על כח ההבקעה של החיל.
הפרשים חולקו לשלושה סוגים עיקריים: כבדים כמו הקיראסירים, קלים ודרגונים. הדרגונים היו, למעשה, חי"ר רכוב בתקופה זו והשתמשו בסוסים שהיו נחותים יותר יחסית לסוסים של סוגי הפרשים האחרים. בעת הצורך היו מסוגלים להילחם רכובים על גבי סוסים, אך בדרך כלל הסתפקו בתפקוד בתור חי"ר רכוב. להגברת כח האש של הפרשים שולבו ביניהם לעיתים קרובות מוסקטרים רגלים.
התותחים היו פרימיטיביים למדי ופוזרו בצורה אחידה לאורך המערך בלי ניסיון לקבץ אותן לסוללות גדולות. תפקידיהם היו דומים לאלה של המקלעים המודרניים - סיוע צמוד לחיל רגלים באש.
הצבאות היו קטנים יחסית ובדרך כלל לא עלו בדרך כלל על 30,000-40,000 איש. מספר התותחים היה נמוך ולא עלה על 20–30 לצבא בגודל הזה.
הטקטיקה והאסטרטגיה במאה ה-18
על מנת למצות את מלוא כח האש החיילים הרגלים סודרו בשורות וירו שורה אחר שורה. התותחים שימשו בתור רובי צייד ענקים ומספרם לא עלה על 50–60 בארמייה. (בערך יחס של תותח אחד לכל 500–1000 חיילים, תלוי במדינה). הצבאות גדלו ולעיתים הגיעו לגודל של 100,000 איש, אם כי בדרך כלל לא עלו על 50,000–60,000.
הפרשים החלו למלא תפקיד משני ונועדו לשבור את האויב המותש מירי החיילים הרגלים והתותחים, מרדף אחרי אויב מובס, אבטחת אגפים וסיור.
האסטרטגיה העיקרית נשארה כמעט ללא שינוי מהמאה הקודמת, כלומר, לנסות ולכבוש את מבצרי האויב ואת עריו המרכזיות אחרי קרב הכרעה. המלחמות התקצרו (לשם השוואה מלחמת שבע השנים או מלחמת העצמאות האמריקאית שנמשכה 5 שנים בפועל). הסיבה לכך הייתה בשיפור יכולת השינוע של הגיסות, הגדלת הצבאות, מה שאפשר להחזיק בשטחים שכבר נכבשו, כך שלא יהיה צורך לכבוש אותם שוב וכו'.
הטקטיקה והאסטרטגיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
המאה ה-19 נפתחה עם מלחמות נפוליאון. אחד המאפיינים העיקריים של המלחמות האלה היה הזמן הקצר יחסית שהן ארכו (בדרך כלל כמה חודשים, לכל היותר שנה או שתיים) והגידול העצום בצבאות. למשל בקרב לייפציג השתתפו מאות אלפי אנשים מכל צד. הצבא הממוצע הגיע לממדים של 100,000 איש בשדה הקרב ובדרך כלל היה בעל 400–500 תותחים. בדרך כלל מספר החיילים הכולל עלה על 200,000 במדינה ממוצעת. במדינות מיליטריסטיות כמו צרפת הגיע לשיא של 800,000 ב-1811. הדבר הושג בעקבות הנהגת גיוס חובה כללי. תחילה בצרפת ולאחר מכן בכל ארצות אירופה.
ריבוי התותחים הביא לשינויים בטקטיקה - לא עוד שורות של חי"ר היורות זו על זו שעות על גבי שעות בלי להשיג הכרעה, אלא שימוש בתותחים לצורך ריכוך האויב. התקפות החי"ר הפכו מאורגנות יותר ובדרך כלל החלטיות מאוד.
לאחר מלחמות נפוליאון מעמדו של חיל הפרשים ירד ובאמצע המאה ה-19 הם לא השתתפו בקרבות בתור חיל עצמאי, אלא שימשו בתפקידי אבטחה וסיור בלבד.
האסטרטגיה גם כן עברה שינוי עצום. במקום למשוך את המלחמה, נוהל מסע מלחמה זריז (לעיתים של כמה שבועות בלבד) במטרה לנתק את האויב ממקורות ההספקה העיקריים שלו ולפגוע בעורפו. הדבר הושג בעיקר בזכות הצלחותיו של נפוליאון בשדות הקרב.
אחד החידושים החשובים ביותר שהכניס נפוליאון הוא הדיוויזיה. לפני כן, הדיוויזיות היו פעולות אד הוק והכוחות כונסו בדרך כלל ברגימנטים קבועים. נפוליאון יצר דיוויזיה מצומצמת בעלת 7–9 גדודים. 2-3 דיוויזיות כונסו לקורפוסים. לכל קורפוס נוספו יחידות פרשים, ארטילריה וחיל עזר. כך למעשה, הפכו הקורפוסים לצבאות עצמאיים. החידוש הזה איפשר גמישות מרבית במלחמה ועזר לנפוליאון בפלישותיו כי הצבא התפצל למספר דרכים ומנע יצירת פקקים על דרך בודדת.
הטקטיקה והאסטרטגיה במחצית השנייה של המאה ה-19
לאחר תקופת נפוליאון, השינויים בכלי הנשק, בעיקר הגברת קצב האש, גרמו לשינויים נוספים בשדות הקרב. במקום גושים גדולים החיילים סודרו בקווים רופפים (לעיתים מכונים "גלים") ולאחר מכן גם המבנה הזה נעלם וצורת ההסתערות הפכה דומה להסתערות המקובלת היום, עם רווחים גדולים בין החיילים.
במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית נוצר המושג "חזית". הצבאות נפרסו לאורך קו ארוך יחסית על מנת למנוע אפשרות של איגוף. האסטרטגיה הזאת הגיעה לשיא במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה עם החזיתות שנמשכו ללא פערים לאורך כל הגבול. במקום קרב הכרעה בודד, בדרך כלל ניסו להתיש את האויב בסדרת קרבות על מנת לגרום לכניעתו.
ראו גם
הטקטיקה של חיל הפרשים
הטקטיקה של חיל הרגלים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אסטרטגיה | 2022-06-22T15:00:22 |
גדעון סאמט | גדעון סַאמֶט (13 במרץ 1940 – 17 באפריל 2024) היה עיתונאי ישראלי, בעל טור והעורך האחראי של "הארץ", וקונסול כללי של ישראל בפילדלפיה (1992–1993).
ביוגרפיה
סאמט נולד בתל אביב, בנם של שמעון סאמט, עיתונאי ב"דבר" וב"הארץ", ושל אנדה. גדל במעונות עובדים ברחוב פרוג, למד בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון ובתיכון עירוני ה'. בצה"ל שירת בחיל התותחנים, עד שנכווה ועבר לשרת ב"במחנה נח"ל".
קריירה
לאחר שחרורו למד ספרות אנגלית ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. עבד כסגן עורך "במחנה" וכמנהל התוכניות של גלי צה"ל תחת יצחק לבני. ב-1971 מונה על ידי גרשום שוקן, העורך הראשי והמו"ל של "הארץ", לעורך האחראי. סאמט יזם בין היתר את סדרת המאמרים על הפשע המאורגן בישראל, שבעקבותיה ועדה ממלכתית הכירה לראשונה בקיומו. הוא צירף לעיתון כותבים כתום שגב ודורון רוזנבלום. לאחר עשור בעריכה היה שליח העיתון בארצות הברית ובשובו היה חבר הנהלת המערכת ובעל טור.
בשנים 1994-1987 ערך את כתב העת "פוליטיקה", שהוציאה לאור תנועת רצ.
סאמט התמקד בכתיבתו בנושאי פוליטיקה ותרבות, חברה ואדריכלות. בכתיבה הפוליטית ביטא סאמט עמדות שמאל עקביות. הן עוררו, כמו כלפי כותבים אחרים ב"הארץ", ביקורת מימין ופולמוסים ממושכים. הוא היה חבר ההנהלה של ארגון יוזמת ז'נבה, גוף ציבורי הפועל לקידום הסדר עם הפלסטינים, והיה מעורב במסגרות ציבוריות אחרות.
בשנות ה-80 וה-90 שימש מרצה לעיתונאות באוניברסיטת תל אביב. הרצאותיו עסקו בסגנונות עיתונאיים ובעיקר ב"עיתונאות החדשה". כמו כן הגיש בערוץ השני את תוכנית התרבות "ספרים עם סאמט". במשך שנים אחדות ערך סדרת ספרי עיון מקיפה, "המצב הישראלי", בהוצאות הספרים כתר וכנרת.
בשנת 1990 הוציא לאור את "רשימת ה-6,000", רב-מכר בהוצאת ידיעות אחרונות, אוסף של ששת אלפים מושגים ופרטי מידע בכל התחומים. את הרשימה הגדיר כגרעין מרכזי של ידע, האמור להיות באמתחתם של ישראלים רבים ככל האפשר כתנאי לשיח לאומי מושכל. על שער הספר נאמר: "הצעה למבחר של המושגים, המונחים, הפתגמים, התאריכים, הספרים, יצירות האמנות, האישים, הביטויים שכדאי לישראלים לדעת". בהקדמה מפורטת הבהיר סאמט את התיזה של הספר וציין כי הרשימה, שחוברה בעזרת כ-100 מומחים, איננה תחליף להשכלה מסודרת. היא נועדה לסייע בשיפור הרמה הנמוכה של ידע בתחומים חיוניים, בעיקר בקרב צעירים, כפי שנרשמה בסקרים רבים. אך סביב הספר התעוררה מחלוקת באיזו מידה המושגים שבספר אכן מהווים אינדיקציה למטען תרבותי והשכלתי.
פעילות ציבורית
בשנים 1992–1993 יצא בשליחות משרד החוץ כקונסול הכללי של ישראל בפילדלפיה.
תוך כדי עריכה וכתיבה היה סאמט פעיל במוסדות תרבות שונים, בין השאר בהנהלת תיאטרון הבימה ובצוות ההקמה של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.
עם סיום תקופת עבודתו הממושכת ב"הארץ", שנים אחדות אחרי מועד הפרישה, הרחיב סאמט את פעילותו במוסדות תרבות, בין היתר במוזיאון תל אביב, בקידום הסדר מדיני במסגרת יוזמת ז'נבה, ובעמותה לסיוע לעובדים זרים.
בשנת 2013 הקים את המגזין האינטרנטי "פה שם", שנסגר כעבור מספר שנים. תחת הכותרת "העתיד כבר כאן", סאמט טען בו כי נגזר על "עיתונות הנייר" לגווע ויש לפתח ביצירתיות את התחליף האינטרנטי שלה. במכתב מאותו זמן למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, הציע סאמט כי במלאת לעיתון 100 שנה ב-2019 יודיע על קץ עידן העיתונות היומית הכתובה, ויתרכז בשכלול האתר. עם זאת יפיק מגזין סופשבוע, שכן "ז'אנר המגזין ימשיך להתקיים".
ספרו
בשנת 2008 פרסם רומן ראשון מפרי עטו, "להרוס את נדב". הרומן הבדיוני, שנושאו הוא חברות ובגידה, עורר עניין בין היתר בגלל ניחושים לגבי קשר בין גיבוריו לבין דמויות מוכרות במציאות (דוגמת ירון לונדון), ולגבי רומן האהבים שהיה לסאמט עם הסופרת בתיה גור.
חיים אישיים
היה נשוי לד"ר נעמי סאמט, מורה בתיכון רמת השרון ומומחית ייעוץ להורים, עד מותה ב-1999.
נפטר ב-17 באפריל 2024 לאחר שחלה במחלת אלצהיימר. הותיר אחריו שני ילדים וחמישה נכדים.
קישורים חיצוניים
הזמנה לבר המצווה של גדעון סאמט, "הארץ", 17 בפברואר 1953
ביקורות על הספר "להרוס את נדב"
אריק גלסנר, על "להרוס את נדב" של גדעון סאמט, מעריב, 18 באוגוסט 2008
הערות שוליים
קטגוריה:סגל הארץ
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:בוגרי בית החינוך ע"ש א"ד גורדון
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ה' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל במחנה נח"ל
קטגוריה:סגל במחנה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1940
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2024 | 2024-06-22T09:13:55 |
דיכאון קליני | דיכאון קליני (קרוי גם: דיכאון מז'ורי, הפרעת דיכאון מז'ורית; וכן בשם העברי התקני דיכאון רבא. באנגלית: Major depressive disorder או MDD) הוא הפרעה נפשית, המאופיינת בדפוס נרחב ומתמשך (לפחות שבועיים) של מצב רוח ירוד, שאליו מתלווים הערכה עצמית נמוכה ואובדן עניין והנאה מפעילויות מהנות, חרדה, הפרעות שינה ותיאבון, חוסר מרץ, מחשבות פסימיות בדרגות שונות – עד כדי מחשבות של חוסר טעם לחיים ואובדניות, ירידה בריכוז ובזיכרון, ופגיעה משמעותית בתפקוד. לפעמים מופיע גם בהרגשה של ריקנות וחוסר רגש. אוסף תסמינים זה קיבל את שמו המקצועי, תואר וסווג כהפרעת מצב רוח במהדורה משנת 1980 של ספר האבחנות של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (ה-DSM).
אבחון דיכאון קליני מתבסס על חוויית המטופל לפי דיווחו העצמי, התנהגותו לפי דיווח קרובי משפחה או חברים, ובדיקת מצב פסיכיאטרי על ידי איש מקצוע. אין בדיקת מעבדה המאבחנת דיכאון קליני, עם זאת כאשר החולה סובל מהתסמינים במשך תקופה של שבועיים או יותר רופאים נוהגים לערוך בדיקות כדי לשלול מצבים פיזיים שעלולים לגרום לתסמינים דומים. דיכאון יכול להופיע בכל גיל, אך הזמן השכיח ביותר להופעה ראשונית של תסמיני דיכאון קליני הוא בגילאי ה-20; נשים לוקות בדיכאון פי 2 יותר מאשר גברים.ברוב המקרים יש מופע נוסף בגיל מבוגר יותר. דיכאון מופיע בקרב 15-20% מהאוכלוסייה. מחלה זו שכיחה כיום בקרב צעירים יותר מבעבר.
דיכאון קליני הוא מצב משתק רגשית המשפיע לרעה על מגוון תחומים בחיי האדם כגון משפחה, עבודה ולימודים, הרגלי אכילה ושינה, ובריאות כללית. מהלך ההפרעה מתאפיין בתקופות דיכאוניות הנקראות התלקחויות (אפיזודות), ומשתנה ממקרים של התלקחות בודדת הנמשכת שבועות ספורים ואינה חוזרת ועד למקרים של הפרעה הקיימת כל החיים עם התלקחויות דיכאוניות חוזרות ונשנות. לאנשים מדוכאים תוחלת חיים קצרה מהממוצע, בין השאר עקב אובדנות ורגישות גבוהה יותר למחלות מסוימות כגון מחלות לב. ממחקרים על אוכלוסיית ארצות הברית עולה כי כ-3.4% מהלוקים בדיכאון קליני מתאבדים, ועד 60% מהמתאבדים סבלו מדיכאון קליני או הפרעת מצב רוח אחרת. הסובלים מדיכאון עלולים להיות מתוייגים חברתית בגלל תמונת המחלה, קשיי התפקוד, האבחנה והטיפול התרופתי.
הבנת הדיכאון והגורמים לו התקדמה רבות במשך השנים, עם זאת עדיין אין ההבנה שלמה והיבטים מסוימים של הדיכאון מהווים נושא לדיון ומחקר. בין השאר הוצעו הסברים מתחום הפסיכולוגיה, פסיכו-סוציולוגיה, תורשה, אבולוציה וביולוגיה. צריכת סמים ואלכוהול עלולה לגרום או להחריף תסמיני דיכאון בטווח הארוך. טיפולים פסיכולוגיים לדיכאון מתבססים על תאוריות של האישיות, תקשורת בין-אישית ולמידה. תאוריות ביולוגיות מתמקדות בעיקר בקשר בין דיכאון למוליכים העצביים סרוטונין, נוראדרנלין ודופמין, המעורבים בתקשורת בין תאי העצב, ובפעילות מערכת החיסון.
סימנים ותסמינים
172px|ממוזער|אדם זקן בצערו (על סף הנצח), ציור מאת וינסנט ואן גוך, 1890
לדיכאון קליני יש השפעה משמעותית על קשרי משפחה וקשרים אישיים, חיים במסגרת עבודה או לימודים, הרגלי אכילה ושינה, ובריאות כללית. רמת הפגיעה הניכרת בתפקוד וברווחה אצל אנשים עם דיכאון דומה לזו שיש למחלות כרוניות כמו סוכרת.
במהלך התלקחות דיכאונית אדם יפגין מצב רוח ירוד מאוד המשפיע על כל היבטי החיים או על חלקם, חוסר יכולת לחוש הנאה מפעילויות שהיו מקור הנאה בעבר. כמו כן אדם מדוכא עלול להרהר ולעסוק באופן כפייתי - או בחשיבה רומנטיבית - במחשבות ורגשות של חוסר ערך, אשמה וחרטה ללא סיבה הגיונית, חוסר אונים, יאוש ושנאה עצמית. במקרים חמורים עלולים להופיע תסמינים פסיכוטיים, הכוללים מחשבות שווא, או נדיר יותר, הזיות, בדרך כלל לא נעימות. תסמינים נוספים של דיכאון הם יכולות זיכרון וריכוז נמוכים (במיוחד בסוגים הכוללים תסמיני מלנכוליה או פסיכוזה), רתיעה ממצבים ופעילויות חברתיות, חשק מיני ירוד ומחשבות על מוות או אובדנות. אצל הנפגעים מדיכאון נפוצים נדודי שינה, כשהדפוס האופייני הוא של התעוררות מוקדם מהרגיל עם קושי להרדם שוב. מנגד קיימים מקרים של שנת יתר. נוגדי דיכאון עלולים גם הם לגרום לנדודי שינה כתוצאה מהשפעתם הממריצה.
אנשים הנמצאים בדיכאון מדווחים רבות על מגוון רחב של תסמינים פיזיים כגון עייפות, כאבי ראש ובעיות עיכול. לפי ארגון הבריאות העולמי, מבין הקריטריונים לדיכאון, בעיות פיזיות הן התלונות הנפוצות ביותר במדינות מתפתחות. לעיתים קרובות יש תיאבון מופחת וכתוצאה מכך ירידה במשקל, עם זאת יש גם מקרים של תיאבון מוגבר ולכן עלייה במשקל. בנוסף הפן הגופני-פיזיולוגי, מאובחן בהאטה בדיבור ובתנועה, כאבים בלתי מוסברים, חוסר אנרגיה וגם הפרעות בדפוסי השינה - כנדודי שינה והתעוררות בשעות הבוקר המוקדמות (קופת חולים מכבי, 2009).
משפחה וחברים יכולים לשים לב לשינוי בהתנהגות; חוסר רוגע והתנהגות נסערת או לחלופין חוסר מרץ ותגובתיות חלשה. במקרים בהם הדיכאון מופיע בגיל מבוגר יש לעיתים תסמינים קוגניטיביים כגון שכחה, ובולט מהן, איטיות בתגובות. דיכאון קיים לעיתים קרובות במקביל למחלות הנפוצות אצל מבוגרים כמו שבץ מוחי, מחלות כלי דם אחרות, פרקינסון ומחלת ריאות חסימתית כרונית. בחלק מן המקרים יתאפיין דיכאון קליני בשינויים בהתנהלות ובהעדפות הכלכליות.
התסמינים יכולים להשתנות כשמדובר בילדים. דיכאון יכול להתקיים במקביל להפרעות אחרות כתוצאה, כגורם או באופן בלתי תלוי, במקרים אלו התסמינים עלולים להשתנות. הפרעות כגון כאב יכולות להוות סימן לדיכאון או סיבה לדיכאון. דיכאון יכול להיות משני להפרעות נפשיות אחרות, כגון חרדה או יכול לגרום בעצמו לחרדה. כיום, בעידן האינטרנט והסמארטפונים נעשים ניסיונות לאתר סימנים מוקדמים לדיכאון באמצעות פעילות של משתמשים ברשתות החברתיות.
גורמים
לדיכאון סיבות שונות, פיזיות ונפשיות, ביניהן נטייה משפחתית תורשתית, משברים אישיים, קונפליקטים רגשיים חמורים, כעסים ורגשות אשמה מצטברים, חרדות ממושכות, עומס נפשי וסטרס גבוה, גורמים חברתיים-כלכליים כגון עוני, אובדן של אדם קרוב, פרידה קשה, מבנה האישיות, ילדות קשה, ביקורתיות יתר, חוסרים תזונתיים, טראומה נפשית, תאונה פיזית, תופעות לוואי של תרופות ושימוש בסמים ועוד. ברוב הקבוצות האתניות, שכיחות הדיכאון גדולה כפליים בקרב נשים מאשר בקרב גברים. נראה שבקרב יהודים השכיחות בגברים גבוהה יותר, עד כדי שוויון עם הנשים. מחקרים מצביעים על שכיחות גבוהה יותר של דיכאון בקרב בני משפחה של חולי דיכאון. אחוז התאימות בקרב תאומים זהים הוא כ-50 אחוזים, ואחוז התאימות בקרב תאומים לא זהים הוא בין 10 ל-25 אחוזים. עד כה אותרו מספר גנים הקשורים בדיכאון, אך אף אחד מאלו אינו יכול להסביר התפתחות של דיכאון ללא תנאים נוספים.
ביולוגיה
ממוזער|250px| אחת ההנחות המקובלות ביותר כיום היא שהדיכאון קשור קשר כלשהו לחסר במוליכים העצביים כסרוטונין ונוראדרנלין במרווחים הסינפטיים שבין תאי המוח.על אף מחקר ענף שנערך בנושא, הפתופיזיולוגיה של דיכאון אינה מובנת די הצורך.
אחת התזות המקובלות ביותר על החוקרים מניחה כי דיכאון נגרם מחוסר איזון ביוכימי במוליכים העצביים נוראדרנלין, סרוטונין ודופאמין במרווחים הסינפטיים שבין תאי העצב במוח. חיסרון של מוליכים עצביים אלו גורם גם לשינוי פיזי, בניוון הדנדריטים שאמורים לקלוט את המוליכים העצביים. שלושת החומרים האלה הם גם המוקד לפעילותן של רוב התרופות נוגדות הדיכאון השימושיות כיום. התרופות נוגדות-הדיכאון פועלות בכמה כיוונים במטרה לשמור על רמה סבירה של מוליכים עצביים אלו במרווח הסינפטי. יש שמנסות לפגוע בתהליך הספיגה החוזרת של המוליכים העצביים בחזרה אל האקסון. יש כאלו החוסמות קולטנים המונעים הפרשה של המוליכים העצביים. התרופות פועלות במלוא תועלתן כשבועיים עד שישה שבועות מרגע נטילתן.
בשנת 2022 התפרסמה סקירה מקיפה של מחקר שנעשה לאורך עשרות שנים בו לא נמצא קשר בין חוסר איזון ביוכימי ברמות של סרוטונין ודיכאון. המאמר מייצג את עמדת רוב המומחים החושבים שדיכאון לא נגרם רק משיבוש בסרוטונין. עם זאת, על אף שהמנגנון טרם הובהר, יעילותן של התרופות להפחתת דיכאון מבוססת למדי.
מחסור בוויטמינים (כגון ויטמין B6 ו-ויטמין B12) וחוסר איזון הורמונלי, בפרט הורמונים הקשורים בציר היפותלמוס-היפופיזה (בלוטת יותרת המוח)-יותרת הכליה (קורטיזול, DHEA ופרגננולון), וכן שינויים ברמות הורמוני בלוטת התריס (תירוקסין ותריודוטירונין) נקשרו אף הם להתפתחות דיכאון. במקרים אלה טיפול הורמונלי יכול לעזור.
דיכאון עשוי להיות תסמין של תסמונת התשישות הכרונית, או של תסמונות אנדוקריניות כמו תת-פעילות של בלוטת המגן, מחסור בהורמון אדרנוקורטיקוטרופי, מחלת קושינג. בנוסף דיכאון עשוי להיות תסמין של פיברומיאלגיה כמו גם סוגים מסוימים של סרטן – כמו סרטן הלבלב.
החל משנות ה-90 נעשו מחקרים רבים שהראו מתאם וקשר בין חוסר ויסות של המערכת החיסונית ודיכאון, כגון רמות גבוהות של ציטוקינים פרו-דלקתיים בדם ובנוזל המוח והשדרה, ירידה בתגובה החיסונית הנרכשת, הבדלים במגוון של סוגי תאים ספציפיים במערכת החיסון, נטייה לאוטואימוניות, פעילות מוגברת של מיקרוגלייה ושינויים חיסוניים אחרים. אף על פי שהסיבתיות בקשר בין ממצאים אלה לדיכאון אינה ברורה לחלוטין, הם מעידים כי מנגנוני חיסון יכולים לתרום להיווצרות דיכאון. באופן רגיל, בזמן דלקת או זיהום, פועלים ציטוקינים על המוח וגורמים לסימפטומים התנהגותיים האופייניים למחלה , כגון עייפות, בחילה, דיכאון, חוסר תיאבון, בעיות בקשב, חוסר עניין ובעיות קוגניטיביות קלות. התנהגות מחלה זו היא מנגנון אבולוציוני הסתגלותי שקיים גם בחיות, ונועד לארגן את סדרי העדיפויות של הפרט להתמודדות עם פתוגן. אחת ההשערות היא שדיכאון נגרם מחוסר ויסות של המערכת החיסונית הגורם לתחושת מחלה מתמדת וכי תרופות הפועלות על מערכת החיסון יכולות להקל על הסימפטומים.
הסבר נוסף לדיכאון הוא דיכוי יתר של אזור ה-MTL במוח על ידי אזור ה-MPFC, וכן פגיעה או צמצום בגודלו של איבר ההיפוקמפוס.
פסיכולוגיה
התפתחות דיכאון קשורה לא פעם בסיבות פסיכוסוציאליות כמו אירועי דחק או התעללות בילדות, אירועים טראומטיים חריפים או אובדן של אדם קרוב. מחקרים חדשים מצביעים על קשר בין נטייה גנטית לבין אירועי דחק, כלומר: הסיכון להתפתחות של דיכאון בעקבות אירועי החיים תלוי גם בנטייה הגנטית. אנשים הסובלים מהפרעת קשב, או מהפרעות אישיות כמו הפרעת אישיות גבולית, הפרעה טורדנית-כפייתית או תסמונת בתר חבלתית סובלים מדיכאון בשכיחות גבוהה יותר. מספר תאוריות פסיכואנליטיות להסבר הדיכאון הוצעו על ידי פרויד, אברהמס, קליין ואחרים.
אבחון
כמו בכל אבחון ברפואה, יש לשלול קודם כל את כל הגורמים הפיזיולוגיים האפשריים העשויים לגרום לבעיה (כלומר גורמים אורגניים "גסים", הפרעות "לא פסיכיאטריות", או בגבול הפסיכיאטריה עם נוירולוגיה). לאחר שנשללו כל האפשרויות, ניתן להניח שהדיכאון נובע מרקע "נפשי" (כלומר מדובר ב"הפרעות פסיכיאטריות", שלהן יש גם כן תשתית ביולוגית מוחית). כיום קיים קושי לאבחן דיכאון בעזרת בדיקות פשוטות ויש צורך בראיון קליני פסיכיאטרי מקיף הכולל מידע ממשפחה וחברים ומבחנים פסיכודינמיים לצורך האבחון המדויק של סוג הדיכאון וחומרתו. עם זאת נערכים מחקרים רבים בתחומי חקר המוח הקשורים לדיכאון בעזרת מכשירי ההדמיה MRI ו-fMRI ובעתיד ייתכן כי ניתן יהיה אף לאבחן דיכאון בבדיקות דם המאפשרות למדוד ריכוזים המעבירים העצביים במוח כגון סרוטונין.
לרוב אבחון הדיכאון נקבע על ידי הופעת חלק או רוב התסמינים הבאים, לאורך תקופת זמן של יותר משבועיים:
במישור הפיזיולוגי
הפרעות אכילה: ירידה או עלייה משמעותית בתיאבון
הפרעות שינה: נדודי שינה, התעוררות מוקדמת, ולחלופין, ריבוי בשינה וקשיי התעוררות בבוקר
שינוי במשקל הגוף – עלייה או ירידה
תחושת עייפות וחולשה
הפרעות במערכת העיכול – שלשול או עצירות
לעיתים, רתיעה מרעש
לעיתים, רתיעה ממגע פיזי בזולת
לעיתים, הפרעות בראייה
במישור הרגשי
מיעוט בפעילות ובאנרגטיות
עצבות, ייאוש תהומי, התפרצויות בכי, התפרצויות זעם, מועקה
חילופי מצב רוח קיצוניים, שלא היו אופייניים בעבר
הסתגרות חברתית וניתוק קשרים
אדישות ואיבוד עניין בפעילויות שנחשבו מהנות (תחביבים, ספורט)
ירידה בחשק לקיים יחסי מין
ביקורת ושנאה עצמית
תחושת חוסר אונים וחוסר תקווה
תחושת ריקנות, חוסר משמעות ואפאתיה
במישור הקוגניטיבי
תפיסת עולם קודרת ופסימית
ירידה בריכוז, ירידה בזיכרון
הססנות בקבלת החלטות, המתמקדת באוסף מחשבות ורגשות צר, ולרוב שלילי
מחשבות אובדניות – חשיבה על התאבדות והאופן לבצעה, חשיבה על ההשלכות של התאבדות ומשאלת מוות
שיפוט לקוי של המציאות, במיוחד של העצמי, דימוי עצמי נמוך
ייחוס כישלונות לחובת העצמי וראייה עגומה של העתיד והעולם
קושי בחשיבה לטווח רחוק והערכת השלכות
קושי להבין תופעות בהקשר רחב, והתמקדות בפרשנות צרה
במישור הנוירולוגי
ממצאים ממחקרים שעשו שימוש בהדמיית fMRI:
הפעילות המוחית במנוחה בחולי דיכאון שונה מהפעילות המוחית במנוחה באינדיבידואלים בריאים
ירידה בתפקוד וצמצום נפח איבר ההיפוקמפוס במוח
איבר אמיגדלה מוגדל במוח
פעילות יתר של אזור ה-Medial prefrontal cortex) MPFC) במוח, הקשור לתפיסת הערך העצמי
תת-פעילות של אזור ה-Medial Temporal Lobe) MTL) במוח, ככל הנראה כתוצאה מדיכוי על ידי אזור ה-MPFC
טיפול
ישנן שיטות שונות לטיפול בדיכאון. העיקריות שבהן הן טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי בנוגדי דיכאון. מטופלים רבים משתמשים בשתי השיטות גם יחד. יעילות ההשפעה של טיפול תרופתי לבד נמצאה מובהקת רק במקרים של דיכאון חמור. יש לקחת בחשבון שפעילות התרופות מתחילה כ-2–4 שבועות אחרי תחילת הטיפול ובתקופה זו יש לעיתים קרובות לצרף תרופות להרגעה. אשפוז עלול להיות נחוץ כשמעורבת הזנחה עצמית או סיכון משמעותי לפגיעה עצמית או בזולת וחוסר מערכת תמיכתית ואפשרות להשגחה בבית. לעיתים נדירות מטפלים בנזעי חשמל.
טיפול פסיכולוגי
מחקר מטא-אנליזה משנת 2014 בחן 92 מחקרים על קרוב ל-7,000 חולים המאובחנים בדיכאון. בקרב אלה שקיבלו טיפול פסיכולוגי, 62% כבר לא עמדו בקריטריונים לאבחון בסיום הטיפול. עם זאת, גם בקרב חולים שהיו בקבוצת הביקורת, רבים לא היו מאובחנים עם חלוף הזמן (43%) וגם בקרב חולים שהמשיכו את חייהם כרגיל (48%). מכאן עולה שתועלת הטיפול, מעבר לזמן שחולף, אינה גדולה נערך גם מחקר מטא-אנליזה על 52 מחקרים שהשוו שיטות פסיכותרפיה שונות לילדים ומתבגרים הסובלים מדיכאון. במטא-אנליזה נמצא שטיפול בינאישי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי היו אפקטיביים יותר משאר הטיפולים. טיפול במשחק וטיפול פסיכודינמי היו אפקטיביים פחות משאר הטיפולים. יתרה מכך, הם לא היו יותר אפקטיביים מאשר הימצאות ברשימת המתנה.
בשיטה הפסיכודינמית הטיפול מבוסס על שיחות עם פסיכותרפיסט בגישה דינמית על מנת למצוא את הסיבות האישיות לדיכאון (אם קיימות), לפתור קונפליקטים בין המודע ללא מודע, ולזהות קונפליקטים התורמים לחרדה, שבתורה מעוררת כעסים שמופנים פנימה ועלולים לעמוד ביסוד הדיכאון. הגישה הפסיכודינמית עומדת על הקשר בין דיכאון לבין אבל מוקדם לא פתור, מציאותי או סמלי.
בטיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) מנסים ללמד את המטופל לחשוב באופן חיובי, לתקוף ישירות את המחשבות הדיכאוניות, לערער עליהן, לנסות ולראות את המציאות באור שונה שלא מעציב ומדכא את האדם. נמצא שאצל המדוכא קיימים דפוסי חשיבה מעוותים, ייחוס כישלונות לחובת העצמי וראייה עגומה של העתיד והעולם. שיטת טיפול זו היא לרוב קצרת מועד, ממוקדת ואקטיבית יותר בהשוואה לשיטות הפסיכודינמיות. הגל החדש של טיפולי CBT ביסס את יעילותן של שיטות טיפול בדיכאון המשלבות תהליכים של קבלה ושינוי, תוך שימוש בטכניקת מיינדפולנס. הבולטות בהן הן טיפול דיאלקטי התנהגותי, שיטת MBSR, הפעלה התנהגותית ועוד.
טיפול תרופתי
כאשר הטיפול הפסיכולוגי לא עוזר, ולעיתים במקביל לו, קיימת אפשרות לפנות לפסיכיאטר או לרופא כללי בעל ניסיון, לקבלת תרופות פסיכיאטריות המיועדות להקל על הדיכאון. מציאת התרופה המתאימה והמינון המתאים ביותר למטופל ספציפי היא משימה מורכבת, שעשויה להימשך על פני שבועות עד חודשים.
את הטיפול בדיכאון בדרך כלל מתחילים בימינו עם תרופות מקבוצת SSRI הכוללת את התרופות פלואוקסטין (פרוזאק, פלוטין, פריזמה, אפקטין), פארוקסטין (סרוקסט, פאקסיל, פאקסט), סרטרלין (לוסטראל, סרנאדה, זולופט), ציטאלופרם (ציפרמיל, רסיטל), פלובוקסמין (פבוקסיל, לובוקס), ואסציטלופרם (ציפרלקס). בדרך כלל חולפים כשבועיים עד חודש עד שהשפעת התרופות מסוג זה ניכרת. לתרופות מסוג SSRI יש תופעות לוואי נפוצות בתחילת נטילתן, בהן עצבנות, הפרעות שינה, הפרעות במערכת העיכול, וכאבי-ראש, אך ברוב המקרים הן נעלמות בשימוש מתמשך. תופעה אפשרית בטווח הארוך היא הפרעה בתפקוד המיני, הנפוצה יותר אצל גברים. לפי מנהל המזון והתרופות האמריקאי נמצא קשר בין צריכת תרופות SSRI ודומיהן לבין סיכון מוגבר להוצאה לפועל של מחשבות אובדניות אצל צעירים מתחת לגיל 24. בשנת 2007 פורסמה אזהרה המתריעה על הסיכון בשימוש בהן בחולים מתחת לגיל 24. במחקר משנת 2011 נמצא כי שימוש במשככי כאבים מסוג NSAIDs (אדוויל, נורופן, אדקס, איבופרופן, אספירין) עשוי להפחית את הפעילות האנטי-דיכאונית של תרופות ממשפחת ה-SSRI.
כאשר הטיפול בתרופות מסוג SSRI אינו מועיל, אפשרות אחרת היא תרופות מקבוצת SNRI כמו ונלפאקסין (אפקסור) ומילנציפרן (איקסל).
במקרים מסוימים ניתן לטפל גם בתרופות מדור ישן יותר עם פחות תופעות לוואי כמו תרופות טריציקליות (למשל, נורטריפטילין (נורטילין) או קלומיפרמין (אנאפרניל) או תרופות טטרציקליות (מפרוטילין, טרזודון, מיאנסרין או בונסרין, ומן הדור החדש יותר – מירטזאפין). מטא-אנליזה מ-2009, שהשוותה 12 נוגדי דיכאון מהדור החדש, הראתה שהן משמעותית יותר אפקטיביות מן השאר.
במקרים נדירים יותר ייעשה שימוש בתרופות מסוג מעכבי MAO, כמו נרדיל, פרנט, מרפלן ומובמיד החוסמות את החמצון של המונואמינים (שחלק מהמוליכים העצביים, ובהם סרוטונין ונוראדרנלין, נמנים עליהם), ובכך מעלות את רמתם במרווח הסינפטי. לתרופות אלה תופעות לוואי קשות יותר, בעיקר באינטראקציה עם טירמין, חומר המצוי במאכלים מסוימים וביניהם גבינות מיושנות, נקניקים מעושנים, שוקולד ויין אדום. מטופל שאוכל בזמן הטיפול מאכל המכיל טירמין עלול לחוות עליה קיצונית בלחץ הדם (hypertension crisis). מכיוון שבקבוצה זו ישנן הגבלות דיאטטיות חמורות, תרופות מקבוצה זו ניתנות כיום לעיתים רחוקות, בעיקר כאשר מצבו של המטופל לא משתפר בעקבות נטילת נוגדי דיכאון אחרים.
המענה במקרים של דיכאון קשה, אחרי שכמה נוגדי דיכאון לא הצליחו לטפל בו, יכול להיות שילוב בין מספר תרופות מקבוצות שונות. שילוב של מירטאזאפין עם ונלפאקסין, השיג רמיסיה (הפוגה במחלה. מצב שבו תסמיני המחלה נעלמים באופן חלקי או מלא) אצל 58% מהמטופלים לעומת 25% עם טיפול בפלואוקסטין לבדו. שילוב בין פלואוקסטין למירטאזאפין השיג רמיסיה ב-52% מהמקרים ומירטאזאפין ביחד עם בופרופיון ב-46%.
טיפול בנזעי חשמל
במקרים שדיכאון הקליני אינו מגיב טוב לטיפול תרופתי ופסיכותרפי ("דיכאון עמיד"), ממליצים על סדרה של טיפולים בנזעי חשמל. הטיפול בנזע חשמלי מביא לשיפור במצב הרוח והיכולות התפקודיות. טיפול בנזעי חשמל יוצר, למעשה, התקף אפילפטי מבוקר הגורם להפרשה של מוליכים עצביים רבים, והשפעות נוספות. הטיפול נעשה בהרדמה מלאה. תופעת לוואי של טיפול חוזר ונשנה בנזע חשמלי היא פגיעה זמנית בזיכרונות מהתקופה המידית שקודמת לטיפול. קיימים בעיקר סיכוני ההרדמה הכללית, כמו בכל התערבות כירורגית.
לצד זה, נמשכים המחקרים הקליניים במטרה לשפר את הטיפול.
אחרים
מלבד שיטות הטיפול המקובלות נחקרו כמה טיפולים חדשניים. כמו כן, נחקרה ההשפעה שיש לפעילויות מסוימות על תסמיני הדיכאון.
גירוי העצב התועה (ואגוס) (VNS) – בטיפול זה מושתלת באזור העצב התועה אלקטרודה המחוברת לקוצב חיצוני, ומחוללת גירוי חשמלי. טיפול זה משמש גם כנגד מחלת האפילפסיה.
גירוי מוחי עמוק (DBS) – בטיפול זה מושתל קוצב יחד עם אלקטרודות באזורים ממוקדים במוח. הטיפול מיועד רק למצבים קשים ביותר, מכיוון שמדובר בניתוח חודרני לא פשוט. מטפלים באמצעותו גם במחלת פרקינסון.
אלקטרותרפיה באמצעות גירוי גולגולתי (CES) היא שיטת טיפול לא חודרני העושה שימוש בפולסים של זרמי חשמל זעירים (mA מיקרו-אמפר) על-פני מוחו של המטופל. טיפול זה מופעל על ידי מטופל עצמו.
גירוי מוחי מגנטי
אסקטמין (Esketamine) – חומר דמוי קטמין. הטיפול באמצעותו מיועד לחולי דיכאון אשר לא הגיבו לשני קווי טיפול מתועדים בנוגדי דיכאון אשר נמצאים במעקב פסיכיאטרי בקהילה ובטיפול פסיכותרפי בקהילה. הטיפול באסקטמין אושר בשנת 2019 לטיפול על ידי ה-FDA בצורת משאף אף (שם מסחרי: Spravato) ובצורת עירוי. את הטיפול באסקטמין המטופל עובר בבית חולים פסיכיאטרי ונמצא בהשגחה של צוות רפואי.
תוצאות חיוביות ראשוניות נרשמו בשימוש בסם ההזיה פסילוסיבין, שמקורו בפטריות הזיה, אך המחקר שנערך עד כה אינו מקיף דיו להסקת מסקנות החלטיות
טיפול באמצעות מניעת שינה במקרים נדירים, שבהם הדיכאון אינו חולף בהשפעת כדורים או נזעי חשמל, קיימת אפשרות לטיפול באמצעות מניעת שינה מהמטופל.
טיפול אלטרנטיבי בצמחי מרפא שונים מקובל מאוד ברפואה המשלימה. עבור רוב צמחי המרפא לא הוכחה יעילות במחקרים כפולי סמיות גדולים. יוצא מן הכלל הוא הצמח פרע (היפריקום), שהוכח בניסויים קליניים כפולי סמיות כיעיל בטיפול בדיכאון קל עד בינוני. מיצוי של הצמח אף נרשם כתרופה (הדורשת מרשם רופא) תחת השם המסחרי רמוטיב.
מפעם לפעם מתפרסמים מחקרים הבודקים את היעילות של דיקור סיני (אקופונקטורה) לטיפול בדיכאון. במאמר סקירה של האגודה הבריטית לאקופונקטורה משנת 2005 נקבע כי "העדויות מניסויים מבוקרים אינן מספיקות כדי להסיק שאקופונקטורה יעילה בטיפול בדיכאון, אך מצדיקות ניסויים נוספים באלקטרואקופונקטורה". בסיכום מטא-אנליזה של 30 מחקרים שפורסמה בשנת 2010, נקבע כי "לא נמצאו עדויות מספיקות להמליץ על שימוש באקופונקטורה למטופלים הסובלים מדיכאון". הכותבים הצביעו על סיכון גבוה לקיום נטאי ברוב הניסויים שנסקרו.
ישנם דיווחים בודדים על שיפור במצבי דיכאון גם בעקבות שינוי בהרגלי השינה (חשיפה רבה יותר לאור השמש), או שימוש במכשיר המדמה זריחה ומפיץ אור רב במקום שעון מעורר, וגם על שיפור בעקבות שינוי בהרגלי התזונה, ובמיוחד הוספת שמן המכיל אומגה 3.
פעילות ספורטיבית – כגון הליכה מהירה, אופניים, אימון משקולות. בפעילות ספורטיבית מופרשים אופיאטים (אנדורפינים ואחרים) המשפרים את מצב הרוח. כמו כן הפעילות הספורטיבית משפרת את הבריאות, מעלה את סף האנרגיה הזמינה ואת כוח הסבל, ומשפיעה לטובה על יצירת הורמונים.
שינה – דיכאון מקושר לשינה לא טובה, בעוד הקניית הרגלי שינה יציבים, זמני שינה קבועים ומניעת צריכת קפאין, במיוחד לפני השינה, תורמים לשיפור בדיכאון.
שיקום
אדם בן 18 ומעלה שנקבעו לו 40% נכות רפואית על ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבות הפרעה נפשית זכאי לקבל שירותי סל שיקום.
אפידמיולוגיה
הדיכאון היא אחת ממחלות הנפש הנפוצות יותר, ותופעת הדיכאון היא כלל עולמית (הממוצע העולמי עומד על 4.4%), כאשר שיעור הסובלים ממנה משתנה ממדינה למדינה. בישראל סובלים מהתופעה כ-5.5% מהאוכלוסייה (6.9% בקרב נשים לעומת 4.1% בקרב גברים). שיעור הנשים הלוקות בדיכאון בקרב אוכלוסייה כללית כפול מאשר גברים. לעומת זאת, על פי מחקר שעשו מירנה וייסמן ועמיתיה, נמצא כי בקרב היהודים שיעור הנשים הלוקות בדיכאון דומה לאלו שאינן יהודיות, לעומת אחוז הגברים היהודים הלוקים בדיכאון הכפול מגברים שאינם יהודיים, ודומה לאחוז הנשים היהודיות.
מספר מחקרים רחבי-היקף מראים כי שיעורי הדיכאון גברו בעולם בעשורים האחרונים, וכ-16% מכלל האוכלוסייה יסבלו מדיכאון במהלך חייהם. בנוסף, בדורות האחרונים נפוץ הדיכאון בגילאים צעירים יותר. החוקרים הציעו סיבות רבות לממצאים אלו, למשל שינויים במבנה המשפחה, אורבניזציה, וההפחתה בהשפעות תרבותיות ודתיות. עוד נמצא, כי התופעה שכיחה יותר בקרב אנשים שחיים ללא בני זוג. נשים סובלות מדיכאון בשיעור כפול מזה של גברים, ככל הנראה בשל הבדלים פיזיולוגיים והורמונליים. נמצא כי הדיכאון מתבטא בקרב נשים בעיקר בתחושות חוסר אונים והעדר תקווה, ואילו בקרב הגברים בתחושות רוגז ועצבנות - ובשל כך ישנו קושי באבחון.
אצל ילדים תופעת הדיכאון איננה נפוצה וגם אם יש חשש לדיכאון, קשה לאבחן אותו. ההתנהגות המשתנה אצל ילדים גורמת לחוסר ודאות האם זהו דיכאון או משבר קטן וטבעי שחולף. אצל מתבגרים לעומת זאת, בגלל קשיי גיל העשרה והשינויים החלים עליהם, תופעת הדיכאון במגמת עלייה. כמו אצל המתבגרים, גם הזקנים לוקים בהפרעה באופן שכיח בשל העובדה שהם נמצאים בחלק האחרון של חייהם, דבר שיכול להוביל לעיסוק מוגבר במוות ובדכדוך מתמשך.
הדיכאון הקליני מהווה גורם ראשוני לנכות בארצות הברית ובמספר מדינות נוספות. לפי ארגון הבריאות העולמי, התחזית היא שעד שנת 2020 הדיכאון יהפך לסיבה השנייה בעולם לנכות, אחרי מחלות הלב.
כ-60% מניסיונות ההתאבדות נובעים מדיכאון, כאשר מתוכם 15% מתים.
שכיחות בישראל
על פי נתוני 2009 קצת פחות מעשרה אחוז פיתחו הפרעת דיכאון לאורך החיים. שיעור האבחנה השנתי עומד על כ-6%.
היסטוריה
ממוזער|250px|דוד מנגן לפני שאול כדי להסיר ממנו את הרוח הרעה שפקדה אותו
הדיכאון הוא הפרעה נפשית הידועה מימי קדם. בימי התנ"ך האמינו שהגורם לו הוא רוח רעה התוקפת את האדם מבחוץ. לטענות מסוימות, דמות מקראית מפורסמת שלקתה בו היא שאול המלך, שכדי להקל עליו ניגנו לפניו בכינור.
בעקבות היפוקרטס היווני, "אבי הרפואה המערבית", אשר קבע כי חולאי הגוף נובעים מחוסר איזון בין המרות שבגוף, הוענק לדיכאון השם "מלנכוליה" (מרה שחורה), כיוון שהאמין שהסיבה לה היא התגברות כמות המרה השחורה בגוף האדם הדיכאוני. אחד הטיפולים הנפוצים לשיטתם של היוונים היה באמצעות הקזת דם, שהייתה אמורה לאזן את מינונה של המרה השחורה בגוף החולה. קלאודיוס גלנוס, רופא יווני בחצר רומא, סבר כי הטיפול צריך להיות באמצעות שחרור נוזלים מיניים במעשה האהבה.
ממוזער|200px| בימי הביניים באירופה, האמינו כי ניתן לטפל בדיכאון באמצעות טקס גירוש שדים
בימי הביניים נפוצה באירופה הנוצרית האמונה כי מקורו של הדיכאון בשד שנכנס לגופו של האדם וגורם לו לעצבות ואדישות, והתופעה נחשבה לחטא חמור שדינו גיהנום. בעקבותיהם תיאר דנטה אליגיירי בקומדיה האלוהית את מיקום ומצבם של אלו שנפלו לחטא העצלות (במעגל החמישי טבולים עמוק בנהר סטיקס). היו אף שידעו לנקוט בשמו של השד שבחר להטריד את החוטאים הללו כ"בלפגור" (שיש המזהים אותו עם בעל פעור התנכ"י). בתקופה זו היו נפוצים בנצרות טקסים של "גירוש שדים" כחלק מתהליך הריפוי של אלו שחטאו ב"חטא העצלות". במאה ה-12, הרמב"ם, שהתייחס לנושא בהרחבה בספר "הנהגת הבריאות", שנכתב למלך נור א-דין עלי שסבל כנראה מהתקפי דיכאון, המליץ למי שסובל ממרה שחורה "לשמוע ניגונים ומיני זמר, ולטייל בגנים ובניינים נאים, וחברת צורות יפות ודברים המרחיבים את הנפש" (שמונה פרקים, פרק חמישי).
הפוריטנים החלוצים והחרוצים בארצות הברית שהעלו על נס את ערך העבודה, התייחסו למחלה זאת כאל חטא חמור, ודנו לעונשים שונים את הלוקים בה, למשל בכבילה לסד. רק לאחר שאשתו של קוטון מת'ר, כומר פוריטני חשוב לקתה בדיכאון, היחס לחוטאים בחטא העצלות התרכך, ושורבבה אליו גם חמלה ונטייה לראות בו מחלה ולא חטא. בסוף המאה ה-19 היו מספר רופאים שהאמינו כי השתלה של אשכי קופים יכולה לשפר את מצבו הרפואי של אדם שלקה בדיכאון, והיה אף מטפל אמריקני, ג'ון ר. ברינקלי (שלבסוף התגלה כשרלטן), שהשתיל במטופליו אשכי עזים.
בתחילת המאה ה-20 כתב זיגמונד פרויד מאמר בנושא, שהפך לאחד מאבני הדרך בפסיכולוגיה בשם "אבל ומלנכוליה", ובו אפיונים של הפרעה נפשית זו כפי שאנו מבינים אותה כיום.
ראו גם
דכדוך
מלנכוליה
דיסתימיה
דיכאון עונתי
דיכאון פסיכוטי
דיכאון עמיד
דיכאון אחרי לידה
הפרעות חרדה
לקריאה נוספת
מחקר
חנן מוניץ (עורך) פרקים נבחרים בפסיכיאטריה מהדורה שישית, הוצאת דיונון, 2016
רמי רחמימוב, מהפכת המוח: תקשורת, מחלות נפש וסמים, הוצאת הקיבוץ המאוחד
הדרכה וייעוץ
דייוויד ד. ברנס, בוחרים להרגיש טוב (Feeling Good), הוצאת מכון פסגות
ג'ון מקקוויד ופולה קרמונה, שלוות נפש: כיצד להיעזר במודעות ובפסיכולוגיה קוגניטיבית-התנהגותית כדי להתגבר על דיכאון. הוצאת אח
פטרישיה ל. אוון, מחר יום חדש כיצד לחיות עם דיכאון - מדריך. הוצאת אח
דוד סרוואן-שרייבר, ללא פרויד, ללא פרוזאק, הוצאת מטר - 2004
מייקל אדיס וכריסטופר מרטל, להתגבר על דיכאון צעד אחר צעד: גישה התנהגותית פעילה לרכוש מחדש שליטה בחייך. הוצאת אח, 2006
מייקל אדיס, כריסטופר מרטל, גישה התנהגותית פעילה לרכוש מחדש שליטה בחייך, הוצאת אח, 2006
פיטר קריימר, לצאת מהדיכאון, הוצאת מטר, 2007
ספרי יעץ על דיכאון באוכלוסיות ספציפיות
לינץ' וקילמרטין, הכאב מאחורי המסכה התגברות על הדיכאון הגברי, הוצאת אח, 2004
הרדין והול, דיכאון באוכלוסייה ההומו-לסבית, הוצאת אח, 2004
שארמה דאדלי, טיפול בילדים הסובלים מדיכאון, הוצאת אח, 2000
מייק ברילי, אבחון הדיכאון בגיל המבוגר והטיפול בו, הוצאת אח, 2009
פיצפטריק ושארי, התמודדות עם דיכאון של צעירים, הוצאת אח, 2009
אנדרווד ברנרד, ילדכם המדוכא: דרכי סיוע. הוצאת אח 2009
מקורות נוספים, וסיפורי התמודדות
ויליאם סטיירון, חשכה נראית: זיכרון של שיגעון, ספר העוסק בדיכאון הקשה שלקה בו המחבר. תרגם יהודה מלצר, ספרי עליית הגג. 1996
אנדרו סלומון, דמון של צהריים, תל אביב: הוצאת עם עובד - ספריית אופקים, 2004
ז'וליה קריסטבה - שמש שחורה. הוצאת רסלינג. 2006
יורם יובל, סערת נפש, הוצאת קשת. 2011
קישורים חיצוניים
דיכאון במהלך החיים, באתר משרד הבריאות
דיכאון - מידע רפואי, באתר מכבי שירותי בריאות, 15 בפברואר 2021 (מתורגם מאתר שירות הבריאות הלאומי בבריטניה)
דיכאון, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
דיכאון מז'ורי / קליני, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- מהו דיכאון באתר כמוני
דיכאון, אסופת מאמרים ומקורות מידע בנושא דיכאון, באתר פסיכולוגיה עברית
ליאת הולר הררי, מי אמר שדיכאון זה רק לחלשים? באתר כללית, 6 בנובמבר 2018
דן רונן, דיכאון בגיל הזיקנה, באתר רעות תל אביב בית חולים שיקומי, 4 באוגוסט 2022
טל פישר, הקשר המורכב בין דיכאון לסרטונין, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, 30 באוגוסט 2022
טיפול
עמותת סהר, סיוע והקשבה ברשת
אביב שגב וליאת הולר הררי, איך מתמודדים עם דיכאון? באתר כללית, 2 ביוני 2021
סרטונים ופודקאסטים
מצב נפשי: דיכאון | איך דיכאון משפיע עלינו, וכיצד מתמודדים?, בערוץ כאן 11 ביוטיוב, 28 בדצמבר 2021
דיכאון, שיחה עם ד"ר שלמה מנדלוביץ בפודקאסט לא טוב לי, כאן 11
הערות שוליים
קליני | 2024-10-14T04:36:24 |
ג'יימס גרפילד | ג'יימס אברם גרפילד (באנגלית: James Abram Garfield; 19 בנובמבר 1831 – 19 בספטמבר 1881) היה נשיאה ה-20 של ארצות הברית, החל מ-4 במרץ 1881 ועד הירצחו מאוחר יותר באותה השנה על ידי צ'ארלס גיטו (ובכך היה לנשיא האמריקאי השני שנרצח במהלך כהונתו). גרפילד שירת בבית הנבחרים ונבחר לסנאט לפני מועמדותו לנשיאות, וסירב לשרת בסנאט לאחר שקיבל את המועמדות. הוא חבר בית הנבחרים היחיד שנבחר לנשיאות בעת כהונתו.
גרפילד גדל אצל אמו האלמנה בתנאים צנועים בחווה באוהיו. הוא עבד בכמה עבודות, כולל השטת ארבה בנעוריו. בגיל שבע עשרה החל ללמוד בכמה בתי ספר באוהיו, ולאחר מכן בויליאמס קולג', בו סיים את לימודיו ב-1856. כעבור שנה, נכנס לפוליטיקה במסגרת המפלגה הרפובליקנית. הוא נישא ללוקרישיה רודולף ב-1858, ושירת בסנאט של אוהיו בין 1859 ל-1861. גרפילד התנגד לפרישת הדרום מארצות הברית, שירת כמייג'ור גנרל בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ולחם בקרב שילה. הוא נבחר לקונגרס ב-1862 מטעם אוהיו. במהלך שירותו בבית הנבחרים, תמך בתקן הזהב וזכה למוניטין של נואם מוכשר. גרפילד הסכים בהתחלה עם הרפובליקנים הקיצוניים בסנאט בנוגע לשיקום הדרום, אולם לאחר מכן אימץ קו מתון בכל הנוגע לשמירת זכויות האזרח לעבדים המשוחררים.
גרפילד, שכבר נבחר לתפקיד סנאטור, ניהל את מסע הבחירות של מזכיר המדינה ג'ון שרמן ב-1880 ונאם לטובתו. כששרמן ויריביו - יוליסס ס. גרנט וג'יימס בליין - לא הצליחו לזכות במועמדות, בחרו הצירים בגרפילד כמועמד פשרה בסיבוב השלושים ושישה. בבחירות באותה השנה, ניהל גרפילד מערכת בחירות ממרפסת ביתו, וניצח ברוב דחוק את וינפילד סקוט הנקוק, המועמד מטעם המפלגה הדמוקרטית.
בתור נשיא, החזיר גרפילד את סמכויות הנשיא בנוגע למינויים, חיזק את הצי האמריקני, ולחם בשחיתות במשרד הדואר, על אף כהונתו הקצרה. גרפילד מינה דיפלומטים ושופטים. הוא חיזק את כוחו כנשיא והתנגד למינויים פוליטיים, בעיקר לאלו שהוצעו בידי הסנאטור החזק בניו יורק, רוסקו קונקלינג. גרפילד פעל למען תיעוש החקלאות, הרחבת החינוך, וזכויות האזרח. הוא תמך ברפורמה בשירות הציבורי, שעברה בקונגרס בתקופת יורשו, צ'סטר ארתור. הוא מת לאחר 200 ימים בתפקיד, כשאת רובם בילה בין חיים למוות לאחר ההתנקשות בו. גרפילד זכור יותר בגלל ההתנקשות בו ולא בגלל תקופת נשיאותו, והיסטוריונים נמנעים לעיתים קרובות מלדרג אותו כנשיא בגלל תקופת כהונתו הקצרה.
ילדות
ממוזער|שמאל|alt=A log cabin with a statue and a tree in front|העתק של בקתת העץ בה נולד גרפילד|222x222 פיקסלים
ג'יימס גרפילד נולד כבן הצעיר מבין חמישה ילדים ב-19 בנובמבר 1831, בבקתת עץ באוהיו באזור שאז היה חלק מעיירת אורנג'. כמו רבים שהתיישבו באזור, אבותיו היו מניו אינגלנד. ההגירה מערבה הייתה לחלק ממימוש "הייעוד הגלוי" שקרא להתיישבות אמריקאית מערבה במטרה להפיץ את מוסדות המדינה והתרבות האמריקאית מהאוקיינוס האטלנטי ועד השקט. עד תחילת המאה ה-19 האזור שבו גרה משפחת גרפילד בעיירת אורנג' היה חלק משמורה אינדיאנית. במקור היה ג'יימס גרפילד צאצא של מהגרים לאמריקה הבריטית מויילס בממלכת בריטניה הגדולה. אביו אברם גרפילד (על שמו הפרטי קרוי שמו השני של ג'יימס גרפילד) נולד בוורשסטר, ניו יורק, והגיע אל אוהיו כדי להתחתן עם חברתו מימי בית הספר. לאחר שגילה שהיא נשואה, הוא התחתן עם אחותה אלייזה, שנולדה בניו המפשייר. ג'יימס נקרא על שם אח גדול שמת בילדותו.
בסוף 1833, מת אברם גרפילד, ובנו גדל בעוני. ג'יימס היה הילד האהוב על אמו והם נשארו קרובים במשך שארית חייהם. אלייזה גרפילד נישאה מחדש ב-1842, אבל עזבה את בעלה השני במה שנחשב לגירושין שערורייתיים. בהיותו פעוט הצטרפה משפחת גרפילד אל כנסיית הצלוב. לקשר דתי זה של המשפחה הייתה חשיבות רבה על גרפילד בהמשך חייו. כשהוא עני ויתום מאב, היה גרפילד מושא ללעג מצד נערים בני גילו, ונותר רגיש לעלבונות כל ימי חייו. הוא עסק בקריאה מרובה. ב-1847, בגיל שש עשרה בלבד, עזב את ביתו. גרפילד לא מצא עבודה כספן והחליט לעבוד כמשיט ארבה. לאחר שישה שבועות, חלה ונאלץ לחזור הביתה. הוא הבטיח לאמו ללמוד בבית ספר במשך שנה. ב-1848 החל ללמוד.
חינוך, נישואין וראשית הקריירה
ממוזער|שמאל|alt=An unsmiling young man with curly hair wearing a three piece suit|גרפילד בגיל שש עשרה|302x302 פיקסלים
גרפילד למד בבית הספר העירוני בין 1848 ל-1850. הוא הצטיין כתלמיד והתעניין בעיקר בשפות ובתורת הנאום והחל להצטיין כנואם. כיוון שגם נשים למדו בבית הספר, נמשך גרפילד לתלמידה אחרת, לוקרישיה רודולף, איתה התחתן מאוחר יותר. הוא עבד כעוזר של נגר וכמורה כדי לממן את לימודיו. גרפילד נכח בכנסייה כדי לשמח את אמו, ובשנות התבגרותו חווה התעוררות דתית, והפך לנוצרי אדוק.
ממוזער|ימין|לוקרישיה גרפילד בשנות השבעים|294x294 פיקסלים
כשסיים ללמוד בבית הספר העירוני, עבד גרפילד במשך שנה בעבודות מזדמנות ובהוראה. בין השנים 1851 ו-1854 למד ב"מכון העתודה האקלקטי המערבי" (שלימים נקרא "קולג' חירם") בחירם שבאוהיו, בית ספר של כמרים. הוא התעניין בלימודי יוונית ובלטינית, עבד כשרת במקום, ואחר כך הפך למורה במכון. גם לוקרישיה נרשמה ללימודים במכון, וגרפילד היה המורה שלה ליוונית. גרפילד ידע לכתוב בשתי ידיו, והיה מסוגל לכתוב בידו האחת בלטינית, בזמן שכתב בידו האחרת ביוונית עתיקה. הוא גם היה מטיף והרוויח דולר אחד מזהב על כל דרשה שנשא. ב-1854, סיים את לימודיו והפך למורה במשרה מלאה. לאחר מכן עבר ללמוד בויליאמס קולג' בויליאמסטאון, מסצ'וסטס. במהלך לימודיו לימד את אמנות החיבור לתלמידים, משרה שבה עסק לפניו צ'סטר ארתור.
הוא סיים את לימודיו באוגוסט 1856 בהצטיינות.
כשחזר לאוהיו, הוא נחשב לבולט במיוחד בזכות התואר שהשיג. הוא שב ללמד כמורה לשפות קלאסיות במכון האקלקטי, וכעבור שנה התמנה למנהל המכון, תפקיד בו שימש עד שנת 1860. הוא לא חשב שהתפקיד ממצה את הפוטנציאל שלו. בעקבות ההתנגדות הקשה לעבדות שחווה במסצ'וסטס, החל לשקול לעסוק בפוליטיקה. ב-11 בנובמבר 1858 נשא גרפילד לאישה את לוקרישיה רודולף. לשניים נולדו שמונה ילדים, חמישה מהם הגיעו לבגרות, ואחד מהם - ג'יימס רודולף גרפילד - הלך בעקבות אביו לפוליטיקה ושימש כשר הפנים של ארצות הברית בזמן נשיאותו של תאודור רוזוולט. לאחר החתונה החל גרפילד ללמוד משפטים, והוסמך לעריכת דין ב-1861.
מנהיגי המפלגה הרפובליקנית באזור הזמינו אותו להיכנס לפוליטיקה. הוא נבחר להיות מועמדה של המפלגה למושב בסנאט המקומי, ושירת בו עד 1861. בתפקידו ניסה להעביר חוק לביצוע מדידות גאולוגיות באוהיו כדי לבחון את מקורות המינרלים של המדינה.
מלחמת האזרחים
ממוזער|ימין|alt=Seated portrait in army uniform. Garfield has a full beard and mustache|גרפילד בדרגת בריגדיר גנרל במלחמת האזרחים|316x316 פיקסלים
לאחר היבחרו של אברהם לינקולן לנשיאות, הכריזו כמה מדינות דרומיות על פרישתן מהאיחוד ויצירת ממשלה חדשה, קונפדרציית המדינות של אמריקה. גרפילד קרא כמה טקסטים צבאיים כשחיכה להכרזת המלחמה, אותה החשיב למסע צלב כנגד מוסד העבדות. באפריל 1861, לאחר שהממשל הפדרלי סירב לפנות את חלק מהמוצבים הצבאיים בדרום, הפציצו המורדים את פורט סאמטר, אחד מהמוצבים הפדרליים האחרונים בדרום, וכך פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית. אף על פי שלא היה לו ניסיון צבאי, ידע גרפילד שעליו להתנדב לצבא האיחוד.
לבקשת המושל, ויתר גרפילד על גיוסו לצבא כדי להישאר במועצה המחוקקת, ועזר לגייס ולצייד מתנדבים באוהיו. לאחר פיזור המועצה, נאם גרפילד סדרת נאומים בצפון מזרח המדינה לעידוד הגיוס. לאחר טיול לאילינוי לצורך רכישת נשק, חזר לאוהיו, ובאוגוסט 1861, מונה כמפקד גדוד המתנדבים הרגלי ה-42 של אוהיו, בדרגת קולונל (אלוף-משנה). הגדוד היה קיים רק על הנייר, ולכן היה על גרפילד להשיג מתנדבים. הוא גייס שכנים ותלמידים לשעבר במהירות, ועזר לאימון הגדוד. בדצמבר, הוטל על גרפילד להביא את הגדוד שלו לקנטקי ולהצטרך לארמיית אוהיו, תחת פיקודו של הבריגדיר גנרל דון קרלוס ביואל.
פקודתו של ביואל
ביואל הטיל על גרפילד את משימת גירוש כוחות הדרום מזרחה מקנטקי בנובמבר 1861. תחת פיקודו של גרפילד הועמדה לצורך מבצע זה הבריגדה ה-18, ובדצמבר אותה שנה הוא יצא מקטלסבורג, קנטקי, כשלצידו רגימנטים הרגלים ה-40 וה-42 של אוהיו, ה-14 וה-22 של קנטקי, חיל הפרשים השני של מערב וירג'יניה ויחידת הפרשים של מקלפלין. הכוחות נתקלו בכוחות הדרום ליד פיינטסוויל, קנטקי ב-6 בינואר 1862, שהיו תחת פיקודו של בריגדיר גנרל המפרי מרשל. כוחותיו של גרפילד אילצו את כוחות הדרום לסגת עד למרחק של שני מייל מפרסטונבורג, קנטקי, על הדרך המוביל לווירג'יניה. גרפילד תקף שוב ב-9 בינואר, ושוב הביא לנסיגת הדרומיים בתום יום הקרב, אך הפעם בחר שלא לרדוף אחריהם, והעדיף לשוב עם כוחותיו לפרסטונבורג כדי לחדש את האספקה.
ממוזער|שמאל|250px|שדה הקרב שבו לחם גרפילד, גרפילד פיקד על הגבעה הרחוקה במרכז התמונה.
ניצחון זה הביא לקידומו של גרפילד לדרגת בריגדיר גנרל ב-11 בינואר, בגיל שלושים. לאחר נסיגת מרשל, פיקד גרפילד על כוח האיחוד היחידי במזרח קנטקי, והודיע על חנינה לכל אדם שינטוש את צבא הקונפדרציה ויחזור לביתו בנאמנות לאיחוד. לאחר מאבק קטן, הצליח גרפילד לטהר את האזור ממורדים ולגרום להם לסגת לווירג'יניה.
גרפילד פיקד על הבריגדה העשרים של ארמיית אוהיו, וב-1862 הצטרף אל מייג'ור גנרל יוליסס ס. גרנט וכוחותיו, כשהתקדמו בקורנית', מיסיסיפי. לפני שהגיע לשם, תקפו כוחות הקונפדרציה את צבאו של גרנט בהפתעה, והבריחו אותם. חייליו של גרפילד התקדמו במהירות והגיעו לעזור לגרנט למחרת היום, כדי לגרום למורדים לברוח. המקרה, שנודע כקרב שילה, היה הקרב הקטלני ביותר במלחמה באותה התקופה. גרפילד נחשף לאש אבל לא נפצע. לאחר מכן התקדם הצבא אל קורינת', כשהקונפדרציה נסוגה.
באותו הקיץ סבל גרפילד מצהבת וירד במשקלו. הוא נאלץ לחזור אל ביתו ואשתו החזירה אותו לקו הבריאות. כשהיה בביתו, חבריו פעלו כדי לנסות לעזור לו להיבחר לקונגרס מטעם הרפובליקנים, אף על פי שגרפילד סירב לעסוק בנושא. הוא חזר לצבא בסתיו והלך לוושינגטון כדי לחכות למשימה הבאה שלו. באותה התקופה נפוצו שמועות על רומן מחוץ לנישואין שכמעט הרס את נישואיו. גרפילד הצטרף לוועדה שבחנה את התנהלותו של פיץ ג'ון פורטר. הוא השתכנע באשמתו של פורטר והצביע יחד עם הגנרלים האחרים להרשיע אותו. המשפט נמשך בין נובמבר 1862 לינואר 1863, ובסופו, מונה גרפילד לראש המטה של ויליאם ס. רוסקרנס, מפקד צבא קמברלנד.
ראש המטה של רוסקרנס
ממוזער|ימין|הגנרל ויליאם ס. רוסקרנס|320x320 פיקסלים
משרת ראש המטה בדרך כלל הייתה זוטרה, אולם גרפילד השפיע מאוד על רוסקרנס, והשיג סמכויות נרחבות יותר מתיאום פקודות. הוא אף פיקד על הצבא של רוסקרנס. רוסקרנס אהב שיחות, וגרפילד המלומד היה בדיוק האדם המתאים לכך. השניים הפכו לקרובים מאוד, ודיברו בעיקר על דת. גרפילד ורוסקרנס תכננו כיצד לרדוף וללכוד את הגנרל ברקסטו בראג. בראג נסוג אל צ'אטאנוגה והיה צורך בעוד חיילים כדי להכניע אותו. גרפילד העדיף לתקוף מיד.
בקרב עצמו, בין 19 ל-20 בספטמבר 1863, גרם בלבול בנוגע לפקודותיו של רוסקרנס לרווחים בשורות ולמחשבה שהאגף הימני אבד. רוסקרנס היה בטוח שהקרב אבוד וחזר להגן על צ'אטאנוגה. גרפילד האמין שהצבא שרד והצליח למצוא אותו. הצבא הוקף בידי צבאו של בראג, וגרפילד שלח מברק למזכיר המלחמה אדווין סטנטון, שדרשה תגבורת. לינקולן שלח עוד 20,000 חיילים בתוך תשעה ימים. בינתיים קודם גרנט למפקד צבאות המערב, והחליף את רוזקרנס בגנרל אחר. גרפילד קודם לדרגת מייג'ור גנרל אולם נאלץ להתפטר אחרי שנבחר לבית הנבחרים.
קריירה בקונגרס
בחירות 1862 ומלחמת האזרחים
ממוזער|ימין|סלמון צ'ייס היה בעל בריתו של גרפילד עד למשפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון.|279x279 פיקסלים
כששירת בצבא בתחילת 1862, ניסו חבריו של גרפילד לשכנע אותו לרוץ לקונגרס מטעם מחוזו, שהיה רפובליקני מובהק. הוא דאג שהוא לא יקבל מינוי טוב בצבא, ולכן ידע שריצה לקונגרס תשפר את מעמדו הפוליטי. העובדה שהקונגרס יתכנס רק בדצמבר 1863 (עד לאשרור התיקון העשרים לחוקה ב-1933, הקונגרס התכנס בדצמבר) היה מאפשר לו להמשיך לשרת בצבא. הוא סירב לנהל את מסע הבחירות, והשאיר ליועציו הפוליטיים את הזירה. הוא נבחר להיות המועמד הרפובליקני בספטמבר 1862, ובאוקטובר נבחר לקונגרס.
מעט לאחר מכן, נאלץ גרפילד להתייצב בפני מזכיר המלחמה סטנטון ולשוחח על עתידו הצבאי. גרפילד נפגש עם מזכיר האוצר סלמון צ'ייס שהתחבר איתו. שניהם הסכימו פוליטית למדיניות של האגף הרדיקלי במפלגה. כשנכנס לקונגרס בדצמבר 1863, כעס גרפילד על לינקולן שהקל על הדרום. הרדיקלים, בהובלת תדיאוס סטיבנס, רצו להחרים אדמות של מורדים, ולינקולן איים להטיל וטו על חוקים כאלו. גרפילד תמך בחקיקה כזאת, וברומזו אל המהפכה המהוללת באנגליה, רמז שלינקולן יסולק מתפקידו בגלל דחיית החוקים. גרפילד תמך בהצהרת האמנציפציה של לינקולן, אולם טען שהיה זה מקרה מוזר בהיסטוריה העולמית כש"עורך דין סוג ב' מאילינוי" היה זה שניסח את המילים ההיסטוריות.
גרפילד תמך בביטול העבדות, והאמין שמנהיגי המרד ויתרו על זכויותיהם החוקתיות. הוא תמך בהחרמת מטעים דרומיים ואף בהגליה ובהוצאה להורג של מנהיגי המרד כדי להבטיח את השמדת העבדות. גרפילד הרגיש שלקונגרס הייתה הסמכות להכריז איזו חקיקה הכרחית כדי להבטיח את הצדק לכל הנאמנים לאיחוד, ללא קשר לצבעם. גרפילד החל לתמוך בלינקולן יותר כשזה יצא נגד העבדות. בתחילת כהונתו, חלק על מפלגתו בכמה נושאים. הוא התנגד למענקים לצורך גיוס צבאי, כיוון שהיו עשירים שהשתמשו בכספם כדי להתחמק מגיוס. גרפילד, בתמיכת לינקולן, הצליח להעביר חוק חדש שהרחיב את הגיוס. לינקולן לא חשש מהשפעת הגיוס על סיכוייו להיבחר לכהונה שנייה: הוא האמין שיוכל לנצח במלחמה לפני תום כהונתו הראשונה.
בהשפעת צ'ייס, תמך גרפילד בהצמדת הדולר לתקן הזהב והתנגד לשטרות מנייר. הוא התנגד, אולם הבין את הצורך, בחוק שהשעה את התשלומים בזהב ובכסף במלחמת האזרחים. הוא תמך בחוק שהרחיב את סמכות הקונגרס בנושא שיקום הדרום, שעליו הטיל לינקולן וטו.
גרפילד התנגד להיבחרו מחדש של לינקולן, אולם אף מועמד אחר לא הצליח להתחרות מולו. גרפילד העדיף לתמוך בלינקולן על פני מועמד אחר. הוא ביקש שרוסקרנס יבחר לסגנו של לינקולן, אולם במקומו נבחר המושל הצבאי של טנסי, אנדרו ג'ונסון. לינקולן וגרפילד נבחרו מחדש. צ'ייס עזב את הקבינט ומונה לנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, והחל להתרחק מגרפילד.
גרפילד עסק בעריכת דין ב-1865 כדי לשפר את מצבו הכלכלי. הוא שהה בוול סטריט ביום בו נרצח לינקולן, ונאם נאום שבו טען שאלוהים עדיין שולט בעולם, ושהממשלה עודנה חיה. לאחר מותו של לינקולן שיבח יותר את לינקולן, וטען שהיה אחד מהשליטים הנבונים במדינה.
השיקום
גרפילד תמך בזכות הצבעה לשחורים כמו שתמך בביטול העבדות, אף על פי שהודה שסלד מהרעיון שהשחורים יהיו שווי ערך פוליטית ללבנים, והעובדה שתמך, כלינקולן, ביישוב השחורים באפריקה. הנשיא החדש ג'ונסון דרש שיקום מהיר לדרום במהלך החודשים עד לכינוס הקונגרס בדצמבר 1865. גרפילד תמך במדיניות הזאת כניסוי. ג'ונסון, שהיה חברו, רצה את תמיכתו של גרפילד, וגרפילד הניח שחילוקי הדעות בין הנשיא החדש לקונגרס אינם גדולים מדי. הקונגרס התכנס מחדש בדצמבר (לכעסו של ג'ונסון, ללא נציגים ממדינות הדרום) ביקש גרפילד תמיכה משאר חבריו, אף על פי שחשש שג'ונסון, הדמוקרט לשעבר, יאחד כוחות עם הדמוקרטים וישיג שליטה פוליטית אם יצטרף אליהם מחדש. גרפילד חזה משבר עוד לפני פברואר 1866, כשג'ונסון הטיל וטו על חוק לחידוש לשכת העבדים המשוחררים שנועדה לעזור לעבדים המשוחררים. באפריל, טען גרפילד שג'ונסון היה "מטורף או שיכור מאופיום".
ממוזער|האנדרטה לזכרו של גרפילד, ליד גבעת הקפיטול, בה שירת כמעט עשרים שנה|301x301 פיקסלים
העימות בין רשויות השלטון היה חשוב בבחירות לבית הנבחרים ב-1866, וג'ונסון ניסה לקדם את מועמדיו בעוד שגרפילד נאלץ להתמודד עם התנגדות מתוך המפלגה המקומית. הדרום עדיין לא יכול היה להצביע והצפון עדיין תמך ברפובליקנים, שהשיגו רוב של שני שלישים בקונגרס. גרפילד הצליח להתגבר על האתגרים במחוז שלו ונבחר מחדש בקלות.
גרפילד התנגד בתחילה להדחת ג'ונסון כשהקונגרס התכנס שוב בדצמבר 1866. אולם הוא כן תמך בחקיקה שתגביל את כוחותיו של ג'ונסון, כמו חוק הקביעות במשרד, שהגביל את ג'ונסון בפיטורי עובדים. גרפילד ייצג נאשם בבית המשפט באפריל 1868 ולכן לא יכול היה להצביע כשבית הנבחרים העמיד את ג'ונסון לדין, אולם נאם בתמיכה בתדיאוס סטיבנס ובמתנגדי ג'ונסון. כשג'ונסון זוכה בסנאט, גרפילד נדהם, והאשים את תוצאת המשפט בניהולו של נשיא בית המשפט העליון צ'ייס.
כשיוליסס ס. גרנט נבחר במקום ג'ונסון ב-1869, החליט גרפילד לנטוש את הרדיקלים (סטיבנס, מנהיגם, מת ב-1868). הוא תמך בתיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית ב-1870, ותמך בצירופה של ג'ורג'יה מחדש אל האיחוד. ב-1871 התנגד לחוק הקו קלוקס קלאן, בטענה שאמנם לא אהב את "הטרוריסטים הללו", אולם דאג בנוגע לכך שהחוק הסמיך את הנשיא להשעות את פקודת הביאס קורפוס.
מכסי מגן וכסף
ממוזער|302x302px|שמאל|השטרות שגרפילד שנא
במהלך הקריירה שלו, תמך גרפילד בתקן הזהב והתנגד להעלאת כמות הכסף בעזרת כסף מנייר, ולאחר מכן בעזרת הטבעה בלתי מוגבלת של מטבעות כסף. ב-1865, מונה לחבר בוועדת המיסים, והתמקד בנושאים כלכליים. הוא המשיך להתנגד לשטרות מנייר, וטען שכל מפלגה שתתמוך בהם תגרום לאסון נוראי. ב-1868 נאם במשך שעתיים בבית הנבחרים ותמך בחידוש הדרגתי של תשלום על כסף ועל זהב.
מכסי המגן הועלו לרמה גבוהה במלחמת האזרחים. לאחר מכן, תמך גרפילד במעבר לסחר חופשי, אף על פי שהרפובליקנים תמכו במכסי מגן גבוהים למען התעשייה האמריקנית. העימות עם מפלגתו גרם לכך שגרפילד הודח מוועדת המיסים ב-1867, ולמרות הרוב הרפובליקני בקונגרס עד ל-1875, הוא עצמו לא היה בוועדה באותה התקופה. הוא אמנם מונה ליושב ראש וועדת ההקצבות, אולם תמיד רצה להנהיג את וועדת המיסים. אחת מהסיבות שהוצא מהוועדה הייתה ההתנגדות של העורך הרפובליקני המשפיע, הוראס גרילי.
ממוזער|alt=A blackboard with columns of numbers. Across the top is a banner that says "Black Friday" and below is a hand written note|כתב ידו של גרפילד על ראיות בהן נעשה שימוש במהלך חקירת הבהלה לזהב ב-1870|222x222 פיקסלים
בספטמבר 1870, הוביל גרפילד, שהיה אז יושב ראש וועדת הבנקים, חקירה על הבהלה לזהב של 1869. הוועדה חקרה את השחיתות, אולם לא מצאה עבירות משמעותיות. גרפילד האשים את קיום השטרות במימון ספקולציה שהובילה לשערורייה.
גרפילד לא התלהב מהיבחרו מחדש של גרנט ב-1872, עד שהוראס גרילי, המועמד הדמוקרטי והרפובליקני-ליברלי, הפך לחלופה היחידה. גרפילד טען ש"גרנט לא כשיר להיות מועמד וגרילי לא כשיר להיבחר". גרנט וגרפילד נבחרו מחדש בקלות.
סקנדל קרדיט מובילייה, חוק משיכת השכר
סקנדל קרדיט מובילייה כלל שחיתות במימון מסילת יוניון פסיפיק שהושלמה ב-1869. מנהלי יוניון פסיפיק השתלטו על תאגיד קרדיט מובילייה בחשאי ואפשרו לו להקים את מסילת הרכבת. ההוצאות המנופחות שנרשמו בידי הארגון שולמו בעזרת כסף ממשלתי, ולארגון הותר לקנות ביטחונות ביוניון פסיפיק מתחת לערך השוק. קרדיט מובילייה השיגה רווחים גדולים וחילקה משכורות גבוהות. ההוצאות הגדולות הובילו להקצבה נוספת של הקונגרס. בנוסף, חבר קונגרס אחד היה ממנהלי קרדיט מובילייה, והציע לחבריו הזדמנות לקנות מניות.
ממוזער|שמאל|277x277px|הדוד סם מנחה חברי קונגרס וסנאטורים שהיו מעורבים בסקנדל לבצע ספוקו.
הסיפור דלף ביולי 1872, במהלך מסע הבחירות. חלק מהנאשמים היו סגן הנשיא (ויושב ראש בית הנבחרים לשעבר) סקיילר קולפקס, סגנו החדש של גרנט, הסנאטור ממסצ'וסטס הנרי וילסון, יושב ראש בית הנבחרים ג'יימס בליין ממיין, וגרפילד. גרילי לא הצליח לנצל את השערורייה במסע הבחירות שלו. לאחר הבחירות, הקונגרס התכנס שוב, ובליין, שרצה לטהר את שמו, דרש חקירה. הראיות זיכו אותו. גרפילד טען ב-1872 שהוצעה לו מניה, אולם הוא סירב לה. גם מנהל החברה תמך בגרסתו של גרפילד, אולם טען שגרפילד הסכים לבסוף לקחת מניה באשראי, ושקיבל תשלום עליה בזכות הדיבידנדים של החברה. הסכסוך היה לגבי שלוש מאות דולר, שגרפילד טען שהיו הלוואה שהחזיר ולא דיבידנד.
אלו שכתבו על גרפילד לא ניסו לקשור אותו לשערורייה, וטענו שלא היה מושחת, אולם שכן קיבל דיבידנד מהחברה, ולא אמר את כל האמת. בעקבות המקרה עלו דרישות לפטר את גרפילד מוועדות כלכליות.
נושא נוסף שגרם לגרפילד צרות בניסיונו להיבחר מחדש ב-1874, היה "חוק משיכת השכר" ב-1873 שהעלה את שכר חברי הקונגרס בחמישים אחוז, וגם על שירותם מאז 1871. גרפילד היה אחראי להעברת החוק, ולבסוף העלאת המשכורת הייתה גבוהה יותר, למרות התנגדותו של גרפילד. כמעט חצי מחברי בית הנבחרים כבר ידעו שלא יבחרו לעוד כהונה ותמכו בחוק, אולם הציבור כעס על כך, ועל גרפילד, אף על פי שסירב לקבל את התוספת. הרפובליקנים איבדו שליטה על בית הנבחרים בפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים, וגרפילד זכה רק ל-57% מקולות הבוחרים (בדרך כלל השיג פי שניים או שלושה מיריביו הדמוקרטים).
מנהיג המיעוט, ממשל הייז
לאחר שהדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים ב-1875, גרפילד נאלץ לעזוב את וועדת ההקצבות. הדמוקרטים מינו את גרפילד כחבר רפובליקני בוועדת המיסים. רוב יריביו הובסו בבחירות של 1874, ובליין נבחר לסנאט, ולכן גרפילד הפך למנהיג המפלגה בבית הנבחרים ולאדם שכנראה יהפוך ליושב ראש הבית אם המפלגה תשיג שוב רוב.
בבחירות של 1876, תמך גרפילד בבליין, וניסה לתמוך בו בוועדה הרפובליקנית. כשהתברר לאחר שישה סיבובים שבליין לא ייבחר, בחרה הוועדה במושל אוהיו, רתרפורד הייז. אף על פי שגרפילד תמך בבליין, הוא שמר על יחסים טובים עם הייז ותמך בו. גרפילד קיווה לפרוש מפוליטיקה לאחר סיום כהונתו ולעסוק בעריכת דין, אולם למען מפלגתו, נבחר מחדש בקלות באוקטובר. למרות זאת, בנו הצעיר מת משעלת מעט לאחר מכן.
ממוזער|שמאל|גרפילד (שני מימין בשורה מתחת לגלריה) שירת בוועדה להכרעת תוצאות בחירות 1876.)|222x222 פיקסלים
כשנראה היה שהייז הפסיד בבחירות חודש לאחר מכן לסמואל טילדן, פעלו הרפובליקנים להפיכת התוצאות במדינות דרומיות ששלטו בהן: קרוליינה הדרומית, לואיזיאנה ופלורידה. ניצחון של הייז בכל השלוש יאפשר לו לנצח בהפרש של אלקטור אחד. גרנט ביקש מגרפילד לשמש כ"משקיף נייטרלי" בלואיזיאנה. המשקיפים המליצו שהייז ינצח במדינה - גרפילד עצמו פסל קולות שלמים של טילדן. המושלים הרפובליקנים אימתו את ניצחונו של הייז, לכעסם של הדמוקרטים, שהמועצות המחוקקות שלהם פרסמו תוצאות שונות, ואיימו למנוע את ספירת האלקטורים. הקונגרס העביר חוק להקמת וועדה שתכריע מי מנצח. אף על פי שהתנגד לוועדה, בטענה שעל הקונגרס לספור את הקולות, מונה גרפילד אליה לקול מחאות הדמוקרטים שטענו שהיה מפלגתי מדי. הייז זכה לתמיכת שמונה חברי וועדה לעומת שבעה לטילדן. כחלק מעסקה עם הדמוקרטים, קיבל הייז את הנשיאות בתמורה להסגת הצבא מהדרום, וסיום תקופת השיקום.
אף על פי שהיה ברור שגרפילד יוכל להיבחר לסנאט לאחר התפטרותו של ג'ון שרמן כדי לכהן בתפקיד מזכיר האוצר, רצה הייז שגרפילד יעזור לו להגן על עצמו מפני הקונגרס. גרפילד, המחוקק הראשי של הנשיא, זכה לכבוד בזכות תפקידו. גרפילד פסק נגד חוק שדרש רכישת כמות גדולה של כסף בידי הממשלה והפיכתו למטבעות, והייז הטיל עליו וטו, שבוטל מאוחר יותר.
גרפילד רכש בית באוהיו באותה התקופה, ממנו ניהל את מסע הבחירות שלו. הייז רצה שגרפילד ינסה להתמודד לתפקיד המושל ב-1879, כחלק מתוכנית להביא אותו לבית הלבן. גרפילד העדיף להיבחר לסנאט, ועזר לרפובליקנים לנצח בבחירות לאספה הכללית של אוהיו. ג'ון שרמן, שרצה להיות נשיא, תמך בגרפילד, והוא נבחר לסנאט בינואר 1880, והיה אמור להתחיל לכהן ב-4 במרץ 1881.
קריירה משפטית ושאר פעילויות
גרפילד היה אחד משלושה עורכי דין שהגנו על צפוניים שתמכו בקונפדרציה. בית משפט צבאי שפט את הצפוניים למוות, אולם גרפילד טען שעליהם להישפט בפני בית משפט אזרחי. הצלחתו במשפט אפשרה לו להתפרסם כעורך דין מוצלח.
במהלך כהונתו הראשונה של גרנט, כשהרגיש לא מסופק מהשירות הציבורי, ניסה לעסוק בעריכת דין, אולם שיתוף פעולה עם עורך דין אחר לא עלה יפה. לאחר מותו של צ'ייס ב-1873, לא הצליח גרפילד לפעול למינויו של נוח סוויין לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.
גרפילד חשב שמתן קרקעות לאיגודי הרכבת היה לא צודק. הוא התנגד לתאגידים מונופוליסטיים וגם לאיגודי עובדים. הוא תמך בהקמת השירות הציבורי של ארצות הברית שיפשט את הליך קבלת מועמדים לתפקיד ממשלתי. בנוסף הוא רצה לבטל את המערכת שבה עובדי ממשלה, בתמורה לתפקידם, נאלצו להעניק חלק ממשכורתם כתרומה פוליטית.
הוכחת גרפילד למשפט פיתגורס
ממוזער|שרטוט של משוואת גרפילד להוכחת משפט פיתגורס.|296x296 פיקסלים
ב-1876, גילה גרפילד כישרון מתמטי כשפיתח הוכחה בטרפז למשפט פיתגורס. גרפילד לא היה מתמטיקאי במקצועו ועדיין נהג להתמקצע בגאומטריה בזמנו הפרטי, תחום בו הוא מצא עניין רב. לפי ההוכחה, גרפילד הציג משולש ישר-זווית עם צלעות a, b ו-c, כאשר a ו-b ניצבים ו-c הוא היתר. גרפילד קבע משולש ישר-זווית נוסף, שווה ערך ל-a, b, c אך מהופך לו בתשעים מעלות, כך שצלע b של המשולש השני מייצרת קטע ישר מתמשך עם צלע a של המשולש הראשון, משמע שצלע b (משולש ראשון) וצלע a (משולש שני; הפוך), מקבילות אחת לשנייה. בין שני המשולשים נפגשים בקודקוד O, בין צלע a של משולש ראשון לצלע b של משולש שני וצלעות c (היתרים) של שניהם.
כדי למצוא את זווית DOE (E הזווית בין צלעות b ו-c במשולש הראשון ו-D הזווית בין הצלעות a ו-c במשולש השני) מציבים כי במשולש ישנה זווית ישרה (90 מעלות), זווית Θ וזווית 90-Θ (מכיוון שסכום זוויות המשולש 180 מעלות). לנוכח העובדה שנק' O יושבת על הקטע הישר בין שני המשולשים, נוצרת זווית בת 180 מעלות. מכיוון שהמשולשים הפוכים זה מזה ב-90 מעלות, זווית Θ-90 וזווית Θ שתיהן מופיעות על זווית O 180 מעלות. מכיוון ש-Θ ו-Θ-90 משלימות ל-90 מעלות, זווית DOE, שווה ל-90 מעלות בסך הכל לפי הורדה מזווית O. כעת נוצר משולש ישר-זווית נוסף: DOE.
כעת נמתח קטע בין זווית D ל-E ובכך נוצר טרפז. משוואת שטחו של הטרפז הנתון היא: . דרך נוספת לחשב את שטחו של הטרפז היא ליצור משוואת סכום שלושת המשולשים הנמצאים בתוכו ולחשב לפיה כך שעל כל מקרה תהיה התוצאה שווה למשוואת שטח הטרפז הרגילה. לפי משוואת סכום המשולשים ניתן לחשב את שטח הטרפז באופן הבא: . שתי המשוואות מובילות לאותה התוצאה ולכן: . להלן חישוב מלא של צמצום המשוואה:
התוצאה הסופית היא משפט פיתגורס.
הבחירות של שנת 1880
המועמדות הרפובליקנית
גרפילד נבחר לסנאט בתמיכתו של ג'ון שרמן, ונכנס לשנת הבחירות כתומך של שרמן בתור המועמד של המפלגה הרפובליקנית. לעומת זאת, אחרים סברו שגרפילד היה המועמד העדיף. גרפילד סירב לקבל את המועמדות, אולם שרמן התחיל לחשוד בכוונותיו של סגנו. המועמדים המובילים פרט לשרמן היו יוליסס ס. גרנט וג'יימס בליין.
הסנאטור רוסקו קונקלינג מניו יורק, שהיה מנהיג "סיעת האיתנים" (תומכי גרנט), הציע בתחילת הוועידה שהצירים יתחייבו לתמוך במועמד בבחירות. הצירים ממערב וירג'יניה סירבו לכך וקונקלינג ניסה לגרש אותם. גרפילד יצא להגנתם ונאם בזכותם. הקהל פנה כנגד קונקלינג שויתר על הניסיון. תומכי גרפילד התחזקו, והבינו שגרפילד הוא המועמד היחיד שיהיה מקובל על רוב הצירים.
לאחר נאומים לטובת מועמדים אחרים, נאם גרפילד בשם שרמן והציע את מועמדותו. הצירים עצמם לא רצו לתמוך בשרמן, וגרנט הוביל עם 304 קולות ואחריו בליין עם 284, כששרמן רק במקום השלישי עם 93 קולות בלבד. גרנט ובליין לא הצליחו להשיג את 379 הקולות הדרושים. לבסוף, הוחלט שמתנגדי גרנט יתמכו דווקא בגרפילד, שהשיג 50 קולות בסיבוב ה-35. גרפילד טען שהוא לא מתכוון לבגוד בשרמן, אולם המשלחת מאוהיו תמכה בו. בסיבוב הבא, תומכי שרמן ובליין תמכו בגרפילד, והוא השיג 399 קולות ואת המועמדות. תומכי גרנט נשארו נאמנים כלפיו והתנגדו לגרפילד. כדי לפייס אותם, גובה המכס לשעבר מניו יורק, צ'סטר ארתור, נבחר להיות סגנו של גרפילד.ממוזער|כרזת בחירות של גרפילד|222x222 פיקסלים
מסע הבחירות
ממוזער|תוצאות הבחירות של 1880|282x282 פיקסלים
למרות ניסיונות הפיוס המפלגתיים, המתיחות במפלגה נשארה גם במהלך הבחירות, וגרפילד נפגש עם מנהיגי המפלגה בניו יורק. הוא שכנע אותם להתאחד מאחוריו, חזר אל אחוזתו שבמנטור והשאיר את מסע הבחירות לפעילים, כנהוג באותה התקופה. הדמוקרטים תמכו במייג'ור גנרל וינפילד סקוט הנקוק מפנסילבניה. הנקוק והדמוקרטים ציפו לנצח בדרום, והצפון נחשב להימור בטוח עבור הרפובליקנים. לכן רוב מסע הבחירות התמקד במדינות המתנדנדות, כמו ניו יורק ואינדיאנה.
ממוזער|שמאל|alt=A large three-story house of wood and stone|אחורי ביתו של גרפילד, ממנו ניהל את מסע הבחירות שלו|222x222 פיקסלים
לא היו הבדלים רבים בין הדמוקרטים והרפובליקנים, והרפובליקנים שוב ניסו לקשור את הדמוקרטים למלחמת האזרחים, ושאם הדמוקרטים ינצחו הם לא יכבדו את החיילים וישלמו לחיילי קונפדרציה. חמש עשרה שנים עברו מאז המלחמה, ושתי המפלגות העמידו לבחירה גנרלים מהצפון, כך שהאסטרטגיה לא עבדה. הרפובליקנים עברו להדגשת נושא מכסי המגן. המצע הדמוקרטי דרש "מכסים רק לשם הכנסה", והרפובליקנים טענו בפני הפועלים בצפון שהנקוק יפחית את מכסי המגן, ויפגע בעבודות שלהם. הנקוק ניסה להיות מתון בנוגע לכך וטען שמכס המגן הוא עניין מקומי. הצפון התאחד מאחורי גרפילד, שבהפרש צמוד של פחות מ-2,000 קולות מתוך 9 מיליון, ניצח. בחבר האלקטורים, השיג 214 קולות לעומת 155. עד היום לא נבחר אף נשיא מלבד גרפילד ישירות לאחר כהונה בבית הנבחרים.
הנשיאות
ממוזער|שמאל|alt=Garfield wears an informal frock coat suit and has one hand inserted into the front of the jacket. |הנשיא גרפילד|397x397 פיקסלים
קבינט וכניסה לתפקיד
בין היבחרו וכניסתו לתפקיד, התעסק גרפילד בהרכב הקבינט שלו, כדי ליצור איזון בין הפלגים הרפובליקניים. תומכי בליין היו תומכיו הבכירים, ובליין מונה למזכיר המדינה של ארצות הברית ויועצו הקרוב של גרפילד. נטען שלבליין היו מרגלים בבית הלבן שעזרו לו לדעת הכל. ויליאם וינדום נבחר להיות מזכיר האוצר, ויליאם האנט למזכיר הצי, רוברט טוד לינקולן למזכיר המלחמה וסמואל קירקווד למזכיר הפנים. תומאס ג'יימס מניו יורק היה מזכיר הדואר. גרפילד מינה את ויין מקוויי לתפקיד התובע הכללי של ארצות הברית. בליין ניסה למנות במקום מקוויי את יריבו, ויליאם צ'נדלר, אולם הסנאט דחה זאת.
גרפילד הושבע לנשיא ב-4 במרץ 1881. נאומו של גרפילד עם כניסתו לתפקיד לא היה מלהיב כמו נאומיו הקודמים בגלל העיסוק בנושאי הקבינט. הוא הדגיש את נושא זכויות האזרח לאפרו-אמריקנים, וטען שהחופש לא יושג כל עוד הממשל ישים מכשולים בפני האזרח. לאחר מכן דיבר על תקן הזהב, שיפור החינוך והתנגדות לפוליגמיה בקרב המורמונים. עם היבחרו של גרפילד לנשיא הוא ויתר על הכמורה, וצוטט באומרו "אני מוותר על המשרה הרמה ביותר בארץ על מנת להתמנות לנשיא ארצות הברית".
מינויו של גרפילד לתפקיד ראש המנהל הכללי של דואר ארצות הברית, תומאס למואל ג'יימס, היה יריב של קונקלינג. קונקלינג דרש שמקורביו יתמנו לתפקיד מזכיר האוצר. בתגובה, גרפילד מינה אויב של קונקלינג לתפקיד גובה המכס בניו יורק. המינוי נחשב למינוי יוקרתי במיוחד. קונקלינג ניסה להביא את ההצעה לאישור הסנאט, אולם גרפילד סירב לכך ואיים לבטל את כל המועמדים שלו לתפקידים פדרליים. קונקלינג התפטר, אולם המועצה המחוקקת של ניו יורק לא בחרה בו שוב. גרפילד הצליח לנצח במאבק מול הסנאט. לצערו של בליין, חזר גרפילד לנסות לפייס את המפלגה, ומינה כמה מחברי סיעת האיתנים לתפקידים.
רפורמות
ממוזער|alt=A cartoon. Garfield, in night clothes and slippers, is on the doorstep looking at an ugly crying baby in a basket on the ground. |קריקטורה ממגזין "פאק" ב-1881, מראה את גרפילד מוצא תינוק נטוש על דלתו, עם תווית עליה כתוב "רפורמה בשירות הציבורי, מטעם רתרפורד הייז". הייז לבוש כאישה ברקע.|224x224 פיקסלים
גרפילד הנהיג את סיעת בני התערובת, שתמכה ברפורמה בשירות הציבורי שהנהיג הייז בדרום לאחר המלחמה. גרפילד האמין שמערכת המינויים הנוכחית פגעה במוסד הנשיאות. אישים שתמכו ברפורמה התאכזבו מכך שגרפילד ניסה לבצע רפורמה רק בתפקידים זוטרים, ומינה את חבריו לתפקידים בכירים, אולם תמכו בו בכל זאת.
השחיתות במשרד הדואר גם דרשה רפורמה. חקירה של הקונגרס מאפריל, 1880 חשפה שהיו במשרד גנבות של מיליוני דולרים ומכרזים מושחתים. הייז השהה את המכרזים בתגובה, וגרפילד דרש את התפטרות האחראי לכך. הוא דרש מג'יימס לבצע רפורמה מקיפה בשירות הדואר.
זכויות האזרח וחינוך
ממוזער|alt=Formal seated portrait in oils|דיוקנו הרשמי של גרפילד|276x276 פיקסלים
גרפילד האמין שהמפתח לשיפור מצבם של השחורים נמצא בחינוך פדרלי. במהלך תקופת השיקום, העבדים המשוחררים השיגו אזרחות וזכות הצבעה, אולם גרפילד האמין שהדרומיים הלבנים מונעים מהם את הזכויות, וחשש לגורלם. הוא הציע מערכת חינוך פדרלית. הקונגרס והציבור הלבן בצפון כבר איבד את העניין בזכויות השחורים, ולא תמך במימון פדרלי למערכת החינוך. גרפילד מינה גם שחורים לתפקידים חשובים, וגם את פרדריק דאגלס. הוא האמין שיוכל להשיג תמיכה לרפובליקנים בדרום בעזרת הגנה על האינטרסים המסחריים של הדרום. בניגוד להייז, הוא מינה מינויים פוליטיים בדרום, שהיו מקורבים לרפובליקנים.
מדיניות חוץ ורפורמה בצי
כשנכנס לתפקידו, לא היה לגרפילד ניסיון רב במדיניות חוץ, אז הוא הסתמך על בליין. בליין תמך בפרוטקציוניזם בעבר, אולם הסכים עם גרפילד על קידום הסחר החופשי במערב. הם היו בטוחים שכך יוכלו למנוע מבריטניה אחיזה באמריקה הלטינית, ובאמצעות הגברת הייצוא לחזק את השגשוג האמריקני, שיקושר כך עם הרפובליקנים. גרפילד הסמיך את בליין לכנס ועידה אמריקנית ב-1882 כדי לפתור בעיות בין מדינות אמריקה הלטינית וליצור הסכמי סחר. בנוסף ניסה ליצור הסכם שיסיים את מלחמת האוקיינוס השקט בין פרו, צ'ילה ובוליביה. בליין ניסה למנוע מפרו לוותר על טריטוריות, אולם צ'ילה התנגדה לחזרה לסטטוס קוו לאחר שכבשה את לימה ב-1881. גרפילד ניסה להרחיב את ההשפעה האמריקנית, וביקש לכרות תעלה בפנמה ללא מעורבות בריטית ולהפחית את ההשפעה הבריטית בהוואי. בנוסף, חתם על הסכמי סחר עם קוריאה ומדגסקר. גרפילד שקל לחזק את כוחה הצבאי של ארצות הברית, וביקש ממזכיר הצי שלו לחזק את הצי. התוכניות הסתיימו לאחר ההתנקשות בגרפילד. תשע מדינות ביקשו להשתתף בוועידה האמריקנית, אולם לאחר התפטרותו של בליין, ארתור, יורשו של גרפילד, ביטל אותה (באוקטובר 1883 נפתרה מלחמת האוקיינוס השקט ללא התערבות אמריקנית). ארתור נקט ברפורמות מתונות יותר בצי.
הרכב הקבינט
ממוזער|ג'יימס בליין, מזכיר המדינה|266x266px
נשיא - ג'יימס א. גרפילד
סגן הנשיא - צ'סטר ארתור
מזכיר המדינה - ג'יימס בליין
מזכיר האוצר - ויליאם וינדום
מזכיר המלחמה - רוברט טוד לינקולן
התובע הכללי (שר המשפטים) - ויין מקוויי
המנהל הכללי של הדואר - תומאס למואל ג'יימס
מזכיר הצי - ויליאם ה. האנט
מזכיר הפנים - סמואל ג'. קירקווד
מינויים לבית המשפט העליון
גרפילד מינה רק שופט אחד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, אישור מחודש למינוי של הייז מימיו האחרונים בתפקיד - תומאס סטנלי מתיוס שנכנס לתפקידו ב-1881.
ההתנקשות
ב-2 ביולי 1881 נורה גרפילד בידי צ'ארלס גיטו, עורך דין בן 40 וחבר המפלגה הרפובליקנית. ההתנקשות אירעה בשעה 9:30 בבוקר, פחות מארבעה חודשים לאחר שהושבע גרפילד לנשיאות, בעת ששהה בתחנת הרכבת של חברת "בולטימור והפוטומק" בוושינגטון, בדרכו לכנס מחזור של הקולג' בו למד, והיה מלווה במזכיר המדינה ג'יימס בליין ובשני בניו ג'יימס והארי. כשנעצר המתנקש הוא הצהיר "עשיתי את זה ואני רוצה להיעצר! ארתור הוא הנשיא עכשיו!". הצהרה זו העלתה לזמן קצר את החשד כי ארתור, שעמד בראש סיעה אופוזיציונית לגרפילד במפלגה הרפובליקנית, או תומכיו, עמדו מאחורי המעשה. למעשה, ביצע גיטו את ההתנקשות לאחר שנסיונותיו להתמנות לקונסול דיפלומטי בפריז (משרה שלא היו לו כל כישורים אליה) נכשלו, ולאור מחלת נפש ממנה סבל.ממוזער|248x248px|ג'יימס גרפילד, נשיא ארצות הברית, נפצע קשה בניסיון התנקשות.|ימיןכדור אחד פגע בכתפו של גרפילד ויצא דרך הגב, תוך שהוא מחמיץ עורק. הכדור השני נתקע בחזהו של גרפילד ורופאיו לא הצליחו למצוא אותו על מנת להוציאו. רופאים כיום סבורים כי הכדור נותר סמוך לריאה. בניסיון לגלות את מיקומו של הכדור פיתח אלכסנדר גרהם בל גלאי מתכות, אולם מסגרת המתכת של מיטתו של גרפילד גרמה למכשיר לתקלה. איש לא הצליח אז להסביר את התקלה, משום שמסגרות מיטות עשויות מתכת לא היו נפוצות, והקישור בין שני הגורמים לא נעשה.
גרפילד שכב במיטתו במשך מספר שבועות ומצבו החל להחמיר בשל הזיהום שהתפתח סביב הכדור, שהחליש את ליבו. 80 יום לאחר שנורה מת גרפילד מהתקף לב או ממפרצת בטחול, בעקבות הרעלת דם ודלקת סימפונות. שעת מותו הוכרזה כ-22:35, ביום שני 19 בספטמבר 1881, בדיוק חודשיים לפני יום הולדתו החמישים. במהלך גסיסתו הועבר גרפילד לעיירת החוף אלברון בניו ג'רזי, מתוך תקווה נואשת כי אוויר הים והשלווה יסייעו להחלמתו.
גרפילד נקבר בקבר ג'יימס גרפילד, מאוזוליאום שהוקם לזכרו בבית הקברות לייקוויו בקליבלנד, אוהיו. המצבה שעל קברו מעוטרת בתבליט מאבן טרה קוטה של הפסל קספר בוברל, ומתארת שלבים שונים בחייו. ב-1887 הוקמה אנדרטת ג'יימס גרפילד לזכרו בסמוך לגבעת הקפיטול.
משפטו של המתנקש
ממוזער|252x252px|קריקטורה של גיטו, בה נכתב: משרה או חייך!"
מרבית ההיסטוריונים והרופאים כיום סבורים כי מותו של גרפילד הוא תוצאה של רשלנות רפואית, וכי הנשיא המנוח היה יכול לשרוד את הפגיעה לו רופאיו היו מוכשרים יותר: בעת החיפוש אחר הקליע הנעלם החדירו רופאיו של גרפילד את אצבעותיהם לבית החזה שלו, ואחד מהם פגע במהלך הבדיקה בכבד שלו.
גיטו נמצא אשם ברציחתו של גרפילד, על אף שפרקליטיו ניסו לטעון להגנתו לאי שפיות. הוא התעקש כי הטיפול הרפואי הלקוי הוא שהרג את גרפילד, אך לא הצליח לשכנע את שופטיו לקבל טיעון זה כהגנה לגיטימית לחפותו. גיטו נידון למוות והוצא להורג בתלייה ב-30 ביוני 1882 בוושינגטון.
מורשתו
גרפילד נחשב לסיפור הצלחה אמריקני: ילד עני שהפך לנשיא ארצות הברית. לאחר שהיריבות בין הפלגים הרפובליקנים גוועה, גם הזיכרון של גרפילד גווע. האמריקנים חיפשו דמויות נערצות אחרות, שלא היו פוליטיקאים.
נשיאי "העידן המוזהב" נחשבו לנשיאים גרועים, שעזרו לבעלי ההון להתעשר. ביניהם היה גם גרפילד.
לעומת זאת, רבים אחרים טענו שבנשיאותו של גרפילד הייתה גלומה הבטחה שהסתיימה לאחר ההתנקשות בו. הוא חיזק את כוחו של הנשיא לעומת הסנאט.
אחת מההוכחות הרבות למשפט פיתגורס חוברה בידי גרפילד ונקראת על שמו.
סיפור ההתנקשות של גרפילד הונצח בשני שירים - האחד "Mister Garfield" של ג'וני קאש מ-1965, והשני "Charles Giteau" של קלי הארל ותזמורת כלי המיתר של וירג'יניה.
לקריאה נוספת
William Dixon Bancroft, McKinley, Garfield, Lincoln: their Lives, their Deeds, their Deaths, with a Record of Notable Assassinations and a History of Anarchy, United States Newspaper Syndicate, 1901
Theodore Clarke Smith, The Life and Letters of James Abram Garfield, Yale University Press, 1925
Allan Peskin, Garfield: a Biography, Kent State University Press, 1999
Robin S. Doak, James A. Garfield, Compass Point Books, 2003
Candice Millard, The Destiny of the Republic: a Tale of Madness, Medicine and the Murder of a President, Doubleday, 2011
Mel Ayton, Plotting to Kill the President: Assassination Attempts from Washington to Hoover, Potomac Books, 2017
קישורים חיצוניים
"הנשיא שאמריקה הפסידה: רצח ג'יימס גרפילד" - פרק בפודקסט "אש זרה" מאת: נדב הלפרין.
הערות שוליים
*
קטגוריה:בוגרי ויליאמס קולג'
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שנרצחו
קטגוריה:חברי האספה הכללית של אוהיו
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מאוהיו
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1880
קטגוריה:אנשי צבא האיחוד
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שהיו חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא ולשי
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
קטגוריה:אישים שפסליהם הוכנסו לאוסף היכל הפסלים הלאומי
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1831
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1881 | 2024-08-27T05:32:44 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.