title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
חנה סנש | שמאל|ממוזער|250px|קברה של סנש בהר הרצל בירושלים. טעות בתאריך לידתה תוקנה ב-2022.
שמאל|ממוזער|250px|חנה סנש בקיבוץ שדות ים
חנה סנש (בהונגרית: Szenes Anikó; "סנש אניקו"; י"א בתמוז תרפ"א, 17 ביולי 1921 – 7 בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה) הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מ"צנחני היישוב", שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.
ביוגרפיה
חנה סנש נולדה בבודפשט שבהונגריה למשפחה יהודית ליברלית שהייתה מעורה בחברה הכללית. אביה, בֵּלָה סנש, היה עיתונאי, סופר ילדים ומחבר מחזות תיאטרון וקומדיות. בלה סנש נפטר כשחנה הייתה בת שש, ואמה, קתרינה סנש, גידלה אותה.
סנש התקבלה לבית ספר נוצרי קלוויניסטי לבנות, אך נטלה חלק בשיעורי יהדות שיועדו לתלמידים היהודים ובפעילות נוער בבית הכנסת הניאולוגי אליו השתייכה משפחתה. כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, נמנע ממנה למלא את התפקיד מסיבות אנטישמיות. היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח התפשטותה של האנטישמיות בהונגריה.
עלייה לארץ ישראל
בשנת 1939 עלתה לארץ ישראל. היא למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט בנהלל, והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים. בתקופה זו אף הדריכה בקן של הנוער העובד והלומד בקריית חיים.
התנדבות לצבא הבריטי
ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. שם הצופן שלה היה "הגר". ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש, ראובן דפני, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב ביוגוסלביה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944, חצתה סנש את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה, שם נחקרה בעינויים. מותה תועד בפרוטוקולים "האסירה בת 23. במצב בריאותי טוב. היא עונתה קשות אבל סירבה להסגיר את חבריה או לבקש חנינה. כיתת היורים לא דייקה בירי, והיא סבלה במשך זמן ארוך עד שליבה הפסיק לפעום."
העמדתה לדין והוצאתה להורג
סנש הועמדה לדין בבית דין צבאי הונגרי באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944 (כ"א בחשוון ה'תש"ה).
לאחר מותה, בגיל 23, בבגדיה של סנש נמצאו שתי פתקאות. באחת מהן כתבה מספר חרוזים, בהם חזתה את קיצה, ובשנייה כתבה בקשת סליחה מאמה. סנש ניהלה יומן עד יומה האחרון. יומן זה יצא לאור בעברית ב-1946. אלמונים הביאוה לקבר ישראל, ב"חלקת המרטירים", בבית העלמין היהודי בבודפשט.
במהלך מעצרה פעלה אימה קטרינה ככל יכולתה להצילה. במשפט קסטנר העידה קטרינה כי ניסתה שוב ושוב להיפגש עם ישראל קסטנר, על מנת להשתמש בקשריו ההדוקים עם ראשי האס.אס על מנת שיתערב ויסייע להצלת בתה, אך הוא נמנע מלהיפגש איתה בכל התקופה הרלוונטית. קטרינה וגיורא, אחיה של חנה, טוענים בתוקף כי קסטנר נמנע במכוון מהצלתה.
בתחילת 1947, ניסה מפקד ההגנה במזרח אירופה, יעקב סלומון, להתחקות אחר גורלה של סנש בימיה האחרונים. אנשיו, יוסף מאיר וחנה ריבלין, עקבו אחר המשפט שנערך לשופטה של סנש, בטענות ששפט אותה כמרגלת ולא כשבוית מלחמה, ושלא הודיע לעורך דינה לפני הוצאתה להורג. בנוסף, נפגשו סלומון ואנשיו עם אישה שישבה עם סנש בכלא והעידה על ימיה האחרונים. פרטים על התנהלות המשפט ועל העדות, נמסרו למזכירות הקיבוץ המאוחד בדו"ח שכתבה ריבלין במאי 1947.
הבאת ארונה לישראל
במרץ 1950 הובא ארונה של חנה סנש מבודפשט לווינה, שם קיבלה אותו משלחת רשמית של מדינת ישראל, שכללה גם את אחיה של סנש, גיורא. מווינה הובא הארון על סיפון האונייה "קדמה" עד סמוך לחופי הארץ וכאן קיבלו את פניו שלוש ספינות מלחמה של חיל הים הישראלי. הארון הועבר בטקס צבאי לאחת מאוניות המלחמה הישראליות, הוצב על סיפונה כשהוא עטוף בדגל הלאום, מכוסה פרחים ומוקף במשמר כבוד. ב-26 במרץ 1950, הגיע הארון לנמל חיפה. המונים חלקו לחנה סנש כבוד במסע ההלוויה שהתחיל ברחובות חיפה והמשיך בקיבוץ שדות ים שסנש הייתה מראשוניו. שם הוצב ארונה עם משמר כבוד ב"בית חנה סנש" שנחנך באותה שנה. מסע ההלוויה המשיך אחר כך לתל אביב והסתיים בחלקת "יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה" בהר הרצל בירושלים, שבו הובאו לאחר מכן לקבורה גם הצנחנים חביבה רייק ורפאל רייס. מאחורי הארון צעדו אמה, קתרינה סנש, אחיה, גיורא סנש ויואל פלגי, נציג הקבוצה של חנה סנש במחנה שדות ים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה והרמטכ"ל יגאל ידין הניחו זרי פרחים ופלוגת צנחנים ירתה מטח כבוד לזכרה עם סתימת הגולל.
ביולי 1993, בהנחיית ממשלת הונגריה, הוצא על ידי בית המשפט העליון של צבא הונגריה פסק דין המבטל את פסק הדין שנקבע לחנה סנש ואת גזר דין המוות שהוטל עליה.
משפחתה
אמה של חנה, קטלין או קתרינה סנש, ואחיה של סנש, גיורא, התיישבו בחיפה. אמה נפטרה בישראל בשנת 1992 בגיל 96.
גיורא סנש נפטר בשנת 1995, והשאיר אחריו שני בנים: איתן ודוד; וחמישה נכדים: רקפת, לילך, דגנית, עומר ועדי.
דוד סנש, לימים פסיכולוג, נלקח לשבי במצרים במהלך מלחמת יום כיפור.
בן דוד של אביה של חנה סנש, אנדור סנש (1899–1935) היה משורר, מתרגם ועיתונאי בהונגריה. בנו של אנדור, איבאן סנש (1924–2010) היה סופר, מחזאי וזמר-יוצר בהונגרית. בתו, אנדראה סנש (ילידת 1962) הייתה אשת טלוויזיה, מפיקה, עיתונאית ופסיכולוגית.
שירתה ומורשתה
סנש כתבה את שיריה בחשאי, וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".
דמותה של חנה סנש משמשת מופת, ודורות חונכו עליה. סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען מדינה עברית ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. תרמו למעמדה הסמלי, ששאר הצנחנים לא זכו לו, שיריה, מכתביה והכתבים הרבים שהשאירה.
שיריה הנודעים
שיריה של חנה סנש "אשרי הגפרור", "הליכה לקיסריה" ו"בדידות" הולחנו בידי אברהם דאוס, דוד זהבי וגל שריג, וזכו לביצועים של זמרים רבים, בהם, בין היתר, אילנה רובינא, חנן יובל, נתנאלה, גדעון זינגר, נורית גלרון, גלי עטרי ומזי כהן, עפרה חזה, שלמה בר, עמיר בניון, וצילה דגן.
אשרי הגפרור
שמאל|ממוזער|250px|השיר "אשרי הגפרור", בכתב ידה של חנה סנש
260px|שמאל|ממוזער|250px|חנה סנש בתחפושת פורים, לבושה במדי הצבא ההונגרי, לפני עלייתה לארץ
250px|ממוזער|שמאל|תבליט של חנה סנש בשדות ים. התבליט נוצר ב-1945 על ידי הפסל ההונגרי אנדראש בק לפי בקשתה ובמימונה של קתרינה סנש, אמה של חנה והוא הוצב על קברה של חנה בבודפשט. ב-1950 הובאה חנה לקבורה בישראל והפסל נשאר בבית העלמין בבודפשט. ב-2007 ביוזמת איתן סנש, אחיינה והמשפחה, הועברה אבן התבליט מבודפשט והוצבה בשדות ים, ביתה של חנה בארץ ישראל. הפסל הועבר על ידי אגף ההנצחה במשרד הביטחון ובסיוע מפעל "אבן קיסר" והפסלת יעל ארצי
250px|ממוזער|שמאל|שלט הנצחה לחנה סנש ברחוב חנה סנש בפתח תקווה
הליכה לקיסריה
בדידות
הורה לבת גולה
ב-1994, התגלה שיר נוסף שכתבה חנה סנש בפברואר 1943, ונותר בין כתביה. השיר "הורה לבת גולה" מתאר את הניגוד שבו עומדת צעירה יהודייה המגיעה לארץ מאירופה – ניגוד בין רצון להשתלב בשמחה ובנעורים המגלמים את החזון הציוני החדש, ומתבטאים בריקוד ההורה, לבין תחושת הבדידות והגעגועים למשפחה, לתרבות ולשפה שהשאירה מאחור.
השיר זכה לפרסום מחודש בתקשורת לאחר שהולחן בשנת 2012 על ידי נורית הירש וזכה לביצוע של ירדנה ארזי, ששוחרר לרדיו במרץ 2013, ונכלל באלבומה "געגועים לנחל".
יומנה
קטעים מיומנה פורסמו לאחר מותה, ובהם הציטוט הבא:
לאחר מותה נמצא בבגדיה השיר האחרון שכתבה, מ-20 ביוני 1944, ימים ספורים לאחר מעצרה (בתרגומו של אביגדור המאירי):
כתביה שראו אור
הכינור, מחזה מחיי הקיבוץ, הקיבוץ המאוחד, 1946
ללא שפה: שירים, (תרגום: חלקם בידי איתמר יעוז-קסט וחלקם בידי אביגדור המאירי), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986
אלי אלי, שלא יגמר לעולם: שירים ופרקי יומן (עורך: עוזי שביט), בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2005
את לבדך תביני: מכתבי חנה סנש, 1935–1944 (עורכים: אנה סלאי, גדעון טיקוצקי ואיתן סנש), בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2014.
הנצחה
על שמה נקראה אוניית מעפילים "חנה סנש", שהצליחה להבקיע את המצור על חופי הארץ בליל 25 בדצמבר 1945, והביאה לחוף נהריה 252 מעפילים.
תמונותיה נמצאות במאגר המידע במחנה המעצר בעתלית.
על שמה קרוי הקיבוץ יד חנה.
בתאריך 22 בדצמבר 1982, דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה". אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרה של חנה סנש שדיוקנה מופיע עליו.
בראשית נובמבר 2007 הועברה אבן מצבתה של חנה סנש מבית העלמין היהודי בבודפשט והוצבה ליד "בית חנה" בקיבוץ שדות ים. המצבה הובאה בסיוע משרד הביטחון, והונחה בטקס צבאי ובהשתתפות בני משפחה ואנשי ציבור.
הציירת האמריקאית ג'ולי רוברטסון (Julie Robertson) העמידה ציור קיר גדול במזרח העיר סן דייגו, המתאר את חנה סנש.
35 רחובות ברחבי ישראל נקראים על שמה.
סנש מונצחת באנדרטת הצנחנים ליד תל נוף
1950, "בית חנה סנש", שדות ים. חודש ונחנך ביולי 2021 במלאת 100 שנים להולדתה של סנש
סרטים, ספרים ומחזות אודותיה
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|תפאורה להצגה "חנה סנש" מאת אהרן מגד בתיאטרון הבימה, 1958. התפאורן: אריה נבון
שמאל|ממוזער|250px|רחוב חנה סנש בנתניה
על חייה ומותה של סנש נכתבו 12 מחזות, ספרים רבים, וכמה סרטי קולנוע. בשנת 1958 הועלה בארץ המחזה "חנה סנש" שכתב הסופר והמחזאי אהרן מגד, אשר הכיר היכרות קרובה את סנש משהותם המשותפת בקיבוץ שדות ים. את סנש גילמה השחקנית מרים זוהר ובתפקיד "אליהו", המפעיל הדמיוני שלה מן "ההגנה", שיחק מישא אשרוב.
הסופר מנחם תלמי חיבר סיפור על משפטה ומותה של חנה סנש שזכה בפרס למדן של עיריית רמת גן כשפורסם בקובץ סיפורים "בעוז רוחם"
בשנת 1988 יצא סרטו של מנחם גולן "מלחמתה של חנה" ("Hanna's War"), שמספר את סיפורה של הצנחנית האמיצה, אשר נפלה שבי בידי צבא הונגריה. בתפקידים המשניים שיחקו הישראלים יהודה אפרוני, שמעון פינקל, אלי גורנשטיין, רמי ברוך ועוד. את חנה סנש גילמה השחקנית ההולנדית/צרפתייה מרושקה דטמרס .
בשנת 1994 הוצג בערוץ הראשון מחזה מאת מוטי לרנר בשם "קסטנר". המחזה עסק ב"משפט קסטנר", ובמחזה התקיים דיאלוג שבו טוען קסטנר כי סנש נשברה בחקירת הנאצים וחשפה את חבריה, אמירה שאין לה בסיס במציאות. משפחתה של סנש פנתה לבג"ץ בדרישה לאסור את הקרנתו בטלוויזיה של המחזה או לצנזר ממנו את החלק הפוגעני. בג"ץ, בהרכב של שלושה שופטים, פסק שהקרנת המחזה היא חלק מחופש הביטוי, והמחזה הוקרן. בעמדת מיעוט עמד השופט מישאל חשין שפסק, כי זכות היסוד של כבוד האדם של חנה סנש גוברת על זכות חופש הביטוי של המחזאי, וכי אין להקרין את המחזה.
בשנת 2008 יצא לאור סרט תיעודי באנגלית בשם Blessed Is the Match (אשרי הגפרור).
בשנת 2021 יצא סרט עלילתי אודותיה בסטורי של הרשת החברתית אינסטגרם, הסרט מגולל את סיפור חייה מעלייתה לארץ עד לתפיסתה והוצאתה להורג. הסרט מבוסס על יומנה המפורסם.
בינואר 2024 יצא לאור הספר "חנה סנש - הכוכב שנפל בטרם עת" מאת שאול ובר.
לקריאה נוספת
אילן כפיר, חנה סנש, הוצאת ידיעות ספרים, 2023.
שאול ובר, חנה סנש, הוצאת כרמל, 2024.
משה ברסלבסקי (עורך), חנה סנש, חייה שליחותה ומותה, ההדיר שלמה אבן שושן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1966.
משה ברסלבסקי (עורך), יומנים, שירים, עדויות, חנה סנש, הביאה לדפוס ורדה בכור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.
עודד בצר, הצנחנית שלא שבה, תל אביב: בהוצאת יוסף שרברק, 1969
דן לאור, חנה סנש וישראל קסטנר, דימוי ודימוי שכנגד, בשביל הזיכרון, 20, 1997
אהרן קומם, חנה סנש – "אלי, אלי", לדרך היווצרותו של שיר-עם, שלשלת שירה, תשס"ד–2004
יהודית תידור באומל, "גשרים בין אתמול ומחר": מקומה של תרבות הגולה בסיפור חייהן של גיבורות העלייה החמישית, בתוך: קתדרה, 114, 2004
רותי גליק, אסורה בארץ חדשה: סיפורה של המהגרת חנה סנש, פרדס הוצאה לאור, תשע"ג 2013
משה בן-שאול, מעלות לוחמים – עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 50–57
יוסף וייס, מפליג חלום: מכתבי אהבה לחנה סנש
אבנר שלום (עורך), חנה סנש, שירים מן המעמקים Poems within the depth, הוצאת האגודה לאומנות גלובלית (www.artgoesglobal.org), בודפשט וקיסריה 2018 בעברית ובאנגלית, נספחים בספרדית ובליטאית.
אבירמה גולן, חנה סנש''' (הישראליות), הוצאת צלטנר, 2019
קישורים חיצוניים
חנה סנש: יומנים, שירים, עדויות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
מבחר מכתבי חנה סנש ביומן הרשת עמדת תצפית.
סרט ביוטיוב המבוסס על יומנה
על חנה סנש באתר יד ושם
חנה סנש, באתר "דעת"
כתבות וסיפורים על חנה סנש מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית
מכתבה האחרון של חנה סנש באתר הספרייה הלאומית
חנה סנש, סרטון, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
אלי אשד, איך ליצור (ולהרוס) גיבורה לאומית, בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", 5 במאי 2005
צנחני היישוב היהודי בארץ-ישראל, תקופת סוף מלחמת העולם השנייה, באתר "202 - הצנחנים בעשור הראשון"
70 שנה אחרי. זוכרים את חנה סנש
יהודית תידור-באומל,
חנה סנש מובאת למנוחות בישראל, יומני כרמל אפריל 1950 (התחלה 2:45)
מסע לציון 100 שנה להולדת חנה סנש ולזכר צנחני היישוב - 'ברק השמיים', אתר צה"ל, 5 ביולי 2021
אוסף מסמכים וחפצים של חנה סנש, באתר הספרייה הלאומית, יולי 2021
Blessed Is the Match: The Life and Death of Hannah Senesh
הערות שוליים
*
קטגוריה:צנחניות
קטגוריה:נשות העלייה החמישית
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:יהודיות הונגריות
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:שדות ים: אישים
קטגוריה:צנחני היישוב שנהרגו
קטגוריה:מתנדבות היישוב
קטגוריה:מתנדבי היישוב
קטגוריה:נשים יהודיות שהוצאו להורג
קטגוריה:נשים יהודיות בשואה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
קטגוריה:צנחני היישוב ביוגוסלביה
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד
קטגוריה:מתנדבות היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בהונגריה
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג בארצות אירופה
קטגוריה:יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה
קטגוריה:אנשי מנהלת המבצעים המיוחדים
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:כותבות יומן
קטגוריה:בוגרות התיכון החקלאי ויצו נהלל
קטגוריה:בודפשט: אישים
קטגוריה:יהדות בודפשט
קטגוריה:בוגרי התיכון החקלאי ויצו נהלל
חנה
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1921
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1944 | 2024-09-25T11:24:52 |
סנט לוסיה | סנט לוסיה (באנגלית: Saint Lucia, מבטאים "סֵינְט לוּשָׁה") היא מדינת אי קטנה במזרח הים הקריבי על גבול האוקיינוס האטלנטי. היא חלק מקבוצת איי וינדווארד שבדרום האנטילים הקטנים.
היסטוריה
אינדיאנים משבט אראווק היו הראשונים שיישבו את האי במאה ה-3 לספירה, ואחריהם הגיעו בני שבט הקאריב והשתלטו על האי. אין מידע ברור בנוגע לגילוי האי בידי מגלים אירופיים, אבל מעריכים שהאי התגלה בסביבות שנת 1500 על ידי המגלה הספרדי חואן דה לה קוסה. לאחר מספר ניסיונות מוקדמים לא מוצלחים ליישבו, נלחמו על השליטה באי הצרפתים והבריטים בשל הנמל הטבעי הגדול הממוקם באזור קסטריז. במהלך המאות ה-17 וה-18 עברה השליטה באי מצד לצד 14 פעמים. בריטניה כבשה סופית את האי ב-1814, והוא הפך לחלק מהאימפריה הבריטית. בשנת 1967 זכה האי לממשל-עצמי, ובעצמאות מלאה ב-22 בפברואר 1979.
פוליטיקה
ראש המדינה הסמלי של סנט לוסיה, כמו 15 חברות נוספות בחבר העמים הבריטי, הוא מלך בריטניה צ'ארלס השלישי, המיוצג על ידי מושל כללי. הסמכויות הממשיות נתונות בידיהם של ראש הממשלה ושריו. ראש הממשלה הוא בדרך כלל ראש המפלגה הזוכה במרב הקולות בבחירות דמוקרטיות לבית המחוקקים, שבו 17 מושבים. גוף מחוקק נוסף של הפרלמנט הוא הסנאט, שבו 11 חברים.
מחוזות
האי הקטן של סנט לוסיה מחולק ל-11 מחוזות:
אנס-לה-ראיי (Anse-la-Raye)
קסטריז (Castries)
שיסאול (Choiseul)
דאופין (Dauphin)
דנרי (Dennery)
גרוס איילי (Gros Islet)
לאבורי (Laborie)
מיקוד (Micoud)
פראליי (Praslin)
סופרייר (Soufrière)
ויו פורט (Vieux Fort)
כלכלה
השינויים האחרונים בנוהלי עדיפות הייבוא של האיחוד האירופי, והתחרות הגוברת מצד שוק הבננות של אמריקה הלטינית, הפכו את הגיוון הכלכלי לחשוב יותר ויותר בסנט לוסיה.
מדינת האי הצליחה למשוך עסקים והשקעות זרות, במיוחד בתעשיות הבנקאות ובתיירות. ענף הייצור הוא המגוון ביותר באזור המזרח קאריבי, והממשלה מנסה להחיות מחדש את גידול הבננות.
תיירות
התיירות במדינה חיונית לכלכלתה של סנט לוסיה. חשיבותה הכלכלית צפויה להמשיך ולהגדיל ככל שהשוק לבננות הופך להיות תחרותי יותר. כמות התיירים נוטה להיות משמעותית יותר במהלך "העונה היבשה"(ינואר עד אפריל). סנט לוסיה נוטה להיות פופולרית בשל מזג האוויר הטרופי השורר באזור, החופים הרבים ואתרי הנופש.
אטרקציות תיירותיות אחרות כוללות הרי הגעש, הגנים הבוטניים, יערות הגשם, מספר אפשרויות של טיולי סירות והפארק הלאומי.
רוב התיירים המבקרים בסנט לוסיה, באים למדינה כחלק שייט תענוגות.
גאוגרפיה
האי הגעשי של סנט לוסיה הוא הררי יותר מאשר רבים מאיי הודו המערבית, והנקודה הגבוהה ביותר בו היא הר גימי, בגובה של 950 מטר מעל פני הים. שני הרים אחרים, הפיטונס, יוצרים את ציון הדרך הידוע ביותר של האי. הם נמצאים ליד סופרייר, בצדו המערבי של האי.
עיר הבירה של סנט-לוסיה היא קסטריז, שבה גרה שליש מאוכלוסיית האי. ערים גדולות נוספות הן גרוס איסלט, סופרייר וויו פורט.
האקלים המקומי הוא טרופי בעיקר, עם רוחות טרופיות צפון-מערביות. תקופת ינואר-אפריל נחשבת לעונה היבשה ותקופת מאי-אוגוסט נחשבת לתקופה הגשומה.
דמוגרפיה
האוכלוסייה הקטנה של סנט לוסיה היא בעיקרה (90%) ממוצא אפריקאי. כ-5% הם מולאטים, צאצאים לאירופים ואפריקאים, ורק אחוז אחד מהאוכלוסייה מקורו מאירופה. כמו כן קיים מיעוט קטן של 3 אחוזים ממוצא הודי, וכן קהילות קטנות של צאצאי מהגרים מסוריה ומלבנון.
השפה הרשמית במדינה היא אנגלית, אך השפה המדוברת בפי 90 אחוז מן התושבים היא שפה קריאולית המבוססת בעיקר על צרפתית.
מרבית האוכלוסייה היא קתולית (70 עד 90 אחוז, על פי הערכות שונות). השאר הם פרוטסטנטים מכנסיות שונות, מלבד מיעוט קטן של ראסטפארים.
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של הממשל בסנט לוסיה
המנון לאומי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות ללא צבא
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:האנטילים הקטנים
קטגוריה:הים הקריבי: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:מושבות האימפריה הבריטית באמריקה הצפונית
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בקהילייה הקריבית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1979 | 2023-09-19T14:04:04 |
פלנקס | שמאל|ממוזער|250px|אגרטל קיגי – הציור הראשון שמוקדש לפלנקס יווני; מתוארך לאמצע המאה ה-7 לפנה"ס
פָלַנְקְס (ביוונית: φάλαγξ) היא מערך טקטי אופייני לצבאות בעולם העתיק, אך נותר בשימוש, עם שינויים מסוימים עד המאה ה-19. ריבוע החי"ר שנזנח במחצית השנייה של המאה ה-19 הוא הצורה הסופית של המערך הוותיק ששירת בנאמנות את הלוחמים במשך אלפי שנים. מקורו בחומת מגנים עוד מתקופת שומר.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|250px|פלנקס שומרי על אסטלת ניצחון מ-2450 לפנה"ס לערך; העדות הקדומה ביותר לפלנקס
הפלנקס היא מבנה טקטי המתבסס על מסה גדולה של לוחמים רגליים כבדים נושאי רמחים שנוצרה במטרה להכריע את האויב בעזרת מספר החיילים הרב שיש בה, ולא בעזרת טקטיקה מתוחכמת. ברוב המקרים, החיילים בעלי השריון הכבד ביותר בצבא הרכיבו את הפלנקס. כלי הנשק המועדף על הפלנגיטים הייתה חנית ארוכה.
חומת המגנים אצל השומרים והמצרים
השימוש הראשון בחומת מגנים הידוע לנו היה אצל השומרים במסופוטמיה באלף הרביעי ובאלף ה-3 לפנה"ס. חומת המגנים השומרי לא הצליחה לעמוד נגד פלישת האכדים שמוטטו אותה בעזרת מספרם העדיף. במשך תקופה ארוכה חומת המגנים לא הייתה בשימוש במזרח התיכון, למעט מצרים העתיקה שבה חומת המגנים המקומית המשיך לשגשג, עד כיבושה של מצרים על ידי כנבוזי השני (המאה ה-6 לפנה"ס).
הפלנקס ביוון
הפלנקס בתקופת יוון הקלאסית
שמאל|ממוזער|250px|פלנקס יוונית קלאסית
פריחתה המחודשת של הפלנקס הייתה באירופה. היא החלה ביוון העתיקה והחליפה את חיל המרכבות בתור החיל הראשי. החיילים שהרכיבו את הפלנקס היוונית ידועים בשם הופליטים. הפלנקס היוונית הייתה גדולה למדי ופוליס גדולה הייתה יכולה להציב עד 10,000 הופליטים בקרב בודד. הפלנקס הייתה מקובלת בכול רחבי יוון, למעט תסליה שבה חיל הפרשים תפס את הבכורה.
לוחמי הפלנקס היו לבושים להגנתם בשריון, קסדה ומגני שוקיים עשויים ברונזה. בנוסף החזיק ההופליט בידו השמאלית מגן עגול גדול בשם אספיס. נשק ההתקפה העיקרי הייתה חנית דקירה בשם דורי ובנוסף לה נשאו הלוחמים חרב בשם קסיפוס בתור נשק משני.
עומקה של פלנקס טיפוסית מהתקופה הקלאסית היה 8–12 שורות. יחד עם זאת במקרים מסוימים תבאנים הקימו מערך מפלצתי בעומק של 50 שורות בראשותו של אפמינונדס.
טקטיקות לחימה
הטקטיקה הייתה פשוטה למדי: שני הגושים התקרבו אחד לשני, התנגשו וקיימו קרב דחיפות תוך כדי ניסיון לדקור למוות את היריב. בדרך כלל הגוש העמוק יותר ניצח מכוח המסה שלו. היות שהחייל החזיק את המגן ביד שמאל, ההופליטים נטו לנוע ימינה לאורך הקרב, על מנת להכניס את פלג גופם הימני החשוף מתחת למגן של החייל השכן. לכן האגף הימני נחשב למובחר ושם הוצבו החיילים האמיצים ביותר, השורה הראשונה השנייה והאחרונה נשמרו לעשירים והמכובדים שבלוחמים והשורות הפנימיות נשמרו לנחותים שבלוחמים.
אף על פי שהפלנקס נראה כמו גוף מגושם, הוא היה בעל יכולת ניידות רבה בשטח פתוח והסתערותה בדרך כלל הייתה מצליחה לשבור התנגדות של חיילים קלים יותר.
הפלנקס המוקדוני
שמאל|ממוזער|250px|פלנקס מקדוני. שימו לב ל-16 שורות הלוחמים
שמאל|ממוזער|250px|פלנקס מקדוני. גם כאן ניתן לספור 16 שורות לוחמים
שמאל|ממוזער|250px|פלנגיט מקדוני (תבליט על סרקופג של אלכסנדר)
החיילים שהרכיבו את הפלנקס המוקדונית ידועים בשם פזטיירוי. בניגוד לפלנקס היווני, המקדונים תחת פיליפוס השני נערכו בפלנקס שונה במעט. את הפלנקס הזה ירשו הממלכות ההלניסטיות והוא היה מקובל עד הכחדות הממלכה ההלניסטית האחרונה. פיליפוס השני שכבש את יוון בסוף המאה ה-4 לפנה"ס הכניס מספר שכלולים למערך היווני:
פיצול הפלנקס ליחידות משנה, דבר שתרם לניידותה וגמישותה של הפלנקס.
הארכת החנית. אורכה של החנית היוונית – "דורי" – היה כ־2–3 מ', פיליפוס החליף אותה בחנית ארוכה הנקראת סריסה, שאורכה כ־4–6 מטרים.
עומק הפלנקס הוגדל ל-16 שורות (במקרים יוצאי דופן גם 32 שורות).
בניגוד להופליטים יוונים לא היה לפזטיירוי המקדונים שריון גוף והמגן שלהם היה ככל הנראה קטן יותר – קוטרו עד 40–45 ס"מ – לעומת כמטר אצל היוונים. הסיבה לכך הייתה הצורך להחזיק את הסריסה בשתי הידיים בגלל משקלה הרב. המגן של הלוחמים המקדונים, הידוע בשם פלטה הוחזק על ידי רצועת כתף ולולאה לזרוע ואילו המגן היווני הוחזק ברצועת הכתף, הלולאה ליד וגם לולאה המוחזקת בכף היד.
הרווח בין החיילים בשורה היה כ-45 ס"מ או אף קטן מזה והמרחק בין השורות היה כפול מזה. הסריסות הזדקרו לפני מערך זה בצפיפות רבה כשהסריסות של השורות האמצעיות בולטות לפני השורה הראשונה.
לרוב לבשו המקדונים לגופם שריון קל, כשריון בד שהורכב משכבות רבות של פשתן שהודקו יחד. השריון היה קל ואפשר גמישות ויחד עם זאת היה מספיק חזק כדי לשמור על גופו של החייל מחצים ומשיסוף עם חרב. יחד עם זאת, לא עמד השריון בדקירת חנית או חרב. לפעמים היה בשימוש שריון עמיד יותר עשוי ארד שהיה מקובל עוד בתקופה הקלאסית, אך הוא היה נדיר יחסית. לראשם חבשו קסדה בסגנון פריגי שהייתה דמוית חרוט עם כרבולת הנוטה קדימה בקצה. קסדה אחרת שהייתה מקובלת גם כן היא בסגנון הבויאוטי שלה צורת כובע רחב שוליים.
טקטיקות לחימה
המקדונים לחמו תחת ההנחה שיריבם לא יגיע אליהם מבעד למסך הצפוף של הסריסות, לכן מיגונם פחת עקב ההבנה שהגנתם החשובה ביותר היא טווחם הגדול. בעת שהפלנקס המקדוני ריתק למקום יריבים גדולים בהרבה ממנו, הפרשים המקדונים יצאו לרוב לאיגופים וריסקו את מערך האויב מצידו או מאחור. השילוב הקטלני הזה היה בבסיס הטקטיקות של אלכסנדר הגדול.
יחידת הייסוד של הפלנקס הייתה "לוכוס" המורכב מ-16 לוחמים שהרכיבו טור אחד. 16 טורים הרכיבו סינטגמה והיא היחידה הטקטית הבסיסית של הפלנקס. 4 סינטגמות כונסו לכיליארכיה בת 1,000 חיילים לערך ו-4 כאלה היו סטרטגיה (ידוע גם בשם פלנגריה) ובה קצת למעלה מ-4,000 לוחמים.
הפלנקס לאחר קריסת האימפריה הרומית
אחרי קריסתה של האימפריה הרומית, נזנח מערך הפלנקס לטובת האבירים, אך גם הם גילו עד מהרה את יתרונות המערך ולא אחת ירדו מסוסיהם על מנת להילחם במערך זה. פלנקס הייתה מפלטם של העמים העניים שלא היו להם אבירים בכמות גדולה. דוגמה לאומה כזאת היא שווייץ שהפלנקס שלה, הידועה בשם "בטליה" הצליחה להביס את האבירים האוסטרים ולשחרר את שווייץ מעול הכיבוש. גם הסקוטים השתמשו בשיטה דומה, שנקרא "סקילטרון" על מנת להביס את האבירים האנגליים.
טקטיקה
פלנקס הייתה המערך החזק ביותר של ימי הקדם, ואפשר היה להכריעו רק אם הפלנקס הותקפה באגפיה או אם שורותיה השתבשו. בשטחים מישורים הפלנקס הביאה לידי מיצוי את יכולה, בגבעות ובגאיות יתרונם קצת התמסמס, ואילו בשטחים הררים או מבותרים הם לא היו יעילים לחלוטין. לעיתים בשטחים כאלו הם הושארו בעורף, וחיילים קלים או בינוניים עשו את העבודה.
צורת הלחימה
בקרב הפלנקס נעה כגוש אחד לעבר האויב, כאשר התנועה הסופית לקראת ההתנגשות הייתה עשויה להתבצע בריצה (על מנת להגביר את עצמת הפגיעה באויב), השורות הקדמיות החזיקו את חניתותיהן בצורה אופקית והאחוריות אנכית. מיד עם תחילת המגע לחצו השורות האחוריות קדימה על מנת לסייע בהבקעת מערך האויב מחד, ולסתום פרצות ולמנוע חדירה של האויב מאידך. הקרב בין שני מערכי פלנקס כלל הרבה דחיפות, כאשר כל צד מנסה לדחוף את הצד השני. האבדות היו בדרך כלל קטנות, בגלל השריון הכבד והעדר מרדף. אנשי הפלנקס יכלו על פי פקודה להסתובב לכל כיוון, אבל לא יכלו בו זמנית להילחם לשני כיוונים שונים.
בהתחלה השימוש של הפלנקס היה דואלי. הלוחמים התכנסו למבנה זה על מנת להילחם הן נגד חיילים רגלים אחרים ונגד הפרשים. המבנה היה יעיל במיוחד נגד פרשי האויב, כי הסוסים פחדו מקיר החניתות שהזדקף לעומתם.
יתרונות
היתרון הבולט של הפלנקס על פני מערכים אחרים טמון באימון המועט שזקוק לו החייל. בנוסף, המבנה הפשוט המבוסס על גוש מרובע גרם למוגי הלב להילחם, כי הם לא היו יכולים לסגת מהמערך. בדרך כלל החיילים הוותיקים הרכיבו את שתי השורות הראשונות ואת השורה האחרונה על מנת לדחוף את הפלנקס קדימה.
יתרון נוסף הוא, שחיילים פחות מיומנים יכלו לעמוד כנגד חיילים חזקים ומיומנים מהם (שלא היו במערך דומה). זאת בשל המבנה העוצמתי והכמעט בלתי חדיר של מערך הפלנקס.
הפלנקס היה יעיל במיוחד כנגד פרשי האויב, שכן הסוסים פחדו מקיר החניתות שהזדקף לעומתם. אמנם היו מקרים בהם הפרשים הצליחו להביס את הפלנקס, אך היו אלו מקרים בודדים. ברוב המקרים הללו, הפלנקס נתפסה בקרקע שאינה מתאימה לצורת לחימה זו, היה שיבוש השורות או שהתבצע איגוף.
חסרונות
לצד היתרונות היו לפלנקס מספר מגרעות שבגללן הרומאים זנחו את המערך לטובת הלגיון. הפלנקס מגושמת מאוד בקרב. על מנת לשמור על מבנה השורות, החיילים חייבים להיצמד אחד לשני והמבנה נטה להשתבש אם החיילים היו צריכים לנוע במהירות או אם הגיעו לקרקע טרשית. המערך השתבש לחלוטין אם הם היו צריכים לפעול ביערות או בהרים, או בשטחים מבותרים. במקרים כאלה, ההופליטים היו מובסים בקלות על ידי החיילים הקלים.
מגרעת חמורה נוספת של הפלנקס, שנובעת מהמגרעת הראשונה היא חשיפת האגפים. בגלל הנוקשות של המערך, החיילים היו יכולים להילחם רק נגד אויב שנמצא לפניהם והתקשו מאוד לענות לאיומים שבאו מהאגפים. כתוצאה מכך, הפלנקס הייתה זקוקה להגנה תמידית מצידם של חיילים קלים או פרשים על אגפיה, פן תתמוטט וחייליה יטבחו.
צרה נוספת, אם כי קטנה יותר הייתה במספר האנשים שהיה צריך לשלב במערך, על מנת לפרוס אותו בחזית ארוכה. בגלל העומק הרב שעמד לפחות על שמונה, שש עשרה ולעיתים הגיע עד לשלושים ושניים לוחמים בטור עורפי, היה צורך באלפי ולעיתים בעשרות אלפי לוחמים, על מנת לייצב חזית בת קילומטר או שניים.
בעת המודרנית
הרעיון הבסיסי שעמד מאחורי הפלנקס – גוש גדול של חיילים המגנים על עצמם בחניתות שרד את העת העתיקה והיה בשימוש צבאות העולם עד המאה ה-19. בימי הביניים תפקידי המערך היו דומים לאלה שהיו לו בעת העתיקה ואילו בעת החדשה הריבוע, שהוא למעשה פלנקס המורכבת מחיילים החמושים ברובים מכודנים, נועדו לבלום התקפות פרשים. עם כניסתם של פגזים נפיצים ומכונות ירייה לא היה צורך בקיר חניתות על מנת להדוף את פרשי האויב והאבדות שנגרמו לפלנקס כתוצאה מירי היו חמורות עד כדי כך שהשימוש במערך נזנח.
בהשאלה
שמן של "הפלנגות הנוצריות" שקמו בלבנון (מפלגת הכתאיב) נגזר מהמונח היווני "פלנקס".
עצמות האצבעות, הגלילים, נקראות בלועזית פלנקס בגלל צורתם.
מערכת הנשק פלנקס קרויה על שם הפלנקס היווני.
ראו גם
הלוחמה היוונית בעת העתיקה
חנית
נשקי מוט
קישורים חיצוניים
פלנקס באתר ליוויוס
קטגוריה:מערכים צבאיים
קטגוריה:חיל רגלים
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית | 2024-07-02T18:51:26 |
סנונית | סְנוּנִית (שם מדעי: Hirundo) היא סוג של ציפור שיר קטנה, הנפוץ ביותר במשפחת הסנוניתיים. רוב מיני הסוג סנונית נמצאים באפריקה המרכזית והדרומית, אך מינים אחדים מופיעים באסיה, באוסטרליה ובסביבתה, ובאמריקה – באזורים שאינם צחיחים ביותר. המין הנפוץ ביותר בסוג הוא סנונית הרפתות (Hirundo rustica).
כל המינים מהסוג Hirundo מתמחים בציד חרקים מעופפים.
הקן הטיפוסי לכל מיני הסוג Hirundo הוא גביע פתוח העשוי מכדוריות בוץ קטנות עם מעט עשב, ומוצמד לקיר (טבעי או מלאכותי).
למרבית המינים חלקים עליונים כהים מאוד עם גוון כחול, חלקי הגוף התחתונים לבנים עד חומים חלודיים (מלבד שני מינים כהים), ובאזור הפנים יש דגם המורכב בדרך-כלל מצבעי החלקים העליונים והתחתונים בתוספת כתם חום אדמדם יותר.
שינויים בשם ובסיווג
השם "סנונית" בשפות שונות, לרבות עברית, עלול להטעות. למשל, סנונית המערות (Cecropis daurica), סנונית המדבר (Ptyonoprogne fuligula) וסנונית הסלעים (Ptyonoprogne rupestris) משויכות כיום לסוגים אחרים, אך בעבר הלא רחוק נחשבו בספרות המדעית למיני Hirundo. טסית הבתים (Delichon urbicum) נקראה בעברית "סנונית ערים" אף-על-פי שכבר שויכה לפי שמה המדעי לסוג אחר.
עשורים אחדים קודם לכן נקראו "סנונית" ציפורים שאינן קשורות לסנוניתיים: מרומיות נקראו "סנונית ביצות", שחפיות ים נקראו "סנונית ים", ושדמיות נקראו "סנונית שדות".
בעיית השמות מחמירה ככל שפונים למקורות מוקדמים יותר. בהיעדר מידע נוסף, יש אפוא להתייחס בזהירות לזהותם של בעלי-החיים המופיעים כ"סנונית" בטקסטים קדומים.
מיני סנונית
ממוזער|סנונית חזה פנינה
בעבר נחשבו למעלה ממחצית הסנוניתיים למינים מהסוג Hirundo. כיום רק 15 מינים נחשבים ל-Hirundo, ואלה הם:
סנונית כחולה (Hirundo atrocaerulea), אפריקה
סנונית שחורה-חומה (Hirundo nigrorufa), אפריקה
סנונית חזה פנינה (Hirundo dimidiata), אפריקה
סנונית הרים (Hirundo domicola), הודו וסרי לנקה
סנונית פסיפית (Hirundo tahitica), איי אוקיאניה
סנונית מנומרת-כנף (Hirundo leucosoma), אפריקה המערבית
סנונית לבנת-זנב (Hirundo megaensis), אתיופיה
סנונית הברכה (Hirundo neoxena), אוסטרליה וניו זילנד
סנונית הרפתות (Hirundo rustica), אפריקה, אירואסיה, אמריקה הדרומית והצפונית, צפון אוקיאניה (נפוצה בישראל)
סנונית אדומת-חזה (Hirundo lucida), אפריקה
סנונית אתיופית (Hirundo aethiopica), אפריקה (תצפית יחידה בישראל)
סנונית אנגולה (Hirundo angolensis), מרכז אפריקה
סנונית כחולה לבנת-גרון (Hirundo nigrita), אפריקה המערבית
סנונית לבנת-גרון (Hirundo albigularis), אפריקה
סנונית חדת-זנב (Hirundo smithii) אפריקה ודרום-מזרח אסיה
סנונית בתרבות
הביטוי "הסנונית הראשונה" משמש כדימוי לתופעה המסמנת את תחילתו של שינוי (במצב פוליטי, מזג אוויר, אופנה, תרבות, וכדומה). מקור הביטוי הוא בואה של הסנונית לארצות אירופה בראשית האביב, מה שמסמן את בואן הקרב של שאר ציפורי האביב ותחילת תקופת האביב. הפתגם "סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב" מצוטט אצל אריסטו, שמזהיר מפני הסקת מסקנה נמהרת על סמך מקרה בודד: .
במקורות קדומים מוזכרות סנוניות בהקשרים קשים להבנה עד כדי כך שזהות הסנוניות במקורות אלה מוטלת בספק. למשל, במיתולוגיה הכנענית מסופר באגדת אקהת על דנאל הערירי שמתבשר שייוולד לו ילד. דנאל מבצע פולחן מקדים להתעברות אשתו, ומכניס לביתו את אלות הפריון וההיריון – הכושרות והסנוניות, זובח לפניהן כמקובל ומתחיל לספור את חודשי ההיריון, ולאחר תשעה חודשים נולד בנו אקהת. בתלמוד הבבלי (שבת עז, ב) מוזכרת "אימת סנונית על הנשר", ולפי רש"י, הסנונית "נכנסת תחת כנפי הנשר ומעכבו מפרישת כנפיו".
הסנוניות, ובמיוחד סנונית הרפתות, נפוצות באמנות מהעת העתיקה ועד ימינו, ופרטי הציורים והתבליטים אינם מותירים מקום לספק באשר לזהות הסנוניות. למשל, באתר המינואי (כרתים) אקרוטירי (1600 לפנה"ס בקירוב) מופיעים פרסקאות של סנוניות הרפתות בסגנון קישוטי המרמז על התפעלות אסתטית מסנוניות, אך התנהגות הסנוניות המצוירות מורכבת במידה המעידה על התעניינות עמוקה יותר בהן. דוגמה מפורסמת אחרת, מהרנסאנס, היא תמונת המזבח "המדונה של הסנונית" (קרלו קריבלי, 1491). במקרה זה מופיעה סנונית הרפתות בציור כסמל משוער להתחדשות החיים, לישו ולמריה, וליכולתו של ישו לרפא מעיוורון.
ביצירות מודרניות נפוצים ייצוגי סנוניות, ובמיוחד סנונית הרפתות, וההתייחסות אליהן משלבת דמיון וסמליות עם התעניינות בסנוניות ממשיות ובאורחות חייהן. למשל, בסיפור אצבעונית (הנס כריסטיאן אנדרסן, 1835) מופיעה סנונית כדמות פגיעה, נאמנה, משיבה טובה תחת טובה ונודדת. בסיפור הנסיך המאושר (אוסקר וויילד, 1888) מופיעה סנונית כדמות המתגייסת למען עניי העיר והנסיך עד כדי הקרבה עצמית, וגם כאן לנדידה יש משקל רב.
יחסי סנונית-אדם
ברוב ארצות העולם במשך רוב ההיסטוריה המוכרת, סנוניות קיננו במבנים מעשה ידי אדם, ואנשים קיבלו בסובלנות ואפילו בשמחה את נוכחות הסנוניות. בשנים האחרונות מתגלים מקרי קונפליקט רבים בתוצאה מקינון ולינה של סנוניות בתוך מבנים, והשמדת קיני סנוניות ופעולות אחרות נגדן (כגון התקנת רשתות חסימה) נפוצות בבניינים עירוניים. למיתון הקונפליקט פיתח ארגון מחקר הציפורים היפני את הלשלשית (מדף קטן קל מאוד המוצמד תחת קן הסנוניות), ומכון אדם וחיה בישראל שכלל את הלשלשית ואת השיטות להכנתה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:סנוניתיים
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל | 2024-09-24T12:57:52 |
מנילה | 250px|שמאל|ממוזער|מפת מנילה והסביבה
מנילה (בפיליפינית: Lungsod ng Maynila, "לונגסוד נג מיינילא") היא בירת הפיליפינים, שוכנת על חופו המערבי של האי לוזון, הגדול באיי המדינה, על גדות הנהר פסיג וחוף מפרץ מנילה. בעיר מתגוררים כ-1.6 מיליון תושבים, מה שהופך אותה לעיר השנייה בגודלה בפיליפינים אחרי קזון סיטי, שנמצאת במטרופולין שלה. במטרופולין שלה, המהווה מחוז בפני עצמו, מתגוררים כ-11 מיליון תושבים, מה שהופך את מנילה לאחד המטרופולינים הגדולים בעולם. באזור האורבני שסובב את המטרופולין של העיר מתגוררים כ-21 מיליון תושבים.
מנילה היא מרכז הפעילות הכלכלית והתרבותית של המדינה. כמחצית מתעשיית האי לוזון מרוכזת בה. מצויים בה מפעלי טקסטיל, הוצאות ספרים, תעשיית מזונות, צבעים, תרופות, אלומיניום, תבלינים, טבק, קוקוס, עץ ועוד. יש בה עשרות מוסדות להשכלה גבוהה, בהם אוניברסיטת סנטו תומאס, העתיקה ביותר בפיליפינים, שנוסדה ב-1611.
מצפון-מזרח למנילה שוכנת קזון סיטי. שתי הערים ביחד עם ערים נוספות באזור יוצרות מטרופולין ענקית. שתי הערים התחלפו ביניהן בתפקיד בירת המדינה: מנילה הייתה הבירה מ-1946 עד 1948, מאותה שנה ועד 1976 הייתה הבירה קזון סיטי, ואז חזרה מנילה להיות הבירה. רוב תושביה של העיר הם פיליפינים, אך יש בה גם מיעוט גדול של סינים, המהווים כעשירית מהאוכלוסייה.
היסטוריה
ראשיתה של העיר במאחז מוסלמי, שהוקם כדי לגבות דמי מעבר משייטי הפסיג. הספרדים כבשו את האזור ב-1571 והקימו את מבצר אינטרמורוס (בתוך החומות) - גרעינה העתיק של העיר. הם שלטו בה עד 1898, ואז נכבשה על ידי ארצות הברית, לאחר שהצי האמריקני הביס את הצי הספרדי במפרץ מנילה. אותו מפרץ עצמו היה כעבור כ-50 שנה זירתו של אחד הקרבות המרים בין ארצות הברית ליפן במלחמת העולם השנייה: חיל המצב האמריקני באי קורגידור שבכניסה למפרץ עמד חמישה חודשים בהתקפות יפניות עזות ביותר, עד שנכנע במאי 1942.
את התוכנית האדריכלית לעיר המודרנית הכין ב-1900 האדריכל האמריקאי דניאל ברנהם (Daniel Burnham), לאחר ניסיונו הרב בשיקגו ובוושינגטון. בשנת 1908 בעיר הוקמה אוניברסיטת הפיליפינים.
במאי 2001 הכריזה הנשיאה החדשה של הפיליפינים על מנילה כעיר "במצב של מרד" בשל פעילות תומכי הנשיא המודח באזור. היא הוציאה צו המעניק זכויות נרחבות לכוחות הצבא, לפיכך יש להימנע מנוכחות בהתאספויות פומביות גדולות בעיר.
גאוגרפיה
העיר בנויה סביב נהר הפסיג, שחוצה אותה לשניים. במרוצת השנים נהיה הנהר מזוהם בגלל ההתפתחות התעשייתית של העיר, וחיים לא מסוגלים להתפתח בו. מנילה עצמה מחולקת ל-16 מחוזות, כאשר שמונה מהם נמצאים מצפון לנהר ושמונה מדרומו. כל המחוזות פרט לאחד (Port Area) היו פעם ערים עצמאיות, וחלק מהם עדיין שומרים על עצמאות מסוימת.
מנילה היא העיר הצפופה בעולם. שטח העיר הוא 38.52 קילומטר מרובע, ועם יותר מ-11 מיליון תושבים מגיעה צפיפות האוכלוסייה במנילה ל-43,258 נפשות לקילומטר מרובע.
אקלים
מזג האוויר במנילה הוא טרופי, כלומר חם ולח. במנילה יש שתי עונות: יבשה וגשומה. העונה היבשה נמשכת מדצמבר עד מאי, והגשומה מיוני עד נובמבר. החודשים החמים ביותר הם אפריל ומאי, לפני בוא הגשמים הראשונים. הטמפרטורה הממוצעת במנילה היא 27 מעלות צלזיוס. אחוזי הלחות נעים בין 70% באפריל ל-85% בספטמבר. כמות הגשם השנתית היא בסביבות 2,100 מ"מ.
האי לוזון הוא מקום בו פוגעים טייפונים רבים, בעיקר בעונה הגשומה. שיטפונות גדולים עלולים לחסום עורקי תחבורה ראשיים. בנוסף, קיימים בפיליפינים הרי געש רבים. בשנים 1991 ו- 1993 התפרץ הר הגעש פינטובו, הנמצא מצפון למנילה, וגרם להרס רב. גם רעידות אדמה מתרחשות באזור זה.
כלכלה
תיירות
מדי שנה פוקדים את העיר כמיליון תיירים, המבקרים בין היתר בעיר העתיקה אינטראמורוס, בפארק האוקיינוס של מנילה, בבינונדו (צ'יינה טאון) בארמון מאלאקניינג ובגנים שבסביבתו ובגן החיות של מנילה.
נמל התעופה הבינלאומי נינוי אקינו הממוקם בדרום מטרופולין מנילה משרת את העיר.
החל משנת 1975 פועלת מערכת של מטרופולין מנילה.
בשנת 1991 נפתח פארק שעשועים סטאר סיטי.
קישורים חיצוניים
על העיר ועל ההיסטוריה שלה
מדריך לתיירים (מכיל הרבה עובדות על העיר)
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:ערי חוף
קטגוריה:הפיליפינים: ערים
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-16
קטגוריה:ים סין הדרומי: ערי נמל | 2024-07-04T18:26:20 |
וינה | שמאל|ממוזער|250px|המוזיאון לתולדות האמנות
שמאל|ממוזער|250px|בית קפה וינאי
שמאל|ממוזער|250px|הפרלמנט האוסטרי
שמאל|ממוזער|250px|בניין האופרה הממלכתי
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת סטפנוס הקדוש
שמאל|ממוזער|250px|בניין התיאטרון בשנת 1900
שמאל|ממוזער|250px|המדרחוב בווינה
שמאל|ממוזער|250px|שניצל וינאי
שמאל|ממוזער|250px|"בית הדקלים", בסמוך למוזיאון לתולדות האומנות, משמש כגן זואולוגי לפרפרים
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת סטפנוס הקדוש מול בנין מסחרי בן זמננו
ממוזער|250px|שמאל|ווטיפקירכה - כנסייה נאו-גותית
שמאל|ממוזער|250px|חשמלית העוברת בעיר
שמאל|250px|ממוזער|אצטדיון ארנסט האפל (Ernst Happel Stadium) בו התקיים משחק הגמר של אליפות אירופה בכדורגל ב-2008
שמאל|ממוזער|250px|מרכז טי-מוביל
שמאל|ממוזער|250px|מבט על רובע המשרדים שבווינה
שמאל|ממוזער|250px|ארמון שנברון
שמאל|ממוזער|250px|וינר ריזנראד
ממוזער|250px|טירנוזאורוס וטריצרטופס בתצוגה במוזיאון להיסטוריה של הטבע
250px|ממוזער|עגלון מוביל כרכרת סוסים
וינה (בגרמנית: Wien, נהגה וין, בווארית: Wean, נהגה במקורב וֶן) היא בירת אוסטריה ואחת מבין תשע מדינות הפדרציה האוסטרית. וינה ממוקמת על נהר הדנובה במרכז אירופה, קרוב לצ'כיה, הונגריה וסלובקיה. חיים בה כ-1.91 מיליון בני אדם והיא העיר הגדולה ביותר, וכן המרכז הפוליטי, התרבותי והכלכלי של אוסטריה.
העיר נחשבת בפני עצמה כאחת ממדינות אוסטריה, ואף על פי שהיא הקטנה ביותר בשטחה מביניהן, אוכלוסייתה היא הגדולה ביותר. כחמישית מאוכלוסיית אוסטריה מתגוררת בעיר. העיר הבאה אחריה בגודל, גראץ, קטנה ממנה פי 7. זוהי העיר דוברת הגרמנית השלישית בגודלה בעולם, אחרי ברלין והמבורג (שתיהן בגרמניה).
וינה היא מהמתויירות שבערי אירופה. המרכז ההיסטורי של וינה הוכרז על ידי אונסק"ו בשנת 2001 כאתר מורשת עולמית, וחלקים עתיקים גדולים של העיר ההיסטורית נשתמרו בצורה טובה מאוד. וינה ידועה בכל העולם בבתי-הקפה הרבים שלה ובתרבות בתי הקפה המשויכת להם.
בווינה ממוקמים משרדים של מספר ארגונים בינלאומיים, בהם ארגון האומות המאוחדות, ארגון המדינות המייצאות נפט, ארגון האו"ם לפיתוח תעשייתי (UNIDO), הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית והארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה. ב-1980 נאספה בווינה אספה דיפלומטית שהובילה בסופו של דבר לכתיבת מוסכמות לחוזים של האו"ם למכירה בינלאומית של מוצרים. כמו כן נמצא בווינה מושב הארגון לחוקי המסחר הבינלאומי של האו"ם.
היסטוריה
וינה נוסדה במקור כעיר קלטית בסביבות 500 לפנה"ס. ב-15 לפנה"ס הייתה לעיר גבול ובה הוקם מחנה צבאי בשם Vindobona (פירוש מילולי, ככל הנראה: "רוח טובה"), ששמר על האימפריה הרומית מהשבטים הגרמניים. בימי הביניים הייתה לבית לשושלת בבנברג ולאחר מכן לשושלת הבסבורג ולאחר מכן לבירת האימפריה הרומית הקדושה. הפלישות של העות'מאניים במאות ה-16 וה-17 לאירופה נעצרו בווינה. בשנת 1526, בזמן שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר, עמדה וינה בפני סכנה מוחשית בעקבות המצור שהוטל על העיר ופעם נוספת בשנת 1683.
בשנים 1806–1867 הייתה וינה בירתה של האימפריה האוסטרית והחל משנת 1867 ועד ל-1918 הייתה בירתה של האימפריה האוסטרו הונגרית. ב-1815 נערך בווינה קונגרס וינה, בו שורטטו מחדש הגבולות הלאומיים באירופה לאחר תבוסתו של נפוליאון בונפרטה בקרב ווטרלו. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שימשה וינה כמרכז תרבותי ומדעי חשוב ביבשת אירופה.
לאחר תבוסת גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה, וחתימת חוזה סן-ז'רמן, חולקה אוסטריה ל-4 אזורים שעליהם שלטו בעלות הברית. בשנת 1955 פינו הכוחות הזרים את אדמתה לאחר שהשלטון התחייב להישאר נייטרלי בנושא השטחים האירופאים. בזמן המלחמה הקרה שימשה וינה כשטח נייטרלי בין מזרח למערב אירופה. לאור ההכרה הבינלאומית בה כאזור נייטרלי, שימשה וינה במשך שנות המלחמה הקרה כ"שטח מעבר" בו עברו מהגרים מברית המועצות, בהם יהודים רבים שעלו לישראל.
אירועים חשובים
1147 - נבנית לראשונה כנסיית סטפנוס הקדוש בסגנון רומנסקי. במאה ה-14 נבנתה הכנסייה מחדש בסגנון גותי.
1469 - וינה מקבלת מעמד של דיוקסיה (בישופות) וכנסיית סטפנוס הקדוש הופכת לקתדרלה.
1511 - מסתיימת בניית קתדרלת סטפנוס הקדוש בסגנון גותי.
1683 - כוחות האימפריה העות'מאנית נהדפים בשערי וינה.
1781 - מוצרט עובר לעיר בימי הקיסר יוזף השני.
1792 - בטהובן עובר להתגורר בעיר וינה ומחבר בה כמה מיצירותיו החשובות ביותר.
1809 - נפוליאון כובש את העיר.
1815 - בעיר נערך קונגרס וינה בו מעצמות אירופה מחליטות על סדר פוליטי חדש.
1848 - פרנץ יוזף מתמנה לקיסר האימפריה האוסטרית.
1896 - בנימין זאב הרצל מפרסם את ספרו "מדינת היהודים".
1899 - הספר "פשר החלומות" של זיגמונד פרויד יוצא לאור.
1918 - ההכרזה על הקמת הרפובליקה של אוסטריה לפני בניין הפרלמנט.
1919 - מועמד סוציאל-דמוקרטי נבחר לראש העיר. בשנות העשרים כונתה העיר "וינה האדומה".
1934 - במהלך מלחמת האזרחים באוסטריה פורצת ברחובות העיר לחימה בין כוחות סוציאליסטים לכוחות לאומניים.
1938 - כוחות הצבא הגרמני נאצי נכנסים לעיר.
1945 - סיום מלחמת העולם השנייה: העיר בשליטת בעלות הברית, תחילת תקופת "ארבעה בג'יפ".
1955 - מוקמת הרפובליקה האוסטרית השנייה ובירתה וינה. אוסטריה זוכה לעצמאות מחודשת.
1995 - אוסטריה מצטרפת לאיחוד האירופי.
2002 - מטבע האירו הופך להיות המטבע הרשמי היחיד הנהוג במסחר בעיר.
2015 - אירוויזיון 2015 מתקיים בווינה לאחר ניצחונה של קונצ'יטה וורסט - נציגת אוסטריה באירוויזיון 2014 - עם שירה "Rise Like A Phoenix" ("אמריא כעוף-החול").
מבנה העיר
העיר מחולקת לעשרים ושלושה רבעים (Bezirke בגרמנית). מבחינת החוק הם אינם אזורים מנהליים כמו המחוזות שבשאר מדינות אוסטריה, ומשמשים רק לחלוקה של העיר. למרות זאת, מתקיימות בחירות מקומיות ברבעים אלו, המעניקות כוח פוליטי מועט לנבחרים.
העיר ההיסטורית וליבה של וינה, ה"אינרה שטאט" (Innere Stadt בגרמנית: העיר הפנימית) הייתה בעבר מוקפת חומה ושדות. החומה נהרסה ב-1857, בהוראת פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ואיפשרה לעיר להתפתח, להתרחב ולהתמזג עם עיירות שכנות. במקום החומה, נבנה ה"רינגשטראסה" (Ringstraße בגרמנית: רחוב הטבעת), רחוב רחב המסמן כיום את תחומי מרכז העיר. לאורך הרחוב נבנו מבנים ציבוריים, מבנים פרטיים, אנדרטות ופארקים. בין המבנים נמנים בית העירייה (Rathaus בגרמנית), התיאטרון הלאומי בורגתיאטר (Burgtheater), האוניברסיטה, הפרלמנט האוסטרי, ההופבורג (Hofburg), ששימש בעבר כארמונו של הקיסר, ובניין האופרה של וינה, שנשרף ב-1945 ונבנה מחדש ב-1955.
קתדרלת סטפנוס הקדוש, הבנויה בעיקר בסגנון גותי שוכנת במרכז הרובע הראשון.
מחוץ לרינגשטראסה, נבנתה בעבר חומה נוספת, הלינינוואל (Linienwall), שנהרסה בסוף המאה ה-19 כדי לחבר את פרברי העיר עם העיר עצמה. התעשייה ברובה יושבת ברבעים הדרומיים והמזרחיים של העיר. הרובע הראשון אינו גובל בנהר הדנובה עצמו, אלא בתעלה שלו. הרבעים ה-2 עד ה-12 שוכנים בין התעלה והנהר, ורק השכונות החדשות ביותר גובלות בדנובה.
העיר וינה מפורסמת בזכות מספרם הרב של הפארקים בה. רבים מהפארקים כוללים אנדרטאות, כדוגמת "שטאדטפארק" (Stadtpark, בגרמנית: הפארק העירוני), ופארק בֶּלְוֶודֵרֵה (Belvedere Park) שבו נמצא ארמון בלוודר הבנוי בסגנון הבארוק, ובו נחתם ההסכם הלאומי של אוסטריה ב-1955. הפארק החשוב ביותר בעיר הוא פראטר (Prater), היושב על אי שנוצר בין נהר הדנובה והתעלה. ארמון שנברון (Schönbrunn), ארמון הקיץ המלכותי, כולל פארק מהמאה ה-18 ואת גן-החיות העתיק ביותר בעולם, שנוסד ב-1752.
המיקוד בווינה הוא בן 4 ספרות, בתבנית 1XXA. המספר 1 הוא קוד העיר וינה, XX הוא מספר הרובע (אם הרובע הוא חד-ספרתי, תתווסף הספרה 0) ו-A מיועד למספר סניף הדואר, ובדרך כלל אינו בשימוש ונרשם כ-0. לדוגמה: 1070 לנויבאו, 1010 למרכז העיר וכדומה. יוצאי דופן: 1300 לשדה התעופה הבינלאומי של וינה, 1400 לקומפלקס האומות המאוחדות, 1450 למרכז אוסטריה, ו-1500 לכוחות האו"ם האוסטריים.
מבנים ואתרים מרכזיים
קתדרלת סטפנוס הקדוש (Stephansdom) - מרכזה של וינה והקתדרלה החשובה ביותר באוסטריה. ה"שטפל"- צריח מחודד גותי המתנשא לגובה 136.7 מטר - הופך אותה לנקודת ציון עירונית בולטת הנראית למרחוק.
בית האופרה הלאומי של וינה - משכן האופרה הלאומית של אוסטריה, מבנה מפואר שנבנה במאה ה-19, נהרס כמעט לגמרי במלחמת העולם השנייה ושוחזר בשנות ה-50 של המאה ה-20.
המוזיאון לתולדות האמנות - המוזיאון כולל אוסף מרשים של יצירות אמנות בעיקר מהתקופה של המאות ה-15 עד ה-18 ביניהם יצירות רובנס, ופיטר ברויגל.
בורגתיאטר - בניין התיאטרון המרכזי בעיר. המבנה הנוכחי הוקם בשנת 1888. באולם התיאטרון הוצגו בין השאר מחזות שכתב הרצל.
רובע המוזיאונים בווינה - מרכז תרבות ואמנויות הכולל מספר מוזיאונים, בהם המוזיאון לאמנות מודרנית (מוּמוֹק) ומוזיאון לאופולד.
ווטיפקירכה - "כנסיית ההודיה לאלוהים". כנסייה נאו-גותית שנחנכה בשנת 1879 באתר בו ניצל הקיסר פרנץ יוזף מהתנקשות.
ארמון הופבורג (Hofburg) - ארמון קיסרי אוסטריה. מרכז האימפריה ההבסבורגית במשך מאות שנים. כולל את אחד מאוספי הנשק והשריון הגדולים באירופה, את בית הספר הספרדי לרכיבה, גנים מטופחים וכן מספר תצוגות מוזיאליות.
בית העירייה של וינה - בית העירייה. נבנה בסוף המאה ה-19 בסגנון התחייה הגותית. המבנה כולל מגדל שעון המתנשא לגובה 98 מטר.
ארמון בלוודר - מתחם ובו 2 ארמונות בסגנון בארוק ששימשו כארמונות קיץ.
המוזיאון להיסטוריה של הטבע (וינה) - מוזיאון טבע הכולל תצוגת מאובנים, דינוזאורים, קונכיות, מינרלים, מטאוריטים וכן דגמים ופוחלצים של בעלי חיים רבים.
מגדל הדנובה - מגדל ותורן תקשורת גבוה ממנו נשקפת תצפית פנורמית 360 מעלות של וינה.
Hausdermusik - מוזיאון המוזיקה. מכיל תצוגות אינטראקטיביות וכלי נגינה.
Mozarthaus - בית מוצרט בווינה. הבית בו התגורר המלחין בשנים 1784–1787.
Pasqualatihaus - בית בטהובן בווינה, שבו התגורר המלחין מספר שנים וחיבר את הסימפוניות הרביעית, החמישית, השביעית והשמינית. משמש כיום כמוזיאון המוקדש למלחין.
Freud Haus Museum - מוזיאון פרויד. הבית בו התגורר אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד במרבית שנותיו בווינה.
שלושה מבנים שעוצבו על ידי פרידנסרייך הונדרטוואסר: בית מגורים (בית הונדרטוואסר), מוזיאון ומפעל מחזור.
המדרחוב בשכונת שפיטלברג - קבוצת רחובות משוחזרת ומציגה בתים נאים מהמאות ה—18 וה-19. רובע של מסעדות, בתי קפה וחנויות בוטיק לאופנה.
בית הפרפרים - חממה טרופית המשמשת כגן זואולוגי לפרפרים.
נאשמרקט - שוק עירוני ותיירותי.
כנסיות מרכזיות בווינה
הסמל המוכר ביותר של וינה הוא הקתדרלה שלה – קתדרלת סטפנוס הקדוש (Stephansdom) – יצירת מופת של אדריכלות גותית שכוללת גם אלמנטים של אדריכלות רומנסקית ובארוק. ה"שטפל" - צריח גותי מחודד המתנשא לגובה של כ-136 מטר הוא אחד מסמליה וסימני ההיכר של וינה.
לאחר הניצחון מול צבא האימפריה העות'מאנית ב-1683, כנסיות רבות נבנו או שופצו בסגנון הבארוק, על אף שלעיתים קרובות ניתן לזהות שמץ מן המבנים העתיקים יותר מתחת לתוספות המאוחרות. החלק הפנימי של כנסיות רבות שופע בריהוט, ולכמה מהן יש פרסקות (ציורי קיר). הכנסיות לרוב פתוחות במהלך היום, למעט זמני מיסות. קונצרטים על הבימה או רסיטלים של עוגב מתקיימים בערבים בחלק מהכנסיות.
סטפנסדום (Stephansdom) - המזבח Wiener Neustädter העשיר בגילופים משנת 1447 היה מתנה מפרידריך ה-3.
ווטיפקירכה (Votivkirche) - כנסייה נאו-גותית שנבנתה על ידי הקיסר פרנץ יוזף אחרי שניצל מניסיון התנקשות.
יזואיטנקירכה (Jesuitenkirce) - סדרה של עמודים מסולסלים עולה מעלה כדי לתמוך בקמרון של היזואיטנקירכה (נבנתה בשנים 31–1623), בה ישנה גם כיפה היוצרת אשליה אופטית.
פרנציסקאנרקירכה (Franziskanerkirche) - המזבח הגבוה (נבנה בשנת 1707) תוכנן על ידי אנדראה פוצו, ומציג פסל בוהמי של מריה הבתולה כקישוט המרכזי.
קארלסקירכה (Karlskirche) - יצירה אקלקטית בסגנון הבארוק של י. ב. פישר פון ארלך (נבנתה בשנים 39–1714) כוללת כיפה, מינרטים (צריחים) ושני דוכנים צדדיים בהשראה סינית.
אאוגוסטינרקירכה (Augustinerkirche) - הקבר שעיצב אנטוניו קנובה (1757-1822) עבור הארכידוכסית מריה כריסטינה נמצא בכנסייה הגותית אוגוסטינר, אשר שימשה בעבר בתור הכנסייה הקהילתית של משפחת הבסבורג.
מריה טרוי קירכה (Maria Treu Kirche) - פסל של מריה הטהורה מקשט את הכיכר בחזית כנסיית הבארוק הזו (נבנתה ב-1916). החלק הקדמי של המבנה מתוארך משנת 1860.
מיכאלרקירכה (Michaelerkirche) - לכנסייה הזו יש את אחד מהחלקים הפנימיים בסגנון ימי-ביניימי המרשימים ביותר בווינה. החזית הנאו-קלאסית וסדרה של מלאכי בארוק מסטוקו מעל המזבח הגבוה הם תוספות מאוחרות.
פטרסקירכה (Peterskirche) - הכיפה הגבוהה של הכנסייה הזו, בסגנון בארוק מאוחר, שולטת בנוף כשצועדים מכיוון הגראבן.
מריה אם גשטדה (Maria am Gestade) - מתוארכת למאה ה-14, הכנסייה שוחזרה במאה ה-19. הפאנל הגותי מהמאה ה-15 מציג את הבשורה על לידתו של ישו.
רופרכטסקירכה (Ruprechtskirche) - זוהי הכנסייה העתיקה בווינה, ויש בה אולם תווך ומגדל פעמונים בסגנון רומנסקי, מעבר ובימה למקהלה בסגנון גותי, וחלונות ויטראז' המתוארכים לתחילת המאה ה-14.
תרבות
מוזיקה, תיאטרון ואופרה
לאמנות מסורת ארוכה בווינה, במיוחד בתחומים של תיאטרון, אופרה, מוזיקה קלאסית וציור. מלבד תיאטרון הבורג וסניפו, תיאטרון האקדמיה, הנחשבים ממיטב התיאטרונים הגרמניים, גם הפולקסתיאטר של וינה והתיאטרון ביוזפשטאדט מציעים רמה גבוהה של מופעי תיאטרון. בווינה גם מספר רב של בתי תיאטרון קטנים שלרוב שווים או קרובים באיכותם לתאטרונים הגדולים, או שמציעים מופעים פחות שגרתיים כמו מופעים מודרניים ניסיוניים או קברט.
רבים מהמלחינים הבולטים בתקופה הקלאסית והרומנטית פעלו בעיר. בווינה ישנם כיום בתי אופרה רבים ותזמורות. האופרה הממלכתית של וינה והפולקסאופר מציגים אופרות מכל הסוגים, והפולקסאופר מתמחה במיוחד באופרטות של וינה. אופרות קלאסיות מוצגות במיוחד בקונצרטהאוס של וינה ובמוזיקפריין הידוע, מקום משכנה של הפילהרמונית של וינה. בנוסף, בתי אופרה רבים מעלים יצירות ידועות של אמני אוסטריה לתיירים, ובמיוחד את יצירותיהם של מוצרט ויוהאן שטראוס. בווינה פועלות גם התזמורת הסימפונית של וינה, התזמורת הקאמרית של וינה, תזמורת רדיו וינה ותזמורת אמני הצליל.
בעבר התפרסם "התיאטרון על נהר וינה" בעקבות מספר רב של מחזות זמר שהופקו בו, אך בשנים האחרונות חזר התיאטרון להתמקד באופרה. האופרה המצליחה ביותר של התיאטרון היא "אליזבת", שאחרי הצלחה גדולה בווינה, תורגמה לשפות זרות והופיעה ברחבי העולם. בשנת 2000 נפתח ההאוס דר מוזיק. בווינה ישנו גם מוזיאון למוזיקה, ובכנסיות רבות בעיר ישנם מופעים של מוזיקה דתית ולעיתים אף של מוזיקה קלאסית בליווי עוגב.
מוזיאונים
בהופבורג (Hofburg), בשאצקאמר (Schatzkammer בגרמנית: חדר האוצרות) מוחזקים אוצרות המלוכה האוסטרית. ארמון הופבורג גם כולל את אחד מאוספי הנשק והשריון הגדולים בעולם, הכולל בעיקר כלי נשק מימי הביניים ושריוני לוחות. מול הופבורג נמצאים שני מוזיאונים: המוזיאון לתולדות האמנות (Kunsthistorisches Museum) והמוזיאון להיסטוריה של הטבע (Naturhistorisches Museum). מוזיאונים אלו נמצאים ליד מוזיאומקוורטיר (Museumsquartier בגרמנית: רובע המוזיאונים) שבנויבאו, הרובע ה-7 של העיר. מוזיאונים רבים נמצאים ברובע, כמו, המוזיאון לאמנות מודרנית, מוזיאון ליאופולד (Leopold Museum), המציג בעיקר יצירות בסגנונות האקספרסיוניזם והמודרניזם של אמני וינה. ברובע גם מוזיאונים שונים כמו המוזיאון להיסטוריה צבאית, המוזיאון הטכני, מוזיאון לשעונים, מוזיאון מומוק, מוזיאון אלברטינה ומוזיאון לקבורה. בכל מחוז בווינה ישנו מוזיאון המציג את ההיסטוריה של המחוז.
אדריכלות
בווינה מספר רב של סגנונות בנייה. ישנם בעיר מבנים שונים מתקופות שונות ובמיוחד מבנים מסגנון הרומנסק, הבארוק (קארלסקירכה), האר-נובו, ומבנים מסגנון הקלאסיציזם ועד לסגנונות האדריכלות המודרנית. דוגמאות מפורסמות לאר-נובו בווינה כוללים את תחנת המטרו קרלספלץ (Karlsplatz) והקירכה אם שטיינהוף (Kirche am Steinhof).
בשנות ה-90 החלה בנייה ופיתוח של רובעי העיר, ובמיוחד ברובע הדונאושטט, ובויינברג (Wienerberg) שבדרום וינה. "מגדל המילניום" (Millennium Tower), הנמצא ברחוב הנדלסקאי (Handelskai) ברובע הבריגיטנאו, המתנשא לגובה 202 מטר, הוא הבניין הגבוה ביותר בווינה מאז בנייתו ב-1999. למרות זאת, בווינה יחסית מעט גורדי שחקים. כיום ישנם כ-100 מבנים בווינה שגובהם למעלה מ-40 מטר. חוקי עירייה מונעים בנייה של גורדי שחקים כדי לשמר את הרבעים היותר עתיקים בווינה, ולכן, חלקים מסוימים של וינה, ובמיוחד הרבעים הפנימיים שלה, הם אזורים שאין בהם גורדי שחקים.
בווינה מצוי גן החיות הוותיק ביותר שעודנו פעיל כיום - גן החיות שנברון שנוסד בשנת 1752.
ספורט
אירועי ספורט שונים מתקיימים בעיר. מרתון וינה נערך כל שנה באביב ומשתתפים בו יותר מ-10,000 רצים; בשנת 2010 השתתפו במרתון 32,940 רצים. ב-2005 נערכה באוסטריה אליפות העולם בהוקי קרח, וגמר האליפות נערך בווינה. וינה ארחה בעבר ארבע פעמים את גמר ליגת האלופות בשנים 1964, 1987, 1990 ו-1995. וינה גם ארחה את גמר יורו 2008 באצטדיון ארנסט האפל (Ernst Happel Stadium) שבו 50,000 מושבים.
מספר מועדוני כדורגל בליגה האוסטרית פועלים בווינה. מהידועים ביותר שבהם הוא מועדון ראפיד וינה, שזכה ב-31 אליפויות המדינה, ואוסטריה וינה שזכה ב-23 אליפויות וב-25 גביעים. הכח וינה, מועדון עבר יהודי מפורסם, פעל אף הוא בווינה, אך התפרק ב-1938 אחרי תפיסת הנאצים את השלטון.
אנשי תרבות ומדע ידועים שפעלו בעיר
על שם וינה נקראו שתי האסכולות הווינאיות בהלחנה ומוזיקולוגיה, החוג הווינאי שעסק בפילוסופיה ובפרט בפילוסופיה של הלשון, הטבע, המדע ובמידה רבה הניח היסודות לפילוסופיה האנליטית שפרחה בהמשך דווקא בבריטניה, שלש האסכולות הווינאיות בפסיכותרפיה ופסיכולוגיה, כמו גם העיר הייתה מרכז התהוותה והוויתה של האסכולה האוסטרית בכלכלה.
יוזף היידן - מוזיקאי ומלחין סימפוניות.
וולפגנג אמדאוס מוצרט - מלחין בן המאה ה-18
לודוויג ואן בטהובן - מלחין. מראשוני יוצרי המוזיקה הרומנטית
פרנץ שוברט - מלחין רומנטיקן
זיגמונד פרויד - מייסד הפסיכואנליזה וחוקר באוניברסיטת וינה
ארתור שניצלר - סופר ומחזאי; תיאר את החיים בווינה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
ליאו פרוץ - סופר; מהדמויות הבולטות בחיי הספרות האוסטרית במחצית הראשונה של המאה ה-20
בנימין זאב הרצל - כתב מחזות שהועלו על הבמה בווינה. התפרסם כמייסד התנועה הציונית.
גוסטב קלימט - צייר בסגנון הארט נובו
גוסטב מאהלר - מנצח ומלחין
ארנסט מאך - מהפיזיקאים והפילוסופים המשפיעים במאה ה-19 ובעיקר במאה ה-20
לודוויג ויטגנשטיין - מחשובי הפילוסופים של המאה ה-20
פרידנסרייך הונדרטוואסר - אמן ואדריכל אוסטרי-יהודי חשוב
פרידריך האייק - כלכלן בולט וממובילי האסכולה האוסטרית, נודע כבר פלוגתא של תפישות העולם נאו ליברליזם, סוציאליזם וכלכלה קיינסיאנית שכל אחת במקומה ובעיתה הייתה לתפישה המובילה בהגות ובמחקר הכלכלי כמו גם בקביעת המדיניות הכלכלית ברחבי העולם.
היהודים בווינה
עדויות על קיומה של קהילה יהודית בווינה קיימות רק מהמאה ה-12, כשהקהילה החזיקה בשני בתי כנסת, גבתה מס מחבריה וסבלה מפרעות. באותה מאה גדל היישוב היהודי בווינה עם קליטתם של מתיישבים יהודים מבוואריה ומארץ הריין.
בשנת 1204 נבנה בווינה בית הכנסת הראשון שמופיע בתיעוד. בתקופה זו זכו היהודים לפריחה דתית, ובשל כך התיישבה בווינה קבוצה של מספר רבנים מחכמי אשכנז, אשר כונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה). הקבוצה ייסדה בווינה בית מדרש שהיה לגדול בתי המדרש באשכנז באותם ימים.
בשנת 1420 פקד אלברכט החמישי לאסור את כל יהודי אוסטריה. 210 יהודים הועלו על המוקד בפומבי והשאר גורשו מאוסטריה בחוסר כל. בשנת 1469 בוטל צו הגירוש על ידי הקיסר פרידריך השלישי, שנודע ביחסו הטוב ליהודים ואף כונה "מלך היהודים". בתקופת שלטונו של לאופולד הראשון, גורשו היהודים ב-1670 מווינה, אך שבו לעיר בהדרגה לאחר מספר שנים. על היהודים גם נגזרו גזירות שונות, ביניהן הותר רק לבן הראשון לשאת אישה, על מנת לעצור את התרבות היהודים.
עם הכיבוש העות'מאני הגיעו לווינה יהודים יוצאי האימפריה ובנו בית כנסת, גם אחרי הסכם פוז'ארוואץ של 1718 הם זכו למעמד מיוחד וקיבלו רשות להתגורר בעיר בתקופה בה הדבר נאסר על יהודים פרט ליהודי החצר. בין יהודי החצר שגרו בווינה היה שמואל אופנהיימר מהיידלברג. אופנהיימר היה ספק של הקיסר ליאופולד הראשון, בתמורה קיבל רשות לגור בווינה ולסחור בממלכה כולה. ב-1703 פשט הבנק של אופנהיימר רגל כי הקיסר לא החזיר חובות שחב לו ולא שילם עבור אספקה שקיבל. שמשון ורטהיימר מוורמס, שהיה אחיינו ומנהל עסקיו של אופנהימר, לא נרתע, וקיבל על עצמו את הדאגה לאספקת ציוד לצבא הקיסר ואת תואר יהודי החצר. פעילות של דייגו ד'אגילר וקרבתו לחצר הקיסר איפשרו בשנת 1736 את חידוש הקהילה הספרדית בעיר.
משפחות לא רבות קיבלו היתר רשמי להתגורר בווינה אך היו יהודים רבים שהוצגו כקרובי משפחה או משרתים של המשפחות המיוחסות ועבדו עבורם. מבין היהודים המיוחסים שרצו להיחלץ מתנאי ההשפלה ולפרוץ דרכם בעולם המסחר והעסקים היו רבים שרצו להתנצר. בין השנים 1787 ל-1847 המירו כשלושה רבעים מהיהודים הווינאים בעלי זכות הישיבה בעיר את דתם לקתוליות. במחצית הראשונה של המאה ה-19, בנוסף לכ-200 משפחות האשכנזיות המותרות בישיבה ולכ-4,000 יהודים אשכנזים שהתחזו לקרוביהם ומשרתיהם, חיו בווינה כ-100 משפחות ממוצא מזרחי-ספרדי. עד תקופת פרנץ יוזף לא היו כמעט נישואים בין שתי קבוצות היהודים.
אף כי ליהודים הטורקים היה בית כנסת, הם בנו לעצמם במאה ה-19 עוד בית כנסת, מפואר מאוד, ברובע ליאופולדשטאדט. יהודי החצר לא קיבלו אישור לבנות בית כנסת ונאלצו להתפלל בבתיהם. ב-1811 התקבל אישור לבניית בניין קהילתי שבתוכו היו מקווה, בית תפילה ובית ספר. ב-9 באפריל 1826 הושלמה בנייתו של בית כנסת מרכזי (שטאדטטמפל) והובא אליו, ביוזמת מיכאל בידרמן, הרב יצחק נוח מנהיימר, ששילב בין דרישות השלטונות למודרניזציה, דרישות האורתודוקסים לתפילה בעברית, ודרישות הרחוקים מדת לפולחן אסתטי. מנהיימר יצר את פשרת נוסח וינה שלו, שהתקבלה על הכל, ונערכו בה שינויים מתונים כמו הנהגת דרשה בגרמנית. לצידו פעל החזן סלומון זולצר שלווה על ידי מקהלת נערים ונגנים יהודים.
הקיסר פרנץ יוזף הקנה ליהודים חופש מגורים בווינה וגרם לגידול מהיר בממדי הקהילה. מקבוצה קטנה יחסית של יהודים "נסבלים", קהילת וינה הגיעה ב-1855 ל-20,000 נפש לפחות והמספר הוכפל כעבור 15 שנים בלבד. מרבית היהודים שהצטרפו לקהילה היו מסורתיים והגיעו מהונגריה ומגליציה.
המאה ה-20
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התרחבה שכבת היהודים המשכילים בני המעמד הבינוני שתרמו רבות לחיי התרבות והמדע שבעיר. המפורסם שבהם היה מייסד הפסיכואנליטיקה זיגמונד פרויד. סופרים יהודים מפורסמים בני העיר היו ארתור שניצלר, שטפן צווייג, אוטו ויינינגר וקרל קראוס, כמו גם משורר היידיש מלך ראוויטש. מועדון הספורט היהודי הכח וינה שנוסד ב-1909 הגיע להישגים נכבדים בכדורגל, בשחייה ובאתלטיקה.
בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלטו יהודים רבים מגליציה שהייתה זירת קרבות אל וינה, וחלקם נשארו בה גם לאחר סיום המלחמה. בעיר פעלו בתקופה זו כ־10 חצרות חסידיות, מרביתם של בית חסידות רוז'ין.
היהודים נרדפו באוסטריה עוד לפני סיפוחה לגרמניה הנאצית (ה"אנשלוס") ב-13 במרץ 1938. חלקם ברחו מווינה כבר אז. ביניהם הייתה למשל משפחת ז'ינייבסקי, אשר שניים מבניה היו לאחר מכן מראשי תנועת ההתנגדות הצרפתית היהודי בצרפת - איתן גינת (אוטו ז'ינייבסקי) ופול ז'ינייבסקי. עם זאת, משהחל ה"אנשלוס" חיו בווינה עדיין 167,249 יהודים (כעשירית מהאוכלוסייה). תוך זמן קצר החלו רדיפות כלפי היהודים, שהתמקדו ברבנים ובאדמו"רים שאולצו לבצע עבודות משפילות. בעקבות הרדיפות החליטו מרבית יהודי וינה, כ-100,000 איש, להגר מחוץ למדינה. הנשארים שלא הזדרזו לברוח נספו כמעט כולם בשואה.
כיום
וינה כיום היא מרכז היהדות הגדול ביותר באוסטריה, ופועלים בו בית כנסת מרכזי, בתי כנסת קטנים, בית אבות, מוזיאון יהודי שהוקם בשנת 1993 ובו אנדרטה לקורבנות השואה ומוסדות קהילה שונים. בווינה ישנם זרמים יהודיים רבים, מחרדים עד רפורמים. בקהילה החרדית בעיר פועלים גם מוסדות חינוך ובתי כנסת של חב"ד בראשות השליח הרב יעקב יצחק בידרמן וסניפים של בני עקיבא והשומר הצעיר. הקהילה מונה 7,000 חברים (אף על פי שבאוסטריה חיים למעלה מכפול מזה, כ-15,000 יהודים), ומונה בעיקר יהודים ממזרח אירופה שהתיישבו בווינה לאחר מלחמת העולם השנייה (יהודים יוצאי רומניה, פולין, סלובקיה, הונגריה, לצד יוצאי גאורגיה, בוכרה, אירן), וכן מיעוט של יהודים מקומיים ששרדו את השואה וצאצאיהם נותרו באוסטריה או חזרו אליה.
התפתחות אוכלוסיית העיר
התפתחותאוכלוסיית העיר תאריך תושבים 1754 175,460 1796 235,098 1810 224,548 1830 401,200 1840 469,400 1850 551,300 1857 683,000 1869 900,998 1880 1,162,591 1890 1,430,213 1900 1,769,137 1910 2,083,630 תאריך תושבים 1916 2,239,000 1923 1,918,720 1934 1,935,881 1939 1,770,938 1951 1,616,125 1961 1,627,566 1971 1,619,885 1981 1,531,346 1988 1,506,201 1991 1,539,848 2001 1,550,123 2005 1,631,082 2011 1,726,225 2014 1,775,843 2015 1,794,770 2016 1,840,573
שמאל|ממוזער|250px|מדרגות על שם בנימין זאב הרצל במרכז וינה
דתות
בווינה יושבת בישופות של הכנסייה הקתולית, והארכיבישוף שלה הוא הקרדינל קריסטוף שונבורן (בגרמנית Christoph Schönborn). לפי מפקד האוכלוסין האחרון מ-2001, הדתות של האוכלוסייה היא כדלהלן:
נוצרי קתולי49.2%חסר דת25.6%מוסלמי7.8%נוצרי אורתודוקסי6.0%פרוטסטנטי4.7%יהודי0.4%אחר6.3%
רובעי וינה
ממוזער|שמאל|מפת רובעי וינה
אינרה שטאט (Innere Stadt בגרמנית: העיר הפנימית)
לאופולדשטאדט (Leopoldstadt)
לאנדשטרסה (Landstraße)
וידן (Wieden)
מרגרטן (Margareten)
מריההילף (Mariahilf)
נויבאו (Neubau)
יוזפשטאדט (Josefstadt)
אלזרגרונד (Alsergrund)
פבוריטן (Favoriten)
זימרינג (Simmering)
מיידלינג (Meidling)
היצינג (Hietzing)
פנצינג (Penzing)
רודולפסהיים-פינפהאוס (Rudolfsheim-Fünfhaus)
אוטקרינג (Ottakring)
הרנלס (Hernals)
וֵרינג (Währing)
דֵבּלינג (Döbling)
בריגיטנאו (Brigittenau)
פלורידסדורף (Floridsdorf)
דונאושטט (Donaustadt)
ליזינג (Liesing)
האוניברסיטאות בווינה
וינה היא מרכז החינוך של אוסטריה ובה מספר רב של אוניברסיטאות, מכללות וגימנסיות.
אוניברסיטת וינה (בגרמנית: Universität Wien) - האוניברסיטה דוברת גרמנית הגדולה והעתיקה ביותר בעולם. היא נוסדה ב-1365 ונכון ל-2018 לומדים בה כ-91,000 סטודנטים.
האקדמיה הדיפלומטית של וינה (בגרמנית: Diplomatische Akademie Wien)
האקדמיה לאמנויות יפות (בגרמנית: Akademie der bildenden Künste Wien)
האוניברסיטה הרפואית של וינה (בגרמנית: Medizinische Universität Wien)
האוניברסיטה הפרטית למנהל של וינה (בגרמנית: PEF Privatuniversität für Management Wien)
האוניברסיטה למדעי הרוח של וינה (בגרמנית: Universität für angewandte Kunst)
האוניברסיטה למשאבים טבעיים ומדעי החיים של וינה (בגרמנית: Universität für Bodenkultur Wien)
האוניברסיטה למוזיקה ואמנויות הבמה של וינה (בגרמנית: Universität für Musik und darstellende Kunst Wien)
האוניברסיטה לרפואה וטרינרית (בגרמנית: Veterinärmedizinische Universität Wien)
האוניברסיטה לכלכלה ומנהל עסקים (בגרמנית: Wirtschaftsuniversität Wien)
האוניברסיטה לטכנולוגיה של וינה (בגרמנית: Technishe Universität Wein)
אוניברסיטת וובסטר בווינה (באנגלית: Webster University Vienna)
בית הספר למנהל עסקים בינתרבותי ע"ש לאודר (באנגלית: Lauder Business School)
תחבורה
לווינה מערכת תחבורה נרחבת המחוברת ל-VOR. התחבורה הציבורית כוללת אוטובוסים, חשמליות (טראם) ו-5 קווי רכבת תחתית (U-Bahn). רכבות מתופעלות על ידי ה-ÖBB (חברת הרכבות הפדרלית האוסטרית). לוינה יש כמה וכמה כבישים המקשרים אליה, חלקם כבישים מהירים. בנוסף קיימת מערכת רכבות מהירות. בניגוד למערכות תחבורה עירוניות אחרות היא משתרעת גם מחוץ לוינה לעיירות הסמוכות לרבות וולפסטאל בנמצא בגבול עם סלובקיה בצמוד לברטיסלבה.
נמל התעופה הבינלאומי של וינה משרת את העיר, וממוקם 18 ק"מ דרום-מזרחית ממרכז העיר, בצמוד לעיירה שווכאט (Schwechat).
אזורים חופשיים ממכוניות
בווינה מספר מתחמים חופשיים ממכוניות:
פלורידסדורף (Floridsdorf) - הרובע שבו הוקם בשנת 1993 פרויקט הדיור ללא מכוניות הראשון בעיר. בתחילה הייתה לו התנגדות עזה, ובעקבותיה הוקם גוף בבעלות משותפת לניהול הרובע. האזור מתנהל בדגש חזק על קהילתיות, ניהול משותף ושמירה על הסביבה. ברובע 250 יחידות דיור ו-25 מקומות חנייה בלבד, המשמשות דיירים בעלי כלי רכב בבעלות משותפת ואורחים.
בעיר הפנימית (Innere Stadt) - המרכז ההיסטורי של וינה, אזור חופשי ממכוניות ליד קתדרלת סטפנוס הקדוש ורחובות הקניות הראשיים.
ערים תאומות
וינה היא עיר תאומה של הערים:
ראו גם
משטרת וינה
לקריאה נוספת
שטפן צווייג, העולם של אתמול, 1982
יעקב גולומב (עורך), ניטשה בבתי הקפה של וינה, 2006
שרון גורדון ורינה פלד (עורכות), וינה 1900 – פריחה על סיפּה של תהום, הוצאת כרמל, 2019
אורה אחימאיר, בסלון של ברטה, הוצאת עם עובד, 2022
קישורים חיצוניים
רונית סבירסקי, "הקצפת של וינה", באתר Photour
מדריך לוינה באתר "מסע אחר"
על הקהילה היהודית בווינה באתר "דעת"
הערות שוליים
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
*
קטגוריה:אוסטריה: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:אוסטריה: מדינות
*
קטגוריה:ערי מדינה
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מדינות אוסטריה: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן | 2024-10-03T09:42:09 |
2 באוגוסט | 2 באוגוסט הוא היום ה-214 בשנה (215 בשנה מעוברת), בשבוע ה-31 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 151 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
338 לפנה"ס – צבא מקדוני בראשותו של פיליפוס השני הביס את הכוחות המשולבים של אתונה ותבאי בקרב כירונאה, והבטיח את שליטת המקדונים ביוון
216 לפנה"ס – חניבעל מביס את הרומאים בקרב קאנאי
1274 – שנתיים לאחר מותו של הנרי השלישי, מלך אנגליה, שב בנו אדוארד ממסע הצלב התשיעי ומוכתר רשמית כמלך אנגליה
1675 – נחנך בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם
1798 – מלחמות המהפכה הצרפתית: קרב הנילוס מסתיים בניצחון הבריטים
1934 – אדולף היטלר מתמנה לפיהרר של גרמניה
1939 – אלברט איינשטיין ולאו סילארד שולחים מכתב לרוזוולט בו הם מפצירים בו לפתוח בפרויקט פיתוח הפצצה הגרעינית
1939 – פיצוץ תחנת קול ירושלים על ידי האצ"ל
1943 – מרד במחנה ההשמדה טרבלינקה
1943 – חיסול גטו יהודי סוסנוביץ בידי הנאצים, הריגתם ושליחתם לאושוויץ
1944 – חוסל מחנה הצוענים באושוויץ וכל יושביו הובלו לתאי הגזים
1945 – מסתיימת ועידת פוטסדאם
1980 – טבח בולוניה: 85 הרוגים ו-200 פצועים בפעולת טרור בתחנת הרכבת בבולוניה
1990 – עיראק פולשת לכווית
1991 – שיגור משימת מעבורת החלל אטלנטיס STS-43 לשיגור לווין התקשורת TDRS-5 וביצוע ניסויים במיקרו כבידה
2017 – משגר וגה משגר את הלווין הישראלי-צרפתי וונוס ואת הלווין אופטסאט 3000 שנבנה על ידי התעשייה האווירית ונמכר לאיטליה
2018 – אפל היא החברה הראשונה בעולם ששווה מעל 1,000,000,000,000 דולרים
נולדו
ממוזער|269x269 פיקסלים|שמעון פרס
1455 – יוהאן השני, הנסיך הבוחר מברנדנבורג (נפטר ב-1499)
1612 – ססקיה ואן אוילנבורך, אשתו של רמברנדט ואן ריין (נפטרה ב-1642)
1696 – חיים בן עטר, מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים (נפטר ב-1743)
1788 – לאופולד גמלין, מדען בתחום הכימיה, בנו של יוהאן פרידריך גמלין (נפטר ב-1853)
1834 – פרדריק אוגוסט ברתולדי, פסל צרפתי, אשר יצר את פסל החירות בניו יורק (נפטר ב-1904)
1868 – קונסטנטין הראשון, מלך יוון (נפטר ב-1923)
1876 – יוסף ויתקין, איש חינוך ופעיל ציוני (נפטר ב-1912)
1893 – אנחל רומאנו, כדורגלן אורוגוואי (נפטר ב-1972)
1905 – מירנה לוי, שחקנית קולנוע אמריקאית (נפטרה ב-1993)
1914 – ביאטריס סטרייט, שחקנית אמריקאית, זוכת פרס אוסקר (נפטרה ב-2001)
1916 – זיין א-שריף בנת ג'מיל, מלכת ירדן ואמו של המלך חוסיין (נפטרה ב-1994)
1919 – נחמיה פרסוף, שחקן קולנוע וטלוויזיה יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2022)
1920 – מרסל אדמס, איל נדל"ן קנדי (נפטר ב-2020)
1923 – שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל התשיעי וראש ממשלתה השמיני (נפטר ב-2016)
1924 – קרול או'קונור, שחקן טלוויזיה אמריקאי, גילם את ארצ'י בנקר (נפטר ב-2001)
1927 – אנדריאס דיקשטיין, שחמטאי הונגרי-אוסטרי ממוצא יהודי (נפטר ב-2024)
1932 – אליהו בן-אלישר, חבר הכנסת מטעם הליכוד ודיפלומט ישראלי (נפטר ב-2000)
1932 – פיטר או'טול, שחקן קולנוע ותיאטרון אנגלי (נפטר ב-2013)
1933 – אורה רותם-נלקן, פסנתרנית ישראלית (נפטרה ב-2022)
1934 – ואלרי ביקובסקי, קוסמונאוט סובייטי שטס לחלל בשלוש משימות במסגרת תוכנית סויוז (נפטר ב-2019)
1935 – ארנונה אקסלרוד, אדריכלית ישראלית (נפטרה ב-2019)
1935 – יחזקאל פלומין, חבר הכנסת מטעם הליכוד בשנים 1974–1981 (נפטר ב-2019)
1939 – וס קרייבן, במאי קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2015)
1939 – ג'ון ויליאם סנואו, איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי
1942 – איזבל איינדה, סופרת צ'ילאנית
1942 – לאו ביינהאקר, מאמן כדורגל הולנדי
1943 – מקס רייט, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2019)
1943 – עוזי לנדאו, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל
1943 – רוז טרמיין, סופרת בריטית
1945 – ג'ק ג'ייקובס, קצין אמריקאי יהודי, עוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת וייטנאם
1947 – מסיאל, זמרת, שחקנית וידוענית ספרדייה, זוכת אירוויזיון 1968 כנציגת ספרד
1947 – יוסי חרסונסקי, עיתונאי ומבקר מוזיקה ישראלי
1951 – איתן ורטהיימר, תעשיין, איש עסקים ומיליארדר ישראלי (נפטר ב-2022)
1952 – אלן ז'ירס, כדורגלן ומאמן צרפתי
1958 – צוף פילוסוף, מלחין, מוזיקאי ונגן בס ישראלי
1958 – יורם יובל, פסיכואנליטיקאי, פסיכיאטר וחוקר מוח
1958 – רוני פורת, מנצח, מלחין ואמן במה בינתחומי ישראלי
1964 – מרי-לואיז פרקר, שחקנית אמריקאית
1966 – גיל סמטנה, מפיק מוזיקלי, מלחין, נגן גיטרה בס ונגן קונטרבס ישראלי
1967 – ארון קריקסטיין, טניסאי עבר יהודי-אמריקאי
1968 – אלירן כספי, שחקן, במאי ומחזאי ישראלי
1971 – דדי זהר, שחקן, זמר ומדבב ישראלי
1972 – נסרין פאעור, שחקנית, במאית תיאטרון, מרצה על מודעות עצמית דרך דרמה, יוגה ואנרגיה
1976 – סם וורת'ינגטון, שחקן קולנוע אוסטרלי
1982 – רותם זיסמן-כהן, שחקנית קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה ישראלית
1987 − נאייר, זמרת-יוצרת קובנית-אמריקאית
1989 – מטאו טרנטין, רוכב אופני כביש איטלקי
1989 – ג'ונאס בלו, די ג'יי, פזמונאי, מפיק מוזיקלי ורמיקסר אנגלי
נפטרו
ממוזער|251x251 פיקסלים|אלכסנדר גרהם בל
ממוזער|257x257 פיקסלים|פאול פון הינדנבורג
216 לפנה"ס – גנאיוס סרוויליוס גמינוס, קונסול ומצביא רומאי
216 לפנה"ס – לוקיוס אמיליוס פאולוס, מצביא ומדינאי רומאי
216 לפנה"ס – מרקוס מינוקיוס רופוס, מצביא רומאי
257 – סטפנוס הראשון, אפיפיור
640 – סוורינוס, אפיפיור
685 – יוחנן החמישי, אפיפיור (נולד ב-635)
855 – אחמד אבן חנבל, פוסק שריעה ותאולוג אסלאמי ואבי האסכולה החנבלית במשפט המוסלמי (נולד ב-780)
924 – אתלווארד, מלך אנגליה (נולד ב-904)
1100 – ויליאם השני, מלך אנגליה (נולד ב-1056)
1222 – רמון השישי, רוזן טולוז (נולד ב-1156)
1330 – יולנד דה דרה, המלכה הרעיה של מלך סקוטלנד אלכסנדר השלישי. (נולדה ב-1263)
1332 – כריסטופר השני, מלך דנמרק (נולד ב-1276)
1445 – אוסוולד פון וולקנשטיין, משורר, מלחין ודיפלומט גרמני (נולד ב-1377)
1589 – אנרי השלישי מלך צרפת (נולד ב-1551)
1823 – לזאר קרנו, פוליטיקאי צרפתי (נולד ב-1753)
1849 – מוחמד עלי, שליט מצרים (נולד ב-1769)
1876 – ג'יימס באטלר היקוק ("ביל היקוק הפראי"), אקדוחן אמריקאי במערב הפרוע (נולד ב-1837)
1921 – אנריקו קארוזו, זמר טנור איטלקי (נולד ב-1873)
1922 – אלכסנדר גרהם בל, ממציאי הטלפון ומייסד חברת הטלפונים "בל" (נולד ב-1847)
1923 – וורן הרדינג, הנשיא ה-29 של ארצות הברית (נולד ב-1865)
1934 – פאול פון הינדנבורג, איש צבא ונשיא הרפובליקה הגרמנית (נולד ב-1847)
1936 – לואי בלריו, חלוץ תעופה צרפתי (נולד ב-1872)
1945 – פייטרו מסקאני, מלחין איטלקי (נולד ב-1863)
1946 – אנדריי ולאסוב, גנרל סובייטי שערק לצידה של גרמניה בעת מלחמת העולם השנייה (נולד ב-1901)
1988 – ריימונד קארבר, משורר אמריקאי (נולד ב-1938)
2011 – אריה שלו, תת-אלוף, דובר צה"ל, עוזר ראש אמ"ן למחקר ומושל צבאי ביהודה ושומרון (נולד ב-1926)
2012 – עמוס חכם, חתן חידון התנ"ך העולמי הראשון (נולד ב-1921)
2017 – רעיה יגלום, אשת ציבור ופילנתרופית ציונית ישראלית (נולדה ב-1919)
2019 – והאקן דאדריאן, היסטוריון וסוציולוג ארמני-אמריקאי (נולד ב-1926)
2019 – דוד הגואל, תת-אלוף בצה"ל, שכיהן כמפקד אזור יהודה ושומרון (נולד ב-1929)
2020 – לאון פליישר, פסנתרן ומנצח יהודי-אמריקאי (נולד ב-1928)
2020 – יעל רנן, חוקרת ספרות ומתרגמת ישראלית (נולדה ב-1947)
2021 – רות הורם, ציירת ופסלת ישראלית (נולדה ב-1931)
2021 – בני גל, פרסומאי ומאמן אישי ישראלי (נולד ב-1944)
2023 – פנינה גרי, אשת תיאטרון ישראלית (נולדה ב-1927)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הזיכרון להשמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה
1 באוגוסט – 3 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח ב
קטגוריה:אוגוסט | 2024-09-08T23:10:14 |
תיכרית | תִּכְּרִית (בערבית: تكريت) היא בירת מחוז סלאח א-דין בצפון עיראק. העיר שוכנת על גדות נהר החידקל באזור המשולש הסוני כ-160 ק"מ צפון-מערבית לבירה בגדאד. לפי אומדן רשמי מתאריך 1 ביולי 2018 אוכלוסיית העיר מנתה 108,964 בני אדם.
סדאם חוסיין, שליט עיראק בשנים 1979 עד 2003 נולד בכפר אל-עוג'ה שליד תכרית. בתקופות מסוימות הוא הבליט עובדה זו וכינה את עצמו "סדאם חוסיין אל תכריתי". לאורך שלטונו הוא הקיף את עצמו במקורבים שהכיר עוד מתכרית. בתקופת שלטונו בנה סדאם חוסיין עשרות אחוזות נשיאותיות מפוארות בעיר ובסביבותיה.
היסטוריה
המתקפה בצפון עיראק (2014)
ב-11 ביוני 2014 הודיע צבא עיראק כי ארגון המדינה האסלאמית השתלט על העיר. ב-28 ביוני פתח הצבא במתקפה לשחרור העיר ויום למחרת הודיע על השתלטותו על האוניברסיטה בעיר. ב-4 ביולי הכריז הצבא על שחרור הכפר אל-עוג'ה מידי המדינה האסלאמית, אך הודה כי לא הצליח להדוף אותם מתיכרית. ב-31 במרץ 2015 נכבשה העיר בחזרה על ידי צבא עיראק. לאחר שהעיר שוחררה, נחשפו בה קברי אחים, שבהם לפי ההערכות כ-1,700 חיילים עיראקים שנרצחו על ידי ארגון המדינה האסלאמית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:עיראק: ערים
קטגוריה:יישובים בעיראק שנכבשו על ידי המדינה האסלאמית
קטגוריה:ערי בירה של יחידות מנהליות | 2023-09-07T16:44:01 |
ז'אן-פרנסואה לה פרוז | ז'אן-פרנסואה גאלו, רוזן לה פרוז (23 באוגוסט 1741 – 1788) (Jean-François Galaup, Comte de La Pérouse) היה מגלה ארצות צרפתי.
ביוגרפיה
זַ'אן-פְרַנְסוּאַה גַאלוֹ נולד ליד אלבי, צרפת, למשפחת אצולה מדרג נמוך. הוא התגייס לחיל הים הצרפתי בהיותו בן חמש עשרה, במסלול של פרחי קצונה, והוסיף לשמו את הסיומת לַה פֶּרוּז, על-שם נחלה משפחתית. בשנת 1759 השתתף בקרב בתעלת למאנש במלחמת שבע השנים נפצע ונלקח בשבי האנגלי. במהלך השבי הוא למד להכיר את הרעיונות והמוסדות האנגליים. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-18 הוא פיקד על ספינה באזור סין. החל משנת 1780 הוא לקח חלק במלחמת העצמאות של ארצות הברית. באוגוסט 1782 התפרסם כשלכד שני נמלים אנגליים בחוף מפרץ הדסון. הוא נהג בשבויים בהוגנות כאשר השאיר אותם עם ציוד מספיק כדי לשרוד את החורף. שנה אחר כך קבל את הסכמת משפחתו לנישואיו ללואיז-אלאונור ברודו (Louise-Eléonore Broudou), קריאולית (כלומר ממוצא מעורב אירופאי ושחור), מ"איל דה פראנס" (כיום מאוריציוס).
מסעותיו
בשנת 1785 מונה לה פרוז על ידי לואי השישה עשר, מלך צרפת כראש משלחת מחקר לאוקיינוס השקט. ספינותיו היו "ל'אסטרולאב" (L'Astrolabe) ו-"לה בוסול" (La Boussole), ספינות סוחר בדוחק של 500 טון כל אחת, שלצורך המשלחת הוגדרו מחדש כפריגאטות.
בין 114 אנשי צוותו היה צוות גדול של מדענים: אסטרונום, פיזיקאי, שלושה חוקרי טבע, מתמטיקאי, שלושה שרטטים ואפילו לשני אנשי הכמורה הייתה השכלה מדעית.
הוא הפליג מברסט באוגוסט 1785, הקיף את כף הורן, וחקר את המושבה הספרדית בצ'ילה. משם הפליג לאלסקה דרך אי הפסחא והוואי. בסוף יוני 1786 נחת ליד הר סט. אליאס (St. Elias) באלסקה, וחקר את הסביבה. בזרמי הים החזקים במפרץ שלה פרוז כינה "פורט דה פרנס", הקרוי כיום "מפרץ ליטוּיה", אבדו למשלחת לה פרוז 21 איש בדוברה ושתי סירות. משם הפליג למונטריי שבקליפורניה, אליה הגיע באמצע ספטמבר 1786, ושם חקר את ההתיישבויות הספרדיות, ורשם הערות ביקורתיות על היחס לאינדיאנים במיסיונים הפרנציסקנים.
כמו ג'יימס קוק, שהיה נערץ עליו, ידע להתייחס לילידים שפגש במסעותיו בכבוד, בנועם וללא התנשאות. גם כלפי אנשי צוותו שלו היה יחסו טוב והוגן.
הוא חצה את האוקיינוס השקט למקאו. שם מכר את הפרוות שרכש באלסקה, וחילק את הרווחים בין אנשיו. שנה אחר כך, לאחר ביקור במנילה, החל לחקור את חופי צפון מזרח אסיה. הוא ראה את האי קֶלְפָּאר (Quelpart), כיום צ'ג'ו (Jeju) בקוריאה הדרומית, מקום שנצפה על ידי אירופאים רק פעם אחת לפני כן כשספינה הולנדית נטרפה לחופי האי ב-1635. הוא ביקר בחוף קוריאה גופא, ואז חצה ל"אוקו-יסו" (Oku-Yeso) כיום האי סחלין שברוסיה.
התושבים שרטטו לו מפה שהראתה את ארצם "יסו" (Yeso, כיום האי הוקאידו ביפן) ואת החופים של "טרטריה" (החוף האסיאתי). לה פרוז רצה להפליג דרך המצר שבין סחלין לאסיה (מצר הטטרים), אך לא הצליח ולכן פנה דרומה והפליג דרך המצר המפריד את סחלין מהוקאידו והקרוי על שמו, מצר לה פרוז. שם הוא פגש בתושבים הקדומים של יפן, בני האיינו, וסייר באיים הקוריליים. בספטמבר 1787 הגיע לה פרוז לפטרופבלובסק שבחצי האי קמצ'טקה. בקמצ'טקה יכלו אנשי הצוות בספינות של לה פרוז לנוח ולהנות מהכנסת האורחים של הרוסים וילידי קמצ'טקה. מכתבים שקיבל מפריז הורו לו לחקור את המושבה שהבריטים הקימו בניו סאות' ויילס שבאוסטרליה. ברתלמי דה לספס (Barthélemy de Lesseps), סגן הקונסול הצרפתי בסנקט פטרבורג שהצטרף למסע כמתורגמן, ירד מהאוניה על מנת להביא את המכתבים והמסמכים של המשלחת לצרפת. הוא הגיע לשם, לאחר מסע קשה שארך שנה ושבו חצה את סיביר ורוסיה.
תחנתו הבאה של לה פרוז הייתה סמואה. לפני שעזב, ילידי סמואה תקפו קבוצה מאנשיו והרגו שנים עשר איש ובהם דה לאנגל (de Langle) קברניט ה"אסטרולאב". משם הפליג לה פרוז למפרץ בוטאני (ליד סידני) והגיע ב-26 בינואר 1788, בדיוק כשהקפטן ארתור פיליפ העתיק את המושבה ממפרץ בוטאני לפורט ג'קסון. הבריטים קבלו אותו באדיבות, אך לא יכלו לסייע לו במזון, כיוון שלא היה להם מלאי. לה פרוז שלח את יומניו ומכתביו לאירופה באוניה בריטית, השיג עצים ומים טריים, והפליג לקלדוניה החדשה, איי סנטה קרוז ואיי שלמה, שם אבדו עקבותיו. לפני שהפליג למסעו האחרון, הוא שלח תיאור מפורט של מסעו לפריז, אשר התפרסם לאחר מותו.
אחרי מותו
בשנים 1791 – 1793 ניסה אנטואן דה ברוני לאתר את לה פרוז אך לא מצא כל זכר למשלחת האבודה. רק בשנת 1826, 38 שנים לאחר שאבדו עקבותיו של לה פרוז, הצליח הקברניט האנגלי פיטר דילון (Peter Dillon) למצוא עדות לטרגדיה. בטיקופיה, אחד מהאיים בקבוצת סנטה קרוז, הוא רכש חרבות שהיה לו יסוד להאמין כי היו קשורות למשלחת לה פרוז. חקירה שבצע העלתה כי מקורן של החרבות באי ואניקורו (Vanikoro), וכי שם נטרפו ספינותיו של לה פרוז. דילון שכר ספינה במפרץ בנגל והפליג לוואניקורו, שם מצא כדורי תותח, עוגנים ועדות נוספת לשרידי ספינות במים שבין שוניות האלמוגים. הוא הביא חלק מהממצאים בחזרה לאירופה, וכך עשה גם ד'אורוויל (D'Urville) ב-1828. דה לספס, היחיד מהמשלחת שעדיין היה בחיים, זיהה אותם כשייכים ל"אסטרולאב". מהמידע שדילון קיבל מתושבי ואניקורו, ניתן היה לשחזר בקווים כללים את האסון שאירע למשלחת. תאוריה זו אוששה בשנת 1946 כשנמצאו ונחקרו שרידי הספינה "בוסול".
שתי הספינות התנפצו על שונית האלמוגים, תחילה "בוסול" ואחר כך "אסטרולאב". מטען הספינה "אסטרולאב" הורד ממנה, ואז המלחים פרקו את הספינה. קבוצת אנשים, כנראה ניצולי הבוסול, נטבחה על ידי המקומיים. האחרים בנו סירה קטנה משברי ה"אסטרולאב" והפליגו מערבה תשעה חודשים אחר כך. כנראה שסירה זו טבעה, ייתכן שבאיי שלמה.
קישורים חיצוניים
אנדרה אנגלס: לה פרוז מאמרו שימש בסיס לערך זה ברשותו.
לזלי מרצ'נט: ביוגרפיה קצרה של לה פרוז
הערות שוליים
קטגוריה:מגלי ארצות צרפתים
קטגוריה:מלחמת שבע השנים:אישים
קטגוריה:אנשי צבא במלחמת העצמאות של ארצות הברית
קטגוריה:ימאי הצי הצרפתי
קטגוריה:ימאים צרפתים
קטגוריה:הקפת כדור הארץ: אישים
קטגוריה:אישים שנעלמו
קטגוריה:ילידי 1741
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1788 | 2024-04-20T18:12:39 |
המעי הדק | המעי הדק (Small intestine) הוא חלק המעי המתחיל בבעלי החוליות ביציאה מן הקיבה (בשוער) ומסתיים במעי הגס. המעי הדק הוא החלק העיקרי של מערכת העיכול, ובאמצעותו נספג רוב המזון בגוף האדם. ערך זה מתמקד במעי האדם, למרות שהתהליך עצמו נכון למרב היונקים (יוצאי הדופן העיקריים הם מעלי גירה).
תיאור
המעי הדק בנוי כצינור מפותל. אורכו הממוצע הוא כ-6–8 מטרים, קוטרו כ-3 ס"מ, אך הגודל אינו אחיד בכל הגילאים, והוא ממלא את רוב חלל הבטן. המעי הדק מתחלק לתריסריון, מעי ריק ומעי עקום.
התריסריון (Duodenum) הוא קטע המעי המתחיל ביציאה מהקיבה ואורכו כ-28 ס"מ. הוא מקבל הפרשות מהלבלב, מכיס המרה ומהכבד. המעי הריק (Jejunum) נמצא אחרי התריסריון בחלקו העליון של חלל הבטן ואורכו כ-3 מטר. המעי העקום (Ileum) הוא הקטע האחרון במעי הדק ונמצא בחלקו התחתון של חלל הבטן. אורכו מ-3 עד 4 מטרים והוא מסתיים במעי הגס. בין המעי הדק לגס נמצא מסתם אילאוצקלי (ICV) המונע מעבר של חיידקים הנפוצים יותר במעי הגס למעי הדק.
תפקידי המעי הדק
שמאל|ממוזער|200px|תצלום מיקרוסקופי של המוריגים
למעי הדק שני תפקידים עיקריים:
פירוק כימי ופירוק מכני של המזון - פחמימות, חלבונים ושומנים.
ספיגה של יחידות המזון הללו אל הדם והלימפה.
בתהליך הספיגה חודרים תוצרי העיכול אל תאי האפיתל שבדופן המעי, משם אל הנוזל הבין-תאי של דופן המעי, ומשם לנימי הדם וצינוריות הלימפה.
למעי הדק מבנה מיוחד שנועד למלא תפקידים אלו. שטח הפנים שלו מוגדל על ידי בליטות דמויות-אצבע הנקראות מוריגים או סיסים (Villi), שהן בליטות אשר עשויות מתאי אפיתל העוטפות כלי דם ולימפה. על גבי המוריגים מצויות בליטות קטנות הנקראות סיסונים. הקיפולים, המוריגים והסיסונים מגדילים את שטח הפנים של המעי הדק פי 500, מבערך חצי מ"ר לצינורית באותו אורך, לכ-250 מ"ר.
במעי הדק מסתיים תהליך הפירוק של חומרי המזון ולו ההשפעות העיקריות של תהליך זה. המזון שוהה בתוך המעי הדק כ-3 שעות. במשך זמן זה נשלם עיכולם של חומרי המזון למיניהם.
תהליך העיכול
בתריסריון, שהוא חלקו העליון של המעי הדק, נפתחות שתי בלוטות המפרישות מיצי עיכול ואנזימים. בתוך התריסריון מתעכל המזון בהשפעת מיץ המרה ומיץ הלבלב. מיץ הלבלב מכיל אנזימים המפרקים פחמימות, שומנים וחלבונים:
פחמימות: מתפרקות על ידי אנזימים (כגון: עמילז, מלטז וסוכרז) לחד-סוכרים.
חלבונים : מתפרקים על ידי אנזימים (כגון: פפסין וטריפסין) לחומצות אמינו.
שומנים: מתפרקים על ידי אנזימים (כגון: ליפז) לגליצרול ולחומצות שומן. מיץ המרה המופרש על ידי הכבד, מכיל מלחי מרה ההופכים את השומנים שבמזון לתחליב, ומאפשרים בכך לאנזימים לפרקם ביעילות רבה יותר.
תהליך העיכול של מולקולות המסיסות במים (תוצרי הפחמימות והחלבונים) שונה מאלו שלא מסיסים. תוצרי הפחמימות, חומצות אמיניות וחומצות שומניות קצרות שרשרת עוברים בדיפוזיה דרך קרומי התאים, לעומתם הליפידים שהם תוצרי השומנים מתפזרים במעיים כתחליב שמותנה בנוכחות מלחי המרה, ולאחר ספיגתם הם עוברים לכלי הלימפה.
תנועת המעי
דפנות המעי הדק מתכווצות לצורך ביצוע מספר פעולות:
תנועות קצביות של חלקים שונים דוחסות ומרסקות את המזון.
התכווצויות של כל זוג טבעות בכיוונים מנוגדים מערבבות היטב את המזון.
תנועה פריסטלטית - תנועות ניע רציפות דוחפות את המזון למעי הגס.
מחלות
מחלת דווידסון
צמיחת יתר של חיידקים במעי הדק (SIBO - Small intestinal bacterial overgrowth)
לקריאה נוספת
אסתי אנגל, אטלס גוף האדם, מפה 2003.
קישורים חיצוניים
מעי דק
מעי דק
מעי דק | 2024-09-09T08:49:27 |
שידורי רדיו באינטרנט | שמאל|ממוזער|220px|תחנת רדיו אינטרנט
שמאל|ממוזער|220px|מקלט של שידורי רדיו באינטרנט
שידורי רדיו דרך האינטרנט הם תכנים, הדומים או זהים לשידורי רדיו, אשר מועברים בתקשורת נתונים על גבי האינטרנט. טכנולוגיית הפצת השידורים למכשירים של המאזינים מבוססת על רשת האינטרנט, ואינה מחייבת שימוש בקשר רדיו מתחנת רדיו או תחנת ממסר.
שידור הרדיו האינטרנטי הראשון
שידור הרדיו הראשון שבוצע באינטרנט היה שידור חי של להקה בשם "sky cries mary", ב-10 בנובמבר 1994, על ידי מדיה דיגיטלית שפיתח פול אלן.
שבוע לאחר השידור הראשון, במהלך חודש נובמבר 1994, שודר הקונצרט של הרולינג סטונז. זה היה שידור ההמון הראשון ברשת, ששודר באמצעות טכנולוגיית מולטיקאסט (Multicast). הסולן מיק ג'אגר פתח את הקונצרט באומרו "אני רוצה לומר ברוכים הבאים לכל מי ש'זחל' הלילה לאינטרנט, ואני מקווה שכל זה לא יקרוס".
בשבעה בנובמבר 1994, WXYC הייתה לתחנת הרדיו המסורתית הראשונה שהודיעה על שידורי אינטרנט.
בשנת 1995 החלו חברות המספקות מדיה אינטרנטית כמו "מיקרוסופט", "פרוגרסיב נטוורקס" ו"נולסופר" לשחרר בחינם נגני אודיו להורדה, וברגע שתוכנות אלה היו זמינות לקהל הרחב, החלו לצוץ תחנות שידור אינטרנטיות רבות ברחבי הרשת.
במקביל תחנות רדיו קיימות הבינו ששידור באינטרנט זו דרך זולה ונוחה להגדיל באופן משמעותי את קהל המאזינים ולהצטרף לחדשנות של הכפר הגלובלי המרושת. בשל העובדה כי תחנות שידור רבות הפסיקו להשתמש בגלי הרדיו אלא החלו לשדר על גבי רשת האינטרנט בלבד, קמו תחנות שידור פרטיות רבות בהן ישנם מספר קטן של עובדים, או אפילו שדרן יחיד, היושב מול מחשבו הביתי ומשדר את תכניו האישיים אל קהל מאזינים סביב העולם.
יתרונות וחסרונות בשידורי הרדיו המקוון
להעברת שידורי רדיו באינטרנט יש יתרונות רבים:
ניתן להאזין לשידורים בכל מקום על-פני כדור הארץ, בעוד שהטווח של שידורי רדיו רגילים מוגבל לסביבתה של האנטנה המשדרת. בנוסף לכך, באינטרנט כל אדם יכול לפתוח תחנת שידור, בעוד שמספר תחנות הרדיו באזור מוגבל למדי עקב מספר התדרים המוגבל.
לשידורי הרדיו באינטרנט יש גם חסרונות:
הבעיה העיקרית היא שהשרת של תחנת השידור חייב להפיץ אותו התוכן לכמות גדולה של מאזינים. שיטת ההפצה הנפוצה ביותר היא Unicast, ובה נדרש רוחב פס גדול, מכיוון שהשרת מעביר את השידור באופן אישי לכל מאזין ומאזין. שיטת ה-Multicast יעילה יותר אך פחות נפוצה, כיוון שיש בה חסרונות טכניים אחרים. שיטה אפשרית נוספת היא ביזור נפח השידור באמצעות טכנולוגיית P2P, שבה כל מחשב לא רק צורך נתונים מהשרת אלא מעביר את הנתונים שהוא קיבל לעוד מחשבים. שימוש בטכנולוגיות P2P אמור להקטין את מספר השידורים שמעביר השרת למאזינים - במקום שהשרת מעביר את השידור בנפרד לכל אחד מהמאזינים שלו, המשתמשים מקבלים את השידורים ממחשבים של משתמשים אחרים מבלי לגשת לשרת של הרדיו. שימוש בטכנולוגיות P2P צפוי להפחית עלויות לחברות המספקות שידורי רדיו דרך האינטרנט, וחיסכון זה צפוי לזרז חדירה רחבה של טכנולוגיה זו לשוק. מצד שני, רתימת מחשבים אחרים לטובת השידור דורשת את הסכמתם של המשתמשים, ותלויה בהמשך האזנתם לשידור.
רדיו אינטרנטי בישראל
בתחילת שנות ה-2000 הושק רדיו נטקינג, שפעל כחלק מפורטל האינטרנט נטקינג. הרדיו פעל כשנה בלבד וכלל שישה ערוצי מוזיקה שונים (שהפכו בהמשך לשמונה). כל ערוץ שידר 24 שעות, ובמהלך אותה שנה עלו ברדיו גם תוכניות רדיו שונות ששודרו בשידור חי. שנה לאחר מכן עלה רדיו אינטרנטי נוסף, שנקרא Radi-Yo, שהקים ערן קורץ בביתו הפרטי באילת. הרדיו הוקם ללא אולפנים, אלא נוצר מאוסף של שדרנים שהיו פזורים ברחבי הארץ, מצפון עד דרום שכל אחד מהם משדר מהאולפן הביתי שלו. בין השדרנים היו קורץ עצמו, אמוץ הולנדר-טל, עופר להב, איציק אהרון, יניב מורוזובסקי, ליאור חג'בי ועוד.
תחנת הרדיו נסגרה ב-2006 בשל דרישה של חברות התקליטים לתשלום תמלוגים רטרואקטיביים שהגיעו לסכומים עצומים, שהתחנה לא יכלה לעמוד בהם. כך גם תחנות אינטרנטיות נוספות שקמו בישראל לאחר מכן, וביניהן רדיו אוממו (Omemo.co.il), שכמו Radi-Yo נאלצו לסגור בשל תשלומי התמלוגים הגבוהים והרווחיות הנמוכה.
תמלוגים וזכויות יוצרים
קצב תחנות השידור החדשות שקמו הואט בעיקר בשל חברות התקליטים והדרישה שלהן לתמלוגים עבור תכנים מוזיקליים וזכויות יוצרים. בגלל שהאינטרנט היא רשת עולמית רחבה, קשה לחברות התקליטים לבקר ולעקוב אחרי כל תחנות השידור הקיימות והחדשות הקמות מדי יום, ואין דרך יעילה ואחידה לגביית התמלוגים בעבור מדיה באינטרנט. בשל כך, יכול כל אדם להשמיע את התכנים והשירים שהוא בוחר ללא תשלום תמלוגים לחברות התקליטים. תחנות גדולות ומוכרות אינן יכולות להרשות לעצמן שלא לשלם, והן אלה שסופגות את מירב העול מחברות התקליטים.
כיום, לפחות בתחנות השידור הגדולות והמוכרות, ישנן מערכות אשר מחשבות, ומרכזות את מספר ההשמעות של כל יצירה במהלך חודש, ממיינות אותן לפי בעלי זכויות, תוכניות ויצירות, וכך משלם הרדיו תמלוגים לבעלי הזכויות על היצירות המוזיקליות בעבור כל השמעה.
תחנות רדיו אינטרנטיות בישראל
"הקצה" - תחנה המשדרת מבית האוזן השלישית בתל אביב. התחנה החלה לשדר ב-1 באפריל 2012, זאת לאחר שתוכנית הרדיו "הקצה" (בהגשת ועריכת נדב רביד ואייל פרידמן) ירדה מלוח שידורי תחנת גלגלצ בינואר אותה שנה.
״רדיו סבתא״
"רדיו מהות החיים"
"רדיו סול"
"הרדיו החברתי הראשון"
"רדיו זה רוק"
"רדיו radioDANCE"
"רדיו פלוס"
"עברי שש"
רדיו קול נשר
״רדיו ynet” - בשנת 2022 אתר ynet מקבוצת ידיעות אחרונות השיק רדיו אינטרנטי חדש. הקמפיין שליווה את ההשקה טען כי זהו "הרדיו הדיגיטלי הראשון בישראל", אף על פי שקיימות תחנות רדיו דיגיטליות נוספות עוד מלפני כן.
תחנות רדיו אינטרנטיות שהיו פעילות בעבר
"109FM"
"רדיו CLICKFM"
"רדיו Like-My-Radio"
"רדיו ארץ" - נקלעה לקשיים כלכליים בשנת 2019, ומאז אין שידורים
ראו גם
שידורי טלוויזיה באינטרנט
נגן מדיית רשת
הזרמת מדיה
פודקאסט
קישורים חיצוניים
– אתר אינטרנט שמשדר אלפי תחנות רדיו מרחבי העולם
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רדיו: טכנולוגיה
קטגוריה:שירותי הזרמת מדיה
קטגוריה:רדיו אינטרנט | 2024-10-08T21:37:37 |
חד-פסיגיים | חד־פסיגיים (שם מדעי: Liliopsida) הם מחלקה במערכת בעלי הפרחים, המאופיינת על ידי פסיג (עלה זרע) יחיד בזרע הצמח. השם המדעי נקבע על־פי הסוג האופייני שושן (Lilium), אם כי נהוג להשתמש גם בשם Monocotyledones.
מבנה החד־פסיגיים פשוט יחסית לדו־פסיגיים, למרות העובדה שהראשונים התפתחו מהאחרונים. השרידים המאובנים הראשונים המיוחסים לחד־פסיגיים שייכים לתקופת הקרטיקון התחתון. כיום החד־פסיגיים תופסים מעמד דומה בחשיבותו לזה של הדו־פסיגיים במערכת האקולוגית של כדור הארץ.
המחלקה מונה כ־130 משפחות, מהן 18 מיוצגות בישראל. אחת החשובות ביותר היא משפחת הסחלביים המתמחה בהאבקה באמצעות חרקים, והפרחים של אחדים מבני המשפחה הם מן המורכבים שבעולם הצומח (ע"ע דבורנית). משפחה חשובה נוספת היא דגניים המתמחה בהאבקה בעזרת הרוח.
סדרות
סדרת Acorales
סדרת כף צפרדע (Alismatales)
סדרת אספרגאים (Asparagales)
סדרת טומוסאים (Dioscoreales)
סדרת שושנאים (Liliales)
סדרת Pandanales
סדרת Petrosaviales
על-סדרת Commelinids
סדרת דקלאים (Arecales)
סדרת קומלינאים (Commelinales)
סדרת דגנאים (Poales)
סדרת זנגבילאים (Zingiberales)
תכונות החד־פסיגיים
בנוסף לתכונה האופיינית של פסיג יחיד, לכל הצמחים ממחלקת החד־פסיגיים מספר תכונות נוספות. תכונות אלה אינן ייחודיות באופן מוחלט לחד־פסיגיים, אך מצויות בהם לעיתים קרובות הרבה יותר מאשר בדו־פסיגיים או בסוגי צמחים אחרים:
גבעול - רקמות ההובלה מפוזרות בגבעול והן בדרך כלל נטולות רקמת הקמביום, שהיא רקמה המכילה תאים עובריים המסוגלים להתחלק ומשמשים לגדילת הצמח. לפיכך הגבעול מגיע לרוחב מסוים ואינו מתרחב עוד. מהסיבה הזאת ישנם מעט עצים במחלקה (דקלים בלבד), וניכר בהם גזע דק יחסית לעצים אחרים בעלי אותו גובה.
עלים - העורקים בעלים של החד־פסיגיים מקבילים בדרך־כלל או יוצאים מנקודה משותפת בשורש העלה. זאת לעומת רשת עורקים סבוכה שניתן לראות בעלים של הדו־פסיגיים.
פרחים - כל חלקי הפרחים של החד־פסיגיים באים לרוב בכפולות של שלוש - שלושה או שישה עלי כותרת, שלושה או שישה אבקנים וכדומה. גרגרי האבקה הם בעלי נקבובית אחת, ומבחינת תכונה זו חד־פסיגיים דומים לדו־פסיגיים קדומים.
שורש - לחד־פסיגיים מערכת שורשים מועילה המורכבת משורשים דקים ובלתי מסועפים. התפקיד של שורשון אינו משמעותי או מיוחד ולרוב הוא מת זמן קצר לאחר הנביטה.
קישורים חיצוניים
* | 2022-07-23T18:57:09 |
עץ חיפוש | במדעי המחשב עץ חיפוש הוא מבנה נתונים ממוין, המאפשר הכנסה, הוצאה וחיפוש מהירים. עץ החיפוש מתבסס על מבנה העץ בתורת הגרפים.
הגדרות
עבור עץ G וצמתים v ,u
צומת v הוא צאצא של u אם קיים מסלול מכוון מצומת u ל- v.
u אב-קדמון של v אם v צאצא של u.
תת-עץ של G ששורשו v הוא עץ מכוון שצמתיו הם v עצמו וכל הצאצאים של v, והקשתות שלו הן הקשתות המחברות צמתים אלו ב- G.
דרגת צומת v היא מספר הצאצאים של v.
עלה הוא צומת ללא צאצאים.
צומת פנימי הוא צומת שאינו עלה.
עומק של צומת v הוא מספר הקשתות משורש העץ אל v (המרחק מהשורש).
גובה של צומת v הוא מספר הקשתות מ-v לצאצא הרחוק ביותר של v (עלה).
גובה העץ הוא הגובה של שורשו.
עץ חיפוש בינארי
שמאל|ממוזער|250px|עץ חיפוש בינארי המכיל 9 איברים
עץ חיפוש בינארי הוא עץ הנתונים הפופולרי ביותר. בעץ זה יש לכל קודקוד שני בנים לכל היותר, ימני ושמאלי. הבן הימני, יחד עם כל צאצאיו, נמצא ביחס הסדר אחרי הקודקוד שממנו הוא יוצא, ואילו הבן השמאלי וכל צאצאיו קודמים לקודקוד האב ביחס הסדר.
כדי להוסיף קודקוד חדש לעץ יעבור האלגוריתם על כל קודקוד וקודקוד החל מהשורש, וינוע ימינה כאשר מפתח הקודקוד הנוכחי במסלול קטן מהמפתח של הקודקוד המוכנס, ושמאלה במקרה ההפוך. האלגוריתם ייעצר ויבצע את ההוספה במקום שבו המסלול ייגמר.
כדי למחוק קודקוד יש תחילה למצוא אותו, ולאחר מכן אם הוא עלה פשוט למחוק אותו, אם יש לו בן אחד בלבד למחוק ולהפוך את הבן הזה לבן של האבא של מה שמחקנו, ואם יש לו שני בנים, למצוא את העוקב (הקודקוד הקטן ביותר שגדול ממנו) שבהכרח אין לו בן שמאלי, למחוק את העוקב ולהחליף את הקודקוד שלנו בעוקב. לשם ביצוע פעולות אלו ביעילות יש לשמור גם מצביע להורה.
מאחר שלעץ בינארי יש שני בנים, הרי שבמקרה של עץ מלא במידה שווה, גובהו יהיה Log n, עבור n נתונים (log בסיס 2). במצב כזה חיפוש בעץ יימשך פרק זמן קצר יחסית הנמצא בסיבוכיות לוגריתמית למספר הנתונים. אומנם, ייתכנו מקרים גרועים, למשל הכנסה בסדר ממוין מראש, שבהם גובה העץ יהיה n, ועלות החיפוש גבוהה.
סיבוכיות הזמן בחיפוש נתון בעץ חיפוש בינארי היא (O(n במקרה הגרוע ו-((O(log(n במקרה הממוצע.
כדי להבטיח שמצב כזה לא יתרחש פותחו אלגוריתמים משוכללים להכנסה לעצים בינאריים ולמחיקה מהם באופן המבטיח שגובה העץ לא יהיה גדול מדי. עליהם מבוססים כמה עצי נתונים בינאריים חשובים.
עצים בינאריים נפוצים
עצי AVL מבנה שהחיפוש בו, ההכנסה והמחיקה בו חסומים בסיבוכיות log n. בעץ זה, במקרה שיש פער של שתי רמות גובה בין צאצאיו של קודקוד מסוים מתבצע סיבוב או סיבוב כפול המחזירים את האיזון למקומו. החזרת האיזון אחרי מחיקה היא יותר סבוכה, אך גם היא חסומה בסיבוכיות לוגריתמית.
עצים אדומים־שחורים עצים שבהם כל קודקוד צבוע באדום או בשחור, אך עם שתי הגבלות עיקריות: כל מסלול שייצא מהשורש יעבור עד סיומו על מספר זהה של קודקודים שחורים, וכן שלקודקוד אדום לא יהיו בנים אדומים. הגבלות אלו מבטיחות שאורך המסלול המקסימלי לא יעלה על כפליים אורכו של המסלול המינימלי, ובכך מחייבות סיבוכיות לוגריתמית. האלגוריתם של עצי אדום שחור הוא סבוך יותר מזה של עצי AVL, אך נחשב למעט מהיר יותר. כל עץ AVL יכול להיחשב תקין על פי כללי עץ אדום שחור, אך לא ההפך.
עצי Splay עצים המבוססים על העלאה לשורש של כל קודקוד שנעשה עליו חיפוש. עצים אלו ייתנו תוצאה טובה כאשר קיימים הבדלי תדירויות בגישה לפריטים. מסלול הבאתו של הקודקוד המבוקש אל השורש מלווה בסיבובים המסייעים כשלעצמם להקטין את גובה העץ. אף שאינטואיטיבית אין הדבר ברור, ניתן להוכיח כי סדרת פעולות בעצים אלו חסומה גם היא, אף במקרה הגרוע ביותר, בסיבוכיות לוגריתמית.
עצי kd עצים שמשמשים לחיפוש נקודות במרחב k-ממדי ומנצלים את האספקט הגאומטרי של הנתונים.
מסלולי מעבר
קיימות כמה שיטות מעבר נפוצות על עצים בינאריים.
שלוש השיטות הפשוטות והנפוצות ביותר הן:
סדר תחילי (pre-order traversal)
קריאת הקודקוד, לאחר מכן קריאת תתי העץ שלו, תחילה תת-העץ השמאלי ואחר כך הימני. בהינתן הדפסת עץ המתבססות על סדר תחילי, ניתן אף לשחזר את העץ, אם אכן הוא עומד במאפייניו של עץ חיפוש.
function visit(node)
print node.value
if node.left != null then visit(node.left)
if node.right != null then visit(node.right)
סדר תוכי (in-order traversal)
קריאת תת-העץ השמאלי, לאחר מכן קריאת השורש (הצומת ממנו התחלנו), ולאחר מכן תת-העץ הימני.
function visit(node)
if node.left != null then visit(node.left)
print node.value
if node.right != null then visit(node.right)
עץ הוא עץ חיפוש אם ורק אם הסדר התוכי שלו ממוין.
סדר סופי (post-order traversal)
קריאת תת-העץ השמאלי, לאחר מכן תת-העץ הימני ולאחר מכן קריאת השורש. בהינתן הדפסת עץ המתבססות על סדר סופי, ניתן אף לשחזר את העץ בצורה חד-חד ערכית, אם אכן הוא עומד במאפייניו של עץ חיפוש.
function visit(node)
if node.left != null then visit(node.left)
if node.right != null then visit(node.right)
print node.value
בעץ חיפוש זה,
250px|עץ חיפוש בינאריDepth-first search (DFS)
סדר תחילי (pre-order traversal) (שורש, בן שמאלי, בן ימני): F, B, A, D, C, E, G, I, H (F ראשון).
סדר תוכי (in-order traversal) (בן שמאלי, שורש, בן ימני): A, B, C, D, E, F, G, H, I (A ראשון).
סדר סופי (post-order traversal) (בן שמאלי, בן ימני, שורש): A, C, E, D, B, H, I, G, F (A ראשון).
Breadth-first search (BFS)
שיטה נוספת היא מעבר רוחבי על רמות העומק בעץ בזו אחר זו: F, B, G, A, D, I, C, E, H (F ראשון).
עצים לא בינאריים
קיימים כמה סוגים של עצים לא בינאריים. עצי multiway מסדר m, שבהם לכל אב יש עד m בנים (כל עץ יקבל m משלו לפי הצורך). וריאציה שלהם הם עצי B, שבהם כל העלים באותה רמה ומספר הבנים אינו נמוך לעולם ממחצית m. וריאציה נוספת היא עצי B+. בעצים אלו כל הקודקודים עד העלים אינם מכילים מידע, אלא משמשים אך ורק כמפתחות המכוונים את מסלול החיפוש.
השימוש בעצים אלו נוח כאשר חשוב לחסוך במספר החיפושים על ידי העלאת בסיס לוגריתם גובה העץ ובמקרה של עצי B+, כאשר חפצים שהעלים מכילי המידע יהיו מאוחסנים סדרתית.
סוג נוסף של עצים מאוזנים בהם הצמתים הפנימיים אינם מכילים מידע הם עצי R. עצים אלו משמשים לגישה למידע מרחבי, כלומר לנתונים עם אופי רב ממדי. נתונים כאלו יכולים להיות קואורדינטות גאוגרפיות, מלבנים וצורות גאומטריות נוספות. הרעיון העיקרי בעץ R הוא לקבץ עצמים שסמוכים זה לזה במרחב n-ממדי, ולייצג אותם ברמה גבוהה יותר בעץ על ידי מלבן חוסם מינימלי - המלבן ה-n-ממדי הקטן ביותר שמקיף אותם (ומקביל לצירים).
עץ חיפוש מסוג אחר הקרוי עץ תחיליות (או עץ חיפוש דיגיטלי) מאפשר חיפוש המתבסס על דמיון בתוך מרכיבים של שמות. העץ מסודר כך שכל מילה או מספר מפורק לרכיביו ומכל רכיב (אות, ספרה וכדומה) ניתן להמשיך לאחד הרכיבים האפשריים הבאים.
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T09:07:55 |
מחסנית (מבנה נתונים) | שמאל|ממוזער|250px|הצגה פשוטה של מחסנית
מחסנית היא סוג של מבנה נתונים מופשט הפועל בצורה דומה לזו של מחסנית רובה: האיבר שנכנס ראשון למחסנית יוצא ממנה אחרון (תכונה זו מכונה נכנס אחרון יוצא ראשון - LIFO).
פעולות על המחסנית
פעולות בסיסיות
שלוש הפעולות הבסיסיות המגדירות מחסנית הן:
אתחול (init) - יצירה של מחסנית חדשה.
דחיפה (push) - הכנסת איבר חדש לראש המחסנית.
שליפה (pop) - פעולה המוציאה את האיבר העליון מהמחסנית.
פעולות נוספות
לעיתים, מוגדרות במחסנית גם פעולות נוספות:
האם_המחסנית_ריקה? (isEmpty) - פעולה המחזירה true אם מחסנית נתונה ריקה, ואחרת מחזירה false.
הצצה (peek/top) - פעולה המחזירה את ערכו של האיבר העליון במחסנית מבלי להוציא אותו מהמחסנית. פעולה זו איננה חיונית אם מגדירים את פעולת השליפה ככזאת שמבצעת פעולת הצצה וגם משנה את המחסנית.
פונקציות
את כל הפעולות האלה ניתן להגדיר פורמלית כפונקציות מתמטיות שאינן משנות את המחסנית, אלא מחזירות מחסנית חדשה. הפונקציות מקיימות את התנאים דלהלן:
ראש המחסנית הוא האיבר האחרון שהוכנס למחסנית. כלומר top(push(i,S)) = i
אם מוסיפים איבר ואז מסירים איבר מקבלים את המחסנית המקורית. כלומר pop(push(i,S)) = s
אתחול מחסנית יוצר מחסנית ריקה. isEmpty(init()) = true
כל מחסנית שהוסיפו לה יותר איברים משהסירו איננה ריקה. isEmpty(push(i,S)) = false
כל הפעולות במחסנית מתבצעות בזמן קבוע, שאיננו תלוי במספר האיברים במחסנית.
את פעולת ההסרה ניתן להגדיר על מחסנית ריקה ככזאת שמחזירה את אותה המחסנית. לחלופין, ניתן להימנע מלהגדיר אותה, או להגדיר אותה כמחזירה ערך שגיאה מיוחד. באופן דומה, (()top(init (בדיקת ראש מחסנית ריקה) ניתן להגדיר כמחזירה שגיאה, או להימנע מהגדרתה.
חשוב לשים לב לכך שכל אוסף של פונקציות וערכים המקיים את התנאים האלה נחשב למחסנית. דוגמה לא-טריוויאלית לכך היא קבוצת המספרים הטבעיים, עבור הפעולות "החזר 0" (אתחול), "הוסף 1"(push), "הפחת 1"(pop), "האם_אפס"(isEmpty). בכיוון השני ניתן לומר שכל מחסנית עשויה להוות ייצוג למספרים הטבעיים.
יישומי המחסנית
מחסנית היא מבנה נתונים בסיסי במימוש שפות תכנות. במעבדים רבים קיים אוגר מיוחד המשמש כמצביע למחסנית, ובשפת המכונה של מעבדים אלו ממומשת הקריאה לתת-שיגרה על ידי הכנסת כתובת החזרה למחסנית. ברוב השפות העיליות נשמרים גם המשתנים המקומיים במבנה המחסנית הנתמך במעבד.
ישנו קשר הדוק בין מחסנית לעץ: מחסנית היא מבנה הנתונים הנפוץ ביותר לצורכי מעבר על עצים, על ידי אלגוריתם DFS, וכן ניתן להציג כל רצף פעולות על מחסנית בעזרת עץ מכוון. בכל רגע נתון, האיברים הנמצאים במחסנית הם המסלול משורש העץ אל הצומת שבו נמצאים. דוגמה לשימוש כזה אפשר למצוא בשפות פורמליות: לכל מילה הנגזרת בעזרת דקדוק חסר הקשר קיים עץ גזירה, ולכל דקדוק כזה קיים אוטומט מחסנית המקבל אותו.
מימוש מחסנית
ישנן מספר דרכים לממש מחסנית:
מעבדים רבים כוללים מקום רציף בזיכרון המוקצה מראש לצורך שימוש במחסנית, או מאפשרים להגדיר מקום כזה.
מימוש באמצעות רשימה מקושרת, כאשר בכל פעולת דחיפה האיבר החדש מתווסף לראש הרשימה. מימוש זה מאפשר שימוש גמיש יותר בזיכרון, כיוון שאינו דורש מקום רציף דווקא והקצאת זיכרון מראש.
ניתן לממש מחסנית גם במערך. מימוש זה יעיל במקרה שיש חסם עליון על גודל המחסנית, ובמקרה שיש צורך לגשת לפעמים לאמצע המחסנית.
בשפות תכנות פונקציונליות, ניתן לממש מחסנית באמצעות הטיפוס הפרימיטיבי רשימה המוגדר בשפה.
מימושים שונים עלולים לאפשר מצבים לא תקינים:
מכיוון שגודל המחסנית לעיתים מוגבל, דחיפה עלולה לגרום לגלישה (Overflow) מהמחסנית כאשר לא נותר בה מקום לאיבר החדש. דוגמה מוכרת היא גלישת מחסנית הקריאות.
מצב של שליפת איבר ממחסנית ריקה מכונה מצב "חמיקה" (Underflow).
ראו גם
מחסנית קריאות
אוטומט מחסנית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מבני נתונים | 2023-11-04T04:51:31 |
שורש (שפות שמיות) | בדקדוק של שפות שמיות, בהן עברית, מקובל להתייחס לישות מורפולוגית המכונה שורש. שורש הוא יחידה בת 3–4 עיצורים (לעיתים נדירות: חמישה או שישה), הנתונים בסדר קבוע (בדומה ל"מחרוזת"), ומשתלבים במשקלים שונים ליצירת מילים. בבלשנות הערבית מכונה השורש: גִ'דְ'ר (جـِذر). המונח המקובל באנגלית הוא Semitic root.
מינוח
העיצורים של השורש מכונים "רדיקלים", "עיצורי השורש" או "אותיות השורש". על-פי המסורת שהתפתחה בבלשנות הערבית בימי הביניים מקובל להשתמש בשורש פ-ע-ל כדגם לכל השורשים בני שלושה עיצורים. לפיכך מכנים את האות הראשונה של כל שורש פ' הפועל (פה"פ), את האות השנייה ע' הפועל (עה"פ) ואת האות השלישית ל' הפועל (לה"פ). שיטה חדשה יותר קובעת את השורש ק-ט-ל כדגם. זאת, כיוון שהוא קיים בכל השפות השמיות וכיוון שהעיצורים שבו כמעט שאינם עוברים תהליכים פונולוגיים בשפות השונות. שורשים בני ארבעה עיצורים מכונים "שורשים מרובעים". בחלק מהשפות השמיות אפשר למצוא גם שורשים מועטים בני חמישה עיצורים או יותר, רובם נגזרו ממילים שאולות, למשל: ט-ל-ג-ר-ף בעברית (מהמילה "טלגרף") או ד-מ-ק-ר-ט בערבית (دمقرط, מהמילה "דמוקרטיה").
שילוב השורש במשקל מכונה "שיבוץ" או "יציקה". בבלשנות העברית מכנים את משקלי הפועל "בניינים", כך שהמונח "משקל" מתייחס בדרך כלל למשקלי שמות העצם. בבלשנות הערבית המילה "וַזְן" (وَزن - משקל) משמשת הן לתבניות הפועל והן לתבניות של שמות עצם.
מהות מורפולוגית
השורש הוא סוג מיוחד של מורפמה. זוהי מורפמה שאיננה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא חייבת להיות מורכבת עם מורפמה אחרת - הבניין או המשקל. יתר על כן, ההרכבה אינה חיבור רציף (כמו ההרכבה מדע + ָן = מדען), אלא שזירה מלאה של שתי המורפמות אחת בתוך האחרת. לפיכך, יש המכנים את השורש "מורפמה שזורה", או באנגלית: non-concatenative, על-פי הצעתו של הבלשן ג'ון מקרתי (McCarthy 1981). כמו כל מורפמה, השורש נושא משמעות לקסיקלית משל עצמו, אבל המשמעות שלו עמומה. המשמעות נעשית מדויקת רק כשהוא משובץ במשקל או בבניין. כך למשל סָקַל (בבניין קל) משמעותו השליך אבנים על אדם, ואילו סיקל (בניין פיעל) משמעותו הוציא אבנים ממקום כלשהו החוצה. מורפמה מסוג כזה כמעט שאינה מוכרת בשפות שאינן מהמשפחה האפרו-אסיאתית.
בקרב הבלשנים יש מחלוקת לגבי מהותו של השורש בשפות שמיות - האם מדובר במושג תאורטי בלבד, או שמדובר במרכיב בלתי נפרד מהידע הלשוני (הבלתי מודע) של הדוברים בשפה. מחד, יש המביאים עדויות ממשחקי מילים שלפיהן הדוברים יודעים באופן אינטואיטיבי להפריד את השורש מן המשקל. למשל "שבורית זכוכה" במקום "זכוכית שבורה" - משחק מילים שבו הדובר מחליף בין השורשים, אבל משאיר את משקלי המילים במקומם. מאידך, תהליך גזירת פעלים חדשים משמות עצם (דנומינציה) הוא תהליך שונה מהמצופה לפי תאוריית השורשים. כך למשל, מהמילה השאולה "פַקְס" נוצר הפועל "פִקְסֵס", ולא "פִקֵס" כפי שאפשר היה לצפות לפי תאוריית השורשים. מדוגמאות כאלה עולה שהיחידה המורפולוגית הבסיסית שהדובר מתייחס אליה אינה כוללת רק עיצורים בסדר מסוים, אלא גם מידע לגבי תת-יחידות של השורש (של צרורות של עיצורים וכיוצא באלה) המכונות שורשנים (ראו עוד להלן).
בחלק מן השורשים, חלק משלושת הרדיקאלים המרכיבים אותם אינם עיצורים במלוא מובן המילה, אלא פונמות "חלשות", הבאות לידי ביטוי לפעמים כתנועות. בדקדוק העברי מכנים את סוגי השורשים, לפי האופי של הרדיקאלים שלהם, בשם גזרות. למשל, הגזרה שבה האות הראשונה היא נ' נקראת "פ"נ" (כלומר: פ"א הפועל נ'), והגזרה שבה האות האחרונה היא א' נקראת "ל"א".
שורשים בני ארבעה עיצורים הם במקרים רבים גזירות משמות עצם, למשל: ארגן, פרסם. יש גם שורשים מרובעים שנוצרו מהרחבה של שורש תלת-עיצורי: ג-ל-ג-ל (מהשורש ג-ל-ל) או ע-ר-ב-ב (מהשורש ע-ר-ב).
בעת גזירת שורשים חדשים משמות עצם, יש נטייה לשמור על צרורות העיצורים שהתקיימו בשם העצם המקורי. כך למשל, בפועל "פלרטט", שנגזר מהמילה "פלירט" (מאנגלית: flirt), הצרורות "פל" ו"רט" נשמרים לאורך כל הנטייה, כאילו כל צרור מהווה עיצור אחד.
שורש תנייני
לעיתים העיצורים של מילה שבה משובץ כבר שורש אחד הופכים לשורש חדש, ואז השורש החדש נקרא שורש תנייני. בעברית החדשה גזירה של שורשים תנייניים היא נפוצה מאוד, למשל ת-פ-ק-ד (תִפְקֵד) - שורש תנייני מן פ-ק-ד (דרך המילה תפקיד), א-ב-ט-ח (אִבְטֵחַ) - שורש תנייני מן ב-ט-ח (דרך המילה אבטחה), מ-ק-ש (לְמַקֵש) - שורש תנייני מן י-ק-ש (פח יקוש, דרך המילה מוקש).
גזירה של שורש תנייני מתרחשת בשתי דרכים עיקריות. האחת נובעת מניתוח צורני מחודש של המילה, כשהדובר מתייחס אל עיצורים השייכים במקורם למשקל כאל חלק מהשורש. בכך נוצר למעשה שורש חדש. דרך גזירה זו קיימת בלשון חז"ל. למשל, המילה "תרומה" היא מן השורש ר-ו-ם (כמו הֵרִים) במשקל תְּקוּלָה. בלשון חז"ל התייחסו אל התי"ו כאל שורשית, והעניקו למילה ניתוח חדש, כגזורה משורש ת-ר-ם במשקל קְטוּלָה. הדרך השנייה, הנפוצה יותר בעברית החדשה, היא גזירה מכוונת של שורש מבסיס על ידי השמטת תנועות הבסיס, בתהליך המכונה "סחיטה" (לדוגמה: ת-פ-ק-ד מן "תפקיד", במקור משורש פ-ק-ד), ולעיתים אף גזירה ישירה של שורש משורש אחר בתבניות קבועות כמו פ-ע-ל-ל (למשל: דברר), א-פ-ע-ל (אחזר), ת-פ-ע-ל (תשאל), ש-פ-ע-ל (שכתב), מ-פ-ע-ל (מחזר), פ-ע-ל-ן (עצבן), פ-ע-ל-ת (תכנת), פ-ל-פ-ל (בלבל).
התהליך של גזירת שורש תנייני יכול להתרחש מספר פעמים בזו אחר זו. כך למשל מהשורש התנייני ת-ח-ל (התחיל) - שהוא בעצמו נגזר בתקופת חז"ל מהשורש המקראי ח-ל-ל (הֵחֵל) - נגזר, בתקופת העברית החדשה, השורש החדש א-ת-ח-ל (אִתְחֵל).
התפתחות השורש
אף על פי שנהוג לטעון שבשפות השמיות שורש הוא בן שלושה עיצורים, יש תפיסה שהייתה נהוגה בדקדוק הקדום ויש המצדדים בה כיום שטוענת כי השורש הבסיסי היה בן שני עיצורים בלבד, למשל: קמתי, באתי (*ק-מ, *ב-א - פועלי 'ע"ו', וכן גזרת ע"ע ועוד), ובשלב מאוחר יותר התפתחו השורשים לשלוש אותיות, בין השאר על ידי הוספת תנועה או עיצור באמצע השורש (כך נוצרו גזרות ע"ו, ע"י) או הכפלת העיצור השני של השורש (גזרת הכפולים - ע"ע). יש המרחיקים לכת עוד יותר, ומצביעים על הדמיון הסמנטי בין השורשים פ-ר-ד, פ-ר-ך, פ-ר-ס, פ-ר-ע, פ-ר-ץ, פ-ר-ק, פ-ר-ר ועוד, או בין השורשים ק-צ-ב, ק-צ-ץ, ק-צ-ר, ק-צ-ע, וטוענים שגם במקרים האלה היו במקור רק שורשים בני שני עיצורים (*פ-ר, *ק-צ) ואלה התגוונו למשמעויות דקות יותר על ידי הוספת עיצורים שלישיים שונים. הטענה הזו מתקבלת על הדעת, ואף אומצה בידי חלק מחוקרי הלשון העברית בתקופתנו, ביחס לפעלים מן הגזרות, אך החוקרים מסכימים שאי אפשר לקבל אותה ביחס לפעלים השלמים (כלומר אלה שכל העיצורים בהם רגילים, כמו הדוגמאות של פ-ר-ק וק-צ-ב).
חקר השורשים בימי הביניים
שיטת הדקדוק בימי הביניים: מאז אמצע ימי הביניים מקובלת השיטה החד-גונית, לפיה כל שורש הוא שלָשי. לשיטה זו קדמה השיטה הרב-גונית, בה השורש מוגדר לפי אותן האותיות המתקיימות בכל ההטיות שלו. תוצאה של הגדרה זו היא שאין מספר קבוע של רדיקאלים בשורש, והוא יכול לנוע החל מאחד ועד שבעה רדיקאלים. לדוגמה: המילים הלכתי, אלך - מקורן מהשורש 'לך'. המילים מטה, נטיתי, אטה - השורש הוא בן אות אחת בלבד, 'ט'. מכה, הכיתי, אכה - השורש 'כ'. בתפיסה זו החזיק, בין השאר, מנחם בן סרוק, המדקדק בן המאה ה-10.
התפיסה שכל השורשים הם שלָשיים התחדשה בספרד בסוף המאה ה-10 על ידי ר' יהודה אבן חיוג', והומשכה בידי רבי יונה אבן ג'נאח שכתב את "ספר השורשים". חיוג' כתב בערבית וספריו תורגמו לעברית כבר במחצית הראשונה של המאה ה-11, אך אנשי צרפת ובעיקר בצפון לא קראו את חיבוריו. ייתכן שבזכות המגע בין יהודים וערבים עם נוצרים בספרד, הגיעה תגלית זו גם אל היהודים בצרפת. חידושו הגדול של חיוג' היה ביכולתו להראות שגם פועל כמו "קָם" הוא שלָשי (כלומר, בעל שלושה רדיקאלים, או "אותיות שורש"), אף על-פי שהרדיקאל השני (ע' הפועל) לא בא לידי ביטוי בתור אות. אותיות אלה, שאינן כתובות - אבל נמצאות במבטא - הן יסוד תורתו, הנקראת על שם המונח שהמציא, תורת "אלסאכן אללין".
ראו גם
שורש (לשון)
מוספית
דקדוק עברי - מונחים
שורש (כתב סיני)
לקריאה נוספת
גדעון גולדנברג, "על השוֹכן החלק והשוֹרש העברי", לשוננו מ"ד (תש"ם), האקדמיה ללשון העברית, עמ' 281–292.
קישורים חיצוניים
מיכל אפרת, עיונים בהגדרת השורש העברי, בלשנות עברית 46, תש"ס
אילן גונן, מורפופונולוגיה של השורש בפועל בעברית ישראלית מדוברת, עבודת MA, אוניברסיטת תל אביב, 2009
McCarthy, John J. (1981). "A Prosodic Theory of Non-concatenative Morphology", Linguistic Inquiry 12:373-418.
הערות שוליים
קטגוריה:מורפולוגיה (בלשנות)
קטגוריה:בלשנות שמית | 2024-07-13T13:55:16 |
הקטור | שמאל|ממוזער|300px|גופתו של הקטור מובאת חזרה לטרויה
שמאל|ממוזער|300px|הצייר פרנס מטש (Franz Matsch) צייר בשנת 1892 את הניצחון של אכילס כשהוא גורר את גופת הקטור במלחמת טרויה
הקטור (ביוונית: Ἕκτωρ) הוא דמות מרכזית בשירת האיליאדה וביתר הספרות הקדומה העוסקת במלחמת טרויה. הוא נסיך טרויה, גדול גיבורי עירו במלחמה נגד היוונים הפולשים המבקשים להשיב את הלנה. הקטור נקטל לבסוף על ידי אכילס.
רקע
הקטור הוא בנם הבכור של פריאמוס מלך טרויה ואשתו הקובה, בעלה של אנדרומאכה ואב לאסטיאנקס . שם סוסו של הקטור היה למפוס וחבריו הטובים היו מיסנוס ופולודאמאס .
באיליאדה, מכנה הומרוס את הקטור פעמים רבות "מאלף הסוסים", על מנת להדגיש את גדולתו בקרב עמו, שהיה ידוע באילוף ובגידול סוסים.
מלחמת טרויה
אחיו של הקטור, פאריס לקח את הלנה, היפה באדם, מבעלה מנלאוס. בתגובה מנלאוס מכריז מלחמה, בה אחיו אגממנון הנהיג את הצבא, תחתיו גיבורים ומלכים שונים כגון אודיסאוס, אכילס, נסטור ועוד.
מות פאטרוקלוס
במהלך הקרב בין היוונים לטרויאנים הרג הקטור את פרוטסילאוס ואת פאטרוקלוס, דודנו וחברו הטוב של אכילס. היוונים חשבו שהקטור הרג את אכילס, וכך גם חשב הקטור, מכיוון שפאטרולוקס לבש את קסדתו ושריונו של אכילס. בדיעבד, גילה הקטור את טעותו.
מות הקטור
גורלו של הקטור ידוע מראש מכיוון שבתחילת האיליאדה גוזר זאוס את דינו. אכילס קרא תיגר על הקטור, אך הקטור סירב וברח מפניו. רק כאשר אתנה, מחופשת ללוחם טרויאני, שכנעה אותו להילחם באכילס, עשה זאת. אכילס הרג את הקטור במכה אחת חזקה בצווארו וברגע שעשה זאת, נשמעו צעקות רבות של אנשי טרויה על מות גיבורם. אכילס חורר חור בכל רגל של הקטור וקשר סביבם חבל שחובר למרכבה שלו. הוא גרר את גופתו של הקטור סביב שדות הקרב למשך 13 יום.
קבורתו
בעזרת הרמס כרע אביו של הקטור, פריאמוס מלך טרויה, על ברכיו, נישק את ידו של אכילס והתחנן בפניו לשחרר את בנו על מנת שיוכל לקבור אותו קבורת גיבורים, כדי שנשמתו לא תשוטט בעולם המתים. אכילס הסכים ובכה מעל גופתו של הקטור. אכילס ידע שמותו קרב עם מותו של יריבו ואפשר לטרויאנים 12 ימי אבל, ללא קרבות.
האיליאדה מסתיימת בקבורתו של הקטור. נפילת טרויה מובטחת עם מות גדולי גיבוריה.
לאחר מותו
בספר השני של האפוס "אינאיס" מסופר שבנו של אכילס, נאופוטולמוס, השליך את בנו של הקטור מחומת טרויה ולקח את אשתו אנדרומאכה כשפחה. מקורות אחרים מציינים, שהיה זה אודיסאוס שהרג את בנו של הקטור.
על פי פאוסניאס, שלחה תבאי נציגים לטרויה להחזיר את עצמותיו של הקטור.
הקטור ואכילס
הומרוס מדגיש את הניגוד בין אכילס לבין הקטור. הוא מגדיר את אכילס כאדם הראשון שייכנס לקרב והאדם האחרון שיעזוב את הקרב. לעומתו, מוגדר הקטור כאדם אשר נלחם למען עקרונותיו ולא עבור תהילה עצמית. כיום קיימות טענות שהקטור הוא הגיבור האמיתי בסיפור האיליאדה ולא אכילס. טענות אלו מתבססות על כך שהגיבור האמיתי במיתולוגיה היוונית נפטר בנסיבות טרגיות, שמלוות בדרך כלל בסירוב לוותר על עקרונותיו, תוך שהוא מודע להשלכות החלטותיו ומוכן לשלם על כך את המחיר.
נזיפתו של הקטור בפולודאמאס, "הילחם עבור מדינתך, זו האות הראשונה והיחידה", הפכה לפתגם שבו משתמשים יוונים פטריוטים.
הקטור ואכילס היו שותפים לאותם ליקויים; שניהם היו גאים, וגאוותו של הקטור גרמה להחלטות הרסניות מצידו אשר פגעו בעמו ובסיכוייו לנצח במלחמה (כמו ההחלטה להילחם באכילס ביודעו מראש שיפסיד). שניהם היו מפקדים שהעלו את מורל חייליהם. עם זאת, בניגוד לאכילס, הקטור שם את טובת עמו לפני טובתו שלו ולרוב החלטותיו הפזיזות סיכנו אותו ולא את צבא טרויה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:מלחמת טרויה | 2023-12-01T01:10:41 |
ירושלים של זהב (תכשיט) | ממוזער|כתר ירושלים של זהב, עיצוב מודרני
ממוזער|שרשרת ירושלים של זהב, עיצוב מודרני
התכשיט ירושלים של זהב או עיר של זהב מופיע במספר מקומות בדברי חז"ל בהקשרים הלכתיים ואגדתיים. את שמו קיבל מצורת העיר ירושלים שהייתה חקוקה בקדמתו. לאחרונה התגלה בחפירות "חניון גבעתי" בירושלים תכשיט 'ירושלים של זהב' המלמד על עושר יחסי של העיר בתקופות קדומות, זאת בניגוד לטענה הרווחת אצל ארכאולוגים 'מינימליסטים'.סגולה - גיליון 169, יולי 2024, עמ' 8
לדעת רוב המפרשים היה התכשיט מין עטרה (כתר) מוזהבת שהיו הנשים האמידות חובשות על ראשן, אך יש שהבינו שהייתה זו שרשרת המחוברת לבגד במין סיכה.
התכשיט באגדה
חז"ל מציינים את תרומתה של רחל, בתו של כלבא שבוע, להישגיו של רבי עקיבא בעלה בלימוד התורה. לפי האגדה רבי עקיבא היה רועה את צאנו של כלבא שבוע, אחד מעשירי ירושלים, ורק בגיל ארבעים החל ללמוד תורה. ומעשה שהיה כך היה:
.(נדרים נ, א ודומה לו בכתובות סב, ב) .
לגבי אפיונו של התכשיט ניתן ללמוד מן המשנה בסוטה {פרק ט' משנה י"ד} "בפולמוס (במלחמה) של טיטוס גזרו על עטרות (כתרי) כלות" ובגמ' מסביר רבה בר בר חנה "מאי עטרות כלות? ...עיר של זהב". מכאן משתמע שירושלים של זהב היה מין כתר מזהב בצורת ירושלים, שניתן על ראשי הכלות.
הרב מתתיהו שטרשון כתב שהמטרה בלבישת העיר של זהב הייתה במטרה לזכור את ירושלים תמיד.
בהלכה
בהלכות הוצאת תכשיט לרשות הרבים בשבת, כתוב במשנה כי אסור לאשה לצאת לרשות הרבים בשבת בתכשיט "עיר של זהב", ולפי מה שמסר רבה בר בר חנה בשם רבו רבי יוחנן הכוונה היא לתכשיט עיר של זהב כמו שעשה רבי עקיבא לאשתו.
בברייתא מובאת מחלוקת תנאים האם אשה שיוצאת בעיר של זהב לרשות הרבים חייבת להביא קרבן חטאת, או שמא מדובר באיסור מדברי חכמים, או שמא הדבר מותר. רבי מאיר מחייב חטאת, חכמים אוסרים, ורבי אליעזר מתיר לכתחילה. בתלמוד הוסבר, כי רבי מאיר סובר שעיר של זהב אינה נחשבת לתכשיט כלל (ככל הנראה מכיוון שהוא תכשיט לעשירות כלל ואינו לבוש ותכשיט מקובל), שאר החכמים סוברים שמדובר בתכשיט למרות שרק עשירות נושאות תכשיט כזה אבל אסור לנושאו בשבת ברשות הרבים גזירה שמא תוציא את התכשיט ותראה לחברתה.
שיטה שלישית היא של רבי אליעזר, המסכים לכלל שמדובר בתכשיט, אך סובר שלא קיים חשש שאשה עשירה, שרק לה יש תכשיט כזה, תוציא את התכשיט במקום ציבורי, דבר שאינו לפי כבוד אשה עשירה.
הסבר זה של רבי אליעזר, שתכשיט זה היה נחשב ליקר במיוחד, מתאים למסופר בתלמוד ירושלמי כי אשתו של רבן גמליאל שהיה עשיר ונשיא ישראל, ראתה את התכשיט, וקנאה ברחל אשת רבי עקיבא, ובאה ואמרה לבעלה, והוא השיב לה, כי אין דרגתה מגיעה לרחל אשת רבי עקיבא שמכרה משערה כדי שבעלה רבי עקיבא יוכל לעסוק בתורה.
חכמי התוספות מבהירים כי גם לאשה חשובה, שאין דרכה להראות את תכשיטיה לחברותיה במקום ציבורי אסור להוציא תכשיטים פשוטים לרשות הרבים, ודווקא בתכשיט כזה שרק עשירות נושאות אותו, מותר לנושאו ברשות הרבים, כי לא חילקו חכמים בין הנשים, והם הציבו גדר ברור מה אסור ומה מותר מבלי לחלק בין איש לאיש.
זיהוי
ממוזער|המלך אשורבניפל כשאשתו לבושה "עיר של זהב" (המאה ה-7 לפנה"ס)
מתוך רשימה ארוכה של תכשיטי מלכה אוגריתית נמצא תכשיט שלא זוהה בשמו משום ששם התכשיט נכתב בשומרית, ותרגומו המילולי היה "עיר של זהב". חוקרי השפה לא הכירו מונח כזה. המושג "עיר של זהב" ידוע גם מתרבויות שונות מהמזרח התיכון הקדום, כסוג של עטרה של זהב, שנלבשת על ידי נשים אצילות או אלות, והייתה לה צורה של חומת עיר עם צריחים.
השם "עיר של זהב" מתגלה בניסוח שונה במדרש אבות דרבי-נתן. שם מופיע "כתר של זהב", מכאן ניתן ללמוד שהתכשיט "עיר של זהב" הוא עטרה של זהב.
מסופר שרבני קיסריה כינו את "ירושלים של זהב" במונח יווני, ששובש במשך הדורות והחוקרים לא יכלו לזהותו, עד שפרופסור שאול ליברמן פענח את החידה ופירש אותה בתור "צריח או מבצר של זהב". מכך ניתן להבין שרבני קיסריה תיארו את מראהו של כתר מזהב, שצורתו חומה, מבצרים ומגדלים. המונח בא לאפיין כתר מיוחד, שצורתו כחומה מבוצרת. המונח עבר מדור לדור בתרבויות שונות, עד שהתגלגל לעולמם של חז"ל, שקיבלו את המונח ואת הכתר, והוסיפו לו נופך משלהם בכך שזיהו את ה"עיר של זהב" כירושלים. כך נולד שמו של התכשיט "ירושלים של זהב".
התייחסויות אחרות
תכשיט זה, "ירושלים של זהב", הוא מקור השם של שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", שהפך להיות כמעט להמנון שני של מדינת ישראל. הביטוי "ירושלים של זהב" ונגזרות שלו מופיעים בשירים של משוררים נוספים.
לקריאה נוספת
הרב ישראל דנדרוביץ, ירושלים של זהב, בתוך: ספר הנחמדים מזהב, ירושלים תש"ע, פרק כב, עמודים: 329-338.
קישורים חיצוניים
- סיפור המעשה בשיר של דליה רביקוביץ
הערות שוליים
קטגוריה:אגדות תלמודיות
קטגוריה:הלכות מלאכת הוצאה
קטגוריה:תכשיטים עתיקים
קטגוריה:רבי עקיבא | 2024-09-01T01:15:04 |
תור הזהב של יהודי ספרד | תור הזהב של יהדות ספרד הוא כינוי לתקופת פריחה תרבותית של יהודי ספרד תחת שלטון מוסלמי מתון במהלך ימי הביניים, שכללה התעוררות רוחנית ויצירה עשירה בתחומים של פרשנות המקרא, בלשנות ודקדוק הלשון העברית, תלמוד תורה והלכה, מוסר ומידות טובות, שירה וספרות עברית, פילוסופיה יהודית, רפואה ומדע.
בין המאה העשירית ועד לאמצע המאה השתים-עשרה בדרך כלל שגשגו היהודים תחת שלטון המוסלמים, מספר יהודים מילאו תפקידים בכירים בחצרות מלוכה, וקהילות יהודיות גדולות קמו בקורדובה, אליסנה, גרנדה, סביליה, וטולדו. עם חכמי תור הזהב נמנים רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי משה בן חנוך, רבי שמואל הנגיד, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יצחק אלבאליה, רבי יצחק אבן גיאת, רבנו בחיי אבן פקודה, רבי משה אבן עזרא, רבי יוסף אבן מיגאש, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, ואחרים.
נסיבות היסטוריות
בשנת 711 לספירה כבשו המוּרִים את ספרד מידי הנוצרים. תחת השלטון הנוצרי לא התקיימו קהילות של יהודים בגלוי. בכל זאת, היו קהילות רבות של יהודים בסתר, ובחסות המוסלמים שבו קהילות אלו להפגין את יהדותם בגלוי.
היהודים קיבלו מעמד של ד'ימי, שהקנה להם זכויות של קניין, פולחן דתי, ואוטונומיה משפטית, שאפשרה להם, לפנות לבתי-משפט שלהם כדי להסדיר את ענייני קהילותיהם. לקהילות היהודיות היו מועצות שמינו את בעלי התפקידים, דיינים שביצעו משימות אדמיניסטרטיביות, כולל גביית מיסים; ובתי דין שהתנהלו על פי ההלכה. מאידך, הוטלו על היהודים מיסים נוספים, הם חויבו להיבדל בתלבושתם ובשמותיהם מהמוסלמים, נמנעה מהם גישה לרוב המשרות הציבוריות, והם היו פסולים לעדות בבתי משפט מוסלמים. היישום של הד'ימה השתנה מעת לעת ולא תמיד נאכף באופן נוקשה.
פריחת התרבות היהודית בספרד החלה במאה העשירית. יסודה בשני תהליכים. האחד, עלייה במעמדם של היהודים. השני, שקיעת לימוד התלמוד בבבל וזריחת התלמוד בספרד. שני התהליכים הללו קשורים בשני אנשים דגולים: רבי חסדאי אבן שפרוט ורבי משה בן חנוך.
המרכזים הגדולים
קורדובה
ממוזער|249x249px|דיוניסיו בייסרס ורדגר, הציוויליזציה של ח'ליפות קורדובה בימי עבד אל רחמן השלישי (1885)במאה העשירית ח'ליפות קורדובה השתרעה ברחבי חצי האי האיברי, ועריה הגדולות היו בירתה קורדובה, סיביליה, טוליטולה, וגרנדה. עבד אל רחמן השלישי, ח'ליף קורדובה, היה ידוע באהבתו הרבה לחכמה ולאמנות, ובתמיכתו בחכמים ובאומנים. בימיו גדל המסחר בספרד והעשיר את הארץ, וקורדובה הייתה למרכז התרבות האיסלמית, ולעיר המשגשגת ביותר באירופה. מלומדים וחכמים מרחבי אנדלוסיה והמזרח, כגון הרופא אבו אל-קאסם א-זהראווי, ומשלחות מארבע כנפות תבל, שהו בחצרו.
רבי חסדאי אבן שפרוט עלה לגדולה ושימש כרופא האישי ויועצו של עבד אל רחמן השלישי. בתפקידו כממונה על יהודי ספרד הוא הזמין רבנים וחכמים רבים לבוא אל קורדובה וקרא לתלמידים מבבל ומצפון אפריקה ללמוד בישיבות ספרד, תמך בחכמים ובנזקקים, ויזם הפצה נרחבת של התלמוד הבבלי ברחבי ספרד.
כתב עליו רבי משה אבן עזרא: 'בימים הללו התעוררו המוחות מתרדמתם וקמו מתנומתם, כשראו את מעשיו של הראש האציל הזה ואת מחשבתו הרוממה והנישאה ואת רוממות נפשו הנדיבה ואת חשיבות טבעו היפה. הוא שאב ממעייני החכמה של המזרח ודלה את פניני המדע מכל המדינות הרחוקות. הוא חיזק את עמודי החכמה, ואסף אליו את אנשי המדע מסוריה ומבבל. בעל הבינה שבימיו השתוקקו לפרסם את החכמה שהאלוקים נתן בליבם ואת המדע שחנן אותם בו. הם חיברו ספרים מצוינים ואספו עניינים נפלאים. הם הרימו את קרנו בשירים נשגבים ומאמרי מליצה בערבית".
רבי משה בן חנוך, אחד מארבעת השבויים, יצא מבבל לגייס תרומות לישיבת סורא השוקעת, נשבה במסעו על ידי אדמירל ספרדי, ונפדה על ידי הקהילה היהודית של קורדובה. חריפותו ובקיאותו בתלמוד הביאו את הדיין רבי נתן לפרוש ממשרתו ולהפוך לתלמידו, וקהילת קורדובה בחרה ברבי משה בן חנוך לרבהראב"ד הראשון, ספר הקבלה. רבי משה הקים בית מדרש חשוב בקורדובה, שמשך אליו תלמידים רבים. כך הייתה קורדובה למרכז תורה וחכמה עולמי.
רבי חסדאי אבן שפרוט הזמין לקורדובה שני חכמים יהודים, את מנחם בן סרוק ואת דונש בן לברט, שעתידה להיות להם השפעה גדולה על חקר הלשון העברית ועל השירה העברית. מנחם עסק בחקר הלשון וחיבר את המחברת, המילון העברי השלם הראשון של הלשון העברית. דונש בן לברט היה הראשון שחיבר שירה עברית במשקלים של השירה הערבית. באותה עת משוררי ספרד החלו לחבר שירת חול בעברית, לרוב שירי תהילה לשרים ולחכמים, או דברי שנינות בחרוזים. מחברת מנחם לא מצאה חן בעיני דונש, מה שהביא לוויכוח חריף ביניהם ובין תלמידיהם. אחד מתלמידיו של מנחם, רבי יהודה חיוג', שהגיע לקורדובה ממרוקו, היה הראשון שחיבר ספר דקדוק שלם. הוא סבר שהשורשים בלשון עברית הם בני שלוש אותיות, והבחין בחוקי האותיות הרפות והנטיות, מה ששימש יסוד למדקדקי ספרד בדורות הבאים.
ממוזער|טאיפות בספרד בשנת 1037
לאחר פטירת רבי משה בן חנוך, כיהן בראש ישיבת קורדובה בנו רבי חנוך בן משה, והעמיד תלמידים הרבה. החכם יליד ספרד רבי יוסף אבן אביתור ערער על משרתו. לאחר פטירת רבי חסדאי שהגן על רבי חנוך, הקהילה נחלקה לשתי כתות, עד שגברה ידו רבי חנוך והוא נידה את רבי יוסף אבן אביתור, שגלה מהעיר, וברבות הימים השניים השלימו ביניהם.
ח'ליפות קורדובה המשיכה לשגשג תחת שלטונו של אל-חאכם השני, בנו של עבד אל רחמן השלישי. לאחר מותו, הח'ליפות החלה להתפורר. בשנת 1013 הברברים פרצו לקורדובה והחריבוה, ורבים מיהודי העיר נמלטו לערים אחרות בספרד. בשנת 1031 ח'ליפות קורדובה התפצלה למספר טאיפות עצמאיות. המשורר רבי משה הכהן אבן ג'קטילה חיבר פירושים למקרא וספרי דקדוק חשובים ונחשב למליץ נשגב. רבי יונה אבן ג'נאח המשיך את דרכו של רבי יהודה אבן חיוג' וחיבר ספרים רבים בחקר הגיוני של הלשון, ביניהם ספר "הרקמה" הכולל פירושים רבים לפסוקים סתומים שבמקרא.
בחצי הראשון של המאה ה-12 שימשו כדיינים בקורדובה רבי יוסף אבן סהל, רבי יוסף אבן צדיק, ומיימון הדיין, אביו של הרמב"ם; והתגורר בה רבי יהודה הלוי, שביתו שימש בית ועד חכמים.
גרנדה
ממוזער|232x232 פיקסלים|אלקזבה, מצודה שנבנתה בגרנדה במאה ה-13 על יסודות מבצרו-ארמונו של שמואל הנגיד.
בכל מחוז גרנדה היה יישוב יהודי צפוף. איש האשכולות רבי שמואל הנגיד, מילידי ויוצאי קורדובה, ותלמידם של רבי חנוך בן משה ורבי יהודה אבן חיוג', עלה לגדולה בממלכה הברברית מוסלמית הטאיפה של גרנדה. הוא שימש כמזכירו ויועצו של אבו אל-עבאס בן אל-עריף, הווזיר הגדול של גרנדה; ולאחר מכן נתמנה לשר אוצר, שר צבא היוצא בראש הצבא למלחמות, ולווזיר הגדול (משנה למלך) של מלך גרנדה חבוס אל-מוצפר, ומאוחר יותר של בנו באדיס. בימי שמואל הנגיד, שנתמנה לראש רבני ספרד, גרנדה הייתה מרכז תורה וחכמה ושירה. שמואל הנגיד תמך בישיבות ובחכמים ובתלמידי חכמים עניים בספרד ובכל ארצות הגולה, לימד תורה והשיב תשובות בהלכה לשואלים רבים, ביתו היה בית ועד חכמים, ומרחוק הגיעו לבקרו חכמים ומשוררים, כגון רב ניסים גאון ורבי שלמה אבן גבירול. עם תלמידיו נמנים החכם התלמודי והמשורר והמלומד רבי יצחק בן ברוך.
לאחר פטירת שמואל הנגיד, בנו יהוסף הנגיד החליפו כראש הקהילה היהודית בגרנדה וכווזיר הגדול של המלך באדיס. יהוסף הנגיד הצליח בתפקידיו, ובימיו התגברה תוקף החכמה והחכמים וממשלת השירה והמשורריםרבי משה אבן עזרא, "שירת ישראל', אולם הוא לא ידע לסכל מזימות פוליטיות נכלוליות כפי שאביו השכיל לעשות. הוא מינה יהודים לשרים ופקידי מלכות, מה שעורר את קנאתם של השרים הברברים שהתנכלו להאבידו. בשנת 1066 הסתערו המוני מוסלמים על ארמון המלך, רצחו את יהוסף הנגיד, וטבחו אלפי יהודים. לאחר פרעות גרנדה, הקהילה היהודית שבעיר הצליחה להשתקם ולשגשג.
כך כתב רבי משה אבן עזרא, יליד גרנדה ופאר משורריה, בשבח מעלליו וזכר מהלליו של אחד משרי גרנדה היהודים:
ועל גניה המפוארים של גרנדה:
ובתפארת שירים ואמרים:
בשנת 1090 נחרבה קהילת גרנדה על ידי גדודי המוראביטון, ורוב היהודים עזבו את העיר. כעבור חמש שנים רבי משה אבן עזרא עזב את גרנדה וגלה לצפון ספרד הנוצרית, ובמשך ארבעים וחמש שנות גלותו שיריו מלאי געגועים אל עיר הולדתו. המשורר רבי יהודה הלוי עוד הספיק לחזות בתפארתה בנערותו.
אליסנה
באליסנה, עיר החכמה והשירה, ששמה המקורי היה "אלי הושענא", רוב רובם של התושבים היו יהודים עוד מהמאה התשיעית, והם כינוה "פנינת ספרד". בתוך חומות העיר חיו רק תושבים יהודים, והם התפרנסו מזיתים, כרמים, וממסחר. באמצע המאה התשיעית התגורר באליסנה רב אלעזר בר שמואל אלוף, החכם התלמודי הראשון הידוע בספרד, שהלך לבבל ללמוד תורה מפי הגאונים ונתקבל שם בכבוד. הוא הגיע להוראה וכתב תשובות. ממוזער|269x269 פיקסלים|שיר ידידות שחיבר רבי יהודה הלוי לרבי יוסף הלוי אבן מיגאש
רבי יצחק אבן מר שאול, ממשוררי אליסנה, היה בקיא בספרות ערב, ולימד לשון, מקרא ושירה, והתחרה עמו בשירה המשורר והמדקדק רבי יצחק אבן ג'יקטילה.
בתור הזהב היהודי של גרנדה רבי יצחק אבן גיאת, פוסק פייטן ומפרש המקרא, שימש כראש ישיבת אליסנה. עם תלמידיו הנודעים נמנים בנו רבי יהודה אבן גיאת, רבי משה אבן עזרא, רבי יוסף אבן צדיק, ורבי יוסף אבן סהל. רבי יצחק אבן גיאת היה החלוץ והמייסד של הפיוט הדתי הספרדי, ורבים מפיוטיו נכנסו למחזורים של קהילות ספרד והמזרח. הוא גידל את עזריה, בנו המחונן של רבי יהוסף ההנגיד, שלדאבון הכל נפטר בנערותו.
לאחר פטירת רבי יצחק אבן גיאת, רבי יצחק אלפאסי (הרי"ף), מגדולי הראשונים, שהגיע לספרד מצפון אפריקה, שימש כראש ישיבת אליסנה. כתב עליו רבי משה אבן עזרא: "הוא היה בעל רגש דתי חזק, שאי-אפשר למצוא דוגמתו, ושכל בהיר שאין משלו. חכמתו הייתה עמוקה ואין דומה לה, ועטו היה מהיר עד שאי-אפשר להתחרות עמו". עם תלמידי הרי"ף נמנים רבי יוסף אבן מיגאש, שהרי"ף כתב עליו שאפילו בדורו של משה רבנו לא נמצא כמותו, רבי יהודה הלוי, ורבי ברוך בן יצחק אבן אלבאליה.
רבי יוסף אבן מיגאש שימש כראש ישיבת אליסנה לאחר הרי"ף. עם תלמידיו נמנים רבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם; ולפי האגדה גם הרמב"ם קיבל תורה מפיו בילדותו. הרמב"ם החשיב את הרי"ף ואת רבי יוסף אבן מיגאש לרבותיו.
באליסנה שהה החכם רבי אברהם אבן עזרא. לאחר שאל-מוואחידון החריבו את אליסנה בשנת 1148, ראב"ע כתב בקינתו "אהה ירד עלי ספרד":
ממוזער|ארמון אלחפריה, סרקוסטה
סרקוסטה
בסרקוסטה (סרגוסה), בירת הטאיפה של סרקוסטה, הייתה קהילה יהודית משגשגת שהתפרנסה ממסחר וממלאכות. התגוררו בה מאות יהודים, יהודים שימשו כיועצים בחצר המלכות של הטאיפה, מהם נודע לתהילה יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, פטרונו של רבי שלמה אבן גבירול.
במהלך המאה ה-11 התגוררו בסרקוסטה הדיין והפילוסוף איש-המוסר רבנו בחיי אבן פקודה, המדקדק רבי יונה אבן ג'נאח, המשורר המדקדק מפרש המקרא רבי משה הכהן אבן ג'קטילה הקורדובי, המשוררים יוסף אבן חסדאי ומשה אבן אלתקאנה, המשורר והפילוסוף רבי שלמה אבן גבירול, והפייטן והמדקדק לוי אבן אלתבאן.
טודלה
בתחילת המאה העשירית היגרו לטודלה יהודים, בנו בה בית כנסת, התגוררו בשכונת ווטולה הנרחבת (מה שנקרא ברבות הימים הרובע היהודי של ווטולה), והיו לקהילה היהודית הגדולה ביותר באזור נווארה. בטודלה נולדו רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא.
סביליה
סביליה מוזכרת במאה העשירית בין הקהילות היהודיות החשובות שבדרום ספרד. במאה ה-11 הקהילה היהודית התעשרה ורבים היגרו אליה. בשנת 1069 אלמתעמד, האמיר של הטאיפה של סביליה, מינה את רבי יצחק בן ברוך (אלבאליה), חכם תלמודי גדול בתורה ובחכמה, לשר ולחוזה בכוכבים וליועצו, ולנשיא היהודים ולראש הרבנים שבמלכותו. סביליה הייתה למרכז תורה, ורבי יצחק בן ברוך העמיד תלמידים הרבה, והיטיב לבני עמו. עם תלמידיו נמנה רבי יוסף אבן מיגאש.
דניה
בעיר דניה, שבדרום-מזרח ספרד, הייתה קהילה גדולה וקדושה ועשירהספר יוחסין, מאמר רביעי. ישב בה רבי יצחק ברבי משה, ולאחריו שימש בה כדיין רבי יצחק בן ראובן הברצלוני.
אורחות חיים
ליהדות ספרד בתקופת תור הזהב היו מאפיינים יוצאי-דופן ביחס לקהילות ישראל בגולה במקומות אחרים או בתקופות אחרות:
ספרד, אולי כי ראשוני היהודים התיישבו בה לאחר חורבן בית ראשון או כי מזה דורות ישבו בה משפחות מיוחסות מירושלים שהגיעו אליה עוד קודם חורבן בית שני, הייתה קהילה של יהודים (דתיים), ולא קהילה יהודית דתית במובן המסורתי הגלותי. היא הייתה היחידה מקהילות ישראל בימי הביניים אשר בחייה הרוחניים וביצירתה הפרישה וביצרה פינה לעולמו של הפרט, פינה שבה הוכרה מרכזיותו של האדם, על עולמו, חוויותיו, רגשותיו, שמחותיו, כאביו, חרדותיו, תענוגיו וייסוריו; ואשר בה הוענקו לו זכויות אוטונומיות מקיפות.
בספרד התקיים לימוד מעמיק של המקרא על סמך ידיעת צחות לשון הקודש, תוך עזר בבלשנות ובחקר דקדוק. במשך מספר דורות חוברו עשרות ספרי דקדוק, התעוררו ויכוחים חריפים על סוגיות דקדוקיות של הלשון העברית, וחוברו פירושים רבים לפסוקי המקרא. פרשנות המקרא של חכמי ספרד הייתה כה מפותחת, עד שבמאמר המיוחס לרבי משה דאנון נאמר על מפרשי צרפת ביחס אליהם: "כל פירושי צרפתה השלך לאשפתא, חוץ מפרשנדתא ובן פורתא".
הלשון העברית, בנוסף לחיבורים תורניים, שימשה לחיבור שירי קודש ושירי חול, מכתבים, ספרות מקאמית, ולעיתים גם ספרי חכמה ו/או מוסר.
באופן כללי היה רווחה כלכלית ועושר רוחני. הרבה חכמים עסקו הן בתורה והן בפילוסופיה ו/או בחכמות חיצוניות. רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי יונה אבן ג'נאח, רבי יהודה הלוי והרמב"ם היו רופאים. רבי שמואל הנגיד היה סופר מהיר. רבי אברהם אבן עזרא עסק גם במתמטיקה ובאסטרונומיה ובאסטרולוגיה. רבי יצחק אבן גיאת צירף לפיוטיו מושגים מתחומי הפילוסופיה, האסטרונומיה, ידיעת הטבע, ותורת הנפש והרפואה, שהיו קרובים לליבם של בני דורו. חכמים היו נפגשים במשתים בהם דנו בדברי חכמה ושירה.
יהודים שימשו בתפקידים רבי מעלה במלכות השלטת. למשל: רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי שמואל הנגיד, רבי יעקב אבן עזרא, שלושת אחיו של רבי משה אבן עזרא, רבי יצחק אלבאליה.
רוב החכמים היו בקיאים במלאכת השיר ורבים מהם חיברו בנערותם שירי חול. משוררים צעירים ישבו בגנים מפוארים וחיברו שירים לצד עינות-מים ולקול ציפורים המזמרות מבעד לאמירי עצים. נערכו תחרויות שירה פומביות. חכמים היו מתכתבים זה עם זה בשירי ידידות. השירים, בין שירי קודש בין שירי חול, חוברו בלשון עברית.
חכמים נדדו לערים ולארצות אחרות, אם כדי להתגורר במקומות חכמה או כדי להחכים מתורתם של חכמים היושבים בארצות אחרות (לדוגמה המסע של רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן-עזרא לצפון אפריקה), אם לצורכי מסחר (לדוגמה מסעותיו של רבי שמואל הנגיד בים), אם מפני רדיפות (לדוגמה נדודי רבי משה אבן עזרא), אם כי היו כגרים שלא מצאו את מקומם בעולם הזה (למשל רבי אברהם אבן עזרא). רוב החכמים הנודדים היו עניים, ונתמכו על ידי נדיבים או שנאלצו להתפרנס בצמצום רב. עם הנדיבים אנשי המעלה שתמכו בהרבה חכמים ובעניים נמנים רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי יעקב אבן גו, יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, ורבי שמואל הנגיד. כתולדה מנדודי חכמים בין ארצות, חכמי ספרד היו בקיאים בלשונות ובתרבויות אחרות. רוב המשוררים היהודים היו בקיאים בספרות הערבית.
להלן דוגמאות לאורחות חיים ודרכי מוסר בתור הזהב של יהדות ספרד, מלוקטות מספר בן משלי מאת רבי שמואל הנגיד ומספר מבחר הפנינים המיוחס לרבי שלמה אבן גבירול:
+הנושאספר בן משליספר מבחר הפניניםיראת שמים וביטחון בבוראגּוּרָה מֵאֵל וּבְטַח בּוֹ / כִּי לַעֲשׂוֹת לָךְ טוֹב הַפְלֵא יַפְלִיא, / וּנְאַם תָּמִיד מִיִּרְאַת אֵל / מִי חַיַּי כִּי אֵל יַעַשׂ לִי.אמרו לו לחכם, למה אין אנו רואין עליך סימן דאגה? אמר להם, מפני שלא קניתי דבר ופקדתיו ודאגתי עליו. ואמר, אין לך דבר שאין לו גדר. אמרו לו, ומהו הגדר? אמר להם, הביטחון. אמרו לו, ומה גדר הביטחון? אמר, האמונה. אמרו, ומה גדר האמונה? אמר, שלא יירא דבר. ואמרו לחכם, מה גדר האמונה? אמר, הביטחון באלוקים ורצות בגזרותיו והימסר אליו.בשבח החכמהחֲכַם-לֵבַב בְּמַתַּת אֵל וְחֵלֶק / אֲשֶׁר חָלַק לֱנַפְשׁוֹ רַב שְׂשׂוֹנוֹ, / וּמִי יִתֵּן אֲשֶׁר הָאֵל מְנָעוֹ, / וּמִי יִמְנַע אֲשֶׁר הָאֵל נְתָנוֹ.וציווה החכם לבנו: בני אל תהיה חכם בדברים, אך היה במעשה; כי החכמה שבמעשה, תועילך לעולם הבא; ושבדברים בכאן תישאר.בשבח עשיית חסדחֲכָמִים בָּחֲנוּ מַה-טּוֹב לְאָדָם / וְלֹא מָצְאוּ לְאִישׁ טוֹב מִידִידִים, / וְנִסּוּ עוֹד וְלֹא מָצְאוּ בְכֻלָּם / כְּאָח נִמְצָא בְצָרָה כַּמְּצָדִים, / וְשָׁבוּ עוֹד וְנִסּוּ טוֹב פְּעָלִים / וְלֹא מָצְאוּ כְּמוֹ פֹעֵל חֲסָדִים, / טְעָמוּהוּ וְכֻלּוֹ מַמְתַּקִּים / וְרָאוּהוּ וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים.עשה חסד עם מי שראוי לו ועם מי שאינו ראוי לו, כי אם יהיה ראוי לו תשיבהו במקומו, ואם אינו ראוי לו תהיה אתה ראוי לו, כי הבורא ציווה לעשות הטוב והחסד.מעלת חבורה טובהחֲבֵרִים הַחֲפֵצִים לַעֲמוֹד עַל– / יְדִידוּתָם בְּלִי כַחַשׁ וְכַחַד, / בְּטוֹב וּבְרַע יְחַלּוּ זֶה פְּנֵי זֶה / וּמָנוֹת יִשְׁלְחוּ אֶחָד לְאֶחָד.אמר החכם, אל תתחבר אלא למי שמכיר ערך מעלתו, אז טוב לך בחברתו. ואמר, מי שרוחו יקרה ודעתו נוחה, חבורתו טובה ואהבתו מתמדת. ואמר, החבורה הטובה מצלת מן הרעות.הליכות עולםדְּעֶה כִּי אֵין גְּדָל הַגּוּף מְכֻבָּד / אֲבָל גָּדוֹל בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין חֲבֵרִים, / וְאֵין חָסֵר חֲסַר לֶחֶם וְאוּלָם / אֲשֶׁר שִׂכְלוֹ וְהֶגְיוֹן פִּיו חֲסֵרִים, / וְאֵין עָשִׁיר אֲשֶׁר לוֹ הַנְּכָסִים / אֲבָל שֶׁהֵם עֲלֵי-יָדָיו שְׁמוּרִים, / וְאֵין מֶלֶךְ אֲשֶׁר לוֹ הָעֲבָדִים / אֲבָל מֶלֶךְ אֲשֶׁר עוֹבֵד גְּבָרִים.אדם אחד בא לפני מושל, ואמר לו: באתי אליך לשאול דבר ששאלתיו תחילה מהבורא, אם תעשהו אשבח האלוקים ואודך, ואם לא תעשה אשבח את ה' ואודהו ואדינך לכף זכות. וציווה למלאות שאלתו.אהבה ושנאהוְשׁוֹאֵל לְמִי אֶקְרַב, עֲנִיתִיו אֱלֵי-יָשָׁר / חֲכַם לֵב אֲשֶׁר יַטִּיף עֲלֵי-לוֹמְדִים צוּפוֹ, / וּמִמִּי אֱהִי רָחוֹק, עֲנִיתִיו רְחַק מִשַּׂר / גְּדָל-אַף בְּעֵת קִצְפּוֹ וְנַחַל בְּעֵת שִׁטְפּוֹ, / וְאֶת-מִי אֱהִי אוֹהֵב, עֲנִיתִיו אֲשֶׁר תַּרְחִיק / מְעוֹנוֹ ויִפְצַר בָּךְ וְיֹאמַר לְךָ בֹּא פֹּה, / וְאֶת-מִי אֱהִי שׂוֹנֵא, עֲנִיתִיו אֲשֶׁר שָׂשׂ אֶל / כְּסִיל בָּא וּמִתְעַצֵּב לְחָכָם בְּהַשְׁקִיפוֹ.אמר החכם, היזהר ממי שאהבתו כפי הצורך, כי עם השלמת הצורך תשלם אהבתו. ואמר, אל תשיאך אהבת מלך כשהשר אויב לך, וכשאתה בטוח מן השר אל תירא מן המלך. ואמר, לא אהבני אדם שלא הייתה לו אהבתי זכה כל ימי; ולא שנאני אדם שלא התפללתי בעדו שיישרהו הבורא.נחיצות העצה ומאין תמצאשְׁאַל רַבִּים וְיֹאמְרוּ לָךְ עֲצָתָם / וְהַרְאֵה אֶת-עֲצָתָם עַל בְּחִינָה, / שְׁאַל מַשְׂכִּיל וְסָכָל כִּי פְעָמִים / תְּהִי עֵצָה בְּפִי סָכָל נְתוּנָה, / וְתִמָּצֵא לְאִישׁ פֶּתִי בְּעֵת לֹא - / תְּהִי נִמְצֵאת לְיָחִיד בַּתְּבוּנָה.אמר החכם, הטובה שבבהמות צריכה לשבט, והכשרה בנשים צריכה לבעל, והדעתן שבאנשים צריך לשאול עצה.איזהו עשירחֲלֹק הוֹנָךְ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ אֵל / עֲלֵי-שָׁלֹש וְיִהְיוּ לַאֲחָדִים: / לְךָ אֶחָד, וְלָאֵל שֶׁחֲנָנוֹ / לְךָ אֶחָד, וְאֶחָד לַידִידִים.אמר החכם, הסתפק במה שחילק לך הבורא, ואל תביט אל מה שיש לזולתך. ואמר, אל תתאווה במה שלא נתן לך, כי מי ששמח בחלקו שבע.דברים בטליםטֶרֶם תְּהִי מַמְטִיר / טוֹבָה הֱיֵה בוֹרֵק, / וּבְיוֹם תְּחַלֵּל אֶת / כֶּרֶם - נְטַע שׂוֹרֵק, / וּבְרֹב חֲמַס מֶלֶךְ / עֹל אַל-תְּהִי פֹּרֵק,/ לָאִישׁ בְּךָ נוֹעַץ / כָּל-לִבְּךָ הָרֵק,/ וּבְבוֹא לְשׂוֹנֵא אֵיד / שֵׁן אַל-תְּהִי חֹרֵק,/ וּלְאוֹהֲבָךְ מִטִּיט / שָׁוְא נַפְשְׁךָ הָרֵק.אמר החכם, שמונה הם אם יבזו אותם אל יאשימו כי אם עצמם: הבא לסעודה שאינו קרוי לה, והמצווה בבית אדם לבניו, והמבקש כבוד משונאו, והשואל שאלה מכיליי, והנכנס בדברי שני בני אדם מבלי שיכניסו אותו בדבריהם, והמזלזל במלך, והיושב במקום שאינו ראוי לו, והמספר דבריו למי שאינו מאזינם.דיבור ושתיקהבִּיפוֹת לְדַבֵּר הֱיֵה מְדַבֵּר / וּבְעֵת יְפוֹת מַחֲשֶׁה חֲשֵׁה שָׁם,/ דָּבָר בְּעִתּוֹ עֲצֵי מְגָדִים / יַעְשׂוּ פְרִי מַאֲכָל בְּחָדְשָׁם.אמר החכם, כשאני מדבר דבר הוא מושל בי, וכשאיני מדבר אני מושל בו. ואמר, עדיפות הדיבור על השכל - פיתוי, ועדיפות השכל על הדיבור - גנות, והטוב שייפה זה את זה. ואמר שאדם אחד מארץ ערב נכנס במקום ישיבה והאריך לשתוק. אמרו לו, בדין קראוך מנדיבי ערב? אמר להם: אחי, חלק האדם מאוזנו לנפשו, וחלק האדם מלשונו לזולתו.אדם ניכר בכוסויְדִידַי סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת / מְלֵאוֹת פָּז יְסוּדָתוֹ זְמוֹרָה / מְלֵאוֹת פָּז אֲשֶׁר נָמֵס וְהָיָה / לְמַיִם אֻדְּמוּ אַחַר בְּצִירָה / אֲהַבְתִּיו בַּעֲבוּר יֵיטִיב לְבָבִי / וְאוֹסִיף תֵּת בְּיָדִי הָעֲשִׁירָה / וְכִי שַׂמְתִּיו רְפוּאָתִי לְעָצְבִּי / בְּמַר נַפְשִׁי וְרַוְחָתִי בְּצָרָה / וְלֹא אֶשְׁתֶּה כְּמוֹ פֶתִי לְשָׁכְרָה / אֲבָל אֶשְׁתֶּה רְוָיָה בַּמְּשׂוּרָה / וְלֹא אֶשְׁתֶּה שְׁתֹה בִִּטּוּל מְלָאכָה / וְלֹא אֶשְׁתֶּה שְׁתֹה הַנַּח סְחוֹרָה / וְלֹא אוֹבִיד בְּיֵינִי אֶת־נְכָסַי / וְלֹא אַתְעִיב לְנַפְשִׁי הַיְקָרָה / וְלֹא אֶשְׁבֹּר כְּלֵי מִשְׁתֶּה בְּמִשְׁתֶּה / וְלֹא אֶקְצֹף בְּחָבֵר בַּחֲבוּרָה / וְלֹא אֶהְיֶה כְּמוֹ נֹחַ בְּיוֹם חָם / וְלוֹט בִּדְבַר בְּכִירָה אֶת־צְעִירָה / בְּשִׁבְתִּי בִמְסִבָּה אוֹהֲבַי לִי / לְשִׁירָה וַאֲנִי לָהֶם לְשִׁירָה / וְאֵאָכֵל וְאֶשָּׁתֶה בְּמִשְׁתֶּה / כְּאִלּוּ מִדְּבַשׁ נַפְשִׁי יְצוּרָה / וְכָל־מִלָּה עֲלֵי־יֵינִי אֲמוּרָה / בְּלִי־דַעַת וְדַעַת שֶׁבִּי קְבוּרָה / כְּמוֹ זֹאת תַּעֲשֶׂה אָחִי… / וְלֹא יִהְיֶה לְךָ יַיִן לְזָרָא / וְכִי יֵלֵךְ בְּמֵישָׁרִים בְּכוֹסוֹ / תְּהִי לָךְ נַפְשְׁךָ יוֹתֵר יְקָרָה / וּמִי יִשְׁתֶּה וְלֹא נָהַג כְּמוֹ זֹאת / שְׁתִיָּתוֹ כְדָם עָלָיו אֲסוּרָה.שמור ואל תמהר בדברי אמת עם רעך לעג ולצון, ודברי לשון מתעתע בשמעך נבלה תחשבם כי לא לרצון. חדל מרוב שחוק עם החברים, וסורה מדבר לצון והרחק, ותן כבוד בעת תשב ותאכל, ועת תשתה ועת קומך לשחק. ואל תאמר כמתלהלה ומורה, לדוד חיצים אני אוהב משחק, באנשי שלומי דוד דברים אם רבו, מסוכים במי שלום, והם שורפים באש, בעיניו אני מכיר היותו כמתנקם, ולכן לבבי מאהבתך מתייאש, יש דוד חשבתיהו כאח נאמן עדי, לבו עלי כסו בפיו קראני, חרף כמשתכר ויאמר לי, הלוא היין עכרני והשיאני, היה יורה חץ בלב אחיו, אשר דימה לי משחק אני.מצוות החכם לבנובְּנִי, אִם סֻגְּרוּ דַלְתֵי תְבוּנָה / בְּדוֹר גָּבְרוּ עֲלֵי בִינָה הֲתֻלִּים, / פְּתַח אַתָּה בְחָכְמָתָךְ שְׁעָרִים / אֲשֶׁר הֵם עַל-בְּנֵי דוֹרָךְ נְעוּלִים.
בְּנִי אִם תֶּאֱהַב לִמְשׁוֹל בְּנַפְשָׁךְ / תְּנָה אוֹתָהּ בְּמַתָּנָה לְשִׂכְלָהּ, / וְחֶבֶל תַּאֲוָתָהּ אַל תְּשַׁוֶּה / בְּיָדָהּ, פֶּן תְּהִי נִלְכָּד בְּחֶבְלָהּ.אמר החכם, בני אל תקבל שררה על בני עירך, ואל תבזה לדבר הקטן, כי יבוא לדבר הגדול. ואל תחלוק עם אדם כעסן, כי אתה מצער אותו; ואל יקבצו במושבך שני אנשים שחולקים לניצוח, ואל תשמח בנפול אויבך, כי לא תדע מה יבואך. ואל תראה היכולת בעת הגבורה כי אינך יודע איך יחזור הזמן עליך. ואל תלעג לטעות זולתך, כי אינך מושל בדיבור פיך. וקבל טעות בני האדם בדמות הנכונה כפי יכולתך. ואל תתן אהבתך לאוהבך בפעם אחת, ושים האמת תמיד לעומתך, תינצל כל ימיך ותהיה לעולם מבני חורין.
ואמר החכם לבנו: דע כי ראש האמונה יראת האלוקים ושמור מצוותיו.
חכמי תור הזהב
בכלל חכמי תור הזהב אנשי אשכולות, רבנים, מדינאים, ראשי ישיבה, פוסקי הלכה, מדקדקי עברית, פרשני מקרא, פרשני תלמוד, משוררים, פילוסופים, רופאים, היסטוריונים, מתמטיקאים, אסטרונומים, ועוד.
כתב קלמן שולמן: "במדינת אנדלוסיה היהודייה, התכנסה (אחרי כבות אור הגאונים) התורה עם החכמה הישראלית ותשבנה שבת אחיות גם יחד, ובחצי המאה הראשונה בתקופה הזאת, התנוססו בה אנשי מופת, אדירי התורה, אבירי החכמה, רבי פעלים ורבי עלילייה בכל תושיה, עד כי כל אחד ואחד מהמונם הרב היה לו כוח לפאר את דורו בכבוד ולהנחיל לו שם עולם לא ייכרת... תורת שפה עברית עלתה אז עד מרום קצה, המליצה והשיר עשו להם כנפיים כבימי קדם בנוח הרוח על בחירי י-ה בהר הקודש בירושלים, חכמת התלמוד הופיעה בעצם תומה, וכל הידיעות הדרושות לחפצה, אוספו אז לאספה לפקוח עיני השוקדים על דלתותיה. הפילוסופיה התרוממה אז על כנפי כרוב הגיונים נשגבים ותיאר אור חדש על הליכות עולם. כל הידיעות והמדעים אשר תפארת הם לבני אדם הנבראים בצלם אלוקים, כתומם נקבצו באו בנפשות היהודים הרבנים אשר באנדלוסיה".
ממוזער|250x250 פיקסלים|פסל הרמב"ם בקורדובה
להלן חכמי ספרד בולטים בתור הזהב:
רבי חסדאי אבן שפרוט (915–975) - חכם, מדינאי ורופא, יועצו של עבד א-רחמן השלישי, ומנהיג יהדות ספרד.
רבי משה בן חנוך ובנו רבי חנוך (חיו סביבות 920–1025) רב וחכם תלמודי, מראשוני חכמי יהדות ספרד וממנהיגיה.
מנחם בן סרוק ודונש בן לברט (חיו סביבות 920 עד 990) - משוררים ומדקדקים.
רבי יהודה חיוג' (945–1012 לערך) - מגדולי מדקדקי העברית, פרשן מקרא.
רבי שמואל הנגיד (993 - אחרי 1056) - ראש רבני ספרד, משורר, מדקדק, שר האוצר, שר הצבא ומשנה (ווזיר) למלך גרנדה.
רבי יונה אבן ג'נאח (סביב 995–1050) - מחשובי המדקדקים העבריים, פרשן מקרא.
רבי משה אבן ג'יקטילה ורבי יהודה אבן בלעם (חיו סביבות 1000–1080) - מדקדקים ומפרשי מקרא.
רבי שלמה אבן גבירול (כנראה 1021–1058) - משורר, פייטן ופילוסוף.
רבי יהוסף הנגיד, בנו של שמואל הנגיד (1035–1066) - רב, משורר, ווזיר למלך גרנדה.
הרי"ף (1013–1103) ותלמידו ר"י מיגאש (1077–1141) - מגדולי ראשי הישיבה והפוסקים בספרד ובתקופת הראשונים.
רבי יצחק אבן גיאת (1038–1089) - ראש ישיבה, פוסק, פייטן ומשורר.
רבי יצחק אלבאליה (1035–1094) - רב, פייטן ויועץ למלך סביליה, ובנו רבי ברוך - ראש ישיבה, פוסק ופילוסוף.
רבי יצחק הברצלוני (1043 -?) - רב, פייטן ופוסק.
רבי בחיי אבן פקודה (1050–1120) - מחבר ספר המוסר "חובות הלבבות".
רבי יוסף אבן סהל (? - 1124) - דיין, פייטן ומתרגם תשובות הרי"ף מערבית לעברית.
רבי משה אבן עזרא (1055–1140) - משורר, פייטן ופילוסוף.
רבי יוסף אבן צדיק (1075-1149) - דיין, פייטן ומשורר, מחבר ספר הפילוסופיה "עולם הקטן".
רבי יהודה הלוי (1075–1141) - פייטן, משורר, והוגה דעות, מחבר ספר "הכוזרי".
רבי אברהם אבן עזרא (כנראה 1089–1164) - פרשן המקרא, פייטן ומשורר, מדקדק, מתמטיקאי, אסטרונום, ופילוסוף.
רבי יוסף קמחי (1105-1170) - מדקדק ופרשן המקרא.
הראב"ד הראשון (1110–1180) - רב, היסטוריון, פילוסוף ואסטרונום. מחבר הספר "האמונה הרמה".
רבי יהודה אבן תיבון (1120–1190) - רב, רופא ומגדולי המתרגמים העבריים ימי הביניים.
הרמב"ם (1138–1204) - גדול חכמי ספרד בכל הזמנים, איש אשכולות מגדולי הפוסקים והרבנים, מחבר "משנה תורה".
כתב חיים נחמן ביאליק: "הנה בספרד נגלתה פתאום דרך אחרת ורוח חדשה. המסורת הקיבוצית עוברת לתחום המדע האישי ונהפכה ע“י גאוני ספרד לדקדוק, לחוכמת המדע והלשון העברי. הפייטנות, שבה היו הלכה ואגדה כאחת, נהפכה לשירה מבודלת ומפוצלת עם סוגים ומקצועות, והיער הפראי נהפך לגן-עדן של ערוגות, שכל אחת מסודרת במקומה. הקבלה, שחציה פילוסופיה, נהפכה אצל הספרדים לפילוסופיה מדעית, לדיסציפלינה חמורה. הדרש והאגדה נהפכו אצלם לפרשנות מדעית, וכן ההלכה המבולבלת נהפכה בייחוד ע”י אלפסי ראשונה ואחר-כך על-ידי הרמב"ם לקודקסים מסוגננים"חיים נחמן ביאליק, "תחיית הספרדים".
מבחר ספרי חכמי ספרד
ספרי חכמי ספרד חוברו בעברית או בערבית יהודית. ספרי הלכה חוברו בעברית. פירושים למשנה או לגמרא, ספרי דקדוק, פירושים למקרא וספרי מוסר חוברו בעברית או בערבית. ספרי שירה חוברו בעברית. רוב ספרי ההגות חוברו בערבית. מבחר ספרי ספרד שחוברו בערבית תורגמו לעברית על ידי מתרגמים ממשפחת אבן תיבון.
באופן כללי רק חלק מספרי התורה והחכמה שחוברו בתור הזהב נשתמרו וזכו להוצאות לאור ראויות. ספרים שחוברו בלשון ערבית ולא תורגמו ללשון עברית בתקופת הראשונים, או שלא נלמדו במהלך הדורות, לא נשתיירו או נותרו בכתבי-יד. להלן רשימת נבחרת מספרי חכמי ספרד:
בן משלי
ספר בן משלי הוא ספר משלי חכמה ומוסר שחיבר, אסף ותיקן רבי שמואל הנגיד, שהיה שר האוצר, שר הצבא, ומשנה למלך גרנדה. הספר נערך על ידי אליסף, בנו הצעיר של הנגיד, ומסודר בסידור אלפביתי לפי התחלות המשלים ובקבוצות לפי משקלי שירה. הספר כולל כאלף ומאתיים משלים, העוסקים במגוון רחב של נושאים: הון ועושר, חברות וידידות, חינוך, חכמה וסכלות, טוב ורע, יראת שמים, מלכות, נדיבות וכילות, מעשה ודיבור, דיבור ושתיקה, נדידה ומנוחה, יגיעה ועשייה, אשה ובנים, מחשבות הלב, סודות, ספר ושיר, בקשות, עצה, צדק ומשפט, תוכחה, מעלת האמת, הכרת טובה, ועוד. רוב המשלים בני ארבע שורות. רבי יהודה אבן תבון ציטט עשרים ואחד משלים בצוואתו המפורסמת, וזירז את בנו לעיין שעה אחת מדי יום בבן משלי.
ממוזער|200x200 פיקסלים|ספר הכוזרי עם הפירושים קול יהודה ואוצר נחמד (1880)
הכוזרי
ספר הכוזרי הוא ספר הגות יהודית שחיבר רבי יהודה הלוי. הספר כתוב כשיחה בין מלך הכוזרים לבין חכם יהודי על יסודות האמונה היהודית. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. במהלך הדורות חוברו לו מספר פירושים, ביניהם הפירוש "קול יהודה" מאת רבי יהודה מוסקאטו, ובדורות האחרונים חוברו עליו ספרים רבים. גדולי ישראל, כגון הגר"א והראי"ה קוק, העריכו מאוד את ספר הכוזרי, והורו ללומדו. מפורסמים דברי רבי ברכיאל שכתב במאה ה-14: ”דברי הרמב"ם (במורה נבוכים) קרובים אל האמת יותר מן השקר, דברי הרלב"ג קרובים אל השקר יותר מן האמת, ודברי ה"ר יהודה הלוי כולם אמת". בעקבות ספר הכוזרי, הרב דוד ניטו חיבר את הספר "מטה דן" להוכחת אמיתות התורה שבעל-פה.
התרשיש
ספר התרשיש, או ספר הענק, הוא ספר שירה שחיבר רבי משה אבן עזרא. הספר כולל אמרי-בינה בעשרה שערים: בשבח מעלליו וזכר מהלליו של נשיא השירה, בחילוף עיתים וזמנים ונועם גנים ונוגנים, בעינות מים ונהרים וזמיר העוף באמירים, בחושקים אשר יתאבו ומעונים אשר חרבו, בסוד נוער ועדנה וסוד שיבה וזקנה, בבגד אחים נאמנים בהתהפך הזמנים, בזכר פירוד אלוף ודוד ואורך הלילות בהרחיקו נדוד, במיאוס עולם והדריו וזכר המוות ומה אחריו, להתרומם על פני תבל ולהתכבד מלהתנבל, בתפארת אמרים וחרוזי השירים. כל שער חרוזים כמניין אבן מאבני החושן, סה"כ תרשיש (1210) חרוזים. בכל בית חרוזים הבנויים ממילים השוות בכתב ושונות בהוראתן (תגניס). בדורות האחרונים חוברו לספר הביאורים "משבצות התרשיש" על ידי שאול עבדאללה יוסף, ו"עין התרשיש" על ידי חיים בראדי.
ממוזער|254x254 פיקסלים|שערי ספר "חובת הלבבות" (ונציה, 1548)
חובת הלבבות
ספר חובת הלבבות הוא ספר מוסר שחיבר רבנו בחיי אבן פקודה. הספר כולל עשרה שערים: הייחוד, הבחינה, עבודת הא-להים, הביטחון, ייחוד המעשה, הכניעה, התשובה, חשבון הנפש, הפרישות, אהבת הא-להים. הוא חובר בלשון ערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. הספר, המושפע מהפילוסופיה הנאו-אפלטונית, נחשב לאחד מספרי המוסר היסודיים שחוברו בישראל.
יסוד מורא וסוד תורה
ספר יסוד מורא וסוד תורה הוא ספרו האחרון של רבי אברהם אבן עזרא, מעין משנה סדורה של אמונות ודעות המסכמת את דעותיו. הספר עוסק בהיאך להיות אדם שלם, בהשכלה כללית הנדרשת לעבודת השם, במיון מצוות בשיטה חדשה, בטעמי מצוות, בסוד השם, בחופש הבחירה, ובהשגחה פרטית.
מבחר הפנינים
ספר מבחר הפנינים הוא ספר אמרי מוסר קצרים בשישים וארבעה שערים, שככל הנראה חיברו רבי שלמה אבן גבירול. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. הספר היה מבין ספרי המוסר שנלמדו בספרד ובפרובאנס בתקופת הראשונים. בעקבותיו חובר ספר "שקל הקודש "על ידי רבי יוסף קמחי. במהלך הדורות חוברו לספר מבחר הפנינים מספר פירושים.
ממוזער|149x149 פיקסלים|הרמב"ם מלמד על גודל הקוסמוס לעומת גודל האדם - מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק יד (1347)
מורה נבוכים
ספר מורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה יהודית שחיבר הרמב"ם בזיקה לפילוסופיה האריסטוטלית. יש אומרים שחובר לבני עלייה מעטים משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. ויש אומרים שחובר לנבוכי זמנו של הרמב"ם, שעסקו בפילוסופיה ובחכמות חיצוניות, על מנת לקרבם לתורה. הספר היה שנוי במחלוקת במהלך הדורות, עד שבדורות האחרונים הוא כבר נחשב לנדבך מנכסי הצאן וברזל של מחשבת ישראל. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי שמואל אבן תיבון. חוברו עליו פירושים רבים, ביניהם פירושים מאת רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, רבי אשר קרקש, רבי שם טוב בן יוסף אבן שם טוב, ודון יצחק אברבנאל.
מחברת מנחם
מחברת מנחם הוא ספר שורשים שחיבר מנחם בן סרוק, שמטרתו צחות לשון יהודית על תוכן יסודתו ועיקר שורשיו. המילים שבמקרא מחולקות להוראותיהן השונות בהתאם לשורשים מהן נגזרו, תוך מתן דוגמאות לכל הוראה, ופירושה אם איננה ברורה. זה המילון העברי השלם הראשון ללשון הקודש. באופן כללי הספר כתוב בקיצור נמרץ ובדייקנות, אם כי פה ושם מנחם מאריך בהסברים דקדוקיים או בפירושים לפסוקים סתומים מהמקרא. הספר שימש את רש"י בפירושו למקרא.דונש בן לברט חיבר ספר השגות (תשובות) חריף כנגד מחברת מנחם, לרוב חולק עליו בצורתן הדקדוקית או בהוראתן (משמעות) של מילים בפסוקים מהמקרא תוך לימוד ממילים דומות בלשון הערבית, מה שעורר ויכוח דקדוקי במשך שני דורות, במהלכם תלמידי מנחם - רבי יצחק אבן קפרון, רבי יצחק אבן ג'יקיטילה, ורבי יהודה בן דוד, חיברו תשובות להגנת רבם; עליהם השיב רבי יהודי בן ששת, תלמידו של דונש; עד שבא רבנו תם, השיב על השגות דונש והכריע שמנחם צדק בדבריו. בעקבות המחלוקת והכרעותיו של רבנו תם, רבי יוסף קמחי חיבר את "ספר הגלוי".
מחברת הדקדוק
מחברת הדקדוק הוא ספר לשון שחיבר רבי יונה אבן ג'נאח, הכולל שני חלקים: ספר הרקמה - ספר דקדוק הלשון העברית, וספר שורשים בני שלוש אותיות. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. ראב"ע נעזר בחיבוריו בספריו, והוא מכנה את רבי יונה "רבי מרינוס" (יונה). רבי שלמה אבן פרחון חיבר על בסיס ספר השורשים את ספר השורשים "מחברת הערוך".
ממוזער|261x261 פיקסלים|כתב-יד ספרדי מאוייר של "משנה תורה" מהמאה ה-14, סוף ספר המדע ותחילת ספר אהבה
משנה תורה
ספר משנה תורה הוא ספר הלכה כולל שחיבר הרמב"ם. הספר מיוסד על ספרות חז"ל (המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי), ומסכם ומסביר את הלכות התורה שבעל-פה. הוא נחלק לארבעה עשר ספרים (המדע, אהבה, זמנים, נשים, קדושה, הפלאה, זרעים, עבודה, הקרבנות, טהרה, נזקים, קניין, משפטים, שופטים), ולפיכך מכונה הי"ד החזקה. הספר נחשב לעמוד ההלכה, ולאחד משלושת עמודי ההוראה עליהם הסתמך רבי יוסף קארו בחיבור ה"שולחן ערוך". במהלך הדורות חוברו פירושים רבים על משנה תורה. הראב"ד חיבר עליו ספר השגות, ובמהלך הדורות חוברו ספרים להגנת הרמב"ם מפני השגות הראב"ד. לפי הגר"א, התורה ניתנה לישראל ארבע פעמים: פעם ראשונה קיבלה משה בסיני ומסרה לישראל, פעם שנייה היא ניתנה על ידי עזרא הסופר, פעם שלישית על ידי רבי יהודה הנשיא בחיבור המשנה, ופעם רביעית - משנה תורה שחיבר הרמב"ם.
ספר המצוות לרמב"ם
ספר המצוות לרמב"ם הוא ספר המונה את תרי"ג המצוות ובו מבוא הכולל ארבעה-עשר שורשים (כללים) למניינן. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי משה אבן תיבון.
עולם הקטן
ספר עולם הקטן הוא ספר פילוסופיה שחיבר רבי יוסף אבן צדיק, על סמך רעיון המיקרוקוסמוס. הספר מחולק לארבעה מאמרים. המאמר הראשון עוסק בפיזיקה: בעולם הזה הגשמי ובמיניו, ושכל מה שבו מן הנולדים השלשה מורכב מן היסודות ארבעה, וביאור הוויה והפסד ואיך יתחברו היסודות להיות מהם ההווים, ושהעולם הזה חולף אין לו עמידה. המאמר השני בתורת הנפש (פסיכולוגיה): בידיעת האדם עצמו ושהוא עולם קטן בבחינת גוף ונפש, ובחיוב האדם לחקור ולדרוש ביסודות המציאות ולעלות ממדרגה למדרגה, עד שבידיעתו נפש החכמה יגיע לידיעת בוראה. המאמר השלישי בתאולוגיה: היאך יקרב האדם לידיעת בוראו, בחידוש העולם, שהבורא אינו דומה לאחד מברואיו, וגבול השגת האדם מידות הבורא לזולתו בהביטו בפעולותיו (שלילת התארים). המאמר הרביעי במוסר: בעבודה ובעבירה, בתשובה, ובשכר ובעונש האמיתיים. הספר נחשב לסיכום התמציתי הראשון של מדע, פילוסופיה ותאולוגיה בספרות היהודית. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי משה אבן תיבון או על ידי נחום המערבי. קטעים מהספר מצוטטים בפירוש רד"ק לספר בראשית, בספר "שער השמים" מאת רבי יצחק אבן לטיף, בספר "שבילי אמונה" לרבי מאיר אלדבי, ובספר "מאמר השכל".
פירוש ראב"ע על התורה
פירוש רבי אברהם אבן עזרא על התורה (פירוש קצר, ופירוש ארוך על ספרי בראשית ושמות) הוא מהפירושים היסודיים לתורה. פירושו הוא על דרך הפשט, לפי הכלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, תוך שמסתמך על מחשבתו המקורית ועל ספרי הדקדוק של חכמי ספרד שקדמו לו. פירושו כתוב בלשון קצרה, כולל סודות סתומים, והוא נוהג להתעמת עם פרשנים קודמים. על פירושו לתורה חוברו עשרות רבות של פירושים במהלך הדורות.
ממוזער|דף מפירוש המשנה בכתב ידו של הרמב"ם, מסכת סוכה פרק שלישי
פירוש המשנה לרמב"ם
פירוש המשנה לרמב"ם הוא פירוש מקיף ומעמיק של הרמב"ם על המשנה, מעין "תלמוד קטן". הוא כולל הקדמה כללית על המשנה וחכמיה, הקדמה למסכת אבות העוסקת בתיקון מידות (ונקראת גם שמונה פרקים), הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין העוסקת בי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, והקדמה לסדר טהרות הכוללת כללי יסוד של הלכות טומאה וטהרה. פירוש הרמב"ם חובר בערבית וסדריו תורגמו על ידי מתרגמים שונים במהלך הדורות, חלקם לא מוכשרים למלאכה. בדורות האחרונים הרב יוסף קאפח תרגמו לעברית במהדורה נאמנה.
תיקון מידות הנפש
ספר תיקון מידות הנפש הוא ספר תיקון מידות שחיבר רבי שלמה אבן גבירול, על סמך היחס בין חמשת החושים לארבעת היסודות. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. בהשפעתו חובר ספר אורחות צדיקים.
תלמוד תורה
בספרד, להבדיל מארצות אשכנז, התלמוד הבבלי לא היה נחלת כל שדרות העם. לפיכך, רבי שמואל הנגיד חיבר את ספר "מבוא התלמוד", לפלס דרך וסדר בלימוד לכל דורשי חכמת התלמוד, ובזכותו התפשטה והשתבחה חכמת התלמוד בספרד. רבי שמואל הנגיד חיבר את הספר הגדול "הלכתא גבראתא", עליו אמר המאירי: "הוא חיבר ספר בכל התלמוד, והוא ראוי לסמוך עליו ברוב דבריו". בהשפעת המטבעות שטבע רבי שמואל הנגיד, חוברו הספרים של גדולי הפוסקים בדור הסמוך - רבי יצחק אבן גיאת והרי"ף, ושל רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני.
ממוזער|250x250 פיקסלים|הלכות רב אלפס, פרסבורג, תקצ"ו (1836)
בהלכות רב אלפס, שנקראו "תלמוד קטן", הרי"ף עשה את התלמוד ללימוד שיטתי. הוא קיצר את המשא ומתן התלמודי, השמיט האגדות ורוב דברי המוסר וחידודים מיותרים ושיטות שאין הלכה כמותם וקטעי גמרא שאינם נוהגים בזמן הזה, ופסק הלכה. הרמב"ם כתב כי "אין תפיסה עליו אלא בהלכות מועטות, שלא יגיעו בשום פנים עד עשר". ורבי מנחם בן זרח כתב: "ילאה אדם לחבר חבור כמהו זולתי הייתה השכינה שורה עליו". הרי"ף עשה את התלמוד לספר מדעי עבור חכמים ותלמידי חכמים הוגים וחושבים. הלכות רב אלפס הקלו על תפוצת התלמוד ולימודו, ובתקופת הראשונים הוא נלמד באופן שיטתי, וחוברו עליו ספרות פולמוסית (ספרי השגות וסילוקי השגות), ספרות פרשנית (פירושים ותוספות), וספרות פסקנית (ספרי השלמה וקיצור).
כתב חיים אריה זוטא: 'אז קיבל לימוד התלמוד צורה חדשה, צורה של שיטה וסדר – סימן מובהק של הלימודים המדעיים. שיטה – זאת אומרת למצא בתלמוד דרך, שעל פיה נדע את המשא ומתן התלמודי: איך התפתחו ההלכות האלה, מה גרם לקבע את ההלכות דווקא באפן זה ולא אחר, – והסדר הם הדרכים החיצוניים, הכלליים, מה שקוראים כעת “מֶטוֹד” הלמוד. ונחוצים השיטה והסדר בייחוד בלימוד התלמוד, – ספר הכתוב בשפה בלולה, שפה שחדלו לדבר בה אחרי תקופת התלמוד, ושכל הלכותיו הן מסֻבכות זו בזו ו“ספר כזה בלי הקדמה הוא באמת כגוף בלי נשמה" - כמו שהמליצו הקדמונים'.
הרמב"ם, בעקבות הלכות רב אלפס, חיבר הלכות לכמה ממסכתות התלמוד הירושלמי. בסיוע פירושי רבי יוסף אבן מיגאש למשנה שהיו בידו, הוא ביאר את המשנה מהכלל אל הפרט. במהלך פירושו הרמב"ם מקנה ללומד כללים בהירים להסקת ההלכה. גולת הכותרת של שיטת סידור התורה הספרדית הוא ספרו של הרמב"ם "משנה תורה", בו קיבץ את התורה שבעל-פה בהלכות פסוקות בסידור הגיוני זך ובלשון קצרה ובסגנונה ושפתה הברורה של המשנה.
כתב הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל: "הרמב"ם השכיל מאוד לתת צורה חדשה לכל ההלכות העתיקות בסגנונו המדויק, הרצאתו הבהירה ושפתו הנעימה והנפלאה. ולבד זה הוסיף משלו חידושים מקוריים בהקדמותיו למשניות, בשורשיו לספר המצוות, ובספרו הראשון לספר הי"ד החזקה שקראו ספר המדע, שמתחיל בהלכות יסודי התורה והלכות דעות ומסיים בהלכות תשובה. יצירות אלה שחידש הרמב"ם וצרפם למשנה התורה שלו הם יצירות חדשות לגמרי שלא קדמו לו בצורתם ובסידורם הנפלא ולא באו כמותן גם אחריו - יצירות מקוריות אלו הן מעיינות חכמה והן פותחות לפני קוראיהם אופנים חדשים להפרות המחשבה, ולהעלות את קוראיהם לעולמות עליונים, להשגת השלמות העליונה בדעת אלוקים צרופה ודעת דרכי השגחתו הנפלאים".
דקדוק ופרשנות המקרא
מימי רבי חסדאי אבן שפרוט ואילך, או אפילו דור קודם לכן, חכמי ספרד עסקו בלימוד בעיון של הלשון העברית. לאחר שבגלות נשתכחה רוב לשון הקודש, הם ראו שהמוסלמים מקפידים בלשונם ובנימוסם, ומצאו שכתוב בתלמוד שבני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם., ולפיכך נתנו אל לבם לפתוח מסגר הלשון אשר נשתכחה מהם, וחיברו ספרי לשון. למפעל המחקרי העצום הזה היו שתי תכליות נוספות. האחת, להבין את עומק פשוטו של מקרא. השנייה, לחבר פיוטים ושירים בלשון עברי צח.
ממוזער|תחילת ספר "אותיות הנוח" מאת רבי יהודה חיוג' בתרגום רבי אברהם אבן עזרא
מדקדקי ספרד הבחינו שהעשרים ושתיים אותיות שבלשון העברית מחציתן אותיות שורש (בלבד) ומחציתן אותיות שימוש, ועשו להן סימנים להקל על הזיכרון. את אותיות השימוש המשרתות, מנחם בן סרוק כינה "שמלאכתו בינה", רבי יונה אבן ג'נאח "שלומי אך תבנה", רבי שלמה אבן גבירול "אתכנה משלי בו", רבי יצחק לוי אבן מר שאול "נבואת המשכיל", ורבי אברהם אבן עזרא "כשתיל אב המון". ואת אותיות השורש, מנחם בן סרוק כינה "טח ספר גזע צדק", רבי שלמה אבן גבירול - "קט צח גזע ספרד", ורבי יוסף קמחי "צד עט קח גזר סף"יוסף קמחי, ספר זיכרון.
כתב חיים אריה זוטא: 'על היסוד של “שלש אותיות השורש” העמיד את הלשון העברית ר' יהודה בן חיוג'. “ראש המדקדקים”. הוא שהסביר את ה“נחים” ה“נפילים”, ה“חסרים”, הוא שהבין את הנטיות לכל דוגמתן, בארן וסדרן, – ועמו קבלה הלשון העברית את חנה וערכה, את גמישותה בשירה ובמליצה... והתפתחות דקדוק לשוננו בספרד עלתה למרום גבהה ולשכלולה עם גאון השפה העברית המלומד הגדול ר' יונה מרינוס בן ג'נאח (“בעל כנפים”), שעבודתו בלשון העברית הייתה לו עבודת הקודש. הוא שקבע את נוסח הדקדוק, שיש להוסיף עליו או לגרוע ממנו, לשכלל ולשפר – אבל אין לשנותו, והוא נשאר לעולם'.
הדקדוק העברי, המקובל בימינו ובדורות עברו, מבוסס, פחות או יותר, על חכמת הדקדוק של חכמי ספרד: סוגי האותיות, תנועות גדולות וקטנות, חלוקת המילים לשמות ופעלים ומילות יחס (הדבק), השורשים ואיזה מילים נגזרות מכל שורש, הבניינים ופעולותיהם, המשקלים והפעלים ונטיותיהם, חילוף אותיות, ועוד.
מדקדקי ספרד חיברו ספרי דקדוק רבים שצורתם מדעית, רובם חוברו בלשון ערבית, ורק מיעוטם השתמר. להלן טבלה של מדקדקי ספרד הראשונים וספריהם (הקיימים):
+דורספרי דקדוקפירושים למקראראשוןמחברת מנחם, תשובות דונש בן לברטשנירבי יהודה חיוג': ספר אותיות הנוח, ספר עלי הכפל, ספר הנקוד;
יצחק בן קפרון: תשובות תלמידי מנחם; תשובות יהודה בן ששתרבי יהודה חיוג': ספר הליקוטיםשלישירבי יונה אבן ג'נאח: ספר ההשגה, תשובה לספר השלמה, ספר הקרוב והישור, ספר ההשוואה, מחברת הדקדוק (ספר הרקמה וספר השורשים)רביעירבי משה הכהן אבן ג'יקטילה: ספר זכרים ונקבות;
רבי יהודה אבן בלעם: ספר הצימוד, ספר אותיות העניינים, ספר הפעלים הנגזרים מן השמות, שער טעמי ג' ספרים אמ"תרבי משה הכהן אבן ג'יקטילה: פירושים על התורה, ועל ספרי ישעיהו ותהילים;
רבי יהודה אבן בלעם: פירושים על ספרי במדבר, דברים, יהושע, שופטים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל
ממוזער|300x300 פיקסלים|ספר תהילים עם פירוש ראב"ע ופירוש רש"י (ונציה 1523)על ריבוי ספרי הדקדוק באותה תקופה מעידים דברי רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע): 'האמת כי טוב הוא למשכיל שילמוד מזאת החכמה, רק לא יתעסק בה כל ימיו לקרוא ספרי ר' יהודה המדקדק הראשון, וי' ספרי ר' מרינוס וכ"ב ספרי ר' שמואל הנגיד, ועל כאלה אמר שלמה עשות ספרים הרבה אין קץ'רבי אברהם אבן עזרא, ספר יסוד מורא. ראב"ע עצמו חיבר ספרי דקדוק רבים, אם מתוך עיסוקו בפרשנות המקרא, ואם כדי ללמד את חכמת הלשון את תלמידיו ואת קהילות ישראל שמחוץ לספרד בהיותו נודד בארצותיהן. מספרי הדקדוק שחיבר: ספר צחות, ספר מאזני לשון הקודש, ספר יסוד דקדוק, ספר שפת יתר, וספר שפה ברורה. ראב"ע חיבר פירושים על התורה, חמש מגילות, ישעיהו, תרי עשר, תהלים, איוב ודניאל; ופירושים לנביאים ראשונים ולספר משלי שלא נשתמרו. על דרכו בפירוש המקרא הוא כתב:
רבי יוסף קמחי (ריק"ם) חיבר את ספרי הדקדוק ספר זיכרון וספר הגלוי, וחיבר פירושים לספרי המקרא, מהם נשתמרו פירושיו על ספרי משלי ואיוב. ׁׁ בנו, רבי משה קמחי, חיבר את ספרי הדקדוק "מהלך שבילי הדעת" ו"שכל טוב", וחיבר פרושים לספרי משלי, איוב, עזרא ונחמיה. רבי דוד קמחי (רד"ק), בנו של ריק"ם, חיבר את ספר המכלול (ספר דקדוק וספר שורשים), שהוא מעין סיכום של חכמת הדקדוק ופרשנות המקרא של חכמי ספרד. רד"ק פירש את המקרא (בדרך הפשט), ופירושו היה כה פופולרי, עד שהיו אומרים עליו במהלך הדורות: אם אין קמחי, אין תורה.
שירה
על נסיבות התעוררות רוח השיר העברי בספרד כתב רבי יהודה אלחריזי:
ממוזער|"שפל רוח" מאת רבי שלמה אבן גבירול
שירת תור הזהב נחשבת על ידי רבים למבע השירי המקורי והיפה והעשיר ביותר בלשון עברית מאז ימי המקרא הקדמונים. כתב דוד ילין: "רק מקצוע אחד נשאר קודש ומקודש במשך כל התקופה הזאת ללשון העברית הוא מקצוע השירה. כל מה שנובע מהרגש ויוצא מהלב הובּע רק בלשון הלאומית. משוררינו הגדולים, שידעו כולם את הערבית הספרותית על בוריה, כאשר הננו רואים בספרי הפרוזה שלהם שנכתבו ערבית צחה, ובהקדמותיהם לדיואניהם שנכתבו בערבית של פרוזה חרוזה – לא ראו לנכון לחבר שירים בשפה זו. ובאותה שעה שנכתבו בערבית ספרים קדושים, כגון: פירושים לתורה ושאלות ותשובות בהלכה וכיוצא בהם, חוברו שירים בעלי נושאים חילוניים לגמרי: שירי אהבה, שירי יין ותענוגות החיים – רק בעברית."דוד ילין, ראשית השירה הספרדית
לשירה העברית בספרד המאפיינים הבאים:
צחות לשון תוך דיוק בחוקי הלשון ודקות בהוראותיהן של מילים
הברה ספרדית (מלרע)
שימוש במשקל היתדות ובמקצבים ובקישוטים ובדימויים ובחריזה חוזרת בהשפעת הספרות הערבית היפה
מנעד רחב של סוגות פיוטים
ביסוס פיוטים על שיבוץ פסוקים מהמקרא
חיבור שירי חול, כגון שירי ידידות, שירי תהילה, שירי אהבה, שירי יין, חידות, שנינה, מהתלות, ועוד
חיבור שירים ארוכים המביעים השקפה פילוסופית
על דרכם של משוררי ספרד במלאכת השיר אפשר ללמוד מדברי רבי משה אבן עזרא:
במהלך תור הזהב השירה העברית הלכה והשתפרה מדור לדור. תור הזהב כולל עשרות רבות של משוררים, מהם נודעו לתהילה בעבור טיב שירתם והיקף יצירתם רבי שמואל הנגיד, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יצחק אבן גיאת, רבי משה אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי. להלן דברי הערכה על שיריהם מלוקטים מדברי רבי משה אבן עזרא (בספר "שירת ישראל", תשובה על השאלה החמישית) ומדברי רבי יהודה אלחריזי (בספר תחכמוני, שער שלישי):
+המשוררתכונות שיריו לפי רבי משה אבן עזרא, רבי יהודה אלחריזירבי שמואל הנגידשיריו הם כמעיין הנובע, מיוסדים במילים נעימות, מרובים גוונים, חזקים בתוכנם, יפים בבנייתם, מקורים ברעיונותיהם, ובהירים במליצותיהם.רבי שלמה אבן גבירולהוא היה אמן נפלא, ומליץ נשגב. הוא הגדיל לעשות ברוחו הפיוטי, וקלע אל המטרה היותר גבוהה, והשיג את המחשבה היותר עליונה. דרכו בשיר עדינה, ודומה הוא למשוררים האחרונים של המוסלמים. הוא נקרא פרש המליצה ואמן השיר. יש עדינות ורוך לדבריו, ונעימות לכוונותיהם. הוא שם בשיריו את הרעיונות המיוסדים על פי חוקי התורה והמתאימים אל הקבלה. הצעיר הזה כתב שירי תהילה וקינות, והשיג את תכלית השלמות ברעיונותיו. הוא חיבר גם שירי התפארות ואהבים נעימים ושירי מוסר שהצטיין בהם, גם כתב שירי התנצלות עדינים, ושירי מהתלות שנונים. אף על פי שהוא נמנה בין הפילוסופים בטבעו ובהשכלתו, בכל זאת שלטה נפשו הרגזנית על שכלו, לא יכול לכבוש את כעסו. נקל היה בעיניו להתקלס באנשים גדולים ולכתוב עליהם דברי לעג ובוז.רבי יצחק אבן גיאתהוא היה מעיין השירה ומקור הצחות, מושל במכמני השפה העברית ומולך על הלשון הסורסית. הוא כתב מאמרי מליצה וחיבר שירים בהירים. בחיבה רבה הילל את חכמי זמנו וקונן את מנהיגי בני דורו. הוא הירבה לחבר יותר מאלה שקדמוהו דברי מוסר ותפילות, שירי תהילה וקינות, אבל לא כתב הרבה שירים שקולים מפני שידיעותיו בחכמת בני ערב היו מעטות. הוא השתמש במילים נעימות שכוונתן פשוטה.רבי משה אבן עזראוְרַ' מֹשֶה בֶּן עֶזְרָא מוֹשֶה הַפְּנִינִים. מִמְצוּלוֹת הָרַעְיוֹנִים. וְשִׁירוֹ אֲשֶׁר חִבֵּר לְלֵילוֹת הַתַּחֲנוּנִים. דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. גַם הוּא עָשָׂה סֵדֶר לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. מִלָּיו מִכְּלֵי פָּז יְקָרִים.רבי יהודה הלויוְשִׁירֵי הַלֵּוִי רַבִּי יְהוּדָה. לִוְיַת חֵן לְרֹאש הַתְּעוּדָה. וְעַל צַוָּארָה טוּר אֹדֶם פִּטְדָה. הוּא לְבֵית הַשִׁיר הָעַמּוּד הַיְמָנִי. יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי. הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי והוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל הַנְּפִילִים. וְעָזַב גִּבּוֹרֵי הַשִׁיר חֲלָלִים. וְכָל שִׁירָיו לֵב הַחֲכָמִים יְחִתּוּן. וְכִמְעַט לְפָנָיו סָף אָסָף וְאָזְלַת יַד יְדּותוּן. וַיְהִי שִׁיר בְּנֵי קֹרַח. לָטֹרַח. הוּא בָא בְאוֹצַר הַשִׁיר וְשָׁלַל בֵּית נְכֹתֹה. וְלָקַח כָּל כְּלֵי חֶמְדָּתוֹ. וְיָצָא וְסָגַר הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ. וְכָֹל הַיוֹצְאֶים בְּעִקְבוֹתָיו. לִלְמוֹד מְלֶאכֶת שִׁירוֹתָיו. לֹא הִשִׁיגוֹ אֲבַק מַרְכְּבוֹתָיו. וְכָל הַמְשׁוֹרְרִים יִשְׂאוּ מִדַבְּרוֹתָיו. וְיִשְּׁקוּ מַרְגְּלוֹתָיו. כִּי בִמְלֶאכֶת הַפִּיוּט. לְשוֹנוֹ חֵץ בָּרוּר וְשָׁחוּט. וּבְשִׁירֵי תְהִילּוֹתָיו אֵין מִי יוֹעִידֶנּוּ. וּבְשִׁירֵי תְפִילוֹתָיו יִמְשֹׁךְ כָּל לֵב וְיִכְבְּשֶׁנוּ. וּבְשִׁירֵי חֵשֶׁק נִיבוֹ כְּשִׁכְבַת הַטַּל וְגֶחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. וּבְקִינוֹתָיו יַזִּיל עֲנַן הַבְּכִי וְיִבְקָעֶנּוּ. וְאִם יְחַבֵּר אִגֶּרֶת אוֹ מְגִילָּה. תִּמְצָא כָּל מְלִיָצה יָפָה בָּה כְּלוּלָה. כְּאִלוּ מִכּוֹכְבֵי רוֹם גְּלוּלָה. אוֹ מֵרוּם הַקֹּדֶשׁ אֲצוּלָה. וּבְאֹהֶל הַשִּׁיר נִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי גְבוֹהִים. כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים. וּבְרוּח פִּיו גַּלֵּי חָכְמוֹת יַשְׁבִּיחַ. וְכָאֲרִי יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ. וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.
לאחר תור הזהב השירה העברית הלכה וירדה במעלתה. וכעבור דורות ספורים כתב רבי יהודה אלחריזי על המשוררים בדור שלאחר רבי יהודה הלוי: "וְאַחֲרֵי הַדּוֹר הַהוּא נִסְתְּמוּ מְקוֹרֵי הַשִּׁירִים. בִּלְשׁוֹן הָעִבְרִים. וּמְלִיצַת הַשִּׁיר שֻׁלַּח בְּמִשְׁמַנֶּיהָ רָזוֹן. גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן. וְכָל הַבָּאִים אַחֲרֵי הַדּוֹר הַהוּא יָגְעוּ לַחֲקֹר מְקוֹר הַשִּׁירִים. וְחָצְבוּ בוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים"רבי יהודה אלחריזי, ספר תחכמוני, שער שמונה עשר.
ארכיטקטורה
בתור הזהב של יהדות ספרד, בין המאה העשירית למאה השתים עשרה, היה שינוי מהותי בארכיטקטורה היהודית ובארכיטקטורה המוסלמית. בתקופה שקדמה לעליית המוסלמים בספרד לא התאפשר ליהודים לעסוק באופן גלוי ביהדותם ולכן לא היו להם בתי כנסת. חרף זאת, ניתן להבחין כי בתחילת תקופת תור הזהב הבנייה של בתי הכנסת הושפעה מהאדריכלות של הכנסיות. מבחינה חיצונית בתי הכנסת היו בנויים לגובה באבן לבנה ומפוארים מאוד אך עם השנים הם הושפעו מהאדריכלות המוסלמית. כלומר מבנה בעל עמודים עגולים עם קשתות מעוטרות ורחבה גדולה לתפילה, כמו למשל, בית הכנסת שלאחר מכן הפך לכנסייה, בשם סנטה מריה דה לה בלנקה בטולדו. ראוי לציין, כי הבנייה המוסלמית לא השתנתה ולא הושפעה כלל, כפי שניתן לראות בדוגמה של המסגד של קורדובה שהחל להיבנות ב-788 לספירה על ידי עבד אל רחמן הראשון והושלם כמה מאות שנים לאחר מכן. לאחר שיהודי ספרד החלו לעסוק בפומבי ביהדותם הם החלו להיות מושפעים מצורת הבנייה שהייתה נהוגה בסביבתם המוסלמית.
סופו של תור הזהב
ממוזער|365x365 פיקסלים|פיוט מאת רבי יהודה הלוי
החל מהמאה ה-9 ועד אמצע המאה ה-12 חכמים יהודים רבים פעלו בספרד, והיהודים זכו בדרך כלל לביטחון. מצד שני זו הייתה תקופה רוויית זעזועים, ולעיתים הביטחון שהיהודים זכו לו נקטע. מסיבה זו ישנה מחלוקת בין החוקרים לאיזה אירוע ניתן לייחס את סיום תור הזהב של יהדות ספרד. ההיסטוריונים המקדימים ביותר טוענים שתור הזהב הסתיים בשנת 1031 עם התפרקות ח'ליפות קורדובה לממלכות קטנות (טאיפות) ותחילתה של אי יציבות בספרד. היסטוריונים אחרים טוענים כי אפשר להתייחס לפוגרום גרנדה בשנת 1066 כסוף תור הזהב שכן זו הייתה הרדיפה האלימה המשמעותית הראשונה כנגד יהודים, שהטילה חורבן זמני על אחת הקהילות המשגשגות ביותר בספרד. קבוצה שלישית של היסטוריונים טוענת שסוף תור הזהב הגיע בעקבות כיבוש ספרד על ידי אל-מוראביטון בשנת 1090 – אף על פי שלא היו רדיפות רחבות היקף כנגד יהודים בתקופתם, מעמד היהודים היה נמוך יותר מבעבר. קבוצה רביעית ואחרונה של חוקרים מגדירה את סוף תור הזהב בשנת 1148, עם חורבן קהילות דרום ספרד עקב פלישת אל-מוואחידון ותחילתן של רדיפות קשות כנגד היהודים. היהודים, שהצליחו להימלט, ברחו לספרד הנוצרית, לפרובאנס, לאיטליה ולצפון אפריקה. על חורבן קהילות ספרד רבי אברהם אבן-עזרא חיבר את הקינה "אהה ירד עלי ספרד".
כתב חיים אריה זוטא: 'עוד במאה השלש-עשרה התחיל תור הכמישה המהיר של התרבות העברית הספרדית, לאחר תקופת פריחה מזהירה, שארכה יותר ממאתיים שנה. הנצרות, שחדרה לאט לאט לספרד, שהתחזקה והתאזרחה שם בימים ההם, – היא שֶׁקִפְּדָה את תרבות הערבים המפוארה, והיא גם אשר שמה קץ לתרבות היהודים, שהייתה קשורה אז בזו. הירידה הרוחנית של יהודי ספרד קדמה, איפוא, להתנוונותם החמרית והמדינית, להכנעתם, לשפלותם ולגרושם הכללי בסוף המאה הט"ו'.
במאה השתים-עשרה, בנוסף לרדיפות אל-מוואחידון המוסלמים, סבלו היהודים מתהליך הכיבוש מחדש (רקונקיסטה) של ספרד בידי הנוצרים. לתקופת מה הצליחו היהודים לשבת בשלווה יחסית תחת שלטון הנוצרים, אך במאה השלוש-עשרה התחילו לטפול על היהודים עלילות דם ונגזרו גזרות על הדת היהודית. עם סיום הרקונקיסטה בשנת 1492 הוצא צו מלכותי מידי פרננדו השני ואיזבלה, מלך ומלכת ספרד, כי כל יהודי בספרד חייב לעזוב את הממלכה או להתנצר, מאורע זה נקרא בשם גירוש ספרד.
היסטוריוגרפיה
במאה וחמישים השנים האחרונות היסטוריונים אירופאים ואמריקאים החוקרים את ספרד של ימי הביניים, מתייחסים ליחסים בין מוסלמים, יהודים, ונוצרים באותה תקופה, באמצעות המונחים "סובלנות" ו"חוסר סובלנות". בד בבד היסטוריונים יהודים טבעו את המונח "תור הזהב" כמתאר את התקופה.
בספר היסטוריה אודות אל-אנדלוס, שחובר על ידי המזרחן ההולנדי ריינהרט דוזי, ויצא לאור בשנת 1861, מופיע המונח "סובלנות" כדי לתאר את יחסם של השליטים המוסלמים, המוצגים כעריצים נאורים, כלפי נוצרים ויהודים. ההקשר בין "סובלנות" לבין אל-אנדלוס הופיע כבר קודם לכן אצל פילוסופים צרפתים במאה ה-18 כדי להשמיץ את המונרכיה הקתולית הספרדית.
באותה עת, יצא לאור ספרו של ההיסטוריון צבי גרץ "תולדות היהודים", בו הוצגה החברה האנדלוסית כדוגמה להשתלבותם של היהודים, שהצליחו לשמור על תרבותם ודתם תוך אימוץ יסודות מסוימים של החברה המארחת. גרץ כתב: "בימים ההם, הח'ליפים של ספרד אכן היו חופשיים מדעות קדומות, והגנו על כל בני האדם הכישרונות מבלי לשאול על דתם... בעקבות המופת של המוסלמים, התלהבו היהודים משירה וממדעים. גם עבורם ספרד הפכה לגן עדן שבו פרחה שירה יפה ושמחה, ארץ הלימוד והמחקר".
כך נטבע במאה ה-19 המונח "תור הזהב" על ידי היסטוריונים יהודים אנשי "חכמת ישראל" בגרמניה, כחלק מהניסיון לאמץ את יהדות ספרד שלפני הגירוש כדוגמה ומופת להשתלבות בסביבה. האינטלקטואלים היהודים–גרמנים מימי תנועת ההשכלה, חוכמת ישראל והמאבק לאמנציפציה הנגידו בין הספרדים, שיצרו בלשון ארצם והיו מעורים בתרבותה ולכן נועדו לשמש מודל ליהודי גרמניה, לבין המסורת האשכנזית המסתגרת שבימיהם זיהו אותה עם יהודי פולין האדוקים והנחשלים. יחס זה היה בגדר התנערות מהגישה השלילית המקובלת של יהודי אשכנז כלפי ספרד שטרם הגירוש, שצמחה בהשפעת החסיד יעבץ וכותבים אחרים ותפשה אותה כתקופה של שקיעה והתפוררות האמונה בשל עיסוק מוגזם בפילוסופיה וחוכמות חיצוניות. במסגרת יצירת ההיסטוריוגרפיה שלהם, האדירו יצחק מרדכי יוסט וכותבים אחרים דמויות שנויות-במחלוקת שכמעט נעלמו מהמורשת היהודית והשתדלו להעלים אספקטים שהתנגדו להם, כמו העיסוק במיסטיקה בקרב יהודי איבריה.
ההיסטוריון יצחק בער, סבר שיהדות מיסטית במהותה, ולפיכך הסיק שהתאווה הפוליטית, החשקנות הארוטית והתשוקה להכרה שכלתנית באל-אנדלוס חדרו אל שכונת היהודים וגרמו התפוררות וכפירה. לדבריו, תרבות ישראל בספרד רחוקה הייתה מהלך רוחם של חכמי המשנה ושונה ממהלך חייהם של חסידי אשכנז; ותיאר את גדולת היהודים בתור הזהב כגדולתם של גולים ועבדיםפנחס רוזנבליט, "גישתו של יצחק בער לחברה ולהיסטוריה"..
ממוזער|קרב סן אסטבן דה גורמז בין אמירות קורדובה לממלכת לאון (917), מקרבות הרקונקיסטה שנמשכו במשך כשבע-מאות שנה (ציור מהמאה ה-13).
בשנת 1948 פרסם ההיסטוריון הספרדי אמריקו קסטרו את ספרו "תולדות ספרד: נוצרים, מורים, ויהודים", בו טען שהמוסלמים הביאו לספרד "אופק של סובלנות", כך שסובלנות הייתה למרכז ההתנסות הדתית הסופית, על יסוד אהבת האלוהים והתלהבות נפש; סובלנות שיצרה את ההוויה הספרדית (בת שלוש התרבויות). בשנת 2002 המלומדת הקובנית-אמריקאית מריה רוזה מנוקל, על סמך יצירות ספרות מימי הביניים, חיברה את הספר "קישוט העולם: איך מוסלמים, נוצרים, ויהודים, יצרו תרבות של סובלנות בימי הביניים", ובעקבות ספרה פורסמו ספרים דומים על ידי סופרים אחרים. מנגד, ההיסטוריון המזרחן הספרדי סראפין פנג'ול הוציא לאור בשנת 2004 את הספר "הכימרה של אל-אנדלוס", שם טען שהחזון של ספרד סובלנית הוא הזיה מ'הרומנטיקה הצרפתית של המאה התשע עשרה', יורשת הנאורות.
כיום השאלה האם הייתה סובלנות באל-אנדלוס נחשבת לאנכרוניזם, כי אל-אנדלוס הייתה חברה של ימי-הביניים, וסובלנות הוא מושג מודרני. עמנואל טיקסייה דו מסניל ציין: "אם תחפשו בימי הביניים שמץ של סובלנות, כפי שהיא נתפסה מאז המאה השמונה-עשרה, לא תמצאו אותה. אין זה אומר, עם זאת, שלא התקיים דו-קיום, לרוב בדרכי שלום". ההיסטוריון ז'וזף פרז כתב בספרו על היהודים בספרד (2005): "דו הקיום הדתי באל-אנדלוס עבר הרבה אידיאליזציה ועיוות. המציאות רחוקה מאותו חזון אידילי. כיום, הרוב המכריע של ההיסטוריונים ספקנים מאוד לגבי מיתוסים אלה. אל-אנדלוס הייתה ארץ מוסלמית והמוסלמים היו בעיותיה, גישותיה ואורחות חייה. התיעוד חושף את המוזערבים והיהודים כנתינים סוג ב', כמו כן מדגיש את הרדיפות המזדמנות נגד קבוצות מחוץ לאסלאם. המוסלמים מעולם לא ניסו להבין את היהדות או את הנצרות, אפילו לא בחוגים הנאורים של אבן רושד". הוא הוסיף וציין, שבימי הביניים, נוצרים, מורים ויהודים היו משוכנעים כשדתם היא הדת האמיתית היחידה, עד כדי הדרת האחרים, שנחשבו לפיכך שקריים; ואם אנשי דתות מונותואיסטיות אחרות לא נרדפו או גורשו, הרי זה משום שחשבו שנוכחותם עשויה להועיל.
ההיסטוריון הספרדי חוזה אמדור דה לוס ריוס כתב, שהאהבה המתמדת של יהודים את היגיעה והתלהבותם ממדע, היקנו להם במשך תקופה ארוכה סובלנות, ואולי אף כבוד, משליטיהם הערבים; אולם לאחר הכיבוש הנוצרי הם נרדפו בעידן של שנאה וחוסר סובלנות. ומרק ר. כהן סיכם: "האוטופיה הבין-דתית היא במידה מסוימת מיתוס, המתעלם מהנחיתות המשפטית של יהודים (תחת השלטון המוסלמי) ומהתפרצויות של אלימות תקופתית. למרות זאת, בהשוואה להיסטוריה הקודרת יותר של היהודים בעולם האשכנזי של ימי הביניים ובספרד בימי הביניים המאוחרים, וברדיפות החמורות יותר והנפוצות יותר שם, הרי שברעיון של "תור הזהב" יש גרעין גדול של אמת".
מורשת תור הזהב
מכל מקום, בין אם הייתה סובלנות או לא הייתה, בין אם המושג "תור זהב" קולע או שגוי, אין עוררין על כך שזו הייתה תקופת מיוחדת בתולדות ישראל. הראייה, ההבדל בין יצירת תור הזהב לבין יצירת הדורות הבאים של יהדות ספרד. והראייה היותר מובהקת - היצירה עצמה, מקוריותה, השפעתה ומורשתה לדורי דורות.
תלמוד תורה
ספרים למדניים חשובים, כגון ספרי רבי שמואל הנגיד, ספר הנר לרבי יצחק אבן גיאת, פירושי רבי יוסף אבן מיגאש למשנה ולגמרא, וספר "קופת הרוכלים" מאת רבי יצחק אלבאליה, לא נשתיירו. אולם גולת הכותרת של למדנות התורה של תור הזהב, "משנה תורה" מאת הרמב"ם ופירושו למשנה, התקדשו והיו לאבני בניין של לימוד התורה. במהלך הדורות חוברו פירושים רבים ל"משנה תורה", מהם התפרסמו בדורות האחרונים פירושיהם הלמדניים של רבי חיים מבריסק (חידושי רבנו חיים הלוי), של רבי מאיר שמחה הכהן (אור שמח), של רבי איסר זלמן מלצר (אבן האזל), ושל הרוגוצ'ובר (צפנת פענח).
פרשנות המקרא
פירושי המקרא של חכמי ספרד הראשונים אבדו או די נשתכחו. לעומת זאת, פירושו של רבי אברהם אבן עזרא על התורה התקבל כאחד מהפירושים היסודיים על התורה, וחוברו עליו במהלך הדורות ביאורים רבים. פירושיו למקרא צורפו ומצורפים למהדורות של מקראות גדולות. בפירושיו מצוטטים פירושים של חכמי ספרד הראשונים. כן נשתקעו פירושים של חכמי ספרד בספר השורשים של רד"ק. אפשר לעיין בפירושים למקרא של רבי משה הכהן אבן ג'יקטילה, רבי יהודה אבן בלעם, ראב"ע, ורבי יוסף קמחי, באתר ספריית על התורה. וכמובן רד"ק, פרשן המקרא הנודע, תלמידם של רבי יוסף קמחי ורבי משה קמחי, אף על פי שנולד בפרובאנס, הוא תוצר של תור הזהב, ממש כמו הרמב"ם.
לשון ושירה
ממוזער|175x175 פיקסלים|מודעה להרצאה של ביאליק על שירת רבי שמואל הנגיד
עם תחיית הלשון העברית מתקופת ההשכלה ואילך, התעורר עניין עצום בספרי הדקדוק של חכמי ספרד, ורבים מהם הוצאו לאור מחדש, ומשמשים חומר למחקר עבור מדקדקי הלשון העברית החדשים. תפארת מורשת מדקדקי ספרד, שחוקי הדקדוק הנלמדים בבתי ספר ומשמשים את דוברי הלשון העברית בימינו, הם הם, פחות או יותר, החוקים שגזרו מתוך אהבתם לצחות הלשון ומסקנות מחקריהם.
בד בבד שירת ספרד שימשה בדורות האחרונים מקור השראה למשוררים עבריים, כגון מיכ"ל, חיים נחמן ביאליק, זלמן שניאור, אריה לודוויג שטראוס ויהודה עמיחי; ומזה דורות שירי תור הזהב של יהדות ספרד נלמדים בבתי ספר בישראל. מפרשים וחוקרים עמלו על הוצאות לאור וביאורים של שיריהם, ביניהם שד"ל, שניאור זק"ש, אברהם אליהו הרכבי, שאול עבדאללה יוסף, חיים ברודי, דוד ילין, חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי, ישראל דוידזון, שמעון ברנשטיין, חיים שירמן, נחמיה אלוני, דב ירדן, ישראל לוין, עזרא פליישר, שרה כ"ץ, ורבים אחרים.
כתב חיים נחמן ביאליק: "אחרי כתבי-הקדש ואגדת התלמודים והמדרשים, אין ספק, כי אין לך מקצוע גדול ביצירת הדורות כולם מן השירה הספרדית, זו שעמלו בשכלולה ידי יוצריה הגדולים, אדירי רוח ואנשי מעלה כולם, דור אחר דור, עד היותה כארמון פלאים שגיא ונהדר, עומד בתפארתו לנס ולמופת לדור אחרון"חיים נחמן ביאליק, "לכנוסה של שירת ספרד".
מחשבת ישראל
בדורות האחרונים ספרי המוסר/אמונה הנלמדים ביותר הם "ספר הכוזרי" מאת רבי יהודה הלוי וספר "חובת הלבבות" מאת רבנו בחיי אבן פקודה, ולצדם ספר "מסילת ישרים" מאת הרמח"ל שמחשבתו שואבת ממחשבת הרמב"ם. הראי"ה קוק כתב על הרמב"ם: "כמו שהיה גאון התורה והחכמה כן היה גאון התמימות והאמונה ודבריו כולם וגם דברי הספר הגדול מורה נבוכים יישארו לאור עולם בחכמת ישראל ותורתו כשמש צדקה ומרפא בכנפיה!".
סיכום
כתב חיים אריה זוטא: "עושר רב, לדורות ולדורי-דורות, הנחילתנו התקופה ההיא; ולמראה העושר הזה יש אשר נאמין, כי כתולדות אישיות גדולה ככה גם תולדות תקופה גדולה עשירות הן בגוזמאות ואגדות. לתקופה גדולה מיחסים רק טובות והרעות תשכחנה. התקופה הספרדית גם היא מלאה ביותר אגדות וגוזמאות כאלה. אבל היא הנותנת, שזו הייתה תקופה נכבדה מאד בחיי עמנו, עשירה בכמות “גיבוריה – גאוניה” ונשגבה באיכותה הרוחנית, – כי כל תקופה שערכה חשוב לעם מתקשטת היא באגדות ובקסמי פלאותיה, שמהם אנו לְמֵדים איך הבינו את התקופה ההיא בדורות שלאחריה".
ראו גם
שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
רבי משה אבן עזרא
רבי אברהם אבן עזרא
הרמב"ם
אל-אנדלוס
לקריאה נוספת
היסטוריה כללית
רבי אברהם אבן דוד, ספר הקבלה, אוקספורד תרח"מ (באתר דעת).
א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, ירושלים: קריית ספר 1966.
חיים אריה זוטא, תרבות ישראל בימי הביניים (פרקים בתולדות הספרות), ירושלים: ראובן מס, תר"ץ (באתר פרויקט בן-יהודה).
יהודה אריה קלוזנר, תולדות הספרות הכללית, כרך שני, תל אביב: מ' ניומן, תשי”ב (באתר היברובוקס).
אברהם לבנון, ימי היהודים בספרד, לקסיקון, ירושלים תשנ"ב.
מאיר שצ'רסקי, העבר הישראלי, כרך ג', ע' קפג ואילך, תל אביב: "בית יעקב" תשכ"ג.
אברהם נ. פולק, יהדות ספרד, תשל"ח.
מרק ר. כהן, בצל הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס"א
חיים ביינהארט (עורך), מורשת ספרד, ירושלים: מאגנס תשנ"ב.
חכמי ספרד
קלמן שולמן, תולדות חכמי ישראל, חלק ראשון, וילנה תרל"ג (באתר היברובוקס).
זאב יעבץ, ספר תולדות ישראל, חלק אחד עשר, תל אביב: אחיעבר תרצ"ד (באתר היברובוקס).
משה הלל, תור הזהב בספרד, הספרייה הספרדית, מכון בני יששכר, תשנ"ב (1992).
בלפור חקק, דמויות מיהדות ספרד, תשנ"ב.
דוד ילין, שמואל הנגיד, בכתבי דוד ילין, כרך ג', ראובן מס, ירושלים תשמ”ג (באתר פרויקט בן-יהודה)
ש. מ. שטרן, "לתולדות ר' שמואל הנגיד", ציון: מאסף החברה הא״י להיסטוריה ואתנוגרפיה ט"ו (תש"י), עמ' 135–145.
חיים שירמן, יהוסף הנגיד - טראגדיה של מדינאי יהודי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1982.
חיים שירמן, "חיי יהודה הלוי", תרביץ ט (תרצ"ח), עמ' 33–54, 219–240, 284–305.
שרה כ"ץ, ר' יצחק אבן גיאת: מונוגרפיה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשנ"ה 1994.
הרב א. ל. גרייבסקי, רבנו יוסף הלוי אבן מיגאש, ירושלים תשכ"ג.
אהרן מונדשיין, "ר' אברהם אבן עזרא - האיש נגד הזרם", בית מקרא מט, ב (טבת-אדר תשס"ד), עמ' 137–155.
אוריאל סימון, דיוקן של פרשן - ר' אברהם אבן עזרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2021.
.
.
שירה
.
אברהם מאיר הברמן, עיונים בשירה ובפיוט של ימי הבינים, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ב–1972.
אהרן בן-אור, תולדות השירה העברית בימי הבינים, ביאליסטוק: פרוזנסקי, 1930.
חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1956-1954.
דוד ילין, תורת השיר הספרדית, ירושלים: מאגנס תשל"ב.
דוד ילין, כתבי דוד ילין, כרך שלישי: לחקר השירה העברית בספרד, ירושלים: הוצאת ראובן מס תשל"ה.
נחמיה אלוני, תורת המשקלים: של דונש, יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא, ירושלים, מחברות לספרות, תשי"א
נחמיה אלוני, מחקרים בספרות ימי-הבינים, ירושלים, קרית-ספר, תשי"ז.
בנימין קלאר, מחקרים ועיונים: בלשון, בשירה ובספרות, תל אביב: מחברות לספרות, תשי"ד.
יונה דוד, מחקרים בשירה העברית בימי הביניים, תל אביב תשל"ה.
יונה דוד, שלמה אבן גבירול, ניתוח והערכה, תל אביב 1977.
אריה מור, שלמה אבן גבירול האיש ושירתו, תל אביב: יהושע צ'צ'יק 1956.
אריה מור, יהודה הלוי האיש ושירתו, תל אביב: מחברות לספרות 1955.
ישראל לוין, תור הזהב - מבחר השירה העברית בספרד עם מבואות ופירושים, ספרית הפועלים, 1958.
ישראל לוין, שמואל הנגיד: חייו ושירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג - 1963.
ישראל לוין, אברהם אבן עזרא: חייו ושירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ל - 1969.
עזרא פליישר, השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, כרכים ראשון ושני, בעריכת שולמית אליצור וטובה בארי, ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ע 2010.
עזרא פליישר, שירת-הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י. ל. מאגנס, תשס"ח 2007.
.
שרה כ"ץ, בנות השיר הנאוות: היבטים פואטיים חברתיים והיסטוריים ביצירתם של משוררי ספרד, ירושלים: ראובן מס תשנ"ז 1997.
שרה כ"ץ, פיתוחים פתוחים ואטורים: עיוני מחקר ביצירת ר' שלמה אבן גבירול, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשנ"ב (1992).
שולמית אליצור, שירת החול העברית בספרד המוסלמית, תל אביב תשס"ד.
יהודית דישון, שמואל רפאל (עורכים), מטוב ספרד: מחקרים בשירה העברית בספרד ובשלוחותיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ז (2006).
יוסף טובי, "משורר החול העברי בימי הביניים כגיבור תרבות", דפים למחקר בספרות 18 (תשע"ב), עמ' 208–231.
יהודה רצהבי, "למקורות 'בן משלי' ו'בן קהלת'", תרביץ כה, ג (ניסן תשט"ז), עמ' 301–322.
יהונתן ורדי, "בין שמואל הנגיד למשוררי סרגוסה", תרביץ פד, ג (ניסן-סיון תשע"ו), עמ' 437–467.
לשון
בנימין זאב בכר, נצני הדקדוק, ע' 118-73, תל אביב תרפ"ז.
בנימין זאב בכר, תולדות חיי רבי יונה ג'נאח וספריו, לייפציג 1885.
.
דוד ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים: "קהלת" תש"ה, עמ' 49–114.
צבי הר זהב, דקדוק הלשון העברית, כרך ראשון, תל אביב: "מחברות לספרות" תשט"ז.
.
אילן אלדר, "משנתו הדקדוקית של ר' יהודה חיוג' הספרדי", לשוננו, נד (תש"ן), עמ' 169–181.
.
יעקב גיל, "רבי יוסף קמחי, ספריו והשפעתו", בית מקרא כ, ג (ניסן–סיון תשל"ה), עמ' 369–377.
בנימין קלאר, "לדרכי הרחבת הלשון העברית בימי הביניים", לשוננו ט"ו (תש"ז), עמ' 116–124.
יום טוב עסיס, "על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית", פעמים 132 (קיץ תשע"ב), עמ' 57–115.
תורה
ישראל תא-שמע, כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך ב - ספרד, ירושלים: מוסד ביאליק תשס"ד (2004).
אוריאל סימון, אזן מלין תבחן: מחקרים בדרכו הפרשנית של ר' אברהם אבן עזרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 2017.
אוריאל סימון, "ר' אברהם אבן עזרא — בין המפרש לקוראיו", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות ט (תשמ"ה), עמ' 23–42.
יעקב גיל, "רבי יוסף קמחי כפרשן המקרא", בית מקרא יט, ב (טבת-אדר תשל"ד), עמ' 265–285.
עזרא שבט, "לימוד המשנה בין רבותינו הראשונים על פי הממצאים בפירושים סביב הלכות הרי"ף", עלי ספר יט (תשס"א), עמ' 49–67.
אביעד הכהן, "התלמוד הירושלמי בתורת חכמי ספרד הראשונים", שנתון המשפט העברי של המכון לחקר המשפט העברי, כרך יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 113–176.
מרדכי מרגליות, ספר הלכות הנגיד, ירושלים: בהוצאת קרן יהודה ליב ומיני אפשטיין שעל יד האקדמיה למדעי היהדות בארצות הברית, תשכ"ב.
שרגא אברמסון, "מתורתו של רב שמואל הנגיד מספרד", סיני, כרך המאה (תשמ"ז), עמ' ז-ע"ג.
יהושע הורוביץ, "יחסו של שמואל הנגיד לגאונים", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות יא, חטיבה ג: כרך ראשון (תשנ"ג), עמ' 185–190.
שמחה אסף, "ספר הנר לר' יצחק ן' גיאת", תרביץ ג, ב (טבת תרצ"ב), עמ' 213–214, 236.
סטיבן וולד, "לדרך שימושו של הרי"ף במקורות התלמוד הבבלי", שנתון המשפט העברי של המכון לחקר המשפט העברי, כרך יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 199–214.
שלם יהלום, "חילופי מהדורות בהלכות הרי"ף – מגמות ותהליכים", תרביץ עז, ב (טבת-אדר תשס"ח), עמ' 239–269.
שלם יהלום, "טופס ההלכות הפרטי של ר' יצחק אלפסי", שנתון המשפט העברי של המכון לחקר המשפט העברי, כרך כה (תשס"ח), עמ 45–96.
.
יעקב לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם: מחקר על המתודה של משנה תורה, ירושלים: מאגנס תשכ"ה.
יוסף פאור הלוי, עיונים במשנה תורה להרמב"ם: ספר המדע, הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ח.
משה הלברטל, "ספר המצוות לרמב"ם, הארכיטקטורה של ההלכה והתיאוריה הפרשנית שלה", תרביץ נט, ג/ד (ניסן-אלול תש"ן), עמ' 457–480.
מוזיקה
יוסף טובי, נגינה וכלי נגינה בשירת החול העברית בספרד, דפים למחקר בספרות, 16/17 (תשס"ח-תשס"ט), ע' 137-101.
.
מ. ש. גשורי, מוזיקה ופואיזיה בספרות הרמב"ם ותקופתו, רבנו משה בן מימון - חייו, ספריו, פעולותיו ודעותיו (בעריכת יהודה ליב הכהן פישמן), חלק שני, ע' רפח-שב, מוסד הרב קוק: ירושלים תרצ"ה (באתר היברובוקס).
מחשבת ישראל
שמעון ברנפלד, דעת אלהים: תולדות הפילוסופיא הדתית בישראל, חלק ראשון, ע' 331-113, וורשה: אחיאסף תרנ"ז.
ישראל אפרת, הפילוסופיה היהודית בימי הבינים: שיטות וסוגיות, תל אביב: דביר, תשכ"ה.
שמחה בונם אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית: חמש דמויות בפילוסופיה, אנתולוגיה להגות ישראל, כרכים א' ב', ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית – המחלקה לחנוך ותרבות תורניים בגולה, תשט"ו.
דוד בן שלמה נימרק, תולדות הפילוסופיה בישראל, כרך שני: חומר וצורה, ע' 418-206, פילדלפיה תרפ"ט.
משה וינטורה, מבוא למחשבת ישראל, תל אביב: מחברות לספרות, 1959.
אליעזר שביד, תולדות הפילוסופיה היהודית מרס"ג עד רמב"ם, אקדמון, 1967.
קולט סיראט, הגות-פילוסופית בימי-הביניים, ירושלים: כתר 1975.
רפאל ישפה, פילוסופיה יהודית בימי הביניים: מרב סעדיה גאון עד הרמב"ם, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2006.
רפואה ומדע
יוסף מ. מיליאס, ראשית מדעי הטבע בין היהודים בספרד, תרביץ, כרך כד, חוברת א (תשרי תשט"ו), ע' 59-48.
זהר עמר, ירון סרי, ליקוטים ממילון שמות הרפואות של ר' יונה אבן ג'נאח, לשוננו, תש"ס-תשס"א, ע' 291-279.
רבנו משה בן מימון, סמי המות והרפואות כנגדם, בתרגום ר' משה אבן תיבון, בעריכת זיסמן מונטר, ירושלים: הוצאת ראובן מס תש"ב.
דוד אריה פרידמן, הרמב"ם כרופא וסופר רפואי, תל אביב, תרצ"ה (1935).
חנוך הנרי קלר, הרמב"ם בתור רופא ומרפא, רבנו משה בן מימון - חייו, ספריו, פעולותיו ודעותיו (בעריכת יהודה ליב הכהן פישמן), חלק שני, ע' רכח-רמ, מוסד הרב קוק: ירושלים תרצ"ה (באתר היברובוקס).
חיים גמליאל, רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן זמננו, קריית אונו: מכון משנת הרמב"ם, תשע"ד.
גד בן-עמי צרפתי, מונחי המתמטיקה בספרות המדעית העברית של ימי-הביניים, ירושלים: מאגנס תשכ"ט.
רפאל ישפה, התורה והאסטרולוגיה אצל ר' אברהם אבן עזרא, דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, מס' 33-32 (תשנ"ד), ע' 52-31.
דב שוורץ, אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 1999.
שלמה סלע, אסטרולוגיה ופרשנות המקרא בהגותו של אברהם אבן-עזרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 1999.
שלמה סלע, פרשנותו האסטרולוגית-קוסמולוגית של אברהם אבן עזרא, דעת, מס' 47 (קיץ תשס"א), ע' 34-5.
שלמה סלע, דרכו המיוחדת של אברהם אבן עזרא ביצירת אוצר מלים מדעי עברי, זמנים, חוברת 73 (חורף 2001-2000), ע' 18-10.
יצחק צבי לנגרמן, סוגיות אסטרונומיות במחשבת הרמב"ם, דעת, מס' 37 (קיץ תשנ"ו), ע' 118-107.
קישורים חיצוניים
רבינו סעדיה גאון, בעל חובות הלבבות, רבי שלמה אבן גבירול בעל הכוזרי ועוד, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר
הרמב"ם רבי יהודה הלוי וממשיכיהם עד גירוש ספרד, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר
אליעזר שביד, הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, באתר דעת
דוד ילין, ראשית השירה הספרדית, באתר פרויקט בן-יהודה
דוד ילין, המשקלים בשירת ספרד (לפי שירת הנגיד), באתר פרויקט בן-יהודה
ישראל חיים טביוב, אוצר השירה והמליצה, באתר דעת
חנה זמר, עלייה לרגל לתור הזהב - ספרד, באתר פרויקט בן-יהודה
נעם אשכולי, תחילת תור הזהב בספרד מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים ויהדות בימי הביניים
קטגוריה:יהדות ספרד
קטגוריה:תקופות בתולדות עם ישראל
קטגוריה:תולדות עם ישראל
קטגוריה:שירה עברית
קטגוריה:דקדוק עברי
קטגוריה:חינוך יהודי
קטגוריה:ספרד: ימי הביניים
קטגוריה:אל-אנדלוס | 2024-10-15T08:07:14 |
קברט | קברט הוא מופע בידור הכולל קטעי קומדיה, זמרה, מחול, תיאטרון וריקודי עמוד.
הקברט מאופיין בעיקר על ידי חלל ההצגה – מסעדה או מועדון לילה עם במת הופעה כאשר הצופים יושבים סביב שולחנות (לעיתים תוך שתייה ואכילה). חלל ההצגה גם ייקרא "קברט". קטעי מופע הקברט נעים בין סאטירה פוליטית לבידור קל.
הדוגמה הברורה ביותר היא המחזמר מברודוויי שהפך לסרט בכיכובם של לייזה מינלי, מייקל יורק וג'ואל גריי – "קברט".
אך יש גם דוגמאות ישראליות כמו "את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין.
בגרמניה ובאוסטריה נפוצים מופעי קברט גרמני (מאוית: Kabarett), המאופיין בסאטירה פוליטית ובנטייה להומור קודר יותר מבשאר אירופה. בתקופה שבין מלחמות העולם היה הקברט הגרמני מזוהה עם ביקורת חברתית, בדרך כלל שמאלנית: רבים מהכותבים המפורסמים בתחום היו סוציאל-דמוקרטים או קומוניסטים, בהם ברטולט ברכט, קורט טוכולסקי, קורט וייל ויורה זויפר.
מקור המילה בצרפתית – סוג של קערית לקפה ששימשה בברים בהם נוסד הז'אנר.
סוגים של קברט
ניתן לחלק את הקברט לעשר קטגוריות שונות. אולם, אלו הן קטגוריות מלאכותיות; מופעי קברט מכילים אלמנטים ממספר קטגוריות.
ספרות סאטירית
שחקן הקברט משחק עם השפה, לעיתים פיוטי.
ביקורתי-חברתי
שחקן הקברט מנתח נושאים חברתיים ופוליטיים בצורה עיקשת.
סיפור
שחקן הקברט מספר סיפור מגוחך לעיתים, שטומן בתוכו מוסר השכל.
מוזיקלי
שחקן הקברט משתמש במוזיקה, כגון שילוב של שתי מנגינות.
שטותי
שחקן הקברט מספר סיפורים שטותיים ומשחק דמויות מטופשות.
פיסי
שחקן הקברט מתמקד יותר בפעלולי אקרובטיקה ובשימוש באביזרים מאשר בטקסט.
קומדיה בישיבה (Sit-down comedy)
קומדיה ששחקן הקברט מעביר בישיבה.
קומדיה בעמידה (Stand-up comedy)
דומה לסגנון ה'סיפור'.
Zap-cabaret
שחקן הקברט מחליף בין סוגי הקברט, הדמויות או השירים בקצב מהיר.
קברט מותאם (Tailored cabaret)
סגנון זה מתאר מצב בו שחקן הקברט מופיע בפני ארגון ממשלתי, מוסד או חברה כלשהם, והוא בונה את המערכונים שלו בהתאם לקהל היעד של המקום בו הוא מופיע.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמנות
קטגוריה:סוגות בימתיות
קטגוריה:מועדוני לילה
קטגוריה:צרפת: המצאות | 2024-04-27T21:19:15 |
גרפולוג | גרפולוג הוא אדם העוסק בגרפולוגיה, כלומר בניתוח כתב יד.
פעילות זו נעשית לשתי מטרות שונות בתכלית:
ניתוח אופיו, התנהגותו ותכונות נוספות של אדם, בעיקר לשם קביעת התאמתו למשרה מסוימת (אבחון תעסוקתי), או התאמתו בתחומים אחרים.
ניתוח כתב יד כדי לזהות האם אדם מסוים הוא כותבו של מסמך מסוים או חתום על מסמך מסוים. ניתוח זה משמש בעיקר בבתי משפט (כולל בתי משפט בישראל).
גרפולוגים עוסקים במקצועם בעיקר כעצמאיים, או במכון לשירותי גרפולוגיה המאגד גרפולוגים אחדים.
הכשרה של גרפולוגים נעשית בעיקר במכונים העוסקים בגרפולוגיה. ישנם גרפולוגים העוסקים בהוראת המקצוע.
לגרפולוג העוסק באבחון תעסוקתי יש עוצמה רבה: בכוחו להשפיע, ואולי אף להכריע, למי תינתן משרה מסוימת. חרף זאת, גרפולוג אינו נדרש בישראל להסמכה או לרישוי.
רבים מהגרפולוגים בישראל מאוגדים במסגרת "האגודה לגרפולוגיה מדעית בישראל", שהוקמה בשנת 1977. הצטרפות לאגודה מותנית במעבר מבחני קבלה.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מקצועות | 2024-09-08T08:42:18 |
אלקטרונאי | אלקטרונאי הוא אדם בעל הכשרה מקצועית באלקטרוניקה. אלקטרונאים עשוים להיות מועסקים בהתקנת מתקני אלקטרוניקה חדשים או בתחזוק מתקנים קיימים.
בישראל, לתעודה מקצועית כאלקטרונאי זכאי בוגר י"ב במגמת אלקטרוניקה. משרד העבודה מדרג את דרגת המיומנות על פי שנות הניסיון, לדוגמה: בוגר י"ב במגמת אלקטרוניקה בעל שלוש שנות ניסיון יקבל תעודת אלקטרונאי סוג 1.
הכשרה למקצוע זה ניתנת בבתי ספר לטכנאים, בבתי ספר מקצועיים המכשירים טכנאי אלקטרוניקה ובבתי ספר להנדסאים, המכשירים הנדסאי אלקטרוניקה.
בין הענפים בהם פעילים אלקטרונאים והקורסים המעשיים המוצעים על ידי משרד העבודה בישראל:
אלקטרונאי תקשורת
אלקטרונאי טלוויזיה ווידאו
אלקטרונאי מחשוב ובקרה
עובד ייצור בענף האלקטרוניקה
אלקטרונאי תמסורת
אלקטרונאי מכשור רפואי
אלקטרונאי מערכות אלקטרוניות
אלקטרונאי מתג
בנוסף, בצה"ל מועסקים גם אלקטרונאי חימוש בחיל החימוש.
בישראל, כמו במדינות אחרות בעולם, מופצת ערכת משחק לילדים, הקרויה "האלקטרונאי הצעיר" ומטרתה ללמד ילדים את העקרונות הבסיסיים של האלקטרוניקה תוך ניסוי ומשחק.
ראו גם
חשמלאי
*
קטגוריה:מקצועות המדע והטכנולוגיה | 2022-12-30T23:04:35 |
בנקאי | בנקאי הוא אדם העוסק בבנקאות. הכשרה לתפקידי הבנקאי נעשית במסגרת מרכזי ההדרכה של הבנקים, וכן באוניברסיטאות, במסגרת לימודי כלכלה ומנהל עסקים. במסגרת העיסוק כבנקאי קיימות התמחויות משנה, ובהן: אשראי, מטבע חוץ ומסחר בניירות ערך.
המונח משמש לעיתים לתיאור מנהלים בבנק, ולעיתים לכלל עובדי הבנק העוסקים בפעילות בנקאית. בלשון ארכאית היה נהוג המונח "שולחני" לתאר בנקאים או חלפני כספים.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מקצועות הכלכלה | 2024-10-18T01:13:56 |
ישועים | ממוזער|שמאל|250px|חותם הישועים. האותיות IHS, באלפבית היווני: יוטא, אטא וסיגמא, הן קיצור שמו של ישו.
אגודת ישוע (בלטינית: Societas Iesu), שחבריה מוכרים כיֵשׁוּעִים (Jesuits), היא מסדר בכנסייה הקתולית שהוקם ב-1534 כדי להילחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. את הארגון הקים איגנטיוס מלויולה. הישועים מופקדים על חינוך ותעמולה, והם אחד המסדרים הקתוליים המוכרים והחשובים ביותר ומילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה הנוצרית של אירופה. במסדר היו נכון ל-2016 16,378 אחים, מתוכם 11,785 כמרים שנסמכו. ראש המסדר הנוכחי, ה-31 במספר, הוא האב ארתורו סוסה.
ייסוד המסדר
ב-15 באוגוסט 1534 נפגשו על גבעת המונמארטר בפריז: איגנטיוס מלויולה (איניגו לופז דה לויולה) ושישה תלמידים אחרים (ארבעה ספרדים, צרפתי ופורטוגזי), כולם בוגרי האוניברסיטה של פריז. אנשי החבורה נשבעו לעוני ולחסידות, כדי לייסד את "המסדר של ישוע", ולהקדיש עצמם "לריפוי חולים ועבודת מיסיון בירושלים או ללכת מבלי לשאול לכל מקום אליו יורה האפיפיור ללכת".
השבעה פנו ב-1537 אל האפיפיור כדי לקבל את הסכמתו לייסוד מסדרם. האפיפיור פאולוס השלישי נתן להם את ברכתו, ואישר להסמיך אותם כנזירים. השבעה נותרו כנזירים בוונציה, שם הסמיך אותם הבישוף המקומי, שכן המלחמה המחודשת באותה התקופה בין האפיפיור, בין ונציה ובין האימפריה העות'מאנית הפכה את המסע לירושלים לבלתי אפשרי.
מלווה בשניים מחבריו הגיע איגנטיוס לרומא באוקטובר 1538, במטרה לבקש מהאפיפיור לאשר את חוקת המסדר החדש. ועידה של קרדינלים נתנה חוות דעת חיובית על החוקה שהוצגה, ופאולוס השלישי אישר את קיומו של המסדר בבולה אפיפיורית בשם Regimini militantis, שיצאה ב-27 בספטמבר 1540, אך הגביל את מספר חברי המסדר לשישים. הגבלה זו הוסרה בבולה נוספת בשם Injunctum nobis, שיצאה כעבור שלוש שנים. איגנטיוס מונה להיות המפקח העליון על המסדר. הוא שלח את חברי המסדר כמיסיונרים לכל רחבי אירופה, להקים בתי ספר, מכללות וסמינרים.
איגנטיוס כתב את החוקה הישועית, והמסדר אימץ אותה בשנת 1554. החוקה יצרה ארגון היררכי והדגישה את חשיבות זניחת העצמי, והציות לאפיפיור ולראשי המסדר. התנהגות זו הוגדרה על ידי איגנטיוס עצמו כ"ממושמעים כגווייה". העיקרון הראשי היה למוטו של המסדר: "Ad Majorem Dei Gloriam" - למען תהילת האל.
השנים הראשונות
תקופת ייסוד המסדר הישועי הייתה תקופת רפורמציית הנגד, תנועה לרפורמות בתוך הכנסייה הקתולית, שבאה כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית. אנשי המסדר הטיפו לנאמנות לכתובים ולדוקטרינה הכנסייתית, וכדברי איגנטיוס עצמו: .
אחד מן הכלים העיקריים של הישועים היה ועודנו התרגילים הרוחניים - אסופה של תפילות, כללים לעריכת מדיטציה ותיאור של תרגילים שכליים שקובצו בספר בן כ-200 עמודים פרי עטו של איגנטיוס מלויולה. הספר כלל גם כללים לקיום סדנה אישית בת כ-30 יום שבמהלכה יתרגלו המשתתפים את העקרונות המתוארים בספר. הסדנה האישית נמשכת בין 28 ל-30 ימים, והיא אמורה להתבצע בתוך מוסד מיוחד המכונה מפלט (באנגלית retreat), כשהמתרגל שרוי רוב הזמן בבידוד כשהוא מקבל הוראות יומיות לביצוע מדיטציות והרהורים על טבע העולם מכומר המתפקד כמדריך רוחני. המטרה המוצהרת של התרגילים הרוחניים היא לעזור למתרגל למצוא את ישוע בחייו האישיים, מתוך כוונה להובילו להתחייבות אישית ללכת בדרכו ולהפוך בכך לאדם טוב יותר.
הישועים ייסדו בתי ספר רבים, אשר משכו את בני האליטה החברתית באירופה הקתולית בשל שיטות הלימוד המתקדמות בהם והערכים המוסריים שהוקנו בהם. בתי הספר הישועיים מילאו תפקיד מרכזי בהחזרה לקתוליות של ארצות אירופיות רבות, שנטו בשלב זה או אחר לפרוטסטנטיות.
הישועים הטיפו לכך שהטקסיות הפולחנית והעיצוב המהודר של הכנסיות הקתוליות, אשר היו כה שנואים על הפרוטסטנטים, ימומנו ויבוצעו במלוא ההדר. הם הצליחו להשיג השפעה רבה בתקופה המוקדמת של פעולתם, שכן כמרים ישועים שימשו פעמים רבות ככמרים מוודים למלכי אירופה באותה התקופה. הישועים היו הכוח המוביל ברפורמציית הנגד בשל המבנה החופשי יחסית של המסדר שלהם, שלא דרש חיים בקהילה, על מנת להיות קשובים לצורכי האנשים בכל מקום ומקום.
בין דור המייסדים של המסדר היו נוצרים חדשים רבים ממוצא יהודי, כמו פדרו דה ריבדניירה וחירונימו נדאל ואף ראש המסדר השני דייגו ליינס . איגנטיוס עצמו תמיד הדגיש כי אין להפלות בין נוצרים בקבלה לחברה. ב-1593 נסחף המסדר בחוקי טוהר הדם שהוחלו בספרד וסרקו את מוצאו של מועמד עד לדור חמישי: על חניכים בעלי רקע מוסלמי, יהודי, אינדיאני וכדומה נאסר להתקבל לחברה. המקרה הבולט ביותר היה פסילתו של חואן אלפונסו דה פולנקו, מי שהיה מזכירו של לויולה, מלהתמנות לראש המסדר עוד בטרם האיסור בנימוק ש"לא היה ספרדי" - כלומר בשל מוצאו היהודי. ב-1608 בוטל האיסור אך בדיקות רקע עמוקות הוסיפו להתקיים עד 1946.
התרחבות
הישועים יסדו מיסיון ביפן והצליחו לקבל מן השלטונות היפניים את האחוזה הפאודלית של נגסאקי ב-1580. אחוזה זו נלקחה מהם בשנת 1587 בשל החשש מהשפעתם הגוברת. כן היו הישועים פעילים בסין, ובשנת 1661 הגיעו ללהסה שבטיבט שני מסיונרים ישועים, גרובר וד'אורוויל. כמה עשרות שנים אחריהם הגיע איפוליטו דזידרי.
המיסיונים הישועיים בדרום אמריקה היו שנויים במחלוקת באירופה, במיוחד בספרד ובפורטוגל, שם ראו בישועים מחסום למפעלי הקולוניזציה הממלכתיים של ארצות אלו. לעיתים רבות היו הישועים הכוח היחיד שהפריד בין האינדיאנים המקומיים ובין עבדות. בכל רחבי דרום אמריקה, אך במיוחד בברזיל ובפרגוואי, הוקמו ערי מדינה אינדיאניות נוצריות, אשר נקראו "רדוקסיונס" (Reducciones), שבהן חיה האוכלוסייה בהדרכת הישועים באופן שתאם את עקרונות הדת הקתולית. שיעור יודעי הקרוא וכתוב במקומות אלו היה ללא תקדים, ועבר אף את השיעור המקביל באירופה עצמה.
כמרים ישועיים ייסדו מספר ערים בברזיל במאה ה-16 כגון סאו פאולו וריו דה ז'ניירו. השפעתם של הישועים הייתה רבה בהמרתם לנצרות ובחינוכם של האינדיאנים ביבשת כולה. הפעילות הישועית בעמים אלו הייתה חשובה לשימורן ולתיעודן של שפותיהם של תושבי הארצות. הישועים יצרו מילונים לשפות אלו, וכן כתב לטיני לשפות בעלות כתבים שונים מן הכתב הלטיני. עבודה זו נעשתה למשל לשפה היפנית וכן לשפת הגוארני.
חלקם באינקוויזיציה האתיופית
שמאל|ממוזער|300px|כנסייה פורטוגזית-ישועית מאותה התקופה ליד אגם טאנה.
הישועים הגיעו בין השאר גם לאתיופיה יחד עם חיל משלוח של האימפריה הפורטוגזית ב-1541 לבקשת קיסרי אתיופיה שיעזרו מול כוחה של סולטנות אדאל והעומד בראשה האימאם אחמד גראן שפלשה לאתיופיה בעזרת האימפריה העות'מאנית.
לאחר הבסת המוסלמים במלחמת אתיופיה-אדאל ביססו היישועים את כוחם והגיעו לעמדות ממשל חשובות, ביניהן ראש הכנסייה האתיופית. בהשפעתם, המיר מאוחר יותר הקיסר האתיופי סוסניוס את דתו מהנצרות האורתודוקסית לקתולית. היישועים גרמו בכך למלחמת דת באתיופיה בין נאמני הכנסייה האתיופית לבין תומכי היישועים.
סוסניוס, שכונה גם בשם "המושפע הפורטוגזי", היה קתולי נלהב, והישועים עודדו אותו להשמיד את יהודי אתיופיה. הקיסר אכן הקשיב לרעיונותיהם שהיהודים מסכנים את ממלכתו, וארגן צבא חמוש היטב כולל תותחים, רובים וחיילים פורטוגזים שנשארו באתיופיה לאחר מלחמת אתיופיה-אדאל. הוא הורה להילחם ביהודים להוציאם להורג באזור שבין אגם טאנה להרי סאמיאן ובייחוד בחבל דאמבייה שהיה קל לכיבוש מכיוון שהיה מישורי. בלחימה נגד היהודים טבחו חיילי הקיסר רבים מהם, מכרו רבים לעבדות, הגלו את מלך העדה גדעון השביעי והטבילו רבים מהיהודים בכפייה לכנסייה הנוצרית. יהודים רבים שחיו באזורי הטבח החלו לברוח לאזורים אחרים כגון קווארה, ארמצחו ודמאטו שבהם היו קהילות יהודיות קטנות, אך רבים עדיין נשארו בדאמבייה, ווגארה ווואלקיט. סוסניוס הורה למעשה ליישם אינקוויזיציה אתיופית בארצו בהשפעת היישועים והשליחים הפורטוגזים שהגיעו. היישועים וכל הזרים גורשו לבסוף על ידי בנו, הקיסר פאסילידס, בשנת 1633.
התנגדות למסדר ושקיעתו
במדינות שונות התעוררה התנגדות לישועים. בצרפת גורשו הישועים מניהול החינוך בשנת 1762. מתקופה זו ועד עיצוב האוניברסיטה על ידי נפוליאון בשנת 1808, התקיימה "מהפכה חינוכית" שקדמה למהפכה הפוליטית של המהפכה הצרפתית. השופט והסופר הצרפתי rolland d'ercevilleBarthélemy-Gabriel Rolland d'Erceville היה מתנגד בולט לישועים בצרפת. הרעיון הגדול והחדשני שלו היה שהגופים המלמדים, הקולג'ים יהיו כפופים מבחינת תוכן ובקרה לא לבישופים ולכמורה כפי שהיה עד אז, אלה ל"מועצה של מכותבים" שהייתה לימים ענף של ממשלה חילונית. דבר זה השפיע על מוסדות נוספים כמו אוניברסיטת ניו יורק. רוח התנגדות חילונית \ דאיסטית דומה הייתה מצד הכותבים של האנציקלופדיה הגדולה.
עד לשנת 1767 הגן על הישועים האפיפיור קלמנס השלושה עשר, שניסה להילחם בגורמים בפורטוגל, בצרפת, בסיציליה, בפארמה ובאימפריה הספרדית שדרשו את סילוקם ממדינות אלה, בין אם בשל השפעת הנאורות או בשל העצמאות שנטלו לעצמם הישועים בכך שהקימו "מדינה בתוך מדינה", למשל בשטחי האימפריות באמריקה. יורשו, האפיפיור קלמנס הארבעה עשר, חתם ביולי 1773 על צו האוסר על פעילות המסדר בכל הארצות. האימפריה הרוסית היא היחידה שבה נמשכה פעילות המסדר, שכן למרות שהיה בה מיעוט קתולי לא מבוטל (כ-9%, בעיקר בפולין וליטא), שליטיה השתייכו לנצרות הפרבוסלבית ולא ראו עצמם ככפופים למרות האפיפיור. באזורים אלו שמר המסדר על ארגונו הפנימי ועל ישותו החוקית.
בתחילת המאה ה-19 נעשה מאמץ להחיות את המסדר ברומא, על ידי האפיפיור פיוס השביעי. חברי המסדר המחודש תמכו במרות האפיפיור בתוך הכנסייה, והיו מזוהים עם תנועות שתמכו בהצהרה על אי יכולתו של האפיפיור לשגות שיצאה בשנת 1870.
בשנת 1946 הועמד בראש המסדר ז'אן-בטיסט ינסן שבזמן מלחמת העולם השנייה היה ראש המסדר בבלגיה, פעל שם להצלת יהודים וקיבל הכרה כחסיד אומות העולם. הוא עמד בראש המסדר עד לשנת 1964 ובתקופה זו מספר חברי המסדר הגיע לכ-36 אלף.
הישועים כיום
ממוזער|שמאל|250px|ביקורו של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר באוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית ברומא, אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה הבולטים ברשת החינוך של המסדר הישועי.המסדר הישועי היום הוא המסדר הדתי הגדול ביותר של כמרים ונזירים בכנסייה הקתולית ובו 19,216 משרתים בכהונה, ב-112 מדינות בעולם. מספר חברי המסדר הגדול ביותר נמצא בהודו ואחריו בארצות הברית. בראש המסדר עומד ארתורו סוסה יליד ונצואלה. עבודת המסדר מתמקדת בשליחויות בתחומי המיסיון, זכויות האדם, צדק חברתי ובמיוחד השכלה גבוהה. המסדר מפעיל מכללות ואוניברסיטאות במדינות שונות בעולם ופעיל במיוחד בפיליפינים ובהודו. בארצות הברית לבדה מפעיל המסדר 50 מכללות, אוניברסיטאות ובתי ספר תיכוניים. הצהרת כוונות אופיינית למוסד חינוכי ישועי תדגיש את רעיון היותו של ישו דוגמה לחיי האדם, שאיפה למצוינות בהוראה והוראת התפתחות עצמית רוחנית ואינטלקטואלית המלווה את התלמידים לאורך חייהם. באמריקה הלטינית השפיעו חברים ליברלים במסדר השפעה משמעותית על פיתוחה של תאולוגיית שחרור, תנועה אשר עוררה מחלוקת בכנסייה הקתולית ואף זכתה לגינוי מפי האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
ב-13 במרץ 2013 הוכתר האפיפיור הראשון ממסדר הישועים, האפיפיור פרנציסקוס.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
המסדר הישועי באתר "ההיררכיה הקתולית"
* | 2024-10-03T18:28:30 |
מלחמת סין–יפן הראשונה | מלחמת סין–יפן הראשונה התנהלה בין סין של שושלת צ'ינג לאימפריה היפנית מיולי 1894 עד אפריל 1895, ונסובה בעיקר סביב השליטה על חצי האי הקוריאני. לאחר יותר משישה חודשי לחימה, בהם נחלו היפנים ניצחונות והצלחות, נאלצו הסינים לבקש שלום.
תוצאות המלחמה הצביעו על חולשתה של שושלת צ'ינג, לעומת התחזקות צבא יפן בעקבות הרפורמות של רסטורציית מייג'י. לראשונה זה אלפיים שנה עברה ההגמוניה במזרח אסיה מסין ליפן, והמבנה החברתי הקלאסי של סין ספג מכה קשה. התבוסה הסינית עוררה את הציבור והובילה בשנים הבאות למספר מהפכות ורפורמות בהנהגת סון יאט-סן ואחרים.
מן העבר השני, הותיר הניצחון את יפן בעמדת שליטה בצפון מזרח סין, אותה מנעה ההתערבות המשולשת, דבר שהציב את יפן במסלול התנגשות עם האימפריה הרוסית.
רקע
שמאל|ממוזער|250px|מפת הקרבות במלחמה
לאחר רסטורציית מייג'י החלה יפן בתהליך מודרניזציה אינטנסיבי, ששינה את פני המדינה. היפנים שאפו ללמוד מן המערב, ואף להתחרות בו, על מנת לחלץ עצמם מההסכמים הבלתי-שוויוניים עליהם נאלצו לחתום עם מעצמות המערב. אחד התחומים בהן שאפה יפן להידמות למערב היה האימפריאליזם, והיפנים הפנו את תשומת לבם לקוריאה. בשל מיקומה הגאוגרפי, שאפו היפנים לספח את קוריאה לפני שתעשה זו מעצמה אחרת, או לכל הפחות למנוע זאת, שכן אמרה יפנית ישנה טענה ש"קוריאה היא פגיון המכוון אל לבה של יפן." נוכחותה של מדינה אחרת בקוריאה היוותה איום ישיר על ביטחונה של יפן. בנוסף, עפרות הפחם והברזל של קוריאה היו חיוניות לתעשייה היפנית המתפתחת.
באופן מסורתי הייתה קוריאה מדינת חסות של סין, והייתה לה השפעה רבה על חצר המלוכה הקוריאני. אף על פי כן, הדעות בקוריאה היו חלוקות, כשהשמרנים קוראים לשמירה על המסורת ועל יחסי המרות עם סין, בעוד שתומכי הרפורמה קראו להתקרבות ליפן וכך, למערב. ב-1876 אילצה יפן את קוריאה לחתום על חוזה ידידות ולפתוח את שעריה למסחר היפני, כשם שאילץ אותה קומודור מת'יו פרי עשרים ושתיים שנים לפני כן. בכך קראה יפן תיגר על ההשפעה הסינית בקוריאה.
הפיכת גאפסין
ב-1884 הדיחה באלימות קבוצה של מהפכנים פרו-יפניים את הממשלה הקוריאנית בעלת ההשפעה הסינית. אך לאחר זמן קצר השיבה לעצמה הסיעה הפרו-סינית, בעזרת חיילים סינים שהיו מוצבים באזור, את השליטה. מלבד הרג המהפכנים, גרם העימות להשבת השליטה לשרפת מספר מבני הנציגות הדיפלומטית בסיאול, ולמותם של מספר שומרים ואזרחים יפנים. התקרית גרמה למתיחות רבה בין סין ויפן, וכל צד שלח חיילים לעיר, אך לבסוף הגיעו הצדדים להבנה וחתמו על הסכם טיינג'ין ב-1885. בהסכם הסכימו שני הצדדים:
להסיג את כל חייליהם אל מחוץ לקוריאה, בו זמנית.
לא לשלוח נציגים צבאיים לאימון צבא קוריאה.
להודיע לצד השני לפני שליחת חיילים לקוריאה.
תקרית קים אוק-גיון
ב-28 במרץ 1894 נרצח המהפכן הקוריאני הפרו-יפני, קים אוק-גיון, בשאנגחאי. קים נמלט ליפן לאחר השתתפותו בהפיכת גאפסין, ויפן סרבה להסגיר אותו לקוריאה. ב-1894 פיתה אותו קוריאני אחר להיפגש עמו במלון יפני במושבה הבינלאומית בשאנגחאי, שם התנקש בחייו. גופתו נשלחה על סיפון ספינה סינית לקוריאה, שם בותרה גופתו והוצגה לראווה כאזהרה למורדים. ממשלת יפן ראתה במעשה זה פגיעה בכבודה וביוקרתה.
המתיחות בין יפן לסין גאתה כשבהמשך השנה ביקש מלך קוריאה גוג'נג מהממשלה הסינית לשלוח חיילים על מנת לדכא את מרד טונגהאק. הסינים שלחו בתגובה כוח בן 2,800 חיילים, אך לא הודיעו על כך ליפנים, ובכך למעשה הפרו את הסכם טיינג'ין. בתגובה להפרה זו, שלחה יפן לקוריאה כוח צבאי משלה - בן 8,000 חיילים - שהשתלט על ארמון הקיסר בסיאול ב-8 ביוני 1894, וכונן ממשלה פרו-יפנית. סין לא הכירה בממשלה החדשה, ושתי המדינות עלו על מסלול התנגשות.
הכוחות הלוחמים
יפן
הרפורמות שנערכו תחת הקיסר מוצוהיטו שמו דגש על בניית כוח ימי, ויצירת צי וצבא מודרניים.
הצי הקיסרי היפני
שמאל|ממוזער|250px|מצושימה, אוניית הדגל של הצי הקיסרי היפני
היפנים ביססו את הצי הקיסרי היפני לפי הדגם של הצי המלכותי הבריטי, שבאותה עת היה הכוח הימי המוביל בעולם. יועצים צבאיים בריטים הגיעו ליפן על מנת לאמן, לייעץ ולהרחיב את הצי, בעוד שסטודנטים יפנים נסעו לבריטניה על מנת ללמוד מהצי המלכותי. בדרך זו הצליחה יפן לבנות צי גדול ולאייש אותו בקצינים ובחיילים מאומנים היטב.
ערב המלחמה עמדו לרשות הצי היפני תריסר ספינות מלחמה מודרניות, פריגטה אחת, 22 ספינות טורפדו ומספר רב של ספינות סוחר חמושות.
הצבא הקיסרי היפני
תחילה עיצבה ממשלת יפן את הצבא היפני לפי הדגם של צבא צרפת, אך ב-1886 שינתה את המודל לחיקוי שלה ונטתה לכיוון הצבא הגרמני, ובעיקר את המודל הפרוסי. היועץ הגרמני יאקוב מקל ערך רפורמות בצבא, שינה את המבנה הארגוני לזה של דיוויזיות ורגימנטים, שיפר את תחומי הלוגיסטיקה והתחבורה, והקים רגימנטים של ארטילריה ושל הנדסה קרבית.
עד שנות ה-90 של המאה ה-19 היה ליפן צבא מודרני, מקצועי ומערבי, שהיה מצויד היטב. קציני הצבא נסעו לאירופה שם למדו את הטקטיקות ואת האסטרטגיות החדשות ביותר.
בערב המלחמה מנה הצבא הקיסרי היפני כ-120,000 חיילים, בשתי ארמיות וחמש דיוויזיות.
סין
אף על פי שהכוחות המזוינים של צבא בייאנג ושל צי בייאנג היו הכוחות הצבאיים המצוידים ביותר בסין וסימלו את המודרניזציה, השחיתות שפשתה בהם היוותה מכשול, שכן פוליטיקאים סינים מעלו בכספים בשיטתיות. כתוצאה מכך לא רכש צי בייאנג אף אונייה לאחר הקמתו ב-1888, ורכישת תחמושת נפסקה ב-1891, לאחר שהכספים הועברו לבניית ארמון הקיץ בבייג'ינג. נושא הלוגיסטיקה סבל גם הוא, שכן בניית מסילות רכבת במנצ'וריה לא זכתה לתמיכת הממשלה. מוראל החיילים הסינים היה ירוד גם הוא כתוצאה אי-תשלום משכורות, שימוש באופיום, והנהגה גרועה, שהובילה לאחר מכן לנסיגות המוניות.
צבא בייאנג
לשושלת צ'ינג לא היה צבא לאומי. לאחר מרד טאיפינג התפצל הצבא לארבעה צבאות על פי חלוקה אתנית - מאנצ'ו, מונגולי, חווי והאן - וכל אחד בתורו התפצל ליחידות צבאיות קטנות יותר, שנשלטו על ידי מפקדים עצמאיים. נטל הלחימה העיקרי נפל על כתפי צבא וצי בייאנג, ובקשות העזרה שלהם מצבאות אחרים במהלך המלחמה נתקלו בהתעלמות בשל היריבות שהייתה קיימת ביניהם.
צי בייאנג
צי בייאנג היה אחד הציים הסינים המודרניים בתקופת שושלת צ'ינג המאוחרת, ולפני המלחמה היה הצי הדומיננטי ביותר במזרח אסיה. עם זאת, אחזקתן של האוניות לקתה בחסר וחוסר משמעת פשט בקרב המלחים.
בערב המלחמה עמדו לרשות צי בייאנג שתי אוניות מערכה (אוניית המערכה דינגיואן הייתה אוניית הדגל של הצי), שתי סיירות משוריינות, שתי סיירות ממוגנות, ארבע סיירות רגילות, קורבטה אחת, סיירת להגנת חופים, 13 ספינות טורפדו ומספר ספינות סוחר חמושות.
המלחמה
שמאל|ממוזער|200px|טיבוע קאושינג
מהלכים ראשוניים
ביולי 1894 ישב חיל מצב סיני שמנה כ-3,500 חיילים בסמוך לעיר אסאן, מדרום לסיאול, והאספקה נשלחה אליהם בדרך הים. היפנים שמו להם למטרה לכתר אותם שם ולהטיל על העיר מצור.
קרב פנגדו וטיבוע קאושינג
ב-25 ביולי הבחינו הסיירות היפניות "יושינו," "נאניווה" ו"אקיצושימה," שהפליגו מול אסאן, בסיירת הסינית "צ'יואן" ובספינת התותחים "קוואנג-יי," שיצאו מהעיר על מנת לפגוש בספינת התותחים "צאוצ'יאנג" שליוותה ספינת האספקה "קאושינג" בדרכה לעיר. בסוף הקרב בן השעה שהתפתח נמלטה צ'יואן וקוואנג-יי עלתה על שרטון, ומחסן התחמושת שלה התפוצץ.
כשהגיעה לאזור קאושינג, שהפליגה תחת דגל ימי אזרחי בריטי, פקדה עליה הנאניווה, עליה פיקד היהאצ'ירו טוגו, להתלוות אליה. לאחר שהקפטן הבריטי תומאס גאלסוורת'י מחה על הפרת הנייטרליות של בריטניה, הוא הסכים להתלוות לשייטת היפנית, והדבר קומם את החיילים הסינים שהיו על סיפון הספינה, שדרשו שיפליג חזרה לסין. לאחר משא ומתן בן ארבע שעות, במהלכו איימו החיילים על חייהם של הקפטן ושל צוותו, ניצלו אנשי הצוות חלון הזדמנות וזינקו למים. החיילים הסינים פתחו באש, אך הקפטן ואנשי צוותו הצליחו להגיע לנאניווה ולאחר שמשו את הבריטים מהמים, פתחו היפנים באש על קאושינג וטיבעו אותה. כמחצית מ-1,100 החיילים הסינים שהיו על סיפון הספינה טבעו, והשאר נאספו על ידי ספינה צרפתית שחלפה במקום או שהגיעו לאיים בסביבה. מלבד העובדה שהיה זה הקרב שפתח את המלחמה, נודעה לקרב זה גם חשיבות בהשפעתו על המוראל של החיילים, בשני הצדדים, שכן בכך נמנעה תגבורת לחיל המצב באסאן.
עימות בקוריאה
הארמייה היפנית הראשונה, בת 4,000 החיילים ותחת פיקודו של מייג'ור-גנרל יושימאסה אושימה, נשלחה מטעם ממשלת קוריאה הפרו-יפנית על מנת לסלק את חיל המצב הסיני מסונגהואן, הסמוכה לאסאן. הסינים, שציפו להגעת הכוחות היפנים, התחפרו וביצרו את עמדותיהם והציפו את שדות האורז באזור על מנת להקשות על תנועת האויב. היפנים פתחו בהתקפה חזיתית בשעות הלילה של 28 ביולי, אך הייתה זו הסחת דעת. בה בעת נע הכוח המרכזי - שמנה תשע פלוגות רגלים, פלוגת פרשים וגדוד ארטילריה - לאגפי הכוח הסיני על מנת לכתר אותו. לאחר כארבע שעות לחימה החלו הסינים לנטוש את עמדותיהם ולסגת לאסאן, אך היפנים רדפו אחריהם והעיר נפלה לידיהם בצהרי 29 ביולי.
כ-1,500 חיילים סינים הצליחו להימלט מהעיר, וצעדו צפונה לפיונגיאנג, שם חברו לצבא בייאנג. לפי הערכות היפנים, איבדו הסינים בקרב 500 חיילים בעוד היפנים איבדו 88 חיילים.
שמאל|ממוזער|250px|קרב נהר יאלו
ב-1 באוגוסט הכריזו קיסר יפן וקיסר סין באופן רשמי על פתיחת המלחמה.
עם הצטרפותם של החיילים שנסוגו מאסאן, מנה חיל המצב הסיני בפיוניאנג כ-15,000 חיילים. כבאסאן, ציפו הסינים להגעת היפנים והחלו לחזק את ביצורי העיר. ימגאטה פיצל את הארמייה הראשונה לשתי דיוויזיות שנעו לכיוון העיר ממספר כיוונים, והיפנים פתחו במתקפה משולבת בשעה 04:30, ב-15 בספטמבר. המגינים הסינים העמידו התנגדות עיקשת, אך לאחר שהיפנים תקפו את אגפיהם, נאלצו הסינים להיכנע בצהרי היום. כיבוש פיונגיאנג התעכב בשל תנאי מזג אוויר, ובחסות החשיכה נמלטו השורדים הסינים מן העיר אל החוף.
קרב נהר יאלו
יומיים לאחר הניצחון בפיונגיאנג התרחש הקרב הימי הגדול ביותר במלחמה. ספינות מלחמה סיניות עגנו מצפון לפיונגיאנג במטרה להנחית תגבורת לחיל המצב שכבר אבד בעיר, והצי היפני איתר אותם. בקרב שהתפתח טיבעו היפנים חמש ספינות סיניות ופגעו קשה בעוד שלוש, ואף על פי שספגו נזקים כבדים, חיסלו למעשה את צי בייאנג וזכו לשליטה במימי הים הצהוב.
הפלישה למנצ'וריה
עם נפילת פיונגיאנג נסוגו הסינים מצפון קוריאה אל תוך סין, והתכוננו לעצירת היפנים, שלאחר שקיבלו תגבורות ב-10 באוקטובר המשיכו להתקדם למנצ'וריה.
בליל-24 באוקטובר חצו היפנים את נהר יאלו, ולפנות בוקר המחרת תקפו את המוצב הסיני הושאן. הסינים נסוגו מהאזור והיפנים כבשו את העיר דאנדונג, וביססו את אחיזתם בשטח הסיני. אז התפצלה הארמייה הראשונה פעם נוספת, כשהדיוויזיה החמישית נעה לכיוון מוקדן (כיום, שן-יאנג), והדיוויזיה השלישית פותחת במרדף אחר הסינים הנסוגים לאורך חצי האי ליאדונג (החלק הדרומי של מחוז ליאונינג של ימינו). באותה עת נחתו חיילי הארמייה היפנית השנייה בעיר הנמל פורט ארתור שבדרום חצי האי והטילו עליה מצור.
נפילת פורט ארתור
שמאל|ממוזער|250px|כניעת המפקדים הסינים לאחר קרב וייהאיוויי. למעשה, המפקד הסיני התאבד לפני שנכנע.
לפורט ארתור נודעה חשיבות אסטרטגית רבה, שכן היה בה המבדוק היבש היחיד באזור ובשל מיקומה הגאוגרפי, השולט בה חלש על דרכי הגישה הימיות לבייג'ינג. היפנים פתחו במתקפה על ביצורי פורט ארתור מעט לאחר חצות, ב-21 בנובמבר, ועד שעה 17:00 התמוטטה ההגנה, והחיילים הסינים נסו אל תוך העיר. כשנכנסו החיילים היפנים לתוך העיר הם נתקלו באש שנורתה עליהם מתוך הבתים, על ידי חיילים סינים שלבשו לבוש אזרחי. בתגובה, החלו היפנים לערוך חיפוש מבית לבית והוציאו להורג גברים רבים. מספר ההרוגים הסינים נתון לוויכוח, וההערכות נעות בין 1,000 ל-20,000.
נפילת וייהאיוויי
שאריות צי בייאנג עגנו במעגן המבוצר של וייהאיוויי בחצי האי שאנדונג, אליו לא יכלו להגיע הספינות היפניות, אך היו אלה החיילים הרגלים של יפן שאיגפו את הנמל מן היבשה. הקרב החל ב-18 בינואר 1895 עם פעולת הסחה של הצי היפני שאיפשרה לחיילים לנחות בסמוך לעיר הנמל. היפנים נכנסו לעיר לאחר שלא נתקלו בהתנגדות מחוצה לה ב-29 בינואר. לאחר תשע שעות לחימה נטשו החיילים הסינים את עמדותיהם, והיפנים נטלו את השליטה עליהן. כשהשליטה בתותחי החוף בידיהם, הפנו היפנים את נשקם של הסינים כנגד ספינותיהם והחלו להפציץ את ספינות צי בייאנג שעגנו בנמל ב-7 בפברואר. בסופו של דבר נכנעו הסינים ב-12 בפברואר 1895. נפילת העיר ינגקאו בליאדונג, ב-5 במרץ, סימנה את סיום הקרב האחרון במלחמה שנערך ביבשת.
איי פנגחו
ב-23 במאי 1895 תקפו היפנים את איי פנגחו, השוכנים מערבית לטאיוואן. בקרב מהיר ומועט נפגעים הביסו החיילים היפנים את חיל המצב הסיני באיים וכבשו את העיר הראשית מקונג. כיבוש האיים איפשר ליפנים לדרוש את השליטה על האיים במשא ומתן לשלום שנערך חודש לאחר מכן.
סוף המלחמה
החתימה על הסכם שימונוסקי ב-17 באפריל 1895 סיימה את המלחמה. סין הכירה בעצמאותה של קוריאה, ומסרה לידי יפן את חצי האי ליאדונג, את טאיוואן ואת איי פנגחו. בנוסף, התחייבה סין לשלם ליפן פיצויים בסך שלושה מיליארד ין. סין נאלצה לחתום על הסכם סחר שאיפשר לספינות יפניות לפעול בנהר היאנגצה, מה שאפשר לתעשיינים יפנים להקים מפעלים בערים סיניות, ואילץ אותה לפתוח נמלים נוספים לסחר בינלאומי. בסופו של דבר נאלצו היפנים לוותר על ליאדונג, זאת בשל ההתערבות המשולשת, ותחת זאת נאלצו להסתפק ב-450 מיליון ין נוספים.
הפלישה היפנית לטאיוואן
מספר פקידי ממשל סינים בטאיוואן התנגדו לסיפוח האי על ידי היפנים, והכריזו על עצמאות הרפובליקה של טאיוואן ב-23 במאי. בתגובה, שלחו היפנים כוח נחתים, שעלה לחוף בצפון האי ב-29 במאי. לאחר מערכה שנמשכה חמישה חודשים נכנעו כוחות הרפובליקה, והשליטה באי עברה לידי האימפריה היפנית.
תוצאות המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|הסכם שימונוסקי
הצלחת היפנים במלחמה נבעה מתהליך המודרניזציה ותיעוש בו החלה יפן שני עשורים לפני כן. במלחמה הציגה יפן את עליונותה בטקטיקה ובאימונים, שהתבססו על דגם צבא מערבי. יוקרתה של יפן עלתה בעיני העולם, והניצחון ביסס את מעמדה כמעצמה אזורית, ואף כשוות ערך למדינות מערב.
עבור סין, חשפה המלחמה את חוסר יעילות השלטון, את השחיתות במערכת השלטונית ואת הידרדרות שושלת צ'ינג. בנוסף, היה ניצחון היפני מכה אנושה לכבודם העצמי של הסינים, שראו ביפנים תלמידי תרבותם, וכן אובדן טאיוואן. התבוסה במלחמה הייתה אף תמריץ להתעוררות הפיכות ולשינויים פוליטיים, אותם הובילו סון יאט-סן וקאנג יוויי. שנאת זרים גאתה בסין לאחר המלחמה, והתפרצה לכלל אלימות במרד הבוקסרים, חמש שנים מאוחר יותר. לאורך המאה ה-19 לא הצליחה שושלת צ'ינג למנוע כניסת כוחות זרים לתוך סין, ועובדה זו, בשילוב עם מרד הבוקסרים והקריאות לשינוי פוליטי, היו גורמים חשובים בהדחת השושלת ב-1912.
אף על פי שיפן השיגה את המטרות שהציבה לעצמה, ובעיקרן סיום ההשפעה הסינית על קוריאה, היא נאלצה לוותר על חצי האי ליאדונג (ובו עיר הנמל פורט ארתור) בתמורה לפיצויים גבוהים יותר. המעצמות האירופאיות, ובראשן האימפריה הרוסית, אף שלא הביעו התנגדות לאף מסעיפי הסכם שימונוסקי, התנגדו לשליטה יפנית בפורט ארתור, שכן לרוסים היו אינטרסים באזור. רוסיה פנתה לקיסרות הגרמנית ולצרפת, ואלה חברו אליה בהפעלת לחץ פוליטי על יפן, שנודע בשם ההתערבות המשולשת, ב-23 באפריל 1895.
ב-1898 חכרה רוסיה את חצי האי ליאדונג למשך 25 שנים, והקימה מעגן בפורט ארתור. היפנים זעמו על כך, אך היו מודאגים יותר מההתפשטות הרוסית אל תוך קוריאה. מעצמות אחרות, כגון גרמניה, צרפת ואנגליה, ניצלו את המצב בו הייתה נתונה סין על מנת לשפר את חוזי הסחר שלהם עם שושלת צ'ינג המתדרדרת ולפתוח נמלי מסחר נוספים.
היחסים בין יפן לרוסיה המשיכו להסלים בשנים שלאחר המלחמה. במהלך מרד הבוקסרים נשלח לבייג'ינג כוח בינלאומי על מנת לדכא את המהומות, וכחלק מהכוח שלחה רוסיה חיילים למנצ'וריה. בסיום המרד הסכימה הממשלה הרוסית לפנות את החיילים, אך תחת זאת בשנים שלאחר מכן רק הגדילה את חיל המצב שחנה שם. הרוסים לא היו מוכנים להגיע לפשרה עם היפנים, ולא האמינו שיעזו לתקוף מעצמה אירופאית, ולכן פעלו למימוש כוונות ההתפשטות שלהם במזרח אסיה.
יפן חתמה על ברית עם בריטניה ב-1902, שקבעה שאם תצא יפן למלחמה במזרח הרחוק, והיה וצד שלישי יתקוף אותה, תבוא בריטניה לעזרתה של יפן. כך, למעשה נמנעה התערבות צרפת או גרמניה במלחמה עתידית בין יפן לרוסיה. הבריטים, מצדם, רצו למנוע את ההתפשטות הרוסית באזור, שאיימה על האינטרסים שלהם. המתח הגובר בין רוסיה ליפן בנושא קוריאה הסלים עוד יותר כשהחלו הרוסים להתערב בענייני פנים בקוריאה, דבר שהוביל לפרוץ מלחמת רוסיה–יפן ב-1904–1905.
ראו גם
מלחמת רוסיה יפן
מלחמת סין–יפן השנייה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
Japan Anxious for a Fight; The Chinese Are Slow and Not in Good Shape to Go to War, הניו יורק טיימס, 30 ביולי 1894.
אתר המוקדש למלחמת סין-יפן הראשונה
תערוכת הדפסי עץ מהמלחמה, אתר המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחמות סין
קטגוריה:מלחמות יפן
קטגוריה:יחסי יפן–סין | 2023-10-26T04:55:22 |
כלי נשק בצבא הרומי | שמאל|ממוזער|250px|לגיונרים בחימוש מלא (שיחזור)
הצבא הרומי השתמש במגוון רחב של כלי נשק. כלי הנשק האישיים היו עשויים פלדה ובתקופות השיא של האימפריה הרומית היו טובים בהרבה מכלי הנשק של יריביהם. הרומאים אמצו כלי נשק שונים מעמים שכבשו ושיכללו אותם. אחת הדוגמאות המפורסמות היא החרב הרומית המפורסמת - גלאדיוס שהגיעה מהיספניה. גם הקסדה הרומית לא עוצבה בלאטיום, אלא הגיעה מגאליה.
נשק אישי
ממוזער|שמאל|50px|פילום
פילום
הפילום (pilum) היה כידון הטלה רומאי שנכנס לשירות במאה ה-4 לפנה"ס. אורכו הכולל היה כ-2 מטר, ובקצהו הורכב חוד ברזל לא מעובד. מספר סוגים שונים של פילומים היו בשימוש, חלקם בעלי חוד שאורכו כ-30 ס"מ, וחלקם בעלי חוד שאורכו כמחצית מאורכו הכולל של הפילום; בחלקם החוד היה שטוח ורחב כמו בחנית, ובחלקם היה קטן ודק, וצורתו כצורת מוט דק וארוך.
החלק המתכתי של הפילום נכנס כ-70 ס"מ לתוך ידית העץ. היות שהברזל היה לא מעובד, הוא נטה להתעקם אחרי פגיעה במגן או שריון, כדי לא לאפשר לאויב להטיל אותו בחזרה. צורתו הייחודית של הפילום, אפשרה למטיל מיומן לחדור במכה אחת את המגן ואת השריון וכך להרוג את החייל. אפילו אם הפילום לא חדר את המגן, צורת החוד גרמה לו לרוב להיתקע במגן, כך שלא ניתן היה להוציאו, ובכך למעשה לקלקל את המגן.
הטווח התאורטי של הפילום היה כ-90 מטר, אם כי הטווח הקטלני היה קטן יותר, ועמד ככל הנראה על מחצית המרחק הזה. החלפת חוד הפלדה בחוד מברזל לא מעובד, מיוחסת בדרך כלל לגאיוס מריוס, וסביר להניח שלפניו החוד היה עשוי מפלדה ולא נטה להתעקם. הפילום הוא נשק התקפי בלבד ואין לו שום ערך הגנתי, בגלל צורתו ועיצובו להתעקם.
לאחר המערכה של יוליוס קיסר בגאליה (Gaul - כיום צרפת) וגיוסם של השבטים המקומיים לחילות הקבועים של הליגיונרים הרומאים, יצא משימוש הפילום ונכנסה לשימוש החנית המסורתית באורך של 2 עד 2.5 מטר עם קצה משונן מפלדה השימושית יותר להגנה - מעבר זה בעיקר מראה על השינוי במערך המלחמתי של רומא, מהתקפה אכזרית עם הפילום אל הגנה שקולה עם החנית.
גלאדיוס
ממוזער|60px|גלאדיוס
הגלאדיוס הייתה חרב קצרה אך רחבה, ששימשה כנשקו האישי של הלגיונר בקרב פנים אל פנים. אורכה היה כ-60 ס"מ. מקורה בחצי האי האיברי (היספניה), והרומאים אימצו אותה אחרי הקרבות עם ההיספאנים בזמן המלחמות הפוניות. אמנם הגלאדיוס אפשרה לבצע גם שיסוף וחיתוך, אך בגלל המערך הצפוף בשדה הקרב והמגן הגדול, עיקר השימוש בה היה לדקירה. בניגוד לרוב סוגי החרבות, הגלדיוס נחגרה בצד ימין, משום שמגן הגוף הגדול לא אפשר שליפה מהירה מצד שמאל. לכן, לגלאדיוס עוצב נדן שהיה מסתובב אחורה, כדי לאפשר לחייל הרומי לשלוף את חרבו בקלות ובמהירות.
ממוזער|60px|פוגיו
פוגיו
החייל הרומאי נשא בצד שמאל של החגורה פגיון דקירה בשם פוגיו. הפוגיו עוצב על מנת לחדור שריון, ולהבו היה רחב אך קצר.
סקוטום
ממוזער|150px|סקוטום
הסקוטום היה המגן הגדול שנשא כל לגיונר. זהו מגן גדול בצורת מלבן מקומר. גודלו של הסקוטום בתקופת הרפובליקה היה בערך 75X120 ס"מ. הסקוטום היה עשוי משלוש (או משש על פי פוליביוס) שכבות עץ שלאחר שעברו תהליך עיבוד מיוחד שכלל השריה בשרף ובחומרים מחזקים, הודבקו אחת לשנייה, במבנה שתי וערב בדבקים מיוחדים, בשביל ליצור חיזוק מקסימלי. הסקוטום חופה בבד מצופה בעור עגל (או רצועות עור), או בלבד, ומשני צדדיו הורכבה מסגרת מתכת, להגן על דפנותיו. במרכזו של המגן נוצר חור מלבני, והותקנה בו מסגרת מתכת מלבנית ובה בליטת מגן מתכת שבלטה כלפי חוץ.
בצידו הפנימי של המגן הותקנו מוטות חיזוק לאורך ולרוחב. הסקוטום נעשה מעץ חזק, גמיש וקל, ועוביו לא עלה על 2 ס"מ. הטכנולוגיה לייצורו הייתה מאוד מתקדמת, ודרשה חומרים מיוחדים ומיומנות רבה, ומדינות שלא הייתה להם את הטכנולוגיה הזו, אך רצו להילחם בשיטה הרומית, נאלצו לעשות מגנים דומים מחומרים קשיחים אחרים כמו ברונזה (או עץ מצופה ברונזה), שהיו כבדים ומסורבלים יותר מהמגן הרומאי. כמה מגנים כאלו נמצאו באתרים היסטוריים שונים, אחד בדורא אירופוס שהיה עשוי מעץ דולב, ואחר בקאסר אלחרית בפיום שבמצרים שהיה עשוי מעץ השדר, ושלישי באורמיץ על גדות הריין. נראה שנעשו פשרות ביצירת הסקוטום על פי החומרים שהיו זמינים באותו מקום. מקורות חשובים לעניין זה הם פוליביוס ופליניוס הזקן.
הסקוטום היה מגן חזק ויכול להגן הן מפני מכות חרב וגרזן, הן מפני מטח חצים והן מפני דקירות סריסה. כיוון שהיה קל הוא אפשר ניידות ללוחם. בגלל גודלו הרב הוא היה מרכזי בתרגילי סדר של הלגיון ושימש ככלי לארגון מבנה החיילים בקרב או בצעידה. מבנה הטסטודו ("הצב") הוא מערך טקטי בו יחידה מסתדרת בריבוע כך שכל המגנים מופנים כלפי חוץ (או לחזית או לתקרה) ויוצרים דבוקה משוריינת שיכלה להתקדם יחסית בבטחה, אך באטיות.
ספאתה
150px|ממוזער|ספאתה
הספאתה הייתה חרב בינונית, ארוכה יותר מן הגלאדיוס, שאורכה נע בין 50 ל-100 ס"מ ובעלת ניצב באורך 18–20 ס"מ. הספאתה נקלטה בצבא הרומאי במאה הראשונה לספירה ושירתה בו עד לנפילת האימפריה הרומית. חרב הספאתה שימשה הן למלחמה בשדה הקרב והן לקרבות גלדיאטורים. היו שתי גרסאות שלה: גרסה עם חוד ארוך ששימשה את חיל הרגלים, ומאוחר יותר החליפה את גלאדיוס בתור הנשק של הרגלים הכבדים והגלאדיוס הפכה לנשק משני; וגרסה עם חוד מעוגל יותר ששימשה את חיל הפרשים כאשר החוד הוקהה כדי למנוע דקירה בטעות של הרוכב או סוסו.
מעריכים כי מקורות הספאתה הם השבטים הברבריים של צפון אירופה ומייחסים אותה גם לגרמאנים וגם לקלטים. אחרי נפילת האימפריה הרומית, הספאתה שימשה כבסיס לחרבות העמים הנודדים וכנראה גם לחרבות של הויקינגים.
אמצעי לחימה מסייעים ללגיון
סקורפיון
סקורפיון הוא כלי ירייה ארטילרי "קר" (שאינו מופעל מאבק שרפה), הדומה לבליסטרה קטנה.
כלי מצור
שמאל|ממוזער|250px|קטפולטה אופיינית לצבא הרומי
מכונות מצור רבות שימשו את הצבא הרומי. בין החשובים ביותר ניתן למנות את הבליסטרה, הקטפולטה, אייל ניגוח ומגדלי המצור, שהיו מגדלים ניידים עשויים עץ שנגררו מול חומות העיר הנצורה ואפשרו ללוחמי הלגיון הרומי לפרוץ לעיר.
ראו גם
לגיון
הצבא הרומי
רומא העתיקה
קישורים חיצוניים
סקירה של חרבות הצבא הרומי שעשה פרופ' קלי באתר שמוקדש לכלי נשק היסטוריים
הערות שוליים
קטגוריה:האימפריה הרומית
קטגוריה:הצבא הרומי
קטגוריה:אמצעי לחימה | 2022-12-21T19:44:50 |
דיסק אופטי | 250px|ממוזער|דוגמאות לדיסקים אופטיים מסוגים שונים (קלטת הווידאו וקלטת השמע בתמונה אינם דיסקים אופטיים)
דיסק אופטי (באנגלית: Optical disc או OD) הוא דיסק שטוח, בדרך כלל מעגלי, העשוי מחומר מיוחד (לרוב אלומיניום), אשר על גביו ניתן לקודד נתונים בינאריים (סיביות). הקידוד מבוצע לאורך נתיב ספירלי מתמשך המכסה את כל פני הדיסק ומשתרע מן המסלול הפנימי ביותר אל המסלול החיצוני ביותר. נתונים מאוחסנים על גבי הדיסק באמצעות לייזר או מכונת הטבעה, וניתן לגשת אליהם כאשר הדיסק מנוגן בכונן תקליטורים אשר מסובב את הדיסק במהירויות של בין 200 ל-4,000 סל"ד או יותר, בהתאם לסוג הכונן, פורמט הדיסק והמרחק של ראש הקריאה ממרכז הדיסק. בעוד שרק צד אחד של הדיסק האופטי מכיל נתונים בצד ההפוך בדרך כלל מודבקת תווית מודפסת, אשר לרוב עשויה מנייר, אם כי לעיתים רבות התווית מוטבעת על הצד הזה של הדיסק. רוב הדיסקים האופטיים אינם מכילים מעטפת מגן משולבת ולכן הם עשויים בקלות רבה יותר להתקלקל בעקבות שריטות, טביעות אצבע, וכו'.
דיסקים אופטיים הם בדרך כלל בקוטר שבין 7.6 ל-30 ס"מ, כאשר הדיסקים האופטים בגודל 12 ס"מ הם הנפוצים ביותר. דיסק אופטי טיפוסי הוא בעובי 1.2 מ"מ.
דיסק אופטי נועד לתמוך באחד משלושת סוגי ההקלטה: לקריאה בלבד (לדוגמה - תקליטורים), ניתן לצריבה (דיסק אופטי עליו ניתן לצרוב מידע רק פעם אחת, לדוגמה CD-R) ודיסקים אופטיים עליהם ניתן להקליט מחדש (למשל CD-RW).
דיסקים אופטיים משמשים לרוב לאחסון מוזיקה (למשל עבור ניגון בנגן תקליטורים), וידאו (למשל לשימוש בנגן DVD או Blu-ray) או יישומים ונתונים עבור מחשבים אישיים. למרות שהדיסקים האופטיים עמידים יותר מאשר המדיות שהיו בשימוש לפני כן, הם רגישים במיוחד לנזקים סביבתיים ונהרסים בהדרגה ככל שעולה השימוש היומיומי בהם. בספריות ובארכיונים ישנם נוהלים שונים שמבוצעים על מנת לשמר מדיה אופטית כדי להבטיח שניתן יהיה להמשיך ולהשתמש בדיסקטים האופטיים לאורך זמן.
במקרה של גיבוי קבצים והעברת נתונים פיזית, דיסקים אופטיים כגון תקליטורים ותקליטורי DVD מוחלפים בהדרגה עם אמצעים לאחסון מידע מתקדמים ומהירים יותר כגון הדיסק און קי. מגמה זו צפויה להימשך בעקבות העלייה בקיבולת של הדיסק און קי והירידה במחיר של ההתקן. ובנוסף, משום שבעשורים האחרונים בהדרגה מרבית המוזיקה נרכשת/מורדת מהאינטרנט ולכן מספר תקליטורי האודיו שנמכרים מדי שנה יורדת באופן מהותי.
היסטוריה
דור ראשון
210px|ממוזער|התקליטור
210px|ממוזער|הלייזרדיסק
התקליטור (CD) ונגזרותיו
תקליטור שמע
Video CD (VCD)
Super Video CD (SVCD)
לייזרדיסק
GD-ROM
Phase-change Disc
Double-density compact disc
Magneto-optical drive
מינידיסק
Write once read many
דור שני
הDVD ונגזרותיו
DVD-Audio
DualDisc
DIVX
DVD-RAM
Nintendo GameCube Game Disc
Wii Optical Disc
Super Audio CD
Enhanced Versatile Disc
DataPlay
Universal Media Disk
Ultra Density Optical
דור שלישי (הדור הנוכחי)
Blu-ray
Wii U Optical Disc
HD DVD
CBHD
HD VMD
Digital Multilayer Disk
Fluorescent Multilayer Disc
Forward Versatile Disc
Professional Disc
דור רביעי
הפורמטים הבאים מתקדמים יותר מהדיסקים האופטים של הדור השלישי הנוכחי ויש להם פוטנציאל להחזיק נתונים בגודל טרה אחד לכל הפחות. תקליטורים אלו מיועדים להפצת וידאו בפורמט Ultra HD.
Archival Disc
Holographic Versatile Disc
LS-R
Stacked Volumetric Optical Disc
סקירה כללית של סוגי הדיסקים האופטים
שם הטכנולוגיה קיבולת טווח השנים מהשקת הטכנולוגיה ועדהשנה בה הסתיימה מכירת הפריט לייזרדיסק 0.3 ג'יגה בייט 1971–2001 Write once read many 0.2-6.0 ג'יגה בייט 1979–1984 קומפקט דיסק (CD) 0.7-0.9 ג'יגה בייט 1982 ואילך מינידיסק 0.14 ג'יגה בייט 1989 ואילך Magneto-optical drive 0.1-16.7 ג'יגה בייט 1990 ואילך DVD 4.7-17 ג'יגה בייט 1995 ואילך LIMDOW 2.6 ג'יגה בייט 1996 ואילך GD-ROM 1.2 ג'יגה בייט 1997 ואילך Fluorescent Multilayer Disc 1998–2003 Versatile Multilayer Disc 5-20 ג'יגה בייט 1999–2010 Hyper CD-ROM 1 פטה בייט 1999? ואילך Ultra Density Optical 30-60 ג'יגה בייט 2000 ואילך Forward Versatile Disc 5.4-15 ג'יגה בייט 2001 ואילך Enhanced Versatile Disc 2002–2004 HD DVD 15-51 ג'יגה בייט 2002–2008 Blu-ray 25 ג'יגה בייט 50 ג'יגה בייט 100 ג'גה בייט (BDXL) 128 ג'יגה בייט (BDXL) 2002 ואילך Professional Disc 23-128 ג'יגה בייט 2003 ואילך Digital Multilayer Disk 2004–2007 Multiplexed Optical Data Storage (MODS-Disc) 2004 ואילך Universal Media Disc 0.9-1.8 ג'יגה בייט 2004–2014 Holographic Versatile Disc 2004 ואילך M-DISC 4.7 ג'יגה בייט (פורמט DVD)25 ג'יגה בייט (פורמט Blu-ray)50 ג'יגה בייט (פורמט Blu-ray)100 ג'יגה בייט (בפורמט BDXL) 2009 ואילך Archival Disc 0.3-1 טרה בייט 2014 ואילך Ultra HD Blu-ray 50 ג'יגה בייט66 ג'יגה בייט100 ג'יגה בייט 2015 ואילך
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אלקטרואופטיקה
קטגוריה:מדיה אופטית | 2024-04-26T15:04:34 |
CD-RW | שמאל|ממוזער|200px|CD-RW
במחשבים, תקליטור לכתיבה חוזרת, או CD-RW, הוא תקליטור המשמש כאמצעי לאחסון נתונים, שניתן לכתוב ולמחוק ממנו נתונים. בעוד שבתקליטור רגיל מוטבעים הנתונים באופן פיזי בשכבת אלומיניום ממורקת, תקליטורי CD-RW מכילים שכבת כתיבה משתנה שמאחוריה שכבת אלומיניום ממורקת. קרן לייזר גורמת לשינוי כימי בשכבת הכתיבה על ידי המסת גבישים לחומר בעל צורה בלתי מוגדרת (פעולת "כתיבה") או החזרת החומר לצורה גבישית על ידי קירורו בטמפרטורה נמוכה יותר (פעולת "מחיקה"). הדרך בה החומר השונה מחזיר אור בנקודות שונות דומה לדרך בה השקעים הפיזיים בתקליטור תקני מחזירים אור, ולכן מבחינת מנגנון הקריאה שניהם פועלים באותה דרך.
על תקליטור CD-RW ניתן לכתוב בערך 700 מגה-בייט (כלומר, כמו תקליטור רגיל), וניתן לשכתבו פעמים רבות. מרבית כונני CD-RW מסוגלים גם לכתוב על מדיית CD-R. פרט לאפשרות למחיקת נתונים מלאה מהדיסק, פועל CD-RW בצורה דומה ל־CD-R, ובמסגרת אותן מגבלות, כלומר - ניתן להוסיף ולצרוב עליהם במידה שיש מקום פנוי, אך לא ניתן לשכתב נתונים באופן פרטני (אלא רק באופן כולל ב־CD-RW), ויש לבצע "סגירה" של המדיה לפני שניתן יהיה לקרוא אותו בכונן תקליטורים תקני. קיימת וריאציה של פורמט UDF אשר מאפשרת לכתוב ולמחוק נתונים מ-CD-RW באופן חופשי, אך בהגבלת גודלו ל-500 מגה-בייט בלבד.
בניגוד למדיות CD-R, ה-CD-RW אינם תואמים את התקנים של הספר הכתום לתקליטורים. לכן לא ניתן לקרוא תקליטורי CD-RW בכוננים אשר יוצרו לפני שנת 1997 בגלל השתקפות נמוכה (15 אחוזים בלבד לעומת תקליטורים רגילים שלהם יש 70 אחוזים). כמו כן, CD-RW יקרים יותר מ-CD-R, ולכן אינם משמשים בדרך כלל לאחסון ולארכיון.
ראו גם
תקליטור
DVD-RW
קישורים חיצוניים
שאלות ותשובות בקשר ל־CD-R
קטגוריה:מדיה אופטית
קטגוריה:חומרי פלט מתכלים | 2024-04-24T17:57:16 |
אמצעי לאחסון נתונים | שמאל|ממוזער|150px|תקליטור מסוג Blu-ray
אמצעי לאחסון נתונים הוא אמצעי פיזי המשמש לאחסון נתונים לשם שימוש עתידי בהם. ברישום הנתונים אפשר להשתמש בכל צורה של אנרגיה. אמצעי האחסון יכול לאגור נתונים, תהליכים הקשורים בעיבוד הנתונים או שניהם יחד. הכינוי המקובל בעברית לאמצעי אחסון ניידים הוא מדיה (וברבים: מדיות).
אמצעי לאחסון נתונים עשוי להיות החל מקיר מערה של האדם הקדמון ועד זיכרון הבזק מודרני.
מדיות קודמות
שמאל|ממוזער|150px|סרט מנוקב של מחשב וסדר צילום
ממוזער|150px|מכשיר מיקרופיש מבט חזית. צולם בישראל 2017.
עד למאה ה-20 השתמש האדם בשתי דרכים עיקריות לאחסון נתונים: חריטה וכתיבה.
בחריטה ניתן להשתמש בכל מצע שהוא רך דיו כדי לאפשר את החקיקה בו, וקשה דיו כדי לא להתפרק כתוצאה מהתהליך. בעבר השתמשו באבנים וסלעים מסוגים שונים, בלוחות אבן שנחצבו למטרה זו, ובחרסים שהוכנו כמצע. כיום משתמשים בחריטה לאחסון נתונים בעיקר עבור כיתוב על גבי מצבות.
המדיות ששימשו כמצע לכתיבה היו מגוונות אף הן. בתחילה השתמשו במצעים מוכנים כעלים, גזעים וקירות טבעיים. עם התגברות הצורך במצע נייד החל האדם לייצר מצעים במיוחד למטרה זו. בעת העתיקה היו נפוצים הפפירוס והקלף (עור בהמה שעבר עיבוד) כמצעים לכתיבה. מאוחר יותר נכנס לשימוש הנייר, שהוא חומר המבוסס על תאית עץ. נייר הוא המצע העיקרי לכתיבה בימינו.
גלילי הגרמופון והתקליטים הם עוד שלב בהתפתחות המדיות. אלו הן מדיות אנלוגיות להקלטה והשמעה של מוזיקה. הן מסתובבות בפעולתן ועליהן חרוט חריץ שעומקו מציין את האות המוקלט או המושמע. סרט צילום משמש משלהי המאה ה-19 לאחסון מידע ויזואלי, אך בשלהי המאה ה-20 הוא הוחלף במידה רבה בצילום דיגיטלי. מיקרופילם שימש לאחסון חסכוני במקום של מידע מודפס.
מדיה מוקדמת, בעלת מאפיינים דיגיטליים, שאינה בהכרח למכשירים אלקטרוניים היא הסרט המנוקב. הסרט המנוקב העשוי לרוב מנייר או מחומר פלסטי, ובו ניקוב המכיל אינפורמציה הניתנת לפענוח על ידי מכשירים אוטומטיים ומחשבים. סרט מנוקב יכול להכיל הוראות לביצוע פעולות החוזרות על עצמן עבור מכונות אוטומטיות כגון מכונות אריגה, ומכשירי נגינה אוטומטיים.
מדיה דיגיטלית
שמאל|ממוזער|150px|תקליטון בגודל "½3, שהכיל עד 1.44MB, ולידו דיסק און קי המכיל 16GB (יחס של פי 11,378~)
השימוש העיקרי במושג "אמצעי לאחסון נתונים" מתייחס למדיה דיגיטלית, כזו המאפשרת עיבוד הנתונים באמצעות מחשב. בין האמצעים לאחסון נתונים יש כאלה המהווים חלק בלתי נפרד ממארז המחשב (דיסק קשיח הוא העיקרי בקטגוריה זו), ואחרים הניתנים להעברה בקלות רבה ממחשב למחשב.
יש אמצעים שניתן לכתוב עליהם פעמים רבות (דיסקט, למשל) ואחרים שניתן לכתוב עליהם רק פעם אחת, אך לקוראם פעמים רבות (CD-R למשל).
אפשר לחלק את המדיות הדיגיטליות לפי הטכנולוגיה בה הן עובדות:
מדיה מגנטית:
סרט מגנטי: סרט ארוך, עשוי מחומר פלסטי שבו חומר הניתן למגנוט, המיועד להקלטת אותות אנלוגיים או דיגיטליים. סרט מגנטי היה אמצעי אחסון נפוץ בחצי השני של המאה ה-20.
דיסקט (תקליטון): אמצעי לאחסון נתונים וגיבוי קבצים, על דיסקה שטוחה מחומר פלסטי המצופה בשכבה של חומר הניתן למגנוט. הדיסקט היה אמצעי אחסון נפוץ מאמצע שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90 של המאה ה-20.
דיסק קשיח: התקן זיכרון בלתי נדיף המאפשר אחסנה אמינה של נתונים דיגיטליים בנפח גדול ובזמן גישה קצר יחסית להתקני זיכרון מכניים אחרים. הדיסק הקשיח הוא אמצעי אחסון נפוץ החל מאמצע שנות ה-60 ועד היום.
תקליטור: אמצעי לאחסון נתונים הפועל בטכנולוגיה אופטית. תקליטור הוא דיסק פלסטי עגול בקוטר של עד 12 ס"מ עם חור במרכזו, שמצופה בשכבה דקיקה של אלומיניום כדי שיוכל להחזיר את האותות לקרן הלייזר שקוראת אותו. הנתונים מאוחסנים בצורת בורות (pits) ומישורים (lands) לאורך פס דקיק בצורת ספירלה הנמשך מן המרכז ועד לשולי התקליטור. הנתונים מוטבעים על גבי התקליטור (בייצור המוני), או נצרבים (באמצעות צורב ביתי).
זיכרון הבזק (Flash memory): סוג זיכרון בלתי נדיף המאפשר כתיבה, מחיקה, וכתיבה חוזרת על גבי שבב. זיכרון ההבזק הראשון פותח בשנת 1984 במעבדות חברת טושיבה היפנית והשימוש המסחרי הראשון בטכנולוגיה הוצג על ידי חברת אינטל האמריקאית בשנת 1988.
מאפיין של כל סוגי המדיה הוא היותם אמצעי "לא נדיף", כלומר הם אינם מצריכים חשמל באופן מתמיד על מנת שהנתונים שעליהם לא יימחק. עם זאת עלול להיגרם לנתונים שעליהם נזק אם ניתוק החשמל מתבצע בזמן כתיבה עליהם. להבדיל "מזיכרון נדיף", המצריך הפעלת אמצעים חשמליים עליו באופן מתמיד על מנת שהנתונים שבו לא יימחק, הזיכרון הפנימי של המחשב הוא אמצעי נדיף - ברגע שנכבה את המחשב תוכנו נמחק, ולכן נחוץ אמצעי לאחסון נתונים כדי לשמר את תוצאות העיבוד שנעשה בזיכרון.
ראו גם
אחסון נתונים - מונחים
גיבוי
ריקבון ביטים
זיכרון בלתי נדיף
RAM Drive
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חומרה | 2024-07-27T12:36:30 |
קלידים (כלי נגינה) | REDIRECT מקלדת_אלקטרונית | 2015-09-26T11:07:52 |
מקלדת | 2022-02-28T08:02:24 | |
תורת החבורות | תורת החבורות היא ענף של המתמטיקה (במסגרת האלגברה) העוסק בחקר המבנה האלגברי הקרוי חבורה ובפונקציות משמרות המבנה שמוגדרות עליו, הנקראות הומומורפיזמים.
חבורה היא מבנה אלגברי הכולל אוסף של איברים ופעולה מוגדרת ביניהם המקיימת מספר כללים מתמטיים.
תורת החבורות פותחה כתורה מתמטית, כזו שיש בה חשיבות לענפי מתמטיקה אחרים וכתורה העומדת בפני עצמה. במאה העשרים נמצאו לתורת החבורות שימושים נרחבים בפיזיקה ובמדעי המחשב.
היסטוריה
לתורת החבורות שלושה שורשים: חקר משוואות אלגבריות, תורת המספרים וגאומטריה. המתמטיקאים הראשונים שעסקו בתחום זה הם אוילר, גאוס, לגראנז', אבל ובפרט אווריסט גלואה. גלואה הוא הראשון שיצר זיקה בין תורת החבורות לתורת השדות, באמצעות תורה הקרויה היום תורת גלואה.
אחת הבעיות הראשונות שהובילו לתורת החבורות היא זו של יצירת משוואה ממעלה ששורשיה הם ביטויים סימטריים בשורשים ידועים של משוואה נתונה ממעלה (כאשר ). מקרים פשוטים של בעיה זו נחקרו כבר במאה ה-17. ז'וזף לואי לגרנז' למד ב-1770 את ההתנהגות של פונקציות בשורשים (כגון ) תחת החלפת שורשים זה בזה. על הקרקע הזו צמחו רעיונותיו של גלואה, יותר מ-60 שנה אחר-כך.
בשנת 1831 היה גלואה הראשון שהבין שפתרונה של משוואה אלגברית קשור למבנה של חבורת התמורות של הפתרונות של אותה משוואה. גלואה עסק כאמור בקבוצות (להן קרא "חבורות") של תמורות של שורשים של פולינום נתון. במאמר שהגיש גלואה לאקדמיה הצרפתית למדעים בתחילת 1831, ונדחה באמצע אותה שנה, הוא מגדיר חבורה כאוסף של הצבות, כלומר, החלפות של השורשים זה עם זה. זהו, בתיארוך מדויק להפליא, רגע לידתה של תורת החבורות (מעריכים שגלואה המציא את המושג, והחל לפתח את התאוריה שסביבו, במאי 1829). עבודתו של גלואה לא זכתה להכרה בחייו, והיו אלה רק ז'וזף ליוביל וקאמי ז'ורדן שהביאו את עקרונותיו למרכז הבמה המתמטית. בשנת 1846, 14 שנים לאחר מותו של גלואה, פרסם ליוביל את כתביו האניגמטיים לאחר שהשקיע חודשים אחדים בבדיקתם ופענוחם. בגרסה זו כבר נמצאת הגדרה מפורשת יותר שבה גלואה מזהה תמורות עם הצבות, וקובע במפורש את דרישת הסגירות, המאפשרת לטפל בהרכבה של תמורות. אוגוסטן לואי קושי המציא את החבורות סמוך לזמן פרסומם של הרעיונות של גלואה, בספטמבר 1845, אלא שהגרסה שלו לא הייתה בשלה.
בשנות החמישים של המאה ה-19 פיתחו את רעיונותיו של גלואה אנריקו בטי (1851) וארתור קיילי, שנתן ב-1854 את ההגדרה האקסיומטית שהפכה לסטנדרטית, והוכיח (במשפט קיילי) שהיא אינה שונה מן ההגדרה של גלואה. בשנים 1856–1858 כבר נתן ריכרד דדקינד סדרה של הרצאות על חבורות ותורת גלואה בגטינגן. ב-1870 פרסם ז'ורדן ספרו Traité des Substitutions et des Équations Algébriques, שבו סיכם את מחקריו בתחום, המבוססים על המאמרים של גלואה, ואלו היוו את היסודות לחקר תורת החבורות בעשורים הבאים.
תרומת תורת החבורות בעבר
אחד היישומים הרציניים הראשונים של תורת החבורות למדעים היה בסיווג כל המבנים האפשריים של גבישים. האטומים של גביש יוצרים שריג תלת-ממידי אחיד, והעניין המתמטי המרכזי הוא לרשום את כל חבורות הסימטריה של שריגים כאלה, כי הן מראות את הסימטריות של הגביש ביעילות. בשנת 1891, המתמטיקאי הרוסי יבגראף פיודורוב והמתמטיקאי הגרמני ארתור מוריץ שנפליס הוכיחו שקיימות בדיוק 230 חבורות סימטריה של גבישים במרחב. חוקר אנגלי נוסף בשם ויליאם בארלו (Barlow) הכין רשימה דומה, אך לא מלאה. שיטה מודרנית לאיתור המבנה של מולקולות ביולוגיות כגון חלבונים, נשענת על העברת קרני-X דרך הגביש הנוצר על ידי המולקולה והתבוננות בדפוסי השבירה של הקרניים. חשוב לדעת את הסימטריות של הגביש כדי להסיק מהן על מבנה המולקולה הנחקרת. אותו דבר נכון לגבי ניתוח פורייה.
תחומי המחקר
במסגרת תורת החבורות נחקרים חבורות למחצה וגרופואידים; חבורות סופיות (ראו לדוגמה משפט המיון), ובפרט חבורות תמורות וחבורות p; תורת ההצגות (בעיקר של חבורות סופיות או של חבורות קומפקטיות מקומית); חבורות אבליות אינסופיות (במסגרת תורת המודולים); חבורות ליניאריות, ובפרט חבורות לי והסריגים שלהן, ובכללם חבורות אריתמטיות. יוצרים ויחסים נחקרים במסגרת תורת החבורות הקומבינטורית. בתורת החבורות הגאומטרית הרעיון המרכזי הוא המרת חבורה נוצרת סופית בגרף קיילי שלה (ביחס לקבוצת יוצרים סופית כלשהי), שעליו מוגדרת מטריקה טבעית, וחקירת התכונות בקנה-מידה גדול של מרחב זה, שהן התכונות שאינן תלויות בבחירת קבוצת היוצרים.
לתורת החבורות קשרים הדוקים עם תחומים מרכזיים אחרים במתמטיקה, וביניהם גאומטריה (ראו פעולת חבורה על קבוצה וריצוף), טופולוגיה אלגברית, קומבינטוריקה ואריתמטיקה, וגם עם ענפים שונים של הפיזיקה והכימיה.
מקורות
Galois and his Groups, Peter M. Neumann, Newsletter of the European Mathematical Society, Dec. 2011.
איאן סטיוארט: לאלף את האינסוף סיפורה של מתמטיקה, (מאנגלית: נצה מובשוביץ-הדר) בהוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2012, עמ' 217
ראו גם
חבורה (מבנה אלגברי)
תורת החוגים
מילה (תורת החבורות)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:סימטריה בגבישים
קטגוריה:סימטריה במתמטיקה | 2024-10-12T05:39:09 |
פניצילין | שמאל|ממוזער|196px|המבנה הקבוע של פניצילין; השרשרת הצדדית, משמאל, מסומנת ב-R
פניצילין (Penicillin) היא קבוצת תרופות אנטיביוטיות מסוג בטא לקטם. אנטיביוטיקה זו, המופרשת באופן טבעי על ידי זנים של פטריית העובש פניציליום, גורמת לעיכוב האנזים טרנספפטידאז המשתתף בבניית הפפטידוגליקן בדופן התא של חיידקים, ובכך גורמת להרס של תא החיידק.
הפניצילין התגלתה בשנת 1928 על ידי אלכסנדר פלמינג, והיא נכנסה לשימוש קליני נרחב למעלה מעשור לאחר מכן, לאחר שהווארד פלורי וארנסט בוריס צ'יין הצליחו לזקקה בצורה שאפשרה את פיתוחה כתרופה. למעשה, זו האנטיביוטיקה הראשונה שנתגלתה והשנייה שנעשה בה שימוש קליני, אחרי הסולפונאמיד (סולפה).
לבנזילפניצילין, אב הטיפוס של הפניצילינים, פעילות נגד מרבית החיידקים הגראם-חיוביים, נגד נקדים גראם-שליליים ונגד מינים של חיידקים אל-אווירניים. עד מהרה התגלו זני חיידקים עמידים לפניצילין, אולם הפיתוח של פניצילינים סינתטיים למחצה הרחיב את טווח הכיסוי החיידקי של התכשירים בקבוצה זו לזני Staphylococcus מפרישים פניצילינאז ולמתגים גראם-שליליים.
גילויה של הפניצילין חולל מהפכה ברוקחות וברפואה והביא למיגורם של זיהומים, שבעבר היו קטלניים וגרמו למותם של מיליונים.
היסטוריה
גילוי הפניצילין
שמאל|ממוזער|196px|אלכסנדר פלמינג מקבל את פרס נובל מידי מלך שוודיה, 1945
כבר בשנת 1897 פרסם הרופא הצרפתי, אז סטודנט לרפואה במכון פסטר, ארנסט דושן, מאמר על יחסי הגומלין בין פטריות וחיידקים. במאמר תיאר את עיכוב הגידול של חיידקי Escherichia coli על ידי הפטרייה Penicillium glaucum, אולם עבודתו לא זכתה להתייחסות ונשכחה. מיד לאחר השלמת לימודיו התגייס לצבא ולא המשיך במחקר.
ב-1928 הבחין אלכסנדר פלמינג, רופא וביוכימאי, בזיהום פטרייתי על פני צלחת פטרי שבה גדלו חיידקי Staphylococcus aureus. הזיהום עצמו היה שגרתי, אך הוא שם לב לכך שמושבות החיידקים בסביבת הפטרייה היו קטנות ופגועות יחסית למושבות החיידקים המרוחקות מהפטרייה. הוא גילה שחומר פעיל מסוים שמייצרת הפטרייה הוא הגורם להרג החיידקים וקרא לחומר פניצילין.
פלמינג פרסם את ממצאיו בשנת 1929, אך הם לא עוררו עניין בקרב הציבור ובקרב עמיתיו המדענים כאחד. הוא המשיך לחקור את הפניצילין, ומצא שהפניצילין היה חזק מכל חומר אנטיבקטריאלי אחר שהיה בנמצא עד לאותה העת. לא זו בלבד, אלא גם שחומר זה נמצא לחלוטין בלתי מזיק לאדם וכך גברה תועלתו הרפואית פי כמה.
פלמינג אשר עבד לבדו חסר את הציוד הדרוש לביצוע מחקרים בסדר הגודל הנדרש, ומלבד זאת, לא הצליח לבודד את הפניצילין ולהפיק תמיסה טהורה ודומה, משום שבלתי אפשרי היה לגדל את הפטרייה בכמויות משמעותיות. הוא חדל לעבוד עם הפניצילין בשנת 1934 וחדל לנסות לטפח זאת בשנת 1940.
פיתוח הפניצילין כתרופה
עשר שנים לאחר גילוי הפניצילין על ידי פלמינג החל הווארד פלורי להתעניין בנושא המחקר האנטיביוטי, ובמהלך חיפושיו אחר מאמרים בנושא נתקל בזה של פלמינג והתעניינותו בנושא התעוררה. פלורי החל לחקור את הפנצילין יחד עם ארנסט בוריס צ'יין ועבד במעבדה מצוידת וממומנת היטב.
צ'יין התחיל לעבוד עם הפניצילין לראשונה במעבדתו של פלורי ואף גילה תת-תרבית של אותה תרבית מקורית שהתגלתה על ידי פלמינג לראשונה. היו שטענו שפלורי, אשר עמד בראש צוות המחקר, היה חסר ידע אמיתי בנושא, אך טענה זו נמצאה חסרת בסיס, שכן פלורי החל להתעניין בנושא עוד בתקופתו של פלמינג, וידיעותיו בנושא האנטיביוטיקה היו למעשה רבות מאוד. היה זה גם צ'יין שהצליח לייצר לבסוף תמצית מזוקקת של פניצילין והחל להתנסות איתה. צ'יין ופלורי החלו במהרה לנסות את האנטיביוטיקה על יצורים חיים והזריקו את הפניצילין הטהור לגופן של חיות מעבדה. הניסויים הוכתרו בהצלחה ולחיות לא נגרם שום נזק. פלורי וצ'יין הוכיחו כי לפניצילין אכן יש פוטנציאל כתרופה אנטיביוטית.
בעיה אחת נותרה בעינה והיא הפקת הפניצילין. אמרה שהומצאה על יד חבריהם של פלורי וצ'יין למעבדה מדגימה זאת: .
הפניצילין נכנס לשימוש בשנת 1942. עם התקדמות מלחמת העולם השנייה באירופה, הפך הפניצילין למוצר יקר ערך עד מאוד, ואומרים כי היה שווה פי כמה ממשקלו בזהב. למרות מאמציהם הרבים של צ'יין ופלורי, הם נוכחו לדעת שהתמיסה הראשונית שאותה גילה פלמינג אינה טובה מספיק, ולכן יצאו בחיפוש אחר פניצילין יעיל יותר. זה נמצא בדמות Penicillium chrysogenum. אך גם תרבית זו לא הספיקה ולכן החלו המדענים להקרין על התרבית קרני רנטגן ועל-סגול וגרמו למוטציות בתא אשר הובילו לבסוף לפטרייה המייצרת פניצילין בשיעור של פי אלף מהמקורית. דרכי ייצור חדשות ומועילות יותר נמצאו ונסללה דרכו של הפניצילין אל שימוש ציבורי רחב היקף.
ייצור המוני של פניצילין
שמאל|ממוזער|250px|ייצור פניצילין ב"בית שטראוס" בירושלים, 1945. מעבדות לייצור פניצילין הוקמו בירושלים על ידי אנשי האוניברסיטה העברית בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר נוסחת הייצור נחשבה לסוד צבאי, במסגרת המאמץ המלחמתי של בריטניה
מצע המזון של פטריית הפניצילין מוכרח להכיל מרכיבים מסוימים: סוכרים, מקור חנקני שממנו מסנתזת הפטרייה חומצות אמינו וחלבונים, וחומרים שתפקידם לשמור על ריכוז קבוע של יוני מימן. בתחילה, השתמשו הכימאים פלורי וצ'יין בסוכרוז כמקור אנרגיה כדי להפיק את הפטרייה ובעקבות כך את הפניצילין שהיא מפרישה. בארצות הברית הוחלף הסוכרוז בלקטוז אשר שימש במשך שנים מספר בתעשיית הפניצילין. הלקטוז הוא סוכר יקר יחסית ולכן הוחלף בגלוקוז ואחר כך בדבשה או בעמילן.
עם שגשוג משק הדגנים בארצות הברית נוסו תמציות גולמיות של תירס וחיטה אשר נמצאו בשפע באותו הזמן. תמציות אלו היו למקור של חנקן בשביל הפטרייה והתברר כי הן מביאות לשיפור ניכר בתפוקת הפניצילין. תוספת נגזרת של החומצה הפנילאצטית לקרקע המזון כמקור לבניית השרשרת הצדדית של הפניצילין תרמה אף היא להעלאת הניצולת, ואף התברר שבנוכחות חומצה פנילאצטית מתקבל רק פניצילין אחד ולא תערובת, דבר אשר הקל מאוד על בידודו של התוצר הסופי.
הפטרייה המייצרת את הפניצילין זקוקה לחמצן, ולכן היא מתפתחת רק על פני שטח תרביות הגידול. נמצא שניעור של מכלי הגידול מגדיל במידה ניכרת את כמות הפניצילין המופק על ידי הפטרייה. לפיכך, חוברו מכלי התסיסה למנועים אשר הרטיטו אותם ואת תכולתם ללא הרף. זמן לא רב עבר ושיפור נוסף הושג באמצעות בעבוע אוויר מתחתיות כלי הגידול. טכניקה זו אפשרה לקיים את תהליך התסיסה בכל נפח הנוזל ואפשרה לוותר על מנועי הטלטול המסורבלים.
בנזילפניצילין (פניצילין G), המכיל שרשרת של חומצה פנילאצטית, היה הפניצילין הראשון שיוצר בקנה מידה תעשייתי. פניצילין זה זול לייצור ונמצא בשימוש מאז.
פיתוח פניצילינים סינתטיים למחצה
להתקדמות רבה בתחום ייצור הפניצילין תרמה חברת התרופות הבריטית ביצ'ם (Beecham), אשר גילתה כי בתרבית גידול החסרה את מרכיב השרשרת הצדדית של הפניצילין, הפטרייה מייצרת בעיקר חומצה 6-אמינופניצילנית. לשלד חומצי זה כשלעצמו יכולות אנטיביוטיות חלשות, אבל תגלית זו פתחה אפשרויות רבות ונרחבות לנגזרות רבות אחרות של הפניצילין.
פניצילינים סינתטיים-למחצה אשר בנו את שלדם במתקן התסיסה ואת מרכיביהם במעבדה החלו להופיע בשוק, הראשון שנכנס לשימוש היה המתיצילין אשר היווה פתרון לבעיית עמידות החיידקים באמצעות מרכיביו הייחודיים הסינתטיים. חסרונו היה באי-יציבותו בחומצות, ומלבד זאת, הוא גם היה חלש יותר מפניצילין G הוותיק, והדבר חייב מתן של כמויות גדולות יותר ממנו. עם השנים פותחו פניצילינים אחרים, בעלי טווח רחב יותר לכיסוי מגוון גדול יותר של מחוללים.
סוגים
מקובל לחלק את קבוצת הפניצילינים למספר סוגים בהתאם לטווח הפעילות שלהם.
פניצילינים טבעיים – פניצילינים אשר פעילים נגד חיידקים גראם-חיוביים, חיידקים אל-אווירניים ומספר זנים של נקדים גראם-שליליים שאינם מייצרים פניצילינאז. לתרופות הללו אין פעילות אנטיביוטית טובה נגד מתגים גראם-שליליים.
בנזילפניצילין (פניצילין G) הוא אב הטיפוס למשפחת הפניצילינים. ניתן לתתו בהזרקה בלבד ולא דרך הפה, כיוון שהוא מתפרק בקיבה על ידי חומצת מימן כלורי.
פנוקסימתילפניצילין (פניצילין V) הוא בעל טווח פעילות אנטיבקטריאלי דומה לשל בנזילפניצילין. יתרונו בכך שהוא עמיד לפירוק בקיבה ולכן ניתן לתת אותו באופן פומי. פנוקסימתילפניצילין הוא טיפול הבחירה לדלקת גרון הנגרמת מ-Streptococcus pyogenes.
פניצילינים עמידים לפניצילינאז - פניצילינים אשר פעילים נגד חיידקים גראם-חיוביים ובפרט זני Staphylococcus המייצרים פניצילינאז. על כן הם גם נקראים גם פניצילינים אנטי-סטפילוקוקליים. אב הטיפוס של קבוצה זו הוא המתיצילין, אשר כבר אינה בשימוש בשל פרופיל תופעות הלוואי שלה. תרופות אחרות בקבוצה זו הן נפצילין ואיזוקסזוליל פניצילינים: אוקסצילין, קלוקסצילין, דיקלוקסצילין ופלוקלוקסצילין. לקבוצה זו שיירים כימיים המונעים את זיהוים על ידי הפניצילינאז. עמידות של Staphylococcus לתרופות אלה, כגון בזן MRSA, נובעת מייצור טרנספפטידאז (PBP) שונה שלא נקשר לתרופות אלה.
אמינופניצילינים - פניצילינים שלהם פעילות משופרת ומורחבת כנגד חיידקים גראם-שליליים, כדוגמת Escherichia coli, Haemophilus, Moraxella, Salmonella ו-Shigella. פעילות זו מתאפשרת בין היתר על ידי קבוצת האמינו הטעונה, אשר מקלה את המעבר של התרופה דרך פורינים שבקרום התא החיצוני של החיידק. עם זאת, תרופות מקבוצה זה אינן עמידות לבטא לקטמאז המייצרים חלק מהזנים הגראם-שליליים. קבוצה זו כוללת:
אמפיצילין
אמוקסיצילין הניתן באופן פומי
קרבוקסיפניצילינים - פניצילינים הפעילים גם נגד חלק מן החיידקים הגראם-שליליים העמידים לאמפיצילין, כגון Pseudomonas aeruginosa. אינם בשימוש בשל צורך במינונים גבוהים ותרופות אחרות יעילות מהם. קבוצה זו כוללת:
טיקרצילין
קרבניצילין
אינדניל קרבניצילין
אוריידופניצילינים - בדומה לקרבוקסיפניצילינים פעילים נגד Pseudomonas aeruginosa.
פיפרצילין
אזלוצילין
מזלוצילין
פניצילינים המשלבים מעכב בטא לקטמאז - שילוב פניצילין/מעכב בטא לקטמאז מרחיב את טווח הפעילות של התרופה. מעכבי בטא לקטמאז נקשרים לאנזים זה אצל החיידק, ומונעים את הריסת טבעת הבטא-לקטם המאפיינת את קבוצת הפניצילין וחיונית לפעילותה.
אמוקסיצילין/חומצה קלוולנית
אמפיצילין/סולבקטם
פיפרצילין/טזובקטם
כימיה
שמאל|ממוזער|196px|סינתזה של בנזילפניצילין כפי שהיא מבוצעת בתא הפטרייה
שמאל|ממוזער|196px|אמוקסיצילין, סוג של פניצילין, עם שייר צדדי של קבוצת אמינו המחוברת להידרוקסיבנזיל
מולקולת הפניצילין מורכבת משלד של חומצה 6-אמינופניצילנית, העשויה שתי טבעות, מרובעת בטא לקטמית ומחומשת תיאזולידינית, ומשייר צדדי המשתנה בין הפניצילינים השונים ומסומן באות "R". באותה התקופה סברו כימאים כי טבעת מרובעת אינה יכולה להתקיים בחומר טבעי עקב מתחים כימיים המקשים על קיומה; לפיכך, עם גילויו טמן מבנה הפניצילין הפתעה מרתקת לציבור הכימאים. במרוצת הזמן נתגלו חומרים נוספים בעלי טבעות מרובעות, אך לפניצילין שמורה זכות הראשונים.
הטבעת המרובעת היא האתר הפעיל בפניצילין, והיא זו המגיבה עם הטרנספפטידאז ומעכבת אותו. הטבעת מכילה קבוצת קרבוניל ומיד לצדה אטום חנקן. תרכובות אורגניות כאלו קרויות אמידים, ואמידים הסגורים בטבעת קרויים לקטמים. אות יוונית מתווספת לשם הלקטם לציון מספר האטומים בטבעת, ובמקרה של פניצילין, שטבעתו מכילה ארבעה אטומים – בטא לקטם. הטבעת המחומשת של הפניצילין, תיאזולידין (Thiazolidine), מכילה אטום גופרית, וקשורה אליה קבוצת קרבוקסיל ושתי קבוצות מתיל. מקורו של אטום הגופרית בציסטאין ושל קבוצות הקרבוקסיל והמתיל הוא בוולין.
השיירים הצדדיים השונים מקנים תכונות כימיות, וכפועל יוצא פרמקולוגיות, לסוגי הפניצילין השונים. פנוקסימתילפניצילין, למשל, עמיד בפני חומציות, כך שניתן ליטול אותו דרך הפה, משם יגיע לקיבה ולא ייהרס על ידי חומצת המימן הכלורי המצויה שם. מתיצילין, לעומת זאת, אינו עמיד בפני חומציות, על אף שגם הוא מכיל טבעת בנזן בקבוצה הצדדית, כך שהמתן שלו מתבצע בעירוי.
תהליך הייצור של בנזילפניצילין בפטרייה מתבצע בשלושה שלבים. השלב הראשון הוא דחיסה של שלוש חומצות אמינו: חומצה אלפא-אמינואדיפית, ציסטאין וולין לתלת-פפטיד, ACV. תוך כדי תהליך הדחיסה, המזורז על ידי האנזים ACV סינתטאז, מתבצעת אפימריזציה של ולין מתצורה L ל-D. השלב השני הוא חמצון ACV, שהיא מולקולה קווית, לאיזופניצילין N בעלת שתי הטבעות באמצעות האנזים איזופניצילין N סינתאז. לחומר זה פעילות אנטיביוטית חלשה. השלב האחרון הוא טרנסאמידציה, שבמסגרתה השייר הצדדי אלפא-אמינואדיפיל של איזופניצילין N מוסר בעבור שייר פנילאצטיל באמצעות איזופניצילין N N-אצילטרנספראז.
הסרת השייר הבנזילי מבנזילפניצילין ליצירת חומצה 6-אמינופניצילנית היא הבסיס ליצירת הפניצילינים הסינתטיים למחצה.
מנגנון הפעולה
ממוזער|1. שתי שכבות של פפטידוגליקן; לחומצה N-אצטילמורמית מחובר פפטיד בן חמש חומצות אמינו. 2. ה-PBP יוצר קשר בין ליזין לאלנין, תוך הוצאת אלנין אחרת. 3. ה-PBP מתנתק לאחר היווצרות הקשר הצולב.4. פניצילין נקשר לחומצת האמינו סרין באתר הפעיל שב-PBP.5. הטבעת הבטא לקטמית נפתחת באופן בלתי הפיך וחוסמת את האתר הפעיל באנזים.
הטבעת הבטא לקטמית שבפניצילין מעכבת את החלבון הקושר פניצילין (PBP) שהוא סוג של טרנספפטידאז, שתפקידו לבנות קשרים צולבים בין יחידות הפפטידוגליקן בדופן התא של החיידק. לפניצילין דמיון לצמד חומצות האמינו אלנין שבקצה השרשרת הפפטידית המחוברת לחומצה N-אצטילמורמית, אחת מיחידות הפפטידוגליקן. על בסיס הדמיון הזה הוא נקשר ל-PBP דרך חומצת האמינו סרין באתר הפעיל, והטבעת הבטא לקטמית נפתחת ליצירת קשר קוולנטי בלתי הפיך עם הסרין. מאחר שבחיידקים מתקיימים באופן פיזיולוגי תהליכי שיווי משקל של פירוק ובנייה של הפפטידוגליקן, תאי החיידקים, בפרט חיידקים גראם-חיוביים שלהם דופן עבה בת 50–100 שכבות ללא קרום תא חיצוני, חשופים בעקבות העיכוב של האנזים לדלדול דופן התא וכתוצאה מכך ללחצים אוסמוטיים גבוהים ולפירוק, כשעיקר הפעולה של האנטיביוטיקה היא על חיידקים מתחלקים.
שימושים רפואיים
בנזילפניצילין היא התרופה העיקרית המשמשת לטיפול בזיהומים הנגרמים מ-Streptococcus pyogenes ומזנים רגישים לפניצילין של Streptococcus pneumoniae ו-Staphylococcus aureus. זוהי תרופת הבחירה לטיפול בדלקת קרום המוח פנאומוקוקלית ומנינגוקוקלית, אנדוקרדיטיס זיהומית סטרפטוקוקלית וזיהומים בזמן משכב הלידה מ-Streptococcus agalactiae. פנוקסימתילפניצילין מתאימה לטיפול בזיהומים מחיידקים אלה, ובלבד שדרך המתן הפומית הולמת לחומרת הזיהום. פניצילינים סינתטיים למחצה אינם יעילים יותר לזיהומים אלה. בפרט, ההתוויה היחידה לטיפול באמצעות פניצילינים עמידים לפניצילינאז היא לזיהומים סטפילוקוקליים מזנים רגישים למתיצילין, שכן אף על פי שיש להם פעילות נגד זני Streptococcus מסוימים וחיידקים אל-אווירניים, בנזילפניצילין יעיל יותר נגד זיהומים מחיידקים אלה. עבור זיהומים מ-Enterococcus faecalis הפניצילין החזק ביותר הוא אמפיצילין.
בעוד שלמעשה כל זני Neisseria meningitidis רגישים לבנזילפניצילין, זנים של Neisseria gonorrhoeae עמידים לעיתים קרובות לפניצילין, ולכן פניצילין אינו טיפול הבחירה לזיבה. בנזילפניצילין הוא טיפול הבחירה לעגבת בכל שלביה. זיהומים מחיידקים אל-אווירניים של חלל הפה ניתנים לטיפול באמצעות בנזילפניצילין, למעט זנים עמידים לפניצילין של החיידק Prevotella melaninogenica. ניתן לטפל באמצעות בנזילפניצילין גם בזיהומים קלוסטרידיאליים של איברי המין.
לאמינופניצילינים יש התוויה לטיפול בזיהום בדרכי הנשימה העליונות (דלקת גרון, סינוסיטיס, דלקת האוזן התיכונה וכו') והתחתונות (דלקת סימפונות ודלקת ריאות), דלקת הקיבה והמעיים חיידקית, אנדוקרדיטיס זיהומית חיידקית, דלקת קרום המוח ודלקת בדרכי השתן, אשר נגרמות ממחוללים רגישים שאינם מפרישים בטא לקטמאז. אמוקסיצילין הניתנת פומית היא טיפול הבחירה בזיהומים שחומרתם מאפשרת טיפול פומי. אמוקסיצילין היא גם מרכיב בחלק מהמשלבים להכחדת Helicobacter pylori.
לקרבוקסיפניצילינים ולאוריידופניצילינים התוויה לטיפול בזיהומים הנגרמים ממתגים גראם-שליליים, כגון Pseudomonas aeruginosa וחיידקי מעי אחרים ממשפחת Enterobacteriaceae. מאחר שזנים רבים מייצרים בטא לקטמאז, ניתן פיפרצילין בשילוב עם מעכב הבטא לקטמאז טזובקטם.
פניצילינים משמשים גם לטיפול מניעתי של הישנות דלקת מפרקים שיגרונית וסביב פעולות פולשניות מסוימות לאנשים בסיכון מוגבר לפתח אנדוקרדיטיס זיהומית. מתן של פניצילין במהלך לידה ממושכת מומלצת למניעת זיהום עם Streptococcus agalactiae (GBS) בילוד בקרב אמהות הנושאות את החיידק בתעלת הלידה. אמינופניצילינים משמשים לטיפול מניעתי של זיהומים מ-Haemophilus influenzae ו-Streptococcus pneumoniae בקרב ילדים לאחר כריתת טחול או עם היפוגמאגלובולינמיה.
תכונות פרמקולוגיות
לפניצילינים זמן מחצית החיים קצר יחסית, סביב שעה או פחות, ולכן הם ניתנים מספר פעמים ביום. הם מגיעים לריכוז טיפולי ברקמות השונות, לרבות בנוזל המרה והשתן, אולם חדירותם לנוזל המוח והשדרה נמוכה בהיעדר דלקת. בנוכחות דלקת קרום המוח נדרשים מינונים גבוהים במתן תוך-ורידי להגעה לריכוז טיפולי. חלק מהפניצילינים מופרשים דרך הכליות בשתן, ודורשים התאמה של המינון בנוכחות אי-ספיקת כליות. התרופה פרובנציד מעכבת את פינוי הפניצילינים בשתן, וכפועל יוצא מגבירה את ריכוזם ומאריכה את זמן מחצית החיים שלהם בגוף. תכונה זו אף נוצלה בעבר לצורך מתן מינונים נמוכים של פניצילין, כאשר אספקת הפניצילין הייתה נמוכה.
עמידות לפניצילין
ארבעה מנגנוני עמידות לפניצילין מתוארים בספרות:
ייצור בטא לקטמאז, ובפרט פניצילינאז, המפרקים את הטבעת הבטא לקטמית של הפניצילינים;
היעדר חדירות של קרום התא החיצוני בחיידקים גראם-שליליים לפניצילין, ומניעת הגעת הפניצילין אל ה-PBP שהוא מעכב;
הוצאה פעילה של התרופה אל מחוץ לקרום התא החיצוני בחיידקים גראם-שליליים;
יצירת PBP בעלי זיקה נמוכה לפניצילין.
ייצור בטא לקטמאז הוא מנגנון העמידות השכיח ביותר, ובחיידקים מסוימים הוא אינו המנגנון הבלעדי. אנזימים אלו גורמים להידרוליזה של הטבעת הבטא לקטמית, מפרקים אותה בצורה בלתי הפיכה ומבטלים את פעילותה. בקרב חיידקי Staphylococcus שכיחות גבוהה של חיידקים המייצרים פניצילינאז, ועל כן הם עמידים לפניצילינים הטבעיים. הפניצילינים העמידים לפניצילינאז מתגברים על מנגנון עמידות זה מאחר שהשייר הצדדי שלהם אינו מאפשר קישור לפניצילינאז, אולם יעילותם נגד חיידקים אלה נמוכה יותר משל הפניצילינים הטבעיים. אופן התמודדות נוסף נגד בטא לקטמאז, הוא שילוב של פניצילין עם מעכב בטא לקטמאז, אשר מאפשר טווח רחב יותר של פעילות אנטימיקרוביאלית.
בחיידקים גראם-שליליים מעבר הפניצילין והגעתו לדופן התא תלוי בתעלות פורינים על פני קרום התא החיצוני. על מנת לחדור את הקרום על הפניצילינים להיות בגודל, מבנה ומטען חשמלי מתאימים. היעדר פורינים המאפשרים מעבר פניצילין או מוטציה שתמנע מעבר של פניצילין יקנו לחיידק עמידות לפניצילין. בנוסף, פניצילין שכבר חדר את קרום התא החיצוני עלול להיות מוצא בצורה פעילה.
מוטציות הגורמות לירידה בזיקה של החלבונים קושרי הפניצילין בחיידק מקטינות את יכולת הקשירה של סוגים רבים של פניצילין לחיידק ומקנה לחיידק עמידות נגד מגוון פניצילינים. דוגמה לכך הוא הזן MRSA, אשר מייצר PBP מסוג PBP2a שלו זיקה נמוכה במיוחד לפניצילינים.
תופעות לוואי
רגישות יתר לפניצילין
פניצילין היא התרופה השכיחה ביותר הגורמת לאלרגיה, עם שיעור הימצאות הנע בטווח 6%–25%, באזורים גאוגרפיים שונים. ביטויי האלרגיה לפניצילין נעים מפריחה בצורת סרפדת ועד, במקרים קיצוניים, לאנפילקסיס. פניצילינים משמשים למעשה הפטנים בהיקשרם לחלבונים מתמיסה לא מזוקקת או לחלבונים בגוף המטופל לאחר מתן התרופה. הרכיבים העיקריים הגורמים לאלרגיה לפניצילין הן פניצילואיל ונגזרות של חומצה פניצילנית. הפניצלואיל נוצר מפירוק הטבעת הבטא לקטמית אשר מאפשר קשר אמידי לחלבוני הגוף, בעוד נגזרות החומצה הפניצילנית נוצרות בעת פירוק הפניצילין בסביבה חומצית או חמה. התגובה האלרגית המתוארת לעיל מתווכת על ידי אימונוגלובולינים מסוג IgE, אולם ישנם מנגנונים נוספים ונדירים יותר של רגישות יתר לתרופה הגורמים לאנמיה המוליטית, מחלת הנסיוב הזר, תסמונת סטיבנס-ג'ונסון ודלקת כלי דם.
מערכת העיכול
תלונות של מערכת העיכול, לרבות כאב בטן ושלשול, יכולות להופיע במתן פומי של פניצילין, ובפרט אמוקסיצילין/חומצה קלוולנית. דלקת מעי מקלוסטרידיואידס דיפיצילה תוארה לאחר שימוש אנטיביוטי בפניצילין. שימוש ממושך בפניצילין גם עלול לגרום להתיישבות של חיידקים גראם-שליליים עמידים ופטריות, כגון Candida, במעי הגס.
עלייה באנזימי כבד תוארה לאחר שימוש בפניצילין, בפרט לאחר אוקסצילין ופלוקלוקסצילין. התרופה השכיחה ביותר הגורמת לפגיעה כבדית על רקע תרופתי היא אמוקסיצילין/חומצה קלוולנית, שכן זוהי תרופה שכיחה מאוד בשימוש לזיהומים בדרכי הנשימה. הביטוי הוא של עלייה באנזימי הכבד, בעיקר כולסטטיים, עם בחילה, חוסר תיאבון, תשישות, צהבת וגירוד.
כליה והפרעות במלחי הדם
פניצילינים, ובפרט מתיצילין, עלולים לגרום לדלקת כליות אינטרסטיציאלית, המתבטאת באי-ספיקת כליות חריפה עם חום, פריחה כתמית, אאוזינופיליה, פרוטאינוריה אאוזינופילוריה (אאוזינופילים בשתן) והמטוריה. ברוב המקרים הפסקת התרופה מביאה להחלמה מלאה.
פניצילינים, שהם אניונים שאינם נספגים בחזרה באבובית הכליה המרוחקת, גורמים לשינוי בהפרשת יוני המימן בשתן, וכתוצאה מכך גורמים לאיבוד אשלגן בשתן ולהיפוקלמיה. מבין הפניצילינים העמידים לפניצילינאז, נפצילין נושא סיכון גבוה יותר להיפוקלמיה מאוקסצילין. לחלופין, פניצילינים הניתנים כמלח אשלגן עלולים לגרום להיפרקלמיה.
שורות הדם
הפרעות המטולוגיות הן נדירות, אולם מתוארים מקרים של נויטרופניה בכל סוגי הפניצילין, בפרט במתן מינונים גבוהים. המנגנון אינו ברור לאשורו, אולם הספירה הלבנה חוזרת לרמתה התקינה לאחר הפסקת התרופה. בריכוז גבוה הפניצילינים נקשרים לקולטן ל-ADP על גבי טסיות הדם ומונעים את התלכדות הטסיות. כמו תרופות רבות אחרות, פניצילינים גם עלולים לגרום לארגמנת תרומבוציטופנית חיסונית.
מערכת העצבים
פרכוס טוני-קלוני עלול להופיע עם מתן פניצילין במינון גבוה, ובפרט באי-ספיקת כליות, שאז הפניצילין מתפנה לאט ומצטבר בגוף.
ראו גם
קבוצות אנטיביוטיקה
לקריאה נוספת
Yohei Doi, Penicillins and β-Lactamase Inhibitors, Mandell, Douglas, and Bennett's Principles and Practice of Infectious Diseases, 9th Edition, Elsevier Saunders, 2020, Vol. 1, pp. 251-267.
קישורים חיצוניים
ייצור פניצילין, 1944, ארכיון הסרטונים של AP
״מיץ עובש״ - פרק על פיתוח האנטיביוטיקה וחייו של אלכסנדר פלמינג בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
The discovery of penicillin, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:בטא לקטמים
קטגוריה:היסטוריה של הרפואה | 2024-09-10T17:00:08 |
צורות חיים של צמחים | ממוזער|250px|גינה בהונגריה בה נראים עצים, שיחים ודשאים.
ממוזער|250px|עשב ימי במימי בוש-דו-רון שבצרפת.
צורת חיים (Life-form) - אוסף התכונות של הצמח הקשורות למחזור החיים שלו ולחלקיו הווגטטיביים (החלקים שאינם חלק ממנגנון הרבייה המינית וההפצה): גובה, מידת העיצוי, מקום הפיצול של הענפים, היותו של הצמח בר-קיימא או בן חלוף, מקומם של ניצני ההתחדשות העיקריים, משך החיים, רב-שנתיות או חד-שנתיות, אברי אגירה, אברי קיימא ועוד.
שיטות למיון צורות החיים
מיון צורת החיים על פי שיטת ראונקיה
השיטה פורסמה על ידי בוטנאי דני בשם קריסטן ראונקייר (Raunkiaer) בשנת 1904, מאוחר יותר נוספו לה עוד מושגים על ידי חוקרים אחרים. השיטה מבוססת בעיקר על מיקום ניצן ההתחדשות של הצמח, ובאופן התפתחותו ביחס לחילופי עונות השנה. שיטת ראונקיה נמצאת בשימוש נרחב עד היום בשל הפשטות והבהירות שלה. ראונקיה שאף לתאר את כל מיני הצומח הקיימים בעולם על פי מיקום ניצן ההתחדשות שלהם. הוא סבר כי כל אזור בעולם מאופיין על ידי יחס שונה בין כמות המינים השייכים לצורות החיים השונות.
פנרופיט (Phanerophyte): צמח רב שנתי שניצני ההתחדשות שלו מצויים בגובה של יותר מ-1 מטר מעל פני הקרקע. הפנרופיטים מתחלקים ל:
עצים - העץ הוא צמח רב שנתי גבוה, שהחלק הצומח העיקרי שלו מוחזק גבוה מעל הקרקע על ידי גזע בודד.
עץ נשיר - הוא עץ המשיל את עליו בסתיו ומצמיח עלים חדשים באביב.
עץ ירוק עד - הוא עץ שאינו משיל את עליו בסתיו ושכל חלקיו הנוספים שורדים את החורף.
שיחים - השיח הוא צמח רב־שנתי מעוצה בגובה 1–5 מטר, יש לו ענפים רבים שמסתעפים סמוך לקרקע. אחדים מענפי הצמח עשויים לגדול לאורך רב ולמות בתום עונה אחת, ואילו האחרים (המעוצים בדרך כלל) עשויים לשרוד ולגדול שנים רבות.
בן שיח (Chamaephyte): כל צמח בעל גזע מעוצה שניצני ההתחדשות שלו נמצאים בין 5–50 ס"מ מעל פני הקרקע.
עשב רב שנתי (Hemicryptophyte): צמח רב שנתי עשבוני שניצני ההתחדשות שלו מצויים לסמוך לפני הקרקע. עשב רב שנתי עשוי להגיע בתקופת צמיחתו לגובה של כ- 2 מטרים ויותר. ברוב העשבים הרב שנתיים החלק שמעל האדמה שורד במשך עונה אחת, אך בצמחים אחדים חלק זה מתייבש בקיץ ובאחרים נובל בחורף. את העונות הקשות הצמח מעביר כשרק כותרת של ניצנים ההתחדשות נראית מעל פני האדמה.
קריפטופיט (Cryptophyte): צמח שניצן ההתחדשות שלו חבוי מתחת לפני האדמה (או בתוך המים), ואילו כל החלקים שנמצאים מעל הקרקע מתים בתום עונה אחת. בסוג זה נמנים שלושה תת-סוגים:
גאופיט (Geophyte) - צמח בעל איבר לאגירת מים או מזון המצוי מתחת לפני האדמה, כמו פקעת או בצל.
צמח בצה (Helophyte) - צמח הגדל באדמת ביצה, אשר מבלה את העונות הקשות חבוי בעומק הבוץ.
צמח מים (Hydrophyte) - צמח שהשורשים שלו מצויים בקרקעית מאגר המים ועליו שטים על פני המים. לרוב, לצמחי מים אין איברי אגירת מים או מזון, מפני שפע המים והעובדה שבאגמים קרקעית המים פורייה ואינה קופאת גם בטמפרטורה של 10–20 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.
חד-שנתי (Therophyte): צמח שמשלים את כל מחזור החיים שלו בשנה אחת. בתום גדילתו הצמח מפיץ זרעים ומת, ואילו הזרעים מתפתחים כשהתנאים מתאימים לכך.
אפיפיט (Epiphyte) - צמח הגדל על גבי עץ או שיח ושורשיו אינם מחוברים לאדמה. האפיפיט מפתח שורשים מיוחדים המאפשרים לו לאגור מי גשמים או לספוג לחות מהאוויר. בניגוד לטפילים, אפיפיט אינו מנצל את משאבי הצמח התומך. סוג זה צורף לחלוקה לאחר זמנו של ראונקיה כיוון שלא הכיר צמחים מסוג זה.
שיטות נוספות למיון צורות החיים
ממוזער|230px|סביון - צמח חד שנתי.
ממוזער|230px|אורן האצטרובל הזיפני - צמח מאריך ימים ביותר.
בנוסף לשיטת ראונקיה, קיימים שיטות סיווג נוספות המבוססות על קריטריונים שונים. מבין כל שיטות אלה, השיטה הנפוצה ביותר, היא:
מיון על פי זמן המחיה של הצמח
חד שנתי: צמח עשבוני בעל מחזור חיים שנמשך שנה. במשך שנה זו הצמח מתפתח מזרעים לצמח בוגר תוך הגעה לפריחה, יצירת זרעים, הפצתם ומוות של צמח האם.
דו שנתי: צמח עשבוני בעל מחזור חיים שנמשך שנתיים. במשך השנה הראשונה צומחים עלים רבים, והצמח אוגר מים ומזון כדי לשרוד את החורף. במשך החורף הצמח נמצא בתרדמת, ובשנה השנייה נוצרים פרחים וזרעים. למעשה, צמח שהוא רב שנתי באזור התפוצה המקורי שלו עשוי להפוך לדו שנתי בתנאיי אקלים קשים יותר, או להפך, צמח שהוא חד שנתי באזור התפוצה המקורי שלו עשוי לדו שנתי בתנאיי אקלים נוחים יותר.
רב שנתי: צמח עשבוני או מעוצה בעל מחזור חיים שנמשך מספר שנים. מהלך הגדילה של צמח מסוג זה ממושך והוא יכול להגיע לעשרות או מאות שנים מרגע נביטת הזרע ועד יצירת פרחים וזרעים.
סוגי צמחים לפי הסתגלותם לסביבה
אוטופיט
הטרופיט
היגרופיט
הידרופיט
הלופיט
טרופופיט
ליתופיט
מזופיט
מיקוטרופי
ספרופיט
ספרמטופיט
ספרמפיט
פסמופיט
קסרופיט
מקורות
Raunkiær, C. (1904) Om biologiske Typer, med Hensyn til Planternes Tilpasninger til at overleve ugunstige Aarstider. Botanisk Tidsskrift 26, p. XIV.
Raunkiaer, C. (1934) The life forms of plants. Oxford University Press
קישורים חיצוניים
* | 2022-06-17T21:51:58 |
אריק שרון | הפניה אריאל שרון | 2024-06-02T18:28:53 |
מדיה | מדיה היא צורת הרבים של המילה הלטינית "מדיום", אולם השימוש מקובל בה גם בלשון יחיד. | 2024-04-19T22:47:53 |
אמצעי תקשורת | אמצעי תקשורת הם ערוצים שונים המשמשים לתקשורת המונים, ובאמצעותם מועבר מידע לציבור הרחב. כינוי מקובל נוסף לאמצעי התקשורת הוא מדיה, כינוי שהגיע לשפה העברית מלטינית דרך האנגלית, צורת הרבים של מדיום.
אמצעי התקשורת כוללים את האמצעים הבאים:
עיתונות כתובה
רדיו
טלוויזיה
אינטרנט
טלפוניה
שלטי חוצות: משמשים לפרסומת.
בהתייחסות לכל אחד מאמצעים אלה יש להבחין בין האמצעי, כלומר התשתית הטכנולוגית, לבין התוכן המועבר באמצעות האמצעי. תפעול התשתית הטכנולוגית הוא עיסוק נפרד לחלוטין מיצירת התוכן, אם כי מובן שמתקיימת אינטראקציה בין השניים.
מודל היסטורי נפוץ להתפתחות של אמצעי תקשורת כולל ארבעה שלבים. בשלב הראשון, שלב הפריצה, מופיע מדיום חדש למשל הקולנוע. בשלב השני, שלב ההתמסדות האופן בו הוא מאורגן הופך לקבוע ולחלק בלתי נפרד מחייו של הקהל. כפועל יוצא, החברה מפתחת תלות במדיום. בשלב השלישי, שלב ההתגוננות מופיע אמצעי תקשורת חדש, למשל, הטלוויזיה, המאיים על אמצעי התקשורת הממוסד. אמצעי חדש זה מפר את האיזון הקיים, ומושך אליו חלק מהקהל. בשלב הרביעי, שלב ההסתגלות, אמצעי התקשורת הוותיק משתנה, ומנסה לבסס חלוקת תפקידים בין השניים. כך, למשל, לאחר הופעת הטלוויזיה, תעשיית הקולנוע שיפרה את אולמות הקולנוע ובייחוד את ציוד ההקרנה והחלה להפיק ולהקרין סרטים בצבע כדי לייחד את חוויית הצפייה בסרטים מהצפייה בטלוויזיה בבית.
הבחנה בין אמצעי תקשורת
בעבר, כל אמצעי תקשורת התאפיין בייחודיות בחוויית השימוש בו. כלומר, אמצעי התקשורת נבדלו זה מזה מבחינת ממדי השימוש בהם כמו שימוש פרטי או ציבורי, חוויה אישית או משותפת ושימוש בתוך הבית או מחוצה לו. לאורך הזמן, נוצר קושי גובר להבדיל בין אמצעי התקשורת השונים וההבחנות ביניהם נותרו פחות יציבות. הסיבות לכך נובעות מתהליכים טכנולוגיים דוגמת דיגיטציה, מגמות גלובליזציה, וכן מיזוג של תאגידי תקשורת לאומיים וגלובליים. תהליכים אלו הובילו להתלכדות המדיה אשר מעלה את אי-הוודאות לגבי ייחודיות אמצעי תקשורת והדרך בה אנו צורכים אותם, דבר הבא לידי ביטוי באפשרויות כגון לקרוא עיתון באופן מקוון דרך האינטרנט ולהאזין לרדיו באמצעות הטלוויזיה.
אף על פי שינויים אלה, קיימים ממדים נוספים אשר באמצעותם ניתן להבחין בין אמצעי התקשורת כמו מידת האינטראקטיביות שלהם. כלומר, אמצעי התקשורת האינטראקטיביים ביותר הם אלה המאפשרים למשתמשים כמה שיותר הזדמנויות בחירה, תגובה ואספקה של תוכן. בנוסף, אמצעי התקשורת נבדלים במידה בה הם נתפסים כאמינים ומשפיעים עבור הצרכנים, במידה בה הם נתפסים כמספקים לפרט צרכים פסיכו-חברתיים (כמו צורך בהתבדרות, שייכות או שיפור ידע), וכן במידת הפיקוח והשליטה של המדינה על הפצתם. כך למשל, קל יותר לפקח על הפצת שידורי טלוויזיה ורדיו כלל-ארציים, וקשה יותר לפקח על הפצת ספרים ודברי דפוס.
ניתן למיין אמצעי תקשורת לפי מידת האינטראקטיביות שלהם, ומקובל להבחין בשלוש רמות אינטראקטיביות. הסוג הראשון מתייחס לאמצעים, המאפשרים הודעות חד-כיווניות בין שולח ומקבל ומתאפיין בתקשורת הצהרתית ברמת אינטראקטיביות נמוכה. כל משתתף עשוי להיות שולח או מקבל הודעה בתורו, אך ההודעה היא תמיד חד-כיוונית. העיתון הוא דוגמה לאמצעי בעל רמת אינטראקטיביות נמוכה. בעיתון מתפרסמת כתבה על נושא מסוים, אך אין ביכולת הקורא להגיב לכתבה זו. הסוג השני, בעל רמת אינטראקטיביות בינונית, מתאפיין בתקשורת תגובתית במסגרתה יכולים שני הצדדים לאינטראקציה לשלוח מסרים באופן דו-כיווני, וכך מקבל ההודעה הופך לשולח ומגיב להודעות קודמות. למרות זאת, ההודעות מתמקדות רק במידע המבוקש ולא מעבר לו. הטלוויזיה היא דוגמה לאמצעי תקשורת ברמת אינטראקטיביות בינונית. דו-שיח נוצר בטלוויזיה כאשר המשתתפים בבית יכולים להצביע עבור המתמודד האהוב עליהם בתוכנית הריאליטי והתוכנית לפי הצבעות הקהל מגיבה בהתאם תוך כדי השידור. הסוג השלישי הוא תקשורת אינטראקטיבית מלאה. בתקשורת כזו יש זרימה דו-כיוונית של הודעות בין שולח למקבל, כל אחד בתורו. בנוסף, ההודעות מתייחסות לא רק לפנייה האחרונה אלא גם לפניות קודמות ומעודדות המשך אינטראקציה. סוג זה לדוגמה מתקיים בזירות שונות באינטרנט, בהן מתאפשר שיח בין אנשים באמצעות ה'טוקבקים' שבהם אפשר להגיב למשתמש ולקבל תגובה חזרה וגם לראות תגובות קודמות. ככלל, חוקרים נוטים לייחס אינטראקטיביות גבוהה לרשתות תקשורת דיגיטליות (אליהם ניגשים באמצעות סמארטפונים, מחשבים וטאבלטים), ולעומת זאת, אינטראקטיביות נמוכה למדיה מסורתית (טלוויזיה ורדיו).
ראו גם
צנזורה
הצנזורה הצבאית
צנזורה כלכלית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תקשורת המונים | 2024-05-01T08:55:26 |
האימפריה הפרסית | REDIRECT האימפריה הפרסית האחמנית | 2023-07-12T14:46:17 |
ייהרג ואל יעבור | ייהרג ובל יעבור הוא דין הנאמר בעניינן של מצוות העומדות על פי ההלכה מעל פיקוח נפש. ככלל, דין זה נאמר לגבי שלוש מצוות לא תעשה, שהן: לא תרצח, איסור עריות ואיסור עבודה זרה. משמעות ההוראה היא שגם אם הימנעות ממעבר על אחת ממצוות אלו מסכנת את חייו של היהודי, או שקיים סיכוי שהיא תביא בוודאות למותו – עליו למסור עצמו להריגה ולא לעבור עליהן. במצבים מיוחדים כלל זה תקף גם בעבירות אחרות.
שלוש העבירות החמורות
שפיכות דמים
בנוגע לאיסור לרצוח כלל "ייהרג ואל יעבור" בו נלמד מסברה: דמך אינו אדום ('סומק' בלשון הגמרא) מדם חברך, ואין עדיפות לחייך על חיי הזולת. לכן אם אומרים לאדם רְצַח או תֵּרָצַח, אסור לו לרצוח.
עם זאת, אם כופים על אדם להשליך אותו על תינוק במטרה שהתינוק יימעך וימות, אין מחויב האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שהנימוק האוסר על האדם להרוג גם אם הדבר כרוך במותו, הוא "מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי", כלומר – אין דמו חשוב יותר משל השני, ולכן אין לו זכות להרוג את השני כדי למנוע את הריגתו הוא. לפי סיבה זו, אין על האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו תינוק על ידו, מכיוון שגם כאן עומד השיקול האומר שדמו של התינוק אינו סמוק יותר מדמו הוא, ואין עליו להכריע בין השנים, אלא עליו לשבת ולמנוע עצמו מלעשות מעשה, ואם זרקו אותו על התינוק, אין דמו של התינוק סמוק מדמו הוא.
רבי חיים סולובייצ'יק מסביר כי גם ללא נימוק זה לא היה על האדם להיהרג כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שכאשר משליכים את האדם על התינוק אין האדם נחשב לרוצח כלל, והוא רק כאבן וכעץ ביד מי שמשליך אותו שהוא הרוצח. רבי חיים מסביר, כי אכן באופן זה אין צריך להיתר של "מאי חזית", והיתר זה נחוץ, לו יצויר שהוא היה נחשב לרוצח על ידי השלכתו על התינוק, שגם אז לא היה צריך למסור את נפשו, מכיוון שהכלל של "מאי חזית" אומר שאין עליו להכריע כלל בין דמו לבין דם השני, וישב ולא יעשה מעשה.
גילוי עריות
איסורי גילוי עריות מהתורה, שעונשם כרת או מיתת בית דין, כמו עם אשת איש או משכב זכר, הם בגדר ייהרג ואל יעבור.
בנוסף, יחסים של יהודי עם גויה נכלל ב"ייהרג ואל יעבור", ויש מי שאומר שמשום שזהו מהאיסורים החמורים בדרגה של כרת – מאחר שאם המעשה נעשה בפרהסיה, כאשר הדבר ידוע לכל, האיסור הוא כרת, על כן גם אם המעשה נעשה בצנעה, הדין הוא ייהרג ואל יעבור. הטעם לחומרת העניין מובא ברמב"ן מפני שבן של גויה נחשב לגוי ומתייחס אחריה, והוא מוליד בן לעבודה זרה.
לעומת זאת, יחסים של גוי עם יהודייה אינו באיסור כרת אלא באיסור לאו של "לא תתחתן בם" – אם זה בדרך של נישואין, ואם מדובר ביחסים שלא בדרך נישואין אז האיסור הוא איסור מדאורייתא, אך אינו בכלל 'ייהרג ואל יעבור', מכיוון שהאישה אינה עושה מעשה אלא היא כקרקע שאינה עושה כל מעשה, והגוי הוא עושה את המעשה האסור, ולכן כאשר היא אינה מבצעת כל מעשה של התקרבות מצידה, אין חיוב ליהרג אם זה נעשה באונס.
אביזריהו של גילוי עריות
בתלמוד הבבלי מובא מעשה:
לדעת הר"ןעל מסכת עבודה זרה דף ט' עמוד א' בדפי הרי"ף, וכן מסכת פסחים דף ו' עמוד א' בדפי הרי"ף. ועוד ראשונים ואחרונים רבים, המעשים הללו (עמידה לפניו ערומה ודיבור עימה מאחורי גדר) כלולים באיסור לא תעשה "לא תקרבו לגלות ערוה", ואיסור זה נחשב לאביזריהו (האביזרים הנלווים) של גילוי עריות, ולכן דינו שימות ואל יעבור. לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים, פעולות של תאווה הקשורות והמעוררות ליחסי אישות, כמו חיבוק ונישוק – אסורות גם כן מדאורייתא באיסור "לא תקרבו", ולכן אף בהן הדין הוא שייהרג ולא יעבור כדין אביזריהו של גילוי עריות. מאידך, יש אומרים שהאיסור לדבר עימה מאחורי גדר הוא מדברי חכמים, והוכיחו מכך שגם איסור מדברי חכמים שמסתעף מאיסור התורה של "לא תקרבו", בכלל דין ייהרג ואל יעבור.שו"ת הריב"ש סימן רנ"ה, ועוד. לדעה אחרת, אין להשליך מאותו מעשה על מקרים אחרים, משום ששם אותו אדם גרם לעצמו לחלות, כיוון שנתן עיניו באותה אישה,שו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן ב', ועוד. או משום ששם רפואתו היא מעצם ההנאה מהערווה,שו"ת פני יהושע אבן העזר חלק ב' סימן מ"ד, ועוד. אך במקרים שכופים על האדם לעבור על "לא תקרבו" או שיהרגו אותו – יעבור ואל ייהרג.
במקרים של חוסר צניעות, שהאיסור הוא רק מצד הרהור, לא נאמר הדין של ייהרג ואל יעבור.להרחבה בשיטות הראשונים והאחרונים בעניין ייהרג ואל יעבור על נגיעה והסתכלות בעריות, ראו כאן.
עבודה זרה
איסור על עבודת אלילים. חייב למסור את נפשו כדי שלא לעבור על איסור זה, ולמות על קידוש השם. במהלך ההיסטוריה יהודים רבים, במיוחד בספרד בשעת השמד והאינקוויזיציה, וכן אירופה, הקריבו את נפשם ולא הסכימו להמיר את דתם, גם כשמדובר באנשים פשוטים מאוד ואף כאלו שלא שמרו על המצוות עד אז, ולמרות שסבלו עינויים קשים.
שלוש מצוות אלו נמצאות בעשרת הדיברות, והתלמוד במסכת סנהדרין לומד שאין לעבור עליהן בכל מקרה. הן גם נכללות בשבע מצוות בני נח, כלומר כל בני האדם מצווים על קיומן.
המקור שאיסור עבודה זרה הוא בכלל "ייהרג ואל יעבור" הוא מהפסוק: . ודרשו חז"ל: בכל נפשך – אפילו יטלו את נפשך. בתלמוד יש דעה מצמצמת של רבי ישמעאל שסובר שרק עבודה זרה שנעשית בפרהסיה היא בבחינת ייהרג ולא יעבור.
התאבדות כדי להינצל מהחטא
שאול המלך
בסוף ספר שמואל א' מסופר על התאבדותו של שאול המלך במלחמה מול הפלשתים. סביב המעשה נחלקו הפוסקים האם מותר היה לשאול לשים קץ לחייו, דבר שנאסר באיסור חמור. יש אומרים שמותר היה לו לעשות כן משום שידע בוודאות שימות במלחמה, בעקבות נבואת שמואל שאותה שמע אצל בעלת האוב. יש אומרים שמותר היה לו להתאבד כדי למנוע חילול השם שהפלשתים יתעללו במלך ישראל ויבזוהו. יש אומרים שמותר היה לו להתאבד כי הפלשתים רצו להעבירו על דת, או להתעלל בו במשכב זכר. מאידך, יש אומרים ששאול אכן נהג שלא כדין כשהתאבד, והיה לו למות על ידי הפלשתים ולא לשים קץ לחייו.להרחבה ביחס לשיטות השונות ראו במאמר זה.
חנניה מישאל ועזריה
בספר דניאל מסופר על חנניה, מישאל ועזריה שסירבו להשתחוות לפסל שנעשה לכבוד נבוכדנאצר, ובעקבות זאת נגזר דינם להישרף בכבשן האש. באורח נס הם לא נשרפו, וקרנם עלתה בעיניי נכובדנאצר ועבדיו. מעשה השלושה נחשב לאחד מסיפורי הגבורה המכוננים ביהדות, והוא נזכר בין היתר בסליחות לקראת ובמהלך הימים הנוראים.
מעשה ארבע מאות הנערים
אחת מאגדות החורבן המופיעות בתלמוד מתארת התאבדות לשם הימנעות מאונס (הסוגריים המרובעים – פירוש רש"י):
מבחינה הלכתית נחלקו הראשונים האם במקרה שחובה למסור את הנפש מותר להתאבד כדי למנוע זאת. בעלי התוספות מסבירים את המעשה בגיטין בכך שהילדים חששו שיענו אותם ויכריחו אותם לעבור עבירה (כמו חנניה, מישאל ועזריה שלדעת חלק מהפרשנים קפצו מעצמם לאש כי פחדו שיענו אותם ויעבדו עבודה זרה), או בגלל שאם לא היו מתאבדים לא היו הורגים אותם אלא אונסים אותם. מדברי גמרא זו (ולפי פרשנות התוספות) למדו חלק מהפוסקים ראיה לשיטות שמותר להתאבד בשביל שלא לעבור עבירות, ואף על עבירות שאין עליהן חיוב למסור את הנפש.
שעת השמד
בשעת השמד – כאשר הגויים מנסים להעביר את היהודים על דתם, באמצעות גזרות, חובה להיהרג אפילו על מצווה קלה, כגון "שרוך הנעל": בפירוש 'ערקתא דמסאנא' נחלקו הראשונים:
יש שכתבו שדבר זה הוא מנהג, ומכאן שיש למסור את הנפש אפילו על מנהג בעלמא.
ויש שכתבו שדבר זה הוא איסור דרבנן, אבל על מנהג בעלמא אינו חייב למסור נפש.
אחרים כתבו שאף על איסור דרבנן, יעבור ולא ייהרג, ואיסור שינוי השרוך הוא איסור דאורייתא משום חוקות הגויים.
פרהסיה
כאשר אונסים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה בפרהסיא (בפני עשרה יהודים), במטרה להכריח אותו לעבור על הדת (להבדיל מעבירה שמטרתה הנאתו של המכריח), אזי הדין הוא שייהרג ואל יעבור. על כל המצוות ואף על מצווה קלה כ'ערקתא דמסאנא' כפי שנתבאר לעיל.
יחיד
כאשר אונסים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה שלא בפרהסיא, במטרה להכריח אותו לעבור על הדת, ולא להנאתו של המכריח, אזי הדין הוא שהוא רשאי להיהרג ורשאי לעבור.
להנאת עצמו
בתלמוד הבבלי מובא שכאשר הגוי כופה על היהודי לעבור עבירה להנאת עצמו ולא כדי להעבירו על דתו, אף שהדבר נעשה בפרהסיה – אין להיהרג, כי מאחר שכוונתו להנאתו האישית ולא כדי להעביר על דת, אין חילול השם בכך שהיהודי יבצע את העבירה:
בראשונים מובאת מחלוקת, האם סייג זה שכשהדבר נעשה 'להנאת עצמו' של הגוי אין להיהרג, הוא רק לגבי שאר עבירה רגילה בפרהסיה, או גם לגבי עבירה רגילה בשעת השמד, או אף לגבי שלוש העבירות החמורות.לדעת הראב"ד וסיעתו – סייג זה רק לגבי פרהסיה, לרמב"ן וסיעתו – גם בשעת השמד הדין כן, ולבעל המאור והמאירי – גם לגבי גילוי עריות ועבודה זרה, אך לגבי שפיכות דמים לעולם ייהרג (והמאור ציין שאינו מוצא מציאות שבה הגוי יכפה את ישראל לעבוד עבודה זרה להנאת עצמו).
על מחלוקת זו ראו פירוט והרחבה במאמר מתי אומרים ייהרג ואל יעבור ומתי לא.
ענישה
ישנה מחלוקת בין חכמי הראשונים לגבי אדם שנוהג בניגוד להלכה ועובר על אחת משלוש מצוות ייהרג ואל יעבור במקרה של פיקוח נפש. לדעת הרמב"ם, העובר אינו נענש בעונש הקבוע לעבירה, אך נחשב כמי שחילל שם שמיים.
וכך הוא לשון הרמב"ם:
לעומת זאת, רבנו דוד פסק שהעובר על אחת מעבירות אלו ולא נהרג, חייב מיתה בעדים והתראה.
מצוות נוספות
הלבנת פנים
במסכת סוטה דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה. התוספות תוהים מדוע אין מונים בפירוש את הלבנת הפנים בין הדברים שהם "ייהרג ואל יעבור" ומשיבים שהסיבה היא שהיא אינה מפורשת בתורה. אך רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' סי' קלט') הסביר שמדובר ב'אבק' רציחה, כי הביוש גורם להסתלקות מראה האודם מפני המתבייש. למעשה האחרונים נחלקו ביניהם בשאלה האם דברי התלמוד נאמרו במישור ההלכתי, ורובם פירשום כרעיון מוסרי בלבד.
סיפור נוסף בתלמוד, הצופן בחובו רעיון מוסרי דומה הוא על האמורא מר עוקבא, אשר יחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני שלו תרם כסף לראות אותו, שמא יתבייש.
גזל
בתלמוד מובאת דעת יחיד של ר' מאיר בברייתא כי גם איסור גזל בכלל "יהרג ואל יעבור", דהיינו אסור ליהודי לגזול את חבירו גם אם כופים עליו לעשות זאת במחיר חייו.
בנוסף, קיים דיון נרחב בהלכה לגבי דין המציל עצמו בממון חברו, כלומר מה דינו, הן לכתחילה והן לאחר מעשה, של אדם שיכול להציל את עצמו מסכנת חיים על ידי שימוש או גזילה של רכוש הזולת. פסיקת השולחן ערוך בעניין זה: – משמע שמותר להציל עצמו בממון חבירו ובלבד שישלם לאחר מעשה, וכך היא גם שיטת התוספות.
שמירת שבת
בהלכות יהדות ביתא ישראל מהווה מצוות שמירת השבת בבחינת ייהרג ואל יעבור.
פסיקת אחרונים
בתקופת השואה היו שאלות אלו של 'ייהרג ואל יעבור' מעשים שבכל יום.
בימינו, פסיקתם של האחרונים לגבי ציווי "יהרג ואל יעבור" התקיימה בהשאלה באירועים בהם רבנים חרדיים ראו כהוראת שעה לצוות את הציבור החרדי להתנגד להוראות הממשלה בנושא.
ביניהם, בשנת תש"ח התפרסם פסק כזה של העדה החרדית בנוגע לגיוס נשים לצה"ל, ומאוחר יותר התפרסם פסק דומה מאת רבני ירושלים בנוגע לשירות לאומי לנשים. גם הרב צבי יהודה הכהן קוק פרסם כרוזים כאלו בנוגע למסירת שטחי ארץ ישראל לנכרים.
לקריאה נוספת
אנציקלופדיה התלמודית, כרך כ"ב, תשנ"ה, עמ' נ"ג ואילך.
יוסף פאור, על קידוש השם ובל יעבור – מחלקות הרמב"ם והרמב"ן, בר-אילן ל–לא, 2006, עמ' 373–407.
קישורים חיצוניים
אסופת מאמרים בנושא קידוש השם ויהרג ואל יעבור, באתר ספריית אסיף
הרב יאיר וייץ, מתי הדין 'ייהרג ואל יעבור' ומתי לא, וכן האם ייהרג ואל יעבור על נגיעה והסתכלות בעריות, באתר ישיבת הר ברכה
יהרג ואל יעבור, מאת אושר טביבי, באתר "נקודת חיבור"
י"מ תא-שמע, מסירות נפש בהלכה – לפנים משורת הדין, באתר "דעת"
הרמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ה (על גדרי קידוש ה' וייהרג ואל יעבור)
הערות שוליים
*
קטגוריה:משפט עברי: דיני נפשות | 2024-07-01T14:24:22 |
גמביט המלכה הנרצה | בשחמט, גמביט המלכה הנרצה הוא אחד מסוגי גמביט המלכה. הלבן מנסה לכבוש את מרכז הלוח על ידי החלפת הרגלי השחור מטור ד ברגלי פחות מרכזי שנמצא בטור ג' של הלבן.
בין השחקנים הבולטים שבחרו בפתיחה זו (בשני הצבעים) ניתן למנות את פרנק מרשל, חוסה ראול קפבלנקה, עקיבא רובינשטיין, יפים בוגוליובוב, דוד ברונשטיין, וסילי סמיסלוב, טיגראן פטרוסיאן, לאיוש פורטיש, ויקטור קורצ'נוי ומיכאל טל.
תחילתו של גמביט זה בפיתיון שהלבן שם לפני השחור:
1. ד4 ד5
2. ג4
במסע השני השחור יכול לסרב לקבל את הפיתיון והמשך זה נקרא גמביט המלכה הנדחה. ההמשך בגמביט הנרצה הוא כדלהלן:
1. ד4 ד5
2. ג4 ד:ג4
העובדה שהשחור מוותר זמנית על הערוגה המרכזית לא מפריעה לו, אך כדי לשמור על סיכויים טובים עליו להחליש את רגלי ד4 על ידי ה5 או ג5. כמו כן עליו ללמוד את המבנים הסטנדרטיים בהם הוא נשאר עם רגלי בודד בטור ד', מבנה אליו מגיעים בהרבה הסתעפויות פתיחה.
המסע השלישי של הלבן יכול היה להיות ה4 ובכך הוא לכאורה כובש את ערוגות המרכז, אך התאורטיקנים אינם ממליצים לכבוש את המרכז בשלב זה, לפני הכנה מוקדמת.
3. פו3 פו6
הלבן אינו מנסה כעת להכות את הרגלי ג4 על ידי האיום הכפול מהא4+ ואחר כך מה:ג4, משום שמטרתו לפתח את הקצינים ובלאו הכי הרגלי יוכה על ידי הרץ ו1. מאידך, גם לשחור לא כדאי להגן על הרגלי ג4, משום שפיתוח קציניו נמנע על ידי כך ומשום שהכאת הרגלי בלתי נמנעת.
לכן הלבן ישאף לתקוף באגף המלך השחור ואילו השחור ינסה לתקוף באגף המלכה.
4. ה3 ה6
הלבן פתח את הדרך לרץ כך שיאיים על אגף המלך השחור. השחור אמנם חסם את דרכו של הרץ ג8, אך מטרתו להוציא את הרץ ו8 ולהצריח בהקדם. על כל פנים, כוונת השחור היא להביא את הרץ ג8 לערוגה ב-7, כדי שיוכל לחלוש על האלכסון א8-ח1.
5. ר:ג4 ג5
6. 0-0 א6
השחור מנסה גם הוא להוציא את הרץ ו8, אולם במסע ה-6 הוא אינו מכה ג5:ד4, למרות שאם הלבן ישיב ה3:ד4 יהיה רגלי לבן מבודד, כיוון שהלבן יכול להכות גם עם הפרש - פ:ד4; לכן השחור יעדיף לתקוף על ידי התקדמות רגלים באגף המלכה.
7. מה-ה2 ב5
8. רב3 רב7
אמנם השחור יכול להמשיך בהתפרצות הרגלים - ג4 ולהמשיך אחר כך עם פרש ל-ג6 ואחר כך ל-ב-4, אך המומחים מציעים המשך תוקפני יותר.
9. צד1 פבד7
התאורטיקנים אינם ממליצים ללבן לשבור את התקדמות הרגלים השחורים באגף המלכה בשלב זה, לכן לא מומלץ לבצע במהלך ה-9 א4.
10. א4 ב4
11. פבד2
כעת, לאחר פיצול הרגלים השחורים, יוכל הלבן להציב את פרשו על ג4.
11. ... מה-ג7
12. פג4 רה7
13. פו-ה5 0-0
14. רד2 צאג8
15. צאג1 צוד8
כעת מצב הכלים כמעט שווה.
קטגוריה:פתיחות שחמט | 2021-12-03T04:56:55 |
הלנה | שמאל|ממוזער|180px|הלנה
שמאל|ממוזער|180px|פרוטומה של הלנה מאת אנטוניו קנובה במוזיאון ויקטוריה ואלברט
הֶלֵנָה (ביוונית: Ἑλένη; מילולית: לפיד) היא דמות במיתולוגיה היוונית שנודעה כיפה בנשים. הלנה הייתה אשתו של מנלאוס ונטישתה אותו עבור פאריס הביאה לפרוץ מלחמת טרויה.
דמותה
מקורה של הלנה
לדמותה של הלנה במיתולוגיה היוונית מספר גרסאות. לפי אחת מהן, הלנה הייתה אלה שאיבדה את מעמדה וזכורה בעיקר בשל יופייה. לפי גרסה שנייה, לדה הולידה את הלנה, את התאומים קסטור ופולוקס ואת קליטמנסטרה. סיפור הולדתם של הילדים אינו ברור. חלק משויכים לזאוס, בעוד אחרים משויכים לבעלה של לדה, טינדראוס, מלך ספרטה. גרסאות אחרות של המיתולוגיה רואות בהלנה את בתה של נמסיס, אלת הנקמה.
חטיפתה של הלנה
לפי המיתולוגיה, שני אתונאים, תסאוס ופיריתואוס , התחייבו להינשא לבתו של זאוס. תזאוס בחר בהלנה, והוא ופיריתואוס חטפו אותה והחליטו להחזיק בה עד שתהיה מבוגרת מספיק להינשא. פיריתואוס מאידך, בחר להינשא לפרספונה, למרות שהיא כבר נשואה להאדס. הם השאירו את הלנה עם אמו של תסאוס, בעת שהלכו אל השאול, מקום שליטתם של פרספונה והאדס. האדס העמיד פנים כי הוא מארח אותם לסעודה. ברגע שהשניים התיישבו, נחשים התפתלו סביב רגליהם והשאירו אותם שם.
שני אחיה של הלנה, קסטור ופולוקס, החזירו את אחותם ולקחו את אייתרה , אימו של תסאוס, בתור שפחתה של הלנה, והיא שוחררה רק שנים אחר כך בידי שניים מנכדיה, בניו של תסאוס, ורק לאחר מותו של האחרון.
נישואים למנלאוס
כשהגיע זמנה של הלנה להינשא, מלכים ונסיכים יוונים רבים באו לבקש את ידה או שלחו שליחים בשמם. בין המתמודדים היו אודיסאוס, מנסתאוס , איאס הגדול, פאטרוקלוס ואידומנאוס . אך המועדף מבין המחזרים היה מנלאוס שלא הגיע בעצמו אלא יוצג על ידי אחיו אגממנון. אגממנון ומנלאוס שכנו בגלות, בבורחם מפני תיאסטס. כל המחזרים למעט אודיסאוס הביאו עימם מתנות יקרות.
טינדראוס, מלך ספרטה ובעלה של לדה שלפי אחת הגרסאות היא אמה של הלנה, לא קיבל אף אחת מן המתנות אך גם לא שילח אף אחד מן המחזרים מחשש שיעלבו ויתפתח סכסוך. אודיסאוס הבטיח לפתור את הבעיה באופן משביע רצון אם טינדראוס יתמוך בו בחיזורו אחרי פנלופה, בתו של איקריוס. טינדראוס הסכים ברצון ואודיסאוס הציע כי לפני שתעשה ההחלטה כל המחזרים ישבעו להגן על הבעל הנבחר נגד כל מי שיתקומם נגדו. תכסיס זה הצליח, והלנה ומנלאוס התחתנו. עם מותו של טינדראוס, מנלאוס הפך למלך ספרטה כיוון שרק גברים יכלו לרשת את המלוכה ומכיוון שקסטור ופולוקס נפטרו אף הם.
מלחמת טרויה
שנים לאחר מכן, פאריס, נסיך טרויה, הגיע לספרטה במטרה להינשא להלנה. הלנה הובטחה לפאריס על ידי אפרודיטה, שנבחרה על ידיו כיפה ביותר מבין כל האלות, מה שעורר את כעסן של אתנה והרה. כפי שהובטח על ידי אפרודיטה, הלנה התאהבה בפאריס ועזבה למענו את בעלה ובתם בת ה-9, הרמיוני.
כשמנלאוס גילה שאשתו נעלמה, הוא קרא לכל שאר מחזרי העבר של הלנה לעמוד בשבועתם, וכך החלה מלחמת טרויה. למעשה, כל היוונים נטלו חלק במלחמה זו, בין על ידי השתתפות בהתקפה על טרויה או הגנה על טרויה מפני מנלאוס ותומכיו. זו הסיבה שהלנה מכונה גם "בעלת הפנים שהשיקו אלף ספינות".
יחסיה של הלנה עם פאריס, משתנים בהתאם למקור הסיפור. גרסאות שונות מספרות כי הלנה אהבה את פאריס עמוקות (אם כי ייתכן שלאפרודיטה, שהבטיחה זאת לפאריס, היה חלק בכך). גרסאות אחרות טוענות כי הלנה הייתה אישה אנוכית ואכזרית שהביאה אסון על כל הסובבים אותה. גרסה נוספת המופיעה במחזה "הלנה" שכתב אוריפידס, היא כי הרמס (שליח האלים) עיצב דיוקן של הלנה על פי בקשתו של זאוס, כך שהלנה מעולם לא הייתה בטרויה, ובילתה את המלחמה במצרים.
פאריס נהרג במלחמה, ואחיו דיפובוס , נישא להלנה. דיפובוס נהרג על ידי מנלאוס לאחר מכן. כשטרויה הובסה בסיום המלחמה דרש מנלאוס כי רק לו יורשה להרוג את אשתו הבוגדנית, אך כשהניף חרבו, יופייה גרם לחרבו ליפול מידו. תחת זאת, הוא הוביל אותה בשלום לספינות היווניות. הלנה חזרה לספרטה יחד עם מנלאוס. לאחר מותו של מנלאוס, הלנה הוגלתה על ידי בנם מגפנתס . בגרסה נוספת לפי אוריפידס, הלנה עזבה את עולם בני התמותה, ונלקחה לאולימפוס כמעט מיד לאחר חזרתו של מנלאוס.
במצרים
לפחות שלושה סופרים יווניים מהעת העתיקה – הרודוטוס, אוריפידס וסטסיחורוס (Στησίχορος) – הכחישו כי הלנה הייתה אי-פעם בטרויה, וטענו כי נשארה במצרים במהלך מלחמת טרויה.
בספריו הרודוטוס מגולל את המיתוס היווני על הלנה כדי להסביר את הסיפור המפורסם על קרויסוס וסולון. הסיפור על הלנה במצרים הוא הקדמה לחטא הקדום שביצע אחד מדורות סולון (גיגס) וחלק מהסברו של הרודוטוס על מוצאם של האלים.
שבט הפיניקים הגיע אל ארגוס עבור מכירת סחורה, ובזמן המכירה הם הסתערו על הנשים שהגיעו לקנות את הסחורה. חלקן הצליחו לברוח אך בת המלך אינאכוס, איו, נשבתה והובלה אל מצרים. כתגובה למעשה החטיפה, היוונים חטפו את אירופה, בת מלך כרתים וכן גם את מדיאה, בת מלך קולכיס. מלך קולכיס זעם על המקרה, הוא דרש את בתו בחזרה וכן פיצויים על המעשה. היוונים סירבו וטענו שלא קיבלו שום פיצוי על חטיפת איו. הפיניקים טענו שאיו, כשהייתה בארגוס שכבה עם הקברניט וכשגילתה שהיא הרה נסעה עם הפיניקים ולמעשה לא נחטפה. לאחר מספר דורות התרחש אירוע דומה. אלכס נדרוס בן פריאמוס (מזוהה עם השם פאריס) חטף את הלנה. היוונים שלחו משלחת לקבלת הנערה ופיצוי, אולם נתקלו באותו סיפור ישן על מדיאה, לכן היוונים החליטו לצאת למלחמת טרויה.
בהמשך, בספרו השני, מספר הרודוטוס שהלנה לא הייתה בטרויה וזו הסיבה שהמלחמה התרחשה. אלכסנדרוס חטף את הלנה מספרטה, הפליג בים אך עקב סערה הגיע למצרים למקום בו יש מקדש שעל פי המסורת, מי שמגיע אליו הופך לבן חורין. עבדיו של אלכסנדר בורחים ומלשינים לאל על מעשיו. לתוניס, הממונה במקדש נודע על אותו גבר שהיה אורח וחטף את אשת מארחיו ומצווה שיש לתפוס אותו. תוניס לוקח את אלכס נדרוס לפרוטאוס שמתחקר אותו לגבי הלנה. הוא מפקיד עליו עונש ללכת ממצרים תוך 3 ימים. הלנה והאוצרות יישארו במצרים עד הגעת בעלה. הרודוטוס טוען שהורמוס הכיר את הסיפור על היסחפות אלכס נדרוס למצרים ומביא הוכחות מהאפוס ההומרי. הוא מסביר שזו הסיבה בגללה הומרוס לא חיבר את קיפריה, בה מתואר שאלכס נדרוס הגיע לטרויה ביום השלישי. מנלאוס, בעלה של הלנה עצמו אמר לכוהנים שהיו במאורעות שהטרויאנים אמרו לו שאין בידיהם את הלנה אלא שהיא נמצאת אצל המצרים. הוא חשב שהם לועגים לו ורק לאחר הריסת העיר התברר טעותו. מנלאוס הגיע למצרים וקבל את הלנה והאוצר, אך גם התעכב שם. בזמן זה החליט להקריב שני נערים לאל ולכן המצרים רדפו אחריו.
הלנה אכן הייתה במצרים כי אחרת כבר לפני זמן רב הטרויאנים היו מחזירה אותה בשלב מסוים כדי להפסיק את המלחמה. אולם לא כך רצה האל.
בתרבות
דמותה של הלנה הופיע במגוון יצירות במהלך השנים.
האסטרואיד 101 Helena שהתגלה ב-1868, נקרא על שמה.
לשבתאי ירח שהתגלה בשנת 1980, וזכה לשם הלנה.
הסרט הלנה מטרויה מ-1956 והמיני-סדרה הלנה מטרויה מ-2003 מבוססים על סיפורה
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
הרודוטוס, היסטוריות, ספר ראשון, 1-5
הומרוס, איליאדה
הומרוס, אודיסאה
הרודוטוס, היסטוריות, ספר שני, 111-120
מקורות מודרניים
נטע זגגי, הלנה מטרויה כדמות חיובית בספרות היוונית הקלאסית, זמנים, 12, קיץ 1983, עמ' 20–33
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחמת טרויה
קטגוריה:דמויות באודיסאה
קטגוריה:אלים למחצה
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
קטגוריה:דמויות ספרותיות שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2024-09-19T07:06:19 |
הממלכה הפרסית | REDIRECT ממלכת_פרס | 2015-09-26T11:07:54 |
NOR לוגי | NOR לוגי (קיצור של not or, "לא או"; סימון: ↓) הוא פעולה בוליאנית ההפוכה לקשר הלוגי "או" (OR לוגי) על אותם אופרנדים. כלומר A↓B הוא "אמת" אם ורק אם לא מתקיים "A או B" "אמיתיים", או במילים אחרות, גם A וגם B "שקריים" (false). אחרת, התוצאה היא "שקר".
באמצעות הפעולה NOR אפשר להביע את כל שאר הפעולות הלוגיות:
E
E
דבר דומה אפשר לעשות עם הפעולה NAND לוגי.
טבלת האמת של NOR מוצגת בצד שמאל.
A↓B B A 1 0 0 0 1 0 0 0 1 0 1 1
ממוזער|200px|דיאגרמת ון של NOR, הצבע האדום מסמל תוצאת אמת|ימין
ראו גם
שער לוגי
קשר לוגי
הערות שוליים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:לוגיקה מתמטית
קטגוריה:לוגיקה בוליאנית
קטגוריה:מעגלים ספרתיים
קטגוריה:תכנות
קטגוריה:קשרים לוגיים | 2024-03-04T05:13:00 |
NAND לוגי | שמאל|ממוזער|200px|דיאגרמת ון של NAND, הצבע האדום מסמל תוצאת אמת
בלוגיקה מתמטית, NAND (קיצור של Not AND; נקרא גם קו שֶׁפֶר, ומסומן לעיתים בקו אנכי (|) או ב-↑) הוא קשר לוגי המתקבל מצירוף הקשרים לא עם וגם, ולעיתים נקרא לפיכך "לא-וגם".
באלגברה בוליאנית, NAND הוא פעולה בוליאנית אשר תוצאתה היא ההפך של פעולת AND על אותם אופרנדים. בהתאם לכך, B NAND A הוא "שקר" אם ורק אם שני האופרנדים B ו A הם "אמת".
טבלת האמת של NAND:
AB תוצאה 0 0 1 1 0 1 0 1 1 1 1 0
כתיב מקובל של פעולת NAND הוא בצורה , כאשר הסימן מייצג את פעולת AND, והקו שמעל לביטוי מציין NOT.
על פי חוקי דה מורגן ניתן להציג את כל הפעולות הבסיסיות של האלגברה הבוליאנית -
AND, OR ו-NOT באמצעות שימוש ב-NAND בלבד:
NOT A=A NAND A
(A AND B = (A NAND B) NAND (A NAND B
A OR B = (A NAND A) NAND (B NAND B)E
דברים אלה מובילים למערכת אקסיומות אלטרנטיבית לאלגברה הבוליאנית, אשר מתבססות רק על פעולה אחת. במונחי הלוגיקה המתמטית, פירוש הדבר הוא ש-NAND מהווה לבדו קבוצה שלמה של קשרים, דהיינו קבוצת קשרים שבאמצעותה ניתן ליצור כל טבלת אמת מבוקשת. זהו אחד משני קשרים המקיימים תכונה זו: השני הוא NOR לוגי.
שמאל|ממוזער|120px|סמלו של שער NAND בתרשימים אלקטרוניים
מערכות ספרתיות אשר דורשות שימוש בשערים לוגיים מנצלות עובדה זו בביטויים לוגיים מורכבים, אשר מורכבים בדרך כלל מפונקציות לוגיות כמו AND ו-OR. הצגת ביטויים אלה בעזרת NAND בלבד מאפשרת תכנון והרכבה זולה יותר של רכיבים לוגיים. סדרה 7400 של מעגלים משולבים מכילה שערי NAND בלבד.
ראו גם
שער לוגי
קשר לוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:לוגיקה מתמטית
קטגוריה:לוגיקה בוליאנית
קטגוריה:מעגלים ספרתיים
קטגוריה:קשרים לוגיים | 2023-08-31T21:01:50 |
הטקטיקה והאסטרטגיה האמריקאית בעת החדשה | לאחר חתימה על חוזה פריז (1783) וקבלת עצמאות מבריטניה, ארצות הברית פירקה את רוב צבאה ומספר החיילים לא עלה בדרך כלל על כמה עשרות אלפים. מיליציוני באופיו, הצבא האמריקני הובס על ידי בריטניה ב-1812, אבל היה מספיק גדול על מנת לגבור על האינדיאנים ולהביס את מקסיקו בשנות ה-40 של המאה ה-19.
האירופאים לא יחסו לארצות הברית משמעות רבה וכאשר פון מולטקה נשאל מה למד ממלחמת האזרחים האמריקנית הוא ענה: "כלום". הדבר משקף את הפיגור היחסי של האמריקאים בפיתוח שיטות לחימה חדשות ושימושים בנשק חדש. אפילו במלחמת האזרחים, הם עדיין השתמשו ברובה שהיה בשימוש במלחמת העצמאות האמריקאית, ורק במשך המלחמה עברו לרובה מסוג חדש (ראו התפתחות כלי הירי).
הטקטיקה הייתה שונה במידת מה מהאירופאית, בעיקר בגלל הצבא הקטן. במקום צבא אירופאי מסורבל על מאות אלפי חייליו, הצבא האמריקאי היה נייד יותר וחיפש הכרעה מהירה.
השינויים הגדולים התחילו במלחמת האזרחים האמריקנית בין השנים 1861–1865 עם הגידול המשמעותי בגודל הצבא. מצבא קטן שלא עלה על 40,000-50,000 איש, שני הצדדים גייסו מאות אלפי לוחמים, ובקרבות הגדולים השתתפו לפחות 100,000 איש מכל צד. שינויים חשובים נוספים היו בהכנת ספינות קיטור משוריינות לשירות (ראו מוניטור).
האסטרטגיה הייתה דומה לאירופית וחיפשה קרב הכרעה או אם מדובר באויב חזק, אז התפתחה מלחמת התשה כמו במלחמת האזרחים. מבחינה צבאית מלחמת האזרחים הייתה ההופעה הראשונה של הדרך האמריקאית במלחמה, משמע ניצול המשאבים האדירים של הצפון לעריכת מלחמה כוללת ומכרעת. הצפון שהשתמש בבסיס התעשייתי הטכנולוגי והחקלאי העודף שלו בצורה מכרעת הכריע את הדרום באופן מוחץ. בין האסטרטגיות המרכזיות שנקט הצפון כנגד הדרום הייתה פגיעה ישירה במסילות הרכבות הדרומיות, קודם בויקסברג ולאחר מכן באטלנטה. בויקסברג נותק הדרום מהמערב ובהרס אטלנטה פורק הדרום ליחידות כלכליות שאינן מסוגלות להחזיק את עצמן. ההתרכזות בפגיעה במארג הכולל של המערכת הדרומית בישרה את המלחמות במאה ה-20, ובמיוחד את מתקפות הצוללות של הגרמנים והאמריקאים, ואת מתקפת המפציצים בשנים 1943-1944. מלחמת האזרחים האמריקנית נתפשת כיום כמבשרת של המלחמות המודרניות של המאה ה-20.
לקראת סוף המאה ה-19 ארצות הברית הגיחה לזירה הבינלאומית במלחמת ארצות הברית–ספרד, שכללה פעילות ימית רבה ואף פלישות אמפיביות.
במלחמת העולם הראשונה ארצות הברית גייסה צבא גדול של כמיליון וחצי חיילים. למרות זאת במתקפה הכוללת על גרמניה ב-1918 פיקד על כלל הכוחות הגנרל פרדיננד פוש והכוחות האמריקאים היו כפופים תחתיו.
בשנות השלושים של המאה ה-20 החלה ארצות הברית לפתח צי של נושאות מטוסים, במיוחד לאחר שהוכח כי מטוס מסוגל להטביע אוניית מלחמה רגילה. באותה תקופה שררה הבדלנות בארצות הברית ומטרת הצי הייתה להגן על ארצות הברית מפני פלישה מהאוקיינוס האטלנטי ומהאוקיינוס השקט. בסיסיו העיקריים של הצי באוקיינוס השקט היו פרל הארבור בהוואי והפיליפינים. כאשר הותקפה ארצות הברית בדצמבר 1941 על ידי היפנים, היו בסיסים אלו הראשונים להפצצה. הכישלון היפני התמצה בפספוס נושאות המטוסים ומכליות הדלק של האמריקאים. נושאות המטוסים היו בזמן ההפצצה של פרל הארבור בסיור מדרום להוואי ביחד עם מכליות הדלק ובכך ניצלו מהטבעה. כתוצאה מכך יכלו האמריקאים לנצל אותן בצורה מיידית כדי לבלום את היפנים בקרב אי האלמוגים ובקרב מידוויי.
האסטרטגיה האמריקאית במלחמת העולם השנייה הופנתה לכמה חזיתות במקביל. כל החזיתות נעזרו בבסיס התעשייתי האדיר של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. כך למשל, רק ב-1942 יוצרו יותר ממאתיים אלף מטוסים. במשך כל המלחמה הושקו יותר מ-125 נושאות מטוסים. במקביל סייעה ארצות הברית לאנגליה ורוסיה. האמריקאים ספקו לרוסים מילארדי טונות של דלק, כ-300,000 משאיות וג'יפים, אלפי מכשירי קשר לתפעול בטנקים וכן מיליוני טונות של קופסאות שימורים. כיוון שהרוסים התמקדו ביצור נשק בלבד (טנקים ומטוסים), ללא סיוע זה לא היה המסע לברלין יכול להתקיים. רק בזכות התמיכה הלוגיסטית האדירה של האמריקאים יכלו הרוסים לתחזק את המסע קדימה לעבר ברלין. האמריקאים הצליחו כבר ב-1942 לנצל את העורף התעשייתי לטובת המלחמה, תוך ייצור המוני של ספינות ליברטי, מטוסים, רובים, ומשאיות. זאת בניגוד לגרמנים, שנכשלו בהפניית העורף התעשייתי שלהם ליצור מלחמתי, ורק ב-1943 החלו לערוך שינוי בגלל אלברט שפר.
בחזית האטלנטית המטרה הראשונית הייתה השתלטות על האוקיינוס האטלנטי במאבק נגד הצוללות. עד 1943 הושגה מטרה זאת בעיקר בזכות מטוסים ארוכי טווח. במקביל התנהלה מתקפת ההפצצות על גרמניה בין 1942-45. המטרה הייתה הרס העורף התעשייתי הגרמני. הגרמנים בתגובה הזיזו את חיל האוויר הגרמני מברית המועצות להגן על גרמניה מהמפציצים. ב-1943 הבין הצבא האמריקאי כי צריך קודם לפתור את בעיית חיל האוויר הגרמני. הפתרון הטכני היה מכלי דלק ניתקים, שעזרו להביא את מטוסי הירוט לשמי גרמניה, ואז ניתקו ואפשרו להם להילחם מתוך עדיפות טקטית. עד אז ההנחה הייתה שאי אפשר להביא מטוס ירוט למרחק כזה תוך שמירה על יכולות התמרון וההתקפה שלו. המטוס העיקרי שהשתתף במלאכה זאת היה ה-P-51 מוסטנג. הרס חיל האוויר הגרמני פתח את הדרך להריסת גרמניה כמרכז תעשייתי. תחילה התמקדו בהרס מפעלי המטוסים, לאחר מכן תעשיית הדלק ולבסוף הרכבות. האסטרטגיה הבאה הייתה השתתפות ביחד עם הבריטים בפלישה לאירופה (הפלישה לנורמנדי), שחרור צרפת והפלישה לגרמניה.
בחזית של האוקיינוס השקט היו כמה מטרות במקביל. מטרה אחת הייתה הרס צי הסוחר היפני. היפנים השיגו את כל תצרוכת הדלק שלהם ממלזיה. הצוללות והמטוסים האמריקאים שהסתובבו בדרך הטביעו את כל הצי היפני מבלי שליפנים היה מענה לאיום זה. בניגוד לבריטים, היפנים לא השיטו את ספינות הסוחר שלהם בשיירות, ולא נתנו להם את ההגנה הנצרכת. התוצאה הייתה שמצי של חמישה מיליון טון בתחילת המלחמה, ירדה יפן לצי של חצי מיליון טון. השלב הבא היה השתלטות על איים וקרוב המפציצים (B29) ליפן. ההפצצה של יפן, עוד לפני פצצות האטום, הביאה להרס של 9 מיליון ק"מ רבועים של ערים ביפן. השילוב של ההפצצות והטבעת צי הסוחר היפני גרמו להרס היצור התעשייתי היפני עוד לפני ההפצצה האטומית על הירושימה ועל נגסאקי.
לסיכום, הדרך האמריקאית במלחמה כפי שהתבטאה במלחמת האזרחים ובמלחמת העולם השנייה כללה ניצול מרבי של המשאבים העודפים, תוך כדי הרס נגדי של המשאבים של האויב. שיטה זאת הביאה למקסום את היתרונות היחסיים של ארצות הברית (כמו גודל, תעשייה ותחכום טכנולוגי), תוך שלילתם מהאויב.
קטגוריה:אסטרטגיה
קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה
קטגוריה:המאה ה-19
קטגוריה:המאה ה-20 | 2024-03-27T19:02:04 |
גהינום | REDIRECT גיהנום | 2004-05-21T13:44:53 |
עיר גנים | שמאל|ממוזער|350px|תרשים עיר הגנים של אבנעזר הווארד
עיר גנים היא גישה בתכנון ערים שפותחה כתאוריה על ידי הפילוסוף אבנעזר הווארד באנגליה ב-1898.
גישת עיר הגנים התפתחה כמענה לבעיות שמהן סבלו ערי בריטניה לאחר המהפכה התעשייתית, שבאו לידי ביטוי בצפיפות, זיהום אוויר, תנאי תברואה ירודים, פערים ומתח חברתי. באותה תקופה התפתחו גישות תכנון נוספות כמענה לבעיות אלה, דוגמת גישת "יחידות השכנות" או גישת "העיר היפה" האמריקאית.
עיר גנים היא ניסיון לשילוב יתרונות הכפר עם יתרונות העיר במסגרת המרחב העירוני. תוכנית זו כוללת התייחסות רבה לאלמנטים כלכליים וחברתיים, נוסף לאלמנטים הפיזיים. עיר הגנים בנויה מריכוז מבני מגורים ושכונות שסביבם שטחים פתוחים ירוקים שישמשו גם לחקלאות. העיר מתבססת על בנייה נמוכה וכוללת הפרדה בין שימושי הקרקע השונים. הווארד הניח שהבעלות על הקרקע תהיה של כלל תושבי העיר, אשר יקבלו אותה מהמדינה, ושהם יחכירו קרקעות לתעשיינים (באזורים מובחנים, רחוקים מאזורי המגורים), וכך יממנו את פיתוח העיר. הווארד נתן בספריו גם הנחיות ליחסים החברתיים בעיר.
עיר הגנים היא דוגמה לתאוריות האדריכליות המודרניות שהתפתחו במערב משלהי המאה ה-19 ועד לסוף המאה ה-20, כתאוריות מודרניסטיות, פונקציונליסטיות וחברתיות.
ערי הגנים החלו להתפתח בראשית המאה ה-20, בעיקר באנגליה ובהולנד. תוכנית האב שהוכנה ללונדון בשנת 1944 התבססה בחלקה על גישה זו.
ערי גנים בישראל
אבנעזר הווארד היה בין אלה שפעלו ליישם את התפיסה הזו בתכנון העיר תל אביב בשנות ה-20. מספר אישים בתנועה הציונית דבקו ברעיון. ר' בנימין (יהושע רדלר) פרסם ב-1913 תוכנית להקמת ערי גנים בארץ-ישראל. דייוויס טריטש ראה בעיר הגנים פתרון דיור הולם להתיישבות בארץ ישראל בה בית קטן עם גן פרי וירק יספק את צורכי המשפחה. את רעיונותיו לפיתוח מסחרי ותעשייתי של א״י בשילוב הקמת ערי גנים הוא קידם בקונגרסים הציוניים ובביטאונו ״עם וארץ״ (ברלין, 1919). גם עקיבא אטינגר וד"ר אברהם גרנובסקי מראשי הקרן הקיימת פעלו החל מ-1920 ליישום הרעיון בארץ. המתכנן פטריק גדס תכנן להמשך הפיתוח של תל אביב צפונה מבנים עירוניים המקיפים גן ובניינים הנמצאים בעצמם במרכז של מגרש ירוק. התוכנית להקמת גינות ירק, ערוגות פרחים ומגרשי משחקים היו ניגוד משמעותי ביחס לאיכות החיים הירודה שאפיינה את המגורים ביפו. צורת הבינוי של תוכנית גדס היא צורת הבינוי המוכרת והמקובלת ביותר עד היום באזור הצפון הישן של תל אביב וכן גם במקומות נוספים בישראל. הגישה גם אומצה על ידי מקימי העיר רמת גן, שאף נקראה בתחילתה "עיר גנים".
במקביל לגדס, פעל האדריכל ריכרד קאופמן להשתתת עקרונות ערי הגנים בשכונות הגנים שבנה בירושלים בשנות ה-20, בהן השכונות רחביה, תלפיות, בית וגן, קריית משה ואחרות וכן במרכז ההיסטורי של העיר עפולה.
ראו גם
תוכנית גדס
תנועת סיטי ביוטיפול
שכונות הגנים בירושלים
קישורים חיצוניים
אמנון רמון, ריכרד קאופמן ורעיון "עיר הגנים", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, 1998
הערות שוליים
גנים
עיר
קטגוריה:אדריכלות מודרנית
קטגוריה:תכנון עירוני
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית | 2024-10-06T22:44:02 |
ישעיהו לייבוביץ | REDIRECT ישעיהו ליבוביץ | 2004-05-21T14:58:43 |
פובוס (ירח) | שמאל|ממוזער|250px|מונטז' של שלוש תמונות שצולמו בנפרד על ידי ויקינג 1 ב־19 באוקטובר 1978. המכתש הגדול (שרובו בחשיכה) שנמצא בצד שמאל למעלה בתמונה הוא סטיקני
פוֹבּוֹס (באנגלית: Phobos) הוא הגדול מבין שני ירחיו של מאדים והוא קרוי על שמו של פובוס, בנו של ארס מהמיתולוגיה היוונית.
פובוס ודֵימוֹס (הקטן מבין שני הירחים) נתגלו שניהם על ידי האסטרונום האמריקאי אסף הול. את שמותיהם הציע הנרי מדאן, מתוך הספר ה־15 של "האיליאדה", בו מזמן אל המלחמה ארס (מקבילו היווני של מרס הרומי) את הפחד (דימוס) ואת האימה (פובוס) כדי שיסייעו לו.
פובוס קרוב מאוד למאדים, ורדיוס מסלולו הממוצע 9,377 קילומטר, כלומר מרחקו מפני מאדים הוא כ־6,000 קילומטר. זהו אחד הירחים הקטנים ביותר במערכת השמש ומידותיו הן 26.8 × 21 × 18.4 קילומטר.
חיזוי
בספרו של ג'ונתן סוויפט, מסעי גוליבר מצויות שתי עובדות מדהימות מתחום האסטרונומיה שנתגלו דורות רבים אחרי כן. האסטרונומים של לאפוטה גילו אצל הכוכב מאדים שתי הילות, כפי שגילו מדענים 156 שנים אחרי כן, כי למאדים שני ירחים. כמו כן סוויפט הצליח לנבא באופן משונה את משך סיבובם של ירחים אלה כאשר כתב כי פובוס מקיף את הירח ב-10 שעות, ונמצא במרחק של שלוש קוטר מאדים. אחד מהם, פובוס, מקיף את מאדים בשליש הזמן שנמשך סיבובו של מאדים סביב צירו.
על ידי כך נוצר הרושם כי הוא עולה במערב ושוקע במזרח. זהו הגוף היחיד הידוע עד כה שמקיף גוף אחר מהר יותר מאשר מסתובב הגוף האחר סביב צירו.
גילוי
חישובים הראו שאם יש ירח למאדים אזי מסלולו צריך להיות מאוד קרוב לכוכב הלכת, אחרת הכוחות הפועלים עליו יגרמו לו להסחף ולא להישאר במסלולו. דבר זה הקשה על גילוי הירחים, אך ב-1877 מאדים היה במרחק יחסי מאוד קרוב לכדור הארץ, והדבר אפשר תצפות וחיפוש אחר הירחים.
ב-11 באוגוסט 1877 האסטרונום האמריקאי אסף הול גילה את פובוס, ולאחר מספר ימים את ירחו השני של מאדים, דימוס.
פובוס צולם מקרוב לראשונה על ידי מארינר 9 ב־1971. פובוס צולם גם על ידי ויקינג 1 ב־1977, על ידי פובוס 2 ב־1989, על ידי ה־מארס גלובל סרוויור ב־1998 ו־2003, על ידי Mars Reconnaissance Orbiter ב־2008 ועל ידי מארס אקספרס ב־2010.
מאפייני מסלול
פובוס נע סביב מאדים מהר יותר מסיבובו של מאדים סביב עצמו. לכן הוא עולה במערב, נע במהירות יחסית על פני השמיים (ב־4 שעות ו־15 דקות או פחות) ושוקע במזרח, בערך פעמיים ביום (כל 11 שעות ו־6 דקות). פובוס כה קרוב לפני השטח, עד כי איננו נראה מעל האופק מקווי רוחב גדולים מ־70.4°. מסלול נמוך זה מציין כי פובוס עתיד להיות מושמד: כוחות הגאות והשפל שמאדים מפעיל עליו מאטים את מהירות הקפתו, וכפועל יוצא מנמיכים את מסלול הסיבוב שלו. כיום מרחקו הממוצע קטן בקצב של כמטר בכל מאה שנה, וככל הנראה בעוד מיליוני שנים הוא ייקרע לגזרים ויהפוך לטבעת פלנטרית שתקרוס באיטיות לתוך מאדים.
ככל הנראה פובוס הוא אסטרואיד אשר נלכד על ידי מאדים.
במעבר מארס אקספרס ב־2010 התגלה כי הירח הוא בעל מבנה ספוגי, עובדה המסבירה את משקלו הסגולי הנמוך.
מאפיינים גאולוגיים
פני השטח של פובוס מרובים במכתשים. המכתש הגדול ביותר נקרא "סטיקני" על שם אשתו של הול, אנג'לין סטיקני, כיוון שהיא זו שעודדה אותו להמשיך במחקרו ולגלות את הירחים. קוטרו 9 קילומטר.
בין המכתשים השונים ישנו מכתש על שם גוליבר כיוון שהירח מוזכר בספר עוד לפני שהתגלה, ומכתשים נוספים על סמך דמויות מהספר מסעי גוליבר.
ממכתש סטיקני ניתן לראות כאילו יוצאים ממנו חריצים ושרשראות מכתשים . חוקרים העלו השערות בהתחלה שהפגיעה שיצרה את מכתש סטיקני כמעט והובילה להשמדת פובוס. אולם מתצפיות נוספות שבוצעו על ידי המארס אקספרס הביאו למסקנה כי השרשראות כנראה אינן קשורות ליצירת המכתש וכי הן נוצרו כנראה מחומר שנפלט במהלך פגיעות אסטרואידים במאדים. תאוריה יותר עדכנית מציעה שהחריצים נוצרו כתוצאה מכוחות הכבידה שיביאו בסופו של דבר להתפרקותו של הירח.
ראו גם
מונולית פובוס
קישורים חיצוניים
סמינר הרצאות על פובוס ודימוס הניתן על ידי נאס"א בשיתוף אוניברסיטת פלורידה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ירחי מאדים | 2023-04-01T23:57:32 |
פובוס | 2020-03-04T06:00:18 | |
תוכנית גדס |
שמאל|ממוזער|400px|תיאור של תוכנית גדס בתערוכת "העיר הלבנה" במגדל שלום מאיר
תוכנית גדס היא תוכנית המתאר הראשונה של העיר תל אביב, שתוכננה בשנים 1927–1929 על ידי מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס. תוכנית זו הקנתה לאזור מרכז תל אביב ולאזור המכונה היום "הצפון הישן" של העיר את מראם ואופיים המוכר בראשית המאה ה-21.
התוכנית אושרה בשנת 1932, ויצרה, בין היתר, את המערך הפיזי המשרת את תל אביב עד היום, ואת הבסיס הרעיוני שאיפשר גם את הרחבת העיר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. גדס תכנן את האזור שבין לב תל אביב בדרום, נחל הירקון בצפון, הציר שלימים הפך לרחוב אבן גבירול במזרח, והים במערב. התכנון כלל רחובות ושדרות רוחב בניצב לים, כך שיאפשרו כניסת בריזה מכיוון הים, ורחובות אורכיים שיעודדו התפתחות מסחר בעיר, בשילוב עם תכנון כולל של גנים ציבוריים גדולים וקטנים השזורים במרקם העיר.
תוכניתו של גדס הוכנה כחלק ממאמצי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל להביא לפיתוח הארץ. גדס הופקד, בין היתר, גם על תכנון ערים בקולוניות בריטיות אחרות, כדוגמת הודו, ופעל גם בבריטניה.
גדס הביא לישראל את עקרונות עיר הגנים בשנות ה-20, ותל אביב היא אחד המקומות היחידים שבהם הצליח להגשים את חזונו. ההישג העיקרי של תוכנית גדס הוא ביצירת מרקם עירוני אחיד בעל השטח הגדול ביותר בערי ישראל והגדול ביותר בעולם מסוגו - מאפיין המהווה את אחד הגורמים להכרזתה של "העיר הלבנה" בתל אביב כאתר מורשת עולמית.
רקע
התפתחות תל אביב עד שנות ה-20
החל מסוף המאה ה-19 הוקמו מספר שכונות עבריות כשכונות לוויין של יפו, כדוגמת נווה צדק וכרם התימנים. אחוזת בית, שהוקמה ב-1909, הייתה למעשה השכונה הראשונה שנועדה להפוך לעיר עברית, והייתה "הלב העירוני" הראשון, שסביבו המשיכו להתפתח השכונות שהפכו בהמשך לעיר תל אביב. בשטח הנכלל בתחומי העיר תל אביב-יפו נמצאו רובע מנשייה המעורב ומספר כפרים ערביים (כגון סומייל, ושייח' מוניס), המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו והמושבה הטמפלרית שׂרונה, אשר שרידיהן אף הם באזור מרכז העיר המודרנית, לצד השכונות העבריות.
כבר ב-1920 החלו פרנסי העיר להביע דאגה נוכח צמיחתה המואצת של תל אביב בעקבות גלי העלייה לארץ ישראל. ההסתדרות הציונית פנתה ב-1920 לאדריכל ריכרד קאופמן שיחווה את דעתו על המשך פיתוחה של העיר ויתווה תוכנית מתאר לאזור שמצפון לרחוב אלנבי ועד רחוב יהודה הלוי המתעקל צפונה במזרח. תוכניתו של קאופמן כללה מחשבה על צירי הצפון-דרום הנחתכים על ידי צירי רוחב הפונים אל הים, אשר באו לידי ביטוי בתוכנית המפורטת שערך גדס מאוחר יותר. בשנת 1925 הוזמן לישראל מתכנן הערים גדס על ידי מאיר דיזנגוף ובהמלצת שלטונות המנדט הבריטי, על-מנת ליצור תוכנית מתאר ראשונה לעיר המתפתחת ולכל האזור שמצפון לעיר הקיימת. בשנה זו הכין גדס סקר מקיף שבו תיעד את המצב הקיים של העיר ומגמותיה הכלכליות, החברתיות והדמוגרפיות. העיר מנתה אז פחות מ-30,000 תושבים, והתוכנית נדרשה למצוא פתרון לאוכלוסייה של 70,000 נוספים.
תאוריות וגישות אורבניות ואדריכליות חדשות
שנות ה-20 של המאה ה-20 היו שנים של חיפוש באדריכלות ובתכנון הערים בעולם. תוצאות מלחמת העולם הראשונה ושיאו של תהליך העיור, שהחל עוד במאה ה-19 עם פרוץ המהפכה התעשייתית, הובילו לחיפוש תאורטי ומעשי של צורות בינוי חדשות - הן מבחינה אדריכלית והן מבחינה אורבנית.
את גישת "עיר הגנים" פיתח עם חלוף המאה הפילוסוף הבריטי אבנעזר הווארד כניסיון ליצור סוג חדש של עיר ושל עירוניות המתייחסת אחרת אל השטחים הפתוחים והירוקים, ומאפשרת איכות חיים הבאה לידי ביטוי בכמות גינון מקסימלית גם בתוך או בצמוד לשטחי הערים הצפופים. התפיסה של עיר הגנים התיישבה היטב עם רוח הבנייה בתל אביב של שנות ה-20, שאדריכליה הושפעו מאוד מרעיונות התנועה המודרניסטית באדריכלות ואסכולת הבאוהאוס בפרט.
בתקופה זו נהגו גם תאוריות חדשות בתחום התכנון העירוני, כמו רעיונותיהם של לה קורבוזיה באירופה ופרנק לויד רייט בארצות הברית ועוד אדריכלים ותאורטיקנים רבים שהיו קשורים בתנועה המודרניסטית. בלטה במיוחד הגישה הסוציאליסטית של רובם, שהולידה עקרונות תכנון שונים, בעיקר בתחום המגורים להמונים; על רקע זה הוקמו פרויקטי דיור נסיוניים של שיכונים ושכונות גנים בסדרי גודל שונים, כבר בשנות ה-20.
בארץ ישראל, תכניות מתאר דומות לתוכנית גדס נעשו בתקופה מקבילה גם בשכונת רחביה בירושלים ובהדר הכרמל בחיפה על ידי ריכרד קאופמן, כשכונות עבריות חדשות. בניגוד אליהן, תוכנית גדס לתל אביב נועדה מראש ליצור תשתית עירונית רחבה לעיר העברית החדשה ההולכת וגדלה, ולא שכונה נוספת בעיר היסטורית קיימת.
התוכנית
תוכנית גדס כללה תכנון פיזי של רחובות וגושים עירוניים חדשים, כמו גם תקנון וקווים מנחים לתכנון ובנייה. הקו המנחה של התוכנית היה תפישת עיר הגנים ויישום הרעיונות המודרניסטיים בתכנון העירוני. אלו השתלבו בהבנתו של גדס בתחום הביולוגיה וההתייחסות לעיר כאל רקמה חיה. עיקר התוכנית כלל התפתחות צפונה של העיר והצמדתה אל הים, אותו ראה גדס כמשאב טבע חשוב עבור תושבי העיר, וכן גיבוש תוכנית לשלד עירוני חדש, שיאפשר צמיחה של העיר יחד עם המרקמים העירוניים הנפרדים, הקיימים באופן עצמאי ומנותקים זה מזה.
התוכנית זכתה למספר רב של גרסאות ואלטרנטיבות מקומיות לגבי מספר מקומות בעיר, אך עיקרי התכנון ותפישתו היו אחידים בכולן. הוצאתה לפועל של התוכנית במהלך כעשרים השנים שאחרי אישורה לוותה בשינויים נוספים, בהתאם להתפתחות העיר בפועל ולמציאות פוליטית-חברתית משתנה.
גבולות התוכנית
הצעתו הראשונה של גדס הייתה ליצור תכנון עירוני לעיר בגבולות הטבעיים שלה, ולהגדירם כגבול השיפוט המוניציפלי. גבולות אלה כללו את השטח שבין נחל איילון במזרח והים התיכון במערב, נחל הירקון בצפון ומסילת הרכבת יפו–ירושלים (רחוב הרכבת בתל אביב) בדרום. התוכנית כללה אומנם התייחסות לשטח הכולל של יפו ושכונות תל אביב הקיימות בתקופתו בשטח זה ובשטח שעד שכונותיה של יפו בדרום, אך תוכנית הבינוי כללה שטח מצומצם יותר שגבולו המזרחי הוא התוואי שלימים הפך לרחוב אבן גבירול ורחוב בוגרשוב והמשכו בשדרות בן ציון בדרום. השיקולים לגבול התכנון המזרחי היו שטחי הכפר הערבי סומייל והמושבה הגרמנית שרונה, שהושארו מחוץ לגבולות התוכנית. תוואי הדרך שהפך לימים לרחוב אבן גבירול היה דרך עפר שחיברה בין סומייל ליפו והמשיכה גם צפונה, והיא הייתה גבול מאוד נוח משום שהיה קל יותר לקנות את הקרקעות המערביות לציר, שהיה גבול בין שטחי חקלאות בבעלויות פרטיות.
מערך הרחובות החדשים
התוכנית קבעה מספר רחובות ראשיים שייצרו שלד עירוני חדש המחובר אל זה הקיים סביב אזור אחוזת בית והשכונות הקיימות. רשת הרחובות החדשה, להבדיל מזו שהייתה קיימת, כללה מספר רחובות אורך בכיוון צפון-דרום ומספר רחובות רוחב בכיוון מזרח-מערב המגיעים כולם אל הים. רחובות האורך הראשיים מהים מזרחה הם רחוב הירקון, רחוב בן-יהודה, רחוב דיזנגוף, הרחובות ההמשכיים ריינס וסוקולוב, שלמה המלך/יהושע בן-נון, שדרות ח"ן ובאופן חלקי גם רחוב המלך ג'ורג'. רחובות הרוחב הראשיים, מדרום לצפון, הם רחוב אלנבי שחלקו הצפוני ביותר "נשבר" לכיוון הים בכיכר מוגרבי, רחוב בוגרשוב-שדרות בן ציון, רחוב פרישמן, רחוב גורדון, שדרות קק"ל (שהפכו מאוחר יותר לשדרות בן-גוריון), רחוב ארלוזורוב, רחוב קיבוץ גלויות (לימים רחוב ז'בוטינסקי), רחוב בזל (באופן חלקי) ושדרות נורדאו.
רחובות האורך יועדו להיות הרחובות המסחריים ורחובות הרוחב יועדו להיות שדרות ירוקות או רחובות מגורים בלבד המחברים את כל הרקמה העירונית אל חוף הים. בפועל, רק הרחובות אבן גבירול דיזנגוף, בן יהודה והירקון הם רחובות מסחריים של ממש, וברחובות הרוחב אכן קיימות שדרות עצים גדולות ובולטות, אך רק חלקם מוגדרים כשדרות.
מערך השדרות והשטחים הירוקים והפתוחים
הארגון הפיזי של העיר שאף ליצור עיר המחוברת אל משאב הטבע החשוב ביותר שלה, חוף הים, וכן מערך של שדרות וגנים ציבוריים שהחדירו את הטבע אל פנים העיר בצורת מסגרת אשר הפכה, ככל האפשר, כל נקודה בעיר לקרובה ככל האפשר לטבע, בלי לפגוע ברציפות העירונית. לעומת תוכנית גדס, העיר שצמחה סביב אחוזת בית והשכונות הנוספות הוקמה ללא קשר לים, או כפי שכינו אותה, "עיר שצמחה עם הגב לים". כמו כן, לא הייתה תוכנית-על לנושא השטחים הירוקים, ותוכנית גדס יצרה מערכת כזו ברמה הכללית ביותר של שלד העיר, כמו גם ברמת פרטי העיצוב העירוני.
בעיני רוחו ראה גדס עיר שוקקת חיים השתולה בתוך גני ירק ושדרות עצים. בנוסף לתכנון הפיזי של השטחים הירוקים התייחס גדס, שהיה גם ביולוג במקצועו, לסוגי העצים שיישתלו ברחבי העיר, ובהם עצי פרי שישרתו באופן ישיר את תושביה.
שמאל|ממוזער|250px|שדרות בן-גוריון
התכנון המשיך את שדרות רוטשילד צפונה עד כיכר הבימה (ומאוחר יותר גם היכל התרבות), שנועדה להיות המוקד המרכזי של התרבות בעיר, אותו כינה גדס "האקרופוליס של תל אביב". מנקודה זו, אשר שימשה כמפרק עירוני, נמתחו שדרות נוספות העוברות דרך כל המרקם העירוני החדש וחזרה אל הים. מהכיכר יצאו מערבה שדרות בן ציון, אשר המשיכו עד הים כרחוב בוגרשוב, וצפונה המשיכו שדרות ח"ן, אשר יחד עם שדרות בן-גוריון סגרו מעגל יחד רצועת החוף. הכיכר שבה בית הבימה והיכל התרבות נבנתה בקנה מידה גדול מאוד, כך שהתנקזו אליה גם הרחובות דיזנגוף ואחד העם.
במפגש שדרות ח"ן ובן-גוריון היה עם אישור התוכנית "גן הדסה" (לימים "גן העיר", בקרן הרחובות אבן גבירול והדסה) שהוקם ב-1925 על שטח פרדס פורטליס, שהיה בבעלות ערביי הכפר סומייל. ליד גן זה נוסד לאחר מכן גן החיות של תל אביב (נסגר ב-1980 ובמקומו הוקם קניון גן העיר) ובשנות ה-60 נבנה לידו בניין עיריית תל אביב ונחנכה כיכר מלכי ישראל (ששמה שונה בהמשך לכיכר רבין). אזור ירוק זה שומר על הרציפות של השדרות הירוקות לאורך העיר ומהווה מפרק עירוני חשוב נוסף. את רצועת החוף ראה גדס כשטח הפתוח החשוב ביותר, שאליו צריכה להיות נגישות מקסימלית לכל תושבי העיר. בחלק הצפוני יותר, המרוחק מכיכר הבימה, נבנו שדרות נורדאו שחצו את העיר לרוחבה עד הים. שדרות נורדאו מהוות ציר ראשי נוסף בין רחוב אבן גבירול וחוף הים.
השטח הפתוח החשוב הנוסף הוא הכיכר שהוקמה ב-1934 (בתכנון ג'ניה אוורבוך) - כיכר צינה דיזנגוף. כיכר דיזנגוף, בניגוד לכיכר הבימה שנועדה להיות מרכז תרבותי, תוכננה להיות כיכר מסחרית מרכזית המשמשת אף היא כמפרק עירוני שאליו מתנקזים מספר רחובות ראשיים המובילים, בין השאר, אל כיכר הבימה וכיכר מוגרבי. הרעיון ליצור כיכר עגולה גדולה עלה כבר בתוכניתו הראשונית של ריכרד קאופמן, ובתוכנית גדס היא תוכננה בצורת משושה. העיצוב הסופי של אוורבוך, אשר יצר קו בניין חלק ונקי בצורת מעגל סביב המזרקה והגינות הקטנות במרכזה, השתלב היטב עם רוח התוכנית ואופי הבנייה של המרקמים החדשים. כיכר המדינה, שנבנתה מאוחר יותר באזור "הצפון החדש" ממזרח לציר אבן גבירול, ניסתה, בהשראת כיכר דיזנגוף, ליצור מקום דומה במרקמים הדומים של מזרח העיר, אך כשלה ביצירת כיכר הומה המספקת במרכזה מקום מפגש איכותי לתושבי הסביבה.
במרכז רצועת החוף הצפונית, בסמוך לבית הקברות המוסלמי הישן, החליט גדס להשאיר שטח פתוח גדול שיישאר כמעין שמורת טבע בתוך העיר. אזור זה, שלימים נקרא גן העצמאות, תוכנן להישאר כגבעת כורכר טבעית לגמרי, ללא בנייה, שיחד עם רצועת החוף עצמה יישאר שטח טבעי. קיומם של הגבעה, שהקשתה על בנייה באזור, ושל בית הקברות הפכו את הרעיון להגיוני מאוד וכך גם היה. גם בתוכנית פיתוחו מ-1952 שביצע אדריכל הנוף אברהם קרוון, ובנייתו של מלון הילטון תל אביב במקום, נשמר אופיו המקורי של המקום כגבעה טבעית ושמורת טבע עירונית.
הבלוק העירוני של גדס
שמאל|ממוזער|320px|דוגמה לבלוק טיפוסי הנמצא ליד כיכר דיזנגוף ובמרכזו גינה ציבורית
בין רשת הרחובות החדשים תוכננו עשרות בלוקים עירוניים בעלי מאפיינים משותפים, במטרה ליצור אחידות באופי המקום וברציפות הרקמה העירונית. "בלוק גדס" הטיפוסי הוא רעיון אידיאלי אשר מומש בכל אחד מהבלוקים המתוכננים באופן מעט שונה, בהתאם לתנאי המקום, צירי הרחובות הסמוכים ושיקולים נוספים. שאיפתו של גדס הייתה יצירת קהילות משנה לאוכלוסיית העיר בתוך בלוקי מגורים אלו, באמצעות תפקוד הבלוק העירוני כיחידה אינטימית-מעט, אך עם זאת משרתת את רחובותיה הראשיים של העיר.
הבלוק האידיאלי היה בנוי כריבוע בעל צלעות באורך כ-200 מטר התחום בין 4 רחובות ראשיים הממשיכים מעבר לבלוק ומהווים חלק מרשת הרחובות הגדולה. הרחובות האורכיים, שכיוונם צפון-דרום, תוכננו להיות רחובות מסחריים והרחובות הרוחביים שדרות ירוקות המגיעות עד הים ומאפשרות זרימה של אוויר אל תוך העיר. הרחובות המסחריים שילבו מסחר בקומת הקרקע ובנייה של כ-3 עד 4 קומות מגורים מעליהן. הבלוק עצמו נחלק על ידי ארבעה רחובות משניים שאינם רציפים ומתחברים אחד אל השני בצמתי "T". רחובות אלה נקטעו בכוונה כדי לשמור על פנים הבלוק שקט יותר ובעל תחושה שכונתית. רחובות אלה, על פי רוב, הם הרחובות הצרים והחד-סטריים למכוניות המוכרים היטב במרכז העיר. בשטח שבין ארבעת רחובות אלו הוקמה גינה ציבורית או לחלופין מבנה ציבור שכונתי כגון בית ספר, גני ילדים או קופת חולים (דוגמת בית הספר חמד"ע או מרפאת זמנהוף). ברבים מבלוקים אלו נבנו במרכז הבלוק גם כמה בנייני מגורים נוספים.
וריאציות שונות נעשו על בסיס הרעיון האידיאלי של הבלוק, ולמעשה ישנם בלוקים מעטים מאוד הנראים בדיוק כך. בחלקם יש רק שלושה רחובות, או שחלק מרחובות המשנה הם המשכיים לכל רוחב הבלוק, אך הרעיון הבסיסי שלו קיים ושומר על רקמה עירונית אחידה.
הגדרת המגרש
בניסיון ליצור צפיפות מגורים אופטימלית לעיר, הגדיר גדס את קווי המתאר לבנייה במגרשים על פי מספר עקרונות: שטח המגרש הטיפוסי הוא כחצי דונם (500 מ"ר) ובמרכזו עומד בניין מוקף צמחייה. קווי הבניין שהוגדרו הם 4 מ' מקצה המגרש בחלקו האחורי של הבניין, 4 מ' בחלקו הקדמי עד קו שפת המדרכה, ובנייה של עד 3 מ' מקווי המגרש הצדיים המבטיחים מרחק של 6 מ' בין בניין לבניין. שטח המגרש הפנוי יועד להיות צמחייה הכוללת גינות פרטיות ועצי נוי ופרי. מטרת הגדרות אלו הייתה ליצור רציפות עירונית של בנייני מגורים אשר תיצור מרחב ציבורי עירוני ואיכותי עבור הולכי הרגל, יחד עם שמירה על תחושת עיר הגנים ושילוב כמות מקסימלית של צמחייה ביחס לצפיפות המגורים.
התוצאה של תכנון זה הייתה בנייתם של מבנים בגובה של עד 4 קומות הכוללות לרוב שתי דירות בקומה. בשנותיה הראשונות של העיר אכן תיפקדו החללים שבין הבתים כגינות אשר שימשו את התושבים, אך עם השנים הלך ופחת השימוש בהם והם גודרו, מולאו בפונקציות נוספות או הפכו לחנייה. עם זאת, רוב הבניינים באזור הצפון הישן, כמו גם הבניינים באזור לב העיר אשר נבנו על פי עקרונות דומים, משמרים את האופי המתוכנן המקורי.
תוכנית גדס והעיר הלבנה
שמאל|ממוזער|250px|בניין בסגנון הבינלאומי בכיכר מסריק
תפישתה האורבנית של תוכנית גדס תאמה היטב את תפישת התנועה המודרניסטית באדריכלות ויצרה מרקם עירוני ייחודי מסוגו בעולם, דבר שהיווה שיקול מרכזי בהכתרתה של העיר הלבנה כאתר מורשת עולמית. מרביתם של 4,000 הבניינים הכלולים בהגדרתה של העיר הלבנה נמצאים בשטח תוכנית גדס. עם זאת, בניינים רבים בסגנון הבינלאומי, בעיקר באוהאוס, נמצאים גם בלב תל אביב, נווה שאנן, פלורנטין ושכונות נוספות מחוץ לתכנית גדס.
האדריכלות הלבנה של תל אביב תואמת היטב את צורת חלוקת המגרשים, המעמידה בניינים במרכז שטח גינון ומגדירה פרופורציות ברורות לחלל העירוני הנוצר מאופי הבנייה. ההקפדה על קו הבניין ומרווחים קבועים ומינימליים בין הבנייניים הצליחה ליצור מרקם בעל אופי עירוני על אף שטחי הגינון הגדולים - דבר שלא קרה ברבעים עירוניים שנבנו באירופה בתקופה זו ברוח המודרניזם, ומכאן ייחודה של תל אביב. מרקמים דומים קיימים גם בשכונות רחביה והדר הכרמל, אך אלו נבנו בשטח קטן מאוד יחסית למרקם בתל אביב, ותנאי הטופוגרפיה ההררית יצרו שכונות שאינן "תפורות" אל שאר מרקמי העיר כפי שהצליחה ליצור תוכנית גדס. בניינים ברוח הסגנון הבינלאומי נבנו באלפיהם גם במושבים ואף קיבוצים רבים ברחבי הארץ משנות ה-20 ועד שנות ה-40.
התפתחות העיר והמשך צמיחתה
התפתחות הצפון הישן
יישוב השטח של תכנית גדס החל ברצועה הקרובה אל חוף הים, סביב הרחובות דיזנגוף ובן-יהודה, שכן אדמות אלה היו חולות ולא קרקע חקלאית מעובדת של שדות או פרדסים. בחלקים ניכרים מהשטח החלה הבנייה עוד בטרם אושרו התוכניות הסופיות, וכבר באמצע שנות ה-30 היה רחוב דיזנגוף מרכז מסחרי ותרבותי חשוב.
תכנונו המקיף של גדס לא הצליח לחזות את גלי העלייה הגדולים של שנות ה-30. כבר בשנת 1932 אוכלוסיית תל אביב עברה את המספר שנחזה בתוכנית המתאר הראשונה, ובשנת 1936 היו בעיר קרוב ל-140 אלף תושבים, הרבה מעבר לאוכלוסיית היעד בתוכניתו של גדס. בשל הגידול המזורז, נדרש לעדכן את תוכנית המתאר. יעקב בן-סירה, מהנדס העיר תל אביב, תיקן את התוכנית כך שתתיר בנייה גבוהה וצפופה יותר. רחובות הורחבו על חשבון גינות ושדרות עצים על מנת להקל על התנועה באזורים שיועדו למגורים.
השטח המתוכנן של צפון תל אביב יושב בהדרגה עד לשנות החמישים, שבהן בוצעו מספר שינויים ותיקונים בתוכניות המתאר. שינויים אלה נבעו משלל סיבות, שעיקרן התאמה להיצע הקרקעות שנרכשו - בעיקר מערבים תושבי סומייל - וביקוש הדירות על ידי עולים חדשים מאירופה. התוכנית המתוקנת מ-1937 קבעה באופן סופי את תוכנית המתאר של הצפון הישן, התקפה עד היום. כל שינויי תוכנית המתאר שנעשו מאז ועד היום היו כשינוי תב"ע נקודתי ולא כתוכנית מתאר חדשה.
התפתחות העיר בהמשך לתכנית גדס
במקביל להמשך בניית העיר צפונה בשטחי התוכנית, נבנו עוד מספר שכונות בעיר: נווה שאנן ופלורנטין בדרום העיר, ושכונת קריית מאיר שהוקמה ב-1936 כשיכון עובדים ממזרח לציר אבן גבירול, והמצויים באזור הרחובות דובנוב וצייטלין.
במקביל הוכנה "תוכנית 50", לאזור אשר ידוע כיום כ"צפון החדש" שאושרה ב-1939. בתוכנית יושמו כמה מעקרונות התכנון של גדס. רעיון הבלוק של גדס מומש גם בתוכנית הצפון החדש במידה דומה לבלוקים המקוריים אשר ממשיכים את רציפות המרקם העירוני גם בעברו המזרחי של רחוב אבן גבירול. התקנון שפורסם בשנת 1940 קובע שלמעט בכיכר המדינה ובעוד כמה מקומות קטנים בהיקפם לא יהיה באזורים אלו מסחר למעט הצרכים היומיומיים של התושבים. הוא מאופיין בכמות גדולה משמעותית של גנים ציבוריים הן בכמות והן בגודל הגנים מאשר בתוכנית גדס. ואולם, בין היתר בגלל שהתוכנית נבנתה בפועל בין שנות החמישים לשנות השבעים היו כמה שינויים מהתוכנית המקורית. המבננים (בלוקים) המזרחיים לא תוכננו בדיוק כמו אלו המערביים: הרחובות היו רחבים מעט יותר, כדי להתאים למכוניות הפרטיות שהחלו לגדוש את העיר, גודל המגרשים שוּנָה ונוספו צורות בינוי חדשות האופייניות לשנות ה-50, כך שנוצר אופי שונה מזה של מרקם מרכז וצפון העיר הישנים. תוכנית 763 מתחילת שנות ה-60 סתרה חלק מהתוכנית 50, בעיקר בחלקה המזרחי, והתוותה את רשת הרחובות אותה אנו מכירים כיום.
במקביל לבינוי של הצפון החדש, נבנו החל משנות ה-50 שכונות נוספות בשולי שטחי תל אביב, כגון שכונת יד אליהו ממזרח לנחל איילון ושכונת רמת אביב מצפון לנחל הירקון. שכונות אלה תוכננו אף הן כשכונות גנים, אך מראש לא תוכננו להתחבר אל מרקם העיר הקיים אלא לתפקד באופן עצמאי כאזורי פיתוח חדשים.
תוכניות המתאר בתקופת העיר הלבנה
ראו גם
התפתחות אורבנית של תל אביב
אחוזת בית
העיר הלבנה
עיר גנים
תוכנית גדס (ירושלים)
לקריאה נוספת
פטריק גדס, דו"ח תוכנית בניין ערים יפו-תל אביב.
ניצה מצגר-סמוק, בתים מן החול: אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל אביב, 1931-1948, קרן תל אביב לפיתוח, 1994.
נחום כהן, אגדה אורבנית: Geddes@Tel Aviv: תכנון העיר תל אביב בימי המנדט הבריטי, דורון ספרים, 2011.
נתי מרום, עיר עם קונספציה: מתכננים את תל אביב, הוצאת בבל, 2009.
קישורים חיצוניים
דו"ח תכנון העיר יפו תל אביב על ידי פרופ' פטריק גדס (1925) [תרגום והקדמה מאת אליעזר פרנקל]
אדריכל נחום כהן, ״אגדה אורבנית״ תכנון תל אביב בימי המנדט הבריטי, דורון ספרים, 2011. תל אביב ותכנון מודרני
גדעון ביגר, התפתחות השטח הבנוי של תל אביב בשנים 1934-1909 באתר מט"ח
מאמר על תוכנית גדס בתל אביב באתר Artlog
העיר הלבנה באתר עירית תל אביב
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:תל אביב: היסטוריה
קטגוריה:תל אביב-יפו: תכנון עירוני
קטגוריה:היישוב
קטגוריה:ישראל: תוכניות מתאר | 2024-08-04T08:33:29 |
חיים לסקוב | חיים לסקוב (אפריל 1919 – 8 בדצמבר 1982) היה איש צבא וציבור ישראלי, ראש המטה הכללי החמישי של צבא ההגנה לישראל ונציב קבילות החיילים הראשון.
ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת
לסקוב נולד לאיטה לבית הירשפלד ולמשה בבוריסוב שבבלארוס. עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1925 לאחר שאביו, שהיה בעל מנסרה איבד את רכושו במהפכה הרוסית. המשפחה השתקעה בחיפה וחייתה חיי עוני. האב, שהתפרנס כעגלון, נהרג כשעגלה של ערבי רמסה אותו בספטמבר 1930. לסקוב למד בבית הספר הריאלי בחיפה, וזאת על אף מצבה הכלכלי הרע של משפחתו, וכן התפרנס מעבודות שונות. בעת לימודיו הושפע מאוד מאישיותו של מנהל בית הספר ומורהו, ארתור בירם, אשר שימש לו דמות אב. כנער היה מיודד לסקוב עם עזר ויצמן שהיה צעיר ממנו בארבע שנים, ועם אחותו יעל ויצמן עמה קיים קשר רומנטי.
בשנת 1932, עוד כנער, הצטרף לסקוב ל"הגנה", ומילא שורת תפקידים, תחילה כרץ אישי של יעקב דורי מפקד מחוז חיפה ולאחר מכן מדריך גדנ"ע בגימנסיה. בהמשך מונה לסגנו של מאיר מרדור, מפקד הפלוגה המיוחדת של ההגנה. באותה עת הושפע מאוד מאישיותו של וינגייט, מפקד פלגות הלילה המיוחדות. בשנת 1940 התנדב לסקוב לצבא הבריטי ולחם במלחמת העולם השנייה. לסקוב שירת במגוון תפקידים, ביניהם כמפקד פלוגה חי"ר בבריגדה היהודית, עמה לחם בחזית באיטליה. במסגרת זו הגיע לסקוב לדרגת מייג'ור (רס"ן). עם תום המלחמה, נותר באירופה, ופעל במסגרת עלייה ב', ופעולות נקם בנאצים ורכש. עם שובו ארצה בסוף 1946 שב לפעילות כקצין ההדרכה של "ההגנה", ואף שימש כקצין הביטחון של חברת החשמל. באוגוסט 1947 הוטל עליו לארגן מחדש את שירותי ההדרכה של ההגנה.
שירות בצה"ל
עם פרוץ מלחמת העצמאות קיבל על עצמו את הכנת מערך ההדרכה בצה"ל. הוא ארגן בשיתוף עם צביקה גילת את קורס הקצינים הראשון, ממנו הופקעו לאחר כחודש, לסקוב עצמו וחלק מהמדריכים, לצורך פיקוד על אחד מהכוחות שלחם במבצע נחשון, בגזרה המערבית של המבצע. במאי 1948, הגיע ללטרון כמפקד הגדוד המשוריין הראשון בצה"ל (גדוד 79), במסגרת חטיבה 7. בלילה נטול הירח של ה-30 במאי 1948, במסגרת מבצע בן נון ב', פרצו שריוני הגדוד שלו לחצר משטרת לטרון. על פי רעיון של לסקוב הפעילו הזחל"מים להביורים לעבר עמדות הלגיונרים שעל הגג והציתו אש עזה בחזית תחנת המשטרה. התאורה הבלתי צפויה הפכה את הזחל"מים הנייחים לטרף קל לתותחני הלגיון הערבי ובזה אחר זה הם נפגעו והכוח שספג אבדות נאלץ לסגת. לסקוב היה מפקד מבצע דקל וחתם על כניעת העיר נצרת. בחודש יולי 1948 שב למערך ההדרכה כמפקד אגף ההדרכה בדרגת אלוף. בתפקיד זה פגש את שולמית, הפקידה הראשית של האגף, שהייתה לאשתו. בשנת 1949 הוא הפקיד בידי טום דרק באודן הקמת בית ספר לצניחה.
באוגוסט 1951 מונה למפקד חיל האוויר, אף שמעולם לא היה טייס. בתקופת כהונתו של לסקוב הוכן החיל לקליטת מטוסי הסילון הראשונים, הם מטוסי ה"מטאור". הוא שימש בתפקידו עד מאי 1953 ואז יצא לחופשת לימודים. הוא יצא לבריטניה, שם קיבל הכשרה צבאית נוספת, אך למד גם פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה.
ב-1955 שב לישראל, ובקיץ אותה שנה מונה לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. ראש הממשלה דוד בן-גוריון החליט כי יש לחזק את חיל השריון והורה על העברתו לתפקיד מפקד גייסות השריון. בתפקיד זה התגלעו חילוקי הדעות בינו לבין הרמטכ"ל משה דיין בנושא הפעלת השריון בקרב. במלחמת סיני היה מפקד אוגדה 77, אשר פעלה בציר רפיח - אל עריש - קנטרה. לאחר מותו בתאונת מטוס של מפקד פיקוד הדרום, אל"ם אסף שמחוני, קיבל לסקוב את תפקידו, ובמסגרת זו פיקד על נסיגת כוחות צה"ל מסיני.
במלחמת סיני באה לידי ביטוי תפיסתו, שהחיל העיקרי מבין חילות היבשה הוא חיל השריון, ושיש להפעיל את השריון במסגרת יחידותיו האורגניות, ולא כפי שסברו רוב ותיקי מלחמת השחרור, ובהם דיין, ככוח מסייע ליחידות החי"ר. לסקוב למד היטב את לקחי מלחמת העולם השנייה, שבה פרץ השריון הגרמני את קווי ההגנה הצרפתיים שהורכבו מטנקים בודדים שפוזרו בין יחידות החי"ר. יוצא הדופן מבין אנשי הפלמ"ח שסייע ללסקוב לקדם את התפיסה הזאת בצה"ל היה אסף שמחוני. ביחד, כמפקד השריון ומפקד פיקוד הדרום, הם מימשו במלחמה זו בהצלחה את כללי תורת הלחימה החדשה. בעקבות זאת, פעל לסקוב רבות להטמיע את התורה החדשה בצה"ל. כמו כן, כחניך הצבא הבריטי, הוא נאבק להטמיע בצה"ל נורמות חדשות של משמעת והקפדה על נהלים ופקודות, וגם זאת בניגוד מסוים לרוח הפלמ"ח ששררה בצבא הצעיר.
הרמטכ"ל החמישי
ממוזער|שמאל|250px|ראש הממשלה דוד בן-גוריון עונד ללסקוב את עיטור ההגנה, ירושלים, 9 ביוני 1958.
שמאל|ממוזער|250px|חיים לסקוב (שני מימין), בטקס הענקת פרס ביטחון ישראל בשנת 1959. לצדו (מימין לשמאל): ג'נקה רטנר דוד בן-גוריון ומיכאל שור
שמאל|ממוזער|250px|רא"ל חיים לסקוב, שני משמאל עם רעייתו שולמית, מאיר עמית לשמאלו וגנרלים צרפתים
בינואר 1958 מונה לסקוב לרמטכ"ל, והחליף בתפקיד זה את משה דיין. זאת על רקע הכרזת סוריה ומצרים ב-31 בינואר 1958 על האיחוד ביניהן, שכונה קע"ם (קהילייה ערבית מאוחדת) דבר שהביא לחששות כבדים לביטחונה של המדינה.
ב-30 במרץ 1958 התנהלו קרבות ארטילריים בין צה"ל לבין הסורים בגליל ובאזור הכנרת, והפסקת אש הוכרזה רק לאחר יומיים.
ביום העצמאות העשירי, 24 באפריל 1958, פיקד לסקוב על מצעד צה"ל בירושלים, אשר צעד על אף אזהרות ירדן בדבר התלקחות צבאית אם יצעד המצעד. במצעד הציג הצבא הצעיר נשק חדיש, וכן נשק שלל שנלקח מהמצרים בסיני ומהסורים בקרבות באזור החולה.
ב-6 בנובמבר 1958 חידשו הסורים את ההפגזות, והפגיזו שוב ושוב את היישובים בגליל, ואת הפועלים העוסקים בעבודות באזור החולה. צה"ל השיב באש לפעולות אלו.
בתקופת כהונת לסקוב אירע "ליל הברווזים", תרגיל גיוס חירום שהוכרז עליו במפתיע ברדיו, ב-1 באפריל 1959, ולכן עורר בהלה כללית בישראל, וכוננות במדינות ערב.
עם זאת נמשכה המתיחות בגבול הצפון, וב-31 בינואר 1960 ביצע צה"ל את מבצע חרגול, פעולת תגמול על הכפר הסורי תאופיק, ששימש כמוצב קדמי ששלט על יישובי הגליל.
בתקופת כהונתו התפתחו חילוקי דעות על סמכויות בינו לבין סגן שר הביטחון שמעון פרס. בדצמבר 1960 פרש לסקוב מתפקיד הרמטכ"ל לאחר תקופת כהונה שלווה יחסית (פרט לתקריות עם הסורים), שבה עסק בבניין הכוח. צה"ל קלט בתקופתו את הצוללת הראשונה שלו, "תנין", ומטוסי "סופר מיסטר".
הקריירה האזרחית
לאחר שחרורו מונה לסקוב ב-1961 למנהל רשות הנמלים. בתקופתו הוקם נמל אשדוד. לסקוב ראה את עיקר תפקידו בהדרכת העובדים וביצירת יחסי אנוש טובים, אך סירב להיכנע לדרישות ועדי העובדים שנראו לו מוגזמות. בתחילת 1966 הוא השבית את נמל אשדוד עד שהעובדים יחתמו על הסכם עבודה ובתחילת 1967 הוא סירב לממן העלאות שכר שהבטיחה חברת שירותי נמל מאוחדים לעובדיה, עד שנכנע בלחץ שרי הממשלה. על רקע יחסי העבודה המעורערים ברשות הנמלים המליץ דו"ח גבתי, שהוכן על ידי חמישה שרים, על הגדלת סמכויות שר התחבורה ברשות הנמלים. בעקבות הסכמת מועצת הרשות לשינויים המוצעים הודיע לסקוב בספטמבר 1970 על התפטרותו מתפקיד מנהל הרשות.
לסקוב המשיך בהיותו אזרח לכתוב ספרי לימוד להדרכה צבאית, ומאמרים בכתבי עת מקצועיים על נושאי צבא. בשנת 1971 מונה כשופט של פרס ביטחון ישראל. בנובמבר 1972 היה לסקוב לנציב קבילות חיילים הראשון, ושירת בתפקיד זה כעשר שנים עד לפטירתו. כנציב קבילות החיילים קבע את האימרה: "חייל העומד על זכויותיו, הוא חייל הממלא את חובתו". לאחר מלחמת יום הכיפורים מונה לסקוב לחבר בוועדת אגרנט אשר בדקה את האחראים למחדלים שהובילו אל המלחמה. ב-1982 זכה בפרס ביטחון ישראל למפעל חיים.
בשנת 1965 לקראת הבחירות לכנסת השישית הקים תנועה בלתי מפלגתית בשם את"א - אזרחים תומכי אשכול אשר תמכה באשכול במאבקו בדוד בן-גוריון על רקע "פרשת לבון".
לסקוב נפטר ב-8 בדצמבר 1982 ונטמן בבית הקברות הצבאי קריית שאול.
הוא הותיר אחריו את רעייתו שולמית, לה נישא בשנת 1949, אשת חינוך, היסטוריונית ומחברת ספרי תעודה ישראלית.
על שמו נקראים בית הספר לקצינים של צה"ל, ספריית המטכ"ל ע"ש רא"ל חיים לסקוב, יער בלטרון וכן רחובות במספר ערים בישראל, ביניהן אשדוד, חולון, נתניה, עכו, רחובות, חדרה, תל אביב ורעננה.
מנהיגות
חיים לסקוב גרס כי המפקד אינו יכול למלא את תפקידו ולבצע את משימותיו כשהוא פועל לבדו. הוא תלוי בשיתוף הפעולה של חייליו ובנכונות שלהם לעשות את המוטל עליהם ואף לסכן את חייהם. הסיכוי להגיע להזדהות כזאת של החייל עם מפקדו ועם יחידתו, לדעת חיים לסקוב, קיים רק כאשר החייל יודע שהמפקד רוחש לו כבוד ויחסו אליו הוא אישי וכן. הרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף (מיל') משה לוי כתב בהקדמה לספרו של לסקוב "מנהיגות צבאית": "מחיים לסקוב למדנו, כי מנהיגות מתבססת על נורמות וערכים חיוביים ומי שאינו מאמין בהם ואינו נוהג על פיהם, איננו יכול להיות מנהיג."
עץ משפחה
גלריה
לקריאה נוספת
חיים לסקוב, מנהיגות צבאית, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985.
מרדכי נאור, לסקוב – ביוגרפיה, הוצאת כתר ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988.
גיא אביעד, הרמטכ"לים - ראשי המטה הכללי של צה"ל בשנים 1948–1963, הוצאת מודן, 2021
דוד קמחי, התירון של לסקוב - מנגנון צוות ההפעלה בהתחתרות ללמידה ריכוזית ומאחדת, מה"ד 1949-1953, באתר "המחלקה להיסטוריה" של צה"ל.
קישורים חיצוניים
.
.
.
שני אלמוג, השתקפויות של החברה בישראל בפקודות המנהיג הצבאי: ניתוח מקרה הרמטכ"ל, אתר אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל, 20 במרץ 2022.
לסקוב מתמנה לרמטכ"ל על ידי בן-גוריון, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1958 (התחלה 2:29)
מכּתביו:
אורד וינגייט, מערכות 137, יוני 1961, עמודים 3–4.
לקראת הבאות, מערכות 118–119, אפריל 1959, עמודים 64–71.
על מפקדים ומנהיגות, מערכות 118-119, אפריל 1959, עמודים 76–80.
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:לוחמי הבריגדה היהודית
קטגוריה:יהודים בצבא הבריטי
קטגוריה:חברי קבוצות הנוקמים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:מפקדי אוגדות
קטגוריה:מפקדי בית הספר לקצינים של צה"ל
קטגוריה:מפקדי גייסות השריון
קטגוריה:מפקדי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:מפקדי פיקוד הדרום
קטגוריה:נציבי קבילות החיילים
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:סגני רמטכ"ל
קטגוריה:מנהלי רשות הספנות והנמלים
קטגוריה:לוחמי פלגות הלילה המיוחדות
קטגוריה:זוכי פרס ביטחון ישראל
קטגוריה:בוגרי בית הספר הריאלי
קטגוריה:יהודים בלארוסים
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת סיני
קטגוריה:מפקדי קורס מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי קריית שאול
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1919
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1982
קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבה 7 | 2024-10-01T18:36:45 |
עיוורון צבעים | ממוזער|אי-הבחנה בנקודות הירוקות והאדומות היוצרות את צורת האותיות בתמונה זו מרמזת על עיוורון צבעים.|256x256 פיקסלים
עיוְורון צבעים הוא קושי רב, או חוסר יכולת, של אדם להבחין בין צבעים שונים, שרוב האנשים יכולים להבחין ביניהם בקלות. עיוורון צבעים חלקי הוא מצב בו האדם מתקשה להבחין בין צבעים מסוימים אך קל לו להבחין בין אחרים ואילו עיוורון צבעים מוחלט הוא מצב בו אדם מבחין רק במידת כהותם ובהירותם של הצבעים – דהיינו רואה הכול בגוונים של אפור בלבד. מרבית עיוורי הצבעים הם בעלי עיוורון צבעים חלקי.
עיוורון צבעים יכול להיות תסמין אחד מתוך תסמינים אחדים של לקויות ראיה שונות או להיות תסמין בודד, אצל אדם שראייתו תקינה מכל בחינה אחרת. עיוורון צבעים עלול להיות תוצאת פגם בתאי המדוכים, שברשתית העין, בתאי העצב שברשתית, בעצב הראייה או בקליפת המוח. לעיתים קרובות, עיוורון הצבעים הוא גנטי, אך הוא יכול להיגרם גם בשל מחלה (למשל סוכרת), חבלה פיזית, כווייה מאור אולטרה סגול או שימוש בחומרים כימיים. סוג עיוורון הצבעים הנפוץ ביותר הוא הדלטוניזם (על שמו של ג'ון דלטון, החוקר הראשון שתיאר וחקר את התופעה באורח מדעי). הדלטוניזם נובע מפגם בתאי העצב הדו־קוטביים שברשתית, שמפריע רק בראיית הצבעים. סוג הדלטוניזם הנפוץ ביותר הוא קושי בהבדלה בין ירוק לאדום. הדלטוניזם הוא תורשתי לחלוטין ונפוץ בעיקר בקרב גברים. עם זאת, קיימות נשים הלוקות בדלטוניזם.
צבע וראיית צבעים
שמאל|ממוזער|332x332px|איור: הגורמים בהם תלויה ראיית הצבע ופענוח התמונה בכלל, בתנאי אור אפטימליים: קלט בעדשה, קלט בקנים (תאי קולטני אור לראיית לילה – המבחינים רק בגווני אפור) או במדוכים (קולנטי ראיית יום בשלושת צבעי היסוד), עיבוד בתאים השונים שברשתית (למשל התאים הביפולריים, המסדרים את הצבע בסקלה אדומה-ירוקה ובסקלה כתומה-כחולה), העברה לעצב הראייה ועיבוד במערכת העצבים המרכזית (כולל רקמות מוח, המעבדות מידע הקשור לצבע)
שמאל|ממוזער|242x242px|דיאגרמת מידת הרגישות של כל אחד משלושת סוגי המדוכים שבעין האדם לאורכי גל אור שונים
ברשתית שבעיניהם של בעלי החיים בעלי החוליות קיימים שני סוגי תאים רגישים לאור: קנים, שהם תאי ראיית לילה, ומדוכים שהם תאי ראיית יום. ישנם מספר סוגי מדוכים וישנם הבדלי רגישות לאור באורך גל מסוים בין סוגי המדוכים השונים. השוני במידת הגירוי של סוגי המדוכים השונים הוא זה שנותן למערכת העצבים את המידע על אורך הגל ומידע זה מגיע אל המודעות כצבע.
לחוליתנים שונים יש מספר שונה של סוגי מדוכים ולכן יש להם יכולות שונות להבדיל בין צבעים. לחלק מהעטלפים ולטורפים ימיים יש סוג מדוכים בודד והם עיוורי צבעים לחלוטין. למרבית היונקים יש שני סוגי מדוכים והם מבדילים בין פחות צבעים מכפי שמבדילים בני האדם ומרבית הפרימטים שלהם יש שלושה סוגי מדוכים. ישנם חולייתנים כמו מרבית העופות, שיש להם ארבעה סוגי מדוכים ולמספר מצומצם של מינים יש חמישה. אי תפקוד של אחד מסוגי המדוכים אצל פרט ממין שיש לו מספר סוגי מדוכים היא סיבה קיימת אך נדירה ביותר לעיוורון צבעים.
בחשיכה מסתמכת ראיית הלילה של האדם על הקנים, שאינם רגישים לצבע. לכן כאשר האור קלוש אף אדם אינו רואה צבעים. דהיינו, באור קלוש כל אדם מתפקד כעיוור צבעים מוחלט. כאשר הסביבה מוארת דיה, מסתמכת מערכת הראייה על המדוכים. אדם הסובל ממחלה של המדוכים (משלושת הסוגים) עלול לסבול מאבחנת צבעים מוגבלת, מקושי בראיית מרכז התמונה או מקושי בראייה בתאורה חזקה. המדוכים מעבירים את המידע אל תאי עצב המצויים ברשתית ותאים אלה מעבדים אותו למידע בשתי סקלות צבע: סקלה אדומה-ירוקה וסקלה כחולה-צהובה. סוג עיוורון הצבעים הנפוץ ביותר, דלטוניזם ירוק-אדום, כמו גם דלטוניזם כחול-צהוב, נובע מפגם בחלבונים של תאים אלה.
תחושת צבע תקינה תלויה גם במעבר עצבי תקין של האותות מהרשתית אל המוח דרך עצב הראייה ובתקינות רקמות המוח המעבדות את הצבע שבתמונה.
שיעור הלוקים
עיוורון צבעים הוא לקות נפוצה מאוד. שיעור האנשים המתקשים להבדיל בין שני צבעי יסוד כלשהם משתנה מאוכלוסייה לאוכלוסייה אך הוא כמעט תמיד בין ארבעה לבין עשרה אחוז. בין האמריקנים, כ-10% מהגברים סובלים מצורה כלשהי של ליקוי בתפיסת צבעים, כאשר אצל הנשים ליקוי זה אינו נפוץ. בקהילות קטנות ומבודדות מסוימות יש אחוז גבוה של עיוורי צבעים בשל סחף גנטי. אוכלוסיות אלה עשויות לכלול עיוורי צבעים רבים מסוגים הנדירים בשאר העולם. דוגמאות לכך כוללות קהילות בכפרים בפינלנד ובכמה איים סקוטיים.
הדלטוניזם הוא תורשתי לחלוטין ושכיחותו שונה בין גברים לבין נשים. כל סוג של דלטוניזם מקודד בגן רצסיבי בודד הנישא בתאחיזה לכרומוזום X. מכיוון שלנשים יש שני כרומוזומי X, ודי בכרומוזום תקין אחד לראייה תקינה, הסיכוי שגבר ילקה בדלטוניזם גבוה בהרבה מהסיכוי שאישה תלקה בו. למעשה הסיכוי ששני הכרומוזומים יכילו את הגן הוא ריבוע הסיכוי לכרומוזום בודד עם הגן. לשם המחשה, אם עשירית מהכרומוזומים מכילים את הגן, רק במאית מהמקרים שני הכרומוזומים של האישה יכילו את הגן.
הדלטוניזם נפוץ בכמעט כל האוכלוסיות האנושיות משום שלאחדים מהגנים האחראיים על ראיית הצבעים קל לעבור מוטציה. הגנים האחראים על ראיית הצבעים שעשויים לגרום לעיוורון צבעים כשהם פגומים הם גנים מסוג L ו-M (שמותיהם OPN1LW ו-OPN1MW, בהתאמה). הגנים מסודרים ראש אל זנב החל ב-L והמשך במספר גנים מסוג M. מכיוון שרצפי ה-DNA של הגנים הם הומולגים, והם קרובים יחסית אחד אל השני (על כרומוזום X), יש להם נטייה לעבור רקומבינציה גנטית ובעקבותיה מחיקה (deletion) או היברידיום של גנים או אזורים בפרומוטר. כל המוטציות הנגרמות בגנים אילו הם רצסיביים בתאחיזה ל-X כך שהם נפוצים הרבה יותר בגברים מאשר בנשים.
שמאל|ממוזער|250px|גנים על כרומוזום X
בנוסף מוטציה נדירה בכרומוזום 7 גורמת עיוורון צבעים מסוג Tritanopia מוטציה זאת בגן OPN1SW עוברת בתורשה מנדלית רגילה.
סוגי עיוורון צבעים
גורמים
ישנן כמה קבוצות גורמים לעיוורון צבעים - עיוורון צבעים הנובע מפגם ברשתית, עיוורון צבעים הנובע מפגם פיזיולוגי במוח, עיוורון צבעים סביבתי (גדילה בסביבה בה חסר לחלוטין צבע מסוים) וייתכן שקיים גם עיוורון צבעים תרבותי (גדילה בחברה שאינה מכירה בצבע מסוים, ראו למטה).
עיוורון צבעים מוחי יכול להירכש על ידי פגיעה פיזית, דלקת קרום המוח, גידול סרטני במוח וכיוצא בזה. בספרו של אוליבר סאקס, "האיש שחשב שאשתו היא כובע" מתואר צייר שבעקבות פגיעה במוח איבד את ראיית הצבעים שלו.
המקורות הרשתיים לעיוורון צבעים
ברשתית עין האדם ישנם שני סוגים של תאים הרגישים לאור: קנים (Rod Cells) - תאים הפעילים כאשר יש מעט אור ואינם קשורים לראיית צבעים, ומדוכים (Cone Cells) - תאים הפעילים באור יום רגיל. ישנם שלושה סוגי מדוכים, ולכל סוג יש רגישות שונה לאורכי גל (צבעים) שונים: מדוכים ששיא רגישותם לאור כחול, מדוכים ששיא רגישותם לאור ירוק ומדוכים ששיא רגישותם לאור אדום. המידע מהמדוכים מעובד לפני הגעתו למוח בתאי עצב גנגליונים המצויים גם הם ברשתית. תאים אלה מקודדים את מידע הצבע על שני צירי מידע: כחול-כתום ואדום-ירוק. עיבוד זה הופך צבעים אלה לצבעים מנוגדים בתפיסתנו ואינו מאפשר לעצם להיתפס בעינינו כאדום ירקרק או ככחול צהבהב.
כל אחד מסוגי המדוכים מכיל סוג אחר של פיגמנט. הפגמנטים האלו הם סוגים של חלבון בשם אופסין. המדוכים פעילים כאשר הפיגמנט קולט אור. קליטת הספקטרום שונה בין הפיגמנטים השונים; אחד רגיש מאוד לאורכי גל קצרים, אחד לאורכי גל בינוניים, ואחד לאורכי גל ארוכים (שיא רגישותיהם היא לאזורים כחולים, ירוקים וצהובים של הספקטרום, בהתאמה). ספיגת הספקטרום של שלושת סוגי המדוכים מכסה הרבה מהספקטרום הנראה, לכן אין זה נכון לייחס אותם כקולטי "כחול", "ירוק" ו"אדום" - בייחוד מפני ששיא רגישותו של קולט "אדום" היא כתום. הרגישות לראיית אור רגיל למעשה תלויה בחפיפה בין קליטת ספקטרום של שלושת סוגי המדוכים: צבעים שונים מזוהים כאשר סוגים שונים של מדוכים מגורים למידות שונות. לדוגמה, אור אדום מגרה את המדוכים הרגישים לאורכי גל ארוכים הרבה יותר מאשר המדוכים האחרים, אך השינוי ההדרגתי בגוון שאנו רואים כאורכי גל קטן הוא תוצאה של שני סוגי המדוכים האחרים שמגורים בצורה הולכת וגוברת.
עיוורון צבעים הנובע מפגם ברשתית הוא תוצאה של אי פעילות, או פעילות לקויה, של אחד או שניים מסוגי המדוכים או תוצאה של שיבוש בעיבוד המידע על אודות הצבעים המנוגדים, בתאים הדו-קוטביים, שבגנגליונים של הרשתית. פגמים כאלה בראייה עשויים להיות הפגמים היחידים בראייתו של אדם או חלק מפגם כולל ומקיף בראייתו של האדם שנובע מפתולוגיה נרחבת ברשתית כגון ניוון הרשתית. סוג עיוורון הצבעים הנפוץ ביותר אצל האדם הוא עיוורון צבעים רישתי, הנקרא דלטוניזם ונובע מפגם בתאים הדו-קוטביים. הדלטוניזם הנפוץ ביותר המקשה על ההבדלה בין אדום לירוק ואילו סוג הדלטוניזם השני בתפוצתו מקשה על ההבדלה בין כחול לכתום.
הצורות השכיחות ביותר של עיוורון צבעים של אדם הן תוצאה של בעיות עם סוגי המדוכים הרגישים לאורכי גל בינוניים או לאורכי גל ארוכים וכרוכות בקשיי הבחנה בין אדום, צהוב וירוק אחד מהאחר ובעיות עם הגנגליונים. הדלטוניזם הוא בעיה בגנגליונים. בעיות אלו מצוינות בצוותא כ"עיוורון צבעים לאדום-ירוק", אך ביטוי זה נוטה לפישוט יתר ומטעה במקצת. צורות אחרות של עיוורון צבעים נדירות בהרבה, וכוללות בעיות בהבחנה בין כחול לכתום. הצורות הנדירות מכל הן עיוורון צבעים מוחלט (Achromatopsia), או חד-צבעי (מונוכרומטי; Monochromacy), כאשר הלוקים בעיוורון צבעים זה אינם מסוגלים להבחין בין צבעים שונים, וראייתם היא בגווני אפור בלבד.
ניתן לסווג עיוורון צבעים לפי שני קריטריונים - על-פי סיבה, כלומר הסיבה הרפואית לעיוורון,
ועל-פי הנראות הקלינית, כלומר האופן בו הלוקה בעיוורון צבעים חווה אותו.
על-פי סיבה
עיוורון צבעים נרכש.
עיוורון צבעים תורשתי/מולד - קיימים מספר סוגים של עיוורון צבעים תורשתי או מולד:
דלטוניזם, שהוא פגם בגנגיליונים שברשתית, ראו מעלה.
מונוכרומטי או חד צבעי (monochromacy), שהוא עיוורון צבעים מוחלט,
מאופיין בחוסר יכולת מוחלטת להבחין בין צבעים, בעקבות פגם במדוכים או היעדרם.
אצל אנשים הלוקים בו, לפחות שניים מהפיגמנטים חסרים במדוכים, וראיית הצבע מוגבלת למימד אחד בלבד.
דיכרומטי או דו-צבעי (dichromacy), הוא פגם חמור במידה בינונית בראיית הצבעים, בו אחד משלושת המנגנונים הבסיסיים של ראיית הצבעים חסר או לא מתפקד. פגם זה הוא תורשתי ומקושר לזוויג (מין) - הוא מופיע בעיקר אצל זכרים. פגם זה מתקיים כאשר אחד מהפיגמנטים במדוכים חסר וראיית הצבעים מוגבלת לשני ממדים. ישנם שלושה סוגים של עיוורון צבעים דו צבעי, בהתאם לפיגמנט החסר:
עיוורון לאדום (protanopia) - נובע מחוסר מוחלט בקולטני הצבע האדום ברשתית. הלוקים בפגם זה רואים אדום כשחור. כאחוז אחד מכלל הזכרים לוקה בעיוורון לאדום.
עיוורון לירוק (deutranopia) - נובע מחוסר בקולטני הצבע הירוק ברשתית, וגורם לפגיעה מסוימת באבחנה בין גוני אדום וירוק. גם בו לוקה כאחוז אחד מהגברים.
עיוורון לכחול (triranopia) - פגם נדיר ביותר מחוסר מוחלט בקולטני הצבע הכחול.
עיוורון צבעים טריכרומטי אנומלי או תלת-צבעי אנומלי (anomalous trichromacy) הוא פגם שכיח בראיית הצבעים, המתקיים כאשר יש עיוות ברגישות הספקטרלית של אחד משלושת הפיגמנטים של המדוכים. התוצאה היא פגיעה בראיית הצבעים ולא אובדן קליטה של צבע. מבחינים בין שלושה סוגים של אנומליה זו, על-פי הפיגמנט הפגום:
פרוטנומליה (protanomaly) - עיוורון צבעים קל הנובע מרגישות ספקטרלית של קולטני הצבע האדום ברשתית הדומה לרגישות של הקולטנים הירוקים. פרוטנומליה מתבטאת בהבחנה לקויה בין אדום וירוק. היא מופיע אצל אחוז מהזכרים בקירוב.
דוטרנומליה (deutranomaly) - נובעת מפגם דומה בקולטני הצבע הירוק ברשתית, וגורמת לפגיעה קלה באבחנה בין אדום וירוק. דוטרנומליה היא השכיחה מבין הסוגים של עיוורון הצבעים, למעט הדלתוניזם האדום-ירוק, והיא מופיעה אצל חמישה אחוזים מהזכרים, בקירוב.
טריטנומליה (tritanomaly) - נובעת מפגם דומה בקולטני הצבע הכחול ברשתית והיא נדירה ביותר. טריטנומליה פוגמת באבחנה בין כחול לכתום.
על-פי נראות קלינית
על-פי הנראות הקלינית, ניתן לסווג עיוורון צבעים כמוחלט או חלקי.
כאמור, ישנם שני סוגים עיקריים של עיוורון צבעים חלקי: קושי בהבחנה בין אדום לבין ירוק, וקושי בהבחנה בין כחול לבין כתום.
סיווג על-פי נראות קלינית:
עיוורון צבעים מוחלט
עיוורון צבעים חלקי
אדום-ירוק
דו-צבעי (עיוורון לאדום ועיוורון לירוק)
תלת-צבעי אנומלי (פרוטנומליה ודוטרנומליה)
כחול-כתום
דו-צבעי (עיוורון לכחול)
תלת-צבעי אנומלי (טריטנומליה)
אכרומטופיה
ממוזער|אילוסטרציה של ראייה אכרומטית.|222x222 פיקסלים
Achromatopsia - עיוורון צבעים מלא הנובע מחוסר במדוכים. אנשים הלוקים באכרומטופיה רואים בספקטרום מונוכרומטי של שחור-לבן. פגם זה מתרחש מהימצאות שני עותקים של גן רצסיבי. השכיחות באוכלוסייה הכוללת היא 1 ל-30000, אך באי פינגלאפ שבמיקרונזיה השכיחות היא 10%. הלוקים בפגם זה (ייתכן וגם) יסבלו מ-: עין עצלה (כתוצאה מכך ירידה בחדות הראייה, ניסטגמוס, Hemeralopia וכתוצאה מכך גם יסגלו פוטופוביה, ומבעיות בתפקוד הקשתית.
אבחון
שמאל|ממוזער|202x202px|הדמיה של תמונה המשמשת ב, כפי שהיא נתפסת בעיני נבדקים בעלי ראיית צבעים תקינה, לעומת נבדקים הלוקים בסוגים שונים של עיוורון צבעים.
ממוזער|אחת מיני פלטות לאבחון עיוורון צבעים|222x222 פיקסלים
אחת הדרכים הנפוצות לאבחון עיוורון צבעים היא מבחן מיוחד הבודק את ראיית הצבעים הקרוי מבחן אישיהארה (Ishihara). מבחן זה מכיל תרגילים שונים בהם מוצגים סימנים שונים (לרוב מספרים) המורכבים מנקודות בצבעים שונים ועל הנבחן להגיד מהו המספר המופיע בתמונה, אדם שלא סובל מעיוורון צבעים יוכל להבחין בקלות מהו הסימן המוצג ואדם הלוקה בעיוורון צבעים יתקשה להבחין.
תרבות "עיוורת צבעים" ורעיון "עיוורון הצבעים התרבותי"
באוצר המילים שבקבוצת מיעוט גדולה של שפות דיבור, מכל רחבי העולם, לא קיים הבדל בין שמות צבעים שונים, שמרבית שפות הדיבור כן מבדילות ביניהן. למשל, בשפות רבות יש מונח אחד שמתאר הן "ירוק" והן "כחול", או מונח אחד המתאר הן "כחול" והן "כהה". תופעה זו נחקרת מאז סוף המאה התשע עשרה, אם כי רק בעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת מסתמנת בין החוקרים הסכמה לגבי סיבתה. במהלך השנים היו בנושא ארבע תאוריות:
תאוריה שאינה מקובלת היום כלל וכלל: שמות הצבעים בשפות שונות הם שמות שונים, משום שאנשים ממוצא שונה נולדים עם ראיית צבעים שונה, כשם שהם נולדים עם צבע עור שונה.
תאוריה שהיום רואים בה הסבר לגורם משני ביותר אם בכלל: אנשים שגדלים בסביבה בה השפה אינה מבדילה בין שני צבעים, מאבדים, עם השנים, את היכולת להבדיל בין צבעים אלו. זאת כשם שאנשים הגדלים בתרבות בה לא נהוג להבדיל בין צלילים מסוימים (למשל B ו-P בערבית) חדלים להבדיל ביניהם. לתאוריה הזו ניתן לקרוא "עיוורון צבעים תרבותי" או "עיוורון צבעים הנגרם על ידי התרבות". כאשר יש כזו תופעה (לפי התאוריה) היא מעכבת את יצירת השתרשות המילים החסרות בשפה ומזינה את עצמה. כאמור, כיום המומחים טוענים שהשפה משפיעה על תפיסת הצבע באופן שולי ביותר אם בכלל. תאוריה זו הייתה מקובלת יחסית, עד שבשנת 2002 חוקרים ערערו על הסבר זה בעזרת טיעונים מתחומי מדעי כדור הארץ, האופטיקה והאבולוציה של השפות.
תאוריה הנמצאת כיום בוויכוח ולא ברור אם היא מספקת הסבר לגורם מרכזי, משני או שולי: באזורים בהם יש קרינה על סגולה רבה, המבוגרים חדלים להבדיל בין כחול לבין ירוק והדבר משפיע על שפות המקום. כאמור, תאוריה זו נמצאת בוויכוח, אף על פי שהיא אינה סותרת לא את תאוריה מספר שתיים ולא את מספר ארבע.
תאוריה די מקובלת היום, אך לא ברור אם היא דנה בגורם משמעותי אחד מתוך אחדים או בגורם המשמעותי היחיד: במהלך האבולוציה של כל שפה מתגבש עושר באוצר המילים. לכן שפות מפותחות יותר מכילות יותר שמות לצבעים. כאמור, זה גורם מרכזי בהסבר התופעה, אך לא ברור אם הוא הגורם המרכזי היחיד.
נגישות
כדי שאדם בעל עיוורון צבעים יוכל להשתמש במכשירים שונים ולהבין דיאגרמות ושלטים שונים (דהיינו, שיהיו נגישים לו), יש לדאוג, שהשימוש או ההבנה לא יהיו תלויים לחלוטין ביכולת להבדיל בין צבעים. כאשר הדבר אינו אפשרי, יש לוודא, שלפחות תתאפשר אי תלות בזיהוי צבעים עבור אנשים עם הסוג הנפוץ ביותר של עיוורון הצבעים החלקי. נגישות לעיוורי צבעים אינה דורשת, בשום אופן, שימוש רק בגוונים של אפור.
עיוורי צבעים מפורסמים
בעולם
ג'ון דלטון, מארק צוקרברג, ביל קלינטון, הנסיך וויליאם, פול ניומן, רוד סטיוארט, ניל יאנג, רוברט רדפורד, סטינג, קיאנו ריבס, מארק טוויין, כריסטופר נולאן, בינג קרוסבי, מיט לוף.
בישראל
יאיר לפיד, אמנון רובינשטיין, זאב (קריקטוריסט), גידי גוב.
קישורים חיצוניים
על עיוורון צבעים, באתר מט"ח
האם אני עיוור/ת צבעים? מבחן לזיהוי עיוורון צבעים באתר ynet
אתר המדגים כיצד רואה עיוור צבעים
ניר שהם, איילה פולק ואמיר בוקלמן, הכול על עיוורון צבעים, 16 באוגוסט 2008, באתר הכללית
אני מקשיב לצבעים - עיוור צבעים מסביר כיצד הטכנולוגיה מאפשרת לו לשמוע צבעים ומתאר את ההשפעה של זה על תפיסת העולם שלו.
ראו גם
עיוורון צבעים רשתי, תורשתי באדם
הערות שוליים
קטגוריה:הפרעות בראייה ועיוורון
קטגוריה:צבעים | 2024-09-29T05:51:45 |
אגדה אורבנית | אגדה אוּרבנית או אגדה עירונית היא סוג של אגדה או אנקדוטה שייחודה בהעברתה מפה לאוזן בטענה שמדובר בסיפור אמיתי. האגדה האורבנית מסופרת לרוב מפי מישהו המוכר לאדם הקרוב אל המספר, שהיה, כביכול, עד לאירועים במו עיניו. הסיפורים מסופרים כאמיתיים, ולרוב תוך נקיבה במיקום מסוים שבו אירע כביכול האירוע, או באדם ידוע שהיה עד לו, והדבר המוסיף נופך נוסף של אמינות לסיפור, שהוא לרוב מופרך מיסודו. האגדות העירוניות לא מתרחשות בהכרח באזורים עירוניים. הן נקראות כך משום שסוגה זו הומצאה בעת המודרנית, שבה מרבית האנשים מתגוררים בערים.
לעיתים משתמשים במונח אגדה אורבנית גם כדי לתאר "עובדות" מקובלות שאינן נכונות: לדוגמה, ה"עובדה" שאפשר לראות את חומת סין מהירח. לאגדה כזאת קוראים לפעמים גם "מיתוס אורבני" (או עירוני) או "מיתוס פרוורי".
מקור
לחלק מן האגדות האורבניות בסיס כלשהו במציאות, אלא שהן עוותו, והוגזמו במהלך העברתן. אחרות התחילו את דרכן כבדיחה, שחלק ממעביריה טענו שהיא סיפור אמיתי כדי להוסיף לכוחה הסיפורי והבידורי. יש אגדות שהתחילו את דרכן כסיפורים שהורים סיפרו לילדיהם כדי להזהיר אותם מתוצאות של התנהגות לא נאותה.
מבנה ונושאים
רוב האגדות העירוניות בנויות כסיפורים שלהם דמויות ועלילה. הן דומות לבדיחות, בייחוד באופן שבו הן מועברות, אבל הן אפלות יותר בנימתן ובנושאיהן. יש בהן בדרך כלל אלמנטים של מסתורין, אימה, פחד והומור, שהופכים אותן למושכות. לא אחת הן מכילות מסרים ואזהרות. רבות מהאגדות העירוניות קשורות לפשעים מזוויעים, מזון מזוהם ומצבים אחרים שיכולים היו להשפיע על אנשים רבים לו היו נכונות. מי שמאזין לסיפור מרגיש חובה להעביר אותו הלאה כדי להזהיר חברים ובני משפחה, גם אם אינו בטוח בנכונותו.
אגדות אחרות הן אנקדוטות שמטרתן לשעשע ולבדר את השומעים, ותו לא. אנקדוטות כאלה מכילות סיפורים על התחכמויות של אזרחים מהשורה שבאמצעותן הם השיגו את מטרתם או סיפורים על מעשי טיפשות של אנשים. השומע עשוי לחזור עליהן גם מפני שהן נשמעות מצחיקות או מעניינות, כמו בדיחות.
אגדה אורבנית ידועה בישראל, למשל, היא האגדה על מטיילים שחזרו מהמזרח הרחוק (תאילנד, או סין, לדוגמה) והביאו עמם כלב קטן. כאשר נלקח הכלב אל הווטרינר התברר כי מדובר בחולדה תאילנדית (יש הטוענים כי היה מדובר בקפיבארה). אגדה עירונית ישראלית מפורסמת אחרת מספרת על שמה הייחודי של הנערה "אוחזת ענף עץ השקד". במספר תחקירים שנעשו בניסיון להתחקות אחר שורשי האגדה, התברר כי לא הייתה מעולם נערה בשם זה. אגדה נוספת מספרת כי הדרך המקובלת לקיום יחסי מין במגזר החרדי הוא שימוש בחור בסדין. אגדה זו נפוצה בעיקר בקרב המגזר החילוני ולרוב שמה ללעג את הנושא.
אגדות אורבניות ותקשורת אלקטרונית
אמצעי התקשורת המודרניים ובייחוד הדואר האלקטרוני הקלו על הפצה נרחבת ומהירה של אגדות אורבניות. האינטרנט הוא מקור ליצירת אגדות אורבניות ולמעקב אחריהן. חלק מהאגדות האורבניות הן תופעות אינטרנט.
אגדה אורבנית ותופעת אינטרנט מפורסמת הייתה תמונה של מטייל שהצטלם על גג מגדלי התאומים בשניות שקדמו לפגיעת המטוסים בפיגועי 11 בספטמבר 2001. בתמונה שהופצה באמצעות הדואר האלקטרוני אכן נראה ברקע המטוס בדרכו למגדלי התאומים. לבסוף נודע כי זוהי תמונה שנעשתה בדרך של גזירה והדבקה.
אגדות אורבניות ופולקלור
הפצתן הנרחבת של אגדות אורבניות, הסרטים והספרים שנכתבו על פיהן ועליהן (לרבות סרט אימה הוליוודי מצליח משנת 1998 בשם "אגדה עירונית" המספר על נערה שחבריה נרצחים על ידי רוצח סדרתי שמבצע את רציחותיו כחיקוי של המיתות המשונות המתרחשות באגדות אורבניות ידועות), מעלות את ההנחה כי האגדה האורבנית קיבלה את התפקיד הקלאסי של האגדה, או של סיפור העם, דהיינו העלאה של הפחדים העמוקים החבויים בתת-מודע הפרטי או הקולקטיבי, תוך אזהרה מהתנהגות לא ראויה, והמלצה על התנהגות ראויה. במקרה זה נראה כי המחשב האישי או מכשיר הפקס קיבלו את תפקידה הקלאסי של מדורת השבט או של האח המבוערת.
חוקרי פולקלור ואחרים כתבו על התופעה החל משנות השבעים. ג'אן הארולד ברונוואנד, פרופסור לאנגלית מהאוניברסיטה של יוטה בארצות הברית, טבע את המונח אגדה עירונית במאמר שפרסם בשנת 1979. הוא אסף את האגדות ופרסם אותן בסדרת ספרים. בספריו טען שאגדות, מיתוסים ופולקלור אינם שייכים רק לחברות שנחשבות פרימיטיביות או מסורתיות. כמו כן, הוא טען שאפשר ללמוד רבות על החברה המודרנית והעירונית מאגדות אלה.
ראו גם
אראל סג"ל - כותב אגדות אורבניות ישראלי
מכסחי המיתוסים - תוכנית בידור אמריקאית הבוחנת את מידת נכונותם של מיתוסים ואגדות אורבניות שונות
סנופס - דפי מידע מקיפים על אגדות אורבניות ושאר מיתוסים, כולל אימות או הפרכה של הסיפורים
צליל חום
צ'יזבט
הילדים עם העיניים השחורות
קישורים חיצוניים
הסיפור על צינור הדם של הטכניון - מתוך הפודקאסט של ארגון בוגרי הטכניון
The AFU & Urban Legends Archive - מידע על אגדות אורבניות שנאסף ברובו דרך USENET (באנגלית)
"לא רלוונטי" - אתר ישראלי על מכתבי שרשרת ואגדות אורבניות, מתעדכן באופן שוטף
החשפן התנין ואשת השר - סדרת תוכניות העוסקות באגדות אורבניות מפורסמות בישראל ובעולם, מתוך אתר ערוץ 8
*
קטגוריה:פולקלור | 2024-02-01T16:13:41 |
פרס זאב לספרות ילדים ונוער | פרס זאב לספרות ילדים ונוער הוא פרס שנתי המוענק לסופרים ומשוררים בולטים הכותבים בתחום ספרות ילדים ונוער.
הפרס נקרא על שמו של אלוף-משנה אהרן זאב, קצין החינוך הראשי של צה"ל בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20 וסופר ומשורר לילדים
הפרס מוענק על ידי האגודה למען החייל (הקרן להנצחת אהרן זאב), עיריית תל אביב-יפו (בית אריאלה) ומשרד החינוך מדור לספרות ילדים ונוער
והקרן להנצחת אהרון זאב ז"ל.
פרס חולק עד שנת תשס"ח (2009) ואינו מחולק עוד.
הזוכים
שנהזוכהספר/מפעלהוצאה1972 בנימין תמוז "חיי הכלב ריזי" דביר עליזה עמיר "הגשם דום והיהלום" ספרית פועלים נורית זרחי "אני אוהב לשרוק ברחוב" מסדה1973 תרצה אתר "יעל מטיילת" הקיבוץ המאוחד נתן יונתן "עוד ספורים בין אביב לענן" ספרית הפועלים1974 בנימין טנא "בצלו של עץ הערמון" ספרית הפועלים מירה מאיר " אני אוהב לצייר" ספרית פועלים1975 שמואל הופרט "אריות בירושלים" מסדה1976 אוריאל אופק "אין סודות בשכונה" ספרית הפועלים1977 סמי מיכאל "סופה בין הדקלים" עם עובד נעמי וישניצר "ילדה שגדלה" הקיבוץ המאוחד1978 אורי אורלב "חיית החושך" עם עובד יהואש ביבר "סופת הגליל" מילוא1979 יהודה אטלס "והילד הזה הוא אני" כתר ספרים עודד בצר "המסע המופלא אל לוחמי בר-כוכבא" מילוא עמוס עוז "סומכי" עם עובד1980 לאה נאור "מקהלה עליזה" יבנה יורם קניוק "הבית שבו מתים הג'וקים משיבה טובה" ספרית פועלים1981 דבורה עומר "לאהוב עד מוות" י. שרברק שלומית כהן-אסיף "מחשבות שאינן רוצות לישון" הקיבוץ המאוחד1982 תקוה שריג "זוארה בראס מוחמד" מסדה בנימין טנא "ידיד בצרה" עם עובד אסתר שטרייט-וורצל "אליפים" עמיחי1983 יעל רוזמן " הכל בגללם" מסדה ימימה אבידר-טשרנוביץ מפעל חיים בתחום ספרות ילדים 1984 דויד גרוסמן "דו-קרב" מסדה אילנה אבן טוב-ישראלי "זנבה האדום" כתר1985 חיה שנהב "גנבים בכפר" עם עובד יוסי אוחנה "השכונה שלי" מעריב1986 חגית בנזימן "כשנוסעים לארץ אחרת" דביר נירה הראל "כובע חדש" עם עובד1987 רות אלמוג "צוענים בפרדס" מסדה דורית אורגד "הנער מסיביליה" מרכז זלמן שזר תמר אדר "חתול ספן ליצן" מעריב1988 ע. הלל על מפעל חיים בתחום ספרות ילדים רבקה קרן "קיץ עצוב, קיץ מאושר" שוקן1989 תמר ברגמן "לאורך המסילה" שוקן נורית זרחי "וולפיניאה מומי בלום" מסדה אסתר פיין "הדס" ספרית פועלים1990 עמי גדליה "העד האחרון" כרטא שלומית כהן-אסיף "מוכר העננים" ספרית פועלים1991 דבורה עומר "בדהרה" גל הפקות רוני גבעתי "ברבורים מאגם אחר" ספרית פועלים מרים רות מפעל חיים בתחום ספרות ילדים 1992 אודי טאוב "הרמן" מסדה סמי מיכאל "אהבה בין הדקלים" כתר עודד בורלא על מכלול יצירתו לילדים 1993 נורית זרחי "אין שם אריה" דביר אורית עוזיאל "בן אנוסים" ספרית פועלים יעל רוזמן "מכשיפה'לה קטנה" עם עובד משה בן-שאול על מפעל חיים בתחום ספרות הילדים 1994 דינה דז'טלובסקי "מעשה במעיל רקדן" ספרית פועלים רעיה הרניק "אחי אחי" עם עובד ישראל לרמן על מפעל חיים בתחום ספרות הילדים ישראל לרמן "כל השבט הזה, דורבנות ליגאל, יורים על השכונה" עם עובד "הסדרה 'ראשונים בארץ'" יד בן-צבי עמוס בר – "המשוררת מכנרת – סיפורה של רחל" יד בן-צבי - 'ראשונים בארץ' פועה הרשלג – "שליחות של אהבה" יד בן-צבי - 'ראשונים בארץ' אהוד בן עזר – "ג'דע – סיפורו של אברהם שפירא" יד בן-צבי - 'ראשונים בארץ'1995 מרסלה לונדון "נועם והעפיפון" הקיבוץ המאוחד עדולה "הבית בקצה המושב" ספרית פועלים יונה טפר "לעזוב בית" הקיבוץ המאוחד עמי גדליה "נעורים במסתור" כרטא1996 חוה חבושי "אסור לבזבז שקיעות" מסדה אברם קנטור "קללת הזר המוזר" ספרית פועלים נחמה רהב "הסרט האדום" מורשת1997 נירה דור "מר ארנב וחבריו" ספרית פועלים חנה ליבנה "הבול" מסדה רוני גבעתי "ילדת האפרסמון" עם עובד1998 יעל רוזמן "מלך התחבולות" יד בן צבי נומה שילה "עץ הג'ולים" עם עובד אורי אורלב "משחק החול" כתר רבקה מגן "האם אגלה למור" כתר1999 רות בקי-קולודני "אם תלכי עמי" יד בן צבי יעל מדיני "הילד שלא הכרתי" דני ספרים תמי שם-טוב "רק בשביל מילי" הקיבוץ המאוחד נורית זרחי "חוש העסקים שלי" הקיבוץ המאוחד2000 תמר ברגמן "אינה עפה עם הציפורים" הקיבוץ המאוחד מאיר עוזיאל "הראשון לציון, סיפורו של הרב עוזיאל" יד בן-צבי רות אלמוג "המסע שלי עם אלכס" הקיבוץ המאוחד2001 שגית אמת "השחר של גאיה" כתר ענת ישראלי "לראות בעיניים עצומות" הקיבוץ המאוחד גדי טאוב "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" כתר2002 ש. שפרה "עלילות גלגמש" עם עובד תמר אגדי "געגועים" שוקן לילדים2003 אורי אורלב על מפעל חייו ביצירה הספרותית 2004 גרשון ברגסון על מפעל חייו בנושא ספרות ילדים ונוער צילה ליברמן "צלינקה" יד ושם אקי שביט "איגור ומסע העגורים" הקבוץ המאוחד-ספרית פועלים אסתר שטרייט-וורצל "חברות" עמיחי2005 עפרה גלברט "המכוערים של דניאל" הקיבוץ המאוחד מירה מאיר על מפעל חייה רינת הופר "חנן הגנן" זמורה-ביתן, דביר מרסלה לונדון "הצ'לו של אלישע" הקיבוץ המאוחדאורה מורג "בעקבות הבית הנעלם" כתר2006 עודד בורלא על מפעל חייו יונה טפר "מירה נוסעת לבנימינה" הקיבוץ המאוחד עפרה גלברט-אבני "המכוערים של דניאל" הקיבוץ המאוחד נאוה מקמל-עתיר "מבחן קבלה" ידיעות אחרונות2007 נרי אלומה "אוגי" ספריית פועלים נעמי בן-גור "הבלש שמפיניון והחיפושית שנסעה לאיבוד" הקיבוץ המאוחד עמליה רוזנבלום "עד קצה המושב" כתר תלמה אדמון "מכתבים לעמוס" זמורה ביתן2008 מיריק שניר "ספר גדול עם שירים קטנים" הקיבוץ המאוחד נורית זרחי "פז ואני" קוראים תמי שם-טוב "ואיך קוראים לך עכשיו" דביר ולוחמי הגטאות
ציונים לשבח
שנהזוכהספר/מפעלהוצאהתשנ"ג גילה אלמגור על ספרה עץ הדומים תפוס עם עובדתשנ"ז גרדה כהן על ספרה ילדה מאוהבת עם עובדתשנ"ח ארטור וקסלר על ספרו אהבת נעורים הוצאת דביר נתן פורמנסקי על ספרו אדון פדרו ספרית פועליםתש"ס נאוה סמל על ספרה גנב את ההצגה ידיעות אחרונות יעקב איילי על ספרו מיקי אני ועלי הוצאת כתר אורי אורבך על ספרו ילדה כמוני ספרית בית אלתשס"א עליזה ברק לסלר על ספרה זעקי ילדה יד ושם נאוה מקמל-עתיר על ספרה העדי של עדי ידיעות אחרונותתשס"ב נעמי שמואל על ספרה ילדת הקשת בענן הקיבוץ המאוחד סמדר רייספלד על ספרה שתיים כתר לין קפלן על ספרה גם אמא ואבא הולכים לעבודה דני ספריםתשס"ג יעל בן- ברוך על ספרה שחרר אותו ילד ספרית הפועלים ג'ודי טל-קופלמן על ספרה המגירה השלישית של סבא ידיעות אחרונות אורית עוזיאל על ספרה מלכים לא מתחתנים מאהבה ספרית פועלים אורית רז על ספרה מזכרות מעיר השלג הקיבוץ המאוחדתשס"ד גרשון ברגסון על מפעל חייו בנושא ספרות ילדים ונוער צילה ליברמן על ספרה צלינקה יד ושם אקי שביט על ספרו איגור ומסע העגורים הקיבוץ המאוחד אסתר שטרייט-וורצל על ספרה חברות הוצאת עמיחיתשס"ה מירה מאיר על מפעל חיים רינת הופר על ספרה חנן הגנן זמורה ביתן, הוצאת דביר מרסלה לונדון על ספרה הצ'לו של אלישע הקיבוץ המאוחד אורה מורג על ספרה בעקבות הבית הנעלם הוצאת כתרתשס"ו עודד בורלא על מפעל חיים יונה טפר על ספרה מינה נוסעת מבנימינה הקיבוץ המאוחד עפרה גלברט-אבני על ספרה המכוערים של דניאל הקיבוץ המאוחד נאוה מקמל עתיר על ספרה מבחן קבלה ידיעות אחרונותתשס"ז נרי אלומה על ספרה אוגי ספרית פועלים נעמי בן גור הבלש שמפיניון והחיפושית שנסעה לאיבוד הקיבוץ המאוחד עמליה רוזנבלום על ספרה עד קצה המושב הוצאת כתר תלמה אדמון על ספרה מכתבים לעמרם זמורה ביתןתשס"ח מיריק שניר על ספרה ספר גדול עם שירים קטנים הקיבוץ המאוחד נורית זרחי על ספרה פו ואני הוצאת קוראים תמי שם טוב על ספרה ואיך קוראים לך עכשיו הוצאת בית לוחמי הגיטאות, הוצאת דביר
קישורים חיצוניים
אלי אשד, מצב ספרות הילדים והנוער בארץ בראשית המאה ה-21
הודעת המדור לספרות ילדים ונוער, תשנ"ט
הערות שוליים
*
זאב
קטגוריה:ספרות ילדים ונוער בישראל
זאב לספרות ילדים ונוער
קטגוריה:משרד החינוך | 2023-05-20T08:25:37 |
אוטיקה | אוטיקה (בלטינית: Utica, עותיקה) היא עיר פניקית עתיקה, ושמו של חבל הארץ בו שכנה ההתיישבות הפיניקית (בתוניסיה ולוב של היום) בצפון אפריקה. וממוקם בסמוך לשפך של נהר המג'רדה, 32 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר תוניס בתוניסיה. היא הייתה אחד היישובים החשובים בקרב היישובים הפיניקיים באפריקה.
זמן ייסודה של אוטיקה איננו ודאי, ותארוכו תלוי בשאלות גדולות יותר הנוגעות לסיבת תחילת ההתפשטות הפיניקית מערבה; תארוכים מוקדמים מתייחסים לסוף האלף השני לפנה"ס, בסביבות 1,100 לפנה"ס.
אוטיקה הייתה הקולוניה הראשונה של הפיניקים בצפון אפריקה, ומכאן פשר שמה: (עיר) עתיקה. אמנם שכנתה הצעירה קרתגו, עלתה עליה והפכה במהרה להגמונית באזור, תוך שהיא לוקחת תחת חסותה ערים פיניקיות אחרות דוגמת לפטיס מגנה, אך אוטיקה שמרה במשך תקופה ארוכה על עצמאות כלכלית ופוליטית וגם מאוחר יותר כשכבר הייתה תחת שליטה של קרתגו נחשבה לבעלת ברית מיוחסת.
לפי מנאנדרוס מאפסוס ודיוס, חירם הראשון מלך צור יצא למסע נגד אנשי אוטיקה (Ἰτυκαίοις) שלא שילמו מס לצור.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3, יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.17–1.18
עם חורבנה של קרתגו בעקבות המלחמה הפונית השלישית הפכה אוטיקה לבירתה של הפרובינקיה הרומית אפריקה, אולם מעמד זה נלקח ממנה עם ייסודה של קרתגו הרומית בימיו של אוגוסטוס. סטראבון כתב שאוטיקה שנייה בחשיבותה רק לקרתגו, ולאחר חורבן קרתגו בידי הרומאים הפכה למטרופולין רומי ולראש לכל שלטונם באפריקה.סטראבון, גאוגרפיקה, 17.3.13
תוך ירידת קרנה של הקיסרות הרומית המערבית נכבשה העיר בידי הונדלים ב-439 לספירה וכמאה שנים מאוחר יותר בידי הביזנטים. חורבנה הסופי של העיר הגיע עם כיבושה על ידי הערבים בסוף המאה ה-7.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:קרתגו
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-2 לפנה"ס | 2024-09-22T05:00:37 |
גרובר קליבלנד | סטיבן גרובר קליבלנד (באנגלית: Stephen Grover Cleveland; 18 במרץ 1837 – 24 ביוני 1908) היה נשיאהּ ה-22 וה-24 של ארצות הברית, הנשיא היחיד בתולדות ארצות הברית שנבחר לשתי כהונות לא רצופות (1885–1889 ו-1893–1897), והנשיא הדמוקרטי היחיד שנבחר בחצי המאה שלאחר מלחמת האזרחים. נבחר למועמד מפלגתו שלוש פעמים רצופות – ב-1884, 1888 ו-1892, ובכל שלוש הפעמים השיג יותר קולות מיריביו.
קליבלנד היה מנהיג אגף "דמוקרטי הבורבון" - שהיו דמוקרטים שתמכו בעסקים, התנגדו למכסים גבוהים, להטבעת מטבעות כסף, אינפלציה, אימפריאליזם ומתן סובסידיות לעסקים, חקלאים או יוצאי הצבא מתוך תפיסה ליברטריאנית. במהלך פעילותו הציבורית התפרסם ברבים כאדם ישר וכלוחם בשחיתות. הוא נחשב לפוליטיקאי השמרן הבולט של זמנו, שתמך ברפורמה פוליטית ובמדיניות פיסקלית שמרנית. קליבלנד זכה לשבחים על כנותו, כבודו ומחויבותו לליברליזם קלאסי. הוא לחם בשחיתות הפוליטית, במינויים הפוליטיים ובמנהיגי המפלגות המקומיים. זכה גם לתמיכת רפובליקנים מסוימים שכונו "Mugwumps", ותמכו בו ב-1884.
בתקופת כהונתו השנייה, בהלת 1893 גרמה לשפל כלכלי, שקליבלנד לא הצליח לעצור. המפלגה הדמוקרטית התפלגה כשהרפובליקנים זכו בבחירות ב-1894, והאגף החקלאי ותומך מטבעות הכסף במפלגה הדמוקרטית הצליח להדיח את קליבלנד ב-1896. התוצאה הייתה יצירת קואליציה רפובליקנית שהחלה עידן חדש בתולדות הפוליטיקה האמריקנית.
קליבלנד היה נחוש בעמדותיו, וזכה לביקורת מצד רבים. במהלך שביתת הרכבות הגדולה של שנת 1894 שלח את הצבא לפעול נגד השובתים וזכה להתנגדות איגודי העובדים ומפלגתו. הוא תמך בתקן הזהב והתנגד להצמדת הדולר לכסף, מה שהרחיק ממנו את החקלאים במפלגתו. המבקרים טענו שקליבלנד היה אדם לא יצירתי ושלא הצליח לטפל בשביתות ובמשברים הכלכליים בכהונתו השנייה. למרות זאת, המוניטין שלו כאדם ישר שרד. הוא נחשב לאחד הנשיאים הישרים והקשוחים ביותר. כיום נחשב קליבלנד לנשיא טוב, שהיה מנהיג מוצלח, ומדורג בעשירייה השנייה של הנשיאים האמריקנים.
ראשית חייו
ילדות ותולדות משפחתו
ממוזער|בית הכמורה הפרסביטריאני של קלדוול, מקום לידתו של קליבלנד
סטיבן גרובר קליבלנד נולד ב-18 במרץ 1837 בקלדוול, ניו ג'רזי לאן (ניל) וריצ'רד קליבלנד. אביו של קליבלנד היה כומר פרסביטריאני מקונטיקט. אמו הייתה מבולטימור, בתו של מוכר ספרים. מצד אביו, היה קליבלנד ממוצא אנגלי, כשאבות המשפחה היגרו אל מסצ'וסטס מקליבלנד, אנגליה ב-1635. אבי סבתו של אביו, ריצ'רד פולי הבן, לחם בקרב גבעת בנקר, והיה בנם של מהגרים מגרנזי. מצד אמו, היה קליבלנד ממוצא פרוטסטנטי-אנגלי-אירי, וממוצא קווייקרי גרמני מפילדלפיה. קליבלנד היה קרוב משפחתית לגנרל מוזס קליבלנד, שעל שמו נקראת העיר קליבלנד שבאוהיו.
קליבלנד היה החמישי מתוך תשעה ילדים, ונקרא סטיבן גרובר על שם הכומר הראשון של הכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה בקלדוול, בה היה אביו כומר. בבגרותו נודע בשם גרובר. ב-1841 עברה המשפחה אל פייטוויל, ניו יורק, שם גדל. השכנים תיארו אותו כילד כיפי, ספורטיבי ואוהב מתיחות.
ב-1850 עבר אביו של קליבלנד לקלינטון, ניו יורק, כדי לעבוד כמזכיר מחוזי עבור האגודה המיסיונרית. למרות שעבד קשה, ההכנסה לא הספיקה למשפחה. התנאים הפיננסיים אילצו את גרובר לנשור מבית הספר ולהיות שוליה של סוחר בפייטוויל. קליבלנד חזר ללמוד לאחר שנתיים. ב-1853, כשבריאותו החלה להידרדר, החליט אביו של גרובר לעבוד בכפר הולנד פטנט בניו יורק. מעט לאחר מכן, מת אביו מכיב פפטי, והשמועה אמרה שקליבלנד שמע על מותו מילד שמכר עיתונים.
לימודיו ומעבר מערבה
ממוזער|שמאל|תמונה של קליבלנד בצעירותו
קליבלנד למד חינוך יסודי באקדמיית פייטוויל ובאקדמיית קלינטון. לאחר מות אביו ב-1853, שוב עזב את בית הספר כדי לתמוך במשפחתו. מאוחר יותר באותה השנה, החל אחיו ויליאם לעבוד כמורה בבית ספר לעיוורים בניו יורק סיטי, וסידר לקליבלנד לעבוד שם כעוזר מורה. קליבלנד חזר לביתו ב-1854, ואדם מהכנסייה הציע לשלם עבור לימודיו במכללה אם יבטיח להפוך לכומר. קליבלנד סירב והחליט לעבור מערבה ב-1855. הוא עצר בבאפלו, שם קיבל מדודו לואיס אלן עבודה פקידותית. אלן היה אדם חשוב בבאפלו, והציג את אחיינו בפני האישים החשובים שם, כולל שותפים בפירמת עריכת דין גדולה: רוג'רס, באוון ורוג'רס. גם מילרד פילמור, נשיא ארצות הברית ה-13, עבד שם. קליבלנד החל לעבוד עבור הפירמה, החל בלימודי משפטים והוסמך לעריכת דין ב-1859.
ראשית הקריירה ומלחמת האזרחים
קליבלנד עבד אצל רוג'רס שלוש שנים, וב-1862 פרש לצורך הקמת חברה עצמאית. בינואר 1863, מונה לסגן התובע המחוזי של מחוז אירי בניו יורק. כשמלחמת האזרחים האמריקנית התחוללה, העביר הקונגרס חוק שדרש מכל הגברים הכשירים לשרת בצבא אם יידרשו לכך, או לשכור מחליף. קליבלנד שילם מאה וחמישים דולרים למהגר פולני בן שלושים ושתיים כדי שישרת במקומו, והמהגר שרד את המלחמה.
כעורך דין, נודע קליבלנד כאדם חרוץ במיוחד. הוא הגן בהצלחה על אירים שפשטו על ספינות בריטיות בקנדה, כשהוא עובד בהתנדבות. ב-1868, זכה לתשומת לב ציבורית לאחר שהצליח לנצח בתביעת דיבה מול עורך עיתון כלכלי בבאפלו. קליבלנד גר בצימר פשוט יחסית, ואת רוב הכנסתו תרם לאמו ולאחיותיו הקטנות. הוא היה פעיל בחיים החברתיים ונכח בברים רבים, והשתלב בחברה הגבוהה שדודו הציג בפניו.
קריירה פוליטית בניו יורק
שריף מחוז אירי
שמאל|ממוזער|פסל של קליבלנד מחוץ להיכל העירוני בבאפלו
החל מכניסתו לפוליטיקה, הצטרף קליבלנד אל המפלגה הדמוקרטית. הוא לא חיבב את ג'ון פרימונט ואברהם לינקולן הרפובליקניים, ושותפיו העסקיים היו דמוקרטים אדוקים. ב-1865, ניסה להיבחר לתפקיד התובע המחוזי, אולם הפסיד במאבק צמוד למועמד הרפובליקני. ב-1870, בעזרת חברו אוסקר פולסום, הצליח קליבלנד להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לתפקיד השריף המחוזי של מחוז אירי. הוא ניצח בבחירות ברוב של 303 קולות ונכנס לתפקיד ב-1 בינואר 1871 ובגיל שלושים ושלוש. הקריירה מנעה ממנו לעסוק בעריכת דין, אולם הוא הרוויח 40,000 דולרים (800,000 דולרים היום) בשנתיים שכיהן.
כהונתו של קליבלנד כשריף לא הייתה בולטת, ונחשבה לבזבוז פוליטי. קליבלנד היה מודע לשחיתות במשרד השריף במהלך כהונתו והחליט לא לטפל בכך. מקרה בולט קרה ב-6 בספטמבר 1872, כשפטריק מוריסי, שהואשם ברציחת אמו, הוצא להורג. כשריף, יכול היה קליבלנד לתלות את מוריסי בעצמו או לשלם לסגן עשרה דולרים כדי לעשות זאת במקומו. למרות הסתייגותו מהתלייה, ביצע קליבלנד את העונש בעצמו. הוא תלה עוד רוצח, ג'ון גפני, ב-14 בפברואר 1873.
לאחר סיום כהונתו כשריף, חזר קליבלנד לעריכת דין, ופתח פירמה עם חבריו, וילסון ביסל וליימן באס. באס נבחר לקונגרס ב-1872 ולא השקיע זמן בפירמה, אולם קליבלנד וביסל הפכו במהרה לעורכי הדין הבולטים ביותר בבאפלו. עד לאותה התקופה, הקריירה הפוליטית של קליבלנד לא הייתה בולטת במיוחד. ב-4 במרץ 1881 קליבלנד לא היה משמעותי, ואף אחד לא חשב שכעבור ארבע שנים יהפוך לנשיא.
באותה התקופה החל מערכת יחסים עם אלמנה, מריה הלפין, ולאחר מכן לקח אחריות בתמיכה כלכלית בה ובבנה שנולד באותה התקופה. הנושא הפך למשמעותי במהלך מערכת הבחירות של 1884.
ראש עיריית באפלו
בשנות השבעים, הפך הממשל המקומי של באפלו למושחת, כשהמנגנונים הפוליטיים של המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית פעלו ביחד כדי לחלק ביניהן את המינויים הפוליטיים. ב-1881, בחרו הרפובליקנים פוליטיקאים רבים שנחשבו למושחתים. הדמוקרטים ראו בכך הזדמנות למשוך רפובליקנים ולבחור במועמד כנה. הם פנו לקליבלנד, שהסכים לרוץ למשרת ראש עיריית באפלו לאחר ניקיון אורוות במפלגה. קליבלנד נבחר לראשות העיר.
את רוב כהונתו השקיע קליבלנד במלחמה בשחיתות המפלגתית. הוא הטיל וטו על חוק לניקיון רחובות שהמועצה העבירה. החוק פתח את ניקיון הרחובות למכרז, ומי שנבחר היה אדם שהיו לו קשרים פוליטיים, למרות שלא נתן הצעת מחיר נמוכה. השחיתות הזאת הייתה נסבלת בבאפלו, אולם קליבלנד סירב להשלים איתה. הוא טען שמדובר בבגידה באינטרס של המוני העם, ובזבוז של כסף ציבורי. המועצה החליטה להעניק את החוזה לאדם שהציע את הצעת המחיר הנמוכה. קליבלנד ביקש מהמועצה להקים ועדה שתפתח תוכנית לשיפור מערכת הביוב בבאפלו במחיר נמוך יותר ממה שהוצע לפני כן, תוכנית שאומצה. עבור פעולותיו לשמירת משאבי הציבור, עלה המוניטין של קליבלנד כלוחם בשחיתות.
מושל ניו יורק
ממוזער|שמאל|דיוקן של קליבלנד כמושל
קליבלנד התחיל להיות מועמד ריאלי בקרב הדמוקרטים של ניו יורק לתפקיד המושל. הפילוג במפלגה הרפובליקנית ב-1882 גרם ליתרון של הדמוקרטים, והמאבק על התפקיד היה חריף. לאחר ששני מועמדים לא הצליחו להיבחר, נבחר קליבלנד כמועמד פשרה. הרפובליקנים המשיכו להיות מפולגים, וקליבלנד ניצח בפער גדול בבחירות. הדמוקרטים גם הצליחו להעלות את מספרם במועצה המחוקקת של ניו יורק.
קליבלנד המשיך להתנגד לבזבוז בלתי נחוץ כמושל. הוא הטיל וטו שמונה פעמים בחודשיים הראשונים שלו בתפקיד. הוא הטיל וטו על חוק שנועד להקטין את דמי הנסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק לחמישה סנטים. החוק זכה לתמיכה כיוון שהבעלים של הרכבת, ג'יי גולד, לא היה אהוד, ורבים רצו לפגוע באינטרסים שלו. אולם קליבלנד ראה את החוק כלא הוגן - גולד קנה את הרכבת כשהיא הייתה על סף פשיטת רגל והפך אותה לרווחית שוב. קליבלנד גם האמין שהחוק היה בלתי חוקתי. למרות האהדה כלפי החוק, העיתונים שיבחו את קליבלנד על הטלת הווטו. תאודור רוזוולט, שהיה אז חבר באספה הכללית של ניו יורק, תמך בחוק בחוסר רצון למרות התנגדות קליבלנד, כדי לפגוע בבעלי הרכבת. לאחר הטלת הווטו, רוזוולט ומחוקקים אחרים החליטו להתנגד לחוק.
התנגדותו של קליבלנד לשחיתות זיכתה אותו באהדת הציבור, אולם בטינת הטמאני הול בניו יורק סיטי. הטמאני התנגד לקליבלנד כמושל, ולאחר שקליבלנד הכשיל מועמד שלהם מלהיבחר לסנאט, הם החריפו את התנגדותם. קליבלנד גם התנגד למינוי מועמדי הטמאני לתפקידים ולחוקים שהעבירו. למרות חוסר התמיכה מצד הטמאני, רוזוולט ורפובליקנים תומכי רפורמה אחרים תמכו בקליבלנד ועזרו לו להעביר חוקי רפורמה.
בחירות 1884
המועמדות הדמוקרטית
הרפובליקנים התכנסו בשיקגו ובחרו ביושב ראש בית הנבחרים, ג'יימס בליין ממיין, כמועמדם לנשיאות בסיבוב הרביעי. רפובליקנים רבים ראו בו אדם תאב כוח ולא מוסרי, ורפובליקנים רבים בשם "Mugwumps" הרגישו נבגדים. המנהיגים במפלגה הדמוקרטית ראו בכך הזדמנות לחזור לבית הלבן לראשונה מאז 1856.
ממוזער|שמאל|קריקטורה כנגד בליין, שמציגה אותו כמקועקע בשערוריות.
ממוזער|שמאל|קריקטורה נגד קליבלנד ובנו הבלתי חוקי
בקרב הדמוקרטים, נחשב סמואל טילדן למועמד המוביל, לאחר היותו המועמד בבחירות של 1876, אולם הוא סירב בשל בריאות לקויה. לאחר שטילדן פרש, עברו תומכיו למועמדים אחרים. קליבלנד זכה לתמיכה, וגם מועמדים כמו תומאס בייארד מדלאוור, אלן תרמן מאוהיו, סמואל מילר מאיווה ובנג'מין באטלר ממסצ'וסטס זכו לתמיכה רחבה. לכל אחד מהם הייתה בעיה: בייארד תמך בפרישה מהאיחוד ב-1861, ולכן לא היה מקובל בקרב הצפוניים. באטלר היה שנוא בדרום בשל פעולותיו במלחמת האזרחים האמריקנית. תרמן היה אהוד, אבל היה מבוגר וחלש, ודעותיו בנוגע להצמדת הדולר לכסף לא היו בטוחות. גם לקליבלנד היו מתנגדים - הטמאני המשיכו להתנגד אליו, אולם ההתנגדות שלהם רק הגבירה את התמיכה בו. קליבלנד הוביל בסיבוב הראשון עם 392 קולות מתוך 820. בסיבוב השני, תמך הטמאני בבאטלר, אולם שאר הצירים החליטו לתמוך בקליבלנד, שניצח. תומאס הנדריקס מאינדיאנה נבחר להיות סגנו.
מסע הבחירות נגד בליין
השחיתות הייתה הנושא המרכזי במערכת הבחירות של 1884. בליין היה מעורב בנושאים מפוקפקים במהלך הקריירה שלו, וקליבלנד היה ידוע כאדם ישר. הסיסמה שלו הייתה "משרה ציבורית היא אמון ציבורי". הרפובליקנים שתמכו ברפורמה, "Mugwumps", עברו לתמוך בקליבלנד, כיוון שטענו שיוכל לקדם רפורמה בשירות הציבורי ויעילות ממשלתית. הדמוקרטים איבדו תמיכה מצד כמה פועלים לטובת מפלגת השטרות של באטלר, בגלל עמדותיו של קליבלנד. קליבלנד עצמו לא השתתף במסע הבחירות, כנהוג אז, בעוד שבליין כן שבר את המסורת.
מסע הבחירות התמקד באישיותם של שני המועמדים, וכל צד תקף את יריבו. מטה קליבלנד הזכיר את השערוריות שבליין היה מעורב בהן בנושאי חקיקה, טענו שהיה עושה דברם של ארגוני הרכבת, ושהרוויח ממכירת איגרות חוב שהיו לו בארגונים. למרות שהשמועות לא עוררו הדים שמונה שנים קודם לכן, הפעם התגלו יותר ראיות בצורת מכתבים של בליין. בליין הכיר במכתבים ששלח, אולם טען שהם לא מראים שנהג בחוסר הגינות. למרות זאת, תיאורו של בליין כמושחת השפיע על הציבור. במכתבים המפלילים יותר, כתב בליין "שרוף את המכתב", והדמוקרטים הפכו זאת לסיסמה: "בליין, בליין, ג'יימס ג'י. בליין, השקרן ממדינת מיין, שרוף את המכתב!".
רבים טענו שמאז ג'ורג' וושינגטון לא היה מועמד כל כך כנה כמו קליבלנד. אולם הרפובליקנים כן מצאו שלדים בארון של קליבלנד. בעזרת דרשות של כומר מבאפלו, הם חשפו שמועות שלקליבלנד היה בן מחוץ לנישואין בזמנו כעורך דין בבאפלו, ניו יורק, וצעקו "אמא, איפה אבא?". קליבלנד הנחה את תומכיו לספר את האמת. לטענתו, הוא סיפק תמיכה כלכלית לאישה שטענה שהייתה אם ילדו, כיוון שהיה הרווק היחיד מבין האבות הפוטנציאליים. קליבלנד הודה ששילם מזונות החל מ-1874 לאימו של הילד, מריה האלפין. האלפין עצמה קיימה יחסים עם כמה גברים, כולל אוסקר פולסום, ידידו של קליבלנד, שעל שמו נקרא הילד. קליבלנד היה הרווק היחיד מבין האישים שיכלו להיות האב, ולכן לקח אחריות על כך. הדמוקרטים האשימו את בליין ואשתו בכך שלא היו נשואים כשבנם נולד ב-1851. השמועה הייתה לא נכונה ולא השפיעה על מסע הבחירות.
ממוזער|300px|תוצאות הבחירות של 1884
הבחירות היו צמודות במיוחד בניו יורק, ניו ג'רזי, אינדיאנה וקונטיקט. הטמאני הול החליט לתמוך בקליבלנד, כיוון שסברו שכך יוכלו לקבל יותר מינויים פוליטיים מאשר בממשל רפובליקני. בליין קיווה שיזכה לתמיכה מצד הקהילה האירית-אמריקאית יותר מרוב הרפובליקנים. קהילה זו בדרך כלל תמכה בדמוקרטים, אולם אמו של בליין הייתה אירית קתולית, והוא תמך במהלך כהונתו כמזכיר המדינה במאבק האירים. האירים נראו כתומכים בבליין, עד שדובר רפובליקני טען שהדמוקרטים הם מפלגת "רום, רומאיות ומרד". הדמוקרטים הפיצו את העלבון האנטי-קתולי, וטענו שבליין עצמו מנוכר לאירים העניים שכן הוא היה מקושר לעשירים של ניו יורק.
לאחר ספירת הקולות, קליבלנד זכה בכל המדינות המתנדנדות בהפרש צמוד, ובניו יורק בהפרש של 1,200 קולות. הוא זכה להפרש של רבע אחוז בספירת הקולות, אולם השיג 219 אלקטורים לעומת 182 לבליין. לאחר הניצחון, הגיבו הדמוקרטים לצעקות הרפובליקנים: "הלך לבית הלבן, חה חה חה!"
כהונתו הראשונה כנשיא (1885-1889)
ממוזער|קליבלנד ב-1891
קליבלנד כיהן כנשיא מ-4 במרץ 1885 ועד 4 במרץ 1889. הוא כיהן שוב כנשיא בין 4 במרץ 1893, ו-4 במרץ 1897. הוא היה הנשיא הראשון מטעם המפלגה הדמוקרטית לאחר מלחמת האזרחים והנשיא היחיד שחזר לאחר הפסד בבחירות לבית הלבן. הוא היה הנשיא ה-22 וה-24.
קליבלנד היה רווק כשנכנס לתפקיד ב-1885, אולם נישא לפרנסס פולסום בבית הלבן ב-2 ביוני 1886. הוא הנשיא היחיד שנישא בבית הלבן.
ממשל וקבינט
ממוזער|שמאל|360px|הקבינט הראשון של קליבלנד
קליבלנד היה צריך להרכיב את הקבינט הדמוקרטי הראשון מאז שנות החמישים, ואף אחד מחברי הקבינט הראשון שלו לא שירתו בקבינט השני שלו. הסנאטור תומאס בייארד, יריבו הגדול במירוץ למועמדות, הסכים לשרת כמזכיר המדינה. דניאל מנינג, יועץ של קליבלנד מניו יורק ובן בריתו של טילדן, הפך למזכיר האוצר. עוד אדם מניו יורק, הבנקאי ויליאם ויטני, מונה למזכיר הצי. לתפקיד מזכיר המלחמה, מונה ויליאם אנדיקוט, שופט ממסצ'וסטס שהיה קשור ל"Mugwumps". קליבלנד בחר גם בשני דרומיים לקבינט שלו: לוציוס למאר ממיסיסיפי כמזכיר הפנים, ואוגוסטוס היל גרלנד מארקנסו לתפקיד התובע הכללי. מזכיר הדואר ויליאם וילאס מוויסקונסין היה המערבי היחיד בקבינט. דניאל לאמונט היה מזכירו האישי של קליבלנד והיה האדם החשוב ביותר בממשל.
רפורמה
ממוזער|שמאל|קליבלנד והרפורמה במכס
לאחר כניסתו לתפקיד, נאלץ קליבלנד למנות את המינויים שהנשיא היה צריך למנות. המשרות בדרך כלל נתפסו בידי מקורבים פוליטיים, אולם קליבלנד הכריז שלא יפטר רפובליקנים שעושים את עבודתם נאמנה, ושלא ימנה מועמדים על בסיס מפלגתי בלבד. הוא הקטין את מספר העובדים הפדרליים, שהתרבה בזכות המינויים הפוליטיים. הדמוקרטים חפצו בחזרה לשלטון אחרי חצי יובל שנים במדבר הפוליטי, ודרשו מינויים פוליטיים. קליבלנד נאלץ להחליף בעלי תפקידים רפובליקניים בדמוקרטים, אולם קידם בו בזמן את הרפורמה למינוי על פי כישורים.
קליבלנד ניסה ליצור רפורמה בחלקים אחרים של הממשלה. הוא חתם על חוק ב-1887 שיצר ועדה לפיקוח על הסחר הפנימי. בנוסף, פעל ליצירת צי חדשני, וביטל חוזים עם חברות שייצרו ספינות נחותות. קליבלנד הכעיס את המשקיעים במסילות הרכבת כשציווה על חקירה כנגד איגודי הרכבת והאדמות שהחזיקו במערב באישור ממשלתי. לאחר חקירה, נקבע שהאיגודים לא פיתחו את האדמות כראוי, ושהן יחזרו לבעלות ציבורית. כ-330,000 קילומטרים רבועים חזרו לבעלות ציבורית.
קליבלנד גם נלחם להחזיר לנשיא את הסמכות לפטר אנשים ברשות המבצעת ללא אישור הסנאט, זכות שנלקחה בימי הנשיא החלש אנדרו ג'ונסון (1865-1869). קליבלנד הצליח לבטל את החוק ב-1887.
וטו
קליבלנד נלחם מול סנאט רפובליקני, ונאלץ להפעיל את זכות הוטו שלו. הוא הטיל וטו על מאות חוקים שנועדו לשלם ללוחמי מלחמת האזרחים, כיוון שהאמין שאין לקונגרס זכות לבטל החלטות של משרד הפנסיה. הקונגרס העביר חוק למתן קצבאות, גם לפציעות לא משירות צבאי, וקליבלנד ביטל זאת. הוא הטיל וטו יותר מכל נשיא עד אז. בנוסף, הטיל וטו על חוק שנועד להקציב 10,000 דולרים לצורך רכישת זרעים לחקלאים בטקסס, שבצורת הרסה את יבוליהם. הוא התנגד לכך בטענה שהממשלה צריכה להגביל את עצמה.
הכסף החופשי
אחת מהשאלות הבוערות של אותה התקופה הייתה האם לגבות את הדולר בזהב ובכסף, (בסיס דו מתכתי) או בזהב בלבד. הרפובליקנים המערביים והדמוקרטים הדרומיים דרשו הטבעה חופשית של מטבעות כסף, ונציגים של שתי המפלגות מצפון-מזרח המדינה תמכו בתקן הזהב. הכסף היה שווה פחות מסכום ההמרה שלו בזהב, וכך משלמי המיסים שילמו את חובותיהם בכסף, ואילו מלווים בינלאומיים דרשו תשלום בזהב, כך שמלאי הזהב הלך והידלדל.
קליבלנד ומזכיר האוצר מנינג תמכו בתקן הזהב, וניסו להפחית את כמות הכסף שהיה על הממשלה ליצור ממנה מטבעות. הקונגרס לא ביטל את החוק לפני תום כהונתו של קליבלנד. הדרום והמערב תמכו בכסף זול כדי לעזור לאוכלוסיות החלשות בתוכם. ב-1886, הוגש חוק שדרש מהממשלה להטביע כסף בחופשיות וליצור אינפלציה. החוק לא עבר, אולם גם חוק שיבטל את דרישת הטבעת מטבעות הכסף לא עבר. המצב המשיך להיות כמו שהיה.
מכסי המגן
נושא חשוב נוסף היה מכסי המגן. הנושא לא היה חשוב במסע הבחירות, אולם קליבלנד, כדמוקרטים רבים אחרים, סבר שיש להוריד את המכס. הרפובליקנים תמכו במכסים גבוהים, בטענה שהם מגנים על התעשייה האמריקנית. מאז מלחמת האזרחים, המכס היה גבוה, והוא הביא כל כך הרבה הכנסה עד שנוצר עודף תקציבי. ב-1887 הפך נושא המכס לחשוב מבחינת קליבלנד, ובהודעתו לקונגרס ב-1887, טען שזה לא צודק מצד הממשלה לקחת יותר כסף ממה שהיא זקוקה לו מהאזרחים.
למרות תמיכתו של קליבלנד, לא עבר חוק בנוגע למכסים בכהונתו הראשונה. קליבלנד כמעט הצליח להעביר ב-1886 חוק שיפחית את המכס, שנפל על חודו של קול. הפרוטקציוניסטים הגבירו את כוחם בקונגרס באותה השנה, אולם קליבלנד המשיך לדרוש רפורמה. העודף גדל, וקליבלנד קרא למכס "לצורך הכנסה". הרפובליקנים, וגם דמוקרטים צפוניים ופרוטקציוניסטים, טענו שהמכסים מגנים על התעשיות האמריקניות, והמשיכו להתנגד להפחתת המכס. הוצע חוק להפחתת המכסים מ-47% ל-40%, שקליבלנד נלחם כדי שיעבור בבית הנבחרים. הסנאט הרפובליקני סירב לתמוך בחוק, וכך הנושא המשיך להיות בוער גם במהלך הבחירות של 1888.
מדיניות חוץ
קליבלנד היה מחויב לבדלנות, והתנגד להתרחבות ולאימפריאליזם. הוא סירב לקדם הסכם בנוגע לתעלת ניקרגואה מימי הממשל הקודם. מזכיר המדינה, תומאס בייארד, ניהל משא ומתן עם ג'וזף צ'מברלין על זכויות דיג בקנדה, למרות ההתנגדות מצד הרפובליקנים באזור. קליבלנד גם סירב לקדם את ההסכם מועידת ברלין שהבטיח את זכויות ארצות הברית בקונגו. במהלך כהונתו התחולל משבר בסמואה בין ארצות הברית, גרמניה ובריטניה, כשארצות הברית פעלה למען מתן אוטונומיה לסמואה.
מדיניות צבאית
מדיניותו הצבאית של קליבלנד הדגישה חדשנות והגנה עצמית. מאז שנות השבעים, הצי לא שופץ, והוגשה תוכנית לשיפורו. רוב הנשקים מהתוכנית נשארו עד למלחמת העולם השנייה. ממשל קליבלנד הוביל חידוש הצי, אולם לא הצליח להדביק את הספינות האירופאיות. הספינות סייעו במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה. הן עוצבו כדי להשתוות לספינות דרום אמריקניות.
זכויות האזרח והגירה
קליבלנד, כמו צפוניים רבים (וכמעט כל הדרומיים הלבנים) ראה בתקופת השיקום ניסיון שכשל, ולא ניסה להקצות כוחות פדרליים למען אכיפת זכויות ההצבעה של האוכלוסייה השחורה. קליבלנד לא מינה שחורים למשרות פדרליות, אולם השאיר את פרדריק דאגלס בתפקידו כשמאי ממשלתי ומינה אדם שחור אחר לאחר שדאגלס עזב את תפקידו.
ממוזער|שמאל|הנרי דוז חוקק חוק עליו קליבלנד חתם.
בתקופת כהונתו נערכו מספר פרעות כנגד מהגרים סיניים. קליבלנד הסתייג מהפרעות אולם טען שהמהגרים הסיניים לא מוכנים להיטמע בחברה הלבנה. בתקופתו הוארך חוק הדרת הסינים (שהיה במקור לעשר שנים) ומזכיר המדינה בייארד ניהל משא ומתן עם הסינים בנוגע להשעיית ההגירה, ולאחר מכן קליבלנד העביר חוק שמנע חזרת מהגרים סינים שעזבו את ארצות הברית.
מדיניות כלפי האינדיאנים
קליבלנד ראה באינדיאנים כחוסים, וטען שיש לשפר את מצבם. הוא תמך בהטמעה תרבותית, ובהעברת שטחים אינדיאניים ליחידים לפי חוק דוז. מנהיגי האינדיאנים תמכו בכך, אולם רוב האינדיאנים התנגדו למדיניות. קליבלנד היה סבור שהחוק יזרז את ההטמעה התרבותית, אולם החוק החליש את הקהילות והרשה לאינדיאנים יחידים למכור את האדמות בתמורה לכסף.
לפני כניסתו של קליבלנד לתפקיד, אישר הנשיא צ'סטר ארתור למתיישבים לבנים להתיישב בשטחים של אינדיאנים בדקוטה. קליבלנד טען שהיה מדובר בהפרת הסכם, וביטל את האישור בעזרת הצבא.
נישואין וילדים
ממוזער|200px|שמאל|פרנסס פולסום קליבלנד
קליבלנד היה רווק כשנכנס לתפקיד, ואחותו, רוז קליבלנד, הייתה הגברת הראשונה בשנתיים הראשונות שלו בתפקיד. אולם בניגוד לנשיא הרווק הקודם, ג'יימס ביוקנן, קליבלנד לא נשאר רווק. ב-1885 הוא פגש את פרנסס פולסום, בת של חברו מתקופתו כעורך דין במהלך ביקורה בוושינגטון. היא הייתה תלמידה במכללה, ומהר מאוד התארסה לקליבלנד. ב-2 ביוני 1886, קליבלנד נישא לה בבית הלבן. הוא היה הנשיא השני שהתחתן בתפקידו (ג'ון טיילר היה הראשון), והראשון שעשה זאת בבית הלבן. פרנסס הייתה הגברת הראשונה הצעירה ביותר, בת 21 בלבד. היו לו חמישה ילדים ממנה.
מינויים לבית המשפט
שמאל|ממוזער|150px|נשיא בית המשפט העליון מלוויל פולר
במהלך כהונתו הראשונה, מינה קליבלנד שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. הראשון, לוציוס למאר, היה סנאטור ממיסיסיפי ששירת בקבינט כמזכיר הפנים. כשויליאם וודס מת, מינה קליבלנד את למאר במקומו בסוף 1887. למאר היה אהוד כסנאטור, אולם תמיכתו בקונפדרציה לפני עשרים שנה גרמה לרפובליקנים להתנגד אליו, והוא אושר בפער זעום של 32 לעומת 28.
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, מוריסון וייט, מת כעבור כמה חודשים, וקליבלנד בחר במלוויל פולר להחליפו ב-30 באפריל 1888. פולר סירב להיות נציב השירות הציבורי לפני כן, אולם הסכים להיות נשיא בית המשפט העליון. הוא היה אלמוני וכמה חודשים הושקעו בחקירתו, אולם לאחר מכן מינויו אושר בסנאט. הוא כיהן בתפקיד עד ל-1910.
קליבלנד מינה 41 שופטים ממשלתיים בדרגים נמוכים, שניים לבתי המשפט השלום, תשעה לבית המשפט לערעורים ושלושים לבתי המשפט המחוזיים. כיוון שקליבלנד שירת בתפקיד לפני ואחרי ביטול בית משפט השלום לטובת בית המשפט לערעורים, הוא הנשיא היחיד מבין שניים (בנג'מין הריסון, הנשיא שבמהלכו נערך השינוי, הוא השני) שמינה שופטים לשני התפקידים. לכן כל מינוייו לבית משפט השלום היו בכהונתו הראשונה, וכל מינויו לבית המשפט לערעורים היו בכהונתו השנייה.
בחירות 1888
ממוזער|שמאל|כרזת בחירות של קליבלנד ותורמן
ממוזער|שמאל|300px|תוצאות בחירות 1888
הרפובליקנים בחרו בבנג'מין הריסון מאינדיאנה כמועמדם לנשיאות ובלוי פ. מורטון מניו יורק כסגנו. קליבלנד נבחר להיות המועמד הדמוקרטי בקלות בוועידה בסנט לואיס. סגן הנשיא הנדריקס מת ב-1885, והדמוקרטים בחרו באלן תורמן מאוהיו כסגנו החדש של קליבלנד.
הרפובליקנים הובילו במסע הבחירות, כשמסע הבחירות של קליבלנד נוהל ברשלנות, ואילו הריסון הצליח להביא לשורותיו מגייסי תרומות ומנהלים טובים יותר.
הרפובליקנים הדגישו בעיקר את נושא המכסים, ופנו לבוחרים הפרוטקציוניסטיים באזורים התעשייתיים החשובים בצפון. הדמוקרטים בניו יורק היו מפולגים בשל סכסוכים על תפקיד המושל, וקליבלנד איבד שליטה במדינה המתנדנדת. נוסף על כך, בריטניה הייתה באותה תקופה תומכת גדולה של סחר חופשי, ולכן כל מי שתמך בגישה זו (ובפרט התנגד למכסי-המגן) "סומן" כפרו-בריטי ולכן כלא-ידידותי לקהילה האירית האמריקאית הגדולה והמשפיעה. אף שקליבלנד מתנגד המכס הצליח בהתחלה להתחמק מתווית הפרו-בריטי על ידי כך שיזם סכסוך עם קנדה על נושא של שטחי דיג, תווית זו, על כל הנלווה לכך, הוצמדה לו אחרי ששגריר בריטניה בארצות הברית התבטא בפומבי כי קליבלנד הוא המועמד העדיף מבחינת בריטניה.
כמו ב-1884, התמקדו הבחירות במדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה. אולם בניגוד לשנה ההיא, בה ניצח קליבלנד בכולן, הפעם הוא ניצח רק בשתיים, והפסיד במדינתו ניו יורק בהפרש של 14,373 קולות. הרפובליקנים ניצחו באינדיאנה הודות להפעלת רשת של קניית קולות. הניצחון הרפובליקני במדינה זו, בהפרש של 2,348 קולות בלבד, הספיק כדי להוביל לניצחונו של הריסון, למרות שהפסיד לקליבלנד מבחינת כמות הקולות. קליבלנד המשיך בתפקידו עד לסוף כהונתו והחל לצפות לחזור לחייו הפרטיים.
אזרח פרטי במשך ארבע שנים
כשפרנסס קליבלנד עזבה את הבית הלבן, היא אמרה לחבר בסגל לשמור על כל הרהיטים ושיהיו בדיוק כמו שהם ביום שהם יחזרו- ב-1892. בינתיים, עברה המשפחה לניו יורק סיטי וקליבלנד עבד בפירמה לעריכת דין. העבודה לא הכניסה לו כסף רב, כנראה בגלל שהעדיף לבלות בבית הנופש של המשפחה ולדוג. כשגרו בניו יורק, נולדה בתו, רות, ב-1891.
ממשל הריסון פעל ביחד עם הקונגרס כדי להעביר את "מיסוי מקינלי", צעד פרוטקציוניסטי במיוחד, ואת חוק רכישת הכסף של שרמן, שהעלה את כמות השטרות שגובו בכסף. קליבלנד ראה בכך סכנה למדינה ולכלכלתה. בהתחלה נמנע קליבלנד מלבקר את יורשו, אולם ב-1891 החל לנאום. המכתב החזיר את קליבלנד לאור הזרקורים לקראת בחירות 1892.
בחירות 1892
המועמדות הדמוקרטית
המוניטין של קליבלנד כמנהיג והצהרותיו הכלכליות הפכו אותו למועמד מוביל מטעם הדמוקרטים. יריבו המוביל היה דייוויד היל, סנאטור מניו יורק. היל איחד את מתנגדי קליבלנד במפלגה הדמוקרטית - תומכי הכסף החופשי, פרוטקציוניסטים, ואנשי הטמאני הול - אולם לא הצליח ליצור קואליציה רחבה מספיק כדי לחסום את קליבלנד. למרות הניסיון, הצליח קליבלנד להיבחר בסיבוב הראשון בוועידה הדמוקרטית לאומית של 1892 שנערכה בשיקגו. כסגנו, בחרו הדמוקרטים בעדלי סטיבנסון מאילינוי, תומך כסף חופשי. למרות שתומכי קליבלנד העדיפו סגן אחר, הם קיבלו את מועמד הוועידה. כתומך בשטרות ובכסף החופשי לצורך העלאת כמות הכסף והקלה על האוכלוסייה במחוזות הכפריים, איזן סטיבנסון את קליבלנד, תומך הכסף היציב ותקן הזהב.
הבחירות מול הריסון
ממוזער|300px|תוצאות הבחירות של 1892
הרפובליקנים בחרו מחדש בנשיא הריסון, וכך הפכו את הבחירות לקרב חוזר מ-1888. בניגוד למערכות הבחירות השנויות במחלוקת והסוערות של 1876, 1884 ו-1888, הבחירות היו נקיות, שקטות וישרות. אשתו של הריסון, קרוליין, גססה משחפת. הריסון לא ניהל מסע בחירות. לאחר מותה ב-25 באוקטובר, קליבלנד ושאר המועמדים הפסיקו עם מסע הבחירות, ויום הבחירות היה עצוב ושקט.
מכסי המגן היו היתרון של הרפובליקנים ב-1888. אולם החקיקה בארבע השנים הקודמות ייקרה את היבוא, גרמה לציבור לרצות ברפורמה במכס ולפקפק בעסקים הגדולים. מערביים רבים, שתמכו ברפובליקנים, עברו לתמוך בג'יימס וייבר, מועמדה של המפלגה הפופוליסטית. וייבר תמך בהטבעה חופשית של מטבעות כסף, בקצבאות נדיבות ליוצאי צבא, ובהנהגת יום עבודה בן שמונה שעות. הדמוקרטים מהטמאני הול תמכו בקליבלנד וכך עזרו לו לנצח בניו יורק. פופוליסטים רבים אף תמכו בקליבלנד בגלל סכסוכי עבודה עם הממשל. קליבלנד ניצח בקלות במערכת הבחירות, וכך השיג רוב בקרב הציבור בפעם השלישית. קליבלנד השיג 46% מהקולות ו-62.4% מהאלקטורים, והפך לנשיא היחיד שזכה לשתי כהונות לא רצופות. הריסון זכה ל-43% מהקולות ול-32.7% מהאלקטורים, ואילו וייבר זכה ל-8.5% מהקולות ולתמיכה של כמה אלקטורים ממדינות המערב. הדמוקרטים גם שמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים וזכו לרוב בסנאט, כך שבפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים, המפלגה שלטה בקונגרס ובנשיאות.
כהונה שנייה כנשיא (1893-1897)
ממוזער|שמאל|360px|הקבינט האחרון של קליבלנד
בקבינט השני שלו, נמנע קליבלנד ממינוי חברי הקבינט הראשון שלו. וילסון ביסל ודניאל לאמונט, שני תומכי קליבלנד מושבעים, מונו למזכיר הדואר ולמזכיר המלחמה, בהתאמה. וולטר גרשם, רפובליקני לשעבר מהממשל של הנשיא ארתור, הפך למזכיר המדינה. ריצ'רד אולני ממסצ'וסטס מונה לתובע הכללי, וירש את גרשם כמזכיר המדינה לאחר מותו. יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, ג'ון קרליסל מקנטקי, מונה להיות מזכיר האוצר.
משבר כלכלי ועניין הכסף
ממוזער|שמאל|קליבלנד מושפל בידי טראסט הסוכר
מעט לאחר תחילת כהונתו השנייה של קליבלנד, בהלת 1893 פגעה בשוק המניות, והוא נאלץ להתמודד עם מיתון חמור. הבהלה הוחמרה בגלל המחסור בזהב שנגרם מהטבעה גוברת והולכת של מטבעות כסף, וקליבלנד נאלץ לכנס את הקונגרס במושב מיוחד כדי לטפל בבעיה. קליבלנד האמין שהתקן הדו מתכתי הוביל לאגירת זהב, וטען שאימוץ תקן הזהב יקל על המשבר בעזרת מטבע יציב. העימות בנושא היה קשה כתמיד, והשפעת המשבר הובילה יותר ויותר אנשים להתחיל להתנגד להטבעת מטבעות כסף. אולם תומכי הכסף החופשי סירבו להיכנע, והחוק עבר בבית הנבחרים רק לאחר חמישה עשר שבועות. הסנאט גם התווכח על החוק. קליבלנד נאלץ ללחוץ על הקונגרס, ושכנע מספיק דמוקרטים, יחד עם רפובליקנים מהמזרח, לבטל את חוק רכישת הכסף ברוב של 48 לעומת 37. כמות הזהב הידלדלה בקצב מתון יותר, ואיגרות חוב הצליחו להחזיר את הזהב למדינה. צעד זה היה תחילת הסוף של הכסף כבסיס למטבע האמריקני.
הבהלה הכלכלית גרמה לירידה דרמטית בהכנסה הממשלתית. ב-1894, כשהממשלה הייתה בסכנה של חדלות פירעון, שכנע קליבלנד קבוצה בהובלת הבנקאי ג'יי. פי. מורגן לרכוש שישים מיליון דולרים באיגרות חוב. העסקה הובילה להזרקת זהב לכלכלה, ואפשרה את המשך תקן הזהב, אולם קליבלנד זכה לביקורת קשה בשל הסתמכותו על בנקאים מוול סטריט לצורך תפקוד הממשלה.
רפורמה במכסי המגן
לאחר שהצליח לבטל את מדיניות הכסף של ממשל הריסון, ביקש קליבלנד לבטל את מיסוי מקינלי, שהיה אחד מהמכסים הגבוהים ביותר בתולדות ארצות הברית. הוא הגיש חוק שהצליח לעבור בבית הנבחרים, והציע הורדת מכסי המגן על חומרי גלם. כפיצוי, הוטל מס הכנסה של שני אחוזים על הכנסות של מעל 4,000 דולרים (סכום שווה ערך ל-107,000 דולרים היום).
בסנאט, זכה החוק להתנגדות חזקה יותר מצד דמוקרטים שחפצו בהגנה על מדינותיהם. הצעת החוק בעניין עברה יחד עם כ-600 הסתייגויות של סנאטורים אשר כמעט ולא השאירו דבר מכוונותיה המקוריות. טראסט הסוכר היה מהתומכים הבולטים של ההסתייגויות, שפעלו לטובתו. קליבלנד זעם על כך, וטען שהסנאט ויתר לעסקים ולמונופולים. למרות זאת, הוא האמין שהחוק היה טוב יותר ממיסוי מקינלי ואפשר לחוק לעבור גם ללא חתימתו. מס ההכנסה שנכלל במכס המגן נפסל בבית המשפט העליון ב-1895.
זכויות הצבעה
קליבלנד התנגד לחוקים שנועדו להגן על זכויות ההצבעה במדינה, ולמינוי מפקחים פדרליים לבחירות לקונגרס. קליבלנד ביטל חוק מ-1871 בעניין. בית המשפט ניסה להמשיך להגן על זכויות ההצבעה, אולם ללא תמיכה פדרלית, כל ניסיון לשמור על זכויות ההצבעה של השחורים נכשל.
שמאל|ממוזער|ג'ון טיילר מורגן, סנאטור מאלבמה, שהתנגד לקליבלנד בנושאי הכסף החופשי, המכס, וההסכם עם הוואי, וטען שהוא שונא את האדמה שקליבלנד הולך עליה.
סכסוכי עבודה
בהלת 1893 פגעה בתנאי ההעסקה בכל המדינה, וביטול רכישת הכסף מצד האוצר הפדרלי הכעיסה את הפועלים במערב. קבוצת פועלים החלה צעדת מחאה אל וושינגטון כדי למחות כנגד מדיניותו של קליבלנד. הקבוצה תמכה בעבודות ציבוריות לסלילת כבישים, והחלשת ערך המטבע כדי לעזור לחקלאים לשלם את חובותיהם. כשהגיעו לוושינגטון, נשארו רק מאה מהם, והם נעצרו למחרת היום בעקבות הליכה על המדשאה של גבעת הקפיטול. הקבוצה לא הצליחה להשפיע, אולם סימנה שהמערב מתחיל להתנגד למדיניות הכלכלית המזרחית.
שביתת פולמן
שביתת פולמן השפיעה יותר על הממשל. השביתה החלה כנגד איגוד הרכבות של ג'ון פולמן, עקב שכר נמוך וימי עבודה באורך שתים-עשרה שעות, ושביתות נוספות, בהנהגת מנהיג איגוד עובדי הרכבת יוג'ין דבס, פרצו לאחר מכן. ביוני 1894, שבתו 125,000 עובדי רכבת ושיתקו את התחבורה. המסילות העבירו גם את הדואר, וחלקן העבירו דואר פדרלי, כך שקליבלנד טען שבסמכותו להתערב בסכסוך. הוא הוציא בתחילה צו מניעה, ולאחר שהשובתים סירבו לציית לו, שלח לאילינוי 12,000 מאנשי שירות המרשלים של ארצות הברית, אנשי מיליציה מאילינוי וחיילים. קליבלנד טען שגם אם יידרש להשתמש בכל הצבא והצי של ארצות הברית כדי לשלוח מכתב אחד בשיקגו, הוא יעשה זאת. רוב המושלים תמכו בקליבלנד, מלבד מושל אילינוי עצמו. העיתונות המפלגתית תמכה בקליבלנד, אולם יחסיו עם העבודה המאורגנת נפגעו קשות. תוצאת השביתה, יחד עם החולשה של הממשל מול מונופול הסוכר, גרם לכך שקליבלנד נתפס כבובה של העסקים הגדולים.
לפני הבחירות לקונגרס של 1894, הזהיר את קליבלנד יועצו שאלא אם המדינה תחזור לשגשוג, הדמוקרטים ימשיכו להיתפש כמחוקקים כושלים. האזהרה הייתה נכונה, ובבחירות זכו הרפובליקנים בניצחון גדול, והשתלטו על בית הנבחרים על חשבון הפופוליסטים. אויביו של קליבלנד השתלטו על המפלגה הדמוקרטית ברוב המדינות, כולל שליטה מוחלטת באילינוי ובמישיגן, וגם באוהיו, אינדיאנה ואיווה. ויסקונסין ומסצ'וסטס היו שתיים מהמדינות היחידות שנותרו בשליטת קליבלנד. ההתנגדות הייתה קרובה לכדי שני שלישים מהמפלגה, סכום שהיה נחוץ כדי לבחור במועמד לנשיאות ב-1896. למרות זאת, היה חסר להם מנהיג לאומי מוצלח. מושל אילינוי ג'ון פיטר אלטגלד נולד בגרמניה ולכן לא יכול היה לכהן כנשיא.
מדיניות חוץ, 1893-1897
כשקליבלנד נכנס לתפקיד, הוא נאלץ להתעסק בנושא סיפוחה של הוואי. בתקופת כהונתו הראשונה, הוא תמך בסחר חופשי עם הוואי והסכים להקמת תחנות בפרל הארבור. בארבע השנים לאחר מכן, התרחש מרד כנגד המלכה והיא הוחלפה בממשלה רפובליקנית שביקשה להצטרף לארצות הברית. ממשל הריסון הסכים לכך והגיש את הסכם הסיפוח לסנאט. קליבלנד ביטל את ההסכם חמישה ימים לאחר שנכנס לתפקיד.
בעקבות חקירה, הגיע ממשל קליבלנד למסקנה שהציבור בהוואי מתנגד לסיפוח. המלכה סירבה להעניק חנינה בתמורה להחזרתה לתפקיד, וטענה שתגרש או תוציא להורג את הממשלה הנוכחית, שסירבה להתפטר. בדצמבר 1893, העניין עדיין לא היה פתור, וקליבלנד העביר את העניין לקונגרס. הוא דחה את רעיון הסיפוח ודרש להמשיך במדיניות הבדלנית. הסנאט, שהיה תחת שליטה דמוקרטית והתנגד לקליבלנד, יצר דו"ח משלו שטען שהציבור בהוואי תומך בסיפוח ושההפיכה כנגד המלכה היא עניין פנימי. קליבלנד הפסיק לנסות להחזיר את המלכה, והכיר ביחסים הדיפלומטיים עם רפובליקת הוואי. ארצות הברית סיפחה את הוואי ב-1898.
קליבלנד החליט לפרש באופן נרחב יותר את דוקטרינת מונרו, ולא רק שהתנגד לקולוניות אירופאיות חדשות, אלא הכריז על כך שזהו אינטרס לאומי של ארצות הברית להתערב בסכסוכים באזור. כשבריטניה נכנסה לסכסוך עם ונצואלה על גבולה של גיאנה הבריטית, מחו על כך קליבלנד ומזכיר המדינה אולני. ראש הממשלה הבריטי רוברט גסקוין ססיל והשגריר הבריטי בארצות הברית דחו את ההכרעה במשבר לפני שקיבלו את הדרישה האמריקנית לבוררות. ב-1898, התכנסה ועידה בפריז, שהעניקה ב-1899 את רוב הטריטוריה לגיאנה. בכך שעמד לצד אומה לטינית מול הקולוניות, שיפר קליבלנד את יחסי ארצות הברית עם שכניה הדרומיים, אולם הצורה המכובדת בה ניהל את המשא ומתן אפשרה שמירה על יחסים טובים עם בריטניה.
מלחמת העצמאות הקובנית פרצה לקראת סוף כהונתו של קליבלנד. קליבלנד דרש מארצות הברית להתרחק מהעימות, והתנגד לאלו שדרשו הכרזת מלחמה מול ספרד. לאחר עזיבתו את התפקיד, נלחמו שתי המדינות במלחמת ארצות הברית–ספרד.
מדיניות צבאית
ממשל קליבלנד השני היה גם הוא מחויב לשיפור צבאי, וציווה על הקמת ספינות התקפיות. מזכיר הצי אימץ אסטרטגיה אגרסיבית, ודרש בניית חמש ספינות קרב ושש-עשרה סירות טורפדו. השלמת הספינות הכפילה את כוחו של הצי. ספינות הקרב ושבע סירות לא הושלמו עד 1901, לאחר המלחמה מול ספרד.
סרטן
שמאל|ממוזער|ציור שמן של קליבלנד שצויר ב-1899
במהלך ניסיונו לדחות את הטבעת מטבעות הכסף, פנה קליבלנד לרופא בבית הלבן בעקבות גוש שנוצר בפניו. בעקבות בדיקה, הוכרע שלקליבלנד היה גידול.
קליבלנד עבר ניתוח באופן סודי, כדי למנוע בהלה שתחמיר את המשבר הכלכלי. הוא עבר את הניתוח ב-1 ביולי, במהלך פגרת הקונגרס, במסווה של שיט תענוגות. הניתוח נעשה כדי למנוע כל סימן שיחשוף את המחלה לציבור. הניתוח פגע בפיו של קליבלנד, ובניתוח אחר הושתלו בו שתלי חניכיים.
קליבלנד נהנה מחיים ארוכים לאחר הסרת הגידול, וישנו ויכוח האם הגידול היה ממאיר. הגוש עצמו שמור במוזיאון בפילדלפיה.
מדינות שהצטרפו לאיחוד
בין 1877 ל-1888, סירב הקונגרס לצרף מדינות ממערב המדינה לאיחוד. אחת מהסיבות הייתה המחסור במסילה טרנסקונטיננטלית צפונית שפגע במשילות באורגון. בנוסף, לא רצו המחוקקים לפגוע באיזון הדמוקרטים והרפובליקנים בקונגרס בידי הוספת עוד מדינות. לבסוף, ב-22 בפברואר 1889, לקראת סוף כהונתו הראשונה של קליבלנד, הגיש הקונגרס הצעה לדקוטה הצפונית, דרום דקוטה, מונטנה, ווושינגטון להגיש חוקות וליצור ממשלות מקומיות לצורך בקשה להצטרפות לאיחוד. הן עשו זאת וצורפו אל האיחוד בנובמבר 1889, תחת הנשיא הריסון.
באמצע כהונתו השנייה, ב-16 ביולי 1894, אישר הקונגרס ליוטה להגיש חוקה וליצור ממשלה מקומית לצורך בקשה להצטרפות לאיחוד. ב-4 בינואר 1896, הכריז קליבלנד על יוטה כעל מדינה נוספת באיחוד.
מינויים לבית המשפט
בעיותיו של קליבלנד עם הסנאט פגעו ביכולתו למנות שופטים לבית המשפט העליון בכהונתו השנייה. ב-1893, לאחר מותו של סמואל בלטצ'פורד, בחר קליבלנד בויליאם הורנבלאוור להחליפו. הורנבלאוור, שהיה ראש פירמה לעריכת דין בניו יורק, היה מועמד ראוי אולם פעל כנגד המנגנון המפלגתי בניו יורק. קליבלנד לא התייעץ עם הסנאטורים לפני בחירתו, והצית התנגדות. הסנאט דחה את מועמדותו ב-15 בינואר 1894.
לאחר מכן בחר קליבלנד בווילר פקהאם, עוד עורך דין מניו יורק שהתנגד למנגנון המפלגתי. המנגנון המפלגתי חסם אותו, וב-16 בפברואר 1894 גם הוא נדחה. תומכי הרפורמה דרשו להמשיך לבחור במועמדים נגד המנגנון, אולם קליבלנד נכנע והעדיף לבחור בסנאטור אדווארד ווייט מלואיזיאנה, שנבחר פה אחד. ב-1896, ניסה שוב למנות את הורנבלאוור לתפקיד, אולם הוא סירב. במקומו, בחר קליבלנד ברופוס ווילר פקהאם, אחיו של ווילר פקהאם, והסנאט אישר זאת.
בחירות 1896 ופרישה
ממוזער|300px|תוצאות הבחירות ב-1896
בשנת 1896 נוצר במפלגה הדמוקרטית רוב לסיעת החקלאים תומכי הכסף המתכתי החופשי והאינפלציה הגבוהה (אשר שחקה את חובותיהם). הם גינו את קליבלנד ואת תקן הזהב, וקליבלנד הפסיד את המינוי למועמדות לנשיאות לטובת עורך הדין הצעיר והנואם המבריק ויליאם ג'נינגס ברייאן, שתמך בכסף חופשי. קליבלנד תמך במפלגה הדמוקרטית הלאומית, פורשי המפלגה הדמוקרטית שהבטיחו להגן על תקן הזהב, על הממשלה המוגבלת ולפעול להורדת מכסים, אולם סירב להיות מועמדם. הפופוליסטים תמכו בברייאן גם כן, כיוון שהסכים עם רוב מצעם. ויליאם מקינלי, המועמד הרפובליקני, קיווה למשוך אליו גם חקלאים וגם אנשי עסקים באמצעות הימנעות מנקיטת עמדה ברורה בנושא המטבע. מקינלי ניצח בצורה החלטית, כשזכה ב-51% מהקולות ו-60.6% מהאלקטורים. ג'ון פאלמר, המועמד הדמוקרט הלאומי, השיג כמאה אלף קולות, פחות מאחוז אחד. למרות הפסדו של פאלמר, שמח קליבלנד מתוצאות הבחירות, העדיף את מקינלי על פני ברייאן וראה בכך ניצחון של תקן הזהב.
ממוזער|שמאל|קליבלנד ב-1903
החקלאים בחרו בברייאן שוב כמועמדם ב-1900. ב-1904, הצליחו השמרנים, בתמיכת קליבלנד, לשלוט שוב במפלגה הדמוקרטית ובחרו באלטון פארקר.
ממוזער|שמאל|הנשיא היוצא קליבלנד, מימין, עומד לצד ויליאם מקינלי שמושבע לנשיאות בידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, מלוויל פולר.
לאחר עזיבת הבית הלבן ב-4 במרץ 1897, עבר קליבלנד לגור בביתו בפרינסטון, ניו ג'רזי. הוא היה חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת פרינסטון, והתנגד לדעותיו של נשיא האוניברסיטה, וודרו וילסון. קליבלנד התייעץ לעיתים קרובות עם הנשיא תאודור רוזוולט (1901-1909) אולם סירב להתמנות ליושב ראש וועדה לטיפול בשביתת כורי הפחם של 1902. קליבלנד עדיין דיבר בענייני השעה. ב-1905, כתב טור על זכות הצבעה לנשים, וטען שנשים הגיוניות לא רוצות להצביע כיוון ש"סמכות עליונה" קבעה את תפקידי המינים בעולם.
ב-1906, רצתה קבוצת דמוקרטים מניו ג'רזי לבחור בו כמועמד לסנאט של ארצות הברית. הדמוקרטים הרגישו שהנשיא לשעבר ימשוך כמה רפובליקנים מאוכזבים שיתמכו בו.
בריאותו של קליבלנד הידרדרה במשך כמה שנים, ובסתיו 1907 חלה. ב-1908, סבל מהתקף לב ומת ב-24 ביוני בגיל שבעים ואחת. מילותיו האחרונות היו "ניסיתי כל כך לפעול בצדק". הוא קבור בבית הקברות פרינסטון בכנסייה הפרסביטריאנית.
הנצחתו
שמאל|ממוזער|350px|דמותו של קליבלנד על שטר 1000$ (לא פעיל משנת 1934)
ממוזער|125px|קליבלנד על בול דואר ב-1923
בכהונתו הראשונה בתפקיד, בחר קליבלנד בבית קיץ שיהיה קרוב לבירה ויאפשר לו לברוח מהחום של האזור. הוא קנה בחשאי חווה באזור כפרי, וב-1886 עיצב אותה כמגורי הקיץ שלו. הוא מכר אותה ב-1888 לאחר שהפסיד בבחירות. מעט לאחר מכן, האזור החל להתפתח וכיום הוא נודע כפארק קליבלנד. הזוג קליבלנד מונצח באזור.
בקולג' של באפלו, אולם גרובר קליבלנד כולל את משרד נשיא הקולג', סגן הנשיא ועובדי מנהל אחרים. קליבלנד היה חבר בחבר הנאמנים של בית הספר היסודי של באפלו. בקאלדוול, ניו ג'רזי, נקראה על שמו חטיבת ביניים, וגם תיכון בבאפלו, והעיר קליבלנד, מיסיסיפי. הר קליבלנד, הר געש באלסקה, נקרא על שמו.
הבול הראשון עם קליבלנד עליו הופיע ב-1923, באותה סדרה שכללה גם את בנג'מין הריסון. הוא הופיע גם בסדרות שהוקדשו לנשיאים לשעבר, ב-1938 וב-1986.
דיוקנו של קליבלנד היה על שטר של אלף דולר מ-1928 ו-1934. הוא הופיע גם על המהדורות הראשונות של איגרות חוב של הפדרל ריזרב בשווי עשרים דולר ב-1914. כיוון שהיה הנשיא ה-22 וה-24, הוא הופיע על שני מטבעות שונים בשווי דולר שיצאו ב-2012 להנצחת הנשיאים.
לקריאה נוספת
Robert McNutt McElroy, Grover Cleveland, the Man and the Statesman, Harper, 1923
Horace Samuel Merrill, Bourbon Leader: Grover Cleveland and the Democratic Party, Little, Brown, 1957
Richard E. Welch, The Presidencies of Grover Cleveland, University Press of Kansas, 1988
Jean Kinney Williams, Grover Cleveland, Compass Point Books, 2003
Joel D. Benson, The Presidency of Grover Cleveland, Nova Science Publishers, 2010
Andrew Steinfeldt, The Transition from Congressional Government to Presidential Government in the Late Nineteenth Century: the Key Role of Grover Cleveland in the Process, Edwin Mellen Press, 2012
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:באפלו: אישים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:עורכי דין אמריקאים במאה ה-19
קטגוריה:ראשי עיריות בניו יורק
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף אמריקאיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:פרסביטריאנים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1837
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1908 | 2024-07-27T18:33:39 |
אגאממנון | REDIRECT אגממנון | 2015-09-26T11:07:55 |
פיניקיה | REDIRECT פיניקים | 2005-06-10T19:14:46 |
צבי צור | צבי (צֶ'רָה) צוּר (צֶ'רטֶנקו) (17 באפריל 1923, א' באייר תרפ"ג – 28 בדצמבר 2004, ט"ז בטבת תשס"ה) היה איש צבא ואיש ציבור ישראלי, שכיהן כרמטכ"ל השישי של צה"ל (1961–1964), ולאחר מכן מילא תפקידי ניהול בכירים במשק הישראלי וכיהן כחבר הכנסת בכנסת ה-6 מטעם רפ"י.
קריירה מוקדמת
צור נולד בשם צבי צֶ'רטֶנקו ב-17 באפריל 1923 בעיר זאסלב במחוז חמלניצקי שבאוקראינה הסובייטית, בברית המועצות, בן למשה ואסתר צ'רטנקו. ב-1925, בגיל שנתיים, עלה לארץ ישראל עם הוריו. בשנת 1936, בשיאם של "המאורעות" הצטרף כנער צעיר לארגון "ההגנה", ומילא בו תפקיד אלחוטאי. למד בגימנסיה גאולה בתל אביב, ועם סיום לימודיו בה למד שנה בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה. לאחר מכן עבר במסגרת ההגנה קורס מ"כים וקורס מפקדי מחלקות, שאותו סיים בשנת 1942. ב"שבת השחורה" (יוני 1946) נעצר למשך חודשיים ברפיח לאחר שנעצר בקיבוץ אפיקים, עמק הירדן.
בסוף 1947, עם פרוץ מלחמת העצמאות, הצטרף צור לחטיבת גבעתי, ומונה תחילה למפקד גדוד 3, ועמד בראש לשכת ההדרכה של החטיבה. בסיום השלב הראשון של "מבצע נחשון", במחצית אפריל 1948, נקרא לעמוד בראש גדוד ארבע, שגונן על שיירות אספקה לירושלים, שבמהלך מבצע דני נפתחה דרך חלופית אליה, במקום הדרך הראשית שהייתה חסומה בידי כוחות הלגיון הערבי בלטרון. לקראת סיום המנדט הבריטי נקראה החטיבה להילחם בחזית הדרומית ולפרוץ את הדרך אל הנגב. צור הועבר לפיקוד על גדוד 4, שהשתתף במבצע ברק ובמהלכו כבש את הכפר בטאני שרקי, דרומית לגן יבנה. ערב הכרזת המדינה הועבר הגדוד לגדה המערבית של הדרך לירושלים וכבש את הכפרים אבו שושה (ליד רמלה) ואל קובאב.
עם קום המדינה ופלישת צבאות ערב לשטחי ארץ ישראל, חיל המשלוח המצרי השתלט על אשדוד וכוחות גבעתי, שהועברו פעם נוספת לחזית הדרום פוצלו לקראת מתקפה תלת-חזיתית במסגרתה היה צור מיועד לפקד על המאמץ הצפוני. ההפוגה הראשונה בלמה את המתקפה המיועדת של כוחות החטיבה, אך חיל המשלוח המצרי לא כיבד את ההפוגה, תקף את נגבה ובעקבות כך פגש במתקפת נגד של כוחות החטיבה על אשדוד. מתקפת הנגד כשלה והכוח בפיקודו ספג אבדות קשות, אך צור היה בין האחרונים לסגת.
בהמשך התמנה למפקד גדוד 54 של החטיבה. צור ייסד פלוגת ג'יפים שנודעה בכינוי "שועלי שמשון"; פלוגה זו נודעה בקרבות המרים שניהלה באזור הדרום, ובהם בין היתר הקרב על משלט 105, שחסם את הדרך מג'וליס לנגבה הנצורה. בקרב זה לחם צור בראש הפלוגה, ואף נפצע פצעים קלים. בין היתר כבשה הפלוגה את חוליקאת, שפתחה את הדרך של צה"ל אל הנגב. עוד לפני תום הקרבות מונה צור לפקד על חטיבה 17, בגיל 26 בלבד.
עם סיום מלחמת העצמאות מונה לראש המטה (רמ"ט) הראשון בפיקוד הדרום, תחת פיקודו של מפקד הפיקוד משה דיין. לאחר מכן מונה לעוזרו של ראש אג"ם האלוף מרדכי מקלף, וכאשר מונה מקלף כרמטכ"ל השלישי של צה"ל ב-1952, מונה צור לראש אגף כוח אדם (אכ"א). במסגרת תפקידו זה, בין היתר, השתלם בארצות הברית בנושא ארגון כוח אדם. ב-1953 נקרא על ידי הרמטכ"ל מרדכי מקלף לחזור ולעמוד בראש אגף כוח האדם (אכ"א) במטה הכללי. הוא עסק בביסוס יחידות החי"ר, בארגון תוכניות קידום לקצינים, בגיוס תקופתי ובנושאים אחרים. בסוף שנת 1953 הועלה לדרגת אלוף.
ב-1956 מונה למפקד פיקוד המרכז, ובגזרתו בוצע טבח כפר קאסם. בינואר 1958 מונה צור לתפקיד ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל, תפקיד בו כיהן עד ספטמבר אותה שנה. אחרי כן יצא להשתלמות ארוכה בצרפת, ממנה שב בספטמבר 1960. הרמטכ"ל חיים לסקוב החליף אותו בתפקיד ראש אג"ם במאיר זורע. עם סיום תפקידו של הרמטכ"ל חיים לסקוב, מונה צור למחליפו. מלבדו התמודדו על התפקיד גם יצחק רבין וחיים בר-לב. לפי עצתו של סגן שר הביטחון, שמעון פרס, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון החליט למנות לתפקיד את צור.
הרמטכ"ל השישי
ממוזער|250px|שמאל|ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל צבי צור בטקס סיום של צנחנים קונגולזים, בבסיס אימונים בישראל
ממוזער|הרמטכ"ל, צבי צור; ראש אג"ם, יצחק רבין (מוסתר), וראש אמ"ן, מאיר עמית, בפגישה עם ראש משקיפי האו"ם אוד בול - 1963
בינואר 1961 מונה צור לרמטכ"ל, ואחת מפעולותיו הראשונות הייתה למנות כסגנו את האלוף יצחק רבין. הייתה זו תקופה שקטה יחסית, כאשר הבעיה הביטחונית החמורה (מבחינת ביטחון שוטף) הייתה תקריות הגבול עם הסורים, אשר גבו מעת לעת קורבנות אזרחיים.
צור סבר כי אחת הבעיות של צה"ל היא משיכת כוח אדם איכותי, ולכן החליט ביוני 1961, בצעד מפתיע, לתת לקציני צה"ל מכונית שתשמש אותם (הייתה זו מכונית מסוג סיטרואן דה שבו).
צור הקדיש מחשבה להיערכות מול צבאות ערב, ולהכנת צה"ל מבחינת הדוקטרינה והציוד. באוגוסט 1961 חשף בריאיון עיתונאי שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר את העובדה כי ישראל הצטיידה במטוסים חדשים מסוג מיראז' 3 ("שחק"), בתגובה להצטיידותה של מצרים במטוסי מיג 19. הרכישה הראשונה של המיראז' הרב-תכליתי בידי צור נועדה להביא לסיומו את היריבות בין מפקד חיל האוויר עזר ויצמן לאלופי חילות היבשה לגבי רכישות נשק עבור צה"ל. במקביל לרכישת המיראז' אישר צור רכישת טנקי מערכה מסוג צנטוריון תוצרת הממלכה המאוחדת.
במשך שנים שימש המיראז' כמטוס הקרב העיקרי של צה"ל, והביא לתרומה של ממש בניצחון האווירי הגדול במלחמת ששת הימים. כן הצטייד הצבא כאמור בטנקים מדגם צנטוריון ובטילי נ"מ מסוג הוק. ההוק היא מערכת הגנה אווירית של טילי קרקע-אוויר חצי אקטיביים ליירוט כלי טיס בטווחים בינוניים, בגובה נמוך עד בינוני. עם בחירתו לנשיא, ג'ון פיצג'רלד קנדי ביטל את אמברגו הנשק של קודמיו על ישראל והיה האחראי למכירת הטילים לידי ישראל. קליטתם של כלים אלו אפשרה לצה"ל את יכולת ההכרעה במלחמת ששת הימים.
שמאל|ממוזער|250px|סלע הנצחה לצבי צור ב"מצפור צ'רה"
ב-5 ביולי 1961 שוגר שביט 2, טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו לצד הטיל את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס, גרמו לסערה, ולהאצת מרוץ חימוש אזורי.
ב-28 בספטמבר 1961 אירעה בסוריה הפיכה צבאית, שבה הוכרז על פירוק קע"ם ("הקהילייה הערבית המאוחדת", האיחוד בין מצרים וסוריה). נשיא מצרים שלח אל סוריה חיילים, והייתה אפשרות למלחמה בין שתי המדינות.
ב-16 במרץ 1962 אירעה הפעולה הצבאית הגדולה ביותר במהלך כהונת צור כרמטכ"ל, היא מבצע סנונית, פשיטה על מוצבים סוריים מצפון לכנרת. בקרב נהרגו שבעה חיילים ישראלים מחטיבת גולני, ו-30 חיילים סוריים. הפעולה לא הביאה לשקט בגזרה, והתקריות נמשכו. בתקרית חמורה ב-19 באוגוסט 1963 נרצחו שני חברי גרעין נח"ל בהיאחזות אלמגור.
בדצמבר 1963 פרש צור מתפקידו.
תרומתו לחידוש חיל הים
צבי צור היה שותף מרכזי בשני אירועים מכוננים בתוכנית ספינות סער לחיל הים ובכך תרם להשגת הניצחון בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים.
בינואר 1963 אישר המטה הכללי בראשותו את התוכנית שהוצגה על ידי מפקד חיל הים, האלוף יוחאי בן נון, להצטיידות בכלי שיט מהירים החמושים בטילים, במספר המאפשר עליונות מבצעית.
בשנת 1969 הרחיב נשיא צרפת שרל דה גול את האמברגו הצרפתי על ישראל וכלל בו את הספינות הנבנות בשרבורג. אנשי חיל הים, עם ראש משלחת משרד הביטחון בפריז, אלוף (מיל') מרדכי לימון, העלו תוכנית למילוטן של הספינות מתחת לאפם של השלטונות הצרפתיים. התוכנית נדחתה על ידי משרד הביטחון, על מנת שלא לפגוע באספקת ציוד צבאי אחר. צור, שזכה לאמונם של שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר, שכנע שניתן יהיה להעביר את הספינות לישראל מבלי לגרום לניתוק היחסים עם צרפת. מעורבותו הייתה בעלת משקל מכריע בהחלטת ממשלת ישראל למלט לישראל את ספינות שרבורג.
הקריירה האזרחית
ממוזער|שמאל| 200px|צבי צור כיו"ר התעשייה האווירית.
250px|ממוזער|שמאל|צבי צור, 2004
שמאל|ממוזער|250px|מצפור צ'רה
עם פרישתו מונה צור למנכ"ל חברת "מקורות". בשנת 1964 מונה צור גם לראש ועדת ההתפלה במשרד ראש הממשלה. בתפקידו זה בחן צור תוכנית להקמת מתקן התפלה המבוסס על כור גרעיני שייצר גם חשמל. לבסוף התברר שהתוכנית יקרה מדי והוא לא יצא אל הפועל. צור פרש מתפקידו במקורות באוקטובר 1967 לאחר שתפקידו במשרד הביטחון קיבל אופי קבוע.
לקראת הבחירות לכנסת השישית, בשנת 1965, הצטרף צור לרפ"י, הוצב במקום השמיני ברשימתה ונבחר מטעמה לכנסת. עם זאת, כפי הנראה עקב האכזבה היחסית מכך שהרשימה זכתה רק בעשרה מנדטים, או בשל נטייתו לחיי המעשה (בניגוד לחיים הפוליטיים), פרש מן הכנסת כעבור שבועות ספורים והמשיך בתפקידו ב"מקורות".
עם מינויו של משה דיין כשר הביטחון, בחודש יוני 1967, הוזמן צור לשמש כעוזר לשר הביטחון ושימש בפועל כמעין סגן שר. על רקע סמכויותיו הרחבות נוצרה מתיחות בינו למנכ"ל המשרד, משה קשתי, שנאלץ להתפטר בסוף 1969. צור שימש בתפקיד כשבע שנים, עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך השנים עסק דיין בעיקר בקשר הפוליטי עם הערבים והשאיר בידי צור את עיקר ההתעסקות בעניינים הצבאיים. צור ניהל מגעים עם ממשלת צרפת בניסיון לבטל את האמברגו, אך ללא הצלחה. במקביל ניהל מגעים עם בריטניה וארצות הברית במטרה להשיג נשק מהן. במלחמת יום הכיפורים סייע צור בתיאום מול האמריקאים בהפעלת הרכבת האווירית שסיפקה אמצעי לחימה ותחמושת לצה"ל.
לאחר מכן שימש במגוון תפקידים ניהוליים בכירים במשק הישראלי, בין היתר מנכ"ל "כלל תעשיות" (1974–1985), יו"ר בזק (1986–1987), סגן ומ"מ יו"ר "החברה לישראל", יו"ר "צים" (1987–1992), יו"ר כרמל אולפינים (1993) ויו"ר התעשייה האווירית (1993–1996). כמו כן כיהן כחבר הוועדה לאנרגיה אטומית. באמצע שנות השבעים, צור, סגן שר הביטחון, תמך ברכישה מוקדמת ככל האפשר של מטוסי מקדונל דאגלס F-15 איגל, והוא נתמך בעמדתו על ידי מפקד חיל האוויר, אלוף בני פלד. שלושת מטוסי F-15 הראשונים שנרכשו הגיעו לארץ בדצמבר 1976. חיל האוויר קיבל מטוסים מוקדם ובכמות רבה יותר מהציפייה המקורית, לפיה הרכישה תיקח לפחות עשור נוסף.
בשנת 1984 זכה צור בפרס התעשייה בקטגוריה הכללית, על פועלו בכלל תעשיות.
עוד בטרם פרישתו מצה"ל (בשנת 1962) היה צור למייסדו של שבט הצופים בשכונת צהלה.
צור היה פעיל מבחינה ציבורית גם בשנותיו האחרונות, וב-29 באפריל 2004 חתם על מכתב תמיכה של בכירי מערכת הביטחון בתוכנית ההתנתקות של אריאל שרון, הקובעת שהתכנית חיונית לביטחון ישראל.
היה נשוי לרחל, בתו של משה שטרן, בעל בית מסחר למכונות לתעשייה. היה אב לגבע, גדעון ודן.
צבי צור נפטר מהתקף לב, בביתו בתל אביב בשנת 2004 ונטמן בבית הקברות הצבאי קריית שאול.
הנצחה
בית הספר למ"כים של צה"ל נקרא "מחנה צור" על שמו.
ליד קיבוץ חוקוק, במקום הצופה על גיחון של המוביל הארצי החוצה את נחל עמוד, הוקם "מצפור צ'רה" ובו הסבר על המוביל הארצי ופועלו של צבי צור. במקום נערכים גם סיורים מודרכים על ידי חברת מקורות.
החברה הממשלתית למטבעות ומדליות הנפיקה בשנת 2008 מדליה בסדרה "ראשי המטה הכללי של צה"ל" ועליה דיוקנו.
לקריאה נוספת
גיא אביעד, הרמטכ"לים - ראשי המטה הכללי של צה"ל בשנים 1948–1963, הוצאת מודן, 2021
קישורים חיצוניים
הרמטכ"ל ה-6 צבי צור באתר צה"ל.
אפרים לפיד, הרמטכ"ל ה-6 רב-אלוף צבי צור, מ.ת.ג, 2022
כתבה על ביקורו של הרמטכ"ל צבי צור בגיסות שריון בשנת 1961 – באתר "יד לשריון"
כתבה על מצעד יום העצמאות 1963- עם תמונות מקור מתוך אלבום שניתן לרמטכ"ל צבי צור – באתר "יד לשריון"
שני אלמוג, השתקפויות של החברה בישראל בפקודות המנהיג הצבאי: ניתוח מקרה הרמטכ"ל, אתר אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל, 20 במרץ 2022
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:סגני רמטכ"ל
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:מפקדי פיקוד המרכז
קטגוריה:ראשי אגף כוח אדם
קטגוריה:ראשי מטה פיקוד הדרום
קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבת גבעתי (תש"ח)
קטגוריה:עובדי משרד הביטחון
קטגוריה:יושבי ראש התעשייה האווירית לישראל
קטגוריה:יו"ר צים
קטגוריה:זוכי פרס התעשייה
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:צהלה: אישים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י
קטגוריה:בוגרי גימנסיה גאולה
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:מנכ"לי מקורות
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי קריית שאול
קטגוריה:חברי הוועדה לאנרגיה אטומית
קטגוריה:קציני צה"ל לשעבר בפוליטיקה הישראלית
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1923
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת סיני | 2024-10-01T18:37:22 |
שביט 2 | שמאל|ממוזער|200px|דגם בגודל מקורי של הרקטה "שביט 2"
שמאל|ממוזער|250px|מכובדים צופים ברקטה. משמאל לימין: שמעון פרס, דוד בן-גוריון, מוניה מרדור וצבי צור
שביט 2 היא רקטה מאולתרת שנבנתה על ידי ישראל בשנות ה-60, ופרסום שיגורה שימש, בין השאר, לצורכי הרתעה ולוחמה פסיכולוגית מול מצרים. הרקטה הוצגה על ידי ישראל כרקטה ארוכת טווח ששוגרה לחלל, יכולת חדשה שבאותה עת החזיקו בה רק שתי מעצמות-העל הגדולות.
פרויקט "שביט 2" היה לאחד הסודות הכמוסים ביותר של ישראל, אשר האמת המלאה לגביו נחשפה רק לאחר למעלה מ-50 שנה. שיגור "שביט 2" הכה גלים בתקשורת העולמית בכל הקשור ליכולות הטכנולוגיות של ישראל, כשלמעשה ישראל החלה את פעילותה האמיתית בחלל רק בראשית שנות ה-80.
רקע
באותם ימים, החלו שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, במרוץ לחלל. נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, הסתייע במדעני הנאצים שמצאו מקלט בארצו בשנות ה-50 לצורך פיתוח טיל בליסטי ארוך טווח. נאצר התכוון לשגר את הטיל בפומבי לצורכי תעמולה לציון יום המהפכה ב-1961, אולם הבין שהפיתוח מתעכב. נאצר, שרצה בהישג התעמולתי כלפי עמו וכאמצעי פסיכולוגי נגד ישראל, רכש בהיחבא רקטות מטאורולוגיות מארצות הברית לצורך שיגור הראווה, ולהציגן כפיתוח מצרי.
פיתוח הרקטה והצגתה
ארגון הביון הישראלי, "המוסד", יידע בתוכניות המצריות את ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, שהורה לרפא"ל לפתח במהרה רקטה ש"תגנוב" את ההצגה למצרים. רפא"ל נרתמה למשימה ותוך שבועות בנתה רקטה מאולתרת שתתחזה לטיל המשוגר לחלל והוענק לה השם "שביט 2".
מבצע השיגור נשמר בסודיות קפדנית ביותר עד הרגע האחרון. רק שעה לפני השיגור קיבלו שרי הממשלה הודעה עליו. האורחים היחידים שהיו עדים לשיגור היו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר, סגן שר הביטחון שמעון פרס, הרמטכ״ל צבי צור, סגנו יצחק רבין, מנכ"ל משרד הביטחון אשר בן נתן, וכן העיתונאי יואל מרקוס, שנשלח לסקר את האירוע עבור כלל העיתונים בישראל.
הרקטה שוגרה ב־5 ביולי 1961 בשעה 4:41 לפנות בוקר, מאתר שיגור בחוף הים דרומית לעכו. לאחר שיגורה פורסמה ברחבי העולם תמונה המראה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון וסגן שר הביטחון שמעון פרס, צופים ברקטה טרם שיגורה, יחד עם הרמטכ"ל רב-אלוף צבי צור, ומנכ"ל רפא"ל מוניה מרדור.
ישראל הציגה את "שביט 2" כרקטה דו-שלבית למחקר מטאורולוגי, מונעת בדלק מוצק שמשקלה 250 ק"ג. לאחר השיגור הייתה ישראל המדינה השביעית, שהצליחה לשגר רקטה דומה לצורך מדעי, אחרי ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות, צרפת, איטליה ויפן. כאשר גרמניה ושוודיה גם הודיעו שהן לקראת שילוח רקטה למחקר מטאורולוגי.
בפועל השלב השני של הרקטה לא ניצת כלל, אולם ישראל פרסמה צילום של המראת הרקטה בלבד והצהרות כוזבות על הצלחתו של שיגור הטיל הישראלי הראשון, שהגיע עד לשולי החלל, לגובה 80 ק"מ. הפרסום גרם לתגובות רבות בעולם על יכולתה של ישראל. צילומים נוספים מהשיגור וסרטון שנפסק לפני הפיצוץ פורסמו רק לאחר כ-50 שנה יחד עם הסוד הכמוס.
התגובות לשיגור
שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה של רענן לוריא מארכיון ידיעות אחרונות המבטאת הלך הרוח של אחדים לפיו "שביט 2" שימש כתעמולת בחירות של בן-גוריון
שמאל|ממוזער|250px|צילום כתבה מארכיון ידיעות אחרונות
שמאל|ממוזער|250px|צילום כתבה מארכיון ידיעות אחרונות, 7 ביולי 1961
מיד לאחר שיגור הרקטה, הצהיר בן-גוריון: "שיגור זה מוכיח יכולתם של המדענים הישראליים. הרקטה כולה היא מתוצרת ישראל". בתגובה לשאלה של העיתונאי והפרשן הצבאי זאב שיף אמר שלרקטה "אין שום משמעות צבאית, רק עניין מדעי טהור לשם מחקר החלל הקרוב". בתגובה לשאלות נוספות, סירב בן-גוריון לתת פרטים נוספים על הצד הצבאי של תוכנית פיתוח הטילים של ישראל.
בשעות הבוקר המוקדמות טלפן שמעון פרס סגן שר הביטחון אל נשיא המדינה יצחק בן-צבי, הודיע לו כי הוא מדבר בשם ראש הממשלה ושר הביטחון ובישר לו כי ישראל הצליחה לשגר טיל לחלל.
ההודעה הרשמית שפורסמה בישראל הייתה:
באותו יום ערכו פרס והיועץ המדעי ויושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית ארנסט דוד ברגמן פגישה עם ועדת העורכים של העיתונאים בישראל, ופגישה עם הסגל הדיפלומטי בישראל, בה נמסר שמטרת שיגור הרקטה היא ברצון לחקור ולהשיג מידע על הסטרטוספירה והיונוספירה לצורכי מדע. פורסמו גם ידיעות שהרקטה הייתה יוזמה של המחלקה לאווירונאוטיקה ב בראשות ג'רי שפר ומשה ארנס.
השיגור עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כחודש לפני הבחירות לכנסת החמישית, ולכן נמתחה על הממשלה ביקורת בעיתונות ועל ידי האופוזיציה על המועד שנבחר לו, שלדברי המבקרים נבע משיקולי תעמולת הבחירות. בבחירות שנערכו ב 15 באוגוסט 1961 איבדה מפלגת השלטון, מפא"י, שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הרקטה על הבוחר.
ביקורות ראשונות נשמעו בישיבת הממשלה הראשונה לאחר השיגור. הביקורות היו על מועד ודרך פרסום השיגור. עם זאת, הוסבר על ידי בן-גוריון כי השיגור נועד למנוע מנאצר תעמולה לציון יום המהפכה, לאחר שהתקבלו ידיעות מודיעניות על כוונתו גם לשגר רקטה. שר התחבורה יצחק בן אהרון אמר שאסור היה לפרסם את דבר השיגור ולחשף את תוכנית הפיתוח של ישראל. הוא גם התרעם על כך שבן-גוריון קיבל את ההחלטה על השיגור והפרסום לבדו, ללא התיעצות עם הממשלה ואף שמר אותה בסוד עד הרגע האחרון. בין השאר אמר:.
בעולם נתקבל השיגור בתגובות מעורבות, נשיא טורקיה הכריז כי יש לברך את ישראל על הצלחתה לשגר טיל לחלל. הבית הלבן ומחלקת המדינה האמריקאית נמנעו מכל תגובה רשמית, אך נציג שגרירות ארצות הברית בישראל הכריז: "אנו ציפינו לכך, כי ידענו שאתם עובדים בכיוון זה, בייחוד שלרשותכם אנשי מדע וטכנאים בעלי רמה גבוהה ביותר". נציגים אמריקאים נוספים הוסיפו: "עתה איש לא יאמין עוד שישראל לא תהיה מסוגלת בעתיד הקרוב לייצר כוח אטומי".
ביטאון הצבא הסובייטי פרסם מאמר, כשבועיים לאחר השיגור, בו תקף בחריפות את ממשלת ישראל על שיגור "שביט 2", בטענה כי שיגור הטיל נועד להפחיד את מדינות ערב, ומתוך מגמה להשפיע על תוצאות הבחירות לכנסת (המאמר שיקף ביקורת דומה שפורסמה בישראל). סוכנות הידיעות הסובייטית ט.א.ס.ס. הפיצה את המאמר הביקורתי לעיתונות העולמית.
הטיימס של לונדון בירך את ישראל על היכולת הטכנית אך טען כי המשמעויות המדיניות הנובעות מן השיגור אינן מעודדות. העיתון סבר כי שיגור הטיל ייחשב בעיני הערבים להוכחה כי הישראלים הערמומיים זוממים מזימות. עיתוני מדינות ערב הגיבו בבהלה מעורבת בזילזול וחוסר אמון.
יומיים לאחר השיגור הודיעה ארצות הברית כי היא מוכרת לרפובליקה הערבית המאוחדת (האיחוד בין מצרים לסוריה שהתקיים בשנים 1958–1961) מספר טילי מחקר לצורך ניסויים מטאורולוגיים.
הטעייה מכוונת בקשר לגודל הרקטה
300px|ממוזער|שמאל|כותרת ראשית של העיתון אל-אהראם ב-1962 שבו דווח על פיתוח טילי קרקע קרקע מצרי בשם "אל-קאהר"
במשך עשרות שנים מערכת הביטחון לא פרסמה צילומים רבים של "שביט 2" ולא פרסמה כל נתונים על ממדיה. לבד מן הצילום של צללית הרקטה הנוסקת בשעות הבוקר המוקדמת, כשמאחוריה שובל של עשן. פורסם גם צילום של בן-גוריון ופמלייתו כשהם צופים ברקטה מלמטה. ואכן, אם לשפוט מצילום זה ניתן להעריך כי מדובר ברקטה גדולת ממדים. מהשוואת גובה הרקטה לגובהם של האורחים ניתן להעריך כי גובה הרקטה מגיע לפחות ל-10 עד 12 מטרים.
אולם האמת הייתה שונה. צלם של רפא"ל, בתרגיל מחוכם, התייצב מאחורי הרקטה וקרוב אליה, והצליח ליצור רושם כאילו מדובר ברקטה גדולה. האמת היא שלשם תכנון הרקטה לקחו מהנדסי רפאל את צינור הרקטה של הטיל לוז, שקוטרו לא עלה על 27 ס"מ (למרבה האירוניה "לוז" היה פרויקט חשאי ביותר של טיל אמיתי). הם הצמידו לו צינור של רקטה מסוג "ר-115" שהיה באותן שנים בפיתוח, ויצרו שלב שני. למעלה הוצמד גם קונוס מתכתי שנשא אבקת נתרן. אורך הרקטה לא עלה על 3.76 מטרים, אולם היא נראתה כאילו ממדיה גדולים הרבה יותר.
השלכות השיגור
שיגור הרקטה גרם לסערה במדינות ערב, ולהאצת מרוץ החימוש האזורי. כשנה לאחר מכן, ב-23 ביולי 1962, דיווחה מצרים ששיגרה בהצלחה טילי קרקע-קרקע מתוצרתה בשם אל קאהר ונשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר הכריז שהטילים מסוגלים להגיע "דרומית לביירות". שמעון פרס בתגובה טען ש"השביט 2" עצמו לא הביא למרוץ חימוש, מכיוון שמצרים כבר הייתה עסוקה בפיתוח נשק זמן רב, ומטרתו הייתה לשמור על איזון כוחות.
בתחילת שנת 1963 נחשפה העובדה כי המדענים הגרמנים במצרים מסייעים בייצור טילים ארוכי טווח ונשק לא קונבנציונלי. הדבר יצר משבר בין ראש "המוסד", איסר הראל, שרצה להשקיע מאמצים בחיסול המדענים, ובין ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שסבר כי לא מדובר בפעילות שיש בה סכנה קיומית. המשבר הסתיים בהתפטרותו של הראל.
בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים הופסק פיתוח הטילים המצריים. כן נודע כי טווח הטילים קצר והפעלתם אינה מתאימה לשדה הקרב. בחלוף שנים אחדות לאחר שיגור "שביט 2" החלה ישראל בפיתוח סדרת טילי "יריחו".
לקריאה נוספת
מוניה מרדור, רפא"ל - בנתיבי המחקר והפיתוח לביטחון ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 319–348
דני שלום, מעל האופק - 50 שנות פעילות ישראלית בחלל, באוויר פרסומי תעופה, 2003, עמ' 12–15
קישורים חיצוניים
שיגור הטיל שביט 2 באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:רקטות
קטגוריה:תוכנית החלל הישראלית
קטגוריה:רפאל: מוצרים
קטגוריה:1961 בישראל
קטגוריה:הונאה צבאית | 2024-08-21T21:44:13 |
קולקטיביזציה | קוֹלֶקְטִיבִיזַצְיָה של החקלאות היא מעבר מחקלאות שבה לכל איכר יש משק לעצמו (שבו הוא מעסיק גם שכירים), לחקלאות מאורגנת ושיתופית, שבה כל אחד מהאיכרים שותף לעבודה החקלאית ולפירותיה.
ברית המועצות
משטרו של סטלין בברית המועצות כפה על האיכרים קולקטיביזציה של החקלאות. התוכנית נועדה להחליף את החקלאות הביזורית בחוות קטנות שהשתמשה באמצעים פשוטים ובסיסיים בלבד, בחקלאות ריכוזית המאורגנת בקולחוזים וסובחוזים, המשתמשת באמצעים מודרניים, בחוות גדולות, כך שניתן יהיה לייצר אוכל באופן יעיל יותר. בפועל גרמה התוכנית להרס מעמד איכרים שלם, ירידה דרסטית ברמת החיים של האוכלוסייה כולה, והאוכלוסייה הכפרית במיוחד, ולהתנגדות אלימה לשלטון בקרב מעמד זה.
סטלין האשים את מעמד האיכרים (המכונים "הקולאקים") בירידה בייצור המזון, וכינה אותם פרזיטים קפיטליסטים שארגנו התנגדות לקולקטיביזציה. מעמד זה דוכא בשיטות אכזריות של הרג והגליה למחנות עבודה במזרח הרחוק, כאשר הגדרת המילה "קולאק" התרחבה מהוראתה המקורית - בן מעמד האיכרים האמיד, לכל מי שהתנגד לקולקטיביזציה, הגדרה שכללה אנשים רבים שהיו רחוקים מלהיות עשירים.
היסטוריונים רבים מסכימים כי הקולקטיביזציה הכפויה גרמה לרעב המוני שגרם למיליוני מיתות בשנים 1932 ו-1933, במיוחד באגן הוולגה התחתון באוקראינה (שם אירע רעב המוני שכונה הולודומור). דובר אף על תופעה נרחבת של קניבליזם כתוצאה מן הרעב. כמו כן הושמד חצי מהמשק החי בברית המועצות.
ישראל
בישראל מומש רעיון הקולקטיביזציה בקיבוץ ובמושב השיתופי. במשך שנים רבות היווה הקיבוץ מודל להצלחה של קולקטיביזציה, אך בסוף המאה ה-20 פג הקסם ברעיון זה, וקיבוצים רבים נקלעו למשבר כלכלי הידוע בשם "משבר הקיבוצים" והחלו בתהליכי הפרטה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סוציאליזם
קטגוריה:שנות ה-1930 בברית המועצות
קטגוריה:רדיפות פוליטיות בברית המועצות
קטגוריה:ברית המועצות: כלכלה | 2022-07-13T03:37:31 |
פליט | ממוזער|250px|שמאל|פליטים רוסים ליד סטלינגרד, אוקטובר 1942
ממוזער|250px|שמאל|פליטים פלסטינים, אוקטובר-נובמבר 1948
שמאל|ממוזער|250px|פליטים מווייטנאם, מאי 1984
פליט הוא אדם שעזב את ביתו ונמצא מחוץ לארץ אזרחותו משום שיש לו חשש מבוסס מפני רדיפה על רקע גזע, דת, לאום, השקפתו הפוליטית או השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת (קבוצה חברתית מסוימת היא קטגוריה עמומה במידה מסוימת אך ברוב מדינות העולם נהוג להכניס נשים לקטגוריה זו).
אטימולוגיה
המילה העברית "פליט" מופיעה מספר פעמים במקורות.
לראשונה היא מוזכרת בפרשת לך לך ב: "ויבוא הפליט ויגד לאברם". על פי רש"י הכוונה היא לעוג מלך הבשן שנקרא כך משום שנפלט (ניצל) מהמבול.
בספר מלכים ב' מורה יהוא: "אִם-יֵשׁ נַפְשְׁכֶם--אַל-יֵצֵא פָלִיט מִן-הָעִיר, לָלֶכֶת לגיד (לְהַגִּיד) בְּיִזְרְעֶאל".
: "וְלֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד, לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה, הַבָּאִים לָגוּר-שָׁם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
המילה גם מופיעה במקומות נוספים בספרי ירמיהו, עמוס ואיכה.
הפרוש התנ"כי מכוון לפועל "להפלט" ואילו הפרוש המודרני קרוב יותר למשמעות "עיר מפלט", שהיא התוצא של אותה פעולה. בכך הוא חופף למשמעות המילה באנגלית ורוב השפות הרומאניות המבוססת על Refugium הלטיני. בגרמנית (Flüchtling) ובשפות קרובות המילה שבשימוש מבוססת על הפועל "להימלט".
קיים הבדל בין פליט למבקש מקלט, על אף שכיום ההקבלה בין המונחים אוטומטית ברוב המקרים. אדם הוא פליט מעצם העובדה בשטח, בעוד שבקשת מקלט וקבלתה הם מונחים הקשורים בהכרתו ככזה על ידי המדינה המארחת. ברוב השפות המדוברות במערב, המונח המשמש עבור מקלט מדיני מבוסס על המילה הלטינית Asylum.
פירושים והתייחסות פוליטית
שמאל|ממוזער|250px|מחנה פליטים בזאיר, 1994
ממוזער|250px|שמאל|פליטים מאפגניסטן בפריז, ינואר 2010
האסכולה המצמצמת גורסת כי רדיפה פירושה אך ורק סכנה לחיים ולחירות, ולא סכנה מסוג אחר, אולם כיום הגישה המקובלת במדינות היא שיש לפרש את המונח רדיפה באופן רחב יותר: לפי סעיף 15 ל- hand book של נציבות האו"ם לפליטים, איום על החיים או החירות הוא תמיד רדיפה אולם ייתכנו גם סוגים אחרים של מצבים שיעלו כדי רדיפה (למשל עינויים והשחתת איבר המין הנשי).
פליטים המבקשים הכרה והגנה מהמדינה הבטוחה הראשונה אליה הגיעו במהלך בריחתם ממדינתם, מוגדרים כ"מבקשי מקלט" על פי האמנה. הגדרת מעמד הפליטים לפי האמנה בדבר מעמדם של פליטים איננה חלה על מקרים של אסונות טבע או משברים כלכליים.
לעיתים המדינה מעניקה מעמד של פליט לאדם בודד המבקש מקלט מדיני, או לקבוצה מצומצמת של נמלטים, ובמקרה זה אין קושי לפליט או למדינה הקולטת אותו למצוא מגורים סבירים לפליט. פעמים רבות, בפרט כאשר הפליטים מגיעים למעמדם זה עקב שינוי פתאומי, כגון מלחמה, הם מקבלים מחסה במחנות פליטים, המורכבים מעשרות, מאות ואף אלפי אוהלים, פחונים או בתים מעץ המהווים משכן זמני עבורם עד שייבנו עבורם בתים קבועים.
ואולם ההכרה של המדינה באדם כפליט היא דקלרטיבית, לא קונסטיטוטיבית. אדם שיש לו חשש מבוסס מפני רדיפה על בסיס אחת העילות הבאות: גזע, דת, לאום, השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת או השקפתו הפוליטית - הוא פליט מרגע שיצא ממדינתו. כלומר, אדם לא הופך לפליט רק כי מדינה מסוימת הכירה בו כפליט, כי אם מרגע שיצא ממדינת המוצא שלו.
פליט sur place (מצרפתית=במקום) הוא אדם שנכנס למדינה מסיבות שאינן קשורות לרדיפה (למשל נכנס כדי לנפוש או כדי לעבוד), ובעקבות התרחשות שקרתה אחרי שהוא נכנס למדינה יש לו חשש מבוסס מפני רדיפה על רקע אחת העילות הבאות: גזע, דת, לאום, השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת או השקפתו הפוליטית (למשל בזמן שהוא שהה במדינה התרחשה הפיכה, שינוי פוליטי משמעותי במדינת המוצא שלו).
פעמים רבות עומד העולם בפני בעיית פליטים, שבאה על פתרונה בשתי דרכים עיקריות:
כאשר חולף האיום שבגללו נמלטו הפליטים מארצם, הם חוזרים אליה.
הפליטים משתלבים במדינה שקלטה אותם בעת שנמלטו או במדינה אחרת, ואין להם עניין בחזרה לארצם.
אף שמקובל על הכול שמתן מחסה לפליטים הוא מטרה הומנית נעלה, פעמים רבות מסרבות מדינות לפתוח את שעריהן בפני פליטים, ולמעשה מפקירות אותם לגורלם. דוגמה קיצונית לכך היא גורלם של פליטים יהודים מגרמניה הנאצית, שנאלצו לעיתים לחזור אל ארץ מוצאם, שבה מצאו את מותם. לעיתים מטלטלת ספינת פליטים רעועה ועמוסה במשך זמן רב בים, עד למציאת מדינה המוכנה לקלוט את הפליטים. על-פי אמנת הפליטים שאושרה בוועידת האו"ם בז'נבה בשנת 1951 ועל פי פרוטוקול משלים משנת 1967, על מדינה להעניק מקלט לפליטים, ואסור לה להחזירם למדינה שממנה נמלטו. מדינות רבות מתעלמות מאמנה זו.
כיום פועלת במסגרת האו"ם נציבות האו"ם לפליטים (United Nations High Commissioner for Refugees, UNHCR), שמאז היווסדה בשנת 1950 עוסקת בשמירה על זכויותיהם ועל ביטחונם של פליטים ברחבי העולם, ומסייעת לממשלות בהשגת פתרון של קבע לבעיית פליטים. חריגים מכלל זה הם הפליטים הפלסטינים, הנמצאים בטיפולה של אונר"א (UNRWA), סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים (ראו למטה).
אמנה בדבר מעמדם של פליטים
ממוזער|210px|שמאל|פליטים צ'כים מחבל הסודטים, אוקטובר 1938
נושא קביעת נהלים לטיפול בפליטים עלה לדיון ציבורי באירופה של בין שתי מלחמות העולם אולם דיון זה לא גובש לכדי כללים מחייבים. בתום מלחמת העולם השנייה היו באירופה ומחוץ לה מאות אלפי פליטים חסרי מעמד חוקי והנושא עלה מחדש לדיון ציבורי. בין הדוחפים לחתימת אמנה בינלאומית היו ארגונים יהודים שזכרו את השואה והשערים הנעולים בפני הבורחים מאימי המשטר הנאצי ואת גורלם של ניצולי השואה ששהו במחנות עקורים באירופה.
בדברי ההסבר לאמנה צוין שמטרתה למנוע הישנות המצב בו פליטים שעברו רדיפה יאלצו להיות מגורשים למדינה בה נרדפו.
האמנה מגדירה מעמד של "מבקש מקלט" - אדם הטוען שנרדף ומבקש מקלט בהתאם לאמנה. האמנה אף מסדירה את היחס שעל פיו יש לבחון את בקשתו של "מבקש המקלט".
סעיף 31(1) לאמנת הפליטים הבינלאומית קובע כי -
משמעות סעיף זה היא כי פליט שנכנס שלא כדין למדינה בה הוא מבקש מקלט, לא יהיה חשוף לסנקציות דוגמת מעצר אם פנה בהקדם בבקשת מקלט, ואם הגיע ישירות ממדינה בה נשקפת לו סכנה (כשמעבר קצר במדינה אחרת או מעבר במדינה בה לא זכה להגנה נאותה, עדיין ייחשב להגעה ישירות מן המדינה בה נשקפת לו סכנה). הסעיף אינו קובע כי אדם שעבר במדינה אחרת אינו פליט ואינו קובע כי ניתן לגרשו למדינה בה נשקפת לו סכנה רק בשל העובדה שלא הגיע ישירות ממדינת מוצאו.
דוגמאות לבעיות פליטים ופתרונן
בתת-היבשת ההודית היו מספר תנועות פליטים משמעותיות.
עם חלוקת הודו ב-15 באוגוסט 1947 מיליוני פליטים מהודו התיישבו בפקיסטן, ומיליוני פליטים מפקיסטן התיישבו בהודו.
אחרי כיבוש טיבט על ידי הרפובליקה העממית של סין נקלטו אלפי פליטים טיבטיים בהודו ואף הקימו בה את הממשלה הטיבטית הגולה. פליטים טיבטיים ממשיכים להגיע להודו.
בשנות ה-80 קלטה פקיסטן, תוך קבלת עזרה רבה מארצות הברית, מיליוני פליטים אפגנים (בעיקר פשטונים) שברחו מאפגניסטן עקב הפלישה הסובייטית אליה, חלקם חזרו לאפגניסטן וחלקם נמצאים עדיין בפקיסטן.
בתום מלחמת העולם השנייה (1945) נותרו מאות אלפי פליטים יהודים – מהם היו שניסו לחזור למקומות מגוריהם שלפני המלחמה (ונתקלו פעמים רבות באנטישמיות), או רבים אחרים שניסו להגיע לארץ ישראל. שלטון המנדט הבריטי הטיל הגבלות חמורות על כניסת יהודים לארץ ישראל, והתאמץ לעצור ספינות מעפילים שניסו להביא פליטים יהודים ארצה חרף האיסור. נוסעיהן של ספינות שנלכדו סמוך לחופי ישראל הועברו למחנות פליטים שהוקמו עבורם בקפריסין, שהייתה גם היא תחת שלטון בריטי. רק לאחר הקמת המדינה הורשו פליטים אלה לעלות לישראל. מדינת ישראל הצעירה קלטה מספר גדול מאוד של פליטים ומהגרים כחלק מגל העלייה ההמונית: לצד פליטים יהודים ששהו במחנות העקורים באירופה, הגיע מספר רב של יהודים מארצות ערב, וחלק גדול מהקהילות היהודיות שם התחסל. (ראו הפליטים היהודים ממדינות ערב). בסך הכל קלטה ישראל כ-900,000 פליטים ועולים, אשר קיבלו מעמד של אזרח, במהלך העשור הראשון למדינה.
בעקבות מלחמת העצמאות נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים, כשמאות אלפים מערביי ארץ ישראל המנדטורית עזבו את מקום יישובם. מרביתם לא נטמעו ולא זכו למעמד של אזרח במדינות ערב (פרט לירדן) אלא התיישבו במחנות פליטים ומטופלים על ידי אונר"א ולא על ידי נציבות הפליטים. הגדרותיה של אונר"א למעמד הפליטות שונות מזו של נציבות הפליטים ומשמרות את הסטטוס של צאצאיהם. חרף השנים הרבות שחלפו מאז נוצרה, לא נמצא לבעיית הפליטים הפלסטינים פתרון נאות באף אחת מהארצות אליהן הגיעו. פתרון הבעיה נחשב לאחת הסוגיות הקשות ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בתום מלחמת וייטנאם (1975) נמלטו מווייטנאם פליטים רבים בספינות, אך התקשו למצוא מדינות שיקלטו אותם. במקרה אחד של פליטים וייטנאמים שספינתם נסחפה בלב ים, שאף מדינה לא הייתה מוכנה לקולטם, החליט ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, שזכר פליטי השואה היהודים המטלטלים בלב ים היה זכור לו, לקולטם בישראל.
מלחמת עיראק (2003) וגל מעשי הדמים ששטף בעקבותיה את עיראק במשך שנים אחדות, יצרו מיליוני פליטים, מהם שנמלטו למדינות הסמוכות – ירדן, סוריה ואף מצרים – ומהם שהפכו לפליטים בארצם. אלה הצטרפו לפליטים שנמלטו מעיראק במהלך מעשי איבה קודמים במדינה זו: מלחמת איראן–עיראק (שבין פליטיה גם כאלה שמצאו מקלט באיראן) ומלחמת המפרץ.
פליטי מלחמת האזרחים בסוריה: במהלך מלחמת האזרחים בסוריה נמלטו מיליוני תושבים מבתיהם, חלקם הפכו לפליטים במדינות הסמוכות (בעיקר טורקיה, ירדן ולבנון), וחלקם הפכו לפליטים בארצם. בשנת 2015 החלה נהירה של מאות אלפי פליטים סורים לאירופה, פעולה שהיוותה מרכיב בולט במשבר ההגירה באירופה.
ראו גם
אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות
מבקש מקלט
ילדי התרבות השלישית
עת"מ יוהנס למה באיו נגד משרד הפנים
לקריאה נוספת
בתוך המרד נגד הגלובליזציה מאת נדב איל, חלק ו' 'הפליטים והעקורים' ע' 187
קישורים חיצוניים
Convention and Protocol relating to the Status of Refugees, באתר נציבות האו"ם לפליטים
Convention relating to the Status of Refugees, באתר משרד הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם
הפורום לזכויות פליטים, עקרונות להגנה על מבקשי מקלט ופליטים
פיטר סינגר, מוסר הלכה למעשה, ירושלים: מאגנס, 2009
פליטים בישראל מתוך אתר הוועד למאבק ברצח עם
צור שיזף, עבדים טרור וסמים בסיני, כתבת תחקיר למבט שני ערוץ 1 אפריל 2012
צור שיזף, מסע הייסורים של הפליטים, כתבת תחקיר למבט 2 ערוץ 1, יוני 2016
צור שיזף, כלכלת פליטים, כתבת תחקיר למבט 2 ערוץ 1, יולי 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית | 2024-10-08T02:17:38 |
אנדרטת חטיבת הנגב | אנדרטת חטיבת הנגב היא אנדרטה בתכנונו של האמן דני קרוון, המנציחה את פועלה של חטיבת הנגב של הפלמ"ח במלחמת העצמאות. האנדרטה ממוקמת בראש גבעת גיר במזרחה של באר שבע.
היסטוריה
האנדרטה הוקמה בין השנים 1963 ל-1968, במטרה להנציח את החטיבה, שבלמה את פלישת המצרים והגנה על מקורות המים של הנגב.
היא משלבת אלמנטים של אדריכלות ופיסול, ובנויה בסגנון ברוטליסטי של בטון חשוף. במבנה משולבים 18 אלמנטים סמליים המקושרים לפלמ"ח ולמלחמת העצמאות - מגדל מחורר המזכיר מגדלי שמירה שספגו ירי; אמת מים ובסופה בריכה קטנה המזכיר את הקרב על הגנת צינור המים לבאר שבע; ותעלות המדמות תעלות קשר צבאיות. בבטון ובלוחות נחושת שנקבעו בו חרוטים שמות החללים, סמל הפלמ"ח, יומן המערכה של החטיבה, מרשמי קרבות, פסוקים ושירים.
בראיון שנתן קרוון על חייו ויצירתו אמר על האנדרטה: "רציתי שהמקום הזה יצור חיים, לא מקום של מוות ואזכרה עם פרחים פעם בשנה. רציתי שאנשים יכבשו את הנוף לא רק ברגליים אלא כיבוש רוחני, רציתי שילדים ישחקו בתוך האנדרטה, שיטפסו עליה".האנדרטה צופה על העיר בכיוון מערב ועל המדבר בכל יתר העברים, ומהווה את אחד מהסמלים המוכרים של הנגב ושל באר שבע.
את עבודת הגינון באנדרטה ביצע אדריכל הנוף צבי דקל.
בצמוד לאנדרטה גן לאומי בשטח 295 דונם, בו משומרת חברת הצומח הטיפוסית לחבל הפיטוגאוגרפי הערבתי (איראנו טוראני), ובחודש מרץ ניתן לראות בו פריחה של האירוס השחום.
ב-30 באוקטובר 2014, נפתחה במוזיאון הנגב תערוכה על האנדרטה, לציון 50 שנה להקמתה.
אביתר בנאי סיפר ששיריו "מתי נתנשק" ו"שמתי לי פודרה" נכתבו באנדרטה. בשנת 2013 מבנה זנב הנחש שבאנדרטה שימשה כרקע לצילומי האלבום שהוציא באותה השנה - יפה כלבנה.
בשנים 20–2019 הוצגה במוזיאון תל אביב משחקייה צבעונית לגיל הרך, שעוצבה לפי תבנית האנדרטה, פרי עמלו של שחר פרדי כסלו.
אלמנטים באנדרטה
כיפת הזיכרון: הכיפה המחוררת תוכננה כמבנה זיכרון לחללים וקרני השמש החודרות דרך החריצים מאירות את שמות הנופלים. צורת המבנה האקוסטית משכה אליה אומנים כגון יהודית רביץ שנהגה לשבת שם ולנגן עם חברים כדי להנות מהאקוסטיקה.
מגדל: מגדל תצפית המתנשא לגובה 18 מטר. ההשראה למצפה הגיעה מפסל שיצר אלברטו ג'קומטי ומאמירה של האלוף עוזי נרקיס, ממפקדי החטיבה, שביקש שהמבקרים "יעלו ויכבשו בגופם את הנוף". במהלך הבניה הוסיף קרוון למגדל נקבים בדמות חורי פגזים כדי שיתפקד כחליל רוח וישמיע קינה על הנופלים. בעקבות מספר התאבדויות בקפיצה החליט בשנת 1984 הפסיכיאטר המחוזי להתקין דלת במגדל ולמנוע מהקהל לטפס לראשו.
נחש: הנחש קטוע ראש וזנב מבותר שיוצא מבסיס המגדל מסמל את האויב המובס. קרוון הוסיף את מבנה זה בזמן הבניה כדי לנצל את משחקי אור וצל.
אמת המים: מובילה מים לבאר קטנה ומסמלת את צינור המים עליו שמרה החטיבה, שיצא מ"מחנה מקורות" בניר עם לישובי הנגב.
מרשמי קרבות: בין אמת המים למגדל יצוקות על הקרקע מפות קרב המייצגות פעולות של החטיבה.
לקריאה נוספת
דני קרוון, "מאירוע היסטורי לצורה פלסטית: אנדרטה לחטיבת הנגב", בתוך: עיצוב, גיליון 32, 1997, עמ' 6 ISSN 0792-6170
"אנדרטאות תש"ח", הוצאת משרד הביטחון, עמ' 143
The Palmah-Negev Brigade: Memorial, Eretz, Vol 127, p. 16, 2010
קישורים חיצוניים
כהן יולי, מקדש מעט של אהבתנו, סרט דוקומנטרי, 30', 2014
משמעות האלמנטים באנדרטה
מוטי פנחסי, תמונות פנורמיות של האנדרטה
תמונות ומידע על אנדרטת חטיבת הנגב באתר "נלך"
נסים קלדרון, שכול בלי מסתורין: על האנדרטה לחטיבת הנגב של דני קרוון, באתר ערב רב, 25 בפברואר 2020
הערות שוליים
חטיבת הנגב
חטיבת הנגב
חטיבת הנגב
קטגוריה:דני קרוון
חטיבת הנגב
קטגוריה:הנגב: גנים לאומיים
נגב
קטגוריה:חטיבת הנגב
קטגוריה:ישראל: אתרי הנצחה ממלכתיים | 2024-07-10T23:15:16 |
פורטן | הפניה פורטל | 2017-04-10T09:02:32 |
EEPROM | שמאל|ממוזער|250px|רכיב EEPROM
ה־EEPROM (מאנגלית: זיכרון לקריאה בלבד הניתן למחיקה אלקטרונית Electronically Erasable Programmable Read-Only Memory), הוא שבב אחסון מידע שלא משתנה לעיתים קרובות, אשר לו שימושים במחשבים ובהתקנים אחרים. בניגוד ל-EPROM, שבב מסוג EEPROM ניתן למחיקה ותכנות מחדש מספר פעמים באופן אלקטרוני. הוא ניתן לתכנות מספר סופי של פעמים, בדרך כלל בין 100 אלף למליון פעמים, אך הוא ניתן לקריאה מספר בלתי מוגבל של פעמים. זיכרון הבזק הוא צורה חדשה יותר של EEPROM.
בתעשייה, ישנה מוסכמה המשמרת את מושג ה-EEPROM לזכרונות ניתנים לכתיבה הפועל ברמה של סיביות (bitwise) ולא לזכרונות הבזק ניתנים לכתיבה הפועלים ברמה של בלוקים (blockwise).
ה-EEPROM פחות צפוף מזיכרון הבזק, כיוון שכל תא מידע ב-EEPROM זקוק לשני טרנזיסטורים (לקריאה ולכתיבה), וזיכרון הבזק זקוק רק לאחד.
אחת מטכנולוגיות ה-EEPROM, הומצאה על ידי אליהו הררי, ממייסדי החברה האמריקאית "סנדיסק", בשנת 1977, בזמן שעבד בחברת "יוז איירקראפט" ונשענה על פטנט שנרשם שנתיים קודם לכן על ידי חברת "NEC Corporation".
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים | 2022-06-02T12:14:12 |
ריכרד וגנר | וילהלם ריכרד וגנר (בגרמנית: Wilhelm Richard Wagner; 22 במאי 1813 – 13 בפברואר 1883) היה מלחין, תאורטיקן מוזיקה ומסאי גרמני, שעיקר תרומתו בתחום האופרה. יצירתו, בעיקר המאוחרת יותר, בולטת במרקם המורכב שלה, ובסגנון המוזיקלי שנחשב בדרך כלל לפסגת הזרם הרומנטי. בתור מוזיקאי גרמני מהשורה הראשונה, רשם לזכותו חלוציות מתקדמת בשפה המוזיקלית – עם יצירות מופת כ"טבעת הניבלונג" ו"אמני השירה מנירנברג". שלא כמו רוב מלחיני האופרה, וגנר כתב הן את הלברית והן את המוזיקה לכל אחת מהאופרות שלו.
בתחילת המאה ה-20 תפסה יצירתו ומורשתו של וגנר מקום מרכזי במינכן, שבתקופה הזו הייתה מרכז אמנותי, יצירתי, מוזיקלי ורעיוני חופשי ופורה. כפי שהעיד על כך יוסף קרוק, שהגיע למינכן במהלך 'גלותו' הפוליטית שנכפתה עליו בעקבות המהפכה הרוסית של 1905: פולחן ואגנר נשאר איפוא גם לאחר מותו. וכאשר הציגו את "לוהנגרין", "טריסטן ואיזולדה" משל ואגנר ואת כל הסדרה של "טבעת הניבלונגים", היה הדבר ניכר כמעט בכל חיי העיר. כיוון שהצגות האופרות האלו נמשכות זמן, הייתה התחלתן חלה בשעה מקודמת יותר. ברובעי האוניברסיטה ובשכונות האמנים — אך במידה מסוימת גם בחלקי עיר אחרים — היו מקדימים לסגור את בתי־העסק ואת בתי־הקפה. הרחובות לבשו מראה חגיגי. "היום מציגים את ואגנר!" — היו שומעים ברחוב. לווגנר השפעה גדולה על התרבות העולמית, בעיקר בזכות 13 האופרות שיצר. יצירותיו השפיעו רבות גם על גדולי הסופרים, ההוגים והמשוררים, בהם תומאס מאן, שארל בודלר ופרידריך ניטשה. גם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ציין במכתביו את התרשמותו העמוקה מהאופרה "טנהויזר".
ביצירותיו, במיוחד אלה של תקופתו המאוחרת, בולטים ההרמוניה, התזמור ושימוש במוטיבים מרכזיים באופרות. הלחנתו השפיעה רבות על מלחינים ומוזיקאים רבים וגם על התפתחות המוזיקה הקלאסית. לעיתים מתוארת האופרה שלו, טריסטן ואיזולדה כסימן לתחילת המוזיקה המודרנית.
וגנר נודע באנטישמיות החריפה שלו בחייו, ובקשר של המוזיקה שלו ושל משפחתו אל הנאצים לאחר מותו. מסיבות אלה מוחרמות יצירותיו על ידי התזמורות הגדולות בישראל, ועל ידי תאגיד השידור הישראלי.
ביוגרפיה
נעוריו
250px|שמאל|ממוזער|וגנר בצעירותו
ריכרד וגנר נולד בלייפציג שבממלכת סקסוניה (כיום גרמניה) ב-22 במאי 1813. אביו, פרידריך וגנר, שהיה רשם משטרתי, נפטר שישה חודשים לאחר לידתו. באוגוסט 1814 נישאה אמו לשחקן לודוויג גאייר, שאותו הכירה עוד בתקופה שבה שכר חדר בבית המשפחה בהיותו סטודנט. גאייר מת כשווגנר הצעיר היה בן שש, והותיר את אמו של וגנר לגדלו לבדה. בבגרותו היה וגנר משוכנע במידה רבה שגאייר היה אביו, וכך אף כתב במכתב לאחותו.
וגנר הצעיר שאף להיות מחזאי, והתעניינותו במוזיקה תחילתה בכוונתו להעשיר את הדרמות שתכנן לכתוב ולביים. ריכרד נמשך מאוד לדרמה ומוזיקה אומנותית ורכש הכשרה מוזיקלית רבה בלהקת תומאס-קאנטוריי. ב-1831 החל בלימודי הלחנה באוניברסיטת לייפציג. בתקופה זו הושפע מיצירותיו של בטהובן ומן האופרה "הקלע החופשי" של ובר.
בשנת 1832, כשהוא בן 19 בלבד, השלים את הליברית לאופרה הראשונה שלו, "החתונה". הוא נטש את העבודה על האופרה והשמיד את הליברית לאחר שאחותו הביעה בפניו את שאט נפשה מסיפור העלילה. רק שלושה קטעים שרדו מן העבודה המקורית. כשהוא בן עשרים, ב-1833, סיים את כתיבת האופרה השנייה שלו, "הפיות". האופרה, המחקה את סגנונו של ובר, הוצגה רק כ-50 שנה מאוחר יותר. וגנר עסק בינתיים במשרות קצרות כמנהל מוזיקלי בבתי האופרה של מגדבורג וקניגסברג, ובזמן זה כתב את "איסור האהבה" (Das Liebesverbot), המבוסס על "מידה כנגד מידה" מאת ויליאם שייקספיר. אופרה זו הועלתה על במה במגדבורג ב-1836, אך לא זכתה להצלחה.
בשנת 1836 נישא וגנר לשחקנית מינה פלאנר, והם עברו לריגה (אז בשטחה של האימפריה הרוסית), שם קיבל וגנר את משרת המנהל המוזיקלי של בית האופרה המקומי (לימים האופרה הלאומית של לטביה). חצי שנה לאחר הנישואים, נמלטה פלאנר מווגנר אל בית הוריה בדרזדן, בשל התנהגותו העריצה והשתלטנית. לאחר קיץ שלם של שידולים והבטחות, הצליח וגנר להשיבה אליו. עם זאת, היה זה אות מבשר רעות לנישואים כושלים, שהסתיימו במפח נפש שלושים שנה מאוחר יותר.
תנאי העבודה והשכר, הן בקניגסברג והן במגדבורג, היו כה גרועים שבני הזוג חיפשו מפלט בריגה. וגנר, שקץ בתיאטראות פרובינציאליים, והושפע מן הגראנד אופרה הצרפתית, כפי שהתגלמה ב"רוברט השד" ו"ההוגנוטים" של ג'אקומו מאיירבר, החל לחבר בחורף השני שלו בריגה את "ריאנצי". הוא פנה במכתב אל הלבריתן הצרפתי אז'ן סקריב, אך זה לא השיב לו. אז פנה בבקשת המלצה וחסות אל ג'אקומו מאיירבר, במכתב וירטואוזי בניסוחו. גם למכתב זה לא הגיעה תשובה, אך וגנר לא נכנע. די היה לו, שיצר קשר עם פריז, ובשעה שתכנן את מנוסתו מנושיו בריגה, האמין כי לקשר זה יש בסיס של ממש. בעזרת ידיד, ולאחר מכירת כל חפציהם, הצליחו בני הזוג לגייס די כסף למסע המילוט מריגה בשנת 1839. כיוון שדרכוניהם הוחרמו, הם התגנבו בסירה קטנה לאונייה בחשכת הלילה, ואחרי שהצליחו במאמצים רבים להעלות אל הסיפון גם את כלבם הניופאונדלנדי הענק, שווגנר סירב להיפרד ממנו, הסתתרו עד שהאונייה התרחקה מן החוף. במהלך מנוסתם נקלעו לסערה בים בדרכם ללונדון, ומהפלגה זו שאב וגנר את השראתו לאופרה "ההולנדי המעופף". ההסתבכות בחובות ליוותה את וגנר כל שארית חייו. בני הזוג התגוררו מספר שנים בפריז, שם התפרנס וגנר מכתיבת מאמרים ומעיבוד אופרות של מלחינים אחרים.
תקופת דרזדן
ב-1840 סיים וגנר את כתיבת האופרה השלישית שלו, "ריאנצי". התיאטרון המלכותי של דרזדן בממלכת סקסוניה, בתמיכה רבה של ג'אקומו מאיירבר הסכים להציג את האופרה. ב-1842 עברו וגנר ואשתו לעיר, "ריאנצי" הוצגה שם וזכתה להצלחה רבה. בשש השנים שלאחר מכן התגורר בדרזדן, וב-1843, התמנה למנצח הרשמי של בית המלוכה של סקסוניה ולמשרת ההופקאפלמייסטר בדרזדן. בתקופה זו כתב והציג את "ההולנדי המעופף" ואת "טנהויזר".
שהותם של בני הזוג בדרזדן הגיעה לסיומה בשל מעורבותו הפוליטית (הסוציאליסטית) של וגנר. במדינות הגרמניות השונות הלכה והתעצמה תנועה לאומית שדרשה חירויות רבות יותר ואת איחודן הפוליטי של מדינות הקונפדרציה הגרמנית. וגנר היה שותף פעיל בתנועה זו, ואירח בביתו פעילים חשובים בה, כדוגמת האנרכו-קומוניסט הרוסי מיכאיל בקונין.
באפריל 1849, במהלך מרידות אביב העמים, הגיעה המחאה נגד ממשלת סקסוניה לשיא, והמלך פרידריך אוגוסט השני פיזר את הפרלמנט. במאי פרץ מרד של ממש, ווגנר השתתף בו באופן שולי. המרד דוכא בידי כוח משולב של כוחות סקסוניים ופרוסיים, והוצאו צווי מעצר נגד פעילים מהפכנים. וגנר הצליח לברוח, תחילה לפריז, שם מצא קורת גג ופרנסה (העתקת פרטיטורות לאופרות) מידו של יהודי מומר ומלחין אופרות ידוע בצרפת של אותה תקופה, ג'אקומו מאיירבר, ואחר-כך המשיך לציריך. חבריו למרד, שלא הצליחו להימלט, נאסרו למשך שנים ארוכות.
גלות, שופנהאואר ומתילדה וזנדונק
את שתים עשרה השנים הבאות עשה וגנר בגלות. לפני פרוץ המרי בדרזדן השלים את האופרה "לוהנגרין", ועתה הפציר בחברו פרנץ ליסט שיביא להצגתה בהיעדרו. ליסט נענה לבקשה וניצח על הבכורה בוויימאר באוגוסט 1850.
וגנר היה בתקופה זו במצב אישי קשה, מבודד מהעולם המוזיקלי הגרמני וללא הכנסה קבועה. לטיוטות שהלחין אז, מהן תצמח לבסוף "טבעת הניבלונג", לא היה סיכוי להיות מושמעות. אשתו, שלא הייתה מרוצה מהאופרות שחיבר אחרי "ריאנצי", שקעה בדיכאון עמוק. מחלת עור שפקדה אותו הקשתה עליו את הכתיבה.
התפוקה העיקרית של וגנר בשנותיו בציריך הייתה סדרת מאמרים בולטים: במאמר מ-1849 תיאר את מושג הגזאמטקונסטוורק, יצירת האמנות הכוללת, בה משתלבים סוגי אמנות שונים כגון: מוזיקה, שירה, מחול, ציור ואמנויות הבמה. במאמרו "היהודים במוזיקה" (1850) השתלח באנטישמיות נטולת רסן במלחינים היהודיים, וב"אופרה ודרמה" (1851) תיאר את העקרונות האסתטיים שהנחו אותו בכתיבת "טבעת הניבלונג".
בשנים הבאות נתקל וגנר בשני מקורות השראה בלתי תלויים, שהביאוהו לכתיבת האופרה הנודעת "טריסטן ואיזולדה". מקור ההשראה הראשון היו כתביו של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שאליהם חשף אותו חברו המשורר גאורג הרווג. נסיבות חייו האישיים הקלו עליו את קבלת הפילוסופיה של שופנהאואר, המאמצת גישה פסימית ביותר כלפי מצב הקיום האנושי. וגנר דבק בשופנהאואר כל שארית חייו, גם כששפר עליו גורלו.
אחד מרעיונותיו של שופנהאואר היה שלמוזיקה מעמד בכורה בין כל סוגי האמנות, כיוון שהיא היחידה שאינה קשורה בעולם החומרי. וגנר אימץ דעה זו, אף שעמדה בסתירה לאחד מטיעוניו שלו, במאמר "אופרה ודרמה", כי על המוזיקה באופרה לשרת את העלילה הדרמטית. חוקרי וגנר ראו בשופנהאואר את מי שהניע את וגנר לתת למוזיקה תפקיד חשוב יותר באופרות המאוחרות יותר שלו. תורתו של שופנהאואר חדרה גם אל הליבריות שכתב וגנר החל בתקופה זו.
מקור ההשראה השני של וגנר היה המשוררת והסופרת מתילדה וזנדונק. וגנר פגש אותה ואת בעלה אוטו בציריך בשנת 1852. אוטו, חובב נלהב של וגנר, העמיד לרשותו בית באחוזתו. בשנת 1857 כבר היה וגנר מאוהב במתילדה. היא, אף שהחזירה מעט מהאהבה שהמטיר עליה, לא רצתה לסכן את נישואיה, וסיפרה לבעלה על קשריה עם וגנר. בעקבות הרומן עם מתילדה, זנח וגנר את העבודה על "טבעת הניבלונג" (אותה המשיך רק תריסר שנים מאוחר יותר), והחל בכתיבת האופרה טריסטן ואיזולדה, המבוססת על סיפור אהבה ארתוריאני בין האביר טריסטן והגבירה (הנשואה) איזולדה.
ב-1858, מערכת היחסים המורכבת של הזוג קרסה, כאשר מינה גילתה מכתב מווגנר למתילדה. בעקבות הריב שהתפתח עזב וגנר את ציריך בגפו, ועבר לוונציה. שנה זאת הייתה השנה שבה וגנר יצא מגלות בציריך לאחר 9 שנים. בשנה שלאחר מכן שב לפריז לפקח על העלאת גרסה חדשה של "טנהויזר", שנכשלה כישלון חרוץ. כל ההופעות בוטלו, ווגנר עזב בחופזה את העיר.
ב-1861 הוסר החרם הפוליטי מעל וגנר, וימי גלותו הגיעו לקיצם. הוא התיישב בפרוסיה, והחל בכתיבת "אמני השירה מנירנברג" (Die Meistersinger von Nürnberg). באופן מפתיע, הייתה זו יצירתו השמחה והאופטימית ביותר. ב-1862 נפרד וגנר סופית ממינה, אף שהמשיך לתמוך בה כספית עד מותה ב-1866.
עד שנת 1864, וגנר חי לסירוגין בוונציה, בלוצרן, בבריסל, בפריז ובווינה.
150px|שמאל|ממוזער|וגנר במינכן, 1864
בן טיפוחיו של לודוויג השני
גורלו של וגנר השתפר ב-1864, כאשר עלה לודוויג השני בן ה-18 לכס ממלכת בוואריה. המלך הצעיר, חובב מושבע של האופרות של וגנר עוד מימי ילדותו, דאג להביא את המלחין למינכן, בירת בוואריה. הוא הסדיר את חובותיו הגדולים, וקידם את העלאת האופרה החדשה של וגנר. לאחר קשיים גדולים שהתגלו בחזרות, הועלתה הבכורה של "טריסטן ואיזולדה" בתיאטרון המלכותי של מינכן ב-10 ביוני 1865, וזכתה להצלחה גדולה.
בינתיים הסתבך וגנר ברומן נוסף, הפעם עם קוזימה פון בילו (Cosima von Bülow), אשתו של המנצח הנס פון בילו, אחד ממעריציו הגדולים ביותר של וגנר ומי שניצח על הבכורה של "טריסטן ואיזולדה". קוזימה עצמה הייתה בתו מחוץ לנישואים של פרנץ ליסט, וצעירה מווגנר ב-24 שנים. באפריל 1865 נולדה לקוזימה ולווגנר בת מחוץ לנישואים, שנקראה איזולדה. הרומן הלא-סודי ביניהם הביא לשערורייה במינכן, וחינו של וגנר סר בעיני בכירים בחצר, שחששו מהשפעה מזיקה על המלך. בדצמבר 1865 אולץ לודוויג להרחיק את וגנר ממינכן. לודוויג, שהיה ידוע באישיותו התמהונית, שקל לוותר על כס מלכותו כדי להצטרף לווגנר הנערץ עליו בגלות, אך וגנר הניאו מכך.
לודוויג שיכן את וגנר בווילה על גדות אגם לוצרן, שם השלים את "המייסטרזינגר מנירנברג", שהועלתה לראשונה במינכן ביוני 1868. באוקטובר התגרשה קוזימה מבעלה, וב-25 באוגוסט 1870 נישאה לווגנר. בדצמבר אותה שנה הלחין וגנר את "אידיליית זיגפריד" לכבוד יום הולדתה של קוזימה. נישואיהם נמשכו עד מותו של וגנר. נוסף לבתם איזולדה, נולדו להם בת, אווה, ובן ששמו זיגפריד (על שם גיבור במיתולוגיה הגרמנית ומגיבורי ה"ניבלונגים").
בווילה על גדות האגם פגש וגנר ב-1869 לראשונה את הפילוסוף פרידריך ניטשה, שהיה במהרה לחברו הטוב. לרעיונותיו של וגנר הייתה השפעה ברורה על ניטשה, שהיה צעיר ממנו ב-31 שנים. ספרו הראשון של ניטשה, "הולדת הטרגדיה", הוקדש לווגנר. חברותם עלתה לבסוף על שרטון, כאשר ניטשה הלך והתפכח מהיבטים שונים במחשבתו של וגנר, כגון המיליטריזם והאנטישמיות שלו. בכתביו "פרשת וגנר" (1888) ו"ניטשה נגד וגנר" (1888) הציג ניטשה את וגנר כדקדנטי ומושחת, ואף התנער מהערצתו המוקדמת למלחין.
ביירוית
שמאל|ממוזער|350px|בית האופרה של וגנר "פסטשפילהאוס" בביירוית (1900), התיאטרון שבו נערכות ההופעות במסגרת פסטיבל ביירוית
בחיק משפחתו החדשה יכול היה וגנר להפנות את מרצו להשלמת "טבעת הניבלונג". וגנר רצה שהמחזור השלם יוצג בבית אופרה חדש, שיתוכנן במיוחד למטרה זו.
ב-1871 בחר בעיר הקטנה ביירוית לשכן בה את בית האופרה החדש. בני הזוג עברו לשם בשנה שלאחר מכן, ואז הונחה אבן הפינה למבנה. כדי לגייס כספים לבנייה, הוקמו במספר ערים "חברות וגנר", והוא עצמו החל במסע גיוס כספים ברחבי גרמניה. גיוס הכספים הושלם רק הודות למענק גדול של המלך לודוויג בשנת 1874.
בית האופרה נחנך באוגוסט 1876, בהצגת הבכורה של מחזור "טבעת הניבלונג", בנוכחות אנשי שם רבים: הקיסר וילהלם השני, פדרו השני, קיסר ברזיל, לודוויג השני פטרונו של וגנר (שהשתתף בחשאי), בני אצולה רבים, וכן מלחינים בולטים דוגמת אנטון ברוקנר, אדוארד גריג, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ופרנץ ליסט.
מבחינה אמנותית הייתה הבכורה הצלחה מסחררת, אך מהבחינה הכספית הייתה כישלון חרוץ. וגנר ויתר על תוכניתו לערוך פסטיבל דומה בשנה שלאחר מכן, ונסע ללונדון לגייס כספים לכיסוי הגירעון. בסופו של דבר המשיך בית האופרה לארח את פסטיבל ביירוית המפורסם מאז ועד היום.
השנים האחרונות
ב-1877 החל וגנר בעבודה על האופרה האחרונה שלו, "פרסיפל". הלחנתה ארכה ארבע שנים, שבמהלכן פרסם שורת מאמרים ריאקציונריים על אודות דת ואמנות, שהלכו והקצינו.
העבודה על "פרסיפל" הושלמה בינואר 1882, ולכבודה נערך בביירוית פסטיבל שני. לאחר סדרה קשה של התקפי דלקת גרון, הופיע וגנר לפסטיבל כשהוא חולה מאוד. במהלך ההצגה השש-עשרה והאחרונה של "פרסיפל" ב-29 באוגוסט, נכנס בחשאי לתא התזמורת במהלך המערכה השלישית, נטל את שרביט הניצוח מהמנצח הרמן לוי, וניצח על סוף היצירה.
לאחר הפסטיבל עברה המשפחה למשך החורף לוונציה, והתגוררה בארמון קא' ונדראמין קאלרגי על גדת התעלה הגדולה שבעיר. ב-13 בפברואר 1883 מת וגנר מהתקף לב. גופתו הושבה לביירוית והוא נקבר בגן אחוזתו בעיר, הקרויה Wahnfried ("חופש מאשליות").
יצירתו
האופרות
ממוזער|קפלר - שיטת וגנר מוצגת לראווה
מורשתו האמנותית העיקרית של וגנר היא האופרות שכתב. את אלו ניתן לחלק באופן גס לשלושה חלקים:
האופרות המוקדמות הן "הפיות", "איסור האהבה" ו"ריאנצי", ואלו כמעט ואינן מבוצעות בימינו.
האופרות מתקופת הביניים נחשבות לטובות בהרבה, ועמן נמנות "ההולנדי המעופף", "טנהויזר" ו"לוהנגרין".
האופרות מהתקופה הבוגרת של וגנר: הראשונה בהן נחשבת "טריסטן ואיזולדה (אופרה)", שיש הרואים בה את פסגת יצירתו. היצירה שלאחריה היא "אמני השירה מנירנברג" (Die Meistersinger von Nürnberg), הקומדיה היחידה שכתב מלבד "איסור האהבה", ואחת האופרות הארוכות ביותר שעדיין זוכות לביצוע. הבאה אחריה היא "טבעת הניבלונג", שהיא מחזור של ארבע אופרות, המתבססות על המיתולוגיה הנורדית. הצגת "מחזור הטבעת" בשלמותו אורכת כ-15 שעות, והוא כונה יצירת האמנות השאפתנית ביותר שנוצרה אי פעם. האופרות הכלולות בו הן "זהב הריין" (Das Rheingold), "הוולקירה" (Die Walküre), "זיגפריד" (Siegfrid) ו"דמדומי האלים" (Götterdämmerung). האופרה האחרונה של וגנר, "פרסיפל", היא יצירה מהורהרת המבוססת על האגדה הנוצרית של הגביע הקדוש.
באמצעות האופרות שהלחין ומאמריו התאורטיים נודעה לווגנר השפעה בולטת במדיום האופראי. הוא צידד בצורה חדשה של אופרה שאותה כינה "דרמת מוזיקה", בה משתלבים יחדיו כל האלמנטים המוזיקליים והדרמטיים. כדי להגשים תוכנית זו העניק וגנר לתזמורת תפקיד דרמטי שאינו נופל מזה של הזמרים. כוח ההבעה של התזמורת מועצם באמצעות שימוש בלייטמוטיבים, קטעים מוזיקליים המייצגים דמות מסוימת או אלמנט בעלילה, ואשר שזירתם יחד והתפתחותם המורכבת מאירים את התקדמות העלילה.
בניגוד למלחיני אופרה אחרים, אשר הותירו לרוב את מלאכת כתיבת הליברית לאחרים, כתב וגנר את הליברית בעצמו. העלילות אצלו מבוססות לרוב על מיתוסים ואגדות אירופאיים.
הסגנון המוזיקלי של וגנר נחשב בדרך כלל לפסגת הזרם הרומנטי, בשל העיסוק חסר התקדים ברגש ובהבעתו. הוא החדיר רעיונות חדשים בתחום ההרמוניה והמבנה, ובכללם כרומטיות קיצונית. ב"טריסטן ואיזולדה" בחן את גבולות מערכת הסולמות המוזיקליים הרגילה, וסלל בכך את הדרך לאטונליות של המוזיקה במאה ה-20. היסטוריונים אחדים של המוזיקה רואים ב"טריסטן ואיזולדה" את תחילת המוזיקה הקלאסית המודרנית.
יצירתו הלא-אופראית
וגנר כמעט שלא כתב מוזיקה לא-אופראית. בין יצירותיו הלא-אופראיות נמנות סימפוניה אחת מגיל 19, אוברטורות אחדות, מחזור השירים "שירי וזנדונק", כוראל, חמישיית קלרינט, ויצירות לפסנתר. מבין אלו, היצירה המבוצעת יותר מאחרות היא "אידיליית זיגפריד", יצירה קאמרית שכתב ליום הולדתה של אשתו השנייה, קוזימה. האידיליה שואבת כמה מוטיבים ממחזור הניבלונגים.
לאחר שכתב את "פרסיפל", תכנן וגנר ככל הנראה להקדיש את מרצו להלחנת סימפוניות. ואולם, עד יום מותו לא הותיר אחריו יצירה משמעותית בתחום זה.
האוברטורות (פתיחות) וקטעי התזמורת מהאופרות הבוגרות של וגנר מנוגנות מדי פעם כקטעי קונצרט. וגנר עיבד אותם למטרה זו, כך שלא יסתיימו באופן פתאומי.
קטע "מקהלת הכלה" מתוך האופרה "לוהנגרין" מוכר ביותר ומנוגן לעיתים תכופות בחתונות, בעיקר בארצות הברית, שבה הוא מושר למלים "Here comes the bride / all dressed in white".
יצירות אחרות
וגנר היה כותב פורה ביותר, והותיר אחריו מאות ספרים, שירים ומאמרים, וכן התכתבות ענפה. כתביו מקיפים מגוון רחב של נושאים, בהם פוליטיקה, פילוסופיה וניתוחים מעמיקים (ואף סותרים) של האופרות שלו. כתבים בולטים הם "אופרה ודרמה" (1851), מאמר תאורטי על האופרה, "היהדות במוזיקה" 1850, כתב האשמה אנטישמי חריף נגד מלחינים יהודים, הטוען כי היהודים כעם, בשל היותם בגלות, הם תלושים ולכן אינם מסוגלים ליצירה אותנטית. כן פרסם אוטוביוגרפיה, "חיי" (1880).
וגנר אחראי לכמה חידושים תאורטיים שפותחו בבית האופרה של ביירוית, שנבנה במיוחד להעלאת האופרות שלו. בהם החשכת האודיטוריום במהלך המופע, והסתרת התזמורת ב"בור", הרחק מעיני הקהל. בביירוית מתקיים פסטיבל ריכרד וגנר השנתי, המושך אליו אלפי חובבי אופרה מושבעים מדי קיץ.
בנוסף לכך, וגנר גם המציא את הטובה הווגנריאנית, אשר נקראת על שמו, ששימשה לראשונה בטבעת הניבלונג.
הרצל ווגנר
חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, כתב ב"אוטוביוגרפיה" שלו: "במשך החודשיים האחרונים של שהותי בפריז כתבתי את הספר "מדינת היהודים". הדבר היחיד שהסב לי תענוג בערבים היה שמיעת המוזיקה של וגנר, במיוחד "טנהויזר", אופרה ששמעתיה כמספר הפעמים שהועלתה על הבמה. היא חיזקה את מערכת העצבים שלי ואת נפשי. רק באותם ערבים שהאופרה לא הוצגה בהם, חשתי הרהורים בנכונות מחשבותיי" (1896).
שנתיים לאחר מכן, שני קטעים מתוך האופרה טנהויזר בוצעו בקונגרס הציוני השני בבזל, שם, לדבריו, ייסד את מדינת היהודים, "כאשר באותם זמנים חברי הקונגרס זימזמו להם שירים ביידיש".
טוסקניני ווגנר
התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית) ביצעה ב-1938 תחת שרביטו של המנצח ארטורו טוסקניני את הפתיחה "אמן השירה מנירנברג". המנצח עצמו סבר כי "ביצוע הפתיחה מהווה אות מחאה נגד התפשטות "הדבר החום" [הנאציזם] באירופה", וכי "אסור להשאיר את וגנר לנאצים".
האנטישמיות של וגנר
שמאל|ממוזער|200px|מאמרו של וגנר "היהדות במוזיקה"
וגנר נודע כבעל אופי נוקשה. דבר זה התבטא הן בהשתתפותו הספונטנית במהפכות שונות, הן בחייו האישיים המסובכים, והן בכך שבמהלך חייו היה מושפע מאסכולות פילוסופיות שונות. במאמריו החריפים ובמכתביו, בא לידי ביטוי יחס רגזני כלפי היהדות (כפי שהצטיירה בעיניו), לצרפתים באשר הם, ולאנשים שונים. מאוחר יותר בחייו, בספר האוטוביוגרפי "חיי" ("Mein Leben"), וגנר הביע צער על פרשנות אנטישמית של מאמרו "היהדות במוזיקה".
וגנר הפיץ דעות אנטישמיות רבות במהלך חייו, בשיחותיו ובמספר כתבים פרי עטו. הוא שב והוקיע את היהודים, במיוחד את המוזיקאים היהודים, כגוף זר ומזיק בגרמניה, וקרא לגירושם ולנטישת התרבות היהודית. מספר חוקרים אף טוענים כי האופרות שלו מכילות מסרים אנטישמיים, אך טענה זו שנויה במחלוקת. מקור המחלוקת בעובדה כי אין באופרות של וגנר אזכורים ליהודים ויהדות, קריקטורות או דברי שטנה גלויים כלפי יהודים.
200px|ימין|ממוזער|קריקטורה על וגנר מאת קרל קליק במגזין וינאי סאטירי משנת 1873, המתייחסת לשמועות על מוצאו היהודי של וגנר
מאמרו האנטישמי המרכזי והשערורייתי ביותר של וגנר הוא "היהדות במוזיקה", שפורסם בנויה צייטשריפט פיר מוזיק ("כתב העת החדש למוזיקה") לראשונה בשנת 1850 תחת שם העט K. Freigedenk ("החופשי בדעותיו"). המאמר מתיימר להסביר את "חוסר האהדה בציבור" למלחינים ממוצא יהודי דוגמת פליקס מנדלסון-ברתולדי וג'אקומו מאיירבר. וגנר הסביר, כי העם הגרמני דוחה את היהודים בשל צורתם והתנהגותם השונות, קולותיהם ה"צווחנים, החורקים, המזמזמים", וכי "על אף כל שנאמר ונכתב בזכות האמנציפציה ליהודים, תמיד חשנו באופן אינסטינקטיבי דחייה עזה מפני מגע ממשי איתם". טענתו ה"עניינית" העיקרית היא שהיהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית, הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית, ששורשיה ב"רוח האמיתית של הפולק (העם)". אף שאין כיום מי שחולקים על זיהויו של וגנר כשונא יהודים, היו בעבר מי שניסו להציגו כפילושמי ובכך בקשו ליצור סוג של רהביליטציה למלחין (למשל ההיסטוריון הגרמני Westrnhagen שכתב זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה).פרסומו הראשוני של המאמר משך תשומת לב מעטה, אבל משפרסם אותו וגנר בחתימתו בחוברת בשנת 1869, עורר מחאות בזמן הצגת האופרה אמני השירה מנירנברג.
בסוף מאמרו "היהודים במוזיקה" כתב, כי "ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם - Der Untergang" (דהיינו, שקיעתם או הסתלקותם). וגנר היה נגד היטמעות היהודים בתוך התרבות הגרמנית, זאת משום שהם "מרעילים" את התרבות הגרמנית. כהגדרתו, לא הייתה לו בעיה עם היהודים הדתיים, אלא עם היהודים שהפכו לגרמנים, משום שהם נטמעים בחיי התרבות הגרמנית ומקבלים אותה וקשה לזהותם. הוא טען גם שהיהודים שהתנצרו מסוכנים יותר מכיוון שאין אפשרות לזהות אותם.
למרות כתביו האנטישמיים, היו לווגנר כמה חברים יהודים. הבולט בהם היה הרמן לוי, יהודי דתי שווגנר בחרו לנצח על הבכורה של "פרסיפל", האופרה האחרונה שלו. בתחילה רצה וגנר, שלוי ייטבל לנצרות לפני שינצח על הבכורה, אך חזר בו. לוי היה חבר קרוב של וגנר, ואף התבקש להיות בין נושאי ארונו.
האנטישמיות של וגנר לא הייתה חריגה על רקע תקופתו וסביבתו. רעיונות אנטישמיים היו נפוצים בעולם הרעיונות של המאה ה-19 ונישאו בפי אינטלקטואלים שונים.
פרשנות הנאצים לפועלו של המלחין
וגנר היה חותנו של יוסטון סטיוארט צ'מברלין, אנגלי שהיה ממבשרי האנטישמיות הגרמנית החדשה, ושהיה חבר בחוג ימני קיצוני, שהוקם לאחר מותו של וגנר ב-1883. חוג זה, שנודע בשם "חוג ביירוית", אומץ על ידי קוזימה אשתו של וגנר, שהייתה אנטישמית חריפה במיוחד. לאחר מות קוזימה ובנם של בני הזוג, זיגפריד, בשנת 1930, נפל ניהול פסטיבל וגנר השנתי על כתפיה של ויניפרד, אלמנתו של זיגפריד, שהייתה חברה קרובה של אדולף היטלר. היטלר מצדו היה חובב של המוזיקה של וגנר, אשר נוגנה לעיתים תכופות בכנסים של המפלגה הנאצית. חוקרים אחדים טענו, כי רעיונותיו של וגנר, ובמיוחד האנטישמיות שלו, השפיעו על האידאולוגיה הנאצית, אבל הדעות בנושא זה עודן חלוקות. היבטים רבים במשנתו של וגנר לא מתיישבים היטב עם הנאציזם, כגון הפציפיזם והקריאה להיטמעות היהודים בחברה הגרמנית.
היטלר העריץ את וגנר, את יצירותיו ואת הגותו. לדעת תומאס מאן, להשפעת רעיונותיו של וגנר על היטלר היה חלק משמעותי בבניית הרייך השלישי ובדרכו ליצירת גרמניה חדשה על פי המיתוסים שווגנר העלה על נס באופרות שלו.
נינו של וגנר, המוזיקולוג ד"ר גוטפריד וגנר, ביקר בישראל בשנת 2005 והשתתף באירועי יום השנה הששים לתום מלחמת העולם השנייה באירופה. ד"ר וגנר אמר, כי לדעתו החברה הגרמנית לא התמודדה עדיין באופן רציני עם נושא השואה. כן דיבר על החוט האידאולוגי המקשר בין וגנר להיטלר.
מנואל ברוג, מבקר התרבות של "די ולט" הגרמני אמר על ריכרד וגנר לקראת יום השנה ה-200 להולדתו: "רק על ישו, נפוליאון והיטלר כתבו יותר". ספרים אחדים יצאו לרגל יובל זה, בהם ספרו של גוטפריד וגנר, "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני" ("You Shall Have No Other Gods Before Me"). בספרו טוען גוטפריד וגנר כי האנטישמיות ושנאת הנשים בולטות ביצירתו של וגנר. "יצירתו של וגנר כוללת מגוון רחב של כתבים גזעניים וסקסיסטיים. הוא פיתח תאוריות גזע משלו. עם הידע שיש לנו היום, אי אפשר עוד להתעלם מכך ולומר - 'זה רק מוזיקה יפה'", אמר נינו של ריכרד וגנר לסוכנות ידיעות צרפתית. הוא תובע ממשפחתו לחשוף את קשריה למפלגה הנאצית ולפרסם את ההתכתבות בין היטלר לבני משפחתו של ריכרד וגנר בתקופת המלחמה. לייפציג, עיר הולדתו של וגנר, מתגאה במלחין ועורכת עשרות אירועים לכבודו.
החרם על יצירות המלחין בישראל
בשל ההקשר הנאצי שדבק ביצירתו לאחר מותו, דרך משפחתו וקשריה עם המפלגה הנאצית, ובשל האנטישמיות החריפה שלו, לא נוגנו יצירותיו של וגנר בפומבי בישראל ובמשך שנים רבות גם לא שודרו בערוצי התקשורת הממלכתיים, עד שהחלו להגניבם לשם טיפין-טיפין. ניסיונות להשמיע את וגנר בהופעות פומביות נתקלו בישראל במחאה, בעיקר מצדם של ניצולי השואה.
ב-27 באוקטובר 2000 החליטה התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון לנגן את יצירתו של וגנר, "אידיליית זיגפריד", לאחר שבית המשפט העליון דחה עתירה שדרשה ממנו למנוע את נגינת היצירה בפומבי. כבר בתחילת השמעת היצירה, ישראלי מבוגר כבן 80, יליד פולין, אשר משפחתו נספתה בשואה, הוציא רעשן והחל להשתמש בו כמחאה על הנגינה. האיש הוצא בכוח מן האולם למקום בו הפגינו אנשים נוספים, ונגינת היצירה חודשה. מספר אישי ציבור בחרו לצאת מהאולם כמחאה בעת שיצירתו של וגנר נוגנה.
לאחר שדניאל בארנבוים ניצח בשנת 2001 על פרק מתוך "טריסטן ואיזולדה" כהדרן מפתיע בקונצרט שנערך בפסטיבל ישראל ובהשתתפות התזמורת הממלכתית של ברלין, קראה ועדה של הכנסת להחרמתו של המנצח, והיה צורך לבטל את הצגתה המתוכננת של המערכה הראשונה של האופרה "הוולקירה".
יש המייחסים צביעות מסוימת להחרמת המלחין בישראל, משום שיצירותיהם של מלחינים כמו קרל אורף ושל ריכרד שטראוס, שהיה "נשיא לשכת המוזיקה של הרייך", מושמעות ומנוגנות כיום בישראל, אך זאת לאחר שהיו מוחרמות במשך עשורים רבים. בשנת 1990 התערער החרם על יצירות שטראוס, כאשר התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ניגנה לראשונה מיצירותיו. במהלך השנים פנתה ועדת החינוך והתרבות של הכנסת לתזמורת בבקשה להפסיק את הנגינה בשל פגיעה בניצולי השואה.
ב-26 ביולי 2011, ניגנה התזמורת הקאמרית הישראלית בביירוית שבגרמניה את יצירותיו של וגנר. מנהלה המוזיקלי של התזמורת מזה שלוש שנים, המנצח הווינאי רוברטו פטרנוסטרו הוא שיזם ופנה לקתרינה וגנר (נינתו של המלחין) לארגון הופעת התזמורת בפסטיבל האופרות של וגנר בעיר ביירוית. נגן אחד בלבד מנגני התזמורת התנגד להופעה זו. פטרנוסטרו אמר כי הוא רואה בקיום הקונצרט פתח לכינון יחסים חדשים בין גרמניה בכלל, וריכרד וגנר בפרט, לבין ישראל. התזמורת ניגנה את הסימפוניה של מנדלסון, המלחין היהודי שהנאצים החרימו וניתצו את פסלו בחזית האולם של תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג (שמנדלסון הקים וניצח עליה שנים רבות); יצירה של המלחין הישראלי צבי אבני; ופתיחה תזמורתית של וגנר. באותה עת בה ניגנה התזמורת את יצירות וגנר בגרמניה, בשעה 11:00 על פי שעון ישראל, הפגינו מול רחבת מוזיאון תל אביב לאמנות ניצולי שואה, בני נוער וסטודנטים, עם שלטים בהם נכתב "וגנר האנטישמי", ו"החרימו את התזמורת הקאמרית הישראלית".
בעיר ביירוית בחר וגנר להקים את האולם שבו נערך הפסטיבל. באולם זה נוהגים לנגן רק את האופרות שחיבר וגנר. בעיר זו נמצא גם מוזיאון וגנר, שבו נשמעים צלילי הפסנתר שלו שמוצב בכניסה. במוזיאון מוצגות לראווה גם גלימות קטיפה רבות שבהן הוא נהג לעטוף עצמו, ועוד עשרות פריטים שהיו שייכים לו או קשורים למהלך חייו. גוטפריד וגנר, נינו של וגנר, אמר על העיר, כי היא "מקדש של האנטישמיות בכל הדורות". הוא עצמו החרים את ביירוית ואת מורשת אב-סבו. לדעתו, המימון של ממשלת גרמניה להפעלת המקום מעודד אנטישמיות, בין היתר מכיוון שמקום זה היה אהוב על אדולף היטלר, שהיה אורח אהוד ומבוקש אצל משפחת וגנר, ונהג לחגוג שם מסיבות יום הולדת אותן ארגנה עבורו ויניפריד וגנר.
בשנת 2010 הוקמה "עמותת וגנר בישראל". בין מייסדיה מיכל זמורה-כהן, יהואש הירשברג, יורם דינשטיין והמנצח אשר פיש. ביוזמת העמותה תוכנן ביוני 2012 בישראל קונצרט סימפוני ראשון מיצירות וגנר. שבועיים לפני המועד הודיעה אוניברסיטת תל אביב, בעלת האולם, על ביטול האירוע.
ב-17 בדצמבר 2013, בתיאטרון ירושלים נערך כנס "מדברים על וגנר בירושלים", שבו המנצח פרדריק שאזלן העלה לדיון את שאלת וגנר והיהודים, וכמו כן את החרם על יצירותיו. הכנס נקטע בעת נאום הפתיחה של שאזלן על ידי רן כרמי, מוזיקאי, בן לניצול שואה מהונגריה, פעיל חברתי ופוליטי. כרמי התפרץ אל הבמה, הקהל הגיב במחאה קולנית ובסופו של דבר התפזר, ובכך למעשה בוטל הכנס. יום לאחר הכנס היה אמור להתקיים קונצרט ״תיק וגנר״ של התזמורת הסימפונית ירושלים בניצוחו של שאזלן.
בשנת 2018 השמיעה התחנה כאן קול המוסיקה מערכה שלמה מתוך אופרה שכתב וגנר, בניגוד למדיניות השידור הציבורי שלא להשמיע מיצירותיו בשל דעותיו האנטישמיות. בעקבות הביקורת הודיעה הנהלת התאגיד כאן כי הייתה זו החלטה שגויה.
בשנת 2019 הפיק תיאטרון מיקרו הירושלמי במסגרת פרויקט תיאטרון קריאה את המחזה "וגנר? לא בא בחשבון", שכתב המחזאי היהודי דרום אפריקני ויקטור גורדון. המחזה עוסק בסוגיית החרם על וגנר בישראל, כאשר במרכז העלילה מנצח ישראלי צעיר המחליט לבצע את וגנר במסגרת תחרות ניצוח בינלאומית המתקיימת בישראל והמהומה הפורצת בעקבות החלטה זו. את המחזה ביים רועי הורוביץ ומשתתפים בו מרים זוהר, רמי ברוך, ניב פטל ועדי בילסקי
בספטמבר 2022 היה אמור להתקיים פסטיבל וגנר בתל אביב שיזם המנצח הישראלי גרמני דוד מילר. בפסטיבל הייתה אמורה להשתתף התזמורת הסימפונית חיפה ולנגן את אחת מיצירותיו של וגנר, ונינתו אף הוזמנה להשתתף באירוע. לאחר ביקורת ציבורית שבמהלכה שלח שר התרבות חילי טרופר מכתב לעמותת וגנר הנותנת חסות לפסטיבל, ודרש לבטלו. בעקבות הלחץ הציבורי ביטלה התזמורת הסימפונית חיפה את השתתפותה בפסטיבל. למרות הלחץ הציבורי מארגני הפסטיבל מסרו שהפסטיבל יתקיים כמתוכנן.
הנצחה
ההנצחה העיקרית לווגנר היא פסטיבל ביירוית, המוקדש כולו לאופרות שלו. הדום הקרח וגנר באי רוטשילד בסמוך לאי אלכסנדר, שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של ריכרד וגנר.
לקריאה נוספת
נעמה שפי, טבעת המיתוסים: ואגנר, הנאציזם והישראלים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשנ"ט.
זמנים, גיליון 79, ואגנר ומה שמסביב לו, הרצאות שנישאו בכנס על ריכרד וגנר שנערך באוניברסיטת תל אביב, בנובמבר 2001.
חזי שלח ורנה ליטוין, מי מפחד מריכארד ואגנר, הוצאת כתר, ירושלים 1984.
חיים גנז, "מי מפחד מריכארד ואגנר?", בספרו: מריכארד ואגנר עד זכות השיבה - ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, עם עובד, 2006.
יעקב כ"ץ, ריכארד ואגנר בסבך האנטישמיות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 1986.
גבריאלה ד'אנונציו, החיה הנבחרת | פרשת וגנר, (דחק, סדרת 'דרש', מאיטלקית: אמוץ גלעדי), 2022.
Paul Laurence Rose, German Question/Jewish Question: Revolutionary Antisemitism from Kant to Wagner, Princeton NJ: Princeton University Press 1992.
Curt Von Westernhagen, Wagner, Cambridge University Press 1981.
עמי מעיני, ריכארד ואגנר - מונוגרפיה, הוצאת Fons
Alex Ross, Wagnerism: Art and Politics in the Shadow of Music, Farrar, Straus and Giroux 2020
קישורים חיצוניים
המאמר "היהדות במוזיקה" באנגלית
; ;
דורי מנור, על וגנר, מלארמה והשירה הסימבוליסטית, בתוך: מבוא לשירת מלארמה, פתח הדבר לספר "הרעם האילם - מבחר משירי סטפאן מלארמה", תרגם והוסיף מבוא והערות: דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011
.
המאמר "וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי" מתוך האתר, העולם המופלא של התרבות
קונצרט בפסטיבל ישראל - תזמורת מגרמניה ביצירות של וגנר בניצוחו של דניאל בארנבוים, על רקע מחאה בציבור ותגובה של אהוד אולמרט. יולי 2001, ארכיון AP
מיכאל וולפה, התזמורת הסימפונית ירושלים, "מחשבות על ביירוית וריכרד וגנר"
אלכס רוס, וגנר בהוליווד, הזמן הזה, אפריל 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים גרמנים
קטגוריה:מלחיני אופרה גרמנים
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:אמנות והגות במפנה המאה העשרים
קטגוריה:גרמניה: אנטישמיות
קטגוריה:אביב העמים: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לייפציג
קטגוריה:לייפציג: אישים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1813
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1883 | 2024-09-08T02:02:37 |
הרפובליקה הצ'כית | REDIRECT צ'כיה
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1993 | 2022-04-07T07:14:55 |
גריגורי רספוטין | גריגורי יֶפימוביץ' רַסְפּוּטין נוֹבִיךְ (ברוסית: Григо́рий Ефи́мович Распу́тин Но́вых; 9 בינואר (21 בינואר) 1869 – 30 בדצמבר (17 בדצמבר) 1916) היה מיסטיקן רוסי שנחשב לבעל כוחות ריפוי על-טבעיים ולבעל אישיות מהפנטת, והיה מקורב לחצר המלוכה הרוסית. נודע בכך שנשים רבות נפלו בקסמיו ושכבו איתו, ולפי טענות מסוימות, המפורסמת שבהן הייתה אלכסנדרה, נסיכת הסן, מלכת רוסיה. יחסיו הקרובים עם המלכה העניקו לו השפעה על הפוליטיקה הרוסית- עובדה שעוררה עליו את זעם האצילים, שבסוף חיסלו אותו.
חייו
רספוטין נולד ב-9 בינואר 1869 בכפר בסיביר בשם גריגורי יפימוביץ' רספוטין. משמעות שם משפחתו, 'רספוטין', היא "האיש שעל פרשת דרכים", מאחר שכשניתן שמו היה אבי המשפחה עגלון. שם זה הוא גם כינוי לאדם מופקר. בדצמבר 1906 ביקש להוסיף לשם משפחתו את המילה 'נוֹבִיךְ', שמשמעה 'החדש', כדי להבדיל את עצמו מרבים אחרים בכפר שבו גר שגם שמם היה רספוטין.
הנער הפרוע גילה לטענתו כישרון מופלא "לחוש את העתיד להתרחש". בגיל שבע-עשרה, התוודע אל נזיר מכת ה"חליסטי", שגרסה שאל גאולת הנפש בידי אלוהים אפשר להגיע אך ורק דרך החטא. רספוטין שהה זמן-מה במנזרה של הכת, אך אחר כך שב לכפרו, נשא אישה ונולדו לו בן ושתי בנות. עד שנת 1901 חי רספוטין כאיכר בכפר קטן ליד נהר טורה שבסיביר, ואז ממניעים לא ידועים נטש את משפחתו ונדד ברחבי רוסיה, למד קרוא וכתוב וסיגל לעצמו השקפת עולם שעיקרה פילוסופיה דתית ואמונה דתית. בשנת 1903 הגיע רספוטין לסנקט פטרבורג, והחל לצבור מוניטין כבעל כוחות על טבעיים, המסוגל לרפא חולים ולנבא את העתיד.
רספוטין היה מקורב לחצר המלוכה של הצאר ניקולאי השני, בגלל קרבתו לאשת הצאר, אלכסנדרה, שהאמינה בכוחותיו להפסיק דימומים אצל בנה, הנסיך אלכסיי, שסבל מהמופיליה. רספוטין היה מקורב אל דרגי השלטון הגבוהים, והיה בעל השפעה על החלטות ועל מינויים. הוא עורר את קנאתם ואיבתם של מקורבי הצאר, שראו בו מתחרה המסכן את מעמדם. גם התנגדותו של רספוטין למעורבותה של רוסיה במלחמת העולם הראשונה, שנאתו המוצהרת לאצולה ותמיכתו ברפורמות שיטיבו עם העם הרוסי הפשוט, הקימו לו אויבים רבים בחצר הצאר. השפעתו בחצר גדלה בהדרגה והגיעה לשיאה במהלך שנת 1916. באותה שנה מונה בתמיכתו בוריס שטורמר לראש הממשלה.
רספוטין נעזר בענייניו הכספיים בשירותיהם של שני יהודים שהפכו למקורביו: מַנַסְיֶביץ'־מַנוּאילוֹב כיועץ משפטי, ואהרון סימַאנוֹביץ', צורף, מלווה בריבית ומנהל בית הימורים. על פי הביוגרפיה מאת אנרי טרויה, התאמץ רספוטין להוכיח לצאר ולצארינה את האבסורד שבעלילת הדם שהביאה למשפט בייליס, והיה בעד הפסקת הפוגרומים ביהודים.
מותו
בלילה שבין 16 ל-17 בדצמבר 1916 הוזמן רספוטין על ידי קבוצת קושרים שכללה את הנסיך פליקס יוסופוב ואת בן דודו של הצאר הדוכס הגדול דימיטרי פבלוביץ' לארמון מויקה, משכנו של הנסיך יוסופוב בבירה סנקט פטרבורג. רספוטין, חובב הנשים היפות, שמח להצעה ולהזדמנות לשהות בחברתה של אשת יוסופוב, הנסיכה אירנה, שנחשבה לאישה היפה ביותר ברוסיה. בארמון, לפי גרסתו של יוסופוב, הוגשו לו עוגות ויין מורעלים בציאניד. לאחר שהרעל לא הרג אותו (מה שיוחס לסגולות העל טבעיות שלו), ניהלו אחריו הקושרים מרדף בגן הארמון, ירו בו למוות, והשליכוהו לנהר ניֵיבה. הוא היה בן 46 במותו. ישנה טענה כי בדיקה רפואית שבוצעה בגופה קבעה כי רספוטין מת מטביעה ולא מהיריות, אך טענה זו היא ככל הנראה עוד אחת מהאגדות הקשורות בשמו. טענה נוספת היא שמת מהיפותרמיה. להתנקשות הזו קדם ניסיון התנקשות של איכרה רוסייה, שנעצה סכין בבטנו של רספוטין זמן לא רב קודם לכן, בעת שסייר בכפרה, אולם באותו מקרה קיבל רספוטין טיפול רפואי וניצל.
הנסיכים יוסופוב ודימיטרי לא הועמדו לדין בגלל מעמדם הרם. הצאר בחר רק להגלות אותם מפטרוגראד, דבר שהעלה בציבור זעם רב כלפיו היות שהעמיד שיקולים של כבוד המשפחה מעל הכבוד שיש לתת לחוקים והראה שיש שני סוגי צדק ברוסיה: אחד לאנשים הפשוטים והאחר שמיועד לאצולה.
רצח רספוטין לא היה על רקע מהפכני או אידאולוגי, אך הוא נחשב לאחד מסימני התערערות שלטון הצארים בתקופה שלפני המהפכה הרוסית, ומן הסימנים שבישרו את בואה. הוא הוסיף לחוסר האמון שהעם הרוסי רחש לצארינה הגרמניה, שאף ייחס לה פרשת אהבים עם רספוטין (שככל הנראה לא הייתה יותר משמועה).
האגדות מספרות כי רספוטין ידע לחזות את מותו הקרב, ואף את קץ שלטונה של שושלת רומנוב.
ב-21 בדצמבר 1916 הובאה גופת רספוטין לקבורה בהלוויה בה השתתפו הקיסרית וארבע בנותיה בצארסקויה סלו. בעשרה במרץ 1917, לאחר מהפכת פברואר, הוצאה הגופה כדי לקברה במקום מרוחק אי שם בשדות על מנת שהקבר לא יהפוך לאתר עלייה לרגל והתגודדות לנאמני השלטון הישן. במהלך הנסיעה, חלה תקלה במשאית, סקרנים התאספו סביב הארון, פתחו אותו והוציאו את גופתו השחורה של רספוטין. הם החליטו לשרוף את הגופה ולפזר את אפרה לכל עבר.
חיים אישיים
רספוטין נולד להורים יפים רספוטין (1842-1916) ואנה פרשוקובה (1840-1906), אחד מתוך 9 ילדים, אך רק הוא ואחותו פיודוסיה שרדו והקימו משפחות.
הוא נישא בשנת 1887 לפרסקוביה פדרובנה דוברובינה (1865-1936) ונולדו להם 7 ילדים, מתוכם שרדו רק שלושה והקימו משפחות: דמיטרי (1895-1933), מאריה (1898-1977) ווארוורה (1900-1925).
בתו מאריה כתבה מספר ספרים על אביה עברה עם משפחתה לארצות הברית, שם נפטרה.
אלמנתו וילדים אחרים נעצרו בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי השלטונות ונפטרו (גורלם לא ידוע).
ביקורו של רספוטין בארץ ישראל ובירושלים
השפעתו של רספוטין על חצר הצאר הייתה כה גדולה, שעל פי המלצותיו הועלו והופלו אנשי ממשל בכירים. מעמדו הרם בחצר הצאר יצר לו אויבים רבים. אויביו ניסו להכפישו בעיני הצאר והצארינה. באחד ממשתאות הניאופים שלו צולם רספוטין על ידי צלם שארב לו. הצילומים היו שערורתיים, והצאר הטיל עליו משימה: לעלות לרגל לאתרי הנצרות הקדושים בירושלים, ולהיטהר. לרספוטין לא הייתה ברירה, ובחג הפסחא בחודש מרץ 1911 ביקר גרגורי רספוטין בארץ ישראל.
מסע הצליינות שלו יצא מאודסה, עבר דרך הר אתוס הקדוש ביוון, ודרך טורקיה, רודוס ולבנון הגיע לארץ ישראל. הוא נחת בחוף יפו, עלה לירושלים, ביקר במקומות הקדושים לנצרות ועורר, כדרכו, מהומה גדולה. הוא התגורר בירושלים בבית סרגיי, וביקר בכנסיית הקבר. הוא השתתף בטקסי חג הפסחא, ויסורי החרטה על דרכו החטאה גרמו לו לחשוש מאובדן הכוחות המיוחדים שלו, שבעזרתם השפיע על נשות רוסיה. בעת ביקורו בכנסייה הרוסית גת שמנים, יצא אל הגן, ושם פקד אותו אירוע אפיפני, התגלותי, כל כך חריף, שהוא התעלף לזמן ארוך. אנשי הכנסייה הובילו אותו לאכסניה במגרש הרוסים. לאחר שהתאושש, ורוחו שבה אליו, החליט רספוטין שהאל מחל לו, והחליט לחזור לסנקט פטרבורג.
בעת שהותו בארץ ובירושלים, ביקר גם בכנסיות ובמנזרים הרוסיים שבבית לחם ובחברון.
"אקסס קונשסנס"
בשנות ה-90 ייסד גארי דאגלס, סיינטולוג לשעבר, שלדבריו חווה תקשור עם רוחו של רספוטין, את "אקסס קונשסנס" (Access Consciousness), תנועה "המקדמת גישה מעשית ורוחנית למודעות ולתודעה". לדברי דאגלס, הוא למד בתקשור עם רספוטין על 32 נקודות בראש האדם שהלחיצה עליהן משחררת חסימות אנרגטיות ומסייעת לפתרון בעיות אנושיות.
אזכורים בתרבות
להקת בוני אם הקאריבית-גרמנית הקליטה את שיר הדיסקו "Rasputin", המספר את סיפורו של רספוטין; בשנת 2008 הוציאה הלהקה טוריסס גרסת כיסוי לשיר. ובשנת 2016 יצאה גרסת כיסוי בעלת קצב מהיר בעלת וידאו קליפ הגולל את סיפורם של שלושה מדענים רוסים המנסים למצוא נסיין שישרוד את מלוא העוצמה של הנעליים הרובוטיות שלהם.
הופקו מספר סרטים על חייו, הראשון שבהם כבר ב-1917. סרט הוליוודי עליו בשם רספוטין והקיסרית (Rasputin and the Empress) הופק ב-1932 על ידי מטרו גולדווין מאייר. בעקבות הסרט הגיש הנסיך יוסיפוב, שהיה היחיד מבין הקושרים שנותר בחיים תביעת דיבה, אולם מי שזכתה בסופו של דבר בפיצוי כספי מיוצרי הסרט, היא אשתו, הנסיכה אירנה, מכיוון שבסרט הוצגה כמי שניהלה רומן עם רספוטין. בעקבות תביעת דיבה זו התחילו אולפני הסרטים להוסיף את ההצהרה כי הדמויות בסרט הן דמיוניות.
בספר "המעגל השחור", החמישי בסדרת הספרים "39 הרמזים", מתואר רספוטין כבן משפחת קהיל.
בזיכיון הלבוי מופיעה דמותו של רספוטין כנבל הראשי המנסה להביא לקץ העולם.
בסרט "אנסטסיה" רספוטין הוא הנבל העיקרי שמנסה לחסל את אנסטסיה ובכך לזכות שוב בחייו.
בחוברות הקומיקס אקס-מן מתואר קולוסוס כנצר למשפחתו של רספוטין.
בסדרה אגדות המחר עונה 5 פרק 2 רספוטין מוצג כבן אלמוות ששרד רעל, ירי וטביעה ונשאר בחיים מאחר שנשמתו שוחררה מהגיהנום.
בסרט קינגס מן: ההתחלה מופיעה דמותו של רספוטין.
בסדרה הצארים האחרונים, אשר עוסקת בשלטונו של הצאר ניקולאי, רספוטין הוא אחת מהדמויות המרכזיות.
לקריאה נוספת
אנרי טרויה, רספוטין, הוצאת כנרת, 2004
דאגלס סמית, רספוטין - אמונה, כח, ודמדומיה של משפחת רומנוב, 2014
אהרון סימנוביץ, רספוטין והיהודים, זכרונות מזכירו האישי של ראספוטין, מרוסית - מלכה קולודני, הקדמה - רות בקי-קולודני, תל אביב, הוצאת ירון גולן, 1995
אליעזר ויצטום, "רספוטין מתארח בירושלים", טבע וארץ, שנה כ"ט, גיליון 4
גדליה ז'גוב, "המזכיר היהודי של ראספוטין", על ספרו של אהרון סימנוביץ, עת־מול, עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, י"ב (3), 1986
מירית גל-עד, בת-שבע, סיפורה של בת המושבה, הוצאת מילוא, 2005, עמ' 34–35
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:האימפריה הרוסית: אישים
קטגוריה:אנשי דת רוסים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות ברוסיה ובברית המועצות
קטגוריה:עולים לרגל לירושלים
קטגוריה:קדושים עממיים
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1869
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1916 | 2024-08-13T14:34:41 |
פטריק גדס | ממוזער|350px|שמאל|תיאור חייו ותוכניותיו של פטריק גדס בתערוכת "העיר הלבנה" במגדל שלום מאיר בתל אביב
סר פטריק גדס (באנגלית: Sir Patrick Geddes; 2 באוקטובר 1854 – 17 באפריל 1932) היה מתכנן ערים וביולוג סקוטי, ידוע גם כהוגה חדשני בתכנון ערים ובחינוך. תכנן את רחובות העיר תל אביב בראשית דרכה, והיה שותף לתוכנית גדס-אשבי למתאר של ירושלים.
ביוגרפיה
גדס למד בקולג' המלכותי של מכרות בלונדון תחת תומאס הנרי האקסלי בין 1874 ו-1877. אבל לא סיים את התואר. ולאחר מכן הוא בילה את שנת 1877–1878 בתור מציג במחלקה לפיזיולוגיה באוניברסיטת קולג' בלונדון, שם פגש את צ'ארלס דרווין. לאחר מכן התמנה למרצה בזואולוגיה באוניברסיטת אדינבורו מ-1880 עד 1888.
כשהיה בן 32, בשנת 1886 הוא התחתן עם אנה מורטון (1857–1917), שהייתה בתו של סוחר עשיר. היו להם שלושה ילדים: נורה, אלסדר וארתור. במהלך ביקור בהודו בשנת 1917 אנה חלתה בטיפוס ומתה, מבלי לדעת שבנם אלסדר נהרג בפעולה בצרפת.
בגיל 34 פרסם את ספרו הראשון, "The Evolution of Sex", ומונה לפרופסור לבוטניקה באוניברסיטת בעיר דאנדי בסקוטלנד (1889) שבה כיהן במשך 30 שנה.
גדס הוא מאבות התכנון האורבני המודרני, המושתת על יסודות חקר החברה והפרט, הטופוגרפיה והאקלים. בשנת 1904 פרסם את מסקנות מחקריו תחת השם "פיתוח העיר" ובהמשך ב-1911 ארגן תערוכה נודדת. בשנת 1915 התפרסם ספרו "העיר והאבולוציה". בגיל 65 פרש מהאוניברסיטה והוזמן להודו על מנת לעמוד בראש המגמה לסוציולוגיה ואזרחות באוניברסיטת מומבאי .
גדס השפיע ברעיונותיו על לואיס ממפורד, היסטוריון ומתכנן ערים אמריקאי.
גדס קיבל תואר אבירות בשנת 1932 סמוך למותו במונפלייה בצרפת, באותה השנה.
נכדתו, אן גדס, נישאה לסטודנט ישראלי שלמד בסקוטלנד, בנימין שליט. שאלת הלאום של ילדיהם הייתה נושאו של בג"ץ שליט. בנימוקים להכרה בילדים כבני הלאום היהודי הובא גם פועלו של הסב, פטריק גדס.
השפעות מוקדמות
פטריק גדס הושפע מתאורטיקנים חברתיים כמו הרברט ספנסר (1820–1903) והתאורטיקן הצרפתי פרדריך לה פלה (1806–1882) והרחיב רעיונות תאורטיים קודמים שהובילו אותו לתפיסה של תכנון אזורי.
הוא אימץ את התאוריה של ספנסר שאפשר ליישם את רעיון האבולוציה הביולוגית כדי להסביר את התפתחותה של החברה, והשתמש בניתוח של פרדריך לה פליי (Le Play) על יחידות המפתח של החברה, שהיו לדעתו - בית, משפחה ועבודה. בתאוריה של לה פלה המשפחה נתפסת כיחידה הביולוגית של החברה האנושית המרכזית שממנה מתפתחים כל הדברים האחרים.
גדס נשען על התאוריה של לה פלה בעניין חשיבות התלות בין האדם לסביבתו. תפיסה עולם זו התפתחה באמצע המאה ה-19, בעקבות עבודתו של דרווין, והשפיעה על תחומי דעת והוגי דעות אחרים כמו וידאל דה לה בלש בצרפת פרדריך ראטצ'ל בגרמניה שניסחו תאוריות אלה כבסיס לגאוגרפיה הרגיונלית. הוגים מהתחומים השונים - סוציולוגיה, גאוגרפיה או כלכלה נגעו למעשה באותם משתנים הכרחיים לחברה של אותם ימים, שהייתה עדיין חברה כפרית עם מוקדי תעשייה כבדה בכמה אזורים. הטיעון המרכזי של גדס היה שגאוגרפיה, כלכלת השוק ואנתרופולוגיה קשורים זו לזו, והניבו יחדיו הסברים חשובים.
כך התפתחה בסוציולוגיה גישה בין-תחומי לנושא הקשרים של האדם עם הסביבה הטבעית. לדעת גדס הטכניקה הבסיסית בשדה מחקר זה, הוא הסקר האזורי, ושיפור התכנון העירוני כתוצר מעשי הראשי של הסקר.
הכתיבה של גדס מדגימה את השפעת הרעיונות האלה על התאוריות שלו על העיר. הוא ראה את העיר כסדרה של מרקמים משותפים, שזורים אחד בשני. הוא מתח ביקורת על נטייתה של החשיבה המדעית המודרנית להתמחות. גדס כתב בשנת 1917 - כל אחד מהמומחים השונים נשאר מרוכז יותר מדי במומחיות המיוחדת שלו, וער מעט מדי לאלה של האחרים. דברים אלה נבעו בין השאר מהשפעת הפילוסופיה ההודית ההוליסטית שגדס היה מודע לה. הוא ראה את יופייה של הודו, ומגוון המבנים - מבתים פשוטים ועד ארמונות ומקדשי פאר כתוצר של התפיסה הכוללנית והראייה המורכבת ולא ההתמחותית של התרבות המערבית.
גדס פיתח תורה משלו על מבנה הידע ומהותו. תורתו גרסה אחדות בין תחומי הידע השונים של מדעי הטבע והפילוסופיה ובין הידע והרגש. רעיון מרכזי בתורתו הייתה ההפריה ההדדית בתחומי התרבות בין המערב למזרח: המזרח תרם רעיונות מופשטים ואילו המערב תרם את רוח המעשה את המדע והטכנולוגיה, את האידיבידואליזם, המחשבה האנליטית וכושר ההמצאה. הוא העריך את מקומה של האינטואיציה בהכרת המציאות, ומכאן הגיעה להתקפתו על התפצלות הידע בתחומי המדע השונים.
על רקע פיתוח טכנולוגיות חדשות, התיעוש ועיור, גדס היה עד לתוצאות החברתיות המשמעותיות של תהליכים אלה. התוצאות התבטאו בפשע, מחלות ועוני שהתפתחו כתוצאה מהמודרניזציה. מנקודת המבט של גדס, מטרת התאוריה שלו היה למצוא שיווי משקל בין האנשים לסביבה כדי לשפר את תנאי החיים.
התחדשות עירונית
גדס דגל בסגנון של תכנון עירוני שקול למילוי צרכים אנושיים ראשוניים, תוך יישומו בבנייה קונבנציונלית ושמרנית. זאת בניגוד לתוכניות הרואיות, שהיו פופולריות במאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. הוא המשיך להשתמש בגישה זו לאורך כל הקריירה שלו.
תכנון הערים של גדס, דגל באחדות המקצועות האקדמיים מחד (כסוציולוגיה, גאוגרפיה, ביאולוגיה ופילוסופיה), ובחשיבות התנאים המקומיים הייחודיים של כל עיר. הייתה קרבה גדולה בין השקפותיו ובין השקפות בין דורו אבנעזר הווארד ממייסדי תנועת ״עיר הגנים״, בברטניה בעשור הראשון של המאה העשרים. באותה תקופה, תנועה זו נתפסה כמתקדמת ביותר בתכנון ערים ורעיונותיה אומצו, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה על ידי מתכנני ערים בגרמניה ובמקות אחרים., כולל מנהיגי התנועה הציונית. המתכננים האלה שאפו להקים קהילות מוגדרות במרחב פיזי שיהיה בו שפע של שטחי גנים ופארקים, וצפיפות מגורים נמוכה.
ממוזער|כריכת ספרו של גדס - ״ערים ואבולוציה״ שמסכם עיקרי גישתו בתכנון ערים, 1915
בשלב מוקדם מאוד בקריירה שלו הוכיח גדס את המעשיות של רעיונותיו וגישתו. ב־1886 רכשו גדס ואשתו שורות של בתי מגורים צמודים, בג'יימס קורט, אדינבורו, והפכו אותן לבתי דירות עצמאיים. באזור זה ובסביבותיו החל גדס בפרויקט של התחדשות עירונית - הריסת המבנים הגרועים, הרחבת החצרות ושיפור התאורה הטבעית וזרימת האוויר בבתים שנותרו. מיטב הבתים נשמרו ושוחזרו. גדס האמין כי גישה זו הייתה חסכונית יותר ואנושית יותר.
בדרך זו עבד גדס במודע נגד שיטת הבינוי החדש שהתבססה על הרס השכונות הישנות, ומתיחת רשת רחובות ישרים וניצבים - שנקראת ״גרדירון״ (כמו בערים האמריקאיות). תוכנית רחובות שהייתה אופיינית לעיצוב קולוניאלי של העיר במאה ה-19: "המורשת של תוכניות הגרידרון חוזרת בהיסטוריה לפחות עד למחנות הרומיים (כמו במצדה). הבסיס הרעיוני לתכנון רשת גרדירון כבסיס לעיצוב העירוני נשען על חמישה מאפיינים עיקריים: סדר ורגולציה, אוריינטציה בחלל, פשטות וקלות ניווט, מהירות הפריסה והתאמה לנסיבות.
גדס מתח ביקורת על המסורת הזאת בשל כישלונה לטפל בטווח הארוך בבעיות שהיא מתיימרת לפתור. תוכניות בינוי מחדש אלה היו מותירות אחריהן שכונות שמירקמן נפגע ורבעים חדשים, שאף הם בתורם יהפכו לאזורי מגורים בעייתיים.
ממוזער|חתך טופוגרפי ותכנוני של שימושי הקרקע השונים המשולבים לאורך העמק. בגנים הזואולוגים, אדינבורו, סקוטלנד, גדס 1909
סקר סביבתי
גדס דגל בסקר מקצועי סביבתי כהכרחי לתכנון עירוני: המוטו שלו היה "אבחון לפני הטיפול". סקר כזה צריך לכלול, לכל הפחות, את תחומי הגאולוגיה, הגאוגרפיה, האקלים, החיים הכלכליים, ואת המוסדות החברתיים של העיר והאזור. עבודתו המוקדמת של סקר העיר אדינבורו הפכה למודל לסקרים מאוחרים יותר.
הוא היה ביקורתי במיוחד על צורת התכנון צרת האופק, שהסתמכה על התכנון של קטע אחד בעיר ובחינת והתוצאה של השינוי באותו מקום. תכנון מגזרי כזה, הזניח את "הרובע הסמוך ובנה ללא התייחסות לצרכים המקומיים או לפוטנציאלים". גדס עודד במקום זאת לחקור ולשקול את "מערכת שלמה של התנאים הקיימים". הוא הטיף ללמוד את המקום בכללותו, להבין איך הגיע למצבו, להכיר את יתרונותיו ואת חסרונותיו. הוא קרא להתאים את התכנון כדי לענות על הרצונות והצרכים, הרעיונות והאידיאלים של המקום והאנשים הנוגעים בדבר. זאת תוך הקטנה ככל האפשר של השינויים על מנת להגביר את הרווחה של האנשים בכל הרמות בדרך הצנועה ביותר.
במובן זה ניתן לראותו כמקדם את עבודתם של הוגי דעות עירוניים כמו ג'יין ג'ייקובס, ותנועות תכנון אזורי ספציפיות כגון "עירוניות מתחדשת", המעודדות את המתכנן לבחון את המצב, את המעלות ואת הפוטנציאל הטמון באתר נתון, במקום "אידיאל מופשט שניתן להטיל על ידי סמכות או כוח מבחוץ" ותכנון עירוני על ידי בלוק מגרשים.
עבודה בהודו
עבודתו של גדס בשיפור שכונות העוני של אדינבורו הובילה להזמנתו של לורד פנטלנד (אז מושל מאדראס) לנסוע להודו כדי לייעץ לנושאים המתעוררים בתכנון עירוני, ובמיוחד כיצד לתווך בין שיפור צורכי הציבור תוך כיבוד הנורמות החברתיות הקיימות. לשם כך הכין גדס תערוכה בנושא" תכנון ערים ועיירות ". החומרים לתערוכה הראשונה נשלחו להודו על ספינה שטובעה ליד מדראס על ידי ספינה גרמנית. אולם עד מהרה נאספו חומרים חדשים והתערוכה שהוכנה, הוצגה באולם הסנאט של אוניברסיטת מדראס ב-1915. האירוע היה סמוך לכינוס הקונגרס הלאומי ההודי ולורד פנטלנד קיווה שהתצוגה תדגים את היתרונות של השלטון הבריטי.
בין השנים 1915–1919 כתב גדס סדרה של "דוחות תכנון ערים ממצה" על לפחות שמונה עשר ערים הודיות. אשר מבחר מהם כונס בקובץ ״פטריק גדס בהודו״ (1947). באמצעות הדיווחים האלה, אפשר לראות כי גדס היה מודאג בצורך לתקן את העוולות של העבר על ידי ביצוע התערבויות ותוכניות בתוך המרקם העירוני. התערבויות תוך התחשבות בהקשר המקומי והמסורתי כאשר מתעורר הצורך בפיתוח. כתב על כך, לואיס ממפורד, בהקדמה לדו"חות שנאספו: רק מתכננים מעטים הראו אהדה רבה יותר מגדס בהתחשבות עם המנהגים הדתיים והחברתיים של תושבי הודו. אבל איש לא היה יכול לכתוב בצורה בקורתית חריפה יותר על ניסיונו הפוליטי של מהטמה גנדי לשמר את העבר על ידי חזרה לגלגל הטווייה. חזרה שתגביר את העוני של ההמונים בהודו, שעה שנחוץ לה פיתוח רב תושייה של מיכון בחקלאות ובתעשייה.
עקרונותיו לתכנון ערים במומביי מדגימים את השקפותיו על היחסים בין תהליכים חברתיים לבין צורה מרחבית. כמו כן מדגימים את הקשרים האינטימיים והסיבתיים בין ההתפתחות החברתית של הפרט לבין הסביבה התרבותית והפיזית. הם כללו:
פיתוח עיר ראויה לגאווה אזרחית, לא חיקוי של ערים אירופאיות עם מערכת כבישים ופארקים הזמינים רק לעשירים. שימור מבנים היסטוריים ומבנים בעלי משמעות דתית
קידום רווחה, בריאות ונוחות של כל התושבים, שימור החיים והאנרגיה האנושית המצויים בעיר.
בתכנון צריך להתחשב ברצון האנשים ואמונתם, תוך התייחסות לא רק למגוריהם אלא גם לצורכי עבודתם ושאר המשאלות שלהם לשיפור תנאי חייהם.
התאמה לתוכנית פיתוח מסודרת המתבצעת בשלבים, תוך דאגה לדרישות העתיד.
ממוזער|תוכנית המתאר של תל אביב שתכנן גדס, 1925
עבודתו בארץ ישראל
400px|ממוזער|תוכנית המתאר של ירושלים שתכנן גדס ב-1919, כפי שהופיע בדו"ח של האגודה למען ירושלים במרץ 1921 (בעריכת צ'ארלס רוברט אשבי). האזור המסומן בצהוב בהיר הוא שטח פתוח מוצע, הנקי מבנייה, מסביב לאגן העיר העתיקה, כמו כן סומנה רשת של כבישים חצי מעגליים חדשה
בטרם צאתו להודו התבקש על ידי ד"ר חיים ויצמן, נשיא ההנהלה הציונית, לבקר בירושלים כדי לסייע בתכנון האוניברסיטה העברית, על הר הצופים.
במקביל גדס הוזמן גם לתכנן את העיר ירושלים. גדס גיבש את הבסיס הרעיוני והתאורתי של שתי ההצעות. שתי התוכניות ביקשו ליצור קשר בין מתחם האוניברסיטה לבין העיר, ולהדגיש את דמותה המיוחדת של ירושלים כמרכז הרוחני של העם היהודי. תוכניותיו של גדס מעוגנות הן בפילוסופיה הסינתטית שלו, ובהשקפתו על מבנה הדעת ועל האוניברסיטאות בכלל, והן לפרשנותו ליחסה של ההסתדרות הציונית לירושלים ולקשר שבין האוניברסיטה ובין העיר.
בפועל תוכניתו של גדס וחזונו לא מומשו, מאחר שלהסתדרות הציונית היו מטרות אחרות, שהצטמצמו בהקמת האוניברסיטה בלבד. מרעיונו האדריכלי המקיף נותרו רק מספר בניינים שתכנן בעצמו בשיתוף עם פרנק מירס וחייקין וגם מקומם וצורתם שונו ועוותו בשל אי יכולתה של האוניברסיטה להתפתח בממדים שחזה. לא מומש חזונו שעוצב בהשפעת חיים וויצמן, להפוך את האוניברסיטה למוקד התפתחות העיר - נהפוך הוא, ירושלים היהודית התפתחה מערבה. למעשה נוצר ניכור בין האוניברסיטה העברית ובין העיר ירושלים, בניגוד לטכניון בחיפה שסביבו נבנו שכונות העיר היהודית.
בתחילת שנות העשרים המליץ דויד אידר, ממלא מקום יושב ראש ועד הצירים, בפני ד"ר ארתור רופין לשכור את שירותיו של גדס לצורך הכנת תוכנית האב של שכונת קריית שמואל החדשה בטבריה. ברוך בן-טובים, נשיא חברת "אחוזת בית" בטבריה שיזמה את הקמת השכונה, פנה אליו וגדס נענה והחל בעבודה. בהמשך הוא התבקש גם לתכנן מחדש את חמי טבריה. לעבודה בטבריה צרף אליו גדס את האדריכל יהושע סלנט, ובשנת 1921 הגישו השניים ל"אחוזת בית" את התכנית להקמת שכונת הגנים החדשה בטבריה. הם קבעו לצד הבתים גנים ציבוריים, בית מרחץ, בית חולים, בית ספר, שוק, מרכז מסחרי, מושב זקנים, בית יתומים, בריכת מים וגם בית מלון - מלון אליזבת. בתוך פרק זמן קצר החלה האגודה למכור חלקות לבנייה ובתיה הראשונים של השכונה החלו לקום. למלון הם הוסיפו קו מתאר של מבנה בעל כיפה המזכיר בצורתו את המלון שהוקם.
בשנת 1925, בגיל 71, הוזמן שנית לירושלים ובזכות יחסיו הטובים עם ההנהלה הציונית, הממשל הבריטי וראשי הקהילה הערבית בארץ נתבקש להגיש את המלצותיו לפיתוח אזור מסילת הברזל בין יפו ותל אביב. במקביל הוזמן להכין תוכנית אב לתל אביב על ידי ראש העיר מאיר דיזנגוף, תוכנית לפיתוח צפונה של העיר אשר זכתה לכינוי "תוכנית גדס".
כאשר ניגשו לתכנן את העיר תל אביב, בתחילת שנות העשרים, הסתבר כי חלקה הבנוי עד לרחוב בוגרשוב לא ניתן לתכנון מחדש, ולכן גדס עיצב תוכניות בינוי לצפונה של העיר עד הירקון - שלא היה בנוי עדיין. על פי תוכניתו עוצבו הכיכרות והכבישים הראשיים של העיר ביניהם ככר דיזנגוף עם הרחובות המתנקזים אליה. רחובות ישרים תוכננו כל השטח הצפוני: רחוב בן יהודה, הירקון, דיזנגוף ועוד. אליהם תוכננו רחובות ניצבים החוצים את העיר לרוחבה ממזרח למערב. התוכנית חוברה ב-1925, אבל אושרה רשמית רק ב-1929.
השפעה
רעיונותיו של גדס היו בעלי תפוצה עולמית: המעריץ המפורסם ביותר שלו היה התאורטיקן העירוני האמריקני לואיס ממפורד, שטען כי "גדס היה הוגה דעות עולמי בפועל, דור שלם או יותר לפני שהדמוקרטיות המערביות נלחמו במלחמת עולם".
גדס השפיע גם על כמה מתכנני ערים בריטיים (בעיקר ריימונד אונווין ופרנק מירס), המדען החברתי ההודי ראדהאקאמאל מוקרג'י והאדריכל הקטלאני, סברייה דה מונטיאו (1873–1923), כמו גם הוגים רבים אחרים של המאה העשרים.
גדס התעניין מאוד במדע האקולוגיה, דגל בשימור הטבע והתנגד בתוקף לזיהום סביבתי, מה שהביא כמה היסטוריונים לטעון שהוא היה מבשר של הפוליטיקה הירוקה המודרנית.
חוקרים ממכון גדס למחקר עירוני באוניברסיטת דנדי , סקוטלנד, ממשיכים לפתח בגישת תכנון ערים ואזורים ונושאי של רווחה חברתית ונפשית בסביבה הבנויה. בסוף 2015 הציגה האוניברסיטה תערוכה של עבודתו של גדס לציון מאה שנה לפרסום ספרו ״ערים באבולוציה״.
הנצחה
350px|ממוזער|שלט הנצחה בתל אביב
על שמו של פטריק גדס קרוי "מכון גדס למחקרים אורבניים" באוניברסיטת דנדי בסקוטלנד. בתל אביב קרויה על שמו כיכר קטנה במפגש כביש איילון ודרך חיל השריון. במקום נקבע שלט אבן צנוע המנציח את פועלו בתכנון העיר.
במגדל שלום מאיר בתל אביב ישנה תערוכת קבע בקומת הגלריה המציגה את עבודתיו וסיפור חייו.
ראו גם
תוכנית גדס (תל אביב)
תוכנית גדס (ירושלים)
לקריאה נוספת
Helen E. Meller, Patrick Geddes: Social Evolutionist and City Planner, Routledge, 1990
Volker Welter, James Lawson (editors), The City After Patrick Geddes, P. Lang, 2000
John Scott, Envisioning Sociology: Victor Branford, Patrick Geddes, and the Quest for Social Reconstruction, State University of New York Press, 2013
Noah Hysler-Rubin, Patrick Geddes and Town Planning: a Critical View, Routledge, 2011
Volker Welter, Biopolis: Patrick Geddes and the City of Life, MIT Press, 2002
Murdo MacDonald, Patrick Geddes's Intellectual Origins, Edinburgh University Press, 2022
Philip Boardman, The Worlds of Patrick Geddes: Biologist, Town Planner, Re-Educator, Peace Warrior, Routledge and K. Paul, 1978
קישורים חיצוניים
מכון גדס למחקרים אורבניים
אתר האינטרנט לזכרו של פטריק גדס
אתר מכון גדס למחקרים אורבניים באוניברסיטת דנדי
ביבליוגרפיה של פטריק גדס - ארכיון אוניברסיטת דנדי
" הרנסאס הסקוטי" -מאמר על פטריק גדס - מגזין אדינבורו
האיש שעשה את העיר הלבנה מאמר על פטריק גדס באתר של צור שיזף
הערות שוליים
קטגוריה:ביולוגים בריטים
קטגוריה:מתכנני ערים בריטים
קטגוריה:סקוטים
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:אדריכלים בריטים במאה ה-19
קטגוריה:אדריכלים בריטים במאה ה-20
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1854
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1932 | 2024-09-20T05:31:59 |
תוארי אצולה | שמאל|ממוזער|250px|טקס אקולייד, בו נסיכה מכתירה אביר. ציור מאת אדמונד בלייר לייטון.
תואר אצולה מבחין בין האריסטוקרטים לפי סולם דרגות מהגבוה ביותר לפשוט ביותר. לתואר עשויה להתלוות סמכות שלטונית והוא יכול להצביע על עושרו של בעל התואר, וכן על הטקסים הראויים לו.
תָּאֳרֵי־אצולה עשויים להינתן בירושה, במינוי, ולעיתים נדירות בהכרזה עצמית. לרוב, ככל שמנגנון האצולה מבוסס וותיק יותר, כך ההכרזה העצמית הולכת ונהיית נדירה יותר. כמו כן, ככל שמנגנון האצולה מבוסס יותר, כך הכללים והמשמעויות הנוגעים לתָּאֳרֵי־האצולה נוקשים ומוחלטים יותר.
תָּאֳרֵי-אצולה אירופיים-פיאודליים
בכל רחבי העולם העתיק הייתה אצולה – למשל, נובליטס ברומא או האריסטוקרטים ביוון העתיקה (מקור המילה בא משפה זו), אך עם כיבוש האימפריה הרומית המערבית על ידי הברברים והתפתחות המשטרים הפאודליים באירופה, נוספו והתקבעו תוארי האצולה השונים.
אפשר שאדם ישא יותר מתואר אצולה אחד, למשל: הנרי רוזן סמית ברון בראון. במקרה זה השם מציין שאותו הנרי הוא בעל הנחלה "סמית", הנותנת לו את הזכות להיקרא "רוזן" וגם בעל נחלה "בראון", הנותנת לו את הזכות להיקרא "ברון". במקרה כזה של ריבוי תוארי אצולה, בדרך כלל מציינים את התואר החשוב יותר.
אדם יכול לאבד את תוארו או לקבל אותו. הוא יכול לאבד את התואר כתוצאה מאיבוד הנחלה על ידי אביו – כך אביו עדיין נושא את התואר, אף על פי שהנחלה איננה שלו עוד, אך הבן מאבד את הזכות לתואר האצולה. עם זאת, הבן עדיין נחשב לאציל. מקרה נוסף של שלילת התואר יכול להיות על ידי המלך.
אדם יכול לזכות בתואר אצולה. הוא יכול לרכוש את הנחלה שמקנה את הזכות לתואר מסוים וכך הוא יקבל את התואר באופן אוטומטי. מקרה נוסף הוא קבלת התואר על ידי המלך. במקרה זה המלך מעניק לו נחלה כלשהי, שמקנה את הזכות לתואר – וכך האדם מקבל את התואר. במקרה של קנייה, אפילו פשוטי העם יכלו לקנות את התואר (למשל סוחרים עשירים).
תָּאֳרֵי־האצולה עשויים להעיד על אחד או יותר מהגורמים הבאים:
שליטה על קרקעות (כדוגמת "דוכס" באירופה ו"אמיר" בחצי האי ערב).
ממון רב (כדוגמת חלק מן הברונים באירופה).
רשימת תָּאֳרֵי-אצולה
קיסר, מלך, צאר, קייזר, קְרַאִי: תואר האצולה העליון הוא "קיסר" או "מלך". מקבילים להם התואר הרוסי "צאר", התואר הגרמני "קייזר" והתואר הרומני "קראי", שבאופן מילולי מקבילים ל"קיסר" – תואר שנחשב רם יותר מאשר "מלך". בעבר למלך היה כוח שלטוני ממשי, אך כיום ברוב המונרכיות למלך תפקיד טקסי בלבד.
יורש העצר: רמה אחת מתחת למלך נמצא יורש העצר. תוארו משתנה ממדינה למדינה, אך בדרך כלל זהו "נסיך". לעיתים המילה באה לתאר בן אחר למשפחת המלוכה, לאו דווקא נסיך, למשל – הנסיך דה קונדה (המחצית השנייה של המאה ה-17). עקב בלבול מסוים, התואר הרוסי "קניאז" תורגם לעברית כ"נסיך", אך במקורו תואר זה אינו משויך לבנו של המלך. במידה מסוימת תואר זה הוא המקבילה הרוסית ל"דוכס" או "ארכידוכס". לעיתים קרה שהמלוכה עברה לקרובי משפחה של המונרך שלא היו דווקא נסיכים.
נסיך, וויווד: מדובר באחד מתוארי האצולה הבכירים ביבשת אירופה, ברוב המדינות השני אחרי המלך. ברוב מדינות אירופה, התואר בא לתאר אדם אשר נמנה עם משפחת המלוכה, אך יש יוצאים מהכלל. נסיך יכול להיות שליט עצמאי וזהו התרגום המקובל בספרות לתואר הרוסי קניאז, שלא מתאר בן משפחת המלוכה. התואר יכול לעבור בירושה, בתנאי שזה לא תוארו של יורש העצר. בתקופת האימפריה העות'מאנית ניתנו תָּאֳרֵי-אצולה בשם "ביי" שפירושם "נסיך". קיימות נסיכויות שראש המדינה (המונרך) בהן הוא נסיך אך מעמדו כשל מלך. נסיכויות אלה הן בדרך כלל מדינות קטנות ולכן לא נקראות ממלכות, כדוגמת נסיכות מונקו.
פר: מקרה מיוחד הוא התואר "פר" הכוונה היא שווה למעמד המלך ("שווה" הוא, למעשה, פירוש המילה) וזהו התואר העליון אחרי התארים של משפחת המלוכה בצרפת, במחצית השנייה של המאה ה-19.
לורד: מקרה מיוחד נוסף הוא הלורד באנגליה. לורד פירושו "אדון". כל האצילים מהאצולה האריסטוקרטית (דוכס, מרקיז, רוזן, ויקאונט וברון) הם חברים בבית הלורדים. ניתן להקדים לשמו של כל אחד מאלו את התואר לורד במקום תוארו המדויק (כלומר, מותר לקרוא למרקיז רדינג "לורד רדינג"). היוצא מן הכלל הוא הדוכס, שבשל רום מעלתו אין לקרוא לו לורד, אלא דוכס. כאשר הלורד הוא אישה, הביטוי לורד יוחלף ב"ליידי". כך מותר לקרוא לברונית מרגרט תאצ'ר "ליידי תאצ'ר". בעבר, לורד היה תואר של רוזנים, מרקיזים ודוכסים בלבד, ורק הם היו חברים בבית הלורדים. הלורד היהודי הראשון היה בן למשפחת רוטשילד.
ארכידוכס: (arch duke) הוא תואר שהיה קיים באימפריה האוסטרו-הונגרית בלבד, והוענק בדרך כלל לשליטים של מדינות גרמניות עצמאיות או לבני משפחת המלוכה באוסטריה.
דוכס גדול: דוכס גדול (grand duke) הוא תוארו של ראש דוכסות\מדינת לוקסמבורג. אף על פי שהוא למעשה בתפקיד של מלך, תוארו הוא דוכס גדול.
דוכס: תואר שבמקורו היה ניתן למפקד הצבא הרומי בתקופת הקיסרות הרומית המאוחרת, הפך בימי הביניים לתואר העובר בירושה. תואר זה נמצא רמה אחת מתחת לתואר נסיך.
הדוכס שלט ברוב המקרים על נחלה שכללה שטח גדול, והיה כפוף בדרך כלל למלך או לבני משפחת המלוכה, אך היו יוצאים מהכלל. בבריטניה מבחינים בין דוכסים ממשפחת המלוכה (בדרך כלל בני השליט המקבלים תואר דוכס עם הינשאם), הזכאים להקדים לשמם את כינוי הכבוד "הוד רוממותו" (HRH – His Royal Highness), לדוגמה: הדוכס מיורק. לבין דוכסים אחרים הנהנים מכינוי הכבוד "הוד מעלתו" (His Grace) בלבד.
דוכס הוא גם "לורד" בממלכה המאוחדת אך יש לכנותו דוכס (מפאת דרגת אצילותו הגבוהה) ולא לורד.
הרצוג: הוא תואר אצולה גרמני, המקביל לתואר הבריטי דוכס (ולתואר הלטיני Dux), וכן ל: Hertug (דנית), Hertog (הולנדית ואפריקאנס), Hertug (נורווגית), Hertig (שוודית) Hertogi (איסלנדית), herţeg (רומנית) ו-Herzog (לוקסמבורגית). השם, אשר נפוץ כיום כשם משפחה, היה במקור תוארם של מנהיגי צבא נבחרים של שבטים גרמאניים. המילה "הרצוג" היא הלחם בסיסים של המילים הגרמניות He(e)r (הֶר, "צבא") ו-zog ("למשוך", "להוביל") – מנהיג צבאי. מספר רב של שפות סלאביות שאלו את התואר, אשר קיבל בהן משמעות זהה לזו של "דוכס".
מארק גראף: תואר גרמני ייחודי שניתן לשליט של טריטוריה עצמאית. בפרוסיה היה זה תואר הנמוך מהרצוג (דוכס) וגבוה מגראף (רוזן) כך שזה בעצם כמו מרקיז (בפרוסיה).
מרקיז: התואר הנמוך מהדוכס – מרקיז, הוא תוארו של בן הדוכס, אם האב בחיים. אם אביו נפטר, יקבל את התואר שלו, כלומר את תואר הדוכס. פרט לזה, היה זה תואר נפרד שעבר בירושה מאב לבן, לדוגמה – המרקיז דה סאד. התואר היה בדרך כלל אצל האצילים הצרפתיים ואיננו קיים ברוב מדינות אירופה האחרות מלבד בריטניה – שם זה תואר נפרד ולא מוענק לבנו של דוכס. כמו כן באנגליה מרקיז נחשב לורד וניתן לקרוא לו לורד.
רוזן: הוא התואר שבא אחרי המרקיז. רוזן מקביל לגראף בגרמניה וברוסיה או ארל באנגליה. באנגליה גם הרוזנים נחשבים לורדים. הרוזן נחשב לאחרון התארים החשובים. הוא חשוב עד כדי כך שאפילו בני מלוכה נשאו אותו לעיתים.
ויקונט: התואר הרביעי ברשימת תוארי האצולה. בדרך כלל מדובר בבנו של הרוזן, שיקבל את התואר של אביו ברגע שאביו ימות, בדומה למרקיז. כמובן שפרט לזה, זהו תואר העובר בירושה והוא עצמאי לכל דבר. שוב מדובר בתואר צרפתי טיפוסי שלא היה קיים ברוב ארצות אירופה, פרט לאנגליה שם זה היה תואר עצמאי ולא הוענק לבנו של רוזן. בעשורים האחרונים גם הוויקונטים נחשבים לורדים בבריטניה.
ברון: תואר האחרון ברשימת תוארי האצולה. ברון שלט על נחלה קטנה ויכול היה לגייס כמה עשרות לוחמים. כיום גם הברונים נחשבים לורדים בבריטניה אך זה רק מהעשורים האחרונים.
ברונט: הברונט (Baronet) הוא תואר אצולה תורשתית המוענק על ידי הכתר הבריטי, אשר הוצג לראשונה באנגליה של המאה ה-14, תואר אצולה זה לשם כבוד הוא התואר היחידי העובר בירושה שאינו ממעמד האצילים.
ליירד: ליירד (בסקוטית Laird) הוא תואר לורד פיאודלי סקוטי, אשר שימש ככינוי לבעלי האחוזות בסקוטלנד הפיאודלית. התואר העובר בירושה, בטבלת בעלי התארים ללא מעמד האצולה, הוא מדורג מתחת לברון ומעל לאסקווייר. המילה ליירד "Laird" ממאה ה-15 היא צורה מקוצרת של המילה לאבארד "laverd" מהשפה הסקוטית העתיקה אשר פירושה מגיע מהמונח האנגלו סכסוני לתואר "לורד". לפי חוקי צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה משנת 1592, תואר זה ניתן לבעלי האדמות בסקוטלנד ולא לבעלי הבתים הבודדים בכפרים.
אסקווייר: אסקווייר הוא מונח ממוצא מערב-אירופי בבריטניה וצפון אירלנד, תואר של כבוד אשר הוענק בעבר בקרב אנשי החברה הגבוהה. מאז תחילת שימושו לא ניתנה משמעות מדויקת, אלא יותר כתואר הניתן כאדיבות כללית לכל אדם בהקשר רשמי לנושאים שונים.
תואר נספח – בחלק מהמקרים נספחים לתואר הבכיר מספר תָּאֳרֵי-משנה, אם מסיבות היסטוריות או מסיבות אחרות. התואר השני בחשיבותו משמש את בנו הבכור של נושא התואר העיקרי, לצורכי כבוד בלבד. כך למשל, בנו ויורשו המיועד של דוכס וסטמינסטר משתמש בתואר "ארל (רוזן) גרוסבנור" אף על פי שאביו הוא ארל גרוסבנור האמיתי, ובנו הוא פשוט-עם ואינו מחזיק בתואר אצולה כל עוד אביו חי.
ראו גם
קאסטה
אצולה
פיאודליזם
הרלדיקה
אריסטוקרטיה
מונרכיה
החברה המנוריאלית של בריטניה
קישורים חיצוניים
אתר המוקדש לתוארי אצולה בריטיים. (באנגלית)
*
*
קטגוריה:היסטוריה
קטגוריה:תארים | 2024-09-26T18:49:52 |
שער לוגי | thumb|סימוני השערים הלוגיים, וטבלאות אמת על פי קלט כפול
שער לוגי הוא רכיב פיזיקלי המבצע פעולות באלגברה בוליאנית, או מודל חישובי המייצג שער אידיאלי כזה.
שערים לוגיים מקבילים לקשרים לוגיים שהתפתחו בלוגיקה הפורמלית. שערים לוגיים מקובלים הם:
NOT לוגי
OR לוגי, NOR לוגי
AND לוגי, NAND לוגי
XOR לוגי, XNOR לוגי
השער הלוגי הוא מרכיב בסיסי במעגלים אלקטרוניים דיגיטליים, וככזה הוא נמצא בבסיסם של מכשירים אלקטרוניים רבים כגון: מחשב, טלפון סלולרי, DVD, שעון דיגיטלי ועוד.
היסטוריה
הרעיון להשתמש בערכי-אמת לוגיים לצורך חישובים שונים נהגה על ידי איש האשכולות גוטפריד וילהלם לייבניץ. המערכת הבינארית נומרית הוגדרה על ידי לייבניץ כמרכיב חשוב של כל מחשב מודרני. עם זאת, עד לשנות ה-40 של המאה ה-20 הרבה תכנונים התבססו על המערכת הדצימלית הקשה בהרבה למימוש. השערים הלוגיים הראשונים היו מכניים. ב-1837 צ'ארלס בבג' תכנן את המנוע האנליטי, שהכיל שערים לוגים מכניים. ב-1891 אלמון סטראוג'ר רשם פטנט על מתקן המכיל שערים לוגים מבוססי ממסרים. התקדמות בייעול התרחשה לאחר שלודוויג ויטגנשטיין ניסח טבלת אמת של כל קשר לוגי בספרו טרקטט לוגי-פילוסופי.
המצאת שפופרת הריק והטריודה אפשרה ב-1924, לולתר בותה, את תכנון השערים הלוגיים המודרניים הראשונים. המצאת הטרנזיסטור ב-1947, חוללה מהפכה באלקטרוניקה, ואפשרה יצור שערים לוגים קטנים ואמינים יותר. כיום ניתן למצוא על פיסת סיליקון אחת מיליוני שערים לוגיים, דבר המאפשר יכולות חישוב גדולות.
מבנה
שערים לוגיים ממומשים בעזרת מתגים, כאשר כיום הטרנזיסטור משמש כ"מתג אלקטרוני". למימוש שער AND מציבים שני "מתגים" בטור בין מקור המתח למוצא השער, ולמימוש שער OR מציבים שני מתגים במקביל בין מקור המתח למוצא השער.
כיום השיטה הנפוצה ביותר שבה מיוצרים שערים לוגיים היא שיטת CMOS.
צירופי שערים
ניתן לממש לוגיקה בוליאנית מורכבת באמצעות צירוף של שערים לוגיים בסיסיים המפורטים לעיל. באמצעות מפת קרנו ניתן לפשט לוגיקות מורכבות, ולהגיע למימוש פשוט יותר, שבדרך כלל דורש פחות רכיבים - בהשוואה למימוש של הלוגיקה הראשונית.
כללי דה מורגן מראים כיצד אפשר לממש שער לוגי מסוים באמצעות שערים אחרים, ובפרט הם מאפשרים להוכיח (כפי שהראה צ'ארלס פירס) כי כל אחד מהשערים הלוגיים ניתן למימוש באמצעות צירופים של שערי NAND לוגי בלבד, או באמצעות צירופים של שערי NOR לוגי בלבד.
סוגי שערים
בתרשימים אלקטרוניים מוצגים השערים בצורה הבאה:
מרכז|סמלים אמריקאים של השערים ונוסחאותיהם הבוליאניות
שער AND
הפעולה הבוליאנית AND, מספקת במוצא '1' רק כאשר כל הכניסות לשער, נימצאות במצב '1'.
ניתן לממש פעולה זו על ידי שני מפסקים המחוברים בטור למקור מתח. המעגל יוליך חשמל אל מוצא המעגל (אחרי 2 המפסקים) רק אם שני המפסקים יהיו במצב ON.
הטבלה הבאה מסכמת את פעולת השער הלוגי AND:
קלט A קלט B פלט F 0 0 0 1 0 0 0 1 0 1 1 1
בתרשימים אלקטרוניים מוצג AND לוגי בצורות הבאות:
150px|סמל אמריקאי של AND לוגי 150px|סמל IEC של AND לוגי
שער OR
הפעולה הבוליאנית OR מספקת במוצא '1' כאשר לפחות אחת הכניסות, במצב '1'.
ניתן לממש פעולה זו על ידי שני מפסקים המחוברים במקביל למקור מתח. המעגל יוליך חשמל אל מוצא המעגל אם אחד מהמפסקים (או יותר) יהיו במצב ON.
הטבלה הבאה מסכמת את פעולת השער הלוגי OR:
קלט A קלט B פלט F 0 0 00 1 1 1 0 1 1 1 1
שער NOT
שמאל|ממוזער|150px|מימוש מהפך, שער NOT, בטכנולוגיית CMOS
הפעולה האונרית NOT מספקת במוצא את ההפך מערך הכניסה.
ניתן לממש פעולה זו על ידי שני מפסקים בעלי התנהגות הפוכה (במצב מסוים האחד מוליך והשני מנותק) המחוברים בטור בין מקור מתח (הנחשב ל-1 לוגי) לבין אדמה או מקור מתח אחר הנחשב ל-'0' לוגי. מוצא המעגל יהיה בין שני המפסקים. בהינתן כניסה של '1' המפסק שמחובר ל-'0' יוליך. בהינתן כניסה של '0' המפסק שמחובר ל-'1' יוליך.
בתמונה ניתן לראות מימוש שער NOT לוגי על ידי טרנזיסטורים.
טבלת האמת של הפעולה הבוליאנית 'NOT' ושל הקשר 'לא' נתונה בטבלה הבאה:
קלט פלט 0 1 1 0
ראו גם
קשר לוגי
אלקטרוניקה ספרתית
שער קוונטי
קישורים חיצוניים
סימולטור ראשון לשערים לוגים
סימולטור שני לשערים לוגים
סימולטור שלישי לשערים לוגים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מעגלים ספרתיים
קטגוריה:לוגיקה בוליאנית
קטגוריה:רכיבים אלקטרוניים | 2023-08-22T19:04:04 |
כללי דה מורגן | כללי דה מורגן, הקרויים על-שמו של המתמטיקאי והלוגיקן בן המאה ה-19, אוגוסטוס דה מורגן, הם שני כללים בלוגיקה, בתורת הקבוצות ובאלגברה בוליאנית (בפרט, לוגיקה בוליאנית), הקושרים את הפעולות הבסיסיות בתחומים אלה.
לוגיקה: הכללים קושרים את הפעולות "או", "גם", "לא". באופן מילולי בכתיב לא פורמלי, קובעים הכללים כי השלילה של- קיום א' וגם קיום ב', היא אי קיום א' או אי קיום ב'; וכן כי השלילה של קיום א' או קיום ב', היא אי קיום א' וגם אי קיום ב'.
בכתיב פורמלי הם מוצגים כך:
לדוגמה, המשפט "היום לא יום ראשון או שלא יורד עכשיו גשם" שקול לוגית למשפט: "לא נכון ש'היום יום ראשון וגם יורד עכשיו גשם'"
150px150px150px הדגמה של אחד הכללים בעזרת דיאגרמת ון. שתי התמונות העליונות הן המשלימים של הקבוצות המיוצגות על ידי המעגלים. התמונה התחתונה מייצגת את החיתוך שלהן- השטח המשותף שלהן
תורת הקבוצות: הכללים קושרים את הפעולות "איחוד", "חיתוך", "משלים". בכתיב פורמלי הם מוצגים כך:
ובאופן כללי: , ו-
אלגברה בוליאנית: הכללים קושרים את הפעולות "חיבור", "כפל", "שלילה".
בהתאם להגדרת השלילה, הביטוי '(P+Q) הוא שלילת הביטוי (P+Q), ועל כן יקבל ערך אמת רק אם P+Q הוא בעל ערך 0, כלומר ערך שקרי. כללי דה מורגן קובעים כי שלילת P+Q זהה למכפלת שלילת P בשלילת Q, ואילו שלילת P*Q זהה לחיבור שלילת P עם שלילת Q. בכתיב פורמלי הם מוצגים כך:
או כך:
למעשה, ההבדל בין הגרסאות השונות לניסוח הכלל אשר הוצגו לעיל הוא בסימון בלבד.
שימוש בכללי דה מורגן
לכללים אלה מספר שימושים, ביניהם:
פישוט של ביטויים מתחומי הלוגיקה והמתמטיקה המתוארים לעיל.
פישוט התניות בעת כתיבת תוכניות מחשב.
שימוש באלקטרוניקה ספרתית (בה במקרים רבים נעשה שימוש בשתי רמות מתח בלבד) לצורכי פישוט תכנונם של מעגלים חשמליים, למשל, כאלה העושים שימוש בשערים לוגיים.
ניתן לעשות שימוש בכללים אלה לצורך ייצוג של ביטויים על ידי שימוש בסוג אחד בלבד של פעולות, למשל פעולות NAND. להרחבה ראו הערך NAND לוגי.
הוכחה
ההוכחה של כללי דה-מורגן מתבצעת באינדוקציה שלמה. כלומר, הצבה של כל הצירופים האפשריים בכל אחד מהפסוקים, נותנת ערכים שווים. כך, אם נציב ערכי אמת ב-P וב-Q, אזי הביטוי (P+Q) יקבל את הערך "אמת" והביטוי '(P+Q), ערכו יהי שקר, כמו גם ערכו של 'p'*q. לאחר הצבת כל הצירופים האפשריים של P ו-Q מתקבל, למעשה, הכלל.
הכלל בנוגע לתורת הקבוצות, ניתן להוכחה על נקלה בעזרת הכללים הנ"ל, זאת, בהינתן ההגדרות של חיתוך, איחוד ומשלים של קבוצה.
ההוכחה היא כדלהלן:
ובצורה דומה מוכח גם המשפט השני.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
דה מורגן
קטגוריה:לוגיקה בוליאנית
דה מורגן | 2023-07-20T06:32:13 |
איטלקית | איטלקית (באיטלקית: Italiano; איטליאנו) היא שפה רומאנית מערבית מתוך קבוצת השפות הרומאניות של משפחת השפות ההודו-אירופאיות. האיטלקית מדוברת כשפת אם בפי כ-85 מיליון איש, ובהם 59 מיליון איטלקים החיים באיטליה. זוהי שפתה הרשמית של איטליה, ובכ־23 מדינות ישנן קהילות גדולות המדברות את השפה. האיטלקית היא גם מן השפות המדוברות ביותר בעולם שלא כשפת אם.
כמו רוב השפות הלאומיות, האיטלקית המודרנית היא ניב ש"זכה להצלחה", כלומר שזכה לשמש שפה הרשמית בשטח גדול הרבה יותר מהמחוז שבו דובר בתחילה. במקרה זה הניב הפלורנטיני, היינו הניב שדובר בפירנצה, הוא שגבר על האחרים. שלא כמו ברוב המקרים, שבהם הסיבות לשליטת ניב כלשהו הן פוליטיות, במקרה זה הסיבה הייתה יוקרה תרבותית. למעשה, הניב הטוסקני, ובייחוד זה הפלורנטיני (אשר הועשר במידה רבה על ידי הסיציליאנית, הצרפתית והלטינית), היה השפה שבה כתבו דנטה אליגיירי, פרנצ'סקו פטררקה וג'ובאני בוקאצ'ו – שלושת הסופרים והמשוררים האיטלקיים הנחשבים ביותר באותה תקופה (המאות ה-13 ו14). ניב זה שרווח בפירנצה, שהייתה במשך שנים מרכז של פריחה תרבותית (ובעיקר בתקופת הרנסאנס), כונה גם שפת המלומדים.
הניבים הנהוגים באיטליה
את הניבים האיטלו-רומאניים הרבים ניתן לחלק לקבוצות על פי מקורותיהם הלשוניים המשותפים. ככלל, ניבים אלה נגזרים מן הלטינית, אך לשוני בהתפתחות שפות הדיבור המקומיות, הניכר בין מחוז למחוז, אחראיות שפות שנבלעו על ידי שפות אחרות ("סובסטראטום") שקדמו לכיבוש הרומי ובעיקר השפות הדומיננטיות שהשתלטו על שפות אחרות ("סופרסטראטום"), שנבעו מקשרים עם עמים אחרים.
בשנים האחרונות נהוג לבודד את הניבים הצפוניים ("רומאניים-מערביים") מאלה של המרכז והדרום ("רומאניים-מזרחיים"). בתחום הצפוני, לסובסטראטום הקלטי כפי הנראה הייתה השפעה על הניבים הגאלו-איטאליים אך לא על הניב הוונֶטי. עם זאת, ישנם מאפיינים רבים המשותפים לניבים הצפוניים ולאלה של המרכז והדרום. לדוגמה: צורת רבים נון-סיגמטית (שאינה מסתיימת באות S). הניבים של הצפון מכונים "גאלו-איטאליים" או "גאלו-רומאניים" מסיבות רבות, ביניהן: הנוכחות הרבה של תנועות ביניים כגון ö ו-ü בלומברדיה, אמיליה-רומאניה, פיימונטה וליגוריה; הנוכחות של צורות דקדוקיות מיוחדות המוכרות כ"גאליציזמים" הניכרות אף בצרפתית; האפשרות להרכבת משפט שאלה על ידי היפוך סדר חלקי המשפט (תופעה הנפוצה בלומברדיה ובאמיליה רומאניה); נוכחות ה-n המאונפפת בניבים שונים, הפיכת ה-a המוטעמת ל-ä או ל-è באזורים שונים של פיימונטה ושל אמיליה רומאניה.
ניבים צפוניים
ניבי המרכז והדרום
נוכחות השפה האיטלקית בעולם
שפה רשמית
האיטלקית היא השפה הרשמית באיטליה ובסן מרינו. כמו כן, משמשת כשפה הרשמית, לצד השפה הסלובנית בארבעה יישובים סלובניים לחוף הים, ובאיסטריה שבקרואטיה, לצד השפה הקרואטית. היא אף אחת השפות הרשמיות בשווייץ (כ-10% מהדוברים), בקנטון טיצ'ינו ובקנטון הגריג'וני- לצד השפות: גרמנית (63%), צרפתית (25%) ורומאנש.
בוותיקן נמצאת האיטלקית בשימוש נרחב והיא אף משמשת כשפה הרשמית השנייה של מושב הוותיקן, לאחר השפה הלטינית. גם אנשי הכנסייה בוותיקן משתמשים בה לרוב בתקשורת היומיומית ביניהם.
תפוצה בעולם
האיטלקית נפוצה ביותר במלטה, שבה רבים דוברים את השפה, ורבים אף יותר מבינים אותה. האיטלקית שימשה במלטה כשפה רשמית עד לשנת 1934. השפה האיטלקית נפוצה אף ברצועות החוף של חבל דלמטיה (קרואטיה), בסלובניה, באלבניה ובתוניסיה, בין היתר הודות לתוכניות הטלוויזיה המשודרות שם ולמיעוטים דוברי האיטלקית החיים במקום. האיטלקית נפוצה מאוד גם באי קורסיקה שבצרפת מפני שהשפה הקורסיקאית המדוברת שם דומה מאוד לטוסקנית, וכמו כן, אף בריוויירה הצרפתית ובנסיכות מונקו.
לשפה האיטלקית תפוצה נרחבת גם בקולוניות לשעבר באפריקה: לוב (בה משמשת האיטלקית שפת העבודה), אריתרֵיאה, אתיופיה, ובסומליה (בזו האחרונה שימשה האיטלקית שפה רשמית עד לשנת 1963, והייתה בשימוש בלימודים הגבוהים עד לפרוץ מלחמת האזרחים, בשנת 1991). בחלקים אחרים בעולם, אליהם הייתה הגירה רחבה של איטלקים, ישנן עד היום קהילות גדולות דוברות איטלקית (ארצות הברית, דרום אמריקה ובמיוחד ברזיל וארגנטינה, אוסטרליה, קנדה, מקסיקו, צרפת, גרמניה ובלגיה). קהילות אלה מנסות כיום להעביר לצאצאיהם את שפת מוצאם ואת מורשת איטליה ותרבותה בכלל. מאתר האינטרנט של משרד החוץ האיטלקי עולה כי ישנן קהילות גדולות של אזרחים איטלקים החיים מחוץ לאיטליה (קהילות של יותר מ-10,000 אנשים). מספרים אלה כוללים אך ורק את אזרחי איטליה ולא את כל דוברי האיטלקית, ומכאן ניתן ודאי להסיק שמספרם של אלה האחרונים גדול בהרבה:
גרמניה 708,019 איטלקים
ארגנטינה 618,443
שווייץ 520,550 (כ-7% מהאוכלוסייה, מתוכם 435,226 החיים מחוץ למחוז טיצ'ינו)
צרפת 358,603
ברזיל 292,519
בלגיה 281,674 (כ-3% מהאוכלוסייה, שהם יותר מדוברי השפה הגרמנית בבלגיה, אשר משמשת בה כאחת השפות הרשמיות)
ארצות הברית 188,926
בריטניה 173,493
קנדה 140,812
אוסטרליה 131,679
מקסיקו 125,655
אורוגוואי 74,163
ספרד 61,383
צ'ילה 44,734
רומניה 38,500
מנתוני משרד החוץ עולה גם כי 6,631 תושבים איטלקיים מתגוררים בנסיכות מונקו (כ-21% מהאוכלוסייה).
האיטלקית השפיעה רבות על הספרדית המדוברת בארגנטינה ובאורוגוואי עקב ההגירה רחבת ההיקף.
לסיכום: אף על פי שהשפה האיטלקית ניצבת רק במקום ה-21 ברשימת השפות המדוברות ביותר (כ-70 מיליון דוברים), היא השפה השלישית הנלמדת ביותר בעולם לאחר האנגלית והצרפתית ולפני גרמנית וספרדית. בחלק דובר האנגלית של קנדה, זו השפה השנייה הנלמדת ביותר (לאחר הצרפתית), בעוד שבארצות הברית ובממלכה המאוחדת היא השפה הרביעית הנלמדת ביותר, לאחר הצרפתית, הספרדית והגרמנית. על פי מחקר של האיחוד האירופי, האיטלקית נמצאת במקום השני על פי מספר דוברים כשפת אם בתחום אירופה (כ-16%) לאחר הגרמנית (24%) ולצד הצרפתית והאנגלית, אך היא מדורגת רביעית מבחינת מספר הדוברים הכולל.
על פי מחקרים מהימנים, דוברי האיטלקית בעולם מספרם כ-200 מיליון, מתוכם כ-70 מיליון אזרחים איטלקיים, אזרחי מדינות דוברות איטלקית או המשתייכים למיעוטים דוברי השפה, ו-65 מיליון ממוצא איטלקי.
האלפבית האיטלקי
השפה האיטלקית משתמשת ב-21 אותיות מתוך האלפבית הלטיני. האיטלקית עושה שימוש באותיות j, k, w, x, y רק בשמות פרטיים (שמות ערים, נהרות, מחוזות וכיוצא בזה), שמות ממקורות זרים, או כחלופות גרפיות של כתיב (לואיג'י פיראנדלו, למשל, נהג לכתוב gioja במקום gioia). באיטלקית קיימים גם שלושה אקצנטים גרפיים (accento grave, accento acuto, accento circonflesso) המצביעים על ההטעמה במילה, לעיתים על אופן הגיית התנועה, ולעיתים מצביעים על אות שנעלמה. (ראו הרחבה בערך: הגיית האיטלקית).
הגיית השפה האיטלקית
דקדוק השפה האיטלקית
מערכת הפועל האיטלקי
פעלים איטלקיים נוטים לפי שלוש נטיות בסיסיות: פעלים אשר בצורת המקור מסתיימים ב-are (נטייה ראשונה; I coniugazione), ב-ere (נטייה שנייה; II coniugazione), וב-ire (נטייה שלישית; III coniugazione).
יתר על כך, הפעלים מחולקים לשתי קבוצות, יוצאים (transitivo) ועומדים (intransitivo), כאשר ליוצאים בדרך כלל נוספת צורת פועל העזר avere (להיות בעל של) ובדרך כלל נוספת לעומדים צורת פועל העזר essere (להיות):
Amare – לאהוב, פועל רגיל are הווה עבר פשוט עבר קרוב עתיד תנאיגוף ראשון יחיד (Io) amo amavoho amato amerò amereiגוף שני יחיד (Tu) ami amavihai amato amerai amerestiגוף שלישי יחיד (LuiLei) ama amavaha amato amerà amerebbeגוף ראשון רבים (Noi) amiamo amavamoabbiamo amato ameremo ameremmoגוף שני רבים (Voi) amate amavateavete amato amerete ameresteגוף שלישי רבים (Loro) amano amavanohanno amato ameranno amerebbero
Ripetere - לחזור על, פועל רגיל ere הווה עבר פשוט עבר קרוב עתיד תנאיגוף ראשון יחיד (Io) ripeto ripetevoho ripetuto ripeterò ripetereiגוף שני יחיד (Tu) ripeti ripetevihai ripetuto ripeterai ripeterestiגוף שלישי יחיד (LuiLei) ripete ripetevaha ripetuto ripeterà ripeterebbeגוף ראשון רבים (Noi) ripetiamo ripetevamoabbiamo ripetuto ripeteremo ripeteremmoגוף שני רבים (Voi) ripetete ripetevateavete ripetuto ripeterete ripeteresteגוף שלישי רבים (Loro) ripetono ripetevanohanno ripetuto ripeteranno ripeterebbero
Sentire – לשמוע, פועל רגיל ire הווה עבר פשוט עבר קרוב עתיד תנאיגוף ראשון יחיד (Io) sento sentivoho sentito sentirò sentireiגוף שני יחיד (Tu) senti sentivihai sentito sentirai sentirestiגוף שלישי יחיד (LuiLei) sente sentivaha sentito sentirà sentirebbeגוף ראשון רבים (Noi) sentiamo sentivamoabbiamo sentito sentiremo sentiremmoגוף שני רבים (Voi) sentite sentivateavete sentito sentirete sentiresteגוף שלישי רבים (Loro) sentono sentivanohanno sentito sentiranno sentirebbero
נוסף על כך, קיימים כמה פעלים חריגים למחצה בנטיית ה-ire שבזמן הווה נוספות להן אותיות SC ברוב הגופים:
Capire – להבין, פועל רגיל ire הווה עבר פשוט עבר קרוב עתיד תנאיגוף ראשון יחיד (Io) capisco capivoho capito capirò capireiגוף שני יחיד (Tu) capisci capivihai capito capirai capirestiגוף שלישי יחיד (LuiLei) capisce capivaha capito capirà capirebbeגוף ראשון רבים (Noi) capiamo capivamoabbiamo capito capiremo capiremmoגוף שני רבים (Voi) capite capivateavete capito capirete capiresteגוף שלישי רבים (Loro) capiscono capivanohanno capito capirannocapirebbero
הבינוני
בינוני ההווה
בינוני ההווה הוא צורת הפועל המשמש בדרך כלל לשם תואר שמתאר נושא המבצע פעולה, למשל: .La donna cantante è la mia amica (האשה השרה היא חברה שלי.)
בשביל פעלים של הנטייה הראשונה (are-)
נטיית בינוני ההווה נטייה ראשונה (are-) נטייה שנייה (ere-) נטייה שלישית (ire-) mangiante (פועל: mangiare, "לאכול") perdente (פועל: perdere, "לאבד") vestente (פועל: vestire, "להלביש")
בינוני העבר
בינוני העבר, עוד צורה שנגזרת מן הפועל, הוא הן מרכיב בפעלים והן שם תואר.
בתור מרכיב בפעלים, בינוני העבר מופיע בכל זמני הפרפקט ובעבר הקרוב שמסומן למעלה. בכל הזמנים האלו, בינוני העבר מופיע לצד צורה מתאימה של הפעלים avere או essere. למשל: Il giocatore ha lanciato la palla. ("השחקן זרק את הכדור.") או .Avrò sentito la canzone prima di sabato ("עד יום שבת, אני אשמע את השיר)."
בתור שם תואר, בינוני העבר מתנהג בדיוק כמו בינוני הפעול בעברית (שבור, דחוס...) ומתאר מצב שבו נמצא חפץ או אדם. למשל: Non voglio la tua mela masticata! ("אני לא רוצה את התפוח הלעוס שלך!")
נטיית בינוני העבר נטייה ראשונה (are-) נטייה שנייה (ere-) נטייה שלישית (ire-) mangiato (פועל: mangiare, "לאכול") perduto (פועל: perdere, "לאבד") vestito (פועל: vestire, "להלביש")
הפעלים האוגדים (להיות) ופועל השייכות
הפעלים האוגדים
באיטלקית קיימים שני פעלים אוגדים, כלומר הפעלים "להיות": essere ו-stare. להלן רשימת שימושיהם של שני הפעלים וטבלות נטייתם:
essere מבטא:
זהות .Io sono Paolo (אני פאולו.)
מוצא ואזרחות .Voi siete israeliani (אתם ישראליים).
תכונות פיזיות .Il cielo è blu (השמיים כחולים).
מאפיינים קבועים .Lei è bella (היא יפה).
זמן .Sono le otto (השעה שמונה).
שייכות .Il cane è di Alberto (הכלב של אלברטו).
מיקום .La gelateria è in questo vicinato (הגלידריה בשכונה הזאת).
stare:
פועל עזר לפעולה עכשווית מתמשכת; Io sto cantando – אני שר (כעת. במהלך פעולת שירה).
מבטא מצב נפשי/גופני כללי; Come stai? sto bene – מה שלומך? (בתרגום מילולי חופשי: "איך אתה? אני בסדר").
צורת הפעול של פועל זה, stato, משמשת כצורת הפעול של הפועל essere בזמן עבר מורכב: È stato un piacere ("היה לעונג").
Essere הווה עבר פשוט עבר קרוב עתיד תנאיגוף ראשון יחיד (Io) sono erosono stato sarò sareiגוף שני יחיד (Tu) sei erisei stato sarai sarestiגוף שלישי יחיד (LuiLei) è eraè stato sarà sarebbeגוף ראשון רבים (Noi) siamo eravamosiamo stati saremo saremmoגוף שני רבים (Voi) siete eravatesiete stati sarete saresteגוף שלישי רבים (Loro) sono eranosono stati saranno sarebbero
Stare הווה עבר פשוט עבר קרוב עתיד תנאיגוף ראשון יחיד (Io) sto stavosono stato starò stareiגוף שני יחיד (Tu) stai stavisei stato starai starestiגוף שלישי יחיד (LuiLei) sta stavaè stato starà starebbeגוף ראשון רבים (Noi) stiamo stavamosiamo stati staremo staremmoגוף שני רבים (Voi) state stavatesiete stati starete staresteגוף שלישי רבים (Loro) stanno stavanosono stati staranno starebbero
פועל השייכות
הפועל "avere" משמש באיטלקית לשני תפקידים עיקריים:
1. ציון שייכות ובעלות.
לדוגמה: Ho un libro (יש לי ספר).
2. פועל עזר לזמנים מסוימים (עבר קרוב, למשל).
לדוגמה: Hanno vinto (הם ניצחו).
Avere הווה עבר פשוט עבר קרוב עתיד תנאיגוף ראשון יחיד (Io) ho avevo ho avuto avrò avreiגוף שני יחיד (Tu) hai avevihai avuto avrai avrestiגוף שלישי יחיד (LuiLei) ha aveva ha avuto avrà avrebbeגוף ראשון רבים (Noi) abbiamo avevamoabbiamo avuto staremo avremmoגוף שני רבים (Voi) avete avevate avete avuto avrete avresteגוף שלישי רבים (Loro) hanno avevano hanno avuto avranno avrebbero
ראו גם
איטלקית - הגייה
קישורים חיצוניים
שיעורי איטלקית באתר ה-BBC
DOP - Dizionario italiano multimediale e multilingue d'Ortografia e di Pronunzia - מילון איטלקי עם הקלטות של מילים ושמות פרטיים לבירור הגייה במקרים קשים
De Mauro - il dizionario della lingua italiana - מילון איטלקי-איטלקי
Oxford-Paravia - מילון איטלקי אנגלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:איטליה: תרבות
קטגוריה:איטליה: שפות
קטגוריה:שווייץ: שפות
קטגוריה:שפות | 2024-06-27T19:15:20 |
ויליאם גולדינג | ויליאם ג'רלד גולדינג (באנגלית: William Gerald Golding; 19 בספטמבר 1911 – 19 ביוני 1993) היה סופר, מחזאי ומשורר אנגלי, חתן פרס נובל לספרות.
ביוגרפיה
ויליאם גולדינג נולד בסנט קולומב מיינור, שבקורנוול, אנגליה. בשנת 1940 התגייס לצי הבריטי, שירת בסיירות, משחתות ושולות מוקשים ובסיום המלחמה היה מפקדה של ספינת טורפדו.
בשנת 1945 התמנה למנהל בית ספר בסולסברי ולימד שם שנים רבות יוונית עתיקה.
את ספרו "בעל זבוב" חיבר ב-1954. הספר הוסרט בשתי גרסאות, ב-1963 וב-1990 ואף יצאה מהדורה מיוחדת לבתי הספר באנגליה.
ב-1955 כתב את ספרו החביב עליו מכולם, "היורשים", תיאור האופן שבו ההומו סאפיינס ניצח את האדם הניאנדרתלי, העדין והטוב יותר לפי גולדינג, במלחמת הקיום.
ספרים נוספים שכתב בתקופה מאוחרת יותר זכו לתשומת לב פחותה. יצירתו מגוונת בנושאיה ובסגנונה. ב-1983 קיבל את פרס נובל לספרות. אדם יוצר רוע, הוא אמר, כשם שדבורה יוצרת דבש.
ספריו שתורגמו לעברית
בעל זבוב (Lord of the Flies, 1954) תורגם על ידי אסתר כספי והופיע בשנת 1965 בהוצאת עם עובד.
אנשי הנייר (The Paper Men, 1984) הופיע בהוצאת מעריב, 1984, תרגם אהרן אמיר
היורשים (The Inheritors, 1955) הופיע בהוצאת אלישר, 1981, תרגום א. נמרוד
הפירמידה (The Pyramid, 1967) הופיע בהוצאת אלישר ומהדורה נוספת בהוצאת אסטרולוג, 1999, תרגום יעקב גוטשלק
נפילה חופשית (Free Fall, 1959) הופיע בהוצאת אלישר,1984, תרגום א. נמרוד
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מחזאים אנגלים
קטגוריה:משוררים אנגלים
קטגוריה:סופרים אנגלים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער בריטים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכי פרס נובל בריטים
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:כותבי יומן
קטגוריה:זוכי פרס בוקר
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1911
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1993 | 2024-08-02T14:57:44 |
פרל הרבור | REDIRECT פרל הארבור | 2007-09-01T15:26:00 |
דגל צ'ילה | דגל צ'ילה מורכב משני פסים מקבילים מאוזנים ושווים זה לזה, העליון לבן, והתחתון אדום. בצידו השמאלי של הפס הלבן מצויר ריבוע כחול בגובה זהה לפס הלבן. במרכז הריבוע הכחול ישנו כוכב לבן בעל חמישה קודקודים.
על פי כללי הפרוטוקול ניתן לתלות את הדגל בצורה מאוזנת או מאונכת, אבל הכוכב חייב להיות בצד שמאל.
משמעות הצבעים:
אדום - מסמל את דמם של הפטריוטים שלחמו לעצמאות.
לבן - מסמל את השלג בהרי האנדים.
כחול - מסמל את השמים הכחולים.
הכוכב הבודד: מדגיש את העובדה שצ'ילה היא רפובליקה בעלת ממשל מרכזי ולא פדרציה של רפובליקות.
הדגל הצ'יליאני דומה לדגל מדינת טקסס שבארצות הברית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
צ'ילה, דגל
קטגוריה:צ'ילה: סמלים לאומיים
צ'ילה
צ'ילה
צ'ילה | 2024-09-07T05:31:40 |
פנגיאה | שמאל|200px|ממוזער|מפת פנגיאה
שמאל|250px|אנימציה המדגימה את הפרדות פנגיאה ליבשות המוכרות כיום
פנגיאה (Pangaea או Pangea מיוונית πᾶν γαία – "כל האדמות"), הוא השם שבו השתמש אלפרד וגנר בהתייחסו ליבשת-על שהתקיימה במהלך עידן המזוזואיקון, האחרונה עד כה מתוך מספר יבשות-על שהתקיימו על פני כדור הארץ, ואשר נוצרו בתהליך מחזורי של התכנסות הלוחות הטקטוניים ליבשת-על אחת והיפרדותם ליבשות נפרדות. פנגיאה נוצרה לפני כ-335 מיליון שנים, והופרדה לפני כ-175 מיליון שנים לשתי יבשות-על נפרדות, שמאוחר יותר התחלקו ליבשות שאנו מכירים כיום.
כאשר היבשות התכנסו ויצרו את פנגיאה, נוצרו רכסי הרים; חלק מרכסי ההרים הללו עדיין קיימים, כגון הרי האפלצ'ים או הרי אורל. האוקיינוס הכביר שהקיף את פנגיאה נקרא פנטלסה (ביוונית עתיקה: 'כל הים').
פנגיאה הייתה בצורה של האות C, והתפרשה לאורך קו המשווה. כיוון שהייתה כה גדולה, חבליה הפנימיים היו בעלי אקלים חם מאוד בגלל מיעוט משקעים.
מעטפת כדור הארץ שתחת היבשת הקדומה הייתה עדיין חמה מאוד, והירבתה לפרוץ החוצה אל פני כדור הארץ בצורת לבה, בעיקר באזור יבשת אפריקה. כתוצאה מכך, הייתה אפריקה מוגבהת בכמה עשרות מטרים לעומת היבשות האחרות.
ככל הנראה, פנגיאה לא הייתה יבשת-העל היחידה בהיסטוריה. הסברה הרווחת היא שיבשת-על בשם פנוטיה נוצרה לפני 600 מיליון שנים והתפצלה לפני 550 מיליון שנים. לפניה התקיימה יבשת-על בשם רודיניה, אשר נוצרה לפני כמיליארד שנה והתפצלה לפני כ-750 מיליון שנים.
ההתפצלויות השונות שעברה היבשת גרמו להיווצרותם של הלוחות הטקטונים והרכסים באוקיינוסים, ואלו הם הגורמים לרעידות אדמה ולהתפרצויות געשיות.
במהלך עידן היורה, התפצלה פנגיאה לשני חלקים:
גונדוונה – אמריקה הדרומית, אפריקה, אוסטרליה, אנטארקטיקה והודו
לאוראסיה – אירופה, אסיה (בלי תת-היבשת ההודית) וצפון אמריקה
בהמשך התפצלו שתי יבשות אלו לחלקים נוספים עד שכדור הארץ הגיע למצבו הנוכחי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יבשות קדומות
קטגוריה:תאוריות גאולוגיות | 2023-07-31T13:32:43 |
פלס (צבא) | ממוזער|250px|פלס של חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל באימון פינוי מוקשים ברמת הגולן.
שמאל|ממוזער|250px|פלסים של צה"ל מפנים מוקשים במהלך מלחמת העצמאות
ממוזער|250px|פלס של חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל מתכונן ל"הרמת שדה מוקשים", כלומר: פיצוץ שדה המוקשים באמצעות חבלה.
פַּלָּס הוא מקצוע צבאי המיישם את מטרות ההנדסה הצבאית. פלס הוא חייל בחיל הנדסה, הוא מיומן בלחימה רגלית וממוכנת והכשרת חבלה והנדסה בסיסית. המונח פלס בא משם הפועל לפלס, "לפלס דרך", שפירושו לפרוץ ולעבור מכשולים כדי ליצור דרך עבירה. לעיתים ניתן למקצוע זה שם אחר כגון חפר או מהנדס קרב.
היסטוריה
מקצוע הפלס בצבאות רבים קיבל עדיפות רבה עקב חשיבותו למאמץ הטלת המצור ופריצת הביצורים, ומנגד, הסיכון הרב שהיה כרוך בהימצאות בחזית הכוח. בקרבות מסוימים, כגון במצור על אלסיה, עצם הטלת מצור אפקטיבי שמנעה הגעת אספקה לכוחות הנצורים, הובילה לכניעת צבאו של ורקינגטוריקס ואף לכישלון כוחות התגבורת, שלפי דיווחו של יוליוס קיסר היו עדיפים על כוחותיו. מנגד, צבאות לרוב לא הסתפקו בהטלת מצור והפלסים היוו חלק מרכזי בפריצת הביצורים: כך למשל סוללת העפר שבנו הרומאים הביאה למפנה במצור על מצדה. כמו כן, במצד עתרת, חפריו של צלאח א-דין, שרפו את יסודות החומה והובילו לקריסתה.
גם בעת המודרנית פלסים לקחו תפקיד משמעותי בפריצת ביצורים שאפשרה כניסת כוחות משמעותית יותר לקרב. במהלך הפלישה לנורמנדי, כאשר הכוחות שהצליחו לעלות לחוף אומהה נתקעו אל מול ביצורי הגרמנים ונאלצו לתפוס מחסה תחת אש מקלעים, פלסים יצרו נתיב למעבר כוחות באמצעות טורפדו בנגלור וכך הביאו למפנה בקרב. בחלק אחר של עבודת הפלסים בחוף, פינוי המכשולים הימיים, כ-40% מהכוח הושמד עקב התפוצצות מטענים וירי ארטילרי.בשלביה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, לאחר פשיטת הקומנדו המצרי על המוצבים הישראלים בתעלת סואץ, הורדו למים אסדות עם זרנוקי מים שתפקידן היה לבקע את חומת העפר הישראלית, במטרה לאפשר מעבר של שריון מצרי אל חצי האי סיני.
בצה"ל
פַּלָּס הוא הכינוי הצה"לי ללוחם חיל ההנדסה שעבר הכשרה קרבית בתחום החבלה והכשרה הנדסית כללית, בנוסף להכשרה הצבאית. חיילי ההנדסה נלחמים רגלית בשטח פתוח ובשטח אורבני, ולחימה ממוכנת בהפעלת כלי רק"ם. הפלס מיומן בחבלה בסיסית, פריצת מכשולים, הנחת והרמת מוקשים, תפעול פומ"ה (רכב הנדסה משוריין), ופלוגות הצמ"ה מתעסקות בניית ביצורים וחפירת תעלות, בניית סוללות וכדומה. הם אינם פלסים אלא מתפקדות כפלוגות מכניות בלבד.
כל לוחמי חיל ההנדסה מוכשרים ברמה של פלס 05 ואז מתמיינים לאחד מהתפקידים: פלוגות הנדסה קרבית, מפעילי צמ"ה ולוחמי סיירות הנדסה. פלסי חה"ן הלוחמים בגדודי החיל מוכשרים גם לרובאי 07-חה"ן לאחר האימון המתקדם.
לוחמים הממשיכים למסלול פיקודי בחיל או בסיירות פלחה"ן החי"ר מוסמכים לפלס 08, וקציני הנדסה מוסמכים לפלס 12.
את הסמכות הפלס מעניק בית הספר להנדסה צבאית לחיילים שעברו הכשרה מתאימה במסגרתו.
ראו גם
הנדסה קרבית
חיל ההנדסה הישראלי
סילוק פצצות
מתנדבי היישוב בחיל החפרים
לקריאה נוספת
ג'ון קיגן, ריצ'רד הולמס וג'ון גאו, חיילים-אדם בקרב, הוצאת מודן, 1989, פרק 8: הפלס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זרוע היבשה
קטגוריה:הנדסה צבאית
קטגוריה:חיל ההנדסה הישראלי
קטגוריה:עיסוקים קרביים | 2024-09-29T09:10:01 |
דיזנגוף סנטר | שמאל|ממוזער|250px|מבט מהאוויר: דיזנגוף סנטר במרכז התמונה
ממוזער|250x250px|דיזנגוף סנטר - מבט מרחוב המלך ג'ורג'
שמאל|ממוזער|250px|דיזנגוף סנטר - מבט מהחניון העליון
שמאל|ממוזער|250px|דיזנגוף סנטר - מבט מבפנים
שמאל|ממוזער|250px|מגדל דיזנגוף בתכנון האדריכל מרדכי בן-חורין
דיזנגוף סנטר (הקרוי על שם מאיר דיזנגוף) הוא מרכז מסחרי השוכן במפגש הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג' בתל אביב, כ-200 מטרים דרומית לכיכר צינה דיזנגוף. המבנה תוכנן על ידי האדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר, והקמת המרכז החלה ב-1972 והוא נפתח לציבור ב-1977. במרכז כ-400 חנויות, בהן מבקרים מדי יום כ-40,000 מבקרים (למעלה ממיליון מבקרים מדי חודש).
מרכז הקניות מחולק לשניים, משני צדי רחוב דיזנגוף, ושני החלקים מקושרים באמצעות מדרכות עיליות ומעברים תת-קרקעיים. במרוצת השנים הוקמו על-גבי הקניון שני מגדלים – בשנת 1986 הוקם מגדל מגורים בשם "מגדל דיזנגוף", בתכנון מרדכי בן-חורין, הנישא לגובה 116.6 מטרים מעל חלקו הצפון-מזרחי, ובשנת 1995 מגדל משרדים בתכנון משה צור, הנישא לגובה 78.8 מטרים מעל חלקו הדרום-מערבי, המכונה "מגדל על" (Top Tower). מתחת לדיזנגוף סנטר פועל חניון גדול.
חברת דיזנגוף סנטר וחברת הניהול של דיזנגוף סנטר נמצאת כיום בבעלות משותפת של משפחת פילץ ויורשיו של איש העסקים שמואל פלאטו-שרון.
היסטוריה והקמת המתחם
רקע
דיזנגוף סנטר קם על חורבות שכונת נורדיה – שכונת צריפים קטנה, בה התגוררו כמה מאות עולים, בעיקר מאירופה, בכ-200 צריפים. קודם לכן היו באזור כרמי ענבים. בעקבות מלחמת העצמאות שטח השכונה עצמו היה בידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הפך רחוב דיזנגוף למרכז חיי המסחר והבידור של תל אביב, למעט מפגש הרחוב עם רחוב המלך ג'ורג', בשל שכונת הצריפים והרמה הסוציו-אקונומית של המתגוררים בה.
ממוזער|דיזנגוף סנטר בשעת לילה, מבט מצפון
עיריית תל אביב יזמה בשנת 1955 תחרות לתכנון השטח. בתחרות זכו האדריכלים אבא אלחנני ואריה לוטן, ולצורך הקמת הפרויקט הוקמה חברת "מעונות נורדיה", שותפות של חברת אמריקה ישראל, יקותיאל פדרמן והקבלנים מנדלמן, סייד וכץ. על פי תוכניתם של אלחנני ולוטן היו אומרים להיבנות במתחם עשרה מבני מגורים למפוני הצריפים, ושני מבני מסחר. מתוך עשרת המבנים שתוכננו הוקמו ארבעה מבני מגורים לאורך רחוב טשרניחובסקי. עקב קשיים בפינוי דיירי הצריפים הופסקו עבודות הפינוי והבינוי.
בשנת 1965 הוצגה תוכנית חדשה של אוסקר נימאייר בשיתוף אלחנני ולוטן עבור יקותיאל פדרמן וחברת מעונות נורדיה. תוכנית זו הציעה הקמת שלושה מגדלים למגורים ומשרדים ושטחי מסחר בהיקף של 132,000 מ"ר. היקפה העצום של התוכנית הביאה לדחיית על ידי הועדה המחוזית לתכנון ובנייה שטענה שהוא גדול על תל אביב.
בספטמבר 1968 רכשה חברת אדריכלות מקנדה את השטח מידי מעונות נורדיה. החברה הקנדית הציעה תוכנית אדריכלות בשיתוף עם אלחנני ולוטן שכללה שני מגדלים למלונות על גבי מרכז מסחרי גדול. התוכנית אושרה בוועדה המחוזית, אך החברה הקנדית נתקלה בקשיים כלכליים ובקשה לחזור בה מהסכם הרכישה. בעקבות זאת, נמכרה חברת מעונות נורדיה לאריה פילץ. באותו זמן התאוששה החברה הקנדית ובקשה לחזור בה מהכוונה לבטל את החוזה, אך הדבר היה מאוחר מדי.
היוזמה להקמת מרכז הקניות
דיזנגוף סנטר הוקם בעקבות החלטה משותפת של יזמי הפרויקט, משפחת פילץ ושמואל פלאטו-שרון, אשר רכשו את הקרקע בשנת 1970. היזמים אימצו קונספט של "עיר בתוך עיר" – מרכז מסחרי שיכלול, בנוסף לחנויות, גם רחובות ממוזגים, גנים תלויים ורחבות ציבוריות. ההשראה לפרויקט ולשמו היו מרכז רוקפלר ("רוקפלר סנטר") בניו יורק. פילץ אמר: . היזמים חזו בעיני רוחם מתחם שאדם יוכל להתגורר בו כל חייו ולמצוא את כל מבוקשו מבלי לצאת ממנו, בהתאם תכננו שהמתחם יכלול מגורים, משרדים, חנויות, חדרי כושר וכל צורך אחר.
"עידן חדש בדיזנגוף" היא אחת הסיסמאות בהן התהדרו. פרויקט נוסף שתוכנן באותה תקופה תחת אותו עיקרון הוא התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, שזכתה להצלחה פחותה ובנייתה נמשכה עד 1993. ליזמים אושרו אחוזי בנייה גדולים על מנת שיוכלו לממן את פינוי כל התושבים שגרו בשכונה.
היזמים פילץ ופלאטו שרון פנו לשלושה אדריכלים לקבלת הצעות לתכנון מרכז הקניות: רם כרמי, חיים קצף ועליזה טולדו. הפרויקט של עליזה טולדו נבחר על ידי פלאטו שרון ואליה צרפו כ'כינור ראשון' את האדריכל יצחק ישר בשל הותק שלו. בשנת 1972 אושרה תוכנית הבנייה העירונית, ובשנת 1973 החלה הבנייה. במסגרת הקפאת הבנייה לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקפאה הבנייה של דיזנגוף סנטר בספטמבר 1974, בעת שהפרויקט היה בשלב היסודות. הבנייה הופשרה ביוני 1975.
התכנון וההקמה
תכנון המבנה המקורי היה על פי תוכנית של טולדו. בשנת 1974, בעקבות התעקשות ראש עיריית תל אביב יהושע רבינוביץ, הצטרף ישר לצוות המתכנן והוקמה השותפות ביניהם. את מגדל המגורים תכנן האדריכל מרדכי בן-חורין ואת מגדל המשרדים תכנן האדריכל משה צור.
טולדו רצתה לתת להולך במרכז הקניות הרגשה של טיול עירוני, ולכן המשיכה לתוך הקניון מוטיבים מהסביבה העירונית: קווים עגולים ושיפועים מתונים. טולדו לא תכננה במתחם אזור אוכל מרוכז, אלא פיזרה בו בתי קפה ומסעדות בין החנויות, על מנת לשמור על ההרגשה של הליכה לאורך רחוב. היא יצרה שתי כיכרות פנימיות משני צדי הרחוב, במטרה ליצור מעין "פיאצה" – כיכר עירונית בה יוכלו המטיילים "להזדנגף" – לראות ולהיראות. בהתאם נבנו מעברים סביב כיכר זו המאפשרים למבקרים בסנטר לראות מבקרים אחרים. גישה זו יצרה את המבנה הספירלי של המבנה, שגורם לרבים תחושת חוסר התמצאות.
טולדו ניצלה את שינוי המפלס הטבעי של רחוב דיזנגוף, העולה 2 מטרים במקטע הרחוב שבו שוכן הקניון, ושמרה על שיפוע זה בתוך המבנה, והמשיכה אותו בקומות הגבוהות של המבנה. צורתו של המבנה נבעה משטח המגרש. הועלתה סברה לפיה צורת החלל המעגלית היא דמוית רחם, וכי הדבר קשור להריונה של טולדו עצמה בעת התכנון, אולם טולדו מכחישה סברה זו:
תחילה, תוכננה על גג המבנה גינה, אך זו הוחלפה בסופו של דבר בחניון עילי.
בפרויקט נעשה תחילה שימוש במאגר מים תת-קרקעי להפעלת השירותים במתחם ולצרכים שאינם משמשים לשתייה, אך עקב תביעה של מקורות על שימוש במי תהום ללא אישור, גוף התפעול של הקניון מזרים את עודפי המים אל הים.
הפרויקט היה אחד הפרויקטים ההנדסיים והנדל"ניים הגדולים בישראל עד אותה תקופה, והשתתפו בו אלפי פועלים ועשרות מהנדסים ומתכננים.
בשנת 1984 זכו האדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר בפרס רוקח על תכנון מרכז הקניות.
שם המתחם
לקראת חנוכת הפרויקט התעורר ויכוח ציבורי עקב שמו הלועזי, שכן זה היה הפרויקט הראשון הגדול שנקרא בשם לועזי. כתוצאה מהביקורת הוחלף שם הפרויקט לשם עברי, "לב דיזנגוף", אולם הציבור המשיך לקרוא לו בשמו הלועזי, ואחרי תקופה קצרה חזרו רשמית לשם הקודם. השרידים לשם העברי הם בתי הקולנוע לב שממוקמים בקניון. טענת המבקרים שזהו תקדים שיגרור פרויקטים נוספים בעלי שמות לועזיים התבררה כמדויקת. בית קולנוע נוסף בקניון היה "קולנוע דיזנגוף", שהוקם ב-1986 ופעל עד סוף שנת 2011.
אירועים היסטוריים
ממוזער|טקסט=דיזנגוף סנטר לאחר הפיגוע במקום, 1996|דיזנגוף סנטר לאחר הפיגוע במקום, 1996
ב-17 בספטמבר 1993 ביקר מייקל ג'קסון בקניון וכל האזור נסגר בשל הגעתו אל מתחם הקניון.
ב-4 במרץ 1996 נרצחו 13 אנשים בפיגוע ההתאבדות שאירע מחוץ לדיזנגוף סנטר שבתל אביב, בצומת הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג'.
במאי 2001 שופץ הבניין הצפוני, לאחר שפרצה שרפה במקום כתוצאה מקצר חשמלי. בעקבות הפתיחה המחודשת, וכן בשל פתיחתן של מספר חנויות עוגן חדשות – זכה הסנטר להצלחה ממנה הוא נהנה עד היום.
מתחם הקניות
תיאור המתחם
המבנה מורכב משני מתחמים, האחד מצפון לרחוב דיזנגוף והשני מדרום לו. שני המבנים מקושרים בארבעה מעברים עיליים העוברים מעל רחוב דיזנגוף, ושני מעברים תחתיים העוברים מתחתיו. למתחם תשע כניסות מהרחובות המקיפים אותו, חמש כניסות מהחניון המצוי בגג המבנה, שתי כניסות מהמגדלים (להם כניסות נפרדות) וארבע כניסות מחניון המבנה.
שטחו הכולל של המתחם כ-102,000 מ"ר, ושטחו של מרכז הקניות 60,000 מ"ר. אורכם הכולל של המעברים בתוך המבנה עולה על 2.5 קילומטרים – מקטע הארוך מכל אורכו של רחוב המלך ג'ורג'. במרכז כ-1,200 מקומות חנייה.
החנויות
החנות הראשונה בדיזנגוף סנטר, המשביר לצרכן, נפתחה ב-1977, ושאר החנויות במתחם נפתחו בשנים 1978– 1979.
רשתות בינלאומיות רבות פתחו את החנות הראשונה שלהם בארץ במתחם דיזנגוף סנטר, ובהן פיצה האט והארד רוק קפה.
כיום פועלות במתחם 400 חנויות שונות, בהן חנויות של רשתות בינלאומיות כגון נייקי, אדידס, סמסונג, זארה, נינטנדו, לגו, סבן אילבן ומנגו וחנויות של רשתות מקומיות כגון קסטרו, B-Fresh וכלי זמר.
המתחם התת-קרקעי
שמאל|ממוזער|250px|עטלף במערה החשמלית
מתחת למפלס הרחוב ישנם שלושה מפלסי חנייה ומתחתם מתחם נוסף שאמור לשמש כמקלט אטומי. מתחתיו נמצא מאגר מים גדול שלא נעשה בו שימוש.
המערה החשמלית
מתחת לרחוב דיזנגוף ממוקם חלל ענק שתוכנן להיות מרכז תרבות, ובו אולם תיאטרון "צוותא 3". התוכנית לא יצאה לפועל והחלל נותר ריק. בסוף שנות התשעים ותחילת העשור הראשון של המאה ה-21 פעל בו אולם בשם "המערה החשמלית" ששימש להופעות ולמסיבות. נכון לשנת 2007 החלל משמש חניון למשאיות ולאיסוף זבל. במקום מקננת אוכלוסייה גדולה של עטלף פירות מצוי. משלחת של הנשיונל ג'יאוגרפיק מגיעה מדי שנה לסקור את מצבם.
המגדלים
מעל שני חלקי הקניון מתנוססים שני מגדלים - מגדל מגורים בשם "מגדל דיזנגוף" שהוקם ב-1986, בתכנון מרדכי בן-חורין, הנישא לגובה 116.6 מטרים ובו 21 קומות מעל חלקו הצפון-מזרחי, ובשנת 1995 מגדל משרדים בתכנון משה צור, הנישא לגובה 78.8 מטרים ובו 11 קומות מעל חלקו הדרום-מערבי.
פעילויות ואירועים
ירידים בסנטר
שמאל|ממוזער|250px|שוק האוכל בימי שישי בדיזנגוף סנטר
יריד האוכל – יריד אוכל הגדול בישראל, מתקיים מדי חמישי ושישי מאז שנת 1998. היריד מציע מגוון רחב של אוכל ביתי, בסגנונות בישול שונים, את המנות ניתן לקחת הביתה או לאכול במקום. היריד מאגד למעלה מ-45 מציגים המציעים אוכל ממגוון רחב של מטבחים מכל העולם. כמו כן קיים ביריד מגוון נוסף של סוגי מאכלים ובהם אוכל טבעוני, צמחוני, ומגוון של אוכל ללא גלוטן.
בוטיק המעצבים, מתקיים גם הוא בימים חמישי ושישי, ומאגד כ-50 מעצבים צעירים. מטרותיו לעודד יצירה ישראלית, יזמות צעירה תוך כדי יצירת במה אמיתית למעצבים חדשים ולחשוף אותם ואת בגדיהם לקהל הרחב. בבוטיק ניתן למצוא מעצבים ישראלים בתחילת דרכם שטרם החליטו לפתוח חנות ומנסים לראשונה למכור את בגדיהם.
יריד טיפולים אלטרנטיביים, פועל בימי חמישי ושישי גם הוא, ניתן להגיע לטיפול של מטפלים מקצועיים, אף ללא קביעת תור מראש. הטיפולים נערכים במקום ללא תיאום מראש ומתמקדים בשלושה סוגי טיפולים: שיאצו, רפלקסולוגיה ועיסוי.
פעילות חברתית וקיימות
דיזנגוף סנטר הוא המרכז המסחרי הראשון הפועל לקראת ניהול סביבתי. החברה לניהול של דיזנגוף סנטר החליטה לישר קו עם נהלים ותקנים סביבתיים ועם מגמות בתחום השיפוץ הירוק שטרם נכללו ברגולציה הסביבתית על מתחמי מסחר. במקביל, הוציאה החברה לפועל תוכנית התייעלות אנרגטית שהביאה לחסכון של 8% בצריכת האנרגיה. יעד המתחם הוא קיזוז פליטת הפחמן המגיע ב-2015 ל-15%, בעזרת נטיעת עצים. דיזנגוף סנטר החליט על דיווח וולונטרי למנגנון הדיווח והרישום של פליטות גזי החממה של משרד להגנת הסביבה, דבר המהווה פריצת דרך למתחם קמעונאי. הוצב קומפוסטר המפיק כל יום מאות ק"ג של זבל אורגני.
דיזנגוף סנטר החליט על יישום וולונטרי של חוק מחזור הפסולת האלקטרונית על ידי תחנת איסוף של עמותת "אקומיוניטי" – תאגיד חברתי למחזור ושימוש מחדש בפסולת אלקטרונית המעסיק ומכשיר בעלי מוגבלויות בשכר הוגן, וע"י הפרדת הפסולת לזרם של אריזות לפי סיווג.
מיזם משותף בין דיזנגוף סנטר לחברת ליבינגרין בשם "ירוק בעיר" – מתחם חקלאות עירונית, פועל במתחם שעל גג המבנה ובו סדנאות הדרכה לגידול ירקות בשיטה ההידרופונית, ללא ריסוס וללא אדמה. במתחם מערכות שונות ללימוד שיטת הגידול הייחודית. התוצרת נמכרת למסעדות שבדיזנגוף סנטר בכוונה לפתח את תחום הגידול המקומי.
בסוף מאי 2015, במסגרת יום מגוון הביולוגי הבינ"ל, הושק המרכז לדבוראות ביו-דינאמית בתל אביב. במסגרתו הוקמה חוות כוורות במתחם ונערכים ימי עיון, סדנאות וקורסים בנושא.
העסקה ישירה – עובדי הניקיון והאבטחה הועסקו בעבר כעובדי קבלן במקום, אך כיום הם מועסקים ישירות על ידי החברה לניהול של דיזנגוף סנטר. המרכז המסחרי חבר בקואליציה הארצית להעסקה ישירה.
במתחם נערכו אירועים חברתיים שונים, ביניהם: מרוץ Meatless Monday, פסטיבל מכירת בגדים יד שנייה המקדם את תפיסת השימוש החוזר בעולם האופנה ואירוע התרמת שיער לחולי סרטן.
אירועים נוספים
במרכז הקניות נערכו לאורך השנים מופעים שונים של אמנים ישראליים שונים, ובהן הופעה של הפילהרמונית הישראלית, של אסף אמדורסקי, ירמי קפלן ומשינה.
בשנת 1983 נערכו במרכז הקניות "ירידי הקיבוצים" – ירידים בהם נמכרה תוצרת של קיבוצים שונים.
בשנת 1992 הביאו למרכז הקניון שתי משאיות מלאות בשלג מהחרמון על מנת להביא למבקרים במרכז חוויית חורף מושלגת.
בשנת 1993 הובאו למרכז הקניות עשרות תנינים מאתר חמת גדר שהסתובבו במרכז הקניות באזור מגודר.
ממוזער|250x250px|ההופעה של משינה בדיזנגוף סנטר בשנת 2016בשנת 1993, בעת ביקורו של מייקל ג'קסון בארץ, לרגל הופעה שערך, ביקש לבקר בסנטר. על מנת שלא יופרע על ידי המוני מעריציו נפתח מרכז הקניות במיוחד עבורו בשעות הלילה. בנוסף, ביקרו במרכז הקניות גם האמנים הבינלאומיים מדונה ורוד סטיוארט.
בתרבות
הסופרת תמר ברגר כתבה ספר בשם דיוניסוס בסנטר הסוקר את ההיסטוריה של המקום והקרקע עליו הוא הוקם. הספר עובד והוצג על ידי קבוצת התיאטרון רות קנר.
בשנת 2023 נעשה סרט תעודה בשם "סרט בסנטר" בבימויים והפקתם של קובי פרג' ומוריס בן מיור. שעוסק בהיסטוריה של המבנה עצמו ובראיונות עם עובדי המקום ואנשים שקשורים אליו.
ראו גם
ילדי סנטר
לקריאה נוספת
תמר ברגר, דיוניסוס בסנטר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998
קישורים חיצוניים
מקלט אטומי בלב העיר - האגפים הסודיים של דיזנגוף סנטר, 26 במאי 2012
הקניון הראשון - דיזנגוף סנטר, באתר עיריית תל אביב - הארכיון העירוני
דיזנגוף סנטר, מתוך פרויקט "תמונות"
צילום אוויר של דיזנגוף סנטר, באתר גוגל מפות
,
מיכאל יעקובסון: סיבוב במגדל דיזנגוף סנטר, באתר 'חלון אחורי', 18 ביוני 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:תל אביב: מגדלי מגורים
קטגוריה:תל אביב: מגדלי משרדים
קטגוריה:רחוב המלך ג'ורג' (תל אביב)
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן יצחק ישר
קטגוריה:זוכי פרס הגלובוס הירוק
קטגוריה:הנצחת מאיר דיזנגוף | 2024-09-10T16:55:25 |
בום על-קולי | בום על-קולי (באנגלית: Sonic boom) הוא הרעש שיוצר גוף שנע במהירות הקול או במהירות גבוהה יותר הקרויה מהירות על-קולית, והוא סוג של גל הלם. בפרט, המונח מתייחס לרעש שנשמע על הקרקע עקב טיסה של מטוס במהירות של מאך 1 לפחות. הרעש החזק שנשמע מחוץ למטוס דומה לקול רעם או להתפוצצות.
הסבר לתופעה
שמאל|ממוזער|250px|איור הממחיש את היווצרותו של בום על-קולי על ידי מטוס שנע במהירות כפולה ממהירות הקול. המעגלים מציינים את מיקומם של גלי הקול שנוצרו עקב תנועת המטוס באוויר. מאחורי המטוס נוצר חרוט מרחבי על פני שטחו נשמע הלם הבום.
שמאל|ממוזער|250px|משמאל, מטוס שנע במהירות תת-קולית לא יוצר בום על-קולי. מימין, מטוס שנע במהירות הקול יוצר גל הלם של אי-רציפות בזרימת האוויר. צופה ישמע את הבום העל-קולי לאחר שהמטוס יחלוף מעליו
מטוס (או חפץ אחר) שעובר דרך האוויר גורם לשינויי לחץ הנובעים מגלי קול ומכל הפרעה לא סדירה בזרימת האוויר, שמתפשטים לכל הכיוונים במהירות הקול (שאינה מהירות קבועה). גלי קול שמגיעים יחד לנקודה מסוימת נשמעים כרעש בעוצמה גבוהה. ייתכן מצב שבו אוסף של גלי קול מגיע בבת אחת לנקודות מסוימות בסביבתו של המטוס, והם מהווים את הבום על-קולי החזק שנשמע בנקודות אלו. מטוס שנע במהירות על-קולית יכול ליצור אוסף גלים כזה על הקרקע מאחוריו.
באופן תאורטי עבור גוף שטס בדיוק במהירות הקול, הבום יישמע מעט אחרי חליפתו, כלומר אדם שניצב על הקרקע ישמע את הבום מעט אחרי שהוא יראה את הגוף חולף מעליו. עבור גוף שמהירותו גבוהה יותר, הבום יישמע זמן ארוך יותר לאחר שהגוף יעבור מעל לצופה. באופן מדויק יותר, מכיוון שמהירות הקול תלויה בדחיסות האוויר ובטמפרטורה שלו, ומעבר גוף מוטס בגוש אוויר גורר סדרה של מפגשים בנקודות רבות סביבו היוצרים דחיסה וחימום, גם גופים במהירויות עבר קוליות עשויות ליצור בום על קולי.
מאחורי מטוס שנע במהירות על-קולית ניתן לשרטט חרוט דמיוני המתאר את התחום שבו ניתן לשמוע את גלי הקול שמקורם במטוס. זהו קונוס מאך. צורתו של החרוט תלויה במהירות, וככל שזו גבוהה יותר, כך זווית הפתיחה של החרוט קטנה יותר. במהירות קבועה, החרוט הדמיוני נע יחד עם המטוס, אולם צורתו לא משתנה.
גבולות החרוט מהווים משטח שבו קיים אוסף של גלי קול שמקורם בנקודות שונות לאורך מסלול המטוס. כלומר, למשטח זה מגיעה כמות גדולה של גלי קול בבת אחת. בום על-קולי יישמע באוזניו של צופה על פני הקרקע כאשר גבולות החרוט יחצו את מיקומו. זו הסיבה לכך שהבום העל-קולי נשמע על הקרקע זמן קצר לאחר שהמטוס חלף.
גבולות החרוט מהווים גל הלם שמוגדר כשינוי חד ובלתי-רציף בלחץ האוויר. פעמים רבות, נוצרים שני גלי הלם. מקורו של אחד מהם בחרטום המטוס, ושל השני בזנבו. במקרים אלו, בום על-קולי יישמע פעמיים, בזה אחר זה.
טעויות נפוצות
קיימות מספר טעויות נפוצות הקשורות לבום על-קולי:
נוטים לחשוב שהבום מעיד על רגע חציית מחסום הקול. למעשה, בום על-קולי יישמע בכל עת שמטוס הנע במהירות הקול או במהירות על-קולית יחלוף בשמים, גם אם המטוס לא חצה את מחסום הקול באותו רגע.
קיימות טענות על כך שמקורה של התעבות בצורת חרוט שנוצרת סביב כלי טיס שנע במהירות גבוהה היא בגל ההלם הקשור לבום העל-קולי. למעשה, התעבות סביב כלי טיס בצורת חרוט, מתחילה להתרחש כבר במהירויות נמוכות ממהירות הקול, וככל שידוע, אין היא קשורה לבום העל-קולי, אלא לסינגולריות פראנטל-גלאוארט שנוצרת במהירויות אלה. קיומה של התעבות זו אינו מעיד על חציית מהירות הקול על ידי המטוס.
השפעות על הסביבה
בום על-קולי הנוצר על ידי מטוס בקרבת הקרקע יוצר רעש חזק ואף הדף העשוי לגרום לניפוץ חלונות. עקב כך אסורה במרבית מדינות העולם טיסה במהירות על קולית מחוץ לאזורים מוגדרים, בדרך כלל אזורי אימונים צבאיים המרוחקים ממקומות מיושבים.
יצירה מכוונת של בום על קולי בקרבת הקרקע עשויה גם לשמש כאמצעי לוחמה פסיכולוגית וכסוג של נשק אל הרג.
ישראל השתמשה פעמים אחדות בשיטה זו כאמצעי לחץ והרתעה מול אויבותיה במדינות. השימוש הראשון בהרעשה על קולית נעשה במלחמת ההתשה. ב-17 ביוני 1969 ביצעה רביעיית מטוסי מיראז' 3, שהייתה במשימת צילום מעל שדות תעופה במצרים, בום על-קולי בקהיר מעל ביתו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, וגרמה לניפוץ חלונות ביתו. ב-5 בנובמבר 1969 ביצעו שני פנטומים בום על-קולי מעל קהיר, וב-29 בינואר 1970, לאחר שמיג סורי חדר ועשה בום מעל חיפה, החזיר חיל האוויר בזוג פנטומים שעשו בום על קולי בדמשק, ובלילה נשברו באופן זה שמשות רבות גם בלטקיה, חומס, חמה וחלב כאות אזהרה לסורים. בשנת 1974 ביצעה ישראל גיחות הרעשה מעל לכפרים בפתחלנד בלבנון זאת בתגובה לפיגועים שבוצעו על ידי טרוריסטים שיצאו מאזור זה. כתוצאה מנזקי ההרעשה עזבו חלק מהתושבים את הכפרים. בשנים 2003, 2006 ביצעה ישראל גיחות הרעשה בסוריה. בשנות ה-2000 השתמש צה"ל באמצעי זה גם להרתעה מול ארגוני הטרור ברצועת עזה.במלחמת חרבות ברזל ביצעו מטוסי חיל האוויר גיחות ובומים על קוליים מעל ביירות בזמן נאומים של נסראללה כחלק מכוח ההרתעה.
ראו גם
מחסום הקול
מספר מאך
גל הלם
התעבות סביב כלי טיס
גל הלם ניצב
קישורים חיצוניים
הדמיה של יצירת בום על-קולי
נאס"א, צילום גלי הלם של בום על-קולי, באתר סוכנות החלל הישראלית, אפריל 2019
הערות שוליים
קטגוריה:גלים
קטגוריה:אווירודינמיקה
קטגוריה:נשק אל-הרג | 2024-08-25T15:31:48 |
יוליסס ס. גרנט | יוליסס ס. גרנט (באנגלית: Ulysses S. Grant, נולד כהיירם יוליסס גרנט (Hiram Ulysses Grant); 27 באפריל 1822 – 23 ביולי 1885) היה נשיאה ה-18 של ארצות הברית במשך שתי כהונות, מ-4 במרץ 1869 עד 3 במרץ 1877. בתור הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית (בין 1864 ל-1869), עבד גרנט בשיתוף פעולה הדוק עם הנשיא אברהם לינקולן והוביל את צבא האיחוד לניצחון על הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית. הוא היה אחראי על השיקום מטעם הקונגרס, כשהוא מתעמת עם יורשו של לינקולן, אנדרו ג'ונסון. בתור נשיא שנבחר פעמיים, הוביל גרנט את הרפובליקנים במאבקם מול התמיכה בקונפדרציה ובעבדות, הגנה על מתן האזרחות לשחורים, ותמיכה בשגשוג כלכלי לכל המדינה. נשיאותו ספגה ביקורת בגלל הגנתו על עמיתים מושחתים, ובכהונתו התמקד בליברליזם ובזכויות האזרח ופחות במערכת האקונומית של המדינה, מה שהוביל למשבר הפיננסי של 1873.
לאחר שסיים ב-1843 את לימודיו בווסט פוינט, שירת במלחמת ארצות הברית–מקסיקו ואף קיבל הערכה רבה על תפקודו בה כאשר רכב מול אש האויב כדי לספק תחמושת לעמדות. לאחר המלחמה התחתן עם ג'וליה בוגס דנט ב-1848. הזוג גר באחוזה שאביה של ג'וליה העניק להם (ביחד עם כמה עבדים) ונולדו להם ארבעה ילדים. גרנט הגיע ממשפחה שהתנגדה לעבדות ואף הוא התנגד לה ולכן הוא עבד לצד עבדיו בשדה ולבסוף שחרר אותם. גרנט פרש מהצבא ב-1854. הוא התקשה להסתדר כלכלית - תחילה ניסה את מזלו בחקלאות וכאשר זה לא צלח הוא החל לעבוד בחנות של אביו. כאשר פרצה מלחמת האזרחים בשנת 1861, חזר גרנט לצבא בהפצרת קולונל שהכירו ממלחמת מקסיקו. על גרנט הוטלה המשימה לגייס גדוד שהוא יעמוד בראשו, וכך הוא חזר לשירות צבאי. בשנת 1862 השתלט גרנט על קנטקי ועל רוב טנסי, והוביל את כוחות האיחוד לניצחון בקרב שילה, תוך שהוא משיג מוניטין כמפקד תקיף וקר רוח (דבר זה התבטא במחשבתו הצלולה ומתן פקודות סדורות בקרב חרף האבדות הקשות שספג צבא האיחוד. הוא שילב עבדים שחורים משוחררים בתוך צבא האיחוד. ביולי 1863, לאחר מערכת ויקסבורג, הביס גרנט את צבאות הקונפדרציה והשתלט על נהר המיסיסיפי, כשהוא מחלק את הקונפדרציה לשניים. לאחר עוד ניצחונות, קידם אותו לינקולן לתפקיד לוטננט גנרל, ולאחר מכן בהחלטת הקונגרס הוא מונה לגנרל המפקד של צבא ארצות הברית בשנת 1864. גרנט התעמת עם רוברט לי מפקד צבא האיחוד בסדרה של קרבות עקובים מדם, ולכד את צבאו בריצ'מונד. גרנט הוביל מספר מבצעים צבאיים הרסניים בחזיתות אחרות. באפריל 1865 נכנע לי בפני גרנט וכך הסתיימה המלחמה. ההיסטוריונים מחשיבים את גרנט כגאון צבאי, והאסטרטגיות שלו מופיעות בספרי הלימוד של ההיסטוריה הצבאית, אולם מיעוט מתוכם טוען שניצח בזכות כוח ולא בזכות אסטרטגיה. גרנט ראה בחיילי צבא הקונפדרציה אזרחים תועים ולא אויב ולכן הוא גם נהג בהם באדיבות וחמלה כאשר נכנעו.
לאחר מלחמת האזרחים ורצח הנשיא לינקולן התמנה גרנט לנשיא. גרנט הוביל את הצבא בפיקוח על שיקום מדינות הקונפדרציה לשעבר הליך שנקרא "השיקום". הוא נבחר לנשיא בשנת 1868 ושוב בשנת 1872, וייצב את האומה במהלך תקופת השיקום הסוערת, כשהוא מחסל את הקו קלוקס קלאן שעלה בדרום, ואוכף מתן זכויות הצבעה ואזרח למיעוטים בעזרת הצבא ומחלקת המשפטים. הוא השתמש בצבא כדי לבנות את המפלגה הרפובליקנית בדרום, בהתבסס על בוחרים שחורים, צפוניים שעברו לדרום ("צקלונאים"), ותומכים לבנים מהדרום ("scalawags"). לאחר הענקת זכויות הצבעה לשחורים, זכו הרפובליקנים ברוב והשחורים נבחרו לקונגרס ולמשרדים ממשלתיים. בכהונתו השנייה, הקואליציות הרפובליקניות בדרום התפצלו והובסו אחת אחת כשה"גואלים" (השמרנים הלבנים) השיגו שליטה מחדש באמצעי כפייה אלימים. מדיניות השלום עם האינדיאנים של גרנט הקטינה את האלימות בתחילה, אולם לאחר מכן הובילה אל מערכת בלק הילס ב-1876, כשג'ורג' ארמסטרונג קסטר והגדוד שלו נהרגו בקרב ליטל ביגהורן. בממשל גרנט הייתה השחיתות הגדולה ביותר במאה ה-19. הוא מינה את נציב שירות המדינה הראשון.
בתחום מדיניות החוץ, ביקש גרנט להגדיל את הסחר וההשפעה האמריקניים, תוך שמירה על שלום עם העולם. הממשל שלו פתר בהצלחה סכסוך עם בריטניה על רקע בנייתן של אוניות עבור כוחות הקונפדרציה (האונייה "אלבמה") בעזרת הסכם משנת 1871. גרנט מנע מלחמה עם ספרד, אבל הקונגרס דחה את ניסיון הסיפוח של הרפובליקה הדומיניקנית שניסה להוביל. במדיניות הסחר יישם ממשל גרנט את תקן הזהב וביקש לחזק את הדולר. האשמות השחיתות החמירו במהלך הקדנציה השנייה שלו, ותגובתו לבהלת 1873 לא הועילה וגרמה לשפל תעשייתי בן חמש שנים שגרם לאבטלה גבוהה, מחירים נמוכים, רווחים נמוכים ופשיטות רגל. גרנט עזב את תפקידו ב-1877 ונסע לטיול דיפלומטי מסביב לעולם.
בשנת 1880, לא הצליח גרנט לזכות במועמדות הרפובליקנית ולזכות בכהונה שלישית כנשיא. כשהוא גוסס מסרטן הגרון, השלים את כתיבת זיכרונותיו, שזכו להצלחה כלכלית רבה. מותו בשנת 1885 הוביל לאבל כבד. ההיסטוריונים במאה ה-20 העריכו את נשיאותו באופן שלילי לפני שמורשתו השתקמה בשנות ה-80 של המאה ה-20. החוקרים מדרגים את תקופת נשיאותו כגרועה, בעיקר בגלל השחיתות שהייתה בה. הוא נחשב לנשיא גרוע יחסית, אולם מחקרים שבוחנים את נושא זכויות האזרח העריכו את ממשלו בצורה חיובית.
ראשית חייו ולימודיו
ממוזער|upright=1.1 |alt= White clapboard house and outbuildings behind a white fence|מקום לידתו של גרנט באוהיו
היירם יוליסס גרנט נולד בפוינט פלזנט, אוהיו, ב-27 באפריל 1822, לג'סי רוט גרנט, שהיה בורסקאי וסוחר, ולחנה גרנט (סימפסון). אבות אבותיו, מת'יו ופרסיליה גרנט, הגיעו ב-1630 אל מושבת מסצ'וסטס. סבא רבא של גרנט נלחם במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, וסבו, נח, שירת במלחמת העצמאות האמריקנית במהלך קרב גבעת בנקר. לאחר מכן, התיישב נח בפנסילבניה ונישא לרייצ'ל קלי, בתו של חלוץ ממוצא אירי. בנם ג'סי היה חבר במפלגה הוויגית, שהתנגד לעבדות.
ב-1823 עברה המשפחה אל ג'ורג'טאון, שם נולדו עוד חמישה ילדים: סימפסון, קלרה, אורוויל, ג'ני ומרי. בגיל חמש, החל גרנט את לימודיו, ולאחר מכן למד בשני בתי ספר פרטיים. בחורף 1836–1837 למד במייסביל, ובסתיו 1838 למד באקדמיה על שם ג'ון רנקין. בנעוריו, פיתח גרנט כישרון רכיבה על סוסים, והיה מחובר מאוד לחיה. הוא לא חיבב את עבודת הבורסקאות, ואביו החליט לתת לו להסיע מטעני אספקה ואנשים בעגלות סוסים. בניגוד לאחיו, לא נדרש גרנט ללכת לכנסייה עם הוריו המתודיים (היו שטענו שהסיבה לכך הייתה ששנא את המוזיקה בכנסייה). במשך שארית חייו, לא הצטרף למוסד דתי. בנו טען שהיה אגנוסטי.
תחילת הקריירה הצבאית וחייו האישיים
ממוזער|alt= Engraving of young Grant in uniform |לוטננט שני גרנט בחליפת מדים מלאה, ב-1843
וסט פוינט ומשימה ראשונה
אביו של גרנט ביקש מחברו בקונגרס המלצה שתוגש לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית שבווסט פוינט, ניו יורק. גרנט סירב לקבל זאת, אולם אביו שכנע אותו להצטרף לאקדמיה. כשנפתח מקום לצוער ב-1839, התקבל גרנט לאקדמיה. חבר הקונגרס רשם בטעות את שמו כ"יוליסס ס' גרנט", והשם הפך לשמו החדש (לפי גרנט, ה-ס' לא אמרה כלום, אולם חבר הקונגרס היה סבור שמשמעותה הוא סימפסון, שם נעוריו של אמו). גרנט החל את לימודיו ב-1 ביולי 1839, כצוער, והתאמן באקדמיה במשך ארבע שנים. הוא כונה "סם" בקרב חבריו, כיוון שראשי התיבות "U.S" סימנו גם את שמו של הדוד סם. גרנט טען ש""חיי הצבא לא קסמו לי ולא חשבתי אף לרגע להישאר בצבא". הוא היה גרוע יחסית בלימודיו, אולם קיבל ציונים מעל הממוצע במתמטיקה ובגאולוגיה. גרנט היה מופנם והיו לו כמה חברים טובים. גרנט נודע כפרש מומחה ואמיץ. מתוך רצון לשבור את השגרה הצבאית, למד ציור. גרנט סיים את לימודיו ב-1 ביולי 1843, במקום העשרים ואחת מתוך כיתה של שלושים ותשע. הוא מונה ללוטננט שני. גרנט שמח לעזוב את האקדמיה וביקש להתפטר מתפקידו בתום ארבע שנות שירות. למרות כישרונו עם סוסים, לא עבר אל חיל הפרשים (כיוון שמעמדו בקרב הכיתה לא הצדיק זאת), אלא לגדוד רגלים. הוא עסק באספקה ובציוד.
משימתו הראשונה של גרנט הייתה באזור סנט לואיס, מיזורי. גרנט סופח לאחד מהבסיסים הצבאיים הגדולים במערב, אולם הוא עצמו ציפה כבר לפרוש ולעסוק בחינוך. במהלך מגוריו במיזורי פגש אחות של חייל מתקופתו באקדמיה, ג'וליה דנט, והתארס לה ב-1844. כעבור ארבע שנים נישאו ב-22 באוגוסט 1848. בסוף החודש, הביא גרנט את ג'וליה אל אוהיו, לפגוש את משפחתו. היו להם ארבעה ילדים: פרדריק, יוליסס הבן (באק), אלן (נלי) וג'סי.
מלחמת ארצות הברית–מקסיקו
בעקבות המתיחות מול מקסיקו לאחר סיפוחה של רפובליקת טקסס בידי האמריקנים, שלח הנשיא ג'ון טיילר את היחידה של גרנט אל לואיזיאנה, בפיקודו של המייג'ור גנרל, זאכרי טיילור. כשמלחמת ארצות הברית–מקסיקו פרצה, פקד הנשיא ג'יימס פולק על הצבא האמריקני לפלוש למקסיקו ב-1846. גרנט הוביל הסתערות פרשים בקרב ברסקה דה לה פאלמה. במונטריי, התנדב להעביר תשדורת על סוס בתוך רחוב מלא צלפים. פולק, שהודאג מהאהדה כלפי הגנרל טיילור, חילק את חייליו, ושלח חלק מהחיילים (כולל גרנט) ליחידה חדשה תחת הגנרל וינפילד סקוט. צבאו של סקוט הגיע דרך הים לוראקרוס, והתקדם אל מקסיקו סיטי. הצבא נלחם בצבא מקסיקו בשני קרבות מחוץ לעיר. גרנט חשק בתפקיד קרבי והורשה לו לקחת חלק במשימות מסוכנות. כך, למשל, סחבה יחידתו הוביצר מפורק והרכיבה אותו מחדש בצריח כנסייה כדי לירות על חיילים מקסיקניים. אומץ הלב שלו הוביל לקידומו לתפקיד קפטן באופן זמני. ב-14 בספטמבר 1847, נכנס צבאו של סקוט אל העיר, והמקסיקנים הסכימו לשלום לאחר מכן.
במהלך המלחמה, למד גרנט אסטרטגיות קרב מסקוט. הוא כתב שכך למד על מנהיגות צבאית, וטען שאת סגנון המנהיגות למד מטיילור. למרות זאת, הוא עצמו התנגד למלחמה וטען שהשטחים שהושגו נועדו להרחבת העבדות. הוא טען שהמלחמה הייתה אחת מהמלחמות הלא צודקות שהכריזה אומה חזקה על אחת חלשה יותר ממנה, וטען שמלחמת האזרחים הייתה העונש לאומה בעקבות התוקפנות במקסיקו.
פסיפיק וסט והתפטרות
ממוזער|ימין|גרנט האמין שהאינדיאנים מצפון מערב המדינה לא היו מזיקים
לאחר המלחמה, עברו גרנט וג'וליה אל דטרויט ולאחר מכן אל ניו יורק. ב-1852, הועבר אל אזור הפסיפיק נורת' וסט, וג'וליה, שהייתה בחודש השמיני של ההיריון, לא ליוותה אותו. התפרצות של כולרה במהלך הנסיעה הובילה את גרנט להקמת בית חולים מאולתר למען החולים. באוגוסט הגיע אל סן פרנסיסקו, ולאחר מכן נשלח צפונה, לטריטוריית אורגון (שהפכה לוושינגטון במרץ 1853). משכורתו לא הספיקה כדי לתמוך במשפחתו, וגרנט ניסה ונכשל בכמה ניסיונות עסקיים. במכתב לג'וליה, טען שהאינדיאנים לא היו מזיקים, והוא טען שהאדם הלבן לא התייחס אליהם בצורה הוגנת.
גרנט קודם לדרגת קפטן ב-5 באוגוסט 1853, ופיקד על גדוד חיל רגלים בקליפורניה. הוא הגיע אל האזור ב-5 בינואר 1854. כשהיה בודד במוצב הגשום, ללא משפחתו, החל לשתות, כמו רבים מהקצינים במוצב. מכתביו לג'וליה חשפו את דיכאונו, והוא טען שהיה מוכן לעזוב את המוצב "מרצון או לא מרצון". אף על פי שהשתכר, שירותו במלחמה העניק לו את הזכות לבחור להתפטר במקום לעמוד למשפט. ב-31 ביולי 1854, התפטר גרנט מהצבא. ללא משכורת ומחשש מתגובת אשתו, החליט גרנט לחזור למשפחתו בסנט לואיס, בלי ביטחון לגבי עתידו. נפוצו שמועות על הרגלי השתייה שלו, אולם גרנט הכחיש שזאת הייתה סיבת ההתפטרות שלו.
מאבקים אזרחיים ופוליטיקה
ממוזער|שמאל|הבית שבנה גרנט במיזורי
בגיל שלושים ושתיים, ללא ניסיון בשוק האזרחי, התקשה גרנט במשך שבע שנים. אביו הציע לו עבודה בסניף של העסק המשפחתי באילינוי, אולם בתנאי שאשתו תחיה בנפרד ממנו. גרנט התנגד לכך. ב-1855, ניסה לעסוק בחקלאות אצל חותנו בסנט לואיס, והשתמש בעבדים של אביה של ג'וליה. החווה לא הצליחה וכדי להרוויח כסף מכר עצי הסקה ברחובות סנט לואיס. כעבור שנה עברה המשפחה אל שטח בחווה של חותנו, וגרנט בנה בית שם. ג'וליה שנאה את הבית. בהלת 1857 פגעה בחקלאים, וגם בגרנט, שהשכיר את ביתו כעבור שנה.
ב-1857, רכש גרנט עבד בן שלושים וחמש, ויליאם ג'ונס. ללא הצלחה בחקלאות, עזבה המשפחה את החווה לאחר לידת ילדם הרביעי ב-1858. כעבור שנה, שחרר גרנט את העבד שלו ולא מכר אותו למרות הצורך בכסף. המשפחה עברה לבית קטן בסנט לואיס, שם עבד כגובה חובות אצל בן דודה של ג'וליה, ללא הצלחה. ב-1860, הציע לו ג'סי את העבודה באילינוי ללא תנאים. החנות מכרה מוצרי עור ורכשה עורות מחקלאים. גרנט ומשפחתו עברו לבית שכור באותה השנה.
רבים טענו שגרנט היה מחובר פוליטית לחותנו, שהיה חבר במפלגה הדמוקרטית. בבחירות של 1856, תמך גרנט בג'יימס ביוקנן הדמוקרטי, בטענה שהתנגד לג'ון פרימונט הרפובליקני, שעמדותיו נגד העבדות יכלו לגרום לפרישת הדרום. ב-1859, קרבתו לדמוקרטים מנעה ממנו להפוך למהנדס במדינה. בבחירות ב-1860, תמך בפתיחות בסטיבן דאגלס ולא באברהם לינקולן, אולם העדיף את לינקולן על פני ג'ון ברקינרידג'. גרנט לא היה תושב אילינוי ולא יכול היה להצביע. לאחר היבחרו של לינקולן, פרש הדרום, החרים רכוש ממשלתי והקים את קונפדרציית המדינות של אמריקה.
מלחמת האזרחים
ממוזער|ימין|בריגדיר גנרל גרנט ב-1861
ב-12 באפריל 1861, פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית כשחיילי הקונפדרציה תקפו את פורט סאמטר בצ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית. כעבור יומיים גייס הנשיא לינקולן 75,000 מתנדבים וערך פגישה המונית לעידוד הגיוס. גרנט, שהיה מנוסה בקרבות, התבקש להוביל את המאבק. גרנט עצמו לא הגיב בחריפות לפרישת הדרום לפני פורט סאמטר, אולם נאום של עורך דינו של אביו, ג'ון רולינס, הצית בו את הפטריוטיות. רולינס הפך לעוזרו הצבאי של גרנט במהלך המלחמה.
ללא דרגה רשמית בצבא, סייע גרנט בגיוס המתנדבים וליווה אותם אל ספרינגפילד, בירת אילינוי. גרנט הניח שהמלחמה תהיה מנת חלקם של מתנדבים. מושל אילינוי, ריצ'רד ייטס, הציע לגרנט פיקוד על מיליציה לצורך אימון מתנדבים, אולם הוא רצה תפקיד בחזית. הוא ניסה לנצל את קשריו עם הגנרל ג'ורג' מקללן לשם כך, אולם מקללן סירב לפגוש אותו, כשהוא זוכר את מוניטין השכרות של גרנט.
בעזרת חברו מוושינגטון, חבר הקונגרס אליהוא וושבורן, קודם גרנט לדרגת קולונל ב-14 ביוני והטיל משמעת בגדוד רגלים. גרנט קשר חייל אל עמוד מפני שהשתכר. לאחר מכן הועבר לצפון מיזורי, ולינקולן קידם אותו לדרגת בריגדיר גנרל. מייג'ור גנרל ג'ון פרימונט, שהאמין בכוחו של גרנט, העניק לו פיקוד על יחידת חיילים בסוף אוגוסט.
בלמונט, פורט הנרי ודונלסון
ממוזער|alt=Union soldiers charging into battle, some injured or dying|קרב פורט דונלסון
ב-7 בנובמבר 1861 חצו גרנט וחייליו את הנהר מיסיסיפי ותקפו חיילי קונפדרציה במיזורי, ללא פקודה. הם כבשו את המחנה, אולם תגבורת אילצה אותם לסגת. למרות זאת, נסך הקרב ביטחון בחיילי גרנט. לאחר מכן ביקש גרנט ממפקדו, הנרי האלק (לינקולן פיטר את פרימונט) רשות לפגוע בפורט הנרי שבטנסי, כדי לפתוח את הנהר טנסי לתנועה של האיחוד. האלק הסכים בתנאי שהמתקפה תהיה בגיבוי של הצי, וחייליו של גרנט לכדו את פורט הנרי ב-6 בפברואר 1862.
לינקולן קרא להתקדמות בכל החזיתות, ולכן פקד גרנט לתקוף את פורט דונלסון, הפעם ללא אישור. ב-15 בפברואר, לחם גרנט עם 25,000 חייליו מול 12,000 חיילי קונפדרציה. חיילי הקונפדרציה ניצחו ואילצו את חייליו לסגת. גרנט החליט לאגף אותם משמאל, וגרם להם לסגת, ולאחר מכן להיכנע ללא תנאים. לינקולן קידם את גרנט לדרגת מייג'ור גנרל של המתנדבים, והעיתונים הצפוניים התייחסו אליו כאל גיבור. כמשחק מילים על ראשי התיבות שלו, החלו לכנות אותו "כניעה ללא תנאים" גרנט ("Unconditional Surrender Grant").
שילה ולאחר מכן
ממוזער|alt=Union artillery firing through the woods; a messenger runs behind the line|קרב שילה
על הגדה המערבית של נהר טנסי, חנה צבאו של גרנט, שמנה כעת 45,000 חיילים. בקורינת', מיסיסיפי חנה צבא קונפדרציה בגודל דומה, בפיקודם של אלברט סידני ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד. הדרום תקף ב-6 באפריל 1862, והכה בחמש דיוויזיות מצבאו של גרנט, לא רחוק מכנסיית שילה, מקום ההתכנסות של הצבא. הדיוויזיות לא היו מוכנות לקרב והופתעו, מה שהוביל לנסיגה. דיוויזיה אחת נלקחה בשבי בסוף היום, אולם צבאו של גרנט הצליח להחזיק מעמד. התשישות, הבלבול וחוסר התגבורת בצד הקונפדרציה הוביל לעיכוב. גרנט, שקיבל תגבורת של 18,000 חיילים מדון קרלוס ביואל ולואיס וולאס, הוביל מתקפת נגד עם שחר. הצפוניים הכריחו את המורדים לסגת אל קורינת'.
לאחר קרב שילה, העיתונים בצפון ביקרו את גרנט על מספר הקורבנות הרב ועל "שכרותו", לכאורה, במהלך הקרב. שילה היה הקרב הקטלני ביותר בתולדות ארצות הברית עד אז, כש-23,800 חיילים נהרגו. האלק הגיע לאזור ב-9 באפריל והעביר את גרנט מתפקידו, מתוך רצון לכבוש את קורינת'. גרנט שקל להתפטר, אולם בריגדיר גנרל ויליאם שרמן, אחד ממפקדי המחלקות שלו, שכנע אותו להישאר. לינקולן ביטל את הביקורת על גרנט, וטען שלא יוכל לוותר עליו. האלק החזיר את גרנט לתפקיד המפקד ב-11 ביולי. ב-19 בספטמבר ניצח צבאו של גרנט את הקונפדרציה בקרב יוקה, והגן על קורינת' בהצלחה, כשהאויב סופג אבדות קשות. ב-25 באוקטובר תפס גרנט פיקוד על מחוז נהר טנסי. בנובמבר, לאחר הצהרת האמנציפציה הראשונית של לינקולן, פקד גרנט על היחידות שלו לשלב עבדים נמלטים במאמץ המלחמתי, ולספק להם ביגוד, מקלט ושכר בעבור שירותיהם.
מערכת ויקסבורג
ממוזער|ההימור של גרנט: ספינותיו של פורטר עוברות את תותחי הקונפדרציה
העובדה שהקונפדרציה החזיקה בוויקסבורג חסמה את שליטת צבא האיחוד על נהר המיסיסיפי. צבאו של גרנט החזיק במערב טנסי עם 40,000 חיילים. גרנט כעס כששמע שלינקולן התיר למייג'ור גנרל ג'ון מקלירננד לגייס צבא נפרד בעבור כיבוש העיר. האלק פקד על מקלירננד לבוא לממפיס, ולעבוד תחת גרנט. לאחר שצבא גרנט לכד את הולי ספרינגס, תכנן גרנט לתקוף את ויקסבורג מקדימה בעוד ששרמן יתקוף את המבצר מהעורף בנהר. אולם פשיטות של הקונפדרציה, ב-11 בדצמבר וב-20, שהובילו ללכידתה מחדש של הולי ספרינגס, פגעו בתקשורת בין החיילים ומנעו מגרנט ומשרמן לחבר את צבאותיהם. ב-29 בדצמבר, בלם צבא הדרום בפיקודו של ג'ון ק' פמברטון את ניסיונו של שרמן להיכנס לעיר. מקלירננד תפס פיקוד והוביל מערכה ללא גרנט, שהובילה ללכידת פורט הינדמן. באותה תקופה, הכניס גרנט עבדים אפרו-אמריקאים משוחררים לצבא האיחוד ושילם להם.
יחד עם אחריותו הצבאית בחודשים לאחר חזרתו לפיקוד, טפל בסחר הכותנה המוברחת במחוז. הוא האמין שהסחר פגע במאמץ המלחמתי וחיזק את הקונפדרציה, ובכך גרם להתמשכות המלחמה. ב-17 בדצמבר, פרסם את הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי, שגירש את "היהודים כמעמד" מהמחוז, בטענה שסוחרים יהודיים הפרו את תקנות הסחר. הייתה זאת הפקודה הרשמית היחידה בתולדות ארצות הברית שכוונה נגד היהודים. היסטוריונים מתווכחים בנוגע לסיבה שבגללה פרסם גרנט את הצו. המנהיגים היהודיים התלוננו בפני לינקולן והעיתונים הצפוניים ביקרו את גרנט. לינקולן דרש את ביטול הצו, שאותו ביטל גרנט כעבור שלושה שבועות. כשהתראיין לאחר המלחמה, טען גרנט שהמלחמה לא הייתה זמן להיות נחמד. במהלך כהונתו כנשיא, התפייס עם הקהילה היהודית, ומינה יהודים לתפקידים בממשלו.
ממוזער|שמאל|alt=Lines of soldiers fire at each other, with houses in the background|קרב ג'קסון, ב-14 במאי 1863, היה חלק ממערכת ויקסבורג
ב-29 בינואר 1863, תפס גרנט פיקוד אישי על הצבא ובחודשי פברואר ומרץ ניסה לקדם את צבאו דרך גישה ימית אל קטע הנהר מדרום לוויקסבורג תוך התחמקות מסוללות התותחים ששלטו עליו. הניסיון לא צלח, אולם החיילים החלו להתנסות יותר בתנאים קשים. ב-16 באפריל 1863, ציווה על האדמירל דייוויד פורטר להפליג דרומה תחת אש כדי להיפגש עם חייליו שצעדו דרומה ממערב לנהר המיסיסיפי. גרנט ציווה על קרבות הסחה, ובלבל את פמברטון כך שצבאו הצליח לעבור אל מזרח נהר המיסיסיפי. גרנט המשיך מזרחה ולכד את ג'קסון, בירת מיסיסיפי. צבאו התקדם אל ויקסבורג, ואז ניצח את צבאו של פמברטון ב-16 במאי, והכריח את פמברטון לסגת אל ויקסבורג. לאחר שאנשיו של גרנט תקפו את ביצורי ויקסבורג פעמיים, וספגו אבדות קשות, הוחלט על מצור במשך שבעה שבועות. פמברטון נכנע לגרנט ב-4 ביולי 1863.
נפילת ויקסבורג הובילה לשליטה של האיחוד על נהר המיסיסיפי וחילקה את הקונפדרציה לשניים. באותו הזמן, היה ברור שגרנט התחבר עם הרפובליקנים הרדיקלים, שדרשו קו תקיף במלחמה ושחרור העבדים. אף על פי שההצלחה בוויקסבורג העלתה את המורל באיחוד, שוב קיבל גרנט ביקורת על החלטותיו ועל שכרותו, לכאורה. היריבות האישית בין מקלירננד לגרנט המשיכה לאחר מכן, עד שפיטר גרנט את מקלירננד לאחר שזה פרסם צו ללא אישור. כשהציע מזכיר המלחמה אדווין סטנטון להחזיר את גרנט מזרחה כדי לפקד על ארמיית הפוטומק, סירב גרנט, בטענה שהכיר את המערב טוב יותר ולא רצה לפגוע במפקדי החזית המזרחית.
צ'טנוגה וקידום
ממוזער|חיילי האיחוד מנצחים את צבא הדרום
לינקולן קידם את גרנט לדרגת מייג'ור גנרל ומינה אותו למפקד מחלקת מיסיסיפי ב-16 באוקטובר 1863, כולל צבאות אוהיו, טנסי וקמברלנד. לאחר קרב צ'יקמאוגה, נסוג צבא קמברלנד אל צ'טנוגה ונלכד. גרנט הגיע על סוסו לצ'טנוגה, ותוכניתו הייתה להעביר אספקה לעיר ולשבור את המצור. בנוסף, שלח לינקולן את מייג'ור גנרל ג'וזף הוקר, ושתי דיוויזיות מארמיית הפוטומאק לעזרה. כוחות האיחוד הצליחו למצוא נתיב אספקה. ב-23 בנובמבר 1863, ארגן גרנט שלושה צבאות לצורך מתקפה. כעבור יומיים, כוחותיו של הוקר כבשו את הר לוקאאוט. כשצבאו של שרמן לא הצליח לכבוש את מיסיונרי רידג' מצפון מזרח, ציווה גרנט על צבא קמברלנד להתקדם. הצבא לכד את מוצבי הקונפדרציה והוביל לנסיגת הכוחות. הקרב הוביל לשליטה צפונית על טנסי ופתח את ג'ורג'יה, ליבה של הקונפדרציה, לפלישה.
ב-2 במרץ 1864, קידם לינקולן את גרנט לדרגת לוטננט ג'נרל, כך שפיקד על כל צבאות האיחוד והיה כפוף רק לנשיא. גרנט מינה את שרמן למפקד מחלקת מיסיסיפי ונסע לוושינגטון כדי לתכנן אסטרטגיה עם לינקולן והגנרל ג'ורג' מיד. גרנט תכנן התקפה משולבת על צבאות המורדים כדי למנוע תגבורת. על שרמן הוטל לרדוף אחרי צבא טנסי, ואילו מיד היה צריך להוביל את ארמיית פוטומאק כדי לתקוף את צבאו של הגנרל רוברט אדוארד לי. גרנט תכנן עוד התקפות, ביודעו שמלחמת התשה תחסל את לי, שהתמודד עם מחסור בכוח אדם.
גרנט רכב על גל אהדה, והיה ברור שניצחון בתחילת השנה יוביל למועמדותו לנשיאות. הוא היה מודע לכך, אולם סירב לכך; שדה הקרב המשיך להיות עקוב מדם.
מערכת אוברלנד וניצחון האיחוד
שמאל|ממוזער|250px|alt=Photograph of Grant in uniform leaning on a post in front of a tent|המפקד גרנט ב-1864
לאחר כישלון שאר הצבאות מול לי, נלחם גרנט לבדו נגד לי בסדרת קרבות עקובה מדם בשם מערכת אוברלנד. גרנט חצה את נהר רפידן ב-4 במאי 1864, ותקף את לי בקרב שנמשך שלושה ימים. במקום לסגת כמו קודמיו, דחק גרנט את צבאו של לי אל דרום מזרח המדינה וניסה לתקוע טריז בין לי וריצ'מונד. גרנט ניסה לפרוץ את קו ההגנה של לי, מה שהוביל לקרב עקוב מדם. ללא יכולת לפרוץ, שוב דחק גרנט את צבא הקונפדרציה אל דרום מזרח, ולחם מולם שוב במשך שלושה ימים. לקונפדרציה היה יתרון בהגנה, וגרנט ניסה לחסום את דרכם אל ריצ'מונד, אולם לי בלם את המתקפה. ביום השלישי ניסה גרנט לתקוף את השוחות בהן התחפרו אנשיו של לי וספג אבדות כבדות. בחודש לאחר חציית הרפידן, 52,788 חיילים נהרגו בקרבות, והעיתונות בצפון ביקרה את גרנט וכינתה אותו "הקצב". צבאו של לי ספג 32,907 אבדות, אולם הוא לא יכול היה להשיג תגבורת. גרנט התחרט על האבדות הכבדות שספג במהלך הקרבות. לאחר מכן הזיז גרנט את צבאו בחשאי אל דרום הנהר ג'יימס, חילץ יחידת צבא שבויה והתקדם אל פיטרסבורג, מסילת הרכבת המרכזית של ריצ'מונד.
לאחר חציית נהר ג'יימס, הגיעה ארמיית הפוטומאק אל פיטרסבורג. פ.ג.ט. בורגארד הגן על העיר, ולי העביר תגבורת. התוצאה הייתה מצור של תשעה חודשים. הצפון איבד את סבלנותו, אולם לי הפנה משאבים אל המצור ולא יכול היה לתגבר את צבא טנסי. גרנט שלח יחידות לתקוף את ריצ'מונד ולהרחיק חיילים מארמיית הפוטומאק.
בפיטרסבורג, אישר גרנט תוכנית לפיצוץ השוחות. הפיצוץ יצר מכתש, שאליו נפלו חיילי האיחוד. חיילי הקונפדרציה תקפו את האיחוד וניצחו אותם, וגרנט הודה שהתוכנית הייתה טיפשית. גרנט המשיך לפשוט על מסילות רכבת ולאלץ את לי להפנות כוחות לשם. גרנט המשיך להתקדם מערבה וכוחותיו של לי הידללו. ב-2 בספטמבר לכד שרמן את אטלנטה, כשהקונפדרציה נסוגה, והבטיח את היבחרו מחדש של לינקולן. שרמן שכנע את גרנט ואת לינקולן לשלוח את צבאו אל סוואנה ולהשמיד את העורף של הקונפדרציה.
ממוזער|ימין|alt=Painting of four men conferring in a ship's cabin, entitled "The Peacemakers".|גרנט (במרכז משמאל) ליד לינקולן עם הגנרל ויליאם שרמן (רחוק משמאל) והאדמירל פורטר (מימין).
כששרמן הגיע מזרחה, ניצחון האיחוד נראה ברור, ולינקולן החל משא ומתן. דייוויס ולינקולן שלחו נציגים, אולם המשא ומתן התעכב. גרנט יצר קשר עם לינקולן שהסכים להיפגש באופן אישי עם הנציגים. ועידת השלום לא הניבה פירות, אולם נתנה לגרנט ניסיון בדיפלומטיה.
בסוף מרץ 1865, כבשו כוחות גרנט את פיטרסבורג, ולכדו את ריצ'מונד באפריל. גרנט, שרמן, האדמירל פורטר ולינקולן ערכו ועידה על ספינה כדי לדון בכניעת צבא הקונפדרציה ובשיקום הדרום. חייליו של לי החלו לערוק במספרים גדולים, ואלו שנותרו חלו, והיו ללא אספקה ראויה. לי ניסה להתאחד עם יחידת צבא מובסת, אולם צבא האיחוד מנע משני הצבאות להתאחד. לי וצבאו נכנעו בפני גרנט ב-9 באפריל 1865. בניגוד לסמכותו הצבאית, העניק גרנט חנינה ללי ולחייליו. תושבי הקונפדרציה ויתרו על נשקיהם וחזרו אל בתיהם, בתנאי שלא ימרדו נגד ארצות הברית. ב-26 באפריל נכנעה עוד יחידת צבא בפני שרמן באותם תנאים. ב-26 במאי, גם צבאו המערבי של אדמונד קירבי סמית' נכנע ומלחמת האזרחים נגמרה, כשהאיחוד ניצח.
הירצחו של לינקולן
ב-14 באפריל, חמישה ימים לאחר ניצחונו של גרנט, נכח בפגישת קבינט בוושינגטון. לינקולן הזמין אותו ואת אשתו אל תיאטרון פורד, אולם הם סירבו כיוון שהיו צריכים לנסוע לפילדלפיה. לינקולן נורה בידי ג'ון וילקס בות' ומת למחרת בבוקר. רבים, כולל גרנט עצמו, חשבו שגם הוא היה מטרה להתנקשות. גרנט חזר לוושינגטון ונכח בלווייתו של לינקולן ב-19 באפריל, כשהוא בוכה בפומבי. גרנט טען שלינקולן היה האדם הגדול ביותר שהכיר. בנוסף, אמר לג'וליה שחשש מעלייתו של אנדרו ג'ונסון ומגישתו כלפי הדרום והשיקום.
הגנרל המפקד
תחילת השיקום
ממוזער|ביתו של גרנט לאחר המלחמה
לאחר המלחמה, נשאר גרנט מפקד הצבא, והיה אחראי לאכיפת השיקום במדינות הקונפדרציה לשעבר, ועל המלחמה מול האינדיאנים במערב. הוא קנה בית בג'ורג'טאון לאחר מכן.
בנובמבר 1865, ביקש הנשיא אנדרו ג'ונסון מגרנט חוות דעת על הדרום. גרנט המליץ על המשך קיומה של הלשכה לעבדים משוחררים, שאליה התנגד ג'ונסון, אולם ייעץ לשחרר את החיילים השחורים לעבודות חקלאות. הוא לא האמין שהדרום היה מוכן לשלטון עצמי, ושיש להגן על תושבי הדרום בעזרת הממשל הפדרלי. הוא הזהיר מפני מתן השפעה לשחורים וללבנים העניים, והעדיף לתת את השליטה ל"חכמים מהדרום" (לבנים בעלי רכוש). לכן הסכים עם החנינות שג'ונסון העניק למנהיגים דרומיים מבוססים שחזרו לאחר מכן לעמדות הכוח. הוא טען שהקונגרס צריך לאפשר לנציגים הדרומיים לחזור אליו. ב-25 ביולי 1866, מינה אותו הקונגרס של ארצות הברית לדרגה שנוצרה זה עתה: גנרל 4 כוכבים.
עימותים עם ג'ונסון
ג'ונסון ניסה לשקם את מדינות הדרום באופן מתון, ורצה שהמדינות הפורשות יחזרו מיד לאיחוד ללא הבטחה למתן זכויות אזרח לשחורים. הקונגרס, שנשלט בידי הרפובליקנים הרדיקלים, התנגד לכך וסירב לקבל חברי קונגרס מהקונפדרציה. הם העבירו חוקים למרות הוטו שג'ונסון הטיל עליהם" חידוש לשכת העבדים המשוחררים וחוק זכויות האזרח. ג'ונסון ניסה לעזור למועמדיו במהלך הבחירות לקונגרס בעזרת סבב נאומים ברחבי המדינה. הוא לקח איתו את גרנט, שנחשב אז לאדם האהוד ביותר במדינה, וגרנט הסכים מתוך נאמנות. במהלך מסעם ברחבי המדינה, התחיל גרנט להתנגד לג'ונסון, וסבר שפגע במאמצי השיקום. בנוסף היה סבור שנאומיו של ג'ונסון היו בושה. בפומבי הוא ניסה להישאר נאמן לג'ונסון וגם לרפובליקנים. הוא חשש ממרד דרומי ושלח את הנשק הדרומי אל הצפון.
העימותים בין המתונים והרדיקלים המשיכו לאחר הבחירות. בניגוד לחזונו של ג'ונסון לפיוס מהיר, העביר הקונגרס חוקי שיקום שחילקו את הדרום לחמישה מחוזות צבאיים כדי להגן על זכויות העבדים המשוחררים. המושלים הצבאיים הנהיגו את המדינות. גרנט בחר מושל צבאי לכל מחוז, והעדיף את גישת הקונגרס לשיקום, שלדעתו תמנע חיכוכים בדרום. ג'ונסון זעם על כך וניסה לפטר גנרלים שלא היו נאמנים למדיניות שלו. גרנט נכנס לעימותים עם ג'ונסון. צבאו הגן על זכויות של יותר מ-1,500 שחורים שנבחרו למשרות ציבוריות. הקונגרס, בתמיכת גרנט, ביטל את הוטו של ג'ונסון על חוק לשכת העבדים המשוחררים, והעביר חוקי אזרח שהגנו על השחורים. ב-19 ביולי 1867 הסמיך הקונגרס את גרנט לאכוף את השיקום בדרום.
הדחת ג'ונסון
ג'ונסון רצה לפטר את מזכיר המלחמה שלו, סטנטון, שתמך ברדיקלים בקונגרס. הוא ביקש שגרנט יתמנה לתפקיד כדי לנטרל את יריבו הפוליטי. גרנט התנגד לכך, כיוון שהחוק דרש אישור מהסנאט לפני פיטורין בקבינט. ג'ונסון טען שהחוק לא תקף לגבי אישים שאותם מינה הנשיא הקודם, ובמהלך הפגרה של הסנאט, ב-12 באוגוסט 1867, מינה את גרנט למזכיר המלחמה הזמני. גרנט הסכים לקחת את המינוי באופן זמני, וסטנטון פינה את משרדו עד לכינוס הסנאט.
הסנאט סירב לפטר את סטנטון, וג'ונסון ביקש מגרנט לא לוותר על התפקיד. גרנט טען שהנשיא מפר את החוק והחזיר לסטנטון את תפקידו ב-14 בינואר 1868. ג'ונסון האשים את גרנט בהפרת הבטחתו להישאר כמזכיר המלחמה, מעשה שגרנט הכחיש מכל וכל, למרות עדויות חברי הקבינט. גרנט כתב מכתב זועם לג'ונסון, והשניים הפכו ליריבים. הרדיקלים התחילו לתמוך בגרנט בעקבות עימותיו עם ג'ונסון. הוא תמך בניסיון ההדחה של הנשיא, אולם לא לקח בו חלק פעיל. ג'ונסון בקושי שרד את ניסיון ההדחה, ואף מנהיג רפובליקני אחר לא הצליח להשיג מכך רווח פוליטי.
בחירות 1868
ממוזער|alt=Photograph of crowd in front of Capitol building decorated with patriotic bunting|השבעתו הראשונה של גרנט על מדרגות הקפיטול ב-4 במרץ 1869
כשעוד היה הגנרל המפקד, נכנס גרנט למירוץ הרפובליקני של 1868 בתמיכת הרדיקלים לאחר העימות מול ג'ונסון. הרפובליקנים בחרו בגרנט כמועמד הרפובליקני לנשיאות בוועידה הרפובליקנית בשיקגו ב-20 במאי 1868, ללא כל יריב ממשי. המצע הרפובליקני תמך בזכויות הצבעה לשחורים בדרום כחלק מהענקת אזרחות מלאה לעבדים לשעבר. הוא הסכים לתת למדינות הצפון להחליט בעצמן האם להעניק זכויות הצבעה לשחורים. בנוסף התנגד לשימוש בכסף מנייר לתשלום חובות מדינה, עודד הגירה, תמך בזכויות מלאות לאזרחים מהגרים, ותמך בשיקום הרדיקלי במקום במדיניות המתונה של הנשיא ג'ונסון.
את מכתב קבלת המועמדות שלו חתם גרנט בשורה "הבה ונכונן שלום בינינו", שהייתה לסיסמת הבחירות שלו. הסיסמה קסמה לרבים מהאמריקנים באותה התקופה: סיום לעימות האלים והמעייף. המילים רמזו לפיוס בין הצפון והדרום, אולם הזהירו שאלימות תהיה בלתי נסבלת.
בתור סגנו, בחרו הצירים בסקיילר קולפקס.
במהלך מסע הבחירות, פקודת גירוש היהודים הפכה לנושא חשוב. גרנט הודיע שאין לו שום דעה קדומה כנגד כל גזע או דת, ושישפוט כל אדם לפי אישיותו.
יהודים רבים נטשו אמנם את המפלגה הרפובליקנית, אולם אחרים הקימו "מועדון עברי למען גרנט" (Hebrew Grant Club) ומספר נכבדים יהודים פרסמו הצהרות תמיכה בו.
גרנט היה נשיא ידידותי מאוד ליהודים ומינה אותם לתפקידים ממשלתיים בכירים.
את אדוארד ס. סולומון מינה למושל טריטוריית וושינגטון ולג'וזף זליגמן הציע לשמש שר האוצר.
הוא היה הנשיא הראשון שגינה את האלימות כנגד היהודים באירופה, והיה הראשון שהכניס את נושא זכויות האדם אל מדיניות החוץ האמריקנית.
כשפרצו פוגרומים ברומניה ב-1870, מינה יהודי לקונסול בבוקרשט, כדי להפעיל לחץ על ממשלת רומניה להפסיק את ההתקפות על היהודים.
גרנט היה מעורב בעניינו של אדגרדו מורטארה, ילד יהודי שנחטף על ידי רשויות האפיפיור באיטליה במטרה לגדלו כקתולי, וכתב לאפיפיור פיוס התשיעי בבקשה לשחררו, בקשה שזכתה להתעלמות מצד האפיפיור האנטישמי. כנהוג באותה התקופה, לא לקח גרנט חלק פעיל במסע הבחירות אלא היה בביתו (שניתן לו בידי תושבי העיר כהוקרת תודה על שירותו במלחמה). הרפובליקנים שניהלו את משא הבחירות התמקדו בהמשך השיקום ובתשלום חובות לציבור.
ממוזער|180px|שמאל|גרנט וסגנו, הנרי וילסון, מוצגים כמועמדים עובדים.
היו שני נושאים חשובים בבחירות: הראשון היה המשך השיקום בדרום. הדמוקרטים תמכו במתן זכויות לחיילי הקונפדרציה לשעבר, ואילו הרפובליקנים הציעו את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שירשה לשחורים להצביע. הנושא האחר היה תשלום איגרות חוב מתקופת המלחמה בכסף מזהב או בכסף מנייר. הדמוקרטים רצו לשלם על האגרות במאה מיליון דולרים מנייר, ואת השאר בזהב, כדי לגרום לאינפלציה. הרפובליקנים תמכו בתשלום בזהב בלבד, עמדה שקסמה לבנקאים ולמשקיעים.
ממוזער|180px|חבר האלקטורים ב-1868
הדמוקרטים החליטו להתעלם מהנשיא ג'ונסון ובחרו במושל ניו יורק, הורשיו סימור. מסע הבחירות שלהם דרש סיום לתקופת השיקום והחזרת השליטה בדרום למעמד בעלי המטעים הלבנים, דבר שפגע בהם בקרב הדמוקרטים הצפוניים שתמכו במלחמת האזרחים. הדמוקרטים תקפו את השיקום ואת תמיכת הרפובליקנים בזכויות לשחורים, וטענו שגרנט היה מנהיג ה"צבא השחור". סימור היה שמרן עשיר והותקף בידי הרפובליקנים כחלש וכאדם שתמך במתנגדי המלחמה. הרפובליקנים הציגו את הדמוקרטים כבוגדים. גרנט ניצח בבחירות בהפרש של 300,000 קולות מתוך 5,716,082 בלבד, אולם השיג 214 אלקטורים לעומת 80 של סימור. הוא היה בן 46, והיה הנשיא הצעיר ביותר שנבחר עד אז. עקרונותיו היו שמרניים: כסף יציב, ממשלה קטנה ושיקום הדרום. הוא היה הנשיא הראשון שנבחר לאחר ביטול העבדות ומתן האזרחות לעבדים. אולם מימוש הזכויות היה לוקה בחסר: רק בשש עשרה מדינות מתוך שלושים ושבע הצביעו שחורים, ורוב המדינות הללו היו בדרום. גרנט הפסיד בלואיזיאנה ובג'ורג'יה בגלל אלימות מצד הקו קלוקס קלאן כנגד מצביעים שחורים, אולם בשש מדינות דרומיות שבהן שלטו הרפובליקנים הרדיקלים, הוא ניצח. במהלך מערכת הבחירות, שחורים רבים יכלו להצביע בוושינגטון.
נשיאותו (1869–1877)
גרנט נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1869, ועזב אותו ב-4 במרץ 1877. הוא נבחר בקלות לכהונה נוספת ב-1872, למרות פילוג במפלגה הרפובליקנית שגרמה להקמת המפלגה הרפובליקנית-ליברלית, שהעמידה מולו את הוראס גרילי, בתמיכת הדמוקרטים. גרנט היה הנשיא הראשון מאז אנדרו ג'קסון ששירת שתי כהונות מלאות. הנשיא הקודם ג'ונסון לא נכח בטקס כניסתו לתפקיד. בנאום השבעתו טען גרנט שאת השיקום ינהל בצורה רגועה, ללא דעות קדומות או שנאה. הוא דרש "יחס הוגן" לאינדיאנים, ומתן אזרחות. הוא לא התייעץ עם הסנאט לפני שמינה את הקבינט שלו, ושמר את בחירותיו בעיקר לעצמו. בניסיונו ליצור אחדות לאומית, גרנט לא בחר מנהיגים רפובליקניים מפלגתיים לתפקידים. הוא מינה את ג'ון רולינס, חברו מתקופת המלחמה, לתפקיד מזכיר המלחמה, ואת המילטון פיש לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. ויליאם שרמן מונה למפקד הצבא, אולם עימותים בינו לבין רולינס גרמו למערכת יחסים מתוחה בינו ובין גרנט.
גרנט בחר אישים א-מפלגתיים לקבינט שלו, בעיקר חבריו מהצבא, ולחלקם הייתה הצלחה מוגבלת. הם לא הבינו בפוליטיקה ועוד פחות באתיקה ציבורית. התרחשו שערוריות רבות בממשלו, אולם גרנט תקף את המאשימים. תומכיו טענו שגרנט הקים את ועדת השירות לציבור הראשונה.
תקופת השיקום שלטה בכהונתו של גרנט. בתוך שנתיים הצטרפו אל האיחוד ואל הקונגרס ג'ורג'יה, מיסיסיפי, וירג'יניה, וטקסס. בנוסף, הוקמה מחלקת המשפטים של ארצות הברית ומונה אדם לתפקיד פרקליט המדינה של ארצות הברית. בנוסף נחקקו חוקים שאפשרו לממשל לאכוף את החוקים, בעיקר הגנה על זכויות אזרח לשחורים. מחלקת המשפטים החדשה עצרה אלפי חברי קו קלוקס קלאן בעזרת החוקים החדשים. חיילים נשלחו אל תשעה מחוזות בקרוליינה הדרומית על מנת לעצור את האלימות של הקלאן ב-1871. התיקון ה-15 לחוקה אושרר ב-3 בפברואר 1870, ואסר על הממשלות למנוע זכויות הצבעה בגלל גזע, צבע או מעמד.
עם תחילת כהונתו השנייה, המדינה שגשגה. החוב הלאומי, ההוצאה הממשלתית, מכסי המגן והעובדים הממשלתיים ירדו במספרם, והכנסות ממסים עלו. הקונגרס תמך בתקן הזהב, והקטין את מספר השטרות במחזור. אולם המשבר הפיננסי של 1873 זעזע את המדינה והשמיד את רוב ההתקדמות הכלכלית. המשבר הוביל לשפל כלכלי שגרם להתנגדות לגרנט ולניצחון דמוקרטי בבחירות לבית הנבחרים בדצמבר 1875. השחיתות גברה, אולם אנשים שגרנט מינה הצליחו לנקות את המחלקות הממשלתיות. מזכיר האוצר שלו הצליח למצוא מעורבות של מזכירו האישי של גרנט בשחיתות, ומזכיר המלחמה הואשם בלקיחת שוחד. מדינות הקונפדרציה היו בידיים רפובליקניות כשגרנט היה הנשיא, אולם ב-1877, ה"גואלים" - דמוקרטים לבנים דרומיים - שלטו בהן, בעיקר באלימות ובמניעת זכויות משחורים.
בכהונתו של גרנט לא היו לארצות הברית מלחמות, אולם מדיניות החוץ שלו הייתה רעועה. המילטון פיש, מזכיר המדינה המוכשר, הצליח לפתור בעיות מימי המלחמה עם בריטניה, ולמנוע מלחמה עם ספרד. ניסיונו של גרנט לספח את הרפובליקה הדומיניקנית נכשל וגרם למשבר. מסילת הרכבת הטרנסקונטיננטלית הראשונה נבנתה ב-1869, והמערב נפתח להתיישבות. הוא ניהל מדיניות שלום עם האינדיאנים, אולם עם גילוי זהב במערב, הקולונל קסטר נפל בקרב בליטל ביג הורן. גרנט חתם על הקמת הפארק הלאומי הראשון.
במשך שנים, ראו את גרנט כנשיא עוין לדרום. לאחרונה הוא נחשב לנשיא שהיה מחויב לשחורים ולחם למען מימוש זכויותיהם. ממשלו נחשב לאחד מהמושחתים ביותר בהיסטוריה, אף על פי שהוא עצמו לא היה מושחת. מינויים רבים שמינה במקום אישים מושחתים הובילו לרפורמות.
כהונה ראשונה 1869–1873
קבינט
ממוזער|150px|מועמדיו של גרנט לקבינט
גרנט בחר את הקבינט שלו בצורה שונה מהמקובל, לא התייעץ עם הסנאט ושמר את בחירותיו בסוד עד ששלח אותן לאישור. מתוך נאמנות אישית, מינה את חבריו אליהוא וושבורן לתפקיד מזכיר המדינה ואת ג'ון רולינס לתפקיד מזכיר המלחמה. וושבורן שירת שנים עשר ימים בלבד לפני שהתפטר, לכאורה בגלל בריאות לקויה. התוכנית הייתה לתת לו ניסיון דיפלומטי לקראת מינויו לשגריר בצרפת. לאחר מכן מינה גרנט את המילטון פיש, פוליטיקאי שמרני מניו יורק, לתפקיד מזכיר המדינה. פיש היה המינוי המוצלח ביותר של גרנט. הנשים של שניהם היו חברות טובות. רולינס מת משחפת והוחלף בוויליאם בלקנפ. גרנט בחר בכמה אישים לא מפלגתיים לקבינט שלו, ולחלקם הייתה הצלחה מוגבלת. אדולף בורי, למשל, שירת בתור מזכיר הצי, והוחלף בידי ג'ורג' רובסון, ואילו א.ט סטיוארט לא הצליח להיבחר לתפקיד מזכיר האוצר לאחר שהתברר שהיה סוחר, ולכן מנוע מלכהן בתפקיד. הסנאטורים צ'ארלס סאמנר ורוסקו קונקלינג, שהתנגדו לגרנט, סירבו לתקן את החוק ולמנות את סטיוארט. במקומו, מינה גרנט את ג'ורג' סיואל באוטוול לתפקיד, שכן הוא נודע בכנותו. מינויים אחרים שלו - ג'ייקוב קוקס (פנים), ג'ון קרסוול המנהל הכללי של הדואר ואבנעזר רוקווד הואר (התובע הכללי), נחשבו למינויים מוצלחים. מדיניותו העצמאית, ולעיתים בעייתית, של גרנט בבחירת הקבינט שלו, פגעה בוותיקי המפלגה שלא יכלו להשפיע עליו. באוטוול הוביל לחוסר איזון גאוגרפי בקבינט, כיוון שגם הוא וגם הואר היו ממסצ'וסטס. כדי לתקן זאת, החליף גרנט את הואר באיימוס טפן אקרמן, מג'ורג'יה. בתור הגנרל המפקד לשעבר, ראה גרנט את הקבינט כמו פקודיו, ולא כשותפיו.
שינוי חוק הקביעות במשרה
במרץ 1869, הודיע הנשיא גרנט שרצה לשנות את חוק הקביעות במשרה מ-1867, כיוון שלדעתו פגע במערכת החוקית של המדינה. החוק עבר בקונגרס ב-1867, בחסות הרפובליקנים הרדיקלים, כדי למנוע מהנשיא אנדרו ג'ונסון למנות חברי קבינט. החוק השנוי במחלוקת הופעל במהלך הליך הדחתו של ג'ונסון ב-1868. ב-5 במרץ 1869, הוגשה הצעה לביטול החוק, אולם הסנאטור צ'ארלס סאמנר התנגד למתן יד חופשית לגרנט בנושא המינויים. כדי לחזק את עצמו, סירב גרנט למנות מינויים חדשים פרט לתפקידים פנויים, עד לביטול החוק. אנשים שרצו במשרה לחצו על הקונגרס לבטל את החוק. הלחץ לרפורמה ממשלתית הוביל לביטול החוק, והועבר חוק חדש בו הנשיא קיבל את השליטה על פיטורי חברי הקבינט שלו, אולם עדיין היה צריך את אישור הקונגרס לצורך מינויים. גרנט, שלא רצה לפלג את מפלגתו בנושא, חתם על החוק. הוא ספג ביקורת על כך שלא ביטל את החוק לחלוטין. החוק בוטל לחלוטין ב-1887. גרנט ספג ביקורת על מינוי בני משפחתו לתפקידים ממשלתיים.
גרנט וסאמנר התווכחו אחד עם השני בנושאי חוץ ומינויים פוליטיים. סאמנר ביצע מדיניות חוץ משל עצמו והתנגד לנפוטיזם של גרנט.
זכויות האזרח, האדם והשיקום
במהלך תקופת השיקום, קיבלו העבדים המשוחררים זכות הצבעה מהקונגרס והפכו לפעילים בפוליטיקה המקומית. ארבעה עשר נבחרו לקונגרס. אף אחד מהם לא הפך למושל, אולם הם כן הפכו לסגני מושלים או למזכירי מדינות. הם היו בסיס התמיכה במפלגה הרפובליקנית בדרום, יחד עם לבנים מקומיים (ה-"Scalawags") ואישים שהגיעו מהצפון (ה"צקלונאים", או "Carpetbaggers"). רוב הלבנים בדרום התנגדו לרפובליקנים, וקראו לעצמם "שמרנים" או "גואלים". גרנט התערב בנושאים המקומיים. ב-24 בדצמבר 1869, הכריז על שלטון צבאי בג'ורג'יה והחזיר את המחוקקים השחורים שהושעו מהמועצה המחוקקת.
רוב ההיסטוריונים מהמאה ה-21 טוענים שתקופת השיקום הסתיימה בכישלון, ושהצפון ויתר על הגנה על זכויות האזרח של השחורים.
התיקון ה-15
גרנט ורבים בצפון האמינו שמלחמת האזרחים האמריקנית הרחיבה את הדמוקרטיה אל העבדים המשוחררים. גרנט פעל כדי להבטיח את אשרור התיקון החוקתי שהקונגרס אישר ושנשלח לאישור המדינות במהלך ימיו האחרונים של ממשל ג'ונסון. התיקון קבע ש"זכותם של אזרחי ארצות הברית להצביע לא תישלל מהם על ידי ארצות הברית או אחת מהמדינות בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות". ב-3 בפברואר 1870, עשרים ושבע מדינות אשררו את התיקון והוא הפך לתיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית. גרנט בירך על אשרור התיקון, אולם הלבנים בדרום היו נחושים שלא יאכפו את זכויות ההצבעה לשחורים.
מחלקת המשפטים
ב-22 ביוני 1870, חתם גרנט על חוק שהקונגרס העביר והקים את מחלקת המשפטים של ארצות הברית, וגם את משרת פרקליט המדינה, שיסייע לתובע הכללי. גרנט מינה את איימוס טפן אקרמן לתפקיד התובע הכללי ואת בנג'מין בריסטו לתפקיד פרקליט המדינה הראשון. בשנים הראשונות של ממשל גרנט הוגשו 1,000 כתבי אישום נגד חברי קלאן, ו-550 מהם הורשעו בידי מחלקת המשפטים. ב-1871, הוגשו 3,000 כתבי אישום ו-600 הרשעות, כשרוב האשמים ישבו בכלא לזמן קצר, ואילו המנהיגים נאסרו על חמש שנים בבית סוהר ממשלתי באולבני. התוצאה הייתה ירידה משמעותית באלימות בדרום. גרנט נחשב לנשיא נחוש בניסיון לחסל את הקו קלוקס קלאן. ממשיכו של אקרמן, ג'ורג' הנרי ויליאמס, בדצמבר 1871, המשיך להגיש כתבי אישום נגד הקלאן במהלך 1872 עד לאביב 1873, ולכהונתו השנייה של גרנט. הירידה בהגשת כתבי האישום הייתה מכיוון שלמחלקת המשפטים, שהוצפה בתיקים נגד הקלאן, לא היה מספיק כוח אדם כדי להמשיך בכך.
חוק האזרחות של 1870
ב-14 ביולי 1870, חתם גרנט על חוק האזרחות של 1870, שהרשה לשחורים להפוך לאזרחי המדינה. החוק הזה הפך חוק מ-1790, שקבע שרק לבנים בעלי "אופי מוסרי טוב" יכולים להיות אזרחים. החוק אסר על התחזות או סילוף הזהות בבקשה לאזרחות.
חוקי האכיפה של 1870 ו-1871
כדי לאכוף את התיקון ה-15, העביר הקונגרס חוק להבטחת הצבעת השחורים, חוק האכיפה של 1870, שעליו חתם גרנט ב-31 במאי 1870. החוק נועד למנוע מה"גואלים" לתקוף או לאיים על השחורים. החוק הטיל עונשים כבדים על כל אדם שאיים, שיחד או תקף אזרח כדי למנוע ממנו, והטיל שיפוט ממשלתי על מערכת הבחירות.
ב-13 בינואר 1871, הגיש הנשיא גרנט לקונגרס דו"ח בנוגע לאלימות הקו קלוקס קלאן בדרום. ב-20 במרץ, אמר גרנט שהמצב בדרום היה חמור ושיש צורך בחקיקה כדי להבטיח את החיים, החירות והרכוש, ואת אכיפת החוק בכל המדינה. הוא טען שהייתה סכנה בנוגע לדואר ולאיסוף ההכנסות מהמדינות. הקונגרס חקר את פעילות הקלאן והעביר את חוק האכיפה של 1871 כדי לאפשר את הרשעתו. החוק, שנודע כ"חוק הקו קלוקס קלאן", נכתב בידי חבר הקונגרס בנג'מין באטלר, והועבר כדי לטפל בסניפים המקומיים של הקו קלוקס קלאן. אף על פי שגרנט היה רגיש לביקורות כלפיו בנוגע ליצירת משטר צבאי במדינה, הוא חתם על החוק ב-20 באפריל 1871, לאחר שג'ורג' באוטוול שכנע אותו בכך שהחוק היה נחוץ בשל האלימות. החוק אפשר לנשיא לבטל את פקודת הביאס קורפוס לגבי "איגודים צבאיים" וקנוניות של הקלאן. החוק גם הסמיך את הנשיא "לעצור ולפרק בוזזים ליליים מוסווים". פעולות הקלאן הפכו לפשעים חמורים ולמרד נגד המדינה.
הקו קלוקס קלאן הכיל ארגונים סודיים מקומיים שנוצרו כדי להתנגד לשלטון הרפובליקני בתקופת השיקום. לא היה ארגון מעל הרמה המקומית. הם לבשו ברדסים לבנים כדי להסתיר את זהותם ותקפו ואיימו על רפובליקנים. הקלאן היה חזק בקרוליינה הדרומית בין 1868 ל-1870. מושל קרוליינה הדרומית, רוברט סקוט, שהיה מעורב בשחיתות, אפשר לקלאן להתחזק. גרנט, שמאס בשיטות האלימות של הארגון, ציווה על הארגון להתפזר ולמסור את נשקו לפי חוקי האכיפה, ב-12 באוקטובר 1871. לא הייתה תגובה, אז ב-17 באוקטובר 1871, ביטל גרנט את פקודת הביאס קורפוס בכל תשעת המחוזות של קרוליינה הדרומית. הוא הכניס כוחות צבא אל המדינה, שתפסו את הקלאן, שנשפט בידי התובע הכללי אקרמן ופרקליט המדינה בריסטו. הקלאן הושמד, אולם קבוצות נוספות עלו במקומו: הליגה הלבנה והחולצות האדומות.
חוקי החנינה של 1872
טקסס צורפה מחדש אל האיחוד ב-30 במרץ 1870, מיסיסיפי צורפה מחדש ב-23 בפברואר 1870, ווירג'יניה ב-26 בינואר 1870. ג'ורג'יה הייתה המדינה הדרומית האחרונה שחזרה לאיחוד ב-15 ביולי 1870. כל עשר המדינות הפורשות שלחו חברי קונגרס. טכנית, ארצות הברית הייתה "מאוחדת" שוב.
כדי להקל על מתחים, חתם גרנט ב-23 במאי 1872 על חוק שחנן אנשי קונפדרציה. החוק אפשר לרוב אנשי הקונפדרציה להיבחר מחדש. רק 500 אנשי קונפדרציה לא יכלו להיבחר למשרה ציבורית.
צמצום ההשפלות בוסט פוינט
הנשיא גרנט עודד את השחורים להיכנס אל האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, אולם ב-1870 ו-1871 לא הצליח להגן על צוער שחור מהשפלות גזעניות. הגנרל תומאס רוג'ר מונה לנהל את המוסד ב-1871, וביצע רפורמות: הוא הקטין את ההשפלות כלפי שחורים. ב-1871, עוד שחורים נכנסו אל האקדמיה וב-1877, יצא מתוכה החייל השחור הראשון.
פוליגמיה בטריטוריית יוטה
ממוזער|בנובמבר 1871, הואשם מנהיג המורמונים בריגהם יאנג בפוליגמיה.
ב-1862, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, חתם הנשיא לינקולן על חוק שאסר על הפוליגמיה בכל הטריטוריות. המורמונים שהיו מעורבים בפוליגמיה ביוטה התנגדו לחוק ולמושל הטריטוריה. בבחירות של 1868, הבטיח גרנט לאכוף את החוק נגד פוליגמיה. המתיחות החלה ב-1870, כשהמורמונים באוגדן, יוטה, החלו להתחמש ולהתחפר. ב-4 ביולי 1871, מיליציה מורמונית בסולט לייק סיטי כמעט נלחמה מול חיילים, אולם הצליחה להימנע מאלימות.
הנשיא גרנט, שהאמין שיוטה הייתה במצב מרד, היה נחוש לעצור את אלו שעסקו בפוליגמיה כנגד החוק. באוקטובר 1871, חיילים אמריקנים עצרו מאות מורמונים, שמו אותם במחנות מעצר, ושפטו אותם. אחד מהם נקנס ב-500 דולר ובשלוש שנות עבודות פרך בכלא. ב-20 בנובמבר 1871, הואשם בריגהם יאנג, מנהיג המורמונים שהיה במצב בריאותי רע, בפוליגמיה. אחרים הואשמו ברצח או בניסיון לרצח. החוק היה קשה לאכיפה, כיוון שהיה צורך בהוכחת נישואין לצורך הרשעה. ב-4 בדצמבר 1871, טען הנשיא גרנט שהפוליגמיה ביוטה הייתה "שארית לברבריות, מנוגדת לתרבות, להגינות, ולחוקיה של ארצות הברית.
חוק קומסטוק
במרץ 1873, הצליחו נוצרים אדוקים, בהובלת אנתוני קומסטוק מימק"א, להעביר את חוק קומסטוק, שהפך לפשע שליחת כתבות "לשימוש לא ראוי או לא מוסרי". גרנט חתם על החוק אחרי שהובטח לו שקומסטוק יאכוף אותו. קומסטוק הפך לסוכן מיוחד במחלקת הדואר. הוא תבע שולחי פורנו, אסר תומכי הפלות, אסר על הצגת אומנות עירום, עצר את שליחת המידע לגבי מניעת הריון, וניסה לאסור על מה שהחשיב לספרים רעים.
התנועה למען זכויות הצבעה
ממוזער|150px|ב-1872, חתם גרנט על חקיקה, בעידוד תומכת זכות ההצבעה באנט לוקווד, שהשוותה את משכורות הפקידות הממשלתיות למשכורות הפקידים.
במהלך נשיאותו של גרנט, תנועה למתן זכות הצבעה לנשים בהובלת סוזן ב. אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון זכתה לתשומת לב לאומית. אנתוני תמכה בזכות הצבעה לנשים, תשלום משכורות שווה, והגנה על רכושן של נשים שהתגוררו בוושינגטון. באפריל 1869, חתם גרנט על חוק שהגן על רכושן של נשים נשואות מפני חוב בעליהן, ונתן לנשים יכולת לתבוע בבית המשפט בוושינגטון הבירה. במרץ 1870, הציג חבר הקונגרס סמואל ארנל חוק, שזכה לעידוד הסופרג'יסטית באנט לוקווד, שהשווה בין משכורות הפקידות הממשלתיות למשכורות הפקידים. כעבור שנתיים, חתם גרנט על החוק, לאחר שהסנאט שינה אותו קצת. החוק דרש שכל הפקידות יקבלו משכורת מלאה, אולם ללא פקידות בדרג הנמוך. החוק העלה את משכורת הפקידות מ-4% משכרו של גבר ל-20% בשנות השבעים, אולם עדיין לא סיים את השליטה הגברית. הרפובליקנים, שרצו שהנשים ינהלו מסע בחירות עבור גרנט בבחירות של 1872, הוסיפו למצעם שיחה פתוחה לגבי זכויות נשים.
נושאי האינדיאנים
"מדיניות השלום" כלפי האינדיאנים
ממוזער|180px|שמאל|ענן אדום ביקר את גרנט בבית הלבן במאי, 1870.
סיסמת הבחירות של גרנט, "הבה ונכונן שלום בינינו", הגדירה את מדיניותו כלפי שיקום הדרום ופתיחה של עידן חדש ביחסים עם שבטי האינדיאנים במערב.
בנאום, טען גרנט שבניית מסילות הרכבת והגישה למערב גורמת לקשר בין ההתיישבות ה"מתורבתת" לבין שבטי האינדיאנים. גרנט טען ששתי הצורות לא יוכלו להתקיים ביחד, ושצורה אחת חייבת לוותר. לטענתו, מערכת של חיסול גזעים לא עמדה בקנה אחד עם עקרונות הנצרות, ומסוכנת לחברה. הדרך היחידה, לטענתו, הייתה להעביר את האינדיאנים לשמורות, ולהגן עליהם משם.
מטרת "מדיניות השלום" הייתה להקטין את העימותים הצבאיים מול האינדיאנים, בציפייה להוביל לתרבותם ומענק אזרחות. האינדיאנים נותרו בשמורות וקיבלו תקציב ממשלתי ואימון מצד מוסדות דתיים. הצבא מנע כל הפרות חוק. המטרה הייתה להטמיע אותם בחברה האמריקנית. האינדיאני יכול היה לצאת מהשמורה ולהצטרף לחברה, עם אזרחות מלאה. האינדיאנים הפכו לאזרחים ב-1924.
מדיניות השלום של גרנט הייתה שונה לחלוטין מהמדיניות הממשלתית כלפי האינדיאנים. גרנט טען בנאומו בפני הקונגרס ב-1873 שהמלחמות למען הכחדת האינדיאנים הן משחיתות. הנשיא לחץ, אם כי לא תמיד בהצלחה, למנוע הפקעת אדמות אינדיאנים. אלו שרצו להתרחב מערבה התעמתו מול האינדיאנים, המתיישבים והצבא. האינדיאנים נאלצו לחיות בשמורות. מחקר בנוגע למספר המלחמות מול האינדיאנים בין 1850 ל-1890, חשף שמספר הקרבות במהלך נשיאותו של גרנט ירד מ-101 ב-1869 ל-43 ב-1877. ב-1875 היו רק חמישה עשר קרבות- המספר הנמוך ביותר מאז 1853, בה היו רק שלושה עשר.
ב-1869, מינה גרנט את אלי פארקר, משבט הסינקה, לתפקיד נציב לענייני אינדיאנים. במהלך תקופתו, מספר המלחמות ירד. הצ'יף ענן אדום פגש את גרנט בבית הלבן ב-1870. גרנט לא היה עוין לאינדיאנים והתייחס אליהם בכבוד. הוא אירח את הצ'יף כפי שאירח את הנסיך ארתור כשזה ביקר במדינה ב-1869. בפגישתו השנייה עם גרנט, סיפר הצ'יף שהלבנים מסיגי גבול אל אדמות האינדיאנים ושהאינדיאנים זקוקים למזון ולביגוד. גרנט ציווה על כל הגנרלים למנוע הסגות גבול. בנוסף חתם על חוק שסיים את ההתייחסות לשבטי האינדיאנים כאל מדינות ריבוניות. האינדיאנים הפכו לנתיני המדינה, והמדיניות האינדיאנית נקבעה לפי אמנות בקונגרס.
ממוזער|180px|עוזרו של גרנט מתקופת המלחמה, אלי פארקר משבט הסינקה, היה האינדיאני הראשון שמונה לנציב לענייני אינדיאנים, בין 1869 ל-1871.
ההיסטוריונים התווכחו בנוגע לכמות הקולוניאליזם במדיניות. ממשל גרנט התמקד במטרות צודקות בניסיון לאזרח את האינדיאנים, אולם היו אי הסכמות רבות עם שבטים אינדיאנים.
החידוש במדיניותו של גרנט כלפי האינדיאנים הייתה במינוי קווייקרים לתפקידי אחראים על אינדיאנים ברחבי המדינה. הקונגרס לא רצה למנוע מינויים של הכנסייה ולכן סירב להתערב בנושא. ב-10 באפריל 1869, הקים הקונגרס ועדה לנושאי אינדיאנים. גרנט מינה אנשים לוועדה. הוועדה קיבלה סמכות לפיקוח על הלשכה לענייני אינדיאנים ובנוגע לאזרוח האינדיאנים. לאחר מקרה בו הרג קצין צבא 173 אינדיאנים, בעיקר נשים וילדים, ב-23 בינואר 1870, היה נחוש גרנט לחלק את מינויי האחראים על האינדיאנים בין הכנסיות.
הערכה
תגובת הקונגרס להפסד היחידה של ג'ורג' ארמסטרונג קסטר בקרב ליטל ביגהורן ב-1876 הייתה תדהמה בנוגע לכישלונה של מדיניות השלום. גרנט האשים את קסטר בתבוסה וטען שהקרב לא היה הכרחי. החוק לגבי האינדיאנים ב-1876 סימל את סוף מדיניות השלום של גרנט. השבטים קיבלו אפשרות למכור את אדמותיהם בעבור כסף מזומן או לא לקבל אוכל ואספקה. היסטוריונים טענו שגרנט לא ראה בעיות בחלוקת הסמכות לגבי האינדיאנים בקרב מנהיגים דתיים וקציני צבא. מדיניות הקווייקרים, לטענתם, לא פתרה את ההתנגשות בין דרכי החשיבה והמניעים של הלבנים והאינדיאנים. הדבר הוביל למלחמה מול האינדיאנים ב-1872.
ב-1871, מדיניות השלום דרשה משבט האפאצ'י לעבור לשמורות שם יקבלו אספקה וחינוך חקלאי. השבט פשט לעיתים על מתיישבים לבנים. בפשיטה אחת נרצחו מתיישבים. אנשי העיר החליטו לשכור אינדיאנים משבט אחר, מקסיקנים ולבנים כדי לנקום בהם, ורצחו 144 אפאצ'ים, בעיקר נשים וילדים. עשרים ושבעה נלקחו בשבי ונמכרו לעבדות במקסיקו. במאי, נעשה ניסיון לעצור את מנהיג שבט האפאצ'י, ובמהלך המרדף נהרגו שלושה עשר אפאצ'ים.
הדבר שהקשה רבות על מדיניות השלום היה השחיתות במחלקת הפנים של ארצות הברית בתקופתו של קולומבוס דלאנו. הכסף הממשלתי שנועד לספק מזון וביגוד לשבטים נשדד בידי פקידים וסוכנים מושחתים ממוצא אינדיאני. בנוסף, מתחזים ל"עורכי דין אינדיאנים" קיבלו כסף על "ייצוג" השבטים. לאחר חשיפת הנושא, הגן גרנט על דלאנו ולא חקר את הנושא. דלאנו לא תמך ברפורמות ולא היה זהיר בניהול המחלקה שלו. ג'ייקוב קוקס, המינוי הקודם, ניהל את המחלקה בצורה יותר יעילה ונחשב לאחד ממזכירי הפנים הטובים בהיסטוריה. כשהתפטר ב-1870, מונה דלאנו כדי לפייס את סיעת ה"איתנים" במפלגה. לאחר התפטרותו של דלאנו ב-1875, מחליפו, זכריה צ'נדלר, ביצע רפורמות, הרחיק את "עורכי הדין האינדיאנים" ופיטר פקידים מושחתים במחלקה לענייני אינדיאנים. מזכיר המלחמה, ויליאם בלקנאפ, שהיה אחראי על הסחר באזורי האינדיאנים, קיבל תמלוגים מצד הסוחרים האינדיאנים. הוא התפטר והוחלף באלפונזו טאפט (אביו של הנשיא לעתיד ויליאם הווארד טאפט, שביצע רפורמות. בלקנאפ הועמד לדין בידי בית הנבחרים ונשפט בידי הסנאט בקיץ 1876, אולם זוכה. בהמשך הוחלף טאפט בג'. דונלד קמרון שכיהן כמזכיר המלחמה עד לתום נשיאותו של גרנט.
רפורמה כלכלית
עם כניסתו לתפקיד, חתם גרנט על החוק לחיזוק המלווה הציבורי, שאותו העביר הקונגרס הרפובליקני. הוא הבטיח שכל החובות לציבור, בעיקר איגרות החוב מהמלחמה, ישולמו בזהב. מחיר הזהב בבורסה נפל ל-130 דולרים לאונקייה - המחיר הנמוך ביותר מאז ביטול התשלום בזהב ב-1862.
ב-19 במאי 1869, הגן גרנט על שכר העובדים הממשלתיים. ב-1868, עבר חוק שהקטין את יום העבודה בשירות הציבורי לשמונה שעות. רוב החוק שונה כדי להקטין את השכר. גרנט חתם על צו שמנע את הורדת השכר, למרות הירידה בשעות העבודה.
מזכיר האוצר ג'ורג' באוטוול ארגן מחדש את מחלקת האוצר של ארצות הברית ופיטר עובדים לא נחוצים, שינה את מחלקת ההדפסות כדי למנוע זיוף כספים, ופישט את גביית המס. השינויים הובילו לעודף במחלקת האוצר. החוב הלאומי ירד בשנים עשר מיליון דולר. בספטמבר, החוב ירד בחמישים מיליון דולרים, לאחר מכירת העודף בזהב תמורת שטרות ואיגרות חוב מתקופת המלחמה. עיתון ה"ניו יורק טריביון" דרש שהממשלה תקנה יותר איגרות חוב ושטרות, ואילו "הניו יורק טיימס" שיבח את מדיניות הממשל.
בשנתיים הראשונות של ממשל גרנט, הקטין באוטוול את הוצאות מחלקת האוצר ל-292 מיליון דולרים ב-1871 - פחות מ-322 מיליון ב-1869. עלות גביית המיסים ירדה ל-3.11% מהתקציב ב-1871. גרנט הקטין את מספר העובדים הממשלתיים ב-2,248 עובדים, מ-6,052 ב-1 במרץ 1869 ל-3,804 ב-1 בדצמבר 1871. הוא הגדיל את הכנסות המס ב-108 מיליון דולרים מ-1869 ל-1872. במהלך תקופת כהונתו הראשונה ירד החוב הלאומי מ-2.5 מיליארד דולר ל-2.2 מיליארד.
במקרה נדיר של רפורמה לפני תופעות שחיתות בממשלו, פיטר גרנט אדם שלא היה מתאים להחזיק במשרת האחראי על גביית המיסים, לאחר שזה אישר החזר מס של 60,000 דולרים לפירמה בקונטיקט. באוטוול מנע זאת ודרש את פיטורי האדם, שניסה למחות בפני הקונגרס. גרנט פיטר אותו באופן אישי.
ילוסטון, בופאלו ושימור
ממוזער|200px|מפת ילוסטון, 1871
בסתיו 1869, החל מחקר נהר ילוסטון, כשמשלחת נסעה למשך חודש לחקור את הנהר. דיווחים רשמיים הובילו לעניין ציבורי בפלאים הטבעיים באזור. במרץ 1871, חתם גרנט על חוק שהקצה 40,000 דולר למימון מחקר גאולוגי באזור. הדו"חות וציורי האזור שכנעו את הקונגרס לשמור על חלקו העליון של נהר ילוסטון. ב-18 בדצמבר 1871, הוגש חוק לבית הנבחרים ולסנאט, לצורך הקמת פארק בראש הנהר. התומכים בחוק טענו שערכו האמיתי של האזור היה בפארק, שעליו יש לשמור. רוב גדול אישר את החוק בסנאט ב-30 בינואר 1872, ובבית הנבחרים ב-28 בפברואר. ב-1 במרץ, חתם גרנט על חוק שהפך את ילוסטון לפארק הלאומי האמריקני הראשון.
ממוזער|220px|ביזון אמריקאי, באפלו, שנהרג בשנות השבעים כדי לשמור על האינדיאנים בשמורותיהם.
ב-1872, אלפיים ציידי באפלו פעלו באזורי קנזס וארקנסו והרגו אלפי באפלו לצורך עורם. שטחים רבים הוקדשו לצורך ייבוש עור הבאפלו. האינדיאנים מחו על השמדת המזון העיקרי שלהם. ב-1874, הושמדו 3,700,000 ביזונים במערב ובדרום המדינה. הדאגה לבאפלו הובילה לחוק שאסר על לבנים לצוד באפלו. גרנט בחר להטיל וטו על החוק, ולא החזיר אותו לקונגרס במשך עשרה ימים, עד לפיזורו. הוא האמין שהשמדת הבאפלו תקטין את מלחמות האינדיאנים ותכריח את השבטים להישאר בשמורות ולהפוך לחקלאים. חוואים דרשו את השמדת הבאפלו כדי להפוך את שטחי המרעה לשטחים לעדרי הבקר שלהם. האינדיאנים נאלצו להישאר בשמורותיהם.
ב-1872, חוק ילוסטון מנע דיג וציד, כולל של באפלו, בתחומי הפארק. הקונגרס לא הקצה משאבים לאכיפה. בשנות השמונים אוכלוסיית הבאפלו הידלדלה לכמה מאות פריטים, רובם בילוסטון. לאחר מלחמות האינדיאנים, חוקק הקונגרס ב-1894 חוק, שנחתם בידי הנשיא גרובר קליבלנד, ושמר על החיות בילוסטון. גרנט חתם על חוק שהגן על כלבי הים הצפוניים באיי אלסקה. היה זה החוק הראשון בתולדות המדינה שהגן על חיות בשטח ממשלתי.
מדיניות חוץ
מדיניות החוץ של הממשל הייתה מוצלחת, פרט לניסיון לספח את הרפובליקה הדומיניקנית. סיפוח הרפובליקה היה ניסיון של גרנט לעצור את בריחת השחורים מהדרום במהלך תקופת השיקום והיה הצעד הראשון לקראת סיום העבדות בקובה ובברזיל. הסכנות שבעימות מול בריטניה בגלל ספינות בריטיות שנהרסו במלחמת האזרחים נפתרו בשלום, ולטובת ארצות הברית. נושא הגבול הקנדי יושב בקלות. מזכיר המדינה המילטון פיש ניהל מדיניות חוץ מתונה וזהירה. היסטוריונים טענו שפיש היה אחד ממזכירי המדינה הטובים ביותר במדינה. פיש מונה למזכיר המדינה של גרנט ב-17 במרץ 1869, ושירת בתפקיד עד לסיום כהונתו של גרנט ב-4 במרץ 1877. לאחר מכן שירת לזמן קצר אצל הנשיא רתרפורד הייז עד ל-12 במרץ 1877.
הסכם הסיפוח של הרפובליקה הדומיניקנית
ממוזער|180px|הסנאטור ממסצ'וסטס, צ'ארלס סאמנר, התנגד לניסיון לסיפוח הרפובליקה הדומיניקנית
ב-1869, הציע גרנט לספח את הרפובליקה הדומינקנית, שהייתה שחורה ברובה, ונודעה כסנטו דומינגו. ב-1868, ניסה הנשיא אנדרו ג'ונסון לספח את הרפובליקה הדומיניקנית ואת סנטו דומינגו, אבל בית הנבחרים ביטל את הצעותיו. ביולי 1869, שלח גרנט נציגים שהגיעו להסכם עם נשיא הרפובליקה בנוגע לסיפוח המדינה ולמכירת סאמאנה ביי תמורת שני מיליון דולרים. כדי לשמור על האי ועל הנשיא, ציווה גרנט, שלא באישור הקונגרס, שספינות ימנעו פלישה לאי ומרד. ההסכם נחתם ב-19 בנובמבר 1869. מזכיר המדינה פיש הגיע להסכם סופי והציע 1.5 מיליון דולרים לתשלום החוב הדומיניקני, את סיפוח המדינה כמדינה אמריקנית, רכישת הזכויות על סאמאנה ביי למשך חמישים שנה, תמורת 150,000 דולר לשנה, והבטחה להגנה מפני מעורבות זרה. ב-10 בינואר 1870, הוגש ההסכם לאשרור בסנאט. למרות תמיכתו בסיפוח, גרנט לא יידע את הקונגרס על ההסכם או ניסה לגייס תמיכה בהצעה.
גרנט לא רק האמין שהאי יהיה שימושי לצי, אלא גם חשב שיוכל להשתמש בו כדי ללחוץ על הדרום. אם יהפוך אותו לגן עדן לעבדים המשוחררים, יציאת הפועלים השחורים לשם תכריח את הדרום להכיר בנחיצותם ולקבל את זכויות האזרח שלהם. גרנט האמין שמדינת האי תעלה את הייצוא ותקטין את הגירעון המסחרי. הוא קיווה שבעלות אמריקנית על האי תעודד את קובה, פוארטו ריקו וברזיל לבטל את העבדות. ב-15 במרץ 1870, המליצה ועדת החוץ של הסנאט, בראשות הסנאטור צ'ארלס סאמנר, לא לאמץ את ההסכם. סאמנר, שתמך בזכויות האזרח לשחורים, האמין שסיפוח יהיה יקר לארצות הברית ויגרום לה להתערב במלחמת אזרחים על האי, מה שיאיים על עצמאותה של האיטי, ויחסום את קידומם הפוליטי של השחורים. ב-31 במאי 1870, הודיע גרנט לקונגרס על תמיכתו בהסכם הסיפוח. סאמנר הוביל את האופוזיציה בסנאט. ב-30 ביוני 1870, ההסכם לא עבר בסנאט: עשרים ושמונה סנאטורים תמכו בו ועשרים ושמונה התנגדו. הקבינט של גרנט היה מפולג בשאלה, ועוזרו של המזכיר פיש הדליף מידע לסנאטור סאמנר.
ממוזער|180px|פרדריק דאגלס, שחור, שמונה בידי גרנט להיות נציגו באי ותמך בהסכם הסיפוח.
גרנט היה נחוש לשמור על ההסכם בקרב הציבור, והזכיר את נושא הסיפוח בנאום מצב האומה שלו בדצמבר, 1870. גרנט הצליח ליצור וועדה מיוחדת בקונגרס בינואר, 1871, כדי לחקור את האי. הסנאטור סאמנר המשיך להתנגד. גרנט מינה את פרדריק דאגלס, פעיל זכויות אזרח שחור, כדי להיות אחד מנציגי הוועדה באי שיחקרו אותו. לאחר כמה חודשים, הוועדה פרסמה דו"ח באפריל, 1871, שטען שהעם הדומיניקני רצה בסיפוח ושהאי יעזור למדינה. כדי לחגוג זאת, הזמין גרנט את נציגי הוועדה לבית הלבן, פרט לדאגלס. מנהיגי השחורים כעסו והוראס גרילי הזכיר את אי הזמנתו של דאגלס לבית הלבן בבחירות של 1872. דאגלס התאכזב באופן אישי על כך שלא הוזמן, אולם המשיך לתמוך בגרנט ובמפלגה הרפובליקנית. אף על פי שהוועדה תמכה בהסכם הסיפוח של גרנט, הקונגרס לא התלהב ולא הצביע על הסכם סיפוח שני.
ללא יכולת לפגוע בסאמנר, החליט גרנט לפטר שגריר מקורב לסאמנר. סאמנר פוטר מהוועדה ליחסי חוץ. הוא חידש את הקואליציה שלו, ועבד עם אויבי סאמנר כבנג'מין באטלר ממסצ'וסטס, רוסקו קונקלינג מניו יורק ואוליבר מורטון מאינדיאנה, תמך בדרישתו של פיש להרחיק מורדים קובנים מהמדינה, והחליט למנות בדרום, במקום השחורים הרדיקלים והפוליטיקאים הצפוניים שתמכו בסאמנר, רפובליקנים מתונים יחסית. הדבר הוביל למרד של הרפובליקנים הליברליים ב-1872, כשסאמנר ובעלי בריתו גינו את גרנט ותמכו בהוראס גרילי לנשיאות.
חקירה בקונגרס מיוני, 1870, חשפה שנציגיו של גרנט בהגעה להסכם הסיפוח שכרו אדמות באזור מפרץ הרפובליקה, שערכן היה עולה במקרה וההסכם היה מאושר. ספינות של הצי האמריקני, באישור גרנט, נשלחו כדי למנוע פלישה של מורדים לאי. החקירה נועדה לפתור סכסוך של איש עסקים עם הממשלה, כיוון שאיש העסקים נאסר בידי הנשיא הדומיניקני עקב התנגדותו לממשלתו, ללא הגנה אמריקנית. רוב הדו"ח דחה את טענותיו של איש העסקים אולם פגע בנציגיו של גרנט. הנושא מנע מהסנאטורים לאשר את ההסכם.
המרד בקובה
ב-1869, לחצה דעת הקהל על גרנט לתמוך במורדים הקובנים בעזרה צבאית ולתת להם הכרה דיפלומטית מטעם ארצות הברית. גרנט ופיש ניסו להגיע להסכם בוררות עם ספרד במקום. גרנט ופיש רצו עצמאות קובנית וסיום העבדות שם ללא כיבוש או מעורבות אמריקנית. פיש, בניגוד לדעת הקהל, הצליח למנוע מגרנט מלהכיר בעצמאות הקובנית כדי לא לסכן את היחסים עם בריטניה. השיחות עם ספרד נכשלו במדריד, אולם גרנט ופיש סירבו להיכנע ללחץ ולשלוח עזרה צבאית למורדים. פיש כתב הודעה לקונגרס, עליה גרנט חתם, שהצהירה על נייטרליות ועל חוסר רצון להתערב במרד הקובני.
הסכם וושינגטון
ההיסטוריונים טוענים שהסכם וושינגטון קבע את מוסד הבוררות הבינלאומית כדרך ליישוב סכסוכים. המילטון פיש, מזכיר המדינה המוכשר, ארגן את ההגעה להסכם. מזכיר המדינה ויליאם סיוארד, במהלך ממשל ג'ונסון, הציע הסכם בנוגע לנזקים שנעשו לספינות סוחר אמריקניות בידי ספינות קונפדרציה שנבנו בבריטניה. הספינות גרמו נזק עצום לצי הסוחר האמריקני במהלך מלחמת האזרחים, והאמריקנים רצו שהבריטים ישלמו על כך, ואולי אפילו ימסרו להם את קנדה.
150px|ממוזער|CSS אלבמה, ספינת קונפדרציה בין השנים 1862–1864
באפריל 1869, דחה הסנאט הסכם שהציע תשלום זעום ולא הודה באשמה הבריטית במשיכת המלחמה. הסנאטור צ'ארלס סאמנר נאם בפני הקונגרס, גינה את המלכה ויקטוריה, דרש פיצוי גדול, ופתח את האפשרות של קבלת קנדה כפיצוי. הנאום הכעיס את הממשלה הבריטית, והשיחות הושעו עד שהעניינים ירגעו. המשא ומתן על ההסכם החדש החל בינואר 1871, כשבריטניה שלחה נציגים להיפגש עם פיש. ועדה משותפת הוקמה ב-9 בפברואר 1871, בוושינגטון, והכילה נציגים בריטים ואמריקנים. הוועדה הגיעה להסכם בו בית דין בינלאומי יקבע את תשלומי הפיצויים. הבריטים הודו בחרטה, ולא באשמה, על פעולות הספינות. גרנט אישר וחתם על ההסכם ב-8 במאי 1871. הסנאט אישר את הסכם וושינגטון ב-24 במאי 1871.
בית הדין נפגש בז'נבה, שווייץ. ב-25 באוגוסט 1872, העניק בית הדין לארצות הברית 15.5 מיליון דולרים בזהב, ו-1.9 מיליון דולרים לבריטניה. ההסכם פתר גם סכסוכי דיג וגבולות.
תקרית קוריאה
ממוזער|שמאל|150px|הספינה קולורדו העבירה חיילים כשהאדמירל ג'ון רוג'רס תקף את המוצבים הקוריאנים.
תפקיד חשוב של הצי האמריקני במאה התשע עשרה היה להגן על אינטרסי הסחר האמריקניים ולפתוח את הסחר בשווקים המזרחיים, כולל ביפן ובסין. קוריאה סירבה לסחר חוץ, וארצות הברית רצתה להגיע להסכם בנוגע לספינה אמריקנית שנטרפה בים של קוריאה. מטרת ממשל גרנט הייתה לפתוח את קוריאה לשווקים המערביים כפי שמת'יו פרי פתח את יפן ב-1854 בעזרת הצגת כוח ימי. ב-30 במאי 1871, הגיע האדמירל ג'ון רוג'רס עם צי של חמש ספינות לנהר ליד סיאול. הצי כלל את הספינה קולורדו, אחת מהספינות הגדולות בצי, עם ארבעים ושבעה תותחים, ארבעים ושבעה קצינים, ו-571 מלחים. כשחיכה שנציגים קוריאנים ינהלו איתו משא ומתן, שלח רוג'רס ספינות לנווט בנהר.
המשלחת האמריקנית נורתה בידי הקוריאנים, ללא נזק משמעותי. רוג'רס נתן לקוריאנים עשרה ימים להתנצל או להתחיל בשיחות, אולם חצר המלוכה שמרה על שקט. לאחר עשרה ימים, ב-10 ביוני, החל רוג'רס בסדרת תקיפות אמפיביות שהשמידו חמישה מוצבים קוריאנים. כמה מאות חיילים קוריאנים ושלושה אמריקנים נהרגו. קוריאה סירבה למשא ומתן, והצי האמריקני הפליג משם. הנשיא גרנט הגן על רוג'רס בהודעתו השנתית לקונגרס בדצמבר, 1871. לאחר שינוי משטר בסיאול, ב-1881, הגיעה ארצות הברית להסכם - הראשון בין קוריאה למדינה מערבית.
שחיתות ורפורמה (1869–1873)
חיסול "טבעת הזהב"
בספטמבר 1869, תכננו שני ספקולנטים קנוניה כדי לקנות את כל הזהב באותו הזמן ולהעלות את מחירו. התוכנית הייתה למנוע מהממשלה למכור זהב ולהעלות את מחירו. הנשיא גרנט ומזכיר האוצר באוטוול גילו זאת וציוו על מכירת ארבעה מיליון דולרים בזהב ביום שישי (השחור), 23 בספטמבר. שני הספקולנטים נכשלו, ומחיר הזהב צנח. ההשפעה של שחרור הזהב לשוק הייתה הרסנית. מחירי המניות צנחו ומחירי המזון ירדו, וחקלאים נפגעו למשך שנים.
הוועדה לשירות הציבורי
הרפורמה בנושא המינויים הפוליטיים הפכה לנושא ציבורי במהלך כהונתו של גרנט. גרנט ורבים אחרים הסכימו שמערכת המינויים הנוכחית הייתה לא יציבה, מקסמה את היתרון המפלגתי והקטינה את היעילות והרצון בממשלה טובה. אף על פי שגרנט ניסה לבצע רפורמות בשירות הציבורי, כל הצדדים ביקרו אותו בנושא והרפורמה נכשלה. גרנט היה הנשיא הראשון שהמליץ על שירות מקצועי לציבור. הוא לחץ על העברת חקיקה בקונגרס, ומינה את חברי הוועדה הראשונה לשירות הציבורי. הוועדה הזמנית קבעה מבחנים והנחיות למינוי וקידום עובדים ממשלתיים. גרנט אימץ את ההמלצות ב-1872, והן שרדו במשך שנתיים עד לדצמבר 1874. בבית המכס של ניו יורק, שהכניס מאות מיליוני דולרים בשנה, עובדים נדרשו לעבור מבחן. צ'סטר ארתור, שמונה בידי גרנט לגובה המכסים בניו יורק, טען שהמבחנים מנעו מאנשים לא מתאימים לקבל את המשרות. אולם הקונגרס סירב לבצע רפורמות וסירב לבצע חקיקה שתהפוך את השינויים לקבועים.
התנועה לרפורמה בשירות הציבורי שיקפה שתי מטרות: חיסול השחיתות וחוסר היעילות בביורוקרטיה הלא מקצועית, ופיקוח על כוחו של הנשיא. גרנט סירב ללחוץ על הקונגרס להעביר חקיקה בנושא, בטענה שהנושא נמצא בתחום סמכותו הבלעדי. הוא טען שהרצון האנושי למצוא כוח ולעזור לחברים אינו שחיתות אלא תנאי של ממשל של נציגים.
גרנט השתמש במינויים פוליטיים כדי לעזור לחבריו ולבנות את המפלגה. הוא הגן על אלו שהיה בטוח שהיו קורבנות של אי צדק או תוקפנות מאויביו, אפילו אם היו אשמים. גרנט האמין בנאמנות לחבריו.
השחיתות במחלקת הדואר
בתחילת שנות השבעים, חוזים לבלעדיות חלוקת דואר באזורים מסוימים ניתנו לקבלנים פרטיים בחוף הפסיפי ובדרום המדינה. הם נודעו כ"נתיבי הכוכב", בגלל סימן של כוכב בדואר הרשמי שנשלח בהם. השבילים המרוחקים הללו היו באורך עצום והגיעו אל האזורים הכפריים בעזרת סוסים. בהשגת החוזים הבלעדיים, נוצרה מערכת שוחד במחלקת הדואר. קבלנים, פקידים וכמה מתווכים היו מעורבים בכך. ג'ון קרסוול, המנהל הכללי של הדואר של גרנט, היה מעורב בשיא השחיתות. חקירה ב-1872 ניקתה את קרסוול, אולם דו"ח המיעוט גינה אותו. שוחד של 40,000 דולר לקונגרס בידי קבלן דואר אחד הטה את החלטות הוועדה. ב-1876, דו"ח נוסף של בית הנבחרים הדמוקרטי חיסל את הקנוניה לכמה שנים.
השערורייה בבית המכס של ניו יורק
לפני הבחירות של 1872, התרחשו שתי חקירות מטעם הקונגרס ואחת מטעם מחלקת האוצר על בית המכס של ניו יורק. מחסנים פרטיים לקחו סחורה מיובאת מהרציפים ולקחו מהמייבאים דמי אחסון. חבר של גרנט היה מעורב בהפקעת מחירים באחסון ובחלוקת רווחים. צ'סטר ארתור, שאותו מינה גרנט לתפקיד גובה מכס, יישם את הרפורמה לשמור על הסחורה בתוך הרציף ולא במחסנים פרטיים.
העלאת המשכורות
ב-3 במרץ 1873, חתם הנשיא גרנט חוק שהעלה את משכורתו של הנשיא מ-25,000 דולר לשנה ל-50,000 דולר, והוסיף עוד 2,500 דולרים למשכורות חברי הקונגרס. בנוסף קיבלו חברי בית הנבחרים בונוס על השנתיים הקודמות ששירתו בתפקיד. הצעד נעשה בסודיות רבה. העיתונים חשפו את החוק והבונוס בוטל בינואר 1874. גרנט החמיץ הזדמנות להטיל וטו על החוק ולהפגין עמדה שתומכת בממשל יעיל.
בחירות 1872
ממוזער|220px|שמאל|חלוקת האלקטורים ב-1872
בכהונתו הראשונה נותר גרנט אהוד בקרב המדינה, למרות השערוריות והשחיתות. גרנט תמך במינויים פוליטיים שאפשרו לרפובליקנים לשלוט בממשל המקומי. בתגובה למינויים הפוליטיים, הוקמה מפלגה שלישית בשם "הרפובליקנים הליברליים". היא תמכה ברפורמה בשירות הציבורי, הורדת המכסים, וחנינה לחיילי הקונפדרציה. הרפובליקנים הליברליים הצליחו, בעזרת תמיכה מצד הדמוקרטים, להשיג את תפקיד מושל מיזורי. ב-1872, המפלגה התפלגה לחלוטין מהמפלגה הרפובליקנית ותמכה בעורך ה"ניו יורק טריביון", הוראס גרילי, כמועמדם לנשיאות. הדמוקרטים, שלא היה להם מועמד חזק בשנים הללו, הסכימו לתמוך בגרילי. פרדריק דאגלס תמך בגרנט והזכיר למצביעים השחורים שגרנט חיסל את הקו קלוקס קלאן.
הרפובליקנים, שתמכו במדיניות השיקום, בחרו מחדש בגרנט ובסנאטור ממסצ'וסטס, הנרי וילסון. וילסון, שתמך ברפורמה, נועד לחזק את מעמד המפלגה. גרנט נותר גיבור אהוד, והרפובליקנים המשיכו לייצג את צפון המדינה ולהאשים את הדמוקרטים בבגידה. הרפובליקנים תמכו במכסים גבוהים ובהמשך מדיניות השיקום הרדיקלי שתמכה בחמשת המחוזות הצבאיים במדינות הדרום. גרנט תמך במתן חנינה לחיילי הקונפדרציה לשעבר. ההבדלים בין הרפובליקנים הליברליים והדמוקרטים גרמו לכך שגרילי לא היה מתחרה בעייתי עבור גרנט, וגרנט ניצח אותו בקלות. הוא השיג 286 אלקטורים ואחרים השיגו 63 בלבד. גרנט השיג 55.8% מהקולות. גרילי מת כמה שבועות לאחר מכן והשיג שלושה אלקטורים בלבד. מתוך כבוד לגרילי, נכח גרנט בלוויה שלו.
כהונה שנייה 1873–1877
ממוזער|ימין|השבעתו של גרנט ב-4 במרץ 1873
השיקום, זכויות האזרח וזכויות האדם
גרנט היה נחוש ברצונו לאכוף את התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה ותבע אלפי אנשים שפגעו בזכויות האזרח לשחורים. הוא השתמש בכוח צבאי כדי לדכא מרידות בלואיזיאנה, מיסיסיפי וקרוליינה הדרומית. הוא השתמש בכוח הצבאי ובמחלקת המשפטים של ארצות הברית כדי לאכוף את חוקי זכויות האזרח ולהגן על השחורים, יותר מכל נשיא אחר במאה ה-19. הוא השתמש בכל כוחו כדי לחסל את הקו קלוקס קלאן, והקטין את האלימות בדרום. הוא מינה שגריר שחור בליבריה. מערכת היחסים שלו עם צ'ארלס סאמנר, התומך הראשי בקידום זכויות האזרח, נהרסה לאחר שהסנאטור התנגד לתוכנית הסיפוח של הרפובליקה הדומיניקנית. גרנט פיטר את בעלי בריתו של סאמנר והוציא אותו מהוועדה ליחסי חוץ בסנאט. סאמנר תמך ברפובליקנים הליברליים ב-1872 כדי למנוע מגרנט להיבחר מחדש.
ההתנגדות השמרנית לממשלות הרפובליקניות המקומיות גדלה לאחר הבחירות של 1872. עם השמדת הקלאן ב-1872, ארגונים צבאיים סודיים אחרים עלו בדרום. במיסיסיפי, קרוליינה הצפונית, קרוליינה הדרומית ולואיזיאנה, פעלו ה"חולצות האדומות" וה"ליגה הלבנה", שהיו מאורגנים יותר מהקלאן. מטרותיהם היו לגרש את הרפובליקנים, להחזיר את הלבנים השמרנים לשלטון, ולהשתמש בכל דרך אפשרית כדי להשיג זאת. גרנט נותר נחוש להעניק הגנה לשחורים.
הטבח בקולפקס
לאחר הבחירות ב-4 בנובמבר 1872, לואיזיאנה הייתה מדינה מפולגת. בבחירות שנויות במחלוקת, שני מועמדים טענו לזכייתם בתפקיד המושל. אלימות שימשה כנגד הרפובליקנים השחורים. הרפובליקנים הליברלים והדמוקרטים טענו שמועמדם ניצח, ואילו הרפובליקנים טענו שמועמדם ניצח. חודשיים לאחר מכן, שני המועמדים נשבעו אמונים לתפקיד המושל, ב-13 בינואר 1873. שופט פדרלי פסק לטובת הרפובליקנים וציווה שהוא והרוב הרפובליקני יכהנו. הליגה הלבנה תמכה במועמד הדמוקרטי והייתה מוכנה להשתמש בכוח צבאי כדי להדיח את המושל החדש. גרנט ציווה על החיילים לאכוף את פסק הדין ולהגן על המושל. ב-4 במרץ, הצבא והמיליציה הרפובליקנית דיכאו את המרד נגדם.
ממוזער|150px|החולצות הלבנות בלואיזיאנה הפחידו את הרפובליקנים השחורים
התרחש עימות בנוגע למינוי השופט והשריף בבית המשפט בקולפקס, לואיזיאנה. שני המועמדים הרפובליקנים השתלטו על בית המשפט ב-25 במרץ בעזרת המיליציה השחורה. ב-13 באפריל, תקפה הליגה הלבנה את בית המשפט וטבחה בחמישים חיילים שחורים. 105 שחורים נהרגו בניסיון להגן על בית המשפט. ב-21 באפריל, שלח גרנט גדוד חיל רגלים כדי להחזיר את הסדר. ב-22 במאי, דרש גרנט להחזיר את הסדר בלואיזיאנה. ב-31 במאי, דרשו הדמוקרטים לציית לפקודות הנשיא, והשקט חזר אל ניו אורלינס ואל רוב לואיזיאנה.
מלחמת ברוקס-בקסטר בארקנסו
בסתיו 1872, התפלגה המפלגה הרפובליקנית בארקנסו והריצה שני מועמדים לתפקיד המושל, אלישע בקסטר וג'וזף ברוקס. הבחירות היו רוויות זיופים, אולם בקסטר ניצח. ברוקס לא ויתר, וב-1874 קבע שופט מקומי שברוקס ניצח בבחירות והשביע אותו לתפקיד. שני הצדדים גייסו מיליציות והובילו לקרבות ברחובות. הייתה ציפייה בנוגע לתמיכת גרנט בצד אחד. גרנט ביקש מושב משותף של ממשלת ארקנסו כדי לקבוע מי יהיה המושל, אולם בקסטר סירב להשתתף. ב-15 במאי 1874, הודיע גרנט שבקסטר הוא המושל החוקי, והעוינות פסקה. בסתיו 1874, כשבקסטר הפסיד בבחירות, ה"גואלים" הלבנים עלו לשלטון. בתחילת 1875, הדהים גרנט את המדינה כשהכריז שברוקס נבחר ב-1872. במקום לשלוח חיילים שיעזרו לו לקבל את התפקיד, מינה אותו גרנט לאחראי הדואר בליטל רוק. ברוקס מת ב-1877, והביקורת כלפי גרנט עלתה.
המהומות בוויקסבורג
באוגוסט 1874, ממשלת ויקסבורג, מיסיסיפי, בחרה במפלגה משותפת לרפובליקנים ולדמוקרטים. הרצון היה להוריד מיסים והוצאות. למרות כוונותיהם, המפלגה הייתה לבנה, והפכה לגזענית כשרדפה אחרי ממשלת מיסיסיפי השחורה. במקום להשתמש באמצעים חוקיים, הליגה הלבנה איימה על חייו של השריף השחור וגובה המס. לאחר שגורש, הציע לו המושל לקחת שחורים אחרים ולהשתמש בכוח כדי להישאר בתפקידו. באותה התקופה, יותר ממחצית התושבים בעיר היו שחורים.
ב-7 בדצמבר 1874, הגיעו השריף והמיליציה השחורה אל העיר. הוא הכריז שהלבנים שדדו אותו. קרבות הובילו למותם של עשרים ותשעה שחורים ושני לבנים. המיליציה הלבנה שמרה על שליטה בבית המשפט ובית הכלא. ב-21 בדצמבר, הכריז גרנט שעל התושבים להפסיק להילחם. חיילים החזירו את השריף לתפקידו והחזירו את הסדר. המושל הכחיש שהציע לשריף להשתמש במיליציה. השריף עצמו נורה למוות ב-7 ביוני 1875, כששתה בבר.
ממוזער|150px|חייל הקונפדרציה לשעבר, ג'יימס לונגסטריט, ומיליציה שחורה, ניסו לעצור מרד לבנים בניו אורלינס בספטמבר, 1874.
המרד וההפיכה בלואיזיאנה
ב-14 בספטמבר 1874, המיליציה הדמוקרטית והליגה הלבנה השתלטו על בית המחוקקים בניו אורלינס, והמושל הרפובליקני נמלט. הגנרל לשעבר מהקונפדרציה, ג'יימס לונגסטריט, שפיקד על כוח של 3,600 חיילי מיליציה אפרו-אמריקאים ו-400 שוטרים, רכב לעבר 8,000 המפגינים בניסיון למתקפת נגד. הליגה הלבנה, שהכילה חיילי קונפדרציה לשעבר, הדפה אותו. ב-17 בספטמבר, שלח גרנט חיילים, והחזיר את השלטון הרפובליקני לעיר. לאחר בחירות שנויות במחלוקת בנובמבר, המתיחות עלתה, ואלימות וזיופים הפכו לנפוצים. המצב בניו אורלינס יצא משליטה. 53 רפובליקנים ו-53 דמוקרטים נבחרו, כשחמישה מושבים נוספים ניתנו להכרעת המועצה המחוקקת.
גרנט נזהר במהלך מערכת הבחירות ושלח גנרל בסוד כדי לשמור על החוק והסדר. הגנרל הגיע לניו אורלינס מספר ימים לפני 4 בינואר 1875, הפגישה הראשונה של המועצה המחוקקת. הדמוקרטים השתמשו בכוח צבאי כדי להשתלט על בית המחוקקים שוב. בהתחלה, הדמוקרטים הוגנו בידי יחידה צבאית, והרפובליקנים שברחו הוצאו מהבניין. המושל ביקש להחזיר את הרפובליקנים, והצבא הוציא את הדמוקרטים מהבניין בכוח. הרפובליקנים ארגנו בית נבחרים משלהם, כשכל החברים מוגנים בידי הצבא.
חוק זכויות האזרח של 1875
במהלך נשיאותו, המשיך גרנט לדאוג לזכויות האזרח של כל האמריקנים, ללא קשר ללאום, צבע או דת. גרנט חתם על חוק זכויות האזרח של 1875, שהרשה לאזרחים לגשת לכל מסעדה, מלון או מקום בידורי ציבורי. החוק נועד להגן על השחורים שהופלו במדינה. בנוסף, החוק הועבר לכבודו של צ'ארלס סאמנר, שמת ב-1874, וניסה להעביר חוק דומה ב-1872. בהודעתו השישית לקונגרס, טען גרנט שיאכוף את כל החוקים והזכויות, כולל יחס שווה לשחורים.
קרוליינה הדרומית 1876
ממוזער|150px|חייל הקונפדרציה לשעבר, ווייד המפטון השלישי, שזכה לתמיכת "החולצות האדומות", קבוצת טרוריסטים, בבחירות לתפקיד המושל של קרוליינה הדרומית ב-1876.
בשנת הבחירות של 1876, החליטה קרוליינה הדרומית למרוד במושל הרפובליקני, דניאל צ'מברלין. השמרנים היו נחושים להשתמש באלימות ובאיומים כדי לעזור לחייל הקונפדרציה לשעבר, ווייד המפטון, לנצח. הרפובליקנים בחרו בצ'מברלין. תומכי המפטון, שלבשו חולצות אדומות, ירו באקדחים כדי להרוס אספות רפובליקניות. המתח גבר ב-8 ביולי 1876, עם רציחתם של חמישה שחורים. החולצות האדומות היו חמושים יותר מהשחורים. בקרוליינה הדרומית, השלטון היה יותר אלים, ופחות אזרחי.
המיליציה השחורה ניסתה להילחם בצ'ארלסטון, ב-6 בספטמבר 1876. המיליציה הלבנה ניסתה להגן על עצמה מתוך חשש למעורבות צבאית. ב-19 בספטמבר, הרגו אנשי החולצות הלבנות בין שלושים לחמישים שחורים. במהלך הטבח, נהרג חבר בית הנבחרים מטעם המדינה. ב-7 באוקטובר, הכריז המושל צ'מברלין על ממשל צבאי וציווה על כל הצדדים להוריד את נשקם. ווייד המפטון לא הפסיק להזכיר לצ'מברלין שלא שלט במדינה. צ'מברלין ביקש מעורבות של גרנט. הרפובליקנים ערכו תהלוכה ב-15 באוקטובר, שהובילה למהומה. השחורים והלבנים ירו, שישה לבנים ושחור אחד נהרגו. גרנט, זועם על כך, הכריז ב-17 באוקטובר שעל כל הצדדים להתפזר תוך שלושה ימים. 1,144 חיילים נשלחו לאזור, והאלימות הפסיקה. יום הבחירות היה שקט, ושני המועמדים הכריזו על ניצחונם ואף כיהנו כמושלים במקביל. המפטון נכנס לתפקידו ב-1877, לאחר שהנשיא רתרפורד הייז הוציא את הצבא מהמדינה ולאחר שצ'מברלין עזב את המדינה.
פוליגמיה וזנות סינית
באוקטובר 1875, הגיע גרנט ליוטה והופתע מקבלת הפנים החמה של המורמונים. הוא טען בפני מושל הטריטוריה שהוטעה בנושא המורמונים. למרות זאת, ב-7 בדצמבר 1875, חזר לוושינגטון וכתב בהודעתו השביעית לקונגרס, שיש לחסל את מוסד הפוליגמיה.
גרנט האמין שהפוליגמיה השפיעה לרעה על ילדים ועל נשים. הוא העביר חוק שני, תקיף יותר, כדי להעניש את אלו שהיו מעורבים בפוליגמיה.
גרנט התנגד להגירת נשים סיניות לארצות הברית למטרות זנות, בטענה שהדבר נורא כמו פוליגמיה.
תמיכה בחינוך חילוני
גרנט האמין בהפרדת הדת מהמדינה ותמך בחילון מוחלט של בתי הספר הציבוריים. בנאום בספטמבר 1875, תמך גרנט ב"הבטחת חופש המחשבה, חופש הביטוי, ערכים טהורים, רגשות דתיים בלתי מרוסנים, ושוויון זכויות לכל האנשים, בלי קשר ללאום, צבע או לדת". בנוגע לחינוך הציבורי, תמך גרנט בכך שכל ילד יקבל "הזדמנות לחינוך טוב בבית הספר, ללא רגשות כתתיים, פגאניים או אתאיסטים. להשאיר את עניין הדת למשפחה, לכנסייה ולבתי הספר הפרטיים... לשמור על הדת ועל המדינה נפרדות לנצח".
תמיכה ביהודים
גרנט התחרט על הצו מהמלחמה לגירוש הסוחרים היהודים. הקהילה היהודית כעסה על גרנט, וחששה למעמדה באמריקה, אפילו שהנשיא לינקולן הכריח את גרנט לבטל את הצו מיד. גרנט התנצל על הצו ב-1868. כשהפך לנשיא ב-1869, ניסה לתקן את היחסים שלו עם היהודים. גרנט היה נחוש להוכיח שהוא מעל דעות קדומות, מינה יותר יהודים לתפקידים ציבוריים מכל קודמיו, ובשם זכויות האדם, הביע תמיכה חסרת תקדים ביהודים הנרדפים ברוסיה וברומניה.
שוב ושוב, כחלק מחזונו האמריקני ובתור ניסיון לכפר על הצו לגירוש היהודים, ניסה גרנט לעזור ליהודים ולהבטיח להם שוויון. במהלך מינוייו, דחה גרנט את הקריאות ל"אומה נוצרית", וחיבק את היהודים כאמריקנים. במהלך תקופתו, עלה מעמד היהודים בפוליטיקה, קטנה הדעה הקדומה נגד היהודים, והיהודים קיוו לשיתוף פעולה בנושא זכויות האדם.
בפרשת אדגרדו מורטארה, פנה גרנט לאפיפיור פיוס התשיעי וביקש ממנו להחזיר את הילד להוריו היהודיים.
נושאי האינדיאנים
תחת מדיניות השלום של גרנט, המלחמות בין המתיישבים, הצבא והאינדיאנים קטנה מ-101 בשנה ב-1869 ל-15 ב-1875. אולם גילוי הזהב בטריטוריית דקוטה, והשלמת מסילת הרכבת לאזור, איימה לערער את מדיניות השלום, כשהמתיישבים הלבנים פשטו על ארצות האינדיאנים בשביל הזהב. המלחמות עם האינדיאנים קפצו ל-32 ב-1876 ונותרו 43 ב-1877. הקרב הקטלני ביותר לאמריקנים מול האינדיאנים התרחש בקרב ליטל ביגהורן ב-1876. קורבנות המלחמה מול האינדיאנים במונטנה עלו מחמישה ב-1875, ל-613 ב-1876 ול-436 ב-1877.
מלחמת מודוק
בינואר 1873, מדיניות השלום של גרנט כלפי האינדיאנים התערערה. שבועיים לאחר היבחרו של גרנט מחדש, פרץ קרב בין שבט המודוק והמתיישבים ליד גבול אורגון-קליפורניה. שבט מודוק, בהובלת קפטן ג'ק, הרגו שמונה עשר מתיישבים לבנים והתבצרו. גרנט ציווה על הגנרל שרמן לא לתקוף את האינדיאנים אלא ליישב את העניינים בצורה נבונה. שרמן ניסה לשלוח גנרל לאינדיאנים, שנהרג. גם כומר נהרג, וסוכן אינדיאני נפצע. הרציחות הדהימו את המדינה, ושרמן החליט להכחיד את השבט. גרנט ביטל זאת. קפטן ג'ק היה מותש, והאינדיאנים הועברו אל הטריטוריה האינדיאנית. המאורעות ומערכת בלק הילס גרמו לפקפוק רציני במדיניות השלום של גרנט בידי הציבור.
מלחמת הנהר האדום
ב-1874, פרצה מלחמה בימות הדרומיות כשמנהיג שבט הקומאנצ'י הוביל שבע מאות לוחמים ותקף את בסיס ציד הבאפלו ליד הנהר הקנדי. הצבא פעל נגדם, ולאחר כמה קורבנות בשני הצדדים, האינדיאנים חזרו אל שמורותיהם לאחר שהושמדו להם הסוסים ואספקת המזון. גרנט, שהסכים לתוכנית הצבא, אסר שבעים וארבעה מורדים בפלורידה.
שחיתות בלשכה לענייני אינדיאנים
ב-1874, נחשפו זיופים רבים בלשכה לענייני אינדיאנים, תחת אחריותו של מזכיר הפנים קולומבוס דלאנו. הדבר פגע קשות במדיניות השלום של גרנט. סוכנים רבים במחלקה הרוויחו הון ויצאו לגמלאות עם הרבה יותר כסף ממה שהיה אמור להיות אצלם. המזכיר דלאנו הרשה ל"עורכי דין אינדיאניים", שקיבלו מהשבטים שמונה דולרים ליום והוצאות מזון ונסיעות, לייצג את השבטים בוושינגטון. האשמות נוספות עלו ודלאנו התפטר. ב-1875, מינה גרנט את זכריה צ'נדלר לתפקיד מזכיר הפנים. צ'נדלר ניקה את המחלקה ופיטר את כל הפקידים ואסר על עורכי הדין המזויפים להגיע לוושינגטון. מינוי אנשי הכנסייה של גרנט פיצה על המחסור במצרכי מזון ודיור מטעם הממשלה.
מערכת בלק הילס
ב-1874, התגלה זהב באזור הגבעות השחורות בטריטוריית דקוטה. ספקולנטים ומתיישבים לבנים נהרו בנחילים לחפש את הזהב באדמה שנשמרה לשבט הסו, לפי הסכם מ-1868. ב-1875, כדי להימנע מעימותים, נפגש גרנט עם ענן אדום, צ'יף שבט הסו, והציע לו 25,000 דולר מהממשלה תמורת רכישת האדמות. הצ'יף סירב להצעה. ב-3 בנובמבר 1875, בפגישה בבית הלבן, טען גנרל בפני הנשיא שהצבא דליל מדי ולא יוכל להגן על השבט מפני המתיישבים. גרנט ציווה על הצבא להחזיר את האינדיאנים לשמורות, וגדודי צבא יצאו כדי לבצע זאת. ב-25 ביוני 1876, פגש אחד מהגדודים, של הקולונל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, בשבט הסו, והושמד בקרב ליטל ביגהורן. כ-253 חיילים ואזרחים נהרגו לעומת ארבעים אינדיאנים. מותו של קסטר וקרב ליטל ביגהורן הדהימו את האומה. לאחר מכן נוצח שבט הסו בקרב על השמורה והאזור נרגע. ב-15 באוגוסט 1876, חתם הנשיא גרנט על הסכם שהעניק לשבט הסו מיליון דולרים, כשהם ויתרו על זכויות לגבעות השחורות, מלבד שטח קטן. ב-28 באוגוסט, קבעה וועדה של שבעה אנשים, אותה מינה גרנט, תנאים נוקשים יותר לשבט הסו לצורך קבלת סיוע ממשלתי. אנשים ממוצא מעורב גורשו מהשמורה. כדי לקבל סיוע ממשלתי, נאלצו האינדיאנים לאבד את האדמה. ב-20 בספטמבר, הסכימו מנהיגי האינדיאנים, שהשבט שלהם גווע ברעב, לדרישות הממשלה.
במהלך המלחמה, התעמת גרנט עם הקולונל קסטר, לאחר שהעיד על שחיתות במחלקת המלחמה. גרנט עצר את קסטר על הדלפות ומנע ממנו להוביל מבצע צבאי נגד שבט הסו. גרנט הסכים לבסוף שקסטר ילחם. חודשיים לאחר מותו של קסטר, המשיך גרנט לנזוף בו, וטען בפני העיתונות שקסטר הקריב חיילים בצורה לא נחוצה. מדיניות השלום של גרנט הפכה לצבאית. הקונגרס אישר תקציב לגיוס 2,500 חיילים נוספים, עוד שני מוצבים נבנו, הצבא השתלט על אזורים אינדיאנים, ועל האינדיאנים נאסר לרכוש נשק ותחמושת.
המשבר הפיננסי של 1873
המשבר הפיננסי של 1873 היה שפל כלכלי עולמי שהחל כששוק מניות בווינה, אוסטריה, התמוטט ביוני. הזעזועים בשווקים התפשטו אל ברלין ואל אירופה. בסופו של דבר, ב-18 בספטמבר קרס בנק בניו יורק וב-19 בספטמבר בנק שהלווה כספים לאיגודי הרכבות. השפל הכלכלי נמשך חמש שנים, הרס עסקים רבים, הוריד את השחר ב-25% בין 1873 ל-1876 והעלה את שיעור האבטלה ל-14%.
המשבר בארצות הברית נגרם בגלל חיסול האשראי בשל ספקולציות בשוקי המניות ותעשיית מסילות הרכבת. לאחר מלחמת האזרחים, התרחשה צמיחה כלכלית חסרת תקדים במשך שמונה שנים, כשקילומטרים רבים של מסילות רכבת נבנו, אלפי מפעלים הוקמו, ושוקי המניות היו חזקים. הדרום חווה צמיחה בחקלאות. אולם כל הצמיחה הסתמכה על הלוואות מבנקים רבים במדינה שהשקיעו מעל עשרים מיליון דולרים בתעשיית מסילות הרכבת. המדיניות המוניטרית המרסנת של מזכיר האוצר באוטוול, בשיא הספקולציה, הובילה לתסיסה בשווקים. באוטוול מכר יותר זהב מאשר לקנות איגרות חוב. תקנת המטבע של 1873 הפך את הזהב להילך החוקי דה פקטו, כשהכסף נדחק מהמחזור.
ב-20 בספטמבר 1873, הממשל הגיב. מזכיר האוצר ויליאם אדמס ריצ'רדסון, מחליפו של באוטוול, קנה 2.5 מיליון דולרים באיגרות חוב עם זהב. ב-22 בספטמבר, יום שני, קנה ריצ'רדסון שלושה מיליון דולרים באיגרות חוב עם שטרות, ורכש עוד 5.5 מיליון דולרים בעזרת איגרות חוב ממשלתיות. בין 24 בספטמבר ל-25 בספטמבר קנתה מחלקת האוצר 24 מיליון דולרים באיגרות חוב ושטרות. ב-29 בספטמבר, שילם מזכיר האוצר את הריבית על 12 מיליון דולר מאיגרות החוב שקנה מבנקים. בין אוקטובר 1873 ל-4 בינואר 1874, המשיך ריצ'רדסון לקנות איגרות חוב והנפיק שטרות בשווי 26 מיליון דולרים כדי לפצות על אובדן ההכנסה. עוד כסף נכנס לבנקים, וההשפעה של המשבר מותנה כשהבנקים יכלו להלוות יותר כספים. ההיסטוריונים טענו שממשל גרנט לא הגיב למשבר כיאות ולא פעל כראוי כדי להקטין את השפעות המשבר. המדיניות המוניטרית של באוטוול וריצ'רדסון לא הייתה עקבית. כישלונה של הממשלה היה בכך שלא הצליחה להחזיר את הביטחון בעסקים. שיא המשבר חלף למרות המעורבות המוגבלת של הממשלה.
הניצחון הדמוקרטי ב-1874
בבחירות אמצע הכהונה לקונגרס ב-1874, ניצחו הדמוקרטים. השפל הכלכלי פגע ברפובליקנים. הדמוקרטים השיגו רוב בבית הנבחרים, מה שסימל נקודת מפנה ואת סוף תקופת השיקום, אליה התנגדו הדמוקרטים. ההיסטוריונים מדגישים את המשבר הכלכלי והאשמות השחיתות בממשל כסיבות לניצחון הדמוקרטים.
חיסול מדיניות השיקום אוהדת השחורים בדרום הייתה אחת מהסיבות הראשיות להשתלטות הדמוקרטים עליו. הדמוקרטים הצליחו להשיג שליטה בבית הנבחרים בפעם הראשונה מאז 1861, ובנוסף הרוב הרפובליקני בסנאט הצטמק. הסיבה הייתה כישלון המדיניות של הרפובליקנים בדרום. השחיתות ומינוי המקורבים של גרנט, בנוסף לשמועות שתכנן לרוץ לעוד כהונה, הובילו להתנגדות. התנגדותו לרפורמה בשירות הציבורי הובילה לעוד התנגדות כלפיו, והמשבר הכלכלי היה הקש ששבר את גב הגמל. מספר המובטלים פגע ברפובליקנים. בנוסף לכך, העובדה שהרפובליקנים היו מזוהים עם "תנועת ההתנזרות" שהתנגדה לאלכוהול, הרחיקה מהם את הקהילה הגרמנית.
כלכלה
הוטו על חוק האינפלציה
ממוזער|קריקטורה בה מברכים את גרנט על ביטול "חוק האינפלציה" ב-22 באפריל 1874
הצמיחה התעשייתית המהירה לאחר מלחמת האזרחים חוסלה במשבר של 1873. בנקים רבים פשטו רגל כתוצאה ממתן הלוואות, והציבור היה חרד. בניסיון לרסן את המדיניות המוניטרית, שחרר מזכיר האוצר ויליאם אדמס ריצ'רדסון עוד 26 מיליון דולר בשטרות לכלכלה. היסטוריונים טענו שהמדיניות הכלכלית לא הייתה מספקת, ושחלקה אף לא הייתה חוקית. ב-1874, הציע הקונגרס חוק אינפלציה שיתניע את הכלכלה, והעביר חוק ב-1874 שהיה אמור להכניס עוד 14 מיליון דולרים בשטרות. הבנקאים המזרחיים לחצו על גרנט לבטל את החוק מפני שהסתמכו על איגרות חוב ועל משקיעים זרים שהשקיעו בזהב. הקבינט היה מפולג בנוגע לנושא, והמילטון פיש איים להתפטר אם גרנט יחתום על החוק. ב-22 באפריל 1874, לאחר ששקל את הנושא, החליט גרנט להטיל וטו על החוק, למרות הבחירות הקרבות, כי האמין שהחוק יפגע באשראי של המדינה.
חוק חידוש המטבעות
ב-14 בינואר 1875, חתם גרנט על חוק חידוש המטבעות. הוא בירך על העברת החוק. החוק של הסנאטור ג'ון שרמן קבע שהחל מ-1 בינואר 1879, הממשלה תקנה את הכסף מנייר במחזור בתמורה לזהב ולכסף. החוק נועד להקטין את כמות השטרות במחזור. החוק נועד לייצב את המטבע ולהצמיד את ערך המטבע לזהב. בעידן ללא פדרל ריזרב לשליטה על האינפלציה, החוק ייצב את הכלכלה, וגרנט החשיב אותו לאחד מהחוקים החשובים שהעביר.
מדיניות חוץ
תקרית וירג'יניוס
ממוזער|100px|נשיא ספרד, אמיליו קסטלר (1873–1874)
ב-31 באוקטובר 1873, כשספינת הקיטור וירג'יניוס הובילה חומרי גלם ומתנדבים לסיוע למרד הקובני (תוך הפרת החוק האמריקני והספרדי), פשטו עליה והיא נלקחה לקובה. לאחר משפט חפוז, הוציאו להורג הקצינים הספרדים את המתנדבים, שמונה מתוכם אזרחים אמריקנים. הפקודות לדחיית גזר הדין ממדריד הגיעו מאוחר מדי. ארצות הברית וספרד כמעט יצאו למלחמה. מזכיר המדינה פיש ניגש למשבר ברוגע, ובעזרת חקירה הגיע למסקנה שלספינה לא הייתה זכות לשאת את הדגל האמריקני. אמיליו קסטלר, נשיא הרפובליקה הספרדית, הביע חרטה על התקרית והיה מוכן להגיע להסכם פיצויים. פיש וגרנט הגיעו להסכם בו הספרדים החזירו את הספינה, שילמו פיצוי למשפחות ההרוגים, והצדיעו לדגל האמריקני.
הסכם סחר חופשי בהוואי
בדצמבר 1874, סעד גרנט בבית הלבן עם מלך הוואי, שרצה להתיר יבוא של סוכר מהוואי, ללא מכס, אל ארצות הברית. גרנט ופיש הגיעו להסכם סחר חופשי ב-1875 עם ממלכת הוואי, והכניסו את תעשיית הסוכר של האי אל הכלכלה האמריקנית.
מלחמת ליבריה-גרבו
ארצות הברית הצליחה לסיים את המלחמה בין ליבריה ושבט הגרבו ב-1876 כששלחה ספינה לליבריה. ג'יימס מילטון טרנר, השגריר השחור הראשון מארצות הברית, ביקש לשלוח את הספינה כדי להגן על רכוש אמריקני בליבריה, מושבה אמריקנית בעברה. לאחר הגעת הספינה, הגיע טרנר להסכם בין הצדדים שהוציא סוחרים זרים מליבריה.
שחיתות ורפורמות (1873–1877)
השערוריות והשחיתות המשיכו להיחשף במהלך כהונתו השנייה של גרנט. הדמוקרטים והרפובליקנים הליברלים השתלטו על בית הנבחרים וערכו וועדות רבות לצורך חשיפת השחיתות. השחיתות המרכזית הייתה "הונאת הוויסקי", שבה נחקר גרנט עצמו. גם השגריר בבריטניה השתמש בשמו כדי לעודד השקעות במכרה כסף בריטי. שורשים להונאות בחברת אשראי עוד נוצרו בתקופת לינקולן וג'ונסון, אולם נחשפו בתקופת גרנט.
תקרית סאנבורן
ביוני 1874, העניק מזכיר האוצר ויליאם אדמס ריצ'רסון חוזים פרטיים לאדם בשם ג'ון סאנבורן, שגבה מיסים באופן בלתי חוקי ומופקע. הרווחים הועברו לריצ'רדסון ולסנאטור בנג'מין באטלר, ואילו סאנבורן טען שהתשלומים היו "הוצאות". הסנאטור באטלר כתב פרצה בחוק שאפשרה לסאנבורן לגבות את הכסף, אולם סאנבורן לא גילה עם מי התחלק ברווחים.
פראט ובויד
באפריל 1875, נחשף שהתובע הכללי ג'ורג' הנרי ויליאמס קיבל שוחד בצורת מתנה לאשתו מאיגוד סוחרים, פראט ובויד, כדי לא לחקור אותם. גרנט אילץ אותו להתפטר ב-1875.
פרשת דלאנו
ב-1875, השחיתות וחוסר היעילות חגגו במחלקת הפנים. המזכיר קולומבוס דלאנו לקח שוחד כדי להעניק קרקעות בצורה לא חוקית, ונאלץ להתפטר ב-15 באוקטובר 1875. דלאנו גם העניק חוזים לבנו, ג'ון דלאנו, ולאורוויל, אחיו של גרנט. לא דלאנו ולא גרנט עבדו במסגרת החוזים. המחלקה לענייני אינדיאניים נשלטה בידי פקידים מושחתים וסוכנים מזויפים שהרוויחו על גבם של השבטים. ההונאה נמצאה גם במשרד הפטנטים, כשפקידים מושחתים מעלו בכספים. דלאנו סירב לרפורמות שגרנט הציע.
באוקטובר 1875, מינה גרנט את זכריה צ'נדלר למזכיר הפנים. צ'נדלר טיהר את משרד הפטנטים ואת המחלקה לענייני אינדיאנים כשפיטר את הפקידים המושחתים והרחיק את הסוכנים המזויפים.
חיסול הונאת הוויסקי
במאי 1875, גילה מזכיר האוצר בנג'מין בריסטו שמיליוני דולרים מכספי המיסים הועברו לקבוצה של ייצרני וויסקי. הוא הגיש כתבי אישום ורבים נכנסו לכלא. אורוויל באבקוק, מזכירו האישי של גרנט, הואשם וזוכה במשפט. התובע הכללי החדש, אדוארדס פיירפונט, שיתף פעולה עם בריסטו כדי להתנגד לשחיתות בכהונה השנייה של גרנט. הונאת הוויסקי הקיפה את כל המדינה, וב-1875 כבר הפכה לארגון פשע. החקירה הובילה ל-230 כתבי אישום, 110 הרשעות, והחזרה של שלושה מיליוני דולרים אל מחלקת האוצר. בריסטו ופיירפונט הראו לגרנט ראיות למעורבותו של באבקוק, וגרנט שאל אותו על כך. באבקוק הסביר שהראיות לא הוכיחו את קשרו להונאה. גרנט העיד לטובת מזכירו ובאבקוק זוכה, אולם התקרית פגעה במוניטין של גרנט.
הונאת תחנות הסחר
במרץ 1876, נחשף שמזכיר המלחמה ויליאם בלקנאפ לקח שוחד בתמורה להשארת תחנת סחר אינדיאנית באזור פורט סיל. בלקנאפ התפטר וזוכה בסנאט. הרווחים באו על חשבון האינדיאנים שהיו אמורים לקבל מזון וביגוד מהממשלה. באפריל 1876, דרש גרנט מהקולונל ג'ורג' קסטר להעיד בפני הקונגרס חודש לפני אורוויל, אחיו של גרנט, ובלקנאפ. היו שמועות שקסטר דיבר עם העיתונות בנוגע לרווחים מתחנת הסחר. קסטר הלך לבית הלבן כדי לפתור את העניינים, אולם גרנט סירב לפגוש אותו. כשקסטר חזר ב-3 במאי לעמדה שלו, הוא פוטר מהפיקוד ונאסר עליו להשתתף במערכת בלק הילס עד שלחצים מהצבא הובילו לכך שגרנט אישר לו להשתתף, בתנאי שלא יביא איתו עיתונאים.
קטליזם
במרץ 1876, הואשם מזכיר הצי ג'ורג' רובסון בידי וועדת החקירות הדמוקרטית שהעניק חוזים יוקרתיים לעסק של אלכסנדר קטל, שמכר חיטה, בתמורה לנדל"ן ולתשלום חובות. החקירה חשפה שהמזכיר רובסון גרף 15 מיליון דולרים שיועדו לשיפוץ הצי. מכיוון שלא היו ראיות פיננסיות לנושא, נזפה הוועדה ברובסון וטענה שמערכת החוזים המושחתת שלו נקראה "קטליזם".
קנוניית שוד הכספות
בספטמבר 1876, הועמד לדין אורוויל באבקוק על פריצה ועל קשירת קשר. באפריל, הואשמו קבלנים מושחתים בוושינגטון בלקיחת שוחד כשהתרחש שוד כספות. "סוכני שירות חשאי" פרצו לכספת וניסו להפליל את מי שחשף את הונאת הקבלנים. באבקוק נחשב לאחד מאנשי הקנוניה, אולם זוכה במשפט. הראיות טענו שהיה מעורב בנושא הקבלנים ורצה לפגוע ביריבי הממשל.
בחירות 1876
בבחירות של 1876, בחרו הרפובליקנים ברתרפורד הייז השמרן, ואילו הדמוקרטים בחרו בסמואל טילדן, תומך הרפורמה. התוצאות היו שנויות במחלוקת. טילדן השיג 51% מהקולות ואילו הייז 48%. רפובליקנים שחורים רבים לא יכלו להצביע. עשרים אלקטורים היו שנויים במחלוקת. הרפובליקנים והדמוקרטים התעמתו על התוצאות והיה חשש ממלחמת אזרחים שנייה. גרנט עודד את הקונגרס לקבוע את התוצאות בעזרת וועדה והיה נחוש להעביר את הכוח בצורה שקטה. ב-29 בינואר 1877, חתם על חוק וועדת הבחירות, שהעניק לוועדה דו מפלגתית בת חמישה עשר חברים את הזכות לקבוע את גורל האלקטורים. הוועדה העניקה להייז 185 אלקטורים, לעומת 184 לטילדן. גרנט הצליח למנוע מלחמת אזרחים שנייה.
מינויים לבית המשפט
ממוזער|180px|מוריסון וייט, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית בין 4 במרץ 1874 ל-23 במרץ 1888
גרנט מינה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. כשנכנס אל תפקידו, היו רק שמונה שופטים בבית המשפט. ב-1866, עבר חוק שנועד לבטל מושב אחד בבית המשפט העליון עם כל פרישתו של שופט, כדי למנוע מאנדרו ג'ונסון למנות שופטים. באפריל 1869, העביר הקונגרס חוק שקבע שתשעה שופטים ישבו בבית המשפט העליון.
גרנט ניסה למנות שני שופטים לבית המשפט ב-1869: אבנעזר רוקווד הואר הוצע ב-14 בדצמבר 1869, אולם הסנאט דחה אותו (עשרים וארבעה תומכים לעומת שלושים ושלושה מתנגדים) ב-3 בפברואר 1870. אדווין סטנטון הוצע ב-20 בדצמבר 1869, ואושר בסנאט (ארבעים ושישה תומכים לעומת אחד עשר מתנגדים) עוד באותו היום, אולם מת כעבור ארבעה ימים.
בנוסף הציע גרנט עוד שני מועמדים: ויליאם סטרונג, שהוצע ב-7 בפברואר 1870, ואושר בסנאט ב-18 בפברואר, וג'וזף ברדלי, שהוצע ב-7 בפברואר 1870, ואושר בסנאט (ארבעים ושישה תומכים לעומת תשעה מתנגדים) ב-21 במרץ.
שני עורכי הדין עבדו אצל איגודי הרכבות, והיו שהאשימו שמינויים נועד לבטל פסק דין (שלא היה אהוד בקרב בעלי העסקים) שעל הממשל לשלם את החובות מלפני 1862 בזהב ולא בשטרות. הם אכן ביטלו את פסק הדין.
גרנט נאלץ למנות עוד שני שופטים בכהונתו השנייה. בפעם הראשונה הציע את וורד האנט ב-3 בדצמבר 1872, והוא אושר בסנאט ב-11 בדצמבר 1872. במאי 1873, מת סלמון צ'ייס, נשיא בית המשפט. גרנט הציע את התפקיד לרוסקו קונקלינג ולטימותי האו, שני סנאטורים, שוויתרו על כך. גרנט ניסה למנות שופט שלוש פעמים: ג'ורג' הנרי ויליאמס, שהוצע ב-1 בדצמבר 1873, פרש ב-8 בינואר 1874, עקב חוסר תמיכה בסנאט. כלב קושינג, שהוצע ב-9 בינואר, פרש ב-13 בינואר, כיוון שהיה מקושר לג'פרסון דייוויס. מוריסון וייט, שהוצע ב-19 בינואר, אושר בסנאט עם שישים ושלושה תומכים וללא מתנגדים ב-21 בינואר 1874. וייט היה מקובל על כל הצדדים, אולם אישר בתקופתו שני פסקי דין שפגעו בחוקי השיקום ובהגנה על השחורים בדרום.
ממוזער|ימין|250px|דיוקנו הרשמי של גרנט בבית הלבן
ממוזער|220px|upright=1.5|הקבינט של גרנט בין 1876 ל-1877
מדינות שצורפו לאיחוד
קולורדו - 1 באוגוסט 1876
וטו
גרנט הטיל וטו על יותר חוקים מקודמיו עם 93 הטלות וטו. ארבעה מתוכם בוטלו בידי הקונגרס.
מינויים בעייתיים לקבינט
ממוזער|150px|מזכירו האישי של גרנט, אורוויל באבקוק, שעבד עם גרנט, ניסה לפגוע בתומכי הרפורמות.
המפורסמים במינוייו של גרנט שהיו מעורבים בשערוריות:
דניאל באטרפילד, סגן מזכיר האוצר (יום שישי השחור - 1869) (נאלץ להתפטר בידי גרנט)
ויליאם אנדרסון ריצ'רדסון, מזכיר האוצר (חוזי סנבורן - 1874) (התפטר ומונה לשופט בידי גרנט)
ג'ורג' הנרי ויליאמס, התובע הכללי (פרט ובויד - 1875) (התפטר)
קולומבוס דלאנו, מזכיר הפנים (סוכנים מזויפים - 1875) (התפטר)
אורוויל באבקוק, מזכיר אישי (יום שישי השחור - 1869) (הונאת הוויסקי - 1875) (קנוניית שוד הכספות- 1876) (זוכה במשפט הונאת הוויסקי בשל עדותו של גרנט)
ג'ון מקדונלד, המפקח על הכנסות ממסים בסנט לואיס (הונאת הוויסקי - 1875) (נשפט והורשע, היה בכלא - טען שגרנט היה מעורב בהונאה אולם לא סיפק ראיות)
הוראס פורטר, מזכיר אישי (הונאת הוויסקי - 1875)
ויליאם בלקנאפ, מזכיר המלחמה (הונאת תחנות הסחר - 1876) (התפטר, הורשע בבית הנבחרים, זוכה בסנאט. העדויות כנגד בלקנאפ בבית המשפט בוושינגטון בוטלו בידי שופט לבקשת גרנט והתובע הכללי אלפונזו טאפט)
ג'ורג' רובסון, מזכיר הצי (הונאת מחלקת הצי - 1876) (גרנט הגן עליו בנאום מצב האומה, והאמין ששמר על הצי מודרני במהלך כהונתו.)
חברי קבינט תומכים ברפורמה
ממוזער|125px|שמאל|מזכיר המדינה המילטון פיש)
הקבינט של גרנט היה מפולג בין מוכשרים ותומכי רפורמה לבין אלו שהיו מעורבים במינויים פוליטיים ובשחיתות מפלגתית. כמה חברי קבינט שתמכו ברפורמה היו מוכשרים שתרמו לממשל. הם התנגדו לדרישות המפלגה למינויים פוליטיים ודרשו בחירת עובדי ציבור יעילים. המינוי המוצלח ביותר של גרנט היה מזכיר המדינה המילטון פיש, שאסף מידע מהפקידים שלו. פיש הנהיג מבחני קבלה למחלקה שלו, בניגוד למערכת הקודמת, שקבעה שהמלצות חברי קונגרס יספיקו. היעילות עלתה.
ממוזער|125px|ג'ורג' באוטוול, מזכיר האוצר בין 1869 ל-1873
עוד חבר קונגרס שתמך ברפורמה היה ג'ורג' באוטוול, מזכיר האוצר. הוא פיטר מועלים בכספים ופעל למניעת זיופי שטרות. בנוסף לכך, פעל לשיטה אחידה של חשבונאות בבתי המכס. באוטוול והתובע הכללי איימוס אקרמן היו שני חברי הקבינט החזקים ביותר שתמכו בזכויות השחורים.
במהלך כהונתו של אקרמן כתובע הכללי, בין 1870 ל-1871, הוגשו אלפי כתבי אישום כנגד הקו קלוקס קלאן לצורך אכיפת חוקי זכויות האזרח. אקרמן עבר לג'ורג'יה מהצפון לאחר לימודיו והיו לו עבדים. הוא לחם למען הקונפדרציה והיה "Scalawag" במהלך תקופת השיקום, שתמך בזכויות השחורים. כתובע הכללי, הפך לחבר הקונפדרציה לשעבר הראשון שהגיע לקבינט. אקרמן לא חשש מהקלאן והתחייב להגנת השחורים. גרנט שלח סוכנים חשאיים ממחלקת המשפטים לחדור אל הקלאן ולהשיג מידע. החקירות חשפו לבנים שהשתתפו בפעולות הקלאן. גרנט דרש שהקלאן יתפרק מנשקו. כשהקלאן התעלם מכך, שלח גרנט חיילים לתשעה מחוזות בקרוליינה הדרומית כדי לחסל את הקלאן. בנוסף, בנג'מין בריסטו, פרקליט המדינה הראשון, הגיש אלפי כתבי אישום נגד חברי הקלאן.
בריסטו היה מזכיר האוצר והאהוד ביותר מקרב תומכי הרפורמה. הוא תקף את השחיתות במחלקת האוצר וחשף שיצרני הוויסקי לא שילמו את כל המיסים לאוצר, בעיקר אלו בסנט לואיס. הוא חשף הונאה בת 1.2 מיליון דולרים. ב-13 במאי 1875, הוא ביצע מעצרים המוניים, וחיסל את הונאת הוויסקי. אף על פי שהנשיא גרנט לא היה ידיד של בריסטו, רצונו של בריסטו היה לשמור על המוניטין של גרנט.
ב-1875, ציוות גרנט בין בריסטו ואדוארדס פיירפונט, התובע הכללי. הצוות חיסל את הונאת הוויסקי. למרות זאת, פיירפוינט לא תמך במעורבות ממשלתית בנושא זכויות האזרח.
ממוזער|שמאל|150px|זכריה צנדלר, מזכיר הפנים (1875–1877)
כשהנשיא גרנט ניסה למצוא מחליף למזכיר המלחמה במקום ויליאם בלקנאפ שהתפטר ב-1876, הוא פנה לאלפונזו טאפט. טאפט שירת בתפקיד עד שהפך לתובע הכללי. בתפקידו הקטין את ההוצאות הצבאיות והוביל לכך שתפקידי סוחרים בתחנות הצבאיות יינתנו רק לאנשים אמינים. גרנט מינה את טאפט לתפקיד התובע הכללי. בבחירות של 1876, נפגש טאפט עם דמוקרטים בניסיון להגיע לפתרון המחלוקת, והקים את הוועדה לתוצאות הבחירות.
ב-1875, הייתה שחיתות במחלקת הפנים, שהובילה להתפטרותו של קולומבוס דלאנו, שלכאורה לקח שוחד. ב-19 באוקטובר, מונה זכריה צ'נדלר לתפקיד, ואושר בסנאט בדצמבר. צ'נדלר פיטר את הפקידים במשרד הפטנטים, שמעלו בכספים והרוויחו כסף ללא עבודה. צ'נדלר פישט את רישום הפטנטים והוריד הוצאות. צ'נדלר פיטר גם את כל הפקידים המושחתים בלשכה לענייני אינדיאניים, ואסר על הופעת "עורכי הדין האינדיאניים" שקיבלו שמונה דולרים ליום והוצאות על ייצוג, לכאורה, של השבטים.
ג'ון קרסוול, המנהל הכללי של הדואר, ביצע רפורמה במחלקה שלו. הוא קיצץ בהוצאות והגדיל את נתיבי הדואר. הוא ביטל את זכות חברי הקונגרס לשלוח דואר על חשבון הממשלה.
לאחר הנשיאות
טיול עולמי ודיפלומטיה
ממוזער|שמאל|גרנט וביסמרק ב-1878
לאחר עזיבת תפקידו, נשארו גרנט ובני משפחתו עם פיש בניו יורק במשך חודשיים לפני שיצאו לטיול ברחבי העולם. הם הגיעו לפילדלפיה ב-10 במאי 1877, כדי לחגוג את עזיבתם. ב-16 במאי, יצאו גרנט וג'וליה בספינה לאנגליה. ממשל הייז, שהיה מודע לאהדה כלפי גרנט, עודד אותו לנסוע ברחבי העולם בשם המדינה, מעשה חסר תקדים לנשיא לשעבר. גרנט הגיע לליברפול במאי והתקבל באהדה. הוא סעד עם המלכה ויקטוריה בטירת וינדזור, ונאם בלונדון.
לאחר מכן, ביקר גרנט בסקוטלנד, ואת בתו נלי בסאות'המפטון, כיוון שהיא נישאה לבריטי במהלך נשיאותו של גרנט. גרנט וג'וליה נסעו לפריז וביקרו את לאון גמבטה, שאותו החשיב גרנט לאחד מהאנשים הגדולים שפגש בטיולו. לאחר מכן נסעו לאיטליה, לנאפולי, פומפיי ולהר וזוב. את חג המולד של 1877 בילו על ספינה אמריקנית שעגנה בפלרמו. לאחר שחצו את הים התיכון, נפשו בחורף במצרים ובארץ ישראל. בארץ ישראל, זכור במיוחד ביקור המשפחה בירושלים המושלגת בחודש פברואר 1878, בה הודרכו על ידי מורה הדרך האמריקאי הנודע, רולה פלויד. בזיכרונותיו מתוארת התרגשותה של ג'וליה, רעייתו של גרנט מהאתרים הדתיים של עיר הקודש מול אדישותו של גרנט עצמו. לאחר המסע בא"י, הגיעה המשפחה אל קונסטנטינופול ב-3 במרץ 1878, עם החתימה על חוזה סן סטפנו. לאחר מכן ביקרו ביוון, ונפגשו עם האפיפיור לאו השלושה-עשר בוותיקן. ב-1878 ביקרו בהולנד, ואז עברו לגרמניה, שם דיבר גרנט על נושאים צבאיים עם הקאנצלר אוטו פון ביסמרק, ואמר לו שלקראת סוף מלחמת האזרחים, נלחם צבא האיחוד כדי לשמור על האיחוד ולחסל את העבדות. ברוסיה, שאל הצאר אלכסנדר השני את גרנט בנוגע לעתידם של האינדיאנים. לאחר טיול בספרד, חזרו הגרנטים לאנגליה, דרך פריז. משם, נסעו בספינה פרטית לים התיכון ועצרו במרסיי, ואז לאלכסנדריה כדי לבקר במצרים ומשם דרך תעלת סואץ להודו.
גרנט טען בתחילה שהמושבה הבריטית בהודו הייתה אנוכית, אולם לאחר מכן הכיר בחשיבותה. לאחר מכן ביקרו בבורמה סיאם (שם פגש במלך), סינגפור ווייטנאם הצרפתית. לאחר שעזבו את הונג קונג, ביקרו בשנגחאי, ובפקינג, שם ביקר את הגישה של המערביים כלפי הסינים, שהשווה לבעלי עבדים לפני המלחמה. הוא התנגד להיפגש עם המלך הסיני שהיה ילד בן שבע, אולם דיבר עם ראש הממשלה ועם הגנרל. הם שוחחו בנוגע לסכסוך עם יפן, וגרנט הסכים לשמש כמתווך ביניהם. לאחר מכן נסע ליפן על ספינה אמריקנית ופגש את הקיסר מייג'י, וניסה לשכנע את היפנים להשלים עם הסינים. יפן, בעלת העליונות הצבאית, סיפחה את האיים שהיו במחלוקת בין שתי המדינות לאחר שגרנט עזב את המדינה.
משפחת גרנט הפליגה אל סן פרנסיסקו בספטמבר 1879. לאחר ביקור בפארק הלאומי יוסמיטי, חזרו לפילדלפיה ב-16 בדצמבר 1879. המסע בן השנתיים שלהם זכה להתלהבות ציבורית, והרפובליקנים ראו בגרנט מועמד לכהונת הנשיא ב-1880.
ניסיון לכהונה שלישית
ממוזער|180px| alt=Grant, shown in a cartoon as an acrobat hanging from rings, holding up multiple politician/acrobats |קריקטורה דמוקרטית שמציגה את תמיכתו של גרנט מהקנוניות של חבריו
סיעת "האיתנים" במפלגה, שהונהגה בידי רוסקו קונקלינג, חשבה שגרנט יסייע לסיעה שלהם להשיג כוח. מתנגדיהם דחו את הניסיון להחזיר את גרנט לכהונה שלישית. גרנט לא אמר שום דבר בציבור, אולם רצה את התפקיד, אף על פי שרצה שג'ון שרמן או ג'יימס בליין יבחרו לנשיאות. קונקלינג ואנשיו תמכו בגרנט. בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1880 ביוני בשיקגו, היו יותר צירים שהיו מחויבים לגרנט מאשר כל מועמד אחר, אולם הוא עדיין לא השיג רוב.
בוועידה, העמיד קונקלינג את גרנט לבחירה. גרנט השיג 304 מתוך 370 קולות נחוצים, כשבליין משיג 284 ושרמן 93. בסיבובים הבאים המצב לא השתנה. לאחר שלושים ושישה סיבובים, החליטו הצירים של בליין לשתף פעולה עם צירים של מועמדים אחרים כדי לבחור במועמד פשרה: ג'יימס גרפילד מאוהיו. גרנט השיג רק 306 קולות בסיבוב האחרון ולא הצליח להיבחר. לאחר מכן הצירים הביעו תמיכה פה אחד בגרפילד.
גרנט נאם ותמך בגרפילד, אולם לא ביקר את המועמד הדמוקרטי, וינפילד סקוט הנקוק, ששירת תחתיו בארמיית הפוטומאק. גרפילד ניצח ברוב דחוק בקרב המצביעים, אולם השיג 214 אלקטורים לעומת 155 להנקוק. לאחר הבחירות, תמך גרנט בגרפילד, וביקש ממנו לכלול את סיעת האיתנים בממשלו. ב-2 ביולי 1881, נורה גרפילד בידי מתנקש ונהרג ב-19 בספטמבר. גרנט בכה כששמע על מותו של גרפילד.
ניסיונות עסקיים
כשגרנט חזר לאמריקה, רוב חסכונותיו חוסלו והוא נאלץ להשיג כסף חדש לבית. חבריו קנו לו בית באפר איסט סייד, וגרנט החליט להשקיע בבניית מסילת רכבת דרומית למקסיקו. גרנט לחץ על צ'סטר ארתור, שהחליף את גרפילד כנשיא ב-1881, להגיע להסכם סחר חופשי עם מקסיקו, אולם הסנאט דחה את ההסכם ב-1883. מסילת הרכבת נפלה לאחר מכן.
בנו של גרנט, יוליסס, פתח בית השקעות בניו יורק. הפירמה הצליחה בהתחלה, וגרנט הצטרף אליה והשקיע בה 100,000 דולר. המשקיעים קיבלו ריבית גבוהה על ההשקעות, אולם החברה נפלה במהירות. גרנט איבד את כל כספו, ונאלץ למכור נכסים.
זכרונותיו, פנסיה ומותו
ממוזער|alt=Grant sitting in a porch chair wrapped in blankets| גרנט עובד על זכרונותיו ביוני 1885, פחות מחודש לפני מותו
ממוזער|alt=Drawing of steam engine and train approaching station with an honor guard at attention|רכבת הלוויה של גרנט בוסט פוינט
כדי להחזיר את ההכנסה שלו, כתב גרנט כתבות על הקרבות ממלחמת האזרחים תמורת תשלום. הכתבות זכו לביקורות מצוינות, והעורך הציע לגרנט לכתוב ספר זיכרונות.
בקיץ 1884, התלונן גרנט על גרון כואב אולם ראה רופא רק בסוף אוקטובר, וגילה שחלה בסרטן עקב עישון סיגרים. גרנט לא גילה על כך לאשתו, שגילתה על כך מהרופא. לפני האבחון, נכח בכנסייה ליוצאי מלחמת האזרחים, וזכה לקבלת פנים חמה. הייתה זאת הופעתו הפומבית האחרונה. במרץ כעבור שנה, הכריז הניו יורק טיימס שגרנט גסס מסרטן, והמדינה החלה לדאוג לנשיא לשעבר. הקונגרס החליט להחזיר אותו לדרגת גנרל צבאי ולשלם לו דמי פרישה. כשגרנט הפך לנשיא הוא נאלץ להתפטר מהצבא.
למרות מחלתו, עבד גרנט על ספר זיכרונותיו, וגמר אותו כמה ימים לפני מותו. בנו פרד עזר לו בהגהה. זיכרונותיו לא הכילו מידע רב על התקופה לפני מלחמת האזרחים. גרנט החליט לפרסם את הספר בעזרת ידידו, מארק טוויין, תמורת תמלוגים של שבעים וחמישה אחוזים. הספר היה הצלחה. ג'וליה גרנט קיבלה 450,000 דולרים מהתמלוגים. הציבור, מבקרי הספרות וההיסטוריונים הצבאיים נתנו ביקורות טובות לספר. גרנט הציג את עצמו כגיבור מערבי מכובד, שכוחו היה בכנותו ויושרתו. הוא תיאר את הקרבות שלו מול הקונפדרציה בפירוט. טוויין קרא ליצירה "יצירת מופת ספרותית". האוטוביוגרפיה המוצלחת של גרנט הייתה הראשונה שנשיא כתב על עצמו.
לאחר מאבק בסרטן, מוקף במשפחתו, מת גרנט בשמונה בבוקר ב-23 ביולי 1885, בגיל 63. הנשיא גרובר קליבלנד הכריז על חודש אבל. משמר הכבוד שם את גופו של גרנט ברכבת והסיע אותה אל וסט פוינט. רבע מיליון אנשים עברו לידה לפני הקבורה. עשרות אלפי אנשים, רבים מתוכם שירתו בצבא תחת גרנט, צעדו עם ארון הקבורה במהלך הלוויה. בלוויה נכחו הנשיא קליבלנד, הנשיאים לשעבר הייז וארתור (שהיו הנשיאים החיים היחידים), כל הקבינט של הנשיא, ושופטי בית המשפט העליון.
גופתו של גרנט נטמנה בקבר זמני, וב-17 באפריל 1897, נחנך המוזוליאום הגדול ביותר של צפון אמריקה לגרנט. בעיתונות, הושווה גרנט לוושינגטון וללינקולן.
מורשת היסטורית
ממוזער|alt=Neoclassical structure with dome|קברו של גרנט, המאוזליאום הגדול ביותר בצפון אמריקה.
בניגוד לנשיאים רבים, מורשתו של גרנט השתנתה באופן דרמטי. בצפון, הוא נחשב לגנרל מוצלח ולמועמד ודאי לנשיאות. החקירות והשחיתות בממשלו הובילו לירידה באהדה כלפיו, וגם תבוסתו של קסטר בקרב ליטל ביגהורן. ב-1877, זכה גרנט לתמיכה משתי המפלגות על טיפולו במשבר הבחירות, והאהדה כלפיו עלתה במהלך הטיול העולמי שלו.
עם מותו, נחשב גרנט לסמל הזהות האמריקנית, ומיליונים חלקו לו כבוד אחרון ונכחו בחשיפת הקבר שלו ב-1897. האהדה כלפיו עלתה, אולם חוקרים טענו שממשלו היה המושחת ביותר בתולדות ארצות הברית. כשהאהדה לקונפדרציה גברה בתחילת המאה העשרים, החלו להתייחס לגרנט באופן שלילי. מבקריו של גרנט טענו שהיה שיכור ומושחת. רבים טענו שהסיבה לכך הייתה שמבקריו של גרנט ידעו לכתוב טוב יותר מחבריו. היסטוריונים העריכו את הקריירה הצבאית שלו, אולם העריכו פחות את הקריירה הפוליטית שלו, בעיקר מפני שלא בחר טוב בבעלי תפקידים.
התדמית של גרנט הגיעה לשפל חדש כשנתפש כנשיא לא מוצלח וכגנרל בר מזל בלבד. בשנות השישים החלו לחקור את גרנט, והגיעו למסקנה שלא ניצח בעזרת כוח אלא בעזרת טקטיקות חכמות. לאחר מלחמת וייטנאם, ההערכה כלפי גרנט צנחה. תקופת כהונתו הראשונה של גרנט, שבמהלכה נאכפו זכויות האזרח בדרום, בוצעו רפורמות אצל האינדיאנים ובשירות הציבורי, והושגו הישגים במדיניות החוץ, נחשבת לטובה. לעומת זאת, הפילוג במפלגה הרפובליקנית, המשבר הכלכלי והתנערות הצפון מהשיקום החלישו את גרנט, אף על פי שמדיניות החוץ שלו נותרה יציבה.
ממוזער|פסל של גרנט בפארק באילינוי
היסטוריונים העריכו את מדיניותו של גרנט כלפי השחורים, ואת תגובתו התקיפה כנגד הקו קלוקס קלאן, וגם את מדיניותו כלפי האינדיאנים.
בנוסף נטען שגרנט תמך באיכות הסביבה, שכן היה הנשיא הראשון שחתם על חוק שהקים פארק לאומי.
ההיסטוריונים מדרגים את גרנט כנשיא גרוע וכגנרל טוב מאוד. הישגיו כנשיא נחלשים עקב השחיתות בממשלו.
תקופתו של גרנט הייתה מלאה בשחיתות, והכילה הצלחות וכישלונות. למרות זאת, תמיכתו בזכויות האזרח והעברת תיקונים לחוקה ברוחן העלתה את התמיכה בו. הוא תמך ברפובליקנים הרדיקלים. בנוסף, הסכם וושינגטון עם בריטניה נחשב להישג שלו. מבחינה כלכלית תמך בבנקאים מהמזרח, אולם הואשם בשפל הכלכלי בין 1873 ל-1877. גרנט היה הנשיא הראשון שביקש מהקונגרס אפשרות לקבל וטו על סעיפים ולא על חוקים שלמים.
הנפוטיזם היה חזק במהלך תקופת גרנט.
גרנט היה מגונן מאוד כלפי חבריו, ולא היה מוכן לקבל שטעו. הוא ראה בהם חברים כנים ואף נתן להם חנינות. הקשרים שלו איתם פגעו במעמדו כנשיא. למרות זאת, חברי הקבינט שלו ניקו את רוב השחיתויות.
היחס הנדיב שלו לגנרל רוברט אדוארד לי זיכה אותו בנקודות זכות בדרום. הרפובליקנים, לקראת סוף כהונתו, החליטו לעבור מהתמקדות בזכויות האזרח להתמקדות במדיניות פיסקלית שמרנית. התגובה החלשה שלו למשבר הכלכלי פגעה בכלכלה ובמפלגתו, שהפסידה ב-1874.
למרות זאת, בזמן האחרון, מוצגת נשיאותו של גרנט בצורה חיובית. הוא מוצג כנשיא חזק, נחוש והחלטי, ומוצג יותר טוב מאשר שהוצג בתחילת המאה העשרים.
הנצחה
דיוקנו של גרנט מופיע על שטר של 50 דולר אמריקני. על שמו נקרא עץ הסקוויה השני בגודלו בעולם, גנרל גרנט.
לקריאה נוספת
ג'ון קיגן, מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית, מאנגלית: מרדכי ברקאי, הוצאת דביר, 1993.
Bruce Catton, U.S. Grant and the American Military Tradition, Little, Brown, 1954
William S. McFeely, Grant: a Biography, Norton, 1981
Joan Waugh, U.S. Grant: American Hero, American Myth, University of North Carolina Press, 2009
Ronald C. White, American Ulysses: a Life of Ulysses S. Grant, Random House, 2016
John F. Marszalek (ed.), The Personal Memoirs of Ulysses S. Grant: the Complete Annotated Edition, Harvard University Press, 2017
Ron Chernow, Grant, Penguin Press, 2017
קישורים חיצוניים
אגודת יוליסס ס. גרנט, באתר אוניברסיטת המדינה של מיסיסיפי
יוליסס ס. גרנט, באתר ספריית הקונגרס
הערות שוליים
*
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1868
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1872
קטגוריה:גנרלים במלחמת האזרחים האמריקנית
קטגוריה:אנשי צבא האיחוד
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:אוהיו: אישים
קטגוריה:אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת ארצות הברית–מקסיקו
קטגוריה:הגנרלים המפקדים של צבא ארצות הברית
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:קצינים בלגיון הכבוד
קטגוריה:ארץ ישראל: ביקורי מלכים ונסיכים
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:תקופת השיקום
קטגוריה:בוגרי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף אמריקאיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:מתודיסטים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1822
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1885 | 2024-10-15T12:33:11 |
חיים הלוי סולובייצ'יק | ממוזער|רבי חיים סולובייצ'יק. ליתוגרפיה של הרמן שטרוק
הרב חיים הלוי סולובייצ'יק (מכונה "רֶבּ חיים מבריסק" או בקצרה "רֶבּ חיים"; ט"ו באדר ב' ה'תרי"ג, 1853 – כ"א באב ה'תרע"ח, 30 ביולי 1918) היה מגדולי הדמויות הרבניות של המאה ה-20 ואבי שיטת בריסק בלימוד התורני.
ביוגרפיה
נולד בוולוז'ין כבן שני לרב יוסף דב (יושע בער) סולובייצ'יק, משנה לראש ישיבת וולוז'ין, ולצירל לבית עפרון. על פי השמועה למד אצל מלמד חסיד סלונים שממנו שאב את עיקר שיטתו הלימודית אך במשפחת סולובייצ'יק מכחישים את השמועה. במשפחתו מקובל שבתקופת רבנות אביו בסלוצק בהיותו נער בן 12, למד אצל הרב מנדל מסלוצק. נישא לליפשא, בתו של ר' רפאל שפירא, חתנו של ראש ישיבת וולוז'ין - הנצי"ב.
רבי חיים הלוי עבר זמנית לסלוצק בעקבות אביו שנאלץ לפרוש מהישיבה. אך הוא חזר ב-1873. כמה שנים אחר כך, בגיל 27 נהיה ראש ישיבה כמשנה לנצי"ב. ב-1892, עם סגירת הישיבה נעשה לרב העיר בריסק, אם כי לא התעסק בפסיקת הלכה יומיומית. כרב עיר עסק בענייני הציבור. עסק רבות בחסד, וביתו היה פתוח לרווחה לעניים ומסכנים.
היה ידוע בהחמרות מרובות, ביניהן גישה מחמירה לעניין פיקוח נפש. בעקבות גישה זו, הקל מאוד בשמירת צומות לאלו שהיו חולים. כאשר טענו כנגדו על כך שהוא מקל בדיני הצומות, אמר שהוא מחמיר בדיני פיקוח נפש. מסופר גם שבאחד מלילות יום כיפור כשנדרש כסף לפדיון שבויים משלטון הצאר, הורה שלא יתחיל בתפילה עד שהכסף ייאסף מהציבור, והציבור נדרש להביא אותו במזומן בליל יום כיפורים עצמו.
השפעתו הציבורית הייתה רבה והתנגדותו לציונות הייתה חריפה, ובכך השפיע על היווצרותו של הזרם היותר קיצוני בענייני השקפה והתנגדות לציונות בעולם הליטאי, שהנציגים הבולטים שלו היו בנו הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, ותלמידיו הרב ברוך בר ליבוביץ והרב אלחנן וסרמן. בשנת 1900 נמנה עם הרבנים שמכתבם התפרסם בקונטרס "אור לישרים" שנכתב "נגד השיטה הציונית". על אף קנאותו היה ידוע כרחב לב גם כלפי הרחוקים מדרכו, אם כי לא לאידאולוגיה שהם ייצגו.
התנגד רבות ואף נלחם נגד תנועת המוסר, אבל בשנת התרנ"ח הפסיק להילחם נגדם באופן פעיל, לאחר שקיבל מכתב מהרב יהושע ליב דיסקין שבו ביקש ממנו להפסיק את המלחמה נגדם.
בציווי הרופאים, שהה במשך כמה שנים מדי קיץ בליבוי, שם רחץ בים וטייל על החוף. מכיוון שנאסר עליו מטעמי בריאות לעסוק בתורה בשהותו בנופש, היה משוחח אז בנושאים שונים, ועוסק במתמטיקה, פיזיקה ועוד.
thumb|אהל על קברי הנצי"ב ורבי חיים מבריסק בבית העלמין בוורשא|ממוזער|שמאל|אוהל קברי רבי חיים והנצי"ב, בבית הקברות היהודי בוורשה
רבי חיים סולובייצ'יק נפטר באוטבוצק בכ"א באב תרע"ח, 30 ביולי 1918, והובא לקבורה ליד סב אשתו, הנצי"ב, בבית הקברות היהודי בוורשה.
בנו השני, רבי משה סולובייצ'יק היגר לארצות הברית והיה לאחד מראשי ישיבה יוניברסיטי ובעל השקפה דתית מודרנית. בנו של רבי משה סולובייצ'יק, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק נמנה עם גדולי רבני דורו והיה מראשי תנועת המזרחי. בנו השלישי, הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, שמילא את מקומו ברבנות בריסק, ונכדו הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, היו רבנים מפורסמים ונחשבו כממשיכי שושלת בית בריסק. נכד נוסף הוא הרב משה סולובייצ׳יק ממנהיגי הקהילה החרדית באירופה, בנו של ר׳ ישראל גרשון, בכורו של ר׳ חיים.
הוא עצמו העלה על הכתב רק מעט מחידושיו ואלו התפרסמו אחרי מותו. חידושיו ה"רשמיים", שאותם הגיה ובירר היטב, מכונים חידושי רבנו חיים הלוי, ואילו חידושים אחרים שלו, שלא עברו את הגהתו, הודפסו על ידי תלמידי בנו במכונת כתיבה, ומכונים חידושי הגר"ח (סטנסיל).
ממוזער|250px|קברו של רבי חיים מבריסק הנמצא בבית הקברות היהודי בוורשה. הקבר נמצא לצד קבר הנצי"ב
מורשתו הלמדנית
השפעתו על שיטות הלימוד הנהוגות כיום בישיבות מכרעת. הוא ותלמידיו נהגו לנתח כל גורם בסוגיה התלמודית לחלקיו, בדרך כלל ל"שני דינים" שונים המעורבים בו. בדרך זו נתנו מימד חדש של עומק לתלמוד ולרמב"ם, ונפתחה הדרך להוסיף ולהעמיק בשאלות ובתירוצים.
אופיינית לו החלוקה בין "חפצא" לבין "גברא" - אם ההלכה נאמרה לגבי החפץ או לגבי האדם. למשל, החובה לבער חמץ ערב פסח - האם פירושה שלאדם לא יהיה חמץ או שמא שהחמץ יתבער. לכאורה נראית זו שאלה עקרה. למעשה ניתן להבין על ידה הבדל חשוב בדין. אם העיקר הוא שלאדם לא יהיה חמץ, אין זה משנה כיצד הוא יבער אותו. ממילא כל דרכי ביעור החמץ כשרות. אם הדגש הוא על כך שהחמץ יתבער, ייתכן שיש דווקא דרכים מסוימות שבהן עליו להתבער.
כיוצא באלו הוא תוהה על הבנת מושגים הלכתיים רבים, ומתווה דרך לשיטת החקירה הישיבתית הליטאית הרווחת היום.
חוג בריסק, המתאפיין בין היתר בדקדוק במצוות והקפדה על "חומרות", עוצב במידה רבה בידי בנו, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק.
ספריו וכתביו
חידושי רבנו חיים הלוי - חידושיו על הרמב"ם. נכתב והוגה על ידו.
חידושי הגר"ח (סטנסיל) - חידושיו על הש"ס. הועתק מזיכרון מכתבי תורתו שלא היו מוגהים. בהוצאות חדשות נוספו גם חידושים משמו ממאספים תורניים ומפי השמועה.
מגנזי הגר"ח - שיעורים שנכתבו על ידי אחיינו הרב ישראל סולובייצ'יק, יוהנסבורג: וועד מוקירי זכרו של הרב ישראל סאלאווייציק, תשמ"ט.
שיעורי רבנו חיים הלוי מכת"י - שיעורים שהעביר בישיבת וולוז'ין, בעריכת נכדו הרב משה מייזלמן ונינו הרב יצחק ליכטנשטיין, תשנ"ח.
כתבי רבנו חיים הלוי מכת"י - על הש"ס והרמב"ם, בעריכת נינו הרב יצחק ליכטנשטיין, צוף, תשע"ח.
כמו כן יצאו ספרי ליקוטים רבים המבוססים על הספרים האמורים ואחרים.
מתלמידיו
מלבד בני משפחתו נמנו בין תלמידיו:
הרב ברוך בער לייבוביץ - מחבר ספר ברכת שמואל ראש ישיבת קמניץ
הרב איסר זלמן מלצר - מחבר ספרי אבן האזל על הרמב"ם, בצעירותו הרב של סלוצק וראש הישיבה שם, ובערוב ימיו ראש ישיבת עץ חיים בירושלים. שיטת לימודו הייתה שונה קצת משיטת רבו.
הרב שמעון שקופ - ראש ישיבת שער התורה ומחבר ספר שערי ישר. הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מנה אותו בין תלמידי אביו, על אף ששיטת לימודו שונה משל רבו.
הרב אלחנן וסרמן - מחבר ספר קובץ שיעורים.
הרב שלמה פוליצ'ק (העילוי ממייצ'יט) - ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן.
הרב אהרן שמואל תמרת - רבה של מילייציץ והוגה דעות.
הרב זליג ראובן בנגיס - מחבר ספר לפלגות ראובן, וגאב"ד העדה החרדית דירושלים
הרב גבריאל דבראשוילי - רבה של סוראמי שבגאורגיה.
משפחת סולובייצ'יק
ילדיו
הרב ישראל גרשון, נרצח בשואה עם רוב משפחתו.
הרב משה.
הרב יצחק זאב.
שרה ראשה אשת רבי צבי הירש דב גליקסון ראש ישיבת תורת חיים בוורשה. בתם צירל נישאה לרב אברהם מאיר פינקל (בנו של הרב אליעזר יהודה). נרצחו בשואה עם משפחתם.
ילד נוסף, תאומה של שרה ראשה, נפטר בילדותו.
לקריאה נוספת
הרב ש"י זוין, רבי חיים סולוביצ'יק, בתוך: אישים ושיטות, הוצאת ביתן הספר
יעקב מארק, במחיצתם של גדולי הדור, הוצאת "גויל", תשי"ח, עמ' 36–53.
עובדות והנהגות לבית בריסק ארבעה חלקים.
שמעון יוסף מלר, רבן של כל בני הגולה, ב' חלקים, ירושלים תשע"ד-תש"פ
שי עקביא ווזנר, אבי דרך הלימוד הישיבתית: ר' חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק, בתוך: בנימין בראון, נסים ליאון (עורכים), הגדולים - אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2017.
Solomon, Norman. The Analytic Movement - Hayyim Soloveitchik and His Circle. Scholars Press, 1993.
קישורים חיצוניים
'סולובייציק, ר' חיים ב"ר יוסף־דב הלוי ("ר' חיים מבריסק")', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 72 (, תמונה 1270).
הרב מאיר ברלין, הגדול בדורו: לזכר הרב ר' חיים סולובייצ'יק זצ"ל, העברי, 21 באוגוסט 1918, עמ' 6
משנת רבנו חיים הלוי, "הצופה", 6 באוגוסט 1937, באתר עיתונות יהודית היסטורית
רבי חיים הלוי סולובייצ'יק, בלקסיקון הרבני "אישי ישראל"
ישראל שפירא, מול ה'גדולים', בשיא המבחן: השיעור הופסק, באתר כיכר השבת
חדושי רבנו חיים הלוי, בריסק תרצ"ו (מהדורה ראשונה).
הערות שוליים
חיים
קטגוריה:משפחת אריה לייב שפירא
קטגוריה:ראשי ישיבת וולוז'ין
קטגוריה:רבנים בלארוסים
קטגוריה:רבנים חרדים
קטגוריה:רבנים: אחרונים
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות היהודי בוורשה
קטגוריה:פרשני הרמב"ם
קטגוריה:ברסט: רבנים
קטגוריה:רבנים ליטאים
קטגוריה:אנטי-ציונים יהודים
קטגוריה:ילידי 1853
קטגוריה:נפטרים ב-1918 | 2024-09-12T22:58:44 |
תרמודינמיקה | ממוזער|400px|שמאל|מערכת תרמודינמית טיפוסית. חום עובר מדוד חימום למעבה והופך אנרגיית חום לעבודה
תרמודינמיקה היא ענף בפיזיקה הקלאסית העוסק בחקר האנרגיה, בתמורות שהיא עוברת בין מופעיה השונים וביכולתה לבצע עבודה. המחקר בתחום התרמודינמיקה מאפשר הבנה וניתוח התמורות והאנרגיות הטמונות בחומר, כמו חוֹם ואנטרופיה, תמורות שאי אפשר להבחין בהן או למדוד אותן בעזרת התצפיות המאקרוסקופיות; על ידי שימוש במעט נתונים ובכלים פשוטים, מעניק ענף זה של הפיזיקה יכולת ניתוח למערכות בהן הוא עוסק.
היסטוריה
התפתחות מוקדמת
בעת העתיקה, אנשים קישרו חום לאש. בסביבות שנת 3000 לפנה"ס במצרים העתיקה, האמינו כי חום קשור לסיפורי בריאה. בפילוסופיה הודית עתיקה, ובכלל זאת בפילוסופיה הוודית, האמינו כי חמישה יסודות קלאסיים (אדמה, מים, אוויר, אש, ומאוחר יותר, אתר) הם הבסיס ליצירה בקוסמוס. בפילוסופיה המערבית היו וויכוחים רבים בין פילוסופים פרה-סוקרטיים לגבי היסודות הראשוניים, ובמאה ה-5 לפנה"ס הציע הפילוסוף היווני אמפדוקלס תיאוריה של ארבעה יסודות קלאסיים (אדמה, מים אוויר ואש). מושג האש לפי אמפידוקלס ככל הנראה היה ההשראה למושגים פלוגיסטון וקלוריק. בסביבות שנת 500 לפנה"ס, הפילוסוף היווני הרקליטוס נודע כפילוסוף של "השטף והאש" (flux and fire) בשל אמירתו - "הכול זורם". על פי הרקליטוס, שלושת היסודות הראשוניים הם מים, אדמה ואש.
אימת הריק
מקור הרעיון של אימת הריק Horror vacui הוא בשיר "על הטבע" של הפילוסוף היווני פרמנידס, גם הוא מהמאה ה-5 לפנה"ס. בשיר טוען פרמנידס כי ריק אינו יכול להתקיים בטבע. אריסטו הביא תימוכין נוספים לטענה זו, אך לוקיפוס והרון מאלכסנדריה ביקרו אותה. מהעת העתיקה ועד ימי הביניים נעשו ניסיונות נוספים לאשש ולהפריך את הטענה, ואף היו מספר ניסיונות ליצור ריק, ללא הצלחה.
אטומיזם פילוסופי
אטומיזם הוא רעיון מרכזי בקשר בין תרמודינמיקה לבין מכניקה סטטיסטית. פילוסופים מהעת העתיקה כגון דמוקריטוס ולוקיפוס, ומאוחר יותר האפיקוראים, פיתחו וקידמו את האסכולה האטומיסטית, ובכך הניחו את היסודות לתורה האטומית המאוחרת יותר. עד שהתקבלו הוכחות ניסיוניות לתיאוריה במאה ה-20, האסכולה התבססה בעיקרה על טיעונים פילוסופיים.
המאה ה-17
המאות ה־18 וה־19
תחום התרמודינמיקה התפתח באופן אמפירי עקב חקר היעילות של מנועים ומכונות חום בהם נעשה שימוש מהמאה ה־18 ועד המאה ה־20. מדע זה התבסס בעיקר על עריכת תצפיות וניסוח משוואות לגדלים מאקרוסקופיים כמו לחץ, נפח וטמפרטורה – אף על פי שלא הייתה הבנה מלאה של מושגים אלה. חוקי התרמודינמיקה נוסחו כחוקים אמפיריים, כלומר: כמסקנה המכלילה תצפיות ניסיוניות, מבלי שניתן להן צידוק או הסבר יסודי יותר.
התורה האטומיסטית
במאה ה־19 החלו מדענים דוגמת לודוויג בולצמן לפתח תורה קינטית של החום המסבירה את תופעות התרמודינמיקה באמצעות ההנחה שהחומר מורכב מחלקיקים קטנים, הנקראים אטומים, למשל, המודל של גז אידיאלי דליל הוא אוסף כדורים קופצניים וקטנים הנעים במהירות לכל עבר, מבלי שהם מבצעים אינטראקציה אחד עם השני. התורה האטומיסטית הוכיחה את עצמה מעל ומעבר בהסברת התופעות וחוקי התרמודינמיקה, אך עד למאמר המפורסם של איינשטיין בנוגע לתנועה בראונית עדיין היה ספק בקרב קהילת הפיזיקאים בנוגע לקיומם של אטומים.
לפי התורה האטומיסטית, התרמודינמיקה היא תורה סטטיסטית הדנה בצברים עצומים (בסדר גודל של מספר אבוגדרו חלקיקים) והיא מתארת תכונות מקרוסקופיות של הצבר וממוצעים. באמצעות תורה זו הוסקו מספר תובנות מעניינות לגבי מושגים בתרמודינמיקה שעד אז לא הייתה הבנה מלאה שלהם:
מצב מקרוסקופי הוא מצב המאופיין רק באמצעות התכונות של כלל המערכת, שאותן ניתן למדוד, כגון אנרגיה, נפח, טמפרטורה, לחץ וכו'.
מצב מיקרוסקופי הוא מצב המאופיין במיקום ובתנע של כל חלקיק במערכת. בפועל, עבור מערכות גדולות לא ניתן למדוד מצבים כאלה או לחשב את הדינמיקה שלהם באופן אנליטי ומדויק.
מצב שיווי משקל תרמודינמי לפי תורה זו הוא המצב המקרוסקופי המסתבר ביותר של המערכת.
אנטרופיה היא מדד אדיטיבי לריבוי המצבים המיקרוסקופיים האפשריים של המערכת עבור מצב מקרוסקופי נתון.
טמפרטורה היא מדד לאנרגיה הקינטית הממוצעת של המערכת.
למרות הישגים גדולים אלו, תורה זו עדיין לא הייתה מושלמת.
המאה ה־20
בשנים 1904–1905 פרסם אלברט איינשטיין סדרת של מאמרים אשר הניחה את הבסיס למכניקה הסטטיסטית. במאמריו ניתח איינשטיין דווקא את הסטיות מהממוצע והראה שבאמצעותן אפשר ללמוד רבות על הפיזיקה של המערכת; השלב הבא בהתפתחותה של התרמודינמיקה שילב את מכניקת הקוונטים במכניקה הסטטיסטית. שילוב זה היה מהותי מאחר שרק באמצעות מכניקת הקוונטים אפשר לספור נכון את המצבים המיקרוסקופיים כראוי ולחשב פונקציות ריבוי נכונות.
החל ממחצית השנייה של המאה ה-20 החלה התפתחות של תרמודינמיקה סופית בזמן.
ארבעת החוקים הבסיסיים
בעולם התרמודינמיקה ישנם ארבעה חוקים מרכזיים:.
חוק האפס של התרמודינמיקה – חוק השקילות (טרנזיטיביות) של שיווי המשקל התרמי - אם מערכות A ו־B בשיווי משקל תרמי זו עם זו וגם מערכות B ו־C בשיווי משקל תרמי זו עם זו, אזי גם מערכות A ו־C בשיווי משקל תרמי זו עם זו.
החוק הראשון של התרמודינמיקה – הרחבה של חוק שימור האנרגיה, אנרגיה אינה נעלמת ואינה נוצרת יש מאין, כשהחוק מוסיף עוד צורה של מעבר אנרגיה אל המערכת (או ממנה), וזהו החום. הניסוח המתמטי של החוק הוא: כאשר U היא האנרגיה הפנימית, W העבודה שנעשתה על ידי המערכת ו־Q החום שזרם אליה.
החוק השני של התרמודינמיקה – מערכת תשאף תמיד לרמת האנטרופיה (אי־הסדר) הגבוהה ביותר, וכן לרמת האנרגיה הנמוכה ביותר. חוק זה בא לידי ביטוי בעיקר בתגובות כימיות. ניסוחו היותר מדויק הוא: במערכת מבודדת, בתהליך ספונטני, האנטרופיה יכולה רק לגדול.
החוק השלישי של התרמודינמיקה – בטמפרטורה של האפס המוחלט (273.15 - מעלות צלזיוס), האנטרופיה שווה לאפס או ליתר דיוק ללוגריתם של ניוון רמת היסוד.
מונחי יסוד
מערכת – חלק מהמרחב התחום במעטפת מוגדרת היטב.
מערכת פתוחה – מערכת שבה חומר יכול לעבור בין הסביבה למערכת.
מערכת סגורה – מערכת שבה חומר אינו יכול לעבור בין הסביבה למערכת, אך אנרגיה יכולה לעבור ביניהן.
מערכת מבודדת – מערכת שבה לא מתאפשר מעבר הן של חומר והן של אנרגיה בין הסביבה למערכת.
תכונה ראשונית – תוצאה של ניסויי שניתן לבצע על מערכת בלי ידע מוקדם עליה ומבלי צורך לשנות את המערכת. למשל: נפח, אורך, מסה, צפיפות, טמפרטורה, לחץ.
תכונה נגזרת – תכונה שאי אפשר למדוד אותה, על ידי ניסוי ישיר, מבלי לגרום שינוי במערכת.
תכונה אקסטנסיבית – תכונה התלויה בכמות החומר במערכת. למשל: נפח, מסה.
תכונה אינטנסיבית – תכונה שאינה תלויה בכמות החומר במערכת. למשל: צפיפות, נפח סגולי, אנרגיה סגולית, אנתלפיה סגולית.
מצב (תרמודינמיקה) – אוסף כל התכונות הראשוניות של המערכת.
סביבה – כל מה שנמצא מחוץ למערכת ויכול להשפיע עליה.
אינטראקציה – סוג ההשפעה של המערכת על הסביבה ולהפך.
שיווי משקל – מצב שאינו ניתן לשינוי בלי אינטראקציה עם הסביבה. במצב שיווי משקל אין שינוי בתכונות המקרוסקופיות של המערכת.
ארבעה סוגים של שיווי משקל
יציב – תמיד חוזר למצב שיווי משקל ההתחלתי שהיה למערכת, עבור כל הפרעה. לדוגמה - חרוט המונח על בסיסו
רופף – שינוי קל גורם לשינוי גדול במערכת. לדוגמה - חרוט מונח על קודקודו
אדיש – שינוי קל מוציא ממצב שיווי משקל את המערכת. לדוגמה חרוט מונח על צידו.
מֶטָסְטָבִּילי – יציבות חלקית. גודל ההפרעה לשיווי המשקל קובע את המעבר למצב שיווי המשקל החדש.
תתי נושאים
משוואות מצב – קשרים בין לחץ, צפיפות וטמפרטורה.
תורה קינטית של הגזים ובייחוד מודל גז אידיאלי.
תרמודינמיקה קוונטית.
תורה קינטית של החום.
חקר האנרגיה – מעברי אנרגיה, חום ועבודה, מעברי חום, נצילות ויעילות, מנועים.
מצבי צבירה ומעברי פאזה.
גזים קוונטים – גז פרמיונים מנוון, עיבוי בוז-איינשטיין.
ראו גם
פיזיקה קלאסית ופיזיקה מודרנית.
קישורים חיצוניים
.
.
– מי הסודה קוררו מעבר לנקודת הקיפאון כך שהם במצב מטה סטבילי, שמופר עם פתיחת הפקק, דבר הגורם לקיפאון מידי (צולם במרכז אילן רמון לנוער שוחר פיזיקה במהלך ליל המדענים 2010).
הערות שוליים
*
קטגוריה:תורות פיזיקליות
קטגוריה:תחומים בכימיה
קטגוריה:תחומים בפיזיקה | 2024-09-01T11:48:55 |
המתקפה על פרל-הארבור | REDIRECT המתקפה_על_פרל_הארבור | 2015-09-26T11:07:56 |
תעלת פנמה | תעלת פנמה (בספרדית: Canal de Panamá) היא נתיב ספנות חשוב החוצה את מצר פנמה שבאמריקה המרכזית, ומחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. בניית התעלה הייתה אחד האתגרים ההנדסיים הגדולים והקשים ביותר אי פעם. התעלה השפיעה רבות על השיט בין שני האוקיינוסים, שכן חסכה את השייט במסלול הארוך מסביב לאמריקה הדרומית ודרך מצר מגלן. לאחר השלמת בניית התעלה, מרחק השיט הנדרש, לדוגמה, מניו יורק לסן פרנסיסקו, קטן ב-13,000 קילומטר ממרחק השיט שנדרש קודם לכן בנתיב המקורי סביב אמריקה הדרומית.
אף שהרעיון המקורי של תעלה בפנמה הועלה לראשונה כבר במאה ה-16, הניסיון הראשון לכריית התעלה החל רק בשנת 1880 על ידי יזמים צרפתים, בניצוחו של פרדיננד דה לספס, והסתיים ב-1889 מבלי שהושלם. העבודה התחדשה ב-1904 על ידי ארצות הברית, והתעלה נפתחה לשיט בשנת 1914. בניית התעלה, שאורכה 77 קילומטר, הייתה רצופה בבעיות שונות, כמו מפולות בוץ ואף פרוץ מחלות שונות (בעיקר מלריה וקדחת צהובה) בקרב עשרות אלפי בוניה. על פי ההערכה, יותר מ-27,500 עובדים מתו במהלך ניסיונות הבנייה השונים.
מאז פתיחתה, מהווה התעלה נתיב מרכזי בספנות הבינלאומית. מדי שנה עוברות בתעלה יותר מ-14,000 ספינות, הנושאות יותר ממאתיים מיליון טונות סחורה. מפתיחתה ועד לסוף שנת 2002 עברו בתעלה יותר מ-800,000 ספינות שונות. התעלה מספקת כ-80% מהכנסותיה של פנמה באופן ישיר או עקיף.
תיאור התעלה
שמאל|ממוזער|250px|מיקום מצר פנמה ביחס לאוקיינוסים
תעלת פנמה מחברת את מפרץ פנמה הנמצא באוקיינוס השקט עם הים הקריבי שבאוקיינוס האטלנטי. בגלל צורת ה-S של מצר פנמה, התעלה עוברת מהאוקיינוס השקט שבדרום מזרח לאוקיינוס האטלנטי שבצפון מערב. על מנת למנוע בלבול, רשויות התעלה מכנים את המעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט כמעבר דרומה ואילו הדרך ההפוכה נקראת צפונה.
התעלה יכולה להעביר החל מיאכטות קטנות ועד לספינות מטען ונוסעים גדולות. עד 2016 כלי השיט הגדולים ביותר שיכלו לעבור בתעלה הוגדרו "פנמקס" לפי ממדיהן. ב-26 ביוני 2016 נפתחה בתעלת פנמה מערכת תאי שיט גדולים יותר שהביאו לקביעת סיווג חדש לכלי שיט, "נאופנמקס" (Neopanamax). מכולות הענק עם קיבולת של מעל 20,000 מכולות מכונות פוסט-פנמקס והן גדולות מכדי לעבור בתעלה.
מעבר ממוצע של ספינה בתעלה אורך כ-9 שעות.
תוכנית התעלה
שמאל|ממוזער|250px|תרשים מפורט של תעלת פנמה
התעלה מורכבת משני אגמים מלאכותיים, מספר תעלות מלאכותיות וכן מספר קבוצות של תאי שיט. אגם מלאכותי נוסף, אגם אלחואלה, משמש כמאגר מים לתעלה.
מאפיין מרכזי בתוכנית התעלה נובע מהפרשי גובה. במרכז נתיב התעלה שטח קרקעי גדול, אשר גבוה בכ-26 מטר מגובה פני הים. לצורך זה מועלות הספינות בחלק הראשון של מסען בתעלה באמצעות תאי שיט עד לגובה זה, ומורדות חזרה לגובה פני הים, שוב באמצעות תאי שיט, בחלק האחרון של מסען.
להלן מערך התעלה במסלול העובר מהאוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי:
מהמצופים הנמצאים בתחילת התעלה במפרץ פנמה, שטה הספינה עד לתאי השיט "מירפלורס" (ספרדית: "Miraflores"), מרחק של 13.2 קילומטר. בדרך הספינה עוברת מתחת ל"גשר האמריקות".
מערכת תאי השיט מירפלורס, הכוללת שני תאי שיט צמודים ו"קיר התקרבות" (קיר שלאורכו קשורות הספינות בעת ההמתנה למעבר בתאים), מעלה את הספינה 16.5 מטר בעת גאות אמצע. אורכה של המערכת 1.7 קילומטר.
השלב הבא במסע הוא אגם מירפלורס, 1.7 קילומטר אורכו, וגובהו מעל פני הים 16.5 מטר.
תא השיט "פדרו-מיגל" (ספרדית: Pedro Miguel), שאורכו, כולל קיר ההתקרבות באורך של 1.4 קילומטר, הוא השלב האחרון בהעלאת הספינה והוא מעלה אותה ב-9.5 מטר נוספים עד לגובה פני המים של תעלת השיט העיקרית.
מעבר גיילארד, שנכרה דרך קו פרשת המים של אמריקה, הוא הקטע הבא במסע. אורכו של המעבר הוא 12.6 קילומטר, וגובהו 26 מטר מעל פני הים. מעל המעבר משתרע גשר המאה (Centennial Bridge).
לאחר מעבר גיילארד, נכנסת הספינה לנהר צ'ארגרס. זהו מעבר מים טבעי שגדל לאחר שנבנה הסכר באגם גאטון. אורכו של הנהר כ-8.5 קילומטר, והוא מתמזג עם אגם גאטון.
אגם גאטון, אגם מלאכותי שנוצר לאחר בנייתו של סכר גאטון, מעביר את הספינה 24.2 קילומטר לאורך מצר היבשה.
מערכת תאי השיט "גאטון", הבנויה משלושה תאי שיט צמודים שאורכם הכולל הוא 1.9 קילומטר, מורידה את הספינה חזרה לגובה פני הים.
תעלה באורך של 3.2 קילומטר מהווה את נתיב היציאה לאוקיינוס האטלנטי לספינות השטות מהאוקיינוס השקט, או, לחלופין, נתיב הכניסה לספינות השטות מהאוקיינוס האטלנטי.
מפרץ לימון, שמהווה נמל טבעי ענק, מספק מקום עגינה לספינות המחכות לתורן לעבור בתעלה לכיוון האוקיינוס השקט. אורכו של המפרץ 8.7 קילומטר עד לשובר הגלים החיצוני.
אורכו השלם של המעבר, החל מתעלת הכניסה בצד האוקיינוס השקט ועד לשובר הגלים שנמצא באוקיינוס האטלנטי, הוא 76.9 קילומטר. טווח הגאות ושפל המקסימלי בצד האוקיינוס השקט הוא בין 3.35+ מטר ל 3.20- מטר. ולכן, ההעלאה בתאי השיט מירפלורס נעה בין 13.1 מטר בעת שיא הגאות, ל-19.1 מטר בעת שיא השפל. טווח הגאות והשפל בצד האטלנטי של התעלה אינו עולה על 60 סנטימטר. גובה פני הים הממוצע בצד הפסיפי של התעלה גבוה ב-20 סנטימטר מהגובה בצד האטלנטי.
מפרץ לימון, שנמצא בצד האטלנטי, משמש מעגן מוגן לספינות על ידי שובר גלים מלאכותי ענקי. אולם, השטח שבתוך המפרץ אינו מספיק יותר בגלל כמות הספינות וגודלן. ולכן, ספינות רבות הממתינות למעבר בתעלה נאלצות לעגון מחוץ למפרץ בים הפתוח. המעגן בצד הפסיפי של התעלה פתוח, אף על פי שהוא מוגן בגלל צורתו הטבעית של מפרץ פנמה.
תאי השיט
שמאל|ממוזער|250px|תאי השיט מירפלורס
המאפיין המרשים ביותר של התעלה הוא תאי השיט שלה. רוחבם של תאי השיט 33.53 מטר, ואורכם השמיש 304.8 מטר. עומקם של תאי השיט משתנה, והרדוד ביותר ביניהם הוא בעומק של 12.55 מטרים, במפתן הדרומי של תא השיט פדרו-מיגל. ממדים אלו קובעים את גודלן המרבי של הספינות שיכולות להשתמש בתעלה. גודל זה ידוע גם כפנמקס. כל תאי השיט בתעלה כפולים, ולכן ניתן להעביר ספינות בשני הכיוונים בעת ובעונה אחת. אך כיוון שספינות גדולות אינן יכולות לחצות את מעבר גיילארד במהירות ובבטחה, בפועל זורמת תנועת האוניות לסירוגין לכל כיוון, ולכן תאי השיט משמשים כמסלולים "כפולים" בכיוון אחד.
כל תא שיט דורש 101,000 מטר מעוקב של מים כדי להתמלא. מים אלו נכנסים לתא בכוח הכבידה ובעזרת רשת תעלות הנמצאת מתחת לכל תא. ספינות נגררות דרך התאים בעזרת קטרים מיוחדים הנקראים mulas (על שם הפרד, ששימש בעבר לצורך משיכת דוברות לאורך תעלות), שנעים על מסילות מיוחדת שנמצאות על קירות התאים. ספינות קטנות יותר, כמו סירות טיול או יאכטות פרטיות, מועברות באופן ידני דרך התאים, ונקשרות אל קירות התא על ידי מטפלי חבלים שנמצאים על כלי השיט.
אגמי גאטון ואלחואלה
שמאל|ממוזער|250px|אגם גאטון
אגם גאטון והנהר צ'אגרס (Río Chagres) מהווים מרכיב חשוב של התעלה, ונושאים ספינות חלק משמעותי מהדרך על פני מצר פנמה. כמו כן, האגם משמש כמאגר מים חשוב, המאפשר לתאי השיט להמשיך לפעול גם במהלך עונת היובש. האגם נוצר, והנהר הורחב והועמק, על ידי בניית סכר גאטון על נהר הצ'אגרס. עם השלמת הסכר הוצף העמק המיוער. כמעט מאה שנה מאוחר יותר, עדיין ניתן לראות את גדמי עצי התולענה המציצים מהמים, וגדמים שקועים המהווים סכנה לכלי שיט קטנים הסוטים מהנתיב המסומן.
ישנו אפיק שיט קטן המשמש כקיצור דרך באגם, הנתיב נקרא גם: "מעבר הבננה", ומספק נתיב קצר מעט יותר מהנתיב העיקרי. בנתיב משתמשים בעיקר נווטי התעלה ויאכטות המעוניינות להימנע מהתנועה הצפופה בנתיב השיט העיקרי.
מספר איים נמצאים בתוך אגם גאטון, ביניהם ניתן למנות את האי "בארו קולוראדו" (Barro Colorado Island), מקום המשכן למכון הסמית'סוניאן לחקר האזור הטרופי (STRI).
נפח המים בו משתמשות הספינות העוברות דרך תאי השיט, יחד עם ירידת הגשמים העונתית באזור פנמה, מקשים את השמירה על גובה המים באגם גאטון, במיוחד בתקופה היבשה של השנה. סכר נוסף, סכר "מאדן" (Madden), נבנה על פני נהר הצ'אגרס מעל לאגם גאטון. הסכר יצר את אגם אלחואלה (Alajuela) – המוכר גם בשם אגם "מאדן" – המספק מקום נוסף לאחסון מים בעת תקופות היובש.
נקודות חציה
שמאל|ממוזער|250px|גשר האמריקות
ישנם מספר מעברים מעל לתעלה. בקצה הדרומי (הפסיפי) של התעלה נמצא גשר האמריקות, גשר ראשי לכלי רכב שנפתח בשנת 1962. במשך שנים רבות, הגשר היה נקודת החציה הקבועה היחידה על פני התעלה. לפני בנייתו, רוב התנועה בין שתי גדות התעלה השתמשה במעבורות באותה הנקודה. צפונית לגשר, ליד תאי השיט "מירפלור", נמצא גשר מסתובב המשמש כלי רכב וגם רכבות. הגשר נפתח ב־1942 ויכול להעביר תנועה רק כשאין ספינות עוברות, ולכן משתמשים בו כיום רק לעיתים נדירות. באותה הנקודה, גשר מסתובב נוסף בנוי לתוך מבנה תאי השיט - גם בו משתמשים רק לעיתים נדירות.
נקודת החציה החדשה ביותר היא גשר "יובל המאה", העובר מעל מעבר גיילארד ונמצא צפונית לתא השיט "פדרו-מיגל". גשר זה הוא בעל שישה נתיבי תנועה, ובנייתו הסתיימה בשנת 2004 (אף על פי שהוא נפתח לתנועה רק בשנת 2005). לבסוף, גשר מסתובב נוסף בנוי לתוך תאי השיט "גאטון". ניתן להשתמש בו רק כששערי תא השיט סגורים, ולכן הוא בעל קיבולת נמוכה.
בנוסף למעברים הציבוריים, עובדי התעלה יכולים ללכת על שערי תאי השיט כשהם סגורים.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|תרשים גרמני משנת 1888. למעלה: התעלה המוצעת בפנמה. למטה: התעלה המוצעת בניקרגואה
שמאל|ממוזער|200px|מעבר גיילארד במהלך חפירות. צילום משנת 1907
שמאל|ממוזער|אוניית המערכה מיזורי עוברת בתעלה במהלך מלחמת העולם השנייה
האזכור המוקדם ביותר לתעלה על פני מצר היבשה של אמריקה המרכזית מתוארך לשנת 1534, כשקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך ספרד, העלה את הרעיון לבניית תעלה בפנמה כדי להקל על אוניות המפליגות לפרו ואקוודור.
בגלל מצבה האסטרטגי של מרכז אמריקה - רצועת אדמה צרה המפרידה בין שני אוקיינוסים גדולים - נוסו מספר דרכים אחרות לקשרי מסחר בין שני צדי המצר. תוכנית דריין משנת 1698 הייתה ניסיון של ממלכת סקוטלנד ליצור נתיב מסחר יבשתי, אבל היא סוכלה בגלל התנאים העוינים בשטח ונזנחה בשנת 1700. לבסוף, נבנתה מסילת ברזל על פני המצר, והיא נפתחה בשנת 1855. קשר יבשתי זה הקל מאוד על המסחר. כמו כן, תשתית חשובה זו הייתה נקודת מפתח בבחירת נתיב התעלה.
נתיב ימי בין שני האוקיינוסים עדיין נחשב כפתרון אידיאלי, ורעיון בניית התעלה התעורר בתקופות שונות. לבסוף, מעודדים מהצלחת כרייתה של תעלת סואץ, התחילו הצרפתים, בהדרכתם וניהולם של פרדיננד דה לספס וגוסטב אייפל, בבניית תעלה בגובה פני הים (כלומר, ללא תאי שיט) ב-1 בינואר 1880. למרות העבודה הרבה שכבר הושקעה בבניית התעלה, בשנת 1893 נאלצו הצרפתים להפסיק את הפרויקט בגלל מחלות כמו מלריה וקדחת צהובה וכן בשל הקושי הגדול בכריית תעלה בגובה פני הים. גם מחיר הדמים היווה מרכיב מרכזי בכישלון. אף על פי שלא נשמרו רשימות מפורטות, מעריכים שכ-22,000 עובדים מתו במהלך התקופה העיקרית של הבנייה הצרפתית (1881–1889). כישלון המיזם הוביל לפשיטת רגל של החברה ומנהליה הואשמו בהונאת המשקיעים, במה שכונה "שערוריית פנמה".
ארצות הברית, בהנהגתו של הנשיא תאודור רוזוולט, קנתה את הציוד והחפירות הצרפתיות. בשנת 1902 שכנע רוזוולט את הקונגרס האמריקאי להיכנס לתחום כריית התעלה הימית מחוף לחוף בפנמה. היה זה בעיצומה של מלחמת אלף הימים [Thousand Days War] שבה הייתה קולומביה שרויה, שבמהלכה נעשו ניסיונות של בדלנים מפנמה לקבל עצמאות. ארצות הברית שלחה כוח ימי למימיה הטריטוריאליים של קולומביה, שאיים על עצמאות הרפובליקה. ב-3 בנובמבר 1903, ב"עידוד" של ארצות הברית ושל צרפת, הכריז אזור פנמה על עצמאות מדינית מקולומביה. לאחר מספר חודשים, בתחילת 1904, החלה חפירת תעלת פנמה. בתמורה לסיוע ברכישת העצמאות העניקה פנמה לארצות הברית את השליטה באזור התעלה. השקעה משמעותית נעשתה בניסיון להדביר מחלות משטח החפירה, במיוחד מלריה וקדחת צהובה, שהגורמים להן התגלו זמן קצר לפני תחילת העבודות. לאחר שטוהר האזור ממחלות, והוכנו התשתיות הרבות הדרושות לבנייה, התחילה העבודה על תעלה גבוהה עם תאי שיט. תעלת פנמה נפתחה באופן רשמי בתאריך 15 באוגוסט 1914, עם המעבר של ספינת המשא "אנקון" (Ancon). ההתקדמות וההבנה בנושא היגיינה הובילה למספר מתים נמוך יחסית במהלך הבנייה האמריקאית. עדיין, מספר המתים עמד על 5,609 בתקופה שבין 1904 ל-1914. מספר המתים הכולל במהלך בניית התעלה הגיע לכ-27,500.
עד לשנות ה-30 כבר נראה היה שאספקת המים לתעלה תהיה בעייתית, במיוחד בתקופות היובש. הדבר הוביל לבניית סכר מאדן על פני נהר הצ'אגרס מעל לאגם גאטון. הסכר, שהושלם בשנת 1935, יצר את אגם אלחואלה המשמש כמאגר מים נוסף לתעלה. בשנת 1939, התחילה בניתם של שיפורים רבים נוספים. מערכת חדשה של תאי שיט, הגדולים מספיק להכיל את אוניות המלחמה שהיו אז בבנייה בארצות הברית, או המתוכננות להבנות בעתיד הקרוב (אוניות המלחמה המתוכננות מסוג מונטנה היו רחבות הרבה יותר מתאי השיט הקיימים בתעלה). העבודות נמשכו לאורך מספר שנים, וחפירות משמעותיות בוצעו על תעלות גישה חדשות, אולם הפרויקט הופסק לאחר מלחמת העולם השנייה.
במלחמת העולם השנייה פעלו צוללות גרמניות בפתח תעלת פנמה. באותה המלחמה תכננה האימפריה היפנית לפגוע בתעלת פנמה ואף שלחה צוללות מיוחדות לאזור, אך אלו קיבלו הודעת ביטול למשימה בעקבות כניעתה של יפן בטרם הספיקו להשלים את משימתן.
לאחר המלחמה, שליטת ארצות הברית באזור התעלה ובתעלה עצמה הפכה בעייתית ומעוררת מחלוקת לאחר שהיחסים בין ארצות הברית לפנמה הפכו ליותר ויותר מתוחים. רבים מתושבי פנמה הרגישו שאזור התעלה שייך לפנמה. הפגנות סטודנטים רבות הובילו לגידור אזור התעלה והגברת הנוכחות הצבאית באזור.
משא ומתן להסדר חדש התחיל בשנת 1974 והוביל להסכמי טוריחוס-קרטר, שנחתמו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ועומאר טוריחוס הררה מפנמה ב-7 בספטמבר 1977. חתימת ההסכמים לוותה בארוחת ערב ממלכתית שהתקיימה בבניין האיחוד הפאן אמריקאי ובהשתתפות כל המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה.
בעקבות ההסכמים החל תהליך מסירת התעלה לשליטה פנימית. אף על פי שמסירת התעלה הייתה שנויה במחלוקת בארצות הברית, החוזה הוביל לשליטה פנמית מלאה על התעלה החל מצהרי ה-31 בדצמבר 1999, והשליטה בתעלה נמסרה לידי רשות תעלת פנמה (בספרדית: Autoridad del Canal de Panama, או ACP).
אגרת מעבר
אגרת המעבר בתעלה נקבעת על ידי "רשות תעלת פנמה" והיא מבוססת על סוג כלי השיט, גודלו וכן סוג המשא המועבר. אגרת מעבר של ספינת מכולה ממוצעת הוא בסביבות 400 אלף דולר.
לאוניות מכולה, האגרה מחושבת על פי "TEU" (Twenty-foot Equivalent Unit), שזה בעצם גודלה של מכולה שממדיה 2.6 x 2.4 x 6 מטר. נכון ל-1 במאי 2009, האגרה הזו עומדת על 72 דולר לכל TEU. (ספינת מכולות בגודל פנמקס מסוגלת להכיל עד 4,400 מכולות בגודל TEU). אגרה נמוכה יותר נגבית מספינות נוסעים ומספינות מכולה הטעונות בזיבורית, כלומר, ספינות השטות ריקות, ללא משא או נוסעים, נכון ל-1 במאי 2009, האגרה הזו עומדת על 57.60 דולר לכל TEU.
רוב כלי השיט האחרים משלמים אגרה לכל PC/UMS טון תפוסה נטו, שבה כל "טון" שווה בעצם ל-100 רגל מעוקב. נכון ל-2008, האגרה הזו עומדת על 3.90 דולר לכל טון בשביל 10,000 הטון הראשונים, 3.19 דולר לכל טון בשביל 10,000 הטון הבאים, 3.82 דולר לכל טון בשביל 10,000 הטון הבאים, ו-3.76 דולר לכל טון ממשקל זה ואילך. כמו עם אוניות מכולה, אגרה מופחתת נגבית מספינות העוברות ב"זיבורית".
כלי שיט קטנים יותר משלמים אגרה על פי אורכם. החל מ-2006 האגרות עומדות על הסכומים הבאים:
אורך כלי השיט אגרה לתשלום עד ל-15.240 מטר $500 מעל ל-15.240 מטר ועד ל-24.384 מטר $750 מעל ל-24.384 מטר ועד ל-30.480 מטר $1,000 מעל ל-30.480 מטר $1,500
האגרה הנמוכה ביותר ששולמה אי פעם למעבר עמדה על 36 סנט. את האגרה שילם ההרפתקן האמריקאי ריצ'רד האליברטון (Richard Halliburton) כששחה לאורך כל התעלה בשנת 1928. הוא נרשם כספינה במשקל של 80 ק"ג.
קשיים בהפעלת התעלה
הבעיות שליוו את התעלה והביאו להרחבתה:
יעילות ותחזוקה
עם עזיבת ארצות הברית עלו חששות בכל הקשור לתחזוקת התעלה ויעילותה. עם זאת, נראה שחששות אלה התבדו, היות שיעילות התעלה גדלה מאז שפנמה התחילה לשלוט בה. המדד העיקרי ליעילות התעלה מכונה זמן המים של התעלה (באנגלית: Canal Waters Time או: CWT), ומודד את הזמן הממוצע הנדרש לכלי שיט לעבור את התעלה, כולל זמני ההמתנה. לפי רשויות התעלה הפנמיות, ה-CWT הולך ופוחת. באותה עת, מספר התאונות בתעלה הוא הנמוך ביותר אי פעם.
כמות גדלה והולכת של סחורות מאסיה, שבעבר הגיעו לחוף המערבי של ארצות הברית, עוברת כעת בתעלה ונוחתת בחוף המזרחי של המדינה. סך כמות הספינות שעברו בשנת הכספים 1999 הייתה 14,336. הכמות הזאת קטנה ל-13,154 ב-2003, בין השאר בשל סיבות כלכליות עולמיות, אבל גדלה ל-14,011 ב-2005 (שנת הכספים של התעלה נמשכת מאוקטובר עד ספטמבר). בד בבד, גודלן הממוצע של האוניות גדל באופן עקבי, כמו גם כמות האוניות בגודל "פנמקס" שעוברות בתעלה. ולכן, סך התפוסה של האוניות גדל באופן עקבי מ-227.9 PC/UMS מיליון טון בשנת הכספים 1999, ל-278.8 מיליון טון ב-2005. בהינתן ההשפעה השלילית של גודל כלי השיט על קצב המעבר (חוסר היכולת של ספינות גדולות לעבור בקלות במעבר גיילארד מהווה דוגמה טובה לכך), ולמרות הכמות הפחותה של האוניות העוברות בתעלה, קיבולת התעלה גדלה באופן משמעותי. התעלה קבעה שיא תנועה בתאריך 13 במרץ 2006, בו עברו בתעלה 1,070,023 PC/UMS טון מטען.
שמאל|ממוזער|250px|אחד מקטרי הרכבת המשמש למשיכת אוניות בתעלה
הנהלת התעלה השקיעה כמעט מיליארד דולר בהרחבת התעלה ובחידושה, כשהמטרה היא הגדלת הקיבולת ב-20%. הנהלת התעלה מציינת מספר חידושים עיקריים, לרבות הרחבה ויישור של מעבר גיילארד על מנת להקטין הגבלות על תנועת אוניות חוצה, העמקת נתיב השיט באגם גאטון על מנת להקטין הגבלות מהירות הנובעות ממזג האוויר ושיפור אספקת המים והגדלה של צי הגוררות בכ-20%. כמו כן, נעשו עבודות העמקה של הגישות הפאסיפיות והאטלנטיות לתעלה, שהתאפשרו הודות למספר כלי שיט חדשים כדוברת קידוח ואוניית מחפר. עוד נעשו שיפורים במכונות התפעוליות של התעלה, לרבות צי גדול ומשופר של קטרי גרירה, החלפת יותר מ-16 קילומטר של פסי רכבת, וכן לוחות בקרה חדשים למכונות הסכרים. כמו כן נעשו שיפורים למערכות שליטה ובקרה על תנועת האוניות בתעלה שמאפשרות פיקוח יעיל יותר. במשאל עם אשר נערך ב-23.10.06 תמכו כ-80% מאזרחי פנמה בהשקעת תקציב מיוחד בהרחבת התעלה.
עזיבת ארצות הברית אפשרה לפנמה למכור חשמל עודף שנוצר על ידי סכרי התעלה, דבר שהיה אסור לפני כן על ידי ממשלת ארצות הברית. רק 25% מהחשמל המיוצר בתעלה דרוש על מנת להפעיל אותה.
קיבולת
התעלה מטפלת כיום בתנועה גדולה יותר של כלי שיט ממה שחזו לה בוניה אי פעם. בשנת 1934 העריכו שהקיבולת המרבית של התעלה תהיה בסביבות 80 מיליון טון לשנה. כמו שצוין למעלה, בשנת 2005 קיבולת התעלה עמדה על 278.8 מיליון טון.
למרות הרווחים הרבים הודות להתייעלות בתעלה, התעלה צפויה בקרוב להגיע לקיבולת המרבית שלה. סיבוך נוסף נובע מהכמות הגדלה והולכת של אוניות בגודל "פנמקס" העוברות בקביעות בתעלה. הדבר עלול להקטין עוד יותר את הכמות המרבית של האוניות בתעלה, אפילו אם התפוסה הממוצעת תעלה. בכל מקרה, אם התעלה תרצה להמשיך לשרת את הצרכים של ההובלה הימית העולמית, תידרש פעולה להגדלת התפוסה שלה. באוקטובר 2006 נערך בפנמה משאל עם לגבי תוכנית הממשלה להרחבת התעלה; לפי תוצאותיו, קיימת תמיכה נרחבת לתוכנית זו.
תחרות
שמאל|ממוזער|250px|אוניית גלנוע במעבר בתאי השיט מירפלור
עלו מספר ספקולציות בנוגע לתעלות חדשות דרך מקסיקו או קולומביה שיוכלו להכיל ספינות גדולות יותר מפנמקס ("פוסט-פנמקס"), וישנן לפחות שלוש תוכניות לבניית תעלת ניקרגואה, דרך ניקרגואה: תעלת "פוסט-פנמקס" עיקרית שהוצעה על ידי הממשלה, וכן שתי הצעות פרטיות לבניית קו רכבת בין נמלים משני צידי היבשת.
מבקרים גם כן התייחסו בדאגה לעלייה התלולה באגרות המעבר, והם מציינים כי ייתכן שתעלת סואץ תהפוך להיות כדאית יותר בהעברת סחורות מאסיה לחוף המזרחי של ארצות הברית. עם זאת, הדרישה לשימוש בתעלת פנמה ממשיכה לעלות.
הקצב הגובר של הפשרת הקרחונים באוקיינוס הקרח הצפוני הוביל לספקולציות בנוגע לפתיחתו האפשרית לשיט מסחרי של המעבר הצפון-מערבי, אשר מצפון לאלסקה ולקנדה. נתיב זה חוסך 9,300 קילומטר במסלול מאסיה לאירופה בהשוואה לנתיב העובר דרך תעלת פנמה. עם זאת, במעבר הצפון מערבי עדיין קיימים קשיים הנובעים מקרח בנתיב ההפלגה, מחסור בתשתיות עבור תנועת ספינות סדירה, וכן סכסוכים טריטוריאליים שעדיין לא נפתרו.
אספקת המים
אחת הבעיות הגדולות בתעלה היא הירידה הממוצעת בכמות המים באגם גאטון, כשבירוא היער הוא אחת הסיבות העיקריות לכך. 52 מיליון גלון של מים מתוקים יורדים לאוקיינוס כל פעם שספינה עוברת בתעלה. אף על פי שכמות הגשמים היורדת מספיקה כדי לחדש את מלאי המים לשנה, האופי העונתי של הגשמים מצריך לאחסן את המים מעונת גשמים אחת לשנייה. אף על פי שאגם גאטון יכול להכיל כמות מסוימת מהמים הללו, יערות הגשם בסביבת התעלה שימשו באופן מסורתי כמאחסני מים בכך שהניחו להם לחלחל לאט דרך הקרקע ולזרום באופן קבוע לאגם. עם הירידה בכמות הצמחייה, הגשמים היורדים זורמים במהירות על הקרקע החשופה וישירות לאגם, ממנו מים יוצאים לאוקיינוס. התוצאה היא גרעון במים בהם ניתן להשתמש במהלך התקופה היבשה. תוצאה נוספת של בירוא היער היא אדמת סחף שיורדת בקלות מהמדרונות אל תוך אגם גאטון, וכך מקטינה עוד יותר את הקיבולת שלו.
נוכחות סינית
לפני העברת השליטה על התעלה בשנת 1999, ממשלת פנמה ניהלה משא ומתן על מתן חוזה ל-25 שנה לניהול נמלי המכולות של התעלה משני צידי המצר, לחברה הסינית "האצ'יסון ומפואה" (Hutchison Whampoa). החברה היא קונצרן ספנות הונג קונגי שהבעלים שלה, לי קה שינג הוא האיש העשיר ביותר בסין. מבקרים אמריקאים טענו שזה פותח אפשרות לצבא השחרור העממי הסיני להשתלט על התעלה וסביבותיה, או אפילו אפשרות לתקיפת יבשת אמריקה מהמתקנים הסיניים. ממשלת ארצות הברית מציינת בתגובה שהסינים שולטים אך ורק בנמלים, ולא בתעלה, וכן שההסכמים עם פנמה מתירים התערבות צבאית של ארצות הברית אם הממשלה סבורה שיש צורך בכך.
תאי שיט חדשים
תוכנית הרחבת תעלת פנמה, אשר בוצעה בין שנת 2007 לשנת 2016 כללה בניית שתי מערכות של תאי שיט הפועלות במקביל ובנוסף לתאי השיט הישנים: האחת ממזרח לתאי השיט גאטון, והשנייה מדרום מערב לתאי מירפלורס. לכל אחת מן המערכות נבנתה תעלת שיט המובילה אליה. כל מערכת מאפשרת מעבר ישיר מגובה פני הים ישירות לגובה אגם גאטון, זאת בניגוד למעבר בשני שלבים בתאי השיט הישנים. בתאי השיט החדשים קיימות דלתות הזזה כפולות ומידותיהם: 427 מטר אורך, 55 מטר רוחב ו-18.3 מטר עומק. מידות אלה מאפשרות מעבר אוניות עד לרוחב של 49 מטר, אורך מרבי של 366 מטר ושוקע של 15 מטר. הגבלות אלה מאפשרות מעבר של אוניות מכולות גדולות המכילות כ-12,000TEU.
לכל מערכת תאי שיט חדשים נבנו תשעה מאגרי מים ברוחב 70 מטר, באורך 430 מטר ובעומק 5.5 מטר, המאפשרים שימוש חוזר בכ-60% מן המים העוברים בתא השיט בעת הפעלת מחזור תא שיט. כחלק מפרויקט הרחבת התעלה, הועמק גם אגם גאטון, לצורך אגירה נוספת של מים להפעלת תאי השיט החדשים.
תאי השיט החדשים נפתחו לתנועת אוניות מסחרית ב-26 ביוני 2016. האונייה הראשונה שחצתה את תעלת פנמה בנתיב השיט החדש הייתה אונייה מודרנית בגודל פנמקס חדש.
ראו גם
הפלא השמיני של העולם
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של רשות תעלת פנמה - כולל הדמיה אינטראקטיבית לדרך פעולת התעלה.
"הילדים הרעים" של אזור התעלה - אתר הכולל הסברים מקיפים על התעלה ועל האזור.
אתר עם תמונות webcam של פנמה, כולל של התעלה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:פנמה: גאוגרפיה
קטגוריה:פנמה: תחבורה
פנמה | 2024-03-28T18:31:31 |
ויליאם ג'נינגס ברייאן | ויליאם ג'נינגס ברייאן (באנגלית: William Jennings Bryan; 19 במרץ 1860 – 26 ביולי 1925) היה פוליטיקאי אמריקאי. הוא היה מנהיג האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית, והתמודד מטעמה במירוץ לנשיאות ארצות הברית שלוש פעמים (ב-1896, 1900 ו-1908). הוא ייצג את מדינת נברסקה בקונגרס של ארצות הברית ושירת בתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית תחת הנשיא וודרו וילסון בשנים 1913–1916.
ברייאן השתייך לזרם הפרסביטריאניזם בנצרות והיה נוצרי אדוק, תומך בדמוקרטיה עממית, יריב של תומכי תקן הזהב, הבנקים ותאגידי מסילות הרכבת, מנהיג תנועת הכסף החופשי, פעיל שלום, תומך בחוק היובש, ומתנגד לדרוויניזם מסיבות דתיות. באמצעות קולו העמוק וסיוריו ברחבי המדינה, הוא נודע בתור אחד מהנואמים המבריקים ביותר של אותה תקופה. בשל אמונתו בטובם ובצדקתם של האנשים הפשוטים, הוא כונה "פשוט העם הגדול".
בבחירות הצמודות של 1896 ו-1900 הוא נוצח בידי ויליאם מקינלי, אולם שמר על שליטה במפלגה הדמוקרטית. כשהוא נואם מעל 500 נאומים ב-1896, ברייאן ביסס את המנהג של מועמדים לנשיאות לנאום ברחבי המדינה, בתקופה שבה מועמדים אחרים נשארו בביתם. בשלוש התמודדויותיו לנשיאות, הוא קידם את מדיניות הכסף החופשי ב-1896, התנגדות לאימפריאליזם ב-1900 וחיסול מונופולים ב-1908, כשהוא קורא לדמוקרטים להילחם נגד התאגידים והבנקים ולאמץ את הרפובליקניזם. הנשיא וילסון מינה אותו להיות מזכיר המדינה ב-1913, אולם מדיניותו של וילסון כלפי גרמניה לאחר הטבעת ה"לוסיטניה" ב-1915 גרמה לו להתפטר במחאה. ב-1920 הוא היה מבין התומכים הגדולים ביותר של התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית, ותקף את הדרוויניזם ואת תורת האבולוציה, במיוחד במשפט הקופים ב-1925. חמישה ימים לאחר שזכה במשפט, ברייאן מת בשנתו.
רקע וקריירה מוקדמת
שמאל|ממוזער|250px|ברייאן בצעירותו
ויליאם ג'נינגס ברייאן נולד באילינוי, לסילאס לייארד ברייאן ולמריה אליזבת' ג'נינגס ברייאן. אמו של ברייאן הייתה ממוצא אנגלי. אמו הצטרפה לכנסייה הבפטיסטית, כך שברייאן נכח בכנסייה המתודיסטית בבקרי ראשון ובכנסייה הבפטיסטית בצהריים. בגיל 14, הצטרף לפרסביטריאניזם. אביו, סילאס, היה ממוצא סקוטי-אירי, והיה מתומכי הגישה הדמוקרטית של אנדרו ג'קסון. סילאס נבחר לסנאט של אילינוי, אולם ב-1860 לא הצליח להיבחר שוב.
עד לגיל 10, ברייאן חונך בביתו, ומצא בתנ"ך תמיכה בהתנגדות להימורים ולאלכוהול. ב-1874, נשלח לג'קסונוויל כדי ללמוד. לאחר סיום לימודיו, למד משפטים בשיקגו. לקראת סיום התואר שלו, פגש את מרי אליזבת' ביירד, איתה התחתן ב-1884. לאחר שנהיה עורך דין, עבר ללינקולן, נברסקה. ב-1890, לאחר ניצחון הדמוקרטים בבחירות לקונגרס, נבחר לקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית, ונבחר לכהונה נוספת ב-1892. ב-1894, ניסה לרוץ לסנאט, אולם הפסיד.
בחירות ראשונות ב-1896
שמאל|ממוזער|250px|כרזה רפובליקנית שלועגת לנאום "צלב הזהב" של ברייאן
לברייאן היה כישרון בנאום. בעקבות נאומים ופגישות שערך, נוסדה ליגת הכסף הלאומית. מטרתה של הליגה הייתה להצמיד את הדולר גם למתכת הכסף, על מנת לאפשר הדפסה של יותר דולרים. באותה תקופה, חוואים רבים תמכו בהעלאת כמות הכסף על מנת שיוכלו לקבל מחירים גבוהים יותר עבור התוצרת שלהם, בניגוד לבנקאים שפחדו מאינפלציה. תומכי הכסף החופשי הצליחו להשתלט על כמה סניפים מקומיים של המפלגה הדמוקרטית.
השאלה המרכזית הייתה נושא הצמדת המטבע למתכת, שהייתה נושא חשוב מאז 1873. תומכי הכסף החופשי רצו לאפשר המרת זהב וכסף בשיעור של 16 ל-1, כנהוג לפני 1873, כדי לגרום לאינפלציה שתעלה את כמות הכסף ותקל על אנשים לשלם את חובותיהם. מתנגדי ההליך טענו שהוא יפגע ביציבות המטבע ובסחר הבינלאומי.
ברייאן עצמו לא התעניין בתחילה בעניין, והדמוקרטים המובילים דחו את הרעיון. אולם לאחר היבחרו לקונגרס, הוא התחיל להיות מהתומכים הבולטים בעניין.
כשהנשיא גרובר קליבלנד נכנס לתפקידו, הכלכלה הייתה בצרות. הממשלה קנתה מטבעות כסף ונייר בזהב, שהלך ואזל. מחירי המניות צללו ומיתון התחיל. קליבלנד התנגד לרכישת הכסף, וברייאן תמך בה. התמיכה של קליבלנד בתקן הזהב גרמה לניתוק ממפלגתו שלו, בעיקר לאחר ששלח את הצבא לפזר שביתות. בחירות אמצע הקדנציה ב-1894 היו קשות לדמוקרטים, ואפילו הדרום, שתמך בעיקר בהם, בחר בפופוליסטים.
הפופוליסטים הציעו חזרה לתקן דו-מתכתי, ודרשו את רכישת הכסף. החקלאים וכורי הכסף בדרום ובמערב תמכו בכך, ואילו הבנקאים מהמזרח התנגדו לכך.
הוועידה הדמוקרטית ונאום צלב הזהב
לאחר שחגג את יום הולדתו ה-35, ובכך הגיע לגיל המינימלי עבור מועמד לנשיאות, ברייאן התחיל ליצור בריתות פוליטיות עם תומכי הכסף החופשי כדי להפוך למועמד הדמוקרטי. ברייאן נאלץ להתפשר עם מנהיגים פופוליסטיים כדי למנוע מהמפלגה הפופוליסטית להציב נגדו מועמד. מסע הבחירות שלו לקראת הוועידה היה ללא יחסי ציבור מיוחדים, מלבד נאומיו, עליהם התחיל לגבות תשלום. לא היה לו תקציב בחירות, הוא היה אלמוני, ללא ניסיון ציבורי ושנוא בידי ממשל קליבלנד. בנוסף, הוא בא מנברסקה, מדינה קטנה שמעולם לא תמכה בדמוקרטים. הוועידות המקומיות תמכו בנושא הכסף החופשי ושלחו את תומכי הנושא לוועידה בשיקגו. הצירים מצפון-מזרח המדינה תמכו בזהב. לאחר שהרפובליקנים תמכו בוויליאם מקינלי, הרפובליקנים תומכי הכסף נטשו אותו ותמכו בברייאן.
אף מועמד לא נראה כמועמד מוביל במהלך הוועידה. הנשיא קליבלנד איבד שליטה במפלגה. המשלחת מנברסקה תמכה בברייאן, שהחל להשמיע את קולו. עד עתה שמר על פרופיל נמוך, אולם כעת היה חיוני לאחד מאחוריו את תומכי הכסף החופשי, שרובם היו חדשים בוועידה.
ביומיים הראשונים נאמו בעיקר תומכי הכסף החופשי. ברייאן הלך אל הוועדה שהחליטה על המצע לקראת הבחירות והשפיע עליה לתמוך בהצמדת הדולר לכסף. תומכי תקן הזהב התנגדו, ודרשו מצע שתמך בתקן הזהב.
בבוקר ה-9 ביולי, החל העימות בנוגע למצע. נאומים של תומכי הכסף החופשי לא היו גדולים מדי, שכן הם הציגו את העניין כעניין מקומי ולא לאומי. תומכי הזהב נאמו נאומים בזכות תקן הזהב, ואז ברייאן עלה לנאום. ברייאן הכריז שנושא הכסף החופשי קשור לרווחת האדם. עם כל משפט שסיים, הקהל הריע. הוא טען שאנשי העסקים משתמשים בטיעונים שגויים, ושהעובדים הם אנשי עסקים כמו הבוסים. ברייאן טען שאינו מהפכן, כיוון שהעם יעצור את העריצות, והילל את אנדרו ג'קסון שלחם בבעלי ההון. לטענתו, על המפלגה היה לבחור בין עזרה לבעלי ההון או עזרה להמונים, שהיו הבסיס למפלגה. בסיום הנאום, הכריז ברייאן שבשם הפועלים, על המפלגה להגיד לתומכי תקן הזהב:
לאחר מכן פרש את ידיו לצדדים, והוועידה השתתקה כשחזר למקומו.
מיד לאחר מכן, התחילה התפרעות, כשהצירים הרימו את בריאן על כתפיהם ברחבי האולם. הצירים קראו לבחור בו מיד, אולם ברייאן העדיף לחכות ולראות אם התמיכה בו תימשך. המפלגה אישרה את התמיכה בכסף החופשי ויצאה להפסקה. למחרת היום, ברייאן נשאר במלון ודרש לאפשר חופש הצבעה לצירים. המדינות הדרומיות תמכו בו והעניקו לו 135 קולות בסיבוב הראשון. מועמד שתמך בתקן הזהב הגיע למקום הראשון בסיבובים הראשונים, עד שברייאן לקח את ההובלה בסיבוב הרביעי, כשהמשלחת מאילינוי עברה לתמוך בו. בסיבוב החמישי, מדינות אחרות תמכו בו והוא זכה במועמדות. לסגנו נבחר ארתור סוול, פעיל מפלגתי מהמזרח שתמך בכסף חופשי. הוא היה עשיר ויכול היה לממן את מסע הבחירות. תומכי תקן הזהב סירבו להצביע.
מסע הבחירות
שמאל|ממוזער|250px|כרזת בחירות דמוקרטית
דמוקרטי הבורבון, האגף הפרו עסקי של המפלגה שתמך בנשיא גרובר קליבלנד, נוצחו, והצירים הכפריים ותומכי הכסף החופשי תמכו בברייאן, שנהיה המועמד הצעיר ביותר שהיה מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם מפלגה גדולה: הוא היה בן 36, מבוגר בשנה אחת מהגיל המינימלי שנדרש מאדם כדי להיות הנשיא. דמוקרטי הבורבון הקימו מפלגה עצמאית והעמידו נגד ברייאן את ג'ון פלמר. הממסד הדמוקרטי דחה את ברייאן, וכינה אותו סוציאליסט פנאט ודמגוג. העיתונות הדמוקרטית לא תמכה בו. הדרום, לעומת זאת, תמך בו, וכך גם המערב.
תומכי מקינלי האמינו שנושא מכסי המגן הוא החשוב. בשלושת השבועות מאז היבחרו ועד להיבחרו של ברייאן, מקינלי נאם אך ורק על מכסי מגן ודחה את האפשרות שברייאן יהיה המועמד. הרפובליקנים היו בטוחים שיהיה להם קל לנצח אותו. אולם היבחרו של ברייאן גרמה להתלהבות גדולה. העם האמריקני תמך בהצמדת הדולר לכסף, יותר ממכסי המגן של מקינלי. הרפובליקנים היו בחופש והיו שקועים בשאננות. לאחר שהפופוליסטים תמכו בברייאן, הכרזתו שיערוך סיור נאומים בכל רחבי המדינה, ותמיכה ברעיונות הכסף החופשי במעוזים רפובליקניים, מקינלי נאלץ לפעול.
הפופוליסטים ידעו שהרפובליקנים לעולם לא יתמכו בכסף החופשי, וחששו מניצחונו של ברייאן. הם נאלצו לבחור בין תמיכה בברייאן ואיבוד זהותם, לבין עצמאות בבחירות ופילוג הקולות. תמיכת המפלגה בברייאן חיסלה את המפלגה. בניסיון לשמור על עצמאות, בחרו הפופוליסטים בתומאס ווטסון כמועמד לתפקיד סגן הנשיא, בתקווה שברייאן ינטוש את סוול. התמיכה מצד הפופוליסטים גרמה לחשש מקיצוניותו של ברייאן, ולחשש מחוסר יציבות לאחר ניצחונו של ברייאן. גם רפובליקנים שתמכו בכסף תמכו בברייאן.
שמאל|ממוזער|250px|ברייאן מוצג כנחש פופוליסטי שבולע את המפלגה הדמוקרטית
בניו יורק
לאחר חזרתו הביתה, ברייאן נח מעט ותכנן את מסע הבחירות שלו. הוא היה זקוק למימון רחב, והארגון המפלגתי לקה בחסר. ללא כסף, ללא ארגון ועם עוינות מצד העיתונות, נאומיו של ברייאן היו הנכס שלו. הוא דרש להגיע אל לב המצביעים באמצעות הנאומים. הוא הגיע למדיסון סקוור גארדן וקיבל את המועמדות שלו. בדרכו לשם נאם 38 פעמים, לפעמים מתוך קרון רכבת, לבוש בכותונת לילה. באוהיו, ברייאן התארח אצל מקינלי. היום היה חם, אולם קהל רב הגיע לשם כדי לצפות בנאום. ברייאן חשש מנאום מאולתר, שאותו תוכל העיתונות לסלף. הוא נאם נאום ממלכתי ומתוסרט, שאכזב את תומכיו. לאחר מכן חזר ברייאן לנברסקה, ובדרך נאם לכבוד יום העבודה בשיקגו, כשהוא תומך ברגולציה על עסקים.
לאחר שפלש לטריטוריה עוינת, ברייאן חזר אל הדרום, למקום בו זכה לתמיכה הרחבה. הוא נחשב למועמד בעל סיכוי רציני לנצח.
נסיעה ברכבת
ברייאן החליט לנסוע ברכבת ברחבי המדינה ולנאום בפני תומכיו. מקינלי סירב לנסות להשתוות על ברייאן, שהיה דובר מעולה ויוכל תמיד להגיע לרחבי ארצות הברית בשיטות עממיות יותר. במקום, מקינלי נאם ממרפסת ביתו, נאומים מתוכננים מראש למבקרים. אנשי העסקים תמכו בכך ומימנו דוברים ועלונים בזכות תקן הזהב. לדמוקרטים היה הרבה פחות כסף. בין תומכיו של ברייאן היה ויליאם רנדולף הרסט.
ב-11 בספטמבר, ברייאן עלה על הרכבת ונסע בה עד 1 בנובמבר. בתחילה נסע בתחבורה הציבורית וארגן את לוח הזמנים שלו, כשהוא אף סוחב את תיקיו מתחנת הרכבת למלון. באוקטובר, הוא כבר היה שחוק, ואחרים ארגנו זאת בשבילו. ברייאן דיבר על נושא הכסף החופשי, ועל עניינים שקסמו למקומיים. הוא לא ערך מסע בחירות בימי ראשון, אולם בשאר הימים דיבר בין עשרים לשלושים פעמים ביום. תומכיו באו לראות אותו שעות מראש. ברייאן דרש מהעם לשלוט שוב בממשלה בתחנה האחרונה שלו. הבוחרים התעניינו במסע הבחירות.
ברייאן כמעט ולא דיבר על נושאים מלבד הכסף החופשי, מחשש לפלג את מפלגתו. באוקטובר הוא דיבר כנגד פסילת מס ההכנסה בידי בית המשפט העליון. הוא הבטיח לאכוף חוקים נגד מונופולים ולתקן את החוקה. הוא הגיע ל-27 מתוך 45 מדינות, כשהוא נוסע 29,000 קילומטרים ונואם 600 נאומים לחמישה מיליון תומכים.
התנגדות
הרפובליקנים טענו שברייאן היה פופוליסט, ואף מטורף. ברייאן התעלם מההתקפות עליו. בנוסף, טענו הרפובליקנים שתעשיות הכסף מממנות את ברייאן. זאת למרות המשבר בתעשיית הכסף שמנע מהם לממן אותו. ברייאן דרש שכל אחד יתרום מה שיוכל.
הדמוקרטים שתמכו בתקן הזהב ניסו לבחור בקליבלנד, שסירב לכך. מטרתם הייתה לגרום לתבוסתו של ברייאן ולהשתלט שוב על המפלגה. הוועידה תמכה בג'ון פאלמר בן ה-79, גנרל בצבא האיחוד לשעבר, וכסגנו בסימון באקנר, שהיה גנרל בן 73 מצבא הקונפדרציה. הרפובליקנים סייעו לדמוקרטים תומכי הזהב, שעצמם טענו שלא יפגעו אם העם יתמוך במקינלי.
הדרום והמערב נחשבו לאזורים בטוחים בעבור ברייאן, לעומת צפון-מזרח המדינה שתמך במקינלי. לכן המערב התיכון היה המקום בו שני המועמדים התמקדו. ברייאן בילה שם את רוב אוקטובר ועצר שם ב-160 מתוך 250 פעמים במסע הרכבת שלו. הסקרים הרפובליקנים הראו שברייאן מוביל, והעיתונות הרפובליקנית התמקדה באזורים הללו. בסוף ספטמבר, התמיכה בנושא הכסף החופשי החלה להיחלש בזכות הארגון המעולה של הרפובליקנים. לאחר מכן, הרפובליקנים חזרו להתמקד בנושא מכס המגן.
בנובמבר, ברייאן חזר לנברסקה כדי לתמוך במועמדים הדמוקרטים לקונגרס. הוא נאם 27 נאומים, והגיע בחזרה לביתו לאחר פתיחת הקלפיות.
תוצאות
מקינלי זכה ב-51% מהקולות (7.1 מיליון) לעומת 47% לברייאן (6.5 מיליון). מבחינת האלקטורים, מקינלי זכה ב-271 אלקטורים לעומת 176 לברייאן. המזרח והמערב התיכון תמכו במקינלי, בעוד ברייאן ניצח בדרום ובמערב. במדינות הגבול, מקינלי הצליח. ברייאן טען שמעסיקים איימו על עובדיהם כדי שיתמכו ברפובליקנים.
ברייאן הצליח בקרב הכפרים, אולם פחות בקרב הערים. הערים התעשייתיות תמכו במקינלי. המקומות החקלאיים תמכו בברייאן. הדמוקרטים שמרו על שליטה מקומית במזרח בעזרת המנגנון המפלגתי ותמיכת הקהילה האירית. ברייאן עלה להם בגרמנים-אמריקנים, שתמכו בעיקר בדמוקרטים, אולם התנגדו לכסף החופשי. ברייאן בירך את מקינלי (המועמד הראשון שעשה כן), בטענה שרצון העם הוא החוק. לעומת זאת, ברייאן טען שהקרב הזה לא יהיה האחרון.
מלחמה ושלום: 1898–1900
עם פריצתה של מלחמת ארצות הברית–ספרד, נאלץ ברייאן לבחון את עמדת מפלגתו בנוגע למדיניות חוץ. ברייאן היה ביקורתי כלפי המיליטריזם מצד אחד, אולם הדיכוי הספרדי בקובה ובפיליפינים נחשב למנוגד לתפיסת עולמו, בה ארצות הברית תקדם דמוקרטיה ברחבי העולם. לכן, ברייאן תמך בהתלהבות בהכרזת המלחמה של מקינלי מול ספרד. רבים טענו שמעטים היו נלהבים מהמלחמה כמוהו.
ברייאן טען ששלום עולמי לא יבוא עד שהצדק ישלוט במדינות העולם, והצדיק את המלחמה. ברייאן התנדב לצבא אך בגלל מחלה לא נלחם.
ברייאן הפתיע רבים מחברי מפלגתו כשתמך באישור הסכם פריז, שהעניק לארצות הברית שליטה בפוארטו ריקו, קובה, גואם והפיליפינים. רבים מתומכיו התנגדו לרצון הרפובליקני להצטרף למירוץ האימפריאליסטי וביקרו את ברייאן על תמיכתו בהסכם. ברייאן הצדיק את ההסכם וטען שלא הקונגרס מוסמך להחליט בנוגע לאימפריאליזם, אלא העם האמריקני בקלפי. אולם כשהחלטה שהציעה להסמיך את הפיליפינים להקים ממשל עצמאי לא עברה, ברייאן התחיל לבקר את האימפריאליזם באופן פומבי.
בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1900, ברייאן נאם כנגד האימפריאליזם. הוא התנגד לסיפוח הפיליפינים, ופקפק בזכותה של ארצות הברית לשלוט על עמים זרים כדי לחזק את כוחה הצבאי. הוא הצהיר שאסור לארצות הברית ללכת בעקבות בריטניה והמעצמות האירופאיות, שהיו בעיצומו של המירוץ האימפריאליסטי באותה התקופה.
הבחירות ב-1900
שמאל|ממוזער|250px|ברייאן מציג לדוד סם את המצע הדמוקרטי
ברייאן רץ כמועמד אנטי-אימפריאליסטי ב-1900, ומצא את עצמו באותו צד כמו המיליונרים שהתנגדו אליו. הרפובליקנים לעגו לברייאן ואמרו שהוא לא החלטי, ואף קישרו אותו עם דמות האריה הפחדן מהספר "הקוסם מארץ עוץ".
לטענת ברייאן, האימפריאליזם ונושא הכסף החופשי היו קשורים קשר הדוק. האומה, לטענתו, יכולה לנטוש את מסורות העבר, להשתמש בכוח ולא בהיגיון, לחסל את ערכיה, ולכבוש אנשים חלשים, אולם לעולם לא תוכל לברוח מעונש על הפרת זכויות אדם.
ביום רגיל, נאם ברייאן ארבעה נאומים בני שעה, ועוד נאומים קצרים יותר שהצטברו לעוד שעתיים. הוא נאם בקצב של 175 מילים בדקה, 63,000 מילים ביום, ומספיק כדי למלא 52 טורים בעיתונות. פעם אחת בוויסקונסין, נאם 12 נאומים ב-15 שעות.
למרות ההתלהבות של ברייאן, מקינלי והרפובליקנים היו חזקים. המפלגה הרפובליקנית השתמשה בתקציב גדול פי עשרה מהמפלגה הדמוקרטית. ברייאן הכריז שהאימפריאליזם היה העניין המרכזי, אולם התקשה לבדל את עצמו מהמפלגה הרפובליקנית. הוא טען שעל ארצות הברית להגן על הפיליפינים, ואילו הרפובליקנים טענו שהסיפוח של הפיליפינים יוביל לעצמאות עתידית. כשהיחס של שתי המפלגות לאימפריאליזם היה דומה, המצע הכלכלי של הרפובליקנים היה חשוב יותר משאלת הפיליפינים. ברייאן שמר על כוחו בדרום, שהיה מעוז דמוקרטי בו הלבנים הצביעו והשחורים לא, אולם איבד את השליטה בכמה ממדינות המערב. מקינלי שוב ניצח בצפון-מזרח המדינה והצליח לנצח בהפרש נוח. מקינלי זכה ב-296 אלקטורים לעומת 155 לברייאן. ברייאן איבד את שליטתו במפלגה, ובעלי בריתו, הפופוליסטים, נעלמו מהפוליטיקה.
הבחירות ב-1908
שמאל|ממוזער|250px|ברייאן נואם ב-1908
ב-1908, ברייאן ניסה שוב לזכות בנשיאות. ברייאן רץ נגד המועמד הרפובליקני, שנבחר בידי הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט – ויליאם הווארד טאפט.
ברייאן הודיע בפני הקונגרס על תמיכתו במס הכנסה ובמס ירושה, פרסום התרומות למסעות הבחירות, והתנגדות לשימוש בצי לצורך איסוף חובות פרטיים. הוא נלחם בשליטה התאגידית, והציע לפרסם את כל התרומות מהתאגידים לפני יום הבחירות, ושאיחור בכך יגרור עונש.
הרפובליקנים הדגישו את ממשל רוזוולט, יצירת שירות הדואר, הכסף היציב, מתן האזרחות לתושבי פוארטו ריקו, הרגולציה לעסקים ומכסי המגן. ברייאן תקף את בזבוז הכספים שנעשה בידי הקונגרס, בחירתו הלא דמוקרטית של טאפט למועמד המפלגה הרפובליקנית, ותמיכת הרפובליקנים במונופולים. הוא השתמש בסיסמה "שהעם ישלוט?". אך בזמן שגשוג, ותחת מדיניות חיסול המונופולים הרפובליקנית, ברייאן זכה רק ב-162 אלקטורים לעומת 321.
בשלוש התמודדויותיו לנשיאות, ברייאן זכה ב-493 אלקטורים – המספר הגדול ביותר עבור מועמד שלא הפך לנשיא מעולם.
סדרת נאומים
לאחר ההפסד בבחירות של 1900 ברייאן היה זקוק לכסף. כישרון הנאום שלו והמוניטין שלו היו יתרונות. עד מותו, הוא היה הנואם המבוקש ביותר בארצות הברית, ונאם אלפי נאומים בתשלום על אירועי היום במאות ערים ועיירות ברחבי המדינה, אפילו במהלך תקופתו כמזכיר המדינה. הוא גבה 500 דולרים לנאום ואחוז מהרווחים. רוב הזמן דיבר על נצרות, אולם גם על נושאים אחרים. ההרצאה הכי מבוקשת שלו, והחביבה עליו, הייתה זו בה קשר את הנצרות ליסודות המוסריות, כבסיס לשלום ולשוויון. הרצאה אחרת קראה לאזרחים לשרת את הציבור.
ב-1905, הזהיר ברייאן מפני תורת האבולוציה של דרווין, שהוא טען שרוצה להגיעה לשלמות בעזרת שנאה, בה החזק הורג את החלש. ברייאן טען שאם התורה נכונה, האדם יחזור אל שורשיו החייתיים וישנא.
ברייאן שירת כמטיף ליברל-נוצרי. ב-1899, ייסד כתב עת בשם "The Commoner", בו קרא לפירוק המונופולים, לפיקוח על תעשיית הרכבות ולתמיכה בקידמה. הוא טען שחקיקת חוקי יובש היא עניין מקומי, ורק ב-1910 תמך בתיקון לחוקה שיאסור על מכירת משקאות חריפים. ב-1906, בלונדון, גיש תוכנית להקמת ועידת שלום שתהיה בוררת בסכסוכים. הוא קרא להלאמת מסילות הרכבת, ולאחר מכן החליט להתמתן ולקרוא לרגולציה גבוהה יותר. ב-1904, המפלגה הדמוקרטית בחרה באלטון פארקר, דמוקרט שמרן, שהפסיד לתאודור רוזוולט. במהלך השנתיים לאחר מכן, ברייאן נאם ברחבי העולם, הטיף, הרצה וברח מהפוליטיקה האמריקנית. הוא דרש מיסוד חוק למשאל העם כדי לתת למצביעים זכות להשפיע באופן ישיר על השלטון.
מזכיר המדינה: 1913–1915
ב-1913 מינה אותו וודרו וילסון, הנשיא שבבחירתו תמך, למזכיר המדינה. למרות מעורבותו והשפעתו על המפלגה הדמוקרטית, השנתיים בהן היה מזכיר המדינה היו השנים היחידות בהן שירת בתפקיד ציבורי בכיר. וילסון הכריע על מדיניות החוץ מהבית הלבן. ברייאן תמך בהתערבות במלחמת האזרחים במקסיקו ב-1914.
ברייאן הצליח להשיג 28 הסכמים שהבטיחו בוררות לגבי סכסוכים בינלאומיים לפני פריצת מלחמה עם ארצות הברית. הוא ניסה להגיע להסכם עם גרמניה, שלא הבשיל. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, תמך בנייטרליות מוחלטת. ניצחון, לטענתו, לא יהיה מוחלט, וממילא יגרום רק למלחמה נוספת.
ברייאן ניסה למנוע הלוואת למדינות ההסכמה אולם לא הצליח. הוא הטיף להימנעות מטיולים בשטחים בריטיים, שיגרמו לתסבוכות בינלאומיות. וילסון דרש מגרמניה אחריות לכל הפרת זכויות אמריקניות, בכוונה ולא בכוונה, לאחר הטבעת הלוסיטניה. ברייאן היה בדילמה, והתפטר ביוני 1915. הוא טען שאנשים נדהמים מהטבעתם של אנשים, אולם אף אחד לא מתנגד להרעבת אומה שלמה.
למרות המחלוקות ביניהם, ברייאן תמך, כאזרח פרטי, בוילסון במהלך הבחירות ב-1916. עם ההצטרפות למלחמה באפריל 1917, ברייאן כתב שזאת חובתם של האזרחים לשאת בנטל המלחמה ולחלוק אותו, והציע את שירותיו לממשלה. וילסון לא אישר לברייאן, בן ה-57, להצטרף שוב לצבא.
תמיכה בחוק היובש, 1916–1925
ברייאן תמך בתיקונים לחוקה שיבטיחו זכות בחירה לנשים ואיסור על מכירת משקאות חריפים. ברייאן עבר לפלורידה, כדי להימנע ממפגש עם גרמנים-אמריקנים שהתנגדו לאיסור על משקאות חריפים. ברייאן נאם רבות לטובת חוק היובש בשם ארגונים נוצריים. הוא סירב לתמוך במועמד הדמוקרטי, ג'יימס קוקס, ב-1920, כיוון שטען שקוקס לא היה "יבש" מספיק ולא התנגד מספיק למכירת האלכוהול. עוינותו הגבוהה לחברה העירונית, היותו נייטיביסט ופרוטסטנטי, גרמו לאמונתו שחוק היובש יתרום לבריאות ולמוסר של האדם.
נאומיו של ברייאן הובילו לחקיקת התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית ב-1918, שאסר החל מ-1920 על מכירת אלכוהול. ברייאן לא פעל למען אכיפת התיקון לחוק. הוא התנגד לגינוי הקו קלוקס קלאן במהלך הוועידה הדמוקרטית ב-1924, בטענה שהארגון ייפול תוך זמן קצר. הוא התנגד בוועידה למועמדותו של אל סמית', מתנגד חוק היובש. אחיו הצעיר, צ'ארלס ברייאן, נבחר להיות המועמד לסגנות הנשיאות לצד ג'ון דייוויס ב-1924 כדי ליצור אחדות מפלגתית. ברייאן תמך באחיו.
ברייאן תמך בחוק למלחמה בסמים, למרות שמסיבות של מחויבות בינלאומיות ולא מסיבות מוסריות.
לאחר התפטרותו מתפקיד מזכיר המדינה, ברייאן תמך בהתיישבות בפלורידה, גם בחודשי החורף. הוא נאם נאומים, פרסם מאמרים ואף נאם ברדיו, והצליח לגרום לפריחה בנדל"ן בפלורידה. כתוצאה מהשקעותיו בנדל"ן, התעשר. הבועה התפוצצה לאחר מותו.
התנגדות לאבולוציה 1918–1925
לפני המלחמה, ברייאן האמין שקידום מוסרי יוכל להשיג שוויון מבית ושלום מחוץ. הוא התנגד לתורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין משתי סיבות: ראשית, מסיבות דתיות ונוצריות. שנית, הוא חשש מדרוויניזם חברתי שיקדם שנאה ועימותים.
ברייאן היה משוכנע שהתורה של דרווין היא האחראית לפגיעה המוסרית בגרמניה ולעליית הגזענות. הוא קרא בספר שאינטלקטואלים גרמנים היו מחויבים לדרוויניזם החברתי, ללאומנות, לחומריות ולמיליטריזם. לאחר מכן החליט להקדיש את עצמו להטפה כנגד האבולוציה.
ב-1920, טען שהאבולוציה היא הדבר הכי משתק שעל החברה להתמודד עמו, ושפרידריך ניטשה גרם בפרשנויותיו לפגיעה בדמוקרטיה, בנצרות ובאלוהים, לטובת סגידה לעל-אדם.
ב-1921, כבר סבר ברייאן שהדרוויניזם הוא איום משמעותי. מחקר מאותם שנים דיווח על ירידה במספר התלמידים המאמינים, וברייאן חשש לפגיעה במוסריותם, שתוביל לעוד מלחמת עולם.
באוקטובר 1921, ברייאן נאם על "מוצא האדם", ושאל מה תפקיד האדם ביקום. עבורו, התנ"ך עונה על שאלה זאת, והאחריות המוסרית טמונה באמונה באלוהים. עותקים רבים של הרצאה זאת נמכרו.
ברייאן חשש מהשפעת האבולוציה על הכנסייה ועל האוניברסיטאות. התפתחות הטכנולוגיה גרמה לכך שכמרים רבים אימצו את האבולוציה בטענה שאינה סותרת את הנצרות. ברייאן החליט להתנגד לכך. הוא הציע קיצוץ בתמיכה בבתי ספר בהם לימדו אבולוציה. ברייאן עצמו, כך נטען, לא התנגד לחלוטין לאבולוציה, אלא תמך ברעיון כל עוד הוא לא פגע בקדושת התנ"ך.
משפט הקופים, 1925
ברייאן תמך בחוקים מקומיים שאסרו על לימוד האבולוציה. חלק מהמועצות תמכו בו יותר מהכנסייה והעבירו חוקים כאלו. בטנסי נאסר לחלוטין על לימוד האבולוציה.
המאורע המשמעותי האחרון בקריירה של ברייאן היה השתתפותו במשפט הקופים. הוא התבקש לייצג את הנצרות במשפט. ברייאן תושאל בידי קלרנס דרו, עורך הדין של ההגנה, בנוגע לתנ"ך. שאלו אותו מתי התרחש המבול, וברייאן טען שב-2348 לפנה"ס. בתגובה שאל אותו דרו האם לא ידע שהתרבות הסינית היא בת לפחות 7,000 שנה, דבר שברייאן לא ידע. כשנשאל האם עוד דת הזכירה את המבול, ברייאן טען שהדת הנוצרית טובה מספיק בשבילו.
התקשורת הציגה את ברייאן כבור מהדרום (על אף שלא היה דרומי) שמתנגד להשכלה. השופט פסל את תשובותיו של ברייאן, וחבר המושבעים פסק שהמורה ג'ון סקופס אשם. בית המשפט העליון הפך את פסק הדין כתוצאה מסיבות טכניות.
ברייאן קישר את הדרוויניזם לתורתו של ניטשה, וטען שחשיבה כזאת היא תירוץ לאי צדק בעולם, לפגיעה בחלש ולמלחמות. ברייאן עצמו הושפע מתורתו של לב טולסטוי.
מותו
בימים לאחר משפט הקופים, ברייאן נסע כמה מאות מיילים, ונאם בערים שונות. ביום ראשון, ה-26 ביולי 1925, הוא חזר לביתו. לאחר שהיה בכנסייה ואכל ארוחת צהריים גדולה, הוא מת במהלך שנתו, חמישה ימים לאחר תום המשפט, מסיבוכים של מחלת הסוכרת. כשמישהו טען בפני דרו שברייאן מת מלב שבור, דרו טען שהוא מת מבטן מפוצצת. העיתונאי ה. ל. מנקן, שתיעב את ברייאן וסיקר את משפט הקופים, התרברב בפני דרו שהם הרגו את ברייאן.
מורשתו
ממוזער|שמאל|פסל של ברייאן בטנסי.
ברייאן נחשב לפוליטיקאי הידוען הראשון, שהיה ידוע יותר בגלל אישיותו ויכולות הנאום שלו, ולא בגלל עמדותיו הפוליטיות. למרות שנאומיו היו בקו פרוגרסיבי ברור, הוא החזיק בעמדה רומנטית לגבי העבר האמריקני, חוכמת האנשים הפשוטים ודבק בעקשנות בכנותו.
היסטוריונים טוענים שברייאן היה אגואיסט ולא יכול היה לקבל את טעויותיו. הוא עצמו חי חיים נוחים יותר מהחיים הפשוטים שהטיף להם, ורבים טענו שהתחזה לנציג האנשים הפשוטים כדי לקושש קולות. בנוסף, נטען שלא היו לו רעיונות מקוריים ושהוא לא היה חכם מספיק כדי להיות נשיא. ההיסטוריונים מחשיבים אותו למזכיר מדינה גרוע, ואף טוענים שהיה מסוגל להעביר חוקים שיאסרו על עבודה בימי ראשון בשל הנצרות שלו. ברייאן מעולם לא התייעץ עם מומחים, מתוך חשש שהמשכילים הם בעלי הממון.
בתוך המפלגה הדמוקרטית, נחשב ברייאן למנהיג אהוד. ב-1962, אמר הנשיא לשעבר הארי ס. טרומן שברייאן הוא אחד מהגדולים ביותר, ושבזכותו הליברליזם קיים בארצות הברית. ב-1900, כשהיה בן 16, נכח טרומן בוועידה הדמוקרטית בקנזס סיטי ושמע את נאומו של ברייאן, וכך הפך לתומך שלו. רבים טענו שמסע הבחירות שלו ב-1896 היה המאבק הראשון של ההמונים במיוחסים. ב-1934, נאם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לזכרו וטען שהיה כנה, ונלחם כל חייו כנגד עוולות.
ברייאן היה מהנואמים הגדולים בתקופתו, ונחשב למנהיג המפלגה הדמוקרטית והאנשים הפשוטים. נאום "צלב הזהב" שלו הכניס את הפופוליסטים למפלגה הדמוקרטית, ופשטותו משכה אליה את השחורים והפמיניסטיות. ברייאן האמין בכוחה של הממשלה לשפר את חייהם של אנשים, וטען ב-1916 שעל הממשלה לקבוע שכר מינימום, לקבוע שעות מקסימום לעבודה, לווסת את שיעורי הריבית, ולאכוף פיקוח על מזון, תרופות ודיור. ברייאן הפך לגשר שהביא קבוצות שונות אל המפלגה, וסלל את הדרך לדמוקרטים ליברלים כרוזוולט עם מדיניות הניו דיל. למרות זאת, רבים טוענים שהיה גזען, כרבים במפלגה הדמוקרטית בתקופה ההיא, ושנחשב לשריד מתקופה של עליונות לבנה שלא הייתה רלוונטית יותר.
ברייאן זכור גם בשל הצהרתו הנבואית לאחר שהפך למזכיר המדינה: "אני מאמין שלא תהיה מלחמה כל עוד אהיה מזכיר המדינה, ואני מאמין שלא תהיה מלחמה כל עוד אני חי".
לב טולסטוי העריץ את ברייאן כל כך עד שתלה את תמונתו על קיר חדר השינה שלו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מזכירי המדינה של ארצות הברית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מנברסקה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל וודרו וילסון
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1896
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1900
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1908
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:בוגרי מכללת אילינוי
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת נורת'ווסטרן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פלורידה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:אישים שפסליהם הוכנסו לאוסף היכל הפסלים הלאומי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1860
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1925 | 2024-08-27T06:55:48 |
הארייט ביצ'ר סטואו | שמאל|ממוזער|250px|הארייט ביצ'ר סטואו בצעירותה.
הארייט ביצ'ר סטואו (באנגלית: Harriet Beecher Stowe; 14 ביוני 1811 – 1 ביולי 1896) הייתה סופרת אמריקנית, שהתפרסמה בזכות ספרה "אוהל הדוד תום".
ביוגרפיה
ביצ'ר סטואו נולדה בקונטיקט. אביה היה כומר קלוויניסטי אדוק. הרייט הייתה אחת מאחד עשר ילדים, אשר הנודע שביניהם, למעט הארייט בעצמה, היה הנרי וורד ביצ'ר , פעיל בולט לביטול העבדות. היא הייתה מורה למשך זמן מה. בגיל 21 עברה עם אביה לסינסינטי, שם היא פגשה בעבדים שחורים, ומאוחר יותר נטלה חלק בפעילות להברחת עבדים מהדרום. ב-1843 הוציאה את ספרה הראשון "המייפלאואר: רשימות, רישומים וטיפוסים מבין צאצאי החלוצים".
אוהל הדוד תום
סיפור הספר "אוהל הדוד תום" התחיל את דרכו בהמשכים בעיתון "נשיונל אירה" (National Era, "העידן הלאומי" בתרגום חופשי), שפורסם מדי שבוע החל מיוני 1851. בתחילה תוכנן להיות סיפור קצר, אך לבסוף התפרש על פני ארבעים פרקים. המו"לים היו ספקניים לגבי הדפסתו בספר, אך בסופו של דבר יצא הספר במרץ 1852, כשמונה שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים. לאחר שפורסם הספר אזלו עותקיו מהשוק במהירות, ובתי הדפוס עמלו על הדפסת מהדורות חדשות שלו ללא הרף.
בספר מתוארים חייו וייסוריו של עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מועבר מיד ליד ומגיע בסופו של דבר להיות עבדו של אדון אכזר ורע לב. הוא לא מוחה ומקבל עליו את הדין למרות ההשפלות והמכות. לספר הייתה השפעה גדולה על דעת הקהל בארצות הברית נגד תופעת העבדות.
לאחר שפרסמה את הספר, יצאה סטואו למסע באירופה, שם קבלה את תשבחותיהם של מעריציה הרבים. ב-1853, בזמן שהייתה באנגליה, קבלה מהדוכסית של סאת'רלנד , הארייט סאת'רלנד-לווסון-גוור , מתנה: צמיד זהב שעשר חוליותיו עוצבו כהעתק של חוליות שרשרת של עבד. על גבי שלוש מהן היו חרוטים תאריכים חשובים במאבק העבדים לשחרור בהיסטוריה של אנגליה. בשנים מאוחרות יותר, הוסיפה סטואו לצמיד כיתובים משלה: חמישה תאריכים נוספים, החל מהצהרת האמנציפציה (1863) ועד העברת התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית (1868).
לאחר ביקורת שקיבלה מצד תומכי העבדות, לפיה הספר אינו מבוסס על עובדות, פרסמה ביצ'ר סטואו את "מפתח לאוהל הדוד תום" , אשר הציג את הרקע העובדתי ליצירתה.
בשנת 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים, פגש אברהם לינקולן את הסופרת, ולפי אנקדוטה מפורסמת בירך אותה בבדיחות הדעת "אז את האשה הקטנה שכתבה את הספר שהתחיל את המלחמה הגדולה". במלחמה זו נפצע קשה בנה של ביצ'ר סטואו. פציעה זו מהווה רק חלק מן הטרגדיות שפקדו את משפחתה, שכן שלושה ילדים אחרים שלה (מתוך שבעה) מתו בנסיבות טראגיות.
הספר "חלף עם הרוח" נכתב כניסיון להתווכח עם התיאורים המובאים ב"אוהל הדוד תום".
ספריה
המֵיפְלַאוֶּר: רשימות, רישומים וטיפוסים מבין צאצאי החלוצים (1843)
בקתת הדוד תום או החיים בין דלי אדם (1852. תר' אברהם זינגר בשם אוהל תֹם או החיים בין עבדי עולם, ורשה 1896 (לסריקה של דפוס תרפ"ז); אשר ברש בשם אוהל הדוד תום, 1927; אליהו מייטוס בשם בקתתו של הדוד תום, 1952; שלמה סקולסקי, 1955; עדה צרפתי, 1969; רפאל אלגד, 1993; יעל רון-לרר, 2007) – תלאותיו של עבד שחור ירא-שמים, שעבר מרשותם של אדונים נדיבים לידי בעלים אכזריים, סבל ייסורים על לא עוול בכפו, ובבוא הישועה הוא גווע וסולח למעניו. הספר ודמויותיו נהפכו למיתוס לאומי (אם כי "הדוד תום" נהפך גם, בעיקר בפי השחורים, כינוי-גנאי לעבד המתרפס לפני אדוניו).
מפתח ל"בקתת הדוד תום" (1853) – מסמכים ועובדות ששימשו לסופרת רקע לספרה.
דְרֶד: סיפור מן הביצה הגדולה והמדכאת (1856)
השר חוזר (1859)
פנינת האי אור (1862) – חיי משפחה לחוף מיין.
אגנס בת סורנטו (1863)
שועלים קטנים (1866) – סיפורים קצרים.
צ'רלי שלנו ומה לעשות בו (1869)
אנשי העיר העתיקה (1869)
תלתלית-ערבה קטנה (1870) – ידידות בין ילדה כפרית לנערה עירונית.
ליידי ביירון זכאית (1870)
אשתי ואני (1871)
עריצות ורודה ולבנה (1871)
כפות תמרים (1873)
אנו ושכנינו או רשימות מרחוב בלתי-אופנתי (1875)
גיבורות התנ"ך (1878)
נשים מפורסמות (1884)
פעילויות נוספות
סטואו נחשבת לאחת ממייסדות המגזין האמריקאי The Atlantic, הפעיל עד היום, ביחד עם כותבים אמריקאים מובילים כמו ראלף וולדו אמרסון והנרי וודסוורת' לונגפלו. לפי עורך המגזין מאז 2016, ג'פרי גולדברג, סטואו הייתה האשה היחידה שהוזמנה למפגש ההקמה ב-5 במאי 1857, והיא סרבה להשתתף בסעודה משום שהגישו בה משקאות חריפים.
לקריאה נוספת
אוריאל אופק, מרובינסון ועד לובנגולו, הוצאת מסדה, 1973
תמר ורטה-זהבי, האשה ששינתה את אמריקה: סיפור חייה של הרייט ביצ'ר סטואו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
הארייט ביצ'ר סטואו – מתוך אנקעל־תָם (עברית: יוסף בריל), דחק, כרך יד', 2022.
קישורים חיצוניים
אברהם רגלסון, הארייט ביצ'ר סטו: האשה הקטנה אשר הציתה מלחמה גדולה, בפרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
קטגוריה:פעילות בתנועה לביטול העבדות
קטגוריה:חברות היכל התהילה הלאומי לנשים
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:סופרות אמריקאיות
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1811
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1811
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1896
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1896 | 2024-08-27T08:45:45 |
בני אמדורסקי | בני אמדורסקי (12 באוגוסט 1931 – 23 בינואר 1994) היה זמר, שחקן, קומיקאי, מפיק, אמרגן, מסעדן ובוהמיין ישראלי.
ביוגרפיה
אמדורסקי נולד בירושלים. בילדותו למד בבית הספר לבנים תחכמוני בירושלים, היה חבר תנועת השומר הצעיר, אחר כך גדל והתחנך בקיבוץ הראל.
בשנת 1957 הקים יחד עם ישראל גוריון את צמד "הדודאים" לאחר שהשניים נפגשו במסיבה. אמדורסקי המשיך לשיר במסגרת הצמד במשך 36 שנים. בשנת 1964, יזם את הקמת "שלישיית גשר הירקון". ב-1966 הוציא אלבום סולו ראשון, עם עיבודים של דב זלצר, בחברת ישראפון. ב-1969 הקים, הפיק והשתתף עם חנן יובל ושלום חנוך בשלישיית "השלושרים". בשנות השבעים היה חבר בשלישיית "הטוב הרע והנערה", לצד ישראל גוריון וג'וזי כץ, שכללה מופע ותקליט שהיה מבוסס על שירי סרטים והצגות משנות השלושים, עם לחניו של שמוליק קראוס.
בשנת 1973 הצטרף אמדורסקי יחד עם שותפו לצמד "הדודאים", לצמד הנשי "סוזן ופרן" לאלבום פולק "קשת בענן", שבו חידשו שירי עם אנגליים ואמריקניים שתורגמו לעברית על ידי תרצה אתר ודן אלמגור. האלבום לוּוה במסע הופעות ברחבי הארץ. אמדורסקי גם היה מפיק האלבום.
בסוף שנת 1981 השתתף אמדורסקי בסרט הטלוויזיה "עמק הנהר האדום" בבימוי דן בירון.
ב-1964 השתתף בסרט "דליה והמלחים", ב-1967 השתתף בסרט "האם תל אביב בוערת?", ב-1968 השתתף בסרט "נס בעיירה" וב-1972 השתתף בסרט "שוד הטלפונים הגדול".
אמדורסקי נחשב לאחד מהזמרים הבולטים בפסטיבל הזמר והפזמון, במיוחד בשנותיו הראשונות. בשנת 1964 זכה במקום הראשון עם השיר "ילדתי אמרי", למילים של משה דור וללחנו של יעקב הולנדר, אותו שר בדואט עם נחמה הנדל. בשנת 1972 שב וזכה במקום הראשון בהרכב של "הטוב הרע והנערה", עם השיר "טוב לי לשיר".
בשנת 1990 חבר יחד עם ישראל גוריון וחנן יובל למופע בשם "שלושרים על גשר הירקון".
בנוסף לעיסוקיו כזמר, היה גם אמרגן – בעיקר של הרכביו – וגם מפיק תקליטים ושירים של אמנים והרכבים שונים ובהם: "החלונות הגבוהים", "ירושלים של זהב", שירי שלום חנוך ועוד. עיסוק נוסף היה בתחום המסעדנות. הוא פתח כמה וכמה מועדוני בילוי, פאבים ומסעדה ביפו בשם "החצר", שם גם בישל בעצמו.
בשנת 1990 גילה אמדורסקי כי הוא חולה בסרטן המעי הגס. מאותו רגע החליט להילחם בכל כוחו במחלה כולל דיאטה מקרוביוטית מיוחדת. בסוף שנת 1993 התדרדר מצבו. באוקטובר של אותה שנה השתתף בתוכנית מחווה מיוחדת בשם, "מסיבת גג עם בני אמדורסקי", שערכו לכבודו הערוץ הראשון. רגע השיא בתוכנית, בה השתתפו בכירי האמנים בישראל, היה כשאמדורסקי ביצע את השיר, "אני גיטרה", אשר נכתב במיוחד לאירוע על ידי נעמי שמר, והיווה מעין סיכום חיים ופרידה.
אמדורסקי נפטר ב-23 בינואר 1994 בגיל 62. הוא נטמן בבית העלמין ירקון.
חיים אישיים
אמדורסקי היה נשוי פעמיים. אשתו הראשונה, ממנה התגרש, הייתה אראלה וממנה נולדה בתו אסנת (הדר-אמדורסקי). אשתו השנייה, שגם ממנה התגרש, הייתה מרים (מיקי), וממנה נולד בנו אסף אמדורסקי, מוזיקאי גם הוא.
הוקרה והנצחה
לאחר פטירתו, הקימו שותפיו בעבר, ישראל גוריון, חנן יובל, וצמד הפרברים, רביעייה בשם "החברים של בני" שמופיעה מדי פעם באירועים שונים, ומשמרת בדרך זו את זכרו של אמדורסקי.
בשנת 2003 ערך בנו אסף עם חברת התקליטים "הד ארצי" אוסף המסכם את הקריירה של אביו, אלבום כפול זה כולל שיר משותף לו ולאביו – "נחיה את היום".
בסוף שנת 2009 יצאו ישראל גוריון ואסף אמדורסקי לסדרת הופעות בהם שרו השניים משירי הדודאים. בשנת 2013 יצא אלבום של השניים בשם "שרים הדודאים".
ב-3 ביולי 2014, במסגרת מיזם הנצחת אמנים ואנשי במה של עיריית תל אביב, הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון בכניסה לביתו של בני אמדורסקי ברחוב צבי ברוק 16 בתל אביב.
על שמו של אמדורסקי נקראו רחובות ברמלה, ברעננה ובבית אריה.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
בני אמדורסקי בתוכנית הרדיו "עוד חוזר הניגון: מאוצר הארכיון של רשות השידור" (הקלטות נדירות), 22.1.2003
הערות שוליים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (ירושלים)
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:הראל (קיבוץ): אישים
בני
קטגוריה:זמרי פופ ישראלים
קטגוריה:זוכי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר החסידי
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1931
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1994 | 2024-10-05T13:51:38 |
פאריס (מיתולוגיה) | פאריס (יוונית: Πάρις), ידוע גם כאלכסנדרוס (יוונית: Ἀλέξανδρος), בנו של פריאמוס, מלך טרויה, מופיע במספר אגדות יווניות. הדוגמה הבולטת ביותר היא חטיפתה או בריחה משותפת עם הלנה, מלכת ספרטה, אשר הייתה הסיבה המיידית לפרוץ מלחמת טרויה. מאוחר יותר במלחמה זו, פאריס פצע והרג את אכילס בעקבו בעזרת חץ.
כאשר נולד פאריס, אוראקל טען שהוא יביא לנפילתה של טרויה. לכן, הוריו שלחו אותו להר אידה , בתקווה שכך תימנע התגשמות הנבואה.
משפט פאריס
שמאל|ממוזער|300px|"בחירתו של פאריס", ציור מאת פטר פאול רובנס, סביבות 1636; הציור מתאר את התלבטותו של פאריס בשאלה מי היא היפה באלות (אוסף הגלריה הלאומית בלונדון)
האלות הרה, אתנה ואפרודיטה הוזמנו יחד עם שאר הר האולימפוס לחתונה המאולצת בין פלאוס ותטיס, אשר יהפכו בעתיד להוריו של אכילס, אך אריס (אלת המריבות) לא הוזמנה בגלל נטייתה ליצור מהומות.
בעקבות כך, אריס הגיעה למסיבה בהיחבא והטילה על שולחן תפוח עשוי זהב שהיה כתוב עליו "ליפה מכולן", במטרה להסית את שלוש האלות להתחיל ויכוח בנוגע למי הכי ראויה. פאריס האומלל, נסיך טרויה, אשר אז עוד חי בהר אידה, מונה לבחור את היפה מכולן. כל אחת משלוש האלות הגדולות, ניסתה לשחד מיד את פאריס שיבחר בה. הרה הבטיחה כוח פוליטי ושליטה בכל אסיה, אתנה הבטיחה מיומנות קרב, חוכמה ויכולות של הלוחמים הגדולים ביותר, ואפרודיטה הבטיחה לו את האישה היפה ביותר בעולם, הלנה, אשתו של מנלאוס מלך ספרטה. פאריס, לאחר זמן מחשבה לא ידוע, בחר בסופו של דבר לתת את תפוח הזהב לאפרודיטה.
כיוון שהלנה הייתה האישה היפה בעולם, היו לה מחזרים רבים. כדי לשמור על שלום ביניהם, אודיסאוס גרם להם להבטיח להגן על הנישואים של הלנה עם מי שהיא תתחתן בסופו של דבר. היא בחרה במנלאוס, וכאשר פאריס חטף אותה, כאשר הגיע בספינה שנבנתה בידי פרקלוס (בגרסה אחרת - הלנה התאהבה בפאריס ועזבה איתו מרצונה), כל יוון התקיפה את טרויה, וכך פרצה מלחמת טרויה.
ישנו איקונין אשר מראה את פאריס מציג את התפוח לאלות אתנה, אפרודיטה והרה. איקונין זה בדרך כלל מפורש כ"השיפוט של פאריס" , ההנחה היא שהוא מנסה לקבוע מי מהן הכי יפה. הפירוש האלטרנטיבי הוא שפאריס מוצג כמקבל את מתנת החיים משלוש האלות. פירוש זה נתמך על ידי טענה ששלוש האלות מייצגות אלה אחת בשלושה אספקטים של נימפה, אם וזקנה בלה, ושבחירת היפה מביניהם חסר ערך בהקשר זה.
הנושא של משפט פאריס משמש עד היום מקור השראה בספרות, קולנוע, ציור ואמנויות נוספות.
סופו של פאריס
אוינונה, אשתו הראשונה של פאריס, הייתה נימפה מהר אידה בפריגיה. אביה היה צברן (Cebren), אל-נהר. פאריס חטף אותה והם התחתנו. אוינונה ילדה את קוריתוס. כאשר פאריס עזב אותה למען הלנה, היא חזתה מראש את התוצאות ההרסניות של ניסיונו לכבוש את הלנה (מלחמת טרויה, מותו של פאריס).
בגרסה אחרת, כאשר פאריס נפצע אנושות מידי פילוקטטס (שלא התאמץ כלל בזמן הקרב), הוא ביקש ממנה לרפא אותו, וזאת כיוון שהיא הייתה ידועה כמרפאה. אוינונה סירבה, ופאריס מת. מאוחר יותר היא השליכה את עצמה למדורת הקבורה שלו.
בגרסה שלישית, שלפעמים נוהגים להזכירה, אוינונה ניסתה להפריד בין פאריס להלנה. היא שלחה את קוריתוס בנם שייצור סדק בין פאריס והלנה, אך פאריס לא זיהה את בנו שלו והרגו.
לאחר מותו של פאריס, נשא אחיו דפובוס לאישה את הלנה עד אשר נרצח בידי מנלאוס, אשר לקח את אשתו חזרה.
ראו גם
טרויה
טרויה (סרט)
קישורים חיצוניים
'השיפוט של פאריס' על ידי ויליאם אתי בגלריית האמנות ליידי לבר
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:מלחמת טרויה
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2024-09-04T07:23:31 |
סגי נהור (פירושונים) | 2024-04-29T13:28:48 | |
לשון סגי נהור | לְשון סַגִּי נְהור היא צורת שימוש בשפה שמתכוונת להפך ממה שנאמר. במקורות היהודיים, עיקר השימוש בלשון סגי נהור נעשה לצורך לשון נקייה, על ידי נקיטת לשון חיובית כשהכוונה האמיתית היא למשמעות ההפוכה, השלילית. בשפה העברית התפתחה לשון סגי נהור כצורת דיבור המבטאת ציניות וסרקזם.
מקור הביטוי
"סגי נהור" בארמית פירושו: רב אור, אך משמעותו הפוכה – זהו כינוי לעיוור, זה שאינו רואה דבר מלבד חושך. הביטוי מופיע לראשונה במדרש בראשית רבה, שם הוא ניתן ל, שאכן, יחסית למי שאינו רואה כלל, הוא רב אור: "בשוק סמייא צווחין לעווירא סגי נהור" (תרגום מארמית: בשוק של סומים, כלומר עיוורים לחלוטין, קוראים לעיוורים, כלומר לכבדי ראייה, "סגי נהור" – רב אור). ביטוי זה מופיע גם בתלמוד: "רב ששת סגי נהור הוה". ידוע על חכמים עיוורים נוספים שכונו בלשון זו, כמו למשל המקובל רבי יצחק סגי נהור. כינוי נוסף לעיוור המופיע בתלמוד בלשון סגי נהור: 'מאור עיניים', ועיוורון מכונה בלשון סגי נהור 'נהורא'. ובמקום אחר מכונה מי שנעשה עיוור 'עיניו קמו'.
בשפה הערבית, שאף היא משתייכת למשפחת השפות השמיות, נעשה שימוש מקביל במילה "אלבציר" (البَصِير "הרואה"), הניתנת ככינוי לחכם עיוור. כך למשל , מחשובי חכמי הקראים בירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-11, וכן מושל ירושלים הממלוכי עלאא' א-דין אלבציר – שניהם היו עיוורים.
בעקבות המשמעות ההפוכה של ביטוי זה, מתאר הניב "לשון סגי נהור" דיבור במשמעות הפוכה.
דוגמאות ללשון סגי נהור
בספר איוב מופיעות שתי דוגמאות ללשון סגי נהור:
השטן אומר לאלוהים: . שמשמעותו יקללך.
אשתו של איוב אומרת לו, לאחר הייסורים שנפלו עליו: . כלומר קלל ותמות.
מכאן נגזרה אף האמירה ההלכתית הבאה, המובאת בתלמוד:
הלכות אבלות ומסכת אבל רבתי (מהמסכתות קטנות) נקראות בהלכה הלכות ומסכת "שמחות".
הפרשה החמישית בספר ויקרא (מצורע) נקראת בלשון נקייה – טהרה.
בני אדם היורדים מנכסיהם מכונים בלשון סגי נהור 'עולים'.
בית קברות מכונה בלשון סגי נהור "בית החיים". ש"י עגנון, בסיפורו "המנין" (נכלל בקובץ "אלו ואלו"), כותב: "בית חיים ישן יש במערבה של צפת".
האמורא שמואל כונה 'אריוך' (ארוך), ויש פירוש האומר שהכוונה היא שהיה גוץ, וכינוהו בלשון סגי נהור.
ביידיש, נשמרו ביטויים רבים בלשון סגי נהור מתוך מטרה לשמור על לשון נקייה, למשל: "א גוט אויג", שתרגומו הוא עין טובה והכוונה היא בעצם לעין רעה.
אופנים אחרים של לשון סגי נהור
ישנה צורה נוספת של ביטויים בלשון סגי נהור, על ידי היפוך גוף ראשון לגוף שלישי (לשון נסתר), או על ידי הסטת לשון הדיבור מפלוני לאלמוני, כדי להימנע מלומר דבר שלילי על מישהו שרוצים בטובתו. דוגמאות מן התורה:
.
דוגמאות מן התלמוד:
.
.
(כשהכוונה לא על האדם אלא על הקדוש ברוך הוא).
(כלומר: עני).
(כשהכוונה לעם ישראל עצמו).
(כשהכוונה לתלמידי החכמים עצמם).
.
ישנה צורת נוספת של ביטויים בלשון סגי נהור, לא על ידי היפוך המילה עצמה אלא על ידי השמטה או תוספת של מילה, שמהפכת את המשמעות מרעה לטובה. למשל:
(כשהכוונה: על צרה שבאה).
.
לעיתים נדירות מצאנו ביטויים או כינויים הבאים בלשון סגי נהור אשר היפוך משמעותם נעשה מטובה לרעה. אחד מהם הוא התואר המובא בתורה לאשתו של משה – 'כושית', ופירש רש"י כי בגלל יופייה היפכו את תוארה מ'נאה' ל'כושית', כדי שלא תשלוט בה עין הרע. וכן מובא בתלמוד התואר 'כושאי' (כושים) ככינוי בלשון סגי נהור לאנשים יפים.
שימוש בלשון סגי נהור בסלנג
גם בלשון הדיבור ובסלנג נעשה שימוש בלשון סגי נהור, וכאן יש לעיתים חשיבות לאינטונציה שבה נאמרות המילים. כאשר אומרים על מישהו שהוא "חכם גדול" הכוונה היא, פעמים רבות, שהוא לא ממש חכם, כלומר, קיים פער בין הנאמר לבין המשתמע. הדבר יוצר, בדרך כלל, רושם של לגלוג כלפי זה שמדברים אודותיו, לדוגמה:
המילה "נח" היא מילה קצרה מאוד, ולכן צריך כישרון מיוחד כדי לכתוב אותה בשבע שגיאות.
משמעות המילה "כישרון" בהקשר לעיל היא בעצם "חוסר כישרון". משמעות דומה יש לאמירה "חוכמה גדולה", כמו גם לאמירה הלגלגנית "יפה מאוד מצידך", שמשמעה במקרים רבים עשית מעשה מכוער. פן נוסף נמצא בביטוי האנגלי "ביג דיל" (big deal), שתרגומו המילולי הוא עסק גדול ואילו בסלנג העברי, משמעותו היא דווקא עניין קטן מאוד. ספרם של דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה, "מילון עולמי לעברית מדוברת", ממחיש את השימוש בביטוי "ביג דיל":
א: סוף סוף אני נוסע לחוץ-לארץ. לקחתי שבועיים חופשה ואני נוסע לי לקפריסין.
ב: ביג דיל!
לעיתים נכתבת המילה במירכאות, כדי להדגיש שאין מדובר במשמעותה הרגילה, אלא במשמעות סגי נהור:
יוסי הוא ממש "כישרון מוזיקלי", כולם יוצאים ברגע שהוא מתחיל לנגן.
כאשר שימוש כזה נעשה בדיבור, יש המוסיפים לו את המילים "במירכאות כפולות" ואף "במירכאות כפולות ומכופלות", כדי שלא להותיר ספק באשר למשמעותו:
כבוד השר הוא "נקי כפיים" במירכאות כפולות ומכופלות.
יש המהדרים ועושים תוך כדי דיבור תנועת מירכאות באצבעותיהם.
ראו גם
לשון נקייה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:עברית
קטגוריה:מילים וביטויים בעברית
קטגוריה:מילים וביטויים בארמית | 2024-04-29T13:28:30 |
מבחן אינטליגנציה | הפניה אינטליגנציה#אינטליגנציה - מקורה ומשמעותה | 2009-02-12T13:21:01 |
קוונטין טרנטינו | קוונטין ג'רום טרנטינו (באנגלית: Quentin Jerome Tarantino; נולד ב-27 במרץ 1963) הוא במאי, צלם קולנוע, תסריטאי, מחבר, יוצר טלוויזיה, מפיק קולנוע, סופר ושחקן אמריקאי, זוכה שני פרסי אוסקר (מתוך 8 מועמדויות). הוא ידוע כיוצר עלילות לא ליניאריות, עם מלל רב, דיאלוגים חריפים ואלימות קיצונית. מוטיב הנקמה שזור ברבים מסרטיו.
קורות חיים
טרנטינו נולד בנוקסוויל, טנסי שבארצות הברית, למשפחה נוצרית-קתולית ממוצא איטלקי ואירי. אביו הוא השחקן והמוזיקאי טוני טרנטינו, ואימו היא קוני מקיו. זמן מה לאחר לידתו התחתנה אמו של טרנטינו מחדש עם המוזיקאי קרטיס זסטופיל, עמו פיתח טרנטינו קשרי חיבה עמוקים. בני זוגה של אמו אהבו קולנוע ולקחו את טרנטינו לראות סרטים, משם התפתחה אהבתו. אמו אובחנה כחולת לימפומה (האבחנה הייתה שגויה), לכן במשך תקופה גר טרנטינו עם סבתו.
המשפחה נדדה במקומות מגורים שונים בקליפורניה. טרנטינו לא סיים את לימודיו בתיכון. בגיל 16 פרש מן הלימודים על מנת לעבוד כשחקן בלהקת תיאטרון נודדת.
קריירה מקצועית
בשנת 1984 החל לעבוד בחנות להשכרת וידאו, שם התיידד עם הבמאי והתסריטאי רוג'ר אייברי שעבד אף הוא באותה החנות. בגיל 22 כתב טרנטינו את תסריטו הראשון "קפיטן פיצ'פאז ושודדי האנשובי". הוא המשיך ללמוד משחק, אך החל להתרכז יותר ויותר בתסריטאות. בשנת 1987 יצר סרט סטודנטים בלתי גמור בשם "יום הולדתו של חברי הטוב ביותר".
בהמשך, דרך סרטיו השונים החיה ופירש מחדש את אבות הטיפוס של הדמויות המופיעות בסרטים הוליוודיים, להם משמשות יצירותיו מעין אנציקלופדיה של מחוות וציטוטים.
קולנוע
כאשר עבד בחנות השכרת הווידאו, כתב טרנטינו תסריט בשם "רוצחים מלידה". הוא מכר את התסריט לחברה להפצת תסריטים עבור 1,500 דולר והבטחה להפצת תסריט עתידי בשם "כלבי אשמורת". טרנטינו הצליח למכור תסריט נוסף בשם "רומן על אמת", אותו כתב בסיועו של אברי. בתסריט זה, בו מתאהב בחור צעיר בפרוצה, והשניים הורגים את הסרסור שלה, גונבים את הקוקאין שלו, ומבלים את הסרט בהימלטות מהמאפיה, לה שייכים הסמים. התסריט כלל סצינות מין, סמים ואלימות גרפית. הסרט, בכיכובם של כריסטיאן סלייטר ופטרישה ארקט, נעשה בידי הבמאי טוני סקוט והסרט "רומן על אמת" יצא למסכים בשנת 1993).
טרנטינו פגש את אשתו של הרווי קייטל בסדנת כתיבה והיא שערכה ביניהם היכרות. הצטרפותו של קייטל לפרויקט כשחקן וכמפיק, איפשרה השגת מימון לסרט.
"כלבי אשמורת", שיצא לאקרנים בשנת 1992, היה מותחן בעל סגנון ושנינות, שעסק בחבורת פושעים שביצעה שוד כושל. כבר בסרט זה ניכרת נטייתו של טרנטינו לאלימות קיצונית, שהפכה לאחד מסימני ההיכר הבולטים של סרטיו. אחד הגיבורים שנורה בתחילת הסרט, שוכב מתחילת הסרט ועד סופו בתוך שלולית גדלה והולכת של דם, בעוד שגיבור נוסף כורת את אוזנו של שוטר. כל המרכיבים שהפכו את טרנטינו לתופעה קולנועית מצויים כבר בסרטו הראשון – הדיאלוג השנון, הדימויים הוויזואליים החזקים, הדמויות משולי חברת הפשע האמריקנית, העלילה הלא ליניארית, הציטוטים והמחוות הרבים לסוגים שונים של קולנוע, השימוש במוזיקה אמריקנית משנות ה-70, והאלימות הקיצונית.
לאחר הצלחת "כלבי אשמורת" החל טרנטינו בעבודה על פרויקט נוסף, הסרט "ספרות זולה", שיצא לאקרנים בשנת 1994. הסרט זכה בפרס דקל הזהב - הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, בפרס גלובוס הזהב לסרט הקומי הטוב ביותר, במועמדות לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, ועל כתיבת התסריט זכה טרנטינו (ביחד עם אברי) בפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. "ספרות זולה" נחשב כבר עם יציאתו למסכים ליצירה בעלת חשיבות, ולסרט ששינה את פני הקולנוע האמריקני. הסרט הוא בעל עלילה לא ליניארית ומפותלת בצורה בלתי רגילה. סיפור המסגרת שלו עוסק בשוד במסעדה, אך לפני השוד ולאחריו מתאר הסרט, באופן שנון ואלים, את חייהן של דמויות משולי העולם התחתון האמריקני – שני רוצחים שכירים (ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון), שאחד מהם מסתבך עם אשתו של הבוס כאשר מונה לשמור עליה, והשני הופך למטיף נוצרי נודד, מתאגרף (ברוס ויליס) המסרב למכור את הקרב האחרון שלו, ודמויות נוספות. הפסקול של הסרט, שכלל נעימות ושירים משנות ה-70, היה אף הוא להצלחה מסחרית בפני עצמה. בסרט שיתף טרנטינו לראשונה פעולה עם השחקנית אומה תורמן. הסרט גם חידש את הקריירה של ג'ון טרבולטה שהייתה במשבר.
לאחר "ספרות זולה" ביים טרנטינו פרק בסרט "ארבעה חדרים" (1995), סרט העוסק בארבעה סיפורים המתרחשים באותו מלון בלוס אנג'לס בערב ראש השנה. פרקים אחרים בוימו בידי יוצרים "עצמאיים" אחרים, כאליסון אנדרס, אלכסנדר רוקוול ורוברט רודריגז, שהוזכר פעמים רבות כממשיכו, או אף חקיינו של טרנטינו. בשנה זו יצר עם רודריגז את הסרט "מצאת החמה עד צאת הנשמה", אותו כתב, ובו משחקים הרווי קייטל, ג'ורג' קלוני וטרנטינו עצמו.
סרטו "חסין מוות" היה שיתוף פעולה נוסף עם רוברט רודריגז לאחר "מצאת החמה עד צאת הנשמה" שיצא ב-1996.
בשנת 1997 יצא לאקרנים הסרט "ג'קי בראון". סרט זה היה עיבוד לספרו של אלמור לנארד, אותו מעריץ טרנטינו, ומחווה מודעת לסרטי "בלאקספלויטיישן" משנות ה-70 (סרטי פשע דלי תקציב בהשתתפות שחקנים שחורים, שלוו לרוב בפסקול של מוזיקת "פאנק (Funk)" ו"סול"). בסרט שיחקה השחקנית פאם גריר ששיחקה ברבים מסרטי הבלקספלויטיישן בשנות ה-70. הסרט לא זכה להצלחה המסחרית והביקורתית לה זכו קודמיו, אך לא נחשב לכישלון.
בשנת 1998 הפנה טרנטינו את תשומת לבו אל הבמה, ושיחק בהפקה של מחזה בשם "חכה עד שיחשיך" בברודוויי.
על אף פרויקטים שונים שעמדו על הפרק כסרט המלחמתי "ממזרים חסרי כבוד", בילה טרנטינו את שנות ה-2000 המוקדמות בכתיבתו ובבימויו של "להרוג את ביל", דרמת נקמה בשני חלקים, אשר עמדה בסטנדרטים הגבוהים של סרטיו הקודמים. הסרט הוא מחווה לז'אנרים קולנועיים רבים, ובמיוחד לסרטי "וושיה" (סרטי אמנות לחימה סינים פופולריים), סרטים יפניים, מערבוני ספגטי, וסרטי אימה איטלקיים המכונים "ג'אלו" ("Giallo", בתרגום מאיטלקית: "צהוב"). הסרט כולל אלמנטים צורניים מקוריים, כצילום בשחור לבן של סצינות מסוימות, ואף קטעים נרחבים בטכניקת ה"אנימה" (טכניקת הנפשה יפנית). שני חלקי הסרט (שיצאו לאקרנים בשנים 2003 ו-2004 בהתאמה) הן יצירות העומדות בפני עצמן. משחקה של אומה תורמן כ"כלה" הרצחנית, המתעוררת מתרדמת על מנת לנקום במעניה, שפרצו לחזרה האחרונה לטקס חתונתה, ורצחו את כל הנוכחים, זכה לשבחים רבים. כן זכורות הופעות משנה של שחקנים רבים, כדריל האנה בתפקיד רוצחת בעלת עין אחת, דייוויד קאראדין בתפקיד ביל, ולוסי לו בתפקיד או-רן אי-שיי. הסרט אלים ביותר, וספג ביקורת בשל היותו "שפל חדש במוסריות ההוליוודית".
ממוזער|טרנטינו עם הבמאי רוברט רודריגז אשר שיתף עמו פעולה במספר הפקות, 2007
בשנת 2005 ביים טרנטינו סצנה בסרט "עיר החטאים". בשנה זו אף ביים שני פרקים בני שעה בסדרה "זירת הפשע" (CSI). פרקים אלו, שאורכם המשותף הוא כאורכו של סרט קולנוע, מהווים חלק ממכלול יצירתו הקולנועית של טרנטינו. העלילה הבסיסית עוסקת בחוקר משטרה הנכלא בתא שקוף ונקבר באדמה, בעוד שחבריו עושים מאמצים לחלצו (סצנה דומה של קבורה בחיים עומדת במרכזו של "להרוג את ביל 2".) סימני ההיכר הקולנועיים של טרנטינו – הדיאלוג השנון, האלימות הפיזית, הופעות של שחקני עבר, מחוות וציטוטים קולנועיים, מופיעים ברובם אף בפרקים אלו. על תפקידו כבמאי בפרקים אלו היה טרנטינו מועמד לפרס אמי.
טרנטינו משתמש בהשפעתו הקולנועית לקדם יצירות של במאים בלתי מוכרים או יצירות מחוץ לארצות הברית, כאשר הוא נותן להן רשות להשתמש בשמו כ"מציג". הפקה ראשונה מסוג זה הייתה הסרט מהונג קונג "קוף הברזל" משנת 2001 שהוצג בבתי הקולנוע תחת הכותרת "מציג: קוונטין טרנטינו". הדבר הביא לרווחים של 14 מיליוני דולרים בארצות הברית, פי שבעה מתקציבו של הסרט. בנוסף לכך פתח טרנטינו בשנת 1995 חברת הפקה בשם "רעם מתגלגל" על מנת לקדם הפצתם של סרטים עצמאיים וזרים. בשנת 1997 נסגרה החברה על ידי שותפתו העסקית, חברת מירמקס בשל "חוסר עניין".
בשנת 2007, כתב, ביים והפיק טרנטינו את הסרט "חסין מוות", בכיכובו של קורט ראסל. הסרט מספר את סיפורו של סטאנטמן מייק, נהג פעלולן שבעזרת מכוניתו "חסינת המוות" רוצח נשים.
חסין מוות הוא סרט מפרויקט כפול משותף של טרנטינו עם רודריגז הנקרא "Grindhouse", כשלצד חסין מוות, ישנו סרטו של רודריגז, "פלנט טרור". שני הסרטים מהווים מחווה לסרטי ניצול - סרטי האימה הזולים של שנות ה-70 שהיו משודרים בהצגות כפולות, אותם העריצו שני הבמאים.
כשנתיים מאוחר יותר, טרנטינו יצא עם סרט חדש (אותו כתב, ביים, הפיק) ושמו -"ממזרים חסרי כבוד". הסרט עסק בנושא השואה ועלילתו מתמקדת בחבורת יהודים אמריקאים שבאו "לנקום" את דם העם היהודי באירופה הנאצית. הסרט עורר סערה ביקורתית, כראוי לסרטיו של טרנטינו, ונחשב גם הוא לסרט אלים ביותר, אך לא ליותר אלים מ"להרוג את ביל". הסרט היה מועמד לפרסי אוסקר ובהם לפרס על התסריט.
ב-2012 חידש את ז'אנר המערבונים עם "ג'אנגו ללא מעצורים", שבו כיכבו ג'יימי פוקס, לאונרדו דיקפריו, כריסטוף וולץ, סמואל ל. ג'קסון וקרי וושינגטון. סרט זה זכה להצלחה גדולה, הכניס בקופות סכום של כ-425 מיליון דולר, ובעבורו זכה טרנטינו בשנית בפרס אוסקר לתסריט.
בינואר 2014 נחשף שמו של הסרט הבא של טרנטינו, "שמונת השנואים". בראיונות שהעניק לכלי התקשורת גילה כי השלים את כתיבת התסריט, ואף כי זה יהיה מערבון, הסרט לא יהווה המשכון ל"ג'אנגו". זמן קצר לאחר מכן הצהיר כי בשל הדלפת התסריט על ידי סוכני שחקנים שקיבלו אותו, הוא שוקל שלא להפיק את הסרט אלא להפוך אותו לספר. לאחר מכן פורסם כי טרנטינו שוקל בכל זאת להפוך את התסריט לסרט. שם הסרט מתכתב עם המערבון "שבעת המופלאים", ועלילת הסרט מתרחשת בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית ומגוללת את קורותיה של חבורת ציידי ראשים שמוצאים מסתור בעת סופת שלגים בעיירה במדינת ויומינג. הסרט יצא לאקרנים בדצמבר 2015 וזכה לביקורות חיוביות לרוב.
במרץ 2018 נודע שהסרט התשיעי ייקרא היו זמנים בהוליווד ותקציבו נאמד ב-95 מיליון דולר ויתרחש בשנות הששים של המאה העשרים ויגולל את קורותיו של כוכב המערבונים ריק דלטון וכפיל הפעלולים שלו וחברו הטוב קליף בות'. דלטון גר ליד השחקנית שרון טייט שנרצחה בידי משפחת מנסון, בקיץ 1969. הסרט הופץ ב-26 ביולי 2019 על ידי "סרטי סוני", ומככבים בו לאונרדו די קפריו, בראד פיט ומרגו רובי. הסרט היה מועמד לכ-10 פרסי אוסקר וזכה בשניים.
בדצמבר 2019 אמר טרנטינו כי "להרוג את ביל: חלק 3" בא בחשבון, אך יעברו לפחות שלוש שנים עד שזה יקרה. אומה תורמן אישרה כי היא סעדה ארוחת ערב עם טרנטינו, ושוחחה עימו על "להרוג את ביל 3", פרויקט שטרנטינו ניסה להוציא לפועל ב-2005 לאחר "להרוג את ביל 2".
מספר חודשים לתוך 2020, טרנטינו צולם בידי פפראצי כשהוא מחזיק בידו כוס קפה, מחברות, מספר עטים וצועד לעבר מכוניתו בלוס אנג'לס, מה שהוביל ליצירת דיווחים ושמועות אודות כך שהוא כותב תסריט חדש. למעשה, אושר רשמית אז ב-2020 כי הוא יצר תסריט עבור סרט אפשרי של "מסע בין כוכבים", מאחר שהוא מעריץ אדוק של הזיכיון.
כוונה לפרוש מהקולנוע
כבר בעת העבודה על "ג'אנגו ללא מעצורים", דיבר טרנטינו על כוונתו לפרוש מתעשיית הקולנוע לאחר שישלים עשרה סרטים ("ג'אנגו" היה סרטו השביעי), ללא הגבלת זמן. הוא חזר על הדברים עם צאת "שמונת השנואים" בשנת 2014, והביע את השקפתו שבימוי הוא משחק של צעירים, והוא עצמו לא צריך להישאר על הבמה עד שאנשים יתחננו לפניו לרדת ממנה, אלא הוא מעדיף "להשאיר אותם רוצים עוד קצת", והוא סבור שאחרי "היו זמנים בהוליווד", הוא הגיע לסוף דרכו בכל הנוגע לסרטי קולנוע. לאחר הפרישה, הוא מתכוון לכתוב ספרים, מחזות וביקורות סרטים. בשנת 2019 שב טרנטינו ודיבר על פרישתו המתוכננת, ואמר שהוא נתן לקולנוע את כל מה שהיה לו לתת, אך הוא מתכוון להמשיך להיות יצירתי, ורואה את עצמו כותב ספרים על קולנוע ומחזות לתיאטרון.
בריאיון שהעניק לביל מאהר ב-25 ביוני 2021 לרגל צאת ספר הביכורים שלו, שב טרנטינו והבהיר שבכוונתו לפרוש מהקולנוע אחרי סרטו הבא, שיהיה העשירי במספר. לדבריו, הוא שקל לעשות ריבוט ל"כלבי אשמורת", אך פסל את הרעיון. אולם בכל מקרה, הוא יעשה את הסרט העשירי המובטח. בשיחתם, אמר טרנטינו למאהר שמאחר ש"היו זמנים בהוליווד" הוא פסגת היצירה שלו, הוא מעדיף לפרוש בשיאו, משום שמהיכרותו עם ההיסטוריה של הקולנוע, במאים מתחילים להידרדר במקרים כאלה, וסרטים בשלהי הקריירה שלהם, נעשים גרועים יותר ויותר, והוא עצמו נתן לקולנוע את כל שהיה לו לתת. באשר לרעיון לסרט העשירי שלו, מאהר תהה אם העובדה שהוא מתגורר בישראל עם אשתו ובנו, יכולה לשמש כתפאורה, משום שירושלים, כהגדרת מאהר, היא "בירת הנקמה העולמית", תוך שהוא רומז למוטיב הנקמה בסרטיו של טרנטינו, שהבהיר מצידו שסרט פוליטי על ישראל לא בא בחשבון מבחינתו, אך הוסיף שכאשר מצלמים סרט בירושלים, לאן שמפנים את המצלמה, רואים מראות נפלאים.
ספריו
בנובמבר 2020 חתם טרנטינו על חוזה עם הוצאת הספרים "הרפר קולינס", להוצאת שני ספרים פרי-עטו. הספר הראשון, "היו זמנים בהוליווד: רומן", אשר יצא ב-29 ביוני 2021, הוא נובליזציה ל"היו זמנים בהוליווד", סרטו התשיעי של טרנטינו. הספר שנכתב במשך חמש שנים, ראה אור במהדורה מודפסת, בספר מוקלט בקולה של השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, ובגרסת קינדל. במקביל יצאו תרגומים להולנדית, ספרדית, פורטוגזית-ברזילאית, קטלאנית, איטלקית, גרמנית, צרפתית והונגרית.
התרגום לעברית של הספר יצא לאור בשנת 2021.
במרכז העלילה, המהווה בחינה מחודשת של הסרט והדמויות, עומדת דמותו של קליף בות', כפיל הפעלולים המסתורי והחידתי. אחד מקווי העלילה יעסוק בשאלה האם קליף הרג את אשתו, שאלה המעיבה על הקריירה שלו בסרט, והספר יכלול מידע שטרנטינו כתב במהלך עבודתו על הספר, אך לא ראה לנכון לכלול אותו בסרט.
במרץ 2024 יצא לאור בעברית ספרו השני "מחשבות על קולנוע" ("Cinema Speculation").
יוצר סדרת טלוויזיה
בינואר 2020, טרנטינו אישר שהוא יוצר ומפתח סדרת טלוויזיה בשם "חוקי הבאונטי", שמה של סדרה בדיונית שיצר בסרט "היו זמנים בהוליווד" מ-2019, ובו שחקן בשם ריק דלטון מגלם צייד ראשים במערב הישן של אמריקה. במועד הפרסום אישר טרנטינו שהוא כתב כבר 5 תסריטים עבור הסדרה, ויביים את כל הפרקים.
סגנון קולנועי
סרטיו של טרנטינו ידועים בזכות הדיאלוג השנון שלהם, הדרך בה נשבר רצף הזמן בתסריט, וריבוי המחוות והציטוטים שהוא מציג מתרבות הפופ על כל מרכיביה – קולנוע, מוזיקה, טלוויזיה, ספרות. האלימות היא מרכיב חשוב בסרטיו, ובמיוחד ב"שלושת הגדולים" שבהם – "כלבי אשמורת", "ספרות זולה" ו"להרוג את ביל". ישנן כמויות גדולות של דם המציף את המסך, אך הדבר המאפיין את טרנטינו הוא הדרך האגבית, ואפילו ההומוריסטית שבה מתייחסות הדמויות אל האלימות. כך, למשל, ב"כלבי אשמורת" מפורסמת סצנת "כריתת האוזן" בה כורתת אחת הדמויות (מר בלונד) את אוזנה של דמות אחרת, תוך שהיא מנופפת בפניה בתער, ומפזזת לצלילי שיר עליז משנות השבעים "Stuck in the Middle With You", בעוד שהקורבן האומלל מתחנן על נפשו.
סרטיו ידועים בדיאלוג השנון שלהם. "כלבי אשמורת" נפתח בחבורת פושעים המתכננים שוד, ותוך כדי כך מנתחים לעומק את שירה של מדונה "כמו בתולה". באופן דומה, נכנס הצופה לאווירה ה"טרנטינואית" בשלב מוקדם של "ספרות זולה" עם הדיאלוגים בין ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון העוסקים בשאלות כגון מדוע טובלים ההולנדים צ'יפס במיונז, והאם עיסוי לרגליים הוא פעולה בעלת משמעות מינית.
ההתייחסויות הבלתי פוסקות לתרבות הפופ, כוללות אף שימוש במותגים דמיוניים כ"סיגריות רד אפל" ו"ביג קאהונה ברגרס" החוזרים במספר סרטים בהם שימש טרנטינו כבמאי, תסריטאי או מפיק.
עובדת היותו של הבמאי עצמו חובב קולנוע ניכרת בכל סרטיו. טרנטינו הוא בעל ידע רב בקולנוע, בביקורת הקולנוע, ובהיסטוריה של הקולנוע. טעמו נע בין סרטי "בלקספלויטיישן" לסרטי קונג פו, ואף סרטי איכות אירופיים. בכל סרטיו יימצאו אזכורים ומחוות לסרטים אלו, שלעיתים, כשב"להרוג את ביל" חיפוש מקורו של ציטוט קולנועי או שורת דיאלוג, הופכים לאתגר בפני עצמו לצופי הסרט. במקומות שונים התפרסמו רשימות שונות העוסקות בסרטים האהובים עליו. אלו נעים בין "הטוב, הרע והמכוער" של סרג'ו לאונה וג'נגו של סרג'יו קורבוצ'י, ועד יצירות כגון "יצרים" של מיכלאנג'לו אנטוניוני.
סרטיו של טרנטינו כוללים אלמנטים החוזרים על עצמם, כגון "צילום תא המטען" בו מוצבת מצלמה בתוך תא המטען של מכונית ומצלמת את הגיבורים המנסים להוציא מתא המטען דבר מה (לרוב גופה). על אף שטרנטינו הפך זווית צילום זו לקלישאה קולנועית, הוא לא היה הראשון שהשתמש בה, ולידתה היא בסרט "החבר'ה הטובים" של הבמאי מרטין סקורסזה. אלמנט נוסף הוא אלמנט כף הרגל הנשית: טרנטינו, כפוט פטישיסט מוצהר, הכניס לסרטיו פעמים רבות סצנות המציגות כפות רגליים נשיות יחפות. אומה תורמן צועדת יחפה גם ב"ספרות זולה" וגם ב"קיל ביל". בסרט "חסין מוות" יש סצנה שבה נעקרת רגלה היחפה של אחת השחקניות ממקומה אחרי שקורט ראסל מתנגש במכוניתם למוות. כפות רגליה החשופות של ברידג'ט פונדה מופיעות ב"ג'קי בראון". בסרט "ממזרים חסרי כבוד" הסוכנת בריג'ט פון האמרסמארק נחשפת על ידי נעל העקב שמאבדת במסבאה, בסצנה בה קולונל לנדה מודד את הנעל על רגלה החשופה. במקרים רבים יש קלוז-אפ על כפות הרגליים. ב"ספרות זולה" וב"קיל ביל" רואים כף רגל נשית יחפה, כאשר הציפורניים צבועות בלק אדום, לוחצות על דוושת הגז: נהגת המונית, וסופי ב"קיל ביל".
לטרנטינו אנסמבל שחקנים שמזוהים עם סרטיו, ובהם: טים רות', אומה תורמן, סמואל ל. ג'קסון וכריסטוף וולץ. ועם זאת בסרטיו מופיעים גם שחקנים כמו לאונרדו דיקפריו, בראד פיט וג'ון טרבולטה.
טרנטינו עבד בחנות השכרת סרטי וידאו לפני שהפך ליוצר סרטים בעצמו, שם הוא הקדיש תשומת לב רבה לסוגי הסרטים אותם הלקוחות אהבו לשכור, והוא ציין מספר פעמים כי הניסיון בעבודה זו היה מקור השראה לקריירה בתחום בימוי הסרטים.
הפולמוס סביב סרטיו
ביצירותיו של טרנטינו מופיעים סטריאוטיפים גזעניים ונעשה שימוש רב במילה "Nigger” (כושון) הנחשבת לטאבו בצפון אמריקה. אלו עוררו ביקורת, שצברה גלים במיוחד עם צאת סרטו ג'אנגו ללא מעצורים, שבה המילה מוזכרת לא פחות מ-110 פעמים, והבמאי ספייק לי האשים את טרנטינו כי הוא מאוהב במילה זו.
ביקורת נמתחה על טרנטינו כפלגיאטור הגונב רעיונות, סצינות ושורות דיאלוג מסרטים אחרים. ברור כי רעיונות רבים אכן נלקחו מסרטים שונים, ולשאלה מתי מפסיקה השאלה מסוג זה להיות "מחווה" קולנועית ומתי היא עוברת את גבול הפלגיאט משמעות רבה בהתייחס ליצירתו של טרנטינו. טרנטינו עצמו נוקט בגישה של שקיפות לא אפולוגטית, ומפרט בהרחבה את מקורות השראתו. "להרוג את ביל" הוא במידה רבה תשובתו להאשמות אלו.
תביעת זכויות יוצרים
ב-2 בנובמבר 2021 הכריז טרנטינו על כוונתו להוציא למכירה פומבית, בפורמט של NFT, (אסימונים חסרי תחליף), שבע סצנות אקסקלוסיביות לא-ערוכות של הסרט "ספרות זולה", כפריטים לאספנים. לפי ההודעה, המכירה שתתקיים בבורסת האסימונים חסרי תחליף "OpenSea" , תכלול גם תסריטים מקוריים של הסרט בכתב ידו של טרנטינו, עם פרשנות מוקלטת בקולו. בתגובה להכרזת טרנטינו, ב-16 בנובמבר 2021, הגישה חברת "מירמקס", שהפיקה והפיצה את הסרט, תביעה נגדו בטענה של הפרת זכויות יוצרים. על-פי הטענה, ההכרזה מהווה פגיעה בקניין רוחני וחוזי של החברה, ועלולה להטעות את הציבור לחשוב ש"מירמקס" שותפה לעסקה, ושאחרים רשאים להציע עסקאות דומות, בעוד שהחברה מחזיקה בזכויות הנחוצות לפיתוח, שיווק ומכירה של אסימונים חסרי תחליף הנוגעים לספריית הסרטים שלה.
חיים אישיים
טרנטינו ניהל מערכות יחסים רומנטיות עם נשים רבות מתעשיית הבידור. ביניהן השחקנית מירה סורבינו, הבמאיות אליסון אנדרס וסופיה קופולה, השחקנית הצרפתייה ג'ולי דרייפוס, השחקנית האפרו-אמריקנית שאר ג'קסון, והקומיקאיות קתי גריפין ומרגרט צ'ו.
ביוני 2017 התארס לזמרת הישראלית דניאלה פיק, בתו של צביקה פיק. ב-28 בנובמבר 2018 הזוג נישא בחתונה רפורמית בארצות הברית. הם נפגשו לראשונה ב-2009 כשהוא הגיע לישראל על מנת לקדם את סרטו "ממזרים חסרי כבוד". בפברואר 2020 נולד בנם הבכור בישראל, וביולי 2022 נולדה בתם. מתגורר עם משפחתו בתל אביב ובלוס אנג׳לס.
הוקרה
ב-2021, זכה בפרס מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע ברומא.
ביוני 2022 ד"ר לשם כבוד האוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת מושב חבר הנאמנים ה-85 של האוניברסיטה.
פילמוגרפיה
כבמאי
מספרשנהשם הסרט בעבריתשם הסרט באנגליתתפקידיו בסרטהופעה בסרט במאי מפיק תסריט שחקן 1 1992 כלבי אשמורת Reservoir Dogs מר בראון 2 1994 ספרות זולה Pulp Fiction ג'ימי דימיק 3 1997 ג'קי בראון Jackie Brown קול בלבד על גבי מזכירה אלקטרונית4 2003 Kill Bill: Volume 1 חבר ב-Crazy 882004 Kill Bill: Volume 2 5 2007 : חסין מוות Grindhouse: Death Proof וורן, מוזג : פלאנט טרור Grindhouse: Planet Terror אנס מס' 1 / זומבי 6 2009 ממזרים חסרי כבוד Inglourious Basterds קורבן קרקוף ראשון / חייל אמריקאי 7 2012 ג'אנגו ללא מעצורים Django Unchained רוברט / פרנקי 8 2015 שמונת השנואים The Hateful Eight מספר 9 2019 היו זמנים בהוליווד Once Upon a Time in Hollywood במאי פרסומת לסיגריות
סרטים וסדרות בהם השתתף כבמאי אורח
ארבעה חדרים (1995)
ER (פרק בודד - 1995)
עיר החטאים (2005)
CSI (2 פרקים - 2005)
סרטים נוספים בהם שימש כתסריטאי/מפיק
רומן על אמת (1993)
רוצחים מלידה (סיפור מקורי - 1994)
מצאת החמה עד צאת הנשמה (1996)
קריש דם (1996)
דאלטרי קאלהון (Daltry Calhoun) (2005) - מפיק
לקריאה נוספת
ניתוח הסרט "כלבי אשמורת" בספרו של קובי ניב "תסריטאות" (2004)
ניתוח השפעת תרבות הפוסט מודרניות על סרטיו של קוונטין טרנטינו בספר המרד השפוף של גדי טאוב.
, פרק ג': נשיות וגבריות בעולמו של קוונטין טרנטינו, עמ' 74–114.
קוונטין טרנטינו, היו זמנים בהוליווד (מתרגם: גיא הרלינג), הוצאת כתר, 2021.
קישורים חיצוניים
גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לקוונטין טרנטינו, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
סקירה ביוגרפית משנת 2002 (עין הדג), בעברית
"טרנטינו רינג" - מאות ערכים העוסקים בטרנטינו
רביב גולן ורז שכניק, הוליווד פינת רמת אביב: החיים החדשים של קוונטין טרנטינו, ידיעות אחרונות, 17 בינואר 2020
הערות שוליים
קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:זוכי אוסקר: התסריט המקורי הטוב
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב - התסריט הטוב
קטגוריה:אמריקאים ממוצא איטלקי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:זוכי פרס ACTAA: התסריטאי הטוב
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר
קטגוריה:זוכי פרס אדגר
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1963 | 2024-10-05T07:05:08 |
ארמים | 350px|ממוזער|שמאל|ממלכות ארמיות במאות ה-9-10 לפנה"ס
ממוזער|אסטלה ארמית מהמאה ה-7 לפנה"סהָאֲרַמִּים (בארמית: ܐܪ̈ܡܝܐ) היו עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. האזור שיושב בארמים מעולם לא היווה אימפריה או מסגרת מדינית לכלל הארמים והם היו מפוצלים למספר ממלכות, אך למרות זאת התרבות הארמית הצליחה להשפיע על עמים אחרים ששכנו באזור כמו האשורים, הבבלים והיהודים בתהליך שנקרא ארמיזציה. למרות הדעה שלא הייתה ממלכה ששמה ארם, במקרא ארם מופיע כשם אזור, וכן בשמות ערים אולי במשמעות עיר גבוהה או במשמעות רמה, וברשימות של שמות אבות האומות שארצותיהם הפכו לארצות.
הארמים במקרא
ארם מופיע במקרא כבנו של שם, כחלק משמות יישובים, וכמלכות או אולי ברית בין ערים או מקומות ישוב וביניהם דמשק, צובא (כיום חלב), בית רחוב (אולי תל רחוב בעמק הירדן). מתעודות עתיקות מן האזור ידוע על ערים נוספות שהיו שייכים לברית זו ועם שחי על פי תרבות זו כעובדי האל הדד.
בנביאים ישעיה ירמיהו יחזקאל הושע ועמוס מופיע ארם בנבואות על חורבנו וגלותו, בדומה לערי פלשתים כברית ערים לוחמות, ובהקשר לערי שדה וצבאות גדודים שבטיים, המתאים לתיאור שבטים נוודים.
בסיפורי האבות שבספר בראשית השם ארם מופיע ברשימה של שמות אבות האומות, ששמותיהם הפכו לשמות עיר. ארם הוא אחד מבניו של שם:
וּבְנֵי שֵׁם - עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם. (בראשית 10)
אברהם שולח את אליעזר עבדו לארם נהריים "עיר נחור". ייתכן שארם נהריים הוא שם אזור ובו עיר ששמו נחור, או שזהו שם העיר שבה גר נחור, אחיו של אברהם. בספר שופטים כושן רשעתיים מתואר כמלך ארם נהריים.
פדן-ארם מתואר כמקומו של לבן הארמי. יעקב כורת ברית עם אנשי לבן, והם נותנים לגלעד שם בשפה הארמית: יגר סהדותא.
בספר שמואל מתואר כיצד ארם דמשק הצטרפו להדדעזר מלך צובא (כיום חלב שבסוריה) במלחמתם נגד דוד. יחד הם נקראים "ארם" (שמואל 1:8:5).
בחלק אחר של הספר מתוארת המלחמה של בני-עמון אשר בירתם היא רבת עמון, הנעזרים בערים ארם בית רחוב ואת ארם צובא. מעכה, עיר נוספת או ישוב נוסף, המוזכר יחד עם צובא בספר שמואל, הופך בספר דברי הימים לשם ארם מעכה (דהי"א 19). אך בספר מלכים אליהו מקבל פקודה להמליך את חזאל למלך על ארם, במדבר דמשק, במקום בן-הדד מלך ארם שנלחם קודם באחאב. (מלכים א' יט' 15) כך גם התיאור בסיפורי אלישע של חטיפת הנערה הישראלית בידי נעמן שר צבא ארם, מתוארת מלחמת ארם: "יצאו גדודים", כלומר מלחמת שבטים נוודים. (מלכים ב' ה' 2)
בספר במדבר, בלעם מתאר את מינויו במילים: "מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, מֵהַרְרֵי קֶדֶם...". ייתכן שהכוונה למקום המוצא של בלעם אל מסע הקללה, או שזהו המקום בו נתבקש מסע הקללה להתחיל.
בראשית פרק כ"ו של ספר דברים, מובאת מצוות מקרא ביכורים: פירוט הטקס הפולחני אותו האיכר מבצע בליווי הכהן עם הבאת הביכורים לבית המקדש, וכוללת את נוסח הווידוי אותו האיכר נדרש לדקלם במעמד. נוסח הווידוי נפתח בהצהרה "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי..." (דברים, כ"ו, 5). ביטוי זה סתום ומשמעותו איננה חד-משמעית, וכבר מימי הביניים הפרשני המקרא המסורתיים נחלקו בשאלת פירוש הביטוי. הכוונה, ככל הנראה, היא לדמותו של יעקב.
השפה הארמית
לשונם של הארמים הייתה ארמית שהשתייכה למשפחת השפות השמיות מהענף המערבי. הארמים אשר לא הייתה להם מערכת כתב משלהם, השתמשו באלפבית פיניקי (עברי-קדום) והתאימו אותו לצרכיהם במה שיותר מאוחר כונה בשם אלפבית ארמי. האלפבית העברי שאנו מכירים היום הוא למעשה צאצאו של כתב זה.
העדות הראשונה לכתב הארמי היא מהמאה ה-8 לפנה"ס בתקופה שהתחרה עם כתב היתדות האכדי אשר היה נפוץ באשור. הכתב הארמי, אשר היה קל יותר לכתיבה, החל להתפשט יחד עם השפה הארמית ובשנת 500 לפנה"ס נהפך ללינגואה פרנקה של האימפריה האחמנית.
למרות כיבוש האזור על ידי אלכסנדר מוקדון והבאת השפה היוונית, שמרה הארמית על מקומה כשפה השכיחה ביותר בלבנט ובארם נהריים עד לכיבוש האסלאמי של האזור במהלך המאה ה-7.
היסטוריה
250px|ממוזער|שמאל|פסל בזלת מעוצב כציפור מ"הארמון המערבי" של המלך הארמי כפרא ממלכת בית בח'יאנו בתל חלף. הפסל היה מוצב במרפסת הארמון. גובה הפסל 1.84 מטר. מאחורי הפסל חלק מעיטורי האורתוסטטים. מוזיאון פרגמון.
מקורם של הארמים לוט בערפל. האזכור הראשון של השם "ארם" הוא באסטלה של נרם סין המתוארכת לשנת 2250 לפנה"ס לערך. באסטלה זו השם "ארם" מופיע כשם מקום ולא כשם של עם, מה שמקשה על היסטוריונים לקבוע אם אכן אלו הארמים. האזכורים הבאים ל"ארם" הם בהירוגליפים במארי (1900 לפנה"ס) ובאוגרית (1300 לפנה"ס).
בתנ"ך מוזכר שהארמים הגיעו מקיר והתיישבו באזור סוריה של היום דבר המתוארך למאה ה-14 לפנה"ס לערך ושלטו על שטחים בצפון ארץ כנען.
במכתבי אל-עמארנה מוזכר העם Ahlamû (שפירושו משוטטים/נודדים) שמזוהה עם הארמים (יותר מאוחר בהילוגריפים מוזכר כ-Ahlamû-Aramaeans), נכתב שם כי עם זה התיישב בניפור, אשור ודילמון. המלך האשורי שלמנאסר הראשון (המאה ה-13 לפנה"ס) הזכיר שהארמים התיישבו באזור אל-ג'זירה, צפונית לנהר הפרת בסוריה.
שלמנאסר הראשון מלך אשור מזכיר שהביס את ממלכת מיתני ואת בעלי בריתה הארמים והחתים. במהלך המאות הבאות הארמים השתלטו על האזור שבין בבל לבין חתושש שבאנטוליה דבר שאיים על אשור, שני הצדדים נלחמו והארמים הפסידו. במהלך המאה ה-12 לפנה"ס הארמים היו ידועים בשם "ארמו" ו"ארימי". בסביבות שנת 1200 לפני הספירה נפלה האימפריה החתית בעקבות פלישת גויי הים ומשבר תקופת הברונזה המאוחרת. שבטים ארמים שמקורם ממערב לפרת חצו אותו והתיישבו בצפון-סוריה וייסדו ממלכות עצמאיות קטנות שמילאו את החלל שנוצר בעקבות נפילת האימפריה החתית. אחת הממלכות שהוקמו הייתה ממלכת בית בח'יאני (Bit Bah'yaani) על שם המלך בח'יאנו (Bakhyaanu) שייסד את השושלת. מרכז ממלכתו הייתה בגוזן שבשנת 808 לפנה"ס הפכה לפחווה אשורית, זאת הייתה אחת הערים אליה הוגלו תושבי ממלכת ישראל בגלות אשור. ממלכה נוספת הייתה חדתה היא נכבשה על ידי שלמנאסר השלישי במאה ה-9 לפנה"ס והפכה לפחווה אשורית.
במהלך המאה ה-11 וה-10 לפנה"ס הארמים שבסוריה נלחמו ללא הרף בבני ישראל, מלחמות בהן הישראלים ניצחו, החולשה של הארמים כנגד ישראל היא גם בגלל הלחימה כנגד הממלכות החתיות החדשות שבאנטוליה שהצליחה לגרום להם לסגת מזרחית לנהר העאסי. במהלך המאות ה-10 וה-9 בגלל הלחץ מהלבנט ומאנטוליה, הארמים החלו להגר מזרחה למסופוטמיה (וכך כנראה קיבלה את שמה העברי "ארם נהריים").
ממלכות
הארמים אשר פלשו לאזור הלבנט התיישבו בעיקר באזור סוריה של היום והקימו באזור מספר ממלכות:
גשור
ארם דמשק
פדן ארם
ארם רחוב
ארם צובא
ארפד
זהות ארמית בעת המודרנית
בעת המודרנית יש קבוצות מזרח-תיכוניות, בעיקר נוצרים המשתייכים לכנסייה הסורית-אורתודוקסית, ההכנסייה הסורית-הקתולית, הכנסייה האשורית, והכנסייה המרונית, הממשיכים גם בעת החדשה להזדהות כארמים (בארמית: ܐܪ̈ܡܝܐ, בערבית: آراميون), צאצאיו של העם הארמי העתיק.
בישראל
ב-16 בספטמבר 2014 הכיר משרד הפנים הישראלי בראשותו של השר גדעון סער בלאום הארמי כאחד מהלאומים הרשמיים בישראל, והתיר רישום מתאים ("ארמי" במקום "ערבי") בתעודת הזהות שלהם. ההחלטה באה בעקבות מסע ארוך שניהלו שאדי ח'לול, סרן במילואים, יו"ר העמותה הארמית נוצרית, בתמיכת פורום גיוס העדה הנוצרית, להכרה בנוצרים דוברי-הערבית בישראל כעם נפרד, ארמי, ולהבדילם מהלאום הערבי שאליו היו משויכים. משמעות ההחלטה היא שכל הנוצרים-ערבים בישראל, לא רק כ-13 אלף בני הנוצרים המרונים והאשורים, אלא גם כ-160 אלף המשתייכים לכנסיות השונות בישראל כולל הנוצרים-הלטינים, הנוצרים-היוונים-אורותודוקסים, הנוצרים-היוונים-קתולים, הנוצרים-המלכיתים והנוצרים-האורתודוקסים, אשר היו רשומים עד שנת 2014 כ"ערבים", יוכלו להירשם מעתה במרשם האוכלוסין של משרד הפנים כ"בני הלאום הארמי". באוקטובר 2014 נרשם בנו של ח'לול כאזרח הישראלי הראשון הנושא את ה"לאום הארמי".
הערות שוליים
*
קטגוריה:עמים שמיים
קטגוריה:המזרח התיכון
קטגוריה:סוריה: היסטוריה
קטגוריה:עמים הנזכרים בתנ"ך | 2024-09-01T04:07:06 |
נגרג'ונה | נגרג'ונה (בדוואנגרי: नागार्जुन; חי בסביבות 150–250 לספירה) היה פילוסוף הודי, מההוגים הבודהיסטים המשפיעים ביותר מלבד גאוטמה בודהה עצמו.
נגרג'ונה ייסד את אסכולת ה"מאדהיאמקה" (דרך האמצע) ונחשב דמות משמעותית בקידום ובפיתוח של זרם המהאיאנה בראשיתו. המאדהיאמקה הגיעה לסין בשם אסכולת שלוש המסות ("סנלון"). מיוחס לו גם פיתוח הפילוסופיה של סוטרות הפרג'נאפארמיטה. היה מקורב לאוניברסיטה הבודהיסטית של נלנדה. על פי תורתו, אין זו אלא טעות או אשליה להבין את עולם התופעות כתוצר של מהויות קבועות ונצחיות שניתן להביט בהן ולהגדירן. העולם, על פי תורתו, הוא ריק, שונייטא (Śūnyatā), מונח קרוב למילה סוּניה (אפס).
המונח ריקות בו עשה שימוש איננו מעיד על ואקום או על חוסר, אלא על צורת התבוננות מסוימת מאוד על המציאות, צורת התבוננות אשר רואה בעולם מרחב אקולוגי אחדותי נטול מושגים והבחנות. אופי כזה של ראייה, הוא סבר, אמור להוביל את המתאמן הבודהיסטי, אל ההכרה כי הפער בינו לבין עולם האובייקטים הוא פער פיקטיבי ולכן תחושת הסבל או היעדר הסיפוק שבקיום הם בחזקת אשליה. נגרג'ונה הבין כי תפיסת עולם כזו מחייבת את התמוססותו של הסובייקט בעולם האמפירי ומכאן שלדעתו, לדבר על עצמיות כמומנט קבוע ובלתי משתנה הוא דיבור חסר משמעות.
לקריאה נוספת
נאגארג'ונה, שירת השורש של דרך האמצע, תרגם מסנסקריט: אביתר שולמן. הוצאת כרמל, 2010.
אביתר שולמן, על הריקות במלואה: הגותו של נגרג’ונה לאור הYukti-sastikâ-karikâ והSûnyatâ-saptati, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2008.
קישורים חיצוניים
מרכז לזרם מתורתו
Nāgārjuna, באנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה
קטגוריה:פילוסופים הודים
קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה
קטגוריה:אנשי דת בודהיסטים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 | 2024-05-16T16:45:41 |
עקב אכילס | שמאל|ממוזער|250px|"מותו של אכילס", פרט מפסל המראה את החץ התקוע בעקבו של אכילס
עֲקֵב אָכִילֵס הוא ביטוי המתאר נקודת חולשה, לרוב אצל מי שחזק וחסין למראית עין.
מקור הביטוי בסיפור מתוך המיתולוגיה היוונית, לפיו כשאכילס היה עולל, הייתה נבואה שימות בגיל צעיר. כדי למנוע את מותו, אמו, הנימפה תטיס, טבלה אותו בנהר הסטיקס שאמור היה לחסנו, מכיוון שחששה שמא יהיה לוחם וימות בקרב. אולם מאחר שאמו החזיקה בעקבו, איבר זה לא נשטף במימיו של הנהר, וכך נעשה כל גופו של אכילס בלתי פגיע מלבד עקבו.
אכילס היה מגיבוריה הבולטים של מלחמת טרויה. ב"איליאדה" של הומרוס, הקטור אמנם חוזה את מותו של אכילס במלחמה, אולם למעשה מותו אינו מתרחש ביצירה זו, אלא מתואר ביצירות שירה ודרמה יווניות ורומיות מאוחרות יותר העוסקות באירועים שהתרחשו אחרי ה"איליאדה", בשלב מאוחר יותר של מלחמת טרויה. במיתוסים שסבבו את המלחמה, נאמר כי אכילס מת כתוצאה מפגיעת חץ, אולי מורעל, שירה פאריס, נסיך טרויה. החץ הונחה על ידי אפולו, ופגע בעקבו של אכילס. כך נהרג גיבור שנחשב בלתי מנוצח מפגיעה פשוטה בעקב. למרות גורלו של אכילס נשארה תהילתו כגיבור שלא נוצח בשדה הקרב.
ישנו אזור בעקב הנחשב פגיע, במקום בו קיים גיד המקשר בין שרירי השוק האחורית לקרסול, ועל כן נקרא "גיד אכילס". המדען ההולנדי פרהיידן, שעסק בתחום האנטומיה, השתמש לראשונה בביטוי זה בשנת 1693 בהקשר לאזור זה בעקב הרגל.
ראו גם
גיד אכילס
מיתולוגיה נורדית
בלדר
הערות שוליים
קטגוריה:ביטויים
קטגוריה:מיתולוגיה יוונית | 2024-08-16T20:40:19 |
משה בר אילן | משה (ארנסט) בר-אילן (1907 – 1999) היה מבכירי ארגון ההגנה, מפקדו הראשון של חיל ציוד והספקה (לימים חיל התחזוקה) של צה"ל עם קום המדינה.
משה בר אילן נולד כארנסט בירנבאום ב-1907 בעיירה פירט (Fürth) שבגרמניה. בשנת 1933, חודשים אחדים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, עלה לארץ ישראל. בשנת 1939 הצטרף לשורות ההגנה, שם מילא שורה של תפקידים: בשנים 1940–1941 כיהן כראש המחלקה הכללית בש"י (שירות הידיעות), מנגנון המודיעין של ההגנה. לאחר מכן, בשנים 1941–1946 היה המזכיר של מטכ"ל ההגנה. בשנת 1947 מונה לעסוק בנושא ציוד ואספקה באגף חימוש ונשק במטכ"ל ההגנה, תחת פיקודו של יוסף אבידר.
הוא המשיך לכהן בתפקיד זה בפרוץ מלחמת העצמאות ב-1947, ועם הקמת מדינת ישראל ב-1948 מונה למפקד שירות ציוד ואספקה במסגרת אג"א עד יולי 1948.
כמקים השירות זה, הוא אחראי לאלמנטים רבים בו הידועים עד היום: השם "שק"ם" ("שירות קנטינות ומזנונים") – השירות המספק אוכל וסדקית לחיילים בבסיסי צה"ל – הוא פרי המצאתו, וכן טופס 1004 (תעודת ציוד אישי) – טופס הציוד שעליו חותם כל חייל בעת גיוסו.
משה בר אילן היה הראשון בעל שם המשפחה "בר-אילן": לאחר עלייתו לארץ, רצה לעברת את שם משפחתו המקורי, בירנבאום (גרמנית: "עץ אגסים"). הוא פנה לידידו, המשורר ש. שלום, בבקשה שיציע לו שמות אפשריים. האחרון ענה לו במכתב (ראו להלן) ובו הצעות אחדות, רובן המצאות מקוריות שלו, ואחת מהן הייתה "בר-אילן". שם זה נבחר הן בשל הדמיון לצליל השם המקורי והן בשל הדמיון במשמעות, באיות ללא מקף.
הרב מאיר ברלין, לימים הרב מאיר בר-אילן, מהמנהיגים הדתיים הבולטים באותה תקופה, הכיר אותו ועיברת את שמו בעקבותיו (ועל-שמו נקראה אוניברסיטת בר-אילן).
משה בר אילן נפטר בתל אביב בשנת 1999.
ימין|ממוזער|300px|המכתב מש. שלום, בו הוא מציע את השם "בר-אילן"
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:קציני לוגיסטיקה ראשיים
קטגוריה:מפקדים בש"י
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1907
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1999 | 2024-08-01T02:54:10 |
לוחמה בתקופה ההלניסטית | שמאל|ממוזער|250px|חיילים הלניסטים
לוחמה בתקופה ההלניסטית היא היורשת הטבעית של לוחמה יוונית בעת העתיקה. בתקופה ההלניסטית הגיעה הטמעת החילות החדשים שהחל בה עוד פיליפוס השני והמשך בנו, אלכסנדר הגדול לשיאה. נוצרו חילות חדשים, מבנים טקטיים שהיו קשיחים, פחות או יותר, בתקופה הקלאסית התגוונו מאוד והמשיכו את המסורת של אלכסנדר הגדול.
רקע היסטורי
התקופה ההלניסטית היא פרק זמן בהיסטוריה האנושית ממותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ועד התאבדותה של המלכה ההלניסטית האחרונה, קלאופטרה בשנת 30 לפנה"ס. השפעתה של התרבות ההלניסטית הגיעה מהודו במזרח ועד רומא במערב וממצרים בדרום עד חצי האי קרים בצפון. בתקופה זו ירדה חשיבותה של יוון ההיסטורית ונוצרו מדינות רבות, החשובות בהן מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית, אחרות דוגמת מוקדון המשיכו את מעמדן הדומיננטי באזורן שמקורו בתקופה שקדמה להלניזם.
כיבושיו של אלכסנדר הגדול שכללו את הפולייס היווניים, שטחי האימפריה הפרסית וחלקים מהודו במזרח, יצרו אימפריה רחבת ידיים. הממלכות שנוצרו עקב פירוקה הושפעו רבות מתרבות יוון העתיקה ויחד עם התרבויות המקומיות יצרו את ההתרבות ההלניסטית.
העילית העירונית במדינות הללו דברה ניב קוינה של השפה יוונית שהפכה ללינגואה פרנקה (שפה בינלאומית) ואילו התרבות, הדת, האמנות והספרות במדינות השונות הייתה תערובת של התרבות המקומית והתרבות ההלניסטית. ערים חדשות רבות נבנו שהחשובה מכולן הייתה אלכסנדריה שבמצרים התלמיית שנקראה על שמו של אלכסנדר הגדול. בין הממלכות התקיים מסחר פורה וקשרים אמיצים. פעמים רבות היו בריתות בין כמה ממלכות נגד השלישית ולהפך. קשרי נישואים רבים התפתחו בין השושלות השונות, דבר שחיזק אף יותר את אחיזת ההלניזם באותם הממלכות.
הצבא ההלניסטי
שמאל|ממוזער|250px|פלנגיט הלניסטי טיפוסי (תבליט על סרקופג של אלכסנדר)
צבא הלניסטי טיפוסי כלל שני יסודות עיקריים: חיל רגלים שהתחלק לקל, בינוני וכבד ופרשים שגם הם התחלקו לקלים ולכבדים. החיילים גויסו משני מקורות: מיליציה וגיוסי אד הוק בשעות דחק ומשבר וצבא קבע שמקורו בשכירי חרב ובחייבי גיוס.
אופי הצבאות השתנה בהתאם לאזור הגאוגרפי, התנאים ההיסטוריים שקדמו ליצירת הישות ההלניסטית וגורמים אחרים. יחד עם זאת, יש מספר קווי דמיון. בסיס הצבא הורכב בדרך כלל מחיל רגלים כבד שנלחם במערך צפוף של פלנקס. חיילים אלה היו חמושים ברומח ארוך וצוידו בציוד מגן רב. כוחם היה בעיקר בהתקדמות עקבית לעבר האויב ובחוסר יכולתו לפגוע בהם בגלל רומחיהם הארוכים. כדי להגן על אגפי הפלנקס, שהיו חשופים לפגיעה בגלל הקושי של הפלנגיטים להסתובב בתוך המבנה הצפוף צורפו להם רגלים קלים.
בתקופה ההלניסטי היווה הפלנקס כ-50% אחוז מכוחות הרגלים בשל צבא השדה ההלניסטי, לעומת צבאות יווניים קלאסיים שבהם למרכיב הפלנקס היה משקל גדול בהרבה. סוגים חדשים של חיל רגלים, במיוחד חיל רגלים קל ובינוני המורכב מפלטסטים ומשכירי חרב ייעודיים, הגדילו בצורה ניכרת את גמישות הצבאות ההלניסטיים.
החידושים שהתחיל בהם עוד פיליפוס הגדול, אך הגיעו למיצוי מלא בתקופה ההלניסטית, היו שילוב סוגי פרשים שונים, מרכבות ופילים. הפילים הוצבו בדרך כלל באגפים או בחזית המערך. לעיתים נדירות שילבו את הפילים בין גושי הפלנקס. יעילותם של הפילים הייתה גבוהה במיוחד, כשניצבו מול אויב שלא הכיר אותם או נגד פרשים. שימוש נוסף בפילים שהיה נפוץ יותר היה בהגנה. הפילים הוצבו בנקודות אסטרטגיות בשדה הקרב כדי למנוע הסתערות, בעיקר של פרשים, כי הסוסים נרתעו ממראה הפילים ומריחם.
רגלים בינוניים היו שלב ביניים בין הפלנקס הכבדה לרגלים הקלים. הם יכלו להילחם גם במערך צפוף וגם במערך מפוזר, והצטיינו בדרך כלל בשטח משובש שלא התאים ללוחמת פלנקס. חיילים אלה היו נפוצים בכל הצבאות ההלניסטיים, אך בצבאות היווניים של הליגה האיטולית והליגה האכאית היו חלק גדול במיוחד מהצבא.
פרשים היו נפוצים בעיקר בממלכות הגדולות, שיכלו לעמוד בהוצאה הכבדה הכרוכה בהחזקתו של חיל פרשים חזק. הפרשים הכבדים שימשו להבקעה ולהכרעה, בעוד הקלים היו טובים למרדף, סיור, אבטחה והטרדת האויב. לצד הפרשים היו לחלק מהממלכות ההלניסטיות גם מרכבות חרמש ופילים.
הפרשים התחלקו לשני סוגים עיקריים: קלים וכבדים. הקלים היו חמושים בכל מיני כלי הטלה דוגמת כידונים קלים, קשתות וחצים וכיוצא באלה ואילו הכבדים היו מוגנים בשריון גוף והיו חמושים ברמחים, חניתות וכיוצא באלה. קטפרקטים, שלא רק גופם, אלא גם סוסם היו מוגנים בשריון ברזל כבד, היו גם כן מקובלים. לוחמים אלו שמקורם בנוודי הערבה הגדולה, לחמו בעיקר בצבא הסלאוקי, ולקראת סוף המאה ה-3 לפנה"ס, מרבית הפרשים הסלאוקים הכבדים היו מהסוג הזה.
אסטרטגיה
המלחמות היו לרוב מוגבלות בהיקפן, ונוהלו בדרך כלל עד להכרעה טקטית, ללא שאיפה להשמיד לחלוטין את האויב. שיטת האדמה החרוכה גם כן לא הייתה מקובלת, ומטרת המלחמה הייתה בדרך כלל השגת שלל ויוקרה מדינית, ולא דתית או אידאולוגית. יחד עם זאת, ידועים מספר מעשי טבח, שבהם נרצחו עשרות אלפי אנשים.
חלק נכבד מהאסטרטגיה הוקדש לכיבוש מקומות מבוצרים ושמירה עליהם. מבצרים וביצורים אחרים הוקמו במקומות אסטרטגיים, ושוכן בהם חיל מצב מתאים עם אספקה גדולה, שהייתה יכולה להספיק לזמן ארוך. לצורך כך הוקמו מושבות חיילים הידועות בשם קאטויקיה, שהיו יכולים לעזור בהגנה על המבצר, או לתגבר את חיל המצב בפשיטות מחוץ לחומות.
הטקטיקה
שמאל|ממוזער|250px|פלנקס - המערך הטיפוסי של חיל רגלים כבד בתקופה ההלניסטית
בקרב עצמו הוצב בדרך כלל הפלנקס במרכז המערך. מימינו ומשמאלו כוחות קלים ופרשים, מלפניו כוחות קלים נוספים החמושים בכלי הטלה שונים. מטרת האחרונים הייתה לאפשר את התפרסות הצבא ולשבש את פריסת הצבא היריב. לעיתים, במיוחד אם הפלנקס הייתה גדולה מאוד, הוכנסו פרשים או רגלים קלים בין גושי הפלנקס.
הטקטיקה התפתחה מהטקטיקה היוונית הקלאסית, של התנגשות גושי פלנקס גדולים. הפלנקס היוונית הקלאסית לא הייתה מחולקת, לרב ליחידות משנה (למעט בצבא הספרטני ותקופת הזהר בתבאי). הפלנקס ההלניסטית, לעומת זאת, חולקה ליחידות משנה קבועות, שהקנו לה גמישות רבה יותר בשדה הקרב. למרות חלוקת הפלנקס ליחידות משנה, עדיין המבנה היה מסורבל יחסית ולא נח לתמרון, בגלל הצורך לשמור על שורות קבועות כדי שצורת הקיפוד שאפיינה את הפלנקס תשמר. בצירוף לרומח הארוך - שהקשה על תמרונו של החייל - היה מבנה הפלנקס מוצק, אך פגיע להתקפות באגפיו ובעורפו. בעיה נוספת הציב שטח משובש קשה למעבר. ההליכה בשטח כזה פערה פרצות בשורות החיילים, ואויב זריז יכול היה לנצל זאת, כדי לחדור בין הרמחים. ויתור על הרומח היה אפשרי אך לא פרקטי, היות שחרבו של פלנגיט הייתה קצרה מאוד, ולא התאימה ללוחמת פנים מול פנים בשדה הקרב.
כדי לגונן על האגפים החשופים, ולהגנה על הפלנקס בשטח משובש, השתמשו בחיילים בעלי חימוש קל יותר או פרשים. תפקידם לא היה הגנה על האגפים בלבד, אלא היה עליהם לתקוף ברגע הנכון את אגפי האויב, כדי למוטט את המערך שלו.
הרגלים הבינוניים שהורכבו בעיקר מפלטסטים היו יעילים מאוד בשטח הררי, מיוער או משובש, שבו השתמשו בדרך כלל בחיילים קלים, ולא בחיילי פלנקס שלא התאימו כל כך ללוחמה בשטח זה. שריונם הקל הקנה להם עדיפות על הכוחות הקלים, שהיו נטולי שריון בדרך כלל, ועדיין היה קל מספיק, כדי לאפשר להם ניידות גבוהה, ויכולת לחימה במערך מפוזר. חיילים אלה היו יעילים גם לניצול פרצות במערך הפלנקס, ובמקרים כאלו יכלו לעשות שמות בפלנגיטים.
ההכרעה הושגה לרוב על ידי תמרון מוצלח, ולא על ידי השמדת כוחות האויב בהתנגשות חסרת השראה. הקרבות נוהלו בדרך כלל עד הכניעה, ולא הייתה שאיפה להשמיד את צבאו של היריב. שיעור האבדות לא עלה בדרך כלל על 15-20% מכלל הכח ולרוב עמד על 10%.
ראו גם
הצבא המקדוני
הצבא הסלאוקי
לקריאה נוספת
בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, היערכות וטאקטיקה בקרבות שדה בתקופה ההלניסטית, עמ' 13-49
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית
קטגוריה:אסטרטגיה | 2023-12-22T21:15:14 |
חוק השבות | ממוזער|שמאל|250px|הנוסח המקורי של חוק השבות
ממוזער|שמאל|250px|חותמת חוק השבות בדרכון אמריקאי
חוק השבות, תש"י–1950 מעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה, אלא "אם נוכח שר הפנים שהמבקש – (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם לחוק האזרחות הישראלי תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית.
החוק התקבל בכנסת ב-5 ביולי 1950 (כ' בתמוז ה'תש"י), בעקבות יוזמה של חבר הכנסת זרח ורהפטיג ממפלגת הפועל המזרחי, והיה במשך שנים רבות הביטוי החוקי המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. בשנת 2018 קיבל רעיון השבות מעמד חוקתי בסעיף 5 של חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
היסטוריה
העיקרון העומד בבסיס חוק השבות - מתן אזרחות אוטומטית לכל יהודי העולה לארץ ישראל, הוטמע כבר בסעיף 7 לכתב המנדט - סעיף חוק ההתאזרחות, שניתן לממלכה המאוחדת בשנת 1922 על ידי חבר הלאומים, וקבע כי ממשלת ארץ ישראל תהיה אחראית על קביעת חוק ההתאזרחות ובחוק זה יבואו סעיפים המכוונים להקל על היהודים המתיישבים ישיבת קבע בארץ את רכישת האזרחות הארץ-ישראלית.
חוק השבות הונח על שולחן הכנסת ביוני 1950. אישור החוק נקבע לישיבה חגיגית של הכנסת בכ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל והחוק אושר בישיבה פה אחד. רוב ההסתייגויות לחוק נדחו, אולם הכנסת קיבלה הסתייגות שקבעה את הזכות לשלול עלייה רק ממי שפועל נגד העם היהודי או נגד מדינת ישראל ולא, כפי הצעת הוועדה, שיהיה ניתן לשלול עלייה גם ממי שפעל בעבר נגד העם היהודי או מדינת ישראל.
לאחר שבית המשפט העליון קבע בבג"ץ שליט שבן של אב יהודי ואם שאינה יהודייה נחשב ליהודי, דרשה המפד"ל לתקן את חוק השבות ולמנוע הכרה במי שאינו יהודי על פי ההלכה כיהודי. במענה לכך הציע שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא פשרה על פיה רק בן לאם יהודיה או מי שנתגייר ייחשב ליהודי, אך חוק השבות יוחל גם על בת זוגו וילדיו של יהודי. בעקבות הצעה של משה קול, נוספה להצעה של שפירא גם הכרה במי שאחד מסביו היה יהודי, או מי שבן זוגו הוא נכדו של יהודי. החוק שעבר סופית בכנסת ב-10 במרץ 1970 גם החריג את מי שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. המפד"ל הסכימה למתן זכות עליה לנכד של יהודי, למרות שמלכתחילה התנגדה לכך, בגלל שצפתה שרק מעטים יבקשו לעלות על סמך היותם "נכד של יהודי".
זכאי חוק השבות
החוק מגדיר מי זכאי לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה. בשנת 2014 היו בעולם כ-23 מיליון זכאי חוק השבות, מתוכם כ-9 מיליון שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית.
על פי נתוני משרד הקליטה, נכון ל-2008 חיו בישראל כ-320,000 עולים אשר הגיעו לארץ מכוח חוק השבות אך אינם יהודים על-פי ההלכה.
מיהו יהודי
מושג מרכזי בחוק השבות הוא המושג "יהודי", וסביב משמעותו התעוררה מחלוקת קשה. בגרסתו המקורית של החוק הופיע המושג "יהודי" ללא הגדרה, כלומר משמעותו המדויקת הושארה לפרשנותו של בית המשפט. בתגובה לפסיקות בג"ץ בפרשת "שמואל אוסוואלד רופאייזן (האח דניאל)" 1962, ובפרשת "שליט" 1969, שעוררה סערה בקרב הציבור היהודי בישראל, תוקן החוק בשנת 1970, ונוספה לו ההגדרה: "יהודי – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".
ההגדרה שהוספה במרץ 1970 השאירה את המחלוקת סביב השאלה למי נתונה סמכות הגיור פתוחה. המפלגות הדתיות דרשו שההגדרה תזכה לפרשנות מצמצמת שלפיה הסמכות בנושאי גיור תיקבע לפי ההלכה ו/או על ידי הרבנות הראשית לישראל, ואילו זרמים אחרים ביהדות, כגון היהדות הקונסרבטיבית והיהדות הרפורמית, דרשו שגם להם תינתן הסמכות לגייר. לאחר הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977, העלו המפלגות הדתיות בראש תביעותיהן במשא ומתן הקואליציוני עם הליכוד את דרישתן לתיקון חוק השבות, כך שרק גיור כהלכה יוכר במסגרת החוק. ציפייתן הייתה שמנחם בגין יסייע בידן לגייס רוב בכנסת להצעת חוק פרטית לתיקון החוק כאמור. ואולם בגין לא היה מוכן לכלול בהסכם הקואליציוני התחייבות חד-משמעית לתיקון חוק השבות, זאת משום שלא יכול היה לכפות עמדה זו בנושא על כל חברי הקואליציה שהרכיב. באותה עת, המפלגות הדתיות נחלו כישלון במאבקן לתיקון חוק השבות.
בפסק הדין בבג"ץ "אליאן (חוה) פסרו גולדשטיין" 1995 (בג"ץ 1031/93), הפריד למעשה בית המשפט העליון בין הקביעה ההלכתית האורתודוקסית בנושא "מיהו יהודי", לבין הקביעה המנהלית.
במרץ 2021 פסק בג"ץ שיש להכיר במי שעברו גיור בקהילה הרפורמית או הקונסרבטיבית בישראל כיהודים לעניין חוק השבות. זאת לאחר שהמחוקק לא הכריע בסוגיה במשך 15 שנים שעברו מאז הגשת העתירה. לפני כן, הוכרו גיורים אלה מחו"ל וגיורים אורתודוקסיים, פרטיים ושאינם פרטיים, בישראל ובחו"ל. בין הגיורים היהודים-אורתודוקסים שהוכרו היו גיורים פרטיים-חרדיים, וכן גיורים של הציונות הדתית במסלול "גיור כהלכה" באמצעות עמותת עתים.
בן דת אחרת
חוק השבות קובע שלא תינתן זכות עלייה לאדם שהוא בן דת אחרת – כגון, הדת השומרונית, נצרות, סיינטולוגיה, אסלאם, הדת הדרוזית, הדת הבהאית; לרבות "דתות מעורבבות" (ראו: יהודים-נוצרים#תולדות_האמונה_היהודית-נוצרית) – כמו של העבריים מדימונה, היהדות המשיחית, יהודים למען ישוע, ועדי יהווה..
עם זאת, שופטי בית המשפט העליון קבעו שקביעה זאת לעיל של החוק, מאפשרת לאדם לשוב ליהדותו - בתנאי שזנח לגמרי את הדת האחרת.
סעיף 4א – קרובים של יהודי
סעיף 4א המכונה סעיף הנכד נוסף לחוק השבות בשנת 1970. סעיף זה מעניק את הזכויות לבן/בת זוג, בן, ולנכד של יהודי, ללא קשר לשאלה האם היהודי עדיין בחיים ואם הוא עולה יחד עם קרוביו לישראל, אם לאו.
השופטת עדנה ארבל סיכמה חמש תכליות לסעיף זה:
עידוד בעלי זיקה משפחתית ליהודים לעלות לישראל ולהצטרף לעם היושב בציון כאמצעי למניעת התבוללות
עידוד יהודים הנשואים בנישואי תערובת לעלות לישראל ומציאת פתרון למשפחות מעורבות
עשיית צדק על ידי השוואת המעמד של בני משפחה מעורבת שעולים לישראל, בלי שחלק מבני המשפחה יידרשו לעמוד במבחני חוק האזרחות בעוד האחרים יקבלו מעמד אוטומטי
איזון בין ההגדרה המסורתית לבין ההגדרה הלאומית של המונח "יהודי" בחוק השבות
איחוד משפחות והגשמת הזכות לחיי משפחה משותפים
בהתאם לתכליות אלו קבע בית המשפט שאלמנה של יהודי שנישאה לאיש אחר אינה זכאית יותר לעלייה לפי חוק השבות.
במשך שנים הייתה מדיניות משרד הפנים שלא-יהודי שהתחתן עם יהודי אזרח ישראל הוא זכאי חוק השבות על פי סעיף 4א. בשנת 1995 שינה משרד הפנים את מדיניותו והפסיק להכיר בבני זוג לא-יהודים של יהודים אזרחי ישראל כזכאי חוק השבות. בשנת 1999 פסק בית המשפט העליון בהרכב בראשות השופט מישאל חשין ובהסכמת דליה דורנר ודורית ביניש כי בן זוג לא-יהודי של יהודי אזרח ישראל אינו זכאי שבות.
באוגוסט 2021 נפסק בדעת רוב של השופטים יצחק עמית וענת ברון כי אלמנות של נכדים ליהודים או אף ילדים ליהודים יהיו זכאים למעמד "זכאי שבות", ולפיכך יהיו זכאות לעלות לארץ מכח חוק השבות. השופט דוד מינץ סבר בדעת מיעוט כי לשון החוק מכירה הזכאות של אלמנת יהודי, אך לא בזכאותה של אלמנת זכאי שבות שאיני יהודי. בעקבות פסק הדין ביקשה שרת הפנים איילת שקד שיתקיים דיון נוסף. בפסק הדין הנוסף ב-13 בנובמבר 2023 נפסק שוב כי יש להכיר בזכאות של אלמנת זכאי שבות שאינו יהודי, הפעם ברוב של ארבעה נגד שלושה שופטים.
קטינים
על פי פסיקת בית המשפט העליון, קטין אינו זכאי חוק השבות בפני עצמו, ואינו יכול לעלות לישראל אלא יחד עם הוריו או אפוטרופסו הזכאים על פי חוק השבות.
עבר פלילי
בשנת 1954 תוקן חוק השבות לבקשת שר הפנים מראשית 1953 והוסף הסעיף המתיר לשר הפנים שלא להעניק אזרחות ישראלית ליהודי "בעל עבר פלילי ועלול לסכן את שלום הציבור". החוק עבר למרות התנגדות של חלק מחברי הכנסת, בהם אליהו-משה גנחובסקי אשר טען – "אם יש פושע, הוא יהיה בתוכנו" ובנימין מינץ שטען כי "אין לשום יהודי זכות למנוע מיהודי אחר את עלייתו לארץ".נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", חוק השבות, כרך ראשון, בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), עמ' 208-209, באתר דעת. בסעיף זה נעשה שימוש במקרים ספורים בלבד, בהם מקרהו של יוסף יואנוביצ'י שנמלט מצרפת לישראל ומקרהו של מאיר לנסקי אשר ביקש לעלות לישראל בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר נפתחה נגדו חקירה על ידי רשויות החוק בארצות הברית. ביקורת ציבורית על השימוש המועט בסעיף זה כדי לסרב עליית גורמים בעלי עבר פלילי נשמעה לאחר מעצרם של יעקב טייטל ודמיאן קרליק אשר הואשם ברצח משפחה שלמה. חבר הכנסת מאיר שטרית אמר שיש לתקן את חוק השבות כדי למנוע הבאת אנשים לא רצויים לישראל. מנגד טען יעקב קדמי שמספרם של הגורמים העבריינים מברית המועצות לשעבר שניצלו את חוק השבות להגיע לישראל בטל בשישים.
בית המשפט העליון קבע שלצורך הוכחת עבר פלילי אין צורך בהרשעה בבית משפט או הודאה של המבקש לעלות, אלא די בראיות מנהליות. לעומת זאת, נקבע שכתב אישום שטרם נדון אינו מספיק לביסוס "עבר פלילי". כן נקבע שבמקרים מסוימים, גם בריחה ממעצר בית ושימוש בדרכון מזויף מהווים עבירות המאפשרות לדחות בקשה לעלות לישראל.
הבעת כוונה להשתקע בישראל
תנאי בסיסי לקבלת מעמד בישראל היא הבעת רצונו של האדם המגיע לישראל להשתקע בהנוהל הטיפול בבקשה לשינוי מעמד ל"מעמד עולה" לאזרח מדינה זרה זכאי שבות אשר שוהה בישראל, רשות האוכלוסין וההגירה, 10 בספטמבר 2024.
בעקבות זאת קבע בית המשפט העליון שאדם שאינו מביע רצונו להשתקע בישראל לא מוכר כזכאי חוק השבות.
מעמד השומרונים בעיני חוק השבות
משנת 1949 נהגה מדינת ישראל בשומרונים כביהודים; בני הקהילה שהתגוררו בתוך גבולות ישראל דאז נהנו משוויון זכויות וחובות, ובני הקהילה שהתגוררו בשכם וביקשו להתיישב בתוך גבולות המדינה הוכרו ככל עולה יהודי ממדינות ערב. מעמדם לא הוסדר מלכתחילה בחוק השבות, אלא כעבור שנים ספורות, בעקבות שאילתא של חבר הכנסת יצחק בן-צבי ובעקבות תכתובת בין היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה. ב-1992 חדל משרד הפנים להעניק לשומרונים העוברים משכם לגבולות 1948 זכויות עולה בטענה שחוק השבות איננו חל עליהם. השומרונים עתרו לבג"ץ וזה החליט להפוך את ההחלטה.
חוק השבות ועקרון השוויון
חוק השבות מעניק יתרון מיוחד ליהודים, ולכאורה פוגע בעקרון השוויון בין אזרחי המדינה. בפסק הדין של בג"ץ קעדאן נתן נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק את דעתו על כך:
זרח ורהפטיג מתנגד לטענה על פגיעה בשוויון בין אזרחי המדינה, בנימוק שהחוק אמור לגבי מי שאינם אזרחי המדינה, ולגביהם אין חובה לנהוג בשוויון.
פרופסור שלמה אבינרי תומך בלגיטימיות של החוק, ומנמק זאת בכך שהוא עומד בנורמות המקובלות בדמוקרטיות המערביות.
המשפטן חיים כהן תומך בלגיטימיות של החוק, ומנמק זאת בכך שהוא יוצר "הבחנה" ולא הפליה.
פסיקה
מעת לעת בית המשפט העליון דן בעתירות של אנשים המבקשים אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות. בית המשפט קבע שבמקרים אלו נטל ההוכחה הראשוני שאדם זכאי חוק השבות מוטל על המבקש ורק אם המבקש עומד בנטל ההוכחה הראשוני מחויב משרד הפנים להביא ראיות לחשד מבוסס שהמבקש אינו זכאי חוק השבות.
סף נטל ההוכחה שאדם זכאי חוק השבות לא נקבע באופן נוקשה, אולם בית המשפט הביע דעתו שהראיות צריכות להיות מסוג הראיות שמשרד הפנים, על-פי נהליו הרגילים, מקבלן בדרך-כלל כמספיקות להוכחת הזכאות למעמד עולה מתוקף חוק השבות. ראיות אלו כוללות תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי.
התנגדות לחוק השבות
חוק השבות עורר התנגדות אצל גורמים שראו בו התגרות בערבים. הנרי ביירוד בנאום בשנת 1954 קרא לישראל לשנות את חוק השבות כדי "להפיג את פחד הערבים מפני עלייה המונית".
סיבה נוספת להתנגדות לחוק השבות הייתה חשש מפגיעתה במעמדם של היהודים בארצות מושבותיהם. היו בין יהודי ארצות הברית שביקרו את החוק כפוגע בקשר בין היהודים אזרחי ארצות הברית לארצם.
במהלך השנים היו שטענו ש"החוק היה מוצדק לשעתו, לשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה, וכי עתה אין לו כבר מקום".
הצעות לתיקון חוק השבות
חוק השבות במתכונתו מאז 1970 מאפשר לאנשים שאינם יהודים על-פי ההלכה לקבל תעודת עולה לישראל (ולפי חוק האזרחות אף לקבל אזרחות מיידית), זאת אם הוכיחו קיומו של אב, סב או סבתא יהודיים או בן/בת זוג שלו אב או סב יהודי (אפילו אם נפטר). עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נעשה אך שימוש מועט בסעיף זה והוא לא עורר דיון ציבורי. אולם, עם בוא העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 עלו לישראל עולים שאינם יהודים על-פי ההלכה בהיותם "נכד של יהודי". עולים אלו עוררו דרישות לשנות את חוק השבות ולצמצם את עלייתם של גויים, שעל פי הנטען ראו בהגירה למדינת ישראל הזדמנות לשיפור מצבם הכלכלי לנוכח זכותם לקבלת סל קליטה, הקלות במיסוי ומענקי עידוד ברכישת דירה, ואין להם קשר מהותי לעם היהודי.
בין ההצעות שהועלו לשינוי החוק נכללו:
לדרוש שנכד של יהודי יוכל לעלות רק יחד עם סבו היהודי.
ביטול הזכאות לעלייה לדור הנכדים.
ביטול האפשרות לעליית צאצאי יהודים
הוספת קריטריון של עניין בחיים יהודיים או זיקה לקהילה יהודית במשך תקופת זמן מוגדרת.
הפרדה בין זכאות לעלייה על פי חוק השבות לבין קבלת אזרחות כשקבלת האזרחות מותנית במבחני השתלבות (כפי שקיים באוסטרליה, ארצות הברית ומדינות אחרות).
כל ההצעות לשנות את חוק השבות נדחו. שוללי התיקון טענו שגם העולים לפי "סעיף הנכד" הם חלק מהקולקטיב היהודי, ויצאו נגד ההתייחסות אליהם כגויים. היו גם שטענו שלחלק ניכר מהעולים שאינם-יהודים על פי ההלכה יש תודעת השתייכות לקולקטיב היהודי וזיקה לעם היהודי, ושכל פתיחה של חוק השבות לשינויים עשויה להתגלגל לכיוונים בלתי רצויים.
פרופסור רות גביזון הציגה את עמדת המבקשים לשנות את חוק השבות ולצמצם את תחולתה על לא יהודים:
ראו גם
מיהו יהודי
חוק האזרחות (ישראל)
חוק האזרחות והכניסה לישראל
זכות השיבה
לקריאה נוספת
מיכאל קורינאלדי, חידת הזהות היהודית: חוק השבות - הלכה למעשה, נבו הוצאה לאור, 2001
נעמה כרמי, חוק השבות – זכויות הגירה וגבולותיהן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003
אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים, מדינת לאום יהודית וזכויות האדם, הוצאת שוקן 2003
חיים גנז, "חוק השבות והגירה לישראל", בספרו: מריכארד ואגנר עד זכות השיבה - ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, עם עובד, 2006.
אליעזר דון-יחיא, "'מיהו יהודי' ומיהו גר? הניסיונות לתיקון החקיקה בנושא וכישלונם", בתוך יחיעם ויץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2016. עמ' 90-69.
קישורים חיצוניים
מידע רשמי
חוק השבות, באתר הכנסת
מחקרים וניירות עמדה
רות גביזון, שישים שנה לחוק השבות: היסטוריה, אידאולוגיה, הצדקה, מרכז מציל"ה, 2009
שלמה אבינרי, ליאב אורגד, אמנון רובינשטיין, התמודדות עם הגירה גלובלית: מתווה למדיניות הגירה לישראל, נייר עמדה, עורכת: רות גביזון, מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, ירושלים, תשס״ט־2009
טל רוזנר, ראוי לציון: מבט עכשווי על חוק השבות, מכון שלום הרטמן - המרכז ליהדות ומדינה, יולי 2022
מאמרים כלליים ומאמרי דעה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אזרחות
שבות
קטגוריה:יהדות
קטגוריה:עלייה
קטגוריה:ישראל: יחסי דת ומדינה
קטגוריה:הכנסת הראשונה: חקיקה
קטגוריה:ציונות
קטגוריה:1950 בישראל
קטגוריה:חוק הכניסה לישראל | 2024-09-26T08:36:36 |
פיקסאר | 250px|שמאל|ממוזער|העיצוב של סמליל החברה, המופיע בפתיח סרטיה, כולל את מנורת השולחן מ"לוקסו ג'וניור", הנחשב לסרט הראשון של פיקסאר
250px|ממוזער|הגרסה העברית השנייה של לוגו החברה בה נעשה שימוש בהפצות ובהקרנות של הסרטים מפלצות בע״מ, ״משפחת סופר-על״ ו-״מכוניות״
פיקסאר (באנגלית: Pixar) היא אולפן קולנוע וחברה העוסקת באנימציה ממוחשבת, אשר נוסדה בשנת 1986 ונמצאת בבעלות חברת וולט דיסני. החברה הוציאה לאקרנים 28 סרטים באורך מלא. הראשון שבהם הוא "צעצוע של סיפור" והאחרון, לעת עתה, הוא "הקול בראש 2". סרטי חברת פיקסאר זכו ב-17 פרסי אוסקר, החל מסרטה הקצר "צעצוע פח".
היסטוריה
ב-1984 פוטר האנימטור הצעיר והנלהב ג'ון לאסיטר מאולפני ההנפשה של וולט דיסני, מאחר שהעלה למודעות של האולפן את יכולותיה של האנימציה הממוחשבת לעולם הקולנוע, אך תוכניותיו לא התאימו לאלו של בכירים בדיסני שראו בסרטים אלו מוצר נחות יחסית באולפן, לאחר כישלונות רבים של האולפן באותה תקופה.
ג'ון קיבל הצעה להצטרף למחלקת האפקטים הממוחשבים בחברת לוקאס פילם. ג'ורג' לוקאס זיהה את הפוטנציאל החבוי באנימציה הממוחשבת במדיום הקולנוע. בשלב זה לא היה ניתן לעשות שימוש מקצועי רב בטכנולוגיה זו, אלא ליצור דברים בעזרת צורות גאומטריות פשוטות יחסית. ג'ון לאסיטר חבר לקבוצה של אנשי מדע וביניהם אד קטמול - (אחד ממייסדי פיקסאר), שניסו ליצור קולנוע בצורה חדשנית - אנימציה ממוחשבת. ראשית, יצרו תמונה של נוף פסטורלי אשר היה בנוי בצורה גאומטרית הבנויה מחלקיקים של צורות. בשלב זה הבינו כי ניתן ליצור בטכנולוגיה דברים גדולים ומורכבים יותר כמו נופים, מקומות ורקע.
בשנת 1984 הקבוצה לקחה זאת לשלב הבא, והפיקה סרט קצר בשם "הרפתקאותיהם של אנדרה וולי ב", סרט זה שילב בין נוף הבנוי במחשב לדמויות ממוחשבות. הדמות אנדרה הייתה דמות קטנה מעוצבת בצורות גאומטריות שונות ומעוגלות ברובן. הדמות לקחה השראה מהסקיצות המקוריות של מיקי מאוס שגם הוא עשוי מצורות גאומטריות שונות, אך ג'ון לאסיטר לא אהב את התוצאה. הוא הרגיש שהדמות שיצר אינה טבעית מספיק, והוא חיפש דרכים חדשות ומתקדמות יותר ליצירת הדמות של אנדרה. אד קטמול ועמיתיו עבדו יחד על "טכנולוגיית הטיפה", זוהי מעין טיפה תלת־ממדית ממוחשבת אשר ניתן לקבל ולהזיז בגמישות ומקנה תחושת תזוזה אורגנית וריאליסטית. זה לקח את הקבוצה למקומות שלא נוסו בעבר בצורה שכזו וכך הצליחו ליצור לראשונה סרט אנימציה ממוחשבת קצר בצורה מורכבת וחדשנית. הסרט עורר עניין רב בציבור.
בשנת 1986 קנה סטיב ג'ובס את המחלקה מג'ורג' לוקאס בסכום של 10 מיליון דולר, והקים את "פיקסאר" כחברה עצמאית, כשהוא בראשה. החברה יצרה סרטונים קצרים תוך כדי שיפור מתמיד מאחד לשני. הטכנולוגיה השתפרה וכך גם כמות הרבדים שדרכם ניתן לספר סיפור באמצעות טכנולוגיית האנימציה הממוחשבת. אמנם סרטים קצרים אלו סחטו התפעלות ואהדה בקרב קהל צופים, מבקרים, ואנשי טכנולוגיה, אך הכנסתם הכלכלית הייתה נמוכה. תדירות הזמן ליציאה של סרט קצר הייתה בעייתית, ולמעשה ג'ובס הפסיד במשך מספר שנים כמה מיליוני דולרים בכל שנה. אחת הדרכים להשאיר את הסטודיו בחיים הייתה יצירת פרסומות תוך שימוש בטכנולוגיה ואף מכירת מחשבים שהסטודיו הרכיב ויצר.
בשנת 1991 חברו פיקסאר וחברת וולט דיסני במטרה ליצור סרט ראשון באורך מלא בטכנולוגיית הנפשה ממוחשבת. הרעיון היה שפיקסאר תפיק את הסרט ודיסני תהיה אחראית על הפצתו. ב-19 בנובמבר 1995 הוציאו פיקסאר וחברת דיסני את סרטם המשותף הראשון, "צעצוע של סיפור". הסרט הופק בתקציב של 30 מיליון דולר, זכה לביקורות נלהבות והכניס מעל 361 מיליון דולר ברחבי העולם. כאשר פיקסאר ערכה הנפקה ראשונה לציבור של מניות החברה כמה ימים אחר כך, ב-29 בנובמבר 1995, היא עלתה על ההנפקה של חברת נטסקייפ כהנפקה הגדולה ביותר של השנה. בחצי השעה הראשונה של המסחר בבורסת נאסד"ק, מניית פיקסאר עלתה מ-22 דולר ל-45 דולר, ודחתה את המסחר בגלל פקודות קנייה ללא תחרות. המניה טיפסה ל-49 דולר וסגרה את היום ב-39 דולר.
הסרט הבא שהפיקו השתיים היה "באג לייף", שיצא לאקרנים בנובמבר 1998, והיה לסרט הקולנוע הממוחשב הראשון שהופק ביחס מסך סינמסקופי של 2.35:1. כדי להתאימו לגרסת הווידאו המקובלת, שונה מיקום דמויות בסצנות כך שיישארו בפריים. "צעצוע של סיפור 2", שיצאה לאקרנים בנובמבר 1999, הופק בעלות של 90 מיליון דולר, כולל תשלומים של 5 מיליון דולר לטום האנקס ולטים אלן עבור דיבוב, והכניס 485 מיליון דולר ברחבי העולם.
בשנת 2003 פרצה מחלוקת בין דיסני ופיקסאר לגבי שיתוף הפעולה שלהם. פיקסר הייתה מעוניינת שדיסני והאולפנים האחרים שעימם היא עובדת, ימשיכו לטפל בשיווק הסרט לבתי הקולנוע ובשיווק הווידאו הביתי, אולם בתחומים אחרים כמו משחקי וידאו, מוצרי צריכה והפצת טלוויזיה, ביקשה פיקסר לקבל לידה שליטה שיווקית מלאה, תחומים שעד אז נעשו בידי דיסני. אחר כך הודיעה פיקסאר על ביטול השותפות לאחר שחוזה ההפצה בין החברות הסתיים. פיקסאר עדיין הייתה מחויבת להפקת סרט נוסף עם דיסני תחת ההסכם הקיים, הסרט "מכוניות". במקביל הודיעה חברת דיסני כי היא בונה אולפני אנימציה חדשים, כדי ליצור את סרט ההמשך השלישי בסדרת "צעצוע של סיפור" ללא פיקסאר, ומאחר שהיא מחזיקה בזכויות על סדרת "צעצוע של סיפור", ומכיוון שפיקסאר לא תשתתף בהפקת הסרט, הוא ייוצר באולפנים חדשים בקליפורניה.
בנובמבר 2004, יצאה לאקרנים הסרט "משפחת סופר על", וגרף בסוף השבוע הראשון להקרנתו בארצות הברית הכנסות מוערכות של כ-70 מיליון דולר.
במרץ 2005 הודיע נשיא דיסני, רוברט אייגר, שהוכרז כיורש של המנכ"ל הוותיק מייקל אייזנר, כי הוא מעוניין לשוחח עם סטיב ג'ובס בנוגע לחידוש שותפות הפצת הסרטים של שתי החברות. בקיץ 2005 נכנסו שתי החברות למשא ומתן על הסכם הפצה חדש. בינואר 2006 נמכרה פיקסר לחברת דיסני תמורת שבעה מיליארד דולר, כולם בעסקת מניות, כך שמחזיק מרבית מניות פיקסאר, סטיב ג'ובס (עם 50.1%), היה לבעל המניות הפרטי הגדול ביותר בחברת דיסני (עם 7%) ובעל מושב בדירקטוריון דיסני. הסרט הראשון שיצא לאקרנים אחרי הרכישה היה "מכוניות", שזכה בפרס אנני לסרט הטוב ביותר.
ב-20 באפריל 2010 חנכו האולפנים סטודיו חדש באזור העיר התחתית של ונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה. הסטודיו ייצר לאולפנים סרטים קצרים והפיק סדרות אנימציה של החברה. ההפקה הראשונה של הסטודיו הייתה פרק בסדרה "Cars Toons". הסטודיו נסגר באוקטובר 2013.
ב-18 ביוני 2010 יצא לאקרנים סרט התלת מימד "צעצוע של סיפור 3" של דיסני ואולפני פיקסאר, ובאוגוסט 2010 שבר הסרט את שיא ההכנסות הקודם, שהיה שייך ל"שרק 2", והפך לסרט האנימציה המצליח ביותר בכל הזמנים, עם הכנסות של יותר ממיליארד דולר ברחבי העולם.
ב-21 ביוני 2019 יצא לאקרנים הסרט "צעצוע של סיפור 4, ורשם פרק נוסף של הכנסות מרשימות בקופות הכרטיסים של הסדרה. בסוף השבוע הראשון גרף הכנסות של 118 מיליון דולר בצפון אמריקה, והכנסות בינלאומיות של כ-129 מיליון דולר.
במאי החברה
ג'ון לאסיטר – צעצוע של סיפור, באג לייף, צעצוע של סיפור 2, מכוניות, מכוניות 2.
פיט דוקטר – מפלצות בע"מ, למעלה, הקול בראש, נשמה.
אנדרו סטנטון – מוצאים את נמו, וול-E, מוצאים את דורי.
בראד בירד – משפחת סופר על, רטטוי, משפחת סופר על 2.
לי אנקריץ – צעצוע של סיפור 3, קוקו.
פיטר סוהן – הדינוזאור הטוב.
ברנדה צ'אפמן, מארק אנדרוס – אמיצה.
דן סקנלון – בית ספר למפלצות, קדימה.
בראיין פיי – מכוניות 3.
ג'וש קולי – צעצוע של סיפור 4.
סרטים באורך מלא
שנות ה-90 של המאה ה-20
1995 – "צעצוע של סיפור" (Toy Story)
1998 – "באג לייף" (A Bug's Life)
1999 – "צעצוע של סיפור 2" (Toy Story 2)
העשור הראשון של המאה ה-21
2001 – "מפלצות, בע"מ." ()
2003 – "מוצאים את נמו" (Finding Nemo)
2004 – "משפחת סופר-על" (The Incredibles)
2006 – "מכוניות" (Cars)
2007 – "רטטוי" (Ratatouille)
2007 – "סיפור הפיקסאר" (The Pixar Story)
2008 – "וול-E" (Wall•E)
2009 – "למעלה" (Up)
העשור השני של המאה ה-21
2010 – "צעצוע של סיפור 3" (Toy Story 3)
2011 – "מכוניות 2" (Cars 2)
2012 – "אמיצה" (Brave)
2013 – "בית ספר למפלצות" (Monsters University)
2015 – "הקול בראש" (Inside Out)
2015 – "הדינוזאור הטוב" (The Good Dinosaur)
2016 – "מוצאים את דורי" (Finding Dory)
2017 – "מכוניות 3" (Cars 3)
2017 – "קוקו" (Coco)
2018 – "משפחת סופר-על 2" (Incredibles 2)
2019 – "צעצוע של סיפור 4" (Toy Story 4)
העשור השלישי של המאה ה-21
2020 – "קדימה" (Onward)
2020 – "נשמה" (Soul)
2021 – "לוקה" (Luca)
2022 – "אדומה אש" (Turning Red)
2022 – "שנות אור" (Lightyear)
2023 – "אלמנטלי" (Elemental)
2024 – "הקול בראש 2" (Inside Out 2)
סרטים עתידיים
2025 – "אליאו" (Elio)
2026 – "הופרס" (Hoppers)
2026 – צעצוע של סיפור 5 (Toy Story 5)
סרטים בפיתוח
"משפחת סופר-על 3" (Incredibles 3)
סרטים קצרים
לאורך השנים חברת סרטי האנימציה, פיקסאר, הוציאה מלבד הסרטים באורך מלא שלה גם סרטים קצרים, אשר חלקם יצאו לקולנועים ולמדיה הביתית עם סרטים אחרים של פיקסאר, וחלקם יצאו כסרטים עצמאיים.
משנת 2007 הוציאה החברה שלושה תקליטורי DVD בשם "אוסף הסרטים הקצרים של פיקסאר" אשר הציגו חלק מהסרטים הקצרים של פיקסאר. במארז הראשון הייתה כלולה רצועת קול אופציונלית, שבה ניתן היה לשמוע את הבמאים נותנים הערות בגוף הסרט על הסרטונים ("קומנטרי").
5 מהסרטים הקצרים של חברת פיקסאר זכו בפרסי אוסקר: צעצוע פח, המשחק של גרי, עבור הציפורים, פייפר ובאו.
שנות ה-80 של המאה ה-20
1984 – ההרפתקאות של אנדריי ווואלי ב. (.Andre and Wally B) - הסרטון הראשון שיצר ג'ון לאסיטר, אחרי שעזב את אולפני דיסני.
1986 – לוקסו ג'וניור (.Luxo Jr) - נחשב לסרט הראשון של פיקסאר. בעקבות הסרטון הזה, שילבו פיקסאר את מנורת השולחן בלוגו שלהם, באופן בו מוצג הלוגו בהנפשה, בתחילת כל סרט שלהם, מאז 1995.
1987 – החלום של רד (Red's Dream)
1988 – צעצוע פח (Tin Toy) זוכה פרס אוסקר לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. הסרט הוא הראשון של פיקסאר שזכה בפרס אוסקר.
1989 – מזכרות (Knick-Knack) - בשנת 2003, אולפני דולבי דיגיטל שכללו את הסרט באיכות גבוהה יותר, ופרסמו לתקליטי ה-DVD.
שנות ה-90 של המאה ה-20
1997 – המשחק של גרי (Geri's Game) - זכה בפרס אוסקר עבור סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר
העשור הראשון של המאה ה-21
2000 – עבור הציפורים (For the Birds) - זכה בפרס אוסקר לסרט הקצר המונפש הטוב ביותר בשנת 2001
2002 – המכונית החדשה של מייק (Mike's new car) - מבוסס על הסרט מפלצות בע"מ
2003 – הקפיצה הגדולה ('boundin)
2005 – המתקפה של ג'ק ג'ק (Jack-Jack Attack) - מבוסס על הסרט משפחת סופר-על
2005 – תזמורת של איש אחד (One Man Band)
2006 – מטור ואור הרפאים (Mater and the Ghostlight)
2006 – חוצן במבחן (Lifted)
2007 – חברך העכברוש (Your friend the rat)
2008 – פרסטו (Presto)
2008 – ברן-E (BURN-E) - מבוסס על הסרט WALL-E
2009 – מעונן חלקית (Partly Cloudy)
2009 – המשימה המיוחדת של דוג (Dug's Special Mission) - מבוסס על הסרט למעלה
2009 – ג'ורג' ואיי. ג'יי. (.George and A.J) - מבוסס על הסרט למעלה
העשור השני של המאה ה-21
2010 – יום ולילה (Day & Night)
2011 – חופשה בהוואי (Hawaiian Vacation)
2011 – פעמיים באז בבקשה (Small Fry)
2011 – לה לונה (La Loona)
2012 – חיית מסיבות (Partysaurus Rex)
2013 – האגדה של מורדו (The Legend of Mor'du)
2013 – המטרייה הכחולה (The Blue Umbrella)
2014 – מסיבת השנה (Party Central)
2014 – לבה (Lava)
2015 – הדייט הראשון של ריילי? (Riley’s First Date) - מבוסס על הסרט הקול בראש
2015 – צוות העל של סנג'אי (Sanjay's Super Team)
2016 – פייפר (Piper) - זכה בפרס אוסקר לסרט הקצר המונפש הטוב ביותר בשנת 2017. ובפרס אנני לסרט הקצר הטוב ביותר בשנת 2017.
2017 – אבידות ומציאות (Lou)
2018 – באו (Bao) זוכה פרס אוסקר לסרט המונפש הקצר הטוב ביותר.
שנות ה-20 של המאה ה-21
2020 – חיי מנורה (Lamp Life) - מבוסס על הסרט צעצוע של סיפור 4
ראו גם
תאוריית היקום של פיקסאר
The Pixar Story
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חברות אמריקאיות להפקת סרטים
קטגוריה:אולפני הנפשה
קטגוריה:סטיב ג'ובס | 2024-09-19T11:17:39 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.