Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
הונג קונג	שמאל\|ממוזער\|250px\|דגל הונג קונג בשנים 1959–1997 בזמן היותה מושבה בריטית ממוזער\|250px\|מראה אזור סנטרל של הונג קונג מפסגת ויקטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל בשדרת הכוכבים מהווה מחווה לקולנוע ההונג קונגי הונג קונג, או בשמה הרשמי, "הונג קונג – האזור המנהלי המיוחד של הרפובליקה העממית של סין" (בסינית מסורתית: 中華人民共和國香港特別行政區, בפין-יין: Zhōnghuá rénmín gònghéguó xiānggǎng tèbié xíngzhèngqū ; באנגלית: Hong Kong, בסינית מסורתית: 香港) הוא אחד משני אזורים מנהליים מיוחדים ברפובליקה העממית של סין (השני הוא מקאו). פירוש שמה המקורי בסינית הוא "הנמל הריחני". הונג קונג הייתה מושבה בריטית עד 1 ביולי 1997, כאשר הוחזרה למשטר הסיני, לפי הסכם מדיני. תחת מדיניות רשמית של "מדינה אחת, שתי שיטות" קיבלה הונג קונג מידה רבה של אוטונומיה תחת השלטון הסיני, וממשיכה לקיים מערכת משפט, מטבע, מכס והגירה משלה, כמו גם נהיגה בצד שמאל של הכביש, כמקובל במושבות בריטיות. רק מערכת ההגנה הצבאית והיחסים הדיפלומטיים נתונים תחת חסות הממשלה המרכזית בבייג'ינג. בשנת 2020 העבירה סין את "חוק הביטחון הלאומי" שאוסר על אזרחים "לחתור תחת סין", וקבוצות מחאה בהונג-קונג טענו שהחוק מסמן את תום תקופת "מדינה אחת, שתי שיטות". הונג קונג מורכבת מהאי הונג קונג, קאולון והטריטוריות החדשות. חצי האי קאולון מחובר לטריטוריות החדשות בצפון, המתחברות לשטח סין עצמה מעבר לנהר סם צ'אן. בסך הכל, כולל שטח הונג קונג 236 איים קטנים, שהגדול בהם הוא לנטאו והשני בגודלו והמאוכלס ביותר הוא האי הונג קונג. האי הזעיר אפ ליי צ'או שליד נמל אברדין נחשב לאי השני בעולם בצפיפות אוכלוסייתו (שני רק לאיון סנטה קרוז שבקולומביה). להונג קונג כלכלה משגשגת, והיא מבין הכלכלות החופשיות ביותר בעולם, המבוססת במידה רבה על סחר בינלאומי. למרות היותה אי קטן בגודלו, הונג קונג תופסת את המקום העשירי בעולם בהיקף הסחר שלה ומהווה את מרכז הבנקאות ה-11 בגודלו בעולם. המטבע בהונג קונג הוא דולר הונג קונגי. היסטוריה האזור היה מיושב כפי הנראה כבר בתקופת האבן החדשה. הונג קונג התקיימה כבר בימיה של שושלת צ'ין, ושימשה כבסיס ימי מסחרי במשך שושלת טאנג ושושלת סונג. הקשר הראשון עם האירופאים נוצר, כאשר עגן בנמל הונג קונג יורד ים פורטוגזי בשם ג'ורג' אלבארס. הקשר עם הבריטים נוצר לאחר שהחברה הבריטית-הודית, שהיה לה כבר סניף בגואנגג'ואו, החליטה לפתוח סניף בהונג קונג הסמוכה. בשנת 1839, עקב סירובה של סין לאפשר לבריטים לסחור באופיום באזור, פתחה בריטניה במלחמה שכונתה מלחמת האופיום הראשונה. המלחמה הסתיימה בניצחונה של בריטניה, וסין אולצה לחתום על חוזה נאנקינג, בו ויתרה ב-1842 על שטח הונג קונג לטובת בריטניה לצמיתות. במקום הוקמה מושבת כתר בריטית, שכונתה בשם "העיר ויקטוריה". עשרים שנה אחר כך ב-1860, פתחה בריטניה במלחמה נוספת – מלחמת האופיום השנייה. גם במלחמה זו יצאה בריטניה כשידה על העליונה, וסיפחה אליה את שטחי קאולון, בהסכם שנחתם בוועידת פקין. ב-1898 אילצה בריטניה את סין להחכיר לה שטחים נוספים ל-99 שנה. שטחים אלו כונו הטריטוריות החדשות. הונג קונג הוכרזה כנמל חופשי כדי לשמש כעיר סחר לאימפריה הבריטית. הוקמו מוסדות חינוך ברוח בריטית, אך לקהילה הסינית שגרה באזור היה קשר מועט בלבד עם האוכלוסייה האירופאית העשירה. בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, פלשה יפן להונג קונג. בסיומו של קרב הונג קונג – כפי שכונה, נכנעו הבריטים והמושבה הפכה למושבה יפנית. אולם היפנים לא האריכו ימים בהונג קונג, אזרחים רבים סבלו ממגפות וממחסור במזון. גם האינפלציה הייתה גבוהה, עקב ההכרח היפני להפוך את הכסף לשטרות צבאיים. אוכלוסיית הונג קונג הצטמקה מ-1.6 מיליון איש לפני השתלטות יפן, ל-600,000 בלבד בשנת 1945, עת הבריטים החזירו לידם את השליטה אחרי כניעת יפן. אוכלוסיית הונג קונג התפתחה בקצב מהיר. פליטים רבים נמלטו אליה מסין עקב מלחמת האזרחים הסינית, במיוחד אחרי יסודה של הרפובליקה העממית של סין. הונג קונג הפכה אמצעי ליצירת קשרים כלכליים ואחרים של סין עם מדינות שאר העולם, עקב התרחקות הממשל מקשר עם מדינות זרות, ובמיוחד אחרי שהאו"ם הכריז חרם כלכלי על הרפובליקה העממית של סין לאחר מלחמת קוריאה. תחת שלטון בריטניה הונג קונג שגשגה ופרחה. הנמל שלה הפך למרכז הסחר הבריטי במזרח הרחוק וסחורות רבות עברו בו בדרכם למערב. חברות רב לאומיות רבות מיקמו בה את המטות שלהם למזרח הרחוק וכך היא הפכה למרכז בנקאות וביטוח. הבורסה של הונג קונג היא אחת המרכזיות במזרח הרחוק. בסוף שנות ה-70, עם התקרבותו של תום מועד החכירה של "הטריטוריות החדשות", החלה ממשלת בריטניה לחשוש מחוסר-הוודאות בקשר לעתידה של הונג קונג, וההשפעות שלה על כלכלת המושבה. הרפובליקה העממית של סין מאז ומתמיד ראתה בכל הונג קונג שטח ריבוני סיני שצריך יום אחד לחזור לשליטתה, וסיום החכירה על הטריטוריות החדשות שהיו מרבית שטח הקולוניה הייתה הזדמנות להבטיח זאת. המשא ומתן החל ב-24 בספטמבר 1982 בעת ביקורה של ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר בבייג'ינג, ופגישתה עם מנהיג הרפובליקה העממית של סין, דנג שיאופינג. במשא ומתן ויתרה בריטניה על שליטה בכל המושבה, החל ממועד פקיעת החכירה על הטריטוריות החדשות, ואילו סין הבטיחה לתת מעמד מנהלי מיוחד באזור ולהותיר על כנו את השוק החופשי בהונג קונג, תחת הכותרת "מדינה אחת שתי שיטות". "ההצהרה המשותפת הסינית-בריטית" שפירטה את הליכי מעבר השלטון נחתמה בביג'ין על ידי ראשי הממשלות של שתי המדינות ב-19 בדצמבר 1984. החזרת הונג קונג לשלטון התנהלה כמתוכנן ב-1 ביולי 1997. להונג קונג מטבע משלה, מכסים, שלטונות הגירה, מערכת חוקים נפרדת ואף חוקי תנועה שונים ששומרים על המנהג הבריטי לנהוג בצד שמאל של הכביש (בניגוד לסין). סין גם מנסה לשמור על מידה מסוימת של כבוד וחירויות בהונג-קונג תוך ניסיון להמשיך חלק מהמסורת של פתיחות ודמוקרטיה שהיו נהוגים במושבה עד לימי סוף השלטון הבריטי. בספטמבר 2014 התנהלו הפגנות רחבות היקף בהונג קונג בתביעה לשנות את שיטת בחירת ראש הממשל של הונג קונג ולהפכה לדמוקרטית יותר באמצעות ביטול הדרישה שהמועמדים לתפקיד יאושרו מראש על ידי השלטון המרכזי בסין. מספר מהלכים שהעבירה סין, ביניהם "חוק הביטחון הלאומי" שנחקק בשנת 2020 באופן שעוקף את הפרלמנט ההונג-קונגי, ושאוסר על אזרחים "לחתור תחת סין", סימנו בעיני רבים מהמפגינים את תום תקופת העצמאות של הונג-קונג מסין דה-פקטו. הונג קונג היא אחת משלושת המרכזים העירוניים הגדולים ביותר בסין, ומתגוררים בה מעל 7 מיליון תושבים. התוצר הלאומי הגולמי לנפש דומה למדינות המתקדמות ביותר באירופה. פוליטיקה מעמד וחוקה: על פי התיקון לחוקה הסינית משנת 1982 ועל פי ההצהרה המשותפת הסינית-בריטית משנת 1984, נקבע כי הונג קונג תהווה אזור אדמיניסטרטיבי מיוחד של סין (Special Administration Region, HKSAR). על מנת לאפשר את קיומה של 'מדינה אחת-שתי שיטות', אושרה במרץ 1990 על ידי הקונגרס העממי הסיני 'החוקה הקטנה', חוק יסוד הונג קונג ב-1990. נקבע כי הפרשנות לחוקה זו תינתן על ידי ועדה מייעצת של הקונגרס הסיני (NPCSC) וכי תשמר האוטונומיה של הונג קונג בתחום הכלכלי (כגון מטבע ומסחר) וכן בתחום הפוליטי במידת מה, למעט בעניינים הנוגעים לביטחון לאומי ויחסים דיפלומטיים. כמו כן סוכם כי השיטות הפוליטיות, השיפוטיות והכלכליות הייחודיות של הונג קונג, כמו גם אורח החיים באזור ישמרו לכל הפחות למשך חמישים שנה, מיולי 1997. מאז 1997, אירעו ויכוחים פוליטיים רבים בהונג קונג בנוגע לקידום הדמוקרטיה בה, הפרשנות לסעיף 23 לחוקה בדבר תקנות להגבלת חירויות האזרח, זכות הצבעה כללית בבחירות והמחלוקת מי זכאי לפרש את חוק היסוד של הונג קונג. הוויכוחים הפוליטיים העיקריים היו בין המחנה הדמוקרטי לבין המחנה הפרו-סיני בהונג קונג. שיאה של המחאה הציבורית בהונג קונג כנגד כוונת סין לערער את הדמוקרטיה באי אירעו באחד ביולי 1997, אז צעדו כ-700,000 איש ברחובות הונג קונג למען דמוקרטיה בהונג קונג וכמחאה על התערבות סין העממית בחקיקה בהונג קונג. ב-1 ביולי 2007, נערכו ברוב הדר חגיגות העשור לחזרת הונג קונג לריבונות סינית. בחגיגות השתתף גם נשיא סין חו ג'ינטאו, אשר הדגיש את מחויבות סין להמשך השגשוג והקפיטליזם של הונג קונג. הפגנות 2019 ב-2019 התחילה סדרת הפגנות מחאה בהונג קונג בהשתתפותם של כמיליון תושבים כנגד כוונת הממשלה לאפשר הסגרת תושבים מהונג קונג לסין. המפגינים מחו על הכפפת האזור מנהלי מיוחד של הונג קונג, להיות כפוף לחוק הסיני. החשש היה שתושבי הונג קונג יהיו כפופים למערכת משפט אחרת בניגוד למדיניות המדינה אחת, שתי שיטות שהתקיימה עד עכשיו. במחאות נפצעו למעלה מ-2,600 איש ו-2 נהרגו. בעקבות ההתנגדות הודיעה ראש הרשות המבצעת של הונג קונג, קארי לאם, על השהיית הכוונות לשנות את חוקי ההסגרה, ולאחר מכן הודיעה כי "חוק ההסגרה מת". בשנת 2020 העבירה סין את חוק הביטחון הלאומי, שאוסר על האזרחים לבגוד, להסית או לחתור תחת סין, ובפועל מאפשר לאסור מפגינים למען עצמאות מסין או הגברת דמוקרטיזציה. חלוקה מנהלית מרכז\|600px\|מפת תקריב של הונג קונג מ'מחוזשם באנגליתשם בסיניתאוכלוסייהשטח(קמ"ר)צפיפות(/קמ"ר)אזור1האיים החיצונייםIslands District 146,900 175.12 825.14 הטריטוריות החדשות2קוואי צינגKwai Tsing District 507,100 23.34 21,503.863צפוןNorth District 310,800 136.61 2,220.194סאי קונגSai Kung District 448,600 129.65 3,460.085שא טיןSha Tin District 648,200 68.71 9,433.856טאי פוTai Po District 307,100 136.15 2,220.357צואן ואןTsuen Wan District 303,600 61.71 4,887.388טואן מאןTuen Mun District 495,900 82.89 5,889.389יואן לונגYuen Long District 607,200 138.46 4,297.9910קאולון סיטי Kowloon City District 405,400 10.02 40,194.70 קאולון11קוון טונגKwun Tong District 641,100 11.27 56,779.0512שם שו פו Sham Shui Po District 390,600 9.35 41,529.4113וונג טאי סיןWong Tai Sin District 426,200 9.30 45,645.1614יאו צים מונגYau Tsim Mong District 318,100 6.99 44,864.0915מרכז ומערב Central and Western District 244,600 12.44 19,983.92 האי הונג קונג16מזרח Eastern District 574,500 18.56 31,217.6717דרום Southern District 269,200 38.85 6,962.6818ואן צ'אי Wan Chai District 150,900 9.83 15,300.10 כלכלה להונג קונג כלכלה משגשגת, אחת החופשיות ביותר בעולם, המבוססת במידה רבה על סחר בינלאומי. למרות היותה אי קטן בגודלו, הונג קונג תופסת את המקום העשירי בעולם בהיקף הסחר שלה ומהווה את מרכז הבנקאות ה-11 בגודלו בעולם. המטבע בהונג קונג הוא דולר הונג קונגי. להונג קונג אין משאבים טבעיים של ממש, כל המזון וחומרי הגלם חייבים להיות מיובאים אליה. בהתאם, היבוא והיצוא, כולל יצוא מחדש, עולה על סך התמ"ג של הונג קונג. עיקר הפעילות הכלכלית בהונג קונג מבוסס על סחר ענף, במידה הולכת וגוברת מול סין, כאשר שיעור העוסקים בענפי השירותים הולך וגדל בהדרגה ומהווה היום קרוב ל-90 אחוז מכלל התמ"ג, כאשר חלקו של מגזר הייצור התעשייתי הולך וקטן בהדרגה ועובר במידה רבה לסין גופא. במיוחד בולטת הונג קונג בהיקף הרחב של פעילות בנקאית המתרכז בה, משום שרבות מהחברות הבינלאומיות מחזיקות את המטה האסיאתי שלהן במנהל. התמ"ג לנפש של הונג קונג, ששיעורו 56,322 דולר (2014) מדורג במקום ה-11 בעולם, בשורה אחת עם הכלכלות הגדולות במערב אירופה ומקדים את זו של יפן, עובדה ההופכת את הונג קונג לאזור העשיר ביבשת במונחים של תמ"ג לנפש. התמ"ג הנומינלי של הונג קונג מוערך ב-292.7 מיליארד דולר (2014), ואילו תמ"ג שווי כוח הקנייה (PPP) הוא 400.6 מיליארד דולר ומדורג במקום ה-45 בעולם. במדד הפיתוח האנושי הונג קונג ממוקמת במקום ה-24 בעולם אחרי גרמניה וסינגפור ולפני יוון, קוריאה וישראל. אחרי תקופה ארוכה של צמיחה איתנה לאורך השנים, ירד קצב הצמיחה בחדות אחרי החזרה לשלטון סיני, במיוחד בעקבות 1998 בה הייתה ירידה של 5 אחוז בתמ"ג ובגלל ההאטה בכלכלה העולמית ומשבר הסארס בשנים 2001 – אמצע 2003. סיום משבר הסארס, ההתאוששות בשוק העולמי והחתימה על הסכם CEPA לשיתוף פעולה הדוק יותר בין הונג קונג לסין, שאפשר לגורמים בהונג קונג גישה חופשית יותר לשוק הסיני ותרמה לעידוד התיירות הסינית בהונג קונג, הביאו לחידוש הצמיחה בשבעת הרבעונים שאחרי אמצע 2003 בקצב ממוצע של 6.8 אחוז. נכון ל-2024, הונג קונג נמצאת במקום הראשון בדירוג הערים היקרות בעולם של חברת הייעוץ האמריקאית מרסר. בהיותה של הונג-קונג, בין היתר, גם מרכז היי-טק בו מאוחסנת כמות רבה של מידע על גולשי אינטרנט מכל העולם, לאחר שעבר ביוני 2020 "חוק הביטחון הלאומי" הסיני, שמאפשר לממשל הסיני גישה למידע המאוחסן בהונג-קונג, הודיעו חברות טכנולוגיה בולטות, ביניהן טיקטוק, שיעבירו את הפעילות שלהן מהונג-קונג כדי להימנע מדליפות מידע, וחברות אחרות כמו פייסבוק, טוויטר, גוגל וטלגרם הודיעו שיאלצו לבחון מחדש את יכולתן להמשיך ולאחסן מידע בהונג-קונג. תרבות הונג קונג מהווה מפגש תרבותי בין תרבות המערב (שהובאה לאזור בעת היה מושבה של האימפריה הבריטית) לבין התרבות הסינית המקומית; הונג קונג מהווה מפגש בין המודרניזם לבין התרבות המסורתית. מפגש תרבותי זה הביא ליצירה מקורית אמנותית ואדריכלית, המשלב באופן מקורי אדריכלות ואמנות מודרנית עם מסורות קדומות ובעיקר עם רעיונות הפנג שווי. המטבח ההונג קונגי אף הוא מהווה שילוב בין מזרח ומערב. בהונג קונג פועלות מסעדות מסורתיות של מזרח אסיה (דים סאם, המטבח הסיני, היפני, ההודי ועוד) מסעדות מערביות (מטבח צרפתי ואיטלקי) ומסעדות פיוז'ן המשלבות בין המטבחים. הקולנוע ההונג קונגי נודע אף הוא בשילובים בין סרטים מזרחיים ומערביים, ובעיקר, החל משנות ה-60 וה-70 מתמקד בסרטי תורת לחימה. מספר שחקנים הוליוודים החלו את דרכם בקולנוע ההונג קונגי ובהם ברוס לי וג'קי צ'אן. בהונג קונג פועלים מספר מוזיאונים ובהם מוזיאון מורשת הונג קונג, מוזיאון הונג קונג לאמנות, המוזיאון להיסטוריה של הונג קונג, מוזיאון המדע של הונג קונג, מוזיאון החלל של הונג קונג (המצויים באזור צים שא צוי שבקאולון), מוזיאון כלי התה (בפארק הונג קונג שבאי הונג קונג), מאדאם טוסו הונג קונג (המצוי על פסגת ויקטוריה) ומוזיאון דוקטור סון יאט-סן (המצוי באזור סנטרל). ממשלת הונג קונג תומכת במספר מוסדות תרבות ובהם האקדמיה לאמנות הבמה של הונג קונג, התזמורת הפלהרמונית של הונג קונג. גאוגרפיה השם "הונג קונג" מבוסס על שמו של האי הונג קונג שבים סין הדרומי, השוכן על שפך ג'ו ג'יאנג (נהר הפנינה) בדרום סין. בהונג קונג נכללים חצי האי קאולון, האי לנטאו, האי הונג קונג, השטחים החדשים והאיים החיצוניים הכוללים 262 איים. הטריטוריות החדשות, המהוות למעשה את מרבית שטחה של הונג-קונג, גובלות מדרום בחצי האי קאולון, ומצפון בסין העממית, לאורך נהר סם צ'אן (נהר שנג'ן). בין הונג קונג לחצי האי קאולון שוכן נמל ויקטוריה, שהוא אחד מנמלי המים העמוקים החשובים בדרום סין. נופה של הונג קונג הררי למדי, עם מדרונות תלולים, כשהנקודה הגבוהה ביותר באיים נמצאת על הר טאי מו שן באי לנטאו שגובהו 958 מטרים. משמעות השם הונג קונג בסינית היא "הנמל הריחני". שם זה ניתן לה כיוון שמנמל בהונג קונג (המכונה כיום אֲבֶּרְדִין) היו מייצאים עצים ריחניים. הונג קונג נמצאת בצידו המזרחי של שפך נהר הפנינה ואילו מקאו שוכנת בצידו המערבי. מצפון שוכנת העיר שנג'ן שבמחוז גואנגדונג שבסין. מכלל שטחה של הונג קונג, 1,102 קמ"ר, רק 25 אחוז פותחו, ואילו 75 אחוז נותרו לשימוש פארקים ושמורות טבע. באזור סנטרל, שבאי הונג קונג מתגוררים ומועסקים תושבים רבים של המחוז. האזור תלול מאוד ומיושב בצפיפות. כדי להתגבר על מכשול ההר, נבנה לאורך 800 מטרים, דרגנוע סנטרל - מיד-לוולס, שהוא הדרגנוע הארוך ביותר בעולם. נמל התעופה הבינלאומי של הונג קונג בנוי על אי מלאכותי, לאחר שנמל התעופה הקודם, נמל התעופה קאי טאק, שהיה ממוקם במרכז העיר וסביבו היו בניינים רבים, היווה סכנה של ממש. הגישה לנמל התעופה היא באמצעות רכבת בלבד, המקשרת את נמל התעופה אל שאר חלקי האי דרך מנהרה תת-ימית. חלופת המנהרה התת-ימית הועדפה, מאחר שגשר עילי, על פני המים, היה חוסם חלק מנתיב התחבורה הימי, העמוס ממילא. אקלים אקלימה של הונג קונג הוא טרופי מונסוני. מזג האוויר קריר ויבש בחורף, בין ינואר ומרץ, חם וגשום באביב ובקיץ, בין אפריל לספטמבר וחם ויבש בסתיו, בין אוקטובר ודצמבר. הונג קונג נמצאת על מסלולם של טייפונים וסערות טרופיות. ב-18 בספטמבר 1906, למשל, פגע צונאמי באי ונהרגו בו כ-10,000 איש. ב-16 בספטמבר 2018 פגע הטייפון "מנגוט" באי לאחר שהגיע מהפיליפינים, אשר הוביל לפינוי של 2,500,000 איש. 760px\|ממוזער\|קו הרקיע של הונג קונג – מבט מפסגת ויקטוריה לעבר נמל ויקטוריה וחצי האי קאולון\|מרכז תיירות נכון לשנת 2019 עיר המדינה הונג-קונג מחזיקה בתואר העיר המתויירת בעולם במשך מספר שנים, זאת על אף מתיחות עקבית מול סין ומהומות אלימות במהלך שנת 2019, שהובילו בשיאן לגל ביטולי הזמנות ולירידה של עשרות אחוזים במחירי המלונות בעיר. למרות זאת, גם בשנת 2019 שמרה הונג קונג על תוארה ומשכה אליה כ-26 מיליון תיירים. הונג קונג היא מרכז עסקי מרכזי במזרח אסיה, ורבים מהמבקרים שמגיעים אליה עושים זאת על רקע נסיעה עסקית. בין אתרי התיירות המרכזיים של העיר נמנים נמל ויקטוריה, אזור הלאן קוואי פונג, קניון הרבור סיטי ושוק הנשים. יהדות הונג קונג שמאל\|ממוזער\|250px\|חברי הקהילה היהודית בבניית סוכה על חוף הים יהודים הגיעו לראשונה להונג קונג, מאז העברת הריבונות מסין לבריטניה בשנת 1842. סוחרים יהודים (בעיקר מעיראק, מומבאי וקולקטה) העבירו את משרדיהם מהעיר השכנה גואנגג'ואו, כדי לפתח את הנמל החדש. בשנת 1857 בנה הסוחר היהודי יעקב ששון את בית הכנסת הראשון בהונג קונג, "אהל לאה", ייסד את הקהילה היהודית והקים בית קברות יהודי במקום. פריצתה של מלחמת העולם השנייה והכיבוש היפני של הונג קונג השעו באופן זמני את הפעילות היהודית באזור. משפחה בולטת נוספת בהונג קונג היא משפחת כדורי, משפחה יהודית עיראקית שהיגרה מבגדאד למומבאי במאה השבע-עשרה ואחר-כך לשאנגחאי ב-1880. במאה התשע-עשרה צברה המשפחה הון עתק מסחר באופיום, נדל"ן ושירותים. לאחר 1949, הועבר מרכז פעילותה להונג-קונג ובניה הרחיבו את עסקי המשפחה למגוון תחומים. עסקי המשפחה, שבראשה עומד סר מייקל דייוויד כדורי, כוללים בין היתר שורה של בתי מלון מפוארים, חברת מסוקים והחזקות בחברות חשמל שונות ברחבי העולם, בהם 35% ממניות חברת CLP Holdings המספקת 75% מתצרוכת החשמל של הונג-קונג. ב-2007 היה מייקל כדורי האיש הרביעי בהונו בסין. הוא הנאמן של קרן הנדבנות ע"ש כדורי ואף זכה באות לגיון הכבוד מטעם ממשלת צרפת. כיום קיימות בהונג קונג שלוש קהילות אורתודוקסיות: "אהל לאה", "קהילת ציון" וחב"ד בעבר הייתה קיימת קהילה נוספת שם ״שובה ישראל״, וכן קהילה רפורמית אחת. בהונג קונג שלוש מסעדות כשרות, בית קברות יהודי ובית ספר יהודי בשם "כרמל" הכולל ארבעה גנים ושמונה כיתות לימוד. בשנת 2010 הוקם בית הספר התיכון "אלזה". בעבר פעל גם תלמוד תורה חרדי שהופעל על ידי קהילת שובה ישראל אולם הוא נסגר בשנת 2005. גם בית הספר "עמודי שלמה", שהוקם במקומו כדי לספק מענה לקהילה החרדית, נסגר עקב קשיים כלכליים. ראו גם סין (אזור) אזור מנהלי מיוחד של סין - ביחד עם מקאו טאיוואן לקריאה נוספת מייקל פטרניטי, הונג קונג – בצילה של סין, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, יוני 2012 קישורים חיצוניים הונג קונג, מתוך אתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית JCC.org.hk – אתר האינטרנט של הקהילה היהודית בהונג קונג הערות שוליים * קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: ערי חוף קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: אזורים מנהליים מיוחדים קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: ערי נמל קטגוריה:מדינות לשעבר באסיה קטגוריה:ערי מדינה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות שפות סיניות קטגוריה:ים סין הדרומי: ערי נמל	2024-09-18T22:32:33
ירדנה ארזי	ירדנה שולמית ארזי (נולדה ב-25 בספטמבר 1951) היא זמרת ומנחת טלוויזיה ישראלית. החלה את דרכה כחברה בלהקת הנח"ל ואף שימשה בה כמפקדת הלהקה, ולאחר מכן הייתה חברה בשלישיית שוקולד מנטה מסטיק, המשיכה בקריירת סולו אשר זכתה להצלחה רבה, במהלכה הוכתרה כזמרת השנה במצעדי הפזמונים השונים חמש פעמים, ארבע מהן בשנות השמונים של המאה העשרים והחמישית שבהן ב-2013, ואף הוכתרה כ"זמרת העשור" של שנות השמונים. ארזי הייתה מנחת אירוויזיון 1979, האירוויזיון הראשון שנערך בישראל. כלת פרס כינור דוד, פרס אמ״י למפעל חיים, אבירת עד של מרכז פרס לשלום וזוכת פרס מפעל חיים מטעם אוניברסיטת בר-אילן, והונצחה עוד בחייה ברחוב על שמה בעיר ילדותה חיפה. ביוגרפיה ארזי נולדה בשם ירדנה שולמית פַיְנְבַּאוּם בקיבוץ כברי שבגליל המערבי. אביה, דוד פינבאום (1918–1994), שעלה ארצה בנעוריו עם משפחתו מהעיר פוּלדָה שבגרמניה, היה איש אצ"ל ונמנה עם מקימי קיבוץ בית הערבה. עם הכרזת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת העצמאות, פונו המתיישבים מהקיבוץ והתחלקו לקבוצות, ופינבאום נמנה עם הקבוצה שעברה לכברי. אמה של ארזי, איבֶט לבית לוּאַנזֶ'ה (Loinger; 1928–1994), הייתה ילידת העיר שטרסבורג בצרפת (סבתה מצד אמה היגרה לצרפת מבוקובינה, רומניה וסבה מצד אמה יליד פולין), אחותו של ז'ורז' לואנז'ה, שלחם במחתרת הצבא היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה והתפרסם בכך שהציל ילדים יהודים מידי הנאצים ודודניתו של הפנטומימאי מרסל מרסו. כילדה, בימי מלחמת העולם השנייה, סייעה גם לואנז'ה לבני משפחתה בפעילות בתנועת ההתנגדות הצרפתית ועסקה בהברחת ילדים יהודים והצלתם במסגרת ארגון אוז"ה. בשנת 1949 עלתה לישראל בגפה והתיישבה בכברי, שם הכירה את מי שעתיד, כעבור חודשים ספורים, להיות בעלה. בשנת 1951 עִברתו את שם משפחתם ל"ארזי" ("פינבאום" פירושו בגרמנית/יידיש "עץ נאה"). ב-1953, כשהייתה ארזי כבת שנתיים, עברה המשפחה להתגורר בשכונת הדר הכרמל שבחיפה, שם גדלה והתחנכה. בין לבין, התגוררה המשפחה לתקופה קצרה בצרפת. בחיפה פתח אביה של ירדנה חנות קטנה למוצרי חשמל. לקוח קבוע של אותה חנות היה המלחין אפי נצר, שבאותה עת ניהל את "חבורת בית רוטשילד". אביה של ירדנה הציע לנצר לזמן את בתו לאודישן לחבורה כיוון שידע שהיא שרה ומופיעה במסגרת תנועת הצופים, בה הייתה חניכה בשבט "משוטטי בכרמל". ארזי התקבלה, ובגיל 17 אף הפכה לסולנית החבורה. כסולנית ביצעה את השיר "בואי אמא", אשר יצא לרדיו בשנת 1965. אל אחת מהופעות הלהקה בהיכל התרבות בתל אביב הגיע סא"ל ישי עמרמי, קצין החינוך של הנח"ל. הוא התרשם מארזי הצעירה ושריין במיוחד עבורה מקום בלהקה הצבאית שתחת פיקודו, להקת הנח"ל. להקת הנח"ל שמאל\|ממוזער\|250px\|ירדנה ארזי וגידי גוב מבצעים את השיר "הפרוטה והירח" בלהקת הנח"ל, 1972 ארזי הקדימה את גיוסה לצה"ל והחלה את שירותה הצבאי בשנת 1969 כשהיא בת 17 שנים וחצי. לאחר הטירונות הצטרפה ללהקת הנח"ל, אשר הצטלמה באותם ימים לקליפים הראשונים של הטלוויזיה הישראלית. לאחר שחרורם של ותיקי הלהקה החלה העבודה על תוכניתה ה-22 "שא לשלום (בהיאחזות הנח"ל בסיני)" בבימויו של דני ליטאי ממנה יצאו קלאסיקות כמו "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ו"שיר לשלום" כמו גם חידוש ל"הבן יקיר לי". המנהל המוזיקלי יאיר רוזנבלום היטיב לנצל את קול הסופרן של ארזי בכל שירי התקליט. בין חברי הלהקה נמנו גידי גוב, מירי אלוני, דני סנדרסון, לאה לופטין, אפרים שמיר, רותי הולצמן, אלון אולארצ'יק, תמי עזריה, מאיר פניגשטיין ועמוס טל שיר שהיה מפקד הלהקה ועד מהרה הפך לבן-זוגה. השניים נישאו בשנת 1972 כשהיא בת 20 בלבד והתגרשו כעבור שש שנים. לאחר סיום התוכנית הצטרפה ארזי לצוות הווי נח"ל בו היו חברים גם גוב, שמיר, לופטין, איציק בן מלך ויזהר כהן. הסולו המרכזי שלה באותה תקופה היה "חופים" בשנת 1972 העלתה הלהקה את תוכנתיה ה-23 "הפלנ"חניק", בבימויו של דני ליטאי ובניהולו המוזיקלי של בני נגרי אשר ציינה חצי יובל להקמת הפלמ"ח. בתוכנית הזאת בלטה ארזי במיוחד בדואט שלה ושל אפרים שמיר, "מי היה החולם" (עליסה) שכתבו עלי מוהר ויאיר רוזנבלום. בין השירים הנוספים בתוכנית בהם בלטה ארזי ניתן למנות את הביצוע המחודש לשירם של "הצ'יזבטרון", "שיר הרעות" ואת "הפרוטה והירח" לו קדם מערכון בביצועם של ארזי וגידי גוב. בין משתתפי תוכנית זו היו גידי גוב, אפרים שמיר, ענת גוב, צבי בומס, יהודה עדר, ראובן גבירץ, דורית פן ואיציק בן מלך. בזמן החזרות לתוכנית התרחש מרד בלהקה ובעקבותיו פרש המנהל המוזיקלי יאיר רוזנבלום והודח מפקד הלהקה. ארזי מונתה למפקדת הלהקה והועלתה לדרגת סמ"ר. הייתה זו הפעם הראשונה בה התמנתה אישה לתפקיד מפקדת להקה צבאית, מה שהקנה לארזי כתבת שער בעיתון במחנה. במהלך אותה שנה השתחררה מהלהקה אך שבה אליה בנובמבר 1972 למופע הפרידה של התוכנית. ארזי שבה ללהקת הנח"ל בשנית באוקטובר 1973 יחד עם חברותיה לשלישיית שוקולד מנטה מסטיק ועם חברי להקת כוורת על מנת להופיע בפני החיילים במלחמת יום כיפור. שנות השבעים והקמת להקת "שוקולד מנטה מסטיק" 250px\|ממוזער\|שמאל\|ירדנה ארזי (מימין) יחד עם לאה לופטין (באמצע) ורותי הולצמן (משמאל). להקת שוקולד מנטה מסטיק באירוויזיון 1976 כבר במהלך שירותה הצבאי החתים אותה המפיק אברהם דשא (פשנל) על חוזה ניהול אישי לחמש שנים, ולאחר שחרורה בשנת 1972 השתתפה במופע שנקרא "שוקולד מנטה מסטיק - קונגרס הצחוק הציוני" והתבסס על שירים מתקופת תל אביב הקטנה, ההצגה הייתה להצלחה גדולה. לצידה של ארזי השתתפו גם חברותיה ללהקת הנח"ל, רותי הולצמן ותמי עזריה, עמוס טל שיר (בעלה של ארזי), והשחקנים עזרא דגן וציפי שביט. הזמרת רבקה זהר הייתה אף היא חלק מצוות המופע אך פרשה במהלך החזרות. בין השירים אותם ביצעה במופע ניתן למנות את "בין פרחי הגן", "והיה בחשכת הערב" ו"שבת אחרונה". לקראת פסטיבל שירי הילדים של 1972 התבקש פשנל לשלוח הרכב חדש והקים את שלישיית שוקולד מנטה מסטיק בה היו חברות ארזי, הולצמן ועזריה. שירן "אברא קדברא" שכתבו לאה לופנפלד ומשה וילנסקי, הגיע למקום השני ובעקבות הצלחתו הוחלט להמשיך בפעילות ההרכב. התחנה הבאה הייתה בפסטיבל הזמר 1973 בו ביצעו יחד עם שלישיית אף אוזן גרון את השיר "נצח ישראל לא ישקר", אותו הייתה אמורה לבצע עמם כסולנית רותי נבון, אך זו נפצעה בתאונת דרכים לפני הפסטיבל (בתקליט הפסטיבל נבון היא המבצעת הראשית). באותו פסטיבל ביצעה ארזי יחד עם חנן יובל ואפרים שמיר את "ליל חניה", מהשירים המזוהים ביותר עם הפסטיבל. זמן לא רב לאחר מכן פרשה עזריה והוחלפה על ידי לאה לופטין, אף היא בוגרת אותו המחזור של הנח"ל. ארזי, לופטין והולצמן חלקו יחד אוהל בטירונות ולהן מספרים אישיים עוקבים. בשנת 1974, השתתפה ארזי בסרט "שרית" של ג'ורג' עובדיה לצידם של יגאל בשן ודליה פרידלנד. באותה תקופה זכתה שלישיית שוקולד מנטה מסטיק להצלחה גדולה. הן השתתפו בפסטיבלים והרבו להופיע ברחבי המדינה. בין השירים אותם ביצעו בפסטיבלי זמר נמנים: "נח" עם מתי כספי (פסטיבל הזמר והפזמון 1974), "שירים הם חברים" (פסטיבל הזמר והפזמון 1975), "חגיגת אביב" שכתבו דודו ברק ושייקה פייקוב (מקום שלישי בפסטיבל שירי הילדים 1974), "ישנוני" (פסטיבל שירי הילדים 1974), "מי המנטה מי המסטיק מי השוקולד" ו"בית השוקולד" (שכתבו להן יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום לפסטיבל שירי הילדים 1977), "משיח" ו"שיר היין" בפסטיבל הזמר המזרחי, "פרקים בתולדות הציונות" בפסטיבל שירי בירה שנערך ב-1975 והשיר "ובאו האובדים" שכתב להן שלמה קרליבך בפסטיבל הזמר החסידי. בנוסף הופיע ההרכב בתוכניות טלוויזיה רבות ובהן "חג לי" (עם שלמה ארצי, עמוס טל שיר ואושיק לוי, "שירים מארץ אחרת" שהוקדשה לשירי דרום אמריקה ו"הספינה המזמרת" (עם עודד תאומי). הבמאי ראלף ענבר הקדיש להן תוכנית מיוחדת של "אולפן קיץ" ב-1977. אלבומן הראשון ראה אור בשנת 1975 בהפקתו המוזיקלית של מתי כספי ובו בלטו השירים "מניאנה", "בת אצילים" ו"בשדות בית לחם". בשנת 1976 נבחרה הלהקה לייצג את ישראל באירוויזיון 1976. מופע מיוחד ב"צוותא" בהנחיית אהוד מנור הוקדש לבחירת השיר אשר ייסע להאג ובו הוצגו שלושה שירים חדשים: "זה טוב זה טוב" (אליעוז רבין-רוני וייס), "קשת בענן" (דרורה חבקין) ו"אמור שלום" (אהוד מנור-מתי כספי) שנבחר והגיע בתחרות למקום השישי. הופעתן המוצלחת הובילה לביקוש רב של הלהקה והן יצאו לסיבוב הופעות ברחבי העולם, הוחתמו על חוזי הקלטות בניהולו המוזיקלי של לס המפריז שהיה מהמוזיקאים החשובים באותה תקופה, הקליטו שירים באנגלית ובגרמנית וזכו לביקורות מפרגנות. הצלחתן הגדולה של בנות השלישייה הובילה לבחור בהן כמובילות הקמפיינים של חברת האופנה "ניבה", חברת האיפור "מרי קוואנט" וממתקי עלית. לאחת מהופעות הלהקה בשוודיה התעקש להגיע המוזיקאי פרנק זאפה עם אמרגנו. עם שובן לישראל שנה מאוחר יותר העלתה השלישייה מופע קברט בשם "הלילה הראשון", המבוסס על שירים אמריקאיים מסוף המאה ה-19 בתרגום אהוד מנור, בבימויו של צדי צרפתי ובניהולו המוזיקלי של אלדד שרים. לאחר מכן הקליטה השלישייה לתוכנית מיוחדת של "קול ישראל" את הביצוע המקורי ללחנה של נעמי שמר לשיר "הוי ארצי מולדתי" שכתב שאול טשרניחובסקי וכן את השיר "שלג על עירי". במרץ 1978 הודיעה ארזי במסיבת עיתונאים על כוונתה לפרוש מן ההרכב ולצאת לקריירה עצמאית. הפרויקט המשותף האחרון של הלהקה בהרכבה הנוכחי היה האלבום "הפרוטה והירח" אותו הקליטו לצד אריק לביא ובניהולם המוזיקלי של גיל אלדמע ורוני וייס. האלבום כלל גרסאות חדשות לשירי הפלמ"ח במלאת 30 שנה לפירוקו. אחת ההופעות האחרונות של ההרכב היה בפסטיבל הזמר והפזמון 1978, בה ביצעו מחרוזת של שירי האירוויזיון. תחילת קריירת הסולו לאחר פרישתה מ"שוקולד מנטה מסטיק" הרבתה ארזי להופיע בתוכניות מוזיקליות בטלוויזיה ("שרתי לך ארצי", "ימי שבט", "מצעד המרגניות") אך לא הוציאה חומרים מקוריים לרדיו. בשנת 1979 הציע לה המפיק שלמה צח להיות הסולנית בהרכב חדש שהקים חלב ודבש אשר ביצע בפסטיבל הזמר את השיר "הללויה". ארזי נענתה בתחילה להצעתו, אך במקביל הציע אמרגנה דאז שי נשר לבחור בה כמנחת תחרות האירוויזיון שהתקיים באותה שנה בירושלים. המפיק אלכס גלעדי שכנע אותה לקבל על עצמה את המשימה הואיל והיא גם דוברת צרפתית. לימים הודתה כי היא מתחרטת שלא לקחה את השיר: . ארזי הנחתה את התחרות בצרפתית לצד דניאל פאר שהנחה באנגלית (ושניהם נשאו דברים בעברית לסירוגין), וזכתה לשבחים רבים על הופעתה. אחד המתרשמים מההנחיה היה מרשל הנס, מנהל חברת התקליטים העולמית "אריולה אריסטה", שהציע לארזי חוזה הקלטות ארוך טווח. החברה הפיקה תקליט ארוך נגן של שירי ירדנה ארזי. מאחר שלא הסכימה לעבור להתגורר מחוץ לישראל, דחתה את ההצעה של חברת התקליטים. עם זאת, באותה תקופה הקליטה שירים בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית ויצאה לסיבוב הופעות באירופה. עם שובה לישראל החליפה ארזי את חוה אלברשטיין בצוות תוכנית הילדים "קרוסלה". עוד בעקבות האירוויזיון, נבחרה ארזי בסקר דעת קהל כמודל לחיקוי הנשי הגדול בישראל ובעקבות כך הובילה את קמפיין חברת הרהיטים "רים". על הבחירה השתתף בין השאר מנהל השיווק של החברה דאז בנימין נתניהו. שנות השמונים באוקטובר 1980 הוציאה ארזי את תקליט השדרים "מחול מערבולות" (מילים: איציק ויינגרטן, לחן ועיבוד: אריק רודיך) שזכה להצלחה ברדיו ונכלל מאוחר יותר באלבומה הראשון. "מחול מערבולות" נכלל בתוכניתו של רלף ענבר "טרמפ לשמש" וצולם על שפת הים, בהמשך צולם לתוכנית ערוץ 1 "להיט בראש". בדצמבר 1980 הנחתה את פסטיבל שירי הילדים מספר 11 (לצד שלמה ניצן ומנחם עיני) וביצעה בו את השיר "הדובון הלך לישון" (מילים ולחן: דן זכאי, עיבוד: משה זורמן). בדצמבר 1981 השתתפה בפסטיבל שירי הילדים מס' 12 עם השיר "אבל חבל" (מילים: שוקי וגנר, לחן ועיבוד: אורי קריב). בשנת 1981 השתתפה ארזי בהפקה חדשה שעלתה על בימות הבידור בארץ, המחזמר "ברנשים וחלומות", שהעלה שירים מצליחים ממחזות זמר בינלאומיים בתרגום לעברית של אבי קורן ובבימויו של צדי צרפתי. לצדה השתתפו בהצגה אילי גורליצקי, ששי קשת, חנה לסלאו ושולה חן. המופע זכה להצלחה גדולה והוצג במשך 52 שבועות רצופים בהיכל התרבות בתל אביב. בתום אותה שנה זכה בפרס "כינור דוד". בשנת 1982 הוציאה ארזי את אלבום הסולו הראשון שלה, שנקרא בפשטות "ירדנה ארזי" והתאפיין במקצבי אלקטרו רוק ובעיבודים של אריק רודיך. התקליט יצא בחברת תקליטים "הד ארצי", כאשר האלבומים הבאים אחריו יצאו כבר בהפקה עצמית של ארזי ובעלה לעתיד נתן תומר. האלבום נחל כישלון מסחרי אך בלטו מתוכו השירים: "בלי דמעות" (מילים: יעקב גלעד), "מחול מערבולות", "אני לא גרטה גרבו" (בשניהם - מילים: אהוד מנור) בו שרה ארזי בסגנונה של קייט בוש, ו"מוזיקה נשארת" (שמרית אור-הנרי ברטר) עימו השתתפה ארזי לראשונה בתחרות הקדם-אירוויזיון והגיעה למקום השני. בדצמבר 1982 אותה שנה זכתה במקום הראשון בפסטיגל מספר 2 עם השיר "מילה קטנה" (מילים: שמרית אור, לחן: הנרי ברטר, עיבוד: רוני וייס). ב-1983 נישאה לנתן תומר, שהיה למפיק שלה. באותה עת, החלה ללמוד פיתוח קול אצל רחל הוכמן וחברה לגברי מזור, איש יחסי הציבור של פסטיבל שירי הילדים, שהפך ליועצה האמנותי ומי שעתיד לסלול לה את הדרך אל שירי ארץ ישראל ואל פופולריות עצומה. בעצתו של מזור יצאה להופיע בפני החיילים במלחמת לבנון הראשונה, והייתה הזמרת הראשונה שעלתה להרי השוף עוד בזמן הקרבות. בעקבות הנסיעה כתב לה אהוד מנור את השיר "הביתה", שקרא לחיילינו "לשוב משדות זרים" ועורר סערה פוליטית. השיר הופיע באלבומה השני "מה נשמע", שהגיע לחנויות בשנת 1984, והוא גם אלבומה הראשון שיצא בהפקה עצמית. באלבום בלטו מספר שירים כגון: "חפץ חיים ברוח הגוברת" ("גשם עומד לרדת"), "שיר הערב מצלצל" ("שוטי מנגינה שלנו") ו"תאורת חצר". האלבום היה לאלבום הזהב הראשון של ארזי. שיר נוסף שהקליטה באותה תקופה היה "הזמר", שהגיע למקום השלישי בפסטיבל שירי הילדים. במקביל, הובילה את קמפיין המודעות נגד עישון עבור האגודה למלחמה בסרטן עליו הוענק לה מגן יו"ר הכנסת. באותה שנה השתתפה ארזי בפעם השנייה בתחרות קדם-אירוויזיון 1983 עם השיר "שירו שיר אמן", שהלחין הנרי ברטר. בסיום התחרות הראתה ספירת הקולות כי ארזי הפסידה על חודה של נקודה לעפרה חזה, שביצעה את השיר "חי". שנים לאחר מכן סיפרה ארזי בריאיון לסדרה התיעודית "הרצל פינת רפאלי", שרפי גינת שישב בחבר השופטים סיפר לה לאחר אותו הערב שהייתה טעות בספירת הקולות בהצבעה, והיא זו שהייתה אמורה לזכות במקום הראשון ולא עפרה חזה. ארזי בחרה לשמור מידע זה בסוד. טענתה זו של ארזי נבדקה בראיון של רפי גינת בנושא באתר הארץ בו הוא שולל את הטענה של ירדנה ארזי לכך שהייתה טעות בספירת הקולות. היריבות מול חזה הוסיפה ללוות את ארזי לאורך כל שנות השמונים ונצרבה בתודעה הציבורית עד היום. זמרת השנה בשנת 1984 הוציאה ארזי את אלבומה השלישי "אתה לי ארץ", המסמל את הפיכתה לזמרת הבולטת בישראל באותה תקופה ואשר היה עד מהרה לאלבום זהב. שיר הנושא "אתה לי ארץ" הוזמן במיוחד על ידי רשת ג' ליום העצמאות ה-36 למדינת ישראל. מלבדו בלטו באלבום "יש ונדמה", "פקודת יום" ו"ההצגה הגדולה", שנכתב במיוחד למצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל בו נבחרה ארזי לראשונה כזמרת השנה. באותה שנה אף זכתה בפרס "כינור דוד", זכתה במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים עם השיר "לא נעצור" (יורם טהרלב – נורית הירש) והשתתפה בתפקיד אורח בסרט מאחורי הסורגים. רשות השידור בחרה בה לייצג את ישראל באירוויזיון אך התחרות נערכה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והשתתפותה בתחרות בוטלה. בשנת 1985 המשיכה לשמור על מעמדה כזמרת המובילה בישראל והוציאה את האלבום "דרישת שלום". שיר הנושא הוא שיר השירותרום אותו הקליטה עם המחזור הנוכחי של להקת הנח"ל. שירים בולטים נוספים מתוכו היו: "קו האהבה", "שהשמש תעבור עלי", "אגדת לה-דילה", "באתי אליך", "במערבולת" ו"שוב בתמונה" שכתבו לה יאיר לפיד ורמי קליינשטיין והגיע למקום השלישי במצעד הפזמונים השנתי בו נבחרה בפעם השנייה לזמרת השנה. באותה שנה זכתה במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים עם השיר "שובי הרמוניקה" והגיעה למקום השלישי בתחרות הקדם אירוויזיון עם השיר "עוד נגיע". באותה תקופה הלכה והחריפה היריבות התקשורתית בין ארזי לבין עפרה חזה אשר לוותה בקרבות מעריצים ובסיקור תקשורתי נרחב. לשיאה הגיעה התופעה כשבמהלך הופעה של ארזי באמפי וואהל בקיץ 1985 ירתה עליה מעריצה של חזה דיו מתוך אקדח מים. הפרשה זכתה לכינוי "תקרית הדיו". ב-22 באוקטובר 1986 נולדה בתה היחידה אלונה. באותה שנה הוציאה תקליט אוסף בשם "שוב בתמונה" ובו שיר מקורי אחד ("אחד ולתמיד"). האלבום נמכר במהרה בלמעלה מ-40 אלף עותקים. באותה השנה השתתפה גם לראשונה בתוכנית "הופה היי" וביצעה בה את השירים "אגדת לדילה" ו"שהשמש תעבור עליי". ב-1987 הוציאה ארזי תקליט קונספט בשם "נשמה צוענית", אשר היה מבוסס על שירים צועניים מתורגמים לעברית, על ידי אהוד מנור, בהפקה מוזיקלית של מתי כספי. התקליט הפך לרב מכר והגיע תוך זמן קצר למעמד של פלטינה משולשת. הוא גם הועלה על גבי פורמט של CD והיה בכך לדיסק הראשון שיוצר בישראל. בין השירים באלבום: "הכינור הנאמן", "רוח ואש", "מה יש לי", "יריד האהבה", ו"כשהצועני אוהב" - שיר מקורי שהלחינה במיוחד יהודית רביץ. באותה השנה השתתפה בערב מחווה לתרבות היידיש אשר נערך בתיאטרון הבימה. במסגרתו ביצעה ביידיש את השיר "מיין שטייטלע בעלז" ("העיירה שלי 'בלז'"). כמו כן היא הנחתה את תחרות הקדם אירוויזיון לצד יורם ארבל. בהמשך אותה שנה ובעקבות הצלחתה הגדולה הוחתמה ארזי על קמפיין ענק לבנק לאומי, אשר נמשך שנתיים ולווה בפרסומות ברדיו ובטלוויזיה ובפרסומים בעיתונות הכתובה. בשיתוף הבנק הוציאה ארזי שתי קלטות אוסף בשם "מבחר להיטים" ו"בין פרחי הגן" (ב-1987 ו-1989 בהתאמה), שלא הופצו באופן מסחרי אלא הוענקו על ידי הבנק כשי ללקוחות חדשים ושני אלבומי ילדים שהופצו באופן מסחרי: הראשון היה "ריח דבש וריח מנטה", בו הקליטה מחדש שירי ילדים מכל הזמנים, בהם "שעון בן חיל", "דני גיבור", "אני והתוכי" ו"קום בחור עצל". על עטיפת האלבום הופיעה ארזי עם בתה אלונה. השני הוא קלטת בשם "סיפורי לילה טוב" ובה סיפורי ילדים מוקראים בקולה. בסיום השנה זכתה בפעם השלישית בתואר זמרת השנה והקליטה במיוחד למצעד הפזמונים השנתי את השיר "מחוזות האהבה" (דודו ברק-בועז שרעבי). על-פי הערכות שולם לארזי סכום עתק של מאות אלפי דולרים עבור השתתפותה בקמפיין. שמאל\|ממוזער\|250px\|1988 - ירדנה ארזי בסיבוב הופעות משותף עם יהורם גאון, שנערך בחסות האגודה למען החייל, לרגל שנת ה-40 למדינת ישראל 1988 הייתה אחת השנים המשמעותיות בקריירה של ארזי, בה ביצרה את מעמדה הממלכתי כשנבחרה בסקר מקיף של קול ישראל לשנת ה-40 למדינה כזמרת הפופולרית ביותר בישראל. בעקבות הסקר יצאה לסיבוב הופעות משותף עם יהורם גאון (שנבחר כזמר האהוב) שנערך בחסות האגודה למען החייל. לקראת המופע הקליטו השניים את הדואט "אדם אחר" (רחל שפירא-נורית הירש). בטקס חלוקת פרסי ישראל לשנת 1988 שרה ארזי את "עגילי דמאר", שיר שנכתב עבור כלת פרס ישראל באותה שנה, שושנה דמארי. ביום השואה השתתפה בקונצרט מיוחד של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה שנערך בכיכר מלכי ישראל ושודר במקביל בטלוויזיה הפולנית. שמעון פרס שעמד אז בראש מפלגת העבודה הציע לה מקום ריאלי ברשימת המפלגה לכנסת ה-12 אך היא דחתה את הצעתו. הטלוויזיה הישראלית בחרה בה כנציגת ישראל באירוויזיון 1988 שנערכה באותה שנה בדבלין. לקראת נסיעתה נערך במיוחד עבורה קדם אירוויזיון פרטי בו הוצגו ארבעה שירים חדשים: "קרוב לים", "כמו בהתחלה", "היא רוקדת" ו"בן אדם" שכתב אהוד מנור ללחן של מוזיקאי אלמוני עולה חדש מרוסיה בשם בוריס דימיטשטיין ונבחר לייצג את ישראל בתחרות. על אף שההימורים נטו לטובתה, היא הגיעה למקום השביעי. בעקבות האירוויזיון הוזמנה ארזי לסיבוב הופעות באוסטרליה. שמאל\|ממוזער\|250px\|יהורם גאון נורית הירש וירדנה ארזי בעת הקלטת הדואט "אדם אחר" השירים אותם הקליטה באותה שנה נכללו באלבומה הבא "עוד יום אחד" אשר נמכר בלמעלה מ-100 אלף עותקים (פלטינה כפולה). ארבעה משירי האלבום הגיעו לעשירייה הפותחת במצעד הפזמונים "עגילי דמאר" (3), "בן אדם" (4), "היא רוקדת" (9) ו"אדם אחר" (10). שיר נוסף ("כמו בהתחלה") הגיע למקום ה-38. ארזי נבחרה בפעם הרביעית כזמרת השנה. באותה השנה השתתפה בשנית בתוכנית "הופה היי", ובסיום אותה שנה השתתפה כזמרת אורחת בפסטיגל. ארזי הוסיפה לפעול באינטנסיביות. אלבומה הבא היה "דמיון מזרחי" אשר התבסס על שירים ערביים בגרסאות עבריות שכתב אהוד מנור. על ההפקה המוזיקלית הופקד ירון בכר. בין שירי האלבום בלטו "מה נתת לי", "אל תאמר", "דמיון מזרחי", "חליל הנצח" ו"יא חביבי". הקהל הגיב לאלבום ברגשות מעורבים, בין היתר כיוון שבאותה תקופה הייתה האינתיפאדה בשיאה וחלקים בציבור התקשו לקבל מזמרת השנה טקסטים כמו "מנגן חליל הנצח שיר אחד לשני עמים" או "לך ולי מקום בארץ המובטחת". עם זאת הוא נמכר בלמעלה מ-40 אלף עותקים והיה לתקליט פלטינה. להצלחה נוספת זכה האלבום במדינות ערב ובשטחים וארזי הרבתה לקבל מכתבי מעריצים ממצרים, ירדן ואפילו עיראק. גם חיילי כוחות הברית שהגיעו למפרץ הפרסי אימצו את האלבום בחום. ארזי נבחרה כזמרת הפופולרית ביותר במגזר הערבי בסקר שערך קול ישראל בערבית והוזמנה לביקור רשמי במצרים. אלבום הסולו האחרון של ארזי בשנות השמונים היה "תחנה בדרך" אשר כלל גרסאות כיסוי לשירי שנות החמישים, בהם "בין פרחי הגן", "בת הדייג", "שָׂאֶנִי עִמְךָ בַּמָחוֹל", "מול הר סיני", "רק אלומה" ועוד ולצדם מבחר מלהיטיה. לצורך הקלטת הדיסק התאחדה שלישיית שוקולד מנטה מסטיק וביצעה את השירים "ונצואלה" ו"נערה ממש אוצר". בנוסף הקליטה ארזי לדיסק זה שני שירים חדשים, "האיש מן החלום" (שהוזמן במיוחד למצעד הפזמונים השנתי ב-1988) ו"כאבים רחוקים". האלבום היה לאלבום זהב. לאחר צאת אלבום זה הוציאה ארזי קלטת אוסף נוספת לילדים - "בלהיטיה הגדולים לילדים" שהופצה על ידי קלסיקלטת כחלק מסדרת "אנחנו שרים גם לילדים". בקלטת זו, שעל עטיפתה הופיע ציור של ארזי ובתה אלונה, התארחו ריקי גל, שביצעה את השיר "ג'ינג'ית" (איתו הופיעה בפסטיבל שירי הילדים ה-14 ב-1983) וגלי עטרי, שביצעה את "קלרה אפרסק" (איתו הופיעה בפסטיבל שירי הילדים החמישי ב-1974). באותה תקופה נפרדה מיועצה האמנותי גברי מזור לאחר שש שנות עבודה. שנות התשעים בשלהי 1989 הבינה ארזי כי עליה לקחת פסק זמן קצר על מנת שלא ליצור עומס על הקהל ו"ישבה על הגדר" כהגדרתה למשך שלוש שנים. באותה תקופה שברה את שתיקתה התקשורתית כשנבחרה כזמרת העשור של "קול ישראל" וכשהושקה בובת שעווה בדמותה במוזיאון השעווה הישראלי. כל אותה העת לא הפסיקה ארזי להופיע ברחבי הארץ. ב-1990 הופיעה ארזי בתוכנית "מסיבת גן" עם בתה אלונה, וכן הופיעה בפעם השלישית בתוכנית "הופה היי" וביצעה את השירים "דבקה מדורה" ו"כאבים רחוקים". באוקטובר 1991 יצא לרדיו סינגל ראשון מתוך אלבום חדש - "ילדה יחפה" אשר בישר את שובה לפעילות. רבים ראו בשיר ילדה יחפה רמז לירדנה ארזי עצמה כילדה יחפה ששרה שירי מולדת. האלבום "אנשים זרים" בהפקתו המוזיקלית של יעקב גלעד ובהשתתפות יהודה פוליקר עורר ציפיות גדולות. הוא התבסס בין היתר על שירי משוררות כגון יונה וולך, תרצה אתר ולאה גולדברג וכלל שירים שזכו להצלחה ברדיו ובהם "ילדה יחפה", "שיר אישה בחורף" (יהונתן גפן-יהודה פוליקר), "ארמון הקרח", "מתוך הנשכחות" ו"הבובה של גוגול". האלבום היה לאלבום זהב, שניים משיריו הגיעו לצמרת מצעד הפזמונים השנתי וארזי הגיעה למקום השני בקרב על תואר זמרת השנה. ב-1994 הוזמנה ארזי על ידי ראש הממשלה יצחק רבין לביקור הרשמי הראשון של ראש ממשלה ישראלי ברוסיה. היא הופיעה בפני קהל אלפים וכיכבה בערוצי הטלוויזיה במדינה. בהמשך הוזמנה על ידי רבין לטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן ויומיים לפני הירצחו הופיעה ארזי בטקס חנוכת תחנת הכוח של חברת החשמל בחדרה במעמד רבין. זו הייתה הופעתו הפומבית האחרונה לפני עצרת השלום. בטקס הרשמי במלאת שבוע לרצח ביצעה ארזי את שירה "אתה לי ארץ" ובעצרת הזיכרון שנערכה שנה לאחר מכן ביצעה את השיר "ושמה לא תבוא" (אהוד מנור-אביהו מדינה) שהוקדש לרבין ולשמעון פרס בעקבות הפסדו בבחירות. באותה שנה הצטרפה לאיחוד חד פעמי של להקת הנח"ל לביצוע שיר הרעות בתוכנית הטלוויזיה "לילה גוב". ארזי חוותה טרגדיה אישית בשנת 1994 כששני הוריה נפטרו ממחלת הסרטן בהפרש של חמישה ימים זה מזה. לזכרם ביצעה את שירם של רחל שפירא ונחום היימן "כמו מים שקטים" אשר ראה אור באלבומה הבא "מתוך שאהבתי". בין שירי האלבום "חדש באוויר" שנכתב בעקבות הסכמי השלום, "שלושה דורות" שהוקדש לזכרו של בן-דודה ישראל ארזי שנהרג במבצע כראמה, "מכתב" שכתבה רחל שפירא בעקבות מכתבי מעריצים שקיבלה ארזי ממצרים, והדואט "חברות הכי טובות" עם שולה חן. האלבום לווה במסע יחסי ציבור רחב ובסיבוב הופעות שנפתח בפסטיבל ערד אך האלבום זכה להצלחה פחותה בהשוואה לאלבומים שהוציאה ארזי בשנות השמונים ונמכר בכ-15,000 עותקים. בהמשך שנות התשעים הקליטה ארזי עם הזמר אבי פרץ גרסת כיסוי ל"שיר של יום חולין" מתוך אלבום שהוקדש לשירי המלחין יאיר רוזנבלום ואת השיר "אור שבעת הימים". לצד סולן להקת "סהרה" חנניה אברג'יל הקליטה גרסת כיסוי לשיר "בחלומי עודני" (סמי שלום שטרית-שמעון בוסקילה) לפרויקט "עבודה עברית" ועם גידי גוב ביצעה בתוכניתו לילה גוב גרסת כיסוי לשיר "דון קישוט". בשנת 1998 הוציאה אלבום אוסף כפול משיריה - "יש ונדמה" - ובו ארבעים מלהיטיה הגדולים. באותה תקופה חידשה את הקשר המקצועי עם גברי מזור אשר מוסיף ללוות אותה כיועץ אמנותי עד היום. בשנים 1996–2005 הנחתה את מגזין הבוקר "קפה טלעד" בערוץ 2. בשנת 1999 נבחרה להוביל את קמפיין חברת האלקטרוניקה "אמקור" לסדרת מקררים חדשה. העשור הראשון של המאה ה-21 בתחילת שנות האלפיים התמקדה ארזי בקריירה טלוויזיונית אך מפעם לפעם הוסיפה להקליט שירים חדשים. בין שיריה באותה תקופה: גרסת כיסוי לשיר "הפרח בגני" יחד עם אנריקו מסיאס שהוקלטה במיוחד לפסטיבל הזמר והפזמון 2001, השיר "כשהארץ תרגע" (איתן נחמיאס גלס-יוני רועה) שנכתב בעקבות האינתיפאדה השנייה, גרסת כיסוי לשיר "לא דיברנו עוד על אהבה" שהוקלטה לאלבום הדואטים של מתי כספי, השיר "שיר ישראלי זה השיר שלי" שליווה את אירועי שבוע הזמר העברי ובו השתתפו לצדה יוני רועה, אלי לוזון ומיקה קרני, גרסת כיסוי לשיר "לאחד החיילים" יחד עם להקת חיל האוויר מתוך תוכנית הטלוויזיה "יורים ושרים" בהנחייתה, השיר "יש לי שכן" שתרגם עבורה אהוד מנור ללחן מצרי ובתים חדשים בשניים משיריה הקלאסיים: "דרישת שלום" ו"הביתה". לשיר "דרישת שלום" הוסיפה המשוררת רחל שפירא בית נוסף במיוחד למופע יום העצמאות של ערוץ 2 (רשת) ולשיר "הביתה" הוסיף אהוד מנור בית נוסף לבקשתה של ארזי המתאר את ישראל בפרספקטיבה של עשרים שנה מהתקופה בה נכתב השיר. השיר הביתה ליווה את סיבוב ההופעות החדש של ארזי בליווי משפחת אלייב שהחל בשנת 2003 ונמשך שש שנים. במהלך מלחמת לבנון השנייה הפך השיר רלוונטי מתמיד וזוהה במיוחד עם המאבק להשבת החיילים החטופים ובהמשך - המאבק למען שחרורו של גלעד שליט. ארזי הופיעה בעצרות רבות וביצעה את השיר. במהלך אותו סיבוב הופעות התאחדה פעם נוספת שלישיית שוקולד מנטה מסטיק להופעות במה ולהקלטת גרסת רמיקס לשיר "זה טוב זה טוב". השיר הופיע באוסף כפול משירי השלישייה. בשנת 2006 חברה ארזי אל אילנית, שלומית אהרון, מרגלית צנעני ורותי נבון במסע הופעות לקהילות היהודיות בקנדה ובארצות הברית בשם "חמש הדיוות". מופע זה נחל הצלחה גדולה. עוד באותה שנה יצאה לרדיו גרסת רמיקס לשיר "עוד נגיע", אותו ביצעה בתחרות קדם אירוויזיון 1985. הגרסה החדשה, אותה ערך המוזיקאי דור דקל מהצמד חובבי ציון, זכתה להצלחה והוגדרה לאחר מספר ימים כשיר המושמע ביותר בתחנות הרדיו. בראש השנה 2007 החלה ארזי לפרסם סדרת כתבות באתר ynet בהן סקרה את השירים הגדולים של 60 שנות המדינה. סדרת הכתבות התבססה על תוכנית רדיו שהגישה ברדיו חיפה במקביל. במסגרת חגיגות השישים נבחרה בסקר מקיף של מינה צמח לידיעות אחרונות למקום השני ברשימת הנשים האהובות בישראל. שירה "אתה לי ארץ" נבחר כאחד מחמשת ההמנונים הישראלים הגדולים של כל הזמנים. בנוסף זכתה בתואר זמרת ה-60 של אתר וואלה. עוד בשנת 2008 הקליטה גרסת כיסוי לשירה של שושנה דמארי "כלניות" עבור הפרויקט "עבודה עברית 2". בשנת 2009 ראה אור אלבום אולפן חדש של ארזי בהפקתו המוזיקלית של יהודה פוליקר. האלבום, "בושם על עורי" התקבל בחום על ידי הקהל והרדיו ובלטו מתוכו שיר הנושא שכתבה רחל שפירא, "מה קורה אחי" שהתבסס על מאמר של הסוציולוג, פרופ' עוז אלמוג, "הודעה נמסרה למשפחות" שכתב יואב גינאי לזכרו של אורי גרוסמן, בנו של הסופר דויד גרוסמן שנפל במלחמת לבנון השנייה ו"הייתה לי ארץ" - משיריו האחרונים של אהוד מנור. בעקבות האלבום יצאה ארזי לסיבוב הופעות חדש בהפקתו המוזיקלית של אורי זך. במופע ההשקה החגיגי אירחה את פוליקר. הצלחת האלבום הובילה לכך שבסיכום אותה שנה הייתה ארזי הזמרת המושמעת ביותר ברדיו בישראל. העשור השני של המאה ה-21 בינואר 2011 הוציאה ארזי אלבום אוסף משולש בשם "שהשמש תעבור עלי", המאגד שירים מהתחנות השונות בקריירה. לכבוד אוסף זה הוקלטו שני רמיקסים לשיריה של ארזי, "שוב בתמונה" על ידי דור דקל, ו"באתי אליך" על ידי תמיר צור. כמו כן חידשה את ההקלטה הישנה של השיר "הביתה" בגרסתו המלאה, כך שלצד הבתים שהושרו בעבר נוספו בתים נוספים. בעקבות האלבום יצאה לסיבוב הופעות חדש. ביולי אותה שנה יצא DVD מסדרת "שרים קריוקי" בשם "שרים ירדנה ארזי" ובו מספר גרסאות קריוקי ללהיטים שנכללו באוסף המשולש. באותו חודש יצא אלבום כפול בשם "שני צדדים למטבע". זה היה פרויקט מוזקלי רחב היקף בו אמנים שונים ביצעו גרסאות כיסוי לשירים ישראלים במגוון סגנונות. במסגרת הפרויקט ביצעה ארזי את שירה של עליזה עזיקרי "לא לוקחת ללב". בתום אותה שנה הגיעה ארזי למקום השישי ברשימת הזמרות המושמעות בישראל של מדיה פורסט. בספטמבר 2011, לציון יום הולדתה ה-60 של ארזי, נערך לה מופע הצדעה של תזמורת צה"ל במסגרת פסטיבל ראשון לציון. עוד באותה שנה זכתה ארזי בפרס מפקד גל"צ על תוכנית שהגישה לצד דב גילהר והוקדשה לשירי הלהקות הצבאיות. בדצמבר 2011 שודר בערוץ 2 (בשידורי רשת) סרטם התיעודי של יואב ודורון פז "ירדנה ארזי - הסיפור שלא סופר", המגולל את סיפורה המשפחתי ומלווה אותה במסע אל נקודות משמעותיות בחייה. את הסרט ליווה שיר חדש שנכתב במיוחד על ידי רחל שפירא וקובי אפללו, "חלום וגעגוע". בראשית 2012 הוענק לארזי "שער הזהב" של השבועון "לאשה" על היותה הדמות שהופיעה על הכמות הגדולה ביותר של עמודי השער של העיתון לאורך השנים. באותה שנה שוחרר לרדיו הדואט "כשהגברים רוקדים", אותו ביצעה ארזי עם דנה אינטרנשיונל. השיר זכה להצלחה גדולה, הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים של רשת ג', שהה תקופה ארוכה בפלייליסט של גלגלצ והיה ברשימת 50 השירים המושמעים ברדיו באותה שנה. ארזי הגיעה למקום השמיני ברשימת הזמרות המושמעות בישראל. בדצמבר 2012 הוציאה לאור את השיר "זמן של אולי" שכתב יוסי גיספן והלחין בנו, ניסים גיספן. בינואר 2013 פתחה בסיבוב הופעות עם המוזיקאי גיל שוחט ושיריה קיבלו עיבודים קלאסיים. במרץ אותה שנה הוציאה לאור את השיר "הורה של בת גולה" שנכתב בשנות ה-40 בידי חנה סנש והולחן על ידי נורית הירש. במאי 2013 הוציאה לאור לרדיו שיר גנוז של להקת "שוקולד, מנטה מסטיק" בשם "שלום עירי נוחמה" שתרגם לעברית אברהם שלונסקי ללחן רוסי. באותו חודש הוציאה לאור אלבום אוסף בשם "געגועים לנחל". אלבום זה כולל 21 שירים שהקליטה במשך השנים, חלקם הוקלטו בהופעות חיות וחלקם הופיעו באלבומים קודמים. השירים "הורה של בת גולה" ו"שלום עירי נוחמה" מופיעים גם הם באלבום. בין השירים שראו אור לראשונה הם "שיר שמח" שהקליטה בתחילת שנות ה-80 בהופעה, "הבה נגילה" אותו הקליטה בהופעה חיה בשנות ה-90 בארצות הברית וביצוע של ארזי ל"לשיר זה כמו להיות ירדן". בספטמבר 2013 זכתה בתואר "זמרת השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג', 25 שנה לאחר זכייתה בתואר בפעם האחרונה. שירה "זמן של אולי" הגיע למקום ה-11 במצעד. במסגרת המצעד חשפה ארזי לראשונה באולפן רשת ג' את שירה החדש "יונת העצב". ב-25 בנובמבר שחררה קליפ לשיר "אישה חדשה" הלקוח מאלבומה "בושם על עורי" לרגל קמפיין לעידוד המאבק באלימות כלפי נשים, ביוזמת נעמת. בינואר 2014 החלה להשתתף בתוכנית המציאות "ישנן בנות" בהנחיית ליאון רוזנברג. בתוכנית שימשה ירדנה כשופטת לצד צדי צרפתי, שי כרם, דנה אינטרנשיונל ושופט אורח, ובה חיפשו זמרות ליצור להקת בנות חדשה. בגמר התוכנית ביצעה ארזי את "באתי אליך" בגרסת הרמיקס משנת 2011. בספטמבר 2014 הוציאה ירדנה אלבום שכולל את מיטב שירי הילדים שהקליטה לאורך השנים. באלבום נכללים שירים שמעולם לא הופיעו בדיסק של ארזי. במקביל, הוזמנה להשתתף כזמרת האורחת בפסטיגל 2014 עם מחווה לשיריה ולשירי הלהקות הצבאיות. באותה שנה גם הגישה תוכניות רדיו בגלי צה"ל בשם "סוף סוף סוף היום", יחד עם שחר סגל. בדצמבר 2015 החלה סיבוב הופעות משותף עם להקת הגבעטרון, בו הם מבצעים יחד ולחוד מהרפרטואר המשותף. המופע תוכנן תחילה ל-10 מופעים, אך הפך במהרה להצלחה ועלה על בימות ישראל למעלה מ-200 פעמים, לעיניי יותר מ-150,000 צופים. בספטמבר 2016 הגיע לחנויות האלבום הכפול, "הוי ארצי מולדתי", המתעד את המופע והוקלט בהמשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. בשנת 2018, שנת ה-70 לישראל, הקליטה את השיר "ישראל שלי" לצד ליאור נרקיס, כחלק ממיזם ריקודי עם שיזם משרד התרבות. בנוסף, הנחתה את "ועידת ה-70 של ידיעות אחרונות" בבנייני האומה, לצד דני קושמרו. באותה שנה נבחר שירה "אתה לי ארץ" במשאל של חברת החדשות כשיר הישראלי האהוב בכל הזמנים וזכה לביצוע מחודש בליווי התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בהמשך נבחר גם כשיר המולדת האהוב במצעד שערכה כאן ג' וכשיר הישראלי האהוב ביותר במשאל צופי ערוץ 20. לאור אלה ולקראת סיבוב הופעות חדש הוקלט השיר גם בליווי שלישיית הפסנתרנים הרוסית "בל סונו". ב-30 במאי 2018 פרסמה את השיר "אם הוא ילך" שמלווה את מצעד הגאווה השנתי. לשיר צולם קליפ בו משתתף המפיק ודוגמן העבר מוטי רייף אשר הופיע כדוגמן בקליפים של "מה נתת לי", "דמיון מזרחי" ו"אל תאמר". שבועות אחרי יציאת השיר, פנתה ארזי באופן חריג לתחנות הרדיו בבקשה שיפסיקו להשמיע אותו. ארזי קיבלה פניות אישיות מצד בני משפחות של אנשים ששמו קץ לחייהם, אשר הביעו אי נוחות ממילות השיר העוסק באהבה עד מוות ובתיאור רצון ליטול את החיים. באותה השנה הקליטה את השיר "געגוע של מנגינה" עבור אלבום המחווה קול הנשמה: שרים עפרה חזה. בדצמבר 2019 הופקה גרסת רמיקס חדשה של הדי.ג'י שגיא קריב לשיר "היא רוקדת" במיוחד עבור ליין מסיבות הגייז "פוראבר". העשור השלישי של המאה ה-21 בשנת 2020 נבחרה להופיע בטקס הדלקת המשואות ליום העצמאות שהתקיים לראשונה ללא נוכחות קהל, שם ביצעה את השירים "עוד נגיע", "עם אחד עם שיר אחד" ו"שבט אחים ואחיות". ביום העצמאות הופיעה יחד עם גלי עטרי במסגרת סדרת המופעים של זאפה וקשת 12. סביב אירועי העצמאות ובאווירת הסגר הכללי, הקליטה גרסה חדשה חדשה לשירה "שירו שיר אמן" בהפקתו המוזיקלית של חן מצגר-אדר. במהלך שנת 2020 ולאור התמודדות תעשיית התרבות עם מגפת קורונה, יזמה ארזי את מכתב אמני ישראל בקריאה לשדר יצירה ישראלית בטלוויזיה וברדיו ולהעלות בכך את סכום התמלוגים המצטבר ליוצרים, מבצעים, נגנים ושחקנים. אל מכתבה הצטרפו שורה ארוכה של אמנים ובראשם שלמה ארצי. כתוצאה ממנו נענו גופי שידור רבים ליוזמה: תחנת הרדיו גלגלצ הכריזה על יום שידורים שבועי שמוקדש כולו למוזיקה ישראלית, חברת הכבלים הוט הקימה ספרייה ייעודית ליצירה ישראלית, כאן ב' החליטה לתת עדיפות ליצירה ישראלית בשידורי הבוקר האקטואליים של התחנה ואפילו רשת קניוני עזריאלי הודיעה על כוונתה לנגן בקניוני הרשת רק מוזיקה ישראלית. על יוזמה זו נבחרה כאחת המשפיעות לטובה של לאשה. במסגרת פרויקט צו השעה הקליטה גרסת כיסוי לשירו של אביב גפן "עורי עור". לקליפ שליווה את השיר הצטלמו 30 מגישי חדשות ואקטואליה מכל ערוצי הטלוויזיה ובין היתר דני קושמרו, אופירה אסייג, איילה חסון, לוסי אהריש, נדב בורנשטיין, אמנון לוי, דב גילהר, דוריה למפל, גלית גוטמן, יואב לימור, סיון רהב מאיר, גדעון אוקו ואחרים. במרץ 2021 הנחתה את ועידת הנשים של קבוצת ידיעות אחרונות ו-ynet ובהמשך הנחתה את המשדר המרכזי ליום השואה בקשת 12 - מפגש מיוחד של מיזם זיכרון בסלון בהשתתפות דנה ויס, זיו שילון, חנן בן ארי, דן אריאלי ויהורם גאון. ביולי 2021 הקליטה שני שירים של רחל שפירא ועילי בוטנר במיוחד לפסקול הסרט התיעודי "כנרת - ים של חיים" בבימויו של משה אלפרט. בספטמבר 2021 ציינה את יום הולדתה ה-70 לכבודו החליטה עיריית חיפה להנציח אותה עוד בחייה ברחוב על שמה בשכונת "גבעת זמר". טקס חנוכת הרחוב נערך בנובמבר. עוד באותו חודש ערכה מופע חגיגי בהיכל התרבות בתל אביב בו ביצעה את מיטב שיריה בליווי סימפונט רעננה ובהשתתפות יהודה פוליקר ואיחוד של שלישיית שוקולד מנטה מסטיק. בדצמבר 2021 פרסמה ארזי דואט עם הזמר שיר לוי הנושא את השם "לאט לאט". השיר נכתב במסגרת פרויקט מוזיקלי של בית הספר ברנקו וייס רמלה, אותו ניהל באותן שנים חילי טרופר. את השיר כתבו והלחינו תלמיד בית הספר אבי אמינוב והמחנך שלו, היוצר יוני יעיש. בדצמבר 2021 הוענק לארזי פרס "מפעל חיים" מטעם תוכנית ברוקדייל באוניברסיטת בר-אילן "על פעילותה המתמשכת ותרומתה למוזיקה, לאמנות ולתרבות כאמנית מובילה בישראל". באפריל 2022 במסגרת יום השואה צילמה ארזי סרט תיעודי בצרפת המגולל את הסיפור של אמה ומשפחתה אשר השתייכו למחתרת הצרפתית וסייעו רבות בהצלת ילדים יהודים בתקופת השואה. לרגל הסרט, הקליטה ארזי את השיר "הגיבורה שלי", שאת מילותיו כתב יואב גינאי ואת הלחן, לאה שבת. בפברואר 2023 פורסם "שנינו" - דואט של ירדנה ארזי ומיקיאגי. את המילים כתב שמוליק קלוסקי והלחן של מיקיאגי ובהמשך אותה שנה פורסם הדואט ״ימים״ עם עמיר בניון שניהם מתוך אלבום דואטים חדש שתאריך צאתו נקבע ל-16.10 מיד אחרי החגים ונדחה בעקבות המלחמה. בספטמבר 2023 נפתחה בחולון ביוזמת העירייה תערוכת מחווה לארזי שאצר רפאל וזאנה, הכוללת תצוגה מקיפה של פריטי אופנה, פריטים נוסטלגיים מהארכיון האישי שלה, סרטים, קטעים מוזיקליים, מכתבים אישיים ופרסים שקיבלה לאורך השנים. באוקטובר 2023, עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נרתמה ארזי להופעות בפני מפונים בכל רחבי הארץ. שירה ״הביתה״ הפך לאחד מהמנוני המלחמה וזכה לביצוע משותף של 1,000 מוזיקאים. על פועלה הוענק לה תואר אבירת-עד מטעם מרכז פרס לשלום. במרץ 2024 העלתה מופע חדש משותף עם השחקנית אודיה קורן. במאי 2024 הוענק לה פרס אמ״י - אגודת אמני ישראל - למפעל חיים. תחרויות הקדם-אירוויזיון והאירוויזיון לאחר שהשתתפה באירוויזיון 1976 כחלק משלישיית שוקולד מנטה מסטיק ובהמשך הנחתה את אירוויזיון 1979 השתתפה ארזי בתחרויות הקדם-אירוויזיון בניסיון לייצג את ישראל בפעם השלישית בתחרות. בשלהי 1982 השתתפה ארזי לראשונה בתחרות הקדם אירוויזיון, היא שרה את השיר "מוזיקה נשארת" (שמרית אור - הנרי ברטר), איתו הגיעה למקום השני. היא ניסתה את כוחה בקדם-אירוויזיון פעמיים נוספות: בשנת 1983 כתבו לה אהוד מנור ואבי טולדנו את השיר "חי", אך היא העדיפה להתחרות עם השיר "שירו שיר אמן" (שמרית אור - הנרי ברטר) שהביא אותה למקום השני, בהפרש של נקודה אחת מהשיר הזוכה "חי" שביצעה עפרה חזה. ברבות הימים טענה ארזי כי זמן רב לאחר התחרות חשפו בפניה שנגרמה טעות בספירת התוצאות וכי למעשה היא זו שאמורה הייתה לזכות באותו ערב. בשנת 1985 השתתפה עם שירם של מנור וטולדנו "עוד נגיע" שהגיע למקום השלישי. שנה קודם לכן הוצע לארזי לייצג את ישראל באירוויזיון ללא תחרות ואף נכתב עבורה השיר בללייקה, אך התחרות נערכה ביום הזיכרון לחללי צה"ל וישראל ביטלה את השתתפותה; השיר בוצע בסוף על ידי אילנית. ב-1987 הנחתה ארזי את תחרות הקדם האירוויזיון יחד עם יורם ארבל והשתתפה בחלק האמנותי. בשנת 1988 נבחרה לייצג את ישראל בתחרות והוצע לקיים עבורה מעין "קדם אירוויזיון פרטי" בו יתחרו ארבעה שירים בביצועה על ייצוג המדינה. ארזי, שניסתה את כוחה בשלושה "קדמים" בשנות השמונים והייתה קרובה בכולם לזכייה, הסכימה. טובי הכותבים הציעו לארזי שירים לתחרות, בהם השיר "כאן" שכתב עוזי חיטמן (ושלבסוף ייצג את ישראל באירוויזיון 1991 בביצוע אורנה ומשה דץ) והשיר "השנה אינשאללה" שכתבה עבורה עפרה חזה. ארבעת השירים המתחרים היו "כמו בהתחלה", "קרוב לים", "היא רוקדת", והשיר "בן אדם" שנבחר ונשלח לייצג את ישראל באירוויזיון, שם הגיעה ארזי למקום השביעי. מאז, מסרבת ארזי לקחת חלק בתחרות האירוויזיון. בשנת 1999 הוצע לה להנחות בשנית את תחרות האירוויזיון שנערכה בישראל לאחר שזכתה בסקר דעת קהל מקיף כמועמדת המועדפת להנחיית התחרות. ארזי סירבה. בשנת 2007 השתתפה בוועדה מטעם רשות השידור שבחרה בלהקת טיפקס כנציגת ישראל לאירוויזיון. בשנת 2018 השתתפה בפאנל השופטים בתחרות לבחירת הנציג הישראלי לאירוויזיון הילדים לצד ליאור נרקיס וחנן בן ארי. בשנת 2019 במלאת 40 שנה להנחיית אירוויזיון 1979, נבחרה לפתוח את משדר אירוויזיון 2019 בתל אביב ולהוביל שידור מיוחד במשך 20 דקות להצגת המנחים החדשים ארז טל ובר רפאלי. קריירה טלוויזיונית בשנת 1996 הנחתה ארזי את טקס פרסי אקו"ם ששודר בערוץ 2. בהמשך אותה שנה הייתה מנחה אורחת בתוכנית "קיץ על החוף". בעקבות הנחייתה ובעקבות סקרי דעת קהל אוהדים פנתה אליה הזכיינית טלעד והציעה לה להנחות תוכנית שתשודר בימי שישי בערב. ארזי דחתה את ההצעה אך נענתה להצעה אחרת של הזכיינית - להנחות את תוכנית הבוקר החדשה "קפה טלעד" לצדו של העיתונאי מיכה פרידמן. בפברואר 1997 עלתה התוכנית לאוויר וזכתה לביקורות אוהדות לאחוזי צפייה גבוהים. זמן קצר לאחר מכן פרש פרידמן מהגשת התוכנית והוחלף על ידי דב גיל-הר. ארזי נהנתה משבחי הביקורת לאורך תשע שנות הנחיית התוכנית. היא הוכיחה את עצמה כמראיינת מוצלחת הבקיאה מאוד בנושאים אקטואליים וכמי שמובילה בבטחה שידורים חיים גם במצבים לא שגרתיים. זכורים במיוחד השידור בו התקבלה ההודעה על מותו של חברה הקרוב אהוד מנור ומשדרים מיוחדים בהם גם מחוץ לשעות השידור הקבועות דוגמת המשדר המיוחד בערב המילניום. "קפה טלעד" שודרה 888 פעמים וירדה מהאוויר בעקבות הפסדה של "טלעד" במכרז החדש להפעלת ערוץ 2. במקביל להגשת "קפה טלעד", הנחתה ארזי ב-1998, עם זאב רווח, את תוכנית הפריים-טיים לקיץ "מעורב תל אביבי", שצולמה בשידור חי מפארק בגין בתל אביב. באותה שנה הנחתה גם את התוכנית "יורים ושרים" שהוקדשה ללהקות הצבאיות ואת מופע יום העצמאות של ערוץ 10 בשנת 2005 שהוקדש לשיריו של המלחין יאיר רוזנבלום. כמנחה אורחת הופיעה ארזי בתוכניות "מפגשי סתיו" בערוץ הראשון ו"שניים" בערוץ הבידור. בשנת 2006 הנחתה את טקס הענקת פרס ישראל שהועבר בשידור ישיר בערוץ הראשון. בשנת 2008 החלה להנחות את סדרת התוכניות "שיר השישים" בערוץ הראשון שהוקדשה לשירים היפים בכל הזמנים. במהלך התוכנית ביצעה את השירים "כלניות", "אתה לי ארץ" ו"ספירת מלאי" בדואט עם גיא זוארץ שהנחה לצדה את התוכנית האחרונה בסדרה. התוכנית הייתה הנצפית ביותר מבין תוכניות הערוץ באותה התקופה והגיעה למקום הרביעי בטבלת הרייטינג. בשנת 2012 הנחתה את תוכנית האירוח "מלכות השבת" ששודרה בשידורי "רשת" בערוץ 2 בערבי ימי שישי. לצדה הנחתה את התוכנית שחר סגל. משנת 2014 שימשה כשופטת בתוכנית המציאות "ישנן בנות" בערוץ 24. פעילות ציבורית ארזי פעילה בתחומי התרבות וההגנה על בעלי חיים ונמנית עם חברי חוג הידידים של תנו לחיות לחיות. היא ממייסדי אמ"י והייתה חברת הוועד המנהל בארגון. כמו כן, כיהנה כחברת דירקטוריון "צוותא" ומשמשת כחברת הוועדה הציבורית להענקת מגן שר הרווחה, הוועדה הציבורית להענקת פרס מפעל חיים בספרות ילדים של המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך והוועדה הציבורית להענקת אות הרווחה של עיריית תל אביב-יפו. בנוסף שימשה לאורך שנים כשופטת בקרן המלגות של בית הספר למשחק בית צבי. משפחה וחיים אישיים ארזי נישאה לראשונה בשנת 1972 למפקדה בלהקת הנח"ל עמוס טלשיר, ממנו התגרשה כעבור שש שנים. אפרים שמיר כתב על ארזי בימיהם המשותפים בלהקת הנח"ל, כשהיא הייתה בת-זוגו של טלשיר, את השיר "נכון את יפה". בשנת 1983 נישאה ארזי בשנית, למהנדס התחבורה נתן תומר, שמפיק מאז 1982 את כל אלבומיה. לזוג בת בשם אלונה, שנולדה בשנת 1986. לנתן תומר שני בנים מנישואיו הקודמים למעצבת האופנה עדה תומר (כיום, אשתו של המלחין קובי אשרת). בסרט המגולל את סיפור חייה של ארזי, אשר שודר בערוץ 2 בשנת 2011, נחשף כי לארזי, שני אחים למחצה: אמיר, אח למחצה מצד אימה ורחל, אחות למחצה מנישואיו הקודמים של אביה. את רחל הכירו ירדנה ואמיר רק כשהיו בני 10 ו-12 בהתאמה. העובדה שאמיר הוא אחיה למחצה, נודעה לירדנה רק בהיותה כבת 24. באפריל 2022 יצא סרט תיעודי של HOT8, על מסעה בצרפת בעקבות אמה ומשפחתה, שהצילו מאות ילדים יהודים בתקופת השואה. בספטמבר 2023 נפתחה התערוכה "הביתה" המתארת את תחנות חייה, שאצרה עיריית חולון בשיתוף השבועון "לאשה". תדמית בראשית דרכה, כחיילת בלהקת הנח"ל, נודעה ירדנה ארזי בצמותיה הארוכות. סממן נוסף של ארזי היה הופעתה בכלי התקשורת כשהיא יחפה. בניגוד למקובל אז, בתוכניות טלוויזיה בערוץ הראשון בהן הופיעה במסגרת שלישיית שוקולד מנטה מסטיק הצטלמה ארזי מדי פעם יחפה. באלבום שלה של שירי ארץ ישראל שהופק ב-1979, הצטלמה יחפה, כביטוי לפשטות הארצישראלית. במהלך השנים הופיעה ירדנה ארזי בתקשורת פעמים רבות, בסרטונים, בכתבות שער לעיתונות ובעטיפות תקליטים - יחפה. השיר ילדה יחפה שכתבה אסתר שמיר ויצא באוקטובר 1991 נחשב למשקף את דמותה של ארזי כילדה יחפה ששרה שירי מולדת. פרסים ותארים בהם זכתה 1979 – פרס רשות השידור על הנחיית אירוויזיון 1979 1981 – פרס כינור דוד על השתתפותה במחזמר "ברנשים וחלומות" 1984 – פרס כינור דוד 1984 – זמרת השנה של קול ישראל 1984 – זמרת השנה של גל״צ 1985 – זמרת השנה של קול ישראל 1985 – זמרת השנה של גל״צ 1987 – זמרת השנה של קול ישראל 1988 – זמרת השנה של קול ישראל 1990 – זמרת העשור של קול ישראל 2011 – פרס מפקד גל"צ על תוכנית מחווה ללהקות הצבאיות 2013 – זמרת השנה של קול ישראל 2021 – פרס מפעל חיים של תוכנית ברוקדייל מטעם אוניברסיטת בר-אילן 2024 – אות אבירת עד מטעם מרכז פרס לשלום ולחדשנות 2024 – פרס מפעל חיים מטעם אמ"י הוקרה ב-25 באוקטובר 2021 נחנך רחוב על שמה של ירדנה ארזי בשכונה חדשה בחיפה ששמה "גבעת זמר". דיסקוגרפיה עם "שוקולד מנטה מסטיק", כולל אוספים תקליט בכורה של שוקולד מנטה מסטיק (1975) שוקולד מנטה מסטיק (1976) הלילה הראשון - ההצגה הכי תמימה בעיר (1977) הפרוטה והירח (עם אריק לביא) (1978) האוסף הכפול (2003) סינגלים קישורים חיצוניים , 2007 (הועלה ל-YouTube ב-24 בספטמבר 2015) על ירדנה ארזי - תוכנית הרדיו "ציפורי לילה מתגעגעות", במקור, מתוך שידורי גלי צה"ל, 2 במאי 2010; באתר iCast יורם יובל, שיחת נפש עם ירדנה ארזי, הטלוויזיה החינוכית, 23 בספטמבר 2012 ירדנה ארזי מתארחת בתוכנית "שעה של אנשים" ברדיו גלי ישראל, 7 בינואר 2016 רוני קובן, פגישה עם ירדנה ארזי, כאן_11, 9 במאי 2018 גאולה אבן-סער ב"שיחה אישית" (פרק 17) עם ירדנה ארזי, כאן 11, 4 באוגוסט 2019 הערות שוליים * קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד קטגוריה:זוכות פרס כינור דוד קטגוריה:זמרות השנה קטגוריה:זמרות ישראליות קטגוריה:זמרים ישראלים קטגוריה:זמרות פופ ישראליות קטגוריה:זמרי פופ ישראלים קטגוריה:זמרות השרות בעברית קטגוריה:זמרים השרים בעברית קטגוריה:חברות להקת הנח"ל קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים קטגוריה:זוכות פסטיבל שירי הילדים קטגוריה:זוכות הפסטיגל קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר והפזמון קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר החסידי קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר המזרחי קטגוריה:משתתפי תשואות ראשונות קטגוריה:נציגי ישראל באירוויזיון קטגוריה:משתתפי אירוויזיון 1976 קטגוריה:משתתפי אירוויזיון 1988 קטגוריה:מנחי האירוויזיון בישראל קטגוריה:סגל רשת קטגוריה:צמחוניות ישראליות קטגוריה:צמחונים ישראלים קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה ישראליות קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים קטגוריה:מתמודדות קדם-האירוויזיון קטגוריה:בוגרות תנועת הצופים בישראל קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל קטגוריה:מנחים ישראלים קטגוריה:מנחות טלוויזיה ישראליות קטגוריה:שוקולד מנטה מסטיק קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-גרמני קטגוריה:זוכי פרס מפעל חיים קטגוריה:כלות אות אבירות מרכז פרס לשלום ולחדשנות קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1951 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951	2024-09-27T11:20:54
אומה תורמן	אומה קארונה תורמן (באנגלית: Uma Karuna Thurman; נולדה ב-29 באפריל 1970) היא שחקנית ודוגמנית אמריקאית. היא התפרסמה תחילה בסרטו של סטיבן פרירס "יחסים מסוכנים" (1988), לאחר מכן בשנת 1994 גילמה את מיה וואלאס בסרטו של הבמאי קוונטין טרנטינו, "ספרות זולה"; עבורו הייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר, לפרס גלובוס הזהב ולפרס באפט"א. בשנת 2002 שיחקה בסרט הטלוויזיה של HBO "עיוורון היסטרי"; עבורו זכתה בפרס גלובוס הזהב. לאחר מכן שבה לשתף פעולה עם טרנטינו בסרטים "להרוג את ביל" (2003) ו"להרוג את ביל חלק 2" (2004); ועבורם קיבלה שתי מועמדויות לפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר. ביוגרפיה תורמן נולדה בבוסטון, מסצ'וסטס שבארצות הברית, למשפחה בודהיסטית מרקע נוצרי-אירופאי. אמהּ, ננה פון שלברוג, הייתה בעברה דוגמנית ופסיכיאטרית, והייתה נשואה פחות משנה לטימותי לירי, ולאחר מכן נישאה לרוברט תורמן - בודהיסט ופרופסור לבודהיזם אינדו-טיבטי באוניברסיטת קולומביה; הוא העניק לבתו שם בסנסקריט उमा, "אומה", שם של פרוואטי אלת האהבה והפוריות ההינדית. לאומה שלושה אחים: גנדן, דצ'ן ומיפאם, ואחות למחצה מאביה: טאיה. ב-1985, בגיל 15 תורמן עזבה את הלימודים התיכוניים כדי להפוך לשחקנית בניו יורק. קריירה בגיל 15 החלה בקריירת הדוגמנות. ב-1989 הופיעה על שער המגזין "רולינג סטון". ב-1988 הופיעה תורמן לראשונה בקולנוע בקומדיה "Johnny Be Good". באותה שנה השתתפה בשלושה סרטים נוספים. ב-1990 הופיעה בסרט "הנרי וג'ון". ב-1993 קיבלה תורמן את התפקיד הגדול הראשון שלה בסרט "גם לבוקרות יש רגעים קודרים". לאחר מכן כיכבה בסרט "אישה לשניים" לצידו של רוברט דה נירו. ב-1994 כיכבה תורמן בסרט "ספרות זולה", שהפך לאחד מסרטי הפולחן המצליחים ביותר בכל הזמנים וגרף הכנסות בסך 213.9 מיליון דולר. ב-1996 כיכבה תורמן בקומדיה הרומנטית "על נשים, גברים וחיות אחרות", וב-1997 בסרט "מה קרה בגטקה?", שם הכירה את בעלה לעתיד, השחקן אית'ן הוק. באותה שנה הופיעה תורמן בסרט "באטמן ורובין" וב-1998 הופיעה בסרט "הנוקמים". שני הסרטים הללו נכשלו כישלון חרוץ וזכו לביקורות קשות; על השתתפותה בסרטים הללו הייתה תורמן מועמדת לפרס פטל הזהב (פרס הניתן לסרטים ולשחקנים הגרועים של השנה). לאחר לידת בתה הראשונה בשנת 1998, החליטה תורמן לקחת פסק זמן מעבודתה. ב-2002 הופיעה בסרט הטלוויזיה "Hysterical Blindness". על הופעתה בסרט זה זכתה בפרס גלובוס הזהב. לאחר הפסקה של חמש שנים מגילום תפקידים ראשיים, שבה תורמן לקולנוע, והופיעה ב-2003 בסרט "צ'ק פתוח", לצידו של בן אפלק. באותה שנה כיכבה בסרט "להרוג את ביל", שזכה להצלחה רבה. ב-2004 הופיעה בסרט ההמשך. על השתתפותה בשני הסרטים הייתה תורמן מועמדת לפרס גלובוס הזהב. בשנת 2005 שיחקה בקומדיה "פשוט מאוהבת", לצד מריל סטריפ. באותה שנה הפכה תורמן לדוברת של מותג האופנה "לואי ויטון". שנה לאחר מכן כיכבה בסרט "הסופר אקסית שלי", לצד לוק וילסון. בשנת 2017 גילמה תורמן את לני כהן בעונה השנייה של הסדרה "מתחזים" ברשת בראבו, בכיכובה של ענבר לביא. ב-29 בספטמבר 2023 יצא הסרט "The Kill Room" בכיכובה. תורמן עתידה לככב בסרט ההמשך ל"סטארגירל" לצד גרייס ונדרוואאל. חיים אישיים בשנת 1990 נישאה לשחקן הבריטי גארי אולדמן, אך התגרשה ממנו לאחר שנתיים. ב-1 במאי 1998 נישאה לשחקן האמריקאי אית'ן הוק, אותו פגשה על סט הסרט "מה קרה בגטקה?". להם בן ובת משותפים. ילדיהם לבון הוק ומאיה הוק, גם הם שחקני קולנוע וטלוויזיה. השניים התגרשו ביולי 2004. ב-2008 הודיעה תורמן על אירוסיה לאיש העסקים הצרפתי ארפד באסון, אולם הם נפרדו וביטלו אותם, ושוב חזרו להיות יחד, וב-2012 נולדה להם בת משותפת. ב-2014 ביטלו את אירוסיהם שוב ונפרדו סופית. תורמן תומכת ותורמת למפלגה הדמוקרטית. פילמוגרפיה קולנוע טלוויזיה סמאש (2012) אבא אמריקאי (2014) - דיבוב הסטירה (2015) מתחזים (2017) חדרים אפלים (2019) Suspicion (2022-הווה) הקרב על אובר (אנ') (2022) קישורים חיצוניים אומה תורמן באתר TV.com הערות שוליים אומה קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בוסטון: אישים קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה אמריקאיות קטגוריה:דוגמניות אמריקאיות קטגוריה:אמריקאיות ממוצא גרמני קטגוריה:אמריקאיות ממוצא שוודי קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: טלוויזיה: שחקנית במיני-סדרה או בסרט טלוויזיה קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: טלוויזיה: שחקן במיני-סדרה או בסרט טלוויזיה קטגוריה:זוכי פרס גות'הם: שחקנים קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1970 קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1970 קטגוריה:זוכות פרס סאטורן לשחקנית ראשית בקולנוע	2024-10-13T17:51:46
קשר העשרים ביולי	שמאל\|ממוזער\|300px\|"מאורת הזאב" זמן קצר לאחר הפיצוץ קשר העשרים ביולי היה ניסיון של חבורת קציני ורמאכט וגורמים נוספים להפיל את המשטר הנאצי בגרמניה, ולהתנקש בחיי אדולף היטלר ב־20 ביולי 1944. הקשר נכשל, לאחר שתיק ובו פצצה שהונחה בסמוך להיטלר הוזז מעט. כתוצאה מכך נהרגו אחרים, אך היטלר נפצע קלות. על רבים מהמעורבים בקשר, בהם מנהיגו - גראף קלאוס שנק פון שטאופנברג, נגזרה הוצאה להורג. הקשר היה האחרון מבין 15 ניסיונות ידועים להפלת המשטר הנאצי, שנעשו על ידי גרמנים שהתנגדו למשטר הנאצי. רקע היסטורי 150px\|ממוזער\|ורנר פון האפטן מאז עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה נהגו תוכניות להפלתו מהשלטון. חלק ניכר מתוכניות אלו יזמו קצינים בכירים, שהתנהגותו של היטלר לא הייתה לרוחם: השינויים שערך במטה הכללי, הדחתם של הגנרלים בלומברג ופריטש באמצעות סיבוכם בשערוריות מין מפוברקות - והצבת קצינים הנאמנים לו במקומם, ושבועת הנאמנות שחויבו כל חיילי הוורמאכט להישבע לו באופן אישי, גרמו לרבים מן הקצינים להרהר בניסיונות להדחתו. כבר בימי ועידת מינכן ב-1938, כשריחפה סכנת מלחמה עם בריטניה וצרפת, בשל דרישת היטלר לצרף לרייך את חבל הסודטים - מלחמה שאז נראתה כחסרת סיכוי לצבא הגרמני - תכננו גנרלים גרמנים לעצור את היטלר ולהכריז עליו כלא שפוי, כשייתן לצבא הגרמני פקודה לתקוף. בגידת הבריטים והצרפתים בעם הצ'כי בוועידת מינכן, לצד הצלחתו המפתיעה של היטלר להשתלט על חבל הסודטים ללא קרב, הוציאו את הרוח ממפרשי הקושרים. כיוון שהמוטיבציה שפיעמה בחלק ניכר מאותם קצינים אשר תמכו בקשר - לא נשענה דווקא על אי מוסריותו של המשטר הנאצי, אלא בשל חששם מהרפתקנותו של היטלר, התקופה שבין ועידת מינכן לפלישה לברית המועצות לא התאימה לביצוע הקשר המתוכנן. אולם עם הפלישה לברית המועצות, כשהסתבר עומק התסבוכת שזו יצרה, חודשה פעילות הקושרים ביתר מרץ. ניסיון ראשון של קבוצת קושרים לעצור את היטלר ו"להעמידו למשפט" נעשה כבר ב-1941 על ידי הגנרל הנינג פון טרסקו ושלישו פביאן פון שלברנדורף, בעת ביקור היטלר במפקדת "ארמיות המרכז" בחזית הרוסית. הביקור הזה נדחה כמה פעמים, ומשהגיע היטלר - הוא היה מוקף במשמר של אנשי אס אס, מה שמנע כל אפשרות להתקרב אליו על מנת לעוצרו. רוב ראשי הקשר התנגדו להיטלר לא רק בשל ניהול המלחמה הפושע והחובבני, אלא מתוך זעזוע כן מפשעי המלחמה של המשטר הנאצי, מרצח היהודים, האזרחים הסובייטים והפולנים וכן ההתעללות בשבויי המלחמה. באוגוסט 1942, למשל, אמר קולונל פון שטאופנברג כי רצח היהודים מוכיח כי היטלר שיקר כאשר אמר כי בכוונתו ליצור סדר חדש באירופה, ולפיכך "המלחמה הזאת היא מפלצתית". ד"ר קארל גרדלר, המנהיג האזרחי של הקשר, כתב ב-1943 כי אין לחכות לתבוסת גרמניה, משום ש"הרגע הפסיכולוגי הנכון" להפיכה כבר הגיע עקב רצח של מאות אלפי גברים, נשים וילדים בשטחים הכבושים. יתר על כן, ב"פנייה לצבא הגרמני" שהקושרים הכינו לקראת 'קשר ה-20 ביולי' 1944, כתוב במפורש כי הם מתכוונים לפעול, מעל הכל, בשל "הפשעים המתחוללים מאחורי גבם של החיילים". בנוסף, ב"הוראות למפקדי האזורים הצבאיים" - מסמך שייעד שטאופנברג ליחידות הצבא בזמן הקשר, ישנה הוראה מפורשת להשתלט על מחנות הריכוז ולהפסיק את פעולתם. ב-1943 הצליח טרסקו להחדיר פצצת זמן למטוסו של היטלר כשזה חזר מביקור בחזית, אך היא לא התפוצצה עקב כשל טכני. מחדלים אלה העבירו את מרכז הכובד של הקשר אל קבוצת גנרלים שישבו בפריז ובברלין, כאשר - כמתאם ביניהם ומוציא לפועל - שימש הקולונל הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג. בשלב זה מנו הקושרים מספר משמעותי של קצינים, שכלל אף את הפלדמרשל ארווין רומל שזכה לפופולריות עצומה בגרמניה, וכן היה מכובד ומקובל על בעלות הברית. כמו כן הצטרפו אל הקשר גורמים אזרחיים - משפטנים, דיפלומטים ואנשי דת. ב-1944 נמצאה גרמניה בנסיגה בכל החזיתות. בחזית המערבית בעלות הברית נחתו בנורמנדי ב-6 ביוני. בחזית המזרח איבד היטלר את רוב שטחי הכיבוש ברוסיה, והצבא האדום התקדם עד הגבול הבינלאומי של 1941, טרם מבצע ברברוסה. חוג קרייזאו שמאל\|ממוזער\|250px\|הלמוט ג'יימס, הרוזן מולטקה, בעת משפטו בפני בית הדין העממי. הקושרים, כאמור, באו מרקעים שונים. היו ביניהם קצינים בכירים בוורמאכט, שהיה הגורם היחיד שבידו להוציא לפועל תוכנית של הפלת המשטר. היו ביניהם אנשי האבווהר, בראשות האדמירל וילהלם קנריס, אשר זה שנים שימש כגורם אנטי-נאצי פעיל, וקידם כל תוכנית שהייתה עשויה להפיל את המשטר. היו פוליטיקאים כקרל פרידריך גרדלר, ראש עיריית לייפציג, ששימש כסמכות מוסרית ואזרחית, ואמור היה לקבל (לצד הגנרל לודוויג בק) את הנהגת המדינה לאחר מותו של היטלר. התוכניות לצורתו וטבעו של המשטר לאחר הפלת הנאציזם נקבעו באחוזתו של הרוזן הלמוט ג'יימס פון מולטקה, אחוזת קרייזאו, בידי חוג שנקרא "חוג קרייזאו". בראש החוג עמד הרוזן מולטקה, צאצא לבית מולטקה, שהוציא מתוכו שניים מן המפורסמים שבחיילי גרמניה - מפקד הצבא הגרמני ב-1870, כאשר צבא זה הביס את הצבא הצרפתי, ומפקד הצבא הגרמני בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ידידו של מולטקה, ושותפו להקמת החוג, היה אף הוא בן למשפחת חיילים, הרוזן פטר יורק פון וארטנבורג. השניים אספו מסביבם קבוצה מגוונת, שכללה את המשפטן הנס ברנד פון האפטן, אחיו של ורנר פון האפטן שהיה בעל תפקיד מפתח בקשר, את ד"ר יוליוס לבר, פוליטיקאי סוציאל-דמוקרטי, את ד"ר אדם פון טרוט צו זולץ, עורך דין ודיפלומט, ואת ד"ר אויגן גסטנמאייר, איש כמורה ופילוסוף. כל אחד מחבורה זו תרם את חלקו בניסיון ליצור דמות של גרמניה הרצויה לאחר המלחמה ולתת לקשר רקע אידאולוגי. נראה כי הם גיבשו צורה מרוככת של סוציאל-דמוקרטיה, הנשענת על יסודות נוצריים. קבוצת קרייזאו הייתה בקשר עם קבוצת הקושרים במטה הכללי, דרך הגנרל בק, ועם גורמים נוספים, דרך קרל גרדלר. כן קיימה הקבוצה קשר עם אלן דאלס, מהמודיעין האמריקני, קשר שאותו קיים הדיפלומט טרוט צו זולץ. עם זאת לא הייתה הקבוצה מעולם קבוצת קושרים פעילה, כי אם מועדון ויכוחים בעל אופי אידאולוגי, אשר עסק יותר בשאלות הנוגעות לטיבו של המשטר הרצוי, מאשר בשאלות הנוגעות להפלת המשטר הקיים. למרות כל אלו, שילמו חברי החוג בחייהם על פעילות זו. אנשי חוג קרייזאו וקושרי העשרים ביולי היו קבוצות מאורגנות ומקושרות, בעלות אופי אריסטוקרטי. כישלונו של הקשר נבע, בסופו של דבר, מהיעדר התמיכה העממית הדרושה. לקשר היו יותר מדי גנרלים, דיפלומטים ופילוסופים, ופחות מדי חיילים פשוטים האוחזים בנשק. ככלל, מרי עממי נגד שלטונו של היטלר היה תופעה נדירה ברייך השלישי. ידועים מקרים בודדים של יחידים שניסו להתנקש בחיי היטלר (כגון נגר בשם גאורג אלזר, אשר הטמין פצצה ב"בית הבירה" בו נאם היטלר בשנת 1939), וקבוצת הסטודנטים "הוורד הלבן" אשר הפיצה עלונים אנטי-נאציים בשנת 1943, אך ככלל, השלטון הטוטליטרי, שהסתמך על טרור המדינה בדמות אנשי הגסטאפו העוקבים אחר כל פעילות חשודה וממהרים לעצור ולהעניש, גרם לכך שביטויים אלו של התנגדות ספונטנית היו נדירים ביותר. ניסיון ההתנקשות בחיי היטלר 250px\|ממוזער\|שמאל\|תרשים של מקום הפיצוץ במאורת הזאב ב-20/7/44: (1) היטלר, (2) גנרל גינטר קורטן (נהרג), (4) אוברסט היינץ בראנדט (נהרג), (7) גנרל לוטננט רודולף שמונדט (נהרג), (11) הקצרן היינריך ברגר (נהרג), (23) גנרל אוברסט אלפרד יודל (נפצע)סמוך לסוף חודש יוני 1944 קיבל שטאופנברג את תפקיד ראש המטה של הגנרל פרידריך פרום אשר שימש כמפקד "צבא המילואים" (Ersatzheer). בתקופה זו של נסיגה בכל החזיתות, היה חשש חמור כי עובדי כפייה, שהובאו במיליונים אל אדמת "הרייך", יתקוממו ויצטרפו לכוחות הנלחמים בחזית. חשש זה נוצל על ידי הקושרים שפעלו במטהו של פרום להכנת תוכניות מגירה להעברה מסיבית של כוחות אל הבירה ברלין, לכאורה לשם הגנה מפני התקוממות, ולמעשה לכיבוש נקודות מפתח כחלק מן הקשר. תוכניות אלו נקראו בשם הקוד "ולקיריה" (Walküre). תפקיד זה אף דרש משטאופנברג להיפגש בתדירות גבוהה עם היטלר, שדרש הקצאת כוחות נוספים לחזית הסובייטית. מפקדתו של היטלר, המכונה "וולפשאנצה" ("מאורת הזאב"), שכנה בראסטנבורג, מרחק כמה מאות קילומטרים מברלין. שטאופנברג הגיע למקום אחת לכמה ימים לפגישות המטה. ביום 20 ביולי יצא שטאופנברג עם שלישו, הסגן ורנר פון האפטן, אל מאורת הזאב לשם תדרוך שגרתי. שטאופנברג, שאיבד במלחמה את עינו ואת ידו, היה מעל לכל חשד. הוא הצליח להחדיר פצצת זמן מתוצרת בריטית, שכפי הנראה סופקה לו על ידי הגנרל ארווין לאהוסן, ראש מנגנון החבלה של האבווהר, אל תוך חדר הישיבות, להציבה סמוך למקום בו עמד היטלר, להפעיל את המרעום ולצאת מן החדר. כאשר עבר את המחסומים ביציאה ממאורת הזאב הצליח לראות את הפיצוץ שגרמה הפצצה. עם זאת, בשל נסיבות בלתי צפויות, שרד היטלר את הפיצוץ. גנרל היינץ בראנדט הזיז את התיק בו הייתה הפצצה, מכיוון שזו הפריעה לו לגחון לעבר המפה שעמדה על השולחן. הזזת התיק בסנטימטרים ספורים גרמה לכך שבין התיק ובין היטלר חצצה רגל עץ עבה. היטלר אמנם נפגע בפיצוץ באזנו ובידו, אך לא באופן שפגע בתפקודו. שטאופנברג הניח כי היטלר מת, וטס במטוס לברלין, על מנת לקדם את תוכנית ההשתלטות על הרייך. הטיסה במטוס ארכה שלוש שעות, ומשהגיע למפקדת הקושרים בבנדלרבלוק בברלין ראה כי דבר לא בוצע. כולם המתינו לבואו, ולא נתנו את הפקודה לכוחות להתחיל בתנועה. כך אבדו שלוש שעות גורליות, בהן היה היטלר מנותק מן העולם במפקדה בראסטנבורג, כשאיננו יודע אם מדובר בהתנקשות של אדם בודד או בקשר נרחב, ומיהם הקושרים. שמאל\|ממוזער\|150px\|רב-סרן אוטו ארנסט רמר, שהיה אחד הגורמים לכישלון הקשר בברלין שטאופנברג הוציא בינתיים את פקודת "ולקיריה", והכוחות החלו בתזוזה על פי הפקודה. הוא הודיע לפרום כי היטלר מת, וכי עליו לקחת את הפיקוד על מבצע "ולקיריה" לשם ביטחון המדינה. בשלב זה טלפן פרום לגנרל וילהלם קייטל, וזה הודיע לו כי היטלר עדיין חי. פרום סירב לשתף פעולה עם הקושרים, ושטאופנברג הודיע לו כי הוא במעצר. בינתיים הגיעו לברלין כוחות על פי פקודת "ולקיריה" שהוציא שטאופנברג. הכוחות היו בפיקודו של מיור (רב-סרן) בשם אוטו רמר. רמר נצטווה, במסגרת הקשר, לעצור את שר התעמולה יוזף גבלס, אך משהגיע לעוצרו, הודיע לו גבלס כי היטלר חי, וקישר אותו להיטלר טלפונית. רמר, שהיה נאמן לשבועת האמונים להיטלר, החליט לעצור את הקשר, והורה לכוחותיו לפעול לדיכוי הקשר. בינתיים לא הצליחו הקושרים להניע כוחות נוספים, ולא השתלטו על מוקדי כוח נוספים, כגון תחנות רדיו. תחנות הרדיו שעדיין היו בשליטת היטלר מיהרו לשדר את החדשות כי היטלר עודנו בחיים. פרום השתחרר ממעצרו, לאחר שהבטיח לשומרו באופן "ג'נטלמני" כי לא ינקוט כל פעולה. מיד מצא חיילים הנתונים למרותו, עצר את שטאופנברג, ועמו הגנרל לודוויג בק שאמור היה לקחת את הפיקוד על הצבא אילו הקשר היה מצליח, ורנר פון האפטן, קולונל אלברכט ריטר פון מרץ פון קירנהיים וגנרל פרידריך אולבריכט. פרום, שביחידה שתחת פיקודו השתמשו הקושרים למטרות הקשר, היה נחוש להיראות כמי שפעל לדיכויו, ולהעלים את כל הראיות המפלילות. לבק (שהיה ראש המטה הכללי בשנות השלושים, ומן המכובדים בקצינים הגרמנים) ניתנה האפשרות להתאבד. שטאופנברג, מרץ, האפטן ואולבריכט, נלקחו אל קיר במקום הקרוי "בנדלרשטראסה" (כיום "שטאופנברגשטראסה") ונורו שם. פעולה זו לא הצילה את פרום, שהוצא אף הוא להורג על "חלקו" בקשר, כמה חודשים לאחר מכן. כך נכשל הקשר. בשעה אחת בלילה (של ה-21 בחודש) נאם היטלר לאומה, ובישר כי "כנופיה של קצינים שאפתנים" ניסתה להורגו אך נכשלה. הוא הבטיח לנקום בהם "בצורה שאנחנו, הנציונל-סוציאליסטים, רגילים לה". גורלם של הקושרים שמאל\|ממוזער\|250px\|גלעד לזכר הקושרים במקום קבורתם הזמני בחצר כנסייה בברלין שנברג שמאל\|ממוזער\|250px\|ארווין פון ויצלבן עומד בפני בית הדין העממי. הקושרים הובאו בפני בית הדין בבגדים אזרחיים, מרושלים, וללא חגורה. ויצלבן נאלץ להחזיק את מכנסיו כשהוא טוען בפני בית הדין קושרי העשרים ביולי נמנו על האליטה של החברה הגרמנית. חלקם, כבק וטרסקו, התאבדו בטרם ייפלו בידי האס אס, אך רובם נעצרו ונכלאו בכלא פלצנזה. הם נשפטו ב"בית הדין העממי" שבראשו עמד המשפטן רולנד פרייזלר. בבית דין זה הם הועמדו מושפלים, לא מגולחים, כאשר הם לבושים מכנסיים גדולים מכפי מידתם וללא חגורה. ה"משפט" התנהל תוך כדי שכל מילה שנאמרת על ידי מי מהנאשמים נקטעת בצעקות על ידי אב בית הדין פרייזלר, ששימש אף כקטגור. גזר הדין היה אחד - מוות בתלייה. בנוסף, נעצרו אלפי גרמנים שנחשדו באהדה לקושרים או באי-אהדה למשטר. ההצדעה הצבאית הרגילה בוטלה והוחלפה בהצדעה במועל יד כדי לחזק את המחויבות האידאולוגית של הצבא למפלגה. הקושרים נתלו באמצעות מיתרי פסנתר, שנקשרו אל ווי בשר המחוברים אל התקרה. התליות צולמו, והוקרנו להיטלר בהקרנות שאליהן הזמין גם את אנשי חצרו. בדרך זו נרצחו כחמשת אלפים איש, בהם אף קרובי משפחה של הקושרים, שלא היה להם חלק בקשר. מעטים שרדו את גל המעצרים, בהם ד"ר הנס ברנד גיזביוס, דיפלומט שנתן עדות מפורטת במשפטי נירנברג על טיבו של המשטר הנאצי, ועל קושרי העשרים ביולי. קרל פרידריך גרדלר, ראש עיריית לייפציג, שאמור היה לקבל את תפקיד הקאנצלר אם יצלח הקשר, הצליח להימלט במשך שלושה שבועות. הוא נדד בכפרים בפרוסיה המזרחית, תוך שהוא מסתתר בבתי איכרים. לאחר כשלושה שבועות החליט לאכול ארוחת בוקר בפונדק דרכים, שם זיהתה אותו אחת מהאורחות והסגירה אותו לידי האס אס. אלה מסרו אותו לידי בית הדין העממי, שדן אותו למיתה. הוא הוצא להורג ב-2 בפברואר 1945. גרדלר ושטאופנברג זכורים עד היום בגרמניה כאנשים שפעלו באומץ לב ובהקרבה אישית, והראו אנושיות ומוסריות, בתקופה שבה הייתה גרמניה שקועה בביצוע פשעי מלחמה ורציחות המוניות. הפלדמרשל ארווין רומל היה מודע לקשר ללא ספק, אם כי אין ודאות לגבי השאלה האם תמך בו באופן אקטיבי ועד כמה, או שישב בין המשפתיים בציפייה לראות מה ילד יום. כמה מהנחקרים הזכירו את שמו והעלו די ראיות שעירבו אותו במזימה. רומל שהה אז בביתו בחופשת מחלה לאחר שמכוניתו נפגעה בהפצצה מן האוויר, ורסיסים חדרו לראשו. לביתו נשלח גנרל וילהלם בורגדורף, אשר בישר לו כי יש די הוכחות להביאו בפני בית-הדין העממי, מה שכנראה יסתיים בגזר דין מוות ובפגיעה במשפחתו. בורגדורף הציע לו להתאבד תחת זאת ולהציל את כבודו, וגם למנוע פגיעה במורל הלאומי עקב משפט של גנרל פופולרי. רומל הסכים, בלע כמוסת ציאניד, ולציבור נמסר כי מת מפצעיו. הוא זכה להלוויה ממלכתית מפוארת, בה הוספד על ידי היטלר. רק לאחר המלחמה נחשפו העובדות. רשימת הקושרים (רשימה חלקית) אוברסט (אל"ם) קלאוס שנק פון שטאופנברג גנרל פרידריך אולבריכט סגן מפקד "צבא המולדת" גנרל מיור הנס אוסטר סגן ראש האבווהר גנרל-אוברסט לודוויג בק ראש המטה הכללי הגרמני 1935–1938 דיטריך פון בונהופר הנס ברנד גיזביוס ד"ר קרל פרידריך גרדלר, ראש עיריית לייפציג קולונל רודולף פרייהר פון גרסדורף, קצין המודיעין של קבוצת ארמיות מרכז בחזית המזרחית האב אלפרד דלפ - אינטלקטואל ואיש כמורה ישועי. הנס פון דוהנאני - אחד מעוזריו של קנריס באבוור, אחראי להצלת יהודים במהלך המלחמה. בשנת 2003 זכה, עשורים רבים לאחר מותו, בעיטור חסיד אומות העולם מטעם יד ושם. לויטננט (סגן) ורנר פון האפטן, שלישו של אוברסט קלאוס שנק פון שטאופנברג אולריך פון האסל, דיפלומט. לשעבר שגריר גרמניה באיטליה גנרל מיור הנינג פון טרסקו אובר-רגירונגסראט גראף פטר יורק פון וארטנבורג ד"ר יוליוס לבר, סוציאל-דמוקרט אוברסט (אלוף-משנה) אלברכט ריטר פון מרץ פון קירנהיים גראף הלמוט ג'יימס פון מולטקה אדמירל וילהלם קנריס לויטננט (סגן) אוולד היינריך פון קלייסט-שמנצין גנרל-פלדמרשל ארווין רומל גנרל פרידריך פון רבנאו גנרל אריך פלגיבל גנרל מיור הלמוט שטיף אקסל פון דם בושה סרן פיליפ פון בזלאגר קולונל גיאורג פון בזלאגר ברטהולד שנק גראף פון שטאופנברג אחיו הבכור של אוברסט (אל"ם) קלאוס שנק פון שטאופנברג. קרל לודוויג ברון פון אונד צו גוטנברג, מחבר כתבי העת "הדפים הלבנים: היסטוריה, מסורת ומדינה" חשודים כקושרים לואי פרדיננד, נסיך פרוסיה. לא היה מעורב בקשר העשרים ביולי אבל נחקר על ידי הגסטפו מיד לאחר הקשר ונכלא במחנה הריכוז דכאו. משפטי אוגוסט 1944 ב-7 באוגוסט 1944 החלה סדרת המשפטים של קושרי ה-20 ביולי בפני בית הדין העממי. שמונת הנאשמים הראשונים היו ארווין פון ויצלבן, אריך הפנר, פאול פון האזה, פטר יורק פון וארטנבורג, הלמוט שטיף, רוברט ברנרדיס, פרידריך קלאוזינג ואלברכט פון האגן. המשפטים נערכו באולם הגדול של בית המשפט באלסהולצשטראסה בברלין, שעוטר בצלבי קרס לכבוד האירוע. הקהל הורכב מ-300 צופים, בכללם ארנסט קלטנברונר ומיני פקידי ממשל, עסקנים של המפלגה הנאצית, קציני צבא ועיתונאים. המצלמה שתיעדה את המשפט הוצבה מאחורי כס השיפוט של רולנד פרייזלר, והסרטים הועברו הן להיטלר, שיכול היה לצפות בהליכים המשפטיים, ביומני החדשות ולהפקה של סרט תיעודי בשם "בוגדים בפני בית-הדין העממי". הנאשמים הוכרחו ללבוש בגדים מרופטים, ללא עניבות ולעיתים ללא חגורות, והוצעדו לאולם בעודם אזוקים לשוטרים. ההליכים החלו בהודעתו של פרייזלר שאמר שהוא ישפוט בעניין "האישומים האיומים ביותר שהוגשו בהיסטוריה של העם הגרמני". פרייזלר הטיח בנאשמים אמירות קשות וקללות לכל אורכם של ההליכים (לאריך הפנר פנה כ-"Schweinehund" - "כלב-חזיר", וכשהלה מחה שאל אותו פרייזלר לאיזו קטגוריה זואולוגית הוא מתאים לדעתו). הנאשמים לא ישבו לצד עורכי-דינם ולכן לא יכלו להיוועץ בהם. הם לא הורשו לפנות אל בית המשפט באריכות, ופרייזלר קטע אותם אם ניסו לעשות זאת. עם זאת, הלמוט שטיף ניסה להסביר את המניעים בטרם הושתק, וארווין פון ויצלבן הצליח לקרוא לעבר פרייזלר "אתה יכול למסור אותנו לידי התליין. תוך שלושה חודשים העם הזועם והמיוסר יגרור אותך בעודך חי דרך הטינופת של הרחובות". כל הנאשמים במשפט זה הורשעו ונידונו למוות בתלייה, הנאשמים הוצאו להורג זמן קצר אחר-כך בכלא פלצנזה. משפט נוסף נערך ב-10 באוגוסט. הנאשמים היו אריך פלגיבל, אלפרד קרנצפלדר, פריץ-דיטלוף פון דר שולנבורג, גיאורג הנסן, ברטהולד שנק גראף פון שטאופנברג. ב-15 באוגוסט נידונו למוות וולף-היינריך גראף פון הלדורף, אגברט הייאסן, הנס ברנד פון הפטן, ואדם פון טרוט צו זולץ. ב-21 באוגוסט החל משפטם של פריץ טיל, פרידריך גוסטב ייגר, ואולריך וילהלם גראף שוורין פון שווננפלד שהזכיר "...רציחות רבות שבוצעו בארץ ומחוצה לה" כמניע למעשיו. כאשר אמר שווננפלד את המילה "רציחות" התפרץ עליו פרייזלר בצעקות וקללות. אירוע זה הונצח בסרטון שניתן לצפייה גם כיום, כמו למשל ביוטיוב. ב-30 באוגוסט החל משפטם של קרל-היינריך פון שטילפנאגל, שהתעוור במהלך ניסיון התאבדות, ושל צזר פון הופאקר, הנס אוטפריד פון לינסטוב, ואברהרד פינק. כל הארבעה נידונו למוות. בתרבות הפופולרית הרומן "ליל הגנרלים" (Die Nacht der Generäle), מאת ה.ה. קירסט, מספר על תעלומת רצח בתקופת המלחמה, כאשר העלילה שזורה באירועי 20 ביולי. הספר תורגם לעברית על ידי עדנה קורנפלד, הוצאת שוקן, 1966. הספר גם הוסרט, באותו שם, בשנת 1967, בכיכובו של פיטר או'טול. בשנת 2009 התפרסם בעברית על הנושא ספרו של דני אורבך, "ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר", בהוצאת ידיעות אחרונות. בשנת 2008 יצא לאקרנים סרט הקולנוע "מבצע ואלקירי", העוסק בקשר העשרים ביולי, בכיכובו של טום קרוז. ראו גם התנגדות גרמנית לנאציזם מבצע ואלקירי (סרט) קלאוס שנק פון שטאופנברג ברטהולד שנק גראף פון שטאופנברג רשימת תוכניות התנקשות באדולף היטלר לקריאה נוספת ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976. קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי, הקשר נגד היטלר, מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת מערכות, 1980 קארל דיטריך בראכר, הדיקטטורה הגרמנית, מגרמנית: ארנון מגן, הוצאת עם עובד. דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009. קישורים חיצוניים אחרת לא הייתה גרמניה אחרת - הג'ורנאל של אלכסנדר מאן - ריאיון עם דני אורבך אורי קציר, להוריד את הפיהרר , בבלוג "אפלטון", 11/08/2009 - על ספרו של דני אורבך, "ואלקירי" דני אורבך, קושרי 20 ביולי- האם הם היו אנטישמים?, הינשוף, נובמבר 2011 על ההתנגדות הגרמנית להיטלר וניסיון ההתנקשות בו ב-20 ביולי 1944 באתר הספרייה הלאומית הערות שוליים * קטגוריה:מחתרות במלחמת העולם השנייה קטגוריה:ורמאכט קטגוריה:מתנגדים גרמנים למשטר הנאצי קטגוריה:הפיכות צבאיות קטגוריה:התנקשויות קטגוריה:1944 בגרמניה קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1944	2024-10-02T19:52:44
הברונקס	ממוזער\|שמאל\|250px\|מרכז רפואי על שם אברהם ג'קובי ברובע הברונקס (באנגלית: The Bronx) הוא הרובע הצפוני ביותר מבין חמשת רובעי העיר ניו יורק. רובע הברונקס מהווה גם את מחוז ברונקס, אחד ממחוזות מדינת ניו יורק. המחוז גובל בצפונו בעיר יונקרס, ונהר הארלם מפריד בינו לבין מנהטן. המחוז כולל גם מספר איים באיסט ריבר. נכון לשנת 2020 מתגוררים במחוז 1,472,654 תושבים. אטימולוגיה מקור שמו של רובע הברונקס הוא בחוות ברונקס – חוותו של מהגר שוודי בשם יונאס ברונק, אשר שכנה באזור בשנת 1641. שמו הרשמי של הרובע הוא "הברונקס" (The Bronx), ושם המחוז הוא "ברונקס". היסטוריה האזור בו נמצא כיום מחוז ברונקס היה בעבר חלק ממחוז וסטצ'סטר, אחד מהמחוזות המקוריים של מושבת ניו יורק. בשנת 1874 הועבר למחוז ניו יורק חלקו המערבי של האזור שהיום הוא מחוז ברונקס, בו נמצאו הערים קינגסברידג', וסט פארם ומוריסניה, ובשנת 1895 הועברו למחוז ניו יורק העיר וסטצ'סטר וחלקים מאיסטצ'סטר ומפלהם, לאחר שתושבי המחוז הצביעו על רצונם להפוך לחלק ממחוז ניו יורק. בשנת 1914 הוגדרו אזורים אלה כ"מחוז ברונקס", והעיר ניו יורק סיפחה לתוכה את מחוז ברונקס כאחד מרובעי העיר. אתרים בעלי חשיבות במחוז ברונקס נמצאים: יאנקי סטדיום גן החיות ברונקס הגנים הבוטניים של ניו יורק פארק מוריס אוניברסיטת פורדהאם מכללת מנהטן במחוז נמצאים שני הפארקים הגדולים ביותר בשטח העיר ניו יורק: פארק ואן קורטלנד פארק מפרץ פלהאם בברונקס נמצא היכל התהילה לאמריקאים נודעים, שתוכנן בידי האדריכל סטנפורד וייט. רובע הברונקס הוא הרובע היחיד בניו יורק שבו זורמים נהרות מים מתוקים - נהר ברונקס ונהר הצ'ינסון, הזורם למפרץ איסטצ'סטר. גאוגרפיה שטח המחוז 148.7 ק"מ, מתוכם 108.9 שטחי יבשה ו-39.9 שטחי מים (26.82%). כמו רחובות מנהטן וקווינס כך גם רחובות ברונקס נושאים שמות מספריים. שמות הרחובות הם ההמשך של שמות רחובות מנהטן - והרחוב הדרומי ביותר נושא מספר 132. הרחובות, כמו במנהטן מחולקים למזרח ומערב, כאשר הרחוב החוצה הוא שדרות ג'רום. שכונות השכונות העיקריות בברונקס הן: ביצ'סטר בדפורד פארק קסטל היל סיטי איילנד איסטצ'סטר פורדהם הייברידג' הנטס פוינט קינגס ברידג מלרוז מוריסאניה מוריס פארק מוט הייבן נורמוד פארקצ'סטר פלהם ביי פלהם פארקווי ריברדייל סאונדוויו ת'רוגס נק טרמונט יוניברסיטי הייטס וויקפילד וסט פארמס ויליאמסברידג' דלאון הארט (אי) הארט (Hart) הוא אי קטן, מהווה החלק המזרחי ביותר של רובע הברונקס. אורכו כקילומטר וחצי ורוחבו כחצי קילומטר. הוא נמצא צפון-מזרחית לאי סיטי ובקבוצת איי פלהאם. אוכלוסייה נכון לסקר שנערך בשנת 2000 מתגוררים ברובע 1,332,650 תושבים, 463,212 משקי בית ו-314,984 משפחות. צפיפות האוכלוסייה היא 12,242.2 נפשות לקמ"ר. בשכונת ריברדייל נמצאת אוכלוסייה יהודית ניכרת ובית הספר ס.ע.ר המשרת את תושבי השכונה היהודים. קישורים חיצוניים ברונקס - אתר הספרייה הציבורית של ניו יורק אני אוהב את ברונקס גלה את ברונקס אתר התחבורה הציבורית של ניו יורק - מפה של הברונקס הברונקס: הקשר בין המחוז לשוודים גן החיות של ברונקס הגנים הבוטניים של ניו יורק מרכז האומנות נהר הברונקס מרכז התרבות וויב היל האגודה ההיסטורית של מחוז ברונקס * קטגוריה:מדינת ניו יורק: מחוזות קטגוריה:ניו יורק: רבעים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1898	2024-10-16T11:39:04
דמות	בספרות ובאמנות, דמות היא כל אחד מן המשתתפים ביצירה. דמות כזו שנוצרה בסיפור, במחזה או בשיר קרויה דמות ספרותית, בסרט קולנוע דמות קולנועית, וכאשר נוצרה בסדרת טלוויזיה (לרבות אנימציה), היא קרויה דמות טלוויזיונית. התהליך של פיתוח ויצירת הדמות נקרא אפיון. הדמות היא לרוב של אדם, אך קיימת גם דמות שאינה אנושית, לרבות דמות לא אנושית שמקבלת האנשה דרך היצירה. סוגי דמויות הדמויות הראשיות הן הדמות או הדמויות שמופיעות הכי הרבה בסיפור. הן זוכות להבלטה ביצירה, והן מעסיקות במעשיהן, בגורלן ואף בעולמן הפנימי את תשומת לבו של הקורא, ולעיתים אף מעוררת בו רגשי אהדה והזדהות. הדמויות המשניות הן הדמויות שמופיעות בסיפור פחות מהדמויות הראשיות (עד כדי תפקידים קטנים ושוליים מאוד). הן מיועדות בעיקר לסייע לשאר מרכיבי הסיפור, ובכללן גם לדמויות הראשיות במישורים שונים, כגון: הנעת האחרונות לפעולה ובאפיונן באופנים שונים. דמויות משניות מסייעות גם בבניית הרקע החברתי והאנושי המשמש כבמת הסיפור, ולעיתים עושה בהן המספר שימוש כדי להציג את הסיפור באופן הרצוי לו (ואז ניתן לדבר על הפונקציה של הדמות). דמות זאת מאירה את הדמות הראשית, מסייעת לאפיון הדמות הראשית. מעמדה וחשיבותה קטן יותר. בדרך כלל קיים קשר בין הדמות המשנית לראשית. קשר של הקבלה והשוואה. לעיתים, תוך כדי ניגוד לדמות המשנית, ניתן לאפיין את תכונותיה של הדמות הראשית דמות אורחת היא דמות שההופעה שלה קצרה רק פעם אחת או פעמיים, בניגוד לדמויות משניות שמופיעות יותר. דמות טובה (פרוטגוניסט) היא דמות הגיבור שמצילה את המצב והיא טובת לב, נלחמת באנטגוניסט שמפריעה לה. דמות רעה (אנטגוניסט) היא דמות האויב והיריב שעושה רוע לגיבור, מתנגדת ונלחמת בפרוטגוניסט ומפריעה לה. דמות במוקד היא דמות מרכזית בסיפור וכל הדמויות סובבות ועושות את כל מה שהן עושות בשבילה/למענה אך היא אינה עושה דבר עיקר ההבדל בין הדמות הראשית למשנית הוא בעיצוב הנרחב של עולמו הפנימי של הראשון, בעוד האחרון, על פי רוב, אינו זוכה לו. בעוד שהדמות הראשית שקועה בלבטים פנימיים, בפעילות חיצונית או פנימית אינטנסיבית, מגלה קווי אופי מובהקים ואיכויות אנושיות ייחודיות, מתפתחת ועוברת תמורות שונות - זו המשנית, בניגוד לראשית, נוטה להיות "שטוחה" מבחינת העומק הרגשי, תמורות הנפש והלבטים הפנימיים, לפחות עד כמה שהללו נחשפים בפני הקורא. אפיון הדמות הדמות היא פרי יצירה בדיוני. לכן מניחים שכל פרט הקשור לדמות אינו מקרי, אלא נבדה על ידי הסופר משום שהוא חשוב ומשמעותי להבנת העלילה ולהתפתחותה. תהליך פענוח הדמות דומה לתפקיד הפסיכולוג או החוקר: על מנת לנסות ולגלות את ה"אישיות" של הדמות ביצירת הסיפורת, יש לאסוף פרטים מתוך הטקסט, ובעזרתם לנסות לאפיין את הדמות הספרותית. בטקסט הפרוזאי ישנם שלושה סוגים של פרטים הקשורים לדמות: ציון ישיר של המספר בנוגע לתכונות האופי של הדמות, כמו בסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון, בו מזכיר המספר שהרוכל הוא "תמים וקל דעת". ציון של פרטים, שמתוכם באופן עקיף יכול הקורא להסיק לגבי תכונות האופי של הדמות. פרטים כגון: הרקע של הדמות, מראה חיצוני, דרכי התנהגות עם דמויות אחרות, תיאור חיי הנפש שלה, כגון חלומות, מחשבות, מוטיב מנחה ועוד. לדוגמה: בסיפורו של עגנון, "האדונית והרוכל", הנהנתנות של הרוכל, יהודי דתי, גורמת לו לבצע עבירות דתיות, כמו אכילת בשר לא כשר או משכב עם נוצרייה. התנהגות זו מחזקת את דברי המספר שציין שאותו רוכל הוא "קל דעת". ציון מטונימי - תיאור של עצם או תופעת טבע, שיש בהם סמליות והם מסמלים ומייצגים את הדמות ומצבה הרגשי. שילוב של בדיון ומציאות הדמות היא בדרך כלל בדיונית, שנבראה על ידי מחבר הסיפור. לעיתים נכתב הסיפור כרומן מפתח - אף שהשמות המופיעים בו בדיוניים, ניתן לזהות מאחורי מעשי הדמויות אנשים בשר ודם שאליהם רמז המחבר. במקרים אחרים משולבים ביצירה הבדיונית אנשים ממשיים. ספרו של גיירמו מרטינס, "רציחות נוסח אוקספורד", כולל עלילה בדיונית וגיבורים בדיוניים, אך מסופר בו שאחדים מהגיבורים נוסעים לקיימברידג' כדי לשמוע את הרצאתו של אנדרו ויילס על ההוכחה שמצא למשפט האחרון של פרמה, ואחד מגיבורי הספר מביע חשש לחייו של ויילס, עקב סדרת רציחות שהתרחשה באוקספורד. בניגוד לכל שאר גיבורי הסיפור, אנדרו ויילס הוא מתמטיקאי נודע, שאכן הציג ביוני 1993 את הוכחתו בהרצאה שנתן בקיימברידג'. בסרט שהופק על פי הספר, "רציחות באוקספורד", הוחלפה דמותו של ויילס בדמות בדיונית, המוכיחה משפט בדיוני, "המשפט האחרון של בורמאט". ראו גם פרוטגוניסט אנטגוניסט גיבור (ספרות ואמנות) דמות דראג ארכיטיפ לקריאה נוספת יוסף אבן, מילון מונחי הסיפורת, הוצאת אקדמון אשר א' ריבלין, מונחון לספרות, הוצאת ספרית פועלים עזריאל אוכמני, לקסיקון מונחים ספרותיים, הוצאת ספרית פועלים עדי פרוש, פילוסופיה, ספרות ומה שביניהן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן והוצאת כרמל, 2018, הפרק "התגובות הרגשיות שמעוררות דמויות בדיוניות – האם הן אירציונליות?", עמ' 266–300. קישורים חיצוניים אנדרו סטנטון: איך כותבים סיפור גדול – הרצאה באנגלית אודות כתיבת תסריטים תפקידן של הדמויות ביצירת עניין בעלילה. מאתר TED עם כתוביות בעברית Colin Stokes: How movies teach manhood – הרצאה מאתר TED על דמויות נשיות וגבריות בקולנוע - השקפה של תפקידי מגדר * קטגוריה:דרמה	2024-10-18T07:06:15
רצח הנשיא מקינלי	REDIRECT ויליאם מקינלי	2004-11-18T08:39:48
ווילאם מקינלי	REDIRECT ויליאם מקינלי	2005-06-06T18:32:48
שנקרה	שנקרה (בהינדית: आदि शंकराचार्य (חי במאות ה-7 - ה-8, לפי אחת הגרסאות בשנים 788–820) אולם מקורות אחרים נוקבים בתאריכים שונים), המכונה גם בהגואטפדא אצ'ריה (המורה לרגלי האדון) ואדי שנקרה (בקירוב: השנקרה הראשון), היה תאולוג ופילוסוף האדווייטה ודאנטה ("אי שניות") המפורסם ביותר ובכך היווה השפעה חזקה על התפתחות ההינדואיזם. שנקרה הגן על הגדולה והחשיבות של הוודות (כתבי קודש הינדים) ובמיוחד של האופנישדות הידועים גם כוודנטה והעניק להינדואיזם רוח חיים בתקופה שבה נחלש עקב השפעתו הגוברת של הבודהיזם. זאת הוא עשה על ידי כך שנתן לכתבים פרשנות חדשה המשלבת בהינדואיזם אלמנטים בודהיסטים, כגון הפשטת האלוהות והפיכת מושג האלוהות הוודי להוויה קוסמית מופשטת. ברוח זו כתב שנקרה את פרשנותו לברהמה סוטרה (ידועה גם כוודנטה סוטרה) ולכתבים ודים אחרים. לקראת סוף חייו כתב שנקרה גם מספר חיבורים המתארים התייחסות לאלוהים אישי, לא מופשט. יש הינדים הרואים בשנקרה התגלות (אווטאר) של שיווה. המידע הראשוני על שנקרה מועט. יש ביוגרפיות רבות של שנקרה, שנכתבו על רצף הזמן שבין עשרות שנים לאחר מותו ועד כ-1,000 שנים לאחר מכן, חלקן בסנסקריט וחלקן בשפות אחרות. עם זאת, המידע בביוגרפיות אינו אחיד ולעיתים אף סותר או מתאר אגדות וסיפורים בדיוניים אודותיו. חלק מהביוגרפיות המסורתיות מכונות שנקרה ויג (Śankara Vijaya). חייו שמאל\|ממוזער\|250px\|הכפר קלאדי שנקרה נולד ככל הנראה בקלאדי, כפר קטן בקרלה שבהודו, לזוג ברהמיני נמבות'ירי, שיווגורו ואריימבה. המקור המסורתי לסיפורים על חייו הן ה"שנקרה ויג'ייאמס". הסיפור המסורתי על חייו של שנקרה הוא מיתי, אם כי חוקרים רבים חושבים כי לפחות חלקים מסיפורים אלה הם היסטוריים. כבר בגיל שמונה נדר את נדר הסניאסה, נדר נזירות לשארית חייו. מוריו כללו את גאוודאפה וגובינדה. לידה הוריו של שנקרה היו חשוכי ילדים שנים רבות, והתפללו במקדש וודקומנתן בתריסור, קרלה, שיוולד להם ילד. על פי האגדה, שיווה הופיע בפני הבעל ואשתו בחלום, והציע להם בחירה: בן רגיל שיחיה לשנים ארוכות, או בן יוצא דופן שיחיה לזמן קצר. שניהם בחרו באפשרות השנייה. לבן ניתן השם שנקרה, לכבוד שיווה. לשנת הלידה של שנקרה יש גרסאות רבות, מהן נגזרת שנת הפטירה שהיא 33 שנים אחרי שנת הלידה. גרסה מקובלת אומרת שהוא נולד ב-788. גרסה זו מתבססת על רישומים במקדש סרנגרי שרדה פיתם (Śṛṅgeri Śāradā Pīṭha) אותו ייסד שנקרה, שם כתוב ששנקרה נולד בשנה ה-14 למלכותו של ויקראמאדיטיה, שהפרשנות קובעת שהוא המלך ויקראמאדיטיה השני מאימפריית צ'הלוקייה שמלך משנת 733, רשומות אחרות קובעות שמלך זה מלך 11 שנה בלבד ולכן לא ייתכן ששנקרה נולד בשנה ה-14 למלכותו. חוקרי היסטוריית הודו ובהם מקס מילר מקבלים תאריכים אלו. גרסה אחרת קובעת ששנדרה נולד בעת מלכותו של צ'נדרהגופטה השני מממלכת גופטה הידוע גם כויקראמאדיטיה, כלומר במאה ה-4. רשומות במנזר דורקה ובמנזר גוברדהנה מקדימות את תקופתו של שנקרה ל-50 לפני הספירה. אולם רשומות אלו נחשבות כבעלות אמינות המוטלת בספק כי שובשו לעיתים קרובות על ידי המציאות הגאופוליטית וכן מהסיבה ששנקרה מצטט את הלוגיקן הבודהיסטי דהרמקירטי בן המאה ה-7. יש תאריכים מוצעים רבים נוספים אולם מוסכם על רוב העוסקים בנושא כי חי אחרי תחילת המאה ה-8. חינוך פורמלי שיווגורו (אביו) מת כאשר שנקרה עדיין היה צעיר מאוד. הילד הראה יכולות יוצאות דופן, ומסופר כי הוא ידע את ארבע הוודות עד גיל שמונה. היה מקובל כי תלמידים ואנשי ספר מקבלים "ביקשה" (צדקה) מהאנשים הרגילים; פעם אחת, בעת שאסף לעצמו אוכל, הגיע לאשה שלא היה לה דבר לאכול לבד מפרי אמלקה יחיד ויבש. האשה האדוקה נתנה לשנקרה את הפרי האחרון הזה, ושנקרה התרגש מאדיקותה וכתב את ה"קנקדהרה סטרוטם" במקום. על פי האגדה, כשסיים את הסטרוטם, האלה לאקשמי המטירה על האשה פירות אמלרה זהובים. התנזרות מגיל צעיר, שנקרה נמשך לחיי פרישות ונזירות. אך אמו אריימבה התנגדה לכך שיהיה "סאניאסי", ולא נתנה את הסכמתה הפורמלית לה נזקק, כדי להיות נזיר כזה. בהיותו בערך בן 8 רחץ שנקרה בנהר, תנין אחז ברגלו ומשך אותו במהירות למים. אמו הייתה לידו, אך היא לא יכלה לשחרר אותו מאחיזת התנין. שנקרה אמר לאמו, מכיוון שאני הולך למות, תני כעת את הסכמתך לנזירותי, שהרי באותו הרגע שאדם נודר לחיות כ"סאניאסי" דבר לא יכול לפגוע בו. אמו, בלית ברירה, הסכימה; שנקרה מיד אמר את המלים "הינני סנייאסי", בהם הפך לנזיר, ובאותו רגע התנין שחרר אותו ושחה משם. שנקרה יצא מהנהר ללא פגע, כשהוא "סניאסי". אמו ראתה במקרה את יד האל, ולא הציבה מכשולים נוספים בדרכו של בנה. בגיל 8 שנים עזב את קרלה ונדד ברחבי הודו. כאשר הגיע לגדות נהר הנרמדה ונתקל במחזה מדהים: נחש עובר ליד צפרדע מבלי שיטרוף אותה. שנקרה הבין מייד שבסביבה הקרובה מצוי אדם מואר. לאחר ששאל את המקומיים, התחוור לו שבמערה הסמוכה חי אדם קדוש בשם גווינדה בהגווטפדה, תלמידו של האדווטין גודפדה. שנקרה פנה אליו והוסמך כתלמידו. נדודים שנקרה הגיע למקומות רבים, תוך כדי כתיבת פירושים על האופנישדות, הווישנו סהרסרנמה, סוטרות הברהמה, והבהגאוואד גיטה. הוא השתתף בוויכוחים עם מלומדים בודהיסטים, ועם מלומדים מאסכולת הפורבה מיממסה, שעזרו לו לגבש את התפתחותו הרוחנית. אחד מהמפורסמים מבין הוויכוחים האלה היה עם הריטואליסט המפורסם מנדנה מישרה שלאחר מכן היה תלמידו וממשיכו של שנקרה. אך המפגש המפורסם ביותר שלו היה עם אדם מקאסטת הטמאים. בדרכו למקדש וישוואנת בקאשי, הוא פגש בטמא ובכלבו. כשתלמידיו ביקשו מהטמא לסור מדרכו, הוא שאל: "האם אתה רוצה שאזיז את נשמתו, ה"אטמן" הנצחי, או את הגוף הזה העשוי מעפר?". שנקרה הבין כי הטמא הוא למעשה האל שיווה, והשתחווה לפניו. הוא מת בשנת 820 בקדרנט בהרי ההימלאיה כשהוא בן 32 שנים בלבד. זמנו של שנקרה המחקר המודרני הגיע למסקנה כי שנקרה חי במאה ה-8 לספירה, אך לא ברור מהן השנים המדויקות בהן חי או מת. ישנן מסורות דתיות שטוענות כי שנקרה חי זמן רב לפני כן, 509-477 לפני הספירה. תאריך זה מצריך הזזה לאחור של התאריך המקובל לבודהה, שהוא העוגן לכל התיארוך הדתי ההודי. פילוסופיה ומחשבה דתית בזמנו של שנקרה, ההינדואיזם איבד מכוחו בשל ההשפעה של הבודהיזם והג'אייניזם. שנקרה הדגיש את חשיבות הוודות, ומאמציו עזרו להינדואיזם לשוב לכוחו ולפופולריות שלו. אם כי הוא לא חי זמן רב, הוא נדד ברחבי הודו על מנת לחדש את לימוד הוודות. התאולוגיה של שנקרה טוענת כי בורות רוחנית ("אווידיה") נגרמת מכך שחושבים שיש "עצמי" (אטמן), היכן שהוא אינו קיים באמת. יש לפתח כושר הבחנה על מנת להבחין בין האמת לשקר, ובין ידע ("ג'נאנה") ובורות ("אווידיה"). שנקרה הציע – על פי האופנישדות – כי אף שאנו חווים את היקום, את ההכרה שלנו ואת גופנו, הם אינם המציאות האמיתית, אלא הם "מאיה" - דמיון. האמת האמיתית היא "ברהמן", היסוד האלוהי היחיד, שהוא מעבר לזמן, למרחב ולסיבתיות. "ברהמן" הוא אימננטי וטרנסצנדנטי גם יחד, אך אינו מושג פנתאיסטי בלבד, והוא מעבר לכל הבחנות או דואליות, צורה או ישות. עלינו לחדור דרך המחסומים והמסיכות על מנת להבין את טבענו האמיתי, שאינו השינוי והמוות, אלא אושר נצחי. על מנת להבין את המניע שמאחורי המעשים והמחשבות שלנו, עלינו להבין את האחדות הבסיסית של הקיום. איך השכל המוגבל יכול להבין את ה"אטמן" האינסופי? הוא לא יכול, ולכן עלינו לעלות מעבר לשכל ולהתאחד עם הנשמה, היא ההכרה, היא התודעה. שנקרה הוקיע את הקסטות והריטואלים חסרי המשמעות וכינה אותם טיפשיים. בסגנונו הכריזמטי קרא למאמין האמיתי להתרכז באהבת האל ולהבין את האמת. הכתבים שלו על האופנישדות, הבגווד גיטה, וסוטרות הוונדטה מראות על הגיון חד ואינטואיטיבי שהתנגד למראה עיניים, ותמך במחקר ובהגיון פנימי. אמונותיו מהוות את הבסיס למסורת הסמרטה. לקריאה נוספת דיפאק צ'ופרה, אלוהים - סיפור של התגלות, הוצאת מודן, 2013, עמ' 94-123 קישורים חיצוניים איתי אהרה, שנקרה ביוגרפיה שלו סיפור חייו בקצרה סיכום חייו וקישורים נוספים עבודות מאת שנקרה הערות שוליים קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה קטגוריה:הינדואיזם קטגוריה:נזירים קטגוריה:פילוסופים הודים קטגוריה:נפטרים ב-820	2024-07-13T15:16:51
מורפולוגיה של צמחים	מורפולוגיה של צמחים היא ענף בבוטניקה העוסק בתיאור של הצורה החיצונית והמבנה הפנימי (אנטומיה) של הצמחים ושל האיברים שלהם. התפתחות הענף הזה קשורה בהתפתחות הסיסטמטיקה (מיון הצמחים) אשר דרשה תיאור מדויק ומפורט של האיברים השונים בתוך הצמח, ביניהם השורש, הגבעול, העלים והפרחים, ובתוך כך נוצר גם אוצר מילים ומושגים בוטניים עשיר. אכן, מיון הצמחים למינים, וזיהוים המעשי בשטח מתבססים בראש ובראשונה על הקריטריונים המורפולוגיים. הגדרת המין המקובלת היא, איפוא, "אוסף של פרטים הדומים בינם לבין עצמם יותר מכפי שהם דומים לפרטים אחרים". ראו גם מורפולוגיה של הצמח - מונחים צורות חיים של צמחים קישורים חיצוניים * קטגוריה:תחומים בביולוגיה	2024-07-29T20:04:58
ז'אק דרידה	ז'אק דרידָה (בצרפתית: Jacques Derrida; 15 ביולי 1930 – 9 באוקטובר 2004) היה פילוסוף צרפתי ממוצא יהודי אלג'יראי, אבי זרם הדקונסטרוקציה, שמשנתו מהווה את המסד הפילוסופי העיקרי של זרם זה, והוא שטבע את המונח עצמו. לביקורתו על יסודות החשיבה שמכוננים את הפילוסופיה המערבית, על טיבה של השפה, הכתיבה ודרכי המשמוע הפועלים בה ודרכה, נודעה השפעה רבה, והיא עוררה מחלוקת חריפה בקרב האינטלקטואלים בסוף המאה ה-20. תולדות חייו דרידה נולד באל-ביאר שבאלג'יריה, למשפחה שייחסה עצמה למגורשי ספרד מהעיר טולדו. עם השתלטותו של משטר וישי הצרפתי על אלג'יריה סולק מבית הספר בשל יהדותו. בשנת 1949 עבר לצרפת לשם הרחבת השכלתו ולמד בכיתות המכינות של תיכון לואי הגדול (דהיינו אלה המכינות לבחינות הכניסה לגראנד אקול). משפחתו המשיכה להתגורר באלג'יריה, והיגרה רשמית לצרפת בשנת 1962 לאחר שמולדתו קיבלה את עצמאותה ממנה. בשנת 1952 החל ללמוד באקול נורמל סופרייר, ועם מוריו נמנו מישל פוקו, לואי אלתוסר ועמנואל לוינס. בשנים 1957–1959 עסק דרידה בהוראת אנגלית וצרפתית לילדי חיילים, כתחליף לשירות צבאי באלג'יריה. בשנים 1960 - 1964 לימד פילוסופיה בסורבון, ומ-1964 עד 1984 לימד באקול נורמל סופרייר. מ-1986 ועד מותו כיהן כפרופסור באוניברסיטת קליפורניה באירוויין. משנות השישים ואילך פרסם דרידה מספר גדול של ספרים ומאמרים על מגוון רחב של נושאים, והרצה עליהם ברחבי העולם. את עיקר השפעתו ופרסומו רכש מחוץ לצרפת, ובראש ובראשונה באוניברסיטת ייל, שהאסכולה שצמחה מתוכה (ומכונה אסכולת ייל) בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, כללה מבקרים ספרותיים (עם הבולטים שבהם נמנים פול דה מאן, היליס מילר ואחרים) שכתיבתם הביקורתית הצטיינה בספקנות וברלטיביזם מובהק, ושאבה את עיקר השראתה מרעיונותיו, כתביו והרצאותיו של דרידה. ברוח זו, עיקר מטרתם ופועלם כוונו לפירוק מודע של כל שיטתיות מבנית או ביקורתית, ובכלל זה חתירה תחת מבנים של משמעות בתוך הטקסט עצמו, על מנת להביא לפירור כל משמעות יציבה או אפשרית בקרבו. מבחינה פוליטית התנגד דרידה לדיכוי מיעוטים חלשים. יצא נגד הפלישה האמריקנית לעיראק וכך גם נאבק בגזענות ובעונש המוות. בראיונות טען כי חוויות אנטישמיות שחווה על בשרו באלג'יר בילדותו, הן שהביאו אותו לעסוק בנושאים אלו. דרידה לא התכחש ליהדותו מעולם, אך גם לא הצהיר עליה בפומבי. בשנת 1991 פרסם אוטוביוגרפיה בשם "Circonfession"; הלחם שמורכב מהמילה הצרפתית "Circumcision" (ברית מילה) ו"Confession" (וידוי, או דת). ב-1977, דרידה חתם על עצומה שניסח מישל פוקו בנוגע לדה-קרימינליזציה של יחסי מין בהסכמה עם קטינים (מתחת לגיל 15 - גיל ההסכמה בצרפת). דרידה היה מיודד עם הפילוסוף הבלגי ועמיתו לזרם הדקונסטרוקציה פול דה מאן. בסוף שנות השמונים, לאחר מותו של דה מאן, נחשף כי דה מאן פרסם מאמרים אנטישמיים בעיתון בלגי, ששיתף פעולה עם הנאצים. בכרך שפורסם על הפרשה דרידה ניסה להגן על שמו הטוב של חברו, ולהסביר את הביטויים האנטישמיים במאמרים אלו. דרידה נשא לאישה את מרגריט אוקוטוריה (Marguerite Aucouturier), פסיכואנליטיקאית ומתרגמת, ב-1957 ולזוג נולדו שני בנים. בן נוסף נולד לו מסילביאן אגסינסקי, פרופסורית בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז, ב-1985. נפטר בפריז ב-2004 בגיל 74 לאחר תקופה ממושכת שבה סבל מסרטן הלבלב. כתביו בין החשובים שבכתביו (בתרגום לאנגלית מהמקור הצרפתי) ניתן למנות את: Of Grammatology - 1967 Writing and difference - 1967 Margins of Philosophy - 1972 Dissemination - 1972 כתביו שתורגמו לעברית ספרים בית המרקחת של אפלטון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002. נפתולי בבל (1990), הוצאת רסלינג, 2002. מה ילד יום (עם אליזבת רודינסקו), הוצאת חרגול, 2003. מחלת ארכיב (1995), הוצאת רסלינג, 2006. תוקף החוק (1990), הוצאת רסלינג, 2006. (הספר מכיל למעשה שני כתבים, כאשר השני הוא של דרידה, הראשון נקרא "לביקורת הכח" של ולטר בנימין) על הכנסת אורחים (1996), הוצאת רסלינג, 2007. ברית-וידוי (1991), הוצאת רסלינג, 2008. מתת מוות (1999), הוצאת רסלינג, 2008. דרידה קורא שייקספיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008. היה שלום: לעמנואל לוינס (1997), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009. על הגרמטולוגיה (1967), הוצאת רסלינג, 2015. שיבולת: לפאול צלאן (1984), הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015. החד-לשוניות של האחר, הוצאת רסלינג, 2019 ראיונות המלנכוליה של אברהם – שיחה עם ז'אק דרידה, מראיינת: מיכל בן־נפתלי, רסלינג לקריאה נוספת זאב לוי, הרמנויטיקה, הוצאת ספרית פועלים מארק לילה, הנפש הנמהרת, עם עובד, הוצאת אופקים, 2004 מיכל בן-נפתלי, כרוניקה של פרידה - על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה, הוצאת רסלינג גדעון עפרת, הברית והמילה של ז'אק דרידה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008 דרור פימנטל, "חלום הטוהר, היידגר עם דרידה", הוצאת מאגנס - פילוסופיה, 2009 מאמרים בעברית על יצירתו: פול אלבהר, "על זיכרון עדות וסליחה", יהדות - סוגיות, קטעים, פנים, זהויות, תשס"ז 2007. מיכל בן-נפתלי, "אלקטה בשיבולים: השואה בהגותו של ז’אק דרידה", נצח בעיתות של שינוי, תשס"ה 2005. מיכל בן נפתלי, "כשהרוח נקראת לדגל: דרידה על הפוליטיקה של היידגר", עיון, מ"ד, תשס"ו 2006. זאב לוי, "עמנואל לוינס וז’אק דרידה: השפעות ותגובות", מנחה לשרה, תשנ"ד 1994. דורית למברגר, "נפתולי דרידה", מבוע, מ"ב, תשס"ה 2005. יצחק (יאני) נבו, "מה הוא מחיר הדקונסטרוקציה?, דרידה על היידגר ובעיית הנאציזם - מחקר ביקורתי", עכשיו, 59, תשנ"ג 1993. ישראל רוזנסון, "ביתך - בית ועד לחכמים: מסה על חינוך כהכנסת אורחים",הגות בחינוך היהודי, ב', תש"ס 2000. ג'יובנה בוראדורי, פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם הברמאס ודרידה, תרגום, עריכה והקדמה: רועי ברנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004. זאב הרוי, רש"י על בריאת העולם: מעבר לאפלטון ולדרידה, בתוך 'חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, אבי אלקיים, וחביבה פדיה (עורכים), ירושלים, 2016 עמ' 167–179. מיכל בן-נפתלי, האתיקה של הזיכרון, שיחה עם ז'אק דרידה, הוצאת רסלינג, 2017. קישורים חיצוניים אתר שמספק מידע רב על דרידה וכתביו "הטקסט בורא את המציאות": פודקאסט "גיבור תרבות" להאזנה המוקדש כולו לז'אק דרידה, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת דרור פימנטל, שיגעון הצדק: ביקורת על תרגומה של הילה קרס ל"לביקורת הכוח" לולטר בנימין ול"תוקף החוק" לז'אק דרידה, היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 3 - הלם היפה, חורף 2006 דרור פימנטל, כתב וסירוס: על האות במובנה הליטרלי והמטפורי, היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 4 - רוחות אפריל, אביב 2007 מריו פרניולה, מאמר לזכר ז'אק דרידה ריאיון עם דרידה. מראיינת - מיכל בן-נפתלי. אתר יד ושם הערות שוליים קטגוריה:חוקרי ספרות צרפתים קטגוריה:חוקרי ספרות יהודים קטגוריה:חוקרי רטוריקה קטגוריה:פילוסופים יהודים צרפתים קטגוריה:פילוסופים של הלשון קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20 קטגוריה:יהודים אלג'יראים קטגוריה:ניצולי השואה: אלג'יריה קטגוריה:פוסט-סטרוקטורליזם קטגוריה:פוסטמודרניזם קטגוריה:סגל אקול נורמל סופרייר קטגוריה:צרפתים ממוצא יהודי-אלג'יראי קטגוריה:צרפתים ילידי אלג'יריה הצרפתית קטגוריה:בוגרי אקול נורמל סופרייר קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה באירוויין קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קיימברידג' קטגוריה:פעילים למען דמוקרטיה קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוון קטגוריה:צרפתים שנפטרו מסרטן הלבלב קטגוריה:סגל בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1930 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-2004	2024-10-06T02:04:34
15 ביולי	15 ביולי הוא היום ה-196 בשנה (197 בשנה מעוברת), ב. עד לסיום השנה, נשארו עוד 169 ימים. אירועים היסטוריים ביום זה 756 – הפילגש הקיסרית הבכירה של קיסר שושלת טאנג בסין, שׂוַ'אן-דְזונְג, יאנג גויפיי, נרצחת בידי שומרי הראש שלה, יחד עם בנות משפחה אחרות, המאשימים אותן במעורבות במרד שמנהיג אן לושאן נגד הקיסרות 895 – הבוהמים, תחת הנהגתם של ספיטנב הראשון ושל ויטיסלב, נשבעים אמונים לארנולף מקרינתיה ברגנסבורג 1099 – מסע הצלב הראשון: חיילים נוצרים מסיימים כיבוש העיר ירושלים כולל כיבוש כנסיית הקבר הקדוש לאחר מצור ממושך וטובחים בתושבים היהודים והמוסלמים 1149 – כנסיית הקבר נחנכת מחדש לאחר שיפוץ מקיף 1244 – ירושלים נכבשה וחזרה לשליטה מוסלמית 1410 – קרב גרונוולד בין ממלכת פולין, הדוכסות הגדולה של ליטא ונסיכות מולדובה מצד אחד לבין מדינת המסדר הטווטוני מן הצד האחר. אבירי המסדר נחלו תבוסה קשה בקרב ועל פי הסכם טורון נאלצו להחזיר שטחים רבים לליטא ולפולין 1685 – ג'יימס סקוט, דוכס מונמות' מוצא להורג בגבעת מצודת לונדון 1789 – המרקיז דה לה פאייט מתמנה לראש המשמר הלאומי של פריז 1799 – קפטן פייר בושר מצבא צרפת מוצא בכפר רוזטה שבמצרים את אבן רוזטה 1823 – שרפה בבזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומות כמעט ומחריבה אותה כליל 1945 – ניצולי השואה מבוכנוואלד מגיעים לארץ ישראל 1948 – יום הקרב על בארות יצחק 1958 – 5,000 נחתים אמריקאים נוחתים בביירות בלבנון כדי לסייע לממשלה הפרו-מערבית 1959 – מוקמת יחידת המחשב הראשונה בצה"ל, ממר"ם, מרכז מחשבים ומערכות מידע 1975 – תוכנית אפולו סויוז: חללית מתוכנית אפולוהאמריקאית וחללית מתוכנית סויוז הסובייטית ממריאות למטרת מפגש והתחברות בחלל 1986 – חנוכת המזרקה "אש ומים" מאת יעקב אגם בתל אביב-יפו 2007 – שמעון פרס מושבע כנשיא מדינת ישראל התשיעי בעקבות זכייתו בבחירות 2016 – ניסיון הפיכה של צבא טורקיה במדינה 2018 – מנצחת בגמר מונדיאל 2018 את בתוצאה 4–2 2020 – צה"ל מקים את "חיל הגנת הגבולות" נולדו ממוזער\|255x255 פיקסלים\|רמברנדט 1573 – איניגו ג'ונס, אדריכל (נפטר ב-1652) 1600 – יאן קוססירס, צייר פלמי (נפטר ב-1671) 1606 – רמברנדט, צייר (נפטר ב-1669) 1799 – רובן צ'פמן, מושל אלבמה ה-13 (נפטר ב-1882) 1848 – וילפרדו פארטו, כלכלן וסוציולוג איטלקי, חוק פארטו ותרשים פארטו, נקראים על שמו (נפטר ב-1923) 1892 – ולטר בנימין, מבקר ספרות וסופר (נפטר ב-1940) 1898 – מאיר תאומי, שחקן תיאטרון ביישוב היהודי בארץ ישראל (נרצח ב-1947) 1905 – דורותי פילדס, פזמונאית אמריקאית (נפטרה ב-1974) 1912 – קלמן יעקב מן, רופא ופעיל ציבור ישראלי, ממקימי בתי החולים "הדסה" בירושלים, ונשיא אגודת "יד שרה" (נפטר ב-1997) 1918 – ברטרם ברוקהאוז, פיזיקאי קנדי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2003) 1918 – ברנדה מילנר, נוירופסיכולוגית קנדית 1919 – איריס מרדוק, סופרת ופילוסופית אירית (נפטרה ב-1999) 1922 – לאון לדרמן, פיזיקאי אמריקאי ממוצא יהודי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2018) 1924 – דויד קוקס, סטטיסטיקאי בריטי (נפטר ב-2022) 1924 – מריאן ברנדוט, שחקנית ונדבנית שוודית, רעיית הנסיך זיגוארד 1930 – ז'אק דרידה, פילוסוף (נפטר ב-2004) 1931 – קלייב קאסלר, סופר אמריקאי, שעסק גם בארכאולוגיה ימית ובחשיפת כלי שיט טבועים (נפטר ב-2020) 1933 – ג'וליאן ברים, גיטריסט ונגן לאוטה (נפטר ב-2020) 1934 – אולג צלקוב, אמן נון-קונפורמיסטי רוסי (נפטר ב-2021) 1934 – הריסון ברטוויסל, מלחין אנגלי (נפטר ב-2022) 1935 – קן קרצ'בל, שחקן טלוויזיה אמריקאי (נפטר ב-2019) 1935 – דוד קליין, נגיד בנק ישראל השביעי (נפטר ב-2021) 1936 – לני רביץ, קומיקאי, שחקן ובמאי ישראלי-אמריקאי 1939 – אריה צידון, קצין צה"ל בדימוס בדרגת תת-אלוף, מפקד חטיבת הצנחנים 1941 – רודולפו פוגוויל, סוציולוג וסופר ארגנטינאי (נפטר ב-2010) 1943 – ג'וסלין בל ברנל, אסטרופיזיקאית אירית, נשיאת החברה המלכותית לאסטרונומיה 1944 – קובי אושרת, מוזיקאי, מלחין ומעבד מוזיקלי ישראלי 1946 – צבי שיסל, שחקן, מפיק קולנוע וטלוויזיה, מפיק מוזיקלי ובמאי קולנוע ישראלי (נפטר ב-2021) 1946 – לינדה רונסטאדט, זמרת אמריקאית 1947 – דורון עמיר, אלוף-משנה בחיל הים, מפקד שייטת הצוללות (נהרג ב-2008) 1947 – יוכבד וינפלד, אמנית, מורה לאמנות ומפתחת תערוכות הפעלה חינוכיות לילדים 1949 – אחז בן ארי, עורך דין ישראלי 1949 – רפי הוכמן, איש ציבור שכיהן כראש עיריית אילת השישי 1952 – טרי אוקווין, שחקן אמריקאי 1953 – אמי רובינגר, סופר ילדים, מאייר, צייר וקריקטוריסט ישראלי (נפטר ב-2019) 1954 – בוריס פולק, קלע ישראלי 1954 – מריו קמפס, כדורגלן ארגנטינאי 1956 – איאן קרטיס, סולן, כותב, גיטריסט וקלידן להקת ג'וי דיוויז'ן (נפטר ב-1980) 1956 – ג'ו סטריאני, מוזיקאי אמריקאי 1961 – פורסט ויטאקר, שחקן קולנוע 1963 – יובל זמיר, שחקן, זמר, מדבב ובמאי תיאטרון ישראלי (נפטר ב-2011) 1965 – מרקו כרמל, יוצר קולנוע ישראלי 1965 – דפנה רכטר, שחקנית טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון וזמרת ישראלית 1966 – ירמי פינקוס, מאייר, קומיקסאי וסופר ישראלי 1971 – טליה פלד קינן, עיתונאית ומגישת טלוויזיה ישראלית 1976 – גילי שם-טוב, עיתונאית, שדרנית ומגישת חדשות וספורט ישראלית 1976 – דיאן קרוגר, שחקנית גרמנייה 1977 – ריי טורו, גיטריסט להקת My Chemical Romance, ניו ג'רזי 1977 – לאנה פרייה, שחקנית אמריקנית 1985 – תומר קאפון, שחקן טלוויזיה וקולנוע ישראלי 1989 – דייגו אוליסי, רוכב אופני כביש איטלקי 1990 – אולי אלכסנדר, מוזיקאי, זמר-יוצר, שחקן, ופעיל להט"ב אנגלי 1990 – דמיאן לילארד, שחקן כדורסל בליגת ה־NBA 1993 – ניב זילברברג, שחקן ישראלי נפטרו ממוזער\|300x300 פיקסלים\|ליזה דל ג'וקונדו ממוזער\|259x259 פיקסלים\|אנטון צ'כוב 1015 – ולדימיר הגדול, נסיך קייב (נולד ב-958) 1274 – בונוונטורה הקדוש, פילוסוף ותאולוג איטלקי (נולד ב-1221) 1291 – רודולף הראשון, מלך גרמניה ומייסד שושלת הבסבורג בשלטון גרמניה (נולד ב-1218) 1299 – אריק השני, מלך נורווגיה (נולד ב-1268) 1406 – וילהלם האדיב, חבר בבית הבסבורג ודוכס אוסטריה (נולד ב--1370) 1445 – ג'ואן בופורט, המלכה הרעיה של ג'יימס הראשון (נולדה ב-1404) 1542 – ליזה דל ג'וקונדו, ככל הנראה האישה המצוירת במונה ליזה (נולדה ב-1479) 1571 – שימאזו טקאהיסה, דאימיו יפני מתקופת הסנגוקו (נולד ב-1514) 1685 – ג'יימס סקוט, דוכס מונמות' (נולד ב-1649) 1782 – פרינלי, זמר אופרה איטלקי (נולד ב-1705) 1904 – אנטון צ'כוב, מחזאי רוסי (נולד ב-1860) 1929 – הוגו פון הופמנסתאל, משורר, סופר ומחזאי אוסטרי (נולד ב-1874) 1940 – רוברט וודלו, האדם הגבוה בהיסטוריה (נולד ב-1918) 1948 – ג'ון פרשינג, מפקד חיל המשלוח האמריקני לאירופה במלחמת העולם הראשונה (נולד ב-1860) 1959 – ארנסט בלוך, מלחין יהודי-שווייצרי (נולד ב-1880) 1976 – פול גאליקו, סופר אמריקאי (נולד ב-1897) 1979 – גוסטבו דיאס אורדס, נשיא מקסיקו ה-49 (נולד ב-1911) 1997 – ג'אני ורסצ'ה, מעצב אופנה איטלקי (נולד ב-1946) 2001 – דב ינון, פרשן קול ישראל לעניינים ערביים וממייסדי ענף מצרים באמ"ן מחקר (נולד ב-1916) 2014 – קרלו ברגונצי, זמר אופרה איטלקי (נולד ב-1924) 2015 – יוסף קסטל, פוליטיקאי ואיש צבא ישראלי (נולד ב-1926) 2017 – מרטין לנדאו, שחקן (נולד ב-1928) 2017 – מרים מירזאח'אני, מתמטיקאית איראנית, זוכת מדליית פילדס לשנת 2014 (נולדה ב-1977) 2019 – פרגוס מילאר, פרופסור שהיה מופקד על קתדרת קאמדן להיסטוריה עתיקה באוניברסיטת אוקספורד (נולד ב-1935) 2021 – יואל כהן, מגדולי המשפיעים בחסידות חב"ד (נולד ב-1930) 2021 – מוחמד נפאע, פוליטיקאי דרוזי-ישראלי (נולד ב-1940) חגים ואירועים החלים ביום זה בוטסואנה – יום הנשיא ברוניי – יום הולדתו של הסולטאן פלרמו, סיציליה – פסטיבל סנטה רוזליה יפן – היום השלישי של אובון 14 ביולי – 16 ביולי יולי לוח אירועים שנתי קישורים חיצוניים ז יה קטגוריה:יולי	2024-05-18T07:42:27
כווית	שמאל\|ממוזער\|250px\|מפת כווית מדינת כְּווֵית (בערבית: دولة الكويت, בתעתיק מדויק: דולת אלכוית) היא מדינה ערבית השוכנת לחוף המפרץ הפרסי, גובלת בעיראק מצפון ובערב הסעודית מדרום. המשטר במדינה הוא משטר מלוכני בראשותו של אמיר כווית. המשמעות המילולית של השם "כווית" היא "מבצר קטן". בשנת 1990 כבש סדאם חוסיין, שליט עיראק, את כווית, דבר שהיווה עילה לפתיחתה של מלחמת המפרץ. כוויית היא מדינה-חברה בליגה הערבית, וכן גם בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. היסטוריה בשנת 1899 חתם השייח' הראשי של כווית (שהייתה אז מחוז של האימפריה העות'מאנית), מובארכ א-סבאח על חוזה חסות עם בריטניה, דבר שהביא לשלטון בריטי לא-רשמי בכווית. ההסכם אושר על ידי העות'מאנים ב-1913 בהסכם שנקרא האמנה האנגלו-עות'מאנית ובה סוכם כי תוענק לכווית אוטונומיה מסוימת וששתי האימפריות יהיו מעורבות בניהולה ובמדיניות החוץ שלה. האמנה בוטלה על ידי בריטניה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה כשהיא החליטה לבטל את מעורבות העות'מאנים ולהשתלט בעצמה על מאגרי הנפט האדירים שהפכו את כווית לנכס אסטרטגי ולהכריז עליה כפרוטקטורט (מדינת חסות). מיד לאחר המלחמה, בין 1919 ל-1920, פרצה מלחמה בין כווית לבין סולטנות נג'ד בראשות אבן סעוד. על מנת להפסיק את הלחימה כינס הנציג הבריטי הבכיר באזור, הממונה על המנדט הבריטי על מסופוטמיה, פרסי קוקס, ועידה לשרטוט גבולות האזור בעוקיר. ב-2 בדצמבר 1922 נחתמה אמנת עוקייר, ללא נציגות כוויתית. הפרוטוקול הכיר בקיומה של כווית אך קבע גבול צפון-מזרחי של נג'ד עם עיראק וכווית והעניק לה את האזור הנייטרלי בין עיראק וערב הסעודית והאזור הנייטרלי בין כווית וערב הסעודית, כלומר קיצץ את שטחה של כווית בשליש. בשנת 1952 הפכה כווית ליצואנית הנפט הגדולה ביותר במפרץ הפרסי. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התפתחה כווית במהירות, כמדינת חסות בריטית, בזכות כמויות הנפט האדירות שהופקו מאדמתה, ורמת החיים של תושביה, שהיו רובם ככולם בני שבטים בדואים זינקה. לכווית זרמו עובדים זרים ממצרים, מהודו ומקרב הפליטים הפלסטינים. ב-1961 סיימה בריטניה את הסדר הפרוטקטורט והכירה בכווית כאמירות עצמאית בראשות עבדאללה א-סלים א-סבאח. ב-23 בינואר 1963 נערכו בכווית, לראשונה באזור, בחירות לפרלמנט, שתפקידו הראשון היה לאשרר את החוקה. הפריחה הכלכלית והתרבותית במדינה המשיכה לאורך שנות השישים והשבעים בהם הייתה המדינה המפותחת והמתקדמת ביותר באזור המפרץ ואחת המתקדמות והחופשיות בעולם. חופש הביטוי ששרר בה משך אליה יוצרים מרחבי העולם הערבי וראו בה אור פרסומים, כתבי עת וספרים שלא יכלו לראות אור בשום מקום אחר במרחב הערבי. בשנת 1981 פיזר שליט כויית האמיר ג'אבר אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח את הפרלמנט, דבר שסימן את תום תקופת הזוהר של המדינה. ב-1982, עם הצניחה העולמית במחירי הנפט, התמוטטה הבורסה לניירות ערך של כויית ועמה החלה התדרדרות בכלכלתה. מלחמת עיראק-איראן זלגה לתחומה והרתיעה תיירים ומשקיעים. השקעות במחקר ופיתוח כמו גם בתרבות נעצרו ונוצר מתח בין כווית לבין סדאם חוסיין, שליט עיראק, שהטיף להשתלטות ארצו על "המחוז הדרומי המורד של עיראק" (כלומר כווית). ב-3 באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק למדינה ושלט בה עד פברואר 1991. הפלישה למדינה ריבונית, בעלת זיקה מערבית ועתודות נפט הובילה את ארצות הברית להתערב, דבר שהוביל למלחמת המפרץ. כ-600 כוויתים דווחו כנעדרים במהלך השלטון העיראקי וסביר שהוצאו להורג. בתמורה לשחרור המדינה על ידי האמריקאים השיב האמיר ג'אבר את הפרלמנט (האספה הלאומית) על מכונו. ב-2003 שימשה כווית כבסיס לפלישת ארצות הברית לעיראק במטרה להפיל את ממשלו של סדאם חוסיין. לאחר מותו של ג'אבר השלישי, אמיר כווית ב-2006, ירש אותו סעד אל-עבדאללה א-סאלם א-סבאח, אך הוא הודח על ידי האספה הלאומית כעבור עשרה ימים והשלטון ניתן לאחיו של ג'אבר, סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח, שנפטר בספטמבר 2020 ואחיו נוואף ירש את מקומו. נוואף מת בשנת 2023 וירש אותו אחיו משעל. במאי 2024 פיזר האמיר את הפרלמנט. פוליטיקה כווית היא מונרכיה חוקתית בראשה עומד האמיר, הפרלמנט הכוויתי הוא הפרלמנט העתיק ביותר שנבחר בבחירות ישירות בין כל מדינות ערב באזור המפרץ הפרסי ועל כן הוא גם הפרלמנט החזק ביותר באזור בעל הסמכויות הרבות ביותר. אזרחי המדינה גם נהנים מחופש אזרחי ופוליטי רב. חוקת כווית, שהתקבלה ואושרה ב-11 בנובמבר 1962, מגדירה את צורת השלטון כדמוקרטיה אולם שלטון זה אינו דמוקרטי היות שראש הממשלה אינו נבחר אלא ממונה על ידי האמיר. על פי החוקה ראש המדינה הוא האמיר והוא זה אשר ממנה את ראש הממשלה ובסמכותו, בין השאר, לפזר את הפרלמנט ולמנות בכירים בצבא. הפרלמנט (המועצה הלאומית) מורכב מ-65 חברים, מתוכם 50 נבחרים על ידי העם לתקופת כהונה של ארבע שנים. יתר 15 המושבים ניתנים לחברי הקבינט (שאינם נבחרים על ידי הציבור). החוקה מגבילה את חברי הקבינט ל-16 חברים כך שלפחות חבר קבינט אחד חייב להיות נבחר ציבור. כאמור הפרלמנט הוא בעל סמכויות נרחבות ואף על פי שהממשלה לא כפופה לו יש בכוחו להשפיע ואף לבטל חוקים, כך למשל במאי 1999 ביטל הפרלמנט מספר צווים של האמיר הנוגעים לשחרור האישה, לאומנות ולליברליזציה כלכלית. הממשלה הכוויתית מורכבת על ידי ראש הממשלה אשר ממונה על ידי האמיר. ראש הממשלה קובע את הרכב שריו בכפוף לאישור האמיר. הממשלה ושריה אינם כפופים לפרלמנט אף על פי שכחברי קבינט הם מקבלים כיסא בפרלמנט. כמנהג, ראש הממשלה נבחר מקרב בני המשפחה המלכותית ומכל תיקי הממשלה מספר תיקים כמו תיק החוץ, תיק הפנים, ותיק הביטחון מוחזקים בידי בני המשפחה המלכותית אף על פי שהחוקה אינה דורשת זאת. כלכלה כווית היא מדינה קטנה אך עשירה - בין המדינות הערביות העשירות ביותר בעולם. כווית מבוססת על כלכלת שוק חופשי ובעלת עתודות נפט משמעותיות של 96 מיליארד חביות נפט - 10% מעתודת הנפט העולמי. אין ספק כי המדינה מבוססת על כלכלת נפט, חצי מהתוצר המקומי הגולמי מקורו בענף הנפט וכ-80% מהכנסות המדינה מקורן בנפט. המדינה ממשיכה לדון עם חברות זרות על השקעה בפיתוח בארות נפט בצפון המדינה, החל משנות ה-90 המדינה הרוויחה יותר מהשקעות זרות מאשר מיצוא נפט. השגשוג של כלכלתה תלוי ביבוא פועלים וכוח עבודה משכיל. הנפט נתגלה בכווית בקידוח שנעשה ב-1938 באזור בורגאן, אולם רק אחרי מלחמת העולם השנייה הוחל בהפקתו, וכווית הייתה ליצואנית נפט גדולה ולאחת המדינות העשירות בעולם. כיוון שתעשיית הנפט נמצאת בידי הממשלה, המדינה שולטת בצורה הדוקה בכלכלתה (כ-75% מהתמ"ג בשליטה ממשלתית). ואולם מחירי הנפט כפופים להחלטות אופ"ק (ארגון המדינות המייצאות נפט) בו חברה גם כווית. ככל שמחירי הנפט עולים - המדינה מרוויחה יותר, אולם ארגון אופ"ק מקבל החלטות לא על פי אינטרסים של היצרנים שמעדיפים להעלות מחירים, ולא תמיד ניתן לאכוף את כל החלטותיו - במספר מקרים הואשמה כווית (יחד עם מדינות נוספות) בהפרה של החלטות אופ"ק. לאחר מלחמת העולם השנייה החליט אמיר כווית שהמדינה צריכה להיכנס לתחום הפיננסי ובשנת 1952 הכריז על הקמת הבנק הלאומי של כווית. עם הזמן הוא התפתח לאחד הבנקים הגדולים בעולם הערבי ובעולם בכלל. כווית ניסתה להתכונן ליום שבו יאזל הנפט בבארות הנפט שלה, בכך שהקימה קרן השקעות לגיוון ענפי הכלכלה (ב-1961). בתחילת שנות ה-90 הצטברו בקרן כ-50 מיליארד דולר, אך ניהול כושל ושימוש בכסף לשיקום המדינה לאחר מלחמת המפרץ הכשילו את מילוי תפקידה המוצהר של הקרן. האקלים במדינה מגביל את פיתוח ענף החקלאות בשל היותה מדינת מדבר, ולכן, מלבד דגים, היא תלויה לחלוטין בייבוא מוצרי צריכה. יתרה מזאת, כ-75% מהמים שראויים לשתייה חייבים לעבור התפלה או להיות מיובאים ממדינות אחרות. התעשייה הכוויתית מורכבת ממספר תאגידי ענק המייצאים את תוצרתם, בעיקר בענף הנפט, ויש גם מספר יצרנים קטנים מענפים שונים. היא כוללת גם מפעלי התפלת מים, אמוניה, פלסטיק, טקסטיל, דשנים, לבנים ומפעלי מלט. במהלך הפלישה העיראקית בזזו העיראקים כמעט את כל מה שניתן היה לקחת, בעיקר כל מה שקשור לאלקטרוניקה ולתעשייה הקלה. עד מהרה הוחלפו מרבית המכונות בציוד חדיש ומתקדם יותר. גאוגרפיה כווית נמצאת במזרח התיכון. היא גובלת בצפון ובמערב בעיראק, בדרום ובדרום־מערב בערב הסעודית ובמזרח המפרץ הפרסי. בתחומי כווית נכללים כמה איים, ובהם האי החולי הגדול בוביאן. ליבה של המדינה הוא מפרץ כווית, שהוא חלק מן המפרץ הפרסי. המפרץ חודר כ־30 ק"מ לפנים הארץ, רוחב פתחו כ־20 ק"מ, והוא מוגן על ידי איים קטנים. רובה הגדול של כווית הוא רמה מדברית נמוכה, שמצפון למפרץ היא מישור מכוסה חצץ, ומדרום לו היא מכוסה בגבעות חול. בדרום־מערב – רמה שטוחה מכוסה חצץ, היורדת בתלילות אל ואדי באטין. האקלים מדברי: חם מאוד ברוב חודשי השנה. הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם ביותר (יולי) היא 35 מעלות ושל החודש הקר ביותר (ינואר) היא 14 מעלות. סמוך לחוף הלחות גבוהה ומעיקה. המשקעים בכל הארץ מועטים: 80–125 מ"מ, היורדים בחורף ובאביב. בשל כך כווית סובלת ממחסור חמור במים, ומקור המים היחיד הן בארות, ולכן החלו בכווית בהתפלת מים. במרחק 20 ק"מ מהחוף בו נמצאת העיר כווית שוכן האי פילכה השייך לכווית. דמוגרפיה על-פי נתונים ממשלתיים, מנתה אוכלוסיית כווית ב-2015 כ-4.1 מיליון נפש, אשר מתוכם רק 1.3 מיליון היו אזרחים כוויתים, וכ-2.8 מיליון היו תושבים נטולי אזרחות כוויתית. מבין חסרי האזרחות, חלק קטן הם בני שבטים מקומיים הנקראים בידוּן (שם שמשמעותו "ללא") שלא ניתנה להם אזרחות, והרוב הגדול הם מהגרי עבודה וצאצאיהם ממספר רב של ארצות, כשהקהילות הגדולות הן של מצרים, לבנונים וערבים ממדינות אחרות, וכן פקיסטנים, אשורים (בני קבוצה אתנית נוצרית מצפון עיראק), הודים, בנגלדשים ופיליפינים. ב-2003, למעלה מ-400,000 אזרחי הודו חיו בכווית, שהייתה הקהילה ההודית הגדולה ביותר מחוץ להודו. בעבר הייתה בכווית גם קהילה פלסטינית גדולה, אך מרביתה גורשה, לאחר שראש אש"ף יאסר ערפאת הביע תמיכה בכיבוש כווית על ידי סדאם חוסיין. רק לעיתים נדירות מוענקת אזרחות כוויתית לתושבים הזרים במדינה. אשר לבידון, בני השבטים משוללי האזרחות, קיימות תוכניות לאזרח בהדרגה לפחות את חלקם. השפה הרשמית היא ערבית, אך אנגלית מובנת בקרב ציבור רחב, ושפות הודיות שונות מדוברות בקרב הקהילות ההודיות. 85% מן התושבים (וכמעט כל האזרחים) הם מוסלמים, מהם 60% סונים ו-25% שיעים. שאר התושבים הם נוצרים והינדים. יחסי חוץ מאז עצמאותה של כווית מהממלכה המאוחדת ב-17 ביוני 1961, קיימה כווית יחסי חוץ חזקים עם רוב המדינות, בעיקר עם מדינות מהעולם הערבי. עתודות הנפט הגדולות שלה מעניקות לה קול בולט בפורומים כלכליים גלובליים וארגונים כמו OPEC. צבא וביטחון ראו גם שייח'ות כווית לקריאה נוספת ערן סגל, "סוחרים ושליטים בתהליך כינון-המדינה: המג'לס הראשון בכוית (1921)," בתוך אילן רחום (עורך), חזרה לפוליטיקה: המדינה המודרנית, לאומיות וריבונות (ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2009), עמ' 177–199 ערן סגל, "המג'לס הראשון בכוית (1921): דמוקרטיה במזרח התיכון?" רוח מזרחית 3 (חורף 2006), עמ' 55–60 Eran Segal, "Merchants' Networks in Kuwait – The Story of Yusuf al-Marzuk," Middle Eastern Studies, 45, 5 (September 2009), pp. 709–719 Eran Segal, "The Uqair Conference (1922) Revisited: Britain and the Question of Boundaries in the Arabian Peninsula," in Zach Levey and Elie Podeh (eds.), Britain and the Middle East: From Imperial Power to Junior Partner (Brighton: Sussex Academic Press, 2008), pp. 231–247 Eran Segal, "Kuwait Parliamentary Elections: Women Making History," Tel Aviv Notes, June 10, 2009. (http://www.dayan.org/Seg_Kuwait.pdf) קישורים חיצוניים גאוגרפיית המזרח התיכון - כווית הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית קטגוריה:אמירויות המפרץ הפרסי קטגוריה:מדינות חצי האי ערב קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1961 קטגוריה:מדינות המזרח התיכון	2024-09-30T06:16:15
דגל ארצות הברית	דגל ארצות הברית (באנגלית: Flag of the United States) הוא דגל המעוצב בצורת שלושה עשר פסים אופקיים בצבעי אדום ולבן לסירוגין ומלבן כחול בקנטון ובו חמישים כוכבים מחומשים לבנים. חמישים הכוכבים מסמלים את חמישים המדינות המרכיבות את ארצות הברית, ושלושה עשר הפסים מסמלים את שלוש עשרה המושבות המקוריות אשר מרדו נגד הכתר הבריטי ויצרו את המדינות הראשונות של ארצות הברית. הדגל מכונה "הדגל האמריקני" (The American Flag), "הדגל זרוע הכוכבים" (Star-Spangled Banner) כשמו של המנון ארצות הברית, "הכוכבים והפסים" (Stars and Stripes) ו"תהילה ישנה" (Old Glory). עיצוב וסמליות המפרט ממוזער\|שמאל\|400px\|תבנית עיצובו של הדגל עיצובו הבסיסי של דגל ארצות הברית מתואר בסעיף 4 של הקודיפיקציה של ארצות הברית, והוא קובע כי הדגל יורכב מ-13 פסים אופקיים בצבעי אדום-לבן לסירוגין, לציון שלוש עשרה המושבות אשר מרדו באימפריה הבריטית, ומקנטון שעליו כוכבים מחומשים לבנים על רקע כחול כמספר המדינות שחברות בברית. בעיצובו הנוכחי של הדגל מסודרים חמישים הכוכבים בתשע שורות בסכסך, הכוללות כל אחת שישה או חמישה כוכבים לסירוגין. יחסי הדגל והמוטיבים העיצוביים בו נתונים במפרט הבא: A – גובה הדגל = 1.0 B – רוחב הדגל = 1.9 C – גובה הקנטון = 0.5385 (A × 7/13, משתרע על שבעה פסים) D – רוחב הקנטון = 0.76 (B × 2/5, שתי חמישיות מאורך הדגל) E = F = 0.0538 (C/10, עשירית מגובה הקנטון) G = H = 0.0633 (D/12, אחת חלקי שתים-עשרה מרוחבו של הקנטון) K – קוטר הכוכבים = 0.0616 (בערך L × 4/5, ארבע חמישיות מגובה הפסים) L – גובה הפסים = 0.0769 (A/13, אחת חלקי שלוש-עשרה מרוחב הדגל) הצבעים הגוונים המדויקים של הצבעים אדום, לבן וכחול מתוארים להלן: תבניתכחול ציאדום כההלבן פנטון 281 C 193 C Safe HTML #002868 #BF0A30 #FFFFFF RGB 0-40-104 191-10-48 255-255-255 הסמליות בדגל דגל ארצות הברית הוא אחד הדגלים המזוהים ביותר ברחבי העולם. בתוך ארצות הברית מניפים אותו בתדירות גבוהה, לא רק על בניינים ציבוריים, אלא גם על בתים פרטיים, משבצים אותו על חלונות מכוניות פרטיות ומשלבים אותו בפריטי לבוש, כגון סיכות ותגים. ברחבי העולם מסמל הדגל את ארצות הברית הן כאומה, מדינה, ממשל ומדיניות והן כאידאולוגיה ואוסף רעיונות. רבים משליכים את סמליותו של הדגל על החירות וזכויות הפרט אשר הוקנו בחוקת ארצות הברית ובמגילת הזכויות וכסמל לחירות האישית והפרטית אשר הוצגה לראשונה בהכרזת העצמאות של ארצות הברית. הדגל הוא סמל מורכב אשר מקבץ סביבו רגשות רבים. מלבד מספרם של הכוכבים והפסים אשר מייצגים בהתאמה את מספר המדינות הנוכחיות והמקוריות של הברית, אין כל הגדרה חוקית לסמליותם של הצבעים והצורות אשר על הדגל. אולם, מסורות ותאוריות עממיות יש בנמצא למכביר; לדוגמה, הפסים מסמלים את קרני השמש והכוכבים מסמלים את הרקיע, המקום הגבוה ביותר שאליו אדם יכול לכוון. המסורת מציינת כי ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות הברית, הכריז כי: היסטוריה ניו אינגלנד עם תחילת ההתיישבות האירופאית במושבה הבריטית במסצ'וסטס בפרט, ובניו אינגלנד בכלל מהקמתה בשנת 1620, הונפו על ידי המתיישבים מספר דגלים לציון שלטונם המקומי. דגל ניו אינגלנד, אשר בתחילתו היה הנס האדום הבריטי, שונה על ידי מושל הקולוניה ג'ון אנדיקוט (John Endecott) בשנת 1636, והוסר ממנו צלב ג'ורג' הקדוש לאחר דרשה מפי התאולוג רוג'ר ויליאמס (Roger Williams) אשר גינתה את הצלב כסמלו של האנטיכריסט. דגל זה, שדה אדום עם קנטון לבן, שימש דגלה הבלתי רשמי של מושבת מפרץ מסצ'וסטס במשך כ-50 שנה, והוא הפך פופולרי עד כי בשנת 1665 הנחה הנציב המלכותי כי על כוחות המיליציה וספינות המושבות להניף . אולם, רק לאחר ירידת כוחם של הפוריטנים בקרב המתיישבים, חזר הצלב להופיע על דגלי המושבות, לעיתים בצירוף עץ מוטען בקנטון הצלב. סוגו של העץ אינו ברור משרטוטים אשר שרדו, לעיתים הוא נראה כאלון, עץ המזוהה עם אנגליה, ולעיתים כאורן, עץ אשר גדל ביערות סביב המושבה. החל משנת 1707, שבה נחקקו חוקי האיחוד אשר הובילו להקמתה של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה, הוחלף הצלב האדום אשר היה בקנטון בדגל הממלכה המאוחדת בדגלים הימיים הבריטיים, ודגל בעל קנטון בצבעי דגל האיחוד, בצירוף עץ אורן בקנטון לבן החל להופיע ברחבי המושבות. עם תחילתה של מלחמת העצמאות האמריקאית, הסירו חברי המיליציה של מסצ'וסטס את הצלבים מהקנטון, הגדילו את העץ ויצרו את גרסתו השלישית של דגל ניו אינגלנד במרידתם בשלטון הבריטי. דגל שכזה מתואר בציורו של ג'ון טרומבול (John Trumbull) "מותו של הגנרל וורן בקרב על גבעת בנקר" משנת 1785. המהפכה האמריקאית והכרזת העצמאות בעת החתימה על הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-4 ביולי 1776, לא היה למדינה החדשה שזה עתה הוקמה דגל לאומי רשמי. על אף שלא נשא מעמד רשמי, שימש דגל האיחוד הגדול בתחילת מלחמת העצמאות של ארצות הברית כדגל הלאומי בידי ג'ורג' וושינגטון, והוא היווה בסיס לעיצובו של הדגל הרשמי הראשון. הדגל דומה בצורתו לדגלה של חברת הודו המזרחית הבריטית מאותה התקופה, ועל פי כמה סברות זהו אכן מוצאו, אולם בפועל אסור היה דגל החברה בהנפה מחוץ למימי האוקיינוס ההודי. שני הדגלים עוצבו כנראה על בסיס הנס האדום, דגל נפוץ ברחבי האימפריה הבריטית, בתוספת פסים לבנים לרוחב השדה האדום. ב-14 ביוני 1777 קיבלה הוועדה הימית של הקונגרס הקונטיננטלי השני החלטה אשר פירטה כי אולם, החלטה זו של הוועדה כיוונה ככל הנראה לכינונו של דגל ימי ולא לאומי, שכן שנתיים לאחר מכן הצהיר ריצ'רד פטרס (Richard Peters), מזכיר מועצת המלחמה, כי . החלטה זו של הוועדה הימית לא פירטה את עיצובם של הכוכבים, לא את מספר הקרניים ולא את צורת סידורם בקנטון, כך שמקורו של עיצוב הכוכבים והפסים אינו מתועד כהלכה, והמסורת משייכת את הגרסה הראשונית של הדגל לתופרת בשם בטסי רוס (Betsy Ross), אשר תפרה את הדגל על בסיס שרטוט אותו שרבט בעיפרון ג'ורג' וושינגטון. אולם, סיפור זה הופיע לראשונה כמאה שנים לאחר יצירתו של הדגל, ואין כיום כל הוכחה לאמיתותה של מסורת זו. סברה נוספת למקורו של הדגל הייתה בתביעתו של חבר הקונגרס הקונטיננטלי, פרנסיס הופקינסון (Francis Hopkinson) מניו ג'רזי, אחד מחותמי הכרזת העצמאות, אשר אף דרש תשלום מן הקונגרס על עיצובו של הדגל הלאומי בעת שהיה יושב ראש מועצת הצי הקונטיננטלי בשנים 1776–1777. עיצובו של הופקינסון דומה לעיצובו הסופי של הדגל למעט מספר הקרניים של הכוכבים אשר עמד על שישה בהצעתו של הופקינסון. לצד העיצוב "בטסי", אשר אף על פי שהאגדה בדבר התופרת שנויה במחלוקת, הוא מבין העיצובים הוותיקים ביותר של הדגל האמריקני, ניתן למנות את העיצובים הצעתו של פרנסיס הופקינסון ואת דגל קאופנס (אשר שויך לרגימנט השלישי ממרילנד שלחם בקרב קאופנס) ועיצובים נוספים, מהם דומים יותר או פחות. מספר דגלים שהונפו בראשית ימיה של העצמאות האמריקנית התבססו רק באופן מועט על העיצוב אשר הוחלט. דוגמה לדגל שכזה הוא דגל גילפורד קורטהאוז (Guilford Courthouse Flag), אשר הונף, על פי המסורת, בידי כוחות המורדים בקרב גילפורד קורטהאוז בשנת 1781. סוף המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19 בשנת 1795 הוגדל מספר הכוכבים והפסים מ-13 ל-15 על מנת לציין את כניסתן של ורמונט וקנטקי לתוך האיחוד. דגל בעל 15 כוכבים ו-15 פסים אשר הונף מעל מבצר מק-הנרי ושרד הפגזה בריטית בת 25 שעות במהלך מלחמת 1812 היווה השראה לעורך הדין והמשורר האמריקאי פרנסיס סקוט קי לכתיבת השיר "הגנת מבצר מק-הנרי". ברבות הימים שונה שם השיר ל-"הדגל זרוע הכוכבים", ובשנת 1931 אומץ הבית הראשון מתוכו כהמנון הלאומי של ארצות הברית. ב-4 באפריל 1818 הועבר חוק בקונגרס, אשר תיקן את מספר הכוכבים אשר הוצגו בקנטון מ-15 ל-20, על מנת לציין את כניסתן של אינדיאנה, לואיזיאנה, מיסיסיפי, טנסי ואוהיו לאיחוד. חוק זה קבע כי על כל מדינה אשר תצורף לאיחוד, יצורף גם כוכב נוסף לקנטון, כי מספר הפסים אשר יופיעו על הדגל יעמוד על 13 פסים, על מנת לציין את המושבות המקוריות שמרדו באימפריה הבריטית והקימו את האיחוד, וכן כי עיצובו החדש של הדגל יהפוך לרשמי ב-4 ביולי שלאחר כניסתה של המדינה החדשה לאיחוד. ב-1819 נוסף הכוכב ה-21 לדגל לציון כניסתה של אילינוי כמדינה ה-21 בברית, ב-1820 נוספו שני כוכבים נוספים לציון כניסתן של אלבמה ומיין כחברות ה-22 וה-23, וכניסתה של מיזורי בשנת 1821 הוסיפה את הכוכב ה-24 לדגל. ב-1836 נכנסה ארקנסו, ב-1837 נכנסה מישיגן, ב-1845 נכנסה פלורידה, ב-1846 נכנסה טקסס, ב-1847 נוספה איווה, ב-1848 נוספה ויסקונסין, ב-1851 נוספה קליפורניה, ב-1858 נוספה מינסוטה, וכניסתה של אורגון בשנת 1859 כחברה ה-33 בברית, הציבה את ארצות הברית בראשיתה של מלחמת האזרחים עם דגל בעל 33 כוכבים. מלחמת האזרחים וקונפדרציית המדינות של אמריקה ב-20 בדצמבר 1860, זמן קצר לאחר בחירתו של אברהם לינקולן כנשיא ארצות הברית, הודיעה קרוליינה הדרומית על פרישתה מן האיחוד. מנהיגי קרוליינה הדרומית חיכו זמן רב לאירוע שיוכל להביא לאיחודו של הדרום אל מול הכוחות המתנגדים לעבדות. ברגע שתוצאות הבחירות היו ודאיות, הכריזה האספה של קרוליינה הדרומית, כי . כצעד נגדי לפרישתה של קרוליינה הדרומית וכאמצעי לחיזוק המחנה המתנגד לעבדות, יזם לינקולן את הכנסתה של קנזס לאיחוד כמדינה ה-34 ב-29 בינואר 1861. אולם, עד 1 בפברואר 1861 הלכו שש מדינות דרומיות נוספות (מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וטקסס) בעקבות קרוליינה הדרומית והקימו ישות עצמאית בשם קונפדרציית המדינות של אמריקה, לה עוצב גם דגל משלה. אך למרות פרישתן של המדינות מן הברית, הוכנס הכוכב ה-34 לדגל לציון כניסתה של קנזס, ולא הושמטו כוכבים בגין המדינות הפורשות, שכן האיחוד ראה במדינות הללו חלק מן האיחוד, והמלחמה אשר התחוללה בחודשים ובשנים שחלפו הייתה על שמירת האיחוד על כנו. שבע המדינות הפורשות אימצו להן דגל בעל שלושה פסים אופקיים אדום-לבן-אדום אשר בקנטון הכחול הוטענו שבעה כוכבים במעגל, לציון שבע המדינות. דגל זה, אשר זכה לכינוי "הכוכבים והרצועות" ("Stars and Bars"), שימש דגלה הלאומי של הקונפדרציה. מספר הכוכבים בקנטון גדל עם פרישתן של וירג'יניה, ארקנסו, טנסי וצפון קרוליינה והצטרפותן לקונפדרציה, ועמד על 13 כוכבים, כאשר שני הכוכבים הנותרים סימלו את קנטקי ומיזורי, אשר אמנם לא הצטרפו באופן רשמי, אך פלגים באותן מדינות ביקשו להצטרף לקונפדרציה. במקביל לדגל הלאומי, שורטט והונף גם דגל קרב לצבא הקונפדרציה אשר נועד להבדיל בין הדגל לדגלו של האיחוד. ב-1 במאי 1863 הוחלף דגל הקונפדרציה בעיצוב חדש שנועד להבדילו מדגל האיחוד. הדגל החדש עוצב כדגל לבן אשר בקנטון שולב דגל הקרב של הקונפדרציה. עיצוב זה שרד עד להחלפתו בדגל השלישי ב-4 במרץ 1865, דגל זהה אשר הוכתם בפס אנכי אדום בקצהו הימני. ב-20 ביוני 1863 צורפה וירג'יניה המערבית לאיחוד, והכוכב ה-35 נוסף לדגל האמריקני לציון המדינה החדשה. כניסתה של המדינה לאיחוד הייתה על רקע ועידת וילינג, אשר נערכה בשנת 1861 ושבעקבותיה הכריזו המחוזות המערביים של וירג'יניה על פרישה ממנה ויצירת מדינה עצמאית במסגרת האיחוד. לאחר מלחמת האזרחים וראשית המאה ה-20 סיומה של המלחמה בשנת 1865, לא הביא לשינוי בדגל, על אף חזרתן של המדינות הפורשות אל הברית, שכן הדגל כבר כלל כוכבים בעבור המדינות הללו, והכוכבים המייצגים את המדינות הפורשות לא הוסרו ממנו. אולם, הכוכב ה-36 נוסף לדגל בשנת הסיום של המלחמה לציון כניסתה של נבדה לאיחוד. כוכבים חדשים נוספו לדגל במרוצת השנים שלאחר מלחמת האזרחים ועד לעיצובו הסופי בשנת 1960. בשנת 1867 נוסף הכוכב ה-37 לציון כניסתה של נברסקה לאיחוד, בשנת 1877 הכוכב ה-38 לציון קולורדו, בשנת 1890 נוספו חמישה כוכבים נוספים לציון איידהו, דקוטה הדרומית, דקוטה הצפונית, מונטנה ווושינגטון, בשנת 1891 נוסף הכוכב ה-44 לציון ויומינג, ה-45 נוסף ב-1896 לציון יוטה, ה-46 בשנת 1908 לציונה של אוקלהומה, שני כוכבים נוספים נוספו בשנת 1912 לציון אריזונה וניו מקסיקו, בשנת 1959 נוספה אלסקה לאיחוד ולדגל נוסף הכוכב ה-49, ובשנת 1960 שונה הדגל בפעם האחרונה, עת הוסף הכוכב ה-50 לציון כניסתה של הוואי כחברה ה-50 בברית. פרוטוקול הדגל הצהרת נאמנות לדגל נוסח ההצהרה לדגל ארצות הברית הוא: תרגום לעברית אנגלית הנפתו של הדגל הדגל מונף מעל בניינים ציבוריים ופרטיים רבים לאורך כל ימות השנה, אך הנפתו של הדגל נפוצה יותר ביום הזיכרון, יום הווטרנים, יום הנשיא, יום הדגל וביום העצמאות. ביום הזיכרון מקובל להניף את הדגל בחצי התורן לזכרם של אלו אשר נהרגו בשירות המדינה, וכן להניח דגלונים קטנים בסמוך לקברי החללים והווטרנים. הנפה בחצי התורן הנפתו של הדגל בחצי התורן משמשת כביטוי לאבל לאומי וההוראה להנפתו של הדגל בחצי התורן ניתנת על ידי הנשיא (ליום אבל לאומי כלל אמריקאי) או על ידי המושל המקומי (כאשר ישנו יום אבל בתוך המדינה או הטריטוריה). הדגל יונף בחצי התורן בימים הבאים: 15 במאי – יום הזיכרון לשוטרים (למעט כאשר היום מתקיים ביום שבת השלישי של מאי, אז מתקיים יום הכוחות המזוינים שבמהלכו מונף הדגל בראש התורן). יום שני האחרון בחודש מאי – יום הזיכרון – הדגל מונף בחצי התורן עד שעת הצהריים. 27 ביולי – יום הווטרנים של מלחמת קוריאה. 11 בספטמבר – יום הזיכרון לפיגועי 11 בספטמבר יום ראשון הראשון של חודש אוקטובר – תחילתו של שבוע מניעת השרפות. 7 בדצמבר – יום הזיכרון לחללי המתקפה על פרל הארבור. בעת מותו של נשיא מכהן או נשיא לשעבר יונף הדגל בחצי התורן למשך 30 יום. בעת מותו של סגן נשיא, נשיא בית המשפט העליון או יושב ראש בית הנבחרים יונף הדגל בחצי התורן למשך 10 ימים. בעת מותו של סגן נשיא לשעבר, חבר קבינט, שופט מבית המשפט העליון, ומנהיגי הרוב והמיעוט של בית הנבחרים או הסנאט – יונף הדגל מיום מותה ועד לקבורתה של האישיות. ביום מותו של סנאטור או חבר בית הנבחרים. השפעתו של הדגל על דגלים ברחבי העולם ישנם דגלים לאומיים רבים שדומים דמיון רב או מועט לדגל ארצות הברית. כך למשל דגל ליבריה ודגל אטול ביקיני מושפעים במכוון מהדגל האמריקני. בדגל ליבריה הדמיון מדגיש את מוצאם האמריקאי של העבדים המשוחררים שהקימו את ליבריה. בדגל אטול ביקיני הדמיון מסמל את החוב שארצות הברית חייבת לאטול, לפי אמונת התושבים, בשל פינוי שנכפה עליהם על ידי ארצות הברית. גם דגל מלזיה דומה מאוד לדגל האמריקני, אך הוא לא בהכרח מושפע ממנו. דגלים נוספים שמזכירים מעט את דגל ארצות הברית הם דגל טוגו, דגל פפואה גינאה החדשה כשזו הייתה בשליטת האימפריה ההולנדית, דגל הארצות המאוחדות של ברזיל שהחזיק מעמד כמה ימים בלבד, דגל אל סלוודור בין השנים 1865–1912, דגל צ'ילה (שגם דומה מאוד לדגל מדינת טקסס שבארצות הברית) ועוד. ראו גם דגלי ארצות הברית דגלי מדינות ארצות הברית קישורים חיצוניים ההיסטוריה של דגל ארצות הברית אתר הבית של בית בטסי רוס Harlan Hoyt Horner, The American Flag, State of New York, Educational dep. Albany, U.S.A, 1910 הערות שוליים * קטגוריה:ארצות הברית: סמלים לאומיים ארצות הברית, דגל ארצות הברית ארצות הברית ארצות הברית	2024-10-13T03:08:45
XOR	באלגברה בוליאנית, או בררני או או מוציא (באנגלית: eXclusive OR ובראשי תיבות: XOR) היא פעולה בוליאנית המקבלת שני אופרנדים ומחזירה אמת כאשר שני האופרנדים שונים. XOR משקפת משמעות נפוצה של המילה "או" בשפה המדוברת, למשל כשהמילה "או" משמשת להצבת אולטימטום. לדוגמה אדם המצהיר "היכנע או שתושמד" מתכוון לכך שרק תרחיש בו בדיוק אחת מהאפשרויות האלו מתקיימת אפשרי. מבחינה מתמטית פעולה זו היא מקרה פרטי של פעולת הפרש סימטרי בקבוצה . כאשר האופרטור XOR מורחב למספר אופרנדים גדול משניים, הוא יחזיר אמת כאשר למספר אי-זוגי של אופרנדים יש ערך אמת. XOR הוא קומוטטיבי ("חילופי") ואסוציאטיבי ("קיבוצי"). טבלת אמת טבלת האמת של XOR היא: תוצאהBA 0 00 1 10 1 01 0 11 מהטבלה אפשר להסיק ש (A XOR B) שקול ל: (A AND NOT B) OR (NOT A AND B) (A OR B) AND (NOT A OR NOT B) (A OR B) AND NOT (A AND B) [(NOT(A AND B) AND NOT[(NOT A) AND (NOT B חישוב XOR לביטויים בעלי יותר משני אופרנדים, מפעילים XOR על שני האופרנדים הראשונים, אחר כך מפעילים XOR על התוצאה מקודם ועל האופרנד השלישי, וחוזר חלילה עד האופרנד האחרון. כלומר לחישוב הביטוי (A xor B xor C xor D) מבצעים את סדר הפעולות הבא (לפי סדר הסוגריים): (A xor B) xor C) xor D))). XOR הוא חילופי: סדר האופרנדים אינו משנה - התוצאה תישאר זהה לכל סדר. באופן כללי, התוצאה של XOR תלויה במספר האופרנדים בעלי ערך "אמת": אם יש מספר אי-זוגי של אופרנדים כאלה, התוצאה תהיה "אמת" (truth); אחרת, היא תהיה "שקר" (false). סימונים ישנם סימונים מתמטיים שונים לפעולת ה-XOR. בנוסף לסימון הפעולה באופן פשוט כ-"XOR", ישנם המסמנים אותו כסימן פלוס ("+"), או סימן פלוס עם שינוי כלשהו, למשל בתוך עיגול (""). האחרון נמצא בשימוש כיוון שישנה התאמה לחיבור מודולו 2, כאשר "אמת"=1 ו"שקר"=0. כמו כן, מקובל לסמן את ה-XOR בסימן הוי בשינוי כלשהו, כגון ("∨"), כיוון שה-XOR היא פעולה נגזרת של ה-OR הלוגי, אשר בדרך כלל מסומן בוי. סימון מקובל בתכנות הוא סימן הגג ("^"), כפי שבא לידי ביטוי בשפת התכנות C. כמו כן נמצאים בשימוש סימונים טקסטואליים שונים, כגון "EOR", ו"ORR". שימושים שער זה מהווה אבן בנייה בסיסית בפעולת החיבור של מחשבים (ולכן בייצוג בשיטת המשלים ל-2 גם לחיסור). בנוסף, אם נפעיל על ערך בינארי פעולת XOR עם עצמו, נקבל תמיד את התוצאה 0 ("שקר"). במספר ארכיטקטורות של מחשבים, זה מהיר וחסכוני יותר להפעיל XOR על הערך הקיים במקום לשמור את הערך הקבוע 0 באוגר ולכתוב אותו לתוך הזיכרון. לכן, הפעלת XOR על ערכים עם עצמם היא אופטימיזציה נפוצה. לפעמים משתמשים בפעולת ה-XOR כפונקציית ערבול בהצפנה. שיטת הצפנה אחת המתבססת על XOR, פנקס חד פעמי, הוּכחה מתמטית כלא ניתנת לפיצוח. בתכנון לוגי ספרתי, השער הלוגי XOR בעל שתי הכניסות, נחשב בדרך כלל כמהפך (inverter) בר-תכנות, בכך שאם אחת הכניסות מחזיקה בערך הלוגי "1", היציאה תמיד תחזיק את הערך ההופכי לכניסה השנייה. אם הכניסה הראשונה תחזיק את הערך הלוגי "0", היציאה תמיד תהיה זהה לכניסה השנייה. בתכנות מאפשרת פעולת XOR להחליף תוכן בין שני משתנים של מחרוזות ביטים ללא שטח עזר. לשם החלפת תוכנם של המשתנים A ו-B נדרשות שלוש הפקודות הבאות: A = A XOR B B = A XOR B A = A XOR B (ראו: אלגוריתם ההחלפה של XOR) ראו גם אלגוריתם ההחלפה של XOR רשימה מקושרת של XOR סיבית זוגיות (parity) קשר לוגי פעולה על סיביות נים (משחק) קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:לוגיקה מתמטית קטגוריה:לוגיקה בוליאנית קטגוריה:מעגלים ספרתיים קטגוריה:תכנות קטגוריה:קשרים לוגיים	2024-06-21T08:37:37
פלאש מוב	ממוזער\|שמאל\|250px\|קרב כריות המוני בכיכר רבין. פלאש מוב (באנגלית: Flash-mob, הגייה: פְלֶאש מוֹבּ), היא התקבצות פתאומית במקום מסוים ולזמן קצר, של אנשים העושים דבר מה לא-שגרתי או חסר משמעות לכאורה, ומתפזרים כהרף עין. פעילויות אלה, מתקיימות בדרך כלל לשם חוויית בידור, ביטוי אמנותי או סאטירה. קבוצת המשתתפים מתארגנת בדרך כלל באמצעות התקשורת, המדיה החברתית או הודעות ויראליות בדואר אלקטרוני. אף שלצופה מהצד אירועי פלאש מוב נראים ספונטניים, הן מתוכננות לרוב מראש, ולעיתים מצריכות הכנות וחזרות. לא ידוע על נזקים ברכוש או בנפש בעקבות פעילויות כאלה, ובדרך כלל הן מתקבלות על ידי הקהל בתשואות ובהתלהבות. אף שהמושג "פלאש מוב" לא מיוחס במקורו לאירועים פוליטיים כגון מחאות, פרסומות ואירועי יחסי ציבור המופקים על ידי משרדי פרסום עם משתתפים בשכר, יש שמשתמשים בו גם למטרות אלה. בעולם בצרפת התקיים אירוע פלאש מוב עקב הצבת מועמדותו של בנו של נשיא צרפת ל-EPED - סוכנות חצי-ממשלתית המפקחת על נושא הנדל"ן וענייני מנהל נוספים במתחם "לה דפנס" בצרפת. מפגינים התגודדו ברחבי צרפת, ובהפגנה עצמה, הם החזיקו בננות כסמל לכך שהמועמדות של סרקוזי ג'וניור מדרדרת את צרפת למעמד של רפובליקת בננות. 160 משתתפים עצרו ל-4 דקות בתחנת הרכבת של שיקגו באמצע יום עבודה. 50 משתתפים עצרו ל-4 דקות באמצע סופרמרקט המצולם ב-50 מצלמות. 50 משתתפים ביצעו ריקוד משותף בסטוקהולם באמצע פעילות שוטפת בפארק שעשועים. 60 משתתפות ביצעו ריקוד משותף באמצע מרכז מסחרי באיטליה לשיר 3 של הזמרת בריטני ספירס . תלייה המונית של בגדים לייבוש בקרון רכבת תחתית נוסע בגרמניה. באירוע הפתיחה של עונת השידורים ה-28 לתוכנית אופרה ב-11.9.2009, 21,000 רקדנים מלאו את כיכר מישיגן בשיקגו בריקוד משותף לצליל להקת בלאק אייד פיז בשיר I Gotta Feeling, זהו האירוע הגדול ביותר של פלאש מוב שנראה עד כה בעולם (נכון לאוקטובר 2009). באירוויזיון 2010 קבוצות של אנשים במדינות שונות ברחבי אירופה ביצעו ריקוד משותף לצלילי השיר "Glow" של הצמד "Madcon". הקטע, שהוקלט מראש, היווה חלק מהמופע האומנותי ששודר בין חלק ביצוע השירים לחלוקת הניקוד. באוסטריה 100 אנשים יהודים התאספו בכיכר ושכבו על הרצפה כאשר ברקע נשמעה אזעקה ולאחר מכן התפזרו. בישראל בישראל התקיימו מספר אירועי פלאש מוב, ובהם: ב־7 במרץ 2005 וב-27 ביוני 2007 אורגנו אירועי פלאש מוב שבמסגרתן התקיים קרב כריות רב משתתפים בכיכר רבין. התקיימו מספר אירועי מובייל קלאבינג (Mobile Clubbing) - מסיבת רחוב בו כל אחד רוקד לצלילי נגן המוזיקה האישי שלו. ב-7 ביוני 2007 התקיים פלאש מוב פוליטי בדיזנגוף סנטר ובגן העיר שבתל אביב. המפגינים נכנסו לקניון, ובשעה מסוימת החלו לצעוק סיסמאות בגנות השלטון בשטחי 67' למשך 30–60 שניות ואז התפזרו. ב-7 במרץ 2008, התקיים בישראל "פלאש מוב" של צלמים. אלו הגיעו אל מתחת למגדל האופרה בתל אביב וצילמו אותו למורת רוחם של המאבטחים כמחאה על כך שכחודש לפני כן מאבטחי הבניין לא הרשו לאחד הצלמים לצלם את הבניין, מכיוון שלטענתם זוהי פגיעה בזכויות יוצרים (תמונות מהאירוע). ב-30 באוקטובר 2009, התקיים ריקוד המונים משותף בכיכר דיזנגוף לשיר Thriller של מייקל ג'קסון, בדומה למאורעות אחרים שהתקיימו בעולם לאחר מותו של הזמר. ב-29 בנובמבר 2009, במדרחוב ברחוב בן-יהודה בירושלים, התרחש ריקוד המוני לכבוד חג החנוכה, מטעם ארגון נפש בנפש. ב-18 בפברואר 2010, במהלך ערב הפתיחה של הביאנלה הים תיכונית בחיפה, התרחש ריקוד המוני לצלילי השיר allstar של להקת Smash Mouth. כ-150 רקדנים לקחו חלק בריקוד שנמשך כ-3 דקות. ב-31 במרץ 2010, התקיים פלאש מוב המוני בשכונת נחלת בנימין בתל אביב על ידי חברי תנועת הנוער העובד והלומד, כטיזר לאירועי אחד במאי. הקליפ המלא ב-22 בספטמבר 2010, התקיים פלאש מוב רואדה (סלסה) בקניון עזריאלי, שאורגן על ידי חברי מדיה נוצ'ה סלסה. בשנת 2015 קבוצת פלאש מוב התאספה ברכבת ושרו את ההמנון הלאומי "התקווה" בקצב מהיר. בשנת 2018 התקיים ריקוד פלאש מוב בפארק הרצליה עם עשרות רקדניות מרחבי הארץ. הקליפ המלא מאפיינים נפוצים של פלאש מוב עילפון פומבי ריקוד משותף קטע נגינה משותף, לרוב מנוגן על ידי תזמורת שירה הליכת שיכורים חיבוק משותף קרב כריות המוני קריאה או צעקה משותפת (מסרים בעלי משמעות ולעיתים חסרי משמעות כמו מספרים רנדומליים) ייתכנו פעילויות נוספות של התנהגויות לא סבירות או במקומות לא סבירים (התפשטות, הפרחת בלונים, צחוק המוני ללא סיבה) קישורים חיצוניים MashFlob :: The Worldwide Flashmob Community פלאש מוב - ספריית אוניברסיטת חיפה הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:סוציולוגיה קטגוריה:תרבות אינטרנט	2024-09-23T16:16:11
דו-קרב	ממוזער\|300px\|איור מימי הביניים המתאר קרב אלופים בין ז'אן הרביעי דוכס ברטאן לבין לואי הראשון רוזן אנז'ו על השליטה בחבל ברטאן. ממוזער\|300px\|דו־קרב אקדחים. ציור מאת איליה רפין משנת 1899 לספר יבגני אונייגין מאת אלכסנדר פושקין. דו־קרב או דוקרב הוא עימות, לרוב מזוין, בין שני אנשים, שנועד להשיג הכרעה בנושא שבמחלוקת. בהשאלה, מתייחס המונח לסכסוך בין כוחות מנוגדים או תחרות עזה בין יריבים. הגדרה כללית זו נכונה למספר סוגי דו־קרב שלמרות ההתאמה לקוי המתאר הכללים הם שונים מהותית במטרה שלמענה נערך הדו־קרב. לאורך ההיסטוריה שימש דו־קרב כאמצעי להכרעת סכסוכים וחילוקי דעות. קרב אלופים, שהוא צורה מסוימת של דו־קרב דוגמת הקרב בין דוד וגוליית, שימש להכרעת סכסוך גדול בין שני צבאות. דו־קרב במסגרת משפט האל שימש להכרעות בסכסוכים משפטיים. בדרך כלל המונח מתייחס לקרב פנים אל פנים המאורגן מראש ומתנהל בהסכמה, ועל פי כללים שנקבעו בין שני מתמודדים, תוך שימוש בנשק קר או בנשק חם ולעיתים באמנויות לחימה ללא נשק. דו־קרב מסוג זה נערך במטרה להוכיח נחישות ונכונות להקריב חיים על הגנת הכבוד, ומסתיים כאשר אחד הצדדים הגיע לידי סיפוק או כאשר לכל היותר אחד מהצדדים נהרג. בצורה זו הדו־קרב נערך בין שני לוחמים גברים, בדרך כלל מהמעמדות הגבוהים, ושימש להכרעת סכסוכים אישיים, משפטיים ופוליטיים. שורשיו נעוצים בקוד האבירות של מעמד האבירים בימי הביניים והיה חלק מהמערכת החברתית ובעיקר הצבאית, עד לתחילת המאה ה-20, אף על פי שמסוף המאה ה-17 הוצא הדו־קרב אל מחוץ לחוק. במקביל התקיים הדו־קרב כענף ספורט ובידור ששורשיו בלחימת גלדיאטורים ברומא והטורנירים של אבירים באירופה של ימי הביניים, עיסוק זה שינה את פניו בעת המודרנית אך שימר את רוח הדו־קרב בענפי ספורט שונים ובראש וראשונה הסיף. מקומו המרכזי של הדו־קרב בתרבות האנושית לאורך התקופות ובאופן חוצה תרבויות השאיר את חותמו על האמנות כתיאור אולטימטיבי של מאבק וכמטאפורה לעימות התמידי בין ניגודים שהעיקרי שבהם הוא בין הטוב לרוע. סוגת המערבון שמציבה את הדו־קרב במרכזה, על רקע המערב הפרוע בארצות הברית מהווה דוגמה מודרנית בולטת, אך שורשיה נעוצים ביצירות ספרות ומיתוסים קדומים. סוגי דו־קרב הביטוי העברי דו־קרב מתאר את כל סוגי הקרבות שבהם נפגשים שני מתמודדים לצורך הכרעה. ניתן לחלק באופן גס עימותי דו־קרב למספר סוגים להם מאפיינים ברורים וייחודיים: קרב בודד או קרב יחיד (אנגלית: Single combat): דו־קרב שנערך בדרך כלל במסגרת צבאית של קרב בין שתי יחידות צבאיות, בדרך כלל בין שני לוחמים אך לעיתים גם בין שתי קבוצות לוחמים בגודל זהה. הדו־קרב נערך במקום מוסכם מראש, בדרך כלל בשטח הפקר, ומשמש כ"הקדמה" לעימות הראשי. גרסה נוספת של קרב בודד נערכה במהלך הקרב עצמו על ידי קצינים ואצילים שרצו להאדיר את שמם בשדה הקרב, ולזכות בשריונו וברכושו של המפסיד. הלוחמים הללו יצאו משורות המבנה הקרבי לערוך קרבות בודדים עם יריבים נבחרים (וראויים) במהלך הקרב. קרב אלופים (אנגלית: Champion warfare): מקרה מיוחד של קרב בודד, בדרך כלל נערך במסגרת צבאית וכחלק מקרב בין יחידות צבאיות. קרבות אלו ידועים בעיקר מתוך שירה אפית, מיתולוגיה והיסטוריה עתיקה. במקרים אלו הדו־קרב נערך ללא כללים מלבד ההסכמה על ההשלכות שיהיו לתוצאותיו, שבדרך כלל קבעו את המנצח בעימות כולו. קרבות מבוימים המפורסמים שבקרבות אלו הם קרבות גלדיאטורים שכללו קרבות בין הלוחמים לבין עצמם או מול חיות טרף. לעיתים קרובות הסתיימו קרבות אלה במות הגלדיאטור. קרבות של גלדיאטורים התקיימו בערים רבות של הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, לרוב במבנים שנבנו במיוחד לכך. המשחקים הגיעו לשיאם בין המאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לספירה, והם דעכו לבסוף במהלך המאה החמישית המוקדמת, לאחר אימוץ הנצרות כדת המדינה, אם כי אירועי "ציד חיות" (venationes) נמשכו אל תוך המאה ה-6. משפט על ידי דו־קרב (אנגלית: Trial by combat או judicial duel): דו־קרב כחלק מהליך משפטי במסגרת משפט האל. שימש בעיקר בקודקס המשפטי העתיק של השבטים הגרמאניים כאבן בוחן במקרה של חילוקי דעות בין שני צדדים בלי ראיות המאפשרות הכרעה, המנצח בקרב היה נחשב לצד שהצדק והאמת לצדו. דו־קרב (אנגלית: duel, מלטינית: duellum; בתרגום לעברית: קרב בין שניים): עימות מוסדר מראש בין שני מתמודדים חמושים בכלי נשק מאותו סוג, על שאלת כבוד. קרבות אלו היו כפופים למערכת חוקים וכללים נוקשים שקבעו את מהלך האירוע מתחילתו ועד סופו. לעיתים גם נקרא דו־קרב של כבוד (אנגלית: Duel of honor). סיוף סטודנטיאלי (גרמנית: Akademisches Fechten או Mensur) מקרה מיוחד של דו־קרב שהיה נפוץ ועדיין מקובל בקרב חברים באגודת סטודנטים (Studentenverbindungen) בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ. קרב מסורתי זה נערך תחת רגולציה מחמירה בין שני גברים החמושים בחרב. בתחילה היה דו־קרב זה גורם למוות או לפציעות חמורות אך עם הגברת הפיקוח והאכיפה הפך למעין ספורט במטרה לאמן סייפים, ומתוך אמונה כי דו־קרב הוא כלי לפיתוח כישורים אישיים. טורניר (אנגלית tournament, tourney, צרפתית tournoi) קרב מוסדר כחלק מאירוע ציבורי לצורכי שעשוע או ספורט. ימי הביניים שבמהלכו בוים קרב או דו־קרב. הקרבות נערכו בדרך כלל עם נשק מיוחד לא-קטלני. משתתפי הטורניר היו אבירים ובני לווייתם. בעת החדשה, הספורט האולימפי סיוף הוא דו־קרב מסוגנן ומוגבל שבו מנסים שני מתחרים לפגוע זה בזה באמצעות נשק בתנועת דקירה או הצלפה. דו־קרב בעת העתיקה שורשים מיתיים ולוחמה הרואית ממוזער\|דוד מול גולית; ליתוגרפיה של אוסמר שינדלר 1888\|307x307 פיקסלים ממוזער\|הקטור נלחם באכילס; ציור עם נאיבי יווני\|222x222 פיקסלים קרבות בין לוחמים בודדים מתועדים בספרות העולם העתיק בהקשרים שונים אך בדרך כלל במסגרת של מיתוסים וסיפורים של גיבורים אגדתיים שייתכן ומכילים מידה של אמת היסטורית, אך ברובם הם בעיקר תיאורים בעלי משקל ספרותי. הקרבות המתוארים בסיפורים אלו הם בדרך כלל מסוג קרב בודד וקרבות אלופים. במחקר מקיף והשוואתי שפורסם בשם "בין שני צבאות - מקומו של הדו־קרב בתרבות אפית" קובע החוקר ויקטור מוריס אודין המתמחה בספרות השוואתית, כי תיאורים של קרבות בודדים וקרבות אלופים חוזרים במיתוסים של עמים רבים ולהם קווי דמיון משמעותיים, לדבריו "תרבות אפית" זאת התירה לכוחות לא שווים בעוצמתם להיפגש בשדה הקרב אך להגיע להכרעת העימות על ידי דו־קרב, זאת על אף שבמונחים מעשיים ובוודאי במונחים של אדם מודרני אין מקום לצד החזק לוותר על יתרונו ולבחור בדו־קרב. לחימה בעת העתיקה ובזמנים המתוארים במיתוסים מתייחסת בעיקר ללחימה מוגבלת המונעת על ידי דחפים בסיסיים של מאבק על צרכים חומריים כמו מקורות מזון, מאבק על נשים או פשיטות לשם שוד. עם עלייתם לבמת ההיסטוריה של חברות אנושיות עם משאבים עודפים על צורכי היום-יום התאפשרה גם הקמת צבאות קבע, כפי שניתן לראות בתרבות של אור השומרית, מצרים העתיקה והצבאות היווניים. צבאות אלו היו מוגבלים בדרך כלל וניהלו עונות מלחמה במקביל לזמנים שקבעה העונה החקלאית. רוב החיילים היו חסרי אימון, אספקת החימוש לא הייתה סדירה, ורמתו הייתה בדרך כלל ירודה. על רקע זה ניתן לבסס את ההיגיון והיתרון הטקטי בניהול עימותים מוגבלים, דו־קרבות, כדי להכריע מערכה. ההשקעה שנדרשה בקרבות אלופים הייתה נמוכה יחסית בראייה מערכתית, אך הצריכה קיום של לוחמי עילית בהם רוכזו רוב משאבי הצבא. בהתאם לתפיסה זו, האלופים הסיניים בתקופת המדינות הלוחמות (475 לפנה"ס - 221 לפנה"ס), לחמו בקרבות אלופים כקשתים על גבי סוסי מלחמה מאומנים ויקרי ערך, לוחמים יווניים בתקופה המכוסה על ידי סיפורי הומרוס לבשו חליפת שריון ברונזה יקרת ערך ולוחמים-אבירים ביפן הקדומה היו מוגנים על ידי שריון ומצוידים בקשתות ארוכות וחרבות. בניגוד ללוחמים מקצועיים אלו שאר הצבא היה מצויד בשריונות ובכלי נשק פשוטים יותר. לוחם מאומן וחמוש היטב עם מערך תמיכה מוגבל אך אפקטיבי של מספר נושאי כלים נבחר ללחום מול לוחם מהצד השני של המתרס. קרבות מסוג זה יכלו להתקיים בין שני צדדים בעלי רקע תרבותי דומה, או לחלופין יכול היה צבא חזק לכפות את תנאי קרב האלופים. הסינים, היפנים, הפרסים, הבבלים והרומאים נהגו לערוך דו־קרבות בדרך כלל כאימון צבאי ולעיתים כדרך להכרעת סכסוכים. היוונים המעיטו להשתמש בחרב, שהייתה נשק משני, אם כי לעיתים לקחו שיעורי סיף אצל הופלומאכוי (אומני לוחמה) כלי הנשק העיקריים בשימוש הלוחם היווני החל מהתקופה הארכאית (ראשית המאה ה-9 לפנה"ס בקירוב) היו חניתות, וחרבות קצרות שימשו לקרבות פנים אל פנים לאחר שהחנית נשברה, החרב והדו־קרב היו האמצעי האחרון. היוונים ראו חשיבות עליונה בשמירה על המבנה והקדישו משאבים מועטים באימון לקרב פנים-אל-פנים, ודו־קרבות נערכו בעיקר בין אלופים או מפקדים בקרבות בודדים, למעט עימותים מסוג זה לא התנהלו דו־קרבות בין לוחמים בודדים. היסטוריונים רומאים שתיעדו את מנהגי הלחימה של הקלטים מתארים מנהגים ששמו דגש על טקסיות יותר מאשר על טקטיקה. על פי תיאורים אלו היו הקלטים צועדים אל שדה הקרב ללא שריון, חלקם אפילו בעירום. הקלטים השקיעו אנרגיה רבה בשימוש בכלי נשיפה והצגת כוחם הפיזי מול פני האויב - לעיתים מתוך אמונה כי לטקסים אלו חשיבות זהה ללחימה של ממש בעוד ההכרעה הושגה, לעיתים, על ידי דו־קרב בין אלופים. יוון העתיקה השירה האפית של הומרוס, האיליאדה והאודיסאה, שמתארות אירועים סביב מלחמת טרויה בשלהי תקופת יוון המיקנית או ראשית תקופת המעבר (המאה ה-12 לפנה"ס) היא המקור היחיד לתיאור דרכי הלחימה ביוון הארכאית. האיליאדה גדושה בתיאורים גרפיים ומדוקדקים של דו־קרבות רבים, התיאורים אינם חותרים לקידום העלילה ורובם כתובים בפורמט קבוע. באיליאדה מתוארים שני קרבות שתנאיהם נקבעו מראש - קרבות אלופים - בין מנלאוס מלך ספרטה לפאריס על גורלה של הלנה והשני בין איאס הגדול להקטור. דו־קרב נוסף בין דיאומדס לאיאס נערך במסגרת משחקי לוויה. עם זאת, מרבית הקרבות הם קרבות יחידים שהמפורסם בהם בין אכילס והקטור. על פי הכללים, גיבור מרכזי ובעל מעמד גבוה נתקל בגיבור בעל מעמד נמוך או בעל חשיבות משנית, הגיבורים נפגשים ומחליפים איומים ולעיתים מתפארים בשושלת המשפחתית. מתחולל ביניהם קרב והגיבור המשני מת. לעיתים המנצח בדו־קרב מפשיט את גופת המנוצח משריונו. הדו־קרב המתואר באיליאדה נועד לגבש את דמות הגיבור מול הערכים ההומריים, הגיבורים מתחרים זה מול זה ומדורגים בסדרת תחרויות שבה כל אחד שואף לזכות בבכורה על יריבו מהמחנה היווני ומהמחנה הטרויאני, עברו של הגיבור וייחוסו המשפחתי יוצרים את נקודת ההתחלה ונקודת המבט של הקורא, אך המבחן החשוב ביותר הוא מבחן הדו־קרב בו יבחן הגיבור מול המידות ההומריות - כוח פיזי, מיומנות, אומץ וקלות רגליים, אך גם חוכמה ועורמה. בסוף הדו־קרב יזכה הגיבור לתהילה אישית, והערצת חבריו, דרגה גבוהה, כבוד, ערך עצמי וערך חברתי או מוות. גם מידותיו הטובות וייחוסו המשפחתי של היריב הם בעלי חשיבות במהלך הדו־קרב ובעלי השלכה ישירה על מידת התהילה לה יזכה המנצח בתום הקרב, ברגע זה עשוי המנצח לשאת נאום מתרברב במהלכו ימנה את מעלות יריבו מאחר שתהילת הניצחון תלויה גם באיכות היריב ולחימתו. כך, מול יריב מסוכן ובעל מוניטין יעדיף הגיבור שלא להילחם באופן "אבירי" ולא יבחל בהרג מרחוק או בהפתעה או כאשר היריב המום או כאשר דעתו מוסחת. החשיבות של כתבי הומרוס והשפעתם על תפיסת העולם היוונית והמחשבה הצבאית הייתה רבה. ספרים אלו היו מיסודות ההשכלה היוונית הקלאסית ואנשי רוח ומשכילים ציטטו בעל פה קטעים נבחרים מהם. השפעתם המשיכה אל מעבר לתחומי ההשפעה היוונית אל התקופה ההלניסטית והרומאית. במהלך ההיסטוריה של יוון הקלאסית הפכו יצירות אלו מיצירות ספרותיות והיסטוריות למודל מוסרי ולמקור האתי של הטבע התחרותי המובהק של היוונים. הטקסטים הנערצים של העבר היו מושא לחיקוי ליוונים בהווה. ביוון הארכאית הלחימה בין הפולייס היווניות התבססה על מערך טקטי צפוף הידוע בשם פלנקס שהורכב מההופליטים. נשק ההתקפה העיקרי היה חנית דקירה בשם דורי , ובנוסף לה נשאו הלוחמים חרב בשם קסיפוס כנשק משני. הלחימה בין שני מערכי הפלנקס נשענה על כללים וטקסים קשיחים למדי שהכתיבו את מהלך הלחימה או כל אספקט אחר בהרכבו. הקרב בין המבנים נערך לעיתים קרובות בשדה קרב מוסכם מראש ונוח ללחימת פלנקס, ללא שימוש בתכסיסים טקטיים כגון מארב, וללא שימוש בתמרונים. הלחימה של ההופליטים נשלטה על ידי טקסים וכללים שנועדו לכאורה להבטיח קרב הוגן בין שני הצדדים. ההיסטוריון הבריטי מתיו סירס קובע במחקרו על תורת הלחימה של יון העתיקה כי קרבות אלו בין 2 מבנים של פלנקס היו למעשה צורה ייחודית של דו־קרב בין 2 ערי מדינה שהיה מקביל מכל בחינה לדו־קרב של התקופה ההירואית. הספרות היוונית העוסקת במלחמה המשיכה לפחות עד המאה החמישית לפנה"ס לתאר קרבות הופליטים בפלנקס תוך שימוש בתיאורים שנלקחו ממיתוס האיליאדה, יתר על כן תיאורים של קרבות באמנות יוון העתיקה הם נדירים מאוד, דמויות שנושאות נשק ושריון של הופליטים מתוארים בציורים כאשר הן נלחמות בדו־קרב כדמויות מהמיתוס ההומרי. מיתוס זה והדו־קרבות המקודשים בו סייע לשמר ולהעביר לאורך הדורות את רוח התחרות היוונית והציג מודל ללחימה הרואית שדורות של יוונים חיקו אם לא במעשה ישיר אזי ברוח. לא ניתן לקבוע בוודאות אם הלחימה ביון העתיקה אכן התנהלה כפי שמתואר הדו־קרב בין פאריס למנלאוס אך ברור כי האימפקט של אירוע זה על הלחימה ביון היה משמעותי, לוחמים יונים בתקופה הקלאסית וההלניסטית ידעו בעל-פה את השורות מהאיליאדה והקרב ההומרי היה הבסיס לתפיסת הקרב והמלחמה ביון. המשיכה וההשפעה של מיתוסים הומריים הייתה חזקה בבית המלוכה של מוקדון, בתחילה נחשבה מוקדון ארץ ברברית או, במקרה הטוב, ברברית למחצה בעיני היוונים. עם זאת, התרבות המוקדונית העתיקה הייתה קרובה ואולי אף זהה לתרבות היוונית העתיקה. התרבות התחרותית שהניעה את כל היוונים הייתה חזקה במיוחד במוקדון. במהלך מסעות מלחמה היו מריבות, על עניינים של מה-בכך, פורצות לעיתים קרובות בין החיילים ומוכרעות למחרת על ידי דו־קרב פורמלי בין הניצים מול קהל גדול. אלכסנדר הגדול, מייסד האימפריה המוקדונית ומי שהעביר את העולם העתיק אל התקופה ההלניסטית ראה עצמו מקורב מתחרה וממשיך דרכו של הגיבור אכילס. עם נחיתתו בחוף אסיה הקטנה, אסף אלכסנדר שריון עתיק שהיה מיוחס לאכילס ממקדש אתנה בטרויה איתו נלחם בקרב גרניקוס. לאחר קרב זה היה השריון מלווה אותו - לצדו בכל אחד מהקרבות. במהלך קרבות אלו חיפש אלכסנדר את מפקדי צבא היריב מתוך מטרה להרוג אותם בקרב פנים אל פנים בדומה לקרב הבודד של אכילס והקטור. השיא אירע בקרב גאוגמלה המכריע, אז חיפש אלכסנדר את יריבו דריווש השלישי, המלך הפרסי, כדי להילחם נגדו פנים אל פנים בקרב בודד. דריווש ברח מהעימות ומשדה הקרב והביא להתפוררות מערך צבאו ולתבוסה פרסית. הדחף לערוך דו־קרבות לא היה נחלת שדרת הפיקוד בלבד. החיילים הפשוטים והלא לוחמים נהגו לערוך "המחזות" של הקרבות. בראש המחנות עמדו דמויות שהתחפשו ל"אלכסנדר" ומצד שני המלך הפרסי "דריווש" שנלחמו בדו־קרב זה מול זה. בנוסף לדו־קרבות במהלך הלחימה ולדו־קרבות שבשגרת חיי היום יום במחנה ערכו המוקדונים תחרויות ומשחקים ובהם עשר תחרויות של משחקי אתלטיקה מסורתיים. דו־קרבות בין מפקדים של צבאות הלניסטיים היו חיזיון נפוץ. קצינים מכל הדרגות ייחלו לניצחון הן על ידי הפעלת אינטלקט והן במעשה - בקרב פנים אל פנים. הן מתוך קשר ורצון לחקות את אלכסנדר, אבל גם מתוך תחושת קשר ישיר עם הדו־קרבות והערכים המתוארים במיתוסים ההומריים. פירוס, אחד מהמפורסמים במצביאי העולם ההלניסטי האמין כי הוא צאצא של אכילס ונהג לתאר את הגיבור המיתולוגי על מטבעות שהנפיק וחתר לעימות עם קציני צבא האויב בדו־קרב.הכוח של המיתוס ההומרי ומקומו המרכזי של הדו־קרב בו וההערצה לאלכסנדר הגדול דחפו מצביאים הלניסטיים לנסות לשלב שתי מגמות אלו ומוכיחות את האחיזה האיתנה של המיתוס על החשיבה ותפיסת העולם היוונית. פוליביוס מציין כי בכך גנרלים הלניסטיים סיכנו את חייהם ואת גורל המערכה שהושמה בידם, אך מאידך דבריו מלאים הערכה ללוחמים שסיכנו את חייהם בדו־קרב. בתרבות היוונית שמור מקום מיוחד לריסון עצמי (יוונית: σωφροσύνη בכתיב אנגלי: בעברית: סופרוסינה), מוסכמה חברתית הנובעת מהאסכולה הסטואית, שהתקיימה לצד תפיסת הכבוד והתחרות. מוסכמה זו הייתה הגורם הראשוני לעובדה שאלימות בין אצילים ודו־קרבות אישיים על רקע של כבוד או נקמת דם היו אירועים נדירים בחיי יום-יום. התהליך ההיסטורי בו התגבשה מוסכמה חברתית זו, שהחלה לפני תקופת הומרוס, איננו ברור, אך בתקופות מאוחרות יותר ובעיקר בתקופה ההלניסטית ויוון הרומאית נדרשו האצילים לנהל את חייהם לפי מוסכמה זו, בני האריסטוקרטיה אומנו מגיל צעיר להתנהג בריסון, התנהגות שלוחת רסן נחשבה למבישה. רומא העתיקה הרומאים שחיו לאחר התגבשות סיפורי הגבורה המיתולוגיים האמינו שדו־קרב במערכות צבאיות הוא מסורת מקודשת ששורשיה נעוצים בסְפּוֹלְיָה אוֹפִּימָה (בלטינית: spolia opima, מילולית: השלל הנהדר) מנהג שלכאורה מקורו בגיבור המיתולוגי רוֹמוּלוּס ומתייחס לשריון, לכלי הנשק ולחפצים נוספים שהסיר שר-צבא רומי מעל גופת מצביא האויב לאחר שהכריעו והרגו במו ידיו בקרב פנים אל פנים. מבין הסוגים השונים של שלל מלחמה שהכירו הרומאים, כמו נסי הצבא או אילי הניגוח של אניותיו, נחשב הספוליה אופימה לשלל האישי הנעלה ביותר, והנחיל למצביא רומאי כבוד שאין למעלה ממנו. סיפור מיתולוגי נוסף תיאר קרב בין ערי המדינה רומא לאלבה לונגה שהוכרע בדו־קרב בין שלישיית אחים מכל צד, כדי להימנע משפיכות דמים המונית שתחליש את שתי הערים ותחזק את האויב המשותף - האטרוסקים. לאחר שהאלופים הרומאים ניצחו את האלבנים, התמזגה אלבה לונגה אל תוך רומא. על סמך מסורת זו הרומאים של הרפובליקה הרומית ושל הקיסרות הרומית האמינו כי מסורת אבותיהם קובעת ולעיתים דורשת קיום של דו־קרבות, הם ראו בעיני רוחם תרבות של גיבורים רומאיים הקרובה ברוחה לתרבות המתוארת באיליאדה. אמונות אלו הזינו ומאוחר יותר ניזונו מתיאורים היסטוריים של המלחמה הפונית השנייה בהם אלופים רומאיים ניהלו דו־קרבות עם אלופי האויב וזכו בניצחונות ותהילה, והמפורסם שבהם מרקוס קלאודיוס מרקלוס אף זכה לחזור לרומא כמנצח ובידיו הספוליה אופימה. אצילים-קצינים רומאיים בתקופת הרפובליקה נהגו לפשוט את השריון ואת כלי הנשק של יריביהם לדו־קרב והיו זכאים לתלות את השריון על קירות בתיהם כעדות לאומץ לבם בקרב. החוק הרומאי קבע כי תצוגת השלל תישאר על קירות הבית לתצוגה ציבורית גם אם הבית יימכר. מנהג זה זכה לשם הלטיני ספוליה פרובוקטוריה (לטינית: spolia provocatoria). זאת בניגוד לשלל אחר שנחשב למביא מזל רע אם יוכנס אל תוך חומות העיר הרומית. ההצטיינות בדו־קרב והזכות להציג ברבים יכולת זו הייתה לעיתים אבן-קפיצה של אריסטוקרטים רומאיים צעירים לקריירה פוליטית. ההיסטוריון היווני-הלניסטי פוליביוס שעסק רבות בתורת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה בספרו "עלייתה של האימפריה הרומית" מתאר את הדו־קרב ואת השאיפה של אצילים רומאיים לנצח ב"קרב בודד" כמאפיין חשוב של הלחימה הרומית. הדחף להגיע למעמד ייחודי והצורך להתבלט בין שורות הצבא היו מושרשים בחברה הרומאית כאידיאל גבריות, וירטוס (לטינית virtus, נגזר מן המלה הלטינית לגבר, Vir). שאיפה בוערת, בעיקר בקרב אריסטוקרטים רומאים צעירים, להצטיין על פי האידיאל של הווירטוס, מצאה את הדו־קרב והקרב הבודד כאמצעי מימוש אידיאלי. החייל הרומאי של המאה הראשונה לפנה"ס ראה את חבריו ליחידה הצבאית כמתחרים על תהילה ושלל. מנגד, לעיתים כאמצעי ריסון מכוון, עמד האידיאל של המשמעת (לטינית: disciplina) שחייבה קוד התנהגות ולחימה מוסדר והיררכי. המיתוס של טיטוס מאנליוס טורקוואטוס מספר כי הוא הוציא להורג את בנו שהרג יריב בקרב בודד במהלך קרב ובניגוד להוראות האב. אידיאל זה הוא שאיפשר לרומאים להילחם במבנים אותם העתיקו תחילה מהיוונים ובראש ובראשונה במבנה הפלנקס שחייב משמעת ועבודת צוות. מבנה המאניפולוס (בלטינית: Manipulus) הרומאי שהחליף את הפלנקס עוצב על פי תפיסת הלחימה הרומאית ופעל לסינתזה בין הצורך במשמעת ובשיתוף פעולה לבין האתוס האגרסיבי של הרומאים, במבנה המאפשר הפעלת כוחות גמישה. המאניפולוס הורכב משורות של חיילים: השורה הראשונה הווליטים, הייתה של חיילים צעירים בעלי ניסיון מוגבל וציוד פשוט וכך בסדר עולה עד לשורה הרביעית של חיילים מבוגרים בעלי מעמד, מיגון טוב וכלי נשק משובחים. הווליטים לחמו כשהם לבושים בעור זאב וענדו סימני זיהוי ייחודיים כך שהקצינים יוכלו לזהות מי הצטיין והראה גבורה במהלך הקרב. פוליביוס מתאר את הקריטריונים להצטיינות ופרסים ללוחמים: המאניפולוס אורגן כך שהווליטים יכלו לערוך דו־קרבות לפני פריצת הקרב המכריע. על פי כללי הווירטוס, וכאשר העימות הצבאי לא הביא לכלל קרב מכריע, הווליטים יכלו לתקוף את הכוחות הקלים של האויב בשטח ההפקר שבין שני המחנות. תקופות של מעשי איבה "בעצימות נמוכה" במהלכם אספו הווליטים מידע ואספקה, ניהלו דו־קרבות עם כוחות חלוץ וסיור של האויב יכלו להמשך ימים וחודשים בטרם יתאספו הכוחות לשדה הקרב. המפקדים הרומאיים התירו ועודדו דו־קרבות במהלך תקופות אלו, פרשים קלים שניהלו דו־קרבות זכו גם הם לעידוד ופרסים. קרבות אלו החלו בדרך כלל כעימות בין פרשים אך הדו־קרב התנהל כאשר הצדדים ירדו מהסוס וניהלו את הדו־קרב כחיילים רגלים ולעיתים אך הצטרפו לווליטים בדו־קרבות מול חיילי אויב - הוכחה לחשיבות ולייחוד הלחימה של הווליטים. המשמעת הטקטית והמבנה של הצבא הרומי הפכו את קרב האלופים לאפיזודה חסרת חשיבות בהכרעה בשדה הקרב. כך במהלך מלחמת הקימברים והטווטונים, שהייתה מלחמה שנערכה בין הרפובליקה הרומית לבין השבטים הגרמאניים של הקימברים והטווטונים, נפגש המנהיג הקימברי עם המפקד הרומי גאיוס מריוס והציע לו - ערב הקרב המכריע בשנת 102 לפני הספירה - להכריע את גורל המערכה (והמדינה הרומית) בדו־קרב. מריוס סירב ואמר כי זו אינה הדרך הרומית להכריע קרב. ואכן ניהול טקטי נבון הביא לניצחון רומאי מוחץ בקרב, ובסופו של דבר לניצחונה המוחלט של רומא, ובחיסולם המוחלט של הקימברים והטווטונים. פלוטרכוס מתאר בספרו "חיי אישים" את המאבק בין מרקוס אנטוניוס לבין אוגוסטוס קיסר (באותה תקופה ידוע בשם אוקטביאנוס). על פי הסיפור, בצר לו פנה מרקוס אנטוניוס אל הקיסר והציע כי הסכסוך ביניהם יוכרע בדו־קרב. תשובתו של אוגוסטוס מתווה את ההשקפה המעשית של האימפריה הרומית: דו־קרב במערב אירופה ובמרכזה בימי הביניים לאחר נפילת האימפריה הרומית הפכה החרב לכלי הנשק העיקרי, וייחסו לה כוחות מיתיים כמי שמכילה את מהות הלוחם הנושא אותה וכסמל לכוח ואצילות. החרב עמדה במרכז קוד הכבוד והאבירות של ימי הביניים, וככלי הנשק העיקרי בעת דו־קרב. קודים של כבוד הכתיבו את התנהגות האביר בעת דו־קרב שנערך בדרך כלל במסגרת טורניר. המשתתף נדרש להציג הוכחה למוצאו האציל ובעת המפגש הרימו האבירים את מגני הפנים בקסדה וחשפו את פניהם - מנהג שנשתמר ככל הנראה בצורת ההצדעה הצבאית ובתחרות הסיף המודרניות. השימוש בחרבות כבדות ושריון שכיסה את כל הגוף חייב את המשתתפים לנהל את הקרבות בתנועות פשוטות ומכות בודדות. בתחילת הדו־קרב היה אחד המתמודדים מכה את יריבו על פי תור, אם הדו־קרב החל בקריאת תיגר הייתה הזכות למכה ראשונה שמורה לצד שקיבל את האתגר. תחילת הקרב הייתה בדרך כלל סדרת מכות ותנועות גישוש. כאשר אביר אחד תקף האביר השני ניסה להתחמק מהמכה או לספוג אותה במגנו. בשלב הבא התחלפו היוצרות והצד התוקף הפך למותקף. התפתחות הדו־קרב חייבה את המתמודדים לנסות תמרונים מורכבים יותר כגון שינוי כיוון של תנועת החרב כאשר היריב ביצע תנועת התחמקות, כך עלה ערכן של חרבות קלות יותר. מעבר לשריון לוחות בתקופת הרנסאנס הפך את המגן לבלתי נחוץ, והחרבות שימשו להדיפת התקפות היריב - תמרון שגרם נזק ללהב וחייב פיתוח חרבות מסגסוגות חזקות יותר, ופיתוח שיטת לחימה שבה נעשה שימוש בתמרוני דקירה במקום תמרוני חיתוך במטרה לחדור דרך נקודות תורפה בשריון היריב. קרבות אלופים וקרבות בודדים היו חלק ממערכת הערכים ותורת הלחימה של אירופה הפיאודלית. הלחימה בין צבאות נשברה בדרך לכלל לסדרת קרבות בודדים בין פרשים, והקרבות נערכו בדרך כלל בקנה מידה קטן יחסית. עם זאת התאולוגיה הנוצרית ראתה את ניהול מערכת ההחלטות הצבאיות או כל מערכת אחרת על ידי דו־קרב כנוגדת את רוח הנצרות וכסוג של הימור. הגישה, כפי שהוכתבה על ידי הוגי דעות כמו תומאס אקווינס, שללה את המזל או כוחות על-טבעיים וקבעה כי השימוש בקרבות בודדים או משפט על ידי דו־קרב הם לא-נוצריים בעליל. לאחר מלחמת מאה השנים השתנתה התמונה, היקף הצבאות והיקף המערכות האזרחיות שהושפעו מהמלחמה הביאו להכרה כי גורלם של קרבות לא יכול להיות מוכרע על ידי דו־קרב. פה ד'ארם ממוזער\|שיחזור של פה ד'ארמס שנערך בשנת 2006 בגרמניה\|222x222 פיקסלים פה ד'ארם (צרפתית: Pas d'armes מילולית מעבר עם נשק) היה סוג של דו־קרב בתקופת ימי הביניים ובעיקר במהלך המאה ה-15. אביר או קבוצת אבירים היו תופסים עמדה השולטת על נתיב תחבורה, בדרך כלל גשר או שער של עיר, ודורשים שכל אביר החפץ לעבור צריך לעשות זאת תוך כדי או לאחר דו־קרב או לאבד מכבודו. אביר שסירב להילחם אולץ להשאיר במקום את דורבנותיו כאות להשפלתו. אם גבירה (אישה ממעמד האצולה) עברה בדרך ללא ליווי של אביר היא נדרשה להשאיר אחריה כפפה או צעיף כדי שבעתיד אביר העובר דרך המחסום ינסה ל"חלץ" את החפץ במהלך דו־קרב. הפה ד'ארם היה ההתגלמות של דרך החיים על פי קוד האבירות, אלא שבתקופה האמורה היה מעמד האבירים בדעיכה, קוד האבירות שהכתיב את חיי האביר ודרך הלחימה ששמה דגש על הקרבה מחד וחיפוש תהילה וכבוד מאידך נתקלה במהלך מלחמת מאה השנים בדרכי לחימה מנוגדות מול פשוטי העם חמושים בקשתות שהשתמשו בשיטות לחימה "ללא כבוד" וקטלו בשורות האבירים-פרשים. הדיסוננס בין האתוס האבירי למציאות המשתנה הביא לעריכת הפה ד'ארם - מציאות מבוימת על פי תפיסת העולם של קוד האבירות, ואחד מאבות הדו־קרב המודרני. משפט על ידי דו־קרב ממוזער\|ציור מאמצע המאה ה-16 המתאר משפט על ידי דו־קרב שנערך בשנת 1409\|222x222 פיקסלים משפט על ידי דו־קרב היה חלק מהמסורת המשפטית של החוק של השבטים הגרמאניים ושימש כדרך להכריע סכסוכים משפטיים שלא יכלו להגיע לכלל פסק דין מחוסר בעדות או ראיות. אז לחמו שני הצדדים בדו־קרב כדי להכריע לצד מי ייטו כפות מאזני הצדק. שיטה זו זכתה לפופולריות באירופה של ימי הביניים עד המאה ה-16. בניגוד למקרים אחרים של משפט האל, שגרסאות שונות שלו ידועות בתרבויות ברחבי העולם העתיק, דו־קרב משפטי היה חלק מהמערכת של המשפט הגרמני העתיק ואין לו מקבילות במסורות אירופאיות אחרות, בחוקים של המשפט העברי או חוקים ממסופוטמיה. הלומברדים, השבט גרמאני מצפון אירופה שפלש לחצי האי האפניני שהיה תחת שליטת האימפריה הביזנטית בשנת 568, הפכו את המשפט על ידי דו־קרב לחלק מהקוד המשפטי של איטליה. עד המאה ה-7 לא היו ללומברדים חוקים כתובים, ורק בשנת 643 פרסם המלך רותארי קובץ כתוב בלטינית ובו העלה על הכתב את מנהגי וחוקי הלומברדים ובו מפורטים כללי הדו־קרב המשפטי שתחילה לא הצריכו ראיה שפשע אכן בוצע. שליטים לומברדים מאוחרים הוסיפו על הכללים ושינו את תחולתו הרחבה של המנהג. כיבוש הממלכה הלומברדית על ידי הפרנקים בראשות קרל הגדול הביא להכנסת איטליה לתחומי ההשפעה של הקיסרות הרומית הקדושה (במחצית השנייה של המאה ה-8) ולהתפתחות נוספת של קוד הדו־קרב המשפטי. על פי קביעת קרל הגדול הדו־קרב שימש כאבן-בוחן להכרעה במקרים של חשד בעדות שקר, יורשו על כיסא המלוכה באיטליה, ולאחר מכן על כיסא האימפריה, לואי השני, מלך איטליה, הרחיב את השימוש בדו־קרב לצורך הכרעה במקרים של עדויות סותרות. אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה קבע בשנת 967 כי החוק של השבטים הגרמניים יהיה בעל תוקף משפטי בתחום האימפריה, למרות ההבדלים המהותיים בין חוק זה לחוק הרומאי, וחזר וקבע את מעמדו המרכזי של הדו־קרב המשפטי. יורשו, אוטו השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הרחיב את השימוש בדו־קרב תחילה ככלי לקבוע את אמיתות מסמך המוצג בפני בית המשפט, ולאחר מכן ככלי לקבוע בעלות על קרקע, להכריע בהאשמות של גנבה ובדרישתו של עבד לקבל את חירותו. כן קבע הקיסר כי תביעות נגד הכנסייה ובמקרים מיוחדים אחרים -למשל בעל המאשים את אשתו בניסיון לרצחו, צריכים להתנהל כדו־קרב בין נציגים של הצדדים הניצים. נציגים אלו היו תחילה בני משפחה או חברים בארגון העומד למשפט. לאחר מכן היו הנציגים שכירי חרב שהשכירו את שירותיהם למרבה במחיר, ולעיתים היה שכרם מוגבל וקבוע בחוק המקומי. בתחילה נציגים שהובסו בקרב הוצאו להורג, אך בשלבים מאוחרים יותר הם הוענשו בקטיעת ידם - העונש המקובל במקרים של עדות שקר. ההיגיון מאחרי המעשה קבע כי מאחר שהנציג היה נשבע לפני הקרב שהוא נלחם לצד הצדק והאמת, ובמקרה שהנציג הפסיד בדו־קרב היה ברור כי דיבר שקר. במקרים מיוחדים הותר לאישה להילחם מול גבר בדו־קרב משפטי, מאחר שהקרבות התנהלו לכאורה תחת הקו המנחה של לחימה בין שווים עמד הגבר בתוך בור עד למותניו והקרב התנהל כאשר הלוחמים מחזיקים במקל ולעיתים הותר לגבר להשתמש רק בידו השמאלית. בשיא מעמדו כהליך משפטי בימי הביניים היה הדו־קרב המשפטי מקובל על כל המעמדות החופשיים בני האצולה והמעמד השלישי - פשוטי העם וכלל את האיכרים, הבורגנים ובעלי המלאכה. איסור חל על ניהול דו־קרב בין קרובי משפחה. הירידה במעמדו של הדו־קרב המשפטי החלה במהלך המאה ה-11, אז נקבע הכלל כי רק השליט או האדון הפיאודלי יכול לאשר את ההליך. הערים החופשיות אסרו על דו־קרב משפטי בכלל, הראשונה בהן ג'נובה בשנת 1056. הצו של אוטו הראשון היה בתוקף עד לועידת לטראנו הרביעית של הכנסייה הקתולית בשנת 1215. בוועידה זו בוטל הדו־קרב המשפטי ושנה לאחר מכן ציווה האפיפיור הונוריוס השלישי על אבירי המסדר הטבטוני להפסיק את הנוהג של הכרעת סכסוכים משפטיים באמצעות דו־קרב. למרות הצווים הברורים והאיסור המפורש לא הצליחה הכנסייה לשרש את המנהג ולהתגבר על חוקים מקומיים עד לסוף המאה ה-16. קובץ החוקים הגרמניים החשוב ביותר של ימי הביניים, שנכתב במחצית השנייה של המאה ה-13, הסקסנשפיגל (גרמנית: ), הכיר בדו־קרב כדרך קבילה וחשובה לקבוע את פסק הדין ולקבוע חפות או אשמה במקרים של עלבון, פציעה וגנבה. הצד התובע - המאשים היה אמור לחכות לצד המשיב במקום שנקבע לצורך הקרב, אם הצד המשיב לא הופיע לקרב לאחר שזומן שלוש פעמים נחשב התובע כמי שזכה במשפט. במהלך הקרב הצדדים הניצים נלחמו זה בזה בחרב ומגן, אך ראשיהם ורגליהם חשופים. אף על פי ששיטה זו נתנה יתרון לא הוגן לצד שהיה חזק יותר ואף על פי שבחלק מהמקומות נאסר על קיום דו־קרב כדרך להכרעה משפטית, המשיך המנהג להיות פופולרי במאות ה-14 וה-15. בקוד החוקים תוט (Thott codex) משנת 1459 נקבע כי בשבע עבירות יוכרע הדין בדו־קרב בהיעדר ראיות : רצח, בגידה, מינות, "נטישת האלוהים", חטיפה, עדות שקר ואונס. על פי המנהג הגרמני על פשוטי העם היה להביא את תביעתם בפני שופט, ורק אז נקבע האם תינתן ההכרעה באמצעות דו־קרב. אצילים, לעומת זאת, יכלו להזמין זה את זה לדו־קרב ללא תיווך הרשות השופטת. ההפרדה שנוצרה בין הדו־קרב לצו שיפוטי הובילה בסיכומו של דבר ליצירת מסורת הדו־קרב בין שני גברים ג'נטלמנים, במטרה להכריע, מחוץ למסגרת ההליכים הפורמליים, בשאלות של כבוד אישי או של כבוד במסגרת מעמד חברתי. משפט על ידי דו־קרב (אנגלית: Wager of battle) נכנס למערכת המשפט המקובל האנגלי במהלך הכיבוש הנורמני של אנגליה על ידי ויליאם הראשון, מלך אנגליה בשנת 1066 והיה חלק ממערכת המשפט במהלך כל ימי הביניים. דו־קרב אחרון שנערך כחלק מהליך משפטי באנגליה התרחש בשנת 1446, בסקוטלנד ובאירלנד המשיכו במסורת של משפט על ידי דו־קרב עד למאה ה-16. על פי המשפט המקובל האנגלי הזכות למשפט על ידי דו־קרב לא הייתה נתונה למי שהואשם ברצח, אם נתפס בעת ביצוע העבירה, אם ניסה להימלט מהכלא או אם הראיות הצביעו על אשמתו ללא צל של ספק. נשים, גברים מעל לגיל 60, קטינים ונכים או עיוורים לא יכלו להיקרא לדו־קרב ומשפטם היה מוכרע על ידי חבר מושבעים, אלא אם כן הם בחרו באלוף - לוחם שיכול להילחם בשמם. אנשי חצר ובעלי תארים רמים, כמרים ואזרחים של העיר לונדון יכלו לסרב לקריאה לדו־קרב. הדו־קרב נערך בזירה מיוחדת ששטחה כ-60 מטר מרובע. בטרם תחילת הקרב המתמודדים נשבעו שאין הם מעורבים בכישוף, והחליפו כפפות לוודא שלא הוטלה קללה - מכאן נולד הביטוי "להשליך את הכפפה" (אנגלית: throwing down the gauntlet) כדימוי להצגת אתגר בפני יריב. הקרב נערך כאשר המתמודדים יכלו ללבוש חליפת שריון עור ולשאת מגן פשוט מעור, הרגליים והידיים החשופים כוסו בגדים מבד אדום, לרשותם עמדו מספר אפשרויות לכלי נשק ובהם פטישים, מקלות או אלות. עם תום הקרב, אם המשיב הובס אך נשאר בחיים, הוא הוצא להורג בתלייה לאלתר. לעומת זאת אם הוא הביס את התובע או הצליח להדוף את ההתקפות עליו מזריחה עד שקיעה שוחרר המשיב וזוכה מכל אשמה. אם התובע אמר "craven" כלומר "אני נכנע", והפסיק להילחם, ניטלו ממנו כל זכויותיו והוא עתיד היה לשלם את הנזקים שנגרמו ליריבו. הלוחמים נעזרו בעוזר ("משנה") (squire) שתפקידו היה תחילה לדאוג לצדדים המנהליים של הקרב, אך תפקידו התפתח ובהמשך ניסו המשנים להיפגש בטרם החל הדו־קרב ולנסות ליישר את ההדורים וליישב את המחלוקת ללא שפיכות דמים. עיקר המגעים התנהלו בטקסים שלפני הקרב במהלכם נבדקו חלקי הלבוש של הלוחמים או סוסיהם לבדוק האם לא הוחבאו בהם קמעות ופיסות קלף עם תפילות או קללות. תפקיד זה המשיך, בשינויים המתבקשים מהתקופה ותפיסת העולם, ללוות את הדו־קרב הג'נטלמני. בשנת 1818 נערך משפט אשפורד נגד ת'ורנטון (אנגלית: Ashford v Thornton) במהלכו קבע השופט כי דו־קרב הוא דרך מקובלת וקבילה לקביעת תוצאות של משפט, ולאחר שהתובע סירב להשתתף בדו־קרב שוחרר המשיב ממעצר. בשנת 1819 הוציא הפרלמנט צו המבטל את קבילות הדו־קרב בהליך משפטי. הכרעה משפטית על ידי דו־קרב הייתה חלק ממערכת המשפט הצרפתית עוד בתחילת ימי הביניים. קרל הגדול הביע אמון בדו־קרב כדרך להכריע מחלוקות, ובמקביל השתדל לשכנע את קציני צבאו למצוא דרכי פשרה להכרעת סכסוכים, כדי לצמצם שפיכות דמים בתוך המערכת הצבאית של האימפריה הפרנקית. בשנת 1258 הוציא לואי התשיעי, מלך צרפת צו מלכותי המגביל את המשפט על ידי דו־קרב. על פי צו זה הותר קיום הדו־קרב רק במקרים שבהם לא ניתן להוכיח את אשמת הנאשם או חפותו בדרכים משפטיות מקובלות. בנו של לואי התשיעי, פיליפ השלישי, מלך צרפת, הוציא בשנת 1306 צו הקובע את שייעשה לצד שהפסיד במשפט על ידי דו־קרב: "אם המפסיד בקרב ימות גופתו תימסר לידי מרשל עד שהמלך יחליט האם לחון אותו או למסור אותו לידי הצדק (כלומר לתלות אותו מרגליו על גרדום). אם המפסיד בקרב נותר בחיים הוא יפורק מנשקו יופשט מבגדיו וימתין לגזר דינו של המלך שיחליט האם לחון אותו או למסור אותו לידי הצדק. כל רכושו של המפסיד בקרב יימסר לידי המלך לאחר שינוכו ממנו נזקי הצד המנצח". המשפט על ידי דו־קרב המתועד האחרון נערך בצרפת ב-10 ביולי 1547 ועד לתקופת שלטונו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת בתחילת המאה ה-17 הופסקו אלה לחלוטין. הולמגנג ממוזער\|קרב הולמגנג בין אגיל סקאלגרימיסון לאויבו. ציור מודרני של הצייר הדני-נורווגי יוהנס פלינטו\|222x222 פיקסלים הולמגנג (שוודית: holmgång), הוא סוג של דו־קרב שהיה חלק מהמסורת הסקנדינבית בתחילת ימי הביניים, כדרך ליישוב סכסוכים בין שני גברים. קרבות אלו היו אחד המקורות להתפתחות תרבות הדו־קרב האירופאי של תקופת הרנסאנס והעת החדשה. מקורם של קרבות ההולמגנג נעוץ בסיפורי המיתולוגיה הנורדית ובעיקר סאגת אגיל סקאלאגרמיסון (שוודית: Egil Skallagrimssons) המתארת קרב הולמגנג בין הגיבור לאויבו. כל אדם יכול היה לדרוש כי עניינו יוכרע בדו־קרב הולמגנג ובכל עניין - כבוד אישי, שאלת בעלות על רכוש ודרישה להחזר חוב או כפיצוי על נזק ולעיתים גם כחלק מנקמת דם. קרבות ההולמגנג נערכו בדרך כלל כשבוע לאחר ההזמנה לקרב, אם אחד הצדדים לא הגיע למקום הקרב נחשב הצד השני כמי שהצדק לצדו. קרבות הסתיימו בדרך כלל במוות או בנכות של אחד הצדדים. במקרה מסוג זה לא נחשב המנצח למי שביצע רצח ולא היה חשוף לנקמת דם, עונש או קנס בגין אובדן חיים או נכות (שוודית: Weregild). במהלך ההיסטוריה השתנה הדו־קרב ולעיתים הסתיים הקרב עם פציעת אחד המתמודדים והמנצח קיבל פרס כספי אלא אם הסכסוך נסב על רכוש בסכום נקוב. כך נמנעו אובדן חיים מיותר ובריחה של מתמודדים חלשים משדה הקרב. קרנו של ההולמגנג ירדה עוד בימי הביניים כאשר לוחמים מקצועיים השתמשו בדו־קרב כדי להשיג בעלות על אדמה, נשים ורכוש ולהוכיח את נכונות תביעתם בדו־קרב על חשבונו של בעל הרכוש החוקי. על רקע זה הופסק המנהג באיסלנד בשנת 1006 ובנורווגיה בשנת 1014. דו־קרב של כבוד ממוזער\|הדו־קרב בין המילטון לבר\|222x222 פיקסלים בתרבות המערבית - החברה האנושית שערכיה נוצקו בעיקר באירופה המערבית והשפעתה חזקה ביותר ביבשת זו וביבשת אמריקה, נוצר המונח הפורמלי של הדו־קרב ממקורות שעיקרם מערכת המשפט על ידי דו־קרב וההולמגנג הסקנדינבי. הדו־קרב הפורמלי או דו־קרב של כבוד זכה למעמד של מוסכמה חברתית, תחליף לעימותים ללא כללים או כאלו העלולים לצאת מכלל שליטה כגון נקמת דם. קרבות אלו שימשו ליישוב סכסוכים על רקע של פגיעה בכבוד בין גברים, בדרך כלל מהמעמד הגבוה. בימי הביניים המאוחרים, הרנסאנס ותחילת העת החדשה קרבות דו־קרב היו חלק ממהלך החיים החברתיים, המשתתפים לא גונו והמנצח לא עמד בפני הליך משפטי אלא זכה לכך שמעמדו החברתי השתפר. כללי הדו־קרב הפורמלי התפרסמו בשם קוד דואלו (לטינית: code duello). קובץ כללים זה, שהראשון שבהם פורסם באיטליה בתקופת הרנסאנס, נועד לתת לדו־קרב מעמד פורמלי וחברתי ולהגביל את הנזק האישי והפיזי למשתתפים בדו־קרב כולל הבטחת טיפול רפואי לנפגעים, וכן לדאוג לנוכחות עדים שיפקחו על ההגינות במהלך הקרב ויוכלו לתת עדות בפני שלטונות החוק בעת חקירת נסיבות מוות. בשנת 1836 כתב האציל הצרפתי הרוזן שאטווילר (צרפתית: comte de Chateauvillard) ספר ובו כ-500 עמודים בשם "מסה על הדו־קרב" (צרפתית: Essai sur le duel), שהוא מחקר מקיף על הדו־קרב, ובו סיכם את כללי הדו־קרב המודרני לזמנו ובו נוסחה מדויקת ומדוקדקת של הקוד דואלו, קוד זה הפך לבסיס לקודים שפורסמו בארצות אירופה. בשיא התופעה - תחילת העת החדשה - גבה הדו־קרב קרבנות כבדים. החוקר האמריקאי אריאל רות' קבע, במחקר שפורסם בכתב העת הנוצרי "Geoscience Research Institute", כי בתקופת שלטונו של אנרי הרביעי, מלך צרפת בין השנים 1589–1610 נהרגו למעלה מ-4,000 אנשים במהלך דו־קרב, רובם מבני המעמד העליון. במהלך שנות שלטונו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת, שעלה לשלטון לאחר מכן ומלך עד לשנת 1643, נהרגו 8,000 בני המעמד העליון. קציר הדמים בדו־קרבות שנערכו בדרום ארצות הברית נאמד באלפי הרוגים שמתו "בהגנה על מה שהאמינו שהוא כבודם". ההתנגדות לדו־קרב לא הצליחה לעקור את המנהג, ועונשים חמורים ואפילו חוקים דרקוניים הצליחו לצמצם את התופעה רק במעט. בתי המשפט וחבר מושבעים התנגדו לחוסר ההבחנה בין מעשה רצח לבין דו־קרב שנערך בהסכמת הצדדים והעדיפו לזכות את הנאשם מאשר לדון אותו למוות. על פי תפיסה זו לא היה הדו־קרב מעשה ברברי, אלא טקס מורכב שמטרתו הייתה לשכך אלימות ולמנוע מעימות מלגלוש לקיצוניות. הפילוסוף הגרמני פרידריך נִיטְשֶׁה קבעכי: עבור רבים המטרה של הדו־קרב לא הייתה הרג היריב אלא היישרת מבט אל המוות ואל הגורל האישי. בטקסטים רבים מובע הרעיון כי אדם יכול להשיג סיפוק אישי עמוק מהידיעה שעבר את הניסיון ונותר לספר על כך. היו שפשוט ראו בו אמצעי לעשיית צדק, אף אם לא שכלתני ותואם את הקוד התרבותי המקובל. ההיסטוריונית הבריטית ססיל וודהאם סמית' (אנגלית: Cecil Woodham Smith) כתבה בספרה "הסיבה": כללי הדו־קרב עלבון או פגיעה בכבוד של אדם היו הסיבה העיקרית להזמנה לדו־קרב ודרישה מקורבן העלבון כי הוא יוכל להשיב את כבודו או להגיע לסיפוקו (satisfaction) מול הצד הפוגע. הדרישה יכולה לבוא בצורת מעשה כגון השלכת כפפה. הכללים ומנהג המקום קבעו כי כל צד בחר את נציגיו (ה"משנה" או באנגלית "second" ולעיתים גם "עד") שהגיעו להסכמה על מקום עריכת הקרב וכן בחרו את כלי הנשק בשימוש הצדדים הלוחמים. בתהליך זה נתנו דגש לשוויון בין כלי הנשק כדי להבטיח קרב שבו לשני הצדדים סיכוי שווה לפחות מהצד הטכני של העימות. נוכחותם של המשנים לא הייתה הכרחית ותפקידם השתנה עם הזמן, במהלך המאה ה-16 הם היו לא רק עדים לקרב אלא אף השתתפו בו באופן פעיל כשהם נלחמים זה בזה. רק מאוחר יותר הפכו המשנים לצד משקיף. קרבות רבים לא יצאו לפועל משום שהמשתתפים בדו־קרב לא הצליחו, במקרה או במכוון, להגיע להסכמה בנוגע לתנאי הקרב. הדו־קרב נערך בזירה שזכתה לשם שדה של כבוד (אנגלית: field of honour) שנבחרה בקפידה לפני הקרב. על המקום היה להיות מבודד כך שרשויות החוק לא היו מחויבות להתערב. העמימות המשפטית נשמרה בזכות בחירת מיקום הדו־קרב, בשטחי הפקר בין סמכויות, כמו איים או נהרות שחצו גבולות בין רשויות. שעות השחר נבחרו בדרך כלל לעריכת הדו־קרב, ככל הנראה לשמור על חשאיות האירוע ולמנוע אפשרות מעוברי אורח ואורחים לא רצויים להבחין היטב במתרחש. לחימה בתנאי חושך למחצה התאפשרה בעזרתן של מנורות, וספרי הדרכה לסיף מהמאה ה-18 הכילו פרקים שהדריכו כיצד להילחם עם מנורה ביד אחת וחרב בשנייה. הצד הפגוע ויוזם הדו־קרב קבע את האירוע שיביא את הדו־קרב לסופו: עד לפציעה ראשונה (אנגלית: To first blood) כלומר הדו־קרב הופסק עם פציעתו של אחד המתמודדים עד לרגע בו אחד הצדדים לא יוכל להמשיך בקרב מחמת פגיעותיו עד למוות (אנגלית וצרפתית: "à l'outrance", 'עד כלות') עם כניסת כלי הנשק החמים וזניחת השימוש בחרבות נקבע הכלל כי כל צד ירה ירייה אחת, בשלב זה יכול היה הצד היוזם לטעון כי הוא הגיע לידי סיפוקו גם אם היריות לא פגעו במטרתן, והדו־קרב הגיע לסיום. אם היוזם לא הגיע לידי סיפוקו הקרב המשיך עד לפציעת אחד הצדדים או מות אחד הצדדים, אך בדרך כלל דו־קרב שנמשך מעבר לשלושה סיבובים של חילופי יריות נחשב ברברי. במקרה שאיש לא פגע ביריבו היה הדו־קרב נחשב לאירוע נלעג. על פי הכללים דו־קרב אקדחים נערך לאחר הסכמה על המרחק ממנו יירו הצדדים הניצים זה בזה. לעיתים נמדד המרחק בצעדים אותם צעדו המתמודדים זה מזה, ולעיתים נמדד המרחק לפני הקרב על ידי העדים והמקומות מהם יירו המתמודדים סומנו מראש על ידי מקלות או חרבות שננעצו בקרקע (אנגלית: "points"). בדרך כלל ככל שהעלבון או הפגיעה בכבוד היו קשים יותר כך התקצר המרחק בין היורים. הקרב נפתח עם מתן סימן מוסכם מראש - כגון קריאה בקול או הנפת דגל (או ממחטה) - אז פתחו המתמודדים באש זה על זה, לעיתים ועל פי סיכום מראש יכלו המתמודדים לירות זה על זה לסירוגין. אף על פי שקודים של דו־קרב אסרו על ירי מתוך כוונה להחטיא - מתוך הגישה שמעשה מסוג זה הוא בגדר משחק ומביע חוסר כבוד, בחרו לעיתים מתמודדים בדו־קרב לירות שלא לכיוון יריבם, בדרך כלל אל הקרקע, מתוך רצון שלא להיגרר לשפיכות דמים מחד ומבלי לאבד את כבודם כמי שלא הופיעו לקרב מאידך, ואזי היו העדים מפסיקים את הדו־קרב לאלתר. מעשה זה זכה לשם דלופ (מצרפתית: Delope בתרגום: להשליך). על פי הכללים היה על הצד שבחר לנקוט ב"דלופ" לתת ליריבו לירות את הירייה הראשונה, ומאידך ציפו מהצד השני לחדול מהקרב, ירייה שנייה נחשבה לסימן לצימאון דם ולא מכובדת. דו־קרב באירופה ואמריקה ממוזער\|תיאור אמנותי של דו־קרב שנערך ביער בולון ב-1874. הלוחמים משתמשים בחרב קטנה\|222x222 פיקסלים ממוזער\|דו־קרב שנערך בשנת 1888 בין ראש הממשלה הצרפתי פלוקט והגנרל בולנז'ר שנפצע קשה בצווארו הפסיד בקרב אך נותר בחיים.\|222x222 פיקסלים ממוזער\|דו־קרב שנערך במסגרת בית ספר לסיוף. המתמודדים חמושים בחרב פוייל ונועלים נעלי סיוף. תמונה משנת 1787\|222x222 פיקסלים שימוש בכלי נשק קרים כמו סכינים וחרבות לא היה נדיר באירופה של ימי הביניים המאוחרים ובתקופת הרנסאנס. מעשי האיבה שליוו את הרפורמציה הפרוטסטנטית ואת מלחמת שלושים השנים לא הוגבלו לשדות קרב וצבאות סדירים, האלימות הקשה סחפה את כלל הציבור באירופה המערבית בעיקר בגרמניה, אך למעשה התפשטה בכל היבשת והחיים במרחב הציבורי היו אלימים ומסוכנים. דו־קרב היה חיזיון נפוץ ולעיתים קרובות התלקחו קרבות באופן ספונטני והתנהלו בברוטליות. קרבות אלו זכו לכינוי "מפגש" (אנגלית וצרפתית rencontre). מאידך ההתפתחות של המלחמה לאירוע גדול ממדים בו משתתפים כוחות גדולים וכלי נשק חמים ובעלי קליבר גדול הפכו את לוחמת האבירים ולוחמת הפרשים לעניין שאבד עליו הכלח. לאריסטוקרט הלוחם לא היו הזדמנויות של ממש לקנות לעצמו שם כמו שניתן היה בעבר תוך כדי קרב בודדים. בסוף תקופת הרנסאנס עברה זירת הדו־קרב האריסטוקרטי משדה הקרב עם שריון גוף ועל סוס לדו־קרב קטלני לא פחות בסיוף עם חרבות מיוחדות, ללא שריון אך עדיין תחת ההילה של נוסטלגיה אבירית. במטרה למתן את האלימות נבנתה מערכת הכללים שהובילה להתגבשות הדו־קרב המוכר מהספרות הרומנטית. גורם נוסף שאפשר את ניהול הדו־קרב היה ההתפתחות בתחום כלי הנשק. מכלי נשק צבאיים שאינם נוחים לשימוש, שהכתיבו לחימה בחרב בעיקר בטכניקת חיתוך ושימוש בשריון מלא, התפתחו החרבות לכלי נשק קלים ונוחים לשימוש בלוחמה במסגרת אורבנית ואזרחית. בגרמניה של המאה ה-16 התפתחה תורת סיוף מודרנית, הניצים השתמשו בחרב סיף הידועה בשם רפייר (אנגלית Rapier וצרפתית: Rapière) - חרב דקה בעלת חוד, אידיאלית להתקפות דקירה. חרב זו הוחלפה בהמשך בחרב קטנה יותר הידועה בשם חרב קטנה (אנגלית: small sword או בצרפתית: épée de cour בתרגום: חרב החצר). חרב זו, שהייתה קטנה במידה ובמשקל מהרפייר, הפכה לפופולרית בקרב אצילים ובני מעמד הבורגנות באירופה של המאה ה-18 וסייפים בדו־קרב. לאחר המהפכה הצרפתית ענידת חרבות בפומבי יצאה מהאופנה ולאחר מכן אף נאסרה בחוק ברוב ארצות אירופה. עובדה זו צמצמה והעלימה את הקרבות הספונטניים ורק דו־קרבות רשמיים ומתוזמנים מראש נותרו כדרך למלחמה על כבוד. בתקופה זו הפכה חרב הסייף "פוייל" (אנגלית וצרפתית: Foil) לחרב המועדפת על המתמודדים בדו־קרב בעיקר בשל ממדיה הקטנים יחסית. עם כניסת כלי הנשק החמים לשימוש נרחב הפך האקדח לכלי הנשק הנבחר בדו־קרב. אף על פי שכל זוג אקדחים יכול היה לספק את המתמודדים התפתחה תעשייה סביב ייצור אקדחים מיוחדים לדו־קרב שזכו לשם "אקדחי דו־קרב" (אנגלית: duelling pistol). אקדחים אלו יוצרו בעבודת יד ובזוגות זהים כדי להבטיח כי לשני המתמודדים יהיו כלי נשק זהים. האקדחים היו נטענים דרך הלוע ובדרך כלל בעלי מנגנון ירי שעשה שימוש בבריח צור. אקדחים אלה היו בעלי קנה כבד וקדח חלק שירו כדור מתכת בקוטר גדול, כמקובל בתקופה. עם התחלת הייצור של אקדחים ותחמושת במפעלים בייצור המוני חלף הצורך באקדחי דו־קרב זהים. איטליה מספר מחקרים היסטוריים מצביעים על איטליה ותקופת הרנסאנס באיטליה כמקום ממנו צמח והתפשט הדו־קרב המודרני. אף על פי שדו־קרב בין לוחמים בודדים לפתרון עימותים ו"לסגירת חשבון" היה חלק מהזהות של האריסטוקרטיה עוד במהלך ימי הביניים, הגלגול האחרון ה"מודרני" של הדו־קרב כמנהג או דרך לסלק עניינים של "כבוד" אישי התפתח במהלך המאות ה-16 והמאה ה-17. הדו־קרב החליף את הוונדטה בתהליך שלמעשה הפחית את רמת האלימות - כבודו של אדם הפך לעניין פרטי ומעגל ההרג של נקמת דם ונקמה הופסק. המחקרים מצביעים על כך שהפרוצדורות הכרוכות בדו־קרב הפכו לקודים חברתיים בעיקר באיטליה, ומשם התפשטו לכל רחבי אירופה בעזרת עשרות ספרים שנכתבו באיטליה בתקופת הרנסאנס על הקוד של הדו־קרב (קוד דואלו). ספרי לימוד לסיף וכתבים נוספים העוסקים בנושא הפילוסופי-עקרוני של שאלת הכבוד יצרו את הקרקע והתנופה למערכת החברתית בה היה מקום לדו־קרב. מיתוסים ואקסיומות יצרו תמונה אידיאלית של חיים אציליים של אנשים רמי מעלה שמילתם היא זהב, שתמיד יעמדו לצד החלש והנדכא ולעולם לא יאפשרו לעלבון על כבודם או כבוד משפחתם לעבור ללא תגובה. בשלב מאוחר יותר הפך הדו־קרב והקודים החברתיים שנקשרו סביבו לטקס שהתרחק מהאלימות של העימות והתרכז בתהליך ומציין ההיסטוריון דונלד ויינשטיין: "...מילים ומעשים היו חלק היו חלק מהעימות שמטרתו הייתה לבייש את אויביו של המתמודד בדו־קרב ולהגן, להציג ולהאדיר את כבודו. הדו־קרב המדומה (והדו־קרב שנמנע) היו אמתיים ורציניים כמו דו־קרבות שנערכו, חילופי המהלומות היה חלק בהצגה כמו חילופי העלבונות. שניהם היו הופעות וירטואוזיות ששוחקו לפני העולם של ג'נטלמנים ואבירים - העולם החשוב מכולם". במהלך המאה ה-16 זכה הדו־קרב לכינוי "משלח היד של הג'נטלמן" (scienza cavalleresca), והקונסטבל של נאפולי יסד מסדר צבאי תחת החסות של גאורגיוס הקדוש במטרה לקדם ולהגן על "העיסוק המכובד" (של הדו־קרב). החל מאמצע המאה חל שינוי באופי הלחימה, פורסמו ספרונים רבים שעסקו בדו־קרב בהדגשה של אופיו האישי של העימות וחלקו של הכבוד האישי. עם כניסת מושגים אלו ירד ולאחר מכן הופסק השימוש בלוחמים שכירים, "אלופים", שנלחמו במקום הצדדים הניצים. בסוף המאה ה-19 נערך סקר ולפיו בין השנים 1879 ו-1889 דווח על 2,759 דו־קרבות שנערכו ברחבי איטליה, 93% נערכו תוך שימוש בחרבות והשאר השתמשו באקדחים מסוגים שונים. מתוך דו־קרבות אלו 50 הסתיימו במוות. על פי הסקר שליש מהדו־קרבות נבעו מחילוקי דעות פוליטיים, 19% מחילוקי דעות בעקבות הימורים ומשחקים, 10% מחילוקי דעות על רקע דתי, 8% מעלבונות אישיים. במהלך הקיץ נערכו פי חמישה דו־קרבות מאשר בחורף, ובתקופת הלנט לא נערכו דו־קרבות. 30% מהלוחמים בדו־קרב היו אנשי צבא, 29% עיתונאים, 12% עורכי דין, 4% סטודנטים ו-3% מורים, מהנדסים ועוזרים פרלמנטריים. אנשי מעמד הפועלים ומעמדות חברתיים נמוכים הסתפקו בקרבות סכינים כאמצעי ליישוב סכסוכים. במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 ערכו קציני צבא איטליה 398 דו־קרבות. אנגליה בסוף המאה ה-16 הגיע הדו־קרב של כבוד מאיטליה לאנגליה ואיתו מומחים לדו־קרב, בעיקר מאיטליה, שפתחו בתי ספר לסיוף באנגליה. ההיסטוריון הבריטי לורנס סטון מציין במחקר מקיף כי הדו־קרב באנגליה מציין מעבר מאלימות חסרת מעצורים שאפיינה את אנגליה של ימי הביניים לאלימות מוגבלת ונשלטת של תחילת העת החדשה, שינוי הנובע מתפיסה שונה של מהות הכבוד האישי: "... הדו־קרב הצליח להסיט את האצולה מלוחמה של קבוצות מפולגות וכנופיות חמושות מבלי שהדבר יוביל לשבירת המוסכמות החברתיות בגלל לחימה ללא הפסקה על מחלוקות של מה בכך - אמתיות או דמיוניות". מחקרים חדשים יותר מצביעים על שורשים נוספים לדו־קרב של כבוד באנגליה: תפיסת הכבוד האבירי של ימי הביניים באנגליה בעידן האליזבתני בו חיפשו בני מעמד האריסטוקרטיה מוצא לדחפים האלימים וגאווה אבירית בחברה בה למונחים אלו לא היה יותר מקום. הפופולריות של הדו־קרב ומקרי מוות שבאו בעקבותיו הביאו את ג'יימס הראשון, מלך אנגליה לנסות ולאסור בחוק על עריכת דו־קרב, אך ללא הועיל. המנהג התפשט ממעמד האצולה אל חוגי הצבא עד כדי כך שנעשה ניסיון לקבוע עונש מוות על המשתתפים. למרות זאת המשיכו אצילים ואנשי צבא אנגלים לערוך דו־קרבות. מלחמת האזרחים האנגלית, שהתרחשה מ-1642 עד 1651, ושלטון היחיד של אוליבר קרומוול הביאו, זמנית, להפסקת המנהג. קרומוול, שהיה נוצרי אדוק, החליט לעקור את המנהג מהשורש, ובעת הצורך אף שלח יחידה צבאית אל תוך השגרירות הפורטוגזית כדי לאסור את אחיו של השגריר באשמה של הריגה במהלך דו־קרב. האסיר נלקח לגבעת מצודת לונדון ושם הוצא להורג. צעדים נחושים אלו הצליחו להפחית משמעותית את מספר הדו־קרבות, אך אלו חזרו למרכז הזירה לאחר מותו של קרומוול בעת הרסטורציה - החזרתו לכס המלוכה של צ'ארלס השני, מלך אנגליה. כל זאת למרות צו מלכותי האוסר על דו־קרבות, האצולה האנגלית שגלתה עם המלך לצרפת הביאה איתה את הקודים הצרפתיים. בתקופת מלכותו של צ'ארלס השני נערכו 172 קרבות בהם היו מעורבים 344 אנשים. מהם נהרגו 69 ו-96 נפצעו - למרות הצו המלך חנן את כל המעורבים שהובאו לפניו. הקרבות הפכו לפראיים ונערכו במטרה לפתור בעיות מבעיות שונות וסכסוכים ולו הקטנוניים ביותר. בקרבות אלו נהוג היה כי העדים מצטרפים לקרב ולוחמים זה נגד זה. המשורר הבריטי הדגול ג'ון מילטון, בן התקופה, התגאה בשליטתו באמנות הדו־קרב. גם כאשר איבד את מאור עיניו כתב: ההיסטוריון הבריטי בן התקופה אנדרו שטינמץ ( Andrew Steinmetz) מתאר את רוח התקופה: בתקופת שלטונו של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת (מ-25 באוקטובר 1760 עד 29 בינואר 1820) תגרות ציבוריות ואלימות הרחוב החלו לדעוך, החל משנת 1790 הפסיקו לשאת חרבות כחלק מהלבוש וכלי נשק חדלו להיות זמינים כל רגע. עם תום המאה ה-18 חלו שינויים של ממש בדרך בה נוהלו קרבות באנגליה. שינויים אלו כללו את השימוש ההולך וגובר באקדחים ככלי הנשק המועדף בדו־קרב, ושינוי בתפקיד המשנה (העד בדו־קרב) שהפך לגורם שתפקידו התרחב והוא היה רשאי לנסות ליזום מהלכים ליישוב הסכסוך בפשרה מוסכמת ולוודא את ניהול הדו־קרב על פי הכללים המקובלים. שינויים אלו עתידים היו להשפיע על קרבות בכל אירופה וגם להרחיב את מעגל החוגים החברתיים שבהם דו־קרב נחשב לדרך לגיטימית ליישוב סכסוכים ונושאים של כבוד אישי. לאצילים ואנשי צבא וחברים באליטה החברתית העירונית - הגלגול האבולוציוני-סוציולוגי של מעמד הבורגנים, ובהם בנקאים, רופאים ומשפטנים. במהלך המאה ה-19 החלו להישמע קולות תקיפים נגד הדו־קרב ומערכת הערכים שייצג. כך לדוגמה, ב-1809, הדוקרב שניהל לורד קסלרי כנגד שר החוץ ג'ורג' קנינג ספג ביקורת חריפה, וזו הביאה להתפטרות שניהם. ויליאם פיילי (William Paley) תאולוג נוצרי ופילוסוף רב השפעה כתב: שינויים חברתיים מפליגים באנגליה הביאו לשינוי בגישה הציבורית לדו־קרב שנתפס כפריבילגיה של האריסטוקרטיה שיכלו לבצע עבירות חמורות ואף הרג ללא עונש. בשנת 1844 אישר בית הנבחרים הבריטי צו שנחתם על ידי ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת והפך לחוק חדש נגד דו־קרב. על פי החוק ננקטו סנקציות חמורות, כלכליות בעיקרן, נגד המשתתפים בדו־קרב. הצו כלל שלילת פנסיה ממשפחות קציני צבא שנהרגו בדו־קרב. צו זה, שנאכף בקפדנות, הצליח להוריד את מספר הדו־קרבות באנגליה. אכיפה מוגברת, שינויים חברתיים ששטפו את אנגליה עם כניסת אירופה למאה ה-20 וניפוץ ערכי העולם הישן עם תום שתי מלחמות העולם הביאו לסוף עידן הדו־קרב באנגליה. צרפת דו־קרב על כבוד לא היה נפוץ בצרפת לפני המאה ה-16, אך עם כניסתו אל מנהגי האצילים הצרפתיים הוא אומץ בהתלהבות רבה, התהליך הואץ עם החזרה של הנוהג לחגור נשק - בעיקר חרבות מסוגים שונים - כחלק מהלבוש של יום-יום. כבר בשנת 1566 הוציא שארל התשיעי, מלך צרפת צו האוסר על עריכת דו־קרבות ששימש כבסיס לכל הצווים שיצאו אחריו. למרות האיסורים שנשאו עונשים כבדים המשיך מנהג הדו־קרב לצבור פופולריות. אנרי הרביעי, מלך צרפת החל את שלטונו בצו מפורט שקבע כי כל סכסוך בין אצילים יובא בפני המלך שיקבע האם הוא מאשר עריכת דו־קרב, ובמקביל קבע עונשים כבדים על מפרי החוק, אך למעשה היה מתומכי המנהג. כאשר אחד מאציליו ביקש לשחררו מתפקיד כדי שיוכל לערוך דו־קרב מול אציל אחר, פיליפ מסבויה, ענה המלך "לך, ואם לא הייתי מלך הייתי מבקש להיות המשנה שלך". הדו־קרב שיקף את האלימות שפשתה בחברה הצרפתית. למרות מאמציו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת להוציא מחוץ לחוק ולהפחית את רמת האלימות, מעשיו הפומביים רק ליבו את הלהבות. במהלך 33 שנות שלטונו הפך הדו־קרב מתופעה חברתית לאובססיה חסרת תקדים וללא מקבילות בהיסטוריה חברתית של ארצות אחרות. גברים נלחמו בכל שעה ובכל מקום (יער בולון היה מקום מועדף) וללא כל סיבה או עילה. העדים והמשנים נחשבו לפחדנים אם לא הצטרפו לקרב, והאירוע הידרדר לעיתים קרובות לקרב-רב. ההערכה היא כי כ-6,000 אזרחים צרפתים נהרגו בדו־קרב במהלך המאה ה-17. ההיסטוריון הצרפתי בן המאה ה-17 אברהם ניקולא אמלו דה לה אוסה (Amelot de La Houssaye) מספר כי בפריז אחזה קדחת הקרבות, וכאשר חברים (בני המעמד הגבוה) נפגשו השאלה הראשונה שעלתה בשיחה הייתה "מי נלחם אתמול? מי יילחם היום?" ואכן הדו־קרבות נערכו בכל שעות היום ובכל מקום אפשרי, כולל ברחובות וכיכרות העיר. את הקרבות הציתו האירועים הקטנים ביותר, מילה שנאמרה בקלות דעת, תנועה לא ברורה או שאלה בנוגע ללבוש היו יכולים להיות עילה להזמנה לדו־קרב. ככל שהעילה הייתה קטנונית יותר הסיכויים שהצדדים יביאו את עניינם בפני המלך הייתה קטנה יותר. לעיתים קרובות הפך הדו־קרב מזירה ליישוב סכסוכים לזירה בה נערכו קרבות לשם הקרב עצמו. המשנים הפכו מעדים למשתתפים פעילים מחשש ששמם וכבודם יוכתמו כמי שחששו להילחם. מאידך היה הדו־קרב כמעין התרסה של עצמאות של מעמד האצולה כנגד המלך. הקרדינל רישלייה, שהחזיק במושכות הכוח בצרפת החל משנת 1616, התנגד תחילה למנהג הדו־קרב, ועם מותו של אחיו הבכור במהלך דו־קרב הוא יזם את הצו של 1626 שקבע גזר דין מוות על כל מי שהורג את יריבו בדו־קרב, או מי שיזם דו־קרב פעמיים. קנסות והגליה נקבעו לעבירות הקשורות לדו־קרב. לאחר שהוברר כי הצו לא מצליח לעצור את תרבות הדו־קרב החליט רישלייה לפעול בנחישות והפנה את תשומת לבו לרוזן פרנסואה מונמורנסי דה בוטוויל (François de Montmorency-Bouteville), אדם שדו־קרב היה דרך חיים עבורו ועד לאותו זמן השתתף ב-21 קרבות. דה בוטוויל החליט מתוך יהירות גרידא לערוך את הדו־קרב ה-22 שלו בצהרי היום בגנים של פָּאלֶה-רוֹיָאל, מקום מגוריו של הקרדינל. הוא נאסר לאלתר ביחד עם האציל ששימש כמשנה, נשפט על ידי הפרלמנט ונידון למוות. למרות מאמצי משפחתו רבת ההשפעה הוצא הרוזן להורג ביוני 1627, ומותו הצליח לקרר את להט הדו־קרב למשך זמן מה. השפעה גדולה יותר הייתה לצעד שננקט כנגד שני אצילים שנהרגו בדו־קרב 5 שנים לאחר מכן. גופותיהם נתלו עירומות על גרדום בכיכר העיר. הבושה והעלבון הציבורי הוציאו את העוקץ מהמלחמה על כבוד בדו־קרב למשך זמן רב. לואי הארבעה עשר, מלך צרפת עלה לכס המלוכה בשנת 1643 ושלט בצרפת 72 שנים. בתשע השנים הראשונות לשלטונו נהרגו בדו־קרבות כ-900 אזרחים צרפתים. הצו המלכותי הראשון נגד עריכת דו־קרב הוצא בשנתו הראשונה כמלך, חתום על ידי אמו ששימשה כעוצרת לבנה. צעד זה לווה בהקמת בית דין גבוה לכבוד ובו ישבו המרשלים של צרפת לחרוץ דין בנושאים של כבוד בין אצילים. בסך הכל הוציא המלך עשרה צווים האוסרים על עריכת דו־קרבות, אך האפקט שלהם היה מוגבל, גם משום שהמלך עצמו העניק למעלה מ-7,000 חנינות במהלך 19 השנים הראשונות - ממוצע של חנינה ביום. בשנת 1679 הוציא המלך צו יוצא דופן בחומרתו ולפיו המשתתפים בדו־קרב יהיו צפויים לעונש מוות כולל העדים, המשנים והרופאים המלווים. רכוש העבריינים יוחרם על ידי הכתר ושלט האצולה שלהם יישבר על ידי התליין - פגיעה אנושה בכבוד האצילים ומשפחתם. לאחר עשרים שנה החל המלך לאכוף את הצו, האצילים והמלך הגיעו להסכמה רשמית על ביטול הדו־קרב וההצהרה הפכה לפומבית עם הוצאת מטבע זיכרון לציון האירוע, אך לא הצליחו לבטל את המנהג לחלוטין. המהפכה הצרפתית שינתה את הנוף החברתי-פוליטי לחלוטין, תחילה בצרפת ולאחר מכן בכל אירופה. המהפכנים האמינו שהדו־קרב, שהיה חלק מסמלי המשטר הישן והפריבילגיות ושל האריסטוקרטיה, יעלם מעצמו עם היעלמות המשטר המלוכני. תוצאה ראשונה של תפיסת עולם זו הייתה שהצווים המלכותיים בנוגע לדו־קרב בוטלו ומוות במהלך דו־קרב הפך לחלק ממקרים הנכללים בעבירת הרצח במשפט פלילי. כאשר העיתונאי והפוליטיקאי הצרפתי קאמי דמולן נקרא לדו־קרב הוא פשוט סירב באמרו כי יוכיח את ערכו בשדות אחרים ולא ביער בולון. כמו כן הוקמה יחידת שיטור מיוחדת הספאדסיניצידים (Spadassinicide - הורגי "ספדסינים", מאיטלקית: spadaccino, בצרפתית: spadassin סייף או איש-חרב) בת 50 שוטרים שעצם נוכחותם ביטלה את קיום הדו־קרב במקומות ציבוריים. למרות מגמה זו והעובדה כי כלי נשק חדלו להיות חלק מהמלבושים היום-יומיים, המשיכו אזרחים לערוך דו־קרבות, הדו־קרב הפך ל"דמוקרטי" יותר - בני מעמד הבורגנות החלו להשתתף בלימודי סיוף, שעתה היו פתוחים לקהל הרחב, וקרבות חזרו להתקיים בין היתר בהיעדר חוק האוסר במפורש את עריכתם. חלק מהמשתתפים בדו־קרב, שאימצו את העימות כדרך לפתרון אלים של סכסוך, אך לא את ההקשר של הכבוד, נהגו לעיתים ללבוש שריון שרשראות מתחת לחולצה. פעמים נצבע השריון בצבע העור לשיפור ההסוואה, וכדי למנוע זאת, השתרש המנהג להילחם ללא חולצה או כל בגד עליון אחר. עם הקמת הקיסרות הראשונה בתחילת המאה ה-19 ותקופת שלטונו של נפוליאון חזר הדו־קרב לאופנה. אחד מקציניו הבכירים מישל נה היה אדם חם-מזג ונמהר ומתמכר לדו־קרב, שפעם אף קרא לדו־קרב את כל הגברים באולם תיאטרון בו שהה, למרות ניסיונו של נפוליאון להפסיק את המנהג שפגע בשורות קציני צבאו. באותה מאה, במכתב לארוסתו, כתב ויקטור הוגו לאחר שהשתתף בדו־קרב את הלך הרוחות של גבר בן התקופה: עם זאת בחיפוש אחר מודל מוסרי-לאומי מול האיום של גרמניה המתאחדת ומתוך אכזבה מהמערכת הדתית, פנו הצרפתים לערכים שמקורם בקוד האבירות בתקווה למצוא בהם השראה. מגמה זו התחזקה לאחר תבוסתם במלחמת צרפת–פרוסיה (1870 – 1871). הרגש הלאומי היה של אובדן הכבוד הלאומי. הסופר ז'ול ז'אנן כתב: "אנחנו עדיין אנשי תרבות מאחר ששימרנו את הדו־קרב", הסופר הבריטי רוברט ניי הגדיר את צרפת כסובלת מ"משבר זהות גברית" על פי תאוריה זו העיסוק בדו־קרב חצה את כל הגבולות החברתיים ויצר מיני-יקום גברי ובו הונצחו האינדיבידואליזם והשוויון. אנטול פראנס, הסופר זוכה פרס נובל, כתב: אנטול פראנס מסכם את קריירת הסיוף והפוליטיקה שלו: "אני מעולם לא האמנתי שעוול יכול להיות מתוקן על ידי כדור או אבחת חרב, אבל על פי החינוך שקיבלתי תמיד עמדתי על שלי והגבתי במקום בו דו־קרב היה בלתי נמנע, כתוצאה מכך השארתי את חותמי מספר פעמים עם אקדח וחרב וגם אני נושא צלקות ממפגשים אלו". עידן המלחמות המודרניות, ובעיקר מלחמות העולם של המאה ה-20, הביאו לדעיכה בתרבות הדו־קרב בצרפת בעיקר בזירה הציבורית, קרבות עדיין נערכו בחשאי - הקרבות האחרונים עליהם ידוע נערכו בשנת 1958 בין סרז' ליפר וז'ורז ברתולין, שניהם מנהלי להקות בלט, ובין גסטון דפר, ראש עיריית מרסיי, ורנה ריבייר, חבר המפלגה הגוליסטית, בשנת 1967. רוסיה מסורת הדו־קרב כדרך להגן על כבודו של אדם הגיעה לרוסיה ככל הנראה במהלך המאה ה-17 ואומצה בהתלהבות למרות אבדות כבדות שנגרמו במהלך הקרבות. הצאר הרוסי פיוטר הגדול ניסה לעצור את התופעה בהכריזו כי כל המשתתף בדו־קרב דינו הוצאה להורג בתלייה. חרף זאת הפך דו־קרב למסורת בחוגי הצבא הרוסי, וקרבות נוהלו לפי חוקים לא כתובים אבל נוקשים ומפורטים שפורסמו בכתב רק בשנת 1908. על פי כללים אלו נקבע, למשל, כי הצדדים הלוחמים יהיו בעלי אותה דרגה ונאסר על דו־קרב בין קצינים בעלי דרגות שונות. להגנת כבודם "נאלצו" קצינים בכירים לסמוך על נכונותם של פקודיהם להזמין לדו־קרב את הקצין הפוגע. בתקופת שלטונה של יקטרינה הגדולה, במהלך המאה ה-18, החל הדו־קרב להכות שורשים של ממש בחברה הרוסית והצארינה ניסתה לשרש מנהג זה, שבו ראתה "נטע זר", על ידי הטלת קנסות וגלות לסיביר על המשתתפים בדו־קרב, אך ללא הצלחה. במהלך המאה ה-19 התהפכו היוצרות - עריכת דו־קרב הפכה לנחלת הכלל ובעיקר בקרב קצינים בצבא, החוק הצבאי הרוסי החזיר את הליך המשפט על ידי דו־קרב אל ההליכים החוקיים. מהלך הדו־קרב בגרסתו הרוסית קיבל תפנית קיצונית ואלימה. בעוד הדו־קרב בארצות מערב אירופה (לו קראו הרוסים "אופרטה") אפשר למתמודדים להפסיק את העימות כמעט מיד וללא פגיעה ממשית - מתוך ההכרה כי ההשתתפות בקרב כשלעצמה עונה על הצורך של החזרת הכבוד הפגוע, נערך הדו־קרב הרוסי בטווחים קצרים והסתיים בדרך כלל במות אחד המשתתפים. במקביל התפתחו סוגים ייחודיים של דו־קרבות אקדחים אכזריים במיוחד שהבטיחו את מות אחד המשתתפים: אקדח למצח - המתמודדים עמדו במרחק של 5–8 צעדים אחד מהשני, אחד האקדחים היה טעון והשני ריק מתחמושת, המתמודדים נטלו את כלי הנשק באופן מקרי וירו זה אל זה על פי אות ממנהל הדו־קרב. קנה לקנה - בגרסה זו שני האקדחים היו טעונים והמתמודדים עמדו במרחק של מספר צעדים זה מזה וירו על פי אות. דו־קרבות מסוג זה הסתיימו בדרך כלל במות שני המתמודדים. דו־קרב אמריקאי - גרסה מיוחדת של הדו־קרב וקרובה יותר למעשה התאבדות על פי הטלת גורל. המתמודדים לא עמדו זה מול זה, אלא על פי הטלת גורל נקבע מי מהם ימות, והוא היה חייב להתאבד תוך ימים ספורים. שיטה זו ננקטה כאשר מכל סיבה שהיא לא ניתן היה לקיים דו־קרב רגיל, למשל בגין הבדלי מעמדות גדולים, מגבלות פיזיות או חוקיות, וכאשר הצדדים לא היו מוכנים לוותר על כבודם או להגיע לפשרה. מסורת הדו־קרב חלחלה משורות הצבא והאצולה אל חוגי האליטה האזרחית. סופרים, משוררים ופוליטיקאים קידמו והיללו בכתביהם את עריכת דו־קרב כאמצעי לשמירה על הכבוד והוכחת מידות "גבריות". המשורר הרוסי אלכסנדר פושקין חי במערכת ערכים נוקשה, שדו־קרב היה חלק בלתי נפרד ממנה, הוא השתתף ב-29 דו־קרבות ומת כתוצאה מפציעה אנושה בדו־קרב האחרון. מסורת הדו־קרב ירדה מגדולתה ברוסיה עם ירידת קרנו של המעמד הגבוה החל מסוף המאה ה-19 ועד למהפכה הרוסית חדלו הדו־קרבות מלהיות חלק מהקוד החברתי-ציבורי. ארצות הברית הסגנון האירופי של הדו־קרב ומקומו החברתי הגיעו גם אל המושבות האירופיות ובראשן יבשת אמריקה הצפונית, שבה המנהג מיוחס למסורות שהביאו אתם מהגרים מצרפת ומגרמניה. הדו־קרב הראשון מתועד לשנת 1621 ובשנת 1754 העביר בית המחוקקים של מדינת מסצ'וסטס חוק כנגד עריכת דו־קרבות, לפי חוק זה נשללו זכויות אזרחיות ופוליטיות של המשתתפים בדו־קרב. במושבות הבריטיות שעתידות להפוך לארצות הברית היה הדו־קרב לא רק תשובה לעלבון או על כבוד, אלא גם דרך להתמודד עם יריבים פוליטיים, מגמה שהתחזקה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. בחברה שכלכלתה התבססה על עבדות שימש הדו־קרב כאמצעי להדגיש ולהמחיש סמכות. אדם בעל מעמד לא ערך דו־קרבות עם עבדים או אלו שהיו נחותים ממנו במעמד חברתי. האריסטוקרטים הענישו אותם באמצעות מקל או שוט. גם לאחר ש-18 ממדינות הברית אסרו עריכת דו־קרב המשיכו בני האליטה וקציני צבא להתמודד בדו־קרבות. רק בתחילת המאה ה-20 הופסקו הקרבות. הדו־קרב שימש ככלי למיתון האלימות בחברה שבבסיסה הייתה אלימה וקידשה אלימות. אלימות זו קרעה את מרקם חי הקהילה והזינה סכסוכים בתוך המשפחה ובין חברים. דו־קרב לעומת זאת היה מהלך טקסי ומובנה במהלכו ה"משנים" או העדים שימשו כשופטים והבטיחו הגינות בתוך העימות. יתר על כן דחיית ההתפרצות האלימה הביאה לעיתים קרובות להרגעה בעוד הצדדים מקבלים פסק זמן ליישור ההדורים בדרכי שלום. הדו־קרב שימש ככלי להגדרת האלימות שהחברה קיבלה ובכך הוציא אל מחוץ לגבולות ההסכמה החברתית קרבות רחוב ומעשי רצח מתוך להט הרגע הוגדרו כלא מוסריים. בחברה בעלת מבנה חברתי נוקשה היה לגורמים אלו משקל של ממש ובכך הקנה הדו־קרב מקום מסודר מוגדר ומובן לאלימות ועזר להגביל את שפיכות הדמים. אלכסיס דה טוקוויל, הוגה דעות והיסטוריון צרפתי כתב בשנת 1831 על הדו־קרב באמריקה: "באירופה אדם נלחם בדו־קרב כדי לומר שעשה זאת. העלבון הוא בדרך כלל כתם מוסרי שאדם רוצה לנקות ובדרך כלל מתנקה בהוצאה קטנה בלבד. באמריקה אדם נלחם במטרה להרוג, אדם נלחם כי הוא אינו רואה סיכוי לקבל פסק דין מוות כנגד יריבו". אחד המקרים המפורסמים בהיסטוריה של ארצות הברית היה הדו־קרב בין ארון בר לאלכסנדר המילטון. הדו־קרב היה שיאה של מערכת מורכבת בין ידידים שהפכו ליריבים פוליטיים וסימל את יחסה המורכב של הפוליטיקה האמריקאית לאלימות הממוסדת והמקובלת בחברה האמריקאית ככלי לגיטימי ליישוב סכסוכים. הדו־קרב החל עם שחר 11 ביולי 1804, וסגן הנשיא בר ירה בהמילטון מתחת לחזה. המילטון ירה באוויר, והחטיא בכוונה. בעקבות מותו המפתיע של שר האוצר לשעבר בידי סגן הנשיא, הואשם בר במספר פשעים חמורים, ביניהם רצח, אך מעולם לא הועמד לדין עליהם. במחזמר המודרני המילטון הכניס הכותב בן המאה ה-20 את "קולו" של בר מקונן שעל אף ששרד, הוא מקולל בכך שלנצח ייזכר כנבל בהיסטוריה, ותמיד ייזכר רק כאיש שהרג את אלכסנדר המילטון. ההיסטוריון האמריקאי ברטרם וייאט-בראון, שהתמחה בחקר מדינות דרום ארצות הברית, מתאר את המקום המיוחד שתפס הדו־קרב בתרבות ובמרקם החברתי של דרום ארצות הברית. הוא טוען כי במקביל להכנסת האורחים ואהבת המשחק וההימורים היה הדו־קרב חלק מהדרך בה מיצב עצמו האדם בחברה הדרומית. אף על פי שעל פניו היה הדו־קרב כלי להגנה על כבוד-עצמי היה כבודו של האדם לא יותר מהשתקפות מערכת הערכים שעל פי תפיסת החברה "מרכיבה" את המונח "גבר". על פי המחקר שימש לעיתים הדו־קרב כדרך בה יכול היה אדם ממעמד נמוך להיכנס (ב"דלת אחורית") אל שורות החברה הגבוהה על ידי רכישת מעמד ויוקרה, וכך בדרך אותה מכנה החוקר "אירונית" היה הדו־קרב כלי דמוקרטי. מארצות הברית יצא המודל המפורסם של דו־קרב בין אקדוחנים (אנגלית: Gunfighter או gunslinger) בתקופת המערב הפרוע, תת-תרבות זו, שגיבוריה תפקדו על הקו שבין החוק לפשע, רוממה את מקומו של הדו־קרב לאור היום וברחובה הראשי של העיר. המעמד של אקדוחן התייחס לאדם ששירותיו נשכרו כדי לייצג את שולחיהם בעימותים אלימים או עבריינים. דמויות כמו בילי הנער מצד הפשע, פאט גארט שסיפר את סיפורו של הנער והרג אותו, וואייט ארפ שניצח בקרב האקדחים באו. קיי. קוראל עיצבו את דמותו של האקדוחן ואת האתוס של הדו־קרב בצהרי היום. דו קרבות אלו ואורח החיים של המערב הפרוע הפכו למיתוס בו קשה להפריד בין האגדה למחקר ההיסטורי. על פי התיאור המקובל והשתקפותו במערבונים הדו־קרב התנהל בין שני גברים והוכרע על ידי השולף המהיר ביותר. במציאות רוב הקרבות ניצתו ברגע, אחד הצדדים שלף אקדח וירה והצד השני ניסה להגיב, לעיתים התפתח קרב יריות פרוע בו ניסו שני הצדדים לתפוס מחסה ולירות זה אל זה. הקרבות נערכו לעיתים בתנאים לא נוחים, הלוחמים היו לעיתים שיכורים והחטיאו את מטרתם. אקדוחנים "מקצועיים", שחיו על חרבם והמוניטין שרכשו, ניסו להימנע מקרבות מול אקדוחנים בעלי שם אחרים והעדיפו שלא לקחת סיכונים מיותרים ולהילחם מול יריבים אלמונים בעלי סיכויים נמוכים. סיוף סטודנטיאלי ("מנסור") ממוזער\|סטודנטים עורכים דו־קרב במסגרת "מנסור" 1900\|222x222 פיקסלים עם תום המאה ה-18 התפתח ענף מיוחד של דו־קרב בקרב אגודות סטודנטים (גרמנית: Studentenverbindungen) גרמניות ואוסטריות שכונה "סיוף סטודנטיאלי" או "סיוף אקדמי" (גרמנית: Akademisches Fechten) ו"מנסור" (גרמנית: Mensur). הענף זכה לפופולריות במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. קרבות מנסור נערכים עד היום. סיוף סטודנטיאלי איננו דו־קרב במובן המקובל של המילה - קרב פרטי על כבוד, והוא איננו ספורט. קרב זה התפתח מדרך מסורתית של אימון וככלי לפיתוח משמעת ואופי, ולכן בקרב מנסור אין מנצח ומפסיד. בניגוד לספורט הסיוף, הלוחמים עומדים במקומות קבועים ונלחמים במרחק קבוע זה מזה, בדרך כלל כאורך זרוע, תוך ניסיון לפגוע בחלקים הלא מוגנים בגוף היריב - הפנים והראש. למתמודדים אסור להתחמק ממכה או להירתע מהתקפה מתוך מטרה לקבל כל פגיעה בגוף בשלווה. בתחילה נערך הקרב ללא שריון או בגד מגן ולאחר מכן הוכנס לשימוש מגן לזרועות, פלג גוף עליון והצוואר, ובעת החדשה הורחבה ההגנה לשריון-קשקשים המגן על הגוף, הצוואר והגפיים, ומשקפי מגן מיוחדים הכוללים מגן-אף. בקרבות נוכחים שני רופאים (אחד לכל מתמודד). המתמודדים (גרמנית: Paukanten) משתמשים בחרבות מיוחדות (גרמנית: Mensurschläger) ובקצה החרב נמצא מגן המונע חדירת הלהב אל גוף הסייפים (גרמנית: Korbschläger). קרבות מנסור גורמות לצלקות אופייניות בפני המתמודדים (גרמנית: Schmiss) – צלקת סיף, שבדרך כלל הופיעו בצד שמאל של הפנים, ולעיתים נדירות יותר על הלחי והסנטר. צלקות אלו נחשבו על ידי המתמודדים כאות של כבוד, בעיקר בקרבות שנערכו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. השיפור הניכר בטכנולוגיה הרפואית, יחד עם שינויים תרבותיים, הקטין את מספר הצלקות. במהלך המאה ה-19 הפך המנסור לחלק בלתי נפרד מחיי הסטודנט הגבר הגרמני, ואגודות סטודנטים חייבו את חבריהן לערוך לפחות קרב אחד במהלך לימודיהם. השיטה הפכה לרשמית יותר עם בניית מערכת שקבעה את זהות המתחרים על בסיס של גודל פיזי ויכולת סיוף שווים. סיוף אקדמי הוצא אל מחוץ לחוק באופן זמני בתקופת הרייך השלישי, אך לאחר מלחמת העולם השנייה חזרו אגודות הסטודנטים להיות גורם מרכזי בעולם האקדמי הגרמני, ובמסגרות אלו יכולים סטודנטים להתמודד בקרבות מנסור. דו־קרב באסיה שתי התרבויות הבולטות והמשפיעות באסיה, יפן וסין, פיתחו תרבות לחימה ענפה. באופן טבעי הפך הדו־קרב לחלק מתרבות הלחימה ולחלק מהמהלך החברתי בתרבויות אלו, עם זאת ההבדלים המהותיים בין תרבויות המזרח לתרבות המערב - ובעיקר ההבדל בתפיסת מקומו של היחיד בחברה ומהות המושג כבוד, יצרו הבדלים של ממש הן בדרך שבה נערכו הדו־קרבות והן בסיבות בהן החל הדו־קרב. למרות הקשר האמיץ בין תרבות סין ליפן והשפעת הבודהיזם על תפיסת העולם, ההבדלים בין השתיים הם מהותיים בכל הנוגע ללחימה ודו־קרבות. בעוד שבסין, אף על פי שבני האריסטוקרטיה יכלו, בזמנים מסוימים, לשאת חרבות, מקצוע הלוחם נחשב לנחות וגבוה במקצת ממעמדו של רוצח שכיר. גם בספרות ובמיתולוגיה לא מוצגות החרבות כסמלים מיתיים או בעלות ערך משל עצמן. מקומו של היחיד ומחויבותו היו במסגרת המשפחתית או של קלאן. ביפן נדרש היחיד לנאמנות למערכות שלטון, והדו־קרב נתפס כתהליך של העצמה אישית ומסע רוחני. יפן ממוזער\|אימון קנדו בדוג'ו ביפן 2006\|222x222 פיקסלים ממוזער\|דו־קרב בין שני סמוראים במהלך מלחמת גֶנפֵּיי (1180–1185)\|222x222 פיקסלים הדו־קרב אינו זר לתרבות היפנית, אך שואב את מקורותיו מתרבות מקומית, שהייתה מנותקת לחלוטין מהשפעות סביבתה וממבנה חברתי ייחודי. בהיסטוריה של יפן אין תקדים של דו־קרב משפטי, בתרבות היפנית המחויבות הראשונית של אינדיבידואל היא כלפי מנהיג בית-האב או האציל וכלפי כללי הבושידו והשיוך המעמדי. מטרת הדו־קרב אינה לתיקון עלבונות או דיבה אלא כדי להוכיח את עליונותו כסייף של הלוחם. ההיסטוריה של החרב, הדו־קרב ויפן קשורים ישירות להתהוות מעמד הלוחמים הידוע כסמוראים. בשנת 1274 ולאחר מכן בשנת 1281 ערכו השליטים המונגולים של סין שתי פלישות לכיבוש יפן. סדרת הקרבות הביאה למהפכה בלחימה היפנית, שעד לאותה תקופה התנהלה ללא מבנים טקטיים. בשדה הקרב לחמו מאות או אלפי לוחמים זה מול זה, כל לוחם חתר לדו־קרב מול לוחם אויב ששווה לו במעמד ובדרגה ובסוף יום הקרב הביאו המנצחים לאוהל המצביא את הראשים של האויבים שנהרגו בדו־קרבות. באופן מסורתי גויסו הסמוראים הראשונים מאוכלוסיית הכפרים, הם היו בתחילה לוחמים שכירים בודדים שלחמו על מנת לקדם אינטרסים אישיים, לוחמים אלו התגבשו סביב אדונים פיאודליים. כשהפכו אלה לאצילים עם שאיפות נרחבות יותר התפתחו היחידות של הסמוראים למעמד של לוחמים וצבא מקצועי. ערכו של הסמוראי נמדד בשליטתו בחרב, היא הייתה הכלי לשיישין טנרן - חישול נפשי שדרכו היה הלוחם ממרק את כל מגרעותיו ומשיג סאטורי (יפנית: 悟り) - שלמות רוחנית. בשנת 1588 הוציא השוגון הוראה לאסוף את כל כלי הנשק שבידי האוכלוסייה היפנית שאיננה ממעמד הסמוראים, וההבדל בין מעמד הלוחמים לאזרחים הפך לברור ובלתי ניתן לגישור. לאחר קרב סקיגהארה שהתרחש ב-21 באוקטובר 1600 נוסדה שוגונות טוקוגאווה, השוגונות האחרונה בהיסטוריה של יפן ואיתה תקופה של שלום ושגשוג. השלטון הפך לריכוזי ופיאודלי ומעמד הסמוראים הפך לקאסטה סגורה. סיום הלוחמה גרם לכך שסמוראים רבים נותרו ללא פטרון וללא עבודה. הם זכו לשם רונין. לוחמים אלו מצאו עצמם חסרי מקום בחברה בעלת ערכים נוקשים אך נותרו עם הדחף ללחימה. לכן התיר השוגון לרונין לנהל דו־קרבות אישיים וקרבות בין בתי ספר לתורת לחימה, שפרחו ביפן. מוסדות אלו נקראו גיו ובהם לימדו את הקנדו (תורת השימוש בחרב). תורה זו הייתה חלק מהבושידו (武士道) שמשמעותו ביפנית היא "דרכו של לוחם" - קוד התנהגות של הסמוראים. בבתי הספר לסיף ותורת לחימה רכשו הסמוראים מיומנות שזכתה לשם קנג'וצו. כאשר תלמיד הצליח להשיג שליטה בסגנון סיוף מסוים הוא התקדם וזכה להדריך אחרים, סייף מוכשר במיוחד היה עוזב את בית-הספר, נודד ברחבי יפן ועורך דו־קרבות עם סייפים אחרים. הסייף שהפסיד בדו־קרב זכה להיות תלמידו של המנצח. על פי הבושידו ההפסד בדו־קרב כשלעצמו לא היה מכתים את הלוחם המובס כנחות למנצח ולא דרש נקמה, אך תפיסת עולם נעלה זו לא תמיד עמדה במבחן המציאות. הפסד בדו־קרב יכול היה להביא להרס כלכלי - מורה לסיוף שבבעלותו בית-ספר משגשג יכול היה לאבד את מטה-לחמו לסמוראי נודד. דו־קרבות התנהלו בתדירות גבוהה ובכל מקום אפשרי - באולמות הדוג'ו, בחזית מקדשים, ברחובות ציבוריים או בתוך טירות ונמשכו לעיתים עד לפציעתו הקשה או מותו של אחד הלוחמים. בדו־קרב לא היו משנים או עדים כמקובל באירופה. למרות הדרישות של הבושידו השתמשו הלוחמים בכל תכסיס אפשרי ולעיתים הפרו הבנות שהושגו לפני הקרב וניסו להשיג יתרון במטרה להבטיח את תוצאות הדו־קרב. ירידת מעמד הסמוראים במהלך תקופת מייג'י הביאה תחילה על איסור נשיאת חרבות לבסוף לאיסור מפורש על עריכת דו־קרבות, הסמוראים נעלמו מעל במת ההיסטוריה ואתם הדו־קרב ביפן. אירועים ציבוריים גלדיאטורים שמאל\|ממוזער\|252x252px\|גלדיאטורים בזירת הקרב, בציורו של ז'אן-לאון ז'רום מ-1872 גלדיאטור (בלטינית: Gladiator), היה לוחם ברומא העתיקה ובמקומות אחרים שעסק במופעי בידור, שכללו דו־קרבות בין גלדיאטורים לבין עצמם או בין גלדיאטורים לבין חיות מסוכנות. לעיתים קרובות הסתיימו קרבות אלה במות הגלדיאטור. הקרבות התקיימו בערים רבות של הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, לרוב במבנים שנבנו במיוחד לכך, כדוגמת זירות או אמפיתיאטרונים כמו הקולוסיאום. מחקר מודרני מצביע על העלייה בפופולריות של הגלדיאטורים ככלים לייצוג מופשט של רעיונות ואידאות רומאיות, על ידי "המחזה" של דו־קרבות וקרבות בודדים מתקופת הרפקובליקה הרומאית שזכו למעמד של אתוס רומאי. משלא יכול היה האידיאל של הגבריות הרומאית למצוא ביטוי הולם בשדה הקרב האמיתי עם המעבר ללחימה במבנים והטלת משמעת ברזל הפכו קרבות הגלדיאטורים לייצוג סמלי של אידיאלים ומיתוסים עתיקים ושימשו ככלי לאישוש בעקיפין של תפיסת העולם המיליטריסטית והמצ'ואיסטיות שהייתה מרכיב חשוב בתרבות הרומאית. בקרבות הגלדיאטורים מוות נחשב לתוצאה מקובלת וצפויה של הקרב. שיעור ההרוגים באירוע עמד על כרבע עד מחצית מהמשתתפים הקרבות פורסמו לעיתים בתור "עד המוות" (לטינית: sine missione). כאשר הביקוש לגלדיאטורים עלה קרבות "עד המוות" נאסרו על ידי אוגוסטוס, ובאופן רשמי ברוב הנסיבות גלדיאטור שנלחם היטב חסו על חייו. רוב הגלדיאטורים המנוסים השתתפו בשניים או שלושה אירועים בשנה. מספר לא ידוע מתו בקרב הראשון שלהם ואחדים נלחמו עד 150 קרבות. קרב בודד נמשך לכל היותר בין 10 ל-15 דקות. הצופים העדיפו הצמדת יריבים עם סגנונות לחימה משלימים אך שילובים אחרים התקיימו, כגון גלדיאטורים הנלחמים ביחד או החלפה של המפסיד בקרב על ידי גלדיאטור חדש, אשר יילחם נגד הזוכה. המנצחים קיבלו את כף התמר ופרס מהעורך. לוחם מצטיין היה עשוי לקבל כתר עלי דפנה, וכסף מהקהל כאות הערכה, אך עבור מי שנידון לזירה (ad ludum) הפרס הגדול ביותר היה הענקת חירות (Manumission), המסומלת על ידי הענקת חרב אימון מעץ או מוט (rudis) כמתנה מהעורך. מרטיאליס מתאר קרב בין פריסקוס וורוס שלחמו בגבורה ובאופן זהה לאורך זמן רב, כך שכאשר שניהם הודו בתבוסה באותו הרגע טיטוס העניק ניצחון וחירות לשניהם. לגלדיאטור בשם פלאמה הוענק מוט ארבע פעמים, אך הוא בחר להישאר גלדיאטור. על מצבתו בסיציליה כתוב: "פלאמה, סקיוטור, חי 30 שנה, נלחם 34 פעמים, ניצח 21 פעמים, נלחם עד תיקו 9 פעמים, הפסיד 4 פעמים, סורי לפי לאום. דליקאטוס עשה זאת עבור חברו לנשק". בשלהי הרפובליקה הרומית או בתחילת ימי הפרינפיקט החלו החלו נשים להופיע כלוחמות. בשנת 66 לספירה יזם נירון קיסר קרב בין נשים, גברים וילדים אתיופים כדי להרשים את טירידאטס הראשון, מלך ארמניה. בהליקרנסוס נמצא תבליט מהמאה השנייה המתאר שתי לוחמות בשם "אמזון" ו"אקיליה". הקרב שלהן הסתיים בתיקו. באותה המאה, אפיגרף מאוסטיה מהלל אדם מהאליטה המקומית בתור הראשון "שחימש נשים" בהיסטוריה של המשחקים שלה. ככל הנראה הגלדיאטריקס עברו אותה ההכשרה כמו עמיתיהן הגברים. הופעת הגלדיאטריקס בזירה נאסרה החל משנת 200 לספירה. המשחקים הגיעו לשיאם בין המאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה השנייה לספירה, והם דעכו לבסוף במהלך המאה החמישית המוקדמת, לאחר אימוץ הנצרות כדת המדינה, אם כי אירועי "ציד חיות" (venationes) נמשכו אל תוך המאה ה-6. טורניר שמאל\|ממוזער\|375x375px\|קרב רומחים מסוף המאה ה-13 כפי שתועד בקודקס מנס טורניר (מצרפתית עתיקה: torneiement או tornei) הוא שם של אירועים ציבוריים, משחקי מלחמה שנערכו בציבור בתקופת ימי הביניים והרנסאנס (מהמאה ה-12 עד למאה ה-16) כחלק ממסורת רחבה יותר של משחקים שנקראו הסטילוד ( אנגלית וצרפתית: Hastilude). הטורנירים כללו מספר אירועים מיוחדים כאשר הגדול והמרכזי שבהם היה קרב רב (אנגלית וצרפתית Melee), במהלכו לחמו קבוצות של אבירים ולוחמים אחרים במשך ימים מספר זה נגד זה ובין היתר גם תחרות הפלה ברומח (אנגלית: ג'אוסט - Joust צרפתית Joute équestre), בין שני אבירים רכובים על-גבי סוס, כאשר מטרת כל אחד מהם היא להפיל את יריבו מהסוס ברומח. הטורנירים וקרבות הרומח התגבשו ממסורת קרבות ותחרויות אימון של הצבא הרומי והפכו לבילוי ציבורי פופולרי. תחילה בצרפת של המאה ה-12 ולאחר מכן התפשט המנהג מצפון-צרפת לאנגליה ולחבל הריין, בשנת 1160 נערכו טורנירים בכל צרפת ובאנגליה ובשנת 1175 כבר נערכו טורנירים בכל אירופה עד לגבולות פולין. בתחרות הג'אוסט האבירים צוידו לרוב בשלושה כלי נשק - רומח, חרב ורונדל (מעין פגיון). אביר אשר הפיל את יריבו מהסוס הוכרז כמנצח לאותו סיבוב. אם נפלו מסוסם שני האבירים הסיבוב הוכרז כשוויון וההכרעה לגביו התבצעה בדו־קרב חרבות. על פי רוב, המוביל לאחר שלושה סיבובים נקבע כמנצח בתחרות. וריאציות עיקריות של התחרות - א פלזאנס (à plaisance - "בעונג", "בעדינות") מתייחס לתחרויות למטרות תענוג של המתחרים והקהל בטורניר, בהן נעשה שימוש ברומחים קהי-קצוות. א אוטראנס (à outrance - 'עד כלות') התרחש לרוב בעתות מלחמה בשדה הקרב - נעשה בו שימוש ברומחים חדי-קצוות, והוא נמשך עד מות אחד הלוחמים (או שניהם). עם זאת, גם בקרבות "מעודנים" נגרמו פציעות קשות ואף מוות. למרות הפופולריות הרבה היו הרשויות הדתיות והאזרחיות נלהבות פחות, בשנת 1130 קבע האפיפיור אינוקנטיוס השני בוועידת הכנסייה בקלרמון כי הוא מגנה את הטורנירים ואוסר לקבור את אלו שנהרגו במהלכם בקבורה נוצרית מאחר שמשחקי מלחמה אלו מסיטים את תשומת הלב של האבירים מחובתם לצאת למלחמה ולהגן על הצלב והאינטרסים של הכנסייה. הנרי השני, מלך אנגליה אסר על קיום טורנירים באנגליה בתחילת שלטונו מחשש לפגיעה בסדר הציבורי וריצ'רד הראשון, מלך אנגליה ("לב הארי") אישר מחדש את קיומם בשישה מקומות מיוחדים שנועדו לכך. בצרפת אסר לואי התשיעי, מלך צרפת על קיום טורנירים החל משנת 1260, איסור שנשמר מאז על ידי יורשיו. לתחרות הג'אוסט היו אוהדים נלהבים והחל משנת 1220 התקיימו תחרויות נפרדות מטורנירים. הטורניר המשיך להתקיים באנגליה תחת שלטונו של אדוארד הראשון, מלך אנגליה (1272–1307) וזכה לפופולריות מחודשת עד לימי שלטונו של אדוארד השלישי, מלך אנגליה (1327 – 1377). הטורניר האחרון נערך באנגליה בשנת 1342 ובאירופה המערבית בשנת 1379. הג'אוסט המשיך להיות ספורט בחירה של מעמד האצולה באנגליה ובגרמניה עד למאה ה-17. בצרפת הופסק הג'אוסט לאחר מותו בתחרות של אנרי השני, מלך צרפת. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 החלה התעניינות מחודשת אם כי מוגבלת בג'אוסט כספורט. דו־קרב בתרבות דו־קרב לסוגיו השונים תפס מקום של כבוד ורבים תיאוריו בתרבות האנושית בכלל ובכל דרכי היצירה והביטוי האמנותי, כתיאור אלגורי או כרגע האמת בו נפגשים זה מול זה הכוחות או הגיבורים המסובבים את היצירה. הדו־קרב הוא ארכיטיפ של מצב בו נפגשים-נלחמים הניגודים הבסיסיים בקיום האנושי: רוע מול טוב, אדם נגד אויבו או נגד עצמו ומערכות חברתיות נגד התוהו ואנרכיה. הדמויות המופיעות כארכיטיפ בדו־קרב הן בדרך כלל מסוג גיבור, אנטי גיבור ואנטגוניסט. דו־קרב האצילות בוואדוץ נחשב לאחד מסממנים של פמיניזם. מיתוס בעת העתיקה שימש הדו־קרב במיתולוגיה לבניית דמותו של הגיבור ושימש יסוד לסיפורים עם מוסר השכל. סיפורי עם ומיתוסים הרכיבו את הסיפור הארכיטיפי (מונומיתוס) של מסע הגיבור (quest) סיפורים אלו נבנו בדרך כלל ממספר שלבים זהים למרות ההבדלים במקור הסיפור: הפרידה, החניכה, שבדרך כלל הייתה דרך רצופת מבחנים שחלקם כללו דו־קרבות עם אויבים שונים והביאו לתהליך של לימוד העצמי, ולבסוף החזרה. המיתוס של מלחמת טרויה ובעיקר סיפורו של אודיסאוס הוא דוגמה לסיפור עתיק מסוג זה. התנ"ך מציע מספר סיפורים דומים ואחד הבולטים שבהם הוא סיפורו של שמשון הגיבור. בעת החדשה נכתבו סאגות בדיוניות המבוססות על מיתולוגיה נורדית ומיתולוגיות אחרות והבולטת שבהן היא "שר הטבעות" שבה תיאורים רבים של דו־קרב. גם עולם הקולנוע אימץ את סיפור הגיבור במסע לחיפוש-גילוי עצמי ובצד העברה של מיתולוגיות אל התסריט נוצרו "מיתולוגיות" מקוריות השואבות את עולם הדימויים ומתווה העלילה ממיתוסים עתיקים כגון "מלחמת העולמות" ו"המטריקס". בסרטים אלו הגיבורים עומדים פעמים רבות במבחן הדו־קרב כדי להתמודד עם אויבים ולקדם את העלילה לקראת השיא. הספרות שלוותה את התרבות של האבירות בימי הביניים (אנגלית: Courtly Literature) פרחה באירופה של המאה ה-12 עד המאה ה-14 ויוצריה התרכזו בצרפת ובגרמניה ומאוחר יותר נכתבו יצירות ברוח זו גם באנגליה, בספרד ובאיטליה. הנושאים העיקריים הבאים לידי ביטוי בספרות זו הם של כבוד על בסיס של חלוקה למעמדות, ואומץ. ערכים אלו אינם נובעים מקשרי משפחה או חברה כמו שניתן למצוא במיתוסים עתיקים אלא מתוך רדיפה אחר תהילה, בדרך כלל אישית, ושיקולי מוסר. הבולטים בסוגה זו הם "אגדות המלך ארתור" ו"טריסטן ואיזולדה". הספרות האבירית מתארת קרבות של צבאות ודו־קרבות, בעיקר מסוג קרבות בודדים. תיאורי קרבות מאפיינים אפוסים כמו תיאורים של מסעי הצלב. קרבות בודדים מאפיינים רומנסות כמו סיפורי המלך ארתור. מתוארים בהם בפירוט רב, לעיתים במאות שורות של שירה המתמקדת בקרב, ככל הנראה מתוך עניין של הכותב והקהל בדו־קרבות ובטכניקות הלחימה. הדו־קרב בספרות השינוי מדו־קרב כחלק מאתוס צבאי או לאומי והמעבר לדו־קרב של כבוד הביא גם לשינוי בתיאורו בספרות. הדו־קרב יצא מהצללים והפך לחלק מהחברה ומכללי המשחק של המעמד העליון. מעמד זה גם הוציא מתוכו או היה להשראה לסופרים ומשוררים ואלו כתבו על הדו־קרב תוך האדרה של הקרב ומשתתפיו תוך תיאור בצבעים עזים של הרעיונות הנשגבים הבאים לידי ביטוי בדו־קרב. מעמד האצולה ולאחר מכן הבורגנות היו הצרכנים העיקריים של ספרות, ותיאורים אלו של דו־קרב, שהיו רחוקים מהמציאות מתוך מאמץ להפוך את האפנתי לחלק מסיפורי מיתולוגיה, הנציחו את עצמם ושיוו לדו־קרב על כבוד מקום שווה משקל למיתוסים ההומריים או הנורדיים. סיפורים אלו כגון "יבגני אונייגין" של פושקין ששיאו בדו־קרב, ו"מזלו של בארי לינדון" של ויליאם מייקפיס תאקרי המתאר חיים שנבנו על סדרת דו־קרבות, וסיפוריו הקצרים של איוון טורגנייב שבהם מגן הגיבור על הפגיעה בכבודה של האישה אותה הוא מעריץ באמצעות הזמנה לד-קרב, יצרו את התקדימים ואת ההיסטוריה ובסיכומו של דבר את הזיכרון הקולקטיבי שעיגן את מקומו של הדו־קרב במרקם החברתי-גברי של אירופה. כך שאף על פי שדו־קרב נוהל בניגוד לחוק ובניגוד לצו הכנסייה, ואף על פי שהרשות האזרחית והדתית קבעו כי דו־קרב הוא רצח, קיבעו התקדימים הספרותיים את הדו־קרב כאכיפה ושמירה על קוד כבוד עתיק ימים. התנועה הרומנטית שהתפתחה באירופה בשלהי המאה ה-18 והפולחן המחודש של המיתוס של האבירות שבה בעקבותיה חברו למהפכה של נייר זול ואמצעי דפוס זמינים והפיצו בכל רחבי אירופה ומושבותיה את התרבות הפופולרית וערכיה של התקופה. המונח התרבותי מדיביאליזם - נהייה אחר תרבות ימי הביניים חדר לכל פן של חיי היום-יום, ועם הזרם התרבותי של תחיית העניין במיתוסים של המלך ארתור באנגליה ותנועת התחייה הגותית חזר הדו־קרב למרכז הזירה התרבותית. אלפרד טניסון, המשורר האנגלי בן המאה ה-19 רב ההשפעה, כתב סדרת שירים שמעלים באוב את המיתוס של המלך ארתור. סדרה זו מבוססת בחלקה על האגדה של איליין מאסטולאט (Elaine the Fair Maid of Astolat) מהסיפור מות ארתור (Le Morte d'Arthur) של סר תומאס מלורי. יצירות אלה, העמוסות בסמלים, היו בסיס לפרשנויות שרבות מהן מתחו קווים ישרים בין המיתוס המסופר לחיים באנגליה ואירופה, והעניקו השראה ליצירות אמנות כמו ציור, ספרות, ומוזיקה. יצירות של טניסון וממשיכי דרכו היו קולה של אירופה במאה ה-19. יצירות ספרותיות מציגות גם את המחלוקת החברתית בנוגע לדו־קרב, המשוררת הבולטת ביותר של התקופה הוויקטוריאנית, אליזבת בארט בראונינג, הביעה התנגדות נחרצת לדו־קרב, אך בעלה, אף הוא משורר, רוברט בראונינג, היה חסיד נלהב ושילב דו־קרבות במאות סצנות בכתביו. רומן היסטורי ממוזער\|thumbtime=2\|שמאל\|Cyrano de Bergerac\|332x332 פיקסלים במהלך המאה ה-19 התפרסמו בצרפת רומנים היסטוריים צבעוניים, סיפורי הרפתקאות שפנו לקהל הרחב. ספרים אלו תיארו ובעיקר פיארו את חיי בני מעמד האצולה ומעמד הביניים הצרפתי טרם המהפכה. העלילה נסמכה על בסיס היסטורי אך הדגש בספרים אלו היה על עלילת הרפתקאות והדמיון בהם רב על המציאות. אחד הספרים המפורסמים הוא "שלושת המוסקטרים" (בצרפתית: "Les Trois Mousquetaires") מאת אלכסנדר דיומא האב. ספר אחר הוא "סיראנו דה ברז'ראק" (Cyrano de Bergerac) - מחזה שנכתב על ידי אדמון רוסטאן בשנת 1897, המבוסס על חייו של המחזאי הצרפתי סיראנו דה ברז'ראק. תיאור החורג מתחומי האתוס הגברי מצוי בספר "הדו־קרב" (Поединок) מאת אלכסנדר קופרין שפורסם בשנת 1905. הספר מתאר את שגרת חיי חיילים רוסים המוצבים בעיירת שדה מרוחקת. גיבורי הסיפור מתוארים כקבוצה נלעגת וחסרת ערכים הרואה בזכותה לקיים דו־קרב כדרך לשמור על מושג הכבוד. למעשה התיאור היחיד החסר בספר הוא הדו־קרב עצמו שלא מתואר כלל בסיפור, והקורא, כמו הרבה מהצופים מהצד והאזרחים של תחילת המאה ה-20 מודע לקיומו רק כשמועה - הידיעה כי אכן דו־קרב מתרחש אך בשולי החברה ומחוץ לכללים האמיתיים של כבוד. גם הסופר אנטון צ'כוב פרסם בשנת 1891 סיפור קצר בשם "הדו־קרב" ובו משמש הדו־קרב כנקודת מפנה, שיא הקורע את המסיכות מעל פני הגיבורים ומציג אותם עירום ועריה. בספרות האנגלית היחס לדו־קרב היה קוטבי, בעוד בספריו של ויליאם מייקפיס תאקרי מופיעים תיאורים רבים של דו־קרב, ויש רושם כי אירועים אלו היו חיזיון נפרץ במהלך המאה ה-19 בכלל ואנגליה הוויקטוריאנית בפרט. צ'ארלס דיקנס, המתאר את אנגליה של אותה תקופה, מתאר שלושה קרבות בכל ספריו. הסופרת ג'ורג' אליוט אשר תיעדה את חיי מעמד הביניים של אנגליה במאה ה-19, איננה מזכירה דו־קרב כלל בספריה. המשורר הוויקטריאני אלפרד טניסון מתאר דו־קרב המתרחש לכאורה במהלך מלחמת קרים ומסכם את מהות הדו־קרב: "הקוד הלא-נוצרי שמחייב לקחת חיים בגין מכה" ("the Christless code that must have life for a blow."). ג'וזף קונרד פרסם את הסיפור הקצר "הדו־קרב" (“The Duel”) בשנת 1908. הסיפור, המבוסס במידה רבה על אירוע אמיתי שפורסם בעיתון, מתאר שני גברים - קצינים בצבא הצרפתי, המנהלים לאורך השנים סדרת דו־קרבות ההולכת ומתרחקת מהאירוע והדו־קרב המקורי ו"מתמכרים" לקרב, לפציעה ולמסורת. גם בסיפור זה מוצג הדו־קרב והלוחמים בו כאנשים הדבקים בכבוד וזונחים כל שיקול אחר. במערבון המערבון הוא סוגה ומוטיב מרכזי בתרבות האמריקאית. כחלק מתהליך יצירת "המיתוס של הסְפר" (Frontier myth), אימץ המערבון ומיצב את הדו־קרב כמרכז הנרטיב. קרב זה מתואר כשיא העלילה ומופיע בדרך כלל בסוף. תהליך יצירת המיתוס הואץ על ידי פרסום קורות חייהם של גיבורים כמו דניאל בון ודיווי קרוקט בספרי כיס זולים שהחלו להיות מופצים משנת 1860. הופעות תאטרליות, שיצקו תוכן "חי" לאתוס של המערב הפרוע, כמו המופע של באפלו ביל, חיזקו את המיתוס. מיתוס זה מתאר חברה כוחנית ואלימה הנשלטת על ידי קודים גבריים של כבוד וצדק פשטני הנאכף בכוח הזרוע. יסודות ספרות המערבונים מתארים חיים של נוודות למחצה, דמות השואבת את מהותה מדמות האביר הנודד של ימי הביניים המתואר בסאגת אבירי השולחן העגול או דמות הרונין במיתוס של הסמוראי היפני. הגיבור במערבון הוא בדרך כלל קאובוי (בוקר), שריף או אקדוחן ללא קשרים חברתיים ומודרך על ידי קוד כבוד אישי. הסוגה מתבססת ומכילה סצנות אופייניות וסטריאוטיפיות של דו־קרב אקדחים (לרוב מסוג אקדח תופי ולעיתים גם רובים). הספר שנחשב למערבון הספרותי הראשון, "איש וירג'יניה" (The Virginian), נכתב על ידי אוון וויסטר בשנת 1902. הספר מתאר את חשיבותו העלילתית של הדו־קרב, הקונפליקט המרכזי בין שתי הדמויות הגבריות העיקריות נפתר כאשר הגיבור יורה באויבו בדו־קרב ורוכב מהמקום עם בחירת לבו כדי לפתוח בחיים חדשים. בשנת 1912 פורסם המערבון "רוכבי המרווה הסגולה" (Riders of the Purple Sage) שנכתב על ידי זיין גריי (Zane Grey; 1939-1872). הספר שנחשב לאחד הפופולריים בסוגת המערבונים היה גם אבן הפינה לבניית הנוסחה שעליה הושתתו מערבונים רבים. הספר מיצב את מקומה של הדמות הנשית במערבון כדמות נשלטת וסבילה, אך מאידך מרכז הקונפליקט או הציר עליו נסוב הקונפליקט העיקרי מול הדמות הגברית. דמות האקדוחן הגיעה לכדי שלמות בספר "שיין" (Shane) שנכתב על ידי ג'ק שפר ופורסם בשנת 1949. בסרט זה כלל הקרבות מובילים לדו־קרב העיקרי במהלכו מתמודד האקדוחן עם דמות הנבל בעימות נהרגים הנבל ויד ימינו בעוד האקדוחן רוכב מזירת ניצחונו אל הלא-ידוע. בספרות הסינית בסין התפתחה סוגה ספרותית בעלת מגוון רחב של דרכי ביטוי ומופעים הידועה בשם ווּשְׂיָה, סוגה זו עוסקת בתיאורים מיתיים ואגדתיים, חלקם מבוססים על אירועים היסטוריים, ועלילתם מתרחשות בעיקר בסין העתיקה. אף על פי שנכתבה במקור על הנייר, הוושיה מצויה גם בסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה ותיאטרון, כמו גם יצירות אמנותיות כקומיקס. הוושיה מהווה חלק נכבד מהתרבות הפופולרית של דוברי השפה הסינית ברחבי העולם. גיבורי הוושיה הסינית פועלים תחת קוד התנהגות שמחייב אותם לתקן עוולות, בייחוד כאשר נמצאים חסרי הישע תחת מצוקה או דיכוי. הגיבור לוחם למען הצדק, מבקש להסיר את עולו של עריץ, או מחפש כפרה על טעויות עבר. קוד ההתנהגות הסיני (俠, בפין-יין: Xiá, שְׂיָה) דומה לקוד ההתנהגות של הסמוראים היפניים (בושידו), של אבירים המערב אירופאים ושל האקדוחנים במערבונים האמריקאים. גם בסוגה זו משמש הדו־קרב כרגע שיא בעלילה בו מתעמתים הטוב והרע ובו נחשפים הפנים האמתיות של הנפשות הפועלות. דוגמה לסיפורת מסוג זה ניתן למצוא בסדרת הספרים "עגור הברזל" (鶴鐵系列) מאת הסופר הסיני וָאנְג דוּלוּ (王度廬, בפין-יין:Wáng dùlú; 1977-1909). בספרים אלו מתואר מאבק הנמשך על פני 5 דורות של לוחמים נודדים (בסינית 遊俠 בפין-יין: Yóuxiá, יוּאוּשְׂיָה) המתמודדים מול עוול ורוע. המפורסם מספרי סדרה זו הוא הספר הרביעי, "נמר, דרקון" (臥虎藏龍), שעל פיו הופק סרט באותו שם זוכה פרס האוסקר. בסרטים עם תחילת הקולנוע גילו יוצרי הסרטים כי סרטי הרפתקאות (עם סצנות פעולה), בעיקר אלו המבוססים על ספרי הרפתקאות פופולריים, זכו להצלחה ואהדת הקהל. דו־קרבות היו לסצנות מרכזיות המושכות קהל, סצנות אלו היו מושלמות בסרטים שהיו אילמים בתחילה מאחר שייצרו דרמה רבת הבעה ללא צורך בטקסט. מלחמת העולם הראשונה, שהביאה לפריחה מחדש של הרומנטיקה וחיפוש אחר מקורות השראה הרואיים, הגבירה מגמה זו. בתקופה זו, בלטו אדפטציות של סדרת הספרים "שלושת המוסקטרים" שזכו למספר רב של גרסאות לאורך השנים, וגם "האסיר מזנדה", "איבנהו" ו"זורו". סרטי ההרפתקאות, דרמות תקופתיות ועיבודים לספרים קלאסיים נחשבו תמיד לנושאים בטוחים ללא חשש לפרובוקציות או דיון בנושאים מעוררי מחלוקת, הדו־קרב והקשרו לערכים של אבירות היה בחירה ברורה בהוליווד של אמצע המאה ה-20. גם כאשר הערכים החברתיים השתנו וסרטים שנוצרו בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, כגון "גלדיאטור" סדרת "מלחמת הכוכבים" ו"שר הטבעות", מפיקים ותסריטאים חוזרים על הנוסחה הפשוטה שבה מוצב הגיבור כנגד הנבל בדו־קרב כשהם חמושים בחרבות או כלי נשק דמויי חרבות כדי לעורר את התרגשות הצופים. עם זאת, במספר סרטים מוכנס טוויסט בדו־קרב הקלאסי בו הטוב מביס את הרע. טוויסטים כאלה כוללים: "דו־קרב משולש" בו 3 דמויות עם איבה הדדית נלחמות בו-זמנית זו בזו; דו־קרב הכולל סיוע מדמויות משנה; ודו־קרב בסופו הנבל חוזר בתשובה ומכפר על מעשיו הרעים. בדרמה תקופתית "בארי לינדון" (באנגלית: Barry Lyndon), סרטו של סטנלי קובריק מ־1975, מבוסס על ספרו של ויליאם מייקפיס תאקרי "מזלו של בארי לינדון" מ-1844. הסרט סוקר את הרפתקאותיו של רדמונד בארי, אירי כפרי מהמאה ה-18, שלאחר חתונת אהובת לבו עם קצין בריטי, מחליט לעשות מעשה ולטפס בכל דרך אפשרית בסולם אל המעמד העליון ובסופו של דבר נופל מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא. הסרט מתאר באופן ויזואלי עשיר את חיי התקופה על יופיים וכיעורם אך חורג מהעלילה של הספר לא רק על רקע מגבלות העיבוד הקולנועי, אלא מציב את הדו־קרב כציר ומוטיב מרכזי בסרט. הסצנה הפותחת היא של דו־קרב במהלכו נהרג אביו של לינדון, וסצנת הדו־קרב האחרונה היא המשמעותית ביותר בסרט ובמהלכה נלחם לינדון בבנו החורג. הדו־קרב שנערך בכנסייה נטושה מתואר כטקס אלים בין שתי דמויות שאיבדו את אביהן ומתנהלות ללא השגחה עליונה. הסרט "בארי לינדון", על עלילתו ובעיקר על האסתטיקה שמניעה את מהלך העלילה, שימש השראה לסרט "הדואליסטים" ("המתמודדים בדו־קרב"), סרט הבכורה של הבמאי רידלי סקוט. הסרט, שעלילתו מבוססת ועוקבת בדיוק אחר העלילה של הספר של ג'וזף קונרד, בשינוי של הזמנים בהם מתחוללים הקרבות כדי לתת לסרט משמעות סמלית של מאבק בין שני הכוחות המרכזיים בהיסטוריה של הקיסרות הראשונה. הסרט נסמך ומתאר את כוח המשיכה ועוצמת האחיזה של הקודים של כבוד ששלטו בתפיסת העולם הגברית-אירופאית. קודים אלו שלא פסו מהעולם, אך דרך הביטוי של הדו־קרב ירדה מעל הבמה הציבורית, משוחזרים בדקדקנות בסרט. מקומם של הקודים העתיקים שעדיין מכתיבים התנהגות של יחידים וחברות ומונצחים בסרטים ובמשחקי מחשב. שמו המלא של הסרט - "הדואליסטים: עניין של כבוד" (The Point of Honor) משלב דידקטיות עם אירוניה ומצביע על קו-המחשבה והפילוסופיה המכתיבה את העלילה. מרכז הכובד של הסרט נותר זהה למרכז הכובד של הספר - הצגת הקודים של הכבוד כריקים מתוכן מול קודים של הומניות וכוחנות, אך נוספת גם הצגת האלימות כאירועים קודרים ומנותקים מכלל מהלך החיים על מורכבותם המוצגים בסדרת סצנות המדמות ציורי טבע דומם וציורים רומנטיים היסטוריים. הסרט הצרפתי "מחר, עם שחר" (Demain dès l’aube) משנת 2009 מתאר מערכת שונה לחלוטין הסובבת סביב רעיון הדו־קרב. בעוד שעלילת הסרט מתרחשת בהווה היא חושפת את קיומו הרדום של קוד הכבוד והקסם הקטלני של הדו־קרב בחברה המודרנית. הגיבורים הם שני אחים העוסקים בעריכת שחזורים של סצנות היסטוריות מימי עברה המפואר של צרפת. החיים המדומים של השחזור ההיסטורי הופכים למציאותיים לאחר שאחד האחים נקרא לדו־קרב ואחיו מעודד ומזרז אותו לקבל את האתגר תחת ההסבר הפשוט: "זו שאלת כבוד, לא צריך לערוך דיון" (“C’est une question d’honneur: ça ne discute pas”). הסרט סובב סביב שני דו־קרבות בהם משתתפים שני האחים בנפרד. המשחק הופך למציאות, החיים הם חסרי צבע ללא קשר לעבר ולערכים וההיסטוריה היא הדרך להוסיף עניין להווה. בהקשר זה נראה לפתע רעיון הדו־קרב כקביל. ממוזער\|כרזת הסרט שבעת הסמוראים\|314x314 פיקסלים הסרט היפני "שבעת הסמוראים" (Shichinin no samurai) משנת 1954 בבימוי ועריכתו של אקירה קורוסאווה, מתרחש בשלהי המאה ה-16 ביפן ומספר את סיפורו של כפר שאיכריו שוכרים שבעה סמוראים חסרי אדון (רונין) כדי שילחמו בשודדים. הסרט עוסק במגוון נושאים דרך העימות האלים ומתייחס לנושא מיקום האדם בחברה והאידיאל החברתי. הדו-ערכיות היפנית בנוגע לדו־קרב מוצגת היטב, מחד מוצג הדו־קרב כנקודה בזמן בה יכול לוחם להוכיח את ערכו ומחד כעיסוק עקר החותר תחת הצורך בלכידות חברתית והיכולת של קבוצה להשיג את מטרתה בזכות פעולה מתואמת של כל הפרטים. הסמוראים שירדו למעמד של רונין ורגילים לחיות כבודדים על חרבם זוכים לגאולה ותהילה רק ברגע שהם מצליחים להתאחד. במערבונים פורמט המערבון כפי שעוצב על ידי ספרי הסוגה עבר בשלמותו על מערכת הקודים והסמלים אל הקולנוע, הדו־קרב שימש לא רק כסמל אלא גם ככלי מהותי לקידום העלילה, פתירת קונפליקטים ועיצוב של רגעי השיא והקטרזיס. המערבון "בצהרי היום" (באנגלית: High Noon), משנת 1952, נחשב לאחד המערבונים הטובים ביותר שנעשו מעולם. זהו סיפורו של שריף בעיירה במערב ארצות הברית, בשנות ה-70 של המאה ה-19, הנלחם בכנופיית פושעים הבאה להורגו, אך ננטש על ידי תושבי עיירתו, ואינו מקבל מהם סיוע. המתח הנבנה לאטו במהלך הסרט מגיע לשיאו בסצנת דו־קרב מורכבת בסוף הסרט. הגיבור עומד לבדו מול מבקשי נפשו ומצליח לגבור עליהם בעזרת בת-בריתו היחידה - ארוסתו. בסיום הקרב משליך הגיבור את כוכב השריף שלו אל הרצפה. פרשנים ראו בסרט משום אמירה קולנועית עזת הבעה על הדינמיקה החברתית המעמתת גבורה אישית אל מול פחדנות קולקטיבית, על הצורך לעמוד איתן אל מול איום הגובר אף על אידאולוגיה פציפיסטית ועל המחיר האישי והקולקטיבי שיש לשלם עבור החירות. הסרט "האיש שירה בליברטי ואלנס" מציב דו־קרב כמרכז העלילה, אך למעשה דן במקומו של הדו־קרב כמיתוס וכוחו של הסיפור-אגדה-המערבון בעיצוב המציאות. בעת מסע לוויה של גיבור בסגנון המערב הפרוע נזכר אחד האורחים ומספר לעיתונאי איך בדו־קרב בו הוא הרג - בעיקר בזכות מזלו הטוב ועזרה של הגיבור - את הפושע ליברטי ואלנס, ועל תהילת מעשה זה הוא בנה קריירה פוליטית וזכה ביד הדמות הנשית המרכזית בסרט. הכתב משמיד את הראיון בטענה ש"אם אגדה הפכה לעובדה, מדפיסים את האגדה". הבמאי ג'ון פורד, שאחראי יותר מכל אחד אחר לבניית המיתוס של המערב הפרוע, מראה בסרט זה את המעבר מחברה פרועה לחברה שומרת חוק המוצגת בסרט זה כחברה צבועה הבונה עצמה על מיתוסים של עבר אותם פעלה לנפץ. מקומו של הדו־קרב בסרטי המערבונים עמוק כל כך שגם היעדרו - לכאורה, מותיר מקום מיוחד המעיד על חשיבותו. בסרט "ואלדז מגיע" (אנגלית: Valdez Is Coming) משנת 1970, המבוסס על ספר בשם זהה, מתואר עימות אלים בין איש חוק ממוצא מקסיקני לבין חוואי עשיר מושחת ואלים. הדו־קרב בין שתי הדמויות מושהה על ידי סדרת קרבות בין הגיבור לדמויות משנה הנשלחות להורגו. ברגע השיא - רגע האמת בו נפגשים האויבים לדו־קרב, נרתע החוואי המושחת מהקרב ואיש החוק מסרב להרוג אותו ועוזב את זירת הדו־קרב. במהלך עלילת הספר והסרט מצפה הקורא-צופה לדו־קרב שעל פי כל הסימנים עתיד לבוא, אך השיא שאמור לפתור את הקונפליקט המרכזי בעלילה "מתחמק" והיעדרו לא רק מהווה שינוי לא צפוי אלא גם יכול להתפרש כאמירה כנגד תרבות וקודים של המערב הפרוע - קוד של "התחדשות על ידי אלימות". בסוף המאה ה-20 יצאו לאקרנים סרטים מסוגת המערבונים, אך במקום לחזק את המיתוס או לעדכנו, הציגו סרטים אלו גרסה מפוכחת, צינית ועדכנית על המיתוס והחיים במערב הפרוע. אחד הבולטים היה "בלתי נסלח" - סרט משנת 1992 בבימויו ובכיכובו של קלינט איסטווד - מסמלי הז'אנר. הסרט יוצר תמונה עירומה ומרתקת ושובר את התבנית הקלאסית של המערבון וגם בו נעדר לחלוטין הדו־קרב ה"קלאסי". מיתוס האקדוחן במערב הפרוע מנותץ לרסיסים, הגיבור הוא רוצח שפל וחסר מעצורים, האקדוחנים מתגלים כפסיכופתים הטווים סיפורי גבורה מיתיים המתבררים לאחר מכן כשקריים. אנשי החוק הם לא יותר מאופורטוניסטים החוצים את הקווים בין החוקי ללא חוקי על פי שיקול דעתם וכיוון הרוח. ומעל לכל מעשי ההרג הם חסרי כל דמיון לדפוס הדו־קרב, הרוצחים יורים ממרחק וממארב או בהפתעה מבלי שיריבם יוכל להתגונן או כאשר היתרון המספרי עומד לצידם. בסרטי מדע בדיוני למרות היותו מבוסס על קודים עתיקים, הדו־קרב הוא אמצעי מרכזי להתרת קונפליקטים, בעיקר בין הגיבור לנבל, גם בסרטי מדע בדיוני. אחת הדוגמאות הידועות לכך היא אופרת החלל "מלחמת הכוכבים" בה קיימים שני מסדרים מיסטיים של לוחמים המשתמשים ב"הכוח" וחמושים בחרבות אור קטלניות - הג'דיי והסית'. למסדרים אלו פילוסופיה ותפישת עולם מנוגדת, והם אויבים מרים המנסים להשמיד אחד את השני. מוטיב חוזר בסרטים אלו הוא דו־קרבות בין אבירי ג'דיי לאדוני סית', באמצעות חרבות האור. כל אחד מהסרטים כולל דו־קרב שמהווה חלק חשוב בעלילה. בסרטי גיבורי-העל שיא העלילה ופתירת הקונפליקט נעשית כמעט תמיד על ידי דו־קרב בין גיבור-העל לנבל-העל, שלעיתים מסתיים במותו של הנבל הרע ולעיתים על ידי הבסתו וכליאתו. מאחר שלגיבור ולנבל יש כוחות-על ולרוב גם כוח פיזי עצום, לרוב הדו־קרב נעשה ללא נשק נוסף מלבד זה האופייני לדמויות. דוגמאות: רובוקופ (סרט, 1987), באטמן (סרט, 1989), רובוקופ 2. לקריאה נוספת Petrus Cornelis Spierenburg. Men and Violence: Gender, Honor, and Rituals in Modern Europe and America. Ohio State University Press, Richard Cohen. By the Sword: A History of Gladiators, Musketeers, Samurai, Swashbucklers, and Olympic Champions.Modern Library (2003). העת העתיקה Victor Morris Udwin. Between Two Armies: The Place of the Duel in Epic Culture. BRILL, 1999. Michael B. Poliakoff. Combat Sports in the Ancient World: Competition, Violence, and Culture Yale University Press;(1995) רומא ויון העתיקה Roland Auguet. Cruelty and Civilization: The Roman Games. Routledge; (1994). John Warry. Warfare in the Classical World: An Illustrated Encyclopedia of Weapons, Warriors and Warfare in the Ancient Civilizations of Greece and Rome. University of Oklahoma Press (1995). ימי הביניים ואבירות Robert Jones. Knight: The Warrior and World of Chivalry. Osprey Publishing (2011). Richard W. Barber. Tournaments: Jousts, Chivalry and Pageants in the Middle Ages. Wiedenfeld & Nicolson; (1989) Steven Muhlberger. Jousts and Tournaments: Charny and Chivalric Sport in 14th Century France. Chivalry Bookshelf (2003) משפט על ידי דו־קרב Eric Jager. The Last Duel: A True Story of Crime, Scandal, and Trial by Combat in Medieval France. Broadway Books (2005). George Neilson. Trial by Combat. The Lawbook Exchange, Ltd.; Reprint edition (2009). דו־קרב Stephen Banks. Duels and Duelling. Shire (2012) Barbara Holland. Gentlemen's Blood: A History of Dueling. Bloomsbury USA (2004) Paul Kirchner. Dueling With The Sword And Pistol: 400 Years of One-on-One Combat. Paladin Press (2004) John Norris. Pistols at Dawn: A History of Duelling. The History Press (2009) John Lyde Wilson. The Code of Honor, Or, Rules for the Government of Principals and Seconds in Duelling. Nabu Press (2010). Thomas Fleming. Duel: Alexander Hamilton, Aaron Burr, And The Future Of America. Basic Books (2000). V. G. Kiernan. The Duel in European History: Honour and the Reign of Aristocracy. Oxford University Press (1988). Jennifer A. Low. Manhood and the Duel: Masculinity in Early Modern Drama and Culture. Palgrave Macmillan (2003). ניתוח תרבותי וספרותי Christopher Vogler. The Writer's Journey: Mythic Structure for Writers. Michael Wiese Productions, 2007 Joseph Campbell. The Hero with a Thousand Faces. New World Library, 2008. Irina Reyfman. Ritualized Violence Russian Style: The Duel in Russian Culture and Literature.Stanford University Press, 1999. Jeffrey Richards. Swordsmen of the Screen: From Douglas Fairbanks to Michael York. Routledge, 2014. Uri Eizenzveig, Le duel introuvable, 2017. קישורים חיצוניים דני אורבך, דו־קרב, באתר הינשוף, 5 באוקטובר 2012 The Deadliest of Games: The Institution of Dueling "המשחק הקטלני ביותר: מוסד הדו־קרב" ניתוח כלכלי ושימוש בכלים של תורת המשחקים להסביר את תופעת הדו־קרב Man Knowledge: An Affair of Honor – The Duel סדרת מאמרים על דו־קרב, מקורותיו ומקומו בתרבות המערבית THE TAMING OF THE DUEL: MASCULINITY, HONOUR AND RITUAL VIOLENCE IN LONDON, 1660±1800 מאמר של רוברט שומייקר אוניברסיטת שפילד "דו־קרב: גבריות כבוד ואלימות טקסית בלונדון 1660–1800 Hólmgang and Einvigi: Scandinavian Forms of the Duel הולמגנג ואינוויגי דו־קרב סקנדינבי Dueling Russia: Myth, Veracity, and Literature דו־קרב ברוסיה: מיתוס, אמת וספרות. ביקורת על מאמר "The Emergence of the Duel in Russia" Douglas W. Allen and Clyde G. Reed The Duel of Honor: Screening For Unobservable Social Capital דו־קרב של כבוד, ניתוח של גורמי רווח חברתי נסתרים DEMOCRATIC SHOOT-OUTS: NOTES ON THE DUEL IN AMERICAN WESTERN NARRATIVES קרב יריות דמוקרטי: מחשבות על מקומו של הדו־קרב בנרטיב של המערבון מאת סטפנו רוסו “He to defend: I to punish”: Silence and the Duel in Sense and Sensibility "הוא מגן אני מעניש": שתיקה ודו־קרב בספר תבונה ורגישות F. R. BRYSON, Ph.D. THE SIXTEENTH-CENTURY ITALIAN DUEL. T H E U N IV E R SIT Y OF CHICAGO PRESS 1938 מאמר ארוך ומקיף הכולל תיאור וניתוח מעמיק של הדו־קרב לאורך ההיסטוריה הערך "דו־קרב" במהדורות התשיעית והעשירית (1902) של האנציקלופדיה בריטניקה הערות שוליים * קטגוריה:היסטוריה קטגוריה:לחימה	2024-08-04T06:43:26
ראש הממשלה		2024-01-29T11:39:40
צבאות ימי הביניים באירופה	ממוזער\|300px\|ציור המתאר קרב בין שני חילות פרשים כבדים מהמאה ה-15. שמאל\|ממוזער\|300px\|חיילים החמושים בחניתות ארוכות מסוג רומח רגלים - אופייניים לסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה הצבאות של ימי הביניים באירופה הם היורשים של השבטים הברברים שפלשו ל והאימפריה הרומית המזרחית (גותים, גרמאנים, סלאבים ואחרים) יחד עם השרידים של האימפריה הרומית המערבית במערב אירופה ושטחים שנכבשו מידי האימפריה הרומית המזרחית (האימפריה הביזנטית) במזרחה. נוהגים למנות את תחילת ימי הביניים מנפילת רומא העתיקה באמצע המאה ה-5 לספירה ולסיימם במאה ה-15 עם תחילת הרנסאנס, אם כי בחלקים מאירופה ימי הביניים נמשכו גם לתוך המאה ה-16. כלי נשק, ציוד ותורת לחימה כלי הנשק הנפוצים ביותר בימי הביניים היו קרים. רק לקראת שלהי ימי הביניים הופיעו תותחים וכלי ירייה אישיים שהיו פרימיטיביים מאוד. בדרך כלל השתמשו בסוגים שונים של נשקי מוט, גרזני קרב, חרבות וקשתות. רוב הלוחמים עטו סוג כלשהו של שריון שכלל קסדה, שריון גוף ומגן. את השריונות הכבדים והאיכותיים יותר יכלו להרשות לעצמם רק האבירים העשירים והם עטו שריון שרשראות ושריון לוחות, שסיפקו הגנה טובה מאוד מפני רוב כלי הנשק. המצור התנהל בעזרת כלי מצור משוכללים שכללו כלי הטלה למיניהם דוגמת הטרבושה, הקטפולטה ואחרים. לעיתים הוקמו ביצורי שדה בעזרת עגלות וכלונסאות עץ מחודדים, אך לרוב לא היה נהוג להקים מחנות מבוצרים. חיל הפרשים נחשב ברוב הארצות לחיל הבכיר לעומת החילות האחרים ושירתו בו בדרך כלל בני אצולה ממעמד האבירים. תורת הלחימה נבעה בראש ובראשונה מכלי הנשק שהיו בשימוש. הנשק הקר לא מאפשר פגיעה מרחוק ואפילו טווח הקשת לא עולה על כמה מאות מטרים, וכושר חדירת השריון ירד עם הטווח. בנוסף לכך, קצב הירי של הקשת היה בדרך כלל נמוך יחסית. לכן, רוב הקרבות הוכרעו בקרב פנים אל פנים ולא בירי מרחוק כמו שנהוג בקרבות מודרניים. בדרך כלל הקרב הוכרע בהסתערות פרשים כבדים לתוך גושי האויב, אך לעיתים השתמשו בטקטיקה מתוחכמת יותר דוגמת זו שהייתה בשימוש האנגלים במלחמת מאה השנים (המאות ה-14 וה-15). ארצות אחרות שלא היו להם פרשים רבים הסתמכו על מערכי חי"ר כבד להכרעת הקרב. פרשים קלים וחיל רגלים קל היו בשימוש גם כן, אך לא היו נפוצים כל כך באירופה המערבית. ארגון הצבאות תחילת ימי הביניים התאפיינו בהתפוררות השלטון המרכזי באירופה ונפילת היבשת למצב של אנרכיה ו"כל דאלים גבר" אותו ניצלו תקיפים מקומיים (לרדות באוכלוסייה המקומית ולגבות מיסים) וכנופיות שודדים (שחמסו באלימות כסף ורכוש ולא היססו לטבוח בקורבנותיהם). לאט לאט נוצר סדר חדש, שהתבסס על בעלי אדמות ששלטו מתוך טירה על איכרים צמיתים ששילמו להם מיסים תמורת הגנה. סדר זה נקרא "פיאודליזם" והוא התפתח לפירמידת שליטה שבכל מדרגה בה היו אציל "סניור" שלו היו כפופים מספר ואסאלים (אצילים זוטרים יותר). הסניור העניק לוואסאלים תוארי אצולה וקרקעות, ואילו הם נשבעו לו אמונים, שילמו מיסים והתחייבו לשירות צבאי (הם וחייליהם) כאשר הסניור קורא להם לדגל. בתחתית הפירמידה עמדו האבירים - לוחמים בני אצולה ששירתו סניורים ולהם לא היו וסאלים, ומתחתם הצמיתים - איכרים ופשוטי העם חסרי תואר אצולה שהיו כבולים לאדמתם ונאלצו לשלם מיסים ללורד המקומי ששלט עליהם. האצילים (הן הסניורים והן הוואסאלים) שלטו על אחוזותיהם מתוך טירה מבוצרת שהיוותה גם מרכז כוח צבאי ומרכז שלטוני. האצילים השונים נלחמו זה בזה על כוח, אדמות ושליטה. הצבא הפיאודלי היה מגויס לרוב אד-הוק על ידי אציל וכלל את כל הוואסאלים (ותתי-הוואסלאים, וכן הלאה) הכפופים לו, ואת האבירים שלהם וכן לוחמים מקרב הצמיתים שגויסו. בעוד שהאצילים והאבירים שרתו בעיקר כחיל פרשים, הקשתים וחיל הרגלים אוישו גם על ידי צמיתים ושכירי חרב. את הצבאות הפיאודליים תגברו שכירי חרב - צבאות של לוחמים מקצועיים שנלחמו תמורת תשלום. באמצע ימי הביניים עלה מעמדם של המלכים, וכל הסדר הפיאודלי הוכפף אליהם, כלומר: המלך עמד בראש הפירמידה הפיאודלית. עם זאת, אצילים רבים סירבו לקבל את מרות המלך והיה צורך ביציאה למלחמות, שלרוב כללו מצור על טירתם, כדי להכניעם. ימי הביניים המוקדמים (המאה ה-5–10) בתחילת ימי הביניים הצבאות היו מורכבים בעיקר מחיל רגלים. חלקם של הפרשים עלה בהדרגה, עד אשר הגיע לשיאו ברב ארצות אירופה המערבית לקראת המאה ה-10. במאה ה-9 נכנסה הקשת האופקית לשימוש צבאי. נשק זה היה חזק יותר מקשת רגילה, אבל קצב הירי בו היה איטי יותר; כיוון שלא נראה יתרון ברור של הקשת האופקית על-פני קשת רגילה (או להפך), שתיהן נשארו בשימוש. רוב חיילי החי"ר היו בעלי חימוש קל, עם מגיני עץ ושריון קשקשים במקרה הטוב, ובדרך כלל ללא כל שריון. מדינות מסוימות שמרו על חיל רגלים כבד, אך הם לא היו נפוצים כל כך. חיילי חי"ר כבדים השתמשו בשריון קשקשים או בשריון שרשראות ומגן. האבירים היו מוגנים בדרך כלל בשריון שרשראות והיה להם מגן עץ גדול, המחוזק על ידי פסי פלדה. המבצרים היו בנויים מעץ. מלאכת המצור הייתה מפותחת מאוד, ומהנדסי התקופה היו מסוגלים לבנות מגוון רחב של מכונות מצור. הטקטיקה הייתה פשוטה ביותר. לא היה תכנון מוקדם של מהלכי הקרב ולא היה מטה. בדרך כלל החיילים סודרו בגושים גדולים והגוש הגדול יותר ניצח. ימי הביניים התיכוניים (המאה ה-10–14) חיל הפרשים הכבד התחיל לדחוק את רגלי החי"ר משדות הקרב וברב ארצות אירופה המערבית הפך לחיל הדומיננטי. בעקבות מסעות הצלב, האירופאים התחילו לבנות מבצרים מאבנים. השיפורים בטכנולוגית יצור הקשתות במאה ה-13 - הקשת האופקית והקשת הארוכה הביאו לשכלולים בשריון האישי. במקום שריון השרשראות החלו לעשות את שריון הלוחות (המוכר מסרטים הוליוודים). באותה תקופה החלה עלייה באיכות וכמות החרבות והפגיונות. החרב נהפכה לכלי נשקו הרשמי של האביר ושימשה גם למטרות טקסיות. בנוסף לחרב השתמש האביר במגוון רב של כלי נשק כגון רמחים ואלות. המצור והגנה על מקומות מבוצרים עדיין היו האסרטגיה החשובה. הטקטיקה נשארה דומה פחות או יותר - גוש נגד גוש, רק שבמקום גוש חי"ר התנגשו זה בזה גושי פרשים כבדים. במקרים הבודדים בהם הופעלה מחשבה רציונלית בשדות הקרב, הצבא המאוזן בדרך כלל ניצח. עם השינויים במבנה הקשתות, המבנה הפך לחשוב יחסית והקשתים סודרו בדרך כלל בגושים גדולים על מנת להעצים את הקטל. ימי הביניים המאוחרים (המאה ה-14–15) בתקופה זו חלה התפתחות ניכרת בנשק ובשריון. תפוצת שריון הלוחות גדלה באופן ניכר שכן היה ביכולתו להתמודד מול רוב כלי הנשק, לרבות קשת ארוכה. כדי לחדור את השריונות האלה פותחו מגוון רב של כלי נשק ייעודיים לצורך כך, חלקם נועדו לתפעול בידי חי"ר פשוט שבא מהמעמדות הנמוכים. כלי נשק אלה כללו את פטיש הקרב והמוט-גרזן (שהיו שיפורים של כלי נשק קיימים עם מוט הנפה ארוך, חוד חנית וקרס-מקור אחורי), נשקי מוט (Pole Arms) שכללו מגוון להבים וקרסים המותקנים על כידונים ארוכים, רובה קשת כבד (עם עוצמה לחדור שריון) וחרבות דו-ידניות כבדות שנועדו לחדור שריונות כבדים. השיפורים הנוספים בכלי הנשק, בעיקר בנשק החם, הביאו לתבניות מסודרות יותר בשדות הקרב. לא עוד גושי אבירים חסרי משמעת הדוהרים כנגד האויב, אלא תכנון מוקדם של הקרב. בתקופה זו הוכנסו לראשונה התותחים לשימוש צבאי. שימושם העיקרי היה לצורכי מצור על מבצרים וטירות בעיקר בגלל משקלם הרב, הקושי לניידם והקושי לתפעלם. עם התפתחות טכנולוגיית התותחנות ועיבוד המתכות פותחה גם ארטילריית השדה. מסדרים צבאיים מקורם של רוב המסדרים הצבאיים הוא בארץ ישראל בתקופת מסעות הצלב (המאה ה-12). מדובר בארגונים נוצרים שלצד עבודת הקודש עסקו גם בלחימה. מסדרים אחרים הוקמו בחצי האי האיברי ומקומות נוספים בדרך כלל הייתה הפרדה בין הכמורה ללוחמים בארגונים אלו. בשונה מהאבירים האירופאים, אבירי המסדרים הצבאיים היו ממושמעים מאוד. הדבר הזה תרם רבות לניצחונותיהם על הכוחות הערביים ברוב הקרבות בארץ ישראל. להלן רשימה חלקית: מסדר אבירי היכל שלמה (טמפלרים) הוספיטלרים מסדר האבירים הטבטוני ראו גם פאודליזם שריון קשת חיל רגלים חיל הפרשים קטגוריה:צבאות קטגוריה:צבאות בימי הביניים קטגוריה:היסטוריה צבאית לפי מדינה לשעבר קטגוריה:לוחמה בימי הביניים קטגוריה:פיאודליזם	2022-04-02T17:50:30
הנחיתה בנורמנדי	REDIRECT הפלישה לנורמנדי	2004-05-25T04:14:50
דרגות הוורמאכט	דרגות הוורמאכט הן הדרגות שהיו נהוגות בוורמאכט, שמו הרשמי של צבא הקבע של גרמניה הנאצית בשנים 1935–1945. הוורמאכט כלל שלוש זרועות: חיל יבשה - Heer, חיל אוויר - לופטוואפה וחיל ים - קריגסמרינה. הדרגות כמו גם טלאי הצווארון (קרגנשפיגל) כללו צבעי ואפנפרבה שונים בהתאם לחיל או זרוע אליהן השתייכו. כך לדוגמה קצין שריון בחיל היבשה, ענד דרגות בעלות פאות בצבע ורוד וטלאי צווארון עם סמל חיל השריון ופאות ורודות. דרגות הוורמאכט הֶר (חיל היבשה) Heer לופטוואפה (חיל אוויר)Luftwaffe קריגסמרינה (חיל הים) Kriegsmarine המקבילה הצה"ליתסולדט Soldatהשם היה משתנה בהתאם לתפקיד החייל.פירוט בהמשך הערך. פליגר Flieger - 20px - מטרוזה Matrose טוראי - 20px - אובר-סולדט Obersoldat טוראי ראשון 40px גפרייטר Gefreiter 40px גפרייטר Gefreiter 35px מטרוזנגפרייטר Matrosengefreiter רב-טוראי 40px אובר-גפרייטר Obergefreiter40px אובר-גפרייטר Obergefreiter35px מטרוזנאובר-גפרייטר Matrosenobergefreiter -אין-40px שטאבסגפרייטר 40px האופטגפרייטר 35px מטרוזנהאופט-גפרייטר Matrosenhauptgefreiter -אין- 40px שטאבסגפרייטר 35px מטרוזנשטאבס-גפרייטר Matrosenstabsgefreiter -אין-60px אונטר-אופיציר Unteroffizier60px אונטר-אופיציר Unteroffizier 35px בוטסמנמאט Bootsmannsmaat מש"ק60px אונטר-פלדוובל Unterfeldwebel60px אונטרפלדוובל Unterfeldwebel 35px אוברבוטסמנמאט Obermaat -אין-פהנריך Fähnrich פהנריך צור זה Fähnrich zur See -אין-60px פלדוובל Feldwebel 60px פלדוובל Feldwebel 60px בוטסמן Bootsmann סמל60px אובר-פלדוובל Oberfeldwebel 60px אובר-פלדוובל Oberfeldwebel 60px שטאבסבוטסמן Stabsbootsmann סמל ראשון האופט-פלדוובל Hauptfeldwebel 60px אובר-בוטסמן Oberbootsmann רב-סמל60px אובר-פהנריך Oberfähnrich אובר-פהנריך צור זה Oberfähnrich zur See -אין-60px שטאבס-פלדוובל Stabsfeldwebel 60px שטאבס-פלדוובל Stabsfeldwebel 60px שטאבסאובר-בוטסמן Stabsoberfeldwebel רב-סמל ראשון60px לויטננט Leutnant60px לויטננט Leutnant 60px לויטננט צור זה Leutnant zur See סגן משנה אובר-לויטננט Oberleutnant 60px אובר-לויטננט Oberleutnatn 60px אובר-לויטננט צור זה Oberleutnant סגן האופטמן Hauptmann 60px האופטמן Hauptmann 60px קפיטן-לויטננט Kapitänleutnant סרן מיור Major 60px מיור Major 60px קורבטנקפיטן Korvettenkapitän רב-סרן אוברסט-לויטננט Oberstleutnant 60px אוברסט-לויטננט Oberstleutnant 60px פריגטנקפיטן Frigettenkapitän סגן-אלוף אוברסט Oberst 60px אוברסט Oberst 60px קפיטן צור זי Kapitän zur See אלוף-משנה קומודורה Kommodore -אין- גנרל-מיור General Major 60px גנרל-מיור General Major 60px קונטר-אדמירל Konteradmiral תת-אלוף גנרל-לויטננט General-Leutnant 60px גנרל-לויטננט General-Leutnant 60px ויצה-אדמירל Vizeadmiral אלוף גנרל חיל General 60px גנרל חיל General 60px אדמירל Admiral רב-אלוף גנרל-אוברסט General Oberst 60px גנרל-אוברסט General Oberst 60px גנרל-אדמירל General Admiral -אין- גנרל-פלדמרשל Generalfeldmarschall 60px גנרל-פלדמרשל Generalfeldmarschall 60px גרוס-אדמירל Großadmiral -אין- -אין-60pxרייכסמרשל Reichsmarschall -אין- -אין- פירוש המילה אובר הוא "רב-", כמו רב-סמל או רב-סרן, לכן אובר מאאט הוא "רב משק" אונטר הוא "סגן", כמו "סגן-אלוף" או "משנה", כמו "סגן משנה". המושג גנרל דר (של משהו) מתייחס לגנרל של התותחנים או גנרל של השריון. יכול להיות גם גנרל האחראי לתחזוקה או לוגיסטיקה במטה. דרגות חוגרים על פי תפקידם כינויי דרגות החוגרים הנמוכות ביותר בצבא היבשה, "סולדט" ו-"אובר סולדט", היו כינויים גנריים; למעשה בכל חיל היה נהוג להעניק שמות שונים לדרגות החוגרים האלו, בהתאם לתפקידם הצבאי. +דרגות החוגרים בצבא היבשהענףכינוי לדרגת הטוראיכינוי לדרגת הטר"שחיל רגלים חיל רגלים ממוכן (עד יולי 1943)שוצה (Schütze) (עד 1942) גרנדיר (Grenadier) (מאז אוקטובר 1942) פוזילר (Füsilier) מוסקטיר (Musketier)אובר-שוצה (Oberschütze) אובר-גרנדיר (Obergrenadier) אובר-פוזילר (Oberfüsilier) אובר-מוסקטיר (Obermusketier)חיל רגלים משוריין (עד יולי 1943)פאנצרשוצה (Panzerschütze)אובר-פאנצרשוצה (Oberpanzerschütze)חיל רגלים ממוכן ומשוריין (החל מיולי 1943)פאנצרגרנדיר (Panzergrenadier)פאנצראוברגרנדיר (Panzerobergrenadier)חיל רגלים קל, חיל רגלים הררייגר (Jäger)אובר-שוצה (Oberschütze)חיל פרשיםרייטר (Reiter)אובר-רייטר (Oberreiter)חיל תותחניםקאנוניר (Kanonier) פאנצרקאנוניר (Panzerkanonier)אובר-קאנוניר (Oberkanonier) פאנצראוברקאנוניר (Panzeroberkanonier)חיל הנדסהפיונייר (Pionier) באופיונייר (Baupionier)אובר-פיונייר (Oberpionier) באואוברפיונייר (Bauoberpionier)חיל בנאיםבאוסולדט (Bausoldat)אובר-באו-סולדט (Oberbausoldat)חיל קשרפונקר (Funker) פרנשפרייכר (Fernsprecher)אובר-פונקר (Oberfunker) אובר-פרנשפרייכר (Oberfernsprecher)חיל שריוןלוחם שריוןפאנצרשוצה (Panzerschütze)אובר-פאנצרשוצה (Oberpanzerschütze)מהנדס שריוןפאנצרפיונייר (Panzerpionier)אובר-פאנצרפיונייר (Oberpanzerpionier)קשר שריוןפאנצרפונקר (Panzerfunker)אובר-פאנצרפונקר (Oberpanzerfunker)חיל נ"טפאנצריגר (Panzerjäger)אובר-פאנצריגר (Oberpanzerjäger)חיל אופנועניםקראדשוצה (Kradschütze)קראדאוברשוצה (Kradoberschütze)משטרה צבאיתפלדז'נדרם (Feldgendarm)פלדאוברז'נדרם (Feldobergendarm)חיל תובלה ולוגיסטיקהפרהר (Fahrer) קראפטפהרר (Kraftfahrer)אוברפהרר (Oberfahrer) אוברקראפטפהרר (Oberkraftfahrer)חיל רפואהסניטטססולדט (Sanitätssoldat)סניטטסאוברסולדט (Sanitätsobersoldat)חיל וטרינריהוטריירסולדט (Veteriärsoldat)וטרייראוברסולדט (Veteriärobersoldat)תזמורת צבאיתמוזיקר (Musiker) (עד 1936) מוזיקשוצה (Musikschütze) (מ-1936) טרומפטר-רייטר (Trompeterreiter)מוזיקאוברשוצה (Musikoberschütze) טרומפטר-אובר-רייטר (Trompeteroberreiter) קישורים חיצוניים קטגוריה:ורמאכט וורמאכט	2024-08-01T02:54:20
צלב הברזל	צלב הברזל (בגרמנית: Eisernes Kreuz) הוא עיטור גרמני, שהוענק על גבורה. העיטור המקורי הוענק בשנת 1813 במלחמות נפולאון על ידי פרוסיה, העיטור הוחיה והוענק שוב בשנת 1870 במלחמת צרפת–פרוסיה, בשנת 1914 במלחמת העולם הראשונה ולבסוף בשנת 1939 במלחמת העולם השנייה. עיצוב האדריכל הגרמני קרל פרידריך שינקל, עיצב את העיטור בשנת 1813 על פי בקשתו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה. כהשראה לצלב הברזל השתמש שינקל בסימלם של האבירים הטבטונים. הצלב מעוצב כצלב פאטה. על צלב הברזל של 1813 הופיעה שנת הנפקת העיטור (1813), האותיות FW (מסמלות את שמו של מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השני), עלי אלון וכתר המלוכה הפרוסי. עיצוב צלב הברזל של 1870 היה דומה, פרט לשינוי התאריך ל־1870 והאות W (שסימלה את שמו של מלך פרוסיה וילהלם הראשון). הצד האחורי של העיטור נותר ללא שינוי. עיצוב של צלב הברזל במלחמת העולם הראשונה היה זהה חוץ משינוי השנה המופיעה על פניו ל־1914. ללוחמים, העיטור היה תלוי על סרט שחור עם שני פסים לבנים, לתומכי לחימה צבעי הסרט היו הפוכים. העיצוב של מלחמת העולם השנייה כלל צלב קרס במרכז העיטור ומתחתיו את שנת פרוץ המלחמה (1939). העיטור היה תלוי על סרט בצבעים: שחור, לבן ואדום. בשנת 1957 ממשלת גרמניה המערבית הוציאה מחדש את צלב הברזל למי שזכו בו בימי מלחמת העולם השנייה תוך החלפת צלב הקרס בעלי אלון שהיו נעדרי משמעות פוליטית. 1813 220px\|ממוזער\|אותות צלב הברזל השונים (1813-1870) צלב הברזל הוענק בארבע דרגות במלחמת העצמאות של פרוסיה. צלב הברזל, דרגה שנייה צלב הברזל, דרגה שנייה (גרמנית: Eisernes Kreuz 2. Klasse) היה העיטור הנמוך ביותר במסדר צלב הברזל, הוענק על מעשה גבורה או הצטיינות בשדה הקרב, בסה"כ 16,938 צלבי ברזל דרגה שנייה הוענקו במלחמה. צלב הברזל, דרגה ראשונה צלב הברזל, דרגה ראשונה (גרמנית: Eisernes Kreuz 1. Klass) היה העיטור הבא במסדר, כדי לקבל אותו נדרש לבצע מעשה גבורה או הצטיינות בשדה הקרב ונדרש גם לקבל קודם את צלב הברזל דרגה שנייה, בסה"כ 638 צלבי ברזל דרגה ראשונה הוענקו במלחמה. הצלב הגדול של צלב הברזל הצלב הגדול של צלב הברזל (גרמנית: Großkreuz des Eisernen Kreuzes) ניתן לגנרלים המצטיינים של פרוסיה במלחמה, בסה"כ 5 צלבים גדולים הוענקו, כדי לזכות בצלב הגדול נדרש קודם לקבל את הדרגות הנמוכות של צלב הברזל. הכוכב של הצלב הגדול הכוכב של הצלב הגדול הייתה הדרגה הגבוהה ביותר של צלב הברזל במלחמת 1813, הדרגה נוצרה על ידי מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השני והוענקה רק לפלדמרשל גבהרד לברכט פון בליכר כהוקרה על הגעתו בזמן לזירת הקרב בקרב ווטרלו ותרומתו להבסת נפוליאון. מלחמת פרוסיה-צרפת ממוזער\|שמאל\|הצלב הגדול של צלב הברזל גרסת 1870 מלך פרוסיה וילהלם הראשון החיה את העיטור להענקה במלחמת פרוסיה-צרפת שפרצה בשנת 1870, העיטור הוענק בשלוש דרגות. צלב הברזל, דרגה שנייה צלב הברזל, דרגה שנייה (גרמנית: Eisernes Kreuz 2. Klass) היה העיטור הנמוך ביותר במסדר צלב הברזל, הוענק על מעשה גבורה או הצטיינות בשדה הקרב, בסה"כ 47,244 צלבי ברזל דרגה שנייה הוענקו במלחמה. צלב הברזל, דרגה ראשונה צלב הברזל, דרגה ראשונה (גרמנית: Eisernes Kreuz 1. Klass) היה העיטור הבא במסדר, כדי לקבל אותו נדרש לבצע מעשה גבורה או הצטיינות בשדה הקרב ונדרש גם לקבל קודם את צלב הברזל דרגה שנייה, בסה"כ 1,304 צלבי ברזל דרגה ראשונה הוענקו במלחמה. הצלב הגדול של צלב הברזל הצלב הגדול של צלב הברזל (גרמנית: Großkreuz des Eisernen Kreuzes) היה הדרגה הגבוהה ביותר של צלב הברזל שהוענק לגנרלים, בני מלוכה ולמלך פרוסיה וילהלם הראשון, בסה"כ הוענקה 9 צלבים גדולים. מלחמת העולם הראשונה שמאל\|ממוזער\|170px\|צלב הברזל דרגה שנייה 170px\|ממוזער\|הצלב הגדול של צלב הברזל בשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הקייזר הגרמני וילהלם השני החיה את עיטור צלב הברזל בפעם השנייה, העיטור ניתן בארבע דרגות. צלב הברזל, דרגה שנייה צלב הברזל, דרגה שנייה (גרמנית: Eisernes Kreuz 2. Klasse) היה העיטור הנמוך ביותר במסדר צלב הברזל, הוענק על מעשה גבורה או הצטיינות בשדה הקרב, בסך הכל ארבעה מיליון צלבי ברזל דרגה שנייה הוענקו במלחמה. צלב הברזל, דרגה ראשונה צלב הברזל, דרגה הראשונה (גרמנית: Eisernes Kreuz 1. Klass) היה העיטור הבא במסדר, כדי לקבל אותו נדרש לבצע מעשה גבורה או הצטיינות בשדה הקרב ונדרש גם לקבל קודם את צלב הברזל דרגה שנייה, בסה"כ 145,000 צלבי ברזל דרגה ראשונה הוענקו במלחמה. האות לצלב הברזל של 1870 האות לצלב הברזל של 1870 היה אות שהוענק לחיילים שהיו מעוטרים בצלב הברזל ממלחמת פרוסיה-צרפת וזכו בצלב הברזל שוב במלחמת העולם הראשונה, האות היה תוספת מיוחדת שנלבשה מעל צלב הברזל של 1870. הצלב הגדול של צלב הברזל הצלב הגדול של צלב הברזל (גרמנית:Großkreuz des Eisernen Kreuzes) היה הדרגה הבאה של צלב הברזל הוא הוענק לגנרלים הגרמנים, בסה"כ חמישה צלבים גדולים הוענקו. הכוכב של הצלב הגדול הכוכב של הצלב הגדול היה הדרגה הגבוהה ביותר של צלב הברזל במלחמת העולם הראשונה, הזוכה היחיד היה פלדמרשל פאול פון הינדנבורג. מלחמת העולם השנייה שמאל\|ממוזער\|170px\|צלב הברזל, דרגה שנייה בשנת 1939 עם פלישתה של גרמניה לפולין ופתיחת מלחמת העולם השנייה היטלר החיה את עיטור צלב הברזל בפעם האחרונה. צלב הברזל, דרגה שנייה צלב הברזל, דרגה שנייה (גרמנית: Eisernes Kreuz 2. Klasse) הוא העיטור הנמוך ביותר בגרמניה הנאצית עבור מעשה גבורה או הצטיינות אחרת בשדה הקרב. הוענק החל מתאריך 1 בספטמבר 1939. נענד במרכז החזה על סרט שהשתלשל מהכפתור השני של החולצה. כ־3,000,000 חיילים זכו לקבל עיטור זה. מתוכם הוענקו שלושה עיטורים ליהודים ששירתו בצבא הפיני בצד יחידות הוורמאכט: ללוחם חי"ר סרן סלומון קלאס, לקצין הרפואה ליאו סקורניק ולחובשת דינה פוליאקוף. שלושתם סירבו לקבל את העיטור. צלב הברזל, דרגה ראשונה צלב הברזל דרגה ראשונה נוסד בתאריך 1 בספטמבר 1939. מדובר בעיטור השני בחשיבותו של גרמניה הנאצית. על מנת לזכות בעיטור זה, החייל אמור להיות בעל צלב ברזל מדרגה שנייה, ובנוסף לבצע 3–5 מעשי גבורה יוצאים מגדר הרגיל וחורגים הרבה מעבר לחובותיו כחייל בשדה הקרב. נענד על הכיס בצד שמאל של החזה. סך הכול הוענקו כ־450,000 צלבי ברזל דרגה ראשונה במהלך המלחמה. האות לצלב הברזל של 1914 האות לצלב הברזל של 1914 היה אות שהוענק לחיילים שהיו מעוטרים בצלב הברזל ממלחמת העולם הראשונה וזכו בצלב הברזל שוב במלחמת העולם השנייה, האות היה תוספת מיוחדת שנענדהה מעל סרט העיטור של צלב הברזל של 1914. אות הכבוד סיכת הכבוד היה עיטור שהוענק לחיילים שכבר עוטרו בצלב הברזל דרגה ראשונה אבל מעשי הגבורה שלהם לא הצדיקו הענקה של צלב האבירים. צלב האבירים של צלב הברזל צלב האבירים של צלב הברזל (גרמנית: Ritterkreuz des Eisernen Kreuze) היה דרגה חדשה של צלב הברזל שנוצרה במלחמת העולם השנייה ונועדה להיות מקבילה של עיטור הפור לה מריט ממלחמת העולם הראשונה. להיטלר הייתה הסמכות הבלעדית לאשר את הענקת העיטור, סמכות שאמנם יכול היה להאציל. תנאי הזכאות: צלב הברזל דרגה ראשונה ומעשה גבורה, או הצטיינות בפיקוד קרבי. הוענק לראשונה בתאריך 27 בספטמבר 1939. בסך הכול הוענקו 7,361 עיטורים. הסרט נענד על הצוואר, והצלב משתלשל ממנו על החזה מעל הכפתור העליון. צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון תנאי הזכאות: צלב האבירים (בדרך כלל) ומעשה גבורה החורג מחובותיו של החייל, או הצטיינות בפיקוד קרבי. הוענק לראשונה בתאריך 19 ביוני 1940 עלי האלון הוצמדו לצלב האבירים בלולאת ברזל. בסך הכול הוענקו: 890. צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון וחרבות שמאל\|ממוזער\|170px\|סיכת החרבות של צלב הברזל עם עלי האלון (הסיכה נענדה מעל הצלב, על לולאת הברזל הצמודה לעלי האלון) תנאי הזכאות: עלי אלון לצלב האבירים ומעשה גבורה, או הצטיינות בפיקוד קרבי. הוענק לראשונה בתאריך 21 ביוני 1941 סך הכול הוענקו: 160, אחד מהם הוענק לאדמירל איסורוקו יממוטו המפקד העליון של הצי היפני המשולב במהלך מלחמת העולם השנייה. צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון, חרבות ויהלומים תנאי הזכאות: חרבות לצלב האבירים ומעשה גבורה, או הצטיינות בפיקוד קרבי. הוענק לראשונה בתאריך 15 ביולי 1941. היהלומים שובצו לעלי האלון של צלב האבירים, ובסך הכול הוענקו 27 עלי אלון משובצים ביהלומים, לשני מפקדי צוללות, עשרה טייסים אלופי הפלות, קולונל אחד, וארבעה עשר גנרלים ופילדמרשלים. צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון מוזהבים, חרבות ויהלומים שמאל\|ממוזער\|170px\|צלב האבירים עם עלי אלון מזהב, חרבות ויהלומים העיטור הזה תוכנן להינתן בסיום המלחמה ל־12 החיילים המצטיינים של הוורמאכט מכל הזרועות והדרגות, בפועל הוענק רק לטייס השטוקה הנס אולריך רודל בתאריך 29 בדצמבר 1944. תנאי הזכאות: יהלומים לצלב האבירים ומעשה גבורה החורג מחובותיו של החייל. הצלב הגדול של צלב הברזל הוענק רק פעם אחת לרייכסמרשל הרמן גרינג על המערכה האווירית המוצלחת של הלופטוואפה בזמן כיבוש צרפת. הכוכב של הצלב הגדול העיטור אמור היה להיות מוענק לגנרל הגרמני המצטיין ביותר במלחמה, אולם בעקבות תבוסת גרמניה לא הוענק מעולם. ההוצאה המחודשת של 1957 ממוזער\|170px\|צלב הברזל דרגה ראשונה מההוצאה המחודשת של 1957 מכיוון שצלב הקרס הופיע על צלב הברזל של 1939, ובעקבות איסור הצגת סמל זה במערב גרמניה, הממשלה הגרמנית הנפיקה מהדורה מחודשת של העיטור – בה הוחלף צלב הקרס בסמל עלי האלון הנטול משמעות פוליטית. העיטור החדש יועד לחלוקה לחיילים ותיקי מלחמת העולם השנייה שזכו בצלב הברזל בזמן המלחמה. אחרי המלחמה ענידת העיטור הייתה אסורה בכל הצבאות מלבד הבונדסוור (הורשה ענידה רק בגרסת 1957), הצבא הפיני והצבא הספרדי. סמלים צלב הברזל עדיין משמש כסמלו של הבונדסוור, צבאה המודרני של גרמניה. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:גרמניה: עיטורים קטגוריה:גרמניה הנאצית: עיטורים קטגוריה:ורמאכט ברזל קטגוריה:פרוסיה: אותות ועיטורים צבאיים	2024-09-05T04:54:58
האלגוריתם האוקלידי	הפניה אלגוריתם אוקלידס	2013-08-31T10:39:19
פנתנייקוס	הפניה פנאתינאיקוס	2022-02-13T10:28:26
פנאתינאיקוס (כדורסל)	ממוזער\|350px\|היכל אואקה, אולמה הביתי של הקבוצה ממוזער\|350px\|פנאתינאיקוס לפני משחק בעונת 2007/2008 ביורוליג מועדון הכדורסל פנאתינייקוס (ביוונית: ΚΑΕ Παναθηναϊκός), הידועה בקיצור כפאו או בשמה המלא פנאתינייקוס אתונה, היא קבוצת כדורסל יוונית מעיר הבירה אתונה המתמודדת בליגת העל היוונית בכדורסל וביורוליג. הקבוצה, חלק ממועדון הספורט פנאתינייקוס, זכתה שבע פעמים בגביע אירופה, והיא קבוצת הכדורסל המצליחה והמעוטרת ביותר ביוון ואחת הקבוצות המצליחות והמעוטרות ביבשת. במסגרות היווניות פנאתינייקוס זכתה ב-39 אליפויות יוון, יותר מכל קבוצה אחרת וכמעט מחצית מכל 84 האליפויות שהתקיימו. במהלך השנים מתחרותיה העיקריות בליגה היו אריס סלוניקי ואולימפיאקוס. בין 2003 ל-2011 זכתה הקבוצה ב-9 אליפויות רצופות, שיא כל הזמנים בתחרות זו. שליטתה של הקבוצה בכדורסל היווני ניכרת גם בתחרויות הגביע היווני בכדורסל, בו זכתה 20 פעמים מתוך 49 מהדורות, גם כאן יותר מכל קבוצה אחרת. כמו כן זכתה הקבוצה פעם אחת בסופר קאפ היווני. בסך הכל זכתה פנאתינאיקוס בשיא של 11 דאבלים (זכייה בליגה ובגביע באותה עונה), מהם חמישה רצופים בשנים 2005–2009, ובשני כתרים משולשים (זכייה בליגה, בגביע וביורוליג), ב- וב-. בתחרויות בין-לאומיות פנאתינאיקוס נחשבת לאחת הקבוצות הבכירות באירופה, ומאז העפילה 12 פעמים לפיינל פור היורוליג, מתוכן שמונה פעמים לגמר, וזכתה שבע פעמים ביורוליג. הזכייה הראשונה של הקבוצה בגביע אירופה הייתה ב-, אז ניצחה את ברצלונה 67–66 בגמר שנערך בפריז שבצרפת. באותה שנה זכתה גם ב, לאחר שגברה 2–1 בסדרת הטוב מ-3 על אולימפיה מארגנטינה. זכייתה השנייה הייתה בשנת לאחר שגברה בגמר בסלוניקי על מכבי תל אביב 73–67. ב- זכתה פנאתינאיקוס פעם נוספת, כשניצחה את קינדר בולוניה בביתה 89–83. בשנת זכתה פנאתינאיקוס באליפות אירופה בפעם הרביעית בתולדותיה לאחר שגברה בגמר על צסק"א מוסקבה 93–91 בגמר אותו אירחה באואקה ארנה. ב- זכתה ביורוליג פעם נוספת לאחר שגברה 73–71 על אותה צסק"א בגמר שנערך בברלין, וכעבור שנתיים נוספות, ב-, זכתה בפעם השישית בגביע אירופה לאחר שניצחה את מכבי תל אביב 78–70 בגמר שנערך בברצלונה. ב-12 באפריל 2018 הודיעה פנאתינאיקוס על פרישה מהיורוליג לאחר מחלוקת בין בעלי הקבוצה להנהלת היורוליג, אך לאחר מכן חזרה בה מהחלטתה. ב-26 במאי זכתה הקבוצה באליפות אירופה השביעית בתולדותיה לאחר שניצחה 95–80 את ריאל מדריד בגמר היורוליג. אוהדים ויריבות היריבה הגדולה ביותר של פנאתינאיקוס היא אולימפיאקוס פיראוס. היריבות הגדולה בין שני המועדונים הובילה פעמים רבות למהומות רבות, עד לכדי פציעות בקרב האוהדים משני הכיוונים. לא אחת התקיימו המשחקים בין הקבוצות ללא קהל, לאור החשש מהתפרצויות אלימות. היריבות בין המועדונים קיימת גם בענף הכדורגל, והמשחקים ביניהם מכונים דרבי היריבות הנצחיות. תארים אליפות יוון (40) (שיא) 1946, 1947, 1950, 1951, 1954, 1961, 1962, 1967, 1969, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1977, 1980, 1981, 1982, 1984, 1998, 1999, 2000, 2001, 2003, 2004, 2005, 2006, 2007, 2008, 2009, 2010 ,2011, 2013, 2014, 2017, 2018, 2019, 2020, 2021, 2024 הגביע היווני בכדורסל (20) (שיא) 1979, 1982, 1983, 1986, 1993, 1996, 2003, 2005, 2006, 2007, 2008, 2009, 2012, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2019, 2021 הסופר קאפ היווני (1) 2021 אליפות אירופה (7) , , , , , , 2024 הגביע הבין-יבשתי בכדורסל (1) 1996 מאמני הקבוצה סגל השחקנים לעונת שחקנים בולטים ראו גם פנאתינאיקוס (אגודה) פנאתינאיקוס (כדורגל) קישורים חיצוניים עמוד הקבוצה באתר היורוליג הערות שוליים * קטגוריה:קבוצות כדורסל יווניות קטגוריה:קבוצות יורוליג קטגוריה:אלופות אירופה בכדורסל לקבוצות	2024-07-15T17:12:32
וירג'ינל	ממוזער\|שמאל\|"נגנית וירג'ינל יושבת", צויר על ידי האמן יאן ורמיר בשנת 1672 ונמצא בגלריה הלאומית של לונדון (שימו לב למקלדת הממוקמת מימין). ממוזער\|שמאל\|150px\|וירג'ינל, ככל הנראה מהמאה ה-17 באנגליה. וירג'ינל הוא כלי נגינה ממשפחת כלי המקלדת אשר היה פופולרי באירופה בסוף תקופת הרנסאנס ובתחילת תקופת הבארוק. הווירג'ינל נראה כמו דגם קטן של הצ'מבלו, וקדם לו בהתפתחות כלי המקלדת. הפקת הצליל דומה לזו של הצ'מבלו, אלא שהמיתר נפרט באמצעו, ולכן גון הצליל שונה וצלול יותר, ופעולת הקלידים איטית יותר. מיתרי הווירג'ינל מתוחים בניצב לקלידים, ולא במקביל להם, כמו בצ'מבלו. על כל פנים, ההבדל לא תמיד חד וחלק, ואותו כלי נקרא לפעמים בכמה שמות שונים. קוריוז נפוץ מסביר ששמו של הווירג'ינל נבע מכך שנשים צעירות ולא נשואות באירופה היו נוהגות לנגן עליו כדי לבדר מחזרים ואורחים שבאו לבתי המשפחות שלהן, ומכאן שמו (virgin – בתולה). ככל הנראה הדבר אינו נכון שכן המילה "Virga" או "Virgula" בלטינית, משמעותה "ענף" או "מקל" ככינוי כנראה לפיסות העץ שהיו יורדות על המיתרים בלחיצה על הקלידים. קישורים חיצוניים קטגוריה:כלי מקלדת קטגוריה:כלי פריטה קטגוריה:כלים אותנטיים it:Clavicembalo#Virginale	2024-05-05T14:27:17
עיטור	עיטור הוא אות כבוד הניתן כהוקרה על מעשה או הישג מסוים או על מפעל חיים. נהוג להבחין בין אותות ועיטורים צבאיים לאותות ועיטורים אזרחיים. היסטוריה כבר בעת העתיקה היה מקובל להעניק עיטורים לאות הוקרה. ביוון העתיקה ניתנו זרים של עלי דפנה, זית או הדס לאזרחים שהצטיינו בפעילותם הציבורית. ברומא העתיקה, לעומת זאת, הוענקו עטרות זהב על השגים בשדה הקרב. הקיסר הרומי אוגוסטוס הרבה לטבוע מטבעות מתכת ועליהם דיוקנו, ונראה שהוא היה הראשון שהעניק מדליות לנושאי משרה בכירים ברומא. בימי הביניים נפסק הנוהג של הענקת מדליות, אך אצילים שהשתייכו למסדרי אצולה שונים קיבלו מן המלכים עיטורי כבוד כגון גלימות מיוחדות, צלבים וסרטים (כגון "אות מסדר הבירית" באנגליה). במאה התשע עשרה התחדש הנוהג להעניק עיטורים לא רק לאצילים אלא לבני כל המעמדות לאות על הישגים מיוחדים או על התנהגות אזרחית למופת. מדליות ועיטורים במדינת ישראל שמאל\|ממוזער\|250px\|עיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל צה"ל מנפיק עיטורים צבאיים, והם מוענקים על ידי הרמטכ"ל או שר הביטחון. שר הביטחון העניק אותות שירות על פעילות ביטחונית לפני הקמת המדינה לחברי השומר, ניל"י, ההגנה, האצ"ל והלח"י. כמו כן למתנדבים לשירות בצבא הבריטי ובצבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה (אות ההתנדבות), ליחידות הנוטרים (אות המשמר), וללוחמים בנאצים ביחידות פרטיזנים ובארגוני מחתרות (אות הלוחם בנאצים). מקבלי עיטורים אלו קיבלו גם את "עיטור לוחמי המדינה" (על"ה). שמאל\|ממוזער\|250px\|סרט אותות מערכה ישראלי בנוסף מעניק שר הביטחון אותות מערכה וצל"שים (ציונים לשבח) לחיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון שהשתתפו במלחמות ומערכות ישראל. האות ניתן גם לאזרחים שסייעו ללחימה (כגון עובדי התעשייה הצבאית ופעילי מל"ח). עד כה ניתנו אותות למשתתפי מלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת שלום הגליל, מלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן. קישורים חיצוניים *	2024-08-16T06:30:06
מבחני התכנסות לטורים	מבחני התכנסות לטורים במתמטיקה נועדו לבדוק האם טור אינסופי מתכנס למספר סופי. מבחנים אלו אינם מראים מהו סכום הטור, אלא רק מכריעים בשאלת ההתכנסות. ההגדרה הפורמלית להתכנסות טור היא שסדרת הסכומים החלקיים מתכנסת. על התכנסות הטור משפיע רק זנבו, כלומר ניתן להוריד מספר סופי של איברים מתחילת הטור מבלי לשנות את התכנסותו (אך ייתכן שתוך שינוי של הסכום שאליו יתכנס). על כן אין צורך שדרישות המבחנים יתקיימו עבור כל אברי הטור, אלא רק עבור כל האיברים החל ממקום מסוים. תנאי הכרחי להתכנסות טורים תנאי הכרחי להתכנסות טורים הוא שהאיבר הכללי שואף ל-0 כאשר דוגמה הטור הוא טור מתבדר מכיוון שהאיבר הכללי שלו אינו מתכנס ל-0. התנאי אינו מספיק, כפי שמדגים הטור ההרמוני שמתבדר. טורים חיוביים טורים חיוביים, כלומר טורים שכל אבריהם לא שליליים, ניחנים בתכונה החשובה שסדרת הסכומים החלקיים שלהם היא סדרה עולה. מכיוון שכל סדרה עולה מתכנסת אם היא חסומה, כל שצריך להראות הוא שהסכומים החלקיים של הטור חסומים. עובדה זו מהווה בסיס למספר מבחנים. אם טור חיובי אינו חסום, הוא מתבדר לאינסוף. מבחן ההשוואה מבחן ההשוואה הוא הכלי הבסיסי לבחינת התכנסות טורים, ומסתמך על השוואת הטור הנבדק לטור אחר, שכבר ידוע עליו אם הוא מתבדר או מתכנס. מבחן ההשוואה הראשון יהיו שני טורים אינסופיים. אם מתקיים החל ממקום מסוים , אז: אם מתכנס, גם מתכנס; לכן גם: אם מתבדר, גם מתבדר. מבחן ההשוואה השני (הגבולי) יהיו שני טורים חיוביים אינסופיים, שעבורם הגבול קיים. אז: אם , הטורים מתכנסים או מתבדרים יחדיו. אם , אם מתכנס אז מתכנס ואם מתבדר אז מתבדר (אבל ההפך אינו בהכרח נכון). אם אם מתבדר אז מתבדר ואם מתכנס אז מתכנס (אבל ההפך אינו בהכרח נכון). דוגמאות. נרצה לבדוק אם הטור האינסופי מתבדר או מתכנס. נערוך את מבחן ההשוואה עם הטור ההרמוני: זאת בהתבסס על העובדה כי . כעת ידוע כי הטורים מתבדרים ומתכנסים ביחד ומכיוון שהטור ההרמוני מתבדר, גם הטור שלנו מתבדר. מבחן השורש של קושי יהי טור חיובי אינסופי. נסמן . אם הטור מתכנס. אם הטור מתבדר. אם המבחן אינו מספק מידע על התכנסות או התבדרות הטור. (למעשה, קיים ניסוח כללי יותר: אם קיים כך שכמעט לכל האיברים בסדרה מתקיים , אז הטור מתכנס). מבחן המנה של ד'אלמבר יהי טור אינסופי. נסמן . אם הטור מתכנס. אם הטור מתבדר. אם אזי המבחן לא אינפורמטיבי, המבחן אינו מספק מידע על התכנסות או התבדרות הטור. (למעשה, קיים ניסוח כללי יותר: אם קיים כך ש- כמעט לכל איברי הסדרה, אז הטור מתכנס, ואם כמעט לכל אברי הסדרה, אז הטור מתבדר). מבחן השורש חזק יותר ממבחן המנה. כלומר - מבחן השורש מכריע עבור כל טור שעבורו מבחן המנה מכריע, אבל מבחן המנה לא בהכרח מכריע עבור כל טור שעבורו מבחן השורש מכריע. למשל, נסתכל על הטור הבא: , - ברור כי הטור מתכנס. עם זאת, אם נפעיל עליו את מבחן המנה, נקבל שני גבולות חלקיים לסדרת היחסים בין איברים עוקבים - ו- -ולפיכך הגבול של סדרת המנות אינו קיים. לעומת זאת, אם נפעיל את מבחן השורש, נקבל: , כלומר קיבלנו הכרעה בשאלת ההתכנסות של הטור. הסיבה להבדל בין החוזק של שני המבחנים מתבהרת כאשר עושים שימוש באי שוויון הממוצעים כדי להראות שהגבול של מכפלת השורשים ה-n-ים של המנות של איברים עוקבים בטור (זוהי מכפלה טלסקופית, ולכן שווה לשורש ה-n-י של האיבר האחרון בטור), שהוא גם הגבול של הממוצע הגאומטרי של המנות, הוא קטן מהגבול של הממוצע החשבוני של המנות - ועל פי משפט צזארו, הגבול של הממוצע החשבוני של סדרה שווה לגבול שלה (במידה ויש התכנסות). נקודת המבט של אי שוויון הממוצעים מאפשרת להבין טוב יותר את ההבדל בין מבחן המנה למבחן השורש - בעוד שמבחן המנה לוקח בחשבון רק את היחס האחרון, ולפיכך רגיש לתנודתיות בערך הזה (כמו שקרה בדוגמה האחרונה), מבחן השורש מסתכל על התנהגות היחסים "באופן ממוצע", ולכן מטיב יותר לתאר את ההתנהגות של טורים עם איבר כללי מורכב. עם זאת, במקרים רבים נוח יותר להשתמש במבחן המנה מאשר במבחן השורש. מבחן האינטגרל יהי מספר טבעי ו- פונקציה חיובית מונוטונית יורדת המוגדרת בקטע , אזי סכום הסדרה החיובית מתכנס אם ורק אם האינטגרל הוא סופי. בפרט, אם האינטגרל מתבדר אז גם הטור מתבדר. מבחן ראבה יהי טור חיובי אינסופי. נסמן . אם הטור מתכנס. אם הטור מתבדר. אם המבחן אינו מספק מידע על התכנסות או התבדרות הטור. מבחן זה הוא עידון של מבחן המנה, והוא עשוי להצליח במקום שמבחן המנה נכשל (למשל, בהוכחת ההתכנסות של הטור ). מבחן העיבוי של קושי תהי סדרה חיובית יורדת המתכנסת לאפס. אזי, הטור מתכנס אם ורק אם מתכנס. בלשון ציורית: די להחליף כל קבוצה של איברים ב- מופעים של האיבר הראשון (או האחרון) בקבוצה. הטור שיתקבל מתכנס ומתבדר יחד עם הטור המקורי. לעיתים נקרא גם מבחן הדילול. דוגמאות. נוכיח כי הטור מתבדר. על פי מבחן העיבוי, טור זה מתכנס ומתבדר יחד עם הטור , ולאחר צמצום נקבל את הטור . כעת, באמצעות מבחן ההשוואה עם הטור שידוע כי הוא מתבדר, נסיים את ההוכחה. טורים כלליים נאמר על טור שהוא מתכנס בהחלט אם הטור של ערכיהם המוחלטים של איבריו מתכנס. טור מתכנס בהחלט הוא טור מתכנס, ולכן אם נתון טור לא חיובי, ניתן לבדוק האם הוא מתכנס בהחלט תוך שימוש במבחני השוואה לטורים חיוביים (כי הטור של ערכיו המוחלטים הוא טור חיובי), ומכך להסיק על התכנסותו. טור שמתכנס אך אינו מתכנס בהחלט נקרא מתכנס בתנאי. לטורים מסוג זה קיימים מבחני התכנסות נוספים. קריטריון קושי קריטריון קושי להתכנסות טורים מתבסס על אפיון התכנסות לפי קושי לסדרות לפיו סדרה מתכנסת אם ורק אם היא סדרת קושי. כיוון שלפי ההגדרה טור מתכנס אם ורק אם סדרת הסכומים החלקיים שלו המוגדרת מתכנסת, נובע שטור מתכנס אם ורק אם סדרת הסכומים החלקיים שלו היא סדרת קושי. כלומר, מתכנס אם ורק אם לכל קיים טבעי כך שלכל מתקיים . משפט לייבניץ תהי סדרה חיובית יורדת השואפת לאפס. אזי הטור המתחלף שנוצר על ידה מתכנס. זנב הטור, , קטן תמיד בערכו המוחלט מגודל האיבר הראשון בו, כלומר: . כמו כן, מתקיים . דוגמאות. נביט בטור ההרמוני המתחלף: . הסדרה היא סדרה חיובית יורדת לאפס, ולכן על פי מבחן לייבניץ, הטור מתכנס. מבחן דיריכלה תהי סדרה יורדת ושואפת לאפס ותהי סדרה שעבורה קיים מספר חיובי M כך שלכל N טבעי מתקיים (סדרת הסכומים החלקיים של הטור חסומה). בתנאים אלה הטור מתכנס. מבחן דיריכלה מכליל את מבחן לייבניץ מבחינת הוכחת התכנסות הטור (אך ללא הערכת גודל השארית שכלול במשפט לייבניץ) שכן מבחן לייבניץ הוא המקרה הפרטי של מבחן דיריכלה כאשר . מבחן אבל תהי סדרה מונוטונית חסומה ויהי טור מתכנס, אזי בתנאים אלה הטור מתכנס. התכנסות של מכפלות אינסופיות מכפלה אינסופית מתכנסת או מתבדרת יחד עם הלוגריתם שלה, שהוא הטור . יותר מזה, אם לכל n, אז אי-השוויון מראה שהמכפלה מתכנסת אם ורק אם הטור מתכנס. עובדות אלו מאפשרות להמיר שאלות על התכנסות של מכפלות, בשאלות על התכנסות של טורים. ראו גם מבחני התכנסות לסדרות מבחני התכנסות לאינטגרלים קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:משפטים באנליזה קטגוריה:תורת הטורים	2024-07-08T07:54:17
אטראוס	שמאל\|ממוזער\|250px\|קבר אטראוס במיקנה אטראוס (יוונית: Ατρεύς) הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית, בנו של פלופס (שעל שמו קרוי חצי האי פלופונסוס), אחי תיאסטס ואביהם של אגממנון ומנלאוס. דמותו אטראוס ותיאסטס היו אחים תאומים, בניהם של פלופס, מלך אולימפיה והיפודאמיה, אשתו. האחים הרגו את אחיהם החורג, כריסיפוס, הבן של פלופס ושל הנימפה אקסיוכה. השניים קנאו בו ואמם, היפודאמיה, חששה שאביהם ידיח אותם ויעדיף את הבן הצעיר, לכן זרקו אותו לתוך באר (קיימות גרסאות נוספות לגבי מותו, אונס ורצח שביצע בו המחנך שלו או התאבדות בגלל האונס). האב הזועם גירש את השלישייה מארצו והם מצאו מקלט במיקנה, שם תלתה האם את עצמה. האחים שאפו להיות שליטי המקום במקום המלך הנעדר אאוריסתאוס. על פי המסופר, אטראוס הבטיח לארטמיס להקריב לה את הצמר המשובח ביותר. לאחר שמצא את גיזת הזהב הוא לא רצה להקריב אותה, לכן מסר אותה לאשתו, איירופה, כדי שתחביא אותה מפני האלה. איירופה שהתאהבה בתיאסטס, האח של אטראוס, נתנה לו את גיזת הזהב ללא ידיעת בעלה. תיאסטס ואטראוס התחרו על המלוכה במיקנה. תיאסטס אמר לאטראוס שרק מי שיוכל להשיג את גיזת הזהב יהיה ראוי למלוך ואטראוס, שחשב שהגיזה ברשותו (אצל אשתו), הסכים לכך. תיאסטס הציג את גיזת הזהב וזכה בכס המלוכה. מאוחר יותר הביא אטראוס אישור מהרמס לכך שהוא זכאי למלוכה ועל כך השיב לו אחיו, שיחזיר לו את המלוכה, כשהשמש תנוע אחורה על מסילתה בשמים. זאוס חולל נס זה ואטראוס זכה במלוכה. בהזדמנות זו נודע לאטראוס על בגידת אשתו עם אחיו והוא תכנן את נקמתו. אטראוס הזמין את תיאסטס למשתה התפייסות. אטראוס הרג את בניו של תיאסטס ובישל את בשרם, פרט לידיהם ורגליהם. בארוחה הגיש אטראוס לאחיו את בשר ילדיו (רעיון שאינו חדש במשפחה זו, ראו מה עשה טנטלוס לפלופס) בעזרת ידיהם ורגליהם. תיאסטס ברח, אך חיפש דרך לנקום באחיו. אורקל ניבא לתיאסטס שאם יביא לעולם בן מבתו, פלופיה, בן זה יהרוג את אטראוס. תיאסטס עיבר את בתו ונולד להם בן בשם אייגיסתוס. פלופיה הפקירה את בנה, אך רועה צאן מצא אותו והביא אותו אל אטראוס. אטראוס גידל את אייגיסתוס והתייחס אליו כאל בנו. כשאייגיסתוס בגר, הגיעה תיאסטס, סיפר לאייגיסתוס שהוא אביו וסבו והסית אותו נגד אטראוס. אייגיסתוס הרג את אטראוס ויחד עם אביו/סבו תיאסטס מלך במיקנה והגלה את בניו של אטראוס, אגממנון ומנלאוס, אל ספרטה. מלך ספרטה, טינדאראוס, השיא לגולים את בנותיו, קליטמנסטרה והלנה. כשמת טנידאראוס, ירש אותו מנלאוס וכמלך ספרטה עזר לאחיו להפיל את אייגיסתוס ותיאסטס ולזכות במלוכה במיקנה. לאחר שאגממנון יצא למלחמת טרויה בגדה בו אשתו, קליטמנסטרה, עם אייגיסתוס. מהמלחמה חזר אגממנון המנצח כשהוא מביא איתו פילגש חדשה, את קסנדרה. קליטמנסטרה ואייגיסתוס, רצחו את אגממנון ואת קסנדרה ואת ילדיהם, התאומים פלופס וטלדאמוס. ילדי אגממנון, אלקטרה ואורסטס שאפו לנקום את מות אביהם. אורסטס, יחד עם חברו פילאדס ובסיוע אחותו, אלקטרה, רצח את אמו, קליטמנסטרה, ואת אייגיסתוס. בית אטראוס לפי סיפורי המיתולוגיה היוונית על בית טנטלוס/פלופס/אטראוס (מקובל יותר הביטוי "בית אטראוס" למרות שאינו מייסד השושלת) רובצת קללה למשך 5 דורות. פרט למעשה המזוויע שעשה טנטלוס, קיימת גם הקללה בה קילל מירטילוס את פלופס בשעת מותו וכמובן, המשך הזוועות במאבק שבין אטראוס וצאצאיו ובין אחיו תיאסטס וצאצאיו. הקללה באה לסיומה רק עם המשפט של אורסטס באתונה, בה הוא מזוכה מאשמת רצח אמו. בסדרת ספרי "חולית" של פרנק הרברט, בית האצולה Atreides (תורגם לעברית כ"בית אטריידס" או "בית אטריידיס" ולעיתים גם "בית אטרייאידס") נקרא על שם בית אטראוס, והרברט יצר הקבלות בין תולדות משפחת אטראוס במיתולוגיה היוונית לבין תולדות משפחת השלטון בחולית. ראו גם פליסתנס קישורים חיצוניים קטגוריה:מלכים מהמיתולוגיה היוונית קטגוריה:תאומים מיתולוגיים קטגוריה:מלכי מיקנה	2024-03-22T15:06:22
מוטיב (ספרות ואמנות)	מוטיב (בעברית: תֶּנַע) הוא יחידת משמעות (מילה, ביטוי, רעיון, נושא, דמות, חפץ תבנית, רגש, תחושה, בעיה, יסוד), אשר מופיעה מספר פעמים ביצירות אמנות. המונח מתייחס לשני סוגים של מוטיבים: מוטיב החוזר בתוך היצירה, ובכך מעצים אותה או מחבר בין חלקיה. מוטיב החוזר ביצירות שונות – לעיתים אצל אותו יוצר ולעיתים בין יצירות של מספר יוצרים (המשתייכים לאותו הדור או לאותו זרם ספרותי או אמנותי). במובנו זה, נכתב גם "מוטיף" (Motif). תפקידי המוטיב החזרה על המוטיב נועדה ללמד על חשיבות האלמנט החוזר, ונועדה לגרום לתחושה של מקצב ואחדות ביצירה. הופעתו החוזרת של המוטיב מראה שיש לאותו רעיון תפקיד מרכזי ביצירה – לעיתים בנוגע למבנה היצירה ולעיתים בתוכנה (אפיון הדמויות, הרעיונות או המסרים). למוטיב נודע גם תפקיד חשוב בהנעת העלילה, כיוון שעצם החזרה על תופעה כלשהי, יש בה יסוד ידוע וחדש גם יחד – שבהתלכדם, הם מובילים ומניעים את העלילה. לעיתים מוטיב עשוי לכלול פרטים אשר יקדמו את העלילה ויעצימו את המתח (ראו רמז מטרים). סוג אחר של מוטיב הוא מוטיב משהה, אשר מתאפיין בפרטים המשהים את העלילה ועוצרים את התקדמותה, במטרה לגרום לקורא לתהות בנוגע להמשך העלילה ומגבירים את המתח ואת הציפייה להמשיך לקרוא על מנת להגיע לתשובות שמספק הסוף. עוד סוג של מוטיב הוא חפץ, אירוע, צירוף מילים וכדומה החוזר כמה פעמים ביצירה ומתקשר לתוכן היצירה. תפקיד המוטיב הוא להדגיש נושאים חשובים ולתרום להעמקת משמעותם המוטיב מאיר את היצירה ונוצר קשר של משמעות, שהיא מעבר להופעה המקומית של החפץ או הרעיון. רעיון מרכזי, שחוזר ביצירה מספר פעמים (לעיתים גם כצירוף משני), מארגן את היצירה סביבו ומקדם אותה נקרא "מוטיב מנחה" (leitmotiv). דוגמאות למוטיבים מוטיב הסעודה ב"סיפור פשוט" של ש"י עגנון, מוטיב אשר קושר בין חלקי היצירה ויוצר השוואה סמויה ביניהן. בכך המוטיב מעניק ליצירה משמעויות עמוקות. מוטיב הסעודה מופיע גם בסיפור "האדונית והרוכל" (גם הוא נכתב על ידי עגנון). זהו מוטיב אשר מעשיר כל יצירה בנפרד, אך גם קושר ביניהן ומעצים אותן יחדיו. מוטיב הגוזל בשירת חיים נחמן ביאליק – אשר חוזר במספר יצירות וכך מחבר ביניהן. מוטיב השיבה המאוחרת – אשר חוזר במספר רחב של יצירות ובין יוצרים שונים באודיסיאה של הומרוס וכן בסיפוריו של ש"י עגנון (כמו פרנהיים ווהיה העקוב למישור). האמנות המוסלמית משופעת במוטיבים של שריגי גפן וכנפיים. ראו גם לייטמוטיב תמה לקריאה נוספת אשר א' ריבלין, מונחון לספרות, הוצאת "אקדמון" קישורים חיצוניים * קטגוריה:אמנות קטגוריה:טכניקות ספרותיות	2024-06-11T23:18:46
דרגה צבאית	דרגה היא הביטוי להיררכיה הצבאית. ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך החייל הוא בעל עמדה בכירה יותר. הדרגות בצבא מתקיימות בשני מסלולים נפרדים: חוגרים וקצינים. על פי רוב, חוגר עובר למסלול של קצין באמצעות מעבר הכשרה בקורס קצינים. הדרגה תלויה בדרך כלל בתפקידו של החייל. כך, למשל, מפקד מחלקה יהיה בדרגת סגן משנה בתחילת דרכו בתפקיד זה, ובדרגת סגן בהמשך דרכו בתפקיד זה. מפקד פלוגה יהיה בדרגת סרן או רב-סרן, מפקד גדוד יהיה בדרגת סגן-אלוף ומפקד חטיבה יהיה בדרגת אלוף-משנה. תפקידים מסוימים מזכים את הממלאים אותם בדרגת ייצוג. אחת מדרכי הענישה בצבא היא הורדה בדרגה. טבלת דרגות השוואתית בטבלאות ישנה השוואה בין דרגות בזרוע היבשה של צבא הגנה לישראל (בניגוד לדרגות הקצונה, בדרגות החוגרים אין הבדל בישראל בין זרועות הצבא), בצבא הבריטי, צבא ארצות הברית וכוחות היבשה הרוסיים. לעיתים סדר הדרגות ורמותיהן אינם זהות, ועל כן קוד נאט"ו לדירוג דרגות צבאיות מדרג כל דרגה ודרגה. בטבלאות הדרגות מסודרות לפי קוד זה. דרגות חוגרים קוד נאט"ו מדינת ישראל הממלכה המאוחדת ארצות הברית הפדרציה הרוסית OR-2 טוראי Private Private Рядово́й (ללא סימון) (ללא סימון) 42px\|מרכז 30px\|מרכז OR-3 (לא קיימת דרגה מקבילה) Lance Corporal Private first class Ефре́йтор 50px\|מרכז 42px\|מרכז 30px\|מרכז OR-4 רב-טוראי Corporal Corporal Мла́дший сержа́нт 62px\|מרכז 50px\|מרכז 42px\|מרכז 30px\|מרכז OR-5 סמל (לא קיימת דרגה מקבילה) Sergeant Сержа́нт 62px\|מרכז 42px\|מרכז 30px\|מרכז OR-6 סמל ראשון Sergeant Staff sergeant Ста́рший сержа́нт 62px\|מרכז 50px\|מרכז 42px\|מרכז 30px\|מרכז דרגות קצונה קוד נאט"ו מדינת ישראל הממלכה המאוחדת ארצות הברית הפדרציה הרוסית OF-1 סגן משנה Second Lieutenant (לוטננט שני) Second Lieutenant (לוטננט שני) Лейтена́нт (לוטננט) 39px\|מרכז 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז סגן Lieutenant (לוטננט) First Lieutenant (לוטננט ראשון) Ста́рший лейтена́нт (סניור לוטננט) 39px\|מרכז 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז OF-2 סרן Captain (קפטן) Captain (קפטן) Капита́н (קפטן) 39px\|מרכז 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז OF-3 רב-סרן Major (מייג'ור) Major (מייג'ור) Майо́р (מייג'ור) 39px\|מרכז 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז OF-4 סגן-אלוף Lieutenant Colonel (לוטננט קולונל) Lieutenant Colonel (לוטננט קולונל) Подполко́вник (לוטננט קולונל) 39px\|מרכז 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז OF-5 אלוף-משנה Colonel (קולונל) Colonel (קולונל) Полко́вник (קולונל) 39px\|מרכז 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז OF-6 תת-אלוף Brigadier (בריגדיר) Brigadier General (בריגדיר גנרל) Генера́л-майо́р (מייג'ור גנרל) 39px\|מרכז 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז OF-7 אלוף Major General (מייג'ור גנרל) Major General (מייג'ור גנרל) Генера́л-лейтена́нт (לוטננט גנרל) 39px\|מרכז 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז OF-8 רב-אלוף Lieutenant General (לוטננט גנרל) Lieutenant General (לוטננט גנרל) Генера́л-полко́вник (קולונל גנרל) 39px\|מרכז 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז OF-9 (לא קיימת דרגה מקבילה) General (גנרל) General (גנרל) Генера́л а́рмии (גנרל ארמייה) 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז OF-10 (לא קיימת דרגה מקבילה) Field Marshal (פילדמרשל) General of the Army (גנרל הצבא) Ма́ршал РФ (פילדמרשל הפדרציה הרוסית) 32px\|מרכז 67px\|מרכז 30px\|מרכז ראו גם דרגות לפי צבא דרגות צה"ל קישורים חיצוניים *	2023-12-08T15:30:29
אסכולת ייל	אסכולת ייל (אנגלית: Yale school) הייתה קבוצה של מבקרי ספרות שפעלה בעיקר בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. על הקבוצה נמנו בין היתר פול דה מאן וג'וזף היליס מילר. חברי הקבוצה נודעו בפרקטיקות וטקטיקות שונות של קריאה דקונסטרוקטיביסטית שאותן הפעילו על טקסטים ספרותיים, במגמה להראות, ברוח כתביו ורעיונותיו של הפילוסוף היהודי-צרפתי, ז'אק דרידה, כי קיימת אי-אפשרות עקרונית להעמיד טקסט על משמעות אחת ויחידה, ולכן גם הגיעה למסקנה הפרדוקסלית, שאין להעמיד טקסט על משמעות כלשהי, שכן מספר המשמעויות כמספר הקוראים בכוח. מכאן שהתפקיד היחיד שנועד למבקר ולפרשן הספרותי הוא להנהיר את אי-אפשרות הקריאה. ראו גם תורת הספרות דקונסטרוקציה פוסט-סטרוקטורליזם לקריאה נוספת זאב לוי, הרמנויטיקה, הוצאת "ספריית פועלים" קישורים חיצוניים קטגוריה:תורת הספרות	2020-10-08T21:55:46
יו-גי-הו!	יוגי-הו! (ביפנית: 遊☆戯☆王デュエルモンスターズ, באנגלית: Yu-Gi-Oh! Duel Monsters) היא סדרת אנימה יפנית מסוגת שונן, שהופקה על ידי סטודיו Gallop, המבוססת על מאנגה בשם זה העוסקת בעיקרה במשחק קלפים מיוחד. לה 5 עונות, 5 סדרות ספין אוף, 3 סרטי אנימה, והיא משודרת מאז שנת 2000 ועד היום . הסדרה עוסקת במוּטוֹ יוּגִי (ביפן מקובל לומר את שם המשפחה לפני השם הפרטי), תלמיד תיכון בעיר הדמיונית "דומינו", שקיבל מסבא שלו פאזל שמקורו במצרים העתיקה. לאחר שפתר את הפאזל נכנסה לגופו נשמה נוספת. בשלב מסוים מתווסף לסדרה משחק קלפים בשם "מַגִ'יקְס אַנְד וִּיזַארְדְס" (באנגלית: קסמים ומכשפים) בעונה הראשונה ובמאנגה ודִיוּאֶל מוֹנְסְטֶרְס (באנגלית: מפלצות דו-קרב. תורגם לעברית כ"דו-קרב מפלצות", למרות חוסר התיאום בין המשחק, בו נלחמות מפלצות רבות, לשם, המעיד על קרב בין שתי מפלצות בלבד), והעלילה מתחילה להתרכז יותר ויותר במשחק ומקורותיו. בישראל, הסדרה שודרה לראשונה החל משנת 2003 בערוץ הילדים, ומאוחר יותר גם בערוץ ג'וניור (ב-yes). גם סרט האנימה הראשון "יו-גי-הו! הסרט!" דובב ועלה לאקרנים בארץ ב-2004 (כולל קלף משחק פרומו מתנה עם כל כרטיס). תקציר העלילה - יו-גי-הו! דו-קרב מפלצות יוגי מרכיב פאזל של פרמידה שסבא שלו, האגיפטולוג סלומון מוטו, הביא לו ממצרים. כשיוגי מרכיב את הפאזל, יוצא מקברו אל המתים המצרי - אנוביס. עקב כך, נגרמה רעידת אדמה באזור הקבר, שגרמה להתמוטטותו. לאחר מכן אנוביס לקח את פירמידת האור, בעלת הכוחות הרעים. הנוכחות של אנוביס בעולם הגשמי גרמה ליציאה של מפלצות רעות מפירמידת המילניום, שנמצאת אצל יוגי. המפלצות החלו לתקוף את יוגי, ואז יצאה רוחו הטובה של פרעה מפירמידת המילניום והוציאה ממנה כוח שהחזיר את המפלצות. וכך התחיל משחק הצללים שנמשך כל הסדרה. עונה 1: ממלכת הדו-קרב 49 פרקים. בפרק הראשון של העונה יוגי נפגש פנים מול פנים עם סטו קאיבה, שמטרת חייו היא למצוא קלפים נדירים. קאיבה מחפש את ארבעת קלפי הדרקון כחול העין, בעוד לו יש רק שלושה, הוא מגלה שלסבא של יוגי יש את הרביעי. קאיבה הביס את סלומון וקרע את הקלף לשניים. לאחר מכן יוגי התמודד מול קאיבה, יוגי נלחם תוך אמונה ב"לב הקלפים", יוגי מאמין בקלפים שלו והחפיסה נותנת לו את הקלף שיוגי ביקש. יוגי הצליח להרכיב את "אקסודיה האגדי" (מעין פרעה ענקי שמורכב מחמישה קלפים) והביס את קאיבה ושחרר אותו מהאפלה. בפרק השני של העונה יוגי נלחם נגד מקסימיליאן פגסוס (שברשותו גם האביזר בשם "עין המילניום" שמאפשר לו לדעת אלו קלפים יש בידי יריביו ונעילת נשמות בתור קלפים), היוצר של המשחק, בקרב הצללים. קרב הצללים הוא קרב עתיק מימי מצרים העתיקה, בה כוהנים נלחמו זה בזה בעזרת מפלצות המשחק. ההבדל בין קרב רגיל לקרב הצללים הוא שיש יותר סיכון, והגרוע מכול הוא שאפשר לאבד את החיים בקרב. פגסוס מספר ליוגי כי הוא מצא מקדש מצרי עתיק ובו כתבי חרטומים על משחק הקלפים העתיק של מצרים, משם הוא יצר את משחק הקלפים המודרני. יוגי יוצא עם חבריו ג'ואי ווילר, טריסטאן וטיאה בספינה על מנת להגיע לאי הנקרא "ממלכת הדו-קרב" בו נערכת תחרות עולמית שפגסוס הזמין את יוגי אליה. יוגי שואף לנצח באליפות לאחר שפגסוס חטף את נשמתו של סלמון, סבו של יוגי, בעוד שמטרתו של ג'ואי (שחקן דו-קרב מתחיל) היא להרוויח מספיק כסף כדי לשלם עבור ניתוח העיניים של אחותו, סרניטי. על האונייה נביל זורק את קלפיו של יוגי לים ובכך הוא מאבד את אקסודיה. כאשר הם מגיעים לאי החבורה מגלה דברים חדשים על המשחק וג'ואי משפר את יכולות המשחק שלו. על האי הם פוגשים שחקנית מקצועית בשם מאי המתחרה נגד ג'ואי ומפסידה ומאז היא נחושה לנצח אותו. לאחר מכן הם פוגשים את מוקובה, אחיו הקטן של קאיבה שמספר להם על המשבר שעבר על קאיבה לאחר שיוגי ניצח אותו ועל כך שפגסוס מתכנן להשתלט על תאגיד קאיבה. כדי לשחרר את מוקובה משליטתו של פגסוס נאלץ יוגי להתמודד מול רוחו של קאיבה שנשלטת על ידי כוחות הרוע. יוגי מנצח בעזרתו של קאיבה האמיתי שבורח מפגסוס. לאחר מכן החבורה נלחמת נגד באקורה שמעביר את המשחק לעולם הצללים בעזרת "טבעת המילניום" שברשותו, הוא נלחם נגד יוגי במטרה לזכות ב"פירמידת המילניום". יוגי מגלה שיישות מרושעת השתלטה על באקורה ומטרתה היא לאסוף את שבעת חפצי המילניום. לאחר שיוגי אוסף את עשרת הכוכבים כדי להיכנס לטירתו של פגסוס הוא נאלץ להילחם מול קאיבה לאחר שפגסוס חטף את נשמתו של מוקובה. יוגי מפסיד ונשבר אך מאי מופיעה ומביאה לו כוכבים חדשים. קאיבה נלחם מול פגסוס ומפסיד לאחר שפגסוס רואה את כל קלפיו ובסוף הקרב אף לוכד את נשמתו. יוגי נלחם מול ג'ואי ולאחר שהוא מנצח הוא מתמודד מול פגסוס במטרה לשחרר את נשמותיהם של סבו, קאיבה ומוקובה. בסוף קרב קשה עם פגסוס זוכה יוגי, בו פגסוס השתמש בקרב בעין המילניום שלו נגד יוגי, ויוגי בעזרת האישיות ששוכנת בפאזל המילניום שלו מביס את פגסוס ומשחרר את קאיבה מוקובה וסבא שלו. לאחר הקרב האישיות המרושעת של באקורה משתלטת עליו שוב והוא נלחם מול פגאסוס וגונב לו את עין המילניום. יוגי וחבריו מנסים למצוא את פגסוס אך הוא נתקל באדם בשם שאדי שברשותו "מפתח המילניום". שאדי מחפש את מי שגנב את עין המילניום ומסביר ליוגי על חפצי המילניום ועל כך שמי שיחזיק בכל השבעה יזכה לשלוט בעולם. שאדי עוזב ללא תשובה ויוגי מגלה על האישיות ששוכנת בפירמידה שלו וששמו יאמי יוגי. לאחר שיוגי וסבו חוזרים הביתה הם נתקלים ברבקה, ילדה הטוענת שסבו של יוגי גנב ממנה את הקלף של הדרקון הלבן כחול העין. היא מכריחה את יוגי להתמודד מולה כדי שישיב לה את הקלף. לאחר מכן החבורה יוצאת למסע אחרון לעונה כאשר קאיבה נכלא במשחק הווירטואלי שלו על ידי מנהלי החברה שלו אשר בגדו בו. יוגי, ג'ואי, מוקובה ומאי יוצאים לחלץ אותו מתוך המשחק. הם מנצחים ומחלצים את קאיבה שמשיב את שליטתו לחברה. לבית הספר של החבורה מגיע בחור חדש בשם דיוק שהוא גם בעליו של חנות קלפי המשחק החדשה שנפתחה מול חנותו של סלמון, סבו של יוגי. ג'ואי נלחם מולו ולאחר שהוא מפסיד יוגי נלחם מול דיוק במשחק קוביות מסובך ומבטיח שאם הוא יפסיד הוא לעולם לא ישחק דו-קרב מפלצות. יוגי מנצח והוא ודיוק נעשים חברים. עונה 2: עיר הקרבות פרקים 50 - 97 (48 פרקים). בתחילת העונה פירמידת המילניום של יוגי נגנבת על ידי קית ויוגי מגלה שנשמה מרושעת השתלטה על גופו. יוגי נאלץ להתחרות מולו כדי להשיב את הפירמידה. במקביל נפגש קאיבה עם אישה מסתורית בשם אישיזו שבבעלותה "שרשרת המילניום", היא מספרת לו על העבר של משחק הדו-קרב מפלצות. קאיבה יוצא לחיפוש אחר שלושת קלפי האלים המצריים לאחר שאישיזו נותנת לו את הראשון הוא עורך תחרות דו-קרב משלו ומזמין את כל השחקנים הכי מוצלחים אך התנאים החדשים אומרים שכולם נלחמים עם הציוד החדש שקאיבה יצר, דיסקית הדו-קרב שמורכבת על היד. בנוסף, נקודות החיים גדלו ל-4,000 וכל מי שיפסיד בדו-קרב חייב לתת למנצחו את הקלף הכי חזק בחבילתו. ג'ואי נלחם מול צייד קלפים מסתורי ומפסיד לו את הדרקון השחור אדום העין. אחותו של ג'ואי עוברת את הניתוח ויאמי יוגי מנסה למצוא תשובות בנוגע לעברו. יוגי נלחם מול צייד הקלפים ולאחר הניצחון הוא משיב את הדרקון של ג'ואי ומגלה שהצייד נשלט על ידי אדם בשם מאריק שברשותו "מטה המילניום", מאריק מנסה להשיג שליטה בשלושת קלפי האלים המצריים ובפירמידת המילניום כדי לזכות בכוח עצום שהוא כוחו של פרעה עצמו. ג'ואי ממשיך ומביס את אספו רובט (וזוכה בג'ינזו), את וויבל אנרווד (וזוכה במלכת החרקים), ואת מאקו צונאמי (וזוכה בחד קרן הגדול ובדייג האגדי) - ועולה לגמר. יוגי מביס את ארקיינה, את לומיס ואומברה (בקרב כפול יחד עם קאיבה), ואת "השקט" (איש בובה שנשלט על ידי מאריק), וזוכה ממנו את סלייפר דרקון השמיים-אחד משלושת קלפי האלים המצריים - ועולה לגמר. טריסטן לוקח איתו את אחותו של ג'ואי - סרניטי (שעיניה מכוסות בגלל הניתוח שעברה בהן כדי לראות שוב), לעיר הקרבות, ושם ציידי הקלפים מנסים לתפוס אותם, אבל דיוק עוזר להם להינצל ואז גם מאי, וביחד הם הולכים לחפש את ג'ואי ויוגי. ציידי הקלפים תופסים את מוקובה ג'ואי וטיה (מוקבה מצליח להימלט), ומאריק משתלט על המוח שלהם בטלפתיה בעזרת משרתו החזק ביותר של מאריק-אודיון (שמתחזה לאדונו בציווי מאריק לאורך כל הגמר), וכך מכריח את יוגי להאבק בג'ואי כדי לשחרר אותם משליטתו, בקרב על המזח שבו המפסיד הולך למצולות. יוגי במהלך הקרב מצליח לגרום לג'ואי להשתחרר משליטת מאריק ומפסיד כדי להציל את ג'ואי. החבורה מגיע ביחד עם קאיבה ומוקובה ומצליחים לשחרר את טיה מסכנה, סוראנטי מורידה את התחבושות ורואה את ג'ואי מציל את יוגי מטביעה ומתחיל לטבוע בעצמו, קופצת ומצילה אתו. לאחר מכן מתחילים משחקי הגמר של עיר הקרבות, יוגי מתמודד מול באקורה ומנצח בעזרת סלייפר דרקון השמיים. ג'ואי נלחם מול אודיון המתחזה למאריק ומנצח אותו, לאחר ההפסד אודיון נכנס לתרדמת הגורמת להתעוררותו של יאמי נו מאריק, בקרב הבא יאמי מאריק נלחם מול מאי ולנטיין בקרב צללים ומנצח ובכך לוכד את המוח שלה באזור הצללים. ולבסוף קאיבה נלחם מול אישיזו ומנצח אותה. ממוזער\|Yu-Gi-Oh! card example עונה 3: אזור הצללים פרקים 98 - 144 (47 פרקים). בעונה השלישית יש תפנית שמספרת על העולם הווירטואלי שחברת קאיבה יצרה, בה לכודים "החמישה הגדולים", חמישה עובדים לשעבר בחברת קאיבה, אך הם בגדו בקאיבה והוא כלא אותם בעולם הביזארי, ובנוסף לכך אחיו החורג של קאיבה, נוח שהפך לישות וירטואלית לאחר שנהרג כשהיה צעיר. קאיבה מגלה דברים רבים על עברו האפל. יוגי וג'ואי עוזרים לקאיבה בכך שהם מביסים את החמישה הגדולים. יוגי נלחם נגד נוח ומביס אותו, אך פתאום מופיע האיש הרע של הסיפור, אביו החורג של קאיבה: גוזאבורו שגם הוא הפך לישות וירטואלית. סטו קאיבה וגוזאבורו קאיבה נלחמים זה בזה ואז העולם הווירטואלי מתפוצץ, והחבורה משתחררת מהעולם הביזארי בעזרתו של נוח.(הסאגה הזאת לא הופיעה במאנגה המקורית.) לאחר מכן חוזרים למשחקי הגמר בטורניר עיר הקרבות. בשלב הראשון ג'ואי מתמודד מול מאריק ומפסיד וכמעט נהרג תוך כדי. יוגי הביס את קאיבה בקרב שנמשך במשך כמעט שישה פרקים מלאים וכך קיבל את האל המיצרי השני: אובליסק העינויים. קאיבה נלחם והביס את ג'ואי על המקום השלישי. לבסוף יוגי נלחם נגד מאריק בקרב של חמישה פרקים וזה היה קרב צללים שהמפסיד בו ימות. העולם ניצל ויוגי ניצח וקיבל את הדרקון המכונף של רה וכך קיבל את כל שלושת האלים המצריים. עונה 4: התעוררות הדרקונים פרקים 145 - 184 (40 פרקים). בעונה הרביעית יש שלוש מפלצות חדשות הנקראות "הדרקונים האגדיים" ושלושת הדרקונים מובאים לקייבה (קריסיאס), יוגי (תומאיוס) וג'ואי (הומאוס). מסופר על איש בשם דארטס שנהג לשחק בשיטת דו-קרב קדומה מתקופת אטלנטיס. השיטה היא שבדו-קרב מופעל קלף זירה בשם "חותמת האוריקאלקוס" שבסוף כל דו-קרב הנשמה של המפסיד נכלאת באוריקאלקוס ומועברת אל המקדש של דארטס. כשיש לו מספיק נשמות הוא מחיה את הליוויתן הענקי הקדום. כדי לעצור אותו החבורה מחפשת אחרי המשרתים של דארטס, שחלקם משרתיו הנאמנים של דארטס שנקראים "שלישיית הלוחמים" (רפאל, אליאסטר וואלין) שגנבו ליוגי את קלפי האלים המצריים, וחלקם דמויות שבעבר הופיעו בסדרה למשל: מאי ולנטיין, רקס ראפטור וויבל אנדרווד. הם עוברים קשיים רבים, במיוחד כשיוגי מקריב את נשמתו לאחר הקרב הראשון שלו ושל פרעה נגד רפאל (היריב היחידי שפרעה הפסיד מולו) כדי שפרעה יצליח להביס את דארטס, וג'ואי מפסיד בכוונה את נשמתו למאי (שהפסידה גם היא לאחר מכן את נשמתה). דארטס גם מצליח להשיג שליטה בעורמה בחברה של קאיבה וממוטט אותה לכן פרעה וקאיבה לראשונה התאחדו נגד דארטס ונלחמו בו בקרב שנמשך 6 פרקים(!) שבמהלכו מתגלה שהדרקונים הם בעצם שלושת האבירים האגדיים של אטלנטיס. פרעה מצליח לנצח את דארטס אף על פי שקאיבה איבד את נשמתו אך דארטס מקריב את עצמו כדי להחיות את ליוייטן. החבורה מצליחה בסוף להביס אותו על ידי שלושת האלים המצריים. (עונה זו, להבדיל מעונות אחרות, לא הופיעה במאנגה.) עונה 5: סבב האלופים/שחר הדו-קרב פרקים 185 - 224 (40 פרקים). סבב האלופים: מצטרפת דמות מסתורית חדשה בשם זיגפריד לויד (שם המשפחה האמיתי שלו הוא "ואן שרודר" אך הוא מעוניין לבנות לעצמו זהות חדשה), גאון מחשבים שמנסה להרוס את הטורניר החדש של סטו קאיבה. זיגפריד הוא זה שניצח בסיבוב הראשון בקלף אחד, והוא זה שנתן לילד בגמר קלף זירה בלתי חוקי טירת סטורמבורוג המוזהבת. בנוסף ידוע זיגפריד גם כזה שהדיח את ג'ואי מהתחרות וניצח גם בעולם הגלקסיה. כאשר מנסה סטו קייבה, מנהל חברת קייבה, לברר עליו מידע הוא מוצא שהשתתף ב-50 קרבות ב-3 השנים האחרונות, תמיד היה בין ה-5 הראשונים ושהיה מאוד מקושר לפוליטיקאים, במיוחד למספר 13 ברשימה. הילד שלו נתן זיגפריד את הקלף היה אחיו, ושמו הוא לאון ואן שרודר. זיגפריד הביא אותו לתחרות על מנת שיעזור לו לנצח בתחרות ולהרוס את חברת קייבה. לאחר שזיגפריד (ולאון) לא מנצחים בתחרות אף אחד מהם לא נראה יותר. (הסאגה הזאת לא הופיעה במאנגה המקורית.) שחר הדו-קרב: העלילה משתנה. מסופר איך סלומון מוטו מוצא את פאזל המילניום. באקורה הרשע חוזר וגונב את טבעת המילניום. החבורה נוסעת למצרים ושם פרעה חוזר בעזרת קלפי האלים ופאזל המילניום אל עברו במצרים העתיקה כדי לגלות על עצמו את עברו ושמו. ובכך עוזב את יוגי (פרק 201). שם הוא היה מלך. דמויות הדומות לסבא של יוגי ולקייבה מתגלות שם ופרעה אפילו פוגש בחברה שלא ראה הרבה זמן. בעברו הוא נלחם שוב נגד באקורה (שניצל את חזרתו של פרעה כדי לחזור גם הוא לעבר כדי להביס את פרעה אחת ולתמיד) וכוחות הרשע. באקורה גונב את כל חפצי המילניום מהשומרים הסודיים של פרעה ומעיר את היצור שיצר כדי להרוס את פרעה ושמו הוא "זורג נקרופיידס". יצורי הצללים של השומרים, פרעה והחבורה לא מצליחים להביס את זורג. אפילו הקוסם האפל, הקוסמת האפלה, אקסודיה, הדרקון הלבן העליון כחול העין ושלושת האלים המצריים לבדם לא מצליחים לנצח אותו. כדי להשמיד את זורג על פרעה לגלות ולומר את שמו האמיתי אשר אותו הוא אינו זוכר. החבורה מחפשת ומוצאת את שמו (אטם), ומביאה אותו לפרעה. כאשר הוא נזכר בשמו הוא משלב בעזרתו את שלושת האלים המצריים שלו להתגלמות האור, שמביס את זורג ומנצח את כוחות הרשע. החבורה ופרעה חוזרים להווה. בחזרתם מהעבר (פרק 220), על פרעה לבצע את "המבחן הסופי"- הוא צריך לחזור לעולם הנשמות וכדי לעשות זאת עליו להחזיר את חפצי המילניום לתבליט המילניום ולהפסיד בדו-קרב. לכן פרעה נלחם נגד יוגי בקרב החשוב, אם יוגי ינצח פרעה יחזור לעולם שלו (ויוגי יוכתר למלך המשחקים), שגם יוכיח שהוא מסוגל להיות מי שהוא ולהמשיך הלאה. ואם יוגי יפסיד פרעה יישאר בעולם זה. פרעה עושה ליוגי חיים קשיים כשמזמן את שלושת האלים המצריים ואת הקוסם האפל, אולם לבסוף יוגי מנצח את פרעה והחבורה נפרדת מידידם הטוב, ופרעה חוזר לעולמו. בלי קשר לעונה הקודמת, יוגי בדרך לעיר הולדתו כשהמטוס בדרכם לטיול מתרסק, ויוגי וחבריו חייבים לפתור את חמשת השלבים כדי לחזור חזרה לעולמם. חלק זה נכתב על ידי האמריקאים וצויר על ידי היפנים (נקרא "מפלצות הקפסולה"). יאמי פירוש המילה "יאמי" (闇) ביפנית הוא "אופל", בסדרה הכוונה היא לנשמה בעלת אופי אפל השוכנת בגוף האדם. בסדרה יש שלוש נשמות המוגדרות כ"יאמי": יאמי-יוגי, יאמי-מאריק (מלך בערבית. מאוית ונהגה לעיתים קרובות כמאריק, בגלל מוגבלויות ההגייה היפנית) ויאמי-באקורה. (באנגלית ובעברית ה"נו", מילית המסמלת שם תואר, מושמט, כנראה על-מנת להתאים לדקדוק המקומי.) יאמי נו יוגי (闇の遊戯): שוחרר ברגע שיוגי הרכיב את פרמידת המילניום. בעונה הראשונה הוא פותר בעיות רבות בעזרת "משחקים" נגד יוצרי הבעיות. כל פעם שהוא קורא תיגר למשחק מסוג זה, הוא משתמש במשפט הקבוע שלו, "זה זמן למשחק" (ゲーム時間だ", גֵיים גִ'יקַאן דַה). בסוף המשחק, שנגמר כמעט תמיד ברמאות גלויה או בהפסד, הוא משתמש במשפט "דלת האופל נפתחה" (闇の扉が開かれた", יַאמִי נוֹ טוֹבִּירָה גָה הִירַאקַארֶטָה), ואחריו מגיע עונש (אשליה של עינוי איום, כגון היאכלות בחיים על ידי מפלצות). בעונות שלאחר מכן הוא מפסיק להשתמש בעונשים כגון אלה, וגם מגיע לתודעתו של יוגי (שעד אז לא ידע על קיומו של האישיות האחרת, וחשב שהוא סובל מבעיות זיכרון). יוגי עוזר לו להשיב לעצמו את זיכרונו האבוד ולהציל אותו מפני אויביו. לאחר מכן מתגלה שהנשמה הנוספת היא של פרעה בשם אַטֶם, שנכלאה בחפץ במקום למות. יאמי נו באקורה (闇のバクラ): הצורה שבה השתחרר יאמי באקורה דומה מאוד לצורת השתחררותה של יאמי יוגי, אך הוא שוחרר מטבעת המילניום, חפץ מילניום אחר. נשמתו של יאמי באקורה היא של שודד ידוע בעל רגשות נקם אדירים כלפי בית המלוכה המצרי העתיק, מכיוון שהם ערכו טבח באנשי הכפר שלו לנגד עיניו בילדותו. יאמי נו מאריק: היאמי היחיד בסדרה שלא שוחרר מחפץ. הוא הופיע לראשונה כאשר מאריק עבר טקס התבגרות מיוחד, והתפרץ לבסוף כאשר הוא חזה בענישה לא-הוגנת של רישיד. הוא רצח את אביו (בגרסה המצונזרת, שלח אותו לאזור הצללים) וקיבל שליטה על מטה המילניום. לבסוף הוא מושמד על ידי יוגי במשחק. הדמויות דמויות ראשיות פרוטגוניסטים מוּטוֹ יוּגִי (武藤遊戯, בחלק מהגרסאות המצונזרות: יוגי מוטו): הדמות הראשית בסדרה. הוא מקבל חפץ בשם "פירמידת המילניום" (千年パズル, סֶנְנֶן פַּאזֶל), שהוא פסל תלת-ממדי בצורת פירמידה בעלת טבעת צמודה לבסיסה. כשסיים להרכיב את הפאזל, השתחררה ממנה נשמתו של "יַאמִי נוֹ יוּגִי". במהלך הסדרה הנשמה של יַאמִי נוֹ יוּגִי משתלטת על יוגי כמעט בכל הפעמים בהם הוא נקלע לתסבוכת בקרבות הקלפים. קאצוּיה ג'וֹנוֹצ'י (城之内勝也, בחלק מהגרסאות המצונזרות: ג'וֹאִי וִּילֶר): חברו של יוגי, תלמיד תיכון בן 16. התחיל כבריון רחוב בכנופייתו של הירוטאני כשהיה בחטיבת הביניים. הוא חם מזג ובעל פה גדול, שלעיתים קרובות מסבך אותו בצרות, שני הידידים הטובים האחרים שלו הם הירוטו הונדה ואנזו מאסאקי. בסדרת האנימה הראשונה של יו-גי-הו!, מיהו נוסאקה היא גם ידידה של קאצויה. בפרק הראשון הוא התגרה ביוגי על-מנת להפוך אותו ל"גברי" יותר, וכתוצאה מכך קיבל מכות מבריון מבית-הספר שלהם ויוגי נדרש לשלם מחיר עצום, כתשלום על ה"שירות" שלו. יוגי לא היה יכול לשלם וקיבל מכות גם הוא, וכאשר ג'ונוצ'י והוֹנְדָה באו לעזרתו, קיבלו מכות גם הם. יוגי השתנה ליאמי נו יוגי ולבסוף העניש את זה שהכה אותם והחזיר את הכול לכפי שהוא היה. לקאטסויה יש אחות בשם שיזוקה קאוואי (שנקראת "סרניטי ווילר" בחלק מהגרסאות הלא יפניות של סדרת האנימה השנייה של יו-גי-הו!, ו"שיזוקה ג'ונויוצ'י" בסדרת האנימה הראשונה של יו-גי-הו!) שהתגוררה הרחק ממנו כשהוריו התגרשו בזמן שהיה צעיר. הוֹנְדָה הִירוֹטוֹ (本田ヒロト, בחלק מהגרסאות המצונזרות: טריסטאן טיילור): חבר טוב של יוגי וג'ונוצ'י. הוא לא שחקן קלפים, אך מלווה את החבורה במסעה כחבר. בעונה הראשונה הוא התגאה בעבודתו כמנקה (וטרח להבדיל בין שרת פשוט למנקה, שאחריותו גדולה בהרבה, לפי טענתו), והיה מאוהב בנוֹסַאקָה מִיהוֹ (野阪ミホ, דמות שהופיעה רק בעונה הראשונה ובמאנגה), אבל כשהתגלה שהיא מאוהבת בבַּאקוּרָה, הוא שקע בדיכאון. יוגי וחבריו קנו לו המבורגר על-מנת לעודדו, וכך הם התחברו. לאחר מכן הוא התאהב באחותו הצעירה של ג'ונוצ'י, קַאוַּאִי שִׁיזוּקָה (סרניטי ווילר), והתחרה על ליבה נגד אוֹטוֹגי ריוּגִ'י. אנזו מאזאקי (真崎杏子, בחלק מהגרסאות המצונזרות: טֵיאָה גַארְדְנֶר): אחת מהחברות למסע. טיאה בעלת נפש טובה מאוד. היא לא מפסיקה להאמין בחבריה, והיא מאוד אופטימית. צבע עיניה השתנה מחום לכחול במעבר בין העונה הראשונה לעונות הבאות. במאנגה היא התאהבה ביאמי נו יוגי. משתנות מאנטגוניסטים לפרוטגוניסטים סֶטוֹ קַאִיבָּה (海馬瀬人, בגרסאות המצונזרות: סֶטוֹ קָאִיבָּה) התייתם מאמו כאשר ילדה את אחיו הצעיר מוֹקוּבָּה ומאביו שמת בתאונת דרכים. הוא ואחיו נמסרו לטיפולם של דודיו, שלקחו מהאחים את כל רכושם ושלחו אותם לבית-יתומים. לאחר שנתיים הם אומצו על ידי קאיווה גוזאבורו (海馬剛三郎, בגרסאות המצונזרות: גוזאבורו קאיבה) ושם משפחתם שונה לקאיבה. לאחר חמש שנים בהן גוזאבורו העביר את סטו לימודים מפרכים במיוחד, סטו ירש את החברה. במאנגה, גוזאבורו קפץ מהחלון של הקומה ה-70 בבניין החברה בו הם היו ברגע שסטו הכריז על העברת החברה לידיו בטענה שרק החזקים שורדים, ואין מקום למפסידים בעולם. בעונה הראשונה של האנימה, לעומת זאת, סטו מחשמל אותו למוות. בגרסה המצונזרת של הסדר, גוזרבורו איבד רצון לחיות ומת, אך העביר את זכרונותיו ומחשבותיו למחשב לפני שמת. אחרי מותו של אביו המאמץ, סטו הפך את החברה לחברת משחקים (קודם לכן היא הייתה חברה לכלי-נשק). הוא מוצג בעונה הראשונה בפעם הראשונה כאשר הוא עובר לבית הספר של יוגי וחבריו. בהתחלה הוא מתיידד עמם (מלבד ג'ונוצ'י, בעל הסלידה מעושרו הכספי העצום), אך לאחר מכן מפתח עמם סכסוך בעקבות ניסיון לגנוב את "הדרקון הלבן כחול העיניים" (青眼の白龍, בְּלוּ אַיִיז וַּיִיט דְרַאגוֹן), קלף המשחק הנדיר ביותר של סוּגוֹרוֹקוּ, סביו של יוגי. בעונה הבאה הוא מוצג בפעם הראשונה קורא את הספר "כה אמר זרתוסטרא" במרחק כמה מטרים מיוגי וחבריו. לסטו יש אובססיה לגבי ניצחון על יוגי בדו-קרב מפלצות. הוא בעל גאווה אובססיבית כמעט, ואינו מוכן לקבל הפסד. הוא שחקן דו-קרב מפלצות טוב במיוחד, והקלף הידוע ביותר שלו הוא הדרקון הלבן כחול העין (יש לו שלושה עותקים מתוך הארבעה היחידים הקיימים בעולם. את הרביעי, שהיה בבעלותו של סביו של יוגי, הוא קרע לשניים על-מנת שלא ישתמשו בו נגדו). בשלבים מאוחרים יותר של הסדרה מתגלה הקשר שלו לקלף זה וקשרו עתיק-היומין שלו עם יאמי נו יוגי. פגסוס ג'יי קרופד (ペガサス･ジェイ･クロフォード, בחלק מהגרסאות המצונזרות: מקסימיליאן פגסוס) רוצה לאסוף את כל חלקי המילניום לעצמו ובעזרתם להחזיר לחיים את אהובתו סינדיה (בחלק מהגרסאות המצונזרות: סיסיליה). פגסוס הוא אדם עשיר מאוד, אשר יצר הביא את משחק הקלפים לעידן המודרני, ויוצר את קלפי המשחק. פגסוס הוא בעליה של "עין המילניום" שממוקמת בעינו השמאלית, ומאפשרת לו לקרוא מחשבות, ובכך לראות את קלפי היריב בזמן דו-קרב ולדעת את האסטרטגיה והמהלכים שהמתמודד מתכוון לשחק ברגע שהמתמודד חשב עליהם, מה שהופך אותו לכמעט בלתי מנוצח. הוא מכריח את יוגי לבוא לטורניר על ידי לכידת הנשמה של סבו, של סטו קאיבה ואחיו הקטן, וכעת הטורניר הוא האפשרות היחידה של יוגי להציל את נשמתם. לאחר הטורניר, פגסוס מפסיד ליוגי, מפני שיוגי השתמש בפירמידת המילניום שלו על מנת להפריד את המוחות שלו ושל יאמי יוגי, על מנת לעקוף את קריאת המחשבות של פגסוס. לאחר הפסדו הוא נהיה חלש יותר, הוא מאבד את עין המילניום ליאמי נו באקורה, המנצל את היחלשותו כדי להשיג את עין המילניום שלו. במאנגה, הוא מת לאחר מכן. באנימה, הוא נשאר חולה למשך זמן-מה ולאחר מכן חוזר לסדרה בשלב מאוחר יותר. מאריק אשתר (マリク･イシタール, בחלק מהגרסאות המצונזרות: מַארִיק אִישְׁטַאר. למעשה, השם המצונזר הוא ההגיה המקורית של השם ביפנית, אך סביר במיוחד להניח ששמו הפרטי הוא למעשה המילה הערבית "מַלִכּ", ملك, שפירושה "מלך", ושם משפחתו הוא התייחסות לאלה אשתר האכדית). אגב במסורות מוסלמיות מופיעות מסורות שנאמרו על ידי אדם בשם מליק אשתר כך שיש סיכוי שזה מבוסס עליו. בעל קשרים למשפחת המלוכה המצרית שרואה בעצמו היורש החוקי לתואר פרעה. הוא רוצה לנקום ביאמי נו יוגי על כך שרצח את אביו (אף על פי שלמעשה זה היה "יאמי נו מאריק" שעשה זאת). לבסוף הוא מבין שזה היה יאמי נו מאריק והופך לחברם של יוגי וחבריו. דארטס (ダーツ) היה המלך של אטלנטיס לפני עשרת אלפים שנה. האוריקלקוס בחר בו להעיר את דרקון הלביאט'ן הגדול ולהשמיד את האנושות. מנהיג הארגון דומה (בגרסאות המצונזרות פאראדיאס) העוסק באיסוף נשמות אנשים באמצעות חותם האוריקאלקוס, כדי להעיר את הדרקון. האוריקאלקוס גרם לרוע שבו להשתלט עליו, אך בסופו של דבר פרעה מנצח אותו, מוציא את הטוב שבו ומשחרר אותו לחופשי. דמויות משניות פרוטגוניסטים קוּג'אקוּ מַאִי (孔雀舞, בחלק מהגרסאות המצונזרות: מַאִי וַלֶנְטַיִין). היא התחילה את דרכה בתור יריבתו של יוגי, אך לבסוף התיידדה עמו. בַּאקוּרָה רִיוֹ (獏良了, איות מאוחר יותר: バクラ了, בחלק מהגרסאות המצונזרות: בַּאקוּרָה), באקורה הוא בעל פריט מילניום אחר, "טבעת המילניום" (千年リング, סֶנְנֶן רִינְג), אשר בה נמצא "יַאמִי נוֹ בַּאקוּרָה". במאנגה ובעונה הראשונה הוא נהרג כבר בתחילת הסדרה על ידי יאמי נו באקורה, ומי שמופיע בדמותו הוא יאמי נו באקורה. בעונות אחרי-הראשונות ובגרסאות המצונזרות הוא שורד יותר זמן. אִישיזו אשתר (イシズ・イシタール, בחלק מהגרסאות המצונזרות: אִישִׁיזוּ אִישְׁטַאר). השם המצונזר הוא ההגיה המקורית של השם ביפנית, נראה שהשם הוא התייחסות לאלה איסיס המצרית ולאלה אשתר האכדית. אחותו של מאריק. מנסה למנוע את פעולותיו של מאריק ויאמי נו מאריק כנגד יאמי נו יוגי. בעלת "שרשרת המילניום", פריט הנותן למשתמש בו לחזות את העתיד הקרוב. שיזוקה קוואי (城之内静香, בחלק מהגרסאות המצונזרות: סרניטי ווילר). אחותו הקטנה של ג'ונוצ'י וההשראה שלו. בממלכת הדו-קרב ג'ונוצ'י התמודד כדי לשלם עבור ניתוח העיניים שלה. אוֹטוֹגִי רְיוּג'ְי(בחלק מהגרסאות המצונזרות: דְיוּק דֵוולִין). החל את דרכו כמקובל בבית הספר בשל דו-קרב הקוביות שהמציא. אוטוגי אהד מאוד את פגסוס, במיוחד לאחר שהוזמן על ידו לשחק עמו במשחק שהמציא לאחר ששלח לו אי-מייל על ההמצאה שהמציא. בתחילה, אוטוגי לא אהב את יוגי משום שניצח את פגסוס, אבל בסוף דו-קרב הקוביות ביניהם, הם התיידדו ומאז אוטוגי מצטרף למסעם של החבורה ובו בזמן, רב עם הונדה (טריסטן) על שיזוקה (סרניטי) ועל מי ירשים אותה יותר. מיהו נוסאקה (במשחקי הווידאו המצונזרים: מלודי סמית'). חברתה הטובה ביותר של אנזו. הופיעה רק בסדרה הראשונה ששודרה ביפן בלבד אך השתתפה בחלק ממשחקי הווידאו. אנטגוניסטים פַּאנְדוֹרָה (パンドラ, בחלק מהגרסאות המצונזרות: אַרְקֵיִינָה): אחד מתומכיו של מאליק. היה קוסם בעברו, ופניו הושחתו כאשר לא הצליח להתחמק מקופסה מתפוצצת כחלק מאחד המופעים שלו. בת זוגו עזבה אותו לאחר התאונה, ומאליק הבטיח לו שיחזיר אותה בתמורה לתמיכתו. הוא משחק נגד יוגי משחק אחד של דו-קרב מפלצות בו המפסיד מאבד את רגליו (בגרסה המצונזרת: נשלח ל"ממלכת הצל"). הוא מפסיד, אך יוגי מציל אותו מהלהב בשנייה האחרונה לפני שהוא מאבד את רגליו. זוהי הפעם האחת והיחידה בה הוא מוצג. צייד: אחד מעובדיו של מאליק שנשלח להשיג את קלפי האל של יוגי בקרב. בעליו של שלושת העותקים הנותרים של אקסודיה (לאחר שיוגי איבד את שלו). בקרב נגד יוגי הוא רימה (מרח את קלפיו בדיו מיוחד שנתן לו לראות את הקלף הבא אותו הוא שולף), אך הפסיד בכל-זאת. יאמי נו יוגי, שראה שהקלפים מרוחים בדיו, קרע אותם לאחר הקרב כאשר ניגש לקחתם. (במשחק הקלפים המציאותי בלתי אפשרי לשים יותר מעותק אחד של כל אחד מקלפי אקסודיה בחפיסה אחת.) מסכת האור (光の仮面, הִיקַארִי נוֹ קַאמֶן, בחלק מהגרסאות המצונזרות: לוּמִיס), מסכת החושך (闇の仮面, יַאמִי נוֹ קַאמֶן, בחלק מהגרסאות המצונזרות: אומברה): שניים מתומכיו של מאליק. הפסידו בעבר לסטו ויוגי, והחליט לנקום. בפעם השנייה שהם שיחקו, הם עטו מסכות ("מסכת האור" עטה מסכה לבנה ו"מסכת החושך" עטה מסכה שחורה), ומכאן שמם. הם שיחקו ב"דו-קרב זוגות" (וריאציה של המשחק הסטנדרטי בו שני שחקנים משחקים כזוג נגד הזוג היריב) על גג בניין. על רצפת הזכוכית עליה עומדים השחקנים יש פצצה המופעלת ברגע שלאחד השחקנים יש אפס נקודות חיים (הדרך הנפוצה לנצח במשחק הקלפים היא לאפס את "נקודות החיים" של היריב הניתנות בתחילת המשחק), כך שזוג המפסידים נופלים לתחתית הבניין ומתים (בגרסה המצונזרת הם לא מגיעים לתחתית, אלא נשלחים לממלכת הצל). לבסוף הם מובסים ומתים (בגרסה המצונזרת הם נשלחים לממלכת הצל). זיגפריד וון שרודר הוא המנהל של חברת המשחקים הגדולה באירופה, שרודר, חברה המתחרה בקאיבה עוד מהזמן ששתי החברות עסקו ביצור נשק. זיגפריד ירש את השליטה בחברה מאביו והפך אותה לחברת משחקים כדי להימנע מהתחרות עם חברת קאיבה אבל גם סטו קאיבה עשה צעד דומה. זיגפריד עבד על מערכת הדמיה של דו-קרב מפלצות אבל גם סטו קאיבה עבד על אחת ומכר אותה לפגסוס לפני זיגפריד. במהלך העונה החמישית זיגפריד מנסה לנצל את העובדה שהמניות והמוניטין של חברת קאיבה בשפל בגלל המעשים של דומא (הארגון של דארטס) כדי למוטט את חברת קאיבה ולנקום. הוא מצטרף לטורניר הגדול של קאיבה בשם "זיגפריד לויד" (במקור: "סיג לויד"). במהלך הטורניר זיגפריד, שהוא גם גאון מחשבים, פורץ למערכת של קאיבה ויוצר בעיות שונות, הוא מגיע עד חצי הגמר כשבדרך הוא מנצח את וויביל אנדרווד ורקס רפטור במהלך אחד ועובר גם את ג'ואי עד שקאיבה עולה עליו ופוסל אותו. קאיבה מאתגר אותו לדו-קרב וזיגפריד מפסיד אבל לא נכנע. הוא נותן לאחיו ליון את הקלף "טירת סטרומבורג המוזהבת" קלף יחיד במינו ואסור בשימוש אבל זיגפריד שינה זאת במהלך הפריצה שלו למערכת של קאיבה הקלף שחרר וירוס שמחק כמעט את כל הנתונים מהמערכת של קאיבה אבל יוגי הצליח להרוס את הטירה ולנצח את ליון וקאיבה שיחזר את המערכת. מאליק אישטאר / מאריק אישטאר - אחד ממשתתפי תחרות הקלפים, שכמהה לפרמידת המילניום, והוא בעליו החוקיים של "מטה המילניום", שבעזרתו ניתן לשלוט במחשבותיהם של אחרים. הוא חולם להיות שליט העולם, ולשעבד את כל בני האדם לשירותו. משתנות מאנטגוניסטים לפרוטגוניסטים שַׁאדִי (シャーディー. "שאדי" הוא גם שמו של טקס נישואים פקיסטני או הינדי, ופירושו הוא "שמחה" בפרסית ו"קול יפה" בערבית): שאדי הוא השומר של חפצי המילניום מלפני תחילת שלטונו של יאמי יוגי. מופיע ונעלם במסתוריות. שאדי מחזיק שני פריטי מילניום: "מאזני המילניום", שוקלים את מעשיו הטובים והרעים של אדם נתון, ו"מפתח המילניום", המאפשר להיכנס לנשמתו של אדם. בעונה הראשונה הוא נאבק נגד יאמי נו יוגי על הבעלות על פירמידת המילניום, מכיוון שלטענתו הם שייכים למשפחה שלו. לקראת סוף הסדרה מתגלים שורשיו במצרים העתיקה וקשרו ליאמי נו יוגי. רישיד (リシド, בחלק מהגרסאות המצונזרות: אוֹדִיוֹן): אומץ על ידי הוריו של מאליק ותפקד כשומר המשפחה. כאשר מאליק ואיסיס ברחו לכמה שעות מביתם מתחת לאדמה, רישיד נענש קשה על כך. בעקבות זאת השתחרר בפעם הראשונה יַאמִי נוֹ מַאלִיק. לאחר מכן הוא הופך למשרתו הבלעדי של מאליק, ומתחזה אליו בטורניר "בַּאטֶל סִיטִי" (バトル・シティー; באנגלית: עיר הקרבות) אותו מארגן סטו. פריטי המילניום אביו של פרעה (אטם/יאמי יוגי) יצר את הפריטים לפני 3,000 שנים (5,000 בגרסה המצונזרת), כדי לכלוא את הרעים שהיו בכפר אך הסיבה האמיתית היא כדי למנוע מאנשים להשיג את כוחו המלא של פרעה. ישנם שמונה פריטי מילניום מתוכם שבעה מוזכרים בסדרה והשמיני מוזכר בסרט של "יו-גי-הו!". פרמידת המילניום: זהו החפץ השמור לפרעה עצמו. פרעה אשר הביס את כוחות האופל ידע שבעזרת כוחו אפשר יהיה להחריב את האנושות, ולכן כלא את זכרונו בפרמידה. הכוח שכלא את זורק בפרמידה גרם לאטם להקריב את עצמו, ולכן הוא נכלא בפרמידה עד אשר שוחרר על ידי ילד צעיר אשר הצליח להרכיב אותה (יוגי מוטו). עין המילניום: פגסוס השתמש בה כדי לכלוא אנשים בעולם הצללים, לכלוא את נשמתם בקלף ולהפוך אותם לעבדים חסרי מוח ולקרוא את מחשבותיהם. לאחר הפסדו בקרב נגד יוגי נלקחה עין המילניום על ידי באקורה לאחר זמן היא הועברה לסטו קאיבה ולבסוף ליוגי. טבעת המילניום: יכולה לשלוח אנשים לעולם הצללים ולהצביע על מקום הימצאותם של שאר החפצים בכל זמן נתון, הטבעת הכילה חלק מנשמתו של הגנב הגדול באקורה (אשר למעשה בתוך נשמתו היה חלק מזורק עצמו). מפתח המילניום: שאדי משתמש בו כדי להיכנס למוחו של יוגי. כאשר שאדי הקריב את עצמו כדי להגן על פרעה מועבר מפתח המילניום ליוגי. מחרוזת המילניום: נמצאת בידי איסיס (אישיזו) אשר משתמשת בה כדי לראות מה צופן העתיד (גם בזמן הקדום נעשה בו אותו שימוש), לאחר הפסדה של אישיזו בגמר עיר הקרבות, היא מעבירה את המחרוזת ליוגי. מטה המילניום: נמצא אצל מאריק אשר משתמש בו כדי לנסות ולהביס את יוגי (או יותר נכון את פרעה)ובכך להשתחרר. מאריק כילד קטן נאלץ להיות "שומר סודו של פרעה" ולכן נאלץ לחיות כל השנים האלו מתחת לפני האדמה. בחושך הוא הרגיש כי המטרה היחידה בחיים שלו היא לחכות לפרעה שיבוא והוא לא הסכים לזה כל כך. כאשר אבא של מאריק הכה את אודיון שהיה לחבר הטוב של מאריק לקח עליו שליטה צד אפל ומסוכן אשר החליט לנקום בפרעה. לאחר הפסדו בקרב נגד יוגי מאריק מעביר לו את מטה המילניום. מאזני המילניום: משתמשים בהם כדי לבדוק את איזון הנפש של האדם (כוח האפלה שבנפשו מול האור שלו). במצרים הקדומה השתמשו בחפץ כדי למזג מפלצות. החפץ היה שייך לשאדי ולאחר שהקריב את עצמו כדי להגן על פרעה מועברים מאזני המילניום ליוגי. שבעת החלקים האלו נקברים ונעלמים לאחר הדו-קרב הסופי של פרעה ויוגי. הסדרה מזכירה רק את שבעת החפצים האלו, אך ישנו חפץ שמיני (לא נחשב חפץ מילניום רשמי) אשר מופיע בסרט: פרמידת האור. חפץ זה היה שיך לאנוביס, אויב מושבע של פרעה אשר חזר וניסה לנקום בו בהווה אך נכשל שנית. לאחר הפסדו הפרמידה שלו מנופצת. סדרות המשך לאחר שהסדרה הסתיימה, הוחלט לייצר לה ארבע סדרות המשך: "יו-גי-הו! GX", "יו-גי-הו! 5D" ו"יו גי הו ZEXEAL!","יו גי הו! ARC V. כל העונות מלבד "יו גי הו ZEXEAL!" דובבו לעברית ושודרו בערוץ הילדים, ו"יו גי הו ARC V" דובבה אף היא לעברית ושודרה בערוץ ג'וניור בשנת 2017,ואילו "יו גי הו ZEXEAL" לא שודרה בארץ, וכמו כן גם מספר פרקים שלא דובבו מיפנית. יו-גי-הו! GX לסדרה יש 4 עונות, מתוכן רק 3 שודרו בארצות הברית וישראל. העלילה מתקיימת כ-10 שנים אחרי סדרת יוגי הו. ג'יידן יוקי מנסה את סיכויו להתקבל לאקדמיית הדו-קרב, ומגיע למבחני כניסה באקדמיה. תחילה פרופסור וויליאן קראולר, שהוא גם עוזרו של הנשיא שפרד, לא מוכן לקבלו והשניים עורכים דו-קרב שבסופו ג'יידן יוקי הוא המנצח. בהמשך ג'יידן וחבריו מהאקדמיה מתמודדים עם הרפתקאות שונות וג'יידן מציל את העולם. הדמויות: ג'ודאי יוקי (ג'יידן יוקי): ג'יידן יוקי הוא הדמות המרכזית בסדרה, הוא בבית "סלייפר אדום" ולא משנה בית אף פעם בסדרה, גם אם הייתה לו הזדמנות לכך. האישיות שלו משלבת את יוגי שחקן הדו-קרב המצטיין, עם האהבה של ג'יידן למשחק הדו-קרב. ג'יידן מסוגל לדבר עם קלפים ומשתמש בחפיסת "גיבורי היסודות", במהלך העונות, הוא משנה את החפיסות שלו ואף נשלט על ידי שד בשם "יובל", כתוצאה מהשליטה של הד, צבע עיניו משתנה. ג'ודאי יוקי (ג'יידן יוקי) המלך הנעלה: המלך הנעלה הוא הצד האפל של ג'יידן. ג'יידן, שאיבד את אמונת חבריו, מאבד את דרכו. הוא לא מוצא פתרון לבעיית הבלבול שלו, ונופל לאפלה, ולוקח נשמות של שחקני דו-קרב. אסוקה טנג'וין (אלכסיס רואדס): בבית "אובליסק כחול" הראשונה שהציגה בסדרה את זימון מפלצות הפולחן (Ritual Monsters). שו מרופוג'י (סיירוס טרוסדייל): סיירוס טרוסדייל הוא חברו הטוב ביותר של ג'יידן. הוא נמצא בתחילת הסדרה בבית "סלייפר אדום" ובמהלך הסדרה עולה עד "אובליסק כחול" בעונה הרביעית. אך עדיין נשאר בבית "סלייפר אדום" כי הוא קשור אליו יותר מדי. סיירוס הוא גם אחיו של זיין טרוסדייל, דואליסט מוכשר ביותר שנופל לאפלה, ובעונה הרביעית עם עלייתו לאובליסק כחול הוא מקבל את החפיסה שלו. צ'אמלי הופינגטון: צ'מלי הוא שחקן דו-קרב, חבר של ג'יידן וסיירוס במעונות הסלייפר האדומים. בסוף העונה הראשונה הוא עוזב לטובת משרה של מעצב קלפים בחברה של פגאסוס. ריו ״קייזר״ מרופוג'י (זיין טרוסדייל): זיין הוא אחיו הגדול של סיירוס. הוא גם השחקן המצטיין של אקדמיית הדו-קרב, הוא עוזב את האקדמיה בתום העונה הראשונה. כשהוא נלחם נגד ג'סי האפל, הוא קיבל התקף לב ובעקבות כך מחליט לפרוש מדו-קרב (החלטה שהתקבלה בעונה הרביעית). ג'ון מנג'ומה (צ'אז פרינסטון): נער עשיר שמוצאו ממשפחת אנשי עסקים. הוא אדם קר, יהיר ומתנשא. בתחילת הסדרה מופע בבית "אובליסק כחול" אך כתוצאה של עזיבת האקדמיה וחזרה אליה מחדש, הוא מתחיל שוב מ"סלייפר אדום" אך לא מוכן ללבוש את המדים של הבית ואף לא להראות שייכות לבית. צ'אז הוא יריבו של ג'יידן. לבסוף, הוא מצטרף לצד ג'יידן בחבורה שלו (אך עדיין שוררים ביניהם יחסי יריבות שנובעים מאופיו המתנשא של צ'אז). פרופסור וויליאן קראולר: מורה קשוח וסגן המנהל שמנסה לגרום לכך שג'יידן יפסיד ויעוף מהאקדמיה היה המנהל של האקדמיה בעונה השנייה. דאיצ'י מיסאווה (בסטיון מיסאווה): בין הדמויות הראשיות היחידות בסדרה שבאים מבית "רא צהוב" שחקן דו-קרב פיקח בעל 6 חפיסות שונות. משתמש לרוב בחפיסת אדמה. בעונה הראשונה הפסיד לרוכבי הצללים. אדו פיניקס (אסטר פיניקס): דואליסט מצוין המשתתף בטורנירים ואף ניצח את זיין, אחיו של סירוס. הוא משתמש בהרבה חפיסות שונות, אחת מהן, בדומה לג'יידן, הוא משתמש בחפיסת גיבורי-היסודות. לאחר שהוא רואה שגם גיידן משתמש בחפיסה זאת, חושף את חפיסת גיבורי-הגורל, שמביסה את ג'יידן בפעם הראשונה וגרמה לו להפסיק לראות את הקלפים שלו. אביו נהרג בידי איש מסתורי. הוא מחפש אחרי האיש שהרג את אביו. כתוצאה מכך, הוא מבין שנקמה זו לא הדרך ומצטרף לג'יידן. טיירנו קנזן (טיירנו האסלברי): שחקן דו-קרב שהצטרף לאקדמיה בעונה השנייה, כרוך אחרי דינוזאורים וזה גם מתבטא בחפיסה שלו. הוא נמצא ברא צהוב ומשתמש בחפיסת דינוזאורים. גר בבית סלייפר. הוא וסיירוס נלחמו בעונה השנה על מי החבר הכ טוב של ג'יידן בזמן שהוא נעלם, הוא היה יכול לנצח בקרב (נאמר במפורש) אך החליט לוותר כי הבין שסיירוס החבר הטוב ביותר של ג'יידן לאחר ששמע שהסתובב ברחבי האי לחפש את גיידן במשך 3 לילות ולא ישן, כתוצאה מנקע ברגל בזמן חיפוש מאובן, רגלו הוחלפה לרגל דינוזאור, מה שנותן לו DNA של דינוזאור, כך שהוא לא מושפע מקסמים אפלים למיניהם. נפוליאון בונאפארטה: בונאפארטה הוא עוזר חדש של הנשיא שפרד, ויד ימינו של פרופסור קראולר. הוא נחוש בדעתו להשמיד את בתי סלייפר אדום. פובוקי טנג'וין (אטיקוס רואדס): אחיה של אלכסיס. היה פעם שחקן צללים ואחד מ-7 רוכבי הצללים בשליטתו, אך לא שלט בעצמו. בדרך כלל הוא נהנה מהחיים, הוא גולש ובנות מתאהבות בו, והוא גם לא חכם במיוחד. אך בעת צרה הוא חבר טוב. אוהב לנגן בכלי מיתר (במיוחד בבללייקה). פרופסור קוברה (פרופסור וייפר): פרופסור חדש שמגיע לאקדמיה בעונה השלישית. המטרה שלו היא להחיות נשמת דו-קרב שנקראת יובל (Yubel) ולכן הוא משתמש בשיטה הרסנית לשאיבת אנרגיית דו-קרב משחקנים שיכולה להסתיים באשפוז. ג'יידן וחבורתו לבסוף נלחמים בו אך בסוף הקרב יובל מתעוררת לחיים ושולחת את כולם למימד מקביל. מאז הקרב פרופסור וייפר לא נראה עוד. יובל - יובל היא נשמת דו-קרב שהופיעה מהעונה השלישית. יובל היה הקלף האהוב על ג'יידן אך לאחר שגילה כי דברים רעים קורים לאלה ששיחקו נגד יובל הוא נפטר ממנה וחברת "קאיבה קורפ" שולחת אותו לחלל ומשמידה אותו. פרופסור וייפר מוצא אותה בתוך ילד קטן ומאז הוא מנסה להחיות אותה אך לאחר שג'טן נלחם נגד וייפר יובל משתלטת על המצב ושולחת את כולם למימד מקביל שבסופו יובל נלחמת בקרב נגד ג'יידן וג'סי (במהלכו מתעורר קלף "דרקון הקשת בענן" האגדי) ובעזרתו כולם חוץ מיובל ג'סי וכמה אחרים חוזרים לעולם האמיתי. ג'יידן בחיפושו אחרי ג'סי מאתגר את יובל לקרב אחרון שבסופו הנשמות של שניהם מתאחדות ויובל חוזרת לג'יידן. בעונה הרביעית (ששודרה ביפן בלבד) נראית יובל מדי פעם כשהיא נותנת לג'יידן עצות בדומה לקאריבו המכונף שהיה איתו. אוסטין או'ברייאן (אקסל ברודי): הוא היה העוזר של פרופסור וייפר. הוא תמיד מתאמן כדי לא להיות מופתע מצרה. יש לו דיסק דו-קרב כמו רובה, והוא יכול לירות ממנו קלפים. אדריאן גקו: הבן הבכור של משפחת גקו, יריבת משפחת פרינסטון. הוא תמיד רוצה להיות מלך. כדי להגשים את חלומו, הוא אפילו מקריב את חברתו, אקו. יוהאן אנדרסון (ג'סי אנדרסון): הוא השחקן הנבחר על ידי פגסוס להשתמש בחפיסת חיות הקריסטל. סגנון המשחק שלו הוא לא לנצח מהר את היריב אלא לתת לו להראות את כוחו. יש לו יכולת מיוחדת, כמו לג'יידן, לראות מפלצות דו-קרב. ג'סי וג'יידן נהפכים לחברים טובים ועוזרים זה לזה מתי שרק יכולים. יוהאן אנדרסון (ג'סי אנדרסון) האפל: ג'סי הקריב את עצמו כדי להציל את אקדמיית הדו-קרב. ג'סי נפל קורבן ויובל השתלטה עליו, וג'סי התחיל להשתמש בחיות קריסטל אפלות. ג'ים קרוקודילית: הוא בחור טוב שמתלבש כמו קאבוי וסוחב קרוקודייל ענקית על גבו בשם "קארן" (בגרסה האמריקאית: "שירלי"). הוא גם ארכאולוג שמחפש מאובני דינוזאורים וזה כרוך בחפיסה שלו. כאשר היה ילד קטן נפצע והתעלף וכאשר התעורר ראה איש מוזר שאמר לו שהוא נתן לו את עין האוריכאלקום שמסוגלת להציל אנשים הסתיר את עינו ואמר לו שכשה יראה את כוכב נופל יוריד את הכיסוי מעינו וזה מה שהוא עשה כאשר המלך הנעלה ג'יידן יוקי הביס את כל חבריו ואז נלחם בו. קריבו מכונף - רוח הקרב של ג'יידן והמפלצת הטובה ביותר שלו ניתן לו על ידי יוגי ומרחף ליד ג'יידן עד שמשתמש בו לרוב עוזר לו במהלך הקרב בעל 200 נקודות הגנה ו-300 נקודות התקפה. האוג'מות - רוחות הקרב של צ'אז בניגוד לקריבו מכונף הם מציקנים וחלשים נקודותיהם הן 0 נקודות התקפה ו-1000 נקודות הגנה הם בצבעים צהוב שחור ירוק ומלך בצבע לבן אשר מזומן רק בעזרת קלף מיזוג. יו-גי-הו! - המימד החמישי הסדרה מספרת על בחור בשם יוסיי פודו, שקלף "דרקון קוסמי" נגנב ממנו על ידי ג'ק אטלס, אלוף הטורבו קרב. לאחר מכן, יוסיי מחזיר את הקלף, ופוגש חברים רבים. בהמשך הסדרה יוסי גק אקיזה ולונה מגלים שהם בעלי חותם שנבחרו על ידי דרקון הארגמן. תפקידם של בעלי החותם היא להביס את בעלי החותם האפל ובני האדמה הנצחיים שלהם ולהציל את העולם. הסדרה החלה את שידורה בישראל ב-11 בנובמבר 2009. דמויות: יוסיי פודו: יוסיי הוא השחקן המרכזי בסדרה. הוא שונה מאוד מג'יידן אבל דומה ליוגי מוטו, ודואג תמיד לחבריו. חבריו מאוד מעריכים אותו בשל יכולות הדו-קרב שלו. ליוסיי יש 2 חפיסות, חפיסה לדו-קרב טורבו וחפיסה לדו-קרב רגיל. חפיסת ה"ג'נק",מתבססת על זימון מפלצות "טיונר" חלשות, והפיכתם למפלצות "סינכרו". תחילה הוא זה שנשא את חותם הזנב של דרקון הארגמן, אך בהמשך חותמו מתחלף לראש הדרקון. ג'ק אטלס: ג'ק אטלס דומה מאוד לקאיבה מיוגי-הו. הוא האויב של יוסיי והוא "מלך" טורניר ה"פורטון". הוא מסתיר לרוב את עברו מהחברה. לג'ק יש חפיסת "רשע אדומה" שמתבססת על זימון מהיר של הסינכרו "דרקון שטן אדום". כמו ליוסיי, גם לג'ק יש שתי חפיסות: אחת לקרבות טורבו ואחת לקרבות רגילים. נושא את חותם ידו הקדמית של דרקון הארגמן. אקי איזאיואי (אקיזה איזינשסקי)\הורד האדום: אקיזה היא אחת מבעלי החותם ויש לה כוח להפוך קלפי דו-קרב לאמיתיים היא משתמשת במפלצות צמח והמפלצת הכי חזקה שלה הוא דרקון הוורד השחור. נושאת את חותם הטפר האחורי של דרקון הארגמן. קרואו הוגאן (עורב): אחד מהחברים הישנים של יוסיי וג'ק מהלוויין ובסוף מתגלה כאחד מבעלי החותם. עורב משתמש בחפיסת כנפיים שחורות מה שנתן לו את השם עורב. בהמשך קרואו מקבל לשאת את חותם זנב דרקון הארגמן וגם מקבל את דרקון הכנף השחורה אחת המפלצות החזקות שלו. לוקה/לונה: אחד מבעלי החותם ואחותו של ליאו. ללונה כמו גיידן יש קשר מיוחד והיא יכולה לדבר עם רוחות של מפלצות דו-קרב כמו קריבון ודרקון הפיות הקדום. נושאת את חותם הטפר הקדמי של דרקון הארגמן. לואה/ליאו: אחיה הבכור של לונה שתמיד מנסה להגן עליה. ליאו משתמש בחפיסת מכונות גאדג'ט שהמפלצת הטובה ביותר שלו היא דרקון הכלי החזק בעונה הרבעית שלא שודרה בארץ הוא קיבל את חותם הכלי של דרקון הארגמן ודרקון הכלי החזק יכול להישתנות בסינכרון לדרקון זרם החיים. קרלי נגיסה: צלמת ועיתונאית המתאהבת בג'ק בסתר. במראה קרלי נראית מרושלת ומרכיבה לעיניה משקפיים מוזרות. במהלך העונה השנייה היא מובסת על ידי דיוויין ובעקבות כך, נהפכה לאחת מבעלי החותם האפל. בסוף העונה השנייה, כאשר רקס גודווין מובס, רואים שקרלי הוחזרה לחיים (וזאת בניגוד לדעה הרווחת שמי שהפך לבעל חותם אפל מת כאשר הוא מובס). קיוסקה קיריו (קאלין קסלר): חבר ותיק של יוסיי, ג'ק וקרואו. חבר אליהם בלוויין, כששם הצילו את העיר מפני פושעים רבים דרך קרבות. יום אחד, פרץ ויכוח בקרב החבורה משום שקיריו היה מעוניין לרצוח שוטר (קיריו היה המנהיג של החבורה), אך יוסיי לא היה מוכן לכך וכתוצאה מכך עזב. כעבור כמה זמן התרחש פיצוץ בבניין שבו היו וקיריו עצמו נלכד בבניין וכך נחשב כמת, אך מסתבר שבעקבות הפיצוץ הוא נהפך לבעל החותם האפל. לאחר שהובס, התגלה שקיריו החל לנדוד ברחבי העולם וכך הגיע לעיירה באמצע מדבר ונעשה השריף שמגן על תושביה. יו-גי-הו! - זקסאל (ZEXAL) הסדרה, שהתחילה ביפן בשנת 2011, מתמקדת בנער בן 13 בשם יומה טסוקומו, לו יש שני חברים טובים איתם הוא לומד באקדמיית דו-קרב לתלמידים צעירים. יומה לומד במהרה שלהפוך לכוכב זה לא כזה קל וכבר בדו-קרב הראשון שלו (בסדרה) הוא מתמודד נגד יריבו שארק, ואז מופיע יצור מסתורי בשם "אסטרל" שאיבד את זכרונו שהתפזר והפך ל-99 קלפים איקסזי מיוחדים קלפי מספר לבסוף יומה מביס את כריש (שארק) שנשלט על ידי קלף מספר 17 ומשחרר אותו בעזרת קלף מספר 39 אוטופיה. לאחר מכן יומה ואסטרל יוצאים לאסוף את כל קלפי המספר כדי להחזיר את זכרונו של אסטרל. בדרך הם פוגשים צייד מספרים שנקרא קאייט טנג'ו שהוא בעצם היריב הראשי של יומה, הם מגלים את העולם שממנו בא אסטרל קוראים לו אסטרל שנמצא במלחמה בעולם הבריאן שהם בעצם הנבלים הראשיים. יוגיהו!-ארק פייב יויה סקאקי, ילד בן 14,בעל חלום ללכת בעקבות אביו ולהפוך ל-"בדרן הקרבות" הגדול ביותר בעולם, וכמעט הוא מצליח לעשות זאת כשלפתע הוא מגלה זימון הנקרא זימון המטוטלת, שיטה שלא נראתה לעולם אשר מאפשרת לו לזמן מפלצות רבות בבת אחת. הוא נתקע במהלך העלילה בהרבה יריבים המתאגדים יחדיו על מנת לגנוב לו את התהילה. יויה צריך לשכלל את מיומנויות המשחק שלו, כי הלחימה התפתחה לעולם של אקשן חסר מעצורים. הסדרה עוקבת בגדל אחר יויה וחבריו. הקרבות בסדרה הן בטכנולוגיה הולוגרפית. המפלצות נלחמות עבור השחקן, השחקן יכול לחוש אותם, כלומר לרכוב על המפלצת וכדומה. בסדרה זאת יופיעו בפרקים עתידיים דמויות שהופיעו בסדרות הקודמות (לדוגמה: ג'ק אטלס, קרו הוגן, אסטר פיניקס, אלקסיס רודס, וקייטו טנג'ו). דמויות: יויה סקאקי:הגיבור הראשי של הסדרה, שואף להיות בדרן קרבות כמו אבא שלו, הוא לא אוהב שמשתמשים בדו-קרב למען מטרות הרס. הוא אוהב להשתמש בדו-קרב כדי לגרום לאנשים לחייך ולשמוח. הוא משתמש בחפיסת שחקני חיזוק בין קלפיו הידועים נמצאים דרקון מרבה עיניים, מכשף שליט הכוכבים ומכשף שליט הזמן. יויה לומד בבית הספר לדו-קרב יושו על שם אבא שלו. הוא מתחרה בתחרות ה ארק לצעירים. יויה בעל שיער ירוק למחצה ואדום למחצה והוא לובש שגלימה לבנה עם שוליים בצבע זהב, ומתחת חולצה אדוה וגם שם ג'ינס ירוקים. יויה צפה בקרב שבו קרו כל הדברים שיויה לא אוהב, שימוש בדו-קרב כדי לגרום כאב למישהו, יויה נלחם נגד אותו אדם בקרב אחר בו יויה עמד להפסיד ואז קרה משהו מאוד מוזר. העיניים של יויה התחילו לזהור באדום, הוא זימן באיקס זי את דרקון האיקס הזי בעזרת שני קלפים שלו מחפיסת שחקני החיזוק שנראים נחמדים, שיצרו מפלצת שמאוד הפחידה את הקהל. בסוף הקרב יויה ניצח בקרב בצורה די מכוערת שנוגדת את עקרונו שדו-קרב אמור לגרום שמחה לאנשים. כי בעצם גרם כאב ליריב, וכאשר עיניו הפסיקו לזהור הוא לא הבין מה קרה והוא רצה להושיט יד למי שהפסיד לו אבל הוא סילק ממנו את יויה, יויה הרגיש שהוא הפסיד אף על פי שהוא ניצח, והוא הודה שזה היה משהו די מכוער. יויה זימן דרקון איקס זי כי הוא ויוטו קשורים בקשר על טבעי שבו הנשמות שלהם מאוחדות. בקרב בסיבוב השלישי יויה הצליח להשתמש בדרקון האיקס זי כדי לבדר את הקהל ולא לגרום להרס, עיניו לא זהרו באדום והוא היה בשליטה מלאה. יויה רואה את חיילי המיזוג לוכדים בקלפים כמה שחקני דו-קרב,,ונשמתו של יוטו שנמצאת בתוכו, מתעוררת וגם הכעס שלו. המקביל של יוטו, יוגו ויורי, הם הגלגול של זארק לוחם חזק ביותר שהיה כמו יויה בעבר, אך מפני שהקהל רצה כאוס הוא השתנה, השתלב עם ארבעת הדרקונים שלו כדי להפוך לדרקון בעצמו על מנת לחסל את האנושות ולבסוף פוצל על ידי ריי. זוזו בויל: חברה לכיתה של יויה שלומדת איתו ביחד, הם לא חברים אבל זה נראה שהיא מגלה כלפיו אהבה. עמיתה של סלינה לולו ורין, היא משתמשת בחפיסת הקלפים מלודיה. שיערה של זוזו בצבע ורוד לשיער של זוזו יש שני זוגות שיער בצבע ורוד בהיר, שערה אסוף לקוקיות כחולות. למשך רוב העונה הראשונה התלבושת מורכבת מחולצה לבנה שחלקה תכלת עם תו מוזיקלי ירוק על הצווארון הימני ועניבה ורודה, שהיא לובשת בחצאית אדומה כהה, בגרביים שחורים ונעליים ורודות, אז לקראת סוף העונה הראשונה היא לובשת את הבגדים האקדמיים של סלינה בשביל לתת לה זמן לגלות את האמת בנוגע מימד האיקס זי, בזמן שהייתה עם יוגו במימד הסינכרון היא נרשמה לגביע הידידות, זוזו לובשת את בגד מרוץ הטורבו של רין, בהמשך העונה השלישית היא מקבלת מאלכסיס רודה (בזמן עונת הארק פייב) בגדים שתוכל להשתמש בהם- חולצה לבנה חסרת שרוולים עם כרית ורודה על החזה והכתפיים, חצאית ורודה חגורה לבנה ולובשת מגפיים לבנים וכמו עמיתיה היא גם לובשת צמיד. מתברר בסופו של דבר שהיא ועמיתיה הבין ממדיות (סלינה. לולו. ורין) הן גלגול של ריי הבת של ליאו אקאבה שהקריבה את עצמה בשביל להציל את העולם מידי זארק. רין- רין היא היחידה מבין עמיתיה ששערה אינו צבוע בגוון ורוד-סגול. יש לה שיער ירוק עד הכתפיים בסגנון שדומה במעורפל לזה של יורי, גם לשיער של רין יש שני זוגות בצבע ירוק בהיר בסגנון דומה לזה של עמיתיה, ויש לה גם עיניים כתומות. ועור בהיר. התכשיטים שלה עשויים זוג עגילים משובץ כחול ו צ'וקר שחור עם חלק כחול. התלבושת של רין מורכבת מחולצה מעורבבת עם צבעים כחול ולבן עם רפידות ורודות על הכתפיים והמרפקים, מכנסיים ורודים קצרים ומגפיים לבנים ורודים המגיעים עד ירכיה במכנסיים ורודים. כמו עמיתיה, היא גם לובשת צמיד. המקבילה של זוזו, סלינה ולולו ואחת הגלגולים של ריי. נחטפה על ידי יורי ובניגוד ללולו לא נראה לנו שהיא ניסתה להילחם נגדו. חברת ילדות של יוגו שמאז בית היתומים היו החברים הטובים ביותר. לולו אובסידיאן- אחותו הקטנה של שאי וחברתו של יוטו הגיעה מימד האיקס זי, פניה של לולו דומים לאלה של עמיתיה.יש לה עיניים ורודות, שיער סגול כהה ארוך, המשתרע על גבה התחתון אפילו כשהיא קושרת אותו בסגנון קשת היא קושרת את שערה בסיכה בצורת כנף, . לולו היא היחידה של עמיתיה עם שיער ארוך יותר משיער הצד. לפני הפלישה לממד Xyz, לולו לבוש פשוט בשמלה צהובה ולבנה עם נעליים לבנות לאחר הקמת המחתרת, אפוד בצבע קרם עם שמלה שמתפצלת לשלוש וצעיף אדום שמסמל את המחתרת, מכנסיים אפורים שחוקים, מגפיים חומים, שתי חגורות חומות וסרט אדום שמסמל את המחתרת. כמו עמיתיה, היא גם לובשת צמיד המקבילה של זוזו, סלינה ורין ואחת הגלגולים של ריי, בעונה הראשונה לא הופיעה כלל אבל ציינו אותה כמה פעמים, וגם כן התבלבלו שחשבו שזוזו זאת היא, אנחנו מגלים לראשונה בעונה השנייה איך היא נחטפה על ידי יורי בכך שאיתגר אותה לקרב (וכנראה הפסידה לו מפני שנתפסה) ובפרקים העתידיים של הסדרה אנחנו גם נראה את סגנון הקרב שלה ועוד על עברה. אלי:ילדה קטנה עם שיער בצבע אדום. חברתם של יויה וזוזו, היא נלחמה בטורניר ה ארק לצעירים, היא הפסידה לריילי אקאבה. היא משתמשת בחפיסת שחקניות אקווה. פרדריק:ילד שמנמן ומצחיק לובש סרבל צהוב, ידוע בתגובותיו המצחיקות כאשר צופה בדו-קרב שמלהיב אותו.גם הוא הפסיד בטורניר ה ארק לצעירים לריילי אקאבה. הוא משתמש בחפיסה חיות מצוירות. טייט:ילד קטן שלובש אפודה ושיערו מעוצב בקוקו בצבע כחול, לא ידוע על אופן לחימתו בדו-קרב וגם לא סוג חפיסת הקלפים שלו. סורה פרס:חבר של יויה וזוזו. הוא נלחם בדו-קרב מטורף נגד שיי, שבמהלכו הוא התנהג בצורה מוזרה ודי מרושעת, הוא הפסיד בקרב ולאחר מכן התעלף. הוא משתמש בחפיסת הפחד שמשלבת יצורים חמודים עם כלים חדים שיוצרים מפלצות די מפחידות. סורה נלקח אל בית החולים וכשהתעורר יוטו היה לידו ושאל איפה לולו ואמר שהוא לא יוצא עד שהוא אומר לו איפה לולו. סורה רודף אחרי יוטו שיגיד לו איפה שאי, נוצר מצב שבו יויה מצטרף לקרב וזה נהיה תלת קרב, בו סורה התנהג בצורה מרושעת ליויה, כאשר סורה עמד לזמן במיזוג, יצאו אורות אדומים מדסקית הדו-קרב שלו הוא נשלח בחזרה למימד המיזוג שממנו בא, הוא נשלח לשם בצורת אבק כחול. סילביו סוואטארי:לוחם דו-קרב שחצן במיוחד ממוסד הלחימה הגדול ליו, הוא גנב את הקלפים של יויה בהוראת הבוס שלו דקלן אקאבה, סילביו איבד את הקלפים בקרב שבו יויה החזיר לעצמו את הקלפים שסילביו גנב ממנו. סילביו עמד להילחם נגד זוזו, עד שאיש מסתורי שדומה באופן על טבעי ליויה לקח שליטה על העניינים ונלחם נגדו. בסוף הקרב סילביו הפסיד וגם נפצע הנרייטה אקאקבה ודקלן אקאבה חשדו באופן שגוי שיויה אחרי לפגיעתו של סילביו. הוא משתמש בהמון חפיסות אך החפיסה האחרונה שלו היא שחקני שאול גונג סטרונג:חבר של יויה וזוזו, גונג הוא שרירי וגבוה מאוד והוא לובש מין מעיל לבן עם אבנט לבן, וגם נועל סנדלי אבן, שיערו של גונג הוא שחור ויש לו רעמה של שיער. הוא משתמש בחפיסת המשקל הכבד. הוא נלחם בטורניר ה ארק לצעירים נגד גריזלפייק, ילד שהיה מציק ליויה מפני שאבא של יויה נעלם. גונג ניצח את גריזלפייק. סקיפ בויל:אבא של זוזו ומנהל את בית הספר יושו, סקיפ ידוע בתגובותיו המצחיקות כשהוא רואה שני חברים שלו נלחמים בדו-קרב. יוקו סקאקי:אמא של יויה ואשתו של יושו. יוטו:בן אדם שדומה בצורה על טבעית ליויה. הגן על זוזו כשסילביו רצה להילחם נגדה, אבל הוא לקח שליטה על העניינים וניצח את סילביו. חברו הוא שאי. מגיע ממיד האיקס זי. המקביל של יויה, יוגו ויורי. שאי:בן אדם שנלחם בדו-קרב כי הוא אומר שהוא צריך לשרוד, במהלך הדו-קרב נגד סורה הוא ניהל איתו דו-שיח מאוד מוזר. הוא ויוטו שותפים. מטרתו היא למצוא את אחותו לולו, שחושב שנחטפה על ידי מוסד ליאו שדומה לזוזו בצורה על טבעית וכשראה במקרה את זוזו הוא חשב שהיא לולו. שאי משתף פעולה עם דקלן אקאבה אף על פי שנראה שהוא הרע בסדרה, כי גילה שדקלן הוא בנו של האיוב שאותו הוא מחפש. מגיע ממיד האיקס זי. דקלן אקאבה: מנכ"ל תאגיד אקאבה נלחם בקרב נגד יויה, כי הוא ואמו הנרייטה חשבו שהוא פגע בסילביו, וזה היה יוטו שנלחם נגד סילביו. אויבו שלך דקלן הוא אבא שלו ליאו אקאבה. הוא משתמש בחפיסת הקלפים מ"מ (מימד מקביל). ליאו אקאבה:מתגלה בפלאשבק של דקלן, ליאו אקאקבה הוא בעצם מגיע מעולם אחר, מימד המקורי. הוא פלש למימד האיקס זי וגם מתכנן לפלוש למימד הסטנדרטי. יוגו:לוחם דו-קרב שנלחם כשרוכב על אופנוע (כמו רוב הלוחמים בסדרה הישנה של יו גי הו המימד החמישי)גם הוא דומה בצורה על טבעית ליויה. המקביל של יויה, יוטו ויורי. הגלגול של זארק ניקו סמייל:המנחה המצחיק של טורניר ה ארק לצעירים. סלינה:נערה ממימד המיזוג, שהיא דומה בצורה על טבעית לזוזו, רוצה להשתתף בתוכניתו של פרופסור ליאו אקאקבה, לפלוש למימד הסטנדרטי. היא לא מצייתת לפקודות הישירות של פרופסור אקאקבה. אורה:ילדה שמאוהבת ביויה בעלת כוחות על חושיים, רואה בעזרת כדור בדולח שנשמתו של יוטו לכודה בתוך גופו של יויה. יורי:מגיע ממימד המיזוג, נאמן לליאו אקאבה וחטף את רין ואת לולו. המקביל של יויה, יוטו ויוגו. הגלגול של זארק. עולמות בתוכנית: עולם היו גי הו מחולק לארבעה חלקים: מימד סטנדרטי-ביתם של יויה וחבריו, וגם דקלן. מימד המיזוג:המימד ממנו מגיע ליאו אקאבה ואפילו גם סורה (בעולם המיזוג ישנה אקדמיית דו-קרב הלבוש של התלמידים באקדמיה מזכיר את הלבוש של התלמידים באקדמיית הדו-קרב ביו גי הו gx,לעומת זאת אקדמיית הלחימה במימד המיזוג היא מלמדת לחימת דו-קרב בצורה רעה, שגורמת הרס. חיילי הדו-קרב פלשו למימד האיקס זי ושרפו אותו עד היסוד) נראה שמימד זה הוא הרע בסיפור. מימד האיקס זי:המימד ממנו באים שאי ויוטו הם נמלטו למימד הסנדרטי כי המימד שלהם נשרף עד היסוד. מימד הסנכרון:המימד ממנו מגיע רוכב האופנוע יוגו. (כל שמות הממדים קרויים על שמות הזימונים) (חיילי הדו-קרב ממימד המיזוג כמו סורה צדים זמני איקס זי כמו שאי ויוטו) האמת על העולם התגלתה במהלך קרב תלת צדדי, שבו סורה התנהג ברשעות ליויה, בשלב של הדו-קרב מכשיר הדו-קרב של סורה התחיל להוציא אורות אדומים, וסורה הועבר למימד המיזוג בצורה של אבק כחול. כאשר יוטו סיפר ליויה על העולם, יויה נבהל. לאחר מכן הגיע לוחם הדו-קרב ממימד הסנכרון יוגו, ואמר ליוטו שהוא מחפש אותו, הם התחילו להילחם בדו-קרב הרסני, שבו העיניים שלהם זהרו. כשיויה צעק להם להפסיק בקרב ההרסני, יוטו נזכר למה הוא נלחם באמת :כדי לגרום לאנשים לחייך. לאחר מכן יוטו ספג את ההתקפה של מפלצת הדו-קרב של יוגו, הוא נתן לו את הקלף שלו דרקון איקס זי. אחרי זה יוטו נעלם ויוהה תמוטט, וזוזו ראתה אותו מעולף בזמן שחיפשה את סורה, יויה התעורר אחרי יומיים במיטה שלו. יויה דיבר עם זוזו על הדמיון בינו לבין יוטיו, הוא שב שהוא מיוחד במינו, זוזו אומרת לו שהוא לא היחיד, שבעצם גם לזוזו יש קשר על טבעי, היא דומה בצורה על טבעית לאחותו של שאי לולו. Yu-Gi-Oh! VRAINS (Virtual Reality Artificial Intelligence Network System) בניגוד לשאר גיבורי הסדרה, הוא היחיד שהיה למשך הסדרה אנטי-גיבור. הסדרה התחילה ביפן ב-10 במאי 2017 ובישראל באחד לספטמבר 2019. גיבור הסדרה הוא יוסאקו פוגיקי (Yusaku Fujiki), נער בן 16 ותלמיד תיכון. הקרבות בסדרה מתרחשים בעולם הדיגיטלי בדומה לשלוש סדרות הספין אופ הקודמות, גם בסדרה הזו מוצג סוג חדש של קלפים, ובכלל חלו שינויים בלוח המשחק. הסוג החדש נקרא "link monsters" (מפלצות קישור) שהם כמו מפלצות איקסיז. אין להם רמה ואין להם נקודות הגנה. הסדרה משודרת בערוץ הילדים. סרטים בשנת 2004 יצא בארצות הברית הסרט הראשון של "יו-גי-הו!" בהפצת האחים וורנר, הקרוי בשם "יו-גי-הו! פירמידת האור". בסרט (שמתרחש לאחר עלילת העונה השלישית ביו-גי-הו), קאיבה מקנא ביוגי כיוון שהשיג את שלושת קלפי האלים המצריים. קאיבה מאתגר את פגאסוס לקרב על שלושה קלפי דרקון כחול עין ומנצח, ולוקח ממנו את הקלף "פירמידת האור" שפגאסוס יצר כדי לנצח את האלים המצריים. יוגי, שיודע שפירמידת האור המקורית (לא הקלף) היא דבר מסוכן מאוד, יוצא לעצור את קאיבה והם נלחמים בדו-קרב גורלי. לבסוף כוחה האפל של הפירמידה משתלט על קאיבה (שהפעיל את הקלף) ומחזיר לחיים את אל המוות המצרי - אנוביס. אנוביס נלחם ביוגי באמצעות ארבעה ספינקסים אימתניים אך יוגי מצליח לנצח אותם באמצעות קלף - "הדרקון הזוהר כחול העין" - שקאיבה נותן לו במשך הקרב עם אנוביס. יוגי מנצח והעולם ניצל. בשלהי 2010, לכבוד חגיגות העשור של הסדרה, יצא ספיישל מיוחד שהפגיש את גיבורי הסדרה כולה, בין המשתתפים ניתן למצוא את יוגי מוטו מהסדרה הראשונה, ג'יידן יוקי מסדרת GX ויוסיי פודו מסדרת 5D. לספיישל קוראים "Yu-Gi-Oh! 3D Bonds Beyond Time" ובו שלושת הגיבורים מתאחדים נגד אדם ושמו פאראדוקס. פאראדוקס הוא אדם שמקורו מהעתיד והיחיד שנשאר אחרי חורבן האנושות ומטרתו היא לחזור לעבר ולהשמיד את מפלצות הדו-קרב, ביחד עם פגאסוס, לתמיד כדי להציל את העולם כביכול. פאראדוקס הורג את פגאסוס והשלושה נלחמים בו ומנצחים. בשנת 2016 יצא הסרט "יו-גי-הו! הצד האפל של הממדים" לכבוד 20 שנה למנגה של יוגי הו, הסרט אשר נכתב על ידי יוצר המנגה הופק לסרט אשר ממשיך את עלילת הסדרה הראשונה של יוגי הו, הסרט מתרחש לאחר 11 חודשים מסיום הסדרה, החבורה לקראת סיום הלימודים שלהם וכל אחד עומד לפנות לפרק אחר בחייו והדבר מקשה על יוגי שעדיין לא הצליח להתגבר על הפרידה מאת'ם הפרעה שהיה בתוך פירמידת המילניום, קאיבה גם לא מצליח להתנער מהעובדה שהפרעה איננו ולא יוכל להחזיר באמת לעצמו את תואר מלך הדו-קרב, לכן הוא שולח משלחת חיפוש שתמצא מחדש את פירמידת המילניום, ובעזרת המחשב מצליח להרכיב את הפירמידה אך חסר לו 2 חלקים אחרונים אשר מישהו מסתורי גנב לו, ויש לו תוכניות משלו אשר עלולות לסכן את עתיד העולם. קאיבה מכריז על טורניר דו-קרב במטרה לקבל חזרה את החלקים החסרים לפירמידה, ולתת אותה ליוגי כדי שיעיר את רוחו של הפרעה וילחמו אחד בשני בפעם האחרונה. ראו גם משחק הקלפים של יו-גי-הו! קישורים חיצוניים האתר הרשמי של יוגי הו ZEXAL הפורום הרשמי של יוגי הו ישראל הערות שוליים קטגוריה:שונן קטגוריה:אנימות ומאנגות פעולה קטגוריה:אנימות ומאנגות הרפתקאות קטגוריה:סדרות מאנגה קטגוריה:סדרות אנימה משנות ה-1990 קטגוריה:ערוץ הילדים: תוכניות רכש קטגוריה:סדרות אנימה	2024-09-09T02:53:19
מכבי רעננה (אגודה)	200px\|שמאל\|ממוזער\|סמל האגודה מכבי רעננה היא אגודת כדורסל צעירה, המטפחת שחקנים מגילאי 6 עד 18 המשחקים בכל הליגות הצעירות של איגוד הכדורסל בישראל. האגודה אמנם לא זוכה בתארים רבים אך נחשבת לאחת האגודות המוצלחות בארץ. מכבי רעננה היא בין האגודות היחידות המשלבות אימוני אתלטיקה באימון שחקניה. האגודה שולחת נציגים רבים לנבחרות הצעירות, ונכון לעונת 2004-2005, היו לה נציגים בכל אחת מהן. האגודה בעלת לפחות קבוצה אחת בכל ליגה של איגוד הכדורסל ובפרט בליגת הנוער "הליגה הלאומית", בניהולו של רון נווה (מאמן העל באגודה), שהגיעה בעונת 2004-2005 לחצי גמר הפלייאוף. מרכזי הספורט של האגודה נמצאים ברעננה עצמה והם: היכל הספורט העירוני (1800 מושבים), מרכז קהילתי לב הפארק (300 מושבים), אולם השרון (550 מושבים), בית ספר דקל (100 מושבים), בה"ס רימון (100 מושבים), היכל אביב (800 מושבים) (מתחם השייך לספורט לבנות). מרכז ההנהלה נמצא בסמוך לאצטדיון האתלטיקה העירוני (בחטיבת השרון). ראו גם מכבי עירוני רעננה רעננה קטגוריה:רעננה: מועדוני ספורט	2019-06-30T08:34:11
מהפך מתח	מְהַפֵּךְ מתח (ממיר מתח) במעגלים אנלוגיים הוא מעגל חשמלי הממיר זרם ישר לזרם חילופין. שמאל\|ממוזער\|250px\|מהפך מתח לשימוש ברכב 250px\|ממוזער\|מהפך מתח המשמש בהמרת זרם ישר המתקבל מתאים סולאריים לזרם החילופין של רשת החשמל בעבר מהפך מתח בסיסי הכיל סוללה חשמלית שהזינה סליל ראשוני של שנאי דרך מפסק שהופעל במהירות על ידי ויברטור אלקטרו-מכני (סוג של זמזם), הסליל המשני של השנאי תוכנן לספק את המתח הדרוש. מהפך מתח מסוג זה היה בשימוש במכוניות לשם הפעלת מקלטי רדיו שהופעלו על ידי שפופרות זאת לפני עידן הטרנזיסטורים, המהפך היה דרוש לשם הפעלת השפופרות במתח מסדר גודל של 150 וולט על ידי מצבר של 12 וולט. היום מהפכי מתח פשוטים מכילים מתנד המפעיל טרנזיסטור, אשר קוטע את הזרם הישר הנכנס ויוצר גל מרובע. הגל המרובע מוזן לשנאי, כדי להביאו למתח הדרוש. במהפכים מתקדמים יותר נעשה שימוש בטרנזיסטורים חדשניים יותר או בתיריסטורים. השנאי גם מחליק את הגל המרובע, ועושה אותו דומה יותר לסינוסואיד. מהפכי מתח יעילים יותר משתמשים בשיטות מיוחדות כדי לוודא שכבר לשנאי נכנס גל סינוסואידי, במקום להסתפק בהחלקה שמספק השנאי: ניתן להשתמש בקבלים ובמשרנים כדי "להחליק" את הזרם הנכנס לטרנזיסטור והיוצא ממנו. ניתן להפיק גל דומה יותר לסינוסואיד על ידי אספקת הזרם הישר לכניסות בשני מתחים שונים, או במתח חיובי, מתח שלילית והארקה מרכזית. נקודות הכניסה לשנאי מחוברות בזו אחר זו לכניסות שונות: זרם חיובי והארקה חיובי ושלילי הארקה ושלילי הארקה והארקה באופן זה מתקבל סינוסואיד מדורג בכניסת השנאי. תוצאת שיטות אלה ביציאה נקראות "גל סינוס מותאם". מהפכי מתח מסוג זה עלולים לגרום למכשירים שונים, כגון מנועים, לעבוד באופן פחות יעיל. מהפכי מתח יקרים יותר משתמשים באפנון רוחב פולס עם נשא בתדירות גבוהה כדי לקרב טוב יותר גל סינוסואידי. איכותם של מהפכים כאלה נמדדת במספר הטרנזיסטורים בהם הם משתמשים. מהפך בעל 12 טרנזיסטורים מספק תוצאה כמעט מושלמת, ואיכות הסינוס שלו עשויה להיות טובה יותר מן הסינוס של רשת החשמל עצמה, במקומות בהם רשת החשמל חשופה לעיוותים חיצוניים. יישומים יישום נפוץ למהפכי מתח הוא לבניית ממירי מתח שתפקידם המרת זרם ישר ממצבר לזרם חילופין, כדי להפעיל מכשירי חשמל ביתיים. במיוחד נפוצים ממירי מתח המתחברים לשקע המצת הנמצא בכל רכב, וממירים את מתח מצבר הרכב (12V DC) למתח ביתי (230V AC), וכך מאפשרים הפעלת מגוון מכשירים בעת שהייה ברכב או בשטח. שימושים עיקריים הם הפעלת ציוד עבודה (לדוגמה, מקדחה או רתכת) באזורים שאין בהם מתח חשמלי מתאים. ממירי מתח משמשים גם בבתים ידידותיים לסביבה, שבהם מקורה של אספקת החשמל לא בחברת החשמל אלא באמצעות תאים סולריים המותקנים על גג הבית. רוב הלוחות הסולריים מספקים 12V DC, ומתח זה מומר באמצעות ממיר המתח למתח ביתי רגיל (230AC). ראו גם מיישר זרם - מעגל הממיר זרם חילופין לזרם ישר ממירי זרם ישר ממותגים - מעגל הממיר מקור של זרם ישר מרמת מתח אחת לאחרת קישורים חיצוניים קטגוריה:ממירי מתח וזרם	2023-12-05T12:04:47
רדיאן	שמאל\|ממוזער\|150px\|זווית בגודל של רדיאן אחד נוצרת על ידי קשת שאורכה שווה לאורך של רדיוס המעגל רדיאן הוא יחידת מידה חסרת ממד למדידת זוויות הכלול במערכת היחידות הבינלאומית. בעבר היה הרדיאן יחידה משלימה של מערכת היחידות הבינלאומית, אך קטגוריה זו בוטלה ב-1995. הרדיאן מוגדר כזווית היוצאת ממרכז מעגל ונוצרת על ידי קשת שאורכה שווה לאורך של רדיוס המעגל - (ראו באיור משמאל). כיוון שהיקף מעגל הוא , במעגל כולו יש בסך הכל רדיאנים (). לרוב, גודל זווית ברדיאנים ניתן ללא ציון היחידה המפורשת (בהיותה חסרת ממד). לעיתים היחידה מצוינת בקיצור כ-rad. רדיאנים ומעלות שמאל\|ממוזער\|המרה בין מעלות (בתוך המעגל) לרדיאנים (מחוץ למעגל). במובן מסוים, הרדיאנים הם יחידות הזווית האמיתיות, מאחר שמדובר בגדלים חסרי ממד הנקבעים על פי היחסים הטבעיים שבבעיה, רדיוס וקשת המעגל. זאת לעומת השימוש במעלות, בו נעשית חלוקה שרירותית של המעגל ל-360 גזרות. מכיוון שהמעגל מחולק ל- רדיאנים ול- 360 מעלות: זווית של רדיאן אחד שווה לזווית של מעלות. זווית של מעלה שווה ל- רדיאנים. מעלות 30 45 60 90 120 180 270 360 רדיאנים גרדיאנים ⅓ 33 50 ⅔ 66 100 ⅓ 133 200 300 400 שימוש ברדיאנים במתמטיקה ופיזיקה, כאשר מבצעים אנליזה מתמטית של פונקציות טריגונומטריות, הארגומנט של הפונקציה ניתן תמיד ברדיאנים כך שהפונקציה מקבלת גודל חסר ממדים ומחזירה גודל חסר ממדים. לדוגמה: עבור גל, פונקציית הגל מתוארת על ידי כאשר היא התדירות הזוויתית (יחידות של 1 חלקי זמן) ואילו הוא אורך הגל (יחידות של אורך). אחד המניעים למדידת זוויות ברדיאנים, ולא במעלות, הוא שבחשבון אינפיניטסימלי, השימוש ברדיאנים מוביל לזהות הפשוטה: אשר היא הבסיס לזהויות רבות במתמטיקה דוגמת נוסחאות הגזירה של הפונקציות הטריגונומטריות. לכן, הרדיאן הוא יחידת מידה "טבעית" לזווית. לו הזווית הייתה נמדדת במעלות ולא ברדיאנים, הגבול והנגזרות היו כוללים פקטור תיקון שהיה מסרבל מעט את הנוסחאות, ואינו מופיע כאשר מודדים את הזווית ברדיאנים. כך, לדוגמה, טור טיילור של פונקציית הסינוס, כאשר הזווית נמדדת ברדיאנים, הוא: אם, לעומת זאת, הזווית הייתה נמדדת במעלות, מהעובדה ש-x רדיאנים שווים πx /180 מעלות, היה מתקבל טור טיילור הבא: ראו גם אנליזה הרמונית תדירות זוויתית סטרדיאן - למדידת זוויות תלת־ממדיות (זוויות מרחביות). אלפית - יחידת מדידה צבאית המבוססת על הרדיאן. קישורים חיצוניים שני סרטוני הסבר - משמעות המושג וחשיבותו. סרט על רדיאנים ושימושיהם בעברית- באתר יו-טיוב קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:יחידות מידה: זווית קטגוריה:טריגונומטריה קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית קטגוריה:פאי	2024-05-05T17:45:37
השחתת זיכרון	השחתת זיכרון (Memory corruption) הוא סוג של באג, אשר קורה כאשר מיקום בזיכרון מחשב או אוגר משוכתב באופן מקרי ולא מבוקר, כתוצאה משגיאה בתוכנית, תקלה בחומרה (Hard Error) או אירוע חיצוני הגורם לשינוי תוכן הזיכרון (Soft Error). טעות כזו יכולה לגרום לקריסה מיידית של התוכנה (למשל במקרה של כתיבה לכתובת 0, התוכנית תיזרק על ידי מערכת ההפעלה בעקבות שגיאת סגמנטציה). מנגד, ייתכן גם שהשגיאה לא תבוא לידי ביטוי למשך זמן רב, ורק עבור קלטים מסוימים יופיע פלט שגוי. דוגמה בולטת להשחתת זיכרון היא ניסיון כתיבה לתא במערך כאשר הוא אינו קיים. בעיה זו ניתן למצוא במרבית שפות התכנות, בחלקן תהיה הודעת שגיאה ובחלק - לא. למשל בשפת התכנות C, תאים במערך מקבלים ערכים סדורים החל מ־0 ולא מ־1, ולכן למעשה התא ה־n (והאחרון) מקבל את התווית 1-n. טעות תכנותית נפוצה היא ניסיון כתיבה לתא הלא קיים n, דבר אשר גורם להשחתת זיכרון שלא בניהול המערך (אם כי, יש לציין שרוב הסיכויים שהזיכרון הנפגע שייך לתוכנית הרצה ולא למערכת ההפעלה, כך שאין סכנה ממשית לתפקוד המחשב). תקיפה זדונית של גלישת חוצץ (Buffer Overflow) השחתת זיכרון עשויה להיות גם חור אבטחה. התקיפה הנפוצה ביותר מסוג זה מכונה גלישת חוצץ. בתכנות, כאשר קוראים לפונקציה מתוך תוכנית, למעשה עוצרים את רצף הקוד הנוכחי כדי לבצע סדרה של פקודות שנמצאת במקום אחר (שבו מוגדרת הפונקציה). המעבד "קופץ" משורת הקוד שקראה לפונקציה אל שורת הקוד הראשונה של הפונקציה, ושומר מספר פרמטרים על גבי המחסנית שמשמשת את התהליך. פרמטרים אלה הם פרטים שהפונקציה צריכה כדי לפעול, ובנוסף להם צריך לשמור גם את כתובת החזרה, על מנת שבסיום ביצוע הפונקציה המעבד יוכל "לקפוץ" חזרה למקום שממנו הפונקציה נקראה ולהמשיך לבצע את הקוד של התוכנית. כל הפרמטרים האלה וגם המשתנים הפנימיים של הפונקציה מוגדרים על המחסנית, ושם מוקצה להם כמות הזיכרון הדרושה להם. פונקציות שמתעסקות עם קלט שמושם לתוך מערכים ולא בודקות את גודלם לפני שהן מבצעות את ההשמה חשופות להתקפה של הצפת מערך. אחד הפרמטרים שניתנים לפונקציה במקרה זה הוא התוכן שיש לשים במערך. התוקף יבקש למלא את המערך בתוכן שהוא בכוונה גדול מאוד, גדול יותר מהממדים של המערך. כאשר הפונקציה מנסה למלא את המערך בתוכן שקיבלה, נגמר לה המקום במערך לפני שנגמר התוכן למילוי. מאחר שהיא מבצעת את ההשמה בלי לבדוק, היא תמשיך למלא את המחסנית בתוכן ותדרוס נתונים אחרים שנכתבו בה (מעבר לחומות של הפונקציה). הקלט הזדוני דורס בכוונה את כתובת החזרה מהפונקציה עם הכתובת של קטע קוד אחר. בצורה זו, כשיסתיים ביצוע הפונקציה, המעבד "יקפוץ" לא להמשך התוכנית שקראה לה, אלא לתוכנית אחרת. הפקודות הללו יכולות להיות כל דבר שהוא, ולכן התוקף למעשה יכול לבצע כל שברצונו על המחשב שהריץ את התוכנית הזו. התמודדות עם השחתת זיכרון בשפות תכנות מסוימות, כגון Java מתבצעת בדיקה אוטומטית לתחומי המערך, ובדרך כלל ניסיון להשחתת זיכרון יוציא הודעת שגיאה. בנוסף, קיימים כלי תכנות אשר מזהים טעויות של גישה מעבר לגבולות מערך באופן אוטומטי, כגון Valgrind. כיוון שמרבית התוכנות המסחריות מורכבות מקבצי מקור שונים שיצאו תחת ידיהם של מתכנתים שונים, זיהוי באגים אלה הופך לכמעט בלתי אפשרי, וגם פוגע בעקרון ההכמסה של תכנות מונחה עצמים. ראו גם ניהול זיכרון דליפת זיכרון גלישת חוצץ קישורים חיצוניים Valgrind - כלי לביצוע ניפוי שגיאות ו־Profiling קטגוריה:תכנות קטגוריה:זיכרון מחשב	2024-07-07T04:16:40
מנוע	ממוזער\|מנוע של מרצדס מנוע הוא מכונה הממירה אנרגיה לעבודה מכנית. מנועים מסוגים שונים ממירים סוגים שונים של אנרגיות לעבודה מכנית. ניתן להמיר אנרגיית חום, לחץ או חשמל לאנרגיה מכנית. במנוע בעירה פנימית, למשל, הופכים את אנרגיית החום הנוצרת בשריפת הדלק לאנרגיית לחץ של גזי שרפה, אשר דוחפים בוכנה ועל ידי כך מבצעים עבודה מכנית. את האנרגיה (עבודה) המכנית המתקבלת מנצלים לסיבוב גלגלי רכב, מדחף של אונייה וכדומה. בכל מנוע קיימים הפסדים מסוימים – חלק מהאנרגיה המושקעת אינו הופך לאנרגיה מכנית. אנרגיה זו הופכת ברוב המקרים לאנרגיית חום, ומתפזרת לסביבה. נצילות המנוע היא היחס בין כמות האנרגיה המתקבלת מן המנוע לבין כמות האנרגיה המושקעת בו, ובדרך כלל מבוטאת באחוזים. בכל המקרים בהם המנוע הופך אנרגיית חום לעבודה מכנית, נצילות המנוע מוגבלת, ולא יכולה לעבור את הנצילות של מנוע קרנו התאורטי. במנועי דיזל ובנזין מודרניים, למשל, הנצילות הגבוהה ביותר שהושגה היא כ-50%. מובנים אחרים למילה במונח "מנוע" נעשה שימוש גם כדי לתאר רכיב המקבל קלט מסוים והמבצע עבודה כלשהי גם אם היא אינה עבודה מכנית. שימוש זה נפוץ במיוחד בתחום המחשוב. דוגמה לכך אפשר לראות במונח מנוע חיפוש, המקבל מילות חיפוש, המבצע עבודת חיפוש והמספק תוצאות חיפוש. כמו כן, קיים המונח מנוע גרפי (או בשם הכללי מנוע משחק), המייצג רכיב תוכנה שמטפל בעיקר בגרפיקה של משחקי מחשב. ראו גם קישורים חיצוניים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה	2024-05-31T14:42:37
מיץ פטל (ספר)	ממוזער\|250px\|האריה והג'ירפה (תמונתו של מיץ פטל נחתכה כדי לא לגלות את הסוף), גיבורי הספר "מיץ פטל", מעשה ידי מאיירת הספר, תמרה ריקמן, בחזית מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל בפתח תקווה מיץ פטל הוא ספר ילדים ישראלי שכתבה חיה שנהב ואיירה תמרה ריקמן. הוא יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1970. הספר מעביר מסרים חינוכיים רבים, כגון שיתוף פעולה, סליחה על טעויות, סקרנות וסיפוקה, יצירתיות וחברות. הסיפור זכה לשלל עיבודים והומחז פעמים רבות, בין עיבודיו נמצא סרט הנפשה אשר הופץ עם עוד שני סרטים נוספים בקלטת "להיטים מצוירים משלנו", לספר גם יצא משחק מחשב אינטראקטיבי באותו השם על ידי חברת Impact Plus. בשנת 2020 הלחין יונתן קרת אופרה בעקבות הספר "מיץ פטל". חיה שנהב סיפרה שכתבה את הספר לבנה הבכור, שקיבל סיפור על מיץ פטל במקום כוס מיץ פטל לפני השינה. בירושלים קיים רחוב מדרגות מיץ פטל ליד הבית שבו גרה חיה שנהב בעין כרם. עלילה "הבית של מיץ פטל עמד בקצה החורשה: היו לו וילונות צהובים, חלונות ירוקים ותריסים אדומים. החיות בחורשה שאלו: 'מי הוא מיץ פטל?' אבל אף חיה לא ידעה", כך מתחיל הספר מיץ פטל, שמספר את סיפורם של ג'ירפה ואריה שמנסים לברר את זהותו של מיץ פטל המסתורי. ג'ירפה ואריה עוברים מסע נפשי ומנסים (ואף מצליחים) בדרכי תחבולה לגלות מיהו מיץ פטל, מה שמוביל לתחרות ריצה חברותית ומסתיים בשתיית מיץ פטל צונן שמוגש בכוסות גבוהות. עיצוב הספר הספר "מיץ פטל" אויר בידי האומנית תמרה ריקמן. הוא מתאפיין באיורים פשוטים, בעלי צבעוניות עזה, בדגש על צבעי היסוד (כחול, אדום וצהוב). במהדורה המקורית בהוצאת "עם עובד", בחלק בסיפור בו מוצג מיץ פטל "ואז – נפתחה הדלת..." לא נראה באיור דבר פרט לביתו. הקורא, יכול לגזור את הדלת המוצגת בצדו השמאלי של הדף בצורת 'ר' הפוכה, באופן המאפשר את פתיחתה. על ידי כך, מציצה דמותו של מיץ פטל המצוירת בדף הבא – דרך הדלת. לקריאה נוספת מירי ברוך, "על שישה כלים לשוניים ועל קונצרט סגנוני אחד: דיון מחודש ב'מיץ פטל' מאת חיה שנהב", עולם קטן 3, 2007, עמ' 148–157. ליאורה ישראלי, "'האחר' – איום או משאב? : תפיסות חברתיות קוטביות – עיון בשני ספרי ילדים: 'הברווזון המכוער' מאת ה"כ אנדרסן ו'מיץ פטל' מאת ח’ שנהב", הלכה ומעשה בתכנון לימודים 19 (תשס"ח) 231–258 עטרה אופק, מי זה מיץ פטל? קריאה בספר 'מיץ פטל' של חיה שנהב, באתר פסיכולוגיה עברית. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת מאזנים (2020) קישורים חיצוניים יעל דר, והילד הזה הוא ארנב גיל סלוביק, "מיץ פטל והמהפכה המדעית", באתר המרכז האקדמי שלם מיץ פטל, באתר הוצאת עם עובד הערות שוליים קטגוריה:ארנבים בדיוניים קטגוריה:הוצאת עם עובד: ספרי ילדים קטגוריה:ספרי 1970 קטגוריה:ספרי ילדים ונוער בעברית קטגוריה:ספרים על בעלי חיים קטגוריה:אריות בתרבות קטגוריה:ג'ירפיים בתרבות	2024-04-18T06:00:28
קילומטר רבוע	קילומטר רבוע (סמל: ק"מ² או קמ"ר) היא יחידת מידה השייכת למערכת היחידות הבין-לאומית (SI) למדידת שטח של משטח כלשהו. קילומטר רבוע אחד שווה ל: שטח של ריבוע בעל צלע באורך 1 קילומטר 1,000,000 מטר רבוע (מ"ר) 100 הקטאר 0.386102 מיילים רבועים 247.105381 אקרים 1,000 דונם (ישראל) ובחישוב הפוך: 1 מ"ר = 0.000001 קילומטר רבוע 1 הקטאר = 0.01 קילומטר רבוע 1 מייל רבוע = 2.589988 קילומטר רבוע 1 אקר = 0.004047 קילומטר רבוע 1 דונם (ישראל) = 0.001 קילומטר רבוע השטח של העיר העתיקה בירושלים הוא בקירוב קילומטר רבוע. קישורים חיצוניים מחשבון להמרה של יחידות שטח עמי מיטב, ירושלים קילומטר מרובע אחד – העיר העתיקה מדריך אתרים, 2015 קטגוריה:יחידות מידה: שטח	2024-08-02T13:51:26
עיטורי ברית המועצות	עיטורי ברית המועצות כוללים את העיטורים הצבאיים והאזרחיים שהוענקו בברית המועצות עד התפרקותה. הטרמינולוגיה הסובייטית הגדירה שלושה סוגים של עיטורים: עיטור, מדליה ותואר. לאחר התפרקות ברית המועצות נשמרו חלק מהעיטורים כפי שהם, אחרים שונו כדי להתאימם לרוסיה וחלקם התבטלו לגמרי. עיטורים עיטור לנין שמאל\|ממוזער\|150px\|עיטור לנין עיטור לנין (ברוסית: орден Ленина) נוסד בשנת 1930 והיה לעיטור הגבוה ביותר בברית המועצות. הוא הוענק לאזרחים על שירות יוצא דופן למדינה ולחיילים שהיו בעלי אומץ לב יוצא מגדר הרגיל. עיטור לנין הוענק לראשונה ב-23 במאי 1930 לעיתון "קומסומולסקאיה פראבדה", עיתון תנועת הנוער הסוציאליסטית. בדומה לעיטורים סובייטים רבים, הוא הוענק לא רק לאנשים אלא גם לערים, ארגונים, מפעלים, מוסדות ציבור, יחידות צבאיות ועיתונים. גיבורי ברית המועצות וגיבורי העמל הסוציאליסטי קיבלו עיטור זה יחד עם העיטורים שמתאימים לתארים אלו. לחלק מהמעוטרים הוא הוענק מספר פעמים. ה"שיאן" מבין מקבלי עיטור לנין הוא המדינאי הסובייטי ניקולאי פטוליצ'ב, שקיבל 12 עיטורי לנין. עד לפירוקה של ברית המועצות הוענקו בסך הכול 462,184 עיטורי לנין. עיטור מהפכת אוקטובר שמאל\|ממוזער\|150px\|עיטור מהפכת אוקטובר עיטור מהפכת אוקטובר (ברוסית: Орден Октябрьской Революции) נוצר ב-31 באוקטובר 1967 לציון 50 שנה למהפכת אוקטובר, והיה העיטור השני במדרג בברית המועצות. העיטור הוענק לאזרחים אשר תרמו לפעילות המהפכנית ולביסוס השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, עבור הישגים בפיתוח הסוציאליזם והמדינה, על הישגים במדע ובתרבות, עבור הצטיינות בקרב, עבור תרומה להגנת המדינה, עבור פעילות ציבורית פורה ועבור קידום וייצוא הסוציאליזם למדינות אחרות באירופה. העיטור עשוי מכסף, פרט לפטיש ומגל בחלק המרכזי התחתון, אשר עשויים מזהב טהור. המשקל הכולל של העיטור - 31 גרם. עיטור זה הוענק לראשונה ב-6 בנובמבר 1967 לערים לנינגרד ומוסקבה, על תרומתם במלחמת העולם השנייה. כמו כן, זכו בעיטור ספינת הקרב אברורה, מרשלי ברית המועצות גאורגי ז'וקוב, איבן בגריאמן, איבן קונייב, מפקד הצי הסובייטי אדמירל סרגיי גורשקוב ועוד. כמו כן, זכה גם העיתון הסובייטי פראבדה בעיטור זה. בסה"כ, עד התמוטטות ברית המועצות הוענקו 106,462 עיטורים אלו. עיטור הניצחון שמאל\|ממוזער\|150px\|עיטור הניצחון עיטור הניצחון (ברוסית: Орден Победа) היה העיטור הצבאי הגבוה ביותר בברית המועצות, הניתן לאנשי הפיקוד העליון של הצבא האדום על "פעולה מוצלחת במסגרת חזית אחת או יותר שהביאה לשינוי משמעותי של המצב לטובתו של הצבא האדום". העיטור נוסד בשנת 1943 והוענק לראשונה ב-10 באפריל 1944 לגיאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וקוב, אלכסנדר ואסילבסקי ויוסיף סטלין על חלקם בשחרור אוקראינה המזרחית. שלושתם קיבלו את העיטור פעם נוספת בשנת 1945 - והם היחידים שקיבלו עיטור זה יותר מפעם אחת. כל העיטורים מסוג זה ניתנו במהלך מלחמת העולם השנייה, פרט לזה של ברז'נייב שהוענק ב-1978 (העיטור נשלל ממנו מספר שנים לאחר מותו, ב-1989). בסך הכול ניתן העיטור 20 פעם ל־17 איש (כולל ברז'נייב). העיטור עצמו הוא כוכב מחומש מפלטינה, המעוטר ב-150 יהלומים ובאבני אודם במשקל כולל של 16 קרט. במרכזו דמות הקרמלין, המאוזוליאום של לנין ומגדל ספסקאיה בזהב, מוקפים בשיבולים זהובות כשמעליהן הכיתוב CCCP (ברית המועצות) ובתחתית Победа (ניצחון). מתוך שבעה עשר מקבלי העיטור, חמישה לא נמנו עם אנשי הצבא האדום: הגנרל האמריקאי אייזנהאואר, מרשל יוגוסלביה טיטו, הפילדמרשל הבריטי מונטגומרי, מרשל פולין מיכל רולה-ז'ימיירסקי ומלך רומניה מיכאי הראשון. עיטור הדגל האדום שמאל\|ממוזער\|150px\|עיטור הדגל האדום עיטור הדגל האדום (רוסית: орден Красного Знамени) נוסד ב-1918 והיה העיטור הראשון של הצבא האדום. הוענק לחיילי הצבא האדום על אומץ יוצא מגדר הרגיל בשדה הקרב. גם יחידות שלמות היו זכאיות לעיטור זה. עיטור הדגל האדום הוגדר כעיטור קרבי הגבוה ביותר בברית המועצות עד להיווסדות עיטור הניצחון ב-1943. העיטור עשוי מכסף עם ציפוי זהב. על הדגל ישנו כיתוב: "פועלי כל העולם, התאחדו!". מעמדו של עיטור זה נשחק בשנים 1945–1958, כאשר הוא הוענק לא על הישגים בקרב, אלא על 20 ו-30 שנות שירות ללא דופי בצבא, במשטרה ובק.ג.ב. של ברית המועצות. לאחר שנת 1958 העיטור שוב חזר להיות מוענק רק על הישגים בשדה הקרב. עד לפירוק ברית המועצות בשנת 1991 הוענקו כ-580,000 עיטורי הדגל האדום. עיטור סובורוב עיטור סובורוב (ברוסית: орден Суворова) נוסד ב-29 ביולי 1942. הוא קיים בשלוש דרגות. העיטור קרוי על שמו של אלכסנדר סובורוב, מצביא רוסי מפורסם מן המאה ה-18. לפי תקנון העיטור: לדרגה הראשונה היו זכאים: מפקדי חזיתות, מפקדי ארמיות וקציני המטה הבכירים שלהם על תכנון קרב, שבמהלכו הביסו אויב, העולה עליהם במספר חייליו. לדרגה השנייה היו זכאים מפקדי קורפוסים, דיוויזיות וחטיבות יחד עם קציני המטה על תכנון קרב שבמהלכו הביסו אויב, העולה עליהם במספר חייליו. לדרגה השלישית היו זכאים מפקדי הרגימנטים, ראשי מטה הרגימנט, מפקדי גדודים ופלוגות על מנהיגות יוצאת מגדר הרגיל, כושר ארגון והובלת החיילים לניצחון בקרב. עיטור סובורוב הוענק לראשונה ב-26 בדצמבר 1942. זה היה עיטור מדרגה שנייה שהוענק לגנרל בדאנוב, מפקד גיס משוריין. הגיס של בדאנוב ביצע פשיטה בת חמישה ימים בעורף האויב באזור נהר דון, שבמהלכו השמיד בסיס אווירי גדול של הצבא הגרמני, ממנו בוצעו גיחות הספקה לארמייה הנצורה של גנרל פאולוס בסטלינגרד. עיטור סובורוב מדרגה ראשונה הוענק לראשונה ב-28 בינואר 1943 לגאורגי ז'וקוב על חלקו בקרב סטלינגרד. במהלך מלחמת העולם השנייה הוענקו 7266 עיטורי סובורוב, כאשר 1528 מהם הוענקו ליחידות צבאיות. מתוך 7266 עיטורים 391 היו מדרגה ראשונה, 2863 - מדרגה שנייה ו-4012 - מדרגה שלישית. בין מקבלי העיטורים היו גם כ-80 קצינים מצבאות ארצות הברית, בריטניה, צרפת, פולין, צ'כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה. ביניהם: דווייט אייזנהאואר, הרולד אלכסנדר, ארתור האריס, אלן ברוק, ג'ורג' מרשל, ברנרד לו מונטגומרי, מארק קלארק, עומר בראדלי, לודביק סבובודה, מארי-פייר קניג. לאחר מלחמת העולם השנייה הוענקו עיטורי סובורוב בודדים בלבד: בשנת 1947 הוענק עיטור סובורוב מדרגה ראשונה למנהיג אלבניה אנוור הוג'ה בשנת 1958 באופן מפתיע ולא ברור הוענקו עיטורי סובורוב למלך קמבודיה נורודום סוראמאריט ולבנו נורודום סיהאנוק, יורש העצר. בשנת 1959 הוענק עיטור סובורוב מדרגה ראשונה להיילה סלאסי. בשנת 1981 הוענקו עיטורי סובורוב לשני מרשלים סובייטים על חלקם בתכנון הפלישה לאפגניסטן. עיטור קוטוזוב עיטור קוטוזוב נוסד ב-29 ביולי 1942. בהתחלה לעיטור היו שתי דרגות, דרגה שלישית נוספה בשנת 1943. העיטור קרוי על שמו של קוטוזוב, גנרל רוסי שעיקר פרסומו בא לו ממלחמות נפוליון. לעומת עיטור סובורוב, אשר מוענק על ביצוע מבצעים התקפיים עיטור קוטוזוב מוענק על מבצעים בעלי אופי הגנתי יותר. לפי תקנון העיטור: לדרגה הראשונה היו זכאים מפקדי חזית וארמיות וראשי המטה שלהם על תכנון וביצוע מעולה של קרב נסיגה (מאולצת) של יחידות צבאיות גדולות, תוך הסבת אבדות כבדות לאויב, ביצוע התקפות נגד יעילות, שמירת הכוח של היחידות ויצירת קווי הגנה חדשים. לדרגה השנייה היו זכאים מפקדי קורפוסים, דיוויזיות וחטיבות וראשי המטה שלהם על תכנון וביצוע קרב הגנה או התקפת נגד, שבמהלכם הוסבו לאויב אבדות כבדות. לדרגה השלישית היו זכאים מפקדי הרג'מנטים, הגדודים והפלוגות ולראשי מטה הרגימנט על יוזמה התקפית שכתוצאה ממנה האויב סבל אבדות כבדות בקרב או על השמדת יחידות אויב מכותרות ומעוזי ההתנגדות של האויב. במהלך מלחמת העולם השנייה הוענקו 7322 עיטורי קוטוזוב (מתוכם 1594 הוענקו ליחידות צבאיות ואחד - ללמפעל לייצור טנקים בצ'ליאבינסק). בין מקבלי העיטורים היו גם כ-100 קצינים מצבאות ארצות הברית, בריטניה, קנדה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, יוגוסלביה ומונגוליה. ביניהם: עומר בראדלי, ארתור טדר, טרפורד לי מלורי, הארי קריראר, ולדימיר סטויצ'ב, יומג'אגין טסדנבאל. לאחר מלחמת העולם השנייה הוענקו עיטורי קוטוזוב בודדים בלבד: בשנת 1956 הוענקו 6 עיטורים למפקדים בכירים שהשתתפו בדיכוי המרד ההונגרי. בשנים 1981 -1982 הוענקו 8 עיטורים לגנרלים סובייטים על חלקם במלחמת אפגניסטן. עיטור אלכסנדר נבסקי שמאל\|ממוזער\|150px\|עיטור אלכסנדר נבסקי עיטור אלכסנדר נבסקי נוסד בשנת 1942. העיטור מוענק על שמו של אלכסנדר נבסקי, נסיך רוסי מהמאה ה-13 שהביס את השוודים בקרב נהר נייבה - מכאן נבסקי ואת האבירים של המסדר הטווטוני בקרב על הקרח. לעיטור היו זכאים כל המפקדים (מרמת מפקד מחלקה ומעלה - עד לתפקיד מפקד דיוויזיה) על מיומנות אישית ופיקוד יעיל על גיסותיהם. זהו העיטור היחידי בעולם, שעליו מופיע דיוקנו של שחקן קולנוע. תמונות (או ציורים) אמיתיים של הנסיך אלכסנדר נייבסקי לא השתמרו עד המאה ה-20, ולכן מעצב העיטור השתמש בתמונתו של שחקן הקולנוע ניקולאי צ'רקסוב (אשר גילם את דמותו של הנסיך אלכסנדר נייבסקי בסרטו של סרגיי אייזנשטיין, אלכסנדר נבסקי בשנת 1938). במהלך מלחמת העולם השנייה הוענקו כ-50,000 עיטורי אלכסנדר נבסקי (מתוכם כ-1500 הוענקו ליחידות צבאיות). בין מקבלי העיטור היו גם כ-70 קצינים מצבאות בעלות הברית. לאחר תום המלחמה העיטור לא הוענק כלל. עיטור בוגדן חמלניצקי עיטור בוגדן חמלניצקי נוסד ב-10 באוקטובר 1943. העיטור קרוי על שמו של בוגדן חמלניצקי, מרים נס המרד נגד שלטון האצולה הקתולית באוקראינה במאה ה-17. קיימות שלוש דרגות של העיטור. לפי תקנון העיטור: לדרגה הראשונה היו זכאים מפקדי חזיתות, ציים או יחידות פרטיזנים גדולות וקציני מטה בכירים שלהם על ביצוע מבצע מוצלח לשחרור עיר בעלת חשיבות אסטרטגית, על ביצוע פשיטות בעורף האויב, תוך הסבת אבדות כבדות או על טיבוע שיירות גדולות של האויב בים. לדרגה השנייה היו זכאים מפקדי הקורפוסים, דיוויזיות, חטיבות ורגימנטים, קציני המטה של היחידות האלה ויחידות פרטיזנים על פריצת קווי הגנה של האויב, על צליחה מוצלחת של נהרות או על השמדת קווי אספקה בעורף האויב. לדרגה השלישית היו זכאים טוראים, סמלים וקצינים עד לרמת מפקד גדוד על יוזמה התקפית בקרב וניצחון על האויב בהיתקלות. במהלך מלחמת העולם השנייה הוענקו כ-8451 עיטורי בוגדן חמלניצקי (מתוכם 106 הוענקו ליחידות צבאיות, ביניהן גם חטיבה צ'כית). לאחר מלחמת העולם השנייה הוענקו 6 עיטורי חמלניצקי בלבד - למפקדים בכירים שהשתתפו בדיכוי המרד ההונגרי. עיטור אושקוב עיטור אושקוב נוסד ב-3 במרץ 1944. עיטור זה קיים בשתי דרגות. העיטור קרוי על שמו של פיודור אושקוב אדמירל בצי הרוסי שפעל מהמחצית השנייה של המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. לפי תקנון העיטור: לדרגה הראשונה היו זכאים קציני חיל הים על תכנון יוצא מגדר הרגיל של מבצעים ימיים או נחיתות מן הים בשטח אויב. לדרגה השנייה היו זכאים קציני חיל הים על ניהול קרב שבמהלכו הטביעו ספינות אויב או על פשיטות ימיות על בסיסי האויב. העיטור הוענק אך ורק במהלך מלחמת העולם השנייה, פרט לשני מקרים: בשנת 1951 הוא הוענק לבית הספר לקציני חיל הים בלנינגרד ובשנת 1968 - לאקדמיה צבאית של חיל הים הסובייטי. בסך הכול הוענקו 47 עיטורי אושקוב מדרגה ראשונה. בין מקבלי העיטור: 25 קצינים סובייטים (ל-11 מתוכם הוא הוענק פעמיים) ול1 בריטי (אדמירל ברטרם רמזי), 8 חידות צבאיות, בית ספר לקציני חיל הים ואקדמיה צבאית. עיטור אושקוב מדרגה שנייה הוענק 194 פעם, 13 מתוכם - ליחידות צבאיות. הקצין הראשון שהוענק לו עיטור אושקוב מדרגה השנייה (יורי ראל שמו) היה קרוב משפחה רחוק של אדמירל אושקוב. סבתא רבה של תת-אדמירל יורי ראל הייתה אחייניתו של אדמירל אושקוב (לאדמירל אושקוב עצמו לא היו ילדים). עיטור נחימוב עיטור נחימוב נוסד ב-3 במרץ 1944. עיטור זה קיים בשתי דרגות. העיטור קרוי על שמו של פאבל נחימוב אדמירל רוסי מהמאה ה-19. לפי תקנון העיטור: לדרגה הראשונה היו זכאים קציני חיל הים על ביצוע פעולות שהביאו לסיכול מבצע התקפי של האויב והסבו אבדות כבדות לאויב לדרגה השנייה היו זכאים קציני חיל הים על הגנה אקטיבית על בסיסם או קווי האספקה, בתנאי שבמהלך הקרב ספינות האויב טובעו או נאלצו לסגת. העיטור הוענק אך ורק במהלך מלחמת העולם השנייה. בסך הכול הוענקו 80 עיטורי נחימוב מדרגה ראשונה (5 מתוכם הוענקו ליחידות צבאיות). עיטור נחימוב מדרגה שנייה הוענק 467 פעם, 2 מתוכם - ליחידות צבאיות. עיטור הכוכב האדום שמאל\|ממוזער\|150px\|עיטור הכוכב האדום עיטור הכוכב האדום נוסד בשנת 1930. העיטור מוענק על פעילות יוצאת דופן למען הגנה על ברית המועצות הן בימי המלחמה והן בימי שלום. העיטור בעל צורת כוכב עשוי מכסף ומצופה באמייל אדום. במרכז העיטור מודבקת לוחית בצורת פרסה ובה מצויר חייל עם רובה בעמידה התקפית. סביב החייל ישנו כיתוב ברוסית "פועלי כל העולם, התאחדו!". לרגלי החייל ישנו כיתוב - ברית המועצות (ברוסית: СССР). בתחתית העיטור מצוירים פטיש ומגל - אחד מסמלי ברית המועצות. העיטור היה נפוץ במיוחד בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר הוענק כ-2,900,000 פעם, בעיקר לקצינים זוטרים. בנוסף לחיילים הוענק העיטור גם ליחידות צבאיות. מעמדו של העיטור נשחק בשנים 1945–1958, כאשר הוא הוענק לא על האומץ בשדה הקרב, אלא על 15 שנות שירות ללא דופי בצבא, במשטרה ובק.ג.ב.. מעמדו "עלה" בשנות השמונים, כאשר הוא הוענק על הישגים קרביים לחיילים סובייטים, אשר לחמו באפגניסטן. מהיווסדו של העיטור בשנת 1930 ועד לפירוק ברית המועצות בשנת 1991 הוענקו כ-3.9 מיליון עיטורי הכוכב האדום. עיטור מלחמת המולדת עיטור מלחמת המולדת (במקור:עיטור המלחמה הגדולה של המולדת) הוענק במהלך מלחמת העולם השנייה בשתי דרגות. עד לשנת 1977 היה העיטור היחיד (להבדיל ממדליות) שמשפחתו של המעוטר יכלה לשמור גם לאחר מותו. העיטור הוענק לחיילי הצבא האדום ולפרטיזנים על מעשי גבורה בשדה הקרב, אולם בשנת 1985 במהלך חגיגות ארבעים שנה לניצחון על גרמניה הוחלט שהעיטור יוענק לכל וותיקי המלחמה שעדיין חיים. עיטור התהילה עיטור התהילה נוסד בשנת 1943. זהו העיטור היחידי בין כל העיטורים הצבאיים של ברית המועצות המיועד לחוגרים בלבד (כלומר לא לקצינים). יוצאי מן הכלל היחידים היו קציני חיל האוויר בדרגת סגן-משנה בלבד, אשר גם היו זכאים לעיטור זה. לעיטור זה היו קיימות שלוש דרגות, כאשר היה ניתן להעניק אותן אך ורק בסדר עולה, כלומר לא ניתן להעניק, למשל, עיטור מדרגה שנייה לחייל שאין לו עדיין עיטור מדרגה שלישית. שמאל\|ממוזער\|200px\|עיטורי התהילה, משמאל לימין: דרגה ראשונה, שנייה ושלישית העיטור הוענק על אומץ לב ועל הישגים אישיים בקרב. בתקנון העיטור פורטו 32 סוגים של הישגים קרביים שנדרשו כדי לזכות בעיטור זה. להלן העיקריים שבהם: חיסול של 10 חיילי אויב (לפחות) מנשק אישי פגיעה קטלנית בשני טנקים של אויב (לפחות) מרובה נ"ט חיסול טנק אויב בעזרת רימוני יד הצלת חיי המפקד בקרב לקיחת קצין אויב בשבי מניעת נפילת דגל היחידה בידי אויב תפיסת דגל אויב הגשת עזרה ראשונה לפצועים בשטח תחת אש אויב במספר קרבות לטייס מטוס יירוט על הפלת לפחות שני מטוסים בקרב אוויר לצוות מפציץ או מטוס סער על הפלת מטוס אויב בקרב אווירי או על השמדת שני מטוסים לפחות על הקרקע לצוות מפציץ או מטוס סער - על השמדת 3 קטרים לפחות או על השמדת רכבת משא או על השמדת גשר אסטרטגי או על טיבוע ספינת אויב. מעמדם של חיילים שזכו בכל שלוש הדרגות של עיטור התהילה הושווה למעמדם של מקבלי תואר "גיבור ברית המועצות". במהלך המלחמה הוענקו 980,000 עיטורי תהילה מדרגה שלישית, 46,000 מדרגה שנייה ו-2562 עיטורים מדרגה ראשונה. בין 2562 החיילים שקיבלו את כל שלוש הדרגות של העיטור ישנן גם 4 נשים. מבין החיילים שקיבלו את כל שלוש הדרגות של העיטור היו 9 יהודים. שניים מהם : בוריס זמנסקי וגריגורי בוגוראד עלו בשנות ה-90 לישראל. ליאוניד בלאט נפטר ברוסיה בשנת 2012. כ-27 לוחמים קיבלו את "עיטור התהילה" 4 פעמים (מה שהיה כמעט בלתי אפשרי), ורק אחד מהם לא שרד את המלחמה. שמו היה אילריון מרקולוב (1945-1913), הוא עבר את כל הדרך ממוסקבה לברלין, ונהרג יום אחד לפני סיום המלחמה. הוא נהרג בצ'כוסלובקיה (מספר מועט של חיילים נהרגו בקרבות בשחרור צ'כוסלובקיה), בהפצצה האחרונה של הגרמנים באזור. ממוזער\|120px\| עיטור אות הכבוד עיטור אות הכבוד עיטור אות הכבוד הוא עיטור אזרחי שנוסד ב-25 בנובמבר 1935. על פי הקריטריונים שנקבעו על ידי הממשלה הסובייטית, לעיטור היו זכאים: אזרחים וארגונים אשר תרמו לפיתוח התעשייה, החקלאות, הבנייה, התקשורת, שירותי הבריאות והשירות לאזרח. אזרחים או ארגונים אשר הצליחו להגדיל את הייצור ובו זמנית להקטין על עלותו. אזרחים או ארגונים אשר הצטיינו בייצוא הסוציאליזם לרפובליקות ברית המועצות ולמדינות אחרות ברחבי העולם. עבור המצאות וחידושים אשר תרמו לאיכות החיים של האזרחים. על הישגים בתחום המדעי עבור אומץ ותושייה בהגנת המדינה או עבור הצלת חיים בזמני שלום. לעיטור צורה של אליפסה, והוא בגובה 46 מ"מ, ורוחב 32.5 מ"מ. על הצד הקדמי של העיטור מופיעים פועל ואיכרה, חברת קולחוז, הנושאים דגלים אדומים עם הכיתוב "פועלי כל העולם התאחדו!". העיטור עשוי מכסף. הוא נענד על סרט בצבע וורוד בהיר עם שני פסים כתומים בצדדים. עד להתפרקות ברית המועצות הוענקו 1,574,368 עיטורי אות הכבוד. עיטור הידידות בין העמים שמאל\|ממוזער\|120px\|עיטור ידידות העמים עיטור ידידות העמים נוסד ב-17 בדצמבר 1972 לרגל 50 שנה להקמת ברית המועצות. לעיטור היו זכאים: אזרחי ברית המועצות אזרחי חוץ, מרגלים, דיפלומטים ועוד אשר תרמו לפיתוח הידידות בין ברית המועצות לעמי העולם. על פי תקנות העיטור, קיבלו את העיטור על: תרומה גדולה לחיזוק ושיתוף הפעולה בין הרפובליקות בברית המועצות עבור הישגים בפיתוח כלכלת ברית המועצות הצטיינות בבנייה וחינוך האומה הצטיינות ופיתוח המדע והתרבות על תרומה בחיזוק הקשרים של ברית המועצות עם מדינות אחרות. עד התפרקות ברית המועצות בשנת 1991 הוענקו 77,719 עיטורים כאלו. עיטור השירות למען המולדת בכוחות המזוינים של ברית המועצות עיטור השירות למען המולדת בכוחות המזוינים של ברית המועצות נוסד ב-28 באוקטובר 1974. במקור נועד העיטור להיות מוענק לקצינים ונגדים על הישגיהם בעיתות שלום, אך במהלך מלחמת אפגניסטן הוענק גם על מעשי גבורה ואומץ אישי. לעיטור זה קיימות שלוש דרגות, כאשר היה ניתן להעניק אותן אך ורק בסדר עולה, כלומר לא ניתן להעניק, למשל, עיטור מדרגה שנייה לחייל שאין לו עדיין עיטור מדרגה שלישית. כל שלוש הדרגות של העיטור עשויות מכסף. בעיטור מדרגה שנייה הכוכב במרכז העיטור מצופה זהב ובעיטור מדרגה ראשונה הריבוע העליון גם הוא מצופה בזהב. עד להתפרקות ברית המועצות הוענקו 69,576 עיטורים מדרגה שלישית, 589 מדרגה שנייה ו-13 עיטורים מדרגה ראשונה. עיטור האומץ האישי מדליות כעקרון לפי הטרמינולגיה הסובייטית, ערך המדליה (medal) נמוך מערך העיטור (order) פרט למקרה יוצא דופן של מדליית "גיבור ברית המועצות" אשר מקנה גם את עיטור לנין לנושאה. מדליות הוענקו בדרך כלל על מעשה גבורה בודד או על השתתפות במערכה כמו הגנת עיר או כיבוש עיר האויב. גיבור ברית המועצות שמאל\|ממוזער\|100px\|כוכב הזהב, מדליית גיבור ברית המועצות תואר הכבוד "גיבור ברית המועצות" הוענק לראשונה בשנת 1934 לטייסים שהשתתפו במבצע הצלה של צ'ליוסקין. המדליה הוענקה לחיילים ואזרחים כאחד והיא הייתה אות ההצטיינות הגבוה ביותר בברית המועצות. המקבילה האזרחית היא "גיבור העמל הסוציאליסטי". מקבל התואר "גיבור ברית המועצות" היה זכאי למדליית כוכב הזהב, תעודה מהפריסידיום של הסובייט העליון ועיטור לנין. הייתה אפשרות לקבל את המדליה יותר מפעם אחת. אם האדם היה זכאי לתואר בפעם השנייה, הוא לא היה מקבל שוב את עיטור לנין, אלא רק את המדליה. תואר גיבור ברית המועצות הוענק 4 פעמים לשני אנשים: מנהיג ברית המועצות ברז'נייב והמצביא מרשל ז'וקוב. 3 פעמים הוענק התואר למרשל סמיון בודיוני ולשני טייסי חיל האוויר איוואן קוז'דוב ואלכסנדר פוקרישקין - אלופי ההפלות של הצבא האדום (ושל בעלות הברית בכלל) במהלך מלחמת העולם השנייה. קוז'דוב הפיל 62 מטוסים גרמניים ופוקרישקין - 59. בנוסף לכך ערים, מבצרים ומקומות דומים יכלו לקבל את התואר "גיבור" כמו למשל "מוסקבה, עיר גיבורה". מתוך 12,776 מקבלי המדליה, 148 (לפי מקורות אחרים - 153) הם יהודים. לרובם הוענק העיטור על גבורתם במהלך מלחמת העולם השנייה, שישה מתוכם אף עלו לישראל. מדליית העוז שמאל\|ממוזער\|100px\|מדליית העוז (ברוסית: "Медаль " За отвагу ") המדליה נוסדה לפי החלטת הסובייט העליון, אשר פורסמה ב-17 באוקטובר 1938. לפי תקנון המדליה היו זכאים לה הן החיילים והן האזרחים. היא הוענקה על אומץ אישי ותעוזה בקרבות עם אויבי ברית המועצות. בנוסף לכך היא הוענקה גם לחיילי משמר הגבול על האומץ אישי בעת ההגנה על הגבול של ברית המועצות. שני החיילים הראשונים שקיבלו את המדליה היו דווקא אנשי משמר הגבול שהצליחו למנוע חדירת כמה חיילי קומנדו יפנים לתוך ברית המועצות באזור אגם חסן. מהיווסדה של המדליה ועד להתפרקות ברית המועצות הוענקו 4,569,893 מדליית מתוכן כ-4,200,000 הוענקו במהלך מלחמת העולם השנייה. המדליה הוענקה בעיקר לחוגרים ולקצינים בדרגות סגן משנה/סגן. המדליה היא עיגול בקוטר 37 מ"מ העשוי מכסף. בצד הקדמי של המדליה ישנו כיתוב עם שם המדליה באותיות בצבע אדום, מעל הכיתוב – ציור של שלושה מטוסים, מתחת לכיתוב – ציור של הטנק הכבד T-35. מתחת לטנק ישנו כיתוב ברית המועצות (CCCP) באותיות בצבע אדום. בצד האחורי מוטבע מספר סידורי של המדליה. בשנים 1938- 1943 נענדה המדליה על סרט בצבע אדום. לאחר מכן הוחלף צבע הסרט לאפור עם פסים בצבע כחול בצדדים. מדליית העוז היא אחת מתוך 3 מדליות ש"שרדו" את התפרקות ברית המועצות. היא חלק מהעיטורים והמדליות של הפדרציה הרוסית, אם כי בוצעו בה שני שינויים – גודלה הוקטן ל-34 מ"מ והמילה ברית המועצות (CCCP) נמחקה ממנה. מדליה על ההצטיינות בקרב שמאל\|ממוזער\|100px\|מדליית "על ההצטיינות בקרב" המדליה נוסדה לפי החלטת הסובייט העליון, אשר פורסמה ב-17 באוקטובר 1938 .לפי תקנון המדליה היו זכאים לה חיילים, אזרחי ברית המועצות ואף אזרחים זרים. היא הוענקה על: תעוזה אישית בלחימה שסייעה לביצוע המשימה של היחידה הצבאית אליה משתייך החייל לחיילי משמר הגבול על האומץ אישי בעת ההגנה על הגבול של ברית המועצות בעתות שלום היא הוענקה על הישגים אישיים בהעלאת רמת המוכנות של יחידה צבאית למלחמה ועל הישגים בהטמעת השימוש באמצעי לחימה חדשים. בשנים 1944 – 1957 הוענקה המדליה גם כאות הוקרה על 10 שנות שירות ללא דופי בכוחות המזוינים של ברית המועצות. עד להתפרקות ברית המועצות הוענקה המדליה ל 5,210,078 איש. המדליה היא עיגול בקוטר 31-32.5 מ"מ (המדליה יוצרה בגדלים שונים לאורך השנים) העשוי מכסף. בצד הקדמי של המדליה מופיע כיתוב עם שם המדליה, בחלק התחתון – רובה מוסין וחרב פרשים בהצלבה, בחלק העליון ישנו כיתוב ברית המועצות (CCCP) באותיות בצבע אדום. בצד האחורי מוטבע מספר סידורי של המדליה. מדליה נענדת על סרט משי אפור עם פסים צהוב בצדדים. מדליית הניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה שמאל\|ממוזער\|100px\|מדליית הניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה (ברוסית:За Победу над Германией в Великой Отечественной войне 1941—1945 гг) (בתרגום מילולי " מדליית הניצחון על גרמניה במלחמה הפטריוטית הגדולה, 1941-1945") היא אות מערכה של הכוחות המזוינים של ברית המועצות אשר הוענק לחיילים ואזרחים בגין שירות בצבא האדום או ביחידות נ.ק.ו.ד. בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדליה עוצבה על ידי י. אנדריאנוב ו י. רומנוב. המדליה הוענקה מתוקף תקנה של הסובייט העליון, אשר פורסמה ב-9 במאי 1945, יום חתימת הסכם הכניעה של גרמניה הנאצית. לפי תקנון המדליה היו זכאים לה חיילי הצבא האדום, חיילי יחידות נ.ק.ו.ד. ואזרחים עובדי הצבא, אשר נטלו חלק פעיל בלחימה עצמה או סייעו למאמץ המלחמתי ביחידות עורפיות, והיו בשירות פעיל נכון לתאריך 9 במאי 1945. כמו כן הוגדר כי חיילים או אזרחים ששוחררו מן הצבא במהלך המלחמה מסיבות רפואיות (פציעה או מחלה) זכאים אף הם לקבלת המדליה. בסך הכול הוענקה המדליה לכ 14,933,000 איש. המדליה היא עיגול בקוטר 32 מ"מ עשוי פליז. בצד אחד של המדליה מופיע דיוקנו של יוסיף סטלין במדי מרשל ברית המועצות, כאשר ראשו פונה שמאלה. בחלק העליון ישנו כיתוב "מטרתנו היא צודקת" ובחלק התחתון " אנו ניצחנו". מקורו של הביטוי הזה הוא בנאומו הראשון של סטלין לאומה לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, אותו הוא נשא ב-3 ביולי 1941. בסיומו של אותו הנאום אמר סטלין: "מטרתנו היא צודקת! אנחנו ננצח!". בצד השני של המדליה ישנו כיתוב עם שם המדליה : "על הניצחון על גרמניה במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941–1945 ". בחלק התחתון מוטבע כוכב. המדליה נענדת על סרט פסים (3 פסים שחורים ו2 פסים כתומים) . מדליית הניצחון על יפן שמאל\|ממוזער\|100px\|מדליית הניצחון על יפן (ברוסית:) За победу над Японией) היא אות מערכה של הכוחות המזוינים של ברית המועצות אשר הוענק לחיילים ואזרחים בגין שירות בצבא האדום או ביחידות נ.ק.ו.ד. במהלך מבצע סערת אוגוסט. המדליה עוצבה על ידי הציירת מ. לוקינה. המדליה הוענקה מתוקף תקנה של הסובייט העליון, אשר פורסמה ב-30 בספטמבר 1945 לפי תקנון המדליה היו זכאים לה חיילי הצבא האדום, חיילי יחידות נ.ק.ו.ד. ואזרחים עובדי הצבא, אשר נטלו חלק פעיל בלחימה נגד הצבא היפני וצבא מנצ'וקוו מ-9 באוגוסט עד 3 בספטמבר 1945. כמו כן המדליה הוענקה גם לחיילים וקצינים שסייעו למאמץ המלחמתי ביחידות עורפיות במזרח הרחוק של ברית המועצות. בסך הכול הוענקה המדליה לכ 1,800,000 איש. המדליה היא עיגול בקוטר 32 מ"מ העשוי מפליז. בצד אחד של המדליה מופיע דיוקנו של יוסיף סטלין במדי מרשל ברית המועצות, כאשר ראשו פונה ימינה (כלומר לכיוון מזרח, לעומת מדליית הניצחון על גרמניה, שם מופנה ראשו שמאלה – לכיוון מערב) בחלק העליון ישנו כיתוב "על הניצחון על יפן". בצד השני של המדליה ישנו כיתוב "3 בספטמבר 1945" ובחלק התחתון מוטבע כוכב. 3 בספטמבר 1945 הוא תאריך כניעתם של חילות המצב היפניים בחלק הדרומי של האיים הקוריליים - המעוז האחרון של יפן שנכנע בפני הצבא האדום. המדליה נענדת על סרט אדום העשוי ממשי עם פסים בצבע אדום ולבן בצדדים. מדליית אושקוב שמאל\|ממוזער\|100px\|מדליית אושקוב (ברוסית:) (Медаль Ушакова ) המדליה נוסדה לפי החלטת הסובייט העליון, אשר פורסמה ב-3 במרץ 1944 . היא קרויה על שמו של פיודור אושקוב, אדמירל רוסי מהמאה ה-18. לפי תקנון המדליה היו זכאים לה חיילי חיל הים ויחידות ימיות של משמר הגבול בדרגות חוגרים בלבד. היא הוענקה על גילוי אומץ אישי ותעוזה בקרבות בזירה ימית ובהגנה על הגבול הימי של המדינה. בשנת 1980 שונה התקנון – נוספה אפשרות להעניק את המדליה גם על ביצוע משימות ימיות מסוכנות בעיתות שלום. המדליה היא עיגול בקוטר 36 מ"מ העשוי מכסף המוטבע בתוך עוגן. בצד הקדמי של המדליה מופיע דיוקנו של אדמירל אושקוב. מעל הדיוקן מוטבע כיתוב "אדמירל אושקוב" ומתחת לדיוקן – שני עלי זית קשורים בסרט. בצד האחורי מוטבע מספר סידורי של המדליה. המדליה נענדת על סרט משי בצבע תכלת עם פסים לבנים וכחולים בצדדים. מעל הסרט ישנה שרשרת קטנה, שמסמלת את שרשרת של העוגן. מדליית אושקוב היא אחת מתוך 4 מדליות ש"שרדו" את התפרקות ברית המועצות – היא ממשיכה להתקיים במערכת העיטורים והמדליות של הפדרציה הרוסית ללא שינויים. מדליית נחימוב שמאל\|ממוזער\|100px\|מדליית נחימוב (ברוסית:) (Медаль Нахимова ) המדליה נוסדה לפי החלטת הסובייט העליון, אשר פורסמה ב-3 במרץ 1944 . היא קרויה על שמו של פאבל נחימוב, אדמירל רוסי מהמאה ה-19. לפי תקנון המדליה היו זכאים לה חיילי חיל הים ויחידות ימיות של משמר הגבול בדרגות חוגרים בלבד. היא הוענקה על תעוזה אישית בלחימה שסייעה לביצוע המשימה של הספינה, לחיילי ספינות משמר הגבול על האומץ אישי בעת ההגנה על הגבול הימי של ברית המועצות. בעתות שלום היא הוענקה על הישגים אישיים בהעלאת רמת המוכנות של יחידה צבאית למלחמה ועל הישגים בהטמעת השימוש באמצעי לחימה חדשים. כמון כן היה ניתן להעניק אותה גם על ביצוע משימות ימיות מסוכנות בעיתות שלום. עד להתפרקות ברית המועצות הוענקו כ 13,000 מדליות נחימוב. מדליית נחימוב בוטלה עם התפרקות ברית המועצות . המדליה היא עיגול בקוטר 36 מ"מ העשוי מארד. בצד הקדמי של המדליה מופיע דיוקנו של אדמירל נחימוב. מעל הדיוקן מוטבע כיתוב "אדמירל נחימוב" ומתחת לדיוקן – שני עלי זית וכוכב שמחבר ביניהם. בצד האחורי ישנו ציור של ספינת מפרש. המדליה נענדת על סרט משי בצבע תכלת עם שלושה פסים לבנים. ראו גם צבא הפדרציה הרוסית עיטורים, מדליות ותוארי כבוד של הפדרציה הרוסית רשימת יהודים גיבורי ברית המועצות, רוסיה, העמל הסוציאליסטי ובעלי כל שלוש דרגות עיטור התהילה קישורים חיצוניים ריכוז כל עיטורי ברית המועצות * קטגוריה:הכוחות המזוינים של ברית המועצות קטגוריה:ברית המועצות: אותות ועיטורים אזרחיים	2024-02-15T11:06:03
מהפך		2022-06-22T14:35:25
דרגה	דרגה מבטאת את מעמדו של אדם בארגון היררכי. ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך האדם הוא בעל עמדה בכירה יותר. בארגונים רבים מתקיימים מסלולים אחדים של דרגות, הקרויים דירוגים. ההתקדמות בסולם הדרגות היא התקדמות טבעית, המושפעת מהוותק ומרמת ביצוע העבודה (ולעיתים מותנית בפז"ם), ואילו החלפת דירוג קורה רק בעקבות רכישת השכלה מסוימת בקורס ארוך (קורס קצינים או רכישת תואר אקדמי, למשל). לדירוג ולדרגה יש השפעה ישירה על שכרו של העובד. בצבא, משטרה, וגופי ביטחון אחרים, יש לדרגה חשיבות גדולה במיוחד, משום שהדרגה גלויה לעין - היא מוצגת על מדיו של האדם, ומתקיימת חובת ציות להוראותיו של בעל דרגה גבוהה יותר. ראו גם דרגה צבאית דרגה דיפלומטית :קטגוריה:דרגות בישראל קישורים חיצוניים * קטגוריה:סוציולוגיה ארגונית	2023-04-02T00:21:38
איזי דורות	יצחק (איזי) דורות (8 בפברואר 1916 – 9 באפריל 1980) היה ראש השב"כ השני וסגן ראש המוסד. ביוגרפיה נולד בעיר איוואנו-פרנקיבסק בשם איזידור רוט (Izydor Roth) בנם של זהבה (לבית פאהן) ואלקנה, סוחר סוסים. למד בתיכון ממלכתי מקומי ועלה לארץ ישראל ב-27 בספטמבר 1936. הוא התיישב בשכונת מקור ברוך בירושלים ועבד בפרדסנות. למד לטינית ויוונית עתיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. ביולי 1939 הוכשר בבית הספר לנוטרים בכפר ילדים בעפולה ולאחר מכן שירת במשטרת היישובים העבריים. בדצמבר 1940 התנדב לצבא הבריטי ושירת במהלך מלחמת העולם השנייה כפקיד פלוגתי בגדוד העברי השני, שם זכה לכינוי "בריג" (קיצור של בריגדה). עם שחרורו גויס לש"י (שירות הידיעות של "ההגנה") ונודע בכינוי "דפני". בעת שירותו שם נפצע קשה בגבו בתאונת דרכים בירושלים. לפי אחת השמועות, התאונה נגרמה כתוצאה מירי בגבו של דורות, שבוצע על ידי אנשי לח"י בשעה שחקר את ההתנקשות ברוזן ברנדוט, וגרם להידרדרות הג'יפ בו נסע. לאחר קום המדינה החל לעבוד בשב"כ. הוא שימש סגנו של ראובן שילוח בעת הקמת המוסד. כשנדרש איזידור רוט לעברת את שם משפחתו, בהתאם להנחיות שהיו נהוגות באותה עת בשירות המדינה (לדרישת דוד בן-גוריון), הפגין את שנינותו ושינה את שמו ל"איזי דורות", וכך ציית להוראה מבלי ששמו החדש יישמע אחרת. בשנת 1951 יצא לשליחות באירופה, ובספטמבר 1952 מונה לעמוד בראש השב"כ, תפקיד שבו כיהן במשך שנה אחת. במהלך כהונתו נתפסו שניים מאנשי שירות הביטחון שטיפלו במכשיר האזנה שהוטמן בשולחן עבודתו של מאיר יערי ממנהיגי מפ"ם. דורות ניהל את מבצע ההאזנה יחד עם איסר הראל. לטענתם, הם חששו שגורמי שמאל בתוך מפ"ם שהזדהו עם ברית המועצות יפעלו באופן חשאי למען ברית המועצות ובקשו לעקוב אחריהם. יערי, לעומת זאת, טוען שההאזנות היו ממניעים פוליטיים. בין השנים 1963–1953 היה סגנו של ראש "המוסד", איסר הראל. בשנים אלה עסק, בין היתר, בלכידתם של סוכנים זרים שפעלו בישראל ובחקירת פרשות כגון בגידתו של אברי אלעד. עם פרישתו של הראל, בעקבות פרשת המדענים הגרמנים במצרים, פרש גם דורות, והקים חברת השקעות בשם "הרן" שעסקה בפיתוח מיזמים שונים ברחבי ישראל. גם לאחר פרישתו שמר בקנאות על פרטיותו, ולא התראיין מעולם. שמו לא נודע ברבים עד לפטירתו. איזי דורות נפטר ב-9 באפריל 1980 ונטמן בבית העלמין הדרום. הותיר אחריו אישה ושני בנים. לקריאה נוספת איתן הבר, אלמוני בחייו ובמותו, ידיעות אחרונות, 17 באפריל 1991. קישורים חיצוניים עמוד לזכרו של איזי דורות, באתר שירות הביטחון הכללי הערות שוליים קטגוריה:אנשי המוסד קטגוריה:אנשי הש"י קטגוריה:לוחמי הבריגדה היהודית קטגוריה:אנשי משטרת היישובים העבריים קטגוריה:ראשי השב"כ קטגוריה:אנשי העלייה החמישית קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1916 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1980	2024-06-23T16:23:12
קרל פרידריך גרדלר	קרל פרידריך גרדלר (31 ביולי 1884 – 2 בפברואר 1945) היה מדינאי גרמני. מראשי קשר העשרים ביולי להתנקשות בחיי אדולף היטלר. ביוגרפיה גרדלר נולד למשפחה מהמעמד הבינוני. לאחר לימודי משפטים ובנקאות, שירת כקצין זוטר בצבא הקיסרות הגרמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. שירת במגוון תפקידים במינהל המקומי ואף בתפקיד ארצי כמפקח על המחירים. תפקידו המוניציפלי הבכיר היה ראש עיריית לייפציג, תפקיד שלו נבחר בשנת 1930 וממנו פרש בשנת 1937 במחאה על הרס פסלו של המלחין היהודי פליקס מנדלסון בידי הנאצים. גרדלר היה מתנגד נחוש לרדיפת היהודים ולהשמדתם. ב-1933, כאשר הוכרז חרם על יהודים, קנה באופן הפגנתי בחנות יהודית, ואף הפציר בבריטים לא לנהל משא ומתן עם הגרמנים על שאלות מהותיות כל עוד הם ממשיכים ב"רדיפתם הסדיסטית והמצמררת של יהודים פולנים בגרמניה, הנרדפים לגבול השווייצרי והפולני כשמאחוריהם מכונות ירייה." את ליל הבדולח הגדיר כנקודת אל חזור. "מעתה," כתב, "לא נותרה, אפילו למהססים מביננו, אפשרות של פיוס עם המשטר העריץ." את השואה כינה "הפשע הגדול ביותר בתולדות המין האנושי." מלבד זאת, היה גם גרדלר תומך נלהב בתנועה הציונית והקמת מדינה יהודית, שיבח בחום את היישוב היהודי בארץ ישראל ואף שמר על קשרים עם נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן. עם זאת, היו גם נקודות מוצללות יותר ביחסו של גרדלר ליהודים: הוא תמך בחוקי נירנברג מתוך מחשבה שאלו ימנעו פרעות נוספות ביהודים, ובעודו ראש עיר חתם על צו המדיר יהודים מבריכות שחייה ציבוריות. עם זאת, לאחר התפטרותו ב-1937 יצא במלוא הקיטור כנגד המדיניות היהודית של הנאצים ולא שב לשתף עמם פעולה. בדעותיו היה גרדלר איש ימין שמרני, אך בהיותו אדם הגון, לא יכול היה שלא לתעב את המשטר הנאצי, ולפעול להפלתו. משנת 1937 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה בילה גרדלר חלק ניכר מזמנו מחוץ לגרמניה במסגרת עבודתו בחברת "בוש", באירופה ובאמריקה, בניסיונות לארגן תמיכה בתנועת ההתנגדות הגרמנית. ניסיונות אלו נכשלו. עם פרוץ המלחמה היה גרדלר לכוח האזרחי המניע מאחורי התנועה. הוא המריץ את הגורמים השונים - אנשי הוורמאכט, דיפלומטים ופוליטיקאים, וניסה לאחד את התנועה ולהביא להצלחת קשר להפלת השלטון הנאצי. לגרדלר היו חילוקי דעות עם חלק מן הקושרים, אנשי "חוג קרייזאו" וקלאוס שנק פון שטאופנברג, בדבר טיבו של המשטר לאחר הפלת הנאצים. גרדלר רצה במשטר שמרני, בעוד שאנשי קרייזאו ושטאופנברג רצו לתת למשטר צבע יותר סוציאל-דמוקרטי, ולצרף לממשל נציגים כיוליוס לבר, המדינאי הסוציאל-דמוקרט, וכן אנשי איגודים מקצועיים ונציגים מכל המעמדות. עם זאת, כאשר התקרבה שעת הקשר, החליטו הקושרים כי בראש המדינה הגרמנית שלאחר הקשר יעמוד גרדלר בתפקיד הקאנצלר. ב-18 ביולי 1944 נרמז לגרדלר כי הגסטפו הוציא כנגדו פקודת מעצר. הוא ירד למחתרת, אך עמד הכן להגיע לברלין עם היוודע הידיעה על הצלחת הקשר, ולקחת לידיו את מוסרות השלטון האזרחי. קשר העשרים ביולי נכשל, הפצצה שפוצץ שטאופנברג במטהו של היטלר לא הצליחה להרוג את היטלר, והמורדים נעצרו. גרדלר החל במסע באזורים הכפריים במזרח פרוסיה, כאשר הוא שוהה בבתי ידידים, ומחליף את מקומות הלינה. לאחר כשלושה שבועות זוהה גרדלר על ידי אישה כאשר אכל ארוחת בוקר בפונדק כפרי. האישה הסגירה אותו לידי הגסטפו. הוא הועמד לדין בבית הדין העממי, מוסד מעין משפטי, ששפט אלפים מאלו שנחשדו בחברות בארגון הקושרים, שיפוט מהיר שבסופו גזר דין מוות. אף גרדלר נדון למוות. תקופה מסוימת הוחזק בחיים, כנראה על מנת לשמש "קלף מיקוח" במשא ומתן עם מעצמות המערב, אך בסופו של דבר הוצא להורג בתליה (יחד עמו אחיו, פריץ גרדלר) ב-2 בפברואר 1945. ראו גם התנגדות גרמנית לנאציזם לקריאה נוספת ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן, 1976. קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר נגד היטלר, הוצאת מערכות, 1987. קישורים חיצוניים קטגוריה:ראשי עיריות בגרמניה קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת טיבינגן קטגוריה:לייפציג: אישים קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1884 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945	2023-01-29T11:53:48
קרב קוניגרץ	REDIRECT קרב קניגרץ	2006-08-17T16:59:18
3 ביולי	3 ביולי הוא היום ה-184 בשנה (185 בשנה מעוברת), בשבוע ה-27 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 181 ימים. אירועים היסטוריים ביום זה 324 – קרב אדריאנופול בו קונסטנטינוס מנצח את ליקיניוס ומאחד מחדש את האימפריה הרומית 710 – שושלת טאנג בסין – הקיסרית וויי מרעילה למוות את בעלה, הקיסר צ'ונג-דזונג, תופסת את השלטון וממנה את הבן הצעיר, לי צ'ונגמאו לקיסר 1863 – מלחמת האזרחים האמריקנית – מסתיים קרב גטיסברג, מהקרבות האכזריים במלחמה, בניצחון כוחות האיחוד 1866 – מלחמת שבעת השבועות: קרב קניגגרץ: הצבא האוסטרי נוחל תבוסה מצבא פרוסיה 1882 – אטיין ז'ול מארה מציג בפני האקדמיה הצרפתית למדעים את מצלמת הכרונופוטוגרפיה בעלת הלוח המקובע שהמציא 1890 – איידהו מצטרפת כמדינה ה-43 של ארצות הברית 1940 – מלחמת העולם השנייה: השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר על ידי הצי הבריטי, שחשש שהצי הגרמני יתפוס את האוניות הצרפתיות 1976 – מתקיים מבצע יונתן 1988 – ספינת הצי האמריקאי "וינסנס" מפילה בטעות מטוס נוסעים איראני, וגורמת למות 290 נוסעיו 2013 – מהפכה צבאית במצרים-עבד אל-פתאח אל-סיסי ראש המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים הדיח את נשיא מצרים מוחמד מורסי מתפקידו בעקבות גל המחאות, והכריז על בחירות מוקדמות 2016 – בפיגוע בכראדה שבעיראק נהרגו 324 אנשים בפיצוץ משאית תופת 2023 – מבצע בית וגן, החל במחנה הפליטים ג'נין ובג'נין עצמה נולדו 1423 – לואי האחד עשר מלך צרפת (נפטר ב-1483) 1590 – לוקרציה אורסינה ויזאנה, מלחינה, נגנית עוגב וזמרת איטלקייה (נפטרה ב-1662) 1709 – וילהלמינה מפרוסיה, נסיכת פרוסיה (נפטרה ב-1758) 1883 – פרנץ קפקא, מגדולי הסופרים של המאה העשרים (נפטר ב-1924) 1899 – לודוויג גוטמן, נוירולוג בריטי יהודי יליד גרמניה, מאבות ספורט הנכים (נפטר ב-1980) 1916 – ג'ון קנדלה, מאמן כדורסל אמריקאי (נפטר ב-2017) 1921 – לוי יצחק הורוביץ, האדמו"ר מבוסטון וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בישראל (נפטר ב-2009) 1927 – פרדי כהנא, אדריכל ישראלי 1930 – קרלוס קלייבר, מנצח ארגנטינאי יליד אוסטריה (נפטר ב-2004) 1935 – האריסון שמיט, אסטרונאוט 1936 – מינה צמח, סטטיסטיקאית ישראלית 1937 – טום סטופארד, מחזאי 1937 – יצחק בן-נר, סופר, עיתונאי, מחזאי, מבקר סרטים ושדרן רדיו ישראלי 1938 – אורה עשהאל, משוררת, סופרת, חוקרת ועורכת ישראלית 1940 – לאנס לארסון, שחיין אמריקאי, שיאן עולם במשחה ל-100 מטר פרפר ול-200 מטר מעורב אישי ואלוף אולימפי (נפטר ב-2024) 1941 – אשר אור נוי, פרופסור ישראלי לרפואה ולאמבריולוגיה וטרטולוגיה, מומחה ברפואת ילדים ובנוירולוגית ילדים והתפתחות הילד 1943 – גארי וולדהורן, שחקן אנגלי (נפטר ב-2022) 1945 – שהרן שלח, מתמטיקאי 1947 – רוב רנסנברינק, כדורגלן הולנדי ששיחק בעמדת החלוץ (נפטר ב-2020) 1950 – אולסי פרי, כדורסלן אמריקאי-ישראלי 1950 – ישראל אהרוני, שף ומסעדן ישראלי 1952 – לורה ברניגן, זמרת, פזמונאית ושחקנית אמריקאית (נפטרה ב-2004) 1959 – יעלה מקליס, ראש עיריית יהוד-מונוסון 1960 – וינס קלארק, מוזיקאי ופזמונאי פופ בריטי 1961 – עוזי שלו, נגן בסון 1962 – טום קרוז, שחקן קולנוע 1963 – טרייסי אמין, אמנית וצלמת אנגלייה 1964 – טובה מילוא, פרופסור ישראלית למדעי המחשב 1971 – ג'וליאן אסנג', עיתונאי ואקטיביסט אוסטרלי, ממייסדי ויקיליקס 1973 – הרצל טובי, שחקן ישראלי, בריטי ואמריקאי 1978 – רן נקש, מתאגרף ישראלי מקצועני 1990 – פאביו ארו, רוכב אופני כביש איטלקי נפטרו 1904 – בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים (נולד ב-1860) 1914 – ג'וזף צ'מברלין, פוליטיקאי בריטי (נולד ב-1836) 1935 – אנדרה סיטרואן, מחלוצי המכונית (נולד ב-1878) 1954 – זיגפריד הנדלוזר, נאשם במשפט הרופאים בגרמניה באשמת ניסויים בבני-אדם (נולד ב-1885) 1969 – בריאן ג'ונס, גיטריסט ומייסד להקת הרוק הרולינג סטונז (נולד ב-1942) 1971 – ג'ים מוריסון, סולן להקת "הדלתות", משורר (נולד ב-1943) 1974 – ג'ון קרואו רנסום, משורר, מסאי ופרשן חברתי אמריקאי (נולד ב-1888) 2005 – שמואל אבידור הכהן, רב (נולד ב-1926) 2007 – ברל'ה זילברברג, אתלט ישראלי, אלוף ישראל, שיאן ישראל וזוכה מדליית כסף מהמכביה השלישית בקפיצה משולשת (נולד ב-1928) 2014 – יהונתן דותן, תת-אלוף, מפקד פיקוד הנח"ל וראש מינהל הסגל (נולד ב-1926) 2019 – מלבה לנדה, דיסידנטית סובייטיית (נולדה ב-1918) 2021 – טד נאש, חותר תחרותי ומאמן חתירה אמריקאי (נולד ב-1932) 2021 – אן סטליבראס, שחקנית אנגלייה (נולדה ב-1938) 2022 – רוברט קורל, כימאי אמריקאי, חתן פרס נובל לכימיה (נולד ב-1933) 2022 – קליפורד אלכסנדר, עורך דין, איש עסקים ופקיד ממשל אמריקאי (נולד ב-1933) 2022 – אירווינג אבלה, היסטוריון יהודי-קנדי, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת יורק (נולד ב-1940) 2023 – ג'קי, קריקטוריסט ישראלי (נולד ב-1936) 2023 – חופני כהן, זמר ובדרן ישראלי (נולד ב-1946) 2024 – רולאן דומא, עורך דין ופוליטיקאי סוציאליסט צרפתי (נולד ב-1922) 2024 – משולם עמית, ניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1935) חגים ואירועים החלים ביום זה תומאס הקדוש 2 ביולי – 4 ביולי יולי לוח אירועים שנתי קישורים חיצוניים ז ג קטגוריה:יולי	2024-07-19T18:39:20
אלג'יר	אלג'יר (בערבית: أَلْجَزَائِر, תעתיק מדויק: אלְגַ'זָאאִר, תרגום: האיים; בברברית: ⴷⵣⴰⵢⴻ; בצרפתית: Alger) היא עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר של אלג'יריה. העיר ממוקמת על חופו הדרומי של הים התיכון. בשנת 2011, ההערכה היא כי בעיר מתגוררים 3,915,811 תושבים ובאזור המטרופוליטני התגוררו 7,896,000 תושבים. היסטוריה אלג'יר נוסדה על ידי הפיניקים עוד בסביבות שנת 1200 לפנה"ס, אז כמוצב לצורכי מסחר, תחת השם "אי כוסים". לאחר המלחמות הפוניות, בשנת 146 לפנה"ס המוצב נפל בידי הקיסרות הרומית. תחת השם "איקוסיום" נוסדה על בסיס המבצר עיר, שהשתייכה לקיסרות. בשנת 429 נכבשה על ידי הונדלים תחת פיקודו של גייסריק. משנת 533 נשלטה על ידי האימפריה הביזנטית עד אשר ב-681 הוחרבה ונהרסה כליל על ידי כוחות ערבים חמושים. בשנת 944 העיר הוקמה מחדש על ידי בוולגין איבן זירי - זוהי אלג'יר אשר קיימת עד היום. ב-1159 אלג'יר נכבשה על ידי שושלת אלמוואחידון ובמאה ה-13 עברה לשליטת הסולטאנת של תלמסאן. החל מהמאה ה-17, עת השתחררה אלג'יריה מהשלטון העות'מאני, הפכה העיר לביתם של שודדי ים ברברים, אשר פשטו על ציי הסחר של מדינות אירופה. מטרת השוד הייתה בין היתר ציד מלחים לשם שיעבודם כעבדים בשוקי העבדים של מדינות ערב והאימפריה העו'תמאנית. האירופאים ניסו רבות לשים קץ לשלטון הפיראטי באלג'יר, אך לשווא. באוקטובר 1541 ניסה הקיסר קרל החמישי, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה ומלך ספרד, לכבוש את העיר, אולם נכשל בשל סופה שהטביעה את ספינותיו. כך כשלו גם ניסיונות הכיבוש של הדנים ב-1770 והספרדים ב-1775. 300px\|ממוזער\|טקסט=הפגזת אלג'יר\|הפגזת אלג'יר ב-1816 ב-1816 הפגיז צי אוניות בריטי-הולנדי את העיר. הצי אמנם לא הצליח לכבוש אותה, אך אילץ את הכוחות החמושים המקומיים לשחרר את העבדים הנוצרים. לבסוף, ב-1830 נכבשה אלג'יר על ידי הצרפתים ששמה קץ לשוד הימי ולציד העבדים. תחת שלטונם העיר התפתחה במהירות ועל פי ההערכות לקראת סוף המאה ה-19 כבר נספרו בה כמאה אלף תושבים. עד למלחמת העולם השנייה הייתה אלג'יריה (ובתוכה אלג'יר) לקולוניה צרפתית. במהלך המלחמה הפכה אלג'יר לחלק מצרפת של וישי, אשר בראשותו של אנרי פיליפ פטן, שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. ב-7 בנובמבר 1942, במסגרת מבצע לפיד פלשו לאלג'יר כוחות של צבא ארצות הברית, בריטניה ולוחמים צרפתים מהרזיסטנס. לאחר מכן, עד סוף מלחמת העולם השנייה, שימשה אלג'יר כאחד המרכזים החשובים ביותר בצפון אפריקה. בתום המלחמה חזרה אלג'יריה להיות קולוניה צרפתית. ב-5 ביולי 1962 לאחר מאבקים אלימים רבים, בהם, על פי ההערכות, נהרגו כמיליון וחצי אלג'יראים, אלג'יריה זכתה בעצמאותה מצרפת, ואלג'יר הפכה לבירת המדינה החדשה. העיר שימשה כבירת התרבות הערבית לשנת 2007. מבנה העיר אלג'יר מחולקת לשני חלקים: העיר הישנה (או "אלג'יר עילית") - העיר הישנה נקראת גם "קסבה", ביטוי שהתייחד בתחילה למצודה שהוקמה בעיר במאה ה-16 בעת השלטון העות'מאני. הרחובות הצרים והתלולים של אלג'יר עילית, או הקסבה, משתרעים על רצועה צרה בין המצודה לבין חוף הים, והפרש הגבהים בה מגיע ל-118 מטר. הרחובות בחלקה העילי של הקסבה כה תלולים שרובם עשויים מגרמי מדרגות. בתי הקסבה ערוכים סביב חצרות פנימיות רבועות שבמרכזן ניצבת בדרך כלל מזרקה או באר, ודירות המגורים ערוכות סביבן. חלק מבתי הקסבה נמצאים בסכנת התמוטטות, דבר שאף קרה מדי פעם, ובשל הבנייה הצפופה והעובדה שהבתים מחוברים זה לזה, הציבה התמוטטותו של בנין גם את הבתים הסמוכים לו בסכנה. מאז שנות השבעים של המאה ה-20 מתבצעים מחקרים ועבודות שימור בקסבה, ובשנת 1992 היא הוכרה כאתר מורשת עולמית. העיר החדשה (או "אלג'יר תחתית") - חלק חדש של אלג'יר, אותו בנו הצרפתים, ושם מיקמו את מוסדות השלטון הקולוניאליים. רחובות העיר החדשה רחבים וארוכים. חלק זה של העיר נחשב ליוקרתי יותר. אתרים "סאחת אל-שֻהדאא" - כיכר השהידים (ساحة الشهداء) מוזיאון בארדו הבזיליקה נוטרה דם ד'אפריק המסגד הגדול - "אל־ג'אמע אל־כביר" - (الجامع الكبير) - המסגד העתיק ביותר באלג'יר, נבנה בשנת 1018. המינרט של המסגד נבנה בשנת 1324 בידי הסולטאן טלמכן. המסגד החדש - "אל־ג'אמע אל־ג'דיד" - (الجامع الجديد), נבנה במאה ה-17. מסגד קטשואה "ג'אמע כּתשאוה" (جامع كتشاوة) לאלג'יר שני נמלים - הנמל העתיק (הצפוני מבין השניים) והנמל החדש (הדרומי) שנבנה במפרץ אגחה. ערים תאומות לאלג'יר יש הסכמי ידידות עם: ראו גם הפגזת אלג'יר (1816) קישורים חיצוניים האתר הרשמי של אלג'יר, בירת התרבות הערבית לשנת 2007 מפות אלג'יר מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית הערות שוליים * קטגוריה:אפריקה: ערי בירה קטגוריה:ערי חוף קטגוריה:אלג'יריה: ערים קטגוריה:פיניקים: מושבות קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-10 קטגוריה:הים התיכון: נמלים	2024-10-14T13:56:27
ורנר פון האפטן	אובר-לויטננט (סגן) ורנר פון האפטן (בגרמנית: Werner von Haeften; 9 באוקטובר 1908 – 20 ביולי 1944) היה קצין הוורמאכט אשר השתתף בקשר העשרים ביולי. קשר זה נועד להפיל את משטרם של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית בגרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה. ביוגרפיה פון האפטן נולד ב-9 באוקטובר 1908 בברלין להנס פון האפטן, קצין צבא שהיה לאחר מכן לנשיא ארכיון המדינה. למד משפטים בעירו ולאחר מכן עבד בבנק בהמבורג עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, אז גויס לוורמאכט. בשנת 1943 בעת שהחלים מפציעה קשה שנפצע בחזית המזרחית, קיבל מינוי לשלישו של קלאוס שנק פון שטאופנברג, קולונל בצבא שהיה מראשי הקושרים כנגד היטלר. בחודש יוני 1944, קיבלו השניים תפקידים במטהו של הגנרל פרידריך פרום, אשר היה מפקד "צבא המולדת", חיל מילואים שנועד להגן על שטחי הרייך במקרים כגון התקוממות של עובדי הכפיה. שטאופנברג ניצל תפקיד זה על מנת לקדם את תוכניות הקשר, ומטהו של הגנרל פרום הפך למרכזו של הקשר. ביום 20 ביולי 1944, ליווה האפטן את שטאופנברג למטהו של היטלר בפרוסיה המזרחית המכונה "וולף שאנצה" או מאורת הזאב. שם סייע האפטן לשטאופנברג בהטמנת הפצצה שנועדה להרוג את היטלר. השנים הספיקו לצפות מרחוק בפיצוץ, בטרם יצאו במטוס לברלין, שם לקח שטאופנברג את הפיקוד על הקשר. בסופו של דבר, הקשר נכשל, והאפטן, ביחד עם שטאופנברג, אוברסט (אלוף-משנה) אלברכט ריטר פון מרץ פון קירנהיים, והגנרל פרידריך אולבריכט, נעצרו בידי הגנרל פרידריך פרום, אשר היה להוט להוציאם להורג, הן כדי להראות כמי שדיכא את הקשר, והן כדי להסתיר את העובדה שמטהו היה מרכז לתנועת הקושרים. פרום הכריז כי כינס בית דין צבאי אשר דן את הארבעה למוות. ניתנה להם הזדמנות לכתוב מכתב למשפחתם, ולאחר מכן הוצאו הארבעה אל קיר ליד משרד ההגנה הגרמני במקום הקרוי "בנדלר-שטראסה" (כיום "שטאופנברג-שטראסה"), ושם נורו למוות. ראו גם קשר העשרים ביולי ההתנגדות הגרמנית לנאציזם מבצע ולקיריה קלאוס שנק פון שטאופנברג הנס אוסטר מאורת הזאב לקריאה נוספת ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן, 1976. קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר נגד היטלר, מערכות, 1987. קישורים חיצוניים קטגוריה:אנשי הוורמאכט קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:גרמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1908 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1944	2023-01-01T08:03:58
הנס אוסטר	ממוזער\|שמאל\|קברו של הנס אוסטר בדרזדן ממוזער\|שמאל\|לוח זיכרון במחנה פלוסנבירג גנרל מיור (תת-אלוף) הנס אוסטר (בגרמנית: Hans Oster, 9 באוגוסט 1887 – 9 באפריל 1945) היה איש צבא גרמני, מהחשובים בפעילי ההתנגדות הגרמנית לנאציזם, ומראשי קשר העשרים ביולי שנועד להתנקש באדולף היטלר ולהפיל את המשטר הנאצי. קורות חייו אוסטר נולד בדרזדן, אביו היה כומר אוונגלי ממוצא הוגנוטי. בשנת 1907, לאחר סיום לימודיו התיכוניים הצטרף כאיש קבע לחיל התותחנים בצבא הקיסרי הגרמני. במלחמת העולם הראשונה לחם בחזית המערבית עד 1916 אז עבר לתפקיד במטה הכללי בדרגת קפיטן. לאחר המלחמה זכה להישאר בצבא המצומצם והמשיך בקריירה הצבאית עד 1932 עת נאלץ לפרוש מן הצבא בדרגת מיור. בשנת 1935 גייס אותו וילהלם קנריס לאבווהר- שירות המודיעין הצבאי של גרמניה. בליל הסכינים הארוכות, ב-30 ביוני 1934, כאשר רצח היטלר רבים מיריביו הפוליטיים במסווה של דיכוי מרידה בשורות האס אה, נרצחו שנים ממפקדיו לשעבר של אוסטר, קורט פון שלייכר, שהיה קנצלר גרמניה תקופה מסוימת, וקולונל פון ברדוב. לאחר מכן, בשנת 1938 כאשר הודח מפקד הצבא ורנר פון פריטש, באירוע שכונה פרשת בלומברג-פריטש בטענה ששילם כסף לזונה ממין זכר עבור יחסים הומוסקסואלים, נטל על עצמו אוסטר לגלות את האמת מאחורי הפרשה. הוא הכין תיק ובו ממצאים כי מדובר בעלילה. אירועים אלו הניעו את אוסטר לכיוון של התנגדות למשטר הנאצי. אוסטר היה ידיד אישי של קרל פרידריך גרדלר, וכן של לודוויג בק, שניים מראשי הקושרים, והוא שחיבר ביניהם. בשנת 1938, בעת ועידת מינכן, ניסתה קבוצת קצינים, בראשותו של בק, ובהשתתפות גנרל-פלדמרשל ארווין פון ויצלבן וגנרל-אוברסט אריך הפנר, בסיועו של אוסטר, לעצור את היטלר ולהעמידו למשפט, אם יורה על התקפה על צ'כוסלובקיה, שתפתח במלחמה, שבמאזן הכוחות שהיה אז קשה היה להאמין כי גרמניה תנצח בה. הצלחתו המדהימה של היטלר לקבל את חבל הסודטים ללא קרב בוועידת מינכן, גרמה לכישלון תוכנית זו, אך אוסטר נותר מתנגד פעיל למשטר. לפני התקפתו של היטלר בחזית המערב במלחמת העולם השנייה בשנת 1940 עשה אוסטר כל שביכולתו על מנת להזהיר את הולנד וצרפת מן ההתקפה המתקרבת. הוא עמד בקשרים עם הנספח הצבאי ההולנדי רב-סרן סאס, ומסר לו מספר פעמים על המועד המדויק של הפלישה (אשר נדחתה בשל שינויים בתוכניות פעמים מספר). מגעים אלו לא הוכתרו בהצלחה. אוסטר המשיך בתוכניותיו להפלת המשטר תוך שהוא יוצר קשר עם גורמים נוספים כגנרל הנינג פון טרסקו, אשר עשה ניסיון לרציחתו של היטלר באמצעות פצצה שהוטמנה במטוסו (ולא התפוצצה). בשנת 1943 היה אוסטר, ביחד עם מפקדו באבווהר האדמירל וילהלם קנריס, וכן המשפטן הנס פון דוהנאני והכומר דיטריך פון בונהופר מעורבים במבצע בשם U7 שנועד להבריח שלושה עשר יהודים לשווייץ, על מנת להצילם מן השואה. היהודים הגיעו לשווייץ, אולם במהלך הפעולה נעשתה על ידי דוהנאני עבירה על חוקי המטבע, אשר גרמה לגילוי העניין על ידי הגסטאפו. דוהנאני ובונהופר נעצרו, ואוסטר פוטר מתפקידיו הצבאיים, והיה תחת פיקוח מתמיד של הגסטאפו, אשר מנע כל קשר עם הקושרים כנגד היטלר. עם זאת, היה מיועד לו התפקיד של "נשיא בית הדין הצבאי" אם יצליחו הקושרים בקשר. לאחר כישלון קשר העשרים ביולי נעצר שוב ביום למחרת. הפעם נשלח למחנה הריכוז פלוסנבירג. אוסטר, ועמו מפקדו לשעבר קנריס, לא נשפטו כיתר הקושרים בפני "בית הדין העממי", וזאת כפי הנראה בשל התערבותו של הגנרל הנאצי וילהלם קייטל, אשר היה ידידו של קנריס. היטלר גילה ב-4 באפריל 1945 את יומניו של קנריס ובהתקף זעם הורה לדון אותם בבית דין מיוחד של האס אס. ב-8 באפריל נערך במחנה פלוסנבירג משפט ראווה לאוסטר, קנריס ובונהופר. השלושה נידונו למוות, למרות שהאס אס לא היה מוסמך לשפוט אותם וההליך המשפטי היה בלתי-חוקי אפילו לפי החוקים הנאצים. השלושה הוצאו להורג בתלייה ב-9 באפריל. כדי להשפיל את הנידונים ולשעשע את אנשי האס אס, נאלצו השלושה להתפשט ולצעוד בעירום אל הגרדום. עד ראייה, קולונל דני בשם לונדינג, סיפר כי חזה בתלייתם. הנס אוסטר נקבר בבית העלמין הצפוני של דרזדן (Nordfriedhof) והותיר אחריו את רעייתו, גרטרוד קנופ, ושלושה ילדים. ראו גם מבצע ולקיריה התנגדות גרמנית לנאציזם ברטהולד שנק גראף פון שטאופנברג הנינג פון טרסקו מאורת הזאב מבצע ואלקירי (סרט) רשימת תוכניות התנקשות באדולף היטלר לקריאה נוספת ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן, 1976. קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר לרציחת היטלר, מערכות, 1987. קישורים חיצוניים אחרת לא הייתה גרמניה אחרת - הג'ורנאל של אלכסנדר מאן אורי קציר, להוריד את הפיהרר , בבלוג "אפלטון", 11 באוגוסט 2009 ביוגרפיה, באתר ההתנגדות הגרמנית מלחמת העולם השנייהפורטל היסטוריהפורטל גרמניה קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:חיילי הרייכסווהר קטגוריה:גנרלים בוורמאכט קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:גרמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:נאשמים במשפטי ראווה קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1887 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945	2024-05-27T17:26:54
נתנאל לורך	נתנאל לוֹרְך (24 במאי 1925 – 25 ביוני 1997) היה היסטוריון, דיפלומט ומזכיר הכנסת. תולדות חיים נתנאל לורך נולד בשנת 1925 בגרמניה למשפטן ד"ר מרדכי לורך ולבלשנית ד"ר חנה לורך. בשנת 1935 עלה לארץ ישראל עם הוריו, עם אחיו יעקב לורך, ועם אחותו רותי, בעקבות עליית הנאצים לשלטון. לורך למד בבית הספר "מעלה" ובבית מדרש למורים "מזרחי", ובשנת 1943 קיבל תעודת הוראה. בשנת 1951 סיים את לימודיו לתואר מוסמך בהיסטוריה באוניברסיטה העברית. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1985, הוענק לו תואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית. בשנת 1941 הצטרף לורך ל"הגנה" ושימש כמפקד כיתה בגדנ"ע. בשנת 1944 התנדב לחטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה) ועם שחרורו ב-1946 שב לשרת ב"הגנה" בתפקידי מודיעין. במלחמת העצמאות שירת לורך בחטיבת עציוני, ובמסגרתה השתתף בניסיון הפריצה לעיר העתיקה דרך שער יפו ושימש כמפקד נוטר דאם, בעת הדיפת ההתקפה של הלגיון הערבי על ירושלים היהודית. ב-1950 מונה לשלישו של הרמטכ"ל יגאל ידין. ב-1952 הקים את ענף היסטוריה בצה"ל, ועמד בראשו עד לפרישתו, בשנת 1955, בדרגת סגן-אלוף. לאחר פטירת נשיא מדינת ישראל חיים ויצמן (1952), מונה זמנית לשלישו הצבאי של הנשיא יצחק בן-צבי עד לאיוש התפקיד על ידי יוסף כרמל. ב-1955 הושאל לורך על ידי צה"ל למשרד החוץ למשך שנתיים ועבר למשרד החוץ ב-1957. בין תפקידיו: קונסול בלוס אנג'לס וממונה על היחסים בציילון (סרי לנקה). בשנת 1960 הקים את מחלקת אפריקה ועמד בראשה. היה שגריר בפרו ובבוליביה, מנהל מחלקת ההסברה ומנהל המחלקה לאמריקה הלטינית. בראשית 1972 מונה לורך למזכיר הכנסת, וב-1981 נבחר כנשיא איגוד מזכירי הפרלמנטים, חרף איומי החרם מצד מדינות ערב. בשנת 1983 פרש מתפקיד מזכיר הכנסת. בשנת 1983 שימש כעמית מחקר במכון טרומן לחקר השלום שבאוניברסיטה העברית וכמרצה באוניברסיטת בר-אילן. לורך נפטר ב-25 ביוני 1997. השאיר אחריו את אשתו אריקה (ספרנית), שלושה ילדים ותשעה נכדים. בנו אמנון לורך (נולד ב-1953) הוא שותף במשרד עורכי הדין יגאל ארנון ושות'. בתו יהלי לורך (נולדה ב-1955) היא גנטיקאית, פרופסור לביולוגיה מבנית באוניברסיטת סטנפורד. נשואה לרוג'ר דויד קורנברג, פרופסור לביולוגיה מבנית בסטנפורד, חתן פרס נובל לכימיה (2006), בנו של ארתור קורנברג, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (1959). בנו יפתח לורך (נולד ב-1956) הוא מנכ"ל בחברת טכנולוגיה. נשוי לרות לורך, נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז. על שמו רחוב בירושלים. יצירתו לורך חיבר ספרים ומאמרים רבים, שרובם עוסקים בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל ובתולדות הדיפלומטיה והמדינאות בישראל. ספרו הידוע ביותר הוא "קורות מלחמת העצמאות". ספרו האוטוביוגרפי "היום יפנה" יצא לאור ב-1997, זמן קצר לפני פטירתו. ללורך מיוחס התרגום העברי של השיר "שניים סינים עם כינור גדול". ספריו (מהדורה ב: תשכ"ג; מהדורה מעודכנת: גבעתיים: מסדה, 1989.) (מהדורה מעודכנת, בעריכת נורית גבזה: תש"ם 1980.) (מהדורה מצולמת בתוספת מבוא ונספח: ירושלים: אריאל ('ספרי איכות: סדרת ספרים נבחרים בנושא ארץ ישראל'), תש"ס 1999.) (ספר קצר) (מהדורה חדשה: תשמ"ז 1987.) (זיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 1989.) The Edge of the Sword: Israel's War of Independence, 1947-1949; translated from the Hebrew; foreword by S.L.A. Marshall; epilogue by Yigael Yadin, New York: G.P. Putnam’s Sons, 1961. (2nd revised edition: Jerusalem: Massada Press, 1968.) (תרגום של קורות מלחמת העצמאות) One Long War: Arab Versus Jew Since 1920, Jerusalem: Keter Books; New York: Herzl Press, 1976. (מלחמת הערבים ביהודים מאז 1920) Las guerras de Israel: arabes contra judios desde 1920; traduccion de Jaime Pineiro, Barcelona: Plaza y Janés, 1979. El libro de Netanel, Tel Aviv: Aurora, 1995. (Articles previously published in the periodical Aurora, 1989-1994.) El filo de la espada; traductor, Reuvén Meltzer; editor, Emilio D. Abraham, Tel Aviv: Grupo Editorial Aurora, 1999. (תרגום לספרדית של קורות מלחמת העצמאות) קישורים חיצוניים איתמר לוי, 'קורות מלחמת העצמאות' נגד 'תולדות מלחמת הקוממיות', חנות הספרים של איתמר, 2 בינואר 2013 מכּתביו: הערות שוליים קטגוריה:לוחמי הבריגדה היהודית קטגוריה:לוחמי ההגנה קטגוריה:מזכירי הכנסת קטגוריה:שגרירי ישראל בבוליביה קטגוריה:שגרירי ישראל בפרו קטגוריה:זוכי פרס יצחק שדה קטגוריה:היסטוריונים צבאיים ישראלים קטגוריה:קונסולי ישראל בלוס אנג'לס קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה קטגוריה:בוגרי בית הספר מעלה קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1925 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1997 קטגוריה:סגל המחלקה להיסטוריה בצה"ל	2024-07-21T18:47:26
תרצה אתר	תרצה אֲתָר (שמה המקורי: תרצה אלתרמן; 27 בינואר 1941 – 7 בספטמבר 1977) הייתה משוררת, פזמונאית, סופרת, זמרת, שחקנית תיאטרון, מחזאית ומתרגמת ישראלית. "אֲתָר" הוא שם העט שלה – קיצור שם נעוריה, אלתרמן. ביוגרפיה ממוזער\|248 פיקסלים\|תרצה אתר עם אביה נתן אלתרמן, בית הקפה "כסית", 1 בינואר 1960 תרצה אתר נולדה בתל אביב, בתם של המשורר נתן אלתרמן ושחקנית התיאטרון רחל מרכוס. למדה בבית ספר היסודי תל נורדאו ובתיכון עירוני ד'. בהיותה בתיכון הופיעה כניצבת במספר הצגות של התיאטרון הקאמרי. באוקטובר 1958, טרם מלאו לה 18, התגייסה לצה"ל ואת שירותה עשתה כזמרת בלהקת גייסות השריון ואף ביצעה כסולנית את השיר "אליפלט", שכתב אביה, בתוכנית "יותר מדי אבק" בשנת 1959. ב-1962 נישאה לעודד קוטלר. לאחר נישואיה נסעה עם בעלה ללמוד משחק בניו יורק. "מפגשה של תרצה עם העיר [...] היה קשה מהרגע הראשון". לאחר כשנה חוותה כמה משברים נפשיים שהזעיקו את אביה, נתן אלתרמן, לבוא אליה לניו יורק. במכתביו מניו יורק לאמה, רחל מרכוס, תיאר האב שיפור במצבה וכתב על כך שהיא במצב רוח טוב ונמרץ וכי אינה במתח. עם זאת מצבה שב והתדרדר ובטרם חלפה שנה לשהותה חזרה ארצה עם אביה. לאחר שובה הופיעה בהצגה "שטח של הפקר", של יהודה עמיחי בתיאטרון זווית. לאחר מכן יצאה להפוגה מההופעה בתיאטרון והתרכזה בכתיבת שירה, סיפורים ומחזה ובתרגום מחזות. ב-1964 הוזמנה לשחק בהצגה "שלש נשים בצהוב" של תיאטרון הבימה, אך לאחר שההצגה נדחתה נותרה ללא תפקיד. לאחר זמן מה נתבקשה להופיע בהבימה בהעלמה יוליה, למרות היותה שחקנית מתחילה. אחרי שנים מספָּר, עוד טרם ילדה את בתה הבכורה, עזבה את עולם המשחק. אתר הסבירה: "הצלחה בתיאטרון אינה תלויה אך ורק בכישרון. יש עוד כמה תכונות הדרושות לשחקן, ולי לא היו אותן. ... לא הייתי שייכת להווי. כל ההתנהגות וצורת החיים היו זרים לרוחי. אני אוהבת לשכב מוקדם לישון ולקום מוקדם בבוקר. ... התחלתי לחשוב למה לי כל זה? גם לקבל ביקורות רעות גם להיות עייפה. גם הזמן, לא לאהוב את ההווי ולרצות לכתוב". ב-28 במרץ 1970 נפטר אביה, שאליו הייתה קשורה בנפשה. זמן לא רב אחר כך הגיע שירה פתאום עכשיו, פתאום היום בלחן של יעקב הולנדר ובביצוע שלמה ארצי, אז חייל בלהקת חיל הים, למקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1970. אתר התרכזה בתרגום מחזות ובכתיבת שירה. עד סוף 1970 תרגמה כ-25 מחזות. שיריה הושרו בין השאר על ידי חוה אלברשטיין ודורית ראובני. ב-1973 הוזמנה אתר בידי המפיק והזמר בני אמדורסקי לתרגם שמונה שירים עממיים מאנגליה ומארצות הברית לאלבומם המשותף של הדודאים וסוזן ופרן, "קשת בענן". אתר מיעטה להופיע באירועים פומביים. המשפחה שהקימה ומותה אתר נישאה בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 לעודד קוטלר. השניים נסעו לניו יורק, ללמוד תיאטראות. זו הייתה הפעם הראשונה עבור שניהם בחו"ל. בניו יורק נקלעה למשבר נפשי. אביה נסע והחזירהּ לישראל. לאחר ניסיון התאבדות, ככל הנראה, על ידי הרעלת גז בדירתה, כתב לה את "שיר משמר" (הידוע יותר במילות הפתיחה "שִמרי נפשך") בשל דאגתו לה (השיר הולחן בידי סשה ארגוב). בתגובה על שיר זה כתבה את "שיר הנשמֶרֶת" (הולחן בידי נפתלי אלטר) - בו היא עונה לכל אמירה של אביה בשירו. נישואיה של אתר לא החזיקו מעמד; קוטלר התחתן לאחר מכן עם בת דודתה של אתר, אורדית, ואתר עצמה נישאה לבנימין סלור. מנישואיה השניים נולדו לאתר שני ילדים: יעל (סלור) מרזוק (גיבורת הספר "יעל מטיילת") ונתן סלור (גיבור הספר "נוֹנִי, נוֹנִי, אין כמוני"), יוצר וזמר (אשר חידש את שירה "בלדה על נערי שגדל", ללחן מאת סשה ארגוב). ב־8 בספטמבר 1977, והיא בת 36, נהרגה תרצה אתר בנופלה מחלון ביתה שבקומה השישית. המשפחה טענה שזו הייתה כנראה תאונה. יום לפני מותה הופלה בידי מונית שפגעה בה כשחצתה את הכביש, ולאחר לילה של כאבי ראש, זעזוע מוח ותרופות מטשטשות, הופרעה מנוחתה על ידי פועלים שעבדו בבית הסמוך. היא ניגשה אל החלון לבקש שקט מן הפועלים, וכך נגרמה נפילתה. בחקירת המשטרה נקבע כי ייתכן ובעקבות הלילה הקשה, נתקפה בסחרחורת ואיבדה את שיווי משקלה כשרכנה החוצה מהחלון לעבר הפועלים. השיר האחרון שכתבה הוא "בלדה לאישה". השיר נכתב להצגה "ארבע נשים" (עיבוד למחזה של פאם ג'מס שתרגמה, העוסק בהתאבדות אחת מהדמויות במחזה. בשיר נכתב בין השאר . את מילות השיר מסרה למלחין משה וילנסקי, ובבוקרו של היום שבו העביר וילנסקי את השיר המולחן ל"הבימה" נפלה תרצה אתר מחלון ביתה ומתה. עד היום אין תשובה ברורה לשאלה אם הייתה זו תאונה או התאבדות. משה וילנסקי אמר שאפשר כי לאחר שהתמודדה שנים עם דיכאון ועם משאלת מוות, ייתכן ונפלה אל מותה בלי שהתכוונה. אתר נקברה בבית העלמין קריית שאול, לצד אביה. יצירתה אתר הייתה משוררת מחוננת שפרסמה בחייה שלושה ספרי שירה. לעיקר פרסומה זכתה בזכות שיריה המולחנים, שזכו להצלחה רבה, ובהם "פתאום עכשיו, פתאום היום (אהבתיה)" (לחן: יעקב הולנדר, ביצוע: שלמה ארצי) – זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר הישראלי ב-1970; "אני חולם על נעמי" (לחן: דוד קריבושי, ביצוע: חדווה ודוד) – זכה בפרס הראשון בפסטיבל הבינלאומי לשירי-עם בטוקיו ב-1970; "אהבה יומיומית", או בשמו הפופולרי "שקרים קטנים" (לחן וביצוע: יהודית רביץ); "מערבה מכאן" (לחן: מתי כספי, ביצוע: ריקי גל); וכן "בלדה לאישה" (לחן: משה וילנסקי), "הלילה הוא שירים" (לחן: חנן יובל) "גשם הקשב לנשים" (לחן: נפתלי אלטר, ביצוע:יעל לוי), "בלדה על נערי שגדל" (לחן: סשה ארגוב), "שבת בבוקר" (לחן: יוני רכטר, ביצוע: אריק איינשטיין), "שיר הנשמֶרֶת" (הולחן בידי נפתלי אלטר), "צפנת קרבה" (לחן: בועז בריסקר, ביצוע: טולה בן-ארי) ורבים אחרים. אתר כתבה שישה ספרי ילדים (על ספרה "יעל מטיילת" זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, תשל"ג), שני מחזות וכן תרגמה יותר משלושים מחזות, ואלה הועלו על הבמות בישראל. אתר, בתחילת דרכה, לא שבעה נחת מהביקורות. על ספר שיריה הראשון נכתב בעיתון דבר: "יש חן בשירים הרגשניים של תרצה אתר, אך הבוסר עודנוּ רב בשיריה ואין בהם מן הריכוז והגיבוש האמנותי". על תרגומה ל"אין ברירה להובסון" נכתב במעריב כי הוא נעדר ברק של שובבות ואף נטען שמילים ומושגים תורגמו באחד מתרגומיה שלא במשמעותם הנכונה. משחקה בהצגות ובתסכיתים מתורגמים העלתה את הביקורת שהיא "צברית מדי" ועל משחקה בהעלמה יוליה נטען שהוא חיצוני מידי. לקראת סוף שנות ה-60 כבר זכתה בחווֹת דעת חיוביות מאוד. כך, למשל, נאמר על משחקה: "אניני הטעם, רוחֲשי חוויות בעומק, ידעו לעריך את התפקידים החריפים שעצבה ברגש סובטילי כה עז ברפרטואר של סטרינדברג. על תרגומה ל"הבלש" נאמר: "התרגום המצוין" ועל תרגומה ל"פרפרים הם חופשיים" נכתב: "התרגום של תרצה אתר הצטיין בתכונות של קלילות טבעית תוססת-שוטפת". על חייה הסרט התיעודי "תרצה אתר: ציפור בחדר" (2015) "תרצה אתר: ציפור בחדר", סרטו של ארי דוידוביץ', הוצג בבכורה ב-2015 בפסטיבל הסרטים בחיפה, וזכה שם בפרס השופטים. הסרט משרטט את דמותה השברירית ויפת התואר ואת חייה מלאי התהפוכות, אשר נותרו אפופי מסתורין גם שנים רבות לאחר מותה, באמצעות רַאיונות אינטימיים עם האנשים הקרובים לה ביותר: בעלה הראשון, השחקן עודד קוטלר, בנה המוזיקאי נתן סלור, חברותיה – השחקנית גילה אלמגור והפסיכולוגית זיוית אברמסון, חוקרי הספרות הפרופ' דן מירון, דן אלמגור ושירה סתיו, אלכס אנסקי, וכן יונה אליאן וששי קשת, שהקליט את שירהּ האחרון ביום שבו מְצָאהּ מותה. בסרט משולבים הבזקים לעבר, סצנות מבוימות בהשתתפות השחקנית אנאל בלומנטל. כמו כן נכללים בו עדויות, קטעי שירה וסיפורים (קוראים: אסנת זיביל ודורון תבורי), וכן צילומים מהאלבומים המשפחתיים שפורסמו לראשונה בסרט. זאת מתוך כוונה להאיר לא רק את חייה ויצירתה של תרצה אתר, אלא גם את חייו ויצירתו של אביה נתן אלתרמן. כמו כן מנסה הסרט להראות את תרומתה הגדולה של תרצה אתר לתרבות הישראלית, ומשולבים בו לשם כך כמה משיריה המולחנים. הסרט שודר בטלוויזיה בערוץ yes דוקו והוקרן בכל רחבי הארץ. בסינמטק תל אביב היה הסרט מהסרטים הקבועים של 2016 והוקרן לאורך כמה חודשים רצופים. הביוגרפיה "בגלל הלילה: תרצה אתר, סיפור חיים" (2019) בחודש ספטמבר 2019 ראתה אור בהוצאת כתר הביוגרפיה "בגלל הלילה: תרצה אתר, סיפור חיים" מאת מוטי זעירא. כתביה שמאל\|ממוזער\|250px\|לוחית זיכרון בפתח ביתם של נתן אלתרמן, רחל מרכוס ותרצה אתר, בשדרות נורדאו 30 בתל אביב ספרי שירה צפנת, מחברות לספרות, 1964 בין סוף לבין סתיו, הקיבוץ המאוחד, 1972 ארצות הנשיה, הקיבוץ המאוחד, 1976 שירים 1976/7, הקיבוץ המאוחד, 1978 עיר הירח - מבחר שירים, (עורכת: רנה קלינוב), הקיבוץ המאוחד, 1979 בלדה לאישה: פזמונים מאת תרצה אתר (עורך: ערן ליטוין), הקיבוץ המאוחד, 2006 תרצה אתר - כל השירים, ערכה וכתבה אחרית דבר: נגה אלבלך, הקיבוץ המאוחד, 2018 ספרי ילדים נמנימם, הקיבוץ המאוחד, 1966 יעל מטיילת, הקיבוץ המאוחד, 1971 מכתבי ילדים לאלוהים (מאנגלית: תרצה אתר), ספריית פועלים, 1971 ילד קטן ילד גדול, מסדה, 1973 מלחמה זה דבר בוכה, הקיבוץ המאוחד, 1975 אמא הולכת לכתה א, הקיבוץ המאוחד, 1976 נוני, נוני, אין כמוני, הקיבוץ המאוחד, 1977 האריה שאהב תות, הקיבוץ המאוחד, 2003 נוני ויעל יוצאים לטייל, הקיבוץ המאוחד, 2006 סיפורת פתאום כבו כל האורות - פרקי פרוזה, ערכה וכתבה אחרית דבר: שירה סתיו, הקיבוץ המאוחד, 2010 מחזות חפצים אישיים – מחזה גנוז רעב אחר - מחזה גנוז מחזות בתרגומה הרולד בריגהאוז, אין ברירה להובסון טנסי ויליאמס, חתולה על גג פח לוהט טנסי ויליאמס, ביבר הזכוכית שילה דילייני, טעם הדבש יוג'ין או'ניל, ליל ירח לממזר הרולד פינטר, המאהב ארתור מילר, לאחר הנפילה ארתור מילר, מותו של סוכן אדוארד אלבי, מי מפחד מוורג'יניה וולף ג'ון אורטון, מארחים את מר סלון גוטהולד אפרים לסינג, נתן החכם ג'ורג' ברנרד שאו, ז'אן ד'ארק לואיס ג'ון קרלינו, עלילות טלמכוס קליי ג'ון ארדן, מחולו של הסרג'נט מסגרייב ליאונרד גרש, פרפרים הם חופשיים אוגוסט סטרינדברג, נושים מרט קראולי, הנערים בחבורה א. ג. לסינג, נתן החכם אריק מרשל וסטיוארט המפל, עוד מכתבי ילדים לאלוהים לקריאה נוספת מיכל בן נפתלי, "כאן רק שותקות": על קולה של תרצה אתר, התשמע קולי?, תשס"א-2001 יריב בן אהרון, משה חיים לוצאטו, נתן אלתרמן, תרצה אתר - וכל הנותר, מחברת שדמות, 6, תשנ"ז-1997 רות גולן, "פני הטבועות, פני אבי היצוקים": בין המיתוס לממשי ביחסים בין נתן אלתרמן לבתו, תרצה אתר - מבט פסיכואנליטי, עיתון 77, 158, תשנ"ג-1993 עדה ברקאי, אני תוהה על פשר הבדידות (על: תרצה אתר, שירים, 1976–1977) על המשמר, ינואר 1979 נגה אלבלך, "אנחנו לא פחות חזקות" - על פן אחד ביחסי תרצה אתר ודליה רביקוביץ, אלמנך - כתב עת לספרות, גיליון 3, מאי 2010 שירה סתיו, יום אחד, גם אני אלך, אחרית דבר בפתאום כבו כל האורות, הקיבוץ המאוחד, 2010. שירה סתיו, אבא אני כובשת: אבות ובנות בשירה העברית החדשה, הוצאת דביר ומכון הקשרים, 2014. מוטי זעירא, בגלל הלילה - תרצה אתר סיפור חיים, הוצאת כתר, ספטמבר 2019. קישורים חיצוניים תרצה אתר \| כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018, עם אחרית דבר מקיפה על חייה ויצירתה של אתר מאת נגה אלבלך, עורכת הספר אגף תרצה אתר בפרויקט בן-יהודה חיים מזר, נבואתה של תרצה אתר, בבלוג של אלי אשד, באתר "רשימות", 23 בדצמבר 2008 מגוון תוכניות רדיו על תרצה אתר, ובכללן הקלטות בקולה ליאור גרנות, "שירתה של תרצה אתר כמתמללת חרדה וכמציעה לה מזור", כתב העת "בין המילים" - כתב עת שפיט לטיפול באמצעות אמנויות - גיליון 16, 2019, סמינר הקיבוצים. עינת יקיר, הקול הכבול - על שירתה של תרצה אתר, באתר בית אבי חי, ספטמבר 2010. פודקאסט - "מעשה בשישה סיפורים", האריה שאהב תות, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 20 ביוני 2024 מיצירתה הערות שוליים * קטגוריה:משוררות ישראליות קטגוריה:משוררים ישראלים קטגוריה:משוררות כותבות עברית קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:מתרגמות ישראליות קטגוריה:מתרגמים ישראלים קטגוריה:מחזאים ישראלים קטגוריה:סופרות ישראליות קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:סופרות ילדים ונוער ישראליות קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים קטגוריה:שחקניות תיאטרון ישראליות קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו קטגוריה:משפחת אלתרמן קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול קטגוריה:ישראלים שניסו לשים קץ לחייהם וכשלו קטגוריה:ישראליות המתמודדות עם מגבלה נפשית קטגוריה:זוכות פרס זאב קטגוריה:זוכי פרס זאב קטגוריה:בוגרות בית הספר תל נורדאו קטגוריה:בוגרי בית הספר תל נורדאו קטגוריה:בוגרות תיכון עירוני ד' (תל אביב) קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ד' (תל אביב) קטגוריה:חברות להקת גייסות השריון קטגוריה:חברי להקת גייסות השריון קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1941 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1941 קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1977 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1977	2024-09-20T02:09:48
הנס ברנד גיזביוס	הנס ברנד גיזביוס (בגרמנית: Hans Bernd Gisevius; 14 ביולי 1904 - 23 בפברואר 1974), דיפלומט ומרגל גרמני, מאנשי קשר העשרים ביולי לרציחתו של אדולף היטלר ולהפלת השלטון הנאצי בגרמניה. חייו גיזביוס נולד בארנסברג, גרמניה, ולמד משפטים. בשנת 1933 הצטרף לשורות הגסטפו, אך פרש בעקבות אכזבתו מהמשטר הנאצי, לאחר אירועי ליל הסכינים הארוכות, שורת מעשי טבח שביצע היטלר במסווה של דיכוי התקוממות של האס אה. בשנת 1938 הצטרף למודיעין הצבאי הגרמני, האבווהר, שראשיו ובהם וילהלם קנריס והנס אוסטר היו מראשי ההתנגדות הגרמנית לנאציזם, ועסקו בתכנון קשר לרציחתו של אדולף היטלר ולהפלת משטרו. גיזביוס נשלח על ידי האבווהר לשווייץ, בתפקיד סגן קונסול בציריך. שם ניהל את מגעי הקושרים עם איש המודיעין האמריקני אלן דאלס, שנועדו לקבל תמיכה מערבית במשטר החדש, לאחר רציחת היטלר. ב-20 ביולי 1944 שהה גיזביוס במשרד ההגנה הגרמני בבנדלר שטראסה, לאחר כישלון הניסיון להרוג את היטלר באמצעות פצצה. הוא עמד בקשר עם מטמין הפצצה, וראש הקושרים קלאוס שנק פון שטאופנברג. לטענתו, הפציר בשטאופנברג כל אותו היום לשלוח אנשים להרוג את יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, אשר עמד בראש ההתנגדות לקשר בברלין, אך לא הצליח להביא את שטאופנברג לכלל פעולה. בסופו של דבר רב עם שטאופנברג וגורש מן הבניין דקות ספורות לפני שהשתלטו עליו נאמני היטלר, אשר הוציאו להורג את כל הקושרים שהיו בבניין, ובהם שטאופנברג. יש להדגיש כי גרסה זו היא הגרסה שנתן גיזביוס לאירועים, ומכיוון ששטאופנברג הוצא להורג, לא ניתן לקבל את הצד שלו לאותו הסיפור. לאחר כישלון הקשר ירד גיזביוס למחתרת, ובעזרת קשריו במודיעין האמריקני הצליח לקבל דרכון מזויף ונמלט לשווייץ. לאחר המלחמה העיד נגד ראשי המשטר הנאצי במשפטי נירנברג, וכתב ספר רב-מכר בשם "To the bitter end" ("עד הסוף המר"), שבו שטח את גרסתו לאירועי הקשר. גיזביוס נפטר בשנת 1974. לקריאה נוספת ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן, 1976 קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר לרציחת היטלר, מערכות, 1987 הנס ברנד גיזביוס, עד הסוף המר, סיון, 2008 (תרגום לעברית: דניאל גלרי) קישורים חיצוניים קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1904 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1974	2022-10-19T10:33:58
פרידריך אולבריכט	גנרל פרידריך אולבריכט (בגרמנית: Friedrich Olbricht; 4 באוקטובר 1888 – 21 ביולי 1944) היה איש צבא גרמני, מחשובי פעילי ההתנגדות הגרמנית לנאציזם, ומראשי קשר העשרים ביולי שנועד להתנקש באדולף היטלר ולהפיל את המשטר הנאצי. חייו עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה אולבריכט נולד בשנת 1888 בלייסניג, שבסקסוניה, בנו של הפרופסור למתמטיקה ריכארד אולבריכט. לאחר שהשלים בחינות בתר-תיכוניות, בשנת 1907, הצטרף לרגימנט הרגלים ה-106 בלייפציג כלויטננט (סג"ם). הוא לחם כקצין במלחמת העולם הראשונה ובמהלכה הגיע לדרגת האופטמן (סרן). לאחר סיום המלחמה נותר בשירות קבע ברייכסווהר, צבאה של גרמניה שקוצץ על פי הסכם ורסאי לכדי 100,000 חיילים. אולבריכט נישא לאווה קופל, ולזוג נולדו בן ובת. בשנת 1926 קיבל את תפקיד "האחראי על צבאות זרים" במשרד ההגנה. בשנת 1933 התמנה לראש מטה דיוויזיה באזור דרזדן. כבר מראשית הקריירה שלו גילה אולבריכט חשדנות ואי אמון כלפי המפלגה הנאצית כשם שגילו ידידיו הקרובים הנס אוסטר סגן ראש האבווהר (המודיעין הצבאי הגרמני), ארווין פון ויצלבן, גיאורג תומאס וקרל פרידריך גרדלר, ראש עיריית לייפציג. קשרים אלו קרבו אותו לקשר כנגד משטרו של היטלר, והוא הפך לאחד מראשיו. במהלך ליל הסכינים הארוכות בשנת 1934 עת היה הוורמאכט מעורב בשיתוף פעולה שבשתיקה בחיסולם הפיסי של ראשי ה-SA, הציל אולבריכט מספר אנשים, כאשר הציב אותם לשירות צבאי תחת חסותו, וזאת לאחר שנאסרו כבר ויש להניח שלולא פעולה זו היו נורים. בשנת 1935 מונה אולבריכט לראש המטה של קבוצת הארמייה הרביעית שמקום מושבה היה בדרזדן. בשנת 1938 מונה למפקד הדיוויזיה ה-24. באותה שנה היה בין הדורשים את הרהביליטציה של הגנרל ורנר פון פריטש שהודח מן הצבא עקב האשמה כי היה מעורב ברומן עם זונה ממין זכר. מאבק זה כשל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 השתתף בפלישה לפולין כחלק מהקורפוס ה-10 שפעל במסגרת הארמייה השמינית, ואף עוטר בצלב הברזל. בפברואר 1940 מונה לגנרל חיל הרגלים, וקיבל מספר תפקידי מטה. קשר העשרים ביולי במהלך המלחמה מונה אולבריכט לתפקיד של סגן ראש "צבא המולדת". ארגון חיילי מילואים, בראשותו של הגנרל פרידריך פרום שהיה אמור לבצע תפקידים במקרים של התקוממות מבית. במסגרת זו הגה את "מבצע ולקיריה", שנועדה להזרים חיילים לבירה ברלין אם תהיה התקוממות של עובדי הכפייה שהובאו אז לגרמניה במליוניהם, התקוממות ממנה חששה הצמרת הנאצית. למעשה הייתה התוכנית תוכנית ההתקוממות כנגד היטלר, ונועדה להזרים כוחות אל ברלין לשם תפיסת השלטון. אולבריכט מינה לתפקיד ראש המטה של צבא המולדת את הקולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג, שהיה ראש הקשר כנגד אדולף היטלר. ב-20 ביולי 1944 הטמין שטאופנברג, ביחד עם שלישו ורנר פון האפטן את הפצצה במפקדתו של היטלר בראסטנבורג שבפרוסיה המזרחית. שטאופנברג והאפטן צפו בהתפוצצות והיו בטוחים שהיטלר מת. אז החלו במסע ארוך במטוס אל ברלין, שם חיכה להם אולבריכט. מסיבה שעדיין איננה ברורה לא החל אולבריכט בפעולות מעשיות לקידום הקשר, ולא הורה על התחלת "מבצע ולקיריה" עד שובם של שטאופנברג והאפטן מראסטנבורג. כך אבדו שלוש שעות יקרות. מיד עם שובו של שטאופנברג, הורה אולבריכט לקצין בשם אלברכט מרץ פון קירנהיים להוציא לפועל את פקודת "ולקיריה". אז התערב ראש "צבא המולדת" הגנרל פרידריך פרום, וניסה למנוע את הוצאת הפקודה לפועל. אולבריכט הודיע לו שהוא במעצר, והמשיך בניסיונות לתפיסת השלטון. על אף כל הניסיונות והמאמצים, נכשלו הקושרים בדברים בסיסיים כגון השתלטות על תחנות הרדיו (על מנת למנוע את שידור ההודעות כי היטלר עדיין חי), ולבסוף הצליחו נאמני היטלר להתגבר. פרום עצמו השתחרר מן המעצר, על סמך "מילה ג'נטלמנית" שנתן לשומריו, ויצא מיד אל בניין משרד ההגנה בבנדלרשטראסה, שם ישבה מפקדת הקושרים. כשהוא מלווה בחיילים, אסר פרום את הגנרל לודוויג בק אשר נועד להיות מפקד הצבא הגרמני אם יצליח הקשר, וכן את אולבריכט, מרץ, שטאופנברג והאפטן. לבק ניתנה הזדמנות להתאבד, אך משהוא נכשל בכך הוא נורה על ידי אחד החיילים. פרום, אשר היה להוט להיראות כמי שמדכא את הקשר, ולהסתיר את העובדה כי הקושרים פעלו ממפקדת "צבא המולדת" שתחת פיקודו, הכריז כי כינס בית דין צבאי, אשר דן את הארבעה: אולבריכט, שטאופנברג, מרץ והאפטן למוות. ניתנה להם הזדמנות לכתוב למשפחותיהם, ולאחר מכן הוצאו אל קיר ליד משרד ההגנה הגרמני, ונורו שם למוות. ראו גם ההתנגדות הגרמנית לנאציזם מבצע ולקיריה קלאוס שנק פון שטאופנברג הנס אוסטר מאורת הזאב לקריאה נוספת ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן, 1976 קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר לרציחת היטלר, מערכות, 1987 קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:גנרלים בוורמאכט קטגוריה:חיילי הרייכסווהר קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל קטגוריה:גרמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:מעוטרי צלב האבירים קטגוריה:מעוטרי הצלב הגרמני בכסף קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1888 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1944	2023-02-14T18:24:55
דיטריך בונהופר	דיטריך בונהופר (בגרמנית: Dietrich Bonhoeffer, בונהֶפֶר; 4 בפברואר 1906 – 9 באפריל 1945) היה כומר לותרני ותאולוג גרמני, מראשי המתנגדים למשטר המפלגה הנאצית בגרמניה, אשר שילם בחייו על התנגדותו למשטר, ונחשב בגרמניה לסמל להתנגדותם של הנוצרים לנאציזם. ילדות ונעורים בונהופר נולד בשנת 1906 בעיר ברסלאו שבקיסרות הגרמנית (כיום ורוצלב, בפולין) למשפחה אמידה מן המעמד הבינוני, בן לרופא הפסיכיאטר קארל בונהופר. בגיל צעיר מאוד, לפני מלחמת העולם הראשונה, גילה את ייעודו בכמורה. על אף שבתחילה ציפו ממנו הוריו ללכת בעקבות אביו בלימודי הפסיכיאטריה, תמכו הוריו בהחלטתו, והוא בילה זמן רב בלימוד התנ"ך. כשהגיע לגיל הראוי למד בסמינר והפך לכומר. לאחר מכן השלים דוקטורט בתאולוגיה באוניברסיטת טיבינגן ובניו יורק. פעילותו בימי המשטר הנאצי שמאל\|ממוזער\|250px\|בונהופר ותלמידיו, 1932 בונהופר שב לגרמניה ב-1931, הרצה על תאולוגיה בברלין, וכתב מספר ספרים. עם עליית הנאצים לשלטון הקים עם הכמרים מרטין נימלר וקרל בארת את "הכנסייה המוֹדָה" (; במובן של מודה או מצהירה על אמונתה), שהייתה בעלת נטייה אנטי-נאצית. באפריל 1933 פרסם בונהופר מאמר בו קבע כי פעולות המדינה כנגד היהודים הן אחריותה של המדינה, וכי על הכנסייה לסייע לקורבנות (גם אם אינם נוצרים), אך השאלה אם על הכנסייה להתנגד באופן פעיל לרדיפות להיות מוכרעת רק על ידי קונציל ואין להחליט בה על ידי התייחסות למקרים בודדים. יש שפירשו נאום זה כקריאה שלא להתנגד לרדיפת היהודים באופן פוליטי, וזאת מטעמים תאולוגיים. בשאלת יחסו של בונהופר ליהודים, ופרשנות המאמר האמור, עדיין חלוקות הדעות, על אף שאין עוררין על כך שבשנת 1937 סייע לגיסו היהודי להימלט ללונדון ולמצוא שם עבודה, וכן היה מעורב בתוכנית להצלת יהודים. בסוף 1933 עזב את גרמניה ללונדון ושימש שם ככומר של כנסיות פרוטסטנטיות דוברות גרמנית. בשנת 1935 שב לגרמניה, והנהיג סמינר מחתרתי לכמרי הכנסייה המוֹדָה. הגסטפו אסר עליו בתחילה להורות, ולאחר מכן לשאת דברים בציבור. בתקופה זו התקרב בונהופר לחוג מתנגדיו של אדולף היטלר. במהלך המלחמה היה בונהופר לאחד ממנהיגיה העיקריים של הכנסייה המוֹדָה. הוא הבין כי בדרכים שקטות לא ניתן יהיה לעצור את רצחנות המשטר, והחליט כי רציחתו של היטלר היא הפתרון היחיד ומוצדקת מבחינה מוסרית. הוא הצטרף לקבוצת הקושרים כנגד היטלר, שלבסוף הייתה מעורבת בקשר העשרים ביולי. בשלב זה פיתח קשרים עם הגנרל הנס אוסטר והאדמירל וילהלם קנריס, ראשי שירות המודיעין הצבאי הגרמני, האבווהר. משנודע לבונהופר כי גורמים אלו, ועמם גיסו, המשפטן הנס פון דוהנאני, הגו תוכנית בשם "U7" להצלת מספר יהודים מהשואה, שכנע אותם לסייע במסגרת התוכנית לידידה בשם שרלוטֶה פרידנטל, יהודייה מומרת שהייתה מראשי כנסייתו. במסגרת התוכנית נשלחו לשווייץ שלושה עשר יהודים, במסווה של דיפלומטים גרמנים. בביצוע התוכנית עבר דוהנאני עבירה על חוקי המטבע, דבר שהביא לחשיפתו ולחשיפת בונהופר. בונהופר נעצר באפריל 1943, ובילה שנתיים במעצר במחנה הריכוז פלוסנבירג. לאחר כישלון קשר העשרים ביולי לרציחת היטלר, נחשף חלקו במזימות להפלת המשטר. בונהופר, ועמו דוהנאני, וכן אחיו קלאוס, וגיסו רידיגר שלייכר, הוצאו להורג בתליה בפלוסנבירג ב-9 באפריל 1945, חודש אחד לפני כניעת גרמניה. תדמיתו של בונהופר בעיני הגרמנים שמאל\|ממוזער\|250px\|פסלו של בונהופר בכנסיית זאנקט פטרי בהמבורג כיום נחשב בונהופר בגרמניה לקדוש מעונה, והממשלה הגרמנית הודיעה רשמית כי הוא מזוכה מכל אשם. כנסיות לותרניות בגרמניה ובארצות הברית מציינות את יום מותו ב-9 באפריל. ספריו "אתיקה" ו"מכתבים" יצאו לאור לאחר מותו. תאולוגים מגלים עניין במעבר שביצע בונהופר מפציפיזם נוצרי לו הטיף באמצע שנות השלושים, למעורבות בקשר לרציחת היטלר. בכתביו התאולוגיים הטיף לדיעה כי הכנסייה אינה צריכה להתרכז בהסברת התופעות בעולם או בחיפוש אחר הגאולה, אלא בפעולה מעשית תוך הליכה בעקבותיו של ישו. הערה סתומה של בונהופר בכתביו באשר ל"נצרות ללא דת" הביאה לתנועה ל"תאולוגיה חילונית" בה מעורבים תאולוגים נוצרים הן מן הזרמים השמרנים והן מן הזרמים הליברלים. רבים סבורים כי עם מותו איבד העולם אדם שיכול היה להיות הוגה דעות דגול בתחום התאולוגיה. אי הכרה כחסיד אומות העולם המשפטן והרב היהודי-אמריקאי סטיבן וייז סבר כי יש להכיר בבונהופר כחסיד אומות העולם. פעולתו בעניין זה נכשלה, עת החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם של מוסד יד ושם כי בונהופר אינו עונה לקריטריונים לפיהם יש להכיר בחסיד אומות העולם, שכן לא סיכן את נפשו על מנת להציל יהודים, ולא קרא להציל יהודים, וזאת מבלי להמעיט בתכונות המוסריות הנעלות האחרות המיוחסות לו. בראש הוועדה עמד השופט העליון בדימוס יעקב מלץ. עתירה לבג"ץ שהגיש וייז על החלטה זו, אליה הצטרפו גורמים מן היהדות הרפורמית ואחרים, נדחתה על ידי בית המשפט העליון ב-1 בינואר 2006, בנימוק כי אל לו לבית המשפט להתערב בהחלטת הוועדה, כל עוד אינה חורגת בצורה קיצונית מן הסביר. גם בית המשפט העליון הדגיש כי אינו מביע דעה שלילית באשר לבונהופר, אשר קיפח את חייו בשל התנגדותו לנאציזם, אלא רק כי אינו עומד בקריטריונים להחשב כחסיד אומות העולם. ראו גם ההתנגדות הגרמנית לנאציזם אלוהי הפערים הצלת יהודים במהלך השואה קישורים חיצוניים הודעת יד ושם הנוגעת לאי-הכרה בבונהופר קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:אנשי דת גרמנים לותרנים קטגוריה:מתנגדים גרמנים למשטר הנאצי קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1906 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945	2024-07-06T16:33:41
שוויצריה	REDIRECT שווייץ	2005-12-07T13:18:33
הנס פון דוהנאני	הנס פון דוהנאני, (בגרמנית: Hans von Dohnanyi;1 בינואר 1902 – 8 באפריל 1945) היה חסיד אומות העולם ומשפטן גרמני, מראשי קשר העשרים ביולי שנועד להתנקש באדולף היטלר ולהפיל את המשטר הנאצי, ופעיל בולט במסגרת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם. שילם בחייו על פעילותו זו. קורות חייו פון דוהנאני נולד בווינה לפסנתרנית, אליזבט קונוולד ולמלחין ההונגרי ארנסט פון דוהנאני. הוא גדל בברלין ולמד באותה גימנסיה עם דיטריך בונהופר ואחיו הבכור קלאוס, שניהם היו לימים מן המתנגדים הפעילים לנאצים. בעקבות עזיבת האב את הבית ב-1913 נאלץ פון דוהנאני לתת שיעורים פרטיים כדי לעזור בכלכלת המשפחה. כדי להשיג עבודה מכניסה הוא החליט ללמוד משפטים ולא היסטוריה. הוא החל את לימודיו בשנת 1920 באוניברסיטת הומבולדט ונחשב לעילוי. את התואר סיים בהצלחה ב-1924 והמשיך בלימודים לתואר דוקטור במשפטים. שנה לאחר מכן נישא לכריסטינה בונהופר, אחותם של קלאוס ודיטריך. לאחר תקופת פעילות קצרה בסנאט של המבורג מונה בשנת 1929, (בגיל 27 בלבד) לעוזר לשר המשפטים, ובמשרה זו החזיק גם לאחר עלות הנאצים לשלטון. הוא ניצל תפקיד זה על מנת להכין תיק סודי על אדולף היטלר, על מנת לעצרו ולהכריז עליו כחולה נפש. בשנת 1938 היה דוהנאני מעורב בניסיונם של ראשי הצבא הגרמני ובהם הגנרל לודוויג בק להפיל את המשטר הנאצי, במקרה שהיטלר יורה על פלישה צבאית לצ'כוסלובקיה, פלישה שהייתה יכולה לגרום למלחמה, אשר הוורמאכט לא היה מוכן לה עדיין. הצלחתו של היטלר בועידת מינכן לקבל את חבל הסודטים ללא קרב, מנעה את הצלחת התוכנית, וזו נגנזה. בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף דוהנאני לאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני. ראשי האבווהר, האדמירל וילהלם קנריס והגנרל הנס אוסטר היו מתנגדים פעילים למשטר הנאצי. בשנות המלחמה המשיך בקשירת הקשר לרציחת היטלר, תוך שיתוף פעולה עם האנשים שלאחר מכן יהיו פעילים בקשר העשרים ביולי. בספטמבר 1942 יזם, ביחד עם קנריס, אוסטר ודיטריך פון בונהופר, מבצע להצלת יהודים מגרמניה, וזאת על מנת להציל את ידידו האישי עורך הדין היהודי פרידריך ארנולד. הוא יזם משלוחם של שלושה עשר יהודים לשווייץ, במסווה של דיפלומטים וסוכנים גרמניים. המבצע כונה U7 במסגרת זו דרש הממשל השווייצרי תשלום במטבע זר עבור כל יהודי, ודוהנאני נאלץ לעבור על חוקי המטבע הגרמניים. לצורך המבצע יצא פון דוהנאני בחשאי לשווייץ לסידור קליטתם של הפליטים. במרץ 1943 היה מעורב בניסיון החיסול של היטלר שיזם הנינג פון טרסקו שבמהלכו הועלתה פצצה למטוסו של היטלר. פצצה זו לא התפוצצה. הגסטאפו עצר את פון דוהנאני ב-5 באפריל 1943 בחשד לעבירה על חוקי המטבע ועסקאות פיננסיות שונות. פון דוהנאני עבר מספר מתקני כליאה ובזכות סיועו של השופט הצבאי קארל זאק (Karl Sack) התעכבה העמדתו לדין. הוא הובא זמן קצר לפני קשר העשרים ביולי למחנה הריכוז זקסנהאוזן. לאחר כישלון הקשר, מעצרם וחקירתם של קושרים אחרים נתגלה היקף פעילותו האמיתית. פון דוהנאני נידון למוות על ידי בית דין מיוחד (Standgericht), בהליך שיפוט מהיר והוצא להורג בתליה ביום 8 באפריל 1945, ימים ספורים לפני סיום המלחמה, בזקסנהאוזן. משפחתו פון דוהנאני הותיר אחריו את אשתו ושלושה ילדים - ברברה, קלאוס פון דוהנאני, לימים ראש עיריית המבורג, והמנצח הנודע כריסטוף פון דוהנאני. זיכויו והוקרתו ב-31 ביולי 1997 ביטל בית המשפט בברלין את הרשעתו של פון דוהנאני וטיהר את שמו. מדינת ישראל וארגון יד ושם הכירו בפעילותו של דוהנאני, ובאוקטובר 2003 הוענק לו התואר חסיד אומות העולם. המדליה ותעודת הכבוד הוענקו לילדיו - קלאוס, ברברה וכריסטוף, בטקס רשמי בברלין. ביולי 2009 הוצב פסל לזכרו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת הומבולדט, שבה למד. קישורים חיצוניים קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:גרמנים חסידי אומות העולם קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:משפחת פון דוהנאני קטגוריה:מצילים בשואה: גרמניה קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות דורותיאנשטאדט קטגוריה:מתנגדים גרמנים למשטר הנאצי קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1902 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945 קטגוריה:נספים במחנה הריכוז זקסנהאוזן	2023-10-17T18:38:00
לודוויג בק	גנרל-אוברסט לודוויג אוגוסט תאודור בק (Ludwig August Theodor Beck; 29 ביוני 1880 – 21 ביולי 1944), היה ראש המטה הכללי של ה-OKH (המפקדה עליונה לכוחות היבשה של הוורמאכט) בשנותיו הראשונות של המשטר הנאצי, מהדמויות החשובות שפעלו במסגרת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם ומראשי קשר העשרים ביולי לרציחתו של אדולף היטלר. לו הייתה תוכניתם של הקושרים מצליחה, היה בק מוכרז לאחר רצח היטלר כראש המדינה. בק שילם בחייו על כישלון הקשר. ביוגרפיה בק נולד ב-29 ביוני 1880 בביבריך (כיום פרבר של ויסבאדן) במדינת הסן בגרמניה. הוא חונך במסורת הצבאית הפרוסית, ושירת בחזית המערב במלחמת העולם הראשונה כקצין מטה. לאחר המלחמה שירת במגוון של תפקידי פיקוד ומטה. בין 1931 ל-1932 הוביל קבוצת קצינים שכתבו את פקודות הקבע של הצבא הגרמני (Truppenführung), מלאכה שהושלמה ב-1934. בשנת 1932 קודם לדרגת גנרללויטננט, ושנתיים לאחר מכן החליף את הגנרל קורט פון המרשטיין-אקוורד, בתפקיד ראש המטה הכללי של צבא היבשה. בק התנגד לניסיונותיו של היטלר לחתור תחת השפעת הצבא, שהתבטאו, בין היתר, בתחילת שנת 1938 בפיטוריו של שר הצבא ורנר פון בלומברג וראש ה-OKH (מפקדת הכוחות המזוינים) ורנר פון פריטש, באירוע שכונה פרשת בלומברג-פריטש, ולקיחת הפיקוד על הצבא בידיו של היטלר באופן אישי. אף על פי שהאמין כי "המלחמה היא חלק מהסדר האלוהי עלי אדמות", הוא התנגד למלחמות כיבוש הרפתקניות, ותמך במלחמה רק כמוצא אחרון, כאשר כלו כל הקיצין הפוליטיים. לכן הוא היה בין המתנגדים לסיפוח חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה ב-1938. היטלר, לעומתו, היה בטוח כי בריטניה וצרפת אשר איפשרו את כיבושה של אוסטריה בתחילת אותה שנה, לא יתערבו באופן צבאי גם הפעם. בק האמין כי בריטניה וצרפת יצאו להגנת המדינה הדמוקרטית, שנוצרה על ידי מעצמות המערב לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכי גרמניה תותקף אם תפלוש לצ'כוסלובקיה. בק ידע כי הורמאכט עדיין אינו מוכן למלחמה כנגד בריטניה וצרפת, וניסה למנוע את צעדיו של היטלר בכמה דרכים. בתחילה התפטר במחאה, תוך שהוא מנסה לשכנע את חבריו הקצינים להתפטר עמו. התפטרותו נכנסה לתוקף ב-15 באוגוסט 1938 אך נשמרה בסוד שבועות מספר, עד לאחר סיום משבר מינכן, על מנת שלא לגרום לדמורליזציה בשורות העם הגרמני. לאחר התפטרותו, הקצינו דעותיו של בק כלפי היטלר והמשטר הנאצי. בעיניו, היטלר וראשי צבאו אינם אלא "בינוניים, שוטים ופושעים". לאחד מידידיו אמר כי הוא "מסרב לצאת למלחמות נאציות הרפתקניות" ואף הגדיר את היטלר כהתגלמות הרוע. הוא התנגד גם בחריפות לפשעי המלחמה הנאציים ומעשי הטבח נגד יהודים ואזרחים אחרים בשטחים הכבושים. בעיניו "הציות החיילי נגמר כאשר הידיעה, המצפון והאחריות אוסרות על ביצוע פקודה". לאחר מכן, קשר בק עם גורמים נוספים, ביניהם הגנרלים פרנץ הלדר שהחליף אותו בתפקיד ראש המטה הכללי, והגנרל ארווין פון ויצלבן להחליף את היטלר במהפכה צבאית, אם יגיעו העניינים לכדי פקודה לכיבוש צ'כוסלובקיה אל מול התנגדות מעצמות המערב. פרנץ הלדר והנס ברנד גיזביוס העידו במשפטי נירנברג כי לו היה היטלר מורה על פעולה צבאית, היה הצבא פועל להחלפתו. עם זאת, פעולתם של נוויל צ'מברלין ואדואר דאלאדיה במינכן, כאשר הסכימו להענקתו של חבל הסודטים לגרמניה, הוציאה את העוקץ מפעולת הקושרים. עם זאת, פעולתו זו הביאה אותו לקשר עם אנשים כקרל פרידריך גרדלר ואולריך פון האסל אשר היוו את הגרעין להתנגדות להיטלר במשך השנים הבאות. בין השנים 1938 ו-1944 הנהיג בק את תנועת ההתנגדות הגרמנית, והיה מעורב במספר ניסיונות התנקשות בהיטלר. לקראת אביב 1943, אף שיגר לאנשיו "פקודת חיסול", ובכך תמך בדיעבד ביוזמתו של גנרל הנינג פון טרסקו, קצין המבצעים של קבוצת הארמיות מרכז ברוסיה, להתנקש בהיטלר באמצעות פצצה. ב-1944 אמר כי הקושרים לא פועלים רק כדי להציל את גרמניה: "לא מדובר בגורלם של יחידים, ואפילו לא בגורלה של האומה. במשך שנים התבצעו מעשי טבח נפשעים, ועלינו לשים לכך קץ בכל האמצעים שביכולתנו." בק היה בגמלאות עד שנת 1944, כאשר התבקש על ידי הקושרים של קשר העשרים ביולי להיות ראש המדינה, במידה והקשר יצליח. ביום המכריע של הקשר (20 ביולי 1944) בק השתתף באופן פעיל לצד קלאוס שנק פון שטאופנברג במרד. כל מובילי המרד פעלו באותו היום עם מדי הצבא שלהם ורק בק פעל בבגדים אזרחיים. כאשר שטאופנברג שאלו מדוע אינו לובש את מדיו בק ענה: "זה איננו מרד צבאי אלא מרד אזרחי של העם נגד היטלר". הקשר נכשל ובק נעצר בבנדלרבלוק והחליט להתאבד בירייה. לאחר ניסיון כושל אשר פצע אותו בלבד, הרג אותו חייל נאצי בירייה בראשו. כיום, נחשב בק בגרמניה לאחד מגיבורי ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ובתי ספר ורחובות בערים גרמניות רבות נקראים על שמו. עם זאת, פרסומו הרב של הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג, הרוח החיה במחנה הקושרים ומתכנן ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944, האפיל במעט על המוניטין של בק כמפקד תנועת ההתנגדות הגרמנית, והוא ידוע פחות משטאופנברג. ב-2008 זכה בק לייצוג קולנועי בסרט האמריקני "מבצע ואלקירי" על קשר ה-20 ביולי (בבימויו של בריאן סינגר, ובכיכובו של טום קרוז בתפקיד שטאופנברג), אך גם שם לא מוזכרת במפורש העובדה שהוא היה ראש תנועת ההתנגדות הגרמנית. את בק מגלם השחקן טרנס סטאמפ. ראו גם ההתנגדות הגרמנית לנאציזם מבצע ולקיריה קלאוס שנק פון שטאופנברג מאורת הזאב לקריאה נוספת קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר נגד היטלר, הוצאת מערכות. דני אורבך, ואלקירי ההתנגדות הגרמנית להיטלר, הוצאת ידיעות אחרונות קישורים חיצוניים קטגוריה:חיילי הרייכסווהר קטגוריה:גנרלים בוורמאכט קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:גרמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1880 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1944	2023-09-20T19:25:18
אוולד היינריך פון קלייסט-שמנצין	אוולד-היינריך הרמן קונרד אוסקר אולריך וולף אלפרד פון קלייסט-שמנצין (בגרמנית: Ewald-Heinrich Hermann Konrad Oskar Ulrich Wolf Alfred von Kleist-Schmenzin; 10 ביולי 1922 – 8 במרץ 2013) היה לויטננט (סג"ם) בוורמאכט שהיה מהפעילים בקשר העשרים ביולי לרציחתו של אדולף היטלר. ביוגרפיה בנו של עורך הדין אוולד פון קלייסט-שמנצין, אשר היה ידידו של קרל פרידריך גרדלר (מראשי המתנגדים למשטר הנאצי), ושותף פעיל בניסיונות להפיל את היטלר משנת 1938, עת יצא ללונדון בשליחות האופוזיציה הגרמנית אשר נועדה להשיג תמיכה לקושרים אם היטלר יודח. בחודש ינואר 1944 פנה אליו הקולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג, שהיה אז ראש הקשר כנגד היטלר, וביקש ממנו ללבוש חגור ממולכד, וכאשר אדולף היטלר יסקור הדגמה של מדים חדשים, יהיה עליו להתפוצץ יחד עמו. קלייסט הסכים לכך, אך בשל נסיבות שונות בוטלה ההדגמה ברגע האחרון. לאחר כישלון קשר העשרים ביולי לרציחת היטלר, נעצרו האב ובנו. האב נשפט בבית הדין העממי הידוע לשמצה, והוצא להורג. קלייסט נחקר, אך לא נמצאו הוכחות לקשריו עם הקושרים. הוא נשלח לחזית, ושרד במלחמה. לאחר המלחמה הוביל מהלך להקמת פורום בינלאומי למניעת סכסוכים דומים והיה ממייסדי כנס מינכן לביטחון. ראו גם קשר העשרים ביולי ההתנגדות הגרמנית לנאציזם רשימת תוכניות התנקשות באדולף היטלר לקריאה נוספת קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר נגד היטלר, מערכות, 1978. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה קטגוריה:אנשי הוורמאכט קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1922 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-2013	2024-05-30T10:56:33
חומר משמר	חומר משמר הוא הכינוי למספר חומרים הנמצאים בשימוש תעשייתי בדרך כלל, שביכולתם להאריך את הזמן בו המזון נותר טרי. קיימים שני סוגים עיקריים של חומר משמר: סוג אחד הוא חומרים המונעים את חימצונו המהיר של המזון וסוג שני הוא חומרים אנטימיקרוביאלים המונעים התיישבות והתרבות של מיקרואורגניזמים בתוכו (בפרט חיידקים ועובשים). לפיכך, ניתן להשתמש גם במינונים משתנים של חומרים המוגדרים "תרופה אנטיביוטית" כחומר משמר כזה, אולם הדבר אסור עבור מרבית המוצרים במרבית המדינות. בקהילה המדעית ישנה אוכלוסייה מסוימת של מדענים (בפרט מתחום הביוכימיה והמיקרוביולוגיה) המביעה הסתייגות משימושים תעשייתיים שונים בחומר משמר בשל השפעתו האפשרית על חיידקי המעי הטובים (חיידקים פרוביוטיים). ביקורת נשמעה גם על פיקוח לקוי אפשרי, לעיתים, על התעשיינים המשתמשים בו. מטרת השימוש בחומרים משמרים מטרת השימוש בחומרים משמרים היא מניעת הרעלות מזון והארכת חיי המדף של מוצרי המזון תוך שינוי מינימלי כביכול בטעמו. הארכת חיי המדף של המזון מאפשרת למשווקי המזון להרוויח יותר כסף מכך שמוצריהם מחזיקים יותר זמן ונותנים ללקוח תחושת איכות ואמינות ביחס למוצריהם בכלל ובכך מגדילים הסיכוי שיקנה את מוצריהם; ייתכנו סיבות נוספות כגון הקטנת הסיכוי לבעיות תברואה במפעלי\מאגרי החברה (או טרפוד בעיות תברואה שמקורן במפעל עצמו). כימיה מולקולות שונות של חומר משמר עשויות להיות ממגוון רחב של משפחות כימיות, כמו למשל חומצות שונות, ניטריטים, ניטראטים, פוספטים, וכן חומרים שמקורם בפטריות או בחיידקים. חומרי שימור נפוצים הם למשל מלחי סורבט, מטה-ביסולפיט, פורמאט ובנזואט עם פרוטון מסוים, גופרית דו-חמצנית (E220) (בעיקר ביינות) ועוד. השפעות בריאותיות לפי טענת יצרנים מסוימים, החומרים המשמרים דרושים עקב יכולתם לדכא, לחסל או למנוע התרבות מיקרואורגניזמים הגורמים לזיהומי מעיים ומחלות קשות אחרות. עם זאת, מכיוון שחלק מהחומרים הללו נחשבים לרעילים גם לבני אדם ולחיידקים טובים (חיידקים פרוביוטיים הנמצאים בגוף האדם), או לכל הפחות נחשבים לכאלה שבטיחותם בשימוש עקבי מוטלת בספק, הרי שהחומרים מוגבלים לעיתים למינונים שמוסכם כי לא יגרמו להרעלות אצל הצרכנים. הגבלת הכמות מופיעה לעיתים באותיות קטנות בתווית הרכיבים שעל האריזה. אישים וגופים שונים מתחו ביקורת על השימוש בחומרים משמרים והם מציינים פגיעה אפשרית באוכלוסיית חיידקי המעי הטובה (חיידקים פרוביוטיים) של הצרכנים, וטוענים כי מדענים המעודדים שימוש בחומר משמר משוחדים למעשה לטובת התעשיות המשתמשות בו. חוסר הוודאות אודות השפעת קוטלי ומעכבי חיידקים על מערכת העיכול רופאת הילדים פרופ' ניטה סלזמן (Nita Salzman) הציעה כי שימוש במעכבי אורגניזמים עשוי לתווך את התפוצה של אוכלוסיות חיידקים טובים (פרוביוטיים) הנמצאים במעי, אם כי סלזמן ציינה שטיב ההשפעה עדיין איננו ברור. החוקר השוודי טורי מדוודט (פרופסור למיקרוביולוגיה) הביע עמדה דומה והוא טוען כי שינויים מסוימים באוכלוסייה זו הם פתח לבעיות בריאות (יצוין כי אכן קיים מגוון של בעיות בריאות הקשורות בשינויים לרעה בחיידקי המעי, דוגמת מעי דולף, תסמונת המעי הרגיז, השמנה, ועוד).. תחליף צמחי למעכבי חמצון סינתטיים נוגדי חמצון (אנטי-אוקסידנטים) טבעיים מסוימים הנמצאים באופן טבעי בצמחים, עשויים לפעול כחומר משמר טבעי מהסוג-המעכב חמצון ונחשבים לטובים דווקא וכמסייעים להפחית את קצב ההזדקנות (שכן תהליך ההזדקנות, בפרט המאוחר, קשור בתהליכי חמצון רקמות). עם זאת, חומרים אלה פחות נפוצים כמשמרים מזון מפני חמצון, ויצרנים רבים מעדיפים להשתמש בחומרים הסינתטיים הנפוצים יותר בתעשייה. שימור מזון ללא "חומר משמר" לפני שנעשה שימוש בחומרים משמרים, שימור מזון הושג על ידי פעולות כגון שמירת המזון בשמן צמחי כל שהוא, תיבול, החמצה וייבוש בשמש (כמו למשל בירקות מיובשים) ועוד. אופציות אלה שהן טבעיות יותר, עשויות להיות יקרות יותר ליצרנים בתעשייה ולפגוע ברווחיהם. אנשים רבים, בפרט המקפידים על תזונה אורגנית מקפידים להימנע באופן מכוון משימוש במזון תעשייתי המכיל "חומר משמר" או ממזון שלא שומר בצורה אורגנית. ראו גם מספר E תבלין פיסטור קירור המעי הדק מזון אורגני טבעונאות קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:שימור מזון	2023-01-24T09:39:33
מהפכת הדפוס	ממוזער\|התפשטות הדפוס במאה ה-15\|318x318 פיקסלים מהפכת הדפוס היא מהפכה טכנולוגית שהתחילה עם המצאת הדפוס המודרני על ידי יוהאן גוטנברג באמצע המאה ה-15, המצאה אשר נחשבת על ידי רבים להמצאה החשובה ביותר באלף הקודם (האלף השני לספירה) . המצאתו של גוטנברג אפשרה הדפסה של המוני ספרים תוך זמן קצר ובעלות נמוכה יחסית, והביאה לעלייה משמעותית ממושכת באחוזי האוריינות בקרב הציבור הרחב. לפני מהפכת הדפוס, הפצת ספרים בעותקים רבים דרשה העסקת אנשים רבים, ומחירי הספרים, שהועתקו בכתב יד, היו גבוהים ביותר. לפיכך, הפצת מידע באותם ימים הייתה איטית מאוד, והוגבלה רק לבני המעמד הגבוה. ההיסטוריה של הדפוס לפני גוטנברג נעשה שימוש בדפוס להכנת ספרים שלמים החל במאה השביעית. הדפוס בסין היה מבוסס בתחילה על הכנת תבניות של עמודים שלמים בחיתוכי עץ, לוחות חרס או גלילי חותם. הסינים התקדמו עד להמצאת סדר דפוס - שימוש בתבניות נפרדות לכל סימן ואות, המורכבים יחדיו להפקת עמוד. לצורך זה השתמשו בתבניות מפורצלן. המצאת הסדר לא התפשטה, כנראה בשל מורכבות הכתב הסיני, שדרש אלפי או אף עשרות אלפי תבניות שונות, לעומת הכתב המערבי שהסתפק בעשרות בודדות. יתר על כן, השימוש בפורצלן שביר, שגם שינה צורה בקלייה בתנור, מנע הפקה מהירה וזולה של אותיות דפוס אחידות. הטכנולוגיה של ייצור נייר והדפסת עמודים שלמים הועברה לאירופה על ידי סוחרים ערבים בסביבות שנת 1200 לספירה, אך תיעוד ראשון על הדפס של עמוד שלם מחיתוך עץ באירופה מתוארך לשנת 1410. ספרים שנוצרו בדרך הזאת מתחילים להופיע בשנת 1430. עד אז, ספרים באירופה ובמזרח התיכון הוכנו על ידי העתקה. לאונרדו דה וינצ'י תכנן מכבש דפוס לפי השיטה הזאת, אך אין לנו ידיעה אם תוכניותיו בוצעו הלכה למעשה. המצאתו של גוטנברג גוטנברג היה צורף זהב, ומתוקף מקצועו התמצא היטב במלאכת ההטבעה וההחתמה. עיקר המצאתו הייתה במעבר מלוחות מגולפים לאותיות מגולפות עשויות מתכת. את האותיות הבודדות אפשר לסדר כל פעם בהרכב אחר וליצור על ידי כך את כל מילות השפה באמצעות כלי אחד בלבד עבור כל אות. באמצעות תהליך דו-שלבי - חריטת ביד אומן של אות שקועה מפלדה ולאחר מכן יציקת עותקים בולטים רבים וזהים מסגסוגת עופרת קלה להתכה. בכך פתר גוטנברג סוגיה שדרשה מאותיות הדפוס תכונות מנוגדות: מחד דרושה מתכת רכה, אחרת יש להשתמש בלחץ גדול פי כמה בתהליך ההדפסה מה שמייקר את המכבש ומקשה על השימוש בו, ומאידך דרושה מתכת קשה על מנת שמלאכת האומן לא תתבזבז על אות דפוס קצרת ימים. כך הפכה המלאכה היקרה להחריד של יצירת תחריטי עמודים למלאכה זולה בהרבה, ולכן גם נגישה בהרבה. גוטנברג תרם את שלו גם במציאת הסגסוגת המתאימה עבור אותיות הדפוס, ביצירת צבע דפוס הולם, טיפול בנייר, פיתוח מכבש דפוס מתאים, ותיאום כל הדרוש להוצאת המלאכה לפועל. למעשה הסגסוגת שפיתח גוטנברג לאותיות הדפוס - עופרת, אנטימון וכמויות קטנות של יסודות נוספים - נמצאת בשימוש עד ימינו. השלבים בתהליך הדפוס הם כדלהלן: הכנת הגופנים המשמשים להדפסה, בתהליך יציקה, בעזרת תבניות הנקראות "אמהות דפוס", "אמות דפוס" או "מטריצות" ("אמהות" בלטינית) ארגון הגופנים, בתיבת הסדר המחולקת לתאים (תא לכל אות). ייצור הדיו לדפוס ייצור נייר לדפוס סידור האותיות, שורה אחרי שורה, במסגרת שתשמש להדפסה, פעולה שנקראת סְדָר הגהה ותיקון השגיאות שנעשו במהלך הסדר משיחת הדיו על המשטח העליון של מסגרת ההדפסה הנחת גיליון נייר על פני המסגרת הכנסת המסגרת עם הנייר למכבש דפוס. הידוק גיליון נייר על המסגרת הוצאת המסגרת מן המכבש, הסרת הנייר להמשך העיבוד: ייבוש, חיתוך, וכריכה כדי להתגבר על כל האתגרים, המציא גוטנברג מספר המצאות ושכלולים להמצאות קודמות. ייצור המטריצות עצמן. המטריצות עשויות מנתך פליז או מתכת דומה, וצורת האות מוטבעת בה על ידי חרט פלדה שעוצב בידי מעצב האות בתהליך ידני בניית התבנית המשמשת ליציקת הגופנים, באופן שתהליך היציקה עצמו יהיה מהיר, והגופן היצוק ישוחרר ממנה ויעבור להמשך העיבוד בתהליך קצר, ליציקת הגופן הבא פיתוח הנתך ששימש לגופנים עצמם: במאה ה-15 מדע המטלורגיה לא היה קיים, למעשה, והידע שכן אצל בעלי המקצועות שעסקו במתכת, ובראשם הצורפים. גוטנברג פיתח נתך העשוי בעיקרו מעופרת, אנטימון, ובדיל, שהתאים לצרכיו: נקודת התכה נמוכה יחסית, שאפשרה יציקה זריזה, ויחד עם זאת קושי ועמידות שאפשרו שימוש לצורכי הדפסה, ושמרו על איכות סבירה גם אחרי הדפסת אלפי עותקים. הנתך שפיתח גוטנברג, צורף מהמאה ה-15, המשיך לשמש בשינויים קלים עד תום עידן דפוס הבלט, גם כאשר שום חלק אחר מתהליך הדפוס לא דמה לציוד של גוטנברג. פיתוח או איתור דיו ונייר שמתאימים לשימוש בתהליך החדש מכבש הדפוס עצמו: מכבשים דומים בעקרון פעולתם שימשו בתעשיות שונות, למשל כבישת שמן זית, אך אלו התאימו לספק לחץ לזמן ממושך, ולא התאימו לדפוס בלי שינויים ושכלולים כדי ליצור לחץ אחיד בעצמה הרצויה לזמן קצר, כך שהתבנית והנייר שהודפס יוכלו להשתחרר במהרה, להכנת המכבש להדפסת הגיליון הבא. המכבש המשיך להשתכלל, אך עד סוף המאה ה-19, היו בשימוש נרחב מכבשי דפוס שעקרון פעולתם זהה בעיקרו למכבש של גוטנברג טכניקות ומכשירים לחיתוך וכריכה, שמתאימים להכנת מספר גדול של ספרים זהים הספר הראשון שהודפס בשיטה זו היה התנ"ך בשפה הלטינית, המכונה תנ"ך גוטנברג, בשנת 1456. הוא הודפס ב-180 עותקים - מספר עותקים עצום לעומת הספרים שקדמו לו, שנכתבו בחרט סופרים, אחד אחד. גוטנברג לא הצליח מבחינה עסקית, ובית הדפוס שלו עבר לידיים אחרות. בשנת 1468 נפטר גוטנברג כשהוא חסר כול. התפשטות הדפוס והשפעותיו תוך זמן קצר התפשטה ההמצאה ובתי דפוס רבים קמו והתחילו לפעול. בתוך חמישים שנה בלבד עלה מספר הספרים שהופקו באירופה ממאות בודדות לכחצי מיליון. להתפשטות מהירה זו של הספר הכתוב היו השלכות מרחיקות לכת: עלייה בלימוד קרוא וכתוב, שהובילה לעלייה בביקוש לספרים. השכלה נרחבת לכל שכבות החברה, כולל איכרים מהמעמד הנמוך. הקמת אוניברסיטאות בערים רבות באירופה בגלל הביקוש הגובר להשכלה. ירידה בכוחה של הכנסייה בגלל נגישות רבה יותר לספרי הקודש והפצת דעות נגדה ונגד השלטון, שהביאו לצמיחת הנצרות הפרוטסטנטית. הפרוטסטנטים, תומכים בקריאה צמודת-טקסט ללא תיווך הפירושים המסורתיים של הנצרות הקתולית. פירושים אלו, שעד עליית הפרוטסטנטיות היו הדרך הלגיטימית היחידה להבנת המקרא, נכתבו בלטינית והוחזקו בעותקים מעטים אצל אנשי הכנסייה. תרגום התנ"ך לשפה הגרמנית, תחילה, ולשפות נוספות, והפצת התנ"כים בעותקים רבים בעקבות מהפכת הדפוס הביאו לשחיקת המונופול של הקתוליות על הבנת התנ"ך ולירידת כוחה. פרסום הודעות וצווים של המלכים הפך לקל הרבה יותר. הדפסת ספרים בשפות לאומיות, כגון צרפתית, אנגלית, גרמנית ועוד, גרמה להעשרת שפות אלו ואחרות ולהעמקת השימוש בשפות אלו. כתוצאה מכך התגבשו זהויות לאומיות סביב הידע והתרבות המתחדשים, ונכתבו יצירות בשפות לאומיות. הדבר העצים את הלכידות התרבותית סביב השפות, ובכך תרם לעליית הלאומיות. יצירת שפה ספרותית אחידה, השפה בה מדפיסים את הספרים. הופעת העיתונות. מהפכת המצאת הדפוס בדרך כלל נחשבת לנקודת הציון של המעבר מימי הביניים לתקופת הרנסאנס, ולשורשיה הראשונים של מהפכת המידע של ימינו. לקריאה נוספת שטיבר, ארהרדט ד., ספר הדפוס, תרגם מגרמנית גדעון שטרן, בהוצאת ההסתדרות הכללית בשיתוף עם האיגוד הארצי של עובדי הדפוס מאיר שחר, "מאגיה בודהיסטית והמצאת הדפוס", זמנים 112, סתיו 2010 אליאב-פלדון, מירי, מהפכת הדפוס, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ס, 2000 עמי איילון, "האם הייתה מהפכת דפוס במזרח התיכון", זמנים 112, סתיו 2010 קישורים חיצוניים מה הייתה מהפכת הדפוס? תרבות הדפוס, באתר מט"ח הערות שוליים קטגוריה:מהפכות חברתיות קטגוריה:ספר קטגוריה:דפוס קטגוריה:חברה וטכנולוגיה: יחסי גומלין קטגוריה:המאה ה-15	2024-09-13T07:34:32
אריה (לובה) אליאב	הפניה אריה אליאב	2010-05-31T09:46:22
לובה אליאב	הפניה אריה אליאב	2010-05-31T09:46:30
סוכנות החלל הישראלית	שמאל\|ממוזער\|הלוויין אופק 3 סוכנות החלל הישראלית (סל"ה - הסוכנות הישראלית לניצול החלל, ידועה בחו"ל גם כ-Israel Space Agency - ISA) היא גוף ממשלתי שפועל במשרד המדע והטכנולוגיה. מטרתה להתוות תוכניות ודרכי פעולה לקידום המטרות הלאומיות האזרחיות של ישראל בתחום החלל, וכן לתאם בין הגופים השונים העוסקים בחקר החלל בישראל, לצרכים מדעיים ומסחריים. היסטוריה תוכנית החלל הישראלית החלה עם שיגור הרקטה שביט 2 לחלל ב־5 ביולי 1961, לצורכי מחקר. לאחר שיגור שביט 2 פורסם שיבצעו שיגורים של רקטות נוספות, לצורך מחקר על הסטרטוספירה והיונוספירה לצורכי מדע. אולם אחר כך, במשך שנים רבות לא קודמה תוכנית החלל הישראלית. בשנת 1981 הושקה תוכנית הלוויינים הישראלית, כאשר ראש אגף המודיעין, האלוף יהושע שגיא, הקציב חמישה מיליון דולר לבדיקת היתכנות פרויקט לבניית משגר לוויינים, לוויינים ומצלמות טלסקופיות. בנוסף אושרה הקמתה של מנהלת תוכנית החלל. במקביל, כתגובה לפרויקט "לוויין התקשורת הערבי" - Arabsat, יוזמה של הליגה הערבית שהושקה ב-1976 , קבוצה בראשות מאיר עמית (לשעבר ראש המוסד ושר התקשורת) עם יזמים נוספים ביקשה לשגר לוויין תקשורת ישראלי (לימים פרויקט סדרת הלוויינים "עמוס"). באפריל הוקמה 1983 סוכנות החלל הישראלית במסגרת משרד המדע והפיתוח שהוקם שנה קודם, ביוזמת שר המדע יובל נאמן, במטרה, בין השאר לשמש כמסווה לפעילות הסודית לפיתוח פרויקט לוויין הריגול הישראלי. בשנת 1984 הוחלט על הקמת מוקד הידע הלאומי בנושא חלל בתע"א, ונחתם חוזה בין התעשייה האווירית ומשרד הביטחון לפיתוח תשתיות ופרויקט לוויין תצפית ראשון. הוקמה מינהלת פרויקט בתע"א שבראשה עמד במשך שנים רבות משה בר-לב. באוגוסט 1985 הודיע דרור שדה, ראש סוכנות החלל הישראלית, כי ישראל מתכננת לשגר לוויין. ב־19 בספטמבר 1988 שוגר "אופק 1", הלוויין הישראלי הראשון בחלל. על־פי ההודעות הרשמיות, נועד אופק 1 לבדוק את יכולתה של ישראל להכניס לוויין למסלול סביב כדור הארץ ולבחון את מערכותיו בתנאי חלל. גם הלוויין השני בסדרה, "אופק 2", היה לוויין ניסוי ששוגר באפריל 1990. לאחר שיגורו הכריז שר הביטחון משה ארנס כי בקרוב ישראל תשגר לוויין בעל יכולת מודיעינית. אולם רק לאחר חמש שנים ושני שיגורים כושלים שוגר "אופק 3" באפריל 1995. ב-1997 הוקמה ביוזמת התעשייה האווירית ושותפים נוספים חברת "אימאג'סאט אינטרנשיונל", המפעילה את סדרת של לווייני הצילום המסחריים "ארוס", על בסיס הטכנולוגיה של סדרת לוויני "אופק". ב-27 ביולי 2005 התכנסה הוועדה המנחה של סל"ה ואישרה את חזון הסוכנות: "חקר החלל וניצולו הוא מכשיר חיוני להגנת החיים על כדור הארץ; מפתח להכרת היקום, כדור הארץ וסביבתו; מנוף לקידום טכנולוגי; מפתח לקיומה של חברה מודרנית וכלכלה מפותחת המבוססת על ידע; מוקד משיכה לכוח אדם מדעי וטכנולוגי איכותי". חזון סל"ה הוא: "לשמר ולהרחיב את היתרון היחסי של ישראל ולהציב אותה בקבוצת חמש המדינות המובילות בעולם בחקר החלל וניצולו". מטרות-העל במימוש החזון הן: לבנות ולקיים בחלל מערכות לוויינים לחקר החלל ולמחקר כדור הארץ מהחלל; לפתח את הטכנולוגיות, הידע והתשתית המדעית (כולל מעבדות וכ"א מתאים) הנחוצים לחקר החלל; לקדם שיתופי פעולה בינלאומי בחקר החלל וניצולו על מנת לחזק את האינטרסים הכוללים של מדינת ישראל; לפעול לחיזוק הקשר בין המחקר והשימוש בחלל ובין החברה בישראל. הנהלה מנהלי הסוכנות שם שנות כהונה דרור שדה דוד אביר 1985 - 1987 עקיבא בר-נון 1989 – 1993 מרסל קליין 1994 אבי הר-אבן ינואר 1995 – ספטמבר 2004 צבי קפלן ספטמבר 2004 – ספטמבר 2011 מנחם קידרון ינואר 2012 – 2015 אבי בלסברגר מאי 2016 – אוגוסט 2021 אורי אורון ספטמבר 2021 - הווה יו"ר סוכנות החלל שם שנות כהונה יובל נאמן 1983 – 2005 יצחק בן ישראל 2005 – 2022 דן בלומברג 2022 - הווה שיתופי פעולה לסוכנות החלל הישראלית הסכמי שיתוף פעולה חתומים עם סוכנויות החלל של: צרפת (CNES), ארצות-הברית (NASA), קנדה (CSA), הודו (ISRO), גרמניה (DLR), אוקראינה (NSAU), רוסיה (Roscosmos), הולנד (NLR) וברזיל (AEB). ב-2001 אף נערכו מגעים לצירוף ישראל לסוכנות החלל האירופית. בספטמבר 2003 חתמה סוכנות החלל הישראלית על הסכם שיתוף פעולה עם סוכנות החלל ההודית, במטרה לשגר טלסקופ המסוגל לקלוט קרניים אולטרה-סגולות. ביוני 2009, סוכנויות החלל של ישראל ואיטליה חתמו על הסכם שיתוף פעולה בפיתוח לווייני תקשורת. ביולי 2018, במהלך ביקורו של ברנדסטיין ג'ם ראש סוכנות החלל נאס"א בישראל, נחתם הסכם להעמקת שיתוף הפעולה בין נאס"א לסוכנות החלל הישראלית. בינואר 2022 סוכנות החלל הישראלית הצטרפה לתוכנית ארטמיס בהובלת נאס״א. פרויקטים שמאל\|ממוזער\|230px\|שיגור הלוויין אופק 7 על גבי משגר הלוויינים שביטכחלק מתפקידה, סוכנות החלל הישראלית מקדמת ותומכת בפרויקטים רבים בתחום החלל בישראל, כולל שיתופי פעולה בינלאומיים ובהם: סלושסאט (Sloshsat) - מיקרו-לוויין לחקר תופעת השכשוך של נוזלים בחלל. שוגר לחלל ב-12 בפברואר 2005 ומאז פועל שם. שותפים: רפאל, מעבדות NLR, FOKKER-SPACE, סוכנות החלל הישראלית וסוכנות החלל האירופית (ESA). ונוס (Venus) - פיתוח בנייה ושיגור לחלל של מיקרו-לוויין מדעי לחקר כדור הארץ, פעל בחלל החל מ-2 באוגוסט 2017 עד 1 באוגוסט 2024. שותפים: ממשלה, תע"א, אלביט (אלאופ), רפאל, סוכנות החלל הישראלית וסוכנות החלל הצרפתית (CNES). אולטראסאט (Ultrasat) - לוויין מדעי המצויד בטלסקופ אסטרונומי בתחום קרינה אולטרה-סגול (UV), בעל שדה רחב במיוחד (210 מעלות רבועות) המיועד לחקור אירועים חולפים ביקום. שותפים: סוכנות החלל הישראלית, מכון ויצמן, מכון דסי התעשייה האווירית ואלביט מערכות. הטלסקופ צפוי להיות משוגר בשנת 2026. שלום (SHALOM) - לווין היפרספקטראלי שייבנה בשיתוף פעולה ישראלי-איטלקי למטרות מחקר בתחומי איכות הסביבה, חקלאות וכו'. ספייס פארמה (SpacePharma) - פרויקט משותף עם סוכנות החלל האיטלקית של לווין, ששוגר בספטמבר 2020, במטרה לחקור בין השאר יעילות של חומרים אנטי-חיידקיים בתנאי חוסר כבידה וכיצד חיידקים מפתחים עמידות לאנטיביוטיקה כשהן בתנאי חוסר כבידה. משגרים ישראליים שביט - סדרת משגרי לוויינים. משמשת לשיגור לווייני אופק. טייסי חלל ישראליים שמאל\|ממוזער\|230px\|אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון נכון ל-2022 היו שני טייסי חלל ישראלים. ב-16 בינואר 2003, כתוצאה של תיאום בין סל"ה ונאס"א, יצא לפועל פרויקט האסטרונאוט הישראלי. האסטרונאוט הנבחר היה אל"ם אילן רמון. משימתה של מעבורת החלל קולומביה ארכה 16 יום, בהם היה רמון אחראי על תפעול ניסויים ישראלים נבחרים אשר נשלחו על המעבורת. בין הניסויים היה ניסוי MEIDEX וניסוי הגן הכימי. ב־1 בפברואר 2003, כ-16 דקות לפני הנחיתה התפרקה המעבורת באטמוספירה, וכל צוות המעבורת נספה. ב־8 באפריל 2022 בשעה 18:17 שעון ישראל, יצא לחלל איתן סטיבה, הישראלי השני בחלל בתולדות ישראל, הטיסה הייתה טיסה פרטית מטעם אקסיום. סוכנות החלל הישראלית וקרן רמון חברו לאיתן סטיבה במסגרת משימת רקיע ושלחו עימו עשרות ניסויים שבוצעו בתחנת החלל הבינלאומית. ראו גם מנהלת תוכנית החלל סוכנות חלל קישורים חיצוניים סוכנות החלל הישראלית, סרטון תדמית 2014 ונסו בדרך לחלל: נחתם הסכם לשיגור הלוויין הישראלי-צרפתי, אתר רשת ב' בקול ישראל, 24 בינואר 2014 כנס 30 שנה לסוכנות החלל הישראלית, אוניברסיטת תל אביב, יוני 2014 \| פתיחה \| אות הוקרה על פועלו של יובל נאמן \| סוכנות החלל הישראלית - עבר, הווה, עתיד \| שיגור אופק 10 \| אוניברסיטת החלל הבינלאומית מגיעה לטכניון \| מגמות בחלל האזרחי ומבט עתידי \| שר המדע, הטכנולוגיה והחלל, חבר הכנסת יעקב פרי \| התגייסות מדינת ישראל בתחום החישה מרחוק לסיוע לאזורים מוכי אסון \| ננו לוויינים \| החללית גאיה והמהפכה הצפויה באסטרונומיה \| פרויקט "סמסון"- טיסת מקבץ אוטונומית ראשונה בחלל \| נאס"א וסוכנות החלל הישראלית חתמו על הסכם לשיתוף פעולה, לשכת העיתונות הממשלתית, אוקטובר 2015 חתימת הסכם שיתוף פעולה ישראל-נאס"א, במעמד מנחם קדרון, יצחק בן ישראל וצ'ארלס בולדן. 13 באוקטובר 2015 בערוץ משרד המדע שיתופי פעולה של סוכנות החלל עם מדינות וארגונים \| איטליה \| איטליה \| יפן \| גרמניה \| הודו \| צרפת \| צרפת \| אוסטריה \| לוקהיד מרטין \| סוכנות החלל האירופית \| האו"ם \| האיגוד העולמי של חוקרי החלל \| תחנת החלל הבינלאומית \| מדענים מאיראן, מטורקיה, מירדן, ממצרים, מפקיסטן, מקפריסין, מהרשות הפלסטינית ומישראל \| באתר סוכנות החלל הישראלית קהילת מחנכי ומובילי החלל הישראלית הורייזון (HORIZON) באתר סוכנות החלל הישראלית הערות שוליים ישראל קטגוריה:תוכנית החלל הישראלית קטגוריה:משרד המדע והטכנולוגיה קטגוריה:אסטרונומיה בישראל	2024-09-01T01:15:24
לוגוצנטריות	לוגוצנטריות או לוגוצנטריזם (Logocentrism), בהגדרה כללית, היא ההנחה המקובלת בתורת הספרות, כי ישנה "אמת" בלתי-תלויה הקודמת לייצוגה באמצעות השפה או הלשון, ואמת ומציאות זו מתקיימים למעשה מחוץ לגורם השפה. לפיכך, הלוגוצנטריות קוראת להתייחס לסימנים הלשוניים כמנותקים ובלתי-הכרחיים לאובייקטים (למסומנים) שאותם הם מייצגים. לכן ישנה גם העדפה ברורה של הדיבור על-פני הכתיבה, שכן בראשון קיימת נוכחות של הדובר, הנתפס כגורם-מתווך שיש ביכולתו לבטל במידה רבה אי-בהירות ורב-משמעות הקיימים בשפה הכתובה. העדפה זו של הדיבור על פני הכתיבה, מכנה הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה "פונוצנטריזם". המונח הופיע לראשונה בהגותו של לודוויג קלגס. בביקורת החריפה שאותה מותח דרידה על תפיסה זו, הוא מגדיר אותה כ"דעה קדומה" המושרשת בפילוסופיה המערבית כמעט מתחילתה עוד מימי יוון העתיקה. היא מכונה על ידו "מטפיזיקה של נוכחות". ביקורת נוספת על תפיסה זו היא על כך שהיא מתייחסת באופן פשטני ליחס המורכב יותר בין מסמן ומסומן. כמו כן, דרידה טוען שמטפיזיקה זו (כפי שקרא לה) נוטה לזהות תפיסות פילוסופיות בסיסיות כדוגמת: "אמת", "מציאות", ו"קיום" - במונחים רעיוניים של "נוכחות", "מהות", "זהות" ו"מקור" - מתוך התעלמות כמעט מוחלטת מהתפקיד המכריע שממלאים ה"העדר" (Absence) וה"הבדל" (Difference), בתוך כל הגדרה או הבנה אפשרית של תפיסות אלה. ביקורת על המונח ג'ון אליס, בספרו "נגד הדקונסטרוקציה", טען כי המונח "לוגוצנטריות" הוא שם חדש לתפיסה ישנה. יותר מכך, אליס טוען כי הביקורת על המהותנות התחילה הרבה לפני שדרידה התחיל להוקיע אותה ב-1966. לדבריו, ההבנה שהשפה אינה מייצגת רק תופעות בעולם, וכל מסומן נקבע גם ביחס למסמנים אחרים, נמצאת כבר אצל פילוסופים אנליטיים כמו לודוויג ויטגנשטיין, פרדינן דה-סוסיר, הבלשן ג'ון רופרט פירת (John Rupert Firth) ואצל בלשנים אנתרופולוגיים שהלכו בעקבות אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף. אליס טוען כי דרידה מתעלם מחלקים ניכרים בפילוסופיה של הלשון, ומזנק מתפיסה קיצונית אחת לתפיסה קיצונית נגדית. דרידה, טוען אליס, מזהה כשל בסיסי בתפיסה שהלשון מתייחסת לאובייקטים שאינם תלויים בה, ועובר משם לתפיסה הקיצונית לא פחות, לפיה הלשון אינה מסמנת דבר מלבד עצמה. בין שתי האפשרויות הללו קיים טווח רחב, שפילוסופים שונים עסקו בו, וממנו דרידה והדקונסטרוקציה מתעלמים לחלוטין. ראו גם תורת הספרות דקונסטרוקציה פוסט סטרוקטורליזם טבע או הסכמה הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:פילוסופיה של הלשון קטגוריה:לוגיקה קטגוריה:תורת הספרות	2022-11-17T09:39:00
התפלגות בולצמן	התפלגות בולצמן היא מושג מרכזי במכניקה סטטיסטית. ההתפלגות מתארת את ההסתברות של מערכת הנמצאת בשיווי משקל תרמודינמי עם מאגר חום בטמפרטורה T, להיות במצב מסוים המתואר על ידי האינדקס i, כאשר אנרגיית המערכת היא Ei. הסתברות זו נתונה על ידי: כאשר: היא פונקציית החלוקה ו-kB הוא קבוע בולצמן במכניקה סטטיסטית מתייחסים לאוסף המערכות המוגדרות על ידי אותה הבעיה הפיזיקלית, ואותם גדלים מקרוסקופיים (טמפרטורה, לחץ, פוטנציאל כימי, וכדומה), אך נבדלים על ידי המצב המיקרוסקופי של כל החלקיקים. אוסף זה נקרא צבר (ensemble), ועל ידי התייחסות למשקלים סטטיסטיים בהתאם להתפלגות ההסתברות, מתאר צבר זה נכונה מערכות בשיווי משקל תרמודינמי. התפלגות בולצמן מתאימה לצבר קנוני, המוגדר על ידי מספר קבוע של חלקיקים בכל המערכות, ועל ידי הטמפרטורה של הצבר בכללותו. בגבול שבו מתקרבת הטמפרטורה לאפס המוחלט, מתבדרת פונקציית החלוקה (או מתקרבת ל-0 אם כל האנרגיות חיוביות), וההסתברויות עבור מערכת ללא ניוון נוטות כולן ל-1 ול-0, עבור מצב היסוד ומצבים מעוררים בהתאמה. במקרה שיש יותר ממצב אחד עם אנרגיה מינימלית, נאמר שמצב היסוד מנוון, והאנטרופיה תהיה שונה מ-0 גם בטמפרטורה 0 קלווין. בכל טמפרטורה סופית יהיה סיכוי לאכלוס של מצבים בעלי אנרגיות גבוהות יותר. ככל שהאנרגיה של מצב גבוהה יותר, ההסתברות להימצא בו נמוכה יותר. סיכוי סביר לאכלוס יהיה במצבים שהפרש האנרגיה שלהם ממצב היסוד הוא בסדר גודל של kBT. עבור מערכות קלאסיות, התפלגות בולצמן נותנת את התפלגות מקסוול-בולצמן למהירויות. בנוסף, ההתפלגות חסרת זיכרון בהיותה התפלגות מעריכית. לפי התאוריה הארגודית כל מערכת דינמית תגיע לבסוף לשיווי משקל, שבו הסיכויים לאכלוס מצב מתוארים על ידי התפלגות בולצמן. למרות זאת, העולם שסביבנו רווי במערכות שאינן בשווי משקל. אנרגיית השמש מחזיקה את אטמוספירת כדור הארץ מחוץ לשיווי משקל ובכך מאפשרת את תופעות מזג האוויר, הנובעות משאיפת המערכת לחזור לשיווי משקל תרמודינמי. עקרון הפעולה של הלייזר מבוסס על דחיפת מערכת קוונטית אל מחוץ לשיווי משקל ליצירת היפוך אוכלוסייה. קטגוריה:תרמודינמיקה קטגוריה:התפלגויות בדידות	2024-09-15T15:10:35
מרכבה	ממוזער\|300px\|דגם מיניאטורי של מרכבה מזהב המוצג במוזיאון הבריטי. מטמון נהר אוקסוס, השושלת האחמנית. מרכבה היא כלי רכב דו-גלגלי בעל גלגלי חישור, הנמשך באמצעות סוסים נהוגים ברֶסֶן. בעבר שימשה המרכבה להתניידות מהירה, בעיקר בתקופת הברונזה ותקופת הברזל. גם לאחר שמקומה בשדה הקרב נתפס על ידי פרשים, המשיכה המרכבה לשמש בתחבורה, טקסים, תהלוכות ותחרויות. היסטוריה קרונות ועגלות מוקדמים שמאל\|ממוזער\|350px\|הנס המלכותי של אור (2500 לפנה"ס) מתאר שימוש קרבי מוקדם בכלי רכב שורשיה הקדומים של המרכבה מצויים בקרונות (ארבעה גלגלים) ועגלות (שני גלגלים) - עם גלגלים מעץ מלא (עץ טָמוּם). נדירותם של עצים אשר היו עבים מספיק לעשיית גלגלים אלו הביאה נגרים מעידנים קדומים לנסות לבנות את הגלגל מכמה חלקים. משקלן של עגלות ראשוניות אלו היה רב ביותר, עד חצי הטון, ולכן נמשכו אך ורק על ידי שוורים, אשר היו רתומים ליצול בעול ורצועה עבה לצוואר. השימוש המתועד הראשון בעגלות אלו החל בשנים 3100-3200 לפנה"ס. השימוש הצבאי בעגלות אלה מתוארך לסביבות שנת 2700 לפנה"ס. השפעתה של המצאת התחבורה הגלגלית עצומה וקשה לאומדן, אך ההישג המיידי והמורגש ביותר טמון ביכולת החדשה שמצאו רועים לניוד כמויות גדולות של כדים, מזון וציוד, על מנת לנדוד עם עדריהם עמוק אל תוך היבשה למשך שבועות וחודשים, הרחק מעמקי הנהרות לצידם חיו בעבר בשל הצורך במים. צרכים חדשים הביאו לניסיונות למצוא שימושים חדשים לקרונות הגלגלים וכן נעשו ניסויים בבעלי חיים שונים, בעיקר ממשפחת הסוסיים, למשיכת עגלות למטרות שונות וחדשות אלו. תיעוד לכך ניתן למצוא בנס המלכותי של אור בו בהמות דמויות-סוס - ככל הנראה ערוד או פרא - נראות מושכות קרון עם גלגלים לקרב. "מרכבות" מוקדמות כגון אלו הסיעו לקרב צוותים אשר הורכבו מלוחם משליך כידונים (שאוחסנו באשפה על גבי העגלה) בעודו עומד בירכתי הקרון ואוחז בכתפיו של הנהג. ניסיונות ראשוניים אלו במשיכת עגלות כבדות על ידי בהמות קטנות הבהירו את הצורך בקרון שיהלום את כח הגרירה שלהן. סוסים ומרכבות תנועה מהירה לאורך מרחק גדול, עם או בלי מרכבה, דורשת סוסים. לפני הגעתו וביותו של הסוס התאפשרה רכיבה איטית או קצרת-טווח על גבי חיות שונות, אשר סירבו לציית על-נקלה, כגון עגלים, חמורים ופרדות. בעבר הועלו תאוריות לפיהן הסוסים הגיחו לראשונה למזרח הקרוב הקדום מכיוון איראן שבמזרח, או מצפון מעבר לקווקז, בסביבות שנת 2000 לפנה"ס כשהם מושכים מרכבות-קרב הנושאות עמן כובשים בני-עמים דוברי שפות הודו-אירופיות. תאוריות אלו, אף על פי שזכו לפופולריות בעבר, פינו את מקומן לתפיסה המקובלת כיום - והיא שמקור סוס הבית בערבה האירואסיאתית, בה בוית לראשונה למטרות מזון ומשם התפשט בהדרגה ברחבי אירופה, אסיה ומסופוטמיה במהלך האלף ה-3 לפנה"ס, במקביל לניסיונות ביות - של סוסיים וכלאיים אחרים למטרות רכיבה ומשיכת קרונות - אשר נעשו על ידי קבוצות אתניות ולשוניות שונות במקומות שונים באזורים אלו. דוגמה לעדויות לכך ניתן למצוא בתעודות ממארי, מהן נראה כי המלך זמרי-לים ניסה, לשווא, להשיג "סוסים לבנים" משליטים שכנים בכרכמיש וקטְנה (תל אל-מישריפה). כמו כן נמצאו במקום תעודות המכילות מידע מצומצם על טיפול ואחזקת סוסים מיובאים. ממוזער\|ימין\|מרכבות יוון הקדומות מתועדות באסטלה של קבר פיר ממיקנה (חציה השני של המאה ה-16 לפנה"ס) ביותו לראשונה של הסוס למטרות אכילה החל בערבות אירואסיה במהלך האלף החמישי לפנה"ס - וייתכן שניסיונות רכיבה ראשוניים על סוסים נעשו כבר החל מהאלף הרביעי לפנה"ס, אולם לפי כל המומחים לעדויות מדובר בניסיונות בודדים, אקראיים ולא-יעילים, אשר ככל הנראה לא היוו יותר מקוריוז בקרב המגדלים הקדמונים. עדויות וודאיות מוקדמות לרכיבה שניתן להגדירה כ"יעילה" תוארכו לסביבות 2000 לפנה"ס ואילך ונמצאו ברחבי מסופוטמיה. לפיהן משוער כי רכיבה על סוסים החלה קרוב לאותה תקופה - ואף כי קשה לדמיין שבאסיה ואירופה לא נעשו ניסיונות דומים באותו זמן, שכן שם גודלו כבר הסוסים למטרות מאכל, אין בידי החוקרים עדויות וודאיות קדומות יותר לרכיבה באזורים אלו. במזרח הקרוב, שם נמצאו רוב העדויות הקדומות לרכיבה, היא מוצגת באמנות ובטקסט כנעשית למטרות ספורטיביות ונראה שערכן התחרותי הלך וגדל לאורך השנים. כמו כן, לפי העדויות הארכיאולוגיות, במקביל לרכיבה הראשונית הוחל לראשונה השימוש בקרונות ומרכבות עם סוסים - בתחילה לטקסי קבורה ומצעדים מלכותיים, בהמשך לציד ולבסוף למטרות לחימה. סקרים נרחבים העלו כי במהלך המאות הראשונות של האלף השנייה לפנה"ס הלך והצטמצם ייצוגם של סוסים באמנות כחיות רכיבה וההתייחסויות לשימוש בסוסים למשיכת מרכבות הלכו וגברו. השימוש הקרבי המשמעותי במרכבות-סוסים החל במזרח הקרוב בסביבות 1700 לפנה"ס ונמשך עד 1200 לפנה"ס בקירוב. 350px\|ממוזער\|מרכבה מוזהבת מאוצרות קברו של תות ענח' אמון (חציה השני של המאה ה-14 לפנה"ס) מקורותיה של המרכבה "האמיתית" שנויים במחלוקת בין אלו הטוענים ששרשרת הניסויים והפיתוחים הטכנולוגיים שהובילו אליה התרחשה בשטח גאוגרפי נרחב, הכולל בין השאר גם את אירופה, שם פיתוחן של טכניקות לכיפוף עץ הביא להמצאת גלגל החישור - לבין אחרים הטוענים שמקורה במסופוטמיה, ישירות מגלגלי העץ הטָמוּם. הממצאים הארכאולוגיים אכן מראים פיתוחים נרחבים של השימוש בגלגל באזורים שונים של פולין, הונגריה ורוסיה, אך אינם מספקים די מידע כדי להתוות כרונולוגיה וודאית. להלן מספר דוגמאות מן הממצאים הארכאולוגיים המעידים על שימוש בקרונות דו-גלגליים: בתל אגרב (או אקרבּ) שבמחוז דיאלא, עיראק, נמצאו דגמי יציקות-נחושת של קרונות עם שני גלגלי עץ-טמוּם הנמשכים על ידי סוסיים דמויי-חמור. תיארוך לשנת 2500-2700 לפנה"ס. בחפירות בתל בְּרק (נגר העתיקה) שבמעלה נהר חבּוּר (מיובלי הפרת), בחבל ג'זירה שבסוריה, נמצאו 102 דגמים מיניאטוריים של עגלות ו-191 דגמים של סוסיים כלשהם, שתוארכו לשנים שבין 2000-2350 לפנה"ס. ברוסיה וקזחסטן נמצאו קברי מרכבות באתרים ארכאולוגיים של תרבות סינטשטה במחוז צ'ליאבינסק ושל תרבות פטרובקה במחוז צפון קזחסטן. בנוסף לשיירי סוסים, מתגים וקרונות, נשתמרו בתוך הקברים חותמותיהם של גלגלי-חישור (שהתכלו חלקית מתנאי הסביבה) שנטבעו בצידיהם הפנימיים של זוגות חריצים, ייעודיים לגלגלים, בקרקעית הקברים שבתוכם הועמדה המרכבה. התיארוך מצביע על סביבות 2000 לפנה"ס. חותמות ממושבת-הסוחרים האשוריים כרוּם כַּנֵש (אתר ארכאולוגי בצמוד לקילטפה, טורקיה) אשר תוארכו לסביבות 1900 לפנה"ס מציגות כלי רכב דו-גלגליים שלהם ארבעה חישורים, נמשכים על ידי סוסיים כלשהם, כשחבל נראה מחובר לנזם באף (אמצעי שליטה אכזרי ובלתי-יעיל זה שימש גם בנהיגת בהמות-משא נוספות, כשהשליטה הושגה כנראה בעיקר בהטיות קלות ימין ושמאל של החבל, אך ייתכן ושימש גם במקרי חירום של אובדן שליטה בחיה, עד כדי סכנה לנוהג). מרכבות "אמיתיות" מזוהות בוודאות על גבי חותמות סוריות מסביבות 1800 לפנה"ס. ממצאי מרכבות שלמות: בלצ'אשן (Lchashen) שבארמניה נמצא אוסף מרהיב של מרכבות וכרכרות, מסביבות 1500 לפנה"ס, עם גלגלים של עד 28 חישורים, המחוברים בשגם ומגרעת לחישוק עשוי שני חצאי-עיגולים מעץ כפוף. מרכבות מצרים, בין השנים 1300-1400 לפנה"ס. חלקי המרכבה 350px\|ממוזער\|מרכבה מצרית משוחזרת במוזיאון פליזיאוס בהילדסהיים, גרמניה קרון המרכבה גוף המרכבה הורכב בעיקר מרצפה (פלטפורמה) ומעקה. אחת הפונקציות החשובות במרכבה הייתה יכולת תמרון גבוהה - האפשרות לבצע פניה חדה או במהירות גבוהה. מרכבה טובה אופיינה, בין השאר, ביכולות התמרון הללו. הגלגל לפי העדויות שבידי הארכאולוגים, כלי רכב בעלי גלגלים הומצאו לאחר שנת 4000 לפנה"ס. על פי הממצאים, ככל הנראה בסביבות שנת 3500 לפנה"ס. עקרון השימוש בגלגל עם ציר לתחבורה התפשט במהירות ברחבי אירופה והמזרח הקדום במהלך השנים 3400-3000 לפנה"ס וקשה לקבוע בוודאות היכן, עקב התפשטותו המהירה. מרכבה מהירה דורשת גלגל חישור חזק ובעל משקל נמוך. יש הטוענים שהמרכבה התפתחה במזרח הקדום, בהמשך ישיר לכלי רכב בעלי גלגל עץ-מלא. אחרים טוענים ששורשיה עוברים בהמצאת גלגל החישור, באירופה, אך הממצאים שם מועטים מדי כדי לקבוע עובדה זאת בוודאות. תיעוד היסטורי מוקדם של שימוש בכלי-רכב ללחימה ניתן למצוא אצל הנס המלכותי של אור, שתוארך לסביבות 2500 לפנה"ס, אם כי אלו הן כרכרות או עגלות שנמשכו על ידי שוורים או פרדות. בקבר של המלכה פואבי מאור, 2400 לפנה"ס, נתגלתה מרכבה וגם קבורת סוס. סוסים הופיעו לראשונה כבהמות משא רק כ-500 שנים אחר-כך, כאשר הממצאים המוקדמים ביותר הקיימים הם קברי מרכבות אשר נחפרו במעלה נהר הטובול, בחפירות תרבות סינטשטה, אשר סמוכות לעיר מגניטוגורסק שברוסיה המודרנית. התיעוד המוקדם ביותר, שניתן להגדיר בוודאות כמרכבה, מופיע בסוריה בחותמות מהמאה ה-18 לפנה"ס. הממצא הארכאולוגי הממשי הקדום ביותר, מחופי דרום ימת סוואן שבארמניה, מתוארך לסביבות 1500 לפנה"ס - זהו אוסף של כלי רכב מתקדמים, בהם כרכרות ומרכבות עם אופנים מחושקים בעלי 28 חישורים. הסוס ממצאים ארכאולוגיים של שלדי סוסים במטמונות קבורה בחְבלינְסְק (מחוז סראטוב, רוסיה) שבאזור המרכז של נהר הוולגה תוארכו לזמן מוקדם ביותר - סביבות 4600-4800 לפנה"ס. בנוסף לאלו, ממצאי קבורה רבים הכוללים סוסים, נמצאו במקומות שונים ברחבי אירואסיה עם תיארוכים לשנים מאוחרות יותר. כמו כן, פסלונים ועדויות טקסטואליות ממסופוטמיה ממהלך האלף השלישי לפנה"ס מעידים על התייחסות תרבותית הולכת וגוברת הניתנת לסוסים (ולמשפחת הסוסיים בכלל). ניתוח קפדני של חלקי עצמות ושיני סוסים אשר נמצאו באתר דראיבקה שבמחוז קירובוגרד באוקראינה מצביע על סימנים אפשריים לשימוש קדום במתג. מכאן עלתה הטענה שהשימוש במתג בסוסים הוחל כבר בסביבות 4000 לפנה"ס. הארכאולוגיה אכן מראה כי עד סוף האלף הרביעי לפנה"ס נפוץ הסוס ברחבי אירופה. מאידך, ספקות רבים הועלו, הנוגעים לכך שלא נובע מהממצאים באופן ישיר שימוש וודאי במתג למטרות של רכיבה או של הובלת סוסים ויתרה מזאת- תיארוך כה מוקדם של רכיבה על סוסים מעלה שאלות רבות ובלתי פתורות לגבי מהות הסיבות האפשריות שמנעו את תפוצתו המהירה ברחבי העולם הקדום. בהתאם לכך, נוטים רוב החוקרים להסכים שעיקרו של השימוש בסוסים בתקופות קדומות אלו היה למטרות אכילה. הסוס בתחילה היה קטן למדי, אך בשל היותו חיית להקה, נוח היה לנהוג קבוצות של סוסים שנרתמו יחדיו. סוסי פרא קטנים מקרוביהם המבויתים וגובהם הממוצע כ-130 ס"מ. גודל הסוס היווה אחד המאפיינים המבוקשים יותר ברבייה מבוקרת ובהתאם לכך, גובהו של סוס ממוצע בימי הביניים היה כ-140 ס"מ. כיום, גובה ממוצע של סוס רכיבה מבוית הוא 150-160 ס"מ וסוס משא עשוי להגיע לגובה של 190 ס"מ. פרסות הסוס עשויות מחומר דמוי ציפורן ונשחקות בקלות רבה מפרסות חמורים ועגלים. דבר זה מנע רכיבה ממושכת על גבי קרקע שאיננה רכה, עד להמצאת הפרסות. הרומאים השתמשו במעין מתקנים לפרסות הסוסים שלהם, אך פרסאות מפורזלות אמיתיות הגיעו רק לאחר נפילתה של רומי באמצע האלף הראשונה לספירה. ציוד רכיבה ממוזער\|רסן - אפסר (עם ראשית), מושכות ומתג בעגלות הראשוניות שקדמו למרכבות, חוברו המושכות לבהמות המשא באַפְסָר עשוי מרצועה לאף בלבד, דבר אשר הקנה מעט מאוד יכולת תמרון ושליטה בחיות. העומס הרב שנבע ממשקלם הכבד של קרונות מוקדמים אלו, בשילוב עם אמצעי השליטה המוגבלים אשר עדיין לא כללו את המתג, הגבילו מאוד את השימוש בכלי-רכב. לפי שיטה מוקדמת אותה אף ניתן לראות מודגמת בדגל של אור - כדי לגרום לסוסים, חיות עדר מטבען, למשוך את העגלה בקצב אחיד, נרתם צמד סוסים מהצוואר באמצעות עול למרכז קדמת העגלה ולכל אחד נוסף סוס נפרד מצדו החיצוני, אשר נקשר אליו ולמושכות בלבד ולא משך את הקרון. הסוסים החיצוניים נשלטו ביתר קלות על ידי הרכּב בשל היותם חופשיים מנטל המשא וכך דהרו בקלות ושימשו כמובילי הקצב והכיוון עבור הסוסים הנושאים בעול. סבבי החלפה בין ארבעתם איפשרו מיצוי יכולות גבוה יותר. רק על ידי ההתקדמות בהבנה של אנטומיית הסוס, שהובילה לשילוב המושכות עם מתג לכדי יצירת רסן, כשבמקביל לזאת חידושים בטכניקות עיבוד עץ הפחיתו בקצב מתמיד את משקלם של העול והקרון, התאפשרה לבסוף הרכיבה המהירה וקלת התמרון במרכבה בת שני סוסים. ניסיונות ברכיבה קרבית החלו להחליף בהדרגה את המרכבה, החל במאה ה-9 לפנה"ס, תחילה עם צוותים של זוגות פרשים (פרש אחד החזיק במושכות שני הסוסים בעוד בן-זוגו ירה בקשת), דבר המדגים את הקשיים הרבים בתפעול קרבי יעיל של סוסים. שכלולים טכנולוגים בתחום הרכיבה המשיכו להוות גורם משפיע על היכולות הקרביות. כך, נמשכו עוד כ-700 שנים עד להמצאת אוכף עם שדרת עץ (שושלת האן שבסין השתמשה באוכף כזה החל במאה ה-2 לפנה"ס וכך גם הרומאים, החל במאה ה-1 לפנה"ס) ועוד כ-500 שנים נוספות עד שנפוץ השימוש במשוורת (ארכוף). שימושים לוחמת מרכבות 350px\|ממוזער\|שיחזור של מרכבת קרב קלטית, במוזיאון הקלטי בהליין, אוסטריה השימוש במרכבות בלוחמה נעשה בעיקר בתקופת הברונזה ותקופת הברזל המוקדמת. למרות הקשיים בנהיגה במרכבה, יתרונותיה עלו על החסרונות בזמנים בהם שימשה לקרבות. בתקופה העתיקה לא היה ציוד עזר הולם ללוחמה מעל סוסים - הרוכב ישב על כיסוי עור פשוט שהיה מאוד לא נוח. פרשים היו בשימוש, אך תפקידם הוגבל בדרך כלל לסיור והעברת מסרים. לפיכך, המרכבה הייתה אמצעי התחבורה המהיר היחיד שעמד להכשרת חילות הרכב של הצבאות בסהר הפורה ובשאר העולם. על מנת למקסם את יעילותה של המרכבה בשדה הקרב היה דרוש איזון בין שתי דרישות סותרות - מהירות ועוצמה. צרכים סותרים אלו יצרו טווח רחב של כלי רכב קרביים מסוגים שונים, זאת מכיוון שמבנה המרכבה השפיע במידה רבה על הטקטיקה הקרבית. מרכבה כבדה יכלה לשאת יותר לוחמים ותחמושת אל שדה הקרב, או אף לשמש כלי ממוגן להסתערות ישירה אל תוך שורות האויב (אם כי ישנם מומחים לא-מעטים שמפקפקים ביעילות של הסתערות מעין זו) - אך הוגבלה במהירות וביכולות התמרון. יתרה מזו, קשה היה להניע צבא לחצות גבולות טבעיים, כגון רכסי הרים ונחלים, עם חילות רכב כבד. מאידך, מרכבה קלה איפשרה מהירות ותמרון גבוהים בשדה הקרב - ובעת הצורך פירוקה מצוות הסוסים ונשיאה על גב הצוות או השטה בסירה קלה. "זריזותה" של המרכבה הקלה גבתה את המחיר בכמות החימוש, ובעיקר המיגון, שיכלה לשאת לקרב והמרכבות הקלות שימשו לרוב כפלטפורמות גבוהות וניידות לירי חיצים - מורמות משדה הקרב הרגלי וככל שהתאפשר הדבר - מרוחקות ממנו. יחידות "רצים" שליוו לעיתים את המרכבות הקלות מעידות על הצורך בחיפוי רגלי, בשל הפגיעות הרבה שנובעת מהמיגון הקל. דעה נוספת שרווחת בקרב חלק מהחוקרים, היא שהשימוש במרכבות בקרב נעשה אך ורק בתחילתו - כאשר המרחק בין הצבאות הקרבים זה לזה איפשר עדיין רק שימוש בנשק טווח. לאחר מכן יכלו המרכבות לשמש לפינוי פצועים או למיגור יחידות אויב נמלטות או כאלו שבודדו מאזור הלחימה העיקרי. ירי קליעים ממוזער\|ימין\|250px\|פרעה רעמסס השני נוהג במרכבה. תחריט ממקדש אבו סימבל המתאר את הקרב בקדש הסתערות וניגוח מרכבת חרמש - מרכבה בעלת להבים על גלגליה. מרכבה זו נועדה לקצור בשורות האויב. למרות תיאור מאיים זה, בפועל הייתה התקפת מרכבות החרמש מוצלחת לעיתים רחוקות (שוב בגלל חוסר יכולת התמרון). מרוצי מרכבות 350px\|ממוזער\|מרכבת-מרוץ מברונזה (מבט מקדימה) מתוך קבר אטרוסקי באיטליה, המאה ה-6 לפנה"ס מרוץ מרכבות היה ענף ספורט פופולרי ביוון וברומא העתיקה. מרוץ זה - שנערך באצטדיונים מיוחדים שנקראים היפודרומים (מלשון היפו - סוס ביוונית) - נחשב מסוכן ואפילו קטלני לרוכבים ולסוסיהם אך עורר הנאה עצומה אצל הקהל. חלק מהמאפיינים של הענף, שהיו חריגים בתקופתם, דומים מאוד לאלו של ענפי הספורט המודרני. ברומא, לדוגמה, ייצגו קבוצות את תומכיהם הכלכליים, ולעיתים התחרו על רוכבים טובים. קבוצות אלו הפכו למוקד של הערצה, עד שבין התומכים בקבוצות יריבות התגלעו סכסוכים אלימים. יריבויות אלו הפכו בסופו של דבר לפוליטיות ועם התפשטות המרוצים גדלה השפעתם על החברה. חשיבות הענף דעכה בעקבות קריסת האימפריה הרומית, לאחר ששרד רק זמן קצר באימפריה הביזנטית. כיום נקרא הספורט "מרוץ רתמות". הקוודריגה (מלשון קוודרי - ארבע) היא סוג נפוץ של מרכבת מרוץ. שמה ניתן לה לפי מספר הסוסים שהיו רתומים אליה. תפוצה גאוגרפית המזרח הקרוב שמאל\|ממוזער\|250px\|המלך אשורבניפל צד אריה ממרכבתו תבליט מהארמון הצפוני שלו בנינוה. המאה השביעית לפני הספירה. המוזיאון הבריטי. הנס המלכותי של אור מציג עגלות-קרב מממלכת שומר. העגלות השומריות היו גדולות יחסית, בעלות גלגלי עץ-מלא, איטיות ולא יעילות. לא ידוע בוודאות איזו חיה משכה את העגלות בשומר, אך ככל הנראה מדובר בחמורי-בר מסוג פרא או ערוד. צוות הלוחמים הורכב לרוב משני חיילים, אשר אחד מהם היה נוהג בעוד חברו אוחז בכתפיו ומטיל חנית שנשמרו באשפה על הקרון. הממלכה החיתית שמאל\|ממוזער\|250px\|מרכבה חתית מתחריט על מקדש מצרי שמתאר את קרב קדש מצרים למרות שהמצרים הכירו את הסוס מנוביה, הם לא רתמו אותו לשימוש צבאי. לאחר הגעת המהגרים ה"אסיאתיים" (אמורים, חורים וכנענים) למצרים התחתונה, שלבסוף יהפכו לחיקסוס, שהביאו איתם את תרבות השימוש במרכבות סוסים שייצבו את שליטתם כמלכים חזקים למשך כ-108 שנים לפי רשימת המלכים מטורינו בטרם גורשו בחזרה לכנען, המצרים למדו מהם כי הסוס הוא בעל חיים מהיר הניתן לשימוש ככלי תעבורה ויעיל מאוד במלחמה. סין הודו אירופה השפעות תרבותיות קשה להפריז בתיאור השפעותיה של המרכבה על העולם הקדום. מבחינה מדינית, היו המרכבות לבסיס העוצמה הצבאית של ישויות פוליטיות. המריאנו ומעמד האצולה המרכבות הגיעו לשיא פריחתן במיתני באמצע האלף השני לפנה"ס. מיתני הייתה ממלכה חזקה בצפון מסופוטמיה אזור ארם נהריים שכללה גם חלק מסוריה ואנטוליה. בממלכה זו צמח מעמד מיוחד של לוחמים - המריאנו - אשר התפשטה לעמים ולתרבויות האזור השונות והייתה לקבוצה חברתית דומיננטית במזרח הקדום. מריאנו היו לוחמי מרכבות שגויסו מקרב האצולה המיתנית. מבחינה זו, דומים המריאנו לאבירים מימי הביניים. המריאנו היה הקשת של המרכבה ואילו הנהג גויס מקרב פשוטי העם. המריאנו היה מוגן בשריון קשקשים כבד, ואילו הנהג נאלץ להסתפק לרוב במגן עץ פשוט ושריון עור דל. מסורת סוסים החל בשלטונו של אחנתון ניתן להבחין מעיון בתעודות מהתקופה כי החלקים המכילים ברַכוֹת בין שליטים ומדינות מציינים בין השאר, כחלק מהפרוטוקול המקובל, גם את מספר המרכבות, הסוסים והרכב שברשותם. דת שפה ראו גם כרכרה עגלה גלגל ביות סוסים לקריאה נוספת Anthony, David W. The Horse, The Wheel and Language: How Bronze-Age Riders from the Eurasian Steppes Shaped the Modern World Princeton: Princeton University Press, 2007 . Arthur Cotterell Chariot - The Astounding Rise and Fall of the World's First War Machine Pimlico: Random House UK, 2005 Epub . Louis A. Dimarco War Horse - A History of the Military Horse and Rider Westholme Publishing, 2008 . Robert Drews Early Riders - The beginnings of mounted warfare in Asia and Europe London: Routledge, . Sandra L. Olsen Horses Through Time Rowman & Littlefield, 2003 . Rivka Gonen Weapons of the Ancient World Cassel & Company, 1975 . יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא: לאור הממצאים הארכיאולוגיים, החברה הבינלאומית להוצאה לאור, רמת גן, 1963 קישורים חיצוניים ראליה מקראית: מרכבה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח הערות שוליים קטגוריה:כלי רכב צבאיים קטגוריה:העת העתיקה קטגוריה:חיקסוס קטגוריה:מרכבות וכרכרות	2024-09-24T04:51:19
אברהם בייגה שוחט	ממוזער\|ישראל קיסר, יצחק רבין ושוחט במליאת כנסת 1995 אברהם בייגה שוחט (14 ביוני 1936, כ"ד בסיוון תרצ"ו – 28 בפברואר 2024, י"ט באדר א' ה'תשפ"ד) היה איש ציבור ישראלי. היה חבר בצוות ההקמה הראשון של ערד, ראש המועצה הנבחר הראשון שלה וכיהן בתפקיד זה במשך 22 שנים (1967–1989). כיהן כחבר הכנסת במשך 18 שנים (1988–2006) והיה יו"ר ועדת הכלכלה וועדת הכספים של הכנסת. כיהן פעמיים כשר האוצר, בממשלות רבין ופרס (1992–1996) ובממשלת ברק (1999–2001). ביוגרפיה שוחט נולד בתל אביב ב-1936 לפניה פרל (1906-1978) וצבי שוחט (1903-1980ׂ), מנהל עבודה ב"סולל בונה", שהיה בנו של שוחט מנטורי קרתא בשם רבי אברהם שוחט, שיצא בשאלה. למד בת"א והיה פעיל בתנועת הנוער התנועה המאוחדת. שירת בצה"ל בנח"ל המוצנח. לאחר השחרור הצטרף יחד עם הגרעין אליו היה שייך לקיבוץ נחל עוז. שוחט היה חבר קיבוץ נחל עוז בין השנים 1956–1957. בעל תואר ראשון בהנדסה אזרחית מטעם הטכניון בחיפה. במהלך לימודיו נבחר ליו"ר אגודת הסטודנטים בטכניון. קריירה ראש מועצה בערד היה חבר בצוות ההקמה של ערד בתחילת שנות ה-60 והשתתף כמהנדס בצוות ההקמה בראשות אריה אליאב. שוחט עבד בצוות במשך שלוש שנים בתור מהנדס. בשנים 1964–1967 היה מנהל סניף סולל בונה בערד, במסגרת זאת בנו בערד, עין גדי, נווה זוהר ופרויקטים שונים באזור ים המלח. לקראת סוף 1967 היה שוחט בין המוחים נגד כוונת משרד הפנים שלא לקיים בחירות למועצה המקומית. בשנת 1967 היה מועמד המערך לראשות המועצה. בבחירות הרשמיות הראשונות לראשות המועצה בערד קבלה רשימתו של שוחט שישה מתוך תשעת המקומות במועצה והוא נבחר לראש המועצה המקומית. בבחירות בסוף 1973 זכתה רשימתו לשמונה מתוך תשעת מקומות במועצה ובבחירות של 1978 נבחר לראשות המועצה ברוב של 85% מהקולות ורשימתו זכתה ל-8 מתוך 11 מקומות. בשנת 1983 נבחר שוב לראשות המועצה ברוב של 88%, שהיה שיא ארצי. במקביל לתפקידו בערד כיהן שוחט כסגן יו"ר מרכז השלטון המקומי וכיו"ר ועדת ערי הפיתוח. כניסה לפוליטיקה לאומית בראשית שנות ה-80 הצטרף שוחט ל"מחנה רבין" במפלגת העבודה. בשנת 1982 ניהל שוחט את מפקד חברי המפלגה. בבחירות של 1984 רץ כמספר 52 ברשימת המערך ל אך נותר מחוץ ל. במאי 1988 מונה בתור חבר הכנסת לאחר שאהרן הראל, שמונה ליו"ר רשות השידור, התפטר מהכנסת. פעילות בכנסת ובממשלה שוחט נכנס לכנסת בשלהי כהונת הכנסת האחת עשרה (ב-10 במאי 1988) מטעם סיעת המערך (מאוחר יותר מפלגת העבודה). כחבר הכנסת עסק בעיקר בנושאים כלכליים וכיהן בתור יו"ר ועדת הכלכלה ויו"ר ועדת הכספים. לאחר נפילת ממשלת ישראל העשרים ושלוש, במהלך "התרגיל המסריח", הורכבה מחדש הקואליציה ללא המערך. שוחט מצא את עצמו באופוזיציה, אך באופן נדיר, בהסכמה רחבה ובתמיכת ראש הממשלה שמיר, המשיך לכהן בתפקידו בתור יו"ר ועדת הכספים. בממשלתו השנייה של יצחק רבין (1992–1995) מונה שוחט לשר האוצר. ב-1994 היה שוחט הנציג של מדינת ישראל במשא ומתן וכן בחתימה על הפרוטוקולים הכלכליים של פריז ב-1994, שהיוו את הנספח הכלכלי להסכמי אוסלו. בתקופת כהונתו הראשונה כשר האוצר עלה התוצר המקומי הגולמי בשיעור ממוצע של כ-5.8% לשנה, הואץ פיתוח התשתיות וגדל בשיעור ניכר היקף התחלות הבנייה. שיעור האבטלה ירד מכ-11.5% לכ-6.5%. נוספו כ-400,000 מקומות עבודה והואץ במאות אחוזים קצב הגידול בהשקעות הון זר. למרות ההתנגדות התקיפה של הפקידות הבכירה במשרד האוצר תמך ברפורמה במערכת הבריאות ובחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (שיזם שר הבריאות חיים רמון) והעמיד את התקציב הדרוש לכך. סקטורים רבים במגזר הציבורי זכו לתוספת תקציבית. הורדת המיסוי על מוצרי יבוא רבים הביא להוזלות ניכרות במוצרים. שוחט הוביל את המשא ומתן של הממשלה עם ועדי העובדים של רפא"ל והתעשייה האווירית לאחר קריסת פרויקט הלביא. שוחט נאלץ לגנוז את תוכניתו להטיל מס על הרווחים בבורסה בשל התנגדותו של ראש הממשלה רבין. כהונתו כשר אוצר התאפיינה בחילוקי דעות בינו לבין נגיד בנק ישראל, יעקב פרנקל, על רקע שיעור הריבית במשק. שוחט התנגד למדיניות השמרנית של פרנקל ולשימוש שעשה בהעלאות הריבית. בקדנציה השנייה שלו בממשלת ברק פעל להרחבת נטל המס גם על ההון ונקט מדיניות כלכלית פחות מרחיבה. לאחר רצח יצחק רבין המשיך שוחט לכהן בתור שר אוצר גם בממשלת ישראל העשרים ושש בראשותו של שמעון פרס. הוא החזיק בתפקיד זה עד השבעת ממשלתו של בנימין נתניהו בשנת 1996. שלוש שנים לאחר מכן מילא תפקיד זה גם בממשלתו של אהוד ברק עד נפילתה בשנת 2001. בחודשים האחרונים לכהונת ממשלה זו שימש גם כשר התשתיות. מבחינה מדינית נמצא שוחט משמאל למרכז הקשת הפוליטית. תמך בהסכמי אוסלו בתקופת ממשלת רבין, והצביע בעד קבלת מתווה קלינטון בשלהי ממשלת ברק, אך דרש שבתמורה יוותרו הפלסטינים במפורש על מימוש זכות השיבה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה ממוזער\|יחד עם אשתו תמה, בטקס האזכרה ללוי אשכול בהר הרצל, בירושלים, 15 בפברואר 1970. ב-9 באוקטובר 2005 הודיע שוחט על פרישתו מהחיים הפוליטיים. בישיבת הפרידה שקיימה לכבודו ועדת הכספים של הכנסת ב-11 בנובמבר 2005, ציינו כל הנוכחים, נציגי כל המפלגות, את היותו איש עקרונות הוגן והגון, ישר וישיר. הוא החליט לדחות את פרישתו בשלושה חודשים ולהשתתף בישיבות הוועדה לבחירת שופטים כדי למנוע את מינויה של רות גביזון לבית המשפט העליון, מינוי שהתנגד לו. התפטר מהכנסת ב-11 בינואר 2006. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים התמנה להיות חבר בחבר הנאמנים של מכללת תל חי ודירקטור בשורה של חברות כמו כימיקלים לישראל, מזרחי טפחות, באלון USA, ביטוח ישיר, ויבואנית הרכב קרסו מוטורס. כמו כן נתמנה ליושב ראש קרן ספידן, ויושב ראש ועדת ההשקעות של קרן התשתיות של קבוצת הראל השקעות. כיהן כדירקטור בכי"ל בין התאריכים 26 בינואר 2006 ל-25 בינואר 2015. בנוסף כיהן כדירקטור במזרחי טפחות עד לפרישתו מתפקיד זה בשנת 2012 בשל ניגוד עניינים. בנובמבר 2006 מונה לעמוד בראש ועדה לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. שוחט כיהן כיושב ראש הדירקטוריון של חברת "סיטיפס" מפעילת הקו הראשון של הרכבת הקלה בירושלים ובישראל וכחבר במועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל. הוא גם כיהן בהתנדבות בקרן הכספים של הטכניון ובמועצה ובוועד המנהל של הקרן הלאומית למדע בישראל. פרסים והוקרה פרס יגאל אלון לפעילות חלוצית (1984) תעודת הוקרה של הטכניון על פיתוח ערב והנגב (1987) דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת בן-גוריון] (1995) דוקטור לשם כבוד של הטכניון (2002ׂׂׂ) אות יקיר העיר תל אביב-יפו לשנת 2009 בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-116 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת. לקראת הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013, שובץ במקום ה-31 והאחרון ברשימתו של רון חולדאי "תל אביב אחת" למועצת עיריית תל אביב-יפו. בבחירות 2024 הוצב במקום ה-30 והאחרון באותה רשימה. ספרו בינואר 2024 הושק ספרו האוטוביוגרפי "בין מדבר לאוצר" (בהוצאת ידיעות ספרים). 300px\|ממוזער\|שוחט לצד יריב בן אליעזר, פנינה רוזנבלום ויפה ירקוני, ב-1993 חיים אישיים את כינויו "בייגה" קיבל בילדותו אצל חבריו, בעקבות אמו, שהייתה קוראת לו "פייגלה" (ציפור ביידיש) בגלל גופו הרזה דאז. לימים הוא הפך את הכינוי לחלק משמו הרשמי. היה נשוי לתמה שוחט, בתו של לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל השלישי, מ-1959 ועד לפטירתה בספטמבר 2022. בתחילת 1965 נבחרה תמה שוחט לרשימת המועמדים המומלצים מטעם תושבי ערד למועצה המקומית. לימים הייתה לאחת מנציגות המערך במועצה הממונה. שוחט התגורר בשכונת למד שבתל אביב. היה אב לשלושה וסב. נפטר ב-28 בפברואר 2024, בגיל 87, כתוצאה מדום לב ולאחר התמודדות קצרה עם מחלת הסרטן. לקריאה נוספת אברהם בייגה שוחט, בין מדבר לאוצר, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2023 קישורים חיצוניים הודעה של אהוד ברק על פטירת בייגה שוחט, פייסבוק הערות שוליים קטגוריה:שרי ממשלת ישראל קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם העבודה קטגוריה:ראשי מועצת ערד קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון קטגוריה:משפחת אשכול קטגוריה:זוכי פרס יגאל אלון קטגוריה:מייסדי עיירות וערי פיתוח בישראל קטגוריה:בוגרי בית הספר היסודי לדוגמה (תל אביב) קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ד' (תל אביב) קטגוריה:בוגרי התנועה המאוחדת קטגוריה:חברי גרעיני נח"ל קטגוריה:בוגרי הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2009 קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכלכלה קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכספים קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים וחמש קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושמונה קטגוריה:חברי המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2024	2024-08-02T21:11:27
מקס בורן	מקס בורן (בגרמנית: Max Born; 11 בדצמבר 1882 – 5 בינואר 1970) היה מתמטיקאי ופיזיקאי גרמני יהודי מומר. חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1954, בזכות תרומתו למכניקת הקוונטים (משוואת שרדינגר, קירוב בורן לבעיית פיזור). לימד בין השאר באוניברסיטאות גטינגן, ברסלאו והיידלברג שבגרמניה. קורות חיים נולד ב-11 בדצמבר 1882 בברסלאו, אז חלק מפרובינציית שלזיה של הקיסרות הגרמנית (כיום חלק מפולין) למשפחה יהודית. אביו, גוסטב בורן (22 באפריל 1850 - 6 ביולי 1900), עסק באנטומיה ואמבריולוגיה, ואמו, מרגרט קאופמן (22 בינואר 1856 - 29 באוגוסט 1886), הייתה בת למשפחת תעשיינים משלזיה. השניים נישאו ב-7 במאי 1881. הייתה לו אחות, קתה, שנולדה ב-5 במרץ 1884 וכן אח-למחצה, וולפגאנג (נולד ב-21 באוקטובר 1892 מנישואיו השניים של אביו עם ברטה ליפשטין). בורן התייתם מאמו בגיל ארבע. הוא התחנך בגימנסיון קניג-וילהלם, ומאוחר יותר המשיך את לימודיו באוניברסיטת ברסלאו, ובהמשך באוניברסיטת היידלברג ובאוניברסיטת ציריך. בלימודיו לקבלת דוקטורט והביליטציה באוניברסיטת גטינגן, יצר קשר עם מדענים ומתמטיקאים בולטים רבים, בהם פליקס קליין, דויד הילברט, הרמן מינקובסקי, קרל רונגה, קרל שוורצשילד, ובולדמר פויגט. בשנים 1908–1909 למד בגונוויל אנד קאיוס קולג' של אוניברסיטת קיימברידג'. לאחר בואו לגטינגן ב-1904, יצר קשרים עם הילברט ומינקובסקי. ב-2 באוגוסט 1913 נישא בורן למרתה הדוויג אהרנברג (ממוצא יהודי מצד אביה), ונולדו להם שלושה ילדים. במרץ 1914 התנצר והצטרף לכנסייה הלותרנית. בשנים 1915–1919, מלבד התקופה בה שירת בצבא הגרמני, היה בורן פרופסור לפיזיקה תאורטית באוניברסיטת ברלין, שם התחבר לאלברט איינשטיין. באותה תקופה הוא הציע את משוואת בורן-לנדה. ב-1919 היה לפרופסור מן המנין בפקולטה למדעים באוניברסיטת פרנקפורט. ב-1921 מונה בורן לפרופסור מן המנין בפיזיקה תאורטית, ולדירקטור המכון החדש לפיזיקה תאורטית בגטינגן, שם פיתח את הפירוש הסטטיסטי לפונקציית הגל, ועל כך זכה, כשלושה עשורים מאוחר יותר, בפרס נובל לפיזיקה ב-1954. במהלך 12 השנים (1921–1933) שבהן לימד בורן יחד עם חברו ג'יימס פרנק באוניברסיטת גטינגן, הם חלקו ביניהם השקפות משותפות על רעיונות יסוד מדעיים, עובדה שסייעה לו בהוראה ובמחקרו בתורת הקוונטים. ב-1925 הציגו בורן וורנר הייזנברג ייצוג של מכניקת הקוואנטים באמצעות מכניקת המטריצות. באותה שנה פרסמו הייזנברג, בורן ופסקואל יורדן מאמר, בו הציגו שימוש במרחב הילברט במכניקת הקוונטים. במכתב לבורן ב-1926 טבע איינשטיין את הביטוי המפורסם, אשר ביטא את חוסר האמון שלו באופי הסטטיסטי של מכניקת הקוונטים, "אלוהים אינו משחק בקוביות". ב-1933 היגר בורן מגרמניה, מאחר שסווג כיהודי על פי תורת הגזע הנאצית וסבל מאנטישמיות, ובשל תמיכתו החזקה בהשקפות פציפיסטיות. בורן החל להרצות באוניברסיטת קיימברידג'. בשנים 1936–1953 היה לפרופסור לפילוסופיה של הטבע באוניברסיטת אדינבורו. ב-1939 הפך בורן לאזרח בריטי ולחבר בחברה המלכותית של לונדון. בשנת 1948 זכה במדליית מקס פלאנק של החברה הפיזיקלית הגרמנית, עבור הישגים יוצאי דופן בפיזיקה תאורטית. בשנת 1950 זכה במדליית יוז של החברה המלכותית של לונדון, "על תרומתו לפיזיקה התאורטית בכלל ולפיתוח מכניקת הקוונטים בפרט". שמאל\|ממוזער\|180px\|קברו של בורן בגטינגן בורן פרש ב-1953 ושב לגרמניה. הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1954. בשנת 1955 הצטרף לברטראנד ראסל, אלברט איינשטיין ומדענים נוספים לחתימה על מניפסט ראסל-איינשטיין, נגד שימוש בנשק גרעיני. בורן נפטר בבית חולים בגטינגן ב-5 בינואר 1970 ונקבר בעיר זו. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. אוליביה ניוטון-ג'ון היא נכדתו של מקס בורן. בשנת 1972 החלו האגודה הפיזיקלית הגרמנית והמכון האנגלי לפיזיקה להעניק את פרס מקס בורן בעבור תרומה יוצאת דופן לפיזיקה. לקריאה נוספת טוביאס הירטר, עידן האי־ודאות – איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895–1945, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2023. קישורים חיצוניים מקס בורן, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות. הערות שוליים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ציריך קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים גרמנים קטגוריה:מתמטיקאים יהודים גרמנים קטגוריה:מתמטיקאים יהודים בריטים קטגוריה:פיזיקאים יהודים גרמנים קטגוריה:פיזיקאים יהודים בריטים קטגוריה:יהודים מומרים בריטים קטגוריה:יהודים מומרים גרמנים קטגוריה:לותרנים קטגוריה:דאיסטים קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים קטגוריה:עמיתים יהודים בחברה המלכותית קטגוריה:סגל אוניברסיטת הומבולדט של ברלין קטגוריה:סגל אוניברסיטת גתה בפרנקפורט קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג' קטגוריה:סגל אוניברסיטת אדינבורו קטגוריה:סגל אוניברסיטת גטינגן קטגוריה:זוכי מדליית יוז קטגוריה:זוכי מדליית מקס פלאנק קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת גטינגן קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת היידלברג קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן קטגוריה:מתנצרים קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1882 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1970	2023-10-23T08:39:16
הלמוט ג'יימס פון מולטקה	גראף הלמוט ג'יימס פון מולטקה (בגרמנית: Helmuth James Graf von Moltke; 11 במרץ 1907 – 23 בינואר 1945) היה משפטן גרמני. מראשי קשר העשרים ביולי לרציחת אדולף היטלר ופעיל במשך שנים רבות במסגרת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם. מוצא ומשפחה הגראף הלמוט ג'יימס פון מולטקה נולד בשנת 1907, באחוזת המשפחה "קרייזאו" במחוז שלזיה בפרוסיה. מצד אביו היה נצר לשושלת מולטקה, שממנה יצאו הן מפקד הצבא הגרמני במלחמת פרוסיה צרפת, הלמוט פון מולטקה הזקן, והן רמטכ"ל הצבא הגרמני בשנים הראשונות של מלחמת העולם הראשונה, הלמוט פון מולטקה הצעיר. אמו, דורותי לבית רוז-אינס, הייתה דרום-אפריקאית ממוצא אנגלי, שאביה סיר ג'יימס רוז-אינס שימש כשופט עליון בדרום אפריקה. הוריו של פון מולטקה היו שייכים לדת המדע הנוצרי, ואביו של פון מולטקה היה אחד המתרגמים לגרמנית של ספרי הבסיס של הדת, "המדע והבריאות על פי כתבי הקודש". קריירה מוקדמת בין 1927 ל-1929 למד מולטקה משפטים ומדע המדינה באוניברסיטת ברסלאו, באוניברסיטת וינה באוניברסיטת היידלברג ובאוניברסיטת הומבולדט. ב-1931 נישא לפרייה דייכמן, אותה פגש באוסטריה. בתקופת לימודיו היה מעורב בארגון "קהילת העבודה של לוונברג" (Löwenberger Arbeitsgemeinschaften), בה מובטלים צעירים וחקלאים צעירים הופגשו עם סטודנטים, במטרה ללמוד זה מזה, ולדון בנושאים כאזרחות, חובות וזכויות אדם. מולטקה הקדיש חלק מאחוזת המשפחה, קרייזאו, לפעילות חקלאית ברוח זו, דבר שלא נשא חן בעיני שכניו, בעלי האחוזות הגדולות בפרוסיה. ב-1934 נבחן מולטקה בבחינות הגמר במשפטים, וב-1935 סירב לקבל משרה שיפוטית, משרה שהייתה מחייבת אותו להצטרף אל המפלגה הנאצית. הוא החל לעסוק במשפטים באופן עצמאי בברלין, כעורך דין המתמחה במשפט בינלאומי. הוא סייע ליהודים ולאויבים אחרים של המשטר הנאצי להגר. במסגרת זו ביקר בבריטניה באופן תדיר, בין השנים 1935 ל-1938, והשלים את השכלתו המשפטית בלונדון ובאוקספורד. בשירות האבווהר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת גרמניה לפולין גויס מולטקה לשירות המודיעין הגרמני, האבווהר, בפיקודו של האדמירל וילהלם קנריס, כמומחה בדיני צבא ובמשפט בינלאומי פומבי. קנריס היה ממתנגדיו החריפים של הנאציזם, והאבווהר שימש כבית גידול למתנגדי המשטר ולמרכז לקושרים כנגדו. עבודתו של מולטקה עבור האבווהר הייתה בעיקרה איסוף תובנות מעיתוני חוץ, ומנספחים צבאיים זרים, וידיעות בעלות חשיבות צבאית ופוליטית, והעברתן לוורמאכט. הוא שימש כמקשר בין מפקדת הוורמאכט, ה-OKW, ובין שירות החוץ הגרמני, וכן סיפק חוות דעת בשאלות של משפט המלחמה הבינלאומי. במסגרת שירותו הצבאי, ומסעותיו בשטחים שכבשה גרמניה, צפה בזוועות המלחמה, ובמוראות הנאציזם. הוא התעקש שעל גרמניה לשמור על חוקי המלחמה על פי אמנת ז'נבה, אך דעה זו הייתה קול בודד במשטר הנאצי. מולטקה קיווה להביא לשינויים מקומיים ולשפר מעט את המצב במקומות בהם הייתה לו נגיעה. באוקטובר 1941 כתב: "ברור כי יותר מאלף אנשים נרצחים בדרך זו בכל יום, ואלף גרמנים הופכים לרוצחים... מה אומר כאשר אשאל: 'ומה עשית באותה העת?'". באותו המכתב כתב: "מאז יום שבת יהודי ברלין נאספים. הם נשלחים עם המטען המועט שהם יכולים לסחוב... כיצד יכול אדם לדעת זאת, וללכת באופן חופשי?". מולטקה קיווה כי לחוות דעתו המשפטיות תהיה השפעה לטובה על מהלכי הצבא, ובדעה זו תמכו ידידיו קנריס והגנרל האנס אוסטר. במהלך הלחימה בחזית המזרחית טען מולטקה כי על גרמניה לדבוק בכללי אמנות ז'נבה ואמנות האג על הלוחמה ביבשה, על מנת לעמוד בחיובי המשפט הבינלאומי, ולעודד יחס שכנגד מצד הסובייטים שייטיב עם שבויי המלחמה הגרמנים. דעה זו נדחתה בטענה שברית המועצות לא הצטרפה לאמנות אלו, ופלדמרשל וילהלם קייטל תיאר את אמנת ז'נבה כ"תוצר של רעיונות אבירות שחלף זמנם". מולטקה המשיך בהתנגדותו למעשי הזוועה, ואיפשר מעבר של יהודים לארצות מבטחים נייטרליות, וכן כתב מסמכים המדגישים את האפקט הפסיכולוגי שחשו חיילים גרמנים שהשתתפו או צפו במעשי הזוועה כנגד היהודים וכנגד אחרים בחזית המזרח. בשלב זה היה מולטקה מתנגד חריף, הן למלחמה, והן למשטר הנאצי עצמו. הוא הצליח למנוע פעולות שתוכננו כגון הכרזה על כל הצרפתים שיילחמו לצד הבריטים בצפון אפריקה כבוגדים (מה שחייב הוצאתם להורג אם ייתפסו), וכן הזהיר מראש את שלטונות דנמרק על הכוונה לרצוח את היהודים שם, דבר שהביא להימלטות יהודים רבים, בעיקר במשט סירות מאורגן, מקופנהגן למלמו שוודיה. מולטקה ניסה ליצור קשר ישיר עם המודיעין הבריטי, באמצעות קשרים עם ידידיו מזמן לימודיו באוקספורד. הבריטים דחו הצעתו פעמיים. בפעם הראשונה בלבלו אותו עם דודו, שהיה השגריר הגרמני לספרד, ובפעם השנייה דרשו "מעשים" ולא "דיבורים". חוג קרייזאו שמאל\|ממוזער\|250px\|אחוזת קרייזאו בשנת 1940 פגש מולטקה את הגראף פטר יורק פון וארטנבורג, אשר הגיע מרקע דומה, והשנים החלו בשיחות רעיוניות, והחלו לאסוף סביבם אנשים בעלי מחשבות דומות. שלוש מהשיחות (שהתקיימו בשנים 1942–1943) נערכו באחוזתו של מולטקה "קרייזאו", אותה קיבל הלמוט פון מולטקה "הגדול" לאחר הניצחון על הצרפתים ב-1870, כאות תודה על שירותיו לאומה. מכיוון שכך נקרא חוג האנשים שהחל נאסף סביב מולטקה "חוג קרייזאו". החוג כלל, פרט לווארטנבורג ומולטקה, את המשפטן האנס פון האפטן, אחיו של ורנר פון האפטן שהיה שלישו של ראש קושרי העשרים ביולי, הגראף קלאוס שנק פון שטאופנברג, את ד"ר יוליוס לבר, פוליטיקאי סוציאל-דמוקרטי, את הדיפלומט ד"ר אדם פון טרוט צו זולץ, ואת איש הכמורה והפילוסוף, ד"ר אויגן גסטמייר. כל אחד מחבורה זו תרם את חלקו בניסיון ליצור דמות רצויה של המשטר בגרמניה לאחר נפילת הנאציזם. נראה כי גובש משטר רצוי בעל נטייה סוציאל-דמוקרטית מרוככת ביסודות שנלקחו מן הדת הנוצרית, תוך הבעת רצון לאיחוד פאן-אירופי בנוסח האיחוד האירופי דהיום. "חוג קרייזאו" מעולם לא הגיע לשאלות מעשיות בנוגע להפלת המשטר הקיים, אלא עסק יותר בדמותו של המשטר הרצוי. עם זאת, חלק מחברי החוג, כגון פון טרוט צו זולץ, מילאו תפקידי מפתח בקשר המתגבש. מולטקה עצמו התנגד לרציחתו של היטלר. הוא הזהיר כי אם זו תצליח יהפוך היטלר לקדוש מעונה, בעוד שאם זו תיכשל, היא תחשוף את המעורבים בה ולאחר המלחמה לא יהיו אלו בין בוני המדינה הדמוקרטית שתקום על חורבות הרייך השלישי. מעצר ומוות שמאל\|ממוזער\|250px\|יד לזכרם של מולטקה ואחיו, המוצבת באחוזת קרייזאו, כיום בפולין בינואר 1944 נעצר מולטקה על ידי הגסטפו. נודע לו כי הגסטפו מתכנן לעצור אדם בשם קיפ, שהסתבך בניסיון להעביר מכתבים לידידים בשווייץ באמצעות רופא שווייצרי שנכח במסיבת תה של חברי חוג סולף, אך למעשה היה סוכן של הגסטפו. מולטקה הזהיר את קיפ מראש על מעצרו המתקרב, אך הגסטפו פעל במהירות, ועצר את כל המעורבים בעניין, ביניהם מולטקה. חלקו של מולטקה בעניין היה שולי (קיפ עצמו ומעורבים נוספים הוצאו להורג), ההאשמות כנגדו לא היו חמורות, ונראה כי הוא עתיד להשתחרר, אולם אז הגיע כישלון קשר העשרים ביולי, ונחשף היקפן המלא של פעולותיו. בינואר 1945 הובא מולטקה בפני "בית הדין העממי" הידוע לשמצה, בו ישב בדין השופט התליין רולנד פרייזלר. פרייזלר, שלא יכל למצוא כנגדו אשמה של ממש, האשים אותו בבגידה, על בסיס השתתפותו בשיחות קרייזאו. האנס לילייה, שנוכח במשפט, אומר כי משהגיע מולטקה להבנה כי דינו נחרץ, ניצל את הבמה להתקיף את פרייזלר ואת מוסד "בית הדין העממי". בשניים ממכתביו לאשתו בתקופה זו, מתגאה מולטקה בכך שיוצא להורג בשל דעותיו, ולא בשל מעשיו, וכי "לא תוכניות, לא הכנות, אלא רוח האדם היא הנרדפת". מולטקה טוען כי עמד בפני בית הדין כנוצרי, וכי הוא נאשם בכך שניהל, כאדם פרטי, שיחות עם שני כמרים על שאלות של אתיקה נוצרית. הוא טען כי בכה לאחר שנגזר דינו, לא מיגון אלא מתחושה של תודה והכרה בנוכחות האל. לבניו כתב כי מילא את חובתו. מולטקה הוצא להורג ב-12 בינואר שנת 1945 בכלא פלצנזה בברלין. הנצחה ומורשת שמאל\|ממוזער\|250px\|קברו של מולטקה מולטקה מוכר כיום כאחד האינטלקטואלים הבולטים בתנועת ההתנגדות להיטלר, וזכרו מונצח באופנים רבים, כדוגמה להתנגדות על בסיס מוסרי למשטר הנאצי. יובל מאה השנים להולדתו אוזכר ב-11 במרץ 2007 בקתדרלת פרנץ בברלין, באירוע בו השתתפה קנצלר גרמניה אנגלה מרקל שדיברה על מולטקה כסמל ל"אומץ אירופי". בשנת 1992 היה סרט תיעודי על חייו בשם "מצפון חסר מנוח" מועמד לפרס האוסקר. פסלו של מולטקה מוצב ב"היכל ולהאלה", בו מוצבים פסליהם של גדולי האומה הגרמנית, וגיבורי תנועת ההתנגדות. ב-1989 קיבל מולטקה, לאחר המוות, את "פרס האחים שול", על שם האנס שול וסופי שול שהוצאו להורג בשל התנגדותם למשטר במסגרת תנועת הוורד הלבן. זהו פרס ספרותי המוענק לספרים המקדמים דמוקרטיה וזכויות אדם. ב-2001 ייסד האגף הגרמני של החברה הבינלאומית לדיני מלחמה את פרס הלמוט ג'יימס פון מולטקה, המוענק לעבודות שיפוטיות מצוינות בתחום מדיניות הביטחון. ראו גם ההתנגדות הגרמנית לנאציזם מבצע ולקיריה קלאוס שנק פון שטאופנברג האנס אוסטר מאורת הזאב לקריאה נוספת קונסטנטין פיצגיבון 20 ביולי - הקשר נגד היטלר, מערכות, 1987. ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976. קישורים חיצוניים קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:פוליטיקאים גרמנים קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:זוכי פרס האחים שול קטגוריה:רוזנים גרמנים קטגוריה:משפטנים גרמנים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת היידלברג קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1907 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945	2024-08-01T02:54:40
פטר יורק פון וארטנבורג	שמאל\|ממוזער\|250px\|פטר יורק פון וארטנבורג עומד בפני בית הדין העממי גראף פטר יורק פון וארטנבורג (גרמנית: Peter Yorck von Wartenburg; 13 בנובמבר 1904 – 8 באוגוסט 1944), מהמתנגדים לשלטונו של היטלר בגרמניה, מראשי קשר העשרים ביולי להפלת המשטר הנאצי. ביוגרפיה יורק נולד למשפחה אריסטוקרטית, בעלת מסורת צבאית. כשהתבגר למד משפטים וכלכלה, ועבד בשירות המדינה, זמן מה כעוזר למפקח על המחירים ברייך. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קיבל מינוי כקצין זוטר, ולחם בפולין, ולאחר מכן שימש בתפקיד מטה בעל אופי כלכלי בברלין. בשנת 1940 פגש את הלמוט ג'יימס פון מולטקה, והתיידד עמו. סביב השנים החל מתאסף חוג של אנשים בעלי רעיונות דומים - התנגדות למשטר הנאצי, ורצון להגיע למשטר אידיאלי. החוג נקרא "חוג קרייזאו" על שם אחוזתו הכפרית של מולטקה, בה נערכו השיחות. אם כי "חוג קרייזאו" היה בעל אופי של מועדון רעיוני, ולא של ארגון ממשי להפלת המשטר, נקט וארטנבורג גם בצעדים מעשיים. בן דודו הוא הגראף קלאוס שנק פון שטאופנברג שעמד בראש קשר העשרים ביולי לרציחת היטלר. וארטנבורג התקרב לחוגי הקושרים בשורות הצבא, וסוכם כי אם יצליח הקשר יקבל את המינוי של מזכיר המדינה במשרד הקנצלר (הקנצלר עצמו אמור היה להיות ד"ר קרל פרידריך גרדלר). הקשר, שיצא לפועל בניסיון להרוג את היטלר באמצעות פצצה ב-20 ביולי 1944, נכשל, והקושרים נתפסו, ובהם וארטנבורג. במשפטו בפני בית הדין העממי, גוף מעין משפטי שמטרתו הייתה לגזור על המתנגדים למשטר עונש מוות תוך השפלתם בהליך שכולו צעקות, הופיע בצורה מכובדת, וניסה לשאת נאום בגנות הנאציזם, ולהתריע על שואת היהודים, אך נקטע בצעקות על ידי אב בית הדין רולנד פרייזלר. וארטנבורג נידון למוות, ונתלה עוד באותו היום 8 באוגוסט 1944 באופן ברברי על מיתרי פסנתר שנקשרו לוו קצבים. התלייה הוסרטה והוקרנה להנאתו הסדיסטית של אדולף היטלר. ראו גם מבצע ולקיריה התנגדות גרמנית לנאציזם קלאוס שנק פון שטאופנברג הנינג פון טרסקו מאורת הזאב מבצע ואלקירי (סרט) לקריאה נוספת קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר נגד היטלר, מערכות, 1987. דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, הוצאת ידיעות אחרונות קישורים חיצוניים קטגוריה:אנשי הוורמאכט קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:גרמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1904 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1944	2023-01-01T08:07:01
אדוין סלומון	אדווין סלומון (רומנית: Edwin Salomon; 3 בפברואר 1935 – 20 בנובמבר 2014) היה צייר ומורה לאמנות ישראלי. ביוגרפיה סלומון נולד באוקנה מורש, מחוז מורש, רומניה. הוא למד במכון לאמנויות פלסטיות על שם יון אנדראסקו בקלוז'-נפוקה וב־1957 הוענק לו תואר M.A באמנות. עלה לישראל בשנת 1961. ב־1965 השתלם בסורבון. סלומון זכה בפרס נורדאו, בפרס התנ"ך מטעם מוזיאון התנ"ך בתל אביב, בפרס "Gillot-Dard" על הישגיו האמנותיים בציור, ב־1990 זכה במדליית כסף בתערוכה בינלאומית בטורון שבצרפת, וב־1997 קיבל את אות יקיר העיר חולון. נפטר ב-20 בנובמבר 2014 ממחלת הסרטן. אדווין סלומון ערך תערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל ומחוצה לה ועבודותיו מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם. תערוכות יחיד נבחרות מוזיאון "ואסרלי" בהונגריה, גלריה "מוריה" בוושינגטון, גלריה "Two Arcs" במדריד, סטודיו "לונג גרוב" בשיקגו, משכן לאמנות בחולון, מוזיאון "בר־דוד" בקיבוץ ברעם, מוזיאון באר־שבע, מוזיאון רמת־גן, בית אריאלה בתל אביב, מוזיאון הרצליה, גלריה טובה אוסמן ובגלריה לאמנות אום אל-פחם. לקריאה נוספת דורית קדר, "בעלי החיים של אדווין סלומון", נדפס במוזות 9: 13-15. קישורים חיצוניים אדוין סלומון, באתר עיריית חולון תערוכה ראשונה בישראל, "אולפני הרצליה", יומני כרמל, 1963 "אור מקומי", שיחה במגמת האמנות בויצ"ו צרפת בתל אביב, 1995 ראיון בתערוכה "הסמוי מהעין", (סרטון) יפו, 2006 "אני אף פעם לא מצייר משהו", (סרטון - חלק 1), 2009 "אני אף פעם לא מצייר משהו", (סרטון - חלק 2), 2009 "דברי הספד", ראובן פלץ, 2014 קטגוריה:ציירים ישראלים קטגוריה:מורים לאמנות בישראל קטגוריה:יקירי חולון קטגוריה:עולים בשנות ה-1960 קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2014	2024-02-14T08:24:19
קובייה הונגרית	שמאל\|250px\|ממוזער\|קובייה הונגרית בגודל 3×3×3, זהו הדגם הנפוץ ביותר של קובייה הונגרית ממוזער\|250px\|קובייה הונגרית מסובבת קובייה הונגרית (בהונגרית: Rubik-kocka) היא פאזל מכני בצורת קובייה אשר הומצא בשנת 1974 על ידי הפסל והפרופסור לאדריכלות ההונגרי ארנה רוביק (Ernő Rubik). הקובייה ההונגרית היא קוביית פלסטיק שכל אחת משש הפאות שלה מחולקת לתשעה ריבועים שווים, היכולים לנוע ולהחליף מקומות אלו עם אלו. צדי הקובייה מכוסים לרוב בשישה צבעים שונים, אחד לכל צד של הקובייה. כאשר הפאזל פתור, כל פאה של הקובייה מורכבת מצבע אחד בלבד. שיא העולם של פתירת הקובייה הוא 3.13 שניות. את השיא השיג מקס פארק מארצות הברית בשנת 2023. הקובייה ההונגרית, אשר שווקה לציבור הרחב לראשונה בשם קוביית הקסם, יצאה מחדש במאי 1980 בשם קוביית רוביק, על שם ממציאה ההונגרי. היא ידועה בשם זה ברוב שפות העולם, אם כי בעברית היא נקראת על שם מדינת המוצא. היא נחשבת לצעצוע הנמכר ביותר בהיסטוריה, עם מספר מכירות של כ-300 מיליון קוביות. המשחק צבר פופולריות רבה, וישנן גם גרסאות שבהן כל פאה מחולקת ל-2×2, 4×4, 5×5, 6×6, 7×7, 8x8 ריבועים בכל פאה ואף יותר. בנוסף קיימים דגמים בצורות גאומטריות שונות, כמו megaminx, pyraminx, סקיוב ועוד. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|מגוון קוביות הונגריות, בגדלים של 2×2×2, 3×3×3, 4×4×4 ו-5×5×5 התפתחות הרעיון ופיתוח המוצר קוביית הקסם הומצאה ב-1974 על ידי ארנה רוביק, פסל ודוקטור לארכיטקטורה מהונגריה בעל עניין בגאומטריה ובמחקר של צורות תלת-ממדיות. ארנו רשם את הקובייה כפטנט HU170062 ב-1975, אם כי לא רשם אותה כפטנט בינלאומי. פס הייצור הראשון של הקובייה נחנך ב-1977 והתוצרים שלו שוחררו לחנויות צעצועים ברחבי בודפשט. מעמדה של הקובייה עלה לאטו ברחבי הונגריה כשפרסומה עבר מפה לאוזן. בין היתר, אקדמאים מערביים הביעו בה עניין. בספטמבר 1979, נחתם הסכם הפצה בינלאומי של הקובייה עם חברת Ideal Toys. הבכורה הבינלאומית של הקובייה התרחשה בירידי הצעצועים בלונדון, בניו יורק, בנירנברג ובפריז בשנות השמונים המוקדמות. התקדמותה של הקובייה למדפי הצעצועים של מדינות המערב עוכבה על מנת שיוכלו ליצור את הקובייה מחדש כך שתתאים לתקני הבטיחות והאריזה של העולם המערבי. בסופו של התהליך התקבלה קובייה קלה יותר, וחברת Ideal Toys החליטה לשנות את שמה. בין השמות שהוצעו היו 'The Gordian Knot' ו'זהב האינקה', אבל לבסוף החליטה החברה לשנות את שם המוצר ל'קובייה של רוביק' (Rubik's Cube), והמשלוח הראשון יובא מהונגריה במאי 1980. עקב הפופולריות של הקובייה, חברות שונות החלו לייצרה ללא אישור. ב-1984 הפסידה Ideal Toys בתביעת זכויות יוצרים ללארי ניקולאס על פטנט מספר US3655201. טרוטושי אישיגי רשם את פטנט מספר JP55‒8192 כשהפטנט של רוביק עוד היה בתהליכים. אישיגי לרוב ידוע בזכות המצאה פרטית. כיום יש צורות שונות וגדלים שונים לקובייה המקורית, בין אם צורת כדור או בצורת תיבה, הן מסתובבות מהפינות והן עם גלגלי שיניים. ישנם מהנדסים אשר מעצבים את הקוביות וממציאים פאזלים משלהם, אותם אפשר לקנות אך ורק על ידי הדפסה תלת־ממדית. פופולריות שמאל\|ממוזער\|250px\|קובייה מפורקת מעל ל-100 מיליון קוביות נמכרו בשנים 1980-1982. הקובייה נבחרה לצעצוע של השנה על ידי ארגון יבואני הצעצועים של בריטניה בשנים 1980–1981. פאזלים דומים הופצו אחרי הקובייה ההונגרית, ובהם הפירמינקס - פאזל שבו מחליף טטרהדרון את מבנה הקובייה. בשנת 1981 פרסם תלמיד בית-ספר בן 12 מאנגליה בשם פטריק בוסרט את הפתרון שלו בספר בשם'You Can Do the Cube'. בשיא הפופולריות של הקובייה נמכרו בנפרד יריעות של מדבקות לעזרתם של אנשים חסרי סבלנות או מתוסכלים כדי שיוכלו להחזיר את הקובייה שלהם לצורתה המקורית. בשנים 1983–1984 הופקו 12 פרקים של סדרה בשם "רוביק, הקובייה המדהימה" על ידי חברת האנימציה האנה-ברברה. היא שודרה בבוקר יום שבת כחלק מ"שעת פאק-מן/רוביק הקובייה המדהימה" ברשת American Broadcasting Company. לא פעם עלה הרעיון שהמשיכה הבינלאומית והצלחות היצוא של הקובייה הפכו לאחד מהתורמים המרכזיים להשתקמות והליברליזציה של הכלכלה ההונגרית בין 1981–1985, אשר בסופו של דבר גרמו למעבר מקומוניזם לקפיטליזם, אם כי יש אסכולות של סוציולוגים אשר מתנגדים להשערה הזאת. דרכי פעולה אורך הצלע של קובייה סטנדרטית הוא 5.6 סנטימטרים. הפאזל מורכב מ-26 קוביות קטנות היוצרות את שטח הפנים שלו. עם זאת, הקובייה המרכזית של כל צד היא למעשה אריח המורכב מריבוע אחד. כל האריחים המרכזיים הללו מחוברים למנגנון הליבה. מנגנון הליבה והאריחים המרכזיים מספקים שלדה שעליה אפשר להרכיב את שאר החתיכות ואז לסובב אותן. לפיכך ישנן 21 חתיכות: מנגנון הליבה, המורכב משלושה צירים חותכים אשר מחזיקים את שש החתיכות המרכזיות, אבל מאפשרים להן להסתובב, ו-20 חתיכות פלסטיק קטנות יותר אשר יחד עם הליבה יוצרות קובייה. אפשר לפרק את רוב הקוביות בלי הרבה מאמץ, בדרך כלל על ידי סיבוב אחד הצדדים ל-45 מעלות ומשיכה של אריח קצה למעלה וקדימה עד שהוא יוצא מהמקום (טעות נפוצה היא לחשוב שיש למשוך את אריח הפינה). ישנם תריסר אריחי קצה בעלי שני צבעים שונים, ושמונה אריחי פינה בעלי שלושה צבעים. לכל חתיכה שילוב צבעים ייחודי לה, אבל לא כל קומבינציה אפשרית באה לידי מימוש, שכן אין שום אריחים משותפים לשני צבעים הנמצאים בצדדים מנוגדים. המיקום היחסי של האריחים בינם לבין עצמם יכול להשתנות על ידי סיבוב שליש הקובייה ב-90, 180 או 270 מעלות; אך המיקום של הצבעים בינם לבין עצמם בקובייה פתורה אינו בר שינוי מכיוון שהוא מוגדר מראש על ידי המיקום של האריחים המרכזיים, אשר אינם בני שינוע. הצבעים על הרוב המוחלט של הקוביות מסודרים מסיבות של נוחות ומניעת בלבול כך ששני צבעים מנוגדים יהיו צמודים זה לזה. ברוב הקוביות שלושת הזוגות הם צהוב מול לבן, כתום מול אדום וירוק מול כחול. קומבינציות לקובייה הונגרית מצבים. יש 12 פעולות חוקיות, ומכיוון שמספר המצבים גדול מ-, ישנם מצבים של הקובייה שלסידורם נדרשות לפחות 19 פעולות. למעשה ניתן להוכיח שישנם מצבים הדורשים 20 פעולות, ושכל מצב אפשר לסדר בלא יותר מ-20 פעולות. למעשה, ישנן = 519,024,039,289,878,273,000 (בערך ) קומבינציות אפשריות ליצירת הקובייה בעזרת החתיכות, אבל רק אחת מכל תריסר קומבינציות כאלה בת ביצוע ללא פירוק הקובייה, כיוון ששום רצף של צעדים לא יכול להביא בסופו של דבר לסיבוב של אריח אחד בלבד, וגם לא להחלפה בין זוג אחד בלבד של אריחי-קצה או זוג של אריחי פינה (אך ניתן להחליף בין זוג של אריחי-קצה וזוג של אריחי-פינה ביחד). לפיכך ישנם 12 סטים אפשריים של קוביות, כל אחד נפרד מכל האחרים. אריחים מרכזיים היות שלקובייה ההונגרית המקורית והרשמית אין שום סימון על האריחים המרכזיים, העובדה שהם יכולים להסתובב באופן חופשי מוסתרת. ניתן לסמן בטוש את האריחים המרכזיים של הקובייה כדי לדעת את האוריינטציה המקורית שלהם. לכמה מסוגי הקוביות ששווקו סימונים על כל האריחים, ביניהן קוביית הלו שו ("He Shu"). אפשר לערבב קובייה ולסדר אותה חזרה כך שהאריחים המרכזיים עדיין מעורבבים. הוספת הסימונים על הקובייה מגבירה לכאורה את האתגר שבפתירת הקובייה, מפני שהיא מגדילה את כמות הצירופים האפשריים. כאשר הקובייה מסודרת פרט לאוריינטציות של האריחים המרכזיים, תמיד יהיה מספר זוגי של אריחים אשר צריכים רבע סיבוב. לפיכך ישנן 46/2 = 2048 קונפיגורציות אפשריות לאריחי המרכז בקובייה שבלעדיהן הייתה מסודרת, מה שמכפיל את מספר הצירופים האפשריים פי 2048. פתרונות שמאל\|ממוזער\|250px\|קובייה הונגרית פתורה פתרונות כלליים רבים לקובייה ההונגרית, התגלו באופן עצמאי. הפתרון הפופולרי ביותר פותח על ידי דייוויד סינגמסטר ופורסם בספר "Notes on Rubik's Magic Cube" בשנת 1980. על פי פתרון זה יש לפתור ראשית את הפאה העליונה, אחריה את השכבה האמצעית ולבסוף את הפאה התחתונה. פתרונות כלליים אחרים כוללים שיטות המבוססות על פתירת הפינות בתחילה או שילוב של מספר שיטות. בשלב מאוחר יותר פותחו פתרונות בזק על מנת לפתור את הקובייה מהר ככל האפשר. פתרון הבזק הנפוץ ביותר פותח על ידי ג'סיקה פרידריך. זוהי שיטה יעילה מאוד לפתירת הקובייה שכבה אחר שכבה. השיטה דורשת אלגוריתמים רבים, במיוחד בשביל האוריינטציה (57 אלגוריתמים) והסידור של השכבה העליונה (21 אלגוריתמים). ישנו גם פתרון מאת לארס פטרוס, המבוסס על בניית פינה אחת ופיתוחה אך ללא השלמת אף פאה עד מספר סיבובים מועט לפני הפתרון. פתרון בנוי בדרך כלל מרצף של מהלכים. מהלך הוא סדרה של סיבובי פאות המשיג מטרה מסוימת. לדוגמה, מהלך אחד יכול להחליף את המיקום של שלושה אריחי פינה ולהשאיר את שאר האריחים במקומם. המהלכים הללו מבוצעים בסדר הנכון לפתירת הקובייה. פתרונות מלאים נמצאים בכל ספר אשר נמצא בביבליוגרפיה, ורובם פותרים כל קובייה תוך פחות מחמש דקות. קידוד מהלכים כמו בשח-מט, ישנו קידוד סטנדרטי לפתרונות אשר נכתבו לקובייה ההונגרית בגודל 3×3×3. קידוד מהלכי קובייה הוא יחסי ואין בו התייחסות לצבע הפאה. : הצד של הקובייה אליו קורא הפתרון מסתכל בשלב זה. : הצד ההופכי לצד הקדמי. : הפאה שמעל הצד הקדמי. : הפאה ההופכית לפאה העליונה. : הצד שמשמאלה הישיר של הפאה הקדמית. : הצד שמימינה הישיר של הפאה הקדמית. : סובב את הקובייה רבע סיבוב בכיוון השעון. : סובב את הקובייה רבע סיבוב נגד כיוון השעון. : סובב את הקובייה חצי סיבוב (פעמיים). דוגמה טובה תהיה המהלך , שמשמעותו לסובב את הפאה התחתונה 90 מעלות לשמאל, את הפאה הימנית 90 מעלות למטה, את הפאה התחתונה חזרה 90 מעלות לימין, את הפאה הימנית גם חזרה 90 מעלות למעלה, את הפאה התחתונה 90 מעלות לימין, את הפאה הקדמית 90 מעלות עם סיבוב השעון, את הפאה התחתונה תשעים מעלות לשמאל, ואת הפאה הקדמית 90 מעלות נגד כיוון השעון. זהו מהלך ידוע ושימושי ביותר, אשר מחליף בין אריח הקצה התחתון לאריח הקצה הימני של הפאה מבלי לשנות את הסדר של אף אריח בפאה העליונה או בשכבה האמצעית. לקוביות גדולות יותר בדרך כלל יש קידוד שונה, אשר נועד להבדיל בין השכבות האמצעיות השונות. באופן כללי, אותיות גדולות מסמלות שכבות חיצוניות, ואותיות קטנות מסמלות שכבות פנימיות (הידועות גם כ"פרוסות"). חבורת התמורות הנוצרת על ידי הפעולות המותרות היא תת-חבורה מאינדקס 12 של המכפלה הישרה , כאשר היא חבורת הפעולות על הפינות, ו- היא חבורת הפעולות על אמצעי המקצועות (הסימון מתאר מכפלה חצי ישרה). מספר המהלכים המינימלי הנדרש לפתרון הקובייה בשנת 2007 השתמשו דניאל קונקל וג'ין קופרמן במחשב על כדי להראות שניתן לפתור את כל הקוביות בלא יותר מ-26 מהלכים. במקום לנסות לפתור כל אחת ממיליארדי הווריאציות באופן מפורש, המחשב תוכנת להביא את הקובייה לאחד מ-15,752 מצבים, שכל אחד מהם יכול להיפתר תוך כמה מהלכים נוספים. כולם הוכחו כפתירים ב-29 מהלכים, כאשר רובם ניתנים לפתרון ב-26. אלה שלא ניתן היה לפתור בתחילה ב-26 מהלכים נפתרו לאחר מכן במפורש, והראו שגם אותם ניתן לפתור ב-26 מהלכים. תומאס רוקיקי דיווח בהוכחה חישובית משנת 2008 שניתן לפתור את כל הקוביות הבלתי פתורות ב-25 מהלכים או פחות. מספר זה ירד מאוחר יותר ל-23 מהלכים. באוגוסט 2008 הכריז רוקיקי שיש לו הוכחה ל-22 מהלכים. לבסוף, בשנת 2010, תומאס רוקיקי, הרברט קוצ'ימבה, מורלי דוידסון וג'ון דטרידג' הוכיחו באופן סופי, בעזרת מחשב, שניתן לפתור את כל מצבי הקובייה בלא יותר מ-20 מהלכים. תחרויות ושיאים שמאל\|ממוזער\|250px\|ספידקיובינג תחרויות ספידקיובינג רבות נערכו בשביל לקבוע מי יכול לפתור את הקובייה בזמן הקצר ביותר. אליפות העולם הראשונה התקיימה בבודפשט בחמישה במאי 1982, ונכבשה על ידי מין תאי, סטודנט וייטנאמי מלוס אנג'לס, קליפורניה, שפתר את הקובייה תוך 22.95 שניות. רבים הקליטו זמנים קצרים יותר, אך שיאים אלו לא התקבלו בשל חוסר התאמה לסטנדרטים מוסכמים מראש להתחרות ומדידה. לפיכך רק שיאים המבוצעים במהלך אירועים רשמיים של ארגון הקובייה העולמי מקבלים הכרה. בשנת 2004 הכריז ארגון הקובייה העולמי על סטנדרטים חדשים למדידה, המבוססים על מכשיר מדידה מיוחד בשם שעון עצר סטאקמט. שיא העולם בממוצע הרשמי מבוסס על ממוצע של שלוש קוביות מתוך חמש. התוצאה נקבעת על ידי חישוב ממוצע הזמנים של שלושה ניסיונות מתוך חמישה ללא זמני הקצה (המהיר והאטי ביותר). כל השיאים מאושרים על ידי ארגון הקובייה הבינלאומי (WCA, World Cube Association), הארגון הרשמי הדואג לאחידות האירועים וריכוז השיאים. יינג וואן קבע שיא עולם בממוצע של 4.48 שניות. בפתירה בודדת ב-11 ביוני 2023 נקבע שיא עולם חדש העומד על 3.13 שניות, שהושג על ידי מקס פארק. במרץ 2018 נקבעה תוצאת שיא לרובוטים, כאשר רובוט שנבנה על ידי ג'ארד די קרלו ובן כץ פתר את הקובייה ב-0.38 שניות. אליפויות ישראל בשנת 2003 זכה הישראלי דרור פומברג באליפות העולם בפתרון הקובייה בעיניים עצומות.ממוזער\|"מגמינקס", "דודקהדרון", פאון משוכלל בעל 12 פאות ב-27 בספטמבר 2010 נערכה בארץ אליפות הקובייה ההונגרית הראשונה בישראל במכון ויצמן. ב-26 באפריל 2011 נערכה התחרות השנייה, אשר כללה גם תחרויות בפתרון קובייה 2×2×2 ו- 4×4×4. אלוף ישראל בפתרון 3×3×3 לשנה זו הוא שי זיו, עם פתרון ממוצע של 13.63 שניות. בתאריך 16 באפריל עד ה-17 באפריל 2014 נערכה התחרות השלישית. התחרות כללה איוונטים שונים כגון: (פירמינקס) 3x3x3, , , פתירה בעיניים עצומות ועוד. ברוב התחרויות זכה אייל אלפסי (3x3x3 ,4x4x4 ,5x5x5 ,2x2x2 ,3x3x3 One-handed). את השיא הישראלי הנוכחי ב-3X3X3 בפתרון בודד קבע בן בר-און בתחרות ב-2023 - עם תוצאה של 4.52 שניות. בנוסף, קבע בר-און את השיא הישראלי הנוכחי בממוצע עם תוצאה של 5.88 שניות באליפות ישראל 2024נכון לספטמבר 2024. בנוסף בר-און מחזיק ב-12 שיאים ישראלים נוספים. את השיא הישראלי הנוכחי ב-3X3X3 בעיניים עצומות בפתרון בודד קבע בן בר-און בתחרות בכפר תבור ב-2022 עם תוצאה של 19.10 שניות. מוזיאון הקובייה ההונגרית במרץ 2012 הכריז המושל ההונגרי פורג'ס בלאס רשמית על התוכניות של הקמת מוזיאון הקובייה ההונגרית שיציג את 1100 השנים האחרונות של ההופעה האינטלקטואלית ההונגרית. בעקבות ההודעה, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן חתם על מזכר שיתוף הפעולה. על פי התוכניות בניית המוזיאון בצורת קוביית רוביק הייתה צריכה תתחיל ביום השנה ה-40 להמצאתה בשנת 2014 שהוא גם יום הולדתו ה-70 של הממציא "ארנו רוביק". המוזיאון היה אמור להיפתח לקהל בשנת 2017 ליד גשר הדנובה בבודפשט. נכון לעכשיו כרגע עדיין לא הוקם. לקריאה נוספת Marshall, Ray. . icNewcastle. Retrieved August 15, 2005. Handbook of Cubik Math by Alexander H. Frey, Jr. and David Singmaster Notes on Rubik's 'Magic Cube' by David Singmaster Metamagical Themas by Douglas R. Hofstadter, contains two insightful chapters regarding Rubik's Cube and similar puzzles, originally published as articles in the March 1981 and July 1982 issues of Scientific American. Four-Axis Puzzles by Anthony E. Durham. Mathematics of the Rubik's Cube Design by Hana M. Bizek קישורים חיצוניים האתר הישראלי הרשמי של רוביק'ס האתר העולמי הרשמי של רוביק'ס אליפות ישראל 2010 בקובייה הונגרית ארגון הקובייה העולמי תוכנית אנטארקטיבית ו - פתרון על ידי רובוט Lego Mindstorms EV3 - שיא העולם על ידי יושנג דו מ-2018 - מעצב קוביות ייחודיות, וזוכה שיא גינס לקובייה הגדולה ביותר - מהו המינימום האפשרי לפתרון? האתר של קהילת הקיוברים בישראל פתרונות: פתרון הקובייה ההונגרית באתר Rubik's. פתרון הקובייה ההונגרית, בשיטת פרידריך, באתר הקובייה ההונגרית פתרון הקובייה על פי השיטה של פטרוס פתרון הקובייה לפי שיטת פרידריך מדריך לפתירת קובייה הונגרית . מדריך לפתרון קובייה הונגרית הערות שוליים * קטגוריה:חידות מכניות קטגוריה:צעצועים קטגוריה:משחקי חשיבה קטגוריה:משחקים לשחקן יחיד קטגוריה:הוכחה באמצעות מחשב קטגוריה:קוביות	2024-09-10T21:20:52
אלברכט מרץ פון קירנהיים	אוברסט (אלוף-משנה) אלברכט ריטר פון מרץ פון קירנהיים (בגרמנית: Albrecht Ritter Mertz von Quirnheim; 25 במרץ 1905 – 21 ביולי 1944) היה איש צבא גרמני, מראשי קשר העשרים ביולי לרציחתו של אדולף היטלר ולהפלת המשטר הנאצי בגרמניה. ביוגרפיה מרץ היה בעל תפקיד בכיר ב"צבא המולדת", ענף של הוורמאכט שתפקידו לתכנן תוכניות ולארגן חיילי מילואים למקרה של התקוממות של עובדי כפייה ברייך, או כל מקרה חירום. בראש "צבא המולדת" עמד הגנרל פרידריך פרום. סגנו הגנרל פרידריך אולבריכט, היה מתנגד משטר פעיל, והמפקדה כולה שימשה את מטרת הקשר כנגד היטלר, בראשות הקולונל גראף קלאוס שנק פון שטאופנברג. התוכנית המרכזית להפעלת אנשי "צבא המולדת" הפכה למעשה לתוכנית להשתלטות צבאית של אנשי הקשר על הרייך השלישי, תחת שם הקוד "ואלקירי". כאשר פוצץ שטאופנברג את הפצצה במפקדתו של היטלר, סייע מרץ לאנשי הקשר, והוציא ביחד עם הגנרל אולבריכט את הפקודות שנועדו להפעיל את "ואלקירי". ביחד עם אולבריכט ושטאופנרג עצר מרץ את הגנרל פרום, וניסה לפעול על מנת לקדם את מטרת הקושרים. עם זאת אנשי הקשר נכשלו במספר משימות בסיסיות, כגון השתלטות על תחנות הרדיו, דבר שהיה מונע את התפשטות הידיעה כי היטלר חי. פרום נמלט ממעצרו, ובערבו של יום ה-20 ביולי 1944, נעצרו הגנרל לודוויג בק שאמור היה לעמוד בראש המדינה הגרמנית לאחר הקשר, שטאופנברג, מרץ, ורנר פון האפטן (קצין שסייע לשטאופנברג בהטמנת הפצצה) ואולבריכט. פרום היה להוט להראות כמי שפעל לדיכוי הקשר, ולהסתיר את העובדה כי מטה הקושרים פעל במפקדת "צבא המולדת" עליו היה מופקד. (הדבר לא עזר לפרום, והוא הוצא להורג על ידי היטלר בשל "פחדנות"). פרום נתן לגנרל בק את האפשרות להתאבד, ומשזה נכשל בניסיון ההתאבדות ירה בו אחד החיילים. לאחר מכן נתן פרום לשטאופנברג, מרץ, אולבריכט והאפטן לכתוב מכתבים לבני ביתם, העמידם לקיר בחצר בנדלרבלוק והוציאם להורג באמצעות כיתת יורים. ראו גם קשר העשרים ביולי ההתנגדות הגרמנית לנאציזם לקריאה נוספת ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן, 1976. קישורים חיצוניים קטגוריה:אנשי הוורמאכט קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:גרמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1905 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1944	2022-12-15T08:45:07
ארווין רומל	גנרל-פלדמרשל ארווין אויגן יוהאנס רומל (בגרמנית: Johannes Erwin Eugen Rommel, , 15 בנובמבר 1891 – 14 באוקטובר 1944) היה אחד הגנרלים הבכירים והמוערכים ביותר בוורמאכט, צבאה של גרמניה הנאצית. בתחילת מלחמת העולם השנייה פיקד על דיוויזיית פאנצר בחזית מערב אירופה, ולאחר מכן פיקד על הכוחות הגרמנים והאיטלקים בצפון אפריקה במסגרת המערכה במדבר המערבי (קורפוס אפריקה), אז זכה לכינוי "שועל המדבר" (Wüstenfuchs). לאחר התבוסה באפריקה, פיקד על "החומה האטלנטית" בחוף צרפת. לקראת סוף המלחמה, נקשר שמו בקשר העשרים ביולי בו ניסתה קבוצת קצינים גרמנים להתנקש בהיטלר. אף שעצם ידיעתו אודות הקנוניה שנויה במחלוקת בין ההיסטוריונים, נציגי המשטר שוכנעו כי היה מעורב והוא אולץ לשים קץ לחייו. התאבדותו של המצביא הפופולרי הוסתרה מן העם ונערכה לו הלוויית גיבורים בטענה שמת מפצעיו. נעורים ומלחמת העולם הראשונה רומל נולד בעיירה היידנהיים, כ-50 ק"מ מאולם שבווירטמברג, גרמניה. הוא היה בנו של מורה תיכון פרוטסטנטי, ותכנן להיות מהנדס, אבל במקום זאת, הצטרף לרגימנט הרגלים ה-124 שגויס מבני המקום, בתור צוער בשנת 1910. שנתיים לאחר מכן הוסמך כקצין בדרגת סג"ם ושימש כמפקד מחלקת חי"ר. במלחמת העולם הראשונה לחם רומל בצרפת, ואף נפצע בקרב. לאחר שהחלים רומל מפציעתו הראשונה התנדב לשמש כמפקד פלוגה ברגימנט הוירטמברגי המובחר ללוחמה הררית, ואף תיפקד לעיתים מזומנות כמג"ד. בתפקיד זה לחם בחזית האיטלקית והרומנית, כולל בקרב הראשון על מונטה גראפה. רומל הקפיד, כמפקד, על דוגמה אישית גבוהה אל מול אנשיו, ובין היתר הוביל פשיטות לילה על מערכי האויב, וכן הסתער בראש אנשיו במספר רב של מתקפות רגלים על מוצבי האויב. במהלך הקרבות נפצע שלוש פעמים וקיבל את עיטור צלב הברזל מדרגה ראשונה ושנייה. הוא גם קיבל את עיטור הפור לה מריט - העיטור הצבאי הגבוה ביותר בגרמניה הקיסרית אשר הוענק לו בעבור פעולותיו כלוחם ומפקד בחזית האיטלקית, במיוחד בקרב לנגורן. בין מלחמות עולם בתום מלחמת העולם הראשונה, למרות תהליך שחרור מסיבי משורות הצבא הגרמני, רומל נותר כקצין ברייכסווהר. אחרי המלחמה היה מפקד פלוגה בחטיבה שבה שירת בזמן המלחמה, ושימש כמדריך בבית ספר לחי"ר בדרזדן (1929–1933), ובמשרה דומה באקדמיה הצבאית של פוטסדם. (1935-1938). ספרו "חיל רגלים תוקף!", שהתפרסם ב-1937, הפך לספר הדרכה חשוב, ואף תורגם לימים לעברית. ב-1938 רומל, שהועלה לדרגת אוברסט (קולונל), קיבל את תפקיד המפקד של האקדמיה הצבאית הטרזיאנית בוינר נוישטאדט. כעבור פרק זמן קצר קיבל את הפיקוד על גדוד שומרי ראשו של היטלר. הוא קודם שוב לגנרל-מיור זמן קצר לפני הפלישה לפולין. מלחמת העולם השנייה בעת הפלישה לפולין, אשר החלה ב-1 בספטמבר 1939, רומל פיקד על כוח משמר הראש של היטלר ומטהו. צרפת, 1940–1941 בשנת 1940 קיבל את הפיקוד על דיוויזיית הפאנצר ה-7 (שזכתה לכינוי "דיוויזיית הרפאים", מפני שהרבתה לערוך התקפות פתע) לקראת הפלישה לצרפת. הכוח שבפיקודו תקף באזור הארדנים, וחצה את נהר המז. בעת התקדמותו, הוא הראה כושר שיפוט מעולה בהבנת שדה הקרב, הרבה לפקד בהיותו בראש כוחותיו, תוך סיכון עצמי רב, והכוח שבפיקודו התקדם במהירות ללא תקדים בתולדות המלחמות, עד הגיעו לשרבור. כהוקרה על תפקודו, קיבל את הפיקוד על הדיוויזיה הקלה ה-5, ולאחר מכן צורפה לפיקודו גם דיוויזיית הפאנצר ה-15. הכוח החדש נועד להישלח ללוב לעזרת האיטלקים. הכוחות אכן נשלחו בשנת 1941 ונודעו בשם "קורפוס אפריקה". באפריקה רומל זכה לתהילה בתור מפקד הקורפוס החדש, ולכינוי "שועל המדבר". צפון אפריקה, 1941–1943 שמאל\|ממוזער\|250px\|רומל במדבר המערבי, 1942 את רוב שנת 1941 בילה רומל בבניית הקורפוס החדש ובארגון היחידות האיטלקיות שסבלו אבדות כבדות מידי הבריטים במשך השנתיים הראשונות למלחמה. לאחר ארגון הכוח, הוא פתח במתקפה נגד הכוחות הבריטיים בלוב, אך ההתקפה נבלמה ליד הגבול המצרי והאנגלים עדיין הצליחו לשמור על טוברוק, הנמל החשוב בחוף הלובי, מאחורי הקווים הגרמניים. המפקד הבריטי גנרל ארצ'יבלד וייוול הוחלף בגנרל קלוד אוקינלק, מפקד החזית ההודית. אוקינלק פתח במתקפה (מבצע צלבן) כדי להביס את גיסותיו של רומל ולשחרר את טוברוק. אוקינלק הצליח להדוף את גיסותיו של רומל אל מעבר לטוברוק אל קו קרנסיה. למרות ההצלחות הבריטיות הראשוניות במתקפת הנגד, רומל פתח במתקפת נגד משלו, בלי להמתין להתאוששות חייליו והגעת תגבורות נוספות. בחצי הראשון של 1942 נהנה רומל ממודיעין מעולה על הכוחות הבריטיים, שהושג בעקבות פענוח התשדורות המוצפנות של בונר פרנק פלרס, ששירת כנספח הצבאי בשגרירות ארצות הברית במצרים. בקרב גזאלה שהתחולל בין 26 במאי ועד 21 ביוני 1942, פרץ את קווי המגננה של הארמייה השמינית הבריטית, כבש את טוברוק והסתער מזרחה, בלוחמת בליצקריג טיפוסית. הכוחות הבריטים נסוגו למצרים. המתקפה הגרמנית נעצרה ליד אל-עלמיין, כ-100 ק"מ מערבית לאלכסנדריה. בקרב אל-עלמיין הראשון הפסיד רומל בעיקר בשל שחיקת הציוד, שלא התאים ללוחמת מדבר. הבריטים עם הגב לקיר היו קרובים למצבורי האספקה ונהנו מיתרון מוחלט בכוח אדם ואש. רומל ניסה להבקיע דרך הקווים הבריטים פעם נוספת, בקרב עלם חלפה. גם ניסיון זה לא צלח ונבלם על ידי המפקד הבריטי החדש, לוטננט גנרל ברנרד מונטגומרי. הכוחות הבריטים במלטה הצליחו ליירט את רוב ספינות האספקה שהיו אמורות להגיע אליו, ורומל לא הצליח להחזיק בעמדותיו לאורך זמן. למרות החסרונות הרבים שניצב מולם, הוא הצליח להחזיק בקו במשך מספר חודשים, והיה צורך בקרב הכרעה קשה ועקוב מדם, קרב אל עלמיין השני, שהתחולל מ-23 באוקטובר ועד 3 בנובמבר 1942, על מנת להביסו. לאחר שהיטלר לא אישר לרומל לסגת במהלך הקרב, החל אמונו של רומל בהיטלר מידרדר. לאחר התבוסה השנייה באל עלמיין המשיך רומל בנסיגתו אל תוניסיה, למרות הפצרותיהם של היטלר ומוסוליני. במסגרת המערכה בתוניסיה התנגש בקורפוס השני של צבא ארצות הברית, בפיקודו של מייג'ור ג'נרל לויד פרדנדאל, והסב לו אבדות כבדות בקרב מעבר קסרין. כשהוא ניצב על הגבול הצרפתי הישן, בקו מארת, יכול היה רומל רק לדחות את הקץ. הוא עזב את אפריקה אחרי שחלה. לאחר זמן קצר חייליו נשבו על ידי בעלות הברית. צרפת 1943–1944 בחזרתו לגרמניה הפך ל"מובטל" לזמן מה, אך עם התבוסות הקשות של גרמניה בחזית הרוסית, קיבל את הפיקוד על קבוצת ארמיות B, האחראיות על הגנת החוף הצרפתי נגד פלישת בעלות הברית. לאחר קרבותיו באפריקה הסיק רומל שכל פעולה התקפית תהיה בלתי-אפשרית נוכח העליונות האווירית המוחלטת של בעלות הברית. הוא טען שהכוחות המשוריינים חייבים להיות קרובים ככל האפשר אל החופים, על מנת שלא יספגו אבדות בזמן הפלישה בדרך מהבסיסים לחזית. למרות זאת, מפקדו, גרד פון רונדשטט, חשב שאין סיכוי לעצור את הפלישה ליד החופים בגלל עוצמת האש האדירה של צי בעלות הברית. הוא סבר שהטנקים צריכים להיות מרוכזים ביחידות גדולות הרחק בתוך השטח ליד פריז, ואז לצאת למתקפת הנגד. כאשר היטלר התבקש להכריע בסוגיה, הוא החליט להציבם באמצע הדרך. פלישת בעלות הברית הוכיחה את נכונות הטקטיקה של רומל. הטנקים המעטים מדיוויזיית פנצר אס אס ה-12 (יחידת העלית של הנוער ההיטלראי) היו מספיק קרובים לחופים ויצרו סיכון ממשי להצלחת מבצע אוברלורד. למרות ההצלחות הראשוניות של היחידה, היתרון המספרי של בעלות הברית הכריע את הקרב לטובתם. הקשר נגד היטלר שמאל\|ממוזער\|250px\|הלווייתו של רומל בעיר אולם חודשים ספורים לפני 20 ביולי 1944 אמר רומל לחברו הטוב וסגנו של דניץ, שאילו הייתה פצצת אטום ברשות גרמניה, הוא היה מצדד בהמשך במלחמה, אך מכיוון שלגרמניה אין אמצעי זה והפסדה הוא בלתי נמנע, יש לסיים את המלחמה מהר ככל האפשר, לפני שבעלות הברית ייכנסו לתוך גרמניה. קלאוס שנק פון שטאופנברג פגש את רומל וסיפר לו על תוכניתו להרוג את היטלר ולתפוס את השלטון. רומל לא רצה במותו של היטלר אלא בהעמדתו לדין. תפקידו של רומל ב-20 ביולי היה לפתוח בהפסקת אש חד-צדדית בחזית המערבית וכך להשפיע על הגנרלים בחזית המזרחית שיפעלו כמוהו. רומל תכנן שלאחר פתיחת הפסקת האש הוא יקרא לגנרל אייזנהאואר להביא לסיום הלחימה בחזית המערבית. ב-17 ביולי 1944 הופצצה מכונית המטה שבה נסע על ידי מטוס בריטי, ורומל אושפז עם פציעות ראש חמורות. לאחר כישלון קשר העשרים ביולי נגד היטלר, נחשד רומל בשיתוף פעולה עם הקושרים. מרטין בורמן היה בטוח שרומל היה מעורב, אך יוזף גבלס סבר אחרת. לאמיתו של דבר, מידת מעורבותו של רומל בקשר אינה ידועה. לאחר המלחמה, טענה אשתו שרומל התנגד לקשר. לפיה, רומל רצה להימנע מהתאוריות העתידיות כאילו ההפסד במלחמה נגרם שוב בגלל "נעיצת סכין בגב האומה", ולכן העדיף כי היטלר יעמוד למשפט ולא יירצח. בשל הפופולריות של רומל בעם הגרמני, הציב היטלר בפניו (באמצעות שלישו בורגדורף) את הבחירה אם להתאבד באמצעות ציאניד או להתמודד עם פגיעה בכבודו במעצר ורדיפה אחרי קרובי משפחתו וחבריו. רומל שם קץ לחייו ב-14 באוקטובר 1944 בעיר הרלינגן, ונקבר בטקס צבאי מלא בעיר אולם. לאחר המלחמה פורסמו יומניו, והוא זכור לא רק כטקטיקן מעולה, אלא גם כבעל התנהגות ג'נטלמנית לאויביו המובסים. חיים אישיים בשנת 1911, בזמן היותו צוער, רומל התארס עם לוסיה (לוסי) מולין (Mollin, 1971-1894), איתה התחתן בשנת 1916. ב-1928 נולד להם בנם היחיד, מנפרד (שהיה לראש עיריית שטוטגרט וזכה ב-1987 בתואר עמית ירושלים על תרומתו לעיר. הלך לעולמו ב-2013), ב-1913, יצר רומל קשר עם ואלבורגה שטמר (Stemmer), ממנו נולדה להם בדצמבר בת, גרטרודה. על אף שרומל נישא לבסוף ללוסי, הוא המשיך לתמוך באם ובבת שמחוץ לנישואין. שתיהן גרו בשטוטגרט יחד עם הזוג רומל, וגרטרודה הוצגה כלפי חוץ כ'אחיינית'. בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בה רבו האלמנות, הסבר זה נתקבל מאוד על הדעת. ואלבורגה הלכה לעולמה במפתיע ב-1928. על פי כל העדויות, נישואי הזוג רומל היו יציבים ומאושרים. ארווין רומל נהג לשלוח לאשתו מכתב אחד לפחות ביום, אף בהיותו בשדה. עיטורים לקריאה נוספת קישורים חיצוניים אל"ם רועי לוי, "להרוג את רומל", מערכות, גיליון 480–481 הערות שוליים קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:גנרל-פלדמרשלים בוורמאכט קטגוריה:מתאבדים: אנשי צבא גרמנים קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל קטגוריה:קרב אל-עלמיין קטגוריה:המערכה בנורמנדי: אישים קטגוריה:גרמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:מעוטרי צלב האבירים עם עלי אלון, חרבות ויהלומים קטגוריה:מפקדי גייסות גרמניה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:מפקדי ארמיות גרמניות במלחמת העולם השנייה קטגוריה:חיילי הרייכסווהר קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:מעוטרי עיטור פרידריך קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1891 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1944	2024-09-12T16:37:04
MySQL	שמאל\|ממוזער\|250px\|דפדפן השאילתות של MySQL שבאמצעותו נבנות שאילתות SQL באופן חזותי. מודל הניווט בכלי מחקה את המודל של דפדפן אינטרנט. MySQL הוא מסד נתונים יחסי, רב נימי ורב משתמשים מבוסס שפת SQL (Structured Query Language). נקרא ע"ש My, בתו של מונטי וידניוס, אחד מהכותבים המקוריים. התוכנה פותחה במקור על ידי החברה השוודית MySQL AB. כיום היא בבעלות חברת אורקל. התוכנה היא חלק מ-LAMP, אוסף תוכנות תשתית פופולריות שעומדות בבסיסם של אתרים רבים, כגון ויקיפדיה. מערכות ניהול תוכן רבות (כגון וורדפרס ודרופל) משתמשות בה כבסיס נתונים. היסטוריה בשנת 1994 נזקקו מיקאל "מונטי" וידניוס ודייוויד אקסמרק, שהיו הבעלים של חברת תכנות קטנה בשוודיה, לבסיס נתונים שיתאים לאתרים באינטרנט. מכיוון שהם לא מצאו משהו מתאים, הם החליטו לכתוב משהו משל עצמם, שהתבסס על תוכנה ישנה של וידניוס משנת 1982. הם החליטו להפיצו ברישיון שימוש שיתיר שימוש למשתמשים פרטיים, אבל ידרוש מעסקים מסוימים תשלום על שימושים מסוימים (שעליהם נדרש רישיון שימוש קנייני בתשלום), וכמו כן לספק את קוד המקור. רק בשנת 1999 שונה הרישיון ל-GPL. בגרסה 4.1 שונה הרישיון של ספריות צד הלקוח מ-LGPL ל-GPL. התוכנה הייתה לעסק מצליח והחברה קיבלה הכנסות הן מרישוי והן מחוזי תמיכה. היא הייתה לדוגמה לעסק שמצליח למכור תוכנה חופשית. אם כי היו רבים שלא אהבו את מודל הפיתוח הזה, מכיוון שהוא דורש בפועל ריכוז של כל הפיתוח על ידי החברה. MySQL לא קיבל כמעט תרומות קוד מתורמים חיצוניים. MySQL יודע לעבוד עם מנועי אחסון שונים. הוותיק שביניהם הוא ISAM שפותח במקור על ידי וידניוס ושופר. החל מגרסה 4.0 נוספה תמיכה במנוע האחסון InnoDB של חברת אינובייס הפינית. מנוע זה יכול, בניגוד ל-ISAM, להבטיח אמינות של בסיס נתונים (ACID). כמו MySQL, גם InnoDB זמין הן ברישיון GPL והן ברישיון קנייני. בשנת 2005 רכשה חברת אורקל (אשר אחד ממוצריה החשובים הוא בסיס הנתונים אורקל) את חברת אינובייס. הרכישה העניקה לאורקל שליטה על תוכנה של מתחרה חשובה בשוק. בינואר 2008 נרכשה החברה על ידי סאן מיקרוסיסטמס תמורת מיליארד דולר. וידניוס ורבים מהמפתחים עזבו את החברה בחודשים שלאחר מכן. וידניוס הקים את חברת MontiProject AB והחל לפתח ענף עצמאי של MySQL בשם MariaDB. רבים מהמפתחים בחברה המקורית עברו לעבוד איתו. בשנת 2009 נרכשה חברת סאן מיקרוסיסטמס על ידי חברת אורקל. רכישה זו העלתה את השאלה האם אורקל לא תנסה לפגוע ב-MySQL על מנת לקדם את המוצר שלה. הוגשה תלונה לנציבות האירופית, וזו אף עיכבה את הרכישה ופתחה בחקירה, אולם דחתה את התלונה בסופו של דבר. באחד המברקים שהודלפו לויקיליקס מאוקטובר 2009, נכתב שחברת אורקל מתנגדת לפיצול MySQL, ושמדובר על חלק חיוני מעסקת הרכישה. שימושים MySQL נפוצה ביישומי רשת כמו ויקיפדיה ויישומים רבים נוספים הדורשים בסיס נתונים. MySQL נפוצה באופן דומה ל-PHP אשר לרוב משולבות יחד ואף זכו לכינוי Dynamic Duo - הזוג הדינמי. קל למצוא הקשרים רבים לשילוב זה החל בספרים ועד לאתרים ברשת. MySQL הוא בסיס נתונים קל ללימוד ולשימוש באופן יחסי לבסיסי נתונים אחרים. פלטפורמות MySQL יכולה לפעול על מספר רב של פלטפורמות: AIX, BSDi, FreeBSD, HP-UX, לינוקס, Mac OS X, NetBSD, Netware, OpenBSD, OS/2 Warp, QNX, SGI IRIX, Solaris, SunOS, SCO OpenServer, SCO UnixWare, Tru64, Windows 95, Windows 98, Windows NT, Windows 2000,Windows XP,Windows vista, Windows 7. ניתן למצוא גם גרסה למערכת OpenVMS ברשת. על מערכת חלונות, ניתן להריץ את MySQL הן כיישום רגיל, והן כשירות. רישוי בסיס הנתונים כמו גם ספריות הלקוח מופצות תחת רישיון כפול. המשתמשים יכולים לבחור בין הרישיון החופשי GPL של פרויקט גנו או ברישיון מסחרי. MariaDB מריה-דיבי (אנגלית: MariaDB) הוא שמו של פיצול של MySQL. הוא מתוחזק בעיקר על ידי החברה של מייקל "מונטי" וידיניוס. הוא שומר על תאימות ל-MySQL אולם כולל שיפורים. גרסאותיו מתייחסות לגרסאות MySQL: גרסאות 5.2 ו-5.3 הן שיפורים ביחס לגרסה 5.1 של MySQL ותואמים לה. שיפורים לגרסה 5.5 נמצאים בפיתוח. בין השיפורים אפשר למצוא מנועי אחסון חדשים ותמיכה בעמודות דינמיות שמאפשרות שינויים חלקיים בסכמה ללא נעילה מלאה של הטבלה. מקור השם הוא בבתו הצעירה של וידיניוס, מריה. מוצר קודם של MySQL A.B, MaxSQL, נקרא ע"ש בנו האמצעי. ראו גם LAMP קישורים חיצוניים אתר המוצר האתר של MariaDB הערות שוליים קטגוריה:תוכנה חופשית קטגוריה:מערכות לניהול מסדי נתונים יחסיים קטגוריה:אורקל קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1995 קטגוריה:תוכנה חוצת פלטפורמות	2024-05-04T03:59:11
קלאוס שנק פון שטאופנברג	שמאל\|ממוזער\|250px\|שטאופנברג כחייל צעיר, 1926 שמאל\|ממוזער\|250px\|דיוקנו מ-1930 שמאל\|ממוזער\|250px\|רחוב על שם שטאופנברג בברלין אוברסט קלאוס פיליפ מריה יוסטיניאן שֵנק גראף פון שטאופנברג (בגרמנית: Claus Philipp Maria Justinian Schenk Graf von Stauffenberg; 15 בנובמבר 1907 – 21 ביולי 1944) היה אריסטוקרט גרמני, קצין בוורמאכט, דמות המפתח בקשר העשרים ביולי נגד המשטר הנאצי בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה. ביוגרפיה שטאופנברג נולד ביטינגן (עיירה בשוואביה, בין אולם לאאוגסבורג, בתקופה בה נולד הייתה שייכת לממלכת בוואריה) כבן שלישי מתוך ארבעה (הבן הרביעי היה אחיו התאום שנפטר יממה אחרי שנולד) לאחת המשפחות האצילות במדינת וירטמברג (כיום באדן-וירטמברג) שבדרום גרמניה. הוריו היו האובר-הופמארשלים האחרונים של ממלכת וירטמברג, אלפרד שנק גראף פון שטאופנברג וקרולין לבית פון אוקסרול-גילנבנד. עם אבותיו נמנים מספר פרוסים מפורסמים, ובהם אוגוסט ניידהרדט פון גנייזנאו. אחיו הבכור, ברטהולד, משפטן בוורמאכט, הוצא להורג על חלקו בניסיון ההפיכה. קריירה צבאית וההתנגדות להיטלר בשנת 1926 התגייס שטאופנברג לרגימנט המשפחתי בבמברג (ה"רִיטר אוּנְדְ קבאלרי רגימנט מס' 17" - רגימנט חיל פרשים מובחר), וב-1933 עם עלות אדולף היטלר לשלטון, מצא שטאופנברג עניין בהשקפות עולמה של המפלגה הנאצית. בעיקר מצאו חן בעיניו של שטאופנברג הפטריוט והשמרן רעיונות כמו העדפת הכפר על העיר הגדולה; מדיניות חוץ פטריוטית ושבירת חוזה ורסאי; מלחמה בשחיתות; קהיליית עם מאוחדת, ואף אלמנטים של גזע ואנטישמיות (אם כי מעדויות אחרות עולה שמעולם לא קיבל את תורת הגזע בשלמותה). למרות זאת, לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938 הוא חש סלידה בעקבות הפשעים המאורגנים. ב-1939 עם כיבוש פולין התלהב שטאופנברג מניצחונותיו של היטלר, ואף הביע דעות אנטישמיות מובהקות, במכתב ששלח לאשתו כתב "התושבים כאן (בפולין) הם ערבוביה שלא תאמן, הרבה מאוד יהודים ובני תערובת - עם שמרגיש בנוח תחת המגלב בלבד. אלפי שבויי המלחמה יהיו טובים לחקלאות שלנו". רק עם תחילת מבצע ברברוסה, כשהבין שהיטלר לא מתכוון לעצור, ושהמלחמה לא תסתיים בניצחון, הגדיר את הנאצים כ"מחלת דֶבֶר" והביע רצון למגרם. החלטתו של שטאופנברג לתמוך בהפיכה אנטי-נאצית גמלה בו סופית באביב 1942, בעקבות הניהול החובבני של המלחמה. הפציעה למרות התנגדותו למהלכיה של גרמניה במלחמה, התקדם שטאופנברג במהירות בשירותו הצבאי. ב-1 בינואר 1937 קודם לדרגת האופטמן (סרן), והחזיק בדרגה זו במשך 6 השנים הבאות. הרגימנט שלו סופח לדיוויזיית הפאנצר השישית, והוא היה מעורב בכיבוש חבל הסודטים. בפרוץ המלחמה השתתף בקרבות בפולין, בצרפת ובברית המועצות, ולקראת סוף המערכה בצרפת ב-31 במאי 1940 זכה לעיטור צלב הברזל מדרגה ראשונה. ב-1 בינואר 1943 קודם שטאופנברג לדרגת אוברסט-לוטננט (סא"ל). המחאות שהביע בפומבי על הניהול הלקוי של המלחמה גרמו לפיקוד העליון להציב אותו רחוק מהם, והוא נשלח להיות קצין מבצעים בדיוויזיית הפאנצר העשירית. ב-7 באפריל 1943, במערכה בצפון אפריקה. במהלך הפגזת מפציץ בריטי הוא נפצע קשה, ואיבד את עין שמאל, כף יד ימין, והאצבעות הרביעית והחמישית ביד שמאל (על כך התלוצץ ואמר: 'בקושי ידעתי מה לעשות קודם בכל אצבעותיי'). קשר העשרים ביולי אחרי הפלישה לפולין ב-1939, החליט שטאופנברג להתנקש בהיטלר. לאחר שהחלים מפצעיו, הוא הוצב כקצין המטה של צבא התחלופה בבנדלר-שטראסה בברלין. אחד ממפקדיו שם, גנרל פרידריך אולבריכט, היה אחד מחברי המחתרת הפעילים. בארמיית העתודה הייתה להם הזדמנות חד-פעמית להפיכה צבאית, תוך הריגתו של היטלר ונטילת השלטון. הקושרים ביססו את תוכניתם על תוכנית סודית שאישר היטלר בשם "מבצע ולקיריה", בה על ארמיית העתודה לתפוס את השלטון בברלין, במקרה של הפיכה. תוכנית הכיסוי הייתה אמצעי מנע נגד השתלטות עובדי הכפייה על ברלין. חלקו המקורי של שטאופנברג בקשר היה להורות מן המפקדה על מעצר קצינים בכירים ביחידות הוורמאכט ובארגונים הפוליטיים של הרייך, אך מאחר שהיה היחיד מבין הקושרים שהיה בעל גישה להיטלר בתדרוכיו היומיים, הסכים שטאופנברג (בעל שלוש האצבעות בלבד) לבצע את ההתנקשות בעצמו. ההתנקשות התרחשה ב-20 ביולי 1944 ב"מאורת הזאב" בפרוסיה המזרחית. שטאופנברג הניח מתחת לשולחן התדרוכים תיק ממולכד בעל מנגנון השהיה פשוט, שנתן לו בין 10 ל-15 דקות להסתלק מהמבנה. שטאופנברג שם רק חצי מחומר הנפץ שהבריח לתוך התיק, וזאת אחת הסיבות להישרדותו של היטלר. לאחר שראה את הפיצוץ ממרחק, השתכנע שטאופנברג שהיטלר נהרג, ויצא מהמחנה במהירות עם עוזרו, סגן ורנר פון האפטן. הם טסו בחזרה לברלין, אך במהלך הטיסה יצאה הוראה ממפקדתו של היטלר, ששרד את ההתנקשות, ליירטם. ההוראה נחתה על שולחנו של קושר אחר, פרידריך גאורגי, וכך הגיע המטוס בבטחה לברלין. לאחר שכבר הפעילו את 'מבצע ולקיריה', נוצר קשר בין נאמני היטלר בברלין למפקדתו, ונודע בברלין שהוא עודו בחיים. תחנות הרדיו שהיו בשליטת היטלר שידרו את החדשות כי היטלר עודו בחיים. זמן קצר לאחר מכן נעצרו הקושרים. הוצאתו להורג הגנרל פרידריך פרום, מפקד ארמיית העתודה, ביקש להציג עצמו כמדכא ההתקוממות, למרות שמפקדת הקשר הייתה תחת פיקודו. בשל כך דן את המעורבים למוות, ובהם את שטאופנברג, אולבריכט, פון האפטן, וקצין נוסף בשם קירנהיים. הם הוצאו להורג בכיתת יורים עוד באותו ערב בחצר בנדלרבלוק, לאור פנסי מכונית צבאית. מילותיו האחרונות של שטאופנברג היו "תחי גרמניה הקדושה שלנו!" (המעשה לא הועיל לפרום, והוא הוצא להורג זמן קצר לאחר מכן). בהוראת הימלר, הוצאו גופות הקושרים מקברם הזמני ונשרפו. אפרם פוזר במרבד טיהור השפכים של ברלין. לאחר מותו לאחר הוצאתו להורג של שטאופנברג, נאסרה אשתו ההרה נינה במחנה עבודה, וארבעת ילדיה נלקחו לבית יתומים. בתה התינוקת, שנולדה לאחר כמה חודשים, נלקחה אף היא, וגדלה בבית יתומים עם אחיה עד סוף המלחמה. שמם שונה ל"מייסטר" לצורכי האימוץ, משום שהיטלר הורה על מחיית השם שטאופנברג. אף לאחר קץ המלחמה, נחשבו שטאופנברג ועמיתיו לבוגדים בגרמניה המערבית, וסקרי דעת קהל הראו כי רוב הציבור ראה בהם מפירי שבועה. רק מאמץ מרוכז של מוקירי זכרם, דוגמת הנשיא תיאודור הויס, הביא למפנה הדרגתי בתפישה שלהם. ברבות השנים הפכו לגיבורי ההתנגדות הגרמנית למשטר הנאצי. הרחוב הראשי בברלין בו הוצא להורג נקרא על שמו - רחוב שטאופנברג, ובמקום נפתח מוזיאון המציג מסמכים ותצלומים רבים הנוגעים לקשר העשרים ביולי. נינה פון שטאופנברג נפטרה בשנת 2006, בגיל 92. בשנת 2008 הופק בהוליווד סרט המבוסס על סיפורו האישי של שטאופנברג בשם "מבצע ואלקירי". את דמותו של שטאופנברג גילם השחקן טום קרוז. ראו גם התנגדות גרמנית לנאציזם הנס אוסטר ברטהולד שנק גראף פון שטאופנברג הנינג פון טרסקו מאורת הזאב בנדלרבלוק מבצע ואלקירי (סרט) רשימת תוכניות התנקשות באדולף היטלר קשר העשרים ביולי לקריאה נוספת קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר נגד היטלר, הוצאת מערכות. דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009 מייקל בשלוס, המנצחים, מאנגלית אריה חשביה, הוצאת מטר, 2003. קישורים חיצוניים אחרת לא הייתה גרמניה אחרת - הג'ורנאל של אלכסנדר מאן אורי קציר, להוריד את הפיהרר , בבלוג "אפלטון", 11 באוגוסט 2009 דני אורבך, קושרי 20 ביולי - האם הם היו אנטישמים?, הינשוף, נובמבר 2011 על ההתנגדות הגרמנית להיטלר וניסיון ההתנקשות בו ב-20 ביולי 1944 באתר הספרייה הלאומית הערות שוליים מלחמת העולם השנייהפורטל היסטוריהפורטל גרמניה קטגוריה:קושרי קשר ה-20 ביולי קטגוריה:מתנגדים לנאצים שהוצאו להורג קטגוריה:מתנקשים פוליטיים קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל קטגוריה:מעוטרי הצלב הגרמני בזהב קטגוריה:נכים גרמנים קטגוריה:רוזנים גרמנים קטגוריה:חיילי הרייכסווהר קטגוריה:אנשי הוורמאכט קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1907 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1944	2024-07-20T13:37:58
ריבוע	שמאל\|220px שמאל\|ממוזער\|בניית ריבוע באמצעות סרגל ומחוגה בגאומטריה, ריבוע הוא מרובע משוכלל. בריבוע יש ארבע צלעות שוות וארבע זוויות שוות. זוויות אלה הן זוויות ישרות. ריבוע הוא מקרה פרטי של מרובע, טרפז (בהגדרה הרחבה שלו), מקבילית, מלבן ומעוין. לריבוע יש השטח המקסימלי מבין המרובעים עם היקף נתון, והיקף מינימלי מבין המרובעים עם שטח נתון. תכונות הריבוע כל הצלעות בריבוע הן צלעות שוות. בריבוע, כל הצלעות הנגדיות מקבילות זו לזו. כל הזוויות בריבוע הן זוויות ישרות. לכן, כל הזוויות שוות. האלכסונים של ריבוע שווים זה לזה, מאונכים זה לזה, וחוצים זה את זה. האלכסונים של ריבוע חוצים את זוויות הריבוע (לזוויות בנות 45 מעלות). זיהוי ריבוע כל מרובע שכל צלעותיו שוות וכל זוויותיו ישרות הוא ריבוע. כל מקבילית בעלת שתי צלעות סמוכות שוות וכל זוויותיה ישרות היא ריבוע. כל מקבילית שאלכסוניה שווים זה לזה ומאונכים זה לזה או חוצים את זוויותיה היא ריבוע. כל מעוין שכל זוויותיו ישרות הוא ריבוע. כל מעוין שאלכסוניו שווים זה לזה הוא ריבוע. כל מלבן בעל שתי צלעות סמוכות שוות הוא ריבוע. כל מלבן שאלכסוניו מאונכים זה לזה או חוצים את זוויותיו הוא ריבוע. משפטים בריבוע על פי משפט פיתגורס, היחס בין כל אלכסון לכל צלע בריבוע הוא- השורש הריבועי של 2. היקף הריבוע שווה לסכום ארבע הצלעות: . שטח הריבוע שווה לריבוע אורך הצלע: (מנוסחה זו נובע המונח " בריבוע", שפירושו בחזקת ). אם נסמן את צלע הריבוע ב-, את הרדיוס של המעגל החסום בריבוע ב-r ואת הרדיוס של המעגל החוסם את הריבוע ב- אזי: המרכזים של שני המעגלים הללו מתלכדים ומהווים את מרכז הכובד של הריבוע ומפגש האלכסונים. הרדיוס של המעגל החסום שווה למחצית הצלע של הריבוע: הרדיוס של המעגל החוסם שווה למחצית האלכסון של הריבוע: ראו גם ריבוע היחידה קישורים חיצוניים קטגוריה:מרובעים קטגוריה:צורות גאומטריות סימטריות	2024-05-28T11:48:48
גדליהו בן אחיקם	גְּדַלְיָהוּ (לעיתים גְּדַלְיָה) בֶן-אֲחִיקָם היה נציב יהודי שמונה על ידי הבבלים כמנהיג תושבי יהודה, לאחר שנחרב בית המקדש הראשון בי' באב. היה בנו של אחיקם בן שפן ונכדו של שפן הסופר, נרצח בידי ישמעאל בן נתניה זמן הרצח היה פחות מחודשיים מאז מונה לתפקידו, בא' בתשרי או בג' בתשרי, ולדעות אחרות הוא נרצח בשנת 581 לפנה"ס אחרי שכיהן כחמש שנים בתפקיד. בעקבות הירצחו ברחו תושבים רבים מיהודה למצרים, ולפי מקורות במסורת היהודית פסק אז כליל היישוב היהודי בארץ עד לשיבת ציון. הרצח מסמל את חורבנו המוחלט של היישוב היהודי בארץ ישראל ואת השלב האחרון בחורבן בית המקדש, ולכן מציינים בג' בתשרי יום תענית לזכר החורבן, הנקרא צום גדליה. גדליהו הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות. חורבן ירושלים בשנת 586 לפני הספירה (ועל פי המסורת היהודית בשנת ג'של"ח, 422 לפנה"ס) בא נבוכדנאצר השני מלך בבל בראש צבאו אל ירושלים, ולאחר מצור ממושך נפרצה חומת העיר. כעבור שבועות אחדים, בתשעה באב, נכבשה העיר ובית המקדש הראשון נשרף ונחרב למחרת היום. אחרון מלכי יהודה, צדקיהו המלך, נמלט לערבות יריחו, אך נתפס שם על ידי הבבלים והוגלה לבבל. הבבלים החריבו כליל את ירושלים, והגלו את אצולת העם לבבל (על פי התאוריה המקובלת, רק האצולה הוגלתה, עקב הקושי להעביר המוני אדם למרחק כה רב, והעובדה שהבבלים לא נהגו להגלות קהילות שלמות). על פי המקרא, ביהודה נותרו ששת אלפים איש מדלת העם, אשר היו עובדי האדמה: "כורמים ויוגבים", על מנת לספק מזון לאנשי הצבא ולפקידות הבבלית שהושארה ביהודה. מלך בבל מינה לאוכלוסייה זו נציב יהודי, הוא גדליהו בן אחיקם, אשר חז"ל דרשו על פי המקרא כי היה מאלו שנשמעו לדרישת ירמיהו הנביא בזמן המצור ונכנע לבבלים, ולכן לא נענש על ידי הבבלים בגלות כשאר שרי צדקיהו. מאוחר יותר בחר ירמיהו הנביא לשבת עם גדליהו במקומו, במצפה. גדליהו בן-אחיקם וסופה של ההנהגה היהודית ביהודה גדליהו בן אחיקם היה מחשובי ירושלים, ומשפחתו - משפחת שפן - מילאה תפקידים נכבדים בימי המלך יאשיהו ובניו. ממינויו של גדליהו למושל מסתבר שהוא ומשפחתו נודעו כמתנגדים לקו האנטי-בבלי שנקטו צדקיהו ושרים בממשלתו, ונטו יותר לדרכו של ירמיהו. גדליהו קבע את מושבו במצפה אשר בארץ בנימין. גדליהו קרא לאוכלוסייה שנותרה ביהודה, ולתושביה שברחו לארצות שכנות מפני הבבלים, לחזור ולהתיישב בערי בנימין: . קשה להגדיר במדויק מה היה מעמדו הרשמי של גדליהו. אין עדות לכך שהבבלים ארגנו את ארצות יהודה ובנימין לפחוות כמו שומרון וגדליה מונה לייצג את ענייני היהודים בלבד או אפילו להיות לשליט בובה, וסר למשמעתו של פחת שומרון. ככל הנראה, הבבלים לא שינו מעיקרה את החלוקה המנהלית של ארץ ישראל כפי שנקבעה על ידי שליטי האימפריה האשורית. סיוע לכך נמצא בפסוקים בספר יחזקאל מ"ז, ט"ו-י"ח, שם הוזכרו מקומות הידועים כפחוות אשוריות: חמת, דמשק וגלעד. רצח גדליה בן אחיקם וזמנו ישמעאל בן נתניה, "מזרע המלוכה", שככל הנראה השתייך למשפחת המלוכה של בית דוד, רקם קנוניה עם בעליס מלך עמון לרציחת גדליה. ייתכן שישמעאל קיווה לתפוס את השלטון בארץ יהודה בתמיכת בני עמון, וקיווה שיקבל גם את תמיכת רוב הקהילה היהודית שנותרה (מלבד המיעוט שגלה לבבל). ברם, לאחר הרצח נתקל ישמעאל בהתנגדות האוכלוסייה היהודית, ובראשם איש הצבא יוחנן בן קרח, ונאלץ לברוח ולמצוא לו מקלט בעבר הירדן. הנשארים בבנימין וביהודה, וכן אלו שניצלו מידי ישמעאל, יראו מפני נקמת הבבלים ונמלטו למצרים. לפי שמואל אחיטוב ועוד חוקרים סביר להניח שזמן הרצח היה בשנת 581 לפנה"ס ולא בשנת החורבן, כי קשה לקבל שאחרי כמה חודשי כהונה היה הרצח מותיר רושם כה עז עד שייקבע צום מיוחד להנציחו לדורות, כמו כן מהפסוקים נראה שהוא הצליח להעמיד מנגנון שלטוני ביהודה, ובית המקדש החרב היה אתר פולחני זמני שאליו עלו עולי רגל, בנוסף התיאור ההיסטורי שנאמר בספר ירמיהו שנבוזראדן הגלה 745 יהודים בשנה ה-23 למלכות נבוכדנאצר (581 לפנה"ס), ניתן להניח שמסע זה והגליית היהודים בשנה זו היו תגובה של ממלכת בבל על רצח גדליהו.שמואל אחיטוב, מקרא לישראל ירמיהו, עמוד 20, כך, לפי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו כל זה היה בעקבות הכנעת האומות סביב ארץ ישראל, ולדבריו באותה השנה – השנה החמישית לחורבן ירושלים וה-23 למלך נבוכדנאצר, ערך נבוכדנאצר מסע לסוריה, במהלכו הכניע את העמונים והמואבים ושוב הגלה יהודים. רצח גדליהו בן אחיקם הביא להתפוררות נוספת בחברה היהודית ביהודה. בתקופה זו היגרו רבים מבני יהודה למצרים ולארצות אחרות. רצח פוליטי זה נחשב לאסון היסטורי בהיסטוריה היהודית ולסוף תקופת הבית הראשון, ויום ג' בתשרי הוא מאז יום צום גדליה, תענית לדורות. יש בספרי החסידות שדימו צום זה לצום תשעה באב, משום שגדליה היה המנהיג האחרון המקובל על העם, ולאחר הירצחו נתפרק העם כליל כשברחו כולם לארצות השכנות. גם אלו שסברו כי נרצח בא' בתשרי מסבירים כי קובעי הצום דחוהו לג' בתשרי, כיוון שאין לצום בראש השנה, שהוא יום חג. ממצאים ארכאולוגיים בלכיש נמצאה בולה ועליה טביעת חותם בה נחקק: . יש המזהים את גדליהו מחותם זה עם גדליהו בן אחיקם בעת שכיהן כשר בממשלת צדקיהו. במקורות חז"ל חז"ל ראו בגדליה אדם צדיק, אבל ביקרו אותו על שלא שעה לאזהרתו של יוחנן בן קרח מפני ישמעאל בן נתניה: ומדברים אלו הסיק האמורא רבא הלכה בהלכות לשון הרע: ראו גם חורבן בית ראשון צום גדליה קישורים חיצוניים גדליהו בן אחיקם במאגר המידע של אתר מקראנט, מאת רוני מגידוב גדליהו בן אחיקם, באתר "סנונית" גדליה בן אחיקם באתר הניווט בתנ"ך אלי אשד, רצח נציב יהודה פרשת גדליה בן אחיקם באתר מקרא-נט יום הריגת גדליה בן אחיקם, י' מתלון, ירחון האוצר גיליון נ"ז עמודים קטז-קסו הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אישים בספר מלכים קטגוריה:אישים בספר ירמיהו קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארץ ישראל קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך קטגוריה:צום גדליה קטגוריה:יהודי המאה השישית לפנה"ס	2024-10-07T16:39:21
קילומטר מרובע	REDIRECT קילומטר רבוע	2004-05-26T17:19:59
סימון פטליורה	סימון פֶּטְליוּרָה (באוקראינית: Си́мон Васи́льович Петлю́ра, נהגה: סִימוֹן וַסִילוֹבִיץ' פֶּטְליוּרַה; ידוע גם בצורה הרוסית של שמו, סמיון פטליורה; 10 במאי 1879 – 25 במאי 1926) היה מדינאי אוקראיני ונשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה, הישות המדינית האוקראינית שהוקמה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה וקרסה תוך זמן קצר. חילות הרפובליקה, בעיקר בלתי-סדירים, היו בין מבצעי הפוגרומים באוקראינה בהם נהרגו רבבות יהודים, ופטליורה הואשם כי אף שהוציא גינויים וניסה לעצור את הרציחות, בפועל הוא עצם עין ולא נקט צעדים ממשיים בזמן. על רקע זה נרצח פטליורה על ידי שלום שוורצבארד ב-1926, בהיותו בגלות בפריז. הוא נזכר באוקראינה כגיבור לאומי. ביוגרפיה סימון פטליורה נולד בפולטבה שבמזרח אוקראינה (אז באימפריה הרוסית). בשנת 1905 השתתף בהקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוקראינה. משנת 1906 ערך את היומון Рада (מועצה), בין 1907 ו־1908 ערך את כתב העת הסוציאל-דמוקרטי Слово (מילה), שעסק בענייני חוק ומשפט, ומ־1912 ערך את כתב העת Украинская Жизнь (חיים אוקראיניים). ביולי 1917, עם קריסת שלטון הצאר ברוסיה, התמנה לשר המלחמה במועצה המרכזית של הרפובליקה העממית של אוקראינה. כיהן זמן קצר בתפקיד זה, ולא היה פעיל בעת הכיבוש הגרמני (פברואר-נובמבר 1918). בפברואר 1919 נתמנה לעמוד בראש קבינט של חמישה ששלט באוקראינה, וכן היה מפקד עליון - אוטאמן ראשי- של הצבא. נלחם בצבא האדום ובצבא הלבן, שניסו שניהם לכבוש את אוקראינה. צבאו הובס על ידי הצבא האדום, ופרק את זעמו על יהודי המדינה. פוגרומים ביהודים במשך שישה שבועות התחוללו כשישים פוגרומים, שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים. קיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים האם יזם את הפוגרומים או לא מנע אותם. באחד הפוגרומים, שנערך ב-15 בפברואר 1919 בפרוסקורוב (חמלניצקי), נרצחו לפחות 1,200 יהודים (ככל הנראה כ-1,500) והובאו לקבר אחים. אלה שברחו על נפשם נרצחו בירייה, אלה שנותרו בבתיהם נרצחו בנשק קר, כדי לחסוך בתחמושת. הפוגרום בקמניץ-פודולסקי תואר בפרוטוקול שהוגש לוועד המשלחות היהודיות: "בערב פסח צבאות אוקרינה נסוגו אחור ופינו את העיר [קמיניץ־פודולסק]. מיד נוסד ועד ריבולוציוני. הוועד היה מורכב מנוצרים. רק עלם יהודי אחד בן 18 שנה נכנס לתוכו. היהודים לא לקחו שום חלק בהפגנות הבולשביסטיות. כאשר, ב־2 ביוני, האוקרינים כבשו מחדש את העיר הם התחילו להסית את ההמון ביהודים ולנהל תעמולה לפרעות לאמור: "הבו ונפרוק מעלינו את שלטון היהודים"! באמתלה לחפש כלי-נשק, שדדו חילי פטליורה את הבתים ואת החנויות היהודיות ויבוזו את כל הרכוש ואת הסחורה. הם הרגו כמעט מאה יהודים וביניהם נשים וילדים. הרציחות נעשו בענויים אכזרים שאין להם שם בשפת אדם. היו גם מקרי אונס רבים. היהודים הגישו קובלנה לממשלה האוקרינית וגילו לה את שמות האנשים שלקחו חלק בפרעות, אך היא לא מצאה לנחוץ לאסור אותם." בתגובה להאשמות על הפוגרומים פרסמה הדוברות של ממשלת פטליורה: "המפקד הראשי פטליורה שלח את כתבו אל ראש המיניסטריון מרטוס ואל המיניסטר לענייני היהודים, אשר בו הוא מודיע, כי גם הוא וגם המפקדים האחרים מתנגדים בהחלט למעשי פרעות ביהודים ולתעלולים בכלל. היהודים הקריבו את נפשם בעד בנין הקהילה האוקרינית העומדת ברשות עצמה. המפקד הראשי יודע את כל העובדות, אשר התושבים היהודים הועילו בהן לצבא האוקריני וחזקו את החוקים של הממשלה בכלל. שונאי ממשלתנו, הקומוניסטים והבולשביסטים סדרו את הפרעות ביהודים, המיתו אנשים נקיים, אנסו נשים וילדים ושדדו את כל הרכוש. המפקד הראשי מכיר בכל הדרת כבוד בקרבנות הקשים אשר הביאו התושבים היהודים על מזרח המולדת האוקרינית. המפקד הראשי מסמן בנחת את העובדה, כי הצבא האוקריני העמיד משמרות על יד חנויות היהודים לשמור את רכושם ובבזה לא שלחו את ידם. המפקד העליון מקוה כי הצבא האוקריני ישכין סוף סוף סדר בארץ ויגן על התושבים היהודים. המפקד העליון מאשר כי התעמולה לפוגרומים ביהודים מתנהלת על ידי מסיתים בולשביסטיים הנמצאים מאחורי גב הצבא האוקריני, כדי להביא בלבולים בחזית ולהפר את בנין הממלכה. במסיתים האלה תלחם גם הממשלה האוקרינית וגם הצבא האוקריני. המפקד העליון קורא לכל הכחות שבעם למלחמה בפרובוקציה ומביע את תקותו, כי ביום שיחרב הכח ההורס של הבולשביות יקום הכח הבונה והמחזק של ממשלת אוקראינה." לאחר קץ שלטונו שמאל\|ממוזער\|250px\|נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו עם רעייתו ליד קברו של פטליורה בפריז בשנת 2005 באוקטובר 1919, בעקבות ניצחונות של הצבא הלבן בפיקודו של אנטון דניקין, נמלט פטליורה לוורשה בפולין כדי לארגן מחדש את ממשלתו. ב-1921 חתם הסכם עם זאב ז'בוטינסקי, שלפיו אם יחזור לשלטון באוקראינה, יאפשר הקמת מיליציית הגנה יהודית. ההסכם עורר התנגדות בקרב קבוצות בתנועה הציונית, יהודי אוקראינה וניצולי הפוגרומים. לאור התחממות היחסים בין פולין לברית המועצות, מאחר שחשש כי יוסגר לברית המועצות, עבר פטליורה לפריז ב-1924. ב-25 במאי 1926 התנקש בחייו, בחמש יריות אקדח, שען יהודי בשם שלום שוורצבארד, כנקמה על הפוגרומים ועל רצח בני משפחתו. שוורצבארד הועמד לדין ויוצג על ידי הסנגור היהודי-צרפתי אנרי טורס. המשפט נערך במשך שמונה ימים בפני חבר מושבעים. אחת מעדות ההגנה המרשימות הייתה חיה גרינברג, שתארה את זוועות הפוגרום בפרוסקורוב, שם צעקו הפורעים "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!". עם תום עדויות התביעה, שנסתרו על ידי הסנגור תוך עשיית רושם רב על המושבעים באשר למניעי הרצח, החליט הסנגור לוותר על מרבית עדי ההגנה. לאחר דיון של חצי שעה פסקו המושבעים כי שוורצבארד זכאי, אך שילם פיצויים סמליים למשפחת פטליורה. אנטישמיות ויחס לדמותו בזיכרון ההיסטורי היהודי חקוק פטליורה כצורר שחייליו ביצעו פוגרומים ("פרעות פטליורה") שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים (לפחות 50,000 על-פי האומדנים המינימליסטיים), ושלום שוורצבארד זכור כנוקם דמם (ראו למשל הכיתוב בשלט הרחוב על שם שוורצבארד). אוהדיו של פטליורה, ובפרט לאומנים אוקראינים, הרואים בפטליורה לוחם חופש, מנסים להמעיט מאחריותו לפוגרומים שנערכו בתקופת שלטונו; הם טוענים שפטליורה לא היה אנטישמי, ומביאים כראיה את העובדה שבממשלתו היו שרים יהודים. את הפוגרומים הם מייחסים לאובדן שליטה של פטליורה בצבאו ובהמוני העם האוקראינים. את שוורצבארד הם מתארים כסוכן סובייטי. לקריאה נוספת Henry Abramson, A Prayer for the Government: Ukrainians and Jews in Revolutionary Times, 1917-1920, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1999. Laura Engelstein, That Scoundrel Petliura, in:On Not Being an Anti-Semite: Exemplary Cases from Russia, Ukraine, and Poland. הוצאת אוניברסיטת ברנדייס, טרם יצא לאור. קישורים חיצוניים יצחק אורן, שלום שוורצבארד, באתר "דעת" הערות שוליים קטגוריה:פוליטיקאים אוקראינים קטגוריה:עורכי עיתונים קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בצרפת פטליורה פטליורה קטגוריה:אישים במלחמת האזרחים ברוסיה קטגוריה:מהגרים מאוקראינה לצרפת קטגוריה:ילידי 1879 קטגוריה:נפטרים ב-1926	2024-05-23T06:01:21
מלבן	245x245px\|ממוזער\|שמאל\|מלבן עם אלכסונים בגאומטריה, מלבן הוא מרובע שבו כל הזוויות ישרות. מלבן הוא מקרה פרטי של מקבילית ושל טרפז שווה-שוקיים. מלבן בעל זוג צלעות סמוכות שוות הוא ריבוע. אורכו של המלבן מוגדר כאורך של צלע מזוג הצלעות הארוכות יותר, ורוחבו של המלבן מוגדר כאורך של צלע מזוג הצלעות הקצרות יותר. מקור השם בשונה מצורות הגאומטריות אחרות, ששמותיהן מעידים על מהות הצורות שהם מייצגים, כמו משולש, ריבוע או משושה, השם מלבן אינו רומז לצורתו של המלבן, אלא ניתן לו על שם הלבנה ששימשה עוד מימי קדם לבניית בתים. צורת התבנית שאליה יצקו את בלילת הלבנה הייתה צורת מלבן, וממילא כך גם צורתה של הלבנה. תכונות הצלעות הנגדיות של המלבן שוות באורכן, ומקבילות זו לזו. האלכסונים במלבן שווים באורכם, ונקודת החיתוך שלהם מחלקת כל אלכסון לשני חלקים שווים ומכך נובע שהאלכסונים חוצים זה את זה ושווים זה לזה. כל מלבן ניתן לחסום במעגל, אך הוא איננו חוסם מעגל (אלא אם כן הוא ריבוע). מלבן בעל 2 צלעות מקבילות שוות. כל זוויותיו של המלבן שוות. כל זוויותיו הפנימיות הן זוויות ישרות. אם צלעות המלבן הן ו-, אז: היקף המלבן שווה לסכום אורכי צלעותיו: שטח המלבן שווה למכפלת אורכו ברוחבו, . אורכו של האלכסון במלבן ניתן לחישוב על פי משפט פיתגורס: . הגדרה מרובע בו כל הזוויות שוות, הוא מלבן. מרובע בו לפחות שלוש זוויות ישרות, הוא מלבן. מקבילית\טרפז שווה-שוקיים שבו לפחות זווית אחת ישרה, הוא מלבן. מקבילית שאלכסוניה שווים זה לזה, היא מלבן. טרפז בו זוג זוויות נגדיות ישרות, הוא מלבן. דלתון שאלכסוניו שווים זה לזה, הוא מלבן. דלתון בו זווית ראש אחת לפחות וזווית בסיס אחת ישרות, הוא מלבן. יחסי ההכלה של המלבן יחסי ההכלה בין מלבן לריבוע - שיטחו של ריבוע לעומת מלבן, כאשר היקפי המלבן והריבוע זהים, יהיה גדול יותר. כאשר יהיו שווים - נקבל ריבוע. יחסי ההכלה בין מלבן למעוין - המלבן יהיה גדול יותר בשטחו כי אורך ורוחב צלעות המלבן אינם שווים. יחסי ההכלה בין מלבן למקבילית - המקבילית היא כמו המלבן, גם אצל המקבילית האורך והרוחב של הצלעות שונה אך גם סוג הצלעות שונה ולכן ניתן להסיק שגודל המקבילית גדול יותר221x221px\|ממוזער\|שמאל\|מלבן בגודל 5 על 4 משפטים הפוכים מקבילית בעלת זווית ישרה היא מלבן. מקבילית שאלכסוניה שווים זה לזה היא מלבן. בתחומים אחרים בחשבון האינפיניטסימלי, אפשר לחשוב על אינטגרל רימן כגבול של סכומי שטח של מלבנים בעלי רוחב שרירותי, ולמעשה נעשה שימוש במלבן להגדרת המושג שטח. חבורת הסימטריות של מלבן שאינו ריבוע היא חבורת הארבעה של קליין. מלבן הזהב מלבן הזהב הוא מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא יחס הזהב. יש הטוענים שהוא בעל ערך אסתטי מיוחד, ולכן ניתן למצוא אותו ביצירות אמנות. יש הטוענים שהוא נמצא גם במבני העת העתיקה, כגון הפרתנון באתונה ואף הפירמידות במצרים, אך יש לא מעטים המטילים ספק בכך. קבוצות אינסופיות של מלבנים חסומים בכל מרובע בעל אלכסונים מאונכים עם זוויות קהות, ניתן לחסום 2 קבוצות אינסופיות של מלבנים: (i) קבוצת המלבנים שצלעותיהם מקבילות לאלכסוני המרובע. (ii) קבוצת המלבנים המוגדרים בעזרת מעגלי נקודות פסקל.. ריצוף ניתן לרצף את המישור בעזרת מלבנים בדרכים רבות, לדוגמה: תכונות דואליות המצולע הדואלי של המלבן הוא המעוין: במעוין כל הצלעות שוות ובמלבן כל הזוויות שוות. במעוין זוויות נגדיות שוות ובמלבן צלעות נגדיות שוות. למעוין יש מעגל חסום ולמלבן יש מעגל חוסם. למעוין יש ציר סימטריה דרך כל זוג זוויות נגדיות, ולמלבן יש ציר סימטריה דרך כל זוג צלעות נגדיות. האלכסונים של מעוין נפגשים בזוויות שוות, ואלכסונים של מלבן נחתכים באורכים שווים. חיבור אמצעי הצלעות של מעוין יוצר מלבן, וחיבור אמצעי הצלעות של מלבן יוצר מעוין. קישורים חיצוניים מלבן, באתר לרגו (LerGO). הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מרובעים קטגוריה:צורות גאומטריות סימטריות	2024-09-01T01:38:49
כלי נשק בצבא האדום	הפניה הצבא האדום	2006-10-12T18:02:14
טבח מעלה עקרבים	טבח מעלה עקרבים היה פיגוע ירי שבו נרצחו 12 נוסעים של אוטובוס "אגד" ב-17 במרץ 1954, י"ב באדר ב' ה'תשי"ד, במעלה עקרבים שבנגב. הפיגוע ממוזער\|250px\|שמאל\|תצלום אוויר של מתווה הדרך התלול והמפותל שהאט את האוטובוס. שמאל\|ממוזער\|250px\|אוטובוס GMC משוחזר כדוגמת האוטובוס שהותקף במעלה עקרבים. האוטובוס נמצא במוזיאון אילת (אילת עירי) 250px\|ממוזער\|שמאל\|אנדרטת חיל ההנדסה בראש מעלה עקרבים. שם היה מקום התקיפה על אוטובוס אגד האוטובוס היה בדרכו חזרה לתל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילי צה"ל כמאבטחים. בשעת הצהריים, כשעלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. קבוצת הטרוריסטים כללה ככל הנראה 12 איש, בפיקוד סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה מהנגב. מטרת המחבלים הייתה להרוג את הנהג, כדי לגרום לאוטובוס להידרדר לתהום. הנהג, קלמן עשרוני, אכן נפגע במכת האש הראשונה, אך הצליח לגרום לאוטובוס להיעצר בצלע ההר. עשרוני פתח את הדלתות והנוסעים ניסו לרדת כדי למצוא מחסה, אך התוקפים ירו על כל מי שניסה לרדת. אפרים פירסטנברג, הנהג השני (בשל הדרך הארוכה והקשה היו באוטובוס שני נהגים), ניסה לירות על המחבלים, אך נהרג. החיילים, שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב מכיוון שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס. המחבלים עלו על האוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנה בן ה-9, חיים, שישב במושב האחורי ובתה מירי, בת ה-5 וחצי, הוסתרו מתחת לגופות חיילים ולא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב חיים התרומם, קרא לאחותו "מירל׳ה?". אחד המחבלים שמע את קולו, חזר וירה בראשו. הוא לא חזר להכרתו, ושהה 32 שנים במצב של שיתוק והכרה חלקית, בדומה למצב של תרדמת, עד שנפטר. בכך היה להרוג ה-12 בטבח. מן הטבח ניצלו שני חיילים, חיילת (שנפצעה קשה), נוסעת נוספת ומירי פירסטנברג, בת ה-5 וחצי. בבית נותרה ציפי פירסטנברג, תינוקת בת 3 חדשים, בתם של אפרים וחנה. הניצולים העידו שהמחבלים ירקו על הגופות והתעללו בהן. בריאיון לאחר 60 שנה, מירי פירסטנברג סיפרה שניצלה בזכות חייל שסטר לה, הזהיר אותה שתשתוק, וסוכך עליה בגופו, וכן שראתה את גופת אִמהּ מחוץ לאוטובוס עם אצבע כרותה, ככל הנראה כדי לגנוב טבעת, וכשחצאיתה מופשלת, כנראה נאנסה. כעבור זמן קצר עבר במקום קומנדקר צבאי ובו שלושה חיילי צה"ל. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, ומחשש שהמחבלים עדיין נמצאים בקרבת מקום, נסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על כך שלא טיפלו בפצועים. מנהל סניף אגד בבאר שבע הגיע אחר כך למקום מיוזמתו, לאחר שהאוטובוס לא חזר לבאר שבע במועד. הוא מצא שם את מירי בת החמש שניצלה מהתוקפים, והסתתרה תחת ספסל. מירי פונתה לבאר שבע ברכב צבאי. קומנדקר נוסף שהגיע מחצבה נתקל באוטובוס ואסף את הניצולה הנוספת ואת שני הפצועים. לאחר שהתברר לממשלה היקף הפיגוע, ולאחר שגופות ההרוגים כבר הועברו לבאר שבע, ניתנה הוראה להחזיר את הגופות ולהציבן סמוך לאוטובוס, על מנת שניתן יהיה לצלם את הזוועה לעיתוני העולם. כך, על אף שהפיגוע התרחש בשעות הצהריים, התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים צולמו בלילה. השפעות הפיגוע הטבח היה פעולת הטרור החמורה ביותר נגד ישראל מאז תום מלחמת העצמאות. בדיקות הצבא העלו שהמחבלים הסתננו מירדן כחוליית פדאיון; השערות אחרות היו שהמחבלים הגיעו ממצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. הפעולה עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם, ונראה היה כאילו מלחמה בין ישראל לירדן היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו: ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית דחתה את דרישת ישראל לגנות את ירדן, ובתגובה החליטה ממשלת ישראל לפרוש מהוועדה. לאחר הפרישה החלה הוועדה לגנות את ישראל בגינויים חריפים, בקולות נציג ירדן ויושב ראש הוועדה מטעם האו"ם, ושלא בנוכחות ישראל. בישראל קמה מחאה ציבורית חריפה נגד מנגנון משקיפי האו"ם וקריאה להחלפתו של ראש משקיפי האו"ם הגנרל הדני ואגן בניקה, שגילה באופן עקבי גישה עוינת לישראל. עורך העיתון "ידיעות אחרונות", ד"ר הרצל רוזנבלום, רצה לצאת בקריאה פומבית בעיתונו להחלפת הגנרל, אך הצנזורה הצבאית לא התירה את פרסום המאמר. מנחם בגין, אז חבר הכנסת, נתן פומבי לדרישה זו באומרו מעל בימת הכנסת: מנחם בגין סיים את נאומו בדרישה לצאת לפעולת תגמול באומרו: בניסיון להפיג במעט את הדכדוך ששרר בארץ בעקבות הפיגוע, ביקש משה שרת ממרדכי זעירא ומיעקב אורלנד לכתוב שיר להרמת המורל, והשניים נענו וכתבו את "שיר שמח" ("אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו"), שהפך לקלאסיקה בזמר העברי. פעולת התגמול בנחלין התנגדותו של משה שרת לפעולת תגמול לא מנעה פעולה שכזו לזמן רב. בעקבות רצח שומר על ידי מסתננים מירדן במושב כסלון שבפרוזדור ירושלים, פשט ב-29 במרץ 1954 כוח מיוחד של צנחנים בפיקודו של אריאל שרון על הכפר נחאלין שבקרבת בית לחם. בפעולה נהרגו 9 ירדנים, רובם אנשי המשמר הלאומי הירדני והלגיון הערבי, כולל מוכתר הכפר, ורבים נפצעו. ב-10 בנובמבר 1968 נתקל כוח של סיירת שקד בחוליית מחבלים בסיני, והרג את מפקדה, סעיד אבו באנדק, שהיה מפקד המחבלים שביצעו את הטבח. ב-2007, במלאת 53 שנים לטבח, הוצב אוטובוס ששוחזר על ידי אגד במוזיאון העיר באילת. לקריאה נוספת מירי פירסטנברג: הילדה ממעלה עקרבים, הוצאת טוטם, 2016. קישורים חיצוניים מאיר שפירא, תחקיר - "מעלה עקרבים", באתר "תפוז" מעלה עקרבים, נזכור - ודבר לא נשכח! באתר אגד ליווי שיירות במעלה העקרבים אחרי הטבח בשנת 1954, באתר הצנחנים של אריה גילאי זוועת מעלה העקרבים, יומני כרמל מרץ 1954 ארכיון צה"ל חושף אחרי 42 שנים סיכום מודיעין מיוחד של הנסיבות וזהות מבצעי הרצח מירי פירסטנברג, הילדה בת ה-5 ששרדה את הטבח - בריאיון לאחר שתיקה של 60 שנים, כאן 11 ביוטיוב, 2016 הסבתא ניצלה מטבח, נכדתה איבדה את בעלה בקרב, כאן 11 ביוטיוב, 2024 הערות שוליים מעלה עקרבים מעלה עקרבים קטגוריה:1954 בישראל קטגוריה:פיגועים באוטובוסי אגד קטגוריה:פיגועים שבהם נרצחו בני משפחה קטגוריה:פעולות טרור ב-1954 קטגוריה:רצח קטינים בישראל על רקע לאומני קטגוריה:ישראל: מיתות מצולמות קטגוריה:הנגב: פיגועים קטגוריה:מעשי טבח ביהודים קטגוריה:ריטוש גופות	2024-05-05T15:36:40
מתווה קלינטון	מתווה קלינטון (באנגלית: The Clinton Parameters) הוא השם לקווים מנחים להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים, שהציע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בדצמבר 2000. הרקע למתווה קלינטון היה תחילתה של האינתיפאדה השנייה, כישלון השיחות שנערכו בקמפ דייוויד זמן מה קודם לכן, הבחירות המתקרבות בישראל, הסקרים שהצביעו על תבוסה אפשרית לאהוד ברק, וסיום תקופת כהונתו של קלינטון עצמו, שחפץ לסיים בהצלחה שמונה שנים של מאמצים בזירה המזרח תיכונית. ההצעה הוגשה ב-23 בדצמבר 2000, תוך הדגשה של הנשיא כי היא אינה בת שינוי וכל צד זכאי לקבלה או לדחותה בלבד. תוכן המתווה מתווה קלינטון כלל ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ומנגד ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, אם כי הייתה אמורה להישאר בעלות סמלית ישראלית כלשהי באתר, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי יו"ש ועזה, למעט גושי ההתיישבות הגדולים (גוש אדומים, אריאל וגוש עציון), שיסופחו לישראל בתמורה לשטחים בתחומי הקו הירוק. שטחים - הגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית יתבסס על קו 4 ביוני 1967, הוא "הקו הירוק", או קו שביתת הנשק ממלחמת העצמאות. בריבונות פלסטינית יהיו 97%-96% מהגדה המערבית בתוספת אחוז אחד מהשטח הישראלי הריבוני או 94% מהגדה המערבית בתוספת 3% מהשטח הישראלי הריבוני. כמו כן נקבע כי כל שטחי רצועת עזה יהיו תחת ריבונות פלסטינית, כאשר בין רצועת עזה לגדה המערבית יהיה "מעבר בטוח". ישראל תספח מהגדה גושי התנחלויות (גוש עציון, גוש אריאל וגוש עוטף ירושלים) ובתמורה תעניק לפלסטינים שטחים בנגב להרחבת רצועת עזה לפי יחס של 1:3 (ולפי גרסה אחרת, 3% כנגד סיפוח של 5%), וגם מסדרון למעבר פתוח קבוע בין הגדה המערבית לרצועת עזה. כמו כן נקבע כי 80% מהמתנחלים יהיו בשטח ריבוני ישראלי. הגבלת חימוש - הנשיא קלינטון הציע כי המדינה הפלסטינית שתקום תהיה מדינה לא-צבאית (non-militarized state). הנשיא קבע כי תהיה לישראל נוכחות צבאית משמעותית בבקעת הירדן למשך שלוש שנים ונוכחות סמלית באתרים מוגדרים למשך שלוש שנים נוספות. כמו כן ניתנו לישראל שלוש תחנות התראה לתקופה של עשר שנים עם נוכחות של קציני קישור פלסטינים. בקעת הירדן - ישראל תוותר על ריבונותה בבקעת הירדן. אולם, כאמור לעיל, נסיגתה ממנה תהיה הדרגתית מטעמי ביטחון. בין היתר, למשל, ישראל תחזיק צבא בבקעת הירדן למשך 3 שנים. ירושלים - ירושלים תחולק על בסיס אתני - השכונות הערביות בירושלים יהיו תחת ריבונות פלסטינית והשכונות היהודיות יהיו תחת ריבונות ישראלית. תהיה ריבונות פלסטינית על הר הבית וריבונות ישראלית על הכותל המערבי. פליטים - בנושא הפליטים נאמר כי 'שני הצדדים מכירים בזכות הפליטים לחזור לפלסטין ההיסטורית' או 'לחזור למולדתם', אבל מצד שני הובהר ש'אין זכות שיבה ספציפית לישראל'. כלומר, זכות השיבה לא תתממש באופן חופשי בישראל אלא בכפוף לחוקיה הריבוניים, וייאמר כי לפלסטינים זכות שיבה לביתם הלאומי. פתרון בעיית הפליטים ישלב בין שיבה, שיקום, יישוב מחדש ופיצוי. בהצעת קלינטון נאמר שמילוי כל הסעיפים ייחשב לביצוע החלטת עצרת האו"ם 194 מנובמבר 48', שבה רואים הפלסטינים את הבסיס המשפטי להצדקת תביעתם לזכות השיבה. בנוסף, מנגנון בינלאומי חדש יוקם למימון התוכנית. מרחב אווירי - בעניין המרחב האווירי המונח היה 'שימוש מוסכם'. קלינטון קבע שהריבונות על המרחב האווירי היא פלסטינית אבל הכיר בזכות הישראלית לעשות בו שימוש לצורכי אימון ולצרכים מבצעיים ובלבד שהשימוש הזה יהיה מוסכם. הייתה מחשבה על כך שאחת הדרכים לעשות זאת היא על בסיס הדדי - על ידי מתן זכות לפלסטינים לעשות שימוש לא צבאי במרחב האווירי הישראלי. קץ הסכסוך - הצהרה על "סיום הסכסוך" ועל סוף התביעות ההדדיות של שני הצדדים. הנשיא הכתיב לישראלים ולפלסטינים את דבריו בחדר הישיבות הצמוד לחדר הסגלגל בבית הלבן, וביקש לקבל את ההכרעה תוך ארבעה ימים. תגובות תגובת ישראל הפרמטרים הוצגו על ידי שלמה בן עמי, שר החוץ דאז, לפורום שכלל את אהוד ברק, יוסי שריד, יוסי ביילין, שמעון פרס, דני יתום וגלעד שר (המתווך מטעם הממשלה, לצידו של בן עמי, במשא ומתן בקמפ דייוויד). הדיון נערך במחנה שרגא הסמוך לנהריה. כעבור שלושה ימים החליטה הממשלה לענות לקלינטון בחיוב. חוץ ממתן וילנאי ורענן כהן כל השרים תמכו. זו לשון ההחלטה שנשלחה ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא קלינטון, סמואל ברגר: "החלטתה של ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי בממשלת ישראל מיום 28 בדצמבר 2000 היא כדלקמן: 'רעיונותיו של הנשיא קלינטון תורמים לחידושו של משא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים. אנו רואים ברעיונות אלו בסיס למשא ומתן, בתנאי שהם יישארו, כפי שאכן הינם, בסיס לדיון שהפלסטינים מסכימים עליו [ההדגשה במקור]. ישראל תבקש הבהרות מספר הנוגעות לעניינים בעלי חשיבות של ממש לישראל. ישראל מביעה את הוקרתה לנשיא קלינטון על תרומתו המכרעת, כעת ובמשך כל תקופת כהונתו, לקידום תהליך השלום במזרח התיכון לעבר עתיד טוב יותר לעמי האזור'." הממשלה אף העבירה מסמך הסתייגויות בן כמה עמודים אשר נגעו בעיקר לסידורי הביטחון ולשליטה על המעברים. לגבי הנושאים העקרוניים התשובה הייתה חיובית. על אף שמתווה קלינטון עמד בסתירה לעקרונות שלהם התחייב אהוד ברק במערכת הבחירות שלו, כמו שלמות ירושלים והריבונות על הר הבית, המתווה זכה, עם השגות והסתייגויות, לרוב גדול בממשלה, כשרק השר רוני מילוא הודיע על התפטרותו בעקבות קבלתו. קלינטון הבין זאת כקבלת המתווה ואף ציין בזיכרונותיו במפורש כי 'כל ההסתייגויות [של ישראל] היו במסגרת הפרמטרים'. מעדויות אלו ומתגובת ישראל לעיל נראה כי ישראל הייתה נכונה להמשיך את המשא ומתן על בסיס המתווה. עם זאת, יש לשים לב כי לישראל היו הסתייגויות בכל אחת מהסוגיות המרכזיות שנותרו לב המחלקות, ובניגוד לרושם שנוצר, למעשה כמה מהסתייגויות אלו חורגות מהפרמטרים של הנשיא. אף על פי זאת, למרות היותו קו מנחה בהצעות פשרה שונות בשנים האחרונות, מתווה זה איננו מחייב את ממשלות ישראל ועמד בסתירה למדיניותו של אריאל שרון, מחליפו של ברק בראשות הממשלה. תגובת הפלסטינים ערפאת, מאידך, נסע אל מובארק ולכל מיני ועדות בין-ערביות להתייעצויות, תוך שמופעל עליו לחץ בינלאומי להסכים למתווה. לבסוף, לאחר עשרה ימים, העבירו אנשיו לבית הלבן תשובה שהיו בה הסתייגויות מרוב הנושאים העקרוניים של המתווה ובכך בעצם שלילת המתווה כולו. מתוך התגובה הפלסטינית אפשר להבין כי 'מתווה קלינטון' אינו עולה בקנה אחד עם הראייה הפלסטינית לגבי הדרך שבה צריך להיראות הסכם קבע. לטענתם, הסכם קבע אינו רק מסמך המכיל עקרונות כלליים ומעורפלים, אלא כלי מקיף הכולל פרטים, מפות, שיטות ולוחות זמנים לסיום הסכסוך. חוסר הבהירות שמצביעים עליו הפלסטינים בא לידי ביטוי, למשל, בחוסר הגדרת הצרכים הביטחוניים האופרטיביים (הלכה למעשה) של ישראל ובפרק הזמן שישראל תיסוג בו מהגדה. קישורים חיצוניים מתווה קלינטון - טקסט מלא, אתר "כן להסכם" של תומכי יוזמת ז'נבה "מתווה קלינטון" והיוזמה הסעודית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי - מסמך רקע בנושא, אתר הכנסת (כולל טקסט מלא של המתווה) היום שבו מת השלום - פרופ' שלמה בן עמי, שר החוץ ונציג הממשלה בשיחות קמפ דייוויד הערות שוליים קטגוריה:יוזמות שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני קטגוריה:2000 בפוליטיקה קטגוריה:נשיאות ביל קלינטון קטגוריה:יחסי ארצות הברית – ישראל	2024-06-27T13:53:59
שלום שוורצבארד	שמאל\|ממוזער\|250px\|קברו של שלום שווארצבארד באביחיל שמאל\|ממוזער\|250px\|הכיתוב על קברו של שלום שווארצבארד באביחיל. שמאל\|ממוזער\|250px\|לוחית זיכרון ליד קברו של שלום שווארצבארד באביחיל שלום שמואל שוורצבּארד (או שולם שמיל שוורצבּורד; בכתב לטיני: Scholom Schwartzbard; ברוסית: Самуил Исаакович Шварцбурд, סמואיל איסַקוביץ [בן-יצחק] שווארצבורד; תרמ"ו, 18 באוגוסט 1886 – א' באדר תרצ"ח, 3 במרץ 1938), מכונה "הנוקם" ומוכר גם בשם העט היידי שלו "בעל-חלומות" (מבוטא: "בעל-חלוימס"), היה אנרכיסט ומשורר יהודי יליד בסרביה. התפרסם כאשר בחודש מאי 1926 התנקש בפריז בסימון פטליורה, מנהיג הרפובליקה העממית של אוקראינה, שהואשם באי-נקיטת צעדים מספיקים לעצירת טבח היהודים בארצו בעת מלחמת האזרחים. שווארצבארד זוכה על ידי בית המשפט הצרפתי מכל אשמה, לאחר שחבר המושבעים נחשף להיקף הזוועות של הפרעות ביהודי אוקראינה ואופן תכנונם וביצועם. ביוגרפיה שלום שוורצבארד נולד לחיה ויצחק, בעיר איזמאיל בבסרביה (כיום במחוז אודסה באוקראינה) בשבת נחמו של שנת 1886. שלושת אחיו נפטרו קודם שנולד חוץ מאח אחד, מרדכי, שלימים היגר לאנגליה. סמוך להולדתו עברה משפחתו לעיר באלטה, לאחר שכל היהודים גורשו בפקודת השלטונות מאזורי הגבול של האימפריה הרוסית. אמו נפטרה בצעירותו, והוא למד שענות. שוורצבארד הצטרף לקבוצות של מהפכנים, נכלא, וכשהשתחרר נמלט לווינה. בווינה השתתף בשוד בית מרזח, ונדון לארבעה חודשי מאסר. בשנת 1910 הגיע לפריז, והתחתן עם בת דודתו, אנה. ב-25 באוגוסט 1914 התגייס ללגיון הזרים הצרפתי, והשתתף בקרבות מלחמת העולם הראשונה. במרץ 1916 נפצע קשה, ואושפז חודשים רבים בבית חולים. על שירותו הוענק לו עיטור "צלב המלחמה". בעקבות המהפכה הרוסית חזר שוורצבארד לאוקראינה, ועסק בארגון הגנה ליהודים. בסוף 1919 חזר לפריז, לעבודת השענות, ושם הגיעה אליו השמועה שסימון פטליורה, האיש שבתקופת שלטונו באוקראינה נערכו פוגרומים קשים ביהודים, עבר להתגורר בעיר. פטליורה נאשם בכך שבעת הנהגתו את הממשלה האוקראינית, העלים עין ולא התעמת עם הצבא ועם הכנופיות הלאומניות הבלתי-סדירות שטבחו רבבות יהודים ב-1919, אלא הסתפק בהוצאת צווים סמליים שלא נאכפו כדי לרצות את דעת הקהל הבינלאומית. ב-25 במאי 1926 התנקש שוורצבארד בחייו של פטליורה, המנהיג הגולה של הרפובליקה העממית של אוקראינה, כנקמה על הפוגרומים ועל רצח בני משפחתו. ההתנקשות ארעה ברחוב ראסין, שבסמוך לבולוור סן-מישל שברובע הלטיני, בעת שפטליורה יצא ממסעדה. שוורצבארד ירה בפטליורה חמש יריות מאקדחו. למחרת מת פטליורה מפצעיו. שוורצבארד נעצר במקום, ונכלא עד למשפטו, שהחל ב-18 באוקטובר 1927. המשפט נערך במשך שמונה ימים בפני חבר מושבעים. עם תום עדויות התביעה, שנסתרו על ידי הסנגור היהודי-צרפתי אנרי טורס, תוך עשיית רושם רב על המושבעים באשר למניעי הרצח, החליט הסנגור לוותר על מרבית עדי ההגנה. אב בית הדין הנחה את המושבעים לשקול חמש שאלות כשהם באים לחרוץ את דינו של שוורצבארד: האם הוא אשם בפגיעה בפטליורה ובפציעתו? האם גרמו פגיעות אלה למותו של פטליורה? האם התכוון שוורצבארד לגרום למותו של פטליורה? האם פעל שוורצבארד במחשבה תחילה? האם שוורצבארד עשה את מעשהו במארב? לאחר התייעצות שנמשכה חצי שעה בלבד ענה חבר המושבעים בשלילה לכל השאלות הללו, ובהתאם לכך נפסק כי שוורצבארד זכאי. שמאל\|ממוזער\|210px\|רחוב "הנוקם" בבאר שבע, לזכרו של שלום שוורצבארד שוורצבארד ניסה לעלות לארץ ישראל, אך נתקל בסירוב של שלטונות המנדט. הוא עבד בצרפת כסוכן ביטוח של פניקס, וינה שהיה לה הסכם עם הקרן הקיימת וחיכה לשעת כושר לעלות לארץ ישראל. ב-1937 נסע לדרום אפריקה, כדי לגייס כספים להוצאת אנציקלופדיה יהודית כללית ביידיש. ב-3 במרץ 1938 (א' באדר תרצ"ח) נפטר בקייפטאון ונקבר בה. הוא ביקש שעצמותיו יועלו לארץ ישראל, ובסוף 1967 מולאה בקשתו. ארונו הועלה ארצה והוא נטמן בבית העלמין במושב אביחיל, בלוויה רבת משתתפים במעמד השר מנחם בגין. קברו של שוורצבארד נמצא במקום נפרד מהקברים, סמוך לחלקה הצבאית. ליד הקבר יש שלט בעברית ואנגלית המספר על שוורצבארד ועל ההתנקשות בפטליורה. על שמו של שוורצבארד נקראו רחובות במספר ערים בישראל, ביניהן נתניה, ירושלים, ובאר שבע (שם קרוי הרחוב על שם כינויו, "הנוקם"). כתביו ומסמכיו שמורים בארכיון ייוו"א (המכון למחקר יהודי) בניו יורק. כתביו בעל החלומות, טרוימען און ווירקליכקייט: ליעדער, פריז: מיט בעשטעלונגען זיך צו ווענדען, S. Schwarzbard, 1920. ספר חיי: זכרונות (ערוך בידי א' אשמן), תל אביב: מצפה (דפוס אחדות), תרצ"א. אין קריג מיט זיך אליין, שיקגו: שלום שווארצבארד קאמיטעט, 1933. אינ’ם לויף פון יארן, שיקגו: שלום שווארצבארד קאמיטעט, 1934. ראו גם הירש לקרט פנחס דשבסקי הרשל גרינשפן דוד פרנקפורטר הנוקמים (ציידי נאצים) קישורים חיצוניים אורי קציר, חמש יריות ברחוב ראסין, באתר האייל הקורא , אושי דרמן, הנוקם: סיפורו של השען היהודי שרצח את הצורר האוקראיני – וזוכה, בלוג אנו – מוזיאון העם היהודי, מאי 2019 הערות שוליים קטגוריה:יהדות אוקראינה קטגוריה:יהודים צרפתים קטגוריה:מתנקשים פוליטיים יהודים קטגוריה:אוקראינה: היסטוריה קטגוריה:אנרכיסטים צרפתים קטגוריה:אנרכיסטים רוסים קטגוריה:אנרכיסטים יהודים קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל קטגוריה:משוררים כותבי יידיש קטגוריה:סופרים צרפתים הידועים בשם עט קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה קטגוריה:יהודים בצבא צרפת קטגוריה:אנשי לגיון הזרים הצרפתי קטגוריה:מהגרים מרוסיה לצרפת קטגוריה:יהודים אנשי הכוחות המזוינים של צרפת במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:ילידי 1886 קטגוריה:נפטרים ב-1938	2024-09-26T11:41:41
בודפשט	בּוּדַפֶּשְׁט (בהונגרית: ) היא עיר הבירה והמרכז הכלכלי, התעשייתי, התחבורתי והתרבותי של הונגריה. בשנת 2012 התגוררו בה למעלה מ-1,740,000 תושבים, שהם כ-20% מתושבי הונגריה. בשל מאזן הגירה שלילי, הן הגירה אל מחוץ לעיר, והן הגירה אל מחוץ להונגריה, הולכת אוכלוסיית העיר ופוחתת, והיא ירדה משיא של כשני מיליון תושבים באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. יישוב קדום מצוי במקום מאז המאה התשע עשרה לפני הספירה, אך העיר בודפשט המודרנית נוצרה מאיחוד שלוש ערים - בודה, פשט ואובודה בשנת 1873. בודפשט היא העיר השישית בגודלה באיחוד האירופי. נהר הדנובה, הזורם בלב העיר מצפון לדרום, מחלק את מרכז העיר באופן סכמטי לשני חלקים עיקריים - פשׁט, שממזרח לנהר, הוא בעיקרו מישורי ובו מרוכז עיקר הפעילות המסחרית, הפיננסית והכלכלית שבעיר, וכולל כשני שלישים משטחה, ובודה, שממערב לנהר, הוא אזור הררי יותר, פחות מסחרי, ובו מונומנטים לאומיים כגבעת הטירה, וכן שכונות יוקרה. לבודפשט עשרים ושלושה רבעים, המצוינים בספרות רומיות. גאוגרפיה מיקום שמאל\|ממוזער\|250px\|נהר הדנובה שחוצה את בודפשט שמאל\|ממוזער\|250px\|האי מרגיט (משמאל) בבודפשט בודפשט ממוקמת בלב אגן הקרפטים על שתי גדות נהר הדנובה, שהוא הנהר הארוך ביותר במרכז אירופה. בודפשט מצויה בצפון המדינה, בסמוך לגבול עם סלובקיה. הדנובה הייתה ועודה נתיב תחבורה חשוב, ובודפשט מצויה בצומת דרכים ונתיב מסחר היסטורי בעל חשיבות רבה. פני העיר בודה ההררית מצויה בגדה המערבית של נהר הדנובה, ואילו פשט המישורית בגדתו המזרחית. על הנהר מצוי האי מרגיט, שנוצר מהתפצלות הדנובה וחיבורה מחדש במורד הזרם. גשרים רבים מחברים את שני חלקי העיר. העיר השלישית שאוחדה לאגד הערים "בודפשט" היא אובודה, השוכנת מצפון לעיר. בבודה ההררית תשע גבעות, מהן שתי גבעות עיקריות, שעליהן מונומנטים היסטוריים ותרבותיים, גבעת הטירה וגבעת גלרט. על גבעת גלרט מצויה "אנדרטת השחרור" הענקית, שהוקמה על ידי הרוסים בשנת 1947 לציון שחרור העיר מידי הנאצים. אף על פי שב-1990 הוסרו כל הפסלים הקומוניסטיים שהיו פזורים ברחבי העיר, אנדרטת השחרור, שהפכה לאהודה על בני העיר ושאינה מציגה סממנים קומוניסטיים בולטים נותרה על כנה. פשט המישורית מורכבת מרצועות-טבעת בתבנית חצי-עיגול התחומות בין שדרות רחבות. באופן מסורתי פשט היא מרכזה התיירותי, המסחרי והפיננסי של בודפשט, אולם גם בבודה החלו מתפתחים החל מ-1990 מרכזים פיננסיים ומסחריים מודרניים. מחוץ לעיר מצויים פרוורים, שאוחדו עם העיר בתקופת השלטון הקומוניסטי. כביש הטבעת של בודפשט M0 מקיף את רוב שטחה של העיר. מעיינות תרמיים בודפשט מצויה לאורכו של קו שבר גאולוגי שיצר נביעה טבעית של מעיינות חמים. כמאה ועשרים מעיינות כאלו מצויים בתחומי העיר, ורבים מהם בעלי ערך רפואי. התרבות ההונגרית, אשר ידעה מאה וחמישים שנים של כיבוש טורקי, אימצה את הרחצה במרחצאות. בבודפשט המודרנית פעילים מרחצאות רבים בעיר, המהווים מוקד משיכה לתושביה, וצורת בילוי עממי ייחודית. המרחצאות (חלקם מעורבים לגברים ולנשים) מצויים לעיתים במקומות פתוחים, וחלקם פעילים עוד מימי הטורקים. הגדול שבמרחצאות העיר, ספא סצ'ני, הנמצא בפארק העירוני (Városliget), יושב על נביעה טבעית של מים בטמפרטורה של בין 73 ל-75 מעלות צלזיוס, המוזרמים אל בריכה מרכזית בלתי מקורה בטמפרטורה של 27 מעלות, כמו גם לבריכות מקורות בטמפרטורות הנעות בין 30 ל-36 מעלות. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|רחוב ואצי (ואצי אוטצה) בלב בודפשט. צילום מהמאה ה-19 שמאל\|ממוזער\|250px\|מבט על בודפשט מגבעת גלרט לכיוון צפון ממוזער\|250px\|בזיליקת אישטוון הקדוש בבודפשט עדויות ליישוב אנושי באזור קיימות מאז התקופה הפלאוליתית. הקטע הצר של הדנובה הפך את החצייה של הנהר לקלה יחסית במקום זה. נמצאו שרידי מבנים מהמאה הרביעית לפני הספירה של תושביה המקוריים של בודפשט, עם קלטי קדום, אשר הפך לחלק מן האימפריה הרומית במאה הראשונה לספירה. העיר הרומית אקווינקום, אשר נוסדה במקום אשר נקרא לאחר מכן "אובודה", הייתה משנת 106 עד לכיבוש האזור בתחילת המאה ה-5 על ידי אטילה ההוני עיר הבירה של הפרובינקיה הרומית פאנוניה התחתית. עיר זו שימשה כנקודת מזרחית בין האימפריה ובין שבטים ברבריים במזרח. שרידי אמפיתיאטרון גדול שאכלס 14,000 איש ניתן לראות בצומת הרחובות Becsi ut ו-Pacsirtamezo ut. שרידי העיר הרומית אקווינקום נחפרו בסוף המאה ה-19 וניתן לראות את קווי המתאר של המקדשים, החנויות, בתי המרחץ והרחובות על שפת הדנובה, ברחוב Szentendrei 139. עם נפילת האימפריה הרומית היה האזור נתון לשליטת השבטים הפולשים ממזרח - הונים, ולאחר מכן גותים, לונגוברדים, אווארים וסלבים. בתקופה זו כבר התפתחו שני יישובים על גדות הדנובה - פשט, על הגדה המזרחית ובודה על הגדה המערבית. בסוף המאה ה-9, בשנת 896, שבטים מדיארים, אבותיהם של ההונגרים המודרניים בהנהגת ארפאד, פלשו לאזור מהרי אורל והקימו את ממלכת הונגריה. שושלתו של הנסיך ארפאד משלה עד המאה ה-13. בתחילת האלף קיבל אישטוון הראשון, מלך הונגריה את הנצרות לעם ההונגרי. אישטוון גם הניח את היסודות למדינה ההונגרית. למרות ההרס שנגרם בפלישת המונגולים בשנת 1241, פשט הצליחה להתאושש, אך המלך בלה הרביעי הורה להקים חומות מסביב לבודה, ובנה את ארמונו בראש אחת הגבעות בשנת 1247. בשנת 1361 הפכה בודה לעיר הבירה של הונגריה. בודה הגיעה לשיא בתקופתו של המלך מתיאש הוניאדי, במחצית השנייה של המאה ה-15. כיבושה של הונגריה בידי הטורקים העות'מאנים במאה ה-16, פגע בגדילת העיר. פשט נפלה בידי הטורקים ב-1526 ואילו בודה כחמש עשרה שנים לאחר מכן. תקופת הכיבוש הטורקי הייתה תקופה של הזנחה, רעב ומחלות. בודה שימשה כמקום מושבו של הנציב הטורקי, ופשט הייתה נטושה בזמן הכיבוש האוסטרי בשנת 1686. המצור נמשך 78 ימים ובסופו של דבר המבצר נכבש ומפקדו עבדורחמן עבדי פאשה ארנבוט נהרג. בתחילת המאה ה-18 היו שלוש הערים - בודה, פשט ואובודה, נטושות למעשה, וזאת כתוצאה מן המרידות כנגד שלטון בית הבסבורג, בהנהגת פרנץ ראקוצי וכתוצאה ממגפת הדבר. אך לאחר שהתגברו תושבי העיר על מכשולים אלו החל גידול באוכלוסייה. החל משנת 1723 פשט החליפה את בודה כמקום מושבו של הנציב ונהנתה מגידול מואץ במאות ה-18 וה-19, בעיקר בזכות תרומותיה של הקיסרית מריה תרזה למודרניזציה של שתי הערים. בשנת 1800 הייתה אוכלוסיית העיר כחמישים וארבעה אלף איש. בשנת 1838 הרס שיטפון את מרבית הבתים באזור פשט. בשנת 1848 הייתה בודפשט למרכז מהפכני, ולמרכז לתנועה הלאומית ההונגרית, אשר מרדה בשנים אלו כנגד שליטי הבסבורג. תבוסתם של המורדים גרמה לקיפאון בהתפתחות העיר, אך הפשרה בשנת 1867 לפיה ימלוך השליט ההבסבורגי על שני עמים אוטונומיים, הביאה להתפתחות כלכלית ותרבותית מואצת. האיחוד תחת עירייה אחת הונהג לראשונה על ידי הממשלה ההונגרית המהפכנית בשנת 1849, אך המצב הוחזר לקדמותו עם דיכוי המרד. ב-17 בנובמבר 1873 הוכרז על איחודה הסופי של העיר, על מנת לשמש בירה מודרנית לעם ההונגרי. בין 1840 ל-1900 גדלה אוכלוסיית העיר המאוחדת פי שבעה, והגיעה ל-730,000 איש. בשנים אלה עברה פשט פיתוח מואץ והוקמו בה פרויקטים שאפתניים בקנה מידה עולמי. החומות מימי הביניים שציינו את גבולות פשט נחצו כאשר כל האזור נבנה בהדרגה. כל המבנים העתיקים בפשט נהרסו ובמקומם נסללו רחובות רחבים וכיכרות לפי תוכנית בניין עיר ששאבה את השראתה מתוכנית אוסמן להתחדשות פריז. גולת הכותרת של תכנון העיר החדשה היו השדרות הרחבות: השדרה הקטנה והשדרה הגדולה, הבנויות כשני חצי מעגלים זו בתוך זו ושדרת אנדראשי, המחברת בין כיכר דיאק פרנץ שבלב פשט הישנה לכיכר הגיבורים והפארק העירוני שנבנו גם הם באותו הזמן. בשדרות וביניהן הוקמו בתי מידות, משרדי ממשל וציבור, בתי מסחר ובתי דירות, רבים מהם בסגנון אר נובו (שנקרא באוסטרו-הונגריה זצסיון). בדרום השדרה הגדולה הוקם השוק המקורה של פשט. הפרויקט השאפתני ביותר בשנים אלה היה בניית הרכבת התחתית שנחנכה בשנת 1896, במעמד פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה במסגרת חגיגות שנת ה-1000 לכיבוש המדיארי. בתקופה זו נבנו גם מספר מבנים מהחשובים בהונגריה, כגון בזיליקת אישטוון הקדוש, הבנויה בסגנון נאו-רנסאנס, בניין הפרלמנט ההונגרי, הבנוי בסגנון נאו-גותי והאקדמיה ההונגרית למדעים. במקביל להתפתחות האורבנית חלה גם התפתחות תרבותית, בניין האופרה נפתח לקהל ומיד תפס מקום של כבוד בחיי העיר, כן נפתחו תיאטראות כגון התיאטרון הקומי ואולם הקונצרטים המפואר ויגדו. במאה ה-20 היה הגידול העיקרי באוכלוסייה בפרוורים וברובעי קישפשט, צ'פל וזוגלו, ורוב תעשיית הונגריה רוכזה בעיר הבירה החדשה. האבדות הכבדות בחיי אדם ואיבוד כמחצית משטח המדינה אחרי מלחמת העולם הראשונה הסבו רק מכה זמנית, והעיר המשיכה לגדול. ב-1930 מנתה אוכלוסיית העיר כמיליון אנשים, וכארבע מאות אלף אנשים בפרוורים הסמוכים לה. מלחמת העולם השנייה הביאה על בודפשט חורבן והרס כאשר חלקים גדולים ממנה שוטחו. הכיבוש הנאצי של העיר, ושחרורה לאחר מכן בידי הרוסים, ב-13 בפברואר 1945 לאחר מצור ממושך, הביאו להרג של כשנים-עשר אלף איש מן האוכלוסייה האזרחית, אך עיקר ההרג היה בהשמדתם של היהודים. יהודי בודפשט רוכזו בגטו בתוך תחומי העיר עצמה, במה שנקרא בעבר "הרובע היהודי". רבים מתו מרעב ומחלות בתוך תחומי הגטו, אך רבים אחרים נרצחו בבודפשט עצמה, על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה ההונגרים ממפלגת "צלב החץ". הרצח בוצע על ידי כבילת קבוצות של יהודים (כ-5,000 בסך הכל), העמדתם על שפת הדנובה וירי אל תוך מימי הנהר. רבים נוספים הושמדו באושוויץ. מתוך אוכלוסייה של כ-280,000 יהודים בעיר בודפשט לפני המלחמה, הושמדו כמאה אלף. שמאל\|ממוזער\|250px\|באסטיון הדייגים בשנת 1948 השתלטו הקומוניסטים על הונגריה. ב-1949 אוחדו כפרים ועיירות מסביב לבודפשט עם העיר עצמה, וכך גדלה אוכלוסייתה ממיליון ל-1.6 מיליון נפש. בשנת 1956 הייתה בודפשט לזירתו של המרד ההונגרי כנגד השלטון הקומוניסטי. המרד דוכא ביד ברזל על ידי ברית המועצות, אך לאחריו רצו השלטונות ההונגרים הקומוניסטים, בראשותו של יאנוש קאדאר, להראות את הפרגמטיות שבמדיניותם, והשתמשו בבודפשט כחלון ראווה. עם זאת, היה השלטון הקומוניסטי בתקופת קאדאר שלטון כושל מבחינה כלכלית, והעיר לא שגשגה בתקופה זו. נפילת השלטון הקומוניסטי ועלייתה של הדמוקרטיה בהונגריה, כמו גם צירופה של הונגריה לאיחוד האירופי, הביאו למהפכים ולקשיים כלכליים וחברתיים, אשר הביאו לכך שאוכלוסייתה של בודפשט קטנה בכחמישה-עשר אחוז בשני העשורים שלאחר 1990. אוכלוסייה שמאל\|ממוזער\|250px\|גידול באוכלוסיית העיר לאורך השנים +אוכלוסייה לאורך ההיסטוריה שנה מספר תושבים 1800 54,200 1830 102,700 1850 178,000 1880 370,800 1900 733,400 1925 957,800 יהודים התיישבות היהודים בבודפשט תחילתה אף בימי ההתיישבות הרומאית. במאה ה-12 הזמין המלך בלה הרביעי יהודים להונגריה, וזו תחילת הקהילה היהודית המאורגנת בעיר. עם כיבוש פשט בידי העות'מאנים ב-1526, הקהילה היהודית הוגלתה בכפייה לאיסטנבול, במסגרת הגליות כפויות של קהילות יהודיות רבות שנפלו לידי העות'מאנים (מדיניות "הסורגון"). בשנת 1744, גורשו יהודי בודה על ידי הקיסרית מריה תרזה ששימשה אף כמלכת הונגריה, הם שבו אליה כעבור כשלוש שנים, לאחר התערבות דיפלומטית של הסולטאן הטורקי ותשלום כופר רב. עם השנים הייתה בודפשט למרכז יהודי משגשג ופורח, ויהודיה, כיהודי הונגריה, קיבלו זכויות אזרח מלאות, תחת שלטון האימפריה האוסטרו הונגרית. היהודים השתלבו בחיי האקדמיה, בעולם המשפטים והכלכלה. הקהילה המקומית הייתה המשתלבת ביותר בארץ והייתה סמל לאימוץ התרבות והלאומיות ההונגרית ולמוקד היסודות הפרוגרסיביים בין היהודים, שנודעו בהונגריה כנאולוגים; מבחינה דתית, הם היו מזוהים עם מבשרי היהדות הקונסרבטיבית בגרמניה. מספרם של האורתודוקסים היה קטן ובשנות ה-60, עקב הקרע ביהדות הונגריה שפילג בין שני הציבורים, נהגו הדתיים השמרנים לכנות את הבירה 'עיר הנידחת'. הקהילה הסתפחה מיד אל המחנה הנאולוגי, שראשיו היו גם פרנסיה: ב-1880 מנתה עדת פשט (הגדולה מבין חמש הנאולוגיות ברבעים השונים של בודפשט) 64,000 איש, לעומת אלפים בודדים של אורתודוקסים שפרשו ממנה במהלך הקרע והקימו מוסדות נפרדים. ממוזער\|תבליט זיכרון בבית הולדתו של בנימין זאב הרצל בודפשט היא מקום לידתו של בנימין זאב הרצל. שלט המצוי במוזיאון היהודי הסמוך לבית הכנסת ברח' דוהאן מציין את בית הולדתו. בנוסף, הוצבה בסמוך לבית הכנסת תבליט פרי יצירתו של הפסל מיכאילו קולודקו (Mikhailo Kolodko), בו נראית דמותו של חוזה המדינה, הנשען על זוג אופניים. המאה התשע עשרה הייתה זמן של פריחה כלכלית וחברתית. בתקופה זו נבנה בית הכנסת הגדול בעיר, ברחוב דוהאני. בית כנסת זה נבנה כעשור לפני הקרע הרשמי והשתייך לקהילה הנאולוגית. והוא מעוצב בעיצוב יוצא דופן הכולל אלמנטים גותיים, מוריים וביזנטיים. בזמן הכיבוש הגרמני שימש בית הכנסת כמרכז משרדים לצבא הכובש, וצריחיו שימשו להצבת אנטנות. כך ניצל בית הכנסת מהשמדה, ובשנות התשעים שופץ והוחזר לתפארתו המקורית. ב-1903 נוסדה בבודפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה. שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטת "נעליים על הדנובה" לזכר הקורבנות היהודים שנורו על גדות הדנובה בידי אנשי צלב החץ ההונגרים בסוף מלחמת העולם השנייה האדמירל מיקלוש הורטי אשר הוכרז כעוצר הונגריה מאז שנת 1920, היה בעל ברית נאמן לנאצים, והחל בפעולות אנטישמיות, שכללו את חובת ענידת הטלאי הצהוב משנת 1941. ניסיונות הסיוע של היישוב בארץ ושל הצבא הבריטי ליהודי הונגריה, במשלוחם של צנחנים, לא עלו יפה. בת העיר חנה סנש אשר הייתה בין הצנחנים, נתפסה והוצאה להורג. חנה סנש הונצחה בבודפשט בפארק חנה סנש (Szenes Hanna Park), המצוי ברובע VII של העיר, בפינת הרחובות רוז'א ו-יושיקא (Rózsa- Jósika), ופסלון שלה פרי עבודתו של האמן מיכאילו קולודקו (Mikhailo Kolodko) מוצב בפארק. אסונם של יהודי העיר, ויהודי הונגריה, הגיע לשיאו עם כיבושה של העיר על ידי הנאצים, בחודש מרץ 1944. מחודש זה ועד לשחרור העיר בפברואר 1945 נספו כמאה אלף יהודים מתוך 280,000 יהודים שישבו בעיר לפני המלחמה. היהודים רוכזו בגטאות, עם הכיבוש הגרמני במרץ 1944. חלקם נספה בגטו מרעב וממחלות. רבים נרצחו ברחובות על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה ההונגרים שלהם ממפלגת צלב החץ, ורבים נשלחו להשמדה באושוויץ. בשנים 1944–1945 ירו אנשי 'צלב החץ' ברבים מיהודי בודפשט על גדות הדנובה, והשליכו את גופותיהם למים, מבלי שהובאו לקבורה. ב-2005, במלאת 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, הוקמה אנדרטת הנצחה על גדות הדנובה בבודפשט, בשם 'נעליים על הדנובה', המנציחה את המתים. בבודפשט מספר אתרי זיכרון לשואה, כאשר הבולט שבהם הוא אנדרטה בצורת ערבה בוכיה, כאשר על כל אחד מאלפי עליה מוטבע שם של יהודי שנרצח בשואה. במקום מצויה גם אנדרטה לזכרו של חסיד אומות העולם, השוודי ראול ולנברג אשר הציל חייהם של יהודים רבים, אך נעלם עם הכיבוש הסובייטי. עיריית בודפשט קראה רחוב על של ראול ולנברג, ברובע השביעי. אנדרטאות אלו מצויות בחצר המוזיאון היהודי, סמוך לבית הכנסת ברחוב דוהאני, באתר שבו טמונים אלפים מיהודי בודפשט שנספו בשואה והובאו לקבורה בקבר אחים. משפחותיהם של כמה מהטמונים בקבר האחים הציבו במקום לוחיות זיכרון משיש. ליד הכניסה לגטו היהודי שבמרכז העיר הוקמה אנדרטה לזכרו של חסיד אומות העולם קרל לוץ, דיפלומט שווייצרי שהציל עשרות אלפי יהודים הונגרים בתקופת השואה. ממוזער\|בית הכנסת בקהילה האורתודוקסית בודפשט הקהילה היהודית בבודפשט גדולה ומאורגנת, ומונה כמה עשרות אלפים. בית הכנסת הגדול האורתודוקסי הוא בית הכנסת ברחוב קזניצי, ששרד את השואה מאחר ששימש במהלך מלחמת העולם השנייה כאורווה עבור סוסי הצבא הכובש, ולקהילתו בית קברות פעיל. הקהילה האורתודוקסית מפעילה את בית-התבשיל והמסעדה הוותיקה 'חנה' ("האנה" בעגה היהודית המקומית), ומתחזקת גם מקוה טהרה שנבנה על ידי חסידי סאטמר בארצות הברית, בית עלמין, ושחיטה כשרה. בעיר קיים גם בית-דין-צדק דקהילות החרדים חב"ד, ומסעדות בהכשר קהילת חב"ד. קהילת חב"ד מפעילה ארבעה בתי כנסת, קהילה ישראלית, מוסדות חינוך, שחיטה כשרה, ורשת בתי אבות לקשישים. קהילת חב"ד המקומית בנשיאותו של הרב שמואל רסקין גם מקיימת פעילות יהודית ענפה בעיר ובקמפוס של האוניברסיטה המקומית, שבה לומדים כ-1,500 סטודנטים ישראלים (בעיקר רפואה, רפואת שיניים, רוקחות ווטרינריה). מבית הכנסת שברחוב דוהאני פועלת גם קהילה יהודית נאולוגית המפעילה את המוזיאון היהודי, בית העלמין הנאולוגי ועוד. חיי תרבות בעיר פועלים מספר תיאטראות ואחד מאולמות האופרה היפים באירופה. יש מגוון רחב של בתי קולנוע, גלריות, מוזיאונים ואקדמיה למוזיקה, שם נערכים קונצרטים פתוחים לקהל במחירים מסובסדים. רחוב נג'מזו (Nagymező utca) המאונך לרחוב אנדרשי מכונה "הברודוויי של פשט", משום המספר הרב של תיאטראות המצוי בו. כמו כן נמצא בו הקברט המודרני של העיר, מיקרוסקופ סינפד. באותו רחוב ישנו גם בית הצלמים ההונגריים (מספר 20) ומוזיאון ארנסט לאמנות הונגרית של המאה ה-20 במספר 8, שבו שוכן גם תיאטרון. האופרטה של בודפשט שוכנת בבניין מספר 17 מאז שנת 1923. חיי הלילה בעיר הם עשירים ומגוונים. מתחילת העשור השני של המאה ה-21 גברה תפוצתם של מקומות בילוי באזורים מרכזיים בעיר אשר זכו לכינוי "פאבים הרוסים" (באנגלית: Ruinpubs). ייחודם של בתי עסק אלה, ברובם מסעדות ופאבים תיירותיים, הוא העובדה שנפתחו בבתי דירות ובניינים שנידונו להריסה. רוב העסקים מעוצבים באווירת רטרו, ולשם כך רוהטו ביצירתיות בציוד ישן או בפסלים סביבתיים. רובם ממוקמים ברובע השביעי של העיר (שידוע גם כרובע היהודי). הפאבים ההרוסים יצרו תופעה תיירותית ייחודית עבור בודפשט. תחבורה תחבורה אווירית נמל התעופה פרנץ ליסט (לשעבר פריהג') הנמצא כ-24 קילומטר דרום מזרחית לעיר, הוא נמל התעופה העיקרי של הונגריה. הוא משמש כבסיס פעולה מרכזי לויז אייר ולרינאייר. רכבת שמאל\|ממוזער\|250px\|תחנת הרכבת המזרחית של בודפשט בודפשט היא צומת רכבות חשוב, והרכבת מקשרת את העיר עם ערים חשובות אחרות באירופה. בבודפשט שלוש תחנות רכבת גדולות - תחנת הרכבת המזרחית (קלטי), תחנת הרכבת הדרומית (דלי) ותחנת הרכבת המערבית (ניוגטי). החל מסוף המאה ה-19 פועלת הרכבת הפרברית של בודפשט. תחבורה פנימית הרכבת התחתית בבודפשט היא בין הוותיקות בעולם, ורק הרכבת התחתית של לונדון קדמה לה. הקו ההיסטורי M1 הוא הקו "הצהוב", פועל עדיין, ושוחזר למלוא תפארתו המקורית. שני הקווים האחרים M2 (הקו האדום) ו-M3 (הקו הכחול) נבנו לאחריו, ומשמשים חלקים אחרים של העיר. שלושת הקווים נפגשים בנקודה אחת בעיר - כיכר "פרנץ דאק" בפשט. בנוסף לרכבת התחתית פועלת בבודפשט רשת רכבות קלות וחשמליות נרחבת כלל רשת התחבורה בבודפשט מופעלת על ידי ה-BKK והיא מעניקה כיסוי תחבורתי טוב לכלל חלקי העיר. הגשרים בבודפשט שמאל\|ממוזער\|250px\|גשר השלשלאות שמאל\|ממוזער\|250px\|כיכר אדם קלארק, גשר השלשלאות שמעל הדנובה, פשט ובזיליקת אישטוון הקדוש. מבט מראש הפוניקולר המוביל לגבעת המצודה שבבודה בין צדה המערבי והמזרחי של הדנובה מחברים גשרים רבים. במרכזה של בודפשט ארבעה גשרים היסטוריים, המהווים עורק תחבורה מרכזי בעיר ואף שכיות חמדה תיירותיות. הגשרים מופיעים לפי סדר מצפון לדרום. גשר מרגיט הגשר, שנבנה בשנת 1876, מחבר את האי מרגיט עם בודה ופשט. בתחילה נבנה הגשר ללא גישה לאי, אך זו נוספה בשנת 1900. גשר השלשלאות גשר השלשלאות (Lánchíd) גשר הקבע הראשון על פני הדנובה נבנה בין 1839 ל-1849. הגשר תוכנן בידי האנגלי ויליאם טירני קלארק, ונבנה בידי המהנדס האנגלי אדם קלארק. בשני קצות הגשר פסלי אריות מעוטרים. במהלך מלחמת העולם השנייה פוצץ הגשר, אך נבנה מחדש בשנת 1949. הגשר מוביל אל מנהרה החצובה בהר מתחת לגבעת המצודה, ואורכה 350 מטר. המנהרה נפתחה בשנת 1856. בכיכר אדם קלארק שליד הגשר, נמצא מונומנט בגובה שלושה מטרים העשוי אבן גיר בצורת הספרה 0 - זהו קילומטר אפס של בודפשט ושל הונגריה כולה. גשר ארז'בט (אליזבת) גשר ארז'בט (Erzsébet híd) קרוי על שמה של מלכת הונגריה אליזבת (סיסי) שנרצחה בשנת 1898. פסלה של סיסי ניצב בצדו המערבי של הגשר. הגשר נבנה בשנת 1903 ובעת בנייתו היה הגשר הארוך בעולם שאינו נסמך על עמודי תמיכה במרכזו. במלחמת העולם השנייה פוצץ הגשר ונהרס, אך תוכנן מחדש ונבנה שוב בשנת 1964. גשר החירות גשר החירות (Szabadság híd) נבנה בשנת 1896 לרגל חגיגות אלף השנים לכיבושה של הונגריה בידי המדיארים. במקור נקרא הגשר על שמו של הקיסר פרנץ יוזף, שגם חנך אותו. מצדו האחד השוק המקורה של בודפשט, ומצדו השני גבעת גלרט. גם גשר זה נהרס בזמן מלחמת העולם השנייה ונבנה מחדש. ממוזער\|שמאל\|בניין הפרלמנט ההונגרי ממוזער\|250px\|הארמון המלכותי בלילה אקלים ערים תאומות ברלין, גרמניה פרנקפורט, גרמניה פורט וורת', ארצות הברית, טקסס ניו יורק, ארצות הברית, ניו יורק תל אביב, ישראל וינה, אוסטריה סרייבו, בוסניה והרצגובינה ליסבון, פורטוגל בייג'ינג, סין צ'ונגצ'ינג, סין שאנגחאי, סין זאגרב, קרואטיה וילנה, ליטא נאפולי, איטליה פירנצה, איטליה לצ'ה, איטליה סאן וויטו אל טאגליאמנטו, איטליה מונדרגונה, איטליה קרקוב, פולין וורשה, פולין קיילצה, פולין סאן פאולו, ברזיל דבלין, אירלנד בנגקוק, תאילנד קייב, אוקראינה לבוב, אוקראינה מדריד, ספרד דמשק, סוריה בוקרשט, רומניה אודורהיו סצואיאסץ, רומניה טג'אן, קוריאה הדרומית קושיצה, סלובקיה אוסקה, יפן סובוטיצה, סרביה אנקרה, טורקיה טהראן, איראן נאשיק, הודו טביליסי, גאורגיה סנט פטרבורג, רוסיה קישורים חיצוניים מפת קווי המטרו בבודפשט מפת התחבורה הציבורית בבודפשט הערות שוליים * קטגוריה:אירופה: ערי בירה קטגוריה:הונגריה: ערים קטגוריה:הונגריה: אתרי מורשת עולמית קטגוריה:מקומות מרפא קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1873	2024-10-02T14:01:14
ניאו-מרקסיזם	REDIRECT נאו-מרקסיזם	2004-08-11T18:27:19
פוסט-קולוניאליזם	REDIRECT פוסטקולוניאליזם	2005-11-19T06:29:03
מוטיב		2024-04-08T14:18:33
שיטה מטרית	REDIRECT השיטה_המטרית	2015-09-26T11:07:58
לוגוצנטריזם	REDIRECT לוגוצנטריות	2004-05-26T23:58:16
חומרים מוספים למזון	REDIRECT תוסף מזון	2004-05-27T16:32:28
חומרי טעם וריח	ממוזער\|290px\|חומרי טעם במקדונלד'ס חומרי טעם וריח הם חומרים המוספים למזון במטרה לשנות או לשפר את טעמו או את ריחו של המזון או המשקה. חומרי טעם וריח סינתטיים קיימים תוספים רבים שמקורם סינתטי. תהליך הייצור שלהם מתחיל במחקר כימי שמטרתו לבודד רכיבים חיוניים של הטעם המובהק מתוך רכיבים טבעיים. בשלב הבא מנסים לדמות את הטעם בעזרת חומרים סינתטיים. יתרונות וחסרונות מצדדי השימוש בחומרי טעם וריח סינתטיים טוענים שלחומרים סינתטיים יש לרוב כושר עמידות והם פחות פגיעים לשינויי טמפרטורה ושינויים אחרים. הם קלים להשגה, זולים יותר ויציבים יותר בצבעם ובהרכבם. המתנגדים לשימוש בהם טוענים שהשפעתם על הגוף אינה טובה וחלק מהם מסוכנים לבריאות. קישורים חיצוניים Tweaking tastes and creating cravings, בתוכנית 60 דקות * קטגוריה:תוספי מזון קטגוריה:כימיה של מזון: חומרים	2024-08-01T02:55:10
חומר מתחלב	חומרים מְתַחְלֵבִים (באנגלית Emulsifiers) הם חלק מקבוצת חומרים גדולה המכונה תוספי מזון, המחברים בין חומרים שאין להם זיקה משותפת, ולאחר החיבור מונעים את היפרדותם. אופן פעולת החומר חומרים אלה, המשמשים בתעשיות שונות ובמיוחד בתעשיית המזון, משנים ומפחיתים את מתח פני השטח של שתי תרכובות שאינן מסיסות מלכתחילה זו בזו, עד שמתקבל תחליב (אמולסיה) יציב יחסית המשותף לשתיהן. בעזרת החומרים המתחלבים ניתן לבסס גם צורות משותפות לגז ונוזל או מוצק ונוזל, במטרה לשפר את מרקם המזון. שימוש בחומרים מתחלבים בתעשיית המזון נעשה שימוש בחומרים מתחלבים במגוון מוצרים, כמו למשל בתעשיית השוקולד, שעושה שימוש רב בלציטין, ובתעשיות מזון נוספות כמו תעשיית הגלידות, המיונז, הרטבים ועוד. על אף שהמילה "מתחלב" נגזרה מהמילה "חלב", אין קשר בין החומרים המתחלבים לחלב או למוצריו. חלב הוא פשוט דוגמה טבעית לתחליב שבו מים ושומן דרים בכפיפה אחת. ראו גם מספר E קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:תוספי מזון קטגוריה:תרכובות ko:에멀전 zh:乳剂	2024-07-13T18:50:43
תחליף סוכר	תחליף סוכר הוא תוסף מזון שטעמו מתוק אך כמות האנרגיה שבו קטנה מזו של סוכרוז. חלק מתחליפי הסוכר טבעיים ואחרים מלאכותיים ומכונים "ממתיק מלאכותי". ממתיקים מלאכותיים ממתיק מלאכותי הוא תוסף מזון כימי בעל ערך תזונתי נמוך מאוד, המשמש להמתקת המזון כתחליף לסוכר ומיוצר באופן סינתטי. בין הממתיקים המלאכותיים הראשונים היה הסכרין שמתיקותו היא פי 300 משל הסוכרוז וייצורו זול, שהתגלה ב-1879 על ידי כימאי בשם קונסטנטין פולברג שעבד עם זפת פחם. בזמן שסעד עם אשתו, הבחין המדען כי לכל מה שאכל היה טעם מתוק, והבין שהשאריות על ידיו הן המקור למתיקות החריגה. חסרונו של הסכרין הוא בטעם הלוואי המתכתי שלו. יצרני הממתיקים המלאכותיים חיפשו דרכים לייצר ממתיקים מלאכותיים חופשיים מטעם הלוואי וכך נוצר הציקלמאט, שמתיקותו גדולה פי 30–50 ממתיקות הסוכרוז וממתיקים סינתטיים אחרים. אף על פי שרבים משתמשים בממתיקים מלאכותיים כדרך לתמוך בירידה או בשמירה על משקל הגוף, הממתיקים כשלעצמם אינם גורמים להרזייה באופן ישיר. שינויים במשקל הגוף תלויים בצריכה הקלורית הכוללת של האדם. רשימת ממתיקים מלאכותיים שמאל\|ממוזער\|200px\|שקיקי ציקלמאט אספרטם - ממתיק ללא טעם לוואי, המתאים בעיקר למשקאות קרים ולמוצרים שאינם דורשים בישול או חימום. נוצר בשנת 1965, מתיקותו פי 180 מסוכרוז. סכרין - (ידוע גם בשם "סוכרזית"), נוצר בשנת 1879, מתיקותו פי 300 מסוכרוז. ציקלמאט - פותח כתחליף לסכרין, אין לו טעם לוואי. נוצר בשנת 1937, מתיקותו פי 30–50 מסוכרוז. אצסולפאם-K, נוצר בשנת 1967, מתיקותו פי 200 מסוכרוז. סוכרלוז, נוצר בשנת 1976, מתיקותו פי 500–600 מסוכרוז. מלטודקסטרין תחליפים טבעיים ישנם תחליפים טבעיים אשר מופקים מן הצומח. רשימת תחליפים טבעיים סטיביה - צמח תבלין נטול קלוריות (מתוק פי 10–15 מסוכר, אבקת הסטיביוזיד המופקת מהצמח מתוקה פי 200). סורביטול - ממתיק טבעי, שמתיקותו 60% מסוכר, אך מכיל 2.4 קלוריות לגרם (לעומת 4 בסוכר). משמש בעיקר בתעשיית הממתקים. מלטיטול - ממתיק טבעי שמתיקותו 90% מסוכר, אך מכיל 2.1 קלוריות לגרם (לעומת 4 בסוכר). אריתריטול ממתיק טבעי שמתיקותו 70% מסוכר אך מכיל 0.24 קלוריות לגרם (לעומת 4 בסוכר) ואינו משפיע על רמות הסוכר והאינסולין בדם. רשימת תחליפים מלאכותיים משני טעם בנוסף לתחליפי הסוכר שטעמם מתוק, ישנם גם חומרים כדוגמת המירקולין אשר משנים באופן זמני את אופן הפעולה של פקעיות הטעם וגורמים לחומרים אחרים לעורר תחושת מתיקות (למשל חומרים חמוצים במקרה של מירקולין). השפעות בריאותיות קיימת מחלוקת ביחס להשפעות הבריאותיות של ממתיקים מלאכותיים. בשנות ה-70 הראו מחקרים שנעשו בעכברי מעבדה שאחדים מן הממתיקים הסינתטיים עלולים לגרום לסרטן במינונים גבוהים, אך אמינותם מוטלת היום בספק. אף על פי שקיים קשר מתאמי בין צריכת ממתיקים מלאכותיים לבין סוכרת ומחלות נוספות, לא ניתן להסיק מכך שקיים קשר סיבתי, שכן המתאם עשוי לנבוע מסיבות אחרות (לדוגמה: שימוש בממתיקים מלאכותיים במקביל לצריכה מוגזמת של סוכר ממקורות אחרים). קישורים חיצוניים אירה שולמן, כל האמת על ממתיקים מלאכותיים, באתר של "שירותי בריאות כללית", 22 ביולי 2015 הערות שוליים *	2024-06-12T14:23:05
לוחמה רומית	רומא נוסדה באמצע המאה ה-8 לפנה"ס והחזיקה מעמד עד אמצע המאה ה-5 לספירה. נהוג לחלק את תולדות רומא לכמה פרקי משנה: רומא המלוכנית, רומא הרפובליקנית ורומא הקיסרית. לעיתים יש חלוקת משנה כמו הרפובליקה המוקדמת והמאוחרת והקיסרות המוקדמת והמאוחרת. (הערה:הערך מתאר את האירועים רק עד המאה ה-2 לספירה) טקטיקה בהתחלה הצבא הרומי לא היה שונה בהרבה מצבאות האטרוסקים והיוונים. המערך הרומי האופייני לתקופה היה פלנקס. החיילים סודרו בגוש גדול בעומק כמה שורות ונלחמו כנגד הגוש השני. הצבא לא היה גדול במיוחד ולא עלה על כמה אלפי לוחמים. עם הזמן הפיתוחים הטכנולוגיים שיכללו את תורות הלוחמה הרומיות ונוצר הלגיון. הלגיון סודר ב־3 שורות בזיגזג, כלומר היו פערים בשורה הראשונה ובפערים אלו עמדה השורה השנייה ובפערי השורה השנייה עמדה השלישית. הפרשים סודרו בדרך כלל באגפים. הטקטיקה העיקרית הייתה להמתין להסתערות האויב, להטיל את הכידונים המכונים פילום ואז להסתער עליו. לפרשים נועדו תפקידי משנה בלבד. הלגיון שהיה גמיש מאוד היה מסוגל להילחם בהצלחה גם בשטח משובש כמו יערות או הרים, דבר שאיננו אופייני לחי"ר כבד. מבנה הצבא הרומאי התחלק ללגיונות. הלגיון הבסיסי הורכב משלושה קווים: הקו הראשון של הלגיון נקרא הסטאטי. הוא הורכב מהחיילים הצעירים ביותר, והם צוידו בחניתות ארוכות במיוחד, ומכאן שמם. הקו השני נקרא פרינקיפי. הוא הורכב מחיילים מבוגרים יותר, שצוידו בחניתות רגילות. הקו השלישי והאחרון נקרא טריארי, והורכב מהחיילים הוותיקים והמנוסים ביותר של הלגיון. הלגיון כלל גם שתי כנפות פרשים, שמוקמו בדרך כלל באגפיו, וכן לוחמים קלי חימוש בשם ולטיס (מלשון מהירים), שהוצבו לפני קווי הרגלים הכבדים של הלגיון. הקרב הקרב התחיל על ידי הולטיס, שהתגרו באויב והטילו עליו קליעים וכידונים קלים, יחידות ההסטאטי ופרינקיפה זקופים, והטריארי כרעו ברך והתכסו במגיניהם. הראשונים שתקפו את האויב היו ההסטאטי. אם האויב גבר עליהם הם נסוגו דרך שורות הקו השני, הפרינקיפה, שהפך לקו הראשון. אם גם הפרינקיפה נכשלו, או הותשו מהלחימה, הם נסוגו דרך שורות הטריארי, והאחרונים התקדמו לחזית. בינתיים שני הקווים האחרים של הלגיון נערכו מחדש ובאו לעזרת הקו הראשון. אחרי הניצחון הולטיס והפרשים רדפו אחרי האויב המובס. אסטרטגיה לאחר הקרב הרומאים ערכו בדרך כלל מרדף, שסייע להגדיל את אבדות הצד השני. הרומאים לא הססו לטבוח עמים שלמים - כך לאחר המרד הגדול מחצית מתושבי יהודה נספו בפעולות הענישה הרומיות. רוב החלק האחר הוגלה לרומא. גם מדינות אחרות שמרדו זכו לגורל דומה - במלחמה הפונית השלישית קרתגו נשרפה כליל ומעטים מתוך כ-800,000 איש שרדו את הטבח שערכו בהם הרומאים. במהלך המלחמה הרומים בדרך כלל ניסו להתיש את האויב. הם שלחו צבאות חזקים המונים בדרך כלל כמה עשרות אלפי לוחמים. אם הגיס הראשון הובס, בדרך כלל נשלח גיס שני גדול אף יותר וכך עד שלא יהיה די. רומא הייתה יכולה לגייס מאות אלפי חיילים למלחמה אחת. לדוגמה במלחמה הפונית השנייה הם גייסו כ- 700,000 חיילים. לוחמת המצור הייתה מפותחת מאוד ולא היה מקרה שמבצר כלשהו הצליח לשרוד את המצור הרומי. עם התגבשות האימפריה הרומית החלה להתגבש, בכוונה או לא בכוונה, מערכת אסטרטגית רחבה שהקיפה את כל שטחי רומא ומדינות החסות שלה. מאפייניה של מערכת זו השתנו לאורך הזמן ומקובל לחלק אותה לתקופות שונות. המערך האסטרטגי בתקופת הרפובליקה הרומית והשושלת היוליו-קלאודית היה בעל מאפיינים בולטים. במערך זה הכוחות הרומים היו מפוזרים במעגל רחב סביב איטליה, בריכוזים של מספר לגיונות בכל כוח. כל כוח רומי כזה לא היה מרותק להגנה אזורית או לגבול מסוים והיה בעל יכולות תנועה ופריסה מחדש במהירות ויעילות. הגמישות הזו אפשרה לכמעט חצי מהצבא הרומי להישלח לדכא מרד בפרובינקיה בודדת, או לחלופין לכבוש שטחים חדשים, ובו בזמן לשמור על כוחות בעורף. הגבולות של האימפריה נשארו פתוחים יחסית, ולא היו קיימים קווים מבוצרים. ההגנה על שטחי רומא מפני פשיטות, מסתננים ואיום צבאי מדרגה שנייה הוטלה על מדינות החסות של רומא. שטחי האימפריה שהיו שייכים ישירות לרומא היו מוקפים בשטחי עמים או ארצות שחבו נאמנות לרומא ובכך ששמרו על גבולות ארצם, שמרו על גבול האימפריה עצמה. נאמנות מדינות החסות הייתה תלויה במאמץ דיפלומטי מתמיד של הרומים ובראש ובראשונה באיום הנסתר והגלוי של עוצמת הצבא הרומי. כל שליט עצמאי למחצה הכיר את סדרי הכוח הרומים וידע שבמקרה של מרידה יכול להתרכז אל שטחו חצי מצבא זה, במהירות ויעילות רבה. שיטה זו נשענה בחלקה על תדמיתה של רומא ותפיסת כוחה בעיני כוחות חיצוניים. תפיסה אסטרטגית זו גם שמה דגש על שמירה על מידת השליטה של רומא במדינות החסות שלה ולא על ההגנה על תושבי האימפריה. משנת 69 לספירה ועד אמצע המאה ה-3 לספירה החלה להתבסס מערכת אסטרטגית חדשה. הכוחות הצבאיים היו ממוקמים בגבולות, והגמישות הקודמות שלהם נעלמה. בנייתם של חומות וביצורים נוסח חומת אדריאנוס באנגליה וגרמניה וביצורים נוספים בזמנו של קונסטנטינוס. הרומאים הפסיקו עם מסעי הכיבושים הגדולים והתמקדו בשמירה על הקיים. למעשה עם תהליכי הרומניזציה הרחבים שהתרחשו ברחבי האימפריה הדגש היה על שמירת השלווה וביטחון האזרחים, שלווה שעלתה במחיר גמישות של הצבא הרומי ופיצולו ליחידות קטנות המסופחות להגנה על אזור מסוים. ראו גם הצבא הרומי לקריאה נוספת edward luttwak, the grand stategy of the roman empire, weidenfeld &niclson, 1998. (תרגום של המקור לעיל: אל"ם ברוך קורות) אדוארד נ' לוטוואק, האסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית, הוצאת "מערכות", 1982 קישורים חיצוניים זיו יופה, טקטיקת הקרב של הרומאים: 100 לפנה"ס - 100 לסה"נ. קטגוריה:הצבא הרומי קטגוריה:אסטרטגיה	2023-06-18T07:33:30
לציטין	לציטין (מיוונית - lekithos חלמון הביצה. קרוי גם פוספטידיל כולין) הוא פוספוליפיד המהווה חומר חיוני לחיים. זוהי קבוצת מולקולות שומנית, המגינה על ממברנות התאים ואף מהווה חלק מהם. תכונתו כמסיס במים בצידו האחד ומסיס בשומן בצידו האחר וכך מסיס במים ובשומן גם יחד, מאפשרת לו לפעול כמתחלב המאפשר מיזוג שומן ומים באותו חומר. בתעשיית המזון נהוג לעשות שימוש בלציטין במיני מזונות רבים כגון: שוקולד, מיני מאפה, גלידות, מיונז, גבינה צהובה, ממתקים ועוד. בחומרים מוספים למזון הוא שייך לקבוצת חומרים מתחלבים. לציטין מהווה מקור טוב לחומר המזין כולין. הלציטין מצוי בחי ובצומח וניתן למיצוי ממקורות כמו חלמון ביצים, סויה, לפתית ועוד. קישורים חיצוניים קטגוריה:תרכובות ביוכימיות קטגוריה:תוספי מזון	2024-06-23T04:05:42
שער הפרחים	ממוזער\|240px\|שער הפרחים בשנות ה-40 שמאל\|ממוזער\|240px\|שער הפרחים ב-2011 240px\|ממוזער\|שער הפרחים בשנת 2007 שער הפרחים (בערבית: باب الساهرة תעתיק: "באב א (ל) סאהרה"), ידוע גם בשם שער הורדוס, הוא אחד משערי ירושלים, ונמצא בחלק הצפוני של חומות ירושלים. סמוך לשער מבחוץ נמצאת שכונת באב א-זהרה, כשמו הערבי של השער, וכן מוזיאון רוקפלר. בניית השער השער, שהוא אחת הכניסות לרובע המוסלמי, נבנה על ידי סולימאן המפואר בשנת 1539, והכניסה המקורית אליו הייתה זוויתית - הכניסה לבית השער הייתה ממזרח, והנכנסים פנו שמאלה לתוך העיר. בראשית המאה ה-19 נחסם השער באבנים, אך בשלהי אותה מאה נפתח השער שוב לבקשת יושבי שכונת באב אל-חוטה הסמוכה שבתוך ירושלים. נראה כי השלטון העות'מאני הסכים לפתיחת השער, כדי לאפשר גם את החלפת גדודי הצבא העות'מאני ששמרו על העיר. שמות השער השם 'שער הפרחים' הוא שיבוש השם הערבי מימי הביניים 'באב אל-סאהרה', "שער המהלכים בלילה" (הסהרורים), כשמו של בית קברות מוסלמי הנמצא מול השער, א־סאהרה. בשולי בית הקברות ניצב תותח הרמדאן, היורה מדי ערב בחודש הרמדאן כדי לציין את תום הצום. שם בית הקברות מתייחס למתים שיקומו לתחייה באחרית הימים, ככתוב בקוראן 'ואולם רק תקע (בשופר) אחד... והנה הם בא־סהרה'. שיבוש הגייה בין האותיות ס' ו-ז' הפך את שם השער ל'באב א־זאהרה' שפירושו "שער הפרחים", ומכאן הטעות. הטענה כאילו מקור השם הוא בעיטורי הפרחים שעל השער אינה נכונה, שכן כל שערי החומה מעוטרים בפרחים. השם המקובל בלשונות אירופה לשער הפרחים הוא "שער הורדוס", בשל האמונה השגויה כי בתקופת הבית השני ניצב ביתו של הורדוס אנטיפס בקרבת מקום. חפירות ארכאולוגיות בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 ערכה רשות העתיקות סדרה של חפירות ארכאולוגיות ממזרח לשער הפרחים. החפירות התרכזו בשלושה שטחים נפרדים הצמודים לקו החומה, ובהם נתגלו תשע שכבות ארכאולוגיות, החל מתקופת הברזל ועד סוף התקופה העות'מאנית. בין הגילויים המשמעותיים ביותר היו מבנים משלהי תקופת בית שני, קטע שלם מהחומה הביזנטית ושרידי בנייה מסיביים מתחת לקו החומה העות'מאנית. שרידים אלה זוהו כשרידי ביצורים מהתקופה המוסלמית הקדומה ומימי הביניים. ממצאים אלו מדגישים את חולשתה האסטרטגית של החומה הצפונית של ירושלים, ממנה תמיד פרץ האויב אל העיר, עד פריצת הצנחנים הישראלים לעיר העתיקה דווקא ממזרח במלחמת ששת הימים ב-1967. שער הפרחים בתרבות והאומנות בשטרות של סדרת השקל הישן ששימש בשנים 1980–1986, הנפיק בנק ישראל סדרת שטרות נוספת שנקראה בשם 'סדרת השערים'. על אחד משטרות אלה, שערכו היה מאה שקל, התנוסס בצידו האחד שער הפרחים. רחוב שער הפרחים ממוזער\|270px\|רחוב שער הפרחים "רחוב שער הפרחים" (נקרא גם "מעלות שער הפרחים") הוא רחוב המתחיל משער הפרחים ומסתיים ברחוב שער האריות. הרחוב חוצה את הרחובות: פונדק ההודים, אל מועזמיה, אל בוסטאמי, רימאן, שייח חסאן ושדאר. ליד שער הפרחים, בצמוד לחומת העיר העתיקה נמצא מתחם שער הפרחים - מתחם של מספר בתים יהודיים. בסמוך נמצאת שכונת באב אל חוטה, משכונות העוני של העיר העתיקה, ובה גרים מיעוטים שונים, ביניהם הצוענים. השכונה קרויה על שם אחד השערים הצפוניים של הר הבית הסמוך לשכונה. בצדו הפנימי של השער נמצא שוק קטן לירקות ופירות וכן זאווית אל-הונוד (אכסניית ההודים), מרכזה של קהילה מוסלמית-הודית קטנה בירושלים. לקריאה נוספת https://www.academia.edu/40074143/Excavations_East_of_Herod_s_Gate_Jerusalem_1998 זאב וילנאי, ירושלים בירת ישראל, העיר העתיקה א', הוצ' אחיעבר 1972 יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים במאה ה-19, הוצ' יד בן צבי, ירושלים 1977 קישורים חיצוניים אתר עיריית ירושלים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה פרחים קטגוריה:הרובע המוסלמי קטגוריה:מקומות שהונצחו בשטרות כסף ישראליים	2024-07-23T07:57:25
צבעי זפת הפחם	הפניה אנילין	2010-01-17T21:12:44

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.