title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
צ'ארלס לינדברג | שמאל|ממוזער|250px|צ'ארלס לינדברג עומד לפני "הרוח של סנט לואיס" (Spirit of St. Louis), המטוס איתו ביצע את טיסת הסולו הראשונה מעבר לאוקיינוס האטלנטי
צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג (באנגלית: Charles Augustus Lindbergh; 4 בפברואר 1902 – 26 באוגוסט 1974) היה חלוץ אמריקאי בתחום התעופה שהתפרסם כמבצע טיסת הסולו הטרנס-אטלנטית הישירה הראשונה בהיסטוריה.
ביוגרפיה
לינדברג נולד בדטרויט, מישיגן והיה בן למהגרים משוודיה. הוא גדל בליטל פולס, מינסוטה. אביו היה עורך דין, ואחר כך חבר בקונגרס האמריקני שהתנגד לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה; ואימו הייתה מורה לכימיה. עוד בצעירותו גילה עניין במכונות, הוא החל לימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון אך ב-1922 פרש והצטרף לתוכנית לימוד תעופה ומכונאות בנברסקה. הוא רכש מטוס משלו מדגם קרטיס ג'יי אן 4 והפך לטייס פעלולים. ב-1924 החל להתאמן כטייס צבאי בחיל האוויר האמריקני, ואחרי כן עבד כטייס דואר אוויר אזרחי בקו סנט לואיס בשנות ה-20.
טיסת הסולו הראשונה מעבר לאוקיינוס האטלנטי
לינדברג זכה לפרסום בין-לאומי כשהפך לטייס הראשון שחצה לבדו בטיסה ישירה את האוקיינוס האטלנטי. לינדברג המריא משדה התעופה רוזוולט במחוז נאסאו שבלונג איילנד (סמוך לעיר ניו יורק) ב-20 במאי 1927, ונחת למחרת, ב-21 במאי בפריז שבצרפת. הטיסה נמשכה 33 שעות וחצי, והייתה גם הטיסה הישירה הראשונה מניו יורק לפריז. הוא קרא למטוס ספיריט אוף סנט לואיס (Spirit of St. Louis), והמטוס נמצא כיום במוזיאון האוויר והחלל הלאומי בוושינגטון.
הישג זה זיכה את לינדברג בפרס אורטייג (Orteig) בסך 25,000 דולר, והוא נותר דובר חשוב בעד התעופה עד מותו. הוא ישב בוועדות לאומיות ובין-לאומיות רבות שעסקו בתעופה. על הישגו הוא קיבל את מדליית הכבוד ומדליית הזהב של הקונגרס, העיטור הצבאי והעיטור האזרחי הגבוהים ביותר בארצות הברית באותה עת, את אות לגיון הכבוד הצרפתי ואת צלב התעופה המצוינת. לינדברג הפך לגיבור לאומי בארצות הברית וזכה להערכה ולהערצה בעולם כולו. בין היתר, נבחר בשנת 1927 לאיש השנה של המגזין "טיים", והיה הראשון שזכה לתואר זה. לינדברג המשיך לחפש אתגרים בתעופה ובדצמבר 1927 טס מוושינגטון למקסיקו סיטי בטיסה ישירה, מרחק של מעל 3,200 קילומטר.
לינדברג הציג טכניקות חדשות בתעופה האזרחית כמו טכניקות לתעופה בגובה רב וטכניקה להגדלת טווח הטיסה באמצעות הקטנת צריכת הדלק. המצאות מעין אלה הן הבסיס לטיסות בין-יבשתיות מודרניות.
מלחמת העולם השנייה
ממוזער|250px|שמאל|גרינג מעניק מדליה ללינדברג
בעת עליית הפאשיזם באיטליה שהה לינדברג בגרמניה. לינדברג העריץ את חיל האוויר הגרמני, וב-1938 קיבל מהרמן גרינג מדליית כבוד גרמנית. הדבר עורר מחאה בארצות הברית, שם נמתחה ביקורת על קרבתו לכאורה של לינדברג לנאצים. לינדברג ראה את משימתו בהעברת מידע אודות ההתפתחויות הטכנולוגיות באירופה לארצות הברית, ובמיוחד באזהרת ארצות הברית מהכוח האווירי שבבעלות הנאצים. עם התקרבות מלחמת העולם השנייה, היה לינדברג לדובר בולט בעד התבדלותה של ארצות הברית. ב-23 בינואר 1941 העיד לינדברג בפני הקונגרס האמריקני והמליץ בפניו על קיום משא ומתן עם גרמניה הנאצית לשם ניסוח הסכם נייטרליות עבור ארצות הברית. ביקורת על עמדתו הובילה להתפטרותו מחיל האוויר האמריקני. הוא הצטרף ל"ועדת אמריקה תחילה" , גוף שצידד באי-הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, ועמד על כך כי לא יקבל שכר על פעילותו.
למרות התנגדותו למעורבות ארצות הברית במלחמה, לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-1941 סייע לינדברג למאמץ המלחמתי האמריקני כיועץ אזרחי לחברות תעופה ולממשל האמריקני; כמו כן לינדברג טס ב-50 משימות קרב ואף הפיל מטוס קרב יפני כאזרח באוקיינוס השקט במהלך 1944.
אחרית ימיו
לאחר מלחמת העולם לינדברג חי בשקט במדינת קונטיקט כיועץ לראש חיל האוויר האמריקני ולחברת התעופה פאן אמריקן. הוא זכה בפרס פוליצר על ספרו "רוח סט. לואיס" המספר על טיסתו ההיסטורית. הנשיא דווייט אייזנהאואר החזירו ב-1954 לתפקוד מלא בחיל האוויר האמריקני והפך אותו לגנרל. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הפך לינדברג לדובר בעד שימור הטבע והטיף להגנת הלווייתנים ונגד מטוסים שמהירותם עולה על מהירות הקול. לינדברג בילה את שנותיו האחרונות באי מאווי שבהוואי, שם מת מסרטן ב-26 באוגוסט 1974. הוא נקבר בבית הקברות שבכנסיית פאלאפאלא הא'משאו.
טרמינל לינדברג בנמל התעופה הבין-לאומי בסיינט פול שבמינסוטה קרוי על שמו, וכך גם נמל התעופה הבין-לאומי שבסן דייגו.
חיים אישיים
לינדברג נשא לאישה את הסופרת אן מורו לינדברג ב-1929. הוא לימד אותה לטוס, וחיפש ואישר קווי תעופה חדשים יחד איתה. לזוג היו שישה ילדים.
בנם הבכור, צ'ארלס אוגוסטוס, נחטף בגיל שנה וחצי במרץ 1932 מבית משפחת לינדברג. הילד נמצא מת ב-12 במאי בהופוול (Hopewell), ניו ג'רזי, כמה קילומטרים בלבד מבית המשפחה, לאחר חיפוש בקנה מידה לאומי שנמשך עשרה שבועות ומשא ומתן על כופר עם החוטפים. יותר משלוש שנים מאוחר יותר, התקשורת האמריקאית רעשה כאשר החל משפטו של החשוד העיקרי ברצח, ברונו האופטמן (Hauptmann). לאחר שמאסו בפרסום הרב, ובעוד הם מתאבלים על מות בנם, עקרו בני המשפחה לאירופה בדצמבר 1935. האופטמן, שטען לחפותו עד סוף המשפט, נמצא אשם והוצא להורג ב-3 באפריל 1936 בכיסא חשמלי.
במהלך נובמבר 2003 הוכח באמצעות בדיקות DNA כי ללינדברג היו ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואין בין השנים 1958 ו-1967 בגרמניה. הילדים הם דירק, אסטריד ודייוויד, ואמם הייתה בריז'יט הסהיימר, תופרת כובעים הצעירה מלינדברג ב-24 שנים. כמו כן הייתה לו מערכת יחסים עם אחותה של בריז'יט. מערכת היחסים בין השניים החלה ב-1957 והסתיימה עם מותו של לינדברג. השניים הצליחו לשמור על סודיות הרומן, ואפילו ילדיה של הסהיימר לא ידעו את זהות אביהם, אותו הם פגשו לפרקים כאשר בא לבקרם. ב-2003, בתם אסטריד, גילתה יותר ממאה מכתבים שהחליפו השניים במהלך השנים וגילתה את סוד הרומן, שנתיים לאחר מות אמה.
לינדברג והיהודים
לינדברג נחשב כבעל נטיות אנטישמיות והיה מקורב להנרי פורד, שהיה ידוע בדעותיו האנטישמיות. בנאום שנשא לינדברג בכינוס גדול של 'ועדת אמריקה תחילה' ב-11 בספטמבר 1941 התבטא כי ישנן שלוש קבוצות לחץ המבקשות לדחוף את ארצות הברית למעורבות במלחמה: הבריטים, היהודים וממשל רוזוולט. לגבי היהודים אמר כי הם צריכים להתנגד לה בכל יום ויום, משום שיהיו הראשונים שירגישו בתוצאותיה הכואבות. והוא הוסיף: . לינדברג הוקע כאנטישמי, ואף חמותו וגיסתו הביעו הסתייגות מדבריו. בנסיבות אחרות האשים את היהודים בפריצתה של המלחמה. עם זאת, הוא הכחיש את היותו אנטישמי.
על פי עדותה של אשתו, שנמסרה לאחר מותו, לינדברג הצטער על דימויו האנטישמי. לדבריה, בכל 45 שנות נישואיהם לא שמעה ממנו אף התבטאות אנטישמית, וגם בחינוך ילדיהם לא היה שמץ של עוינות ליהודים. לדבריה, לאחר שפורסמו העדויות על מחנות הריכוז לינדברג הביע זעזוע עמוק ממעשי הנאצים, ושני בני הזוג הסכימו כי הפתרון הראוי ליהודים הוא הקמת מדינה עצמאית משלהם.
ככלל, יחסו של לינדברג ליהודים, לאנטישמיות ולגזענות עודנו שנוי במחלוקת במחקר.
הנצחתו בספרות
בספרו "הקנוניה נגד אמריקה" מציג הסופר היהודי-אמריקאי פיליפ רות היסטוריה חלופית שבה מתמודד לינדברג לנשיאות ארצות הברית נגד פרנקלין דלאנו רוזוולט בשנת 1940, זוכה בבחירות, ומנהיג באמריקה משטר פרו-פשיסטי (ב-2020 הפך הספר למיני סדרה עם שם זהה בכיכובם של וינונה ריידר וג'ון טורטורו שיצר דייוויד סיימון).
לינדברג מוזכר בספר "יש ואין" (to have and have not) של ארנסט המינגוויי: ״התחילה רוח מזרחית קלה והברחנו מלא דגים מעופפים, אלה הגדולים עם הכנפיים השחורות, שנראים כשהם ממריאים כמו התצלום של צ'ארלס לינדברג חוצה את האוקיינוס האטלנטי.״
פרשת לינדברג מוזכרת גם בספרו של הסופר היהודי פול אוסטר משנת 1990 "מוזיקת המקרה", תוך התייחסות להיותו "גיבור כל אמריקני"... לצד אזכורים והנצחות בספרות, הוזכר לינדברג גם בסדרת הטלוויזיה טיימלס של נטפליקס, בפרק 14 בעונתה הראשונה.
לקריאה נוספת
שאול קובובי, 21 במאי 1927 – צ'ארלס לינדברג: ניו יורק-פריז, הארץ, 27 בדצמבר 2002.
קישורים חיצוניים
"העיט הבודד" - צ'ארלס לינדברג והטיסה מעל האטלנטי, היסטוריה ללא צנזורה.
הערות שוליים
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:טייסי חיל האוויר של ארצות הברית
קטגוריה:חלוצי התעופה
קטגוריה:מעוטרי מדליית הכבוד
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:טייסים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מעוטרי צלב התעופה המצוינת (ארצות הברית)
קטגוריה:חברי היכל התהילה הלאומי לתעופה
קטגוריה:טיסה טרנס-אטלנטית
קטגוריה:אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: אוטוביוגרפיה או ביוגרפיה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1902
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1974 | 2024-08-30T15:43:35 |
דגל דנמרק | שמאל|ממוזער|250px|הדנברוו מונף
דגלה הלאומי של דנמרק ידוע יותר בשם דנבּרוֹוּ (Dannebrog) שמשמעותו "הבד הדני". עיצובו: צלב נורדי לבן על רקע אדום. הקו האנכי של הצלב אינו עובר באמצע הקו האופקי אלא מוזח לכיוון התורן. עיצוב דגל לאומי שנושא צלב נורדי אומץ מאוחר יותר על ידי שאר המדינות הנורדיות: שוודיה, נורווגיה, פינלנד ואיסלנד, וכן על ידי טריטוריות נוספות, ביניהן: שתי הטריטוריות האוטונומיות בסקנדינביה - איי פארו ואולנד; איי שטלנד ואיי אורקני הסקוטיים.
ההבדלים בין הדגלים מתבטאים בצבעים השונים של הצלב והרקע.
במהלך האיחוד הדני-נורווגי שימש הדנברוו גם כדגלה הלאומי של נורווגיה והמצב נמשך (בתיקונים קלים) עד שנורווגיה אימצה את דגלה הנוכחי בשנת 1821.
הדנברוו הוא הדגל העתיק ביותר בעולם אשר נמצא בשימוש רציף עד היום. הוא משמש מאז המאה ה-14. לפני אימוץ הדנברוו הניפו הכוחות הצבאיים הדניים את נס העורב.
"הדגל מן השמיים" (מקורו האגדי של הדגל)
האגדה בדבר מקורו של הדנברוו אהודה בקרב הדנים, אף על פי שהיא נחשבת למיתוס. האגדה מספרת כי במהלך הקרב על לידניס (Lyndanisse), אשר נודע גם כקרב וָאלדֶמָר ( "Volmerslaget") ליד לידניס (היא טאלין האסטונית של ימינו) ב-15 ביוני 1219, בשלב קריטי ביותר בקרב, דגל ירד מן השמיים והביא לניצחונם של הדנים במלחמה.
ימין|ממוזער|400px|הדנברוו נופל מן השמיים במהלך קרב לינגניס, 15 ביוני 1219. צויר על ידי כריסטיאן אוגוסט לורנצן בשנת 1809. התמונה מוצגת במוזיאון Statens Museum for Kunst בדנמרק.
אין שום תיעוד היסטורי התומך באגדה זו. התיעוד הקדום ביותר, מתוארך ליותר משלושה עשורים לאחר המערכה, והתיעוד הראשון קושר את הופעת הדגל לקרב קטן אף יותר אך עדיין על אדמת אסטוניה; קרב פלין (Viljandi) בשנת 1208. מאחר שאין סימוכין היסטוריים להופעתו של הדגל בקרב פלין גם כן, יש קושי להבין מדוע מקום קטן ובלתי ידוע יחליף קרב גדול מן המערכה האסטונית של המלך ואלדמר השני.
האגדה מקורה בשני מקורות כתובים מתחילתה של המאה ה-16.
המקור הראשון הוא ספרו של כריסטיארן פדרסן "Donske Krønike", שהיה המשך לספרו של סקסו גרמטיקוס (Saxo Grammaticus) "מעשי הדנים" (Gesta Danorum) אשר נכתב בין השנים 1520–1523. למקור זה אין קשר למערכה האסטונית של המלך ואלדמר השני, אלא למערכה ברוסיה. הוא מציין גם כן כי הדגל, אשר נפל מן השמיים במהלך המערכה הרוסית של המלך ואלדמר השני, הוא אותו הדגל אשר המלך אריק מפומרניה לקח איתו כאשר הודח מן המלוכה ועזב את המדינה בשנת 1440.
המקור השני הוא כתביו של נזיר פרנציסקני בשם פטרוס אולי (פטר אולסן) (Peter Olsen / Peturs Olai) מרוסקילד (Roskilde) משנת 1527. המקור מתעד קרב משנת 1208 ליד מקום הנקרא "פלין", (Felin), במהלך המערכה האסטונית של המלך ואלדמר השני. ידם של הדנים הייתה על התחתונה כאשר דגל עשוי עור טלה, עליו משורטט צלב לבן, נפל מן השמיים והוביל את הדנים לניצחון מזהיר. במקור אחר פרי עטו של פטרוס אשר נקרא "שנים עשר הפלאים של דנמרק" (Danmarks Tolv Herligheder), הפלא התשיעי הוא סיפורו של הדגל, הכתוב בדיוק, מילה במילה, למעט ציון השנה לשנת 1219.
כמה היסטוריונים סבורים כי פטרוס התייחס למקור מן המחצית הראשונה של המאה ה-15, עובדה אשר הופכת אותו למקור הקדום ביותר לסיפורו של הדגל.
המשכה של האגדה
על פי המסורת, הדגל המקורי מקרב לינדניס היה בשימוש במערכה קצרה בשנת 1500 כאשר המלך הדני הנס ניסה לכבוש את העיר דיטצארסטשן (Dithmarschen) (עיר במערב הולשטיין אשר בצפון גרמניה כיום בשטח מדינת שלזוויג-הולשטיין). הדגל אבד במהלך הפסד מחפיר בקרב המינגשטדט (Hemmingstedt) ב-17 בפברואר 1500. בשנת 1559, המלך פרדריק השני הצליח להצילו במהלך קרב המינגשטדט נוסף. בהסכם הכניעה הוזכר כי כל הדגלים הדנים אשר נתפסו בשנת 1500 יוחזרו לדנמרק.
שמאל|ממוזער|300px|הדגל הדני על חזית גרסתו של כריסטיארן פדרסן לספר "מעשי הדנים", 1514. (לגרסה מוגדלת ומלאה לחצו כאן).
אגדה זו מוזכרת בשני מקורות, ספרו של הנס סבנינג (Hans Svaning) "ההיסטוריה של המלך ג'ון" משנת 1558–1559 וספרו של יוהאן רנטצאו (Johan Rantzau) "ההיסטוריה על ההפסד במלחמת דיטצארסטשן" משנת 1569. שני המקורות טוענים כי זהו הדגל המקורי, מכך, שני הכותבים מכירים ובקיאים באגדה על הדגל שנפל מן השמיים. בשנת 1576, בנו של רנטצאו, הנריק, כתב גם כן על המלחמה ההיא ועל האמונה בדגל. הוא מציין כי הדגל היה במצב גרוע כאשר הוחזר.
מקורות מן העיר דיטצארסטשן, מציינים בקצרה לאחר הקרב ב-1500 על קיומם של דגלים, הכוללים גם את הנס מלכותי הדני, אך הם אינם מזכירים את הדנברוו או את הדגל המקורי. מתקבל על הדעת כי ניסו המלכותי של המלך, יחד עם נס הקרב של הצבא אבדו שניהם בקרב, כיוון ואת הקרב הנהיג המלך בעצמו. השאלה העיקרית היא האם הוא נשא את הדגל המקורי.
במכתב מה-22 בפברואר 1550, אשר מוען לאולף סטיגסון (Oluf Stigsøn), המלך ג'ון מתאר את הקרב, אך אינו מתאר את אובדנו של דגל חשוב מסוים. למעשה, המכתב מותיר תחושה כי ההפסד בקרב היה בסך הכל "ניסיון חסר מזל".
סימן נוסף לעובדה כי מדובר בדגלים כפולים הוא כתבי נילס המינגסון (Niels Hemmingsøn) משנת 1570 המתייחסים לקרב עקוב מדם בין הדנים לשוודים קרוב לעיר השוודית אופסלה בשנת 1520. הוא כותב כי "דגלם הראשי של הדנים" (Danmarckis Hoffuitbanner) כמעט ונתפס על ידי השוודים. תפיסתו נכשלה רק לאחר מאמצים משולבים של נושא הדגל מוגנס גילדנסטירן (Mogens Gyldenstierns) אשר ספג פצעים מרובים, ובחור צעיר אשר הגיע לחלצו. בחור צעיר זה היה פטר סקראם (Peter Skram) - גיבור דני אגדי. "דגל ראשי" זה כנראה לא היה "נס הממלכה (Regisbanner) הוא הדנברוו.
אולם זהו אינו סיומו של הסיפור. כומר והיסטוריון בן העיר דיטצארסטשן, ניאוקורוס (Neocorus) כתב בשנת 1598 כי הדגל אשר נתפס בשנת 1550, הובא לכנסייה בעיר וורדן (Wöhrden) ונתלה שם במשך 59 השנים הבאות, עד אשר הוחזר לדנים כחלק מהסכם שלום בשנת 1559. הנריק רנטצאו מציין בכתביו משנת 1576 כי הדגל הובא לעיר שלזוויג והושם בקתדרלה טרם החזרתו.
אולריק פטרסן (Ulrik Petersen) (1656–1735), היסטוריון משלדוויג, כתב בסוף המאה ה-17 כי הדגל נתלה בקתדרלת שלזוויג עד שנת 1660 עד אשר התפורר לגמרי, וכך הביא לסיומו את הסיפור בן ארבע מאות השנים.
מבחינה היסטורית לא ניתן להוכיח אם אכן המקורות הללו מדברים כולם על אותו הדגל או האם הדגל משנת 1208 או 1219 אכן היה קיים ונראה שרבות מן האגדות נכתבו האחת על השנייה.
תאוריות נוספות בדבר מקורות הדגל
תאוריה שנייה - דגל האפיפיור
בשנת 1873, הציג כספר פלודן-מולר (Casper Paludan-Müller), היסטוריון דני, בסיפרו "Sagnet om den himmelfaldne Danebrogsfane" את התאוריה כי הדגל נשלח על ידי האפיפיור למלך הדני על מנת שישמש אותו במסעות הצלב באזור המדינות הבלטיות, כנראה כי למלכים ולורדים אחרים הוענק דגל דומה.
הסבר זה יכול היה להיות הגיוני, אך תיעוד למקרה כזה חייב היה להיות, ועל מנת לתמוך בתאוריה זו היסטוריונים דנים היו מציינים תיעוד שכזה, כיוון שהענקת דגל למלך על ידי האפיפיור נחשבת לכבוד גדול, אך למרות מספר רב של מכתבים מהכס הקדוש הנוגעים למסעות צלב, אף אחד מהם אינו מציין הענקת דגל למלך דנמרק. מצד שני, מכתב שכזה יכול היה להיאבד בנבכי ההיסטוריה.
תאוריה שלישית - דגל הארכיבישוף
גרסה דומה הוצעה על ידי יוהאן סטוקל (Johan Støkel) מגלה ארצות, הרפתקן ורב חובל דני בתחילת המאה ה-20. על פי התאוריה שלו, הדגל לא היה דגלו האפיפיורי של מלך דנמרק כי אם דגלו של שליח הכנסייה לצפון, או ליתר דיוק דגלו של הארכיבישוף אנדראס סונסון (Andreas Suersøn) אשר, ללא ידיעתו של המלך, הביא עמו למסע הצלב הבלטי במטרה לגרום לצבא ללחום תחת סמל נוצרי (במקום סמלי המלך) וכך להגביר את כוחה של הכנסייה.
לא הגיוני כי ארכיבישוף נאמן וכן יעשה כדבר הזה מאחורי גבו של המלך. בנוסף לא הגיוני כי האפיפיור ישלח דגל שכזה למטרה שכזה, בהתחשב בעובדה כי כבר היה לצבע הדני מספר סמלים נוצריים בדמות סמלי מסדר האבירים ההוספיטלרים (דנ: Johanitterne).
תאוריה רביעית - מסדר ההוספיטלרים
שמאל|ממוזער|300px|ציורו של פאולו אוסלו הנסיכה והדרקון 1470, עיצובה של הגלימה של האביר דומה לדנברוו
התאוריה אשר הוצגה על ידי ההיסטוריון הדני אדולף דיטלב ג'ורגנסן (Adolf Ditlev Jørgensen) בספרו Danebroges Oprindelse משנת 1875, גורסת כי הדגל הדני היה דגלם של האבירים ההוספיטלרים. הוא מציין כי המסדר אשר הגיע לדנמרק בשלהי המאה ה-12 ובמרוצת המאות הבאות התפשט לערים ראשיות כאודנסה (Odense), ויבורג (Viborg), ריבה (Ribe) ומפקדתם אשר שכנה בסלגלסה (Slagelse), כך שעד מסעות הצלב הבלטיות, הדגל היה סמל ידוע בדנמרק.
בנוסף הוא טוען כי הבישוף תאודריך (Theodrich) אשר כבר יזם את הקמתו של מסדר האבירים הנוצרי "אחי החרב של ליבוניה" (לטביה של ימינו), היה רעיון להקמתו של מסדר נוסף באסטוניה והיה הממריץ העיקרי במשלחת מטעם הבישוף אלברט מבוקסהובדן (Albert of Buxhoeveden) למלך ואלדמר השני בשנת 1218 אשר הצית את השתתפותם של הדנים במסעות הצלב.
בכתבי הנסיך הנרי מליבוניה מריגה, המתוארכים לאותם השנים, רשום כי הבישוף תאודריך נהרג בקרב בשנת 1219, אשר האויבים הסתערו על אוהלו המחשבה כי זהו אוהלו של המלך. אדולף דיטלב ג'ורגנסן מסביר כי הבישוף תאודריך הוא זה אשר נשא את הדגל, והדגל היה נטוע מחוץ לאוהלו; ומכיוון והדגל היה סמל ידוע בלבוניה ומשויך למסדר ההוספיטלרים, האויבים חשבו כי זהו סמלו של המלך ובטעות הסתערו על אוהלו של הבישוף. ג'ורגנסן טוען כי האגדה על הדגל מן השמיים מקורה בבלבול בקרב זה.
אדולף דיטלב ג'ורגנסן אינו מסביר כיצר הצלב המלטזי הלבן על רקע אדום (סמלם של ההוספיטלרים) מצא את דרכו אל הדגל הדני בשנת 1219, בהתחשב בעובדה כי באותה תקופה היה זה צלב לבן על רקע שחור. אבירי המסדר היו נזירים אשר לבשו שחורות, הגרסה הלבנה-אדומה נכנסה לשימוש שנים לאחר מכן.
תאוריה חמישית - דגל הארכיבישוף #2
היסטוריון הכנסייה הדני ל. פ. פבריציוס (L.P. Fabricius) מציג תאוריה נוספת המוסברת במחקריו משנת 1934 תחת הכותרת: ",Sagnet om Dannebrog og de ældste Forbindelser med Estland" שם יחס את המקור בשנת 1208 בקרב פלין ולא בקרב לינדניס משנת 1219, בהתייחס למקורות קדומים יותר הזמינים על הסיפור.
הוא טוען בתאוריה זו שכנראה היה זה דגלו של הארכיבישוף אנדראס סונסון או הארכיבישוף אבסלון (Absalon) אשר לחם רבות לניצורן של המדינות הבלטיות. תחת השפעתו והנהגתו מספר מסעות צלב קטנים נערכו באסטוניה ועל כן הדגל כבר היה מוכר שם, הוא חזר גם כן על הסיפור על נטיעתו של הדגל בחזית אוהלו של תיאודריך, אשר האויבים תקפוהו בטעות משום שחשבו כי זהו אוהלו של המלך.
כל התאוריות הללו מתרכזים בשני קרבות באסטוניה, קרב פלין (1208), או קרב לינדניס (1219) וכך מנסים להסביר את המקור בהתבסס על סיפורים ואגדות אשר סופרו 300 שנים לאחר המאורע.
תאוריה שישית - צלב בשמיים
תאוריה שונה לגמרי תוארה בקצרה בידי פבריציוס והורחבה בידי הלגה ברוהן (Helga Bruhn) בספרה דנברוו משנת 1949. היא טוענת כי לא הקרב ולא הדגל הם מרכזה של האגדה אלא הצלב בשמיים. אגדות דומות על צלב בשמיים ברגעים קריטיים ניתן למצוא בכל רחבי אירופה.
ברוהן מציינת קרב (אשר הוזכר גם על ידי פבריציוס) אשר התרחש ב-10 בספטמבר 1217, בין אבירים נוצרים לבין לוחמים מורים בחצי האי האיברי, סמוך לטירת אלקסר (Alcazar), שם נאמר כי צלב זהב על רקע לבן הופיע בשמיים והביא ניצחון לנוצרים. כמו גם סיפור שוודי כמעט זהה מהמאה ה-18 על צלב צהוב על רקע כחול אשר הופיע בשנת 1157 במהלך קרב שוודי על אדמת פינלנד, שכנראה הייתה גרסה מאוחרת לאגדה על הדגל הדני. גם על צלב גאורגיוס הקדוש המופיע על דגל אנגליה נטען בעבר כי הופיע בשמיים במהלך קרב חשוב במקרה זה בירושלים במהלך מסעות הצלב.
הדמיון בין כל האגדות הללו ברור. בספרד היו אלה צבעי האפיפיור אשר הופיעו בשמיים, בפינלנד - הצבעים השוודיים, באסטוניה - הצבעים הדניים ובירושלים האנגליים. בעיקרון, אותה האגדה בשינוי הצבע.
מאחר שהמלך ואלדמר השני נישא לנסיכה הפורטוגלית ברנגריה (Berengaria) הגיוני כי האגדה, אם לא הדגל עצמו, היה אגדה ספרדית אשר בתורה הושפעה מאגדה עתיקה אף יותר.
שימושים ראשונים בסמלי הדגל
ימין|ממוזער|250px|החותם המלכותי של אריק מפומרניה כמלך איחוד קאלמאר, 1398. שימו לב לדגל דנמרק הקטן בפינה השמאלית העליונה.
הספרות הדנית במאות ה-13 וה-14 אינה מזכירה את הדגל הלאומי. אם לדגל היו שורשים כדגל דתי, דגל שמימי, דגל צבאי או כל מקור אחר, הספרות הדנית אינה מסייעת באיתורו של המקור עד תחילתה של המאה ה-15.
למרות זאת, מספר מטבעות, חותמות וסמלים שרדו, הן מקומיים והן מחוץ לדנמרק מן המאות ה-13 עד ה-15, ואף מוקדם יותר, המראים דגלים הדומים לדנברוו. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, סמלים אלו היו בשימוש היסטוריונים דנים רבים, בעלי רגש לאומי חזק, אשר ניסו לתארך את מקורו של הדגל לשנת 1219. אך אם מישהו יבחן את השרידים הזרים לקיומו של הדגל מן המאות ה-13 עד ה-15, הוא יגלה כי מנקודת מבט חוץ-דנית, סימלה הלאומי של דנמרק לא היה דגל אדום-לבן, כי אם שלט האצולה המלכותי של דנמרק - שלושה אריות כחולים על מגן זהב. סמל זה בשימוש עד ימינו אנו.
מקום נוסף וברור לחיפוש אחר מסמכים הוא בעיר האסטונית טאלין, אתרו של הקרב ההיסטורי. בטאלין ניתן לראות שלטי אצולה דומים לשלט האצולה הדני על מספר בניינים בעיר וניתן לעקוב אחריהם עד המאה ה-15 כשלט האצולה של "Die Grosse Gilde" מעין תאגיד מסחרי אשר השפיע רבות על התפתחותה של העיר. הסמל נעשה סמלה של העיר. ניסיונות לעקוב אחר הסמל מאסטוניה בחזרה לדנמרק הם מאמצי שווא.
סמלה הלאומי של אסטוניה, שלושה אריות כחולים על רקע זהב, כמעט זהה לשלט האצולה של דנמרק. את מקורו ניתן לקשור למלך ואלדמר השני והשלטון הדני באסטוניה 1219–1346.
קישורים מוכחים ראשוניים
שמאל|ממוזער|250px|צידו האחורי של ספר המגינים הדני, 1340–1370, המציג לראשונה את צבעי הדנברוו לצד סמל מלך דנמרק.
המקור הראשון שניתן להוכיח לקשר בין הדגל האדום עם הצלב הלבן למלך דני ולממלכה עצמה, נמצא בספר המגינים הדני (Gelre Wapenboek) אשר נכתב בין השנים 1340–1370 (מקורות אחרים טוענים 1378-1386) על ידי גלדר קלאס הינן (Geldre Vlaes Heinen). הספר מתאר יותר מ-1,700 שלטי אבירים, מכל אירופה, בצבעים. הספר נמצא כיום בספריה המלכותית של בריסל ("Bibliothèque royale Albert Ier")
בצידו האחורי של עמוד 55, אנו רואים את שלט האצולה הדני מוקף בקסדה מקורננת. מאחורי הקרן השמאלית מצויר רומח עם דגל המציג צלב לבן על רקע אדום. משמאל למגן מופיע הכיתוב "die coninc van denmarke"
(מלך דנמרק). זהו המקום הידוע הראשון המציין באופן וודאי את צבעי ה'דנברוו. הצלמית הזאת צוירה על מנת לאשש טענה קודמת לקיומו של הצלב בשלט האצולה של ואלדמר אטרדאג (Valdemar Atterdag) משנת 1356 ולאמת כי זהו דגלה של דנמרק. כמו כן הציור זהה כמעט לגמרי לציור בספר שלטי אצולה ישן המתוארך למאה ה-15 מהארכיון הלאומי של שוודיה (Riksarkivet).
אנו מכירים גם עדויות מתקופתו של המלך אריק מפומרניה המקשרים בין הדנברוו לממלכת דנמרק.
החותם המלכותי שלו כמלך איחוד קאלמאר מציג את שלושת האריות של סמל דנמרק בשדה הימני העליון, בגרסה זו האריות אוחזים בדגל הדנברוו. הצלב אשר מחלק את המגן לארבעה רבעים זוהה גם הוא כצלב דנברוו אך יש החולקים על טענה זו, מאחר שהמגן ייצג את שלוש הממלכות של האיחוד הגיוני יותר שהיה זה הצלב שעל הדגל שהמלך אריק ניסה להכניס לשימוש: צלב אדום על רקע צהוב.
חוקים וגרסאות לדגל
לדנמרק אין חוקים מסודרים הנוגעים לדגל, אך ישנם מספר רב של תקנות ונהלים המפוזרים על מספר רב של מסמכים מתקופתו של המלך כריסטיאן הרביעי עד לימינו.
הדגל הלאומי
צורתו וגודלו של הדגל (Koffardiflaget) לשימוש על ספינות צי הסוחר מוזכר בתקנה מה-11 ביוני 1748 אשר מפרטת: "דגל אדום עם צלב לבן ללא קצה מפוצל, עוביו של הצלב הלבן חייב להיות 1/7 מגובהו של הדגל, שני המשטחים הראשונים חייבים להיות ריבועים, ושני השטחים השניים חייבים להיות ביחד של 6/4." היחסים המדויקים הם: 3:1:3 לגובה, ו: 3:1:4.5 לרוחב. ההגדרות הללו הן היחסים המדויקים לדגל הלאומי אשר משמש גם כדגל האזרחי (Stutflaget) וגם כנס הימי האזרחי (Handelsflaget) (עיצובים זהים).
תקנה מעניינת משנת 1758 מחייבת ספינות דנית לציין על דגלם את סמל המלך על מנת להבדין בינן לבין ספינות הצי המלטזי, עקב הדמיון הרב בין דגלם לדגל מסדר סנט ג'ון (הידוע גם בשם מסדר ההוספיטלרים). ככל הידוע תקנה זו מעולם לא בוטלה, אך גם אינה נאכפת.
בהתאם לתקנה מה-11 ביולי 1748 צבעי הדגל הם אדום פשוט, אשר נקרא כיום "Dannebrog rød" (אדום דנברוו). המקור היחידי לצביעת בדים בצבע אדום בשנת 1748 היה משורש הצמח פואת הצבעים, אשר ממנו ניתן לייצר צבע אדום בוהק (אותו הצבע אשר שימש לצביעת מעיליהם האדומים של החיילים הבריטים). החברה הפרטית "דנסק סטדנדרט" קטלגה את הצבע במספר 189c על פי קוד הצבעים של פנטון.
במהלך 150 השנים הבאות אף אחד לא ציית לממדים אשר הותוו בתקנה משנת 1748, אפילו לא הממשלה. בשנת 1892 צוין בסדרה של צווים כי אורכם של שני השדות השניים יהיה 6/4. כמה אנשים התעניינו, מדדו ומצאו כי אורך של 6/4 גורם לדגל להראות עמום וכל גרסה נוספת תעשה בלתי חוקית במהרה. הם גם ציינו כי הדגלים אשר היו בשימוש, אורכם נטה לטווח בין 7/4 ל-13/6. ועל כן במאי 1893, פורסמה תקנה לכל מפקדי המשטרה, המנחה אותם שלא להתערב בכל מקרה שאורכו של הדגל חורג מאורך 6/4 אך לא יותר מ-7/4, בהתחשב בעובדה כי זוהי הפרת החוק היחידה.
תקנה זו עודנה בתוקף היום ועל כן הממדים החוקיים של הדגל הלאומי הם בין 3:1:3 לגובה / 3:1:4.5 לאורך ועד 3:1:3 לגובה / 3:1:5.25 לאורך. מצב זה עודנו מבלבל וכך ב-4 במאי 1927 פורסמה תקנה נוספת המנחה את ספינות הסוחר הדניות לקיים את התקנה משנת 1748.
דגל המדינה והדגל הימי
הן לדגל המדינה (Splifflag) והן לדגל הימי (Orlogsflag) יש מאפיינים דומים אך מדובר למעשה בשני דגלים נפרדים. הספליטפלאג הוא הדגל הדני, בעל זנב מפוצל, צבעו אדום-דנברוו והוא בשימוש יבשתי. האורלוגספלאג הוא דגל דומה, אך צבעו אדום עמוק יותר והוא בשימוש ימי בלבד.
אורלוגספלאג ללא כל סימון עליו מותר בשימוש הצי המלכותי הדני. אולם ישנם מספר חריגות מותרות, מספר חברות וארגונים אמצו את הדגל במרוצת השנים, בנוסף האורלוגספלאג מתואר ככזה רק אם הוא נקי מכל סימון, אחרת הוא פשוט ספליטפלאג.
התקנה הראשונה אשר דנה בדגל המדינה מתוארכת ל-27 במרץ 1630, שם מנחה כריסטיאן הרביעי כי לדפסניונסקיב (Defensionnskibe) הנורווגיות (ספינות סוחר חמושות) מותר להניף את הספליטפלאג רק כאשר הן לוחמות תחת הצי הדני. בשנת 1985 הופצה למספר ערים בשלדוויג פקודה המציינת כי על כל הספינות הדניות להניף את הדגל הדני ובשנת 1690 נאסר על ספינות הסוחר להניף את הספליטפלאג, למעט הספינות אשר הפליגו להודו, אמריקה ולאורך חופי אפריקה. בשנת 1741 הותר לחברת הודו המזרחית הדנית להניף את הספליטפלאג כאשר היא עוברת את קו המשווה, דבר אשר מאשר את קיומה של התקנה משנת 1690.
ברור היה כי היא בלבול כלשהו לגבי צורתו של הדגל כיוון ובשנת 1696 האדמירליות הדנית הציגה למלך הצעה לסטנדרטיזציה של מידות הדגל. באותה השנה יצא צו מלכותי אשר הורה על מידותיו וצורתו של הספליטפלאג, צו זה מכונה Kongeflaget (דגל המלך): "הצלב חייב להיות 1/7 מגובהו של הדגל, שני השדות הראשונים חייבים להיות בצורת ריבוע ובגובה שלוש פעמים עוביו של הצלב. שני השדות הנוספים חייבים להיות מלבניים ואורכם 1.5 אורכם של השדות הריבועיים. אורכם של הזנבות יהיה שווה לאורכו של הדגל"
מידות אלו הן הבסיס למידותיהם של הספליטפלאג ושל האורלגספלאג כיום. על אף שהמידות שונו במקצת. המונח "אורלגספלאג" נטבע לראשונה בשנת 1806 לציון הצי המלכותי הדני.
ימין|ממוזער|300px|ספינה דנית באיי פארו
משנת 1750 בקירוב ועד 1800 מספר ספינות וחברות אשר היו תחת שימושה של הממשלה קיבלו אישור להנפת הספליטפלאג. ומאמצע המאה ה-19 ועד לסופה, ובמיוחד לאחר 1870 ארגונים, מוסדות וחברות פרטיות נוספות קיבלו אישור הנפה של הספליטפלאג.
בהחלטה מלכותית מה-25 באוקטובר 1939, עבור הצי המלכותי, הוחלט כי האורלגספלאג הוא למעשה ספליטפלאג בצבע אדום עמוק (Kraprød או Dybrød). כמו לדגל הלאומי, לא נקבע הגוון המדויק אך התקופה המודרנית הוא נקבע על 195u. כמו כן המידות והצורה שונו במקצת ונקבעו כך: ''הצלב חייב להיות 1/7 מגובהו של הדגל, שני השדות הראשונים חייבים להיות בצורת ריבוע ובגובה 3/7 מגובהו של הדגל. שני השדות הנוספים חייבים להיות מלבניים ואורכם 5/4 מאורכם של השדות הריבועיים. אורכם של הזנבות יהיה 6/4 מאורכם של השדות המלבניים. (מידות הדגל התקצרו במלבנים ובזנבות לאור התקנה משנת 1696).
הנס המלכותי
הגרסה הנוכחית של הנס המלכותי הדני נכנסה לשימוש ב-16 בנובמבר 1972, כאשר המלכה מרגרטה השנייה אימצה גרסה חדשה לשלט האצולה האישי שלה. הנס המלכותי הוא ספליטפלאג (דגל דנמרק בעל זנב מפוצל) אשר במרכזו שלט האצולה המלכותי הנתון בתוך ריבוע לבן. גודל הריבוע הלבן הוא ביחס של 56:107 לגודלו של הדגל.
ראו גם
דגל צלב נורדי
דגל שוודיה
דגל פינלנד
דגל נורווגיה
דגל איסלנד
דגל האיחוד השוודי-נורווגי
לקריאה נוספת
Dannebrog - Vort Flag, Lieutenant Colonel Thaulow, Forlaget Codan, Copenhagen 1943
Dannebrog, Helga Bruhn, Forlaget Jespersen og Pios, Copenhagen 1949
Danebrog - Danmarks Palladium, E. D. Lund, Forlaget H. Hagerups, Copenhagen 1919
DS 359:2005 ’Flagdug’, Dansk Standard, 2005
Danmarks-Samfundet - several rules and customs about the use of Dannebrog
Collins Gem Flags (1994). Haper Collins Publishers pp 73.
קישורים חיצוניים
דנמרק, דגל
קטגוריה:דנמרק: סמלים לאומיים
דנמרק
*
קטגוריה:דגלי הצלב הנורדי
דנמרק | 2023-01-10T06:13:36 |
קלינט איסטווד | 250px|ממוזער|שמאל|איסטווד בסט של בעבור חופן דולרים
קלינטון "קלינט" איסטווד, הבן (באנגלית: Clinton "Clint" Eastwood, Jr; נולד ב-31 במאי 1930) הוא שחקן, במאי, מפיק קולנוע ומלחין קולנוע אמריקאי. זוכה חמישה פרסי אוסקר - שני פרסים כבמאי, שני פרסים כמפיק ופרס הוקרה אחד.
איסטווד ידוע בעיקר בזכות תפקידיו כאיש קשוח וחסר פשרות, למשל בסרט "הארי המזוהם", בטרילוגיית "האיש ללא שם", סדרת מערבוני הספגטי של סרג'ו לאונה, ובפרט בסרט "הטוב, הרע והמכוער" שבו גילם את "בלונדי" ("הטוב"). כבמאי הוא מוכר בזכות סרטי דרמה שטבועה בהם פסימיות כגון "הבלתי נסלח", "מיסטיק ריבר" ו"מיליון דולר בייבי".
קורות חיים
איסטווד נולד בסן פרנסיסקו, בקליפורניה שבארצות הברית. הוריו הם רות' ווד וקלינטון איסטווד האב. התגייס לצבא בשנת 1951 והשתחרר בשנת 1953. נרשם למכללת לוס אנג'לס ללמודי מנהל עסקים אך נשר לאחר זמן קצר. לאחר מכן, חתם על הסכם לשישה חודשים עם אולפני יוניברסל וכיכב בתפקידים משניים בסרטים סוג ב' כמו "נקמת היצור" ו"ליידי גודייבה".
בין השנים 1959 ו-1965 כיכב בסדרה "עור לא מעובד" . הפריצה הגדולה של איסטווד התרחשה בעקבות המערבון "בעבור חופן דולרים" (1964), שביים סרג'ו לאונה, תפקיד שהפך אותו לכוכב בינלאומי. סרטים נוספים בטרילוגיה הם "הצלפים" (1965) ו"הטוב, הרע והמכוער" (1966).
ב-1971 החל את קריירת הבימוי שלו בבימוי הסרט "מיסטי" (על שדרן רדיו מנומנם ומעריצה אובססיבית). ב-1992 ביים ושיחק בסרט "בלתי נסלח" וזכה בפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר. סרט זה שבר את התבנית הקלאסית של המערבון האמריקאי (הטוב, הרע והנערה), ונחשב כיום למסמל את סיום תקופת המערבונים. בשנת 1995 הפיק וביים את הסרט הגשרים של מחוז מדיסון בשנת 2005 זכה בפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר בשנית, על סרטו "מיליון דולר בייבי". ב-2008 ב"גראן טורינו" נפרד איסטווד מדמות הפטריוט שגילם בסרטים קודמים.
הסרט "Juror No. 2" בבימוי איסטווד יוקרן לראשונה בערב הסיום של פסטיבל הסרטים AFI ב-27 באוקטובר 2024. לאחר מכן, הסרט ייצא בהפצה מוגבלת בבתי קולנוע החל מ-1 בנובמבר. הסרט עוסק בג'סטין קמפ (בגילומו של ניקולס הולט), חבר מושבעים במשפט רצח מתוקשר, שמתמודד עם דילמה מוסרית שעלולה להשפיע על הכרעת המושבעים לגבי אשמת הנאשם. בסרט משתתפים שחקנים ידועים כמו טוני קולט, זוכה האוסקר ג'יי קיי סימונס, זואי דויטש, כריס מסינה, גבריאל באסו, לזלי ביב וקיפר סאת'רלנד.
לאיסטווד שמונה ילדים משש נשים שונות, אך היה נשוי רק פעמיים, בסוף אוגוסט 2013 התגרש מאשתו זה 17 שנה דינה מריה רואיז.
בנו, סקוט איסטווד, הוא שחקן ודוגמן. בתו פרנצ'סקה איסטווד, מהשחקנית פרנסיס פישר, אף היא שחקנית, דוגמנית, מנחת טלוויזיה ואשת חברה. בשנת 2012 אשתו דאז דינה ופרנצ'סקה היו משתתפי תוכנית ריאליטי "בבית של איסטווד".
עמדותיו הפוליטיות
בשנות ה-80 של המאה ה-20 כיהן איסטווד שנתיים כראש עיריית כרמל שבקליפורניה, ארצות הברית. באוגוסט 2012, הציג קטע תיאטרלי בכנס לגיוס כספים עבור מיט רומני, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית, שנערך בסאן וואלי, איידהו, והצהיר על תמיכתו ברומני במירוץ לנשיאות. בתשובה לשאלה מדוע הוא תומך ברומני, השיב איסטווד בציטוט מהסרט "הארי המזוהם", כי "המדינה זקוקה לזריקת מרץ". איסטווד נוטה לליברטריאניזם.
בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016 היה בין השחקנים הבודדים שתמכו במועמד דונלד טראמפ שלבסוף זכה, אך ארבע שנים לאחר מכן העביר את תמיכתו למייקל בלומברג.
הביע תמיכה בישראל במלחמת חרבות ברזל.
פרסים
5 פרסי אוסקר: שני פרסים כבמאי, שניים כמפיק ופרס הוקרה אחד. איסטווד הוא הבמאי המבוגר ביותר אי פעם שזכה באוסקר-בשנת 2004, כשהיה בן 74. 3 פרסי גלובוס הזהב. זכה גם בפרס אריה הזהב ופרס דקל הזהב על מפעל החיים.
פילמוגרפיה
קישורים חיצוניים
אורי קציר, קלינט איסטווד: ברונקו בירד
, כתבה וקטעי וידאו מסרטיו לרגל יום הולדתו ה-80
הערות שוליים
קטגוריה:סן פרנסיסקו: אישים
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:ראשי עיריות בקליפורניה
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: במאים
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: מפעל חיים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:זוכי אוסקר: הבימוי הטוב
קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - מפעל חיים
קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר השמש העולה
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:קליפורניה: שחקנים
קטגוריה:זמרי-יוצרי קאנטרי אמריקאים
קלינט איסטווד
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות
קטגוריה:אישים זוכי פרסי איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1930 | 2024-10-07T10:24:40 |
גן שורק | גַּן שׂוֹרֵק הוא מושב במישור החוף הדרומי התיכון, כ-4 ק"מ דרומית לראשון לציון. המושב נמצא בתחומי המועצה האזורית גן רווה, והוא משתייך לתנועת המושבים.
מקור שם המושב הוא בנחל שורק הזורם מדרום לו. המושב נוסד ב-1950 בידי עולים מרומניה ומפולין. שטחו 700 דונם.
אזכורים בתרבות המודרנית
ב-16 בפברואר 2016 אוזכר המושב בשירם של להקת ערוץ הכיבוד "עור ברווז" בשורה: "ואם את מאשדוד- אז אני מגן שורק".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים | 2023-10-13T11:45:39 |
נטעים | נְטָעִים הוא מושב במישור החוף התיכון, כ־4 ק"מ דרומית־מערבית לראשון לציון, בתחומי מועצה אזורית גן רווה. המושב משתייך לתנועת המושבים. מקור השם מקראי: . עם זאת, חוקר המקרא גרשון גליל מזהה את נטעים המקראית עם חורבת קייאפה, הנמצאת באזור דרום מזרחי יותר, ליד בית שמש ולא עם מיקומו הנוכחי של המושב.
המושב נוסד ב־י"א בתמוז ה'תרצ"ב, ה־15 ביולי 1932 בידי פועלים ממושבות הדרום במסגרת התיישבות האלף, ונקרא בתחילה כפר ותיקים. שטחו כ־1,100 דונם.
מושב נטעים נמצא כ־50 מטר מעל פני הים.
ביישוב גדלו הסופר ואיש הרדיו יצחק נוי (אשר הנציח את המקום באחדים מספריו ובהם "גבעת האיריסים השחורים") והדוגמנית והשחקנית עומר נולדמן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ימין|ממוזער|250px|אנדרטה בנטעים לנופלים במערכות ישראל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1932
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:יישובי התיישבות האלף | 2024-09-05T08:51:25 |
NP-קשה | הפניה NP-קשיות | 2016-10-07T13:33:21 |
בית-חנן | שמאל|ממוזער|250px|משתלת ההדרים הראשונה ביישוב, ראשית שנות ה-30
שמאל|ממוזער|250px|בניית בתי הקבע הראשונים, ראשית שנות ה-30
שמאל|ממוזער|250px|קידוח הבאר הראשונה במושב 1929–1930
שמאל|ממוזער|250px|"אז והיום" בית-חנן ב-2007 לעומת 1933
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת המייסדים ביישוב
250px|ממוזער|בית העם במושב בתכנון האדריכלים שולמית נדלר ומיכאל נדלר
בֵּית-חָנָן הוא מושב במישור החוף הדרומי, בצד כביש 42 (המחבר בין ראשון לציון ליבנה ואשדוד), כשני ק"מ ממערב לנס ציונה. משתייך לתנועת המושבים ולמועצה אזורית גן רווה. בתחום המושב נחשפה רצפת פסיפס עם כתובת ביוונית. ממערב למושב שמורת טבע בשטח של 35 דונמים ובה ריכוז של פרחי אירוס הארגמן.
אטימולוגיה
השם ניתן על ידי הוועדה לשמות יישובים של הקרן הקיימת לישראל על שום הסמיכות לוואדי חנין, כלומר, "עמק הכיסופים והגעגועים". הגאוגרף ד"ר אברהם יעקב ברור מתרגם "חנון". לאחר שהשם ניתן, נמצא פסוק במקרא המזכיר השם בית-חנן. עם זאת, לדברי המייסדים, נקבע השם "על כי חנן האל את היישוב העברי בארץ" (במהלך מאורעות הדמים של התקופה). במרץ 1930 נשלח לוועד היישוב מכתב מטעם ועדת השמות של הקרן הקיימת לישראל ובו צוין, כי מקור השם נעוץ בשמות שני העמקים הסמוכים: ואדי חנין שמשמעו ברכה וחנינה, וואדי ריזיקת שפירושו מתקשר גם לברכה וגם למזון. מכאן, שמשמעות השם בית-חנן היא יישוב השורה עליו ברכה והוא מחונן.
היסטוריה
רקע
בשנת 1921 ביקר אלכסנדר גולדשטיין בבולגריה במסגרת גיוס כספים לקרן היסוד. בעוד הפעילים הציונים בבולגריה בקשו להרים תרומה נכבדה לקרן היסוד הם דיווחו שהציבור בבולגריה אינו מוכן לתרום בגלל שהם מקבלים תלונות מקרוביהם שעלו לארץ ישראל שההסתדרות הציונית מסייעת רק לאשכנזים ולא נותנת דבר לעולי בולגריה. בשנת 1923 נשקלה האפשרות ליישב עולי בולגריה בתל עדשים. בינואר 1924 הגיעה לארץ ישראל משלחת של יהודי בולגריה במטרה למצוא מקום להקמת מושבה של יהודי בולגריה שתשלב מסחר וחקלאות. ב-1924 ביקר בבולגריה מנחם אוסישקין והבטיח לנציגי קונסיסטוריון הקהילה היהודית לרכוש 3,000 דונמים לצורך הקמת מושב ליהודי בולגריה בארץ ישראל. בהמשך רכשה הקק"ל כ-10,000 דונמים ליד הכפר קוביבה אשר סמוך לנס ציונה. כ-6,000 דונמים עבור מושבת יהודי בולגריה והשאר עבור משק הפועלות בעיינות והמושבה טירת שלום.
בתקופה זו התחולל קרע בהנהגת הקהילות היהודיות בבולגריה בין הציונים למתנגדיהם, ובינם לבין הרוויזיוניסטים ובין נציגי העולים בארץ ישראל להנהגה בבולגריה. קרע זה הוביל למחלוקת בדבר הנהגת ההתיישבות החדשה ורשימת המועמדים להתיישבות ולבסוף הושגה פשרה במסגרתה מונו להנהגת המתיישבים שלושה נציגים המתגוררים בארץ ישראל ושניים מהקונסיסטוריון בבולגריה. בשלב ראשון אושרה רשימה של 40 משפחות שהייתה מקובלת על שני הצדדים. הסוכנות היהודית גיבשה תוכנית משקית שעיקרה נטיעת פרדסים, הקמת לול וגידול ירקות, תוך יישובן של 20 משפחות על קרקע שלא תעלה על 2,000 דונמים, זאת כדי לאפשר למתיישבים מקורות פרנסה. ההסתדרות הציונית בבולגריה מעוניינת הייתה בהקצאת קרקעות ל-100 משפחות ומבוקשה לא ניתן לה.
בתחילת 1926 כבר נקבע מיקום המושב ליד נס ציונה, אולם הדיונים סביב הקמת המושב התארכו.
העלייה לקרקע
ביולי 1929, החלו בהכשרת הקרקע והכנת שתילים לנטיעת פרדס. רשמית נוסד היישוב בחג החנוכה 1929 ובכך היה ליישוב הראשון שהוקם לאחר מאורעות תרפ"ט. ראשי המשפחות עסקו בהקמה החקלאית ובבניין, בעוד בני משפחותיהם התגוררו זמנית בראשון לציון. לכל משפחה הוקצו עשרה דונמים של פרדס, שלושה דונמים למגורים ושבעה דונמים לחצר וגידול ירקות. במרץ 1930 הוחל בנטיעות וביוני 1930 הושלמה נטיעת 500 דונם פרדס עבור המתיישבים הראשונים.
מאחר שהמיישבים נחשבו כבני המעמד הבינוני, הייתה התמיכה הכלכלית מהמוסדות המיישבים בשיעור נמוך מהנדרש כדי לקיים את היישוב. ב-1930 אזלו מקורות המימון הפרטיים והמושב נקלע לחובות כבדים. המתיישבים נדחו הן על ידי תנועת העבודה והן על ידי המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים. רק בקונגרס הציוני ה-20, שנערך ב-1937 אושר סיוע תקציבי מסוים והוא הועבר בפועל שנתיים מאוחר יותר.
התבססות היישוב
ב-1933 החל שלב ההתיישבות השני, במסגרתו נוספו 20 משפחות נוספות למושב. נקבע תקציב של 500 לירות ארץ ישראליות לכל משפחה, מתוכן 300 לא"י היה על המתיישב להפקיד ממקורות מימון פרטיים ו-200 לא"י מתקציב הסוכנות היהודית. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה השתרע המושב על שטח של 2,700 דונמים ומנה 465 נפשות, שנכללו ב-89 משפחות. בתקופה זו הצליח המושב להתבסס מבחינה כלכלית. בין 1935 ל-1939 גדל יבול התפוזים פי שמונה, כמות הלולים פי 2, כמות התרנגולות פי 4 וכמות הביצים המשווקות פי 5. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה חל משבר כלכלי בשל חוסר היכולת לייצא תפוזים, אם כי בהמשך נמכרה התוצרת לצבא הבריטי. בשנת 1942 עבר אברהם חכם לכהן כרב המושב של קהילת יוצאי בולגריה.
לאחר הקמת המדינה
לאחר קום המדינה נקלע המושב לבעיה דמוגרפית, בשל חוסר בעתודת קרקעות למתיישבים בני הדור השני. במקביל נותרו בבולגריה משפחות מועמדים שיועדו להתיישב במקום, שילמו מקדמה ורק לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו אליהם שטרי הקניין למגרשים, שנותרו ריקים במהלכה. לאור מאורעות המלחמה בבולגריה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה, לא עלה בידי מרבית המשפחות שעלו ארצה לאחר הקמת המדינה, להשלים את רכישת המגרשים.
ב-29 באוגוסט 1955 הגיעו מסתננים לפרדס עשת-לפיד שליד בית חנן, ורצחו ביריות ובדקירות סכין שלושה פועלים, שעבדו בפרדס. המסתננים המשיכו לפרדס ניימן הסמוך למושב בית עובד, ורצחו שם פועל נוסף.
מבחינה כלכלית שגשג היישוב ובעשור הראשון לאחר הקמת המדינה גדל יבול התפוזים פי 2, כמות התרנגולות פי 4 וכמות הביצים המשווקות פי 5. במקום נבנה בית ספר שבאמצע שנות ה-60 למדו בו 298 תלמידים וגן ילדים לילדי נטעים, בית-חנן ובית עובד, בו למדו 34 תלמידים. כמו כן הוקם בית קירור ל-120 טון ירקות, בית אריזה לתפוזים, מדגרה ומתקן מיון ואיסוף ביצים.
כלכלה
נכון ל-2007, שטחו כשלושת אלפים דונמים. ענפי החקלאות העיקריים הם לול עופות (לביצים), מטעים (הדרים, אבוקדו, מנגו, אנונה, פקאן וזית) וחממות (פרחים, ירקות, שתילים). פרדסי ההדרים והלול היו ענפי החקלאות העיקריים, אך בעקבות הירידה ברווחיות ההדרים הפרדסים צומצמו והישוב עבר לגידול מטעים סובטרופיים. גם הלולים הצטמצמו בעקבות תקנות המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), שנתנה עדיפות ללולנים באזורי הגבול והגבילה את מכסות הייצור במרכז הארץ
לקריאה נוספת
אמוץ שורק, בדרכם שלהם - שמונים למושב בית חנן, תשע"א
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון, סקירה מצולמת של בית התרבות במושב בית-חנן, באתר 'חלון אחורי', 9 במרס 2016
הערות שוליים
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:עליות מבולגריה
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1929
קטגוריה:מועצה אזורית גן רווה
קטגוריה:בית-חנן | 2024-06-12T09:20:33 |
דיני עבודה | דיני עבודה או משפט העבודה עוסקים בהסדרתם המשפטית של העבודה ויחסי העבודה, בתחומים הבאים:
קביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד, מערכת היחסים החוזית בין העובד לבין המעביד והסדרת היחסים לפי החוזה בין הצדדים.
חובותיהם וזכויותיהם של הצדדים לפי הדין החקוק, ובפרט לפי חקיקת המגן, אשר מעניקה לעובד הגנות הגוברות על ההסכמות החוזיות בין הצדדים.
משפט העבודה הקיבוצי – במסגרתו מוסדרים היחסים שבין ארגון עובדים למעביד, בתחומים כגון חופש ההתאגדות, זכות השביתה והסכם קיבוצי. בנוסף, תחום זה מתייחס לצווי ההרחבה וליחסים שבין ארגוני עובדים לארגוני מעבידים.
ייחודם של דיני העבודה מודגש בישראל (ולא רק בה) בין היתר דרך קיומן של ערכאות נפרדות ומתמחות המיוחדת לתחום זה – בתי הדין לעבודה.
שמאל|ממוזער|300px|הפגנה נגד העסקת ילדים בתנאי עבדות, ניו יורק, כנראה במצעד אחד במאי 1909
הצדקות למתן הגנה לעובד
העבודה איננה מצרך: עיקרון זה אומץ על ידי ארגון העבודה הבינלאומי ב-1944, ידוע גם בשם הצהרת פילדלפיה. כוח העבודה של העובד קשור לאישיות העובד ולא ניתן להפריד ביניהם. הגנה על העובד היא הגנה על כבוד האדם. העבודה היא תהליך יצירתי בו העובד מממש את עצמו. מקום עבודה שהעובד לא מממש את עצמו בו הוא מקום עבודה מנוכר.
הריבון מתערב על מנת לאזן את האסימטריה, חוסר האיזון המהותי שקיים בין המעביד לעובדים. במשא ומתן בין העובד למעביד, מדברים על פער עצום בעמדות הכוח. הריבון מתערב כדי לאזן הפער. פער זה הוא ביטוי של כשל שוק.
הצדקה בהתייחסות לזכות הקניין כיחס חברתי – בעל ההון – בעל המפעל יש לו שליטה מלאה על המפעל. המשפטן זינגר מנמק את ההתייחסות לזכות הקניין ביחס חברתי במשמעותה לא רק כשליטה אלא גם חובות כלפי אחרים.
לדוגמה: בשנות ה-80 של המאה ה-20 נסגרו הרבה מפעלי ברזל בארצות הברית, המפעל הבודד היה ממוקם בעיירה יחידה כך שכל אנשי העיירה היו עובדים באותו מפעל, וכך כאשר נסגר המפעל – קרסה העיירה. העובדים טענו שבעל המפעל לא יכול להעביר המפעל למקום שהעבודה זולה יותר (מקסיקו). טענתם כי עבודתם במשך שנים מרובות יצרה להם זכות קניין וחובות למעביד. ביהמ"ש המקומי קיבל טענה זו – מודל זינגר. בערכאת הערעור גישה זו נפסלה.
נימוק פילוסופי פוליטי: מייקל סנדל טוען שההנחות של הליברליזם הן הנחות מוטעות. הליברל מתאר את החברה ככל פרט לעצמו. לדעתו, עלינו להסתכל על החברה כתלות הדדית סולידרית. סולידריות זאת אומרת שצריך לדאוג שאנשים ששייכים לקולקטיב יחיו בכבוד אנושי.
מסלולים מקבילים שבאמצעותם מתבצעת ההגנה על העבודה
המסלול הישיר – נעשה על ידי חקיקת העבודה, באמצעות חוקי המגן (מגינים על העובד). התערבות הריבון באמצעות חוקי המגן היא התערבות שאינה תלויה ברצון המעסיק או העובד. הריבון כופה על המעסיק והעובד סטנדרט מינימלי המשקף את האיזון הנכון בין זכויות העובד לזכות הקניין של המעסיק, כפי שהחברה תופסת אותו. למשל, מעביד ועובד חתמו על חוזה עבודה שהתשלום יהיה מתחת לשכר המינימום. החוזה לא תקף. חוקי המגן קובעים זכויות קוגנטיות – זכויות שאינן ניתנות לוויתור.
המסלול העקיף – מדובר על אמצעים שיש לעובד על מנת להגן על זכויותיו. לממש את תכלית הקיום בכבוד. הכלים הם חופש ההתאגדות, זכות השביתה, הסכמים קיבוציים. הריבון מעניק הכרה לכל הכלים הללו.
ההוראות של משפט העבודה הן הוראות משלימות או הוראות חלופיות להוראות מענפי משפט אחרים. חתימת חוזה עבודה תקפה כל עוד לא מתחייב אחרת מחוקי המגן. דיני החוזים הכלליים נסוגים בפני דיני העבודה.
כך גם במישור של יחסים קיבוציים. ארגון עובדים חותם על הסכם עם איגוד המעסיקים, אם הסכם זה סותר הוראות שקיימות במשפט העבודה המגן, אזי ההוראות הללו נסוגות בפני הוראת דיני העבודה.
היסטוריה של משפט העבודה
קדם משפט העבודה – מצב של העובד הוא מצב של סטטוס חברתי. העובד עבד ואין באפשרותו לעצב את זכויותיו ביחס למעביד. עם המהפכה התעשייתית, הופכים יחסי עובד מעביד ליחסים חוזיים. במהלך משא ומתן מעצבים את חוזה עבודה. התברר שהשוויון והפעולה הרצונית לפחות מצד העובד לא מתקיים. לעובד אין ברירה אלא לחתום על החוזה ואז עולה התפיסה שהריבון חייב להתערב כדי להגן על זכויות העובד.
גיבוש משפט העבודה – כלומר חקיקת משפט העבודה, חקיקה זו נעשתה בשלושה מסלולים:
התארגנות מקצועית של עובדים באמצעות הקמת איגודים מקצועיים, יצירת הסכמים קיבוציים ובאמצעות נשק השביתה יצרה את משפט העבודה האוטונומי. הסכם קיבוצי הוא בהרבה מקרים גם אינטרס של המעביד, משום שהוא מקנה למעביד שקט תעשייתי ומאפשר תכנון לטווח ארוך.
חקיקה שמגינה על העובד. החקיקה כוללת שורת חוקים שמגנים על זכויות העובדים, וכן הבטחת דברים נוספים כגון תנאים מינימליים של בטיחות וגהות במקום העבודה. היותו של אדם עובד הפך לעניין של סטטוס – יש זכויות שנלוות לסטטוס זה ולא ניתן לוותר עליהן.
גיבוש משפט עבודה בינלאומי, באמצעות אמנות ומוסדות בינלאומיים. נוצרו סטנדרטים בינלאומיים, באמצעות האו"ם, וארגון העבודה הבינלאומי. מדינות המאשרות אמנה בינלאומית משתדלות לא לחוקק חוקים הסותרים אמנה זו.
בתר (פוסט) משפט העבודה – הקורה בשנים האחרונות העידן הפוסט תעשייתי. מדברים על אידאולוגיה חדשה, ניאוליברלית, שמעמידה את הפרט במרכז, רוצה לצמצם מעורבות המדינה. אידאולוגיה זו תומכת בכלכלה שבה מושם דגש על גמישות ניהולית והוזלת שכר העבודה כתנאי לעמידה בתחרות. כל זה מוביל למהלכים של הפרטת משפט העבודה – ביטול הכללים המשפטיים. במובן של מעבר מחוזים קיבוציים לאישיים. העסקה באמצעות צד שלישי – חברות כוח אדם. מצב שבו ירידה בכוחם במאורגן של העובדים. משפט העבודה נמצא בתהליך שינוי כשהרעיון יהיה בסיס חוקי מצומצם של חוקי העבודה, הסכמים קיבוציים יהפכו לחוזים אישיים. כאשר בחוזים אישיים יש להבחין בין שתי קבוצות:
קבוצה בעלת כישורים ושיש לה ביקוש.
קבוצה גדולה של עובדים שהביקוש לעבודתם נמוך והם מועסקים בתנאים נחותים.
חוקי המגן
חוקי מגן הם חוקים הנכללים בדיני העבודה ומטילים על מעביד את החובה להעניק לעובדיו תנאי עבודה מינימליים מסוימים. חוקי המגן נועדו להגן על זכויותיהם של עובדים הן מפני המעבידים והן מפני ויתור של העובד עצמו על זכויותיו. מרבית חוקי המגן קובעים זכויות קוגנטיות (זכויות שהעובד אינו יכול לוותר עליהן). עובד (או נציגות עובדים) לא יכול לוותר על זכות מהזכויות המוענקות לו בחוקים אלו, גם לא בחוזה אישי או בהסכם קיבוצי. הסכמים יכולים ולשפר את זכויותיו של העובד מעבר למינימום הקבוע בחוקי המגן.
נושאים המוסדרים בחוקי המגן הם אורך יום העבודה ושבוע העבודה, הגנת השכר, זכות לחופשה, לדמי מחלה ולשכר מינימום, גיל עבודה מינימלי ועוד, וכן להטיל הגבלות כלליות על אופן העסקתם של עובדים, לשם שמירה על בריאותם וביטחונם האישי של עובדים. חוקי המגן הראשונים נחקקו באנגליה, בתחילת המאה ה-19 וכיום יש חוקים כאלו ברוב מדינות המערב והעולם המתועש, בהדגשים שונים הנובעים מאופי המקום, מהשלטון בו וכתוצאה מהקשרים חברתיים-תרבותיים.
הסדרת יחסי העבודה הקיבוציים
הסדרת יחסי העבודה עוסקת בגיבוש ההסכמה החוזית שבין ארגון עובדים למעביד ובין ארגון עובדים לארגון מעבידים.
שלוש חירויות עוסקות בכך:
חופש ההתאגדות: מתן זכות לעובדים להתאגד בוועד עובדים ובארגון עובדים.
החירות לנהל משא ומתן קיבוצי.
החירות לנקוט באמצעים קבוצתיים לניהול מאבק מקצועי (שביתה וכו').
הסכם קיבוצי והסדר קיבוצי
חוק הסכמים קיבוציים עוסק בדרכים לקביעה קיבוצית של תנאי העבודה, במשא ומתן בין ארגון העובדים לבין מעביד או ארגון מעבידים.
בישראל יש הכרה בקיום הסדרי עבודה לא רק בהסכמים קיבוציים אלא במה שבית הדין לעבודה כינה הסדרים קיבוציים. להסדרים מעמד נחות מההסכמים. הלגיטימציה של ההסדרים נוצרה מהמציאות ביחסי העבודה במשק הישראלי. למשל הוראות התקשי"ר שקובעות את תנאי העבודה של עובדי המדינה, מעמד של חלק גדול מהוראות התקשי"ר הוא של הסדר קיבוצי. גם חוקת ההסתדרות, שקובעת את תנאי העבודה של עובדי ההסתדרות, היא בגדר הסדר קיבוצי.
יישוב סכסוכי עבודה
חוק יישוב סכסוכי עבודה קובע מנגנונים ליישוב סכסוכים, ממנגנונים אלה ניתן להסיק את החובה של המעסיק לנהל משא ומתן. עיקר החוק הוא בשתי פרוצדורות בהם המדינה יכולה להתערב בסכסוך עבודה: תיווך ובוררות.
הסכם העבודה האישי
יחסי עובד-מעביד מבוססים על הסכם עבודה אישי. יסודו של ההסכם הוא התחייבותו של העובד לעבוד, והתחייבותו של המעסיק לשלם לעובד שכר בגין עבודה זו. בנוסף לקביעות המפורשות בהסכם העבודה האישי, חלות על העובד והמעביד הוראותיהם של חוקי המגן, והוראותיהם של צווי הרחבה והסכמים קיבוציים העוסקים באוכלוסייה שבמסגרתה נכללים מקום העבודה והעובד. הסכם העבודה הוא חוזה יחס – חוזה שבא להסדיר יחסים ארוכי טווח ומורכבים. ההסכם מסדיר יחסי שליטה וכפיפות – למעביד סמכות לנהל את מקום העבודה, ועל העובד לציית להוראותיו של המעביד.
דיני עבודה במשפט העברי
במשפט העברי ניתן מעמד מיוחד לדיני עבודה. למשל, אף שעמדת המשפט העברי היא לאפשר חופש חוזים רחב מאד, רק בתחום של דיני עבודה נקבעה הלכה שאינה ניתנת להתניה (לוויתור) המאפשרת לעובד להפר את הסכם העבודה בכל עת, כדי להגן על חירותו. זאת, בזמן שלמעסיק אין זכות כזו. בנוסף, במיוחד בתחום של דיני עבודה ניתן מקום להשפת מנהג המדינה על הדין העברי על פי הכלל "הכל במנהג המדינה".
למשפט העברי הייתה השפעה מסוימת גם על דיני העבודה בישראל. למשל, לחוק פיצויי פיטורין ישנו בסיס כבר בספר החינוך (מצווה תפב) שכתב כי ראוי לאדם לתת לעובד שסיים את עבודתו מענק יפה: "ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרבה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".
לגבי מעמדם של חוקי העבודה על פי המשפט העברי כתב הרב אורי סדן: "חוקי העבודה ייחודיים בכך שהמדינה קבעה בחוק שהצדדים אינם יכולים לנהוג אחרת מן הקבוע בחוק, גם כאשר הדבר נעשה בהסכמה, ולכן גם מסיבה זו יש להם תוקף מחייב גם על פי ההלכה".
לקריאה נוספת
רות בן-ישראל, דיני עבודה, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002. מבוא מקיף לעקרונותיו של משפט העבודה. כרך א: ; כרך ב: ; כרך ג: ; כרך ד:
מנחם גולדברג ונחום פיינברג, דיני עבודה, הוצאת סדן. ספר העזר העיקרי לכל העוסקים בדיני עבודה. מכיל את הטקסט המלא של דיני העבודה (חוקים ותקנות) כשבו משולבים דברי הסבר ותקדימים על-פי פסיקתם של בתי הדין לעבודה.
משה פסטרנק, משפט העבודה והסכמים קיבוציים, 11 אוגדנים, וכן מהדורת אינטרנט. מיועד לעורכי דין שתחום מומחיותם הוא דיני עבודה.
עו"ד אריאל לוין, אכיפת דיני העבודה – הסכמים קיבוציים וחוק יישוב סכסוכי עבודה : הדין, ההלכה והמעשה, פתח תקווה: אוצר המשפט, 2019.
הרב אורי סדן, אורות החושן: עבודה וקבלנות, מכון משפטי ארץ.
Guy Davidov, A Purposive Approach to Labour Law (Oxford University Press, 2016), Chapters 3–4.
קישורים חיצוניים
משפט העבודה באתר פרקליטות המדינה
, טקסט מלא ועדכני של כל חוקי העבודה ורבות מהתקנות שהוצאו מכוחם
דיני עבודה בפורטל מידע משפטי לאזרח
חידושים במשפט העבודה סקירת חידושים בדיני עבודה – גלימה הוצאה לאור
מידע לעובדים ומעסיקים פורטל זכויות העובדים
בנימין בראון, "הלנת שכר בפסיקת החפץ חיים: לקראת מודרניזציה של דיני העבודה ההלכתיים?", Academia.edu
הערות שוליים
*
קטגוריה:יחסי עבודה | 2024-10-02T11:39:52 |
לואי הששה עשר | הפניהלואי השישה עשר, מלך צרפת | 2007-06-20T19:01:53 |
עישון | שמאל|ממוזער|250px|גבר מעשן ברפובליקה העממית של קונגו
שמאל|ממוזער|250px|צילום של וילם ואן דה פול במחוז מארואינה , סורינאם
עישון הוא שאיפה של עשן לפה או לדרכי הנשימה ולריאות מתוך סיגריה, סיגר, מקטרת, נרגילה, מאדה או באנג. החומר הנפוץ ביותר המשמש לעישון הוא טבק, אך עישון הוא גם אחת מדרכי הצריכה של סמים נוספים, כגון קנאביס. מבין הגורמים הניתנים למניעה (גמילה מעישון), עישון סיגריות הוא הגורם הראשי למחלות קשות ולמוות, כגון: מחלות לב, סרטן (בעיקר סרטן הריאות), פגיעות בדרכי הנשימה, ועוד.
העישון גורם גם לעישון פסיבי ולעישון מיד שלישית.
היסטוריה של העישון
עישון הטבק החל כמעין טקס מסורתי על ידי העמים הילידים ביבשת אמריקה, שם מקורו של הטבק. צוותו של כריסטופר קולומבוס למד את טכניקת העישון אותה הביא עמו בשובו לספרד, משם התפשט הנוהג לאירופה ולשאר העולם. במקור מינון הטבק בעישון היה גבוה עד כדי יצירת הזיות, וזן הטבק היה ניקוטיאנה ראסטיקה או בעברית טבק גס, שהוא בעל מינון ניקוטין פי תשעה הגורם להזיות. הטבק עבר שינוי על ידי ג'ון רולף, שהציג את השיטות החדשות [סיגריות וכדומה] לעולם הישן בו הן פותחו מאז הגילוי והמינון הותאם כדי להוות מוצר צריכה יומיומי, בניגוד למצב אצל הילידים האינדיאנים שהשתמשו בו מספר פעמים בשנה.
נזקים בריאותיים של העישון
שמאל|ממוזער|250px|ריאה של מעשן טבק מול ריאה של אדם בריא
שמאל|ממוזער|250px|שכיחות סרטן הריאה והיקף העישון בקרב גברים אמריקאים במרוצת המאה העשרים. שיעור התמותה עוקב אחר שיעור המעשנים, בהשהיה של כעשרים שנים.
ממוזער|שלט בפינת עישון באיכילוב המצהיר כי העישון מזיק לבריאות
עישון סיגריות הוא הגורם הראשי למחלות קשות ומוות, אשר ניתן למונען.
העישון מחדיר לריאות עשן וזפת המכילים עשרות מרכיבים מסרטנים, ועוד חומרים רעילים שונים. העשן והזפת גורמים להרס תפקוד הריאות, חודרים למערכת הדם, גורמים לסתימות, מכווצים את העורקים, פוגעים בהובלת החמצן ובתהליכים נוספים במערכות הגוף, ולכן עלולים לתרום להיווצרות מחלות רבות.
מבין המחלות הרבות העישון גורם לסוגים רבים של סרטן כגון: סרטן ריאות, סרטן שלפוחית השתן, ולנשים בהריון השפעות רבות על הלידה וסרטן הרחם שעלול לפגוע בעובר.
בממוצע, מעשנים מקצרים את חייהם ב-13.8 שנים. שכיחות המוות בגיל צעיר היא פי 3 גדולה יותר בקרב המעשנים. במדינות מפותחות, שני שלישים מן הגברים המעשנים מתים טרם זמנם כתוצאה מעישון.
לפי נתוני משרד הבריאות, מתו בשנת 2017 כ-8,000 בני אדם בישראל כל שנה כתוצאה מנזקי עישון פעיל. ההערכה היא שמנזקי עישון פסיבי מתים כ-800 בני אדם בכל שנה.
העישון ידוע כגורם למחלות שונות:
מחלות ריאה - דלקת סימפונות כרונית ונפחת. עדויות חד משמעיות מראות כי 90% ממקרי סרטן הריאה, נגרמים מעישון.
עישון מגדיל את הסיכויים לחלות בסרטן הפה, הוושט, השפתיים, הקיבה, הדם (לוקמיה) והשלפוחית.
עישון עלול לגרום להתפתחות יתר לחץ דם, מחלות לב, התקפי לב ולשבץ מוחי.
עשן הסיגריות מגדיל את הסיכוי להתפתחות ירוד (קטרקט) בעין.
עשן הסיגריות פוגע בעור, במיוחד בעור הפנים ותורם ליצירת קמטים. אנשים שמעשנים לאורך שנים עשויים להיראות מבוגרים יותר מאשר אנשים בגיל זהה שאינם מעשנים.
פגיעה בפוריות הגבר: מחקרים רבים שפורסמו בתחילת המאה ה-21 מעידים על פגיעת העישון בזרע. דווח על זרע דליל יותר ונייד פחות, וגם על שינויים צורניים בזרע המעשנים. נמצא שחומרת הפגיעה תלויה בכמות העישון, ובולטת במיוחד במרבים לעשן. בנוסף נמצא ש"אינאונות ואסקולרית" שכיחה יותר במעשנים בהשוואה ללא-מעשנים.
הגברת מתח וחרדה בעקבות תסמיני גמילה ראשוניים שמתעוררים בין סיגריה לסיגריה, ומגבירים את תחושת הדחיפות לסיגריה הבאה.
עישון פסיבי
המושגים "עישון פסיבי", "עישון כפוי" או "עישון מיד שנייה" מתייחסים לאנשים הנמצאים במחיצת אנשים מעשנים, וכתוצאה מכך שואפים אל ריאותיהם עשן סיגריות.
עישון פסיבי מכיל יותר מ-7,000 כימיקלים, מתוכם מאות מוגדרים כרעילים. מחקרים הוכיחו שגם במרחק של מעל 9 מטר ממישהו שמעשן, כולל הימצאות באוויר הפתוח, האדם שאינו מעשן נחשף לעישון וניתן יהיה למצוא בדמו חומרים מסוכנים, ועל פי המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן אין רמה נטולת סיכון של חשיפה לעישון פסיבי, ואפילו חשיפה קצרה עלולה לגרום לנזק כלשהו לבריאות, כך שהדרך היחידה למנוע את הנזק לחלוטין הוא למנוע חשיפה לעשן לחלוטין על ידי הגדרת אזורים נטולי עשן סיגריות. מחקרים שבחנו את השפעתם של יצירת סביבה סטרילית לעישון הראו שיש לה מספר ערכים מוספים, דוגמת הגברת סיכויים בגמילה מעישון וגורם לירידה בסיכוי להתחיל לעשן.
רשויות בריאות שונות מציינות סיכונים מוגברים של עישון פסיבי עבור מבוגרים שמעולם לא עישנו ללקות במחלות של מערכת הלב, סרטן הריאה ושבץ מוחי, כולל הערכה של כ-50,000 מקרי תמותה בטרם עת משלושת הסיבות האלו בכל שנה בארצות הברית. דו"ח של ראש שירותי בריאות הציבור של ארצות הברית העריך שחשיפה קבועה במקום מגורים לעישון פסיבי מעלה את הסיכון לסרטן ריאה ב-30-20%. תסמינים נוספים כוללים תגובות אלרגיה, כאבי ראש ועוד. בין הסכנות עבור קטינים - שנמצאים בסיכון מוגבר לעישון פסיבי מכיוון שקצב נשימתם גבוה יותר כדי לעודד את צמיחת הגוף - נמצאת העלייה בשכיחות תסמונת מוות בעריסה, דלקות אוזניים, זיהומים בדרכי הנשימה, ועוד.
עם זאת, מחקר מקיף שנעשה בבית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת UCLA הצביע על אפשרות שהקשר הישיר בין מחלות הקשורות לעישון לבין עישון פסיבי חלש לעומת התפיסה המקובלת.
בטווח הקצר - העישון הפסיבי עלול לגרום לגירוי בעיניים, לכאב ראש, לבחילה ולסחרחורת.
מחקר מתמשך בדק את שכיחותן של רמות מדידות של קוטינין בקרב לא-מעשנים, כדי לאמוד את מידת השכיחות של עישון פסיבי באוכלוסיית ארצות הברית, וגילה ירידה דרמטית בין שנת 1988 - בה 87.9% מקרב הלא-מעשנים היו בעלי רמות מדידות - לשנת 2014, בה השכיחות ירדה ל-25.2% באוכלוסיית הלא-מעשנים. במרכזים לבקרת מחלות ומניעתן ייחסו ירידה זו למספר גורמים, ובראשם הורדת שיעור המעשנים באוכלוסייה הכללית, מודעות מוגברת לסכנות בעישון פסיבי ואימוץ חוקים האוסרים על עישון במקומות עבודה ובשטחים ציבוריים רבים. המחקרים גם הצביעו על כך שישנם הבדלים בין קבוצות שונות באוכלוסייה במידת החשיפה לעישון פסיבי, כאשר קבוצות הנוטות לחשיפה גבוהה במיוחד הם אנשים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה, עובדי תעשיית "צווארון כחול" וילדים בגילאי 3–11. בנוסף בולטות קבוצות אוכלוסייה ספציפיות, כמו האפרו-אמריקאים בארצות הברית, בשיעור גבוה במיוחד של עישון פסיבי.
עישון מיד שלישית
מונח שנטבע על ידי מכון דנה-פרבר לסרטן של אוניברסיטת הרווארד הוא "Third hand smoke" - מושג זה מתייחס לנזקי העישון כפי שהם באים לידי ביטוי בסביבה ונשארים בה גם שעות וימים לאחר שהעישון התבצע בפועל.
נזקי עישון יד שלישית מתייחסים לכימיקלים שנותרים בסביבה לאחר שמתפוגג העשן, כימיקלים בביגוד, משטחים שונים ובקירות. יתר על כן, עלולים אותם כימיקלים המופקים מהעישון להגיב עם חומרים נוספים המצויים בסיבה ולגרום לנזקים בריאותיים נוספים (מעבר לנזקי העישון הפסיבי הידועים).
תינוקות וילדים חשופים יותר לנזקי עישון יד שלישית מכיוון וסביבת המחיה שלהם מצויה בקרבה רבה לאזורים בהם נשארים הכימיקלים. כלומר, תינוק שזוחל על משטח הרצפה, או ילד שנוגע או מצייר על הקירות חשוף הרבה יותר למפגעי עישון יד שלישית.
במבנים ציבוריים רבים, כגון שדות תעופה ומקומות עבודה, קיימים חדרי עישון בהם ניתנת האפשרות לעישון, כדי להגן על הציבור שאינו מעשן מעישון פסיבי.
ממוזער|250px|שמאל|חדר עישון בטרמינל 3 בנתב"ג
חקיקה להגבלת העישון
ממוזער|שלט באיכילוב שמציין שהעישון אסור ושהעוברים על החוק צפויים לקבל קנס
מאמצע המאה העשרים התרבו מחקרים מדעיים שהוכיחו שהעישון מסוכן לבריאות, גורם למחלות ולמוות מוקדם. חברות הטבק לחמו במידע זה באמצעות מידע מוטה שהפיצו כדי להטעות את הצרכנים, אך בהמשך אכן קודמה במדינות רבות חקיקה המטילה מגבלות שונות על העישון. גרמניה הנאצית הייתה המדינה הראשונה בהיסטוריה המודרנית בה התקיימה מערכה ציבורית אפקטיבית נגד צריכת טבק. בעולם נחקקו חוקים רבים נגד עישון. בישראל משמש לכך החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון. בנוסף נחקקו חוקים המגבילים את הפרסום והמכירה של מוצרי טבק:
איסור על מכירת מוצרי טבק לקטינים (עד גיל 18).
חיוב לתת אזהרה על כל קופסת סיגריות, ובה פרטים על נזקים שגורם העישון.
חיוב לתת אזהרה בדבר נזקי העישון על כל פרסומת לסיגריות, או איסור מוחלט של פרסומת כזו.
איסור להציג מוצרי עישון למכירה בחנות ויש להסתירם, כך שלא יהיו גלויים לעין.
בישראל משמש למטרות אלה חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק, ה'תשמ"ג-1983.
ב-2010 הפכה בהוטן למדינה הראשונה שאסרה מכירת סיגריות בשטחה.
ב-2021 הודיעה ניו זילנד כי החל משנת 2027 תיאסר מכירת סיגריות בהדרגה לילידי שנתון 2008 והלאה (כך שהגיל המינימלי לרכישת סיגריות יעלה מדי שנה בשנה אחת).
העישון בתרבות
ממוזער|200px|אחוז גברים מעשני טבק במדינות שונות
שמאל|ממוזער|200px|אחוז נשים מעשנות טבק במדינות שונות
רבים רואים בלחץ חברתי אחת הסיבות המרכזיות לעישון. לפי גישה זו, אדם "נגרר" לעישון עקב רצון להשתלב בחברה בה זו הנורמה, אף על פי שבתנאים אחרים לא היה מעשן.
עישון בסרטים
פרופסור בן עמי סלע מבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובית החולים שיבא בתל השומר מצטט מחקר ולפיו מאז שנת 1990 ועד 2002 הוכפלו למעשה סצנות העישון בסרטים המיוצרים בארצות הברית, ונפח העישון בסרטים חזר לימי הזוהר שלו משנות ה-50, בטרם החלו להתברר הנזקים הבריאותיים שמחולל העישון.
הברית בין תעשיות הטבק והסרטים, קיימת למעשה משנות ה-30. חברות הטבק נהגו לתגמל במשך שנים חברות סרטים וכוכבים:
חברת הטבק פיליפ מוריס שילמה 350 אלף דולר עבור הכנסת סצנה אחת בסרט "רישיון להרוג" בסדרת ג'יימס בונד, בה מעשן כוכב הסרט טימותי דלטון סיגריה מתוצרתה.
סילבסטר סטלון קיבל 500 אלף דולר מחברת בראון ויליאמסון כדי שיעשן סיגריות מתוצרתה בחמישה מסרטיו.
מחקר אחר אותו מצטט סלע באותו מאמר, הראה קשר ישיר בין צפייה בסרטים הכוללים סצנות עישון לבין התחלת העישון אצל בני נוער.
העישון בישראל
שיעור המעשנים
בשנת 1959 העריכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שכ-48% מהגברים מעל גיל 18 מעשנים, וכ-13% מהנשים מעל גיל 18 מעשנות. בשנת 1972 נותר שיעור הגברים המעשנים בסביבות 48%, ושיעור הנשים עלה ל-23%. שיעור המעשנים בקרב הערבים בישראל עמד על 63%. סקר של מכון דחף מתחילת 1988 הצביע על ירידה בשיעור המעשנים במהלך שנות ה-80 מכ-37% בשנת 1983 ל-28.5% בתחילת 1988.
בשנת 2007 הוערך שיעור הגברים היהודים המעשנים בכ-26.7%, שיעור היהודיות המעשנות בכ-19.7%, שיעור הגברים הערבים המעשנים בכ-39.8% ושיעור הערביות המעשנות בכ-6.8%. בשנת 2017 הוערך שיעור הגברים היהודים המעשנים בכ-23.3%, שיעור הנשים היהודיות המעשנות הוערך בכ-16.9%, שיעור הגברים הערבים המעשנים הוערך בכ-38.2% ושיעור הנשים הערביות המעשנות הוערך בכ-7.2%.
על פי נתוני התוכנית הלאומית למדדי איכות לרפואת הקהילה בישראל, שיעור כלל הגברים המעשנים בשנת 2017 עמד על 26.6% ושיעור כלל הנשים המעשנות עמד על 12.1%. שיעור העישון בשכבה החברתית-כלכלית החלשה עמד על 19.2% ובשכבה החברתית-כלכלית החזקה עמד השיעור על 13.0%.
בקרב בני נוער בישראל, בשנת 2022 חלה ירידה בגיל התחלת העישון, בהשוואה לממדי העישון בישראל בשנה הקודמת (2021). ב-2022 נרשמו 13.7 אחוז התחלות עישון בקרב בני נוער בגילאי 14-12, לעומת 3.4 אחוזים בשנת 2021. כמו כן, שיעור העישון היומי בקרב בני 17-15 יותר מהכפיל את עצמו בארבע השנים האחרונות – מ-4.7 אחוזים בשנת 2019 ל-9.8 אחוזים מעשנים יומיים ב-2022. ממצאים עדכניים אלה מלמדים הן על ירידה בגיל ההתנסות והן על עלייה בשיעורי העישון בפועל של בני הנוער. שינויים אלו מיוחסים בין היתר להתפשטות הסיגריות האלקטרוניות ללא כל רגולציה ופיקוח על התופעה.
חקיקה
ישראל פועלת, החל משנות ה-80, לצמצום העישון, בעיקר בקרב קטינים. החל משנת 2003 הצטרפה ישראל ל-FCTC, אמנה בינלאומית בחסות ארגון הבריאות העולמי לצמצום והגבלת השימוש במוצרי טבק.
חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק, תשמ"ג–1983, הוא חוק מקיף המתייחס בהרחבה לנושא העישון. על פי החוק, אין לפרסם "פרסומת בשבח העישון כשלעצמו", וכן אין לפרסם פרסומות על מוצרי טבק במגוון מדיות, ובהן רדיו, בטלוויזיה, בפרסומים עיתונאיים המיועדים בעיקרם לקטינים, בכלי תחבורה ציבוריים פנים-ארציים ועוד. החוק מאפשר פרסום במספר מדיות, למשל, בעיתונות שאינה מיועדת לקטינים או בחסות לאירועים, אולם מחייב את המפרסם לכלול אזהרת בריאות בהתאם להגדרות משרד הבריאות, ואוסר לעשות בפרסום זה שימוש בשמם או דמותם של בני אדם או בעלי חיים, כולל דמויות מצוירות או מונפשות. החוק גם מחייב את יצרני ויבואני מוצרי הטבק להגיש לשר הבריאות דוחות המפרטים את הוצאותיהם על פרסום וקידום מכירות. החל משנת 2014 התווספו לחוק סעיפים נוספים האוסרים מכירה של סיגריות ומוצרי עישון לקטינים, ומגביל הצבה של מכונות אוטומטיות למכירת סיגריות.
באותה שנה נחקק גם חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, שהיה חוק יוצא דופן בעולם בשעתו, שכן ישראל הייתה בין המדינות הראשונות שהגבילה את העישון עצמו. החוק בתחילתו אסר על עישון במספר מקומות דוגמת אוטובוסים ובתי קולנוע, ועם השנים הורחב החוק והתייחס גם למסעדות, מטוסים, תחנות אוטובוס מקורות, רציפי רכבת, גני אירועים, מקלטים ציבוריים, אצטדיוני ספורט ועוד.
בשנת 2019 נכנס לתוקף תיקון לחוקים הנ"ל, המחיל גם על סיגריות אלקטרוניות איסורים דומים לאלו של סיגריות הטבק, וכן אוסר על מכירת סיגריות אלקטרוניות בעלות מאפיינים מוגדרים (למשל, ריכוז ניקוטין גבוה מדי). החוק מתייחס לראשונה לפרסום באינטרנט, ואוסר לא רק פרסום במדיות דיגיטליות, אלא גם שימוש בהן לפרסומת סמויה או למתן חסות. בנוסף, החוק אוסר על חלוקה חינמית של סיגריות באירועים המוניים. החוק עדיין מתיר פרסום בעיתונות המודפסת, אולם החמיר את חובתו של המפרסם, שעתה עליו לממן גם מודעה בגודל שווה המזהירה מפני העישון. החוק נתן דגש מיוחד במטרה לנסות ולהפחית את הפופולריות של סיגריות בקרב קטינים, ולכן אסר על שיווק צעצועים וממתקים בצורת סיגריות, וקבע כי על כל חפיסות הסיגריות להיות מעוצבות כחפיסות אחידות בצבע אחיד ולא פופולרי בשם פנטון 448c.
העישון בהלכה
איסור העישון
החפץ חיים פסק להלכה, בהסתמך על חוות דעת של רופאים, כי האיסור בעישון סיגריות נובע מהציוויים על שמירת הנפש. לעומתו הרב משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף פסקו כי הדבר אינו מהווה ביטול ציווי מהתורה, וזאת על פי הפסוק המבטא אמונה כי אלוהים שומר מפני סיכונים הנובעים מדבר ש"דשו בו רבים" (שנהגו רוב העולם לעשותו). אך גם הם מודים כי על פי רוח ההלכה רצוי שלא לעשן.
לעומתם נכתב בספר "ציץ אליעזר" שלא ניתן לומר "שומר פתאים ה'" כאשר על כל חפיסה של סיגריות כתוב שהיא מזיקה לבריאות: .
עישון ביום טוב
לדעת הציץ אליעזר אף על פי שהעישון אסור בכל ימות השנה, אין לאוסרו באיסור מיוחד ביום טוב, וזאת כיוון שלמעשנים (שאינם שומעים להוראה ההלכתית האוסרת את העישון) נחשב העישון כאוכל נפש. לעומת זאת רבנים רבים אוסרים את העישון ביום טוב משום שהוא נחשב דבר שאינו שווה לכל נפש. הרב אליעזר מלמד מביא בפניני הלכה דעת אמצע, לפיה לכתחילה אסור לעשן. אבל אם האדם מכור, וחוסר העישון גורם לו צער רב, זה הופך למניעת סבל שהיא דבר השווה לכל נפש ומותר.
כשרות הסיגריות לפסח
בחג פסח ישנה בעיה נוספת בעישון, והיא שבתהליך ייצור הסיגריות מושרה הטבק בחומרים רבים, שחלקם הם חמץ. מסיבה זו ישנם רבנים רבים האוסרים את העישון בימות הפסח, אלא אם מדובר בסיגריות שיש להן אישור כשרות לפסח.
קישורים חיצוניים
אתר עמותת "אוויר נקי" – העמותה נגד עישון, כולל מידע על החוק והזכויות בנוגע לעישון כפוי במקומות ציבוריים
שאלות ותשובות על העישון, אתר האגודה למלחמה בסרטן
ספר חיים ללא עישון על פי התורה, יחזקאל אסחייק.
הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה - ליקוטים ב', פרק ט (הלכות שמירת הנפש): ח – איסור עישון, ט – עובדות מדעיות, י – האיסור לעשן ליד אחרים, יא – האם מותר לסייע למעשן בקניית סיגריות, יב – האם מותר לפרסם סיגריות בעיתון, יג – החינוך נגד עישון
דייוויד סלע, עם פילטר או בלי? לעניין עישון סיגריות בישראל של פעם, נוסטלגיה אונליין
הנזק הבריאותי הנגרם מעישון פסיבי, מאמר המפרט מחקרים שנעשו לגבי נזקי עישון פאסיבי. 3 באוגוסט 2004
עישון: מה שצריך לדעת
הימצאות עישון סיגריות במחוזות ארצות הברית: 1996-2012
סטטיסטיקת עישון
אטלס הטבק
הערות שוליים
*
קטגוריה:גורמים מסרטנים | 2024-10-17T14:12:14 |
אזרחות | שמאל|ממוזער|250px|תעודת זהות בלגית (דוגמה)
אזרחות היא חברות בקהילה פוליטית, בדרך כלל במדינה. בניגוד לנתינות, שמשמעותה היא כפיפות לשלטון, האזרחות מניחה שותפות במערכת הפוליטית הכוללת מערכת מוגדרת של זכויות וחובות.
למונח אזרחות מגוון של משמעויות בתחום המשפט ובתחומים של מדעי החברה.
אזרחות במשפט הבין-לאומי
מקובל במשפט הבין-לאומי כי אזרחות היא מעמד הניתן לאדם פרטי, המגדיר את יחסיו כפרט עם מדינה כלשהי. על פי גישה זו, כל האזרחים של מדינה כלשהי שווים במעמדם כלפי אותה מדינה, ואין סוגים שונים של אזרחות. גישה זו מתבססת על המושג מדינת לאום, והיא התגבשה במהלך המאה ה-19 באירופה.
האזרחות כוללת חובות ואחריות של המדינה כלפי האדם האזרח, וזכויות וחובות של האזרח כלפי המדינה. לאור זאת, האזרחות נחשבת לאחת מזכויות האדם (כך בהצהרת האו"ם בנושא זכויות האדם ובנושא זכויות הילד). כיוון שמעבר בני אדם ממדינה למדינה מוסדר באמצעות הסכמים בין מדינות, חייב אדם להיות בעל אזרחות כדי לנוע בעולם. לפיכך, האזרחות חיונית גם למימוש חופש התנועה, שאף הוא נחשב לאחת מזכויות האדם.
על פי אותה גישה, מקובל כי אדם שנולד בתחומיה של מדינה, גר בה מגורי קבע, ואין לו אזרחות אחרת, זכאי לאזרחות במדינה שבה נולד ושבה גר. בפועל, מדינות שונות קובעות כללי התאזרחות שונים (וראו להלן). לעיתים ניתנת אזרחות לכל מי שנולד בתחומי המדינה, לעיתים ניתנת אזרחות למי שהוריו הם אזרחי המדינה, וקיימים קריטריונים נוספים. חלק מהמדינות מתירות לאזרחיהן להיות גם אזרחים של מדינה אחרת במקביל. מצב שבו אדם אינו מקבל אזרחות מאף מדינה נחשב בעייתי מאוד, אולם הוא קיים, במיוחד באזורים ששרויים בסכסוך והריבונות בהם אינה ברורה. בני אדם כאלה מקבלים בדרך כלל חסות מארגון בין-לאומי (האו"ם או ארגון אחר), עד שתוסדר אזרחותם. יש מדינות שמוכנות להעניק לבני אדם כאלה מעמד מיוחד של פליט עד שתוסדר אזרחותם.
הגדרה מתחום מדעי החברה
המחקר הסוציולוגי בנושא האזרחות בוחן את האזרחות לא רק בצורה בינארית, דרך קבלתה או אי קבלתה של אזרחות רשמית, אלא בוחן גם את אופי האזרחות – את אופי הזכויות והחובות הניתנים לתושבי המדינה. מכיוון שהזכויות והחובות אינן מתחלקות באופן שווה בין כלל האזרחים, הגדרה זו של אזרחות מאפשרת להתייחס לא רק לקיומה או אי קיומה של אזרחות, אלא אף לסוגים שונים ורמות שונות של אזרחות.
בעקבות כך, מקובל להתייחס גם לאזרחות של קבוצות – חוקרים רבים מצביעים על העובדה כי העובדה של קבוצות חברתיות שונות מאפיינים סוציו-דמוגרפיים וכלכליים שונים גורמים לכך כי האזרחות של קבוצות אלו היא שונה ומרובדת. לדוגמה, אופיין של קצבאות ילדים משפיע על הזכויות של קבוצות אוכלוסייה מסוימות, המאופיינות במשפחות מרובות ילדים.
במחקר במדעי המדינה מקובל לחלק את התפיסות השונות כלפי ה"אזרחות" לשלוש קבוצות: התפיסה הרפובליקנית, התפיסה הליברלית והתפיסה הפרוגרסיבית
לפי התפיסה הרפובליקנית, "אזרחות" משמעה זיקה למדינה ולקולקטיב, והיא כוללת את הזכויות והחובות האזרחית והלאומית.
לפי התפיסה הליברלית, "אזרחות" משמעה בעיקר הזכויות של האינדיבידואל לממש את האוטונומיה שלו במסגרת ה'חירות' שמוענקת לו במסגרת האזרחות, והיא כוללת את זכותו של האזרח להשפיע על הפוליטיקה המדינתית.
לפי התפיסה הפרוגרסיבית, ל"אזרחות" משמעות מרכזית כזכותו של ה'פרט' לשוויון זכויות מהותי במדינה בה יש לו אזרחות, והיא כוללת את הזכות לפעול באופן אקטיבי להשיג אותו.
היסטוריה של האזרחות
התקופה הקלאסית
יוון העתיקה האזרחות הופיעה לראשונה בפולייס היווניות. באתונה זכו למעמד זה בני שבעת השבטים ששלטו בה, ובני שבטים אלה היו זכאים, מתוקף היותם אזרחים, להשתתף באסיפות העיר ולהשפיע על ההחלטות שהתקבלו בה. באתונה התפתחה התפיסה, השלטת במידה זו או אחרת עד ימינו, כי קבלת האזרחות מחייבת השלת זהויות פרטיקולריסטיות קודמות – מרגע שאדם הפך לאזרח, הוא מחויב להשיל מעליו את מחויבויותיו הקודמות, ובמקרה האתונאי – את מחויבותו לשבט שלו.
רומא ברומא שינתה האזרחות את פניה והייתה סטטוס משפטי – רק מי שהיה אזרח (Civitas, מילולית: שייך לציוויליזציה, כלומר בן תרבות) היה פרסונה משפטית, והיה זכאי לתבוע לדין אחרים ולהיתבע בעצמו. כל מי שלא היה אזרח היה תחת אחריות חוקית של אזרח – עבד תחת אחריותו של בעליו, אישה תחת אחריותו של בעלה וכדומה.
ימי הביניים
לאחר התקופה הקלאסית חלה נסיגה הן בתפוצתו והן בתכולתו של מעמד האזרחות. במסגרת הפיאודלית סטטוס זה לא היה קיים, והוא התקיים רק בחלק מן הערים, שלתושביהם הייתה אוטונומיה מסוימת מהשלטון הפיאודלי. בערים אלו החזיקו המעמדות החזקים – בעיקר הסוחרים – באזרחות, שהקנתה להם הן זכויות פוליטיות והן זכויות משפטיות.
העת החדשה
עם עליית חשיבותם של הסוחרים, במאות ה-16 וה-17, הם דרשו וקיבלו את הרחבת הסטטוס לו זכו בערים גם מחוץ להן. בשלב זה האזרחות הייתה מוגבלת לבעלי רכוש בלבד, וכללה את מה שנקרא היום זכויות אזרחיות, כמו חופש הדיבור, זכות הקניין ועוד.
סטטוס זה התרחב לאיטו במאות השנים שלאחר מכן, בתהליך שכלל הן את הרחבת הקבוצות הנכללות באזרחות והן את אופי הזכויות שהוענקו. שתי התפתחויות משמעותיות חלו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 – צירופו של מעמד הפועלים לאזרחות ולאחר מכן הענקת אזרחות לנשים.
במחצית המאה ה-20 טען הסוציולוג תומאס המפרי מרשל כי תהליך ההתפשטות של האזרחות עומד להגיע לסיומו. סיבה אחת לכך הייתה השתייכותו לגישת המודרניזציה ששלטה בסוציולוגיה באותם ימים, אך גם העובדה כי ברוב מדינות המערב, כמעט כל הקבוצות נהנו מאזרחות מסוג זה או אחר, ורמת הזכויות (בעיקר החברתיות) הגיעה לשיאים שטרם נודעו.
סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21
התהליך העיקרי שהשפיע על אופי האזרחות מאז שנות השבעים של המאה ה-20 הוא הגלובליזציה. עיקרו של תהליך זה הוא הרחבת הקשרים הבין-לאומיים, ובכך הוא מקטין את תלותו של היחיד במדינה ומקטין את חשיבותה ואת היקפה של האזרחות.
אחד מביטויי הגלובליזציה הוא התרחבותה חסרת התקדים של הגירת עבודה. חוסר בידיים עובדות באירופה המערבית הביא לתנועה של הגירת פועלים מארצות עניות יותר, בעיקר ארצות אסלאמיות. לאחר מספר שנים, היה ברור כי חלק מפועלים אלו אינם זמניים, אלא נשארים במדינות אלו יותר ממספר שנים, ואף מקימים בהן משפחות. שאלת אופי האזרחות של מהגרי העבודה ויותר מכך – של צאצאיהם, היא שאלה שאיתה עדיין מתמודדות מדינות אירופה, ומנסות למצוא לה פתרון.
סוגים שונים של אזרחות
הבדל בין מדינות
מדינות שונות מעניקות אזרחות באופן שונה ועל בסיס קריטריונים שונים.
הבדל ראשון נובע מאופן קבלת האזרחות. בעוד במדינות רבות (צרפת, לדוגמה) נהוג אופן הענקת אזרחות טריטוריאלי – תושבי המדינה מקבלים אזרחות מעצם העובדה שהם חיים בתחום הטריטוריה שלה, במדינות אחרות (כמו בגרמניה) אופן הענקת האזרחות הוא תרבותי – זכאי לאזרחות גרמנית כל מי שמשתייך לתרבות הגרמנית, לפי קריטריונים מסוימים – בדרך כלל קריטריונים אתניים. כך, גרמני אתני שמשפחתו חיה באוסטריה מזה מספר דורות זכאי לאזרחות גרמנית אך מהגר עבודה טורקי, שנולד בגרמניה וזו התרבות היחידה אותה הוא מכיר, אינו זכאי לאזרחות.
הבדלים תוך-מדינתיים
גם לגבי מדינה ספציפית, האזרחות אינה סטטוס אחיד. קבוצות שונות מוכלות באזרחות באופן שונה ונהנות מזכויות שונות ומחובות שונות. יש להדגיש כי אופן החלה שונה אין משמעו בהכרח רמה שונה של אזרחות – שתי קבוצות יכולות ליהנות מסוג שונה לחלוטין של אזרחות, אך אף אחד מהשניים לא יהיה עדיף על משנהו.
אופני הכלה שונים באזרחות, ועצם עובדת ההכלה או ההדרה, יכולים ליצור זהויות חברתיות חדשות או לעצב את הזהויות הקיימות באופן שונה. כך, טקטיקה מסוימת של הענקת הטבות עשויה להפוך אוסף אנשים בעלי מכנה מסוים, שהיה חסר משמעות חברתית עד אז, לקבוצה חברתית בעלת זהות משותפת. בישראל, לדוגמה, הביאו הטיפול והיחס הדומים לעולי ארצות האסלאם ליצירת מעמד חברתי חדש ובעקבותיו ליצירת קבוצה בעלת זהות ייחודית, שלא הייתה קיימת לפני תהליך זה – המזרחים.
ראו גם
חוסר אזרחות
קישורים חיצוניים
אזרחות ותושבות, באתר האגודה לזכויות האזרח
אזרחות – מבט תאורטי והיסטורי
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה | 2024-09-05T06:09:19 |
הגנת שני הפרשים | הגנת שני הפרשים היא אחת מהפתיחות האפשריות במשחק השחמט. הפתיחה נקראת כך משום ששני הצדדים מוציאים את הפרשים שלהם בתחילת המשחק, על מנת להגן על הרגלי המרכזי.
השימוש הראשון בהגנת שני הפרשים מיוחס לחוליו פולריו בסוף המאה ה-16. מהלכו השלישי של השחור נחשב אגרסיבי יותר מאשר הפתיחה האיטלקית ולכן יש הטוענים שהמונח הגנה אינו מתאים לסדרת מהלכים זו.
הגנת שני הפרשים מקוטלגת בשיטת אנציקלופדיית פתיחות שחמט בין c55-c59.
תיאור הפתיחה
1. ה4 ה5
2. פו3 פג6
הלבן מתקיף את הרגלי השחור בעזרת פרשו. השחור בוחר להגן דווקא בעזרת הפרש, משום שעל ידי כך הוא גם שולט בערוגה ד4; בנוסף לכך, הוא מפתח את קציניו באגף המלכה, כך שצעד זה אינו הגנתי בלבד, אלא יש בו גם מגמה התקפית.
3. רג4
בצעד זה, מאיים הלבן על הרגלי ו7 החלש.
3 . ... פו6
(ראו תרשים)
מטרת השחור, להשיב התקפה על הרגלי ה4 שאינו מוגן ובכך לאלץ את הלבן להגן עליו וכך יוכל הוא להמשיך בפיתוח הקצינים.
4. פז5 (5.ד3 הוא וריאנט האיטלקית השקטה)
מסע זה מגן, מחד, על הרגלי הלבן, ומאידך מאיים על הרגלי ו7.
4. ... ד5
הקרבת הרגלי נועדה לאפשר לשחור לפתח את כליו על חשבון מסעיו העיקרים של הלבן.
5. ה:ד5
בעמדה זו יש לשחור אפשרות לזכות בכלי הנחשבת מפוקפקת:
5. ... פ:ד5
6. פ:ו7 מ:ו7
7. מהו3+ מה6
8. פג3 פגב4
9. מהה4 ג6
10. ד4 וללבן תמורה מלאה בעד הכלי.
בשלב זה יש לשחור שתי אפשרויות:
5. ה:ד5 פא5
6. רב5+ ג6
7. ד:ג ב:ג
8. רה2 ח6
9. פח3 (כמובן שלא 9.פו3 שלאחר 9. ...ה4 מאפשר לשחור להתפתח במהירות.
זוהי אחת מעמדות המפתח של הגנת שני הפרשים וללבן עדיפות קלה.
לחלופין השחור יכול לשחק 5. ...פד4 שמוביל לווריאנט טקטי סוער-
6. ג3 פ:ד5
7. פה4 ב5
8. רו1 מהח4
9. פז3 רז4
10. ו3 רד6!?
11. ג:ד4 ה4
12. ר:ב5+ מד8
13. 0-0 ה:ו3 זו עמדה סבוכה ביותר שנחקרה לעומק במשחקי רבים בהתכתבות.
לקריאה נוספת
הערות שוליים
שני הפרשים, הגנת | 2021-11-25T04:41:38 |
שבא | שְׁבָא (באמהרית: ሳባ, בתיגרינית: ሳባ, בערבית: سبأ) הייתה ממלכה קדומה אשר בין היתר מוזכרת בתנ"ך. ניתנו לה זיהויים שונים, בהם דרום חצי האי ערב וקרן אפריקה.
שבא בתנ"ך
השם שבא מופיע פעמיים בפרק על מקור העמים בספר בראשית. בפעם הראשונה מוזכרים "שבא" ואחיו דדן כבניו של רעמה בנו של כוש בן חם, ובפעם השנייה מוזכר "שבא" כבנו של יקטן צאצא של שם בן נח. במופע שלישי של שבא בספר בראשית, שבא ואחיו דדן מוזכרים כבניו של יקשן, מבניו של אברהם וקטורה. שלושת המופעים הללו חוזרים ברשימות בספר דברי הימים.
האזכור הראשון לממלכת שבא בתנ"ך הוא בביקור מלכת שבא אצל המלך שלמה.
באזכורים נוספים של שבא הם מופיעים כמקור או סוחרים של זהב, אבנים יקרות, בשמים ולבונה.
הסברים לכפילות של שבא
היו שזיהו את שבא כסבא ולכן שני ה"שבא" הם למעשה שם של אומה אחת שנוצרה מעירוב של בני שם עם בני חם ולכן נזכרת בתנ"ך כעם שהוא מבניו של שם וחם, דבר המתיישב עם השליטה של ממלכת סבא באתיופיה שבה יישבו עמים דוברי שפות כושיות אבותיהם של האגאווים והעפרים שהגיעו מאזור ממלכת כוש בנוסף להגירות של עמים דוברי שפות שמיות מתימן שעברו את מיצר באב אל מנדב ייצרו תרבות ואוכלוסייה שמית-חמית מעורבת.
מיקום
על פי התנ"ך ממלכת שבא מזוהה באזור דרומית לארץ ישראל, ממלכת ישראל קיימה קשרי מסחר עם ממלכת שבא הנמצאת ככל הנראה באזור הים האדום.
מרבית החוקרים כיום מזהים את ממלכת שבא באזור תימן (דרום ערב), שהייתה ממלכה בעלת כוח משמעותי מאוד עם כלכלה מפותחת המתבססת על סחר בצמחי בשמים באמצעות שיירות גמלים וכן באמצעות נתיבי שיט. היו קיימות מספר ממלכות המזוהות עם חלק מצאצאיו של יקטן שאחד מהם היה שבא. חצרמות מזוהה עם ממלכת חצרמוות הממוקמת במזרחה של תימן, חוילה על פי יוסף בן מתתיהו ואלדד הדני מזוהות באתיופיה של היום, ייתכן עם אזור "אגא" או לחלופין עם אזור כיאנאום המזוהה עם אזורי קווארה, בנישנגול-גומאז, וואלגה שבאתיופיה יחד עם מדינת סנאר שבסודאן. אופיר המזוהה על פי רוב באזור מזרח אפריקה, ארץ פונט במאה ה-25 לפנה"ס המזוהה עם אופונה במאה ה-1 המוזכר ב"פֶריפְּלוּס הים האריתראי" (פריפלוס - קובץ הוראות שיוט) ונקרא חאפון, מחוז בצפון סומליה וישנם היסטוריונים שמזהים את עפר כאופיר בגלל הדמיון בשם. ובן נוסף של יקטן היה שבא, ואם רבים מבני יקטן התיישבו בתימן ובמזרח אפריקה הרי ששבא צריכה להיות אף היא באזור זה ולכן היסטוריונים מודרניים מסכימים ששבא היא ממלכת סבא, ממלכה אשר שלטה על תימן, אריתריאה, צפונה של אתיופיה, צפון סומליה, ג'יבוטי, מזרחה של סודאן ומערבה של ערב הסעודית.
על פי היסטוריונים רבים כמו יוסף בן מתתיהו מלכת שבא הייתה מלכת אתיופיה ומצרים, אך אין עדויות לגבי זה.
בני הממלכה הקימו את ממלכת דעמת שבצפון אתיופיה שלא ברור אם הייתה ממלכה עצמאית, גרורה סבאית או ממלכה אוטונומית בסבא. לפי היסטוריונים אחרים כגון דונלד לוין שבא היא שוואה.
בחפירות ארכאולוגיות אין אזכור למלכה אשר שלטה בסבא, אך חריטות מימי ממלכת דעמת מזכירות מלכה בעלת סטטוס שווה למלכים בנוסף לאזכורים לאזור הנקרא סבא לצד הים האדום שהארכאולוגים מכנים בשם סבא האתיופית. ישנן עדויות רבות להגמוניה של סבא בשני חופי ים סוף. כך למשל שפת הגעז ושאר השפות האתיו-שמיות (ביניהן אמהרית וטיגראינית) מסווגות כשפות שמיות דרומיות, בשל קרבתן לשפות דרום ערב העתיקות, ולשבאית ביניהן. דובריה היו שבט האגזי, אשר היגרו לאתיופיה מתימן בתקופה הקדם-אקסומית.
המסורת האתיופית
המסורת האתיופית מספרת שלממלכת שבא היה שם נוסף "ממלכת יקטן" על פי זה המסורת מציינת שהממלכה הוקמה ב-1978 לפנה"ס ושושלת המלכים שלה נקראה השושלת האגעזית, שושלת מלכים שמקורה בשבט האגעזי ("אגעזי" - "דוברי געז" − אגעזיאן) שושלת זו שלטה עד לשנת 975 לפנה"ס שנת המלכתו של מנליק הראשון והקמת קיסרות אקסום. השם הנוסף לממלכה לפי המסורת האתיופית הוא "סבא", שם זה היה למעשה השם של המלך הראשון של ממלכת יקטן מהשושלת האגעזית, מלך זה על פי המסורת האתיופית מזוהה עם "עבד שמס" לפי המסורת הערבית שהיה בנו של ירח ונכדו של יקטן, השושלת האגעזית מנתה כ-52 שליטים והאחרונה שבהם הייתה מלכת שבא ("מקדה").
המסורת התימנית
מסורת יחידאית קושרת את ראשית היישוב היהודי באזור תימן עוד לימי נדודי בני ישראל במדבר, אז "נשמטו מהם לגליל תימן ונתיישבו בנפת ארץ שבא בירת הממשלה". על פי המסורת הזו, יהודים הם שהודיעו למלכת שבא – המזוהה עם ממלכת סבא, ששכנה בשטח תימן של ימינו – על גדולתו של שלמה המלך, וסוחרים יהודים היו מפליגים לאורך ים סוף מעציון גבר אל שבא. מסורת זו נסמכת על זו על קשרי הכלכלה בין ישראל וערב בתקופה קדומה זו, לאורך דרך הבשמים.
ראו גם
צנעא
דעמת
קיסרות אקסום
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אתיופיה: ממלכות לשעבר
קטגוריה:מדינות לשעבר באסיה
קטגוריה:ארכאולוגיה מקראית
קטגוריה:עמים הנזכרים בתנ"ך
קטגוריה:בני יקטן
קטגוריה:בני יקשן | 2024-10-04T21:46:13 |
הבחירות לכנסת השש עשרה | ממוזער|336x336px|פילוח תוצאות הבחירות בדיאגרמת עוגה. מקרא (בסדר כיוון השעון): בגוונים הכחולים – מפלגות הימין, בגוונים האפורים – המפלגות החרדיות, בגוונים הסגולים – מפלגות המרכז, בגוונים האדומים – מפלגות השמאל, ובחום המפלגות הערביות.
הבחירות לכנסת השש-עשרה התקיימו ב-28 בינואר 2003, כ"ה בשבט ה'תשס"ג, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת השש עשרה. בחירות אלו נערכו על רקע האינתיפאדה השנייה, ההדלפות על חקירותיו הפליליות של ראש הממשלה אריאל שרון ופרסומים אודות שחיתויות בליכוד. הבחירות התקיימו תשעה חודשים לפני מועדן, ביוזמת ראש הממשלה, בתוקף סמכות שהוענקה לו עם קבלת חוק הבחירה הישירה ב-1992. הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי, שנועד להיות ב-28 באוקטובר 2003, ב' בחשוון ה'תשס"ד.
המנצחות הגדולות של הבחירות היו הליכוד, שזכתה ל-38 מנדטים, ומפלגת שינוי, שזינקה ל-15 מנדטים ונהפכה למפלגת לשון מאזניים של כל קואליציה. גם מפלגת האיחוד הלאומי זכתה להישגים נאים (7 מנדטים). המפסידות הגדולות של הבחירות היו מפלגת העבודה (ירדה מ-26 ל-19 מנדטים), ש"ס (ירדה מ-17 ל-11) ומרצ (ירדה מ-10 ל-6). הירידה הכללית בכוחן של מפלגות השמאל נבעה בעיקר מהלך הרוח הניצי בעקבות הפיגועים שביצעו הפלסטינים ומחוסר מוכנותן לבחירות שהוקדמו ב-9 חודשים.
רקע היסטורי
האינתיפאדה השנייה
בדומה לבחירות הקודמות לראשות הממשלה גם בחירות אלו הושפעו מהאינתיפאדה. למרות העובדה כי במרבית התקופה מאז הבחירות הקודמות חלה הידרדרות משמעותית במצב הביטחוני, הרי מאז מבצע חומת מגן במאי ומבצע דרך נחושה ביוני 2002 חל שיפור במצב הביטחוני. גם נאום בוש ב-24 ביוני 2002 נחשב להצלחה מדינית של הממשלה משום שהנאום כלל דרישות מיידיות בעיקר מהפלסטינים.
העובדה כי בנימין בן אליעזר היה שר הביטחון במרבית התקופה (עד לפירוק ממשלת האחדות) לא איפשרה לעבודה להציב אלטרנטיבה למדיניות הממשלה בשל הקושי להציג עמדה מנוגדת לזו שנתמכה עד כה על ידה. תרמה לכך הנטייה המיליטריסטית בחלקים נרחבים מהציבור שתמכה בצעדים קשים אף יותר מאלו שננקטו בפועל כלפי הפלסטינים. מצב זה גרם לכך שההבדלים המשמעותיים בהצעות לטיפול באינתיפאדה לא היו בין העבודה לבין הליכוד אלא דווקא בין הפלג היוני בעבודה (שתמך בעמדות מרצ בקירוב) לבין הפלג הניצי (שעמדתו הייתה קרובה מאוד לזו של הליכוד).
באופן עקרוני, אף על פי שאהוד ברק לא התמודד בבחירות אלו (ואף נמצא כמעט שנתיים מחוץ לפוליטיקה) ומפלגת העבודה טרחה רבות על מנת להעלים אותו מההיסטוריה שלה (כולל ביטול שינוי השם לישראל אחת), הציבור ראה בו ובמפלגתו את האחראים הישירים לפרוץ האינתיפאדה.
באופן כללי, בדומה לבחירות הקודמות, גם אם במינון נמוך יותר, גרמה האינתיפאדה ליצירת פער משמעותי בדעות הציבור, תוך שהציבור שבעבר זיהה את עצמו כשמאל מתון נסחף ימינה בצורה משמעותית והותיר למעשה חלל ריק בינו לבין השמאל הקיצוני שהקצין אף הוא. מצב זה פגע משמעותית בקהל היעד הפוטנציאלי של מפלגת העבודה, שמאז 1977 הפכה למפלגה שמסתמכת בעיקר על השמאל המתון.
כמו כן, הקדמת הבחירות על ידי ראש הממשלה, ימים ספורים אחרי יציאת העבודה מהממשלה, תפסה את העבודה במצב בו טרם בחרה את ראש המפלגה. כשנבחר לבסוף עמרם מצנע, נותר לו מעט יותר מחודש להביא את עצמו לידיעת הציבור ולשכנע בדבר עמדותיו – הבולטת ביניהן הייתה הטענה שאין אינטרס ישראלי להמשיך לשהות בעזה ובערי הגדה המערבית.
המאבק על הנהגת העבודה
שמאל|ממוזער|200px|עמרם מצנע, מועמד רשימת העבודה-מימד בבחירות
לאחר פרישתו של אהוד ברק בסוף פברואר 2001, הוקמה ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, בה ייצג שמעון פרס את העבודה כבכיר שריה. במקביל התמודד בן אליעזר מול מתן וילנאי על תפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות (שמעון פרס מונה לשר החוץ). נקבעו פריימריז במפלגת העבודה ל-4 בספטמבר 2001. בפריימריז אלו זכה לכאורה אברהם בורג (יושב ראש הכנסת דאז), אולם ההפרש הקטן (1000 קולות בלבד לטובת בורג) הביא לטענות רבות על זיופים, במיוחד במגזר הדרוזי. לאחר שורה ארוכה של דיונים והאשמות לגבי אפליה עדתית של הדרוזים הוחלט על עריכת פריימריז חוזרים ב-51 קלפיות (רובן במגזר הדרוזי) ב-26 בדצמבר, בבחירות חוזרות אלו נרשמו אחוזי הצבעה נמוכים (שכל צד פירש כחיזוק לעמדתו) ובסופן זכה בן אליעזר בראשות המפלגה בפער קטן של 1900 קולות.
אף על פי שזכייתו של בן אליעזר בראשות המפלגה הבטיחה לכאורה את מועמדותו לראשות הממשלה מטעם העבודה, הרי שבפועל תהליך הבחירות הבעייתי גרם לרינונים רבים בנושא זה, גם חוסר ההתלהבות של הפלג היוני בעבודה ממדיניות בן אליעזר כשר ביטחון תרם לכך. לאחר שהטיח האשמות קשות על אפליה עדתית כלפיו מכיוון שהוא ספרדי נאלץ בן אליעזר להסכים להתמודדות נוספת. בזמן שחלף בין ההחלטה על הפריימריז הנוספים לבין הפריימריז עצמם שנקבעו ל-19 בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהממשלה, מה שהביא לשמועות כי הפרישה נובעת משיקולי פריימריז. בפריימריז עצמם זכה עמרם מצנע, עד אז ראש עיריית חיפה, בראשות המפלגה תוך שהוא זוכה ב-53% מהקולות וגובר בכך על בן אליעזר שזכה ב-38% ועל חיים רמון (שנתמך על ידי בורג) שזכה ב-7% בלבד.
הפריימריז האחרונים, בהם נבחר מנהיג מהקצה היוני של המפלגה, גרמו לטענות של האגף הניצי של המפלגה שטענו כי בחירה זו תהפוך את העבודה ל"מרצ ב'" ותרחיק מצביעים. לעומת זאת, האגף היוני קיבל בשמחה את הבחירה וטען כי האגף הניצי הופך את העבודה ל"ליכוד ב'" ויש ליצור בידול. האשמות אלו, כמו גם תהליכי הפריימריז הארוכים והתכופים (שלוו כאמור בהאשמות זיוף רבות) גרמו לפגיעה ממשית במעמד העבודה ואף לטענות כי העבודה מתפוררת אשר נשמעו מכל קצוות הקשת הפוליטית.
מכיוון שהבחירות הכלליות הוקדמו באופן מפתיע, לא הספיק מאבק הפריימריז לשכוך וגרם כנראה נזק נוסף למפלגה בבחירות.
התפוררות ממשלת האחדות
מבצע חומת מגן ועוד יותר מבצע דרך נחושה, אשר סיימו את מדיניות האיפוק של ישראל, אמנם הצליחו להביא להורדה משמעותית של רמת הטרור, אולם הביאו להתפוררות של ממשלת האחדות שבמידה רבה ההצדקה לקיומה (לפחות רשמית) הייתה הטיפול במצב הביטחוני החמור. מצב המשק הידרדר משמעותית ואחרי מבצע חומת מגן, אף הוצגה ב-25 באפריל 2002 תוכנית חירום כלכלית שכונתה חומת מגן כלכלית.
הרגיעה היחסית בתחום הביטחוני הייתה בין הסיבות לכך ששרי ש"ס התנגדו לתוכנית החירום ואף הצביעו נגדה בכנסת. מצב זה הביא את ראש הממשלה שרון לפטר את שרי ש"ס ב-20 במאי. ש"ס חזרה אמנם לממשלה ב-3 ביוני, אך צעד זה היווה את תחילת הסוף של ממשלת האחדות. ב-28 ביולי פרשו דוד לוי וסיעתו גשר מהקואליציה עקב התנגדות לתקציב, צעד שאמנם לא היה משמעותי באותה עת אולם בהמשך הקשה על המשך קיומה של הממשלה.
פרישת העבודה בספטמבר, שנומקה על רקע המדיניות הכלכלית ותקציב המדינה ועל רקע אי-הנוחות הפנימית במפלגה מהמדיניות הביטחונית החדשה, הביאה את שרון לבצע סבב תיקים בממשלתו. בנימין נתניהו מונה לשר החוץ ב-1 בנובמבר ושאול מופז מונה לשר ביטחון למחרת (בצעד שעורר ביקורת רבה בשל העיתוי – 4 חודשים בלבד לאחר שחרורו מצה"ל). למרות רענון הממשלה, החליט שרון לנצל את שעת הכושר הפוליטית ולפזר את הכנסת.
חוק טל והשלכותיו
ב-23 ביולי 2002 אושר חוק טל בכנסת. חוק זה הוא השאריות של רפורמת טל שהתקבלה בממשלת ברק (ב-2 ביולי 2000), כניסיון פשרה מול התביעה להשוות את חובות האזרחים החרדים לחובות האזרחים החילונים במדינה. התהפוכות הקואליציוניות עיכבו את קבלתו בכנסת עד לתאריך זה, ואף בקווי היסוד של הממשלה החדשה לא נקבע דבר לגבי התמיכה בחוק.
קבלת החוק, שלמעשה הכשיר את אי גיוסם של החרדים לצה"ל (תוך מתן אפשרות לצאת ל"שנת הכרעה" שבה יוכלו לעבוד, ושאחריה יוכלו לבחור האם להתגייס לשירות צבאי או אזרחי, או לחזור לישיבה) גרמה להתחזקות משמעותית של השנאה כלפי החרדים. תנועת "התעוררות" שהובילה את המאבק נתמכה על ידי שינוי ומרצ. ההשפעה העיקרית של חוק טל על הבחירות הייתה כנראה התחזקות משמעותית של שינוי.
התוכנית המדינית של העבודה
לאחר בחירתו של מצנע לראשות מפלגת העבודה, קיבלה העבודה מצע בו הציעה יציאה חד צדדית מרצועת עזה ומחברון, פינוי התנחלויות ובנייתה של גדר ההפרדה. אף על פי שתוכנית זאת (למעט חברון) היא למעשה התוכנית שאותה מימשה ממשלת שרון שהוקמה לאחר הבחירות הרי בזמן הבחירות לא קנתה לה התוכנית תומכים רבים, והותקפה חזור והתקף על ידי מפלגות הימין בראשות שרון. עוד יותר מכך ספג ביקורת החלק במצע העבודה המדבר על "משטר מיוחד" ב"אגן הקדוש", קרי (לפי ועידת טאבה) חלוקה בפועל של הריבונות על העיר העתיקה ועל הר הבית בין ישראל והפלסטינים.
חקירות שרון
במהלך הקמפיין לבחירתו של שרון לראשות הליכוד בסוף 1999 אסף אריאל שרון תרומות בהיקף של 6 מיליון ש"ח בדרכים שהיו אסורות לפי חוק מימון המפלגות. דו"ח מבקר המדינה שפורסם בתחילת ספטמבר 2001 קבע כי תרומות אלו מהוות עבירה על החוק (לאחר שתלונות קודמות לגבי נתניהו הביאו לאזהרות ולגבי ברק אף לפתיחת חקירה כנגד העמותות שסייעו לבחירתו). כתוצאה מכך החזיר שרון לתורמים מיליון וחצי שקלים ב-4 באוקטובר, אולם נתקל בקשיים בגיוס יתרת הכסף. בנו, גלעד, הצליח להשיג הלוואה שבועית בריבית גבוהה יחסית מבנק לאומי ב-22 באוקטובר ולאחר מכן יצר קשר עם סיריל קרן, איש עסקים דרום אפריקאי שנתן לו הלוואה על יתרת הסכום ב-30 בנובמבר (אף על פי שהכסף הועבר בפועל רק ב-17 בינואר 2002). הכסף של סיריל קרן הועבר לבנק דיסקונט ב-30 באפריל 2002 והושב לו (ממקורות לא ברורים) ב-17 בדצמבר אותה שנה.
עובדות אלו, בצירוף חוסר הבהירות לגבי היקף עסקיו של סיריל קרן בישראל (שרון טען כי אין לו כאלו, אולם הצהרה נסתרה על ידי אחרים) היוו חומר נפץ פוליטי ונמצאו בתקופת מערכת הבחירות בהשלמות חקירה בפרקליטות המדינה. ב-6 בינואר 2003 נחשפה חקירת הפרשה (בדיעבד הסתבר שעו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ', הפרקליטה הממונה על החקירה, הדליפה את הפרטים) בעיתון הארץ.
חשיפת הפרשה גרמה לסערה פוליטית גדולה ולקריאות להתפטרותו של שרון מצד אנשי האופוזיציה. גם העובדה כי חקירת ההדלפה שנוהלה על ידי אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה דאז, כללה חקירה של העיתונאי ברוך קרא תרמה להגברת המהומה. מצד שני האשימו אנשי הליכוד כי ההדלפה הייתה מכוונת פוליטית ונועדה לפגוע בשרון, טענה שלאחר הבחירות התגלתה כנכונה (על פי הצהרת גלאט-ברקוביץ' עצמה), אף על פי שהנתונים עצמם היו נכונים.
ההתמודדות בליכוד
בליכוד, ההתמודדות העיקרית הייתה בין בנימין נתניהו לאריאל שרון (גם משה פייגלין התמודד), במהלך מערכת הבחירות הפנימיות נתניהו פנה לימין האידאולוגי ואף הצליח להעביר החלטה במרכז הליכוד ב-12 במאי 2002 שאוסרת על הקמת מדינה פלסטינית. לעומת זאת שרון פנה למרכז המפה הפוליטית והצהיר כי "תמורת שלום לדורות (ורק עבור שלום לדורות) אני מוכן לעשות גם ויתורים כואבים".
הפריימריז בליכוד נערכו ב-28 בנובמבר. באותו יום התרחשו שני פיגועי טרור כנגד ישראלים, האחד במומבסה, שבו נרצחו 3 ישראלים, והשני בסניף הליכוד בבית שאן, שם נרצחו 5 אזרחים. הפיגועים גרמו לשרון לחשוש מאחוזי הצבעה נמוכים, שלפי הפרשנות המקובלת היו אמורים לפגוע בסיכוייו להיבחר. הוא ערך לפיכך מסיבת עיתונאים, בה הוא קרא למצביעי הליכוד ללכת להצביע. מסיבת העיתונאים עוררה ביקורת רבה, בשל העובדה כי דן חלוץ, מפקד חיל האוויר דאז, עמד מאחורי שרון בזמן נאומו. חלוץ טען מאוחר יותר כי לא היה לו מושג כי מדובר במסיבת עיתונאים פוליטית. בסופו של יום, שרון ניצח את נתניהו בבחירות המקדימות ונבחר שנית ליו"ר המפלגה.
הבחירות במרכז הליכוד של המועמדים לכנסת נערכו ב-8 בדצמבר. לפי התקנון מ־1999, כל חבר במרכז היה מסמן 15 מועמדים ואחד ממחוזו והתוצאות היו לפי מספר קולות (המקום השני היה משוריין לבנימין נתניהו). הבחירות זכו לגל חריף של ביקורת תקשורתית והאשמות לגבי שחיתות. ההאשמות התמקדו עד מהרה בסגנית השר נעמי בלומנטל, שנחשדה כי אירחה חברי מרכז במלון שרתון סיטי טאואר ונחקרה במהלך חודש דצמבר. ב-1 בינואר 2003 פוטרה בלומנטל על ידי שרון בשל סירובה לענות לשאלות חוקרי המשטרה. בעקבות עתירות של חברי מרכז שטענו שההצבעות לשינוי התקנון, שהיו אמורות להתקיים בוועידה, לא התקיימו בעקבות פיזורה המהיר, הוחלט להצביע על השינוי (שלא התקבל) ולדחות את הבחירות לאחר הצהריים.
הביקורת הציבורית הביאה את שרון להקים ועדה פנימית בראשות מאיר שטרית, הוועדה הגישה את המלצותיה ב-5 בינואר והן כללו בעיקר את החזרת הפריימריז. ההמלצות אמנם התקבלו ב-3 באוגוסט (לאחר הבחירות) אך הן לא יושמו.
ההיערכות לבחירות
250px|250px| שלטי חוצות בתל אביב במהלך מערכת הבחירות
שמאל|ממוזער|250px|הספירה לאחור לפרסום תוצאות מדגם ערוץ 10, כפי שהופיעה על מגדלי עזריאלי בתל אביב בליל הבחירות
במערכת הבחירות הזאת, בניגוד לשלוש מערכות הבחירות שקדמו לה, נבחרה רק הכנסת, וזאת בעקבות חקיקתו של החדש ב-7 במרץ 2001 לאחר דיון סוער הן בכנסת והן יום קודם לכן בוועדת החוקה. החוק החדש היה דומה בעיקרו לחוק המקורי שהיה קיים לפני חוק הבחירה הישירה, אולם כלל מספר שינויים, אשר תפקידם היה מחד לחזק את הממשלה מול הכנסת ולהקשות על הפלתה, ומאידך לחזק את הפיקוח הפרלמנטרי של הכנסת על הממשלה.
מערכת הבחירות החלה רשמית ב-5 בנובמבר 2002, כאשר שרון פיזר את הכנסת, ואילו התאריך הסופי של הבחירות נקבע על ידי הכנסת ב-11 בנובמבר.
ככלל, מערכת הבחירות הייתה מנומנמת יחסית, בעיקר בשל התחושה הציבורית כי ניצחון הליכוד מובטח, תחושה שהייתה חזקה דיה ששינוי ביססה את תעמולת הבחירות שלה עליה. לפרקים אף נדמה היה כי נקודת העניין היחידה במערכת הבחירות היא ועדת הבחירות המרכזית והעומד בראשה, שופט בית המשפט העליון מישאל חשין, שהיו פעילים מאוד יחסית למערכות בחירות קודמות.
מערכת הבחירות התאפיינה בכך שגוש השמאל הציוני קיפל למעשה את דגל השלום והשקיע את מרבית המאמצים שלו בשכנוע המצביעים בכך שגדר ההפרדה והנסיגה מעזה ישפרו את מצבה של מדינת ישראל. תשדירי התעמולה של העבודה ניסו להציג את מצנע כאיש צבא לשעבר, בזמן שהליכוד ניסה להציגו כאיש שמאל קיצוני.
בליכוד נרשם פיצול בין שרון שעמד בראש הרשימה לבין שאר הרשימה. בעוד שרון דיבר על "ויתורים כואבים" ופנה למרכז, שאר הרשימה הורכבה ברובה המכריע מאנשי ימין מובהקים. שרון ניסה להקטין את הנטייה ימינה של הרשימה על ידי הצגתם של מועמדים מתונים יחסית כמו אהוד אולמרט (אשר קיבל רק את המקום ה-35 ברשימת מועמדי הליכוד) ודן מרידור (אשר לא התמודד בבחירות הפנימיות בליכוד ופרש מספר שנים קודם לכן למפלגת המרכז) בתור מי שיתמנו כשרים לאחר הבחירות. פיצול זה נבע מכך שבעוד שיו"ר המפלגה נבחר על ידי כלל חברי המפלגה, שאר הרשימה נבחרה על ידי חברי מרכז המפלגה, בו היה רוב לתומכים בעמדות ימניות יותר. בנוסף גויס גם ארתור פינקלשטיין לקמפיין שהציג את שרון בצורה דומה לקמפיין הקודם, עם כבשים וילדים.
מרצ, שנדחקה על ידי מפלגת העבודה לשוליים השמאליים בעקבות בחירת מצנע, השקיעה את מירב מאמציה במתקפה כנגד שינוי, שמצעה היה דומה מאוד בנושאים האחרים (ניקיון משחיתות, עוינות לחרדים ועוד). בנוסף ניסתה מרצ לצרף אליה כוחות נוספים ממחנה השמאל – רומן ברונפמן (שנבחר במקור מטעם "ישראל בעלייה") צורף לרשימה ב-24 בנובמבר, וכן צורפו יוסי ביילין ויעל דיין לרשימה ב-11 בנובמבר (רשמית למחרת היום) לאחר שלא נבחרו למקומות ריאליים במפלגת העבודה – וכיוון שהצטרפו לאחר מועד הפריימריז במרצ, לא זכו במקומות ריאליים גם ברשימתה. הרשימה המשופת נקראה מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר. בנושא המדיני תקפה מרצ את מפלגת העבודה בשל ישיבתה בממשלת האחדות (סיסמת הבחירות שלה הייתה "מרצ – לא בעדר של שרון"). כמו כן הציגה מרצ את עצמה כמי שחוקקה את מספר החוקים החברתיים הרב ביותר (והסתבכה בכך במלחמת גרסאות עם המפד"ל).
בבחירות אלו שימשה ועדת הבחירות המרכזית בתפקיד מכריע. חלק מתפקיד זה נבע מכך שבפעם הראשונה ניתן היה לפסול מועמדים מסוימים (ולא רק רשימות שלמות). ועדת הבחירות וכן יו"ר הוועדה, השופט מישאל חשין, הכריעו במספר בקשות לפסילת מועמדים:
ב־24 בדצמבר נפסל משה פייגלין על ידי יו"ר הוועדה בשל עונש המאסר שנגזר עליו בגלל עבירות ההמרדה שביצע בתקופת פעילותו ב"זו ארצנו".
ב־25 בדצמבר נפסל שאול מופז על ידי היו"ר משנקבע כי טרם חלפה מלוא תקופת הצינון הנדרשת מתום שירותו הצבאי כקצין בדרגת רב-אלוף. הוועדה אישרה את החלטתו.
ב־29 בדצמבר סירבה הוועדה, ברוב של 21 מתנגדים מול 18 תומכים, לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל בשל שלילת האופי הדמוקרטי של ישראל ובשל הסתה לגזענות, למרות תמיכת חשין והיועץ המשפטי לממשלה בבקשה.
ב־30 בדצמבר אושרה, ברוב של 21 תומכים מול 18 מתנגדים ו־2 נמנעים, פסילת אחמד טיבי בשל תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור נגד ישראל, למרות התנגדות חשין והיועץ המשפטי לממשלה לבקשה.
ב־31 בדצמבר אושרה פסילת רשימה בל"ד (ברוב של 21 תומכים מול 20 מתנגדים) וכן פסילת העומד בראשה, עזמי בשארה (ברוב של 22 תומכים מול 19 מתנגדים), בשל שלילת האופי היהודי של ישראל ובשל תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור נגד ישראל, למרות התנגדות חשין לבקשה, אך בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה (שאף הגיש בעצמו בקשה לפסילת בל"ד, בהסתמך על חומר שנאסף על ידי שירות הביטחון הכללי ובחלקו היה במקור חומר חסוי, שהוצג בפני הוועדה ללא מקורותיו וחלקו הוכחש על ידי בשארה).
מופז והליכוד ערערו לבית המשפט העליון על החלטת הוועדה לפסול את מופז, ופייגלין עתר לבג"ץ נגד ההחלטה לפסול אותו. בנוסף הוגשו ערעורים נגד פסילת רשימת בל"ד והסירוב לפסול את מרזל, וכן התבקש בית המשפט העליון (על פי החוק) לאשר את הפסילות של טיבי ובשארה. כלומר, בית המשפט העליון התבקש להכריע בכל הפסילות. ב-9 בינואר אושרו פסילתם של מופז
ושל פייגלין ואילו שאר הפסילות בוטלו. בנוסף, הוועדה דחתה ברוב גדול בקשות לפסילת חרות – התנועה הלאומית, חד"ש-תע"ל, הרשימה הערבית המאוחדת והעומד בראשה עבד אלמאלכ דהאמשה. לא הוגש ערעור על החלטות אלה.
ב-9 בינואר הגיעה התערבות חשין במערכת הבחירות לשיאה, כאשר בפעם הראשונה בתולדות המדינה הפסיק חשין שידור מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה בנושא חשיפת החשדות הפליליים נגדו. מסיבת העיתונאים שודרה בשלושת הערוצים המרכזיים. חשין טען כי היא מהווה תעמולת בחירות, בשל העובדה ששרון תקף בה את מפלגת העבודה בצורה חריפה. (באופן אירוני, ההפסקה בוצעה בפועל דווקא לאחר שראש הממשלה סיים את תעמולת הבחירות והחל לדבר על חקירותיו, בה מסיבת העיתונאים הייתה אמורה לעסוק מלכתחילה). הפסקה זו הביאה להגשת בקשה של מפלגת העבודה לקזז את זמן מסיבת העיתונאים מזמן התעמולה של הליכוד (בקשה זו נדחתה), ולעומת זאת אנשי הליכוד התקיפו את חשין על כך שהעז "להשתיק" את ראש הממשלה (חשין דחה את הטענות).
כמו כן אסר חשין על פרסום תשדיר של חרות (השמעה של ההמנון הלאומי התקווה עם מילים אחרות בערבית, וכן דגל ישראל שהופך בהדרגה לדגל פלסטין; התשדיר זכה לתפוצה פופולרית באינטרנט בעקבות החלטה זו), וכן קבע שיש למחוק את ההופעות הקצרות של דגל פלסטין מתשדירים של רע"ם ובל"ד. נגד שתי ההחלטות הוגשו עתירות לבג"ץ, הראשונה נדחתה והשנייה התקבלה. ב-30 בדצמבר 2002 אסר על שידור תעמולה בערוץ 7 (שלכאורה שידר מחוץ לתחומי מדינת ישראל) וב-17 בינואר 2003 אסר על שידור תעמולה בשידורי הלוויין של ש"ס. ביום הבחירות אסר חשין על פרסום קריאות של מצנע ושרון לעידוד ההצבעה (בשל חשש לתעמולה) ודרש מהם להקליטן מראש (דבר שלא בוצע). לאחר הבחירות אף הציע לבטל את יום השבתון בבחירות ואת תשדירי התעמולה, שלטענתו היו חסרי ההשפעה.
במהלך מערכת הבחירות נקלעה ש"ס לבעיות רבות: הרב כדורי הסיר את תמיכתו בה ותמך במקום זאת ברשימת "אהבת ישראל" של נכדו (שהסתבכה בהפצת קמיעות, בדומה לש"ס במערכות הבחירות הקודמות); החלפתו של אריה דרעי באלי ישי בעקבות הרשעתו של דרעי וכניסתו לכלא, גרמה לירידה ברמת המוטיבציה של הפעילים וכן לאי אפשרות לנצל את מאסרו של דרעי; גם ביטול חוק הבחירה הישירה, שגרם למצביעים רבים שהצביעו בעבר לליכוד לשוב ולהצביע עבורו כדי להבטיח את ניצחונו, פגעה במפלגה.
חרות בראשות מיכאל קליינר וברוך מרזל הציבה את עצמה בקצה הימני הקיצוני (סיסמתה הייתה "חרות הכי נץ בימין") של המפה הפוליטית. המפלגה הציגה דעות ימניות קיצוניות, כולל ביטול של חלק גדול מזכויותיהם של ערביי ישראל, ביטול הסכמי אוסלו וכדומה.
מפלגת שינוי ביססה את תעמולת הבחירות שלה על הקמת "ממשלה חילונית" לאחר הבחירות. התעמולה התבססה על כך שלמעשה אין סיכוי כי העבודה תנצח ולכן החשיבות העיקרית היא אלו מפלגות יהיו השותפות בקואליציה. שינוי הציגה את עצמה כלשון מאזניים תחליפית לש"ס שתאפשר לשרון להקים ממשלת ליכוד-שינוי-עבודה כאשר שינוי משמשת הן כגורם אנטי חרדי והן כלשון מאזניים בנושא המדיני. בנושא הכלכלי הציגה שינוי את עצמה כמפלגת מעמד הביניים וטענה כי תייצג אותו בכנסת.
מפלגות הימין ישראל ביתנו, מולדת ותקומה התאחדו לרשימת האיחוד הלאומי, שהציגה את עצמה כמפלגת "הליכוד האמיתי" תוך טענה כי הליכוד ובמיוחד שרון פנו שמאלה. היה ניסיון לשלב באיחוד גם את המפד"ל, אך חברי המפד"ל התנגדו.
מאידך גיסא, כתוצאה מהחשש לאיבוד קולות לאיחוד הלאומי פנתה המפד"ל ימינה, תוך שהיא מבססת את הקמפיין שלה על דמותו של אפי איתם, תת-אלוף מעוטר שנולד כקיבוצניק וחזר בתשובה. בנוסף המפד"ל הדגישה את הישגיה בכנסת הקודמת: חקיקה חברתית ויהודית ענפה, ודחיפת הממשלה למבצע חומת מגן
מפלגת עם אחד הציגה את עצמה כמפלגת עובדים סוציאליסטית, תוך טענה כי שאר המפלגות הפכו כולן לקפיטליסטיות, תומכות בהפרטה ובפגיעה בזכויות העובדים. המפלגה הואשמה לאורך כל מערכת הבחירות בניצול המשאבים של ההסתדרות (שהיו"ר שלה, ח"כ עמיר פרץ, עמד בראש המפלגה) לטובתה.
ישראל בעלייה ניסתה לשווק את עצמה כמפלגה של כל העולים, תוך פניה לעולים גם מארגנטינה, צרפת ואף מארצות הברית וזאת בניגוד לבחירות הקודמות בה השתדלה לטשטש את זהותה כמפלגת עולים.
חד"ש, שעד לבחירות אלו הציגה את עצמה כמפלגה יהודית-ערבית בעיקרה, פנתה לעבר המגזר הערבי, מה שהתבטא בעיקר בכך שלראשונה לא צורף אף מועמד יהודי במקום ריאלי לרשימה (לאחר שתמר גוז'נסקי לא הצליחה לצבור מספיק קולות לצירופה בניגוד לחוקה ב-29 בנובמבר) ולאחר שתנועת תע"ל של אחמד טיבי הצטרפה לרשימה מאוחדת עם חד"ש ב-9 בדצמבר (דבר שהביא לדחיקת דב חנין, שהיה אמור להיות מחליפה של גוז'נסקי, למקום ספק-ריאלי). תנועת בל"ד, תקפה את אופייה היהודי של המדינה. מפלגת רע"ם התמודדה אף היא לאחר שניסיונות להביא להתמודדות של כל המפלגות הערביות כגוש אחד נכשלו.
כמו כן התמודדו, כמו בכל מערכת בחירות, מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, כמו "ישראל אחרת" (שטענה כי תנקה את המערכת משחיתות ותקים ממשלה ללא פוליטיקאים), עלה ירוק (שתמכה בלגליזציה של "סמים קלים" והותקפה על ידי שלמה אהרונישקי, מפכ"ל המשטרה דאז), זכויות הגבר (שטענה להשתלטות פמיניסטית על המדינה) ואף מפלגת המרכז (שהציגה את עצמה כמפלגה חברתית). גם צומת התמודדה בבחירות, תוך דגש על שילוב של דעות ימניות, אנטי חרדיות וניקיון משחיתות.
הסכמי עודפים
הסכמי העודפים על פי חוק בדר-עופר שנחתמו היו:
העבודה - מרצ
שינוי - הירוקים
האיחוד הלאומי - ישראל בעלייה
המפד"ל - עם אחד
ש"ס - יהדות התורה
חד"ש-תע"ל - בל"ד
תוצאות הבחירות
נתונים סטטיסטיים
מס' בעלי זכות בחירה: 4,720,079
מס' מצביעים: 3,200,773 (המהווים אחוז הצבעה של 67.81%)
מס' הקולות הפסולים: 52,409 (1.64%)
מס' הקולות הכשרים: 3,148,364
אחוז החסימה (1.5% מכלל הקולות הכשרים): 47,225
קולות לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה: 131,740 (4.18% מהקולות הכשרים)
קולות לרשימות שעברו את אחוז החסימה: 3,016,624
מודד למנדט: 25,141
+תוצאות הבחירות לכנסת השש עשרהcenter|300pxרשימהמושבים בכנסתקולותכינוי הרשימהסימןראש הרשימהמס'±מס'אחוז±הליכוד עם אריאל שרון לראשות הממשלהמחלאריאל שרון3819925,27929.39%15.29העבודה-מימד בראשות מצנעאמתעמרם מצנע197455,18314.46%5.84שינוי מפלגת החילונים ומעמד הבינייםישיוסף לפיד159386,53512.28%7.28שס - התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורהשסאלי ישי116258,8798.22%4.78האיחוד הלאומי ישראל ביתנו - מולדת - תקומהלאביגדור ליברמן71173,9735.52%0.08מרצ - הבחירה הדמוקרטית - שחרמרציוסי שריד64164,1225.21%2.39המפד"ל - המפלגה הדתית לאומית, המזרחי - הפועל המזרחי בארץ ישראלבאפי איתם61132,3704.20%יהדות התורה והשבת אגודת ישראל - דגל התורהגיעקב ליצמן5135,0874.29%0.60החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחוגי ציבור יהודים וערבים) והתנועה הערבית להתחדשותומוחמד ברכה393,8192.98%0.38עם אחד בראשות עמיר פרץםעמיר פרץ3186,8082.76%0.86בל"ד (ברית לאומית דמוקרטית)דעזמי בשארה3171,2992.26%0.36ישראל בעלייה בראשות נתן שרנסקיכןנתן שרנסקי2467,7192.15%2.95הרשימה הערבית המאוחדתעםעבד אל-מאלכ דהאמשה2365,5512.08%1.32אחוז החסימה: 1.5% (47,225 קולות)עלה ירוקקנבועז וכטל037,8551.20%0.20חרותנץמיכאל קליינר0חדש36,2021.15%חדשהברית הלאומית המתקדמת - מפלגת האחדות הלאומיתצףהאשם מחאמיד0חדש20,5710.65%חדשהירוקיםרקפאר ויסנר012,8330.41%ישראל אחרת כי נשבר מהפוליטיקאיםנבועז צלאל נול0חדש7,1440.23%חדשאהבת ישראל בנשיאות גדול המקובלים הרב כדוריזניוסף כדורי0חדש5,4680.17%חדשצומתצמשה גרין02,0230.06%0.04המרכז - תנועה חברתית לאומית בראשות דוד מגןפהדוד מגן061,9610.06%4.94ארגון הפעולה הדמוקרטי - דע"םקאסמא אגבאריה01,9250.06%0.04אזרח ומדינהקךאלכסנדר צינקר0חדש1,5660.05%חדשמפלגת זכויות הגבר במשפחה - רע"שטיעקב שלוסר01,2840.04%ל.ה.ב.הקץאברהם עובדיה0חדש1,1810.04%חדשזעם צדק חברתיזיורם פריאנטי0חדש8940.03%חדשלידר - מפלגה מתקדמת ליברלית דמוקרטיתףאלכסנדר לדקו0חדש8330.03%חדשסה"כ1203,148,364100%בעלי זכות הצבעה4,720,075קולות כשרים66.7%12רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 5148תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 5155
הבחירות עצמן התאפיינו באחוזי הצבעה נמוכים, באדישות ובאופן חריג גם בניצול רב של יום השבתון לקניות.
לאחר הבחירות
מיד לאחר הבחירות הצטרפה מפלגת ישראל בעלייה לליכוד, וכתוצאה מכך גדל כוחה ל-40 מנדטים.
הגידול העצום בכוחה של שינוי השיג במידה רבה את מטרתו, כאשר הצליחה המפלגה לדחוק את ש"ס מהממשלה, אולם למרות זאת לא הוקמה ממשלה חילונית בשל ויכוח על הנסיגה מעזה. ב-3 בפברואר נערכה פגישה בין מצנע ושרון ובה הודיע שרון כי לדעתו נצרים חשובה אסטרטגית וכפר דרום הוא סמל להתיישבות היהודית ולכן איננו מוכן לדון בפינויים, והודעה זו הביאה את ועידת מפלגת העבודה לסרב לכניסה לממשלה ב-6 בפברואר. אי כניסתה של העבודה הביא להתקפות של שינוי על העבודה בשל החמצת ההזדמנות, תוך נסיגה מהאוליטמטום ששינוי לא תיכנס ללא העבודה. מצד שני הצליחה שינוי להביא לחתימה על הסכם בינה לבין המפד"ל שסוכם בו על דיונים משמעותיים בנושאי דת ומדינה, דיונים שהופסקו בשלביהם האחרונים בעקבות פרישת המפד"ל מהממשלה ב-2004.
הממשלה שהוקמה אחרי הבחירות כללה את הליכוד, שינוי, האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו והמפד"ל.
במפלגת העבודה הואשם מצנע בתבוסה ולאחר מאבקים פנימיים בני חצי שנה נאלץ לפרוש מראשות המפלגה, תוך שהוא מביע תמיכה ביוזמת ז'נבה ונותר בקצה היוני של המפלגה. שמעון פרס התמנה במקומו כיו"ר זמני לשנה ומאז הוארכה תקופת כהונתו עד לפריימריז בנובמבר 2005. במרצ, התפטר יוסי שריד מראשות המפלגה, המפלגה פוזרה בהתאם להבטחתו לפני הבחירות ובמקומה הוקמה מפלגת יחד שיוסי ביילין נבחר לראשה.
מבחינה מדינית-צבאית, הניצחון של שרון בבחירות היה בין הגורמים להודנה (שביתת האש) בקיץ 2003, לקבלת מפת הדרכים ולוועידת טאבה ב-24 ביוני. מבחינה כלכלית התגלה מינויו של נתניהו לשר האוצר כהצלחה והמשק הישראלי הצליח להתאושש מהמיתון החריף החל מסוף 2003. שרון, על אף דבריו במערכת הבחירות ואף על פי שהיה זה מצעה של מפלגת העבודה, הביא לכדי אישור הממשלה את תוכנית ההתנתקות, שבוצעה בסופו של דבר בקיץ 2005. בממשלה זו חילופי השרים ברוב משרדי הממשלה היו תכופים ומרובים לאור תוכנית ההתנתקות. רוב הסיעות שנכנסו לכנסת כיהנו באותה ממשלה, בשלבים שונים ומסיבות שונות.
שינויים פוליטיים נוספים בכנסת ה-16 היו התמזגותה של מפלגת "עם אחד", חוץ מח"כ דוד טל, עם מפלגת העבודה, פרישתו של ח"כ מיכאל נודלמן מהאיחוד הלאומי וההתפלגות-למעשה של סיעת הליכוד ל"שרוניסטים" ול"מורדים" שהביאה לבסוף להקמת קדימה.
לקריאה נוספת
אשר אריאן ומיכל שמיר, הבחירות בישראל – 2003, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004.
קישורים חיצוניים
תוצאות הבחירות לכנסת השש עשרה באתר הכנסת
רשימת המועמדים לכנסת השש עשרה, י"פ 5148 מ-19 בינואר 2003
הודעה על תוצאות הבחירות לכנסת השש־עשרה, ילקוט הפרסומים 5155, התשס"ג, 5 בפברואר 2003, עמ' 1406
פירוט של חישוב תוצאות הבחירות לכנסת ה-16, באתר מחשבון מנדטים
סיקור מערכת הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:הכנסת השש עשרה
①16
קטגוריה:2003 בישראל | 2024-09-21T04:28:48 |
אינקויזיציה | REDIRECT אינקוויזיציה | 2005-01-13T13:00:29 |
דיון אזרחי | דיון אזרחי (מכונה גם סדר דין אזרחי או הליך אזרחי) הוא מכלול הדינים המסדירים את האופן בו מתנהל ההליך (פרוצדורה) של המשפט האזרחי. הליכים אזרחיים מתחילים, לרוב, עם הגשת כתב טענות ועשויים להימשך עד לאחר שלב הערעור. לעומת זאת, סדר הדין הפלילי מסדיר את ההליכים בהם המדינה, לרוב, היא הפותחת את ההליך נגד האזרח וזאת עקב עילה פלילית, לא אזרחית.
בישראל, דבר החקיקה העיקרי המסדיר את סדר הדין האזרחי הוא תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, שאותן התקינה שרת המשפטים איילת שקד לפי הסמכות שהעניק לה חוק בתי המשפט. התקנות הנוכחיות נכנסו לתוקפן ביום 1 בינואר 2021.
משפט פרוצדורלי לעומת משפט מהותי
הפרוצדורה, או "ההליך", הוא הענף המשפטי שאינו עוסק במהותן של הזכויות המשפטיות, כי אם בדרכים בהן ניתן לקבל הכרעה במקרה של סכסוך משפטי. הענף אינו עוסק בשאלה "מי צודק?", "לטובת מי נוטה הדין?", "מי אחראי לנזק שנגרם?", "מי הפר את החוזה?" אלא בשאלות כגון "את מי ניתן לתבוע?", "באיזה סוג של תביעה מדובר?", "לאיזה בית משפט יש להגיש את התביעה?".
ענפי המשפט המהותי, כגון דיני חוזים, או דיני הנזיקין אינם נותנים תשובות לשאלות אלו, אלא מתווים לשופט בפניו מובא המקרה את הכללים המשפטיים לפיהם יש להכריע בדיון. כיצד להביא את העובדות בפני השופט, ומהו ההליך בו יכריע בהן, זהו עניינו של המשפט הדיוני, ובמידה רבה שייכים אליו גם דיני הראיות.
חשיבות המשפט הפרוצדורלי אינה פחותה מחשיבותו של המשפט המהותי. אדם הנתבע על הפרת חוזה, לדוגמה, אם לא יגיש כתב הגנה לבית המשפט במועד, עלול להפסיד במשפט ולהיות מחויב בפיצויים כבדים, גם אם יש בידו הוכחות טובות לכך שלא הפר את החוזה. טעות טכנית בכתב אישום או בניהול ההליך עלולה להביא לזיכויו בדין אף של הרוצח האכזר ביותר.
לסיכום נקודה זו, חשוב לזכור כי גם אם מבחינה מהותית עומד הדין לצידו של צד להליך מסוים, עדיין עליו להקפיד על כל כללי המשפט הדיוני על מנת לזכות בדינו.
עניינים עיקריים המתבררים במסגרת ההליך האזרחי
במסגרת ההליך מתבררות בין היתר הסוגיות הבאות:
שאלת הסמכות - הסמכות הבינלאומית (האם ניתן להגיש את התביעה במדינת ישראל?), הסמכות המקומית (היכן תוגש התביעה? בעפולה, בתל אביב או באילת?) והסמכות העניינית (לאיזה בית משפט או בית דין יש להגיש את התביעה - בית המשפט המחוזי? בית משפט השלום? בית המשפט למשפחה? בית הדין הרבני?). בית משפט או בית דין לא ידון בעניין שאינו בסמכותו, מלבד מקרים נדירים בהם יפעל באמצעות "סמכות נגררת".
זהות בעלי הדין - שאלה שיש להשיב עליה בכל משפט היא מיהו התובע? מיהו הנתבע? האם ישנם כמה תובעים או כמה נתבעים? האם יש צורך לצרף תובעים או נתבעים נוספים? האם קמה לנתבע זכות להגיש תביעה שכנגד? האם יש אדם או גוף שיכול לפצות את הנתבע על מה שיהיה עליו לשלם לתובע, ובמקרה זה קמה לתובע הזכות להגיש "הודעת צד ג'"? האם הנתבע והתובע הם גופים משפטיים הכשירים לזכויות וחובות? האם יש ביניהם קטין, חולה נפש או פסול דין מכל סיבה אחרת? אין להמשיך בהליכי המשפט בטרם ניתנה לכל אלו תשובה להנחת דעתו של בית המשפט.
סוגי התובענות - סוגי התובענות העיקריים בדיון האזרחי הם התביעה בסדר דין רגיל, התביעה בסדר דין מהיר, התביעה בסדר דין מקוצר, המרצת הפתיחה והתביעה הקטנה. כל תביעה וסדר הדין המיוחד לה, וכל תביעה וסוג העניינים אשר ניתן לדון בו באמצעותה. בתביעה בסדר דין מקוצר, למשל, אין עומדת לנתבע הזכות להגיש כתב הגנה, אלא עליו לבקש מבית המשפט רשות להגיש כתב הגנה, ורק אם ימצא בית המשפט כי עומדת לנתבע הגנה לכאורה, יתיר לו להגיש את כתב ההגנה.
סעדים ובקשות - מהו הסעד שמוסמך בית המשפט להורות לצד במהלך ניהול המשפט ולאחריו? ישנו מגוון של צוים וסעדים אותם מוסמך בית המשפט להעניק לצד הן במהלך ניהול המשפט (צוים זמניים, עיקולים זמניים) והן בפסק הדין.
פסק הדין - מהן הנקודות שצריך לכלול פסק הדין? מהם המועדים בהם עליו להינתן? מהן הדרכים לביטולו, אם ניתן במעמד צד אחד? מהו "פסק דין" לעומת "החלטה אחרת"?
הערעור - לאיזה בית משפט מערערים? באיזה מקרים ישנה זכות ערעור, ובאיזה מקרים יש לבקש לכך את רשותו של בית המשפט? איזה ראיות ניתן להביא בערעור? על איזה חלקים מפסק הדין ניתן לערער ועל איזה חלקים לא ניתן?
שלבים מרכזיים בניהול הדיון האזרחי בישראל
מיצוי הליכים - שלב ראשוני שמקובל לנקוט עוד בטרם הפניה לבית המשפט. התובע פונה לנתבע בדרך כלל באמצעות עורך דינו, מציג את טענותיו ואת נזקיו, ודורש את תיקון המצב, קבלת פיצוי כספי, או קבלת סעד אחר. שלב ראשוני זה הוא חובה בכל עתירה כנגד רשויות המדינה (בג"ץ, עתירה מנהלית וכדומה). לעומת זאת בהליך שבין אדם לזולתו או לתאגיד, פניה מוקדמת אל הנתבע איננה חובה, אך היא מסייעת לתובע להוכיח כי טרם החל בהליך פעל בתום לב.
הגשת כתבי טענות - על פי סדר הדין הרגיל מוגשים כתב תביעה, כתב הגנה, וכתב תשובה. בהליך רגיל, לאחר הגשת כתב התביעה, יש להגיש תוך שישים יום את כתב ההגנה. זהו שלב ראשוני שבו אין חובה לצרף מסמכים וראיות. אי עמידה במועדים מחייבת דווח לבית המשפט ובקשת ארכה, כדי למנוע קבלת פסק דין או החלטות במעמד צד אחד, כנגד הצד שלא פעל במועד. כאשר מדובר בעתירה אזרחית כנגד רשויות המדינה, בית המשפט קובע מועדים באופן גמיש יותר.
קדם משפט - שלב בהליך בין תובע לנתבע, בו יכול כל צד לדרוש מן הצד השני לגלות את המסמכים שברשותו, להתיר לו לעיין במסמכים, להודות בעובדות מסוימות, לענות בכתב על שאלון שהצד השני מציג לו, או למסור פרטים נוספים. כלים אלו מאפשרים לכל צד להכיר את גרסת הצד השני במלואה בטרם החלה חקירת העדים. עקרון מרכזי הוא כי אין להפתיע ב"שליפת" מסמך או ראיה במהלך הדיון, ועל הצדדים לגלות מראש את כל מסמכיהם, ולהגישם באמצעות תצהיר בחתימת עד, שעשוי להחקר על תכן תצהירו. לפי פסיקת בית המשפט העליון, יש "לאפשר לבעלי הדין 'לשחק' בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראייה בלתי צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא הייתה בידו אפשרות לבדקה ולהכין חומר ראיות לסתור". בשלבי 'קדם המשפט' נידונים גם עניינים טכניים מבלי שמובאות עדיין ראיות לגופו של עניין.
שלב ההוכחות - שלב זה מתחיל בפרשת התביעה (הבאת ראיות מטעם התובע), לאחר מכן פרשת ההגנה (הבאת ראיות מטעם הנתבע), כשכל עד המוזמן עשוי להיחקר ב"חקירה ראשית" ו"חקירה נגדית", על תכן תצהיר שהגיש מראש ובכתב לצד השני ולבית המשפט.
באמצעות ראיות ניתן להוכיח את האמת בבית המשפט ולהפריך גרסאות בעלי דין שקריות.
שלב הסיכומים - בתום הצגת הראיות, קובע בית המשפט מועד בו יידרשו הצדדים לסכם את כל טענותיהם, בדרך כלל בכתב ותוך הגבלת אורך המסמכים שיותר להגיש. בנוסף לראיות שכבר הוצגו בתחילת ההליך, יוכלו לצטט פרוטוקולים של חקירות העדים, לצטט ממסמכי הצד השני, וכן להביא דוגמאות לתקדימים ולפסיקה משפטית שהתקבלה בעבר בהליכים דומים.
פסק דין - בית המשפט פוסק האם לקבל את התביעה או לדחותה. בחלק הראשון של פסק הדין יובא בדרך כלל הרקע למחלוקת, אחר כך טיעוני הצדדים בתמצית, ולבסוף פרק המכונה 'דיון' בו מסביר בית המשפט כיצד הכריע במחלוקת ומהם נימוקיו. הפרק האחרון בפסק הדין מתייחס באופן מפורט לסעדים שהתבקשו: במקרה שתביעה נתקבלה במלואה או בחלקה, האם יוענקו לתובע הסעדים שביקש, כולם או רק מקצתם, ומי מהצדדים יחויב לשאת בתשלום הוצאות משפט של הצד השני.
עם זאת מטעמי יעילות, בחלק מהתביעות פוסק בית המשפט ללא הסבר ונימוקים, בדרך של פשרה, לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט. זאת לאחר שתוך כדי ברור המחלוקת, קיבל את הסכמת שני הצדדים לעשות כך.
מקורות הדיון האזרחי בישראל
שני החיקוקים העיקריים העוסקים בסדרי הדין האזרחי הם חוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, אשר עוסק במיוחד בשאלת סמכויות בתי המשפט וסמכויות השופטים, ותקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, המבקשות להסדיר את מגוון הסוגיות הנוגעות לדיון האזרחי.
לתקנות הנוכחיות קדמו תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שפרק כ"ז להן, העוסק באכיפת פסקי-חוץ, עומד בתוקפו. לתקנות אלו קדמו תקנות סדר הדין האזרחי תשכ"ג-1963, ולפניהן תקנות הפרוצדורה האזרחית, 1938 ותקנות הפרוצדורה בבתי משפט השלום, 1940. לתקנות אלו תקנות מקבילות בתקנות 1984, והפסיקה העוסקת בהן ובפירושן רלוונטית אף כיום.
בערכאות מסוימות סדר דין ייחודי להן, ותקנות מיוחדות העוסקות בו. כך, למשל בבית הדין לעבודה נהוגה הפרוצדורה על פי תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט - 1969, ובבית המשפט העליון נהוגות תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984, וכן תקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984.
סדרי דין מיוחדים
חיקוקים אחרים מכילים אף הם הוראות דיוניות וסדרי דין מיוחדים. ראוי לציון חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ז-1977, הקובע מספר הוראות לגבי הדיון בתביעות הנוגעות לתאונות דרכים, המהוות אחוז ניכר מן התביעות המוגשות במדינת ישראל. כן ניתן למצוא הוראות דיוניות בחיקוקים נוספים כגון חוק הבוררות, תשכ"ח - 1968, פקודת בזיון בית המשפט, חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, חוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, ואחרים.
סדר דין מהיר
בית משפט השלום דן בסדר דין מהיר בתביעות בשווי של עד 75,000 ש"ח. גם תביעות ממוכנות או תביעות בסדר דין מקוצר העונות על תקרת סכום התביעה וניתנה בהן רשות להתגונן, וכן בתביעות שהועברו מבית משפט לתביעות קטנות נדונות בסדר דין מהיר. כללי סדר הדין המהיר אינם חלים על תובענות ייצוגיות ותביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
בית המשפט רשאי להעביר תביעה למסלול של סדר דין מהיר בהסכמת כל הצדדים, כאשר הוא סבור כי התובענה מתאימה לדיון בסדר דין מהיר.
בית המשפט רשאי בכל עת להורות על העברת הדיון לסדר דין רגיל אם מצא שאינה מתאימה לדיון בסדר דין מהיר.
בתובענות בסדר דין מהיר חלים כללים שנועדו להאיץ את הדיון. בין היתר:
כתבי הטענות מוגשים בצירוף תצהיר, אסמכתאות משפטיות, רשימת מסמכים והעתקיהם וחוות דעת מומחה (במידת הצורך).
הגשת תביעה שכנגד מותרת רק כאשר היא אינה כוללת בעלי דין חדשים, וביחד עם הגשת כתב הגנה. כמו כן, על התביעה שכנגד להתאים בעצמה לדיון בסדר דין מהיר (סכום התביעה אינו עולה על 75,000 ש"ח) או עוסקת באותו נושא או נובעת מאותן נסיבות שבתביעה המקורית.
הגשת הודעה לצד שלישי כפופה לאישור בית המשפט. וצד שלישי אינו רשאי להגיש הודעה לצד רביעי.
תצהירי עדות ראשית מוגשים תוך 45 יום מהגשת כתב ההגנה האחרון, ועדים שלא הוגשו תצהיריהם במועד לא יוכלו להעיד אלא במקרים מיוחדים ובאישור בית המשפט. כלל זה משמעותי משום שתצהירי העדים מוגשים במקביל, ולא כשהתובע קודם לנתבע.
מועד הדיון הראשון יתקיים תוך חצי שנה מהגשת כתב ההגנה האחרון. בסדר דין מהיר לא נערך קדם משפט אולם ניתן לערוך הליך דומה של ישיבה מקדמית כדי לייעל את הדיון, וזאת בתוך חודש ממועד הגשת כתב ההגנה האחרון, במידת האפשר.
בקשות ביניים צריכות להיות מוגשות בהקדם האפשרי, ולתגובה להן מוקצב שבוע בלבד. כמו כן, על בית המשפט להכריע בבקשת ביניים תוך שבוע ממועד התגובה או הדיון בבקשה.
ככלל, הדיון בתביעה יסתיים תוך יום אחד. לדחיית מועד דיון בתביעה ביותר מ-14 יום נדרש אישור נשיא בית המשפט או סגנו.
סיכום טענות הצדדים יהיה בעל פה ביום הדיון, ופסק הדין יינתן עם תום הדיון ולכל המאוחר בתוך שבועיים, וככלל, ינומק באופן תמציתי.
סדר דין מקוצר
במקרים מסוימים ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר. המיוחד בהליך כזה הוא שלנתבע אין זכות אוטומטית להגיש כתב הגנה. אם הנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן בתוך חודש, או אם בקשתו נדחתה, יפסוק בית המשפט לטובת התובע.
המקרים בהם ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר הם:
תביעה מכח חוזה או התחייבות, כשיש בהן ראשית ראיה בכתב.
תביעה על פי עילה מפורשת שנקבעה בחוק.
תביעה של רשות מקומית לתשלום ארנונה, היטל, אגרה או דמי השתתפות.
תביעה לסילוק יד או לפינוי מושכר שחוק הגנת הדייר אינו חל עליו, כאשר יש עליה ראיה בכתב.
תביעות כספיות בסדר דין מקוצר חייבות להיות לסכום קצוב, אשר אינו דורש הערכה, ולכאורה אינו שנוי במחלוקת, כגון פיצויים מוסכמים.
למרות ההלכה הקובעת כי יש להיעתר לבקשת רשות להתגונן במקרה של ספק, הנתבע בסדר דין מקוצר נמצא בעמדת נחיתות משמעותית מלכתחילה.
תובענה ממוכנת
גופים גדולים, כגון חברות הסלולר, בנקים ורשויות מקומיות, אשר מגישים מספר רב של תביעות, רשאים להגיש תובענות באמצעות תקשורת מחשבים או אמצעי אלקטרוני, על סמך רשומותיהם. ניתן להגיש באופן ממוכן תביעות המתאימות לדיון בסדר דין מקוצר, למעט תביעות במקרקעין. תביעות ממוכנות מוגשות רק לבית משפט השלום.
לקריאה נוספת
שני הספרים העיקריים המשמשים כמקורות למשפטנים המתעניינים בסדר הדין האזרחי הם:
סדרי הדין האזרחי מאת השופט יואל זוסמן. ספר זה זכה למהדורה חדשה אחת לכמה שנים, ומאז פטירתו של השופט זוסמן עורך אותו השופט שלמה לוין.
סוגיות בסדר דין אזרחי מאת השופט אורי גורן.
אלון קלמנט "חריגה מסמכות עניינית בהליך האזרחי" משפט ועסקים כרך יח (2014).
"סעדים זמניים ומיידיים במשפט העסקי" מאת עו"ד יואל פרייליך. הספר יצא בהוצאת רונן, 2013.
ד"ר איתמר מירון, סדר הדין האזרחי – בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי עבודה לשם קבלת תואר ד"ר, אתר דין תורה
חברת מחשבות ספרות משפטית לסטודנטים - ספר לימוד סדר דין אזרחי, ספר פסיקה סדר דין אזרחי
אתר בורסי - ספרות מקצועית משפטית לעורכי דין - סדר הדין האזרחי החדש מאת ד״ר יעקב שקד
מערכת נט משפט - מערכת המידע המיועדת לתקשורת בין עורכי דין/אזרחים המייצגים את עצצמם לבין מערכת המשפט באמצעות הרשמה למערכת הפתוחה לכל אזרח או עורך דין
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
סדר דין אזרחי | 2024-10-08T11:59:51 |
רג'יב גנדי | רג'יב גנדי (בהינדי: राजीव गांधी; 20 באוגוסט 1944 – 21 במאי 1991) היה מדינאי הודי וראש ממשלת הודו בשנים 1984–1989. כבנה ומחליפה של אינדירה גנדי היה לראש ממשלת הודו הצעיר ביותר.
ביוגרפיה
רג'יב גנדי נולד בבומביי, נשיאות בומביי (היום מומבאי במהאראשטרה) ב-20 באוגוסט 1944. אימו, אינדירה גנדי, הייתה ביתו של ראש ממשלת הודו הראשון ג'ווהרלל נהרו. אביו, , היה חבר ב מ-1952 עד מותו ב-1960, כשרג'יב היה בן 16.
רג'יב גנדי למד באימפריאל קולג' והשלים קורס בהנדסה באוניברסיטת קיימברידג' ב-1965. במהלך שהותו באנגליה פגש את אשתו, סוניה גנדי.
לאחר שובו להודו קיבל גנדי רישיון טייס, ושימש כטייס בחברת אינדיאן איירליינס בשנים 1972–1981.
קריירה פוליטית
לאחר מות אחיו סאנג'י בתאונת מטוס ביולי 1980, נכנס רג'יב לפוליטיקה ונבחר ללוק סבהה ב-1981. בשנת 1983 נתמנה למזכיר הכללי של מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי.
לאחר רצח אימו, ראש ממשלת הודו, אינדירה גנדי ב-31 באוקטובר 1984 הושבע עוד באותו יום לראש ממשלת הודו, ולאחר מספר ימים נבחר גם למנהיג הקונגרס הלאומי ההודי. בנוסף ירש את תפקיד שר החוץ של הודו שבו החזיקה אימו ערב הירצחה. בבחירות שנערכו מייד לאחר הרצח זכתה הקונגרס הלאומי ההודי ברוב הגדול בתולדותיה, 415 מתוך 533 מושבים בלוק סבהה אוישו על ידי המפלגה.
כראש ממשלה, שלח גנדי כוח של צבא הודו לסרי לנקה, על מנת להביס את הנמרים הטאמילים, והתמודד עם המרד הסיקי בצפון פנג'אב, שעימו התמודדה גם אימו.
באוקטובר 1989 נאלץ גנדי להקדים את הבחירות בעקבות פרשת שוחד במפלגתו. בבחירות, שנערכו ב-22 בנובמבר 1989, הובסה מפלגת הקונגרס בידי החזית הלאומית, קואליציה של מתנגדי גנדי, וגנדי התפטר מראשות הממשלה ב-2 בדצמבר 1989.
לאחר תבוסתו, עמד גנדי בראש האופזיציה בלוק סבהה.
גנדי נרצח בפיגוע התאבדות שבוצע במהלך עצרת בחירות במהלך הבחירות ללוק סבהה ב-1991. ההתנקשות בוצעה על ידי מחבלת מתאבדת טמילית בשם תֶנְמוּלי רַגַ'רַטְנאם (נקראה גם ד'נו Dhanu) ב-21 במאי 1991 ליד העיר צ'נאי (בעבר מדראס) שבדרום הודו, בעת מסע בחירות במדינת טאמיל נאדו. ארגון "הנמרים הטמילים" בסרי לנקה ביצע את הרצח כדי לנקום בגנדי על כך שבהיותו ראש ממשלה שלח כוח צבאי הודי לשמירת השלום בסרי לנקה, ומחשש שאם הוא ייבחר שנית לראשות הממשלה הוא ישלח שוב כוח דומה. רג'רטנאם טענה שהיא נאנסה על ידי חיילים הודיים מכוח זה. בפיגוע נהרגו 16 אנשים נוספים.
גופתו של רג'יב גנדי נשרפה בטקס הינדואי סמוך לנהר ג'מואה, יובל של הגנגס.
חיים אישיים
רג'יב נישא ב-1968 לסוניה גנדי, שנכנסה גם היא לפוליטיקה לאחר הירצחו, והיא עומדת בראש מפלגת הקונגרס מאז 1998, אולם סירבה להתמנות כראש ממשלה כשהמפלגה ניצחה בבחירות. בנם רהול גנדי, ובמידה מסוימת בתם פריאנקה, נכנסו גם הם לפוליטיקה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלת הודו
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בהודו
קטגוריה:שרי ההגנה של הודו
קטגוריה:משפחת נהרו-גנדי
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:חברי הלוק סבהה מאוטר פרדש
קטגוריה:אישים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:שרי החוץ של הודו
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:ילידי 1944
קטגוריה:נפטרים ב-1991
קטגוריה:נשיאי הקונגרס הלאומי ההודי
* | 2024-05-30T12:39:52 |
זלמן שזר | שניאור זלמן שַזָּ"ר, במקור: שניאור זלמן רוּבָּשוֹב (בכתיב יידי: רובאַשאָװ; 24 בנובמבר 1889, א' בכסלו תר"ן, מיר, פלך גרודנו, האימפריה הרוסית – 5 באוקטובר 1974, י"ט בתשרי תשל"ה, ירושלים), היה נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, סופר, משורר, היסטוריון, מראשי הציונות, חבר הכנסת ושר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה.
ביוגרפיה
ראשית חייו באירופה
שז"ר נולד כשניאור זלמן רוּבָּשוֹב ב-24 בנובמבר 1889 בעיירה מיר שבפלך גרודנו (ברוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בהמשך השתנה למחוז הורדנה בבלארוס), למשפחת רבנים מחסידי חב"ד. הוא דור חמישה-עשר לרב יואל סירקיש, מחבר הב"ח. לימים שינה את שם משפחתו ל"שַזָּ"ר" – ראשי התיבות של שמו המלא (כהצעת הרב שמואל אהרון שזורי).
ילדותו עברה עליו בעיירה סטויבץ, שם הכיר את השפה, הספרות והתרבות העברית. ב-1903, בגיל 14, ערך את "הירחון: עיתון עברי אורגן ציוני", שכתב בכתב ידו והפיץ בעיירה ובסביבותיה. בשנת 1905, בגיל 16, הצטרף שזר למפלגת "פועלי ציון" בסטויבץ. בימי הצאר הרוסי נאסר על ידי השלטונות על פעילות עיתונאית פרו-סוציאליסטית.
בין השנים 1908–1912 למד באקדמיה לחכמת ישראל בסנקט פטרבורג. בפטרבורג פגש לראשונה בשנת 1909 באוניברסיטה את רחל כצנלסון, לימים אשתו. לזוג נולדה בת אחת, רודה, שסבלה מתסמונת דאון. בשנת 1910 כיהן כמזכיר אספת הרבנים שנערכה בסנקט פטרבורג, שדנה בבעיות הנוגעות ליהדות רוסיה.
בשנת 1911 ביקר לראשונה בארץ ישראל, ושהה בה מספר חודשים. בעת שהותו בארץ ישראל, הכיר בחוות כנרת את רחל המשוררת ואף יצר עמה קשר רומנטי. יש הסוברים (כמו החוקרים יחזקאל צורף וד"ר תמר שכטר) כי שזר בדה את הרומן והעצימו, אף שסייע לא במעט למשוררת החולנית. רחל אף הקדישה לו כמה משיריה, כמו "גַּן נָעוּל". שיר זה, שהולחן בשנות ה-70, מבטא את כאבה לחוסר נכונותו של שזר לעזור לה. את השיר היא מקדישה "לזר", שמהווה אנגרמה לראשי תיבות שמו הקודם של שזר (זלמן רובשוב) והתנהגותו אליה כזר, אך אינה מגלה את זהותו.
לאחר הביקור בארץ ישראל, הפך לפעיל בולט בקונגרסים הציוניים, בכנסים יהודיים, בוועידות סוציאליסטיות בינלאומיות, ונבחר לוועד הפועל הציוני. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה שהה שזר בגרמניה, ולא יכול היה לחזור לרוסיה; בגרמניה הפך לפעיל בתנועת העבודה הציונית ובארגון "החלוץ".
בשנים 1912–1919 למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטאות בפרייבורג, בשטרסבורג ובברלין. שזר כתב ופרסם מאז שנות ה-20' לחייו אינספור מאמרים בנושאים מגוונים הנוגעים לתולדות עם ישראל: אנקדוטות מחיי רבנים בימי הביניים, תולדות השבתאות, מצבם המדיני של יהודים בתחילת העת החדשה (בין השאר על מעורבותם של יהודים מסורתיים בהגנה על ערים ובלקיחת חלק פעיל במלחמות במאה ה-17 כחיילים בצבאות שונים), מחשבות ותובנות על השלטון העות'מאני בארץ-ישראל, היחסים בין הרעיון הציוני לסוציאליזם של משה הס, פרדינאנד לאסאל, וקרל מארקס, ועוד. חלק מהמאמרים פורסמו בקובץ שעצם שמו - "אורי דורות" - משקף את עומק הגותו היהודית-ציונית, עליה כתב ההיסטוריון בן ציון דינור את הדברים הבאים: "רבי שניאור זלמן שזר הוא בן-בית 'כל-חוזה': הוא לא רק יודע, חש מתוך תפיסה רוחנית, מהירה וחריפה, את 'העתים', אלא חוזה את הקשר הפנימי בין 'העתים', קשר שרק מתוך חזיון, מתוך חזות-הכול ניתן לעמוד עליו, לחוש אותו, ורק איש היושב בשער המצפה וצופה יום-יום על משמרתו, מה מתרחש ומה עומד להתרחש בישראל, ניתן לו להבין ב'עתים', לחזות בצינורות-קשר בלתי-נראים בעבר ולהבחין בשבילי התהוות חדשה, חבויים במעבה השיגרה של יום-קטנות".
בראש חודש אייר תר"פ (1920) נישא שזר לרחל כצנלסון (לימים דודתו של שר המשפטים שמואל תמיר) בטקס שנערך בירושלים.
לזוג הייתה בת אחת - רודה שזר (1921–1983), שנולדה עם תסמונת דאון.
ממוזער|302x302 פיקסלים|פסלו של שזר במשכן הנשיא, 2016
ביישוב ובממשלה
בשנת 1924 עלה שזר לארץ ישראל, המשיך את פעילותו במפלגת אחדות העבודה (שהוקמה כמיזוג של פועלי ציון ו"הבלתי מפלגתיים") והיה בין מייסדי מפא"י, שנוצרה ב-1930 מאיחוד של אחדות העבודה עם הפועל הצעיר. שז"ר היה חבר בוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, ונמנה עם צוות העורכים הראשון של עיתונה, "דבר" שנוסד ב-1935. לאחר מותו של ברל כצנלסון, בשנת 1944, נתמנה שז"ר לעורך הראשי של העיתון, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1949. נוסף על כך שימש כמנהל הוצאת הספרים "עם עובד", והיה חבר בהנהלת הסוכנות היהודית וראש המחלקה לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הציונית העולמית.
בערך בשנת 1945 חיפש דוד רמז, יו"ר ישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות באותה עת, חלופה עברית למילה אינטרפֵּלציה (interpellation) מעולם הפרלמנט; הוא פנה אל שזר, והלה הציע מיד לייחד להוראה זו את המילה הקיימת שאילתא (בעקבות הארמית שְׁאֵלְתָא; כיום מקובל הכתיב שאילתה).
בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, ישבה הנהלת הסוכנות מחוץ לארץ ישראל, כאשר חברי הנהלת הסוכנות ששהו בארץ ישראל הושמו במעצר, נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בישראל, שבה כיהן שזר יחד עם לוי אשכול ועם הרב מאיר בר-אילן. בעת "השבת השחורה", אישרה ההנהלה הזמנית של הסוכנות את הקמת 11 הנקודות בנגב, שאותה יזם אשכול. הנקודות הוקמו במוצאי יום הכיפורים תש"ז, והיו גורם עיקרי לכך שוועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל (אונסקופ) תמליץ להכליל את הנגב בתחום המדינה היהודית.
עם קום המדינה, נבחר לכנסת הראשונה, והתמנה לתפקיד שר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה. בימי כהונתו בתפקיד, נחקק חוק חינוך חובה, אולם פרצו סכסוכים רבים בנושא אופייה של מערכת החינוך במדינת ישראל (האם יונהג חינוך ממלכתי אחיד או חינוך לפי זרמים מפלגתיים). משבר נוסף בנושא החינוך לילדי מחנות העולים הוביל להקמת ועדת חקירה, ועדת פרומקין באוקטובר 1950. בעקבות פרסום מסקנות הוועדה, לא שב שזר לתפקיד שר החינוך בממשלה שהוקמה זמן קצר לאחר מכן.
שזר כיהן כחבר הכנסת גם בכנסת השנייה והשלישית.
נשיא המדינה
שמאל|ממוזער|250px|שזר מארח את קונראד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית לשעבר
לאחר מותו של הנשיא יצחק בן-צבי ב-1963 נבחר שזר לנשיאות המדינה, והחל לכהן ב-21 במאי 1963. ב-1968 נבחר לקדנציה שנייה, שהסתיימה ב-24 במאי 1973.
שזר מילא את תפקיד הנשיא בצנעה, ועמד מאחורי הקלעים של האירועים הפוליטיים. בתקופה זו בלטה בו מעט "תדמית זלמנית", לא מעט משום שמו וחזותו, והעובדה שהטלוויזיה הישראלית, שהחלה לשדר לקראת סוף תקופת כהונתו, ראתה בו דמות נוחה לסאטירה (אם כי בצעירותו היה רחוק מתדמיתו ה"זלמנית" ודווקא התאפיין כמחזר מוכשר).
שזר היה נשיא המדינה הראשון שערך ביקורים ממלכתיים בחו"ל, בין היתר כנציג המדינה בהלוויותיהם של ג'ון קנדי ווינסטון צ'רצ'יל. בשנת 1964 קיבל בישראל את פניו של האפיפיור פאולוס השישי, שביקר בישראל. היה זה הביקור הראשון של אפיפיור בישראל. בטקס קבלת הפנים לאפיפיור בירך הנשיא שזר את האורח ואת ברכתו סיים בציטוט, רב-משמעות לאותו אירוע, מדברי מיכה הנביא: . בחירתו של הנשיא להביא בפני ראש הכנסייה הקתולית את דבריו אלה של הנביא נתקבלה באהדה על ידי רבים בישראל.
התעניינותו בתנ"ך הביאה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון לייסד בימי כהונתו את החוג לחקר התנ"ך, אשר התכנס בבית הנשיא ובהשפעתו הפך ל"חוג הנשיא לחקר יהדות זמננו". כמו כן ייסד את "קרן עמו"ס" (הקרן לעידוד מלומדים וסופרים) לסיוע בהוצאה לאור של ספרות עברית. שזר היה גם הנשיא הראשון שהתגורר במשכן הנשיא הנוכחי.
פטירתו והנצחתו
זלמן שזר נפטר ב-5 באוקטובר 1974, ונטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. לזכרו הוקם מרכז זלמן שזר לחקר תולדות היהדות. החל משנת ה'תשמ"ו (1985) מוענק ביום האזכרה השנתי לנשיא שזר פרס שזר לחקר תולדות ישראל עבור ספר או כתב יד העוסק בתולדות עם ישראל.
דיוקנו הופיע על שטר של 200 שקלים חדשים.
על שמו נקראו נקראו רחובות בערי ישראל, ובהם שדרות שזר בכניסה לירושלים שבהן שוכנים בנייני האומה.
קשריו לחוגים חסידיים
שמאל|ממוזער|250px|שזר בהתוועדות בכפר חב"ד
כנצר למשפחה חב"דית, נשא שזר בגאווה את עובדת השתייכותו לחסידי חב"ד. הוא נהג לבוא מדי שנה בשנה להתוועדות "י"ט בכסלו" בכפר חב"ד, ואף נסע מספר פעמים לבקר את הרבי מנחם מנדל שניאורסון בבית מדרשו בברוקלין, והשתתף בהתוועדות. שז"ר סייע רבות להקמת כפר חב"ד ליד ראשון לציון בעזרת ההסתדרות והממשלה.
לקראת סיום כהונתו, שאל את הרבי האם להמשיך בכהונה שלישית לאחר שינוי חקיקה, ולאחר שהרבי השיב בשלילה הודיע על פרישתו. לאחר שחדל לכהן כנשיא הידק את קשריו עם החסידים והיה מגיע מדי פעם לתפילות בבית הכנסת צמח צדק של חסידי חב"ד, בעיר העתיקה בירושלים.
בשנות כהונתו תרם הנגיד סר יצחק וולפסון מבנה גדול בכפר חב"ד המוקדש לחסידי חב"ד וקרא לו "בית שזר", על שם ידידו נשיא המדינה. בחנוכת המבנה השתתפו רבים, והוא משמש כבית צעירי אגודת חב"ד בישראל, ממנו מופצת פעילות חב"ד לכל ישראל.
עוד כאשר התגורר בתל אביב, הכיר שזר את ר' שמואל מאיר אנשין, סוחר ספרים שהיה מראשוני חסידי ברסלב בירושלים. לפי מה שסיפר שזר ההיכרות ביניהם אירעה בביתו של יצחק בן צבי, שהיה מלקוחותיו של אנשין. בהמשך, הכיר אנשין לשזר את ר' ישראל דב אודסראבי הנחל מכתב א, באתר אוצר החכמה (בחלק מהמהדורות המאוחרות יותר, הושמטו המילים "על ידי ר' מאיר אנשין") מחסידות ברסלב, קשר שבהמשכו התפתח לידידות גדולה. שזר שמר על המכתבים ושלח אותם להדפסה וקרא לספר "אב"י הנחל" כרמז לשמו של הרב ישראל דב אודסר, (אב"י ראשי תיבות ישראל בער אודסר). במכתבים עצמם הרב אודסר כותב לשזר דברי חיזוק ממשנתו של רבי נחמן מברסלב וכותב אליו בצורה לבבית (’’עצמי ובשרי, מר זלמן שזר’’). שזר השיב על המכתבים ואף תמך כלכלית ברב אודסר. בהמשך התקרב ליהדות ולחסידות ברסלב, ואף הגיע מספר שנים להתפלל עם חסידי ברסלב ב"שול" בראש השנה.
ספריו
שמאל|ממוזער|140px|דיוקנו של שזר על שטר של 200 שקלים חדשים (בטרם הוצא מן המחזור)
זלמן שזר כתב מאמרים וספרים רבים, רובם עוסקים בהיסטוריה של ארץ ישראל וכן בתנועת החסידות וביוגרפיות שונות.
בין ספריו:
צופייך צפת
על תלי בית פרנק (תרפ"ג). ; על תלי בית פרנק: רשמי אופנבך, עם אחרית דבר מעשה ידי יונתן מאיר, ירושלים וברלין: ספרי בלימה, תשפ"ד.
תולדות בקורת המקרא (תרפ"ה).
כוכבי בקר (קטעים אוטוביוגרפיים, תש"י).
אור אישים (רשימות ביוגרפיות, תשכ"ד). עליו זכה בפרס אוסישקין.
התקוה לשנת הת"ק - על רבי יצחק קנטריני וספרו "עת קץ". מאגנס, תש"ל.
אורי דורות (מחקרים בתולדות ישראל, תשל"א).
שאלו שלום ירושלים (תשל"ג).
לוית ניב (שירים ותרגומי שירה בעיקר מיידיש, תשל"ד).
ספור מעשה שבתי צבי (תשל"ח).
סופרו של משיח - לתולדותיו של שמואל פרימו, מזכירו של שבתאי-צבי, מאת ז. רובאשוב, ירושלים, מוסד ביאליק, תש"ל
מפרדס התנ"ך, החברה לחקר המקרא על ידי הוצאת קרית ספר, תשל"ט - יצא לאחר פטירתו
רשימת כל חיבוריו
ספרי יובל לכבודו
יצחק בן-צבי ומאיר בניהו (עורכים), ספר היובל לשניאור זלמן שזר: מחקרים ומקורות לתולדות התנועה השבתאית, ירושלים: מכון בן צבי על ידי קריית ספר, תש"ך-1960.
לקריאה נוספת
אברהם ליס (עורך), זלמן שזר, נשיא וסופר: ילקוט מאמרים ומסות על זלמן שזר בהגיעו לגבורות, תל אביב: הוצאת י"ל פרץ, תש"ל-1969.
דוד זכאי, חנוך ברטוב, ישעיהו אברך, זלמן שזר – דיוקנו של נשיא, תל אביב: עם עובד, 1973.
צבי לבנה, נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות -כרך ד, הוצאת המרכז לחינוך ותרבות תל אביב, 1972, עמודים א-י"ב
קישורים חיצוניים
זלמן שזר, באתר הסוכנות היהודית
זלמן שזר, באתר מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל
ארכיון המדינה
שטר של 200 ש"ח, באתר בנק ישראל.
"נשיא ומאמין", סרט בבימויו של יעקב גרוס, 1994. פרק א | פרק ב | פרק ג | פרק ד
זלמן שזר בסיור ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים
שז"ר בביקור ממלכתי בנפאל, מתקבל על ידי מהנדרה מלך נפאל, ארכיון המדינה, 1965
לציון 40 שנים למותו של הנשיא זלמן שזר- אוסף תצלומים וסרטים בבלוג של ארכיון צה"ל
י"ג אב תשכ"ו
שמואל קראוס, נשיא וחסיד, מסכת הקשרים של הרבי מלובביץ' עם הנשיא שזר, ניו יורק
תגובתו של הנשיא שזר למות נשיא מצרים נאצר. פורסם בבלוג של ארכיון המדינה, 24 בספטמבר 2015:
זלמן שזר מבקר בנצרת, יולי 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
"הברסלבים הראשונים בירושלים", מאמר שכתב שזר מפיו של ר' שמואל מאיר אנשין, ובתחילתו הוא מספר על היכרותם
מאמרים בולטים
"למקום תורה" מתוך 'כוכבי בוקר', עם עובד, 1950, - עם הקדמה מאת יואב שורק, השילוח גיליון 13, פורסם בתאריך 06.03.2019.
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי פועלי ציון
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:פעילים ציונים בבלארוס
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:עורכי דבר
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית ביישוב
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:חברי הנהלת הסוכנות היהודית
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:משפחת כצנלסון
קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:חברי אחדות העבודה
קטגוריה:זוכי פרס יצחק בן-צבי
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של ראשון לציון
קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע
קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1889
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1974
קטגוריה:חברי הכנסת: משוררים | 2024-10-01T05:10:09 |
כתב חרטומים | שמאל|ממוזער|250px|הירוגליפים בכניסה להיכל העמודים במקדש כרנך שבלוקסור
שמאל|ממוזער|250px|פרט של כתב חרטומים על גבי אובליסק בפיאצה דל פופולו, 12/08
כתב חרטומים או כתב הירוגליפי מצרי הוא צורת כתב שהייתה נהוגה במצרים העתיקה על ידי המלומדים ומכשפים, שנקראו בתורה חַרְטֻמִּים. כתב זה ייחודי בכך שהוא מבוסס על שילוב של לוגוגרמות (סימנים שכל אחד מהם מייצג מילה שלמה) יחד עם סימנים אלפאביתיים (שכל אחד מהם מייצג עיצור או תנועה). טקסטים בכתב חרטומים נמצאו על מגילות פפירוס ממצרים העתיקה, וכן על קירות קברים ומקדשים מתקופה זו. הכתב כולל אלפי סימנים, חלקם בדמויות אנשים, אלים ובעלי חיים.
הכינוי הלועזי המקובל לכתב חרטומים הוא הירוגליפים, על פי המילה היוונית: ἱερογλύφος (היירוס - קדוש, גליף – תחריט או כתב מגולף). היוונים השתמשו בכינוי זה עבור הכתב המצרי בלבד, אם כי בעת החדשה התפשט השימוש בו לכל כתב שבו נעשה שימוש בסמלי תמונות כתווים, כדוגמת כתביהם של החתים, המאיה, האצטקים, ילידי אי הפסחא ותרבות עמק האינדוס. בנוסף להירוגליפים, נכתבו טקסטים במצרים העתיקה גם בכתב ההיראטי (ששימש בעיקר לכתבי קודש) והכתב הדֶמוטי (ששימש יותר לצורכי יום־יום).
לאורך התקופה ההלניסטית ובהמשך תחת שלטון רומי נמשך השימוש בכתב זה באנדרטאות על פועלם של השלטונות, אך השימוש בהם ונפוצות הבנת הכתיבה ואף הקריאה בהם הלכה ודעכה. בשנת 391 לספירה, בהוראת תיאודוסיוס הראשון, הקיסר הרומאי הנוצרי, הוחרבו כל המקדשים במצרים, ואיתם אבד סוד פענוח כתב החרטומים. בגלל האופי הציורי של הכתב, נקשרה בשמו של כתב זה הילה של מסתורין וכשפים. פענוח אבן רוזטה על ידי קפטן שמפוליון ב-1799, שנה אחר כיבושי נפוליאון במצרים, הובילה להבנת הכתב, הבנה שפתחה פתח חדש לתרבות מצרים העתיקה.
שמאל|ממוזער|250px| עותק של מצבת סתי הראשון בבית שאן
בישראל נמצאו כתבי חרטומים במקדשים מצריים בתמנע, בבית שאן (כתובת של סתי הראשון) ובקיסריה ('ייבוא' רומי של 'עתיקות' ממצרים). בסיני נמצאו מקדשים בערי מכרות כמו זו שבסרביט אל-ח'אדם (מכרה טורקיז) ובאל עריש, המזוהה עם סוכות הקדומה.
הביטוי "כתב חרטומים" משמש בהשאלה בעברית כתיאור לכתב בלתי קריא ובלתי מובן.
התפתחות הכתב ההירוגליפי המצרי
הופעתו הראשונה של הכתב ההירוגליפי המצרי קדמה להופעתו של כתב היתדות השומרי. הכתובת ההירוגליפית העתיקה ביותר הידועה מתוארכת לשנת 3250 לפנה"ס. הכתובות ההירוגליפיות הראשונות שימשו כהערות לתמונות שנחקקו על לוחות אבן צפחה ששימשו כמנחות במקדשים או בקברים.
אף שלא ניתן לקרוא כיום את כל הסימנים בכתובות אלו, סביר להניח שהם היו מבוססים על השיטה של הכתב ההירוגליפי "הקלאסי". במקרים מסוימים ניתן לומר בביטחון שהציורים בכתובת לא ייצגו את הציורים, אלא מילה שבהגייתה דומה לציור. כלומר, כנראה שכבר מתחילת התפתחות הכתב, ההירוגליפים ייצגו סמלים פונטיים. נראה שבמצרים הקדומה, לא היה כלל שלב מוקדם שכלל רק ציור של המילים המיועדות.
היו שניסו להוכיח קשר ישיר בין הירוגליפים לתווים ששימשו בכתב היתדות השומרי שהיה נהוג בדרום מסופוטמיה. אך עקב השוני המוחלט בין השיטות חוקרים סבורים שהדבר מן הנמנע. הוכח, לעומת זאת, שאכן הייתה השפעה רבה, ומעבר של מגמות ואף צורות ייצוג, עם התפתחות הכתב הקדום בסיני והקדם-כנעני, בין כתב החרטומים לכתב היתדות, בצורתם המאוחרת.
המצאת הכתב ההירוגליפי ושימושיו הראשונים
המצאת הכתב ההירוגליפי מיוחסת לצורך ליצור ייצוג ציורי למאורע ייחודי, כגון מסע ציד או קרב מסוים. כתובת הירוגליפית נוספה לאיור על מנת להסביר שהאיור מייצג מלחמה מסוימת ולא קרב סתמי או מלחמה באופן כללי. גישה חדשה זו כלפי הזמן וכלפי ההיסטוריה כאוסף של מאורעות ייחודים בזמן הובילה להמצאת הכתב ההירוגליפי. שיטת כתב זו הופיעה לראשונה רק בהקשר לאיורים על תבליטים, שלהם הכתובת הוסיפה שמות מקומות.
החל בשושלת הראשונה של הפרעונים (2925 עד 2775 לפנה"ס), החלו להתווסף לדמויות החקוקות של אנשים גם שמם או תוארם, צעד נוסף לקראת ביטוי של ייחודיות ומיוחדות.
הלוחות המתארים את תולדות שתי השושלות הראשונות מכילים ציורים המייצגים מאורעות שקרו במהלך השנים, ובהם כתובות המתארות שמות אנשים, מקומות ואירועים.
למשל, לתמונת ניצחון של פרעה על אויביו נוסף הכיתוב: "הפעם הראשונה בה הובסו הלובים". במקביל, החלו להופיע כתובות שאינן מלוות ציורים, במיוחד בחותמות גליליות.
את החרפושיות - חותמות העשויות אבן שצורתן גליל ועליהן חקוקה כתובת, היו מגלגלים על חימר לח ששימש כפקק של הכד, וחתם אותו. הכתובת מנעה את האפשרות שכד חתום יפתח שלא בידיעת המקבל, ובאותה עת תארה את תוכנו ואת הפקיד האחראי לו. במקרה שהכד הכיל יין, הכתובת הכילה את שם הכרם, יעד המשלוח ושם המלך. מכתובות האבן של השושלת הראשונה אנו יודעים רק את שמות הפרעונים. בשושלת השנייה מופיעים גם תוארי אצולה ושמות המִנחות. בסוף שושלת זו מתחילים להופיע משפטים שלמים. קדם לשימוש בכתב, השימוש בפתיל חותם - קשר של חוטים, שהוחתם בחימר, והיה ייחודי לשולח.
עם זאת, גילויה של מגילת פפירוס ריקה בקברו של פקיד גבוה, מעידה שטקסטים ארוכים יותר נכתבו על גבי חומר מתכלה, אפילו בתחילת השושלת הראשונה.
הקשר בין כתב לאמנות
צורת ההירוגליפים של תקופה מוקדמת זו (השושלות הראשונה והשנייה) תואמות לסגנון האמנות של עידן זה. אף על פי שמסורות מוגדרות או מוסכמות לגבי בחירת הפרספקטיבה נוצרו במהירות – כף יד תארה יד, עין או פה צוירו רק מהחזית, הפרופורציות נותרו גמישות.
תנאי היסוד לכל שיטת כתב היא סטנדרטיזציה בסיסית, אבל סטנדרטיזציה כזו אינה זהה לקנון (אוסף מבוסס של חוקים ועקרונות) ברמת האחידות האומנותית שהיא דורשת. קנון מוכר של כתב הירוגליפי מצרי קם בשושלת השלישית ונשמר עד סוף השימוש בכתב.
בכך שהסימנים ההירוגליפים ייצגו ציורים של בעלי חיים או חפצים דוממים הם שמרו על קשר קרוב לאמנות. אותם דגמים שימשו בסיס הן לאמנות והן לכתב, וסגנון הסמלים המצוירים בדרך כלל השתנה כשהשתנה הסגנון האומנותי. מעל לכל, התאמה זו ארעה משום שאותם אמנים ציירו או חרטו הן את התמונות והן את הכתב.
הסטייה מן האמנות קרתה כאשר הכתב, שהיה כפוף יותר למוסכמות, שמר על תבניות שהאמנות הפסיקה לעשות בהן שימוש. דוגמה אחת היא הציור מן החזית. למעט מקרים מיוחדים, ייצוג זה (ציור מהחזית) הפסיק להיות מקובל כסגנון אומנותי והפרצוף האנושי הוצג תמיד בפרופיל. לעומת זאת, השימוש בתמונת החזית של הפרצוף, נשמרה כהירוגליף מהתקופה הקדומה ועד סוף השימוש בכתב ההירוגליפי.
דוגמאות נוספות הם איורים של כלים שונים. על אף שהופסק השימוש בכלים מסוימים במהלך ההיסטוריה (למשל אלות ככלי מלחמה), תמונתם נשמרה בכתב ההירוגליפי, אף שהכותבים כבר לא ידעו את משמעותם. ההירוגליפים המייצגים חפצים שנעלמו מחיי היום־יום ולכן היו בלתי מוכרים, הם לעיתים מעוותים עד שלא ניתן לזהותם.
מצד שני סגנון הציור של ההירוגליפים נותר עדיין צמוד לסגנון האמנות של התקופה. ולכן מופיעים האיורים לעיתים כדמויות כחושות ונוקשות או כדמויות בעלות בשר, או דמויות מנופחות לגמרי בהתאם לסגנון האומנות של התקופה.
החומרים בשימוש הכתב ההירוגליפי
בתקופה שבין 2800 לפנה"ס ועד שנת 300 לספירה נעשה שימוש בכתב הירוגליפי:
בחריטה על מצבות אבן והוא מופיע בטכניקות תבליט מצריות.
על מתכת, לעיתים הכתובת יצוקה, לעיתים חרוטה.
על עץ.
בנוסף הירוגליפים מופיעים בעבודות מתכת ועץ משובצים.
טקסטים הירוגליפיים מופיעים בעיקר על קירות של מקדשים וקברים, אך הם מופיעים גם על מצבות זיכרון, על פסלים, על ארונות קבורה ועל כלי קיבול וכלי עבודה שונים.
בכתב ההירוגליפי נעשה שימוש בטקסטים חילוניים: תיאורים היסטוריים, שירים, מסמכים משפטיים ומסמכים מדעיים, וגם בטקסטים בעלי אופי דתי: פולחני דת, מיתוסים, מזמורי דת, כתובות הקדשה על קברים ותפילות.
כתובות אלו היו כמובן רק בשימוש כשהיה צורך בכתב מפואר ומקושט, אך לצורכי יום־יום כתב זה לא התאים. לשימוש עממי יותר פותח הכתב ההיראטי, צורה מקוצרת של סמלי ציורים, הנוחה יותר לכתיבה באמצעות מברשת ודיו על משטחים חלקים כדוגמת פפירוס, עץ, ואבן גיר.
הכתב והדת
השפעת הרעיונות הדתיים על הכתב ההירוגליפי מוגבלת לשני מקרים:
באלף השלישי לפנה"ס הייתה הימנעות מסימנים מסוימים או שהסימנים עוותו בכתובות על מצבות, שמא בעלי החיים המיוצגים על ידי סימנים אלו יפגעו במתים ששכבו חסרי אונים בקברם. בין הסמלים האסורים היו דמויות אנוש וחיות מסוכנות, כגון עקרבים ונחשים.
בכל התקופות ובכל צורות השימוש בכתב, סמלים שלהם הייתה משמעות דתית חיובית מוקמו לפני סמלים אחרים, אף שהיה צריך לקרוא אותם אחר כך. ביניהם היו הירוגליפים המייצגים אלוהים, או אליל מסוים, וכן אלו שיצגו פרעה או ארמון. לדוגמה: שני הסימנים המייצגים את הצירוף "משרת האלהים" (כהן) נכתבו כך שהסמל לאלוהים נכתב לפני הסמל המסמל משרת, אף שהאחרון נקרא קודם.
יותר מכך, המיתוס הדתי ייחס את המצאת הכתב לאל תחות, אף שלמיתוס זה לא הייתה כל השפעה על התפתחות הכתב. בתקופה המאוחרת, טקסטים מצריים מתייחסים לכתובות הירוגליפיות כ"כתיבה במלות האלהים". בניגוד לכך, בתקופות קודמות הם פשוט נקראו ציורים.
ידיעת קרוא וכתוב והכרת הכתב ההירוגליפי
בכל התקופות, רק קבוצה מצומצמת הבינה את הכתב. רק אלו שהיו זקוקים לידע במקצועות שדרשו את אמנות הקריאה והכתיבה. קבוצה זו כללה: פקידים, רופאים, וכוהנים (במידה והיו צריכים להיות מסוגלים לקרוא טקסטים קדושים). כמו כן אמנים שעבודתם כללה את יצירת הכתובות.
תחת השלטון היווני, ובמיוחד תחת השלטון הרומאי, הידע הלך ופחת ולבסוף היה מוגבל למקדשים, בהם הכוהנים הורו לתלמידיהם את לימוד הכתב ההירוגליפי.
בתקופת בית תלמי (305 לפנה"ס ועד 30 לפנה"ס), התודעה הלאומית הלכה והצטמצמה לכיוון הדת, והדת ראתה בכתב ההירוגליפי המסורתי אך ורק סמל דתי. נעשו ניסיונות רבים להחליף את הכתב ההירוגליפי המסורבל שהלך ואיבד קשר עם השפה המדוברת, בכתב היווני הפשוט והנוח יותר. הניסיונות נכשלו בשל הערך הרגשי שהיה לכתב העתיק כשהארץ הייתה תחת שלטון זר של היוונים והרומאים.
הנצרות והכתב היווני
המצב השתנה כשמצרים עברה לנצרות במאות השנייה והשלישית לספירה. הדת החדשה לחמה במסורות המצריות של אמונה באלים רבים. וכשניצחה, ניצח גם הכתב היווני.
מהתחלה השתמשו הנוצרים המצריים בכתב היווני על מנת לרשום את שפת הדיבור המצרית. נוהג זה כלל הוספת שבע אותיות לאלפבית היווני עבור צלילים מצריים שלא היו ביוונית. כתוצאה מכך, הידע של הכתב ההירוגליפי הלך ונעלם במהירות. העדות האחרונה לשיטת כתב זו היא כתובת בסלע מהאי פילה שתאריכה 24 באוגוסט 394 לספירה, מתקופת שלטונו של הקיסר הביזנטי תאודוסיוס הראשון. השפה ושיטת הכתב של הנוצרים המצרים קרויה קוֹפְּטִית.
המאפיינים של הכתב ההירוגליפי
לשיטת הכתב שני סממנים בסיסיים: האחד, חפצים יוצגו כתמונות (אידאוגרמה), והשני, לסמלי תמונות ניתן הערך הפונטי של המילים לחפצים אלו (פונוגרם). לעיתים סימנים אלו נכתבו על מנת לציין מילים שנשמעות דומה אך משמעותן שונה.
הכתב מתעלם מתנועות (אותיות אהו"י) ובתקופה הקדומה גם מתנועות למחצה. ובכך התאפשרו מצבים של תרגום סימנים למילים שלהם צירוף זהה של עיצורים. לדוגמה הסמל ל"עץ" מצויר על ידי "ענף" המבוטא על ידי העיצורים "ה" ו-"ט" הקיימים במילה המצרית לעץ. מילים אחרות כדוגמת המילים "אחרי", "לסגת", "לגלף" הכוללות אותה סדרה של עצורים ("הט"), יכולה להיכתב עם אותו סמל בסיסי. מילים שכללו עיצור אחד בתוספת תנועה אחת או יותר יוצגו רק על ידי סמל התנועה.
עם זאת, המצרים אף פעם לא צמצמו את הכתב שלהם לאוסף של עיצורים בודדים, במקום זאת הם שימרו את צורת המילים המקוריות. כשהתעורר ספק כבמקרה של שלושת הסימנים לסדרת עיצורים נפוצה ל"מ" ו"ר" (מעדר, אזמל ופירמידה), נעשה שימוש ברב גוניות על מנת ליצור הבחנה בין המילה. כל המילים הנגזרות מהשורש "מר" (הפועל לאהוב) נכתבו עם הסמל מעדר, כל המילים הנגזרות מהשורש "מר" (הפועל לחלות) נכתבו עם הסמל אזמל וכל המילים הקשורות לפירמידות נכתבו עם סמל הפירמידה. לפיכך, אם היו קיימים שניים או יותר סימנים עבור אותו צליל או צירוף של צלילים הם נשמרו, ונעשה בהם שימוש מושכל על מנת לשפר את קריאות הטקסט.
על אף שבמקור לכל סימן הייתה משמעות אחת, נוצרו מצבים של אי בהירות כתוצאה מהתמזגות שני סמלים שצורתם דומה. לדוגמה: הסמל של עצם הירך והסמל של עצם השוק של בעלי חיים. כתוצאה מכך, לכמה סימנים היו שתיים ואף שלוש (נדיר) משמעויות בכתב ההירוגליפים הקלאסי.
אמצעי עזר לקריאה: כתיב, השלמות פונטיות וסימנים ממיינים
בעזרת שיטת כתב התמונות שבו ערבו אותיות ותמונות, יכלו המצרים לכתוב מספר רב של מילים בשפתם. אך עדיין נותרו מילים שאותן לא יכלו לצייר במסגרת העיצורים הקיימים. לדוגמה "נהט" – "חזק". במקרה זה אייתו המצרים את המילה: עבור האות "נ" השתמש בסימן קיים למים (מהמילה "נוי" שיטפון), ועבור הצירוף "הט" הם עשו שימוש בסימן שהוזכר קודם עבור "עץ".
שני אמצעי עזר, שנוספו במהרה לשיטה, שיפרו את הבהירות ואת הקריאות.
לסימנים מרובי עיצורים, עיצור אחד או יותר ולעיתים אפילו כולם, נכתבו לשמש כהשלמה פונטית. לפיכך הפועל "מר" (לחלות) נכתב כך שינשוף מייצג את הערך הפונטי ("מ") והסימן המייצג פֶּה עבור הערך "ר". להערכת חוקרים מודרניים במקרים אלו העיצורים נכתבו פעמיים, אך נקראו פעם אחת בלבד. עבור המצרים, סמלי העיצורים הבודדים היו אמצעי עזר לקריאה לשם הבהרת סמל המילה (לוגוגרמה).
בנוסף, סימנים ממיינים (אנגלית: determinatives), סימנים שאינם מייצגים ערך פונטי אלא משמשים להדריך את הקורא לאיזו משפחה של משמעויות המילה שלפני הסימן שייכת. לצירוף העיצורים "הט" (לחרות) נוסף סכין אחריהם. מצד שני לצירוף "הט" במובן לסגת נוספו רגלים הצועדות אחורה. ובכך, ניתן להבחין גרפית בין שתי המילים שנכתבו באופן דומה. בצורה זו, לכל מילה בשפה המצרית היה הציור המתאים לה ושהיה זהה לה באופן חד־חד־ערכי. סיומות דקדוקיות הוצמדו למילה המצוירת אחרי הסימן הקובע. מלכתחילה אם כך, הכתב המצרי היה כתב שלם, כלומר ניתן היה לכתוב בו כל מילה בצורה חד משמעית, כולל נגזרות והטיות.
סיכום סוגי הסימנים
לסיכום, ניתן לחלק את ההירוגליפים לשלוש קבוצות. לשתי הראשונות יש משמעות פונטית והשלישית מייצגת עזרי קריאה דוממים:
"אידאוגרמה" - סימן שהמילה שהוא מייצג שווה לציור. לדוגמה: "ענף".
"פונוגרם" - סימן שאינו מייצג את העצם המצויר, אלא מייצג עיצור אחד או צירוף של עיצורים. כדוגמת "נ" ו"הט" במילה "נהט" – חזק.
"סימן ממיין" - סימן שאין לו משמעות פונטית ושנועד לסייע לקורא להבין את המשמעות הנכונה כדוגמת "הט" – "לסגת".
בכתב המצרי לא היו סימני פיסוק כפי שאנחנו מבינים אותם. סימנים המייצגים קווים ובתים של שירים הופיעו רק בטקסטים ספרותיים מסוימים.
מספר הסימנים
מספר הסימנים בתקופה הקלאסית של הכתב ההירוגליפי הגיע לכ-700, מתוכם 24 ייצגו צליל בודד. מספרם גדל בצורה משמעותית בתקופה המאוחרת (600 לפנה"ס). ריבוי זה חל משום שהמלומדים המציאו צורות או סימנים חדשים כל הזמן. עם זאת, סימנים נוספים אלו היו על פי הכללים שהונהגו בכתב ההירוגליפי מימיו הראשונים. השיטה ההירוגליפית נותרה גמישה בכל התקופות, תמיד פתוחה להמצאות, אף על פי שכמו בכל שיטת כתב, למוסכמות היה חלק מכריע.
שמאל|ממוזער|250px|תלמי (פטלומיאוס) מוקף כרטוש
כיוון הכתב
שורות ההירוגליפים נכתבו מימין לשמאל, או לעיתים רחוקות, משמאל לימין. שורות אנכיות מוקמו צמוד לשורות אנכיות בהתאם לדרישות המיוחדות של הרקע עליו נחרטו. קל לראות את כיוון הכתב כיוון שהסימנים תמיד פונים כלפי תחילת השורה. לעיתים, שני סימנים בשורה פנו אחד מול השני, כנראה כדי ששתי דמויות אנוש יפנו אחד אל השני במטרה למנוע מצב בו אחד מפנה גבו לשני. עם זאת, סיבוב זה של הדמויות היה מקרה נדיר ונמצא אך ורק בשמות המלכים. שמות מלכותיים הוקפו בטבעת המכונה כרטוש שהסתיימה בקו מאונך או מאוזן (בהתאם לכיוון הכתובת). טבעת זו, במקור חבל, נועדה כנראה להגן על נושא השם המוקף בטבעת מפציעה ובייחוד מכשפים.
מסורות החינוך המצרי
על מנת להבין את הכתב ההירוגליפי, צריך להכיר את המסורת המצרית העתיקה. תלמיד שלמד לכתוב במצרים, שכמובן כבר ידע את השפה המצרית, למד תחילה את צורת המילה מבלי שהוסברו לו המרכיבים הבסיסיים של המילה (הסימנים המרכיבים אותה). שיטת לימוד זו שימרה את האיות המקורי של המילים למעט שינויים זניחים, בעיקר מסיבות אומנותיות, על אף שבמהלך השנים חלו שינויים קיצוניים בהגייה של השפה המצרית. משמעות הדבר שהכתב ההירוגליפי מסווה שינויים שחלו במהלך ההיסטוריה בצלילי השפה.
טעויות שמיעה שנעשו על ידי תלמידים בבתי הספר לכתב, עזרו לחוקרים להבין את השינויים הפונטיים שהתרחשו בהתפתחות השפה המצרית.
כאשר תלמיד שלמד לכתוב את הכתב ההירוגליפי לא הכיר את צורת המילה שהוכתבה לו, הוא כתב אותה באופן שגוי, כלומר, כפי ששמע אותה. לכן, מכיוון שעדיין לא למד כיצד לאיית בשיטה השמרנית, מה שנכתב על הפפירוס שלו היה בדרך כלל מילה שנשמעה כפי שהוכתבה, כלומר שגויה, אך צורתה הנכונה ידועה לנו כיום.
לפיכך, אף שבמקור הכתב ההירוגליפי בנוי מסמלים המייצגים ערך פונטי, כל השיטה הועברה מדור לדור כמילים מצוירות. כלומר קבוצת סימנים אחת מסוימת בלתי ניתנת לשינוי עבור כל מילה.
כתב הירוגליפי מוצפן
שתי תופעות מוכיחות שידיעת השיטה ההירוגליפית והעקרונות עליהם התבססה לא אבדו: הצפנה, והתפתחות הכתב ההירוגליפי במהלך אלף השנים האחרונות לקיומו.
החוקרים נתקלו בתופעה שהחלה מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, אך שיאה היה בממלכה החדשה} (החל ב-1539 לפנה"ס), טקסטים הכתובים בסימנים הירוגליפיים מוזרים. החסרון בקבוצות המילים המוכרות והופעת סימנים רבים שאינם בקנון, מאפיינים טקסטים אלו במבט ראשון ככתב סתרים.
מטרת סוג זה של כתב הירוגליפי הייתה כנראה לפתות אנשים להנאה שבפענוחו. אף שהכתובות הורכבו בהתאם לכללים המקוריים של הכתב, נעשה בהם שימוש בתכונות שלא היו קיימות בעת שנוסח הקנון המקורי.
האפשרויות החדשות כללו לא רק צורות של סמלים, אלא גם בחירתם. למשל, הפה צויר לא מהחזית כמו בכתיב הקלאסי, אלא מהפרופיל, אף שהייתה לו אותה משמעות פונטית.
דוגמה לשינוי בבחירת הסימנים הוא המקרה של הסמל "איש נושא סל על ראשו", שבכתב הקלאסי סימל "סימן קובע" ללא משמעות פונטית ובכתב הסתרים נקרא כאות "פ" במקום הסימן המקובל לכך של הנחש בעל הקרניים. שינוי זה במשמעות הסמל נובע משימוש בכללים של ממציאי הכתב ב-3000 לפנה"ס ולפיהם הסמל ייצג את המילה "לשאת" שבו הותירו רק את העיצור "פ".
כתובות מוצפנות אלו מוכיחות שבמקביל לשיטת הלימוד בבתי הספר, שהייתה מבוססת על שינון או הכרה, לא על הבנה אנליטית, הייתה קיימת מסורת נוספת שהעבירה את הידע על העקרונות הבסיסיים של הכתב. ידיעה מלאה של עקרונות ההירוגליפים הדומה לזו המופגנת על ידי מחברי כתובות הסתרים נדרשת גם ממפענחי הכתובות. ומהעובדה שהטקסטים המוצפנים הכילו בדרך כלל בקשה מכותב הטקסט לשאת תפילה לשלומו, אנו למדים שמספר האנשים המסוגלים לפענח את הכתב לא היה קטן.
צמיחת הכתב ההירוגליפי במהלך האלף הראשון לפנה"ס
באמצע האלף הראשון לפנה"ס לערך, חלו התפתחויות חדשות בכתב ההירוגליפי ועניין גדל בכתב. שוב, הכתובות שופעות סימנים חדשים וקבוצות סימנים שלא היו ידועות בתקופה הקלאסית. כל הסימנים החדשים נוצרו על פי העקרונות של התקופה הקלאסית וכתבי הסתרים. ההבדל בין כתב זה של התקופה המאוחרת והכתב המוצפן הוא שכמו בכל שיטת כתב רגילה, התפתחה מסורת קבועה שמטרתה לא להסתיר, כי אם להקל על הקריאה, בעוד שההצפנה חתרה למקוריות.
סיכום השלבים בהתפתחות הכתב ההירוגליפי
התפתחות הכתב ההירוגליפי הייתה כדלהלן: תחילה הומצאו אך ורק הסימנים שהיו לחלוטין הכרחיים, בלא שתיקבע צורתם האומנותית בקנון. בשלב השני, שיפור קלות הקריאה (כלומר שיפור מהירות הקריאה) הושגה על ידי הגדלת מספר הסימנים (ובכך נמנעו מקרים של ספק) והוספת ה"סימנים הקובעים". לבסוף, לאחר שהשלב השני התמיד ללא שינויים במשך כאלפיים שנה, מספר הסימנים גדל לכמה אלפים בערך בשנת 500 לפנה"ס. תהליך גידול פרוע זה נמשך בעזרת יישום אפשרויות של השיטה שטרם נוצלו. עם ניצחון הנצרות, הידע של הכתב ההירוגליפי נעלם, יחד עם הדת המצרית הקדומה.
כלים
הכלים בשימוש האמנים לשם כתיבת הסמלים ההירוגליפיים כללו פטישים ואזמלים לשם חקיקת כתובות אבן ומברשות וצבעים עבור עץ ומשטחים חלקים אחרים. רק עבור שיטות הכתב המחובר, ההיראטי והדמוטי פותחו חומרים מיוחדים. עור ופפירוס הפכו משטחים לכתב. ככלי כתיבה שימשו גבעולים של קני סוף באורך 15 עד 33 ס"מ, שנחתכו באלכסון בקצה בו כתבו, והקצה נלעס על מנת להפריד את הסיבים לקצה דמוי מברשת. במאה ה-3 לפנה"ס, היוונים הכניסו למצרים את השימוש בקולמוס מקנה הסוף בעל הקצה המפוצל.
הכתב ההיראטי והכתב הדמוטי
הכתב המחובר המצרי הקרוי כתב היראטי קיבל את שמו מהמילה היוונית היראטיקוס ("של כוהן") בזמן שהכתב היה בשימוש כתבי קודש בלבד. טקסטים חילוניים לשימוש יומיומי נכתבו בכתב אחר, הכתב הדמוטי (ביוונית "דמוטיקוס" – "עבור העם").
מבנה הכתב ההיראטי מקביל לכתב ההירוגליפי. השינויים שחלו בתווים של הכתב ההיראטי אירעו משום שניתן היה לכתבם מהר יותר עם מברשת או קנה ודיו על פפירוס. ככלל, לא ניתן להכיר או לא ניתן להכיר בקלות את הציור שעליו מתבסס התו. מכיוון שהמודלים עליהם התבססו היו ידועים היטב, ובשימוש קבוע במהלך ההיסטוריה המצרית לא סטו הסמלים ההיראטים רחוק מהם.
כל המסמכים הנפוצים: מכתבים, קטלוגים, וצווים רשמיים נכתבו בכתב ההיראטי, כמו גם טקסטים ספרותיים ודתיים. בחייהם של המצרים שיחק הכתב ההיראטי תפקיד חשוב יותר מאשר הכתב ההירוגליפי וגם נלמד מוקדם יותר בבתי הספר. לצורכי ממשל הוחלף הכתב ההיראטי בכתב דמוטי במאה השביעית לפנה"ס, אך נותר הכתב בשימוש כתבי הקודש מסוגים שונים. הטקסטים ההיראטיים האחרונים מקורם בסוף המאה הראשונה - תחילת המאה השנייה לספירה.
הפעם הראשונה שנתקלים בכתב הדמוטי הוא בתחילת השושלת ה-26, בערך בשנת 660 לפנה"ס. סימני הכתב מראים בבירור קשר לכתב ההיראטי, על אף שהיחס המדויק אינו ברור עדיין. התווים בכתב הדמוטי מחוברים יותר ובכך דומים יותר אחד למשנהו וכתוצאה מכך יותר קשים להבנה מהכתב ההיראטי.
משקל נגד לקושי זה הוא שיש לכותב פחות חופש לשינויים אישיים. נראה שהכתב הדמוטי פותח במקור במפורש עבור שימוש ממשלתי, כלומר עבור מסמכים בהם באופן נרחב השפה הייתה רשמית ומותאמת לכן לכתב מחובר תקני.
רק זמן מה לאחר שהוכנס לשימוש לראשונה במסמכים ממשלתיים, החל השימוש בו בטקסטים ספרותיים בנוסף למכתבים ומסמכים.
השיטה של הכתב הדמוטי תאמה לכתב ההיראטי ולכן לכתב ההירוגליפי. עם זאת, במקביל לאיות המסורתי היה גם איות אחר שהתחשב בשינויים הפונטיים הבולטים שחלו במילים על ידי איות מחדש. מאפיין זה יושם במיוחד בקבוצת הרחבה של מילים שלא היו קיימות בשפה הישנה, ולפיכך לא הייתה להן צורה כתובה מסורתית. האיות הבלתי מסורתי היה בשימוש גם עבור מילים וותיקות ומוכרות בשפה הישנה.
פענוח הכתב ההירוגליפי
למעט פיתגורס, אף יווני לא הכיר את השיטה שמאחורי הכתב ההירוגליפי. היוונים אף לא קיבלו הדרכה מבני דורם המצריים, שחלקם חיו על אדמת איטליה וחרתו כתובות הירוגליפיות תקינות על אובליסקים רומאיים. במקום זאת, במסורת היוונית נקבע שההירוגליפים הם סימנים סמליים או אלגוריות. פלוטינוס, הפילוסוף היווני יליד מצרים פרש את הכתב ההירוגליפי מנקודת מבט של הפילוסופיה האזוטרית שלו.
מתוך כתבי היד היוונים הרבים שנכתבו בעת העתיקה בנושא הכתב ההירוגליפי שרד רק אחד: ה"הירוגליפיקה" של הוראפולון (אנגלית: Hieroglyphica of Horapollon), יווני מצרי שחי כנראה במאה ה-5. הוראפולון עשה שימוש במקורות טובים, אך אין ספק שלא ידע לקרוא בעצמו את הכתב ההירוגליפי, משום שהחל בהשערה המסורתית השגויה של היוונים שההירוגליפים הם סמלים ואלגוריות ולא סימנים פונטיים.
בימי הביניים לא היה ידע כלשהו לגבי הכתב ההירוגליפי ולא ידוע על מחקר בעניינו. אבל כתב היד של הוראפולון שהובא לפירנצה בשנת 1422 עורר עניין גדול בין אנשי הרוח. אומני הרנסאנס תכננו הירוגליפים לפי תיאוריו של הוראפולון ועל פי הדמיון, מבלי להתייחס לאפשרות שכתבי יד מצריים מקוריים עשויים להימצא ברומא. הם השתמשו בהירוגליפים כסמלים עתירי חוכמה באדריכלות וכן בשרטוטים ובציורים.
פענוח הכתב ההירוגליפי התאפשר הודות לגילוייה של אבן רוזטה, לוח גרנודיוריט שחור שנתגלה על ידי חייל בצבא נפוליאון ליד ראשיד (רוזטה) בדלתה של הנילוס ב-15 ביולי 1799.
האבן מכילה טקסט זהה המפאר את המלך תלמי החמישי, והכתוב בשלושה כתבי יד: יווני, הירוגליפי ודמוטי, כלומר בשתי שפות: יוונית ומצרית.
הפענוח החל כאשר הפיזיקאי הבריטי תומאס יאנג הראה כי הן הכתב הדמוטי והן הכתב ההירוגליפי מכילים גם סימנים אלפביתיים וגם סמלים, שיש ביניהם קשר הדוק.
בשנת 1822 הצליח האגיפטולוג הצרפתי ז'אן-פרנסואה שמפוליון, שנעזר בשפה הקופטית, להבין את הערך הפונטי של ההירוגליפים. בכך הוכיח את העובדה שההירוגליפים מייצגים "שפה מדוברת".
רשימת הסימנים החד-עיצוריים של גרדינר
בספרו "Egyptian grammar" משנת 1927 הציג סר אלן גרדינר רשימת סימנים חד עיצוריים שנעשתה נפוצה לתעתיק משפות מודרניות למצרית . להלן הרשימה עם מקביליה העבריים, עם גרסאות הייראטיות ועם המקבילים בסטנדרט התעתיק ממצרית (MdC).
כתב חרטומים (תמונה)כתב חרטומים (יוניקוד)הייראטיתתעתיקMdCעבריתA𓄿32pxꜢAאi𓇋32pxiiאיi*i𓇌32px32pxy/yייa𓂝32pxꜤaעw𓅱 wwוW𓏲 wWוb𓃀32pxbbבp𓊪32pxppפּ (דגושה)f𓆑32pxffפ (רפה)m𓅓32pxmmמM𓐛 mMמn𓈖32pxnnנN𓋔 nNמr𓂋32pxrrרl𓃭 llלבמצרית קדומה לא היו עיצורים נפרדים לר' ולל'.h𓉔32pxhhהH𓎛32pxḥHח (לועית)x𓐍 ḫxח' (חוככת)X𓄡32pxẖXח (חיכי, חוכך, אטום)z𓊃 s,zzס, זs𓋴 s,zsסS𓈙 šSשq𓈎32pxḳqקk𓎡32pxkkכּ (דגושה)g𓎼32pxggגt𓏏 ttתT𓍿 ṯ Tת' (שיני, חוכך, אטום)d𓂧 ddדD𓆓32pxḏ Dג'
ראו גם
חרטומים
קישורים חיצוניים
חלק גדול מהחומר בערך זה מבוסס על המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה. הטקסט המקורי מופיע באתר זה
הסבר על הכתב והדקדוק למעוניינים להעמיק בנושא
אימוגליפים מוזאון ישראל יוטיוב, 23 במרץ 2020
הערות שוליים
הירוגליפי, כתב
קטגוריה:כתב במצרים העתיקה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר | 2024-09-16T06:30:08 |
P (מחלקת סיבוכיות) | בתורת הסיבוכיות, P היא מחלקת סיבוכיות המכילה את כל בעיות ההכרעה אשר ניתנות לפתרון באופן יעיל, דהיינו בזמן ריצה פולינומי.
ידוע כי P מכילה בעיות נפוצות רבות. למשל, הבעיה של תכנון ליניארי, חישוב מחלק משותף מקסימלי של שני מספרים טבעיים, חישוב עץ פורש מינימלי ומציאת שידוך מקסימום בגרף. בשנת 2002 התגלה כי גם הבעיה של הכרעה האם מספר כלשהו הוא ראשוני שייכת ל-P.
מוטיבציה להגדרה
הבחירה לזהות את מושג החישוב היעיל עם אלגוריתמים שזמן ריצתם פולינומי אינה שרירותית, ויש לה מספר סיבות שונות.
ראשית, כל אלגוריתם שקורא את כל הקלט שקיבל הוא בעל סיבוכיות זמן ליניארית לכל הפחות (כלומר, זמן ריצתו המינימלי הוא קבוע כפול גודל הקלט). אף שקיימים אלגוריתמים שאינם תלויים בכל הקלט, הם לרוב מבוססים על ביצוע פעולות על מבנה נתונים קיים (למשל, חיפוש בעץ חיפוש) שהיה צורך לקרוא את תוכנו על מנת ליצור אותו מלכתחילה, ולכן עיקר העניין הוא באלגוריתמים שצריכים לקרוא את הקלט כולו.
עם זאת, סיבוכיות זמן ליניארית היא קטנה מדי לרוב השימושים המעשיים. לדוגמה, אלגוריתם מיון לקלט כללי דורש זמן ריצה גדול יותר מזמן ריצה ליניארי, כמו כן טרם התגלה אלגוריתם כללי לחישוב עץ פורש מינימלי הפועל בזמן ריצה ליניארי, וכן בבעיות יישומיות אחרות .
נוסף על כך, זמן ריצה ליניארי יוצר בעיות של רגישות למודל התאורטי שבו משתמשים כדי להעריך את סיבוכיות זמן הריצה: לדוגמה, ישנן בעיות שניתנות להכרעה בזמן ליניארי באמצעות מכונת טיורינג עם מספר סרטים, אבל לא עם מכונת טיורינג בעלת סרט אחד.
הבחירה להרחיב את מחלקת הפונקציות שנחשבות לזמן ריצה יעיל לכל הפונקציות הפולינומיות מקנה יתרונות אחדים:
הרגישות למודל החישוב נעלמת – בעיה שדורשת זמן ריצה פולינומי במחשב דורשת זמן ריצה פולינומי גם במכונת טיורינג דטרמיניסטית חד-סרטית.
רובם המכריע של האלגוריתמים שנחשבים יעילים הם בעלי זמן ריצה פולינומי.
חישובים בעלי סיבוכיות זמן ריצה פולינומית ניתנים להרכבה: כלומר, אם ניתן לפתור את בעיה א' בזמן ריצה פולינומי וניתן להפוך בעיה מסוג ב' לבעיה מסוג א' בזמן ריצה פולינומי, אז ניתן לפתור את בעיה ב' גם כן בזמן ריצה פולינומי על ידי הפיכתה לבעיה מסוג א' (דרך פתרון זו מכונה רדוקציה פולינומית).
הגדרה פורמלית
אחת ההגדרות הפורמליות הנפוצות ל-P משתמשת במושג המתמטי של מכונת טיורינג. אם עבור בעיית הכרעה קיימת מכונת טיורינג דטרמיניסטית שמכריעה את הבעיה (כלומר, עוצרת תמיד ומחזירה תשובה חיובית או שלילית נכונה), נהוג להתעניין גם בזמן הריצה של מכונה זו. צורת המדידה המקובלת לזמן הריצה היא מספר הצעדים שהמכונה מבצעת.
מכיוון שקלטים גדולים יותר גוררים לרוב זמן ריצה ארוך יותר, נהוג לחשב את גודל זמן הריצה ביחס לגודל הקלט. מכיוון שקלט למכונת טיורינג נתון בתור סדרה של סימנים על הסרט, המדד המקובל הוא מספר הסימנים שמופיעים בקלט.
תחת הגדרות אלו, אומרים שבעיה שייכת ל-P אם קיימת מכונת טיורינג דטרמיניסטית המכריעה את הבעיה, וקיים פולינום A כך שזמן הריצה של המכונה על כל קלט אינו גדול מ-A כאשר מציבים בו את גודל הקלט.
בתוך המחלקה P מבחינים בין בעיות להן קיים פתרון יעיל ומעשי, לבין כאלו שסיבוכיותם חסומה על ידי פולינום מדרגה גבוהה מאוד (לדוגמה ).
יחס למחלקות אחרות
ההכללה המקובלת של P היא המחלקה NP, שמכילה את כל הבעיות שניתנות להכרעה בזמן פולינומי באמצעות מכונת טיורינג לא דטרמיניסטית. (בניסוח שקול, זוהי המחלקה של כל בעיות ההכרעה שניתן לבדוק נכונות של פתרון שמוצע להן בזמן פולינומי). ידוע כי NP מכילה את P, אך לא ידוע אם P=NP, כלומר האם יש הכלה גם בכיוון השני (ובמילים אחרות, האם מכונות טיורינג דטרמיניסטית ולא דטרמיניסטית שוות בכוחן מבחינת זמן ריצה פולינומי). השאלה האם P=NP היא כיום אחת מהבעיות הפתוחות המרכזיות במדעי המחשב.
לקריאה נוספת
Oded Goldreich, P, NP, and NP-Completeness: The Basics of Computational Complexity, Cambridge University Press, 2010
קטגוריה:מחלקות סיבוכיות | 2024-06-04T21:12:05 |
יעילות אלגוריתמית | במדעי המחשב, יעילות אלגוריתמית מתייחסת לכמות צריכת משאבי מערכת של אלגוריתם, ובפרט משאבי זמן וזיכרון, אך גם משאבי אנרגיה או רוחב פס יכולים להיכלל בבחינת יעילות של אלגוריתם.
ניתן להתייחס ליעילות אלגוריתמית כמקרה פרטי של יעילות הנדסית.
להגדלת היעילות יש לצמצם את השימוש במשאבים. עם זאת, המשאבים השונים אינם ניתנים להשוואה בצורה חד משמעית, ולכן לא תמיד ניתן לקבוע באופן חד משמעי שאלגוריתם יעיל ממשנהו, למשל, פעמים רבות אלגוריתם אחד צורך יותר זמן ופחות זיכרון ממשנהו וצריך לבחון בכל מקרה לגופו איזה משאב יותר חשוב.
רקע
כבר בשנת 1843 כתבה עדה לאבלייס, הידועה כמתכנתת הראשונה (כתבה תוכנית למחשב מכני תאורטי שהמציא צ'ארלס בבג'):
המחשבים האלקטרוניים הראשונים היו מוגבלים מאוד בזיכרון ובמהירות הפעולות, והיה ברור שיש לתכנן אלגוריתמים חסכוניים על מנת שניתן יהיה להריצם על מחשבים אלו. במקרים מסוימים הבחינו שיש מאזן תמורות (trade-off) בין צריכת זמן ומקום של אלגוריתם, והאתגר היה למצוא אלגוריתם המבצע את החישוב הדרוש במינימום זמן במסגרת הזיכרון המוגבל של המחשב. מאזן תמורות בין משאבים קיים בפתרונות של בעיות רבות, גם כאשר היקף המשאבים הזמינים הוא גדול, ולכן במקרים רבים לא ניתן לקבוע בצורה חד-משמעית איזה אלגוריתם יעיל יותר.
המחשבים בימינו מהירים בהרבה וכמות הזיכרון בהם גדולה בסדרי גודל רבים (מחשבי על מודרניים יכולים לגשת למרחבי זיכרון הנמדדים בטרה-בית, לעומת מרחב של קילובתים במחשבים הראשונים) אך עדיין יעילות מהווה שיקול מרכזי בהנדסת תוכנה.
אלגוריתם נחשב יעיל אם צריכת המשאבים שלו קטנה מסף מסוים. בדרך כלל הסף נקבע על פי האפשרות להריץ את האלגוריתם על המחשבים אליהם מיועדת התוכנה.
מדדים לבחינת יעילות: מהירות חישובים, מהירות שידור נתונים, מהירות תגובה. זיכרון: זיכרון הדרוש לריצת התוכנית, ניצול זמני של שטח הדיסק או שטח הדיסק הדרוש לאורך זמן, רוחב הפס בשידור נתונים. כסף: צריכת אנרגיה, שכר מתכנתים, TCO- עלות בעלות כוללת.
הדרך הבסיסית לבחון יעילות היא על ידי הערכת סיבוכיות חישובית של האלגוריתם.
חישובי סיבוכיות
לשם המחשה נשתמש בחישובי סיבוכיות זמן, כי היעילות נמדדת בראש ובראשונה לפי משאב הזמן.
בתורת החישוביות, סיבוכיות זמן של אלגוריתם היא הערכה, באמצעות חסמים, על מספר הפעולות שמבצע האלגוריתם במהלך פעולתו, כפונקציה של מורכבות הקלט.
היות שמספר הפעולות שמבצע אלגוריתם משתנה על פי רוב בהתאם לגודל הקלט שלו, מוגדרת מורכבות הקלט על פי רוב כגודל הקלט.
אין בוחנים את זמן הריצה ביחידות זמן (שניות, דקות וכו'), שכן משך הזמן לביצוע פעולות משתנה מסביבת ריצה אחת לשנייה. כמות ה"עבודה" הניתנת לביצוע בצעד בודד עשויה להיות שונה בין מודלים חישוביים שונים - ובין מחשבים שונים.
לכן, בחישובי סיבוכיות נוטים להתעלם מקבועים, ולומר, למשל, כי הן אלגוריתם שדורש 10n צעדים על קלטים ממורכבות n, והן אלגוריתם שדורש 100n צעדים על קלטים כאלו הם שניהם אלגוריתמים בעלי זמן ריצה ליניארי.
בניגוד לחישוב סיבוכיות, כאשר עוסקים בבדיקת יעילות האלגוריתם, חשוב המימוש המעשי של התוכנית, ויש משמעות למכונות אליהן מיועדת התוכנית. יש חשיבות לקבועים ולזמן הנדרש בפועל עבור קלטים סבירים בתוכנה.
חישובי סיבוכיות מתרכזים בסדרי גודל של צריכת משאבים.
הסימון הרווח לציון סדר גודל של סיבוכיות אלגוריתם:
זמן ריצה פרופורציונלי, עד כדי קבוע, לפונקציה .
הפונקציות העיקריות המשמשות לציון סדרי גודל הן: לוגריתם, פונקציה ליניארית, פולינום ופונקציה מעריכית.
בחישובי סיבוכיות מקובל שכל עוד סיבוכיות האלגוריתם פולינומית, האלגוריתם יעיל. בבדיקת יעילות לא די בכך שהאלגוריתם מסיבוכיות פולינומית, אלא יש לוודא שהאלגוריתם אכן יעיל וניתן להרצה על המכונות הרלוונטיות ושאין חלופות יעילות יותר. על פי רוב, אלגוריתמים בעלי זמן ריצה מעריכי אינם נחשבים ליעילים, וזאת משום שהפונקציה המעריכית גדלה מהר מאוד ביחס לקלט.
ראו גם
סיבוכיות
תורת הסיבוכיות
ניתוח לשיעורין
דחיסת נתונים
איסוף זבל
חיפוש בינארי
הערות שוליים
קטגוריה:סיבוכיות חישובית | 2021-12-03T05:14:17 |
זמן ריצה פולינומאלי | הפניה סיבוכיות זמן
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2017-02-26T19:06:26 |
זמן ריצה פולינומי | הפניה סיבוכיות זמן#זמן ריצה פולינומי
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2017-02-26T19:06:23 |
סיבוכיות זמן | שמאל|ממוזער|300 פיקסלים|פונקציות הנפוצות בניתוח אלגוריתמים המציגות את מספר הפעולות הנדרשות לפונקציה לעומת גודל הקלט
בתורת החישוביות, סיבוכיות זמן של אלגוריתם היא הערכה, באמצעות חסמים, על מספר הפעולות שמבצע האלגוריתם כפונקציה של גודל הקלט.
אין בוחנים את זמן הריצה ביחידות זמן (כגון שניות), משום שמשך הזמן לביצוע פעולה תלוי במודל החישובי ובמחשב שעליו רץ האלגוריתם. למשל, ייתכן שבמודל או בארכיטקטורה מסוימת ניתן לחלק מספר אחד בחברו בצעד אחד, ואילו במודל או ארכיטקטורה אחרת יידרשו לאותה פעולה מספר צעדים. משום כך, בניתוח הסיבוכיות של אלגוריתם מקובל להביא בחשבון רק את סדרי הגודל, ולהתעלם מקבועים. למשל, אלגוריתם המבצע פעולות על קלט בגודל הוא בעל "זמן ריצה ליניארי".
הסימון הרווח לזמן הריצה של אלגוריתמים הוא:
זמן ריצה פרופורציוני, עד כדי קבוע, לפונקציה . זמן ריצה שאינו עולה על הפונקציה , עד כדי קבוע. זמן ריצה שאינו פוחת מהפונקציה , עד כדי קבוע.
הגדרות פורמליות יותר למושגים אלו ניתן למצוא בקורס בויקיספר.
סדרי גודל נפוצים
זמן ריצה לוגריתמי
אלגוריתם בעל זמן ריצה לוגריתמי מסתיים תוך זמן פרופורציוני ללוגריתם של גודל הקלט. אין צורך לציין את בסיס הלוגריתם, משום שהחלפת בסיס שקולה לכפל בקבוע, ולכן אם זמן הריצה פרופורציוני לגודל הקלט לפי בסיס לוגריתם כלשהו, הוא פרופורציוני לגודל הקלט גם לפי כל בסיס לוגריתם אחר.
לדוגמה, חיפוש ברשימה ממוינת (בשיטת החצייה) מתבצע בזמן ריצה לוגריתמי. תפקידו של האינדקס בבסיס נתונים הוא לאפשר זמן ריצה לוגריתמי בחיפושים, כאשר ללא אינדקס זמן הריצה הוא ליניארי.
זמן ריצה ליניארי
נאמר על אלגוריתם שזמן ריצתו ליניארי אם זמן הריצה שלו חסום על ידי פונקציה ליניארית בגודל הקלט, או – באופן שקול – פרופורציוני לאורך הקלט.
לדוגמה, אלגוריתם המחפש את המספר הגדול ביותר ברשימת מספרים נתונה על ידי מעבר סדרתי על הרשימה הוא בעל זמן ריצה ליניארי, שכן אם גודל הקלט הוא האלגוריתם יבצע צעדים.
מאידך, אלגוריתם מיון הממיין רשימת מספרים על ידי בחירת המספר הגדול ביותר והסרתו מהרשימה, בחירת השני בגודלו והסרתו, וכן הלאה, אינו בעל זמן ריצה ליניארי. זאת משום שאם גודל הקלט הוא , האלגוריתם מבצע שלבים, ובכל שלב מבצע צעדים (מעבר על כל המספרים שנותרו) ולכן זמן הריצה יהיה ריבועי (פולינום ממעלה שנייה).
זמן ריצה ליניארי הוא בפרט פולינומי ועל כן נחשב חישוב יעיל.
זמן ריצה פולינומי
לאלגוריתם נתון ישנו זמן ריצה פולינומי אם קיים פולינום כך שזמן הריצה של האלגוריתם עבור קלטים בגודל חסום על ידי ערך הפולינום עבור . אלגוריתמים אשר זמן ריצתם אינו חסום על ידי פולינום, כגון אלגוריתמים בעלי זמן ריצה מעריכי, נקראים לעיתים "סופר-פולינומיים".
מקובל לקשר זמן ריצה פולינומי עם חישוב יעיל, כך שאלגוריתם ייחשב יעיל אם זמן הריצה שלו פולינומי. מעשית, לא כל זמן ריצה פולינומי מעיד על יעילות, שכן קיימים פולינומים בעלי חזקות גבוהות – בעת פיתוח אלגוריתם נעדיף זמן ריצה פולינומי מסדר נמוך, כגון זמן ליניארי או ריבועי.
זמן ריצה מעריכי (אקספוננטי)
סיבוכיות זמן הריצה של אלגוריתם היא מעריכית אם ורק אם פונקציית זמן הריצה שלו חסומה על ידי פונקציה מעריכית () כפול קבוע, כאשר .
על פי רוב, אלגוריתמים בעלי זמן ריצה מעריכי אינם נחשבים ליעילים, וזאת משום שהפונקציה המעריכית "גדלה מהר מאוד" ביחס לקלט; לכן, מועדף השימוש באלגוריתמים מזמני ריצה טובים יותר. דוגמה לאלגוריתם שכזה: אלגוריתם לפתרון בעיית מגדלי האנוי.
זמן ריצה תת-מעריכי
סיבוכיות זמן ריצה תת-מעריכית או תת-אקספוננטית, מוערכת על ידי , כאשר:
הוא משקל החלק הלוגריתמי במעריך, בעוד שהמשלים ל- הוא משקל החלק הלוג-לוגריתמי, הקטן יותר. לכל ערך של , הפונקציה מייצגת סיבוכיות גדולה יותר ככל ש- גדול יותר. לשם השוואה, היא סיבוכיות מעריכית, בעוד ש- היא סיבוכיות פולינומית. על סולם זה, קל להעריך את מידת היעילות של האלגוריתם מתוך התבוננות בערך למשל נמצאת ב"אמצע הדרך" בין סיבוכיות מעריכית לפולינומית.
זמן ריצה עצרתי
מונח זה מתאר אלגוריתמים שזמן הריצה שלהם חסום על ידי פונקציית עצרת. בדומה לאלגוריתמים בעלי זמן ריצה מעריכי, אלגוריתם שפועל בזמן ריצה עצרתי נחשב ללא-יעיל במיוחד כאשר מדובר בקלטים גדולים. האלגוריתם המדויק הידוע לפתרון בעיית הסוכן הנוסע נחשב לאלגוריתם בעל זמן ריצה שכזה.
זמן הריצה של פתרון בעיית הפירוק לגורמים
בעיית הפירוק לגורמים של מספר שלם נחשבה במשך שנים לבעיה מעריכית והיא עמדה על סיבוכיות משוערת מסדר גודל והושגו רק שיפורים מינוריים בערכו של הקבוע . שיפור משמעותי הושג ב-1988, כאשר המתמטיקאים ג'ון פולארד, מארק מאנאס, הנדריק לנסטרה וארג'ן לנסטרה פרסמו את שיטת נפת שדה מספרים המיוחדת לפירוק מספרים בעלי מבנה מיוחד כמספרי פרמה ומספרי קנינגהם. לשיטה זו סיבוכיות מהצורה כשהקבוע . כמספר שנים לאחר מכן, פותח האלגוריתם הכללי – "נפת שדה המספרים הכללית" המתאים לפירוק כל מספר שלם ויעילותו מוערכת ב-, כשהקבוע . בכל המקרים נוסחאות הסיבוכיות מנומקות, מוסכמות על כל המומחים, מגובות בתוצאות אמפיריות – אך אינן מוכחות.
מומחים הראו שעל ידי אלגוריתם קוונטי המבוצע במחשב קוונטי, כגון אלגוריתם שור, ניתן להפחית את זמן הריצה של בעיית הפירוק לגורמים לזמן ריצה של הנמוך משמעותית.
ראו גם
סיבוכיות מקום
סימון אסימפטוטי
בסיס גרייבר
קטגוריה:סיבוכיות
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2024-03-28T02:51:02 |
בעיית הכרעה | שמאל|150 פיקסלים
במתמטיקה ובמדעי המחשב, בעיית הכרעה היא בעיה אשר יש לה תשובה של "כן" או "לא".
דוגמה: השאלה האם מספר טבעי נתון הוא ראשוני היא בעיית הכרעה. מאידך, הבעיה "מציאת המספר הראשוני הקטן ביותר בעל 77 ספרות" אינה בעיית הכרעה, שכן התשובה עבורה אינה "כן" או "לא".
בעיית הכרעה ידועה בתולדות המתמטיקה היא הבעיה העשירית של הילברט.
בעיות הכרעה שקולות לשפות פורמליות, כך שמילה נתונה נמצאת בשפה אם ורק אם התשובה עבורה בבעיית ההכרעה היא "כן".
קבוצות מסוימות של בעיות הכרעה, כגון זו הקרויה NP-קשה, הן נושא מרכזי במדעי המחשב, בהיותן בגדר בעיה פתוחה רחבת היקף.
חישוביות
תורת החישוביות היא תחום יסודי במדעי המחשב החוקר את היכולות והמגבלות של כל המחשבים באשר הם. שאלה מרכזית בתורת החישוביות היא האם כל בעיית הכרעה ניתנת לפתרון על ידי תוכנית מחשב כלשהי. בהסתמך על משפט קנטור ניתן להראות שהתשובה שלילית.
כל קלט (סופי) אפשרי הנתון בשפה כלשהי ניתן לקודד (לייצג) כמספר טבעי. קידוד שכזה נקרא מספור גדל ומחשבים מודרניים מיישמים אותו על ידי קידוד בינארי. בהינתן קידוד שכזה, לכל בעיית הכרעה ניתן להגדיר את הקבוצה הכוללת את כל המספרים הטבעיים שמקודדים קלטים שלגביהם התשובה לבעיה היא "כן". ולהפך, לכל קבוצה של מספרים טבעיים ניתן להגדיר בעיית הכרעה שמשיבה "כן" על כל הקלטים המקודדים על ידי מספר טבעי שנמצא ב-. במילים אחרות, את קבוצת כל בעיות ההכרעה ניתן לזהות עם קבוצת כל התת-קבוצות של הטבעיים, .
מצד שני, כל תוכנית מחשב היא רצף סופי של סימנים של שפת תכנות. לכן כל תוכנית מחשב ניתן לקודד כמספר טבעי יחיד (ואכן בפועל כל תוכנית מחשב בשפה מסוימת מתרגמת לקידוד בינארי שונה בשפת מכונה). מכאן שקבוצת כל תוכניות המחשב שקולה לקבוצת המספרים הטבעיים .
משפט קנטור קובע שעוצמת (שהיא עוצמת הרצף) גדולה מעוצמת (שהיא אָלֶף אֶפֶס), ולכן יש "הרבה יותר" בעיות הכרעה מאשר תוכניות מחשב אפשריות (על אף שמן השניים יש אינסוף). מכאן שישנן בעיות הכרעה (ולמעשה, כמעט כל בעיות ההכרעה) שאינן ניתנות לפתרון על ידי אף תוכנית מחשב. הדוגמה המוכרת ביותר לבעיית הכרעה שאין תוכנית הפותרת אותה היא בעיית העצירה. אלן טיורינג הוכיח זאת בשנת 1936 בשיטת הלכסון. דוגמאות רבות נוספות מגיעות ממשפט רייס.
סיבוכיות
חלק ניכר מתורת הסיבוכיות עוסק בבעיות הכרעה. העניין בבעיות הכרעה נובע מכך שהטיפול המתמטי בהן הוא פשוט, שכן התשובה לבעיה מוגבלת ל-"כן" ו-"לא". עם זאת, בעיות שאינן בעיות הכרעה ניתנות להמרה לבעיות הכרעה שקולות.
דוגמה לכך היא הבעיה "האם יש גורם ראשוני": כאשר נתונים שני מספרים שלמים, n ו-k, ענה האם ל-n יש גורם ראשוני קטן מ-k. אם אנו מסוגלים לפתור את בעיית ההכרעה הזו באמצעות משאבים בסדר גודל מסוים, אנו יכולים לפתור את הבעיה "פירוק לגורמים", שאינה בעיית הכרעה, באמצעות משאבים מאותו סדר גודל, וזאת על ידי סדרה של שאלות התוחמות את ערכו האפשרי של k.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעיות חישוביות
קטגוריה:חישוביות | 2024-08-01T02:56:50 |
זמן ריצה לינארי | הפניה סיבוכיות זמן#זמן ריצה לינארי
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2017-02-26T19:06:19 |
Co-NP | בתורת הסיבוכיות, המחלקה co-NP היא המחלקה המשלימה למחלקה NP; כלומר, מחלקה שאיבריה הן בעיות המשלימות לבעיות הנמצאות במחלקה NP.
במילים אחרות: בעוד המחלקה NP מכילה בעיות שניתן לבדוק אישור שלהן בזמן פולינומי, המחלקה co-NP מכילה בעיות שניתן לבדוק שלילה שלהן בזמן פולינומי.
לדוגמה: בעיית סכום תת-קבוצה היא בעיית NP. הגדרתה היא: נתונה קבוצה סופית של מספרים שלמים. האם קיימת לקבוצה זו תת-קבוצה, כך שסכום כל איבריה הוא אפס? תשובה מאשרת כלשהי לשאלה זו היא רשימת איברים שתומכים בטענה (סכומם אפס). תשובה זו ניתנת לבדיקה בזמן פולינומי – סכימת האיברים והשוואת הסכום לאפס.
בעיית ה־co-NP המשלימה לה היא: נתונה קבוצה סופית של מספרים שלמים. האם סכום איברי כל תת-קבוצה שונה מאפס? תשובה שוללת לשאלה זו היא רשימת איברים השוללים את הטענה (סכומם אפס). גם דבר זה בדיק בזמן פולינומי – סכימת האיברים והשוואת הסכום לאפס.
המחלקה P היא תת-קבוצה הן של NP והן של co-NP. ההנחה המקובלת היא כי מדובר בהכלה ממש בשני המקרים, וכן כי המחלקות NP ו־co-NP אינן שוות. אם זה אכן כך, אף בעיה NP-שלמה אינה נמצאת ב-co-NP, ואף בעיה co-NP-שלמה אינה נמצאת ב־NP.
ניתן להראות את נכונות הטענה בצורה הבאה - נניח בשלילה כי קיימת בעיה NP-שלמה אשר שייכת ל־co-NP. כיוון שלכל הבעיות במחלקה NP קיימת רדוקציה פולינומית אל הבעיה ה־NP-שלמה, הרי שלכל בעיה ב־NP ניתן לבנות מכונה טיורינג אי-דטרמיניסטית אשר מכריעה את הבעיה המשלימה בזמן פולינומי, כלומר NP היא תת-קבוצה של co-NP. מכאן נובע כי קבוצת הבעיות המשלימות לבעיות ב־NP היא תת-קבוצה של קבוצת הבעיות המשלימות לבעיות ב־co-NP, כלומר co-NP היא תת-קבוצה ב־NP. מכאן נובע ש־NP ו־co-NP הן אותה הקבוצה, בסתירה להנחה המקובלת שהן שונות. באופן דומה ניתן להראות את הטענה השנייה (אף בעיה co-NP-שלמה לא נמצאת ב־NP).
אי לכך, אם ניתן להראות שבעיה מסוימת שייכת הן ל־NP והן ל־co-NP, הרי שמקובל להניח כי זוהי ראיה לכך שבעיה זו אינה NP-שלמה. כך למשל, לגבי בעיית הראשוניות - האם מספר נתון הוא ראשוני - קל לראות שהבעיה ב־co-NP. ההוכחה שמספר אינו ראשוני הוא פשוט מספר אחר שונה מאחד שמחלק אותו. ב-1975 הראה וון פרט כי הבעיה היא ב־NP, ולכן שיערו מאז שהבעיה אינה NP-שלמה. (כיום כבר ידוע שבעיית הראשוניות היא במחלקה P .)
דוגמה נוספת ויותר מעניינת היא בעיית הפירוק לגורמים: בהינתן שני מספרים טבעיים n, k - האם קיים מספר קטן או שווה ל־k אשר מחלק את n? קל לראות שהבעיה ב-NP, ומכיוון שניתן לבדוק האם מספר הוא ראשוני בסיבוכיות זמן פולינומית - נובע שהבעיה היא גם ב-co-NP, בעיית הפירוק לגורמים מפורסמת בכך שעל הקושי של פתירתה מסתמך פרוטוקול ההצפנה RSA (כלומר, אם בעיית הפירוק לגורמים היא ב-P אזי פרוטוקול RSA לא בטוח לשימוש), עם זאת, סביר להניח כי הבעיה הנ"ל היא לא NP-שלמה שכן היא נמצאת גם ב-NP וגם ב-co-NP.
הערות שוליים
קטגוריה:מחלקות סיבוכיות | 2024-04-24T18:01:26 |
מחלק | במתמטיקה, מספר שלם הוא מחלק (או גורם) של מספר שלם אם אפשר לכתוב את כמכפלה של במספר שלם , כלומר אם קיים עבורו . במקרה כזה, השארית בחלוקה של ב- היא 0.
באופן פורמלי, נהוג לרשום או כדי לציין כי מחלק או לא מחלק את בהתאמה (לדוגמה, אבל ). מהגדרה זו נובע באופן מיידי כי לכל שלם (הומוגניות), ובפרט (רפלקסיביות). כמו כן, לכל שלם ובפרט (כי ). חשוב לזכור שאמנם אפס מחלק את אפס אבל פעולת החילוק באפס לא מוגדרת. בפרט הביטוי 0:0 לא מוגדר, כיוון שהשוויון מתקיים עבור כל מספר טבעי . בנוסף, היחס "מחלק את" הוא טרנזיטיבי, כיוון שאם וגם אזי קיימים עבורם ומכאן ולכן .
מהרפלקסיביות והטרנזיטיביות נובע ששהיחס מהווה קדם סדר מעל השלמים. היחס אינו יחס סדר חלקי מעל השלמים, כיוון שהוא לא אנטי-סימטרי (למשל וגם ). יחד עם זאת, היחס "מחלק את" מעל הטבעיים הוא אנטי-סימטרי כיוון שלכל אם וגם אז וגם ומכאן . לכן הוא סדר חלקי (חלש) מעל המספרים הטבעיים.
תכונה נוספת של המחלק היא ליניאריות, כלומר אם וגם אז לכל מתקיים .
לצורך הוכחת הליניאריות נוכיח תחילה את תכונת החיבור: אם אז ומכאן , לכן . מתכונת הליניאריות ותכונת ההומוגניות שהוכחנו קודם נובעת תכונת הליניאריות, כלומר: אם אז (הומוגניות), ומכאן .
למושג המחלק המשותף המקסימלי של שני מספרים יש חשיבות רבה בתורת המספרים האלמנטרית.
המשפט היסודי של האריתמטיקה, לפיו כל מספר טבעי יכול להיכתב כמכפלה ייחודית של מספרים ראשוניים, פרט לשינוי הסדר של הגורמים, גורם לעניין מוגבר במספרים הראשוניים המחלקים מספר נתון, כלומר בגורמים הראשוניים שלו.
מספר המחלקים הטבעיים של מספר טבעי
נסמן את הפונקציה המונה את מספר המחלקים של מספר טבעי , שפירוקו לגורמים מיוצג בצורה:
כאשר המספרים ראשוניים, והמספרים שלמים.
נשים לב, שכל מחלק של הוא מהצורה כאשר .
כמו כן, על פי המשפט היסודי של האריתמטיקה ייצוג זה הוא יחיד. לכן לפי עקרון הכפל:
מכאן היא פונקציה כפלית.
לדוגמה ניקח את המספר 12. ברור כי יש לו בדיוק ששה מחלקים טבעיים: 1,2,3,4,6,12.
נציג את המספר כמכפלת ראשוניים: , ועל פי המשפט נובע כי אכן יש לו בדיוק מחלקים טבעיים.
חשוב להדגיש שאם רוצים לספור את מספר המחלקים השלמים (לא בהכרח חיוביים) של מספר שלם , הם יהיו פי 2 ממספר המחלקים הטבעיים של . מכיוון שלכל מחלק טבעי ניתן להוסיף את הנגדי לו.
לדוגמה עבור , המחלקים הם (בדיוק 12, שהם פי 2 ממספר המחלקים הטבעיים של 12).
הכללה
כאשר עוסקים בחוג כלשהו, גם כן ניתן לדבר על יחס של חלוקה. נאמר כי איבר הוא מחלק של איבר אם קיים בחוג איבר עבורו . למשל בחוג הפולינומים במקדמים שלמים, הפולינום מחלק את , כי .
מושג המחלק נחוץ לצורך עיסוק בתחומי פריקות יחידה.
ראו גם
מבחני התחלקות
גורם ראשוני
סדרת מחלקים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חילוק | 2024-02-17T17:38:43 |
פיגמליון | שמאל|ממוזער|250px|פיגמליון וגלתיאה שפיסל אטיין מוריס פלקונט בארמיטז'
שמאל|ממוזער|250px|פיגמליון וגלתיאה שפיסל אוגוסט רודן במוזיאון המטרופוליטן לאמנות
פיגמליון הוא דמות מן המיתולוגיה של פיניקיה ויוון:
אל/מלך פיניקי, שמו מופיע על תליון פגמלין, הכתובת הקדומה ביותר של קרתחדשת על נטיפה של זהב (מאה ה-8 לפנה"ס);
מלך צור;
מלך מיתולוגי של קפריסין. סיפורו מופיע בספר העשירי של החיבור "מטמורפוזות" מאת המשורר הרומאי הקדום אובידיוס. הוא מספר על הפסל הקפריסאי, אשר מצא פגמים רבים בנשים, עד אשר בייאושו הגובר גמר אומר שלא לשאת אישה. הוא התאהב באפרודיטה, ובכישרונו הרב יצר פסל יפהפה משנהב בדמותה, דמות אישה מושלמת, וקרא לה "גלתיאה".
דמות האישה שיצר נראתה כאילו היא חיה ונושמת. פיגמליון התייחס לדמות כאל נסיכה, הלביש אותה, העניק לה מתנות ואף הושיב אותה על ספה יקרת ערך.
בעת הילולת אפרודיטה, לאחר שקיים את כל גינוני הטקס הנדרשים, התפלל פיגמליון לפני המזבח וביקש כי דמות פסל השנהב תינתן לו לאישה. אפרודיטה שמעה את תפילתו ונענתה לה. כששב פיגמליון לביתו ונשק לפסל נדהם לגלות כי היא פוקחת את עיניה ומתעוררת לחיים. אפרודיטה נתנה את ברכתה לנישואיהם של פיגמליון וגלתיאה. בנם שנולד נקרא פאפוס, ועל שמו נקראת העיר פאפוס, המקודשת לאלת האהבה והיופי, אפרודיטה.
הסופר והמחזאי ג'ורג' ברנרד שו התבסס על סיפור זה כאשר כתב את המחזה "פיגמליון" בשנת 1913 (לאחר מכן עובד המחזה למחזמר ולסרט "גבירתי הנאווה").
סיפורם של פיגמליון וגלתיאה משמש עד היום כמשל לנבואה המגשימה את עצמה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:פיניקים במיתולוגיה היוונית | 2023-05-31T21:27:16 |
Internet Message Access Protocol | Internet Message Access Protocol (בראשי תיבות: IMAP) הוא פרוטוקול אינטרנט לגישה לדואר אלקטרוני שנמצא על שרת מרוחק ממחשב מקומי.
IMAP הוא אחד משני הפרוטוקולים הנפוצים לקבלת דואר אלקטרוני, ומהווה אלטרנטיבה מתקדמת לפרוטוקול POP3. בעוד פרוטוקול POP3 מאפשר למשתמש לעבוד עם תיבת דואר אחת בלבד, היתרון בפרוטוקול IMAP הוא באפשרות עבודה עם מספר תיבות דואר. בנוסף לכך, IMAP מאפשר עבודה יעילה יותר על ידי קריאת חלקים בודדים מתקן ה-MIME.
חסרונו הבולט של הפרוטוקול הוא הקושי לעבוד איתו, ולכן הרבה מהשרתים והלקוחות מממשים אותו בצורה חלקית. מסיבה זו IMAP לא הפך פופולרי כמו POP3.
היסטוריה
IMAP פותח על ידי מארק קריספין בשנת 1986. נודע גם בעבר כ-Internet Mail Access Protocol, ו-Interactive Mail Access Protocol.
תיבות דואר ב־IMAP
הפרוטוקול מניח שהתיבות מסודרות במבנה היררכי ושישנה תיבת דואר אחת ראשית. לתיבת הדואר הראשית קוראים INBOX. בנוסף לה יכולות להיות עוד תיבות דואר (mail boxes). תיבת דואר יכולה להכיל גם הודעות וגם תיבות דואר אחרות (אם כי לא כל השרתים תומכים באפשרות האחרונה).
עובד בפרוטוקול TCP ובפורט 143. לIMAP ישנה גרסה מוצפנת (IMAPS) בהצפנת SSL אשר משויכת לפורט 993.
תמיכה בלקוחות
רוב לקוחות הדואר תומכים בעבודה מול שרתי IMAP, ביניהם ניתן למנות את Microsoft Outlook, Mozilla Thunderbird, pine ועוד.
עבודה ב־IMAP
כמו POP3 ו־SMTP, גם IMAP הוא פרוטוקול טקסטואלי פשוט. אולם בניגוד להם, הלקוח צריך לכתוב תווית ייחודית כלשהי לכל פקודה. הדבר מאפשר לזהות בקלות רבה יותר קצרים בתקשורת.
קישורים חיצוניים
The IMAP Connection
RFC 3501
הערות שוליים
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
קטגוריה:דואר אלקטרוני | 2023-05-18T14:41:25 |
גרינלנד | גרינלנד (בגרינלנדית: Kalaallit Nunaat – IPA: [kaˈlaːɬːit ˈnunaːt] – "ארץ הכלשיט"; דנית: Grønland, גְּרֶנְלֶנְד) הוא האי הגדול ביותר בעולם מבחינת שטח (2,130,800 קמ"ר). הוא נמצא בצפון האוקיינוס האטלנטי, ומוקף באוקיינוס האטלנטי מדרום, האוקיינוס הארקטי מצפון, ים גרינלנד ממזרח ומפרץ באפין ממערב. גרינלנד היא טריטוריה דנית בעלת שלטון עצמי רחב, ואינה חלק מהאיחוד האירופי.
היסטוריה
קיימים ממצאים המעידים על נוכחות אנושית בגרינלנד לסירוגין החל מ-2500 לפנה"ס בקירוב, כנראה מאוכלוסיית אמריקה הצפונית. במהלך מאות שנים הגיעו גלי הגירה אלה לאי, אך לא שרדו את התנאים הקשים בו.
מתיישבים מאיסלנד מצאו את דרום מערב האי שומם, כאשר הם הגיעו אליו בתחילת האלף השני.
במקביל, אל הקצה הצפון-מערבי של האי הגיע גל של שבטים ארקטיים מהמערב, המכונה "תרבות דורסט המאוחרת"; תרבות זו נעלמה בסביבות שנת 1300.
המתיישבים הסקנדינבים הקימו שלוש מושבות בדרום-מערב האי, אשר התפתחו במהלך מאות השנים הבאות. מקור השם "גרינלנד" מיוחס לאותם מתיישבים: באגדות העם הוויקינגיות מסופר, כי כאשר אריקר ראודי, המכונה אריק האדום, הוגלה מאיסלנד באשמת ביצוע רצח, הוא הפליג בכמה אוניות – יחד עם משפחתו ועבדיו – כדי לחפש אי, שלפי השמועות היה קיים בכיוון צפון מערב לאיסלנד. כשהגיע אליו הוא קרא לו "גרינלנד" (ארץ ירוקה) כדי למשוך אליו מתיישבים נוספים. התרמית הצליחה, ובאי נוסדה התיישבות, שהחזיקה מעמד מאות שנים והגיעה בשיאה לאוכלוסייה של כ-2,500 נפשות. בהמשך בישוף נוצרי נשלח למקום.
ב-1386 הפכה גרינלנד לחלק מאיחוד קאלמאר משום שהייתה חלק מממלכת נורווגיה העתיקה, ולאחר מכן לחלק של המלוכה הכפולה דנמרק-נורווגיה.
לאחר כ-500 שנים נעלמו המושבות לחלוטין. סביר להניח כי היעלמות זו היא תוצאה של רעב ששרר במהלך המאה החמש עשרה, בתקופה הקרויה "תקופת הקרח הקטנה" שאופיינה בהידרדרות האקלים העולמי. ניתוח עצמות אדם מתקופה זו מראה תאימות גבוהה למצב של תת-תזונה.
אבותיהם של תושבי גרינלנד האינואיטים המודרניים, בני תרבות תולה (שהופיעה באלסקה כ-200 שנה לפני הגעתה לגרינלנד), הגיעו לאי בסביבות 1200 לספירה, והתיישבו בשטחים נרחבים בחופים המערביים והמזרחיים של האי. הם הסתגלו לתנאים הקשים, ואוכלוסייתם היא היחידה ששרדה בו ברציפות.
דנמרק שמרה על שליטתה באי בהסכם קיל שנחתם ב-1815.
באוגוסט 2019 הציע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לרכוש את האי, אולם הצעה זו נדחתה על ידי ראש ממשלת גרינלנד וגם על ידי ממשלת דנמרק (כמו שאר ההצעות לרכישת גרינלנד בידי ארצות הברית).
פוליטיקה
הפרלמנט של גרינלנד נקרא אִינַצִיסָרְטוּט. יש בו 31 מושבים, והנציגים בו נבחרים בבחירה ישירה, יחסית וארצית לארבע שנים. שני נציגים גם נבחרים לפרלמנט הדני, הפולקטינג. בבחירות שנערכו בשנת 2009 זכתה לראשונה זה 30 שנה מפלגת השמאל הגרינלנדית אינואיט אטקטיגיט.
גרינלנד הייתה אחת ממושבות הכתר הנורווגי עד 1814. בשנה זו עבר האי לרשות דנמרק והוא הפך לחלק אינטגרלי מממלכת דנמרק ב־1953. ב־1 במאי 1979 קיבלה גרינלנד אוטונומיה (יֶמסטוּרה, Hjemmestyre בדנית) מידי הפרלמנט הדני; ההחלטה נכנסה לתוקף בשנה שלאחר מכן. בנובמבר 2008, 75.54% מתושבי האי הצביעו בעד הרחבת האוטונומיה מדנמרק במסגרת משאל עם שנערך באי; ההחלטה נכנסה לתוקף ב־21 ביוני 2009, ומלכת דנמרק מרגרטה השנייה נשארה ראש המדינה של גרינלנד.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מיקומה של גרינלנד במפת החוג הארקטי.
גרינלנד הוא האי הגדול ביותר בעולם. 84% משטחו מכוסה קרח.
החלק הצפוני ביותר של גרינלנד אינו מכוסה על ידי קרחון משום שהאוויר באזור זה יבש מכדי שייווצר שלג, שהכרחי ליצירתו ולשימורו של קרחון. אם כל הקרח שבגרינלנד יימס לגמרי האי יהפוך לארכיפלג. מבחינה גאוגרפית, גרינלנד שייכת ליבשת אמריקה הצפונית, אך מהבחינה הפוליטית והתרבותית היא משתייכת ליבשת אירופה.
עיקר ההתיישבות האנושית בגרינלנד היא בדרום-מערב האי, באזור החוף.
נוק, הבירה, נמצאת בדרום חופה המערבי של גרינלנד. בשנת 2016 התגלו באזור העיר, בחגורת האבן הירוקה של איסואה, בעקבות הפשרת שלגים, סטרומטוליטים בני 3.8 מיליארד שנים – המאובנים העתיקים ביותר שהתגלו בכדור הארץ, בהפרש של מאות מיליוני שנים מהמאובנים העתיקים ביותר שעליהם נודע קודם לכן. מהגילוי של סטרומטוליטים מורכבים בחגורת האבן הירוקה של איסואה, סטרומטוליטים שנוצרו מהצטברות שכבות של ביופילם בשלב כה מוקדם בהיסטוריה של כדור הארץ, עולה האפשרות שהחיים התפתחו לראשונה על כדור הארץ לפני למעלה מ-4 מיליארד שנים.
קאנק היא העיר הצפונית ביותר בגרינלנד, ומספר קילומטרים צפונית לה שוכן סיאורלפוק שהוא היישוב הצפוני ביותר באי.
פיורדים מצויים לכל אורך חופי גרינלנד. במזרחו של האי משתרע הפיורד הארוך בתבל, קנגרטיטיווק, שאורכו 350 ק"מ.
אקלים
בשל מיקומו של האי ב, וקרבתו הרבה ל, האקלים ברוב שטחי האי קר מאוד. החורף ארוך ונמשך כמעט חצי שנה, ובמהלכו הטמפרטורות נמוכות באופן קיצוני מתחת לאפס, ומשקעים הופכים לקרח שנותר על פני האדמה. הקיץ חמים אך קצר ביותר, ונמשך כחודשיים.
כלכלה
ממוזער|שמאל|מטוס איירבוס A330 של חברת אייר גרינלנד במהלך טיסה.
גרינלנד סבלה מצמיחה שלילית בתחילת שנות ה-90, אך מ-1993 המצב הכלכלי השתפר. ממשלת גרינלנד אימצה מדיניות כלכלית נוקשה מאז שנות ה-80 המאוחרות וכך יצרה עודף בתקציב ואינפלציה נמוכה. מ-1990 רשמה גרינלנד גירעון בסחר הבינלאומי לאחר סגירת מכרות העופרת והאבץ האחרונים באי. כיום גרינלנד תלויה מאוד בדיג ויצוא דגים. הענף הרווחי ביותר הוא דיג החסילונים. נעשים חיפושים למציאת מינרלים ונפט, אך יעברו כמה שנים לפני שניתן יהיה להפיק מהם תועלת כלכלית. התיירות באי היא הענף היחיד המציע פוטנציאל בטווח הקצר וגם הוא מוגבל עקב העונה הקצרה והעלויות הגבוהות הכרוכות בתיירות לאי. המגזר הציבורי הוא הדומיננטי ביותר בכלכלת גרינלנד. כחצי מתקציבה השנתי של גרינלנד, כ-600 מיליון דולר, מגיעים ממענקים מממשלת דנמרק, חלק חשוב של התמ"ג.
שידורי רדיו החלו בשנת 1958 על ידי KNR ובשנת 1982 החלו שידורי טלוויזיה.
דמוגרפיה
האוכלוסייה מונה 57,695 תושבים (לפי הערכה מ-2012). מתוכם 88% אינואיטים מלאים או חלקיים. שאר 12 האחוזים הם ממוצא אירופאי, בעיקר דנים.
תוחלת החיים נמוכה במושגים מערביים, ועומדת על 70.07 שנים בכלל האוכלוסייה (לגברים: 67.44 שנים, לנשים: 72.85 שנים).
התפלגות לפי גיל: 23% בגילאי 0 עד 14, 70.1% בגילאי 15 עד 64, 6.9% בגילאי 65 ומעלה.
דת: 95% מהתושבים הם נוצרים פרוטסטנטים המשתייכים לכנסיית דנמרק הלותרנית-אוונגלית. הברית החדשה תורגמה לשפה המקומית במהלך מחצית המאה ה-18 בעזרת מלומד דני ואישה מקומית, ארנארסאק. כ-2% הם אתאיסטים ואגנוסטים. היתר הם נוצרים אחרים או מאמינים בדת השמאנית האינואיטית.
גרינלנד מהווה מאז 1993 דיוקסיה נפרדת עם בישוף משלה.
אחוז ההתאבדויות באי הוא הגבוה ביותר בעולם: כ-58.28 תושבים לכל 100,000 איש. לצורך השוואה, הבאה אחריה היא ליטא, עם 24.4 מתוך 100,000 איש.
ראו גם
מוזיקה של גרינלנד
לקריאה נוספת
ג'ארד דיימונד, התמוטטות, פרקים 7–8
מארק ג'נקינס, כל צבעי הקרח, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 145, יוני 2010
טים פולג'ר, האי הירוק, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 145, יוני 2010
קישורים חיצוניים
דני ענק - סיפורו של מגלה הארצות וחוקר גרינלנד פיטר פרויקן בפודקאסט מינהר הזמן, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:דנמרק: גאוגרפיה
קטגוריה:אזורים בעלי שלטון עצמי
קטגוריה:חברות המועצה הנורדית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות דנית | 2024-08-01T02:57:00 |
אוזי אוסבורן | שמאל|ממוזער|230px|אוזי ושרון אוסבורן
שמאל|ממוזער|230px|אוזי בהופעה
ג'ון מייקל "אוזי" אוסבורן (באנגלית: John Michael "Ozzy" Osbourne; ב-3 בדצמבר 1948) הוא זמר הבי מטאל אנגלי, שנודע כסולנה של להקת בלאק סבאת', הנחשבת ללהקה שיצרה את זרם ההבי מטאל. השפעתו הרבה בז'אנר, הביאה לו את כינויו "נסיך האופל" ("Prince of Darkness"). אוסבורן, כאמן סולו וכסולן בלהקת "בלאק סבאת'" מכר מעל 100 מיליון עותקים מאלבומיו, ובשנת 2006 הוא נכנס כחבר בלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול.
בשנים 2005-2002 כיכב בתוכנית המציאות "משפחת אוסבורן" בערוץ MTV.
ביוגרפיה
השנים הראשונות
אוסבורן נולד בברמינגהאם, אנגליה למשפחה נוצרית-קתולית, ענייה, בת 6 ילדים. הוא היה עבריין בשנות ילדותו. הוא היה פורץ לבתים ומכולות עד שנתפס ונשלח לשישה חודשי מאסר. הוא ניצל את זמנו בבית הסוהר כדי לעשות קעקועים. לאחר שיצא מבית הסוהר ניסה אוזי להיכנס לעסקי הרוק אך נכשל כל פעם מחדש, עד שקיבל הזמנה להצטרף ללהקה שלעתיד תקרא בלאק סבאת'. טוני איומי שהיה הגיטריסט של בלאק סבאת' הכיר את אוסבורן כאשר שניהם למדו באותו בית ספר ודעתו על אוסבורן הייתה שלילית. כאשר הבין איומי שאוסבורן עומד להצטרף ללהקה הוא אמר למתופף ביל וורד שלא לצרף את אוזי. למרות בקשתו של איומי החליט וורד לתת לאוסבורן הזדמנות.
תקופת בלאק סבאת'
בסוף שנת 1969 הוציאו בלאק סבאת' את אלבומם הראשון, Black Sabbath. האלבום זכה להצלחה מרובה והביא את הלהקה לתודעה גלובאלית. גם אלבומם השני Paranoid זכה להצלחה.
בשנת 1978, מיד לאחר צאת אלבומה השמיני !Never Say Die נאלצה הלהקה לפטר את אוזי בגלל התמכרותו לסמים ואלכוהול. הזמר רוני ג'יימס דיו הובא במקום אוסבורן, אך למרות היותו מפורסם, לא הצליח דיו להביא את בלאק סבאת' להצלחה שהגיעה אליה בעבר.
שנות השמונים
לאחר שנפרדו דרכיהם של אוסבורן ובלאק סבאת' החליט אוסבורן לפתוח בקריירת סולו. אלבומו הראשון יצא בשנת 1980 ונקרא Blizzard of Ozz. האלבום זכה להצלחה, בייחוד בזכות השיר Crazy Train. אלבומו השני של אוזי שנקרא Diary Of A Madman יצא כמה חודשים לאחר אלבומו הראשון וזכה להצלחה. ב-1982 התחתן אוזי עם שרון ארדן שהייתה המנהלת האישית שלו ועזרה לו להיגמל מהתמכרותו לאלכוהול. תוך כדי ההכנות לחתונה הוציא אוסבורן את אלבום ההופעה Speak of the Devil שהכיל רק שירים של Black Sabbath מהעידן הקלאסי.
אלבומו הרביעי של אוסבורן שיצא ב-1983 נקרא Bark at the Moon וזכה גם הוא להצלחה. למרות הצלחתו של האלבום החלה להבנות לאוזי תדמית שלילית בגלל פרשיות שונות של התעללות לכאורה בבעלי חיים, ביניהן הופעה מפורסמת שבמהלכה הוא הפריד בנשיכה ראש של עטלף מת שהושלך אל הבמה מגופו.
ב-1985 נתבע אוסבורן על ידי שלושה זוגות שהאשימו אותו כי שירו " Suicide Solution " (פתרון התאבדות) שהופיע באלבומו הראשון עודד את ילדיהם להתאבד. (כשבאמת, הכוונה היא ל"תערובת התאבדות", כלומר שתיית אלכוהול) אוסבורן הוציא בשנת 1986 את אלבומו Ultimate Sin, שנקטל על ידי מבקרים אך זכה להצלחה במכירות. משפטו של אוסבורן הסתיים כ-5 שנים לאחר שהחל, כשהוא מוכרז כזכאי.
שנות התשעים והלאה
ב-1991 החליט אוסבורן לפרוש מחיי הבמה ולשחרר את אלבום הפרידה No More Tears. הוא יצא לסיבוב הופעות אחרון שנקרא No More Tours. למרות החלטתו של אוסבורן לפרוש מחיי הבמה הוא חזר אליהם כבר בשנת 1995 דרך אלבומו Ozzmosis. בשנת 1996 ייסד אוזי את פסטיבל הרוק הכבד שנקרא Ozzfest, והוציא אלבום שנקרא על שם הפסטיבל. ב-1998 התאחד ההרכב המקורי של בלאק-סבאת' ביחד עם אוזי והוציאו את אלבום המופע ביחד עם שני שירים חדשים. ב-2001 הוציא אוסבורן את אלבומו Down to Earth בהשתתפות מייק בורדין, המתופף של פיית' נו מור בעבר.
ב-2002 החל אוסבורן להשתתף בתוכנית מציאות ששודרה בערוץ MTV בשם "משפחת אוסבורן".
התוכנית עקבה אחר אוסבורן ומשפחתו כאשר הם מצולמים במשך 24 שעות ביממה. התוכנית הפכה למצליחה ביותר בתולדות הערוץ.
כיום
בסוף 2011 אוזי וחברי בלאק סבאת' הודיעו על איחוד נוסף עם סיבוב הופעות ואלבום בהפקתו של ריק רובין.
באפריל 2018 יצא למסע הופעות אחרון בשם "נו מור טורס 2", כהמשך ישיר למסע ההופעות מ-1992 ("נו מור טורס") שיצא בהצהרה דומה. במסגרת מסע ההופעות הופיע גם בישראל, בלייב פארק ראשון לציון, ב-8 ביולי 2018.
בשנת 2020 הוציא אלבום בשם Ordinary Man כאשר הסינגל Ordinary Man הנושא את שם האלבום נכתב בשיתוף פעולה עם אלטון ג'ון שגם ביצע אותו יחד עם חברי להקת Guns N' Roses, דאף מקאגן וסלאש.
אוזפסט
ב-1996, לאחר שמארגני הפסטיבל לולפלוזה סירבו לאוזי אוסבורן להצטרף למסע ההופעות, הוא יזם עם אשתו, שרון אוסבורן, את פסטיבל "אוזפסט". הפסטיבל, שכלל הופעות של אמני מטאל ורוק כבד, זכה להצלחה גדולה ונהיה למסורת רבת שנים. ב-1998 הפסטיבל נדד לראשונה מחוץ לארצות הברית לבריטניה. מסעי ההופעות של 2001, 2005 ו-2010 כללו גם הם הופעות בבריטניה. ב-2002 התקיים הפסטיבל גם בערים שונות באירופה, בהן אנטוורפן, פראג וליסבון. ב-2010 התקיים הפסטיבל גם בתל אביב.
חיים אישיים
במסגרת נישואיו הראשונים נולדו לאוסבורן שני ילדים ובנוסף הוא אימץ את בנה של אשתו הראשונה מנישואיה הקודמים. אוסבורן נישא בשנית לשרון ארדן (נודעת כיום בשם שרון אוסבורן), מגישת טלוויזיה, שחקנית וידוענית. לזוג נולדו שלושה ילדים: קלי אוסבורן, ג'ק אוסבורן, איימי אוסבורן. בשנת 2002 השתתפה כל המשפחה בתוכנית מציאות ששודרה בערוץ MTV בשם "משפחת אוסבורן", והייתה מתוכניות הריאליטי הראשונות שעקבו 24 שעות ביממה אחר חיי משפחה. התוכנית הייתה למצליחה ביותר בתולדות הערוץ.
בינואר 2020 חשף בתוכנית טלוויזיה בארצות הברית כי הוא סובל ממחלת פרקינסון.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
+אלבוםתאריךBlack Sabbath13 בפברואר 1970Paranoid18 בספטמבר 1970Master of Reality21 ביולי 1971Vol. 425 בספטמבר 1972Sabbath Bloody Sabbath1 בדצמבר 1973Sabotage28 ביולי 1975Technical Ecstasy25 בספטמבר 1976!Never Say Die28 בספטמבר 1978Blizzard of Ozz12 בספטמבר 1980Diary of a Madman7 בנובמבר 1981Bark at the Moon18 בנובמבר 1983The Ultimate Sin24 בינואר 1986No Rest for the Wicked28 בספטמבר 1988No More Tears17 בספטמבר 1991Ozzmosis23 באוקטובר 1995Down to Earth16 באוקטובר 2001Under Cover1 בנובמבר 2005Black Rain22 במאי 2007Scream11 ביוני 20101310 ביוני 2013Ordinary Man21 בפברואר 2020Patient Number 99 בספטמבר 2022
מיני אלבומים
מיני אלבוםתאריך.Ozzy Osbourne Live E.P7 בנובמבר 1980Ultimate Live Ozzy21 בדצמבר 1986Back to Ozzלא ידוע, 1988Just Say Ozzy17 במרץ 1990iTunes Festival: London 20106 ביולי 2010The End20 בינואר 2016
אלבומי הופעה
אלבוםתאריךLive at Lastלא ידוע, יוני 1980Speak of the Devilלא ידוע, נובמבר 1982Tribute3 באפריל 1987Live & Loud15 ביוני 1993Reunion19 באוקטובר 1998Live at Budokan25 ביוני 2002Past Lives20 באוגוסט 2002Ozzy Live21 באפריל 2012Live... Gathered in Their Masses26 בנובמבר 2013The End: Live in Birmingham17 בפברואר 2017
אלבומי אוסף
אלבוםתאריךWe Sold Our Soul for Rock 'n' Roll3 בפברואר 1976Greatest Hitsלא ידוע, דצמבר 1977The Other Side of Ozzy Osbourne25 בפברואר 1985The Best of Black Sabbathלא ידוע, 2000Best of Ozz1 במרץ 1989Ten Commandments5 ביולי 1990The Ozzman Cometh11 בנובמבר 1997Symptom of the Universe: The Original Black Sabbath 1970–197822 באוקטובר 2002The Essential Ozzy Osbourne11 בפברואר 2003Greatest Hits 1970–197814 במרץ 2006Black Sabbath: The Dio Years
(אוסבורן לא השתתף בשירי האלבום, אך היה שותף להוצאת האלבום לאור)3 באפריל 2007Greatest Hits15 ביוני 2009Iron Man: The Best of Black Sabbath4 ביוני 2012Memoirs of a Madman14 באוקטובר 2014The Ultimate Collection28 באוקטובר 2016
מארזי תקליטורים
מארזתאריךThe Ozzy Osbourne Years
(אמנם אוסבורן לא היה שותף להוצאת האלבום לאור, אך כל השירים המופיעים בו הוקלטו על ידו)2 באפריל 1991The Singles 1970–1978לא ידוע, 2000The Complete 70's Replica CD Collection21 באוקטובר 2001Black Box: The Complete Original Black Sabbath 1970–197827 באפריל 2004Prince of Darkness22 במרץ 2005The Rules of Hell22 ביולי 2008The Complete Ozzy Years 1970–197815 בנובמבר 2010The Vinyl Collection 1970–197812 בדצמבר 2012The Complete Albums 1970–19789 באוגוסט 2014The Ten Year War27 באוקטובר 2017Supersonic Years: The Seventies Singles Box Set8 ביוני 2018
ראו גם
בלאק סבאת'
פולחן השטן ברוק הכבד (על המשפט שנערך לאוזי)
קישורים חיצוניים
מידע על אוזי אוסבורן, באתר "ozzfest"
מילים לשיריו של אוזי אוסבורן, באתר "lyricspedia"
הערות שוליים
קטגוריה:זמרים בריטים
קטגוריה:בלאק סבאת'
קטגוריה:מוזיקאי מטאל
קטגוריה:מוזיקאי רוק
קטגוריה:זמרי רוק בריטים
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה
קטגוריה:זוכי פרס בחירת הנוער
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:מחלוקות סביב טענות לתועבה במוזיקה
קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1948 | 2024-09-10T16:30:43 |
בריטניה הגדולה | בריטניה הגדולה (באנגלית: Great Britain, בסקוטית: Great Breetain, בוולשית: Prydain Fawr, בגאלית סקוטית: Breatainn Mhòr) הוא אי השוכן צפונית-מערבית מחופה של יבשת אירופה, ומזרחית לאירלנד, ומהווה את שטחה העיקרי של הממלכה המאוחדת. המונח "בריטניה הגדולה" משמש גם כמונח פוליטי המתאר את שילוב האומות אנגליה, סקוטלנד וויילס, שיחדיו מאכלסות את האי כולו ומספר איים נוספים.
ממוזער|270px|תרשים שמפרש את יחסי הכוחות בין האיים הבריטיים לבין האיים של בריטניה, ובין הממלכה המאוחדת לבין אירלנד.
הגדרה גאוגרפית
שטחו של האי הוא 218,595 קילומטר רבוע. זהו האי הגדול ביותר באירופה, הגדול באיים הבריטיים, והתשיעי בשטחו בעולם. האי הוא השלישי המאוכלס בעולם לאחר ג'אווה והונשו.
בריטניה הגדולה משתרעת מצפון לדרום על-פני כעשר מעלות של קווי רוחב. לפני סוף עידן הקרח האחרון, היה שטח זה מחובר לאירופה כחצי אי. הפשרת הקרח בסוף עידן הקרח גרמה לעליית מפלס הים ולהיווצרות תעלת למאנש, המפרידה כיום את בריטניה הגדולה מיבשת אירופה.
האקלים בבריטניה מתון יחסית לאזורים אחרים בחצי הכדור הצפוני באותו קו-רוחב, כיוון שהמים החמים של זרם הגולף עוברים דרך האיים הבריטיים וממתנים את מזג האוויר. מזג האוויר מאופיין במרבית הימים בטמפרטורות קרות, עננות יחסית, וגשמים רבים.
נהרות
בבריטניה הגדולה יש נהרות רבים. 20 הנהרות הארוכים ביותר מפורטים בטבלה הבאה:
נהר אורך הנהר (ק"מ) 1 נהר הסוורן 354 2 נהר התמזה 346 3 נהר טרנט 297 4 נהר האייר 259 5 נהר אוּז הגדול 230 6 נהר הוואי 215 7 נהר הטאי 188 8 נהר הספאי 172 9 נהר הנין 161 10 נהר הקלייד 158 11 נהר הטוויד 155 12 נהר העדן 145 13 נהר הדי הזורם באברדינשייר 137 14 נהר האיוון 136 15 נהר הדון 129 16 נהר הבאן 122 17 נהר הריבל 120 18 נהר הטיין 118 19 נהר הטיס 113 20 נהר הדי הזורם בווילס 112
הגדרה פוליטית
מבחינה פוליטית, המונח "בריטניה הגדולה" מתאר את השילוב של אומות הבית אנגליה, סקוטלנד וויילס המהוות 94.3% משטחי הממלכה המאוחדת. הוא כולל איים אחרים כגון האי וייט, אנגלסי, האי סילי, האיים ההברידיים, קבוצת האיים אורקני ושטלנד אך אינו כולל את האי מאן או את איי התעלה.
במהלך המאות, בריטניה הגדולה התפתחה מבחינה פוליטית ממספר מדינות עצמאיות (אנגליה, סקוטלנד וויילס) דרך שתי ממלכות תחת כתר משותף (אנגליה וסקוטלנד), ממלכת בריטניה הגדולה יחידה בכל האי, עד למצב שלאחר 1801, אז בריטניה הגדולה ביחד עם האי אירלנד הרכיבו את הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. ב-1927 הצטמצמה הממלכה לממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד בעקבות השגת העצמאות של העם האירי על חמש-השישיות מהאי אירלנד.
מקור התואר "הגדולה"
הגאוגרף היווני תלמי קרא לאי הגדול "מגאלה ברטניה" (Megale Brettania; בריטניה הגדולה), ולאי הקטן יותר, אירלנד, "מיקרה ברטניה" (Micra Bretannia; בריטניה הקטנה). לפיכך, במקור, המונח "בריטניה הגדולה" התייחס לאי הגדול ביותר מבין האיים הבריטיים, כפי שהאי הגדול ביותר מבין איי קומורו נקרא "גראנדה קומורו" (Grande Comore).
החל מימי הביניים נקרא האי "בריטניה הגדולה", על מנת להבדילו מ"בריטניה הקטנה" (Less, Lesser or Little Britain), היא ברטאן.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: גאוגרפיה | 2024-08-11T06:16:31 |
הארי פוטר - אתרים | הפניה הארי פוטר – מונחים#מקומות
קטגוריה:מקומות בדיוניים | 2019-08-29T20:39:25 |
המלחמות הנפוליאוניות | שמאל|ממוזער|250px|נפוליאון בונפרטה חוצה את האלפים
ממוזער|חיילים פולנים מתקיפים תחת פיקודו של יוזף פוניאטובסקי
שמאל|ממוזער|250px|חיילים פרוסים מיחידת הליצו פרייקור
שמאל|ממוזער|250px|נפוליאון מפזר את ועדת ה-500 במהלך הפיכת 18 בברימר
שמאל|ממוזער|250px|האדמירל הבריטי הוריישו נלסון נפגע במהלך קרב טרפלגר
המלחמות הנפוליאוניות הן סדרה של עימותים כלל עולמיים שהתרחשו בעיקר באירופה, אך גם במזרח-התיכון, צפון אפריקה והאוקיינוס האטלנטי. בכל אחד מהם עמדה צרפת מול קואליציה משתנה של בעלות-ברית, שהתנגדו למסעות הכיבושים שערכה. המלחמות הנפוליאוניות מתוארכות בדרך-כלל החל ממסעו הראשון של נפוליאון בונפרטה באיטליה ב-1796–1798, כמצביא (שהפך ב-1799 לשליט), בעת מלחמתה של צרפת נגד הקואליציה הראשונה (מלחמה שהתחילה רשמית ב-1792). ככלל, המלחמות נגד הקואליציות הראשונה והשנייה נקראות גם "מלחמות צרפת המהפכנית". המלחמות נמשכו עם הפוגות קצרות עד שנת 1815, השנה בה הובס נפוליאון סופית במלחמת הקואליציה השביעית. הן שינו ללא היכר את הצבאות האירופאיים, ונערכו בקנה-מידה רחב שלא נודע כמוהו, בעיקר בשל שיטת גיוס חובה להמונים שאומצה לראשונה.
רקע
מלחמות אלה התנהלו בין קואליציות רבות משתתפים. מצד אחד ניצבה צרפת עם קואליציה רופפת של מדינות חסות כגון הרפובליקה הבטאווית (הולנד), דוכסות ורשה ועוד בעלות ברית ומהצד השני מדינות אירופה החשובות כגון האימפריה הבריטית, האימפריה הרוסית, פרוסיה ועוד.
המלחמות התנהלו רובן ככולן באירופה, למעט מסע נפוליאון למצרים (במהלכו הגיע גם לארץ ישראל וצר על עכו) ומלחמות שהושפעו על ידי המאבק הגדול באירופה באזורים אחרים כגון מלחמת 1812 בין האימפריה הבריטית לארצות הברית והמלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812).
המדינות העיקריות
הקואליציה
האימפריה הבריטית הייתה המדינה העשירה ביותר באירופה בתקופה זו. היה לה הצי החזק ביותר ואחרי תבוסת הצי הצרפתי בקרב טרפלגר (1805), שקיעת הצי הספרדי והצי ההולנדי, הצי הבריטי היה לחזק בעולם עד מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו הייתה בריטניה מונרכיה חוקתית, ושלט בה המלך ג'ורג' השלישי. רוב ממשלותיה היו נציות, במיוחד אלה של ויליאם פיט הבן.
בריטניה ניצבה תמיד נגד צרפת משתי סיבות עיקריות: מדיניות עקבית של מאזן כוחות לפיה אין להרשות לאף מדינה להגיע לכדי הגמוניה באירופה היבשתית. הסיבה העיקרית השנייה הייתה כלכלית. בריטניה חששה מהעוצמה הכלכלית הצרפתית וביקשה להצר את צעדיה.
הקיסרות הרומית הקדושה (משנת 1806 האימפריה האוסטרית) הייתה מדינה גדולה במרכזה של אירופה שחלשה על שטחים רבים והייתה בעלת השפעה גדולה על המדינות הגרמניות הקטנות (שאוחדו למדינה אחת רק בסוף המאה ה-19). היא הייתה מורכבת מלאומים רבים ונלחמה נגד צרפת. הסיבות העיקריות היו החשש מפני התפשטות צרפתית ואיבה עתיקת יומין.
אחרי תבוסה בקרב אוסטרליץ (1805) שמרה על נייטרליות קצרה ואחרי מפלה נוספת בשנת 1809 נפוליאון אף נשא את מארי לואיז, בתו של פרנץ השני קיסר האימפריה האוסטרית.
האימפריה הרוסית הייתה מדינה ענקית במזרחה של אירופה, בעלת האוכלוסייה הרבה ביותר ביבשת. היה לה צבא ענק, גם אם לא מאוד יעיל. רוסיה נלחמה בדרך כלל נגד נפוליאון. הכלכלה הרוסית הייתה במצב בעייתי מעט, בעיקר בגלל ההיקף הקטן של התעשייה שלה.
בעת המלחמות מלכו ברוסיה שני צארים: פאבל הראשון. פאבל שהיה חלק מהקואליציה האנטי-צרפתית השנייה הובס, אך לאחר מכן פיתח יחסים טובים עם נפוליאון. רציחתו בשנת 1801 הייתה מכה לצרפת. בנו, אלכסנדר הראשון היה ביקורתי כלפי צרפת ונלחם איתה בסדרת מלחמות, החשובה ביניהן היא מלחמת רוסיה–צרפת (1812) במהלכה הובס הגרנד ארמה הצרפתי ונגרמו לו אבדות בהיקף של מאות אלפי חיילים - תבוסה זו שברה את העצמה הצרפתית ושנתיים לאחר מכן התפטר נפוליאון בפעם הראשונה מכסאו.
פרוסיה הייתה מדינה קטנה יחסית הן בגודל והן באוכלוסייה, אך לוחמנית למדי. התרפקותה על זכרונות העבר מהדור הקודם, עת שלט בה פרידריך הגדול הפיחו רוח במפרשי האיבה הפרוסית לצרפת. אחרי תבוסה מוחצת במלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית פרוסיה חדלה כמעט מלהתקיים, אך שוקמה ותרמה תרומה חשובה לתבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו (1815).
ספרד שהייתה מהמדינות החשובות באירופה ובעולם כולו במאות ה-16 וה-17 נמצאה בתהליך שקיעה מתמשך. החל מראשית המאה ה-18 שלט בית בורבון בספרד ובצרפת והן הפכו לבעלות ברית. שיתוף פעולה זה נמשך גם לאחר הדחת בית בורבון מהשלטון במהפיכה הצרפתית (כמו בקרב טרפלגר) והסתיים בשנת 1808 עת פלש נפוליאון לתוכה והסתבך במלחמה ארוכה שנמשכה עד שנת 1814. הבריטים שמחו להתערב לצד הספרדים ושלחו צבא חזק. במלחמת הגרילה שהתפתחה והקרבות נגד הבריטים איבד הצבא הצרפתי מאות אלפי חיילים. הייתה זו אחת הסיבות העיקריות, לצד התבוסה ברוסיה בשנת 1812 לנפילתו של נפוליאון.
האימפריה העות'מאנית שבדומה לספרד הייתה אף היא בין המדינות החשובות עד המאה ה-17, הייתה בתהליך שקיעה מתמשך. היא לא התערבה באופן פעיל בסכסוך, אך ניסתה לנצל את המאבק בין רוסיה לצרפת כדי להכות ברוסים, אויביהם מקדמת דנא.
מדינות אחרות כגון הולנד, פורטוגל, שוודיה שהייתה להן חשיבות רבה במאה ה-17 וה-18 ירדו לחלוטין מגדולתן והשפעתן על האירועים הייתה קטנה.
צרפת
המהפכה הצרפתית (1789) הייתה הגורם העיקרי לפרוץ מעשי האיבה בשנת 1792. הוצאתו להורג של לואי ה-16 בתחילת שנת 1793 הייתה בין הגורמים החשובים לשנאתם של בתי המלוכה האירופאים כלפי צרפת. צרפת עצמה הייתה נתונה לממשלן של מספר ממשלות לא יציבות עד שבהפיכת 18 בברימר (סוף 1799) תפס נפוליאון את השלטון והתמיד בו עד סוף עידן המלחמות הנפוליאוניות (1815).
צרפת הייתה מדינה צפופה עם כלכלה מפותחת שנכנסה למשבר עמוק לקראת סוף המאה ה-18. היא הצליחה להתגבר עליו ובסדרת רפורמות צבאיות הצליחה להקים צבא מהגדולים ביותר בעולם בתקופה זו. חידושים בטקטיקה, בפיקוד ושליטה בשדה הקרב ובעניינים צבאיים רבים אחרים, עזרו לנפוליאון להביס את צבאות הקואליציה פעם אחרי פעם. רק תבוסות מוחצות בספרד וברוסיה שאחריהן התנהלה סדרת קרבות גדולים עם מאות אלפי חיילים מכל צד, הצליחה לשבור לחלוטין את ההתנגדות הצרפתית.
מלבד צרפת ניצבו לצדה מדינות חסות. מדינות אלה היו חלשות והברית שלהן עם צרפת נכפתה עליהן באמצעות הכידונים של הצבא הצרפתי. גרוע מכך, הברית עם צרפת פגעה בכלכלתן והן חיפשו דרכים להפר את הברית. כל זה גרם לכך שהשתתפותן לצד הצרפתים נעשתה כלאחר יד והן לא תמכו בה בלב שלם.
מלחמות צרפת המהפכנית
הקואליציה הראשונה
הקואליציה הראשונה (1792–1798) של אוסטריה, פרוסיה, ממלכת בריטניה הגדולה, ספרד ופיימונטה (צפון איטליה) נגד הרפובליקה הצרפתית נערכה בעקבות המהפכה הצרפתית בשנת 1789. המעצמות הזרות ניסו לכפות על הצרפתים את שלטון המלוכה שהופל במהלך המהפכה. הצרפתים אימצו את גיוס ההמונים, ביצעו מודרניזציה בצבא ובמערכות השלטוניות ואימצו מלחמה טוטאלית (הכובלת את כל משאבי האומה למאמצי המלחמה).
מסעו של נפוליאון בצפון איטליה ב-1796 הוציא את פיימונטה מהקואליציה. פיימונטה, שאיימה על צרפת מהחזית האיטלקית משך 4 שנים, הובסה תוך חודש אחד בלבד, והאוסטרים נהדפו צפונה. באותה תקופה הצרפתים הביסו גם את כוחות האפיפיור, והאפיפיור פיוס השישי אולץ לחתום על הסכם שלום זמני. כשהתקפת-הנגד האוסטרית כשלה, נכנס נפוליאון לפריולי, ובאוקטובר 1797 אולצו האוסטרים להיכנע לתנאים שהכתיב להם בחוזה קמפו פורמיו. בכך הסתיימה המלחמה בתבוסתה של הקואליציה.
הקואליציה השנייה
שמאל|ממוזער|250px|קרב אבוקיר (1799), צייר אנטואן-ז'אן גרו (1805)
ממוזער|נפוליאון נואם בפני חיילים בווארים
הקואליציה השנייה (1798–1801) של רוסיה, בריטניה, אוסטריה, האימפריה העות'מאנית, פורטוגל, מדינת האפיפיור ונאפולי העמידה אתגר קשה בפני צרפת. הממשלה הצרפתית הייתה מושחתת ומחולקת, קופתה של הרפובליקה הייתה ריקה כמעט והיא עמדה לקרוס. גם מעורבותם של הכוחות הרוסיים בקואליציה, שחנו באיטליה תחת פיקודו של אלכסנדר סובורוב הבלתי-מנוצח, עמדה לרעת הצרפתים. כמו כן, שתיים מהדמויות הצבאיות החשובות שהביאו לצרפת את הניצחון נגד הקואליציה הקודמת נעדרו הפעם מהזירה: לזאר קרנו, שר המלחמה לשעבר שהנחה את צרפת אל הניצחון דרך הרפורמות בצבא, ומפקד הצבא נפוליאון בונפרטה, שהיה עסוק במסע במצרים, שטח של האימפריה העות'מאנית דאז, במטרה לבסס שם קולוניה צרפתית ולפגוע בסחר הבריטי בים-התיכון ובקשר עם הקולוניה הבריטית בהודו.
נפוליאון פלש למצרים ב-1798. הוא הביס את הממלוכים בקרב הפירמידות, אך ציו הושמד על ידי אדמירל נלסון בקרב אבוקיר (Abu-Qir, "הקרב על הנילוס"). נפוליאון נותר מנותק במצרים וניסה לפלוש צפונה, לכיוון לבנון וסוריה, אך לאחר הצלחות ראשוניות נבלם במצור על עכו ונסוג בחזרה דרומה.
כ-40,000 חיילים מצבאו של נפוליאון נהרגו במהלך מסעו במזרח-התיכון, כתוצאה ממחלות וקרבות מול הבריטים והעות'מאנים. נפוליאון האמין כי הממשלה הצרפתית והאופן הלקוי שבו תכננה את המערכה הם האשמים, וחזר לצרפת באוגוסט 1799. בנובמבר תפס נפוליאון את השלטון, והפך לשליט יחיד.
האנגלים הקימו במהרה קואליציה חדשה. ההצלחות הראשוניות של הקואליציה באיטליה ובשווייץ נראו מבטיחות, אך נפוליאון הצליח לכרות חוזה שביתת-נשק עם פאבל הראשון קיסר רוסיה (1801), וזו נסוגה מהמלחמה. באשר לבריטים, אלו סירבו לסכן את צבאם הקטן ואוסטריה נשארה לבדה מול כוחותיו של נפוליאון. בתקופה זו נפוליאון ארגן את צבאו מחדש ואף יצר צבא מילואים שנועד לתגבר את המאמצים על הריין או באיטליה. אז לצרפתים כבר היה צבא של כ-300,000 חיילים שנלחמו בקואליציה, ומדובר ביכולת גיוס שהיא חסרת-תקדים.
באיטליה האוסטרים הגבירו את מאמציהם, והצרפתים נאלצו להעביר לשם את העתודה שלהם. נפוליאון הביס את האוסטרים תחילה בקרב מרנגו (Marengo) ב־14 ביוני 1800. מאוחר יותר האוסטרים הובסו על ידי הצרפתים בקרב הוהנלינדן (Hohenlinden), ב־3 בדצמבר (שם נלחמו 130,000 חיילים צרפתים מול 120,000 חיילים אוסטרים). האוסטרים הסכימו לחתום על הסכם לינוויל (Lunéville) (פברואר 1801), שהוציא אותם באופן זמני מהעימות. בכך נותרה הממלכה המאוחדת הבריטית היחידה שעמדה מול נפוליאון. היא המשיכה בהשפעתה הרבה על המעצמות ביבשת תוך עידודן להתנגדות לצרפת. נפוליאון הבין שללא תבוסה בריטית או חוזה איתה, לא יצליח להשיג שלום מוחלט, ובעוד שהצבא הבריטי היה קטן ולא איים כמעט על צרפת, הצי המלכותי הבריטי היווה איום מתמשך על הספנות הצרפתית ועל הקולוניות שלה. כמו כן, הבריטים השקיעו כספים באיחוד המעצמות האירופאיות נגד צרפת. נפוליאון, אם כן, לא היה מסוגל לפלוש לאי הבריטי, ולכן העימות עם בריטניה נכנס לשוויון מסוים.
הסכם אמיין (Amiens) ב-1802 סיים את המלחמה עם בריטניה וסימל את ההתמוטטות המוחלטת של הקואליציה השנייה. אולם לא היה סביר שההסכם יאריך ימים: הוא לא סיפק אף אחד מהצדדים, ושניהם לא כיבדו חלקים ממנו. תקופת השלום, אם כן, הייתה קצרת מועד: הצרפתים התערבו במהומות בשווייץ ואף כבשו מספר ערי-חוף באיטליה, ואילו הבריטים המשיכו להחזיק במלטה, שאותה נדרשו לפנות במסגרת ההסכם. הלחימה בין נפוליאון והבריטים התחדשה במאי 1803, כשאת רצונם להחזיר את המונרכיה בצרפת המירו ברצון פשוט להוריד את נפוליאון מכס-השלטון. נפוליאון הכריז על צרפת כאימפריה ב־28 במאי 1804, והוכתר לקיסר ב־2 בדצמבר.
מלחמות נפוליאון
הקואליציה השלישית
שמאל|ממוזער|250px|קרב אוסטרליץ (1805)
הקואליציה השלישית (1805) הורכבה מאוסטריה, בריטניה הגדולה, רוסיה ושוודיה שלחמו נגד צרפת לאחר שנפוליאון כשל בניסיונו לפלוש לאיים הבריטיים, וכתוצאה מכך כיוון את מאמציו אל תוך היבשת. ספרד ניצבה לימין צרפת במערכה הימית.
לצורך הפלישה לאיים הבריטיים שתכנן נפוליאון, נבנה צי גדול של אסדות נחיתה קטנות. נפוליאון נזקק לשליטה ימית זמנית בתעלת למאנש כדי לאפשר את העברת הצבא אל בריטניה, שצבאה היבשתי היה קטן. בקיץ 1805 ריכז נפוליאון את הגרנד ארמה באזור בולון הסמוך לתעלה ונערך לפלישה. במקביל ביצע הצי הצרפתי בראשותו של פייר וילנב תרגיל הסחה שנועד למשוך את עיקר הצי הבריטי, שעלה עליו בכמות ובאיכות, אל איי הודו המערבית, ואז לחזור ולהשתלט על התעלה למשך הפלישה. ואולם, התרגיל לא צלח - הספינות הבריטיות שנשלחו לים הקריבי בעקבות הפיתיון הצרפתי הקדימו לחזור, ונוסף להן הופעלו עתודות של הצי כדי להגן על חופי בריטניה, והצי הצרפתי נרתע מלנסות ולתקוף.
עם כישלון הצי, נגוזו חלומותיו של נפוליאון לפלישה ימית, והוא היפנה את צבאו במסע מאורגן היטב אל מרכז אירופה, במטרה להביס את צבאות אוסטריה ורוסיה בטרם יספיקו להתארגן. הצבא הצרפתי יצא מבסיסיו בסוף יולי, ובספטמבר הביס את הנסיך קארל בקרב אולם, כאשר כל 70,000 האוסטרים נפלו בשבי ללא קרב לאחר שנותקו מקווי האספקה שלהם. על ההישג העיבה תבוסתו של הצי הצרפתי, יחד עם הצי הספרדי, לצי הבריטי בפיקוד הורציו נלסון בקרב טרפלגר (Trafalgar) ב־23 באוקטובר. לאחר קרב זה שלטה בריטניה באופן בלתי-מעורער בים, ונפוליאון לא ניסה שוב ליזום פלישה ימית לבריטניה, אויבתו הגדולה והעיקשת.
ב־2 בדצמבר הביס צבאו של נפוליאון את הכוח המשולב העדיף של רוסיה ואוסטריה (תחת פיקודו של מיכאיל קוטוזוב) בקרב אוסטרליץ (Austerlitz), במה שנחשב כניצחונו הגדול אי-פעם. לאחר התבוסות האלה, הקואליציה התפרקה וב-26 בדצמבר חתמה אוסטריה על חוזה פרסבורג (Pressburg), שסיים את פעולות האיבה.
הקואליציה הרביעית
ימין|ממוזער|250px|נפוליאון בקרב אילאו, 1807.
ממוזער|הצבא הצרפתי כובש את ברלין
הקואליציה הרביעית (1806–1807) של רוסיה, סקסוניה, שוודיה ופרוסיה נגד צרפת. בהתחלה הפרוסים, ההוזים בשגעונות גדלות צבאם, תוך כדי פיזור אימרות כמו "צבאו של פרידריך הגדול יחזיר את הקורסיקני הקטן לממדיו הטבעיים" לא המתינו להגעת תגבורות מרוסיה, שסבלה אבדות כבדות בשנה שעברה ולכן לא יכלה לעזור להם בצורה משמעותית עד הגעת התגבורות, דבר שהיה לוקח לפחות כמה חודשים. התוצאה הבלתי נמנעת של הטעות הייתה תבוסה פרוסית קשה בשני קרבות מקבילים - קרב ינה וקרב אאורשטט (14 באוקטובר 1806). אחרי המפלה הצורבת בקרבות אלו, המבצרים הפרוסיים נכנעו ללא קרב ונפוליאון נכנס לברלין ב־27 בחודש.
הרוסים הצליחו להתאושש מהמפלה בקרב אוסטרליץ והתנגשו בנפוליאון בקרב אילאו (ידוע גם כפריסיש אילאו). אף על פי שהקרב היה עקוב מדם, הוא הסתיים ללא הכרעה. נפוליאון הצליח להביסם בקרב פרידלנד ביוני 1807 והרוסים הסכימו לחתום על הסכם שלום במסגרת ועידת ארפורט (1808). הוחלט שרוסיה תכריח את שוודיה להצטרף למערכת הקונטיננטלית, שגרמה למלחמה הפינית באותה שנה, וקריעת הטריטוריה הפינית משוודיה וצירופה לרוסיה בתור הדוכסות הגדולה של פינלנד.
הקואליציה החמישית
ממוזער|אירועי שלושה במאי 1808 בציורו של פרנציסקו גויה: חיילים צרפתים מוציאים להורג אזרחים ספרדים
הקואליציה החמישית (1809) של בריטניה הגדולה ואוסטריה נגד צרפת. בריטניה לא הפסיקה את לחימתה בצרפת משנת 1805 ולא חתמה איתה על אף הסכם, אך התרומה הצבאית הבריטית הייתה קטנה עד כה. הם כבשו כמה קולוניות צרפתיות והשמידו את הצי הדני. תרומתם העיקרית הייתה כספית. הם מימנו את המלחמות של הקואליציות השונות נגד צרפת. התרומה העיקרית ביבשה החלה בשנת 1808 עם הנחיתה של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון על אדמת ספרד. המערכה בספרד ובפורטוגל נמשכה עד לשנת 1814 ואף צד לא הצליח להגיע להכרעה בקרבות. כך למשל בשנת 1808 התחולל קרב באזור העיירה בלמאסדה בה האנגלים הצליחו להביס את הכוח הצרפתי, אך תוך מספר ימים לאחר מכן הפסידו בקרב.
הכוחות הבריטיים נשארו על אדמת חצי האי האיברי עד הגירוש המלא של הצרפתים ב-1814.
בינתיים, אוסטריה התקיפה את צרפת כשפלשה לבוואריה, ממלכה חברה בהקונפדרציה של הריין. לאחר כמה קרבות משניים שבהם הפסידה, האוסטרים ניצחו באופן טקטי בקרב אספרן-אסלינג כשהצליחו להדוף את הצרפתים חזרה מעבר לדנובה. אולם, לאחר חודש וחצי, האוסטרים התנגשו עם הכוחות העיקריים של נפוליאון בקרב וגראם ב-5 ביולי - 6 ביולי 1809. על אף שהקרב היה די שקול, האבדות הכבדות של האוסטרים יחד עם הפסד בקרב נוסף () גרמו להם לחתום על הסכם שנברון ב־14 באוקטובר 1809. קרב וגראם הוא ניצחונו האחרון של נפוליאון בקרב גדול.
בתקופה הזו שלאחר מלחמת הקואליציה החמישית, האימפריה הצרפתית הגיעה לשיא גודלה. נפוליאון שלט דרך הגנרלים וקרובי משפחתו ברוב מערב אירופה, בריטניה הפסידה סכומי עתק שהושקעו לחינם בצבאותיהם של פרוסיה, רוסיה ואוסטריה.
הקואליציה השישית
שמאל|ממוזער|250px|קרב לייפציג, 1813
ימין|ממוזער|180px|הפילדמרשל בליכר במהלך קרב ווטרלו.
הקואליציה השישית (1812–1814) של בריטניה הגדולה, רוסיה, פרוסיה, שוודיה, אוסטריה ומספר ממלכות גרמניות נגד צרפת.
המלחמה החדשה נפתחה בפלישתו של נפוליאון לרוסיה ב־22 ביוני 1812 בראש הגרנד ארמה. הצבא היה בן 600,000 איש (כמחציתם צרפתים) בהמשך זכה לתגבורות של כמה עשרות אלפי חיילים. המלחמה נפתחה בעקבות נסיגתה של רוסיה מהמערכת הקונטיננטלית. בהתחלה נפוליאון התקדם לתוך רוסיה ללא קרבות משמעותיים ונתקל באדמה חרוכה שהשאירו אחריהם הרוסים הנסוגים. הוא ניסה לכפות על הרוסים קרב כולל בסמולנסק, אך הם נסוגו. לאחר קרב בורודינו ב־7 בספטמבר, שהיה עקוב מדם, אך לא הוכרע לצד כלשהו, הרוסים נסוגו עוד ונפוליאון נכנס למוסקבה. למרות זאת, אלכסנדר הראשון סירב להיכנע וכעבור המתנה של בערך חודש במוסקבה, נפוליאון נאלץ לסגת. במהלך הנסיגה הוא איבד כ־500,000 איש והיתר פוזרו לכל עבר או היו לא כשירים ללוחמה, נשארו איתו רק בין 10,000 ל־50,000 חיילים (מקורות שונים מציינים מספרים שונים). נפוליאון חזר לפריז בדצמבר אותה שנה על מנת לגייס צבא חדש.
בשנה לאחר מכן, בקרב ויטוריה ב־21 ביוני הצרפתים ספגו תבוסה מוחצת בספרד ונאלצו לסגת מכל אדמת ספרד אל מעבר לפירנאים.
רוסיה כרתה ברית עם אוסטריה, ומדינות נוספות הצטרפו במהרה. הצרפתים זכו במספר ניצחונות משניים, אבל בקרב לייפציג (ידוע גם כקרב העמים) הצרפתים הובסו בצורה קשה תוך כדי שהם מאבדים שליש מצבאם. ולאחר הקרב על פריז, בעלות הברית נכנסו לפריז ב־30 במרץ 1814. כתוצאה מההפסד, נחתם הסכם פונטנבלו, נפוליאון גורש לאי אלבה ושושלת הבורבונים חזרה לשלוט בצרפת.
הקואליציה השביעית
שמאל|ממוזער|250px|קרב ווטרלו, 1815
הקואליציה השביעית (1815) של בריטניה הגדולה, רוסיה, פרוסיה, שוודיה, אוסטריה ומספר ממלכות קטנות יותר נגד צרפת.
נפוליאון נחת בקאן ב־1 במרץ וכעבור זמן קצר הגיע לפריז. הוא הכתיר את עצמו בפעם השנייה לקיסר. תקופת שלטונו השנייה זכתה לכינוי "מאה הימים" כי נמשכה בערך 3 חודשים וחצי. לאחר שגייס צבא חדש בן 125,000 איש, הוא יצא צפונה לכיוון בלגיה על מנת להתעמת עם בעלות הברית. למרות ההצלחות הראשוניות, הוא הובס על ידי ולינגטון בקרב ווטרלו ב־18 ביוני ונאלץ להתפטר ב־22 ביוני. הוא ניסה להימלט מצרפת אך נתפס על ידי הבריטים והוגלה לסנט הלנה, שם יבלה את שארית חייו תחת שמירה בריטית כבדה.
תוצאות היסטוריות
שמאל|ממוזער|200px|הארכידוכס קרל, דוכס צ'שין, במהלך קרב אספרן אסלינג, שבו ניצח את נפוליאון (מאי 21–22 1809)
במישור הפוליטי-חברתי
מעצמות אירופה יצרו מערך דיפלומטי, הקונצרט האירופי, שמטרתו שיתוף פעולה בין המלכים והמונרכים על-מנת למנוע הישנות מהפכה וחזרה לשלטון של רפורמטור כנפוליאון, ולבצע רסטורציה לסדר הישן. המערך הדיפלומטי התבסס על קונגרסים ופגישות בין מנהיגי המעצמות, כשהראשון והחשוב בהם היה קונגרס וינה ב-1814–1815, במהלכו נקבעו עקרונות ויעדי השיטה, כמו גם עניינים מעשיים הנוגעים לצרפת ולתוצאות המיידיות של המלחמה בנפוליאון.
למרות שנפוליאון הצליח, בשלב מסוים, לשלוט ברוב שטחה של מערב-אירופה, מצב שלא נודע כמוהו מאז ימי רומא העתיקה ואולי גם האימפריה הקרולינגית, למצב הלוחמה הקבוע ששרר בין צרפת לבין שילובן המשתנה של המעצמות האירופאיות היה מחיר: בסוף ימיו של השלטון הנפוליאוני צרפת חדלה להיות הכוח הדומיננטי באירופה, מעמד שהחזיקה בו מימי שלטונו של לואי הארבעה עשר בתחילת המאה ה-18. בריטניה, לעומת זאת, הפכה להיות מעצמה בסדר-גודל עולמי: הכלכלה והמסחר הבריטיים הפכו לחזקים והמפותחים בעולם, והצי המלכותי הבריטי שלט ללא-עוררין בימים.
ברוב המדינות האירופאיות, העקרונות המיובאים שהביאה המהפכה הצרפתית והכיבוש הצרפתי (דמוקרטיה, הזכות להליך הוגן בבתי המשפט, הפקעת זכויות-היתר של האליטה וכו') השאירו את חותמם. המונרכיות האירופאיות התקשו להחזיר את השלטון האבסולוטי שפעל לפני המהפכה, ונאלצו להשאיר על תלן כמה מהרפורמות שהתקבלו בזמן השלטון הנפוליאוני. כמה מהמורשות החוקתיות שהשאיר נפוליאון קיימות עד היום: ברוב מדינות אירופה קיימת מערכת משפט אזרחי, וכן מערכות חוקה, או קודקס, המבטאים בפשטות את עקרונות החוק הבסיסיים, דומים לקודקס שיצר נפוליאון בצרפת.
תנועה פוליטית חדשה החלה לפרוח - הלאומיות. בצילה נוסדו מדינות חדשות והגיעו ימיהן האחרונים של אחרות. מפת אירופה השתנתה באופן דרמטי במאה ה-19, אולם לא היה זה כתוצאה מגחמותיהם של בעלי-אחוזות או בני האריסטוקרטיה, כי אם על-בסיס התרבות האנושית, השורשים הלאומיים והאידאולוגיה הלאומית. השלטון הנפוליאוני באירופה זרע את הזרעים לייסוד מדינות כמו גרמניה ואיטליה, והביא לאיחודן של ערי מדינה, ממלכות ונסיכויות.
נפוליאון ציין בכמה הזדמנויות כי ברצונו להקים "מדינה" אירופאית אחת, ולמרות שתבוסתו החזירה את המחשבה על אירופה מאוחדת כמאה וחמישים שנים אחורנית, האירופאים גילו מחדש את זהותם המשותפת בסוף מלחמת העולם השנייה, עם כינונם של קהילת הפחם והפלדה האירופית ב-1951 וממשיכו, האיחוד האירופי ב-1992.
במישור הצבאי-אסטרטגי
למלחמות נפוליאון היו גם השפעות על צבאות העולם. לפני תקופתו, הצבא הממוצע לא עלה על 100,000 - 150,000 איש ובזמנו הם גדלו לממדי ענק של מאות אלפי חיילים. שיפור משמעותי בנשק התגבש במהלך המלחמה. התותח עבר שיפור משמעותי, הן בעוצמת הפגזים, הן בטווח הירי והן בדיוק. בזכות שיפורי התותח ניתן היה ליצור סוללות תותחים עצומות וטכניקות לחימה שלא נראו כמותן לפני. לראשונה נעשה שימוש בטילים שבאותה עת שומשו לקרבות ים בלבד. חלק ניכר מאירופה ראתה את העובדה שהבריטים השתמשו בטילים, כאחת מן הסיבות לניצחונה במלחמות הים עם האימפריה הצרפתית. עקב כך החל שימוש בטילים ופיתוחם ברחבי אירופה. בנוסף לאלו בוצע שימוש לראשונה בבלוני תצפית שהיו כלי יעיל במיוחד לאיסוף מודיעין. השימוש בבלוני תצפית סימל עידן חדש בו נוסף מימד חדש, אווירי, בנוסף לממדי הלחימה שהיו ייעודים עד אותה עת (ימי ויבשתי).
ראו גם
הטקטיקה והאסטרטגיה האירופאית בעת החדשה
גרנד ארמה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:נפוליאון
קטגוריה:אירופה: היסטוריה
קטגוריה:מלחמת מאה השנים השנייה
נפוליאוניות
נפוליאוניות | 2024-09-29T08:27:12 |
הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה | הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה הוא שמה של קואליציה שהתקיימה בשנים 1792–1797, והיו שותפות בה יריבותיה של הרפובליקה הצרפתית באירופה: בריטניה הגדולה, האימפריה האוסטרית, פרוסיה, ספרד, פיימונטה וממלכות נוספות. הקואליציה ייצגה את המאמץ הגדול הראשון של מעצמות אירופה המלוכניות לדכא בכוח את המהפכה הצרפתית ולהשיב את השלטון לבית בורבון. בפרוץ המלחמה נכבשו שטחים רבים מידי צרפת, אולם בשל הגיוס הכללי והמוטיבציה הגבוהה בקרב העם הצרפתי, הצליחו המהפכנים להדוף את הסכנות מבית ומחוץ ולהגן על עקרונות המהפכה.
רקע
מאזן הכוחות באירופה בתקופה שלפני המהפכה
מסוף המאה ה-15 התקיים באירופה מאזן כוחות בין המעצמות השונות, שנותר על כנו גם כאשר התחלפו השחקנים מפעם לפעם. כל מעצמה שניסתה לערער את האיזון ולהשיג הגמוניה בשטח רחב, נתקלה בהתאחדות של שאר המדינות כנגדה. קיומו של מאזן זה היה חשוב במיוחד לבריטניה, שמבחינתה מעצמה שלטת אחת באירופה פירושה פגיעה במסחר ובכלכלה הבריטית.
לקראת סוף המאה ה-18, בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית, המעצמות הדומיננטיות באירופה היו בריטניה וצרפת במערב, האימפריה האוסטרית ופרוסיה במרכז, והאימפריה הרוסית במזרח. מלבד המעצמות הללו, שהיו ביניהן מאבקים רבים, השפיעו על המפה האירופאית גם מדינות נוספות, כמו ספרד, פורטוגל והולנד. כמו כן בתקופה המדוברת גרמניה ואיטליה היו מפוצלות למדינות קטנות שהשפעתן הייתה שולית.
המהפכה הצרפתית
בשנת 1789 אירעה בצרפת המהפכה הצרפתית. לואי ה-16 מבית בורבון שלט בראש מונרכיה חוקתית דה-יורה, משום שלואי ה-16 לא הודח לחלוטין מתפקידו, אבל דיריקטוריון ניהל את העניינים בפועל.
היחס הראשוני של המעצמות למהפכה הצרפתית
כוחה הצבאי של צרפת נפגע קשות במהלך המהפכה. המאבקים הפנימיים והסכסוכים בין המהפכנים ובית המלוכה, ועוד יותר מזה, נטישת מפקדי הצבא שהיו אצילים ומלוכנים, החלישו אותה ביחס למעצמות האחרות, והיא איבדה את המעמד המוביל שהיה לה בתקופת לואי ה-14. חישוב יחסי הכוחות הביא ליחס חיובי של ראשי המעצמות האחרות באירופה כלפי המהפכה, כיוון שהיא הוציאה את צרפת ממאזן הכוחות.
בנוסף לעידוד ששאבו המעצמות מההיחלשות של צרפת, הן היו טרודות בעניינים חשובים מכדי לייחס למהפכה במערב חשיבות יתרה. בתקופת המהפכה היו מעצמות מרכז ומזרח אירופה -- פרוסיה, אוסטריה ורוסיה -- טרודות בחלוקת פולין השנייה והשלישית. העימותים סביב פולין העלו את מפלס החשדנות בין המעצמות הללו, ומנעו את האפשרות של שיתוף פעולה בין הצדדים.
גם בריטניה לא התערבה ישירות בתוצאות המהפכה ובהדחתו של לואי ה-16. מדיניות החוץ של בריטניה בתקופה זו הושפעה רבות מהתפיסה המרקנטליסטית, לפיה המטרה החשובה ביותר של המדינה השואפת להיות מעצמה היא צבירת הון כספי. הנייטרליות של בריטניה נבעה מכמה גורמים. מלבד הסכם כלכלי עם המהפכנים, שכבל את בריטניה, המעצמה הימית הייתה חבולה מאבדן הדומיננטיות שלה בצפון אמריקה. בריטניה חששה שמלחמה עם צרפת תפגע בסחר הימי, בין השאר עם ארצות הברית. לצד המעצורים הכלכליים פעלו בבריטניה גם שיקולים צבאיים ומדיניים: בתקופה המדוברת חלה הידרדרות ביחסים עם ספרד, ובריטניה רצתה למנוע היווצרות ברית מערב אירופאית כנגדה. בריטניה, שביססה את כוחה הצבאי כמעט לחלוטין על הצי שלה, לא יכלה להרשות לעצמה להילחם בצי הצרפתי, שניצח אותה במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, רק עשר שנים לפני כן. לבסוף, המונרכיה החוקתית שאימצה צרפת בעקבות המהפכה הייתה דומה במאפייניה למשטר הבריטי שכונן לאחר הדיקטטורה של אוליבר קרומוול, והבריטים התקשו להצדיק לחימה במשטר מעין זה.
ההרעה ביחס המעצמות למהפכה הצרפתית
ממוזער|שמאל|200px|קיסר אוסטריה לאופולד השני, אחיה של מארי אנטואנט ומהנוכחים בועידת פינליץ
השינוי ביחס למהפכה חל עם בריחתם של פליטים צרפתים תומכי המלך ואנשי הכנסייה הצרפתית, ששללה נבזז במהלך המהפכה, אל מדינות שכנות במרכז ובצפון אירופה, בעיקר פרוסיה, אוסטריה ושוודיה. הם החלו להטיף על אסונות המהפכה, ועוררו את החשש של בתי המלוכה באירופה ממהפכה דומה במדינות אחרות. הפליטים, שהתרכזו בעיקר בגרמניה, החלו להקים צבא מתנדבים להשבת בית בורבון לשלטון בצרפת ולביטול המהפכה.
בתי המלוכה, שהבינו שהם בסכנה בעצמם אם רעיונות המהפכה יתפשטו אל חצרותיהם, החלו להתנגד לרעיונות המהפכה ולמנהיגיה. בתחילה לא היה מדובר בהתנגדות אקטיבית, אלא בהצהרות אנטי-מהפכניות בעלמא. מנהיגי ספרד ושוודיה הכריזו שלשם הגנה על האינטרס האירופאי צריך לשים קץ לרעיונות המהפכה, אך הם לא עשו דבר בנידון.
באוגוסט 1791, נועד הקיסר האוסטרי לאופולד השני עם המלך הפרוסי פרידריך וילהלם השני בעיר פינליץ. עיקר הוועידה עסק בחלוקת פולין בין שתי המדינות, אולם דובר שם בין היתר על המהפכה הצרפתית. לבסוף יצאו הקיסרים בהכרזה שהמהפכה הצרפתית אכן מהווה סכנה למונרכיות באירופה, ואם מדינות אחרות תתערבנה בנעשה בצרפת, אף אוסטריה ופרוסיה תצטרפנה למאמץ המלחמתי.
בעקבות ועידת פינליץ, יקתרינה הגדולה, הצארינה של רוסיה, שלפני כן הייתה בעד המהפכה, שינתה דרסטית את תגובתה. היא התכחשה בפומבי להצהרותיה הליברליות והסתייגה לחלוטין מרעיונות המהפכה. מטרותיה בהצהרה זו היו כפולות, שכן היא שאפה גם לחסל את המהפכה הצרפתית, ובד בבד לגרור את אוסטריה ופרוסיה למלחמה במערב, מה שיאפשר לרוסיה להשתלט על יותר שטחים במסגרת חלוקת פולין.
הסלמה הדדית בדרך למלחמה
במבט ראשון, לא היו להצהרות של המעצמות באירופה משמעות יתרה כלפי המהפכה. לא הייתה תנועה של כוחות צבא לעבר גבולות צרפת, ולא היו הכרזות מלחמה בין הצדדים. היה מדובר בסך הכול בהצהרות פוליטיות שלא הייתה להן השפעה יתרה על התחום הצבאי.
אולם, הצרפתים, שהיו מוכנים להגן על המהפכה בחירוף נפש, ראו בהצהרות הללו כוונות לפריצת מלחמה. כל רובדי העם הצרפתי הרוויחו מהמהפכה, ולכן הם היו מוכנים להגן עליה בדם. החקלאים הצרפתים, שהיוו את הרוב הדמוגרפי במדינה, קיבלו לראשונה את הבעלות על אדמותיהם, ולכן הם היו מוכנים לצאת למלחמה כדי להגן על בתיהם ועל אדמתם. הבורגנות הצרפתית, אשר גרפה את הרווחים הגדולים ביותר מהמפכה, הייתה מוכנה אף היא לחרף את נפשה כדי להגן עליה. כמו כן, המהפכנים הקיצוניים היו מעוניינים להפיץ הלאה את רעיונות המהפכה למדינות אחרות באירופה. לבסוף, המלוכנים רצו לאסור מלחמה, בתקווה שהמעצמות תנצחנה את צרפת המהפכנית, ובית בורבון יחזור לשלוט בצרפת. הזרם היחיד שהתנגד למלחמה היה זרם היעקובינים, שהאמין שמלחמה תזיק לצרפת ושעדיף במקום זאת להשקיע משאבים בחיזוק פנימי של המדינה.
בראשית 1792 נפטר הקיסר האוסטרי לאופולד השני, ובמקומו עלה לשלטון פרנץ השני. הקיסר החדש הושפע רבות מהרטוריקה האנטי-מהפכנית, וחרג מהמדיניות הפייסנית כלפי המהפכה של קודמו בתפקיד. דבר זה הביא להסלמה נוספת ביחסי צרפת-אוסטריה, עד שלבסוף צרפת הכריזה מלחמה על אוסטריה ב-20 באפריל 1792. מספר שבועות לאחר מכן, ב-21 במאי 1792, פרוסיה הכריזה מלחמה על צרפת.
המלחמה עם פרוסיה ואוסטריה
תבוסות צרפתיות ראשוניות
המלחמה עם אוסטריה ופרוסיה החלה בתבוסה צרפתית רבתי. אמנם מול 142,000 חיילים צרפתיים התייצבו רק 76,000 חיילים אוסטרים, פרוסים וגולים צרפתיים, אך האחרונים היו מאומנים ובעלי הנהגה צבאית אחידה, ואילו החיילים הצרפתיים דמו יותר לאספסוף מיליציוני מאשר לצבא סדיר. הבעיה העיקרית של הצבא הצרפתי הייתה שכמעט כל הדרג הצבאי הבכיר, לרבות קצינים, היו אנשים מהאריסטוקרטיה והמלוכה הצרפתית. כשהמהפכה הצרפתית החלה, הללו נטשו, והותירו את הצבא הצרפתי כגוף בלי ראש ובלי הנהגה מסודרת.
הצבא המשותף לאוסטרים ולפרוסים, כמו גם מלוכנים צרפתים שהיגרו מצרפת לאחר המהפכה, אשר השפעתם הצבאית הייתה זניחה, הונהג על ידי קרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל, שעוד הספיק לשרת תחת פרידריך הגדול במלחמת שבע השנים. הצבא התקדם מאזור השפלה (בלגיה של היום) לכיוון פריז, תוך כיבוש מבצרים רבים בדרך. ב-19 באוגוסט חצה הצבא המשותף את הגבול לצרפת, כבש את ורדן ואת יער ארגון.
התאוששות הצבא הצרפתי
כדי למנוע פגיעה בלואי ה-16 שעדיין ישב בפריז שיגר הדוכס מבראונשוויג מנשר שבו הוא הזהיר שאם ייפגע לואי ה-16 או אשתו מארי אנטואנט, פריז תישרף עד היסוד. אמנם מנשר זה השיג תוצאות הפוכות מהמצופה. בעקבות ההודעה, עלה חשד בקרב הציבור הצרפתי כי המלך יוזם קשרים עם האויב במטרה לבטל את המהפכה ולהחזיר את המשטר על כנו. לכן התמיכה במהפכה התעצמה, והחל גל התגייסות ספונטני בכל רחבי צרפת.
בשל פרסום המנשר, החלה לוחמת גרילה כנגד הצבא הפרוסי בתוך השטחים שנכבשו מידי צרפת. כמו כן, פרצה מגפה בשורות הצבא הפרוסי והדבר העיב עוד יותר על התקדמותו, כמו גם גשמי קיץ מאוחרים שפקדו את האזור. כל אותו הזמן עמדה ברקע סוגיית חלוקת פולין, שגרמה לצבאות הפולשים להיות קשובים לקריאות מבית לסגת מצרפת ולהזדרז להגן על הגבול המזרחי.
עד ל-20 בספטמבר 1792, התאושש הצבא הצרפתי, ונבנה מחדש על בסיס עקרונות פטריוטיים והתנדבותיים. בתאריך זה נפגשו הצבאות בקרב ואלמי, ולאחר דו-קרב תותחים איבדו הצבאות אבדות מינוריות. אולם, בשל חוסר ההכרעה בקרב ובשל חולשתו של הצבא הפרוסי מהגרילה ומהמגפות, הדוכס מבראונשוויג ויתר על המשך המסע לפריז, והוא וצבאו נסוגו. היה זה הניצחון הראשון של צבא צרפת המהפכנית בקרב, והוא היווה נקודת מפנה בקרבות שבין צרפת לאוסטריה ופרוסיה.
אחרי קרב ואלמי, לצבא הצרפתי ניתנה השהות להתארגן מחדש עד נובמבר, ואז הוא החל לנצח בחזיתות רבות. הצרפתים פלשו לחבל הריין שבגרמניה וכבשו את מיינץ, שכיבושה אפשר שיט צרפתי על נהר הריין, ואת פרנקפורט. בצפון, הצבא הצרפתי בפיקוד הגנרל דימורייה, ניצח את האוסטרים ב-6 בנובמבר בקרב ז'מפ, מה שפתח את הדרך לארצות השפלה. אחרי תבוסת האוסטרים, נכבשו אנטוורפן, בריסל ופלנדריה. בדרום, נכבשו שטחים מידי פיימונטה, שהצטרפה לאוסטריה ולפרוסיה במלחמה נגד המהפכה. לאחר שמונה חודשי מלחמה, לא רק שהדף הצבא הצרפתי המחודש את הכוחות הפולשים של המונרכיות מגבולותיו, אלא אף הרחיב את הגבולות וכבש מידי המעצמות שטחים מרובים.
ממוזער|שמאל|250px|קרב ז'מפ
התהוות הקואליציה הראשונה
הצבא הצרפתי נתפס בעיני המדינות שנכבשו כצבא משחרר, ולא כצבא כובש. במקומות שנכבשו, צרפת ביטלה את המונרכיות ואת הזכויות הפאודליות של האצילים, וכוננה משטרים דמוקרטיים וממשלות ריבוניות. אמנם, בצרפת המהפכנית לא נשבו רוחות שונות בתכלית מצרפת המלוכנית. הדירקטוריון הצרפתי סיפח שטחים מבלגיה, מצפון איטליה ומגרמניה לצרפת. במהלך זה היה ניתן לראות את המשך הקו ההיסטורי של השאיפות המדיניות של העם הצרפתי להגעה לגבולות טבעיים ולהגברת כח פוליטי.
כתוצאה מהסיפוח בריטניה החלה לחשוש מהשלכות המהפכה הצרפתית ומהמלחמה שבאה בעקבותיה. החשש גבר כאשר צרפת התירה שיט בנהר הסכלדה, מה שהיווה הפרה חמורה של חוזה אוטרכט מ-1713, שסיים את מלחמת הירושה הספרדית. דבר זה, כמו גם כיבוש אנטוורפן, פגע בסחר האנגלי.
ב-21 בינואר 1793 הוצא להורג לואי ה-16 באשמת שיתוף פעולה עם האויב במהלך המלחמה עם פרוסיה ואוסטריה. בריטניה ראתה מעשה זה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל, וב-1 בפברואר הכריזה מלחמה על צרפת. בעקבות הכרזת המלחמה של בריטניה, הכריזו מלחמה גם ספרד והולנד, נסיכויות רבות בגרמניה, נאפולי, ועוד ערי-מדינה איטלקיות, כל זאת בנוסף לפיימונטה, לאוסטריה ולפרוסיה שכבר היו שרויות במצב מלחמה עם צרפת. כך מצאה עצמה צרפת מבודדת מול כמעט כל מדינות מרכז ומערב אירופה הצובאות עליה מדרום, ממזרח ומצפון. מלחמה זו נקראה מלחמת הקואליציה הראשונה.
מלחמת הקואליציה הראשונה
תבוסות צרפתיות ראשוניות
בראשית המלחמה, בתחילת 1793, צרפת סבלה ממרידות פנימיות רבות ומחוסר אחידות פיקודי. במרץ התעורר מרד מלוכני בונדה, שהקשה על מנהיגי המהפכה לכל אורך מלחמות הקואליציה. ב-18 במרץ צרפת הפסידה בקרב נירווינדן, ובעקבותיו נאלצה לסגת מבלגיה. בריסל נכבשה בידי האוסטרים, והללו פלשו לשטחי צרפת מתוך ארצות השפלה. בהדרגה, כל כיבושיה של צרפת מהמלחמה עם אוסטריה ופרוסיה ב-1791 נלקחו ממנה בידי הקואליציה. בזו אחר זו נפלו גם מיינץ, קונדה וולנסין. ב-28 באוגוסט נמסרה טולון לבריטניה בידי מלוכנים צרפתיים.
נוסף על כך, המלחמה שיתקה את אורח החיים בצרפת כמעט לחלוטין, ופגעה קשות בכלכלת המדינה. מדינות הקואליציה צבאו על צרפת מכל החזיתות, והיו כבר בשלב זה קולות בצרפת שהיו מוכנים להקריב את עקרונות השוויון של המהפכה ולמנות דיקטטור צבאי שישלוט במדינה, ובלבד שבית בורבון לא יחזור לשלטון ותשתמרנה תוצאותיה הכלכליות של המהפכה.
הגיוס הכללי והתאוששות צרפתית
ב-23 באוגוסט 1793, בעקבות המצב המלחמתי הקשה ששרר במדינה, ומחשש שהקואליציה תגבר על צרפת ותשיב את המשטר המלוכני על כנו, הכריז לזאר קרנו, שהתמנה לשר המלחמה הצרפתי אך שבוע לפני כן, על גיוס כללי (בצרפתית: Levée en masse) בכל רחבי צרפת. כל הגברים הלא נשואים מגיל 18 עד גיל 25 נקראו לשירות צבאי פעיל ללא הגבלת זמן. היתרון הבולט של הצבא הצרפתי החדש היה בגודלו, שהיה מחוץ לקנה המידה המקובל במושגים הצבאיים דאז. הצבא עצום-הממדים כלל למעלה מחצי מיליון חיילים, שהתחלקו ל-14 ארמיות שונות.
אמנם, השינוי בשיטת הלוחמה הצרפתית לא התבטא רק בגודל הצבא הנלחם, אלא היה מדובר בשינוי הרבה יותר יסודי. עד למהפכה הצרפתית, התחוללו מלחמות בין בתי מלוכה ובין אצולות, והלוחמים היו שכירי חרב אשר השתכרו למחייתם מקרב. אולם כאן היה מדובר בסיטואציה שונה, שבה הצבא הנלחם היה העם, והוא עצמו נלחם על מנת לשמר את העקרונות שהוא השיג במהלך המהפכה. במילים אחרות, ניתן לראות כאן בפעם הראשונה בהיסטוריה צבא אשר מונע לא מכסף ומהבטחות לשלל ולכבוד, אלא מאידאולוגיה.
הביטוי לאידאולוגיה המהפכנית שעמדה בבסיס צבא ההמונים הצרפתי היה בכך שכל רובדי האוכלוסייה וכל המדינה התגייסה לטובת המאמץ המלחמתי. הצרפתים ידעו שמדובר כאן במלחמה של "להיות או לחדול", כיוון שאם יפסידו כל הישגי המהפכה ירדו לטמיון. כלומר, הייתה זו מלחמה טוטאלית אשר שיתקה לחלוטין את אורח החיים הסטנדרטי במדינה והפנתה את כל המשאבים המוקצבים לטובת המאמץ המלחמתי. גם מי שלא נקרא לשורות הצבא הצטרף למאמץ: כל האזרחים חויבו בשירות כלשהו למדינה במהלך המלחמה, המזון הועבר רובו ככולו לשורות הצבא, ושועלי הקרבות ממלחמת שבע השנים הסתובבו בלשכות הגיוס וסיפרו מעשי גבורה כדי להעלות את המורל של החיילים המגויסים.
כיוון שהצבא היה מגויס בהבנה שהמלחמה היא אידאולוגית, הוא היה חדור במוטיבציה גבוהה להצליח להדוף את מדינות הקואליציה משטחי צרפת. לכן, הצבא שנאסף מפשוטי העם שלא ידעו מלחמה מימיהם, הצליח תוך מספר חודשים של אימונים להפוך לצבא ממושמע בעל כושר לחימה גבוה. קרנו יצר סדר גודל שונה מבדרך כלל לדיוויזיה, והפקיד בכל יחידה כזו כ-8,000–9,000 חיילים. דבר זה הקל על התניידות הארמיות הצרפתיות, ובעתיד היווה את הבסיס לקורפוס הנפוליאוני.
הצבא רב-הממדים שעמד לרשות צרפת אפשר לה לדכא את המרידות המלוכניות בוואנדה ובמקומות אחרים ברחבי המדינה.
בהמשך צבא ההמונים פנה כנגד הכוחות האוסטרים אשר פלשו מבלגיה. כוחות הקואליציה נהדפו מעבר לגבולות צרפת, והצבא הצרפתי כבש בפעם השנייה את חבל הריין. ב-25 ביוני נכבשה שרלרואה וב-26 ביוני נכבשה פלריס מידי נסיך קובורג האוסטרי, גיבור הניצחון בנירוונדן. עד סוף 1794 נכבשו כל השטחים שממערב לנהר הריין, מגבול הולנד שבצפון ועד חבל אלזס בדרום. בנוסף, הצליח הצבא הצרפתי לכבוש שטחים אף ממזרח לנהר.
בראשית 1795 נכבשה הולנד בידי הצבא הצרפתי והוקמה בה הרפובליקה הבטאווית במקום השלטון המלוכני ששלט בה. רפובליקה חדשה זו הפכה למדינת חסות של צרפת.
המשך התנופה הצרפתית והדלדלות הקואליציה
כאמור, הולנד נכבשה בידי הכוחות הצרפתיים, ובשל כך נאלצה לפרוש מן הקואליציה. ב-9 בפברואר 1795 פרשה אף טוסקנה מן הברית.
במהלך 1795 נפרצו עוד סדקים בין מדינות הקואליציה. בחלוקת פולין השנייה לא שותפה אוסטריה, ודבר זה העיב על היחסים בין האוסטרים ובין הפרוסים. מנגד, חששה פרוסיה משיתוף פעולה בין הרוסים לאוסטרים בזמן חלוקה נוספת של פולין. לפיכך, חיפשה פרוסיה דרך מוצא מן הקואליציה מבלי להילחם בצרפתים, כדי שצבאה יוכל לסגת ולהיות מוכן לעימות אפשרי עם המעצמות השכנות במזרח. אכן, ב-5 באפריל חתמה פרוסיה עם צרפת על שלום בזל ופרשה מן המלחמה. בתמורה להסכם השלום, נסוגה צרפת מן השטחים שכבשה ממזרח לריין.
ב-22 ביולי חטפה הקואליציה מהלומה נוספת, כאשר ספרד פרשה ממנה וחברה לצרפת המהפכנית, ואף מסרה לרשות הצרפתים את המושבה סאנטו דומינגו. בשנת 1796 פלשו הכוחות הצרפתיים לגרמניה, והמדינות הגרמניות הקטנות פרשו אף הן מהקואליציה.
קרבות מעבר לים
שמאל|ממוזער|300px|קרב כף סנט וינסנט
ככלל, מלחמת הקואליציה הראשונה לא אופיינה בקרבות ימיים רבי חשיבות כקואליציות שבאו אחריה, אמנם גם בתקופה זו אירעו מספר תקריות ימיות בין הצי הבריטי, שהיה השליט הבלתי מעורער של הים, לבין צרפת ובעלות בריתה.
כתגובה לכיבוש הולנד בידי צרפת ולהקמת הרפובליקה הבטאווית, התקיפה בריטניה כמה מושבות הולנדיות מעבר לים, והצי הבריטי השתלט על חלק מהן.
ב-27 ביוני 1795, נחתו מספר בריטים ומלוכנים צרפתים בקיברון שבצפון מערב צרפת, במטרה לעורר מרד כנגד שלטון המהפכה, אולם שלושה שבועות לאחר מכן, המרד דוכא על ידי הצבא הצרפתי.
האירוע הימי החשוב ביותר במלחמת הקואליציה הראשונה אירע בין הצי הבריטי והצי הספרדי, לאחר חבירתה של ספרד לצרפת. הקרב, קרב כף סנט וינסנט, ניטש ב-14 בפברואר 1797 בין 27 אוניות מערכה ספרדיות ל-15 אוניות מערכה בריטיות, ולמרות זאת הייתה ידם של הבריטים על העליונה. בזכות תוצאותיו של הקרב, נטרל הצי הבריטי את הצי הספרדי לחלוטין עד לסוף הקואליציה השנייה, מה שנתן יתרון לבריטים לקראת הקרבות עם הצי הצרפתי במהלך מלחמות הקואליציה הבאות.
מסעות המלחמה לאוסטריה ולצפון איטליה
לאחר הנהירה ההמונית החוצה מן הקואליציה, נותרה אוסטריה לבדה במערכה היבשתית מול צרפת, בסיוע פיימונטה. בריטניה גם כן נותרה בקואליציה, אך צבאה היבשתי היה קטן מאוד ולא היווה כח משמעותי כנגד צבא ההמונים הצרפתי. פירושם של הסכמי השלום עם ספרד ופרוסיה היה שהכוחות הצרפתיים לא היו צריכים להגן על הגבולות בדרום, בצפון, ובצפון-מערב, וכל הצבא הצרפתי העצום פנה כנגד אוסטריה וצפון איטליה.
נתיב התנועה הראשון של הכוחות הצרפתיים בראשית 1796 היה דרך דרום גרמניה בשאיפה להגיע לאוסטריה, אמנם הכוחות הצרפתיים נהדפו על ידי הכוחות האוסטרים.
נתיב התנועה השני של הכוחות הצרפתיים היה דרך צפון איטליה בראשותו של גנרל שעולה קרנו בשורות הצבא הצרפתי, שמו נפוליאון בונפרטה. נפוליאון הנהיג צבא של 43,000 חיילים, ומולו ניצבו באיטליה הן הצבא האוסטרי והן הצבא של ממלכת סרדיניה, שהיו עדיפים עליו בכוח אדם ובנשק. כדי למנוע את התאחדות הצבאות לצבא אחד גדול, הזדרז נפוליאון לאסור קרב על צבא סרדיניה במונדווי ב-28 באפריל והביס אותו. לאחר ניצחון הצבא הצרפתי, כפה נפוליאון הסכם שלום על ממלכת סרדיניה, במסגרתו סופחו לצרפת שטחים שהיו בשליטת סרדיניה, וחיל מצב צרפתי הוצב בתוך המדינה.
בהמשך נפוליאון הביס את האוסטרים בלודי ב-10 במאי, והמשיך דרומה וכבש את נאפולי ואת ארצות האפיפיור. שתי המדינות הללו מבקשות שביתת נשק. נפוליאון נעתר לבקשה, ונוסדת את הרפובליקה הלומברדית.
ביולי התחדשה תנועת הצבא הצרפתי בדרום גרמניה, אולם הצרפתים נהדפים בשנית. מנהיג הכוחות האוסטריים באזור זה היה הארכידוכס קרל, אחיו של הקיסר פרנץ השני. קרל גבר על הכוחות הצרפתיים ב-24 באוגוסט בבאמברג ולאחר מכן ב-3 בספטמבר בווירצבורג. הניצחונות האוסטרים לא הותירו לצרפתים ברירה אלא לסגת דרך היער השחור, והחזית התייצבה בחורף על נהר הריין.
בראשית 1797 נפוליאון ניצח את האוסטרים בקרב ריוולי וב-2 בפברואר כבש את מאנטובה לאחר מצור. לאחר סיפוח שטחים נוסף מהאפיפיור פיוס השישי, נפוליאון למעשה כבש את כל צפון איטליה.
סיום המלחמה וקיצה של הקואליציה הראשונה
שמאל|ממוזער|200px|"נפוליאון חוצה את האלפים", ציור של ז'אק-לואי דוד
נפוליאון, לאחר כיבוש צפון איטליה, פנה לעבר אוסטריה עצמה. הוא חצה עם צבאו את האלפים ופנה לכיוון וינה. במקביל, התחדש בשלישית מסע המלחמה הצרפתי דרך דרום גרמניה.
במצב זה בו שתי חזיתות צרפתיות חזקות מתקדמות לעבר עיר הבירה, האוסטרים לא ראו ברירה אלא להגיע להסכם שלום בהקדם האפשרי. ב-17 באוקטובר 1797 נחתם הסכם קמפו פורמיו, הראשון מבין שורה של הסכמים משפילים שאוסטריה נאלצה לחתום עליהם במהלך המלחמות הקואליציוניות. ההסכם, שהיווה אשרור להסכם הזמני של לבן שנחתם ב-18 באפריל, קבע כי בלגיה ופיימונטה תסופחנה לצרפת, ועל אוסטריה להכיר במדינות חדשות בצפון איטליה, שהיו דה-פקטו מדינות גרורות של צרפת המהפכנית.
בריטניה נותרה במצב של מלחמה עם צרפת עד להסכם אמיין ב-1802, שסיים את מלחמת הקואליציה השנייה. אולם, באין מדינות יבשתיות שאנגליה יכולה לתמוך בהן שיילחמו בצרפת, מלחמת הקואליציה הראשונה הסתיימה הלכה למעשה, על אף שלא נחתם הסכם שלום בין צרפת לבריטניה.
הגורמים לכישלון הקואליציה הראשונה
לכאורה, קואליציה של רובן המוחלט של מדינות מרכז ומערב אירופה הייתה צריכה לגבור, גם אם לא בקלות, על צבא אשר נחלש רבות בעקבות המהפכה. לכן צריך לנסות ולהבין מדוע הקואליציה הראשונה לא הצליחה למגר את המהפכה הצרפתית. לכך מספר סיבות:
חלוקת פולין
בסוף המאה ה-18 היו מעצמות מרכז ומזרח אירופה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, עסוקות בחלוקת שטחה של פולין החלשה בין שלושתן. כל מעצמה ניסתה לתמרן בין שתי המעצמות האחרות, בשאיפה לבסס דומיננטיות רבה ככל האפשר על שטחי פולין המסופחים. כל מהלך צבאי ותנועת כוחות התפרשו כצעד תוקפני וכשינוי הסטטוס קוו העדין ששרר באזור, מה שהקשה על פעולות כנגד הצרפתים.
כאשר כבר פרצה המלחמה, עדיין חלוקת פולין נותרה ברקע וגרמה לשינויי מאחורי הקלעים. צבאות אוסטריה ופרוסיה, שהתקדמו לכיוון צרפת, הן בשנת 1792 והן במסגרת מלחמת הקואליציה הראשונה, תמיד הסתכלו לאחור, במקרה שייקראו להגן על המעצמות בגבולות המזרחיים שקרובים לפולין. דבר זה הקשה על תפקודם, והעלה חשדות בין מנהיגי המדינות, הן בדרג הצבאי והן בדרג המדיני.
אחד הגורמים לאי-הצטרפותה של רוסיה למלחמה כנגד צרפת היא חלוקת פולין, וזאת למרות שלרוסיה היה עשוי להיות ההפסד הגדול ביותר במקרה של מהפכה דומה בשטחיה (עדות לכך אפשר לראות במהפכת אוקטובר האנטי-מלוכנית, למעלה מ-100 שנים לאחר מכן). כמו כן, פרוסיה פרשה מן הקואליציה ב-1795 במסגרת הסכם בזל בגלל החששות האופפים את חלוקת פולין.
בשל ההיסוס שאפיין מדיניות מעצמות מזרח ומרכז אירופה כלפי המהפכה הצרפתית בגלל חלוקת פולין, יש הטוענים כי חלוקת פולין היא זו שלמעשה הצילה את המהפכה הצרפתית כבר במלחמה הראשונה.
הגורם הנוסף במלחמה
במלחמת הקואליציה הראשונה, היה ניתן לראות לראשונה להיסטוריה ערך מוסף חדש במניעי המלחמה, והוא האידאולוגיה והערכים העומדים ביסוד הלחימה. לא עוד היה מדובר באוסף אבירים שנלחמו בשביל כבוד או ממון, אלא בפשוטי העם שנלחמו בשביל להגן על עקרונותיהם.
האידאולוגיה יצרה לראשונה מושג של מלחמה טוטאלית, בה כל המדינה התגייסה לטובת המאמץ המלחמתי. זהו סגנון לוחמה אשר לא נראה כמותו באירופה והוא היווה גורם מכריע בניצחון צרפת במלחמה, כיוון שהאזרחים הצרפתים הסתפקו במועט וחירפו את נפשם כדי להגן על המהפכה, בעוד הצבאות האחרים היו צבאות מקצועיים שלא היו חדורי מוטיבציה כמו פשוטי העם הצרפתים. נוסף על כך, הרוחות הפטריוטיות שנשבו בקרב העם הצרפתי הביא את גודלו של הצבא הצרפתי לכדי למעלה מחצי מיליון, מספר שלא היה בר השוואה בקנה המידה המערב אירופאי דאז.
קיבעון פיקודי לעומת דור צעיר
במדינות אירופה המלוכניות הייתה אליטה צבאית שהתבססה לחלוטין על מקורות אריסטוקרטיים. דבר זה גרם לכך שגנרלים לא נבחרו על פי טיב פיקודם או על פי תכונות אחרות שחיוניות לכל מנהיג צבאי, אלא הם נבחרו על פי ירושה וייחוס. כיוון שכך, האיכות של חלק המפקדים הצבאיים של המעצמות החברות בקואליציה הייתה ירודה. מאפיין נוסף בקו המחשבה הצבאי של מדינות הקואליציה היה הקיבעון המחשבתי. לצבאות רבים הייתה בעיה של "victory disease". כלומר לאחר סדרה של ניצחונות הצבאות הללו האמינו שהם הגיעו לרמה צבאית מקסימלית, ולא היו מוכנים להסתגל לשינויים הצבאיים שהתחוללו בעולם, כיוון שהם חשבו שהם בלתי מנוצחים. לאחר מלחמת שבע השנים הפרוסים חלו ב"מחלה" זו, ובכלל כל צבאות אירופה אופיינו בקבעון בנוגע למחשבה צבאית, וליחס מזלזל כלפי רעיונות צבאיים חדשים.
לעומת זאת, אחת מתוצאות המהפכה הצרפתית הייתה ביטול האריסטוקרטיה והמלוכה בצרפת, וביסוס העובדה שכל אזרחי צרפת שווים בפני החוק, ולכולם שוויון הזדמנויות בהתקדמות בסולם הדרגות. בעקבות עריקת הקצונה הצרפתית הפרו-מלוכנית, היה צורך בפיקוד צבאי מחודש, והמפקדים הצבאיים החדשים צמחו מתוך המהפכה הצרפתית. הדבר גרם לכך שהגנרלים הצרפתיים לא היו בעלי ייחוס או סמכות אצילית, אבל הם היו אנשי מקצוע מוכשרים אשר קיבלו את התפקיד בשל האיכות הצבאית שלהם. כמו כן, הקצינים הצרפתיים לא חששו מרעיונות חדשניים בתורת לחימה, והם אף ייצרו רעיונות כאלו בעצמם.
כתוצאה מכך, במפגשים בשדה הקרב, היה לקצין הצרפתי יתרון רב על פני יריבו, מאחר שהוא היה בעל כושר פיקודי רב יותר וקיבל את תפקידו בעמל ולא בייחוס, ונוסף על כך הוא פיתח רעיונות חדשניים להתנהלות בשדה הקרב, בעוד מקבילו חשב בצורה ארכאית ומקובעת.
הקואליציה הראשונה בראייה היסטורית
בראייה היסטורית, הקואליציה הראשונה היוותה בורג נוסף בקו המדיני באירופה שמטרתו למנוע ממעצמה אחת ליצור הגמוניה על כל היבשת. קו מדיניות זה התפתח מסוף המאה ה-15 ונותר על כנו עד לסוף מלחמת העולם השנייה, כאשר בכל פעם שמדינה אחת התחזקה יותר משכנותיה, שאר המעצמות התאגדו יחד במטרה להחליש את המדינה הזו.
במקרה של הקואליציה הראשונה, היה מדובר בניסיון ראשון מבין שבעה ניסיונות, שהתפרשו על פני כמעט 30 שנה, למגר את ההתחזקות של צרפת ולמנוע ממנה ליצור הגמוניה במערב אירופה. במלחמה זו נכנס מרכיב נוסף להתנגדות לצרפת, והוא המהפכה הצרפתית וכינונו של משטר אשר היווה סכנה למונרכיות השליטות באירופה. דבר זה אף הוא היה גורם להתנגדות למהפכה.
כמו כן, ניתן לראות בקואליציה הראשונה המשך של הקו ההיסטורי של מאבקי כוחות בין צרפת ובריטניה. יש התוחמים את מלחמות הקואליציה ואירועים מוקדמים יותר, כגון מלחמת שבע השנים ומלחמת הירושה הספרדית, במלחמה גדולה אחת בין שתי המדינות הללו, שנקראת מלחמת מאה השנים השנייה.
ההישג החשוב ביותר של קץ מלחמת הקואליציה הראשונה היה שמדינות אירופה, ובראשן פרוסיה ואוסטריה, הכירו במדינה אשר לא נשלטה על ידי מושל או בית מלוכה, אלא על ידי העם. דבר זה הביא בסופו של דבר לידי התעוררות הלאומיות בכל רחבי אירופה, מה שהתבטא בהמשך במלחמת העצמאות היוונית, באביב העמים, ולבסוף באיחוד איטליה ובאיחוד גרמניה.
לאחר מעשה, ברור כי הקואליציה הראשונה לא הייתה צפויה להיות האחרונה. דבר זה נכון משום שבריטניה נותרה במלחמה עם צרפת, ומשום שהמהפכנים הקיצונים בצרפת המשיכו להטיף בעד הפצת רעיונות המהפכה לכל רחבי אירופה, גם אם הדבר כרוך בלחימה ובכיבושים. ואכן, כבר בשנה שלאחר מכן החל מסעו של נפוליאון למזרח התיכון בשאיפה להקטין את האחיזה הבריטית באזור. לאחר מכן, בתוך שנתיים בסך הכל מהסכם קמפו פורמיו, קמה הקואליציה השנייה, שוב במטרה מוצהרת לבטל את עקרונות המהפכה ולהשיב את בית בורבון לשלטון.
עדויות ראשונות לגאוניות הצבאית של נפוליאון
מלחמת הקואליציה הראשונה אפשרה למדינות אירופה להבחין בפעם הראשונה בגאוניותו הצבאית של נפוליאון, שרבים מעקרונותיו כקיסר וכמפקד הגרנד ארמה באו לידי ביטוי כבר במסעו הראשון לצפון איטליה.
ראשית, נפוליאון עבד בצפון איטליה על פי התפיסה שאסור לאפשר לצבאות האויב להתאגד יחד כדי ליצור צבא גדול ומאוחד, אלא יש להכות בכל צבא בנפרד. ואכן, נפוליאון לא אפשר לצבאות אוסטריה ופיימונטה לחבור לצבא אחד, אלא טיפל בכל צבא בנפרד, בצבא פיימונטה באפריל ובצבא האוסטרי במאי. את דפוס הלחימה הזה ניתן לראות שוב ושוב לכל אורך המלחמות הנפוליאוניות. דוגמה לסגנון פעולה זה הם קרבות אולם ואוסטרליץ במהלך מלחמת הקואליציה השלישית. כמו כן, ניתן לראות זאת בקרבות מלחמת הקואליציה הרביעית, שם נפוליאון נלחם בנפרד בפרוסיה בקרב ינה-אאורשטדט, וברוסיה בקרב אילאו ובקרב פרידלנד.
דפוס פעולה נוסף שנפוליאון אימץ כבר בשלב זה ונהפך לנוהל קבע לכל אורך שנות שלטונו הוא עצמאות הצבא ואי-תלותו בלוגיסטיקה. כבר במסע לאיטליה, הכוחות של נפוליאון הצטיידו במזון הבא ליד. לא הייתה תלות בקווי אספקה, אלא החיילים אכלו מה שמצאו, הצטיידו במה שהיה, וישנו איפה שהיה שאפשר, ביישובים סמוכים לזירת הקרב או תחת כיפת השמים. קו מחשבה זה הוא שהנחה את נפוליאון ביצירת יחידת הקורפוס, יחידה עצמאית בגודל שתיים-שלוש דיוויזיות אשר לא הייתה תלויה בקווי אספקה כלל, אלא ניזונה מהשטח.
ראו גם
מלחמות נפוליאון
מסעו הראשון של נפוליאון באיטליה
לקריאה נוספת
כתריאל בן-אריה, נפוליאון, מסדרת ספרי "קרבות מופת", הוצאת לביא, מהדורה ראשונה 1990, עמודים 5–13 (יש להבחין בין השינויים שבאו בעקבות המהפכה והשינויים שבאו בעקבות הרפורמות של נפוליאון)
Derek McKay & H.M.Scott, The Rise of the Great Powers 1648-1815, עמודים 275–289
Ludwig Dehio, THE PRECARIOUS BALANCE: The Politics of Power in Europe 1494-1945, עמודים 132–180
David G. Chandler, The Campaigns of Napoleon, עמודים 53–130
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:המלחמות הנפוליאוניות
קטגוריה:אירופה: היסטוריה
קטגוריה:מלחמות אוסטריה
קטגוריה:מלחמות ממלכת בריטניה הגדולה
קטגוריה:מלחמות ספרד
קטגוריה:מלחמת מאה השנים השנייה | 2023-11-05T17:04:45 |
אלון מורה | ממוזער|אירוס השומרון פורח סמוך לאלון מורה
אֵלוֹן מוֹרֶה היא התנחלות במתכונת של יישוב קהילתי דתי בגב ההר שבשומרון. היישוב בנוי על רכס כביר הסמוך לעיר שכם וצופה אל תל בלטה, שהוצע לזהותו עם שכם המקראית, ואל בקעת הירדן. היישוב משתייך למועצה אזורית שומרון ולארגון יישובי אמנה. גרים בו כ-2,000 תושבים (נכון לשנת 2022).
הקמת אלון מורה לוותה במאבק ממושך של מייסדיה במשך כחמש שנים ועליות חוזרות ונשנות לאזור, עד לקבלת אישור מממשלת ישראל להקמת היישוב. במהלך שנים אלו התגבשה תנועת גוש אמונים, שריכזה את הפעילות האזרחית ליישוב יהודים בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה.
שם היישוב
היישוב נקרא על שם האתר המקראי אלון מורה הנזכר פעמיים בתנ"ך, בקרבת העיר שכם, הר עיבל והר גריזים:
וכן: . שמה של גִּלְגָּל זו השתמר בח'רבת ג'לג'ול שבשיפולי הר גריזים.
שבת אלון מורה
בכל שנה, בשבת פרשת לך לך (שבה מוזכר "אלון מורה" לראשונה בתורה), מתקיימת באלון מורה שבת אירוח גדולה. ראשיתה של מסורת זו בימי האינתיפאדה השנייה, שבהם רבו מקרי ירי על ישראלים בצירי התנועה ביהודה ושומרון והתמעטו המבקרים באלון מורה.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|150px|צבי ארץ ישראלי שצולם ליד אלון מורה
אלון מורה ממוקמת על מורדותיו הדרומיים של רכס הר כביר, במרחק קילומטרים ספורים צפונית מזרחית לשכם. רכס הר כביר נמתח לאורך כחמישה ק"מ מדרום-מזרח לצפון-מערב. פסגתו המערבית מתנשאת לגובה של 792 מ' מעל פני הים. אלון מורה ממוקמת מגובה 650 מ' ועד 750 מ' מעל פני הים. צפון היישוב נמצא על הר תלול ומתנשא כ-600 מטרים מעל סביבתו. שטחו המתוכנן של היישוב מגיע לכדי 4,000 דונם, חלקם מכוסים בחורש של עצי אורן.
ביישוב ישנם ארבעה בורות מים, וכן מערת נטיפים וגתות רבות. בכניסה ליישוב נמצא המעיין עין כפיר אשר הוקם לזכרו של אבנר כפיר חזי, חייל צה"ל תושב אלון מורה, שנהרג בלבנון בדרך לבופור ב-19 במרץ 1997, בעת ששימש חובש קרבי.
למרגלות היישוב מצפון נמצאים עיינות בדן, הנזכרים עוד במקורות חז"ל, עמק תרצה ונחל תרצה, וכן הכביש הראשי שכם-בקעת הירדן המגיע לגשר אדם. זוהי "דרך מבוא השמש" ההיסטורית, שבה עברו, על פי המסורת, בני ישראל עם כניסתם לארץ בהנהגת יהושע, בדרכם לבנות מזבח בהר עיבל.
היסטוריה
לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו התנחלויות בחבלי הארץ השונים שנכבשו במלחמה, אולם השומרון נותר ריק מיהודים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, לצד התגבשות גוש אמונים, הוקם גרעין אלון מורה על ידי מנחם פליקס ובני קצובר במטרה להקים התיישבות יהודית בשומרון ובפרט באזור שכם, העיר המאוכלסת ביותר בשומרון. הגרעין מנה בתחילתו כמה עשרות משפחות ומספר רווקים ורווקות. הגרעין ניהל מגעים רבים במטרה להקים יישוב במקומות שונים באזור שכם. לאחר שנתקלו בסירוב של הממשלה החלו חברי הגרעין לקיים ניסיונות התיישבות במספר נקודות, שפונו על ידי צה"ל. לבסוף, בעלייה השמינית, לתחנת הרכבת מסעודיה, שהתקיימה בחנוכה ה'תשל"ו, אישרה ממשלת יצחק רבין, להתיישב במחנה "קדום", 11 ק"מ מערבה משכם, וכך הוקם היישוב קדומים.
לאחר עליית הליכוד לשלטון, ב-1977, הבטיח ראש הממשלה מנחם בגין . חברי גרעין אלון מורה לא הסתפקו בהתיישבות במחנה קדום ובקשו להקים עיר יהודית בגבעות הטרשיות ממזרח לשכם. לצורך כך נוהלו מגעים רבים עם גורמים בממשלה. בספטמבר 1978, בעקבות התחייבות של ראש הממשלה מנחם בגין לנשיא ארצות הברית שלא להקים התנחלויות במשך שלושה חודשים, התיישבו חברי גרעין אלון מורה באזור חווארה. בדצמבר 1978, לקראת תום שלושת החודשים, דרשו בגרעין אלון מורה להקים את היישוב ממזרח לשכם וב-31 בדצמבר 1978 יצאו במסע עצמאי להר חווארה. המסע נעצר בידי צה"ל והמשתתפים קיימו במקום שביתת שבת עד שיורשו להקים את ההתנחלות בהר חווארה. לאחר שמונה ימים הושגה הסכמה עם המתנחלים שהיישוב יוקם בעיתוי ובמקום שהממשלה תקבע, והמפגינים שבו לבתיהם. במאי 1979 נערך גרעין אלון מורה לחידוש המאבק, לאור ההתמהמהות בהקמת ההתנחלות ליד שכם. פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה יצאה לפרויקט איתור אדמות מדינה או אדמות נפקדים שמתאימות להתנחלות, לאחר ששר הביטחון סירב להפקיע אדמות לשם כך. בעיתונות התפתח ויכוח על נחיצות ההפקעה, אל מול היתכנות הרכישה. בתחילת יוני 1979 אותרה אדמה מתאימה והיישוב הוקם. חלק מחברי הגרעין עברו לאתר החדש (היום איתמר), וחלקם נשארו במחנה קדום שהפך ליישוב קדומים. בישיבת הקבינט הכריז בגין .
בעקבות עתירה לבג"ץ נגד שימוש בקרקעות המופקעות של "רוג'ייב" לצורך הקמת התיישבות, פסק בית המשפט כי ההפקעה אינה חוקית והממשלה החליטה להעביר את היישוב אלון מורה למיקומו הנוכחי בהר כביר. מרבית המתנחלים הסכימו, לאחר התלבטות ארוכה, לעבור להר כביר ובסוף ינואר 1980 עברו מרבית התושבים להר כביר. ארבע משפחות ועשרה רווקים סירבו להתפנות ואף הקימו במקום ישיבה עם הרב ישראל אריאל. הם פונו בכוח בתחילת פברואר 1980. במקביל, פעלו המתנחלים והשר אריאל שרון לרכוש קרקעות באזור רוג'ייב כדי לאפשר את המשך קיום ההתנחלות בשטח ממנו פונו. ואכן, בשנת 1984 הוקמה במקום ההתנחלות איתמר.
מוסדות חינוך וקהילה
230px|ממוזער|מכון חלקת השדה
מאז 2020 מכהן הרב מרדכי וולנוב, בוגר ישיבת ההסדר במקום, כרב היישוב. לפניו מילא את התפקיד הרב אליקים לבנון, במשך למעלה משלושים שנה.
ביישוב פועלים שני מעונות לגילאי 0–3, גן לגילאי 3, גני ילדים לגילאי 4–5, תלמוד תורה נחלת צבי לבנים בכיתות א-ו, בית ספר נחלת צבי לבנות בכיתות א-ח, ישיבת הסדר ברכת יוסף בראשות רב היישוב הקודם, הרב אליקים לבנון וכן ישיבה תיכונית עם חטיבת ביניים אזורית. במקום ספרייה, אולם ספורט ובריכת שחייה הפועלת בימי הקיץ. ישנם חמישה בתי כנסת, מועדון קשישים, ותנועת נוער אריאל.
מכון "חלקת השדה" פעל ביישוב משנת 1982. בקמפוס שעמד לרשותו הוא אירח עד 200 בני נוער להשתלמויות בנושאי יהדות ואמונה ובנושאי ארץ ישראל. שמו ניתן לו מהאמור בספר בראשית: . המכון התרכז בתחומים הבאים:
"מדרשת טיולים" לאזור. אירוח במקום וסיורים בסביבה הקרובה. אגף הטיולים נסגר בינואר 2016 עקב חובות, מספר עובדים הועסקו ב"מדרשת שומרון" השייכת אף היא לאיגוד 'אשכולות'.
השתלמות לבנות מסיימות אולפנה בנושאי כשרות בבית.
כיום המכון לא פעיל.
שכונות היישוב
שמאל|ממוזער|230px|מבנים בחוות סקלי
היישוב מתפרס על פני שטח רב, ובנוי ממספר שכונות.
גבעת הברכה: השכונה השלישית ביישוב, מכונה גם 'שכונה א'. בעבר התגוררו בה רק ותיקי ומייסדי היישוב, אך כיום האוכלוסייה בה מגוונת. בשכונה בית כנסת חדש. בשנים האחרונות (2018–2019) נבנתה למרגלותיה שכונה חדשה בשם 'נוף הדגן', על השטח ששימש כשכונה הראשונה ביישוב. הקרוואנים בהם התגוררו המייסדים פונו ובמקומם נבנו בתי קבע.
הררי קדם: מכונה גם 'שכונה ב', והיא השנייה שנבנתה ביישוב. בשכונה שלושה בתי כנסת: מרכזי, ספרדי ותימני, גני ילדים, ויקב הבוטיק 'יקב כביר', המשלב מרכז מבקרים, מסעדה ויקב. בית הכנסת האשכנזי המרכזי בשכונה, רחמי תרצה - קרוי על שמם של רמי חבה ותרצה פורת, שני ילדים תושבי היישוב שנרצחו על ידי ערבים.
גבעות עולם: השכונה מונה כ-40 משפחות. מכונה גם בשם "אשדר" על שם החברה שבנתה אותה. שם השכונה (כמו גם שמה של 'הררי קדם') נלקח מן הברכה שנאמרה ליוסף: "וליוסף אמר... ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם" (ספר דברים לג,יג-יד), כיוון שהיישוב אלון מורה נמצא בנחלת שבט אפרים שהוא מבניו של יוסף.
רמי: שכונה שנבנתה מעל לשכונת גבעות עולם, במעלה הר כביר, ונקראה על שמו של רמי חבה, בן היישוב שנרצח על ידי מחבלים בהיותו בן שמונה, בשנת 1987.
מצפה תרצה: ממוקמת במרומי היישוב, בנויה מבתים צמודי קרקע דו-משפחתיים. השכונה נקראת על שמה של תרצה פורת (נערה בת 14 תושבת היישוב, שנרצחה בכפר ביתא ב-1988), ועל שם עמק תרצה הפרוש למרגלותיו הצפוניים של היישוב אלון מורה.
נווה עופרה: שכונה בת עשרים בניינים שנבנתה על גבעה בצדו המזרחי של היישוב. בשכונה ממוקמים הישיבה הגבוהה-הסדר 'ברכת יוסף', ישיבה תיכונית וחטיבה אזורית. כמו כן יש בשכונה בית כנסת ומקווה. השכונה נקראת על שם עפרה פליקס, בתו של הרב מנחם פליקס ממייסדי היישוב, שנרצחה בפיגוע בשנת תשנ"ה (1995).
צל הרים: שכונה בקצהו המערבי של היישוב, למרגלות פסגת הר כביר. מקור השם מביטוי שהוזכר בספר שופטים סביב מאורעות שקרו באזור שכם: "וַיַּרְא-גַּעַל אֶת-הָעָם וַיֹּאמֶר אֶל-זְבֻל: הִנֵּה-עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל: אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כַּאֲנָשִׁים." ().
פסגת צל הרים: שכונה חדשה שנבנתה בשנת 2021. ממוקמת בין צל הרים למצפה תרצה.
נוסף על כך ליישוב משתייכות שלוש גבעות:
פורת יוסף (חוות סקאלי): חוות סקאלי הוקמה על ידי יצחק סקאלי כ-4 ק"מ מזרחית לאלון מורה על רכס הר כביר, בגובה 792 מטר מעל פני הים. הגבעה נקראת על שמו של פורת יוסף כהן, שהתגורר בה ונפטר בהיותו בן ארבע בשנת 2009. בחווה גרות מספר משפחות בבתי עץ, בתי אבן ומבנים ניידים. הגבעה היא חווה חקלאית ותושביה מתפרנסים מעיסוק בבנייה, מעדר הכבשים שברשותם וממקצועות חופשיים אחרים.
חוות השקדים: בגבעה מתגוררות מספר משפחות, ובה משק חקלאי הכולל גידול צאן ובקר, גפנים ויקב נחלה.
נחלת יוסף: הגבעה סמוכה לחוות השקדים, ומתגוררות בה כ-10 משפחות. שתי הגבעות צופות על עמק הדגן, ונמצאות בין היישוב לחוות סקלי, על מורדות הרכס הדרומיים.
מרום שמואל: חווה שהוקמה על ידי הראל וטליה ליבי הנמצאת מזרחית לפורת יוסף.
אתרי תיירות וטבע
ממוזער|230px|הר עיבל (מימין), הר גריזים (משמאל) והעיר שכם ממצפה בניו
הר כביר: מצפון לאלון מורה. על ההר נמצאו שרידי חקלאות קדומה: בורות מים, גתות ובורות סיד. בפסגת הר כביר ממוקם מבנה מקודש קדום (ולא קבר) לזכרו של השיח' בילאל אבן רבאח. במרומי הר כביר, הוקם בסיוע הקק"ל "מצפה לונץ" ע"ש תת-אלוף במילואים יוסף לונץ, מושל שכם בעבר, שהיה ידיד ההתיישבות וידיד גרעין אלון מורה. במצפה לונץ מרפסות הפונות לכל רוחות השמים עם לוחות הסברים, מהם ניתן להשקיף על הגלעד, בקעת הירדן וצפון הארץ עד הר החרמון, במערב הרי השומרון ומדרום הרי בנימין עד להר בעל חצור.
מצפה אילן: בצדו הדרומי של היישוב, מאחורי הישיבה, הוקם בשנת ה'תשס"ז "מצפה אילן" על שם , שנהרג במלחמת לבנון השנייה. המצפה משקיף על הרי הבקעה ועמק יזרעאל, והותקנו בו שביל גישה נוח עם פנסי תאורה, ספסלי נדנדה ושולחנות פיקניק.
יער אורות: חורשת אורנים וצמחייה פראית הממוקמת בקצה היישוב. במקום שולחנות לפיקניק. האתר נקרא על שמו של אורי בר-און.
עין כפיר: למרגלות היישוב נמצא עין כפיר (עין אל-כבירה). המעיין, על שם החייל , בן היישוב שנהרג בלבנון, שופץ בשנת 2010 ונבנתה בו בריכה בעומק של כשני מטרים ולצידה בריכת שכשוך.
מצפה בניו: מצפה מדרום ליישוב שהוקם לזכרו של בן היישוב, בן יוסף לבנת, שנרצח בקבר יוסף.
יקב כביר: יקב בוטיק המשלב מרכז מבקרים ומסעדה.
יקב נחלה - יקב בוטיק.
מרכז מורשת - בו ניתן לצפות בסרטונים על ההיסטוריה של המקום וכן על הטבע והציפורים, ולצפות בתערוכות מתחלפות בנושאים הקשורים להתיישבות. בתיאום מראש ניתן להזמין הדרכה באזור.
פיגועי טרור
היישוב אלון מורה סבל במהלך השנים ממספר אירועי טרור שגבו גם קורבנות בנפש:
ב-20 במאי 1987, כ"א באייר תשמ"ז, נחטף הילד רמי חבה בן השמונה, כשנסע באופניו ליד בתי היישוב, על ידי מחבלים שרוצצו את ראשו באבנים והטמינו את גופתו במערה הסמוכה ליישוב. ליד מערה זו ניצבת כיום אנדרטה לזכרו.
ב-6 באפריל 1988, חול המועד פסח תשמ"ח, יצאה קבוצה של כ־20 נערים מאלון מורה בליווי של שני מבוגרים חמושים לטיול באזור הכפר הפלסטיני ביתא. במהלך הטיול הקיפו אותם מאות פלסטינים תושבי הכפרים באזור, ואילצו אותם להיכנס לתוך הכפר ביתא. הם תקפו אותם באבנים, וכהתגוננות ירה מלווה הטיול והרג נער פלסטיני. לאחר שפלסטינית זרקה על ראשו אבן כבדה, המאבטח פלט כדור ופגע בתרצה פורת, שהייתה לאזרחית הישראלית הראשונה שנהרגה באינתיפאדה הראשונה ביהודה ושומרון. המאבטח נפצע קשה בראשו והיה מוגדר כצמח תקופה ארוכה.
ב-7 באוקטובר 2000, שבת שובה, ח' בתשרי תשס"א, יצא הרב הלל ליברמן מביתו ביישוב בהליכה לכיוון קבר יוסף שבשכם, שננטש על ידי צה"ל באותו בוקר לאחר שבוע של התקפות פלסטיניות על מתחם הקבר במסגרת אירועי האינתיפאדה השנייה. בדרכו לשם הוא נרצח על ידי פלסטינים, וגופתו נמצאה רק כעבור ארבעה ימים.
ב-28 במרץ 2002, מוצאי יום טוב ראשון של פסח תשס"ב, חדר מחבל לביתה של משפחת גביש ביישוב, ירה והרג את ההורים דוד ורחל, את הסב יצחק קנר ואת הבן רס"ן אברהם גביש, שהיה קצין בסיירת מטכ"ל. מאוחר יותר באותו לילה חדר מחבל גם לחוות סקאלי הסמוכה, וברח לאחר חילופי אש בינו לבין תושבי החווה. בעקבות פיגועים רבים שהיו בישראל באותו חודש, שכונה מרץ השחור, החליטה ממשלת ישראל באותו לילה על יציאה למבצע חומת מגן.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט של היישוב אלון מורה
סיפור מקומי אלון מורה - ארכיון קהילתי מבוסס ציר זמן.
מסלול טיול ביישוב - באתר הטיולים "טבע ונופים בישראל".
אתר האינטרנט של הישיבה התיכונית באלון מורה.
.
אלון מורה - באתר המועצה האזורית שומרון
אלון מורה האתר הקהילתי
דו"ח של "בצלם" על השפעת אלון מורה על הכפרים הפלסטינים השכנים
.
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1980
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
* | 2024-06-02T04:09:57 |
PCMCIA | שמאל|ממוזער|250px|כרטיסי PC מטיפוס שני ושלישי. טיפוס 3 עבה פי 2 מטיפוס 2.
ה־PCMCIA (מאנגלית: האיגוד הבינ"ל של כרטיסי זיכרון למחשב האישי) הוא סטנדרט להתקנים היקפיים למחשבים ניידים. סוג נוסף של התקני זיכרון של PCMCIA הוא ה-ExpressCard.
כרטיס למחשב נייד
גודלו של הכרטיס למחשב נייד הוא כגודלו כרטיס אשראי. ישנם שלושה גדלים שונים השונים בעוביים: טיפוס 1 הוא בעובי של 3.3 מילימטר, טיפוס 2 בעובי של 5 מילימטר, וטיפוס 3 הוא בעובי של 10.5 מילימטר. כולם באורך של 85.6 מילימטר וברוחב של 54 מילימטר.
כרטיסי ה-PC הראשונים נועדו להרחבת זיכרון אולם קיומו של סטנדרט לציוד היקפי לניידים הוביל לפיתוחם של התקנים מסוגים שונים אשר נועדו למפרט זה, למשל כרטיסי רשת, מודמים ואף דיסקים קשיחים.
גם ה-CompactFlash משתמש באותו מפרט החשמלי כמו כרטיס ה-PC, לכן כרטיס PC של CompactFlash דורש רק מתאם שקע (Socket) מתאים.
CardBus
האפיק (bus) ב-PCMCIA הוא בעל רוחב של 16 ביט. CardBus היא גרסה של 32 ביט, הרצה במהירות של 33 מגה־הרץ, על אותם גדלים פיזיים סטנדרטיים. CardBus מכיל גם יכולת שליטה על האפיק, אשר מאפשר לבקר האפיק "לדבר" עם ההתקנים האחרים על האפיק ללא צורך לעבור דרך המעבד. דבר זה מאפשר העברה מהירה של מידע.
כיוון ש-CardBus הוא בעל 32 ביט ותומך בשליטה על האפיק, הוא הופך דומה בצורה מספיקה לPCI, כך ששבבים ומערכות שבבים יכולים להיות מותאמים הן ל-PCI והן ל-CardBus, למשל אלה אשר תומכים בWi-Fi.
ExpressCard
כרטיסי ה-ExpressCard הם כרטיסים שבאו להחליף את הכרטיסים מהדור הישן של ה-PCMCIA ואשר נבנו סביב הארכיטקטורה של הPCI-Express. הם קטנים פיזית מהכרטיסים הקודמים ונכון לשנת 2007 מרבית המחשבים הניידים מגיעים עם כניסה כזו (או לחלופין, ללא כל כניסה ושימוש בהתקנים מסוג USB או FireWire. מחשבי לנובו הם חריגים בתחום ואלה מגיעים עם כניסה מסוג ExpressCard ו-CardBus.
כרטיסי ה-ExpressCard אינם תומכים לאחור בגרסאות קודמות של ה-PCMCIA בגלל השינוי במבנה הממשק.
קישורים חיצוניים
אודות PCMCIA
סקירה של כרטיס ה-PC (באנגלית)
תקן כרטיס ה-PC (באנגלית)
ExpressCard (באנגלית)
דף המידע של PCMCIA ללינוקס
סקירת מעמד ה־PCMCIA/CardBus בלינוקס
קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים | 2022-06-21T17:29:04 |
הרץ | תדירויות תחיליות במערכת היחידות הבינלאומית שם סימון עברי סימון בינ"ל מכפלה הרץ הרץ Hz 1 דקא-הרץ daHz 10 הקטו-הרץ hHz 100 קילו-הרץ קה"צ kHz103 מגה-הרץ מה"צ MHz106 גיגה-הרץ גה"צ GHz109 טרה-הרץ טה"צ THz1012
שמאל|ממוזער|213x213px|גל המשנה את התדירות שלו. למעלה מימין: התדירות (בהרץ). הציר האופקי: ציר הזמן (בשניות). כשהתדירות היא 1 הרץ, זמן המחזור הוא 1 שנייה. כשהתדירות היא 2 הרץ, זמן המחזור הוא 0.5 השנייה. כשהתדירות היא 5 הרץ, זמן המחזור הוא 0.2 השנייה.
הרץ (סימון: Hz) הוא יחידת מידה לתדירות במערכת היחידות הבינלאומית. היא נקראת על שמו של הפיזיקאי הגרמני היינריך רודולף הרץ אשר תרם רבות למדע בתחום האלקטרומגנטיות.
הגדרת ההרץ היא Hz = s−1 שמשמעותה "אירוע אחד לשנייה"; 100 הרץ משמעותו "100 אירועים לשנייה", וכן הלאה. ניתן ליישם את היחידה על כל אירוע מחזורי, למשל: שעון מתקתק ב-1 הרץ. הערך ההפוך לתדירות הוא זמן מחזור; תדירות של 1 הרץ שווה לאירוע של שנייה אחת, ואירוע של 1 מגה-הרץ הוא אירוע של 1 מיקרו-שנייה. בכתיבה אשר הייתה מקובלת בתקופה לפני מלחמת העולם השנייה, השתמשו במושגים כמו מחזורים לשנייה (Cycles per second), עם כפולות מתאימות "קילו-מחזורים", "מגה-מחזורים" וכן הלאה.
כפולות SI
1 מיקרו־הרץ (סמל: μHz) = פעם במיקרושנייה (מיליונית שנייה)
1 מילי־הרץ (סמל: mHzׁׂׂׂׂ) = פעם במילישנייה (אלפית שנייה)
1 הרץ (סמל: Hz) = פעם בשנייה
1 דקא־הרץ (סמל: daHz) = עשר פעמים בשנייה
1 הקטו־הרץ (סמל: hHz) = מאה פעמים בשנייה
1 קילו־הרץ (סמל: kHz) = אלף פעמים בשנייה
1 מגה־הרץ (סמל: MHz) = מיליון פעמים בשנייה
1 ג'יגה־הרץ (סמל: GHz) = מיליארד (אלף מיליונים) פעמים בשנייה
1 טרה־הרץ (סמל: THz) = טריליון (אלף מיליארדים) פעמים בשנייה
דוגמאות
11.574 מיקרו־הרץ – תדר סיבוב כדור הארץ ((23 שעות, 56 דקות ו-4 שניות) / 1).
5 או 6 דקא־הרץ – תדר זרם חילופין ביתי תקני, במתח חשמלי של 220 או 110 וולט.
2.62 הקטו־הרץ – תדר התו המוזיקלי דו (האמצעי במקלדת הפסנתר).
4.4 הקטו־הרץ – תדר התו המוזיקלי לה, שמשתמשים בו כדי לכוון כלים מוזיקליים.
20 קילו־הרץ – תדר סף השמיעה הממוצע של בני אדם.
60 קילו־הרץ – תדר סף השמיעה הממוצע של כלבים.
104 קילו־הרץ – תדר השעון של המיקרו-מעבד המסחרי הראשון - אינטל 4004 (1971).
531–1,611 קילו־הרץ – שידורי רדיו AM.
88–108 מגה־הרץ – שידורי רדיו FM.
2.45 ג'יגה־הרץ – תדר הגל במכשיר מיקרוגל.
484-400 טרה־הרץ – טווח התדירות של האור האדום.
789-668 טרה־הרץ – טווח התדירות של האור הסגול.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מידה
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית | 2024-03-25T13:31:48 |
הקולוניזציה היוונית | שמאל|ממוזער|250px|תחומי הקולוניזציה היוונית
הקולוניזציה היוונית הייתה הגירה יזומה ומאורגנת של הלנים מיוון והתיישבותם ברחבי ארצות אגן הים התיכון והים השחור, שהחלה במאה ה-8 לפנה"ס ונמשכה לאורך המאות ה-7 וה-6 לפנה"ס. קולוניות רבות שנוסדו במסגרת הקולוניזציה היוונית התפתחו לערי מדינה עצמאיות ורבות עוצמה.
יש להבדיל בין הגירה זו לבין גלי הפלישה של השבטים ההלניים ליוון גופא שהתרחשו עד ארבע מאות שנה קודם לכן, והיוו הבסיס להתפתחות התרבות ההלנית ביוון. הקולוניזציה היוונית התרחשה כתופעה שאפיינה את התרבות ההלנית.
תהליך ההקמה של קולוניות
שמאל|ממוזער|250px|מפת ההתיישבות היוונית והפיניקית
היוזמה להתיישבות יכולה להיות של פוליס מסוימת, או של קבוצות אנשים באופן "פרטי". כמו במקרים רבים בעת העתיקה, יסוד של קולוניה חדשה היה כרוך באלמנט טקסי. בדרך כלל כהקדמה לייסוד הקולוניה נערכה התייעצות עם האורקל, לרוב האורקל מדלפי. יסוד הקולוניה לווה גם הוא בטקסים דתיים, ביניהם הבאת אש מקודשת מהמקדש של הפוליס המייסדת.
לגיוס אזרחים לקולוניה חדשה היו מספר דרכים: לעיתים נקראו שכבות אוכלוסייה שלמות לקחת חלק ביסוד, לעיתים נבחרו המייסדים בגורל – למשל בחירה של בן אחד מכל משפחה בפוליס. גרים ועבדים שהיו מעוניינים להצטרף נתקבלו בדרך כלל אף הם בברכה, ובקולוניה החדשה נהנו ממעמד של אזרח.
למהגרים נבחר מנהיג מהאזרחים הבולטים בפוליס. המנהיג והאבות המייסדים של הקולוניות זכו לאחר מותם למעמד של הרוס – גיבור מיתולוגי.
במקום ההתיישבות ייסדו עיר. בתחילת דרכה של המושבה החדשה, היה קשר פוליטי ודתי חזק עם הפוליס שהקימה אותה: החוקה של הפוליס המייסדת אומצה על ידי הקולוניה, מדיניות החוץ של הקולוניה הייתה כפופה להחלטות הפוליס המייסדת, והקולוניה המשיכה להשתתף בפולחן האלים של הפוליס על ידי שליחים ומתנות. הקשרים הדתיים נמשכו לעיתים אף מאות שנים לאחר יסוד הקולוניה.
אולם בשלבים מאוחרים יותר התרחשו לעיתים עימותים ואף פרצו קרבות בין הקולוניה לבין הפוליס המייסדת, והתוצאות היו לפעמים שהקולוניה הפכה לפוליס בפני עצמה, ולעיתים שלטון מאולץ של הפוליס המייסדת על הקולוניה. ברוב המקרים פסקו הקשרים הראשוניים של תלות עם הזמן בעיקר בגלל קשיים לוגיסטיים והמושבות הפכו לפולייס (רבים של "פוליס") עצמאיות שלעיתים אף שלחו בעצמן מתיישבים וייסדו ערים חדשות.
מאפייני הקולוניות
לקולוניות היו מספר מאפיינים בולטים:
שני סוגים עיקריים של קולוניות:
אפויקיאי (ἀποικία) – קולוניות שנוסדו כערים בפני עצמן.
אמפוריה (ἐμπόριον) – קולוניות שנוסדו כתחנות מסחר.
קרבה לחוף ים.
שני גלים עיקריים של יסוד קולוניות: המחצית הראשונה של המאה השמינית לפנה"ס והמאה השישית לפנה"ס.
תפוצה גאוגרפית
התפשטות הקולוניות היווניות הייתה בראש ובראשונה לאורך חופים. היוונים, עם של יורדי ים, הקימו קולוניות בכל אזור באגן הים התיכון בו לא היה שלטון ריכוזי חזק.
במערב: גבול ההתפשטות המערבי היה חופיה המזרחיים של ספרד, שם הוקמו הקולוניות סגונטו והראוסקופיון. הריכוזים העיקריים של הקולוניות בחלקו המערבי של הים התיכון היו חופי צרפת, צפון הים הטירני, דרום איטליה ומזרח סיציליה.
בדרום: ריכוז עיקרי באזור קירני (לוב) וקולוניה בודדת (נאוקרטיס) במצרים.
במזרח הים התיכון: חופי קיליקיה ומערב קפריסין.
בצפון: סביב הים השחור וים השיש.
המגבלה העיקרית על ההתפשטות היוונית הייתה כאמור כוחות חזקים אחרים. הכוח הבולט ביותר שהגביל את הקולוניזציה היו הפיניקים. גם מצרים לא איפשרה התיישבות יוונית בשטחה (למעט נאוקרטיס, שקיבלה אישור מיוחד מהפרעונים).
הסיבות לקולוניזציה
תופעת הקולוניזציה ביוון נבעה ממספר גורמים:
המצוקה הכלכלית, אליה נקלעו תושבי חצי האי היווני שנבעה מגידול האוכלוסייה מצד אחד, ומחוסר היכולת של הקרקע לשאת גידול זה מן הצד האחר (עקב הגאוגרפיה ההררית ברובה), הביאה לנדידה של יחידים וקבוצות בחיפוש אחר מקורות פרנסה ומשאבים חדשים.
תופעה נוספת שנבעה מכך וכן מהתפתחויות טכנולוגיות, הייתה המעבר מחקלאות למסחר. המעבר מחקלאות למסחר השפיע על התרחבות תופעת הקולוניזציה בכמה אופנים:
מסחר אינו זקוק לקרקע ולא כרוך בבעלות על קרקע ולפיכך העוסקים בו ניידים מאוד יחסית לעוסקים בחקלאות.
למסחר יש נטייה להתפשט ולחפש שווקים חדשים, גם מחוץ לגבולות הארץ.
על מנת להקל על הנ"ל נוצרת תופעה של פתיחת תחנות מסחר מחוץ לתחום ההתיישבות המקורי, תחנות אשר באופן טבעי הפכו לערים.
השפעה נוספת הייתה גם לרקע הפוליטי שנוצר ביוון עם התפתחות משטרי הפוליס:
ההבדל המעמדי בפוליס בין אזרחי הפוליס לבין התושבים שלא נהנו מזכויות האזרח עודד תושבים לצאת ולהקים פולייס חדשות בהן ייהנו הם ממלוא זכויות האזרח מתוקף היותם "האבות המייסדים".
תופעה דומה היא אי שביעות הרצון מהמצב הפוליטי שבפוליס, ובעיקר זו של בני האצולה אשר איבדו את זכויות היתר והתפקידים שקודם להיות הפוליס היו עוברים אליהם מתוקף ירושה, וכעת ניתן היה כמעט לכל אזרח לאחוז בהם.
לא פעם שימשו הקולוניות להרחקת קבוצות או יחידים מהפוליס, אם מטעמים פוליטיים ואם כצורת ענישה.
כיבושים של שטחי יוון בידי מעצמה זרה (פרס, טבאי ורומא) בעוד הקולוניה הרחוקה משמשת מקום מפלט מפני הפולש.
המשותף, והייחודי לרקע הפוליטי של תהליך הקולוניזציה הוא שעצם קיום הפוליס כדגם למסגרת מדינית, עודד אנשים לצאת ולהקים פולייס חדשות. קרוב לוודאי שזו גם אחת הסיבות לכך שאף על פי שרוב התופעות הנזכרות כאן משותפות לעמים ולארצות רבות, תופעת הקולוניזציה הייתה די ייחודית ליוונים.
לקריאה נוספת
הרודוטוס ד', ה' (תרגום: פרופ' בנימין שימרון וד"ר רחל צלניק)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה | 2024-08-01T02:57:10 |
מלכות ישראל |
ממוזער|שמאל|250px|חברי מחתרת צריפין ביום השחרור מכלא תל מונד, 1955. מימין: זאב ייבין, סוהר, יחזקאל מזרחי, יעקב בלומנטל, שמעון בכר, מנהל הכלא, יעקב חרותי וקצין הביטחון של הכלא
מַלְכוּת ישראל, שנודעה גם בשם מחתרת צריפין, הייתה מחתרת יהודית לאומנית של יוצאי לח"י שפעלה בישראל בראשית שנות החמישים.
המחתרת קמה על רקע האירועים האנטישמיים והאנטי-ישראליים שהתרחשו בגוש המזרחי בשנים 1952 ו-1953, ששיאם היו משפטי פראג שנערכו בצ'כוסלובקיה.
הקמת המחתרת
בשנת 1952 נפגש יעקב חרותי, חבר הלח"י לשעבר, עם ידידו איש הלח"י שמעון בכר על ספסל בשדרות ח"ן בתל אביב. חרותי מספר: "התחלנו לדבר על כך שהערבים רוצחים ויורים והמדינה לא מגיבה ... אמרנו שצריך להקים ארגון". פגישה זו הובילה להקמתה, בחורף 1952, של הקבוצה שנודעה בשם "מַלְכוּת ישראל".
המחתרת שמה לעצמה שתי מטרות:
לפגוע בנציגויות של ברית המועצות וצ'כוסלובקיה, במחאה על הדיכוי האנטישמי.
להגיב בירי ולהרוג חיילים של הלגיון הירדני כל אימת שאלה יירו על יהודים בירושלים המחולקת.
פעילות
חרותי ובכר גייסו כמה עשרות מחבריהם לשעבר בלח"י והקימו גם ארגון של צעירים, מעין תנועת נוער. חרותי מספר על הארגון: "היינו עשרות בכמה רמות... היו כאלה ששימשו מודיעים וסיפקו מידע. אחרים עשו מעשים פשוטים של העברת הודעות. היו כאלה שנתנו את דירתם לפגישה. אחרים סיפקו אוכל. והיו מעטים שיצאו לפעולות".
בין חברי המחתרת היו גם כאלו שהיו חברים ב"ברית הקנאים". אנשי "מלכות ישראל" שלפו נשק וחומרי חבלה שהטמינו אנשי הלח"י במערות באזור ירושלים עוד בימי מלחמת העצמאות.
ב-26 במאי 1953 נעצרו בירושלים בחורי ישיבה שנמצאו אצלם חומרי נפץ. נתברר כי נתכוונו לפגוע במשרד החינוך כמחאה נגד חוק חינוך ממלכתי שהיה אז בשלבי חקיקה. נתגלה כי הם חלק ממחתרת שמטרתה כפולה: דתית ולאומית.
רוב העצורים נמנו עם חברי לח"י לשעבר. בישיבת ממשלה ב-8 ביוני 1953 הכריזה הממשלה על מחתרת זו כעל ארגון טרור על פי פקודת מניעת טרור.
חברי המחתרת הועמדו לדין בפני בית דין צבאי, שבראשו עמד השופט בנימין הלוי, אז שופט בית המשפט המחוזי בירושלים ולימים שופט בית המשפט העליון, וחבריו הנוספים היו אלוף-משנה עמנואל נשרי וסגן-אלוף רם רון. התובע היה היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן. מושבו של בית הדין היה במחנה צריפין ולמחתרת ניתן הכינוי "מחתרת צריפין". על הנאשמים הגן עורך הדין שמואל תמיר, לימים שר המשפטים.
פסק הדין ניתן ב-28 באוגוסט 1953. בית הדין קבע כי הוכח קיומו של ארגון טרור והרשיע את הנאשמים בהנחת פצצה בצירות צ'כוסלובקיה, בהטלת פצצה במערכת השבועון "העולם הזה", בהצתת אטליזים לא כשרים ובהצתת מכוניתו של הציר הסובייטי. בסעיף אישום עיקרי ביחס לפיצוץ שאירע בשגרירות הסובייטית (שבעקבותיו ניתקה ברית המועצות את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל), זוכו הנאשמים. העונשים שהוטלו על הנאשמים השונים נעו בין שנת מאסר אחת לבין 10 שנות מאסר. בספטמבר 1953 אושרו גזרי הדין על ידי שר הביטחון, פנחס לבון, תוך שרוב העונשים קוצרו.
בשנת 1955, בהמלצת שר המשפטים פנחס רוזן הוענקה חנינה לאסירים, ועונשם קוצר כך שיוכלו להשתחרר שחרור מוקדם. אולם משנדרשו לחתום על התחייבות שלא להתחבר עם פושעים לאחר שחרורם, כדי להשתחרר, סירבו חברי מלכות ישראל לחתום בטענה שגם לפני מאסרם לא התחברו עם פושעים. בעקבות זאת תוקן החוק, כך שוועדת השחרורים תוכל לקבוע באופן גמיש את התנאים לשחרור מוקדם.
לקריאה נוספת
איסר הראל, ביטחון ודמוקרטיה, הוצאת עידנים, 1989.
יעקב חרותי, אמת אחת ולא שתיים, הוצאת יאיר, 2008.
אברהם דסקל, התנהגות אופוזיציונית חוץ פרלמנטרית בראשית המדינה, ברית קנאים ומלכות ישראל, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ן.
ירמיהו הלפרן, משפט סדום ואופקי העתיד, תל אביב, [1953?]. ביקורת מנקודת מבט רוויזיוניסטית על משפט צריפין ועל שלטון מפא"י בכלל.
ארכיון המדינה סטנוגרמות מישיבות ועדת השרים לענייני פנים ושירותים עמוד 441-473
קישורים חיצוניים
- ריאיון עם יעקב חרותי
הספר אמת אחת ולא שתיים
סגן שמרית בוסתן, 1953 - מלכות ישראל ("מחתרת צריפין")
הערות שוליים
קטגוריה:ארגוני טרור יהודים בישראל | 2024-05-30T14:24:39 |
דאגלס מקארתור | דאגלס מקארתור (באנגלית: Douglas MacArthur; 26 בינואר 1880 – 5 באפריל 1964) היה גנרל הצבא ומדינאי אמריקאי. הוביל לשורה של ניצחונות צבאיים נגד האימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה ושימש כמפקד העליון של כוחות הברית, כמושלה הצבאי של יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי לאחר מלחמת העולם השנייה, וכמפקד כוחות האומות המאוחדות במלחמת קוריאה. ידוע בשל תרומתו להנחלת הדמוקרטיה ביפן אחרי המלחמה ובשל העימות הפומבי עם הנשיא הארי טרומן בשאלת השימוש בנשק גרעיני במלחמת קוריאה, עימות שהביא בסופו של דבר להדחתו על רקע של יחסי צבא-ממשל.
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
מקארתור נולד בליטל רוק שבארקנסו בשנת 1880 לגיבור מלחמת האזרחים האמריקנית לוטננט גנרל ארתור מקארתור הבן, ולאשתו מרי פינקני הרדי מקארתור. הוא גדל בבסיסי הצבא האמריקני, כבנו של קצין מקצועי, אשר התקדם בסולם הדרגות, עד שהגיע לדרגת מייג'ור גנרל. מקארתור שאף ללכת בעקבות אביו, ובגיל צעיר הצטרף לפנימיה הצבאית האמריקנית ווסט פוינט. הוא סיים את הלימודים ראשון בכיתתו, בשנת 1903.
בעת שמקארתור השלים את לימודיו בווסט פוינט פרצה מלחמת ארצות הברית–ספרד. בשנת 1898 קיבל אביו של מקארתור את הפיקוד על הכוחות האמריקנים בפיליפינים, ולאחר מכן מינוי כמושלה הצבאי של הפיליפינים, בתקופת הביניים שבין כיבושם על ידי ארצות הברית ובין קבלת העצמאות של הארכיפלג. למעורבות זו בענייני המזרח הרחוק, והאוקיינוס השקט הייתה השפעה על דאגלס מקארתור לשארית ימי חייו.
לאחר שסיים מקארתור את לימודיו בפנימיה הצבאית גויס לצבא ארצות הברית בדרגת סג"ם בחיל ההנדסה. מקארתור שירת בתחילה בתפקידי מטה, ובין היתר שימש כשלישו של אביו, מושל הפיליפינים. את המינוי הקרבי הראשון שלו קיבל בשנת 1914 כאשר השתתף במבצע צבאי במקסיקו, בעיר וראקרוס.
מלחמת העולם הראשונה
עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בשנת 1917, עבר מקארתור לחיל הרגלים ומונה לראש מטה הדיוויזיה ה-42 של צבא ארצות הברית המכונה "קשת בענן", ונשלח לצרפת לחזית. הוא התקדם בשלבי הדרגות והתפקידים בכח המשלוח מראש מטה הדיוויזיה, מפקד הבריגדה ה-84 שלחמה במסגרת הדיוויזיה, ולבסוף מפקד הדיוויזיה בדרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתת-אלוף בצה"ל). כאשר קיבל את דרגת הבריגדיר גנרל, היה החייל הצעיר ביותר שאי פעם קיבל דרגה זו בצבא ארצות הברית. בשנים 1917 ו-1918 השתתפה הדיוויזיה במלחמת החפירות שאפיינה את מלחמת העולם הראשונה, בהדיפת מתקפתו של אריך לודנדורף ביולי 1918, ובהסתערות האחרונה במלחמה לעבר גרמניה.
מקארתור לקח חלק פעיל בלחימה, עוטר בעיטורים אמריקניים וצרפתים, ואף נפצע מספר פעמים במהלך הפעילות.
בין מלחמות עולם
לאחר המלחמה המשיך בקריירה הצבאית, בתחילה כמפקד האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, ולאחר מכן במגוון תפקידים, ביניהם שירות רב שנים (1922–1930) במנילה בירת הפיליפינים, וראש מטה צבא ארצות הברית (1930–1935). במהלך שנים אלו שימש גם כראש המשלחת האמריקנית לאולימפיאדת אמסטרדם ב-1928.
במהלך תקופה זו התחתן בנישואי בזק עם אשת חברה עשירה בשם לואיז ברוקס. הנישואים היו כושלים, שכן אופיו הצבאי והפוריטני של מקארתור לא תאם את אופייה הראוותני של ברוקס, והשנים התגרשו לאחר שבע שנות נישואין, בשנת 1929.
בשנת 1932 היה מעורב מקארתור בפיזור הפגנת ענק של כעשרים וחמישה אלף חיילים משוחררים, אשר בשנות "השפל הגדול" בארצות הברית דרשו מענק המגיע להם כחיילים משוחררים. במהלך פיזור ההפגנה קיבל מקארתור הוראה מן הנשיא הרברט הובר שלא לפגוע במאהל החיילים המשוחררים. מקארתור התעלם מן הפקודה, ופיזר את החיילים המשוחררים ששהו במאהל, תוך שהוא מטיל את האחריות לפעולה על הובר, ומשבח את הובר על כי הורה לצבא על פעולה נחושה. היה זה דפוס פעולה שעתיד לחזור על עצמו במגעיו עם הרשויות האזרחיות בעתיד. שלושה נשיאים היו צריכים להתעמת עם דפוס פעולה זה. בעימות בינו ובין הובר נכשל הובר בריסונו. פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לרתום את כישוריו של מקארתור לטובת המאמץ המלחמתי תוך ניצול מרבי של כישוריו הצבאיים, והימנעות מעימות פוליטי, ואילו הארי טרומן הגיע עמו לעימות, ממנו יצא הנשיא מנצח.
בשנת 1937 סיים מקארתור את שירותו בצבא ארצות הברית, וקיבל על עצמו את הפיקוד על הצבא הפיליפיני בדרגת פילדמרשל. הבנתו האסטרטגית את צורכי המזרח הרחוק ראתה בפיליפינים את הנקודה הקריטית בכל מלחמה עתידה בין ארצות הברית ויפן, והבנתו בפוליטיקה הבינלאומית הראתה כי מלחמה כזו היא בלתי נמנעת. לכן ביקש מן הנשיא הפיליפיני מנואל קזון את המינוי כמפקד צבאו.
באפריל שנה זו נישא בפעם השנייה, לג'יין פיירקלות'. זו הפעם נערכה החתונה בצנעה, וג'ין היא שהייתה לאשתו עד ליום מותו, וליוותה אותו במאבקים הקשים העתידים לבוא. בנם ארתור מקארתור הרביעי (הראשון היה סבו, מושל ויסקונסין, השני אביו, גיבור מלחמה ומושל הפיליפינים לזמן קצר, והשלישי אחיו, ששירת בחיל הים) נולד בשנת 1938.
ביולי 1941 ביקש מקארתור מן הנשיא רוזוולט לחזור לפעילות בצבא ארצות הברית, ובקשתו נתקבלה. הכוחות האמריקנים והפיליפינים מוזגו לצבא אחד, ומקארתור מונה לגנרל של ארבעה כוכבים, ומפקד הצבא המאוחד בפיליפינים. צבא זה כלל כמה עשרות אלפי חיילים אמריקנים וכמה עשרות אלפי פיליפינים נוספים. רובם לא ראו קרב מעולם. מולו עמד הצבא היפני שכלל כמה מאות אלפי חיילים, חלקם הגדול בעלי ניסיון של ארבע שנות מלחמה מאז פרוץ המלחמה במזרח הרחוק באירוע בגשר מרקו פולו בשנת 1937.
מלחמת העולם השנייה
ממוזער|שמאל|מקארתור בנחיתה במפרץ לייטה
בשעות הצהרים של ה-8 בדצמבר 1941, 9 שעות לאחר המתקפה על פרל הארבור, הקדימו היפנים את מקארתור, שריכז את כל כוח האוויר האמריקאי במזרח הרחוק בשני שדות תעופה בצפון האי הפיליפיני לוזון לקראת תקיפת האוויריה היפנית בפורמוזה, והשמידו אותו בעודו על הקרקע תוך שלילת הכשירות של שדות התעופה. היפנים פלשו לפיליפינים ומקארתור הסיג את חייליו בפני הכח היפני. לאחר כמה שבועות של נסיגה, מצא עצמו מקארתור, עם כשמונים אלף מחייליו (חמישה עשר אלף אמריקנים, ושישים וחמישה אלף פיליפינים) מחופר בחצי האי בטאן, ובאי קורג'ידור הצמוד לו מדרום. היפנים ניהלו מצור על שני ריכוזי הצבא ויצאו להתקפות חוזרות ונשנות על הנצורים. מקארתור פיקח באופן אישי על שדה הקרב, והוא ומשפחתו (בנו ארתור היה אז כבן ארבע) חוו ביחד עם החיילים את ההפגזות ואת הרעב.
בחודש פברואר 1942, משנראה היה כי כניעת הנצורים היא בלתי נמנעת, הורה הנשיא רוזוולט למקארתור לעזוב את האי ולפקד על הצבאות האמריקנים בדרום האוקיינוס השקט. עם הגיעו למקום מבטחים באוסטרליה, נשא נאום בו הבטיח לעם הפיליפיני את הבטחתו המפורסמת "שוב אשוב" (I Shall Return).
האויב ניצל את המלטותו של מקארתור לצורכי תעמולה, שכן זה השאיר מאחריו עשרות אלפי חיילים שעתה נדונו לכניעה, ליחס משפיל במחנות שבויים, למצעדי מוות ולהתעללות. בתגובה העניק לו הנשיא רוזוולט את "מדליית הכבוד".
בין השנים 1942 ו-1944 פיקד מקארתור על כוחות צבאות בעלות הברית (אמריקנים, בריטים, הולנדים ואוסטרלים) בדרום האוקיינוס השקט, וניהל אישית שורה של מערכות מוצלחות באזור גינאה החדשה ואיי שלמה. במערכות אלו גילה יכולת אסטרטגית מרשימה, ותפיסה של הקרב המודרני בקרקע, בים ובאוויר, במרחבי הענק של האוקיינוס השקט.
בשנת 1944 היה מצבם של האמריקנים במלחמה כזה שנשקלו שתי אופציות לפעולה. האחת היא כיבושו של האי פורמוזה (כיום טאיוואן) כבסיס קרקעי ואווירי למתקפה על יפן עצמה, והשנייה כיבושם של הפיליפינים לאותה המטרה עצמה. מקארתור ראה עצמו מחויב מוסרית ופוליטית לאנשי הפיליפינים להם הבטיח כי ישוב. גורמים אחרים בצבא ראו שיקולים אחרים. בפגישה שהתקיימה ביולי 1944 בהוואי עם הנשיא רוזוולט, הכריע רוזוולט לטובת מקארתור והורה על פלישה אל הפיליפינים. ב-18 בדצמבר 1944 היה השלישי בחיל היבשה האמריקאי שקיבל דרגת גנרל חמישה כוכבים (אחרי ג'ון פרשינג מפקדו במלחמת העולם הראשונה ויומיים אחרי ראש מטה צבא ארצות הברית ופקודו לשעבר ג'ורג' מרשל).
בשורת קרבות, שהחלו בפלישה למפרץ לייטה באוקטובר 1944 פיקד מקארתור על כיבושם מחדש של הפיליפינים, וטיהורם מארבע מאות אלף חיילים יפנים שהגנו עליהם. ב-5 בפברואר 1945 מילא מקארתור את הבטחתו בעת שכבש את מנילה, אשר חיילי הצבא היפני ביצעו בה את אחד ממעשי הטבח המזוויעים בזירה זו של המלחמה, ורצחו כמאה אלף אזרחים פיליפינים.
מושלה של יפן
ממוזער|שמאל|מקארתור עם הקיסר היפני הירוהיטו
ב-2 בספטמבר 1945 קיבל מקארתור את כניעתה של יפן על סיפון אוניית המערכה "מיזורי". בספטמבר 1945 התמנה מקארתור על ידי הנשיא החדש הארי טרומן למושלה הצבאי של יפן.
אחת מפעולותיו הראשונות של מקארתור, שהיה למעשה שליט בעל סמכויות בלתי מוגבלות ביפן, הייתה לקבל לביקור אצלו את הקיסר הירוהיטו. הקיסר, שהיה בעל מעמד של אל ביפן שלפני מלחמת העולם השנייה לא הודח מתפקידו אלא נותר כדמות סמלית, ועשה כל שביכולתו כדי לשתף פעולה עם השליט החדש. הייתה זו מערכת יחסים שתרמה לשני הצדדים, והביאה לשיקומה של יפן לאחר מאורעות המלחמה, שכללו את החרבת שתי הערים היפניות הירושימה ונגסאקי באמצעות פצצות אטום.
מקארתור עשה כל שביכולתו כדי לעצב את יפן החדשה לכדי מדינה מודרנית ודמוקרטית. בנוסף לשפיטת פושעי המלחמה ואנשי המשטר המלחמתי הישן, פעל לעידוד הדמוקרטיה, ולהענקת זכויות אדם, חופש דיבור, חופש דתי וחופש פוליטי לאזרחים היפנים.
ב-1946 הודיע כי צוות משפטנים שמינה ניסח חוקה ליפן. חוקה זו היא בתוקף ביפן עד היום. הייתה לו יד בניסוחה של החוקה, המקנה סמכויות לפרלמנט הדיאט תוך יצירת שלוש רשויות נפרדות - הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הממשלה היפנית והדיאט הקיים (שעדיין כלל נציגים מימי משטרו של טוג'ו) אישרו את החוקה. בשנת 1949 מסר את סמכויותיו לממשלה היפנית הנבחרת החדשה, ובשנת 1950 עזב את תפקידו.
בעיתונות תואר מקארתור כשליט מוחלט באזור האוקיינוס השקט המנהל מדיניות עצמאית ואינו ממלא את המדיניות של ממשלת ארצות הברית. במהלך שנת 1950 הוא ביקר בטאיוואן אצל צ'יאנג קאי שק והקים עמו שיתוף פעולה עם הכוחות הלאומנים של סין, בניגוד למדיניות אי ההתערבות של הארי טרומן.
מלחמת קוריאה
ביוני 1950 פתח הצבא הצפון קוריאני במתקפת פתע על כוחות קוריאה הדרומית והביא לפריצת מלחמת קוריאה. ארגון האומות המאוחדות אישר במליאה הכללית את הקמתו של כוח שיצא להילחם לטובת הדרום קוריאנים. מקארתור התמנה למפקד כוח זה אשר כלל בעיקר חיילים אמריקניים. תחילה נסוגו הכוחות האמריקאים מפני חיילי קוריאה הצפונית.
בספטמבר 1950 הוביל מקארתור את חיילי האו"ם בנחיתה אמפיבית נועזת מאחורי הקווים הצפון קוריאנים באינצ'ון. הנחיתה הצליחה מעל למשוער ולקראת סוף החודש כבשו כוחותיו את סיאול ועברו את קו הרוחב 38. לאחר הקרב הודה גנרל מקארתור לכוחות הלוחמים, ואמר כי "חיל הים והנחתים מעולם לא הבריקו יותר מאשר הבוקר".
ב-1 באוקטובר דרש מקארתור מהכוחות הקומוניסטיים בקוריאה הצפונית להיכנע ולאפשר את כניסת כוחות האו"ם לקוריאה הצפונית. הכוחות בפיקודו הלכו וקרבו לגבול עם סין, שהייתה עתה מדינה קומוניסטית תחת שלטונו של מאו דזה-דונג. מלחמה זו אמורה הייתה להיות מלחמה מוגבלת. טרומן, אז נשיא ארצות הברית, שאף שכוחות האו"ם לא יתקדמו מהר מדי לקראת הגבול הסיני, שכן הבין כי הסינים עלולים לפרש מהלך כזה כתוקפנות אמריקאית. לעומתו, מקארתור העריך כי הסינים לא יפתחו במלחמה, למרות אזהרות ששידרו הסינים במושב האו"ם. בפגישה בין השניים באי וייק הזהיר טרומן את מקארתור כי לא יוסיף להתקדם במהירות אל עבר נהר יאלו. מקארתור סירב לקבל את פקודותיו והמשיך קדימה במלוא הכוח. ב-25 באוקטובר 1950 פתח הצבא הסיני במתקפה לאורך הנהר, כפי שאיים קודם לכן. התקפה זו גרמה לכוחות האו"ם לפתוח בנסיגה ארוכה ורבת קורבנות. מקארתור תואר כמי שלא העריך נכונה את כוונות הסינים ויכולותיהם. לאחר ייצובו של הקו בין הצדדים הלוחמים תמך מקארתור במתקפת נגד כוללת כנגד הסינים, ואף בפלישה לסין עצמה. מסמכים שנחשפו לאחר שנים רבות מלמדים כי מקארתור תמך בהטלת פצצות אטום על הסינים. טרומן לא הסכים לכך, מחשש למלחמה גרעינית כוללת ולמותם של מיליוני חפים מפשע.
בתחילת אפריל 1951, דרש מקארתור להטיל מצור על סין ולשלוח את חייליו של צ'יאנג קאי שק לפתוח חזית שנייה נגד סין. הדרישה הנוגדת את מדיניותו של הנשיא טרומן, הביאה להדחתו של מקארתור ב-11 באפריל 1951.
לאחר מלחמת קוריאה
שבוע לאחר שהודח, מקארתור חזר לארצות הברית נישא על גל של תמיכה במאבקו כנגד טרומן. הייתה זו הפעם הראשונה בה דרכה רגלו בארצות הברית היבשתית מזה 14 שנים ויום לאחר שהגיע הוא זכה לקבלת פנים של מנצחים, הכוללת נאום בקונגרס ומצעד ניצחון בנאומו זה נשא את אמרתו המפורסמת - "חיילים ותיקים אף פעם אינם מתים, הם רק נמוגים" (Old soldiers never die, they just fade away).
כבר בשנת 1948, בעת היותו מושל יפן, התמודד מקארתור על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948, אך לא הצליח ופרש מהמרוץ. עם שובו לארצות הברית עלו ציפיות כי הוא יתמודד על משרת המועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות של שנת 1952, אך חקירה פומבית של הסנאט אודות אירועי הדחתו, תרמה לצינון הרוחות ולדעיכת הפופולריות שלו, אל מול גנרל אחר ששאף לאותו המינוי עצמו, דווייט אייזנהאור.
עם דעיכת שאיפותיו הפוליטיות בילה מקארתור את שנותיו האחרונות בניו יורק, עם משפחתו.
בנוסף למדליית הכבוד, עוטר מקארתור במספר גדול של אותות ועיטורים ובהם צלב השירות המצוין ומדליית האוויר ובעיטורים זרים רבים ובכללם תואר אבירות במסדר האמבט הבריטי, אות לגיון הכבוד וצלב המלחמה הצרפתיים ועיטורים מ-17 מדינות נוספות ובהן הפיליפינים וקוריאה.
מקארתור נפטר ב-5 באפריל 1964 בגיל 84. הוא ואשתו קבורים יחדיו בנורפוק, וירג'יניה. באתר קבורתם ישנו מוזיאון קטן לזכרו של מקארתור, ומרכז קניות גדול בסמוך נקרא על שמו.
לקריאה נוספת
ויליאם מנצ'סטר, קיסר אמריקני, תל אביב: מערכות, 1982.
ג'ון טולנד (1985), השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936–1945, תל אביב: מערכות.
G. Perret, (1996), Old Solidiers Never Die, Massachusetts: Holbrook.
ארנון גוטפלד, "שערים לחוויה האמריקנית", הוצאת "רמות"- אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמודים 309–326.
קישורים חיצוניים
.
.
קישורים ותמונות, כמה ציטטות מדבריו של מקארתור
.
.
הערות שוליים
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:קצינים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:גנרלים בצבא ארצות הברית
קטגוריה:גנרלים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת קוריאה
קטגוריה:ראשי המטה של צבא ארצות הברית
קטגוריה:וירג'יניה: אישים
קטגוריה:מעוטרי מדליית הכבוד
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:מעוטרי צלב השירות המצוין
קטגוריה:מעוטרי מדליית האוויר
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מושלים צבאיים של ארצות הברית
קטגוריה:מפקדי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1948
קטגוריה:גנרלי הצבא
קטגוריה:מעוטרי מדליית השירות המצוין (צבא ארצות הברית)
קטגוריה:מעוטרי כוכב הכסף
קטגוריה:מעוטרי כוכב הארד
קטגוריה:מעוטרי לב הארגמן
קטגוריה:מעוטרי מדליית השירות המצוין של הצי
קטגוריה:מעוטרי צלב התעופה המצוינת (ארצות הברית)
קטגוריה:מועמדים בבחירות המוקדמות מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר השמש העולה
קטגוריה:בוגרי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1880
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1964
קטגוריה:בוגרי מכללת פיקוד ומטה הכללי של צבא ארצות הברית | 2024-10-18T03:58:15 |
מייקל ג'ורדן | מייקל ג'פרי ג'ורדן (באנגלית: Michael Jeffrey Jordan; נולד ב-17 בפברואר 1963) הוא כדורסלן עבר אמריקאי, ששיחק בעמדת הקלע. ג'ורדן, אשר ניצב במקום החמישי ברשימת הקלעים המובילים בתולדות ה-NBA, נחשב בעיני רבים לכדורסלן הטוב ביותר בהיסטוריה, וזכה להצלחה רבה שסייעה לפרסומה של ליגת ה-NBA ברחבי העולם בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20. הצטרף לשיקגו בולס בעונת , ותוך זמן קצר הפך לאחד הכוכבים הבולטים בליגת ה-NBA. יכולותיו ככדורסלן וכאתלט זיכו אותו בכינויים "אייר ג'ורדן", "הוד אוויריותו", "ישו השחור" ו-"אלוהים".
במהלך הקריירה ג'ורדן זכה במגוון תארים שונים, בין השאר, שש פעמים באליפות ה-NBA במדי שיקגו בולס, ופעמיים במדליית זהב אולימפית במדי נבחרת ארצות הברית. הישגיו האישיים כוללים חמש זכיות בתואר MVP של העונה הסדירה, עשר פעמים חבר בחמישיית העונה, תשע פעמים חבר בחמישיית ההגנה, 14 השתתפויות במשחק האולסטאר, שלוש זכיות בתואר ה-MVP של משחק האולסטאר, שלוש זכיות בתואר מלך החטיפות, שש זכיות בתואר ה-MVP של סדרת הגמר, וזכייה בתואר שחקן ההגנה של העונה ב-1988. בנוסף, מחזיק ג'ורדן בשיא ממוצע הנקודות לקריירה ב-NBA עם 30.12 נקודות למשחק, ובשיא של 33.4 נקודות בממוצע למשחק פלייאוף. בשנת 2015, לאור הישגיו יוצאי הדופן ותרומתו לענף הכדורסל, צורף ג'ורדן להיכל התהילה של פיב"א, וב-2016 העניק לו נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה ביותר של ארצות הברית.
ב-2010 רכש ג'ורדן את רוב זכויות הבעלות על זיכיון קבוצת ה-NBA שארלוט הורנטס בתמורה ל-175 מיליון דולר. בכך הפך ג'ורדן לכדורסלן ה-NBA הראשון שהפך לבעלים של קבוצה בליגה, וכן לבעלי הקבוצה היחידי בליגה ממוצא אפרו-אמריקאי. במהלך שנותיו של ג'ורדן כבעלי הקבוצה, ההורנטס לא זכו להישגים מקצועיים משמעותיים, והגיעו רק שלוש פעמים למעמד הפלייאוף. אף על פי כן הצליח ג'ורדן ב-2023 למכור את רוב זכויות הבעלות שלו בקבוצה לפי שווי של כשלושה מיליארד דולר.
בשנת 2023 העריך מגזין פורבס את הונו של ג'ורדן בכשלושה מיליארד דולר, הספורטאי בעל ההכנסה הגבוהה בהיסטוריה.
נעוריו
ג'ורדן נולד ברובע ברוקלין שבניו יורק. אביו, ג'יימס ג'ורדן, עבד כאחראי ציוד, ואמו, דולורס ג'ורדן, עבדה בתחום הבנקאות. ג'ורדן הוא הרביעי מבין חמשת ילדי הזוג. בגיל שבע עברה משפחתו לעיר וילמינגטון שבקרוליינה הצפונית. בעת לימודיו בתיכון התעניין ג'ורדן במשחקי כדורסל, בייסבול ופוטבול, ואף על פי שנופה מקבוצת הכדורסל של התיכון בגיל 16, הצליח להיכנס לנבחרת שנה לאחר מכן, והשתפר באופן ניכר עד שנחשב לאחד השחקנים המובילים בליגת הכדורסל של התיכונים.
ב-1981 זכה ג'ורדן במלגת לימודים באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל, שנודעה בזכות קבוצת כדורסל הגברים החזקה שלה. כבר בתחילת דרכו התבלט ג'ורדן בכישרונו המיוחד, הצטיין בקבוצה תחת הדרכתו של המאמן דין סמית', ובסיום שנתו הראשונה נבחר לפרשמן (freshman, שחקן השנה הראשונה) העונה של ליגת המכללות. באירוע בולט מאותה תקופה ב-1982, קלע את סל הניצחון מול אוניברסיטת ג'ורג'טאון בגמר טורניר אליפות המכללות בכדורסל. מספר שנים לאחר מכן טען ג'ורדן כי קליעת סל זו הייתה נקודת מפנה מכרעת בקריירה שלו.
ב-1984 זכה ג'ורדן בתואר השחקן המצטיין של ליגת המכללות, לאחר שבכל שנותיו בקבוצה קלע בממוצע 17.7 נקודות למשחק, 54% מהשדה, וקלט בממוצע חמישה ריבאונדים למשחק. זמן קצר לאחר מכן, כשנותרה לו שנה אחת לתום לימודיו, עזב ג'ורדן את הקבוצה ואת האוניברסיטה. באותה שנה השתתף בדראפט ה-NBA, ונבחר על ידי קבוצת שיקגו בולס בבחירה השלישית. עובדה זו הבטיחה לו חוזה בקבוצה. רק ב-1986 חזר ג'ורדן לאוניברסיטה בעקבות פציעה שמנעה
ממנו לשחק וסיים את לימודיו.
עוד לפני שהחל את משחקיו בליגה השתתף באולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984 כחלק מנבחרת ארצות הברית בכדורסל, תחת המאמן בוב נייט, והוביל אותה, לצד פטריק יואינג, סם פרקינס, כריס מאלין, סטיב אלפורד וויימן טיסדייל, לזכייה במדליית הזהב. השתתפותו של ג'ורדן באולימפיאדה התאפשרה אף שפיב"א אסרה באותה תקופה על שחקנים מקצוענים, כדוגמת שחקני ה-NBA, לקחת חלק בתחרות. האיסור לא חל על ג'ורדן, שעבר רשמית ל-NBA רק מספר חודשים לאחר מכן, ועל כן טרם נחשב למקצוען. במשחק הגמר ניצחה הנבחרת את נבחרת ספרד בכדורסל 91–65, וג'ורדן הוביל את קלעי הקבוצה עם 20 נקודות. לאחר המשחק אמר מאמן נבחרת ספרד, אנטוניו דיאס-מיגל, כי "כוח המשיכה של כדור הארץ אינו פועל כנראה על מייקל ג'ורדן".
קריירה ככדורסלן מקצועני
השנים הראשונות ב-NBA
ג'ורדן הצטרף לקבוצת ה-NBA שיקגו בולס בעונת . הוא הפתיע רבים בכך שכבר בעונתו הראשונה הפך לשחקן מפתח בקבוצה, והוביל במדדי הנקודות, הריבאונדים, האסיסטים והחטיפות. תוך זמן קצר הפך לאחד השחקנים הפופולריים בליגה, וגם אוהדים של קבוצות יריבות היו מריעים לו. חודש אחד לאחר תחילת העונה פורסמה בשבועון "ספורטס אילוסטרייטד" תמונת שער של ג'ורדן תחת הכותרת "כוכב נולד". הוא נבחר לשחק בחמישייה הפותחת במשחק האולסטאר בזכות יכולתו הגבוהה והפופולריות הרבה שלו. כמה שחקנים ותיקים, כמו אייזיאה תומאס, הביעו את מורת רוחם מכך שכבר בשנתו הראשונה בליגה זכה ג'ורדן לתשומת לב כה רבה, ונמנעו מלמסור לו את הכדור במהלך המשחק. תומאס הכחיש כי המעשה היה מכוון, ובעקבות כך פרצה מחלוקת עזה בליגה שסוקרה בהרחבה על ידי התקשורת. פרשה זו דעכה תוך זמן קצר, ובסופו של דבר ג'ורדן אף נבחר לרוקי השנה. הבולס הצליחו להעפיל לסיבוב הראשון של משחקי הפלייאוף, אך הפסידו למילווקי באקס והודחו. ג'ורדן סיים את העונה עם ממוצע של 28.2 נקודות למשחק ו-51.5% קליעה מהשדה.
בתחילת העונה השנייה שבר ג'ורדן את רגלו ונאלץ להיעדר ממרבית משחקי הליגה. למרות חסרונו, הצליחו הבולס לעלות לפלייאוף והוגרלו לשחק נגד בוסטון סלטיקס. במהלך הפציעה, שכנע ג'ורדן את הנהלת הבולס שייתנו לו לחזור וללמוד באוניברסיטת צפון קרוליינה, שם הפסיק את לימודיו כשהתחיל לשחק בבולס. לאחר קבלת האישור, שיחק באוניברסיטה כדורסל ללא אישורם או ידיעתם של הנהלת הבולס. לאחר חזרתו מהאוניברסיטה, לא אישר הצוות הרפואי לג'ורדן לחזור ולהשתתף במשחקים, בשל החשש לפציעה חוזרת שעלולה לסיים את הקריירה שלו, אף שג'ורדן היה מוכן לקחת את הסיכון. המאבק הגיע לתקשורת ולאחר לחץ ציבורי הוסכם שיחזור לשחק כל מחצית 7 וחצי דקות בדיוק עד תחילת הפלייאוף, ורק אז הותר לו לחזור באופן מלא וללא הגבלת זמן. באותו פלייאוף קלע בממוצע 43.7 נקודות למשחק. משחקו השני בסדרה היה הטוב ביותר, וג'ורדן קבע בו שיא ליגה העומד עד היום לקליעה של שחקן יחיד במשחק פלייאוף כשקלע בו 63 נקודות. לאחר המשחק אמר כוכב הסלטיקס לארי בירד "אני חושב שראינו היום את אלוהים כשהוא מחופש למייקל ג'ורדן". למרות זאת הפסידו הבולס בכל המשחקים לשחקניה המנוסים יותר של הסלטיקס והודחו מהפלייאוף. הסלטיקס המשיכו לשלב הבא ובסופו של דבר זכו באליפות.
שמאל|ממוזער|250px|ג'ורדן מרחף לסל לדאנק ב-1987
בתחילת עונת סיים ג'ורדן את תהליך ההחלמה מפציעתו, והגיע להישגים רבים שטרם שוחזרו על ידי שחקן אחר כלשהו ב-NBA. הוא קלע בממוצע 37.1 נקודות למשחק עם 48.2% מהשדה, והיה לשחקן השני בתולדות הליגה שקלע למעלה מ-3,000 נקודות בעונה. בנוסף ליכולת הקליעה הגבוהה שלו הוא הצטיין גם במשחק ההגנה, והפך לשחקן הראשון בתולדות הליגה שלזכותו נרשמו 200 חטיפות כדור ו-100 חסימות בעונה אחת. למרות הצלחות אלה, היה זה מג'יק ג'ונסון שקיבל את תואר ה-MVP של העונה הסדירה. הבולס העפילו לפלייאוף בפעם השלישית ברציפות, אך הודחו פעם נוספת על ידי הסלטיקס.
בשלוש העונות הבאות המשיך ג'ורדן להיות הקלע המוביל של הליגה עם ממוצע של 33.7 נקודות למשחק. בעונת הוא זכה בתואר ה-MVP הראשון שלו, ואף זכה בתואר שחקן ההגנה של העונה. הבולס העפילו לסיבוב השני של משחקי הפלייאוף, אך הפסידו לדטרויט פיסטונס, שנקטו בטקטיקה שכללה משחק פיזי נוקשה. גם בעונה שלאחר מכן העפילו הבולס לפלייאוף, ובסיבוב הראשון התמודדו מול קליבלנד קאבלירס בסדרה של חמישה משחקים. במשחק החמישי, כשמצב תוצאות משחקי הסדרה היה 2-2, התרחש אחד הרגעים הידועים בקריירה של ג'ורדן; הוא קלע את סל הניצחון עם שריקת הסיום של המשחק המכריע מול קרייג אילו, והבולס העפילו לסיבוב הבא. המשחק עצמו נחשב לקלאסיקה, והתמונה של ג'ורדן קולע את סל הניצחון – אשר זכה לכינוי "הזריקה" (The Shot) – נחשבת לאחת התמונות המפורסמות בתולדות ה-NBA. בסיבוב שאחריו התמודדו הבולס מול ניו יורק ניקס, ולאחר שניצחו גם אותה, עלו לסדרת הגמר של אזור המזרח נגד הפיסטונס. ניצחון בסדרה זו היה מעלה אותם לסדרה על אליפות הליגה, אולם הבולס הפסידו לפיסטונס בפעם השנייה ברציפות, לאחר שזו הציבה שמירה כפולה ומשולשת על ג'ורדן. בעונת מונה פיל ג'קסון למאמן הבולס במקומו של דאג קולינס. תחת הדרכתו הפכה הקבוצה למגובשת יותר, והעפילה בפעם השנייה ברציפות לגמר אזור המזרח, אך גם הפעם הודחה על ידי הפיסטונס. בעונה זו התבלטו, לצידו של ג'ורדן, גם השחקנים הצעירים סקוטי פיפן והוראס גרנט, ששיחקו עמו גם בעונות הבאות.
תקופת הזוהר עם הבולס
ג'ורדן המשיך לשחק היטב גם בעונות הבאות. בעונת הוביל ג'ורדן את הבולס לשיא מועדון של 61 ניצחונות בעונה הסדירה, ובזכות כך סיימה הקבוצה במקום הראשון בבית שלה לראשונה מזה 16 שנים. גם בעונה זו זכה ג'ורדן בפרס ה-MVP של העונה הסדירה, ונבחר להשתתף במשחק האולסטאר יחד עם סקוטי פיפן. שיתוף הפעולה שהתפתח בין השניים סייע לבולס להגיע להישגים נוספים. במשחקי הפלייאוף של אזור המזרח ניצחו הבולס את ניו יורק ואת פילדלפיה 76', ועלו פעם נוספת לסדרת הגמר של אזור המזרח, שבה התמודדו מול דטרויט פיסטונס. גם הפעם ניסו שחקני הפיסטונס לשמור על ג'ורדן באופן הדוק, אך הוא הצליח להתגבר על השמירה הצמודה והוביל את קבוצתו לארבעה ניצחונות רצופים. לפני סיום המשחק הרביעי בדטרויט ירדו מהמגרש מספר שחקנים של דטרויט, ובהם אייזיאה תומאס, וזאת בשעה שלא היה להם סיכוי גבוה לנצח במשחק. מעשה זה נחשב לפגיעה בקוד ההתנהגות של הליגה, כיוון שבסיום המשחק נהוג ששחקני הקבוצות לוחצים ידיים עם יריביהם, וספג גינויים רבים.
הבולס עלו לסדרת גמר ה-NBA לראשונה בתולדותיהם, והתמודדו מול לוס אנג'לס לייקרס שניצחה בגמר האזור המערבי, ובשורותיה שיחק מג'יק ג'ונסון שהיה אחד השחקנים הטובים בליגה באותה תקופה. הבולס הפסידו במשחק הראשון, ובמהלך המשחק השני ביצע ג'ורדן את אחד מהמהלכים הידועים בקריירה שלו, שהיה אחת מהסיבות שכונה "אייר ג'ורדן". הכדור נמסר לג'ורדן, שניסה לבצע הטבעה. בדרכו לסל עמד שחקן הלייקרס סם פרקינס, ועל מנת להימנע מהיתקלות עמו העביר ג'ורדן את הכדור מידו הימנית לידו השמאלית, וקלע אותו לסל. הבולס ניצחו במשחק זה והמשיכו וניצחו גם בשלושת משחקיהם הבאים וזכו באליפות. ג'ורדן פרץ בבכי לאחר שקיבל לידיו את גביע האליפות הראשון שלו. הוא הצטיין במשחקי סדרת הגמר, וזכה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר בהחלטה שהתקבלה פה אחד, לאחר שקלע בממוצע 31.2 נקודות, 55.8% מהשדה ו-84.8% מקו העונשין, קלט 6.6 ריבאונדים, מסר 11.4 אסיסטים, ואיבד את הכדור רק 3.6 פעמים.
ג'ורדן וקבוצתו הצטיינו גם בעונה הבאה, והוביל את קבוצתו למאזן שיא חדש של 67 ניצחונות מול 15 הפסדים. הוא זכה בפעם השנייה ברציפות בתואר ה-MVP של העונה הסדירה, והוביל את הבולס לזכייה נוספת באליפות אזור המזרח לאחר ניצחון בגמר על קליבלנד קאבלירס. בסדרת גמר ה-NBA התמודדו ג'ורדן ושיקגו מול פורטלנד טרייל בלייזרס שהונהגה על ידי קלייד דרקסלר. סגנון המשחק של דרקסלר היה דומה לזה של ג'ורדן, ולפני תחילת הסדרה ניסתה התקשורת ליצור יריבות מדומה בין שני השחקנים. במשחק הראשון בסדרה הצליח ג'ורדן להפתיע פרשני ספורט רבים בכך שקלע 35 נקודות עד תום המחצית הראשונה, כמחציתן באמצעות שלשות. הבולס ניצחו במשחק זה, והסדרה כולה הסתיימה בניצחונה של שיקגו ובזכייה שנייה ברציפות באליפות. ג'ורדן זכה פעם נוספת בתואר ה-MVP של סדרת הגמר, וסיים עם ממוצע קליעות של 35.8 נקודות למשחק, 52.6% קליעות מהשדה ו-42.9% קליעות של שלוש נקודות.
בקיץ שלאחר תום העונה השתתף ג'ורדן באולימפיאדת ברצלונה. החוק שמנע משחקנים מקצוענים מלהשתתף במשחקים בוטל שלוש שנים קודם כן, דבר שאיפשר לארצות הברית להרכיב נבחרת שכללה את הטובים שבשחקני ה-NBA. הנבחרת זכתה לראשונה לכינוי "הדרים טים" (נבחרת החלומות, Dream Team). הנבחרת זכתה בנקל בתחרות, וג'ורדן זכה, יחד עמה, במדליית הזהב האולימפית השנייה שלו.
בעונת הפסיד ג'ורדן את תואר ה-MVP של העונה הסדירה לצ'ארלס בארקלי. הבולס עלו לסדרת גמר אזור המזרח והתמודדו מול ניו יורק ניקס. יום אחד לפני אחד המשחקים בסדרה נצפה ג'ורדן כשהוא מהמר באטלנטיק סיטי, וגרם בכך לשערורייה תקשורתית. בשנה שלפני כן הודה כי הפסיד 57 אלף דולר בהימורים. ריצ'רד אסקוינס פרסם באותה תקופה ספר שלפיו היה ג'ורדן חייב לו 1.25 מיליון דולר על משחקי גולף. ב-2005 ראיין העיתונאי אד בראדלי את ג'ורדן בתוכנית "60 דקות", והוא הודה כי באותה תקופה סבל מהתמכרות להימורים, אך אמר כי הדבר מעולם לא הידרדר עד כדי סיכון רמת החיים שלו. דעתו של ג'ורדן לא הוסחה כתוצאה מהשערורייה, שגררה גם בירור משמעתי של הליגה, והוא הוביל את הבולס לניצחון על הניקס. בסדרת גמר הליגה התמודדו שחקני הבולס מול פיניקס סאנס, קבוצתו של צ'ארלס בארקלי. הבולס זכו באליפות השלישית שלהם לאחר שג'ון פקסון קלע את סל הניצחון לקבוצה במשחק המכריע, והוראס גרנט חסם את אחד משחקני היריבה בשניות האחרונות של המשחק ומנע מהפך בתוצאה. למרות זאת, היה זה ג'ורדן שבלט פעם נוספת לכל אורך משחקי הסדרה. הוא קלע בממוצע 41 נקודות למשחק, וזכה פעם נוספת בתואר ה-MVP של סדרת הגמר. בכך הוא היה לשחקן הראשון בהיסטוריה של ה-NBA שזכה בתואר זה שלוש פעמים ברציפות.
הפרישה הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|ג'ורדן בעת אחד ממשחקי הבייסבול
ג'ורדן היה בשיא כושרו בגיל 30, לאחר שזכה עם קבוצתו בשלוש אליפויות NBA רצופות, אך בשנת 1993 התרחשה טראומה בחייו האישיים. ב-23 ביולי חזר אביו, ג'יימס ג'ורדן, מנסיעה ארוכה והחליט לעצור למנוחה בתחנה סמוך לעיירה לומברטון שבצפון קרוליינה. שני צעירים שהגיעו למקום ירו למוות באביו של ג'ורדן וגנבו את רכבו. הצעירים נתפסו תוך זמן קצר ונידונו למאסר עולם. ג'ורדן ואביו היו קרובים זה אל זה, והוא זועזע קשות מהרצח. ב-6 באוקטובר, פחות משלושה חודשים לאחר הרצח, הפתיע ג'ורדן את עולם הכדורסל והודיע על פרישה. הוא נימק את החלטתו בכך שאיבד את הרצון לשחק, והסביר שרצח אביו דחף אותו לקבל את ההחלטה באופן סופי. את השמועה שלפיה השעתה אותו הליגה בשל בעיות ההימורים דחה הנציב דייוויד סטרן מספר פעמים.
הודעתו המפתיעה של ג'ורדן עוררה הדים ברחבי העולם. ההפתעה גברה כשחתם על חוזה עם קבוצת הבייסבול שיקגו וייט סוקס. ג'ורדן צורף לקבוצת המשנה של המועדון מהמיינור ליג, בליגה הנמצאת שתי רמות מתחת למייג'ור ליג. ג'ורדן טען כי אחד מחלומותיו של אביו המנוח היה לראותו משחק בייסבול במייג'ור ליג, והוא החליט לנסות ולהגשים את חלום אביו. הוא התייצב לאימוני הקבוצה ונרשם כשחקן בייסבול בליגה ב-31 במרץ 1994. הבעלים של הווייט סוקס היה ג'רי ריינסדורף, שהיה גם הבעלים של הבולס. ריינסדורף המשיך לכבד את חוזהו של ג'ורדן בבולס גם בתקופת פרישתו. ג'ורדן סיים את קריירת הבייסבול שלו בתחילת 1995 לאחר שהחליט לחזור ל-NBA ולבולס, והודיע על כך ב-18 במרץ בהודעה שכללה רק את המילים "אני חוזר".
החזרה ל-NBA
שחקני הבולס התקשו לנצח בעונת שבה ג'ורדן שיחק בייסבול, והודחו בסיבוב השני של הפלייאוף על ידי הניקס. גם בתחילת העונה הבאה הם לא שיחקו היטב, אך עם חזרתו של ג'ורדן הם חזרו לנצח. בתקופה שלאחר חזרתו התמודד ג'ורדן עם כושר גופני ומקצועי בינוני כתוצאה מההיעדרות של שנה וחצי ממגרשי הכדורסל, והופעתו הראשונה הייתה מול אינדיאנה פייסרס ב-19 במרץ, יום לאחר שהודיע על חזרתו. הוא עלה לשחק עם גופייה מספר 45, אף על פי שקודם לכן שיחק עם מספר 23. הוא טען כי הוא שואף לפתוח בתקופה חדשה, וכי המספר הקודם שייך לתקופה אחרת. ג'ורדן הצליח לקלוע 19 נקודות ביותר מ-40 דקות משחק, ולאחר הארכה ניצחה אינדיאנה. המשחק זכה לאחוזי צפייה גבוהים לפי מדד נילסן.
במשחקיו הבאים ניכר היה כי הוא חוזר בהדרגה לכושר המשחק הרגיל שלו, ובמשחקו הרביעי לאחר החזרה, מול אטלנטה הוקס, קלע את סל הניצחון ו-32 נקודות בסך הכול. ב-29 במרץ, ארבעה ימים לאחר מכן, קלע 55 נקודות במשחק החוץ מול הניקס. הוא הוביל את שיקגו לפלייאוף, ובסיבוב השני מול אורלנדו מג'יק הוא נחל את אחד מכשלונותיו הגדולים. שניות אחדות לפני סיום המשחק איבד ג'ורדן את הכדור לניק אנדרסון, שהצליח לקלוע את סל הניצחון לטובת המג'יק. לאחר מכן הוא החמיץ הזדמנות להשוות את המשחק בזריקת שלוש נקודות. לאחר המשחק אמר אנדרסון כי "ג'ורדן לא נראה כמו ג'ורדן הישן". לאחר המשחק החליט ג'ורדן לחזור וללבוש את הגופייה מספר 23, בתקווה כי בכך ישנה את מזלו לטובה. אולם הדבר לא עזר, וג'ורדן ושיקגו הפסידו בסדרה בתוצאה 2-4.
לפני תחילת העונה הבאה ערך ג'ורדן אימונים רבים, והצליח לחזור לכושר משחק מלא. יחד עם דניס רודמן, שהוחתם כשחקן חיזוק בתחילת העונה, הוא הוביל את הבולס למאזן שיא של 72 ניצחונות לעומת 10 הפסדים. ג'ורדן היה הגארד המצטיין בליגה עם ממוצע של 30.4 נקודות למשחק, וזכה בפעם הרביעית בקריירה בתואר ה-MVP של העונה הסדירה. שיקגו לא התקשתה גם בפלייאוף, ועד סדרת הגמר מול סיאטל סופרסוניקס היא הפסידה במשחק אחד בלבד. ג'ורדן הוביל את הבולס לניצחון 4 - 2 בסדרה ולזכייה באליפות נוספת. לאחר הזכייה הוא ישב במשך זמן מה בחדר ההלבשה של קבוצתו כשהוא בוכה, וסיפר כי התרגשותו נובעת מכך שזוהי זכייה ראשונה באליפות לאחר מות אביו, בשילוב העובדה שהזכייה התרחשה ביום האב.
שמאל|250px|ג'ורדן במדי השיקגו בולס עם המאמן פיל ג'קסון בזמן אחד ממשחקי הקבוצה בשנת 1997|ממוזער
הבולס וג'ורדן המשיכו לנצח משחקים רבים גם בעונת עם מאזן של 69 - 13. גם בעונה זו הפגין ג'ורדן רמת משחק גבוהה, אך היה זה קארל מלון שקיבל את תואר ה-MVP. בסדרת הגמר התמודדו ג'ורדן ושיקגו מול יוטה ג'אז וקארל מלון. סדרת גמר זו זכורה בעיקר בזכות שני אירועים. הראשון התרחש במשחק הראשון, כשג'ורדן קלע את סל הניצחון לבולס עם שריקת הסיום של המשחק. הרגע השני היה במשחק החמישי, שזכה לכינוי "משחק השפעת". הוא שיחק למרות עצת רופאיו, והשתתף במרבית המשחק כשהוא סובל מחולשה ומחום גבוה. למרות כל זאת הוא הצליח לקלוע 38 נקודות במשחק, כולל שלשה מכרעת בדקה האחרונה, שבזכותה ניצחה שיקגו בהפרש של שתי נקודות. בסיום המשחק התמוטט ג'ורדן מתשישות, ונפל לזרועות חברו לקבוצה, סקוטי פיפן. המשחק מוכר כיום כ"משחק השפעת". הבולס ניצחו בסופו של דבר בסדרה, וזכו באליפות הליגה בפעם השנייה ברציפות. ג'ורדן עצמו זכה פעם נוספת בתואר ה-MVP של סדרת הגמר.
בעונה שלאחר מכן היה ג'ורדן הקלע המוביל בליגה, וסיים את העונה הסדירה עם ממוצע של 28.7 נקודות למשחק. הוא זכה בתואר ה-MVP של העונה הסדירה בפעם החמישית בקריירה שלו. ג'ורדן נבחר לחמישיית העונה בפעם העשירית בקריירה שלו, ולחמישיית ההגנה של העונה בפעם התשיעית. הבולס זכו בגמר הפלייאוף של אזור המזרח לאחר סדרה של שבעה משחקים מול אינדיאנה פייסרס שהונהגה על ידי רג'י מילר. בסדרת הגמר הכללית התמודדה שיקגו פעם נוספת מול יוטה ג'אז, ולאחר חמישה משחקים עמדה תוצאת הסדרה על 3 - 2 לטובת שיקגו. במשחק השישי, שנערך ב-14 ביוני 1998, הייתה התוצאה 86 - 83 לטובת יוטה כשנותרו 40 שניות לסיום. ג'ורדן הצליח לקלוע סל כשהוא חולף על פני מספר שחקני יוטה. לאחר מכן היה זה תורה של יוטה להתקיף לכיוון הסל של שיקגו, והכדור נמסר לקארל מלון. ג'ורדן הגיח מאחוריו, חטף את הכדור, ו-10 שניות לפני הסיום הצליח לגבור על בראיין ראסל ששמר עליו, ולקלוע סל ניצחון.
בשנים שלאחר המשחק שודרה קליעת הסל פעמים רבות ברשתות הטלוויזיה. הבולס ניצחו במשחק, וזכו באליפות הליגה השישית בתולדותיהם. ג'ורדן נבחר ל-MVP של סדרת הגמר לאחר שקלע בממוצע 33.5 נקודות למשחק, ו-45 נקודות במשחק השישי הקובע. זכייתו השישית של ג'ורדן בתואר זה היא שיא שטרם נשבר (נכון ל-2021). משחקי הגמר של עונה זו שברו שיא בכך שזכו לאחוזי צפייה גבוהים יותר מכל סדרת גמר אחרת בתולדות הליגה, כאשר המשחק השישי עודנו מחזיק בשיא אחוזי צפייה הגבוה ביותר ביחס לכל משחק NBA אחר בהיסטוריה.
הפרישה השנייה
עונת הייתה אחת הבולטות בתולדות ה-NBA, והתרחשו בה אירועים רבים. בתחילת העונה הושבתה הליגה למשך 191 ימים, וכתוצאה מכך הוחלט לקצר את העונה ל-50 משחקים בלבד. העונה החלה ב-5 בפברואר 1999, אולם ג'ורדן כבר לא לקח חלק במשחקים. עם סיום חוזהו של מאמן הבולס פיל ג'קסון, ועם עזיבתם של שחקני מפתח בקבוצה כמו סקוטי פיפן ודניס רודמן, החליט ג'ורדן לפרוש בשנית. הוא הכריז על כך באופן רשמי ב-13 בינואר, חמישה ימים בלבד לפני שהתאחדות שחקני ה-NBA חתמה עם הנהלת הליגה על ההסכם הקיבוצי שהביא לסיום ההשבתה.
ב-19 בינואר 2000 חזר ג'ורדן ל-NBA בתפקיד המנהל המקצועי של קבוצת וושינגטון ויזארדס. תפקידו של ג'ורדן היה מקיף, והייתה לו נגיעה כמעט בכל ההיבטים בקבוצה כולל החלטות על החתמת שחקנים. הדעות ביחס לרמתו של ג'ורדן כמאמן מקצועי חלוקות. מחד גיסא, הוא הצליח להביא לשחרורם מהקבוצה של מספר שחקנים יקרים ובלתי אהודים כג'וואן הווארד ורוד סטריקלנד, ומאידך גיסא, הוא מינה למאמן את דאג קולינס (מאמן הבולס לשעבר) שלא הצליח להביא את הקבוצה להישגים. ג'ורדן גם כשל בבחירה הראשונה בדראפט של שנת 2001. הוא בחר בקוואמי בראון שלא הצליח לעמוד בציפיות הגבוהות ממנו, הפגין יכולת בינונית, והועבר ב לקבוצה אחרת לאחר ארבע עונות.
אכזבתו של ג'ורדן מהתוצאות שהשיגה הקבוצה, בנוסף לחוסר יכולתו להשפיע באופן פעיל על המשחקים, הובילו לכך שהוא החל לשקול חזרה נוספת למשחק כשחקן פעיל, אף על פי שעם פרישתו הקודמת הוא טען כי הסיכוי שישוב לשחק קלוש. לאחר שקיבל השראה וחיזוק מחזרתו ל-NHL של מריו למיה, שחקן ההוקי קרח הידוע וידיד שלו, בחורף 2000, החל ג'ורדן באימונים נמרצים שנמשכו במרבית חודשי עונת האביב והקיץ של שנת 2001, לקראת חזרתו לליגה במדי הוויזארדס.
החזרה במדי הוויזארדס
שמאל|250px|תמונות של ג'ורדן במדי הוושינגטון ויזארדס|ממוזער
ב-25 בספטמבר 2001 הודיע ג'ורדן באופן רשמי כי הוא חוזר למשחק פעיל בקבוצת הוויזארדס. הוא הסביר כי הוא חוזר עקב אהבתו למשחק, ואמר כי יתרום את כל משכורתו למאמצי הסיוע לנפגעי פיגועי 11 בספטמבר שהתרחשו שבועיים קודם לכן. בעונת היו פציעות רבות בוויזארדס, אך למרות זאת הצליח ג'ורדן להוביל את הקבוצה, במשך חלק מהעונה, עם ממוצע של 22.9 נקודות למשחק. אולם, הוא ספג פציעה קשה בברך ימין וסיים את העונה לאחר 60 משחקים. הוויזארדס סיימו את העונה עם 37 ניצחונות לעומת 45 הפסדים, תוצאה שלא הספיקה להם כדי לעלות למשחקי הפלייאוף. למרות זאת היה זה שיפור לעומת העונה הקודמת שבה השיגו 18 ניצחונות פחות.
בעונה שלאחר מכן היה ג'ורדן לשחקן היחיד שהשתתף בכל 82 משחקי הליגה של קבוצתו, וב-67 מהם אף היה בחמישייה הפותחת. אף על פי שבמהלך העונה חגג ג'ורדן את יום הולדתו ה-40, הוא הצליח לשמור על כושר משחק מצוין, וקלע בממוצע 20 נקודות למשחק עם 45% קליעה מהשדה. ג'ורדן היה לשחקן המבוגר ביותר בתולדות הליגה שהצליח לקלוע מעל 40 נקודות במשחק, כשקלע 43 נקודות במשחק מול ניו ג'רזי נטס. במהלך התקופה שבה שיחק עם הוויזארדס היא הייתה לקבוצה השנייה בליגה מבחינת מספר הצופים, ובכל משחקי הבית שלה נמכרו כל הכרטיסים. למרות זאת כשלה הקבוצה בניסיונה להעפיל למשחקי הפלייאוף, וג'ורדן הביע חוסר שביעות רצון מרמת המשחק של השחקנים האחרים בקבוצתו. במספר הזדמנויות אף ביקר באופן פומבי חלק משחקני קבוצתו, ובמיוחד את קוואמי בראון.
בפברואר 2003 השתתף ג'ורדן במשחק האולסטאר בפעם ה-14 והאחרונה בקריירה שלו. לאחר שלא נבחר בהצבעת הקהל לחמישייה הפותחת של המשחק, דחה ג'ורדן את הצעתם של השחקנים טרייסי מקגריידי ואלן אייברסון לקבל את מקומם בחמישייה. אולם השחקן וינס קרטר שוכנע לבסוף לוותר על מקומו בחמישייה הפותחת לטובת ג'ורדן. ג'ורדן קלע 20 נקודות במשחק, ובכך הפך ל"מלך הסלים" של משחקי האולסטאר במקומו של כרים עבדול-ג'באר.
בשלהי עונת הסתמן כי ג'ורדן מתכוון לפרוש סופית מכדורסל, ובשל כך הוא זכה למחיאות כפיים נמרצות בכל מקום שבו שיחק. משחקו הרשמי האחרון ב-NBA היה מול פילדלפיה 76'. ג'ורדן ירד לספסל ברבע השלישי של המשחק, אולם לאחר שהקהל החל לשאוג "אנחנו רוצים את מייק" הוא חזר לשחק למספר דקות נוספות. בסיום המשחק זכה ג'ורדן לתשואות מהקהל, מחבריו לקבוצה ומהקבוצה היריבה. משחקו האחרון של ג'ורדן היה משחק ראווה באולם יונייטד סנטר שבשיקגו מול קבוצתו הקודמת, שיקגו בולס. בסיום המשחק זכה ג'ורדן לטקס פרידה מיוחד, והקהל הריע לו במשך למעלה מארבע דקות. ב-1 באפריל הצהירה מיאמי היט כי בתור אות כבוד לג'ורדן אף שחקן שלה לא ילבש את חולצה מספר 23, וזאת על אף שמעולם לא שיחק בקבוצה זו.
לאחר הפרישה
שמאל|ממוזער|250px|ג'ורדן במגרש גולף בשנת 2007
לאחר פרישתו ממשחק פעיל האמין ג'ורדן כי יוכל לחזור לתפקידו הקודם כמנהל מקצועי בוויזארדס. אולם, הביקורת שספג בעת כהונתו הקודמת בתפקיד הייתה לו לרועץ, וב-7 במאי 2003 פוטר ג'ורדן על ידי אייב פולין, הבעלים של הוויזארדס. בראיון שנתן מספר שנים לאחר מכן אמר ג'ורדן כי הפיטורים גרמו לו להרגיש כאילו בעלי הקבוצה מעלו באמונו, וטען כי לא היה חוזר לוויזארדס לו היה יודע מראש שזה יהיה המצב.
בשנים שלאחר מכן המשיך ג'ורדן לשמור על כושרו והקדיש את זמנו למשפחתו. בזמנו הפנוי הירבה לשחק גולף, ואף השתתף בתחרויות צדקה לידוענים בלבד. הוא הקדיש חלק מזמנו לפיתוח תחביבו כחובב אופנועי כביש, ובשנת 2004 רכש קבוצת רוכבי אופנועי כביש מקצועית שהתחרתה במספר תחרויות בארצות הברית. ב-15 ביוני 2006 הפך ג'ורדן לאחד מהבעלים של שארלוט בובקאטס (לימים שארלוט הורנטס) מה-NBA, וקיבל תפקיד ניהולי הדומה לזה שבו החזיק בוויזארדס, ובפברואר 2010 רכש מידי בוב ג'ונסון את הבעלות המלאה על הקבוצה. לכל אורך התקופה שלאחר פרישתו תרם ג'ורדן חלק ניכר מהונו האישי למטרות צדקה שונות הקרובות לליבו.
ב-6 באפריל 2009 נבחר ג'ורדן להיכל התהילה של הכדורסל. בשנת 2015 הוצג כחבר היכל התהילה של פיב"א.
במהלך עונתו האחרונה של ג'ורדן בשיקגו, צילם צוות של ESPN את הקבוצה. מתן הגישה למתקני הקבוצה הותנה בכך שלג'ורדן תהיה יכולת לשלוט בפרסום החומר. ב-2016, לאחר שנים רבות אישר לבסוף ליצור סדרה על פי הצילומים. הסדרה, "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון" (The Last Dance), יצאה בנטפליקס ב-2020. שם הסדרה ניתן לה, כמחווה למאמן פיל ג'קסון שידע כמו כל יתר חברי הקבוצה שזאת תהיה שנת האימון האחרונה שלו, וכתב זאת על יומנים שחילק לשחקנים בתחילת העונה וביקש מהם "להנות מהריקוד האחרון" המשותף שלהם יחד וכמילותיו "להנות מהמסע". הסיבה לעזיבתו של פיל ג'קסון נעוצה בעובדה שהבעלים של הקבוצה רצו לפרק את השושלת המפוארת של הבולס ולהתחיל לבנות מחדש. "גם אם תשיג מאזן של 0–82, עדיין זאת תהיה שנתך האחרונה כמאמן הבולס", אמר ג'רי קראוס הג'נרל מנג'ר. בסוף אותה שנה (1998) אכן זכו הבולס באליפות שישית, ובכך תם עידן, והקבוצה התפרקה.
פרופיל כשחקן
ג'ורדן שיחק בעיקר בעמדת הקלע, אך שיחק היטב גם כסמול פורוורד (בעיקר כששיחק בוויזארדס). במהלך הקריירה שלו הוא התבלט בקור רוחו במצבי לחץ. הוא הכריע משחקים רבים לטובת קבוצתו בשניות האחרונות של המשחק, ושמר על יכולת גבוהה גם כששיחק חולה במקרים אחדים. התחרותיות שבו ניכרה גם בשימוש התכוף ב"טראש טוק" ובמוסר העבודה הגבוה שלו.
ג'ורדן היה ידוע כשחקן התקפי מוכשר ביותר. הוא יכול היה לחדור לעבר הסל ולסחוט עבירות רבות משחקני הקבוצה היריבה. ראיה לכך היא העובדה שלאורך הקריירה שלו הוא זרק 8,772 זריקות עונשין, והוא מדורג במקום התשיעי ב-NBA בקטגוריה זו. עם הזמן הוא שכלל גם את יכולתו להתחמק מחסימות של שחקני היריב, בכך שזרק את הכדור לסל תוך כדי קפיצה לאחור. הזריקה הפכה לאחד מסימני ההיכר הרבים שלו, ולדברי מומחים כמעט שלא היה ניתן לחוסמה. בתחילת הקריירה שלו נמתחה עליו ביקורת שהוא משחק בצורה אנוכית ואינו משתף את חבריו לקבוצה, אך ממוצע האסיסטים שלו בקריירה הוא 5.3 למשחק, ממוצע גבוה המצביע על שיתוף וחוסר אנוכיות. ג'ורדן נחשב לתופס ריבאונד (כדור חוזר) טוב ביחס לעמדה שבה שיחק, עם ממוצע כללי של 6.2 ריבאונדים למשחק. לעומת זאת, אחוז קליעות שלוש הנקודות שלו בשנותיו הראשונות נחשב לנמוך, ובשנתו הראשונה בליגה הוא עמד על ממוצע של כ-17% בלבד. הוא התאמן רבות על מנת לשפר את אחוזי הקליעה מקו השלוש. באמצע שנות ה-90 הוחלט ב-NBA לקרב את קשת שלוש הנקודות ממרחק של 7 מ' ו-24 ס"מ למרחק של 6.7 מטרים. עובדה זו, בשילוב עם אימוניו, סייעה לג'ורדן לשפר משמעותית את אחוזי הקליעה שלו מקו השלוש עד לממוצע שיא של 42% בעונת 1995/1996 שנחשב גבוהה מאוד יחסית אף לכדורסל המשוחק היום שמתאפיין בקליעה מרובה מקו השלוש ביחס לכדורסל בשנות ה-90.
בנוסף ליכולתו הגבוהה בהתקפה הצטיין ג'ורדן גם כשחקן הגנה. ב-1988 הוא זכה בתואר שחקן ההגנה של העונה ובתואר ה-MVP של העונה הסדירה, ובכך היה לשחקן הראשון שזכה בשני התארים. יכולותיו הגבוהות בחסימה ובחטיפת כדור סייעו לו לשבור שיאים לשחקנים בעמדת הקלע, והפכו אותו לשחקן הגנה בולט במיוחד. לאורך הקריירה שלו חטף ג'ורדן 2,514 כדורים, נתון שמציב אותו במקום השלישי ברשימת החוטפים המובילים בתולדות ה-NBA לאחר ג'ון סטוקטון וג'ייסון קיד. בזכות 893 החסימות שביצע הוא ניצב במקום הראשון מבין כל הגארדים.
מורשתו
שמאל|ממוזער|200px|ג'ורדן והמאמן דין סמית' באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בעת משחק שנערך לאות כבוד לקבוצות הכדורסל של האוניברסיטה משנת 1957 ו-1982 שזכו באליפות
ג'ורדן נחשב על ידי אישים רבים כגדול שחקני הכדורסל בהיסטוריה. אזכור שמו ביחס דבר אחר באה לתאר כי הוא הטוב ביותר בתחומו. שתי אמירות מפורסמות שנאמרו עליו משקפות את השפעתו הרבה על הכדורסל. האחת, היא אמירתו של לארי בירד כי הוא "אלוהים שמחופש למייקל ג'ורדן", והשנייה, של מג'יק ג'ונסון, כי "יש את מייקל ג'ורדן ויש את כל השאר". לאחר פרישתם של בירד, ג'ונסון, ושחקנים ידועים נוספים, הפך ג'ורדן לשחקן המוכר ביותר, ולאחד האנשים שהניעו והובילו את האירועים השונים ב-NBA. הוא היה הקלע המוביל של הליגה במשך 10 עונות, מספר שיא שטרם נשבר. הוא פרש לאחר שקלע 32,292 נקודות במהלך הקריירה, עובדה שמציבה אותו במקום החמישי ברשימת הקלעים המובילים בתולדות ה-NBA, לאחר קובי בראיינט (מקום רביעי), קארל מאלון (מקום שלישי), קארים עבדול ג'אבר (מקום שני) ולברון ג'יימס (מקום ראשון). מעבר לשבירת שיאים בקבלת תארים בתחום ההתקפה, שבר ג'ורדן גם שיאים בהגנה לאחר שנבחר לחמישיית ההגנה של העונה בתשע עונות לאורך הקריירה, מספר הנחשב לגבוה במיוחד. הוא גם זכה בתואר ה-MVP של העונה הסדירה חמש פעמים, בתואר ה-MVP של סדרת הגמר שש פעמים ובתואר ה-MVP של האולסטאר שלוש פעמים. נתונים אלה הופכים את ג'ורדן לשחקן בעל הפרסים הרבים ביותר בתולדות ה-NBA מאז ומעולם.
ימין|ממוזער|220px|לוחית שהוצבה באצטדיון הביתי של הבולס, יונייטד סנטר, שמציגה את רשימת הישגיו של ג'ורדן במהלך הקריירה
השפעתו של ג'ורדן על הכדורסל ניכרה גם לאחר שפרש ממשחק פעיל. נאמר כי שני ניצחונותיו המרהיבים בתחרות ההטבעות של ה-NBA ב-1987 וב-1988 השפיעו על דורות של שחקנים צעירים שבאו אחריו. חיזוק לטענה זו ניתן לראות בעובדה ששחקנים בולטים רבים ששיחקו בליגה אחרי תקופתו של ג'ורדן טענו כי הוא היה מודל לחיקוי עבורם. כמו כן, נהגו פרשנים לכנות שחקנים צעירים מוכשרים שהחלו לשחק בליגה בכינוי "מייקל ג'ורדן הבא".
אף על פי שמוסכם כי ג'ורדן פעל רבות לקידום המשחק והליגה, נראה כי השפעתו על פופולריות המשחק עצמו בצפון אמריקה הולכת ודועכת. ראיה לכך ניתן למצוא בכך שאחוזי הצפייה בשידורי משחקי הליגה עלו רק כשהיה שחקן פעיל בליגה, וירדו משמעותית בכל פעם שפרש מהמשחק.
ב-2016 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה לג'ורדן את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה במדינה.
חייו הפרטיים
ב-2 בספטמבר 1989 נישא ג'ורדן לחואניטה ואנוי, אותה פגש במסעדה בשיקגו במהלך עונתו השנייה בליגה. לזוג נולדו שני בנים ובת. שני בניו שיחקו כדורסל בליגת המכללות הבכירה, ג'פרי מייקל, במסגרת נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת אילינוי ומרקוס ג'יימס בנבחרת הכדורסל של אוניברסיטת מרכז פלורידה. ב-4 בינואר 2002 הגישו בני הזוג ג'ורדן בקשה לגירושים, אולם זמן קצר לאחר מכן הם יישרו את ההדורים ביניהם וביטלו את הבקשה.
ג'ורדן עלה לכותרות פעם נוספת כאשר נתבע בתביעה אזרחית על סך 5 מיליון דולר על ידי אישה בשם קרלה קנפל, שטענה כי הייתה המאהבת שלו בין השנים 1989 ל-1991, וקיבלה ממנו סכום של 250 אלף דולר דמי שתיקה כדי שלא תפרסם את דבר הרומן בפומבי. קנפל טענה כי היא נכנסה להריון מג'ורדן ב-1991, וג'ורדן הבטיח כי הוא ישלם לה את הסכום שבתביעה, אך לא עשה זאת. בדיקת הורות שבוצעה בילד הוכיחה כי ג'ורדן אינו אביו, וב-21 ביולי 2006 דחה בית המשפט את התביעה. באותה שנה הגישו בני הזוג ג'ורדן בקשה לגירושים בפעם השנייה, וטענו כי הם קיבלו את ההחלטה באופן ידידותי ובמשותף. ב-29 בדצמבר ניתן צו של שופט שהפך את הגירושים לתקפים. מקורות שונים טוענים כי חואניטה ג'ורדן קיבלה סכום של כ-168 מיליון דולר במסגרת ההסדר, עובדה, שאם היא נכונה, הופכת את גירושיהם לאחד מהיקרים בהיסטוריה.
באפריל 2013 (בהיותו בגיל 50), נישא ג'ורדן בפעם השנייה, לדוגמנית הקובנית-אמריקאית איווט פריאטו, לאחר שיצאו במשך 6 שנים. בפברואר 2014 נולדו לזוג תאומות.
ג'ורדן מתגורר כיום בביתו בעיירה היילנד פארק שבאילינוי.
ג'ורדן בכלכלה ובתרבות
שמאל|ממוזער|200px|לוגו "ג'אמפמן", שבו מופיעה צלליתו של ג'ורדן, נועד לקדם את מוצרי "מותג ג'ורדן" של חברת נייקי
שמאל|ממוזער|220px|ג'ורדן לצד דמויות הלוני טונס בסרט "ספייס ג'אם"
הפרסום הרב לו זכה, בשילוב עם הכריזמה החזקה שלו, הביאו את ג'ורדן להיות אחד הספורטאים המשווקים ביותר בהיסטוריה מאז ומעולם. כבר בתחילת הקריירה המקצועית שלו, בעזרת תיווכו של סוכנו דייוויד פאלק, חתם ג'ורדן על חוזה עם חברת נייקי, שבאותה תקופה הייתה חברת נעלי ספורט אמריקאית מצליחה שלא זכתה להצלחה רבה מחוץ לגבולות ארצות הברית. בחוזה הוסכם כי נייקי תתחיל לייצר קו מיוחד של מוצרי הלבשה בשם "ג'אמפמן" (Jumpman). הקו כלל דגם חדש של נעליים שאותו פיתחה החברה, ונקרא בשם "אייר ג'ורדן" על שמו. אחת הפרסומות הידועות ביותר שבהן השתתף ג'ורדן לשיווק הנעל כללה את איש הקולנוע ספייק לי, שהופיע כשהוא מחפש את סוד יכולותיו של ג'ורדן ומשתכנע לבסוף ואומר כי "אלו חייבות להיות הנעליים". שיווק הנעל נחל הצלחה כה רבה עד כי החברה לא הצליחה לעמוד בביקוש, והדבר הביא להתפשטות של תופעה בשם "שוד נעליים", שבה אנשים נשדדו מנעליי ה"אייר ג'ורדן" שלהם באיומי אקדח. בעקבות ההצלחה יצרה נייקי מחלקה נפרדת בשם "מותג ג'ורדן" (Jordan Brand), שעסקה בשיווק מוצרי הלבשת ספורט. עד שנת 1998 הסתכמו הכנסות החברה מהמותג בלמעלה מ-2 מיליארד דולר, וסך המכירות נכון ל-2017 עומד על למעלה מ-3 מיליארד דולר בשנה.
ג'ורדן פיתח יחסי עבודה הדוקים גם עם חברת Gatorade, העוסקת בייצור משקאות ספורט, והופיע בלמעלה מ-20 פרסומות מטעם החברה מאז שנת 1991. אחת הפרסומות הידועות ביותר שהוציא ג'ורדן מטעם החברה כללה ילדים ששרו ג'ינגל בשם "להיות כמו מייק". הפרסומות והג'ינגל נחלו הצלחה גדולה בציבור, ובעקבות השותפות עם ג'ורדן הגדילה החברה את נתח השוק שלה ביותר מ-80% בשנים שלאחר מכן.
בשנת 1992, השתתף ג'ורדן בווידאו קליפ של מייקל ג'קסון, "Jam". בקליפ, ג'קסון לימד את ג'ורדן איך לרקוד כמוהו וג'ורדן לימד את ג'קסון כיצד לשחק כדורסל. בנוסף הופיעו בקליפ בהופעת אורח הצמד קריס קרוס.
ג'ורדן כיכב במסע פרסום לצד דמויות הלוני טונס של חברת האחים וורנר. בשנת 1993, בפרסומת שעשה לחברת נייקי, נראה ג'ורדן כשהוא משחק כדורסל לצד דמויות מהסדרה כנגד חייזרים מצוירים מכוכב מאדים. הפרסומת היוותה השראה ליצירת סרט הקולנוע "ספייס ג'אם", שבו שיחק ג'ורדן לצד דמויות הלוני טונס. בעקבות הצלחתו המסחרית של הסרט, הופיע ג'ורדן במספר פרסומות נוספות לצד הדמויות במהלך השנים שלאחר מכן.
במהלך שנות ה-90 גדלו הפופולריות וההכנסות של ליגת ה-NBA, דבר שהעלה את שווין של כל הקבוצות בליגה. קבוצת שיקגו בולס בלטה בכך במיוחד, לאחר שהגדילה את שוויה ביותר מפי עשרה בין השנים 1986 ל-1998, מ-16.4 מיליון עד למעל 200 מיליון דולר, כאשר ג'ורדן היה מהגורמים העיקריים לכך. בנוסף, כשג'ורדן היה בשיאו מכרה הבולס את כל הכרטיסים לכל משחקיה באופן קבוע, ובכך הגדילה באופן ניכר את הכנסותיה. עובדה זו הפכה את ג'ורדן לאחד השחקנים היקרים ביותר בליגה, כשבשתי עונותיו האחרונות בקבוצת הבולס חתם על חוזה שנתי בשווי של מעל 30 מיליון דולר לעונה.
הסטטיסטיקה והשיאים של ג'ורדן ב-NBA
שיאים במשחק
נקודות - 69, מול קליבלנד קאבלירס ב-28 במרץ 1990.
ריבאונדים - 19, מול פילדלפיה 76' ב-14 במאי 1991.
אסיסטים - 17, מול פורטלנד טרייל בלייזרס ב-24 במרץ 1989.
חטיפות - 10, מול ניו ג'רזי נטס ב-29 בינואר 1988.
חסימות - 6, מול סיאטל סופרסוניקס ב-2 בדצמבר 1986.
שלשות - 7, מול גולדן סטייט ווריורס ב-18 בינואר 1990.
דקות משחק - 57, מול פיניקס סאנס ב-13 ביוני 1993.
סטטיסטיקה כוללת בעונה הסדירה ובפלייאוף ב-NBA
נתון עונה סדירה פלייאוף סך הכל ממוצע עונה סדירה ממוצע פלייאוף ממוצע כללי נקודות 32,292 5,988 38,380 30.12 33.4. 31.76 ריבאונדים 6,672 1,152 7,824 6.2 6.4 6.25 אסיסטים 5,633 1,022 6,655 5.3 5.7 5.32 חטיפות 2,514 376 3,272 2.35 2.1 2.31 חסימות 893 158 1,051 0.83 0.88 0.84 איבודים 2,924 546 3,470 2.73 3.05 2.77 דקות 41,013 7,474 48,487 38.26 41.75 38.76
נתון עונה סדירה פלייאוף כללי אחוז קליעה מהשדה 49.7% 48.7% 49.5% אחוז קליעה מקו השלוש 32.7% 33.2% 32.8% אחוז קליעה מקו העונשין 83.5% 82.8% 83.3%
סטטיסטיקת קריירה בעונה הסדירה ב-NBA
+ מקרא ^ = הוביל את ה-NBA בעונה זו * = זכה באליפות ה-NBA בעונה זו מודגש = שיא קריירה
מקור:
עונה משחקים חמישייה דקות אחוזים מהשדה אחוזים משלוש אחוזים מהקו ריבאונדים אסיסטים חטיפות חסימות נקודות 1984/85 שיקגו 82 82 38.3 0.515 0.173 0.845 6.5 5.9 2.4 0.8 28.2 1985/86 שיקגו 18 7 25.1 0.457 0.167 0.840 3.6 2.9 2.1 1.2 22.7 1986/87 שיקגו 82 82 40.0 0.482 0.182 0.857 5.2 4.6 2.9 1.5 37.1^ 1987/88 שיקגו 82 82 40.4^ 0.535 0.132 0.841 5.5 5.9 3.2^ 1.6 35.0^ 1988/89 שיקגו 81 81 40.2^ 0.538 0.276 0.850 8.0 8.0 2.9 0.8 32.5^ 1989/90 שיקגו 82 82 39.0 0.526 0.376 0.848 6.9 6.3 2.8^ 0.7 33.6^1990/91* שיקגו 82 82 37.0 0.539 0.312 0.851 6.0 5.5 2.7 1.0 31.5^1991/92* שיקגו 80 80 38.8 0.519 0.270 0.832 6.4 6.1 2.3 0.9 30.1^1992/93* שיקגו 78 78 39.3 0.495 0.352 0.837 6.7 5.5 2.8^ 0.8 32.6^ 1994/95 שיקגו 17 17 39.3 0.411 0.500 0.801 6.9 5.3 1.8 0.8 26.91995/96* שיקגו 82 82 37.7 0.495 0.427 0.834 6.6 4.3 2.2 0.5 30.4^1996/97* שיקגו 82 82 37.9 0.486 0.374 0.833 5.9 4.3 1.7 0.5 29.6^1997/98* שיקגו 82 82 38.8 0.465 0.238 0.784 5.8 3.5 1.7 0.5 28.7^ 2001/02 וושינגטון 60 53 34.9 0.416 0.189 0.790 5.7 5.2 1.4 0.4 22.9 2002/03 וושינגטון 82 67 37.0 0.445 0.291 0.821 6.1 3.8 1.5 0.5 20.0 1,072 1,039 38.3 0.497 0.327 0.835 6.2 5.3 2.3 0.8 30.1 13 13 29.4 0.472 0.273 0.750 4.7 4.2 2.8 0.5 20.2
סטטיסטיקת קריירה בפלייאוף ה-NBA
עונה קבוצה משחקים חמישייה דקות אחוזים מהשדה אחוזים משלוש אחוזים מהקו ריבאונדים אסיסטים חטיפות חסימות נקודות 1985 שיקגו 4 4 42.8 0.436 0.125 0.828 5.8 8.5 2.8 1.0 29.3 1986 שיקגו 3 3 45.0 0.505 1.000 0.872 6.3 5.7 2.3 1.3 43.7 1987 שיקגו 3 3 42.7 0.417 0.400 0.897 7.0 4.7 2.4 1.1 36.3 1988 שיקגו 10 10 42.7 0.531 0.333 0.869 7.1 7.6 2.5 0.8 34.8 1989 שיקגו 17 17 41.8 0.510 0.236 0.799 7.0 7.6 1.7 1.8 29.1 1990 שיקגו 16 16 42.1 0.514 0.320 0.836 7.2 6.8 2.8 0.9 36.71991* שיקגו 17 17 40.5 0.524 0.385 0.845 6.4 8.4 2.4 1.4 31.11992* שיקגו 22 22 41.8 0.499 0.386 0.857 6.2 5.8 2.0 0.7 34.51993* שיקגו 19 19 41.2 0.475 0.389 0.805 6.7 6.0 2.1 0.9 35.1 1995 שיקגו 10 10 42.0 0.484 0.367 0.810 6.5 4.5 2.3 1.4 31.51996* שיקגו 18 18 40.7 0.459 0.403 0.818 4.9 4.1 1.8 0.3 30.71997* שיקגו 19 19 42.3 0.456 0.194 0.831 7.9 4.8 1.6 0.9 31.11998* שיקגו 21 21 41.5 0.462 0.302 0.812 5.1 3.5 1.5 0.6 32.4 179 179 41.8 0.487 0.332 0.828 6.4 5.7 2.1 0.8 33.4
לקריאה נוספת
פיל ג'קסון ויו דלהנטי, 11 אליפויות, תל אביב: מטר הוצאה לאור, תשע"ד 2014.
קישורים חיצוניים
מייקל ג'ורדן באתר ה-NBA
מאמר בשני חלקים על ג'ורדן ב"פרויקט אגדות של מנחם לס בפורטל "הוּפְּס": חלק א', חלק ב'
כיסוי של הפרישה והקריירה של מייקל ג'ורדן באתר הניו יורק טיימס
פרויקט מיוחד של אתר ה-NBA על ג'ורדן
מדור מיוחד על מייקל ג'ורדן והקריירה שלו באתר המשותף של CNN וספורטס אילוסטרייטד
אד בראדלי מ-CBS מראיין את ג'ורדן על כדורסל, הימורים, עסקים ופרטיות
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:כדורסלנים אפרו-אמריקאים
קטגוריה:כדורסלנים אמריקאים
קטגוריה:כדורסלני אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל
קטגוריה:בחירות דראפט של שיקגו בולס
קטגוריה:כדורסלני שיקגו בולס
קטגוריה:כדורסלני וושינגטון ויזארדס
קטגוריה:זוכי פרס ה-MVP של העונה הסדירה ב-NBA
קטגוריה:משתתפי משחק האולסטאר של ה-NBA
קטגוריה:היכל התהילה של הכדורסל: כדורסלנים
קטגוריה:עסקני כדורסל אמריקאים
קטגוריה:כדורסלני נבחרת ארצות הברית
קטגוריה:עשירים מופלגים אמריקאים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:זוכי פרס ה-MVP של סדרת הגמר ב-NBA
קטגוריה:זוכי תחרות ההטבעות של ה-NBA
קטגוריה:זוכי פרס ה-MVP של משחק האולסטאר של ה-NBA
קטגוריה:מלכי הסלים של ה-NBA
קטגוריה:זוכי פרס שחקן ההגנה של העונה ב-NBA
קטגוריה:זוכי פרס ESPY: ספורטאי השנה
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:כדורסלנים ב-NBA שגופייתם הופרשה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של פיב"א
קטגוריה:אלופים אולימפיים אמריקאים: כדורסל
קטגוריה:שארלוט הורנטס
קטגוריה:כדורסלנים באולימפיאדת ברצלונה (1992)
קטגוריה:כדורסלנים באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984)
קטגוריה:מדינת ניו יורק: כדורסלנים
קטגוריה:מנהלי קבוצות ב-NBA
קטגוריה:בעלי קבוצות כדורסל ב-NBA
קטגוריה:שיקגו וייט סוקס
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1963 | 2024-10-17T18:31:54 |
נטסקייפ | ממוזער|שמאל|מסך הפתיחה של Netscape Navigator 2.02
שמאל|ממוזער|250px|אחוזי השימוש בדפדפן בין השנים 1994–2006
נטסקייפ, או Netscape Communications Corporation, היא החברה שפיתחה את הדפדפן המסחרי הראשון Netscape Navigator, אותו היא שיווקה בהמשך כחלק מחבילת התוכנה Netscape Communicator . פעולתה תרמה רבות להצלחתו הראשונית של האינטרנט.
היסטוריה
החברה נוסדה ב-4 באפריל 1994 על ידי מארק אנדרסין וג'ים קלארק, ונקראה Mosaic Communications Corporation. הדפדפן הראשון של החברה נקרא Mosaic Netscape 0.9, והפצתו החלה ב-13 באוקטובר 1994. בהמשך שונה שמו של הדפדפן ל- Netscape Navigator, ושם החברה שונה ל- Netscape Communications Corporation, כדי למנוע מחלוקת על סימן מסחר עם NCSA, המוסד שפיתח את הדפדפן NCSA Mosaic, וממנו פרשו מייסדי נטסקייפ.
הדפדפן Netscape Navigator צבר תאוצה ופופולריות, והגיע לשליטה בשוק הדפדפנים. מדיניות ההפצה של הדפדפן הייתה "קוד סגור" ותחת רישיון הפצה (EULA - End User license Agreement) סטנדרטי ששמר את כל זכויות התוכנה לחברה המפתחת.
ב-9 באוגוסט 1995 הונפקה החברה לראשונה בבורסה. המניה הונפקה במחיר של 28 דולר, וכבר ביום המסחר הראשון זינק שערה ל-72 דולר.
מוצריה הראשונים של החברה היו:
דפדפן האינטרנט Netscape Navigator, למערכות ההפעלה Windows, מספר ניבים של יוניקס, OS/2 ולמחשבי מקינטוש. עם עליית הפופולריות של לינוקס, בסוף שנות ה־90', יצאה גרסה גם עבור מערכת זו.
שרת האינטרנט Netsite Communications.
שרת האינטרנט לשימוש עסקי Netsite Commerce, שלו נוספה יכולת טיפול בפרוטוקול SSL.
שרת הפרוקסי Netscape Proxy Server.
בשנים הבאות פיתחה החברה עוד מוצרים רבים לסביבת האינטרנט. אחד החשובים שבהם הוא שפת התכנות JavaScript.
במחצית השנייה של שנות ה-90 נכנס הדפדפן אינטרנט אקספלורר של חברת "מיקרוסופט" לשימוש נרחב, בעיקר מפני שחולק חינם וכברירת מחדל עם מערכת ההפעלה חלונות 95.
בסוף שנות ה-90 שלט אינטרנט אקספלורר ללא עוררין בשוק דפדפני האינטרנט.
ב-1998, כשרווחיות הדפדפן של "נטסקייפ" ואחוזי המשתמשים בו מקרב המשתמשים באינטרנט הלכו וירדו, הוחלט לפתוח את קוד המקור של התוכנה לציבור הרחב. בהדרגה התברר שהקוד המקורי היה לקוי, ונכתב דפדפן חדש כמעט לחלוטין שקוטלג כ"גרסה 6", בלי שתצא לפניו (או אחריו) "גרסה 5".
בשנת 1999 קנתה חברת AOL את חברת נטסקייפ. נטסקייפ עבדה באותה עת על מוזילה, דפדפן אינטרנט נוסף, אבל ההתקדמות בעבודה הייתה איטית. יצאו גרסאות בטא של הדפדפן החדש, כמו גם גרסאות נוספות של הדפדפן הישן שהורחבו ושופרו. עם זאת, גרסה 6.0 של נטסקייפ, הראשונה על בסיס מוזילה, נחשבה כקטסטרופה, לטענת רבים: הדפדפן היה מבוסס על גרסה שלא ניתן היה להכריז עליה אפילו כאלפא – Milestone 18. הגרסה הייתה איטית להפעלה, והיו בה באגים בנושאים רבים.
עם זאת, הקוד השתפר במשך השנים, נופו באגים ותוקנו בעיות. גרסה 6.1 גררה תגובות חיוביות יותר והדפדפן השתנה כמעט לגמרי.
ביולי 2003 נסגרה החברה והמשך פיתוחו של הדפדפן הועבר לאחריותה של קרן מוזילה (אז יצאה גרסת Netscape 7.1, על בסיס Mozilla Suite 1.4). עם זאת, באוגוסט 2004, יצאה Netscape 7.2 מטעם AOL, שכללה שיפורים, על בסיס Mozilla Suite 1.7.
ובכל זאת, AOL בחנה אפשרויות נוספות. בנובמבר 2004, הודיעה החברה על כוונתה לנסות לבסס את הנטסקייפ על הדפדפן מוזילה פיירפוקס, שצבר תאוצה רבה. במרץ 2005 יצאה גרסה 8 של נטסקייפ, המבוססת על פיירפוקס עם מספר תוספות, כמו אפשרות פיענוח דפים כמו אינטרנט אקספלורר, בנוסף לפיענוח (רינדור) הרגיל של מוזילה ופיירפוקס וגם גלישה בו זמנית עם מספר לשוניות כמו בפיירפוקס. עם זאת, גרסה זו פותחה על ידי חברה חיצונית עבור AOL. בעוד AOL עדיין מחזיקה בזכויות על הסימן המסחרי Netscape, כל עובדי החברה לשעבר פוטרו או הועברו לתפקידים אחרים כאשר נסגרה החברה, ואינם עוסקים עוד בפיתוח דפדפן זה.
ב-29 בדצמבר 2007 הודיעה חברת AOL כי היא מבטלת סופית את נטסקייפ והחל מ־1 בפברואר 2008 הפיתוח, העדכונים והתמיכה פסקו.
ראו גם
קרן מוזילה
ספר מוזילה
מלחמת הדפדפנים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מוזילה
קטגוריה:דפדפנים
קטגוריה:חברות שפיתחו שפות תכנות
קטגוריה:חברות אמריקאיות שנסחרו בנאסד"ק | 2024-07-16T12:55:09 |
מפלגה דתית לאומית | REDIRECT מפד"ל. | 2004-06-02T03:22:54 |
דיקסילנד ג'אז | דיקסילנד ג'אז (Dixieland jazz) הוא סגנון מוזיקלי אשר מקורו בניו אורלינס שבלואיזיאנה, ארצות הברית. "דיקסי" הוא כינוי לחלק הדרום מזרחי של ארצות הברית עוד מתקופת מלחמת האזרחים.
הסגנון נוצר כתוצאה של מפגש התרבויות - האירופאית והאפריקאית. יבוא העבדים מאפריקה הפגיש בין התרבות השחורה שבה המוזיקה והקצב מהווים חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום לבין הכלים המכוונים בעלי הצלילים המדויקים של התרבות המערבית. מתוך המפגש הזה של קצב וכלים מוזיקליים מדויקים נולד הדיקסילנד ג'אז.
הסגנון התפתח בתחילת המאה ה-20 והתפרסם ותפס תאוצה מ-1917 כשהוא נקרא גם "הג'אז של ניו אורלינס" ונחשב לאחד מהסגנונות הראשונים בג'אז, והראשון שתועד בהקלטות אודיו.
השיר הידוע ביותר בסגנון הוא "כשהמלאכים צועדים בסך" ("When the Saints Go Marching In") המושתת על מבנה הרמוני שהושאל משירים קודמים.
אחד המאפיינים הבולטים של הסגנון הוא אלתור פוליפונית (רב קולית), פירושו שכמה כלים מאלתרים בו זמנית.
בין המוזיקאים המזוהים ביותר עם הסגנון, נמצא החצוצרן והזמר לואי ארמסטרונג שזכה להכרה גם בסגנונות אחרים בג'אז.
הדיקסילנד ג'אז נוגן בתזמורות שהתחלקו לשתי סקציות:
מחלקת קצב: שכללה תופים, פסנתר (או בנג'ו במצעדים, תהלוכות או נגינה ברחוב), קונטרבס (שהוחלף בטובה בתהלוכות).
מחלקת נשיפה: שכללה חצוצרות שניגנו את המלודיה, טרומבונים שניגנו את הקונטרהפונקט וקלרינטים שעיטרו את המנגינה.
כיום נהוג לחלק את הסגנון לכמה סגנונות משנה שהתפתחו ופסטיבלים המוקדשים לסגנון ה"דיקסי" מתקיימים מדי שנה בעולם, בין הבולטים פסטיבלים בלואיזיאנה ארצות הברית, בשווייץ ובדרזדן שבגרמניה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ג'אז | 2024-07-05T11:34:07 |
ערך עצמי | באלגברה ליניארית, ערך עצמי (eigenvalue) של העתקה ליניארית או של מטריצה הוא סקלר כלשהו, המסומן לרוב כ-, כך שקיים וקטור שונה מווקטור האפס (הנקרא וקטור עצמי) שהפעלת ההעתקה עליו, או הכפלתו במטריצה, מכפילה אותו באותו סקלר. במילים אחרות, וקטור עצמי של העתקה או מטריצה הוא וקטור שעבורו ההעתקה או המטריצה מתנהגים כמו סקלר. אינטואיטיבית, השפעת ההעתקה על וקטור עצמי היא "כיווץ" או "מתיחה" של הווקטור, מבלי ש"תזיז" או "תעקם" אותו.
בשל הקשר ההדוק בין מטריצות והעתקות, שמאפשר להביט עליהן כעל שני ייצוגים של אותו הדבר, מושג הערך העצמי זהה עבור שתיהן.
הגדרה פורמלית
יהי מרחב וקטורי ותהא העתקה ליניארית.
אם קיים וקטור השונה מאפס וסקלר כך ש-, אזי נקרא ל־ ערך עצמי (eigenvalue) של , ול־ נקרא וקטור עצמי (eigenvector) של השייך לערך העצמי .
בהתאם, מוגדרים גם ערכים עצמיים ווקטורים עצמיים של מטריצות:
תהי מטריצה ריבועית מסדר מעל שדה ויהי וקטור השונה מאפס.
אם קיים סקלר כך ש-, אז יקרא וקטור עצמי של השייך לערך העצמי .
וקטור עצמי ומרחב עצמי
עבור מטריצה אשר מוכפלת בווקטור , אם התוצאה היא אותו הווקטור (), רק מוכפל בסקלר דהיינו , כפי שתואר לעיל, ניתן לכנות את הווקטור וקטור עצמי של המטריצה , ואת ערך עצמי של המטריצה. על מנת למצוא את הווקטורים העצמיים המתאימים לסקלר , ניתן לבטא את בצורה מטריציונית באמצעות הכפלתו במטריצת היחידה כך שהשוויון נשמר: . העברת אגפים וקיבוץ הגורמים המוכפלים ב- מובילים למשוואה הבאה: , אשר מייצגת מערכת משוואות הומוגנית. פתרון המערכת הזו תוביל למציאת הערכים העצמיים של , אם קיימים. למשוואה זו יהיה פתרון שאינו טריוויאלי (כלומר, ) אם ורק אם הדטרמיננטה של אגף שמאל תהיה שווה לאפס .
אוסף הפתרונות נקרא "המרחב העצמי" של , והוא תמיד מרחב וקטורי. אם יש פתרונות לא טריוויאליים, אז הוא "ערך עצמי", ובמקרה זה ממדו של המרחב קרוי הריבוי הגאומטרי של הסקלר (ראו להלן).
וקטורים עצמיים של ערכים עצמיים שונים הם בלתי-תלויים ליניארית זה בזה.
לעיתים קרובות, משתמשים בקיצור ו"ע עבור "וקטור עצמי", וכן בקיצור ע"ע עבור "ערך עצמי".
ריבוי אלגברי וריבוי גאומטרי
מאפיינים חשובים של ערך עצמי הם הריבוי האלגברי והריבוי הגאומטרי שלו. הריבוי האלגברי (או הריבוב האלגברי) הוא מספר הופעותיו של הערך העצמי כשורש של הפולינום האופייני; הריבוי הגאומטרי (או הריבוב הגאומטרי) הוא מספר הווקטורים העצמיים הבלתי-תלויים השייכים לערך העצמי, שהוא, למעשה, ממד המרחב העצמי של הערך העצמי או ממד מרחב הפתרונות של המשוואה . הריבוי האלגברי תמיד גדול או שווה לריבוי הגאומטרי. אם הפולינום האופייני מתפרק לגורמים ליניאריים מעל השדה אזי סכום הריבויים האלגבריים שווה לסדר המטריצה.
מטריצה ניתנת ללכסון אם ורק אם הפולינום האופייני שלה מתפרק לגורמים ליניאריים מעל השדה, והריבוי האלגברי של כל ערך עצמי שלה שווה לריבוי הגאומטרי שלו. בפרט, אם כל הערכים העצמיים שונים זה מזה, המטריצה לכסינה.
מציאת ערכים עצמיים
ערכים עצמיים מסייעים להצגת העתקות ומטריצות בצורות פשוטות יותר, ועל כן יש למציאתם חשיבות. בפרט, מציאת ערכים עצמיים הכרחית בתהליכי לכסון מטריצות.
ישנן מספר שיטות למציאת ערכים עצמיים, והן תלויות בסוג המטריצה שאת ערכיה העצמיים מחפשים.
השיטה התאורטית הנפוצה ביותר היא באמצעות הפולינום האופייני של המטריצה, שכן הערכים העצמיים הם שורשיו.
שיטה להערכה של הערכים העצמיים מבלי למצוא אותם במדויק נתונה על ידי עיגולי גרשגורן.
הערכים העצמיים של מטריצה אלכסונית הם איברי האלכסון הראשי שלה, ווקטורי הבסיס הסטנדרטי הם וקטורים עצמיים שלה.
למטריצות דומות יש את אותו פולינום אופייני ולכן בהכרח גם אותם ערכים עצמיים עם אותם ריבוי אלגברי וגאומטרי.
סכום הערכים העצמיים של מטריצה שווה לעקבה שלה.
מכפלת הערכים העצמיים של מטריצה שווה לדטרמיננטה שלה.
שיטות נומריות
עבור מטריצות מסדר גבוה הפולינום האופייני עשוי להיות ממעלה חמישית ויותר. נילס הנריק אבל ופאולו רופיני הראו כי לא קיים פתרון אלגברי כללי למשוואות כאלו (ראו היסטוריה של פתרון משוואות פולינומיות), ולכן במקרים כאלו נהוג להשתמש בשיטות נומריות המבוססות על שיטות איטרטיביות. שיטות אלה מחשבות קירוב לערכים העצמיים ולוקטורים העצמיים, אבל הקירוב יכול להיות בכל דיוק רצוי. אחת השיטות הנומריות הראשונות שהוצעו למציאת ערכים עצמאיים היא אלגוריתם QR.
+ אלגוריתמים נפוצים למציאת ערכים עצמיים אלגוריתם קלט פלט תיאור שלב אתחול שלב עדכון שיטת החזקה מטריצה כללית הערך העצמי הגדול והווקטור העצמי המתאים לו מתחילים מווקטור שרירותי, שאותו מכפילים במטריצה ומנרמלים עד להתכנסות. שרירותי שיטת החזקה ההפוכהמטריצה כללית ומספר (קירוב לערך העצמי המבוקש)הערך העצמי הקרוב ביותר ל ואת הווקטור העצמי המתאים לומפעילים את שיטת החזקה על אלגוריתם QR מטריצה כללית (יעיל יותר על מטריצת הסנברג) כל הערכים והווקטורים העצמיים מבוסס על איטרציות שבכל שלב מוצאים פירוק QR של ( היא מטריצה אורתוגונלית ו- היא מטריצה משולשית עליונה). תחת תנאים מסוימים מתכנסים לפירוק שור והערכים העצמיים מצויים על האלכסון של המטריצה המשולשית. איטרציות יעקובי מטריצה סימטרית ממשית כל הערכים והווקטורים העצמיים בכל איטרציה מצמידים את המטריצה במטריצה אוניטרית כך שסכום רבועי האיברים שמחוץ לאלכסון יקטן, וכך מלכסנים את המטריצהאלגוריתם לנצושמטריצה סימטרית או מטריצה הרמיטית ומספר האטרציותחלק מהערכים העצמייםאלגוריתם ארנולדימטריצה כללית ומספר האטרציותחלק מהערכים העצמייםמקבילה של אלגוריתם לנצוש למטריצה כללית
ספקטרום
עבור אופרטורים (המכלילים את מושג המטריצה, המוגבלת למרחב בעל ממד סופי) קיימת הכללה למושג "הערך העצמי". הכללה זו היא קבוצת כל הנקודות בהן לא קיים אופרטור הפיך וחסום ל־. קבוצה זו נקראת ספקטרום של אופרטור ותכונותיה נלמדות במסגרת האנליזה הפונקציונלית.
ראו גם
לכסון מטריצות
משפט קיילי המילטון
פולינום אופייני
פולינום מינימלי
צורת ז'ורדן
משפט פרון-פרובניוס
קישורים חיצוניים
מחשבון ערכים עצמיים ווקטורים עצמיים
הערות שוליים
קטגוריה:אלגברה ליניארית | 2024-08-26T18:41:57 |
צירוף ליניארי | צירוף ליניארי או קומבינציה ליניארית הוא סכום של מספר סופי של וקטורים שכל אחד מהם מוכפל בסקלר. בגלל סגירותו של המרחב הווקטורי ביחס לחיבור וכפל בסקלר, הצירוף הליניארי אף הוא וקטור השייך לאותו מרחב וקטורי.
בהינתן קבוצה מתאימה של וקטורים - קבוצה פורשת - ניתן לכתוב כל וקטור במרחב כצירוף ליניארי של איברים מתוך הקבוצה.
מבחינה פורמלית, צירוף ליניארי מוגדר כך. בהינתן סדרה של וקטורים במרחב, וסדרה של סקלרים, נקרא לביטוי: צירוף ליניארי של הווקטורים. או בקיצור: .
קבוצה זו תהיה תלויה ליניארית אם קיים בה וקטור שהוא צירוף ליניארי של וקטורים אחרים מהקבוצה. או באופן שקול, קבוצה היא תלויה ליניארית אם קיים צירוף ליניארי לא טריוויאלי של איבריה (לא כל הסקלרים אפס) ששווה לווקטור האפס. אם קיים רק הצירוף הליניארי הטריוויאלי, הקבוצה בלתי תלויה ליניארית.
בהתאם לכך וקטור האפס יהיה תמיד צירוף ליניארי של כל קבוצת וקטורים, וכשהוא יינתן בתוך קבוצה אזי הקבוצה תהיה תלויה ליניארית.
ראו גם
צירוף אפיני
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה ליניארית
קטגוריה:חיבור | 2023-09-28T17:26:13 |
מועצת הביטחון של האומות המאוחדות | ממוזער|250x250 פיקסלים|אולם מועצת הביטחון של האו"ם בניו-יורק
מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (באנגלית: United Nations Security Council) היא אחד מששת הגופים העיקריים שכוננה מגילת האומות המאוחדות. תפקידה העיקרי הוא לקיים את השלום ואת הביטחון בעולם.
הרכב המועצה
במועצת הביטחון יש חמש חברות קבועות ועשר חברות מתחלפות. החברות הקבועות הן חמש המייסדות: ארצות הברית, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין (עד 1971 הרפובליקה הסינית ומ-1971 הרפובליקה העממית של סין). לחברות הקבועות זכות וטו על פי סעיף 27 של מגילת האו"ם, והצבעתה של אחת מחמש המדינות נגד הצעת החלטה של המועצה מונעת את קבלתה. מדינות אלו הן גם היחידות המורשות להחזיק נשק גרעיני על פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT).
החברות הקבועות
מדינה גוש ישות נוכחית מאז ישות קודמת סיןמזרח אסיה1971 הרפובליקה הסינית (1945–1949) הרפובליקה הסינית (1949–1971)מערב אירופה הרפובליקה הצרפתית החמישית1958 הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית (1945–1946) הרפובליקה הצרפתית הרביעית (1946–1958)מזרח אירופה הפדרציה הרוסית1992 ברית המועצות (1945–1991)מערב אירופה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד1945—צפון אמריקה ארצות הברית של אמריקה1945—
החברות המתחלפות נבחרות לתקופת כהונה של שנתיים החל מ-1 בינואר. בראשית כל שנה מתחלפות חמש חברות בחמש חברות חדשות. החברות המתחלפות נבחרות על ידי העצרת הכללית לפי אזורים. החלוקה לגושים היא בלתי-רשמית, ולכן נתונה לשינויים. הגוש האפריקני בוחר שלוש נציגות, הגוש של אסיה, הגוש של אמריקה הלטינית והגוש של "מערב אירופה ושאר המדינות" בוחרים, כל אחד, שתי נציגות; והגוש של מזרח אירופה בוחר נציגה אחת. כמו כן, נהוג שאחת הנציגות תהא מדינה ערבית, וזו נבחרת לסירוגין מבין הנציגות של אסיה ואפריקה.
החברות המתחלפות
תקופת כהונה אפריקה אסיה אמריקה הלטינית והקריבים מזרח אירופה מערב אירופה202220232024
על פי פרק 7 של מגילת האו"ם, מועצת הביטחון של האו"ם היא הגוף היחיד של האו"ם המוסמך, במקרה של "איום לשלום, הפרות שלום או פעולות של תוקפנות", להטיל סנקציות (ובכלל זאת אמברגו) על מדינה מסוימת ואף להתיר שימוש בכוח נגדה "למען שמירת או השבת השלום והביטחון הבינלאומי". דוגמה לכך היא החלטה 665 (אוגוסט 1990) שאישרה שימוש בכח כדי לאכוף את הסנקציות שהוטלו על עיראק בהחלטות 660 ו-661 עקב פלישתה לכווית. ההחלטה הובילה לפרוץ מלחמת המפרץ. החלטת מועצת הביטחון 1973 (17 במרץ 2011) התירה למדינות החברות לנקוט "בכל אמצעי דרוש" כדי להבטיח את שלום האזרחים בלוב. ההחלטה המריצה התערבות בינלאומית בסכסוך והביאה לנפילת משטרו של הרודן מועמר קדאפי. מקרה אחר של אכיפה כזו היה בעניין דרום אפריקה בשנות ה-80, שעליה הטילה המועצה סנקציות רבות שהחלישו אותה וסייעו בהפלת משטר האפרטהייד בה.
מועצת הביטחון התכנסה לראשונה בלונדון ב-17 בינואר 1946, וקיבלה את החלטתה הראשונה ב-23 בינואר. מיום היווסדה ועד 23 בפברואר 2017 קיבלה המועצה 2,343 החלטות.
הגדלת מספר חברי הקבע במועצה
בביקורו כנשיא ארצות הברית בניו דלהי בנובמבר 2010, הכריז אובמה כי יתמוך בצירופה של הודו כחברה קבועה במועצת הביטחון וכעבור שבוע הכריז ביוקוהמה כי יתמוך במושב קבע ליפן. ובכך אישר הבטחות קודמות בנושא.
נשיא המועצה
תפקיד נשיא המועצה עובר ברוטציה מדי חודש בין חברות המועצה על פי סדר שמות המדינות באנגלית. תקופת הכהונה הוסדר בהחלטה 14 של מועצת הביטחון של האו"ם.
ישראל במועצת הביטחון
ישראל היא המדינה הראשונה שגונתה על ידי מועצת הביטחון ב-13 בנובמבר 1966 בעקבות פעולת התגמול בכפר סמוע, אז בממלכת ירדן. הגינוי היה ברוב של 14 קולות ונמנעת אחת, ניו זילנד. ישראל מעולם לא נבחרה לכהן במועצת הביטחון. משנת 2000 עד שנת 2004, ישראל לא הייתה חברה באחד הגושים הבלתי-פורמליים שמהם נבחרות המדינות המועמדות לחברות במועצה, אלא לישראל היה מעמד של חברה זמנית בקבוצת מערב אירופה ומדינות אחרות. ב-30 באפריל 2004 העביר בית הנבחרים של ארצות הברית החלטה הקוראת לשלב את ישראל באופן מלא בקבוצת מערב אירופה ומדינות אחרות, והדבר הושג במאי 2004, אז קיבלה ישראל מעמד קבוע בהליכים בקבוצת מערב אירופה ומדינות אחרות.
הסכסוך בין ישראל למדינות ערב הסמוכות לה והסכסוך הישראלי-פלסטיני הם נושאים מרכזיים בדיוניה של מועצת הביטחון. מדיניותה של ישראל, שלעיתים אינה מקובלת על הקהילה הבינלאומית, מביאה לכך שפעמים עולות להצבעה החלטות המגנות את המדיניות הזו. החלטות אלה לעיתים זוכות לתמיכה של כמעט כל חברות המועצה ורק וטו של ארצות הברית, או איום בווטו כזה, מונע קבלת החלטות אלה. בין השנים 1989–2008 הטילה ארצות הברית וטו 13 פעמים, 11 פעמים מתוכן בהחלטות העוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. באוגוסט 2011 הועלתה במועצת הביטחון הצעה לניסוח הצהרה נשיאותית לגינוי מתקפת הטרור בדרום ישראל. ההצעה זכתה לתמיכת רוב חברות המועצה, אך לא אושרה עקב דרישת לבנון להוסיף להצהרה גינוי לפעולת התגובה של ישראל בעזה.
עם החלטות המועצה העוסקות בישראל נמנות:
החלטה 69: התקבלה ב-4 במרץ 1949, קבעה כי ישראל היא מדינה שוחרת שלום והמליצה לעצרת הכללית של האומות המאוחדות לקבלה כחברה באו"ם. החלטה זו הובילה לקבלתה של ישראל לאו"ם ב-11 במאי 1949, בעקבות החלטה 273 של העצרת הכללית של האו"ם.
החלטה 242: התקבלה ב-22 בנובמבר 1967, וקראה לישראל לסגת מ"שטחים כבושים" שכבשה במלחמת ששת הימים. בנוסף קראה ההחלטה לסיום מצב הלוחמה וכיבוד הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינות המזרח התיכון. בנוסף הכירה המועצה בזכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה, ולשמר לעצמה גבולות בני הגנה.
החלטה 338: התקבלה ב-22 באוקטובר 1973, וקראה להפסקת אש במלחמת יום הכיפורים.
החלטה 339: התקבלה ב-23 באוקטובר 1973, והורתה על הפסקת אש מיידית במלחמת יום הכיפורים, הצבת משקיפי או"ם בקווים, וחזרה לעמדות שהחזיקו הצדדים בעת הפסקת האש הקודמת.
החלטה 340: התקבלה ב-25 באוקטובר 1973, ודרשה הפסקת אש מיידית במלחמת יום הכיפורים וחזרה לעמדות שהחזיקו הצדדים ב-22 באוקטובר 1973.
החלטה 425: התקבלה ב-19 במרץ 1979, דרשה את נסיגת ישראל מלבנון והקימה את יוניפי"ל בעקבות מבצע ליטני.
החלטה 1701: התקבלה ב-12 באוגוסט 2006, וקראה להפסקת אש לסיום מלחמת לבנון השנייה ולפריסת כוחות יוניפי"ל חמושים נוספים בדרום לבנון.
החלטה 1860: התקבלה ב-9 בינואר 2009, וקראה להפסקתו של מבצע עופרת יצוקה, נסיגת כוחות צה"ל משטח רצועת עזה וכינון הפסקת אש מיידית.
החלטה 2334: התקבלה ב-23 בדצמבר 2016, קבעה שההתנחלויות הישראליות בכל השטחים שנכבשו בשנת 1967 אינן חוקיות.
קישורים חיצוניים
אתר מועצת הביטחון
הערות שוליים
*
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:ארגוני האומות המאוחדות | 2024-08-01T02:57:30 |
תלות ליניארית | תלות ליניארית הוא מושג באלגברה ליניארית המתאר קבוצת וקטורים במרחב וקטורי, אשר אפשר להציג אחד מהווקטורים שלה כצירוף ליניארי של וקטורים אחרים בקבוצה.
לדוגמה, שלושת הווקטורים ב- בלתי תלויים ליניארית.
אולם שלושת הווקטורים תלויים ליניארית (מפני שהווקטור השלישי הוא סכום שני הווקטורים הראשונים).
הגדרה
יהי מרחב וקטורי מעל שדה . עבור נאמר כי הם תלויים ליניארית מעל אם ישנם סקלרים , לא כולם אפסים, עבורם
אם לא קיימים סקלרים כאלה אומרים כי בלתי תלויים ליניארית, או בקיצור בת"ל.
מכאן נובע כי הווקטורים הם בלתי תלויים ליניארית אם ורק אם מן השוויון נובע בהכרח כי לכל .
המרחב המוקרן על ידי תלות ליניארית
תלות ליניארית בין וקטורים היא וקטור בעל סקלרים, לא כולם אפס, כך שמתקיים
אם קיימת תלות כזו, הווקטורים תלויים ליניארית. כיוון שמכפלה בסקלר של מקדמי התלות נותנת מקדמים של תלות ליניארית, ומכיוון שסכום של מקדמי תלויות נותן גם הוא מקדמים של תלות ליניארית, הרי נובע שקבוצת כל התלויות הליניאריות בין הווקטורים יחד עם וקטור האפס היא מרחב וקטורי, שהוא תת-מרחב של .
דוגמאות
דוגמה א
הווקטורים ב- בלתי תלויים ליניארית.
הוכחה:
יהיו מספרים ממשיים כך שמתקיים
אם נפתור עבור נמצא כי .
דוגמה ב
יהי . נסתכל על הווקטורים הבאים ב-:
אזי בלתי תלויים ליניארית.
הוכחה:
נתבונן בקבוצת סקלרים שעבורם מתקיים
מתקיים לכל .
ראו גם
אי-תלות אלגברית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה | 2024-02-15T10:00:38 |
מפדל | REDIRECT מפד"ל | 2015-09-26T11:08:10 |
וקטור (אלגברה) | הפניה מרחב וקטורי | 2007-08-19T05:30:13 |
וקטור תשלומים | REDIRECT ליבה של משחק שיתופי | 2004-06-02T04:13:29 |
וקטור | 2020-08-05T02:58:28 | |
בסיס (אלגברה) | בסיס הוא קבוצת וקטורים במרחב וקטורי בה אפשר להציג כל איבר במרחב כצירוף ליניארי של הקבוצה, באופן יחיד. ניתן להגדירו באופן שקול בכמה צורות:
בסיס הוא קבוצה פורשת בלתי תלויה ליניארית.
בסיס הוא קבוצה פורשת מינימלית, כלומר כזו שאם מסירים ממנה ולו וקטור אחד, היא כבר אינה פורשת.
בסיס הוא קבוצה בלתי תלויה מקסימלית, כלומר כזו שאם יוסיפו לה ולו וקטור אחד היא תפסיק להיות בלתי תלויה.
לכל מרחב וקטורי יש בסיס, ומספר הווקטורים שבבסיס מוגדר באופן חד-משמעי, והוא נקרא ממד. לבסיסים חשיבות עקרונית באלגברה ליניארית, בכך שבסיס קובע לכל וקטור את וקטור הקואורדינטות המתאים לו. לפיכך, בחירה של בסיס מאפשרת 'לממש' עצמים מופשטים המתייחסים למרחב (כגון העתקה ליניארית) על ידי מבנים קונקרטיים (כגון מטריצה).
בסיס יכול להיות סופי, או אין-סופי. אם במרחב יש קבוצה פורשת סופית, אז הוא בעל בסיס סופי (ולכן גם ממד סופי). ההוכחה לכך שלכל מרחב וקטורי יש בסיס מסתמכת על הלמה של צורן, וממילא תוצאה זו דורשת את אקסיומת הבחירה.
בסיס שהווקטורים בו מופיעים בסדר מסוים נקרא בסיס סדור. פעמים רבות כשמתייחסים לבסיס מניחים שהוא אכן סדור בסדר שרירותי כלשהו.
במרחבים נורמיים יש משמעות להתכנסות של טור, ואז אפשר להגדיר 'בסיס טופולוגי': זוהי קבוצת איברים שאפשר להציג כל וקטור במרחב באופן יחיד כצירוף ליניארי (לאו דווקא סופי) של איבריה. בסיס טופולוגי בדרך כלל אינו בסיס במובן הרגיל (משום שהוא אינו פורש במובן הסופי), ובסיס בדרך כלל אינו מהווה בסיס טופולוגי (משום שנוצרות בו תלויות ליניאריות במובן של טורים).
משפטים מרכזיים
התוצאה היסודית על בסיסים היא צמד המאפיינים שצוטטו בפתיחה. כדי לפתח את הנושא ללא הנחות מוקדמות, יש להוכיח כצעד ראשון שאם B קבוצה בלתי תלויה מקסימלית ו- C קבוצה פורשת מינימלית, אז (למשל באינדוקציה על גודל החיתוך של ושימוש בלמת ההחלפה של שטייניץ). לאחר מכן אפשר להוכיח שאם D גם היא קבוצה בלתי תלויה, אז . מכאן נובע מיד שלכל שתי קבוצות בלתי-תלויות מקסימליות יש אותו גודל. מכאן אפשר להמשיך כך:
משפט. התכונות הבאות שקולות עבור קבוצה A של וקטורים:
הקבוצה בלתי-תלויה מקסימלית.
הקבוצה פורשת מינימלית.
הקבוצה פורשת ובלתי תלויה.
משפט. נניח שלמרחב V יש בסיס בגודל n. אז התכונות הבאות שקולות עבור קבוצה A:
A בלתי תלויה מקסימלית.
A פורשת מינימלית.
A בסיס.
A בלתי תלויה וגודלה .
A בלתי תלויה וגודלה .
A פורשת וגודלה .
A פורשת וגודלה .
כאשר n סופי אומרים של-V יש ממד n, ולפי המשפט n יחיד.
תכונה חשובה נוספת: כל קבוצה בלתי תלויה אפשר להשלים לבסיס, ובאופן דומה, מכל קבוצה פורשת סופית אפשר 'לזרוק' וקטורים עד שתהפוך להיות בסיס.
לבסיס יש חשיבות גם במציאת הפתרונות של מערכת משוואות ליניאריות. העמודות והשורות של מטריצה ריבועית מסדר מעל שדה מהוות בסיס למרחב אם ורק אם הדטרמיננטה שלה שונה מאפס. תכונה זו נובעת מכך שלפי נוסחת קרמר, באמצעות הדטרמיננטה ניתן לקבוע את ממד מרחב הפתרונות של מערכת המשוואות שהמטריצה מייצגת, ולפי משפט קרונקר-קפלי ממד מרחב הפתרונות תלוי ישירות בדרגת מרחב העמודות. לכן עבור מרחב וקטורי מממד סופי, השימוש בדטרמיננטה היא דרך חישובית ישירה לקביעה האם קבוצה של וקטורים היא בסיס.
בסיס סטנדרטי
ישנם מרחבים שהמבנה המיוחד שלהם מאפשר לבנות בסיס באופן פשוט ונוח; בסיסים כאלה נקראים בסיסים סטנדרטיים.
הבסיס הסטנדרטי של מרחב וקטורי כולל את וקטורי היחידה: . קל לראות כי קבוצה זו פורשת ובלתי תלויה ליניארית, מכיוון שההצגה (היחידה) של כל וקטור היא על ידי הצירוף .
הבסיס הסטנדרטי של מרחב המטריצות מורכב מ"מטריצות יחידה", שהן המטריצות עם אפס בכל רכיב, פרט ל-1 במקום ה- (i,j). לכן ממד מרחב המטריצות הללו הוא . בגלל האיזומורפיזם של מרחב המטריצות ומרחב ההעתקות הליניאריות, ניתן להסיק כי גם ממד של מרחב ההעתקות הליניאריות הוא .
הבסיס הסטנדרטי של מרחב הפולינומים כולל את הווקטורים .
הקבוצה הריקה היא הבסיס (היחיד) של מרחב האפס.
דוגמאות מספריות
במרחב הבסיס הסטנדרטי הוא { (1,0), (0,1) } .
במרחב הקבוצה { (1,1), (1, 1-) } היא בסיס.
במרחב הקבוצה { (2,3) ,(1,1), (1, 1-) } איננה בסיס, זאת מאחר שכל ווקטור בה תלוי ליניארית בשניים האחרים. למעשה, כל קבוצה של 3 ווקטורים ב תהיה תלויה ליניארית, וזו בעצם משמעותה של הטענה כי הוא מרחב מממד 2.
בכל מרחב וקטורי, כל קבוצה המכילה את ווקטור האפס אינה יכולה להיות בסיס, כי וקטור האפס תמיד ניתן לייצוג כצירוף ליניארי (כשכל המקדמים הם 0) של כל קבוצה של וקטורים.
במרחב הילברט קבוצת הפונקציות מהווה מערכת אורתונורמלית שלמה, שכן . להרחבה, ראו: טור פורייה.
ראו גם
קואורדינטות (אלגברה)
בסיס אורתונורמלי
טור פורייה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:אלגברה ליניארית | 2023-01-22T08:39:10 |
מרחב מכפלה פנימית | באלגברה ליניארית, מרחב מכפלה פנימית הוא מרחב וקטורי, עבורו מוגדרת פעולה בינארית בין כל שני איברים במרחב, המקיימת תכונות מסוימות ומכונה מכפלה פנימית.
מכפלה פנימית היא פונקציה, הפועלת על זוג איברים מתוך מרחב נתון, ומחזירה סקלר מעל השדה הנתון. בעזרתה של מכפלה זו, ניתן להכליל מושגים של אורך וזווית. האורך והזווית המוכללים אינם בהכרח בעלי משמעות גאומטרית. העקרונות שמגדירים את פעולת המכפלה הפנימית, נלמדים ומוכללים ממושג המכפלה הסקלרית שמוגדרת מעל המרחב התלת-ממדי שאינטואיטיבי לחשיבה האנושית.
מרחב וקטורי מעל השדה , עם מכפלה פנימית ייקרא מרחב מכפלה פנימית. כאשר המרחב נקרא מרחב אוקלידי, וכאשר הוא נקרא מרחב אוניטרי.
הגדרה פורמלית
יהי מרחב וקטורי מעל השדה , כאשר הוא שדה המספרים הממשיים או שדה המספרים המרוכבים . פונקציה תיקרא מכפלה פנימית על המרחב אם היא מקיימת את התכונות הבאות:
אדיטיביות ברכיב הראשון:
הומוגניות ברכיב הראשון:
הרמיטיות (מעל הממשיים – סימטריות):
חיוביות לחלוטין (אי-שליליות וממשיות):
והשוויון מתקבל אם ורק אם
השלכות מההגדרה
תכונת החיוביות דורשת שמכפלת וקטור בעצמו תהיה ניתנת להשוואה על ידי יחס סדר. על המרוכבים לא מוגדר יחס סדר שכזה, אלא רק על הממשיים, מכאן שעל המכפלה הזו להחזיר תמיד מספר ממשי. תכונת ההרמיטיות מבטיחה זאת:
פירושו כי הוא מספר ממשי (משום שהצמוד למספר ממשי הוא המספר עצמו).
באמצעות ההרמיטיות ניתן להכליל את האדיטיביות גם עבור הרכיב השני. לעומת זאת ההומוגניות תישמר רק עד כדי צמוד מרוכב – כאשר מוציאים סקלר מהרכיב השני במכפלה הפנימית, יש להצמיד אותו:
מההומוגניות נובע כי תמיד מתקיים:
שימושים
בעזרת המכפלה הפנימית אפשר, בין היתר, להכליל את המושגים אורך, מרחק בין שני וקטורים, זווית בין שני וקטורים וניצבות, המוכרים מהמרחב האוקלידי:
נורמה (הכללת האורך)
בזכות תכונת האי-שליליות (חיוביות לחלוטין) גודל זה הוא תמיד אי-שלילי.
מטריקה (הכללת המרחק)
זווית בין שני וקטורים
ניתן להגדיר זווית בין וקטורים בצורה הבאה: . ניתן להראות שהארכקוסינוס תמיד מוגדר בעזרת אי-שוויון קושי-שוורץ.
אורתוגונליות (הכללת הניצבות)
שני וקטורים ו- הם אורתוגונליים אם ורק אם המכפלה הפנימית שלהם שווה , כלומר ומסמנים .
מרחב הילברט הוא הכללה של מרחב מכפלה פנימית. זהו מרחב מכפלה פנימית שהוא גם מרחב טופולוגי שלם ביחס למטריקה לעיל המושרית מהמכפלה הפנימית.
דוגמאות למכפלות פנימיות
המכפלה הסקלרית הסטנדרטית במרחב האוקלידי שנתונה על ידי (כאשר היא הזווית בין הווקטורים) היא מכפלה פנימית.
יהי מרחב וקטורי.
אם אזי המכפלה הסקלרית הבאה היא מכפלה פנימית.
אם אזי המכפלה הסקלרית הבאה היא מכפלה פנימית.
עבור שתי מטריצות מאותו סדר ו- (מעל ), הגודל (כלומר העקבה של המכפלת האחת בשחלוף השנייה) הוא מכפלה פנימית. ניתן לכתוב מכפלה פנימית זו גם כך: .
את המכפלה הסקלרית אפשר לתאר באמצעות כתיב מטריציוני: . אם נחליף את (מטריצת היחידה) במטריצה חיובית לחלוטין נקבל גם כן מכפלה פנימית. כל מכפלה פנימית מעל ניתנת להצגה בצורה זו עבור מטריצה A כלשהי.
במרחב כל הפונקציות האינטגרביליות בריבוע במובן לבג בתחום , שמסומן , המכפלה הפנימית היא . מכפלה זו הופכת את המרחב למרחב הילברט, לפי משפט ריז-פישר.
בפיזיקה קוונטית, משתמשים בסימון דיראק (מכונה סימון "ברה-קט") לציון המכפלה הפנימית שפירושה הוא הטלת מצב קוונטי מסוים על מצב אחר. נהוג לקבוע שהיא הומוגנית דווקא ברכיב הימני ולא בשמאלי (בניגוד למוסכמה הנהוגה במתמטיקה): . כאשר הכוכבית מסמנת צמוד מרוכב.
ראו גם
נורמה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:אלגברה ליניארית
קטגוריה:מרחבים נורמיים | 2024-08-01T02:57:40 |
הילית ישורון | REDIRECT הלית ישורון | 2004-06-02T08:00:43 |
ברית שלום | ברית שלום הייתה תנועה יהודית, שהוקמה בשנת 1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודים, ודגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית שבה יהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא תחת המנדט הבריטי, במטרה להביא להקמת מדינה דו-לאומית עצמאית בארץ ישראל. חברי ברית שלום ראו חשיבות לאומית רבה בתחיית התרבות העברית והתרבות הערבית כאחד, כדי ליצור הבנות המבוססות על המכנה המשותף ההיסטורי בין התרבויות.
עקרונות התנועה
בתקנות התנועה נכתב:
רבים מאנשי "ברית שלום" ראו באחד העם מנהיג ומורה דרך רוחני. לדידם השאיפות הציוניות היו צריכות להתגשם בתקומת תרבות יהודית חדשה שיכולה להתפתח רק בארץ ישראל. הם שאפו להגיע להסכם התיישבות עם ערביי ארץ ישראל תוך התייחסות לעובדה שהיהודים כאומה באים להתיישב בארץ שקודם לכן הרוב המכריע של תושביה היה ערבי. חברי "ברית שלום" סברו, שככל שהזמן חולף, ערביי ארץ ישראל מתבצרים בהתנגדות לציונות ולכן יש להגיע איתם להסכמים ולהבנות. על רקע זה יש הרואים בתנועה זו את המבשרת של תנועות השלום הישראליות.
חברי הקבוצה ראו את עצמם ציוניים אמיתיים, מכיוון שכתבי הרצל מדברים במפורש על דו קיום בין יהודים וערבים בארץ ישראל. חברי הקבוצה רמזו כי השימוש של הציונות ובכיריה (למשל, דוד בן-גוריון בהמשך) בהרצל ומשנתו היה מטעה. משמע, האתוס הציוני לגבי הרצל הסתפק בהצהרותיו אודות בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך התעלם משאר חזונו של הרצל בהקשר ליחס לבני המקום ולאומיותם. זאב ז'בוטינסקי כינה את אנשי ברית שלום "קאמישע פיגורען" (דמויות קומיות), והכריז שברית שלום איננה תנועה ציונית.
אגודת ברית שלום דגלה בשוויון מדיני בין שתי הקהילות, היהודית והערבית, וזאת על אף הפער הדמוגרפי הגדול ביניהן (בתקופה זו היו בארץ ישראל כ-800 אלף ערבים ורק כ-160 אלף יהודים). ב-1930 פרסמה האגודה מנשר שקרא לכינון מדינה דו-לאומית אחת בארץ ישראל, שכל אחד משני העמים המרכיבים אותה יהיה חופשי לנהל את ענייניו הפנימיים. כמה מחברי האגודה אף היו מוכנים להסתפק במעמד קבע של מיעוט יהודי במדינה כזו.
במחצית השנייה של שנות ה-20 פעילות האגודה הייתה מצומצמת ורעיונותיה הועברו בעיקר באמצעות ביטאונה "שאיפותינו". האגודה לא פעלה כלל בקרב הערבים. היא עשתה ניסיון לקיים שיעורי ערב ללימוד השפה הערבית, אך הוא לא החזיק מעמד זמן רב.
חברי התנועה
האגודה מנתה כמה עשרות חברים בלבד, כולם יהודים: כ-60 בארץ ישראל וכתריסר בחוץ לארץ. עם חבריה ותומכיה של התנועה נמנו אינטלקטואלים, עיתונאים ובעלי תפקידים בכירים בהסתדרות הציונית, ביניהם ארתור רופין, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, חוקר הקבלה גרשם שלום, הפיזיקאי שמואל סמבורסקי, איש הסוכנות היהודית, דוד ורנר סנטור, המחנכים עקיבא ארנסט סימון, נתן חפשי וזיגפריד להמן, המזרחנים לוי ביליג ודוד צבי בנעט, חוקר הלאומיות הנס קון, האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, העיתונאית גרדה לופט, הפעיל הציוני יעקב טהון והעיתונאית והעובדת סוציאלית חנה טהון, המחנך וממחדשי השפה העברית יצחק אפשטיין ור' בנימין. אוהדי התנועה, בארץ ומחוצה לה, כללו את נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס, הפילוסוף מרטין בובר, הפעילה הציונית הנרייטה סאלד, איש העסקים שלמה זלמן שוקן, חוקר יהדות המזרח (וגניזת קהיר) שלמה דב גויטיין, העיתונאי רוברט ולטש, המשפטן נורמן בנטוויץ', המדינאי הבריטי הרברט סמואל ובנו אדווין סמואל, והסופר משה סמילנסקי.
התפרקות התנועה
לאחר שרובו של הקונגרס היהודי דחה את תפישותיה ושאף להקמת מדינה יהודית ריבונית שלא תחת המנדט הבריטי, הפכה התנועה לגורם שולי בציונות. בשנת 1933 התנועה התפרקה בשל התנגדות עזה כלפיה ביישוב היהודי ובשל פרישה של חברים רבים ממנה וחילוקי דעות עזים בין הנותרים.
מרטין בובר הגדיר את חברי האגודה "שמרים המחפשים את הבצק".
בעקבות ההתפרקות הוקמו מספר ארגונים, ביניהם קדמה מזרחה, העל, "הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי", ואגודת "איחוד" שהקים י"ל מאגנס, אשר דגלו גם הם בתפיסה דומה לגבי הפתרון של הסכסוך היהודי ערבי.
"הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי" נוסדה בתחילת מלחמת העולם השנייה, ב-8 באוקטובר 1939, בעקבות תחושת חוסר האונים שפקדה את היישוב לאחר פרסום הספר הלבן של 1939. הפעילים ב"ליגה" היו מחוגים שונים, בעיקר מיוצאי "ברית שלום", ממפלגת פועלי ציון שמאל, ממפא"י היא אימצה כקווים מנחים, בדומה לברית שלום, את טיפוח יחסי האמון עם הערבים ואת העיקרון של אי השתלטותו של עם אחד על עם אחר.
בראשית שנת 1942, אחרי שיצאה נגד ברית שלום בעבר, הודיעה תנועת השומר הצעיר ותנועת הליגה הסוציאליסטית על הצטרפותם לליגה. וביולי 1942 נחתם הסכם למצע והנחות יסוד מוסכמות על התנועה המאוחדת, שכלל שלושה סעיפים: נקבע שהרעיון הציוני הוא אבן היסוד של הליגה ולפיכך הליגה שואפת לעלייה גדולה, המוגבלת מטבעה על פי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. כמו כן נקבע שהעקרונות לכל הסדר עם הערבים הם: דו לאומיות, אי השתלטותו של עם על עם אחר והקמת פדרציה של כל מדינות האזור.
"איחוד" נוסד בירושלים ב-11 באוגוסט 1942 וחברי נשיאותו היו: מאגנס, סאלד, בובר, סימון וסמילנסקי. עשרה חודשים לאחר כינונה של אגודה זו, היו בה 97 חברים בלבד. לביטאונה, "בעיות היום", היו 300 מנויים וכ-300 עותקים נמכרו באופן חופשי.
ראו גם
פתרון המדינה האחת
לקריאה נוספת
ברית שלום והציונות הדו-לאומית: השאלה הערבית כשאלה יהודית, בעריכת עדי גורדון, הוצאת כרמל 2008
יוסף הלר, מ`ברית שלום` ל`איחוד`: יהודה ליב מאגנס והמאבק למדינה דו-לאומית, הוצאת מאגנס, 2003
גרשם שלום, "ברית שלום", בספרו עוד דבר, עם עובד, 1989, עמ' 61–92.
שלום רצבי, 'למקורותיה של הלאומיות ההומניסטית בחברה היישובית', הציונות ט"ז, (תשנ"ב), עמ' 9–118.
שלום רצבי, 'כוח" ו"מדינה" בהגותם של יוצאי מרכז אירופה ב"ברית שלום"', כיוונים, כתב עת לציונות וליהדות, סיוון תשנ"ה, יוני 1995 עמ' 121–141.
רצבי שלום, 'רוב, רבים ומדינה יהודית בעמדתם של אישי החוג הרדיקלי ב"ברית שלום" בשאלת העלייה לא"י', דבורה הכהן (עורכת), קיבוץ גלויות, עלייה לארץ ישראל – מיתוס ומציאות, ירושלים 1998, עמ' 165–191.
רצבי שלום, 'מקורות שלילת האלימות של יוצאי מרכז אירופה ב'ברית שלום"', זמנים (מרץ 1997), עמ' עמ', 76-85.
רצבי שלום, 'מקורותיה הציוניים של שלילת השימוש בכוח בחברה היישובית", (אניטה שפירא, מינה רוזן, דינה פורת: עורכים), ספר יובל לדניאל קארפי, תל אביב 1996, עמ' קלט-קסד.
רצבי שלום, 'אידאולוגיות לאומיות-אורגניות כמקור השראה למתינות פוליטית', תרבות דמוקרטית, כרך 2 (תש"ס), עמ' 137–167.
רצבי שלום, Between Judaism and Zionism, Academic Publisher Brill, Leiden. (2002), pp. 455 + XVII
זוהר מאור, "הארץ הבלתי מושגת: על השורשים המרכז אירופיים של 'ברית שלום'", בתוך: עדי גורדון (עורך), 'ברית שלום' והמציאות הדו-לאומית: 'השאלה הערבית' כשאלה יהודית, מרכז קבנר והוצאת כרמל, ירושלים תשס"ט, עמ' 93–110.
אבי-רם צורף, קדמה מזרחה: ר' בנימין, דו-לאומיות וציונות-שכנגד, מרכז זלמן שזר, 2023.
קישורים חיצוניים
יאיר טיקטין, אגודת ברית שלום, ומשנתו הפוליטית של מרטין בובר באתר ההסתדרות הציונית העולמית
חגית לבסקי, ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
דבריו של דוד בן-גוריון בשיחה עם חברי "ברית שלום", באתר פרויקט בן-יהודה
פרופ' שלום רצבי, ציונות, סוציאליזם דתי והומניזם מקראי כמקורות לשלילת מדינת הלאום היהודית בהשקפת "ברית שלום", אוניברסיטת תל אביב, 2012
, הרצאתו של דימיטרי שומסקי
אהרון קידר, לתולדותיה של "ברית שלום" 1928-1925, בתוך פרקי מחקר בתולדות הציונות, ירושלים, תשל"ו
אהרון קידר, להשקפותיה של "ברית שלום", בתוך ב"צ יהושע וא' קידר (עורכים)אידאולוגיה ומדיניות ציונית, ירושלים תשל"ה.
What would Buber, Scholem and Arendt say today?, The Times of Israel, 27 July 2012
הערות שוליים
*
קטגוריה:תנועות ביישוב
קטגוריה:ארגונים ציוניים
קטגוריה:תנועות פוליטיות יהודיות
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: ארגונים
קטגוריה:הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני | 2024-08-01T02:57:50 |
שמואל הוגו ברגמן | שמאל|ממוזער|250px|שמואל הוגו ברגמן, 1935
שמואל הוגו ברגמן (25 בדצמבר 1883, פראג – 18 ביוני 1975, ירושלים) היה פילוסוף ישראלי יליד פראג, מאנשי הרוח הבולטים של הציונות, והרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים.
קורות חיים
באירופה
בצעירותו למד פילוסופיה באוניברסיטאות של פראג ושל ברלין, והיה תלמידם של הפילוסופים אנטון מארטי ופרנץ ברנטנו. ברגמן היה פעיל בחוגים ציוניים-סוציאליסטיים כארגון הסטודנטים "בר כוכבא" ובמפלגת הפועל הצעיר יחד עם חברו הסופר פרנץ קפקא, שעקב מחלתו לא שעה לניסיונות השכנוע של ברגמן לעלות לארץ. כן היה מיודד עם הפילוסוף פליקס ולטש (Weltsch), שבהמשך עבד גם הוא כברגמן בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, וכן עם מקס ברוד, שבעקבות ידידותו עם ברגמן התוודע לציונות. בצעירותו קיים ברגמן קשרים עם מרטין בובר, אשר השפיע על הגותו הפילוסופית. בין השנים 1907–1914 כיהן ברגמן כספרן ספריית האוניברסיטה בפראג. בשנת 1914, בימי מלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרי, ובשנת 1918 חזר לעבודתו בספרייה. בשנת 1919 עבר ברגמן ללונדון, שם כיהן כמזכיר הראשי של המחלקה לחינוך ולתרבות בהנהלה הציונית, והיה ממייסדיה של מפלגת "התאחדות".
ביישוב ובמדינת ישראל
שמאל|ממוזער|250px|נשיא צ'כוסלובקיה טומאש מסריק (משמאל) בביקורו בירושלים (1927), מימינו שמואל הוגו ברגמן והקונסול הצ'כי
בשנת 1920 עלה ברגמן לארץ ישראל, ובאותה שנה מונה למנהל בית הספרים הלאומי, שעם פתיחת האוניברסיטה העברית (1925) הפך ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", בתפקיד זה היה חמש עשרה שנים רצופות עד לשנת 1935, עת הוחלף על ידי פרופ' אליקים גוטהולד וייל. בתקופה זו הפך בית הספרים ממוסד דל ובו 30,000 כרכים למוסד גדול ובו 300,000 כרכים, וגם עבר למשכן חדש בבניין דוד וולפסון בהר הצופים. במקביל לעבודתו בספרייה מונה בשנת 1928 כמרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.
בשנת 1935, עקב שינויים מבניים באוניברסיטה וביטול משרת קנצלר האוניברסיטה, שבה נשא יהודה לייב מאגנס, בחר סנאט האוניברסיטה העברית ביום 11 בנובמבר 1935 בפרופ' שמואל הוגו ברגמן לתפקיד הרקטור הראשון של האוניברסיטה, סמכויות הניהול האקדמי שהיו בידי קנצלר מאגנס עברו מעתה לרקטור האוניברסיטה – תפקיד שבו כיהן ברגמן עד לשנת 1938 (מאגנס נותר לכהן בתפקיד נשיא האוניברסיטה עד למותו בשנת 1948).
היה בין החברים בתנועת הפועל הצעיר, ולאחר מכן בתנועת ברית שלום, שדגלה באוטונומיה דו-לאומית יהודית-ערבית תחת משטר המנדט הבריטי, והיה ממתנגדי המחתרות אצ"ל ולח"י.
לקראת סופו של משפט אייכמן ב-1961, ארגן ברגמן עצומה הקוראת שלא להטיל על אדולף אייכמן עונש מוות. ברגמן התנגד באופן עקרוני "לעונש מוות בכל צורה שהיא". לפני כן רשם ביומנו בגרמנית:
.
שמאל|ממוזער|250px|ברגמן בטקס קבלת דוקטורט לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית, 1959
ברגמן זכה פעמיים בפרס ישראל: פעם ראשונה במדעי הרוח בשנת 1954, ופעם נוספת ב-1974, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ב-1959 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בשנת 1967 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".
על שמו נקרא רחוב בשכונת ׳המדע׳ בעיר רחובות, יחד עם רחובות על שם זוכי פרס ישראל נוספים בשכונה זו.
ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.
דעותיו בשאלות דת ואמונה
בשאלות דת ואמונה התרחק ברגמן מן הרציונליזם והאנתרופוצנטריות, ודגל בהחייאת האמונה, כחוויה בלתי אמצעית ומפגש עם האל. ברגמן לא היה אדם דתי, אך הכיר בחשיבותם של התפילה, השבת והחגים, כחלק ממורשת העם היהודי. בנושא התפילה כתב:
בנושא השבת, חתם הוגו ברגמן בשנת 1931 על כרוז הסופרים שמחה על קיום משחקי ספורט בשבת ובימי חג, ביחד עם: בן-ציון דינור, יוסף קלוזנר, חיים נחמן ביאליק ואחרים. ברגמן הושפע רבות מתפיסת העולם האנתרופוסופית, והיה מיודד עם מייסדה ד"ר רודולף שטיינר.
מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי
"מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי" נוסד לזכרו של ברגמן בשנת 1977 על ידי פרופ' ירמיהו יובל לעידוד המחקר הפילוסופי באוניברסיטה.
המרכז מוציא לאור את הרבעון הפילוסופי "עיון", וכן מקיים ימי עיון וסימפוזיונים, בהם "מפגשי ירושלים בפילוסופיה" –כנסים בינלאומיים המוקדשים לנושאים שונים בפילוסופיה.
מנהלו של המרכז כיום הוא פרופ' דוד הד.
מספריו
דברי משה, 1913.
יבנה וירושלים, 1919.
המאבק על חוק הסיבתיות בפיזיקה החדישה 1929
הפילוסופיה של עמנואל קאנט, מאגנס, 1927.
הוגי הדור, מאגנס, 1935.
מבוא לתורת ההכרה, מאגנס, 1940.
מבוא לתורת ההיגיון, מוסד ביאליק, תשכ"ד.
הפילוסופיה של שלמה מימון, מאגנס.
מדע ואמונה, מחברות לספרות, תש"ה-1945.
אהרון דוד גורדון – האדם ודעותיו, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית בהשתתפות הקרן הקיימת לישראל, ירושלים, תשי"א-1951.
אלוהים ואדם במחשבה החדישה הוצאת-ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, 1956.
אנשים ודרכים, מוסד ביאליק, 1967.
תולדות הפילוסופיה החדשה (בארבעה כרכים), מוסד ביאליק, 1970, 1973, 1977, 1979.
הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר, מוסד ביאליק, 1974.
הוגים ומאמינים (מסות), אגודת הסופרים העברים, דביר, 1974.
במשעול, עם עובד, 1976.
השמים והארץ: הגיונות על אחריותו של האדם, שדמות, 1968.
אסכולות אזוטריות (אסופת מאמרים של ברגמן, בעריכת בועז הוס ושמואל גלובר), ירושלים-ברלין: בלימה, 2024.
מתרגומיו
עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, מוסד ביאליק – ירושלים, 1954 (עם נתן רוטנשטרייך).
עמנואל קאנט, ביקורת כוח השיפוט, מוסד ביאליק ירושלים, תשכ"ט 1969 (עם נתן רוטנשטרייך).
עמנואל קאנט, ביקורת התבונה המעשית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1973 (עם נתן רוטנשטרייך).
עמנואל קאנט, לשלום הנצחי, מאגנס, 1976.
פטר דמיינוביץ' אוספנסקי, הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם, הוצאת גל – הרצליה, 1995
כתבי עת שערך
עריכת קריית ספר – רבעון ביבליוגרפי היוצא לאור על ידי הספרייה הלאומית.
הערכים בנושא פילוסופיה כללית, באנציקלופדיה העברית.
כתב העת עיון – רבעון פילוסופי.
דברי מבוא
יצחק צימרמן, בעיניו של מאמין (לקט מאמרים), דברי מבוא: דב סדן, ש"ה ברגמן, אהרן צייטלין, בצירוף מפתח ל"פרוזדור" מאת אלעזר בניועף, הביא לדפוס: יוסף עמנואל, פרוזדור, (דו ירחון לעיון אמונה), תל אביב, תש"ל, 1969.
לקריאה נוספת
'ברגמן, שמואל הוגו', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 99–100.
משה שוורץ, "פילוסופיה מתוך אמונה – על משנתו של שמואל הוגו ברגמן", בתוך ספרו: הגות יהודית נוכח התרבות הכללית, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תשל"ו, עמ' 145–164.
אברהם שפירא (פצ'י), "בין נוף הולדת לנוף מולדת: התערותם של ש"ה ברגמן וג' שלום בארץ ישראל", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ה, עמ' 504–538.
יהוידע עמיר, "הזדהות ביקורתית – על נפתולי הידידות בין ש"ה ברגמן למ"מ בובר", דעת 57–59 (תשס"ו), עמ' 289–312.
חיים באר, אישיות רלוונטית: שמואל הוגו ברגמן, מתוך הספר "קשר לאחד – מסעות, בתים ואנשים בירושלים", הוצאת עם עובד, תשע"ח, עמודים 330–338.
קישורים חיצוניים
קטעים מיומנו של שמואל הוגו ברגמן מימי סיום מלחמת העולם השנייה באירופה, באתר הספרייה הלאומית
The Hugo Bergmann Family Papers
שמואל הוגו ברגמן באתר המחלקה לחינוך יהודי ציוני בסוכנות היהודית
שלינג על מקור האמיתות הנצחיות, דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (הסדרה העברית),כרך ב, חוברת 2, 1964, תשכ"ד.
משה גליקסון, הוגו ברגמן, י"א בטבת תרצ"ד, 25 בדצמבר 1933 (מתוך: "כתבי משה גליקסון", כרך ב: 'אישים במדע ובספרות', הוועד להוצאת כתבי גליקסון, תל אביב תש"א), בפרויקט בן-יהודה
צוות מפ"ט, פרופסור שמואל הוגו ברגמן, מפ"ט עמל 2002
,
מרכז ש״ה ברגמן לעיון פילוסופי
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:היסטוריונים של הפילוסופיה
קטגוריה:זוכי פרס טשרניחובסקי
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי הרוח
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1954
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:חברי ברית שלום
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:חברי הפועל הצעיר
קטגוריה:חוקרי יהדות ישראלים
קטגוריה:יהודים בצבא האוסטרו-הונגרי
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה
קטגוריה:יקירי ירושלים
קטגוריה:מנהלי הספרייה הלאומית
קטגוריה:מתרגמים ביישוב
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: פילוסופיה
קטגוריה:עורכי האנציקלופדיה העברית
קטגוריה:פילוסופים ביישוב
קטגוריה:פילוסופים יהודים צ'כים
קטגוריה:פילוסופים ישראלים
קטגוריה:פילוסופים של היהדות
קטגוריה:ראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:רקטורי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1883
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1975 | 2024-09-21T21:34:37 |
הרואין | שמאל|ממוזער|200px|מולקולת הרואין (דיאצטילמורפין). ניתן לראות את קבוצות האצטט המחליפות אטומי מימן במולקולת המורפין, מימין ומשמאל בחלקה התחתון של התמונה
שמאל|ממוזער|150px|הרואין אסייתי
שמאל|ממוזער|100px|תצלום בקבוק הרואין אשר ששיווקה חברת "באייר"
הרואין (Heroin, diacetylmorphine, diamorphine) הוא סם ממכר ביותר, אופיואידי חצי-סינתטי. בגוף, הוא פועל כמשכך כאבים. הרואין מסונתז ממורפין, שהוא עצמו אחד האלקלואידים הנמצאים בשרף של פרג האופיום (Ppaver somniferum). הרואין הוא האסטר ה-3,6 דיאצטטי של מורפין. בחילוף החומרים בגוף, הרואין הופך למורפין. מרבית השימוש בו נעשה למטרות בילוי והנאה, עקב תחושת האופוריה החזקה שהוא מסוגל לגרום. כמו כן, הוא משמש ברפואה כמשכך כאבים חזק.
כאשר הוא מופיע כמלח (בדרך כלל הידרוכלורי), נראה הרואין כאבקה לבנה. במקרים אחרים, הרואין עשוי להיראות כאבקה חומה-בהירה או כחומר שחור דמוי זפת. ההרואין החום מכונה בישראל "קוק פרסי" (אף על פי שאין לו כל קשר לקוקאין). הרואין הנמכר ברחוב רחוק מלהיות טהור, והוא מדולל בחומרים שונים כמו אקמול ופרוקטוז. הרואין ניתן לצריכה בדרכי מתן שונות, כמו הזרקה תוך-ורידית, מתן תוך-נחירי ועישון "הרצה" על נייר אלומיניום. צריכתו ומכירתו של סם זה אסורים במדינות רבות, לרבות ישראל.
היסטוריה
ההרואין סונתז לראשונה ב-1874 על ידי הכימאי הבריטי סי.אר. איי רייט, שעבד בבית חולים בלונדון. באותו הזמן עסק רייט בשילוב מורפין עם חומצות שונות. לאחר שהרתיח מורפין ומספר מרכיבים שונים במשך כמה שעות, נוצרה תרכובת שקרא לה טטרא-אצטיל מורפין, אשר היום נקראת דיאצטילמורפין. את התרכובת שלח רייט לחברו בקולג' במנצ'סטר לאנליזה. בתשובה הוא קיבל את הדו"ח הבא:
"המנות ... הוחדרו לגופם של כלבים צעירים וארנבים באופן תת-עורי (הזרקה) ... ונצפו התופעות הבאות ... אפיסות כוחות, פחד וישנוניות מיד לאחר ההזרקה, רגישות בעיניים, אישונים מצומצמים, ריור מוגבר אצל הכלבים, ונטייה קלה להקאות במקרים מסוימים, אך ללא ההקאה עצמה. הנשימה הייתה מואצת בתחילה, אך הואטה מאוחר יותר, כמו גם פעילות הלב שהואטה והפכה לא-סדירה. נרשמה ירידה ביכולת התאום והשליטה בתנועת השרירים, ואובדן כוח בגפיים האחוריות, יחד עם ירידה בחום בפי הטבעת של כ-4°."
היינריך דרסר, אשר עבד בחברת התרופות הגרמנית "באייר" ועמד בראש הצוות שפיתח את האספירין, הבחין שדיאצטילמורפין פעיל יותר ממורפין. חברת באייר רשמה את הסימן הרשום "הרואין" (במשמעות של "טיפול הרואי", מהמילה הגרמנית Heroisch). בין השנים 1898 ו-1910 שווק הרואין כתחליף לא-ממכר למורפין וכתרופת שיעול לילדים. אולם באותה תקופה, התברר שהרואין ממכר אף יותר ממורפין. כתוצאה מכך, הופסק בהדרגה השימוש הרפואי הנרחב בהרואין. בשנת 1924 חוקק בארצות הברית "חוק ההרואין" שאסר על יצור הרואין והחזקתו. בעשורים שלאחר מכן, גם בעקבות שורה של אמנות בינלאומיות, הפך ההרואין לסם בלתי חוקי ברוב ככל ארצות העולם.
השפעות
מאחר שסמים אופיואידיים הם בראש ובראשונה משככי כאבים, מפחית ההרואין ולפעמים מעלים לחלוטין כאבים שחש הצורך אותו. הרואין גורם לתחושת חמימות, להתעלות חושים, לשחרור מלחצים, לסיפוק, להרגשה כללית טובה ולאופוריה. להרואין תופעות לוואי חמורות. מינון גבוה של הרואין עלול לגרום לעיוותים בראייה, להזיות ולחלימה בהקיץ. תופעות כמו בחילות והקאות עלולות להופיע בעיקר בשימושים הראשונים. כמו כן, המשתמש עלול לחוש עצירות וגירוד. קצב הנשימה יורד, לעיתים עד כדי סיכון חיים. בטווח הארוך ההרואין מדכא את היצר המיני ומשבש ומאט את יכולת התגובה.
כמו עם כל הסמים האופיואידיים, בשימוש מתמשך הגוף מפתח עמידות להרואין. כך, אדם שבפעם הראשונה היה לו די במנה של כ-20–30 מ"ג כדי לחוש את השפעת הסם, יכול לאחר שימושים אחדים בלבד להתרגל לסם עד שכמות כזו לא תשפיע עליו כלל, והוא יאלץ להשתמש בכמויות גבוהות בהרבה (למשל כ-100–150 מ"ג) כדי להשיג את אותה התחושה. לאחר הפסקת השימוש לכמה שבועות העמידות לסם פוחתת, והגוף מאבד בהדרגה את הסבילות שפיתח.
שימושים רפואיים
בבריטניה, דיאמורפין הוא תרופת מרשם חוקית. בין השאר, הוא מיוצר בצורה תעשייתית על ידי חברה בריטית אחת. זו מספקת את המלח דיאמורפין הידרוכלוריד באמפולות, מהן מכינים את החומר להזרקה. הפרג המשמש ליצור התרופה גדל בעיקר באוסטרליה, אך גם בחוות מאובטחות על אדמת בריטניה. קיים פיקוח הדוק ביותר על הפצת התרופה; לא ניתן להשיג הרואין בצורה חוקית אלא למגוון מצומצם של התוויות, וכמעט רק בשטחו של בית חולים. דיאמורפין מותווה לשימוש בתור משכך כאבים בחולי סרטן, בכאב שלאחר ניתוח, בכאב שלאחר התקף לב, ובכאבים חזקים אחרים, לפי שיקול דעת של רופא, וכן הוא מותווה לקוצר נשימה הקשור עם בצקת ריאות. במחקר שנערך בבריטניה, ניתן תרסיס דיאמורפין תוך-נחירי, בתור משכך כאבים, לילדים בגילאי 3 עד 16, שסבלו משברים בגפיים. מטרת המחקר הייתה להשוות את יעילותו של הדיאמורפין, הניתן בדרך זו, לזו של מורפין תוך-שרירי. תוצאות המחקר הראו כי הדיאמורפין היה יעיל יותר בשיכוך הכאבים ומקובל יותר על החולים. כמו כן, לא נמצאו תופעות לוואי בלתי-צפויות כלשהן.
בבריטניה, הולנד, שווייץ, גרמניה, דנמרק וספרד, הרואין משמש לטיפול בהתמכרות להרואין. במסגרת תוכניות כאלו, המכורים מגיעים באופן יום יומי למרכזי הזרקה בפיקוח של רופאים ואחיות, שם ניתן להם הרואין תוך ורידי או בצורה אחרת (לרבות כדורים). בדרך כלל, נעשה ניסיון להקטין בהדרגה את המינון שהמטופל מקבל, במטרה שיוכל להפסיק להשתמש בסם מבלי לחוות את תופעות הגמילה הקשות.
התמכרות וסכנות נוספות
ממוזער|520px|
בעמודה האופקית - היחס בין מנה פעילה לבין מנה קטלנית. בעמודה האנכית - פוטנציאל ההתמכרות
הרואין (כמו שאר קרוביו ממשפחת האופייטים) הוא סם ממכר חזק ביותר. האופייטים נחשבים לסמים הממכרים ביותר מכל סוגי הסמים, והתמכרותם קשה ביותר הן פזיולוגית והן פסיכולוגית. זו הסכנה המרכזית הנשקפת למשתמשים בו. לאחר שאדם נעשה מכור, מחסור בסם לתקופה של כמה שעות עד יממה יגרום למצוקה גופנית ולתופעות גמילה (withdrawal או "קריז"). התמכרות להרואין עלולה לקרות מהר מאוד, לעיתים כבר בפעמים הראשונות שמשתמשים בו (אולם לעיתים ההתמכרות היא איטית והדרגתית).
למשתמש הרוכש הרואין ברחוב קשה לקבוע מה אחוז החומר הפעיל בסם הנמכר. כתוצאה מכך, אם החומר טהור מכפי שהמשתמש ציפה, עלולה להילקח מנת יתר. זו עשויה לגרום לדיכוי נשימתי (היפוונטילציה) שיכול להוביל למוות אם לא ניתן נוגדן. הסיכוי לסבול מתופעות אלה גדל עד מאוד כאשר צורכים עם ההרואין סמים נוספים. השילוב הגרוע ביותר הוא שימוש בהרואין בו בזמן עם שתיית אלכוהול. גם הערבוב עם סמים אחרים, כמו אקסטזי ושאר סמים ממריצים, עלול להיות קטלני ולגרום למוות. מדכאי מערכת העצבים המרכזית (CNS depressants) כמו בנזודיאזפינים, ברביטורטים ואלכוהול, עלולים לגרום לחיזוק השפעת הסם ואף לגרום תגובה בין תרופתית שלילית ולמנת יתר.
סכנות נוספות הנובעות מהרואין קשורות בעיקר להזרקה, שכן שימוש במזרקים משותפים מגדיל את סיכון ההידבקות באיידס ומחלות זיהומיות אחרות. בנוסף, פוגעת הזרקה תכופה בוורידים ועלולה להביא להרס מוחלט שלהם (collapsed veins).
האנטגוניסט נרקאן (Naloxone) משמש לביטול מהיר של השפעת ההרואין ושל סמים אופיואידיים בכלל. בישראל הוא נמצא בשימוש במד"א ובבתי החולים.
מעמד חוקי
בישראל, הרואין מופיע בחלק ב' של התוספת הראשונה לפקודת הסמים המסוכנים. פירוש הדבר הוא כי שימוש בהרואין, אחזקתו, ייצורו וסחר בו עלולים לגרור אחריהם עונשי מאסר הנעים בין שלוש שנים לשימוש עצמי ועד עשרים שנים לסחר. הפקודה קובעת סנקציות נוספות כמו חילוט רכוש, שלילת רישיון נהיגה ושלילת דרכון (במקרה שהעבירה נתאפשרה עקב שימוש בדרכון ישראלי). בפקודת הסמים המסוכנים נקבעה חזקה (ניתנת לסתירה) לפיה אחזקת כמות גדולה מ-0.3 גרם לא נועדה לשימוש עצמי.
השפעות נוספות של הרואין, הנוגעות למישור המשפטי, הן כי התלות המוחלטת בסם גורמת למשתמשים לבזבז כסף רב ולהגיע למצוקה כספית העשויה להביאם לכדי פשיעה.
קישורים חיצוניים
הרואין: החומר, מנגנוני פעולה והשפעות באתר מט"ח
הרואין באתר באנציקלופדית שביל הדרך לחיים
הערות שוליים
קטגוריה:סמים מדכאים
קטגוריה:משככי כאבים
קטגוריה:אופיואידים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: תגליות | 2024-08-27T06:55:56 |
תלידומיד | 200px|ממוזער|ד"ר פרנסיס קלסי מקבלת את אות השירות האזרחי מידי הנשיא קנדי על מאמציה למניעת הפצת תרופת התלידומיד בארצות הברית
תלידומיד היא תרופה המשמשת כיום לטיפול במיאלומה נפוצה ובדלקות מסוימות, וכמו כן לטיפול בצרעת (בעיקר בארצות העולם השלישי) ולטיפול במגוון מחלות אחרות. השימוש בתלידומיד בארצות הברית נפוץ בטיפול בחולי סרטן.
סיפורה של התרופה ידוע בעיקר בשל כך שלא התגלתה עובדת היותה תרופה טרטוגנית קשה טרם הוצאתה לשוק, עקב הליכי בדיקה לקויים. נטילתה בידי נשים במהלך ההיריון בשנות השישים של המאה ה-20 לטיפול בבחילות, הביאה ברוב המקרים ללידת תינוקות בעלי מומים מולדים קשים, בעיקר בגפיים. התלידומיד מכיל אננטיומרים ימני ושמאלי. התלידומיד נמכר באירופה בשנות ה-50 ובשנות ה-60 בהיקף נרחב כתרופה נגד בחילות אך כיום נפוצות תרופות אנטי-אמטיות (נוגדות בחילה) אחרות.
היסטוריה
חברת תרופות גרמנית קטנה בשם "כמי גרוננטל" (Chemie Grünenthal), אשר פעלה בעיר שטולברג במערב גרמניה, יצרה את התרכובת הסינתטית של תלידומיד ב-1953 במסגרת מחקר לפיתוח שיטות זולות ליצור אנטיביוטיקה מפפטידים. לאחר פיתוח המולקולה, רשמה חברת התרופות פטנט על הפיתוח, וקראה לו בשם תלידומיד. מיד אחר כך החלה החברה בחיפוש אחר מחלה שהתרופה החדשה עשויה לתרום לריפויה.
במהלך מחקר שבוצע על עכברים וחולדות מעבדה, לא הצליחו מדעני חברת גרוננטל להוכיח כל פעילות אנטיביוטית של התרופה, אך נמצא כי יש לה השפעה משככת כאבים. התרופה נוסתה במשך שלוש שנים ולא נמצאו לה תופעות לוואי. בחודש אוקטובר 1957 החלה החברה לשווק את התרופה בגרמניה, כתרופה ללא צורך במרשם רופא. התרופה שווקה בגרמניה תחת השם המסחרי "קונטרגן" (Contergan). קונטרגן הפכה לתרופה המועדפת נגד בחילות בוקר אצל נשים בהיריון. זכויות שימוש בפטנט נמכרו ליצרנים במדינות שונות, והתרופה שווקה בבריטניה תחת השם "דיסטאוואל", בקנדה תחת השם "קדאבון", ובישראל תחת השם "תלין". שמות נוספים לתרופה כללו את "טלרגן", סטאליס" ו"תליתרון". התלידומיד אושר בישראל באפריל 1961 והאישור בוטל בדצמבר 1961. השימוש בתרופה בישראל היה מוגבל בגלל שהיא לא סופקה בידי קופות החולים. פרופ' יוליוס קליברג טוען שהוא שכנע את משרד הבריאות לאסור את השימוש בתלידומיד בישראל וכך מנע מומים מולדים רבים.
גילויו כגורם מומים
ממוזער|200 פיקסלים|פרוטזות שיוצרו בלונדון עבור ילדים שנולדו בשנות ה-60 עם גפיים קצרות בעקבות נטילת תלידומיד על ידי אימהותיהם במהלך היריונן
לאחר זמן מה החלו להתרבות לידות של תינוקות בעלי מומים קשים. רוב המומים היו בגפיים (פוקומליה), וכללו גפיים חסרים, קצרים ומעוותים, אך היו גם חסרי אוזניים ואיברים אחרים. לאחר הצלבת השפעות פוטנציאליות, קישרה קבוצת רופאים את התופעה לנטילת תרופת התלידומיד. ב-18 בנובמבר 1961 פרסם ד"ר ו. לנץ את ההשערה שהמומים המולדים הם תוצאה של נטילת "תרופת הרגעה חדשה" בחודשי ההיריון הראשונים. תשעה ימים לאחר מכן הודיעה החברה בגרמניה על הפסקת הפצת התרופה בגרמניה, וב-5 בדצמבר 1961 הופסקה הפצת התרופה בבריטניה. באותו חודש הופסקה מכירת התלין בישראל. לנשים בהיריון שנטלו את התלידומיד הומלץ לבצע הפלה מלאכותית.
בארצות הברית שווקה התרופה בהיקף מצומצם ובאופן ניסויי בלבד, שכן אחת משבע הרופאות הקבועות במנהל התרופות האמריקאי באותו זמן, פרנסיס קלסי, עמדה בתוקף על כך שהתרופה עלולה להיות לא בטוחה לשימוש ושלא בוצעו תהליכי בדיקה מקדמיים נחוצים. מקרה התלידומיד נחרט כנקודת מפנה ביחס לתרופות ולהליכי האישור שלהן. מנהל התרופות האירופי שינה את נהליו, והוא דורש כיום שכל התרופות יבדקו גם עבור היותם טרטוגנים טרם שיווקם. קלסי קיבלה את עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר מנשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, על התעקשותה שלא לאפשר את שיווק התלידומיד בארצות הברית.
במחקר שהתבצע מאוחר יותר כדי לברר את המנגנון שגרם למומים, הסתבר כי תלידומיד הוא כימיקל כיראלי: יש לו שני אננטיומרים אופטיים - ימני ושמאלי. תלידומיד ימני פעיל נגד בחילות בוקר השכיחות אצל נשים בחודשים הראשונים של הריונן, ואילו תלידומיד שמאלי גורם למומים בעוברים שברחם. לגוף האדם ישנה יכולת לגרום לאננטיומר הימני לגרום למומים הנגרמים על ידי תלידומיד שמאל, כך שגם שימוש באננטיומר "ימני" בלבד לא היה מועיל ואף חמור יותר. התברר שסוג הליקוי שנגרם לעובר היה קשור למועד השימוש בתרופה. אם האם ההרה נטלה את התרופה רק אחרי החודשיים הראשונים של הריונה, לא הייתה לתלידומיד השפעה רעה על העובר והוא לא נולד עם מומים (במידה והיו מומים הם לא היו קשורים לשימוש בתרופה). בתו של אחד מעובדי חברת התרופות הייתה הקורבן הראשון לתרופת התלידיומיד: האב הביא את התרופה לאשתו ההרה בסוף שנת 1956, עשרה חודשים בטרם שווקה התרופה באופן מסחרי, והילדה נולדה ללא אוזניים וסבלה מלקות שמיעה. שנים אחר כך הבין האב שילדתו היא הקורבן הראשון מבין אלפי העוברים והילדים שנפגעו מהתרופה וכונו "ילדי התלידומיד". בשנת 1966 נוסתה התלידומיד על קופי באבון בהריון. ניסוי זה הוכיח את היותה של התרופה טרטוגן קשה.
במהלך בדיקות התרופה היא לא נוסתה על בעלי חיים בהיריון, מה שהוביל לכך שעובדת היותה טרטוגן קשה לא התגלה טרם שיווקה.
גילוי שימושים אחרים
בדצמבר 1962 פרסם רופא ישראלי מקרה של חולה שנרפאה מסרטן בעת שנטלה תלידומיד כדי להסב את תשומת לב הקהילה המדעית לאפשרות שהתלידומיד מרפא סרטן. בעקבות זאת, הוחל בישראל במחקר. חברת "תרו תעשייה רוקחית" ששיווקה את ה"תלין" בישראל הזהירה את הרופאים כי אין כל הוכחה לכך שהתרופה מרפאת סרטן, מעבר להיותה תרופת הרגעה.
בנובמבר 1964 ניתן תלידומיד לחולה צרעת בבית הנסן על ידי פרופ' יעקב שסקין, במסגרת ניסיונות להקל על מצוקתו של החולה. שסקין זיהה הטבה גם במצב הצרעת ופרסם את הממצא. בעקבות זאת, אורגן ניסוי עיוור בשימוש בתלידומיד לריפוי צרעת, במימון חברת התרופות שייצרה את התלידומיד ובשיתוף האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת קורנל ואוניברסיטת ורגס בקראקס. תוצאות הניסוי הראו השפעה חיובית של התלידומיד על החולים במחלת הנסן. בעקבותיו ערך ארגון הבריאות העולמי עוד חמישה ניסויים שאיששו את ההשפעה החיובית של התלידומיד. לגילוי זה הייתה חשיבות בקנה מידה עולמי, והשימוש בתלידומיד למחלת הנסן נמשך עד היום במדינות עולם שלישי.
תלידומיד כיום
כיום משמשות וריאציות חדשות יותר של התלידומיד (בהרכב חומרים שונה מזה של התרופה שגרמה להולדת תינוקות בעלי מומים) בטיפולי כימותרפיה שונים לחולי סרטן, לרבות החולים במיאלומה נפוצה. בנוסף, לתרופה נגזרת הנקראת לנאלידומיד (ובשמה המסחרי רבלימיד), המשמשת אף היא לטיפול כימותרפי בחולי מיאלומה נפוצה או בחולי תסמונת מיאלודיספלסטית הנקראת גם MDS.
הרכב כימי
התלידומיד היא מולקולת אימיד כיראלית המופיעה בשתי תצורות. תלידומיד בקונפיגורציה R היא התרופה שמונעת בחילות בוקר, ואילו בקונפיגורציה S היא הטרטוגן שגרם למומים אצל ילדי התלידומיד. בתחילה לא בודדה התרופה כך שתינתן רק קונפיגורציה R. לאחר המחקרים הראשונים בודד האננטיומר הרצוי אך המומים בכל זאת המשיכו להופיע. מסתבר, כי לגוף האדם ישנה יכולת להפוך בין הקונפיגורציות ולכן כל צורה שבה תילקח התרופה, לרבות אננטיומר בקונפיגורציית R בלבד, לא תהיה רצויה ותוביל למומים אצל עוברים.
התלידומיד בתרבות הישראלית
השפעת התלידומיד לא פסחה גם על התרבות הישראלית. בשירו "אולה בבו", מספר מאיר אריאל על נער עם לקויות שונות – הוא עיוור, אילם, צולע וגידם. בסופו של השיר, מסביר אריאל את כוונתו ומגלה שהתלידומיד הוא שגרם לנער את הייסורים והמומים שעיוותו אותו:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גרמניה: המצאות
קטגוריה:גרמניה: תגליות
קטגוריה:טרטולוגיה
קטגוריה:תרופות שמדכאות את מערכת החיסון | 2024-01-07T21:18:18 |
מר"צ | REDIRECT מרצ | 2006-02-11T14:47:09 |
ארה"ב | הפניה ארצות הברית | 2014-02-25T16:11:43 |
האו"ם | REDIRECTהאומות המאוחדות | 2004-06-02T18:20:36 |
המזכיר הכללי של האומות המאוחדות | המזכיר הכללי (מזכ"ל) של האו"ם הוא ראש מזכירות ארגון האומות המאוחדות. המזכירות היא אחד המוסדות העיקריים של הארגון. על פי מגילת האומות המאוחדות, המזכיר הכללי ממונה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות לאחר המלצת מועצת הביטחון. תפקיד זה נחשב לתפקיד המשפיע ביותר במסגרת הארגון.
מ-1 בינואר 2017 מכהן אנטוניו גוטרש, שנבחר לתפקיד ב-13 באוקטובר 2016.
תפקיד המזכ"ל
תפקידו של המזכיר הכללי מתואר באמנת האו"ם כ"מינהלן הראשי" של הארגון. בתחילה אכן נתפס התפקיד כתפקיד ניהולי בלבד. היה זה טריגווה לי, אשר חש כי תפקידו הוא להיות דובר בשם הארגון, ולפעול כמנהיג וכמתווך בסכסוכים בינלאומיים. כל מזכיר כללי לאחריו התבטא בנושאים שעל סדר היום העולמי, והשתמש במשרתו על מנת לסייע בתיווך בסכסוכים. תפיסה זו של תפקיד המזכ"ל תואמת את ראייתו של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, אשר שימש בתפקיד עד להקמתו הרשמית של הארגון, והייתה לו יד בעיצובו. רוזוולט התבטא כי הארגון צריך להיות מונהג על ידי "מתווך עולמי".
תקופת כהונה ומינוי לתפקיד
160px|ממוזער|ימין|בניין המזכירות של האו"ם
המזכיר הכללי מתמנה לתקופה בת חמש שנים. לרוב נוהגים המזכירים לשמש בשתי תקופות כהונה. לעיתים ישמשו אך באחת. על פי הנוהג, מתמנה המחזיק בתפקיד על פי מפתח גאוגרפי. מאחר שבוטרוס בוטרוס ראלי כיהן כמזכ"ל רק תקופת כהונה אחת, נבחר לאחריו קופי אנאן מגאנה. כאשר סיים אנאן את תקופת כהונתו, הוחלט למנותו לכהונה נוספת, על אף העובדה כי עתה הגיע תורו של נציג אסיה להחזיק בתפקיד. עדיין לא כיהן בתפקיד נציג מאוקיאניה או מצפון אמריקה.
רוב המזכירים הכלליים הם למעשה מועמדי פשרה ממדינות שאינן מעצמות עולמיות, ולרוב אינם ידועים בציבור העולמי בטרם מונו. כאשר מועמדים בעלי פרופיל גבוה מציעים את מועמדותם, הם צפויים להידחות. כך, למשל, לתפקיד המזכיר הכללי הראשון הועלתה מועמדותם של שארל דה גול, דווייט אייזנהאואר ואנתוני אידן, אך אלו נדחו לטובת הנורווגי האלמוני יחסית טריגווה לי.
הצעה לביטול התפקיד
בתחילת שנות השישים הציע מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב כי התפקיד יבוטל. יתרונן המספרי של מעצמות המערב גרם לכך שהמזכיר מונה מקרב שורותיהן, ולרוב היה בעל סימפתיה למטרותיהם. חרושצ'וב הציע להחליף את המשרה בטרויקה, בה יהיה חבר אחד מקרב מעצמות המערב, חבר מן הגוש המזרחי, וחבר מקרב גוש "המדינות הבלתי-מזדהות". רעיון זה לא זכה להצלחה, בשל כישלונו של חרושצ'וב לגייס לו את קולות המדינות הבלתי-מזדהות.
מזכ"לי האו"ם
מס'דיוקןשם
(נולד - נפטר)תקופת הכהונהמדינת מוצאהקבוצה האזוריתסיבת סיום הכהונה-לא ממוסגר|112pxגלאדווין ג'ב
(1900–1996)24 באוקטובר 1945 –
1 בפברואר 1946מערב אירופה ואחריםכיהן כמזכ"ל זמני עד לבחירתו של טריגווה לי.לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא כיהן כמזכיר ההנהלה של ועדת ההכנה של האומות המאוחדות באוגוסט 1945, ומונה למזכ"ל זמני באוקטובר 1945, תפקיד בו כיהן עד לפברואר 1946 עם מינויו של המזכיר הראשון, טריגווה לי.1לא ממוסגר|104pxטריגווה לי
(1896–1968)2 בפברואר 1945 –
10 בנובמבר 1952מערב אירופה ואחריםהתפטר.לי, שר החוץ ומנהיג מפלגת הלייבור הנורווגית לשעבר, הומלץ על ידי ברית המועצות לתפקיד. לאחר מעורבות האו"ם במלחמת קוריאה, הטילה ברית המועצות וטו על מינויו מחדש ב-1951. ארצות הברית עקפה את הווטו של ברית המועצות והמליצה לעצרת הכללית על מינויו מחדש. לי נבחר מחדש ברוב של 46 מול 5, ו-8 נמנעים. ברית המועצות נותרה עוינת ללי, והוא התפטר ב-1952.2לא ממוסגר|106pxדאג המרשלד
(1905–1961)10 באפריל 1953 –
18 בספטמבר 1961מערב אירופה ואחריםנהרג בהתרסקות מטוס ברודזיה הצפונית (כיום זמביה) במהלך משימת שמירת שלום בקונגו.לאחר שכנגד סדרה של מועמדים הוטל וטו, סומן המרשלד כאופציה המקובלת על מועצת הביטחון. הוא נבחר מחדש פה אחד לכהונה שנייה ב-1957. ברית המועצות ננזפה על ידי המרשלד במהלך משבר קונגו, והציעה להחליף את תפקיד המזכיר הכללי בשלישיית מנהלים (מהגוש המערבי, הגוש המזרחי ומהמדינות הבלתי-מזדהות). לנוכח התנגדות גדולה מצד מדינות המערב, ברית המועצות ויתרה על הצעתה. המרשלד נהרג בהתרסקות מטוס ברודזיה הצפונית (כיום זמביה) בשנת 1961. נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, כינה את המרשלד "המדינאי הגדול ביותר של המאה שלנו".3לא ממוסגר|98pxאו תאנט
(1909–1974)30 בנובמבר 1961 –
31 בדצמבר 1971אסיה והאוקיינוס השקטסירב לכהן בשלישית.לבחירת מחליף להמרשלד, התעקשו המדינות המתפתחות מזכ"ל לא אירופאי ולא אמריקאי, או תאנט היה מועמד מתאים. עם זאת, בשל התנגדות הצרפתים (תאנט עמד בראש ועדה לעצמאות אלג'יריה) והערבים (בורמה תמכה בישראל), תאנט מונה רק עד לסוף כהונתו של המרשלד. הוא היה המזכיר הכללי הראשון מאסיה. בשנה שלאחר מכן, ב-30 בנובמבר, נבחר תאנט מחדש פה אחד לכהונה חדשה שהסתיימה ב-3 בנובמבר 1966. הוא נבחר מחדש ב-2 בדצמבר 1966, לכהונה מלאה של 5 שנים, שהסתיימה ב-31 בדצמבר 1971. תאנט סירב לכהן בשלישית.4לא ממוסגר|96pxקורט ולדהיים
(1918–2007)1 בינואר 1972 –
31 בדצמבר 1981מערב אירופה ואחריםסין הטילה וטו על כהונתו השלישית.למרות הווטו הראשוני שהטילו סין ובריטניה, בסיבוב השלישי, נבחר ולדהיים לכהונת המזכיר הכללי. ב-1976 הטילה סין וטו על בחירתו מחדש של ולדהיים, אך היא ויתרה על כך בהצבעה השנייה. ב-1981 נבלמה בחירתו מחדש של ולדהיים לכהונה שלישית על ידי סין, שהטילה וטו על בחירתו במהלך 15 הצבעות. בין 1986 ל-1992 כיהן ולדהיים כנשיא אוסטריה, ובכך נהיה לראש המדינה הראשון שכיהן בתפקיד מזכ"ל האו"ם. ב-1985 התברר כי ועדת האו"ם לפשעי מלחמה לאחר מלחמת העולם השנייה האשימה את ולדהיים כפושע מלחמה חשוד - על סמך מעורבותו בצבא גרמניה הנאצית.5לא ממוסגר|99pxחוויאר פרז דה קוויאר
(1920–2020)1 בינואר 1982 –
31 בדצמבר 1991אמריקה הלטינית והקריביםלא עמד לכהונה שלישית.פרז דה קוויאר נבחר לאחר חמישה שבועות של מחלוקת בין בחירתו מחדש של ולדהיים לבין בחירת המועמד הסיני, סלים אחמד סלים מטנזניה. פרז דה קוויאר, דיפלומט פרואני, שכיהן כעשור קודם לכן כנשיא מועצת הביטחון של האו"ם בתקופתו כשגריר פרו באו"ם, היה מועמד של פשרה, והיה למזכיר הכללי הראשון ועד כה היחיד מאמריקה. הוא נבחר מחדש פה אחד בשנת 1986.6לא ממוסגר|99pxבוטרוס בוטרוס ראלי
(1922–2016)1 בינואר 1992 –
31 בדצמבר 1996אפריקהארצות הברית הטילה וטו על כהונתו השנייה.102 המדינות הבלתי-מזדהות עמדו על כך שהמזכיר הכללי הבא יבוא מאפריקה. עם רוב בעצרת הכללית ועם תמיכתה של סין, למדינות הבלתי מזדהות היה את הרוב הדרוש כדי לחסום כל מועמד אחר. ב-1996 הטילה ארצות הברית וטו על מינויו מחדש של בוטרוס-ראלי, בטענה כי נכשל בביצוע רפורמות הכרחיות באו"ם.7לא ממוסגר|94pxקופי אנאן
(1938–2018)1 בינואר 1997 –
31 בדצמבר 2006אפריקהפרש לאחר שתי תקופות כהונה מלאות.ב-13 בדצמבר 1996 המליצה מועצת הביטחון על אנאן. הוא נבחר ארבעה ימים מאוחר יותר בהצבעה של העצרת הכללית. הוא החל את כהונתו השנייה כמזכיר הכללי ב-1 בינואר 2002.8לא ממוסגר|103pxבאן קי-מון
(1944–)1 בינואר 2007 –
31 בדצמבר 2016אסיה והאוקיינוס השקטפרש לאחר שתי תקופות כהונה מלאות.באן הפך למזרח אסייתי הראשון שנבחר למזכיר הכללי והאסייתי השני אחרי או תאנט. הוא נבחר פה אחד לכהונה שנייה על ידי העצרת הכללית ב-21 ביוני 2011. כהונתו השנייה החלה ב -1 בינואר 2012. לפני בחירתו הוא היה שר החוץ של קוריאה הדרומית.9לא ממוסגר|103pxאנטוניו גוטרש
(1949–)1 בינואר 2017 –מערב אירופה ואחריםמכהן.גוטרש הוא השני שעמד בראש רשות מבצעת שנבחר למזכיר הכללי, והמזכיר הראשון שנולד לאחר הקמת האומות המאוחדות. הוא כיהן כראש ממשלת פורטוגל בין השנים 1995 ל-2002. הוא היה גם נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי (1999–2005) ונציב האו"ם לפליטים (2005–2015).
600px|ממוזער|מרכז|מפה המציגה לאילו מדינות היה אזרח שכיהן כמזכיר הכללי של האו"ם
קישורים חיצוניים
מזכ"ל האו"ם באתר הארגון
*
קטגוריה:האומות המאוחדות
קטגוריה:משרות פוליטיות | 2024-09-21T19:44:47 |
לוחמה פסיכולוגית | ממוזער|250x250 פיקסלים|מפציצי צלילה יונקרס Ju 87 "שטוקה". על בתי הגלגלים של המפציץ הותקנו צופרים, במטרה ליצור חרדה והלם בקרב המותקפים.
לוחמה פסיכולוגית (בראשי תיבות: ל"פ) היא צורת לוחמה המתנהלת בדרך כלל שלא באמצעות כלי נשק קונבנציונליים, אלא באמצעות מערכת מורכבת של תעמולה, שימוש צבאי רב היקף בכלים פסיכולוגים וסוציולוגים, ותמרון כלי תקשורת וזרימת מידע. מטרת הלוחמה הפסיכולוגית לפגוע ישירות ברוחו של האויב, ולהוריד את הביטחון העצמי ולפגוע ברוח הגייסות (esprit de corps) - המורל של הכוחות הלוחמים שלו, ובקרב העורף האזרחי והלוגיסטי שלו.
הגדרה
מחלקת ההגנה האמריקנית מגדירה לוחמה פסיכולוגית (PSYWAR) כך:
"שימוש מתוכנן בתעמולה ופעולות פסיכולוגיות אחרות שמטרתו העיקרית להשפיע על הדעות, הרגשות, היחס וההתנהגות של קבוצות זרות ועוינות בדרך שמסייעת להשגת מטרה לאומית."
ד"ר רון שלייפר מגדיר לוחמה פסיכולוגית כך:
"שימוש במהלך מלחמה באמצעים שכנועיים לא אלימים לקידום יעדי המלחמה".
במקום אחר שלייפר מתמצת את הלוחמה הפסיכולוגית באופן הבא:
כ"האומנות להפוך את חיילך לפטריוטים, ואת חיילי האויב לפציפיסטים".
על פי ז'אק אלול האינטלקטואלים הם השכבה החברתית שמושפעת הכי הרבה מלוחמה פסיכולוגית.
שיטות
תעמולה
הדרך המקובלת והפשטנית ביותר היא פיזור עלונים מן האוויר, שבהם מנסים לשבור את כוח העמידה של האויב, לגרום לו לא להילחם ואף לגרום לו להיכנע כמו שנעשה במלחמת המפרץ, או הפונים אל האזרחים והקוראים להפסקת התמיכה האזרחית בכוחות הצבאיים של האויב.
שמאל|ממוזער|250px|עלון שהופץ באפגניסטן על ידי הכוחות האמריקנים בניסיון ליצור דה-לגיטימציה לארגון אל-קאעידה
שידורי תעמולה ברדיו, כמו למשל שידורי הלורד האו האו במלחמת העולם השנייה, או שידורים בקול ישראל בערבית (ר' להלן).
עמעום זהות לאומית
שינוי שמם של ארצות, ערים, ומתקנים שנכבשו, כמו למשל שדה התעופה של בגדאד שנקרא עד 2003 "נמל התעופה סדאם" על שם סדאם חוסיין ושינוי שמה של יהודה לפלשתינה על ידי אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא.
אסטרטגיית הפחדה ובעת.
הפצת שמועות על אסטרטגיות סודיות או נשק סודי או העצמת הכוחות וכלי הנשק שעומדים מול האויב.
שימוש בהפחדה ואיומים באמצעות רשתות התקשורת והאינטרנט, ושליחת מסרונים באמצעות הטלפונים.
לוחמה פסיכולוגית תפנה בעיקר לשלושה סוגים של קהלי יעד:
קהל יעד ביתי – הכוונה להפעלת פעילות פסיכולוגית כלפי מערכות שלטון וכלפי ציבור מבית.
היריב - מערכות שלטון, צבא וקהל יעד אזרחי של היריב.
הזירה הבינלאומית - קהל היעד שאמור להיות נייטרלי משום שאותה לוחמה לא מכוונת אליו ישירות.
שימוש בלוחמה פסיכולוגית
שמאל|ממוזער|250px|הפצת עלונים באמצעות מסוק בעיראק
השימוש בלוחמה פסיכולוגית מוזכר בתנ"ך בהקשר של מלחמת אשור ביהודה. על-פי הכתוב, נשלח רבשקה, שר דובר עברית מצבא אשור, לכרוז אל תושבי ירושלים הנצורים במטרה לשכנעם להיכנע ללא קרב. גם כאשר עבדי מלך יהודה מנסים לעצור לוחמה-פסיכולוגית זו, עונה להם רבשקה בשלילה: "הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי, לְדַבֵּר, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חריהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם.". במקרה זה, נכשל רבשקה שכן תושבי ירושלים שתקו ולא שיתפו פעולה עם התעמולה שלו כפי שציוה עליהם המלך חזקיה: "והעם אשר על החומה החרישו".
במלחמת העולם הראשונה פיזרו מטוסים גרמניים ואוסטריים מניפסטים בעברית וביידיש בשטח פולין, כנגד הממשלה הרוסית, ובהם הזכירו אירועים כמו פרעות קישינב ומשפט בייליס כדי לשכנע את האוכלוסייה היהודית ששוויון הזכויות שהובטח להם בשם הצאר ניקולאי השני הוא תעתוע שווא.
בתחילת מלחמת העולם השנייה הצבא הצ'כוסלובקי נשבר במהירות כנגד הכוחות הנאצים שפלשו למדינה אף על פי שמבחינת גודלו חוזקו היה שקול לצבא הנאצי. הדבר אירע בשביל שבירת רוחו של העם והצבא באמצעות מתקפה פסיכולוגית שעשו עליו הנאצים.
במלחמת וייטנאם צורף לכל גדוד אמריקאי קצין לוחמה פסיכולוגית, שתפקידו היה להדריך את קציני הגדוד כיצד לנקוט בפעולות שישברו את רוח האויב. בין היתר, האמריקאים השליכו ממטוסים תמונות של כפרים וייטנאמיים שנחרבו, ואיימו בפעולות עונשין חמורות כנגד משתפי הפעולה עם הוייטקונג.
בעשורים הראשונים לקיום המדינה שימשה תחנת קול ישראל בערבית גם ללוחמה פסיכולוגית, וכך הייתה לכלי התקשורת הישראלי הראשון שפרסם ידיעה על השמדת חילות האוויר הערביים ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים - בניגוד להוראות הצנזורה הצבאית.
במלחמת המפרץ האמריקנים גרמו לכ-70 אלף חיילים עיראקים להיכנע, כאשר הם הבטיחו חסינות לכל חייל שייכנע בהתאם לדרישות שפורטו בעלונים שפוזרו מהאוויר. על החיילים היה להניף את העלון ביד אחת כאשר נשקו מונח על כתפו השנייה כלפי מטה וידו השנייה אוחזת במחסנית.
ארגון חזבאללה השתמש בלוחמה פסיכולוגית כנגד ישראל, כאשר צילם את ההתקפות שלו על כוחות צה"ל, ושידר אותם בתחנת הטלוויזיה שלו, אל-מנאר (הצילומים נעשו גם למטרות תעמולה פנימית). הוא גם הציג לראווה בתקשורת כלי נשק ישראליים שנתפסו על ידו.
ישראל עשתה ברצועת עזה בעיקר שימוש במטסים נמוכים של מטוסי קרב מעל ריכוזי אוכלוסייה אזרחית, במטרה להפחידם ולגרום להם לנטוש את תמיכתם בארגוני טרור. על פי הפרסומים פעל במסגרת חיל המודיעין ענף לו"מ (לוחמת מודיעין) עד לשנת 1999. ב-2004 הוקם גוף זה מחדש תחת השם "המרכז למבצעי תודעה" (מל"ת).
בתקופת מבצע צוק איתן הפעיל החמאס כלפי מדינת ישראל לוחמה פסיכולוגית באמצעות סרטוני וידאו ביוטיוב. בסרטונים הללו היו הפחדות כלפי האוכלוסייה האזרחית בדבר פיגועים ואף גירוש מהארץ. גם הסיסמה השקרית "אנחנו אוהבים את המוות, כשם שאתם אוהבים את החיים" הייתה חלק מתעמולת ההפחדה.
על פי מחקרו של ד"ר רון שלייפר ניהלו הפלסטינים מאז הסכמי אוסלו מערך נרחב של לוחמה פסיכולוגית במטרה להשגת יעדיהם. הלוחמה הפסיכולוגית כללה ערעור המורל של החברה הישראלית, טיפוח רגשות אשמה על פגיעה באוכלוסייה אזרחית ויצירת הרתעה מפעילות נגד מבצעי פעולות הטרור.
ראו גם
דיסאינפורמציה
המרכז למבצעי תודעה
אד הומינם
דגל כוזב
הסתה
הפרד ומשול
חברת קש
פוליטיקה של זהויות
שיטת הסלמי
פרופגנדה
מניפולציה
תרבות הפחד
מידע כוזב במלחמת חרבות ברזל
אידיוטים שימושיים
לקריאה נוספת
רון שלייפר, לוחמה פסיכולוגית, הוצאת משרד הביטחון, 2007.
קישורים חיצוניים
רון שלייפר, לוחמה פסיכולוגית בישראל - עיון מחדש, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים
אתר אמריקאי על לוחמה פסיכולוגית
יניב לויתן, לוחמה פסיכולוגית, באתר הערוץ האקדמי, 5 בנובמבר 2009
לוחמה פסיכולוגית במלחמת ששת הימים- אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
הערות שוליים
פסיכולוגית
קטגוריה:תעמולה | 2024-10-13T13:22:43 |
גרף קשיר | שמאל|ממוזער|250px|גרף לא קשיר: אין מסלול המקשר את הקודקודים A ו-B. לגרף יש שני מרכיבי קשירות. הערה: יש לשים לב שב"הצטלבות" במרכז הגרף אין קודקוד, כך שלמעשה אין זו הצטלבות, אין קשר בין הצלעות בה.
בתורת הגרפים, גרף בלתי מכוון נקרא קשיר אם קיים מסלול בין כל שני צמתים בגרף. גרף מכוון נקרא קשיר היטב (או קשיר חזק) אם קיים בו מסלול מכוון מכל צומת לכל צומת אחר.
פורמלית, גרף ייקרא קשיר אם לכל זוג צמתים ו- ב- קיימת סדרה של קשתות ב- כך שאם לכל אז:
א. . דהיינו, המסלול מתחיל בצומת .
ב. . דהיינו, המסלול מסתיים בצומת .
ג. לכל מתקיים . דהיינו, סדרת הקשתות מהווה מסלול בגרף.
שמאל|ממוזער|250px|גרף שאינו קשיר היטב: אין מסלול מכוון מ- B ל- A. אם מבטלים את הכיווניות של הגרף, הוא הופך להיות קשיר
יש לשים לב כי ההגדרה הנ"ל משתנה קלות כאשר מדובר בגרפים לא מכוונים או בגרפים מכוונים. במקרה הראשון, קשת היא קבוצה בת שני צמתים, ואילו במקרה השני, קשת היא זוג סדור של שני צמתים.
במתמטיקה באופן כללי, ובעיקר בטופולוגיה, קשירות של קבוצה מציינת שכל הקבוצה היא "בחתיכה אחת". בתורת הגרפים קשירות מתבטאת בכך שכל צומתי הגרף מחוברים יחד, במובן זה שניתן להגיע מכל צומת לכל צומת אחר. קשירות היא דרישה בסיסית מגרפים, על מנת שיקיימו תכונות נוספות. למשל, כדי שיהיה בגרף מסלול אוילרי, הכרחי שהוא יהיה קשיר (עד כדי צמתים שאינם מחוברים כלל לקשתות). קשירות היא גם דרישה בסיסית מעץ.
רכיבי קשירות
רכיב קשירות של גרף הוא תת-גרף קשיר מקסימלי, כלומר, קבוצת קודקודים שיש מסלול בין כל שני קודקודים שלה, והכוללת עם כל קודקוד גם את השכנים שלו; יחד עם הקשתות המחברות את הקודקודים האלה. כל גרף מתפרק באופן יחיד לרכיבי קשירות.
דרך נוספת להגדיר רכיבי קשירות היא: נתבונן ביחס על הקודקודים בגרף "יש מסלול ביניהם" זהו יחס שקילות (כאשר בין קודקוד לעצמו יש תמיד את המסלול הריק) אז רכיב קשירות הוא מחלקת שקילות.
רכיב קשיר היטב
ממוזער|גרף שבו מסומנים הרכיבים הקשירים היטב
גרף מכוון נקרא קשיר היטב (או קשיר בחוזקה) אם קיים מסלול מכל צומת שבו אל כל צומת אחר. עבור גרף מכוון כללי, ניתן תמיד לפרק את הגרף לרכיבים קשירים היטב - תתי-גרפים מקסימליים של הגרף המקורי (גם: רק"ח - רכיבי קשירות חזקה), שכל אחד מהם הוא גרף קשיר היטב בפני עצמו. פירוק זה מהווה חלוקה של הגרף למחלקות זרות - שני רכיבים שונים לא יכולים להכיל צומת משותף.
גרף מכוון חסר מעגלים (גמ"ל - DAG): גרף בו כל צומת (וקשתותיו היוצאות) מהווה רק"ח יחיד, ויש קשת מכוונת בין שני צמתים אם ורק אם יש קשת בין הרכיבים בגרף המקורי.
אלגוריתמים רבים בתורת הגרפים מניחים שהגרף עליו הם פועלים קשיר היטב, ועל כן מפעילים אותם על כל רכיב קשיר היטב בנפרד.
גרף מכוון בו עבור כל שני קדקודים קיים מסלול מ- ל- או מ- ל- נקרא קשיר למחצה.
גרף מכוון הנעשה קשיר לאחר הסרת הכיווניות נקרא קשיר חלש.
אלגוריתם למציאת רכיבים קשירים היטב
אלגוריתם Kosaraju הוא דרך פשוטה יחסית למציאת הרכיבים הקשירים היטב בגרף שזמן ריצתו ליניארי בגודל הגרף. האלגוריתם מתבסס על שימוש כפול באלגוריתם חיפוש לעומק - פעם אחת על הגרף עצמו, ופעם על הגרף ה"משוחלף" המתקבל מהיפוך כל כיווני הקשתות.
תיאור האלגוריתם:
ראשית מפעילים את אלגוריתם חיפוש לעומק על , ועבור כל צומת זוכרים את זמן היציאה ממנו.
כעת מחשבים את . הדבר ניתן לביצוע בזמן ליניארי.
כעת מפעילים את אלגוריתם חיפוש לעומק שנית, הפעם על . מתחילים את ריצת האלגוריתם מהצומת בעל זמן היציאה הגבוה ביותר מבין אלו שחושבו בשלב 1, וכאשר האלגוריתם מסיים את הסריקה שהחלה מהצומת הזה ועליו לבחור צומת חדש, בוחרים את הצומת בעל זמן היציאה הגבוה ביותר מבין אלו שנשארו, וכן הלאה.
תוצאת האלגוריתם שהופעל בשלב 3 היא יער. כל אחד מהעצים שביער הוא אחד מהרכיבים הקשירים היטב שבגרף, וכולם מופיעים בו. מוציאים אותם כפלט, בהתאם למבוקש (תוצאות החיפוש לעומק בלבד אינן מספיקות, שכן הוא בוצע על הגרף המשוחלף).
הסיבה לכך שמובטח שהאלגוריתם יעבוד כהלכה היא זו: אם הם שני רכיבים קשירים היטב בגרף כך שיש קשת מ- אל , אז מובטח כי זמן היציאה שחושב בשלב 1 עבור צומתי גדול מזה שחושב עבור צומתי (לא קיימת קשת מ- אל , שכן אז היו שני הרכיבים הללו מתמזגים לרכיב אחד).
על כן, בגרף המשוחלף , לא קיימת קשת מ- אל (כי הקשתות הפכו את כיוונן). מכיוון שאלגוריתם החיפוש לעומק בשלב 3 מתחיל את ריצתו מהרכיב שמכיל את הצומת בעל זמן היציאה הגדול ביותר שהוא נמצא בהכרח ב- , ולכן מרכיב זה לא ניתן להגיע לרכיבים אחרים, והאלגוריתם יחשב אותו בלבד. לאחר שהאלגוריתם פעל על רכיב זה צמתיו מסומנים כך שהאלגוריתם לא ייכנס אליהם שוב, ולכן מובטח כי גם המשך פעולת האלגוריתם תחזיר את התוצאה הנכונה.
קשירות מרובה
גרף נקרא k-קשיר (בקודקודים) אם הוא נותר קשיר לאחר הסרת פחות מ-k קודקודים, ו-k-קשיר-קשתות אם הוא נותר קשיר לאחר הסרת פחות מ-k-קשתות. גרף "1-קשיר-קשתות" אינו אלא גרף קשיר.
משפט מנגר קובע כי גרף הוא k-קשיר אם ורק אם בין כל שני קודקודים בגרף קיימים k מסלולים זרים בקודקודים והוא k-קשיר-קשתות אם ורק אם בין כל שני קודקודים בגרף קיימים k מסלולים זרים בקשתות.
קטגוריה:תורת הגרפים | 2023-05-05T21:02:21 |
מסלול (תורת הגרפים) | שמאל|ממוזער|200px|מעגל (סוג של מסלול) מכוון. זה אינו מסלול פשוט, משום שהצמתים הכחולים מופיעים בו פעמיים.
בתורת הגרפים, מסלול הוא סדרה של קשתות בגרף, כך שראשה של כל קשת (פרט לאחרונה) נעוץ בזנבה של זו הבאה אחריה.
פורמלית, מסלול הוא סדרה של קשתות כך שאם קשת בסדרה היא מהצורה , אז לכל מתקיים .
ההגדרה תקפה לגרפים לא מכוונים ולגרפים מכוונים. קשת לא מכוונת מחברת שני צמתים וניתן לעבור בה מכל צומת למשנהו, ועל קש/ת מכוונת ניתן לעבור רק בכיוון אחד (מזנב הקשת לראש הקשת). מסלול בגרף מכוון (לא מכוון) נקרא מסלול מכוון (לא מכוון בהתאמה). לעיתים מניחים שקשת יכולה להיות לולאה - צומת הזנב הוא גם צומת הראש.
אורך של מסלול שווה למספר הקשתות במסלול. בגרף ממושקל משקל מסלול שווה לסכום משקלי הקשתות במסלול. מרחק בין שני קודקודים הוא מספר הקשתות במסלול הקצר ביותר ביניהם.
סוגי מסלולים
מסלול פשוט בצמתים, הוא מסלול שאינו עובר באף צומת יותר מפעם אחת. מסלול פשוט בקשתות הוא מסלול שאינו עובר באף קשת יותר מפעם אחת. סתם מסלול פשוט הוא בדרך כלל בצמתים.
מסלול מושרה, או נחש, הוא תת-גרף שמושרה על ידי מסלול פשוט בגרף.
מעגל בגרף, הוא מסלול לא-ריק שמתחיל ומסתיים באותו צומת.
מסלול אוילרי, הוא מסלול שעובר בכל הקשתות בגרף (מבלי לחזור על אף קשת פעמיים).
מסלול המילטוני, הוא מסלול שעובר בכל הצמתים בגרף (מבלי לחזור על אף צומת פעמיים).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תורת הגרפים | 2024-08-01T02:58:00 |
כתב היראטי | שמאל|ממוזער|300px|התפתחות מהכתב ההירוגליפי (משמאל לימין, בעמודה הראשונה, השלישית והחמישית משמאל) לכתב ההיראטי (בעמודה השנייה, הרביעית והשישית)
כתב היראטי (באנגלית: Hieratic) הוא אחת משלוש צורות הכתב שבהן נכתבה השפה המצרית הקדומה.
הכתב המצרי הראשון שנוצר הוא הכתב ההירוגליפי, הידוע כ"כתב החרטומים". כתב הירוגליפי הוא כתב אסתטי אך מסורבל ואיטי לכתיבה, ולכן התפתח ממנו הכתב המחובר המצרי הקרוי כתב היראטי. הכתב קיבל את שמו מהמילה היוונית היראטיקוס ("של כהן") בזמן שהכתב היה בשימוש לכתבי קודש בלבד. טקסטים חילוניים לשימוש יומיומי נכתבו בכתב אחר, שלישי, הכתב הדֶמוֹטִי.
מבנה הכתב ההיראטי מקביל לכתב ההירוגליפי. השינויים שחלו בתווים של הכתב ההיראטי אירעו משום שניתן היה לכתבם מהר יותר עם מברשת או קנה ודיו על פפירוס. ככלל, לא ניתן, או קשה ביותר להכיר את הציור שעליו מתבסס התו. מכיוון שהמודלים עליהם התבססו היו ידועים היטב, ובשימוש קבוע במהלך ההיסטוריה המצרית לא סטו הסמלים ההיראטים רחוק מהם. עם זאת, השיטה שונה מהכתב ההירוגליפי בכמה מובנים חשובים.
הכתב ההיראטי נכתב מימין לשמאל בלבד. בזמנים קדומים השורות היו מאונכות ומאוחר יותר, בערך משנת 2000 לפנה"ס עברו השורות להיות אופקיות. עקב כך מגילות הפפירוס נכתבו בטורים ברוחב משתנה.
לתווים בכתב ההיראטי היו סיומות כך ששני תווים, אך לא יותר משניים, יכולים היו להיכתב בהינף קולמוס אחד.
כתוצאה מהקושי לקוראו, כללי האיות בכתב ההיראטי היה נוקשים יותר מאשר בכתב ההירוגליפי. שינויים מהנוסח האחיד בזמן מסוים היו שוליים. אבל, במהלך התקופות, האיות התפתח והשתנה. כתוצאה מכך, כתבים היראטיים אינם תואמים בדיוק לטקסטים הירוגליפיים מקבילים, הן במיקום הסימנים והן בצורת איות המילה.
הכתב ההיראטי עשה שימוש בסימנים מבדילים על מנת להבחין בין שני סימנים שהפכו דומים עקב הכתב המחובר. לדוגמה, לסימן רגל הפרה נוסף צלב מזהה, מכיוון שבכתב ההיראטי הוא דמה לסימן עבור רגל האדם. סימנים היראטיים מסוימים הועתקו לכתב ההירוגליפי.
כל המסמכים הנפוצים: מכתבים, קטלוגים, וצווים רשמיים נכתבו בכתב ההיראטי, כמו גם טקסטים ספרותיים ודתיים. בחייהם של המצרים שיחק הכתב ההיראטי תפקיד חשוב יותר מאשר הכתב ההירוגליפי וגם נלמד מוקדם יותר בבתי הספר. במשרדים הוחלף הכתב ההיראטי בכתב דמוטי במאה השביעית לפנה"ס, אך נותר הכתב שבשימוש כתבי הקודש מסוגים שונים. הטקסטים ההיראטיים האחרונים מקורם בסוף המאה הראשונה - תחילת המאה השנייה לספירה.
ראו גם
כתבי המארות
אבן רוזטה
הוראותיו של אמנמחת
קישורים חיצוניים
היראטי, כתב
קטגוריה:כתב במצרים העתיקה | 2024-10-16T19:09:19 |
כתב דמוטי | כתב דֶמוֹטִי, אחד משלוש צורות הכתב שבהן נכתבה השפה המצרית העתיקה.
ממוזער|250px|כיתוב על אבן, בכתב הדמוטי
הכתב המצרי הראשון שנוצר הוא הכתב ההירוגליפי הידוע גם כ"כתב החרטומים". כתב הירוגליפי הוא כתב אסתטי, אך מסורבל ואיטי לכתיבה, ולכן התפתח ממנו הכתב המחובר המצרי הקרוי כתב היראטי. הכתב קיבל את שמו מהמילה היוונית היראטיקוס ("של כהן") בזמן שהכתב היה בשימוש לכתבי קודש בלבד. טקסטים חילוניים לשימוש יום-יומי נכתבו בכתב אחר, שלישי, הכתב הדֶמוֹטִי (ביוונית "דמוטיקוס" – "עבור העם").
הפעם הראשונה שנתקלים בכתב הדמוטי היא בתחילת השושלת ה-26, בערך בשנת 660 לפנה"ס. סימני הכתב מראים בבירור קשר לכתב ההיראטי, על אף שהיחס המדויק אינו ברור עדיין. התווים בכתב הדמוטי מחוברים יותר ובכך דומים יותר אחד למשנהו וכתוצאה מכך יותר קשים להבנה מהכתב ההיראטי.
משקל נגד לקושי זה הוא שיש לכותב פחות חופש לשינויים אישיים. נראה שהכתב הדמוטי פותח במקור במפורש עבור שימוש ממשלתי, כלומר עבור מסמכים בהם באופן נרחב השפה הייתה רשמית ומותאמת לכן לכתב מחובר תקני.
רק זמן מה לאחר שהוכנס לשימוש לראשונה במסמכים ממשלתיים, החל השימוש בו בטקסטים ספרותיים בנוסף למכתבים ומסמכים. בשלב מאוחר הרבה יותר החל השימוש בו גם בטקסטים דתיים.
השיטה של הכתב הדמוטי תאמה לכתב ההיראטי ולכן לכתב ההירוגליפי. עם זאת, במקביל לאיות המסורתי היה גם איות אחר שהתחשב בשינויים הפונטיים הבולטים שחלו במילים על ידי איות מחדש. מאפיין זה יושם במיוחד בקבוצה הרחבה של מילים שלא היו קיימות בשפה הישנה, ולפיכך לא הייתה להן צורה כתובה מסורתית. האיות הבלתי-מסורתי היה בשימוש גם עבור מילים ותיקות ומוכרות בשפה הישנה.
הטקסט האחרון הכתוב בכתב דמוטי הוא כתובת חקוקה בסלע מהאי פילה (Philae) והמתוארכת ל-2 בדצמבר 425 לספירה. בניגוד לכתב ההיראטי שתמיד נכתב בדיו על פפירוס או על משטח חלק אחר, כתובות דמוטיות נחקקו לעיתים קרובות על אבן או נחרתו על עץ.
לאחר שנשתכח הכתב הדמוטי מרוב העם, החליף את מקומו הכתב הקופטי.
ראו גם
אבן רוזטה
קישורים חיצוניים
דמוטי, כתב
קטגוריה:כתב במצרים העתיקה | 2024-07-06T08:55:30 |
מעגל בגרף | הפניה מעגל (תורת הגרפים) | 2010-10-31T22:45:55 |
מסלול אוילר | שמאל|ממוזער|150px|גרף של הגשרים של קניגסברג - גרף זה איננו אוילריאני ולכן לא קיים בו מסלול אוילר.
שמאל|ממוזער|150px|לכל צומת בגרף זה דרגה זוגית ולכן זהו גרף אוילר, מעקב אלפביתי אחר הקשתות בגרף נותן מסלול אוילר מעגלי.
בתורת הגרפים, מסלול אוילר הוא מסלול בגרף העובר בכל קשת בו בדיוק פעם אחת. מעגל אוילר הוא מסלול אוילר מעגלי (מתחיל ונגמר באותו צומת). המסלול והמעגל נקראים על שם לאונרד אוילר שעסק בהם לראשונה כאשר פתר את בעיית הגשרים של קניגסברג.
אוילר הוכיח כי בגרף קשיר קיים מעגל אוילר אם ורק אם יש בדיוק 0 צמתים בעלי דרגה אי זוגית בגרף (כלומר, אין צומת שיוצא ממנו מספר אי זוגי של קשתות) וכי בגרף קיים מסלול אוילר אם ורק אם יש בדיוק 2 או 0 צמתים בעלי דרגה אי זוגית (במקרה של 0 צמתים בעלי דרגה אי זוגית מתקבל מעגל, משמע מעגל הוא מקרה פרטי של מסלול). בכל גרף עם מספר גדול יותר של צמתים בעלי דרגות אי זוגיות אין לא מסלול ולא מעגל אוילר (גרף סופי בעל צומת אחד בעל דרגה אי זוגית לא יכול להתקיים מלמת לחיצות הידיים). ההוכחה המלאה הראשונה לטענות אלה התפרסמה על ידי המתמטיקאי הגרמני קרל היירהולצר ב-1873 (לאחר מותו).
מעגל אוילר: בגרף קשיר קיים מעגל אוילר אם ורק אם כל הדרגות זוגיות.
הוכחה: בהינתן גרף קשיר שדרגות כל צמתיו זוגיות, נראה איך למצוא מעגל אוילר. נצא מצומת כלשהו ונתקדם בגרף באופן שרירותי, ללא חזרה על קשתות, עד אשר "נתקע", כלומר נגיע לצומת שאי אפשר לבחור ממנו קשת שעדיין לא נבחרה. הטענה היא שזה יקרה רק כשנחזור לצומת שממנו התחלנו. הסיבה היא שבכל שלב בבחירת המסלול, פרט לצומת ההתחלה והסיום במסלול הנבחר, לכל שאר הצמתים דרגה זוגית במסלול - מכיוון שעל כל כניסה לצומת יש יציאה ממנו. אם נכנס לצומת כשסך כל דרגתו במסלול היא אי זוגית, הרי אי אפשר להתקע, כי מזוגיות הדרגה נובע כי תהיה קשת שעדיין לא השתמשנו בה. לכן המסלול נתקע רק אם חוזרים לנקודת הפתיחה, כי זו הדרך היחידה שדרגת הצומת בסוף המסלול יכולה להיות זוגית. כעת נסתכל על תת-הגרף המתקבל מהקשתות שעדיין לא כוסו. בתת-הגרף הזה הדרגה בכל צומת היא זוגית, מכיוון שמהקשתות שהורדנו היה מספר זוגי בכל צומת. נבחר צומת כלשהו על המסלול שכבר סימנו, שיוצאות ממנו קשתות שטרם נבחרו (חייבות להיות כאלה, אחרת הגרף אינו קשיר), ונחפש מעגל שמתחיל ונגמר באותו צומת. אם נתקעים גם במקרה זה, ממשיכים לחפש "תיקון", בדרך רקורסיבית. משמצאנו מעגל אוילר, ניתן להוסיף אותו למסלול המקורי שלנו - במקום שנמשיך בקשת שבחרנו מלכתחילה, נכנס קודם למעגל החדש שבנינו, ואחרי שנסיים לעבור בו נחזור לצומת שממנה התחלנו, ואפשר להמשיך משם כרגיל במסלול המקורי שלנו.
נניח שקיים מעגל אוילר. מכיוון שזהו מעגל, המסלול לא מסתיים באף קודקוד. לכן מספר הכניסות והיציאות מכל קודקוד שווה. כתוצאה מכך שהמסלול עובר על כל צלע פעם אחת ויחידה מספר הכניסות והיציאות שווה ממש לדרגת הקודקוד. נניח שיש כניסות בקודקוד מסוים, מכאן יש יציאות, ולכן דרגת הקודקוד היא . מכיוון ש- מספר טבעי, קבלנו דרגה זוגית.
מסלול אוילר: בגרף קשיר לא מכוון יש מסלול אוילר אם ורק אם יש בו 0 או 2 קודקודים עם דרגה אי זוגית.
הוכחה: נניח שקיימים רק 2 קודקודים עם דרגה אי-זוגית: a,b. נוסיף לגרף קודקוד c שממנו יוצאות שתי צלעות, אחת ל-a והשנייה ל-b. אנו עומדים בתנאי המשפט למעלה, לכן קיים מעגל אוילר המתחיל ומסתיים בקודקוד c. נשמיט את הקודקוד c ונשאר לנו מסלול אוילר בין a ל b.
נניח שקיים מסלול אוילר. אם תחילת המסלול וסופו חלים באותו קודקוד - זהו מעגל אוילר, ולכן יש 0 קודקודים אי זוגיים. נחבר את תחילתו וסופו ונקבל מעגל אוילר ולכן כל דרגות הקודקודים זוגיות. נשמיט את הצלע - יש לנו 2 קודקודים שדרגתם אי זוגית.
תכונות גרף אוילרי: אם בגרף קשיר d-רגולרי (דרגת כל צומת בו היא בדיוק d) כמות הצמתים היא אי זוגית, אזי d חייב להיות זוגי, שכן סכום הדרגות של הצמתים בגרף הוא תמיד זוגי (כל קשת תורמת שתי דרגות בדיוק) ועל כן גרף זה הוא אוילרי בהכרח, שאם לא כן, הרי שלא היה קשיר.
גרפים מכוונים: בגרף מכוון תנאי הכרחי ומספיק לקיום מעגל אוילר הוא שהגרף יהיה קשיר היטב ובכל קודקוד דרגת הכניסה זהה לדרגת היציאה. בגרף מכוון יש אלגוריתם פולינומי לספירת מעגלי אוילר, תוך שימוש במשפט קירכהוף, אולם בגרף לא מכוון הבעיה היא שלמה ל (כלומר בדומה לבעיית השידוך המושלם בגרף, זהו מקרה שבו בעיית ההכרעה היא בP אולם בעיית הספירה קשה).
ראו גם
מסלול המילטוני
סדרות דה ברויין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תורת הגרפים
קטגוריה:לאונרד אוילר | 2023-06-22T15:45:31 |
הבחירה הדמוקרטית | הבחירה הדמוקרטית היא מפלגה בישראל שהוקמה במהלך כהונת הכנסת ה-15 על ידי רומן ברונפמן לאחר שפרש מישראל בעליה ואשר התמזגה בהמשך עם מרצ. במצעה תמיכה בהסכם שלום עם הפלסטינים, סרבנות לשירות צבאי ולגליזציה של סמים קלים.
תולדות המפלגה
ביולי 1999 פרשו רומן ברונפמן ואלכסנדר צינקר מישראל בעליה, על רקע אי הסכמה עם עמדת המפלגה, במיוחד בנושאים חברתיים, והתנגדות להסכם הקואליציוני בין ישראל בעליה וממשלתו של אהוד ברק, שכללה גם את ש"ס והמפד"ל. לאחר הפרישה הקימו ברונפמן וצינקר סיעה עצמאית, תחילה הייתה הסיעה ללא שם, לאחר שישה ימים נבחר השם "מחר - מפלגת חברה ורפורמות", שם שהוחלף לאחר שלושה חודשים ל"בחירה דמוקרטית". במהלך הכנסת ה-15 דובר רבות על אפשרות צירופה של הבחירה הדמוקרטית למפלגות אחרות, כשהבולטת ביניהן הייתה שינוי, אך לבסוף נשארה הסיעה עצמאית.
ב-24 בנובמבר 2002, לקראת הבחירות לכנסת ה-16, החליט רומן ברונפמן לרוץ יחד עם מרצ ברשימה משותפת שכללה גם את תנועת שח"ר, שבה שוריין לו המקום החמישי. אלכסנדר צינקר, שלא היה שותף לאידאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית של ברונפמן, פרש והקים את סיעת אזרח ומדינה, שרצה לכנסת ברשימה עצמאית, אך לא עברה את אחוז החסימה.
ברונפמן נבחר לכנסת ה-16 לאחר שהרשימה המאוחדת של מרצ ושותפותיה זכתה בשישה מנדטים. בתחילת 2004 התאחדה מרצ עם תנועת שח"ר. ברונפמן בחר שלא להצטרף לאיחוד ושמר על עצמאות מפלגתו, אם כי נשאר חבר בסיעה המשותפת. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 הצהיר ברונפמן כי בכוונתו להוביל את מפלגתו בצורה עצמאית, אך התחרט כחודשיים לפני הבחירות והסיר את מועמדות מפלגתו.
מאז תום כהונתה של הכנסת ה-16 נותרה הבחירה הדמוקרטית "מפלגת מדף" שלא התמודדה בבחירות לכנסת. לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושלוש הסכים רומן ברונפמן כי המפלגה תשמש כפלטורמה לחבירתו של יאיר גולן למפלגת מרצ, כך שיאיר גולן, עד אותה עת חבר מפלגת ישראל דמוקרטית, יעבור למפלגה ויחתום בשמה על הסכם איחוד המפלגה עם מרצ. גולן לא השלים את המהלך מסיבות טכניות, הוצב במקום ה-7 ברשימת העבודה-גשר-מרצ על חשבון המכסה של מרצ ונבחר לכנסת.
נציגי המפלגה בכנסת
כנסת חברי כנסת הערותהכנסת ה-15 (1999)2 מנדטים: רומן ברונפמן, אלכסנדר צינקר הסיעה נוצרה ב-20 ביולי 1999 עם פרישת חבריה מישראל בעליה. ב-26 ביולי 1999 ניתן לה השם "מחר - מפלגת חברה ורפורמות". ב-18 באוקטובר 1999 שונה שמה ל"הבחירה הדמוקרטית".הכנסת ה-16 (2003) במסגרת מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"רמנדט אחד (מתוך 6 לרשימה כולה): רומן ברונפמן רשימת מועמדים מלאה, הכוללת את כלל מועמדי הרשימה המאוחדת, ראו כאן.
בתחילת 2004 התאחדו המפלגות מרצ ושח"ר בהקמת יחד. בעקבות כך שונה שם הסיעה בכנסת ב-15 ביוני 2004 ל"יחד (ישראל חברתית דמוקרטית) והבחירה הדמוקרטית". ב-27 ביולי 2005 שונה שם הסיעה שוב ל"מרצ-יחד והבחירה הדמוקרטית".
קישורים חיצוניים
אתר מפלגת הבחירה הדמוקרטית
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מפלגות היסטוריות
קטגוריה:ישראל: מפלגות שמאל
קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1999 | 2024-04-17T07:47:03 |
ג'יימס מקדונלד | שמאל|ממוזער|250px|ג'יימס מקדונלד, בעת שכיהן כשליח ארצות הברית לוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, מרץ 1946
250px|ממוזער|שמאל|ג'יימס מקדונלד פוגש את דוד בן-גוריון כציר ארצות הברית בישראל בשנת 1948
ג'יימס גרובר מקדונלד (באנגלית: James Grover McDonald; 29 בנובמבר 1886 – 25 בספטמבר 1964) היה דיפלומט אמריקאי. הנציג הדיפלומטי הראשון של ארצות הברית בישראל.
ביוגרפיה
ג'יימס מקדונלד נולד ב-1886 באוהיו. למד לימודי תואר ראשון ושני בהיסטוריה ובמדע המדינה באוניברסיטת אינדיאנה ולאחר מכן עסק בהוראה באוניברסיטה זו ובאוניברסיטת הרווארד.
בשנים 1928 עד 1932 הגיש תוכנית רדיו קבועה בשם "העולם כיום" ברשת NBC.
מקדונלד ביקר באירופה ב-1932 וב-1933 וחזה בעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. ראיון שערך עם היטלר שכנע אותו באופי הברוטלי של המשטר הנאצי.
מקדונלד שירת בוועדה לענייני פליטים של חבר הלאומים משנת 1933 ועד שנת 1935 וטיפל בבעיית הפליטים היהודיים מגרמניה הנאצית. התפטר מתפקידו ב-1 בינואר 1936 ובמכתב התפטרותו גינה באופן חריף את המדיניות הגזענית של גרמניה הנאצית והאשים את המדינות הדמוקרטיות בהתעלמות מאחריותן לעוולות הגרמנים.
בשנים שלאחר מכן היה חבר מועצת העורכים של הניו יורק טיימס וכן עסק בהוראה. בשנים 1938 עד 1945 שימש כיושב ראש הוועדה המייעצת לנשיא לענייני פליטים.
נתמנה על ידי הנשיא הארי טרומן לחבר בוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שפעלה בשנת 1946 בניסיון למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל.
בשעה אחת אחר חצות אור ליום 15 במאי 1948, שעות אחדות אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הודיע נשיא ארצות הברית הארי טרומן על הכרה "דה פקטו" של ארצות הברית במדינת ישראל. ג'יימס מקדונלד נתמנה לנציג הדיפלומטי הראשון של ארצות הברית בישראל בדרגת ציר. ב-12 באוגוסט 1948 הוא הגיע לישראל. עד שסודר לנציגות משכן קבוע הוא התגורר במלון גת רימון בתל אביב. במלון זה התגורר באותה עת גם הציר הראשון של ברית המועצות בישראל, פבל ירשוב, ועל גג המלון התנוססו דגלי שתי המעצמות, זה לצד זה.
את כתב האמנתו הגיש הציר מקדונלד לראש הממשלה דוד בן-גוריון, משום שנשיא מועצת המדינה הזמנית פרופ' חיים ויצמן (אשר נבחר בפברואר 1949 לנשיא הראשון של מדינת ישראל) הגיע לישראל רק בסוף חודש ספטמבר 1948. ב-1 בפברואר 1949 שדרגה ארצות הברית את הכרתה בישראל להכרה "דה יורה", ובעקבות זאת הועלה מקדונלד מדרגת ציר לדרגת שגריר.
ג'יימס מקדונלד שירת בישראל עד סוף שנת 1950.
בשנים 1951 עד 1961 הוא שימש כיועץ למנגנון ההתרמה בארצות הברית למען מדינת ישראל.
פרופ' ג'יימס מקדונלד נפטר בשנת 1964 ונקבר בעיר הולדתו - אלבני, באינדיאנה. עיריית רמת גן קראה על שמו את הרחוב בשכונת תל בנימין בו הוא התגורר במהלך כהונתו.
לקריאה נוספת
James G. McDonald, My Mission in Israel, Simon and Schuster, New York 1951
התרגום לעברית: שליחותי בישראל, הוצאת אחיאסף 1951.
קישורים חיצוניים
The Papers Of James G. McDonald
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בישראל
קטגוריה:שדרני רדיו וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:חברי ועדות חקירה לארץ ישראל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1886
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1964 | 2024-08-07T15:47:51 |
רכבת פרוורית | 250px|שמאל|ממוזער|רכבת פרוורית עילית בבנגקוק
שמאל|ממוזער|250px|רכבת פרוורית באתונה
רכבת פרוורית (באנגלית: Commuter rail או Suburban rail) היא רכבת שמטרתה להסיע נוסעים ביוממות מקצות המטרופולין (כלומר מהפרוורים) אל מרכזה ומהטבעת התיכונה של המטרופולין אל אזורי התעשייה שבשולי העיר.
לרוב, לרכבות פרווריות יש תחנות במרחקים של 3 עד 10 קילומטרים זו מזו. דהיינו, תחנות קרובות יחסית לאלו של הרכבות הבין-עירונית (עשרות קילומטרים זו מזו), אך רחוקות יחסית לאלו של הרכבות הקלות (חצי עד שלושה קילומטרים). לרוב לרכבות אלו תדירות גבוהה (מעל ארבע רכבות בשעה), דלתות רחבות על מנת לאפשר לנוסעים רבים לעלות ולרדת תוך זמן קצר מאוד, וזמני תאוצה ותאוטה קצרים. בנוסף מושקע מאמץ רב יותר למנוע מפגעי איכות סביבה ובעיקר רעש וזיהום הסביבה: הקווים הפרווריים הם בדרך כלל מחושמלים. על המסילות עצמן להיות באיכות גבוהה יותר ומושם דגש על גדרות או קירות אקוסטיים לאורך התוואי שעובר ברובו באזור מאוכלס.
מכיוון שהרכבת מסיעה יוממים, תהיה בה צפיפות רבה בשעות העומס בבוקר ואחר הצוהריים, ועליה להיות ערוכה לכך מבחינת תפוסת קרונות.
שיקגו כדוגמה
בשיקגו פועלות שלוש מערכות של רכבות. הרכבת העילית של שיקגו, שהיא רכבת קלה, המטרא, שהיא רכבת הפרוורים של שיקגו, והאמטרק, שהיא רכבת בינעירונית. למערכת הרכבת העילית (הקלה) של שיקגו יש אורך מסילה כולל של 171 ק"מ. יש לה שמונה קווים ו-145 תחנות. רק 16 מהתחנות מחוץ לתחום עיריית שיקגו, וגם הן נמצאות בפרוורים קרובים מאוד לה, באותו מחוז שלה.
למערכת רכבת הפרוורים של שיקגו יש אורך מסילה כולל של 797 ק"מ. יש לה 237 תחנות, ואחד עשר קווים. לכול קו יש לפחות תחנה אחת בתוך תחום עיריית שיקגו, אך רוב התחנות של כל קו הן מחוץ לתחום זה. הן פרושות בכול תשעת המחוזות בהם מצויים פרוורי שיקגו. חלק מהקווים יוצאים ממדינת המשנה, אילינוי.
למערכת האמטרק אורך מסילה של 34,400 ק"מ. היא משרתת כ-500 יעדים בצפון אמריקה. פחות מעשרה מהיעדים הם בכרך של שיקגו.
בישראל
בהגדרה הבינלאומית רכבת פרוורית יכולה להגיע עד טווח של 150 קילומטר מהעיר הגדולה. על פי הגדרה זו, כל קווי הרכבת בישראל הם למעשה פרווריים, כך שנוצר צורך בהגדרה חלופית. נכון ל-2010 מקובלה בישראל ההגדרה כי רכבת בינעירונית היא רכבת המקשרת בין הערים הגדולות או המרוחקות יחסית ואילו כל שאר הרכבות הן רכבות פרווריות, כך שלמעשה אוחדה הגדרת הרכבת האזורית (לטווח בינוני), שמתאימה לערים כחדרה או אשקלון, עם הגדרת הרכבת הפרוורית.
ב-1973, הוצגה תוכנית נתיבי איילון לכביש מהיר, רב־נתיבים שיחצה את האזור המטרופוליטני של תל אביב רבתי מצפון לדרום לאורך נחל איילון, ויחבר את רשתות הכבישים הבין־עירוניים לירושלים, לחיפה ולאשדוד. במסגרת הפרויקט הציגה החברה גם תוכנית לבניית מסילות במקביל לכביש. מסילות אשר מיועדות לקשר את רשת המסילות הצפונית בישראל עם רשת המסילות הדרומית (עד בניית מסילת איילון, תחנת הרכבת תל אביב מרכז הייתה זו תחנת קצה של מסילת החוף לכיוון חיפה, ותחנת הרכבת תל אביב דרום לרכבות מירושלים, רחובות ובאר שבע). כמו כן תכננו המסילות לשמש כרכבת פרוורית, מערכת תעבורה להסעת המונים לכל האזור המטרופוליטני של תל אביב עם שלוחות בין-עירוניות. בתכנון מ-1973 נלקחה גם בחשבון האפשרות שבעתיד יוסטו מי האיילון לים התיכון, דרך יפו, ועל ידי כך יפונה תוואי התעלה לשירותים תחבורתיים נוספים. העבודות על מסילת איילון החלו רק ב-1987 עם העתקת תחנת הרכבת תל אביב מרכז ממקומה המקורי אל ערוץ נחל איילון, הקו הראשון שתוכנן היה שירות רכבת פרוורית עד פתח תקווה, ושירות בין נתניה, הרצליה ותל אביב.
בסוף שנות ה-90 החל לפעול שירות רכבת פרוורית בין הקריות וחיפה.
ב-1990 הכינה החברה הצרפתית "סופרטו" תוכנית מתאר ארצית לרכבת, שביטלה את הצורך במערכות מסילתיות שונות לרכבות בינעירוניות ולרכבות פרווריות, והציעה רכבת משולבת שתהיה גם עירונית, גם פרוורית וגם בינעירונית על רשת מסילות משותפת. לפי מדיניות רכבת ישראל מיטשטשים ההבדלים בין שני סוגי הרכבות, בגלל אי יכולת לעמוד בתדירויות גבוהות ובשימוש בתשתית ובקרונות זהים. תהליך ההצטיידות העובר על רכבת ישראל בתחילת העשור השני של המאה ה-21 ותוכניות החישמול הם צעד לקראת רכבת פרוורים אמיתית.
לפי תוכניות רכבת ישראל, המדינה הייתה מחולקת לארבעה אזורים: חיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע. ביניהם חיברה רכבת בינעירונית שעצרה במעט תחנות לאורך הדרך. לכל אזור בנפרד הייתה רכבת פרוורית שנקזה את כל האוכלוסייה מסביב לעיר הגדולה אל מרכזה. כעת פועלים עשרה קווי רכבת פרווריים:
חיפה - כרמיאל
עתלית - חיפה - בית שאן
בנימינה - תל אביב - רחובות - אשקלון
נתניה - תל אביב - רחובות
הרצליה - ראש העין - תל אביב - ראשון לציון - אשקלון
נתניה - הרצליה - תל אביב - בית שמש
לוד - הראשונים
מודיעין - ירושלים
באר שבע - שדרות
באר שבע - דימונה
החל מה-1 באפריל 2018 חלוקת רכבות הנוסעים בישראל לבינעירוניות ופרווריות למעשה בוטלה.
ראו גם
רכבת נוסעים
פרוור
תחבורה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
פרוורית | 2024-08-27T15:55:06 |
ז'ק דרידה | REDIRECT ז'אק דרידה | 2004-06-02T22:54:04 |
לואי העשירי, מלך צרפת | ממוזער|שמאל
לואי העשירי, מלך צרפת (בצרפתית: Louis X; 4 באוקטובר 1289 – 5 ביוני 1316) היה מלך צרפת משנת 1314 עד שנת 1316, היה בן השושלת הקאפטינגית.
חייו
לואי נולד בפריז לפיליפ הרביעי, מלך צרפת, ולז'אן הראשונה, מלכת נווארה. עם מות אביו ב-1314, הוא הפך למלך צרפת. הוכתר בריימס באוגוסט 1315. הוא הוכתר זה מכבר גם כמלך נווארה עם מות אמו ב-2 באפריל 1305. ב-2 בספטמבר 1305 נישא למרגריט מבורגונדי, ונולדה להם בת בשם ז'אן (20 בינואר 1312 - 6 באוקטובר 1349). אשתו, מרגריט נתפסה בניאוף ביחד עם אשת אחיו הצעיר של לואי, שארל ועקב כך היא נכלאה, ואחר כך מתה, בבית המלכותי בגאלארד. ב-13 באוגוסט 1315 הוא נשא את קלמנס מאנז'ו (1293 - 1328), בתם של שארל מרטל מאנז'ו ואחותו של קארוי הראשון, מלך הונגריה. שלטונו של לואי העשירי היה קצר והתאפיין במאבק באצילי הממלכה. ב-1315 הרשה ליהודים שגורשו מצרפת ב-1306 לחזור לממלכה.
לואי מת בבוינסן, ואל-דה-מארנה. הוא נקבר עם אשתו השנייה בבזיליקת סן-דני. בעת מותו של לואי הייתה אשתו קלמנס בהריון, וכך לא ניתן היה לדעת מיהו יורשו של לואי כמלך צרפת עד הולדת הילד. אם יהיה הילד זכר הוא יירש את הממלכה. אם תיוולד נקבה אחיו של לואי, פיליפ, יירש את הממלכה. אחיו של לואי, פיליפ, רוזן אנז'ו, שימש כעוצר הממלכה עד הולדת הילד. לבסוף הסתבר שהילד הוא זכר. לכן בנו של לואי, ז'אן הראשון, ירש את הממלכה, אך הוא נפטר כעבור חמישה ימים, והכתר עבר לאחיו רוזן אנז'ו.
ילדיו
מנישואיו למרגריט מבורגונדי
ז'אן השנייה, מלכת נווארה (20 בינואר 1312 - 6 באוקטובר 1349)
מנישואיו לקלמנס מאנז'ו
ז'אן הראשון (15 בנובמבר 1316 - 20 בנובמבר 1316)
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלכי נווארה
קטגוריה:השושלת הקפטינגית
קטגוריה:ילידי 1289
קטגוריה:נפטרים ב-1316
קטגוריה:מלכי צרפת מהמאה ה-14 | 2023-04-17T03:13:01 |
ז'אן הראשון, מלך צרפת | ז'אן הראשון (15 בנובמבר 1316 – 20 בנובמבר 1316; נקרא "ז'אן שנולד לאחר מות אביו". בצרפתית: Jean Ier le Posthume) היה מלך צרפת למשך חמשת ימי חייו.
הוא נולד והומלך ב-15 בנובמבר 1316, בן לשושלת הקפטינגית ובנו של המלך לואי העשירי (נולד לאחר מות אביו) וקלמנס מהונגריה.
ז'אן חי חמישה ימים בלבד. רבים מאמינים שדודו, המלך העתידי פיליפ החמישי, גרם למותו על מנת לרשת את הכתר. ישנם גם המאמינים כי פיליפ חטף את הילד והחליפו בגופה במקומו. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-14 הופיע בפרובאנס אדם שטען כי הוא ז'אן הראשון. הוא הושם בכלא מיד, ושם גם סיים את חייו.
ז'אן שלט במשך חמישה ימים כאשר דודו היה עוצר הממלכה, עד מותו ב-20 בנובמבר 1316. הפעוט נקבר בבזיליקת סן-דני. דודו, פיליפ החמישי, ירש את הכתר ומלך אחריו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:השושלת הקפטינגית
קטגוריה:ילדי משפחות מלוכה
קטגוריה:מלכי צרפת מהמאה ה-14
קטגוריה:ילידי 1316
קטגוריה:נפטרים ב-1316 | 2023-04-17T03:13:12 |
פרוור (תהליך) | ממוזער|380x380 פיקסלים|מראה אופייני של פרוור.
פִּרְווּר (גם פִּרְבוּר; באנגלית: Suburbanization) הוא תופעה של מעבר המוני מהעיר הגדולה לפרוורים שסביבה... היא מוכרת בעיקר מארצות הברית, שם היא מאופיינת בממדיה הרחבים.. באופן היסטורי, מרבית הפרוורים הם חדשים ביחס לעיר המרכזית, ומסיבה זו בעלי תשתיות חדשות וטובות יותר. אחד התהליכים השליליים המתלווים לפִּרְווּר נקרא "אפקט הבייגלה". ("Doughnut Effect"), במקומות בעלי צפיפות אוכלוסין גבוהה יחסית כבאירופה ובישראל, רווחת שאיפה בקרב המתכננים למתן את תופעת הפִּרְווּר, לעודד בנייה צפופה לגובה, ולהרבות בפרויקטים של "פינוי ובינוי".
לפרבור גם היבטים שליליים. המתנגדים לו טוענים שהדבר מביא לכך שהעיר המרכזית מידרדרת, אוכלוסייה ענייה נכנסת ונוצר מעגל קסמים שלילי של התרוקנות המרכז לטובת השוליים.. מפני שסגנון הבניה של פרוורים לא מאפשר לספק למתגוררים בהם רשת טובה של תחבורה ציבורית, הדבר מביא לתלות ברכב פרטי ומגביר את זיהום הסביבה.
היסטוריה
הפרוור בארצות הברית
ממוזער|פרוור בקולורדו ספרינגס, ארצות הברית, ניתן לראות בתמונה את תכנון הכבישים אשר מותאם כמעט בלבד לרכב פרטי.|250x250 פיקסלים
הפרוור בארצות הברית החל בעיקרו לאחר מלחמת העולם השנייה, אז הוסרו חלק מן החסמים אשר מנעו בנייה עסקית על קרקע חקלאית, כך החלה זליגה, אשר נתמכה גם על ידי הרשויות הפדרליות, לעבר הפרוורים בשולי הערים. הבנייה בפרוורים אופיינה בבנייה נמוכה אשר מחייבת רכב פרטי לצורך התניידות ממקום למקום. שכונות של בתים פרטיים מוקפים שטחים פתוחים או אגמים כונו בשם: שכונות תחרה.
ההגירה לפרוורים בארצות הברית פגעה קשות בערים המרכזיות, אחוז התושבים אשר גרים בערים בארצות הברית ירד בשנים 1950–1990 מ-64% ל-38% בלבד. אחת התוצאות ההרסניות ביותר של הפרוור באותה עת היה ירידה בשיעורי המס בערים, בשל ההגירה מהן החוצה. כמו כן, הפרוור שינה את המאזן החברתי-כלכלי בערים והוביל לעלייה בפשיעה ובמתחים בין-גזעיים.
הפרוורים משכו אליהם את האוכלוסייה האמידה בארצות הברית, הערים הגדולות נאלצו מחד להישאר עם תושבים במעמד סוציואקונומי נמוך ואוכלוסייה מבוגרת אשר דורשת משאבים רבים יותר ובמקביל להתמודד עם הירידה בשיעורי המס. הערים הגדולות נאלצו להעלות את שיעורי המס כדי למלא את החלל שנוצר, מה שחיזק אף יותר את הפרוורים, משום שכך המגורים בעיר היו יקרים אף יותר מאשר בפרוור. השילוב של האוכלוסייה האמידה בפרוורים והצורך המועט בשירותי רווחה אפשרו לפרוורים לחזק את החינוך ולהעלות את קרנם אף יותר.
חלק נוסף בפרוור היה פרוור המסחר. הערים הגדולות לא הצליחו להתמודד אל מול שטחי הענק שמצויים ליד הפרוורים בניגוד לשטחים הבנויים בתוך הערים. כך החל פרוור של המסחר מן הערים הגדולות החוצה, מה שהוריד עוד יותר את שיעורי המס הנגבים בערים והקטין עוד יותר את הקופה העירונית.
הפרוור במערב אירופה
הפרוור באירופה היה מועט מאשר בארצות הברית, זאת כדי למנוע את התוצאות ההרסניות של הפרוור בארצות הברית. אך ישנן דוגמאות לפרוור מסחר שהתקיים למשל בבריטניה בזמן שלטון מרגרט ת'אצר, שם פרוור המסחר אכן פגע בערים המרכזיות ובכוח הקנייה בהן. ככלל, מדינות אירופאיות רבות הגבילו את בנייתם של מרכזים מסחריים פרווריים, מה ששמר על מעמדן הכלכלי של הערים הגדולות.
הפרוור במזרח אירופה
במדינות הגוש הקומונסטי הוקמו בדרך כלל "שיכוני ענק (מעונות עובדים)" סביב פארקים גדולים, שכונות אלה כונו בשם: שיכוני שטיח.
פִּרְווּר המסחר
ממוזער|מרכז מסחרי בנוטינגהאם, בריטניה – מסממני הפרוור המסחרי.|250x250 פיקסלים
המרכז המסחרי הראשון תלוי-הרכב הפרטי נבנה בקנזס ב-1920. עד 1970 היו רשומים בארצות הברית יותר מ-15,000 מרכזים פרווריים שתוכננו מראש. באירופה לעומת זאת עד היום אין מרכזים רבים כאלה ומרבית הקניות עדיין נעשות במרכזי הערים באמצעות התחבורה הציבורית. הגורם המרכזי המשפיע על בחירת אמצעי הנסיעה הוא המרחק למרכז הקניות. כאשר בארצות הברית כל מרחק מעבר ל"קצר" זוכה בעדיפות לרכב פרטי בעוד באירופה משתמשים בתחבורה ציבורית הן למרחק קצר והן למרחק בינוני.
הגידול בבעלות על רכב פרטי ללא מגבלות תכנון, יצר מצב בו שכונות פרווריות אינן צריכות להיות צפופות וצמודות למרכזים קיימים, הן אפילו לא חייבות להיות ממש על הדרכים הראשיות, דבר שהשאיר את המגרשים הסמוכים לדרכים ריקים בחלקם, ופנויים לשימושים אחרים כמו קמעונאות. מרחב שולי העיר נעשה אפוא יותר מפוזר. התעסוקה נהייתה גם היא מפוזרת ומבוזרת יותר, ובעקבותיה היוממות. מרכז העיר נהיה רק אחד מכמה יעדים אפשריים, ואיבד את תפקידו המסורתי כשחקן בלתי-מעורער. רוחבה של חגורת המעבר בין העיר לכפר התרחב עד מאוד בעקבות שינויים אלו.
יתרון נוסף ששיחק לטובת הפרוורים על פני המרכז הישן הוא התפתחות רשת הכבישים שבעקבותיה הועתקו מפעלים רבים מהעיר אל הפריפריה הרחוקה בה "לא יפריעו" לפעילות האנושית. שינוי זה הפך את מרכז העיר למרוחק מהמפעלים ולעומתו את שולי העיר לאזורים נגישים יותר לתוצרת, ולפיכך מתחרים רציניים וזולים יותר מהשווקים במרכז העיר.
תופעות ההשתלטות של אזורי מסחר על שדות ירוקים הפכה לתופעה שכיחה בערים מערביות רבות. האטרקטיביות של מרכזים אלה נובעת הן מהגישה הנוחה לרכב הפרטי והן מהשטחים הנרחבים המשמשים לחניה ולמבני המסחר. המרכזים, על תפקודיהם השונים, מחפשים תמיד את המיקום שיקשר אותם לאוכלוסייה הגדולה ביותר האפשרית. כתוצאה מכך מיקומם, גם אם הוא מנותק מהגוש הבנוי, לעולם אינו מרוחק ממנו.
מרכזי מסחר אלה מאיצים את מגמת הפִּרְווּר למגורים עקב הגברת הנוחות בחיים מחוץ לעיר וסיפוק תעסוקה מקומית. זוהי הסיבה העיקרית בעטיה רוסנה בניית מרכזי המסחר בבריטניה, אשר דוגלת כיום בריכוז הפעילות האנושית בערים גדולות.
למעשה, כבר עם התהוות הגאוגרפיה העירונית, היה ברור שהשינויים הדינמיים בייעודי הקרקע והתרחבות הערים מושפעים בעיקר מלחץ כלכלי, והעלאת ערך הקרקע. מרבית השינויים הגאוגרפיים מתרחשים על קו התפר בין אדמות הכפר לעיר. המושג "שולי העיר" (Urban fringe), בא לתאר אזור בו השימושים הכפריים והעירוניים מעורבבים. ניתן לקבוע את גבולו של אזור המעבר על פי היחס הפרופורציונלי בין השימושים העירוניים לכפריים. כמו כן מצוין שמרחב השוליים מספק מקום לפעילויות עירוניות הדורשות מרחב רב.
ממוזער|329x329 פיקסלים|מרכז מסחרי בפנסילבניה, ארצות הברית.
הגורמים לפִּרְווּר המסחר
ארבע סיבות עיקריות מסבירות את התפתחותו של מסחר בפרוורים.
פיזור מרחבי של הביקוש עקב הגידול הדמוגרפי בתושבי הפרוורים. פיזור שסיבותיו הן בעיקר תרבותיות (החלום הלא-רק-אמריקאי לבית צמוד קרקע עם גינה ושקט).
גידול בניידות האישית והשתרשות נורמה של בעלות על רכב פרטי (אחד או שניים). כאשר אחד מתפקידי הרכב הפרטי הוא היותו "סל קניות על גלגלים", מיקומם של המרכזים הישנים באזורים צפופים תלויי-תחבורה ציבורית הפך לחיסרון כיוון שהם לא היו נגישים לרכב פרטי במסות הגדלות והולכות של השימוש בו.
דעיכת המרכז העירוני הישן. המרכז מאופיין במבנים ישנים ובתשתיות רעועות שאינן עונות על צורכי המודרניזציה, דבר שהוביל לבריחת דיירים החוצה ולהקטנת כוח הקנייה של הדיירים העניים שנכנסו במקומם. כמו כן, המבנים הישנים אילצו את החנויות להסתגל אליהם כאשר בפרוורים בעל החנות יכול לתכנן את המבנה בהתאם לרצונו על מנת להפיק ממנו את המקסימום. סיבה זו מסבירה גם את ההבדל בין ערי ארצות הברית הוותיקות – שסובלות מפִּרְווּר מואץ – לערי אירופה שנבנו כמעט מחדש אחרי מלחמת העולם השנייה ועונות על הצרכים החדשים בתוך תחום העיר. מחיר הקרקע הזול בפרוורים והאפשרויות הרבות הגלומות בבניה חדשה הכריע את הכף לטובת הפרוורים.
המסים הגבוהים והחוקים הרבים בהם נאלצו לעמוד סוחרי העיר – סיבה שאולי אין בה די כשלעצמה אך במקרים רבים היא היוותה את הקש ששבר את גב הגמל של הסוחרים בעיר.
השלכות סביבתיות
לפִּרְווּר נודעות בעיקר השלכות שליליות על איכות הסביבה, וארגוני סביבה רבים יוצאים כנגד תופעת הפִּרְווּר ופועלים כנגד בנייה והקמה של יישובים חדשים.
יחסית לערים, הקמת פרוורים צורכת משאבי קרקע רבים הרבה יותר מאשר בערים. הפרוור, להבדיל ממרכז עיר צפוף, מאכלס אנשים בצפיפות נמוכה מאוד – זאת כי לרוב הבנייה בפרוור היא בנייה צמודי קרקע או בניינים בעלי מספר קומות נמוך, הבנייה הזאת אינה חוסכת בשטחי קרקע ועל כן נדרשת הפשרה ובנייה בשטחים טבעיים גדולים יותר לעומת הבנייה בעיר צפופה.
מגורים בפרוור ועבודה בעיר גורמים לעידוד של נסיעה ברכב פרטי – דבר המגביר משמעותית את זיהום האוויר והרעש. הרחובות בפרוורים מותאמים לרוב לתנועה מוטת רכב פרטי, בנוסף לכך, העובדה שהפרוור בנוי בצפיפות נמוכה מונעת תכנון יעיל ומשתלם של תחבורה ציבורית כאלטרנטיבה לרכב הפרטי.
בישראל
פרוור ברחבי הארץ
ממוזער|בניינים בצור יצחק, יישוב פרוורי במזרח מטרופולין תל אביב.|333x333 פיקסלים
ממוזער|מיתר, פרוור צפונית לבאר שבע.|250x250 פיקסלים
ממוזער|גבעת זאב, פרוור צפונית לירושלים.|250x250 פיקסלים
בישראל החל הפרוור באזור שנות השבעים והשמונים, זאת בדומה למה שהתרחש בארצות הברית בעשורים הקודמים. גם לישראלים הובטח בית צמוד קרקע במרחק נסיעה מן העיר הגדולה. פרוורים נבנו בישראל סביב הערים הגדולות ואכן גרמו להגירה של אוכלוסייה מן הערים אלו אל הפרוורים החדישים. ישראל מאז ומעולם ראתה לזכות הקמתם של יישובים חדשים כחלק מהתפיסה החלוצית וכיבוש השטח שעליה הוקמה, ועל אף הבעייתיות בהקמתם של יישובים חדשים סביב הערים הגדולות – עדיין מקודמות בישראל תוכניות לבניית יישובים חדשים.
במטרופולין תל אביב קמו והורחבו עם השנים יישובים ועיירות קטנות, אלו פגעו בערים הגדולות ובמרכזי הערים של ערים אלו. דוגמאות ליישובים אלו הם צור יצחק, שוהם, כוכב יאיר וצור יגאל אשר בנויים בצפיפות נמוכה. גם בערים הגדולות קמו שכונות פרווריות למשל הבנייה במערב ראשון לציון, בנייה שהביאה עמה גם בנייה של מרכזים מסחריים וקניונים רבים הרחק ממרכז העיר.
בירושלים החל הפרוור לאחר מלחמת ששת הימים, בתחילה בנייתן של שכונות חדשות אשר מרוחקות מן העיר הקיימת (שכונות הבריח), לאחר מכן בבנייה ופיתוח של היישובים סביב ירושלים כמו מעלה אדומים, גבעת זאב, מבשרת ציון, הר אדר, צור הדסה, אפרת וההתנחלויות הרבות מדרום, מצפון ומזרח לעיר שקמו החל משנות השבעים והבטיחו לתושביהם בית צמוד קרקע סמוך לירושלים. בירושלים הפרוור פגע קשות בעיר והוביל להזדקנות שכונות ולהזנחה שלהן בשל היחלשות האוכלוסייה.
סביב באר שבע נבנו היישובים מיתר, עומר ולהבים אשר מושכים אליהם אוכלוסייה חזקה מהעיר הדרומית ואילו בחיפה הפרוור היה אל השכונות החדשות ואל הערים סביבה מה שריסק כמעט לחלוטין את המרכז העירוני התוסס שהיה בעבר בהדר הכרמל ובעיר התחתית.
פִּרְווּר המסחר בישראל
נמנים מספר גורמים ייחודיים לתופעה בארץ ואלה נובעים הן מצורתה הגאוגרפית ומגמות היישוב בה לאורך השנים והן ממאפיינים התנהגותיים וחוקים שונים שהושרשו במהלך השנים.
פרישׂת היישובים בארץ לאורך מישור החוף העשויה במקטעים של ערים ושדות חקלאיים הביאה לתנועה רבה לאורך כבישי החוף הזורמת בעיקר אל שתי ערי המטרופולין הגדולות של מישור החוף תל אביב וחיפה וביניהן. אדמות מישור החוף כולן נמצאות ברמת המחיר הגבוהה ביותר מבחינת ערכי קרקע. ירידת החקלאות כערך, ולחץ החקלאים להפשרת הקרקעות, מתייחסים לכל מישור החוף. אמנם האדמות הקרובות למטרופולינים הן הראשונות להשתנות, אולם כבר כיום ניתן לראות את השפעות המסחר מיד מרדכי ועד נהריה.
ראו גם
מונחון גאוגרפיה עירונית
פרוור
רכבת פרברית
תכנון עירוני
מרכז עסקים ראשי
עיור
קישורים חיצוניים
פרופ' אריה שחר, השפעות תופעת הפירבור של מגורים ותעסוקה על הערים, מתוך עתירה של פורום ה-15 כנגד מינהל מקרקעי ישראל.
הערות שוליים
קטגוריה:תכנון עירוני
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית
קטגוריה:נגישות בנייה וניידות
קטגוריה:איומים ומפגעים סביבתיים
קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית
קטגוריה:התיישבות בת קיימא | 2024-10-19T11:38:34 |
פיליפ החמישי, מלך צרפת | פיליפ החמישי, מלך צרפת "הגבוה" (בצרפתית: Philippe V le Long; 1293 – 3 בינואר 1322) היה מלך צרפת מ־1317 עד 1322. בן לשושלת הקפטיאנית.
חייו
פיליפ היה בנם השני של פיליפ הרביעי, מלך צרפת וז'אן הראשונה, מלכת נווארה. פיליפ היה לעוצר בזמן מלוכת אחיינו הפעוט ז'אן הראשון, לאחר מות הפעוט ביום החמישי לחייו, הוא הכריז על עצמו כמלך. ישנן השערות כי פיליפ גרם למות הפעוט כדי לרשת את המלוכה.
ב-1307 הוא נישא לז'אן מבורגונדיה (בתו ויורשת העצר של אודו הרביעי, רוזן בורגנדיה). לזוג היו חמש בנות ושני בנים, שמתו בצעירותם. בתו, מרגריט, נישאה ב-1320 ללואי הראשון, רוזן פלנדריה.
ב-1320 הצליח פיליפ החמישי להרחיב את ממלכתו על חשבון פלנדריה כתוצאה ממלחמה. בענייני פנים ניסה פיליפ להכניס רפורמות לממשל, נוסף על כך הוא גם פעל על מנת ליצור מידות סטנדרטיות.
פיליפ החמישי מת בלונגשאן, פריז ונקבר בבזיליקת סן-דני.
לפיליפ לא היה בן בשעת מותו ולכן אחיו הצעיר, שארל הרביעי ירש את הממלכה.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
ימין|ממוזער|200px|פיליפ החמישי מלך צרפת
קטגוריה:השושלת הקפטינגית
קטגוריה:מלכי צרפת מהמאה ה-14
קטגוריה:ילידי 1293
קטגוריה:נפטרים ב-1322 | 2023-04-02T06:04:53 |
רכבת פרוורים | REDIRECT רכבת פרוורית | 2009-04-04T13:48:10 |
רכבת פרברים | REDIRECT רכבת פרוורית | 2009-04-04T13:47:50 |
שארל הרביעי, מלך צרפת | שארל הרביעי "היפה" (בצרפתית: Charles IV le Bel; 1294 – 1 בפברואר 1328) היה מלך צרפת בשנים 1322–1328, בן לשושלת הקאפטינגית.
ביוגרפיה
שארל היה בנם הרביעי של פיליפ הרביעי, מלך צרפת וז'אן הראשונה, מלכת נווארה.
הוא הוכתר למלך צרפת ב־1322 בקתדרלה שבריימס. ב־1327 סייע שארל לאחותו איזבלה להתמרד נגד בעלה אדוארד השני, מלך אנגליה, ולהביא לכליאתו, ולאחר מכן להוצאתו להורג. במשך שש שנותיו כעוצר ממלכת אנגליה פגע שארל בכל אזרחי הממלכה על ידי כך שהעלה מיסים, החרים נכסים מאויביו וכפה על אנשים לבצע תפקידים קשים.
שארל הרביעי מת בווינסן, ואל-דה-מאר, ונקבר עם אשתו השלישית, ז'אן מאוורה, בבזיליקת סן-דני. הוא מת ללא בן שיוכל לרשתו, לכן, אחותו איזבלה דרשה את הכתר בעבור בנה שהיה אדוארד השלישי, מלך אנגליה. האצולה הצרפתית לא חפצה בזר שישב על כס המלכות הצרפתי, ובמיוחד כאשר המדובר במלך אנגליה. לכן, רוב הפרשנים של החוק הצרפתי קבעו כי הכתר אינו יכול לעבור בירושה באמצעות בנותיו של מלך צרפת אלא רק באמצעות בניו. ואם לא השאיר אחריו בנים משמעו של דבר הוא סיומה של השושלת. כך נסתיימה השושלת הקאפטינגית הישירה. דודנו של שארל, פיליפ, רוזן ולואה, ירש את כתר צרפת לאחר מותו, והיה ראשון מלכי בית ולואה בשם פיליפ השישי.
את כתר נווארה ירשה אחייניתו ז'אן, בתו של לואי העשירי.
נישואיו
20 במאי 1308 - בלאנש מבורגונדי. הנישואין נסתיימו ב־1322, כאשר נחשף סיפור בגידתה בו (במקביל לחשיפת בגידתה של מרגיט אשת אחיו הגדול של שארל, לואי, אשר הייתה בת דודתה. היא נשלחה למאסר ממושך על אף שהייתה בהריון, שארל הכיר בילד שנולד, למרות שהיו ספקות לגבי זהות אביו, במקביל הוא דאג לביטול נישואיו ממנה)
21 בספטמבר 1322 - מארי מלוקסמבורג. מתה ב־1324 במהלך לידה.
5 ביולי 1325 - ז'אן מאוורה.
ילדיו
פיליפ (1314 – 1322)
ז'אן (1315 – 1320)
לואי (1320)
ז'אן (1326 – 1327)
מארי (1327 – 1341)
בלאנש (1328 – 1392), נישאה לפיליפ, דוכס אורליאן
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
קטגוריה:השושלת הקפטינגית
קטגוריה:מלכי צרפת מהמאה ה-14
קטגוריה:ילידי 1294
קטגוריה:נפטרים ב-1328 | 2023-01-05T13:46:57 |
בית ולואה | בית ולואה היה שמה של שושלת מלכים צרפתית שמשלה בין השנים 1328–1589, ואשר נוצרה כענף של בית קאפה. מייסד השושלת הוא שארל, רוזן ולואה, שהיה בנו של פיליפ השלישי, מלך צרפת ואחיו של פיליפ הרביעי. בנו של שארל, פיליפ מוולואה, היה המלך הראשון לבית זה כאשר ירש את דודנו שארל הרביעי, המלך האחרון מבית קאפה, שמת ללא צאצאים.
שמאל|ממוזער|200px|פרנסואה הראשון
פיליפ השישי בר המזל 1328–1350
ז'אן השני הטוב 1350–1364
שארל החמישי החכם 1364–1380
שארל השישי האהוב (בזמן מאוחר יותר נקרא "המשוגע") 1380–1422
שארל השביעי המנצח 1422–1461
לואי האחד עשר 1461–1483
שארל השמיני החביב 1483–1498
לואי השנים עשר אבי האומה 1498–1515
פרנסואה הראשון 1515–1547 - ירש את דוכסות אנגולם וצירף את שמה לשם השושלת
אנרי השני 1547–1559
פרנסואה השני 1559–1560
שארל התשיעי 1560–1574
אנרי השלישי 1574–1589
לאחר שושלת זו עבר השלטון בצרפת לבית בורבון, אף הוא ענף של בית קאפה.
קישורים חיצוניים
*
ולואה
ולואה | 2024-05-17T18:54:25 |
מצעד הגאווה | ממוזער|250px|מצעד הגאווה בסאו פאולו, ברזיל בשנת 2014
מצעד הגאווה (ידוע גם כמחאת/הפגנת להט"ב, צעדה או אירועי גאווה) הוא מצעד מחאה שנתי, המתקיים בערים שונות ברחבי העולם, בו מציינים לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים באופן כללי (להט"ב) את מאבקם לקבלה חברתית בקרב הציבור ובאופן עצמי, הכשרת זכויות משפטיות ותחושת גאווה. הזכויות המשפטיות עבורן משתתפי המצעד מוחים למען אזרחי להט"ב בעולם כוללות: מעמד חוקי של קיום פעילות הומוסקסואלית, גיל הסכמה שווה לזוגות הטרוסקסואלים, הכרה במערכות יחסים חד-מיניות (איחוד אזרחי, נישואי חוזה, ידועים בציבור) נישואים חד-מיניים, אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים (משותף וחורג), שוויון הגירה, התרת שירות צבאי באופן גלוי, חקיקת חוקים נגד אפליה על רקע נטייה מינית, זהות מגדרית וביטוי מגדרי בתעסוקה, מתן סחורות ושירותים, בתי ספר ובכלל התחומים הנוספים (אפליה עקיפה, הסתה, פשעי שנאה, דברי שטנה), הסרת לסביות, הומוסקסואליות, טרנסג'נדריות וביסקסואליות מרשימות של הפרעות נפשיות, הכרה משפטית בשינוי מגדר במסמכי זהות רשמיים והתרת גישה לניתוח להתאמה מגדרית, תרומות דם, פונדקאות והפריה חוץ-גופית בקרב להט"ב. עם זאת, חלק גדול מהמשתתפים במצעד הם הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית.
השם "מצעד הגאווה" הוא תרגום שאילה מהשפה האנגלית, "Pride Parade". עם זאת, נראה כי המילים "גאה" ו-"גאים" בעברית, בהקשר של אוכלוסיית הלהט"ב, נוצרו כשילוב של מצעד הגאווה ושל המילה "Gay". מקור הביטוי "Pride" - "גאווה" הוא בהיפוך מהמילה "בושה". הטענה היא כי בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שראתה בעבר בזהותם של המפגינים כבושה, ואף לעיתים כחטא באמונות דתיות שמתבטאת בגילויי הומופוביה, חברי הקהילה גאים בזהותם ואינם מתנצלים עליה או מתביישים בה ומדגישים כי היא נטייה מינית טבעית שנולדו איתה ובכך, מצפים מהחברה שתקבל אותם כפי שהם עם שוויון זכויות משפטי בינם לבין הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית. המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי, אך במקומות אוהדים יותר עבור חברי הקהילה הפכו ברבות השנים למצעדים ססגוניים בעל אופי קרנבלי, שבו אופייניים הנפת דגלי גאווה, הפעלת מוזיקה קצבית, הופעות דראג ועוד. עם זאת, גם במצעדים אלו קיים אלמנט מחאתי המוקדש לזיכרון קורבנות של בריונות ואלימות נגד להט"ב שהובילו גם כן להתאבדויות בעקבותיהן.
מצעדי הגאווה מתרחשים מדי שנה בתקופת חודש הגאווה (יוני) עבור הנצחת מהומות סטונוול שהחלו ב-28 ביוני 1969 נגד התעמרות מצד משטרת ניו יורק עקב אפליה רבת שנים נגד חברי קהילת הלהט"ב המקומית ופשיטת המשטרה על גיי בר בשם "Stonewall Inn" בשכונת הגריניץ' וילג' שהובילה לעימותים אלימים והפכה לרגע מכריע בהיסטוריה של המאבק להכרה בשוויון זכויות לאזרחי להט"ב במדינות העולם. בשנת 1970 נערכו צעדות בשיקגו, לוס אנג'לס, ניו יורק וסן פרנסיסקו בסביבות יום השנה הראשון לציון המהומות ובמשך השנים לאחר מכן הפכו לשנתיות והתרחבו בכלל מדינות העולם. בשנת 2019, אירועי הגאווה העולמיים "WorldPride" בעיר ניו יורק ציינו את מצעד הגאווה הבינלאומי הגדול ביותר בהיסטוריה תחת הכותרת "50 שנה לסטונוול" שהופק על ידי הארגון "Heritage of Pride" אשר במהלכו, השתתפו מעל ל-5 מיליון צועדים במנהטן לבדה.
מצעדי הגאווה הגדולים בכל הזמנים
יבשת אירוע מדינה עיר שנה מספר משתתפים הערות אסיה מצעד הגאווה בטאיוואן טאיפיי 2019 מעל 200 אלף צועדיםאירופה "WorldPride" מדריד 2017 מעל 3.5 מיליון צועדים המזרח התיכון מצעד הגאווה בתל אביב תל אביב 2018 ו-2019מעל 250 אלף צועדים אוקיאניה המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני סידני 1993 מעל 500 אלף צועדים אפריקה מצעד הגאווה ביוהנסבורג יוהנסבורג 2019 מעל 22 אלף צועדים אמריקה הצפונית סטונוול 50 - "WorldPride" ניו יורק 2019 מעל 5 מיליון צועדים אמריקה הדרומית מצעד הגאווה בסאו פאולו סאו פאולו 2017 מעל 5 מיליון צועדים
רקע
ממוזער|250px|הבניין בו שוכן הבר "סטונוול אין" בגריניץ' וילג', מנהטן שבו התרחשו אירועי מהומות סטונוול ביוני 1969 והובילו להיווסדותם של מצעדי גאווה ותנועות למען שוויון זכויות משפטיות עבור להט"ב בעולםבשנת 1965 נראתה תנועת המחאה עבור זכויות להט"ב בארצות הברית, התזכורת השנתית, שאורגנה על ידי חברי הקבוצה הלסבית בנותיה של ביליטיס וקבוצת ההומוסקסואלים אגודת מאטאשין שהיו מעורבים גם כן בהפגנות תמיכה בזכויות הומוסקסואלים שכלואים במחנות עבודה בקובה. באותה שנה, ערכו הקבוצות הפגנות מול מטה האו"ם והבית הלבן.
מהומות סטונוול
ביום שבת 28 ביוני 1969 פשטה משטרת ניו יורק על בר הומוסקסואלי, והציתה גל מהומות חסר תקדים של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים נגד מדיניותן המפלה של המשטרה והעירייה עד 3 ביולי. המהומות היוו את הפעם הראשונה בה חברי הקהילה התקוממו באופן מאורגן נגד אפליה על רקע נטייתם המינית וזהותם המגדרית.
שנה לאחר המהומות, ארגנה הפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד את מצעד הגאווה הראשון בניו יורק שמאז בכל שנה בחודש יוני החל להתקיים גם כן במדינות נוספות ברחבי העולם. מאוחר יותר, הגתה האוורד את הרעיון של תקופת האקטיביזם לקידום זכויות להט"ב סביב המצעד עצמו, ובכך, הוכתר יוני בכינוי "חודש הגאווה". כיום, מהומות סטונוול מסמלות שלב מכריע בתולדות המאבק לזכויות להט"ב שהביאו בעשרות השנים מאז התרחשותן למהפך במעמדם החוקי והחברתי של להט"ב ברחבי העולם.
תיאור
במצעדים רבים עדיין ישנו חלק מהאופי הפוליטי-אקטיביסטי המקורי של מצעד הגאווה, במסגרת מדינות בהן הומופוביה נפוצה בפרט, שכולל הפגנה המוגדרת כנורמטיבית של הצגות שלטים וקריאות בשימוש מגאפון. שינוי ציונו תלוי במידה רבה במסגרות הפוליטיות, הכלכליות והדתיות של האזור. עם זאת, במדינות המוגדרת כמתקדמות יותר מבחינה חברתית, המצעדים לוקחים על עצמם דמות חגיגית וצבעונית לפיה הרעיון הפוליטי בנוי על הצגה של מסיבה להעצמת גאווה עצמית. מצעדים רחבים יותר כוללים לרוב משאיות, רקדנים, זמרים, מלכות דראג, בלוני הליום מעוצבים, מוזיקה מוגברת וכדומה. עם זאת, אף תהלוכות חגיגיות אלו כוללות תנאי מחאה הפגנתיים, בהן לוקחים חלק פעילים ופוליטיקאים לצד המארגנים מעמותות שונות שפועלות למען זכויות להט"ב בנושאים שונים. מפגינים אופייניים נוספים במצעד כוללים גם כן עמותות משפחתיות כגון תה"לה והורים, משפחות וחברים של לסביות והומואים ומשתתפים דתיים בהן חברי כנסיית המטרופוליטן הקהילתית וחברותא - הומואים דתיים.
מספר מצעדי גאווה ממומנים על ידי ממשלות ונותנות חסות תאגידיות ומקודמים כאטרקציות תיירותיות מרכזיות עבור הערים המארחות אותם. במדינות מסוימות, המצעדים נקראים כיום גם כ-"פסטיבלי גאווה" או "אירועי גאווה". ציון הפסטיבל מספק אווירה דמוית קרנבל בפארק סמוך או ברחוב סגור בעיר, עם דוכנים, קונצרטים מוזיקליים, מנגלים, עמדות שתייה ותחרויות ספורט בעוד קו ההפרדה בין הצופים לבין המשתתפים בפסטיבל יכול להיות מוגדר כשולי ואף לא נכלל בחלק מהאירועים. אולם, במקרים בהם האירוע מתקבל בעוינות, הפרדה כזו הופכת להיות ברורה מאוד.
אף שהמציאות הייתה שמהומות סטונוול עצמן, כמו גם ההתארגנות הפוליטית המיידית והמתמשכת שהתרחשה בעקבותיהן, היו אירועים שציונו באופן מוחלט על ידי נשים לסביות, גברים הומוסקסואלים, אנשים ביסקסואלים וטרנסג'נדרים מכל הגזעים ורקעים, חלק בלתי מבוטל של משתתפי המצעד כיום הם הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית. מבחינה היסטורית אירועים אלה נקראו תחילה כאירועי "גאווה הומוסקסואלית" (באנגלית: Gay pride) משפט ששימש באותה תקופה באופן כללי עבור כיסוי כלל הספקטרום של מי שמוגדרים כיום כחלק מקהילת הלהט"ב.
מצעדים ראשונים
ב-2 בנובמבר 1969 הציעו פעילי זכויות הלהט"ב קרייג רודוול ובן זוגו פרד סרג'נט, אלן ברוידי ולינדה רודס לקיים את מצעד הגאווה הראשון שייערך בעיר ניו יורק במסלול שהוחלט בכנס האזורי המזרחי של הארגונים ההומופילים (ERCHO) בפילדלפיה באומרם כי,
ביום שבת ה-27 ביוני 1970, קבוצת הלהט"ב "Chicago Gay Liberation" הקימה צעדה מפארק וושינגטון סקוור אל מגדל המים של שיקגו בצומת שדרת מישיגן , שהיה המסלול שתוכנן במקור, אם כי רבים מהמשתתפים צעדו באופן ספונטני למרכז האזרחים (המכונה כיום מרכז ריצ'רד ג'יי דיילי) לאחר מכן. התאריך נבחר עקב כך שמהומות סטונוול החלו ביום שבת האחרון של חודש יוני וכתוצאה מכך המארגנים רצו להגיע למספר המרבי של קונים בשדרת מישיגן באותה עת. המצעדים הבאים בשיקגו נערכו ביום ראשון האחרון של חודש יוני, במקביל לתאריך של מצעדים דומים רבים אחרים במקומות נוספים.ממוזער|250px|שדרות הוליווד, אשר קיימו בשטחן את מצעד הגאווה הראשון בעולם עם כ-1,000 איש בלוס אנג'לס בשנת 1970 לציון שנה למהומות סטונוולהחוף המערבי של ארצות הברית קיים צעדה בסן פרנסיסקו ב-27 ביוני 1970, בלוס אנג'לס ב-28 ביוני 1970 ואירוע שכונה "גיי-אין" ב-28 ביוני 1970. בלוס אנג'לס התכנסו מוריס קייט (מייסד החזית לשחרור הומואים בלוס אנג'לס), הכומר טרוי פרי (מייסד כנסיית המטרופוליטן הקהילתית) והכומר בוב האמפריס (מייסד המשימה של ארצות הברית שמשמשת כמשלחת המדינה לאו"ם) לתכנון הנצחה של המהומות. הם התמקמו במצעד במורד כביש שדרות הוליווד אך נתקלו בקשיים בקבלת היתר מהעירייה. נציבות המשטרה העניקה את ההיתר, אם כי נכללו אגרות שעלו על 1.5 מיליון דולר אמריקאי. עם זאת, לאחר שהאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות נכנס לתפקיד, הוועדה ביטלה את כל הדרישות שלה. מעשה זה נדחה כאשר בית המשפט העליון בקליפורניה הורה למשטרה לספק הגנה למפגיני המצעד "כפי שתעשה לכל קבוצה אחרת". החלטת בית המשפט העליון הורתה למפכ"ל המשטרה להוציא היתר לקיום מצעד בנימוק "הערבות החוקתית לחופש הביטוי".ממוזער|250px|רחוב כריסטופר , מנהטן התחתית שהיה למרכז התנועה לזכויות להט"ב בעיר ניו יורק בסוף שנות השבעים ומוכתר כיום כסמל בינלאומי לגאווהמתחילת הקמת המצעד, מארגניו ידעו שישנם סיכונים לגילויי אלימות נגד הקמתו, ובהמשך מארגן המצעד קייט קיבל איומי מוות בבוקר של תאריך קיומו. שלא כמו במהדורות מאוחרות יותר, המצעד הראשון הוגדר כשקט מאוד, מפגיניו התכנסו באזור המקדדן פלייס (McCadden Place) בהוליווד, צעדו צפונה ופנו מזרחה לשדרות הוליווד. ירחון האדבוקט דיווח בסופו כי "למעלה מ-1,000 הומוסקסואלים וחבריהם ערכו, לא רק צעדת מחאה, אלא מצעד מלא בשדרות הוליווד המפורסמות בעולם". ביום ראשון, ה-28 ביוני 1970, סמוך לשעות הצהריים, ערכו קבוצות פעילים הומוסקסואלים בניו יורק מצעד גאווה משלהם אשר כונה "יום השחרור של רחוב כריסטופר" לציון מהומות סטונוול שנה קודם לכן.
המצעדים הראשונים התאפיינו ברצינות והנאה, ושימשו השראה לתנועת האקטיביסטים המתרחבת. הם חזרו על עצמם בשנים שלאחר מכן, בעוד צעדות שנתיות רבות החלו לראשונה בערים נוספות ברחבי העולם. באטלנטה, סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס וניו יורק נקראו "צעדות החופש הגאה" ויום ציונן כונה "יום החופש הגאה". כאשר ערים גדולות נוספות וערים קטנות יותר החלו לערוך מחאות משלהן, שמות אלה התפשטו. האידאולוגיה השורשית שמאחורי המצעדים הייתה לביקורת על המרחב שיוצר הטרוסקסואליות כהטרונורמטיביות וכל מעשה שנראה "הומוסקסואלי" החל להיחשב כמנוגד ושלילי. הצעדות התפשטו באופן בינלאומי, כולל ללונדון שם התקיימה "עצרת הגאווה" הראשונה ב-1 ביולי 1972, התאריך שנבחר בכוונה לציון יום השנה השלישי למהומות סטונוול.
בשנות השמונים של המאה ה-20 חל שינוי תרבותי בתנועה הגאה, פעילים בעלי אופי פחות רדיקלי החלו להשתלט על ועדות הצעדה בערים שונות, בעודם החליפו את שמותיהם מ-"צעדת שחרור ההומואים" ו-"החופש הגאה" ל-"מצעד הגאווה". הפעילה הביסקסואלית, ברנדה הווארד, ידועה בתור "אם הגאווה" על עבודתה לייסוד מצעדי הבכורה בעולם.
מצעדי גאווה ברחבי העולם
מצעדי גאווה בישראל
ראו גם
זכויות להט"ב באוקיאניה
זכויות להט"ב באירופה
זכויות להט"ב באמריקה
זכויות להט"ב באסיה
זכויות להט"ב באפריקה
זכויות להט"ב בחבר העמים הבריטי
זכויות להט"ב במדינות ברית המועצות לשעבר
זכויות להט"ב במזרח התיכון
לקריאה נוספת
פדבה, גלעד (2009). נעלבים באופן טבעי? ארבע פרדיגמות בשיח התקשורתי ההטרוסקסואלי אודות מצעד-הגאווה בירושלים. סוגיות חברתיות בישראל 7, 94-120.
גילה זמיר, סיקור מצעד הגאווה בחיפה באתר חי פה, אתר התושבים של חיפה, 22 ביוני 2013.
קישורים חיצוניים
מצעד הגאווה בתל אביב - אתר עיריית תל אביב
מצעד הגאווה בירושלים - אתר הבית הפתוח
מצעדים ראשונים - סקירה היסטורית, מתוך אתר GoGay
הערות שוליים
*
קטגוריה:זהות מינית
קטגוריה:להט"ב
קטגוריה:חופש הביטוי
קטגוריה:מקומות מפגש של להט"בים | 2024-09-17T09:27:47 |
פרגוואי | הרפובליקה של פרגוואי (בספרדית: República del Paraguay) היא מדינה בדרום אמריקה. פרגוואי קטנה יחסית לארצות הסובבות אותה, וחסרת מוצא אל הים. המדינה מוקפת משני צידיה בנהר פרגוואי, גובלת בארגנטינה מן הדרום ומדרום מערב, בברזיל מצפון מזרח ובבוליביה מצפון מערב. פרגוואי, לצד בוליביה, היא אחת משתי המדינות היחידות ב"עולם החדש" שאין להן מוצא אל הים.
מבחינה תרבותית שייכת פרגוואי לארצות אמריקה הלטינית.
היסטוריה
בשטח שבו שוכנת פרגוואי התקיימה ציוויליזציה פרה-קולומביאנית של שבטי אמריקאים ילידים דוברי גוואראני.
האירופאים הראשונים הגיעו לאזור בראשית המאה ה-16. העיר אסונסיון נוסדה בשנת 1537 והפכה למרכז המושבה הספרדית ומרכז למיסיון הישועי בדרום אמריקה במאה ה-18. פרגוואי הכריזה על עצמאותה מן השלטון הספרדי ב-14 במאי 1811.
לאחר הכרזת העצמאות שלטו בפרגוואי שליטים צבאיים מתחלפים, וביניהם הדיקטטורים פרנסיה ובני משפחת לופז.
בשנים 1840–1862 שלט בפרגוואי קרלוס אנטוניו לופס, שהנהיג בה דיקטטורה צבאית. עם מותו ירש אותו בתפקיד בנו, פרנסיסקו סולנו לופז, ששלט במדינה עד למותו ב-1870. בתקופתו של פרנסיסקו סולנו לופז התקיימה מלחמת הברית המשולשת, שתוצאתה אובדן תשעים אחוז מהזכרים הבוגרים בפרגוואי, ואובדן רוב שטחה של המדינה. המלחמה הקטינה את אוכלוסיית פרגוואי מאוכלוסייה בת 525,000 איש עם פרוץ המלחמה ב-1865, לאוכלוסייה בת 221,000 איש ב-1871, מהם רק 28,000 היו גברים. לא רק המלחמה הכתה באוכלוסיית פרגוואי. במהלך המלחמה סבל העם מרעב, ממחלות ומהשלטון של לופז שעינה ורצח אנשים רבים.
המלחמה הקפיאה את כלכלת פרגוואי למשך כחמישים שנה. במלחמת הצ'אקו בשנים 1932–1935 נכבשו מבוליביה אזורים נרחבים בעלי חשיבות כלכלית, במחיר שלושים אלף הרוגים מצבא פרגוואי. לאחר מכן השתלט על המדינה העריץ אלפרדו סטרסנר, ומשל בה כ-35 שנה, עד לשנת 1989. מאז הסתלקותו מהשלטון, ועל אף עליה ניכרת באלימות הפוליטית, נערכות במדינה בחירות חופשיות יחסית למשרת הנשיא.
פוליטיקה
משטרה הריכוזי והדיקטטורי של פרגוואי שונה באמצעות החוקה של 1992, שהבטיחה הפרדת רשויות. הנשיא וסגן הנשיא נבחרים יחדיו לתקופת כהונה של חמש שנים, וממנים את ממשלתם. הנשיא הוא ראש המדינה וגם ראש הממשלה.
הפרלמנט בן שני הבתים, המכונה "קונגרסו", מורכב מ"בית המורשים" בן 80 חברים, ו"סנט" בן 45 חברים, הנבחר ביחד עם הנשיא, על בסיס שיטת בחירות יחסית. "המורשים" נבחרים לפי אזור, ואילו "הסנטורים" נבחרים בבחירות כלליות, שני הבתים נבחרים לתקופת כהונה של חמש שנים. בכל אחד משבעה עשר המחוזות בפרגוואי מתמנה "מושל" אשר אף הוא נבחר.
בית המשפט הגבוה ביותר בפרגוואי הוא בית המשפט העליון. הסנט והנשיא בוחרים את תשעת חבריו על בסיס המלצות מגוף חוקתי הנקרא "מועצת המשפטנים". עניין ייחודי לפרגוואי הוא הדגל, המציג דוגמה שונה במקצת בכל אחד מצדדיו.
יחסי ישראל–פרגוואי
בין ישראל ופרגוואי יחסים דיפלומטיים מפותחים, הכוללים קשרי מסחר, ייצור וייבוא, ישראל חתומה על הסכם מסגרת בינה לבין מדינות המרקוסור – השוק המשותף הדרומי, בהן חברה פרגוואי. בנוסף, נישואים של אזרחי ישראל בפרגוואי, לפי החוק הפרגוואיי, הם אחת האופציות המקובלות לנישואים אזרחיים בישראל, בזכות הקלות היחסית והמהירות שבה ניתן להינשא בפרגוואי. ראו להלן נישואי פרגוואי.
עד לשנת 2005 שכנה שגרירות פרגוואי במשך מספר שנים במבשרת ציון, והיא אחת מהשגרירויות הזרות הבודדות בישראל אשר שכנו במחוז ירושלים.
ב-21 במאי 2018, בעקבות העברתה של שגרירות ארצות הברית לירושלים, עברה שגרירות פרגוואי בישראל מהרצליה לירושלים. מספר חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2018, החליטה פרגוואי, בעקבות פנייה של הרשות הפלסטינית, להשיב את השגרירות לתל אביב. בתגובה החליט ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לסגור את שגרירות ישראל בפרגוואי.
ב-16 באוגוסט 2023 הודיע שר החוץ כי נשיא פראגוואי התקשר אליו והודיע לו כי הוא מחזיר את השגרירות לירושלים ובמקביל שגרירות ישראל תוקם מחדש בפרגוואי. 19בספטמבר 2023 הודיעו שתי ראשי הממשלות בעצרת האום על פתיחה רשמית של השגרירות בירושלים, נשיא פרגוואי פניה הודיע לראש הממשלה נתניהו כי בכוונתו להחזיר את שגרירות פרגוואי לירושלים עד סוף השנה. במקביל, ישראל תפתח מחדש את השגרירות בבירת פרגוואי אסונסיון. .
כלכלה
בפרגוואי שולטת כלכלת שוק, עם מגזר לא פורמלי גדול, הפועל לייצוא מחדש של מוצרי צריכה למדינות שכנות, ולפעולת אלפי יזמים זעירים ברחובות הערים. בגלל חשיבות מגזר זה, לא ניתן לקבל נתונים כלכליים מדויקים. חלק גדול מן האוכלוסייה מתפרנס מחקלאות.
הכלכלה הפורמלית גדלה ב-3% בערך לשנה בין 1995 ו-1997, אך התוצר הלאומי הגולמי ירד במקצת בין 1998 ל-2000. ההכנסה הראלית לגולגולת קפאה ברמות של 1980. רוב המומחים מייחסים בעיה זו לאי היציבות הפוליטית, שחיתות, והעדרן של רפורמות מבניות, להפחתת החוב הציבורי, וייצור תשתית ראויה.
גאוגרפיה
הנוף הפרגוואי מורכב ממישורי עשב וגבעות מיוערות באזורים ממזרח לנהר פרגוואי המחלק את המדינה לשניים, האזור ממערב לנהר ה"צ'אקו" מורכב מישורים נמוכים וביצתיים ליד הנהר ויערות מערבה משם. הנקודה הגבוהה ביותר היא סרו פרו שגובהה 842 מטר מעל פני הים.
הגבול הדרום מזרחי נוצר על ידי נהר הפראנה, שעליו סכר איטאיפו שהוא מיזם משותף עם ברזיל. כיום מהווה הסכר את תחנת הכוח ההידרואלקטרית השנייה בגודלה בעולם, ומספק את מלוא תצרוכת החשמל של פרגוואי. האקלים נע בין אקלים טרופי לאקלים סובטרופי, עם ירידת גשמים משמעותית במזרח.
לפרגוואי אין מוצא לים.
דמוגרפיה
מבחינה אתנית ותרבותית פרגוואי היא אחת המדינות ההומוגניות באמריקה הלטינית; 95% מהאוכלוסייה הם מסטיסוס ממוצא מעורב ספרדי ואינדיאני גוואראני. מעט מאוד נשאר מתרבות הגוואראני המקורית, פרט לשפה (גוואראני), המדוברת בפי 90% מהאוכלוסייה. 75% מהפרגוואיים מדברים ספרדית. גוואראני וספרדית הן השפות הרשמיות. ישנם מיעוטים נוספים כגרמנים, יפנים, קוריאנים, סינים, ערבים וברזילאים.
אוכלוסיית פרגוואי מפוזרת באופן לא אחיד בשטחה. רוב האוכלוסייה מתגורר בחלק המזרחי, בטווח של 160 ק"מ מהבירה אסונסיון. הצ'אקו, המהווה 60% מהטריטוריה, משמש בית ל-2% מהאוכלוסייה. רוב האוכלוסייה מחזיק בדת הנצרות הקתולית.
דת
התושבים הם ברובם הגדול נוצרים קתולים. כ-8% משתייכים לזרם הפרוטסטנטי, 2% דתות אחרות (יהדות, אסלאם, בודהיזם, בהאים והינדו) ו-2% חסרי דת / אתאיסטים / אגנוסטיקנים.
יהדות פרגוואי
כוללת כיום כ-1,000 יהודים, רובם בבירה אסונסיון. היהודים הראשונים הגיעו לפרגוואי בסוף המאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 הוקמו מוסדות הקהילה הראשונים של הקהילה בבירה אסונסיון. בשנות ה-20 הגיעו לפרגוואי יהודים מפולין ומאוקראינה, ובשנות ה-30 הגיע לפרגוואי גל הגירה גדול של כ-20,000 יהודים מגרמניה.
לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו לפרגוואי יהודים רבים, פליטי השואה, אך עם הזמן עזבו רבים מהיהודים את פרגוואי לטובת מגורים בארגנטינה ובברזיל השכנות או עלייה למדינת ישראל.
בשנת 2013 נחנך בפרגוואי מוזיאון, המוקדש ליהדות ולשואה.
חינוך ותרבות
פרגוואי היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
ראו גם
יחסי ישראל–פרגוואי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:אמריקה הדרומית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:מדינות החברות במרקוסור | 2024-08-01T02:58:20 |
קומפקט פלאש | 280px|ממוזער|כרטיס קומפקט פלאש במצלמת ניקון
CompactFlash (ר"ת: CF) הוא כרטיס אחסון מידע שפותח על ידי חברת Sandisk בשנת 1994 עבור התקנים אלקטרונים ניידים. הכרטיס משתמש בזיכרון הבזק המצוי בתבנית בגודל תקני. כרטיס זה היה ההתקן הראשון של זיכרון הבזק אשר נבנה סביב זיכרון ההבזק מבוסס NOR של אינטל. זיכרון הבזק כזה הוא בעל צפיפות קטנה יותר ממערכות מודרניות המבוססות על NAND.
נתונים טכניים
ממשק הכרטיס זהה לממשק ה-PCMCIA-ATA. כלומר, בהתקנים בו הוא משולב הוא מוצג כאילו היה דיסק קשיח בגודל קבוע כלשהו. רוחב החיבור הוא כ-42 מילימטר ואורכו 3.3 מילימטר עבור כרטיס מסוג CF I ו-5 מילימטר עבור כרטיס מסוג CF II.
הזיכרון אינו נדיף ונמצא במצב מוצק, דבר התורם לאמינותו. הכרטיסים פועלים במתח 3.3 או 5 וולט, ויכולים להיות מועברים בין מערכות. כרטיסי CF מסוגלים להתמודד עם שינויים קיצוניים בטמפרטורה וגרסאות תעשייתיות של כרטיסי CF יכולות לתפקד בטווח של עד 85 מעלות צלזיוס.
מכשירים רבים משתמשים ב-CF - מחשבי כף יד, ועזרי PDA אחרים. כמו כן, הם משמשים כזיכרון למצלמות דיגיטליות. פרט לכך, יש להם שימושים רבים אחרים, כולל אחסון והעברת מידע בין מחשבים.
תצורת CF+
בעת קביעת תקני Compact Flash, אפילו כוננים קשיחים היו לרוב קטנים מ-4 ג'יגה-בית, ולכן מגבלות תקן ה-ATA נחשבו קבילים. מאז, נערכו מספר שינויים במערכת ה-ATA של הכוננים הקשיחים כדי לטפל במדיה ההולכת וגדלה (בקיבולת), וכיום אפילו כרטיסי זיכרון הבזק הצליחו להגיע לקצה גבול תקן ה-ATA הישן.
מסיבה זו נוצר תקן CF חדש, ה-CF+ (או CF 2.0) הכולל שני שינויים עיקריים: הגדלת המהירות ל-16 מגה-בית לשנייה, וקיבולת מקסימלית של 137 ג'יגה-בית.
התקנים אחרים של הפורמט
מכיוון שממשק הכרטיס זהה לממש ה-PCMCIA התקני קלט/פלט וממשק שונים משתמשים בפורמט זה על מנת להתחבר למחשב.
ראו גם
Secure Digital
MultiMediaCard
xD-Picture Card
קישורים חיצוניים
איגוד CompactFlash
כתבה על כרטיסי זיכרון - מאת ניר נוסבאום
הערות שוליים
קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים | 2024-07-07T04:08:10 |
Compact Flash | REDIRECT קומפקט פלאש | 2007-02-21T06:58:02 |
PCI Express | PCI Express, בקיצור רשמי PCI-E או PCIe (בזמן הפיתוח נקרא 3GIO, ראשי תיבות באנגלית של "דור שלישי של קלט/פלט"), הוא תקן לאפיק (Bus) תקשורת מהיר בין לוח האם לרכיבים חיצוניים שמחוברים אליו. לדוגמה: במחשבים אישיים הוא עשוי לחבר בין כרטיסי הרחבה לבין לוח האם של המחשב. כרטיס הרחבה יכול להיות: כרטיס רשת, כרטיס גרפי או כרטיס ממשק USB.
PCI Express נועד להחליף את אפיק PCI, תוך שמירת התאימות לאופן השימוש באפיק. הדבר מאפשר שימוש באותה תכנה גם עבור אפיק PCIe .PCIe מתבסס על מערכת תקשורת טורית מהירה הרבה יותר. הוא נתמך בעיקר על ידי אינטל, אשר החלו לעבוד על התקן כפרויקט Arapaho, לאחר נטישת תקן InfiniBand.
PCI Express מיועד לשימוש כאפיק מקומי בלבד. כיוון שהוא מתבסס על מערכת PCI הקיימת, כרטיסים ומערכות יכולים להיות מוסבים ל־PCI Express על ידי שינוי ברובד הפיזי בלבד – מערכות קיימות יכולות להיות מורצות על PCI Express בצורה שקופה. המהירויות הגבוהות יותר של PCI Express מאפשרות להחליף כמעט את כל האפיקים הפנימיים, כולל AGP ו־PCI, כמו כן ב־PCI Express ישנו בקר יחיד לאפיק, אשר מתקשר עם כל ההתקנים החיצוניים, בניגוד לפתרון הנוכחי במכונות הקיימות (ערכת שבבים Northbridge/Southbridge).
אמנם PCI Express מהיר בהרבה מ־PCI אבל עדיין אינו מהיר מספיק כדי לשמש כאפיק גישה לזיכרון RAM. זהו חיסרון בולט לעומת אפיק דומה בשם HyperTransport, אשר יכול לשמש גם כאפיק זיכרון. בנוסף, PCI Express אינו מציע את הגמישות שמספק תקן InfiniBand, אשר לו ביצועים דומים אך יכול לשמש גם כאפיק חיצוני.
בעברית, PCI Express נקרא רכיב קישוריות מרחבי מהיר.
גרסאות PCI Express
במהלך השנים, שודרג האפיק במהירות. כל גרסאות האפיק תומכות לאחור עד לגרסה הראשונה. הטבלה הבאה מייצגת את הנתונים על הגרסאות ביחד עם המהירות הנתמכת:
גרסת אפיק שנה קצב העברה(GT/s) רוחב פס(Gb/s) תעבורת האפיק מסילת X1(MB/s) מסילת X2(GB/s) מסילת X4(GB/s) מסילת X8(GB/s) מסילת X16(GB/s) מסילת X32(GB/s) 1.0 2004 2.5 2 250 0.50 1 2 4 8 2.0 2007 5.0 4 500 1.0 2 4 8 16 3.0 2010 8.0 8 984.6 1.97 3.8 7.6 15.7 31.5 4.0 2017 16.0 16 1969 3.94 7.6 15.7 31.5 63.01 5.0 2019 32.0 32 3938 7.88 15.75 31.51 63.0 6.0 2022 64.0 64 7563 15.125 30.25 60.5 121.0 7.02025 (מתוכנן)128.01281512530.2560.5121.0242.0
קישורים חיצוניים
מאמר על תקן PCI Express מ-2005 (HWzone)
רשת הפיתוח של אינטל לארכיטקטורת PCI Express (אינטל)
הערות שוליים
קטגוריה:אפיקי מחשב | 2024-01-20T00:06:20 |
כושר נשיאה | כושר נשיאה (באנגלית: carrying capacity) מסומן באות הלועזית K והוא מדד המציין את המספר המרבי של פרטים ממין מסוים היכולים להתקיים לאורך זמן בסביבה נתונה. מספר זה ייקבע על ידי זמינות משאבים כגון: מזון, מקומות מחסה, מים, בני זוג זמינים. אם רמת המשאבים קטנה, האוכלוסייה תתמעט עד התחדשות המשאבים.
מקור המונח הוא הכינוי שנתנו הספנים למשקל המשא שאותו אוניה יכולה הייתה לשאת בבטחה.ממוזער|תרשים מס' 1- גידול לוגיסטי
הקשר בין גודל אוכלוסייה של מין כלשהו בטבע לבין המשאבים הדרושים לקיומו מתקיים לפי שני מודלים: 1. מודל הריבוי המעריכי, כאשר המרחב והמשאבים בלתי מוגבלים. לפי מודל זה, בכל דור קצב הריבוי עולה, עד אין סוף. 2. המודל השני הוא מודל הריבוי הלוגיסטי (תרשים מס' 1). לפי מודל זה ריבוי האוכלוסייה מוגבל על ידי זמינות המשאבים. כאשר האוכלוסייה גדלה והמשאבים מתדלדלים, גודל האוכלוסייה מתייצב ותוספת הפרטים שווה בגודלה להיקף התמותה של פרטים באוכלוסייה. בגלל התלות במשאבים, אוכלוסיות בטבע מקיימות את המודל הלוגיסטי. כאשר האוכלוסייה נמצאת בראשיתה, הריבוי מעריכי משום מיעוט הפרטים ושפע המשאבים. ככל שהאוכלוסייה גדלה יש צימצום במשאבים וקצב הריבוי יורד עד הגיעו לאפס. זו הנקודה בה גודל האוכלוסייה משתווה לכושר הנשיאה של האקוסיסטמה. בתרשים מס' 1 מצב זה מופיע בצורת קו אופקי בצד העליון. כושר הנשיאה איננו קבוע ויכול להשתנות על בסיס עונתי או כתוצאה מפעילות האדם או בעקבות אסון טבע.
כושר הנשיאה של כדור הארץ לגבי אוכלוסיית האדם
ממוזער|תרשים מס' 2- אוכלוסיית כדור הארץ מ-10,000 לפני זמננו עד שנת 2100 (משוער)
לאדם יש מספר מאפיינים המבדילים בינו לבין יצורים אחרים. הוא יכול לקבוע את רמת צריכת המשאבים, את פיזור המשאבים באוכלוסייה וכן את מספר הצאצאים במשפחה. בנוסף, בני האדם ממציאים ומשנים טכנולוגיות המאפשרות לשנות את הסביבה. לאור זאת, יש צורך בהתייחסות שונה לכושר הנשיאה של כדור הארץ לאוכלוסיית האדם.
במשך 100,000-200,000 שנה, האוכלוסייה של האדם המודרני נותרה מצומצמת, ובעלת השפעה מינימלית על כדור הארץ. לפני כ-4000 שנה היקף האוכלוסייה העולמית החל לעלות. ההרחבה הראשונה באוכלוסייה באה כתוצאה מהמהפיכה החקלאית (המהפיכה הנאוליתית), כאשר האדם החל לביית חיות בר וצמחים והפך מצייד-לקט לחקלאי. שינוי זה הגדיל את זמינות משאב המזון ועודד ילודה ללא שינוי זה, כושר הנשיאה של כדור הארץ מוערך לכ- 10 מיליון בני אדם. המהפיכה השנייה הייתה המהפיכה התעשייתית, במחצית המאה ה-18. זו הביאה להוזלה של מוצרים מועילים והפיכתם לנגישים לשכבות נרחבות באוכלוסייה, כלומר עליה ברמת החיים ועליה בילודה. לכן, המהפיכה התעשייתית גרמה לעליה בצריכת משאבים כדוגמת נפט ופחם, גם בתעשייה וגם במשק הבית. היא גרמה בעיות סביבה כגון: זיהום אוויר וזיהום מים, מידבור, כריתת יערות ופגיעה בפוריות הקרקע. חלק מהמשאבים אינם מתחדשים, כמו דלק מאובנים, וכמותם בעולם הולכת ופוחתת. גם משאבים מתחדשים כגון מים, אוויר ויערות מוגבלים בכושר התחדשותם. עוד שינוי משמעותי חל בעשור הראשון של המאה ה-21, כאשר ההכנסה לנפש בהודו וסין ובמדינות מתפתחות נוספות, עלתה במהירות והעלתה בתלילות את הדרישה למוצרים ושירותים. באותה תקופה תוחלת החיים, בממוצע עולמי, עלתה בכמעט 20 שנה. האוכלוסייה של כדור הארץ עלתה ממיליארד איש ב-1804 ל-8 מיליארד ב-2022 -תרשים מס' 2.
בסוף המאה ה-18, הריבוי המהיר של אוכלוסיית כדור הארץ החל לעורר דאגה והתייחסות מדעית. הכומר תומאס מלתוס, אשר היה גם סטטיסטיקן, פרסם בשנת 1798 ספר בשם An Essay on the Principle of Population. בספר זה הוא העלה את התיאוריה שהמשך התרבות אוכלוסיית כדור הארץ בקצב מהיר תכלה את המשאבים העומדים לרשותה. הוא צפה תהליך מעגלי בו ההתפתחויות הטכנולוגיות יגדילו את כמות המשאבים, בעיקר מזון, ויעלו את רמת החיים. התוצאה תהיה עידוד הילודה, דבר שיחזיר לרמתה הקודמת את כמות המשאבים העומדים לרשותו של היחיד הוא טען שהאוכלוסייה האנושית גדלה בטור גאומטרי בעוד כמות משאבי המזון גדלה בטור חשבוני. על פי תיאוריה זו, כאשר עקומת ייצור המזון ועקומת הילודה יצטלבו, צפויה קטסטרופה של מחסור במזון, מחלות ומלחמות- תרשים מס' 3.ממוזער|תרשים מס' 3-ריבוי האוכלוסייה האנושית לעומת העלייה בייצור המזון.
חישוב כושר הנשיאה העכשווי
נעשו ניסיונות שונים לחשב את כושר הנשיאה של כדור הארץ. התוצאות נעו בטווח רחב ביותר, בין מספר שהוא מתחת לגודל האוכלוסייה הנוכחית לבין מספר של טריליון הטווח הרחב מוכיח שההערכות מושפעות מהבדלים מתודולוגיים והנחות רקע.
אחת התיאוריות מציעה חישוב של כושר הנשיאה של כדור הארץ דרך התייחסות אל המשאבים כמכלול אנרגטי.
המצב הקדם תעשייתי: כל האנרגיה שנצרכה על ידי אדם הייתה האנרגיה שהוא ייצר בכוח שריריו וכוח הבהמות. מערכות אשר ניצלו אנרגיה שמקורה בטבע (טחנות רוח, גלגלי מים וכו') היוו מקורות אנרגיה לא גמישים ולא אמינים. שימוש יעיל בכוח בהמות, לעומת זאת, העלה את רמת האנרגיה הזמינה לנפש. מכאן ניתן להסיק כי הדבר החשוב ביותר להגדלת כושר הנשיאה של הסביבה בתקופה זו היה הקרבה למקורות האנרגיה, הנגישות לקרקע נוחה לעיבוד ולגידול בהמות. בגלל דרישות אלו היו אזורים על פני הכדור אשר לא היו ניתנים לאכלוס. תומכי גישה זו חישבו את כושר הנשיאה של הסביבה כתומכת במיליארד נפש בצריכה מינימלית של 20,000 קילו קלוריות ליום לנפש. תוצאות תרחיש זה מראות בבירור כי ללא עזרת פיתוחים טכנולוגיים, כבר היום לא היינו יכולים להתקיים על פני כדור הארץ בצפיפות האוכלוסייה הנוכחית וברמת החיים הנוכחית.
התבססות על ניצול מקורות האנרגיה הסביבתית - מצב היפוטטי בו כל האנרגיה הנצרכת על ידי האדם (ברמה הטכנולוגית העכשווית) מקורה יהיה באנרגיה בלתי מתכלה מהשמש, רוח, מים וכו'. בהתבסס על הטכנולוגיה הקיימת כיום לקליטת סוגי אנרגיה אלה לתמיכה באורח חיים מודרני, כושר הנשיאה תלוי ביכולת לקליטת אנרגיה סביבתית. רוב האנרגיה הסביבתית המנוצלת היא אנרגיה סולארית, הדורשת שטח רב. כדי שרמת הצריכה תעלה דרושים מתקנים רבים יותר ולכן צפיפות האוכלוסייה חייבת לרדת. במודל חישובי זה הניחו החוקרים שכל הקרקע הפנויה על פני הכדור תשמש לקליטת האנרגיה ורק נתח שולי ישמר לגידול מזון. בצפיפות נמוכה זו, לאדם לא תהיה השפעה שלילית בלתי הפיכה על הסביבה. בחישובם גם הניחו החוקרים ניצולת מרבית של האנרגיה הנקלטת ולמרות זאת כושר הנשיאה של הסביבה בצריכה נמוכה של 20,000 קק"ל ליום לנפש (בדומה לתקופה הקדם תעשייתית) עומד על 825 מיליון נפש בלבד. אולם, רמת הצריכה המערבית היא של 100,000 קק"ל לנפש/ ליום ובתנאים אלה ניתן יהיה לקיים 165 מיליון נפש בלבד. רמת האוכלוסייה בעולם (מעל 8 מיליארד בראשית 2024) היא אפשרית רק בזכות תוספת האנרגיה מניצול דלק פוסילי. חישוב זה מוכיח שעדיין לא ניתן להחליף את כל האנרגיה באלטרנטיבות נקיות, משום צריכת האנרגיה הגבוהה עליה מתבססת כרגע אוכלוסיית בני האדם.
מצב משברי- אשר דן בקיום האוכלוסייה האנושית בהנחה של המשך ניצול אותם אמצעים אשר מבססים עליהם כיום. תרחיש זה מראה שהאדם אינו מקיים כרגע צריכה בת קיימא מול משאבי הטבע והתופעה, שעלולה להחריף ככל שהאוכלוסייה תגדל ותתעשר, יכולה להוליך לקריסה כללית של מערכות אקולוגיות על פני כדור הארץ.. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 וראשית שנות ה-70התפתחה מודעות למגבלות כושר הנשיאה של כדור הארץ וזוהו החסמים העליונים והנזקים למשאבי הסביבה:
כריתת יערות, שהייתה מקובלת במשך אלפי שנים מבלי ליצור נזק לסביבה, הפכה להרסנית בניסיונה להפוך שטחי יער לשטחים חקלאיים. זאת כדי לייצר כמויות גדולות יותר של מזון, עבור האוכלוסייה המתרבה. ככל שקטנו שטחי היער, קטנה היכולת של האקוסיסטמה לנצל את אנרגיית השמש ואת הפחמן הדו-חמצני מהאוויר. אחת התוצאות היא היצירת אפקט החממה והתחממות גלובלית.
החקלאות האינטנסיבית גורמת לניצול יתר של הנוטריינטים בקרקע ומביאה לכך שהפוריות תרד לאחר שנים מעטות של עיבוד כל חלקה. מכאו הצורך בשימוש מוגבר בדישון, הגורם לזיהום של מי תהום, המלחת קרקע, וזיהום השדות וסביבתם. נתונים אלה מרמזים שהמערכת החקלאית בימינו הפסיקה להיות בת קיימא, כדי לעמוד במשימה של אספקת מזון ל-8 מיליארד איש. הגזע האנושי חי בעצם מעל הרמה הרצויה של אוכלוסייה.
דרך עדכנית לבחון את השינויים הקשורים להשפעה הנוכחית של האדם על כדור הארץ היא באמצעות בדיקת טביעת הרגל הפחמנית. מונח זה מתייחס לקצב ניצול משאבים טבעיים וקצב יצירת פסולת לעומת קצב חידוש המשאבים וניטרול הפסולת על ידי האקוסיסטמה. בראשית שנת 2023 החישוב הנ"ל הוביל למסקנה שאנחנו נמצאים ב"משיכת יתר" לגבי טביעת הרגל הפחמנית ויש צורך ביכולות של 1.75 "כדורי ארץ" כדי לקיים שנה אחת של פעילות אנושית, ללא נזקים לסביבה. אם תימשך המגמה, בשנת 2050 היחס יהיה של 3 כדורי ארץ לכל שנה של פעילות האדם.
השינויים המהירים בטכנולוגיה מקשים על המודל להעריך זמן לקריסת המערכת אך אין ספק שהמערכת בהידרדרות ובעקה. על פי הנחות תרחיש זה, מרבית הקרקעות הניתנות לעיבוד כבר מעובדות ולא ניתן להגדיל את תפוקתן בהרבה, (מה גם שיש לנטוש כל שנה קרקעות עקב ניצול יתר). אם רוצים להגדיל את התפוקה בחקלאות מבלי להוסיף סיכון לכושר הנשיאה לאורך זמן, יש לייעל את הגידולים מבלי להגדיל את השטח המעובד. על פי חישוב גס, על מנת לשמור על יציבות המערכת האקולוגית יש לשמור על כ-30% מהקרקע פראית. מכיוון שבני אדם מתיישבים בעיקר על קרקע פורייה בעוד הקרקע שנותרת "פראית" היא בדרך מדבר או פסגות הרים, סביר להניח שיש להשאיר שטח גדול אף יותר.
הבהלה
במסגרת המודעות למגבלות כושר הנשיאה של כדור הארץ, חוקר אוכלוסיות בשם פול ארליך תלה את האשם הבלעדי למצב המתדרדר בקצב הילודה. ספרו, שפורסם ב-1968, חזה סכנה ליכולת הקיום של האוכלוסייה האנושית עד שנת 2000, מוות ברעב, זיהום נרחב והתמוטטות חברתית ואקולוגית. ספר נוסף באותה רוח פורסם ב-1971, וגם בו המחבר התריע נגד הריבוי של אוכלוסיית כדור הארץ. ספריו אלה גרמו לבהלה אצל ממשלות שונות. התוצאה הייתה מדיניות דרקונית של הגבלת ילודה בעיקר במדינות מתפתחות, על ידי עיקור נשים וסרוס גברים, לפעמים תחת לחצים בלתי חוקיים. גם מדיניות הילד האחד בסין נבעה מאותה בהלה מפני אכלוס יתר .
מבט לעתיד
האוכלוסייה האנושית מציגה התרבות מעריכית מאז המהפכה התעשייתית. כאשר התרבות מעריכית מתרחשת באוכלוסייה טבעית של מין כלשהו, התוצאה היא גלישה מעבר לכושר הנשיאה של השטח, ועליה בתמותת פרטים בגלל דילול משאבים והגברת התחרות. לכן, סוג כזה של התרבות הופכת את האוכלוסייה לבלתי יציבה ופוגע בסביבה. אולם, כאשר דנים באוכלוסייה האנושית יש לזכור שגודל האוכלוסייה איננו הפן היחיד המעורב, אלא גם התנהלות האוכלוסייה. במבט לאחור, היצירתיות האנושית הגדילה בהתמדה את כושר הנשיאה של הסביבה. כדי להמשיך את המגמה, יש להמשיך בהתקדמות הטכנולוגית לייצר יותר מזון, להקטין בזבוז ולנצל משאבים חדשים, בעלי יכולת התחדשות .
הביולוג החישובי מציע גישה בעלת שלוש רגליים: שיפור טכנולוגיות, האטה מרצון של קצב הילודה ושינוי בהחלטות גלובליות.
כבר היום (ראשית 2024) רואים פתרונות ישומיים, ברוח מסקנותיו של כוהן: שימוש באנרגיות מתחדשות, מיחזור (במשק הבית, ברמה ישובית, במפעלים), צימצום שימוש באריזות ומעבר לאריזות מתכלות, שימוש בשקיות רב פעמיות.
כיוון נוסף לשיפור כושר הנשיאה עשוי לבוא מחווה של ממציא מפורסם, בשם . מהנדס זה,אשר המציא את שואבי האבק הנושאים את שמו, עובד כעת (שנת 2024) על פיתוח משק חקלאי מעגלי, שבו אין בזבוז . החווה אותה הקים באנגליה מתבססת על טכנולוגיה מתקדמת והעיקר בה הוא מתקן לפירוק אנארובי, בו מפורק זבל אורגני ושאריות של גידולים חקלאיים ואלה הופכים לביוגז. אנרגיה מתחדשת זו יכולה לספק את הצרכים האנרגטיים של אלפי בתים. בשלב הנוכחי, הביוגז מנוצל לחימום חממות וליבוש דגנים. שיטות החקלאות המיושמות בחווה עשויות לשמש פיילוט לשיטות עתידיות, אשר יאזנו בין תפוקה חקלאית גבוהה לשמירת הסביבה
(מרצון) אשר החל בשנות ה-60 של המאה ה-20 הוריד את קצב גידול האוכלוסייה האנושית מ-2.05% ל-0.98%.
חידושים טכנולוגיים גלובליים מצביעים על צמצום בניצול משאבים פיזיים. המחשוב על היבטיו צימצם את צריכת הנייר. טכנולוגיות תקשורת מתקדמות צימצמו את הצורך בנסיעות וצריכת דלק פוסילי, וכך גם המעבר לתחבורה מונעת בחשמל., יש שימוש בפסולת להפקת דלק בר קיימא וגם פיתוח משאבות חום לניצול טוב יותר של אנרגיה במערכות שונות.
מכאן ניתן להסיק שקיימות סביבתית אינה נמצאת בהכרח בסתירה לפיתוח כלכלי וצמיחה, וזו גם טענתה של תיאורית הדה קפלינג אותה מקדמים במדינות ה-OECD, הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי.
ראו גם
כדור הארץ
שמירת כדור הארץ
איכות הסביבה
טביעת רגל אקולוגית
מלתוסיאניזם
לקריאה נוספת
M.Giampietro and D. Pimentel, (1992), “Energy efficiency and nutrition in societies based on human labor”. Ecology of Food and Nutrition,28:1-2,11-32
J.Risser, (1981). A renewed thread of soil erosion: it's worse than the dust bowl. Smithsonian, 11, pp:120-130
D.H.Wright (1990). “Human impacts on energy flaws through natural ecosystems, and implications for species endangerment. Ambio, 19, pp:189-194
P.M.Vitousek, P.R. Ehrlich, A.H.Ehrlich and P.A. Matson, P.A. (1986). “Human appropriation of the products of photosynthesis. Bioscience 36, pp:368-373
D.Pimentel and M. Pimentel (1989). "The demographic and environmental consequences of the green revolution". Paper presented at the conference: Human demography and natural resources, Stanford (Ca), February 1-3.
G.Hardin (1991). From shortage to longage: forty years in population vineyards. Population and enviroment, 12 pp:339-349.
Behind the scenes of Dyson Farming with James Dyson-סרטון יוטוב המתאר את העשיה בחווה של דייסון
קישורים חיצוניים-
הערות שוליים
קטגוריה:סביבה
קטגוריה:אקולוגיה | 2024-08-16T08:49:35 |
קניין רוחני | ממוזער|סמל המייצג זכויות יוצרים
קניין רוחני (באנגלית: Intellectual Property, או בקיצור בראשי תיבות: IP) הוא מונח משפטי כללי לזכויות בטובין ובמשאבים שאינם מוחשיים, שנוצרו על ידי בני אדם. דוגמאות למשאבים כאלה הם: מוזיקה וסרטים, ספרים ויצירות אמנות, צילומים, ציורים, המצאות, תכנות מחשב, סמלים או מילים שמזהים מוצר מסחרי, עיצובים של מוצרים. המונח מאגד זכויות שונות במהותן: זכויות יוצרים, פטנטים, סימני מסחר, עיצובים (בעבר: מדגמים), וסודות מסחריים. בנוסף, קניין רוחני כולל גם ענפים ממוקדים יותר, כמו זכויות מטפחים על זני צמחים, הגנה על מעגלים משולבים, וזכויות המכונות "זכויות שכנות", כמו זכות מבצעים וזכויות שידור של משדרים.
הסדרים משפטיים מפורטים שתחילתם בפסיקת בתי המשפט בשיטת המשפט המקובל והמשכם בעיגון בחקיקה, קובעים את תנאי ההגנה של המשאבים הרוחניים בכל אחד מענפי הקניין הרוחני, את הבעלות, את היקף הזכויות, חריגים והגנות, סעדים שונים, אכיפה ועניינים דיוניים.
הקניין הרוחני נחשב לגורם חשוב בצמיחה הכלכלית של מדינות. בעשורים האחרונים עובר התחום תהליכים אינטנסיביים של גלובליזציה, ומושפע מאוד משינויים טכנולוגיים. התחזקות ההגנה על הקניין הרוחני שנויה במחלוקת, ומעוררת גם ביקורת ציבורית. למשל, בקשר לשיתוף קבצים באינטרנט, או בקשר למתן פטנטים על הגנום האנושי, או גישה לתרופות מצילות חיים במחיר בר-השגה.
מהות הקניין הרוחני
הענף המשפטי של הקניין הרוחני שונה מדיני הקניין המוחשי הרגילים, מכיוון שמושא ההגנה המשפטית שלו הם משאבים בלתי-מוחשיים. דיני הקניין "הרגילים" עוסקים בקניינים מוחשיים, ממשיים, כמו מקרקעין (דירה, מגשר) ומיטלטלין (למשל מכונית וחפצים אחרים). דיני הקניין הרוחני כוללים מספר ענפים נפרדים, ועוסקים בהמצאות שניתנות ליישום (דיני הפטנטים), ביצירות, כמו מוזיקה, ספרות ושאר טקסטים כתובים, פיסול, צילום, תכנות, שידורי טלוויזיה, קולנוע ועוד (דיני זכויות יוצרים), וכן ענפים אחרים, כמו דיני העיצובים (שבעבר כונו דיני המדגמים), המגנים על הצורה האסתטית של מוצר תעשייתי, ההגנה על זכויות מטפחים זני צמחים, וסימני מסחר (Trademark), במסגרתם מוגנים סימני מסחר מסוגים שונים, כמו שמות של שירותים, לוגו של מוצר, לרבות סימני מסחר תלת-ממדיים (כמו סמלי מכוניות יוקרה).
שני מאפיינים נוספים של הקניין הרוחני הם היעדר היכולת להדיר גורם אחר, והשימוש הבו-זמני במשאבים לא מוחשיים. המאפיין הראשון עוסק ביכולת ההגנה הפיזית על המשאב: בעוד שבקניין מוחשי, מקרקעין, למשל, אפשר בדרך כלל לחסום על ידי הקפת גדר, קשה להגביל גישה לא רצויה למשאבים של קניין רוחני. לכן קשה יותר למנוע את השימוש ביצירה ממי שאינו מסכים להישמע להוראות היוצר או הממציא. אמנם, כיום יש מנגנונים טכנולוגיים שמאפשרים להגביל גישה ליצירות, אך הם ניתנים לעקיפה. בהיעדר מגבלה פיזית, המשפט מתערב, ויוצר "גדר משפטית".
המאפיין השני מתייחס ליכולת להשתמש במשאב. בקניין מוחשי יש מגבלה טבעית כזו. למשל, במכונית אחת יכול רק אדם אחד לנהוג בכל רגע נתון. לעומת זאת, ביצירה מוזיקלית יכולים אנשים רבים להשתמש ביצירה בו-זמנית. השימוש על ידי האחד אינו מפריע לאחרים, ואולי אף מועיל להם (למשל שירה בציבור). ההגנה המשפטית על הקניין הרוחני יוצרת באופן מלאכותי את הבלעדיות בשימוש.
דיני הקניין הרוחני מנסים לאזן בין אינטרסים ציבוריים שונים. האינטרס הראשון הוא עידוד המקוריות, היצירתיות והחדשנות; והאינטרס השני, שלעיתים הוא מנוגד לראשון, הוא חופש היצירה, הביטוי וחופש הפעולה והתחרות. האיזון בין שני האינטרסים בא לידי ביטוי בכללים שונים, למשל הגבלת תקופת ההגנה, בהתאם לחוק המתאים.
נכסי הקניין הרוחני
בדין הישראלי יצר המחוקק שורה ארוכה של הגנות משפטיות על משאבים רוחניים, שכל אחד מהם קובע תנאים שונים להפעלתו, ולהיקף ההגנה על המשאבים הרוחניים. נהוג להבחין בין זכויות רשומות, שנדרש רישום הבעלות במרשם ייעודי כדי לזכות בהגנה עליהן, לבין זכויות שאינן רשומות, שמוגנות גם ללא רישום:
בזכויות הרשומות ניתן למנות את הפטנט, זכויות מטפחים, עיצוב, סימן מסחר וכינוי מקור.
בזכויות הלא רשומות מצויים זכויות יוצרים, זכויות מבצעים, מוניטין, וסוד מסחרי, סימן מסחר מוכר היטב שאינו טעון רישום, ועיצוב לא-רשום.
זכויות רשומות
פטנט הוא המצאה, בין שהיא מוצר ובין שהיא תהליך בכל תחום טכנולוגי, שהיא חדשה (כלומר, לא פורסמה בשום מקום בעולם), מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי ולייצור ויש בה התקדמות המצאתית, שנרשמה במשרד רשם הפטנטים. דיון מפורט בנושא ראו בערך פטנט.
זכויות מטפחים הן זכויות מטפחים בזני צמחים. זכות מטפחים שנרשמה לפי החוק מעניקה לבעליה זכויות שהיקפן מפורט בחוק זכויות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג – 1973.
עיצוב (מדגם) הוא קניין רוחני בתחום העיצוב התעשייתי אשר יכול להיות מוגן בתצורתו הרשומה ובתצורתו שאינה רשומה. המדגם הוא קווי דמות, קישוט, עיטור, אשר מיישמים אותם בהקשר למוצר מסוים - הפן העיצובי. לא מדובר במוצר אחד, אירוע חד פעמי, אלא מוצר המשולב בייצור תעשייתי, אשר תוצאותיו יהיו הרבה יחידות הנושאות אותו עיצוב - הפן התעשייתי. ההגנה על העיצוב הרשום נועדה לעודד את פיתוח וריבוי העיצובים התעשייתיים. העיצוב מגן אך ורק על הצורה האסתטית של המוצר, ההגנה המשפטית לעיצוב לא תגן על רכיבים פונקציונליים בו.
סימן מסחר הוא סימן המשמש לזיהוי מוצר או שירות של יצרן או ספק מסוים, כאשר לסימן יש אופי מבחין. ההגנה על סימני מסחר באה להגן על הצרכן החשוף למוצרים רבים ומאפשר לו לרכוש את המוצר אותו הוא מזהה ומכיר. בכך, סימן המסחר מאפשר למנוע הטעיה של הצרכנים. בהמשך, הפך האמצעי נגד הטעיה לקניין עצמאי, שיש לו ערך כלכלי נפרד.
כינוי מקור הוא סוג של זכות קניין רוחני, אשר מבוססת בארץ על חוק הגנת כינויי מקור. ההסדר בא להבטיח הגנה לכינויי מקור מפני חיקוי/גזילה, ללא קשר אם השימוש הבלתי מורשה בכינוי, כרוך בהטעיה (כך, לדוגמה, אך ורק יין אשר יוצר בחבל שמפיין בצרפת יזכה לכינוי 'שמפניה'). סימני מסחר שלא נרשמו לפי ההסדר של כינויי מקור יהיו בדרך כלל מוגנים כסימן מסחר רגיל, שעוסק בציון גאוגרפי.
זכויות שאינן רשומות
זכויות יוצרים הן ההגנה שניתנת לבעלי הזכות מפני שימוש בלתי מורשה ביצירה. ההגנה הניתנת לזכויות יוצרים באה להגן על ביטוי מקורי, ומטרתה לעודד את העשרת עולם הביטויים. בישראל אין כלל מרשם זכויות יוצרים, וכל אדם זכאי אוטומטית להגנת זכויות יוצרים ברגע בו סיים ליצור את היצירה המקורית, אפילו אם לא פרסם אותה.
זכויות מבצעים, מפיקים ומשדרים, המכונות לעיתים גם "זכויות שכנות לזכויות יוצרים", הן זכויות המוקנות לגורמים הלוקחים חלק בהבאת היצירה אל הקהל. הכוונה היא לגורמים כגון זמרים, נגנים, עורכים, מפיקים, חברות שידור וכדומה.
סוד מסחרי, אשר מגן על מידע סודי שאינו ניתן לגילוי והוא מעניק יתרון מסחרי על בעליו.
מעגלים משולבים, הן ההגנה שניתנת על מעגלים משולבים מכוח חוק להגנת מעגלים משולבים, תש"ס-1999.
גנבת עין, היא ההגנה הניתנת למוניטין של גורם מסחרי מפני פעולות שיש בהן הטעיה בקשר למוצר או שירות.
היבטים בינלאומיים של קניין רוחני
מאז סוף המאה ה-19, יש שורה של אמנות בינלאומיות שמגנות על קניין רוחני. אלה הן אמנת ברן משנת 1886, שעסקה בזכויות יוצרים, ואמנת פריז משנת 1883, שעסקה בקניין תעשייתי, כלומר פטנטים וסימני מסחר. כיום, המסגרת הבינלאומית המרכזית בתחום הקניין הרוחני היא הסכם טריפס (trade-related aspects of intellectual property rights), ההסכם שהוא חלק מהמסגרת של ארגון הסחר העולמי שנחתמו בשנת 1994. הסכם טריפס כולל את אמנות ברן ופריז, ומרחיב אותן, תוך הגדרה של תנאי מינימום לקניין רוחני, תוך הכרה בזכויות שונות בתחום הקניין הרוחני ובהן: פטנטים, סימני מסחר, זכויות יוצרים ועוד. חשיבותו של הסכם טריפס מבחינת הקניין הרוחני נובעת בעיקר ממספר המדינות שהן צד להסכם, כיום מרבית מדינות העולם מחויבות להסכם. הסכם טריפס קשר את ההגנה על קניין רוחני להסדרי הסחר הבינלאומיים, כך שמדינה אשר לא מקיימת את המינימום של התנאים להגנה על קניין רוחני המוגדרים בהסכם חשופה לסנקציות בתחום הסחר הבינלאומי.
הארגון העולמי לקניין רוחני מפקח על יישומן של האמנות הבינלאומיות בענייני קניין רוחני.
ענפי משפט משיקים
נוסף על דיני הקניין הכלליים, הקניין הרוחני משיק גם לתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט, בהיבטים בהם הפגיעה בקניין הרוחני מניבה פרי למי שאינו בעל הקניין, כאשר רווח זה אינו כדין. השקה קיימת גם עם תחום דיני ההגבלים העסקיים (באשר ליצירת הסדר כובל), וכן עם תחום העוולות המסחריות. תיחום הגבולות בין הענפים מעורר קשיים משפטיים מורכבים, ונדון ארוכות בפסיקה ובספרות המחקרית.
בישראל
במסגרת משרד המשפטים פועלת רשות הפטנטים שבראשה עומד רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר. ברשות הפטנטים יש מחלקות נפרדות לפטנטים, מדגמים (שמם הנוכחי עיצובים) וסימני מסחר, והיא מטפלת בזכויות קניין רוחני רשומות אלו. המחלקה לסימני מסחר מטפלת גם בכינויי מקור. הטיפול כולל קבלת בקשות רישום מבעלי הזכויות, בחינת הבקשות, התדיינות עם בעלי הזכויות, הכרעה בין טוענים שונים לאותה זכות, הענקת תעודת רישום של הזכות לתקופה מוגבלת כחוק וגבית אגרות הכרוכות בתהליך הענקת תעודת הרישום ובאחזקת תעודת הרישום לאורך תקופת תוקף התעודה. הזכויות בפטנטים, עיצובים, סימני מסחר וכינויי מקור מעוגנות בחוקי הכנסת ובפקודות שקבעה ממשלת המנדט תוך הסתמכות על החוק הבריטי. נוהלי העבודה מול רשות הפטנטים מעוגנים בתקנות שקיבלה הכנסת ובנהלי העבודה של רשות הפטנטים.
בעלי הזכויות יכולים לייצג את עצמם מול רשות הפטנטים או להיות מיוצגים בידי עורכי-פטנטים או בידי עורכי-דין.
באופן מעשי, הרוב המכריע של בקשות הפטנט מטופלות על ידי עורכי פטנטים, בעוד ששאר הזכויות מטופלות בידי עורכי דין.
קניין רוחני במשפט העברי
המשפט העברי הגן על היבטים שונים בקשר ליצירות, שכיום מוגנות בדיני זכות יוצרים'. התייחסות ראשונה ניתנה על ידי הרמ"א בתשובותיו. הרמ"א בא להגן על זכויותיו של מהר"ם פדובה, שהשתתף בהדפסת ספר משנה תורה לרמב"ם, ולאסור קניית מהדורה מתחרה של הספר. היסוד המרכזי שהזכיר הרמ"א בהקשר זה הוא דין יורד לאומנות חברו. הרמ"א הסיק מהסוגיה שאסור לאדם להיכנס לאומנות חברו, אם יגרום לו פגיעה ודאית. הרמ"א סבר שלכן אסור להתחרות במו"ל ולהדפיס את אותו הספר שהוא מתפרנס מהפצתו.
ר' מרדכי בנעט, בתשובות פרשת מרדכי דחה את שיטת הרמ"א, ועמד על כמה מנקודות התורפה בניסיון ליישם דיני הסגת גבול בהקשר של זכויות יוצרים. כך, למשל, לפי פשט הסוגיה והפסיקה, דיני הסגת גבול מתירים לאומן הראשון להגביל רק את זכותו של אומן אחר בן עיר אחרת הרוצה לפלוש לעירו ולעסוק בה באותו תחום עיסוק. ר' מרדכי בנעט עמד על כך שאין לאומן שום זכות להגביל את תחום עיסוקו של אומן אחר השוכן בעיר אחרת.
אחרים הציעו לדון בזכויות יוצרים על פי עקרונות חיוב הנאה. להלכה, זה נהנה וזה לא חסר פטור, וזה נהנה וזה חסר חייב.
כלומר: אם אדם נהנה מרכוש חברו, חייב לשלם לו רק אם חברו נחסר והפסיד. חיוב זה אינו קשור בעיקרו לשאלת זכויות יוצרים דווקא. התובע כאן אינו נסמך על זכותו ביצירה, אלא על הכסף שהשקיע שנהנה ממנו אחר.
מסגרת נוספת שהוצעה כבסיס לזכויות יוצרים היא מנהג האומנים. בין האחרונים שהתייחסו לזכותו של המו"ל שלא יעתיקו את הספר שהוציא במשך תקופה מסוימת, ישנם שקבעו שזכויות היוצרים מעוגנות במנהג האומנים, כלומר, המדפיסים עצמם הסכימו לכבד את זכויותיו של המו"ל ולא להפר אותן. הגמ' בב"ב (ז:) היא המקור לתוקף ההלכתי של הסכמה כזו:
"ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן (לקנוס את העובֵר)" (ב"ב ח).
במקרים רבים גזרו חכמים שונים חרם על מי שיפגע בזכויות היוצרים של המדפיס. בהסכמות לספרים נזכר פעמים רבות חרם שהוטל על מי שידפיס שוב את הספר בתוך זמן קצוב. יש להעיר שלכאורה מדובר כאן בחרם אישי, כלומר באיום ישיר ונקודתי על האדם, ולא בתקנה ממונית הקובעת מה ההלכה מעיקר הדין.
לסיכום נראה כי פרשנים רבים מנסים לעגן את זכות הקניין הרוחני בתחומים שונים של ההלכה אך מושג זה לא הוזכר במפורש אף לא פעם אחת.
פוסקי זמננו, דנו בשאלה ההלכתית האם מותר לאדם פרטי להעתיק תוכנת מחשב בצורה פיראטית לשימוש עצמי.
ראו גם
רכוש
בעלות
זכויות יוצרים
נחלת הכלל
הסוכנות הבינלאומית להגנת קניין (BIRPI)
הארגון העולמי לקניין רוחני (OMPI-WIPO)
היום הבינלאומי לקניין רוחני
קוד פתוח
Creative Commons
נכסי ידע
אתיקת מידע
לקריאה נוספת
טוני גרינמן, זכויות יוצרים, הוצאת איש ירוק, מהדורה שנייה, תשס"ט-2008
שלומית יניסקי-רביד, קניין רוחני בעבודה: תאוריה, מעשה ומשפט משווה, הוצאת נבו, 2013
קניין רוחני: עיונים בינתחומיים (מרים מרקוביץ-ביטון וליאור זמר עורכים), הוצאת נבו, 2015
יצחק ברנד, יש מאין, עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי, הוצאת מאגנס, 2017
קישורים חיצוניים
קניין רוחני מהו?, באתר "זכויות יוצרים ושות'" בעריכת טוני גרינמן
המרכז למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה
פרויקט Creative Commons בישראל
האם אמרת "קניין רוחני"? זה חיזיון תעתועים - ביקורת של ריצ'רד סטולמן על עצם קיום המונח
סיני גז ואליהו לאב, ריאיון עם עו"ד יותם וירז'נסקי על קניין רוחני באינטרנט
מכללת הרצוג דעת, זכויות יוצרים בהלכה, פרופ' חיים נבון, 18 בפברואר 2007
מתן סטמרי "שניים אוחזין באמצאת שירות – זה אומר אני המצאתיה וזה אומר אני המצאתיה" אתר משפט ועסקים 30.12.2020.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:דיני קניין
קטגוריה:משפט אזרחי
קטגוריה:מונחים משפטיים
קטגוריה:ענפי המשפט | 2024-09-30T14:01:19 |
כושר הנשיאה | REDIRECT כושר נשיאה | 2004-06-03T07:26:15 |
אילנה ברנשטיין | אילנה ברנשטיין (אזולאי) (נולדה ב-14 באוקטובר 1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.
ביוגרפיה
אילנה ברנשטיין נולדה בשם אילנה אזולאי בראשון לציון. ב-1961 עברה עם משפחתה לנתניה. אביה רוג'ר שעלה לארץ מאלג'יר כחייל במסגרת מח"ל, היה מוזיקאי חובב ג'אז ובעליה של חנות תקליטים בעיר. אמה זהבה, דור שלישי בארץ, בת למשפחת אריה ממייסדי ראשון לציון, הייתה עקרת בית שחינכה את בנותיה לעצמאות כלכלית. היא אחותן של העיתונאית אורלי אזולאי ושל הפרופ' אריאלה אזולאי.
ברנשטיין שגילתה כישרון ציור בגיל צעיר, התקבלה למגמת האמנות הפלסטית בתיכון תלמה ילין וסיימה לימודיה בהצלחה.
עם שחרורה מצה"ל למדה באוניברסיטת ניו יורק (1981-1978) לתואר ראשון בתולדות האמנות. לאחר ששבה לישראל התגוררה בתל אביב, למדה אצל הצייר משה גרשוני ועבדה בגלריית נעמי גבעון.
את ספרה הראשון, "שארה, כסותה ועונתה", כתבה בלילות במשך חמישה חודשים רצופים. וזאת, במקביל לגידול בנותיה ולעבודתה כקופירייטרית. הספר יצא לאור ב-1991 בעריכת משה רון והיה ספר הבכורה ב"הסדרה הלבנה" של הוצאת עם עובד. במאי 1991 זכה הספר לציון לשבח ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים.
ב-1996 עזבה ברנשטיין את עולם הפרסום והתמסרה לכתיבה. ב-1999 החלה ללמד כתיבת פרוזה בסדנאות שונות: ב"בית הסופר", ב"מנשר לאמנות", ב"שנקר", בסדנאות האמנים של הקיבוץ הארצי, במסלול הכתיבה היוצרת של האוניברסיטה העברית בירושלים וב"המגירה".
בשנים 2004־2008 שימשה כעורכת ספרות מקור בהוצאת בבל. לאורך השנים ערכה ספרים לכותבים עצמאיים דוגמת מרים דובי-חזן וכן ספרים שיצאו לאור ב"פרדס", "מטר" ו"כנרת זמורה". בין הספרים שערכה ניתן למנות את "מר ואלכה" מאת גדעון הרן ("פרדס"), "אמן השלילה" מאת אורן קקון ("בבל"), "היה היה ולא היה" מאת מיכל קירזנר אפלבוים, ("פרדס") והביוגרפיה של אלימלך רם "בקול רם" (ידיעות אחרונות).
בשנים 2018–2021 כתבה ברנשטיין רשימות ביקורת למוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". רשימותיה הפוליטיות מתפרסמות באתר "העוקץ".
יצירתה
ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים במשפחה ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים ונשים ובין הורים וילדים. מוסד ההורות, המשפחה והזוגיות מוצגים באופן מפוכח ולא מתייפיף ותשומת לב עמוקה ניתנת למבנה היצירות ולשפה. ספריה מתייחדים זה מזה במבנים שונים ובגיוון טקסטואלי. "מושבת האהבה" (2005) למשל, מורכב משתי נובלות פואטיות שבמרכזן נשים צעירות; נובלה אחת כתובה כפרוזה בשירה והנובלה השנייה כמחזה במודוס של שירה. אף כי ספריה מתרחשים ברובם המכריע בישראל, יש ביצירות חתירה לאמירה אוניברסלית כללית השואלת שאלות. בספריה נשמעת תמיד ביקורת על החברה בארץ ועל ערכי הציונות המקודשים – המשפחה, ההתיישבות, הצבא. ברנשטיין חושפת שוב ושוב, את המציאות שמאחורי חיי משפחה וחברה תקינים. היא עסקה בספריה בילדים נטושים, באמהות נוטשות, באהבה, בפירוק נישואין ובאלימות בתוך המשפחה. במרכז ספרה "עכשיו זה כתוב" (2008), רוצחת הגיבורה את בעלה שנהג בה אלימות כלכלית ואלימות מינית במשך כל שנות נישואיהם וממענת את כתב האשמה לחברה כולה. ובכל אחד מספריה יש אזכור לאונס ילדים או נשים.
בספריה האחרונים, גיבורותיה של ברנשטיין קרובות אליה בתחומי עיסוקן, הן נשים כותבות או מציירות. עבודת מ.א שהוקדשה לארבעה מספריה הצביעה על המרכזיות של קשרי אם ובת ביצירתה. "התמה של קשרי אם-בת עומדת במרכז ארבעת הרומנים של אילנה ברנשטיין, בין אם מדובר בקשר של שתיקה, בקשר שכל כולו מדומיין על ידי הבת, או בקשר אם-בת המתקיים בין שתי נשים זרות. המיוחד בספריה של ברנשטיין הוא שהמודל של הקשר מתקיים באמצעות שימוש בסוגים שונים של בידיון ובסוגים שונים של טקסטים" נכתב שם. החוקרת חשפה במחקרה כיצד מפרקת ברנשטיין את הנרטיב הפרוידיאני בכל הנוגע לאישה ולאמהות, ומציגה אלטרנטיבה הבאה לידי ביטוי בנוכחות טקסטואלית מגוונת." עבודת מ.א אחרת שהתמקדה ביחס לאמהות מתות בספרות העברית ובהתהליך ההפרדות ובניית הזהות של הבת, הצביעה על דמותה של נמליה הננטשת על ידי זעפיה ב"שארה כסותה ועונתה" וכיצד מלווה אותה ברנשטיין בהתבגרותה ועד לתיקון שלה כשהיא הופכת לאם.
ביוני 2008 עלה על בימת תיאטרון "הבימה" מחזה ראשון, פרי עטה; "שעה יפה ליוגה". את המחזה ביים אלון אופיר. בהצגה השתתפו: עידית טפרסון, אלי דנקר, אפרת בוימוולד, אושרי סהר, רות לנדאו, ליאת אקטע וחיים חובה. תפאורה: מיקי בן כנען. מוזיקה: אורי וידיסלבסקי.
ב-2011 ראה אור ספרה "בקשתה האחרונה", ספר עם קווים אוטוביוגרפים, שבו תיארה ברנשטיין מערכת יחסים מורכבת בין בת לאימה החולה בסרטן. גיבורת הסיפור, סופרת במקצועה, מלווה את הוריה, סועדת את אמה בימיה האחרונים ובמקביל מתמודדת עם קשר זוגי שמתפרק.
ב-2013 יצא ספרה "העיר המזרחית" רומן דיסטופי שמתאר את המציאות הישראלית בעתיד הקרוב כמקום שנשלט על ידי לאומנות ובעלי הון. חברה שבה החושים מיטמטמים על ידי סמים מסובסדים ופורנוגרפיה חינמית. המספרת – בתו של ראש המעבדה האנושית לשעבר – מגלה שבן זוגה הבוגדני משמש כצייד ראשים מטעם המשטר, וכי אחותה נפלה קורבן לשיטה והיא מכורה למין כפייתי. ברנשטיין סיפרה: "הרעיון לספר נולד על רקע האקלים הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל...הוא קדח בראשי זמן רב לפני שהספר נכתב, ומצא את ביטויו ברשימות לא מעטות שפרסמתי באתר העוקץ בשנים האחרונות. אוסיף ואומר כי תחושות קשות של ייאוש וחוסר-אונים הן המנוע שמאחורי הכתיבה, אך המעבר מטורי דעה לרומן הצריך פתרון ספרותי שנמצא בסופו של דבר בדיסטופיה - המורחקת סנטימטרים ספורים מהנעשה במקומותינו".
גם בסיפוריה הקצרים עוסקת ברנשטיין לעיתים קרובות בתמות הקשורות לנשים ולאמהות. סיפוריה נכללו במספר אנתולוגיות: "עשרת הדברות" (כינסה דלית לב, עקד גוונים 1994), אימהות ובנות (עורכות: שולה מודן, מיה דבש, 1997), "בואי כלה" (עורכים: ירון אביטוב ורן יגיל, כרמל, 2001), ״איים של שקט״ (בעריכת משה רון, הספרייה החדשה, 1999 ובו סיפור על אם טרייה החונקת את תינוקה למוות"לתינוקינו אין שם" בתוך "איים של שקט", הספרייה החדשה עמ' 48–49. ), "שם יש שושנים" (עורכת: הגר ינאי, אלפא, 2003), "סקס" (עורכים: ג'וליה פרמנטו צייזלר ואוריאל קון, 2021 תשע נשמות), "מאה מטר" (אנתולוגיית קורונה, עברית, 2020), "התור לים" (אנתולוגיית קורונה, עברית, 2020). סיפורים קצרים נוספים שבו וראו אור במהלך 2021 בכתבי העת "הליקון" ו"מאזניים". בנובמבר 2021 יצא לאור הספר "נקשרות" ובו אסופת סיפורים על נשיות שכתבו סופרות צרפתיות וישראליות. סיפורה של ברנשטיין "לוע הארי", פותח את האסופה.
בראיון לענת שרון בלייס בהסכת "אחת + חמש" סיפרה ברנשטיין: "לא גדלתי על סופרות נשים... כשנשים בדור שלי התחילו לכתוב הן באו ממקום מחתרתי, הן באו ממקום של זעם שלא תמיד בא לידי ביטוי בנושאי הכתיבה אלא באופן שבו הן כתבו, בפואטיקה שלהן; בניסיון שלהן לפרק את השפה, לערער עליה; לכתוב לא כמו שגברים כותבים. לכתוב כמו שנשים כותבות. ואיך נשים כותבות? לא ידענו."
בסוף שנת 2021 יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה "חמתו של תמוז", ספרה ה-13 במספר של ברנשטיין. העלילה מתרחשת בערב אחד בשנת 1975 ובמרכז הסיפור אישה שנאנסת רגע לפני חתונתה. בשונה מספריה הקודמים של ברנשטיין הרומן כתוב כולו בגוף שלישי. גם בספר הזה באה הסופרת חשבון עם המשפחה והלאומיות הישראלית.
מחר ניסע ללונה פארק
בשנת 2018 יצא לאור ספרה של ברנשטיין "מחר ניסע ללונה פארק". עלילתו מתרחשת בשנות ה-80 במהלך כמה ימים בחורף, בשכונה ספק ירושלמית שבה אם יחידה לשני ילדים נאבקת בעוני ובקשיי ההורות. הדמויות המאכלסות את הסיפור נטולות שמות וספסיפקציה. גם בספר הזה, כמו בספריה הקודמים, ברנשטיין עוסקת בהורות ומשפחה בצורה בוטה וביקורתית. היא מכוונת את הזרקור לתת המודע האמהי ומפרקת את מיתוס האימהות. הגיבורה שלה נלחמת בדיכאון ובבדידות, נאבקת לא להתרסק תחת מכבש העוני ולא לנטוש את ילדיה. הסיפור נכתב תחילה כמחזה ועלה לבמה בתמונע, בשנת 2016 (בימוי ועיצוב: נועה וגנר). במאי 2020 הוכרז כי ברנשטיין זכתה בפרס ספיר לספרות על ספרה זה.
ב-14 בינואר 2021 התפרסמה במוסף "גלריה שישי" של עיתון הארץ כתבה של גילי איזיקוביץ, שהצביעה על דמיון בין ספרה של ברנשטיין לנובלה "לצד הים" (Bord de Mer) של המחזאית והסופרת הצרפתייה ורוניק אולמי , שראתה אור בצרפת ב-2001. בכתבה צוין שתרגום של הנובלה הגיע לידי ברנשטיין כשעבדה כעורכת בהוצאת בבל. הכתבה משווה בין היצירות העוסקות שתיהן באמהות דיכאוניות לשני ילדים ומעלה את השאלה האם מדובר בהשראה או העתקה לא מודעת. הסופר איתן נחמיאס-גלס שכתב ביקורת חיובית על הספר, חזר ובדק את הספר המקורי שלא היה מודע לו, וכתב שלפי דעתו מדובר בהעתקה. המשפטן יובל קרניאל כתב כי "לקווי הדמיון האלה הסבר אפשרי אחר, שאינו העתקה". חוקר הספרות אליי קורנצקי כתב כי הכתבה של איזיקוביץ היא "מגמתית וכוללת לא מעט שגיאות וחצאי־אמיתות. הבעיה המשמעותית ביותר בה נעוצה בתפיסה צרה ושטחית של מהי מקוריות בספרות ומה הם גבולותיה של השראה". אנשי ספרות ועורכים יצאו להגנתה של ברנשטיין ברשת החברתית: דפנה בן צבי, שירה סתו, זהר קטן ממגזין הביקורת רשומון, ארנה קזין, מירי רוזובסקי ואחרים. הסופרת עצמה שיגרה איגרת אל כתבת התרבות של "הארץ" וסיפרה את השתלשלות הדברים במילותיה. הוצאת בבל פרסמה מכתב תמיכה פומבי בברנשטיין: "על אף אורכה של הכתבה ולמרות שלל הראיות, האפקטים, המרקרים, הבוקסות ועדויות המומחים שהובאו בצדה, לא השתכנענו. הכתבה לא הצליחה לבסס שום טענה בדבר פלגיאט. קווי דמיון, כן. הבדלים, גם כן. השפעה, אולי. פלגיאט, לא". ברנשטיין עצמה כתבה בפוסט נוסף: " אני מושפעת. אני מציינת את מקורות ההשפעה שלי, אני גאה בהם, שמחתי לגלות כי ורוניק אולמי ואני מושפעות מאותם סופרים – תומאס ברנהרד וסמואל בקט, בין השאר. כך מתגלגלת השפעה." הסופרת והעורכת מיכל בן נפתלי יזמה בעקבות הכתבה כנס תחת הכותרת: "מאין נחלתי את שירי?" שעסק בהשפעה-השראה בספרות וביצירה. בכנס השתתפו גם: ורד לב כנען, עילי ראונר, שרון אס, סמי ברדוגו, יגאל שוורץ, מיכאל גלוזמן מישל קהאן ואחרים.
חיים אישיים
בגיל 19 נישאה לבמאי התיאטרון יגאל עזרתי, אותו הכירה במהלך השירות הצבאי בגרעין נח"ל בקיבוץ סופה, הם התגרשו לאחר זמן קצר. אחר כך נישאה לאוצר האמנות עמי שטייניץ והתגרשה ממנו כעבור זמן. מנישואיה לצלם ולמפיק הקולנוע אריק ברנשטיין נולדו לה שתי בנות. מנישואיה לאיש העסקים מיכאל סרקרז נולד לה בן. כמו כן הייתה נשואה לפרופסור חגי רם ממנו התגרשה לפני כעשור. ברנשטיין היא סבתא ל-2. מתגוררת בתל אביב.
ספריה
"שארה כסותה עונתה" (עם עובד 1991)
"דיה הניג" (עם עובד 1992)
"שלוש אחיות" (הספרייה החדשה 1994)
"שין. קוף. ריש" (הקיבוץ המאוחד, 1995) ספר ילדים
"רומן למשרתות" (הוצאת כתר 1996)
"איים של שקט" (הספרייה החדשה 1999)
"חלמתי שאני ער" (עם עובד 2001)
"מושבת האהבה" (הוצאת בבל 2005)
"עכשיו זה כתוב" (הוצאת בבל 2008)
"בקשתה האחרונה" (הוצאת כתר 2011)
"העיר המזרחית" (ידיעות ספרים 2013)
"ימי ראשית" (הוצאת בבל 2016)
"מחר ניסע ללונה פארק" (הוצאת זמורה-ביתן 2018)
"חמתו של תמוז" (הוצאת כנרת זמורה - ביתן 2021)
"חלום עולם הפוך" (הוצאת כנרת זמורה - ביתן 2024)
פרסים והוקרה
פרס היצירה לסופרים עבריים, 2012
פרס ספיר לספרות לשנת 2019 על ספרה "מחר ניסע ללונה פארק".
פרס ספר הפרוזה הישראלי ע״ש ז׳קלין כהנוב לשנת 2023, מטעם המכון למחשבה ישראלית.
קישורים חיצוניים
אילנה ברנשטיין באתר הוצאת בבל
יוני ליבנה, ריאיון עם אילנה ברנשטיין, בקשתה האחרונה, ידיעות אחרונות, 29 ביולי 2011
- ריאיון
ירין כץ, השאלון עם אילנה ברנשטיין קורא בספרים, 25 באפריל 2016
אילנה ברנשטיין בסוכן תרבות 8 במאי 2020
ירון לונדון בשיחה אישית עם אילנה ברנשטיין 24 במאי 2020
שיחה עם יובל אביבי בעקבות הזכייה בספיר 3 ביוני 2020
אמהות ואימות, נעה מנהיים בשיחה עם אילנה ברנשטיין
הקאנון החדש: אילנה ברנשטיין בהגשת גואל פינטו וענת שרון בלייס
גנז חיים, "הארץ", פלגיאטים ספרותיים וגיליוטינות, ישראל היום, 22 בפברואר 2021
103 fm, פרופ' נורית גרץ המליצה על הספר מ-1997 'רומן למשרתות' שמספר על התמודדותן המקורית של הנשים עם הקשיים שהן חוות, להמציא את החיים: רבקה מיאלי 21 בפברואר 2020
אילנה ברנשטיין, סעודה ספרותית, פנס מוסף לביקורת ספרות, יוני 2023
על יצירתה
על "עכשיו זה כתוב"
יעל ישראל לרצוח את החרא, טיים אאוט, 17 באוגוסט 2008
אריק גלסנר, "עכשיו זה כתוב" הוא רציחה פשוטה, nrg מעריב, 25 באוגוסט 2008
על "בקשתה האחרונה"
אברהם בלבן "בקשתה האחרונה" מאת אילנה ברנשטיין | שיחות שלום, הארץ 10 באוגוסט 2011
יונתן אמיר, "רישום רפואי", ערב-רב, 27 באוגוסט 2011
על "העיר המזרחית"
יוני לבנה על "העיר המזרחית", ידיעות אחרונות 25 באוקטובר 2013
כרמית ספיר ויץ, אילנה ברנשטיין מוצאת פתרון בדיסטופיה, מעריב 25 בנובמבר 2013
על "רומן למשרתות"
נורית גרץ על "רומן למשרתות" : https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=HLJHMD&c41t4nzVQ=FG
על "ימי ראשית"
עמית קלינג, אהפוך לנציב מלח אם אסתכל לאחור, טיים אאוט, 14 ביולי 2016
על "מחר ניסע ללונה פארק"
אורין מוריס, ספר מושלם, אבל לא ספר טוב, מקור ראשון 27 בדצמבר 2018
דריה מעוז, אמא של כולנו ישראל היום 28 בנובמבר 2018
ד"ר שני וידרגורן "מחר ניסע ללונה פארק", באתר פסיכולוגיה עברית 2 בדצמבר 2019
על "חמתו של תמוז"
אלעד חיות-מן, "חמתו של תמוז: אדמה משוגעת, ישראל היום, 8 בפברואר 2022
עינת ברזילי, כשעורבים שחורים חגים מעל חתונה של נפגעת מינית, מקור ראשון, 28 בפברואר 2022
נעמה ישראלי, לנפגעות תקיפה מינית אין אימון מוקדם, פנס מוסף לביקורת ספרות, יולי 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מחזאיות ישראליות
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:עורכות ספרותיות ישראליות
קטגוריה:זוכות פרס ספיר
קטגוריה:זוכי פרס ספיר
קטגוריה:בוגרות תלמה ילין
קטגוריה:בוגרי תלמה ילין
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:עורכים ספרותיים ישראלים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1957
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1957 | 2024-09-25T16:05:51 |
מגמה ירוקה | מגמה ירוקה הוא ארגון שטח אקטיביסטי, התנדבותי ולא מפלגתי, הפועל לקידום נושאי איכות הסביבה בישראל. הארגון פעיל בקמפוסים ברחבי הארץ, וכן יש לו גם תאי פעילים שאינם סטודנטיאליים. נכון ל-2024 הארגון מונה מאות פעילים בשלל נושאים סביבתיים.
היסטוריה ופעילות
ב-1997 החליטה החברה להגנת הטבע להקים ארגון סטודנטים שמטרתו פעילות למען הסביבה. בראשו הוצב ערן בן ימיני. המאבק הראשון שניהל הארגון היה נגד כביש 6. בסיום המאבק התפצל הארגון מהחברה להגנת הטבע והפך לעצמאי. הארגון שם לו למטרה לפתח את הצדק הסביבתי ולהעלות למודעות את הנושא בקרב האוכלוסייה בישראל ובפרט בקרב סטודנטים.
לאחר עזיבתו של בן ימיני ניהלו את הארגון יעל כהן-פארן, שי גולוב, גיל יעקב, מור גלבוע ושני אלוני. מאז יולי 2020 מנכ"ל הארגון הוא אלעד הוכמן.
הארגון מבוסס על מאות מתנדבים. עיקר עבודתו היא הכשרת וארגון פעילים ברחבי הארץ למאבקים סביבתיים. הפעילות מאופיינת באוטונומיה רבה הניתנת לתאי הפעילים השונים וכוללת הפגנות, פעולות ישירות, השתתפות בוועדות בכנסת וברשויות המקומיות, הופעות בתקשורת, פנייה לערכאות משפטיות, עצומות, חוגי בית ועוד. זאת במטרה להעלות על סדר היום הציבורי נושאים סביבתיים ובראשם את סכנות משבר האקלים.
תאי מגמה ירוקה פועלים גם בתוך אוניברסיטאות, מתוך מטרה להפכן לידידותיות יותר לסביבה. בין היתר מקודם נושא המיחזור בקמפוסים, שימוש חוזר, תחבורה, תכנון ועוד. בנוסף, יוזמים התאים ימי עיון, הרצאות ופתיחת קורסים שעניינם איכות הסביבה.
ארגון מגמה ירוקה הצטרף למחאת האוהלים בקיץ 2011 ופעיליו לקחו חלק בהפגנות במטרה להכניס סדר יום אקולוגי למחאה החברתית. במסגרת המחאה הוביל הארגון את המאבק כנגד חוק הוד"לים (ועדות דיור לאומיות) והרפורמה המתוכננת בחוק התכנון והבניה. הארגון יזם מחאה כנגד ועדת טרכטנברג לאחר שיו"ר הוועדה, פרופ' מנואל טרכטנברג, הודיע כי דו"ח הוועדה לא יעסוק בנושא התחבורה הציבורית. בעקבות מחאה זו שינה טרכטנברג את דעתו והוועדה הכניסה לדו"ח המלצות לגבי שיפור התחבורה הציבורית בישראל.
הישגים ופרסים
בשנת 1998 הצליח הארגון לעצור את הבניה על חוף סי אנד סאן בת"א.
בשנת 1999 היה שותף להעברת חוק פקדון הבקבוקים.
בשנת 2001 קיבל הארגון את "מגן השר להגנת הסביבה", באותה שנה הארגון הוביל להחלטה על סלילת הרכבת המהירה לירושלים.
בשנת 2004 היה שותף לחקיקת חוק החופים וייסד את יום התחבורה הציבורית.
בשנת 2005 הוביל את המאבק נגד הבנייה בחולות ניצנים.
בשנת 2006 הביא לקביעת כרטיס חופשי-חודשי מוזל לסטודנטים.
בשנת 2007 הוביל את המאבק לפתיחת חופי הכנרת לציבור, להוצאת כלובי הדגים מאילת ולמניעת הבנייה על הרי ירושלים (מאז המאבק התחדש לאור יוזמת בנייה חדשה, הפעם שלא בהובלת מגמה ירוקה).
בין השנים 2008–2011 היה הארגון שותף במאבק להפסקת השאיבה של מעיין עין זהב בקריית שמונה, והזרמת מים לנחל. מי המעיין נתפסו עד אז על ידי חברת נביעות. בעקבות הזרמת מי המעיין לנחל שוקם הנחל הזורם בחלקו הגדול בפארק הזהב בעיר שהוא פארק טבע עירוני.
בשנת 2009 קיבל הארגון את אות הנשיא למתנדב על ידי נשיא המדינה שמעון פרס, וגם את אות הגלובוס הירוק מטעם ארגון חיים וסביבה.
בשנת 2010 הוצל חוף פלמחים מבניית כפר נופש שיחריב את החוף, ונקבע שיושאר כמו שהוא לרווחת הציבור ובעלי החיים.
בשנת 2011 הביא הארגון להכרזת חולות סמר כשמורת טבע, להפיכת תחנת הכוח הפחמית באשקלון למבוססת גז והיה שותף למחאה החברתית ובתוכה למחאה נגד וועדות הווד"לים.
בשנת 2012 הוביל להקמת קו ישיר משדרות לת"א והצטרף להובלת המאבק נגד הזיהום במפרץ חיפה.
בשנים 2013–2016 הובילה מגמה ירוקה את המאבק במונופול הגז, שבשיאו הוציא עשרות אלפי מפגינים לרחובות, עורר דיון ארצי בנושא וחסך לציבור מאות מיליארדי שקלים בייצוא מיותר.
מגמה ירוקה זכתה במקום הראשון (ביחד עם ארגונים נוספים) בדירוג של 100 המשפיעים של מגזין דה מרקר לשנת 2013 על השתתפותה במאבק הגז בישראל.
בשנת 2014 ייסד הארגון את מצעד האקלים הישראלי השנתי, אותו הוא מקיים מאז בכל שנה במספרים גדלים והולכים. בשנת 2020 השתתפו ביום האקלים מעל 20,000 איש.
באותה שנה גם עצר הארגון את קידוחי הנפט בעמק האלה.
בשנת 2015 הביא מאבק הארגון להוספת קווי אוטובוס המחברים את תחנת הרכבת באשדוד לעיר.
בשנת 2016 הוקם בית הספר לאקטיביזם אותו מפעיל הארגון גם היום, וקיבל את פרס הגלובוס הירוק יחד עם ארגוני הסביבה החיפאים על חלקו בקמפיין להבראת מפרץ חיפה מזיהום ותחלואה.
בשנת 2017 התקבלה ההחלטה על השבת כיכר דיזנגוף ת"א לצורתה המקורית, החלטה שביצועה הסתיים ב-2019 לרווחת התושבים והמבקרים בעיר. באותה שנה פונה מיכל האמוניה בחיפה לאחר מאבק ארוך שנים אליו היו שותפים גם ארגונים נוספים.
בשנת 2018 הוצלו הפיקוסים בשדרות ירושלים ביפו.
בשנת 2019 החל הארגון ללוות את השביתות הארציות של תנועת מחאת הנוער למען האקלים, ובהחלטה היסטורית של בג"ץ שהגישה מגמה ירוקה יחד עם אדם טבע ודין החליט ביהמ"ש שלא לאשר את הרחבת מפעלי בז"ן המזהמים בחיפה. על המאבק להבראת מפרץ חיפה זכתה באותה שנה מגמה ירוקה בפרס נחמה ריבלין לקיימות במעמד נשיא המדינה. באותה שנה השתתפה מגמה ירוקה בארגון מכתב הרבנים נגד שימוש בפלסטיק חד פעמי בחגים, הוחלט על הקמת שמורת הטבע הימית הגדולה בישראל והוקמה קואליציית התחבורה הציבורית.
הארגון נסקר על ידי ארגון הדירוג מידות וקיבל את תו מידות לאפקטיביות.
ראו גם
התנועה הירוקה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: ארגונים להגנת הסביבה
קטגוריה:ישראל: ארגוני סטודנטים
קטגוריה:אקטיביזם
קטגוריה:מקבלי אות הנשיא להתנדבות | 2024-10-07T10:24:00 |
קבוצה פורשת | קבוצה פורשת (או קבוצת יוצרים) היא קבוצת וקטורים שבאמצעותם ניתן להציג כצירוף ליניארי את כל ואך ורק וקטורים במרחב הנפרש.
קבוצת כל הצירופים הליניאריים של איברי קבוצת וקטורים נתונה מסומנת ב-. ניתן להראות שקבוצה זו תמיד מקיימת את אקסיומות המרחב הווקטורי, ולכן ניתן לדבר על "המרחב הנפרש על ידי הקבוצה ". בהתאם לכך, פורשת את אם ורק אם .
קבוצה פורשת מינימלית, או קבוצה פורשת בלתי תלויה, מהווה בסיס למרחב הווקטורי. אם משמיטים מקבוצה כזו וקטור אחד (או יותר), היא כבר לא פורשת. אם קבוצה זו אינה מינימלית אז קיים בקבוצה וקטור שניתן להצגה כצירוף ליניארי של האחרים ולכן היא תלויה ליניארית.
הסבר אינטואיטיבי
נתבונן במערכת הצירים הקרטזית הדו-ממדית במישור. מערכת זו מתוארת על ידי שני הווקטורים (1,0) ו-(0,1) אשר פורשים את כל המישור: ניתן לייצג כל וקטור על המישור כצירוף ליניארי של שני וקטורי היחידה האלה. אף על פי שנוח להשתמש במערכת צירים זו, אין זו מערכת הצירים היחידה שפורשת את המישור - כל זוג וקטורים שאינם תלויים ליניארית יכולים לפרוס את המישור. אם הווקטורים תלויים ליניארית, הם "יושבים" על אותו ישר ולכן אינם יכולים לפרוס את המישור.
אפשר לתת משל ממכונית על שלט בעלת מקש שליטה אחד. לעולם לא יהיה אפשר להגיע איתה לכל מקום על מרחב הרצפה, כי השליטה בה היא רק האם להזיז את המכונית קדימה ואחורה. אך אם נוסיף למכונית כפתור שליטה נוסף שנע לצדדים, נקבל שליטה בשני וקטורי כיוון, שאינם תלויים ליניארית, ובעזרתם נוכל להגיע - אם נקיש את "הצירוף ליניארי" הרצוי - לכל מקום ברצפה.
כעת, דמיינו לעצמכם שכפתור השליטה השני אינו פונה ימינה ושמאלה אלא בזווית מסוימת. שינוי זה אולי יסרבל את השליטה במכונית, אבל לא ישנה את העובדה שהמכונית תוכל להגיע לכל נקודה שנרצה (עם צירוף ליניארי אחר). רק במקרה שהכפתור השני ישלוט גם הוא על ההתקדמות קדימה או אחורה (אפילו אם יש לו רגישות שונה), לא נוכל לפרוש את המרחב כי הווקטורים תלויים ליניארית.
ניתן להרחיב את מושג הפריסה למערכת מרובת ממדים. אם יש לנו רחפן, נצטרך כפתור שליטה נוסף כדי להביא את הרחפן לככל נקודה במרחב, משום שרחפן נע בשלושה ממדים ולכן הוא צריך 3 וקטורים שונים כדי לפרוס את המרחב. בהכללה, לכל מרחב n ממדי דרושים n וקטורים בלתי תלויים ליניארית כדי לפרוס אותו. וקטורים אלה נקראים הבסיס של המרחב.
דוגמאות
הקבוצה פורשת את קבוצת המספרים הממשיים, מפני שכל מספר ממשי הוא צירוף ליניארי שלה (כי לכל מספר ממשי קיים כך שמתקיים ). בדומה, כל קבוצה של מספרים ממשיים – למעט הקבוצה הריקה ויחידון האפס () – פורשת את קבוצת כל המספרים הממשיים ׁ(אבל לאו דווקא פורשת מינימלית). למשל: , המספרים הטבעיים או הן כולן קבוצות אשר פורשות את המספרים הממשיים.
הקבוצה פורשת את המרחב , כי לכל , קיים כך שמתקיים .
בהתאם לדוגמאות שלעיל נוכל לסמן:
.
לקריאה נוספת
Brian P. Rynne & Martin A. Youngson (2008). Linear Functional Analysis, page 4, Springer .
קישורים חיצוניים
Linear Combinations and Span: Understanding linear combinations and spans of vectors, khanacademy.org.
הערות שוליים
קטגוריה:אלגברה
pl:Podprzestrzeń liniowa#Powłoka liniowa
ru:Векторное пространство#Линейная оболочка | 2022-12-22T22:12:29 |
משוואה ליניארית | במתמטיקה, משוואה ליניארית היא משוואה שכל המשתנים בה הם ממעלה ראשונה, כלומר מופיעים ללא חזקות. הצורה הכללית של משוואה ליניארית היא זאת: . משוואה כזו נקראת "משוואה ליניארית ב-n נעלמים". פתרון של המשוואה הוא n-יה כך שהצבת הערכים המספריים במקום הנעלמים תניב את השוויון המבוקש. האיברים נקראים הנעלמים במשוואה, והאיברים נקראים המקדמים של הנעלמים. האיבר b נקרא מקדם חופשי. מקדמי המשוואה הם סקלרים השייכים לשדה ידוע, כגון שדה המספרים הממשיים, או לחוג כללי יותר.
בלשון פיזיקלית, לנעלמים נהוג לקרוא דרגות חופש ואילו למשוואות נהוג לקרוא אילוצים. מכיוון שמערכות של משוואות ליניאריות הן הסוג היחיד של משוואות שאפשר לפתור באופן מלא (כלומר, יש שיטה לחשב באופן אנליטי את כל הפתרונות, דבר שלא קיים עבור מערכות משוואות לא ליניאריות) יש חשיבות רבה ליכולת להמיר משוואות אחרות לצורה ליניארית, או לפחות לקרב באופן ליניארי מצבים מורכבים יותר.
תיאור קו ישר במישור
ממוזער|250px|מערכת צירים קרטזית במישור
ממוזער|250px|איור של קו ישר (פונקציה ליניארית)
ממוזער|250px|איור הממחיש את הגדרת השיפוע של קו ישר
רנה דקארט הראה שאפשר לתאר את המישור האוקלידי באמצעות מערכת צירים קרטזית. במערכת זו, ישנו ציר אופקי שנקרא ציר ה-x וציר אנכי, הניצב לו, שנקרא ציר ה-y. אפשר לחשוב על כל ציר כמעין "סרגל" שמאפשר לתת לכל נקודה במישור שני מספרים המתארים את מיקומה.
משוואתו הכללית של קו ישר במישור היא , בתנאי שאחד המקדמים a,b אינו אפס. אם הקו הוא גרף הפונקציה . הקו מקביל לציר ה-x אם a=0 ומקביל לציר ה-y אם b=0.
האופן הנפוץ לכתוב משוואת קו ישר הוא
כאשר m הוא שיפוע הישר, ו-n הוא נקודת החיתוך עם ציר ה-y (קל לראות שעבור x=0 מקבלים y=n). באמצעות טריגונומטריה ניתן להראות ש-
כאשר היא הזווית בין הישר לציר ה-x.
משוואת ישר עם שיפוע m שעובר דרך הנקודה (a,b) נתונה על ידי
או באופן שקול
.
משוואת ישר העובר דרך שתי נקודות (בהנחה ש-, המקרה בו הם שווים הוא טריוויאלי) היא
.
פיתוח הנוסחה: משתמשים במשוואה הקודמת, עם הצבת והשיפוע m שנתון על ידי
.
הצבת כל אלה תיתן
ומכאן קל להגיע לנוסחה הרשומה לעיל.
ישר במרחב וקטורי כללי
במרחב וקטורי כללי מעל שדה F ניתן להגדיר קו ישר באופן הבא: יהיו שני וקטורים כאשר :
ישר שכיוונו העובר דרך הנקודה ("ישר אפיני") מתואר על ידי
.
ישר העובר דרך הראשית () מתואר בפשטות על ידי
.
הגדרת ישר העובר בין שתי נקודות (שונות), המיוצגות על ידי הווקטורים
.
מערכת משוואות ליניאריות
במקרים רבים יש לפתור מערכת משוואות ליניארית, כלומר קבוצה של מספר משוואות ליניאריות, ולא משוואה בודדת. במקרה כזה מחפשים פתרון למערכת - כלומר, פתרון שמתאים לכל המשוואות יחד. מערכת משוואות תיכתב בצורה הכללית ביותר כך:
:
:
זוהי מערכת של m משוואות ב-n נעלמים. נשים לב כי האינדקס של המקדמים הוא כפול: המספר הראשון בו אומר מה היא השורה שבה מופיע המקדם (כלומר, מספר המשוואה) והאינדקס השני - מהו מספר המשתנה שאליו צמוד המקדם.
מערכת משוואות שבה תיקרא מערכת משוואות הומוגנית.
הצגה באמצעות מטריצות
את מערכת המשוואות נוח להציג בצורה מטריציונית. בצורת הצגה זו, n-ית הנעלמים מוצגת כוקטור עמודה מממד n ואילו אוסף המקדמים מוצג כמטריצה A מסדר ואילו m-ית המקדמים החופשיים מוצגת כוקטור עמודה מממד m. בצורה זו המערכת תיוצג כשוויון בין מכפלת מטריצת המקדמים בוקטור הנעלמים לבין וקטור המקדמים החופשיים. כלומר: . באופן מפורש:
ראו גם
משוואה דיפרנציאלית ליניארית
קישורים חיצוניים
מבוא לאלגברה ליניארית, פרק ב', אמנון יקותיאלי, המחלקה למתמטיקה, אוניברסיטת בן-גוריון
קטגוריה:אלגברה ליניארית
קטגוריה:משוואות פולינומיות
קטגוריה:אלגברה בסיסית | 2023-06-05T03:38:57 |
איכות סביבה | REDIRECT איכות הסביבה | 2004-06-03T08:33:18 |
The Age | The Age הוא עיתון יומי אוסטרלי, בבעלות חברת "Fairfax Media".
העיתון נוסד ב-17 באוקטובר 1854, והופץ מהעיר מלבורן על ידי "The Age Company LTD". העיתון הופץ תחילה במדינת ויקטוריה, אך מופיע כיום גם במרבית האזורים האחרים בדרום אוסטרליה. כיום העיתון קיים גם בגרסת אינטרנט.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אוסטרליה: עיתונים | 2023-04-01T23:33:29 |
מטריצה | ממוזער|דוגמה למטריצה
במתמטיקה, מַטְרִיצָה (Matrix) היא מערך דו-ממדי, שרכיביו הם סקלרים, לרוב מספרים, או איברים בחוג כללי יותר.
האפשרות לרכז במטריצה מידע רב ולהפעיל עליה שיטות וכלים סטנדרטיים, מוצאת למטריצות שימושים רבים. השימוש השכיח ביותר במטריצות הוא לפתרון של מערכת משוואות ליניאריות באמצעות דירוג מטריצות. מלבד זה חשיבותן העיקרית של המטריצות במתמטיקה, ובעיקר של מטריצות ריבועיות, נובעת מכך שניתן לייצג בעזרתן טרנספורמציות ליניאריות, באופן כזה שפעולת הכפל מתאימה לפעולת ההרכבה של הטרנספורמציות. מסיבות דומות יש לאלגברות של מטריצות תפקיד מרכזי בתורת החוגים.
הגדרה
כאשר n ו-m הם מספרים טבעיים, מטריצה מסדר m על n (או: מסדר ) היא מערך שבו m שורות ו-n עמודות. הרכיבים הם בדרך כלל מספרים – כך למשל "מטריצה ממשית" היא מטריצה שרכיביה מספרים ממשיים, ו"מטריצה מרוכבת" היא מטריצה שרכיביה מספרים מרוכבים. אם R הוא מבנה אלגברי, "מטריצה מעל (מבנה אלגברי) R" היא מטריצה שרכיביה שייכים ל-R.
את רכיבי המטריצה מסמנים בזוג אינדקסים: הרכיב במקום שבו נפגשות השורה ה-i והעמודה ה-j במטריצה A נקרא , או לפעמים .
לדוגמה, המטריצה היא מסדר 4 על 3; הרכיבים הם , וכן הלאה.
פעולות על מטריצות
אוסף המטריצות מסדר m על n מעל שדה נתון F מהווה מרחב וקטורי מעל אותו שדה, כאשר פעולת הכפל בסקלר ופעולת החיבור מוגדרות באופן טבעי, על כל רכיב בנפרד. מקובל לסמן מרחב זה בסימון . את הכפל של מטריצות אין מגדירים באותה דרך, רכיב ברכיב, אלא באופן מסובך מעט יותר. המכפלה מוגדרת רק בתנאי שמספר השורות של B שווה למספר העמודות של A.
אם עבור מטריצה מתקיים , כלומר מספר העמודות במטריצה שווה למספר השורות בה, המטריצה נקראת מטריצה ריבועית. במטריצה ריבועית A, האלכסון שרכיביו נקרא האלכסון הראשי.
מטריצה כייצוג של העתקה ליניארית
אחד השימושים העיקריים למטריצות הוא ייצוג של העתקות ליניאריות בין מרחבים מממד סופי: אם קובעים בסיסים סדורים לשני מרחבים V ו-W, ניתן להתאים לכל העתקה ליניארית מ-V ל-W מטריצה יחידה, וכל מטריצה מייצגת טרנספורמציה ליניארית יחידה. התאמה חשובה זו היא איזומורפיזם בין מרחב ההעתקות הליניאריות למרחב המטריצות מהגודל המתאים.
כדי לתאר העתקה ליניארית באופן מלא, מספיק לדעת לאן היא מעתיקה וקטורי בסיס של התחום. בעזרת מידע זה ותכונת הליניאריות של ההעתקה, ניתן לדעת לאן מועתק כל וקטור, כפי שנדגים מיד.
נניח כי היא העתקה ליניארית , ונניח גם שנתונים בסיס ל-, ו- בסיס ל- (ממדי המרחבים הם ו- בהתאמה).
עתה, נניח כי אנו יודעים איך פועלת ההעתקה על וקטורי הבסיס . משמע, אנו יודעים לייצג כל וקטור על פי הבסיס . נכתוב זאת במפורש:
וכך הלאה עד
עבור איברי המטריצה המתוארת בהמשך.
בעזרת מידע זה בלבד, נוכל לדעת עבור כל את על ידי שימוש בליניאריות. ניקח וקטור כלשהו , שייצוגו לפי הבסיס הוא
, נשתמש בליניאריות כדי לקבל
אך כפי שאמרנו, אנו יודעים בדיוק למה שווה כל , ולכן נציב ונקבל
.
נקבץ את המקדמים של כל , ונקבל
בכתיבה פשוטה יותר, וקטור הקואורדינטות של לפי הבסיס הוא
הסימון משמעו וקטור הקואורדינטות של הווקטור לפי הבסיס .
כך אנו יודעים כיצד פועלת ההעתקה על וקטור כלשהו . נשים לב כי לאחר שבחרנו בסיסים, מספיק לדעת את המקדמים כדי להגדיר את ההעתקה ואין צורך ברצף המשוואות המסורבל המופיע למעלה, בתנאי שמסכימים מראש על הסדר. המוסכמה המקובלת היא כי המטריצה המייצגת את ההעתקה לפי הבסיסים הנתונים היא
הסימון משמעו: המטריצה המייצגת את ההעתקה לפי הבסיס בתחום והבסיס בטווח .
המקדמים במטריצה הם בדיוק המקדמים המופיעים ברצף המשוואות מתחילת הפסקה, בשינוי סדר קל. העמודה ה- במטריצה מורכבת מהמקדמים מהשורה ה- ברצף המשוואות. משמע, העמודה ה- היא ייצוגו של וקטור הבסיס ה- של התחום, לפי הבסיס של הטווח.
במפורש: האיבר ה- במטריצה הוא המקדם ה- בווקטור הקואורדינטות של התמונה של הווקטור ה- בבסיס , בייצוג על פי הבסיס . מטריצה מסדר מייצגת העתקה ממרחב -ממדי למרחב -ממדי.
מציאת התמונה של וקטור כלשהו, הופכת עתה לפעולה פשוטה של כפל מטריצות. אם ניקח וקטור כלשהו , שייצוגו על פי הוא
,
על מנת למצוא את תמונתו נצטרך פשוט לבצע את כפל המטריצות
הסימון משמעו וקטור הקואורדינטות של הווקטור לפי הבסיס .
ההתאמה בין ההעתקות למטריצות
האיזומורפיזם בין העתקות למטריצות המייצגות אותן הוא שימושי מאוד:
נניח כי הן העתקות ליניאריות , וכן נתונים בסיס ל-, ו- בסיס ל-, אזי , במילים – המטריצה המייצגת את סכום ההעתקות ו- היא המטריצה המתקבלת מסכימת המטריצות המייצגות את ו-.
, ובמילים – המטריצה המייצגת את כפל ההעתקה בסקלר היא המטריצה המתקבלת מכפל המטריצה המייצגת את באותו סקלר.
נניח כי הן העתקות ליניאריות , , וכן נתונים בסיס ל-, בסיס ל-, ו- בסיס ל-, אזי , כאשר ב- הכוונה היא להרכבת ההעתקות, וב- הכוונה היא לכפל מטריצות. במילים – המטריצה המייצגת את הרכבת ההעתקות ו- היא המטריצה המתקבלת מכפל המטריצות המתאימות ל- ו-. למעשה, זו הסיבה שכפל מטריצות, שאינו נעשה בדרך אינטואיטיבית, הוגדר כך. מכאן מובן גם מדוע כפל מטריצות מוגדר רק אם מספר השורות של המטריצה הימנית שווה למספר העמודות של המטריצה השמאלית.
אם קובעים אותו בסיס לתחום ולטווח של העתקה, אז למטריצה יש אותם ערכים עצמיים, פולינום אופייני, פולינום מינימלי ודרגה כמו להעתקה שהיא מייצגת.
נוכח התאמה מרשימה זו, שגיאה נפוצה היא לזהות מטריצה עם העתקה ליניארית. כזכור, לכל מטריצה מתאימה העתקה ליניארית יחידה, רק לאחר שנבחר בסיס בתחום ובטווח. לפני הגדרת בסיסים אלה כל מטריצה (שאינה סקלרית) יכולה לייצג אינסוף העתקות ליניאריות, ולהפך. כמו כן, יש לשים לב כי המוסכמה היא ייצוג של טרנספורמציות הפועלות על וקטורים כמטריצות הפועלות על וקטורי עמודה בכפל מימין, אך באותה מידה ניתן היה להגדיר את ההפך – כפל משמאל. אז מטריצה מסדר הייתה מייצגת טרנספורמציה ממרחב ממדי למרחב ממדי והווקטורים היו וקטורי שורה.
מרחבי שורות, עמודות ופתרונות
מרחב השורות של מטריצה בגודל הוא המרחב הנפרש על ידי וקטורי שורותיה ( וקטורים ב-), ומרחב העמודות של מטריצה הוא המרחב הנפרש על ידי עמודותיה ( וקטורים ב-).
ממד מרחב השורות של מטריצה תמיד שווה לממד מרחב העמודות שלה. מספר זה נקרא דרגת המטריצה.
מרחב הפתרונות של הוא מרחב כל הווקטורים שפותרים את המשוואה . משפט בסיסי קובע שסכום ממד מרחב הפתרונות של עם הדרגה של הוא מספר העמודות שלה, n.
מבנה אלגברי
אוסף כל המטריצות מסדר מעל שדה המסומן מהווה מרחב וקטורי מממד . מקרה חשוב במיוחד הוא אוסף כל המטריצות הריבועיות מסדר מעל שדה . קבוצה זו מסומנת ומהווה חוג לא קומוטטיבי עם יחידה, שלו מספר תת-חוגים מעניינים. אוסף כל המטריצות ההפיכות מסדר מעל שדה המסומן
(General linear group)
מהווה חבורה ביחס לכפל מטריצות. אוסף כל המטריצות ההפיכות מסדר מעל שדה , שהדטרמיננטה שלהן היא אחד, המסומן (Special linear group) הוא תת-חבורה חשובה שלו.
מטריצה משוחלפת
מטריצה משוחלפת (Transposed Matrix) היא מטריצה שהתקבלה ממטריצה אחרת על ידי הפיכת כל שורה לעמודה (שחלוף).
הגדרה
תהא מטריצה מסדר . המטריצה המשוחלפת שלה, שתסומן (מקובלים גם הסימונים Atr, tA, AT או ′A) ,
היא מטריצה מסדר שמוגדרת כך: , עבור כל .
דוגמאות
מטריצה ריבועית
מטריצה ריבועית היא מטריצה שמספר העמודות שלה שווה למספר השורות. בניגוד לסתם מטריצות, המייצגות העתקות ליניאריות ממרחב אחד למרחב אחר, מטריצות ריבועיות יכולות לייצג העתקות ממרחב אל עצמו, ולכן האוסף של מטריצות ריבועיות מסדר n על n מעל שדה F, סגור לכפל, ומהווה אלגברה, הקרויה אלגברת המטריצות.
הדיון במטריצות ריבועיות עשיר במיוחד, וכולל התייחסות לסוגים מיוחדים אחדים של מטריצות ריבועיות, ובהן מטריצת היחידה, מטריצה הפיכה, מטריצה סינגולרית, מטריצה משוחלפת, מטריצה סימטרית, מטריצה אנטי-סימטרית, מטריצה הרמיטית, מטריצה יוניטרית, מטריצה נילפוטנטית ומטריצה סטוכסטית, וכמו כן למטריצה ריבועית מוגדרת הדטרמיננטה שלה, שהיא כלי חשוב במספר תחומים.
מטריצה אלמנטרית
מטריצה אלמנטרית היא מטריצה המתקבלת ממטריצת היחידה על ידי פעולת שורה אלמנטרית אחת. המטריצות האלמנטריות יוצרות את החבורה הליניארית הכללית של מטריצות הפיכות. הכפלה משמאל במטריצה אלמנטרית מייצגת פעולת שורה אלמנטרית, בעוד הכפלה מימין במטריצה אלמנטרית מייצגת פעולת עמודה אלמנטרית.
בדרך זו, ביצוע פעולת שורה אלמנטרית על מטריצה ריבועית שרירותית A שקול למעשה לכפל משמאל במטריצה אלמנטרית מסוימת – מטריצה המתקבלת ממטריצת הזהות על ידי פעולה שורה אלמנטרית זהה לזו שאנו רוצים לבצע על המטריצה המקורית A. כל מטריצה הפיכה ניתן להציג כמכפלה של מטריצות אלמנטריות.
שפות תכנות
בשפות תכנות מיוצגת מטריצה באמצעות מערך דו-ממדי. חבילות תוכנה לתכנות מדעי כוללות גם פונקציות לפעולות על מטריצות, כגון שחלוף, כפל וחיבור מטריצות.
ראו גם
חיבור מטריצות
שיטת הלכסון של גאוס
מטריצת מעבר
פונקציה מטריציאלית
ספקטרום של מטריצה
מטריצה מצורפת המשמשת להיפוך מטריצה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה ליניארית
* | 2024-07-30T14:19:07 |
מוזיקת צ'יל-אאוט | צ'יל-אאוט (באנגלית: Chill-out) הוא מונח המשמש לתיאור סגנונות מוזיקליים שונים אשר מטרתם הרגעה, או השראת אווירה נינוחה בעת השמעתם. מוזיקת צ'יל אאוט היא לא אלקטרונית בהכרח, אם כי לרוב נעשה ביצירתה שימוש באלמנטים אלקטרוניים.
כמו כן, בשל ההגדרה הבעייתית של סגנון זה, הרי שהוא חופף עם ז'אנרים רבים אחרים, בין אם במוזיקה האתנית, האלקטרונית או אפילו הג'אז. קשה להצביע על חלוצים בז'אנר מאחר שנדמה שמוזיקה רגועה הייתה מאז ומתמיד.
בשנים האחרונות ניתן להבחין בדבר אחד בולט בסגנון המוזיקה שהוגדרה כ"צ'יל אאוט". מתוך כמה וכמה הרכבים מוכרים וגם כאלה שלא, קיים הרכב בולט אחד - "אניגמה". ההרכב, בראשו של מיכאל קרצו, יצר מוזיקה מרגיעה של צלילים בשילוב אלמנטים אלקטרוניים, אשר לרוב מלווה בשירה או קולות רקע בלבד. קיימים לחנים רבים שלהם אשר נוצלו כפסקולים לסרטים רבים ונעימות רקע. למרות שישנם אנשים שלא מגלים חיבור לסגנון זה, יש המזהים בין יצירותיהם את המפורסמת שבהן - "Return To Innocence". יצירות אחרות מקבלות עוצמה רבה יותר, שאינה בהכרח מרגיעה. בין המרגיעות אפשר להבחין בקיומן של מנגינות חושניות. דוגמה ליצירה שכזו ניתן למצוא בשיר "Smell of Desire", שאפילו שמו מרמז לכך. הלחן הוא שונה עם מקצב לא רועש אך ששומר על עוצמתו. בכלל בכל היצירות של הרכב זה יש משהו גותי, אפלולי ומסתורי. לרוב מנגינות ללא מילים אך עם אמירה מאוד מובהקת.
קיימים עוד הרכבים שונים ומוכרים בני זמננו. "ואנגליס" הוא מבין המוכרים ביותר, אשר לרוב משתמשים במנגינותיו כמוזיקת חתונות. אולם, כאן מדובר במשהו שונה. ישנן יצירות שמזכירות בלחן שלהם משהו כנסייתי ומאוד רוחני. יש כאלה מכילים טקסטים המדברים על נצרות.
רצועת צ'יל אאוט Wickethewok - Deepecho
קובץ:Wickethewok - Deepecho.ogg
ראו גם
מוזיקת העידן החדש
אמביינט
טריפ הופ
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:מוזיקה אלקטרונית | 2024-07-24T09:41:36 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.