Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
ירושלים בתקופה העותומאנית	REDIRECT ירושלים בתקופה העות'מאנית	2005-06-22T12:24:44
עוסמן ה-1	REDIRECT עות'מאן הראשון	2005-11-24T20:25:15
אורהן ה-1	REDIRECT אורהן הראשון	2007-10-07T20:51:46
NASA	redirect נאס"א	2015-09-26T11:08:17
משפט הטבע	משפט הטבע (בלטינית: jus naturale) היא אחת מגישות המשפט הקלאסיות ובבסיסה ניצבת העמדה כי קיים חוק טבעי נצחי, לא משתנה, שטבוע בעולם ובאדם. לפי הגישה הטבע משקף את החוכמה האלוהית וגילויו של החוק ניתן להסקה מתוך הטבע על ידי חשיבה רציונלית. משפט הטבע הוא נורמה הקיימת באופן עצמאי, ואינה תלויה בחוק שנחקק על ידי בני אדם תחת משטר מסוים, בחברה או במדינה. קרי, עיגונה של הנורמה בחוק הוא הצהרתי בלבד, שכן הנורמה קיימת גם ללא החוק. למונח משפט הטבע מספר שימושים ויש לו מקום בפילוסופיה של המשפט, בהשקפת עולם, או כסוג מיוחד של חוק, בהתאם לנסיבות שבהן נעשה שימוש במונח. תורת משפט הטבע הוצגה לראשונה על ידי אריסטו ומאוחר יותר אומצה לתוך הנצרות על ידי תומאס אקווינס. הבנה אחת של המושג "משפט הטבע" היא "חוק של הטבע" – זאת אומרת, העיקרון כי הדברים הם צריכים להיות כמו שהם, כיוון שכך הם. שימוש כזה במונח נמצא באופן מיוחד בסקוטלנד, שם המונח "משפט הטבע" תופס מקום מקביל למשפט האזרחי ולמשפט הפלילי והשימוש בו אינו מוגבל לבני אדם. מנקודת מבט פילוסופית, במסורות המשפט האנגלי והאמריקאי, העקרונות של משפט הטבע באים לידי ביטוי, בין במפורש או במשתמע, במסמכים כגון המגנה כרטה והצהרת העצמאות של ארצות הברית, שם מתייחסים לזכויות, באופן ישיר או עקיף, כזכויות טבועות. לדוגמה הביטוי: "...שהרי כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם" מבטא את הרעיון כי מדובר בזכויות טבעיות שתוקפן אינו מותנה בעיגונם בחוק. המילים המקדימות משפט זה: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן", מביעות בצורה מפורשת השקפה פילוסופית של משפט הטבע. טענות המשפט הטבעי בבסיס המשפט הטבעי עומדות שתי טענות בסיסיות: פילוסופית אתית – יש בתחום המוסר עקרונות אובייקטיביים המחייבים את כל בני האדם בכל החברות ותוקפו לא תלוי בהסכמים של קבוצה מסוימת או אחרת. פילוסופיה משפטית – נורמה שקובעים בני אדם בחברה מסוימת יכולה להיות חוק בעל תוקף משפטי רק אם אינה מנוגדת לעקרונות המוסר האובייקטיביים של המשפט הטבעי. שתי טענות אלו משקפות שני שלבים: הראשון מניח כי ישנם עקרונות שמקובלים על כל בני האדם בעולם, השני קובע כי המשפט חייב להתאים לעקרונות אלו. תאורטיקנים של המשפט הטבעי אריסטו בספרו אתיקה ניקרומקאית (אתיקה מהד' ניקומאכוס, ספר ה, פרקים ז, י א2א, עמ' 16) קובע את מושג "הצדק הטבעי" האוניברסלי שמקובל על הכול - ישנו משהו משותף כללי וצודק שממנו נובעים החוקים שבני האדם קובעים. תומאס אקווינס בספרו סומה תאולוגיה (סומה תאולוגיה שאלה 90, א 5, עמ' 27) משלב את מערכת הדת עם תפיסת המשפט הטבעי. אקווינס מבחין בין ארבעה סוגי חוקים: חוק נצחי (lex aeterna) – מתפקד כעיקרון על בדומה לאידיאות של אפלטון. בגלל עליונותו לא יכול להיות מושג על-ידי בני האדם במלואו. החוק הטבעי הוא חלק מן החוק האלוהי. חוק אלוהי (lex divina) – נמסר לבני האדם באמצעות כתבי הקודש וההתגלות. חוק טבעי (lex naturalis) – ההשתתפות של האדם במחשבה האלוהית וקבלת כללי התנהגות. לבני האדם יש מספר נטיות שהם מפתחים (להתקיים, לגדול, להתנסות חושית...) והמשפט הטבעי מבוסס על נטיות האדם כיצור רציונלי. האדם מסיק את המשפט הטבעי מתוך התבוננות בטבע. חוק אנושי (lex humana)– חוק של המושל. מהווה קונקרטיזציה של המשפט הטבעי וחייב להתאים לו. משפט הטבע של הובס משפט הטבע כפי שהוא מנוסח בספרו של תומאס הובס "לויתן", הוא ציווי, או כלל, אשר אפשר לבררו בהיגיון ולפיו אסור על האדם לעשות מעשה שהוא מזיק לחייו, או מסכן את אפשרות קיומם, או להפסיק את אותם אמצעים המאפשרים את קיומם. קיימים תשעה-עשר חוקים. שני הראשונים מפורטים בפרק י"ד ויתרתם בפרק ט"ו של הספר: "כל אדם חייב לשאוף לשלום, במידה שתקוה לו להשיגו; וכשאינו יכול להשיגו, זכאי הוא לבקש ולנצל את כל אמצעי-הסעד והיתרונות של מלחמה". "יהי אדם נכון, כשגם אחרים נכונים לכך, לנטוש את זכותו זו לכל דבר, במידה שימצא לנחוץ למען השלום ולשם הגנה על עצמו; ויהי מסתפק באותה מידה של חירות כלפי בני-אדם אחרים, שהיה מניח בידם ביחס לעצמו." "הצדק" - "הכורת אמנה חייב לקיימה". חוק טבעי זה הוא יסוד ומקור הצדק. כאשר נכרתת אמנה, הפרתה כרוכה באי-צדק והגדרת אי-צדק איננה אחרת מאשר אי-קיום אמנה. וכל אשר אינו בלתי צודק, הוא צודק. "הכרת טובה" – "המקבל טובה מאחר מתוך חסד גרידא, יהיה משתדל שהגומל אותה לא תהא לו סיבה סבירה להתחרט על רצונו הטוב". הפרת חוק זה נקראת כפיות טובה. "הסתגלות הדדית או נוחות לבריות" – "יהי כל אדם מתאמץ להסתגל לשאר הבריות". זהו התנאי לחיי חברה. "נכונות למחול" – "כשהעבריין מביע חרטה ומבקש מחילה, חייב אדם למחול את חטאיו בעבר, ובלבד שתהא נתונה ערובה לעתיד." "שבמעשי נקם יש לחשוב רק על הטובה העתידה" – "כשאדם לוקח נקם, אל יהי נותן דעתו על גודל הרעה בעבר, אלא על גודל הטובה שתבוא בעקבותיו". החוק אוסר על הטלת עונש אלא מתוך כוונה לתקן את דרכו של העבריין. "נגד עזות פנים" – "אל יהי אדם מכריז במעשה, בדיבור, בהבעת פנים, או במחווה, על שנאתו או על בוז לבו לזולת". "נגד הגאווה" – "יהי כל אדם מכיר בחברו כשווה לו על-פי הטבע" "נגד השחצנות" – "כשבני-אדם עושים שלום ביניהם, אל יהי שום אדם דורש שתהא שמורה לו זכות כל-שהיא, שלא היה מסכים שתהא שמורה לכל אחד ואחד מן השאר". "דין-יושר" – "מי שבוטחים בו וממנים אותו שופט בין אדם לחברו, יהיה פוסק ביניהם ביושר, על פי קנה-מידה שווה". "שימוש שווה בדברים משותפים" – "דברים שאי-אפשר לחלקם לחלקים, יש להשתמש בהם במשותף, אם מן האפשר הוא; ואם כמות הדבר מניחה זאת, בלא הגבלה; ואם לאו, באורח פרופורציוני למספרם של בעלי הזכות". "בדבר הפלת גורל" – באשר למקרים שבהם לא ניתן לחלקם ולא להשתמש במשותף ואז "הזכות כולה, או – במקרה של שימוש לסירוגין – החזקה הראשונה, תהא נקבעת על ידי הפלת גורל" "בדבר בכורה, ובדבר תפישה ראשונה" – אותם דברים שלא ניתן להשתמש בהם במשותף ואף לא לחלקם לחלקים ואשר לא הסכימו על הפלת גורל, הרי שיהיו של התופש ראשון או הבכור. "בדבר מתווכים" – "כל הבא לתווך לשם שלום, יש לאפשר לו מעבר בטוח" "בדבר מסירת סכסוכים לבוררות" – "בכל סכסוך יהיו הצדדים מוסרים את קביעת זכותם למשפטו של בורר". "שום אדם אינו דיין לעצמו" ואשר משמעותו היא כי אדם אינו יכול לשמש כבורר לענייניו שלו. "לא יהא שופט מי שיש בו סיבה טבעית למשוא-פנים" "בדבר עדים" כאשר קיימת מחלוקת עובדתית וכאשר אין לשופט ראיות נוספות להכריע בין עדות אחת למשנייה, יש להאמין למספר העדים הגדול יותר. גישות של משפט הטבע בעולם המודרני כיום יש ניסיון להוציא את המשפט הטבעי מהדת ולחבר אותו למוסר האוניברסלי. המשפט הטבעי מבוסס על חשיבה של האדם על מה שטוב ואין צורך בהוכחה. אם החוק סוטה מהטוב הבסיסי (חיים, ידע, הגיון, דת...) יש לו פחות תוקף מוסרי – הוא לא בטל אך הוא מבוקר על ידי המשפט הטבעי. המשפט הטבעי מפסיק להיות מקור תוקף למשפט הפוזיטיבי והופך להיות כלי פרשני לביקורת עליו. הבסיס למשפט הטבעי נלמד מהסכמות משותפות לכלל בני האדם. לכל קהילה יש טובים אנושיים שונים שנובעים מתפיסות מוסריות שונות ולכן המשפט הטבעי אינו מקור לדין הרצוי אלא רק ביקורת עליו. מקור התוקף של המשפט הוא פוזיטיבי. הביקורת על המשפט הטבעי בעבר - גם אנשי המשפט הטבעי וגם הפוזיטיביסטים מסכימים לטענה הראשונה לפיה יש מוסר שמקובל על כולם. הטענה השנייה (שהחקיקה המשפטית האנושית חייבת להתאים למשפט הטבע) נמצאת במחלוקת. הפוזיטיביסטים טוענים שיש הפרדה בין המוסר למשפט ואנשי המשפט הטבעי טוענים שהמוסר עומד מאחורי כל חוק. כיום – לאור מגמת הרב-תרבותיות, דווקא הטענה הראשונה נמצאת במחלוקת. לטענת המבקרים, האמונה שקיים מוסר אוניברסלי אחד לכל האנושות היא בעייתית. הניסיון לקבוע מוסר אוניברסלי אחד נתפס בעיניהם כניסיון של תרבות מערב שמתנשא ומנסה להשליט את ערכיו על כל העולם. לכן, כשתוקפים את הטענה הראשונה של המשפט הטבעי, גם הטענה השנייה נופלת כי אין מוסר משותף שמכריע בכל מקום. פוזיטיביזם גובר על המשפט הטבעי כי הוא מסכים שיש עקרונות מקובלים בכל חברה שצריך לכתוב אותם ובכך מתאפשרת בקרה פוזיטיביסטית על כללי המשפט שלנו. מערכת המשפט בארץ מתנגדת בעיקרון למשפט טבעי ומסתמכת בפסקי הדין על חוק רשום. חריג יחיד לכך הוא במשפטי הנאצים אולם גם בהם ההסתמכות העיקרית היא על מוסר שמקובל בעולם כולו – מוסר אוניברסלי. במקומות שיש בהם חוסר ניתן להשתמש בעקרונות השיטה המקובלים במערכת. גם הפוזיטיביסטים יסכימו למהלך כזה בתנאי שהמשפט הטבעי יתקבל כאמצעי ביקורת ולא כמייצר דין חדש. יישום המשפט הטבעי בפסיקה בישראל פסק דין חשוב, העוסק בשאלת "המשפט הטבעי" ומהווה אבן דרך בשיטת המשפט הישראלית, ובהיסטוריה של בית המשפט העליון הוא ע"ב1/65 ירדור נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט (3), 365 (פסק דין ירדור). המדובר בערעור על סירובה של ועדת הבחירות המרכזית לאשר השתתפותה בבחירות לכנסת השישית של "רשימת הסוציאליסטים", רשימה שחלק מחבריה היו אף חברים בארגון הבלתי חוקי "אל ארד". בערעור דנו שלושת שופטי בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, חיים כהן, ויואל זוסמן. שלושתם נמנים עם גדולי המשפטנים שקמו במדינת ישראל. אגרנט וזוסמן הפכו מאוחר יותר נשיאי בית המשפט העליון וכהן המשנה לנשיא בית המשפט העליון. חיים כהן ייצג את הגישה הפוזיטיביסטית, כאשר קבע כי אם אין למצוא חיקוק מפורש מכוחו יכולה ועדת הבחירות לפסול רשימה מלרוץ לבחירות, הרי שאין בכוחה של הוועדה לפסול את הרשימה, ואחת היא עד כמה יהיו חבריה מסוכנים, וכדבריו: לפי החוק הקיים במדינה, אשר בה שולט החוק, אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד. לא ועדת הבחירות המרכזית ולא בית משפט זה מחוקקים במדינה הזאת: הכנסת היא הרשות המחוקקת, והיא אשר מסמיכה את מוסמכיה, אם רצונה בכך, לעשות לאיש כדרכיו וכפי מעלליו. בהיעדר הסמכה כזאת מאת המחוקק, לא ההיגיון ולא הכורח ולא אהבת המולדת ולא שום שיקול אחר, יהא אשר יהא - מצדיקים עשיית דין על דעת עצמו ושלילת זכות הזולת. המדובר בניתוח החוק באופן פוזיטיביסטי, השואל את השאלה לא "מהי הנורמה המשפטית הרצויה", אלא "מהי הנורמה המשפטית הקיימת". השופט יואל זוסמן בחר בדרך אחרת. השאלה היא, לדעתו, אם צריכה ועדת הבחירות המרכזית להסתפק בחוק הרשום עלי ספר, או שמא צריכה היא לשקול שיקולים ועקרונות שאינם רשומים בספר החוקים, והם שיאירו את דרכה. השופט זוסמן קבע כי בנוסף לאות הרשומה של החוק על ועדת הבחירות המרכזית לקחת בחשבון את השיקול הטבעי והמובן מאליו, של זכות ההתגוננות של המדינה מידי אויביה מבפנים ומבחוץ. בהסתמך על הניסיון המר של רפובליקת ויימאר, קבע השופט זוסמן כי זכות התגוננות זו היא חלק מן המשפט הטבעי, ויש חובה על הוועדה לקחת שיקול זה בחשבון בעת דיוניה, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהעדר דין פוזיטיבי כשבעל דין מבקש מהם, שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה. כאן מאמץ השופט זוסמן את גישת "המשפט הטבעי" באופן מפורש, תוך שהוא יוצא באופן חזיתי נגד גישתו הפוזיטיביסטית של חברו השופט כהן, תוך שימוש בלקחי השואה, שמהווה כיום אחד הבסיסים האידאולוגיים המוצקים למצדיקי המשפט הטבעי. השופט אגרנט, אשר דעתו הייתה המכרעת, קבע כי היות שלשאלה משמעות חוקתית, הרי שיש לקחת בחשבון נתוני יסוד, ובראשם היות מדינת ישראל מדינה יהודית, ולאור זאת לפרש את החוקים באופן שלא יכולה להיות פעולה הסותרת נתון בסיסי זה, ובכללה פעולת ועדת הבחירות המרכזית, אשר אינה יכולה לאפשר לכנסת להעלות על סדר יומה את השאלה אם יש לעשות לשם חיסול מדינת ישראל, שהרי עצם הצגת השאלה נוגדת את רצון העם השוכן בציון, את חזונו ואת האני מאמין שלו. גישה זו היא גישה מעט מרוככת מגישתו של השופט זוסמן. פסק דין ירדור מהווה את אחת הדוגמאות הטובות ביותר להתנגשות בין "הפוזיטיביסטים" ובין "אנשי המשפט הטבעי", וזאת בדור שחווה את השואה, בה נעשה שימוש במערכת משפטית שלמה ובעלת הגיון פנימי, על מנת לעשות מעשים נוראים המנוגדים למוסר האנושי הבסיסי ביותר. אם כי בדיון זה קיבל בית המשפט את טענת "המשפט הטבעי" ישנן דוגמאות רבות לפסיקה "פוזיטיביסטית", ולא ניתן לומר כי אחת השיטות היא השיטה הדומיננטית במשפט ארצנו. אחרי מספר שנים, בספרו על פרשנות, מפנה השופט חיים כהן את הקורא לדעת הרוב בירדור, ומתעלם כליל מדעת היחיד שלו עצמו. לקריאה נוספת ק.ס. לואיס, הנכון והשגוי כרמז למשמעות היקום. מאנגלית: עמית איזנמן. דחק: כתב עת לספרות טובה, גיליון י"ג, 2021. ראו גם פוזיטיביזם משפטי אנרכיזם כללי הצדק הטבעי אקטיביזם שיפוטי קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:פילוסופיה של המשפט	2024-07-28T15:43:15
ריאליזם משפטי	ריאליזם משפטי הוא גישה משפטית ביקורתית המושפעת מהסוציולוגיה של המשפט. הריאליזם המשפטי גורס כי המשפט הוא יצירה חברתית והדרך היחידה לעסוק במשפט היא בתוך ההקשר החברתי של תפקוד המשפט. גישה זו יוצאת כנגד התפיסה המקובלת הגורסת כי המשפט הוא מעין מדע ויש בו עקרונות שאינם משתנים עם הזמנים. כלומר ישנה "חשיבה משפטית" שאינה משתנה עם הזמן. לאורך כל הדורות מתקיים תהליך דומה של חשיבה משפטית. ניתן לחלק את התפתחות הריאליזם המשפטי לשלשה שלבים מרכזיים: שלב 1 – עליית הפרגמטיזם, המשפטן אוליבר ונדל הולמס הוא ממובילי הגישה. שלב 2 – הריאליזם המשפטי, תנועה מהפכנית אקדמית שמתפתחת כריאקציה לתרבות המשפטית הקיימת. שלב 3 – הפנמת הביקורת הריאליסטית, התבגרות של השיטה-הביקורת מוכנסת פנימה ויוצרת תורת משפט אמריקאית עצמאית. השלב הראשון – עליית הפרגמטיזם מיתוס האדם החדש באמריקה – בסוף המאה ה-19 יש ניסיון למצוא מיהו האמריקאי בניסיון להשתחרר אחת ולתמיד מאירופה. האמריקאים יוצרים אדם שבונה עצמו במו ידיו ומתחיל מאפס. הפרגמטיזם האמריקאי עולה מתוך ניסיון להסביר מה הפילוסופיה שמייחדת את האמריקאי. ראשית המסורת הריאליסטית בשלב הפרגמטיסטי. אוליבר ונדל הולמס left אוליבר ונדל הולמס (1841–1935) היה שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. נודע בפסיקות המתקדמות שנתן, לעיתים קרובות בעמדת מיעוט, אשר העניקו לו את הכינוי – "הבדלן הגדול". הולמס מזוהה כיום כאבי הגישה הריאליסטית למשפט. את ראשית המסורת הריאליסטית בשלב הפרגמטי פתח השופט הולמס, בספרו The Common Law שבו טען כי: "חייו של המשפט אינם היגיון אלא ניסיון". האדם מוגדר כיצור מתנסה ופותר בעיות. ההנחות של נורמות, זכויות וכיוצא בזה אינן חשובות בעיני הולמס והוא רוצה לפתח את המשפט כמדע שמתמודד עם התנסות ולא כמשפט שמתמודד עם שאלות. הולמס מנבא שהמשפט האמריקאי ינסה לשאוב את המדעיות שלו מהכלכלה. האדם של ההווה הוא האדם של המילה הכתובה אך האדם של העתיד יהיה כלכלן – איש מדעי החברה. המשפטן ידע כלכלה כך שיוכל לבדוק באופן אמפירי את האופן שבו המשפט יתקיים בפועל. השלב השני – הריאליזם המשפטי רקע הריאליזם המשפטי עלה בין שנות ה-20 וה-30 בארצות הברית. מדובר בקבוצת אינטלקטואלים – מהקבוצות המזוהות עם השמאל הפוליטי שאנשיהן הגיעו מתחום ההוראה במשפט, קבוצה זו הקימה תנועה מרדנית (הריאליזם המשפטי כתנועה). מה שמאפיין את כתיבתם זו ביקורת כלפי השיטה המשפטית הקיימת, שהייתה באותה עת הפורמליזם המשפטי. החשיבה המשפטית באותה עת שמה דגש על הכרת הכללים והקשר בין מושגי המשפט, מתוך רצון להציג את המשפט כמדע. לדוגמה פרופסור לנגדל, דיקאן הפקולטה למשפטים בהארוורד באותה עת, גרס כי תפקיד המשפטן הוא להכיר את הדוקטרינות המשפטיות ולסווגן, באופן שיאפשר יצירתה של "גאומטריה משפטית" – הסקה אינדוקטיבית של כללים מתוך מקרים ספציפיים שנפסקו על ידי בתי המשפט, והחלה דדוקטיבית של הכללים על המקרים החדשים שבאים אל פתח בתי המשפט. כך, בדומה למעבדה אצל הפיזיקאי, מציג לנגדל את הספרייה כ"מעבדתו של המשפטן". מאפיינים נוספים של התפיסה הפורמליסטית הנוקשה ששלטה אז בארצות הברית הם האמונה שאין במשפט לקונה, שההכרעה המשפטית היא אובייקטיבית, ושמערכת המשפט אינה צריכה להתחשב בשינויי הזמן ובלחצים חברתיים. הריאליזם יוצא נגד חשיבה זו, שלטענתו מטרתה היא הנצחת הפערים החברתיים והגנה על בעלי ההון. הריאליסטים טוענים כי השימוש במושגים של כללים – חובות במשפט הוא מחסום לחשיבה בהירה על עניינים משפטיים. השופט צריך להיבחן על פי מה שהוא עושה בפועל – התנהגותו, ולא על ידי עיסוק תאורטי בחוקים שהוא מחיל. כך, מוריס כהן, אחד מן הריאליסטים החשובים, מעמיד בפני המשפטן הריאליסט שתי מטרות מרכזיות: הראשונה היא לבחון מה בתי המשפט פוסקים בפועל (על ידי מחקר אמפירי של הפסיקות), כלומר מה קיים בפועל, והשנייה היא בחינה של הפסיקות הראויות, מתוך תפיסת המשפט ככלי להנדסה חברתית (באמצעות שימוש במדעי החברה: סוציולוגיה, כלכלה וכו'), כלומר מה ראוי שיהיה. עם חברי קבוצה זו ניתן למנות בין היתר גם את קרל לואלין, ג'רום פרנק ורוברט לי הייל. מאפיינים בולטים של גישת הריאליזם המשפטי זוהי תאוריה תיאורית, כלומר צופה על המציאות ומתארת אותה, ונורמטיבית, כלומר מגדירה לשופט כיצד לפעול. הריאליזם האמריקאי הוא בעיקר תורת שפיטה, אולם ככזה יש לו קשר הדוק גם לתורת המשפט. רעיון הזרימה – לעולם לא מקבעים, ממשיכים כל הזמן לחפש. דומה לאנטי פורמליזם. היחס בין המשפט למטרות החברתיות שלו הוא יחס דינאמי, כל הזמן בודקים את המשפט ואת המטרות. החברה תמיד תזרום מהר יותר מהמשפט. ההנחה היא שהשינויים באים מלמטה. המשפט כל הזמן מסתכל על החברה ומשתנה בהתאם. ישנה הבחנה בין מה קיים בפועל (IS) לבין מה שצריך להיות (OUGHT). החשיבות היא על מה קיים, מהן העובדות. גם אנשים שרוצים שינוי חברתי ומאמינים במשפט ככלי לשינוי חייבים קודם כל לתאר את המשפט כמות שהוא בלי סנטימנטים ורק כך נדע מהו המשפט באמת בלא ערבוב של רגש ומוסר. מה שחשוב זו התוצאה הסופית, פסק הדין. טענות הריאליסטים ספקנות כללים – כללים אינם מסוגלים להכתיב תוצאות משפטיות. מערכת המשפט נראית על פניו כמערכת כללים אך בפועל היא מלאה בפערים (מקומות שאינם מכוסים על ידי החוק, לקונות), קונפליקטים (התנגשויות בין נורמות וכללים לעקרונות שעומדים מאחוריהם) ובדו-משמעויות (מושגים עמומים). המצב הבסיסי של ששופט מתמודד איתו זה "חוסר ניתנות להכרעה". ההחלטות מתקבלות בהיעדר קריטריון. אם הכללים אינם מניבים תוצאה אז המשפט לא יכול להסתפק בעיסוק בכללים אלא עליו לרדת למציאות בה מתקבלות ההחלטות. ספקנות עובדות – אבי הרעיון הוא ג'רום פרנק. הוא טוען שהשופט לא שונה מהעדים. העדים יוצרים עיוות ראשוני של העובדות והמושבעים יוצרים עיוות נוסף. קליטת המידע היא תמיד סלקטיבית ומושפעת מדעות קדומות, מצב רוח וכיוצא בזה. למשפט אין יכולת למצוא את העובדות ולהכריע בשאלה מה באמת קרה. צריך לשם כך להפעיל ידע מפסיכולוגיה / סוציולוגיה. הריאליסטים חולקים על הטענה ששופט מפריד בין עובדות ונורמות. הפעלת שיקול דעת של השופט היא שרירותית והכל תלוי במצב רוחו של השופט, בהיבטים התרבותיים שלו (דעות קדומות), או באיזון שהשופט עושה בין שיקולי מדיניות. אנטי קונצפטואליזם – יציאה כנגד שימוש של המשפטן במושגים מופשטים כדי להצדיק החלטות שלו. פליקס כהן – חלומו האולטימטיבי של המשפטן הוא להיות בגן עדן של מושגים מופשטים שאינם מפורשים על ידי המציאות. בפסק דין שואל בית משפט אמריקאי האם ניתן לתבוע תאגיד שהוקם באריזונה בניו-יורק, שם הוא מנהל עסקים. כהן אומר שיש כאן התמקדות במושגים שלא נותנים תשובה. השאלה היא לא מהו המושג אלא מה המושג אמור להשיג במציאות, שאלת התכלית. המושג הוא כלי של פרשנות שניתן להבנה רק דרך שאלת הפונקציה שלו. השופטים צריכים לעשות דיון פונקציונלי ולא מטאפיזי. דגש על מדעי החברה / אמפיריציזם (לימוד מן הניסיון העובדתי) – הריאליסטים מנסים להתאים את המשפט לקריטריונים של מדעי החברה ולתאר אותו כמדע שעוסק בעובדות. מנסים להפוך את המשפט לכלי שאפשר ליישם אותו. חלק מהרעיון זה חינוך משפטי חדש – בית הספר לעו"ד של פרנק. טענתו הייתה שכדי להפוך את המשפט למדעי יותר חייבים לבנות את בית הספר בצורה של משרד משפטים, בית ספר שיכשיר מטפלים בתיקים. טענתו של פרנק הייתה שיש עיוות בדרך שבה עורך דין לומד משפטים. לטענתו בתי-הספר לא מאומנים במפגש עם המציאות והדבר יוצר חינוך משפטי מאוד מפוקפק. המשפט ככלי להגשמת מדיניות – הפן האחר של הריאליסטים. שופט, כאשר הוא מיישם כללים, אינו פועל מתוך שיקול דעת בלתי מוגבל אלא משתמש בכללים ככלי להגשמת מדיניות חברתית ולכן הוא מתאים את האמצעים למטרה. השלב השלישי – הפנמת הביקורת הריאליסטית – תורת משפט אמריקאית עצמאית רקע אמריקה בגדלותה – לאחר הפנמת הביקורת של הריאליזם המשפטי ולאחר מלה"ע ה-2 הריאליסטים הופכים להיות שייכים לממסד. יש חגיגה גדולה של אמריקה לאחר ניצחונה במלה"ע ה-2. יש תחושה של אופוריה גדולה, הכלכלה פורחת, אמריקה היא מעצמה, האווירה מתמקדת בזהות האמריקאית. יומרנות וריאקציה – המשפט נבנה ברוח הפרגמטיזם האמריקאי. נוצרת תורת משפט חדשה של תכלית שמייצגת את הקול האמריקאי ומנסחת מחדש מהו המשפט. האקדמיה מאוד שמרנית. יוצרת תורת משפט שקשורה באיזון בין מוסדות. יש אופטימיות של החברה כזורמת לכיוון של התפתחות מעצמה. בית משפט אקטיביסטי – בניגוד לאקדמיה, בית המשפט הוא מאוד אקטיביסטי ומקדם זכויות, ויוצא נגד התפיסות החברתיות באותה תקופה בשם ערכים וזכויות. אלו שתי מגמות סותרות שפועלות באותו זמן – בית משפט מאוד אקטיביסטי לעומת תורת משפט מאוד שמרנית. גם בתי הספר למשפטים משתנים – נשים מתחילות ללמוד. גם המורים משתנים, מלמדים גם כלכלנים פילוסופים ולא רק משפטנים. תורת משפט אמריקאית עצמאית דגש אבולוציות, אופטימיזם והגדלת העושר – למשפט אסור להתערב בהתקדמות של החברה וכך יהיה שגשוג והתפתחות. המשפט אמור ליצור הרמוניה בין ארבעת המוסדות: השוק הפרטי, הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. נדרשות התערבויות קלות מאוד בלבד. המעבר מתוכן לצורה / ההליך במרכז – ההנחה היא שיש עולם של כללים שלהם בעצמם אין תוצאה, אך מאחורי כל כלל יש שני עקרונות משפטיים סותרים. השופט ייכנס להליך משפטי ובסופו של דבר, אם הוא יעבור באופן נכון את השלבים המשפטיים, הוא יגיע לתוצאה. צריך לבדוק שהייתה הקפדה על התהליך, שהצדק הפרוצדורלי הושג. התהליך המרכזי שעומד בתקופה זו על הפרק – "פיתוח מנומק", "פיתוח רציונלי" – אופטימיות שמניחה שאם ניכנס לתהליך של דיון, ונעקוב באופן מקיף אחרי השלבים שעברו, נוכל להיכנס לתהליך מחשבתי שבו התוצאה מתפתחת מתוך הטיפול הטבעי במקרה הזה. זוהי רציונליות אורגנית. לקריאה נוספת חנוך דגן, "התפיסה הריאליסטית של המשפט", ספר דליה דורנר (שולמית אלמוג, דורית ביניש ויעד רותם - עורכים, תשס"ט) 303. בנימין בראון, 'תשובות בזק: לקראת ריאליזם הלכתי?', דיני ישראל לה (תשפ"ב), עמ' 148-111. הערות שוליים קטגוריה:פילוסופיה של המשפט	2024-02-26T09:41:43
רנסאנס	שמאל\|ממוזער\|250px\|האדם הוויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י מדגים בבירור את ההשפעה שהייתה למלומדי העת העתיקה על אנשי הרנסאנס. דה וינצ'י ניסה לצייר את האדם הפרופורציונלי ביותר לפי הוראות מכתביו של ויטרוביוס הרנסאנס (בצרפתית: Renaissance – "לידה מחדש") הוא שמה של תנועת תחייה תרבותית, פילוסופית ואמנותית שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים המאוחרים והתפשטה בהדרגה לרחבי אירופה. התנועה נתנה את שמה לתקופה היסטורית שנמשכה בערך מהמאה ה־14 ועד למאה ה־17 (לחלופין יש הרואים אותה מהמאה ה־15 ועד למאה ה־18). הווייתה ורעיונותיה של התנועה חפפו את אירועי השעה של אותה עת – ובמרכזם עמדה תחייתם של טקסטים מהתקופה הקלאסית (תקופת יוון ורומא העתיקות), עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה, התפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) והתקדמות רבה בתחומי המדע. לזרם הרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך הוא ידוע בעיקר בשל השפעתו המכרעת על עולם האמנות שבאה לידי ביטוי בתרומות של אדריכלים, פסלים, ציירים ואנשי אשכולות שהבולטים ביניהם היו רפאל, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, שהיו המקור למונח "איש הרנסאנס". על פי רוב הדעות, הרנסאנס החל בעיר פירנצה במאה ה־14, אם כי יש חולקים על קביעה זו. תאוריות מגוונות הוצעו במהלך ההיסטוריה על מנת להסביר את מקורה של התנועה ואת מאפייניה, והן מתמקדות בעיקר בתנאים החברתיים והאזרחיים שהיו מיוחדים לפירנצה באותה התקופה וכן למבנה הפוליטי המיוחד שלה, שכלל את הפטרונות של המשפחה השולטת בעיר, משפחת מדיצ'י. קיימת היסטוריוגרפיה ענפה על תקופת הרנסאנס, אולם ההיסטוריונים חלוקים בדעתם בשאלה האם היא היוותה התקדמות תרבותית מימי הביניים או שמא היא הייתה תקופת פסימיות ונוסטלגיה לעידן הקלאסי. בעוד שהיסטוריונים בני המאה ה־19 נטו להדגיש את העובדה שהרנסאנס ייצג התנתקות גמורה מדרך המחשבה וההתנהגות של ימי הביניים, היסטוריונים מודרניים יותר נוטים להדגיש את ההמשכיות שבין שתי התקופות. סקירה כללית הרנסאנס הייתה תנועה תרבותית שהשפיעה רבות על החיים האינטלקטואלים באירופה של התקופה המודרנית המוקדמת. התנועה החלה באיטליה, ועד המאה ה־16 היא התפשטה ברחבי אירופה. השפעותיה הורגשו בתחומים רבים, כמו ספרות, פילוסופיה, אמנות, פוליטיקה, מדע, דת, ארכיטקטורה ועוד. מלומדי תקופת הרנסאנס השתמשו בפילוסופיית ההומניזם בלימודיהם, וחיפשו ריאליזם ורגשות אנושיים באמנות. הם ביקשו ללמוד מטקסטים עתיקים, בעיקר כאלו שנכתבו ביוונית ובלטינית, וסרקו את ספריות המנזרים בחיפוש אחר כתבים עתיקים שנשכחו. כתבים אלו עוררו בהם רצון עז לשפר ולשכלל את הידע שלהם, שהיה מוגבל עד אז לחומר שהכנסייה התירה ללמוד. אולם אנשי הרנסאנס לא דחו את הדת; למעשה חלק רב מהעבודות הגדולות של הרנסאנס הוקדשו לדת, והכנסייה נתנה את חסותה לאמנים רבים וגדולים מהתקופה. למרות זאת היה שינוי בתפיסת הדת של האינטלקטואלים, ושינוי זה הורגש בתחומים שונים של החיים התרבותיים. יש האומרים, שהתנועה הושפעה רבות משרידי האימפריה הרומית, אשר היו פזורים לאורך איטליה. אמני הרנסאנס שאפו לייצג את דמות האדם באופן ריאליסטי, ולמטרה זו הם פיתחו טכניקות חדשות כמו פרספקטיבה ושימוש מתוחכם באור טבעי. הצייר דייוויד הוקני פיתח את התיזה של הוקני-פאלקו שעל פיה התקדמות הריאליזם והדיוק בציור בהיסטוריה של האמנות המערבית מאז הרנסאנס הייתה בעיקר תוצאה של מכשירים אופטיים כמו הקמרה אובסקורה, הקמרה לוסידה ומראות קמורות. את טיעוניו וההוכחות להם פרסם בספר משנת 2001, "גילוי מחדש של הטכניקות האבודות של המאסטרים הגדולים" (Secret Knowledge: Rediscovering the Lost Techniques of the Old Masters). פילוסופים פוליטיים, מקיאוולי היה המפורסם מביניהם, ביקשו לתאר את החיים הפוליטיים באופן מציאותי, וכן לשפר את הממשל כך שיתבסס על ההיגיון. הסופרים של התקופה, בנוסף ללימוד הכתבים העתיקים, החלו להשתמש יותר ויותר בשפה יומיומית ולא בלטינית. עובדה זו, יחד עם מהפכת הדפוס, אפשרה לאנשים רבים באירופה גישה לספרים, ובמיוחד לכתבי הקודש, מה שהוביל מאוחר יותר להתפתחות הפרוטסטנטיות. תנועת הרנסאנס הייתה ניסיון של אינטלקטואלים לחקור ולשפר את העולם הרוחני, הגשמי והאומנותי, דרך החייאתם של רעיונות מהעת העתיקה וכן דרך גישות חדשות לדרך המחשבה. מקור השם ג'ורג'ו וזארי היה הראשון שהשתמש במילה "רנסאנס" Rinascita בדפוס, בספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" שיצא לאור בשנת 1550 והוקדש לקוזימו דה מדיצ'י. ההתייחסות מצד וזארי הייתה בעיקר לתחיית האמנות בכיפה של מיכלאנג'לו. יעקב בורקהארט, בספרו "תרבות הרנסאנס באיטליה", הרחיב את המילה למונח היסטורי המתאר את התקופה כולה. מקורות הרנסאנס שמאל\|ממוזער\|200px\|דיוקן של דנטה, כפי שצויר על ידי ג'וטו היסטוריונים רבים מסכימים כי הרעיונות שאפיינו את הרנסאנס מקורם בפירנצה של סוף המאה ה-13, ובמיוחד בכתביהם של הסופרים פטרארקה, שהחיה את הספרות הקלאסית היוונית, ודנטה, וביצירותיו של האמן ג'וטו די בונדונה. אולם השאלה מדוע הרנסאנס התחיל באיטליה דווקא באותה התקופה נותרה לא פתורה. כדי לענות על שאלה זו הועלו מספר תאוריות: היטמעות של ידע יווני וערבי הרנסאנס קיבל את שמו משום שהוא סימל "לידה מחדש" של רעיונות קלאסיים מסוימים שהיו אבודים במשך תקופה ארוכה לאירופאים המערביים. רוב החוקרים מסכימים כי הגורם המרכזי לתחייה זו היה הגילוי מחדש של טקסטים עתיקים שנשכחו על ידי התרבות המערבית אך נשמרו ב וב, וכן בתרגומים של טקסטים יווניים וערביים לשפה הלטינית. מלומדי הרנסאנס חרשו את ספריותיה של אירופה בחיפוש אחר עבודות של כותבים קלאסיים כגון אפלטון, קיקרו, ויטרוביוס ועוד. פטרארקה היה אחד מהמתרגמים החשובים ביותר של התקופה ונודע בתרומתו הרבה לתרגום וחקירת כתבים יוונים, ולהתפתחות הרנסאנס בכלל. בנוסף לכך, ככל שהכיבוש מחדש של חצי האי האיברי מידי המוסלמים התקדם, עבודות יווניות וערביות רבות נתפסו ממוסדות חינוכיים חשובים, כמו הספרייה של קורדובה. הכתבים של סופרים יוונים והלניסטים גדולים, כמו אריסטו, אוקלידס, פלוטינוס ותלמי ועוד, וכן של מדענים ופילוסופים מוסלמים, כמו אבן סינא ואבן רושד, יובאו לתוך העולם הנוצרי וסיפקו חומר אינטלקטואלי חדש למלומדים אירופאים. הידע היווני והערבי לא יובא רק מספרד, אלא גם מהמזרח התיכון. לימוד המתמטיקה פרח באזור והידע המתמטי הובא לאירופה על ידי צלבנים במאה ה-13. נפילתה של האימפריה הביזנטית לידי העות'מאנים בשנת 1453 הביאה להגירה המונית של מלומדים יוונים למערב. מלומדים אלו הביאו עימם טקסטים וידע מהתרבות היוונית הקדומה שלא היו ידועים במערב במשך מאות שנים. המבנה החברתי והפוליטי באיטליה שמאל\|ממוזער\|250px\|פירנצה חוקרים מסוימים מאמינים כי המבנה הפוליטי המיוחד באיטליה של ימי הביניים והאקלים החברתי המיוחד שלה אפשרו פריחה תרבותית נדירה. איטליה לא הייתה קיימת כישות פוליטית בתקופה זו, אלא הייתה מחולקת לערי מדינה קטנות: ממלכת נאפולי שלטה בדרום המגף, רפובליקת פירנצה ומדינת האפיפיור שלטו במרכז, ג'נובה ומילאנו בצפון ובמערב, ורפובליקת ונציה שלטה במזרח. איטליה במאה ה-15 הייתה אחד האזורים האורבניים ביותר באירופה. רבות מעריה ישבו על ערים רומאיות עתיקות, וייתכן כי הטבע הקלאסי של הרנסאנס היה קשור למקורו בשטח הקדום של האימפריה הרומית. באותה התקופה איטליה הייתה ידועה ברפובליקות הסוחר שלה, במיוחד רפובליקות פירנצה וונציה. אף על פי שבפועל ערי מדינה אלו היו אוליגרכיות, ולא דמו כלל לדמוקרטיה מודרנית, הן איפשרו חופש פוליטי יחסי שעודד התקדמות אקדמית ואמנותית. בדומה לכך, מעמדן של ערים איטלקיות רבות, כמו ונציה, כמרכזי מסחר גדולים, הפך אותן לצמתים אינטלקטואליים. סוחרים הביאו עימם רעיונות ממרחקים, ובמיוחד מהלבנט. ונציה הייתה השער של אירופה למסחר עם המזרח וכן יצרנית של זכוכית איכותית, בעוד שפירנצה הייתה בירת המשי והתכשיטים. העושר שעסקים אלו הביאו לאיטליה אפשר את יצירתם של פרויקטים אמנותיים גדולים, פרטיים וציבוריים, וכן הוא הביא לכך שלתושבים היה יותר זמן פנוי ללימודים. המוות השחור תאוריה נוספת למקורה של הרנסאנס טוענת כי ההרס שנגרם על ידי המוות השחור בפירנצה ובשאר אירופה גרם לשינוי בתפיסת העולם של אנשי המאה ה-14. איטליה נפגעה בצורה קשה במיוחד על ידי המגפה, ויכול להיות שהיכרות זו עם המוות גרמה למלומדים של התקופה לחשוב יותר על חייהם העכשוויים ופחות על החיים שלאחר המוות. נטען גם כי המוות השחור גרם לגל חדש של אדיקות, אותו ניתן לראות בעלייה בהזמנות של יצירות אמנות דתיות. אולם תאוריה זו לא מסבירה לגמרי מדוע הרנסאנס התרחש דווקא באיטליה, שכן המוות השחור השפיע על אירופה כולה. בנוסף, חוקרים מאמינים כי המוות השחור שחרר למעמד האריסטוקרטי הון שלאחר מכן הושקע בתרבות ואומנות. קצו של צי הסוחר הערבי ועליית ציי הסחר האיטלקיים עם נפילת בית עבאס בשל פלישת המונגולים החלו ציי הסחר הערביים, ששלטו ללא מתחרים בסחר בים התיכון, להיחלש. בהדרגה החליפו אותם ספינות סוחר איטלקיות. יתר על כן, קיומה של האימפריה המונגולית ששלטה באסיה ממערב עד מזרח פתח דרכי סחר חדשות רבות. העושר החדש שזרם לערי איטליה היווה לדעת רבים גורם חשוב במימון תנועת התחייה של הרנסאנס. התנאים החברתיים בפירנצה שמאל\|ממוזער\|150px\|לורנצו דה מדיצ'י לא ברור מדוע הרנסאנס החל דווקא בעיר פירנצה. חוקרים מציינים מספר מאפיינים שהיו ייחודיים לחיים התרבותיים של פירנצה ושיכלו לגרום לתנועה תרבותית שכזו. רבים מדגישים את התפקיד ששיחקה משפחת מדיצ'י כפטרונית ומעודדת האמנות. לורנצו דה מדיצ'י שילם סכומי עתק לאמנים המובילים של פירנצה, כמו לאונרדו דה וינצ'י, סנדרו בוטיצ'לי ומיכלאנג'לו עבור יצירת עבודות אמנות. אולם תקופת הרנסאנס החלה עוד לפני עלייתו של לורנצו לשלטון ואפילו לפני עלייתה לגדולה של משפחת מדיצ'י. היסטוריונים מסוימים טוענים כי הרנסאנס נולד בפירנצה פשוט במקרה, כתוצאה מהיוולדם של אנשים גדולים ומוכשרים באזור. אולם היסטוריונים אחרים, המאמינים כי "מקריות" כזו אינה סבירה, טוענים כי אנשים גדולים אלו עלו לגדולה הודות לתנאים התרבותיים והחברתיים של התקופה באזור. מאפייני הרנסאנס הומניזם ההומניזם לא היה ממש פילוסופיה, אלא יותר שיטת לימוד. בניגוד לשיטה הסכולסטית, שהתמקדה בפתרון סתירות בין סופרים שונים, ההומניסטים למדו טקסטים עתיקים מקוריים והעריכו אותם באמצעות שילוב של היגיון וראיות אמפיריות. החינוך ההומניסטי התבסס על לימוד של שירה, דקדוק, אתיקה ורטוריקה. אנשי הרנסאנס ניסו לחדש את הרוח הקלאסית, המנוגדת לרוח הכנסייה, שהעמידה במרכז את האל ולא את אושרו של האדם בעולם הזה. מעל לכל, ההומניסטים האמינו בכישרונו של האדם וביכולת הייחודית והמדהימה של המוח האנושי. מלומדים הומניסטים עיצבו את הנוף האינטלקטואלי לכל אורך התקופה המודרנית המוקדמת. פילוסופים פוליטיים כמו מקיאבלי ותומאס מור החיו את הרעיונות של המלומדים היוונים והשתמשו בהם בביקורות על הממשל המודרני. תאולוגים מהתקופה, ובמיוחד ארסמוס ולותר, מרדו בסטטוס קוו האריסטוטלי והציגו לראשונה רעיונות מהפכניים של אמונה שהסתמכו גם הם על ההומניזם. דת שמאל\|ממוזער\|180px\|מרטין לותר האידיאלים ההומניסטיים החדשים, אף על פי שהיו חילוניים בעיקרם, התפתחו בתקופה שנשלטה על ידי הנצרות באירופה ללא עוררין. כמעט כל יצירות האמנות החדשות הוזמנו על ידי הכנסייה או הוקדשו לה. עם זאת לרנסאנס הייתה השפעה רבה על התאולוגיה של התקופה, ובמיוחד על הדרך שבה אנשים ראו את היחסים בין האדם לאל. רבים מהתאולוגים החשובים של התקופה, ובהם ארסמוס, תומאס מור, ז'אן קלווין ומרטין לותר, היו בעצמם הומניסטים. הרנסאנס החל בתקופה של אי-שקט דתי. ימי הביניים המאוחרים היו עת של אינטריגות פוליטיות שסבבו סביב האפיפיורות וששיאן היה הקרע המערבי. בעוד שהקרע נפתר על ידי ועידת קונסטנץ בשנת 1414, במאה ה-15 הנצה תנועת הרפורמה הפנימית של הקונקיליאריזם (Conciliarism), שביקשה להגביל את כוחו של האפיפיור ולהדגיש את סמכותן של מועצות בכירי הכנסייה כנגדו. האפיפיורות יצאה אמנם לבסוף ממאבקים אלה כאשר ידה על העליונה, אולם הטענות שהועלו כנגד השחיתות שלה, ובעיקר השחיתות המוסרית של האפיפיור אלכסנדר השישי שהואשם בין היתר במכירת מינויים כנסייתיים, בנפוטיזם ובהולדת ארבעה ממזרים, המשיכו לעלות. אנשי כנסייה כמו ארסמוס ולותר הציעו רפורמות כנסייתיות, רובן מבוססות על ביקורת הומניסטית על הברית החדשה. בחודש אוקטובר 1517 פרסם לותר את 95 התזות שלו, בהן הוא מוחה על הסמכות של האפיפיור ומבקר את השחיתות בכנסייה ובעיקר את מכירות כתבי המחילה. תזות אלו הובילו לרפורמציה ולניתוק מהכנסייה הקתולית הרומאית, שלפני כן טענה להגמוניה במערב אירופה. אמנות שמאל\|ממוזער\|250px\|המונה ליזה (לה ג'וקונדה), אחת מיצירות האמנות המפורסמות ביותר של הרנסאנס עוד קודם לתקופת הרנסאנס התעניינו אמנים ביצירות ריאליסטיות יותר וסימבוליות פחות ממה שהיה מקובל באמנות הנוצרית של ימי הביניים. באמנות הכנסייתית היה עקרון הייצוגיות חשוב בהרבה מהדיוק. אמנות הרנסאנס, לעומת זאת, העניקה חשיבות לסימטריה, קומפוזיציה, אור ופרספקטיבה. אחד מסימני ההיכר של אמנות הרנסאנס היה התפתחותן של טכניקות פרספקטיבה ריאליסטיות. ג'וטו די בונדונה (1267–1337) היה הראשון שהשתמש בחלל בתוך ציור, אולם רק עם פרסום כתביהם של אדריכלים כמו ברונלסקי (1377–1446) ואלברטי (1404–1472) הפרספקטיבה הוגדרה כטכניקה אמנותית רשמית. התפתחות הפרספקטיבה הייתה חלק מנטייה רחבה יותר לכיוון הריאליזם באמנות. למטרה זו פיתחו ציירי התקופה טכניקות נוספות, למדו את משחקי האור והצל, ואפילו, כמו במקרה של לאונרדו דה וינצ'י, למדו את האנטומיה של גוף האדם. ביסוד השינויים הללו באמנות עמד רצון מחודש לתאר את יופיו של הטבע ולבדוק את האקסיומה של האסתטיקה. יצירותיהם של דה וינצ'י, מיכלאנג'לו ורפאל מייצגות את השיאים האמנותיים שאמנים רבים אחרים ניסו לחקות. באותה התקופה, בהולנד, התפתחה תרבות אמנותית תוססת, והיצירות של אמנים הולנדים חשובים כמו יאן ואן אייק השפיעו על ההתפתחות של הציור באיטליה, גם מבחינה טכנית עם השימוש החדש בצבעי שמן ובבד, וגם מבחינת הסגנון עם השימוש בנטורליזם. מאוחר יותר, יצירותיו של פיטר ברויגל האב נתנו השראה לאמנים רבים לתאר בציוריהם את חיי היום-יום. באדריכלות, פיליפו ברונלסקי היה האמן החשוב ביותר בלימוד המבנים הקלאסיים, ועם הידע שהתגלה מחדש מכתביו של ויטרוביוס והפריחה במדע המתמטיקה הוא פיתח את סגנון הרנסאנס באדריכלות. היצירה החשובה ביותר של ברונלסקי, שהייתה מבצע הנדסי מורכב, הייתה הכיפה של קתדרלת פירנצה, שבנייתה נמשכה 16 שנה והסתיימה בשנת 1436. היצירה הארכיטקטונית החשובה ביותר של תקופת סוף הרנסאנס הייתה בזיליקת פטרוס הקדוש, שנבנתה בתחילת המאה ה-17. מדע התמורות שחלו בענפי האמנות ומדעי הרוח השתקפו בתקופה דינמית של שינויים בעולם המדע. יש הרואים בשטף פעילות זה מהפכה מדעית של ממש, שבישרה על התחלתו של העידן מודרני. אחרים רואים בו פשוט האצה של תהליך ממושך שהחל בעת העתיקה ונמשך עד היום. בכל מקרה, ישנה הסכמה כללית כי ברנסאנס היו שינויים משמעותיים בדרך בה ראה האדם את היקום ובשיטות בעזרתן ניסו המדענים להסביר תופעות טבעיות. המדע והאמנות היו שלובים מאוד זה בזה בתקופת הרנסאנס, עם אמנים כמו לאונרדו דה וינצ'י שאיירו איורים מפורטים של אנטומיה וטבע. אולם ההתפתחות החשובה ביותר של התקופה לא הייתה תגלית מסוימת, אלא דווקא תהליך שהוביל לתגליות, הנקרא "השיטה המדעית". דרך מהפכנית זו ללמידת העולם התמקדה בראיות אמפיריות, בחשיבות המתמטיקה ובשלילת תאוריית הסיבה הסופית לטובת פילוסופיית המכניות, הטוענת כי כל התופעות הטבעיות יכולות להיות מוסברות על ידי סיבות פיזיקליות. תומכים מוקדמים של הרעיונות הללו כללו את קופרניקוס ואת גלילאו. השיטה המדעית החדשה הובילה לתרומות גדולות לתחומי האסטרונומיה, הפיזיקה, הביולוגיה והאנטומיה. האסטרונומיה של ימי הביניים המאוחרים הייתה מבוססת על המודל הגאוצנטרי של תלמי, אולם מעט מאוד אסטרונומים ממש קראו את כתביו של תלמי אלא הסתמכו על מבואות וסיכומים לתאוריה שלו. בסוף המאה ה-15 פורסם לראשונה ספר מקיף על האסטרונומיה של תלמי, שכלל בתוכו את מחקריהם של אסטרונומים מהתקופה וכן חלקים מספרים יווניים שלא היו ידועים לעולם המערבי עד אז, שהובאו מקונסטנטינופול. ההתפתחות החשובה ביותר באסטרונומיה של תקופת הרנסאנס הייתה עבודתו של קופרניקוס (1473–1543). קופרניקוס היה שייך לדור הראשון של אסטרונומים שחונכו בעזרת הספרים המקיפים החדשים. בתחילת המאה ה-16 הוא החל לחקור רעיון חדש ומזעזע לזמנו לפיו כדור הארץ סובב את השמש. הוא בילה את שארית חייו בניסיון להוכיח מתמטית את המודל ההליוצנטרי שלו, וכשהוא פרסם לבסוף את מחקריו בשנת 1543 הוא כבר היה על ערש דווי. אולם קופרניקוס היה מדען רנסאנס ולא מהפכן כפי שחושבים, משום שהוא נהג לפי שיטותיו של תלמי ואפילו לפי סדר ההצגה שלו. ניתן להגיד כי הרנסאנס של האסטרונומיה הסתיים עם התאוריות החדשניות של קפלר (1571–1630) וגלילאו (1564–1642). המודעות העצמית ברנסאנס כבר במאה ה-15 היו סופרים ואמנים באיטליה מודעים לשינויים החשובים שהתרחשו בתקופתם והשתמשו בביטויים כמו Modi Antichi (בדרך העתיקה) או Alle Romana et alla Antica (בדרך של הרומאים ושל אנשי העת העתיקה). אולם המונח "לידה מחדש" (Rinascita באיטלקית) לא הופיע אלא לראשונה בספרו של ג'ורג'ו וזארי, "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר", שפורסם בשנת 1550. וזארי חילק את תקופת הרנסאנס לשלושה חלקים: החלק הראשון כלל את תקופתו של ג'וטו, החלק השני את תקופתם של ברונלסקי ודונטלו, והחלק השלישי סבב סביב לאונרדו דה וינצ'י והגיע לשיאו עם מיכלאנג'לו. לפי וזארי, הייתה זו לא רק המודעות הגדלה לתקופה העתיקה שגרמה להתפתחות זו, אלא גם הרצון החדש ללמוד ולחקות את הטבע. צבא ואמצעי לחימה בתחילת הרנסאנס, חיל פרשים כבד שהורכב מאבירים עטויי שריון לוחות וחמושים ברומח וחרב ארוכה, היווה את עיקר הצבא לצד חיל רגלים כבד שהורכב משכירי חרב וחיל רגלים קל וקשתים. בתקופה זו עדיין היה "מרוץ חימוש" בין השריון לנשק ובשדה הקרב הלוחמים הרגליים היו חמושים בעיקר בגרזן-חנית, האלברד ומגוון נשקי מוט אחרים שהותאמו במיוחד נגד שריון לוחות, עם חרב לגיבוי. מנגד, שריון הלוחות הגיע לשיאו וסיפק הגנה טובה ללוחם, ברמה כזאת שהוא ייתר את השימוש במגן ואפשר ללובש אותו להילחם עם כלי נשק דו-ידניים. שריונות לוחות היו זמינים רק לאבירים או לוחמים עשירים, ושאר הלוחמים השתמשו בשריונות זולים ופשוטים יותר כגון שריון שרשראות ושריון עור מחוזק. הלוחמים חבשו גם קסדה להגנה על ראשם. עם התפתחות כלי הירייה מבוססי אבק שריפה גבר השימוש בנשק חם, בעיקר בעקבות פיתוח הארקבוז ויותר מאוחר המוסקט, שהיו רובים יחסית אמינים וקלים לתפעול לתקופתם. רובים אלו חדרו בקלות כל שריון, כולל שריון לוחות כבד, והביאו בהדרגה להיעלמות השריון משדה הקרב. עם ירידת השימוש בשריון בסוף הרנסאנס (המאה ה-17), ירד גם השימוש בכלי נשק קרים כבדים וגדולים (כגון חרב דו-ידנית) והחל מעבר לרובים, רמחים ארוכים, חרבות רפייר, חרבות קלות וסיף פרשים. חרבות אל שימשו יותר לדו-קרב שנעשה נפוץ בתקופה זו ופחות בשדה הקרב שם כלי הנשק העיקריים היו התותח, הרובה, הרומח וסיף פרשים. התפשטות הרנסאנס במאה ה-15 הרנסאנס החל להתפשט במהירות ממולדתו בפירנצה, קודם לשאר חלקי איטליה ובמהרה לרחבי אירופה. המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג איפשרה את ההעברה המהירה של הרעיונות החדשים של התקופה. ככל שאלה התפשטו, הם השתנו והסתגלו לתרבויות המקומיות. במאה ה-20 חוקרים החלו לחלק את תקופת הרנסאנס לתנועות מקומיות ולאומיות: הרנסאנס האיטלקי הרנסאנס הצפוני הרנסאנס האנגלי הרנסאנס הגרמני הרנסאנס הצרפתי הרנסאנס ההולנדי הרנסאנס הפולני הרנסאנס הספרדי הרנסאנס הצפוני שמאל\|ממוזער\|250px\|מלך צרפת פרנסואה הראשון, נחשב כהתגלמות השליט הרנסאנסי האמיתי הרנסאנס שמחוץ לאיטליה נקרא בשם הרנסאנס הצפוני. הוא הגיע תחילה לצרפת על ידי המלך שארל השמיני, לאחר פלישתו לאיטליה. תקופת שלטונו של המלך פרנסואה הראשון נחשבת כשיא הרנסאנס הצרפתי, משום שהוא ייבא למדינה יצירות אמנות איטלקיות והביא אמנים איטלקיים, כמו לאונרדו דה וינצ'י, ואף בנה ארמונות מרהיבים ויקרים שניצלו עד תום את הסגנון האדריכלי החדש. סופרים, כמו פרנסואה רבלה, פייר דה רונסאר ומישל דה מונטן, וכן ציירים ומוזיקאים צרפתיים, שאבו השראה רבה מרוח הרנסאנס האיטלקי. במחצית השנייה של המאה ה-15 הביאו עימם האיטלקים את הסגנון החדש להונגריה, בעיקר כתוצאה מהנישואין בין מלך הונגריה, מתיאש הוניאדי, לבתו של מלך נאפולי, ביאטריקס. במהרה הפכה בודה לאחד המרכזים האמנותיים החשובים ביותר של הרנסאנס צפונית להרי האלפים, אך הכיבוש העות'מאני של הונגריה בשנת 1526 הביא את "הרנסאנס ההונגרי" הקצר לקיצו. אמנים איטלקיים רבים הגיעו גם לפולין עם בונה ספורצה, בתו של דוכס מילאנו, שנישאה בשנת 1518 למלך פולין זיגמונד הראשון, ובכך תרמו להתפשטות הרנסאנס הפולני. רוח התקופה התפשטה מצרפת אל ארצות השפלה ואל גרמניה, ולבסוף הגיעה, בשלהי המאה ה-16, לאנגליה ולסקנדינביה. באזורים אלו הפך ההומניזם להיות קשור באופן הדוק לרפורמציה הפרוטסטנטית, והאמנות והספרות של הרנסאנס הגרמני משקפות בעיקר את המחלוקות הדתיות הרבות של התקופה. באנגליה, סימל העידן האליזבתני את שיאו של הרנסאנס האנגלי, בעבודותיהם של סופרים אנגלים כוויליאם שייקספיר, כריסטופר מרלו וג'ון מילטון, וכן ביצירות של אמנים, אדריכלים ומלחינים אנגלים. הרנסאנס הגיע לחצי האי האיברי דרך שטחי ממלכת אראגון על הים התיכון וכן דרך עיר המסחר החשובה ולנסיה. בשיאו של הרנסאנס הספרדי ניתן היה למצוא סופרים חשובים כמו לופה דה וגה ומיגל דה סרוואנטס ואמנים משפיעים כמו אל גרקו. בעוד רוח הרנסאנס עברה מאיטליה צפונה, התפשטות סימולטנית של רעיונות חדשניים בתחום המוזיקה התחוללה מצפון אירופה דרומה. המוזיקה שהתפתחה במאה ה-15 בדוכסות בורגונדי ציינה את תחילת תקופת הרנסאנס במוזיקה, וסגנון הפוליפוניה החדש שהגיע מהולנד לאיטליה יצר את הבסיס לסגנון הבין-לאומי האמיתי הראשון במוזיקה מאז הזמרה הגרגוריאנית של המאה ה-9. בסוף המאה ה-16 הפכה איטליה שוב למרכז החדשנות המוזיקלית באירופה עם התפתחות סגנון האסכולה הוונציאנית, שהתפשט צפונה אל גרמניה בסביבות 1600. הציור של הרנסאנס האיטלקי שונה מזה של הרנסאנס הצפוני. האמנים האיטלקיים היו בין הראשונים שציירו סצנות חילוניות והרחיקו בכך את עצמם מנושאי האמנות של ציירי ימי הביניים שהתרכזו בעיקר בנושאים נוצריים-דתיים. אמני הרנסאנס הצפוני המשיכו בתחילה להתרכז בנושאים דתיים, כמו המהפכות הדתיות של התקופה שתוארו בידי האמן הגרמני החדשן אלברכט דירר. מאוחר יותר, סיפקו יצירותיו של פיטר ברויגל השראה לאמנים לצייר סצנות יומיומיות במקום סצנות דתיות או קלאסיות. בנוסף, שיכללו האחים ואן אייק הפלמיים במהלך הרנסאנס את טכניקת הציור בשמן, שאיפשרה לאמנים להפיק צבעים חזקים על משטחים קשים ששרדו מאות שנים. ההיסטוריוגרפיה של הרנסאנס ימין\|ממוזער\|250px\|ההיסטוריון הצרפתי ז'ול מישלה, הראשון שהגדיר את הרסנאנס היווצרות המונח רק במאה ה-19 המילה הצרפתית "רנסאנס" הפכה לשכיחה לתיאור התנועה התרבותית שהחלה במאה ה-14. תקופת הרנסאנס הוגדרה לראשונה על ידי ההיסטוריון הצרפתי ז'ול מישלה (1798–1874), בספרו משנת 1855 "ההיסטוריה של צרפת". מישלה טען כי הרנסאנס הביא איתו התפתחות מדעית יותר מאשר אמנותית או תרבותית, וכי הוא התרחש בין סוף המאה ה-15 לאמצע המאה ה-17. כלאומן צרפתי, ניסה מישלה לייחס את הרנסאנס לצרפת ולהגדיר אותה כתנועה צרפתית. ההיסטוריון השווייצרי יעקב בורקהרדט, לעומת זאת, בספרו "תרבות הרנסאנס באיטליה", תחם את הרנסאנס בין המאה ה-14 לאמצע המאה ה-16. הוא ראה בתקופה זו את היווצרות הרוח המודרנית של האינדיבידואליות, שדוכאה במהלך ימי הביניים. ספרו של בורקהרדט היה רב-מכר והוא השפיע רבות על התפתחות הפירוש המודרני של הרנסאנס האיטלקי. בשנים האחרונות נהוג להגדיר את הרנסאנס לא כעידן היסטורי רצוף בעל התחלה וסוף, אלא כתנועה תרבותית שהתרחשה במקומות ובתרבויות שונים במקביל. הרנסאנס כשינוי חיובי רוב הדיון סביב הרנסאנס בתקופה האחרונה נסב סביב השאלה האם הוא היווה "שיפור" מתרבות מימי הביניים. הן מישלה והן בורקהרדט דיברו בהתלהבות על ההתקדמות שהתחוללה בימי הרנסאנס לקראת העת החדשה, ובורקהרדט אף השווה התקדמות זו לצעיף שמוסר מעיני האדם כך שהוא יכול לראות ביתר בירור. מצד שני, מדגישים היסטוריונים רבים כיום כי רוב הגורמים החברתיים השליליים המיוחסים לתקופת ימי הביניים, כמו עוני, מלחמות, רדיפות דתיות ועוד, הפכו לגרועים יותר בתקופת הרנסאנס עם מקיאבלי, מלחמות הדת, האפיפיורות המושחתת וציד המכשפות המתגבר במאה ה-16. רבים מאלה שחיו בעידן הרנסאנס לא ראו בו את "תור הזהב" כפי שדמיינו אותו סופרים במאה ה-19, אלא דאגו לבעיות החברתיות הרבות אותן חוו. למרות זאת, האמנים, הסופרים והפטרונים שהיו מעורבים בתנועה החדשנית הזו כן האמינו שהם עדים לעידן חדש שהיווה מעבר חד מימי-הביניים. ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינחה (1872–1945) הכיר בקיומו של הרנסאנס, אך הטיל ספק בהיותו שינוי חיובי. בספרו "בסתיו ימי-הביניים" הוא טען כי הרנסאנס הייתה תקופת שקיעה ביחס לתקופת שיא ימי הביניים. השפה הלטינית, לדוגמה, התפתחה רבות מהעידן הקלאסי והייתה עדיין שפה חיה בימי הביניים, אולם הדיבוק של הרנסאנס עם הטוהר של העת העתיקה עצר את התפתחות השפה והחזיר אותה לצורה הקלאסית שלה. חוקרים אחרים טוענים כי הרנסאנס הייתה תקופה של מיתון כלכלי ושל האטה בהתקדמות המדעית, שהוסוותה על ידי התקדמות אמנותית. חוקרים רבים החלו גם לטעון כי המילה "רנסאנס" טעונה מדי ומרמזת על התפתחות מתקופת ימי הביניים ה"חשוכים והפרימיטיביים". היסטוריונים רבים מעדיפים כיום להשתמש במונח "מודרני מוקדם" כדי להגדיר את התקופה, משום שהוא נייטרלי יותר ומדגיש את היות התקופה מעבר בין ימי הביניים לעת החדשה, העת המודרנית. ראו גם הומניזם הרפורמציה הפרוטסטנטית המהפכה המדעית מוזיקה כנסייתית ועידת טרנטו האסכולה הוונציאנית במוזיקה האסכולה הוונציאנית בציור האסכולה הרומאית לקריאה נוספת יעקב בורקהרדט, תרבות הריניאסנס באיטליה (פורסם ב-1860), תרגם: יעקב שטיינברג, מוסד ביאליק, תש"ט 1949. אפרים שמואלי, אנשי הריניסאנס – גדולתו ושברו של העולם האזרחי, הוצאת "מסדה", 1966. מיכאל הרסגור, מבוא לתקופת הרנסאנס, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, סדרת אוניברסיטה משודרת, תשל"ח 1978. מיכאל ליבמן, דמותו החברתית של האמן בתקופת הרנסאנס, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ז 1997. בנימין ארבל, הרנסאנס האיטלקי – צמיחתה של תרבות חילונית, תל אביב: משרד הביטחון, תש"ס 2000. קישורים חיצוניים הסבר על סגנונות העיצוב ברנסאנס גלריית יצירותיו של לאונרדו דה וינצ'י הדקאמרון – אתר המוקדש לדקאמרון, כולל הטקסט המלא באיטלקית ובאנגלית ומחקרים ארכיון המדיצ'י – ארגון ללא כוונות רווח המעניק לציבור גישה לארכיון המשפחה ומספק מידע רב על התקופה אוטופיה מאת תומאס מור – הטקסט המלא של הספר ומאמרים על תומאס מור החברה ללימודי הרנסאנס הערות שוליים * קטגוריה:היסטוריה לפי תקופה קטגוריה:אסכולות באמנות קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית קטגוריה:ימי הביניים קטגוריה:העת החדשה המוקדמת el:Αναγεννησιακή τέχνη fr:Renaissance artistique	2024-10-10T06:02:48
מבקר המדינה	מבקר המדינה הוא המוסד המרכזי בישראל לביקורת המדינה. מבקר המדינה עורך ביקורת חיצונית על מגוון פעולותיהם של גופי מינהל המדינה וגופים ציבוריים שונים, כדי להבטיח פיקוח על כספי ציבור ונשיאה באחריותיות (Accountability). תפקידו וסמכויותיו של מבקר המדינה נקבעו בחוק יסוד: מבקר המדינה ובחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958. משרד מבקר המדינה חבר בארגון הבין-לאומי למוסדות ביקורת עליונים. מבקר המדינה המכהן הוא . סמכויות ביקורת המדינה מתוארת בחוק יסוד: מבקר המדינה: בישראל, מבקר המדינה מבקר את משק הכספים של מדינת ישראל, את חוקיות אופן השימוש במשק הכספים, ההכנסות וההוצאות ואופן החזקת הרכוש הציבורי. כמו כן, המבקר בוחן את מידת החיסכון והיעילות שבה נוהגת הרשות המבצעת ואת טוהר המידות של אנשיה, אם לא מעלו בתפקידם או נטלו לכיסם מן הרכוש הציבורי המופקד בידם, ניהולם התקין של גופים אלו וכל עניין אחר שהמבקר רואה לנכון לבדוק ולבחון – הרשות נתונה בידו. מתוקף תפקידו, החל מ-1971, משמש המבקר גם כאומבודסמן – נציב תלונות הציבור. יש הגורסים כי ראוי שמבקר המדינה יתמקד בביקורת מערכתית ואין זה ראוי שיעסוק במקרים ובאנשים פרטיים, אולם אין בחוק איסור על המבקר לערוך בדיקה פרטנית או לאזכר שמות של גורמים מעורבים ויש הגורסים שכך ראוי. כמו כן, יש הטוענים כי מבקר המדינה המשמש גם כנציב תלונות הציבור, הוא הגוף המתאים לשמש נציב זכויות האדם של ישראל, וכי יש לו את הסמכויות הנדרשות לשם כך. הגוף הנתון לפיקוחו של המבקר הוא הרשות המבצעת, הכוללת את משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות וכל מפעל, מוסד, קרן ותאגיד המתוקצבים על ידי המדינה, או שהממשלה שותפה באופן כלשהו בניהולם, או תומכת בהם במישרין או בעקיפין. כמו כן, כל גוף, מוסד, קרן ותאגיד שהכנסת החליטה שהם נתונים לביקורת המדינה – המפלגות השונות, מגן דוד אדום וחברת החשמל. מתוקף תפקידו הייחודי כמפקח על ביצוע חוק מימון מפלגות (מאסדר), הוא רשאי להמליץ ליושב ראש הכנסת על הטלת סנקציות כספיות על מפלגות שלא פעלו כשורה. במסגרת משרד מבקר המדינה פועלת הוועדה למתן היתרים, שהוקמה בשנת 1980, ותפקידה לבחון בקשות של שרים וסגני שרים לחריגה מכללי האתיקה שנקבעו להם. לאורך שנות פעילות מבקר המדינה נחשפו שחיתויות וליקויים רבים, שהובילו לתיקון בעיות ולענישה, כולל הרשעתם של אישים בכירים בפוליטיקה המקומית - אהוד אולמרט, אריה דרעי, צחי הנגבי ועמרי שרון - בעקבות ליקויים שנתגלו בדוחות המבקר. מבקר המדינה חייב בהכנת חוות דעת בעניינים בתחום אחריותו לבקשת הכנסת, ועדות והממשלה. בשנים 2010–2024 לא התקבלו בקשות מהממשלה ומהכנסת, למעט בקשות ספורות מהוועדה לענייני ביקורת המדינה. הפולמוס על מבקר המדינה כ"נציב זכויות האדם" במדינת ישראל במאמר שפורסם בתחילת 2019 בכתב העת "השילוח" הובאו דברי אישים בכירים במשרד המבקר ומספר משפטנים בכירים, בראשם אהרן ברק ואחרים, מהם עולה כי בסוף העשור השני של המאה ה-21 התעצמה מגמה לפיה תפקידו של מבקר המדינה אמור להיות גם "נציב זכויות האדם" של מדינת ישראל. עם זאת, נטען כי מהלך זה דומה בהיקפו למהפכה החוקתית, משולל זכות חוקית, יפר את האיזונים בין הרשויות ויפגע באמון הציבור ובתפקודו של מוסד מבקר המדינה. באפריל 2019 פורסם בעיתון מקור ראשון כי במדריך חדש ששמו "תחומי פעילות של מוסד ביקורת המדינה", המגבש באופן רשמי את סמכויות ונוהלי המבקר, כתבו אנשי המבקר שפירא כי "הדגשים והגישות של ביקורת המדינה השתנו לאורך השנים. בעבודת הביקורת מושם דגש על שמירת זכויות הפרט וערכי הדמוקרטיה במדינת ישראל, תוך בחינת פעולות הרשות המבצעת על בסיס אמות המידה החוקתיות הבאות לידי ביטוי בחוקי היסוד בדבר זכויות האדם". במקביל פרסם מרכז מינרבה לזכויות האדם הפועל באוניברסיטה העברית, דו"ח העוסק בהקמת מוסד זכויות אדם מדינתי בישראל, ובו נבחן, בין השאר, משרד מבקר המדינה והתאמת פעילותו לעקרונות פריז . בשל היעדרו של מנדט מפורש, בלשון החוק, המטיל על מבקר המדינה את האחריות לשמירה על זכויות האדם, קוראים מחברי הדו"ח לשינויים שיעגנו את מעמדו של מבקר המדינה כנציב זכויות האדם בהתאם לעקרונות פריז: תיקון חוק יסוד: מבקר המדינה, קביעת הנחיות פנימיות במשרדו, מינוי מומחים לדיני זכויות אדם בינלאומיים במשרד, קיום קשרים עם מוסדות מדינתיים אחרים בנושא, ועוד. בתגובה לטענות נאמר כי "חוק יסוד מבקר המדינה קובע ש'מבקר המדינה יבחן את חוקיות הפעולות'... וחוקיות הפעולות זה חוקי היסוד של המדינה". נטען גם שמדיניות זו מסתמכת על אמנות שאשררה הממשלה, ועל פרשנויות שניתנו "לזכות לכבוד" בבית המשפט העליון. עוד הוזכר כי אין למבקר המדינה סמכות לבטל חוקים והעיסוק בזכויות אדם הוא "כיפת ברזל למדינה". מינוי וארגון 125x125px\|ימין\|לא ממוסגר המבקר נבחר על ידי הכנסת בהצבעה חשאית לתקופת כהונה אחת של שבע שנים, ובאפשרותה גם להדיחו מתפקידו והיא אף קובעת את שכרו – בהחלטת ועדת הכנסת. כדי להבטיח את אי-תלותו ברשות המבצעת, שעליה הוא מפקח, תקציבו נקבע על פי הצעת המבקר עצמו על ידי ועדת הכספים של הכנסת, ולא על ידי משרד האוצר. כמו כן, המבקר אחראי בפני הכנסת בלבד – מקיים עמה קשרים והתיעצויות, ופעמיים בשנה – מגיש לה דין וחשבון על ממצאיו כפי שנתגלו בתוך תהליך הביקורת הנמשך, לעיתים, מעבר לשנה אחת, וכן המלצותיו לתיקון הליקויים ולמניעת הישנותם בעתיד. הדו"ח מוגש לידי יושב ראש הכנסת וליושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, ועוד בטרם פרסומו – ליו"ר ועדת השרים לענייני ביקורת ולגופים המבוקרים, כדי שיוכלו לתקן את מה שהמבקר המליץ לתקן. כדי להעביר את מבקר המדינה מתפקידו נדרשת הצבעה בכנסת שבה יושג רוב של שלושה רבעים מחברי הכנסת (). מבקרי המדינה +לא ממוסגר\|60pxמבקרי המדינהמס'דיוקןשם (תקופת חיים)תקופת כהונהכנסת ממנהעיסוקים קודמים1לא ממוסגר\|105x105 פיקסליםזיגפריד מוזס (1887–1974)13 בספטמבר 194910 בדצמבר 1961מונה על ידי נשיא המדינהמנהיג ציוני ורואה חשבון2לא ממוסגר\|70pxיצחק ארנסט נבנצל (1907–1992)11 בדצמבר 196110 בדצמבר 1981הכנסת הרביעיתפרופסור למשפטיםיו"ר המועצה המייעצת של בנק ישראל3לא ממוסגר\|109x109 פיקסליםיצחק טוניק (1911–1989)14 בינואר 19827 בינואר 1987הכנסת העשיריתהתובע הצבאי הראשי ראש לשכת עורכי הדין4לא ממוסגר\|102x102 פיקסליםיעקב מלץ (1923–2006)5 בפברואר 198730 ביוני 1988הכנסת האחת עשרהעורך דין ושופט מחוזי5לא ממוסגר\|70pxמרים בן-פורת (1918–2012)4 ביולי 19884 ביולי 1998הכנסת האחת עשרהעורכת דין; סגנית פרקליט המדינהנשיאת בית המשפט המחוזימשנה לנשיא בית המשפט העליון6לא ממוסגר\|70pxאליעזר גולדברג (1931–2022)5 ביולי 19983 ביולי 2005הכנסת הארבע עשרהשופט עליון ויושב ראש ועדת הבחירות המרכזית7לא ממוסגר\|70pxמיכה לינדנשטראוס (1937–2019)4 ביולי 20053 ביולי 2012הכנסת השש עשרהשופט צבאי, שופט תעבורה ושופט מחוזי8לא ממוסגר\|70pxיוסף שפירא (1945–)4 ביולי 20123 ביולי 2019הכנסת השמונה עשרהשופט צבאי ושופט מחוזי9 לא ממוסגר\|70pxמתניהו אנגלמן (1966–)4 ביולי 2019מכהןהכנסת העשרים ואחתרואה חשבון, מנכ"ל המועצה להשכלה גבוהה בניין מבקר המדינה שמאל\|ממוזער\|249x249px\|בניין הנהלת מבקר המדינה בקריית הלאום ירושליםבשנת 2016 נחנך בניין משרד מבקר המדינה ברחוב מבקר המדינה בקריית הלאום בירושלים. ראו גם חוק יסוד: מבקר המדינה ועדה לענייני ביקורת המדינה משרד החשבונות הכללי של ארצות הברית INTOSAI לקריאה נוספת מיכל טמיר, ומרדכי קרמניצר (מנחה). מבט ביקורתי על מבקר המדינה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2009. גד ברזילי, דוד נחמיאס, מוסד ביקורת המדינה: סמכות ואחריות. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1998. . שולחן עגול בנושא: מבקר המדינה – תפקיד, צורת העבודה וסגנון, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006. שלומית לביא, "ביקורת המדינה ברשויות המקומיות בראי התקשורת". בתוך "הביקורת ברשויות המקומיות בישראל" הוצאת משרד הפנים, 1999. קישורים חיצוניים תחקיר מבקר המדינה ב-10 פרקים, שקוף - גוף התקשורת של הציבור ד"ר עמיר פוקס וד"ר גיא לוריא. חוות דעת על ביקורת בזמן אמת, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 18 בפברואר 2018 הערות שוליים * קטגוריה:ביקורת	2024-10-12T11:22:14
חיים הזז	ממוזער\|חדר העבודה של חיים הזז בדירתו בירושלים חיים הַזַזלפני עלייתו לארץ, ובידי חבריו שנותרו בברית המועצות, נכתב השם גם בצורה חזס או חזת, ר' למשל: אגרות משה חיוג, בעריכת יהושע א. גלבוע, אוניברסיטת תל אביב תשמ"ג. באותיות קיריליות נכתב השם Хазас. (כ"ט באלול תרנ"ח, 16 בספטמבר 1898, סידורובִיצ'י, פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – כ' באדר ב' תשל"ג, 24 במרץ 1973, ירושלים) היה סופר ומחזאי עברי, איש רוח והגות, מהבולטים בדורו ומנהיג תרבותי. חתן פרס ישראל לספרות הראשון, בשנת תשי"ג (1953). ביוגרפיה עד עלייתו לארץ ישראל חיים הזז נולד לצביה ולאריה הזז בכפר סידורובִיצ'י, באזור קייב (כיום אוקראינה). אביו עבד כמפקח עבודה של כריית עצים, ולפיכך, המשפחה התגוררה בבקתה מבודדת ביער. חוויות ילדותו ונוף היער שימשו את הזז לכתיבת אחת מיצירות המופת של הספרות העברית במאה ה-20, "ביישוב של יער". אמו מתה כשהיה בן שש, והוא גדל בבית סבתו מצד אביו, שם התחנך על פי המסורת היהודית. ב-1919, בפרעות בזמן מלחמת האזרחים באוקראינה, נרצחו בני משפחתו, מה שהשפיע על הרגשת בדידותו. כשהיה בן 16 פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא עבר ללמוד לימודים כלליים בקייב, בחרקוב ובמוסקבה. בגיל 23 (1921) שהה כשנה וחצי בקרב חלוצים ציונים שעברו הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל בקונסטנטינופול, ולימד אותם עברית. משם עבר לפריז, שם חיבר הזז את יצירותיו הראשונות: שלושה סיפורים על אודות המהפכה הרוסית, שהתפרסמו בכתב העת "התקופה", וכן את הפואמה "חתן דמים", שתורגמה לאנגלית בידי ישראל מאיר לסק וזכתה לתשבחות מפי ת"ס אליוט. בעת ההיא נתמך על ידי הסוחר והנדבן אברהם שטיבל. בקיץ 1928 ביקר בברלין, שם היה עד לצמיחת התנועה הנאצית, חש באסון הממשמש ובא, ושם הגה את הרעיון לכתיבת מחזהו בקץ הימים. מחזה זה נכתב רק אחר כך, בהיותו בארץ ישראל, וראה אור ב-1933. ממוזער\|כתב ידו של חיים הזז לאחר עלייתו לארץ ישראל באביב 1931 הזז עלה ארצה, ולאחר חודשים אחדים השתקע בירושלים. במשך שנות השלושים והארבעים, נדד בין שכונות ירושלים השונות. כך התוודע מקרוב אל עדות ישראל השונות, ובייחוד אל בני תימן, שחי בתוכם. בהשראתה של אותה תקופה מסעירה, הוא כתב את שני הרומנים הגדולים מחיי התימנים, 'היושבת בגנים' ו'יעיש'. לאורך שנות השלושים והארבעים, הזז פרסם את סיפוריו בעיקר במוספים הספרותיים של העיתונים "דבר" ו"הארץ" וכן בכתב העת של אגודת הסופרים, "מאזנים". בשנת 1942 ראה אור בהוצאת עם עובד קובץ סיפוריו של הזז 'ריחיים שבורים', ספר הפרוזה הראשון שנדפס בהוצאה זו, בהזמנתו של ברל כצנלסון. בשנת 1948, נפל בנו היחיד, (1928–1948), בקרב (לזכרו יצא הספר "מכתבי תש"ח ושניים מציוריו של זוזיק (נחום הזז)", תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ה-1975). בשנת 1950, ראתה אור מהדורה מחודשת של המחזה 'בקץ הימים' ובאותה שנה הוא הועלה בפעם הראשונה על ידי תיאטרון הבימה, בבימויו של שמעון פינקל ובכיכובם של יהושע ברטונוב, אהרן מסקין ורפאל קלצ'קין. הפקה שנייה של המחזה הועלתה על ידי תיאטרון הבימה בשנת 1972, בבימויו של דוד לוין. בשנת 1958, פרסם הזז את קובץ סיפוריו 'חגורת מזלות'. הסיפור "אופק נטוי", הפותח קובץ זה, נכתב בעקבות רשמיו משהייתו בחבל לכיש ומגוריו הזמניים במושבי העולים. בוועידה של אגודת הסופרים העברים שנערכה בשנת 1962, נשא את הזז את נאומו "הסופר והמציאות", שבו הטיח ביקורת קשה על דמותה הרוחנית של מדינת ישראל. הנאום עורר פולמוס גדול והביא, בין היתר, לדו-שיח פומבי בין חיים הזז לבין ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. תמצית של הדיון ביניהם נדפסה מאוחר יותר בחוברת: 'דו-שיח על המדינה והספרות'. ב-1967, חיבר את המנשר על איחוד ירושלים ושחרורה. נאומיו של הזז והופעותיו הפומביות ערב המלחמה ולאחריה, היו בעלי השפעה רבה על הלך הרוח בציבור הישראלי. באותה שנה אף חתם על מנשר הייסוד של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" והיה חבר בה. ב-1968 ראתה אור בהוצאת עם עובד המהדורה המתוקנת של כל כתבי חיים הזז, ב-12 כרכים. במשך למעלה משנתיים ערך הזז את כתביו, קיצץ ושינה, הרחיב ותיקן, וביקש להביא לפני הקורא העברי את יצירתו, כשהיא נקייה מפגמים ומותאמת לרוח הזמן. במהדורה זו, ראה הזז את אחת מפסגות יצירתו. עם זאת, חוקרי ספרות אחדים ביקרו את עריכת הכתבים, וסברו שהזז שגה במקרים מסוימים כשהחליט לשנותם. משנת 1970 ועד לפטירתו הוא כיהן כנשיא אגודת הסופרים העבריים, והיה חבר הנהלה במוסדות תרבות רבים בישראל. עזבונו בביתו שברחוב חובבי ציון 18 בירושלים, שוכנת מאז 1983 יד למורשת חיים הזז, המפעילה ארכיון ומוזיאון ספרותי. בחורף 2020, הועתק חדר העבודה שלו מדירתו אל משכנות שאננים, שם הוא מוצג לציבור הרחב, יחד עם ספרייתו העשירה וחפצי אמנות שונים מאוספיו. חמש שנים לפני מותו, הפקיד הזז בכספת בנק לאומי בירושלים את יצירותיו שלא פורסמו ואת צוואתו, בה דרש להשמיד את רוב כתבי היד, ולתת לאשתו אביבה להחליט בנושא. הזז הותיר אחריו עיזבון ספרותי גדול, הכולל כתבי יד שטרם ראו אור בדפוס. חמישה כרכים מן העיזבון ראו אור בעריכתה של אלמנתו, אביבה הזז. מאז פטירתה בשנת 2019, עריכת הכתבים והוצאתם לאור נעשית על ידי חברי עמותת יד למורשת חיים הזז, שבידיה מופקד כיום העיזבון. רבות מיצירותיו של חיים הזז תורגמו לשפות אחדות, ובהן סיפורו הנודע, "הדרשה" שתורגם לאנגלית, יידיש, ערבית, סינית, איטלקית, שוודית וגרמנית. תרגומו לצרפתית של הרומן 'בקולר אחד' זכה לשבחיו של נשיא צרפת, שארל דה גול. הספר "ביישוב של יער" עתיד לצאת לאור בקרוב, בסיוע לשונאי ואנשי אקדמיה, בשני כרכים מתוקנים ומנוקדים, ובכרך נוסף חדש, שלא יצא לאור עד כה. פרסים והוקרה הספר 'ריחיים שבורים' זכה בשנת 1942, בפרס ביאליק לספרות יפה (יחד עם שאול טשרניחובסקי). בשנת 1953 זכה בפרס ישראל לספרות עברית. בשנת 1954, כתב הזז את מגילת היסוד של יד ושם, לבקשתו של נשיא המדינה, יצחק בן צבי. המגילה הוקראה בטקס החגיגי שנערך בירושלים, עם הנחת אבן הפינה לאתר הזיכרון הלאומי לשואה. הזז היה ממייסדי האקדמיה ללשון העברית, וחבר כבוד בה משנת 1961. ביום השלישי למלחמת ששת הימים, הזז התבקש על ידי ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, ל. המנשר הוקרא בטקס קצר שנערך באולם העירייה, שעות אחדות לאחר שהמערכה על ירושלים הוכרעה. ביום העצמאות 1968 נמנה עם משיאי המשואות. ב-1969, הוענקה להזז אזרחות כבוד של ירושלים לכל ימי חייו. ב-1970, זכה בפרס ביאליק, בפעם השנייה בחייו. הזז קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מהסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק (המוסד העליון של התנועה הקונסרבטיבית), מדרופסי קולג' בפילדלפיה ומהאוניברסיטה העברית בירושלים. על שמו נקראו בית הסופר בירושלים ורחובות בישראל. הנצחה ב- 17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דאר שנקראה "סופרים עבריים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, ביניהם חיים הזז, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית רות (בקמן) מלכא עיצבה את הבול שהוקדש לו ושמה גם-כן הופיע על הבול עצמו. רחובות בערים הבאות בישראל נושאים את שמו: תל אביב, ירושלים, חיפה, ראשון לציון, פתח תקווה, הרצליה, באר שבע, נתניה, רעננה, אור עקיבא השפעתו עקבות יצירתו של חיים הזז ניכרים בכתיבתם של סופרים ישראליים רבים, ובהם ס. יזהר ואהרן מגד. יש חוקרים הטוענים שרבים מהיוצרים של התנועה הכנענית, הושפעו מספריו הראשונים של חיים הזז. ובמיוחד ספרו "חתן דמים", ספר הנסמך על התנ"ך אך הנכתב כולו בקולה של אישה (בידי סופר זכר) ואינו נאמן למונותאיזם כאידאולוגיה, שני חידושים בספרות העברית של אותה תקופה. חוג ידידים חוג ידידיו של חיים הזז כלל אמנים רבים, ובהם סופרים דוגמת יצחק דב ברקוביץ' וזלמן שניאור, ציירים ובהם פנחס ליטבינובסקי, אביגדור סטימצקי ויוסל ברגנר וכן שחקני תיאטרון ובהם אהרן מסקין וחנה רובינא. אחד מידידיו הקרובים היה המסאי והעורך ישראל כהן. הוא היה מקורב גם למשוררים וסופרים צעירים ממנו, ובהם זרבבל גלעד ואהרן אפלפלד ועודד אותם בצעדיהם הראשונים בעולם הספרות. יצירתו מוטיבים חוזרים ונשנים ביצירותיו הם מהפכות התרבות שעברו יהודים במקומותיהם השונים, פער הדורות, הכיסופים לגאולה ומשבר האכזבה מהם. יצירותיו של הזז יצאו באסופות שונות, במהדורות רבות, מבחרים למיניהם וכינוסים שונים, בעיקר בשביל מערכת החינוך. יצירותו של הזז כתובה בשפה גבוהה, כפרוזה וכשירה. ספריו בישוב של יער, רומן, תל אביב: הוצאת שטיבל, תר"ץ 1930. ריחיים שבורים, סיפורים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ב 1942. היושבת בגנים, רומן, תל אביב: עם עובד, תש"ד 1944. אבנים רותחות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תש"ו 1946 - בקובץ זה נכלל סיפורו הידוע "הדרשה". יעיש, רומן, תל אביב: עם עובד, תש"ז-תשי"ב 1947–1952 - ארבעה כרכים. בקץ הימים, מחזה בשלוש מערכות, תל אביב: עם עובד, תש"י 1950. צל הפוך, תל אביב: עם עובד, תשט"ו 1955. דלתות נחושת, סיפור, תל אביב: דבר, תשט"ז 1956. חגורת מזלות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשי"ח 1958. חתן דמים, ציורים: רות צרפתי, תל אביב: מחברות לספרות, תש"ך 1960. בקולר אחד, תל אביב: עם עובד, תשכ"ג 1963 - סיפור המבוסס על דמויותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני אבן שעות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשל"ג 1973. פעמון ורימון, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1974. משפט הגאולה, (הביאה לדפוס: אביבה הזז), תל אביב: עם עובד, תשל"ז 1977. פרקי מהפכה, סיפורים, (הביאה לדפוס: אביבה הזז) תל אביב: עם עובד, תשמ"א 1980 עשרה סיפורים: מבחר חדש, (ליקטו והביאו לדפוס: חיה הופמן ואביבה הזז), תל אביב: עם עובד, תשמ"ח 1988. הדרשה וסיפורים נבחרים, תל אביב: דביר, תשנ"א 1991. ימלא, רעננה: אבן חושן, תשס"ה 2005. בצלן של מלכויות, תש"ע 2010. בן המקום, הוצאת בלימה, 2020. מבין כתביו ממוזער\|שלט מחוץ לבית שבו חי ויצר חיים הזז ברחוב חובבי ציון 18 בירושלים פנקסי עדויות חבריו לפלוגה של בנו, שנפל בקרב, על מהלך הקרבות מפי אנשי חטיבת הראל ב-1948. יצירות גנוזות שנמצאו בעזבונו, וטרם ראו אור חיים אישיים בשנות העשרים היה הזז בן זוגה של המשוררת יוכבד בת-מרים. בנם היחיד, (1928–1948), נפל בקרבות להגנת ירושלים בשנת תש"ח. בשנת 1951 נישא לאביבה קושניר (1927–2019), אלמנתו של לוחם הל"ה, שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנים. בשנת 1961, הם עברו להתגורר בשכונת קוממיות (טלביה) בירושלים, ובביתם הוקמה ב-1983, יד למורשת חיים הזז. הזז נפטר ב-24 במרץ 1973, שבועות אחדים בלבד לאחר שראה אור קובץ סיפוריו האחרון, "אבן שעות", ונטמן בטקס ממלכתי בבית הקברות בהר הזיתים. לקריאה נוספת על חיים הזז ויצירתו נדפסו מאות מאמרי בקורת, מסות, סקירות ועבודות אקדמיות. כאן מובאת רק רשימה חלקית. רשימות מלאות מובאות ברמב"י, באתר בית הספרים הלאומי. אילת נגב, חיים הזז: אדם שידע אהבה, חי אחרת, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה שלמה דב גויטיין, "מפעלו התימני של הזז", בתוך: מנחם בן-ששון (עורך), התימנים: היסטוריה • סדרי חברה • חיי רוח - מבחר מחקרים, ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ג, עמ' 321–329 (נדפס לראשונה במולד ט, חוברת 54, תשי"ב, עמ' 311–317) ישראל כהן, "סיפורי הזז"; "עם כתבי הזז"; "חגורת המזלות של חיים הזז"; בתוך: 'כתבים', כרך א: 'סופרים' הוצאת עקד, תשל"ו 1976, עמ' 294 - 317. וכן במהדורות השונות של כתבי ישראל כהן. בנימין יצחק מיכלי, חיים הזז עיונים ביצירתו, הוצאת עקד, תל אביב, 1958. דן מירון, חיים הזז, מרחביה: ספרית פועלים, הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר, 1959. יעקב בהט, ש"י עגנון וח' הזז: עיוני מקרא, הוצאת יובל, תשכ"ב. באלה הימים: דברים בכינוס סופרי ישראל, חיים הזז, חיים גורי, אבא קובנר, אברהם קריב, משה שמיר, אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל, תל אביב, תשכ"ז, 1966. דב סדן, דן לאור, (עורכים), מאסף מוקדש ליצירת חיים הזז, אגודת הסופרים העבריים בישראל, ירושלים, תשל"ח, 1977. נורית גוברין, "מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית" ; סיפורי-המהפכה כסוג ספרותי", בתוך: 'מפתחות', הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, תשל"ח 1978. על סיפורי-המהפכה של הזז. מלכה שקד, "’אדם מישראל’ כ’אדם מיוחד’ ו’מופלא’': לשאלת האפיון בסיפורי הזז", מחקרי ירושלים בספרות עברית ט"ז, תשנ"ז 1997. אבינעם ברשאי, "חיים הזז: הסופר, הדרשן והנואם", מחקרי ירושלים בספרות עברית ז, תשמ"ה 1985. אליעזר שביד, "בין סיפורת לנאום: על המסר הרעיוני של יצירת הזז", דבר, אוקטובר 1983. גרשון שקד, "כל אדם מישראל שאין בו גוזמא - שכור ומנוול טוב הימנו": על סגנונו של הזז, עיתון 77, 42, תשמ"ג 1983. אהוד בן עזר, "חיים הזז: יודפא, יודקה, דרבקין, מורושקה", הארץ, אדר תשל"ג, 1973. אהרן מגד, "כמה דברים על הזז", משא, מוסף דבר, 12, תשל"ג 1973. הלל ברזל, "חיים הזז: מילים בגדולתן": עיון מחודש בסיפורי תימן של המספר, גזית, כ"א, תשל"א 1971. דן לאור, "הערות ל'בקולר אחד'" לחיים הזז, מאזנים, מ"ג, תשל"ז 1977. איטה קאליש, "שיחות עם חיים הזז", מנורה, 1976. הלל ברזל (עורך), חיים הזז, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד, 1978 נורית גרץ, "הסיפורת של המרכז (הזז): הקשר בין ספרות לאידאולוגיה ביצירתו של הזז", בתוך: ספרות ואידאולוגיה בארץ ישראל בשנות השלושים, האוניברסיטה הפתוחה, 1988, עמ' 123–169 דן מירון, "אף-על-פי-כן, נוע ינוע", דימוי, 23, תשס"ד 2004. איתמר דרורי, גאולה תימנית ועבריוּת חדשה: על הרומן 'יעיש' לחיים הזז, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ד 2014. איתמר דרורי, הזז: סיפור חיים, ההוצאה לאור של מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2017. חיים הזז – העיירה נתערערה (הרצאה ששודרה ברדיו פריז), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018. חיים הזז – כרם נצור: פרקים מתוך רומן ירושלמי גנוז (ההדיר: גיל וייסבלאי), בתוך 'דחק', כרך י"ג, 2021. חיים הזז – בַּמַחֲנִים (ההדיר מכתב־היד: גיל וייסבלאי), דחק, כרך טו', 2022. קישורים חיצוניים אתר האינטרנט של יד למורשת חיים הזז בית חיים הזז, במועצה לשימור אתרים באתר מט"ח איתמר לוי, "היושב בגנים" - על חיים הזז בית יד למורשת חיים הזז, באתר המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות תסכיתים (להורדה ולשמיעה) של יצירות הזז, "הדרשה", "הנעלם" ו"הוא ציווה" וכן שיחה על היצירות ממפעל משותף לרשת ב' והאוניברסיטה העברית באתר רדיו הר הצופים של האוניברסיטה העברית אלי אשד בעקבות "חתן דמים של חיים הזז" באתר "יקום תרבות" החלק הראשון החלק השני החלק השלישי כרטיס קבר באתר הר הזיתים הערות שוליים קטגוריה:סופרי תקופת התחייה קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה קטגוריה:אנשי העלייה החמישית קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה קטגוריה:זוכי פרס ניומן קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין קטגוריה:ירושלים: אישים קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1968 קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1953 קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1898 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1973	2024-08-29T16:27:12
פוזטיביזם משפטי	REDIRECT פוזיטיביזם משפטי	2015-09-26T11:08:18
ישראל אבו חצירא	הפניה באבא סאלי	2010-01-27T11:38:41
רודולף הס	רודולף ולטר ריכרד הס (בגרמנית: Rudolf Walter Richard Heß; 26 באפריל 1894, אלכסנדריה – 17 באוגוסט 1987, ברלין) היה מזכירו האישי של אדולף היטלר ולאחר מכן סגנו. היה בדרגת רייכסלייטר ונחשב לאחד הבכירים בהיררכיה של המפלגה הנאצית עד לטיסתו לסקוטלנד ל"משימת שלום" ושבייתו על ידי הבריטים. לפני הצטרפותו למפלגה הנאצית שמאל\|ממוזער\|200px\|רודולף הס בשורה הראשונה, שני משמאל. משמאלו יושב הרמן גרינג רודולף הס נולד באלכסנדריה שבמצרים ב-26 באפריל 1894, בנו של סוחר ויצואן גרמני מצליח. בשנת 1903 עקרה המשפחה לירושלים והאב מונה לסגן הקונסול הגרמני בעיר. ברטה וסטר-ספפורד, בתם של מקימי המושבה האמריקאית בירושלים, תיארה בספרה "ירושלים שלנו" את הילד רודולף: כשהיה בן 14 חזרה המשפחה לגרמניה. רודולף התגייס לצבא הגרמני ב-1914, עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, במטרה לברוח מאביו שסירב לשלחו ללימודים באוניברסיטה והעדיף לצרפו לעסק המשפחתי. במלחמה נפצע פעמיים כחייל בחיל הרגלים, ומאוחר יותר הוכשר כטייס. לאחר המלחמה הצטרף ל"פרייקור", ארגון ימני של חיילים משוחררים שהועסקו בתשלום, ותפקידם היה דיכוי התעוררויות קומוניסטיות בגרמניה. באוניברסיטת מינכן למד מדעי המדינה, שם השתייך לקבוצה אנטישמית חשאית שהיללה את עליונות הגזע הנורדי. הוא הושפע ביותר מפרופסור קרל האוסהופר, שכתביו היוו בסיס למושג "לבנסראום" - הגדלת אזור המחיה של הגרמנים על חשבון עמים אחרים. תפקידיו במפלגה הנאצית ממוזער\|250px\|גרינג והס (מימין) במשפטי נירנברג ב־1 ביולי 1920, לאחר ששמע את נאומו של אדולף היטלר במרתף הבירה, הצטרף הס למפלגה הנאצית ונעשה לחברה ה־16. הס, שהעריץ את היטלר מלכתחילה, הצטייר כמטיל אימה והשתיק במהרה את כל המתנגדים לדעותיו של המנהיג, בתהלוכות ובאספות השתמש לעיתים בכוח כנגד קומוניסטים ומרקסיסטים. ב-1923 השתתף בפוטש במרתף הבירה, שבו ניסתה המפלגה הנאצית לעלות לשלטון. הס הושם בכלא לנדסברג יחד עם היטלר. בתאם המשותף הוא שיכתב את ספרו של היטלר מיין קמפף, הוסיף לספר מידיעותיו על ה"לבנסראום" ותפקידה ההיסטורי של האימפריה הבריטית, והציע דרכים לשיפור פני המפלגה. לאחר שחרורו מהכלא ב-1925, שירת מספר שנים כמזכירו האישי של היטלר, אך ללא דרגה והכרה רשמית בתוך המפלגה. ב־1932 הוענקה לו דרגת גנרל באס אס, ב־1933 נהיה לסגן הפיהרר, תפקיד רם אך טקסי בלבד. מעולם לא ניתנה לו השפעה על ענייני המדינה, מאחר שלא הייתה לו דעה משלו ומחשבה עצמית, והיה כנוע לפיהרר. עם הזמן הוסיף תארים כשר ברייך ללא תיק, חבר בקבינט הסודי וחבר בוועדת הביטחון של הרייך. ב־1939 נהיה לממלא מקומו של היטלר אחר גרינג. "משימת השלום" חוסר רצונו להשתתף במאבקים הפנימיים של המפלגה הביא בסופו של דבר להחלפתו על ידי מרטין בורמן. הס, שהיה נחוש בדעתו למצוא חן בעיני היטלר, המריא ב־10 במאי 1941 על דעת עצמו ל"משימת שלום" בסקוטלנד, לפגוש שם את הדוכס מהמילטון, שאותו הכיר באולימפיאדת 1936. מטרתו של הס הייתה לשכנע את הממשל הבריטי שרצונו של היטלר הוא ב"לבנסראום" לעם הגרמני, וכי הוא נמנע ממצב עימות עם בריטניה, שיפגע ב"ברית הנורדית" שבין המעצמות. הס הכיר בתוכניות היטלר בדבר התקפה על ברית המועצות, על כן רצה להימנע ממצב שבו גרמניה תילחם בשתי חזיתות שונות. הוא טס עד לקרבת מגוריו של הדוכס, אז נטש את מטוסו וצנח לאדמה, שם פגש איכר סקוטי והודיע לו "שברצונו לפגוש את חברו הדוכס". הס נתפס על ידי המשטרה ומשמר המולדת, והחלה חקירה ראשונית כשזהותו עדיין לא ידועה. למחרת בא המילטון לפגוש אותו לבקשתו, אז הזדהה הס לראשונה בשמו האמיתי, אך המילטון התקשה להאמין. הס אמר להמילטון שהפיהרר משוכנע בניצחונה של גרמניה, אך אינו מעוניין להילחם בבריטניה, והציע לו לסייע בתיווך שיחות שלום. חוקריו של הס תיארוהו בפני וינסטון צ'רצ'יל כמשוגע המייצג בדבריו רק את עצמו. נרגז בשל הצהרותיו המטורפות של הס, החליט צ'רצ'יל לכלאו ולתת לו זכויות של שבוי מלחמה בדרגה בכירה. היטלר הכריז על הס כמטורף ונידה אותו מהמפלגה. הטיסה המפתיעה גרמה למפלגה הנאצית מפח נפש ובושה גדולה, בעוד הם מנסים להבין את מניעיו של הס. היטלר חשש כי הס יחשוף בפני האנגלים את תוכניות מבצע ברברוסה לפלישה לברית המועצות, שכבר היו בשלב תכנוני מתקדם, והתבססו על מכת פתע בסגנון ה"בליצקריג", אך אף אם חשף אותן הס בפני האנגלים, לא יוחסה לכך החשיבות הנדרשת. צ'רצ'יל אמנם הזהיר את סטלין מפני תוכניות הפלישה שהגיעו לידיעתו ממקורות שונים, אך זה לא ייחס את החשיבות הנדרשת לאזהרות אלו ואחרות, והפלישה לרוסיה נחשבת עד היום לאחת ההפתעות האסטרטגיות הגדולות בהיסטוריה הצבאית. בניגוד לטענה שהיטלר לא ידע על יוזמת השלום של הס, טוען ההיסטוריון פיטר פדפילד, כי הס נשלח בשמו של היטלר עם הסכם שלום מפורט, שלפיו ייסוגו הנאצים ממערב אירופה, בתמורה לנייטרליות בריטית במתקפה קרובה של גרמניה על ברית המועצות. לדברי ההיסטוריון הבריטי, צ'רצ'יל סירב לקבל את ההסכם משום שרצה לערב את ארצות הברית במלחמה, כדי להביס את היטלר, שבו הוא לא בטח. בהמשך שנותיו בכלא הבריטי, המשיך מצבו הנפשי להידרדר והוא היה בטוח שמזונו מורעל ותאו הוא מלכודת מוות. משפטי נירנברג, מאסרו, ואחריתו ב־1945 הוחזר הס לגרמניה לעמוד בפני בית המשפט לפושעי מלחמה נאצים בנירנברג. אלפרד זיידל היה סינגורו והמשיך לטפל בענייניו גם אחרי סיום המשפט. בבית המשפט סבל מחוסר התמצאות וטען כי לקה באמנזיה. ברגעים של צלילות דעת, המשיך בתמיכתו בהיטלר ובמניעיו, בפני השופטים לא הביע סלידה מהפתרון הסופי. על אף מצבו הנפשי נשלח למאסר עולם בכלא שפנדאו בברלין. שלטונות ברית המועצות מנעו כל אפשרות לשחרור מוקדם. ב-17 באוגוסט 1987, בגיל 93, נמצא הס מת בתאו כשהוא תלוי מצווארו. ב-2013 צוטט ב"אינדפנדנט" דו"ח מיוחד של הסקוטלנד יארד שחשף שבשנת 1989, טען רופא בריטי בשם יו תומאס כי הס נהרג על ידי שני סוכנים בריטים שהתחפשו לחיילים אמריקנים, זאת כדי למנוע ממנו לחשוף תוכנית שנועדה להפיל מהשלטון את וינסטון צ'רצ'יל, שנודעה לו בעת ביקורו בממלכה בשנת 1941. עם זאת, הסקוטלנד יארד לא מצא מספיק ראיות להוכיח את הדבר. ביולי 2011 הרסו הרשויות בגרמניה את קברו, בכפר וונזיידל שבדרום המדינה, בהסכמת נכדתו, לאחר שמתחם הקבר הפך מוקד עלייה לרגל לנאו-נאצים. עצמותיו של הס, שהוצאו מקברו, נשרפו ופוזרו בים. בכל שנה מתקיימת בערים שונות ברחבי גרמניה סביב תאריך התאבדותו, ה-17.8, צעדות של קבוצות נאו-נאציות הנקראות "צעדות הזיכרון לרודולף הס". לקריאה נוספת סטיבן מקגינטי, מחנה זד: חייו המסתוריים של רודולף הס, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2014. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן קטגוריה:מתאבדים: נאצים קטגוריה:אלכסנדריה: אישים קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית קטגוריה:אנשים שהורשעו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים קטגוריה:נאצים שהשתתפו בפוטש במרתף הבירה קטגוריה:אסירים בכלא שפנדאו קטגוריה:גרמנים שנשבו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1894 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1987 קטגוריה:נאצים שנפטרו במעצר	2024-10-02T09:00:11
ז'ורז' ברסנס	ז'ורז' שארל ברסנס (בצרפתית: Georges-Charles Brassens; 22 באוקטובר 1921 – 29 באוקטובר 1981) היה משורר, מלחין וזמר שאנסון צרפתי. נחשב לאחד המשוררים הפופולריים ביותר בצרפת, בזכות סגנון שיריו הפשוט והישיר אך עם זאת אלגנטי ומגוון. ביוגרפיה ברסנס נולד בשנת 1921 בעיר סט (Sète) שבדרום צרפת לז'אן-לואי ברסנס ולאלבירה, בת למשפחת דאגרוזה האיטלקית. הסבים מצד האם, מיקלה דאגרוזה ומריה דולצ'ה היו מן היישוב מארסיקו נואובו מחבל בזיליקטה. ברסנס התחיל את הקריירה בשנות ה-40. שיריו מתפרשים על קשת של נושאים. מידידות ואהבה ועד מוות וזנות. בשיריו מובעת ביקורת חברתית נוקבת וברבים מהם מוצבת מראה מול החברה, גם אם אינם כוללים מילות תוכחה מפורשות. בשירים אחרים מציב ברסנס מול הקהל את עובדות החיים המשמעותיות ביותר, כגון מוות ובגידה, וקובע שעל אף שאירועים מסוימים הם חשובים ביותר לפרט, הרי שעל החברה בכללותה ואף על הסביבה הקרובה הם אינם מותירים רושם. בשיריו הרבה ברסנס להדגיש את האדישות של החברה כלפי סבל ואי צדק והתייחס רבות לסטנדרטים הכפולים הנהוגים בה. הוא הופיע מחוץ לצרפת אך לעיתים נדירות וזכורה במיוחד הופעתו בלונדון בשנת 1973. סגנון שירתו בפני קהל מאופיין בהופעה נקייה של זמר עם גיטרה, כאשר הדגש העיקרי ניתן למילים. לחניו מונוטוניים (חד-גווניים), מעין דקלום, ומובילים את המאזין לשורה התחתונה של המסר מבלי שהלחן מסגיר את העובדה שהשורה התחתונה מתקרבת. צורת הלחנה זו תורמת להבנת תחושת האפסיות של הסבל מול שגרת העולם. ברסנס נפטר ב-29 באוקטובר 1981 מסיבוכים של סרטן המעי הגס. ברסנס פופולרי עד היום בצרפת ובאירופה ותקליטים עם ביצועים משיריו יוצאים בכל תקופה על ידי אמנים צעירים. בין המבצעים: קרלה ברוני ומקסים לפורסטיה בצרפתית ושל פאקו איבנז בספרדית. השפעת ברסנס בישראל רבים משיריו של ברסנס תורגמו לשפה העברית, רבים מהם בוצעו על ידי יוסי בנאי. בין המתרגמים בולטים נעמי שמר ודן אלמגור. בשנת 1969 ובשנת 1974 הקליט יוסי בנאי שני תקליטים משיריו של ברסנס בעברית ובשנות התשעים חזר בנאי והקליט שוב חלק מאותם שירים בעיבוד חדש. בין השירים הבולטים של ברסנס ששר בנאי בעברית היו "אין אהבות שמחות" ("Il n'y a pas d'amour heureux", תרגמה נעמי שמר), "הגורילה" ("Le Gorille", תרגם דן אלמגור), "לא אבקש את ידך" ("La non demande en mariage", תרגמה שמר) ו"לאיש חסדי" ("Chanson Pour L'auvergnat", תרגמה שמר). בשנת 1958 כתב הפזמונאי הישראלי דן אלמגור שיר על פי הלחן של "אשתו של הקטור" (la femme d'Hector) מאותה שנה. לא היה זה תרגום אלא מילים עצמאיות והשיר נקרא "ויויו גם", שרה אותו להקת הנח"ל. – השיר הצרפתי המקורי תורגם מאוחר יותר לעברית הן על ידי יוסי בנאי ("אשתו של בנץ"), והן על ידי דן אלמגור עצמו ("אשתו של מר ז'וזו"). שירים בולטים אחרים של ברסנס שתורגמו לעברית הם שני שירים על נערה בשם מרגו. האחד "מרגו"– בתרגומה של נעמי שמר (על ידי נעמי שמר) והשני "כי אני פרחח"– בתרגומו של דן אלמגור (תרגום של דן אלמגור לשיר Je suis un voyou), "הספסל הציבורי" בביצועה של יעל שרז ("Les amoureux des bancs publics", תרגם דן אלמגור), "אי שם בלב" בביצוע קורין אלאל ("Au bois de mon cœur", תרגם אהוד מנור) ו"להוליך שולל את המוות" בביצוע שלומי שבן ("Trompe la mort", תרגם דורי מנור). לקריאה נוספת ראובן וימר (מתרגם), ז'ורז' ברסאנס שר בעברית, הוצאת דורון ספרים, 2011 Luis-Jean Calvet, Georges Brassens, petite Bibliothèque Payot, 1991 קישורים חיצוניים ז'ורז' ברסאנס: מנגינות תמימות, מסרים קטלניים: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב – השיר "להוליך שולל את המוות" בתרגום עברי של דורי מנור (מבצע: שלומי שבן) ראובן מירן, בקצה הדלפק, הכי רחוק שאפשר, 6 בנובמבר 2011 יונתן גת, נשיכה צרפתית: על "ז'ורז' ברסאנס שר בעברית", באתר nrg, 8 בפברואר 2011 ערן סבג, 36 שנים למותו של ברסנס, חיים של אחרים, גלי צה"ל, 2017 הערות שוליים קטגוריה:זמרים צרפתים קטגוריה:משוררים צרפתים קטגוריה:צרפתים ממוצא איטלקי קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1921 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1981	2024-09-11T16:25:50
פונמה	בבלשנות, פוֹנֶמָה (לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: הֶגְיָן) היא יחידה תאורטית בסיסית של הגייה שעשויה להבדיל בשפה מסוימת בין מילים; כלומר, החלפה של פונמה אחת באחרת הופכת מילה אחת למילה שונה. שתי מילים השונות זו מזו במשמעותן ויש ביניהן הבדל בפונמה אחת בלבד נקראות "זוג מינימלי" (או "זוג מזערי"), למשל, המילים גיר וקיר. פונמה מייצגת, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים. סימון יש להבחין בין פונמה, שהיא יחידה לשונית תאורטית; לאלופון, שהוא ביצוע ממשי של פונמה; וגרפמה, שהיא סימן יסודי בכתב. הבלשנים מסמנים את הפונמות בין שני לוכסנים, למשל /k/, /e/ ואילו את הביצועים הממשיים כהגאים מסמנים בסוגריים מרובעים, למשל [k]. משערים שכל אלפבית שנוצר הוא פונמאטי, כלומר כל גרפמה באלפבית מייצגת פונמה בשפה, אולם ברור שלאורך הזמן מתערער הקשר בין הכתב, שהוא שמרני יותר, והמערכת הפונמאטית, שנוטה לשינויים. לפעמים גרפמה אחת מייצגת מספר פונמות, למשל ש' במילים 'שלום' ו'שמח', או אותיות בכ"פ. לפעמים מספר גרפמות מייצגות פונמה אחת, למשל ט' ו-ת' שמייצגות בעברית מודרנית את הפונמה /t/. מספר הפונמות בשפה לכל שפה יש אוסף פונמות משלה. למשל בעברית אין הבדל בין ר' המבוצעת בקדמת הפה לבין ר' אחורית ושתיהן מסמלות את אותה הפונמה, אולם בערבית אלה שתי פונמות שונות (ر, غ), וניתן למצוא זוגות מינימליים המבחינים ביניהן. מספר הפונמות בכל שפה משתנה. יש שפות בנות 140 פונמות ויש שפות עם 10 פונמות. ברוב השפות יש 30–50 פונמות. בדרך כלל פונמות הן עיצורים או תנועות, אך יש שפות רבות שבהן גם למשך ההברה או לטון (הנגנה) יש ערך פונמי. שפות שבהן לטון יש ערך פונמי מכונות "שפות טונאליות". בשנת 2011, הציג מאמר בכתב העת Science תוצאות של רגרסיה ליניארית על מדגם של 504 שפות, המראה מתאם הפוך בין מספר הפונמות בשפה ומרחק מוצאה של השפה ממערב אפריקה, בדומה לאפקט המייסדים הסדרתי. במאמר נטען שתוצאה זו מצביעה על מנגנונים מקבילים המעצבים את השונות הגנטית והשפתית של אוכלוסיות, ותומכת בטענה שמקור כל השפות האנושיות הוא באפריקה. מאמרים שפורסמו בתגובה טענו כי התוצאה היא ארטיפקט סטטיסטי והצביעו על בעיות מתודולוגיות של המחקר. ראו גם פונולוגיה של השפה העברית מורפמה עיצור תנועה טון מודעות פונולוגית לקריאה נוספת האוניברסיטה הפתוחה, מבוא לבלשנות, יחידות 4–5. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:פונטיקה קטגוריה:פונולוגיה קטגוריה:שפה	2021-12-03T05:37:50
זיוה בן-פורת	זיוה בן-פורת (נולדה ב-1937) היא חוקרת ספרות המתמחה בנושא אינטרטקסטואליות לסוגיה בספרות ובתרבות (כולל הפופולרית). פרופסור אמריטה בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב. כיום היא מלמדת במחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללה האקדמית ספיר. בן-פורת נולדה באוסטריה ועלתה לארץ ישראל בגיל רך. היא חברת קיבוץ רעים, השוכן בנגב המערבי, בעוטף עזה. למדה הוראה בסמינר הקיבוצים ובשנת 1958 פתחה את בית הספר היסודי בקיבוץ ולימדה בו שש שנים. בהמשך, בתקופת לימודיה באוניברסיטת תל אביב לימדה אנגלית בבית הספר ברעים וספרות במוסד החינוכי "מעלה הבשור", בקיבוץ מגן. במסגרת עבודתה ב"מעלה הבשור" לקחה חלק בפיתוח תוכנית לימודים ייחודית בתחום הספרות. בעלת תואר ראשון בספרות עברית וספרות אנגלית מטעם אוניברסיטת תל אביב, תואר שני בספרות אנגלית מטעם אוניברסיטה זו, ותואר דוקטור בספרות השוואתית מטעם אוניברסיטת קליפורניה בברקלי בהנחיית פרופ' רוברט (אורי) אלטר. בשנים 2000–2008 עמדה בראש המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1993 - 2008 הייתה עורכת ראשית של הסדרה "ספרות/משמעות/תרבות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספריה אדרת לבנימין, ספר היובל לבנימין הרשב, עורכים - זיוה בן פורת, תל אביב, 2001. ליריקה ולהיט, זיוה בן-פורת בשיתוף עם: הרי גולומב, יהודית גלוזמן, משה גלעד, אורלי לובין, רחל פן, עוזי שביט ורקפת שפי ; איורים - דודו גבע, תל אביב, 1989. הסתיו בשירה העברית, על הקשרים בין מציאות, מושגים והיצגים ספרותיים וגילויהם בשירה, משרד הביטחון, תל אביב, 1991. קישורים חיצוניים דף הבית של פרופ' בן-פורת קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת תל אביב קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי קטגוריה:בעלות תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי קטגוריה:בוגרות סמינר הקיבוצים קטגוריה:בוגרי סמינר הקיבוצים קטגוריה:רעים (קיבוץ): אישים קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: ספרות קטגוריה:חוקרות ספרות ישראליות קטגוריה:חוקרי ספרות ישראלים קטגוריה:ישראליות ילידות אוסטריה קטגוריה:ישראלים ילידי אוסטריה קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1937 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937	2024-08-01T03:03:03
מאיר שטרנברג	מאיר שטרנברג (נולד ב-3 באוקטובר 1944) הוא פרופסור אמריטוס בחוג לתורת הספרות הכללית ובחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב. בין השנים 1994–2016 ערך את כתב העת Poetics Today, שיוצא לאור מטעם המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר. ביוגרפיה שטרנברג זכה בפרס ישראל לחקר הספרות הכללית בשנת תשנ"ו. כמה ממאמריו החשובים, ביניהם "המלך במבט אירוני", מאמר מכונן של אסכולת תל אביב בתורת הספרות, המציע קריאה בסיפור דוד ובת שבע ומציג לראשונה את תורת הפערים, נכתבו בשיתוף עם פרופ' מנחם פרי. שטרנברג נשוי לד"ר תמר יעקבי, המלמדת גם היא בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ולזוג שני ילדים. תחומי המחקר העיקריים של שטרנברג הם נרטולוגיה, פואטיקה, וספרות אנגלית ואמריקאית. חלק מתורת הציטוט של שטרנברג מתואר בערך אינטרטקסטואליות. לקריאה נוספת Expositional Modes and Temporal Ordering in Fiction, Indiana University Press, 1978 The Poetics of Biblical Narrative, Indiana University Press, 1987 The Hebrews Between Cultures: Group Portraits and National Literature, Indiana University Press, 1999 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:זוכי פרס ישראל לחקר הספרות קטגוריה:חוקרי ספרות ישראלים קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: מקרא קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: ספרות קטגוריה:חוקרי מקרא בגישה ספרותית קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1944	2024-04-12T19:45:24
לויקימיה	REDIRECT לוקמיה	2006-04-16T16:51:17
AIDS	REDIRECT איידס	2004-06-08T17:05:50
מח עצם	מֵחַ עצם (ידוע גם כמוֹחַ עצם או לְשַׁד העצמות) הוא הרקמה הממוקמת בחלק הספוגי של העצם, ובה נוצרים תאי מערכת הדם: תאי דם אדומים, תאי דם לבנים וטסיות דם. משקל רקמה זו מהווה כ-4% ממשקל גוף האדם, ולכן היא אחת הרקמות הגדולות בגוף. אנטומיה קיימים שני סוגים שונים של מח עצמות: אדום וצהוב. האדם נולד רק עם תאים אדומים ובמשך חייו מוחלפים בצהובים. במח העצם האדום מצויות כל שורות התאים בשלבים שונים של הבשלה, ורק התאים הבשלים יוצאים לזרם הדם בפיקוח של מנגנוני בקרה תאיים והורמונליים. את מח העצם בונות מספר אוכלוסיות של תאים, פרט לחלוקה למח עצם צהוב ואדום. הראשונה היא אוכלוסיית התאים המזנכימלים והשנייה, אוכלוסיית התאים המטופואטים. התאים המזנכימלים מרכיבים את נישת מח העצם, שהיא למעשה הסביבה שבה תאי הדם מתפתחים. התאים ההמטופואטים הם תאי הדם המדוברים. התאים המזינכימליים נמצאים בעיקר במח העצם הצהוב, והתאים ההמטופואטים נמצאים בעיקרם במח העצם האדום. בין שתי האוכלוסיות הנ"ל קיימת תקשורת והן חיות אחת במקביל לשנייה, בקשרי הדדיות והתפתחות משותפת. תאים מזנכימלים התאים המזנכימלים הם שם כולל לתאי אב של תאים המרכיבים את כל רקמות הגוף. במח העצם, בצורה ספציפית, מתקיימות 3 אוכלוסיות מרכזיות של תאים מסוג זה: אוסטיאוציטים – האוסטיאוציטים הם תאי עצם המתקיימים במח העצם. הם קיימים בעיקר במח העצם הצהוב. צורתם מוארכת וצרה, בדומה לסיבי עצם. אדיפוציטים – האדיפוציטים הם תאי רקמת שומן, הנמצאים בעיקר במח העצם הצהוב. צורתם מוארכת אך מעט עגלגלה במרכזה. כונדרוציטים – הכונדרוציטים הם תאי רקמת סחוס, הנמצאים בעיקר במח העצם הצהוב. צורתם עגולה. תאים המטופואטים התאים ההמטופואטים הם כלל אוכלוסיית תאי הדם המתקיימים במח העצם. התאים המתמיינים במח העצם מתאים אלו כוללים את תאי הדם האדומים, תאי הדם הלבנים וטסיות הדם. מחלות שמקורן במח העצם מח העצם הוא מקור למחלות רבות, עקב ההשפעה המשמעותית שיש לו בהתחלקות של תאי דם. בין המחלות הנפוצות קיימות: לוקמיה – סרטן הדם שמקורו בתאי הדם הלבנים. ישנם 4 סוגים מרכזיים של לוקמיה: לוקמיה מיאלואידית חריפה – מחלה שמקורה בתאי הדם הלבנים מיאלואידים. המחלה מתפתחת במהירות רבה יותר ביחס ללוקמיה המיאלואידית הכרונית. לוקמיה מיאלואידית כרונית – מחלה שמקורה בתאי הדם הלבנים מיאלואידים. לוקמיה לימפוציטית חריפה – מחלה שמקורה בתאי הדם הלבנים לימפוציטים. המחלה מתפתחת במהירות רבה יותר ביחס ללוקמיה הלימפוציטית הכרונית. לוקמיה לימפוציטית כרונית – מחלה שמקורה בתאי הדם הלבנים לימפוציטים. אנמיה אפלסטית – מחלה שבה מח העצם אינו מייצר תאי דם בכמות המספיקה לתפקוד תקין של המערכת. מיאלומה – סרטן דם, המתפתח בתאי פלזמה במח העצם. התאים הנגועים משחררים נוגדן הגורם לשיבושים במערכות השונות. נחשבת למחלה כרונית, כיוון שמעטים מבריאים ממנה בצורה מלאה. תרומת מח עצם והשתלתו השתלת מח עצם היא גישה טיפולית מקובלת היום לכמה מחלות שונות בהן מערכת ייצור תאי הדם האדומים ותאי החיסון נפגעת (מחלות ממאירות כמו לוקמיה, מצבים כמו מחלות חסר מח העצם מולד או נרכש וכדומה), כתוצאה מטיפול כימי, הסננה על ידי תאים ממאירים או כתוצאה ממחלה תורשתית או מפגם גנטי. מעבר לזאת, נכון לשנת 2012, נבחנת השתלת מח העצם כטיפול למחלות ולקויות עצביות מגוונות, שבהן חלק מהפתולוגיה היא בתאי הגלייה – תאים המיוצרים במח העצם ונודדים אל מערכת העצבים. בין המחלות והלקויות האלו ניתן למנות את ניוון השרירים, שיתוק המוחין ותסמונת רט. אפשרות זו נמצאת עדיין בפיתוח מעבדתי במחקר על חיות מעבדה, בשנת 2022 פורסם מאמר מחקרי על ידי קבוצת חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד שהוכיח לראשונה שהשתלת מח עצם יכולה להחליף את תאי הגלייה בעכברים, עדיין אין בכך הבטחה להצלחה בבני אדם. נראה שהאפשרות לשימוש בהשתלת מח עצם בבני אדם לריפוי מחלות עצביות עדיין רחוקה מאוד מיישום רפואי. תרומת מח עצם מתבצעת בבנק הדם שבבתי החולים. לעיתים מח העצם המשמש להשתלה, מתקבל מהחולה עצמו ולאחר תהליך רפואי שעובר החולה, מח העצם מוחזר אליו. בשאר המקרים נדרש תורם לצורך השגת מח העצם עבור ההשתלה. תורמי מח עצם חייבים להיות זהים למושתל, מבחינת מאפיין סיווג הרקמות, הידוע בשם 'חלבוני HLA’. בשל המספר הכמעט בלתי מוגבל של צירופי HLA אפשריים, הסיכויים להתאמה בין נתרם לתורם שאינו בן משפחתו, הם נמוכים. בנוסף, בפועל רק 30% מהחולים מצליחים למצוא תורם מתאים מקרב בני משפחתם (הסיכוי להתאמה עם אחים הוא 25%). בשאר המקרים מתאפשרות ההשתלות הודות לקיום מאגרי תורמים ממחשבים בינלאומיים גדולים, המאפשרים לבדוק התאמה למיליונים רבים של אנשים אחרים. הסיכוי למצוא תורם במאגרים נאמד היום ב-55%. בקרב האוכלוסייה האירופאית קיימים 80% סיכויי התאמה. השתלת מח עצם החלה בסוף שנות ה-70. בליידן נמצא מרכז של הארגון העולמי לתורמי מח עצם. ראו גם השתלת איברים תא גזע קישורים חיצוניים ראובן אור ושמעון סלוין, השתלת מח עצם - מהי השתלת מח עצם וכיצד היא מתבצעת (המאמר מתאר את התהליך הישן לתרומת מח העצם) המאגר הלאומי לתורמי מח עצמות של עמותת עזר מציון הערות שוליים קטגוריה:מערכת הדם קטגוריה:מערכת השלד קטגוריה:השתלת איברים קטגוריה:מטבוליזם העצמות	2024-10-04T22:10:39
תאי הדם הלבנים	REDIRECT תא דם לבן	2004-07-04T13:34:04
מונולית	שמאל\|ממוזער\|250px\|מונולית אולורו מונולית הוא מצבה, פסל או צורה טבעית העשויה מאבן יחידה. מקורה של המילה במילה היוונית μόνος ("אחת" או "יחידה") ו-λίϑος ("אבן"). דוגמה ידועה למונולית היא אתר המורשת העולמית אולורו שבאוסטרליה. בתרבות מונולית שחור משחק מוטיב מרכזי בסרטו של הבמאי סטנלי קובריק, 2001: אודיסיאה בחלל על פי תסריט המבוסס על סיפור קצר של ארתור סי. קלארק (שבעקבות הסרט הורחב לספר שלם). בסדרת הטלוויזיה סוכני S.H.I.E.L.D. נעשה שימוש בשלושה מונוליתים שמאפשרים שליטה במרחב, בזמן ובתודעה. מונוליתים ידועים מגדל השטן מונולית מאדים מונולית פובוס פניון דה גואטפה ראו גם אובליסק מואי קישורים חיצוניים * קטגוריה:גאולוגיה קטגוריה:פיסול קטגוריה:צורות נוף קטגוריה:סלעים	2023-04-02T01:08:16
מקסים לוי	מקסים לוי (11 בפברואר 1950 - 11 באוקטובר 2002) היה חבר הכנסת וראש עיריית לוד. ביוגרפיה נולד ברבאט שבמרוקו. אחיו של דוד לוי. בגיל שבע עלה ארצה עם משפחתו. לאחר שגדל והתחנך בלוד, עשה את שירותו הצבאי במשמר הגבול. מיד עם שחרורו החל לעבוד בתעשייה האווירית, שם נבחר לתפקיד יו"ר ועד העובדים של הארגון הגדול במדינה. בשנת 1978 בגיל 28 בלבד, נבחר לוי לראשונה למועצת עיריית לוד וכיהן בתפקיד סגן ראש העירייה. בשנת 1983 הצליח להיבחר לתפקיד ראש עיריית לוד מטעם הליכוד, תפקיד בו החזיק עד לשנת 1996. התחום העיקרי בו פעל היה תחום החינוך והתרבות וביוזמתו נבנו בתי ספר ומתנ"סים רבים. במקביל לתפקידו כראש עירייה, נבחר לוי בשנת 1989 לתפקיד יו"ר מרכז השלטון המקומי בישראל וכדירקטור בחברה למשק וכלכלה. בשנת 1996, הצטרף למפלגת גשר שהקים אחיו דוד לוי ונבחר לכנסת ה-14 במסגרת הליכוד-גשר-צומת. בהמשך נבחר אף לכנסת ה-15 ברשימת ישראל אחת (הרשימה המשותפת של מפלגת העבודה, גשר ומימד). הוא מילא שורה של תפקידים בכנסת, כיושב ראש ועדת העבודה והרווחה, כחבר בוועדות הפנים, הכספים, איכות הסביבה, הבריאות ועוד, והגיע עד לתפקיד סגן יושב ראש הכנסת ה-15. מרבית החקיקה שקידם הייתה בתחום החברתי. מאז נבחר לוי כחבר כנסת ועזב את תפקידו כראש העירייה, התדרדרה העיר עד אשר מונתה לה ועדה קרואה. בשנת 2002 נענה להפצרותיהם של אנשי חינוך, מנהלי בתי ספר ומנהלי מתנ"סים שקראו לו לחזור ולהציל את לוד. בבחירות שהתקיימו בחודש מאי 2002, נבחר שוב לתפקיד ראש עיריית לוד ברוב גדול, והתפטר מהכנסת. בארבעת חודשי כהונתו המחודשת כראש העיר ועד מותו, הצליח להביא לכך שממשלת ישראל תכיר בצרכים של לוד ברמה הלאומית, לא רק המוניציפלית. הופעלה תוכנית רב צדדית לקידום והבראת העיר, שבמסגרתה משרד ראש הממשלה לקח על עצמו את האחריות לתיאום בין כל הגופים השונים. מיד עם כניסתו לתפקיד ראש העירייה, החל בביצוע עבודות שונות לרווחת תושביה בתחומים שונים הכוללים בין היתר: ניקיון ושיפוצים בשכונות ובכניסות לעיר, קרצוף וריבוד כבישים, הגברת הביטחון האישי של התושבים, שיפוץ מוסדות החינוך ותיקון ליקויי הבטיחות. בליל שבת, 11 באוקטובר 2002, הלך לוי לעולמו בגיל 52, לאחר שלקה בליבו. הוא הותיר אחריו את אשתו כרמלה, ושלושה ילדים. על שמו נקרא תיכון בשכונת גני אביב שבלוד, וכן היכל התרבות של העיר. אילן יוחסין קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ראשי עיריית לוד קטגוריה:ראשי מרכז השלטון המקומי בישראל מקסים קטגוריה:סגל התעשייה האווירית לישראל קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-גשר-צומת קטגוריה:חברי הכנסת מטעם גשר קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת קטגוריה:יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת החמש עשרה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1950 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2002	2024-07-04T13:48:08
רבט	REDIRECT רבאט	2004-06-08T17:42:26
שמעון אגרנט	שמאל\|ממוזער\|כיכר השופט אגרנט בירושלים שמעון אַגְרָנָט (5 בספטמבר 1906 – 10 באוגוסט 1992) היה הנשיא השלישי של בית המשפט העליון. אגרנט כיהן כשופט בבית המשפט העליון במשך 27 שנים, וכתב מספר פסקי דין משמעותיים שעיצבו את דמותו של בג"ץ בשנותיו המוקדמות. לימים גם כן ניהל את האגודה לזכויות האזרח. אגרנט, יליד ארצות הברית, היה בן למהגרים יהודים מהאימפריה הרוסית ולמד משפטים באמריקה לפני שעלה ארצה. לאחר שעלה היה עורך דין פרטי בימי המנדט הבריטי, התמנה לשופט בבית משפט השלום ובהמשך לבית המשפט המחוזי בחיפה. הוא התמנה לכהן כשופט בבית המשפט העליון זמן קצר לאחר קום המדינה, וכיהן 17 שנים כשופט ועוד 11 שנים כנשיא בית המשפט העליון. בשנותיו בבית המשפט העליון כתב אגרנט פסקי דין רבים אשר דנו בשאלות מכריעות והרות גורל (כהרשעתו של אדולף אייכמן), ושימש אב בית דין במשפטים רבים אשר עיצבו את דמותה המשפטית של מדינת ישראל. בין פסקי דינו הנודעים בג"ץ קול העם (הדן בחופש הביטוי) ובג"ץ ירדור (הדן בדמוקרטיה מתגוננת). בנוסף, אגרנט היה מי שכתב את פסקי דין הרוב במשפט מחתרת צריפין ובערעור של משפט קסטנר לעליון. תחום ההתמחות שלו היה במשפט פלילי, ומכאן שהייתה לו השפעה רבה גם על תחום זה במהלך כהונתו ארוכת השנים כשופט בכיר. אגרנט עמד גם בראשות שתי ועדות חקירה ממלכתיות: ועדת אגרנט להבהרת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה ב-1962 וועדת אגרנט לחקר מחדל מלחמת יום הכיפורים. הביוגרפית של אגרנט, ד"ר פנינה להב, כתבה על אגרנט שהוא: "נמנה עם האבות המייסדים של המשפט הישראלי, עם בעלי החזון הציוני שהקדישו את חייהם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אגרנט היה מעורב כמעט בכל הסוגיות הבוערות שעצבו את החברה ואישיותו והשקפת עולמו הותירו את חותמן על הזהות הקולקטיבית הישראלית." ביוגרפיה ילדות, נעורים ולימודים אגרנט נולד בלואיוויל שבמדינת קנטקי, בארצות הברית, בט"ו באלול ה'תרס"ו, 1906, הבכור מבין שני אחים, לד"ר אהרון יוסף אגרנט (1881–1946), יו"ר הסתדרות רופאי השיניים בישראל ופעיל ציוני, ולפנינה בת שמעון שניצר. הוריו היגרו לארצות הברית מחיסלוויצ'י שברוסיה זמן קצר לפני לידתו. אביו ואמו נישאו לאחר שהסכים אהרון לבקשת משפחתה של פנינה שיצטרף אליהם במסע הגירתה של המשפחה לאמריקה, והם היגרו בצל פרעות קישינב בשנת 1904להב, ישראל במשפט, עמ' 28. אביו בא מרקע של משפחה ליטאית אך עזב את העולם החרדי האורתודוקסי בצעירותו והוקסם מתנועת ההשכלה. בבית המשפחה שמרו על אורח חיים מסורתי. אביו התפרנס מהוראת עברית והיה ציוני שביקש לעלות לארץ ישראל. אגרנט גדל בשיקגו ולמד בבתי ספר יהודיים. הוא גדל לתודעה חברתית עמוקה, ציוני עם תחושת שייכות לארצות הברית. הוא אהד את השופט היהודי-ציוני לואי ברנדייס, הזדעזע מהקרע בתנועה הציונית בדמות העימות, על פסים תרבותיים, בין ברנדייס לד"ר חיים ויצמן, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית. כמו כן הוא הזדהה עם מאבקה של "התנועה הפרוגרסיבית" האמריקאית בהנהגתו של הסנאטור רוברט לה פולט, שהייתה לה אחיזה רבה באזור מגוריו בשיקגולהב, ישראל במשפט, עמ' 34. כמו כן העריץ את אברהם לינקולן והצטיין בידיעת ההיסטוריה של ארצות הברית. בהיותו נער השתתף עם חבריו בהוצאה לאור מדי שנה של עלון ציוני בשם "ההרצליאני" שדן בין היתר בפערים בין היות אדם ציוני מחד ואזרח נאמן לארצות הברית מאידךלהב, ישראל במשפט, עמ' 38. בשנת 1922 הוקפץ כיתה בבית הספר וסיים את לימודיו כדי לעלות עם משפחתו ארצה. המשפחה התיישבה בתל אביב ואגרנט למד לזמן מה בגמנסיה העברית הרצליה. המשפחה התקשתה להסתגל ולהתפרנס, וכעבור מספר חודשים נאלצה לרדת מהארץ ושבה לארצות הברית. כבר אז, מלימוד בבית, ידע שמעון את השפה העברית על בוריהלהב, ישראל במשפט, עמ' 50. אגרנט הצטיין בלימודי היסטוריה ופילוסופיה, ובשובו לאמריקה החל ללמוד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו. הוא הגה ללא הרף בדיונים הנוגעים לציונות, וכל מאמריו עסקו בה. אף שבבית הספר הצטיין, באוניברסיטה ציוניו היו ממוצעים והוא לא בלט. אגרנט התעניין בייחוד במשפט החוקתי, ובלימודיו נחשף בידי מרציו גם לגישת הפורמליזם המשפטי, לפיה יש להתייחס לחוק כמות שהוא שחור על גבי לבן, וגם לגישה היריבה, לפיה יש למערכת המשפטית חלק בעיצובה של החברה. אגרנט העיד שהמרצה שהשפיע עליו יותר מכל היה ארנסט פרוינד להב, ישראל במשפט, עמ' 62. במקביל ללימודיו באוניברסיטה אגרנט לימד עברית בבית ספר יהודי בעיר לפרנסתו והיה אחראי על שיעורי העברית בבית הספר היהודי בו לימד. כן היה פעיל בארגון הסטודנטים הציונים "אבוקה" בשיקגו. אגרנט התרשם לחיוב מתנועת העבודה ודרך שותפותו ב"אבוקה" עמל על חיזוק הקשרים בין סטודנטים ציונים באמריקה לבין הציונות החלוצית בארץ ישראל. כמו כן קידם דרך הארגון איסוף כספים למיזמי בנייה חלוציים בארץ ישראל המנדטוריתלהב, ישראל במשפט, עמ' 64. דרך ארגון "אבוקה" התיידד עם הפעיל הציוני יצחק צ'יזיק. בשנת 1926 קיבל תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת שיקגו ובהמשך קיבל תואר במשפטים מאותה אוניברסיטה. בשנת 1929 עלו בני משפחתו, הוריו ואחיו, ארצה, מה שהגביר, לצד החדשות על מאורעות תרפ"ט, את לבטיו והאיץ על החלטתו לעלות ארצה גם כן. עלייה ארצה, נישואים ועריכת דין לאחר שעבר את מבחני הלשכה האמריקאית וקיבל רישיון עורך דין, ולאחר שרכש לעצמו נשק אישי, אקדח, למטרות הגנה עצמית, גמלה בליבו ההחלטה לעלות ארצהלהב, ישראל במשפט, עמ' 71. ב-10 במרץ 1930 הוא עלה לארץ ישראל עם הוריו על סיפון האונייה "מוריטניה", עבר את מבחני ההסמכה לעורכי דין זרים באפריל 1931 וקיבל רישיון עריכת דין באפריל 1932. את ההתמחות עשה בירושלים תחת עורך הדין מרדכי עליאש, פרקליט ידוע, ובמשרדו הכיר בכירים בפוליטיקה ובעולם המשפטים של הארץ, בהם יעקב שמשון שפירא, לימים היועץ המשפטי לממשלה הראשון ושר המשפטים של מדינת ישראל, ויצחק אולשן, לימים נשיא בית המשפט העליוןלהב, ישראל במשפט, עמ' 83. בתור מתמחה מתחיל הועסק ללא שכר ונתמך לשם פרנסתו בעזרת הוריו. כאשר קיבל ותק החל גם לקבל משכורת סדירה. לאחר סיום תקופת ההתמחות שלו החל לעסוק כעורך דין פרטי בחיפה, גם משום שהייתה מרכז ציבורי גדול וגם כדי להיות קרוב למשפחתו. אגרנט פתח משרד עורכי דין בשותפות עם יעקב הלוי בדרך יפולהב, ישראל במשפט, עמ' 95. בין השאר עבד עבור ועד הקהילה בחיפה בסיוע לעולים שנכנסו לארץ ישראל נגד חוקי המנדט הבריטי ונכלאו בכלא עכו. אל מול קשיי ההעפלה נחשף אגרנט לראשונה מיד ראשונה לחלק בציונות שנבע והונע מתוך רדיפות וכתוצאה מאנטישמיות, כאשר הימים ימי העלייה מגרמניה בצל עליית המשטר הנאצי. נוכח מאורעות תרצ"ו (המרד הערבי הגדול), התנדב אגרנט לשורות ארגון "ההגנה" לעמדת שמירה לילית בחיפה. בימי הפרעות סירב להעביר את משרד עורכי הדין שלו מהרובע המעורב בדרך יפו אל רובע הדר הכרמל היהודי, שכן חשש מהשלכותיה של צמצום ההתיישבות היהודית בעקבות התוקפנות הערביתלהב, ישראל במשפט, עמ' 99. מבחינה פוליטית אגרנט התלהב מרעיון הדו-קיום של תנועת "ברית שלום" אך היה ספקן באשר לסיכויי הצלחתה ובהדרגה, נוכח מאורעות ועימותים, הגיע למסקנה שהיישוב בהכרח עומד לפני התנגשות אלימה כוללת מול ערביי ישראל. אגרנט היה חסיד של אחדות לאומית וראה בה נדבך הכרחי בתחייה הלאומית של העם היהודי, ומתוך כך הוא גינה את פרישתו של זאב ז'בוטינסקי מהקונגרס הציוני העולמי בשנת 1933 והזדעזע באותה שנה בעקבות רצח ארלוזורוב. מבחינת עיסוקו המשפטי, אגרנט, לצד זה שהיה עורך דין, העמיק במחקר המשפטי ובהרחבת היריעה, ורכש את הקודקס האנציקלופדי הכביר "חוקי אנגליה" מאת לורד הולסברי (Halsbury's Laws of England), על עשרות כרכיולהב, ישראל במשפט, עמ' 94. בנובמבר 1933 התארס, ובמאי 1934 נישא אגרנט לכרמל פרידלנדר, בת לישראל פרידלנדר ולליליאן לבית בנטוויץ'. דודה של אשתו, אחי אמה, נורמן בנטוויץ', שהיה היועץ המשפטי הראשון לממשלת המנדט, סייע לאגרנט לבחור במשרת שופט, ואף המליץ עליו בפני הנציב העליון. באותה התקופה היה מקובל להשתמש בקשרים כדי להשיג המלצות ודרכן מינויים, אך אגרנט סירב להשתמש בהמלצה ובמקום זאת עשה את הדרך הארוכה והפורמלית להתקבל למשרת שופט. אגרנט העדיף את תפקידו של השופט, אשר שופט על בסיס אובייקטיביות משפטית ללא צורך להיות כפוף לצורך לייצג את הלקוח, והעדיף הכנסה מסודרת כעובד ציבור מאשר החיפוש אחר לקוחות שהיא מנת חלקו של עורך דיןלהב, ישראל במשפט, עמ' 104. על מנת לקבל את משרת השופט נדרש אגרנט לוותר על אזרחותו האמריקאית, וזאת עשה לאחר לבטים רבים. על מקומה ניתנה לו אזרחות ארץ-ישראליתלהב, ישראל במשפט, עמ' 102. שופט השלום ומחוזי ב-1940, תחת שלטון המנדט הבריטי, מונה לשופט בבית המשפט השלום בחיפה. במשכן היה אחד משני שופטים יהודים, לצד משה לנדוי, שהיה לשותפו לעשרות השנים הבאות. בין היתר התיידד בבית המשפט עם עמיתו השופט הערבי אחמד ביי ח'ליללהב, ישראל במשפט, עמ' 106. בשלב מוקדם אימץ אגרנט גישה שבה כתב פסקי דין ארוכים ומלאי נימוקים, והוא בלט כשופט מוכשר. לפי עדותו האישית, תמיד ידע את התוצאה של פסק הדין שעמד לכתוב כבר בתחילתו, ובנימוקיו הרבים, כך הסביר, כתב לעצמו. פעמים רבות גם העלה הצדקות וחיזוקים לטיעוניו מתוך המשפט העברי. עיקר עיסוקו כשופט השלום נגע לדיני שטרות וקניין, ומיעט לפסוק בתביעות פליליות. שלא כנוהג המשפטי, בשנת 1943 זקן השופטים פרדריק גורדון-סמית, שעמד בראש בית המשפט לערעורים, הקודקוד של מערכת המשפט המנדטורית, ציין אותו לשבחלהב, ישראל במשפט, עמ' 109. בימים של משבר בשוק הדיור, בצל מלחמת העולם השנייה, הגיעו לפתחו תביעות פינוי רבות, והוא לעיתים אף נהג להגיע לבתים בהם נגעו התיקים והשתדל להגיע לפסיקות שיש בהן משום פשרה והסכמה בין שני הצדדיםלהב, ישראל במשפט, עמ' 107. בימי תנועת המרי העברי הגיע העימות בין היישוב היהודי לרשויות המנדט לשיאו, ובעקבות השבת השחורה, מבצע רחב לסיכול הפעילות המחתרתית היהודית ברחבי ארץ ישראל, הוטל עוצר בעיר חיפה. אגרנט הובל מביתו במשוריין של הצבא הבריטי אל אולם בית המשפט ובו נדרש לשפוט את כל מפרי העוצר. בלחץ רשויות השלטון הרשיע אותם בעבירה, אך דן אותם לקנסות מקליםלהב, ישראל במשפט, עמ' 111. בשנת 1947 הומלץ לקדמו למשרת שופט בבית המשפט המחוזי, אך המינוי הוקפא בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר (החלטה 181) ופריצתה של מלחמת העצמאות. קום המדינה ובעקבותיה במהלך מלחמת העצמאות והקרב על חיפה אגרנט המשיך לעבוד במשכן בית משפט השלום, תחת איומי צלפים ויריות ברחובות. הרשויות המנדטוריות, על סף סיום תפקידן, סירבו לקבל דחיית דינים והעבודה המשפטית נמשכה, גם כשבהדרגה עזבו השופטים הערבים את העיר במנוסה, ובסופו של יום עזבו גם השופטים הבריטיםלהב, ישראל במשפט, עמ' 115. שבוע לאחר ההכרזה על הקמת המדינה הגיעו אגרנט ולנדוי למשכן בית המשפט ומצאוהו סגור ונעול, כשהם שני השופטים היחידים שלו שעוד נותרו בארץ. אגרנט היה מלא ציפייה מהמערכת המשפטית של מדינת ישראל החדשה, וביחד עם עמיתיו השופטים ציפה בין היתר לכתיבתה של חוקה למדינת ישראל בחודשים הקרבים, ציפייה שהכזיבה. בקיץ 1948 נעשה אגרנט לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. עם ייסודו של בית המשפט העליון של מדינת ישראל בשנת 1948 היה שמו של אגרנט בין השמות הראשונים שהועלו לשמש בו כשופט, אולם הוא לא נמנה בין חמשת השופטים הראשונים (עקב העובדה שרק זמן קצר לפני כן מונה לבית המשפט המחוזי, והשופט חשין, שנבחר במקומו, היה שופט מחוזי ותיק יחסית). אמנם מועמדותו להרכב השופטים הראשון לא התקבלה, אך שר המשפטים, פנחס רוזן, שהתרשם מסגולותיו המקצועיות של אגרנט, הבטיח לו שיקבל משרה של שופט עליון ברגע שאחת כזאת תתפנהלהב, ישראל במשפט, עמ' 121–122. בדצמבר 1948 מונה לשופט בבית המשפט העליון בפועל, מינוי שהוארך באוקטובר 1949 וב-2 בינואר 1950 מונה במינוי של קבע. שופט בית המשפט העליון ממוזער\|השופט שמעון אגרנט, 1 במרץ 1962. בשנת 1950 נקרא אגרנט לעמוד בראשות ועדה שחקרה את רצח המתווך מטעם האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, בידי מתנקשים ממחתרת לח"י במהלכה של מלחמת העצמאות. זמן קצר קודם לכן פרסמה ממשלת שוודיה דו"ח חקירה משלה לאירוע בו טענה כי מוטלת אחריות לרצח על מנהיגי ממשלת ישראל, על שלא הצמידו לברנדוט מאבטחים, ציינה כשלים בתפקודה של משטרת ישראל באותה העת והוסיפה לטעון שרשויות השלטון במדינה נמנעו מלמצות את הדין עם הרוצחים (למעשה הדבר הוחלט עקב הסכמה סודית בין סגן שר הביטחון שאול אביגור ומנהיג לח"י יצחק שמיר לאחר רצח ברנדוט לפיה המחתרת תפורק בתמורה לכך שהממשלה תפסיק לרדוף אחר אנשיה)להב, ישראל במשפט, עמ' 130. בדו"ח שהגיש קבע אגרנט שהכשלים בתפקודה של משטרת ישראל נגרמו עקב המעמסה הכבדה שהוטלה על הארגון מיד עם הקמתו ושלל את הטענה לפיה האחריות לרצח מוטלת על מנהיגי המדינה. הדו"ח, שכלל סעיפים ביקורתיים על ממשלת ישראל, נשמר תחת סיווג "סודי ביותר" במשך ארבעים שנהלהב, ישראל במשפט, עמ' 132. בצעירותו אגרנט ראה ערך עליון ב"תיקון עולם", וראה במשפט כלי לעיצובה של החברה. בהדרגה עם השנים נעשה שמרן ופרגמטי, והחל מצדד בריסון משפטי ובפורמליזם בתיקים שונים. הבולטים שבתיקיו הם תקדימים בפני עצמם, אך לצידם גם פסיקות שונות שמפגינות יישור קו, מנמקות מצב קיים ומעמיקות את הפורמליזם. לפי חוקרת המשפט ד"ר נעמי לבנקרון, מגמה זאת בכתיבתו של אגרנט: "אך גברה עם מינויו לנשיא בית המשפט העליון, בעת שביקש לאותת לרשויות המדינה כי הוא מבין את גודל האחריות המוטלת עליו, וזו באה לידי ביטוי במעבר מאקטיביזם שיפוטי לריסון המשפט בתקופה זו." אותה העת היה גם מעמדה של הרשות השופטת בלתי מוגדר, רק בשנת 1953 נחקק חוק השופטים. כמו כן, גם מעמדן של זכויות האזרח וחירויותיו לא הוגדר עם קום המדינה, שירשה את החקיקה המנדטורית שקדמה לה. בסופו של יום היה זה אגרנט שקיבע, בדיונים תקדימיים שנגעו לחירויות האדם, את החשיבות של הרשות השופטת בשמירה עליהם ואת המעמד שלהן בחקיקה ובשפיטה הישראלית. בג"ץ קול העם כאשר הגיע לפתחו של אגרנט ערעור בתיק 'פודמסקי נגד היועץ המשפטי לממשלה', ניצל אותו כדי להגדיר בפסק הדין את מעמדם של זכויות האדם בישראל. הפרשה נגעה לחבורת פושעים שאיימה על שוטרים לשחרר ממאסר חבר שלהם. הם נעצרו אך הסנגור שלהם טען שכיוון שהאסיר כבר אמור היה להשתחרר שכן סיים את הזמן הקצוב בו אמור היה לרצות מאסר, הרי שהמשטרה היא שהפרה את החוק. במהלך המשפט התברר שהשוטרים פעלו בתום לב, ולא ידעו שם זמן המאסר של אותו אסיר. המחוזי הרשיע את פודמסקי וחבורתו, וכמוהו גם העליון. אך בדיון נקרתה לעברו של אגרנט הזדמנות להרחיב בעניין הזכויות, שכן התיק מתעסק בין היתר בהרשעה בעוון פעולה שנעשתה מתוך הכרה בעצם היותה פלילית או לאו. בפסק הדין הגדיר אגרנט שלושה סוגי זכויות אזרחיות המעוגנות בשפיטה הישראלית, וקבע שאמנם לא הייתה עוד בידי השוטרים הסמכות להחזיק את האסיר, אך הם לא ידעו זאת, ופעלו מתוך הכרה שעליהם למנוע את בריחתו של האסיר. מכאן שלא ניתן להרשיע אותם בדברלהב, ישראל במשפט, עמ' 143. חשיבותו של פסק הדין, מעבר לכך שהוא מאשרר את הכרעת בית המשפט המחוזי, נעוצה בכך שהרשות השופטת למעשה מגדירה את מעמדן של זכויות האזרח השונות בחברה הישראלית, פעולה נחוצה שהרשויות המחוקקת והמבצעת נמנעו מלעשותו. כמו כן, תקדים נוסף בפסק הדין הוא ההצבה של אגרנט גוף ציבורי (המשטרה) וגורם פרטי כבני אותו משקל בפני החוק, כמקובל בדמוקרטיות מערביותלהב, ישראל במשפט, עמ' 145. פסק הדין בבג"ץ פודמסקי (1952) ניתן בתקופה שלרשות השופטת היו מעט מאוד סמכויות מוגדרות, והיא נאלצה להגדיר אותם בעצמה. אגרנט יישר קו עם התפיסה הפורמליסטית ועמד לימין המשטרה, אך לצד זאת החל לפעול להסדר מעמדם של זכויות הפרט בעצמו, דרך תקדים משפטי, משהבין שהרשויות האחרות לא מקדמות את העניין. בסמוך לפרסום פסק הדין שר השופטים דב יוסף ביקר נחרצות את קבלת ההחלטות של שופטים בדינים פליליים וטען בפומבי שהם מקלים ומתירנים יתר על המידה. המאורע וחיצי הביקורת שהוטחו במערכת המשפטית, דווקא מצידו של העומד בראשה ברשות המבצעת, הבליטה את מעמדה המעורער של הרשות השופטתלהב, ישראל במשפט, עמ' 149. בשנת 1953 הגיע לבג"ץ הדיון בתיק חברת קול העם נ' שר הפנים, שבו קבע אגרנט תקדים חד משמעי ומיצב אחת ולתמיד את מעמדה של הרשות השופטת כמגינת זכויות הפרט. בפני בית המשפט עמד תיק ובו העיתון קול העם הקומוניסטי הטיח האשמות והוקיע מדי יום את הממשלה והעומדים בראשה. שר הפנים החליט להשעות את פעילות העיתון מתוקף צו מנדטורי שאפשר לו לעשות זאת ללא הגבלת זמן, אשר תאם את שיטת המשטר הקולוניאלית מימי השלטון הבריטי על הארץ. החברה של העיתון הגישה עתירה שהגיעה לבג"ץ. בפסק דין שניתן פה אחר, אשר נכתב בידי אגרנט, קבע בג"ץ שחופש הביטוי היא זכות בסיסית בדמוקרטיה וקיים צורך הכרחי לשמור עליה. פסק הדין ביטל את הצו של שר הפניםלהב, ישראל במשפט, עמ' 156. במסגרת פסק הדין ביצע אגרנט השוואה בין משטרים דמוקרטים לאוטוקרטים, והסביר את החשיבות של חופש הביטוי לא רק לזכויות הפרט אלא לצורכי הכלל: בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים בהמשך אגרנט מתייחס לשאלת המגבלות של חופש הביטוי, בייחוד כאשר הזכות עלולה לבוא על חשבון הביטחון הלאומי. בהקשר זה אגרנט שואב השראה מפסיקתו של השופט האמריקאי אוליבר ונדל הולמס הבן, לפי במידה שחופש הביטוי מהווה "סכנה ברורה ומיידית" לציבור במקרה ספציפי ניתן ויש למסגר ולבלום אותו. מתוך פסק דין שכתב אגרנט: בנוסף, בהשראת נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, שבימי מלחמת האזרחים האמריקנית קבע שלהכרזת העצמאות של ארצות הברית מעמד חוקי שווה לזה של חוקת ארצות הברית, כך גם אגרנט קובע שבהיעדר חוקה למדינת ישראל הרי שלמגילת העצמאות מעמד חוקתי מיוחד, העולה על מעמדו של כל חוק רגיל, וזה תפקידו של בית המשפט העליון לוודא שמעמד זה נשתמר. במיוחד מייחס אגרנט, בהקשר לבג"ץ קול העם, חשיבות לקטע במגילת העצמאות הקובע כי מדינת ישראל: "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"להב, ישראל במשפט, עמ' 160. בקביעה תקדימית זאת עוקף אגרנט החלטה קודמת של השופט יצחק אולשן לפיה מגילת העצמאות לא עומדת בפני עצמה כבעלת מעמד חוקי. עתה קיבע לה אגרנט מעמד חוקתי העולה על זה של כל חוק אחר, ובתוך כך הפך אותה ליסוד ההגנה המשפטית על העקרונות שעל בסיסן הוקמה מדינת ישראל בהיעדרה של חוקה סדירה. משפטי השואה אגרנט עמד בראש המוטב וכתב את פסק הדין בערעור של משפט קסטנר, ובהמשך לכך חלק מרכזי בכתיבת פסק הדין בערעור של אדולף אייכמן לעליון, שני משפטים שהרעידו את אמות הסיפים במדינת ישראל לאורכן של שנות החמישים וראשית שנות השישים. בשונה מחבריו למוטב השופטים, אגרנט לא חווה אישית את השואה וגם בני משפחתו ומקורביו לא חוו אותה. העיסוק הארוך והכבד בתיקים הללו השפיע במידה על בריאותו כמו גם על דרכו השיפוטית ותפיסתו את החברה, באופן שבא לידי ביטוי במשפטים מאוחרים יותרלהב, ישראל במשפט, עמ' 181. ישראל קסטנר היה נציגה של קהילת יהודי הונגריה בפני המשטר הנאצי במהלך השואה. הוא ניסה, דרך מגעים עם אישים כגון אדולף אייכמן, להציל כמה שיותר יהודים שיכל מהטלפיים של הצורר הנאצי, נמנע מלפרסם בפומבי וליידע את הקהילות יהודיות במשלוחי הרכבות למחנות ההשמדה ובתום המלחמה אף הגן במשפטי נירנברג על פושע המלחמה הנאצי קורט בכר שהיה מעורב במגעים עמו בהונגריה. כאשר הפובליציסט מלכיאל גרינוולד הוקיע את קסטנר בפומבי בשנת 1953, היה האחרון עובד ציבור בממשלה. היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, כעס על מה שראה כדיבה חמורה, ושכנע את קסטנר לתבוע את גרינוולד בדיבה, שכן האחרון טען שבעקיפין תרם לרצח מאות אלפי יהודים. במהלך המשפט הסניגור של גרינוולד שמואל תמיר הוקיע את קסטנר בלשון חוצבת להבות, וכמוהו גם השופט בנימין הלוי, שקבע בפסק דינו שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן". קסטנר ערער לבית המשפט העליון והארץ געשה מספר שנים סביב המשפט. מבחינת רבים קסטנר היה דוגמה מייצגת עבור הבגידה של יהודי באחיו היהודי במהלך השואה, עבור היודנראט ועבור ההליכה "כצאן לטבח". אגרנט למד את הנושא לעומקו ובמשך מספר חודשים שקד על כתיבת פסק הדין, שהשתרע על כמעט מאתיים עמודים, ובו ניסה בין היתר להפחית את גובה הלהבות, ולהוציא את הדיון הרגשי ככל שיכל, בייחוד לאחר שזה כיסה את דבריהם של תמיר והלוי. הפרשה הייתה מאוד משמעותית בדעת הקהל, וטענותיו של תמיר שקסטנר מייצג בין היתר את אוזלת היד של היישוב היהודי במהלך השואה, בראשו הנהגת מפא"י, השליך על הבחירות לכנסת השלישית, בחירות שבמהלכן שימש אגרנט יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסתלהב, ישראל במשפט, עמ' 180. במהלך הדיון בבג"ץ קסטנר נרצח, ולאגרנט הוצמדו שומרי ראש. הקושי העיקרי, כהגדרתו של אגרנט, בבואו לשפוט את הנושא, היה כיצד ניתן לשפוט יהודי על מעשיו בעוד היה נתון לחסדו של הצורר הנאצי. לאורך התקופה בה ייצג את הקהילה היהודית בהונגריה בפני הרשויות, קסטנר הוחזק בידי הגסטפו, שלעיתים גם התעללו בו. אגרנט ניסה לבחון האם מבחינת הצופה מהצד, האדם ברחוב, מעשיו של קסטנר היו נחשבים לגיטימיים. בפסק הדין קבע שקסטנר האמין שבמשא ומתן עם אייכמן הוא יצליח להציל מעטים, בעוד שבלעדיו כולם יושמדו. אגרנט, בסקירה היסטורית רחבה, דחה את הטענה של מתנגדי קסטנר שאילו היה מפרסם בקרב היהודים את דבר ההשמדה הם היו מסוגלים להתקומם ולהתמרד. אגרנט גם ניסה להתייחס לאירועים מנקודת מבטו של קסטנר במהלך השואה, בהתייחס רק לדברים שהיו ידועים לו באותה העת תוך כדי זה שהוא שם בצד את העובדות שידועות לו ולמעורבים במשפט שנים מאוחר יותר, ברטרוספקטיבה ובידיעה שבדיעבדלהב, ישראל במשפט, עמ' 187. באשר להאשמת קסטנר, מתייחס אגרנט לקבע מן הפילוסופיה של המוסר: להב, ישראל במשפט, עמ' 194בג"ץ ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נגד מלכיאל גרינוולד (משפט קסטנר), פס"ד השופט אגרנט במשפט היו ארבעה סעיפי האשמות בדיבה, ובפסק הדין שלו אגרנט שלל את שלוש ההאשמות הראשונות, בהן טען גרינוולד שקסטנר היה משתף פעולה עם הנאצים, שקסטנר לקח חלק בהשמדת יהודי הונגריה (אמנם לא בכוונת מכוון) ושקסטנר לקח חלק בביזת הרכוש של יהודים. אגרנט כן הסכים עם הסעיף הרביעי בהאשמות של גרינוולד, והצטרף לגינוי של קסטנר שהגן על פושע המלחמה קורט בכר במשפטי נירנברג. באשר לשאלת היות קסטנר משתף פעולה, אגרנט התייחס לצורך בראיות של כוונות מעידות, ראיות שלא היו קיימות, ומכאן שלא ניתן להרשיע את קסטנר באופן פלילי. אגרנט קבע בפסק דינו כי: קסטנר היה מודע לכך שהוא מנהל משא ומתן עם הנאצים על עסקה של הצלת יהודים בתמורה לממון, משאיות ואספקה לגרמניה: "סחורה תמורת דם", מגעים שבסופו של יום לא הבשילו. אגרנט מביא עדויות מתוך שיחות בין קסטנר לנציגי הג'וינט המוכיחות את דעתו באותה העת, לפיה המשא ומתן עם אייכמן והנאצים הוא הדרך היחידה שתאפשר את הצלתם של חלק מהיהודים ותחסוך את ההשמדה מכולםלהב, ישראל במשפט, עמ' 195. במשפט הערעור לבית המשפט העליון קבע אגרנט: "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט". פסק דינו, שניקה במידה את שמו של קסטנר ואת תדמיתו, האמנם לאחר שכבר לא היה בין החיים, התקבל על דעת הרוב והצטרפו אליו הנשיא אולשן והשופט חשין. דעת מיעוט ניתנה על ידי השופטים משה זילברג ודוד גויטיין. כאשר הגיע בשנת 1961 הערעור במשפט אייכמן לבית המשפט העליון, הנשיא אולשן ניצח על כתיבתו של פסק דין אחיד וחילק את כתיבתו בין השופטים במותב. על אגרנט הוטל לכתוב, במידה רבה כתגובה לביקורת מחוץ לישראל, את ההצדקה לכך שדווקא מדינת היהודים היא שתשפוט את אייכמן. אגרנט מציב בכתיבתו את ההאשמה בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם כחלק ממערכת המשפט הבינלאומי, כהסתעפות של פשעים נגד האנושות ולא כחוק נבדל הקיים במנותק ממערכת החוק והצדק של העולם המערבילהב, ישראל במשפט, עמ' 213. בהרשעתו של אייכמן ובגזירת עונשו אגרנט ויתר בפעם היחידה בחייו על עיקרון ההימנעות מעונש מוות שהיה יקר לליבו כאשר יישר קו עם חבריו למוטב ותמך בהוצאתו להורג של אדולף אייכמןלהב, ישראל במשפט, עמ' 221. מעמד היועץ המשפטי לממשלה ב-29 בפברואר 1960 מונה אגרנט לממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. כן שימש בשנים 1954–1966 במשרת פרופסור אורח למשפט פלילי באוניברסיטה העברית. בשנת 1962 מונה לעמוד בראש 'ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה' שכונתה על שמו ועדת אגרנט (הראשונה). הוועדה בראשותו הציגה לממשלה בחוות דעתה את מבנה סמכויותיו של היועץ, יחסיו עם שר המשפטים ועם הממשלה, ותוקפה של חוות דעתו ביחס לממשלה וביחס לרשויותיה המנהליות. מסקנותיה של ועדת אגרנט השפיעו על הגדרת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה עשרות שנים קדימה והן עדיין מהוות נושא לדיון משפטי ער. הוועדה הוקמה בידי הממשלה בעקבות עימות בין שר המשפטים דב יוסף ליועץ המשפטי גדעון האוזנר, שמונה לתפקיד על ידי קודמו של יוסף, פנחס רוזן. השניים לא הסכימו באשר לחלוקת הסמכויות ביניהם, בעוד דב יוסף טוען שעל היועץ להיות כפוף לו כפי שהיה במסגרת המנדטורית בעוד האוזנר מתייחס לקבוע בחוק לפיו הוא הראש המקצועי של משרד המשפטים, בעוד השר הוא ראש המערכת הפוליטית של המשרדלהב, ישראל במשפט, עמ' 235. נקודת המוצא של אגרנט היא במערכת האמריקאית, בה התובע הכללי של ארצות הברית הוא גם חבר קבינט המקורב לנשיא וגם ראש מערכת מקצועי, ומכאן שהמקבילה האמריקאית היא משרה אחת לשר המשפטים וליועץ המשפטי. אגרנט ביצע את ההבדלה בין השיטות, והתייחס לתפקידו של היועץ המשפטי לקדם את עשיית הצדק בחברה ישראלית במסגרת פעילות המשרד ובמקביל שמירת שלטון החוק בדרגים הגבוהים, ובייחוד בקרב הממשלה. מכאן קבע אגרנט שעל היועץ המשפטי להיות עצמאי במידה רבה בסמכויותיו ועצמאי פוליטית כדי להבטיח שיוכל להיות שופט אובייקטיבי של משמר שלטון החוק ברשות המבצעת. לצד זאת קבעה הוועדה שהיועץ לא פועל על דעת עצמו, ועליו להתייעץ עם השר הממונה, בייחוד במקרים שאינם מוגבלים לנושאים משפטיים, ונוגעים בביטחון ובמדינאותלהב, ישראל במשפט, עמ' 237. בנוסף שמר אגרנט על סמכות השר לפטר את היועץ המשפטי ולנטרל את סמכויותיו. הוועדה לצד זאת קבעה שצעד מסוג זה, של האצלת סמכויות או לקיחתן לידיו של השר תיעשה בצורה פומבית. אגרנט היה ריאלי באשר למשמר שלטון החוק. הביוגרפי שלו פנינה להב כתבה על מסקנותיו כתוצאה מהוועדה: "בישראל הייתה הממשלה, לא הכנסת, מוקד הכוח. לא האחריות הפרלמנטרית ולא פיקוח הכנסת יכלו לגונן על שלטון החוק מפני ההסתננות הבלתי פוסקת של השפעות פוליטיות. רק יועץ משפטי בלתי תלוי, ציבור רגיש ותקשורת עירנית יוכלו לעמוד בפרץלהב, ישראל במשפט, עמ' 238." בכתיבת מעמדו ומהות תפקידו של היועץ המשפטי קבע אגרנט: להב, ישראל במשפט, עמ' 235–236 (מצוטט מתוך דו"ח הוועדה) נשיא בית המשפט העליון ב-18 במרץ 1965 התמנה לנשיא בית המשפט העליון כממשיכו של יצחק אולשן וכיהן בתפקיד זה עד לפרישתו ב-5 בספטמבר 1976, עם הגיעו לגיל הפרישה בהיותו בן שבעים. כהונתו, של אחת עשרה שנים ושישה חודשים, היא מהארוכות בתולדות בית המשפט העליון. בשנת 1972 נשקלה מועמדותו מטעם המערך (ממשלת מאיר השנייה) לבחירות לנשיאות ישראל באפריל 1973. אף שתפקיד נשיא המדינה קסם לו, אגרנט השיב בשלילה להצעה לאחר הרהור קל, שכן אהב והעדיף את עבודתו המשפטיתלהב, ישראל במשפט, עמ' 306. אגרנט הוא חתן פרס ישראל למשפט לשנת ה'תשכ"ח. בג"ץ ירדור זמן קצר לאחר שהתמנה לנשיא, הגיעה לידי בית המשפט העליון עתירה של הארגון הפוליטי אל-ארד שמועמדותו לכנסת תחת השם המפלגה הסוציאליסטית נפסלה בידי ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. הסיעה הפוליטית עמדה בתנאי הסף שהיו קבועים אותה עת בחוק ובכל זאת נפסלה מועמדותה, שכן נחשבה מסוכנת לקיומה של המדינה ומערכת הביטחון באופן אקטיבי ניסתה לפרק אותה. אל-ארד הייתה תנועה ששאבה השראה מנאצריזם ומהלאומנות הערבית שחגגה אותה העת במזרח התיכון בשיא תפארתה. בין מטרותיה הייתה מדינה פלסטינית בלא חלוקת הארץ והיא לא הכירה במדינת ישראל כמדינה יהודית. מבחינה משפטית, היא ענתה על הדרישות לעמוד לבחירות לכנסת, וכאשר הגיע הדיון לבג"ץ היה צורך בכתיבה תקדימית, שמהווה אקטיביזם שיפוטי כדי להצדיק מצב שאינו תבוע בחוק הקיים, כדי לאשרר את ההחלטה של ועדת הבחירותלהב, ישראל במשפט, עמ' 261. העתירה הוגשה לפני כניסת שבת, ובערב שבת כינס אגרנט את מותב השופטים בביתו להתייעצות בנושא, מותב שכלל את יואל זוסמן וחיים כהן. לאחר צאת השבת התיישב לכתוב את פסק הדין, שהפך לפס"ד הרוב כאשר זוסמן הצטרף אליו. אגרנט דחה את מועמדותה של אל-ארד לכנסת, שכן אין לגוף המטיף להרס מדינת ישראל את הזכות לייצוג בבית המחוקקיםלהב, ישראל במשפט, עמ' 259. הייתה זאת הפעם הראשונה בה ועדת הבחירות המרכזית פסלה מפלגה מהתמודדות. השופט כהן, בדעת מיעוט, נצמד ללשון החוק הכתובה, לפיה אל-ארד עומדת בדרישות להתמודדות. אגרנט מצידו דחה את הטענה של כהן וטען בעד אקטיביזם שיפוטי בתיק הספציפי שכן: שופט רשאי, אפילו חייב, לפרש את החוק כך שיוכל להתמודד עם בעיות השעה. התיק נגע למשפט החוקתי, שכן בעצם עמידתה בתנאי החוק אל-ארד, על פניו, מקיימת את הדרישות הדמוקרטיות הנחוצות כדי להתמודד בכנסת. ומניעת התמודדותה משולה למניעת חופש ההתאגדות ופגיעה במהות הדמוקרטית של המדינה. אגרנט משיב שבבסיס קיומה של מדינת ישראל עומדת היותה מדינה יהודית ודמוקרטית, וקובע לגבי יהדותה של המדינה כי מדובר "נתון קונסטיטוציוני שאין להרהר אחריולהב, ישראל במשפט, עמ' 266". במקרה המוצב לעיל נדרשת המדינה היהודית למעשה לאשר את קיומו של ארגון המעוניין להשמידה ואף לאפשר לו לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות ברשות המחוקקת. בתגובה לטענות שיש בשלילת מועמדותה של אל-ארד מעין פגיעה בדמוקרטיה, השיב אגרנט בטיעון של "דמוקרטיה מתגוננת". אגרנט הצדיק את הטיעון תוך העלאת דוגמאות ממקרים בהיסטוריה: נפילת רפובליקת ויימאר ועליית גרמניה הנאצית, המלחמה הקרה ומלחמת האזרחים האמריקאית. במקרים הללו התייחס לזה שארגונים רודניים על שלל צבעיהם מנצלים את הזכויות שמעניקה להם הדמוקרטיה כדי לחתור תחתיה. בהקשר האמריקאי ציטט אגרנט מדברי הנשיא אברהם לינקולן: להב, ישראל במשפט, עמ' 269 כך הצדיק אגרנט, שבתיקים קודמים בלט בפסיקותיו העומדות לימין חירויות הפרט, את השימוש ב"דמוקרטיה מתגוננת", ובמקרה הישראלי את הצורך של האומה להגן על עקרונות היסוד שעומדים בבסיס מהותה כאומה גם במחיר של התפשרות מסוימת על עיקרון דמוקרטי. הקביעה היא ספציפית מאוד וממוקדת לתיק שלנגד עיניו של אגרנט. בית המשפט העליון אישר את קביעת ועדת הבחירות על אל-ארד לפיה: "מועמדי הרשימה חברים בהתאגדות בלתי חוקית, שהתאגדותה נאסרה ושמטרותיה פוגעות בקיום המדינה ובשלמותה הטריטוריאליתרון חריס, "המשפט הישראלי: דרכי התמודדותו עם מתחי יסוד בחברה הישראלית" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי, 2000, עמ' 148–125." המשפטן פרופסור דניאל פרידמן הבדיל בין האקטיביזם השיפוטי שבא לידי ביטוי בפס"ד ירדור לבין האקטיביזם השיפוטי בדמותו משנות השמונים המאוחרות והלאה: "השופטים הכירו באפשרות לפסול רשימה לכנסת למרות היעדר הוראה בחוק המאפשרת זאת, אבל הטילו בעצמם מגבלות על כוחם, לא שללו את תוקפה של החקיקה וגם לא התיימרו לעשות זאת. מה שנעשה בעניין ירדור היה השלמת החקיקה בנקודה שהמחוקק לא התייחס אליה. יתר על כן: האקטיביזם השיפוטי באותו פסק דין בא להגן על המדינה הציונית מפני סכנה שלדעת בית המשפט ריחפה עליהפרידמן, קץ התמימות, עמ' 468." בג"ץ שליט (מי הוא יהודי) בשנת 1968 עתר בנימין שליט, יהודי שנישא ללא-יהודייה, לבג"ץ, וביקש לרשום את ילדיו במרשם האוכלוסין כשייכים ללאום היהודי, וכאתאיסטים בסעיף הדת. לטענתו של שליט, מבחינה לאומית ילדיו הם יהודים, שכן הוא עצמו נולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, ואילו אשתו אמנם לא התגיירה, אך גם אינה שייכת לשום קהילה דתית. בג"ץ דן בהרכב מורחב של 9 שופטים, שהיה יוצא דופן באותה התקופה. אגרנט עצמו הרהר בפרשה משך זמן רב, ולימים הגדיר אותה בתור אחד התיקים שהיה לו הכי קשה להגיע להכרעה בהם. גם חברי המותב היו מפוצלים בדעותיהם, בין המתנגדים החריפים לעתירה לתומכיה בלב ולשון. אגרנט בסופו של יום קרא לאיפוק משפטי, הסיק שהנושא המוצג לפניהם, הנוגע בשאלת מי הוא יהודי, על השלכותיה החברתיות, מדיניות ופוליטיות, היא מעבר לעניין של הכרעה משפטית, והמליץ להימנע מהכרעה בנושא ולהעביר את הפרשה לאחריותן של הממשלה והכנסתלהב, ישראל במשפט, עמ' 278. חברי המותב הסכימו שעדיף להימנע מהכרעה משפטית תקדימית. אגרנט דן בעניין עם היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, הסביר לו שהבעיה אינה משפטית כי אם אידאולוגית, שפתרונה חייב להיות פרגמטי בדמות הסרת משבצת ה"לאום" מתעודת הזהות. חברי הממשלה התנגדו לפתרון המוצע, ושמגר עצמו הפציר באגרנט שבית המשפט ישמור על משבצות ה"דת" וה"לאום" כמות שהןלהב, ישראל במשפט, עמ' 279. בסופו של יום הוכרע התיק 5 שופטים בעד מול 4 שופטים נגד, כאשר אגרנט במיעוט המתנגד, וילדיו של שליט נרשמו כיהודים בסעיף הדת. האירוע יוצא הדופן לא שימש תקדים לימים, שכן הממשלה, בלחץ סיעת המפד"ל, מיהרה לקדם חקיקה בעניין ובני משפחת שליט הם המקרה היחיד של בני אם לא-יהודייה שנרשמו כיהודים מלידהלהב, ישראל במשפט, עמ' 275. בפני השופטים עמדה ההכרעה בין המבחן הסובייקטיבי, לפיו כל אדם יוכל לומר לפקיד הרישום את זהותו הלאומית לפי רצונו החופשי, לבין המבחן האובייקטיבי, שעל בסיסו יקבע פקיד הרישום את מקומו של העומד בפניו בסעיף הלאום על בסיס בחינה מסודרת, שעיקריה יושבים בהלכה היהודית. השופטים כהן וזילברג, שעמדו על שתי קצוות המתרס, הגיעו לכדי ויכוחים קולניים בדיונים על הפרשה, וההכרעה ניתנה כמעט שנתיים לאחר הגשת העתירה בידי שליטלהב, ישראל במשפט, עמ' 281. אגרנט התייחס להיות העם היהודי קבוצה דתית-לאומית אחידה, וגם היה מודע לכך שהשמירה על עקרונות ההלכה היא משתנה מרכזי שבזכותו שמר העם היהודי על ייחודו לאורך שנות הגולה. הוא ראה באיסור על נישואי תערובת בהלכה הוכחה ליחסי גומלין בין אתיות לדת בהיסטוריה של עם ישראללהב, ישראל במשפט, עמ' 290. במקביל התייחס לקשר בין העם היהודי בארצו לבין יהדות התפוצות. אותה העת רוב יהדות ארצות הברית עדיין שמרה על קשרי משפחה ועל ההגדרה על בסיס היסוד ההלכתי של אם-יהודייה או אם שעברה גיור, ואגרנט ייחס גם לכך חשיבות בפסק הדין. במהלך הדיון, שהוביל לשיח ציבורי ער גם מחוץ לכותלי בית המשפט, הגיע לכדי פולמוס מול דוד בן-גוריון, שהתנגד להסרת סעיף ה"לאום" מתעודת הזהות והתעקש בדבר חשיבותו לשמירה על הקשר בין העם בישראל לתפוצות. בהגיעו להכרעה בפסק הדין, שאל אגרנט האם יש לשמר את ההלכה "עד כדי להוות ערך מתמיד, המחייב כלפי ההווה", או שמא בית המשפט צריך להכיר "כי החברה היהודית בישראל היא, ביסודה, חברה חילונית-דינמית, אשר מוסד הדת אינו ממלא בה תפקיד כולל או מכריעלהב, ישראל במשפט, עמ' 291." הייתה זאת הכרעה שלעניות דעתו של אגרנט כלל לא היה צריך להיות בית המשפט המכריע בעניינה. הביוגרפית פנינה להב כותבת כי לאור כל האמור לעיל הגיע "אגרנט למסקנה כי לא יוכל להעדיף אחת מן הגישות. הוא מצא כי הגדרת היהודי אינה צריכה להיות עניין לרשויות המדינה. רק החברה, בבוא הזמן, תוכל לפתור את הבעיה. גישתו של אגרנט ליהדות הייתה חפה מפנטיות חילונית או דתית. הוא לא ראה באורתודוקסיה גורם שימנע מן היהודים את פירות הקדמה ולא עץ חיים למחזיקים בה. גישתו הייתה מורכבת וינקה מתרבות מהגרים האמריקאית, כפי שספג אותה בבית הוריו, גישה שראתה בדת מרכיב חיובי אך פרטי בחיי הקהילהלהב, ישראל במשפט, עמ' 296." ההצדקה שהעניק אגרנט להחלטתו להימנע מהרעה נגעה, כך כתב בפסק הדין, לתאוריית "תורת ההליך המשפטי" (Process Juriprudence). גישה אמריקאית במוצאה שראתה בתכלית המשפט לקדם לעבר קדמת הבמה עקרונות משפטיים וחוקתיים עבור מקבלי החלטות. הגישה נגעה באיפוק משפטי ובהתפתחות הדרגתית לאורך הזמן, ולפיה לא היה זה הכרח שהשופטים הם אלו שיכריעו בנושאים, אלא רק יקדמו אותם לקראת הכרעה, שבסופו של דבר תהיה מנת חלקו של הציבור הרחב, הפוליטיקאים ואחריםלהב, ישראל במשפט, עמ' 300. הגישה תאמה לעמדתו ודעתו של אגרנט, שמלכתחילה אל לשאלת מי הוא יהודי לבוא לכדי הכרעה בין כותלי בית המשפט. על הגישה למד אגרנט ממשפטנים צעירים שהשתלמו באוניברסיטת הרווארד, ביניהם אהרן ברק ויצחק זמיר. בפסק הדין כתב אגרנט בעד הריסון והאיפוק המשפטי: מחדל יום הכיפורים ממוזער\|325x325 פיקסלים\|ועדת אגרנט בישיבה מיום 27 בנובמבר 1973. מימין לשמאל: רא"ל במיל' חיים לסקוב, מבקר המדינה יצחק ארנסט נבנצל, נשיא בית המשפט אגרנט, השופט משה לנדוי ורא"ל במיל' פרופ' יגאל ידין. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים היה אגרנט שרוי בסערת רגשות לכל אורכה, ובמיוחד דאג לבנו הצעיר, רוני, שנפצע בקרבות בחזית הסוריתלהב, ישראל במשפט, עמ' 311. בתום המלחמה קמה זעקה ציבורית נגד הנהגת המדינה, על המחדל החמור שהתחולל עם פריצתה. קולות המחאה הם שהובילו לכך שבנובמבר 1973 מונה אגרנט לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית (שכונתה בהתאם ועדת אגרנט) לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. מטרת הוועדה הייתה לחקור את המחדל המודיעיני שקדם למלחמה ואת המחדל בתפקוד הצבא בראשיתה. לשם כך אגרנט לקח פסק זמן לניהול המערכת המשפטית, והקדיש את זמנו לעבודת הוועדה. לחברי הוועדה מינה את ימינו בבית המשפט, משה לנדוי, מבקר המדינה יצחק ארנסט נבנצל ושני הרמטכ"לים לשעבר: חיים לסקוב ויגאל ידיןלהב, ישראל במשפט, עמ' 315. פרסום הדו"ח הראשוני היה באפריל 1974 והוועדה הטילה את האחריות לכשלים המודיעיניים על הדרג המבצעי, והמליצה על סיום כהונתם של הרמטכ"ל וראש אמ"ן. היא לא ביקרה את ראשי הדרג המדיני, משה דיין וגולדה מאיר. למרות זאת לאחר מספר שבועות התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה. הדו"ח הראשוני הרעיד את אמות הספים במדינה, והוביל גם לביקורת רבה כלפי הוועדה והחברים בה בטענה שלא ביקרו די את הדרג המדיני והטילו את עיקר האחריות על הדרג הצבאי. ביקורת רבה הושמעה גם בתקשורת, בין היתר אישית נגד חברי הוועדה, ואגרנט בראשם. אגרנט עצמו טען שגופי התקשורת עברו על חוק ועדות החקירה, הקובע לחברים בהם מעמד שווה לזה של שופטים, בעוד קיים איסור פלילי על פרסום דברי בלע נגד שופטים בעודם באם החקירה או המשפט. הכתיבה של דו"ח ועדת אגרנט המלא נמשכה עד תחילת 1975, והדו"ח הסופי נשמר תחת סיווג "סודי ביותר" ואורכו עלה על אלפי עמודיםלהב, ישראל במשפט, עמ' 316. ועדת אגרנט היא שתבעה את מונח הקונספציה, מכלול הנחות היסוד שהשלו את ההנהגה הצבאית, ואת הנהגה המדינית בעקבותיה, שלא צפויה מלחמה ושבמקרה של מלחמה תתקיים התרעה מוקדמת וכוחות הסדיר יוכלו לבלום את מתקפת האויב קודם שיגיעו המילואים. הוועדה המליצה, בין היתר, להדיח מתפקידם את הרמטכ"ל דוד אלעזר (החלטה שאגרנט הגיע אליה לאחר לבטים קשים) וראש אמ"ן אלי זעירא, בין היתר מתוך כוונה לקבוע תנאי סף תודעתי גבוהה לכל רמטכ"ל עתידי בגלל האחריות הקריטית של העומד בראש המשרהלהב, ישראל במשפט, עמ' 323. באשר לשר הביטחון משה דיין, שלפני המלחמה נהנה ממוניטין של "מר ביטחון" ומומחה יוצא דופן שהציבור תלה בו אמונו, אמון שקרס כתוצאה מהמלחמה, הוועדה התייחסה אליו במה שכינתה מבחן "שר הסביר", ולא שפטה אותו כמומחה ביטחוני מתוקף עברו הצבאי, אלא רק כמדינאי. ההחלטה גררה ביקורת רבה. עיקר הביקורת כלפי הוועדה הופנתה להחלטה של אגרנט שלהימנע מהטלת המלצות אישיות באשר לדרג המדיני, בעוד חברי הוועדה לא חסכו שבטם כלפי הדרג הצבאי. אגרנט התייחס לפער בין ההנהגה הצבאית לזאת המדינית, והתייחס לעובדה שבתקדים הבריטי זאת אחריות הפרלמנט להפיל את הממשלה בהצעת אי-אמון ובתקדים האמריקאי רק הליך הדחה בשני בתי הקונגרס יכול להביא להדחתו של הנשיא. אין תקדים לוועדת חקירה אשר מדיחה את נבחרי הציבור, ומאותה סיבה טען אגרנט שהדבר נתון באחריותה של הכנסת ובאחריות הציבור הישראלילהב, ישראל במשפט, עמ' 321. בסופו של יום, בעקבות פרסום הדו"ח והכעס והמחאה הציבורית, גולדה מאיר התפטרה מראשות הממשלה ובעקבותיה הודח גם דיין מתפקידו, והוקמה על מקומם ממשלת רבין הראשונה. אגרנט טען שבסקירה התקשורתית ובביקורת על החלטות הוועדה נעשה לו עוול, ושלמעשה הוועדה לא חסכה שבטה מהדרג המדיני. בתוך הדו"ח ישנה ביקורת רבה על התפקוד של הדרג המדיני, כולל על בעיות מובנות כגון חיסורה של הגדרת סמכויות ברורה בין שר הביטחון לרמטכ"ל והיעדרו של פורום קבלת החלטות מדיני-ביטחוני עם סמכויות מוגדרותלהב, ישראל במשפט, עמ' 333. המלצות הוועדה הובילו עשרות שנים מאוחר יותר להקמת המטה לביטחון לאומי. סוגיה שצצה לאחר מספר שנים היא האם אגרנט ידע על פגישתה של גולדה מאיר עם חוסיין, מלך ירדן, ב-25 בספטמבר 1973, במסגרתה הזהיר חוסיין את ישראל מפני התקפה קרובה מצד מצרים וסוריה. אגרנט טען שלא ידע על פגישה זו אך צבי זמיר טען שאכן ידע. על אף הביקורת הרבה שהופנתה כלפי הוועדה, בסופו של יום היא הובילה, בצורה ישירה או עקיפה, להפלתו של דרג ההנהגה המדיני-צבאי שעמד בראש המדינה ערב המלחמה. היא גם הייתה גוף מחקר תקדימי לכישלונות המלחמה ולעצם דרך ניהולה, ודו"ח הוועדה הסופי, שבמשך עשרות שנים הצנזורה חשפה חלקים ממנו בהדרגה, משמשים גם חמישים שנה אחרי המלחמה כמקור ראשוני למחקר המלחמה. דוגמה לחשיפה של הוועדה היא הגילוי כי ראש אמ"ן זעירא שיקר לרמטכ"ל אלעזר, שהסתמך על הערכת המודיעין שלו, באשר להפעלת "האמצעים המיוחדים" במצרים לחשיפת הכנות האויב למלחמה. פרישה ואחרית בתחילת 1975 שב אגרנט בפועל לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון. את השנה וחצי הבאות הקדיש לעבודתו בראשות בית המשפט כפי שנהג קודם לכן טרם נקרא לעמוד בראש הוועדה. בספטמבר 1976, עם הגיעו לגיל שבעים, נדרש לפרוש מנשיאות בית המשפט. את מקומו פינה לשופט יואל זוסמןלהב, ישראל במשפט, עמ' 340. פסקי הדין התקדימיים שכתב הפכו לאורים ותומים עבור משפטנים רבים שבאו אחריו, ובין היתר שימשו יסודות לתפיסת חירויות האזרח במדינת ישראל. כל אלו הפכו אותו לאחד המשפטנים החשובים ביותר מקרב המעצבים של שלטון החוק ומערכת המשפט במדינת ישראללהב, ישראל במשפט, עמ' 342. בשנות חייו האחרונות, החל משנת 1988, כיהן אגרנט כנשיא האגודה לזכויות האזרח. ביוני 1992 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. אגרנט נפטר בי"א באב ה'תשנ"ב, 10 באוגוסט 1992, בן 86, ונקבר בירושלים. הוא הותיר אחריו שלושה בנים ושתי בנות. אורית סון היא נכדתו. הכיכר בין בית המשפט העליון למשרד החוץ בירושלים נקראת על שמו. בשנת 2023, לרגל יובל למלחמת יום הכיפורים, הופיעה דמותו של אגרנט בסרטו של גיא נתיב "גולדה", והוא גולם על ידי הנרי גודמן. ספר יובל לכבודו בשנת 1986 יצא לכבודו של שמעון אגרנט ספר יובל: מרדכי קרמניצר ורות גביזון, 1986. גבורות לשמעון אגרנט, ירושלים: "גרפ-פרס". ראו גם כיכר שמעון אגרנט לקריאה נוספת פנינה להב, ישראל במשפט - שמעון אגרנט והמאה הציונית, עם עובד, 1999 מיכל שקד, משה לנדוי - שופט, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, תל אביב, 2012 דניאל פרידמן, קץ התמימות: משפט ושלטון בישראל, הוצאת ידיעות ספרים, 2019 אברהם חיים אלחנני, ירושלים ואנשים בה, ירושלים: ראובן מס, 1973 (417–415) קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:משפחת בנטוויץ' קטגוריה:ישראלים ילידי ארצות הברית קטגוריה:שופטים בתקופת המנדט הבריטי קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת שיקגו קטגוריה:זוכי פרס ישראל למשפטים קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1968 קטגוריה:שופטי בית המשפט העליון קטגוריה:נשיאי בית המשפט העליון קטגוריה:יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית קטגוריה:יושבי ראש ועדות חקירה ממלכתיות קטגוריה:נשיאי האגודה לזכויות האזרח קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1906 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1992	2024-09-12T08:51:42
מע"ר	קטגוריה:פירושון ראשי תיבות	2021-12-27T17:34:29
אלגוריתם קירוב	אלגוריתם קירוב (באנגלית: approximation algorithm) הוא אלגוריתם שמוצא פתרון שאינו בהכרח פתרון אופטימלי לבעיה נתונה, אלא פתרון שקרוב לפתרון אופטימלי. אלגוריתמים אלו שימושיים במיוחד בבעיות שהאלגוריתמים הידועים לפתרונן הם בסיבוכיות גבוהה, ובפרט בבעיות NP קשות, קבוצת הבעיות NP קשות שקיים להם אלגוריתם קירוב נקראת APX, ניתן להוכיח שיש בעיות שאין להם אלגוריתם קירוב אלא אם כן P=NP. על פי רוב מודדים קירוב של אלגוריתם בהתאם ליחס בין הפתרון שנמצא על ידי האלגוריתם לבין הפתרון האופטימלי. נאמר כי אלגוריתם קירוב לבעיה משיג יחס קירוב של (לפעמים נאמר גם אלגוריתם -מקרב) אם הפתרון המושג על ידי האלגוריתם קטן מ- פעמים הפתרון האופטימלי לבעיה (אם הבעיה היא בעיית מינימיזציה) או גדול מהחלק ה- של הפתרון האופטימלי לבעיה (אם הבעיה היא בעיית מקסימיזציה). סוגי אלגוריתמי קירוב ישנם כמה סוגים של אלגוריתמי קירוב, שנבדלים ביניהם בסוג הקירוב שהם מציעים ובסיבוכיות שלהם: קירוב באמצעות קבוע אלגוריתמי קירוב אלו מציעים קירוב בפער של מכפלה במספר קבוע מהערך האופטימלי, למשל השמה של לפחות חצי מהערך המקסימלי בבעיית התרמיל, בזמן פולינומי לגודל הקלט. אלגוריתמים חמדניים שנותנים קירוב הם מסוג זה. סכמת קירוב פולינומית (PTAS) אלגוריתמי קירוב מסוג סכמת קירוב פולינומית מקבלים כלשהו כקלט ומתייחסים אליו כקבוע, ומציעים קירוב של מכפלה של מהערך האופטימלי (או בבעיות מינימום). כל זה בזמן פולינומי לגודל הקלט, חשוב לציין שזה עלול להיות אקספוננציאלי ביחס ל- (הוא יכול להיות החזקה). תת קבוצה של אלגוריתמים אלו היא סכמת קירוב פולינומית מלאה (FPTAS). באלגוריתמים אלו הסיבוכיות פולינומית גם בגודל הקלט וגם ב-. קירוב כזה קיים לבעיית תרמיל הגב למשל. דוגמה לאלגוריתם קירוב בעיית הסוכן הנוסע בגרף מטרי מוגדרת כבעיית מציאת מסלול המילטוני בגרף ממושקל: דהיינו מסלול שעובר בכל צומת בדיוק פעם אחת וחוזר לצומת הראשון, ומשקלו מינימלי. בעיה זו היא NP-קשה, אולם ניתן לקרב אותה באופן הבא (האלגוריתם של קריסטופידס): אלגוריתם: מוצאים עץ פורש מינימלי בגרף. בוחרים צומת כלשהו כשורש, ומטיילים לעומקו של העץ, במסלול ששקול לחיפוש לעומק. כאשר אנו מגלים שאנו חוזרים לצומת בו כבר היינו, נבצע "קיצור דרך", דהיינו, נמשיך ישירות לצומת הבא ברשימה - וזאת עד שביקרנו בכל הצמתים ונחזור לצומת שממנו התחלנו. טיעון קירוב: על מנת להיווכח שהאלגוריתם המתואר לעיל הוא אלגוריתם קירוב, יש לבחון את הפתרון שנמצא ביחס לפתרון האופטימלי. ראשית, קל להיווכח כי משקלו של העץ הפורש המינימלי קטן ממשקלו של המסלול ההמילטוני המינימלי, משום שהמסלול ההמילטוני מכיל עץ פורש, ולכן משקלו גדול יותר. כמו כן ניתן להשתכנע כי המסלול שביצע האלגוריתם ללא קיצורי דרך עבר על כל קשת בדיוק פעמיים - פעם בדרך "הלוך" ופעם בדרך "חזור". לכן, משקל המסלול שמצאנו ללא קיצורי דרך יהיה בדיוק פעמיים משקל העץ הפורש המינימלי ממנו התחלנו את האלגוריתם. בנוסף, משום שהגרף הוא גרף מטרי, קיצור הדרך שביצענו רק הקטינו את משקלו של המסלול שמצאנו. לכן משקלו של המסלול המקוצר (אותו מצא האלגוריתם) הוא לכל היותר פעמיים משקל העץ הפורש המינימלי, שהוא לכל היותר פעמיים משקל המסלול ההמילטוני, שהוא הפתרון האופטימלי לבעיה. לפיכך, האלגוריתם שתואר הוא אלגוריתם קירוב עם יחס קירוב של 2. ראו גם שיטות חלוקה בעיית כיסוי קבוצות בעיית תרמיל הגב הערות שוליים קירוב	2024-07-01T01:17:34
בתי הדין לעבודה	בשיטת המשפט הישראלית מערכת בתי הדין לעבודה היא מערכת ייחודית של בתי דין שהוקמה מכוח . מערכת בתי דין זו היא ערכאת שפיטה עצמאית העוסקת בשפיטה בתחומי משפט העבודה והביטחון הסוציאלי (ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ממלכתי ועוד). היסטוריה 300px\|ממוזער\|שמאל\|שופטי בית הדין הארצי לעבודה, בשורה תחתונה יושבים מימין לשמאל: שרת המשפטים איילת שקד, נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין, נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, נשיא בית הדין הארצי לעבודה (עד מרץ 2018) יגאל פליטמן. עומדים: כאמל אבו קאעוד, אילן איטח, נשיאת בית הדין הארצי לעבודה (ממרץ 2018) ורדה וירט לבנה, לאה גליקסמן כוכבי, רונית רוזנפלד ורועי פוליאק. אפריל 2016 הצעות להקים בית דין לעבודה בישראל הועלו כבר בשנת 1957. בשנת 1957 הוקמה ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון, שהמליצה על הקמתו של בית הדין לעבודה. אולם משהובא העניין בפני הממשלה בשנת 1964 התנגד לכך שר המשפטים דב יוסף ועל כן העניין נדחה למשך מספר שנים. חוק בתי הדין לעבודה הוגש שוב לכנסת על ידי שר העבודה יגאל אלון בשנת 1968, ואושר בתחילת 1969. בתי הדין לעבודה החלו פעולתם בספטמבר אותה שנה. תחומי שיפוט ממוזער\|כס המותב באולם הדיונים הגדול בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתי הדין לעבודה דנים בחמישה תחומים שבסמכותם: כל תביעה אזרחית (ללא הגבלת סכום) שעילתה בסכסוך בין עובד למעסיק במסגרת יחסי עבודה או במשא ומתן לקבלה לעבודה. יחסי עבודה: התאגדות עובדים, שביתות, יחסים שבין ארגוני עובדים לבין עצמם ובין ארגוני עובדים למעסיקים. קופות גמל: סכסוך שבין עמית בקופת גמל ובין הקופה. ערעור על החלטת גורם רגולטורי שבית הדין לעבודה הוסמך לדון בה, ובפרט ערעור על החלטה של המוסד לביטוח לאומי. עבירות פליליות בתחום דיני העבודה. מבנה מערכת בתי הדין לעבודה ממוזער\|שופטי בית הדין הארצי לעבודה בעת הקראת פסק דין הטיפים, פסק דינו האחרון של הנשיא פליטמן. במערכת בתי הדין לעבודה יש שתי ערכאות: בית הדין האזורי: קיימים חמישה בתי דין אזוריים לעבודה, שסמכויות השיפוט שלהם מקבילות לסמכויות השיפוט של בתי המשפט המחוזיים. בית הדין הארצי: מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין של בתי הדין האזוריים. בנושאים מסוימים, בית הדין הארצי הוא הערכאה הראשונה. בתחום משפט העבודה, בית הדין הארצי לעבודה הוא הערכאה העליונה ולא ניתן לערער על פסיקותיו. מחלוקת משפטית התקיימה בין נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מנחם גולדברג, לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בשאלת היחסים בין בית הדין לעבודה לבג"ץ. גולדברג, כקודמו בר-ניב, ראה את בית הדין הארצי לעבודה כערכאה עליונה בנושאים הנדונים בו. ברק, לעומתו, התיר עתירות לבג"ץ כנגד פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. עמדתו של ברק התקבלה, וניתן לעתור לבג"ץ נגד בית הדין הארצי לעבודה, אולם רק בתנאי שישנה טעות בולטת מעל פני הפסק או סוגיה ציבורית המחייבת דיון מעמיק. את מילוי התנאים הללו קובע בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. בדרך כלל עתירות מסוג זה נדחות על הסף, בנימוק שבג"ץ אינו ערכאת ערעור על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. בעניינים אחדים, כמו בדיונים על פי ו, ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטת בית הדין הארצי לעבודה ועל כן פנייה לבג"ץ נדחית על הסף. מחוז בית הדין האזורי נשיא/ה מכהן/ת דיינים נוכחי מחוז הצפון נוף הגליל מירון שורץ 7 מחוז חיפה חיפה יגאל גלם 15 מחוז תל אביב תל אביב (במושבו בבת ים) הדס יהלום 33 מחוז ירושלים ירושלים שרה ברוינר ישרזדה 10 מחוז הדרום באר שבע צבי פרנקל 8 סה"כ 73 הרכב השופטים הרכב השופטים בבית הדין לעבודה ייחודי לבית משפט זה: בנוסף לשופט מקצועי הנדרש לעמוד באמות המידה לכשירות לכהן בבית משפט מחוזי בהתאם לחוק בתי המשפט, יושבים בדין כשופטים גם נציגי ציבור שמונו לתפקידם בידי שר העבודה והרווחה ושר המשפטים, לאחר היוועצות בוועדה בה יושבים שופט בית הדין הארצי לעבודה בדימוס, נציגי המשרדים, נציג ההסתדרות, נציג נשיאות הארגונים העסקיים ומנהלת תחום נציגי ציבור בבית הדין הארצי לעבודה. נציגי העובדים והמעסיקים אינם חייבים להיות בעלי השכלה משפטית, אך עליהם להיות בעלי ניסיון עשיר בתחום העבודה. ברוב ההליכים האזרחיים בבית הדין האזורי יושב בדין הרכב של שלושה שופטים: שופט מקצועי, נציג עובדים ונציג מעבידים. בבית הדין הארצי יושבים בדין ברוב ההליכים חמישה שופטים: שלושה שופטים מקצועיים, נציג עובדים ונציג מעבידים. בדיונים מסוימים מכונס הרכב מורחב בהתאם להחלטת נשיא בית הדין הארצי ובו חמישה שופטים ושני נציגי ציבור. נכון לשנת 2019 מכהנים בבית הדין הארצי לעבודה 9 שופטים ו-26 נציגי ציבור, ובבתי הדין האזוריים 73 שופטים ורשמים ו-317 נציגי ציבור. נשיאי בית הדין הארצי לעבודה מספרדיוקןשםתקופת הכהונה170pxצבי בר-ניב1969 – 1 בינואר 1986270pxמנחם גולדברג4 ביוני 1986 – 15 ביולי 19973מרכז\|70pxסטיב אדלר15 בספטמבר 1997 – 15 בנובמבר 2010470pxנילי ארד16 בנובמבר 2010 – 18 בדצמבר 2013570pxיגאל פליטמן19 בדצמבר 2013 – 26 במרץ 2018670pxורדה וירט לבנה27 במרץ 2018 ואילך מנגנון ההידברות בדומה לערכאות שיפוטיות אחרות הדנות בעניינים אזרחיים, לשופטי בתי הדין לעבודה האפשרות להציג בפני הצדדים הצעות פשרה טרם תחילת הדיון וההכרעה בתיק. עם זאת, בבתי הדין לעבודה מתקיימת גם פרקטיקה ייחודית בתיקים הנוגעים לסכסוכי עבודה ולשביתות, במסגרתה מכנס השופט את הצדדים ובאי כוחם בלשכתו, מחוץ לפרוטוקול, בהסכמתם ועל פי רוב לבקשתם, טרם הדיון בתיק. המטרה בפרקטיקה זו היא לעודד את הצדדים להידברות ולפתרון המחלוקות בדרך של משא ומתן. שיטה זו פותחה ושוכללה בייחוד על ידי השופט סטיב אדלר בשנותיו כנשיא בית הדין הארצי, והמשיכה להיות נהוגה גם בכהונותיהם של ממשיכיו. לדבריו של אדלר פרקטיקה זו שונה מהפרקטיקה של גישור שכן השופט אינו יושב עם כל אחד מהצדדים בנפרד. בנובמבר 2018, מתח נציב הקבילות על השופטים אליעזר ריבלין ביקורת על הליך זה וטען כי לא נמצא מקור חוקי המסמיך את בתי הדין לעבודה לבצעו, וכי הוא מערבב בין תפקידו של השופט לתפקיד 'מגשר'. זאת, במסגרת בירור תלונה שהוגשה על ידי ארגון 'תחרות', לאחר דיון שהתקיים באופן זה בנושא זכות השביתה של עובדי הנמלים. בעקבות כך, הקימה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה השופטת ורדה וירט ליבנה ועדה לבחינת ולהסדרת הנושא בהשתתפות הנשיאה בדימוס נילי ארד, שופטת ביה"ד הארצי לעבודה בדימוס רונית רוזנפלד, ונשיאת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב השופטת אפרת לקסר. מסקנות הוועדה והמלצותיה הוגשו לנשיאה וירט-ליבנה בפברואר 2019. במסגרתם, ציינה הוועדה כי בפניה הופיעו 36 גורמים בהם נשיאי בתי הדין לעבודה בעבר ובהווה, נציגי ארגוני עובדים ומעסיקים, נציגי פורום דיני העבודה בלשכת עורכי הדין, עורכי דין בולטים בתחום דיני העבודה הקיבוציים, וכן נציגי ארגונים דוגמת ארגון תחרות ופורום קהלת. מרבית הגורמים הביעו אמון במנגנון ההידברות והדגישו את חשיבותו למרקם יחסי העבודה בישראל ולצימצום שביתות. הוועדה הגיע למסקנה כי חוק בתי הדין לעבודה הקובע כי "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה אחרת בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק" - מסמיך את בית הדין לעבודה גם לשימוש בכלי ההידברות. המלצות הוועדה הייתה להסדיר כלי זה באמצעות נוהל שיפורסם על ידי נשיאת בית הדין לעבודה. בספטמבר 2021 אימצה הנשיאה את ההמלצות ופרסמה נוהל ליישום הידברויות בליווי שופטים בבית הדין לעבודה. הנוהל החדש מחדד כי ההידברות איננה גישור, ונאסר על השופטים להיפגש עם אחד מהצדדים בנפרד מהצדדים האחרים. כמו כן הובהר שהשימוש בכלי ההידברות יתאפשר רק בתנאי שהצדדים להליך מביעים הסכמתם לכך והיא נרשמת בפרוטוקול, וכן כי את עיקרי ההסכמות שהושגו בהידברות נדרש גם כן לכתוב ולציין בפרוטוקול הדיון. לקריאה נוספת אריאל לוין, משפט העבודה בישראל - סדרי דין וראיות בבתי-הדין לעבודה : (חוק בית-הדין לעבודה - תקנות בית הדין לעבודה - תקנות סדרי הדין ופקודת הראיות), פתח תקווה : אוצר המשפט, 2019. קישורים חיצוניים רות בן-ישראל, תפקידו ומקומו של בית־הדין לעבודה במערכת המשפט הישראלית, הפרקליט ספר היובל, תשנ"ד יובל שנים לבתי הדין לעבודה, באתר הרשות השופטת, 15 בספטמבר 2019 גיא דוידוב ורעות בגס "נציגי ציבור בבתי הדין לעבודה: תפקידם תרומתם הלכה למעשה" ספר אליקה ברק-אוסוסקין (2012) 185. יובל שנים לבתי הדין לעבודה הודעה של דוברות בתי המשפט הכוללת רשימת פסקי דין בולטים של בית הדין הארצי לעבודה לאורך השנים. הערות שוליים * קטגוריה:יחסי עבודה בישראל עבודה, בית דין קטגוריה:ישראל: דיני עבודה קטגוריה:ביטחון סוציאלי	2024-08-29T07:40:23
ראלף באנץ'	שמאל\|ממוזער\|220px\|ראלף באנץ' בצעירותו. ראלף ג'ונסון באנץ' (באנגלית: Ralph Johnson Bunche; 7 באוגוסט 1904 - 9 בדצמבר 1971) היה דיפלומט ומדינאי אמריקאי, המתווך השני בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1950. עסק גם בהוראה בתחום מדעי המדינה ומדעי החברה. ביוגרפיה רקע משפחתי וילדותו ראלף באנץ', נולד בדטרויט, מישיגן, למשפחה דלת אמצעים אפרו-אמריקאית בעלת שורשים איריים, ב-7 באוגוסט 1904. אביו, פרד באנץ', היה ספר. אמו, אוליב לבית ג'ונסון, הייתה מוזיקאית חובבת. אבות משפחת האם חיו בזמנם כעבדים. סבא-רבא מצד האם, ג'יימס ה. ג'ונסון היה מטיף בפטיסטי ממדינת וירג'יניה שהתחתן עם אלינור מאדן (Eleanor Madden), בת לשפחה שחורת-עור ולבעל חווה אירי קתולי. לג'יימס ולאלינור היו אחד-עשר ילדים. בן זקוניהם, תומאס נלסון ג'ונסון, סבו של ראלף באנץ', היה מורה, בוגר מכללת שרטלף מאולטון (Alton), אילינוי (בשנת 1875). בשנת 1875 הוא נשא לאישה את אחת מתלמידותיו, לוסי טיילור מסדייליה (Sedalia) שבמיזורי. היא הייתה גם כן פרי קשר תערובת בין בעל חווה אירי ושפחת בית אפרו-אמריקאית. אמו של המדינאי, אוליב (ילידת קנזס 1882), הייתה בתם השנייה. אחרי מות אביה תומאס מהתקף מלריה בשנת 1890 אלמנתו לוסי ג'ונסון, שנותרה ללא פרנסה ומטופלת בחמישה ילדים, מכרה את כל רכושה על מנת שתוכל לחזור לאולטון, אילינוי. בשנת 1900 הם עברו מאולטון לדטרויט. אוליב ג'ונסון מצאה בן זוג שחור-עור בשם פרד באנץ', ספר במקצועו, שקורות משפחתו אינן ידועות היטב. הוא לא הסתגל בלב שלם למשפחת אשתו, הגדולה, החמה והמוכשרת, ולא הצליח לפרנס כראוי את אשתו ואת ילדיו. הם התגלגלו בכמה מקומות מגורים בקליבלנד, אוהיו, אחר כך בנוקסוויל, טנסי, ושוב לטולדו, אוהיו. אחותה של אוליב, אתל, שבאה לבקרם, מצאה את בני הזוג ושני ילדיהם גרים בדירת חדר כשהבעל, פרד, מובטל, ואוליב חולה בשחפת. בעזרת אתל הם עברו לדטרויט, משם בגיל 10–11 ליווה ראלף את הוריו ואת דודו צ'ארלס חולה שחפת גם הוא, לאלבקרקי, ניו מקסיקו, שם קיוו שהאקלים יעזור בריפוי המחלה. האב נפרד מהם ונסע ללא שוב. לא ידועים פרטים רבים על חייו בהמשך. נראה שאחרי מות אשתו, אוליב, מסיבוכים בפרקים, בשנת 1913, פרד באנץ' התחתן שוב. הילד היתום בן ה-13, גדל בשנים הבאות בלוס אנג'לס בבית סבתו מצד האם, "ננה", לוסי טיילור ג'ונסון. לימודיו ראלף באנץ' הצטיין בלימודים ובספורט והיה הראשון בין תלמידי הכיתה בבית הספר התיכון. מנעוריו השתדל ראלף באנץ' לעזור לפרנסת המשפחה בעבודות מזדמנות -במכירת עיתונים, מאוחר יותר בשמירה, בהנחת שטיחים בבתים. בעת לימודיו באוניברסיטה עבד בחנות ספרים. באנץ' למד מדע המדינה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס וסיים לימודי תואר ראשון בשנת 1927 בהצטיינות מרבית summa cum laude. בלט בכושר טיעוניו ובספורט בקבוצות כדורסל ופוטבול. בעזרת מלגה מהאוניברסיטה ותרומות מהקהילה האפרו-אמריקאית מלוס אנג'לס נשלח ללמוד לתואר שני באוניברסיטת הרווארד. סיים שם בשנת 1928 ובה גם קיבל תואר דוקטור במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים בשנת 1934. בכך היה באנץ' האפרו-אמריקני הראשון שקיבל בארצות הברית תואר דוקטור למדעי המדינה. עבודת הדוקטורט השוותה בין השלטון הצרפתי בטוגו לזה שבדהומי ובעקבותיה נודע כמומחה לאפריקה הקולוניאלית. הוא התקבל כחבר באגודת פי בטא קפא היוקרתית. הוראה במקביל ללימודי הדוקטורט, לימד באוניברסיטת הווארד, שהייתה אז מוסד אקדמי עבור אפרו-אמריקנים, והקים בה את התכנית ללימודי מדעי המדינה. בשנות ה-30 היה באנץ' נואם מבוקש בארצות הברית בנושא הקולוניאליזם באפריקה. ב-1936 פרסם את ספרו "A World View of Race" ("תפיסת עולם של גזע"), בו בחן את הגזענות בעולם המודרני ואת הדרכים שבהם התבטאה, והציע רעיונות שאמורים היו לשנות את תפיסת העולם בנושא. במסגרת עבודת הפוסט-דוקטורט שלו באוניברסיטאות בבריטניה ובדרום אפריקה, השתלם באנתרופולוגיה וניהל מחקרים באזורים שונים באפריקה. באנץ' השתלם ועסק בהוראה באוניברסיטאות שונות עד 1942. בשנים 1938–1940 שימש כעוזרו הבכיר של הסוציולוג השוודי גונאר מירדאל, שחקר את יחסי הגזעים בארצות הברית ופרסם ב־1944 את מחקרו החשוב "An American Dilemma" ("דילמה אמריקנית"). באנץ׳ תרם למחקר זה תרומה חשובה מאוד במחקר השטח רחב ההיקף שערך במדינות הדרום. במהלך עבודת מחקר זה, נאלץ באנץ', בשל ההפרדה הגזעית, לחפש כל לילה מקום לינה נפרד ממירדאל, שלן בבתי מלון, ובנוסף על כך ספג עלבונות ואיומים מצד אנשי הקו קלוקס קלאן. דיפלומטיה שמאל\|ממוזער\|200px\|באנץ' ב-1951. צילום: קארל ואן וכטן ממוזער\|שמאל\|220px\|באנץ' במצעד לוושינגטון, 1963. ב־1941, בזמן מלחמת העולם השנייה, גויס למשרד לשירותים אסטרטגיים (ה-OSS, שקדם לסוכנות הביון המרכזית, ה-CIA) כיועץ לענייני אפריקה. ב-1944 עבר לשרת במחלקת המדינה, שם עסק בהכנת התכנית האמריקנית לטיפול בטריטוריות הקולוניאליות של אפריקה. בהמשך הוא נכלל במשלחת ארצות הברית לפגישות ההכנה להקמת האו"ם, שעסקו גם בשאלת עתידם של האזורים שהיו נתונים תחת משטרים קולוניאליים. באנץ' מילא תפקיד מרכזי בהליכי היסוד של האו"ם ובשלבי קיומו הראשונים. באפריל 1946 החל לעבוד כראש מחלקת הנאמנויות באו"ם (תחליף לשיטת המנדט של חבר הלאומים), אולם כעבור פחות משנה נאלץ לעזוב את תפקידו זה ואת עיסוקו באפריקה, לטובת נושא ארץ ישראל. בעקבות המעבר מהאקדמיה לשירות במחלקת המדינה ובאו"ם, צמצם באנץ' מאוד את עיסוקו בנושא האפרו־אמריקני. אלא שעל־אף הצלחתו בתפקידיו בשירות הממשלה, הוא לא קיבל קביעות בגלל צבע עורו ונותר בתקן של עובד זמני. הגבלות של הפרדה גזעית הוטלו עליו גם במלונות, במסעדות ואף במתקני הממשלה הרשמיים. באנץ' העיד על עצמו כי צבע עורו היה אחד הגורמים הראשיים שדרבנו אותו "להצטיין בכל". תיווכו מטעם האו"ם במזרח התיכון וקבלת פרס נובל לשלום במזכירות ועדת אונסקו"פ, פברואר–אוגוסט 1947 בפברואר 1947 מונה באנץ' על ידי מזכ"ל האו"ם טריגווה לי לעמוד בראש צוות מחקר שיתמחה בסוגיית ארץ ישראל, שכּוּנה "הוועדה המכינה". הצוות הפיק חמישה כרכים גדולים שהכילו נתונים על הארץ וכן הצעות פתרון שנבחנו בתקופת המנדט הבריטי. במאי 1947 נתמנה באנץ' לעוזרו המיוחד של ד"ר ויקטור הו (Hoo) הסיני, מזכיר הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (אונסקו"פ). כשהחל באנץ' את עיסוקו באו"ם בשאלת ארץ ישראל, לא הכיר עדיין את העולם הערבי או את הציונות ולא ביקר מעולם במזרח התיכון. ב-14 ביוני הגיע עם הוועדה לארץ ישראל. הוועדה הקימה ועדת משנה מיוחדת, שתכין את הסיורים ברחבי הארץ, ובאנץ' נבחר לעמוד בראשה. לאחר שביקר במספר קיבוצים, כתב ביומנו את התרשמותו החיובית: "היהודים כאן שונים מ[היהודים] בארצות הברית. ההבדל הוא ברוח. ארץ ישראל הופכת את היהודי ליהודי [אחר]". בשל החרמת הוועדה על ידי הוועד הערבי העליון, ארגן באנץ' מפגשים לא רשמיים עם אישים מקרב ערביי ארץ ישראל, והוא עצמו קבע מי מחברי הוועדה ישתתף בהם. לאחר מכן רשם את תוכן הפגישות, והעדויות הכתובות הללו שימשו את כלל חברי הוועדה. לנוכח תביעתם הבלתי מתפשרת של האישים הערבים להקמת מדינה אחת, ערבית, על כל שטח ארץ ישראל, כתב באנץ' ביומנו: "הבעיה הזאת לא יכולה להיפתר על בסיס של צדק מופשט או על [סמך טיעון] היסטורי. המציאות היא שנמצאים כאן גם ערבים וגם יהודים והם מתכוונים להישאר". לקראת תום עבודת הוועדה, ערך באנץ' עבור חבריה קובץ של עשר עדויות לא רשמיות, שכונה "הסדרה המיוחדת". זו כללה את עדותם של ארבעה בכירי ההגנה ואת עדותו של מפקד האצ"ל, מנחם בגין, שנמסרו בפגישות עם שני ראשי הוועדה ובאנץ' עצמו. בגין, שהתלהב מבאנץ', כתב בספרו "המרד" כי בסוף הפגישה אמר לו באנץ' בהתרגשות: "אני יכול להבין אותך, גם אני הנני בן למיעוט נרדף". לקראת סוף יולי 1947, התמקמה ועדת אונסקו"פ בז'נבה לצורך גיבוש מסקנותיה. באנץ' התנגד לפתרון חלוקת הארץ, בשל הפגיעה בזכויות הערבים, וניסה להשפיע על תוכן המלצות הוועדה ולסכל את החלוקה. כמו כן, התנגד לסיפוח החלק הערבי של ארץ ישראל לעבר הירדן. באוגוסט כתב ביומנו כי לבעיית ארץ ישראל "אין פתרון". חברי הוועדה נחלקו לשתי קבוצות שתמכו בשתי עמדות מרכזיות שונות: הקמת מדינה פדרלית אחת שתכלול שתי אוטונומיות ושלטון שישקף את הרוב הערבי, לעומת הקמת שתי מדינות עצמאיות. באנץ' ניסח עבור תומכי הפדרציה את תוכניתם, וזו הוצגה לוועדה כ"דו"ח המיעוט". באנץ' ניסח את הנימוקים לשני הפתרונות, דו"ח הרוב ודו"ח המיעוט, וב-30 באוגוסט יצא בחזרה לניו-יורק. למחרת הגישה הוועדה את המלצותיה לעצרת האו"ם. מזכיר ועדת ארץ ישראל, דצמבר 1947 עד מאי 1948 ב-4 בדצמבר 1947 מונה באנץ' על ידי מזכ"ל האו"ם טריגווה לי לראש מזכירות ועדת ארץ ישראל , שכללה חמישה נציגי מדינות ותפקידה היה ליישם את תוכנית החלוקה של האו"ם שנתקבלה מספר ימים קודם לכן, בכ"ט בנובמבר: לקבל עליה את סמכויות השלטון האזרחי במקביל לפינוי הבריטי, לכונן "מועצות ממשלה זמניות" עד 1 באפריל 1948, ולקיים בחירות כלליות שלאחריהן תקבלנה שתי המדינות עצמאות מלאה עד 1 באוקטובר. הוועדה לא הסכימה להיענות לבקשת הסוכנות היהודית להכיר בהנהלתה כמועצת הממשלה הזמנית היהודית. באנץ' דרש שהנהלת הסוכנות תשלב בתוכה מפלגות שלא היו מיוצגות בה, כאשר מטרתו הייתה למעשה שילובם של יהודה לייב מאגנס ותומכיו בממשלה הזמנית. אלא שמאגנס התנגד להקמת הממשלה, משום ששלל את החלוקה. לאור הנסיגה האמריקאית מתמיכה בביצוע החלטת החלוקה, ניסתה התנועה הציונית לסיים במהירות את הקמת מועצת הממשלה הזמנית, כדי שארצות הברית תתקשה לעצור את ביצוע החלטת האו"ם. זו הודיעה כי תבקש במושב העצרת המיוחד של האו"ם ב-16 באפריל 1948 להורות ל"ועדת ארץ ישראל" להפסיק את עבודתה, ובאנץ' עשה מאמצים לעכב את אישור מועצת הממשלה הזמנית בוועדה, כדי למנוע את הקמתה לפני מושב העצרת, אולם בלחץ חבריה, אשרה הוועדה ב-14 באפריל את המועצה הזמנית. ב-14 במאי 1948, יום סיום המנדט הבריטי, הוחלט בעצרת האו"ם למנות מתווך שירכז את פעילות האו"ם בארץ ישראל וינסה להשכין בה שלום, וועדת ארץ ישראל פורקה רשמית. באותו יום הכריזה הממשלה הזמנית על הקמת מדינת ישראל. לדעת ההיסטוריון אלעד בן-דרור, על אף שלא היה אשם במצב המלחמה בו הייתה נתונה הארץ מאז החלטת החלוקה, "תפקידו של באנץ' כמזכיר ועדת ארץ ישראל הסתיים בכישלון". ב-15 במאי 1948 פלשו צבאות מדינות ערב לארץ ישראל כדי לסכל את המדינה היהודית. עוזרו הבכיר של המתווך ברנדוט, מאי–ספטמבר 1948 ממוזער\|שמאל\|250px\|ראלף באנץ' בחברת הרוזן ברנדוט ממוזער\|שמאל\|200px\|באנץ' בסטוקהולם עם אלמנת ברנדוט, 10 באפריל 1949. ב-19 במאי 1948 מונה פולקה ברנדוט למתווך האו"ם בארץ ישראל, ולמחרת מינה טרגווה לי את באנץ' לנציגו האישי בפמליית ברנדוט. החל מ-28 במאי ערכו ברנדוט ובאנץ' ערכו מסע "דילוגים" בין תל אביב, קהיר, עמאן וביירות, שנמשך עד 9 ביוני, היום בו הסכימו הצדדים על תנאי ההפוגה הראשונה. השגת ההפוגה, במידה רבה כתוצאה מפעילותו של ברנדוט, הייתה הפעם הראשונה בה חווה באנץ' הצלחה בעבודתו בנושא ארץ ישראל. ברנדוט הקפיד להתייעץ איתו, לא קיים פגישות בלעדיו ולא הסכים שאלו יתקיימו בצרפתית, שפה אותה ידע על בוריה, משום שבאנץ' לא דיבר אותה. משה שרת אמר בישיבת הממשלה ב-1 ביוני שבאנץ' מהווה "אוטוריטה" (סמכות) עבור ברנדוט, וגם אחמד שוקיירי כתב בזכרונותיו כי באנץ' היה "המוח של התיווך". ב-13 ביוני 1948 הגיעו באנץ' וברנדוט לראשונה לרודוס, בה הוצב המטה הראשי של המתווך. באנץ', ששימש עוזרו הבכיר של ברנדוט, קיבל עתה גם את התואר "מזכיר ראשי של משלחת המתווך". תוכנית ברנדוט הראשונה בתפקידו זה היה באנץ' אחראי לגיבושן של שתי תוכניות מדיניות. ב-27 ביוני נמסרה לישראל ולליגה הערבית תוכנית פתרון לסוגיית ארץ ישראל, היא "תוכנית ברנדוט הראשונה". התכנית נועדה לשמש בסיס למשא ומתן. המצע העיקרי של התכנית היה קונפדרציה ("ברית בין שני חברים" שבראשה "מועצה מרכזית") בין ישראל ועבר הירדן, כאשר לממלכתו של המלך עבדאללה יצורף השטח שיועד למדינה הערבית בתוכנית החלוקה, בנוסף לירושלים ולרובו של הנגב, ואילו הגליל המערבי יימסר למדינה היהודית, אלא שהתכנית נמנעה בשימוש בהגדרה "מדינה" לגבי ישראל. יש הסוברים שאת עיקרי הרעיון קיבל באנץ' מיהודה מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית שממנו הושפע באנץ'. ב-6 ביולי נפגשו ברנדוט ובאנץ' בתל אביב עם משה שרת, שהעביר להם את עמדת ישראל בנוגע לתוכנית והודיע על משיכת ההסכמה להגיע לרודוס כדי לדון בה. לדברי אלעד בן-דרורי, התכנית לא מנעה את המשך הלחימה, אלא דווקא דרבנה את הצדדים לחדש אותה. ב-8 ביולי פרצו קרבות עשרת הימים. ב-19 ביולי החלה ההפוגה השנייה. ב-28 ביולי הודיעה ממשלת ישראל לברנדוט שהיא מתנגדת לרעיון פירוז ירושלים וכעבור ארבעה ימים הקימה בה ממשל צבאי. באנץ' כתב על כך ביומנו: "האימפריאליזם היהודי גואה". ב-1 באוגוסט הוא עזב את המזרח התיכון. ב-7 באוגוסט נפגש עם מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ורג' מרשל וביקש ממנו את תמיכת ארצות הברית ובריטניה בתוכניותיו של ברנדוט. לאחר פגישה זו, הפכו שתי המדינות לשותפות סמויות במהלכי התיווך שלו. לדברי בן-דרור, ביוזמה חריגה זו ויתר באנץ' על עקרונותיו לגבי עצמאותו של האו"ם, וזאת בשל כישלונו של האו"ם בטיפול בבעיה והמבוי הסתום שאליו הגיעה שליחות המתווך. באנץ' נשאר בארצות הברית במהלך כל חודש אוגוסט ותיאם את הסיוע האמריקני למשימת הפיקוח על ההפוגה. תוכנית ברנדוט השנייה ב-17 בספטמבר הגיע באנץ' לארץ ישראל לאחר שכתב את דו"ח ההמלצות עליו חתם ברנדוט יום קודם לכן ברודוס. הדו"ח המליץ להקים "ועדת פיוס" שתחליף את מנגנון המתווך ותוביל לחתימת הסכמי שלום. בדו"ח נכתב כי יש להבטיח את זכותם של הפליטים הפלסטינים לחזור למקומות מושבם ולהעניק פיצוי לאלה מהם שיבחרו לא לחזור. התכנית המדינית בדו"ח, היא "תוכנית ברנדוט השנייה", הכירה בקיומה של מדינת ישראל והמליצה לצרף את החלקים הערביים לעבר הירדן. היא הציעה שירושלים תהיה עיר בינלאומית בשליטת האו"ם, שהנגב מדרום לקו אל-מג'דל–פלוג'ה יימסר לערבים ואילו הגליל כולו יימסר ליהודים. נמל חיפה ונמל התעופה לוד יהיו אזורים חופשיים. בתוכנית זו בוטל רעיון הקונפדרציה שהיה בתוכנית הראשונה. ב-17 בספטמבר הגיע גם ברנדוט לארץ ישראל, ובאותו יום נרצח בירושלים על ידי חוליה של אנשי לח"י. במושב שלצדו ישב ראש מטה המשקיפים בירושלים, אנדרה סרו, וגם הוא נורה ונהרג. באנץ' היה אמור להיות באותה מכונית ולשבת במושב בו ישב סרו. הוא ניצל במקרה משום שעוכב במעבר מנדלבאום. באנץ' סבר לאחר מכן כי המתנקשים הרגו את סרו משום שחשבו שהוא עצמו הוא האדם היושב לצדו של ברנדוט, אולם לטענת היורה, יהושע כהן, ומפקד לח"י בירושלים, יהושע זטלר, המטרה הייתה ברנדוט בלבד. באנץ' קיבל את הידיעה על הרצח בעודו ממתין לאישור מעבר בשער מנדלבאום. הוא מיהר לבניין ימק"א, לשם הועברו הגופות, טיפל בתחקור האירוע ובארגון הטסת הגופות, ולקח את הפיקוד על משקיפי האו"ם. מברק שהגיע מממלא מקום מזכ"ל האו"ם, העניק לו את כל הסמכויות של ברנדוט. ביום הרצח שלח לשר החוץ שרתוק מברק, בו האשים את ממשלת ישראל באחריות עקיפה למעשה, וטען כי במסיבת עיתונאים שהתקיימה יום קודם לכן, תקפו שרתוק ויגאל ידין את משקיפי האו"ם, ובכך "עודדו" "מעשים מסוג זה". ממשלת ישראל דחתה את ההאשמות. באנץ' סיכם את אירועי היום במברק ארוך ששלח למשתתפי עצרת האו"ם, בו סירב לקבל את התואר "מתווך", מתוך כבוד לברנדוט, וביקש להסתפק בכינוי "מתווך בפועל" (Acting Mediator). בעקבות מאמציו של באנץ', ב-1952 נטעה מדינת ישראל יער לכבוד ברנדוט. מתווך בפועל, ספטמבר–דצמבר 1948 ממוזער\|שמאל\|200px\|ראלף באנץ', ציור ממוזער\|שמאל\|200px\|ד"ר ראלף באנץ', אוגוסט 1949 ממוזער\|300px\|באנץ' עם ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, 6 ביולי 1966. לאחר הרצח, באנץ', בניגוד לברנדוט, הסכים לבקשת ישראל להציב עליו שמירה, ובזמן שהותו בירושלים סבבו אותו שומרי ראש, ואת פמלייתו יחידות צבא ומשטרה, שכללו רכבים משוריינים. מחלקת המדינה של ארצות הברית שלחה סוכנים חשאיים שליוו אותו מבלי שידע על קיומם. ב-20 בספטמבר 1948 מונה באנץ' רשמית ל"מתווך בפועל". הוא כתב דו"ח מקיף על הרצח וב-27 בספטמבר חזר לרודוס. ב-14 באוקטובר 1948 נאם באנץ' בפני מועצת הביטחון של האו"ם את נאומו הראשון מאז מונה למתווך בפועל. בנאומו חזר על טענתו בדבר אחריותה של ממשלת ישראל לרצח ברנדוט והאשים אותה בעיכוב החקירה. למחרת, ב-15 באוקטובר, פתח את הדיון בתוכנית ברנדוט בוועדה הפוליטית של העצרת הכללית. במהלך השבועיים האחרונים של אוקטובר, שחררה ישראל את הנגב הצפוני במבצע יואב וכבשה את הגליל המרכזי במבצע חירם. ב-4 בנובמבר 1948 אשרה מועצת הביטחון החלטה שקראה לצדדים להסיג את כוחותיהם לקווי ה-14 באוקטובר, שתאמה את עמדתו של באנץ'. אולם לאחר מכן התרחש מפנה בעמדתו, ובעקבות בקשתו התכנסה מועצת הביטחון לשתי ישיבות סגורות ב-9 ו-10 בנובמבר, כדי לדון בטיוטת הצעתו, שקראה להחליף את הפסקת האש בארץ ישראל ב"הסדר בעל אופי קבוע יותר" – שביתת נשק. בהצעתו זו לא היה אזכור לדרישת הנסיגה מהכוחות הישראליים. הצעתו התקבלה על ידי ארצות הברית, צרפת וקנדה, אך יחד עם זאת, ב-14 בנובמבר שלח באנץ' לישראל דרישה להסיג את כוחותיה בנגב ולמסור את באר שבע לאחריותו של מושל אזרחי מצרי. בהתאם לנוסחה שהציג באנץ', ב-16 בנובמבר 1948 קיבלה מועצת הביטחון החלטה שקראה לצדדים לפתוח מיד במשא ומתן ישיר, או באמצעות המתווך, שיוביל להסכם שביתת נשק. ההחלטה כללה גם סעיף שאישר את כל ההחלטות הקודמות. ב-23 בנובמבר דרש באנץ' מאבא אבן שישראל תשחרר שליש מהחיילים המצריים הנצורים בכיס פלוג'ה ואיים לדווח למועצת הביטחון על עמדתה הנוקשה של ישראל, בכך שאינה מתירה לחיילים לצאת מהכיס או לקבל אספקה מבחוץ. ב-25 בנובמבר הציג באנץ' בפני הוועדה המדינית של העצרת הכללית שש המלצות עקרוניות לפעילות האו"ם בשאלת ארץ ישראל. אלו כללו: הקמת ועדת פיוס שתסייע לקיום המשא והמתן בין הצדדים, טיפול בסוגיית הפליטים וקביעת אזור ירושלים כבעל מעמד בין לאומי מיוחד בהתאם להחלטת החלוקה. בכך זנח באנץ' לחלוטין את דו"ח ברנדוט. ב-26 בנובמבר התכנסה מועצת הביטחון לבקשת באנץ', כדי לדון בנושא הנגב, ובאותו יום הסכים בן-גוריון להתיר הכנסת אספקה לכיס פלוג'ה באופן חד פעמי. ב-5 בדצמבר ערך באנץ' פגישות בעמאן ובקהיר ולמחרת נפגש עם בן-גוריון בתל אביב. בפגישה זו כבר לא דרש את נסיגת ישראל מהנגב. ב-11 בדצמבר 1948 אמצה עצרת האו"ם שתי המלצות מדו"ח ברנדוט, שאחת מהן הייתה הקמת ועדת פיוס, והחליטה שהוועדה תוקם מיד. באנץ' סבר כי סיים את תפקידו וב-13 בדצמבר הפליג לניו-יורק, בחזרה לעבודתו במטה האו"ם. ב-22 בדצמבר פתחה ישראל במבצע חורב בנגב. כעבור יומיים דיווח עליה באנץ' לאו"ם. ב-28 בדצמבר התכנסה מועצת הביטחון כדי לדון במצב ובאנץ' הגיש למועצה שני דוחות, בהם האשים את ישראל בלחימה, דיווח שישראל אינה מאפשרת גישה למשקיפי האו"ם לאזור הקרבות, וטען כי עמדתה הבלתי מתפשרת בנושא כיס פאלוג'ה היא הגורם המרכזי שמונע את ההתקדמות המדינית. ב-4 בינואר 1949 פנתה מצרים לאסקרטה, נציגו של באנץ' בקהיר, והביעה את נכונותה לפתוח במשא ומתן עם ישראל. ב-6 בינואר בישר באנץ' במועצת הביטחון על כך שישראל ומצרים הסכימו על הפסקת אש שתיכנס לתוקפה למחרת, ועל פתיחת משא ומתן ביניהן. מתווך בהסכמי שביתת הנשק 1949 בחודשים ינואר–יולי 1949 ניהל באנץ' את המשא ומתן בין נציגי ישראל לנציגי מצרים, ירדן, לבנון וסוריה, שבמהלכו נחתמו הסכמי שביתת הנשק בין כל המדינות המעורבות במלחמה, למעט עיראק שמעולם לא חתמה על הסכמי הפסקת אש. החל מינואר 1949, פעלו שני ערוצים נפרדים של האו"ם בסוגיית ארץ ישראל. ועדת הפיוס עסקה במישור הפוליטי ובאחריות באנץ' היה המישור הצבאי. באנץ' עצמו בחר באי רודוס כמקום עריכתן של השיחות. ב-9 בינואר עזב את ניו-יורק בדרכו לרודוס. ב-12 בינואר הגיעו משלחות ישראל ומצרים לרודוס ובאנץ' ערך פגישות פתיחה עם שתי המשלחות בנפרד. למחרת ערך מפגש פתיחה משותף ודרש שחברי שתי המשלחות ייפגשו באופן ישיר. ב-24 בפברואר נערך טקס החתימה על הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים. באנץ' אמר בנאומו: "זה עתה תרמתם תרומה חשובה לשלום העולם". לאחר חתימת ההסכם בין ישראל למצרים, עוד בטרם נחתמו ההסכמים עם מדינות ערב האחרות, הוענקו לבאנץ' מדליות ותוארי כבוד ממוסדות יוקרתיים בארצות הברית. בתחילת מרץ 1949 החלו השיחות בין ישראל ולבנון ובין ישראל וירדן, ובשתיהן מילא באנץ' תפקיד משמעותי, על אף שהוא עצמו שהה ברודוס ואילו השיחות עם לבנון התקיימו בראש הנקרה והמשא ומתן המרכזי עם ירדן התקיים בארמון החורף של עבדאללה בשונה. במהלך המשא ומתן עם ירדן, נודע לבאנץ' בדיעבד על מבצע עובדה בו השתלט צה"ל ללא קרב על כל הנגב הדרומי עד אילת. באנץ' ראה בכך הפרה בוטה של ההפוגה והתכוון להתפטר מתפקידו, אולם חזר בו מכוונתו לאחר שלא התקבלה מחאה בנושא מצד ירדן. ב-22 במרץ שלח למועצת הביטחון את הדו"ח שלו בנושא, שלמעשה אימץ את הגרסה הישראלית לאירועים והכיר בעובדות שנקבעו בשטח. ב-13 במרץ הכריזה ישראל על התנגדותה להחלפת הצבא העיראקי בצפון השומרון על ידי הלגיון הערבי של ירדן והפעילה על ירדן לחצים להעברה לידיה שטחים במערב האזור שהוחזק על ידי הצבא העיראקי (המשולש וואדי עארה). באנץ' לא ניסה למנוע את מערכת הלחצים הישראלית, סירב לבקשת המשלחת הירדנית לערוב לכך שישראל לא תתקוף בעת נסיגת הצבא העיראקי ולא ניסה להשפיע על ישראל לשנות את עמדתה. הקו שנקט, שהניח לאיום הישראלי למצות את עצמו, מנע את הצורך במתקפה צבאית. ב-9 באפריל 1949, ארבעה ימים לאחר שהחלו השיחות בין ישראל וסוריה באוהל שהוקם בשטח ההפקר שבין מחניים למשמר הירדן, עזב באנץ' את רודוס באופן סופי. תחנתו הראשונה הייתה קברו של ברנדוט בשוודיה, שם נפגש עם משפחתו של הרוזן. ב-18 באפריל הגיע לניו-יורק והתקבל ברציף הנמל על ידי מזכ"ל האו"ם, טרגווה לי, ראש העיר ועיתונאים. ב-12 במאי כתב בן-גוריון לבאנץ': "אנו והאנושות כולה לא נשכח לעולם את מאמציך, שהיו עד כה התרומה המשמעותית ביותר של האו״ם לשלום העולם". ב-20 ביולי נחתם ההסכם עם סוריה. לדעת אלעד בן-דרור, הסכם זה צריך להיזקף לזכותו של באנץ', משום שהוא מילא תפקיד חשוב בעצם הבאת הסורים למשא ומתן, ומשום שהצעת הפשרה שלו כאשר נקלעו השיחות למבוי סתום, היא זו שאפשרה את החתימה על ההסכם. לטענת אלעד בן-דרור, באנץ' העריך שהקו הירוק שאותו שרטט יישאר קו הגבול של ישראל לתקופה ארוכה, ולכן הוא התאמץ לערוך את הסכמי שביתת הנשק באופן שיאפשר למדינת ישראל ולמדינות ערב להתבסס עליהם לטווח הארוך. בכך הוא תרם שלא במתכוון למגמה של ישראל ומדינות ערב להסתפק בהסכמי שביתת הנשק ולהימנע מלהתקדם במהלכים מדיניים שיובילו להסכמי שלום. ב-4 באוגוסט 1949 הגיש באנץ' למועצת הביטחון דו"ח מסכם על עבודתו ובנאום בפני המועצה מסר את עיקרו. באירוע שנערך לכבודו במטה האו"ם, חלקו לו כבוד גם נציגי ברית המועצות ונציגי מדינות ערב לצד נציגי ישראל. על תיווכו ההוגן זכה להערכת שני הצדדים ובשנת 1950 הוענק לו פרס נובל לשלום על עבודתו בפתרון העימות בארץ ישראל. באנץ' היה האפרו-אמריקאי הראשון שזכה בפרס נובל. בטקס הענקת הפרס שנערך באוסלו ב-10 בדצמבר 1950, אמר דברים לזכרו של ברנדוט, ואיחל "שבין כל בני האדם ישררו החופש, השוויון והאחווה, ושהמוסר ינחה את מערכת היחסים בין כל אומות העולם". במחקרים השוואתיים, נמצא באנץ' כאחד המתווכים הטובים ביותר שפעלו במזרח התיכון בסכסוך הישראלי–ערבי. המשך פעילותו ממוזער\|180px\|פסל של באנץ' בארמון האומות בז'נבה. לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק, חזר באנץ' למשרתו כמנהל מחלקת הנאמנויות של האו"ם. ב-1954 נתמנה לתת-מזכיר האו"ם. השתתף במשימות שמירת השלום בתעלת סואץ ב-1956, בישראל ב-1958, בקונגו ב-1960, בתימן ב-1963 ובקפריסין ב-1964 ושימש כיועצו הראשי של מזכיר האו"ם או תאנט. ב-1971 פרש עקב מצב בריאותו ונפטר ב-9 בדצמבר. במשך שנות פעילותו הציבורית שמר באנץ' על קשר מתמיד עם האקדמיה והיה פרופסור למדעי המדינה בכמה אוניברסיטאות אמריקאיות, ביניהן אוניברסיטת הווארד. חיים אישיים שמאל\|ממוזער\|250px\|קברו של באנץ' בברונקס, נו-יורק. היה נשוי החל משנת 1930 למורה בשם רות אתל האריס, שהייתה תלמידתו בשיעורי ערב למדעי המדינה באוניברסיטת הווארד ולזוג נולדו שלושה ילדים - שתי בנות ובן. חיי המשפחה סבלו לעיתים קרובות מהיעדרויותיו הממושכות של אב המשפחה מהבית עקב דרישות הקריירה האקדמית והדיפלומטית. בשנת 1963 הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית על ידי ג'ון קנדי. בשנת 1966 פקדה את המשפחה טרגדיה כשבתו ג'יין, אם לשלושה ילדים, איבדה עצמה לדעת. בשנותיו האחרונות סבל ראלף באנץ' מסוכרת תלויית אינסולין, ליקוי בראייה ודלקת וורידים. בשנת 1967 ביקש להתפטר מתפקידו כתת-מזכיר האו"ם אך נשאר עקב לחציהם של המזכיר הכללי או תאנט ושל הנשיא לינדון ג'ונסון. כיהן בתפקיד זה עד סתיו 1971. ב-9 בדצמבר 1971 נפטר באנץ' בבית חולים בניו יורק. שר הביטחון משה דיין, שהשתתף בשיחות על הסכמי שביתת הנשק, שלח לאלמנתו של באנץ' מברק תנחומים. ראש הממשלה גולדה מאיר כתבה לאלמנה: "כמעט ואין איש מחוץ לישראל הקשור עם מדינת ישראל באורח כה אינטימי מאז הקמתה ואשר תרם כל כך הרבה להפסקת מעשי האיבה הערבים הראשונים נגד ישראל". מאיר גם השתתפה בלוויה בניו-יורק. לקריאה נוספת . קישורים חיצוניים ביוגרפיה מאתר העוסק בדמויות היסטוריות אפרו-אמריקניות הערות שוליים קטגוריה:דיפלומטים אמריקאים קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום קטגוריה:זוכי פרס נובל אמריקאים קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית קטגוריה:נשיאי האגודה האמריקאית למדע המדינה קטגוריה:שליחי האו"ם למזרח התיכון קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד קטגוריה:מלחמת העצמאות: אישים קטגוריה:אפרו-אמריקאים שהונצחו על בולי ארצות הברית קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1904 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1971	2024-05-30T12:39:36
משפט העבודה	הפניה דיני עבודה	2021-04-11T11:51:31
תזמורת צועדת	ממוזער\|שמאל\|250px\|תזמורת צועדת בווינה תזמורת צועדת היא תזמורת המורכבת בעיקר מכלי נשיפה וכלי הקשה, כלים ניידים, בהם ניתן לנגן בעת צעידה. מקובל לכנות תזמורת אלה "תזמורות מארש" ואת המוזיקה שהן מנגנות "מארשים", שמות אלה נגזרים מהשם הצרפתי לשיר לכת - Chanson de marche. היסטוריה תזמורות צועדות היו הבידור ההמוני הראשון בארצות הברית. התזמורות הופיעו בפארקים, ברחובות ראשיים ובטקסים חשובים. מרבית הנגנים הגיעו מתזמורות צבאיות שהיו חלק חשוב ממנו בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית. המוזיקה שניגנה תזמורת המארש הייתה לעיתים תובענית מבחינה טכנית, ושאבה חלק מגישתה מהמסורת המוזיקלית האירופית. ממוזער\|תזמורת צה"ל בטקס הדלקת המשואות, 2014 ממוזער\|תזמורת צועדת בלונדון הנגישות של תזמורות אלה, שהופיעו בחוצות, תרמה לפופולריות שלהן. ג'ון פיליפ סוזה נחשב למנצח הגדול של תזמורות המארש, הוא כתב 182 מארשים, בהם מספר מארשים שזכו לפרסום רב. לכן הוא מכונה "מלך המארשים". בישראל פועלות שתי תזמורות צועדות: תזמורת צה"ל ותזמורת משטרת ישראל. ממוזער\|תזמורת משטרת ישראל ביום העצמאות. ראו גם מארש מארש אבל תזמורת צה"ל תזמורת צבאית קישורים חיצוניים * קטגוריה:מצעדים קטגוריה:הרכבים מוזיקליים קטגוריה:מצעדים צבאיים	2022-03-11T22:03:25
ועדת אגרנט	ועדת החקירה – מלחמת יום הכִפורים, הידועה בכינויה ועדת אַגְרָנָט, הייתה ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב־21 בנובמבר 1973 כדי לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. הוועדה הוקמה פחות מחודש לאחר הפסקת האש ובטרם שבו החיים למסלולם.ישראל במלחמת יום הכיפורים#ועדת אגרנט בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון ד"ר שמעון אגרנט וחבריה היו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצל והרמטכ"לים לשעבר פרופ' יגאל ידין וחיים לסקוב. פעילות הוועדה בהחלטת הממשלה הוגדר כי הוועדה תחקור את הכנות צה"ל למלחמה, את המידע שהתקבל בימים שקדמו למלחמה, ואת מהלכי המלחמה בימים שקדמו לבלימת האויב. בהתאם לכך, הוועדה הגבילה את חקירתה לימים שקדמו למלחמה ולשלושת ימי המלחמה הראשונים, עד לכישלון מתקפת הנגד בחזית הדרום ב־8 באוקטובר. הוועדה שמעה 90 עדים במשך 156 ישיבות. כמו כן נגבו עדויות של 188 אנשים לפני אוספי החומר של הוועדה. הוועדה אספה 424 מסמכים, ונוסף על כך אוספי החומר אספו 131 מסמכים בשביל הוועדה. אוספי החומר, שהופקדו על ריכוז החומר וארגונו, היו אלוף (מיל') יוסף אבידור, אלוף (מיל') משה גורן, תת־אלוף (מיל') שמעון גלבוע, אלוף-משנה (מיל') ישראל כרמי, אלוף-משנה (מיל') יהושע נבו, אלוף-משנה (מיל') משה תמיר, אלוף-משנה (מיל') יעקב חסדאי ורב־סרן (מיל') יואב גלבר. מזכיר הוועדה היה השופט דוד ברטוב, וסגן מזכיר הוועדה – עורך הדין אהרן אמינוף.דוח ועדת אגרנט - דוח אחרון, כרך ראשון 1975, דברי הקדמה, עמ' א-ב בזמן דיוני הוועדה קמו כמה תנועות מחאה, הידועה בהן של מוטי אשכנזי, שדרשו פעולה בעקבות הכשלים שנתגלו במלחמה. ב־1 באפריל 1974 הגישה הוועדה דו"ח ביניים, שפורסם בתקשורת למחרת ועורר סערה. היא קבעה כי היו בידי אגף המודיעין (אמ"ן) ידיעות מתריעות רבות על המלחמה הקרבה, אולם הוא העריך אותן לא נכון עקב שימוש כושל במה שהוועדה קראה לו הקונספציה (כנראה בעקבות עדותו של ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא). הוועדה המליצה להעביר את זעירא מתפקידו ולא להעסיק עוד בתפקידי מודיעין את ראש מחלקת מחקר באמ"ן, תא"ל אריה שלו, קצין המודיעין של פיקוד הדרום, סא"ל דוד גדליה, וראש ענף מצרים במחלקת מחקר, סא"ל יונה בנדמן. על אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) הטילה הוועדה את האחריות לכך שלאחר קבלת ההתרעה על המלחמה בבוקר יום הכיפורים, הוא לא פרס כהלכה את הכוחות שעמדו לרשותו בחזית תעלת סואץ. הוועדה הטילה על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר את האחריות לכשלים המבצעיים והמודיעיניים שאירעו עד לפריצת המלחמה, ואשר גרמו לתוצאותיה הקשות. הוועדה הטילה את האחריות לכשלים המודיעיניים על הדרג המבצעי, ולעומת זאת לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין, ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר. בעקבות פרסומו של דו"ח הביניים התפטר אלעזר מתפקידו, זעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל, וגולדה מאיר התפטרה כשבוע לאחר מכן, בעקבות לחץ ציבורי כבד, חרף מסקנות הוועדה, שלא מצאה כי היא אחראית למחדל. בממשלה שהוקמה אחר כך, בראשות יצחק רבין, לא שובץ דיין לתפקיד כלשהו. בעדותו סיפר רב-אלוף אלעזר בין השאר כי אריאל שרון, מפקד אוגדה 143, רצה להגיע לקהיר גם אחרי המלחמה. הרמטכ"ל גם תקף את דיין, שלטענתו פסל על הסף מתקפת מנע וגיוס מילואים מחשש ש"יגידו שאנחנו התחלנו". ב־10 ביולי 1974 הוגש דו"ח נוסף, וב־30 בינואר 1975 הוגש הדו"ח הסופי, שלאחריו התפזרה הוועדה. להבדיל מדו"ח הביניים הראשון, פרסום שני הדו"חות הללו כמעט לא עורר הד ציבורי. רוב עמודי הדו"חות נקבעו כחסויים למשך 30 שנה, אולם בשנת 1995, בעקבות עתירה לבג"ץ, הותרו לפרסום כל הדו"חות, למעט כ־48 עמודים שנותרו חסויים. ב־7 באוקטובר 2008, 35 שנה לאחר המלחמה, שחררה הצנזורה לפרסום כמה מהעדויות שנותרו חסויות: בין השאר כ־130 עמודים מעדותו של הרמטכ"ל אלעזר, ועוד חלק נכבד מעדויותיהם של דיין, שרון, גורודיש וראש לשכתו של ראש אמ"ן, גדי וינר. בחלוף כמעט חמש שנים, ב־12 בספטמבר 2013, שחררה הצנזורה גם חלקים נכבדים מעדותה של ראש הממשלה ומעדותו של ראש אמ"ן. המלצות הוועדה מעבר למסקנות האישיות (שזכו למרב תשומת הלב הציבורית), כללו שלושת דו"חות הוועדה המלצות מפורטות בנושאים רבים, בהם דרכי קבלת ההחלטות בצבא ובממשלה, הדרכה, משמעת, היערכות למלחמה, ומבנה המודיעין וחלוקת העבודה בין אמ"ן, המוסד, מחלקת המחקר של משרד החוץ ואגף התכנון. בפרט המליצה הוועדה על: מינוי יועץ לענייני מודיעין לראש הממשלה, שלא יהיה איש צבא סדיר, והפעלת צוות קטן לידו, כדי לאפשר לראש הממשלה להעריך בצורה עצמאית. בזאת חזרה על המלצת ועדת ידין-שרף לבחינתה של חלוקת האחריות והכפיפות של שירותי המודיעין מ־1963. חיזוק מחלקת המחקר של משרד החוץ וארגונה כמסגרת עצמאית מהמשרד, ומינויה אחראית למחקר המדיני. גם בכך חזרה על מסקנותיה של ועדת ידין-שרף. שינויים במבנה אמ"ן כדי שעיקר המחקר וההערכה יהיה בעניינים צבאיים; מציאת דרכים לביטוי דעות שונות בקרב אנשי מחלקת המחקר. הקמת יחידה פנימית להערכת החומר הנאסף בידי המוסד. הקמה של ועדת שרים מצומצמת לענייני ביטחון. ראש הממשלה יצחק רבין הביא בחשבון את המלצות הוועדה (אף שהוא מתח ביקורת על המלצותיה האישיות בספרו "פנקס שירות"). הוא מינה את רחבעם זאבי ליועץ לענייני מודיעין ולאחריו את יהושפט הרכבי. ראשי הממשלה אחריו, ובכללם הוא עצמו בקדנציה השנייה שלו, לא מינו עוד יועצים לענייני מודיעין. ההמלצה להעביר את עיקר המחקר המדיני מאמ"ן למשרד החוץ לא יצאה לפועל, אם כי מחלקת החקר הפכה ל"מרכז למחקר ולתכנון מדיני", אך השפעתו נותרה מוגבלת. במוסד, לעומת זאת, התפתח גוף מחקר בעל השפעה. נוסף לכך הוקמה באמ"ן מחלקת הבקרה ("איפכא מסתברא") וחוזקו גופי המודיעין של יחידות השדה והפיקודים. בכך הוגשמה במידת מה מטרת הוועדה ליצור פלורליזם בקהילת המודיעין. ועדות חקירה מאוחרות יותר, כדוגמת הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק, נדרשו לסוגיות אלה. ביקורת על דו"ח הוועדה עד היום דו"ח הוועדה הוא מקור לחילוקי דעות במישור המהותי, במישור האישי ובמישור הפרסונלי. ביקורת נמתחה על ההחלטה שהוועדה תחקור את האירועים שאירעו עד 8 באוקטובר 1973 ולא עד סיום המלחמה (24 באוקטובר). כך זכה לביקורת גם יחסה המקל של הוועדה לאחריותו המיניסטריאלית של הדרג המדיני, ובפרט זו של שר הביטחון משה דיין, שעליו אמרה הוועדה: "כל עוד הוא מקבל את דעת יועציו אין הוא נושא באחריות אישית". ההיסטוריון הצבאי ד"ר צבי לניר כתב ב-1983 את הספר "ההפתעה הבסיסית: מודיעין במשבר". לטענת לניר, בניגוד לתפיסת הוועדה, ולמסמכים נוספים שנכתבו אודות הפתעת מלחמת יום הכיפורים, ההפתעה לא נבעה ממידע חסר אצל המעריכים או בקרב מקבלי ההחלטות, דבר שיכול להוביל ל"הפתעה מצבית", אלא ממערכת מושגית לא רלוונטית הגורמת ל"הפתעה בסיסית". הפתעה מצבית, נובעת מפער תפיסתי, ועל כן מידע נוסף לא מסייע להתמודדות עימה. לניר ניתח את התוכניות האופרטיביות של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, וטען כי התפיסה הבסיסית כולה הייתה בלתי רלוונטית, וכי ההפתעה המודיעינית היא נדבך חלקי בלבד בהפתעה העמוקה יותר שחוו צה"ל והחברה הישראלית. במצב זה, גם לאחר שהאירוע התרחש, המערכת אינה יודעת כיצד להגיב. לפי לניר, ההפתעה הבסיסית לא נבעה מקריאה לא נכונה של הידיעות, אלא מהיבטים זהותיים בסיסיים כגון מתפיסת הישראלים את עצמם למול צבאות ערב, וחוסר התייחסו לנושאים מערכתיים. לימים טען לניר כי סוג זה של הפתעה היווה בסיס גם לכשלים נוספים כמו כישלון השטאזי של מזרח גרמניה לחזות את נפילת חומת ברלין ואת הסיבה היסודית לכשל המודיעין הישראלי לחזות את מתקפת ה-7 באוקטובר, שכן לטענתו, ההנחה הבסיסית של שירותי המודיעין, לפיה השגת מידע רב ומדויק יותר על האויב, יאפשרו להם לספק הערכת מודיעין מדויקת יותר, אינה נכונה. ביקורת נמתחה אף על המלצתה של הוועדה, שבאה כלקח מהכישלון המודיעיני טרם המלחמה, שאין לסמוך על ניתוח הכוונות של האויב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האויב. שלושים שנה מאוחר יותר כתב על כך גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי: "הן האיסור להביא בחשבון כוונות והן ההתמקדות בסיכול האיומים – שני מסרים מרכזיים של ועדת אגרנט – שיבשו ועיכבו לאורך שנים תהליכים של בנייה והיערכות בצה"ל". אחת השאלות שהתעוררו היא האם ידעו הוועדה או העומד בראשה על פגישתה של גולדה מאיר עם חוסיין, מלך ירדן, ב־25 בספטמבר 1973. בפגישה הזהיר חוסיין את ישראל מפני התקפה קרובה מצד מצרים וסוריה. אגרנט טען שלא ידע על פגישה זו, אך ראש המוסד צבי זמיר טען שאין הדבר נכון. לקריאה נוספת דו"ח ועדת אגרנט: ועדת החקירה – מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975 . קישורים חיצוניים ועדת אגרנט – אתר הכנסת על סמכות, אחריות, מרות וכפיפות – בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, אתר המחלקה להיסטוריה בצה"ל פרטי עיתונות היסטוריים על ועדת אגרנט באתר עיתונות יהודית היסטורית עדויות ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון דו"ח ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון מוצגים שנמסרו לוועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון דו"חות ועדת אגרנט, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים עדויות ועדת אגרנט, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים עדויות בפני אוספי החומר בוועדת אגרנט, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים תיקי ועדת אגרנט, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים ההגנה על רמת הגולן – תורות ותפישות – דוח ועדת נבו – הוגש לוועדת אגרנט, עם הערות של סא"ל צבי עופר, מחלקת היסטוריה, 1990, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים הערות שוליים קטגוריה:מלחמת יום הכיפורים אגרנט קטגוריה:קהילת המודיעין הישראלית קטגוריה:ממשלת ישראל ה-16	2024-10-01T01:23:19
בלוז	בלוז (מאנגלית: Blues, מילה המבטאת עצב) הוא סגנון מוזיקלי ווקאלי ואינסטרומנטלי המבוסס על הסולם הפנטטוני ובאופן טיפוסי על מאפייני מהלך הרמוני בן 12 תיבות. הבלוז משתייך לסוגת המוזיקה השחורה. הוא עבר גלגולים רבים מסגנון עממי בשדות הכותנה בדלתא של המיסיסיפי ועד לבלוז רוק של סוף שנות השישים כסגנון. עם זאת, הבלוז מורגש בכל סגנונות המוזיקה הפופולרית. ההנחה הרווחת היא שמקורו של הבלוז הוא בארצות הברית, בשירת העבדים האפריקנים. שירה זו כללה שירי עבודה, שירי דת וכן מאפיינים של מוזיקה אפריקנית שורשית. סגנון זה נחשב לפואטי, מלודי, הרמוני ובעל קצב מיוחד משלו, דבר המבדיל אותו מכל סגנון מוזיקלי אחר. כאשר נכנסו כלי הנגינה החשמליים לשימוש מאסיבי במוזיקה בשנות החמישים, הבלוז היווה את הבסיס ללידתו של הרוק אנד רול, אשר סימן עידן חדש בתולדות המוזיקה. הבלוז השפיע רבות על המוזיקה הפופולרית והוביל ליצירת שלל סגנונות המהווים את כובד המשקל של המוזיקה המערבית המודרנית: הג'אז, רית'ם אנד בלוז, רוק, מטאל, קאנטרי ואף השפעות מסוימות על מוזיקה קלאסית מודרנית. מאפיינים אמנותיים המוזיקה כיוון שהבלוז נבנה במקור כמוזיקה שבה מאלתרים היה חשוב שהבסיס שלו יהיה קבוע וברור לכולם. לכן היה חשוב לשמור על הפשטות, ועל מנת לשמור על הפשטות אומצו חוקים מאוד נוקשים לשירי הבלוז. הבלוז הוא שיר מלנכולי, לרוב איטי, בעל הרמוניות סינקופיות והרמוניות המכילות תווים מונחתים (במול). בשיר בלוז כמעט תמיד יהיו 12 תיבות בבית והן יהיו מסודרות באחת מכמה תבניות בסיסיות. שתי התבניות הכי בסיסיות של הבלוז, שאפשר לומר שהן הבסיס שלו הן: 3 סדרות בנות 4 תיבות כל אחת, והסדרה השנייה היא חזרה על הראשונה. השורה האחרונה מאולתרת על רקע ליווי קבוע. התבנית השנייה בנויה על רצף של אקורדים מז'ורים המתייחסים לסולם המקורי (הסולם לפני שעבר שינוי לבלוז). הרצף הוא: 5 1 4 5 1 1 4 4 1 1 4 1. כאשר כל מספר מייצג את האקורד בסולם (אם הסולם הוא דו מז'ור אז האקורדים הםׁׁׁׁ (C F C C F F C C G F C G) מספר התיבות שכל אקורד מנוגן משתנה בין תבנית לתבנית. התחושה הריתמית בבלוז נקראת "שאפל" והיא מתקבלת מחלוקת כל רבע לשני חלקים לא שווים באורכם ("שמיניות סווינג") בערך יחסי של שני שלישים (חלק ראשון של הרבע) לשליש (חלק שני של הרבע). המוטיבים בשיר הבלוז הטיפוסי חוזרים על עצמם שוב ושוב, ולרוב במהלך השיר אין "הפתעות" קצביות או מוזיקליות. הבלוז מאופיין במשפט מוזיקלי שחוזר על עצמו פעמיים, ובתשובה למשפט. המנגינה בנויה כך שההתחלה והסוף של כל קטע יהיו בעלי תבנית זהה. יש מבנה פואטי חד משמעי הן בטקסט והן במוזיקה שמזוהה כבלוז. אמני בלוז יכולים להוסיף למבנה הבסיסי צבע וקישוטים, אך המבנה תמיד נשאר. ימין\|ממוזער\|150px\|רוברט ג'ונסון, אחד מסמלי הבלוז ומהמוזיקאים רבי ההשפעה בדלתא בלוז ובכלל אקורדים ברמה שביעית - "ספטאקורדים" - הם אקורדים שכיחים בבלוז. האקורדים בנויים כ-1 3 5 קלאסי בתוספת של טרצה קטנה אחרי ה-5. האקורדים יוצרים טריטונים, היוצרים אווירה מלנכולית. "כיפוף תווים" (Bending) הוא טכניקה שבה מעוותים את התו המנוגן בחצי טון כלפי מעלה. בגיטרה חשמלית הכיפוף נעשה על ידי מתיחת המיתר המנוגן כלפי מעלה (ראו פירוט בפריטה על גיטרה). במפוחית הכיפוף נעשה לרוב כלפי מטה. הייחודיות של הכיפוף היא בעובדה שאפשר לשמוע את כל המרעדים בין חצי טון אחד להבא. ישנם גם כיפופים כפולים ובחלק מהכלים יש גם כיפופים הפוכים. התבנית המוזיקלית של הבלוז משמשת בסיס לג'אז מחד, ולרוק מאידך. המילים מילות הבלוז פשוטות בדרך כלל, ישירות וכנות ומדברות על חיי היומיום, על אהבה ועל עבודה, מנקודת מבט מלנכולית בעיקרה. במילות השירים, כמו גם במוזיקה, יש מוטיבים של קריאה ותגובה. כך לדוגמה, בשיר Five Long Years, שנכתב במקור על ידי אדי בויד והושר על ידי מאדי ווטרס, אריק קלפטון ועוד רבים אחרים, יש שימוש בולט במיוחד בקריאה ותגובה, וכן במוטיב הבלוזי של חזרה. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|פרטיטורה של היצירה "סנט לואיס בלוז", 1914 מקורות הבלוז למרות שמקורות הבלוז אינם ניתנים להוכחה, ההנחה הרווחת היא שמקורו של הבלוז הוא בשילוב של שירי נשמה עם שירתם של העבדים השחורים בארצות הברית במאה ה-19. מטבע הדברים, בשל היותם עבדים, לא ידעו קרוא וכתוב, על אחת כמה וכמה שלא ידעו תווים. אך כשעבדו בשדות הכותנה, היו שרים שירים עצובים שהמציאו בעל-פה, ואשר ביטאו את מצוקתם או שירים שנשזרו בהם קטעי נבואות נחמה מהתנ"ך. שירים אלה נקראו "שירי עבודה" (Work Songs) או "שירי עצבות" (sorrow songs) והיוו תשתית לבלוז. עם שחרור העבדים במחצית השנייה של המאה ה-19, החלה מוזיקת הבלוז להתפתח ולהתפשט אל מעבר לשדות הכותנה. תמלילי השירים החלו להיות מתוחכמים יותר ושולבו בהם ציניות והסתכלות וביקורת אירונית על מצבם. זמרים שחורים היו עומדים במרכז כיכרות הערים והיו שרים לקהל הרחב, ממש כשם שעשו זמרי הקאנטרי הלבנים באותה תקופה. צורה זו של בלוז ווקאלי (השימוש בכלי נגינה בשנים אלו, הסתכם, לכל היותר, בליווי שולי ופשוט אשר נועד לתת קצב) הייתה נפוצה באותה תקופה באזור הדלתא של מיסיסיפי, הכוללת את המדינות מיסיסיפי, ארקנסו, אלבמה ולואיזיאנה. בתחילת המאה ה-20, החל הבלוז לצבור פופולריות באזורים נוספים ברחבי ארצות הברית, בין השאר בעקבות הגירה מאסיבית של שחורים מהדלתא לערים צפוניות יותר (כגון שיקגו). אז גם התפרסמו יצירות הבלוז הראשונות: "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914) מאת ויליאם כריסטופר הנדי (שמכונה לעיתים "אבי הבלוז"), ו"ג'לי רול בלוז" (1915), מאת ג'לי רול מורטון. הבלוז אף השפיע על מלחינים קלאסיים, כגון הפסנתרן ג'ורג' גרשווין, שהלחין את היצירה התזמורתית "רפסודיה בכחול" (1924). בתחילת שנות ה-20 של המאה, הבלוז החל לשקוע ולאבד מהפופולריות שלו, בשל עלייתו של סגנון מוזיקלי חדש: הג'אז, אשר לימים הושפע רבות מהבלוז. מהפכת הגיטרה החשמלית בשנות הארבעים החל הבלוז בתהליך של חזרה למרכז תעשיית המוזיקה. זאת, בעקבות המצאתה של הגיטרה החשמלית בשנת 1930. מבלי לדעת תווים, לקחו נגני הבלוז לידיהם את הגיטרה החשמלית והחלו לאלתר. הם למדו אלו תווים מתאימים לאלו, וכך פיתחו את שני סולמות הבלוז, הסולמות הפנטטוניים (המלה פנטה= 5 ביוונית), אשר כוללים בסה"כ 5 תווים כל אחד (סולם מז'ורי למעט הדרגות הרביעית והשביעית וסולם מינורי למעט הדרגות השנייה והשישית). הם לא הסתפקו בפריטה רגילה על המיתרים, והוסיפו גלישות של האצבעות לאורך המיתרים (סלייד) ומתיחות מיתרים כלפי מעלה (בנד). פעולה זו האחרונה גרמה לעיוות הצליל ולהגבהתו ההדרגתית. הם אף השתמשו בספטאקורדים, אקורדים אשר להם נוסף התו השביעי בסולם (ספט= 7 ביוונית). הספטאקורדים שימשו לליווי לאלתור. ליווי זה נוגן בקצב נגינה איטי של צליל ארוך וצליל קצר לסירוגין. לכל צורת הנגינה החדשה שפותחה, צורפו שירי הבלוז הישנים, שירי העבודה. וכך נוצרה מוזיקת הבלוז ה"משודרגת", אשר נוסף על השירה, כללה גם נגינה מפותחת. הבלוז החדש היה בעיקר אינסטרומנטלי, והדגש החזק ניתן לכלים, ובמיוחד לגיטרה החשמלית. מבלוז לרוק אנד רול בשנות החמישים, הבלוז עבר שינוי מהפכני נוסף. כאמור, קצב הבלוז חזר, אך לא רק בצורתו המקורית, אלא גם בצורה של רוק אנד רול, או בקיצור, רוק'נרול– גרסה הרבה יותר מהירה ושמחה לבלוז. בניגוד ליוצרי הבלוז, אומני הרוק'נרול ברובם היו לבנים. הרוק'נרול ירש מהבלוז את הקצב ואת טכניקת הנגינה בשלמותם, על כן, בלוז (בגרסתו האינסטרומנטלית) ורוק'נרול הם סגנונות אחים, בלתי ניתנים להפרדה. אף-על-פי-כן, אומני הרוק'נרול הוסיפו גם מספר חידושים, כגון, שירה שמחה, קצב תופים מהיר, ופריטה הרבה יותר מהירה על אקורדים מז'וריים יותר. מוזיקת הרוק'נרול הייתה מוזיקה סוחפת שלוותה בריקודי זוגות סוערים. חלק גדול מאמני הבלוז-רוק'נרול הוסיפו גם גיטרות אקוסטיות בנוסף לגיטרות החשמליות, ואף הולחנו שירי בלוז-רוק'נרול במיוחד עבור גיטרה אקוסטית. השפעות הבלוז תרבות הרוק אנד רול הלבנה הססגונית, אשר הגיעה לשיאה בשנות השישים, דחקה בהדרגה את רגלי תרבות הבלוז השחורה. אך מבחינה אומנותית, הבלוז המשיך לפרוח גם בשנות השישים והשבעים, אם כי, בצלו של הרוק, ההולך ומתעצם. עם זאת, כי כל יוצרי הרוק ינקו את יסודותיהם והשראתם מהבלוז. הבלוז השפיע מאוד על תעשיית המוזיקה הבריטית שלאחר מלחמת העולם השנייה, וחותמו מורגש ברבים משירי הביטלס, ובמוזיקה של הרולינג סטונז, הקרים וציפורי החצר. גם בשירים אמריקאיים רבים ניכרות השפעות הבלוז. ראו גם רוק אנד רול רוק בלוז רוק קישורים חיצוניים Year Of the Blues Radio Series אוסף תוכניות רדיו מוקלטות בנושא מוזיקת הבלוז. Blues For Peace אתר ישראלי (באנגלית) פרי יצירתו של ג'וני מאיר המוקדש להפצת מידע על הבלוז, אתר נוסף של ג'וני (בעברית) הוא Blues.co.il. האתר הרשמי של עמותת הבלוז בישראל Israel Blues Society I.B.S. Year Of the Blues אתר שהוקם במלואת 100 שנה לבלוז. Blues World אתר המציג אוצר של קישורים לאתרי בלוז. אבנר שטראוס, מאמר על בלוז - מאמר על בלוז בעברית ובישראל, באתר הרשמי של אבנר שטראוס, יוני 2014 פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא ״מלך הדלתא״ באתר ״כאן״ הערות שוליים * קטגוריה:סגנונות מוזיקליים קטגוריה:מוזיקה שחורה קטגוריה:אתנומוזיקולוגיה קטגוריה:מוזיקה פופולרית	2024-10-03T14:33:00
להקת החיפושיות	REDIRECT הביטלס	2004-06-08T19:00:08
יחסי עובד–מעביד	יחסי עובד-מעביד או "יחסי עובד-מעסיק" הם היחסים החוזיים שבין עובד לבין מעסיק, שבמסגרתם מבצע העובד עבודה בעבור מעבידו. משפט העבודה נועד להסדיר בעיקר יחסים בין עובד למעסיק, כך שנקודת המוצא בהחלת משפט העבודה על מקרה ספציפי הוא בזיהוי של הצדדים כעובד וכמעסיק. סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה מסמיך באופן ייחודי את בתי הדין לעבודה לדון בשאלה המקדמית בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעסיק. טרמינולוגיה בחוקי מדינת ישראל בדיני העבודה שימש במשך שנים רבות המושג "יחסי עובד-מעביד". ביולי 2014, במסגרת חוק להחלפת המושג "מעביד" במושג "מעסיק", הוחלף המושג "יחסי עובד-מעביד" במושג "יחסי עבודה". בחוקים אחדים, כגון פקודת מס הכנסה, נמשך השימוש במושג "יחסי עובד-מעביד". מיהו עובד העבודה יכולה להתבצע בתבניות העסקה שונות. יחסי עובד מעביד הם לא האופציה היחידה. העבודה יכלה להתבצע על ידי קבלן, משתתף חופשי (פרילנסר), בהתנדבות, באמצעות חברות כ"א, על פי דין – שופט, ועוד. לצורך משפט העבודה יש חשיבות עליונה בקביעה כי נתקיימו יחסי עובד מעביד, שכן חוקי המגן, והזכויות הסוציאליות שהם מקנים, חלים על עובדים בלבד. השווי הכספי של זכויות אלה, הוערך על ידי בית הדין הארצי לעבודה, בשיעורים של בין 25% ל-50% תוספת לשכר. יחסי העבודה הם יחסים דינמיים, כך שלא ניתן לתת הגדרה סטטית לשאלה מיהו עובד. לשם כך התוו בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון, בפסקי דין אחדים, מספר מבחנים לקביעת מיהו עובד. המבחנים העיקריים הם: מבחן השליטה והכפיפות – מבחן האומר שעובד הוא אדם שנתון למרותו ולפיקוחו של אדם אחר, מקבל ממנו הוראות כיצד לעבוד או מחויב על פי הסכם לציית להוראותיו. מבחן הקשר האישי – עובד הוא מי שחייב לבצע עבודה באופן אישי, כלומר אינו רשאי למצוא לעצמו מחליף או עוזר. מבחן ההשתלבות (על שני פניו החיובי והשלילי) – שימש כמבחן מרכזי עד בג"ץ מור נ' ביה"ד הארצי לעבודה. בא לידי ביטוי בבג"ץ עירית נתניה נ' דוד ברגר (דב"ע לא/ 27-3, עירית נתניה – דוד בירגר, פד"ע ג' 177). עובד הוא אדם שמשולב במפעל (הפן החיובי) ואין לו עסק משלו שמשרת את המפעל כגורם חיצוני ("הפן השלילי" של מבחן ההשתלבות). כאשר הפן השלילי מתקיים קובעים כי מדובר ב"קבלן עצמאי", "שותף בשותפות" וכדומה, ולא ב"עובד". המבחן המעורב – המקובל היום, בא לידי ביטוי בבג"ץ מור (בג"ץ 5168/93, מור נ' בית הדין הארצי לעבודה ואנגל, פ"ד נ' (4) 628). למבחן ההשתלבות יש משקל חשוב אך לא מוחלט אלא יחסי. המבחן המעורב מתחשב בנסיבות הקונקרטיות של המקרה וקובע אם נתקיימו יחסי עובד מעביד. המעבר למבחן המעורב נבע מכך שממבחן ההשתלבות יצא לפעמים שמהפן החיובי יצא שנתקיימו יחסי עובד מעביד, ומהפן השלילי יצא שיש יחסי מעביד קבלן. עם השתנות תבניות העסקה לתבניות מודולריות, ישנה נטייה להרחיב את ההגנה לאנשים שאינם נמצאים במסגרת יחסי עובד-מעביד. בפסק דין סיוון טבע בית המשפט העליון מושג "משתתף חופשי" לתחום התקשורת, המוגדר כנותן שירותים שאינו עובד שכיר. המשתתף החופשי נהנה מאי-תלות ומהיעדר חובות ארגונית, אין לו כפיפות ולכן אינו זכאי להגנות חוקי המגן. אולם בית המשפט הגביל את מושג ה"משתתף החופשי" בבג"ץ מור כך שאם יש תלות בין מעסיק לעובד, יש מחייבות העובד לבצע עבודה תוך זמן מסוים, ויש משך ורצף העסקה, ייחשב העובד כשכיר והוראות חוקי המגן יחולו עליו. השופט אהרן ברק מדבר בבג"ץ מור על קבוצה חדשה הראויה להגנה והיא: "מעין עובד". מיהו מעסיק חברות כוח אדם, המספקות עובד זמני, שכפוף ישירות למזמין העובד, הן תווך בין המעסיק בפועל לבין העובד. בשלב מאוחר יותר נוסדו חברות שירותים המספקות שירות (ניקיון, שמירה ועוד) כאשר הן אחראיות על ביצוע המטלה כלפי מזמין העבודה. לאור ריבוי המקרים בהם ניסה המעסיק להתחמק מחבותו בדיני העבודה באמצעות הטענה שהתובע איננו עובד, התחזקה ההגנה סביב הגדרת העובד באופן שהרחיב אותה על מקרים שבעבר הוגדרו תובעים כקבלנים או כמשתתפים חופשיים (פרילנסרים או עצמאים). כתוצאה מכך, במהלך עשרים השנים האחרונות, מתמקדות טענות ההגנה של מעבידים המבקשים להתחמק מחבותם בסוגיה, האומנם הם המעבידים של התובע. שינוי יחסי העבודה, והפיכת יחסי עבודה משולשים לעניין שבשגרה הובילו לדיון ציבורי ממושך, שרחוק מסיום, בנוגע להגדרת המעביד. יחסי עבודה משולשים נוצרים בשני מקרים בשוק העבודה הישראלי. הצורה הראשונה היא יחסי עבודה אופקיים, שבו מזמין פונה לחברת כוח אדם בבקשה שזו תספק לו עובד זמני. הצורך בעובדים זמניים הוא מקובל, כך למשל כאשר עובדת יוצאת לחופשת לידה. הבעיה נוצרה כאשר משך העסקה החל מתארך – וההסדרים הזמניים הפכו לקבועים. הערכה היא כי כ-6% מהעובדים בישראל הם עובדי חברות כוח אדם. צורה שנייה של יחסי עבודה הם יחסים אנכיים. המזמין פונה לקבלן והעובד עובד אצל הקבלן. בעוד שבמקרה הראשון קל יותר לזהות את המזמין כ"מעביד" – המקרה השני בעייתי יותר. בשאלת מיהו מעביד נקבעו מספר מבחנים מרכזיים על ידי בית המשפט והם מבחני פס"ד רות (דב"ע נב/ 142-3, חסן עליאה אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כ"ד 535): בין מי למי נוצרו, במפורש או מכללא, יחסים משפטיים שעניינם מתן עבודה בתמורה. כיצד ראו או הגדירו הצדדים עצמם את יחסיהם. בידי מי הכוח לפטר. מי קיבל העובד לעבודה, משבצו, מעבירו מתפקיד לתפקיד. מי קובע מכלול תנאי העסקתו, שכרו. מי נושא בחובת תשלום השכר. מי נותן חופשות לעובד. מה דווח לצדדים שלישיים, כגון רשות המסים בישראל והמוסד לביטוח לאומי. מי מפקח על העבודה, למי מדווח. למי הבעלות על הציוד, חומרים. עיסוקו העיקרי של העובד או פרויקט צדדי. רציפות, משך הקשר. האם יש לצד ג' עסק משלו שבו משתלב העובד. המשמעות של הגדרת מזמין כמעביד היא העברת החובות שמוטלות על המעביד מהקבלן או חברת כוח האדם אל המזמין. חוק העסקת עובדי חברות כח אדם (סעיף 12א) הגביל את תקופת ההעסקה ל-9 חודשים שבסופם יהפוך עובד כוח האדם לעובד מן המניין אצל המזמין. אף על פי שהחוק התקבל בשנת 2000 הוא נכנס לתוקף רק ב-2008. אכיפה נוספת נמצאה בהוראות החשב הכללי שהטיל חובה על התקשרויות של המדינה להיות שלא במסגרת "מכרזי הפסד" – דהינו להבטיח מעשית כי העובדים יקבלו שכר מעל המינימום. ריבוי העובדים המועסקים דרך קבלני כוח אדם ונותני שירות הביא לדרישה של ההסתדרות לצמצם תופעה זו, ולמעבר מהעסקה דרך קבלן כוח אדם להעסקה ישירה על ידי המעסיק בפועל (מזמין השירות). לקריאה נוספת מנחם גולדברג ונחום פיינברג, דיני עבודה, שער שני: מיהו עובד?, הוצאת סדן. קישורים חיצוניים להתפתחות ההלכה בתחום יחסי עובד מעביד: בנימין בראון, "הלנת שכר בפסיקת החפץ חיים – לקראת מודרניזציה של דיני העבודה ההלכתיים?" מתן סטמרי "'העובד אינו זמין כעת' – על זכותם של עובדים להתנתק מהעבודה" באתר "משפט ועסקים" (2018). עו"ד אורי שאבי, יחסי עובד מעביד - פרילנסר הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:יחסי עבודה קטגוריה:דיני עבודה קטגוריה:ישראל: דיני עבודה ru:Работник	2024-10-13T23:07:52
מלחה"ע 2	REDIRECT מלחמת העולם השנייה	2004-06-08T19:01:49
קו המשווה	שמאל\|ממוזער\|250px\| שמאל\|ממוזער\|250px\|קו המשווה מסומן באי Ilhéu das Rolas שבקבוצת איי סאו טומה ופרינסיפה בגאוגרפיה, קַו־הַמַשְווה הוא הקו הדמיוני המקיף את כדור הארץ באמצע הדרך בין הקוטב הצפוני לקוטב הדרומי. באופן דומה מוגדר קו־המשווה של כוכבי הלכת ושל כוכבים אחרים. בקו־המשווה שטח הפנים של כדור הארץ (שצורתו כדור פחוס במקצת, "גאואיד") מקביל לציר הסיבוב. קו־המשווה מחלק את פני כדור הארץ לשני חצאים שווים: חצי הכדור הצפוני וחצי הכדור הדרומי. על פי הגדרתו קו־המשווה הוא קו הרוחב 0°. אורכו של קו־המשווה כ-40,075 ק"מ, או ליתר דיוק 40,075,016.6856 מטרים. כיוון שכדור הארץ פחוס מעט בקטבים, קוטר כדור הארץ בקו־המשווה גדול ב־43 קילומטרים מקוטר כדור הארץ בקטבים. מיקום השמש בשמים באזור קו המשווה בקו־המשווה השמש מצויה ישירות ממעל בצהרי יום השוויון. אורך היום בקו־המשווה הוא כ־12 שעות. השמש זורחת בשעה 6 בבוקר בקירוב ושוקעת בשעה 6 בערב בקירוב. הזריחות והשקיעות מהירות, ובקו־המשווה אין כמעט תופעה של דמדומי בוקר או ערב. בלילה, כל הכוכבים נראים כאילו הם נעים בחצי מעגל שמרכזו בנקודה הדרומית ביותר או הצפונית ביותר של האופק. בין יום השוויון החל בחודש מרץ ליום השוויון החל בספטמבר, קווי הרוחב הצפוניים נוטים כלפי השמש עד לקו הרוחב 23.5° צפון, הקרוי חוג הסרטן, הנקודה הצפונית ביותר שבה ניתן לצפות בשמש ישירות ממעל. הקו הדרומי המקביל קרוי חוג הגדי ומיקומו 23.5° דרום, ובו קווי הרוחב הדרומיים נוטים כלפי השמש בתקופה שבין ימי השוויון של ספטמבר ומרץ. האזור משני צדי קו־המשווה בין חוג הסרטן לחוג הגדי קרוי האזור הטרופי. גאות ושפל ההבדל בין גאות ושפל בקו־המשווה הוא הקטן ביותר בהשוואה לחופי אוקיינוסים בקווי רוחב אחרים. גאות ושפל הם תופעות מורכבות התלויות בגורמים כגון צורת קו החוף, עומק המים בסמוך לחוף, זרמי האוקיינוס ובעיקר תנועות השמש והירח. מכיוון שהירח נע סביב כדור הארץ במישור המצוי בזווית של 23° בהשוואה למישור קו־המשווה השפעתו באזור קו־המשווה היא הקטנה ביותר. אקלים עונות השנה באזור הטרופי ובקו־המשווה שונות באופן ניכר מהעונות באזורים הממוזגים או באזורי הקוטב. באזורים טרופיים רבים נוהגים להבחין בין שתי עונות: גשומה ויבשה, אבל ברוב המקומות שבסמוך לקו־המשווה, העונה גשומה כל השנה, אף שכמות המשקעים משתנה בהתאם לגורמים שונים ובכללם הגובה והקרבה לאוקיינוס. ישנם קלימטולוגים המגדירים את האקלים באזור קו־המשווה כ"משווני" ולא טרופי, אם ההבדל בין הטמפרטורה הממוצעת בחודש החם ביותר לחודש הקר ביותר לא עולה על C° 3. הקלימטולוג ולדימיר קפן קבע את הפרש הטמפרטורה השנתי בטווח של C° 5 עבור אקלים משווני, אך כיום שונתה ההגדרה על מנת שהשטח המכוסה על ידי ההגדרה "משווני" יהיה זהה בגודלו לשטח המוגדר "טרופי". העונה הגשומה יותר היא בדרך כלל בתקופה ה"קרירה יותר". קו המשווה ושיגור לוויינים מקומות בקרבת קו־המשווה הם אתרים טובים לנמלי חלל, מכיוון שהם נעים מהר יותר מכל נקודה על כדור הארץ עקב סיבובו של כדור הארץ. תוספת המהירות מקטינה את צריכת הדלק הנדרשת לשם שגור חללית. זו הסיבה שהאמריקנים מיקמו את אתר השיגור שלהם בפלורידה שהיא המדינה הדרומית ביותר בארצות הברית, וסוכנות החלל האירופאית משתמשת במרכז החלל הגיאני שבגויאנה הצרפתית הסמוכה לקו המשווה. מקומות בהם עובר קו המשווה שתי מדינות מכילות בשמן את המילה קו־המשווה: גינאה המשוונית באפריקה (אף על פי שבעצם קו־המשווה עובר מדרום לה); ואקוודור באמריקה הדרומית, שפירוש שמה הוא "קו־המשווה" בספרדית. קו־המשווה עובר בעיקר באוקיינוס. הנקודה הגבוהה ביותר על קו־המשווה היא בגובה 4,690 מטרים על המדרונות הדרומיים של הר הגעש קיאמבה (Cayambe) שבאקוודור, וזו גם הנקודה היחידה על קו־המשווה בה השלג נערם על הקרקע. שמאל\|ממוזער\|350px\|באדום, המדינות בהן עובר קו־המשווה. בכחול מדינות בהן עובר קו האורך 0° מקומות אותם חוצה קו־המשווה החל ביבשת אפריקה ממערב למזרח הם: איליאו דאש רולש (קו־המשווה אינו עובר ישירות באף אי) פיני – אי קטן ליד סומטרה סומטרה לינגה ואי קטן נוסף ליד סומטרה בורנאו סולאווסי הלמהרה איים קטנים מזרחית להלמהרה איי גילברט (כנראה שקו־המשווה אינו עובר ישירות באף אי) איי פניקס (כנראה שקו־המשווה אינו עובר ישירות באף אי) איי ליין איסבלה אקוודור (עיר אמצע העולם) קולומביה ברזיל הנקודה שבה מצטלב קו המשווה עם המרידיאן הראשי (בקואורדינטות ) זכתה לכינוי נאל איילנד. טקס חציית הקו בכמה חילות ים מקובל לערוך טקס למלחים שטרם חצו את קו־המשווה. מקור הטקס בחיל הים הבריטי וממנו הגיע גם לחיל הים הישראלי. בטקס נאלצים המלחים שזו הפעם ראשונה שהם חוצים את קו־המשווה לעבור סדרת השפלות (הכאות, סקילה בפירות באושים, אכילת דגים חיים וכדומה). סוגים נוספים של קו־משווה בנוסף לקו הרוחב 0° קיימות דוגמאות נוספות של קו־משווה: קו־המשווה השמימי – הקו החותך את כיפת השמיים במישור שהוא היטלו של קו־המשווה של כדור הארץ. קו־המשווה המגנטי – אוסף כל הנקודות בהם מחט המצפן מקבילה לאופק. זהו קו מקביל לקו־המשווה, (ככל שמתקרבים לקוטב המגנטי המחט נוטה יותר ויותר כלפי מרכז כדור הארץ. בקוטב המגנטי המחט נוטה בזווית של 90°). גלריה קישורים חיצוניים "טקס חציית קו המשווה - 1862". "הצפירה", שנה ראשונה, גיליון 14, 8 במאי 1862, עמ' 106–107. העתק דיגיטלי בתוך: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, מרץ 2017. * קטגוריה:קווי רוחב	2024-05-15T06:37:14
דיני קניין	דיני הקניין עוסקים בשיוך של נכס מסוים לבעלים של אותו הנכס. ג'רמי וולדרן (Jeremy Waldron) מגדיר את המערכת הקניינית כמערכת שמסדירה גישה ושליטה במשאבים המספקים רצונות או צרכים אנושיים, כלומר ישנו מחסור במשאבים, ומטרת דיני הקניין ליצור הקצאה נכונה בין אותם משאבים. לפיכך קניין הוא מערכת של הקצאה וחלוקה, ובמידה רבה ההקצאה של דיני הקניין מחלקת את העושר בחברה. הגדרות שונות לזכות הקניין אין הסכמה כללית לגבי הגדרה של זכות הקניין, ההבנה מהי זכות קניין משתנה מחברה לחברה. ניתן להציג גישות של מספר תאורטיקנים שנתנו הגדרות לזכות הקניין: ויליאם בלקסטון – המאה ה-18 ויליאם בלקסטון הגדיר את הקניין כאותה שליטה בלעדית ועריצה שיש לאדם על העצמים החיצוניים שבעולם, תוך שלילה מוחלטת של הזכות של כל אדם אחר ביקום. משמע כי האדם יכול לשלול מכל אחד את הזכות להתערב/לפגוע בקניינו. ווסלי ניוקומב הופלד – המאה ה-20 הופלד (Wesley Newcomb Hohfeld) ערער על מעמד זכות הקנין, כזכות המעניקה לבעליו יכולת בלתי מוגבלת על הנכס. הופלד גורס כי זכות הקניין אינה זכות אדם ביחס לחפץ, אלא ביחס לאנשים אחרים ביחס לחפץ. לפי הופלד זכות הבעלות היא אגד של ארבעה יסודות/יחסים שמכוננים את הזכות: זכויות – למשל זכות שאחרים לא ייכנסו/ישתמשו בנכס. חירויות – למשל חירות לעשות במגרש מה שהוא רוצה (לשתול, לבנות וכו'). יכולות – למשל יכולת לשנות את מעמדו המשפטי – למכור למשל. חסינויות – למשל חסינות מפני פגיעה בזכות הבעלות (למשל חסין מפני הפקעה, אלא אם לפי דין). פירוק הזכות לזכויות משנה החליש אותה, שכן כעת ייתכן ופגיעה בסעיף/שניים לא תהווה פגיעה. הפירוט פותח את מושג הקניין לפרשנויות נוספות. מנגד ניתן להציב את המודל הבלקסטוני המגדיר את הקניין בצורה חדה וחותכת ולכן כל פגיעה הכי קטנה היא בבחינת פגיעה מהותית. ריאליזם משפטי – המאה ה-20 הריאליזם המשפטי רואה במושג הקניין כמושג יציר האדם. הגנה על קניין מבקשת להשיג תכלית חברתית, בית המשפט יוצק תוכן אל תוך מושג הזכות לקניין על-פי הערכים הנורמטיביים שאותם רוצה הוא לקדם. יהושע ויסמן פרופסור יהושע ויסמן נוקט בגישה מרחיבה לפירוש המושג זכות הקניין – זכות הפועלת כלפי מספר בלתי מוגבל של אנשים, ניתנת לכימות לכסף וקלה להעברה באופן יחסי. משמע שילוב בין זכות רכושית לזכות IN REM (כלפי כל העולם). גישתו של ויסמן היא הגישה המקובלת בפסיקה בישראל. תאוריות המצדיקות את הקניין לא קיימת הצדקה אחת לקניין. דהיינו: לא קיימת תאוריה אחת התואמת את דיני הקניין במלואם. במקום זאת, בכל מוסד שהוא ניתן למצוא ביטויה של אחת או יותר מההצדקות לזכויות הקניין. תאוריית התפיסה – תאוריה זו היא הקדמונית מבין התאוריות השונות. לפיה, לגבי נכסים פנויים, שאינם בהחזקתו ובבעלותו של איש, ירכוש בהם בעלות מי שתופס אותם ראשונה. קרי: התופס הראשון מגבש זכות ראשונים בנכס. גישה זו מקובלת על חסידי משפט הטבע. מבקרי גישה זו כינו אותה "הצדקנות שבחטפנות" או בקצרה: "מחטף". אלמנט התפיסה האמור מוצא ביטויו גם בחקיקה הישראלית ולהלן מספר דוגמאות: סעיף 3 לחוק המיטלטלין, התשל"א–1971 – סעיף זה מאפשר מעין זכייה מן ההפקר בנכס שאין לו בעלים ובלבד שהדבר ייעשה ב"כפוף לכל דין" ו"תוך כוונה לזכות בהם". סעיפים 17, 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט–1969 – סעיפים אלו מספקים הגנה (החזרת גזלה, תביעה למניעת הפרדה) גם למחזיק במקרקעין שאינו כדין (להבדיל מזכות השימוש בכח כנגד הסגת גבול המסויגת בהחזקה כדין כפי העולה מסעיף 18(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט–1969). תאוריית העבודה – תאוריה זו גורסת כי לאדם זכות טבעית בפרי עמלו, וההכרה בזכות זו היא המונחת ביסוד הקניין הפרטי. התומכים בגישה זו טוענים כי מכיוון שלכל אדם זכות על גופו זכאי האדם אף לזכות בתוצרי מלאכת כפיו, וכאשר מלאכת כפיו מניבה נכס הופך העובד להיות בעל הנכס המגבש את פרי העבודה. דוגמה לתאוריית העבודה בדיני הקניין בישראל כיום היא ההכרה בקניין רוחני כגון זכות יוצרים של מחבר על יצירה. דוגמה נוספת נמצאת בחוק המיטלטלין לפיה כאשר אדם גורם בעבודתו שינוי בנכס של אחר, והעבודה מעניקה לנכס ששונה את ערכו העיקרי, הופך המעבד, מכוח העבודה שהשקיע, להיות בעל הנכס. תאוריית ההגנה על חירויות האדם – תאוריה זו גורסת כי רצון לעשייה בנכסים היא דרך לביטוי אישיותו של האדם, וכי ההגנה על רצון זה, על דרך של כיבוד הזכות בנכסים שביחס אליהם הביע האדם את רצונו, היא למעשה הגנה על אישיותו וחירויותיו. חירות השליטה בנכסים היא העושה אדם לחופשי. ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בנטייה לכלול את ההגנה על זכות הקניין בין חירויות היסוד של האדם. תאוריית התועלתיות – זוהי התאוריה הרווחת ביותר להצדקת הקניין הפרטי. היא מבוססת על שיקולים תועלתיים. הקניין הפרטי נחוץ כי הוא מועיל להשגת תכליות שאנו מעוניינים בהן. הקניין הפרטי דרוש לאושרם של הפרטים החיים בחברה. הפרט הוא בעל נכסיו, וזכותו להגן על נכסיו מפני זרים העלולים לנסות ולשלול ממנו אותם. על-פי גישה זו הקניין משרת את צורכי האדם ביחסו כלפי החברה הסובבת אותו. דוגמה לתאוריה זו נמצאת בדיני ההתיישנות, שגורמים לכך שאדם שלא השתמש במקרקעין שלו במשך תקופה ממושכת מאבד את הזכות לתבוע השבת המקרקעין ממי שהשתמש בהם במשך תקופה זו. תאוריית הדין כמקור העניין – הדוגלים בגישה זו שוללים את ההשקפה כי יש לקניין ביסוס בזכויות טבעיות, או שהיקף זכויות הקניין עשוי שייקבע על ידי מקורות שהם אפריוריים לדין. אבי גישה זו הוא ג'רמי בנת'ם. הקצאת קניין כפי שהזכרנו לעיל מטרת דיני הקניין היא ליצור הקצאה נכונה בין משאבים כאשר שני מצבים מעוררים את הצורך להקצות קניין לבעלות פרטית: הקצאה ראשונית שלב שבו בפעם הראשונה בתולדות נכס יש להקצות את זכות הקניין בו, שכן יותר מאדם אחד מעוניין בו ואין ביכולתו "להספיק" לכולם, ומכאן שיש לבצע לגביו את שלב ה-Entitlement (מתן הכותרת, זכות בעלות על הנכס וקביעת הקצאתו). כך, למשל, בקניינים בלתי מוקצים ראשונית כגון: פטנט (כאן מטרת ההקצאה היא לעודד את יצירת הנכס מהפן הכלכלי, שהרי אלמלא ההקצאה, תיווצרנה העתקות וכך שיצירת הפטנט לא תהיה עוד כדאית); זכות יוצרים; סימני מסחר; מדגמים; מציאת אוצרות טבע שטרם נתגלו; בנייה לגובה בפעם הראשונה בנכס (בהנחה שהקרקע העולמית מוקצית כולה); גילוי יבשת חדשה. דוגמאות אלו מצביעות על הכלל לפיו כל נכס, שהוא בר המרה כלכלי, יש להקצותו. הקצאה מחדש (Reallocation of Resources) הקצאה מחדש שכיחה יותר מהקצאה ראשונית, ובה נדרש נכס מסוים להקצאה מחדש, לאחר שכבר הוקצה הקצאה ראשונית. בשני סיווגים אלו של הקצאת קניין מתעמתים בדרך-כלל מספר מועמדים להקצאה, כאשר כל אחד מהם טוען לבעלות על הנכס, מכוח טיעון זה או אחר (חזקה, ראשוניות וכדומה). כדי לממש את ההקצאה בפועל, יש אפוא לבחון טיעונים אלו, ואת השלכתם על ההכרעה הקניינית. סוגי קניין ניתן לחלק את זכויות הקניין לשני סוגים עיקריים: קניין פיזי – מקרקעין ומיטלטלין, וקניין רוחני – פטנטים, מידגמים, סימני מסחר וזכויות יוצרים. מקרקעין לפי הגדרתם בסעיף 1 לחוק המקרקעין כוללים הן את הקרקע והן את כל מה שמחובר אליה חיבור של קבע (בניינים, עמודי חשמל וכו'). לעומת זאת לפי דינים זרים מסוימים הקרקע והבנוי עליה הם שני קניינים פיזיים נפרדים זה מזה. מיטלטלין יכולים להיות בני קיימא (בעלי אורך חיים ממושך), ופסידים (מתכלים במהרה). רישום פרטי זכות הקניין מרשם המקרקעין עוסק ברישום זכות הקניין באחד מסוגי הנכסים החשובים היותר – מקרקעין. חשיבותו של המרשם היא גדולה ואופיו קונסטיטוטיבי. מספר סיבות לדבר: ראשית, ניתן להסתמך על המרשם, דבר שמספק שקט נפשי הן לקונים פוטנציאליים והן לבעלי הקרקע. שנית, לפי סעיף 7 לחוק המקרקעין נקודת הרכישה היא הרישום. לפי סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, עד לרגע הרישום העסקה תסויג כ"עסקה אובליגטורית". מקרקעין מוסדרים רשומים בפנקס הזכויות. מקרקעין שאינם מוסדרים מתחלקים לשניים: מקרקעין לא מוסדרים רשומים ומקרקעין לא מוסדרים שאינם רשומים: מקרקעין לא מוסדרים רשומים בדרך כלל יירשמו בפנקס השטרות או בפנקס הבתים המשותפים. מקרקעין לא מוסדרים שאינם רשומים יכולים להיות רשומים ברישום המוסדר מכח ס' 4ט"ו לחוק מינהל מקרקעי ישראל או בחברות משכנות. יומן הפטנטים, המדגמים וסימני מסחר, שהוא חלק מ"רשומות", משמש לרישום זכויות קניין רוחני, ולמתן פומביות להן. עסקאות נוגדות · עסקאות נוגדות – מצב של עסקאות נוגדות יכול לחול במקרקעין, במיטלטלין ובזכויות. הסיטואציה המדוברת היא מצב בו בעל הנכס, או בעל זכות קניינית אחרת, עושה עסקה על אותו נכס עם יותר מאדם אחד. במצב זה, בעל הנכס מתחייב למוכרו או להעביר זכות קניינית אחר לצד שני, ולפני שמשתכלל קניין (רישום/חזקה/ מסירה) הוא מתחייב בעסקה נוספת עם אדם אחר. המוכר הוא עדיין הבעלים של הנכס, והוא זה שמתחייב בהתחייבויות סותרות עם מספר אנשים. אם העסקה נגמרה בקניין, הקונה הראשון הוא בעלי הנכס, ואם המוכר ינסה לעשות עסקאות נוספות באותו נכס – זה מצב של תקנות שוק. הסעיפים העיקריים בעניין זה הם ס' 9 [2]+ 80 לחוק המקרקעין, וס' 12, 13 [3] לחוק המיטלטלין. · עסקאות נוגדות כתאונה משפטית וההבדל בינן לבין תקנת השוק ניתן להתייחס לסיטואציה של עסקאות נוגדות כאל תאונה משפטית בין שני צדדים מרוחקים. ההבדל מתקנת השוק: בעסקאות נוגדות הזכות שבידי הראשון היא זכות אובליגטורית ואילו בסיטואציה של תקנת השוק הזכות שבידי הראשון היא זכות קניינית. · כיצד יש לחלק את הסיכונים בעסקאות נוגדות? את הסיכונים בעסקאות הנוגדות ואת הכללים המכריעים בעימות נקבע על פי שני כללי על: שיקול ex-ante: בראש ובראשונה יש לשאוף למניעת תאונות מראש במינימום עלויות. על כן, יש לאתר אותו צד שיכול היה למנוע את התאונה במינימום עלויות (מונע הנזק הזול ביותר) ולהטיל עליו את האחריות לתאונה, קרי להעדיף את הצד השני. שיקולי ex-post (צדק בדיעבד): שיקול זה מטיל אחריות על הצד שנזקו קטן יותר. במקרה זה נזקי התאונה המצרפיים הם קטנים יותר. ההכרעה בפועל : הסעיפים – 9, 12, 13 לחוק המקרקעין קובעים כי אם נוצר מצב כזה של ריבוי התחייבויות מצד א', זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה – הראשון בזמן גובר. אלא אם השני פעל בתו"ל ובתמורה, והעסקה לטובתו נרשמה בתו"ל, ואז זכותו עדיפה. החוק קובע כלל הכרעה – בדרך כלל ניטה להעדיף את זה שהיה ראשון בזמן אלא אם המאוחר קיים כמה תנאים: א. שיכלול קניין – האם המאוחר בזמן שיכלל קניין (השכלול צריך להיעשות בתום לב). ב. שאלת תו"ל – האם הרוכש המאוחר היה תם לב – האם הוא ידע על העסקה המוקדמת בזמן או לא? ג. רכיב התמורה – האם הייתה תמורה, הדין דורש תמורה ריאלית. אם התקיימו ה-3 הנ"ל הקונה השני בזמן יזכה בנכס. כללי העסקאות הנוגדות חלים על כל עסקה במקרקעין-זכות הבעלות; זכות השכירות; זכות השאילה; זכות המשכנתה; זכות קדימה; זיקת הנאה. ואולם אם הקונה הראשון מתמודד מול מעקל או מקבל מתנה מאוחרים בזמן ניטה להעדיף את הראשון בזמן. לקריאה נוספת יהושע ויסמן, דיני קניין – חלק כללי (תשנ"ג). יהושע ויסמן, דיני קניין – בעלות ושיתוף (ירושלים, תשנ"ז). יהושע ויסמן, חוק המשכון תשכ"ז–1967 (תשל"ה). יהושע ויסמן, "מושגי יסוד בדיני קניין – סקירה ביקורתית", משפטים י"א, תשמ"א. מיגל דויטש, קניין – כרך א' (תל אביב, תשנ"ז). מיגל דויטש, קניין – כרך ב' (תל אביב, תשנ"ט). ח' דגן, קניין על פרשת דרכים (תל אביב, תשס"ה). אברהם וינרוט, דיני קניין – פרקי יסוד, הוצאת נבו, 2020. גבריאל יצחק רוונה, "היחס לבעלות ולקניין הפרטי לאור פרשת נבל הכרמלי", יוסף דעת – ספר זיכרון ליוסף אהרן ניצן, רחובות התשס"ו, עמ' 181–272. הערות שוליים * en:Property law de:Sachenrecht fr:Patrimoine (droit)	2024-09-25T06:47:51
תומאס המפרי מרשל	שמאל\|ממוזער\|250px\|תומאס המפרי מרשל, 1950 תומאס המפרי מרשל (1893–1981), סוציולוג בריטי אשר תרם רבות למושג האזרחות, בייחוד בקובץ מאמריו Citizenship and Social Class. מרשל פירש את מושג האזרחות כ"ההכרה בזכות האוניברסלית של כולם להיות מתורבתים" (Civilized). משמע, הזכות של כל אחד להשתתף ולהיות אדם תרבותי, להבדיל מהראייה הליברלית המקדשת את עוצמת האריסטוקרטיה. תפיסתו גורסת, כי כל בני האדם הם שווי ערך בקהילה הפוליטית ולכן לכולם זכות לתוארי הג'נטלמן. בכך, מרשל הביא לדמוקרטיזציה של האידיאל האזרחי. בחיבורו החשוב, Citizenship and Social Class, בוחן מרשל את התפתחות מושג האזרחות בבריטניה, מהמהפכה התעשייתית ועד למחצית המאה ה-20. מרשל מבחין בין שלושה תחומים של התפתחות האזרחות: התפתחותן של זכויות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות, ומקביל את התפתחותן להתפתחות הקפיטליזם. מסקנתו של מרשל היא שהאזרחות, וזכויות האדם הנכללות בה, הן הכרחיות לקפיטליזם. הזכויות האזרחיות הכרחיות כדי לאפשר את פעולת המנגנון הקפיטליסטי, בעוד שהזכויות הפוליטיות והחברתיות הכרחיות כדי לגשר על הפער בין חוסר השוויון הגלום בקפיטליזם, לבין השוויון הגלום בדמוקרטיה, והמובטח על ידי הזכויות האזרחיות. ניתוחו של מרשל את מושג האזרחות הוא ניתוח פונקציונליסטי, הן משום שמרשל מדגיש את התפקיד (הפונקציה) של האזרחות לתפקודה התקין של החברה, והן משום שהוא מתאר תהליך של התפתחות חברתית ליניארית, ללא נסיגות. חלק מהביקורות על מרשל התמקדו בנקודה זו. לפי מבקריו, התפתחותן של זכויות האדם אינה ליניארית, ורצופה בעליות וירידות. כדוגמה מביאים המבקרים את הנסיגה שחלה בהיקפן של הזכויות החברתיות החל ממחצית שנות ה-70 של המאה ה-20. ביקורות אחרות מתמקדות באנגלו-צנטריות של התיאור שלו, המשליך מהמצב באנגליה להתפתחות הצפויה של חברות מתועשות, ומתעלם ממקרים שהתפתחו בצורה שונה - דוגמת גרמניה, שבה קדמו זכויות חברתיות לזכויות פוליטיות. קישורים חיצוניים קטגוריה:סוציולוגים בריטים קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1893 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1981	2020-10-08T23:37:05
מסלול המילטוני	שמאל\|ממוזער\|מעגל המילטוני על הקשתות של תריסרון שמאל\|ממוזער\|215px\|מסע הפרש במסלול סגור שמאל\|ממוזער\|215px\|שלוש דוגמאות בגרף רשת 8 על 8 בתורת הגרפים, מסלול המילטוני הוא מסלול בגרף מכוון או בלתי מכוון העובר בכל צומת בדיוק פעם אחת. מעגל המילטוני הוא מסלול בגרף העובר בכל צומת פעם אחת פרט לצומת שממנו יצא (ואז הוא עובר בו בדיוק פעמיים - בהתחלה ובסוף). המונחים קרויים על שמו של ויליאם רואן המילטון, מתמטיקאי ואסטרונום אירי, אשר המציא ב-1857 משחק המבוסס על מציאת מעגל המילטוני בגרף התריסרון. שעשוע מתמטי אחר הקשור במסלולים ומעגלים המילטוניים היא חידת מסע הפרש בשחמט, בה יש למצוא מסלול המילטוני בגרף פרש. על בעיה זאת כתבו לאונרד אוילר ואלכסנדר ונדרמונד כבר במאה ה-18. התנאים לקיום מסלול ידועים מספר תנאים המבטיחים קיום מסלול או מעגל המילטוניים, אולם הם רחוקים מאפיון מלא (ראו הפסקה על סיבוכיות). כך, ידוע שבגרף תחרות (שהוא גרף מכוון), תמיד יש מסלול המילטוני ויש מעגל המילטוני אם ורק אם הגרף קשיר היטב. בגרפים צפופים מאוד מובטח כי יהיה מסלול המילטוני. כך, למשל, משפט אור הקובע כי לגרף עם קודקודים אם לכל שני קודקודים x,y שאינם שכנים n ≤ deg(x) + deg(y) אזי הגרף מכיל מעגל המילטוני. ונובע ממנו משפט דירק שקובע כי גרף עם צמתים בו הדרגה המינימלית היא לפחות הוא בהכרח המילטוני. בהיפרקוביה מכל מימד יש מעגל המילטוני והמעגלים הללו מתאימים לקוד גריי. בגרף מקרי ידועים ערכים מדויקים של הסף ממנו ניתן לצפות כי יהיה מסלול המילטוני בגרף בהסתברות גבוהה. בגרף מקרי עם צמתים ו- קשתות הנבחרות באקראי, ההסתברות כי יהיה המילטוני שואפת ל-. אם מוסיפים את הקשתות בזו אחר זו עד שהדרגה המינימלית מגיעה ל-2 (זהו תנאי הכרחי לקיומו של מעגל המילטוני), אז הסיכוי לכך שהגרף אינו המילטוני שואף לאפס כאשר n גדל. סיבוכיות ואלגוריתמים מספר בעיות הנוגעות למסלולים המילטוניים הן בעיות NP - שלמות, ומכאן שלא ידוע אלגוריתם יעיל לפתרונן. כאלו הן, למשל, מציאת מסלול המילטוני בגרף שבו קיים מסלול כזה; הקביעה האם קיים מסלול המילטוני בגרף נתון. הבעיות נכללות ב-רשימה המקורית של 21 הבעיות של ריצ'רד קארפ. הבעיה היא שלמה ל-NP אף בגרפים מישוריים שדרגתם שלוש. בעיית ספירת המסלולים ההמילטוניים בגרף היא שלמה ל-. בעיית מציאת מסלול המילטוני בגרף קשורה בקשר הדוק לבעיית מציאת מעגל המילטוני בגרף - גרף בעל מעגל המילטוני יכול להתקבל מגרף בעל מסלול המילטוני על ידי הוספת צומת חדש לגרף שמחובר לכל שאר הצמתים (זה יהיה צומת המוצא והסיום). בעיית מציאת מעגל המילטוני היא מקרה פרטי של בעיית הסוכן הנוסע, כאשר משקלי כל הקשתות הם 1. לבעיית מציאת מסלול המילטוני יש אלגוריתם שסיבוכיותו מעריכית בלבד, (ולא כפי שיהיה לאלגוריתם שיעבור על כל המסלולים האפשריים), באמצעות תכנות דינמי. בגרפים מקריים ידועים אלגוריתמים יעילים המוצאים את המעגל ההמילטוני בהסתברות הצלחה הדומה להסתברות שהמעגל קיים. בעיית מציאת מסלול המילטוני הייתה הדוגמה הראשונה עבורה הודגם חישוב מולקולרי (מחשוב DNA) העושה שימוש ב-DNA ובביולוגיה מולקולרית, במקום באמצעים האלקטרוניים הרגילים. ב-1994 הדגים לאונרד אדלמן מאוניברסיטת דרום קליפורניה שימוש ב-DNA לצורך פתרון הבעיה על גרף עם שבעה צמתים. ראו גם מסלול אוילרי בעיית הסוכן הנוסע גרף תחרות לקריאה נוספת הפרק Basic Graph Theory: Paths and Circuits ב-Ronald L. Graham,, Handbook of Combinatorics, MIT Press, 1995. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:תורת הגרפים קטגוריה:בעיות NP-שלמות קטגוריה:שעשועי מתמטיקה	2024-07-31T06:27:45
גרף מטרי	הפניה גרף ממושקל	2011-12-09T20:18:23
עץ פורש	ממוזער\|עץ פורש (הקשתות הכחולות) של גרף הגריד שמאל\|ממוזער\|שלוש דוגמאות בגרף רשת 8 על 8 בתורת הגרפים, עץ פורשׂ של גרף קשיר G הוא תת גרף קשיר של G, המכיל את כל צומתי G, ואין לו מעגלים. תת-גרף כזה הוא עץ. אפשר לקבל עץ פורש על ידי הסרת קשתות מן הגרף, בזו אחר זו, כל עוד הקשירות לא נפגעת. אם הגרף כולל מעגל (כלומר, סדרה של קודקודים שבה כל זוג קודקודים סמוכים, וכן הזוג , מחוברים בקשת), נוכל להסיר את אחת מקשתות המעגל בלי לפגוע בקשירות. על תהליך זה אפשר לחזור עד שבגרף אין מעגלים, והתוצאה היא עץ פורש. מכיוון שמספר הקשתות בעץ תלוי רק במספר הקודקודים שלו, לכל העצים הפורשים של אותו גרף יש אותו מספר קשתות ( כאשר מספר הקודקודים בגרף הוא ). דרכים יעילות יותר למציאת עץ פורש הם באמצעות אלגוריתם חיפוש לעומק או אלגוריתם חיפוש לרוחב. אלגוריתמים אלו ירוצו בזמן ליניארי במספר הקשתות בגרף. ספירת העצים הפורשים את מספר העצים הפורשים של גרף אפשר לקבל ממשפט קירכהוף: אם A היא מטריצת השכנויות של הגרף ו- D המטריצה האלכסונית שרכיבי האלכסון שלה הם הדרגות של הקודקודים, אז המטריצה אינה הפיכה (שכן שורותיה מסתכמות לאפס). עם זאת, מכפלת הערכים העצמיים השונים מאפס שווה למספר העצים הפורשים, כפול במספר הקודקודים (זהו מספר העצים הפורשים, כשסופרים עצים עם שורש). במקרה המיוחד של הגרף השלם על n קודקודים (הגרף שכל שני קודקודים שלו מחוברים בקשת אחת), מספר העצים הפורשים הוא . לתוצאה זו, הקרויה נוסחת קיילי, ידועות מספר הוכחות, בהן זו של פרופר המבוססת על התאמה חד חד ערכית בין העצים הפורשים של גרף שלם לבין המילים באורך n-2 מעל אלפבית של אותיות אפשריות. עץ פורש מינימלי שמאל\|ממוזער\|250px\|עץ פורש מינימלי כאשר בגרף הנתון יש "משקל" לכל קשת (כלומר, זהו גרף ממושקל), טבעי לחפש עץ פורש שלו משקל כולל מינימלי. עץ כזה נקרא עץ פורש מינימלי. לבעיה של מציאת עץ כזה יש השלכות מעשיות רבות. לדוגמה, כאשר רוצים לסלול רשת כבישים בין ערים כך שבין כל שתי ערים יהיה מסלול ולעשות זאת במחיר מינימלי, מחפשים את העץ הפורש המינימלי של הגרף שצמתיו הם הערים וקשתותיו הכבישים הפוטנציאליים ביניהן (המשקל הוא אורך הכבישים שיהיה צורך לסלול). קישורים חיצוניים קטגוריה:תורת הגרפים פורש	2024-10-04T23:28:19
גרף ממושקל	שמאל\|ממוזער\|250px\|דוגמה לגרף ממושקל. המספר הצמוד לכל קשת (כלומר, לכל חיבור בין שתי נקודות) מסמן את משקלה גרף ממושקל הוא גרף עבורו לכל קשת בגרף משויך "משקל" - לרוב מספר ממשי. מבחינה פורמלית, זהו גרף ופונקציית משקל . הצמדת משקל לקשתות בגרף מאפשרת למדל בעיות מעניינות רבות, ובכללן עץ פורש מינימלי, מציאת המרחק הקצר בגרף בין שני צמתים, מציאת כל המרחקים הקצרים ביותר בגרף, ועוד. מקרה פרטי של גרף ממושקל הוא גרף מטרי, שהוא גרף ממושקל מלא אשר פונקציית המשקל שלו משרה מרחב מטרי, דהיינו – מתקיים אי-שוויון המשולש, כלומר לכל שלושה צמתים בגרף מתקיים - כאשר הוא המרחק בין ל-, או משקל הקשת וכן מתקיים כי עבור כל שני קודקודים בגרף. קישורים חיצוניים קטגוריה:תורת הגרפים	2024-02-04T05:11:44
תת גרף	הפניה גרף (תורת הגרפים)#תת־גרף	2024-03-25T02:52:20
עץ פורס מינימלי	redirect עץ פורש מינימלי	2015-09-26T11:08:18
טראנס	טראנס וטרנס הם תעתיקים אפשריים בעברית לשני מונחים לועזיים, Trance (מצרפתית עתיקה בהסתמך על transīre בלטינית) ו–Trans (מלטינית, לרוב כקידומת למילה). הערות שוליים	2024-05-25T14:06:33
בן ג'ונסון		2023-05-18T07:11:09
צ'רלס דיקנס	הפניה צ'ארלס דיקנס	2016-09-08T18:39:53
פרסף חיוור	פרסף חיוור (שם מדעי: Rhinolophus mehelyi) הוא מין של עטלף החי בדרום אירופה, בדרום אפריקה ובאסיה מטורקיה ועד אפגניסטן. המין היה מצוי בחבל הים תיכוני, הזואולוג ישראל אהרוני מספר שאחרוני הפרספים החיוורים נראו בתל אביב ומאז נכחדו מארץ ישראל. בשנת 2002 נלכד פרט במערת עלמה, אשר זוהה כפרסף חיוור. עם זאת המין מוכר כנכחד מישראל כיום. מאפיינים הפרסף החיוור הוא עטלף בינוני בגודלו, עם שפתיים חיוורות ואוזניים אפורות-חומות וקרום תעופה אפור-חום. הפרווה שלו היא יחסית עבה, כאשר בסיסי השערות הן בצבע אפור-לבן. פרוות הבטן היא כמעט לבנה, בעוד שפרוות הגב היא אפורה-חומה; הגבול המבדיל בין פרוות הבטן לפרוות הגב הוא יחסית חד. הפרסף החיוור גר במערות עם העדפה למערות אבן גיר ליד מקווי מים. הוא גר במערות שחיים בהם גם מיני פרספים אחרים. בניגוד למיני עטלפים אחרים, הוא אינו משתמש בבתי עטלפים מלאכותיים ולכן מצב שימורו מוגדר כ"פגיע". הפרסף החיוור הוא עטלף חרקים וניזון מחרקים, בעיקר עשים, אותם הוא צד. הוא יוצא לשחר לטרף בשעת הדמדומים, ובעת הציד הוא עף נמוך מעל הקרקע, בעיקר מעל מדרונות גבעות חמים אך גם מעל עצים ושיחים. את החרקים הוא מאתר באמצעות איכון הד. הוא משדר קולות בתדרים שנעים בין 105 ל-112 קילוהרץ, עם צניחה בתדירות בסיום האות, שנמשך בדרך כלל בין 20 ל-30 מילישניות. יש חפיפה בתדרים עם מיני פרספים אחרים. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1901 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פאול מטשי קטגוריה:פרספיים קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים שנכחדו קטגוריה:ארץ ישראל: פרספיים קטגוריה:ספרד: יונקים קטגוריה:יוון: יונקים	2024-05-16T10:40:05
גחן מצוי	ממוזער\|גחן מצוי הגחן המצוי או גחן מנוקד (שם מדעי: Genetta genetta) הוא יונק טורף בעל תפוצה נרחבת באפריקה, באסיה ובאירופה. המין היה מצוי בעבר בישראל, אך נכחד ממנה. להבדיל משאר הגחניים, הוא חובב אזורים יבשים וכן אזורים מיוערים בהיותו טפסן מצוין. החוקר ישראל אהרוני זיהה את החיה כתַּלֵּא אִילָן על פי הפירוש: "תחש (צבע מנומר) שהיה בימי משה... מכסה אחד היה, ודומה תלא אילן". תיאור מראה מבנה גופו ארוך ורזה, גמיש ביותר וגפיו קצרות. אורך הגוף והראש (ללא הזנב) 49–60, אורך הזנב 42–54 ס"מ, משקלו 1–3 ק"ג. לגחן פרווה רכה, צהבהבה-אפורה בגווניה, כתמים שחורים פזורים על גבה ופסי שחור-לבן מעטרים את זנבה. הראש מפוספס, החוטם שחור ומסביב לעיניים ולפה כתמים לבנים. לגחנים באזורים הצחיחים, פרווה בהירה יותר ודוגמאות דהויות יותר מהגחנים באזורים רוויי המים. לגחן בלוטות ריח מפותחות ביותר באזור פי הטבעת, המשמשות לסימון טריטוריה. לנקבות ארבע פטמות ולזכר איבר מין מפותח. בכפות הרגליים חמש אצבעות גלויות בעלות כריות שעירות. הטפרים נראים לעין אך ניתנים להסתרה חלקית (בניגוד לחתוליים שטפריהם מוסתרים לגמרי) העיניים עגולות וגדולות, האוזניים ארוכות ומשולשות. לגחן 40 שיניים. תזונה הגחן ניזון גם מחומר צמחי בנוסף להיותו אוכל בשר מובהק. עיקר תזונתו מורכבת מפירות, מכרסמים קטנים, עופות, זוחלים וחסרי חוליות שונים. רבייה וגידול צאצאים הגחן מסוגל להתרבות במהלך כל השנה, אך הנקבה מיוחמת על פי רוב במהלך עונת הגשמים או בתקופה בה קיים מחסור במזון. ההזדווגות נמשכת כחמש דקות ובאה אחרי חיזור שנמשך כשעה. בזמן ההזדווגות ישמיעו הזכר והנקבה יללות. ההיריון נמשך 11 שבועות בקירוב, ובסופו נולדים 1–3 גורים עיוורים וחסרי ישע. הם נגמלים מהיניקה בגיל שמונה שבועות, על אף שאוכלים מזון מוצק בכמות קטנה עוד לפני כן. מגיעים לבגרות מינית בהגיעם לשנתיים. תוחלת החיים היא 13 שנים בקירוב. התנהגות הגחן יונק החי ביחידות ופעיל בשעות הלילה. נצפה לעיתים בשעות הדמדומים ולעיתים רחוקות ביותר יצפה בשעות היום. הגחן סומך על הסוואתו המצוינת, המדמה אור וצל, בשחרו לטרף. בדומה לחתולים, הוא מכניע את טרפו בנשיכה מהירה וקטלנית בצוואר. הטריטוריה של הגחן חופפת לעיתים עם טריטוריות של גחנים ממין שונה (זכר עם נקבה), אך לא עם גחן מאותו מין (זכר עם זכר). הגחן משמיע קולות המזכירים חתולים כגרגורים ויללות. בשעת פחד הוא סומר את שערות גבו וכן מפריש חומר מושקי מבלוטות הריח שבאחוריו. אקולוגיה של המין לגחן אויבים טבעיים, הוא נצוד על ידי ינשופיים, פנתרים ונחשים גדולים. הגחן לא נמצא בסכנת הכחדה גלובלית, אולם תת-מין של גחן - Genetta genetta isabelae מוגדר כפגיע על ידי IUCN. הגחן סולד מהאדם וחי בשוליי הסביבה האנושית. תרומתו לכלכלה, בטרפו מכרסמים שונים המזיקים לחקלאות ומעבירים מחלות. לעיתים רחוקות מאוד פוגע המין במשק האדם, בתקפו חיות ועופות בית. תפוצת תת-המינים כתוצאה מהיעדר ממצאים רלוונטיים לגבי מספר תת-מינים, תקפותם או נכונותם היא בספק. למשל, תת-המין terraesanctae שאנדמי לישראל, נצפה ותועד לאחרונה רק בשנת 1930 במושבה אילניה (סג'רה) ובמורדות הכרמל, על ידי הזואולוג העברי ישראל אהרוני. לפני כן תועד בשנת 1884 על ידי הנרי בייקר טריסטראם, שצפה בשישה גחנים בנחל שיאון שבחרמון. תת-המין נחשב שעודנו קיים באזור, על אף שלא נצפה שנים רבות. תת-מינים נוספים: Genetta genetta afra - צפון אפריקה Genetta genetta balearica - האיים הבלאריים Genetta genetta granti - דרום מערב חצי האי ערב Genetta genetta isabelae - ספרד Genetta genetta pyrenaica - הרי הפירינאים בצרפת Genetta genetta senegalensis - ספרד מזרח אפריקה - קניה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:גחניים קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים שנכחדו קטגוריה:ספרד: יונקים קטגוריה:מרוקו: יונקים קטגוריה:אתיופיה: יונקים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758	2024-10-07T14:18:37
חדף המים	חדף המים (שם מדעי: Neomys fodiens) הוא מין בסוג Neomys במשפחת החדפיים, שבסדרת אוכלי חרקים. מאפיינים החדף מצוי מדרום ובמרכז אירופה וספרד עד רוסיה וטורקיה. הפרטים הישראלים האחרונים מסוג זה נראו בנחל כזיב על ידי אלכסנדר זיד ומאז נכחדו מנוף ארץ ישראל. חדף המים חי באזורים לחים - ביצות וחופי נחלים ומבלה את רוב זמנו בשחייה במים, בהם הוא מוצא את מזונו - רכיכות, חיפושיות, סרטנים, דו-חיים ואף דגים קטנים, אותם הוא תוקף באמצעות הריר הרעיל שלו. חדף המים הוא יצור יחידני, שאינו נוטה להתלהק. פרטים ממין זה נוהגים להימנע אחד מחברתו של השני על ידי ציוצים שחלקם על שמיעתים, אך כאשר הם אינם מצליחים בכך עלולות לפרוץ מריבות. בתום הריון של 24 ימים ממליטה הנקבה שגר של 3–12 (אך בדרך כלל 5–6) גורים ומטפלת בהם לבדה עד עזיבתם את הקן, בגיל 5-6 שבועות. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תומאס פננט קטגוריה:חדפיים קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים שנכחדו קטגוריה:רוסיה: יונקים קטגוריה:איטליה: יונקים קטגוריה:פולין: יונקים קטגוריה:ספרד: יונקים קטגוריה:יונקים ארסיים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1771	2024-08-08T20:42:33
נברן השלג	נברן השלג (שם מדעי: Chionomys nivalis) הוא מין נברן מתת משפחת הארוויקוליים שבמשפחת האוגריים. תפוצתו מקוטעת בראשי הרים מספרד ובאסיה בטורקיה, סוריה, לבנון, איראן וטורקסטן. מצוי כיום בישראל בחרמון. לאחר שנים רבות, בהן חשבו שהנברן ככל הנראה נכחד או קרוב להכחדה, כאשר נערך דיגום על ידי החברה להגנת הטבע ביוני 2010, נתפסו 2 נברני שלג הדבר מעיד, ככל הנראה, על המשך קיומה של אוכלוסייה יציבה יחסית. הנברן נמצא כיום בישראל בסכנת הכחדה חמורה, עקב התרחבות אתר החרמון, פעילויות צבאיות והתרבות טורפים כגון חתולי בית. קישורים חיצוניים נברן השלג באתר IUCN הדו"ח של גו"ח - החברה להגנת הטבע הערות שוליים קטגוריה:אוגריים קטגוריה:ארץ ישראל: אוגריים קטגוריה:ספרד: יונקים קטגוריה:יוון: יונקים קטגוריה:טורקיה: יונקים קטגוריה:אנדורה: יונקים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1842	2024-07-16T05:08:32
חדף (סוג)	ממוזער\|240px\|חדף לבן-שיניים ממוזער\|240px\|Crocidura pachyura חדף (שם מדעי: Crocidura) הוא סוג במשפחת החדפיים, ובו מינים רבים. אפו של החדף מחודד, ומכאן שמו – הלחם בסיסים של חַד + אַף – "חַדַּף". החדף הוא מן הקטנים שביונקים. בני הסוג הם יצורים קטנים וקצרי ימים הניזונים מיצורים קטנים מהם בעזרת שיניהם החדות. חדפים בישראל בארץ ישראל מצויים שלושה מיני חדפים: חדף לבן-שיניים (Crocidura leucodon) חדף קטן (Crocidura suaveolens) חדף הרמון (Crocidura ramona) עד 1985 חשבו כי גם החדף המצוי (Crocidura russula) קיים בישראל, אך התברר כי הוא אינו קיים במזרח התיכון כלל. מין נוסף שייתכן שחי בישראל, אך לא ידועה תצפית הוא חדף אפור (Crocidura pergrisea), הנפוץ לרוב בפקיסטן. מיון סוג זה כולל את מספר המינים הגדול ביותר בין היונקים וכולל 180 מינים: C. aleksandrisi C. allex C. andamanensis C. annamitensis C. ansellorum C. arabica C. arispa C. armenica C. attenuata C. attila C. baileyi C. baluensis C. batakorum C. batesi C. beatus C. beccarii C. bottegi C. bottegoides C. brunnea C. buettikoferi C. caliginea C. canariensis C. caspica C. cinderella C. congobelgica C. cranbrooki C. crenata C. crossei C. cyaneaC. denti C. desperata C. dhofarensis C. dolichura C. douceti C. dsinezumi C. eisentrauti C. elgonius C. elongata C. erica C. fingui C. fischeri C. flavescens C. floweri C. foetida C. foxi C. fuliginosa C. fulvastra C. fumosa C. fuscomurina C. glassi C. gmelini C. goliath C. gracilipes C. grandiceps C. grandis C. grassei C. grayi C. greenwoodiC. guy C. harenna C. hikmiya C. hildegardeae C. hilliana C. hirta C. hispida C. horsfieldii C. hutanis C. ichnusae C. indochinensis C. jacksoni C. jenkinsi C. jouvenetae C. katinka C. kegoensis C. kivuana C. lamottei C. lanosa C. lasiura C. latona C. lea C. lepidura חדף לבן-שיניים (C. leucodon) C. levicula C. littoralis C. longipes C. lucina C. ludia C. luna C. lusitania C. macarthuriC. macmillani C. macowi C. malayana C. manengubae C. maquassiensis C. mariquensis C. maurisca C. maxi C. mindorus C. miya C. monax C. monticola C. montis C. muricauda C. musseri C. mutesae C. nana C. nanilla C. negligens C. negrina C. nicobarica C. nigeriae C. nigricans C. nigripes C. nigrofusca C. nimbae C. ninoyi C. niobe C. obscurior C. olivieri C. orientalis C. oriiC. palawanensis C. panayensis C. paradoxura C. parvipes C. pasha חדף אפור (C. pergrisea) C. phaeura C. phanluongi C. phuquocensis C. picea C. pitmani C. planiceps C. poensis C. polia C. pullata C. raineyi חדף הרמון (C. ramona) C. rapax C. religiosa C. rhoditis C. roosevelti חדף מצוי (C. russula) C. sapaensis C. selina C. serezkyensis C. shantungensis C. sibirica C. sicula C. silacea C. smithii C. sokolovi C. somalica C. stenocephalaחדף קטן (C. suaveolens) C. susiana C. tanakae C. tansaniana C. tarella C. tarfayensis C. telfordi C. tenuis C. thalia C. theresae C. thomensis C. trichura C. turba C. ultima C. usambarae C. viaria C. virgata C. voi C. vorax C. vosmaeri C. watasei C. whitakeri C. wimmeri C. wuchihensis C. xantippe C. yankariensis C. zaitsevi C. zaphiri C. zarudnyi C. zimmeri C. zimmermanni קישורים חיצוניים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1832 קטגוריה:חדפיים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן גאורג ווגלר	2023-01-04T03:44:13
Unreal Tournament	Unreal Tournament ("אנריל טורנמנט", ידוע גם בתור Unreal Tournament 99 או בקיצור UT או UT99) הוא משחק פעולה בסגנון יריות גוף ראשון. המשחק פותח על ידי חברת Epic Games והופץ על ידי חברת GT Interactive למחשב האישי ולמספר קונסולות שונות. המשחק, שיועד בתחילה בתור שיפור למצב מרובה המשתתפים של Unreal הראשון (שהביקורות קטלו אותו כיוון שהיה גרוע מבחינת התאימות לתשתיות האינטרנט המקובלות דאז, ובשל היותו לא מאוזן), הפך עם הזמן למשחק עצמאי הממוקד במשחק מרובה משתתפים ברשת האינטרנט, בדומה למשחקים כגון Counter Strike ובמיוחד המתחרה הראשי שלו - Quake 3: Arena, שיצא 12 ימים בלבד לאחר מכן. Epic Games עיכבו את שחרור הכותר. במקור, UT היה חבילת הרחבה למשחק Unreal, אך כשתברר מספר השינויים הגדול שהיה צריך לעשות במנוע המשחק, חבילת ההרחבה הפכה למשחק בפני עצמו. המשחק הושק עם גרסה חדשה יותר של המנוע (גרסה 400 - בעדכון הכי חדש התעדכן המנוע לגרסה 436) וגם ושל UnrealEd: הוא הושק בבירור כדי להתחרות ב-Quake III Arena. המשחק זכה לשבחים רבים, ביניהם תואר "משחק השנה" - דבר שהוביל את Epic ליצור מהדורת "משחק השנה" (Unreal Tournament: Game of the Year edition, ידועה בקיצור כ-UT99 GOTY) שנה מאוחר יותר, וכן היה משוחק באופן תחרותי בטורנירי גיימינג עולמיים רשמיים. משחקיות ממוזער\|ימין\|תמונת מסך מתוך המשחק, במצב Deathmatch נגד "בוטים" כפי שצוין לעיל, המשחק מתמקד במשחק מרובה משתתפים ברשת האינטרנט. השחקן יכול להגדיר לעצמו שם שחקן ומראה חיצוני מתוך שלל דמויות, חלקן לקוחות מגזעים חיזריים כמו Nali ו-Skaarj העוינים מהכותר הראשון. כמשחק רשת שפועל על מודל לקוח-שרת, השחקן יכול לבחור עם כניסתו למצב מרובה המשתתפים שרת משחק, כאשר לכל שרת יש את מצב המשחק שלו, וכמה משתתפים הוא מכיל. כמו כן, ניתן לשחק גם במצב Off-line, נגד בוטים במקום נגד שחקנים אחרים, וכן מערכה שלמה לשחקן יחיד, תואמת קו הזמן מהמשחק הקודם, שמבוססת אף היא על טורנירים. ניתן גם להגדיר בוטים בתוך שרת המשחק. המשחק מכיל מגוון של מצבי משחק, ביניהם: Deathmatch, בו המנצח הוא זה שהרג הכי הרבה שחקנים. Team Deathmatch - שתי קבוצות נלחמות זו נגד זו, והקבוצה המנצחת היא זו שהצליחה לצבור את מירב ההריגות. ניתן גם לקיים דו קרבות במצב זה. Capture the Flag - שתי קבוצות מתחרות זו בזו. קבוצה שמצליחה לגנוב את הדגל של הקבוצה היריבה ולהביאו עד למיקום הדגל שלה מקבלת נקודה. הקבוצה שמגיעה ראשונה לניקוד מסוים מנצחת. Domination - במפת משחק יש כמה נקודות שליטה ושתי קבוצות שנלחמות על השליטה בנקודות אלה. על כל נקודה שנשלטת הקבוצה השולטת מרוויחה נקודות, וככל שיותר נקודות נשלטות יותר נקודות נכנסות לקבוצה. הקבוצה המנצחת היא זו שהצליחה לצבור את מירב הנקודות. Assault - במצב זה יש 2 קבוצות, קבוצה מגינה שמחזיקה במבצר וקבוצה תוקפת שצריכה למלא משימות כדי לכבוש את המבצר. הקבוצה המנצחת היא זו שהצליחה לכבוש את המבצר או להגן עליו בהצלחה. Last Man Standing - אותו עקרון כמו ב-deathmatch רק ההפך: יש סף מסוים של מיתות שהשחקן יכול למות, ומי שמגיע לסף הזה (למשל: יש סף של 30 והשחקן מת 30 פעמים) נפסל. המנצח הוא זה שמת הכי פחות פעמים. לשחקן מוצעים מגוון כלי נשק, רובם דמיוניים לחלוטין, שחלקם הוצגו עוד קודם בכותר הראשון. המפות במשחק גדולות למדי ומעוצבות היטב, ומאפשרות מיצוי מלא של יכולות השחקן, כמו כן ישנן מפות שנועדו לשימושים כמו "התקמפרות" (התמקמות במקום אחד וצליפה בשחקנים באמצעות רובה צלפים) ועוד. אחד הפיתוחים המשמעותיים ביותר במשחק הוא בעניין הבוטים, שלהם בינה מלאכותית נעלית יותר משל משחקים אחרים, והשחקן יכול לבחור את רמתם מתוך 6 רמות קושי. רקע עלילתי למצב השחקן היחיד העלילה המצומצמת למדי של המשחק עוסקת בטורנירים בין-כוכביים שעל השחקן להשתתף בהם, שמאורגנים על ידי תאגיד הענק ליאנדרי (Liandri) תאגיד שמתמחה בכריית מחצבים מהחלל החיצון. גוף בשם ממשלת העולם החדשה (New Eatrh Government), ממשלה עולמית שהוקמה לאחר המלחמה ההרסנית בין בני האדם לגזע הסקארג' (האויבים מהמשחק הקודם, שאירועיו פותחים מלחמה זו), ניסתה למתן את האלימות בין כורי חלל ולכן נעזרה בתאגיד ליאנדרי כדי לארגן טורנירים המוניים בהם בני אדם וחוצנים יילחמו אלה באלה במסגרת תחרותית מאורגנת. הטורנירים החלו בשנת 2291. 50 שנים לאחר מכן, בשנת 2341, לוחם בן אנוש מהונדס גנטית בשם מלקולם (Malcolm) אותו מגלם השחקן, נבחר להילחם בליגת המקצוענים שכוללת את הלוחמים הקשוחים והאלימים ביותר, עקב יכולותיו וכוחו העוצמתי, במטרה להתקדם בשלבים ולהביס את האלוף הנוכחי זאן קריקור (Xan Kriegor), סייבורג שנבנה במיוחד על ידי ליאנדרי להשתתפות בטורנירים. היסטורית פיתוח הפיתוח של המשחק החל עוד ב-1998 כאשר אפיק הבחינו כי המצב מרובה המשתתפים של המשחק Unreal סבל מנחיתות רבה יחסית למשחקים מתחרים ומבעיות רבות, והחלו לעבוד על חבילת הרחבה עם דגש למשחק רשת מרובה משתתפים. אולם באמצע הפיתוח התברר כי התוכן החדש, השיפורים במנוע המשחק ובמשחקיות ותיקוני הבאגים היו רבים מדי מכדי לכלול אותם בחבילת הרחבה והשינוי הרב במנוע המשחק יצר בעיות רבות עם התאימות לאחור למשחק המקורי. לכן, אפיק החליטו לזנוח את פיתוח המשחק כחבילת הרחבה ולהמשיך בפיתוחו הפעם כמשחק עצמאי. בסופו של דבר המשחק כלל את רוב התוכן שאנריל המקורי הכיל פרט למפות ולמוזיקה. שחרור הדמו הראשון ששוחרר השתמש בגרסת המנוע 322 (כיום הגרסה האחרונה היא 451) ב-17 בספטמבר 1999. הדמו תמך בהאצת חומרה אך ורק לכרטיסי 3dfx והכיל מפת Deathmatch אחת. מאוחר יותר יצא טלאי שתיקן את הדרייבר ל3dfx ובעיות שנוצרו בשרת הייעודי. הדמו המלא הראשוני כלל גם האצת חומרה מבוססת Direct3D, יצא ב-28 בספטמבר תחת גרסת המנוע 338. הדמו המלא, שיצא ב-19 באוקטובר, הציג כבר 5 מפות מלאות כאשר כל אחת משרתת מצב משחק שונה. יום לאחר מכן יצא גם דמו ללינוקס. המשחק יצא לבסוף ב-23 בנובמבר 1999 למחשב האישי (Windows/Linux). ב-19 בינואר 2000 יצאה גם גרסה למקינטוש, וב-26 באוקטובר של אותה שנה יצאה גרסה לפלייסטיישן 2. עם הזמן יצאו 3 חבילות הרחבה (חבילות בונוס) שמאוחר יותר, ב-27 באוקטובר (יום לאחר הוצאת גרסת ה-PS2) צורפו למהדורת Game Of The Year (נקרא גם UT99 GOTY). ב-29 באוגוסט 2001 יצאה מהדורה בשם Totally Unreal שכללה את המשחק המקורי עם חבילת ההרחבה Return to Na Pali, ואת Unreal Tournament בצירוף דיסק הדגמה של Unreal Championship/Unreal 2. ב-6 בנובמבר 2006 יצאה חבילת Unreal Anthology שכללה את Unreal Gold, Unreal Tournament GOTY Edition, Unreal Tournament 2004 ואת Unreal 2. מודיפיקציות אחד האפשרויות הגדולות ביותר שניתנו למשתמש עם המשחק היא האפשרות להתאים אישית את המשחק. המשחק כולל עורך מפות בשם UnrealEd איתו ניתן ליצור מפות חדשות למגוון מצבי המשחק. כמו כן ישנם גם מודים רבים רשמיים ולא רשמיים שיצאו למשחק שמעניקים שינוי טוטאלי של המשחק, ביניהם המוד ChaosUT שצורף למהדורת "משחק השנה", ו-Tactical Ops, משחק בסגנון קאונטר סטרייק שיצא כמשחק עצמאי. תאימות לאחור למשחק הראשון: אף על פי שלא ניתן לשחק במפות השחקן היחיד של המשחק Unreal הראשון, פותח מוד תאימות-לאחור OldSkool Amp'd המאפשר את מצב השחקן היחיד וניתן לשחק בו במערכה לשחקן יחיד הרגילה של Unreal, בנוסף לעוד מערכות לשחקן יחיד שנוצרו על ידי משתמשים אחרים. קבלה וביקורות המשחק זכה לביקורות חיוביות ואהדה מצד גיימרים, דבר שזיכה אותו בממוצע ביקורות של 92% למחשב האישי אולם לממוצע נמוך יותר עבור גרסאות הפלייסטיישן והדרימקאסט (77% ו-88% בהתאמה) (על פי אתר Metacritic), ולביקורות מאתרים כמו IGN ו-Eurogamer שנעו בין 9.1 ל-10. המשחק זכה בתואר "משחק השנה" של 1999 מפי ארגוני ומגזיני משחקי מחשב רבים, ונחשב עד היום לאחד ממשחקי הרשת הטובים בכל הזמנים, בהיותו המשחק הפופולרי ביותר אי פעם מסדרת Unreal. משחקי המשך ההמשך, Unreal Tournament 2003, שוחרר בשנת 2002. המשכים אלו הציעו גרפיקה ומשחק משופרים בהרבה, בזכות עוד עדכון של מנוע המשחק; אלו היו המשחקים הראשונים של Epic המשתמש ב־Unreal Engine 2.0 (גרסת 10xx עד 2522), ועד אז UE 1.5 היה בשימוש (אף על פי שגרסת בטא של UE2 הוצגה ב-E3 2000). גם UnrealEd התעדכן, ונעשה יותר נוח לשימוש. ב-11 בפברואר 2004, הדמו של Unreal Tournament 2004 התאפשר להורדה דרך האינטרנט. לאחר מספר שבועות שבהם הופץ הדמו באינטרנט והורידו אותו מעל 1.5 מיליון גולשים, הוא הפך לאחד המשחקים המקוונים הפופולריים ביותר. המשחק בגרסתו המלאה הופץ מ-18 במרץ 2004, בגרסה 2.5 (3310 עד 3369 - כמעט מגיע לגרסה השלישית של המנוע, אך מנוע המשחק עצמו הוקפא במשחק זה - השיפורים שהוסיפו לו נראו במשחקים אחרים שהשתמשו ב-UE2.5, אך לא ב-UT2004). בנובמבר 2007 יצא המשחק האחרון עד כה בסדרה, Unreal Tournament 3, על שם המנוע בו משתמש המשחק, (Unreal Engine 3 (3470-3809, אף על פי שם המשחק הוא לא השלישי בסדרה - למרות זאת, הוא נחשב השלישי בסדרת Unreal Tournament אם מוציאים את UT2003 מהספירה. בחודש מאי של 2014 הכריזה אפיק על הכותר הבא בסדרת אנריל טורנמנט והוא ייקרא בשם Unreal Tournament (בלי לציין את גרסת המשחק או את השנה בה הוא עתיד להשתחרר - בניגוד לכל המשחקים הקודמים). החידושים העיקריים בו יהיו המנוע שהוא Unreal engine 4 והעובדה כי המשחק יהיה חינמי לגמרי ועבודת הפיתוח עליו תהיה זמינה גם לקהל הרחב. קישורים חיצוניים אתר קהילה למשחק מפות מותאמות אישית להורדה בחינם למשחק מודים להורדה למשחק מאתר ModDB הערות שוליים קטגוריה:Unreal קטגוריה:משחקי יריות ממוחשבים (גוף ראשון) קטגוריה:משחקי רשת מרובי-משתתפים קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1999 קטגוריה:משחקי פלייסטיישן 2 קטגוריה:משחקי Windows קטגוריה:משחקי macOS קטגוריה:משחקי לינוקס	2024-09-02T07:22:10
הלסינקי	הלסינקי (בפינית: Helsinki, , בשוודית: Helsingfors - "הלסינגפורש", ) היא בירת פינלנד. אוכלוסייתה מונה 629,512 תושבים, נכון לסוף מרץ 2016. העיר נוסדה בשנת 1550, והוכרזה כבירת פינלנד בשנת 1812. הלסינקי ממוקמת בדרום המדינה, על מספר חצאי איים לחופי מפרץ פינלנד. המטרופולין שלה מורכבת מהעיר הלסינקי ועוד 3 ערים נוספות, אשר ביחד נחשבות לשטח של עיר הבירה. המטרופולין של הלסינקי רבתי מונה כ-1.5 מיליון נפש. הלסינקי אירחה את המשחקים האולימפיים ב-1952 ופעמיים את אליפות העולם באתלטיקה, ב-1983 וב-2005, באצטדיון האולימפי שבעיר. כמו כן אירחה העיר את תחרות אירוויזיון 2007. בעיר שוכנות אוניברסיטת הלסינקי ואוניברסיטת אלטו (באספו). היסטוריה הלסינקי הוקמה בשנת 1550 על ידי גוסטב ואסה, מלך שוודיה, אשר שלט באותם ימים בפינלנד. היא הוקמה כעיר מסחר מתחרה לטאלין בירת אסטוניה, אשר נמצאת מעבר למפרץ פינלנד. שנותיה הראשונות של העיר היו קשות, והיא צמחה באיטיות. למרות זאת, הלסינקי היוותה מוקד אסטרטגי-צבאי חשוב ונקודה ימית אסטרטגית במהלך המלחמות הרבות באזור בין המעצמות של אז - רוסיה ושוודיה, וב-1748 החלה בנייתה של מצודת סואומנלינה על קבוצת איים מדרום לעיר. מטרת המצודה הייתה הגנה על הלסינקי מכיוון רוסיה. במהלך המלחמה הפינית בין רוסיה לשוודיה (9–1808), סואומנלינה לא היוותה מכשול אמיתי לרוסים והלסינקי נכבשה במרץ 1808. בנובמבר 1808 פרצה שרפה גדולה במזרח העיר וכילתה כרבע מהעיר. לאחר ששוודיה הפסידה לרוסיה במלחמה הפינית, סופחה פינלנד לרוסיה בשנת 1809, כאזור אוטונומי. עקב החלטה של הצאר אלכסנדר הראשון, הלסינקי הפכה בשנת 1812 לבירתה של פינלנד, והוקמה בה האוניברסיטה של הלסינקי (אשר למעשה הוקמה בעיר טורקו בשנת 1630 - והועברה להלסינקי בשנת 1812). בעקבות המהפיכה ברוסיה ב 1917, הכריזה פינלנד על עצמאותה ועל הלסינקי כבירתה. במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה הלסינקי אחת משלוש הבירות של מדינות המשתתפות במלחמה, שלא נכבשה בשום שלב. להסדרת אספקת מים סדירה נחצבה תעלת המים פיינה. פני העיר 200px\|ממוזער\|שמאל\|היכל פינלנדיה בהלסינקי, מרכז כנסים בתכנונו של אלוור אלטו האדריכלות בהלסינקי מאופיינת בסגנון מאופק. העיר מצטיינת בבנייה נמוכה במרכזה, ומתקיימים בה עקרונות מתקדמים של נגישות, פיתוח סביבתי ותחבורה ציבורית. נופה העירוני של הלסינקי מגלם את החיבור שנעשה דרכה בין המערב הסקנדינבי והמזרח הרוסי, כאשר שלושת המבנים שחולשים על קו הרקיע במרכז הם תחנת הרכבת הגדולה, כנסיית אוספנסקי האורתודוקסית וקתדרלת הלסינקי בעלת האוריינטציה השוודית. היא זכתה לתואר עיר העיצוב לשנת 2012. האדריכל בעל השם העולמי אלוור אלטו הטביע גם הוא חותם חשוב ברבים מהבניינים במאה ה-20. בין מוזיאוני העיר ניתן לציין את המוזיאון הלאומי שפועל משנת 1916. באותו בניין ממוקמת סוכנות המורשת הפינית. תחבורה 200px\|ממוזער\|שמאל\|אוטובוס בהלסינקי. אוטובוסים הם אמצעי תחבורה חשוב במטרופולין הלסינקי היא עיר מוטת תחבורה ציבורית והליכה. בסקר השוואתי מ-2018 שבחן את שביעות הרצון מהתחבורה הציבורית בערי אירופה, הגיעה הלסינקי למקום השני עם 75% שביעות רצון.. על פי סקר נסיעות מ-2017, נעשו 35% מהמסעות בעיר ברגל, 34% בתחבורה ציבורית, 21% ברכב ו-9% באופניים. בין אמצעי התחבורה הציבורית הנפוץ ביותר היה האוטובוס (15% מכלל המסעות), אחריו המטרו (8%) והחשמלית (7%) ולבסוף הרכבת (4%). שיעור השימוש בתח"צ גבוה, על אף שהצפיפות בעיר נמוכה יחסית. תושב ממוצע מבצע 295 נסיעות בתח"צ בשנה. התחבורה הציבורית במטרופולין מנוהלת על ידי רשות מטרופולינית, HSL. רשת התחבורה הציבורית כוללת רכבת תחתית, חשמליות (טראמים) ואוטובוסים. פועל גם שירות מעבורות בהיקף מצומצם. הרשות קובעת את אמצעי הכרטוס, התעריפים, הקווים והתדירויות של השירות לסוגיו. הכנסות מכרטיסים מכסות כמחצית מעלות התפעול של התחבורה הציבורית. רכבת תחתית 200px\|ממוזער\|שמאל\|המטרו של הלסינקי הרכבת התחתית של הלסינקי נחנכה ב-1982 כקו בודד. כיום פועלים שני קווים, כמחציתם מעל הקרקע. אורך המסילות הוא 35 ק"מ, קיימות 25 תחנות, ומספר הנסיעות בשנה עומד על 92.6 מיליון (2019). חשמליות חשמליות (טראם) הן אמצעי התחבורה העיקרי במרכז העיר. אורך המסילות 39 ק"מ, ופועלים 11 קווים. שעות הפעילות 5:30 עד 23:30. (בסופ"ש מ-7:00). מספר הנוסעים השנתי 57 מיליון. אוטובוסים האוטובוסים הם אמצעי התחבורה הציבורית עם מספר הנוסעים הגבוה ביותר במטרופולין. 120 קווים פועלים בתחומי העיר, ועוד עשרות קווים לפרוורים. מספר הנוסעים בשנה הוא מעל 100 מיליון. את המסלולים ולוחות הזמנים קובעת הרשות האזורית, HSL, והיא מתקשרת במכרז עם מפעילים פרטיים שאחראים לתפעול בלבד. אופניים מחלקת התכנון אחראית על תכנון שבילי אופניים. עד 2020 הוקצו 1200 ק"מ שבילי אופניים, מתוכם 730 ק"מ סלולים. כמחצית מהשבילים בפארקים או טיילות. העירייה חותרת להעלות את השימוש באופניים, ונכון ל-2020 קיימות תוכניות להרחיב את הרשת, להוסיף שבילי אופניים פרווריים ליוממים ולהפחית את החיכוך עם הולכי הרגל. הליכה החל מ-1989 מקדמת העיר בהדרגה אזורים מוטי הליכה בלב העיר. אזורים אלה כוללים מדרחובים, רחובות עם מדרכות רחבות, ורחובות מוכווני-הליכה הנגישים בתחבורה ציבורית. מעברים מקורים יוצרים חיבור בין רחובות אלה. נכון ל-2020 נשקלת אפשרות להרחיב משמעותית את האזור מוטה-ההליכה, בין היתר על-ידי סלילת כבישים תת-קרקעיים שישמשו כדרכי שירות לעסקים. ראו גם תחנת הרכבת של הלסינקי המכללה השוודית לכלכלה ומנהל עסקים כנסיית טמפליאוקיו משטרת הלסינקי הרכבת התחתית של הלסינקי רשימת אנשי העיר וילידיה שיש להם ערך בוויקיפדיה העברית קישורים חיצוניים אתר התיירות הרשמי של הלסינקי תואר עיר העיצוב לשנת 2012 הערות שוליים * קטגוריה:אירופה: ערי בירה קטגוריה:פינלנד: ערי חוף קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים קטגוריה:הים הבלטי: ערי נמל קטגוריה:המפרץ הפיני קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-16	2024-07-01T08:03:33
ארנסט רהם	אֵרְנְסְט רֶהְם (בגרמנית: Ernst Röhm; 28 בנובמבר 1887 במינכן – 1 ביולי 1934) היה מייסד ומנהיג האס אה בגרמניה. הוצא להורג יחד עם פעילים נוספים לאחר שנכלא במהלך ליל הסכינים הארוכות. תולדות חייו ראשית חייו נלחם במלחמת העולם הראשונה וקיבל מספר עיטורי גבורה. ב-1919 נפגש עם אדולף היטלר - מפגש אשר שינה את חייו. רהם היה אז קצין במטה הצבא במינכן. מינכן של אותם הימים נעה בין שלטון השמאל הקיצוני, לבין שלטון הימין הקיצוני. לאחר תבוסת גרמניה במלחמה הכריז הסוציאליסט היהודי קורט אייזנר על רפובליקה. לאחר רציחתו של אייזנר בידי פעיל ימין קיצוני, השתלטו הפועלים על בוואריה, והכריזו על "רפובליקה סובייטית". זו פוזרה בכוח הזרוע במהומות שבהן נרצחו מאות פועלים על ידי ארגון ה"פרייקור" הצבאי למחצה. מינכן הייתה חסרת יציבות, ותוססת. ארגונים ומפלגות קמו והתפרקו תוך שהם זוממים לתפוס את השלטון. כאשר נפגש רהם עם היטלר, היה היטלר חייל משוחרר, שהתפרנס מכך שהיה מלשין בשכר עבור הצבא על ארגונים פוליטיים. רהם שלח את היטלר לבדוק את הארגון "מפלגת הפועלים הגרמנית". הארגון מצא חן בעיני היטלר, וזה הצטרף לארגון, שהיווה את הבסיס למפלגה הנאצית. רהם החל לסייע לארגון, בו ראה כוח עזר כנגד השמאל הקיצוני בבוואריה, תוך שהוא מספק לו כוח אדם, ציוד ונשק, הגנה מפני השלטונות, ותמיכה בפעולות קיצוניות. רהם סייע להיטלר בהקמת מיליציה צבאית מאורגנת, היא האס אה. האס אה בשנותיו הראשונות של האס אה עמדו בראש הארגון אנשים שונים כגון הבריון אמיל מוריס, ולתקופה מסוימת אף הרמן גרינג. רהם, אשר היה קצין צבא מקצועי, לא יכול היה לעמוד בראש מיליציה, אך בפועל סיפק למיליציה את כל הדרוש לה לפעולתה, והיה בין הפעילים בהקמתה ובארגונה. רהם השתתף בארגון הפוטש במרתף הבירה ב-1923. לאחר כישלון הפוטש, ניתק רהם את קשריו עם היטלר ועם המפלגה, ויצא להצטרף לצבאה של בוליביה, בדרגת קולונל. עם חידוש פעולת האס אה בשנת 1925 הועמד בראשו קצין בשם פפפר פון סלומון. בשנת 1930 נקרא רהם מחדש לפקד על האס אה, שכן הארגון יצא משליטה, ולמעשה היה לרועץ להיטלר בדרכו אל הכוח, דרך שכללה בהכרח מרכיב של "מהוגנות" ובריתות עם גורמים פוליטיים, שפעולות האס אה הרצחניות והבריוניות יכלו לפגוע בהן. רהם קיבל דרגת רייכסלייטר במפלגה. רהם היה הומוסקסואל בגלוי. מקורביו של אדולף היטלר, שחששו לתדמיתה של המפלגה, דחקו בפיהרר להתנער מרהם בשל נטיותיו המיניות. היטלר מצידו סירב. האס אה הורכב מבריונים ומפושעים, שניתנה להם דרך אחרת "להשתלב" בחברה הגרמנית. הפלוגה עברה אימונים צבאיים מרובים, דרכי פעולותיה היו שילוב גס בין התפרעויות ברחובות ואלימות לבין הגנה על היטלר והמפלגה. התערערות יחסיו עם היטלר ממוזער\|ארנסט רהם לצידו של אדולף היטלר, 1933 לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, ב-30 בינואר 1933, החלו היחסים בין היטלר לרהם להתערער, בשאלת הדרך בה נוהג האס אה ובשאלה מיהו מנהיגו האמיתי. רהם רצה שהאס אה יהיה נפרד מפוליטיקת המפלגה, אולם היטלר רצה שליטה מלאה על כל מנגנוניה. היטלר היה מודאג מהקיצוניות שבדרכו של רהם, הוא סבר כי תדמית המפלגה נפגעת בשל כוחניות האס אה, וכי פעולותיה יהיו לו לרועץ בדרכו לשלטון המוחלט אותו רצה. רהם המשיך במדיניותו המיליטנטית: הוא סיפח מיליציות שונות בגרמניה אל האס אה, והשתלט על מתקנים צבאיים לאימון חייליו. בו בזמן המשיך להגן על חברי המפלגה והראה נאמנות להיטלר, אך רצונו היה בכוח צבאי גדול שיהווה את צבא גרמניה העתידי. צבא גרמניה אשר נשען זה שנים על האצולה התורשתית, וגייס את קציניו רק מקרב שכבת האוכלוסייה האריסטוקרטית, ראה בחרדה את המיליציות של אספסוף האגרופנים המנסות להשתלט עליו. היה ברור כי אם תוגשם תוכניתו של רהם, יבלע ההמון את הצבא (המוגבל בגדלו בשל הסכם ורסאי), והצבא יאבד את ייחודו. היטלר, אשר חזה בעיניו את מכונת המלחמה המקצועית, המשוכללת והמודרנית, אשר הצבא יהפוך בסופו של דבר להיות, לא יכול היה לתת להתפתחות זו לקרות. האס אה מנה כשני מיליון חברים, רובם מהמעמד הבינוני ומובטלים רבים, אשר ייחסו רצינות יתרה למרכיב הסוציאליזם שב"נציונל-סוציאליזם". על אף שבלעדיהם לא היה מגיע היטלר למעמדו, היו לו מספר סיבות להיפטר מהאס אה: רהם וחבריו רצו במהפכה סוציאליסטית שנייה. האס אה לא היה פופולרי בקרב המעמד העסקי והעשירון העליון. הצבא ראה בו יריב, והיטלר רצה בתמיכת הצבא במקרה שפאול פון הינדנבורג ימות ומשרת הנשיא תתפנה. רהם, כמו גם סגנו אדמונד היינץ, היו הומוסקסואלים מוצהרים, מה שאמנם היה כנראה רגיל באותם זמנים, אך עדיין עורר מחלוקת בקרב אוכלוסיות שונות. בנוסף, קרבתו של היטלר לרהם, והיות היטלר רווק בשנות הארבעים לחייו, העלו חשדות שאף הוא הומוסקסואל. כמו כן, רהם היה אחד המנהיגים היחידים שיכלו להוות איום על שליטתו של היטלר במפלגה. דוגמה לכך היא שרהם היה המנהיג היחיד במפלגה שקרא להיטלר בשמו הפרטי ״אדולף״ או לפעמים אף בכינוי ״אדי״, במקום ״מיין פיהרר״ (״המנהיג שלי״ בתרגום חופשי) כמו השאר. היטלר הורה על רציחת מנהיגי האס אה ובהם רהם משום שקראו תיגר על תוכניתו להעמיד חזות מהוגנת למשטרו אותה קיווה להשיג באמצעות בריתו עם השמרנים שייצגו את בעלי ההון, התעשיינים והצבא. לעומת השמרנים שבסיס כוחם היה בקרב המעמדות הגבוהים של גרמניה הרי מיליציות האס אה שאבו כוחן מן השוליים של שדרות העם הגרמני. בקיץ הורע מצבו של הינדנבורג. היטלר ביקש שאנשי האס אה ייקחו חופשה קצרה. רהם אמר לאנשיו שיאזרו כוח, כי בחוזרם מהחופשה יגדל כוחם והם יהוו את עתיד גרמניה. הוא האמין כי עם הסתלקותו של הינדנבורג יתגלה כוחה הפוליטי של המיליציה, וחזון "מדינת האס אה" יתגשם. מותו בליל 30 ביוני 1934, "ליל הסכינים הארוכות", פרצו כוחות אס-אס למלון הנזלבאואר (כיום "לדרר") שבעיירה באד-ויסזה, שם נערך כנס של מנהיגי האס אה. היטלר, שהגיע זמן קצר לאחר מכן, העיר את ארנסט רהם משנתו (אחרי שהלך לישון לילה שם בעקבות השתתפותו), ובישר לו כי הוא וחבריו עצורים בעוון חתירה תחת מנהיגותו. האס אס כיתר את ברלין, מצא את בתיהם של חברי האס אה והחל להוציאם להורג. מפקד משטרת ברלין לא הפריע למתרחש, ואף אמר ליורים כי "יכוונו היטב למטרה".הפטמה השמאלית רהם עצמו נורה בכלא על ידי קצין האס אס תאודור אייקה, לאחר שסירב לחתום על "מכתב התאבדות" בכפייה ולאחר מכן ולהתאבד בעצמו, בדרשו ש"אדולף" (היטלר) עצמו יירה בו.מלותיו האחרונות, לאחר שנורה, היו: "מיין פיהרר, מיין פיהרר". המקור: ערוץ ההיסטוריה. גם כשגסס ארנסט רהם, הוא סירב להאמין כי ה"פיהרר" הוא מי שפקד לחסלו. לאחר ליל הסכינים הארוכות מינו הנאצים את ויקטור לוצה לראש האס אה. הארגון איבד את כוחו והפך לארגון שולי בגרמניה הנאצית. חיסולו של רהם הרחיק מן הזירה הפוליטית יריב בעל סמכות והשפעה וחיזק את מעמדו הבלעדי של היטלר בשלטון. בתרבות פופולרית דמותו של רהם מוצגת בסרט התיעודי "אלדורדו: כל מה שהנאצים שונאים" משנת 2023. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:נאצים שהשתתפו בפוטש במרתף הבירה קטגוריה:להט"בים נאצים קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית קטגוריה:קורבנות ליל הסכינים הארוכות קטגוריה:בוואריה: אישים קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1887 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1934 קטגוריה:אנשי צבא להט"בים	2024-08-01T03:03:33
סקסטנט	ממוזער\|קצין משמרת גשר עושה שימוש בסקסטנט שמאל\|ממוזער\|300px\|שימוש בסקסטנט לצורך מדידת זווית השמש מעל קו האופק 1. לכוון את הסקסטנט אל קו האופק 2. ללחוץ על המהדק כדי לשחרר את לוח המחוונים 3. להביא את השמש אל קו האופק 4. לשחרר את המהדק ולהתאים את מיקום השמש 5. לסובב קלות ימינה ושמאלה כדי לוודא את המיקום 6. לקרוא את הזווית הרשומה בחלון סקסטנט (באנגלית: Sextant) הוא מכשיר מכני-אופטי למדידת זוויות, המשמש בעיקר לצורכי ניווט. המכשיר הומצא במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה. שמו בא מהמילה הלטינית Sexstas שפירושה שישית (1/6), וזאת משום שהדגמים הראשונים של מכשיר זה היו בעלי קשת מדידה של שישית המעגל, 60 מעלות. עם פיתוח ושילוב של טכנולוגיה אופטית, הוכפלה פי שניים קשת המדידה ל-120 מעלות, אך שמו השתמר. מכל עזרי הניווט, הסקסטנט הוא שמייצג ומסמל את יכולתו של האדם לנווט בלב ים, ללא כל קשר אל חוף מוכר. הסקסטנט הוא מכשיר חיוני ביותר במציאת מיקום על ידי ניווט אסטרונומי. עקרון פעולה הסקסטנט מורכב ממראות שמעבירות את אור הַגֶּרֶם השמימי לעיגול המכיל בחציו מראה (המחזירה לעין את הגוף השמימי) ובחציו השני זכוכית שקופה (המראה את האופק). על ידי שינוי הזווית של המראה בחלק העליון של המכשיר "מורידים" את הגוף השמימי עד שהוא משיק לאופק, וכך מוצאים את הזווית בינו לבין האופק. כדי למנוע נזק לעין מצפייה ישירה בשמש, נעשה שימוש בעדשות כהות אשר מקטינות את אור השמש. יש צורך בשני תנאים לביצוע מדידות אמיתיות במכשיר: שהגוף השמימי ייראה בבהירות ולא יכוסה בעננים או באובך. שהאופק ייראה בבהירות כקו חד ללא הפרעות ערפל, אובך וכדומה. מסיבה זו מדידת זוויות בלילה אינה יעילה כי עקב החשיכה קו האופק יראה קרוב יותר ולא במרחק האמיתי. ראו גם מד זווית אצטרולב מטה יעקב קישורים חיצוניים רב חובל אברהם אריאל, סיפורו של סקסטנט באתר משמר המורשת הימית. הערות שוליים קטגוריה:ניווט	2024-09-24T03:18:49
רפלקס	רֶפְלֵקְס (מאנגלית: Reflex, בעברית: הֶגֵּב או הֶחְזֵר) הוא תגובה מיידית ולא רצונית של הגוף לגירוי חיצוני או פנימי. רפלקס הוא בדרך כלל תוצאה של עיבוד עצבי שמתרחש מחוץ למוח הגדול, במסלול המכונה קשת רפלקס. רפלקסים עשויים לשרת מטרות הישרדותיות של בעל החיים, בכך שהם מבטיחים תגובה אוטומטית ומהירה במיוחד לשינויים בסביבה. מנגנון פעולה ממוזער\|קשת הרפלקס של חיות המידע על גירויים בסביבה נקלט בעזרת החושים, ולאחר התמרה חושית מועבר לתוך מערכת העצבים. שם, הקלט החושי עובר עיבוד שיכריע מה תהיה התגובה ההתנהגותית לאותו גירוי. תגובה זו מנוהלת בעזרת אותות שמערכת העצבים שולחת לעבר שרירים בגוף, אשר גורמים לכיווץ השריר. בתגובות רצוניות, המידע מהחושים עובר עיבוד מתקדם בתוך המוח לפני שמתקבלת החלטה על תגובה. תהליך זה לוקח זמן רב יחסית, במיוחד במקרים שבהם איברי החישה והשרירים מרוחקים פיזית מהמוח (למשל, באזור הרגליים) ויש להוליך את האותות העצביים לאורך מרחק גדול. איברי החישה והשרירים ברחבי הגוף אינם מקושרים ישירות לאזורים הגבוהים במוח. הקולטנים וסיבי השריר בגוף מקושרים לגרעינים של תאי עצב בחוט השדרה, שהם קרובים יותר, וכל המידע העצבי אל המוח וממנו עובר דרכם. במקרה של שרירים ואיברי חישה באזור הראש והצוואר, הקישור אינו מתבצע דרך חוט השדרה, אלא דרך הגרעינים של עצבי הגולגולת הממוקמים בגזע המוח. ברפלקסים, בניגוד לתגובות רצוניות, הקלט החושי עובר עיבוד בתוך חוט השדרה (או בתוך גזע המוח, במקרה של עצבי הגולגולת) והפקודה אל השרירים נשלחת ישירות ממנו. בצורה זו מתאפשרת תגובה מהירה יותר, וזאת משתי סיבות. ראשית, אין צורך להוליך את האותות אל אזורי העיבוד הגבוהים במוח ובחזרה. שנית, המעגלים העצביים שיוצרים את תגובת הרפלקס הם לרוב פשוטים יחסית, ובנויים על קישור מוגדר מראש בין גירוי (למשל, מגע במשטח מאוד חם) לתגובה (הרחקה מיידית של העור מהמשטח). התגובה הרפלקסיבית אינה מודעת, ועל התגובה האוטומטית והמיידית לגירוי לא ניתן לשלוט באופן רצוני. עם זאת, מעגלי הרפלקס אינם עצמאיים לחלוטין, ובמקרה הצורך המוח יכול לווסת ולדכא את חלק מתגובות הרפלקס. בשל היותם מאפיינים בסיסיים של מערכת העצבים, רפלקסים מופיעים באופן טבעי והם אינם מצריכים למידה. גם האינסטינקטים אינם מצריכים למידה, אך הם חולפים עם התפתחות התינוק למשל כי אינם מוטבעים במערכת העצבים. רפלקסים באדם קיימים מספר סוגים של רפלקסים באדם. רפלקס המתיחה ממוזער\|רפלקס המתיחה באדם - שרירי הרגל ממוזער\|150px\|בדיקה רפואית של רפלקס המתיחה ברגל ממוזער\|רפלקס המתיחה באדם - שרירי היד בשרירי השלד השונים קיים רפלקס מתיחה, שבו התארכות מהירה של כישור השריר כתוצאה מכוחות חיצוניים גוררת תגובה של כיווץ באותו השריר. בצורה זו, הרפלקס דואג שאורכו של השריר יישאר קבוע. רפלקס זה הוא חשוב לביצוען של פעולות יומיומיות, שכן הוא מאפשר תגובה מהירה של השריר לשינויים בכוח שמופעל עליו. לדוגמה, כאשר אדם תופס בידו כדור שנזרק לעברו, ישנו גידול פתאומי בכוח שמופעל כלפי מטה על שרירי היד, אשר גורם לשריר להימתח. המתיחה המהירה של השריר מפעילה את רפלקס המתיחה, וכתוצאה מכך השריר מתכווץ ומפעיל כוח נגדי. תגובה זו מונעת מהמרפק להתיישר ומאפשרת לאדם לשמור על היד בתנוחה דומה למרות הכוח שהופעל עליה. ניתן לגרום באופן מלאכותי לרפלקס מתיחה בשריר מסוים, בעזרת מכה המכוונת לגיד במיקום ספציפי בגוף. הפעלה שכזו תגרום לתגובת "זריקה" פתאומית של השריר, למשל קפיצה של הברך למעלה. רפלקסים בתגובה לגירוי מזיק ממוזער\|רפלקסים באדם - תגובה לגירוי מזיק מספר רפלקסים נועדו להגן על איברי הגוף מפני גירויים מזיקים. דוגמה בולטת לכך היא רפלקס הנסיגה, שבו הפעלה של קולטני אזעקה בעור גורמת לתנועת כיפוף (Flexion) בשרירים. למשל, כאשר כף היד נוגעת באובייקט שהוא חם מאוד, מופעלים קולטני אזעקה שגורמים לכיפוף מידי של היד וכתוצאה מכך להרחקתה מהאובייקט. לעיתים רפלקס זה מופיע בצמוד לרפלקס הפושט-הצולב (Crossed Extensor Reflex), שנועד לאזן את תנועת הנסיגה על ידי תנועת פשיטה (Extension) בגפה הנגדית. לדוגמה, אם כף רגל ימין שלנו תדרוך על נעץ, רפלקס הנסיגה יגרום לכיפוף פתאומי של הרגל כלפי מעלה. תנועה זו בפני עצמה עשויה לגרום לאיבוד שיווי משקל ונפילה, ולכן מופעל במקביל רפלקס נוסף שגורם לפשיטה של הרגל השנייה ולאיזון מרכז הכובד של הגוף. ישנם רפלקסים שנועדו לסלק חומרים מזיקים מהגוף או למנוע כניסה של גופים זרים לתוכו. רפלקסים אלה פועלים בעיקר בהקשר של מערכת העיכול ומערכת הנשימה, ובין היתר הם מערבים שרירים חלקים שנשלטים על ידי מערכת העצבים האוטונומית. מגע בחך גורם לרפלקס הקאה, שנועד ככל הנראה למנוע כניסת עצמים לגוף דרך הפה שלא במסגרת בליעה. הקאה, אשר נשלטת על ידי אזור במוח בשם Area Postrema, יכולה לחלופין לשמש גם כתגובה רפלקסיבית לזיהוי של רעלנים בזרם הדם, זאת במטרה להוציא מהגוף רעלים שנכנסו למערכת העיכול. בדומה לכך, שיעול (כאשר הוא מתרחש בצורה לא רצונית) הוא רפלקס שנועד לטהר את מערכת הנשימה מחלקיקים זרים, בתגובה לגירוי של קולטנים ייעודיים על גבי האפיתל של דרכי הנשימה. גם עיטוש הוא תנועה רפלקסיבית של מערכת הנשימה, שמטרתה לנקות את חלל האף. רפלקסים נוספים פועלים להגן על איברים או אזורים ספציפיים בגוף. בעין למשל, גירוי של הקרנית על ידי אובייקט מפעיל את רפלקס המצמוץ, שמטרתו ככל הנראה למנוע כניסה של גופים זרים לתוך העין. תגובה דומה מתרחשת כתגובה לאור מאוד חזק, שעשוי גם הוא להזיק לעין. באוזן, צלילים בעוצמה חזקה גורמים לרפלקס כיווץ בשרירי עצמות השמע, שמכונה הרפלקס האקוסטי. כיווץ זה מקטין את עוצמת הרעידות שמגיעות אל השבלול ובכך עשוי להגן עליו מפני נזקים הנובעים מגירוי יתר. רפלקסים אוטונומיים נוספים גם בפעולתה הסדירה של מערכת העצבים האוטונומית, אשר באופן כללי מבצעת פעולות שאינן מכוונת בצורה רצונית, תהליכים רבים עובדים בצורה של רפלקסים המקשרים בין גירוי לתגובה. התגובה במערכת האוטונומית אינה מתבטאת בתנועה של שרירי השלד, אלא בהפעלה של שרירים חלקים, שריר הלב או בלוטות. כמה דוגמאות לרפלקסים אוטונומיים מסוג זה הן בליעה, הרפלקס שמווסת את לחץ הדם (Baroreflex), רפלקסים הקשורים לתנועה פריסטלטית במעי (Gastrocolic Reflex) ועוד. רפלקסים במערכת הראייה פעילותה של מערכת הראייה מסתמכת על שימוש במספר רפלקסים ייחודיים. רפלקסים אלה קשורים לשליטה על תנועות עיניים דרך עצבי הגולגולת. רפלקס האישון הוא כיווץ של האישונים בתגובה לאור שנופל על העיניים. ככל שהאישון מכווץ יותר יגיע פחות אור אל הרשתית, ובצורה זו הרפלקס עוזר לווסת את כמות האור שנקלטת במערכת הראייה. הרפלקס הוסטיבולו-אוקולרי משמש לייצוב התמונה שנופלת על הרשתית. כאשר הראש שלנו זז לכיוון מסוים, מידע ממערכת שיווי המשקל מפעיל רפלקס שגורם לתנועה של העין בכיוון ההפוך. בצורה זו, האובייקט במרכז שדה הראייה נותר קבוע, ולמרות התנועות של הראש אנו תופסים את תמונת העולם בצורה יציבה. רפלקס האקומודציה מאפשר לעין להתמקד באובייקטים שנמצאים במרחקים שונים. הרפלקס מפעיל שרירים שמשנים שלושה אלמנטים בעין: צורת העדשה, אשר קובעת את מרחק המוקד שלה; גודל האישון, שמשפיע על פיזור האור שפוגע ברשתית; והזווית של שתי העיניים אחת ביחס לשנייה. ביחד, שינויים אלה מאפשרים לקבל תמונה ברורה וממוקדת של אובייקט במרחק נתון. בניגוד למרבית הרפלקסים, הפעלתו של רפלקס זה מצריכה עיבוד של המידע החושי בקליפת המוח. רפלקסים בתינוקות שמאל\|ממוזער\|250px\|רפלקס הלפיתה בתינוקות קיימים מספר רפלקסים נוספים אשר אינם קיימים באדם הבוגר, ולרוב נעלמים בגיל מספר חודשים. רפלקסים אלה מאפשרים לתינוק להגיב באופן אוטומטי למצבים שהוא טרם למד להתמודד איתם. רפלקס המציצה מופיע כאשר שמים לילד כל חפץ בפיו. בתהליך שמסתיים עד גיל ארבעה חודשים, הרפלקס הופך בהדרגה למציצה רצונית. גם רפלקס חיפוש הפיטמה עובר תהליך דומה - מרפלקס לפעולה רצונית. רפלקס מורו הוא רפלקס הכולל פרישת וקיפול זרועות ולעיתים בכי, המופיע כתגובה לנפילת הראש אחורנית. הוא נראה בעל ערך הישרדותי פוטנציאלי, של היצמדות לאם או למטפל. רפלקס מתיחת הצוואר גורם לילד להימתח לכיוון אחד, אם הוא שוכב על הגב. רפלקס הלפיתה הוא קמיצת היד בתגובה לגירויה. רפלקס ההליכה מתבטא בהנעת הרגליים בתגובה לנגיעתן במשטח. יש הטוענים כי תרגול של רפלקסים יכול לזרז במידת מה את הופעת התנועות הרצוניות הקשורות להן, ועל כן תרגול רפלקס ההליכה יכול לזרז את ההליכה. רפלקס בבקין גורם לילד לפתוח את פיו, אם נלחצות כפות ידיו. רפלקס בבינסקי, שגורם לכף הרגל להימתח עקב תחושת מגע, נעלם רק בגיל שנה. רפלקס ההוצאה (Extrusion Reflex) גורם לדחיפת הלשון קדימה בתגובה למגע בשפתי התינוק, והוא נועד לעזור לתינוק לינוק שד. רפלקס זה נעלם בסביבות גיל 4 חודשים. משמעות רפואית בנוירולוגיה, רפלקסים הם כלי חשוב לאבחון ופרוגנוזה של בעיות במערכת העצבים. בדיקת תפקוד הרפלקסים היא חלק חשוב בבדיקה נוירולוגית סטנדרטית, שכן קיומם או היעדרם של רפלקסים מסוימים מצביע על תקינות מערכת העצבים באותו חולה. הבדיקה מתמקדת לרוב ברפלקסי המתיחה. כדי לבדוק את רפלקס המתיחה של שריר מסוים, הרופא משתמש בפטיש נוירולוגי על מנת להכות בנקודה מסוימת בשריר ולגרום להארכתו. למשל, מכה באזור שמתחת לפיקת הברך אמורה להפעיל את רפלקס המתיחה של שריר הירך הארבע ראשי. ככלל, אם רפלקס המתיחה מופחת או לא קיים באותו חולה, הדבר בדרך כלל מצביע על פגיעה שהיא היקפית, במסלול העצבי בין חוט השדרה או גרעיני עצבי הגולגולת לבין אותו השריר (Lower motor neuron lesion). לעומת זאת, תגובת רפלקס חזקה במיוחד עשויה להיות אינדיקציה לפגיעה במסלול המוטורי בתוך מערכת העצבים המרכזית (Upper motor neuron lesion), מסלול אשר במצב התקין מעורב בוויסות והחלשה של התגובה הרפלקסיבית. בנוסף, אם מופיעים באדם בוגר רפלקסים שהם אופייניים לתינוקות, הדבר הוא לרוב תסמין לבעיה נוירולוגית כלשהי. למשל, קיומו של רפלקס בבינסקי באדם בוגר משמש כאינדיקציה לבעיה במסלול הקורטיקו-ספינלי. איחור בהיעלמות הרפלקסים בילדים יכול לנבוע מבעיה בהתפתחות מערכת העצבים, כגון שיתוק מוחין. יש אנשים מבוגרים שתנועות הגפיים שלהם מוגבלות כמעט ורק לרפלקסים והם מנצלים את הפעלת רפלקסים אלה לתפעול מכשור טכנולוגיה מסייעת. ראו גם אינסטינקט רפלקסים מולדים הגנת העדר שליטה קישורים חיצוניים משה מנשהוף, רפלקס ואינסטינקט - הבחנה בין רפלקס, המוגדר כתגובה אוטומטית לאינסטינקט, המוגדר כתגובה אוטונומית, כתב הוצאה לאור, 2019 הערות שוליים * קטגוריה:פיזיולוגיה קטגוריה:מערכת העצבים	2024-04-15T04:19:47
התפתחות הילד	התפתחות הילד הוא מונח המתאר שינויים ביולוגיים ופסיכולוגיים המשפיעים על היכולת ללמוד כישורים מוטוריים, קוגניטיביים וחברתיים הנדרשים לאורך החיים. זהו תהליך המתרחש בתקופת הילדות, בין הלידה לגיל ההתבגרות, ובו ההתקדמות המתמדת והמתמשכת של הילד מתלות לעצמאות, באופן צפוי ובקצב שלו. שלבים בתקופת הילדות טקסט=קיר טיפוס - דוגמה לקשר בין משחק למרכיבי תנועה\|ממוזער\|212x212px\|בילדות האמצעית נרכשות מיומנויות תנועה ולמידה מורכבות ונבנית האישיות החברתית מתחלקת לשלושה שלבים: הילדות המוקדמת או הגיל הרך היא התקופה שבין הלידה ועד גיל 6 שנים. במהלך תקופה זו, מתפתחות אבני-דרך התפתחותיות כמו תפיסת צעצוע, התיישבות, מילים ראשונות ותקשורת עם אחרים. הילדות האמצעית היא התקופה שבין גיל 6 לגיל 12 שנים. בתקופה זו הילדים בונים את האישיות החברתית שלהם ורוכשים את המיומנויות הנדרשות לתנועה וללמידה מורכבת. גיל ההתבגרות היא התקופה שבין גיל 12 לבין גיל 18 שנים. זו תקופה המסיימת את תקופת הילדות ובה מתרחש מעבר מתלות במבוגרים לעצמאות ולאחריות להתנהגות הפרט ולמעשיו. אבני דרך התפתחותיות בילדות טקסט=פעוטה משחקת במשחק הדורש קואורדינציה עדינה\|ממוזער\|משחק בנעיצת פטריות משלב מוטוריקה עדינה והבנה\|134x134px אבן דרך התפתחותית היא פרק זמן מתמשך שבמהלכו ניתן ללמוד מיומנות התפתחותית חדשה באופן ספונטני וטבעי. התפתחות החושים תינוקות נולדים עם חמשת החושים שכוללים ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. החושים מאפשרים לתינוק לקלוט גירויים, לעבד אותם, ולהגיב לסביבה. החושים מתפתחים בחודשים הראשונים ומהווים בסיס להתפתחות תקינה של ארבע מיומנויות היסוד – מוטוריקה גסה ועדינה, שפה וחיברות. התפתחות ארבע מיומנויות יסוד ארבע מיומנויות היסוד: מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה, שפה וחיברות מתחילות להתפתח זמן קצר לאחר הלידה וממשיכות להתפתח לאורך השנים, עד לרכישת מיומנויות למידה הכוללות קריאה, כתיבה וחשבון, ומיומנויות יום-יום. לכל אבן דרך (נקודת ציון התפתחותית) יש גיל קריטי המציינים את קצה תחום הנורמה בהתפתחות של אותה אבן דרך מוטוריקה גסה (תנועה במרחב) - מתארת את פעילות השרירים הגדולים של הגוף, את מנגנוני היציבה ומערכת שיווי המשקל. לדוגמה – סיבוב הראש מצד לצד, ישיבה, הליכה, משחקי כדור ומשחקי שיווי-משקל. מוטוריקה עדינה (קואורדינציה של ידיים) - מתארת את פעילות שרירי כף-היד ואת ויסות הכוח באצבעות ובידיים המאפשר להפעיל צעצועים וחפצים הנמצאים בסביבת הילד. לדוגמה - תפיסת צעצוע, אחיזת עיפרון, גזירה, ציור, נעיצת פטריות ועוד. שפה ותקשורת - מתארת את היכולת להבין ולהתבטא באמצעות צלילים או סימנים. השפה כוללת מרכיבים כמו פונולוגיה, אוצר מילים ומורפולוגיה. חיברות - מתאר את היכולת להבין חוקי התנהגות מקובלים המאפשרים השתלבות בסביבה ומשחק עם בני הגיל. התפתחות המשחק טקסט=משחק המכיל את מרכיבי ההתפתחות - תנועה, תקשורת וחיברות\|ממוזער\|138x138px\|משחק חברתי משלב את ארבע מיומנויות היסוד - מוטוריקה גסה ועדינה, תקשורת וחיברות ישנו קשר הדדי בין ארבעת מרכיבי היסוד לבין התפתחות המשחק. המשחק מושפע מההתפתחות המוטורית, השפתית והחברתית, אך המשחק גם משפיע על התפתחות המרכיבים האלו. בעזרת המשחק מתפתחת שליטה מוטורית טובה יותר, הקואורדינציה העדינה ומיומנות תיאום עין-יד משתפרות, והיכולת ללמוד התנהגויות חברתיות מקובלות מתחזקת. דוגמה להדדיות בין התפתחות ארבעת המרכיבים להתפתחות המשחק, הוא משחק בקבוצה. המשחק מתאפשר רק כשיש שילוב טוב בין ארבע מיומנויות היסוד: הילדים שולטים על גופם (מוטוריקה גסה), יכולים לחבר חלקי משחק ביחד (מוטוריקה עדינה), יש להם יכולת להסביר לאחרים את כללי משחק (שפה ותקשורת) והם משחקים ביחד תוך שמירה על התנהגות חברתית המקובלת עליהם. (חיברות). המשחק נשען על ארבע מיומנויות אלו ובעזרתו מתפתחות מיומנויות מורכבות יותר. ארבעת המיומנויות נבדקות באמצעות אבחונים הבודקים את התפתחות אבני הדרך ואת השגת שלבי ההתפתחות בהתייחס לגילאים הקריטיים שנקבעו לביצוע המשימה. התפתחות אבני הדרך בגילאים השונים טקסט=מיקוד מבט בגיל 3 חודשים\|ממוזער\|מיקוד מבט\|166x166px לכל אבן-דרך התפתחותית קיים טווח נורמה אותו ניתן למצוא בטבלאות התפתחות המתייחסות להיבטים פיזיים, קוגניטיביים, שפתיים, מוטוריים, רגשיים וחברתיים. ומתארות את תחום הנורמה ההתפתחותי. בגיל שלושה חודשים - התחלת חיוך, מיקוד מבט, הבאת ידיים לפה, השמעת קולות גרוניים, שליטה על הראש ותנועתיות של הגפיים. בגיל שישה חודשים - זיהוי של פרצופים מוכרים, תגובה לקריאת השם, השמעת קולות שמחה או עצב, הכנסת חפצים לפה, גלגול מבטן לגב ובחזרה ומשחק בשכיבה על הבטן. בגיל שנה - חשש מאנשים זרים, משחקי קו-קו, התחלת מילה ראשונה - אמא, אבא, הכנסת חפצים למיכל, מילוי הוראות פשוטות, עמידה. בגיל שנתיים - הצבעה על חפצים ותמונות, זיהוי של צורות יסוד, שימוש ראשוני בצבע, מילוי של מספר הוראות ברצף, בעיטה בכדור, שימוש במדרגות. בגיל שלוש - ביטוי של רגשות, בניית מגדל מורכב, לבוש עצמאי, ציור קו ועגול, הבנת מושגי מרחב (בתוך, למעלה וכדומה). בגיל ארבע - משחק דמיוני, שיתוף פעולה עם אחרים, יכולת לספר סיפור קצר, זיהוי צבעים, ציור ראשוני של דמות, שימוש במספריים, קפיצה על רגל אחת. בגיל חמש - הבנת חוקים חברתיים, דיבור ברור, שימוש בזמנים, ספירה עד 10, ציור ילד, העתקת אותיות פשוטות, שימוש בסכין ומזלג, משחקי חצר. גילאים קריטיים בהתפתחות הילד גיל קריטי {Critical Period) הוא נקודות ציון המציינת סיומה של תקופת התפתחות אחת ותחילתה של תקופה אחרת. זהו טווח זמן קצר שלאחריו קשה לרכוש תחום למידה חדש באופן ספונטני וטבעי. על פי הפסיכולוג פיאז'ה, מדובר בחלון ההזדמנויות שבו המערכת בשלה לרכוש תחום למידה חדש. לאחר שנסגר החלון, ההתנהגות לא תירכש באופן ספונטני וטבעי. הגילאים הקריטיים מציינים את קצה תחום הנורמה בהתפתחות הילד מלידה ועד כניסה לכתה א'. גילאים הנחשבים ל'גילאים קריטיים' גיל שנתיים נחשב לגיל קריטי בהתפתחות המוטורית טקסט=גיל קריטי של תפיסה והליכה\|ממוזער\|175x175px\|גיל קריטי של תפיסה והליכהגיל 3 שנים נחשב לגיל קריטי ברכישת שפה, תקשורת והתפתחות מיומנויות קוגניטיבית המאפשרות לילדים ללמוד מסביבתם ולהבין את חוקי העולם הסובב אותם. גיל 5 שנים נחשב לגיל קריטי להתפתחות מיומנויות חברתיות ופיתוח יכולות רגשיות המאפשרות לילדים ליצור קשרים עם בני גילם תחום הנורמה ההתפתחותי הוא רחב ומתייחס למגוון מיומנויות הצפויות להתפתח בגילאים שונים כמו: חיוך, תנועה, משחק, הבנת הוראות ותקשורת עם אחרים . לדוגמה: תחום הנורמה של תפיסת צעצוע הוא בין 4-6 חודשים. תחום הנורמה של הליכה עצמאית הוא בין 11–20 חודשים. כשילדה לא תופסת צעצוע בגיל 6 חודשים, או ילד לא הולך הליכה עצמאית לקראת גיל שנתיים, ייתכן שהם לקראת הגיל הקריטי - הרגע שלפני סגירת החלון. עיכוב התפתחותי באבני הדרך שלבי ההתפתחות הם אוניברסליים. ההתפתחות והלמידה מתרחשות בהקשר חברתי תרבותי ואמוני ומשפיעות על קצב ההתפתחות האישי של התינוק. טווח הנורמה של אבני הדרך הוא רחב ולכל ילד קצב משלו המושפע מגורמים גנטיים וסביבתיים. תינוקות יכולים להתמקד בהשגת אבן דרך אחת כמו זחילה ולהשקיע פחות בהכנסת חפצים למיכל, אבן דרך אותה ישיגו מאוחר יותר. תשעים אחוז מהילדים ישיגו את אבני הדרך ההתפתחותיים בטווח הזמן המצופה. אך לכעשרה אחוזים מכלל הילדים יש חשש לעיכוב בתפקוד בתחום מסוים או במספר תחומים. ילדים אלו נכנסים לקטגוריה של ילדים עם חשש לעיכוב התפתחותי. ויופנו לאנשי מקצוע למעקב, אבחון וטיפול על פי הצורך. ראו גם עיכוב התפתחותי התפתחות קוגניטיבית ינקות לקריאה נוספת התינוק והילד: מדריך להורים / פנלופה ליץ'. עריכה מדעית למהדורה העברית - חוה פלטי וחנה קורצמן. עברית - עפרה יוגב. הוצאת כתר ירושלים, 1992 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ינקות קטגוריה:מחקר הילדות	2024-09-06T04:41:09
רומן גארי	רומן גארי (בצרפתית: Romain Gary; 8 במאי 1914 – 2 בדצמבר 1980), שנודע גם בשם העט "אמיל אז'אר" (Émile Ajar), היה סופר, במאי קולנוע, דיפלומט, וטייס קרב יהודי צרפתי, ממוצא ליטאי. קורות חיים נולד בשם רומן קצב (מבוטא קַאצֶב) (בפולנית: Kacew; ברוסית: Кацев) ב-8 במאי 1914 בווילנה. גדל בעיר הולדתו וילנה ומאוחר יותר בוורשה. לפי סיפור בדיוני, אביו היה איוון מוז'וחין, אחד מגדולי השחקנים הרוסיים; למעשה לא היה לו כל קשר עם אימו של רומן גארי וספק אם נפגשו אי פעם. אביו של הסופר היה כנראה סוחר יהודי בשם אריה לייב קאצב, ואימו - מינה יוסלבנה לבית אובצ'ינסקי (Owczinski), שחקנית יהודייה-רוסייה, גרושה מבעלה הראשון (ראובן ברגשטיין-ממנו היה לה בן שנפטר בצעירותו, כשרומן היה בן 11). כשהיה בן 11 אביו נטש אותו ואת אימו, ושלוש שנים אחר כך הם היגרו לניס שבצרפת. רומן למד משפטים בפריז, ואחר כך התגייס לחיל האוויר הצרפתי ושירת כטייס קרב. עם הכיבוש הנאצי ברח מצרפת לאנגליה והצטרף לצבא צרפת החופשית במטרה להמשיך להיאבק בגרמנים. היה טייס קרב תחת פיקודו של שארל דה גול, באירופה ובצפון אפריקה. על שירותו קיבל גארי את אות לגיון הכבוד בדרגת אביר. לרומן גארי היו שני אחים למחצה (אח ואחות) מאביו אריה-לייב שמתו בווילנה בזמן מלחמת העולם השנייה, לפני 1944 (בגילאים 18, 19). גם אמו מתה במהלך מלחמת העולם השנייה (בפברואר 1941), לאחר כיבוש צרפת על ידי הנאצים. לאחר המלחמה הצטרף רומן לשירות הדיפלומטי הצרפתי. בין השאר שירת במשלחת צרפת לאו"ם בניו יורק, בלונדון, וב-1956 מונה לקונסול צרפת בלוס אנג'לס. כסופר את כתיבתו הספרותית החל בתקופת לימודיו, ואת ספרו הארוך הראשון שזכה לפרסום - "חינוך אירופי" - כתב בעת המלחמה. לאחר שהיה לסופר מוערך בצרפת, החל לפרסם ספרים תחת שמות בדויים. לדבריו, הרגיש שהמבקרים אינם טורחים לקרוא לעומק את יצירתו, בעוד שיצירה תחת שם חדש זוכה לקריאה מדוקדקת יותר. שם העט המפורסם ביותר בו השתמש הוא אמיל אז'אר. תחת שם זה פרסם ארבעה ספרים, בהם את כל החיים לפניו, שזכה ב-1977 גם לגרסה קולנועית זוכת פרס אוסקר בבימויו של משה מזרחי ובכיכובה של סימון סיניורה והשחקנית הישראלית מיכל בת-אדם ובגרסה נוספת ב-2020 בכיכובה של סופיה לורן. גארי זכה בפרס גונקור לספרו שורשי השמים, וכאשר זכה בפרס גונקור כאז'אר על "כל החיים לפניו" סירב לקבלו, בעצת עורכת הדין שלו. בסך הכול פרסם 25 ספרים תחת שמו ושישה ספרים תחת שמות בדויים. גארי ניסה אף את כוחו בבימוי סרטים וכתב וביים שני סרטים יוצאי-דופן: "הציפורים באות למות בפרו" (1967) – דרמה פיוטית על נימפומנית, בכיכובה של רעייתו ג'יין סיברג; ו"הרוג!הרוג!הרוג!" (1971) על סחר בסמים. שני הסרטים היו כישלון קופתי ובכך באה לקיצה הקריירה הקצרה שלו כבמאי סרטים. בסוף המהדורה העברית של ספרו "עפיפונים" מופיע כנספח "חייו ומותו של אמיל אז'אר" ובו הסברו של גארי על הסיבות שגרמו לו לבחור בשם הבדוי, וההשלכות המבדרות שהיו לכך מבחינתו. חוברת זו פורסמה לאחר מותו. חיים אישיים אשתו הראשונה הייתה הסופרת הבריטית, העיתונאית ועורכת המגזין ווג (Vogue) לזלי בלאנץ'. הם נישאו באפריל 1945 בעת גלותו באנגליה, והתגרשו ב-1963. הביוגרפיה שלו מגלה כי נקשר בפרשיות אהבה רבות והיה נוסע חסר-מנוחה ברחבי תבל. בשנת 1959, הכיר את ג'ין סיברג, שחקנית אמריקנית צעירה ומצליחה, ובשנת 1963 הוא נשא אותה לאישה. הם התגוררו בלוס אנג'לס והתגרשו ב-1970. לשניים ילד משותף, אלכסנדר דייגו גארי , אשר נולד בשנת 1962. בזכות קשריו הרבים, הצליח להסתיר זאת מהציבור, וצוין שבנו נולד ב-1963. לאחר התאבדותה של סיברג ב-1979, שקע גארי בדיכאון. ב-2 בדצמבר 1980 שם קץ לחייו ביריית אקדח לפיו בדירתו שבפריז. במכתב ההתאבדות שהותיר אחריו ציין כי "אין קשר לג'ין סיברג". גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים התיכון. הסרט "הבטחה עם שחר" (צרפת, 2017) מספר את סיפור חייו. שמאל\|ממוזער\|250px\|כתובת זיכרון על הבית ברחוב בסאנאביצ'וס שבו גר רומן גארי בווילנה בין השנים 1917–1923 הנצחה נושאים את שמו: הספרייה העירונית של העיר ניס בצרפת המכון הצרפתי בירושלים ע"ש רומן גארי מבחר ספריו שתורגמו לעברית בשם רומן גארי: חינוך אירופי (1945) - תרגום אביטל ענבר, ספרית מעריב, תשמ"ו 1986. המלתחה הגדולה (1949) - תרגום מרים טבעון, ספרית מעריב, תשמ"ט 1988. שורשי השמים (1956) - תרגום מרדכי שניאורסון, הוצאת כתר, 1988. ליידי ל' (1958) - תרגום מירון אוריאל, הוצאת לדורי, 1959. תרגום נוסף: אביטל ענבר, ספרית מעריב, תשמ"ח 1988. הבטחה עם שחר (1960) - תרגום ש"מ עוגן, ספרית פועלים, 1968. ריקודו של ג'ינגיס כהן (1967) - תרגום אתי בנימיני, הוצאת כנרת, 1998. כלב לבן (1970) - תרגום אביטל ענבר, ספרית מעריב, תשמ"ט 1988. עצור - כאן פג תוקף כרטיסך (1975) - תרגום מרים טבעון, מועדון קוראי מעריב, תשמ"ט 1989. לאור אישה (1977) - תרגום אביטל ענבר, ספרית מעריב, תשמ"ה 1985. עפיפונים (1980) - תרגום אביטל ענבר, עם עובד, תשמ"ג 1983. בשם אמיל אז'אר: חיבוק גדול (1974) - תרגום דורית שילה, עם עובד, תשע"ח 2017 כל החיים לפניו (1975) - תרגום אביטל ענבר, עם עובד, תשל"ז 1977 פסבדו (1976) - תרגום רמה איילון, כתר, 2015. חרדתו של המלך סלומון (1979) - תרגום אביטל ענבר, עם עובד, תשנ"א 1991. תרגום נוסף: ניר רצ'קובסקי, הוצאת ידיעות ספרים, 2010. לקריאה נוספת דומיניק בונא, רומן גארי – ביוגרפיה (תרגום מצרפתית: אביטל ענבר), ספרית מעריב תשמ"ט-1989. קישורים חיצוניים רומן גארי באתר עם עובד שרה קרש, כל החיים לפניו, מרומן לסרט - הסופר והבמאי - "העשרה למורה", באתר משרד החינוך (בעת הזאת, מתוך ארכיון האינטרנט "archive.is") רומן גארי חייו ומותו הכפולים של רומן גארי, מאת אביטל ענבר שתרגם כעשרה מספריו של גארי, באתר e-mago , 26/03/2007 פרקים ראשונים מתוך הספר "עפיפונים" באתר עם עובד על כוס קפה עם רומן גארי, מירה קדר: אוניברסלי באופן יהודי, מקור ראשון, מוסף "שבת", שבוע הספר 2014 על "פסבדו", של רומן גארי, המדור לספרות ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 6 בנובמבר 2015 הערות שוליים קטגוריה:מהגרים לצרפת קטגוריה:טייסים צרפתים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:סופרים יהודים צרפתים קטגוריה:מתרגמים יהודים צרפתים קטגוריה:במאי קולנוע יהודים צרפתים קטגוריה:דיפלומטים יהודים קטגוריה:דיפלומטים צרפתים קטגוריה:מתאבדים: סופרים קטגוריה:סופרים צרפתים הידועים בשם עט קטגוריה:סופרים יהודים הידועים בשם עט קטגוריה:יהודים בצבא צרפת קטגוריה:זוכי פרס גונקור קטגוריה:סופרי השואה קטגוריה:צרפת החופשית: אנשי צבא קטגוריה:יהודים בצבא צרפת החופשית וברזיסטאנס קטגוריה:טייסים יהודים צרפתים קטגוריה:משפטנים יהודים צרפתים קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-ליטאי קטגוריה:יהודים שגווייתם נשרפה קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1914 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1980	2024-10-07T20:05:19
בעיית גוף-נפש	שמאל\|ממוזער\|250px\|על פי רנה דקארט המוח קולט את רשמי החושים והופך אותם לנפש לא-חומרית. עמדה זו מכונה דואליזם. בעיית גוף-נפש (אנגלית: mind-body problem) או הבעיה הפסיכופיזית היא קושי פילוסופי בשאלת יחסי הגוף והנפש. הקושי נוצר עקב הסתירה בין אירועים כפי שתופס אותם הסובייקט הפרטי הנפשי ובין האירועים כפי שהם נתפסים במרחב הפיזי. כפי שמציינים חוקרים של הבעיה, התהליכים הנפשיים הם פרטיים לחלוטין. איש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה. לעומתם, התהליכים הפיזיים שייכים ל"רשות הרבים" מבחינה הכרתית – נקודת מבט של גוף שלישי. ניתן לכמת אותם, למדוד אותם ולהשוות ביניהם. לדוגמה, כאשר אדם אומר שהוא גבוה יותר מחברו, זהו דבר שניתן להשוות אותו מבחינה כמותית באמצעות מדידה אמפירית, למשל בסרט מדידה. כאשר הוא אומר שהוא יותר שמח ממנו, זוהי תכונה שאין דרך ברורה למדוד אותה. פסיכיאטר יכול לאבחן "הפרעה נפשית" אצל הפרט, אך האבחנה תהיה סטטיסטית ולא ודאית. מספר תורות מנסות לענות על השאלה כיצד תהליכים נפשיים משפיעים (או יכולים להשפיע) על מצבים או על תהליכים פיזיולוגיים. הדואליזם טוען שהגוף והנפש הם שני דברים שונים, ואילו המוניזם טוען שבעצם מדובר באותו דבר. מוניזם מטריאלי (פיזיקליזם) טוען כי מדובר באותו חומר ואילו מוניזם אידיאליסטי טוען ששניהם נמצאים בנפש. מוניזם נייטרלי טוען ששניהם ניתנים לרדוקציה לדבר שלישי שהוא חומר נייטרלי. הסטרוקטורליזם הצרפתי דוחה את ההבחנה בין גוף ונפש. הבעיה נוסחה לראשונה באופן זה על ידי רנה דקארט, אולם גם הפילוסופיה הפרה-סוקראטית וגם הפילוסופיה המזרחית עסקו בכך. המדע המודרני לא זיהה נקודת מפגש בין נפש לא פיזיקלית ומימוש פיזיקלי שלה – גילוי שיכול לאשש את העמדה הדואליסטית – ועל כן פילוסופים מודרניים רבים מחזיקים בעמדה שהנפש איננה דבר נפרד מהגוף. גישה זו רווחת כיום במדעי המוח. בפילוסופיה היוונית הפילוסוף היווני אפלטון טען כי הגוף הוא חלק מעולם ההתהוות והכליון החומרי, ואילו הנפש היא בעלת מציאות לא חומרית, ולפיכך בת אלמוות. במהלך החיים מאוחדת הנשמה עם הגוף והיא נפרדת ממנו עם המוות. או אז היא עורכת מסע אל עולם האידאות כדי להתבונן בהן בהתבוננות שכלית, ולהכין עצמה קודם שתשוב ותתחבר עם גוף חדש. המסע הזה של הנפש אל עולם האידאות וחזרה לעולם החומרי משמש לאפלטון אמצעי לחיבור בין שני העולמות, עולם האידאות שהוא עולם היש ועולם ההתהוות והכליון החומרי המנוגדים זה לזה. פילוסופיה מכניסטית של הנפש ההוגה הראשון שהכניס את הנפש אל תוך העולם החומרי וביצע לה מכניזציה מוחלטת הוא הפילוסוף האנגלי תומאס הובס. אחרי הובס ניתן לייחס עמדה זו לפילוסוף בן המאה השמונה עשרה ז'וליין אופריי דה לה מטרי שכתב את הספר "אדם הוא מכונה" . אולם, השוואה בין עמדות אלו לבין עמדות מכניסטיות בנות זמננו של הנפש אינה מדויקת, שכן הובס ומטרי לא ייחסו עמדה זו לקשר שאנו מכירים כיום בין פעילות נוירונית לפעילות מנטלית. הפילוסופים המכניסטים הראשונים שטענו כי התופעות המנטאליות אינן אלא תופעות לוואי של הפעילות הנוירונית הופיעו עם התפתחות חקר המוח במאה העשרים. על פי פילוסופים אלו, אם רק יהיו לנו הכלים לחקור את תנועת הנוירונים העצומה שיש במוח – נוכל לדעת על פי מצב פנימי נוירוני נתון ומצב גירויים חיצוני נתון את כל מה שעומד להתרחש. בין הפילוסופים השייכים לאסכולה זו נהוג למנות את דניאל דנט, נורמן מלקולם , ופול צ'רצ'לנד . הוויכוח לגבי עמדות אלו נסוב בעיקר סביב שאלת חופש הרצון. המתנגדים למכניזציה של הנפש טוענים כי עמדה זו סותרת את האינטואיציה היומיומית שלנו לגבי עצמנו כבעלי רצון חופשי, בעוד שהתומכים בעמדה זו טוענים, כמו פילוסופים מכניסטים קלאסיים, כי כל הסבר פנימי הוא עלום ולא ברור באמת, ועל כן אין להשתמש בהסברים מסוג זה כלל. הבעיה הפסיכופיזית ישעיהו ליבוביץ כינה את בעיית הגוף והנפש "הבעיה הפסיכופיזית" (באנגלית: psycho-physical problem). שם זה, הייחודי לו, הוא פועל יוצא של עמדתו ביחס לבעיה ומושפע מעיסוקו כמדען בפסיכופיזיקה. לייבוביץ טען כי הבעיה עצמה בלתי ניתנת לפתרון מטבעה. הוא אחז בעמדה שמרנית נוקשה לפיה אין לערבב את הדיון על הרקע הפיזי להתנהגות בדיון על הנפש עצמה. זאת בניגוד לגישות בפילוסופיה של הנפש שמנסות ליישב את הדיכוטומיה. ליבוביץ לא העמיד משנה פילוסופית סדורה וכוללת. הוא כפר במושג "השקפת עולם", וטען כי השקפה כוללת על המציאות יכולה להיות אך ורק לאלוהים ולא לבן אנוש. לאדם יכולה להיות רק השקפה על היבטים מסוימים של המציאות, וכי "כל שאלה על מהותו של העולם בכללותו בהכרח שתביא לאנטינומיות ולפאראלוגיזמים". בהשפעת הגותו של עמנואל קאנט נקט ליבוביץ בהבחנה קטגורית-דיכוטומית קיצונית בין האני ובין הטבע (לטענתו "האדם נמצא מחוץ לטבע"). מן ההבחנה הראשונית הזו נגזרת, כמקרה פרטי, הבחנתו הקטגורית הדיכוטומית בין נפש וגוף. הבחנה זו נדרשה לו לשם הצגת בעיית גוף-נפש. ליבוביץ נקט בגישה רדיקלית, לפיה בעיה זו היא בלתי פתירה על ידי בני אדם. לדעתו לא נוכל להבין קשר בין תהליכים פיזיים שהם אובייקטיביים ושייכים ל"רשות הרבים של ההכרה", לבין תהליכים נפשיים שהם סובייקטיביים ושייכים ל"רשות היחיד של ההכרה". ובלשונו של ליבוביץ: "אנו מבינים שלא נוכל להבין" רציונלית את עצם קיומו של הקשר שבו אירוע נפשי מחולל אירוע פיזי – ולהפך, וכן לא ניתן להבין הצמדה סינכרונית מתמדת בין אירועים נפשיים לאירועים פיזיים ללא הבנת הסיבה הראשונה שחוללה הצמדה זו. מכאן שכל חשיבה על קשר שכזה מובילה לאנטינומיה ולפאראלוגיזם. לדעתו אי ההבנה של הקשר הפסיכופיזי היא מהותית לשכל ולהכרה האנושיים, ושום תוספת ידע על העולם הפסיכי או תוספת ידע מדעי נוירופיזיולוגי לא יכולים לקרב אותנו להבנת קשר זה. ראו גם פילוסופיה של הנפש דעת דואליזם מוניזם אפיפנומנליזם פיזיקליזם דקארט תודעה לקריאה נוספת ישעיהו ליבוביץ, גוף ונפש – הבעיה הפסיכו-פיזית, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1982. ישעיהו ליבוביץ, נפש ומוח – יסודות הבעיה הפסיכופיזית, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. קיית קמפבל, גוף ונפש, עריכה, פתח דבר והשלמות מאת ישעיהו ליבוביץ (תרגום: יורם נבון), ירושלים: הוצאת מאגנס, 1983. ריצ'רד טיילור, מטאפיזיקה, (תרגום: יעל כהן), ירושלים: הוצאת אדם, 1983. אנטוניו דמסיו, השגיאה של דקארט: רגשות, היגיון והמוח האנושי (תרגום: דפנה בנאי), חולון: הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 1998. אנטוניו דמסיו, ההרגשה של מה שקורה: גוף ורגש ביצירת התודעה (תרגום: עמוס כרמל), ירושלים: מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2003. אנטוניו דמסיו, בחיפוש אחר שפינוזה (תרגום: ורד טוכטרמן), תל אביב: הוצאת אופוס, 2005. Karl Poper, Knowledge and the Body-Mind Problem: In Defence of Interaction, Routledge, 1994 קישורים חיצוניים ישעיהו ליבוביץ, המוח והתודעה, פורסם לראשונה ב"מדע", י"ד, חוברת 5/6, 1970 צבי יוליאן רובין, בעיית גוף-נפש או הבעיה הפסיכופיזית, יולי 2017 ירון מרגולין, מבוא לתורת הגופנפש המודרנית,11 באוגוסט 2008 דונלד הופמן, ?Do we see reality as it is, ערוץ TED, יוני 2015 הערות שוליים קטגוריה:תורת ההכרה קטגוריה:מטאפיזיקה קטגוריה:פילוסופיה של הנפש קטגוריה:פסיכולוגיה רפואית קטגוריה:היסטוריה של הפסיכולוגיה de:Philosophie des Geistes#Das Leib-Seele-Problem	2024-07-27T14:43:51
הלוצינוגנים	REDIRECT הלוצינוגן	2015-09-26T11:08:19
בעיית גוף ונפש	הפניה בעיית גוף-נפש	2012-01-16T16:13:27
הבעיה הפסיכופיסית	הפניה בעיית גוף-נפש	2012-01-16T16:13:32
אלגוריתם אקראי	אלגוריתם אקראי (באנגלית: Randomized algorithm) או אלגוריתם הסתברותי הוא אלגוריתם המשתמש באקראיות במהלך ריצתו, או במילים אחרות, רשאי "להטיל מטבעות אקראיים" כחלק מפעולתו. באופן פורמלי, מוגדר אלגוריתם אקראי בעזרת מכונת טיורינג הסתברותית: מכונת טיורינג רגילה אשר בנוסף לסרטים הרגילים שלה יש לה גישה לסרט קלט נוסף אשר מכיל רצף של "0"-ים ו-"1"-ים, המייצגים סדרה של הטלות אקראיות בלתי תלויות של מטבעות. ניתן להגדיר פלט של מכונת טיורינג כנ"ל כהתפלגות על פלטי המכונה בהינתן התפלגות אחידה בדידה בלתי תלויה של איברי סדרת הסרט הנוסף. פורמלית, זמן הריצה של אלגוריתם אקראי הוא משתנה מקרי, ולעיתים נמדדת יעילות האלגוריתם על פי תוחלת זמן הריצה שלו. משפחות של אלגוריתמים אקראיים מקובל לחלק אלגוריתמים אקראיים לשתי משפחות עיקריות: אלגוריתמי לאס וגאס הם אלגוריתמים אשר תמיד מוצאים תשובה נכונה לבעיה, ומשתמשים באקראיות רק על מנת לנסות ולשפר את זמן הריצה. דוגמה ידועה לאלגוריתם ממין זה הוא אלגוריתם המיון מיון מהיר (באנגלית: quicksort). אלגוריתמי מונטה קרלו הם אלגוריתמים אשר עלולים להחזיר תשובה לא נכונה לבעיה. דוגמה ידועה לאלגוריתם ממין זה הוא אלגוריתם מילר-רבין לבדיקת ראשוניות של מספר. כאשר קלט נתון הוא מספר ראשוני, האלגוריתם תמיד יזהה אותו נכונה ככזה, אך האלגוריתם עלול גם לזהות מספר פריק כמספר ראשוני בהסתברות מסוימת. על ידי חזרה על האלגוריתם מספר רב של פעמים, ניתן להקטין את הסתברות השגיאה למספר קטן כרצוננו, אך לא להבטיח תשובה נכונה בוודאות מלאה. אלגוריתם זה, שנוצר בשנת 1976, הוא ראשיתו של תחום האלגוריתמים האקראיים. במדעי המחשב מוגדרות מחלקות סיבוכיות המתאימות לבעיות אשר יש עבורן אלגוריתם אקראי יעיל: מחלקת הסיבוכיות ZPP מתארת את מכלול הבעיות אשר ניתן לפתור באמצעות אלגוריתם אקראי יעיל שאינו טועה (דהיינו, אלגוריתמי לאס וגאס). מחלקת הסיבוכיות RP מייצגת בעיות אשר יש עבורן אלגוריתם יעיל אקראי שעונה תמיד נכון על קלטים שהתשובה הנכונה עבורם היא "לא", אך עלול לטעות עבור קלטים שהתשובה הנכונה עבורם היא "כן". המחלקה Co-RP מייצגת בעיות אשר יש עבורן אלגוריתם יעיל אקראי שעונה תמיד נכון על קלטים שהתשובה הנכונה עבורם היא "כן", אך עלול לטעות עבור קלטים שהתשובה הנכונה עבורם היא "לא". (במחלקה זו נמצאת למשל בעיית הראשוניות). מחלקת הסיבוכיות BPP מייצגת בעיות אשר יש עבורן אלגוריתם יעיל אקראי שעלול לטעות הן עבור קלטים שהתשובה הנכונה עבורם היא "כן" והן עבור קלטים שהתשובה הנכונה עבורם היא "לא". עם זאת, נדרש שהטעות תהיה כזו שמאפשרת הקטנה שלה על ידי הפעלות חוזרות ונשנות של האלגוריתם. לרוב מגדירים את המחלקה עם דרישת שגיאה של לכל היותר 1/3, אולם לכל בעיה במחלקה ניתן למצוא אלגוריתם יעיל אקראי שהשגיאה שלו קטנה באופן שרירותי. מחלקת הסיבוכיות PP מייצגת בעיות אשר יש עבורן אלגוריתם יעיל אקראי שעלול לטעות הן עבור קלטים שהתשובה הנכונה עבורם היא "כן" והן עבור קלטים שהתשובה הנכונה עבורם היא "לא", אך להבדיל מ-BPP ההסתברות לשגיאה יכולה להיות קרובה בצורה שרירותית לחצי, וכאשר התשובה הנכונה היא "לא" היא אף יכולה להיות שווה לחצי. בשל כך, PP היא מחלקה רחבה יותר מאשר BPP, אך לעומת זאת אם בעיה שייכת ל-PP זה אינו מבטיח שניתן יהיה למצוא לה אלגוריתם יעיל אקראי בעל הסתברות שגיאה קטנה באופן שרירותי. אלגוריתמים אקראיים משמשים בבסיסן של הגדרות מחלקות סיבוכיות נוספות רבות, ובפרט במערכות הוכחה אינטראקטיביות. אחת השאלות המרכזיות הפתוחות במדעי המחשב היא האם אקראיות עשויה לסייע לחישוב יעיל. במילים אחרות, האם קיימת בעיה שנמצאת ב-BPP (דהיינו: קיים עבורה אלגוריתם אקראי עם זמן ריצה פולינומי) אך שאינה נמצאת ב-P (דהיינו: אשר לא קיים עבורה אלגוריתם דטרמיניסטי עם זמן ריצה פולינומי). יצירה של מספרים אקראיים השאלה האם קיימת אקראיות אמיתית בטבע היא שאלה פילוסופית עתיקת יומין, ואף עמדה בבסיסן של אחת המחלוקות הגדולות בפיזיקה המודרנית. עם זאת, ישנן מדידות פיזיקליות רבות אשר מהוות – לכל תכלית פרקטית – מספר אקראי; למשל – זוגיות מספר אלפיות השנייה שנדרש לאדם נתון להקיש על מקש במקלדת. עם זאת, אלגוריתמי מחשב פרקטיים אינם משתמשים על פי רוב במדידות פיזיקליות, אלא במחולל מספרים פסאודו-אקראיים – אלגוריתמים לייצור סדרת מספרים אשר (באופן בלתי פורמלי) "נראים" כמו סדרה של מספרים אקראיים. שימושים לאלגוריתמים אקראיים האלגוריתמים המוכרים ביותר הם ככל הנראה אלגוריתם המיון מיון מהיר (Quicksort) - אלגוריתם המיון המהיר ביותר בשימושים פרקטיים, על אף שזמן הריצה שלו במקרה הגרוע ביותר גדול יחסית - והאלגוריתם לבדיקת ראשוניות שאוזכר אף הוא לעיל. לאקראיות ולאלגוריתמים אקראיים שימושים רבים, ובהם: קריפטוגרפיה חישוב קוונטי תורת האינפורמציה חישוב נומרי (שיטת מונטה קרלו) קישורים חיצוניים קטגוריה:תכנות אקראי	2024-10-04T19:58:59
עבודת נמלים (סרט)	עבודת נמלים (באנגלית: Antz) הוא הסרט הראשון שהופק על ידי אולפני ההנפשה של דרימוורקס. זהו סרט ההנפשה הממוחשבת השני באורך מלא שנוצר, לאחר "צעצוע של סיפור" של אולפני דיסני ופיקסאר ויצא לאקרנים בשנת 1998. הכנסות הסרט בעולם עמדו על כ 172 מיליון דולר. עלילה הסרט מתרחש במושבת נמלים בסנטרל פארק בניו יורק. גיבור העלילה הוא נמלה ממין זכר בשם Z-4195, או בקיצור "זי". זי הוא נמלה-פועל, מעט נוירוטי ואינדיבידואליסט באופיו ומתקשה להגשים את עצמו בעבודתו החדגונית ובחברת הנמלים הקונפורמית-טוטליטרית. קשייו החברתיים גורמים לו להגיע ערב אחד לבר, בו הוא פוגש בשיכור המספר לו על קיומו של מעין גן עדן לנמלים בשם "אינסקטופיה". הנסיכה באלה, המנסה לברוח לשעה קלה מחובותיה המלכותיים, מגיעה לבר במסווה של פועלת ומזמינה את זי לרקוד עמה. השניים רוקדים ומשוחחים וזי מתאהב בבאלה. מאוחר יותר מגלה זי את זהותה האמיתית של באלה וכדי לראות אותה שוב הוא משכנע את חברו הטוב ביותר וויבר, שהוא נמלה-לוחם, להחליף תפקידים ליום אחד. זי יוצא עם שאר החיילים למצעד צבאי ומתחבר עם חייל בשם ברבטוס. במהרה מתברר לזי שהגנרל מנדיבל (שהוא גם ארוסה של באלה) שלח בעצם את כל הגדודים (שנאמנים למלכה) למלחמה נגד קן של טרמיטים. במהלך הקרב עם הטרמיטים נופל זי לבור ובכך ניצלים חייו. לאחר שזי יוצא מן הבור, הקרב הסתיים והוא חוזר לקן הנמלים. שם מתברר שהוא הנמלה היחידה ששרד מן הקרב ועל כן מתקבל כגיבור מלחמה, מובא בפני המלכה וזוכה להוקרה אישית מן הגנרל מנדיבל. באותו מעמד נוכחת גם הנסיכה באלה שמגלה את זהותו האמיתית כנמלה-פועל. בעקבות הגילוי נאלץ זי להימלט והוא חוטף את באלה כבת ערובה. זי מצליח להימלט מקן הנמלים, בעוד החיילים בעקבותיו, ומחליט לחפש את אינסקטופיה, כאשר הוא מאלץ את באלה לבוא איתו. במקביל מתגלה בריחתו של זי ברבים, בעוד הגנרל מנדיבל משמיץ אותו בתקשורת, גורמת בריחתו לגל הזדהות בקרב הפועלים ולשביתה. מנדיבל מצליח לשכנע את הפועלים לשוב לעבודה בחפירת "מגה תעלה" ובמקביל נעצר וויבר, חברו הטוב של זי על ידי קולונל קאטר ומובא לחקירה. כיוון שוויבר לא משתף פעולה בחקירה, אף על פי שהוא מוכה נמרצות, נלקחת גם אצטקה למעצר ועוברת עינויים כדי לדובב את וויבר. אז מעלה וויבר את האפשרות שזי יצא לחפש את אינסקטופיה. מנדיבל שולח את קאטר להציל את באלה ולחסל את זי. זי ובאלה מצליחים לבסוף למצוא את אינסקטופיה ונהנים משפע המזון שם. באלה מתחילה להגיב לחיזוריו של זי. קאטר מוצא את באלה כשהיא לבדה ומשכנעה לחזור לקן, כאשר הוא שואל היכן זי משקרת באלה וטוענת שהוא נהרג. כאשר זי חוזר ומגלה שבאלה נעלמה הוא נעזר בצרעה צ'יפ כדי לחזור לקן ולהציל את באלה. זי חוזר לקן הנמלים, מצליח לחלץ את באלה ממשרדו של מנדיבל ומגלה את תוכניתו האמיתית של מנדיבל – להקים מושבה חדשה נקייה מנמלים-פועלות הנחשבות "נחותות" בעיניו. ניקוי הקן מ"אלמנטים נחותים" יתרחש על ידי טביעתם של אלה במים שיציפו את כל הקן כאשר ה"מגה תעלה" תיחפר עד לשלולית שמעל הקן. למרות שזי לא מצליח לשכנע את הפועלים להפסיק את החפירה ומי השלולית מאיימים להציף את כל הקן, מצליחים באלה וזי לגרום לפועלים לשתף פעולה זה עם זה וליצור מעין סולם-נמלים ענק המגיע לפני הקרקע. מנדיבל וחייליו נמצאים כבר על פני הקרקע, הוא מנסה לשכנעם להניח לנמלים הפועלות לטבוע ומנסה לחסל את זי, כאשר קאטר מסייע לזי. במהלך המאבק בין מנדיבל לזי נהרג מנדיבל. קאטר מורה לחיילים להציל את הפועלים, המלכה ובאלה לעלות לפני השטח. קאטר מציל את זי מן המים, הוא זוכה להוקרה ונישא לבאלה. ושניהם מקימים מושבה חדשה מלבד שיקום המושבה הישנה. דמויות זי – וודי אלן הנסיכה באלה – שרון סטון גנרל מנדיבל – ג'ין הקמן וויבר, חבר של זי, נמלה לוחמת – סילבסטר סטאלון אצטקה, ידידה של זי – ג'ניפר לופז קולונל קאטר – כריסטופר ווקן מלכת הנמלים – אן בנקרופט צ'יפ הצרעה – דן אקרויד ברבטוס – דני גלובר שרון סטון, ג'ין הקמן, סילבסטר סטאלון וכריסטופר ווקן השתתפו בעבר בסרטים אותם כתב או ביים וודי אלן. חלק מהדמויות תוכננו כך שתווי פניהן יהיו דומים לשחקנים שמדובבים אותן. קישורים חיצוניים ביקורת על הסרט "עבודת נמלים" באתר "יעל מבקרת בקולנוע" קטגוריה:סרטי אנימציה ממוחשבת קטגוריה:סרטי הרפתקאות אמריקאיים קטגוריה:סרטים על חרקים קטגוריה:ג'ניפר לופז קטגוריה:דרימוורקס הנפשה: סרטים קטגוריה:נמלה בתרבות קטגוריה:סרטי הנפשה אמריקאיים משנת 1998 קטגוריה:סרטי קומדיה אמריקאיים משנת 1998	2024-07-19T17:48:04
רשת עצבית מלאכותית	ממוזער\|250px\|תרשים המדגים את אופן הפעולה של רשת עצבית מלאכותית. רשת עֲצַבִּית מלאכותית (ANN – Artificial Neural Network), רשת נוירונים או רשת קשרית הוא מודל מתמטי חישובי, שפותח בהשראת תהליכים מוחיים או קוגניטיביים המתרחשים ברשת עצבית טבעית ומשמש במסגרת למידת מכונה. רשת מסוג זה מכילה בדרך כלל מספר רב של יחידות מידע (קלט ופלט) המקושרות זו לזו, קשרים שלעיתים קרובות עוברים דרך יחידות מידע "חבויות" (Hidden Layer). צורת הקישור בין היחידות, המכילה מידע על חוזק הקשר, מדמה את אופן חיבור הנוירונים במוח. השימוש ברשתות עצביות מלאכותיות נפוץ בעיקר במדעים קוגניטיביים, ובמערכות תוכנה שונות – בהן: מערכות רבות של אינטליגנציה מלאכותית המבצעות משימות מגוונות – זיהוי תווים, זיהוי פנים, זיהוי כתב יד, חיזוי שוק ההון, מערכת זיהוי דיבור, זיהוי תמונה, ניתוח טקסט ועוד. רקע רשת עצבית היא רשת של מעבדים מקושרים: כל מעבד ברשת מסוגל לבצע פעולה מתמטית פשוטה, אך בהיקשרם יחד הם מסוגלים להתנהגות מורכבת. ממוזער\|250px\|רשת עצבית טיפוסית במוח, תאי עצב או נוירונים הם התאים שמהם מורכבת מערכת העצבים, ויש כמאה מיליארד מהם אצל אדם ממוצע. כל אחד מהם התפתח להיות מעבד אלקטרוני. הדֶנדריטים מקבלים מידע מהעולם החיצון ומהווים את מערכת הקלט של הנוירון. כשמתקבלים מספיק גירויים בדנדריטים, גוף התא מייצר אות חשמלי שנע לאורך האַקסוֹן לדנדריטים של תאים אחרים או לשרירים ומגרה אותם. ככל שהנוירונים מקבלים יותר גירויים מהדנדריטים, הם מייצרים יותר אותות חשמליים בשנייה אחת. ממוזער\|250px\|כיצד נוירון מעבד מידע ההבדל העיקרי ביותר בין רשת עצבית ביולוגית לבין רשת עצבית מלאכותית הוא שמחשבים פועלים בעיקר בעיבוד טורי, או עם כמות קטנה של עיבוד מקבילי, ואילו מוחות של יצורים פועלים בעיבוד מקבילי. על פי התזה של צ'רץ' וטיורינג, המודל שקול למכונת טיורינג, (כיוון שכל חישוב שיכול להעשות בידי מחשב מקבילי יכול להעשות גם בידי מחשב טורי). ישנם עוד כמה הבדלים חשובים בין רשתות עצביות במוח לרשתות מלאכותיות. במוח יש מספר עצום של מרכיבים (בערך 1011), שכל אחד מהם מחובר למרכיבים רבים (בין 1,000 ל־10,000 בממוצע). כל אחד מהמרכיבים האלה מבצע חישוב פשוט למדי, שטבעו עדיין אינו ברור לחלוטין, יחסית באיטיות (פחות מקילוהרץ אחד), המבוסס בעיקר על מידע שהוא מקבל מהחיבורים המקומיים שלו. במערכות מלאכותיות, תאי העצב מחוברים ביניהם באופן אחיד, וכולם מבצעים את אותה הפעולה החישובית. לכל חיבור מיוחס משקל מספרי כלשהו. הפלט של כל תא הוא ערך מספרי יחיד, שמחושב כתוצאה של סכום הפעולות של תאי הקלט והמשקל היחסי שלהם. אפשר גם לחלק את רשתות תאי העצב לשתי קבוצות שונות, בעלות למידה מונחית או לא מונחית. רשתות מונחות, כמו הפרספטרון, משתמשות באלגוריתם למידה מונחה, כלומר שהמערכת צריכה לקלוט ולפלוט מידע בשלב הלמידה. לעומת זאת, רשתות לא מונחות, כמו רשת קוהונן, מצריכות רק שמידע יקלט, ללא פלט. מערכות אלה מארגנות את המידע הנקלט בעצמן, על פי מדד דמיון. היסטוריה שנת 1943 – ההתפתחות מדע רשתות העצביות בשנת 1943 פרסמו שני חוקרים אמריקאים, ורן מקלוך וולטר פיטס מאמר, שהיווה בסיס להתפתחותו של מדע הרשתות העצביות. המאמר הציע מודל פשוט של פעולת הנוירון, שעליו מבוססות הרשתות המלאכותיות עד היום: ממוזער\|250px\|דוגמה לנוירון מלאכותי בסיסי. ארבעה נתוני קלט, המסומנים ב: i1 עד i4. אלו מייצגים את הדנדריטים ויכולים להיות מחוברים לעולם החיצון או לנוירונים אחרים. לקלט "משקל" יחסי, המבוטא על ידי משקולות המסומנות ב: w1 עד w4. משקולות אלו מייצגות את עוצמת הקשרים בין הדנדריטים של נוירון אחד לגוף התא בנוירון אמיתי שני הנוירון מקבל קלטים (נהוג לסמן ב־i), כשלכל אחד מהם משקל יחסי (נהוג לסמן ב־w). כל נתון נשקל על ידי הכפלתו במשקולת המתאימה לו, כאשר התוצאה מסכום הקלטים המשוקללים: סכום = . אם סכום זה (המהווה במובן הביולוגי את הגירוי הכולל המגיע לנוירון) גבוה מסף ידוע כלשהו, הנוירון מעביר פלט "1"; אם לא, הפלט הוא "0". תהליך זה מזכיר פעולה של נוירון אמיתי, המפיק אות חשמלי כשהגירוי מספיק. ממוזער\|250px\|שימוש בנוירון לזיהוי תבנית. ניתן לקודד את הפיקסלים הכהים ב־1 ואת הבהירים ב־0. כעת, אם נחבר את הנוירון שלנו כמוצג בשרטוט ב', הוא ייתן פלט "1" בכל פעם שיראה תבנית זו. גם אם התבנית אינה מושלמת – האחדים אינם בדיוק אחד, והאפסים אינם בדיוק אפס – הנוירון עדיין יזהה את התבנית (במקרה זה נאמר, כי הנוירון עמיד לרעש). אולם, אם נכניס תבנית שונה לחלוטין כמו זו המוצגת בשרטוט 6ג', הנוירון לא יזהה אותה. סידור המשקולות מהותי לתפקוד הרשת. המשקולות הן אלו שקובעות מהי התבנית שתזוהה, וקביעתן היא המשימה המרכזית של תוכנית הרשת העצבית. שנת 1969 – נטישת הרשתות בעקבות מאמר על המגבלות ברשתות נוירונים בשנת 1969 פרסמו מרווין מינסקי וסימור פפרט (Minsky and Papert) את ספרם "Perceptrons", שבו תקפו את הרעיונות העומדים מאחורי הרשתות העצביות. הספר הציג פגם בנוירון הבסיסי. הבעיה הייתה זו: לא משנה אילו משקולות נשים על הקלט, לא נוכל ליצור את השער הלוגי Exclusive OR) XOR) עבור רשת עם שכבה יחידה. בנוסף טענו, שלמחשבים אין די כוח חישוב כדי להתמודד עם רשתות מורכבות. טיעונים אלו ונוספים עיכבו את המשך התפתחותן של הרשתות העצביות במשך שנים רבות. חוקרים רבים נטשו את התחום בחשבם כי אם הנוירון לא יכול לבצע משימה פשוטה זו, אין טעם בהמשך המחקר. למעשה, מה שהיה נחוץ כדי להתגבר על בעיה זו ועל בעיות דומות לה הוא לא נוירון אחד, כי אם רשת של נוירונים, והמתמטיקאי הרוסי אנדריי קולמוגורוב כבר הראה כי רשת נוירונים ב־3 שכבות תוכל לפתור XOR. ממוזער\|250px\|נוירון יחיד אינו יכול לדַמוֹת שער XOR ממוזער\|250px\|רשת עצבית רב־שכבתית שנת 1982 – עלייתן מחדש של רשתות הנוירונים בשנות השמונים אף על פי שהפתרון היה ידוע, רק בשנים 1982–1983 התעורר שוב העניין במחקר הרשתות העצביות. בזמן זה, "אלגוריתם הפעפוע לאחור" זכה לפרסום נרחב. ממוזער\|250px\|דוגמה לרשת עצבית שנות האלפיים – למידה עמוקה רשתות עצביות מלאכותיות זכו לעדנה מחודשת החל מהעשור הראשון של שנות ה־2000. בתקופה זו החל שימוש פופולרי במושג "deep belief nets" ובקיצור רשתות עמוקות שנטבע במאמר המשפיע מ־2006 של הינטון, אוסינדרו וטה. במסגרת למידה עמוקה נעשה נפוץ השימוש ברשתות עצביות מלאכותיות שבהן מספר שכבות חבויות. מאז 2012, כל המנצחות בתחרויות ראייה ממוחשבת גדולות בתחום זיהוי אובייקטים, כגון תחרות ImageNet, מבוססות על למידה עמוקה. מאז שב-2012, "למידה עמוקה" הצליחה לשפר את אחוזי הדיוק בבעיות זיהוי עצמים, תחרות ImageNet, ארכיטקטורות הרשתות זכתה לתשומת לב רבה, הן באקדמיה והן בתעשייה. מבנה רשת עצבית רשת נוירונים מורכבת ממספר רב של תאי בסיס, כך שכל תא בסיס מבצע חישוב פשוט יחסית. לכל תא מספר כניסות ויציאה אחת שערכה הוא פונקציה כלשהי של הכניסות. יציאה של תא מסוים יכולה להזין מספר כניסות של תאים שונים. ישנם מודלים רבים של רשתות עצביות. המשותף לכולם הוא קיומן של יחידות עיבוד בדידות (המקבילה במודל לנוירונים הביולוגיים) הקשורות ביניהן בקשרים (בדומה לקשרים הקיימים בין הנוירונים הביולוגיים). הפרטים – מספר הנוירונים, מספר הקשרים, מבנה הרשת (סידור בשכבות, מספר השכבות) – משתנים ממודל למודל. מקובל להשתמש בכלים מתחום האלגברה הליניארית כגון מטריצות ווקטורים על־מנת לייצג את הנוירונים והקשרים ביניהם. הפעולה שמבצע כל נוירון על הקלט שלו בדרך כלל מיוצגת על ידי פונקציה. רשת נוירונים מאופיינת על ידי: חיבורים – אופן החיבור בין הנוירונים ברשת משקלים – השיטה הקובעת את משקלי החיבורים בין הנוירונים פונקציית האקטיבציה, העשויה להיות שונה בכל שכבה (פונקציה לא ליניארית, לרוב logsig או סיגמואיד) רשתות נוירונים מורכבות ממספר רב של יחידות עיבוד פשוטות הנקראות נוירונים, אשר מחוברות באופן היררכי ומובנות בשכבות. השכבה הראשונה נועדה לקלוט מידע לרשת, השכבה האמצעית ידועה כשכבה החבויה (במודלים שונים עשויים להיות יותר מאחת כזו), ולבסוף השכבה האחרונה אשר נועדה להחזיר את המידע המעובד כפלט. הצמתים בכל שכבה מחוברים באופן מלא לצמתים בשכבות הסמוכות באמצעות חיבור ישיר בין הנוירונים, כאשר לכל קשר קיים משקל מסוים. המשקל בכל קשר קובע עד כמה רלוונטי המידע שעובר דרכו, והאם על הרשת להשתמש בו על מנת לפתור את הבעיה. כל צומת בשכבת הקלט (השכבה הראשונה) מייצג תכונה שונה מהמבנה, ושכבת הפלטים מייצגת את הפתרון של הבעיה. בשכבה האמצעית והחיצונית קיימים "ערכי סף" הניתנים לכיול במערכת ממוחשבת, וקובעים את חשיבות הקשרים השונים, ברשת ישנם שלושה סוגי שכבות: שכבת כניסה (Input Layer) – לכל תא בשכבה זו כניסה אחת. וקטור הכניסות הוא הקלט לרשת. מספר התאים: כמספר המאפיינים (Features). מומלץ לבצע מחקר בנוגע להשפעתם של המאפיינים השונים על השגיאה, הקשרים וההיררכיה ביניהם. כלל אצבע הוא כי המספר הכולל של המאפיינים לא יעלה על עשירית ממספר הדוגמאות בסדרת הלימוד. שכבות חבויות (Hidden Layers) – לכל תא בשכבה זו מספר כניסות, כמספר תאי הכניסה (Fully Connected). רשת נוירונים ללא שכבות חבויות מאוד מוגבלת והיא נקראת פרספטרון. מספר התאים: כמספר התאים בשכבת הכניסה בתוספת תא אחד או שניים. מספר השכבות: מ־0 ועד לאינסוף. בכל השכבות החבויות בדרך כלל אותו מספר תאים. מומלץ לבצע מחקר בנוגע להשפעתם של מספר התאים ומספר השכבות החבויות על השגיאה. מספר השכבות ומספר התאים מגדירים את גודל הרשת. יש לבחור רשת גדולה מספיק, אך לא גדולה מדי. רשת קטנה מדי לא תוכל לקרב בדיוק מספיק את המיפוי הנדרש, ואילו רשת גדולה מדי תמנע לימוד יעיל (זהו ה־Bias Trade Off). רשתות רב־שכבתיות אופייניות הן בעלות שכבה חבויה אחת או שתיים, ומספר הנוירונים בשכבות הנסתרות במקרים רבים אינו עולה על 10 (אלא אם כן קיימת חלוקה מודולרית למספר תת־רשתות). בעיות זיהוי תמונה בדרך כלל מאופיינות עם מספר שכבות גבוה מאוד (מאות שכבות). כוונון מספר הנוירונים ומבנה הרשת יעשה לרוב אמפירית, תוך שימוש בדוגמאות ולידציה (Validation) או באמצעות אימות־צולב (Cross Validation). שכבת יציאה (Output Layer) – לכל תא בשכבה זו מספר כניסות, כמספר תאי השכבה המוסתרת (Fully Connected). וקטור מוצאי התאים בשכבה זו הוא וקטור היציאה של הרשת. מספר התאים: כמספר ה־Classes. פונקציית אקטיבציה כמה מהתכונות שעשויות להיות שימושיות לפונקציית אקטיבציה: לא ליניארית – כאשר הפונקציה אינה ליניארית, ניתן להוכיח שרשת עצבית של שתי שכבות היא משערך אוניברסלי. פונקציית הזהות אינה מקיימת את תכונה זו. כאשר מספר שכבות משתמשות באקטיבציה של פונקציית זהות, הרשת שקולה למודל של שכבה אחת. גזירה ברציפות – זו תכונה רצויה המסייעת לאופטימיזציה מבוססת גרדיאנט. פונקציה מדרגה בינארית אינה גזירה ב-0, והנגזרת שלה היא 0 עבור ערכים אחרים, ולכן שיטות מבוססות גרדיאנט עשויות להיתקע. טווח – כאשר הטווח של פונקציית האקטיבציה סופי, שיטות אימון מבוססות גרדיאנט נוטות להיות יציבות יותר, כי ייצוג התבנית מושפע מאוד ממשקולות מוגבלים. כאשר הטווח אינסופי, האימון בדרך כלל יעיל יותר כיוון שייצוג תבניות משפיע על רוב המשקולות. מונוטונית – כאשר פונקציית האקטיבציה היא מונוטונית, שטח השגיאה הקשור במודל עם שכבה יחידה מובטח להיות קמור. קרובות לזהות ליד נקודת הראשית – כאשר פונקציית האקטיבציה ניחנת בתכונה זו, הרשת לומדת ביעילות כאשר המשקולות מאותחלים לערכים אקראיים קטנים. כאשר תכונה זו לא מתקיימת בפונקציית האקטיבציה, נדרשת תשומת לב באתחול ערכי המשקולות. בטבלה שלהלן, פונקציות אקטיבציה שבהן וגם וגם רציפה ב-0 מופיע סימון הרומז על קיום תכונה זו. הטבלה הבאה משווה את התכונות של מספר פונקציות אקטיבציה: שם איור משוואה נגזרת (ביחס ל x) טווח פונקציה חלקה מונוטונית נגזרת מונוטונית קרובות לזהות ליד הראשית זהות קובץ:Activation identity.svg מדרגה קובץ:Activation binary step.svg לוגיסטית (או סיגמואיד) קובץ:Activation logistic.svg TanH קובץ:Activation tanh.svg ArcTan קובץ:Activation arctan.svg Softsign קובץ:Activation softsign.svg Rectified linear unit (ReLU) קובץ:Activation rectified linear.svg Parameteric rectified linear unit (PReLU) קובץ:Activation prelu.svg Randomized leaky rectified linear unit (RReLU) קובץ:Activation prelu.svg Exponential linear unit (ELU) קובץ:Activation elu.svg Scaled exponential linear unit (SELU) with and SoftPlus קובץ:Activation softplus.svg הטבלה הבאה מרכזת פונקציות אקטיבציה שאינן פונקציות של משתנה יחיד מהשכבה או השכבות הקודמות: שם משוואה נגזרת טווח פונקציה חלקה Softmax for = 1, …, Maxout ארכיטקטורות רשת ארכיטקטורות רשת בולטות כוללות את "המשפחות" שלהלן: ממוזער\|395x395px\|ארכיטקטורה טיפוסית של רשת CNNממוזער\|Long short-term memory unit רשת קונבולוציה – רשתות אלו מתאימות ללמידה של מידע שהוא בזמן או במרחב והן מתאימות לעיבוד תמונות. Recurrent Neural Network – רשתות אלו נועדו "לפענח" מידע סדרתי – כלומר, להביא בחשבון את "סדר ההופעה" של התופעה בה מטפלים. רשתות אלו כוללות מרכיב של זיכרון – כך שהרשת "יודעת להתחשב" בהיסטוריה. רשתות אלו מתאימות במיוחד לקריאת כתב – כאשר יש חשיבות רבה לסדר הופעת האותיות, להפיכת "שמע" לטקסט וכדומה. ז'אנר ספציפי של רשתות אלו הן Bidirectional recurrent neural networks. מכיוון שהרשת מקבלת קטע לפענוח שהוא בעל אורך נתון – היא יכולה להביא בחשבון גם את סדר ההופעה "הרגיל", כלומר, להביא בחשבון את העבר לגבי "מה צפויה" להיות האות הבאה ובמקביל, היא יכולה "להסתכל" על הנתונים גם בכיוון ההפוך (למשל – מסוף המילה אל תחילתה). בנוסף, רשתות אלו מאפשרות להביא בחשבון זמנים (או יחסי קרבה) בעלי אורך משתנה, כלומר, לדוגמה, בהקשר של קריאת כתב, להביא בחשבון הן את האות הקרובה לאות שמנסים לפענח והן אותיות או חלקי מילים רחוקות יותר. Autoencoder – רשתות אלו בנויות בארכיטקטורה כזו שגודל השכבות החבויות יורד והולך ואחר כך, הוא גדל חזרה, בדרך כלל, לגודל המקורי, כלומר, רשת בארכיטקטורה הכוללת "צוואר בקבוק". במצב זה, החלק של הרשת מהשכבה של כניסת הנתונים ועד לצוואר בקבוק מהווה "מקודד" של המידע ואילו השכבה מצוואר הבקבוק ועד לשכבת יציאת הנתונים מהווה "מפענח". לרשתות כאלה יש שימושים רבים ולדוגמה, ניתן לאמן את הרשת על תמונות רבות של ואן גוך, מה שיגרום ל"מקודד" "להבין" מה מצויר בתמונה ואילו ה"מפענח" ילמד איך לקחת מידע מקודד שמבטא את "מה מצויר בתמונה" ולהפוך אותו לציור "בסגנון של ואן גוך". רשת כזו, לאחר שאומנה, יכולה לקלוט ציור או צילום אחר כלשהו, "להבין" מה יש בציור ואז "לפתוח מחדש" את המידע המקודד כך שבסופו של התהליך יתקבל הציור/ צילום המקורי – אבל בסגנון של "ואן גוך". שיטה זו מאפשרת להמיר צילומי יום לתמונות שכאילו צולמו בלילה וכדומה. Generative adversarial network – רשתות הכוללות שתי ארכיטקטורות נפרדות. רשת אחת מהווה "גנרטור". רשת זו יודעת לייצר בעצמה את הישות שבה מתעניינים – נניח למשל תמונה של פרח. רשת שנייה מהווה "שופט" והיא מנסה להשוות בין התוצרים של ה"גנרטור" לבין תמונות אמיתיות של פרחים. אם השופט מצליח להבין איזה תמונה יוצרה על ידי הגנרטור ואיזה תמונה היא "אמיתית" – משפרים את ה"גנרטור", אם השופט לא מצליח להבחין בין התמונות האמיתיות לבין התמונות שהגנרטור מייצר – משפרים את "השופט" וחוזר חלילה. רשתות כאלה יכולות "לייצר בעצמן" ישויות מגוונות, דומות להפליא למציאות עצמה. נכון ל-2019, הודגמו כבר יכולות לייצר פורטרטים של אנשים לא קיימים, ציפורים, פרחים, קולות וכיוצא באלו. ארכיטקטורה זו פותחה ופורסמה לראשונה על ידי איאן גודפלו בשנת 2014. רשת נוירונית מבוססת על מתמיר (Transformer based neural networks) – רשתות נוירונים שהתפתחו בעולם הבנת השפה והן מתאימות במיוחד לטיפול במידע שמגיע כזרם של אלמנטים שונים (לדוגמה מילים במשפט). ברשתות נוירונים מסוג זה אלמנטים מרוחקים בקלט יכולים להשפיע על הפלט ללא איבוד הקשר. רשתות מסוג זה משמשות במודלי שפה גדולים כמו GPT, Bert, ועוד. ליבת המודל היא מציאת ההשפעה של אלמנטים בהיסטוריה על הפלט עבור ערך קלט נוכחי. כיוון שכל אלמנט בקלט משתתף במשפר הקשרים שונים, לדוגמה במשפט "האנשים נעלו את ביתם שבמושבה ונסעו לטיול במכונית" המילה ביתם מתייחסת לעזיבה בהקשר אחד ולמושבה בהקשר אחר", המודל מחשב במקביל מספר הקשרים שונים. אלגוריתם ללימוד הרשת ממוזער\|250px\|מערך השכבות בתצורת "Feed Forward" הקלטים לנוירון מסוכמים בסכום משוקלל, ואם התוצאה עוברת ערך סף מסוים, הקלט מועבר ליציאה. תצורת הרשת המקובלת ביותר היא זרימה קדימה (Feed Forward) – זאת אומרת, שכבות של נוירונים עם חיבור של כולם עם כולם בין שכבות צמודות. השכבות שבין שכבת הקלט לשכבת הפלט נקראות שכבות חבויות. בהינתן רשת בה כוונו המשקולות, חישוב על ידה מתבצע על ידי הזנת הקלטים לשכבת הקלט וקבלת התוצאה שחלחלה ברשת לשכבת הפלט. מספר נוירונים רב מדי בשכבות החבויות יכול לגרום להתאמת יתר (over-fitting) על סדרת הלימוד. ישנה חשיבות לכך שפונקציית הסף ביציאה מהנוירון תהיה לא ליניארית כדי לפתור בעיות ברמת קושי גבוהה בעזרת הרשת. הפונקציה אותה מממש כל תא היא פונקציית סיגמואיד (Sigmoid) המתוארת בשרטוט "Sigmoid Unit": ממוזער\|250px\|Sigmoid Unit הביטויים המפורשים הם: הפונקציה מקיימת תכונה יפה: . אם כן, הרשת בה השתמשנו היא רשת בעלת 3 שכבות, בכל שכבה מספר תאים כשכל תא מממש Sigmoid unit. המשקולות שעל הקשרים בין הנוירונים (המשקולות הסינופטיות) הן אלה שאוגרות את הידע של הרשת במודל המפושט, לכן אלגוריתמי הלימוד השונים מבצעים את כוונון המשקולות לערכים שנותנים תוצאות חישוב טובות עבור מערך דוגמאות הלימוד. משימה זאת אינה פשוטה בגלל השכבות החבויות. אחד מאלגוריתמי הלימוד המקובלים ביותר הוא אלגוריתם "פעפוע לאחור" (Back-Propagation או BP). זהו אלגוריתם ללימוד מונחה (Supervised Learning). הוא מעביר את קלט הלימוד במורד רשת עם משקולות אקראיות, ומשווה את הפלט המתקבל לפלט הרצוי בכך שהוא מחשב את הטעות עבור כל נוירון פלט. הרעיון העיקרי של BP הוא שהטעויות מחלחלות חזרה במעלה הרשת כך שמתבצעים כוונוני משקלות בעזרת אלגוריתם Gradient descent, שמנסה להקטין את הטעויות בפלט. אם תיקוני המשקולות נעשים בשיעור מספיק קטן, גדלים הסיכויים להתכנסות של הרשת לטעות מינימלית. אומנם תיתכן התכנסות למינימום מקומי בלבד, אך למעשה השיטה נותנת תוצאות טובות כיוון שניתן להפעילה שוב עם משקולות התחלתיות שונות. אף על פי שהלימוד בשיטה זו דורש משאבים רבים, ובעל זמן ריצה לא זניח, השימוש ברשת אחרי הלימוד הוא מהיר יותר. אלגוריתם Gradient Descent את הרשת מאמנים על ידי עדכון המשקולות wi. הרשת מוזנת בווקטור כניסה מסוים ונבחן מוצאה. בהתאם למוצא הדרוש עבור וקטור כניסה זה מעדכנים את המשקולות. אנו נדון רק באפשרות של עדכון המשקולות על מנת לצמצם את השגיאה הריבועית בין מוצא הרשת למוצא הדרוש. הניסוח המתמטי ל־Gradient Descent הוא: מתחילים עם וקטור משקולות . חשב את השגיאה (או ה"עונש") על ידי כאשר td הוא הערך הרצוי ו־od הוא הפלט שבפועל מפיקה הרשת. "אימון הרשת": עדכן את המשקולות כאשר זה למעשה גרדיאנט שכן ומכאן שם השיטה. עבור סיגמואיד נקבל כאשר . אבל אנו יודעים ש־ ולכן . בסך הכל: קיבלנו את המשוואה לפיה נעדכן את המשקולות בכל איטרציה כדי להביא למינימום את השגיאה הריבועית במוצא. נשים לב כי כמו בכל שימוש באלגוריתם Gradient Descent אפשר להתכנס למינימום מקומי. אלגוריתם פעפוע לאחור (Back-Propagation) בסעיף הקודם קיבלנו את המשוואה לעדכון המשקולות של תא מסוים בהינתן מוצאו והמוצא הדרוש ("מטרה"). עם זאת, במהלך אימון הרשת ידועה לנו רק שכבת היציאה של הרשת כולה (והמטרה שלה), ולא ידועים המוצאים/מטרות של שכבות הביניים. באמצעות אלגוריתם Back-propagation נעדכן את שכבות הביניים גם כן – שכבה אחרי שכבה. תהליך "אימון" הרשת תהליך זה הוא הקובע את המשקולות לזיהוי אוטומטי של תבניות ברשת העצבית. להלן דוגמה פשוטה על האופן בו התהליך עשוי להתבצע. דמיינו אלגוריתם הנועד ללמד את הנוירון לעיל לזהות את התבנית המיועדת לו: הצב בהתחלה משקולות רנדומליות בין הנוירונים. אם הפלט נכון, אל תעשה כלום. אם הפלט גבוה אך אמור להיות נמוך, הנמך את המשקולות הקשורות לנתוני הקלט הגבוהים. אם הפלט נמוך אך אמור להיות גבוה, הגבה את המשקולות הקשורות לנתוני הקלט הנמוכים. כל זאת, כאשר המצב ההתחלתי של ערכי המשקולות אקראי. חלקי המאמר הבאים עוסקים בשיטות שונות לאימון הרשת. יש שתי נקודות נוספות, שכדאי לשים לב אליהן כאן. ראשית, בעזרת קביעת משקולות מתאימה, נוכל ליצור מהרשתות כמעט כל שער לוגי. לכן, אל לנו להתייחס לרשתות העצביות כאמצעי לזיהוי בלבד – הן דבר יותר גמיש מכך. למעשה, הן יותר כמו מעגל לוגי מצרפי הניתן לאימון. שנית, במקום שימוש בפלט בינארי בלבד, כפי שנעשה בכל הדוגמאות בהן עסקנו, נשתמש ככלל בפונקציה המתמטית הנקראת סיגמואיד לפלט הנוירונים שלנו. כלומר הפלט יהיה: ובכן בדוגמה בשרטוט 5 פלט הנוירון בשימוש בפונקציית הסיגמואיד יהיה . ממוזער\|250px\|איור 12: הנוירון הבינארי ונוירון הסיגמואיד. למעשה, פונקציה זו מחזירה תמיד מספר בין אפס לאחד, ולכן היא מתנהגת בדומה לפונקציית המדרגה הבינרית, היא בעלת יתרון במקרים בהם קיימות שתי תבניות דומות מאוד. במקרים אלו ניתנת לנוירון בדרך זו האפשרות להחזיר ערך ביניים. זו בעצם דרכו להגיד: "אני לא בטוח". שרטוט 12 מדגים את הרעיון. תהליך הלמידה מתבצע על ידי "תגמול" "וענישה" של קשרים שונים ועל ידי חשיפת רשת הנוירונים לדוגמאות רבות. "תגמול" ו"ענישה" של הקשרים מתבצע על ידי שינוי המשקל של אותו הקשר, כך שכל קשר ש"מתוגמל" משקלו יגדל וכל קשר ש"נענש" משקלו ירד, תהליך זה משפיע במידה רבה על תהליך העיבוד ברשת הנוירונים ולקבלת תוצאה שונה. כל נוירון בשכבה הראשונה מתעדכן בנתון רלוונטי הנקרא קלט, ולאחר תהליך עיבוד בשכבות הביניים כל נוירון בשכבה האחרונה מיצר פלט הנקרא פתרון. כל אחד מן הנוירונים יכול להשפיע במידה מסוימת על המידע או על תהליך העיבוד שיתבצע בתא אחר בשל הקשרים הקיימים ברשת. פעולת החשיבה נעשית על ידי הזנת נתוני קלט לנוירונים שבשכבה העליונה, והעברת הנתונים בין הנוירונים ובמורד השכבות, עד שנוצר מערך של נתוני פלט בנוירונים שבשכבה התחתונה. נתוני הפלט מהווים מערך של פתרונות הרשת לנתוני הקלט. מדוגמה לדוגמה מתעדכנים "ערכי הסף" של הנוירונים שבמערכת, כך שהפלט יהיה אופטימלי. הערכים המתמטיים של ערכי הסף יכוילו, כך שכל קשר שצריך היה לאשרו יאושר, וכל קשר שצריך היה לדחותו יידחה. מעתה ואילך, אפשר לצפות שהרשת תקבל החלטות לאשר או לדחות באופן שמבטא בצורה מלאה את הניסיון הנצבר בתהליך הלמידה. יכולתה של רשת הנוירונים מושתתת על יכולתה לספק דיוק מקסימלי לכל פונקציה קיימת כאשר דיוק זה יכול להתבצע על ידי הגברת מורכבות הרשת והגדלת מספר השכבות החבויות. יישומים ממוזער\|250px\|דיאגרמת בלוקים של יישום אנלוגי בשרטוט יישום נוירון בחומרה ניתן ליישם רשתות עצביות בחומרה אנלוגית או דיגיטלית. שלושה מגברים פשוטים נותנים את המשקל לקלט. אם אנו רוצים שהמערכת תלמד בזמן אמת, המגברים צריכים להיות בעלי הגברה דיגיטלית אלקטרונית. הפלט מסוכם, והסַף מופעל על ידי מַשוֶוה (Comparator). מעגל מסוג זה נבנה בעזרת רכיבים הנקראים מגברי פעולה אנלוגיים (Op Amps) כחלק ממעגל משולב. החיסרון בגישה זו הוא הצורך ברכיבים רבים, אם במערכת נוירונים רבים. בדרך זהה ניתן לייצר מעגלים דיגיטליים: מגברי המשקולות יוחלפו במכפילים דיגיטליים, מגבר הסכום יוחלף בסוֹכֵם, והמשווה יוחלף במפענח, שיעביר אות אם פלט הסוכם יהיה גבוה מערך סף קבוע. בדומה לרשתות האנלוגיות, גם הרשתות הדיגיטליות בזבזניות מבחינת מקום ומשאבים, כיוון שהן נשענות על מכפילים בינאריים, שהם לרוב מעגלים גדולים ומורכבים. לכן, הדרך הנפוצה ביותר לממש רשת עצבית היא על ידי הדמיה בתוכנה. דרך זו מאפשרת למתכנת לשנות פרמטרים, דוגמת מספר הנוירונים והאופן בו הם מחוברים; פעולה זו יכולה להיעשות בקלות וללא חיווט מחדש שעלותו גבוהה, ובכך מאפשרת הדמיה של חיבור נוירונים רבים בדרך פשוטה. קיימות חבילות תוכנה לכתיבה ואימון של רשתות עצביות, בהן Torch, Theano ו־TensorFlow. במהלך שנות ה-2000, פותחו יכולות משופרות לתמיכה של חומרה ברשתות עצביות מלאכותיות, ובהן אימון של רשתות עצביות מלאכותיות באמצעות מעבד גרפי. חברת Nvidia פיתחה מגוון מעבדים שתכליתם לתמוך, בעיקר, יישומים של רשתות עצבים מלאכותיות וכך גם אינטל (לדוגמה נרוונה סיסטמס ומובידיוס ) וגוגל (כגון Tensor processing unit ). מימוש רשת עצבית בתוכנה מימוש של המודל התאורטי שהוצג לעיל כתוכנת מחשב הוא למעשה אלגוריתם בינה מלאכותית ללמידה חישובית ממשפחת הלמידה המונחית. בניגוד לפיתוח תוכנה קלאסי, אשר מתמקד במציאת פתרון אלגוריתמי לבעיות, פיתוח בעזרת רשת עצבית מתמקד באימון הרשת, הזנתה במידע מתאים וניתוח הפתרון. משימות אלו הן אמנם מורכבות וקשות לפחות כמו הגישה המסורתית, אך לעיתים קרובות ניתן למצוא בעזרת טכניקה זו פתרונות או קירובים לבעיות קשות. הדרך הפשוטה היא לאחסן את כל הפרמטרים במערכים: את הקלט והפלט מהרשת ניתן לאחסן במערך אחד ואת המשקולות בשני. לדוגמה, נוכל לאחסן את כל המשקולות במערך תלת־ממדי עם שלושת הפרמטרים הבאים: [Weights[layer_number, neuron_number, connection_number (מספר שכבה, מספר נוירון, מספר חיבור). הפלט (כמו גם הקלט) מכל נוירון במערך דו־ממדי עם הפרמטרים הבאים הוא: [Output[ layer_number, neuron_number (מספר שכבה ומספר נוירון). ממוזער\|250px\|אחסון המשקולות ברשת טיפוסית נשים לב כי השדות (O(1,1 ו־(O(1,2 הם קלט הרשת, והשדה (O(3,1 הוא הפלט. נוכל לגרום למחשב לחשב את הפלט מרשת כזו על ידי אלגוריתם פשוט: אתחל את כל המשקולות ושדות הפלט – השדות O ו־W להיות אפס. קבע את הקלט – שדות (O(1,1 ו־(O(1,2 – לערכים הרצויים כאשר שכבה 1 היא הקלט. קבע את המשקולות הרצויות לרשת. חשב את הפלט מהרשת (בדומה לרשימת "חישוב פלט הרשת"). ממוזער\|250px\|חישוב פלט הרשת חבילות תוכנה לשפת פייתון ישנן מספר חבילות שמממשות רשתות נוירונים מסוגים שונים ומאפשרות שימוש במודולים מוכנים מראש לעיצוב הרשת, אימונה ופרישתה. חבילות אלו כוללות את TensorFlow מבית גוגל ואת Keras שמתלבשת עליה ובעלת API נוח יותר, ואת PyTorch שמשמשת את מטא (פייסבוק וכו'). רשתות עצביות בתעשייה ובאקדמיה ב־2013 העמידה פייסבוק את מדען המחשב יאן לקון בראש מעבדת הבינה המלאכותית שלה, וב־2014 צירפה למעבדה גם את ולדימיר ופניק. גוגל צירפה אליה במרץ 2013 את ג'פרי הינטון וב־2014 רכשה את DeepMind המתמחה בתחום. אילון מאסק, מייסד חברת טסלה, PayPal ו-SpaceX הקים ב-2015 מיזם לקידום נושאי בינה מלאכותית, בכלל ורשתות עצביות מלאכותיות בפרט בשם OpenAI. נכון ל-2019 – מינוף עסקי של תחום רשתות העצבים המלאכותיות מתפשט בקצב מאיץ. בתחום פועלות, ככל הנראה, עשרות אלפי חברות ברחבי העולם. ישנן מספר "רשימות" המפרטות את החברות היותר גדולות או יותר מבטיחות בתחום ובכלל זה: רשימת החברות בעלות הערך הגבוה (של SingularityHub) רשימה של מאה חברות, לפי האתר cbinsights רשימה של 25 חברות מובילות, לפי האתר Datamation אחת הדרכים המקובלות לבחינה ודירוג של האוניברסיטאות בתחום זה, היא הסתכלות על כמות הפרסומים במסגרת הוועדה השנתית שעוסקת בתחום Conference on Neural Information Processing Systems, לפי מדד זה, האוניברסיטאות המובילות בעולם בתחום הן: אוניברסיטת קרנגי מלון המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס אוניברסיטת סטנפורד אוניברסיטת קליפורניה בברקלי המכון הטכנולוגי של ציריך אוניברסיטת טורונטו רשימה חלקית, על פי דירוג זה, אפשר למצוא ב-Ahead in AI Research? Insights from NIPS פעילות בישראל נכון לשנת 2018, לפי דו"ח של מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בהמשך למחקר שהוזמן על ידי המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי, בישראל פועלות למעלה מ-800 חברות טכנולוגיות שיש להן פעילות בתחום בינה מלאכותית. במהלך 2018, ישראל הקימה וועדה שתכליתה לבחון איך נכון למדינה להיערך בתחום הבינה מלאכותית, בראש הוועדה עומדים הפרופסורים יצחק בן ישראל ואביתר מתניה. וועדה זו הקימה 14 וועדות משנה לבחינה של היבטים שונים הקשורים לנושא והיא אמורה להגיש את המלצותיה במהלך 2019. במקביל, הוועדה לתכנון ולתקצוב של האקדמיה, והמועצה להשכלה גבוהה אישרו, כבר במהלך 2018, 16 מסלולי לימוד לתארים אקדמאים בתחום וברוב האוניברסיטאות בישראל, אפשר ללמוד או לחקור היבטים שונים של התחום. תחומי יישום עיקריים נכון ל-2019, תחומי היישום העיקריים של רשתות עצבים מלאכותיות כוללים את: התחום הפיננסי (לדוגמה – חיזוי של ערך מניה, חיפוש אנומליות לטובת זיהוי זיופים וכיוצא באלו) תחום ניהול משאבים של ארגונים גדולים פענוח הדמייות רפואיות דיאגנוסטיקה רפואית אחזור וחיפוש מסמכים חיפוש אנומליות רשת לטובת הגנת סייבר זיהוי עצמים בתמונות ווידאו תחבורה והפחתת עומסי תנועה (באמצעות התאמת פעולת הרמזורים למאפייני התנועה של צומת ספציפי) רובוטיקה ניתוח נתוני עתק בשוק הקמעונאי, בין השאר לטובת חיזוי והצפת המלצות לצרכנים פוטנציאליים כימואינפורמטיקה: חיזוי תכונות של תרכובות כימיות, פיתוח תרופות וחומרים חדשים, תכנון סינתזה כימית ראו גם רשת עצבית פרספטרון Word2vec לקריאה נוספת Supervised learning in multilayer feedforward networks – "backpropagation", Bruno A. Olshausen, 1998. Neural Networks for Pattern Recognition, Bishop, C.M., 1996 Elektor Electronics 1/2003 C.McLeod and G.Maxwell Davies, F., & Moutinho, L., & Curry ,B., (1996). ATM user attitudes: a neural network analysis. Journal of Marketing Intelligence & Planning, 14(2), 26–32. קישורים חיצוניים דן וינר, רשתות בשירות טכנולוגיית החשמל, באתר "סנונית" (הופיע במקור במגזין "כמעט 2000") אורי אליאבייב, רשתות נוירונים, Deep learning וכל מה שביניהם, באתר Machine Learning Israel, בתאריך 8 במאי 2016 רשת עצבית מלאכותית למתחילים – חיזוי תוצאות הטוטו צבי יוליאן רובין רשימת סרטונים על רשתות נוירונים מלאכותיות בערוץ 3Blue1Brown ביוטיוב הערות שוליים קטגוריה:למידת מכונה קטגוריה:אלגוריתמים קטגוריה:למידה עמוקה	2024-10-11T11:09:57
רשתות קישריות	REDIRECT רשת עצבית	2015-09-26T11:08:20
ג'וזף הלר	ג'וזף הלר (באנגלית: Joseph Heller; 1 במאי 1923 – 12 בדצמבר 1999) היה סופר ותסריטאי יהודי-אמריקאי. נודע בעיקר בזכות ספרו "מלכוד 22" שהפך למטבע לשון לתיאור מצב אבסורדי שבו ניתן לבחור בין אופציות הסותרות זו את זו. היה מועמד לפרס נובל לספרות לשנת 1972. ביוגרפיה ג'וזף הלר נולד בברוקלין שבניו יורק, ארצות הברית, למשפחה יהודית-אשכנזית ממעמד-הפועלים שהיגרה לארצות הברית מרוסיה. גדל בקוני איילנד שבניו יורק. במסגרת מלחמת העולם השנייה, שירת הלר כמטילן בחיל האוויר של ארצות הברית במטוס B-25, וטס במעל לשישים משימות סיוע למתקפות נגד החזית האיטלקית. בשנת 1945 שחרורו מהצבא האמריקני, החל הלר ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטת ניו יורק. בשנת 1949 סיים לימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה האמריקנית, ולמד אף שנה באוניברסיטת אוקספורד הבריטית, במסגרת תוכנית פולברייט. קריירה בין השנים 1950–1952 הוא היה מרצה לאנגלית באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה. שימש כרעיונאי (קופירייטר) במגזין "טיים" בין השנים 1952 ו-1956 ובמגזין "לוק" בין השנים 1956 ל-1958. בשנת 1953 החל לכתוב את ספרו המפורסם "מלכוד 22", שיצא לאור בשנת 1961 (שם הכותר במקור: "מלכוד 18"). "מלכוד 22" מספר את סיפורו של יוסריאן, חבר צוות אוויר, במהלך מלחמת העולם השנייה. שם הספר נגזר משמו של המלכוד שמונע מהפרוטגוניסט של הספר, יוסריאן, להשתחרר מהצבא האמריקני: רק משוגעים יכולים להשתחרר מהצבא, אך אם אתה רוצה להשתחרר מהצבא במהלך מלחמת עולם שכזו סביר להניח שאינך משוגע. "מלכוד 22" זכה להצלחה יוצאת דופן והפך לספר פולחן. היצירות הבאות של הלר הן דוגמאות לסאטירה מודרנית שבמרכזה חייהם של בני מעמד הביניים. זמן קצר לאחר פרסום "מלכוד 22", הלר חשב על רעיון לרומן הבא שלו, "משהו קרה", אבל לא החל לכתוב אותו במשך שנתיים. בינתיים הוא התמקד בכתיבת תסריטים, והשלים את התסריט הסופי לעיבוד הקולנועי של "סקס והנערה הרווקה" של הלן גרלי בראון, וכן בתסריט קומי לטלוויזיה ששודר בסופו של דבר במסגרת הסדרה "הצי של מקייל". בשנת 1967 כתב הלר מחזה בשם "הפצצנו בניו הייבן". הוא השלים את המחזה תוך כשישה שבועות בלבד, אך נאלץ להשקיע זמן רב בעבודה עם ההפקה בעת כשהועלתה ההצגה לבמה. המחזה העביר מסר אנטי-מלחמתי, ובה-בעת מנסה לפתוח דיון בקשר למלחמת וייטנאם. הוא הופק במקור על ידי חברת הרפרטואר של בית הספר לדרמה של ייל, עם השחקן סטייסי קיץ' בתפקיד הראשי. לאחר עדכון קל, הוא פורסם, ולאחר מכן הופיע לראשונה בברודוויי, בכיכובו של ג'ייסון רוברדס. רומן ההמשך של הלר, "משהו קרה", פורסם לבסוף בשנת 1974. המבקרים התלהבו מהספר, וגם מהדורות הכריכה הקשה שלו והן המהדורות בכריכה רכה הגיעו למקום הראשון ברשימת רבי-המכר של "הניו יורק טיימס". הלר כתב עוד חמישה רומנים, שכל אחד מהם לקח לו כמה שנים להשלים. אחת מהן, "זמן סגירה", כלל שוב רבות מהדמויות מ-"מלכוד 22" בניו יורק שלאחר המלחמה. כל הרומנים נמכרו בצורה מכובדת, אך לא הצליחו לשכפל את הצלחת "מלכוד 22". חיים אישיים באמצע שנות השמונים לקה בתסמונת גייאן-בארה והיה על ערש דווי. משהתאושש, התגרש מאשתו שירלי, אם ילדיו, ונישא לאחות שטיפלה בו, ואלרי המפריס, עמה נשאר עד פטירתו בשנת 1999. ספריו כל ספרי הסיפורת של הלר תורגמו לעברית: מלכוד 22, תרגמו בני לנדאו, בני הדר, ביתן 1978. (Catch 22) (1961) תרגום חדש של ירון בן-עמי, בהוצאת ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2008 משהו קרה, תרגמה אופירה רהט, זמורה ביתן 1979.(Something Happened) (1974) גולד שווה זהב, תרגם דוד נגב, זמורה ביתן 1981.(Good as Gold) (1979) אלוהים יודע, תרגם מאיר ויזלטיר, עם עובד 1987.(God Knows) (1984) ספר זה זיכה את הלר בפרס מדיסיס לסופר זר לשנת 1985. ציירו לכם, תרגמה ליאורה הרציג, עם עובד תל אביב 1990.(Picture This) (1988) זמן סגירה, תרגמה צילה אלעזר, מעריב, 1995.(Closing Time) (1994) אז ועתה, תרגמה עדית פז, מעריב, 2001.(Now and Then: From Coney Island to Here) (1998) דיוקנו של האמן כאיש קשיש, תרגמה דורית בריל-פולק, עריכה שמעון ריקלין-בנעט, מודן 2005.(Portrait Of The Artist As An Old Man) (2000) מחזות, תסריטים, ועיבודים קולנועיים שיצר הפצצנו את ניו הייבן, (We Bombed New Haven) (1968) (מחזה) לקריאה נוספת על יצירותיו אהוד בן עזר, זהב ללא כיסוי, על "גולד שווה זהב", נדפס בדבר, 1981 ענת פינברג, מילכוד יהודי, על "גולד שווה זהב", נדפס במעריב, 1981 גליה הירש, פיענוח אירוניה ותרגומה: "מילכוד- 22" לג’וזף הלר כמקרה מבחן, נדפס בבקורת ופרשנות, כתב-עת בין-תחומי לחקר ספרות ותרבות. רמת-גן, 38, תשס"ה 2005 קישורים חיצוניים -קטע מהקדמה שכתב ג'וזף הלר למהדורה מיוחדת של "מלכוד 22" פרקים ראשונים מתוך הספר "מלכוד 22" באתר טקסט (התרגום החדש 2008) הערות שוליים * קטגוריה:ניו יורק: אישים קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים קטגוריה:סגל אוניברסיטת המדינה של פנסילבניה קטגוריה:זוכי פרס מדיסיס לסופר זר קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ניו יורק קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קולומביה קטגוריה:קצינים וחוגרים בחילות האוויר של צבא ארצות הברית קטגוריה:קצינים וחוגרים יהודים בחיל האוויר של ארצות הברית קטגוריה:יהודים אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1923 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1999	2024-09-20T22:19:11
אנרגיה חילופית	REDIRECT אנרגיה חלופית	2017-10-03T17:19:25
ק.ס. לואיס	קלייב סטייפלס לואיס (באנגלית: Clive Staples "Jack" Lewis; 29 בנובמבר 1898 – 22 בנובמבר 1963), המוכר יותר בשם סי אס לואיס (C. S. Lewis, ובעברית ק"ס לואיס), היה סופר בריטי, פילוסוף, פרופסור לספרות ימי הביניים, ותאולוג ואפולוגטיקן נוצרי. לואיס התפרסם בעיקר בזכות ספריו ובפרט סדרת ספרי "דברי ימי נרניה" (אשר המוכר ביותר מביניהם הוא "האריה, המכשפה וארון הבגדים"). חייו לואיס נולד בבלפסט, אירלנד בשנת 1898. החל ללמוד באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1917. אביו אלברט ג'יימס היה בנו של מהגר מוויילס ואמו פלורנס אוגוסטה הייתה נצר למשפחות המילטון וסטייפלס הסקוטיות האריסטוקרטיות שהתיישבו באי עוד במאה ה-17. לואיס, שלמרות רקעו הפרוטסטנטי המובהק נמשך גם למיתולוגיה קלטית, ראה עצמו קרוב יותר מכל לוולשים והתלבט כל חייו לגבי זיקתו לאִירִיוּת. זמן קצר לאחר מכן התנדב לצבא הבריטי ונשלח, יחד עם רבים מבני דורו, להילחם על אדמת צרפת במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, בשנת 1918, חזר לואיס ללמוד באוניברסיטת אוקספורד והשלים את התואר השני שלו בשנת 1925. במשך השנים הבאות, עד פרישתו, הוא כיהן כפרופסור לספרות ימי הביניים באוניברסיטה. כבר בתחילת דרכו באוניברסיטה, פגש לואיס את ג'ון רונלד רעואל טולקין והתיידד עמו. השניים הקימו מועדון ספרותי בשם "האינקלינגס", והעשירו איש את יצירותיו של רעהו. במסגרת התערבות עם טולקין, חיבר לואיס ספר על מסע בחלל בשם "מחוץ לכוכב השקט "Out of the Silent Planet", שזכה להצלחה רבה ולעוד שני המשכים. בספרים הוא דן ביחסים בין מדע-דת ומוסר. בניגוד לספרי מדע דמיוני רבים שנכתבו בשעתו, הספרים מתמקדים לא במסע בחלל או טכנולוגיה אלה ביכולתם של בני האדם לשמור על צלם אנוש מפני פיתויים של כוח ועוצמה ומול תפיסות כמו מדענות. בעקבות השפעתו של טולקין, לואיס שב לנצרות והצטרף לכנסייה האנגליקנית (לעומת טולקין הקתולי). אמונתו הנוצרית העמוקה, והאפולוגטיקה והתאולוגיה שפיתח, באה לידי ביטוי במאמרים ובספרים רבים המשמשים עד היום נוצרים ברחבי העולם. בשנת 1950 התפרסם לואיס בעקבות כתיבת הספר הראשון בסדרה שנודעה לימים בשם "דברי ימי נרניה". שבעת הספרים בסדרה זכו לפופולריות רבה בעולם וחלקם עובדו גם לטלוויזיה ולקולנוע. ב-1956 נישא למשוררת האמריקאית-יהודייה הגרושה ג'וי דייווידמן שהתנצרה לפני נישואיהם. ב-1960 התאלמן ממנה והמשיך לגדל את שני ילדיה. סרט הקולנוע "ארץ הצללים" (1993) עוסק ביחסים בין לואיס ודייווידמן. דברי ימי נרניה הספר הראשון בסדרת נרניה, "האריה, המכשפה וארון הבגדים", מגולל את קורותיהם של ארבעה ילדים, אשר מפונים מלונדון המופצצת בתקופת מלחמת העולם השנייה לביתו של פרופסור בכפר. שם הם מגלים ארון ישן ונכנסים דרכו לעולם אחר וקסום בשם נרניה, שם שולטת מכשפה אכזרית הידועה בשם המכשפה הלבנה. הילדים מצליחים להציל את העולם בעזרתו של האריה אסלן. הספרים הבאים מגוללים את המשך קורותיהם של הילדים האלו וילדים אחרים בנרניה. "אחיינו של הקוסם" מספר כיצד נרניה נוצרה, ו"הקרב האחרון" מגולל את סופה של נרניה. בשבעת כרכי הסדרה ישנם אלמנטים נוצריים רבים, וחלק גדול מהביקורות נגד הספר עוסק במסרים הנוצריים המובהקים המובאים בו. עם זאת, כל הכרכים תורגמו לעברית. האריה, המכשפה וארון הבגדים (1950. תרגום שושנה וידל, 1961; נורית גולן, 2005) – ארבעה ילדים שהובאו מלונדון במהלך הבליץ אל טירה מרוחקת, נכנסים לארון ומוצאים עצמם בממלכת נרניה המאוכלסת חיות מדברות, שם הם מסייעים לאריה הטוב אסלן לנצח את המכשפה הלבנה. הנסיך כספיאן (1951. תרגום גדעון טורי, 1980) – ארבעת הילדים הלונדוניים שבים לנרניה הנתונה במלחמת-אזרחים ומסייעים לנסיך הטוב לסכל את מזימות המלך העריץ ולהשיב לממלכה את תפארתה. המסע ב"דורך השחר" (1952. תרגום גדעון טורי, 1979) – הילדים הלונדוניים מצטרפים לנסיך כספיאן בהפלגתו רבת-ההרפתקאות כדי למצוא את ידיד אביו ומגיעים לסוף העולם. כס הכסף (1953. תרגום גדעון טורי, 1982) – שני ילדים נשלחים למסע רב תלאות וסכנות, כדי למצוא את נסיך נרניה האובד. הסוס ונערו (1954. תרגום גדעון טורי, 1981) – נער נמלט על גבי סוס מדבר, ובדרכו לנרניה הוא מצטרף לנערה שנמלטה עם סוסתה המדברת גם כן. אחיינו של הקוסם (1955. תרגום גדעון טורי, 1978) – נער וחברתו מגיעים בכוח טבעת-קסמים אל נרניה ופוגשים בה את הדוד הקוסם בחברת מלכה-מכשפה. הקרב האחרון (1956. פרס קרנגי. תרגום גדעון טורי, 1984) – שואה המאיימת על נרניה נהדפת לאחור בעזרת שני ילדים וידידים אחרים, והאריה אסלן זוכה לימי שלווה ואושר. טרילוגית החלל טרילוגיית החלל או הטרילוגיה הקוסמית – סיפור המערב מדע בדיוני, אלים, מדע, דת, כוח ומוסר. לואיס מתאר את כדור הארץ כ"כוכב שקט" שהוטל עליו הסגר על ידי האלים ולכן בו לא ניתן לחוש ולתקשר עם ישיות על-טבעיות. בניגוד לספרים של ה.ג. וולס המתאר כיצד חייזרים מרושעים פולשים לכדור הארץ ומחריבים אותו (מלחמת העולמות), בתיאור של לואיס, בני האדם בני התרבות המודרנית ועם תפיסות של מדענות ודורסנות בשם הקידמה אבולוציה הם המנסים להתפשט לעולמות אחרים, ולהחריב אותם תוך שילוב של דורסנות, ניצול ואתנוצנטריות אנושית כוחנית. הוא מתאר כי האתגר הבא לאנושות הוא לאו דווקא כיבוש החלל החיצון בדומה לרומנים רבים בסוגת המדע בדיוני אלא הצלחה להגיע ל"גן עדן" – שלווה וענווה נפשית ביחס ליחיד והרמוניה וצדק ביחסים בין בני האדם – בינם לבין עצמם – כולל בעלי תרבויות טכנולוגיות פרימטביות יותר– ועם מיני בעלי-חיים או בעתיד יצורים תבוניים אחרים. הטרילוגיה כוללת את: מחוץ לכוכב השקט (1938) Out of the Silent Planet פרלנדרה (1943) Perelandra: A Novel הכוח הנתעב הזה (1945) That Hideous Strength: A Modern Fairy-Tale for Grown-ups חיבורים אחרים נסים (1947) מופתע על ידי חדווה (1955) — פרקי אוטוביוגרפיה מכתבים למלקולם (1964) מספריו בעברית נסים: פתח מחקר. מאנגלית – צבי רין. ירושלים: אמן, 1952 משיחיות גרידא. ירושלים: דולפין, 1969 האמונה המשיחית – אמת או שקר?. (עברית – רחל הגבעונית). ירושלים: קרן אחוה משיחית, תשנ"ח 1998 ביטול האדם, או, הרהורים על חינוך: בדגש על הוראת ספרות בכיתות י"א וי"ב. מאנגלית: להד לזר, הקדמה: אסף שגיב. הוצאת שלם, 2005 (סי.אס. לואיס), מכתבים מן השאול. מאנגלית: ברוך מעוז, הוצאת הגפן, 1991 (מהדורה שנייה: 2020) הנכון והשגוי כרמז למשמעות היקום. מאנגלית: עמית איזנמן. דחק: כתב עת לספרות טובה, גיליון י"ג, 2021, עמ' 438–450 התבוננות ביגון. 2024 הוצאת לוין. אנגלית: שירלי אגוזי. קישורים חיצוניים בעקבות הספר "ביטול האדם" - סקירה על הספר "ביטול האדם", בהוצאת שלם הערות שוליים * קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:סופרים בריטים קטגוריה:פילוסופים בריטים קטגוריה:סופרי ילדים ונוער בריטים קטגוריה:סופרי פנטזיה בריטים קטגוריה:סופרי מדע בדיוני בריטים קטגוריה:אינקלינגס קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג' קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד קטגוריה:זוכי מדליית קרנגי קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1898 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1963	2024-10-10T09:19:42
חצור	חצור הוא שם בכנענית הנגזר מן המילה חציר. קטגוריה:שמות משפחה קטגוריה:שמות משפחה עבריים קטגוריה:שמות משפחה טופונימיים	2024-02-13T23:10:42
אורתוגונליות	אוֹרְתּוֹגוֹנָלִיּוֹּת היא הכללה של תכונת הניצבות המוכרת מגאומטריה. בגאומטריה, שני ישרים במישור האוקלידי ניצבים זה לזה אם הזווית הנוצרת בנקודת החיתוך שלהם היא זווית ישרה (בת 90 מעלות). מושג האורתוגונליות מנסה לתפוס תכונה זו גם עבור ההכללות של המישור האוקלידי - המרחבים הווקטוריים שאבריהם אינם בהכרח ישרים אלא וקטורים, שהם מושג כללי יותר. על מנת להכליל את מושג הניצבות יש ראשית להכליל את מושג הזווית בין שני וקטורים. לשם כך משתמשים בפונקציה שמקבלת שני וקטורים ומחזירה גודל שניתן לחשוב עליו כעל מכפלת אורכי הווקטורים זה בזה ובקוסינוס הזווית ביניהם. פונקציה זו נקראת "מכפלה פנימית" (מקרה מסוים שלה זה מכפלה סקלרית). ישנן מכפלות פנימיות רבות שניתן להגדיר על מרחב וקטורי, ולכן גם מושגי האורך והזווית של וקטורים יכולים לקבל משמעויות רבות, אבל יש כמה תכונות בסיסיות שאנו מצפים שיתקיימו תמיד, ואלו התכונות שמאפיינות את המכפלה הפנימית. מכיוון שקוסינוס של זווית בין שני ישרים ניצבים שווה ל-0 מתבקש להגדיר שני וקטורים כאורתוגונליים אם המכפלה הפנימית שלהם שווה ל-0. לווקטורים אורתוגונליים חשיבות רבה כאשר חוקרים מרחבים וקטוריים. לבסיס של מרחב וקטורי יש מספר תכונות נוחות כאשר הוא אורתונורמלי (כל אבריו אורתוגונליים זה לזה ובעלי אורך 1). יתר על כן, מתברר שבהינתן בסיס כלשהו למרחב וקטורי ניתן לקבל ממנו בסיס חדש שכל אבריו אורתוגונליים זה לזה, כך שתמיד ניתן למצוא בסיס נוח שכזה. דבר זה נעשה על ידי תהליך גרם-שמידט. אורתוגונליות בין וקטורים לכאורה, אורתוגונליות וניצבות הן מילים נרדפות. מיוונית, אורתו - ישר, גוניה - זווית. אבל ניצבות היא רק מקרה פרטי של אורתוגונליות במרחב האוקלידי התלת-ממדי - שני ישרים החותכים זה את זה בזווית ישרה הם אורתוגונליים זה לזה. באופן כללי, שני וקטורים במרחב מכפלה פנימית הם אורתוגונליים זה לזה אם ורק אם מכפלתם הפנימית שווה ל-0. הסימון המקובל לכך הוא . (בפרט, שני ישרים אורתוגונליים זה לזה אם המכפלה הסקלרית שלהם שווה ל-0, כלומר אם הם מאונכים זה לזה) מסקנות הנובעות מתכונות המכפלה הפנימית אם , אז . אם , אזי לכל סקלר גם . אם וגם , אזי . אם וקטור אורתוגונלי לקבוצה של וקטורים אזי הוא גם אורתוגונלי לכל צירוף ליניארי שלהם. זוהי מסקנה ישירה משתי התכונות הקודמות. וקטור אורתוגונלי למרחב יהי , תת-מרחב של , ויהי . יקרא אורתוגונלי ל-, ויסומן , אם אורתוגונלי לכל אחד מאיברי . על כן, (לפי המסקנות לעיל) אם ורק אם אורתוגונלי לקבוצה הפורשת את , ובפרט לבסיס של . תת-מרחב משלים אורתוגונלי תת מרחב משלים אורתוגונלי (או תת מרחב מאונך) של תת-מרחב אוקלידי נתון, הוא תת-מרחב שכל וקטור בו אורתוגונלי לכל וקטור בתת-המרחב הנתון. במילים אחרות, הוא תת-מרחב מאונך של מעל מכפלה פנימית אם מתקיים כי: . לכל תת-מרחב אוקלידי יש תת-מרחב משלים אורתוגונלי. לדוגמה, במרחב אוקלידי דו־ממדי, המשלים האורתוגונלי של כל ישר הוא פשוט הישר המאונך לו. במרחב אוקלידי תלת־ממדי, תת-המרחב המשלים האורתוגונלי של כל ישר הוא המישור המאונך לו, ותת המרחב המשלים האורתוגונלי של כל מישור הוא הישר המאונך לו (כמובן, מדובר רק על ישרים ומישורים המהווים תת מרחבים, כלומר עוברים דרך ראשית הצירים). אורתונורמליות קבוצת וקטורים תקרא אורתוגונלית אם כל זוג וקטורים מהקבוצה אורתוגונליים זה לזה. קבוצת וקטורים תקרא אורתונורמלית אם בנוסף לדרישה הקודמת כל וקטור בקבוצה הוא מנורמל, כלומר: הנורמה שלו שווה ל-1. את התנאי לאורתונורמליות אפשר להציג באופן אלגנטי באמצעות הדלתא של קרונקר: קבוצה היא אורתונורמלית אם ורק אם . דוגמאות: הבסיס הסטנדרטי הוא בסיס אורתונורמלי תחת המכפלה הפנימית הסטנדרטית. כל אופרטור סיבוב הוא מטריצה אורתונורמלית. בהינתן בסיס כלשהו של מרחב מכפלה פנימית (סופי או מעוצמת אלף אפס), ניתן להפיק ממנו בסיס אורתונורמלי באמצעות תהליך גרם-שמידט. דוגמאות ב- הבסיס הסטנדרטי הוא סדרה אורתונורמלית ביחס למכפלה הסקלרית. באופן כללי, ב- הבסיס הסטנדרטי הוא סדרה אורתונורמלית ביחס למכפלה הסקלרית. ב- הסדרה היא אורתוגונלית ביחס למכפלה הסקלרית (כי ) אבל לא אורתונורמלית, כי למשל . דוגמאות לפולינומים אורתוגונליים קיימים מספר פולינומים אורתוגונליים ביחס למכפלתם הפנימית: פולינומי לז'נדר אורתוגונליים ביחד למכפלה הפנימית הסטנדרטית של מרחב הפולינומים. פולינומי צ'בישב פולינומי הרמיט פולינומי לגר ראו גם תהליך גרם-שמידט פולינומי לז'נדר קישורים חיצוניים קטגוריה:אלגברה קטגוריה:אלגברה ליניארית קטגוריה:אנך אורתוגונליות	2024-01-24T21:43:01
שאול מופז	שמאל\|ממוזער\|300px\|אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי (עם כומתה שחורה), וסמל שאול מופז, (לצידו בדגמ"ח צנחנים) בזמן מלחמת ההתשה בבקעת הירדן שאול מופז (במקור, פרסית: شهرام مُفَضَّض‌کار, תעתיק: שהרם מופזזקר; נולד ב-4 בנובמבר 1948 בטהראן שבאיראן) הוא איש צבא ופוליטיקאי ישראלי בדימוס. כיהן בין היתר כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל, כחבר הכנסת, כיו"ר מפלגת קדימה, כיו"ר האופוזיציה וכשר הביטחון וכשר התחבורה בממשלות ישראל. מופז נולד בטהראן, עלה לארץ ישראל בגיל תשע, גדל באילת והתחנך בנהלל. ב-1966 התגייס לצה"ל ולקח חלק, במסגרת גדוד צנחנים, במלחמת ששת הימים. הוא התפרסם לראשונה עקב מארב מופז שיזם במלחמת ההתשה בבקעת הירדן. במלחמת יום הכיפורים, בהיותו מפקד סיירת צנחנים, פיקד על שתי פשיטות מבצעיות בעומק סוריה. בהמשך נעשה למח"ט צנחנים, תפקיד אותו מילא במלחמת לבנון הראשונה. עוד בשנות השמונים כיהן כמפקד בה"ד 1 ובהמשך גם עוצבת עידן ופיקד אישית על מבצע חוק וסדר. בשנות התשעים פיקד על אוגדת איו"ש, היה אלוף פיקוד הדרום וראש אג"ת – תפקיד במסגרתו לקח חלק במשא ומתן להסכם חברון – טרם התמנה ב-1998 לרמטכ"ל. כרמטכ"ל היה אחראי על הנסיגה מלבנון בשנת 2000, ההתמודדות עם האינתיפאדה השנייה, לכידת קארין איי, מבצע חומת מגן ואירועים רבים אחרים. מיד לאחר סיום כהונתו כרמטכ"ל נענה להצעתו של ראש הממשלה אריאל שרון ונעשה לשר הביטחון. אף שהתנגד לנסיגות חד-צדדיות, מופז צידד בתוכנית ההתנתקות והיה מהותי בתכנונה והוצאתה לפועל. בהמשך עזב, ביחד עם שרון, את הליכוד והצטרף לקדימה. בממשלת אולמרט כיהן בתפקיד שר התחבורה ולקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה הפסיד בהפרש קטן לציפי לבני בהתמודדות על ראשות המפלגה. עם הקמת ממשלת נתניהו השנייה נשאר מופז באופוזיציה כחלק מקדימה. ב-2012 נבחר לראשות מפלגת קדימה והוביל אותה להצטרפות לממשלת נתניהו ובהמשך לפרישה ממנה. לאחר הבחירות לכנסת התשע עשרה נשארה מפלגתו באופוזיציה. מופז פרש מהפוליטיקה לקראת הבחירות לכנסת העשרים. ביוגרפיה שאול מופז נולד בשם שהראם מוּפַזָזְכַּאר (בפרסית: شهرام مُفَضَّض‌کار) בטהראן, איראן, לאליהו ולמירה מאספהאן. בשנת 1957 עלה לישראל עם משפחתו. המשפחה עברתה את שם המשפחה ל"מופז". משפחתו נקלטה באילת, שם למד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "ימין הרצוג". בנעוריו למד בבית הספר החקלאי של נהלל כתלמיד פנימייה (הוא הרמטכ"ל ושר הביטחון השני בוגר בית ספר זה, לאחר משה דיין). הוא בוגר המכללה לפיקוד ולמטה של חיל הנחתים של ארצות הברית בקוונטיקו שבווירג'יניה, בעל תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בר-אילן. בשנת 1977 היה מופז ממקימי ההתנחלות אלקנה שבמערב השומרון. קריירת שירות בצה"ל בשנת 1966 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים ושובץ בגדוד 890. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. במלחמת ששת הימים לחם ברפיח במסגרת חטיבת הצנחנים בפיקודו של רפאל איתן. ניסה להתקבל לקורס קצינים מספר פעמים, אך נדחה בגלל נתונים נמוכים. בסופו של דבר התקבל לקורס בעקבות תפקוד יוצא-דופן בפעילות מבצעית. מופז, אשר שימש אז מפקד כיתה, פיקד על מארב בבקעת הירדן. הכוח זיהה חוליית מחבלים שחדרה מירדן ותכננו לירות על המוצבים לאורך הגבול מתוך מחפורת. מופז פעל בניגוד לכללים, פיצל את הכוח שבפיקודו, תוך שהוא משאיר שלושה חיילים שירתקו באש את המחפורת, הוביל שני חיילים באיגוף שמאלי (המהלך כונה מאז "מארב מופז") והרג את המחבלים מטווח קרוב. אופן ניהול ההתקלות הרשים את מפקד הפלוגה, איציק מרדכי, ואת המג"ד, דן שומרון והם הפעילו את השפעתם על מנת שיתקבל לקורס הקצינים. מופז שירת בחטיבה במגוון תפקידים. במלחמת ההתשה היה מפקד מחלקה בגדוד 890 ואייש מוצבים בקו בר-לב בתעלת סואץ. פיקד על מוצב המזח, שימש מ"פ בגדוד וזמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים מונה למפקד סיירת צנחנים. במהלך המלחמה הוביל אותה בפשיטות מעבר לקווי האויב בסוריה (מבצע כותונת ומבצע דוידקה). לאחר המלחמה פיקד על הסיירת במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. סיים לימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת בר-אילן, לאחר מכן היה סגן מפקד סיירת מטכ"ל בשנים 1975–1976 בעת שמפקדה היה יוני נתניהו, ופיקד על כוח מהיחידה במבצע אנטבה ב-1976. לאחר מכן מונה למפקד גדוד 202 של הצנחנים, בין היתר במבצע מנורה, ובתפקידו הבא כיהן כסגן מפקד חטיבת הצנחנים. במבצע שלום הגליל היה מפקד עוצבת חירם שלחמה במסגרת אוגדה 36. יצא לשנת השתלמות בארצות הברית במכללה לפיקוד ולמטה של הצבא האמריקאי ובתפקידו הבא, בשנים 1984–1986, שימש כמפקד בה"ד 1. בשנים 1986–1988 פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה. כמח"ט הוביל את החטיבה במבצעים התקפיים כנגד חזבאללה בדרום לבנון, ובהם מבצע רוח קיץ ופעולת הצנחנים בכפר מיידון בשנת 1988 (מבצע חוק וסדר). ביולי 1988 הועלה לדרגת תא"ל ומונה למפקד עוצבת עידן, תפקיד בו כיהן עד שנת 1990. לאחר מכן מונה למפקד עוצבת הגליל בין השנים 1990–1992. בשנת 1993 מונה למפקד אוגדת איו"ש. לאחר מספר חודשים, בעודו בתפקיד, הועלה לדרגת אלוף (על אף היות התפקיד בתקן תת-אלוף). אז נחשף לראשונה לציבור הרחב, כאשר נחקר ארוכות על ידי ועדת שמגר שדנה בטבח מערת המכפלה. במהלך התפקיד פיקד על המבצע לחילוץ נחשון וקסמן שלא צלח. בהמשך שירותו בצה"ל שירת בתפקיד מפקד פיקוד הדרום, ראש אגף התכנון, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. ב-9 ביולי 1998 מונה לרמטכ"ל על ידי שר הביטחון, יצחק מרדכי, תוך שהוא גובר על המועמד האחר לתפקיד, האלוף מתן וילנאי. לחלק מהחיילים הקרביים בצה"ל נודע מופז גם בזכות ההמצאה המיוחסת לו, ה"מופזית", מתקן להחזקת המחסנית שחולק לחיילי צה"ל משנות השמונים ואילך. הרמטכ"ל ה-16 250px\|ממוזער\|רב-אלוף שאול מופז בביקור בארצות הברית, ינואר 2002 בתחילת כהונתו כרמטכ"ל כיהן בנימין נתניהו כראש הממשלה ויצחק מרדכי היה שר הביטחון, אך לאחר ניצחון "ישראל אחת" בבחירות, קיבל אהוד ברק תפקידים אלו. פעולתו המשמעותית ביותר של מופז בתקופה זו הייתה הכנת צה"ל לנסיגה מלבנון. אף על פי שלא תמך בנסיגה חד צדדית מלבנון, ואף הביע דעתו זו בפורומים שונים ובהם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ביצע את הוראתו של שר הביטחון ועמד בראש המבצע של נסיגת צה"ל מלבנון ב-24 במאי 2000. באוקטובר 2000, לאחר כישלון שיחות קמפ דייוויד בין אהוד ברק ליאסר ערפאת, החלו אירועי האינתיפאדה השנייה. צה"ל, בפיקודו של מופז, התכונן לאירועים אלו, מתוך תפיסה שאלה ידמו לאירועי מנהרת הכותל בשנת 1996, והגיב למתקפות הפלסטיניות בתקיפות, כפי שהנחה מופז. אך עד מהרה התדרדרו האירועים למתקפת טרור פלסטינית כוללת שגררה תגובות חריפות מצד ישראל וחוזר חלילה. בתחילת האירועים התרחשה תקרית קבר יוסף, שבה נהרג החייל מדחת יוסף בקבר יוסף שבשכם, לאחר שדימם למוות במשך שעות מבלי שחולץ. קושי מבצעי משמעותי בחילוצו, ובעיקר מגעים עם הרשות הפלסטינית בעניין זה גרמו לעיכוב גדול בחילוצו. עד שהגיעו אליו כוחות צה"ל, נפטר יוסף. תקרית זו גרמה להפסקה מוחלטת של שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות. יש שמתחו ביקורת חריפה על תפקודו של מופז כרמטכ"ל ופגיעתו בערך הרעות הצה"לי באירוע זה. לאחר התפטרותו של אהוד ברק מראשות הממשלה, נבחר בבחירות שנערכו ב-6 בפברואר 2001, אריאל שרון לראשות הממשלה, והקים ממשלת אחדות לאומית במסגרתה מונה בנימין בן אליעזר לשר הביטחון. הרכב פרסונלי זה הוביל נקיטה של קווים חדשים במה שהוגדר כ"עימות נמוך עצימות". השלושה סברו ש"אין פרטנר פלסטיני" ויש צורך לנקוט במדיניות שתביא אצל הפלסטינים ל"צריבה תודעתית" כי לא ישיגו את מטרותיהם באמצעים של טרור, ורק לאחר השגת "צריבה תודעתית" זו ניתן יהיה לנקוט צעדים מדיניים. גם בתקופה זו היו חילוקי דעות של מופז עם הדרג המדיני, כשהתקרית החריפה ביותר הייתה ב-15 באוקטובר 2001, אז הביע בן אליעזר את דעתו כי על מופז להתפטר מתפקידו, לאחר שזה מתח ביקורת על החלטת הממשלה לסגת מהשכונות הפלסטיניות בחברון. הממשלה החדשה החלה במדיניות תקיפה, שעיקרה סיכול ממוקד של פעילי טרור, כניסת צה"ל לחלק משטחי הרשות הפלסטינית, ונקיטת יד קשה יותר ויותר כנגד האוכלוסייה הפלסטינית. צעדים אלו, כמו גם מגעים מדיניים שנערכו במקביל, לא הצליחו לעצור התדרדרות המצב לפרק זמן משמעותי. חודש "מרץ השחור", שבו נהרגו יותר מ-110 ישראלים, הביא לערעור של תחושת הביטחון האישי בערי ישראל. ב-29 במרץ 2002 יצא צה"ל למבצע הגדול ביותר עד אז, "מבצע חומת מגן", במסגרתו נכנס צה"ל לערים הפלסטיניות כבית לחם, רמאללה וג'נין, ונלחם כנגד הפלסטינים שהתנגדו לו בערים אלו. במבצע הרג צה"ל כ-250 פלסטינים ועצר מאות מחבלים. תקריות בולטות בלחימה היו הקרב בג'נין, קרב קשה בשטח בנוי שבו נהרגו 23 חיילי צה"ל, שגרר האשמות שקריות על טבח שביצעה ישראל במחנה, והמצור על כנסיית המולד בבית לחם, שבה התבצרו כ-13 מבוקשים פלסטינים. בתחילת המבצע קלט מיקרופון פתוח את שאול מופז לוחש לאריאל שרון כי זו ההזדמנות לגרש את יאסר ערפאת. אם זו אכן הייתה עמדתו, היא לא התקבלה, וערפאת נותר נצור במשך זמן רב בלשכתו במוקטעה ברמאללה. מאוחר יותר נשמעו טענות כי תקרית זו נועדה ליצור לחץ פסיכולוגי על ערפאת. לאחר המבצע, הצליחו תשתיות הטרור להתאושש, דבר שהביא את צה"ל לבצע סדרה ארוכה של פעולות שכונו "מבצע דרך נחושה" וניצלו את הישגי חומת מגן. ב-9 ביולי 2002 פרש מתפקידו כרמטכ"ל ובמקומו מונה משה יעלון. בשנת 2003 הוציאה להקת הבילויים את השיר "שאול מופז", המתאר באופן סאטירי-ביקורתי את דמותו של הרמטכ"ל כמי שעובר בין בתי משפחות חיילים ומביא לפתחיהן את בשורת השכול עם שיירי גופות הבנים. קריירה כפוליטיקאי שר הביטחון ממוזער\|250px\|נספח צה"ל עמוס ידלין, שגריר ישראל דני אילון, שר הביטחון שאול מופז ומזכיר ההגנה דונלד רמספלד בכניסה לפנטגון כשני רמטכ"לים שקדמו לו, אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק, גילה מופז מהר מאוד את נטיותיו הפוליטיות. פירוק ממשלת האחדות, בחודש אוקטובר 2002, לאור הבחירות המתקרבות, הביא לפרישת בנימין בן-אליעזר מתפקיד שר הביטחון. אריאל שרון זימן את מופז לשמש בתפקיד, על אף שזה פרש מצה"ל רק זמן קצר לפני כן. שרון הסביר כי המדובר ב"מינוי מקצועי", ומופז נכנס למשרד הביטחון ב-4 בנובמבר 2002. הוא הצטרף למפלגת הליכוד, ואף נבחר למקום ריאלי ברשימתה לכנסת בבחירות מקדימות. מישאל חשין, שעמד בראש ועדת הבחירות המרכזית, קבע כי תקופת הצינון הדרושה בין פרישתו של מופז מתפקיד הרמטכ"ל ובין מועד הבחירות לא חלפה, וכתוצאה מהחלטה זו, שאושרה בבית המשפט העליון, נמנע ממופז להיבחר לכנסת השש עשרה. בתפקידו כשר הביטחון המשיך מופז במדיניות אותה יישם כרמטכ"ל. מדיניות "הסיכול הממוקד" נמשכה, ושימשה כאחד הכלים העיקריים ששימשו את הממשלה בניהול הלחימה עם הפלסטינים. מדיניות זו, הכוללת מטבעה גם פגיעה בחפים מפשע (דוגמת מקרה סלאח שחאדה שבו הופצץ מהאוויר בניין בו שהה מפקד הזרוע הצבאית של החמאס, ויחד עמו נהרגו אזרחים רבים שאינם קשורים אליו) הביאה לתופעה של סרבנות, בקרב חיילי המילואים. במסגרת תפקידו הוביל מופז מהלכים לשינויים מבניים מהותיים בצה"ל, על מנת להתאימו לשינויים שחלו באזור לאחר מלחמת עיראק, המצב הכלכלי הקשה בו הייתה נתונה מדינת ישראל והצורך בקיצוץ תקציבי. בין היתר פורסמו תוכניות להפוך את צה"ל מצבא שעיקרו מילואים לצבא שעיקרו חיילים סדירים, ואשר שירות המילואים בו הוא למעטים בתפקידים נבחרים, וגם זאת לתקופות קצרות של אימונים. החלטות שנויות במחלוקת של מופז היו ההחלטה לקרוא לציבור לשאת את ערכות המגן במהלך מלחמת עיראק, פרשת טננבוים במסגרתה הוחלפו אנשי חזבאללה ומחבלים נוספים עבור אלחנן טננבוים וגופות שלושת חיילי צה"ל שנחטפו בהר דב בשנת 2000. בנוסף, התעורר דיון ציבורי בנוגע למבצע קשת בענן שערך צה"ל ברפיח בחודש מאי 2004, שכלל הריסת בתים, ירי (שלא במתכוון לדברי צה"ל) של פגז טנק לעבר מפגינים פלסטינים וחיפושים אינטנסיביים ומסוכנים של חלקי גופות חיילים שנהרגו. במסגרת תפקידו כשר ביטחון החל מופז ברפורמה בשירות המילואים שמטרתה הפחתת הנטל על חיילי המילואים, קיצור הזמן שנדרש חייל המילואים לשרת, הפניית רוב משימות הבט"ש לצבא הסדיר ולאנשי הקבע והתרכזות כוחות המילואים באימוני כשירות לקראת מלחמה. הדבר קרה בין השאר בעקבות לחציהם של ארגוני המילואים ושדולת המילואים בכנסת. בפועל הייתה בימיו של מופז ירידה חדה בימי המילואים שהוקדשו לאימון יחידות המילואים למלחמה. מופז שינה דעתו בתקופת כהונתו כשר הביטחון בשתי שאלות חשובות. בשאלת גדר ההפרדה נמנה בתחילה עם מתנגדי הגדר, אך לאחר גבור הלחץ הציבורי, החל לפעול להקמתה. בשאלת הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה או "תוכנית ההתנתקות" הביע מופז את דעתו פעמים רבות כי אין לסגת ללא הסכם, כפי שסבר שאין לסגת באופן חד-צדדי בלבנון. בין השאר נאם בפני תלמידי מכללת "שערי משפט" ביום 26 באוקטובר 2003 ואמר כי "לא יוצאים מעזה לא תחת טרור ולא תחת כפייה". עם זאת, משהובהר כי שרון נחוש להמשיך בתוכנית, יצא מופז להגנתו, והפך לאחד מתומכיה העיקריים של תוכנית ההתנתקות. מופז היה אחראי על הכנת מערכת הביטחון לביצוע תוכנית ההתנתקות, ומגדולי תומכיה בממשלה (יחד עם השרים אהוד אולמרט וציפי לבני). הרמטכ"ל משה יעלון התבטא כנגד נסיגה חד-צדדית מעזה, ובין השאר אמר שנסיגה כזאת תיתן "רוח גבית לטרור". בעקבות התבטאויות אלה, ויחסים שהיו בין כך וכך מתוחים בין השניים, החליט מופז שלא להאריך את כהונתו של יעלון בשנה, למרות הנוהג המקובל. מופז טען שהמהלך לא כוון אישית כנגד יעלון אלא מדובר בחלק מתוכנית שינויים שהוא רוצה לבצע בצה"ל. במקומו של יעלון מונה לרב-אלוף דני חלוץ, שנכנס לתפקידו ב-1 ביוני 2005. המעבר ל"קדימה" ותוכנית ההתנתקות ב-9 בנובמבר 2005 נבחר עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה והוביל לפרישתה מהממשלה ב-21 בנובמבר 2005. הקדמת הבחירות ל-28 במרץ 2006 הביאה לפרישתו של אריאל שרון מהליכוד והקמת סיעה עצמאית בשם "אחריות לאומיות" (בהמשך "קדימה"). לסיעה הצטרפו עוד כ-14 שרים וחברי הכנסת מהליכוד, בנוסף למספר חברי הכנסת מהעבודה וממפלגות אחרות, וכן מספר אנשי ציבור. שרון הפעיל לחץ כבד על מופז להצטרף לתנועה ביום ההודעה על הקמתה, אך מופז – שהבטיח לא לפרוש מהליכוד, ויהי מה – נשאר בליכוד ולא עזב. בעקבות פרישתו של שרון מהליכוד החלו בנימין נתניהו, סילבן שלום, עוזי לנדאו, משה פייגלין, ישראל כץ ומופז במירוץ על הנהגת הליכוד. הסקרים ניבאו תמיכה קטנה מאוד למופז. ב-3 בדצמבר, כתב מופז מכתב למתפקדי הליכוד ובו הודיע כי יישאר במפלגה משום שהיא התנועה איתה הוא מזדהה אידאולוגית: "אני החלטתי שאני נשאר בליכוד וזהו. אם שרון רוצה לשנות את הכיוון שלו ולהקים מפלגה חדשה, זה לא אומר שבהכרח צריך להצטרף אליו. אני מאמין בדרך. היום, כשאני צריך לבחור, בין הדרך לאיש, בחרתי בדרך. הליכוד הוא ביתי ובית לא עוזבים". כשבוע לאחר מכן, ב-11 בדצמבר, הודיע מופז על פרישתו מהליכוד והצטרפותו ל"קדימה" בראשות שרון, שהבטיח למופז שימשיך לכהן בתפקיד שר הביטחון בממשלתו. מעברו של מופז ל"קדימה" בא ימים ספורים אחרי פרסום הסקרים שחזו לו תבוסה במאבק על ראשות הליכוד. מופז דחה טענות שקשרו בין הדברים, ונימק את מעברו לקדימה במילים "תנועת הליכוד פנתה לימין הקיצוני של המפה הפוליטית, וזו לא דרכי". ביחס לביקורת על אמינותו, כמי שהתחייב להישאר בליכוד, אמר כי "איני רואה שום בעיה ושום סוגיה בנושא אמינות". לאחר ההתנתקות וחידוש הירי של רקטות קסאם אל עבר שדרות, יישובי עוטף עזה, ולראשונה גם אשקלון – ספג מופז ביקורת על התגובה הרפה של צה"ל לירי, בניגוד להצהרות על "תגובה חסרת פרופורציה" שנאמרו לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה. בינואר 2006 הסתבך מופז בשתי פרשיות הקשורות לתפקודו: ב-24 בינואר הואשם מופז על ידי ועדת החוץ והביטחון בכך ששיקר לה ביודעין לגבי ההסכם בנושא מעבר רפיח. מופז ספג ביקורת קשה הן מהימין והן מהשמאל, ונציגים משני הצדדים קראו לו להתפטר מתפקידו. מאוחר יותר דרש מופז מוועדת החוץ והביטחון להתנצל על האשמתו בשקר בוטה, והוועדה הסכימה לשנות את ההאשמה משקר ל"הטעייה שלא במתכוון". בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עוטף עזה, הואשם מופז בכך שעיכב את ביצוע פעולות ההתמגנות מכיוון שחשש שביצוע העבודות יביא לאובדן התמיכה הציבורית בהתנתקות (שכן ביצוען תהיה הודאה בכך שההתנתקות תביא להרעה במצב הביטחוני). ההאשמות – והקריאות שיתפטר – באו בעיקר מהצד הימני של הקשת הפוליטית והתבססו על הפסקה הבאה בדו"ח: מופז הכחיש את ההאשמות הללו. בהמשך הועברו כוחות ארטילריה לעוטף עזה והחלו בירי ארטילרי מסיבי אל עבר מקורות הירי וצפון עזה, תוך כדי חידוש מדיניות הסיכול הממוקד. שר התחבורה בבחירות לכנסת השבע עשרה נבחר מופז לכנסת, לאחר שהוצב במקום השמיני ברשימת "קדימה" לכנסת. במסגרת המשא ומתן הקואליציוני, קיבל יושב ראש מפלגת העבודה עמיר פרץ את תיק הביטחון למורת רוחו של מופז. במסגרת ממשלתו של אהוד אולמרט, הממשלה ה-31, קיבל מופז את תפקיד סגן ראש הממשלה ואת משרד התחבורה. כן קיבל אחריות מטעם הממשלה לנהל דיאלוג תיאום מול ארצות הברית בעניין איראן. מתוקף סמכות זו, שימש מופז כשר בקבינט במהלך מלחמת לבנון השנייה. במהלכה חלק על חלק מן המהלכים שעליהם החליטה הממשלה ואף הציע תוכנית חלופית לזו שהציע הצבא. למרות זאת הצביע מופז בעד מהלכים אלו כאשר הועלו להצבעה. בזמן כהונתו כשר התחבורה קידם ביחד עם גלעד ארדן את ההחמרה בעונשים למבצעי תאונות דרכים, והציג תוכנית רב-שנתית לשיפור התחבורה בישראל, הכוללת סלילת כבישים חדשים ואף רכבת לאילת. בנוסף, בתקופת כהונתו החל השימוש ב"כרטיס חכם" בתחבורה הציבורית, שבבוא היום היה אמור לאפשר נסיעה בכל חברות האוטובוסים וגם ברכבות רכבת ישראל, באמצעות שימוש בכרטיס אחד בלבד. על תקופת כהונתו כשר התחבורה העיבו אירועים בטיחותיים רבים, ובהם הורדת דירוג בטיחות הטיסה של ישראל, תאונות רכבת קטלניות (דוגמת תאונת הרכבת בבית יהושע), ותאונת דרכים קשה שבה נהרגו 24 תיירים מרוסיה בעקבות התהפכות אוטובוס בהרי אילת. בשנת 2007 מינה ועדה ציבורית לבחינת בטיחות התעופה האזרחית בראשות עמוס לפידות, מפקד חיל האוויר לשעבר. במאי 2008, לאחר שהמלצות הוועדה לא יושמו, התפטר לפידות מתפקידו זה תוך שהוא האשים את מופז וראשי משרד התחבורה בזלת יד והתריע מפני אסון. שישה חודשים מאוחר יותר רשות התעופה הפדרלית (FAA) הכריזה על הורדת דירוג התעופה של ישראל לקטגוריה של מדינות העולם השלישי. באותה שנה מינה גם את מפקד חיל האוויר לשעבר, הרצל בודינגר, לעמוד בראש ועדה ציבורית שתכין תוכנית אב לשדות התעופה בישראל. ב-8 בספטמבר 2008 פורסם כי מגיע לסיומו סקר על צורכי תעופה שמבצע בודינגר. בהתאם לתוצאות הסקר, התגבשת המלצה לבנות נמל תעופה בינלאומי במנחת מגידו. כשר בממשלת אולמרט, מיצב עצמו שאול מופז כאופוזיציה ימנית למדיניות הממשלה. כמו שרי ש"ס וישראל ביתנו התנגד השר מופז לוועידת אנאפוליס, לדיונים על חלוקת ירושלים ולשחרור מחבלים פלסטינים. בנוסף חתם על עצומת חברי הכנסת שקראה לפיטורי שרת החינוך יולי תמיר, עקב השביתות הממושכות במערכת החינוך בסתיו 2007. בריאיון לעיתון "ידיעות אחרונות" שהתפרסם ביום 6 ביוני 2008 הביע את דעתו כי תקיפה ישראלית באיראן היא "בלתי נמנעת". ההתבטאות זכתה לתהודה רבה בעיתונות העולם, וסבורים כי הייתה בין הגורמים שהביאו לעלייה משמעותית במחירי הנפט בעולם בימים שלאחר מכן. באוגוסט 2008, לאחר קבלת ההחלטה לביצוע בחירות לראשות "קדימה", הכריז מופז על מועמדותו לראשות התנועה. בבחירות לראשות התנועה, שנערכו ב-17 בספטמבר, ניצחה בהפרש קטן יריבתו העיקרית, שרת החוץ, ציפי לבני, שזכתה ב-43.1% מקולות הבוחרים (לעומת 42% לשאול מופז). מופז הצהיר שכל הסדרה בעקבות מבצע עופרת יצוקה חייב לכלול את השבת גלעד שליט ולא הצביע בקבינט בעד התהדייה. עם זאת, הוא טען שהמבצע הביא להרתעת החמאס. בכנסת ה-18 שמאל\|ממוזער\|250px\|המשנה לראש הממשלה שאול מופז עם מזכירת המדינה הילרי קלינטון, יוני 2012 בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום השני ברשימת "קדימה" לכנסת. עם היבחרו לכנסת מצא עצמו באופוזיציה, כשאר חברי "קדימה". במהלך כהונתו הרבה לתקוף את יו"ר "קדימה", ציפי לבני. בנובמבר 2010 נבחר לראשות ועדת החוץ והביטחון בכנסת. בין השאר, מופז ביקר את הממשלה על שאינה נאבקת בנחישות מספקת נגד החמאס ודרש לחסל את ראשי החמאס והג'יהאד. בעת מבצע עמוד ענן הצדיק את היציאה למבצע וטען שהיה צריך לעשות זאת עוד קודם. ב-27 במרץ 2012 ניצח בפריימריז בהתמודדות מול ציפי לבני, ברוב של 62% לעומת 37% ללבני, ונבחר ליו"ר מפלגת "קדימה". בעקבות זאת התמנה ליו"ר האופוזיציה. ב-8 במאי 2012 הודיעו מופז וראש הממשלה בנימין נתניהו על הסכם להצטרפות סיעת קדימה לקואליציה והקמת ממשלת אחדות, ומינויו של מופז לשר בלי תיק ומשנה לראש הממשלה. קודם להודעה זו הרבה מופז לתקוף את נתניהו וממשלתו, והצהיר בנחרצות שלא יצטרף לקואליציה בראשותו. ב-17 ביולי 2012, בעקבות המשא ומתן של קדימה והליכוד בנוגע לגיוס החרדים, דחה מופז את הצעת נתניהו בנוגע לחוק גיוס חדש, הודיע על פרישתו מהממשלה, וכעבור שישה ימים חזר לתפקיד ראש האופוזיציה. בכנסת ה-19 לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הראו סקרי דעת הקהל ירידה חדה במספר מצביעי קדימה. בתקופה זו התפצלו 7 מחברי קדימה והקימו את סיעת התנועה בראשות ציפי לבני, שבעצמה התפטרה מהכנסת חודשים קודם לכן, וחברי כנסת אחרים הודיעו על פרישתם מהפוליטיקה. בבחירות עצמן זכתה קדימה בשני מנדטים בלבד, ומופז שעמד בראש הרשימה נבחר לכנסת, יחד עם ישראל חסון, אשר הוצב במקום השני. עם התקדמות המשא ומתן הקואליציוני להרכבת ממשלת ישראל ה-33, התנהלו מגעים בין הסיעה לבין יו"ר מפלגת "יש עתיד" יאיר לפיד על כך שזו תוותר על תיק אחד מתוך שישה תיקים שהוצעו לה, לטובת תיק אחד שיקבל יו"ר קדימה מופז וכך קדימה תצטרף לקואליציה ומופז יכנס לממשלה. לבסוף, מגעים אלה עלו בתוהו כאשר לפיד הכריז כי ברצונו להקים ממשלה צרה ככל האפשר ומופז ומפלגת קדימה נותרו בכנסת ה-19 באופוזיציה. בעת מבצע צוק איתן הציע לפעול לפירוז רצועת עזה בהסדר מדיני בינלאומי, ואם זה לא יצליח לפרז את הרצועה בכוח. לימים הוא ביקר בחריפות את התנהלות הקבינט בימי מבצע צוק איתן, ובמיוחד את חברי הקבינט שביקרו את צה"ל בדיונים ואת ראש הממשלה שלא הגן על ראשי מערכת הביטחון. בנוסף הוא טען שהמטרה שהוצבה של "שקט תמורת שקט" הייתה מטרה שגויה שרק תתן לחמאס להתעצם. פרישתו מהחיים הפוליטיים ולאחריה בינואר 2015 הודיע כי לא יתמודד בבחירות לכנסת ה-20, זאת לאחר שדחה הצעות קודמות להצטרף למחנה הציוני. יו"ר קדימה שנבחר במקומו הוא אכרם חסון, שעבר למפלגת "כולנו" ובכך בא הקץ למפלגת קדימה. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 הביע מופז את תמיכתו ברשימת כחול לבן, ובעומד בראשה, בני גנץ. בינואר 2024 החליט הרמטכ"ל, הרצי הלוי, על הקמת צוות לתחקור אירועי מתקפת הפתע על ישראל, שבראשו יעמוד מופז, ובנוסף יכלול הצוות את ראש אמ"ן לשעבר אהרון זאבי-פרקש, מפקד פיקוד הדרום לשעבר סמי תורג'מן וראש אגף המבצעים לשעבר יואב הר אבן. עשייה חברתית תוכנית "עתידים" בשנת 1999, ייסדו שאול מופז והתעשיין איתן ורטהיימר יחד עם תת-אלוף אבנר ברזני את תוכנית עתידים. התכנית פועלת להקטנת הפערים החברתיים והכלכליים בין הפריפריה למרכז, על ידי חינוך למצוינות, מנהיגות ולימודי טכנולוגיה ומדעים, עבור צעירים מהפריפריה. ספרו במרץ 2022 הוציא את ספרו האוטוביוגרפי "המסע הישראלי שלי". הוקרה ספרו האוטוביוגרפי זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2023 חיים אישיים מתגורר בכוכב יאיר. נשוי לאורית ואב לארבעה, בהם יונתן, לוחם בסיירת מטכ"ל ומפקד חטיבת יפתח לשעבר. בן אחר - איתמר - הוא מראשי הארגון אחים לנשק. גם אחיו, שלמה מופז, הגיע לדרגה בכירה בצה"ל. בתפקידו האחרון בצה"ל שימש סגן ראש חטיבת המחקר באמ"ן בדרגת אלוף-משנה וכיום מנהל את מרכז המידע למודיעין ולטרור על-שם אלוף מאיר עמית במסגרת המרכז למורשת המודיעין (המל”מ). לקריאה נוספת שאול מופז, המסע הישראלי שלי, ידיעות ספרים, 2022 קישורים חיצוניים מזל מועלם, מופז: ההתערבות האמריקאית רק מעכבת את השיחות, באתר אל-מוניטור, 26 במאי 2014 מנחם טוקר, ח"כ שאול מופז בראיון אישי, באתר רשת, 2 ביולי 2014 יעל פז-מלמד, ראש גדול, מעריב, 22 בנובמבר 1985. אמיר גילת, ריאיון "מערכות": אחרי עשרים שנה – מבצע "חומת מגן", מבט הרמטכ"ל, מערכות 493, מאי 2022, עמ' 20–23 דוד חרמץ, מופז: אם לא אבי, לא הייתי רמטכ"ל וגם לא קצין זוטר, באתר News1, 1 ביולי 2022 מכּתביו: הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה קטגוריה:לוחמי סיירת מטכ"ל קטגוריה:מפקדי עוצבת הגליל קטגוריה:מפקדי אוגדת אזור יהודה ושומרון קטגוריה:מפקדי בית הספר לקצינים של צה"ל קטגוריה:מפקדי חטיבת הצנחנים קטגוריה:מפקדי סיירת צנחנים קטגוריה:מפקדי פיקוד הדרום קטגוריה:מפקדי עוצבת חירם קטגוריה:מפקדי עוצבת עידן קטגוריה:סגני רמטכ"ל קטגוריה:ראשי אג"ת קטגוריה:ראשי אג"ם קטגוריה:עולים בשנות ה-1950 קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני קטגוריה:ראשי המטה הכללי קטגוריה:שרי ממשלת ישראל קטגוריה:ראשי האופוזיציה בכנסת קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה קטגוריה:מפקדי פלוגות במלחמת יום הכיפורים קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבת הצנחנים קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל קטגוריה:יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון קטגוריה:ראשי מפלגת קדימה קטגוריה:תוכנית ההתנתקות: אישים קטגוריה:פוליטיקאים שנפסלו מהתמודדות לכנסת קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים קטגוריה:מייסדי התנחלויות קטגוריה:ישראלים ילידי איראן קטגוריה:בוגרי התיכון החקלאי ויצו נהלל קטגוריה:נהלל: חברי הכנסת קטגוריה:כוכב יאיר צור יגאל: חברי הכנסת קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בר-אילן קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948 קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת יום הכיפורים קטגוריה:זוכי פרס יצחק שדה קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת לבנון הראשונה קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת לבנון הראשונה	2024-10-08T04:25:37
מגדלי פטרונס	מגדלי פטרונס (במלאית: Menara Petronas) הם זוג גורדי שחקים בקואלה לומפור, בירת מלזיה. הבניינים מתנשאים לגובה של 451.9 מטרים והם בעלי 88 קומות כל אחד. בזכות כך, החזיקו בתואר "הבניין הגבוה ביותר בעולם" בין השנים 1998–2004, עד השלמת בנייתו של טאיפיי 101 בטאיוואן. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|המגדלים בשנת 2011 הבניינים תוכננו על ידי האדריכל האמריקני ממוצא ארגנטינאי, סזאר פלי, ועוצבו בסגנון אדריכלות פוסט-מודרנית במטרה ליצור סמל לעיר, קואלה לומפור, התואם למאה העשרים ואחת. עבודות התכנון החלו ב-1 בינואר 1992 וכללו מבחנים מחמירים של עומסי רוח על הבניינים בהתאם למשטר הרוחות באזור. ב-1 במרץ 1993 החלו עבודות ההקמה של הבניינים בשטח. המגדלים נחנכו ב-1998 והיו באותה עת המגדלים הגבוהים ביותר בעולם, כשהם מחליפים את מגדל סירס. ב-17 באוקטובר 2003 הם איבדו את הבכורה בתואר זה לגורד השחקים טאיפיי 101. מגדלי פטרונס הם עדיין הבניינים הגבוהים בעולם הבנויים כ"תאומים". מגדלים אלו הם הראשונים מחוץ לארצות הברית שזכו לתואר "הבניין הגבוה בעולם" מאז 1885. עם השלמתם ב-1998, הם עקפו את מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי בניו יורק בתואר צמד המגדלים התאומים הגבוה בעולם, כ-3 שנים בלבד לפני החרבתם בפיגועי 11 בספטמבר. קישורים חיצוניים מבנה מגדלי הפטרונס Petronas Tower 1 on CTBUH Skyscraper Center Petronas Tower 2 on CTBUH Skyscraper Center Introduction and Overview of the Petronas Towers Design and construction of the Petronas Towers תמונות 360-Panorama Petronas Tower ArchNet - Drawings, photos and videos Digital visualization of Petronas Towers Photos, Pictures and other supplementary information on Petronas Twin Towers and Suria KLCC - Kuala Lumpur City Centre by Photography in Malaysia, Malaysian Internet Resources ("MIR") Satellite Image at Google Maps הערות שוליים פטרונס פטרונס קטגוריה:מבנים שתכנן סזאר פלי	2024-03-17T22:28:04
תאודור הרצל	REDIRECTבנימין זאב הרצל	2004-06-10T17:18:41
סי אס לואיס	REDIRECT ק.ס. לואיס	2006-05-30T05:54:24
עץ (תרשים)	שמאל\|ממוזער\|250px\|אילן יוחסין (עץ משפחה) הוא אחד מצורות התיעוד הגנאלוגי הנפוצים ביותר, בתמונה: אילן היוחסין של ויליאם הראשון, מלך אנגליה תרשים עץ הוא תרשים המאפשר לארגן ולהציג מידע באופן היררכי על פי קטגוריות. השם עץ נובע מדמיונו של תרשים זה לעץ טבעי, שלו יש גזע, ממנו יוצאים ענפים, מהם ענפי משנה, וכך הלאה עד לעלים. להבדיל מעץ טבעי, הצומח מלמטה כלפי מעלה, תרשים עץ צומח מלמעלה כלפי מטה, או משמאל לימין (בטקסט אנגלי), או מימין לשמאל (בטקסט עברי). מבנה כללי ממוזער\|250px\|מבנה של תרשים עץ בדומה לעץ הטבעי, גם תרשים העץ בנוי משלוש שכבות עיקריות: גזע, ענף ועלים. גזע האיבר הגבוה ביותר ממנו יוצאים שאר האיברים. ענף איבר אמצעי בעץ. כלומר יוצא מאיבר אחר ולא קיצוני. עלה איבר ממנו לא מסתעפים איברים נוספים. עם זאת, תרשים העץ יכול להסתעף לאורך מספר בלתי מוגבל של רמות על פי סוג הנתונים שהוא מתאר. מונחים והגדרות "צומת"- איבר בעץ. "ענף"- קו המחבר בין שני צמתים בעץ. לענפים יש כיוון, כלומר אחד הצמתים נקרא צומת מקור והצומת האחר נקרא צומת יעד. "אב"- צומת המשמש צומת מקור של ענף נקרא אב ביחס לצומת היעד. "צאצא"- צומת המשמש צומת יעד של ענף נקרא צומת צאצא או צומת בן ביחס לצומת המקור- "האב". השימוש במושגים הקשורים למשפחה נובע מהשימוש הנרחב בעצים לשם תיאור מבנה משפחתי. בהקשר זה מקובל יותר השם אילן- "אילן יוחסין". צומת אב הוא צומת בדרגה אחת גבוהה יותר בהיררכיה. שני צמתים היוצאים החולקים אותה צומת אב נקראים אחים. דוד הוא צומת אח של צומת אב. בכל עץ סופי קיימת צומת שאין לה צומת אב. צומת זה נקרא שורש. ההפך לא נכון: לעץ אינסופי קיים רק גזע ללא שורש. מסלול הוא מערך ענפים המקשר בין צמתים, לאו דווקא בכיוון הענפים. מסלול העובר בכל צומת לכל היותר פעם אחת, נקרא מסלול פשוט. בעץ יש מסלול פשוט אחד ויחיד בין כל שני צמתים. דוגמאות ושימושים ממוזער\|250px\|תרשים עץ של תיקיות וקבצים דוגמה בולטת לתרשים במבנה של עץ הוא עץ ארגוני - תרשים המתאר את מבנהו של ארגון היררכי. דוגמה: בראש צה"ל נמצא הרמטכ"ל, שלו כפופים אלופי הפיקודים. בכל פיקוד יש חטיבות, המורכבות מגדודים, המורכבים מפלוגות וכו'. דוגמה נוספת: "עץ הדעת", המתאר את הדוקטורנטים של פרופסור מסוים, ולכל אחד מדוקטורנטים אלה את הדוקטורנטים שלו, וכך הלאה. התיקיות במערכות קבצים מודרניות מסודרות אף הן במבנה של עץ, המומחש באמצעות "סייר". עץ זה, להבדיל מעץ סטטי המשורטט על-גבי נייר, הוא עץ דינמי: ניתן לפתוח בו תיקייה כך שיוצגו כל התיקיות הנמצאות בתוכה, או לסגור אותה. גנאלוגיה היא תחום בו עושים שימוש רב בתרשימי עץ, לצורך בניית אילנות יוחסין. ראו גם מפת מושגים עץ (תורת הגרפים) תרשים עץ (הסתברות) קישורים חיצוניים קטגוריה:אינפוגרפיקה קטגוריה:ארגון מידע תרשים	2023-05-24T17:11:06
רמטכל	הפניה ראש המטה הכללי	2016-12-23T15:48:19
קוני ויליס	קונסטנס (קוני) איליין טרימר ויליס (באנגלית: Constance Elaine Trimmer Willis; נולדה ב-31 בדצמבר 1945) היא סופרת מדע בדיוני אמריקאית. זכתה בין היתר באחד-עשר פרסי הוגו ובשבעה פרסי נבולה. ב-2011 הייתה הסופר ה-28 (הסופרת השלישית בלבד, אחרי אורסולה לה גווין ואן מק'קפרי), שזכה בפרס ה"גרנד מאסטר" (הקרוי החל מ-2002 פרס דיימון נייט), פרס מפעל חיים, המחולק החל מ-1975 לסופר מדע בדיוני אחד, פעם בשנה או שנתיים, לצדו של טקס חלוקת פרס נבולה. מפורסמת בסגנונה הנגיש לכול ובדמויותיה מעוררות ההזדהות. בין השאר כתבה סדרה של ספרים וסיפורים העוסקים במעבדת המסע בזמן באוניברסיטת אוקספורד העתידית. בין יצירות אלה נכללים "ספר יום הדין", "מלבד הכלב" והסיפור הקצר "משמרת האש", כולם זוכי פרסים. ביוגרפיה בשנת 1967 סיימה ויליס את לימודיה בקולג' קולורדו סטייט, שם השלימה תארים בחינוך לגילאי היסודי ובספרות אנגלית. היא חיה בגרילי שבקולורדו עם בעלה קורטני ויליס, המכהן כפרופסור לפיזיקה באוניברסיטת צפון קולורדו. לזוג בת אחת ששמה קורדליה. עבודתה הראשונה של ויליס שזכתה לפרסום היא "The Secret of Santa Titicaca" (בתרגום חופשי: הסוד של סנטה טיטיקאקה), סיפור שפורסם במגזין Worlds of Fantasy בדצמבר 1970. היא זכתה למועמדות הראשונה שלה לפרס הוגו בשנת 1979 על הסיפור הקצר "Daisy, in the Sun". הרומן הראשון שלה שפורסם, "Water Witch" (תרגום חופשי: מכשפת מים; נכתב בשיתוף עם סינתיה פליס), פורסם בשנת 1982. בשנה זו קיבלה מענק מה-National Endowment for the Arts, סוכנות עצמאית של הממשלה הפדרלית המסייעת ל"מצוינות אמנותית", ואז עזבה את משרת ההוראה שלה והפכה לסופרת במשרה מלאה. בשנת 2009 הוכנס שמה של ויליס למוזיאון היכל התהילה של המדע הבדיוני בארצות הברית. סגנון כתיבה ויליס מרבה להשתמש בהומור ביצירתה, ומכוונת את חיציה בדרך כלל כלפי אנשים שטופי אמונות טפלות או בעלי תפיסות חברתיות נוקשות וחסרות הגיון. פעמים רבות היא מטילה את דמויותיה לתוך מציאות כאוטית, לצורך יצירת מצבים קומיים ולשם הנעת העלילה. במקרים רבים גיבוריה ספריה הם מדענים מתחומי מדעי הטבע או החברה. בין השאר ניתן למצוא בספריה ביקורת על ביטויים מסוימים של תקינות פוליטית, ציטוטים רבים מיצירות ספרותיות אהובות עליה, ופעמים רבות גם דמות של ילד נבון ורב-תושייה המבין דברים שנעלמים מעיני חלק מהמבוגרים. יצירותיה של ויליס מתאפיינות בתחקיר מקיף ובריבוי פרטים מדעיים, היסטוריים וספרותיים ואף פריטי טריוויה, כגון אופנות לאורך השנים (בספרה "המשכוכית"), רומנים למשרתות ("מלבד הכלב"), אסונות מפורסמים ("מעבר") ועוד. התקופות ההיסטוריות החביבות עליה בסיפורי המסע בזמן שהיא כותבת הן בראש ובראשונה תקופת הבליץ בבריטניה, שבה עסקה ארוכות בסיפור הקצר "משמרת האש" כמו גם ברומן "Blackout/All Clear" ולאחריה התקופה הוויקטוריאנית, שאותה היא מתארת בהרחבה בספרה הקומי "מלבד הכלב". סגנונה משויך בדרך כלל לסוגת "המדע הבדיוני הרך" או "המדע הבדיוני החברתי", שבו המדע הוא רק אחד מהמנועים העלילתיים ואינה עומד בהכרח במרכז. הדגש שלה, לפיכך, אינו על המדע אלא על ההשפעה שלו על העולם החברתי והסמלי ועל הדמויות. ספריה עוסקים בין השאר בפסיכולוגיה ("מעבר"), בקולנוע ובמקומו כחלק מתעשיית התרבות ("Remake"), בשאלות של מגדר וזהות ("ארץ לא נודעת"), ובשאלות של דטרמיניזם היסטורי ("מלבד הכלב", Blackout/All Clear). פרסים שמאל\|ממוזער\|200px\|קוני ויליס, 2005 פרס הוגו משמרת אש (נובלטה: 1983) The Last of the Winnebagos (נובלה, 1989) ספר יום הדין (רומן), 1993 אפילו המלכה (סיפור קצר, 1993) Death on the Nile (סיפור קצר, 1994) The Soul Selects Her Own Society: Invasion and Repulsion: A Chronological Reinterpretation of Two of Emily Dickinson's Poems: A Wellsian Perspective (סיפור קצר, 1997) מלבד הכלב (רומן, 1999) The Winds of Marble Arch (נובלה, 2000) Inside Job (נובלה, 2006) All Seated on the Ground (נובלה, 2008) Blackout/All Clear (רומן, 2010) פרס נבולה משמרת אש (נובלטה: 1983) A Letter from the Clearys (סיפור קצר, 1983) The Last of the Winnebagos (נובלה, 1989) At the Rialto (נובלטה, 1990) ספר יום הדין (רומן, 1993) אפילו המלכה (סיפור קצר, 1993) Blackout/All Clear (רומן, 2010) ספריה שראו אור בעברית "המשכוכית": רומן העוסק בחקר אופנות ובתורת הכאוס. הוצאת זמורה ביתן, 1998 "ספר יום הדין" עוסק במגפת המוות השחור. הוצאת אופוס, 1999, יצא במהדורה מחודשת בהוצאת אופוס ב-2024. "מלבד הכלב": קומדיית מדע בדיוני מסובכת המתרחשת במאה ה-21 ובתקופה הוויקטוריאנית במקביל. הוצאת זמורה ביתן, 2001 "מעבר": עוסק בתאוריה בנוגע לחוויית סף מוות. הוצאת אופוס, 2003 "ארץ לא נודעת": אוסף סיפורים הכולל שלושה סיפורים: הנובלה "ארץ לא נודעת" מגוללת את סיפורם של צמד חוקרי/ממפי-עולמות וחושף את הצדדים הפחות רומנטיים בעבודתם; "משמרת אש" עוסק, בדומה ל"ספר יום הדין" ו"מלבד הכלב", במסע בזמן, לתקופת הבליץ; "אפילו המלכה" הוא סיפור קצר הנוגע לנשיות. "ספר יום הדין", "מלבד הכלב", הנובלטה "משמרת אש" והרומן "Blackout/All Clear" עוסקים במסע בזמן ויש בהם כמה דמויות משותפות, אך אינם מקושרים מבחינה עלילתית ושונים מאוד באופיים. קישורים חיצוניים ריאיון עם קוני ויליס, באתר בלי פאניקה הערות שוליים קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים קטגוריה:סופרות מדע בדיוני אמריקאיות קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס נבולה קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס הוגו קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס לוקוס קטגוריה:זוכי פרס דיימון נייט קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת צפון קולורדו קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1945 קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1945	2024-08-06T21:07:54
משתנה מטא-תחבירי	בתכנות, משתנה מֶטא־תחבירי (metasyntactic variable) הוא שם הניתן לדבר כלשהו שדנים בו, או לקבוצה של דברים, אשר מובן וידוע למתכנתים וחובבי מחשבים. המילה foo היא הדוגמה הקנונית לכך. השימוש במשתנים מטא־תחביריים בא לעזר גם בכך שהם משחררים את המהנדס מלהמציא שמות לוגיים למשתנים בנושא שבו הם דנים. משתנים מטא־תחביריים נקראים כך כיוון ש: הם משתנים במטא־שפה אשר משתמשים בה כדי לדבר על תוכניות (ראו גם פסבדו־קוד); הם משתנים אשר ערכיהם הם לעיתים קרובות משתנים בעצמם (למשל בשימוש כמו "הערך של f הוא הסכום של foo ו־bar"). אולם, ההנחה הסבירה והמקובלת לסיבה האמיתית לקביעת המושג הוא שזה פשוט נשמע טוב: המושג הוא חלק מז'רגון המחשבים. דוגמאות Foo ו־Bar Foo הוא המשתנה מטא־תחבירי הראשון שבו נוהגים להשתמש. לעיתים רבות הוא משולב עם bar כדי ליצור foobar. דבר זה מרמז אולי ש־foo נובע ממונח סלנג של מלחמת העולם השנייה בשם fubar, שהוא ראשי התיבות ל"מקולקל/דפוק מעבר לכל אפשרות לזיהוי", אם כי אתר תיק הז'רגון טוען בצורה משכנעת שfoo קדם לfubar. למילה Foo היה גם שימוש כמילת הבלים בקומיקס הסוריאליסטי "Smokey Stover" שהיה פופולרי בשנות ה-40 וה-50. ראו גם לוחם פו לאטימולוגיה נוספת של המילה, וכמו כן גם . Bar הוא מן סוג של כינוי, שימוש נפוץ בו הוא ייצוג של מושג לא מוגדר, ערך, תהליך, פונקציה, אירוע, יעד, ולעיתים רחוקות ככינוי לאדם. Baz Quux Quux הוא המשתנה מטא־תחבירי הרביעי, אשר השימוש בו נפוץ לאחר baz. אולם, לאחרונה הפך Qux נפוץ יותר בשימוש כמשתנה רביעי, כאשר Quux הופך להיות החמישי. הסיבה לכך כנראה היא שלאחר Quux באים בדרך כלל Quuux ,Quuuux וכו', ולכן Qux מתאים לתבנית זו באופן מושלם. xyzzy xyzzy היא מילת קסם ממשחק המחשב הרפתקאת המערה הכבירה, וככזה יש לו שימוש נפוץ כמשתנה מטא־תחבירי, במיוחד בידי האסכולה הישנה של ההאקרים. Spam & Eggs Spam ו־Eggs הם משתנים מטא־תחביריים קנוניים אשר להם שימוש בשפת התכנות פייתון. זוהי התייחסות למערכון מפורסם של מונטי פייתון, אשר על שמם השפה נקראת. Fred & Barney על שמם של הדמויות מהסדרה המצוירת "משפחת קדמוני". Ned Baker ו- Meg O'Brien נד בייקר הוא שם בדוי (ולא דמות בדויה) או כינוי, המשמש במקום שבו יסופק שם אמיתי בזמן מאוחר יותר. יש לו שימוש נרחב בפיתוח של תוכניות מחשב אשר צריכות לטפל בשמות של אנשים אמיתיים לאחר שהפיתוח שלהם יסתיים. שמות נפוצים נוספים אשר יש להם שימוש דומה הם שמות עם פיסוק (למשל Meg O'Brien) כדי לבחון את יכולת התוכנה לטפל בפיסוק כזה. Null Exit ושם המכיל טרמינולוגיה של תכנות או מסד נתונים כדי לבדוק ששימוש במונחים בהקשר זה לא ישפיעו על פעולת התוכניות.. דוגמאות אחרות thud, corge, grault, garply, waldo, plugh. שפות אחרות לפעמים לשפות אחרות יש משתנים מטא־תחביריים משל עצמם, למשל Aap, Noot, Mies מהשפה ההולנדית, pippo, pluto, paperino מאיטלקית, toto, tata, titi מצרפתית, וכן הלאה. ראו גם אליס ובוב קישורים חיצוניים ערך על Foo בתיק הז'רגון RFC 3092 התזכיר של IETF על Foo הערות שוליים קטגוריה:תכנות	2022-06-22T15:22:19
Foo	הפניה משתנה מטא-תחבירי	2014-10-24T04:56:58
נד בייקר	הפניה משתנה מטא-תחבירי	2014-10-24T04:56:22
42 (מספר)	42 (במילים בלשון זכר: ארבעים ושניים; בלשון נקבה: ארבעים ושתיים) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 41 והבא לפני 43. במתמטיקה 42 הוא מספר מצולע (15 צלעות). 42 הוא מספר קטלן. 42 הוא מספר זרימה. 42 הוא מספר זרימה פתוח. 42 הוא מספר הרשאד (בבסיס עשרוני). 42 הוא כפולה של מספרים עוקבים. 42 הוא מספר שופע. ב-2019, לאחר מאמצים של מאות שנים, 42 נותר המספר האחרון בטווח 1 עד 100 שמצאו לו פתרון כסכום של שלושה מספרים שלמים (חיובים או שליליים), שכל אחד מהם מועלה בחזקה שלישית . מתמטיקאי בשם אנדרו סות'לנד מ-MIT כתב תוכנה יעילה יותר מזו שהייתה עד כה, על מנת שמחשב יוכל למצוא את התוצאה, ויחד עם עמיתו אנדרו בוקר מאוניברסיטת בריסטול, מומחה לחישובים מורכבים במקביל, הם פנו למיזם charity engine. מיזם שמגייס מתנדבים, המעמידים את מחשביהם הביתיים לשימוש בפתרון שאלות חישוביות מסובכות, כך שניתן לאגד ביחד הרבה כוח מחשוב בלא עלות, ולאחר מיליון ושלוש מאות אלף שעות מחשוב נמצאה התשובה. במדע ובטכנולוגיה המספר האטומי של מוליבדנום. לפעמים יש שימוש למספר זה בקשר למחשבים; למשל, הוא כלול בתחילתו של כל קובץ TIFF כדי לזהות אותו ככזה. דת מספר האותיות באחד משמותיו של אלוהים, לפי הקבלה. מספר ערי הלווים בארץ ישראל מלבד ערי המקלט על פי . מספר הנערים שאלישע הנביא הרג ביריחו לאחר שהעליבוהו "עלה קרח, עלה קרח". אלישע קיללם ויצאו מהיער שתי דובות והרגו את הילדים. מכאן הביטוי המפורסם "לא דובים ולא יער". (). 42 מסעות עברו בני ישראל במדבר ועל פי הבעש"ט זה מספר המסעות שעובר כל אדם מיום לידתו עד יום מותו. בברית החדשה, מציין את שלוש וחצי השנים של שלטון החיה (חזון (י"ג, 5)). אמנות ובידור 42 הוא התשובה לחיים, היקום וכל השאר, לפי סדרת ספריו של דאגלס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". בספרו של לואיס קרול "ציד הסנרק" (שקדם לספריו של דאגלס אדמס), האופה השאיר 42 ארגזים על המזח. (באופן כללי, למספר 42 יש חלק חשוב ביצירותיו של קרול). Level 42, שם של להקה כמחווה לספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". "רחוב 42", סרט מוזיקלי של אולפני האחים וורנר משנת 1933. קישורים חיצוניים שירלי רוזנברג-כהן, התשובה היא 42, מה השאלה? בירחון "הבטים בהוראת מדעי המחשב" (גיליון יוני 2005, עמודים 62–63) בהוצאת משרד החינוך ומטה המרכז להוראת המדעים הערות שוליים קטגוריה:מספרים טבעיים קטגוריה:מדריך הטרמפיסט לגלקסיה	2024-06-14T11:24:05
צילום דיגיטלי	שמאל\|ממוזער\|250px\|מראה אחורי של מצלמה דיגיטלית מדגם קנון EOS 5D שמאל\|ממוזער\|250px\|חתך של מצלמת DSLR מסוג אולימפוס E-30. סרט הצילום הוחלף בחיישן רגיש לאור וכרטיס זיכרון צילום דיגיטלי הוא צורת צילום המשתמשת בטכנולוגיה דיגיטלית כדי ליצור תמונות של עצמים. בטכנולוגיה זו נעשה שימוש באמצעות חיישן אלקטרוני כדי לעבד ולהקליט את התמונה כמידע דיגיטלי (קובץ תמונה), ולא כשינויים כימיים בסרט צילום כבמצלמת פילם אנלוגית. מעבד אינטגרלי DSP, ממיר את התמונה הנקלטת בחיישן המצלמה לקובץ מחשב באחד הפורמטים המקובלים, ושומר אותה בזיכרון פנימי או על כרטיס זיכרון, המשמש לאחסון התמונות. באמצעות טכנולוגיה זו תמונות ניתנות להצגה, הדפסה, אחסון, העברה ושידור, עיבוד ועשיית מניפולציות, וארכוב מבלי לעשות שימוש בתהליכים כימיים. הרכב המצלמה החלקים המכניים במצלמה (עדשה, צמצם וכדומה) זהים לאלו אשר קיימים במצלמה רגילה (ראו מצלמה למידע נוסף). ההבדל בין מצלמה רגילה למצלמה דיגיטלית הוא, כאמור, בדרך בה התמונה הנקלטת "נרשמת" במצלמה ונשמרת. במצלמה דיגיטלית הדבר נעשה בחיישן מיוחד הקולט את התמונה, שבבי עיבוד שהופך את האותות החשמליים לקובץ דיגיטלי, ורכיבי זיכרון דיגיטליים השומרים אותה. חיישן האור שמאל\|ממוזער\|250px\|חיישן CCD ההבדל העיקרי בין מצלמה דיגיטלית למצלמה מבוססת סרט הוא שלמצלמה דיגיטלית אין סרט צילום. כתחליף, יש לה חיישן שממיר אור למסרים חשמליים. חיישן התמונה הנפוץ ביותר במצלמות דיגיטליות הוא מסוג Charge Coupled Device) CCD), במקביל לו קיים חיישן נפוץ נוסף מסוג CMOS. ה-CCD הוא אוסף של תאים רגישים לאור, הממירים פוטונים (חלקיקי אור) לאלקטרונים (חלקיקי מטען חשמלי). תאים אלו נקראים תאים פוטואלקטריים. בחיישן, כל תא פוטואלקטרי רגיש לאור – ככל שיותר אור פוגע בתא, כך המטען החשמלי שייוצר בו יהיה גדול יותר. ישנם סוגים רבים של חיישנים הנבדלים בתצורה הפנימית ובגודל הפיסי שלהם. במצלמות רגילות החיישן הוא בגודל רבע פילם, במצלמות רפלקס דיגיטליות החיישן הוא בגודל חצי פילם ואף פילם שלם. ככל שהחיישן גדול יותר הוא רגיש פחות לרעשי רקע (בגלל שתאי האור גדולים יותר), ויכול לקלוט רזולוציות גבוהות יותר. ככל שתכונות המצלמה מעניקות איכויות צילום גבוהות יותר, כך מחירה יקר יותר. thumb\|right\|גדלים יחסיים של חיישנים המשמשים ברוב המצלמות הדיגיטליות העדכניות. טבלה של גודל חיישן סוג רוחב (מילימטר) גובה (מ"מ) גודל (מילימטר מרובע) 1/3.6" 4.00 3.00 12.0 1/3.2" 4.54 3.42 15.5 1/3" 4.80 3.60 17.3 1/2.7" 5.37 4.04 21.7 1/2.5" 5.76 4.29 24.7 1/2" 6.40 4.80 30.7 1/1.8" 7.18 5.32 38.2 1/1.7" 7.60 5.70 43.3 2/3" 8.80 6.60 58.1 1" 12.8 9.6 123 4/3" 18.0 13.5 243 APS-C 23.6 15.7 370 APS-H 28.7 19 548 פילם 36 24 864 Medium Format 48 36 1728 צבעים שמאל\|ממוזער\|250px\|סכימה של מצלמה דיגיטלית כל אחד מהתאים הפוטואלקטריים הוא "עיוור צבעים": הוא יכול לעקוב רק אחר עוצמת האור הכוללת הפוגעת בפני השטח שלו אך לא אחרי הצבע שלה. על-מנת לקבל תמונת צבע מכילים רוב החיישנים מסננים אופטיים בשלושה צבעי יסוד. מרגע שנדגמו שלושת הצבעים, ניתן לצרפם וליצור את מגוון הצבעים המקובל בצגי המחשב ובמדפסות הצבע. ישנן מספר דרכים לקליטת שלושת צבעי היסוד במצלמה דיגיטלית: מפצל אלומה במצלמות בעלות האיכות הגבוהה ביותר נמצאים שלושה חיישנים נפרדים, כל אחד מכוסה במסנן אחר. האור מכוון לחיישנים השונים על ידי הצבת מפצל אלומה במצלמה. ניתן לחשוב על האור הנכנס למצלמה כמים הזורמים בצינור. שימוש במפצל אלומה כמוהו כחלוקת מים באופן שווה לשלושה צינורות שונים. כל חיישן מקבל מבט זהה בתמונה; אך בגלל המסננים, כל חיישן מגיב רק לאחד משלושת צבעי היסוד. רוטציה דרך אחרת לקלוט את כל שלושת צבעי היסוד מתמונה אחת היא להציב באופן זמני מסנן שונה מעל כל תא פוטואלקטרי. על ידי פיצול החיישן למגוון של פיקסלים אדומים, כחולים וירוקים, ניתן לקבל מספיק מידע בסביבה הכללית של כל תא פוטואלקטרי כדי לקבל ניחוש טוב לגבי הצבע האמיתי של אותו מיקום. תבנית באייר שמאל\|ממוזער\|250px\|סכימה המדגימה מטריצת באייר התבנית הנפוצה ביותר במסננים היא תבנית באייר (Bayer). תבנית זו משלבת שורה של מסננים אדומים וירוקים עם שורה של מסננים כחולים וירוקים. הפיקסלים אינם מחולקים במידה שווה – מספר הירוקים הוא כמספר הכחולים והאדומים יחדיו. הסיבה לכך היא שהעין האנושית אינה רגישה במידה שווה לכל שלושת הצבעים. יש לכלול יותר מידע מהפיקסלים הירוקים על-מנת ליצור תמונה שהעין תקלוט כתמונה בעלת "צבעים אמיתיים". היתרונות של שיטה זו הם שנדרש רק חיישן אחד, וכל המידע על הצבעים (אדום, ירוק וכחול) נקלט באותו רגע. במילים אחרות, המצלמה יכולה להיות קטנה יותר, זולה יותר ושימושית יותר במגוון רחב יותר של מצבים. מיקוד אוטומטי אוטופוקוס (נקרא גם מיקוד אוטומטי) הוא המנגנון המאפשר למצלמה לבצע מיקוד על אובייקט מסוים באופן אוטומטי, ללא עזרת הצלם. במצלמת רפלקס עם מיקוד אוטומטי נעשה בדרך כלל שימוש במנגנון זיהוי פאזות (Phase Detection AF). במצלמה דיגיטלית שאינה רפלקס, מנגנון המיקוד האוטומטי פועל בשיטת זיהוי קונטרסט (Contrast Detection AF). דגשים ישנו קושי להשוות איכות תמונה בין סרט צילום לקובץ דיגיטלי. סרט צילום 35 מ"מ ISO 100 יכול להגיע לכדי 10–25 מגה פיקסל, אך נתון זה משתנה בהתאם למצלמה, העדשה, סרט הצילום, תוכן התמונה, וצורת עיבוד התמונה הנקלטת בחיישן לקובץ דיגיטלי. כדי לקבל איכות שקרובה למצלמת סרט (הדפסה בגודל של 10x13) אפשר להשתמש במצלמה של 3–4 מגה פיקסל, וככל שרוצים להגדיל את התמונה יש להשתמש במצלמה בעלת רזולוציה גבוהה יותר. באופן כללי ניתן לומר כי המצלמות הדיגיטליות קומפטיות יותר ממצלמות סרט, וזאת עקב החיסכון במקום שהתפנה בהוצאת סרט הצילום והמנגנון המכני הנילווה, (ישנן כאלו בגודל של כרטיס אשראי), והגודל שלהן אפשר לשלב אותם בטלפונים סלולריים כמו במחשבי כף יד. למצלמות הדיגיטליות אפשרויות מגוונות וגמישות גדולה בצילום. פורמטים לשמירת תמונות ומטא דאטה לשמירת התמונות עצמן יש שתי גישות, וחלק מהמצלמות הדיגיטליות (רוב מצלמות החובבים וכל מצלמות ה-DSLR) כוללות את שתיהן: עיבוד המידע שעל החיישן ואז שמירת התמונה בתור קובץ JPEG. פורמט JPEG מציע דחיסה מאבדת נתונים שמאפשרת הקטנה באופן ניכר של נפח הקובץ בזיכרון אך עדיין מפיקה תמונות איכותיות. פורמט JPEG הוא הפורמט הנפוץ כיום לתמונות וצילומים, בפרט באינטרנט. שמירת המידע שעל החיישן בצורתו הגולמית והלא מעובדת בפורמט raw, לשם הפקת קובצי תמונה באיכות גבוהה יותר ומתן שליטה מלאה ואפשרות למשתמש לעבד את המידע בתוכנת גרפיקה ייעודית כרצונו, ללא העיבוד הסטנדרטי שמבצעת המצלמה. קובצי raw אינם דחוסים, והנפח שהם תופסים על הזיכרון גדול פי 2–6 מקובץ JPEG באותה רזולוציה. אחרי עיבוד קובץ ה-raw בתוכנת גרפיקה יש לשמור אותו כקובץ תמונה כגון TIFF, BMP או JPEG על מנת שתוכנות אחרות (כגון דפדפן אינטרנט) ידעו לזהות אותו, לקרוא אותו, להציג אותו ולהתייחס אליו בתור קובץ תמונה. נתוני מטא דאטה של הצילום כמו דגם המצלמה, תאריך ושעת הצילום, מפתח צמצם, מהירות תריס, רגישות לאור, רזולוציית צילום ועוד, נשמרים בקובץ הדיגיטלי בפורמטים שונים. אחד הפורמטים המקובלים ביותר הוא פורמט Exif. באופן זה ניתן לאחזר פרטים שונים מזמן הצילום. יתרונות שמאל\|ממוזער\|250px\|מצלמה דיגיטלית מפרקית של ניקון שמאל\|ממוזער\|250px\|במצלמות דיגיטליות מה שאתה רואה - אתה מקבל. בניגוד למצלמות אנלוגיות שבו הצילום מבוצע בצורה עיוורת והיה קשה לצפות את תוצאותיו. (בתמונה הדגמה של צילום במצלמת DSLR ניקון D90) שמאל\|ממוזער\|250px\|כרטיס זיכרון סטנדרטי שמחירו קרוב למחיר פילם בעבר (8 ג'יגהבייט ב-2012), עשוי להכיל יותר מפי 50 תמונות, ממה שמכיל הפילם. היתרונות של הצילום הדיגיטלי על האנלוגי הפכו להיות מובהקים יותר ויותר במהלך השנים עם הפיתוח המואץ של המצלמות הדיגיטליות. בסוף העשור השני של המאה ה-21 ניתן לומר שהמצלמות הדיגיטליות הביסו את האנלוגיות. קבלת תוצר מידי - ניתן לצפות במסך המצלמה בצילום כפי שהוא, לפני ואחר הצילום, מבלי לחכות עד לשלב הפיתוח. ניתן לקבל אינדיקציה מידית, אם התמונה הצליחה, ואם התמונה אינה מספקת את רצון הצלם, יש באפשרותו לצלם תמונה חדשה, ולמחוק את הקודמת באופן מיידי. נוחות - בניגוד למצלמות אנלוגיות שהיה צריך להביט בעינית כדי לצלם במצלמות דיגיטליות ניתן הן להביט בעינית והן לצפות במסך LCD, כך שניתן למשל לצלם תמונות מעל הראש, כאשר מביטים במסך. במצלמות שיש בהן מסכים מפרקיים ניתן לעשות מניפולציות שונות בצילום. ישנן מצלמות שניתן לצלם בהן בחיבור אלחוטי מרחוק. העלאת רמת הצלחת הצילום - במצלמות פילם היו מצבים רבים של חשיפת חסר או יתר שגרמו לכך שחלק מהצילומים ירדו לטמיון, ולמעשה עד סיום ההליך של פיתוח הפילם לא היה ניתן לדעת האם התמונה הצליחה. במצלמות הדיגיטליות נדיר מאוד שמצבים כאלו מתרחשים. אוטומציה בצילום - אלגוריתמים שונים לשיפור איכות הצילום מוכנסות בזמן הצילום. בחלק ניכר מהמצלמות ישנה תוכנית שמצלמת חמש תמונות בלחיצה אחת ובוחרת את התמונה החדה ביותר. ברוב המצלמות קיים מייצב תמונה שמבטל רעידות של הצלם וגורם לתמונה להיות חדה. במצלמות אחרות קיים מנגנון לזיהוי פנים שגורם למצלמה להתפקס על הפנים של המצולמים. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת צפויים להיכנס חידושים נוספים שישפרו את תהליך הצילום, ויהפכוהו לאמין יותר, כך שיהיה ניתן להפיק צילומים איכותיים בקלות יחסית. חיסכון בעלות השוטפת - בניגוד למצלמות אנלוגיות אין צורך לקנות סרט צילום, לפתח אותו ולהדפיס ממנו תמונות, עלות שוטפת שבמשך הזמן הגיעה לרוב ליותר ממחירה המקורי של המצלמה במצלמות האנלוגיות. אלא אפשר להדפיס תמונות באופן סלקטיבי, או פשוט לצפות בהן במחשב או בטלוויזיה. למעשה בעלות של סרט צילום בודד, ניתן למחזר כרטיס זיכרון שוב ושוב ולצלם עליו בסופו של דבר בין עשרות למאות אלפי תמונות. גמישות בצילום רגיש לאור - בעוד שבצילום אנלוגי היו סרטים שונים לרגישות שונה לאור (בין ISO של 100 ל-1600), ולא היה ניתן לשנות רגישות ללא החלפה לסרט צילום עם רגישות שונה (ולשם כך היה צורך להשיג סרט כזה), בצילום דיגיטלי אפשר לשנות את הרגישות לכל הדרגות בין רגישות הבסיס של החיישן לרגישות המקסימלית ללא הכנה מוקדמת, ואפילו בין צילום תמונות שונות. רגישות לאור גבוהה יותר - בעוד שבצילום אנלוגי הרגישות הגבוהה ביותר לאור הייתה 1,600 ISO, בצילום דיגיטלי ניתן להגיע לרגישות גבוהה יותר לאור של יותר מפי שלושים. בין 1,600-6,400 ISO במצלמות קומפקטיות, ועד ערכי 12,800 ISO במצלמות סופר זום, וכלה בעד ערכי 51,200 ISO במצלמות DSLR ואף יותר (ב-2016). זמינות ושיתופיות - ניתן לשלוח את התמונה בדואר אלקטרוני במהירות לכל מקום, או להעלות לכל אתר אינטרנט זמין, ולשתף ברשת את מי שרוצים, כיוון שאין צורך לסרוק אותה כפי שצריך לעשות בצילום סרט. בניגוד לצילום הכימי, שחייב העברה פיזית של סרט ממקום הצילום, יכולת השידור המהירה של התצלום הדיגיטלי משחררת אותו ממגבלות טריטוריאליות ומגבולות פוליטיים. תוכניות אוטומטיות - במצלמות רבות יש צילום לפי תוכניות וסצנות, כך שניתן להתאים את הצילום לפי הסצנה הנדרשת כמו פורטרט, נוף, ספורט, צילומי ילדים, תנאי תאורה קשים וכדומה. איכות - התחרות הרבה בשוק ופתיחתו לחברות רבות, מביאה איכות גבוהה במחירים נמוכים יחסית. בשנת 2012 הגיעו מרבית המצלמות הבינוניות (העולות 2,000 שקלים לערך) עם תכונות של מצלמות חצי מקצועיות. כלומר, מצלמות אלו מגיעות עם זום של בין פי 10 עד פי 50, רזולוציה באיכות של פוסטר, רגישות גבוהה לאור (ISO), מנגנוני ייצוב וביטול רעידות ועוד. גמישות - מרבית המצלמות כוללות אופציות רבות ומגוונות, שמגדילות את אפשרויות הצילום. למשל ריבוי תוכניות צילום קבועות המתאימות למצבים רבים ומגוונים. למשל ניתן בקלות גבוהה ליצור צילום פנורמי, דבר שהיה כרוך בטרחה רבה ובמיומנות גבוהה של הצלם בצילום האנלוגי. נפח - אם בצילום האנלוגי כל פילם היה מוגבל ל-36 תמונות, וצילום מאות תמונות היה כרוך בסרבול של אחזקת והחלפת פילמים, כיום ניתן בכרטיס זיכרון ממוצע לשמור אלפי תמונות (למשל בכרטיס בנפח של 16 ג'יגבייט ניתן לשמור כ-3,200 תמונות ברזולוציה של 5 מגהבייט). וגם נפח זה הלך וגדל במרוצת הזמן, עד שהגיע ל-1 טרהבייט ב-2024. כיוון שניתן לצלם עשרות אלפי תמונות בכרטיס בודד, נפח הזיכרון כבר לא מהווה מגבלה, וניתן לצלם בכל אירוע תמונות רבות, ולברור מהן את הטובים ביותר. תיקוני צילום - שלא כבצילום אנלוגי שבו התמונה המצולמת מודפסת כפי שהיא, בצילום הדיגיטלי ניתן לעבד את התמונה כבר במצלמה באמצעים קיימים, או להעביר את התמונה למחשב ולעבד אותה באמצעות מגוון התוכנות הקיימות: לגזור שוליים וחלקים מיותרים, להבהיר או להחשיך את התמונה, לתקן עיניים אדומות וצבעים, לעשות מניפולציה על הצבעים, ולאחר מכן להדפיסה. קומפקטיות וזמינות - טכנולוגיית המיזעור מאפשרת להקטין את כל המצלמות. מכיוון שאין צורך במנגנון שיטפל בסרט הצילום ויגלגל אותו מצד אל צד, ישנה אפשרות למזער את המצלמות עד לגודל של כרטיס אשראי או להכניסה לעט או משקפים. עדשות הזום של המצלמות הדיגיטליות קטנות וקלות ממקבילותיהן. אף מצלמות החובבים החצי מקצועיות קלות וקטנות ממקבילותיהן האנלוגיות. טכנולוגיית המזעור גרמה לכך שבכל מכשיר נייד קיימת מצלמה, והיא הגבירה את הזמינות המידית לצילום. צילום וידאו - רוב המצלמות הדיגיטליות תומכות בצילום וידאו, יכולת שנעדרה לגמרי ממצלמות אנלוגיות. אף שישנה הגבלה של 29 דקות על אורך צילום רציף, צילום הווידאו באיכות FHD, נותן תוצאות טובות של צילום, ואף ניתן ברבות מהמצלמות לשמור תמונות בקצב גבוה של עד 120 פריימים בשנייה. מידע אודות הצילום נשמר בקובץ - בכל קובץ תמונה קיים תוכן אודות התמונה, המכיל נתונים רבים חלקם טכניים וחלקם פרקטיים. הנתונים לדוגמה הם החל משם היצרן והמצלמה, מהירות החשיפה, ערך ISO ורזולוציה צילום מקורית, ועד אורך מוקדי העדשות, תאריך הצילום, והאם הופעל מבזק. ובמצלמות בעלות מקלט GPS אף מיקום הצילום (לפי קווי אורך ורוחב), ואף גובה פני הים. נתונים אלו יכולים לתת אינדיקציות שונות אודות התמונה, ולאפשר עיבודים שונים על התמונה. למשל לנתח את איכות הצילום ולהציע שיפורים, או לקבץ באוטומציה תמונות לפי אזורים. קישוריות USB ו-WIFI - רובם ככולם של המצלמות מגיעות עם קישוריות USB לצורך העברת תמונות (ולעיתים שליטה על המצלמה והעברת וידאו). בחלק מהמצלמות החל מסוף העשור הראשון של המאה ה-21 ישנה קישוריות אלחוטית שמאפשר להעביר תמונות לאינטרנט, ולעיתים אף להזרים אותו ישירות להתקנים אחרים כמו סמרטפונים וטאבלטים ואף לשלוט על המצלמה מהתקן מרוחק. מצלמות רפלקס מגיעות עם ערכת SDK המאפשרת לצלם מרחוק באמצעות תוכנה שהמשתמש כותב. GPS - בחלק מהמצלמות (וברובן של מצלמות סמרטפונים) ישנו תיוג אוטומטי של מיקום גאוגרפי שנכתב לקובץ התמונה. עדכון תכנת המצלמה - בחלק מהמצלמות ניתן לעדכן את מערכת ההפעלה (קושחה) בגרסאות חדשות, שיש בהן תכונות נוספות על אלה שהיו בעת ייצור המצלמה. אבל בשל שיקולים כלכליים נדיר שיוצאות גרסאות קושחה, שיש בהן תכנות חדשות, מעבר לתיקוני באגים. חסרונות שמאל\|ממוזער\|250px\|מצלמה דמויות SLR של פוג'י ככל שפיתוח המצלמות הדיגיטליות התקדם, כך החסרונות של הצילום הלכו ופחתו והן נמצאות ב-2017 בתחום של המצלמות הקומפקטיות בעיקר. למעט הרזולוציה קשה למצוא מגרעות בצילום הדיגיטלי כאשר משווים מצלמות רפלקס דיגיטליות לאנלוגיות. רזולוציה - הרזולוציה הטיפוסית של מצלמות רפלקס דיגיטלי היא בין 16 מגהפיקסל ל-24 מגהפיקסל. כדי להפיק פוסטרים גדולים ותמונות קיר צריך להגיע למצלמות של מסגרת מלאה או פורמט בינוני בעלות גבוהה. משרעת הצבעים - משרעת הצבעים במצלמות דיגיטליות איננה באותה איכות של מצלמות פילם. השהיה בלכידת תמונה - במצלמות קומפקטיות, סמרטפון וסופר זום, קיימת השהיה של כשנייה מלחיצת הצילום ועד דגימתה והעברתה לזיכרון. דבר הגורם לכך שהמצלמה לוכדת תמונה מאוחרת מהתמונה שהתבקשה לצילום בשל ההשהיה. כאשר מדובר באובייקט סטטי הבעיה איננה ניכרת, אך באובייקטים דינמיים כמו ילדים וכדומה הבעיה ניכרת (ראו גם Rolling shutter). במצלמות DSLR זמן המחזור מהיר בדרך כלל. זמן מחזור איטי - במצלמות קומפקטיות, סמרטפון וסופר זום לא ניתן בדרך כלל לצלם תמונות ברצף וישנה השהיה בין צילום של תמונות רצופות, בשל עיבוד התמונה. עומק שדה רדוד - עומק השדה מוגבל בשל גודל החיישן. אין אפשרות להגיע לעומק שדה רדוד מאוד במצלמות בעלות חיישן קטן, שבו אובייקטים בקדמת הצילום יהיו בפוקוס, בעוד שאובייקטים שקרובים אליהם מאחריהם יטושטשו. רק במצלמות רפלקס שבהן גודל חיישן בגודל פילם, אפשר להגיע לעומק שדה כמו במצלמת סרט, ואו בשימוש בעדשות רחבות (לרוב יקרות) במצלמות מצלמת רפלקס דיגיטלית. שינויים נוספים הטכנולוגיה הדיגיטלית אפשרה להכניס מטריצה (matrix) של אלמנטים זעירים, המאפשרת מניפולציה של הבסיס החומרי של הדמות המתקבלת. בעוד שבצילום האנלוגי-כימי, אין לצלם גישה לבסיס החומרי של הדמות, הנמצא ברמת גרעיני הכסף הזעירים המרכיבים את התחליב (אמולסיה) המשוקעת על סרט הצילום הגולמי), הרי שדיגיטצית הצילום מאפשרת לחדור לרמה הבסיסית של הדמות המתקבלת ולשנות אותה בצורה מדויקת ועדינה, מבלי שניתן יהיה להבחין במניפולציה. הטכנולוגיות הדיגיטליות טשטשו את הגבולות בין תחומי מומחיות ותיקים, בעיקר בין צילום, טיפוגרפיה ועיצוב גרפי, עבודת עריכה, ויצירת דימויים נעים ומוקפאים. הן מאפשרת לשלב ולאחד באופנים חדשים, ואף חסרי תקדים, את הדימוי המצולם עם צורות מדיה שבעבר היו נפרדות ממנו (למשל, אודיו, וידאו, אנימציה, גרפיקה ואנימציה, צורות של מולטימדיה אינטראקטיבית וכדומה). עמידות גבוהה של התמונה באמצעות גיבוי. אם בעבר עותק יחיד של מקור הצילום היה קיים בפילם המקורי. כיום ניתן לגבות את התמונה המקורית אינספור פעמים במדיות שונות, ואף באתרי אינטרנט ייעודיים, ובכך להציל אותה מפגעים שונים שעלולים להתרחש על התמונה. טכנולוגיות הצילום הדיגיטלי פתחו את העולם לתפוצה נרחבת של התמונות ואף לשיתופיות שלהם ברשת. בניגוד לתמונה אנלוגית שפותחה על נייר צילום והייתה נגישה לחבריו של הצלם, או לקוראי המגזין שבו פרסם הצלם את תמונותיו. כיום ניתן לצלם ולהעלות תמונות באופן קל לאחד מהאתרים הרבים שיועדו לצורך זה, ולחשוף אותן לכל דכפין. חלק ניכר מהחברות מציעות נפח אחסון שנועד לתמונות של משתמשים. טכנולוגיות הצילום החדשות, יחד עם מזעורן, תפוצתן הגדולה, ושילובן ברשתות מידע גלובליות, מהוות פוטנציאל להרחבה משמעותית של שיטות מעקב צבאיות ואזרחיות. ראו גם צילום מצלמה דיגיטלית לקריאה נוספת Scott Kelby, The Digital Photography Book, Peachpit Press, 2006. Lister, Martin, (2004). 'Photography in the Age of Electronic Imaging', In: Liz Wells (ed.), Photography: A Critical Introduction (3rd Edition), Routledge, pp. 296-336 William Mitchell (1992) The Reconfigured Eye: Visual Truth in the Post-Photographic Era, Cambridge, MA: The MIT Press דוד סטון, רון גלאדיס, צילום דיגיטלי, הוצאת מיקרוסופט 2003 באנגלית. תרגום שמעון פרוידנברגר, דריה פיטרסון. הוצאת פוקוס מחשבים בעברית. קישורים חיצוניים אתר לנושאי צילום דיגיטלי, מגהפיקסל ראיון מתורגם לעברית עם סטיבן ססון, ממציא המצלמה הדיגיטלית פרק על התפתחות הצילום הדיגיטלי, מתוך הפודקאסט "עושים היסטוריה" אתר בנושא צילומי אדרכילות למטרות שימוש בדיגיטל טיפים לצילומי מוצרים הערות שוליים דיגיטלי קטגוריה:טכניקות דיגיטליות	2024-08-01T03:04:23
מכונית ירוקה	שמאל\|ממוזער\|250px\|טויוטה פריוס ניצבת בראש המכירה העולמיות של מכוניות היברדיות עם מכירה של 1.6 מיליון יחידות בתחילת 2010 מכונית ירוקה הוא כינוי למכונית "ידידותית לסביבה" הצורכת כמות מועטה של דלק או שצורכת דלק המזהם את הסביבה פחות מהדלק המקובל במכוניות רגילות או שמכילה מקור אנרגיה מתחדש. בין המכוניות הירוקות ניתן למנות מכוניות חשמליות שנוסעות בעזרת מצברים, מכוניות סולאריות עם תאים פוטואלקטריים, מכוניות "מימניות" שנוסעות באמצעות תא דלק שמבוסס על הפקת חשמל באמצעות תהליך כימי בו מעורב מימן, מכוניות מימניות עם מנוע שרפה, מכוניות המבוססות על הנעה היברידית, שיש בהן מנוע בנזין לצד מנוע חשמלי המבוסס על אנרגיה היברידית ומופעל בהספקים נמוכים במיוחד בשטח עירוני, ומכוניות המונעות באמצעות ביו דיזל. אחת ההבטחות הבולטות של ברק אובמה במסע הבחירות שלו לנשיאות ארצות הברית הייתה הפיכת תעשיית המכוניות לידידותית יותר לסביבה. הצורך במכוניות ירוקות שרפת דלק מאובנים היא אחת הסיבות המרכזיות לאפקט החממה – תהליך התחממות כדור הארץ בגלל שינוי הרכב האטמוספירה. מעבר לתחבורה המונעת בדלקים ידידותיים לסביבה יסייע להאטת התהליך המאיים ליצור אסון אקולוגי שישמיד חלק ניכר מאוכלוסיית החי בכדור הארץ. הנפט שעל כדור הארץ יאזל ביום מהימים ואם לא נהיה ערוכים לזה, הטכנולוגיה תשותק כשהנפט יאזל וייווצר רעב המוני שישמיד חלק ניכר מהאנושות ומהחיות החקלאיות. יש הערכות על פיהן "שיא תפוקת הנפט" כבר חלף. למדינות רבות אין נפט ומעבר לשימוש בדלקים המצויים בתחומן יקטין את התלות שלהן במדינות אחרות, יקנה להן חוסן פוליטי ויגן עליהן מבריחת הון. מעבר לזאת, העובדה שהיצואניות הנפט הבולטות הן מדינות לא דמוקרטיות יוצרת תלות של העולם הדמוקרטי בדיקטטורות ומדינות רדיקליות כמו איראן, לוב וונצואלה. תלות זו מאיימת על זכויות האדם בעולם כולו. מכונית אולטרה לייט המכוניות המקובלות בעשור הראשון של המאה ה-21 מבזבזות את רוב האנרגיה המופקת מהדלק שלהן בחיכוך בין חלקיהן ובהסעת המסה הכבדה של עצמן. האנרגיה המתבזבזת בחיכוך שבתוך בוכנות המנוע מוערכת בכחצי מהאנרגיה האגורה בדלק. אנרגיה נוספת מתבזבזת בהסעת מסת המנוע עצמו, מסת השלדה המגנה מפני פגיעות בתאונת דרכים ומסת שאר חלקי הרכב. מעריכים כי במכונית בה נוסע הנהג בלבד מושקע אחוז בודד מהאנרגיה האצורה בדלק בהסעת הנהג עצמו. לשם המחשת נכונות הערכה זו אפשר להשוות את צריכת הדלק של אופנוע לזו של המכונית. במכונית אולטרה לייט המנוע בנוי באופן שונה מהמקובל ושאר חלקי המכונית עשויים מחומרים קלים וחזקים מהמקובל. אבות טיפוס של מכוניות כאלה כבר קיימים. אולם, מעבר לייצור המוני של מכוניות אלו אינו נראה באופק משום שהדבר צורך שינוי קיצוני בשיטות העבודה של יצרני ומתקני כלי הרכב, החלפת המכונות והמכשור והכשרה מחודשת לעוסקים רבים בתחום. מכוניות חשמליות שמאל\|ממוזער\|250px\|מכונית ניסאן ליף - מכונית חשמלית נטענת הטכנולוגיה הבסיסית של מכוניות חשמליות היא פשוטה, ותיקה ומוכחת. זו אותה טכנולוגיה שמשמשת אותנו במכשירים חשמליים רבים ברוב תחומי החיים. מכונית חשמלית יוצרה לראשונה ב-1838. בתחילת המאה העשרים היוו מכוניות חשמליות רוב בקרב כלי הרכב המונעים בעולם. להלן מספר גורמים שגרמו לכך שכיום מרבית כלי הרכב מונעים במנוע בעירה פנימית ולא במנוע חשמלי בשנת 1912 הציגה קדילאק, לראשונה ביצור סדרתי, את המתנע החשמלי למנוע בנזין. עד אז נאלצו נהגי המכוניות להתניע אותן באמצעות מנואלה, וזאת הייתה פעולה קשה פיזית, ואפילו מסוכנת במקרים בהם המנואלה הסתובבה כנגד כיוון הסיבוב וגרמה אף לפגיעות גופניות. מכונית חשמלית הייתה הרבה יותר קלה לתפעול לעומת מכונית שהונעה במנוע בעירה פנימית גם בזכות יתרונות נוספים, כמו זה שאין צורך בתזמון הצתה ידני - פעולה שבוצעה במנוע בעירה פנימית במקביל לכל שאר פעולות הנהיגה. תזמון ההצתה החשמלי והמתנע החשמלי נכנסו ליצור סדרתי אצל מרבית יצרני הרכב במהלך שנות ה-20, וכך נמחק אחד היתרונות של ההנעה החשמלית. גורם חשוב נוסף היה "ניצחונה" של שיטת זרם החילופין ברשת החשמל על שיטת הזרם הישר, כאשר יצרני החשמל נטשו את שיטת הזרם הישר, שהיא השיטה למילוי מצברים, נאלצו בעלי מכוניות חשמליות לרכוש ממירי זרם יקרים, דבר שהפך את רכישת הרכב ואחזקתו ליקרה. התפתחותה המהירה של תעשיית הרכב, בעיקר בזכות יזמים כמו הנרי פורד, שהפכו אותה לעממית יותר, ובחירתה של תעשייה זו במנוע בעירה פנימית. בימינו זהו אולי הגורם המשפיע ביותר על היחס בין הנעה קונבנציונלית לבין הנעת חשמלית. תעשיית הנפט, שהפכה לאחת מהתעשיות החזקות והמשפיעות ביותר בעולם כלו, והתחבורה היא אחד הלקוחות החשובים שלה. במשך קרוב לחמישים שנה, עד לשנות ה-70 לערך, כמעט נעלמה כליל המכונית החשמלית. יחד עם זאת כלי רכב חשמליים הוסיפו לשמש במגוון רחב של שימושים - החל ממלגזות שפועלות במחסנים, דרך רכבי גולף, קלנועיות וגם בכל קטר רכבת בעולם. כל קטרי הרכבת המודרניים בעולם מונעים על ידי מנועים חשמליים, מפני שרק מנועים כאלה מסוגלים לייצר את מומנט הכוח העצום שנדרש לצורך הנעת רכבת. בעוד שעובדה זו ברורה בקטרים חשמליים, הרי גם בקטרי דיזל, מה שמסובב את הגלגלים אינו אותו מנוע דיזל, אלא מנוע חשמלי שמקבל את אספקת החשמל שלו ממנוע הדיזל. מנועי הדיזל שעל הרכבת הם בסך הכל גנרטורים לצורך אספקת חשמל למנועים החשמליים. את הסוללות של המכוניות החשמליות ניתן לחלק לשני סוגים: סוללות נטענות שמאל\|ממוזער\|250px\|אליקה - מכונית קונספט מונעת מצבר, שפותחה באוניברסיטת קאייו ביפן הטכנולוגיה הראשונה היא סוללות נטענות. עד לפני מספר שנים הבעיה הייתה טעינה ממושכת, עלות יקרה והספקים נמוכים, ועל כן השימוש הנפוץ במכוניות אלו היה בדרך כלל בדגמים קטנים ובמקומות סגורים כמו מגרשי גולף ובתי חולים, ולהסעים זעירים כגון כיסאות גלגלים חשמליים וקלנועית למיניהם. בשנים האחרונות היו מספר פריצות דרך מדעיות בתחום הסוללות החשמליות המבוססות ליתיום וחלקיקים מתעשיית הננוטכנולוגיה, פיתוחים שמקנים היום אפשרות להטעין את הסוללה בשקע החשמלי של הבית במשך 5 שעות או בהטענה של בין 1 - 10 דקות בזרם חשמלי חזק יותר במקומות שיועדו לכך (תחנות טעינה) וכך לפתור את בעיית זמן הטעינה הארוך שהיווה מכשול. הודות לפיתוחים אלה פחתה במידה ניכרת הסכנה בהתחממות או התפוצצות הסוללה עקב עודף טעינה או שינויי טמפרטורה קיצוניים. בין ראשי החוקרים של מכוניות חשמליות ניצב פרופסור הירושיי שיניזו מאוניברסיטת קאייו היפנית, שהצליח ליצור ב-2003 מכונית חשמלית המכונה "אליקה", המגיעה ל-370 קמ"ש ולמרחק של 300 ק"מ בטעינה אחת. בנובמבר 2004 שיניזו הפתיע שוב כאשר אליקה עקפה את מהירות התאוצה של פורשה 911 טורבו באותו הזמן והגיעה מ-0 ל-100 קמ"ש ב-4 שניות. בשנת 2008 הגיע דגם משופר יותר של אליקה למהירות של 400 קמ"ש. למכונית שמונה גלגלים בעלי מנועים נפרדים, בתפוקה כוללת של 600 כוחות סוס. עקב האכילס של המכונית היא עלותה. למכונית 320 מצברי ליתיום שעלותם כ-20 מיליון ין. אף שביפן ישנה הטכנולוגיה המפותחת ביותר בתחום, דווקא בסין ישנו יישום מסחרי של טכנולוגיה זו. חברה סינית מייצרת מוניות חשמליות, המבוססות גם הן על סוללות ליתיום. המהירות המקסימלית שלהן היא 120 קמ"ש, והן בעלות טווח נסיעה של 350 ק"מ לטעינה אחת. לאחרונה חברה אמריקאית בשם פניקס מוטורקארס החלה לייצר מכוניות חשמליות המבוססות על הסוללה החדשנית והידידותית לסביבה של חברת אלטרנאנו מארצות הברית המבוססת ליתיום, טיטניום וחלקים מתעשיית הננוטכנולוגיה, ומאפשרת טעינה מהירה של עד 10 דקות המקנה טווח נסיעה של 200 ק"מ לטעינה כיום ועד 400 ק"מ (שיפור של הסוללה שייצא לשוק ב-2009), יתרונה הנוסף הוא באורך חיי הסוללה, שמספיקה ל-400,000 ק"מ של נסיעה מצטברת תוך כדי 15,000 פריקות והטענות מחדש (cycle) לעומת עד 1,000 מחזורים בסוללות ליתיום רגילות. כיום גם נאגר חזרה החשמל המופק מהתאוטה של המכונית על ידי המרת 85% מהאנרגיה הזו לחשמל המוחזר ישירות לסוללה ומטעין אותה מחדש. באמצע שנת 2009 הודיעו מספר חברות מסחריות כגון רנו, ניסאן ופורד על שלבים מתקדמים בפיתוח של מכוניות חשמליות. הדעה הרווחת כיום היא שהרכבים החשמליים יכנסו לייצור סדרתי (המוני) החל משנת 2010 ויתנו מענה מספק לרב האוכלוסייה מבחינת טווח הנסיעה לכל הטענה, חיסכון ניכר בעלויות אחזקת הרכב והנסיעה, בטיחות ונוחות. סוללה שלא נטענת בחשמל המבוססת אבץ-אוויר שיטה שנייה פותחה על ידי חברת "דלק חשמלי" מירושלים. בתהליך זה אבץ מתכתי מתרכב עם החמצן שבאטמוספירה. בראקציה זו נוצרת תחמוצת אבץ, בתהליך המשחרר אנרגיה. החיסרון של שיטה זו, הוא הצורך בהחלפת המצברים לאחר פריקתם, כיוון שלא ניתן לטעון אותם בחשמל. לשם כך יש להקים מערך של "תחנות דלק" שמחליפות את הסוללות. החלפת הסוללות אורכת כיום כ-10 דקות, אך החברה שואפת להגיע לשתי דקות. שיטה זו מתאימה יותר לחברות גדולות שיש להם מערך לוגיסטי מתאים לבצע את החלפות המצברים. השיטה נוסתה בגרמניה בידי רשות הדואר הפדרלית. חברת החשמל הישראלית רכשה את הזיכיון לשימוש בדלק חשמלי במזרח התיכון. לשיטה זו פוטנציאל במנועים של מכשירים חד פעמיים כמו למשל טילי טורפדו ימיים. מכוניות סולאריות 350px\|ממוזער\|שמאל\|מכונית סולארית במירוץ מכוניות סולאריות בארצות הברית מכונית סולארית היא מכונית הממירה את אנרגיית השמש לאנרגיה חשמלית באמצעות תאים פוטו-וולטאיים. טכנולוגיה זו נחשבת לטכנולוגיה לא מעשית בגלל החסרונות השונים הגלומים בה, כמו מחירה היקר, השטח הרב של תאים סולאריים הדרוש להפקת אנרגיה לנסיעה במהירות סבירה ואי זמינות בתנאי עננות בחורף ובלילה. עם זאת חברת ונטורי מצרפת החלה בשנת 2007 להציע שני כלי רכב ביצור סדרתי : אקלקטיק ואסטרולאב. האסטרולאב יכולה לנסוע במהירות של עד 120 קמ"ש וטווח הנסיעה שלה הוא כ 110 ק"מ. נתונים מרשימים אלו יחסית לקטגוריה זו הם תוצאה של תכנון קפדני המשלב מקדם גרר נמוך ומשקל של 280 קילוגרם, משקל ששייך לקטגורית מכוניות המיקרו. מכוניות מימניות תא דלק הטכנולוגיה העיקרית בתחום זה מכונה תא דלק, המבוסס על מיזוג מימן וחמצן בתהליך אלקטרוכימי קטליטי ומפיק אנרגיה חשמלית באופן ישיר (ללא יצירת חום ואנרגיה מכנית), וכן מים כתוצר לוואי. שימוש במימן נחשב בטעות על ידי רבים כמקור של אנרגיה מתחדשת. אולם המימן בטכנולוגיה זו דומה לאגירת אנרגיה בסוללה חשמלית, מכיוון שלשם הפקת המימן (לדוגמה על ידי אלקטרוליזה של מים) דרוש מקור אנרגיה אחר שיכול להיות מזהם או לא. יתרונה של טכנולוגיה זו על פני סוללה חשמלית רגילה טמון בממדים הזעירים יחסית הדרושים לאגירת אנרגיה בכמות נתונה, בהיות המערכת עצמה בלתי מזהמת בניגוד לסוללה ובעלות הנמוכה יחסית לסוללות הענק הדרושות להנעת כלי רכב חשמליים. בתא הדלק המימני ישנו בזבוז אנרגיה, כפועל יוצא של החוק השני של התרמודינמיקה, על פיו לצורך הפקת המימן יש להשתמש ביותר אנרגיה מאשר זו שמתקבלת מתהליך מיזוג המימן והחמצן בתא הדלק, אך עם זאת הנצילות האנרגטית שלו עולה בהרבה על זו של מנוע בעירה פנימית, יתרון המתבטא גם הוא בזיהום סביבה מופחת. שימוש במימן כאמצעי לאגירת אנרגיה יכול להקטין את הזיהום ואת צריכת האנרגיה הכרוכים בתחבורה (בגלל יעילות אנרגטית גבוהה יותר של תחנות כוח מרכזיות בהשוואה למנועי בערה פנימית). כמו כן שימוש זה יכול להעביר את פליטת זיהום האוויר למקום מרוחק יותר מבני האדם (על ידי ייצור בתחנת כוח שאינה בלב העיר). עם זאת, הוא אינו פותר בעיות כמו התחממות כדור הארץ, שיא תפוקת הנפט, או זיהום אוויר בגלל התלות שלו בהפקת האנרגיה ממקורות אחרים. תאגיד ג'נרל מוטורס מפתח תאי דלק לשימוש ביתי, החברה חשפה באוגוסט 2003 אב-טיפוס של מתקן תא דלק נייח שלטענתה יספק 7 קילוואט חשמל לצרכנים ביתיים. אף שאחוז אגירת האנרגיה של מימן נמוך מזה של בנזין, מהנדסי חברת BMW טוענים כי הם התגברו על אתגר הנדסי זה, ויצרו אב טיפוס בשם H2R. בנוסף מתקיים היום מחקר עולמי בניסיון להפיק מימן ישירות מקרינת השמש. מחקר אינטנסיבי בנושא נערך גם במכון ויצמן ובטכניון. אם מחקרים אלו יתנו פרי, ניתן יהיה להשתמש במימן מאנרגיה מתחדשת. מכוניות היברידיות מקביליות במכוניות אלה, שהן יצור כלאיים, מותקנים זה לצד זה שני מנועים: מנוע בנזין או דיזל בעל נפח קטן ולצדו מנוע חשמלי. בהספקים נמוכים מופעל המנוע החשמלי, ואילו בהספקים גבוהים מצטרף אוטומטית מנוע הבנזין אל המנוע החשמלי או מחליף אותו. היתרון של שיטה זו הוא הפחתת זיהום האוויר והרעש, החשוב במיוחד באזור העירוני, וכן חיסכון בדלק. בעשור הראשון של המאה ה-21 החלו להימכר בישראל המכוניות ההיברידיות "טויוטה פריוס" "הונדה סיוויק IMA" "מרצדס-בנץ s400 hybrid" ודגמי hybrid של "לקסוס". במכוניות אלה, ובמכוניות כלאיים חדשות נוספות, קיים מנגנון שטוען את מצברי המנוע החשמלי בעזרת החיכוך שנוצר בבלמים בעת בלימה. כך המנוע החשמלי חוסך דלק בניצול אנרגיה שבדרך כלל מתבזבזת. כמה ממכוניות אלה (טויוטה פריוס למשל) משתמשות בשני המנועים ביחד, תוך ויסות עבודתם, לצריכת דלק אופטימלית. עם צאתן של מכוניות אלו לשוק עלו טענות שונות על קרינה אלקטרומגנטית גבוהה במיוחד, במושבים האחוריים. אך סכנתה לא הובררה, וקיימים חילוקי דעות בין המומחים בעניין. מכוניות היברידיות טוריות שמאל\|ממוזער\|250px\|מכונית שברולט וולט היא מכונית PHEV שבה משולבים זה לצד זה מנוע חשמלי מבוסס סוללות לצד מנוע בערה פנימי. המכונית אמורה להופיע בשוק לקראת סוף 2010. במכונית היברידית טורית, בדומה למכונית היברידית מקבילית, מותקן מנוע בעירה פנימית לצד מנוע חשמלי. בניגוד למכונית ההיברידית המקבילית, ההנעה נעשית על ידי המנוע החשמלי בלבד ואילו מנוע הבעירה הפנימית משמש רק כגנרטור, שתפקידו לטעון את המצבר של המנוע החשמלי כאשר הוא מתרוקן. בשימוש טיפוסי, שבו המכונית משמשת לנסיעות קצרות יחסית, לא יתעורר כלל צורך במנוע הבעירה הפנימית וכל הטעינה תיעשה משקע חשמלי. דגם של מכונית היברידית טורית בשם "שברולט וולט" נמצא בפיתוח על ידי חברת ג'נרל מוטורס. אין לבלבל בין הנעה היברידית טורית לבין הנעה דיזל-חשמלית שבה הגנרטור מספק חשמל ישירות למנוע החשמלי כך שמנוע הבעירה הפנימית צריך להיות גדול יותר ולעבוד כל הזמן. מכוניות ביו דיזל במכוניות אלו, שיש להן מנוע דיזל, משתמשים בתוספת דלק ביו דיזל, המופק משמן צמחי. מנוע הדיזל הראשון נסע על שמן בוטנים. לדלקים צמחיים מקדם זיהום נמוך בהרבה, עד כשני שלישים פחות מאשר לדלק המחצבי, ושימוש בהם מאפשר מיחזור שמן טיגון ממסעדות, למשל. לצורך שימוש בביו דיזל אין צורך לבצע התאמות במיוחדות במנוע, אלא אם כן מדובר באקלים קר, שבו יש צורך להתקין התקן לקדם-חימום המנוע בשל צמיגות הביו דיזל או לדללו במעט סולר. כיום הביו דיזל משמש בדרך כלל כתוסף למנוע הדיזל, בריכוז של כ-20%. מכוניות אוויר חברה צרפתית בשם MDI פיתחה מכונית שפועלת על אוויר דחוס. במכונית מכל אוויר דחוס, שיטען על ידי משאבה חשמלית במשך כארבע שעות. דגם שפותח מסוגל לנסוע במהירות של 110 קמ"ש לטווח של עד 150 ק"מ. גם טכנולוגיה זו (כמו המימן) היא דוגמה לשימוש במאגר אנרגיה "נקי" ולא למקור אנרגיה, היות שיש צורך באנרגיה כדי לדחוס את האוויר. ביקורת מכוניות גורמות לבעיות רבות בתחומי הסביבה והחברה, מלבד זיהום אוויר, או התחממות כדור הארץ, גם מכוניות שיצרכו אך ורק דלק ממקור אנרגיה מתחדש, יגרמו לבעיות אלה. מכוניות גורמות לבזבוז אנרגיה עצום, היות שכדי להעביר אדם במשקל 70 קילוגרם, יש לשנע מכונית במשקל מאות קילוגרמים לפחות. גם תוך שימוש באנרגיה מתחדשת, רוב האנרגיה הזו תבוזבז ולא תשמש לשינוע אנשים או סחורות. כמו כן, יש צורך להשתמש באנרגיה רבה ובחומרי גלם רבים ומזהמים כדי לייצר מכונית, לתחזק אותה, להשתמש בחלקיה שימוש חוזר או למחזר את החלקים לחומרי גלם. יש הרואים במכונית הירוקה ניסיון שטחי לתת מענה לתחבורה מקיימת, בעיקר מצד תאגידי המכוניות ומצד גורמים המעוניינים בהמשך המגמות הנוכחיות של פיתוח בלתי מקיים ושל המשך הפרוור. לדוגמה גם עם מכוניות המשתמשות בדלק מתחדש, ספק אם ניתן להמשיך ולהשתמש במכונית הפרטית כמקור תחבורה עיקרי לצרכים יומיומיים. זאת היות שלדלקים המתחדשים בפרט, ולדלקים האחרים בכלל, ערכי החזר אנרגיה על השקעת אנרגיה נמוכים מאלה של הנפט. פתרונות אחרים לתחבורה מקיימת, מתרכזים סביב תכנון מקיים יותר של הערים ושל הקשרים בין הערים, כמו בנייה צפופה עם מרחבים של אזורים ירוקים, הגדלת כוחה של התחבורה הציבורית, ועידוד שימוש באופניים ובהליכה רגלית. מבקרים אחרים חושבים שליצרני המכוניות ולכוחות השוק לבדם אין סיכוי לעמוד במשימת הפיכת התחבורה לידידותית לסביבה. הם סוברים שיש להסביר לציבור הרחב את חשיבות העניין ולהשקיע בנושא מאמץ מחקרי רב על חשבון משלם המיסים ולהיעזר בחקיקה. ביקורת אחרת נמתחת מצד כבדי ראייה. מכוניות היברידיות הן שקטות במיוחד. כבדי ראייה או עוורים נעזרים בחוש השמיעה על מנת לזהות סכנות מתקרבות. בשנת 2008 הוצע בארצות הברית חוק בשם The Pedestrian Safety Enhancement Act שיחייב התקנת אמצעי מרעיש במכוניות אלו. ראו גם מנוע המכונית רכב חשמלי מונע מצבר הנעה היברידית אנרגיה מתחדשת שיא תפוקת הנפט מיזם בטר פלייס קישורים חיצוניים על סוללות בהטענה מהירה, כתבה במגזין פורבס על דלק חשמלי, באתר מט"ח הנשיא בוש מכריז על מהפכת האנרגיה הבאה: מכוניות מונעות במימן, באתר מט"ח הנשיא בוש מכריז על מהפכת האנרגיה הבאה: מכוניות מונעות במימן, באתר מט"ח מכון ויצמן מציג: מכוניות מבוססות מימן על בסיס אנרגיית השמש - כולל מצגת פלאש, מתוך האתר IsraCast (אנגלית) דודו לביא, נא להכיר: SOLO - מכונית חשמלית לנוסע יחיד - בבלוג אפלטון מכונית בהנעה אנושית הערות שוליים קטגוריה:מכוניות קטגוריה:תחבורה בת קיימא	2024-07-19T09:26:55
מספר ראשוני תאום	REDIRECT ראשוניים תאומים	2005-10-14T01:11:58
החור באוזון	REDIRECT הידלדלות שכבת האוזון	2007-01-12T11:51:43
צוואה	שמאל\|ממוזער\|250px\|חלקה האחרון של צוואתו של ויליאם שייקספיר, 1616. רק החתימה בכתב ידו. "צוואה", במובן הכללי, היא כל אמרה, אמירה, ציווי, אשר מבקש ומצפה אדם שיעשה למענו או בענייניו לאחר מותו. במובן המשפטי, "צוואה" היא מסמך משפטי בו מורה אדם מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, אשר יהא בר-תוקף – אם נעשה באחת הדרכים הקבועות בדין, ולא נפל בו פגם שלא ניתן לתיקון. צוואה במשפט הישראלי החופש לצוות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות הקניין כזכות יסוד מוגנת. הדין מכיר כמובן באמת אנושית בסיסית כי זמן חיי האדם קצוב, ולפיכך יש צורך בהסדר חוקי הקובע מה יעשה עם רכוש האדם (המכונה עיזבון) לאחר פטירתו. ההסדר הדיספוזיטיבי שקבע המחוקק, מקורו ברצון משוער של מוריש כי עזבונו יעבור לקרובי משפחתו. רצון היפותטי זה נקבע על-פי "המוריש הסביר" הישראלי והוא מפורט בסעיפי חוק הירושה העוסקים בירושה על-פי-דין. בד בבד התיר המחוקק לכל אדם להורות על חלוקת עזבונו כראות עיניו וזאת בצוואה, באופן הגוברות על רוב ההוראות שבחוק הירושה. ברגע שאדם ציווה את עיזבונו או חלק ממנו בצוואה, ההסדר המלא שבחוק הירושה אינו חל על אותו עיזבון או חלקו. בהתאם ל'עקרון חופש הציווי' אדם יכול לעשות ברכושו כל מה שהוא חפץ, אחרי מותו כפי שהיה בחייו. אין דרישה שחלוקת העזבון תהיה "נכונה" או "שוויונית" או "צודקת" או כל דרישה אחרת שעשויה לקלוע לטעמם של היורשים. למשל, אדם יכול להדיר את אשתו וילדיו מרכושו, אדם יכול להעדיף ילד אחד ולהדיר מרכושו ילד אחר, ואף לצוות את כל רכושו למוסד לחתולים עזובים, ובלבד שאותו מוסד הוא גוף משפטי מאוגד כדין הכשר לזכויות וחובות. התנאת תנאים: אדם יכול להתנות בצוואה תנאים, ולהוריש את רכושו רק למי שקיים את התנאים. תנאי לדוגמה הוא הורשת דירה והתנאה כי זו לא תימכר או לא תימכר לתקופה ארוכה. תנאים פסולים: ישנם רבים המתנים את העברת הרכוש ליורש בקיום אורח חיים מסוים. הפסיקה הגבילה יכולת זו, הן מטעמי מוסר והן מטעמי תקנת הציבור (כפי שמגבילים פעולות אחרות דוגמת תוכנו של חוזה), והן מטעמי הגברת העבירות בנכסים, כך שלא ירבו הנכסים הקשורים לעד בהוראות צוואה ותנאים מלפני שנים רבות. תנאי רדיקלי המתנה העברת העיזבון לידי היורשים על פי הצוואה בשינוי מהותי באורח החיים (כגון גירושין, קיום אורח חיים דתי, או מתן חינוך מסוים לילדים), או הוראת צוואה המתנה אי עבירות לנכס לתקופה ארוכה, ישנם סיכויים רבים שייפסל. יש לציין שהפסיקה נתנה תוקף להוראות אשר מתנות את זכות הירושה בהתקיים תנאים מעוררי מחלוקת. כך למשל, בפרשת וינשטיין נ' פוקס בית המשפט (הישראלי) כיבד הוראה לפיה קרובי משפחתו של המנוח ירשו אותו רק אם יעלו לישראל. בפסק הדין בעניין דשת נ' אליהו, בית המשפט נתן תוקף ואף הגן על צוואה לפיה המנוח יוריש את רכושו רק לבניו (תוך שהוא מדיר את בנותיו ואת אשתו), וכן כי בניו ירשו אותו רק לאחר מות האם (ובכך מנע מן האם להנות מעיזבונו גם בעקיפין). בפרשת יונה נ' אדלמן אושרה הוראה בצוואה לפיה מי שיפנה לבית המשפט במטרה להתנגד או לתקוף חלק מהצוואה – יאבד את כל זכויותיו לפי הצוואה. למרות שההוראה מגבילה גישה לערכאות שיפוטיות, בית המשפט לא ביטל אותה, אך פרש אותה בצמצום. רבים מוצאים בהסדר הדיספוזיטיבי של חוק הירושה, המכונה ירושה על-פי-דין, את ההסדר הראוי (במקרה הנפוץ של מי שנפטר והותיר אישה וילדים, מורה החוק כי הרכוש עובר חציו לאישה, ואילו היתר יחולק בין הילדים שווה בשווה), כך שהטורח בעשיית צוואה כדאי רק למי שרוצה לסטות במשהו מהסדר זה – להעדיף יורש אחד על פני משנהו, וכיוצא בזה. כל עוד האדם בחיים, יכול הוא לעשות בצוואה כרצונו. לשנותה, להוסיף עליה, לגרוע ממנה, ואף לבטלה לחלוטין. הנוסח האחרון מבחינה כרונולוגית שיימצא לאחר מות המצווה, הוא המחייב. בדרך כלל נהוג לרשום בצוואה במפורש כי זו מבטלת את הצוואות שקדמו לה. כן קובע החוק כי במקרה של התנגשות בין ההוראות בשתי צוואות, מבטלת הוראת הצוואה המאוחרת בזמן את הוראות הצוואה שקדמה לה. סוגי צוואות המשפט הישראלי, על פי חוק הירושה, תשכ"ה–1965, מכיר בארבעה סוגי צוואות, (כן יש הרואים את הוראת הסעיף המקנה זכויות בעזבון לבן זוג כסוג חמישי, הנקרא "צוואה בחיים", ובהתנהגות הגורמת לכך שאדם ייחשב לבן זוג, שעיקרה קיום הרמוניה זוגית ומשק בית משותף, משום מעשה של ציווי, אם כי במקרה זה חל ההסדר האמור בחוק הירושה, ולא הסדר שעליו חשב המצווה). צוואה בכתב ידמסמך הכתוב כולו בכתב יד, חתום בכתב יד, ומציין את התאריך בכתב יד, המורה מה ייעשה ברכושו של האדם לאחר מותו, הוא צוואה לכל דבר ועניין. עם זאת, מכיוון שצוואה בכתב יד, שהיא הזמינה לעריכה, היא מסמך שבדרך כלל לא ייבדק על ידי עורך דין, או אדם הבקיא בחוק עד לאחר מותו של האדם, רבים הסיכויים כי אם ינסח את המסמך אדם שאינו משפטן, תתגלנה בו שגיאות שעלולות להוביל לפסילתו. צוואה בעדיםמסמך בכתב, הנושא תאריך וחתימת המוריש וחתימתם של שני עדים אשר המוריש הביא צוואתו בפניהם. זהו הסוג הנפוץ ביותר של צוואה ונערך לרוב בסיוע עורך דין המתמחה בתחום דיני הירושה. צוואה בפני רשותאמירה בעל פה בפני אדם מהאנשים המנויים בסעיף 22 לחוק הירושה (שופט, רשם, נוטריון), לגביה נערך פרוטוקול, ואותו שופט או רשם מאשר על פניה כי היא נערכה בפניו, אף היא צוואה. צוואה בעל פה או צוואת שכיב מרעמי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, אל מול פני המוות, "שכיב מרע", ומצווה בפני שני עדים בעל פה, ועדים אלו ערכו זיכרון דברים, והפקידו אותו אצל הרשם לענייני ירושה בסמוך ככל האפשר לאמירת הדברים, אף היא צוואה. צוואה זו פוקעת כעבור חודש מהרגע בו תם האיום על חיי המצווה, וככל שנותר בחיים. צוואה הדדית על אף שעל פי הדין הישראלי הצוואה היא מעשה אישי, שאין לאפשר לאדם אחר כלשהו כל השפעה או התערבות בניסוחה, על אחת כמה וכמה אדם הנהנה בצוואה, החל מ-1 באוגוסט 2005 (תיקון סעיף 8א לחוק הירושה) מכיר החוק הישראלי באינטרס שיש לשני בני זוג הנוגע לצוואת בן זוגם. החוק הישראלי מבטיח בן זוג ממצב בו הוא מוריש את רכושו לבן זוגו, על מנת שזה יוריש את הרכוש לילדיהם המשותפים בבוא יומו, אך לאחר פטירת בן הזוג הראשון, משנה בן הזוג הנותר בחיים את צוואתו ומוריש את הרכוש לאחרים. לפיכך מכיר החוק במצב של "צוואה הדדית", היכולה להיות על מסמך אחד עליו באה חתימת שני הצדדים, או על שני מסמכים נפרדים. צוואה מסוג זה, הנערכת על ידי שני בני זוג, מובטחת מפני שינויים. אדם הרוצה לשנות צוואה הדדית בעוד בן זוגו בחיים, חייב להודיע על כך לבן הזוג השני ובכתב, כתנאי לקבלת האפשרות לשנות את צוואתו. לאחר פטירת בן הזוג, אם טרם חולק עזבון בן הזוג חייב הרוצה בשינוי הצוואה ההדדית להסתלק מזכותו בעזבון בן הזוג, על מנת לשנות צוואתו, ואם חולק העיזבון, עליו להשיב לעיזבון את כל מה שקיבל ממנו, על מנת לשנות את צוואתו. הוראות אלו מצוינות בסעיף 8א (ב) לחוק הירושה, התשכ"ה–1965 בתיקון תשס"ה. יש לשים לב כי סעיף 8א (ג) לחוק הירושה מאפשר להתנות על האמור לעיל, קרי, סעיף קטן (ג) מאפשר לבני הזוג לציין מנגנון השונה מזה הקבוע בחוק הירושה. פגמים בצוואות לא כל מסמך שעורכו התכוון שיהווה צוואה הוא אכן צוואה, וקיימים מספר פגמים הפוסלים צוואה. ישנם ארבעה סוגי פגמים: פגם בכשירות המצווהברור כי רק מי שכשיר לכך מבחינת גילו, צלילות דעתו וכיוצא בזה יכול לערוך צוואה. ילד אינו יכול לערוך צוואה, וגם אדם הלוקה בשכלו, או שאינו מבין את משמעות מעשיו אינו יכול לערוך צוואה. כך שצוואה שנערכה, למשל, על ידי אדם שהיה נתון להשפעת תרופות שפגעו בצלילות דעתו בימיו האחרונים, על אף שהיא יכולה להיות כשירה מחמת צורתה, תכנה או נסיבות עשייתה, תהא בטלה מסיבת אי הכושר של המצווה לצוות. פגם צורני בצוואהבעבר הקרוב היו הוראות חוק מסובכות שלא איפשרו מתן הכשר לצוואות שבהן נפל (לעיתים בתום לב ובטעות) פגם או חסר, כדוגמת תאריך חסר, או בעיה הנוגעת לחתימה. ב-4 במרץ 2004 אישרה הכנסת את תיקון מס' 11 לחוק הירושה הקובע כי אם "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה רשאי הוא לקיימה" אף אם נפל בה פגם מן הפגמים המנויים בחוק. תיקון זה בא בעקבות שורת תיקונים בעשרים השנים האחרונות שנבעו מן המקרה הטראגי המתואר בפרשת קניג נ' כהן. במקרה זה התאבדה אישה צעירה והותירה אחריה צוואה, בה היא מדירה את בעלה מרכושה. הבעל פנה לבית המשפט וביקש את פסילת הצוואה מן הסיבה שהיא הייתה ערוכה בכתב יד ולא היה עליה תאריך או חתימה. לבית המשפט לא נותר אלא לפסול את הצוואה, על אף שברור היה כי המדובר בפעולה העומדת כנגד רצונה האחרון של המתאבדת. על פי החוק כיום היה לבית המשפט שיקול דעת להתגבר על החסר שנפל בצוואה. פגם הנוגע להוראת הצוואההחוק מונה מספר הוראות צוואה שאין לקיימן, והמקרה החשוב ביותר הוא הוראת צוואה המזכה את מי שלקח חלק בעריכתה. במקרים רבים יש לזוכה על פי הצוואה חלק מסוים באירועים שהובילו לכתיבתה. יש ואחד הילדים לוקח את ההורה הזקן אל עורך הדין, או האחיין משוחח עם הדוד הערירי, ולעיתים דואג לכך שתירשם צוואה. במקרים אלו על עורך הצוואה להקפיד כי בכל הנוגע לניסוח ועריכת הצוואה עצמה תהיה הפרדה מפורשת בין המצווה ובין כל אדם אחר. רצוי מאוד שהמצווה ישב ויסביר את רצונו לעורך הדין העורך את הצוואה כשאין בחדר איש מלבדם. רצוי מאוד שבעת החתימה לא יהיה נוכח במקום איש מן הזוכים על פי הצוואה. במקרים אלו ניתן יהיה לרוב לומר שהצוואה אכן שיקפה את רצונו של המצווה, ושפרט לו ולעורך הדין שנתן לה צורה משפטית לא היה איש שלקח חלק בעריכתה. פגם הנוגע לנסיבות עריכת הצוואהצוואה שנערכה תחת איום, מרמה, או השפעה בלתי הוגנת, וכיוצא בזה, בטלה. במקרים רבים טוענים בני משפחה כי השפעתו של אדם מסוים על המצווה הייתה כה גדולה עד שהמצווה הושפע ממנו השפעה בלתי הוגנת, וביטל את רצונו החופשי בפני רצונו של אותו אדם. צוואה מסוג זה יכולה להיות כשרה לחלוטין מכל בחינה אחרת, אך אם יקבע בית המשפט כי לעושה הצוואה לא היה רצון חופשי בעת עריכתה, הרי שזו בטלה. התנגדות לצוואה חוק הירושה חולש גם על הכללים להגשת תובענות שעניינן התנגדות למתן צו קיום צוואה. הפגמים שעשוים לנפול במסמך הצוואה, ואשר חלקם מפורטים לעיל, מכונים גם עילות לתקיפתה של צוואה. רשימת העילות המופיעה בחוק הירושה משמשת כרשימה סגורה של טענות משפטיות שניתן להעמיד כנגד קיומה של צוואה בכתב ההתנגדות. בין העילות המנויות בחוק הירושה ניתן למנות "כשרות לצוות", עילה המתמקדת באי יכולתו של המצווה להבין טיבה של צוואה; "צוואה סתומה", צוואה שלא ניתן להבין מתוכנה את הוראת המצווה; "צוואה בלתי חוקית", צוואה המכילה הוראה בלתי חוקית, בלתי מוסרית ובלתי אפשרית לביצוע, "אונס"\"איום", צוואה שנערכה תחת השפעה בלתי הוגנת ואסורה; "צוואה לטובת עדים", צוואה שאחד או יותר מן הזוכים בה היו מעורבים בעריכתה באופן שהשפיע על תוכנה לטובתם. חרף העובדה שרשימת העילות להתנגדות לצוואה היא רשימה סגורה המפורטת בהוראות חוק הירושה, קיימים מקרים חריגים שבהם התקבלה התנגדות לצוואה לאחר שבית המשפט השתכנע כי רצון המצווה היה שונה בתכלית מהרצון שבוטא בצוואתו. מקרה שכזה התרחש בת"ע 32072-10-13 בבית משפט לענייני משפחה בחיפה, בו נפסק כי יש לבטל צוואה שנשתכחה מזכרונה של אמם של הצדדים. התנגדות לצו קיום צוואה תוגש לרשם לענייני ירושה אליו הוגשה הבקשה לקיום הצוואה, ובהתאם ל, יועבר הדיון בבקשה ובהתנגדות לבית המשפט לענייני משפחה. ביטול צוואה סעיף 36 של החוק קובע לעניין ביטול צוואה: (א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה. (ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת. בשנת 2005, ברוב של 4 כנגד 3 שופטים, קבע בית המשפט העליון שכאשר כוונת המצווה לבטל את הצוואה ברורה, הצוואה מבוטלת גם אם המצווה לא עמד בכל הדרישות הפורמליות של קיום הצוואה. לעומת זאת, כאשר טענה לביטול צוואה הסתמכה על הצהרות לא לגמרי ברורות של המצווה שהוא ביטל את הצוואה, סירב בית המשפט לותר על הדרישות הפורמליות וקבע שהצוואה לא בוטלה. פרשנות סעיף 54 לחוק הירושה קובע: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות." בע"א 239/89 שורש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 866 (1992) נקבע על ידי בית המשפט העליון מבחן דו שלבי בפרשנות צוואה: ראשית נבדק לשון הצוואה ורק אם נמצא בו תוכן לא ברור פונים אל הנסיבות החיצוניות. השופט אהרן ברק ציין שיש מקום לפרשנות במובן הרחב אשר אינו נצמד ללשון החוזה, והביא ארבע דוגמאות: תיקון טעות, השלמת חסר, מימוש בקירוב והגשמת אומד דעת המצווה בתחליף. השופט ברק השאיר ב"צריך עיון" את השאלה האם כללי הפרשנות הדו שלבית של צוואות התבטלו בעקבות פסק דין אפרופים. השופט ניל הנדל ציין הבדלים שונים בין דיני חוזים לדיני ירושה, בעקבותיהם הוא טוען שהפרשנות של צוואה צריכה לדבוק יותר בלשון הכתוב מאשר בפרשנות חוזים. צוואה כפויה עקרון "החופש לצוות" חל בישראל וכן בארצות דוברות אנגלית, אך אינו חל בכל מקום. בארצות רבות באירופה, למשל, חלק מעזבונו של אדם עובר באופן אוטומטי למשפחתו (בן/בת זוג, ילדים) ללא קשר לרצונו של הנפטר. המצווה רשאי לצוות רק על יתרת עזבונו, אך לא על החלק שיוחד לבני המשפחה. תומכי השיטה מציינים כי היא מבטיחה לבני המשפחה אמצעי קיום מינימליים. תומכי השיטה סבורים כי יש להתחשב גם באינטרסים של היורשים בני משפחת הנפטר, ולא רק באינטרסים של הנפטר. מתנגדי השיטה לעומת זאת מציינים כי היא פוגעת בזכותו העקרונית של האדם לעשות ברכושו כל אשר יחפץ (עקרון "החופש לצוות"). על פי עקרון החופש לצוות, זכותו של אדם לעשות ברכושו כפי רצונו חזקה יותר מזכויותיהם של יורשיו. על פי עקרון הצוואה הכפויה, זכותם של בני המשפחה ברכושו של הנפטר חזקה יותר מזכותו לאחר מותו. ביהדות היהדות אינה מכירה כלל בהורשה על פי צוואה. היהדות מכירה רק בהורשה על פי דין: יורשיו של אדם הם בניו ואם אין לו בנים אֶחָיו. האח הבכור יורש חלק גדול פי שנים מחלקם של יתר האחים. נשים אינן יורשות כלל, לא אשת המנוח ולא בנותיו. כבר המקרא מכיר בחריג לכלל זה: אם אדם מת ללא בנים, בנותיו יורשות אותו (מקרה בנות צלופחד, (במדבר כז, במדבר לו)). אמנם לא ניתן לצוות על חלוקת העזבון בדרך שונה מכללי הירושה שנקבעו בתורה, אולם היהדות מכירה במנגנון "עוקף": אדם אינו יכול להוריש בדרך שונה מהאמור לעיל, אולם הוא רשאי להעניק מתנה בכל דרך שיחפץ. פרוש הדבר שאם מנסחים צוואה בלשון "מתנה" ולא בלשון "צוואה" או "ירושה", ניתן לה תוקף מחייב. הנוהג הוא שבמקום לרשום "אני מצווה את רכושי ל..." מקובל נוסח דוגמת "אני מעניק/ה את רכושי במתנה שעה אחת לפני מותי ל...". בנוסף, נקבע שאדם שאינו בקיא בהלכה היהודית רשאי לערוך צוואה על פי הנהוג במקום בו הוא מתגורר. באסלאם על פי ההלכה המוסלמית, שני שלישים מעזבונו של נפטר מיוחדים לקרוביו: בן/בת הזוג, צאצאים והורים. במקרים מסוימים, גם קרובי משפחה נוספים זכאים לחלק מעזבונו של הנפטר. חלקו של היורש תלוי בהרכב המשפחתי כולו, למשל האם ליורש/ת יש או אין ילדים. כמו כן מקובל שזכרים יורשים פי שנים מנקבות. המצווה רשאי לחלק על פי רצונו רק את השליש הנותר (מעבר לשני השלישים שיוחדו לקרובי המשפחה). מקובל שאין למצווה רשות להגדיל את חלקו של בן משפחה מעבר למה שקיבל כבר במסגרת חלוקת שני השלישים הראשונים. צוואות בהיסטוריה פרנץ קפקא הורה למקס ברוד בצוואתו לשרוף את כל כתביו. ברוד סירב לקיים חלק זה של הצוואה. לקריאה נוספת שאול שוחט, פגמים בצוואות, הוצאת סדן איריס מרקוס, התנגדות לצוואה וביטולה – עילות ופגמים, הוצאת "אוצר המשפט" ד"ר רן מובשוביץ, סכסוכי ירושה הלכה למעשה, תל אביב, 2015, (הספר בקטלוג ULI) דפנה הקר, "צוואה כהזדמנות לאהבה", בתוך: עופר גרוסקופף ושי לביא (עורכים), משפט, תרבות וספר: ספר נילי כהן, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2017 בהיסטוריה ירון בן-נאה, אחרית דבר: צוואות יהודיות מהאימפריה העות’אמנית, מרכז זלמן שזר, תשפ"ג יעקב משה הלל (עורך), אשר יצוה: אוצר הנהגות, צוואות ומוסרים, מכון אהבת שלום, ירושלים תשס"ד קישורים חיצוניים מחקר ומידע משפטי שחר ליפשיץ, התכנון הכלכלי של המוות, עת סיוע 2, קיץ תשע"ב יוסף מנדלסון ועירית רייך זיו, היום שאחרי, המחשבה שלפני, עורך הדין 17, 120 (2012) יוסף מנדלסון ועירית רייך זיו, הסכמים זוגיים וצוואות הדדיות – כלים שלובים בשירות הפרקטיקה, הון משפחתי א(3) 37 (2015) צוואות וירושות - חוברת מידע, באתר בתי הדין הרבניים הערות שוליים קטגוריה:דיני ירושה קטגוריה:מסמכים משפטיים	2024-09-02T12:19:18
הפעולה השמית	"הפעולה השמית" הייתה תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של מדינת ישראל עם שכנותיה הערביות. היסטוריה התנועה נוסדה בסוף 1956, בעקבות התנגדותם של פעיליה לברית הישראלית במלחמת סיני עם הממלכה המאוחדת וצרפת, שביקשו להחזיר לעצמן את השליטה על תעלת סואץ, וחברו למדינת ישראל כשנתבקשה לבצע בעבורן מבצע הסחה. הם ראו בברית טעות מדינית ומהלך של האימפריאליזם המערבי נגד העמים הילידיים. ואכן התברר תוך זמן קצר כי מבחינת בריטניה וצרפת המבצע היה כישלון, הן לא השיגו את מטרתן להשתלט מחדש על תעלת סואץ, להפיל את המשטר של נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר ולהקים בקהיר ממשלה פרו־מערבית. ואילו מדינת ישראל נאלצה לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה בלחץ ארצות הברית וברית המועצות. הקבוצה הייתה מורכבת בעיקר מיוצאי לח"י ו"הכנענים". ובראשה עמדו נתן ילין-מור שהיה מפקד לח"י וחבר הכנסת הראשונה, כנציג יחיד של רשימת "הלוחמים" (אנשי לח"י שהתנגדו להתמזג עם "תנועת החרות"); עורך "העולם הזה" אורי אבנרי ואחד מראשי "הכנענים", בועז עברון (יחד עם אחיו הצעיר יאיר עברון). בין הפעילים הנוספים היו אנשי הלח"י יעקב ירדור ושלמה בן שלמה; בנימין עמרי (רבינוביץ) שהיה קודם פעיל מפא"י, שלום כהן, אלי תבור ועמוס קינן. חברי הקבוצה ביקשו לגבש מצע רעיוני שלם וחדש, אך מאחר שבאו מרקע שונה לא הייתה הסכמה ביניהם. עם זאת החליטו להיפגש בקביעות לדון בנושאי המחלוקת עד שגובשה דעה אחידה. בין השאר נהגו להיפגש בקפה הרלינגר בתל אביב או בדירה של אחד מחברי הקבוצה. ב-30 בנובמבר 1957 נחטף חבר הקבוצה אלי תבור בתל אביב. הוא הופיע שוב כעבור 27 שעות סיפר שנחטף על ידי השב"כ שחקר אותו על הקבוצה ודרש שיחתום על וידוי שחברי מתכננים הפיכה, אך הוא סירב. אחר כך נעצר על ידי המשטרה, לטענתו בהוראת השב"כ. "העולם הזה" פרסם את הסיפור ובתגובה עצרה המשטרה את אורי אבנרי ושלום כהן עורכי העיתון והם הואשמו בפרסום ידיעות שווא, אך שופט שחרר אותם מיד. ראש הממשלה דוד בן-גוריון אף הכחיש את הדבר בתשובה לשאילתה בכנסת. עיתון "דבר השבוע" פרסם כי החטיפה הייתה מבוימת על ידי העיתון "העולם הזה". בתגובה הגיש קובלנה פלילית על הוצאת דיבה נגדו. במהלך משפט זה סיפר אבנרי על הקבוצה ומעשיה והיא קיבלה את הכינוי "מחתרת הרלינגר" (באותה שלב חברי הקבוצה עוד לא נתנו לה שם), מאחר שנחשף שהשב"כ חשב שהם מתכננים הפיכה. הכינוי שם ללעג את הטענה, מאחר שחברי הקבוצה נפגשו בפומבי בבית קפה הרלינגר וערכו דיונים רעיוניים בפומבי. ביולי 1958 החליטה הקבוצה לפרסם גילוי דעת ראשון, נגד פלישת ארצות הברית ללבנון והבעת תמיכה במהפכה בעיראק, שני אירועים שהתרחשו באותה חודש. אז בחרו בשם "הפעולה השמית", כפשרה לאחר שלא הייתה הסכמה על שימוש במונח אחר, דוגמת העבריים או הכנענים, כדי לתאר את עמדתם. התנועה דגלה בהקמת פדרציה ישראלית־ערבית במזרח התיכון. שם התנועה נבחר כדי להצביע על הקשר ההיסטורי־תרבותי שבין מדינת ישראל לבין מדינות ערב שבסביבתה הקרובה, סביבה שכונתה במונחי התנועה "המרחב השמי" (מונח החופף ל"סהר הפורה"). כן קראה להתנתקות מן הציונות ולהפרדת הדת מן המדינה. עיקרי רעיונות התנועה, שהיה להם הרבה מן המשותף עם רעיונות הכנענים, פורסמו בחוברת שנקראה "המנשר העברי" (1958). עיתון התנועה "אתגר" הופיע עד 1968, והתנועה התפרקה כעבור זמן לא רב. חידוש התנועה תנועת "הפעולה השמית" החלה לפעול שוב בתחילת שנת 2011, כתנועת שלום עממית על ידי פעילים המחפשים את מה שהם מכנים "אלטרנטיבה מהפכנית לארגונים הנתמכים על ידי זרים שרק מחמירים את החיכוכים המקומיים ומביאים את עמי אזורנו רחוק יותר משלום אמיתי" הפעולה השמית החדשה מתארת את עצמה כ:. מאז הקמתה מחדש, התנועה ארגנה מפגשים בין פלסטינים למתנחלים ישראלים בגדה המערבית, יזמה קמפיינים להגברת התמיכה בכורדיסטן העצמאית וקידמה חזית אחידה של "העמים הילידים" נגד השפעות פוליטיות זרות במזרח התיכון. התנועה פועלת גם נגד התמערבות, גלובליזציה, תמיכה פרו-ישראלית מהימין הנוצרי האמריקני, איסלאמופוביה בחברה הישראלית, קפיטליזם ומימון ארגונים פוליטיים מקומיים על ידי ממשלות זרות. לקריאה נוספת אורי אבנרי: אופטימי, עמ' 513 - 529, הוצאת ידיעות ספרים, 2014 קישורים חיצוניים על אתגר: ביטאון התנועה, באתר העין השביעית הערות שוליים קטגוריה:ישראל: היסטוריה פוליטית קטגוריה:שנות ה-1950 בישראל קטגוריה:אורי אבנרי	2024-08-01T03:04:33
פרנסיסקו פרנקו	החנרליסימו פרנסיסקו פרנקו באמונדה (בספרדית Francisco Franco Bahamonde; 4 בדצמבר 1892 – 20 בנובמבר 1975) היה איש צבא ורודן ספרדי, אשר השליט בספרד שלטון דיקטטורי-פשיסטי מ-1939 ועד מותו בשנת 1975. מכונה "אל קאודיו" (El Caudillo, בספרדית "המנהיג"). נעוריו ותחילת דרכו פרנקו נולד בשנת 1892 בעיירה פרול שבחבל גליסיה בצפון-מערב ספרד למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. אביו היה קצין בצי הספרדי, שנטש את משפחתו ועבר לגור עם אישה אחרת כשהיה פרנקו בן 14. פרנקו נותר קשור מאוד לאימו. בתחילה רצה פרנקו הצעיר ללכת בעקבות המסורת המשפחתית ולהצטרף לצי הספרדי אך קיצוצים שנבעו מתבוסת ספרד במלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 הורידו את מספר התקנים בצי, ופרנקו הצטרף לצבא היבשה. אחיו רמון פרנקו היה חלוץ בתחום הטיסה. לאחר שסיים את האקדמיה לחיל הרגלים בעיר טולדו, בילה פרנקו שנתיים שקטות בחיל המצב בספרד היבשתית, אך במהרה הוצב לפי בקשתו במרוקו הספרדית (חלק של מרוקו שהיה אז פרוטקטורט ספרדי) שהמאמצים להשליט בה שלטון ספרדי היו אפשרותו היחידה להצטיין בקרב, על פי הסיסמה "La caja o la faja" (ארון מתים או אבנט הגנרל). במהרה רכש לעצמו פרנקו שם כקצין אמיץ ודקדקני, והצטרף לצבא הקולוניאלי הסדיר שהוקם באותה עת, על מנת לשפר את סיכוייו לקידום מהיר. בגיל 23 נפצע פרנקו קשה בתקרית באל-ביוץ, ועל אף שלא זכה בעיטור הגבוה ביותר, "צלב סן פרננדו", שבו חשק, קודם לדרגת רב-סרן, והוצב בספרד עצמה. בספרד פגש קצין צעיר וכריזמטי בשם חוזה מיאן אסטריי, אשר הקים את הלגיון הספרדי על פי דגם לגיון הזרים הצרפתי, ופרנקו הצטרף ללגיון כסגנו של אסטריי. בקיץ 1921 ספג הצבא הספרדי תבוסה במסגרת מרד הריף בידי שבטים ברברים שהונהגו על ידי האחים עבד אל כרים. "הלגיון" בהנהגת פרנקו הציל מהכחדה את הצבא הספרדי בקרב מלייה, אשר נמשך שלושה ימים. פרנקו נישא באוקטובר 1923 לכרמן פולו, בת למשפחת אצולה. הנישואים נדחו מספר פעמים עקב חובותיו הצבאיות. לזוג הייתה בת אחת, שנקראה אף היא כרמן. עלייתו לשלטון לאחר קרב מלייה קודם פרנקו לדרגת קולונל, והוביל את חייליו לנחיתה בלב אנשי עבד אל כרים בחוף אלהוסמס. נחיתה זו, ששולבה עם פלישה צרפתית מהדרום, היא שהביאה בסופו של דבר לדיכוי המרד. פרנקו הפך לגנרל הצעיר ביותר בכל צבאות אירופה בשנת 1926, ומונה למפקד האקדמיה הצבאית המשולבת בסרגוסה, שם למדו הצוערים את הלקחים האלימים ממלחמת הגרילה במרוקו. עם נפילת השלטון המלוכני בשנת 1931, היה פרנקו אמביוולנטי ביחסו אל הרפובליקה החדשה, הרפובליקה הספרדית השנייה. נטיית ליבו הייתה כנגד הרפובליקה, אך הוא לא רצה לסכן את הקריירה שלו בהתנגדות גלויה. השלטון החדש סגר את האקדמיה בסרגוסה, והציב את פרנקו בתחילה בלה קורוניה ולאחר מכן באיים הבלאריים על מנת לבודדו ממתנגדים פוטנציאליים אחרים לרפובליקה החדשה. כישלונה של הרפובליקה בהצדקת התקוות שתלה בה הציבור, והחלוקה הפנימית בין מפלגות השמאל השונות, גרמה לעליית מפלגה ימנית חזקה לשלטון ב-1933. כאשר הכורים באסטוריאס החלו במרד גלוי כעבור כשנה, היה זה פרנקו שהבטיח שחיילים קולוניאליים ידכאו את המרד. החיילים הפעילו אותן טקטיקות ברוטליות שהופעלו כנגד מורדי עבד אל כרים. לאחר דיכוי המרד באסטוריאס, מונה פרנקו למפקד הצבא הספרדי. בבחירות שהתקיימו בשנת 1936 זכתה קואליציה של מפלגות השמאל. באותו זמן היה פרנקו מוצב באיים הקנריים. פרנקו לא זמם באופן פעיל להפיל את הרפובליקה, אך עם תחילת ההתקוממות הצבאית הוא לקח פיקוד על הצבא הקולוניאלי במרוקו (כולל הלגיון והחיילים הסדירים), אשר התמרד והשתלט על מרוקו הספרדית. בספרד עצמה הצליחו השלטונות לדכא את המרידה הצבאית ברבות מהערים הגדולות, והמצב התדרדר לכדי מלחמת אזרחים. עם תחילת המלחמה, בספטמבר 1936, הכריז על עצמו פרנקו כ"גנרליסימו" של הצבא הלאומני, וב-1 באוקטובר 1936 הכריז על עצמו כראש המדינה הספרדית. הוא הצליח לאחד את "הפלנחה" - המפלגה הפאשיסטית אשר הייתה מזוהה עם מוסוליני והיטלר - עם המפלגה הקרליסטית המלוכנית, השמרנית מתונה. צבאו נתמך ב"לגיון הקונדור" שנשלח מגרמניה הנאצית, ובקורפוס המתנדבים שנשלח מאיטליה הפשיסטית. פורטוגל, תחת שלטון הדיקטטור המתון אנטוניו דה אוליביירה סלזאר סייעה גם היא ללאומנים מתחילת הקרבות. המלחמה הסתיימה ב-1 באפריל 1939, לאחר כיבוש הבירה מדריד, אף על פי שהתנגדות ספורדית בצורה של מלחמת גרילה נמשכה עד לאמצע שנות הארבעים. פרנקו הפך לשליט ספרד, ושמר על תפקידו עד למותו בשנת 1975. מלחמת העולם השנייה ספרד הייתה מפולגת והרוסה מבחינה כלכלית כתוצאה ממלחמת האזרחים. ממשלת פרנקו קידמה את ההבחנה בין "מנצחים" ו"מנוצחים". תומכי הרפובליקה הופלו ונרדפו גם שנים רבות אחרי תום המלחמה, ואלה שהיו במאסר לא שוחררו. כלכלת ספרד, שגם לפני המלחמה הייתה בפיגור יחסית למדינות האחרות במערב אירופה, הייתה הרוסה לחלוטין, וחלק ניכר מהאוכלוסייה היה על סף רעב. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. פרנקו החליט כי ספרד תהיה מדינה נייטרלית ולא הצטרף למלחמה לצד מדינות הציר, על-אף הקרבה האידאולוגית שבין הפלנחה, יסוד מרכזי במשטר פרנקו אז, לאיטליה הפאשיסטית ולגרמניה הנאצית, שאף סייעו לניצחונו במלחמת האזרחים. הוא ניצל את הנסיבות כדי לקדם שלושה יעדים - תחילת שיקומה הכלכלי של ספרד, ייצוב המשטר והשגת לגיטימציה בינלאומית. לאורך המלחמה תמרן פרנקו בעורמה בין שני הצדדים. ספרד סחרה עם כל המדינות המעורבות, ייצרה עבור גרמניה הנאצית מדים וציוד צבאי, קיבלה מלוות ואספקת דלק מארצות הברית וכן הכנסה כספית משמעותית מייצוא טונגסטן, מתכת שהייתה חיונית לתעשיית המטוסים, ומקורותיה באסיה אבדו לבעלות הברית כשנפלו מדינות רלוונטיות לידי האימפריה היפנית. לאחר נפילת צרפת במאי 1940 נראה ניצחונה של גרמניה ודאי, ופרנקו התקרב להצטרפות למלחמה. הוא הכריז רשמית על מעבר מנייטרליות ל"אי-לוחמה". באוקטובר 1940 במהלך ועידת אנדאי נפגש עם אדולף היטלר בצרפת כדי לדון בהצטרפות ספרד למלחמה. חשיבותה של ספרד בשלב זה של המלחמה גברה, בגלל מיקומה שאיפשר מתקפה על גיברלטר וניתוק הכוחות הבריטיים בים התיכון. ואולם, בתמורה להצטרפותו העלה פרנקו דרישות טריטוריאליות רבות (גיברלטר, מרוקו הצרפתית, אוראן, השפעה נרחבת במפרץ גינאה ועוד) וכן תביעה לאספקה ומזון מגרמניה, שגם בתחומיה שרר מחסור והונהג קיצוב. תביעות אלה נראו להיטלר כמוגזמות. המשא ומתן המתיש, בו הצטיין פרנקו, הסתיים בהכרזות מעורפלות וללא הסכם. כן הייתה מחלוקת בדבר הזכויות הגרמניות במכרות בספרד. ישנם היסטוריונים הסבורים כי פרנקו העלה דרישות אלו בכוונה כי ידע שהיטלר לא יקבלן, על מנת להישאר מחוץ למלחמה, מכיוון שידע שמצב צבאו גרוע. פרנקו המשיך לדחות את הלחצים מצד היטלר (בין היתר בזכות ירידת עניינו של היטלר בזירת הים התיכון, לאחר הפלישה לברית המועצות ביוני 1941). ב-1943 הכריז על חזרה לנייטרליות גמורה, כאשר המלחמה נטתה לצד בעלות הברית. פרנקו שלח אמנם כוחות שכונו "הדיוויזיה הכחולה" להילחם לצד הנאצים כנגד ברית המועצות, אך אלו היו מתנדבים בלבד. חלקם מתוך שכנוע בצדקת הפשיזם כנגד הקומוניזם, וחלקם על מנת לקבל תשלום, או על מנת להראות כנאמנים לרפובליקה. כן נשלחו לגרמניה 15,000 פועלים ספרדים. כמו כן, תמך פרנקו בגרמניה הנאצית גם באמצעות מתן אספקה לספינותיה. פרנקו והשואה במאי 1941, בתקופה בה ספרד ניהלה משא ומתן להצטרפותה למדינות הציר, פרנקו הורה למושלי הפרובינציות להכין רשימות סודיות של כל היהודים, מקומיים וזרים השוהים בספרד. הוא תבע לפרט ברשימות פרטים אישיים, דעות פוליטיות, אמצעי קיום, פעילות מסחרית ודרגת מסוכנות. הרשויות המקומיות נדרשו לציין את דוברי הלדינו, משום שידיעת השפה ומזגם הדומה לספרדים, עשויים לעזור להם להיטמע באוכלוסייה הספרדית. העתק של הרשימה הסופית של כ-6,000 שמות נמסר לידי היינריך הימלר. המשא והמתן נכשל בסופו של דבר משום שלדעת היטלר דרישות ספרד היו מופרזות. כבר בשלבים מוקדמים של המלחמה התירו פקידים ספרדיים ליהודים לעבור דרך ספרד ולמצוא בה מקלט זמני. לאחר שהסתמנה תבוסת מדינות הציר ניתנה הוראה להשמיד את הרשימות וספרד פעלה למתן מקלט ליהודים שנמלטו אליה. על פי הערכות שונות, עשרות אלפי יהודים מצאו בספרד של פרנקו מקלט בתקופת השואה. ספרד תחת שלטון פרנקו יחסי חוץ שמאל\|ממוזער\|250px\|פרנקו (הקרוב למצלמה) לצד נשיא ארצות הברית דוויט אייזנהאואר בעת ביקורו במדריד (1959) שמאל\|ממוזער\|250px\|שלט האצולה של פרנקו בתפקידו כראש המדינה הספרדית. עם תום המלחמה סבלה ספרד מהתוצאות הכלכליות של הבידוד שנכפה עליה על ידי המנצחים. צרפת ובריטניה נשלטו כעת בידי מפלגות שמאל, שתמכו ברפובליקה במלחמת האזרחים וקיוו שהפרנקואיזם יסולק כדרך שסולקו הפאשיזם והנאציזם. תומכי הרפובליקה ניהלו מסע הסברתי נגד משטר פרנקו, בתקווה לבודדו. אך בשל מעמדה האסטרטגי בימי המלחמה הקרה, חתמה ארצות הברית על הסכם סחר ועזרה צבאית עם ספרד במהלך ביקורו של דווייט אייזנהאואר בשנת 1953. ברית זו הובילה ל"נס הספרדי" שהוביל את ספרד ממצב של אוטרקיה למשק קפיטליסטי מתקדם יחסית. בהדרגה נחלצה ספרד חלקית מן הבידוד הבינלאומי, ובין היתר התקבלה לאו"ם בשנת 1955. עם זאת, הקהילייה האירופית שהחלה להתגבש בשנות החמישים הסתייגה ממשטר פרנקו והתרחקה ממנו, ופרנקו לא הצליח גם להגשים את תקוותו להכניס את ספרד לנאט"ו. דרך נוספת להיחלץ מן הבידוד, נוסף על השותפות עם ארצות הברית, הייתה התקרבות נמרצת לעולם הערבי, שבעטייה לא הכיר משטר פרנקו בישראל. כמו כן התקרבה ספרד למשטרים ימניים בדרום אמריקה. פוליטיקה ואידאולוגיה בניגוד לרודנים כמוסוליני והיטלר, פרנקו לא היה אידיאליסט מובהק. עמדותיו היו שמרניות ומסורתיות, והוא היה נכון לכל תמרון, הן במדיניות הפנים והן (כפי שהוכח במלחמת העולם) במדיניות החוץ, כדי להבטיח את שרידותו. משטרו הושתת על תמיכתם של גורמים שונים: הצבא, שהיה מקור התמיכה הראשוני שלו. רבים משרי הממשלה מונו מקרב מפקדי הצבא. הפלנחֶה, מיסודו של חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה (נרצח במלחמת האזרחים), שדגלה באידאולוגיה פאשיסטית ובמשטר כלכלי קורפורטיבי, אך הדגישה יסודות של דאגה למעמד הפועלים ולחלשים. הכנסייה הקתולית, ובפרט מסדר אופוס דאי, שפעל במרץ בתחומי החינוך והחברה ושמקרבו באו שרים בכירים רבים. הכנסייה לא הייתה מקשה אחת. בין אנשיה, בעיקר בדרגים הנמוכים ובפרובינציות הבסקיות, היו גם כמה מן המתנגדים האמיצים ביותר למשטר. המלוכנים, שהתפלגו בעצמם לסיעות שונות, לפי זהות המועמד לכתר המועדף עליהם. מפלגתו, השלטת כמפלגה יחידה, "המובימיינטו" (התנועה), הייתה כה הטרוגנית שקשה היה לקרוא לה מפלגה, וודאי שלא הייתה בה את אחדות הדעים של אחיותיה, המפלגה הפשיסטית באיטליה והמפלגה הנאצית בגרמניה. מגמתו של פרנקו לאורך השנים הייתה להקטין את כוחה של הפלנחה, ולהסתמך יותר ויותר על טכנוקרטים מן האופוס דאי, שעלה בידם לקדם את כלכלת המדינה. מגמה זו התבטאה בפיחות הדרגתי בכוחם של הסינדיקטים הקורפורטיבים (ארגונים שישבו בהם יחד נציגי הפועלים והמעסיקים, הממונים על ידי המדינה, לפי המשנה הפאשיסטית). עם זאת, הפלנחה נשלפה בשעת הצורך, למשל כדי לארגן עצרות המונים בתמיכה במהלך זה או אחר. דיכוי פנימי בימי שלטונו דוכאו ארגוני העובדים הלא ממשלתיים וכל המתנגדים הפוליטיים לכל אורך הקשת הפוליטית מהקומוניסטים והאנרכיסטים, עד לליברל-דמוקרטים וללאומנים, במיוחד אלו הבסקים והקטלאנים. כמו כן, חשש פרנקו מקשר כנגדו מצד הבונים החופשיים. חשש זה תואר כ"אובססיבי" על ידי כמה ממתנגדיו. שביתות דוכאו על ידי פרנקו ביד קשה. בכל עיר הייתה נוכחות של המשמר האזרחי, כוח צבאי משטרתי, אשר ערך סיורים בזוגות עם תת-מקלעים, ושימש כאמצעי האכיפה העיקרי של שלטונו, לצד מנגנונים אחרים כמו המשטרה החמושה ("פוליסיה ארמדה"). הצבא, שבשנים הראשונות לאחר מלחמת האזרחים היה זרוע דיכוי עיקרית, נהפך בהדרגה לגוף מקצועי ולא פוליטי. עם השנים ניכרה התמתנות מצדו של המשטר, אשר המצב הכלכלי המשתפר בהתמדה (למעט תקופות מיתון קצרות) והלגיטימציה הבינלאומית הגדלה העצימו את ביטחונו העצמי, והתחזקו בו היסודות שאינם פאשיסטים. ועדי עובדים הורשו לפעול, אם כי לא באופן רשמי. הצנזורה הייתה חריפה פחות, וכן הותר מעט הרסן על השימוש בשפות אזוריות - בסקית, קטלאנית (ולנסית) וגליסית. מגמה זו של יתר פתיחות לא הייתה חד-כיוונית, ובתקופות מסוימות התהדקה הרצועה. בזיכרון העם שמורים יומני הקולנוע משנות שלטונו, בשחור לבן, המראים את "פאקו" (כינויו העממי) חונך אתר נופש, או דג דגי ענק מעל סיפון היאכטה שלו בזמן החופשה. ציטטה מפורסמת שלו היא: "שלטוננו מיוסד על כידונים ועל דם, ולא על בחירות צבועות". יחסו למלוכה אף על פי שהיה מלוכן, לא רצה פרנקו להכריז על עצמו כמלך, אלא העדיף להשאיר את כס המלכות ריק, כשהוא ממלא את מקום המלך בפועל. הוא לבש מדים של קפיטן-גנרל, דרגה שהייתה שמורה בדרך כלל למלך, גר בארמון הפראדו, והשתמש בזכות המלך להלך מתחת לחופה שנישאה מעליו. למעשה, אף על פי שתאריו הרשמיים היו ראש המדינה וגנרליסימו של הכוחות המזוינים, תארים שאינם מרמזים על היותו מלך, היה תארו האישי, "בחסד האל, קאודיו לספרד ולמסע הצלב" (Por la gracia de Dios, Caudillo de España y de la Cruzada), תואר מלוכה בעיקרו, שכן "בחסד האל" הוא מונח משפטי הנשמר בדרך כלל לתיאור סמכותו של המלך. בשנת 1947 הכריז פרנקו על ספרד כמלוכה, אך באופן טיפוסי לא הכריז מיהו המלך. בשנת 1969 הכריז על הנסיך חואן קרלוס לבית בורבון כ"נסיך ספרד" וכיורשו בראשות המדינה. הדבר בא בהפתעה לטוען לכתר הקרליסטי, קרלוס הוגו, דוכס פארמה, כמו גם לאביו של חואן קרלוס, דון חואן דה בורבון, נסיך ברצלונה, אשר היה בעל זכות קודמת לתואר מבחינה טכנית, ושהה בגלות בפורטוגל. חואן קרלוס התחנך בספרד, בפיקוחו הצמוד של פרנקו. נכדתו של פרנקו נישאה לצאצא אחר של המשפחה המלכותית, אלפונסו, דוכס אנז'ו וקדיס, וכך נסלל פתח אפשרי להכרזה על יורש עצר שיהיה גם צאצא של פרנקו - אפשרות שהיה בה כדי לאיים על חואן קרלוס לבל יסטה מהתלם. אחרית דבר שמאל\|ממוזער\|250px\|אחוזת הקבר של פרנקו ב"עמק הנופלים", אתר הנצחה מונומנטלי שהקים פרנקו לחללי ספרד הלאומנית במלחמת האזרחים בשנת 1973 ויתר פרנקו על תפקיד ראש הממשלה, אך השאיר בידיו את התואר ראש המדינה ואת הפיקוד על הכוחות המזוינים. בריאותו הידרדרה (הוא היה כבן 80, וחולה פרקינסון), ואי-שקט החל להתעורר במדינה. בכירי המשטר החלו להקים מסגרות פוליטיות כדי להיערך ליום שאחרי מות פרנקו, וגופים קיצוניים משמאל ומימין החלו להפעיל אלימות ברחובות, שבהם בלטה המחתרת הבסקית השמאלית אט"א (ETA) שאף התנקשה בחיי ראש הממשלה לואיס קאררו בלאנקו. באוקטובר 1975 לקה פרנקו בהתקף לב. הוא הוחזק בחיים תחת פיקוח רפואי, עבר שורת ניתוחים ומת ב-20 בנובמבר 1975, ביום השנה למותו של חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, מייסד מפלגת הפלנחה, שהיה כעין קדוש חילוני של המשטר הפרנקואיסטי. יש חשד כי רופאיו שמרו אותו בחיים באמצעים מלאכותיים עד אותו תאריך סמלי. פרנקו נקבר בפנתיאון שבנה לעצמו בעודו בחיים ב"עמק הנופלים", לצד חוסה אנטוניו. עוד בחייו הוא דאג לכך שיירש אותו המלך חואן קרלוס. מאז מותו הוחלפו שמות רוב הכיכרות והרחובות שנקראו על שמו בערי ספרד. בימי שלטונו לא הייתה עיר ספרדית שלא הייתה בה "כיכר הגנרליסימו". באוגוסט 2018, הוציאה הממשלה הספרדית הסוציאליסטית צו להעברת שרידי גופתו של הגנרל פרנקו מ"עמק הנופלים". הצו אושר בפרלמנט בספטמבר. באוקטובר 2019 הועברו שרידי עצמותיו אל בית הקברות מינגורוביו בצפון למדריד, שם נקבר בחלקה פרטית לצד אשתו. בשנת 1976 הוקמה הקרן הלאומית פרנסיסקו פרנקו שפועלת להנצחת שמו. לקריאה נוספת שלמה בן-עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוצאת עם עובד, 1990 ענבל עופר, "של מי הגוף הזה? חינוך גופני לנשים ותפיסות גוף בספרד של פרנקו", בקובץ: תמר גרובס, רענן ריין (עורכים), מחוץ לזירת השוורים: ספרד במאה העשרים, תל אביב, רמות - אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 175-186. קישורים חיצוניים פרנקו תופס את השלטון, יומן מוביטון , ארכיון הסרטונים של AP, אוקטובר 1936 הערות שוליים קטגוריה:שליטי ארצות קטגוריה:ראשי ממשלת ספרד קטגוריה:ספרדים במלחמת האזרחים בספרד קטגוריה:גנרליסימו קטגוריה:אנשי צבא ספרדים קטגוריה:אבירי מסדר מלטה קטגוריה:המדינה הספרדית קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים ספרדים קטגוריה:ספרדים שנולדו ב-1892 קטגוריה:ספרדים שנפטרו ב-1975	2024-09-07T11:18:23
פליטים יהודים מגרמניה הנאצית	הפניה יהודי גרמניה הנאצית	2007-07-21T08:06:55
אנטוניו דה אוליביירה סלזאר	אנטוניו דה אוליביירה סלזאר (בפורטוגזית: António de Oliveira Salazar; 28 באפריל 1889 – 27 ביולי 1970) היה רודן פורטוגזי, אשר שלט שלטון יחיד בפורטוגל בין השנים 1932–1968. ביוגרפיה ממוזער\|בית משפחתו של סלזאר בסנטה קומבה דאוםאנטוניו דה אוליביירה סלזאר נולד ב-28 באפריל 1889 בכפר וימיירו (פור') בפרברי העיירה סנטה קומבה דאום (Santa Comba Dão), ממלכת פורטוגל. אנטוניו היה הבן החמישי והצעיר. משפחתו הייתה בת למעמד הביניים-הנמוך ובעלת יציבות כלכלית מספקת להענקת חינוך לילדים. בווימיירו עצמה לא היה בית ספר, ואנטוניו למד בילדותו בביתו של מורה מקומי. בציוניו בלימודים אלו קיבל אנטוניו 10 מתוך 20 בבחינה בכתב אך 18 מתוך 20 בבחינה המילולית. מאוחר יותר נטען שכאשר נודע לו על הציון במבחן המילולי, התאכזב וטען שיכול היה להשיג הצטיינות. לימים טענה אחותו, מרתה, כי בצעירותו היה אנטוניו אדיב מאוד אך לא נהג לשחק רבות כבני גילו. במקום זאת נהג לצאת להליכות ארוכות עם כלבו. אנטוניו היה ילד ביישן וקרוב מאוד לאמו. רק בשלב מאוחר יותר, כאשר החל בלימודים אקדמיים ברמה גבוהה, הפך לאדם חברותי יותר כלפי הסובבים אותו והפך לתלמיד מקובל מבחינה חברתית. מכיוון שלא היה בית ספר בווימיירו ובית הספר המקומי בסנטה קומבה דאו היה עמוס בתלמידים, נשלח אנטוניו ללמוד תחת המחנך ז'וזה אדוארדו, אשר חינך כ-30 תלמידים לקראת בחינות הבגרות לפי דרישות החינוך הממלכתי. בשל הקשיים הכלכליים של המשפחה, העריכו הוריו של אנטוניו שהחינוך הטוב ביותר עבור בנם יהיה במערכת הסמינרים הפורטוגזית. באותה העת, קודם להפלת המלוכה הפורטוגזית בשנת 1910, הייתה הממשלה אחראית על שכרם של כמרים. על כן בגיל 11, בשנת 1900, נשלח אנטוניו בידי הוריו ללמוד בסמינר בוויזאו (Viseu), צפון-מרכז פורטוגל. בשנת 1905 סיים אנטוניו את ההכנות של הסמינר לקראת הלימודים הגבוהים של המוסד והשיג ציונים גבוהים בלימודי פורטוגזית, צרפתית והיסטוריה. בשלוש השנים הבאות השלים את לימודי התאולוגיה שלו ובשנת 1908 סיים את לימודיו במקום הראשון בכיתתו. לאחר רצח מלך פורטוגל ויורשו ב-1908 כתב אנטוניו על חששותיו מפני עתידה של פורטוגל לנוכח התגברות המאבק בין המלוכנים והרפובליקנים. שמאל\|ממוזער\|250px\|רישום הולדתו של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר לאחר מכן באותה השנה הניח סלזאר את התשתית לקריירה הפוליטית העתידית שלו, כאשר החליט להמשיך בקריירה אקדמית במקום קריירה דתית. סלזאר החל לעבוד למחייתו כמורה בבית הספר התיכון הדתי בוויזאו, שהיה במרחק צעידה קצרה מהסמינר המקומי. בהמשך קידם סלזאר את דעותיו הפוליטיות באמצעות מעורבות בכתיבת עיתון מקומי. ברשימותיו בעיתון הציג סלזאר דעות שנחשבו לא מקובלות, כאשר מחד תמך בחלק מהרפורמות שהוצעו בידי הרפובליקנים ומאידך הגן על זכויותיה של הכנסייה. סלזאר קידם - למרות גילו הצעיר - חזון עבור עתידה של פורטוגל, שבו קיבל את העובדה כי ארצו לא תהיה למעצמה תעשייתית אך העריך כי תוכל להפוך לארץ משקיעים וכלכלנים בעלי רגש לאומי חזק אשר יוכלו בכך לתמוך בקידומה מחדש של פורטוגל למעמד של מעצמה קולוניאלית. את האידיאל שלו בנוגע לעתידה של פורטוגל הציג סלזאר בנאום במלאת 269 שנים למלחמת השבת הכתר הפורטוגזי. בשנת 1910 קבע סלזאר את מסלול החיים שייעד לעצמו כאשר נרשם ללמוד באוניברסיטת קוימברה היוקרתית. עקב מעמדה הייתה האוניברסיטה מרכז התפתחותו של השיח הפוליטי-חברתי בפורטוגל. מסטודנט למרצה בקוימברה מספר חודשים לאחר שנרשם לאוניברסיטה והחל בלימודיו, התחוללה מהפכת אוקטובר בפורטוגל, שבה מנואל השני, מלך פורטוגל הודח מהשלטון בהפיכה ואיתו הסתיימה המלוכה והוחלפה ברפובליקה הפורטוגזית הראשונה. הממשל החדש היה חסר בסיס שלטוני פוליטי יציב ובעשור הבא נערכו בפורטוגל סדרת הפיכות נוספות אשר החלישו את הסדר המדיני מבית ואת המעמד הבינלאומי של פורטוגל מחוץ. בהמשך, במסגרת לימודיו, הצטרף סלזאר אל המרכז האקדמי הדמוקרטי-נוצרי (CADC). אף על פי שהארגון לא דגל בקידום דעה פוליטית, הוא עשה זאת בזהירות רבה, תמך בשימור מעמדה של הכנסייה אך לא של המלוכה כדי לא להשיג תדמית של מתנגד הממשל הקיים. בדצמבר 1912 העניק סלזאר, לראשונה, נאום מעמיק בנושאים פוליטיים עבור קהל סטודנטים. במהלך הנאום העריך סלזאר כי לנוכח שינוי על מוסד המשפחה להישאר כפי שהוא ללא הפרעה או השפעה שכן לטענתו המשפחה היא בסיס החינוך של האדם ובסיס יציבותו. מאוחר יותר טען סלזאר כי העבודה לא נועדה רק לפרנסה אלא היא כשלעצמה בית ספר לערכים. בבחינה פוליטית טען סלזאר כי הקתולים אינם צריכים לצפות לחמלה מצד הגורמים החילונים שהנהיגו את הרפובליקה החדשה ואת מוסדותיה. כמו כן, סלזאר פעל להציג את הדת עבור הפלג הפוליטי הרפובליקני לא כאויבת של הקידמה, אלא בסיס עבור ערכי מוסריות, חברה ויציבות. בעוד ה-CADC השיג יוקרה וחשיבות במפה הפוליטית הלאומית של פורטוגל, הוא לא היה הארגון הפוליטי היחיד שהתנגד למדיניות של הרפובליקה החדשה. למעשה, בשנת 1914 הוקם בקוימברה ארגון פוליטי נוסף שהתנגד למדיניות הממשל; התנועה האינטגרליסטית הלוזיטנית. באותה העת החל סלזאר להתעניין יותר בכתביהם של גוסטב לה בון וחוקרים נוספים שעסקו בהתנהלות חברתית ופוליטית. בעת ההיא ביקש סלזאר את ידה של ז'וליה פאיש סטראו, שאביה היה הסנדק של סלזאר, ונאלץ לקבל סירוב מצד משפחתה. הסירוב של משפחת פאיש סטראו נבעה בעיקרה מהפרש המעמדות, שכן סלזאר נולד למעמד הביניים הנמוך לעומת בני פאיש סטראו שהיו בני המעמד הבינוני-גבוהה והיו בעלי קשרים לחברה הגבוהה של פורטוגל. בהמשך לקה סלזאר בדיכאון. ככל הנראה הסיבה העיקרית לכך הייתה הסירוב. ייתכן שסירוב זה היה גורם מרכזי לכך שסלזאר מעולם לא נישא בחייו והיה חסר ילדים ביולוגיים אך שמר על קשרים רומנטיים עם מספר נשים במהלך חייו. בשנת 1914 סיים סלזאר את לימודיו באוניברסיטת קוימברה, לאחר שקודם כיתה בשנה הודות להתקדמותו בחומר, וסיים את לימודיו עם ציון סופי של 19 מתוך 20. למרות ההישג שהעלה את מעמדו החברתי של סלזאר, הוא נותר בדיכאון לזמן מה ולעיתים לא יצא מביתו במשך ימים שלמים. כדי לרומם את מצב רוחו, חברו של סלזאר וחבר ה-CADC, מנואל גונסלבש סרז'יירה (Manuel Gonçalves Cerejeira) - לימים הפטריארך של ליסבון - הציע לסלזאר שיעבור לביתו למספר ימים. בהמשך התמנה סלזאר לעוזר מרצה בקוימברה במחלקת מדעי הכלכלה של האוניברסיטה. בשנת 1915 חיבר ופרסם סלזאר שתי מסות בנושאי כלכלה. לפי מסות אלו ביסס סלזאר את מדיניותו הכלכלית לימים; את תמיכתו ברפורמה כלכלית וקידום תקן המתכת, כמו גם הסדר תקציב מדינה מאוזן. סלזאר טען כי יציבות כלכלית מבית לשעצמה תתרום בפתיחת שווקים חדשים עבור פורטוגל. בשנת 1916, לאחר פטירתו של הפרופסור הראשי במחלקת מדעי הכלכלה של אוניברסיטת קוימברה, סלזאר התמנה לתפקיד. באפריל 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בה לחמה פורטוגל לצד מדינות ההסכמה, נקבע כי סלזאר לא היה כשיר לשירות בכוחות המזוינים של פורטוגל והועלה לדרגת פרופסור מן המניין מטעם האוניברסיטה. במאי אותה השנה ניתן לו התואר דוקטור למשפטים. לנוכח סדרת משברים פוליטיים והפיכות שלטוניות רשם סלזאר בחסות משבר אספקת הייבוא לפורטוגל על הצורך בהורדת ההשענות הכלכלית על ייבוא, שימוש נרחב יותר במשאבים פנימיים עבור הגברת הייצור הלאומי ובניית תשתיות חדשות כגון מסילות ברזל ובתי חרושת. למרות המלחמה במעצמות המרכז, סלזאר הביע את התרשמותו מכוח הייצור התעשייתי של הקיסרות הגרמנית לאורכה של המלחמה. עם הזמן כתביו של סלזאר נעו מרישומים כלכליים לרישומים פוליטיים לגמרי, עת הזהיר מפני פגיעה בסולידריות הלאומית לנוכח חוסר היציבות. סלזאר טען שהממשלה פועלת ישירות נגד המגזר הפרטי והתנגד למעורבות במלחמה. לחיזוק טענותיו הציג את הרסטורציה הספרדית אשר שמרה על נייטרליות וחוותה הצלחה כלכלית מסחררת לנוכח העובדה שיכלה לסחור עם שני הצדדים במלחמה. 250px\|ממוזער\|הגנרל מנואל גומש דה קושטה במהלך הפיכת 28 במאי 1926. שהקימה את הדיקטטורה הלאומית קריירה פוליטית מוקדמת (1919 - 1926) בדצמבר 1918 נרצח סידוניו פאיש, הדיקטטור הצבאי של פורטוגל, בהתנקשות פוליטית. מותו הוביל לנפילת המשטר הצבאי ולכאוס פוליטי שבמהלכו התקיים ניסיון כושל להפיכה פרו-מלוכנית בצפון פורטוגל, שכשלה. כתוצאה מניסיון ההפיכה הפרו-מלוכני, החלה הממשלה הרפובליקנית ברדיפת פעילים פוליטיים תומכי המלוכה. נציג של הממשלה הושם במשרה מנהלית באוניברסיטת קוימברה וסלזאר, לצד פעילים פוליטיים אחרים, היה תחת מעקב של הממשל. לפי רישומיו בכתב העת אס נובידאס העריכו גורמים בממשל כי סלזאר היה אופוזיציונר מסוכן. במאי 1919 התמודד בבחירות לרשות המחוקקת בתור נציג מחוז ויאנה דו קשטלו (Viana do Castelo). לאחר שהפסיד בבחירות והועמד למשפט על התנגדותו לממשל, טען סלזאר כי אין הממשל יודע בוודאות מה נטייתו הפוליטית ואין בסמכותו להאשים ללא הצדקה לכך ושהוא עצמו לא מהווה סכנה פוליטית לממשל שכן לא הצליח לנצח אף בבחירות מחוזיות מינוריות. בכל רישומיו בכתבי עת, הציג סלזאר מצב כלכלי-מדיני אך לא הציג בפומבי את דעתו האישית כך שעל הקורא היה להניח לפי הכתוב מהם האינטרסים של הכותב. למעשה, חלק סלזאר על רוב התנועה המונרכיסטית בהתנגדותה לרפורמות החברתיות של האפיפיור לאו השלושה-עשר. בסופו של המשפט החליט חבר המושבעים לטובת סלזאר. עם הזמן, התגברה השפעתו של סלזאר במפלגת המרכז הקתולית (CCP), שחסרה מנהיג כריזמטי. תחת הנהגתו של אנטוניו לנונאטו הנהיגה המפלגה מצע פוליטי פרגמטי שכלל שיתוף פעולה עם הרפובליקה והגנה על מוסדות הדת. מכיוון שהמפלגה הייתה בעלת מספר מועט של נציגים באספת הרפובליקה היא פעלה לבחור אישים בעלי מוניטין ציבורי רחב להתחרות על המושבים הפוליטיים. ביולי 1921 רשמו חברי המפלגה את סלזאר כנציג מטעמם בבחירות לנציגות פרלמנטרית מחוזית. אף על פי שבתחילה הביע סלזאר את התנגדותו לתפקיד, הוא ניצח בבחירות והפך לחבר האספה הרפובליקנית בליסבון. ב-25 ביולי הופיע סלזאר בטקס פתיחת הפרלמנט, זאת אף על פי שהעדיף להישאר ולהמשיך את הקריירה האקדמית שלו. למרות תפקידו המשיך לעבוד בקוימברה ולא נפגע בסדרת ההתנקשויות הפוליטיות בתומכי משטר פאיש והמלוכה שהתרחשו באוקטובר 1921 וכללו את ההתנקשות בראש הממשלה אנטוניו גראנז'ו (פור'). בשנים הבאות היה סלזאר מעורב ב-CCP במקביל לעבודתו באוניברסיטת קוימברה, וקרא להסדר מעמדי יציב והשבת הסדר השלטוני והיציבות. בשנת 1925 התמודד סלזאר פעם נוספת לנציגות מחוזית לאספת הרפובליקה, הפעם מרצונו, והפסיד בבחירות. ב-28 במאי 1926 התרחשה הפיכה צבאית נוספת בפורטוגל שהפילה את משטר הרפובליקה והקימה את הדיקטטורה הלאומית. הגנרל מנואל גומש דה קושטה (Manuel Gomes da Costa), בתמיכת התנועה האינטגרליסטית הלוזיטנית, הפך לראש ממשלה ונשיא פורטוגל מטעם המשטר הדיקטטורי החדש. במסגרת הסדר מחודש של המנהל המדיני וחלוקת המשרות המדיניות בידי הממשל הדיקטטורי, מינו גומש דה קושטה ושאר מנהיגי החונטה הצבאית את סלזאר לשר האוצר של פורטוגל, בתקווה שישים סוף לחוסר היציבות הכלכלית שרדפה את פורטוגל מזה עשרות שנים. סלזאר ביקר בליסבון ולאחר שחזה במנהל החדש החליט לשוב לקוימברה וסירב להצעת התפקיד מטעם המשטר. עקב לחץ מצד מקורביו שב סלזאר לליסבון והושבע לתפקיד שר האוצר ב-3 ביוני 1926 מאחורי דלתות סגורות. המשטר הסכים לחלק מינורי בלבד מהרפורמות הכלכליות שהציע סלזאר ומאחורי הקלעים מינה דה פקטו שר אוצר חדש. בהבינו את המצב, התפטר סלזאר מהתפקיד קצת יותר משבועיים לאחר שהושבע. ב-17 בנובמבר 1926 נפטרה אמו של סלזאר ובשבוע האחרון לחייה, בהיותה על ערש דווי, היה סלזאר לצידה. לאחר מכן החליט להתרכז בקריירה שלו להשגת משרה פוליטית בעלת השפעה שדרכה יוכל לפתור את המדינה מחוליה הכלכלי המתמשך. בשנת 1927 נפתחו עבור סלזאר מקורות מידע חדשים על המצב הכלכלי ויחס המשטר, אשר תרמו לשיפור כתביו האקדמיים והעיתונאיים. בסופו של דבר פרסם דו"ח שכלל את מצעו הכלכלי ובין לבין דרש רפורמה במערכת ההכנסות, הורדת לחץ הייצור על המגזר החקלאי, העלאת המיסים על רכוש עירוני וביטול המס הפרוגרסיבי על הכנסות של האזרח. הדו"ח הגיע לגורמים בממשל שהתעלמו ממנו לחלוטין, ביניהם שר האוצר שהחליף את סלזאר. במסגרת פעילותו של סלזאר להביא את הרפורמות הכלכליות שהציע לכדי השפעה, סירב להיות מעורב בניסיון הפיכה צבאית בטענה שיישאר נאמן למשטר הקיים. מאוחר יותר ביקר סלזאר בצרפת ובלגיה, באוגוסט 1927. בשנת 1928, לנוכח התמשכותו של המשבר הכלכלי, נשיא פורטוגל מטעם הדיקטטורה הלאומית, אושקר קרמונה, ביקש מסלזאר לקבל את תפקיד שר האוצר והלה הסכים. שר האוצר של פורטוגל מינויו, מעמדו ועמדתו בממשלה קודם מינויו של סלזאר לשר האוצר, עלתה התרעומת הציבורית על הממשלה. עקב העובדה שפורטוגל הייתה עמוק בתוך חובות כלכליים למשקיעים זרים, בהם האימפריה הבריטית וארצות הברית, הוצעה תמיכה כלכלית עבורה מטעם חבר הלאומים. לפי ההצעה, במקרה של אי-יכולת לשלם את החובות למרות התמיכה הכספית (שתהיה למעין הלוואה ומכאן תוכל ליצור חוב נוסף), פורטוגל תאבד את עצמאותה הכלכלית ותעביר סמכויות וזיכיונות עבור לחבר הלאומים. האפשרות שהמשלה תאשר את ההצעה הובילה לפרוץ גל מחאות ברחבי פורטוגל וסלזאר פרסם סדרת מאמרים עיתונאיים נגד הממשלה חסרת היכולת. בכתביו, סלזאר האשים את הממשלה הדיקטטורית כחסרת יכולת לייצב את המדינה וטען כי אין להפקיד בידה סמכויות חוקתיות לנוכח חוסר היכולת שלה. סלזאר קרא למהפכה אזרחית שתשנה את פני הלאומיות הפורטוגזית. במרץ 1928 יצא בנאום "שתי הכלכלות"; האחרון בנאומיו מטעם ה-CCP, איפה שהביע את התנגדותו המרה למטריאליזם וקרא למעורבות המוסר הקתולי בממשל כדי להשיג את תמיכת המוני העם הדתיים. לפני שקיבל את המשרה, סלזאר וידא עם קרמונה כי תנתן לו יד חופשית בהטלת וטו על כל הוצאה ממשלתית שהיא, לא רק של משרד האוצר אלא של כל משרדי הממשלה. ב-27 באפריל הושבע סלזאר לשר האוצר, וקודם לכן הביע ביומנו - בין לבין - את חששותיו מפני המשרה ומפני האפשרות שיכשל בניסיון להעביר את הרפורמות שהציע מהתאוריה לפועל. סלזאר מצא את עצמו שר אזרחי בעל קריירה אקדמית בקבינט שהיה מלא באנשי צבא. עשרה ימים בלבד לפני מינויו של סלזאר לשר האוצר, התמנה הגנרל ז'וזה ויסנטה דה פראיטאש (José Vicente de Freitas) לראש ממשלה. פראיטאש, אמנם תומך הדמוקרטיה, היה מעורב בפלג הרפובליקני-השמרן של הצבא, לצד הנשיא קרמונה, אשר קרא להשיב את חוקת 1911 לפורטוגל, לחזק את מעמדה של הרשות המבצעת, להסדיר מחדש את המערכת המפלגתית ורק אז להשיב את המדינה להיות לדמוקרטיה פרלמנטרית. סלזאר נחשב להיות מהמצדדים של הפלג השמרני-אוטוקרטי בממשלה, שפעל להקים משטר חד-מפלגתי במטרה להסדיר יציבות שלטונית עבור פעילות ממשל סדירה. נוסף על כך, התנועה תמכה במערכת כלכלית קורפורטיסטית. הפלג השלישי בתוך הממשל הצבאי היו האינטגרליסטים הלוזיטנים, אשר הושפעו רבות מאיטליה הפשיסטית ובמידה פחותה יותר גם מתנועת הפלנחה הספרדית ומהנאציזם. כדי לנהל את המשבר הכלכלי הכבד שפורטוגל הייתה נתונה בתוכו, סלזאר הגיש ארבע דרישות עבור הסכמתו לקחת את המשרה: 1. כל משרדי הממשלה יפעלו בתחומי התקציב שיורשה בידי משרד האוצר. 2. כל ההעברות הכספיות שמשפיעות על הוצאות והכנסות האוצר הלאומי יעברו בהסכמה עם הנהגת משרד האוצר לפני שיוצאו לפועל. 3. לשר האוצר תהיה (כאמור) יד חופשית בהטלת וטו על כל ההוצאות הממשלתיות. 4. משרד האוצר יהיה אחראי על ניהול שיתוף הפעולה בין משרדי הממשלה השונים כדי להשגיח על מצב ההוצאות. פעילותו ליצוב הכלכלה הפורטוגזית זמן קצר לאחר מינויו הציג סלזאר בפני התקשורת את תוכניתו לשיקום כלכלי, וקבע ארבעה גורמים שמקשים על התפתחותה הכלכלית של פורטוגל: המצב הכלכלי הנתון, התנהלותה הכלכלית של הממשלה, המחסור בהסדר מעמדי ברור בבחינת הפיתוח הכלכלי והחברתי ולבסוף - חוסר היציבות הפוליטית שרדפה את פורטוגל. בראש סדר העדיפויות של פורטוגל עמד המצב הכלכלי הנתון, שבמסגרתו היה צורך לייצב את התקציב הלאומי. במשך 90 השנים שקדמו ל-1928 העבירה פורטוגל תקציב יציב רק פעמיים. ב-20 במאי ארגן סלזאר ועידה להכנת תקציב יציב, אשר היה גמור עד סוף יולי. התקציב שהוצע קיצץ הוצאות ב-140,000 קאנטו והעלה הכנסות ב-200,000. התקציב החדש הסדיר מיסים חדשים והעלה קיימים וקיצץ מההכנסות של בירוקרטים, קציני צבא ואף פנסיונרים. הקיצוץ בהכנסותיהם של קציני צבא הוביל את סלזאר להישאר עם עין פתוחה בנוגע לפלגים השונים בממשלה הצבאית שבה הוא פעל. בתוך שנה אחת של פעילות התקציב עודפי הממשלה עלו מ-1,500 קאנטו בשנה שקדמה למעל 282,000 קאנטו. לייצוב הכלכלה הפנימית של פורטוגל הייתה השפעה חיצונית בכך שמשכה משקיעים מבחוץ והפכה אותה למדינה שאפשר לסמוך עליה בעניין מילוי חובות כספיים. זמן קצר מאוחר יותר שלח סלזאר את ידידו, מאריו דה פיגיירדו, בראש משלחת ללונדון שהיו לה שתי מטרות: הראשונה הייתה לחזק את יוקרתו הציבורית של סלזאר בידי סיום החוב הכלכלי של פורטוגל אל האימפריה הבריטית - מטרה אשר צלחה, והמטרה השנייה הייתה לקחת הלוואה מבריטניה - מטרה אשר כשלה. ההנהגה הבריטית לא בטחה ביציבות הכלכלית של פורטוגל אחרי שנה אחת בלבד שבה היא הוכיחה את עצמה. סלזאר לא נרתע מהסירוב והאמין שעם הזמן ישוב אמון המשקיעים בפורטוגל. כמו כן, העריך בצורה נכונה כי תושייתו הכלכלית תביא להאדרת שמו בעיתונאות החיצונית. בשנת 1929 טען עיתון הטיימס הבריטי כך: סלזאר הוביל את הכלכלה הפורטוגזית לעצמאות מהישענות כלכלית מרובה על ארצות אחרות. כאשר פרץ השפל הגדול שפגע קשות בפורטוגזים שחיו בחו"ל, בעיקר תושבי הרפובליקה הברזילאית הראשונה, פורטוגל עברה את המשבר בקלות רבה, בעיקר ביחס לשאר מדינות מערב אירופה. במסגרת התקציבים הלאומיים החדשים שהעביר סלזאר עלתה התמיכה הממשלתית לטיפוח הייצור התעשייתי והחקלאי של פורטוגל והחלה מדיניות פרוטקציוניזם בבחינת המסחר כדי להגן תחילה על התפתחותה של הכלכלה הפנימית. סלזאר פיתח את מוסד הפיקדון הלאומי למעין סוכנות תעשייתית לאומית. הודות לעודפים הכלכליים, מוסד הפיקדון הלאומי יכול היה לתמוך בתשתיות ציבוריות שכללו שכונות חדשות עבור פועלים, כבישים, בתי ספר, תעלות מים, גשרים ואף נמלים לחופי האוקיינוס האטלנטי. תחת פיקוחו של סלזאר, ליסבון עצמה עברה מהפך שכלל עשרות תשתיות ציבוריות חדשות. בין התשתיות היו מנגנוני הפצת מסחר חדשים שנועדו להביא סחורות מיובאות במהרה לתוך מערכת השוק הכלכלית הפנים-מדינית של פורטוגל מאז הגעתם אל תוך המדינה. סלזאר כמו כן הנהיג את "פרויקט הדגן" (על שם "הקרב על הדגן"; פרויקט כלכלי של בניטו מוסוליני, הדיקטטור של ממלכת איטליה), אשר נועד להביא את פורטוגל למעמד של עצמאות כלכלית בבחינת ייצור דגנים, כדי שפורטוגל לא תשען עוד על רחמי מדינות אחרות בעבור משאבי מזון. הממשלה העניקה מענקים לחקלאים לפי כמות ייצור הדגן שלהם והעבירה קרקעות נרחבות עבור גידולים חקלאיים. הממשלה עצמה הייתה אחראית על פיזור הייצור החקלאי ברחבי פורטוגל דרך נתיבי התחבורה שנבנו במסגרת התשתיות הציבוריות. בתוך כל זאת, היו אלו הקונים שספגו את המכה הקשה לנוכח "פרויקט הדגן" עקב עליית מחירים. לנוכח המשבר הכלכלי העולמי נראתה פורטוגל כגורם להערצה. הממשלה העניקה הלוואות בסך עד 450 אשקודו עבור כל דונם של גידולי דגן. נוסף על כך, מטעם הממשלה הוענקו מענקים עבור תמיכה כלכלית במשפחות שעברו מצפון פורטוגל העמוסה אל הדרום החקלאי והמדולל יותר באוכלוסין בחבל אַלְגָארְבֶה. עם הזמן חיזק סלזאר את התמיכה הפוליטית בו מצידם של בעלי הקרקעות החזקים, שהתעשרו הודות למדיניותו הכלכלית שהוכיחה עצמה נשענת עליהם. עמדת הנהגה ופיתוח האידיאל הפוליטי בבחינה פוליטית, סלזאר וראש הממשלה פראיטאש היו למעשה יריבים אשר פעלו יחדיו רק לפי דרישותיו של הנשיא קרמונה. בין יוני ליולי 1929 התקיים משבר פוליטי בין סלזאר ופראיטאש שהסתיים בניצחונו של סלזאר כאשר מקורבו, מאריו דה פיגיירדו, התמנה לתפקיד שר המשפטים. פיגיירדו, כמו סלזאר, היה קתולי אדוק והחליט שבמסגרת תפקידו הגיעה השעה לבטל חלק מהחקיקות האנטי-דתיות הקיצוניות של הרפובליקה. חקיקות שבוטלו כללו איסור על טקסים דתיים והגבלת שעות השמעת פעמון הכנסייה. כאשר הפלג השמרני-רפובליקני בקבינט התרעם על ביטול החקיקות, פיגיירדו איים להתפטר. סלזאר באותה העת נפל ושבר עצם ברגלו, ולכן פגישת מועצת השרים ב-2 ביולי התקיימה בחדר שהותו בבית החולים. המועצה קבעה נגד ביטול החקיקות של פיגיירדו וזה נשאר נאמן למילתו והתפטר מתפקיד שר המשפטים. ביום שלמחרת סלזאר עצמו התפטר גם כן ממשרת שר האוצר. במכתב התפטרותו אל ראש הממשלה פיגיירדו כתב סלזאר: ביום שלמחרת, ב-4 ביולי, הנשיא קרמונה ביקר באופן פרטי את סלזאר בבית החולים וקרא לו להמשיך בתפקידו. בזעם על פועלו של הנשיא, ממשלת פראיטאש שהורכבה ברובה משמרנים-רפובליקנים, הכריזה על התפזרותה. הגנרל הרפובליקני ארתור אייבנש פרש הקים ממשלה חדשה שבה סלזאר היה השר היחיד שנשאר עוד מהממשלה הקודמת. סלזאר המשיך לחזק את סמכותו בתוך ההנהגה דרך התמיכה של הנשיא קרמונה. בסוף החודש העניק סלזאר נאום בפני קהל ענק שבמהלכו יצא מגדר ההתנהלות המצופה משר אוצר כאשר פנה נגד האידיאלים המהפכנים של הרפובליקה וקרא לשיבה אל הסדר החברתי השמרני שהגן על מוסדות החברה, בהם היו המשפחה והקהילה לגורמים החשובים ביותר. עד ינואר 1930 התפטר ראש הממשלה פרש בדומה לפראיטאש. סלזאר פרסם ביקורת על ההתנהלות הניהולית באנגולה הפורטוגזית, הקבינט התרעם נגדו, הוא הגיש התפטרות וקרמונה הביע תמיכה בהישארותו מה שהוביל לפיזור הממשלה. הפעם מינה הנשיא קרמונה לראשות הממשלה אדם שבדעותיו ובאידיאלים שבהם אחז היה קרוב יותר לסלזאר מאשר קודמיו. ב-21 בינואר 1930 מונה האדם הזה; הגנרל דומינגוס אוליביירה (Domingos Oliveira), בתור ראש הממשלה החדש. גם לתוך הממשלה החדשה, המשיך סלזאר לפעול לשינוי המדיניות בנוגע לאנגולה, שנשענה בתור מושבה קולוניאלית על מסחר עם פורטוגל, מה שהוביל לכך שההוצאות עבורה היו גדולות יותר מההכנסות. עיקר ההתנגדות לסלזאר בממשלה זאת נבעה מראש הממשלה לשעבר, האופוזיציונר פרנסישקו דה קוניה ליאל (Francisco da Cunha Leal) שתקף בחריפות את עמדותיו של סלזאר שנגעו למושבות הקולוניאליות ויצא נגדו בכינויי גנאי שפורסמו בעיתונות. הודות לעובדה שליאל גינה את סלזאר באופן אישי, זה האחרון יכול היה לשכנע את הנשיא קרמונה לכלול את ליאל ברשימת המתנגדים למשטר ולשלוח אותו בגלות באיים האזוריים, בלב האוקיינוס האטלנטי. ללא האופוזיציה של ליאל, סלזאר קידם רמה מסוימת של עצמאות כלכלית עבור המושבות הקולוניאליות והעביר את 'החוק הקולוניאלי' (Ato Colonial) אשר הפריד בבחינה לאומית את תושבי פורטוגל עצמה מתושבי הודו הפורטוגזית, שגבלה בראג' הבריטי. ממוזער\|שמאל\|250px\|סמל מפלגת "האיחוד הלאומי" (União Nacional) בנקודה זאת החל סלזאר להחליש את ההשפעה של הצבא בתוך הממשלה כאשר הציע מינוי שרים מטעמו שרובם היו, כמוהו, אקדמאיים. במאי 1930 נאם סלזאר על המודרניזציה שהתקיימה בארבע השנים של שלטון הדיקטטורה הלאומית והוסיף כי יש עוד רבות לשפר וכי המשטר הקיים לא יכול להחזיק עוד זמן רב. לקראת הפיכתה של פורטוגל למדינת משטר חד-מפלגתי, סלזאר הקים ועמד בראשה של מפלגת "האיחוד הלאומי" (União Nacional). עם הקמת המפלגה ב-30 ביולי 1930, חשף סלזאר בציבור את האידיאלים הפוליטיים הכלליים שלו, כאשר תקף את הליברליזם המהפכני שנולד במהפכה הצרפתית וטען כי אינדיבידואליזם, פרלמנטיזם וסוציאליזם הם גורמים מרכזיים לקריסתה של אומה ולהיותה בחסדי יריביה. מצד שני טען סלזאר שלאומנות אלימה ואנטי-אינדיבידואליזם הם תוצר לוואי של קיצוניות ורדיקליזם פוליטי. בבחינת מצעו קרא סלזאר להביא את כל הפלגים לשולחן המשא ומתן אך לא לאפשר למאבקים ביניהם להחליש את האחדות הלאומית. סלזאר תמך בהענקת זכויות אזרח ליברליות כל עוד אלו תורמות לטובת הכלל, לסדר הציבורי ולאחדות הלאומית. כדי לשמור על אחדות למרות פילוג פוליטי, טען סלזאר כי יש לבטל את כל האידיאלים של האזרחות ולהחליף אותם עם ערכי המשפחה, הקהילה, המנהל האזורי, המועצה המקומית והמעמד החברתי. מינוי סלזאר לראש ממשלה עם הזמן דומינגוס הוכיח עצמו להיות ראש ממשלה חלש. ב-4 באפריל 1931, לנוכח היחלשות מעמדו בקרב הפלגים הצבאיים, פרץ מרד צבאי נגד הממשלה באיי מדיירה. בהמשך פרצו מרידות נוספות באיים האזוריים ובמושבת גינאה ביסאו. הממשלה נדרשה להעביר חיילים מפורטוגל עצמה אל המושבות כדי להשקיט את המרידות. סלזאר נשאר שקט לאורך רוב המרידות אך ציין את העובדה שהמאבק דרש כספים רבים מהאוצר הלאומי. סלזאר טען שעם כמות הכספים שהוצאו על השקטת המרידות יכלה הממשלה לכלכל 25,000 משפחות של חקלאים ופועלים למשך שנה שלמה. המרידות לבסוף הופלו והעיתונות נכון לאותה העת כבר צידדה לגמרי עם סלזאר כאשר הטילה את האשמה במרידות על רפובליקנים, סוציאליסטים, ליברטריאנים ובולשביקים שנתמכו בידי אלמנטים מברית המועצות והרפובליקה הספרדית השנייה שהוקמה עוד במהלך המרידות. ב-24 ביוני 1932, ראש הממשלה דומינגוס הצהיר על התפטרותו. מאז המרידות ועד להתפטרותו התחזק קולו של סלזאר וקולה של מפלגת "האיחוד הלאומי" דרך חיזוק מעמדם בתוך התקשורת ודרך סדרת נאומים כריזמטיים שהעניק סלזאר עצמו. לאורך 1931 ו-1932 תומכיו של סלזאר עלו גם כן לעמדות מפתח בהנהגה הפורטוגזית וכלל המועצה הפוליטית הלאומית הייתה בסופו של דבר מורכבת ממקורביו של סלזאר מימיו באוניברסיטת קוימברה. ב-2 ביולי נפטר המלך לשעבר מנואל השני בגלותו בבריטניה, ללא צאצא ישיר לרשת אותו נחלשה התנועה המלוכנית ורבים מחבריה החלו לצדד עם סלזאר. ב-5 ביולי מינה הנשיא קרמונה את סלזאר לראש ממשלת פורטוגל. עוד באותו היום הקים ראש הממשלה החדש קבינט מדיני ולמרות ההתנהלות האוטוקרטית של המשטר, סלזאר קיבל גורמים מהשמאל, הימין והמרכז הפוליטי לתוך הקבינט. כראש ממשלת פורטוגל ממוזער\|שמאל\|250px\|קבינט סלזאר הראשון מ-1932. סלזאר שלישי משמאל. החוקה החדשה והמערכת הפוליטית והכלכלית עוד במאי 1932, לפני שמונה לראש ממשלה בידי הנשיא קרמונה, סלזאר התארגן עם מספר מקורבים שלמדו איתו בעבר בקוימברה והתדיין איתם על כתיבתה של חוקה חדשה. לאחר סיום הכנתה הוצגה החוקה לציבור וב-19 במרץ 1933 התקיים משאל עם בנוגע לאישור החוקה. החוקה החדשה, שבוססה לפי החוקה הרפובליקנית של 1911 במקורה, הפכה את פורטוגל מבחינה חוקתית למדינה ריכוזית והביאה להקמת "המדינה החדשה" (Estado Novo). לפי החוקה החדשה הפרדת הרשויות הוסדרה מחדש לפי בסיס היררכי. בתוספת המדיניות הכלכלית הקורפורטיסטית נדמה היה שסלזאר פעל לבנות את פורטוגל בתור חברה שמשתפת פעולה בין מעמדותיה. החוקה החדשה כללה השפעה נרחבת שסלזאר אחז בה מכתביהם של לאו השלושה עשר, גוסטב לה בון ושארל מוראס. החוקה החדשה שמרה על חלק מעקרונות החוקה שקדמה לה והייתה למעשה פשרה בין ההנהגה של סלזאר לבין השמרנים-הרפובליקנים. סלזאר הביע בפומבי את התנגדותו למערכת הפרלמנטרית ולפי החוקה החדשה פורקה אספת הרפובליקה והסנאט הפורטוגזי (הבית העליון בפרלמנט). במקום זאת הוקמה האספה הכללית; גוף נבחר בן 90 חברים. החוקה הראשונה הותירה לראשונה בהיסטוריה הפורטוגזית את הזכות לנשים לשרת במשרות ציבוריות ובשנת 1934 שלוש נשים נבחרו לשרת באספה הלאומית. במקביל החוקה גם הרחיבה את זכות הבחירה לנשים לחלק נרחב יותר של האוכלוסייה. האספה הלאומית שימשה למעשה בתור הרשות המחוקקת אך ברוב הזמן הייתה מעורבת בשיתוף פעולה ישיר עם הקבינט; הרשות המבצעת - בראשות סלזאר. בבחינה חוקתית הייתה לאספה הלאומית דרך לעקוף את הנשיא כאשר הצבעת רוב של שני שלישים באספה עוקפת וטו על חקיקה. למרות העובדה שכל 90 חברי האספה הכללית היו חברי האיחוד הלאומי במקור; סלזאר ארגן מחדש את האספה ורק שלושה נשנים לתוך קיומה עקב העובדה שחבריה השונים החלו לנקוט בקידום עמדות אישיות. לצד האספה הייתה הלשכה הקורפורטיבית, שנועדה בעיקרה להתדיינות על חקיקות מוצעות ואשר הורכבה מגורמים שונים בנההגות מקומיות ונציגי מעמדות כלכליים. עם הזמן, הלשכה הקורפורטיבית השיגה השפעה רבה יותר על קידום ובסופו של דבר גם העברת חקיקות, בעיקר כאלו שנגעו לכלכלה ולמערכת החברתית. החוקה עצמה אינה מזכירה את הלשכה הקורפורטיבית וייתכן שסלזאר לא תכנן תחילה להביא את המוסד לעמדת מפתח ברשות המחוקקת. מעל האספה הלאומית והלשכה עמדה מועצת השרים שהציגה את משרדי השרים בקבינט כמו גם את ראש הממשלה. לפי החוקה הייתה לראש הממשלה סמכות נרחבת והיה כפוף אך ורק לנשיא הרפובליקה, שהיה בעל תפקיד ייצוגי בבחינה חלקית. במסגרת סמכויותיו יכול היה הנשיא למנות ולהדיח ראש ממשלה והיה המפקד העליון של הכוחות המזוינים. סלזאר נעזר בכלל הגופים הפוליטיים של החוקה כדי להפיץ את מדיניותו ואף קיבל ביקורת מצד שרי הקבינט כל עוד העבירו אותה באופן פרטי. סלזאר הציג בנאום שלו באוגוסט 1935 את עניין הביקורת ואמר: ממוזער\|שמאל\|250px\|אנדרטת התגליות בליסבון, נבנתה בהוראתו של סלזאר כדי לחזק את הרגש הלאומי הפורטוגזי עוד בשנת 1934 נוסדה המועצה הקורפורטיבית שנועדה למנות חברים ללשכה הקורפורטיבית ולמנות נציגים ללשכות חדשות נוספות בממשל שעוד לא התארגנו לגמרי. המועצה גם ייעצה לראש הממשלה סלזאר עצמו. הנשיא מצידו קיבל ייעוץ ממועצת המדינה, אשר הורכבה מראש הממשלה, נשיא האספה הלאומית, הלשכה הקורפורטיבית, בית המשפט העליון וחמישה עובדי ציבור שהוכיחו כישורים רבים ואשר שירתו למשך כל חייהם. הנשיא עצמו נבחר בהצבעה דמוקרטית לקדנציות בנות שבע שנים ללא הגבלה במספרן. למרות ריבוי הסמכויות של הנשיא לפטר את כל חברי הממשלה, סעיף 82 בחוקה טוען כי על כל מינוי או פיטור של הנשיא נדרשת הסכמתו של ראש הממשלה. למרות הסדר צ'ארטר חוקי אודות מעמדם של הפועלים ואף על כך שהלשכה הקורפורטיבית ייעצה להנהגת המדינה, סלזאר, לאורך כל תקופת שלטונו, סירב לקבל את ההתערבות של כל אדם בהנהגת המדינה בפועל מלבדו ופעל לשמר את מעמדו השלטוני דרך הסדר סמכות פוליטית עליונה. ממשל סלזאר הנהיג את ההתפתחות של הכלכלה הלאומית בעוד פעל להמריץ בעלי רכוש פרטי ובעלי עסקים לפעול יחדיו כדי להשיג ייצוג לעומת הממשלה. פועלים ומעסיקים יחדיו נועדו לייצג את הארגון שלהם בפני הממשל. לדוגמה, מספר חברות העוסקות בתעשייה כבדה התארגנו יחדיו, מעסיקים בחרו נציגים משלהם ופועלים בחרו נציגים משלהם כדי להתדיין עם הלשכה הקורפורטיבית על קידום המגזר העסקי שלהם. ממשל סלזאר אסר על מעסיקים להשתיק את כל הפועלים שלהם ונאסר על פועלים לקיים שביתות. איגודי עובדים מקומיים פורקו בעבור החלפתם במערכת החדשה. בשנת 1935 הועברו סדרת חקיקות שנגעו לרווחה ציבורית וכללו הסדר שכר מינימום. ממשל סלזאר נאבק בחברות שבהן התנגדו לחקיקות החדשות. בדרום החקלאי של פורטוגל היו בעלי קרקעות רבים שהתעלמו מהמערכת החברתית-כלכלית שקבע סלזאר, מה שגרם למאבק כוחות בינם לבין הממשלה לאורך עשרים השנים הבאות. ייצוב שלטון וחלוקת האופוזיציה לסלזאר במהלך שנות השלושים המוקדמות היה מעמדו של סלזאר נתון על כף המאזניים לנוכח ההתנגדות הנרחבת לשלטונו מצד פלגים פוליטיים רבים בפורטוגל. שלושת הפלגים הפוליטיים המרכזיים שהתנגדו לסלזאר היו: 1. השמרנים-הרפובליקנים שהורכבו גם מקצינים בצבא וגם מגורמים אזרחיים, 2. ארגון הסינדיקליסטים הלאומי, שהורכב בעיקרו מחברי האינטגרליסטים הלוזיטנים לשעבר, 3. הקומוניסטים והסוציאליסטים. מלבד קוניה ליאל שפעל מגלות לערער את התמיכה הציבורית בשלטונו של סלזאר, הרפובליקנים הביעו תמיכתם בראש הממשלה לשעבר, אפונסו אאוגושטו דה קושטה (Afonso Augusto da Costa), הפוליטיקאי החי היחיד מלבד סלזאר שהצליח לייצב את התקציב הלאומי. סלזאר גירש את קושטה לספרד בעוון שיתוף פעולה עם נשיא ספרד הרפובליקני, מנואל אסאניה. קושטה המשיך לצאת בהאשמות פוליטיות נגד סלזאר דרך עיתונאי ברזילאי. עם הזמן העיתונות הפורטוגזית נקטה עמדה יותר ויותר תומכת בסלזאר ומשטרו בעוד רוב הגורמים האופוזיציונרים יצאו לגלות, מרצון או מכפייה, וארגנו קבוצות פוליטיות ברפובליקה הספרדית או ברפובליקה הצרפתית. ברית פוליטית נוסדה גם כן בין הרפובליקנים והסוציאליסטים שהתכוונו להדיח את סלזאר מהשלטון. הברית הפוליטית כללה בתוך הנהגת המחנה שלה קציני צבא רבים ואף אדמירל מהצי הפורטוגזי. כאשר סלזאר התכוון לחליף את שר המלחמה, הגנרל אוליביירה, בעצמו, אוליביירה יצא בנאום נגד סלזאר וטען כי שר המלחמה כפוף אך ורק לנשיא. סלזאר בתגובה שב על התרגיל הפוליטי שבו התפטר מתפקידו, הפעם מראשות הממשלה ושב לסנטה קומבה דאום כדי שהנשיא קרמונה יצדד עמו כך שישוב לתפקיד. עם ההבטחה של קרמונה כי זה יגן על סלזאר מפני כל ניסיון הפיכה צבאי אפשרי, סלזאר פיטר את שר המלחמה אוליביירה. בהמשך היה על סלזאר להתנהל עם שר המלחמה אביליו פאסוס אה סוזה, גנרל לשעבר אשר הציע לסלזאר להשתתף בניסיון הפיכה צבאית נגד הממשלה הצבאית ב-1927. סוזה קידם מדיניות צבאית-פוליטית שטענה כי על פורטוגל לחסוך חלק נרחב מהאוצר הלאומי שלה לפיתוח צבאי ולהסדר צבא בגודל של 500,000 חיילים בשירות פעיל, כל זאת בעוד האוכלוסייה הכוללת של המדינה הייתה 7,000,000 איש. בישיבת מועצת השרים בפברואר 1936 הוסכם להסדיר צבא קבע מיומן וקטן יחסית לעומת התוכנית של שר המלחמה סוזה. הגדלת הצבא לפי תוכניתו של סוזה תגרום להתרסקות הכלכלה הפורטוגזית ולגדילת המתיחות עם שכנותיה האירופאיות, במיוחד בתחום הגבולות הקולוניאליים. סוזה לא היה מעורב בישיבת מועצת השרים בפברואר 1936 ובהמשך כתב מכתב זועם אל סלזאר שבמהלכו טען כי לא היה לו מושג על ההחלטה אשר כביכול נעשתה בזדון נגד סמכויותיו של שר המלחמה. למעשה, רבים מהקצינים הצעירים תמכו בארגון המחודש שנקבע בידי סלזאר ורוב שריו האזרחיים. כאשר הבין סוזה את מצבו הפוליטי המעורער, הגיש את התפטרותו בפני סלזאר ב-9 במאי 1936. סלזאר עצמו הפך לשר המלחמה במקביל להיותו ראש ממשלה, ומינה למזכיר המשרד קצין צעיר ומבטיח, פרננדו סנטוש קושטה, אשר היה נאמן לראש הממשלה ולמדיניותו. האופוזיציה המרכזית לסלזאר נבעה מהשמאל הקיצוני הפוליטי שכלל את הסוציאליסטים, קומוניסטים, ליברטריאנים ואנרכו-סינדיקליסטים, אשר נכון לעלייתו של סלזאר לשלטון היו בעלי הנהגה רופפת והתארגנות פוליטית חלשה יחסית. בינואר 1934 פרץ מרד סוציאליסטי נגד סלזאר אשר הופל במהרה, בין לבין עקב המחסור בהתארגנות סדירה. הפלג הקומוניסטי זעם על כך שחוקת 1933 לא כללה הסדר ביחס בין הפועלים והכספים. ליברטריאנים ואנרכו-סינדיקליסטים התנגדו לסלזאר עקב מדיניותו להקמת מדינה ריכוזית. מרכז התעמולה והצנזורה הפוליטית של סלזאר במהלך תקופת שלטונו הופנתה נגד השמאל הקיצוני. השמאל הקיצוני בתוך עצמו היה אפוף במאבקים פנימיים כמו גם נגד גורמי אופוזיציה שונים. בשנת 1934 נחשף גילוי של העברת נשק ממשרד המלחמה הספרדי אל גולים פורטוגזים על רקע פוליטי. הסינדקליסטים הלאומיים, ארגון פשיסטי שהיה הפלג הפוליטי השלישי שהתנגד למשטר של סלזאר, צויר בתעמולה קומוניסטית וסוציאליסטית כמקבל תמיכה כספית ומימון מהמשטר במטרה לקשר עאת דמותו של סלזאר אל התנועות הפשיסטיות הקיצוניות. התנועה הסוציאליסטית הייתה השקטה ביותר ביחס לשאר השמאל הקיצוני במאבקה נגד "המדינה החדשה". התנועה הסינדקליסטית הלאומית בראשותו של פרנסישקו רולאו פרטו (Francisco Rolão Preto), לשעבר אחד ממנהיגי האינטגרליסטים הלוזיטנים, הייתה האופוזיציה הפשיסטית לסלזאר והיוותה את הימין הקיצוני במערכת הפוליטית הפורטוגזית באותה העת. התנועה תמכה בעליונות תורת הגזע והייתה אנטי-קפיטליסטית ביסודה בטענה כי המערכת הכלכלית מובילה לקריסת העסקים הקטנים ומחלישה את קולם של הפועלים. בתחילת דרכה התנועה חולקה כמעט באופן שווה בין פועלים עונדי צווארון כחול לבין מעסיקים עונדי צווארון לבן. עקב הנטייה של התנועה להרים את ההמונים בעקבותיה, היא ארגנה נאומים מטעם חבריה לעבר קהלי ענק, למרבה ההפרעה לסלזאר. סלזאר מצידו העתיק חלק מהמדיניות הכלכלית הקורפורטיבית של התנועה כדי להסיט את קולות תומכיה. פרטו היה אידאולוג והאשים את סלזאר על שהעדיף פרגמטיזם על אידיאלים. לעומת פרטו והסינדקליסטים הלאומיים היה סלזאר שמרן מתון. עם גדילת התמיכה בסינדקליסטים הלאומיים וגדילת הכינוסם הפוליטיים שלהם, החלו בשנת 1933 תקיפות נגדם מצד אנטיפה. היה זה בתחילת אותה השנה, כאשר ההשפעה של הסינדקליסטים הלאומיים על האוכלוסייה הכללית הייתה גדולה יותר מההשפעה של האיחוד הלאומי, שסלזאר אימץ את המדיניות הקורפורטיבית שגרסה במספרים של הסינדקליסטים. סלזאר יצר גם קשרים עם גורמים פחות קיצוניים בתוך התנועה כדי להניע אותם לתמוך באיחוד הלאומי כפשרה אידאולוגית. פרטו חשד שסלזאר מימן את תנועות האנטיפה וביקש מהנשיא קרמונה שישמור עליו מפני ראש הממשלה. ב-7 ביוני 1933 הנשיא קרמונה אירח את פרטו במשרדו וניסה להרגיע אותו שאין לו סיבה לחשוש למעמדו הפוליטי או לשלומו. בתוך 13 חודשים התנועה הסינדקליסטית הלאומית הגיעה לסיום דרכה בפועל עקב מחסור בתמיכה, מאבקים אלימים עם פעילי אנטיפה ועוד. הפלג המתון יותר בתנועה נע לגמרי לתמוך באיחוד הלאומי של סלזאר. גורם נוסף להתפרקות התנועה נבע מכך שסלזאר הסדיר משטר צנזורה על התעמולה הסינדקליסטית הלאומית ועצר פעילי 'חולצות כחולות' מטעמה (גרסה פורטוגזית של החולצות השחורות האיטלקיות). עם פרישת רבים מהתנועה הסינדקליסטית הלאומית אל האיחוד הלאומי, פרטו הפך קיצוני יותר ויותר והחל לתקוף פוליטית את הפורשים ממפלגתו. עם הזמן, בהוראתו של סלזאר, המשטרה פיזרה יותר ויותר עצרות והתארגנויות של התנועה לנאומים פוליטיים. פרטו פנה פעם נוספת אל קרמונה כדי שזה ינקוט עמדה לשמור על זכות חופש הפעולה אך הנשיא סירב בטענה כי פרטו פועל לפלג את הממשלה של סלזאר. לאחר מכן סלזאר הוציא לפועל טיהור פוליטי כאשר המשטרה עצרה את מנהיגי התנועה ולאחר דיון עם מפקד המשטרה הפוליטית, החליט סלזאר לעצור גם את פרטו ופקודתו הוצאה לפועל בידי המשטרה ב-4 ביולי. מועצת השרים החליטה ב-11 בחודש לגרש את פרטו ושאר מנהיגי התנועה לגלות מחוץ לפורטוגל בת שישה חודשים. 18 יום מאוחר יותר הכריזה הממשלה על פירוק תנועת הסינדקליסטים הלאומיים. אחד ממנהיגי המפלגה איים על סלזאר כי התנועה לא תימחק ללא מאבק, והשווה את סלזאר לאנגלברט דולפוס, קנצלר אוסטריה שנרצח בידי המפלגה הנאצית האוסטרית. מנהל מערך הביון הממלכתי באוגוסט 1933 הסדיר סלזאר סוכנות ביון לאומית; משטרת מעקב והגנת המדינה; PVDE, אשר הייתה אחראית על הגנת המדינה מפני מרגלים ופלגים פוליטיים ועל הדיכוי של ארגוני אופוזיציה קיצוניים. הסוכנות הייתה מקושרת עם מספר סוכנויות ביטחון ממלכתיות אחרות אשר היו מעורבות בחקירה פלילית, ביטחון ציבורי ועוד. בין הארגונים הללו היו שירותי הריגול, הכוחות המזוינים ואף המיליציה הממלכתית של הממשלה; הלגיון הפורטוגזי (Legião Portuguesa). ה-PVDE היה גם הגוף המרכזי מטעם הממשל שפיקח על ההגירה לפורטוגל והיה בעל נתונים על כל אלו שנכנסו למדינה ועל כל אלו שיצאו ממנה. מכאן שסלזאר הטיל על ה-PVDE גם את הסמכות להנפיק אשרה (ויזה). הסוכנות פיקחה גם על הגירה בין פורטוגל למושבותיה ובין פורטוגל למדינות אחרות. הארגון היה אחראי על חמישה בתי סוהר, מביניהם שלושה בפורטוגל עצמה. הדירקטור של הסוכנות, קפטן אגושטיניו לורנסו (Agostinho Lourenço), היה מבין המקורבים והנאמנים ביותר לסלזאר, אשר העניק לו מימון נרחב למנהל הסוכנות כפי שראה לנכון. למעשה, סלזאר לא התעניין במנהל הפנימי של הסוכנות כמו היחס לאסירים ודרכי פעולה. בדצמבר 1932 העניק סלזאר חנינה לכל האופוזיציונרים האסירים שפעלו נגד הדיקטטורה הלאומית מלבד 50 מתוכם. כאשר פרצה מרידה של קומוניסטים ואנרכו-סינדקליסטים בתחילת ינואר 1934 נגד שלטונו של סלזאר, זה האחרון וידא כי אין חשש ליציבות שלטונו וכי ה-PVDE היה מוכן ומאורגן לקראת הפלת המרידה. אף על פי כן, סלזאר הורה ל-PVDE שלא לצאת לפעולה נגד המרידה במהרה, זאת בשביל שהאוכלוסייה הכללית תוכל לצפות בכך שגורמי השמאל הקיצוני היו למעשה ריאקציונרים אלימים. רק לאחר מכן הורה סלזאר על ההוצאה לפועל של הפעולה של ה-PVDE נגד המרידה. שגריר גרמניה הנאצית בליסבון שלח דו"ח לברלין שבמסגרתו טען כי סלזאר היה מודע לקנוניה אך לא הפיל אותה במהרה בשביל שהגורמים המרקיסיסטים יוכלו להוכיח להמונים כיצד לא ניתן לסמוך עליהם. 260 פעילים נעצרו בסופה של המרידה ונמצאו אשמים, מתוכם כולם נענשו אך איש לא הוצא להורג. סלזאר יצא במהלך שעמד בסתירה לתדמית שיריביו פעלו לבנות נגדו כאשר הביא לביטול עונש המוות בפורטוגל. 107 מהנאשמים נשלחו לעד שנתיים במאסר, 98 נאשמים נשלחו לגלות או למעצר בן 8 שנים והוטלו עליהם קנסות כבדים, 55 הנאשמים הנוספים נשלחו לגלות לחיים או למאסר בן 10 עד 20 שנים. בהמשך הפכה מושבת כף ורדה למושבת אסירים פוליטיים. היחס לאסירים היה תת-אנושי ומספר מנהיגי אופוזיציה נפטרו במושבה. הניהול המכפיש של מושבת האסירים הוביל את סלזאר לסגור אותה בשנת 1954. בשנת 1945 אורגנה מחדש סוכנות ה-PVDE אל ה-PIDE; משטרת ההגנה הבינלאומית והממלכתית. סלזאר הוביל עם הזמן למצב שהמנהל המדיני סובב יותר ויותר סביב המנהל האישי שלו. בספטמבר 1936 הועברה חקיקה לפיה שונתה שבועת הנשיא לשבועת המעורבות של הנשיא הנבחר במערכת החברתית הלאומית שהוקמה דרך חוקת 1933 ושבועת שימור הממשל הקיים. פורטוגל במלחמת האזרחים בספרד ממוזער\|שמאל\|250px\|סלזאר (יושב) בעת פיסול ראשו בעבור נתינת הפסל כמתנה לפרנסיסקו פרנקו. משמאל עומד שר החוץ הפורטוגזי, אנטוניו פרו. נקיטת העמדה בפרוץ המלחמה בשנת 1931 נפלה הדיקטטורה הספרדית ועימה גם המלוכה כאשר אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד התפטר מתפקידו ללא תמיכת הצבא. לאחר מכן הוקמה הרפובליקה הספרדית השנייה, שדמתה לרפובליקה הפורטוגזית הראשונה במאבקה נגד הכנסייה, בעלי קרקעות וגורמים מסורתיים אחרים. כאשר ברית מפלגות ימנית עלתה לשלטון בראשות אלחנדרו לרו, היא לא החזיקה מעמד עקב שביתות כלליות והמרד באסטוריאס של פועלי מחצבים. בהמשך איחוד מפלגות שמאל; החזית העממית בראשות מנואל אסאניה. עקב חשש של הימין הפוליטי ממהפכה קומוניסטית, סדרת מנהיגים בצבא הספרדי ארגנו קנוניה וביולי 1936 הוציאו לפועל הפיכה צבאית. ההפיכה נועדה במקור לשם סוף לשלטון הרפובליקני של החזית העממית, אך לנוכח כישלונה בהשתלטות על מספר ערים מרכזיות וסירוב הממשלה הרפובליקנית להיכנע, מאבק צבאי ארוך פרץ בין "הרפובליקנים" לבין "הלאומנים" שהונהגו בידי קציני הצבא שהכינו את ההפיכה. המאבק הסלים למלחמת האזרחים בספרד אשר עורר התעניינות מצד מעצמות רבות והוביל להתערבות גורמים חיצוניים דרך תמיכתם בצדדים השונים של המאבק. ברית המועצות ומקסיקו בראשות ה-PRI תמכו ברפובליקנים בעוד איטליה וגרמניה הנאצית היו שתי המדינות הראשונות לתמוך בלאומנים שכללו גם פלגים פשיסטיים כגון הפלנחה. סלזאר עוד לפני המלחמה חשש מעליית החזית העממית בספרד ובמהלכה של המלחמה חשש מפני ההשפעה שתהיה על חצי האי האיברי בניצחון קומוניסטי או אנרכיסטי אפשרי. מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין, קרא בשנות השלושים למפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם לחבור לתנועות סוציאליסטיות נגד משטרים ליברלים ופשיסטיים. במקביל לעליית החזית העממית הספרדית עלתה לשלטון גם החזית העממית הצרפתית בהנהגת לאון בלום, מה שעורר עוד יותר חששות בקרב סלזאר וממשלתו בנוגע ליחסי החוץ של פורטוגל. בעברה, פורטוגל ידעה מאבקים רבים מצידה של ספרד השאפתנית, מה שהוסיף על החשש מפני פועלה של הרפובליקה הספרדית בראשות החזית העממית לעומת שכנתה ממערב. עבור סלזאר היה קיים גם הצורך לשמור על האחדות הפוליטית-לאומית, משמע לדכא את התנועות הפוליטיות המהפכניות שאיימו של המשטר ונתמכו בידי החזית העממית בספרד הרפובליקנית. לסלזאר היו שלוש אפשרויות פעולה לנוכח המצב הנתון: לנוע לעבר גישור עם הממשלה הסוציאליסטית של מנואל אסאניה, אפשרות אשר למעשה הפכה לבלתי אפשרית עקב מכירת הנשק של ממשלת אסאניה למתתנגדי משטרים פורטוגזים גולים. למעשה, נכון לפרוץ המלחמה, סלזאר פעל להביא לברית אסטרטגית עם ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, סטנלי בולדווין, נגד האפשרות של סיום המלחמה עם ספרד קומוניסטית שתהיה בעלת ברית של ברית המועצות. משטר סלזאר יכול היה להעביר כספים ולממן מבחינה כלכלית כמו גם צבאית גורמים בדלניים אזוריים ברחבי ספרד, כגון גליסיה, חבל הבסקים וקטלוניה, בהם כבר היו תנועות לאומיות שעם הזמן פעלו לחזק את ההשפעה הפוליטית שלהם. אפשרות זאת עלולה הייתה להוביל להתערבות צבאית ספרדית נגד פורטוגל על התערבותה הישירה. הגורם המרכזי שהוביל לירידת ההנהגה הפורטוגזית מאפשרות זאת היה שר החוץ של בריטניה, אנתוני אידן, שפעל לשמר את האחדות הטריטוריאלית של ספרד. האפשרות השלישית, שהייתה בעלת סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, הייתה נקיטתה של עמדת שיתוף פעולה עם גורמי ימין שמרניים בתוך ספרד שהתארגנו מאחורי דגלה של תנועת הלאומניים. עוד לפני פרוץ המלחמה, מתכננה הראשי של ההפיכה הצבאית נגד הרפובליקה, חוסה סנחורחו, חי בגלות בפורטוגל בחסות משטר סלזאר לאחר שגורש לגלות על פועלו נגד הרפובליקה השנייה בשנת 1932. באפריל 1936 פגש סלזאר באופן פרטי את המנהיג הספרדי השמרן הגולה פרננדו גייגו דה צ'אבס קייחה, שהיה בעל תפקיד מרכזי בהסטת חלק נרחב מהצבא הספרדי נגד המשטר הרפובליקני. עם תחילת התנועה של צבא אפריקה הספרדי ממרוקו הספרדית אל אנדלוסיה (דרום ספרד), סלזאר דן במתרחש, לצד שר הפנים שלו, עם מספר מנהיגי צבא לאומניים ספרדים, בהם חוסה סנחורחו. ב-19 ביולי העביר סלזאר את המידע אודות המלחמה אל הנשיא קרמונה והחל לתכנן את דרכי ההגנה על הגבול הספרדי-פורטוגזי מפני כל מתקפה אפשרית. למחרת טס סנחורחו לספרד להיות מעורב בהנהגת המחנה הלאומני ישירות. בדרכו המטוס התרסק עקב עומס יתר של חפצים אישיים שפגעו ביציבותו וסנחורחו נהרג בתאונה האווירית. במותו של סנחורחו התחלקה ההנהגה הלאומנית בפועל בין אמיליו מולה שפיקד על המערכה בצפון, לבין פרנסיסקו פרנקו, שפיקד על צבא אפריקה. בתמיכת משטר סלזאר, הקימו הלאומנים משרד בליסבון ודרך נמל העיר העבירו אספקה שיובאה מגרמניה ואיטליה אל עבר ספרד עצמה. שיתוף הפעולה של הרפובליקנים עם ריאקציונרים שאיימו על משטרו הוביל את סלזאר להעריך כי אין פתרון דיפלומטי למשבר ביחסי פורטוגל והרפובליקנים. פורטוגל במהלך המלחמה מוקדם במלחמה, עם התקדמות צבא אפריקה אל מרכז ספרד, ההנהגה הפורטוגזית הציעה תמיכה צבאית בכיבוש מחוז הגבול המורד אקסטרמדורה. בסופו של דבר, באוגוסט 1936, צבא אפריקה הלאומני שיתף פעולה עם משמר הגבול הפורטוגזי עבור כיבושה של העיר בדחוס. על שולחן ההחלטות בפורטוגל עמדה האפשרות של גיוס הכלכלה הלאומית למאבק, הכרה בממשלה הלאומנית כממשלה הלגיטימית היחידה של ספרד והתערבות ישירה במאבק. בסופו של דבר סלזאר החליט להתמקד בחזית הדיפלומטית כאשר פעל לשמר את הקשרים החמים עם בריטניה לעומת האפשרות של ספרד קומוניסטית. בכך פורטוגל לא העבירה חילות משלחת להילחם לצד הלאומנים במלחמת האזרחים בספרד בשונה מגרמניה עם לגיון הקונדור ואיטליה עם קורפוס המתנדבים. החשש המרכזי של סלזאר היה מפני מהפכה קומוניסטית בספרד שתתפשט אל פורטוגל גם כן. למעשה, בנוסף על כך היו גם גורמים בתוך הפלנחה הספרדית שקראו בסיום המלחמה לפלישה ספרדית וכיבוש של פורטוגל, בעבור הבאתה פעם נוספת תחת שלטון ספרדי כפי שהיה במהלך תקופת האיחוד האיברי. לאחר מותו של הגנרל הלאומני מולה ב-1937, פרנסיסקו פרנקו נותר המנהיג ("קאודיו") הראשי של הלאומנים והביע התנגדות לאפשרות של כיבוש ספרדי של פורטוגל. פרנקו תמך בשימור קשרים ידידותיים בין ספרד ופורטוגל כל עוד שרר בשתי המדינות משטר ימין-מסורתי. סלזאר חרד כאשר בריטניה וצרפת הכריזו על כך שלא יתערבו בתוך מלחמת האזרחים בספרד מחשש שישאירו את פורטוגל עצמה ללא תמיכה במקרה של התפשטות מהפכה קומוניסטית. במהלך ספטמבר פרסם סלזאר בפומבי ברחבי העיתונות הבינלאומית רישום שלו לפיו טען כי הצבא הספרדי לא התקומם נגד דמוקרטיה פרלמנטרית אלא נגד עליית הריאקציה הקומוניסטית המהפכנית. ב-28 בספטמבר יצאה ההנהגה הסובייטית נגד סלזאר ויצאה ברשימת הפעולות של פורטוגל שהיוו תמיכה בלאומנים במלחמה. בתגובה הורה סלזאר על פרסום כל הפעולות של ברית המועצות שהיוו תמיכה ברפובליקנים, אלו כללו שליחת טנקים וחלק נרחב מאספקת הנשק הכוללת של הרפובליקנים. שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, הביע תמיכה בצעדה הדיפלומטי של פורטוגל אל מול ברית המועצות במסגרת נאום בפני בית הנבחרים הבריטי. סלזאר לא אחז בתמיכה אל ההנהגה הפשיסטית של איטליה וגרמניה, וראה את הפלנחה פשוט כעדיפים על הקומוניסטים, אך האמין כי ברית נייטרליות בין פורטוגל ספרד הלאומנית יובילו לשמירת השלום לנוכח מלחמה גדולה שהייתה עלולה לפרוץ ברחבי אירופה. המלחמה כמו כן פגעה קשות בספרד בבחינת מצבה הכלכלי, תשתיות ציבוריות ואיכות החיים הכללית של תושביה, וסלזאר ידע שניצחון לאומני יוביל לעלייה נרחבת בייצוא הסחורות מפורטוגל לספרד שלאחר המלחמה. במהלך אמצע 1938 נאם סלזאר בפני האספה הלאומית איפה שאישר מחדש את הברית הבריטית-פורטוגזית, הטיח בהתנהלותו של חבר הלאומים, הביע את תמיכתו בריאליזם כמשקל נגד של פורטוגל לגרמניה הנאצית והכריז על ההכרה הפורטוגזית בממשלה הלאומנית בראשותו של פרנקו בתור הממשלה היחידה של ספרד. פרנקו שלח את אחיו, ניקולאס פרנקו, לשמש שגריר ספרד בפורטוגל עוד באמצע המלחמה. ניקולאס טען בפני הנשיא קרמונה כי ספרד לעולם לא תשכח את התמיכה של פורטוגל בה בעת שעת המשבר שהייתה שרויה בה. עוד לקראת סופה של מלחמת האזרחים בספרד העריך סלזאר כי מלחמה נרחבת עתידית בתוך אירופה תהיה בלתי-נמנעת. משרד החוץ הפורטוגזי עבד בחריצות כדי לוודא ניצחון לאומני במלחמה ושמר על קשרים הדוקים על ההנהגה של פרנקו ועם מערך המסחר לספרד הלאומנית דרך פורטוגל. ב-1 באפריל 1939 הכריז פרנקו על סופה של המלחמה זמן קצר לאחר כיבוש מדריד בידי הלאומנים וקריסת החזית של הרפובליקנים. במאי נאם סלזאר אל מול האספה הלאומית ודיבר על המתנדבים הפורטוגזים שנאבקו לצד הלאומנים במלחמה: ניסיון ההתנקשות בחייו של סלזאר במהלך קיץ 1936 קיבל סלזאר מספר מכתבי איומים על חייו. בינואר 1937 הסלים המצב כאשר התרחשו מספר פיצוצי חבלה בליסבון שכיוונו לפוצץ את שידורי הרדיו הפורטוגזי, המשרד מטעם ספרד הלאומנית בעיר, בתי חרושת באחזקת חברות אמריקאיות ומתקני הצבא הפורטוגזי בעיר. זהות המחבלים לא ידועה ונחשד כי אלו היו אנרכו-קומוניסטים מהפכנים שנתמכו בידי ברית המועצות. נכון לאותה העת טען סלזאר כי לא הייתה כל סכנה לחייו, הוא נהג לטייל ברחובות הבירה בשעות הבוקר ובשעות הערב לאחר סיום יום עבודתו ולעיתים הופיע בעיירות ובאירועים ברחבי המדינה ללא משמר. ברוב ימי ראשון נהג סלזאר לבקר חבר או מכר ברחבי העיר ולצאת איתו לתפילה בכנסייה. גורמים אנרכיסטים למדו על השגרה של ראש הממשלה ותכננו לקנות מכונית צבאית ומקלע ולארוב למכוניתו של סלזאר עת התקרבותו אל בית המכר. המתנקשים לא הצליחו לקנות את הרכבים הצבאיים שנדרשו לתוכנית ובמקום זאת החליטו לקנות דינמיט ששימש למחצבים בדרום-מזרח פורטוגל. מארגני הקשר ידעו כי מכוניתו של סלזאר חונה תמיד ליד מכסה ביוב ולכן תכננו להטמין את הדינמיט מתחת לכביש זמן רב לפני הגעתו של סלזאר. ב-4 ביולי עצר סלזאר את מכוניתו ליד ביתו של מכר כאשר המארגנים הפעילו את הדינמיט שפוצץ את הכביש והוביל לנזק כבד. חלונות בתים בכל רחבי הרחוב התנפצו והרחוב כולו נפגע מהפיצוץ ומגל ההדף שנוצר בעקבותיו. באורח פלא איש לא נפגע בפיצוץ וסלזאר, שחליפתו וכובעו התמלאו באבק, החליט להמשיך בדרכו אל התפילה בכנסייה. גורמים גרמנים האשימו קושרים בריטיים בניסיון ההתנקשות במטרה להחליש את הברית הבריטית-פורטוגזית. בנאום קצר לאחר מכן סלזאר הביע הערכה כלפי האמון של האנשים הפורטוגזים בו והבטיח את שימור הברית הבריטית-פורטוגזית. ה-PVDE תפסו תחילה חמישה חשודים אותם עינו במשך שנה רק בשביל להגיע למסקנה שאינם האשמים בניסיון ההתנקשות. סלזאר התבייש בכישלון ה-PVDE וכאשר הסוכנות תפסה חמישה חשודים נוספים, סלזאר וידא כי יתנהל מולם משפט צבאי ללא סיקור חדשותי. היה זה מאוחר יותר כאשר התגלה כי חמשת החשודים החדשים היו האשמים האמתיים. לאחר ניסיון ההתנקשות סיים סלזאר את השגרה שלו בציבור ללא משמר הגנה והפסיק לבקר בעצרות ויישובים ברחבי המדינה ללא התראה מקדימה. שמאל\|250px\|ממוזער\|מפת מושבות האימפריה הפורטוגזית באפריקה לקראת מלחמת העולם השנייה מהלכי הגיוס והמודרניזציה הצבאית לנוכח ההערכה כי עומדת לפרוץ מלחמה בין גרמניה הנאצית לבריטניה וצרפת, מלחמה אשר תערב מדינות רבות נוספות באירופה, במדינות כמו ממלכת רומניה ושווייץ החלה עלייה בתקציב הביטחוני ובהוצאות הכוללות בעבור הביטחון הלאומי. סלזאר היה מודע לעובדה שפורטוגל הייתה במחסור קשה של כוח צבאי לעומת יריבותיה האפשריות במקרה של מלחמה. פורטוגל לא הייתה די מתועשת כדי ליצור באופן עצמאי תעשיית מלחמה. בעבור יבוא נשק בקנה מידה רחב נדרשה פורטוגל לקחת הלוואה ממייצאת חיצונית, אפשרות שסלזאר התנגד לה נחרצות. סלזאר היסס בנושאים צבאיים, למרבה זעמם של רבים בהנהגה הצבאית. אחת מהפעולות המרכזיות שלו שנגעו לצבא היו החלפת קצינים מבוגרים שהיו בתפקיד עוד מאז ההפיכה הצבאית של 1926 ולהחליפם בקצינים צעירים נאמנים לחלוטין אל המדינה החדשה. סלזאר סיכם את בעיותיה הנגררות של פורטוגל לשחיתות שלטונית ומעורבות פוליטית על הצבא. בראש סדר העדיפויות של הפיתוח הצבאי ראה סלזאר את הצי, אשר מזה שנים הוזנח מצידם של הממשלות הפורטוגזיות. לאחר הרפורמה של ההנהגה הצבאית, סלזאר פנה אל בריטניה בעבור קניית נשק. הבריטים, אשר נדרשו לספק נשק למספר מדינות נוספות, לא העריכו את ההשפעה שיהיה להסכם ייצוא נשק על פורטוגל, שכן צבאה היה בבחינת פיתוחו הרבה מאחורי המעצמות האירופאיות. בריטניה העריכה שגם עם העברת הנשק, פורטוגל לא תהיה בעלת ברית רבת השפעה עבורה בעת פריצתה של מלחמה ברחבי היבשת וגורמים בהנהגה הבריטית העריכו כי אין סלזאר וממשלו מתכננים רפורמה מרחיקת לכת עבור צבאם. סלזאר טען בפני שריו כי: במהלך תחילתה של מלחמת האזרחים בספרד היה חשש מצידן של בריטניה וצרפת כי כל אספקת נשק בעבור פורטוגל תגיע בסופו של דבר אל הלאומניים בספרד ותתרום לגרמניה ואיטליה. קודם לפרוץ המלחמה החלה ממשלתו של סלזאר לארגן ייבוא מקלעים מודרניים מצבאה של צ'כוסלובקיה. עם פריצתה של המלחמה בספרד, הצ'כוסלובקים הוסיפו בהסכם המסחר כי על ממשלת פורטוגל לחתום שהנשק לא יגיע ל"מורדים" הספרדים. סלזאר ראה את הדרישה כפגיעה ביוקרתה של פורטוגל וקטע את היחסים עם צ'כוסלובקיה זמן קצר לפני ועידת מינכן. בריטניה פעלה להוציא את המיטב מהסכם עם פורטוגל בעבור מלחמה עתידית באירופה ועל כן משלחת צבאית בריטית בפורטוגל דרשה בעבור מסחר נשק עם פורטוגל כי זאת האחרונה תתרום כלכלית לבתי חרושת צבאיים בריטיים בעבור הגנה משותפת, תפעל לחזק את הגנות החוף הפורטוגזיות בעבור חניית אוניות של הצי המלכותי הבריטי ותפעל לבנות בסיסי נחיתה אוויריים בעבור מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי. נכון לאותה העת בריטניה הייתה במחסור כוחות יבשה ופעלה למנוע מלחמה דרך מדיניות הפיוס עם גרמניה הנאצית. במקום זאת, ממשלת סלזאר הגיעה בדצמבר 1936 להסכם קניית נשק מגרמניה שכלל עשה מפציצים מסוג יונקרס Ju 52 של הלופטוואפה. בשנת 1937 קנתה פורטוגל 10 מפציצי יונקרס Ju 86 גם כן מגרמניה ובהמשך קנתה את ברדה Ba.65 מאיטליה. קצינים גרמנים מטעם הורמאכט נשלחו לאמן טייסים פורטוגזים וביולי 1938 גרמניה הציעה לפתח רובה בריחי של מאוזר בפורטוגל, לצד מהנדסים צבאיים פורטוגזים. ההנהגה הגרמנית בברלין העריכה כי תנאי המסחר הנדיבים שלה עם פורטוגל יביאו את האחרונה לשיתוף פעולה עם מדינות הציר, אך סלזאר נותר נאמן לברית הבריטית-פורטוגזית. במהלך 1936 - 1937, כאשר בריטניה סירבה להצעות מכירת הנשק בעבור פורטוגל, סלזאר פעל לארגן הסכמי קנייה משניים עם חברות פרטיות בשביל להוכיח להנהגה הבריטית בלונדון את תושייתו לפיתוח הצבאי. לבסוף הגיעה משלחת בריטית לפורטוגל בשנת 1938 ובמרץ הגיעה הממשלה הבריטית להחלטה שיש לתמוך בפורטוגל בעזרת מכירת נשק מודרני. סלזאר נרגע בנוגע למצב צבאו כאשר הממשלה הבריטית הכריזה כי תתמוך צבאית בפורטוגל עד שתהיה במצב שכל צבאה מורכב מנשק מודרני אשר מותאם להגנה מפני הוורמאכט. ממוזער\|שמאל\|250px\|סלזאר בשנת 1939, בגיל 50 מדיניות החוץ בין 1936 - 1939 במסגרת מדיניות הפיוס שבה דגל ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, לצד ההנהגה הצרפתית בנוגע ליחסיהן עם גרמניה הנאצית, היה חשש שבריטניה וצרפת יציעו בעבור גרמניה מושבות בלגיות ופורטוגזיות בתמורה לאובדן המושבה של מזרח אפריקה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמת העולם הראשונה התקשה המוצב הפורטוגזי במוזמביק להגן על המושבה מפני גרילה גרמנית. בדצמבר 1937 הגיעו שמועות לסלזאר כי בפגישה בברלין, שר החוץ הבריטי, אדוארד פרדריק לינדלי ווד, הרוזן הראשון מהליפקס, הציע לממשלה הגרמנית, במסגרת הפיוס, את מושבותיה הגדולות של פורטוגל באפריקה; אנגולה ומוזמביק. הליפקס והרמן גרינג הכחישו את השמועות אך סלזאר נותר חשדן. ממשל סלזאר החל לנקוט בארבעה צעדים לשימור מעמדה הקולוניאלי של האימפריה הפורטוגזית: לפעול לשימור מאזן הכוחות הקיים באפריקה, לשכנע את בריטניה וצרפת שכל שינוי בסטטוס קוו יפעל לרעתם, ליצור ברית עם בלגיה ועם איחוד דרום אפריקה ולחזק את המשמר הצבאי באנגולה ומוזמביק. לאחר סיפוח חבל הסודטים הצ'כוסלובקי בידי גרמניה, ממלכת ארצות השפלה, בלגיה, פורטוגל ודרום אפריקה חיזקו את הקשרים הדיפלומטיים ביניהם. סלזאר תיווך ביחסי דרום אפריקה – פורטוגל כדי להביא להסכם הגנה משותף, אך בנובמבר 1938, ראש ממשלת דרום אפריקה, ג'יימס ברי מוניק הרצוג, שינה את מדיניותו וסירב להביע דעה נחרצת בעניין הברית האפשרית. לאחר סיפוח כלל צ'כוסלובקיה בידי גרמניה הנאצית, ההנהגה הבריטית הגיעה למסקנה כי אין להמשיך ולפייס את גרמניה. עוד ב-1935, לנוכח המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, הכריז סלזאר בנאום כי מדיניות החוץ הפורטוגזית מופנית אל עבר האוקיינוס האטלנטי וכי אין פורטוגל מעוניינת להיכנס למאבקים בלב אירופה אלא לשמור על הסדר והשלום בחצי האי האיברי. סלזאר פעל במקביל לחזק את יחסי ברזיל–פורטוגל. ברזיל הונהגה באותה העת בידי הנשיא ז'טוליו ורגאס, פופוליסט אשר הביע הערכה למדיניות המשטר של סלזאר בפורטוגל וקרא גם כן לתקופת שלטונו בכינוי "המדינה החדשה". יחסי איטליה–פורטוגל החלו להתקרר תחילה כאשר סלזאר אישר גינוי של הפלישה האיטלקית אל האימפריה האתיופית עוד ב-1935. בספטמבר 1938, על רקע משבר ועידת מינכן, הכוחות הלאומניים בספרד, שעדיין היו במלחמת אזרחים, הציעו ברית מדינית בעבור שימור הביטחון עם פורטוגל. בסוף החודש הגיש השגריר ניקולאס פרנקו הצעה להסכם אי-תוקפנות עבור סלזאר וממשלתו. היה זה רק לאחר כיבוש קטלוניה בידי הלאומנים שהורה סלזאר לרישום טיוטה בעבור ברית. ב-17 במרץ 1939 חתמו על 'ברית הנייטרליות האיברית' ניקולאס פרנקו וסלזאר עצמו. סעיף 1 קבע כי הצדדים יכבדו זה את הגבולות והטריטוריות זה של זה ולא יבצעו פעולות תוקפנות זה נגד זה. סעיף 2 קבע כי צד אחד לא יסייע לתוקפן הפועל נגד הצד השני. סעיף 3 קבע כי צד אחד לא ייכנס לבריתות עם גורמים אחרים המאיימים על הצד השני. סעיף 4 קבע כי אם צד אחד ייכנס לברית עם גורם חיצוני, האמנה תישאר בתוקפה. סעיף 5 קבע את משך האמנה עשר שנים ויינתן להאריך אותה כל עשר שנים. סעיף 6 קבע כי האמנה לא תיכנס לתוקף עד שיתקיימו חילופי אישורים. ההסכם סימן את תחילתו של שלב חדש ביחסי ספרד–פורטוגל, בו שיחקו הפגישות הדיפלומטיות בין פרנקו לסלזאר חלק מהותי. בעת אישורה של הברית שתי הממשלות העדיפו לשמור על השקט הפנימי שלהן מפני המאבק בשאר אירופה. לאורך כל תקופת שלטונו שמר סלזאר על הערכה של האימפריה הבריטית וזאת למרות ביקורת על היחס הבריטי עם פורטוגל מפי גורמים בתוך פורטוגל עצמה. סלזאר יצא אחת נגד הבריטים כאשר, בעקבות סיפוח צ'כוסלובקיה בידי גרמניה, הם פעלו ליצור ברית עם הסובייטים. סלזאר האשים את הבריטים בניסיונם להביא לברית עם "האימה הבולשביקית" אך היחסים עם בריטניה נותרו תקינים. ניסיון הברית כשל עבור בריטניה ולבסוף נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית. רק ימים אחדים לפני תחילת פלישת גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, ממשלת גרמניה הבטיחה לכבד את ריבונותה של פורטוגל כל עוד היא תשמור על נייטרליות בעת מלחמה בין גרמניה ובריטניה. ב-2 בספטמבר, יום לפני הכרזת המלחמה של בריטניה וצרפת על גרמניה, פנה סלזאר לעיתונות והכריז כי פורטוגל תשמור על נייטרליות במלחמה החדשה שפרצה. סלזאר ראה את המעורבות הפורטוגזית במלחמת העולם הראשונה כחסרת טעם ושלפורטוגל לא היה מה להשיג מהמלחמה מלכתחילה, ופעל לוודא שמצב שכזה לא יחזור על עצמו במלחמה נוספת. מלחמת העולם השנייה יחסי חוץ ורשת הריגול בליסבון סלזאר לא הופתע מפריצתה של המלחמה, ומספר ימים לאחר תחילתה הכריז סלזאר כי פורטוגל מביעה יראת כבוד עבור העם הפולני על המאבק שלו לשימור העצמאות ועל הפטריוטיות שהביע במאבק. פעולותיו הראשונות של סלזאר בתחילת המלחמה נגעו לשימור היחסים עם ספרד ואיטליה (אשר לא התערבה במלחמה עד למערכה על צרפת) כדי למנוע את התפשטותה של המלחמה. סלזאר כשל בניסיונו לשכנע את מוסוליני שלא לערב את איטליה במאבק. עם סדרת הכיבושים של גרמניה הנאצית ברחבי מרכז ומערב אירופה, סלזאר הביע עניין במדיניות הכלכלית של היטלר עבור אירופה תחת שלטון גרמני. נכון ל-1941, סלזאר דרש שמשרד החוץ הפורטוגזי יסדיר דוח בנוגע למצב הכלכלי-חברתי בשטחים הכבושים בידי הנאצים בסקנדינביה, מערב אירופה וחבל הבלקן. במקביל שלח סלזאר משלחת מטעם משרד החוץ הפורטוגזי אל ברלין לדון בנוגע להסדר מסחר בין גרמניה לארצות נייטרליות. במכתב לידיד בספטמבר 1941 הביע סלזאר חשש כי אירופה תחת הכיבוש הגרמני תפעל על מערכת כלכלית של ניצול מדינות המבוססות על חקלאות בעבור מדינות המבוססות על תעשייה בבחינה כלכלית. בשנת 1942 קיבל סלזאר פנייה למעורבות במלחמה מצד ממלכת רומניה, שהייתה חלק ממדינות הציר. הקונדוקטורול (מנהיג עליון) של רומניה, יון אנטונסקו, הביע הערכה רבה למדיניותו הכלכלית של סלזאר ושלח את שגריר רומניה בפורטוגל לדון עמו על הצטרפות פורטוגל אל מדינות הציר. כאשר שאל השגריר הרומני את סלזאר על דעתו בנוגע לניצחון הציר, סלזאר ענה: חודשים מאוחר יותר, מתקפת נגד סובייטית בקרב סטלינגרד מחקה חלק נרחב מהצבא הרומני וביולי 1943 הודיע השגריר הרומני לסלזאר כי ממשלתו של אנטונסקו מעריכה שניצחון מדינות הציר הפך ללא ניתן להשגה. שמאל\|250px\|ממוזער\|סלזאר במהלך המלחמה, ב-1942 הודות לנייטרליות של פורטוגל, היא שמשה מקום מפגש ותיאום בעבור מרגלים משני הצדדים במלחמה. כמות המרגלים שהיו מכונסים בליסבון בעת המלחמה הובילו לכינויה "בירת הריגול". היא הייתה העיר האירופית היחידה בה בעלות הברית וכוח הציר יכלו ללכת בחופשיות. רבים מבני המלוכה המודחים של אירופה ברחו לעיר, ועשרות אלפי פליטים נעו דרכה. העיר מלאה במרגלים וה-PVDE ניסה כמה שניתן להתנהל כגורם נייטרלי שפעל רק כאשר האינטרסים של פורטוגל עצמה עמדו על הפרק. יתר על כן, סלזאר אכן הרוויח הרבה כסף עבור ארצו דרך פעילותו במלחמה. מאגרי הזהב הפורטוגזיים עלו בערכם פי שישה, בעיקר מפני שהוא אילץ את הגרמנים לשלם במתכת יקרה ומכיוון שפורטוגל נותרה אחת מהמדינות היחידות בעולם שסחרה עם שני הצדדים הלוחמים. עד 1945 המטמון הזה הפך לבעיה כאשר בעלות הברית ניסו להשיב את המתכות שנבזזו בידי מדינות הציר. סלזאר הביא את בעלות הברית למשא ומתן מייגע בן שמונה שנים אשר בסופו החזיר ארבעה טון בלבד מתוך כ-400 של מתכת טוּנְגְּסְטֶן. המושבות הפורטוגזיות במלחמה מקאו הייתה מושבה פורטוגזית קטנה שגבלה בדרום סין והייתה לחופי ים סין הדרומי. במהלך מלחמת סין–יפן השנייה שפרצה ב-1937, בריחת פליטים אל המושבה הובילה לעליית אוכלוסייתה מ-10,000 איש לבין 500,000 ל-700,000, מה שהוביל לקריסה במערכת הכלכלית המקומית. לאחר המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, האימפריה היפנית כבשה את הונג קונג השכנה אך הותירה את מקאו עצמאית. מצב זה השתנה באוגוסט 1943 כאשר קרב ימי בין אונייה בריטית וכוחות יפניים הוביל להתערבות המשטרה הימית של מקאו. בספטמבר דרשה יפן שתינתן זכות התערבות של דיפלומטים מטעמה במנהל מקאו. המנהל הקולוניאלי הפורטוגזי, במטרה להישאר נייטרלי, הסכים לדרישה. בהמשך המלחמה היה על סלזאר לקבל את העובדה שמקאו הייתה למעשה בחסות יפנית. במהלך המלחמה הטיל חיל האוויר של ארצות הברית שלוש הפצצות טקטיות על מקאו. קודם למלחמה האי טימור מצפון לאוסטרליה היה מחולק בין מושבה פורטוגזית של מזרח טימור ומושבת איי הודו המזרחיים ההולנדיים של האימפריה ההולנדית. עם פרוץ קרב איי הודו המזרחיים בעלות הברית חששו כי דרך טימור יוכלו היפנים לבצע פשיטות אוויריות על אוסטרליה. ממוזער\|שמאל\|250px\|מטוס חיל האוויר המלכותי הבריטי באיים האזוריים בעלות הברית דרשו מממשלת סלזאר לאשר מעבר של כוח הולנדי - בריטי - אמריקאי לתוך מזרח טימור כדי למנוע פלישה וכיבוש יפני. כדי לנסות ולשמור על רמה מסוימת של נייטרליות בסיטואציה שנוצרה, סלזאר הגיע להסכם עם בעלות הברית כי כוחותיהם יורשו לחדור לתוך שטחי מזרח טימור רק אם הצבא היפני הקיסרי יהיה הראשון לתקוף. למרות ההסכם, כאשר התגלתה צוללת יפנית בים טימור, כוחות בעלות הברית החליטו, בלחץ, להעביר משלחת בת 350 איש אל בירת המשובה הפורטוגזית, דילי. סלזאר הורה למושל המשובה שלא לאפשר חדירת כוחות של בעלות הברית נגד ההסכם, אך בפועל לא היה ביכולתו של המוצב הפורטוגזי להתנגד לבעלות הברית. השגרירות היפנית בליסבון הרימה אצבע מאשימה נגד סלזאר וזה ארגן הסכם חדש עם בעלות הברית שחיילים פורטוגזים במוזמביק יעברו למזרח טימור ובתגובה כוחות בעלות הברית יבצעו נסיגה מהחצי הפורטוגזי של האי טימור. על כל מקרה, יפן לא עמדה לכבד את הנייטרליות הפורטוגזית וב-19 בפברואר 1942 החלה בפלישה שהובילה את בעלות הברית, ביחד עם כוחות פורטוגזים, לסגת לעמדות הגנה ביערות הגשם הטרופיים ובגבעות של האי, איפה שהשתמשו בלוחמת גרילה. כוחות פורטוגזים נלחמו לצד בעלות הברית עד פינויים מהאי לתוך שנה שלמה של מאבק ממושך שהסתיים בהשתלטות יפנית. ב-5 בספטמבר 1945, לאחר כניעת האימפריה היפנית, נכנע המוצב היפני באי לבעלות הברית. ב-27 בספטמבר שבו כוחות פורטוגזים לחצי האי שבשליטתם והסדירו מחדש את הסמכות השלטונית של פורטוגל. מושבה נוספת של פורטוגל שהושפעה ישירות מהמלחמה היו האיים האזורים, היושבים בלב האוקיינוס השקט, מה שהפך אותם לבעלי חשיבות אסטרטגית מרכזית. בעלות הברית השיגו הסכמה פורטוגזית לתפעל מבצעים נגד הקריגסמרינה דרך האיים לאחר שיחות ממושכות בין סלזאר, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט. קודם לאישור הפורטוגזי היה חשש בבריטניה שגרמניה תפעל לכיבוש האיים ביחד עם כף ורדה ודרכם תתפעל את צי הצוללות שלה. תחילה נקבע בין פורטוגל ובעלות הברית כי יינתן לבריטים ולאמריקאים להשתמש באיים במקרה של מתקפה גרמנית, אך הפרטים של משמעות מתקפה גרמנית לא אושרו. בשנת 1943, האדמירל הבריטי דדלי פאונד הציע להתדיין עם סלזאר לגבי העברה זמנית של חלק מבתי החרושת באיים בעבור תיקוני מטוסים של בעלות הברית. סלזאר עשה כל שביכולתו כדי לוודא שנוכחות בריטית באיים תהיה משנית ולא תוביל להכרזת מלחמה גרמנית. בנקודה מסוימת בדיונים הציע הנשיא האמריקאי שכוח המשלוח הברזילאי יכבוש את האיים ללא המשך המשא ומתן עם סלזאר וממשלתו. ב-18 באוגוסט 1943 נחתו כוחות בעלות הברית על האי ובשנתיים האחרונות של המלחמה סלזאר התדיין ללא הפסק עם ממשלות בעלות הברית בשביל להביא להקטנה במספר החיילים שהיו מוצבים באיים. בסופו של יום השיג סלזאר את מבוקשו כאשר השימוש האמריקאי בבתי חרושת באיים האזוריים היה משני בצורה שלא הפרה את הנייטרליות הפורטוגזית ולא הובילה להכרזת מלחמה נגד פורטוגל מצד מדינות הציר. המלחמה הקרה המוקדמת 1945 - 1959 שמאל\|250px\|ממוזער\|סלזאר בשנות החמישים המאוחרות בחירות 1945 והשפעתן הפוליטית בסופה של מלחמת העולם השנייה הושבו המושבות של מזרח טימור ומקאו לידי האימפריה הפורטוגזית, וניחן שינוי משמעותי בתדמיתו הציבורית של סלזאר. לאחר שכמעט ולא התראה בציבור עקב ניסיון ההתנקשות ב-1937, סלזאר החל לארגן ארוחות ערב חגיגיות בציבור והתערבב מחדש עם הקהל הציבורי ברחובות הבירה. ב-18 בספטמבר 1945 התקיימו בחירות לרשות המחוקקת; האספה הלאומית. לקראת הבחירות היה סלזאר בטוח במעמדו בציבור שכן האופוזיציה הדמוקרטית הייתה עסוקה בעיקר במאבקים נגד השמאל הקיצוני ותדמיתו השתפרה הודות להנהגת פורטוגל בדרך האמצע במלחמת העולם השנייה. על כן החליט סלזאר קודם הבחירות להרחיב את זכות הבחירה לכל הגברים בני 21 ומעלה שידעו קרוא וכתוב או ששילמו מס רכוש בן לפחות 100 אשקודו ולכל הנשים בנות 21 ומעלה שסיימו לימודים תיכוניים או שעמדו בראש משק הבית שלהן ועמדו בדרישות האוריינות ותשלום המס של הגברים. סלזאר הרכיב קבינט ממשלתי חדש, הגדיל את מספר חברי האספה הלאומית מ-90 ל-100 ומ-100 ל-120 ואף הכריז באוגוסט 1945 שהבחירות בפורטוגל יהיו חופשיות ושוויוניות כמו הבחירות בבריטניה. בפועל, בבחינת האופוזיציה אפשר סלזאר התמודדות של מפלגה מרכזית אחת לאספה הלאומית נוסף על האיחוד הלאומי; התנועה לאחדות דמוקרטית (Movimento de Unidade Democrática; MUD). המפלגה הונהגה בעיקר מהנותרים מהאליטה הרפובליקנית של הרפובליקה הראשונה ומגורמים סוציאליסטים מתונים שהיו מעורבים בתוכה. לקראת הבחירות פנתה הנהגת ה-MUD אל סלזאר בדרישה להשעות את תאריך הבחירות עבור רפורמה שתוביל לכך שהמפלגה תופיע בכל הקלפיות להצבעה ושלכל חבריה תינתן זכות רישום להיבחר לתפקידים ציבוריים. סלזאר סירב לדרישה, דעתו התחזקה לאחר שהמפלגה הקומוניסטית התאחדה גם כן לתוך ה-MUD. על כל מקרה, ב-26 באוקטובר פנו מטעם המפלגה אל בית משפט מחוזי ובעזרת מעל 50,000 חתימות הצליחה המפלגה להשעות את תאריך הבחירות. בתגובה החל תהליך דיכוי פוליטי מטעם ה-PIDE (סוכנות PVDE לאחר הרפורמה שלה) וב-9 בנובמבר, לאחר הגשת עתירה, בית המשפט העליון קבע כי אין בסמכותו להשעות בחירות. בתגובה, הנהגת המפלגה הכריזה על קיום חרם נגד הבחירות. עם החרם, לא הייתה למעשה מפלגת אופוזיציה מרכזית בבחירות, וחברי האיחוד הלאומי ניצחו בבחירות ב-120 מושבים. למרות ניצחונה של המפלגה בבחירות, המשבר הפוליטי הוביל את סלזאר ללחץ כרוני ובמשך מספר חודשים סבל מדיכאון, כאבי ראש מתחיים ונדודי שינה. רק 53.8 אחוזים מכלל בעלי זכות ההצבעה השתתפו בבחירות, דבר שסימל את גודלו של החרם הפוליטי. בסיומן של הבחירות סלזאר, ביחד עם המעגל הפוליטי הקרוב שלו, החלו לחקור את המצב הציבורי כדי להבין את כישלון ציפיותיהם בנוגע לתמיכה הציבורית בממשל. בסיומה של חקירה מטעם המשמלה הגיע סלזאר למסקנה כי ההנגדות הציבורית נגרמה בעיקרה עקב ההתנהלות של האיחוד הלאומי, שכמעט ולא קידם מדיניות פוליטית כל שהיא במסגרת סמכויותיו. המפלגה הורכבה מתוך אליטה פוליטית אשר הייתה מפולגת בבחינה אידאולוגית בינה לבין עצמה. למעשה, המערכת הפוליטית הקיימת הובילה למצב שהממשלה כמעט ולחלוטין התעלמה מפעילות המפלגה השלטת, שכן האספה הלאומית הייתה בפועל גוף משני לעומת קבינט הממשלה בבחינת פעילותה והשפעתה. בערבי 6 ו-7 בדצמבר קרא סלזאר לישיבות עם מועצת השרים שיפתחו בפניו את הביקורות שלהם כלפי המדיניות הממשלתית. חלק מהשרים חששו מתגובתו של סלזאר רב הסמכות ולכן העדיפו לשמור על שתיקה בעוד שרים אחרים דנו עם ראש הממשלה בנוגע להחלטות ספציפיות של האיחוד הלאומי ושל הממשלה אשר הוא עצמו הנהיג. היחיד שיצא ישירות נגד סלזאר בישיבות היה שר המושבות, מרסלו קייטנו, אשר שב זמן קצר קודם לכן מביקור במושבת אנגולה איפה שהיה נוכח להפרעות קשות במנהל. קייטנו יצא נגד מדיניות הממשלה בנוגע למושבות, נגד חלק מהשרים בממשלה אותם האשים בתפקוד בעייתי וחסר יכולת ונגד המנהל המפלגתי של האיחוד הלאומי. סלזאר באותה העת היה רגיש כלפי ביקורת ולא ידע כיצד להתנהל מולה, מה שהביא להחרפה בנדודי השינה שלו. בפברואר 1949 התקיימו בחירות לאספה הלאומית ולנשיאות הרפובליקה גם כן אשר דמו לבחירות של 1945 כאשר ה-MUD הנהיגו חרם נוסף על הבחירות. שאלת הנשיאות והבחירות למשרה ממוזער\|שמאל\|250px\|סלזאר לומד תוכנית לתשתית בניית גשר באוניברסיטת קוימברה לסלזאר לא הייתה השפעה ישירה על הבחירות לנשיאות ובעת קיומן ב-1949, היה הנשיא קרמונה בן ה-79 בבריאות רופפת. אל מול קרמונה התמודד הגנרל ז'וזה דה מאטוש בן ה-81, רפובליקני אשר נתמך בידי ה-MUD. גורמים בתוך האיחוד הלאומי קראו לסלזאר להחליף את קרמונה בנשיאות ולפנות את משרת ראש הממשלה עבור מרסלו קייטנו. למרות העובדה שהמפלגה הצביעה למנות את סלזאר לנשיאות, זה האחרון סירב בטענה כי נדרש מצב שישנו נשיא סמכותני או ראש ממשלה סמכותני אך לא שניהם יחדיו, אחרת יגרמו הפרעות בסדר השלטוני. נוסף על כך טען סלזאר כי נדרש גורם צבאי בנשיאות, זאת כדי לרצות את הנהגת הצבא ולמנוע ניסיון הפיכה נגד "המדינה החדשה". ה-MUD ארגנו עצרות בחירות נרחבות שבפורטו בצפון המדינה הגיעו אליהן עד 100,000 איש. לנוכח המצב, סלזאר לראשונה קידם את המפלגה שלו להנהיג עצרות בחירות בעבור קידום המצע הפוליטי והמועמד מטעמם; קרמונה המכהן. האיחדו הלאומי הנהיג תעמולה פוליטית שטענה כי ז'וזה דה מאטוש, הטוען להיות רפובליקני בערכיו, למעשה נשען על גורמים במפלגה הקומוניסטית שארגנו את רוב עצרות הבחירות של ה-MUD. שמאל\|ממוזער\|250px\|הנשיא פרנסישקו קראביירו לופש שמאל\|ממוזער\|250px\|הנשיא אמריקו תומאש במקביל, מפלגת ה-MUD עצמה התפצלה בצורה חריפה בין המחנה הרפובליקני והמחנה הקומוניסטי. ב-10 בפברואר, לקראת הבחירות, דה מאטוש נענה לדרישת הפלג הקומוניסטי בתוך ה-MUD והכריז על פרישתו מהמירוץ לנשיאות. קרמונה נבחר לקדנציה נוספת בנשיאות, אך בשנת 1951, בגיל 81, הנשיא נפטר בעת מילוי תפקידו. באופן זמני סלזאר כיהן בתור נשיא פורטוגל וראש ממשלה יחדיו עד לבחירות החדשות לנשיאות ביולי 1951. במהלך הבחירות הייתה ה-MUD מפוצלת בין הקומוניסטים והרפובליקנים, וסלזאר מינה מטעם האיחוד הלאומי את פרנסישקו קראביירו לופש (Francisco Craveiro Lopes), גנרל בחיל האוויר הפורטוגזי. לופש בתקופת כהונתו לא העניק לסלזאר את חופש הפעולה שהיה לו בתקופת קרמונה והתערב ללא הפסק בפוליטיקה הפנימית. בשנת 1958, עוד לפני סיום כהונתו, הצליח סלזאר להביא למהלך פוליטי שהדיח את לופש מהנשיאות והקדים את תאריך הבחירות אל 8 ביוני אותה השנה. הפעם סלזאר מינה כמועמד האיחוד הלאומי את אמריקו תומאש (Américo Tomás), אדמירל בצי הפורטוגזי. משמעות הדבר הייתה שסלזאר מינה מועמדים מטעמו לנשיאות מכל חילות הצבא. אל מול תומאש התחרה גנרל חיל האוויר אומברטו דה סילבה דלגאדו (Humberto da Silva Delgado). דלגאדו, שבמקור היה מבין תומכיו של סלזאר, פנה נגדו לאחר מלחמת העולם השנייה והחל להוות גורם מרכזי באופוזיציה השלטונית לו. במסגרת מצע הבחירות שלו לנשיאות, דלגאדו הנהיג את הפלג הפוליטי שקרא לדמוקרטיה ליברלית. דלגאדו, שקרא לקידום פניה של פורטוגל כלפי המערב ולחיקוי של ארצות הברית, כונה בידי הקומוניסטים פשיסט אך הצליח להשיג תמיכה נרחבת גם בלעדיהם. כאשר נשאל דלגאדו מה יהיה יחסו לסלזאר אם יבחר, הודיע כי: "מובן מאליו, אני אפטר אותו". פעם נוספת כשל האיחוד הלאומי לארגן עצרות ותעמולת בחירות שנועדו לקדם את המצע בעוד האופוזיציה התאגדה מאחורי דלגאדו הודות להצהרתו שידיח את סלזאר. סלזאר עצמו יצא בראש קמפיין הבחירות כאשר הביע את תמיכתו בתומאש ויצא נגד המדיניות הכלכלית שקידם דלגאדו, שקראה למכירת זיכיונות נרחבים בעבור משקיעים אמריקאים, שהייתה מביאה לנפילת העצמאות הכלכלית של פורטוגל. בסיומן של הבחירות ניצח אדמירל תומאש עם 765,081 קולות שהיוו 76.4% מכלל ההצבעות לעומת 236,057 הקולות של דלגאדו שהיוו 23.6% מכלל ההצבעות. במהלך הבחירות, כמו בבחירות נוספות, המשטר של האיחוד הלאומי הנהיג מערכת הונאת בחירות, אך הפרש הקולות האדיר בין שני המועמדים מביא לכך שגם ללא הונאת הבחירות נראה היה שתומאש ינצח בבחירות. מאוחר יותר התגלה כי בין 2 ל-3 ביוני, שבוע קודם הבחירות, ה-PIDE מנע ניסיון הפיכה שהנהיג דלגאדו. דלגאדו יצא לגלות לאחר הבחירות והנהיג מערכת אופוזיציה אלימה למשטר סלזאר. היה זה שבע שנים מאוחר יותר, ב-1965 כאשר סוכנים מטעם ה-PIDE התנקשו בחייו של דלגאדו בהיותו בספרד, פועל לקדם אידיאלים מהפכנים לתוך פורטוגל דרכה. הרפורמה הכלכלית ו"הנס הכלכלי הקטן" הקשיים הפוליטיים במערכות הבחירות הובילו את סלזאר לנקוט עמדה בנוגע לרפורמה אפשרית במצב הכלכלי של פורטוגל, שנותרה עדיין הרחק מאחורי רוב העולם המערבי. אידאולוגים וסופרים שמרנים ברחבי פורטוגל טענו כי ניתן להביא לתיעוש נרחב של הכלכלה הפורטוגזית בדומה למצב בארצות הברית, בריטניה או גרמניה המערבית, אך בעבור זאת תידרש מחויבות מצד האוכלוסייה הכללית ותביא לכך שיהיה על הממשל להדריך ישירות את ההתפתחות הכלכלית של המדינה. תוכניות הפיתוח הכלכלי שהוצעו דרשו שימוש באלמנטים קורפורטיבים לצד עלייה בהשקעות חיצוניות. בין 1953 ו-1968 התקיימו ארבע תשתיות ענק בתמיכה ממשלתית שנעזרו בכספי משקיעים, אשר יחדיו הובילו להכפלה פי שישה של הייצור התעשייתי של פורטוגל. פורטוגל השיגה תמיכה כלכלית מצד תוכנית מרשל, אך תמיכה כלכלית זאת הייתה נמוכה מאוד ומינורית ביחס לתמיכה הכלכלית האמריקאית לארצות אחרות במערב אירופה במסגרת התוכנית. התשתית הגדולה הראשונה הייתה בין 1953 ל-1958 והתמקדה בייצור חשמל. נוסף על הפן התעשייתי של התשתית, היא הייתה בעלת פן חינוכי גם כן, של קידום האוריינות בקרב צעירים ברחבי פורטוגל. התשתית הגדולה השנייה התקיימה בין 1958 ל-1964 והתרחשה במקביל להצטרפותה של פורטוגל אל איגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), אלטרנטיבה אל הקהילה הכלכלית האירופית אשר הורכבה מבריטניה, פורטוגל, שווייץ, אוסטריה, דנמרק, איסלנד, שוודיה ופינלנד. סלזאר הביא את פורטוגל לאיגוד הסחר ב-3 במאי 1960, בתור אחת מהחברות המקימות של האיגוד. בהמשך, בבחינת פנים, הגיעה התשתית הגדולה השלישית, בין 1965 ל-1967 שהייתה הכנה תעשייתית משנית למעשה, לקראת התשתית הגדולה הרביעית והאחרונה שבאה לאחריה, שהובילה לפתיחת פי 14 בתי חרושת לייצור תעשייתי ברחבי פורטוגל ולעלייה הגדולה באיכות הייצור ובכמות הייצור הכולל בפורטוגל בבחינה של המגזר התעשייתי. ההתנגדות המרכזית לרפורמות הכלכליות של סלזאר נבעה ממשרד האוצר, אשר נלחץ כל פעם מחדש כאשר פלג כלכלי אחד, החקלאים או התעשיינים, השיג מומנטום רב על האחר. סלזאר, למרות הבטחותיו ופעולותיו, כשל בניסיון לנטרל את האליטה החקלאית ולהביא להסדר מהתנהלות המנהל של משרד האוצר לנוכח הרפורמות הכלכליות. העובדה שכלל עלייה של ממשלת סלזאר לשלטון הייתה מבוססת על תמיכת האליטה החקלאית הפכה את ההתנגדות להם להתאבדות פוליטית חסרת סיכוי. המדינה הקורפורטיבית שהייתה כתובה בחוקת 1933, לא הייתה פעילה בפועל ולא הצליחה להשיג שליטה מלאה על ההתנהלות הכלכלית המדינית. כישלון התיעוש המלא של פורטוגל דרך הרפורמות היה לגורם מרכזי בנפילת "המדינה החדשה". עד 1953 לא היה ניתן אפילו להקים עסקים חדשים לפי השיטה הקורפורטיבית וחלק נרחב מההתנהלות הכלכלית הייתה בידיים של האספה הלאומית, שהוכיחה עצמה בתור ארגון מושחת למשך עשורי שנים. היחלשות משטרו של סלזאר בחירות 1961 ויחסי החוץ שלאחר מלחמת העולם שמאל\|250px\|ממוזער\|קריקטורה המציגה פגישה בין פרנקו וסלזאר; "שני האנשים הזקנים של חצי האי האיברי" בחירות 1961 לאספה הכללית ערערו את יציבות משטרו של סלזאר וכללו מחאות, הפגנות ודרישה של האופוזיציה לנשיא תומאש שיפטר את סלזאר ויקים ממשלה זמנית אשר תהיה "נייטרלית" בבחירות. בנוסף על כך פרץ ניסיון הפיכה צבאית כושל שנועד להפיל את סלזאר ומשטר "המדינה החדשה". ניסיון הפיכה זאת הוביל את סלזאר לבצע טיהור פוליטי בקרב הדרג הצבאי והעלה את החשד מצידו לאפשרות שההתנגדות המאיימת על שלטונו לא תצוץ מהמחתרת הקומוניסטית אלא דווקא מהצבא הפורטוגזי. בנובמבר 1961 פרצו הפגנות של סטודנטים בליסבון נגד משטרו של סלזאר. המחאות פוזרו בידי ה-PIDE אך צצו מחדש כל כמה ימים. ההפגנות הגיעו לשיאן במאי 1962, כאשר הובילו לאובדן חיי אדם והעלו חשד כי ייתכן ויובילו לנפילת המשטר הקיים. רוב ההפגנות קיבלו את תמיכת המחתרת הקומוניסטית והורכבו בעיקר מסטודנטים ששבתו נגד רפורמות של משרד החינוך אשר החלישו את זכויות הסטודנטים החוקיות. למרות אופיו האוטוקרטי של משטר סלזאר, הוא היה פתוח בפני המערב הרבה יותר מהשכנה ספרד. בנוסף לקבלת פורטוגל חלק בתוכנית מרשל, היא הייתה למדינה מייסדת בארגון האמנה הצפון-אטלנטית - נאט"ו. סלזאר נקט קו אנטי-קומוניסטי חריף לאורך המלחמה הקרה אך שמר על פורטוגל מחוץ למאבקים הצבאיים הנרחבים בין הגוש המזרחי לגוש המערבי כגון מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם. במהלך שנות השישים, במסגרת הרפורמות הכלכליות, נפתחה פורטוגל כלפי הכלכלות המערב אירופאיות. נוסף על כך, סלזאר קידם את פורטוגל להיות מעורבת באמנת המסחר הבינלאומית גאט"ט. יחסי ספרד-פורטוגל נותרו מתונים לאורך שלטונו של סלזאר וברית הנייטרליות האיברית נשארה בתוקפה. אף על פי ששתי הארצות נאבקו, בשונה מארצות אירופאיות אחרות, לשימור האימפריות הקולוניאליות שלהן, היה שיתוף פעולה פחות ביניהם בעניין. הרקע למאבק הקולוניאלי במהלך שנותיה של "המדינה החדשה" לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הופנתה כלפיה ביקורת נרחבת, אליה סלזאר לא ייחס חשיבות, נגד מדיניותה הקולוניאלית. בעוד מעצמות קולוניאליות כגון בריטניה הכירו בהליך הדה-קולוניזציה ואף פעלו לנסח יחסים קרובים עם מושבות לשעבר כגון קניה במהלך הדה-קולוניזציה של אפריקה, פורטוגל שמרה על מושבותיה כחלק בלתי-נפרד מזהותה הלאומית. סלזאר, בדומה אל הרפובליקה הצרפתית הרביעית, פעל לאחד את המעמד המדיני של המושבות עם ארץ האם של פורטוגל, ושימור המושבות היה חלק בלתי נפרד מהמדיניות של "המדינה החדשה" לאורך שנותיה. המדיניות הקולוניאלית עקבה אחר מודל נוסף. הרעיון של אימפריה אחידה המשתרעת מפורטוגל ועד האי של טימור סחפה את הרגש הלאומי בקרב שכבות העם הפורטוגזי והיוותה חלק מרכזי ברגש הלאומי של תושבי פורטוגל, ומכאן, חלק מרכזי לתמיכה העממית במשטר סלזאר. המושבות והטריטוריות אל מעבר לים נראו כחלק בלתי נפרד מאומה בלתי ניתנת לערעור לפי החזון הלאומי של פורטוגל בראשותו של סלזאר, שנוצרה על ידי איחוד אנשים שניחנו בחוקים ותרבויות שונות. משטר סלזאר סירב לקבל אוטונומיה בעבור המושבות, ההנחיות המינהליות ותהליך קבלת ההחלטות רוכזו בליסבון, וסלזאר וידא כי סמכויותיו של שר המושבות יתחזקו. לאורך תקופת שלטונו של סלזאר הרגש הלאומי עלה בשיח הציבורי וכך גם בחשיבותו הפוליטית והכלכלית כאשר הממשלה תמכה בגידול המטרופולינים העירוניים של המושבות. מהות האימפריה הקולוניאלית היוותה חלק רעיוני חשוב למשטר האוטוריטרי החדש, גם אם סלזאר מעולם לא ביקר באף אחת מהמושבות. המאבקים הקולוניאלים הצבאיים של פורטוגל לשימור המושבות פרצו לראשונה ב-1961. בשלב זה, קולוניאליזם כבר גונה ברחבי העולם ורוב המעצמות הקולוניאליות הכירו בזכות להגדרה עצמית ולעצמאות של מושבותיהן. כבר בשנת 1951 התרחש תיקון בחוקה הפורטוגזית על ידי סלזאר, אשר שינה מעמדם של השטחים המושבתים מ"מושבות" ל"שטחים מעבר לים", ובכך הגדירה החוקה את פורטוגל כאומה בין-יבשתית ורב-גזעית. מאמר אחד של הניו יורק טיימס משנת 1959, תוך שהוא מחמיא למשטר סלזאר על טבעו היציב והתשתיות המשופרות שקידם, בכל זאת הגדיר את המנהל הכלכלי הפורטוגזי כ-"מיושן". נרטיבים המדגישים את העוני של פורטוגל ואת הצנע של משטר סלזאר בעיתונות המערבית אינם חסרי בסיס; עם זאת, ביקורות אלו בעיתונות המערבית בוססו בעיקרן על ההתנגדות העממית במערב לקולוניאליזם הפורטוגזי ולקולוניאליזם בכלל, שכן חלק נרחב מהכלכלה הפורטוגזית נשען על המושבות. משטרו של סלזאר טען דרך תעמולה כי הפורטוגזים הם מתיישבים בעלי יכולת ייחודית שיצרו חברות רב גזעיות נקיות מהדיכוי, ההיררכיות הגזעיות והכלכליות והניצול של מעצמות קולוניאליות אחרות. לפיכך, סלזאר ראה את הטענות נגד משטרו כתומך קולוניאליזם מדכא כחסרות בסיס. למעשה, התעמולה של "המדינה החדשה" פעלה להציג את הקושי הכלכלי בהישענות על המושבות בתור אחת מחוזקותיה של פורטוגל. ממוזער\|שמאל\|250px\|חיילים פורטוגזים מבצעים סקירה באנגולה בין 1947 ל-1961 היה סלזאר במאבק דיפלומטי ממושך מול הודו, בהנהגת ראש ממשלתה, ג'ווהרלל נהרו, על בסיס ריבונותה של גואה, אשר הוביל להחרפה ביחסי הודו–פורטוגל. הודו טענה גם לריבונות על דאמאן ודיו ודאדרה ונאגר האוולי, אשר משנת 1954 הייתה דה פקטו עצמאית מהשלטון הפורטוגזי. הסכסוך הקולוניאלי בין המדינות התרכז עם זאת על בסיס הריבונות בגואה. נהרו וממשלתו טענו כי גואה הייתה הודית לכל עניין ועניין וכי נוצרה באכזריות קולוניאלית בידי משטר פשיסטי וגזעני. סלזאר וממשלו טענו מצידם כי למרות מיקומה הגאוגרפי והיותה מושבה קולוניאלית, גואה הייתה למחוז בתוך פורטוגל ולחלק בלתי נפרד מהמהות הלאומית הפורטוגזית כפי שאלגארבה היה חלק בלתי נפרד מפורטוגל. ב-1961 הסלים הסכסוך הדיפלומטי כאשר הודו פנתה לאמצעים צבאיים. ב-17 בדצמבר 30,000 חיילים הודים, בתמיכה אווירית וימית, פלשו לתוך גואה הפורטוגזית ובתוך יומיים הובילו לכניעת המוצב הפורטוגזי בן 900 החיילים. במקביל לכך הודו סיפחה גם את דאמאן ודיו מידי פורטוגל. הסיפוח של גואה ושאר המושבות המשניות בידי הודו קיבל תמיכה מהקהילה הבינלאומית בכלל ומבריטניה בפרט. רוח בינלאומית זאת הובילה את סלזאר לצאת בנאום חריף נגד בריטניה ונגד האומות המאוחדות בפני האספה הלאומית. סלזאר איים בפרישת ארצו מהאו"ם והביע את המחויבות המעטה שחש לברית עם בריטניה. המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית משנת 1961 והלאה, ההוצאות של פורטוגל בעבור שימורן של המושבות היה גבוהה יותר מההכנסות. תחילה החלו מרידות גרילה בגינאה הפורטוגזית, אשר פעלו במסגרת מפלגת PAIGC בהנהגת אמילקר קברל. מבין כל לוחמי העצמאות, סלזאר ראה את החשיבות המעטה ביותר במאבק הקולוניאלי בגינאה ביסאו, ומיקד את מרב החיילים לשמור על הריבונות הפורטוגזית באנגולה ומוזמביק. עוד בפברואר 1961 פרצה לוחמת גרילה באנגולה עבור שחרורה מהשלטון הקולוניאלי הפורטוגזי. תנועות העצמאות היו מחולקות בין התנועה העממית לשחרור אנגולה לבין האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה. בעבור השגת תמיכה עבור פורטוגל מצד חברות נאט"ו נוספות, סלזאר הדריך פוליטיקאים פורטוגזים לדגול בתורת ההרמוניה הגזעית באותו זמן שטענו לחשיבות המשך "משימת התירבות" של פורטוגל במושבותיה. בתגובה לפרוץ התקוממויות ברחבי אנגולה הורה סלזאר לצבא לתכנן מתקפת נגד ולקדם דוקטרינת מלחמה של מידה כנגד מידה. המאבק באנגולה היה המאבק המזוין הגדול הראשון של הצבא הפורטוגזי במושבותיו, והוביל לפריצתה של המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית. בספטמבר 1963, בביקורו בפורטוגל, ניסה מזכיר האו"ם, או תאנט, לשכנע את סלזאר להעניק ריבונות בעבור המושבות באפריקה אך סלזאר סירב. אופי המאבק שכאמור כלל לוחמת גרילה ודוקטרינת "מידה כנגד מידה" הפך אותו לאלים במיוחד והוביל לכלילת אזרחים בתוכו. העובדה שהמאבק בגינאה קיבל התעניינות מעטה מצד המשטר של סלזאר ביחס למאבקים באנגולה ומאוחר יותר במוזמביק, הוביל לסדרת ניצחונות של לוחמי העצמאות ולכינוי המאבק "וייטנאם הפורטוגזית". המאבק הצבאי שפרץ במוזמביק החל רק לאחר המאבק באנגולה וגינאה. בשנת 1964 החלה לוחמת גרילה שהתבתאה בסדרת חבלות ממושכות אשר בוצעו בידי ארגון פרלימו-החזית לשחרור מוזמביק. כוחות הגרילה השתמשו בחילופי העונות לטובתם, שכן החיילים הפורטוגזים לא יכלו לאתר אותם ביערות הסבוכים במהלך עונת המונסון. לצד הפגיעה באוכלוסייה האזרחית, הצבא הפורטוגזי סבל אבדות קשות במלחמות הקולוניאליות וגורמים בתוכו התמרמרו עם הזמן יותר ויותר נגד משטר סלזאר ו"המדינה החדשה". המאבקים הקולוניאלים מסמלים את הפעם הראשונה שבה סלזאר התפשר על כשלים כלכליים בעבור שלמות לאומית שהייתה קריטית למשטרו. כאשר התרחשה בשנת 1965 הכרזת העצמאות החד-צדדית של רודזיה בהנהגת ממשלת אפרטהייד לבנה, סלזאר וידא לסבסד יחסים חמים עם רודזיה העצמאית כדי לשמר את השליטה הקולוניאלית של פורטוגל, שכן מהפכה ברודזיה עלולה הייתה להתפשט לתוך אנגולה ומוזמביק. תמיכת פורטוגל ברודזיה הייתה חלק מאסטרטגיה לאומית שמטרתה לקשר בין אנגולה ומוזמביק אל הממשל הלבן באפריקה הדרומית. תיעודי ארכיון בסולסברי מגלים שלוש סיבות עיקריות להחלטת האסטרטגית של סלזאר. ראשית, סלזאר היה מודע לכך ששמירת הממשל הלבן ברודזיה תבלום את ההשפעה הבריטית האנטי-קולוניאלית באזור. שנית, סלזאר סבר שאף על פי שתהיה תגובה בינלאומית חזקה נגד הכרזת העצמאות הרודזית, שהונהגה בעיקר על ידי בריטניה וארצות הברית, היא לא תימשך זמן רב בגלל השיקולים האסטרטגיים של המלחמה הקרה. שלישית, סלזאר האמין כי הצלחת מאמץ המלחמה, שהוחל בשנת 1961 באנגולה והורחבה לגינאה ומוזמביק, נשענה על תרומת איחוד דרום אפריקה, וכי קשר חזק עם ממשלת רודזיה הלבנה פירושו קשר הדוק יותר עם איחוד דרום אפריקה. בריטניה, שהייתה במאבק נגד רודזיה, הטילה את הסגר ביירה על נמלי מוזמביק הפורטוגזית כדי למנוע מעבר נפט במסחר מסחר בין פורטוגל ורודזיה. ההסגר הוביל את סלזאר לשנות את נתיב המסחר לרודזיה דרך אנגולה ודרך דרום אפריקה אך במקביל הוביל לעלייה בהוצאות עבור מסחר זה עקב יוקר הסחר בנתיבים אלו. המלחמות הקולוניאליות היו בסטטוס קוו ממושך בניסיון של המוצבים הפורטוגזים למנוע את ההשתלטות של כוחות הגרילה. מהלכם של המאבקים הקולוניאליים היה גורם מרכזי בהיחלשות משטר סלזאר לאורך שנות השישים, הם הובילו להוצאות כספיות אסטרונומיות ולהתמרמרות נגד הממשל מצד הצבא. סלזאר כל עת זאת עסק במקביל גם במהלכי הרפורמות הכלכליות ושינה את התנהלותו כך שהיה פתוח יותר כלפי ביקורת מצד שריו ועמיתיו בממשלה, כל זאת עבור שימור המשטר הקיים. חולי, פיטורין ומוות שמאל\|ממוזער\|250px\|סטודנטים מבקרים את סלזאר בביתו הפרטי בפברואר 1969, בגיל 80 ב-1968, בעוד עבד סלזאר במשרדו במבצר סנטו אנטוניו דה בארה, קשקאיש (פרברי ליסבון), סבל סלזאר בן ה-79 מדימום מוחי באונתו הימנית כאשר נפל מכיסאו. סלזאר המשיך בתפקודו הסדיר למשך שישה עשר הימים הבאים עד שהודה בפני מקורביו כי הוא מרגיש חולה. סלזאר נלקח בידי מקורביו לאשפוז בבית החולים סאו ז'וזה (São José) בבירה, שם מצבו המשיך להחמיר. בהנחה כי ראש הממשלה המבוגר יגיע לסיום דרכו בתוך מספר ימים, הנשיא תומאש הודיע על פיטורו של סלזאר והחלפתו בראשות הממשלה במרסלו קייטנו. באורח מפתיע, החלים סלזאר מהאירוע המוחי ושב לתפקוד פרטי מלא. כאשר השתקם, מקורביו סירבו לספר לו על כך שפוטר מראשות הממשלה, ובמקום זאת אפשרו לו "לכהן" באופן פרטי עד מותו ואפשרו לו להיתנהל כאילו היה עוד בראשות המדינה. סלזאר נפטר בשיבה טובה בגיל 81, ב-27 ביולי 1970. ארבע שנים בלבד לאחר מותו, נפטר משטר "המדינה החדשה" בראשות קייטנו להפיכה צבאית שהסדירה משטר דמוקרטי (ראו מהפכת הציפורנים). שמאל\|ממוזער\|250px\|קברו של סלזאר בווימיירו, עם ראשי התיבות AOS של שמו עשרות אלפי אזרחים העניקו כבוד אחרון לסלזאר במהלך הרקוויאם שלאחר מותו אשר התקיים במנזר ז'רונימוש. רכבת מיוחדת הסיעה את ארון קבורתו מליסבון אל וימיירו, עיירת הולדתו ליד סנטה קומבה דאום, שם נקבר. לפי דרישתו של סלזאר קודם למותו, הוא נקבר ליד מקום הולדתו על יד קברי הוריו. בשל שלטונו הארוך של סלזאר, הערכה היסטורית נייטרלית אודות פועלו היא בעייתית. הוא נחשב, בגדר המחנות הפוליטיים השונים, מחד למושיע של פורטוגל שהוליך אותה בשלום במהלך מלחמת העולם ואדם שהעריך וכיבד את מקומה של הפילוסופיה הנוצרית הקהילתית בפוליטיקה, ומאידך לדיקטטור שנטה בעת שלטונו לפשיזם אשר חסם את פיתוחה הדמוקרטי של פורטוגל. אחד מהישגיו הגדולים ביותר של סלזאר נוגעים לתחום החינוך. בשנת 1930 רק 33% מכלל הילדים בפורטוגל בין גילאי 7 עד 14 ידעו קרוא וכתוב. נתון זה עלה ל-97% נכון לשנת 1960. במקביל, סלזאר זכור בשל החלטתו, אשר לעיתים נחשבת שנויה במחלוקת, לערב במסגרת החינוכית גם את הדת, בקביעתו כי לימוד הנצרות הקתולית תהיה למקצוע חובה בבתי ספר. סלזאר, היהודים והשואה מדיניות הגירת יהודים לפורטוגל בשנת 1934, לנוכח תחילת הרדיפות של יהודי גרמניה הנאצית, שהוצדקו בידי הממשל הגרמני בשם הלאומיות הגרמנית ותורת הגזע, יצא סלזאר בנאום בו טען שהלאומיות הפורטוגזית אינה כוללת את אנטוניו דה אוליביירה סלזאר: "רוחה של המהפכה" (António de Oliveira Salazar, "O Espírito da Revolução"), נאום בפורטו שנשא ב-28 באפריל 1934. בשנת 1937, בספרו, 'איך קמה מדינה', סלזאר תקף את מדיניות הגזע של גרמניה, שיושמה במסגרת חוקי נירנברג. שנאת סלזאר כלפי גרמניה הנאצית הפשירה רק לנוכח העובדה שגרמניה הייתה ליריבתה האידאולוגית הגדולה של ברית המועצות. בשנת 1938 דרש סלזאר נחרצות, דרך טלגרף, שהשגרירות הפורטוגזית בברלין תסביר להנהגה הנאצית כי החוק הפורטוגזי אוסר על כל הפרדה שהיא על בסיס גזע, ומכאן שחוקי הגזע לא תקפים על יהודי פורטוגל הנמצאים בגרמניה. בפרוץ המלחמה הציע סלזאר ל'היאס' (החברה לסיוע למהגרים יהודים), להעביר את מפקדת הפעולה שלה מפריז אל ליסבון. האפיפיור פיוס השנים עשר, שסלזאר רחש כלפיו הערכה רבה, יצא בהצהרות פומביות נגד המדיניות הגזעית של גרמניה הנאצית ונגד הפשעים נגד האנושות שבוצעו ברחבי השטחים הכבושים במהלך השואה. יהודי פורטוגל מנו באותה העת פחות מ-1,000 איש, אך חלק נרחב מכלל תושבי פורטוגל היו בעלי שורשים יהודיים לאחר שהוטבלו לנצרות בשנת 1497. סלזאר גם העריך את חשיבותה הכלכלית של הקהילה היהודית. דוגמה לכך ניתן למצוא בחבר הקהילה, אלפרדו בנסאודה, אשר הקים את המכון הטכני הגבוה בליסבון. מכר יהודי קרוב של סלזאר היה הפרופסור משה בן-שבת אמזאלג, נשיא הקהילה היהודית במדינה, אמזאלג, שהיה כלכלן בקוימברה במקצועו המקורי, ארגן מספר פגישות של כלכלנים פורטוגזים לדיין על מצב הכלכלה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושם פגש את סלזאר. במשך מספר שנים נראה היה שאמזאלג יירש את סלזאר בתפקיד ראש המחלקה לכלכלה של אוניברסיטת קוימברה. המדיניות של סלזאר בנוגע לפליטים יהודים מאז תחילת רדיפות היהודים בגרמניה הייתה לאשר את כניסתם הזמנית כל עוד הם יוכלו לעזוב את פורטוגל במהירות, כלומר מדיניות מעבר למדינות אחרות, בעיקר לארצות הברית ולברזיל. סלזאר דרש מעבר מהיר של הפליטים היהודים מחשש שיהוו מקור פוטנציאלי למתחים עם גרמניה הנאצית, אשר יכלו לפגוע ביחסי החוץ של פורטוגל ולהוות איום על המשך היחסים עם גרמניה. מדיניות האנטישמיות שהשתחררה בגרמניה בשנת 1938, ואשר הגיעה לשיאה בפוגרום "ליל הבדולח" הידוע לשמצה, עורר את חששותיו של שגריר פורטוגל בברלין, וייגה סימויש לגבי הגירה המונית לפורטוגל של יהודים משוללי כספים שיתיישבו במדינה. סימויש הזהיר את סלזאר מכך והציע מספר פעולות למנוע מצב שכזה. סימוז ניסה להבטיח שקונסולים ישמרו על הזכות הבלעדית להעניק או לסרב לאשרות, זכות שעורערה על ידי ה-PVDE בתמיכתו של סלזאר. סימויש הצדיק את עצמו בפני סלזאר בכך שהאשרות הונפקו אך ורק לאנשים שהוא מעוניין בהם, משמע מהגרים בעלי מיומנויות שיוכלו לתרום לפיתוח של פורטוגל. לאחר ליל הבדולח הביקוש לאשרות פורטוגזיות גבר. אשרות רבות אושרו על ידי ה-PVDE עצמו בהוראת סלזאר. אזרחים פורטוגזים ביקשו אישית הנפקת אשרות למכרים יהודים בגרמניה אשר אושרו בידי ה-PVDE ונשלחו אל הקונסוליות בגרמניה להסדר ביניהן לבין מקבלי האשרות. הברחת היהודים בבורדו והונגריה לנוכח כיבוש צרפת ביוני 1940, 30,000 פליטים, מתוכם 10,000 יהודים, התכנסו בבורדו, סמוך לחופי מפרץ ביסקאיה, במטרה לברוח בבטחה מצרפת. הקונסול הפורטוגזי בעיר, ארישטידש דה סוזה מנדש, החל להנפיק אשרות בעבור חלק נרחב מהפליטים תוך התעלמות מהוראות המשטר. תחילה הורה שר החוץ לסוזה מנדש שיעצור בפעילותו וכאשר סירב נשלח דיפלומט מטעם המשרד להסדיר את המשמעת של הנהגת הקונסוליה. כאשר הגיעו החדשות הללו לאוזני סלזאר, הוא שלח באופן פרטי טלגרף אל הקונסוליה והורה לסוזה מנדש להתייצב באופן מיידי בפני ועדת משמעת. סלזאר, עם זאת, לא ביטל את האשרות שסוזה מנדש כבר הנפיק ואפשר את הגעתם של הפליטים אל פורטוגל. סוזה מנדש עבר בפעילותו גם על הוראה נוספת של סלזאר מלבד הענקת האשרות ללא הבחנה, כאשר סירב דווקא להעניק אשרות בעבור פליטים בריטיים, אשר להם סלזאר אפשר במפורש לקבל אשרות ללא הבחנה. במהלך המשפט של סוזה מנדש, הוא נמצא אשם אך עונשו הוקל. נוסף על כך, סלזאר וידא באופן פרטי שלאחר השעיה מתפקיד הקונסול, סוזה מנדש יפוטר וייצא לגמלאות ללא פנסיה. סלזאר יצא נגד סוזה מנדש לאחר לחץ מהמדינה הספרדית של פרנקו, אשר דרכה החלו לנוע לפתע 20,000 פליטים מהגבול עם צרפת בהרי הפירנאים. ב-4 באפריל 1944, קרלוס סמפאיו גארידו, שגריר פורטוגל בהונגריה, שלח לממשלתו מברק בו תיאר את מצוקת היהודים בהונגריה ואת הגזרות האנטי-יהודיות. לצד הממונה על היחסים בבודפשט, הצליח גארידו להשיג את הסכמתו של סלזאר בעבור הנפקת אשרות שהייה בפורטוגל, מושבותיה או ברזיל. כדי לטפל בפליטים היהודים בשגרירות, כלל הפעילות להבריח את הפליטים היהודיים אל פורטוגל נעשתה בהסכמה עם הממשלה ובהבטחה עבור סלזאר כי הפליטים לא יפעלו להשתכן בפורטוגל אלא ישתמשו בה כמדינת מעבר למדינות אחרות אליהן יהגרו. לא ברור אם סלזאר היה מודע לעובדה שהפליטים שהוברחו דרך השגרירות היו יהודים, אך בכל מקרה המהלך הוביל להצלתם של מספר אלפי יהודים מפני זוועות השואה בהונגריה. השגריר שכר בית בגלגגיורק כ-60 ק"מ מבודפשט, והעביר את משרדי השגרירות וביתו לשם. במעונו החדש אירח תריסר אזרחים הונגרים, רובם יהודים, בדיוק כדי להגן עליהם מפני הסכנה בעיר. ב-23 באפריל 1944 ובעקבות כיבוש גרמניה של הונגריה, החליט סלזאר להורות לשגריר שלו לחזור לליסבון ולהשאיר את מילוי התפקיד מאחוריו. לפני ששב גארידו לליסבון, נעצר בידי המשטרה ההונגרית ונשלח לבודפשט שם נאבק עבור שחרורם של המתארחים במעונו. לבסוף הכריזה עליו הממשלה ההונגרית, שהונהגה בידי מפלגת צלב החץ הפרו-נאצית, בתור "אישיות בלתי רצויה". קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:פוליטיקאים פורטוגזים קטגוריה:שליטי ארצות קטגוריה:ראשי ממשלת פורטוגל קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן קטגוריה:ילידי 1889 קטגוריה:נפטרים ב-1970	2024-09-09T03:48:45
ועידת אוויאן	ממוזער\|מירון טיילור, נציג ארצות הברית, נואם בפני באי ועידת אוויאן ועידת אוויאן היא ועידה שהתכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בהם מתנגדי המשטר הנאצי, שנמלטו משטחי גרמניה הנאצית. רוב המדינות שהשתתפו בוועידה היו מוכנות להמשיך ולקבל פליטים נוספים על פי המכסות הקיימות, אך לא הסכימו להרחיבן. רוב הפליטים היהודים באותה תקופה נקלטו בארצות הברית, דרום אמריקה, ארץ ישראל ובריטניה. הסיבות לכינוסה של הוועידה ארצות הברית קיבלה עשרות אלפי יהודים שהיגרו מגרמניה הנאצית לשטחה על פי מכסות חוקי ההגירה שלה. זרם המהגרים המתגבר שביקשו להיכנס לארצות הברית יצר לחץ על רוזוולט לשנות את חוקי ההגירה שחוקקו לצורך יציאה מהמשבר הכלכלי ולהגדיל את מכסות ההגירה. רוזוולט, שלא רצה בכך, ניסה להדוף את הלחצים על ידי מציאת פתרון לפליטים הנוספים בהפנייתם ליעדים אחרים מלבד ארצות הברית, ולצורך כך יזם את הוועידה. סיבה נוספת לכך היא הטענות שהופנו כלפי ארצות הברית מצד מדינות שונות על כך שאינה עושה מספיק כדי לסייע לפליטים במצוקתם. מטרת הוועידה חוקי נירנברג, שנחקקו ב-1935, הפכו את יהודי גרמניה בבת אחת לנרדפים חסרי-אזרחות, במדינתם שלהם. עד שנת 1938 כ-150,000 מתוך חצי מיליון יהודי גרמניה נמלטו ממנה - רובם לארצות הברית, דרום אמריקה, ארץ ישראל ובריטניה. במרץ 1938 נוספו עוד כ-200,000 יהודי אוסטריה לנרדפים, בעקבות האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה. ארצות הברית, בריטניה ומדינות נוספות קלטו רבבות של פליטים יהודים שביקשו להימלט מגרמניה הנאצית, אך הביקוש לארצות מקלט עלה על ההיצע. את הוועידה יזם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ולקחו בה חלק נציגים ממדינות אירופה ואמריקה. בוועידה השתתפו נציגים מ-32 מדינות וכן מ-24 ארגונים התנדבותיים, שדנו בהגירת הפליטים (בעיקר יהודים) מגרמניה ומאוסטריה ליעדים אחרים, באירופה ובעולם. יוזמתו של רוזוולט נבעה בעיקר מרצון להנמיך את הלחצים שהופעלו עליו, לגבי הפליטים היהודים והאחרים מגרמניה הנאצית, ולהראות לעולם שארצות הברית פועלת למענם. כבר בתחילת הוועידה, ניתן היה לראות מנאום הפתיחה של נציגו האישי של הנשיא רוזוולט, מיירון טיילור, שהוועידה לא תחולל שינוי מהותי בממדי קליטת המהגרים שהיו קיימים אז. בהתייחסו לחשיבות הטיפול בפליטים מגרמניה הנאצית, שנרדפו בשל השקפותיהם הפוליטיות, אמונותיהם הדתיות או מוצאם, ציין הדובר: "עלינו להודות בגילוי לב כי בעיה זו של הפליטים הפוליטיים היא בעיה עצומה ומורכבת כל כך, שכפי הנראה לא נוכל בפגישת פתיחה בין-ממשלתית זו לפעול יותר מאשר להניע את המנגנון הדרוש ולהתאימו אל המנגנון הקיים, שיסייעו ברבות הימים בגדר האפשר לשיפור מצבם של אותם בני אדם אומללים, שבגורלם אנו דנים עכשיו. למשל, מטרתנו הסופית צריכה להיות הקמת הסתדרות שתטפל בכל הפליטים, בכל מקום שיחס בלתי סובלני מצד הממשלה יגרום להתהוותה של בעיית פליטים; אך במקרה זה עלינו לרכז את תשומת לבנו לבעיה הדחופה ביותר של הפליטים הפוליטיים מגרמניה (לרבות אוסטריה)". עמדת המדינות שהשתתפו בוועידה הנציגים בוועידה הסכימו כי יש למצוא ליהודים ולפליטים אחרים מקום מחוץ לגרמניה הנאצית. רבות מהמדינות הסכימו להמשיך ולקבל פליטים יהודים ואחרים אל שטחן, אך הגבילו את מספרם על פי מכסות. המכסות שקבעו מדינות כמו ארצות הברית או בריטניה היו גבוהות ומדינות אחרות קבעו מכסות נמוכות יותר. אף מדינה לא הסכימה להגירה חופשית אליה ללא הגבלה של מספר הפליטים: טיילור הודיע בנאום הפתיחה כי ארצות הברית מוכנה להמשיך לקבל אליה 27,370 מהגרים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה מדי שנה, אך לא מעבר לכך. בריטניה הסכימה לקליטת אלפי פליטים יהודים בשטחה. היא התנתה את השתתפותה בוועידה בכך שארץ ישראל לא תועלה כפתרון היחיד לקליטת הפליטים היהודים, עקב המרד הערבי והחשש מהיווצרות מתח בארץ, אם בריטניה תאשר כניסת יהודים נוספים לארץ מעבר למיכסות העלייה הקיימות. חלק מהיהודים שהסכימו הבריטים לקבל נקלטו בבריטניה עצמה, וחלקם נקלטו בארץ ישראל. נציג צרפת טען כי צרפת כבר מלאה בפליטים ואינה יכולה לקלוט נוספים על אלה שהיא כבר קולטת, ובנוסף מצבה הכלכלי לא מאפשר לה לקלוט עוד פליטים. נציג בלגיה הצטרף לטענת צרפת. הולנד הסכימה לקבל אליה פליטים כמקום מעבר, בתנאי שימשיכו ליעד אחר. אוסטרליה טענה כי קליטת הפליטים יכולה להביא להתעוררות בעיית הגזענות. היא הסכימה להמשיך בקליטת המיכסה הקיימת של 300 פליטים מדי חודש, וכן הסכימה לאשר לפליטים לקבל ערבות כספית מארגון יהודי כדי להקל על הגירתם. מדינות דרום אמריקה קלטו עשרות אלפי יהודים אך טענו כי הן סובלות מאבטלה גוברת ולא יכולות להגדיל את המכסות הקיימות. הרפובליקה הדומיניקנית הצהירה שהיא מוכנה לקבל כ-100 אלף פליטים. קנדה הסכימה לקבל בעיקר פליטים שעוסקים בחקלאות, אך כיוון שהפליטים לא הגיעו מרקע חקלאי, הצעתה הייתה רלוונטית רק למעטים. הנהלת הסוכנות הייתה ספקנית לגבי תוצאות הוועידה אולם החליטה לשלוח נציגות שכללה את גולדה מאיר, ארתור רופין ונחום גולדמן שהיו משקיפים בוועידה. החשש שהובע בהנהלה היה כי היא תפגע במאמץ הציוני להפוך את ארץ ישראל ליעד ההגירה העיקרי של יהודי העולם. תוצאות הוועידה ואחרית דבר שמאל\|ממוזער\|300px\|יהודים אורזים חפציהם ועוזבים את ברלין בגרמניה בדרכם לניו-יורק, 1939 הוועידה ננעלה כעבור תשעה ימים, ב-15 ביולי 1938. באוטוביוגרפיה "חיי" (1975), תיארה גולדה מאיר את זעמה "ביכולתו המגוחכת של המשקיף היהודי מפלשתינה, שאפילו אינו יושב עם הנציגים, למרות שהפליטים הנדונים היו בני עמי..." לאחר הוועידה אמרה מאיר לעיתונות: "יש רק דבר אחד שאני מקווה לראות לפני מותי והוא שהעם שלי לא יצטרך יותר את הבעת האמפתיה." ועידת אוויאן לא השיגה הרבה פרט להקמתה של ועדה בין-ממשלתית לענייני פליטים. המדינות הדמוקרטיות הביעו אמפתיה לסבל הפליטים, והיו מוכנות להמשיך ולקבל רבים מהם, אך סירבו להגדיל את מספר המהגרים לשטחן מעבר למיכסות שהיו קיימות. בכך הראו שנכונותן לתת תשובה כוללת ומקיפה לבעיית הפליטים היהודים והאחרים שנמלטו מגרמניה היא מוגבלת. מטרת ארצות הברית בכינוס הוועידה הייתה להוכיח לדעת הקהל שהיא מנסה למצוא פתרון לבעיה, ואכן מטרה זו של ארצות הברית הושגה. הוועידה זכתה לעניין תקשורתי רב, ועיתונים שונים עקבו אחרי הדיונים, אך מבחינה מעשית הושג בה מעט. החלטות הוועדה זכו לביקורת מצד רבים. זרם הגירת הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית הלך וגבר בעיקר לאחר "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, שאירע חודשים ספורים לאחר תום הוועידה. אירועי ליל הבדולח המחישו את הסכנה ליהודים בגרמניה, ועוררו את ממשלות המערב לפעול ביתר שאת למענם. ממשלת בריטניה החליטה להתיר את הגירתם של כל הילדים היהודים מגרמניה עד גיל 17 לשטחה במבצע הקינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות־הברית מעבר לתקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסת 200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים. בסך הכל, מראשית השלטון הנאצי ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרו מגרמניה 282 אלף יהודים, כמחצית מיהודיה, ועליהם נוספו עוד 117 אלף מהגרים יהודים משטחי אוסטריה המסופחת לגרמניה, כשני שלישים מכלל היהודים שלה. המספר הכולל של המהגרים מכלל אזורי גרמניה הנאצית היה איפוא כ-400 אלף יהודים. החלוקה של ארצות היעד העיקריות שקלטו את המהגרים היהודים משטחי גרמניה הנאצית הייתה כדלקמן: ארצות הברית - 95,000 דרום אמריקה - 75,000 ארץ ישראל - 60,000 בריטניה - 40,000 לקריאה נוספת גרסיאלה בן דרור, ועידת אוויאן: העיתונות הקתולית הארגנטינית ועיצוב דעת הקהל, בתוך: מרגלית בז'רנו, פלורינדה פ. גולדברג, אפרים זדוף, יוסף רוזן (עורכים), יהדות אמריקה הלטינית: קובץ מאמרים לכבוד חיים אבני, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"א, עמ' 140-127. ש"ז כץ, דעת הקהל באירופה המערבית מול ועידת אוויאן, יד ושם ט', תשל"ג, עמ' 110-87. טוביה פרילינג, מה היו כוונותיה האמיתיות של ארצות הברית בוועידת אוויאן, האומה 68, תשמ"ג, עמ' 228-217. חיים שמיר, ועידת אוויאן, בעיית הפליטים והציבוריות הבריטית, דפים לחקר השואה והמרד ב', תשל"ג, עמ' 100-88. שלמה שפיר, ועידת אוויאן, ילקוט מורשת (לחקר השואה והאנטישמיות) 45, 1993, עמ' 166-147. קישורים חיצוניים החלטות ועידת אוויאן, באתר יד ושם על ועידת אוויאן מתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם דיווח נאצי על ועידת אוויאן, באתר יד ושם נציגים מ-32 מדינות בוועידה בין-לאומית באוויאן, צרפת, בנושא בעיית הפליטים, יולי 1938, בתערוכת האינטרנט "החודש הזה בתקופת השואה", באתר יד ושם. הרצאתו של נציג ארצות הברית בוועידת אוויאן למען הפליטים, באתר דעת מאריאן פיקאר, ועידת אוויאן: מה לעשות ביהודים בשנת 1938?, באתר "עלומים" הפליטים היהודים מגרמניה (1933-1939), באתר מוזיאון השואה בוושינגטון (באנגלית) אושי דרמן, 81 שנה לוועידת הבושה של אומות העולם, בלוג באתר בית התפוצות, יולי 2019 Ervin Birnbaum, Evian: The Most Fateful Conference of All Times in Jewish History, part one, part II, Nativ, 2009 הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה קטגוריה:יחסים בין-לאומיים אוויאן, ועידת קטגוריה:1938 בצרפת קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם קטגוריה:יהדות גרמניה קטגוריה:יהדות אוסטריה קטגוריה:גרמניה הנאצית: היסטוריה	2024-09-03T12:30:25
בוטסואנה	רפובליקת בּוֹטְסְוָאנָה (בסצוואנה: Lefatshe la Botswana) היא מדינה ללא מוצא לים בדרום יבשת אפריקה. בעבר הייתה מדינת חסות בריטית ונקראה בצ'ואנאלנד. בוטסואנה אימצה את שמה החדש לאחר קבלת עצמאותה ב-30 בספטמבר 1966. המדינה גובלת בדרום אפריקה בדרום, בנמיביה במערב, בזמביה בצפון ובזימבבואה בצפון-מזרח. כלכלתה תלויה רבות בכלכלת דרום אפריקה, ומורכבת בעיקר מגידול בקר וחציבת יהלומים. המדינה קרויה על שם הקבוצה האתנית הגדולה שלה, הצוואנה. בוטסואנה נחשבת לאחת המדינות הדמוקרטיות ביותר ביבשת. היסטוריה באצוואנה מתייחס לקבוצה האתנית הגדולה של הארץ שבאה לשטח מדרום אפריקה במהלך מלחמת הזולו בסוף המאה ה-19. לפני הקשר עם אירופה, הבאצוואנה חיו כרועי צאן וחקלאים תחת חוקים שבטיים. במהלך המאה ה-19 פרצה יריבות בין מתיישבי הבאצוואנה והבורים מהרפובליקה הדרום-אפריקאית ומהגרים משבט השוֹנֵה ממדבר הקלהרי. לאחר פניות מצד הבאצוואנה לעזרה, הקימה ממשלת בריטניה ב-31 במרץ 1885 את "בצ'ואנאלנד" כמדינת חסות. החלק הצפוני נשאר תחת ניהול ישיר של הממשל המקומי יחד עם השלטון הבריטי והוא בוטסואנה של היום. החלק הדרומי הפך לחלק ממושבת הכף והוא כיום חלק מהאזור הצפון-מערבי של דרום אפריקה; רוב דוברי סצוואנה כיום חיים בדרום אפריקה. כאשר נוצרה מדינת דרום אפריקה בשנת 1910 מהמושבות הבריטיות באזור, הייתה כוונה לכלול גם את בצ'ואנאלנד באיחוד בזמן מאוחר יותר. דבר זה לא התרחש מעולם, מאחר שבריטניה המשיכה לדחות את העברת השטחים בתואנה כי יש להתייעץ עם תושביהם. עלייתה לשלטון של מפלגת המיעוט הלבן בדרום אפריקה בשנת 1948 והנחלת האפרטהייד הובילו להסרת חברותה של דרום אפריקה מחבר העמים הבריטי בשנת 1961. דבר זה חתם את הגולל על כל אפשרות לצירוף השטחים למדינה. התרחבות השלטון המרכזי הבריטי והתפתחות הזהות הפוליטית של הממשל השבטי המקומי הביאו לביסוס שתי ועדות מייעצות במדינה, האחת בריטית והשנייה אפריקאית, בשנת 1920. חוקים שונים ב-1934 ביססו את כוח השלטון והחוק של השבטים. שתי הוועדות אוחדו בשנת 1951. ביוני 1964 קיבלה בריטניה את ההצעה לממשלה דמוקרטית עצמאית בבוטסואנה. מושב הממשלה נקבע בעיר גבורון בשנת 1965. באותה השנה נחתמה חוקה והתקיימו הבחירות הראשונות במדינה. העצמאות הוכרזה באופן רשמי ב-30 בספטמבר 1966. בשנת 2001 זכה אתר טסודילו בצפון המדינה בהכרה כאתר מורשת עולמית. ב-25 במרץ 2020 התגלה חולה ראשון של מגפת הקורונה. עד סוף 2023 חלו כ-330 אלף אנשים, וכ-2,800 מהם נפטרו. גאוגרפיה רוב שטחה של בוטסואנה, כ-70% משטח האדמה, מכוסה על ידי מדבר הקלהארי. בוטסואנה היא מדינה ללא מוצא אל הים, בחלקה הדרומי של אפריקה, צפונית לדרום אפריקה. שטחה הכולל הוא 600,370 קמ"ר, מתוכם 585,000 קמ"ר הם יבשה. לבוטסואנה קו גבול באורך כולל של 4,013 ק"מ, אשר מתוכם 1,360 ק"מ שייכים לגבול של בוטסואנה ונמיביה; 1,840 ק"מ עם דרום אפריקה; 813 ק"מ עם זימבאבווה ו-2 ק"מ עם זמביה. אקלים האקלים של בצוואנה יבש למחצה. הקייצים במדינה חמים מאוד, ומלווים בדרך כלל בסופות ורוחות חמות וחזקות. פני שטח רוב האדמה בבוטסואנה שטוחה, אם כי יש אזורים בהם ניתן למצוא גבעות והרים נמוכים, שם בדרך כלל מתבצעות עבודות כרייה. באזור הדרום-מערבי מצוי חלק ממדבר הקלהארי. בצפון-מערב המדינה, מצויה דלתת האוקוונגו, שהיא הדלתה היבשתית הגדולה ביותר בעולם. בצפון המדינה מצוי "פארק המקחאדיחאדי", בו מצויים אגני מלח צחיחים. מישור המלח הגדול מקאגאדיקגאדי הממוקם בצפון היה פעם ימה, אך משהתייבש נותרו משקעי מלח גדולים באזור. הנקודה הנמוכה ביותר בבוטסואנה היא הצטלבותם של נהר הלימפופו עם נהר השאשה בגובה של 513 מ' מעל פני הים. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת בגבעות טסודילו, ברום של 1489 מ' מעל פני הים. בשנת 1999 התברר שגבעת אוצה מגיע לגובה של 1491 מ'. אוצרות טבע בבוטסואנה אוצרות טבע ומחצבים רבים כגון: יהלומים, נחושת, ניקל, מלח, סודה לשתייה, אשלגן, ברזל וכסף. פוליטיקה מאז הכרזת החוקה בשנת 1965 והכרזת העצמאות ב-1966, בוטסואנה היא רפובליקה דמוקרטית. הנשיא הוא ראש המדינה וגם ראש הממשלה. נשיאה הראשון היה סרטסה קחאמה. המפלגה הדמוקרטית במדינה זכתה עד כה בכל מערכות הבחירות. נשיאה הנוכחי של בוטסואנה (משנת 2018) הוא מוקגווצי מסיסי. נכון לשנת 2018, על פי מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, נמצאת בוטסואנה במקום השלישי מבין מדינות אפריקה (אחרי מאוריציוס וכף ורדה), ובמקום הראשון מבין המדינות באפריקה היבשתית. כלכלה מאז קבלת העצמאות כלכלתה של בוטסואנה גדלה והתפתחה במהירות. ההכנסה לנפש עלתה בכ-9% בשנה בין 1966 ל-1999. הממשל הפגין תוכנית כלכלית יציבה ששרדה על אף קיצוצים בתקציב וחוב לאומי קטן יחסית. דירוג האשראי של המדינה הוא הגבוה באפריקה. הכלכלה ניזונה ממכרות היהלומים, אותם מפעילה חברה שמחציתה בבעלות הממשלה. ההכנסות ממכירות יהלומים סיפקו בשנות ה-90 50% מסך הכנסות הממשלה. על אף זאת, הואטה צמיחת הכלכלה בשנים האחרונות, לאחר משברים שונים בתקציב וכן לאור עלייה בדרישות למימון שירותי בריאות. בוטסואנה נפגעה קשות מנגיף האיידס ומוערך שכשליש מהאוכלוסייה הם נשאים. הממשלה הכירה בסיכון שהמגפה מהווה על המדינה והקימה מספר רב של תוכניות למניעת התפשטותה. חלק ממשברי התקציב במדינה נובעים מעלותו הגבוהה של הצבא הסדיר. ביקורות רבות נשמעות על הצבא, שיש הטוענים כי אין בו צורך והסיכוי למלחמה בבוטסואנה הוא קטן. כמו כן, העסקת ילדים עדיין קיימת במדינה, אך הממשל הכריז על תוכנית למיגורה במהלך השנים הקרובות. בשנים האחרונות מנסה בוטסואנה לגוון את כלכלתה מעבר לניצול משאבי הטבע בשטחה. בשל כך בוטסואנה החלה לעודד השקעות זרות במדינה וכן בעלות זרה של חברות. מיסים בהקשרים אלו הורדו או בוטלו כליל במטרה לעודד דבר זה. רמת השחיתות בבוטסואנה נחשבת לאחת הנמוכות בעולם. הפורום הכלכלי העולמי מדרג את בוטסואנה כאחת משתי המדינות בעלות הכלכלה התחרותית ביותר באפריקה. דמוגרפיה אוכלוסיית בוטסואנה מונה כ-2.4 מיליון נפש. 98% מהאוכלוסייה היא מהשבטים הילידים וישנו מיעוט בן 2% של לבנים. 73% מהאוכלוסייה היא נוצרית, 20% אתאיסטים ושאר האוכלוסייה מאמינה בדתות מקומיות. השפה הרשמית היא אנגלית. אחוז הבערות במדינה עומד על 14%. ממוצע הילודה לאישה הוא 2.7 צאצאים. תוחלת החיים היא 69.8 שנים. 20% מהאוכלוסייה הם נשאים של מגפת האיידס ומחלת המלריה נפוצה אף היא במדינה. כאשר פסטוס מוגאה נבחר לנשיא המדינה בשנת 2004 הוא יזם תוכנית רחבה למלחמה באיידס ושיעור החולים במחלה זו אכן ירד באופן משמעותי. תרבות החגים בבוטסואנה הם בעיקר חגים נוצריים, כגון חג המולד וחג הפסחא. צבא בעת הכרזת העצמאות לא היה לבוטסואנה צבא. כוח צבאי הוקם לראשונה לאחר תקיפת הצבא הרודזי בשנת 1977. הצבא מונה כיום כ-12,000 חיילים ונחשב לצבא ממושמע ורב יכולת. לאחר שהתרחשו מספר שינויים פוליטיים לטובה באזור, עיקר פעילות הצבא היא בנושאים הומניטריים. רוב קציני הצבא קיבלו את הכשרתם ממומחי צבא אמריקאים. יחסי בוטסואנה–ישראל למדינת ישראל ישנם קשרים רשמיים עם בוטסואנה, אך לא קיימת שגרירות, ולבוטסואנה אין שגרירות בישראל. קיימים הסכמי שיתוף פעולה ממשלתית ועסקית של המגזר הפרטי. קישורים חיצוניים אתר הרשמי של ממשלת בוטסואנה אתר הפרלמנט של מדינת בוטסואנה רשימת שליטי בוטסואנה תמונות מבוטסואנה הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אפריקה קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1966	2024-09-30T13:19:19
אוטומט סופי	ממוזער\|250px\| מנגנון ממשק מתג להדלקה וכיבוי של נורה מתואר כאוטומט סופי (בייצוגו כגרף מכוון). בתורת החישוביות במדעי המחשב, אוטומט סופי (או מכונת מצבים) הוא מכונה מופשטת בעלת זיכרון מוגבל בגודלו, המגדירה שפה פורמלית רגולרית. הגדרה קיימים שני סוגים של אוטומטים סופיים: אוטומט סופי דטרמיניסטי – אס"ד (DFA – Deterministic Finite Automaton) אוטומט סופי לא דטרמיניסטי – אסל"ד (NFA – Nondeterministic Finite Automaton) אוטומט סופי דטרמיניסטי מוגדר על ידי החמישייה , כלומר, קבוצה סופית של מצבים המשמשים את האוטומט, והוא עובר בהם החל במצב ההתחלתי , לפי כללים קבועים מראש, במהלך קריאת מילת קלט (מחרוזת תווים/סמלים מהאלפבית ). חלק ממצבי האוטומט הם "מצבים מקבלים" (). אם בסוף קריאת המילה מגיע ועוצר האוטומט במצב מקבל, משמעות הדבר היא שהמילה שייכת לשפה שהוא מגדיר; אחרת, המילה אינה שייכת לשפה. הכללים למעבר ממצב למצב מוגדרים על ידי פונקציית מעברים (), שמגדירה עבור כל מצב ואות מצב יחיד (ייתכן ש ), אליו עובר האוטומט, כאשר הוא נמצא במצב והאות שהוא קרא מן הקלט היא . אוטומט סופי לא־דטרמיניסטי מוגדר באופן דומה לאוטומט הדטרמיניסטי, על ידי החמישייה . בשונה מקודמו, במקום מצב התחלתי ישנה קבוצת מצבים התחלתיים . כמו כן, מכל מצב יכולים להיות מספר מעברים למצבים אחרים עבור אותה אות קלט; וייתכן אף מסלול עבור קלט ריק - כלומר, שינוי מצב מבלי לקרוא דבר - קשת כזו נקראת "מעבר-". ישנו גם מצב בו לא הוגדר אף מסלול אפשרי ממצב מסוים עבור אות קלט מסוימת (מוסכם שבמקרה זה קריאת אות זו מהקלט תוביל לבור דוחה, כלומר מצב המכוּנה , שהמעברים היחידים ממנו הם לעצמו, ואיננו מצב מקבל). מבחינה פורמלית, באוטומט כזה, מילה תתקבל אם ורק אם קיים עבורה (עבור קריאה מלאה שלה) מסלול חוקי ממצב התחלתי כלשהו למצב מקבל כלשהו. ניתן להוכיח, כי כל אוטומט סופי לא־דטרמיניסטי שקול לאוטומט סופי דטרמיניסטי. כלומר, היעדר הדטרמיניזם אינו מוסיף לכוחו החישובי של האוטומט הסופי (בשונה מאוטומט מחסנית, לדוגמה). לפיכך, שפה היא רגולרית אם ורק אם קיים עבורה אוטומט סופי לא-דטרמיניסטי, שזה מתקיים אם ורק אם קיים עבורה אוטומט סופי דטרמיניסטי. שפות המתקבלות על ידי אוטומט סופי נקראות שפות רגולריות ונוצרות על ידי דקדוקים רגולריים. שפות אלה הן קבוצה 'פשוטה' יחסית מתוך כלל השפות חסרות ההקשר, ומסתפקות בזיכרון סופי לצורך יצירת השפה. כל שפה רגולרית היא גם חסרת-הקשר, כלומר, ניתן לבטאה על ידי דקדוק חסר הקשר במקום על ידי אוטומט סופי; אך לא כל שפה חסרת-הקשר היא רגולרית. דרך קלה להבחין בכך ששפה אינה רגולרית היא על ידי שימוש בלמת הניפוח לשפות רגולריות. בשל פשטותן, שפות רגולריות סגורות תחת פעולת חיתוך, לעומת שפות חסרות-הקשר שאינן סגורות לחיתוך. להרחבה בנוסף למודלים הנזכרים לעיל, המזהים שפות רגולריות - דקדוק רגולרי, אוטומט סופי דטרמיניסטי ואי-דטרמיניסטי; משפט מייהיל-נרוד מספק לנו מודל חישובי נוסף המזהה אם שפה היא רגולרית אם לאו: שפה היא רגולרית אם ורק אם היא בעלת מספר סופי של מחלקות שקילות מייהיל-נרוד. ניתן להתייחס גם לריצות של אוטומטים סופיים על מילים אינסופיות (סדרות אינסופיות של אותיות מהאלפבית). ניתן להגדיר תנאים שונים לקבלת מילים, במקרה זה. למשל, באוטומט בוקי (Büchi) ריצה תיקרא מקבלת, אם היא מבקרת במצב מקבל אינסוף פעמים. נציין כי המילה סופי בשמו של האוטומט מציינת שמספר המצבים באוטומט הוא סופי. אוטומט בעל מספר מצבים אינסופי יגרום למודל להיות חזק יותר ממכונת טיורינג, ולמעשה – כל יכול מבחינה חישובית. ראו גם תורת האוטומטים - מונחים ההיררכיה של חומסקי אוטומט מחסנית מכונת טיורינג שפה רקורסיבית לקריאה נוספת קישורים חיצוניים אוטומטים סופיים ושפות רגולריות, בבלוג "לא מדויק" של גדי אלכסנדרוביץ', 30 באוגוסט 2009 קטגוריה:אוטומטים	2024-08-01T03:04:53
אתר מורשת עולמית	שמאל\|ממוזער\|250px\|סמל המורשת העולמית שמאל\|ממוזער\|250px\|סמל המורשת העולמית מעוצב בפרחים בקרלסקרונה, שוודיה שמאל\|ממוזער\|250px\|חלוקה לאזורים שמאל\|ממוזער\|250px\|מקדש אבו סימבל אשר הביא להעלאת רעיון המורשת העולמית, גבול מצרים סודאן שמאל\|ממוזער\|250px\|איי גלאפגוס – האתר הראשון ברשימה, אקוודור שמאל\|ממוזער\|250px\|הפירמידה הגדולה של גיזה, מצרים שמאל\|ממוזער\|250px\|החומה הגדולה של סין שמאל\|ממוזער\|250px\|הגשר הישן במוסטאר, בוסניה והרצגובינה שמאל\|ממוזער\|250px\|כנסיית הקדוש ג'ורג', לליבלה, אתיופיה שמאל\|ממוזער\|250px\|הפארק הלאומי ת'ינגווליר, איסלנד שמאל\|ממוזער\|250px\|פיאצה דיי מיראקולי בפיזה, איטליה שמאל\|ממוזער\|250px\|העיר דוברובניק, קרואטיה שמאל\|ממוזער\|250px\|נרייפיורד, כפי שנשקף ממלון סטלהיים אתר מורשת עולמית הוא אתר שהוכרז על ידי ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו כאתר הראוי לשימור, בזכות חשיבותו המיוחדת למורשת המשותפת לאנושות. האספה הכללית של אונסק"ו החלה בתוכנית להגנה על אתרי מורשת עולמית עם ניסוח "האמנה בדבר הגנת המורשת הטבעית והתרבותית העולמית" (Convention Concerning the Protection of World Cultural and Natural Heritage) ביום 16 בנובמבר 1972, ומכוחה הוקמה ועדת המורשת העולמית, האחראית על בחירת אתרים חדשים ופיקוח על ניהולם של האתרים שברשימה. 195 מדינות וישויות אשררו את האמנה. האתרים שברשימה יכולים, בכפוף לתנאים מסוימים, לזכות במימון וסיוע כספי מקרן המורשת העולמית, ולהכללתו של אתר ברשימה נודעת גם חשיבות כלכלית ותדמיתית. בשנת 2024 כללה רשימה אתרי המורשת העולמית 1,223 אתרים ב-168 מדינות וישויות (כולל קוסובו והרשות הפלסטינית). 952 מהאתרים מוגדרים כאתרי תרבות, 231 כאתרי טבע ויתר 40 האתרים משלבים את שני התחומים. היסטוריה ב־1959 יזמה ממשלת מצרים את הקמתו של סכר אסואן הגבוה, מבנה אשר אמור היה להביא להצפת שטח נרחב, בו שכנו מקדשי אבו סימבל ואתרים ארכאולוגיים אחרים. למרות מחאות מצד ממשלות מצרים וסודאן פתח ארגון אונסק"ו במסע ציבורי להגנת האתרים. בסופו של דבר פורקו מקדש אבו סימבל ומקדש פילה, והועברו לאתר גבוה יותר שם שוחזרו והורכבו מחדש. מחירו של המיזם הגיע לסכום של 80 מיליון דולר ומחציתו גויסה מ-50 מדינות שונות אשר נרתמו למאמץ. האירוע זכה להצלחה והביא למיזמים דומים בוונציה, בעיר העתיקה מואנג'ודארו בפקיסטן ובמקדש בורובודור באינדונזיה. עקב כך ניסח ארגון אונסק"ו, יחד עם הוועדה הבינלאומית למונומנטים ולאתרים (International Council on Monuments and Sites – ICOMOS), טיוטה לאמנה בדבר הגנת המורשת התרבותית העולמית. ב־1965 החלה ארצות הברית לקדם את הקמתה של קרן מורשת עולמית (World Heritage Trust) ואת הרעיון לשמר אתרי טבע לצד אתרי תרבות. "האיחוד הבינלאומי לשימור הטבע" הציע הצעה ברוח דומה ב־1968, והן הוצגו בפני כנס האומות המאוחדות בעניין הסביבה האנושית ב־1972. משהוסכם על נוסח אחיד נוסחה האמנה בדבר הגנת המורשת הטבעית והתרבותית העולמית, וזו אומצה על ידי האספה הכללית של אונסק"ו ב־1972. תהליך הצגת המועמדות על מדינה חברה המבקשת להעמיד אתר להכללה ברשימה לערוך תחילה "רשימה ראשונית" של כל האתרים בעלי הערך התרבותי והטבעי שבשטחה. ניתן להציע מועמדות להכללה אך ורק מתוך רשימה זו, ולשם כך יש לערוך תיק מועמדות בעזרתו של המרכז למורשת עולמית. תיק המועמדות נבדק על ידי "הוועדה הבינלאומית למונומנטים ולאתרים" ו"איחוד השימור העולמי", אשר עורכים את המלצתם לוועדת המורשת העולמית. הוועדה דנה במועמדות האתר בהתאם לקריטריונים מנחים. הקריטריונים לבחירת האתר על מנת להיכלל ברשימת האתרים על המועמד להיות בעל ערך עולמי יוצא מהכלל ולעמוד לפחות באחד מעשרת הקריטריונים. אלו נחלקים לשתי קבוצות: שישה לבחירת אתר תרבות וארבעה לבחירת אתר טבע. אתר עשוי לשלב קריטריונים משתי הקבוצות ואז הוא מכונה "אתר מעורב". הניהול, ההגנה, האמינות והמצב התקין של האתרים נלקחים גם הם בחשבון. משנת 1992 נשקלים גם יחסי הגומלין בין האדם לבין הטבע באתרים. קריטריונים לאתר תרבות (1) – האתר הוא יצירת מופת של פאר היצירה האנושית. (2) – מציג שינוי חשוב בערכים אנושיים, לאורך תקופת זמן או באזור תרבותי של העולם, באמצעות פתרונות יצירתיים בתחומי: האדריכלות, טכנולוגיה, מפעלי אומנות אדירים, תכנון ערים או עיצוב נוף. (3) – עדות ייחודית או לפחות יוצאת דופן למסורת התפתחות תרבותית (cultural tradition) או למסורת התפתחות חברתית-כלכלית (civilization). (4) – האתר הוא דוגמה יוצאת דופן לסוג בנייה, אדריכלות, טכנולוגיה והנוף המדגים שלבים משמעותיים בתיזמור (ensemble) הכולל שלהם בשלבים משמעותיים בהיסטוריה של האנושות. (5) – האתר הוא דוגמה יוצאת דופן להתיישבות מסורתית של בני האדם, לשימוש בקרקע או בים. דוגמה המייצגת תרבות, או יחסי הגומלין בין האדם לבין סביבתו הטבעית, בייחוד אם האתר הפך פגיע לשינויים בלתי הפיכים שעומדים לערוך בסביבתו. (6) – קשור לאירועים או למסורות חיות בעלות רעיונות, אמונות או יצירות אומנות ועבודות ספרותיות בעלי מובהקות בינלאומית (המועצה מעדיפה שהאתר יעמוד בקריטריון נוסף). קריטריונים לאתר טבע (7) – כולל תופעות טבעיות יוצאות דופן באזורים בעלי יופי טבעי יוצא דופן ובעלי חשיבות אסתטית. (8) – דוגמה לחריגות, להצגת התפתחויות בתולדות האנושות. כולל במהלך החיים, תהליכים גאולוגיים במהלך התהוותם בפיתוח תצורות נוף ומאפיינים גאומורפיים (עיצוב פני הקרקע) או פיזיוגרפיים (physiographic). (9) – דוגמה יוצאת דופן בייצוג תהליכים ביולוגיים ואקולוגיים בהתפתחות היבשות (terrestrial), המים הזורמים, המערכת האקולוגית של חוף הים והים (coastal and marine ecosystems) ואוכלוסיות הצמחייה והחי שבהן. (10) – בית גידול טבעי, במקומו המקורי אין סיטו, מגוון ביולוגי חשוב ומובהק, כולל אלה המצויים בסכנת פגיעה בשל היבטים מהסביבה מנקודת ראות מדעית או של שמירת הטבע. ועדת המורשת העולמית מבנה והרכב הוועדה בוועדה למורשת עולמית חברות 21 מדינות ומשך החברות הוא בן שש שנים, אולם רוב המדינות מסיימות את חברותן ביוזמתן לאחר ארבע שנים בלבד על מנת לאפשר למדינות אחרות להצטרף לוועדה. בחירות לחברות בוועדה נערכות אחת לשנתיים, ובכל פעם נבחרות לפחות 7 חברות חדשות. תפקידי הוועדה הוועדה נפגשת מספר פעמים בשנה על מנת לדון בניהולם השוטף של האתרים המופיעים ברשימה ולקבל בקשות לצירוף אתרים חדשים. אחת לשנה מתקיימת "ישיבת ועדת המורשת העולמית" ("World Heritage Committee Session") ובה מצורפים אתרים חדשים לרשימה באופן רשמי. ישיבות אלה מתקיימות כל שנה בעיר אחרת באחת המדינות החברות, למעט ישיבות רבות שהתקיימו בפריז, מקום מושבה של הנהלת אונסק"ו. תפקידה השלישי של הוועדה הוא לבחון בקשות לסיוע בינלאומי מקרן המורשת העולמית. ישיבות הוועדה השנתיות הישיבות מתקיימות מדי שנה ברציפות מאז 1977, למעט 2020 בעקבות מגפת הקורונה, ו-2022 בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה, ואלה הן: ישיבה מספרשנהתאריךעירהערות 1 1977 27 ביוני – 1 ביולי פריז, צרפת 2 1978 5–9 בספטמבר וושינגטון הבירה, ארצות הברית 3 1979 22–26 באוקטובר קהיר, לוקסור, מצרים 4 1980 1–5 בספטמבר פריז, צרפת 5 1981 26–30 באוקטובר סידני, אוסטרליה 6 1982 13–17 בדצמבר פריז, צרפת 7 1983 5–9 בדצמבר פירנצה, איטליה 8 1984 9 באוקטובר – 2 בנובמבר בואנוס איירס, ארגנטינה 9 1985 2–6 בדצמבר פריז, צרפת 10 1986 24–28 בנובמבר פריז, צרפת 11 1987 7–11 בדצמבר פריז, צרפת 12 1988 5–9 בדצמבר ברזיליה, ברזיל 13 1989 11–15 בדצמבר פריז, צרפת 14 1990 7–12 בדצמבר באנף, קנדה 15 1991 9–13 בדצמבר קרתגו, תוניסיה 16 1992 7–14 בדצמבר סנטה פה, ארצות הברית 17 1993 6–11 בדצמבר קרטחנה, קולומביה 18 1994 12–17 בדצמבר פוקט, תאילנד 19 1995 4–9 בדצמבר ברלין, גרמניה 20 1996 2–7 בדצמבר מרידה, מקסיקו 21 1997 1–6 בדצמבר נאפולי, איטליה 22 1998 30 בנובמבר – 5 בדצמבר קיוטו, יפן 23 1999 29 בנובמבר – 4 בדצמבר מרקש, מרוקו 24 2000 27 בנובמבר – 2 בדצמבר קיירנס, אוסטרליה 25 2001 11–16 בדצמבר הלסינקי, פינלנד 26 2002 24–29 ביוני בודפשט, הונגריה 27 2003 30 ביוני – 5 ביולי פריז, צרפת 28 2004 28 ביוני – 7 ביולי סוג'ואו, סין 29 2005 10–17 ביולי דרבן, דרום אפריקה 30 2006 8–16 ביולי וילנה, ליטא 31 2007 23 ביוני – 1 ביולי קרייסטצ'רץ', ניו זילנד 32 2008 2–10 ביולי קוויבק סיטי, קנדה 33 2009 22–30 ביוני סביליה, ספרד 34 2010 25 ביולי – 3 באוגוסט ברזיליה, ברזיל 35 2011 19–29 ביוני פריז, צרפת 36 2012 24 ביוני – 6 ביולי סנקט פטרבורג, רוסיה 37 2013 16–27 ביוני פנום פן, קמבודיה 38 2014 15–25 ביוני דוחה, קטר 39 2015 28 ביוני – 8 ביולי בון, גרמניה 40 2016 10–20 ביולי איסטנבול, טורקיה 41 2017 2–12 ביולי קרקוב, פולין 42 2018 24 ביוני – 4 ביולי מנאמה, בחריין 43 2019 30 ביוני – 10 ביולי באקו, אזרבייג'ן 44 2021 16–31 ביולי פוג'ואו, סין 45 2022 19–30 ביוני קאזאן, רוסיה הכינוס בוטל בשל פלישת רוסיה לאוקראינה 45 2023 10–25 בספטמבר ריאד, ערב הסעודית 46 2024 21–31 ביולי ניו דלהי, הודו אתרי המורשת בעולם נכון לשנת 2023, ישנם 1,199 אתרי מורשת עולמית הממוקמים ב-168 מדינות וישויות ברחבי העולם. האתרים מחולקים לפי אתרים טבעיים, אתרי תרבות שנבנו בידי אדם ואתרים מעורבים (נוצרו בידי הטבע והאדם). אזורי האתרים מחולקים על ידי אונסק"ו ל-5 אזורים: אפריקה למעט מדינות צפון אפריקה. מדינות ערב במזרח התיכון ובצפון אפריקה (כולל ירושלים העתיקה). אסיה-אוקיאניה. אירופה וצפון אמריקה (כולל ישראל ורוסיה, ולמעט ירושלים העתיקה). אמריקה הלטינית והאיים הקריביים. המדינה עם מספר אתרי המורשת הרבים ביותר היא איטליה עם 59 אתרים, אחריה סין עם 57 אתרים, ואחריהן גרמניה עם 52 אתרים. אתרים הנתונים בסכנה הוועדה רשאית לקבל אתר ולהכלילו ברשימה כאתר הנתון בסכנה, ולאשרר אתר הנמצא כבר ברשימה, או להסירו מהקטגוריה. נכון ל-2023 כוללת רשימה זו 56 אתרים, ובהם ירושלים שבין החומות (לבקשת ירדן) ופסלי בודהה בבמיאן בעמק במיאן באפגניסטן שנהרסו על ידי הטליבאן, ורוב האתרים בתימן ובאוקראינה בשל מלחמות. השיקולים להכללת אתרים ברשימה זו עשויים להיות גם פוליטיים כפי שמעיד עניינה של ירושלים או רוב האתרים שהוכרזו כשייכים לרשות הפלסטינית (כנסיית המולד הוסרה מהרשימה ב-2019). ב-2021 ניהלה אוסטרליה מאבק מוצלח למנוע את הכרזת שונית המחסום הגדולה כאתר הנתון בסכנה, אף על פי ששני שלישים ממנו ניזוק בגלל ההתחממות העולמית. עד כה הוסרה ההכרזה משלושה אתרים בלבד – מקלט הראם הלבן בעומאן (2007), עמק האלבה בדרזדן שבגרמניה (2009), והעיר ליברפול ב-2021. ב-2017 הוסרה קתדרלת בגרטי בגאורגיה מהאתר המשותף עם מנזר גלאתי. במרץ 2014 פורסם מחקר המפרט אתרי מורשת הנמצאים בסכנת טביעה, עקב עליית גובה פני הים. אתרי מורשת שהוסרו מהרשימה האתרים שהוסרו בעבר מהרשימה הם: 2007 – מקלט הראם הלבן בעומאן, בעקבות ציד שהתקיים במקום. 2009 – עמק האלבה בדרזדן שבגרמניה, בעקבות בניית ארבעה גשרים מעל הנהר. 2017 – קתדרלת בגרטי בגאורגיה הוסרה מהאתר המשותף עם מנזר גלאתי בשל שיפוצים נרחבים ששינו את אופייה. 2021 – ליברפול באנגליה, בעקבות בנייה מודרנית נרחבת, שמשנה את קו הרקיע. אתרי המורשת בישראל ישראל משויכת על פי החלטת אונסק"ו לאזור אירופה ואמריקה הצפונית. תיקי מורשת עולמית של אונסק"ו מטופלים בישראל על ידי הוועד הישראלי לאונסק"ו, הנמצא תחת פיקוח משרד החינוך והתרבות. שר החינוך והתרבות הוא נשיא אונסק"ו ישראל. ועדת מורשת עולמית של אונסק"ו ישראל היא שמחליטה כל שנה אילו אתרים ישראלים יוגשו להכרזה העולמית. אתרי המורשת העולמית בישראל נכון לשנת 2022 (לצד שנת ההכרה בהם): 1981 – העיר העתיקה בירושלים וחומותיה – צירופה של ירושלים לרשימה נעשה בהמלצת ירדן, וברשימה של אונסק"ו לא מצוינת המדינה שבתחומה או בשליטתה נמצאת ירושלים. 2001 – העיר העתיקה בעכו 2002 – מצדה 2003 – "העיר הלבנה" של תל אביב, בזכות ריכוז של מאות מבנים בסגנון האדריכלות הבינלאומית במרכז העיר 2005 – תלים מקראיים – שהם דוגמה להתיישבות בארץ ישראל מתקופת הברונזה ומתקופת הברזל: תל באר שבע, תל חצור ותל מגידו 2007 – דרך הבשמים – הערים הנבטיות: עבדת, ממשית, חלוצה ושבטה ומספר מצודות וחאנים בנגב 2008 – המקומות הבהאים הקדושים בחיפה ובגליל המערבי 2012 – נחל מערות – מערת תנור, מערת גמל, מערת הנחל ומערת הגדי 2014 – בית גוברין - מרשה 2015 – בית שערים אתרים ברשות הפלסטינית מקום הולדתו של ישו: כנסיית המולד ונתיב עולי הרגל לבית לחם: כנסיית המולד, כנסיית קתרינה הקדושה וכיכר האבוס ארץ הזית והיין בבתיר העיר העתיקה של חברון תל יריחו מנזר הילריון הקדוש/תל אום-עאמר ראו גם רשימת אתרי מורשת עולמית רשימת אתרי מורשת עולמית בישראל מורשת תרבותית קישורים חיצוניים רשימת אתרי מורשת עולמית לפי ארצות באתר UNESCO רשימת הקריטריונים לבחירת אתרי מורשת עולמית באתר אונסק"ו גלובוס העולם ובו האתרים נוסח האמנה בדבר הגנת המורשת הטבעית והתרבותית העולמית אתר הוועד הישראלי לאונסק"ו להורדת קובץ kmz. ל-Google Earth המכיל את כל אתרי המורשת העולמית הערות שוליים * קטגוריה:שמירת טבע קטגוריה:גאוגרפיה מורשת עולמית מורשת עולמית	2024-09-25T02:32:22
Somatotropin	REDIRECT הורמון גדילה	2007-03-30T15:48:03
פליטים	REDIRECT פליט	2004-06-12T06:49:26
גליאצו צ'אנו	שמאל\|ממוזער\|גליאצו צ'אנו הרוזן ג'אן גליאצו צ'אנו (איטלקית: Gian Galeazzo Ciano, , 18 במרץ 1903 – 11 בינואר 1944) היה דיפלומט ומדינאי איטלקי פשיסטי. שר החוץ בממשלתו של חותנו, בניטו מוסוליני. ביוגרפיה צ'אנו נולד בליבורנו כבן למשפחה מיוחסת. אביו, קוסטנצו צ'אנו, היה גיבור מלחמת העולם הראשונה, וממייסדי התנועה הפשיסטית באיטליה. משבגר למד משפטים, והצטרף לשירות החוץ של מדינתו. בתחילה שירת כנספח בריו דה ז'ניירו. בשנת 1930 נישא לאדה מוסוליני, בתו של "הדוצ'ה" בניטו מוסוליני. הוא עבר עמה לשרת בשגרירות בשנחאי. כששב לאיטליה מונה לשר העיתונות והתעמולה, תפקיד רגיש ביותר במדינה הפשיסטית, במיוחד לאור נטייתו של מוסוליני לפיקוח אישי על העיתונות שנבעה מעברו כעיתונאי. לאחר מכן מונה צ'אנו לשר החוץ. צ'אנו היה ידידו האישי של בנו של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, אומברטו (שיהיה לימים המלך אומברטו השני), והפך למתווך בין בית המלוכה ובין התנועה הפשיסטית. ידידות זו סייעה לו להציג עצמו כיורשו של מוסוליני, כשם שאומברטו הוא יורשו של המלך. בית המלוכה הכיר לו תודה על שירותיו אלו, והמלך העניק לו עיטור גבוה המראה על נאמנות. אולי הייתה זו השפעת בית המלוכה על צ'אנו שגרמה לו להסתייג מאדולף היטלר. כנראה שחזה את הסכנה שנשקפה לאיטליה מצד היטלר. השקפה זו התגברה כאשר נרצח בידי מתנקשים נאצים הרודן האוסטרי אנגלברט דולפוס, ששמר על קשרים טובים עם איטליה, ואשתו אף ביקרה באיטליה עת אירע הרצח. במהלך השנים לא שינה השקפתו זו, אף כי תפקידו חייב אותו להיות במגע ישיר עם היטלר ועם שר החוץ שלו יואכים פון ריבנטרופ. הוא שיתף את מוסוליני ברגשות אלו, אך לא יכול היה למנוע את הצטרפותה של איטליה ל"ברית הפלדה", הסכם שעליו חתם בעצמו. מלחמת העולם השנייה ממוזער\|צ'אנו עם היטלר וגרינג 1938 בשנת 1939 כבשה איטליה את אלבניה, וצ'אנו מונה למשנה למלך בטריטוריה זו. שלטונו נחשב לקשה ואכזרי, והוא השתמש בתפקידו לצבירת הון אישי. בתחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר רגשותיו האנטי גרמניים בלטו לעין, (היטלר הזהיר פעם את מוסוליני - יש בוגדים במשפחתך) הוא נשלח אל הוותיקן כשגריר. שם פיתח יחסים עם המונסיניור מונטיני, אשר יהיה יום אחד לאפיפיור פאולוס השישי, שסייע לו לשמור ערוצי תקשורת עם מדינות המערב. במהלך המלחמה, על אף הסתייגותו מהלחימה לצד גרמניה, הציע צ'אנו למוסוליני לפלוש ליוון. הצעה זו, משהתקבלה, גרמה לאסון צבאי. אסון זה הצטרף לתבוסות איטליה בכל החזיתות, בצפון אפריקה ובצרפת. נסיבות הוצאתו להורג ב-25 ביולי 1943, כאשר האופוזיציה הפנימית, בהנהגתו של שר החוץ לשעבר דינו גראנדי, עמדה על סף הדחתו של מוסוליני, הצטרף אליהם צ'אנו, והצביע, בישיבת המועצה הפשיסטית העליונה שנועדה להדיח את מוסוליני, נגד חותנו. עם זאת, כאשר הצליח מוסוליני להימלט משביו, וייסד בצפון איטליה את הרפובליקה של סאלו, הצטרף אליו צ'אנו. אשתו, אדה, ניסתה להפעיל את השפעתה, ולמצוא להם מקלט במדינה זרה, אך ידידיו של צ'אנו בוותיקן סירבו לעזור לו. לבסוף הבטיחו לו הגרמנים מעבר לספרד, אך במקום זאת עצרו אותו ושלחו אותו לעיר ורונה. הצבעתו של צ'אנו נגד מוסוליני נחשבה למעשה חמור של בגידה, ולאחר משפט פומבי הוא נמצא אשם, ונדון למוות. לא ברור אם מוסוליני לא רצה להגן על חתנו, או לא יכול להגן עליו. כל מאמציה של אדה, שחצתה את המדינה שהייתה נתונה הן במלחמת אזרחים והן במלחמה בין הצבא האמריקני הפולש ובין הצבא הגרמני, על מנת לשכנע את אביה לחון את צ'אנו, נכשלו. צ'אנו הוצא להורג בירייה ב-11 בינואר 1944. לאחר הוצאתו להורג נמלטה אדה לשווייץ כשהיא לבושה כאיכרה. עמה היו יומני המלחמה של צ'אנו, והיא מסרה אותם לעיתונות האמריקנית. היומנים מגלים את כל סודות המשטר הפשיסטי במלחמת העולם השנייה. יומני צ'אנו היו בעלי אופי פוליטי, ולעיתים נדירות התייחסו לאירועים אישיים. מורשת דמותו של צ'אנו שנויה במחלוקת בקרב היסטוריונים. מדובר באדם חסר עומק אינטלקטואלי, מושחת ואכזר, ואף בוגדני, כפי שהתברר. עם זאת היה היחיד שיצא נגד הברית המסוכנת עם גרמניה, והצבעתו נגד מוסוליני מעידה אף על אומץ אישי. יש המציינים כי על אף תכונותיו האישיות הבעייתיות, הוכיח צ'אנו בסופו של דבר כושר הבנה פוליטי טוב משל מוסוליני, ואומץ אישי יותר משל המלך ויטוריו אמנואלה השלישי. אנתוני הופקינס גילם את דמותו של צ'אנו בסרט "מוסוליני ואני" משנת 1985. ראול ג'וליה גילם את דמותו בשנת 1985 בסדרת הטלוויזיה "מוסוליני: הסיפור שלא סופר". ראו גם אדה מוסוליני בניטו מוסוליני המצעד על רומא איטליה הפשיסטית לקריאה נוספת The Ciano Diaries 1939-1943: The Complete, Unabridged Diaries of Count Galeazzo Ciano, Italian Minister of Foreign Affairs, 1936-1943 (2000) Ciano's diplomatic papers: being a record of nearly 200 conversations held during the years 1936-42 with Hitler, Mussolini, Franco; together with important memoranda, letters, telegrams etc.; edited by Malcolm Muggeridge; translated by Stuart Hood; London: Odhams Press, (1948) Чиано Галеаццо, Дневник фашиста. 1939-1943, (Москва: Издательство "Плацъ", Серия "Первоисточники новейшей истории", 2010, 676 стр.) Giordano Bruno Guerri - Un amore fascista. Benito, Edda e Galeazzo. (Mondadori, 2005) Ray Moseley - Mussolini's Shadow: The Double Life of Count Galeazzo Ciano, (Yale University Press, 1999) R.J.B. Bosworth - Mussolini (Hodder Arnold, 2002) Michael Salter and Lorie Charlesworth - "Ribbentrop and the Ciano Diaries at the Nuremberg Trial" in Journal of International Criminal Justice 2006 4(1):103-127 doi:10.1093/jicj/mqi095 Fabrizio Ciano - Quando il nonno fece fucilare papà ("When Grandpa had Daddy Shot") Milano, Mondadori,. 1991 Jasper Ridley - Mussolini, St.Martins Press, 1997 ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אישים באיטליה בתקופת הפשיזם קטגוריה:אישים שהוצאו להורג במלחמת העולם השנייה קטגוריה:אישים שהוצאו להורג באיטליה קטגוריה:משפחת מוסוליני קטגוריה:שרי החוץ של איטליה קטגוריה:אבירי מסדר מלטה קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1903 קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1944	2024-07-26T15:29:32
ניו-יורק (עיר)	REDIRECT ניו יורק	2004-06-12T10:16:55

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.